פרק א

אוֹהֵב ה' שַעֲרֵי צִיוֹן

(תהילים פ"ז, ב' )

תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלָיִם

(שיר השירים ג‘, י’)

איש היה בירושלים בימי אָחָז מלך יהודה ושמו יוֹרָם בן אֲבִיעֶזֶר, אלוף ביהודה ושר אלף, ויהי לו שדות וכרמים בכרמל ובשרון ועדרי צאן ובקר בבית לחם יהודה; ויהי לו כסף וזהב, היכלי שן וכל שכיות החמדה, ושתי נשים היו לו, שם האחת חַגִית בת עִירָא, ושם השנית נַעֲמָה. ויאהב יורם את נעמה מאד, כי יפת תואר היא. ותקנא בה חגית צרתה ותכעיסנה, כי לחגית היו שני בנים ולנעמה לא היה ולד. אך נעמה היתה נעימה בתארה ובמעלליה, ויעש לה יורם בית לבד, למען לא תצור אותה חגית צרתה. ועָכָן היה בן־משק בית יורם, ויתן יורם לו את חֶלְאָה, שפחת חגית הכנענית, לאשה. ואוהב דבֵק מאח היה ליורם ושמו יְדִידְיָה הנדיב, מגזע מלכי יהודה, ושר הרכוש אשר למלך, איש חמודות, רך בשנים, עשיר ומגן לבני הנביאים לִמודי ה‘, כי אהב נועם לקחם ויט למשל אזנו, ויתמכם בנדבת ידו, על כן קראו שמו ידידיה הנדיב. ויתנוססו יורם וידידיה כאבני־נזר בדור תהפוכות, דור אחז, כי נאמנה רוח שניהם עם אל ועם קדושיו, ויתהלכו בין למודי ה’, אשר תעודת בן אמוץ צרורה אתם ותורת ה' חתומה בם.

ומַתָן השופט, בן יוֹזָבָד העריץ, התחבר ליורם ויהי איש־עצתו, ויתַמֵם עם יורם באהבה מגולה ועברתו שמר בלבו, מיום קחת יורם את חגית אהובתו לאשה. וזה הדבר אשר לא נשמר יורם ממנו ויחשבהו לאוהב לו: כי יוזבד העריץ, אבי מתן, היה איש־חמסים, רודף בצע מעשקות, אשר עשה עושר ולא במשפט, ויבלע חיל־זרים, והעשוקים לא יכלו להוציא את החמס מיד עושקם כח, כי היה יוזבד איש־זרוע ונשוא־פנים, וידכא בשער אנשי ריבו. ועירא אבי חגית היה גם הוא איש ריבו ובעל משפטו, כי התעשק עם יוזבד על אודות חלקת שדה דשנה ושמנה, אשר השיג העריץ גבולה. וכאשר צרר יוזבד את עירא, כן אהב מתן, בן העושק, את חגית בת העשוק. ויוזבד זקן מאד בעת ההיא, וחגית היתה אז בנעוריה בית עירא אביה.

ויאמר מתן לחגית: “יקרבו ימי אבל אבי והשיבותי לאביך את חלקת שדהו וגם כל חלקת האדמה אשר אצל גבולה, רק הטי לי חסד נעוריך, כי יורש אחד אני לאבי ונחלתי רבה מאד”.

אך חגית עגבה על יורם האלוף בעת ההיא, ותתן תקוה בלב מתן, כי כן היתה לה מצות עירא אביה, ולבה בל עמה, כי ליורם היתה תשוקתה, ולו יעד אותה אביה בסתר. ויוזבד העריץ מת לשמחת לב מתן בנו ולשמחת כל העשוקים, וינסו דבר אל מתן, והנה לבו כלב אביו.

ואמר מתן אל עירא אבי חגית: “הנה אבי בעל משפטך מת, ועתה קחה־נא את חלקת שדך, וכל השדות אשר אצל גבולה אנכי נותן לך שלומים למספר שני התבואות, אשר אסף אבי משדך. ואם מצאתי חן בעינך, הואל־נא והרבה עלי מוהר ומתן ותנה לי את חגית בתך, אשר אהבתי, לאשה”.

ויאמר עירא אל מתן: “הן אביך עשק דלים, רצץ אביונים, ועליך תהיה קללתם, ואיככה אתן את בתי לאיש, אשר יִקְבוהו רבים? ועתה אם יש את נפשך להתחתן בי, שמע לדברי, ואביך אני: קרא לכל העשוקים אל ביתך והשיבה להם את העושק, אשר עשק אביך וסרה מעליך תלונתם”.

ויאמר מתן: “הרבית, אדוני, במחיר בתך, ואולם לא יקר לי גם המחיר הזה באהבתי את חגית בתך מאד”.

ויאמר לו עירא: “אם כה תעשה ונתתי לך את חגית בתי כאשר יִתַמו ימי אבל אביך”.

וילך מתן מאת עירא שמח וטוב לב. ולא אחר לעשות ככל אשר שאל עירא ממנו, ויאסוף את כל העשוקים אליו בלילה ויאמר אליהם באזני עדים נאמנים: “הלא אנשי ריב הייתם לאבי ותתעשקו עמו שנים רבות, וידיכם לא עשו תושיה, ותנסו דבר אלי ולא האזנתי אליכם, כי איש זרוע גם אני, ומי מכם יעוז לדבר אתי בשער, או מי יַקשה אלי וְישלָם? ואולם דעו־נא היום, כי לא בחיל ולא בכח ידיכם, כי־אם בצדקתי וביושר לבבי הנני משיב לכם רגע אחד את אשר בקשתם ולא מצאתם שנים רבות – את האלוהים אני ירא!”.

ויברכוהו העשוקים, ויאכלו וישתו עמו בלילה ההוא, וילכו ממנו שמחים וטובי לב. אף הקים מתן את דברו, וישב לעשוקים את נחלתם, וישתאו וישתוממו כל שומעי צדקת מתן, ויגידו ישרו בשערים וישימוהו לשופט.

ויהי למועד, אשר יעד לו עירא לתת לו את חגית בתו לאשה, והנה כאֵב אנוש, כי בבוא מתן אל בית עירא לקחת את חגית, אשר נכסף אליה, ולא מצאה.

ועירא אמר לו: “בושתי מאוד, כי נתנה חגית בתי את דודיה ליורם האלוף, ואנכי לא ידעתי”.

ומתן הבין, כי רמוהו עירא וחגית מרמת ערומים, וכי צדקתו אשר עשה אין להשיב, ויכס שנאתו במשאון ויאמר: “אין זאת כי־אם ליורם הוכיח ה' את בתך, ואנכי לא נחמתי בכל זאת על הטוב אשר עשיתי, כי אם התיצבתי על דרך טוב, לא אסור עוד ממנה, ומעיל צדקה אשר לבשתי לא אפשוט מעלי. יתן ה' ומצאה בתך מרגוע בבית יורם אישה, וישמח לבי גם אני לראות אותה מאושרה”.

ויאחז עירא ביד מתן ויאמר: “על כן יודוך ישרים וישתוממו על צדקתך, ועתה הגדל־נא חסדך עמדי ולכה עמדי אל בית יורם, ואמרת לו ולבתי, כי סלחת למו על אשר גמלוך לא כצדקתך, וכבוד לבבך, כי בעבור זאת ערבה שמחתם”.

ויאמר לו מתן: “הבה נלֵכה”.

וילכו יחדיו אל יורם. ויספר לו עירא את צדקת מתן, כי סלח למו אשר גמלהו רעה.

ויאמר יורם למתן: “לכן אינני רואה פניך כפני אלהים, ועתה היה לי אוהב נאמן והשיבותי אהבה אל חיקך”.

ומין העת ההיא התהלך מתן עם יורם כרֵע כאח לו, ובסתר לבבו חרש עליו רעה להצמיתו בעת אשר תמצא ידו.

וַחֲנַנְאֵל, אחד משועי אפרים, היושב בשומרון, עלה מדי חג בחגו ירושלימה להֵרָאות את פני ה‘. ויהי היום ויעל חננאל ירושלימה לחוג את חג הסוכות, ויבֵא אתו את תִּרצָה בתו, נערה יפת תואר ויפת מראה בת שבע עשרה שנה, וכל בני האלופים חמדו את יפיה. ויראנה גם ידידיה ותחשק נפשו בה, ויעש משתה ויקרא ליורם אוהבו ולנשיו ולחננאל ולבתו ולבני הנביאים ולכל יראי ה’. ויהי כאשר טוב לבם ביין ויאמר ידידיה אל חננאל: “הן כל יקר תראינה עיני אדם בציון, תהיה־נא גם בתך כאחת יקרותיה ותפרח כשושנה על הררי ציון”.

ויאמר לו חננאל: “פרוח תפרח אם אטענה בכרם חמד, אשר ישתה מטל שמים”.

ויאמר לו ידידיה: “אהיה־נא אנכי כרם חמד לבתך, הן יראת שדי לי כטל שמים וגם משמני ארץ לא אָצל אלוהים ממני, כי ברכני ה' בהון רב”.

ויאמר לו חננאל: “הן זה שנה תמימה אשר דפקו שועי אפרים דלתותי וישחרוני לתת להם את תרצה בתי, אך נפש בתי בחלה בהם ובעשרם, באמרה אלי: חבור עצַבּים אפרים, על כן שנאתים, ונפשי חפֵצה להיות לאיש יהודה וליושב ירושלים, – ואביאנה הלום לתתה לאשר תחפוץ בו. ועתה דבר־נא על לב הנערה, ואם חפֵצה היא בך וברכתי אתכם בשם ה'”.

ויגש ידידיה אל תרצה ויאמר לה: “הגידי־נא לי, עדינה! מה ציון בעיניך ומה אנשיה?”

ותאמר לו תרצה: “ציון כגן עדן לפני ואנשיה כמלאכי אלוהים”.

ויאמר לה ידידיה: “לכן אתגאה הפעם על־פי דבריך, כי יושב ירושלים אני”.

ותאמר לו תרצה: “יתגאו כל יושבי ירושלים, אם ידמו לך”.

ויאמר לה ידידיה: “רב לי, אם זך וישר פעלי בעיניך, ומי יתן ויֵראה פעלי והדרי על נפש האהובה לי”.

ותאמר תרצה: “הנפש ההיא תהיה ברוכה לה'”.

ויאמר ידידיה: “היי־נא, עדינה, אַת ברוכה לה' ולי”.

ותרצה ענתהו בענות חן לאמר: “היה–נא, אדוני, לי לפה אל אבי, ואשר יגיד לו פיך, אותה חשב לבבי”.

מדי דברה נגש חננאל אליהם, בעמדם בירכתי הבית, ויאמר: “לו, בתי, לעצתי תקשיבי, הנה האיש הנצב לפניך, אותו ראיתי בתפארת אדם”.

וישחק ידידיה ויאמר: “ואולם לא כראותך תראני בתך העדינה, כי כמלאך אלהים ראתני”.

ויאמר חננאל: “לכן אהיה אנכי כמלאך בא בשם ה' לחבר את נפשותיכם ולברך אתכם לפני ה' השוכן בציון”.

ותאמר תרצה לידידיה: “הן אחד מצאתיך ואחת אהיה־נא לך גם אני, ובדבר הזה הנני לך”.

ויאמר לה ידידיה: “יחידתי תהיי לי, עדינה, ואחרת לא תתערב בנו”.

בדברים האלה נוסדה אגודתם יחד, וידידיה נתן מתנות לבני הנביאים ביד נדיבה, וממחרת היום ההוא היתה תרצה לידידיה לאשה. ויואל חננאל לשבת עם ידידיה חתנו בציון שנה תמימה, ונפשו רותה עונג לראות את בתו מאושרה בציון, כי אהב אותה ידידיה כאישון עינו.

ויהי מקץ שנה לשבת חננאל בציון, והפלשתים פשטו בערי השפלה והנגב ליהודה, וילכדו ערים ובנותיהן. ויורם אשר היה משרי הצבאות, היה נכון גם הוא לצאת למלחמה עם הפלשתים, ותלד לו חגית אשתו בעת ההיא בן שלישי ויקרא שמו עַזְרִיקָם, לאמר: אלהים יעזרנו מקמינו. וחלאה, שפחת חגית, ילדה בעת ההיא בן לעכן אישה ותקרא את שמו נָבָל. ותצו חגית את חלאה לתת את נבל בנה על ידי אחת השפחות, ולהיות מינקת לעַזְרִיקָם בנה, ויחר לעכן מאד על אודות בנו. ונעמה הרתה ללדת בעת ההיא, ויאהב אותה יורם משנה אהבה. ותרצה גם היא הרתה ללדת. ויקרא יורם לידידיה אל בית הקיץ אשר לו על הר הזיתים ויאמר לו: "הנני יוצא מחר למלחמה, ומי יודע אם אשובה בשלום אל ביתי, לכן נכרתה ברית עולם, אשר תקום גם לזרענו אחרינו. אולי אִסָפֶה במלחמה, או אלך שבי לפני צר, והיית לאב לביתי ושמת עינך על צאצאי ופקדת פקידים על נחלותי כטוב וכישר בעיניך, זולתי סִתְרִי, מבני הנביאים, היושב על נחלותי אשר בכרמל, ואֲבִישַי אחיו הזקן. אותם לא תהדוף ממצבם, כי יראי אלהים הם וקרובים אל נעמה אשתי. הנה נשותינו נעמה ותרצה הרות, ואם תלד האחת בן והשנית

בת, אז נתחתן איש באחיו, כי כאהבתי אותך, כן תאהב נעמה אשתי את תרצה אשתך, ומה תגדל האהבה בצאצאינו! ותבואות הכרמל תהיינה לכלכל את בני הנביאים למודי ה', ומדי חג בחגו יעָרך שלחן לארבע מאות אביוני אדם, יתומים ואלמנות כאשר בהיותי בביתי, והנני נותן לך את בית הקיץ הזה מתנה".

ויאמר לו ידידיה: “הן כל חפצים לא ישוו באהבה, אך אזכרתה יקרה מאד לאוהבים נאמנים. הא לך חותמי, שימֶנו על ימינך והיה לך מנחת זכרון, מזכרת אהבתנו הנאמנה' והשיבך ה' בשלום וזבחנו יחדו זבחי תודה לה' ושמחנו בבית הקיץ הזה, אנחנו ונפשות בתינו”.

וישקו איש את רעהו ויבכו, ויפָרדו איש מעל אחיו. וממחרת היום ההוא, כעלות השחר, קרא יורם לנשיו ולבני ביתו ויברכם, וישק לנשיו, ויבך על צוארי נעמה ויצא עם הצבא.

אחרי הדברים האלה ילדה תרצה בת לידידיה ותקרא שמה תָמָר. ויעש חננאל טבעת, אשר שמו ושם תמר מפותחים בה, מעשה ידי אמן, ויתננה לתרצה בתו ויאמר: " אות היא לתמר בתך, כי בין בנַי תחלוק נחלה, ונשאה תמר את הטבעת הזאת על ידה כאשר תגדל".

וישב חננאל עוד ירח ימים בציון ויברך את בניו וישב אל ביתו שומרונה.

ומבשר בא להגיד, כי נפל יורם שבי בידי הפלשתים. ותרב התוגה בבית ידידיה, ותבך נעמה מאין הפוגות, אך חגית ראתה בצרת נפש נעמה ותנחם בה אחרי שבות אישה ותאמר: “עתה לא ירום ראש נעמה עלי, ואנכי אהיה גברת בית!” – וכן עשתה, כי הרחיבה ממשלתה במשרתי ביתה ותיסרם מוסר אכזרי, אם סרו מדבריה. ונעמה לא שמה לבה לזאת, כי התאבלה על אישה כי איננו. ועכן נשא בשרו בשניו בראותו, כי כבדה יד חגית על חלאה אשתו לענותה ולהכותה בחרפה כאחת השפחות, וישח וימס בקרבו, ויבקש תחבולה למצא רוָחה לנפשו ולנפש אשתו.

פרק ב

ומתן השופט כראותו, כי לא האמין יורם בו, כי אם בידידיה, אשר שמהו לאב ביתו, ויחר אפו ביורם ויקנא בידידיה, וישמח לשמועה, כי נשבה יורם. ויאמר בלבו: הן זה היום שקויתיו לשית קציר לבית יורם. ובבואו אל ביתו, נחם את נעמה ואת חגית בפיו ובשפתיו, ולבו שש לראות חגית כאלמנה חיה, עגונה אל אישה.

ויהיה היום ויבא אל בית חגית וירא והנה היא מכה את חלאה בעֶברה מכה רבה מאד, וכבוא מתן ופנתה ממנה. ותאמר אל מתן: “את שפחתי זאת יעדתי להיות מינקת לעזריקם בני, ואצא מחדרי כמעט ואשובה והנה חלאה איננה, כי באה אל בית השפחות ותֵינֶק את נבל בנה השקץ”.

ועכן, אשר עמד וראה את אשתו נקלה לעיניו, ויבך ויאמר אל מתן: “שפוט־נא אתה, אדוני! אנכי ראיתי את בני העולל עזוב בערשו ומן השפחות אין דורשת לו והוא בוכה מאין הפוגות ואקרא לאמו להיניקהו; ואם עולה היא, הלא העון בי ועלי, גברת, תנחת ידך”.

ותתן עליו חגית בקולה ככפירה לאמר: "הוי עבד נקלה ונרצע, ומי בקש זאת מידך לשבת פה? הלא חפץ יורם אישי לשלח אותך חפשי טרם צאתו למלחמה, ואתה אמרת: אהבתי את אדוני, את אשתי ובני. לכן שים יד לפה, פן תכבד גם עליך ידי!.

ומתן ראה, שמע ולא ענה דבר. ויאמר בלבו: אפח באוד העשן הזה, בעכן, והיה ללפיד בוער, והניחותי חמתי בחגית אשת עברתי.

ויהי בלילה ויבא עכן אל בית מתן ויאמר אליו: “הלא ראית, אדוני, עוָתתי, שפטה משפטי, הבה־נא עצה ועזרה מיד המרשעת.האם תמו העבדים והשפחות לגוע?”

ויאמר לו מתן: “הנה חמתך בוערת כאש, שלח בה את כל נאות יורם אדוניך ובערה בבתים וביושביהם והניחות חמתך באשת עברתך”.

ועליצות עכן הפיצה ברק אור מעיניו ויאמר: “האמת תדבר אלי, אדוני, או תלעג לי?”

ויאמר לו מתן: “הוי, כסיל ובער! האלעג לרש כמוך, שבע קלון וחרפה?”

ויאמר לו עכן: “ולמה תשא נעמה עון חגית המרשעת, והיא אשה טובת לב?”

יאמר לו מתן: “שמע עצתי ואחר תדבר, הצת אש בבית חגית ובבתי העבדים והשפחות, ואת בנך תציל, כי אותו תמיר בעזריקם, כי שניהם בני ירח ימים הם, וידידיה ותרצה לא יכירוהו, כי בשנאתם את חגית הארורה לא שמו עיניהם על בנה; ועל בית נעמה תפסח, לא תבער־בו אש, למען יכבד העון עליה, כי יאמרו: קנאת נעמה אכלה את נאות יורם; ואנכי אכונן מעשי בערמה להבריח את נעמה, אשר לא תשוב עוד, ומבית אדוניך לא ישאר איש, ולנבל בנך עזריקם יקָרא ויירש את הון אדוניך, את שדותיו וכרמיו, עדריו ויקביו. זה קצירך והלקט לי הוא, כי לפני הציתך אש בנאות יורם, תריק את בית־אוצרו, אשר סגולת כל יקר בו, ואנכי אשלח לך את חֵפֶר ואת בּוּקְיָה, שני אנשים ערומים ונוכלים – ותמימי־דרך בעיני כל יושבי קריה, והם יביאו היקרות אלי. מן מפתח בית־האוצר בידי: בהיותי נאמן בבית יורם, עשיתי לי מאז מפתח כמפתח, אשר היה בידו, כי על ידו אבדתי הון אבי, וסגולות אוצרו תהיינה לי שלומים לחגית ולהוני”.

ולב עכן פחד ורחב וַיִתַּר ממקומו בהמון עליצותיו ויאמר: “אך זאת היא עצה, לא שמעוה שאול ואבדון!”

ויאמר לו מתן: “אל תבַהל ברוחך, בוא אלי שנית והוריתיך את כל אשר תעשה”.

ויעש כן עכן

ויתיעצו על צפונותיהם, ודבר חליפות הבנים הסתירו גם מחפר ובוקיה.

ויהי בלילה חשך ואפלה, ליל ענן ורוח, וכל בני בית יורם הוזים שוכבים – ועכן הריק את בית־האוצר, וחפר ובוקיה נשאו כל שכיות חמדתו אל מתן השופט, אשר טמן אותן במערה. ויעל עכן על הגגות לזרות על נאות יורם גפרית, וירד ויוצא את נבל בנו מבית השפחות ויסגור דלתים ובריח מחוץ, וחלאה אשתו עשתה כן לבית חגית גברתה. ויצת עכן אש בארבע פנות הבתים, ותעל לבת אש ויתאבכו גאות עשן. ויהי כאשר אכלה האש סביב, ויבא עכן אל בית נעמה השלום מפחד וידיו על ראשו ואמר: “והה, גברתי! אש אוכלת נאות יורם ואין מכבה, ואשתי קפצה עם עזריקם בן חגית בעד החלון, וחגית רצתה להציל את שני בניה הנותרים, והלהבה להטה בה. אהה, כי גם בני נשרף בבית העבדים והשפחות!”

עודנו מדבר וחפר ובוקיה עברו לפני חלון נעמה ויאמרו איש אל רעהו: “אהה! קנאת נעמה אוכלת בית יורם!”

וחלחלה אחזה את נעמה ותבך ותאמר: “הן חורש בליעל כִּלה היום רעתו, ועלי יחשבו עון הבערה. אויה לי! אנה אני באה?”

ואמר לה עכן: “לבשי, גברתי, בגדי גבר והתחפשת ונסת עד יעבור זעם, בטרם יבואו הלום גואלי דם חגית להתגלגל ולהתנפל עליך”.

ותמהר נעמה לעשות כדבר עכן ותצא בעד החלון למלט נפשה. ועכן אמר אל שתי שפחותיה: “צאינה מפה והסתרתי אתכן במקום שוקט ובוטח עד יעבור זעם”.

ויסתירן עכן בבית־האוצר ויסגור דלתיו בעדן ויצת אש בארבע פנותיו. והשפחות צרחו בקול מר עד אשר להטה בהן הלהבה ולא נשמע עוד קולן.

ויאמר עכן לחלאה אשתו: “אין איש עוד מבית יורם יודע אתנו עד מה, חבקי הפעם את נבל בננו וקראי לו עזריקם”.

עודם מדברים והנה שכני בית יורם מסביב הקיצו ויבואו, ועכן וחלאה שִנו את טעמם והנה הם צועקים ומיללים, וגם ידידיה ותרצה לא אחרו לבוא, ויספקו כפיהם ויקראו: “אהה שוד ושבר!” וימהרו לבוא אל בית נעמה, והנה הבית ריק, ויצאו וישאלו את עכן וחלאה: “אנה באה נעמה?”

ויאמר עכן: “אהה, שוד משדי בא! אנכי אחרתי היום על עבודתי בשדות, ויהי בבואי והנה צחנת גפרית עולה באפי, ואמהר אל חגית גברתי להציל אותה ואת בניה, והנה היא מורידה את עזריקם בנה בעד החלון אל חלאה אשתי, ותשב להציל את שני בניה הנותרים והלהבה להטה בה ולא יכלה למלט גם נפשה. ואבואה אל בית נעמה ולא מצאתיה, ואמהר להציל את בני מבית העבדים והשפחות ולא יכולתי עוד”.

וחלאה זעקה מרה: “אהה לקנאת נשי יורם, כי קשתה כשאול ותאכל נפשות נקיים! אהה לבן־בטני כי נשרף!”

ויאמר עכן: “הן תמול התקוטטה חגית בנעמה ותכעיסנה תמרורים, ותאמר: ‘רב לך, נעמה, לקחת לך קרנים באהבת יורם אישנו. הן אין עוד יורם בביתו ובני יורשים אותו. ואַת תהרי, תחילין וילדת רוח, ובני יגדלו ויגרשוך מהסתפח בנחלתם, כי נכריה אַת פה’”.

וידידיה ותרצה עמדו מרעידים ושוממים ויספקו כף. וגואלי דם חגית באו ויזעָקו: “איה נעמה המרשעת המַבערת הבערה?”

ויאמר ידידיה לעכן ולחלאה: “שאו את עזריקם אל ביתי, ואַתּ, חלאה, שבי אתו בביתי והיי לו מינקת, למען לא יאבד נר ליורם עמיתי ולא תכבה גחלתו”.

וגואלי דם חגית צעקו בחרון אף: “איה נעמה המרשעת? איה הכפירה? מי יתננה פה לכבות בדמה את השרפה הזאת!”

ויאמר ידידיה: “נחכה־נא, כי ימים יודיעו, אנה היא באה”.

ונעמה חשה מפלט לה אל אבישי קרובה, פקיד עדרי יורם בבית־לחם, וישלחנה אל סתרי אחיו ויסתירנה שם במסתרי הכרמל, ומקץ שנים־עשר יום ילדה תאומים, בן ובת, ותקרא לבנה אַמְנון ולבתה – פְנִינָה. וילך סתרי ירושלימה לדבר דבר על אודות נחלת יורם, כי שמע, כי ידידיה פקידו. ויהי בהיותו בירושלים, וחפר ובוקיה עלו השערה אל הזקנים ויגידו להם לאמר: “מגבול ארץ פלשתים באנו ונפגע בדרך היורדת עֶקְרונָה את נעמה, אשת יורם, נשואה בעגלה רתומה לרכש ויושבת לימין איש רך בשנים, ואחריהם גמלים נושאים כל טוב, ושתי שפחות רוכבות עליהם. ונשאל את נעמה: למי אלה? ותאמר אלינו: את אלה אוביל שי למורא, מנחה לסרני פלשתים לפדות בה את יורם אישי, והאיש הזה הוא המבשר השלוח ממנו. ונאמר אל נעמה: יצליח ה' את דרכך והשיבות את אישך בשלום אל ארץ מולדתו. ויהי כאשר באנו ירושלימה ותחרשנה אזנינו בשמענו את השערוריה, אשר נהיתה בבית יורם, ונבוא אל זקנינו לספר ככל אשר ראו עינינו וכאשר שמעו אזנינו”.

ויענו השופטים פה אחד: “אכן נודע הדבר!”

ויאמר מתן השופט: “תכָּתב השערוריה הזאת זכרון בספר, ונכתם עון נעמה לפני יושבי שער”.

ויספר מתן הדברים לידידיה ויספוק כפיו ויאמר: “ברור הוא כשמש בצהרים, אכן קנאת בית יורם אכלה נפשות. הה! שוד ופרץ כתומם יחד באו על גבר עמיתי, כי אשת חיקו, נעמה האהובה, בגדה בו, וכמעט גלה לארץ אויב, ונעמה הציתה אש בביתו ותך חרם את אשת חרמה על בניה יחד, ותשלך משכנותיו ותשכח מרחם פרי בטנה, לנוע רגליה ללכת אחרי מאהבה אל ארץ אחרת”.

ותאמר תרצה: “אכן אין טוב לגבר, כי־אם לקחת לו אשה אחת ולראות עמה חיים ואהבה. כן עשית אתה, אישי, וכן נעשה לתמר בתנו ביום שידובר בה”.

ויאמר ידידיה: “הן נעמה נבלה עשתה, אות היא, כי לא ישרה נפשה בה מאז, ומה פרי בטנה כי יחשב על משפחת יורם? לכן הן עזריקם הוא היורש האחד לבית יורם, ולו יעודה תמר בתנו, ואחרת לא יקח עליה”.

ויבט ידידיה בעין חמלה על עזריקם, כי פליטת בית יורם הוא.

ותרצה אשתו ילדה בן לתקופת השנה ותקרא שמו תֵימָן. ויגדלו שלשת הילדים בבית ידידיה; אך תמר ותימן גדלו כנטעי נעמנים, ועזריקם גדל כקוץ מכאיב, כי יצר מחשבות לבו רע מנעוריו, ולא תואר ולא הדר לו. אך ידידיה לא הביט אל מראהו, בזכרו ברית אביו.

וסתרי ראה, כי כלתה הרעה לנעמה, כי קמו בה עדי שקר ואין מי יכזיבם, ויסתר את נעמה ובניה במסתרי הכרמל, ואשתו הביאה למו מזון ומחיה. ויהי כאשר גמלה נעמה את ילדיה, וישלח סתרי את אמנון אל אבישי אחיו, ויתנהו אבישי אל רועה זקן לאָמנו, כי אמר לו, כי קנהו מאיש זר, אשר מצאהו בשדה. ויגדל אמנון בבית הרועה, ויהי יפה תאר מאד, ואיש לא שת אליו לבו, אך אבישי פקדהו באהבה וחן, ובמות הרועה לקחהו לרעות בצאן יורם, וחשבוהו הרועים לקנין כסף לאבישי. ומקץ שש שנים יצאה נעמה ממחבואה, ויתן לה סתרי אהל בנוי בנקיק סלע וברושים סביבותיו, ותשב שם עם בתה ועם אשה זקנה, ותלקט משדות יורם אישה עם עניות המקום ההוא, אשר חשבוה לפלשתית, אשר היתה לאיש יהודה ואשר מת אישה, כי כן הגידה למו.

פרק ג'

בשנה הרביעית לחִזְקִיָהוּ מלך יהודה גמלה רעת אפרים, ואל קנא, אשר שם עיניו לרעה מאז בממלכה החטאה הזאת, הביא עליה את תער השכירה, את מלך אשור, אשר שטף על ארצה כנחל איתן, וישטוף עגלות בית אָון וגלולי דן, ויסחוף את עובדיהם ויזרמם לַחֲלַח וחָבוֹר, נהרי גוזָן וערי מָדָי. ובת יהודה התאוששה, בראותה את מוסר אלהיה ואת ידו כי כבדה על משובה ישראל אחותה, ותוסף אומץ להתחזק במעוזה, ותאחז דרכי אלהים, ותקשב באהבה לבן דוד מלכה, לחזקיהו ידיד אלהים, אשר שכן לבטח בהָמֵר ארץ אפרים, על כן עמד טעם עַמו בו כל ימי ממלכתו.

בעת ההיא ופליט בא מגלות אפרים אל ירכתי ציון צפונה, וישלך אליל אל אחת הפחתים וידבר את הדברים האלה: “שכב פה בבשתך, עץ פסלי, אֵל לא יועיל בארץ יהודה. עשר שנים כהנתי לך, נשאתיך, סבלתיך, אף רוממתיך בעיני עובדיך; נתתי למו מורא וייראוך, אני הייתי לך לפה ואתה היית לי לאלהים. עם חבר כהנים יחדיו דרך רצחתי שֶכְמה, עשקתי, רצוֹתי לאַות נפשי, וחפצך היה לי לפתחון פה, שתיתי מיין נסכך, אכלתי מבשר זבחיך, אף שמלותי לעורי ממך היו לי. מה טובים היו לי הימים הראשונים, אך אהה לימים האלה! הן שתוֹתיך נהרסו, עגלות בית און בגולה הלכו, ואתה אנה תבוא? אם לציון אשאך, הלא נוע תנוע בה מפני אל נאור ואדיר השוכן בקרבה, וגם לי תהיה למוקש. שכב פה, עץ פסלי,עֵרום ועֶריה בושת, הבה לי צפוי כספך ואפודת מסכת זהבך, כי לא עזר ולא להועיל המה לך, ולי יהיו שָכָר חלף עבודתי אותך”.

כן דבר הפליט ושמו זִמְרִי, והוא אחד כהני הבעל הריקים והפוחזים, אשר עמדו כפראים עלי דרך, וימנעו רגלי בני־ישראל מלכת לציון, להשתחוות לה' בהר הקודש. ויַגֶל זמרי עם גלות שומרון, ובהיותו קל ברגליו בטח להמלט לעת מצוא. ובדעתו את חננאל, שׁועַ שומרון, בקש מאתו להגיד לו את שם חתנו בירושלים, ויעבור את נהר כְּבָר וילך הלאה. ויתן לו חננאל ספר חתום וחותָם לשאתם אל ידידיה חתנו. ויהי בברחו מפני צר, וישא פסלו בידו כל הדרך, כי אמר: אולי ימצא לו מעמד באחד המקומות לשוב ולכהן לפניו. אך כראותו, כי בכל ארץ יהודה אין איש פונה אל האלילים, וינצל את עדיו אשר עליו וישליכהו אל אחת הפחתים, ויבוא ירושלימה דרך שער אפרים בין הערבָּים. רחובות קריה המו עֲדֶנה מאדם, עוד המון העם כמַשק גֵבים שוקק בהן, הזקנים יושבים בכבוד והדר בשערי משפט, וצַבִּים וכרכרות, נושאים אלופי יהודה ושועיה, ירוצון וישתקשקו ברחובות, וזמרי, אשר ראה עֳני שלש שנים במצור ובמצוק בשערי שומרון, עת חנה מלך אשור כדור עליה, השתאה עתה לכל מראה עיניו. ויען ויאמר: “מה נעדרה שומרון ומה נהדרה ציון! רוע התרועעה שומרון, ובת ציון תריע מתרועת מלך בה; פור התפוררה ארץ אפרים, וארץ יהודה מפוארה! הן שמים חדשים וארץ חדשה ראו עיני פה, ארץ נעֵמה ויושביה שוקטים על שמריהם, שמים טהורים על ראשיהם, ושחקים ירעיפו עליהם צדק, כי מלכה הציג בשער משפט, וצדק שם לקָו.משפט וצדק אכן צנה וסוחרה הם לעשיר, כי ישמרו את הונו מנגוע בו יד, אך כצנינים הם לאיש רש כמוני, אשר נשבר משען לחמי ומימי, כי בער חזקיהו את הבעלים מארצו. ואולם מי יודע? אולי חוקותיהם ישתמרו עוד בלב רבים מבני עמו. מה חוקות הבעלים? הלא תוך והַוּוֹת, ומה עבודתם? הלא עושק, מרמה, חמס ורצח. הבה! אחפש את ירושלים בנרות ואמצא גם בה אנשי מרמה, עי אין עיר, אשר שגבה ממנה. הן רבים עשיריה, ועצומים הם המקנאים בם, ואם תתחבר קנאה למרמה ומרמה – לכח ידים, האח! שם נודעה יד הבעלים. ומה לנו פסיליהם? הלא עבודתם שלמה בלבבנו, בפינו ובידינו, אז יתרומם אביון מאשפות והנקלה יהיה לנכבד. הן צדק יושב לכסא פה, ומישרים יגורו בשערים, לכן יהיה צדק אזור מתני גם אני לעין רואים, ותרמית – מַשׂכיות לבבי, והיתה צדקת שפתי כחומה נשגבה לזממי לבבי, כי אָכוף כאגמון ראשי ושפתי תַּבַּענה מוסר ויראת שדי, עי באלה יסתוללו רבים וכן שלמים ובם שָׁמֵן חלקם. ועתה מי עוֵר כעבד ה', ומי חֵרש כתמים דרך? כי לא יבחנו אלה לב גבר ולא יבואו עד תכונתו טרם צמחו מחשבות לבו לניב שפתים, לפועל כפים; ואם פעלי יֵרָצה למראה עיניהם, מי יבחן כליותי ולבי? אכן פה תתחפש מרמה ושאלה שמלה מאת האמת צרתה, וכל רואיה ישתחוו לה”.

וזמרי בצע אמרתו, כי ממחרת היום ההוא עלה על הר בית ה' ויגש אל עֲזַרְיָהוּ, ראש הכהנים לבית צָדוֹק והוא יושב בלשכה, ויאמר אליו: “הטה־נא, אדוני, אזן אל דברי עבדך: בן שעי אפרים אני. מיום העתיקתני אמי משדים גדלני אבי ביראת הבעלים ובאמונת נביאיהם וכהניהם; דבר ה' היה לי לחרפה ותוכחת נביאיו ללעג. הן אבי האכילני בסר, הלנצח תקהינה שִנַי בו? נפקחו עיני לראות, כי קמה עצת ה' אשר דבר ביד עבדיו הנביאים. אפרים היה לשמה ביום תוכחה ויַגֶל מעל אדמתו, ושומרון התהפכה בציריה שלש שנים כחולה על ערש דוי, אך עלה מות בחלונה, וכהניה ונביאיה, רופאי האליל, אשר הקריבו לשחַת נפשה במַשְׂאות שוא ובמדוחים, כולם יעטו על שפם ויחפרו מפחזותם, ואני בחסד אל נמלטתי מיד צר, כי יודע אלהים נפשי הנכספה לחצרות קדשו. עתה הנה באתי, רעב לדבר ה' וצמא לחסדו. אחלה פניך: אתה, הכהן הגדול, אשר שמן המשחה יצוק על ראשך, הורני־נא: במה אקדם לה' ובמה אכפרה פניו על חרפת עלומי? אם בעולות ובזבחים – הן עני ורש אנכי, ורק את נפשי אליו אשא. הורני־נא, אדוני, לא בכסף ולא במחיר, כי־אם בחסד ובצדקה”.

ויאמר לו הכהן: “חלילה לבני אהרן, אנשי חסד ותופשי תורה, מקחת מאומה ממבקשי תורה מפיהם. הלא לחמנו נתּן מימינו נאמנים: המעשר והתרומה, – וכל ישענו וחפצנו להורות כל איש החפץ קרבת אלהים. דע לך, איפה, כי רוח נשברה נבחרה לה' מחלב אילים. בקר־נא בהיכל ה' יום יום ותדע ארחות חיים. ואולם הגידה־נא לי, היש לך גואל ומודע בציון?”

ויאמר זמרי: “היום אדרוש למשכן ידידיה, שר הרכוש אשר למלך, כי אליו הביאותי ספר מאת חננאל חותנו, אשר הגלה עם גלות שומרון”

ויאמר לו הכהן: “שבה פה עד בין הערבים, כי בבוקר ובערב, בהקרב הכהנים את עולת התמיד, יבוא ידידיה להשתחוות לה' בחצרות קדשו, כי חסיד הוא, ואנכי אדבר לו טוב עליך, ובקש לך מרגוע בביתו או בבית אחד אלופי יהודה”.

וידידיה בא כפעם בפעם בין הערביים. ויהי כאשר כלה להשתחוות לה', וידבר הכהן טוב על זמרי, ויקחהו ידידיה אל ביתו. ויתן לו זמרי את הספר ואת החותם צפן אתו, כי אמר: אולי יהיה דרוש לחפץ תרמיתו. ויקרא ידידיה את הספר באזני אשתו ובני ביתו כדברים האלה:

“שמעי, תרצה בתי, והקשיבה, ידידיה, חתני, לדברי חננאל אביכם ההולך בגולה. הלא שמעתם זעקת אפרים! הלא יללת שומרון עד שערי ציון באה. אהה ליום עברה, כי נדמה שומרון, מלכה ועמה הלך בגולה! ואנכי מראש חזיתי, כי עשוק אפרים, ואתן כל אשר לי בכסף, בזהב ובאבני חפץ, ואטמון אוצרותי במקום נעלם מעין אדם, כי אמרתי: יעברו ימי המבוכה ונשאתי את פקודתי ציונה, ונטעתי גם את בַני על אדמתה. כן חשב לבי, ואחרת חשב אל זועם, כי כל בני יחד ספו תמו מן בלהות בשלש שני המצור והמצוק, ויום העברה בא ותבקע העיר לפני צר, ואנכי עזבתי את קברות בני ואת מטמוני אוצרותי ללכת בראש גולים. הלכתי עם הגולה ונבוא עד נהר כבר ביום השביעי בנשף. אכלתי לחם דמעה ואישן על שפת הנחל. ואראה בחלומי והנה עלם יפה עינים, הדור בלבושו, חגור חרב על ירך וכובע ישועות בראשו, קווצותיו תלתלים, שחורות כעורב, מכתירות קדקדו, לחייו אדומות, מצחו זך משלג, צח מחלב, והוא רוכב על סוסו ועומד לפני. ואנוכי כראותי ספיר גזרתו, בכיתי מרה ואקרא: “אהה, ה' אלהים! הלא גם לי היו בנים יפי תאר כעלם הזה, ומהם לא נותר לי אחד, לשית ידו על עיני, לרשת יגיעי”. ויהי כשמוע העלם את שיחי, וירד מעל סוסו ויחזק ביד ימיני, ויען ויאמר לי בחן שפתיו לאמר: הן נפשי אשר תחשוק בנפש תמר בת תרצה בתך, תחשוק נפשך מארץ שבותך, וגאלתיך ושבת עמדי ציונה אל מחמדי נפשך לֵאוֹר שם באור־ה'. ואשאל לשמו ולבית אביו ואמר: סתומים וחתומים יהיו דברי לך ובקרב שנים יִוָדְעו”, ויראני את הטבעת אשר נתתי לתמר, ויאמר: “זאת את הברית אשר נתנה לי תמר ידידות נפשי”. מן הדברים האלה התעוררה נפשי, נשאתי לשמים עיני, והנה הכוכבים מזהירים ברקיע וחשך יכסה ארץ, ואקרא אל ה' לאמר: כן יזהירו דברי החלום על מחשכי נפשי. ישנתי שנית, ואראה בחלומי והנה אנכי יושב בהיכל שן אשר לכם, ותמר נצבת ככלה לימין העלם והיא עדויה רקמה וכלילת יופי, ועינכם רואות ושמחת עולם על ראשכם. וכמעט פתח העלם פיו לדבר אלי דבר, והנה יד אוחזת ותעירני. הקיצותי והנה אזני שומעות קול נוגש הקורא אלי: “מה לך, נרדם? קומה ולכה עם בני הגולה, כי העיר השחר!” קמתי במר נפשי, הלכתי עם בני הגולה ורוחי נבקה בקרבי, ולבי השתומם על השנות החלום. ואשאל ביודעי חלום לפתור אתו, ויגידו לי, כי לא דבר ריק הוא, ונפשי קותה , כי בוא יבוא אוהב תמר ופדה אותי מיד צר ויירש את כל הוני הטמון. ואתם, בני, שמרו־נא גם אתם את דבר החלום הזה! ואתם ותמר וכל אשר לכם שלום".

וידידיה ותרצה בכו לדברי הספר. וזמרי אמר: “אל נא תבכו לו, כי שלום לו אחרי צאתו למרחב ממצור וממצוק שלש השנים; הלא בין בני עמו יֵשב באשור, וחלומותיו הטובים, אשר חלם על נהר כבר, תנחומות לנפשו, כי בם יהגה לבו ויבטח, כי בוא יבואו”.

ותרצה שמה עיניה על עזריקם מדי דבר זמרי תנחומותיו. וידידיה הוציא את עזריקם מן הבית ויאמר אל תרצה: “אל נא, תמתי, אל נא תאמיני בחלומות, אשר ינחמו את אביך מיגונו, ואל תערכי את עזריקם אל העלם, אשר ראה בחזיון ליל, פן תנַכרי אותותיו והסירות את לב תמר מאחרי עזריקם, יען אשר שערות ראשו לא שחורות, כי־אם צהובות, ולא רם הקומה הוא כעלם, אשר ראה אביך בחלום; ואולם אנכי כרתי ברית ליורם רעי, ולא יפר החלום את בריתנו, אשר כרתנו בהקיץ”.

ותאמר תרצה: “ומי יודע, אולי ילדה נעמה בן, אשר תארו כתאר העלם, אשר ראה אבי בחלום?”

ויאמר ידידיה: “הן נעמה הלכה אחרי מאהבה, ואם בן ילדה מי יָגול מעליו חרפת אמו? הלא בן נַעֲוַת המרדות ובן־זנונים יקָרא לו! ולו בא יורם, כי עתה לא ירחמהו בקנאתו לאמו, כי־אם גרש יגרשנו. אך למה נדבר דברי רוח? התשוב עוד נעמה הלום אחרי עשותה נבלה, אשר כל השומע ישום וישרוק עליה? הלא צפויה היא אל חרב המשפט! אל נא, תמתי, אל נא נזכיר עוד את שמה, כי חרפה היא לבית יורם”.

וידידיה היה נודע ביהודה בתומתו עם אלוהיו ובאהבתו את בני איש, כי לא שם לבו לחקור לב גבר, כי־אם ראהו למראה עיניו והכרת פניו ענתה בצדקת לבבו לפניו.על כן רבו אוהביו, אשר קנו את לבו במראה ענוָה, ולא נפלאת היא, כי מצא זמרי חן בעיניו בעַנוַת מראהו, ואף כי אחרי אשר דבר הכהן טוב עליו.

ויאמר ידידיה אל זמרי: “הנה נתתי לך היום יד ושם בביתי והיית בן־משק ביתי מן היום הזה”.

ויאמר זמרי: “הנני, אדוני, לשרתך בבור לבבי ובאמונתי”.

וזמרי לא הסכין מעודו לעבוד עבודה, כי לבו הלך תמיד אחרי בצעו. ויהי בשמעו את כל דברי בית ידידיה, וירא ראשית לו, כי יהיו ידים לפעַל תרמיתו. ויצפון אתו את החותם, אשר נתן לו חננאל לאות, ויאמר בלבו: החותם הזה יהיה לי סגולה ואדעה את אשר אעשה בו".

ועזריקם ישב בבית ידידיה בעת ההיא, והוא בן עשר שנים, נער את תימן ותמר, בני ידידיה; במעלליו התנכר עזריקם בימי ילדותו, כי המרה את רוח תימן ותמר, ועצבם ויתקוטט בם למרות עיני ידידיה ותרצה. על כן אמרה תרצה: “הלא כעץ כן פריו, וכאשר היתה חגית אשת מדנים, כן לא ישבות גם בנה מריב”. ותמר ותימן אחיה שנאו את עזריקם תכלית שנאה. ובראות ידידיה, כי עזריקם בן יורם רעהו כמשטמה בביתו, ויושיבהו על נחלות אביו, למען לא יתקוטטו בו בניו ולמען הטות לב תמר אליו כאשר ירחק ממנה. ויצו ידידיה את עכן בן־משק בית יורם לשום עיניו על הילד ולשמרו כאישון עינו ולהביאו אל ביתו מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו ובכל מועדי ה'. ויעש כן עכן, ויחשֶבָה לו זאת ידידיה לצדקה.

ועזריקם הולך וגדל כקוץ מכאיב בבית יורם. וכאשר גדל, כן נשחת מראהו, וכאשר גדלה תמר, כן נחמד תארה. ולא בתארם לבד, כי גם בדרכיהם נפרדו מאד: עין עזריקם רעה במשַרתי ביתו, וידיו קפץ מדל ואביון, ותמר הטתה חסד למשרתי בית אביה, ותפק לרעֵב נפשה. עזריקם התהלל בעשרו ובכבוד בית אביו, ויבז בעיניו לדבר עם נערים כגילו, אשר לא מבני אלופים המה. ותמר התהלכה בענוַת רוחה בין רעותיה, לא בזתה ולא שִקצה וגם בנות דלת העם. עזריקם היה כפסל עץ, אשר ירקענו הצורף בזהב, לכסות מגרעות ערכו מעין רואים; ותמר – כספיר משובץ בזהב, אשר לא יַרבה הזהב מחירו, כי־אם ישַוה עליו הוד והדר ביתר שאת. עזריקם היה זר במראהו, ובהיותו בן שש עשרה שנה היה שפל קומה, שערותיו צהובות, ראשו כגולת זהב על כתפותיו הרחבות, פניו נקודים נקודים, ותמר דמתה לתמר ביפיה ובהדרה, ובהיותה בת שש עשרה שנה, היתה עלמה כלילת יופי, ותאר פניה, הליכותיה ומדברותיה נעימות ונדיבות, ותגדל ותפרח בנועם וחן, ותהי שעשועים להוריה וחמודות לכל רואיה. סוף דבר: עזריקם ותמר נפרדו בתארם, ברוחם ובמעלליהם, רק רוח ידידיה הוא קבצם, כי ברית כרת ליורם, ואיך יחללנה? על כן לא הטה אזנו לבני האלופים, אשר חִלו פניו על דבר תמר.

ומכתב חננאל היה שמור במלתחת תרצה, ותמר קראתהו כאשר גדלה, ותהי שוגה בחלום חננאל על אודותיה, ומרוב הגיונה בו החל רוח החזיון לפעמה, ומראה העלם הנחמד נראה לה בחזיון ליל. וכאשר אהבה תמונתו בחלום, כן שנאה תמונת עזריקם בהקיץ, ותתנודד כראותה אותו, ויהי ספר חננאל כרקב בעצמות עזריקם. ויהי היום ויקרא עזריקם לזמרי אל ביתו ויאמר לו: “ראה־נא כי אתה הסבות את לב תמר ממני בספרך, אשר הביאות מאת חננאל, כי רוחה זרה לי ושפתיה והגיונה רק בחלום חננאל ובעלם, אשר לא היה ולא נברא. ועתה, זמרי, הן אתה הסבות את לבה ממני אחורנית בלי דעת, לכן עשה בחכמה ובדעת לשובב תמר אלי, ואנכי אגמלך טוב ככל אשר תשאל ממני”.

ויאמר לו זמרי: “אנכי ידעתי, כי יקרה לך תמר מכל הון, וכי רחק לבה ממך ובכל הון לא תקנהו, ובכל זאת לא יבצר מאומה מתרמית, ויד רמיה לא תעשה תושיה בלא כסף, ואם פתוח תפתח את ידך, הנני נכון ודרוש לחפצך, אך נוססה בי רוח עצה, ואתה חכה לי שלשת ימים וחשבתי מחשבות”.

ויהי ביום השלישי ועזריקם שאל את זמרי: מה עצתו? ויאמר לו זמרי: “הן ראשית עצתי לך אמונה, להאמין בדברי; כי הנה עצתי אתי להשבית מלב תמר את דבר החלום, אשר היה בעוכריך, ואחרי כן אבקש תחבולות לשובב לבה אליך. ואתה הבה לי שלש מאות שקל כסף, כי אותם אתן לאיש, אשר יבצע מחשבותי. הוא אשר דברתי לך: האמינה בי, כי עשה אעשה גם יכול אוכל”.

ויאמר עזריקם: “הלא ידעת, כי כסף יקר בעיני מאד, ואולם יקרה לי ממנו תמר, ועשרת מונים כמכסת הכסף הזה תקח מידי אחרי בצעך מעשיך”.

ויבקש לו זמרי איש, אשר רחוקה עירו בקצה גבול יהודה, ויתן לו את החותם, אשר נתן לו חננאל לאות, ויתן לו משׂאַת כסף, וישם דבריו בפיו ויצוהו להגידם לידידיה.

ויבוא האיש אל ידידיה ויאמר לו: “מאשור שב עבדך, ואראה שם את חננאל חתנך שוכב על ערש דוי, ויקרא אלי ויאמר” ‘הלא מארץ יהודה אתה! הא לך חותמי ונשאת אתו אל ידידיה חתני, אם ישיב ה’ את שבותך, ואמרת לו, כי אוצרי טמון, אך השבעה לי לבלתי גלות דברי לאיש אחר‘. אך טרם כלה חננאל דברו, והנה הוא נאלם דומיה מחבלי מות אשר סבבוהו, וישכב על משכבו כבול עץ כיום תמים וימת. ועתה, בשוב ה’ את שבותי אל ארצי, הביאותי לך את חותמו".

ויהי כשמוע ידידיה את דברי האיש ויבךּ, ויביאהו לפני תרצה אשתו ויספר לה דבריו, ויאמר: “אהה לתקוה כי נכזבה!”

אך תרצה לא האמינה באישה, כי אמרה: אולי ערום יערים להשבית זכר החלום מלב תמר. וישבע לה ידידיה, כי אין בלבו רמיה. ותאמן לו ותבךּ מרה על מות אביה. אף תמר התאבלה גם היא על חננאל ולא חדלה לתעב את עזריקם בכל זאת. ויהי כאשר הוכיח אביה דרכה על פניה, ותענהו לאמר: “יכבד עזריקם וישב בביתו וכבדתיו, אך כמעט יבוא לראות פני ויבוא עמו קלון, כי אֶבזה צלמו ומעלליו, ומה אעשה?”

ותרצה אמרה אל ידידיה: “הרף מבתנו עד מלאת לה שמונה עשרה או עשרים שנה, כי לא תאחר לשאת מכאובים מידי עזריקם”.

ועזריקם ראה, כי בפי זמרי הוא ובשפתיו, ויפחד פן יגלה תרמיתו בסתר לתמר בעבור הבצע, ויתן לזמרי אלף שקל כסף, ויהי זמרי לאיש סודו מן היום ההוא.

פרק ד'

ויהי היום למועד חודש האביב, ותמר חלתה את פני אביה לתתה לצאת עם בנות ציון העדינות משאון קריה וללון באחד הכפרים. ואביה, אשר לא מנע מחפצה, שלח אותה עם מַעֲכָה אֲמָתה אל אבישי בבית לחם, אשר רעו הרועים שם את עדר יורם, ויצַוֶּנה לשוב בעוד שלשת ימים. ואת תימן בנו שלח אל סתרי הכרמלה לשבת שם עד ימי בכורי הענבים, להביא הבכורים ירושלימה; וישלח שלשת עבדים עמו.

ובית לחם, ערש מלכי יהודה, נשקפה מנגב לירושלים, בנויה על תלה על ראש גבנון הדר, סביבותיה בארות בארות ועֵינות מים טהורים כבדולח ומתוקים לחיך שותיהם. ביפה נוף הזה יגדלו זיתים רעננים וגפני עסיס מתולעים באשכלות בכוריהם; גבעותיה חוגרות גיל, ועמקיה עדויי רקמת פרחים ושושנים. שם ירקדו בני צאן ושם ירעו עדרי בקר, וארצה זבת חלב ודבש. משם חפר המלך שלמה שלש ברֵכוֹת להקוות אליהן מימי המקום ההוא, גם תעלות עשה לו להביא המים לירושלים, קרית משושו. פני הברכות כנֶחפים בכסף וסביבותיהן ערבים מרהיבי עין, ותורים ובני יונה מתעלסים באהבים בין עֳפָאיהם. במקומות האלה רעה אמנון את צאן אבישי, פקיד יורם אביו, ויתחשב בין ילדי הרועים. ורועי המקום אהבוהו מאד על יופיו ועל מנגינותיו, כי פרט על פי נבל, וישר שירים נעימים להרנין לבותם.

והאביב קבץ אל בית לחם את כל בני ציון היקרים ובנותיה היפות והענוגות. ותמר באה גם היא אל בית אבישי כלולה בהדרה ולבושה רקמה וארגמן, ותצא עם מעכה אמתה אל נאות הרועים, ותעבור על פני המקום, אשר הרביץ שם אמנון את עדרו, והרועים ראוה כן תמהו.

ויאמרו איש אל רעהו: “ראו־נא היפה בבנות ציון!”

ואמנון אמר אליהם: “הוי, רועים, הרואים את הגבוה מהם, נשפיל־נא לראות את רבצי עדרינו ואל נשא עינינו לראות בבנות מרום ים הארץ!”

ובכל זאת הביט אמנון אחריה מרחוק ויתבונן בהליכותיה.

השמש יצקה אור יקרות וחום צח על נאות הרועים. פלגים יבלי מים המו בשאון זרמתם. המולת עלה נדף מרוח צח הנושב בין העפאים, זמיר צפרים ושריקות העדרים והד הרים, העונה למו בהוד קולו, – כל הנעימות האלה העירו את רוח הרועים, והנה זמרת חלילים נשמעה על כל נאות הרועים. ותמר שבה עם מעכה על הדרך אשר הלכה בה, ולקול מנגינות הרועים צללו שפתי אמנון גם הוא, וישא קול ערב, וישר לאמור:

עֲדָנֶיך, אֱלֹהִים, לְשָׂר וְלָרָש יָקָרוּ,

לא כָאֵלֶה תַעֲנֻגוֹת בְנֵי אָדָם,

בָּם שָׂרִים לִפְנֵי רָשִים נִכָּרוּ,

הֶבֶל הֵמָּה, בֶּעָפָר יְסוֹדָם.

לַדַּלִים וְלָרוזְנִים יִזְרַח שֶמֶש צְדָקָה,

יַחְדָּיו יִתְעַנְגוּ עַל נְעִימוֹת הָאָבִיב.

רוּחַ אֱלהִים עַל נְאוֹת שָדַי הֻצָקָה,

אַךְ שָׂשׂון וּתְרוּעָה לָמוֹ מִסָבִיב.

שְׁאוֹן קִרְיָה חָלַק אֱלֹהִים לַשּׁוֹעִים,

יָבוֹא הָאָבִיב וְנַפְשָם בּוׁקָצָה,

וְלָנוּ בַכְּפָרִים עַל נְאוֹת הָרוֹעִים,

וּבְמַחֲמַדֵּיהֶם נַפְשָם חָפֵצָה.

נֵזֶר תִפְאָרָה עִם אֲבָנִים יְקָרוֹת

תִהְיֶינָה לְרָאשֵׁי הַגְבִיר וְהַגְבִירָה,

שׁוֹשַׁנֵי עֲמָקִים, לְרוֹעֶה עֲטָרוֹת,

יְשַׁוֵּם עַל ראשׁ רַעְיָתוֹ הַבְחִירָה.

– שמעי מעכה, – אמרה תמר אל אמתה, אשר ישבה אתה על יד הנחל כעשרים אמה הרחק מן אמנון הרועה – שמעי, מעכה, אם לא ערלה אזנך, והביטי, אם לא טחו עיניך מראות.

ותאמר מעכה: “אכן, מלוא חפנים חן, עונג וגיל פזר האביב פה על כל מדרך כף רגל, אשר לא שערום יושבי קריה הספונים באהליהם; קומי, גברתי, ונעלה־נא על הגבעה לראות מחולות מחנים: שם רועים ורועות עלזי לב יעדו תופים ויצאו במחול משחקים, ובנות האלופים מביטות בם”

– הרפי ממני, – ענתה תמר – נטועה אנכי פה במסמרים, כי כל נעימות מראות הלילה, אשר חזיתי מאז בחלמות, ראיתי הפעם בהקיץ. האח! ראתה עיני את העלם, אשר ראה אותו חננאל אבי בחלום, בתבניתו ובתארו, לא חסר בו דבר. שימי־נא עיניך אל העלם הרועה, אשר ישיר את שירו, ראי את קווצות תלתליו השחורות כעורב ואת ספיר גזרתו. הנה הוא צח מחלב, זך משלג; מה אדמו לחייו ומה נעים קולו וחן שפתיו! גם מחזיק הוא קשת בידו. לוּ חבש כובע בראשו, כי עתה היה כגבור הודוֹ במלחמה.

ומעכה הביטה אל אמנון ותחמוד יפיו בלבה, ותאמר אל תמר: “אל־נא גברתי, תשגי בחלומות, פן יוליכוך שולל, והיית משוגעה ממראה עיניך אשר תראי. הלא חננאל מת וכל חזיונו הבל. ועל דבר הקשת, אשר הוא מחזיק בידו, אגיד לך פשר דבר: החנם יבואו הרועים בחצים ובקשת אל מקום מרעיתם בעת האביב בגאון הירדן, בעלות אריה מסבכו, וכפירים ונמרים וכל פריצי חיות יעזבו מעונתם, בהגיע אליהם שטף מי הנהר? לעת כזאת יפרעו הפראים פרעות, ירעו אף ישחיתו על ארץ רבה, וטרפו אדם ובהמה רבה, אשר ירחיקו ממקום אדם רב, על כן יתאזרו הרועים כגבורים. לכן, גברתי, נלכה מפה ונבואה בין מקהלות, אשר נאספו שם על הגבעה”.

ותמר לא מקשיבה לכל דברי מעכה, ותגש אל אמנון ותאמר לו: “הבה לי, עלם, את עטרת השושנים אשר בידך, אם לבך טוב, כאשר נחמדים פניך למראה”.

ופני אמנון חָורו בדבר תמר אליו, ויאמר אליה: “הא לך, גברתי, אם תשפילי לקחת כזאת רצון מיד עבדך”.

ותאמר לו תמר: “שמעתי את דבריך אשר אמרת; ‘שושני עמקים, לרועה עטרות, ישַום על ראש רעיתו הבחירה’. ועתה הגידה־נא לי: מי היא רעיתך הבחירה? כי חפצה אנכי לראותה ולתת לה מתן חלף עטרת השושנים, אשר צפנת לה ואשר לקחתיה אני מידך”.

ואמנון השפיל עיניו לארץ ויאמר: “חי נפשך, גברתי! כי גם אנכי לא ראיתי את רעיתי בין רבבות הנערות, אשר ראו עיני עד כה”.

ותאמר לו תמר: “ראה־נא, עלם יהיר! כי תבקש את רעיתך בין רבבות, ובכן תהיה בחירתך דגולה מרבבה”!

ומעכה אמתה אחזה בידה ותאמר: “הרפי־נא, גברתי! נקומה ונלכה, כי הנה איש בא, ולא לכבוד הוא לך לדבר דברי רוח”.

עודנה מדברת ועוץ עבד אבישי בא, ותלך לה תמר עם מעכה.

וישאל עוץ את אמנון לאמר: “מה דברה אתך בת ידידיה?”

ויאמר אמנון: “האומנם בת ידידה היא, ואנכי לא ידעתי! האח! נופת תטופנה שפתותיה כרסיסי טל אורות הנוטפים משושני שחר. חמסי עליך, עוץ! כי בבואך הפרעת דבריה עמדי”.

ויאמר לו עוץ: “ראה־נא, מה רמו עיניך, אמנון! ואולם נעימה תמר מאד ביפיה ובהדרה, בענוָתה ובצדקתה. הן גבהו מאד בנות ציון, אשר מאנה לנגוע נפשן ביד דל ואביון, על כן ישוב מהן דך נכלם; לא כן היא תמר, כי את כה המעולפת ספירים תפרוש לעני, ובנדבת פיה תעודד ענוים. היום ראיתיה כעלות השחר משכימה לכרמים, ותהי בעיני כשושנה ענוגה רוחצת בטל שמים”.

ויאמר אמנון: “ואנכי ראיתיה נאוה כירושלים ויפה כצפירה, עלמה עדינה ויעלת־חן, אשר ענוה ויופי נפגשו בה, חן וחסד תַּמים בנפשה. ואולם למה אחלל תפארתה במהללי פי? רבות יהגה בה לבי, והדרתה שוּדדה על שפתי. באחת אדבר לך, עוץ: אם בין כוכבי אֵל תגביה העלמה הזאת שבת–תאיר ביניהם כאילת השחר; תתהלך עלי אדמות – ושושנים יֶחֶוְרו מפּניה”.

ויאמר עוץ: “רב לך, אמנון, לדבר גבוה גבוה, השכחת כי רועה אתה? לכן שית לבך לעדרים ורעה צאנך, ואל תרעה רוח”.

ותמר אמרה אל מעכה אמתה, בלכתה מאת אמנון, לאמר: “מי יתן שבתי כל ימי חיי בנאות הרועים האלה, כי נעים לי זֵר פרחים, אשר יהיה לעטרת צבי על ראשי הרועים והרועות, מהשביסים והשהרונים, אשר יעדו קדקוד בנות ציון, וקול חליל הרועים על נאות שָדַי ערב לאזני מקול כנור ועוגב בבתי המשתה אשר בירושלים”.

ותצחק מעכה ותאמר: "כי העלם הרועה שפך רוח חן על נאות הרועים, על כן תראי חזיונות לילה בהקיץ; ואולם אנכי העידותי בך, גברתי, כי הֲתֻלי לבבך יוליכוך שולל, כי לו גם חי היה חננאל, מי יקח את הרועה אחרי כבוד וגדולות לרוממו עָדַיִך?

ותאמר לה תמר: “רב לך, פּתיוּת, הָתֵל בי: הן רועה הוא, אך רוח נדיבה יצוקה בקרבו, ובגדי הרועים לא עממוהו. מה נעמו שיריו, ומה נאוה מדבּרו, ומה נחמד מראהו! עיניו מפיקות חן ואהבה, שפתותיו – שושנים; לוּ הביאותיו אל בית אמי והצגתיו לפניה, כי עתה גם היא כמוני תדבר, ואותותיו לא תנכר, כי העלם, אשר ראה חננאל בחלום, בצלמו ובתבניתו הוא”.

ובדברן את דבריהן באו אל בית אבישי.

ויהי לעת ערב, ואמנון אסף את עדרו וילך אל בית הרועים ללון. ותמר גם היא באה אל חדר מלונה לישון. אך נדדה שנתה ועיניה כָלו לאור שחר, כי אמרה ללכת לבדה אל המקום ההוא, אשר ראתה שם את העלם ביום אתמול, ולדבר אתו על כל אודותיו.

בלילה ההוא פּרצו כפירים בעדרי צאן ויפרעו בם פרעות. ויקומו הרועים ויראו, כי נפקדו עדריהם, ויחגרו חניתות וישאו קשתות דרוכות ויארבו למו בעמקים ובחורשות. ותמר אשר לא ידעה מאומה מכל הפחדים האלה, השכימה קום כעלות השחר, ותלך לבדה אל המקום ההוא, אשר דברה שם עם העלם הרועה. והנה קול הרועים נשמע מרחוק, הקוראים מלא אחרי אריה משחית, אשר חנק צאן ובקר מעדריהם, ואשר חמק עבר ועקבותיו לא נודעו למו. ותמר, אשר לא ידעה מה קול עֲנוֹת הזה, לא שמה לבה לזאת, ותלקט פרחים בלכתה ותעש לה זר פרחים יפה מאד, ותבוא אל המקום ההוא, אל שפת יובל המים, אשר רעה אמנון שם את צאנו ביום אתמול, והנה לבבה פּחד ורחב, כי ראתה את אמנון משפת יובל השני משקה את הצאן. כיונים על אפיקי מים, כן שתו שניהם את עיניהם על פני מראה המים, אשר השביעם נעימות, כי את שכיות חמדתם ראו עיניהם במים הנאמנים, עקב בשתם להביט מראיהם פּנים אל פּנים.אך תמר פתחה פּיה בחן ותאמר: “הנני, עלם יקיר, לשלם לך נִשיי”.

כדברה זאת, הראתהו את זר פּרחיה.

ויאמר לה העלם: “ראי־נא גברתי, כי זרם מים עובר ביני ובינך וידי לא תשיגהו”.

ותאמר לו תמר: “אם קצרה ידך, לכן ידי רב לי”.

ותשלך את זר פּרחיה אל שפת יובל המים, אשר אמנון שם.

ואמנון קרא בקול פחדים: “אהה, גברתי”.

ותשא תמר עיניה, והנה פּחד פּתאום ואימת מות, כי מסתר קנה החורשה יצא אריה משחית. איום ונורא מראהו, שערותיו כמסמרים נטויות על כתפותיו וזנבו כארז, עיניו מזרות זיקות אש, גרונו כקבר פּתוח ולשונו כלשון אש אדומה, יבשה וצמאה לדם חללים. והנה הוא מזנק בהשקט ובבטחה, קפוץ ודהור וכונן צעדי אונו אל העדר, אשר ראה מעבר ליובל המים, יסוג אחור ויתאזר עוז לקפוץ פּעם אחת אל העדר, אשר לטש עיניו לו. ואמנון כונן קשתו חיש מהרה כברק ורעם, עוד רגע אחד והאריה שאג בקול נורא ולא יסף עוד, כי חץ אמנון פּלח כליותיו ויפּול שדוד כעשר אמות הרחק מתמר, המתעלפת והנמוגה מאימת מות. אך לב אמנון, אשר התאזר עוז לקראת האריה, נמס עתה בראותו את העלמה היפה המתעלפת, ויעזוב את עדרו ויחץ עד צואר, והנה הוא כאיש נדהם לפני תמר, אשר גלמה ראו עיניו. ויקרא אליה בקולו, קול עוז, ודמעותיו נטפו כמים חיים על לחייה, ויעירנה ויעוררנה עד אשר התעוררה תמר, והנה עיניה פקוחות ורואות את מפּלת האריה המת, ואזניה קשובות אל דברי העלם המדבר על לבה: “השקטי, בת נדיב, אל תערוצי; עבר אסון, חלפה אימת מות, כי אמץ ה' את זרוע עבדך וחצי פלח כליות הטורף ויתן אותו כָפרך; הנה הוא מתבוסס בדמו לעיניך, הביטי בו והתאוששי”.

אך עוד לב תמר פג ורוחה נפעמה מפּחד פּתאום ומגיל, עוד עיניה המלאות דמע נשואות פּעם לשמים ופעם לידיד לבה מציל נפשה; לבה רוחש המון תודות ומלה אין בלשונה. ואמנון הוסיף להקים סערת לבה לדממה, עד השיבו אותה לאיתנה.

אחרי כן פּתחה תמר פיה ותאמר: “אל עושה פלא! מי גבר יראה מות וחיים כרגע ורוחו תכּוֹן בקרבו? אנוכי, עלמה רכה וענוגה, ראיתים בהפגשם יחד, ואיך אעצור כח מסערת רוחי? הנה האריה לפני, מה נורא מראהו! סביבות שניו אימה ומלתעותיו כחרבות חדות, כמו ילטוש עיניו לי לקרוע סגור לבבי ולגרם עצמותי”.

ותחזק תמר בימין אמנון ותאמר: “אך ימינך וזרועך, עלם יקר, הצילוני מהיות טרף לו. כאח לצרה נולדת לי וכמלאך מושיע חשתָ לרַוחתי, הן חסדך גדול עלי וכל תודות לא ישוו בו”.

ויאמר אמנון: “לה' הישועה והוא נתן לאל ידי להכריע פריץ החיות הזה. קומי וברכי אל מושיעך”.

ותשאלהו תמר לשמו. ויאמר הרועה: “אמנון שמי”.

ותאמר לו תמר: “לכן, אמנון, בשמך אקראך; בי, אמנון, מציל נפשי! הואל־נא וקח את הצמידים אשר על ידי והיו לך מנחת זכרון, לא לגמול פעולתך, כי־אם להזכר שמי לפניך, למען לא תנָשני; ואולם שכרך את אבי, כי הוא ינופף את ידו הנדיבה ויקימך עָל; כי לא לעלם יקיר כמוך שֶבת בין שְׁפַתְּים ולהתבולל בין חֲשֻכִּים, להראות לחיתו יער ידך ולהשמיע לעצי שדה מדברך כי נאוה; הן ידידיה אבי, אלוף ביהודה, אשר עשרו רב מאד, הלא כביר מצאה ידו לרומם קרנך בכבוד”.

ויאמר לה אמנון: “אל־נא תפצירי בי, בת נדיב, לקחת מנחת זכרון מידך; זכרי־נא, כי רועה אנכי, ואם אזכרך ושכחתי תבל ומלואה”.

כדברו זאת נזלו נטפי דמעה על לחייו.

ותאמר לו תמר: “הן דמעותיך, המזהירות כפנינים על לחייך, לאות ולעד לי, כי לא תנשני כאשר לא נשיתיך עד היום”.

– ואיה ראיתיני, עדינה? שאלה אמנון, כולו משתומם.

– בחלומות! – ענתהו תמר בצחוק וחן. – אך אלוהים עשה את היום הזה ויַראני אותך בהקיץ.

ויאמר אמנון: “כפרי־נא לי, גברתי, כי לא אבין חידתך”.

ותצחק תמר ותאמר: “לכן כעלותך ירושלימה לחוג את חג השבועות תסור אל בית אבי, כי שם יפָּתח לך פּתח תקוה להתהדר בגבורים אנשי המלחמה, או להכבד בין בני הנביאים למודי ה', אשר יִרְוְיוּן מדשן בית אבי; שם תבין חידתי, ואבינה מה תאמר לי. ראה! השבעתיך בצבאות או באילות השדה להשלים חפצי, כי אולי דרוש יהיה לחפצך. ועתה התענג על רוב שלום וזכור את תמר, אשר תחכה לך בכליון עינים ואשר לא תשכח את אמנון לנצח”.

עודנה מדברת ומעכה אמתה באה לבקש אותה, ותתחלחל בראותה את מפּלת האריה, ותספּר לה תמר את הישועה, אשר עשה לה הרועה.

ותאמר מעכה: “הלא היתה מידך זאת לך”.

ותשביענה תמר לבלתי הבא את דבתה רעה אל אביה, כי־אם להגיד לו, כי העלם הזה הציל אותה ממות. ומעכה, אשר קותה לה למצוא את אשר בקשה תמר, שמחה בשמעה, כי חפצה תמר להביאו בצל קורתה. ותלכנה שתיהן לשוב אל בית אבישי. ואמנון פשט את עור האריה לעשות ממנו כר לפרדו, ותמר הביאה אחריה לרגעים.

ויהי היום ועוץ בא אל צאן מרעיתו וימצא את אמנון תפוש ברוב שרעפיו בקרבו, יושב ומביט על חבצלת המוכה משרב ומחום שמש ומדבר את הדברים האלה: “מה יפית, חבצלת רכה וענוגה, בהבּקע עליך עפעפּי שחר, עת רויה כוסך מטל שמים, ראוך עצים, רמי הקומה, ויקנאו בך; מה נעמת, עדינה, לעין רואים, בהופיע עליך הבקר אורו, עת רסיסי טל אורות הזהירו בגביעיך הנחמדים, כן רוית וכן נהרת עד נכון היום ותהי שעשועים. אך הנה הכך שרב וחום, יבש ויחרב בך טל שמים ופניך חורו, אבלו נבלו ויהיו לחמלת לב. אכן גם בעשבות שדי עינינו רואות את מורינו, ומכל מראה עינינו מקח מוסר, כספר נגולו לפנינו השמים, והארץ וכל צבאיה כמגלה פרושה למראה עינינו, מכתב אלהים חרות בם, ויאמר לאדם: קרא בספר הגדול הזה כל ימי חייך, או אז תבין ותשכיל בכל אשר תעשה, כי כחבצלת הזאת כן ינוב וכן יפרח גבר בשחר טל ילדותו, עד אשר תציץ ותפרח בקרבו האהבה בתענוגיה להשבית מטהרו, ובחומה – נדעכה נפשו ממקומה, נבול תבול מבלי מצוא את אשר תבקש”.

– מה היה לך, אמנון? – שאלהו עוץ – הנה זה כמה ימים זרות אתבונן בך, שִינִית פּניך ומעגלותיך ינועון ולא אדע; במחשכי יער תחמוד לשבת כצפּור בודד, ועל כל אפיקי מים תערוג כאיל; מעת אשר תזרח השמש על נאות שדי עד אשר יפוח היום, תקפּוץ מהר לגבעה ומגבעה לעמק מבלי דעת מה תבקש. כעת אטוש את העדר על ידיך, והנה צאן מרעיתנו נפוצה לדרוש אחרי ירק, תועה אל כל עבר ופאה, ואתה לא תשית למו לבך, כי לבך יהגה חזיונות ופיך יביע מליצה, חידות לי.

– שמעה נא, עוץ – ענה אמנון – שמעה־נא נוראות מפי. הלא ידעת את תמר, אשר לא ערב לבי להגות בה; אך הצלתיה מן האריה המשחית, אשר דלקוהו רועינו – הנה נבלתו טמונה בחורשה – ותשחרני תמר באהבה לשבת בצל קורת אביה; על כן אתנודד בזכרי את הכבוד, אשר תאמר תמו לקחת אותי אחריו.

וישתומם עוץ בשמעו זאת ויאמר: “כזאת עשית ולא הגדת לאיש. צר לי עליך, אמנון! הן מחשבות כאלה כיונים נֶחפים בירקרק חרוץ, אך כעורבי נחל ינקרו עצמות מלאות עלומים. התעוף אחרי החסידה בשמים? התרוץ אחרי האילה השלוחה על ההרים הרמים? שכח זאת, ושכח עמל ותלאה”.

ויספר זאת עוץ לאבישי, וישתומם אבישי ויחרד, וישלחהו לבצרה לקנות שם צאן. וישלח ידידיה לקרא לו, ויגידו לו, כי בבצרה הוא.

פרק ה

ותימן בא במצות אביו אל סתרי הכרמלה, וישמח סתרי לקראתו. ויהי היום וישכימו יחדיו אל הכרמים. השחר הופיע זהרו על הדר הכרמל ובכרמים ירונן וירעָע. הבוצרים והבוצרות פצחו רנה וישירו שירי יין ושירי דודים יחדיו, ותימן בא אל מבחר כרמיו עם שלושת עבדיו ויאמר להם: “שימו לבבכם על כל ענף קשור בגמא לאות כי קדוש הוא, והרימותם את פריו לבד, כי בכורי ראשית הם משפט הכהנים. הנה שם גפן פוריה משלחת בעתק יונקותיה ועל גבעות נטישותיה, תחשוף שפע ברכה לעין רואים, זמורותיה כפופות תחת משא אשכלותיהן, אשר הבשילו ענבים מלאי חֶמֶר, מה נעמו בנוצצם כברקת בזוהר אדמדם חכלילי! שם תאנים ורמונים מלאי עסיס יציצו מבעד לעלים רעננים הסוככים אותם, הן נשקפים המה לי, כמו ישחרוני להובילם שי אל מקום קדוש. אכן למו משפט הבכורים, ליושבים לפני ה' יהיה תירושם ועסיסם. שם נחמד מעשי זית. ישוה הודו על פרי חמדתו, כולו דשן ושמן ומלא יצהר, נִסכּו יערב לאל, המריק ברכתו לאדמתנו”.

ויפן תימן אל הבוצרים ויאמר: השמרו לכם, פן תעוללו! אכלו ענבים כנפשכם, ואל תמנעום מקשי רוח ומרי נפש, אשר יבואו הלום לשכוח ענים ועמלם, אל תגרשום ואל תגערו בם; כי מי יודע מה ילד יום, אולי גם בנינו ובנותינו רעבים וצמאים ילכו לבקש טרף נפשם בשרות ובכרמים לא להם; השאירו למו עוללות, כי הם המכס, אשר נרים לה' השולח ברכתו לנו".

וידי הבוצרים והבוצרות אמונות לעשות מעשיהם. לשונם מלאה רנה ושפתיהם – תרועה. ילדים וילדת מריקים הסלים המלאים אשכולות, אל הכדים, והגברים, נושאי בכתף, ישאוּם אל היקבים. והנה שני יוגבים מדברים. זה יאמר: “שקוי אדום וצח כטל שמים לפני אודם פני קדים”. ורעהו ישיב: משקה מובא בית אלהים, כולו ממתקים ממגד שמש". ולעומתם הדורכים יענו: “הידד! הידד! יין משמח אלהים ואנשים, ממנו ינסך על המזבח, ממנו ישתו ישישים, ישובו לימי עלומיהם, רֵעים – יתעלסו באהבים”.

הגיעה עת הצהרים. ידי הבוצרים והבוצרות עיפו, וישטחו להם שטוח בכל פינות הכרם לצחוק ולהחליף כח בהֲתְלים משמחי לב וטהורים מכל שמץ דברי זימה, והנה: פה עלם עולה בתמר, ידיו אוחזות בסנסיניו ורגליו כושלות באין מעמד, יפול לארץ והיה לשחוק; שם עלמה רודפת אחרי עלם אחד, אשר דבר דברים מתלהמים באזניה, ובידיה אשכול ליסריהו; תשיגהו, תסחט האשכול על לחייו, והנה פניו מתולעים. עליו ימלאו הרואים שחוק פיהם. כן המו ויֳשוקוּ עד אכלם בצהרים.

ותימן מתהלך אחת הנה ואחת הנה בכרם. והנה בין נטישות הגפנים נערה אחת מעוללת פֶרֶט הכרם, מבלי שים לב אל מַשַק בני הנעורים ואל מצהלותיהם, ואם שחקה מעט, השחוק עבר על שפתיה שושנים כרוח צח על חבצלת השרון, וישם נוספות על הוד יפעתה ועל נעימות תארה; אך כמעט עבר שחוק, ורוח כהה, מלא נעם והדר, נשקף כמקדם מעיניה יונים. ותימן עומד ומתבונן בה. לבו ישתומם על יופי יקר, יקר, אשר לא ראו עיניו עֲדֶנה, מבלתי יכלת לגרוע עיניו ממנה עדי רגע או למוש ממקומו. ויתאנח ויאמר אל לבו: "הן סגולה כזאת תפול חבל בנעימים לבן דלת העם, ולי הוכיח ה' כבוד, עושר ובת אלוף ביהודה; תן כל אלה ה', למי תתן; תן כבוד למשלים, עושר לאנשי חסד, בת אלוף ביהודה לאוהבי עדי עדיים, משי ורקמה, ולי תנה את העלמה הזאת, אשר לא אמירנה בבנות מלכים ביקרותיהן. תנה לי חלקת שדה וכרם על אדמתך הרחבה ואהל קטן לשבת בו עם היחידה הזאת, ומאושר אנכי בארץ.

עודנו עומד ומדבר אל לבו, טרם שאל את פי הנערה, מה שמה ומה שם הוריה, והנה אחד מעבדיו בא וישחר את פניו בשם הבוצרים והיוגבים לבוא אליהם; כי לא יֵשבו האנשים לאכול טרם יברך תימן את הלחם ואת היין, וטרם יברכוהו הם בשם ה', כי סתרי לא היה בכרם הזה, וילך תימן ויבוא אליהם וימלא משאלתם, וישב אל המקום, אשר עמד שם, – והנערה איננה; ויחפשנה בכל הגו ולא מצאה. ויחפשנה גם ביום השני בכל הכרמים ולא מצאה, ויתנודד תימן מאד, וכן עבר לו גם היום השלישי בדאבון נפש.

ויהי ביום הרביעי ותימן ושני עבדיו הלכו לצוד ציד בראש הכרמל, והנה צבי נחמד רץ בצואר נטוי, למו מתגאה הוא בקרניו הרמות, המכתירות את ראשו כנזר לשומו מלך היער. קול מצעדי גבר החרידוהו מרבצו, ובשטף עובר נס הוא במעקשים ונלוזים להמלט על נפשו, ולהביא רודפיו במבוכה ירוץ ויביט אחריו; אך תחת צאתו למרחב, בא בין סבכי העצים. ותימן אמר אל עבדיו ללכת אל עמק יער הכרמל, והוא יתהלך לאטו ויתע, ויתן קולו, קול עוז אל עבדיו להשיבם, ואין קול ואין עונה אליו, וילך ויתע מבלי דעת להימין או להשמיל. והנה מרחוק ראו עיניו בשמלות לבנות מרחפות וטופפות לרגלי הולך, וישם רגליו כאילות ימהר לרוץ שמה. יהי בגשתו אל המקום, והנה העלמה, אשר ראה בכרמו, היא זאת, הנשקפה כמו שחר מבין מחשכי סבכי היער, והיא מתהלכת סביבות אהל משכנה, הבנוי בנקיק סלע, ובראותה את תימן, נסוגה אחור ותחרד.

ויאמר לה תימן: “אל תפחדי, יפתי! ואחת אשאלך, אחרי אשר הקרך ה' לפני, השיבי לי את אשר לקחת ממני”.

– אל נא אדוני – ענתהו הנערה בדמעתה על לחיה – אל תָּשֶת עלי חטאת כזאת! חליליה לאמתך לקחת מאומה מאשר לא לה. כי באתי אל כרם אדוני זה ארבעת יום, אשכולותיך לא אכלתי ולא דבקה בידי מאומה, זולתי העוללות, כי עוללות הבציר ולקט הקציר הם כל מחית אמתך ואמה.

– ומי זאת אמך? – הוסיף תימן לשאול – ומה שבט אביך ואלפו?

–אמי פלישתית – ענתה העלמה – ואת אבי לא ידעתי, אך אַלפי נודע לאמי.

וישאל תימן למקום משכן אמה, ותאמר לו העלמה: “הנה הוא באהל, הבנוי לו בנקיק הסלע הזה; אך אמי נסעה מפה וביום השלישי תשוב הלום; אך הגידה־נא לי, אדוני, מדוע חרדת עלי את החרדה הזאת, כי תדרוש ממני להשיב לך את אשר לא לקחתי?”

ויאמר תימן: “רבות לקחת ממני, רבות – אשר כל הון לא ישוה בם. השיבי לי, אילת אהבים, השיבי שנה לעיני ומנוחה לנפשי, כי שתי אלה נדדו ממני מעת ראיתיך”.

והעלמה נבוכה מאד מדי דברו, כי לא הבינה פשר דבריו, ותאמר לתימן: “ומה חזית באמתך?”

–תבל ומלואה – ענה אותה תימן. ויסר את טבעתו מעל ידו ויתננה לה ויאמר: “הגידי לי שמך!”

ותאמר העלמה: “שושנה יקראו לי אנשי המקום”.

ויאמר לה תימן: “שמך נאה לך, ואת דעי לך, שושנה עדינה, כי כספיר המשובץ בטבעת הזאת, כן ספיר גזרתך חקוק בלבי; ואחת משני אלה תקרני: או ארוממך לשבת עמדי בהיכלי שן, או אשפול לשבת אתך באהל הזה”.

והעלמה עמדה משתוממת ותתבונן בתימן בבלי דעת פשר דבריו, ותאמר לו: “מה טוב אתה, אדוני, ומה יקר חסדך, אך אנוכי יושבת פה עם אמי וצר המקום לך לשבת אתנו, ומדוע תעזב היכלי חמדה לשבת במקום לא אדם בו? אך בוא נא, אדוני, הלום ביום השלישי, והשלימה אמי חפצך, ואנכי לא ידעתי מה”.

ולא יכול תימן להבליג על רוח תשוקתו, וישק לה ויאמר: כן דברת, עדינה, אנכי אדבר עם אמך, ועתה הראיני־נא מוצא המקום ומבואו".

ותראהו שושנה נתיב לבוא בו אל סתרי, וילך מאתה לשוב לביתו, ונפשו חכתה בכליון עינים ליום השלישי.

וסתרי הכין ביום השני בכורי הבציר, ויאץ בתימן להובילם ירושלימה. וישימו מבחר כל פרי בסלי כסף וזהב, ויתלו סביבותיהם גוזלי תורים ובני יונה, ויעמיסו את הסלים על עֲיָרים וישכימו בבקר ויסעו. והנה שור מקרין מפריס הולך לפניהם, נהדר בגאון קרניו המצופות זהב ובעטרת עלי זית, אשר תציץ כנזר על ראשו, להראות כי הוא מלך על בהמות שדי, רָב־תבואות בכחו ועזרתה בו לבן אדם לפתח אדמתו ולשדד עמקים אחריו. ועתה אחרי כלות עבודתו הקשה, אשר עֻבד בו, הנה הוא קורא לשלום לגבעות ולעמקים אר הוציא מהם יבול למכביר, לאכלה ולא לשובע נפשו, כי דרכו בקודש ירושלימה, שם יתּוֹם חייו, ובמותו ישמח אלהים ואנשים, בתתו את חֶלבו ודמו לאשי ה', ומשמן בשרו – מטעמים לבעליו.

ותימן אמר אל עבדיו בעוד כברת ארץ הרחק מן הכרמל לאמור: “סעו למסעיכם והתנהלו לאטכם, ואנכי אשוב לאחור הכרמלה, כי עוד דבר לי שם, ולעת ערב אשובה אליכם”.

וירכב תימן על פרדו כעל עב קל לבוא אל משכן שושנה. ויהי כבואו שמה, והנה הה! את אשר בקש לא מצא, זולתי אשה זקנה, אשר נתנה לו אבן ספיר, אשר היתה משובצה בטבעתו, ותאמר לו: “כה אמרה לי האשה הפלשתית, אשר שכנה פה, על דברת שושנה בתה: נעתק הספיר מן הטבעת ולא יחובר לו בכל מאמצי כח”.

ויספוק תימן את כפיו ויאמר: “אנה באו שתי הנשים? הגידי- נא לי וכל אשר תשאלי אתן לך”.

ותאמר לו הזקנה: “כמוני כמוך יודעת אנכי אנה באו, רק את הדברים, אשר שמה הפלשתית בפי, אותם הגדתי לך; גם זאת הגידה לי, כי אל המקום הזה לא תשוב עוד”.

וישב תימן אל אנשיו במפח נפש, ורוחו נבקה בקרבו מבלי דעת פשר דבר. וירדוף את עבדיו וישיגם, ויסעו יחדיו ויבואו ירושלימה. ויַקרב ידידיה עת הטנא כמשפט, ותימן היה סר וזעף מבלי הגד להוריו על מה נעצב.

פרק ו

עַל מִשְׂכָּבִי בַּלֵילוֹת בִּקַשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי

(שיר השירים ג' א' )

בארבעה עשר לירח האיתנים, ותמר נשקפה בעד חלון, הפונה אל רחוב המזרח, וכַפה פרושה לגר, לעני ליתום ולאלמנה, לתת למו מתנות כסף, נדבה לימי החג; אף תשלחם אל גרנות אביה ואל יקביו, אשר בם חלקו למו תימן וזמרי דגן, תירוש ויצהר. ותרצה באה החדרה, ואחריה אחד ממשרתי ביתה נושא חמש חליפות שמלות ובגדי מחלצות, אשר צותה להכין לאמנון הרועה אשר הציל נפש תמר בתה. ותאמר אל תמר: “הלא אמרת לי, בתי, כי קומת העלם בית- הלחמי כקומת הנער הזה וכגובהו, והנער הזה לבש את המחלצות האלה והנה הן כמִדו; לכן התהיינה אלה ערוכות שמורות בחדרך עד בוא העלם הלום והיו לו”.

ותאמר תמר לאמה: “הלוא יקרה נפשי בעיניך מחליפות השמלות האלה”.

ותשחק תרצה ותאמר: “אך יקרות תהיינה השמלות לרועה, אשר לא הסכין ללבוש מחלצות.”

ותאמר תרצה לנער: “ואת שלושים המעילים החדשים קח ונשאתָם אל בני הנביאים ואמרת להם, כי אתנו יאכלו מחר בצהרים”.

תצא תרצה, ותמר לקחה את חמש חליפות השמלות אשר לאמנון, ידיד לבבה, ותשימם במלתחה, ותשב לעבודת הצדקה, אשר עשתה בחפץ כפיה ובנדבת פיה עד הצהרים.

והנה עזריקם בא אל חדרה ויאמר אליה: “לא נאוה עבודת הצדקה לידים רכות וענוגות. המעט ממך לתת לדלים מתנות ידיך, כי תגרעי גם שיחה לפני כל חרפת אדם ובזוי עם”.

– אך הגידה לי, עזריקם – ענתה תמר. – מי נתן אביוני אדם לחרם ולגדופים, ולמה תבזה צלמם?האם פעלו אָון חמסו או גזלו? ומי יודע אולי מתומתם בא למו רישם ומחסורם; איש, אשר יקשיח לבו מהם, לבו יצוק בו כמו חלמיש צור, אשר לא ימוגגוהו רביבי דמעותיהם.

– ערב למו לחם עצלות – ענה עזריקם – נרפים הם; על כן רוששו. אך איש, אשר מאנו ידיו לעשות, אל יתאוה פיו לאכול; אנכי לכן ציותי את עכן בן־משק ביתי לתת למו די מחסורם וליסרם שבע על עצלותם; אף ידיו עשו תושיה, ובזאת חזקתי, אמצתי זרועם לעבודה, ורבים מהם חדלו לדפוק דלָתי.

– אמנם – ענתה תמר – חדלו אביונים לדפוק דלתיך, כי מאורת צפעוני למו פתח ביתך; אולם מי יתן ויפתחו האומללים האלו שפתיהם עמך, מי יתן וישלחו רסן מפניך, כי עתה יענו יאמרו אליך לאמר: “הגידה־נא לנו, עזריקם, במה נפלינו ממך? כי תאמר נרפים אנחנו, ואולם הגידה־נא לנו, רב פעלים, מה מעשיך ומה ישעך וחפצך אתה בעושר, אשר חננך ה'? הלפנק נפשך בעונג וברוך על שלחן מלא דשן, להניע ידיך אל פיך ושנך בין שפתיך? הלא זאת כל מעשיך! שימה־נא גם עלינו עבודה כזאת ולא נלך בנקיון שנים”.

ויאמר לה עזריקם: “אל נא תמר, תהיי פה לדלים נבזים לדבר עתק על אלוף ביהודה, אלוף נעריך”.

ותאמר לו תמר: “שא־נא, עזריקם, ואשאלך: מדוע מהרת הפעם לבוא אל בית אבי בטרם בא החג למצוא עלי תנואות?”

וימר לה עזריקם: “כי לא מצאתי הפעם כל חפץ בביתי. על כן באתי עדיך לראות אם טובים אלי פניך ומה בפיך. והנה את אשר קויתי לא ראיתי ולא שמעתי. אכן נפשך יודעת מאד, כי יפת תואר את. על כן תבטחי ביופיך ותדעי, כי לא אשיב על תוכחתך”.

מדי דברו זאת, חבק את תמר בידיו ויאמר לה: חמסי על אלהים, אשר הרבה לך חן ויופי, כי לולי זאת כי עתה בלשון אחרת דברתי אליך".

ותסר תמר את ידי עזריקם מעליה בשאט נפש, ותאמר לו: רב לך לצחק בי! אנא, הרף ממני! גם אנכי כמוך אדברה: חמסי על אלוהים אשר נתנני לחן בעיניך".

ויאמר עזריקם: “הגידי־נא לי, שאהבה נפשי, במה אמצא חן בעיניך?”

ותאמר לו תמר: “בשנאתך אותי”.

ופני עזריקם סרו, ויאמר: מי יתנני אביר־לב לנתק עבותות אהבתי אותך, וימסו אסורי".

ותאמר לו תמר: “הלא אסור אתה ממראה עיניך; ואולם מי יתן תבחנני למשמע אוזניך ולא ולמרה עיניך, ונתקו מוסרותיך, בהריחם אש חמתך”.

ויאמר עזריקם: “חֵמה אין לי, כי מראה עיני יעצרוני מקצוף עליך; מי יתן והתעברתי בך, כי עתה השיבותי לך שבעתים אל חיקך את חרפתך אשר תחרפיני. לכן זאת אעשה לך עקב הַמרותך עיני כבודי: אנכי אקדים לקחת לי נשים אחרות ונכבדתי בתוכן,כי יהיה להן חפצי לקו ורצוני למשקולת, או אז תֶּאֶלפי אורחותיהן גם את, וידעת לכבד אלוף ביהודה”.

ותענהו תמר באנחה לאמר: “הלא מאז הכרתי דרכיך, ותגדל עלי חסדך ללמדני גם ארחות נשיך, אשר תקח לך, למען אשכיל ואדע ערך אלוף ביהודה כמוך, אך הלא כל זאת עוד חזון למועד; ואולם עתה אחלה פניך, אלוף ביהודה:אם נא מצאתי חן בעיניך, הרף ממני, כי כבודך כבד הפעם ממני ונפשי מבקשת מנוחה”.

ויאמר לה עזריקם: “הלא מיום דעתי אותך היית לי תמיד למורת רוח; ואולם זה חמשה ירחים, מיום נמלטת מן האריה, רוח עועים מסוך בקרבך מפחדו, אשר נפל עליך, והנך משובה וסוררת כפראים במדבר”.

– לכן – ענתהו תמר – לכן הניחה לי ואשב גלמודה כפרא בודד לו.

ויעזבנה עזריקם בחרי אף ויצא מאת פניה.

ותמר אמרה: “עד אנה ילאיני חדל־האישים הזה? השָׂם קץ לחושך, הוא ישים קץ לאהבת עזריקם אותי”.

עזריקם חלף הלך לו, ותמר נשארה בדד בחדרה, סרה וזְעֵפה, והיא יושבת ונשקפת בעד החלון על פני רחוב המזרח. השמש פנה לערוב, ממנו יפוזו קוי פז על מגדל דוד, וקוי זהר כשביבי אש וכמראה הבזק נוצצות רצוא ושוב מן המגנים והשלטים התלוים עליו, כולו מחמדים למראה עין. רחובות ציון הומות מאדם רב, בני קריה ובאי מועד מערים אחרות ירוצון ויָשוֹקו, איש איש עזבו מעשיהם וכוננים צעדיהם אל משכנותם לשמוח עם נשותיהם ובני ביתם בליל התקדש חג הסוכות. ותמר עצובת רוח, עיניה לנכחה יביטו אל החזיון אשר לפניה, ונפשה נכספה לחזיון לבה. הדלת סבבה על צירה והיא לא הקשיבה, גם נגשה אליה מעכה אמתה והיא לא התבוננה בה. ותאמר לה מעכה: “מה לך, גברתי, כי רוחך סרה עת כל פנים יצהלו? הן עשתונותיך משוטטות למרחקים”.

– לא – ענתה תמר – לא למרחקים משוטטות עשתונותי, כי־אם נשואות הן בין השמים ובין הארץ, בין אמנון ובין עזריקם. על משמרתי אנכי עומדת כאן מן הבוקר עד נוס הצללים ומצפה בכילון עינים לראות בסור אמנון אל בית אבי, כאשר דבר אלי בבית־לחם; ועתה עיני רואות המון רבה, באי מועד מערים אחרות, המשוטטים לרבבות ברחובותינו, ועקבות אמנון לא נודעו לי. הנה השמש בא, והוא עודנו לא בא אל ביתנו, מי יודע דבר מה קרהו? ואנכי ידעתי מפי עובר אורח, כי יצא מבָּצרה זה עשרה ימים לשוב אל ביתו. אולי קרהו אסון בדרך, כי עדרים הוא מנהל מבצרה. רוחי מרחפת על פני תהום שעפים אין חקר, אשר יתהפכו עלי לרגעים בהגיגי בו, על כן סרה רוחי ולבי מתנודד.

היום פנה ואתא לילה, ליל התקדש חג. הגברים השליכו משכנותיהם והיכליהם וישבו בסוכות. והנה איש אל רעהו יקרא: מקרא קודש! להקות שועים ואצילים תפגשנה בפנים צוהלים, והמונים המונים מתאספים ליין ולשכר;באשר עדת אנשים, שם ששון וקול רנה, ועיר אלהים צהלה ושָׂמֵחה! ותמר נעצבה אל אמנון, כי איננו, ולזכרו תאות- נפשה; בעצב ויגון עלתה על ערש יצועה ותישן שנת נדודים.

השמש יצאה על הארץ ותשלח קויה בין החלונות. והנה ברק נגה נוצץ משעשע סביבות יריעות ארגמן, העוטרות את ערש תמר כמסך מבדיל בין חביון ובין אור הבוקר, בלתי תת נגהו לקרבה אל הרכה והענוגה ולהעירנה משנתה; ובחושך סתרה עוד ירחפו על רוחה חלומות וחזיונות בוקר, המשתקשקים בנעימות כנפיהם על נפשה המתעוררת, המשתעשעת בם. כל מראות לילה וכל חזיונות יטהרו לאור בוקר מסיגי שוא וטפל: מהם אשר יתעופפו כצפורים עפות ונשכחו, ומהם אשר ילכדו בעופם, יאחזו בלב וידובבו שתי ישנים. ותמר הקיצה לשם אמנון, אשר נשמע על פיה, כי בחלום דברה בו;אך לא שבעה בהקיץ תמונתו. ומעכה אמתה נגשה אליה בלט ותאמר:“עורי והתעוררי־נא, גבירתי, כי חג היום לה‘. קומי לבשי עֶדיך ונלכה לחזות בנועם ה’ בהר הקודש ולהתעלס בשמחת גויו. הנה הוציאו בקר מרפתים וצאן ממכלאות לשלמים ולעולות. מהרי־נא, גבירתי!”

מדי דברה זאת, גלתה את יריעת המסך, ואור נגה על פני תמר.

ותאמר תמר: “מה נעים השמש בהגיהו, כאור פני אמנון, אשר האיר עתה אל עבר פני בחלום, לוּ כן בהקיץ אחזה פניו!”

ותצחק מעכה ותאמר: “אור שבעתים זרוע לך, גברתי, בהקיץ והחלמות אך שוא ידברו”.

ותמר קמה ותלבש מחלצות ותעד עדיה, ותלך עם מעכה לעלות אל הר בית ה' ולראות שם המון עם רב, עם אלהי אברהם הבאים להרָאות את פני האדון ה' צבאות. והנה מכל עבר ופאה ינהרו המונים המונים אל הר ה‘, וצאן ובקר לרוב נהוגים אחריהם לעלות ולשלמים. ותמר ומעכה עוברות בגשר, ההולך מרוכסי הר ציון עד הר המוריה, הוא הגשר, אשר בנה שלמה לעלות בו אל הר בית ה’. משם נראה המון חוגג, עובר בסך הולך ברגש אל בית אלהים בקול רנה ותודה.

ותאמר תמר: "אמנון בחירי דגול מרבבות אלה! מי יתן ידעתי ואמצאהו בהמון הזה! אך מה אדבר? לוּ היה פה בציון, כי עתה סר אל בית אבי אמש, כי לא הוא ישנה את דברו.

ובהגיעה אל הר בית ה', כרעה על ברכיה ותאמר: “אנא אֵל שולח עזרה מקודש, גנון־נא ברוב רחמיך על אמנון, ולא תאונה עליו רעה באשר הוא שם! הן יצא מפיו דבר, ולא ישוב, לסור אל בית אבי. אל־נא תקצוף, אלהים, על קולו, כי לא במרד ומעל מנע רגליו מבוא הלום, עליון! הלא אתה יודע שבתו, צאתו ובואו ואת לבו הטהור, משוך –נא לו חסדך ועטרהו רצון!”

ותתהלך תמר עם מעכה אמתה בהר- הקודש, ואחרי־כן שבה אל ביתה, ומשרתי בית ידידיה הביאו בשר השלמים הנשחטים להכין מאכל הצהרים לקרואים.

ותאמר תמר לתרצה אמה: “אסעדה־נא לבי בממתקים ובעסיס רמונים, אחר אלכה נא עם נעמה בשוקים וברחובות לראות בבני הערים האחרות, באי מועד, ואשובה בצהרים”.

ותאמר לה תרצה: עשי כן, בתי, אך אל תאחרי; אך מה זאת, בתי, כי לא סר העלם בית –הלחמי אל ביתנו?"

ותאמר לה תמר: “גם אנכי לא ידעתי פשר דבר, כי לא דובר שקר הוא ויכזב”.

ותֵבא מעכה לתמר ממתקים ותאכל, ואחרי כן הלכה עם מעכה ותָּסב שוקים ורחובות, ועיניה אל כל עבר ופנה לראות, אולי יקָרה אמנון לפניה, ותתמהמה עד הצהרים, ומעכה האיצה בה לשוב אל ביתה, האמרה, כי עת הצהרים הגיעה, כאשר נראה בצל מעלות אחז. ותתאנח תמר ותאמר: “נלכה ונשובה כי את אשר בקשתי לא מצאתי”.

ואמנון דרש למשכן ידידיה, ויבא שמה בעת אשר התהלכה תמר בחוצות לבקשהו, ויהי כבואו הביתה, ויאמר לו ידידיה: “בן מי אתה, העלם?”

ויאמר לו אמנון: "רועה אנכי בצאן אבישי פקידך, ותמר בת אדוני צוַתני לסור הלום, בבואי להרָאות את פני ה', וישמור עבדך היום את מצותה.

וישם ידידיה עיניו עליו ויאמר: “השמך אמנון?”

ויאמר לו הנער: “אמנון שם עבדך”.

– האתה זה הצלת את תמר בתי מארי משחית? – הוסיף ידידיה לשאלו.

– אלהים נתן לאל יד עבדך – ענהו אמנון בענוַת חן.

– אלהים יָחנך, בני! – אמר ידידיה – והיית לאיש נכבד בציון; הנה פעולך עמדי וכגמול ידך אשיב לך.

ויציגהו ידידיה לפני תרצה אשתו ולפני תימן בנו ויאמר: “הנה אמנון הרועה אשר הציל את תמר בתנו”.

ותשמח תרצה לקראתו ותאמר: “ברוך אתה, עלם נחמד ויקר לה', כי הצלת נפש בתי, בהיותה צפויה אלי טרף, לוּ רפו ידיך או צרו צעדיך רגע, ושֵם תמר נשכח ממתים מחלד. לכן משנה שמחה נשמח היום, ודע כי יש שכר לפעולתך”.

ויען אמנון בענוה: “הן שכרי אתי ופעולתי את אלהים”.

ותאמר תרצה: “הסירה, אמנון, בגדי הרועים והלבישו אותך מחלצות, אשר הכינותי לך אמש, כי לא רועה יאמר לך עוד אחרי בואך בצל קורתי”.

ותצו תרצה את משרתיה ויביאוהו אל התא וירחצוהו ויסוכו בשרו בשמן המור ויחליפן שמלותיו, ויביאוהו אל הבית הדור בלבושו ויפה מאד בתארו, ותדבק בו נפש תימן מאד.

וידידיה אמר לו: “שבה פה עם תימן בני עד שובי ואכלת אתנו בצהרים”.

וילך לו ידידיה, ותימן הביא את אמנון אל חדר תמר ויאמר לו: “עוד מעט תבוא תמר ולא תכיר את מציל נפשה, כי מחלצות שנו פניך ומה נאוו לך!”

וישמח בו תימן מאד ולא גרע עיניו ממנו מדי דברו אתו. עודם מדברים והנה תמר, אחוזה בידי תרצה אמה, באה החדרה ומעכה אחריהן. וכראות תמר את אמנון ביופיו ובהדרו, אדמו פניה ולבה פחד ורחב, ותתאמץ להסתיר ששון לבה מעיני רואים, ותאמר: “האח! ראתה עיני את מציל נפשי בצל קורתי!”

ואמנון קם, עמד לפניה וכמעט פג לבו.

ותאמר לו תמר: “הקימות את דבריך ונאמן רוח אתה, וראה־נא, כי לא לשוכחי טובה פעלת טוב”.

ותאמר לו תרצה: “רב טוב צפון לעושי טוב, ותחת שבתך עד כה בין רבצי עדרים, תשב מעתה במושב שרים”.

ותימן, אשר לא שבעו עיניו מראות הדר אמנון, דבר באזני תרצה אמו לאמר: “ראי־נא, אמי, מראה העלם הזה כמראה העלם, אשר ראה חננאל אביך במראות הלילה על נהר כבר, לא חסר בו דבר”.

– גש הלאה! – ענתהו תרצה.

– ומה זה דבר תימן? – שאלה תמר את אמה.

– דברי טפל ושיח סיג – ענתה תרצה; ובכל זאת לא יכלה להכר אותותיו ותשמור הדבר בלבה.

וחדר תמר ספון בארז ומשוח בשש, חלונותיו מעבר האחד שקופים אל פני רחוב המזרח, וחלונותיו מעבר השני פתוחים אל גן נחמד, ועצי מור, כפרים עם נרדים שולחים ענפיהם בם ונותנים ריחם בחדר, והוא מקוטר מור וכל ראשי בשמים, והנה מעבר לחלון, הפונה אל רחוב המזרח מחוץ, איש עומד ומדבר, ויגש תימן אל החלון וירא איש בא בשנים, אשר יחוג ינוע מבלי יכולת לעמוד על רגליו, והכרת פניו אדומים ענתה בו, כי בא האדום האדום אל קרבו. וחאמר תימן:" מה שמך ומאין אתה?"

ויאמר האיש: “מחברון עבדך”.

ויאמר תימן: “אולי אתה מבני הענק, יושבי קרית ארבע היא חברון, כי כענק שתית יין ויהי לך סבאך לחרפה”.

ויאתר האיש: “אכן טוב יין למר נפש כמוני, וסבאי לא מבני ציון היה לי”.

ותרצה נגשה אל החלון גם היא מדי דברו, ותאמר אל האיש: “מה לך פה, שכור, כי תפשוק שפתיך בחוץ? בואה הביתה ודבר דבריך”.

ויאמר האיש: “אל תראיני, גבירתי, שאני חג ונע כשכור, כי עוד אור עיני אתי, ואת איש חסדי אנכי רואה בצל קורתך, מחברון עלה עבדך לשם אלהי ציון, ויהי בהיותי בדרך ויפגעו בי שודדים, אשר חמדו למו את בקרי וצאני ומתנת ידי, אשר העמסתי עליהם כברכת ה' אותי, ואנכי התיצבתי בפניהם, ובראותי כי לא אוכל למו, אז אמרתי: יקחם אופל, יקחו כל אשר לי והיתה לי נפשי לשלל, ויחשפוני השודדים חשֵׁפה ויציגוני ככלי ריק. הא־הגידי, גבירתי, היֵרָאו פני איש ריקם את פני האדון ה‘, ואף כי לבוא ירושלימה בנפש ריקה? כי רעב וצמא באתי אתמול בשערי ציון, והנה עיר מלאה תשואות, ןנפשי ריקה, הלוא זאת היא חרפה! הה, חרפת רעב מי יוכל שאתה? חַליתי פני שוֹעים למלא נפשי הרעבה ולחסות מערומי, ואין פונה מהם אלי, כי המה יעריכו את האיש לפי ערך מלבושיו; פגעתי בבני אלופים, והם – אותות שאלוני, בקע למו בטן להראותם, כי מעי חמרמרו. ‘על כן לא ירחמכם עושקכם’, אמרתי למו, ואלך בנפש מרה. אז ראני העלם יפה העינים הזה, וכרגע גם בטני, גם חלצי ברכוהו, כי נתן שמלה לעורי, גם לחם יין ובשר לימי החג; אך אחרי עשותו מעשה הצדקה, חמק עבר ממני לדאבון נפשי, ואנכי הגיתי בכל פעלו ובמעשה צדקתו, ותדד שנתי מעלי כל הלילה; אם לא מלאך ה’ הוא, דברתי אני אל לבי, והשכמתי בבוקר ובקשתיו בראש הומיות, והניעותי עיר ומְתים, קריה ויושבי בה, עד אשר אמצאנו. דברתי אף עשיתי: הניעותי היום בבוקר עיר ומלואה, כאשר יְנוֹע בכברה, עליתי אל הר בית ה', והנה, האח, ראתהו עיני! נגשתי אליו בנפש ברכה, נסיתי לברכו על חסדו, אשר עשה עמדי, ויתנכר אלי; אחזתיו, חבקתיו בזרועותי, והוא שחק אלי ויאמר: ‘הרף ממני והניחה לי ללכת, כי לא אנכי האיש, אשר אתה מבקש’, ואהיה כמתעתע בעיני, ובכל זאת שמרתי צעדיו ולא גרעתי עיני ממנו, ואלך אחריו מרחוק עד בואו אל הבית הזה. עתה, שפטי־נא, גברתי, ביני ובין העלם הזה, כי לא אמוש עוד מפה עד אשר ישא ברכה מאתי”.

ותצחק תרצה אל אמנון ותאמר: “גש הלום, עלם נדיב לב, ושא ברכה מאת מברכך”.

ויגש אמנון אל החלון ויאמר אל האיש: “הסירה, איש פלאי, את יינך, כי תועה אתה מן היין”.

ויאמר האיש: “לכן השבעה לי כיום, כי לא אתה גמלתני חסד”.

– כן האיש דובר! – ענו תרצה תימן ותמר פה אחד.

ואמנון נבוך ויאמר אל האיש: “בואה אלי מחר, הלא משכָּני בשער הדגים, בבית יִמְנָה הכרמלי”.

ויאמר האיש: “מוצא שפתיך קדוש לי, ובה' השוכן בציון נשבעתי, כי כאשר תסתיר צדקתך, כן אגלנה אני וקראתי צדקתך בשערים. החרפה היא לך? יברך ה' כל אלופי יהודה בבנים כמוך, ועיר דוד תכון לעד”.

ויכל האיש דבריו וילך. ותרצה ותמר השתוממו לשמע צדקת אמנון ורוחו הנדיבה, ותימן חבק את אמנון בזרועותיו ויאמר: “נפלאים לי מעשיך אמנון! נפשי אהבתך מאד, ואני כרֵע, כאח לי אתהלך אתך”.

עודם מדברים, והנה עזריקם בא אל חדר תמר. והשכור, אשר כמעט חלף הלך לו, שב שנית אל החלון ויאמר: “הנה בן האלוף, אשר השיב אתמול פני ריקם, בדברי אליו תחנונים, ואשר גער בי בשצף קצף; את חסדו עזב וישַחת רחמיו בהיות לאל ידו לתמכני; אביר לב הוא, לא יבוא פתחי נדיבים”.

ויגער בו עזריקם ויאמר: “ומי בקש מן האספסוף הזה לבוא בשערי ירושלים? החסרי שכורים אנחנו פה? סור לך מהר מזה, פן אסגירך אל השוטרים והסירו יינך מעליך בשבטים, ולמדוך לדבר אחרת אל אלופי יהודה”.

ויאמר השכור: “נכונו השבטים לאבירי לב הרחוקים מצדקה ולאלופינו המסֻבָּלים בבשר שמן ועב, וכל רוח אדם אין בקרבם”.

ויגש אליו אמנון ויאמר לו: “הוי תועה מן היין, חדל לך לדבר עזות לבן נדיבים”.

ויאמר לו השכור: “הן רוח נדיבה בקרבך, רְעֵה את האלוף הזה בשבט פיך, כי לא לאלופי יהודה הוא, כי אם לפָרי בשן ולאביריו בעלי קרנים”.

ויהי כראות האיש, כי קם עזריקם לצאת החוצה לתפשו, ויברח ויתחמק ויתבולל בין ההמון הרב.

ותימן דבר באזני אמנון לאמר: “דע לך, כי העלם הזה הוא עזריקם, ולו יעודה תמר אחותי, וקיויתי כי יגמלך טוב אל החסד, אשר עשית לידידת נפשו”.

ועזריקם ראה בדבר תימן עם אמנון ידידות, ויתבונן בתמר, כי תלבבהו בעיניה ותמשכהו חסד, ויאמר לתרצה: “בן מי הוא זה בעלם ומה עירו?”

ותאמר תרצה: “הלא זהו אמנון בית- הלחמי, אשר הציל את ידידות נפשך מאריה”.

– הזה אמנון הרועה? – קרא עזריקם, כולו משתומם.

ותאמר תרצה: “רועה היה עד כה בצאן אביך”.

ויאמר עזריקם: “ששתי מאד על כח ידיו, כי לא יפָּקדו עדרי, וכי ישמרם מפריצי חיות, לכן יבטח בי, כי אגמלהו טוב לפי עבודתו, וגם אשמור לי חסדי על החסד, אשר עשה לתמר, והיה לי לאביר הרועים; ואולם זרות אתבונן בו: הכי רועה הוא ולובש מחלצות כאחד השועים? האם קצה נפשו ברבצי הרועים אחרי הראותו שם את כוחו ואומץ רוחו?”

ותאמר תמר: “הן לא יחליף אדם רוחו ונפשו, אך את שמלותיו יחליף חדשות לבקרים, באשר הוא שם”.

– כן דברת, תמר, – ענה עזריקם ברוגז, – כי גם את לא החלפת את רוחך הרעה מיום אתמול; הן אנכי שאלתי: למה ילבשו רועים בגדי אצילים, ואת ענית אותי אחרת.

ותאמר תרצה: “אף אמנם לא מאצילי ארץ אמנון, ובכל זאת אלוהים אצל לנפשו ברכה, אשר גברה על ברכת הוריו ומשפחתו, כי נחה עליו רוח נדיבה, גבורה וחן, ובאהבתך את תמר הלא תאהב את העלם הזה, אשר עשה עמה חיים וחסד”.

ויאמר עזריקם אל אמנון: "הלא שלחך אבישי לקנות צאן מבצרה, ומה העדרים, אשר הביאות: השמנים הם אם רזים? "

ויאמר אמנון: “טובים הם, אדוני, אך לא עת היא היום דבר דבר על אודותם, כי חג היום לה'”.

ויאמר עזריקם: “אלוהים לא יחשוב זאת לעון לנו, כי מן העדרים נקח עולות לה'. עלם אמיץ לב, התחזק והיה לאיש, אל תבוש במעשיך, כי־אם עבוד את עבודתך באמונה, ואם מן הצעירים ומדלת העם אתה – שמח בכח ידך ובאומץ לבבך”.

– וה' הוא הרואה ללבב גבר, – ענתה תמר – לא כן בני האדם חסרי לב הרואים למראה עין, אשר בראותם איש, וכוננו לחקר אבותיו והונו, מעשהו מלאכתו ועבודתו, ולפיהם יעריכוהו.

ויאמר עזריקם: “הן אדם אנכי ולא אל, ובכל זאת חקרתי את לבבך וידעתיו, כי לא נכון הוא בקרבך, וטרם פצית פיך לדבר, ראיתי כי קרבות תחפצי; הוא אשר דברתי אתמול: רוח אחרת היתה אתך, ואני לא ידעתי, מאין באה בך הרוח”.

ותרצה ראתה, כי ראש דבריהם ראשית מדון, ותאמר: “לכו־נא הגברים, בסוכה, וסעדו לבכם ביין תירוש ושכר עד בוא אישי, ואכלנו בצהרים”.

ויאמר עזריקם: "אנכי לא אטעם מאומה עד בוא אחד הכהנים להגיד לי, כי חמישים העלות, אשר הקרבתי היום, עלו כליל יחדיו על מזבח ה‘, כי איך ידשן אדם נפשו טרם ידשן ה’ עולתו? "

ויאמר לו תימן: “הן הרבית עולות לדשן מזבח ה', ולמה לא הקרבת שלמים לדשן נפשות הכהנים ונפשות עניי עם?”

ותאמר תמר: “ומי ישלח ידו לחרפת אדם ובזויי עם, או מי יגרע שיחה לפניהם? איש, אשר מאנו ידיו לעשות, אל יתאוה פיו לאכול; אין טוב כי־אם ליסרם שבע על עצלותם ולחזק זרועם לעבודה, למן לא יוסיפו דפוק דלתינו”.

ותאמר לה תרצה: “מה זאת תדברי בתי?”

ואמנון ותימן גם הם השתוממו, בשמעם דבריה.

ותאמר תמר: “חי נפשי, כי לא מלבי דברתי כאלה, כי הלקח הטוב הזה שמעו אזני ביום אתמול מפי נכבד העם על אודות בזויי עם”.

מדי דברה זאת, שמה עיניה על עזריקם, הנכלם מדבריה. עודם מחרישים ומביטים איש אל רעהו ואשה אל רעותה, והנה משרת עזריקם בא להגיד לו, כי שערוריה נהיתה בביתו, וישלחנו עכן בן משק ביתו לקרא לאדוניו. וימהר עזריקם ללכת אל ביתו.

ויהי אך יצוא יצא עזריקם, ומשרתו השני בא לקרא לו גם הוא. ותעצרה תרצה ותתן לו יין וישת, ותשאלהו להגיד לה מה זאת נהיתה בבית עזריקם? ויפן הנער כה וכה, ויען ויאמר: “אכן פה נודע לי, כי חג היום לה', לא כן בית אדוני, אשר שבת בו משוש חגים, כי לבד הלחם היבש, אשר אכלתי היום, לא בא אל פי עבדך מאומה, ועיני עבדי אדוני כלות ליום בוא בתך העדינה אל ביתו, כי היא תשנה לטוב דרכו”.

ותמר אמרה באזני אחיה לאמר: “היום ההוא לא יבוא”.

ותפצר בו תרצה להגיד לה, מה זאת נהיתה בבית אדוניו, כי חרדו עליו את החרדה הזאת?

ויאמר הנער: “הלא ידעת, גברתי, כי היה משפט יורם מדי חג בחגו לערוך שלחן לארבע מאות אביוני אדם, לגר, ליתום ולאלמנה, ומאז גדל עזריקם שִׁנה משפטו, כי צוה את עכן בן משק ביתו לחלק לעם מגרנו ומיקבו בטרם בוא החג, אך עכן הוא איש רע ובליעל, כי יקפוץ את ידו למתת למו מאומה. ויהי כבוא העניים ביום אתמול לבקש מאת עכן חוקם, ויאמר להם:: “לכו לכם ושובו לפנות ערב, כבוא אדוני לפתוח אצרותיו”. אך לא בא אדוני אל ביתו ביום אתמול. ויבואו היום שני אנשים ויאמרו לעכן: ' יען אשר מנע אדוניך מחפץ דלים, ותקפוץ גם אתה כפיך מאביוני אדם, לכן הנה ימים באים ואת עזריקם ואת עכן ישליך הבית הזה כזית נצתו, והקיא יקיא אתכם כגוי, אשר צדקה לא עשה'. ככלותם לדבר דבריהם, ועדת אביוני אדם סבבה את בית אדוני ויקללו את נוהו קללה נמרצת, וישלחני עכן לקרא לאדוני; הלא מיד עכן היתה לו כל זאת! כי היה הבליעל הזה אדון על ביתו, להרעיב משרתיו ונפשות אביונים”.

ותאמר לו תרצה: “אל- נא תגלה קלון בית אדונך בשער”.

ויאמר הנער: “חלילה לי מעשות כדבר הזה”.

עודם מדברים ועזריקם שב, וכראותו את נערו, חרק עליו בשיניו וילטוש עיניו לו, ויצא הנער לשוב אל ביתו, ועזריקם אמר אל היושבים אתו לאמר: “הן ברכני ה' בעושר רב ויתן לי משרתים למורת רוחי, פוחזים, בוערים ושכורים; מבן משק ביתי ועד צעירי הנערים, כולם שגו ביין, הן אנכי, מיום אשר הייתי לאיש שמתי עבודת הצדקה על עכן; הידוע אדע כי שתה אתמול יין מִרבה להחיל, וישכח מצותי על אדות עניי האדם, כי לא נתן למו מאומה ועלי היתה קללתם? ולכן לא יוסיפו משרתי ביתי לפנק בשרם ביין ובשמן, כי אם נזירים יהיו לי מן היום והלאה”.

– ואנכי – ענתה תמר בלעגי שפה – ואנכי אדמה, כי מלאו ימי נזרם זה כמה ועוד לא חללום.

ויהי עזריקם עוין את תמר, אך לא יספו לדבר עוד, כי בא ידידיה עם שלשים בני הנביאים, הקרואים לאכול אתו, וגם סתרי הירמותי בא אתו; וכראותו את אמנון, ויאמר לו: השלום לך, עלם נחמד, האמון אצל אבישי אחי?"

וימר לו אמנון: “שלום, אדני”.

ויאמר ידידיה: "ולמה לא קראו לאבישי לאכול עמנו בצהרים?

ויען אחד ממשרתיו: “הן בוא יבוא עוד מעט”.

ותימן, אשר השקיף בעד החלון, אמר: “הנה הוא בא!”

ויבוא אבישי אל הבית, ויאמר לו ידידיה: "מה יעָשֶה לנער האמן אתך, עקב אשר הציל את נפש בתי?

ויאמר אבישי: “אנכי תכנתי את רוחו ואדע כי הָבֵן משל ומליצה נבחר לו מכל הון; כי על כן ילמד לשונו דבר צחות, ובנאות הרועים ישיר שירי ציון, כי אותם אהב”.

ויאמר ידידיה לנער: “הלא תגיד לי אתה חפצך, כי אותו אשלים”.

ויאמר אמנון: “אם נא מצאתי חן בעיניך, אדוני, ונתת לי מהלכים בין העומדים האלה”.

כדברו זאת שלח אצבעו על בני הנביאים, העומדים לפניו.

ויאמר לו ידידיה: “הנך מסתופף בהיכלי מן היום הזה והלאה, והיית מאוכלי שולחני; ואתם בני הנביאים, קרבו את העלם הנחמד הזה בימין צדקכם, אם חפצים אתם קרבתי; אצלו־נא רוחכם עליו ותנו לו לקח טוב להבין משל, מליצה וצחות, לדעת את ה'”.

ויענו בני הנביאים פה אחד ויאמרו: “יען חפץ העלם הזה בנו ורודף לדעת את ה' לכן אך טוב, חסד ושלום ירדפוהו, ומהולל יהיה בשערי ציון”.

ויאמר ידידיה: “הנה השולחן ערוך בסוכה אשר בגן, נבואה־נא שמה ונשבעה מטוב ה', אחר נדבר דברינו”.

פרק ז

וסוכת ידידיה עשויה בתוך גנו הנחמד בין כל שכיות החמדה. סביבותיה ערוגות הבושם ועצים מסובכים ומתלכדים יחד בקנה ואגמון, וענפי עץ עבות כרותים יסוככוה. וישבו כל הקרואים סביבות לשולחן, וידידיה בראשם, ויאכלו וישתו וייטיבו לבם. ותמר נשקפה בעד חלונה הפתוח אל הגן, לבושה ארגמן ורקמה, במצחה הצח כשלג ילין הוד, ובלחייה המאודמות כעינב חכלילי חן והדר, ועפעפיה כעפעפי שחר, ובחנו לרגעים את אמנון, אשר נקשרה בו נפשה, אך תסב עיניה מעזריקם, שנוא נפשה. ועזריקם ישב לימין ידידיה, ואחריו תימן, ואחריהם סתרי, אבישי ובני הנביאים.

וידידיה אמר: “מה טוב ומה נעים שבתנו יחד בנוה שלום ובמשכנות מבטחים, כן תמיד יצפננו אל בסוכו, והיינו שאננים בצלו מפחד סנחריב מלך אשור, אשר נטה ידו להרגיז מלכות”.

ויאמר אחד מבני הנביאים: “לוּ שלום ואמת יהיה לנו מבית, כי עתה נבטח ולא נפחד מתנופת יד סנחריב מבחוץ; אך זה ענין רע, כי נטה שבנא ידו להשבית שלום מעיר אלהים, כי יחלק לב העם ויאמר: אין ישועתה לנו באלהים ולא מבטח במשיחו; אך הנה ה' מטלטלהו טלטלה, וצנוף יצנפהו צנפה כדור אל ארץ רחבת ידים, כאשר דבר ביד ישעיהו עבדו, יען אשר יפריע שלום, לכן תזנה משלום נפשו”.

וימר סתרי: “למה נפחד ליום רעה, ואלהים דבר שלום אל עמו ואל חסידיו? הבה נשיר לנו שיר שלום”.

ויאמר ידידיה: “ישיר לנו אמנון בית הלחמי משירי ציון, כי הגיד לנו אבישי, כי קולו ערב ומדברו נאוה”.

ויאמר אמנון: "קטונתי מפצות פי לפני נכבדי קריה; ובכל זאת, איך אמנע מחפץ אדוני, אחרי בואי בצל קורתך? אנכי לשלום אנכי אשירה. ויען ויאמר:

סֻכַּת שָׂלוֹם פְּרשׂ נָא עָלֵינוּ,

אֱלֹהֵי צִיוֹן, מָגֵן צִלֵּנוּ,

כּיוֹם צֵאתֵנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

שַׂגְּבֵנוּ יֶשַׁע , אֵל לְמושָׁעות,

יְמִינְךָ, אֵל! תָּוֹרֵנו נִפְלָאוֹת.

מֵהֵיכָלְךָ עַל יְרוּשָׁלָיִם.

גּעַרְתָּ בְּאַף אַשׁוּר, כָּרַע בֵּל,

אָז תִּשְׂמַח צִיוֹן, חוֹמוֹת וָחֵל,

יַחַד הֳרָרֶיהָ יִפְצְחוּ רִנָּה;

שׁלוֹם כֵּס יָה, בּשָׁמַיִם הוֹדוֹ

שָׁלוֹם כֵּס מְשִׁחוֹ, עַל אֶרֶץ יְסוֹדוֹ,

שָׁלוֹם עֲדֵי עַד יָעְטְרֶנוּ כַּצִּנָּהּ

סֻּכַּת שָׁלוֹם פְּרוֹשׂ נָא עָלֵינוּ,

בּאֶבְרָתְךָ, שּׁדַּי, תָּסֹךְ לְרֹאשֵׁנוּ

נַטְּלֵנוּ נַשׂאֵנוּ עַל כַּפָּיִם;

יִפְרַח בְּיָמֵינוּ שׁלוֹם כַּזַיִת,

רִיב לְשׁוֹנוֹת – לַשָׁמִיר וְלַשַׁיִת,

שׁפוֹת לָנוּ שׁלוֹם מָנָה אַחָת אַפָּיִם.

ובני הנביאים, אשר הקשיבו לנעם שירו, השתאו לו; והנה המה נדברים. אלה יאמרו: “בין נואמי נאום יתהדר”, ואלה יענו: “לו היה משבט לוי, כי עתה השמיע קולו העָרֵב בחצרות בית ה' להרנין לב”.

וידידיה אמר: “לו היה אלוף ביהודה!”

– לו היה אלוף נעורי! – ענתה תמר ואמרה באזני מעכה אמתה, בשומה עיניה על ספיר גזרתו.

ועזריקם התבונן, כי לא תגרע תמר עיניה מאמנון, וקנאתו בערה בו; אך כסה שנאתו במשאו ויאמר: “הן דוברי צחות כהנה וכהנה תלד ציון חדשים לבקרים, אך מי ישית לבו למו, כי הם שוכנים בקרית מלך רב, אשר עַמה נדיבים בקרבה, וכבוד ה' עליהם נגלה לרגעים; אשר שריה ואלופיה, כהניה ונביאיה יחד דוברי צחות באוזניהם כל היום; לא כן האכרים, עובדי האדמה ורועי מקנה, אשר אוזניהם קשובות לשריקות העדרים כל היום; ועיניהם פקוחות על הליכותיהם, על כן נבערים המה מדעת את ה', ונלעגי לשון המה אין בינה; לכן נאמר על העלם הזה: ראה זה חדש הוא!”

ויענהו סתרי לאמר: “הן נאוה לבן קריה להלל איש ואיש יוָלד בה; ואולם אנכי, שוכן יער וכרמל, אגיד לרועים ולאכרים ישרם, אך שאוני, אלופי, אם אכביר מילים. הן דבר עזריקם דברים כמתלהמים באזנינו לאמר: ‘לא ידעו האכרים את ה’, על זאת אשיבהו, כי אמנם ילין כבוד בהיכלי חמדה, דעת אלהים – באהלי צדיקים, והודו – בהיכל קודשו; ואולם יראת שדי תלין בכפרים, אף אם רחוקים המה מבית ה‘, הלא קרוב ה’ בלבם ובפיהם, וידו נודעת להם בכל עיתותי השנה, בחריש ובקציר, בחוסר לחם וברוב תבואות, יש אשר ימנעו שחקים טל ומטר, ועיני האכרים נשואות לשמים ומיחלות לגשם נדבות, אשר יניף אלהים לארצם העיפה למים; ויש אשר יזלו שחקים והריקו לאדמתם ברכת שמים מעל, עת יעטר אלהים שנת טובתו, שר יטיפו הרים עסיס וירעפו מעגליהם דשן, וקול תודה ורנה נשמע מנאות שׂדי, קול שמחת הקציר וגיל הבציר מרנין לב, ואספו דגן ותירוש, וישבעו מטוב ה‘, ויתרם יחלקו לעניי עם. לינו בכפרים וראיתם את שוכניהם משכימי קום בעוד דממת ליל שלטת על הארץ, וההרים והגבעות מסירים לאט לאט את מסכת הקיטור והאופל, מכסה הלילה, אשר התכסו בה; אז הגברים יוצאים לשדה לפעלם, ונשיהם טובות המראה והבריות כפרות הבשן, עושות בצמר ובפשתים, להכין מלבוש לבני ביתן, עד כה וכה והנה מראש גבעות, התומכות בגאותן שחקים תציץ השמש בְּהִלָה, וקול זמיר צפרים וכנף רננים נעלסה בנועם המאור הגדול, ישא אכר גם הוא רנה ותפילה לאל משושו, ותפילתו תעלה כעתר ענן הקטורת השמימה. אז ישוב הביתה, ונְוַת ביתו, תשיש לקראתו, ונועם וחן מזהירים מעיניה, יעירו צאצאיהם ויאכלו יחד מטוב ה’; עודם משתעשעים ומתעלסים יחד עד נכון היום, ובן ציון – עודנו סרוח על מיטת השן ומתהפך על צידו כעוגה הפוכה; כמעט קם העצל ממטתו, ויתהלך אחת הנה ואחת הנה בחדרו, יתן קולו ומשרתו יחרד אליו, יזככוה בבורית ויסוכהו בשמן המור, אף יפארהו כפסל, אשר אין ידים לעשות מאומה לנפשו; יביא לו מעיל, אפוד, אבנט ומצנפת, ופניו רעמו, כי מאס בם, נפשו אִוְתה אטון מצרי ופשתה, אשר צמחה על מי שיחור. הוי הבל ורעות רוח; מי יתנני שר ושופט בציון, כי עתה העברתי סחר מצרים וצור מגבולותינו. המבלי אין אורגים ורוקמים בארצנו, נבקש כסות ושלמה מארצות אחרות לכסות מערומינו? האם לא נתחמם מגז כבשינו? – אך לבש הרך והענוג את בגדיו בפעם הזאת, ויצא ברחובות ציון, ויסוב את העיר משער הפִּנים עד שער בנימין, וממנו עד שער המים, ופגע בסוד בחורים, ובאו יחדיו אל בית היין, ושתו ושכרו, אז יהיה למו כל נלוז למישור. אל תשוטטו בראש הומיות: שם תרחף קנאה לסכסך איש ברעהו, שם לא יתחבא איש משוט לשון, כי גבר בעמיתיו יתן דופי, ולעג לצדק וכשרון, אשר נאצלו ממנו. שם מרמה נושקת בפיה ונושכת בשניה, ושם נקמה יוקדת כשאול, ואָרבה לדם לכבות מוקדיה; גם האהבה בתענוגיה, הנעימה בין בני הכפרים, מעבטת ארחותיה בין יושבי הקריה, כי כבוד והון כקיר ברזל בינם ובין מאוייהם. ותאות לבם רחקה מהם. אני ראיתי אוהבי כבוד ובצע מוכרים בנותיהם הרכות והענוגות לחוטר גאוה המתימר בכבוד תולדתו או בכבוד עשרו; הבנות האומללות האלה עולות בנשף על הגבעות לתנות בשיחן את הירח ולגלות להרים ריבן, כי נבול תבולנה כשושנים מפני הקרח הנורא, בהיותן טרף לשני נעוה־לב תועות נפשן. כן לא ידעו בני קריה מנוחה יומם, ושנתם נגזלה בלילות. לא כאלה חלק בני הכפרים, אשר עונג ורוך לא ידעו, דופי, קנאה ונקמה זרו למו; אשר חפצם הוא כבודם, ומאוייהם – הונם ועשרם, על כן יפרחו בימי עלומיהם וינובון בשיבה, ויהללו את ה' על נחלתם אשר שפרה עליהם, ועל חבלם אשר נפל להם בנעימים. שאלו נא רופאי גלעד: אי משכנות המאושרים האלה? ונעלמו מהם. ולמי כל מחלה ומדוה, רעות ונגעי בני אדם? הלא לבני קריה; כל הבל ורעות רוח ידכאום לפני עש, אש נקמה תבער בם,תאותם נאצלה מגבהותם, ותולעת קנאה תמוץ שקוי עצמותיהם; ואם לאלה תשיתו לב, כי עתה, אלופי, תצאו מקריה ושכנתם בשדה”.

וידידיה אמר לסתרי: “חשוך דבריך אלה ליום צום ועצרה, כי אז תטיפם בשער באזני יושבי קריה, הלא חג היום לה' הבה נשתה!”

וימסוך יין לקרואים ויאמר: " הריקו גביעיכם, כן יריק ה' את ברכתו על שוכני הערים והכפרים יחדיו".

והנה הכוסות תסובינה גם שנית, גם שלישית על הקרואים וישתו וישכרו. ועזריקם שתה להסיר עצב מלבו,אשר נמחץ מדברי היום ההוא, כי ענתה גאותו מאד.

וידידיה אמר לעזריקם: “שמעתי על בן משק ביתך לאמר: קפץ עכן את ידו מתת הון אדונו לדלים”.

ויאמר עזריקם: “הלא על זאת גערתי בו היום, והנני שולח אחד ממשרתי ביתך לצוהו לפתוח את ידו היום לעניי עם”.

ויאמר ידידיה: “טוב בני! לך בדרך צדקה כיורם אביך”.

ויעש כן עזריקם על אפו ועל חמתו,

ובני הנביאים נתנו לאמנון את בריתם שלום, ובערב ברכו את ידידיה וביתו וילכו להם. ויחפוץ גם אמנון ללכת, ויעצרהו ידידיה. ועזריקם קרא לתימן ותמר ללכת אתו אל ביתו ולהתעלס אתו בלילה, ותמאן תמר ללכת; ויפצר בתימן וילך אתו, וילך גם זמרי אתם. וטרם הלך תימן, אמר אל אביו: “ישב- נא אמנון אתנו”.

ויאמר ידידיה לאמנון: “הנה יעדתי לך את עלית הקיר אשר בגן הזה לשבת בה, וכל מחסורך עלי, רק חזק והיה לאיש”.

ויקחהו ויעלהו שם לעיני אבישי וסתרי ולעיני עזריקם ותימן ויאמר: הנה לך מטה, כסא, שלחן ומנורה, גם נבל וכינור לפרוט עליהם, כי שמעתי, כי יודע נגן אתה".

ויאמר אמנון: “קטונתי, אדוני, מכל החסד הזה”.

ואחרי כן הלכו איש איש למקומו, ואמנון ישב בעלית הקיר, תפוש ברוב שרעפיו בקרבו.

וקול המון חוגג נשמע בכל הקריה העליזה: אלה ירוֹנו במרום ציון, ואלה יצהלו ברחובותיה, בחורים ובתולות יצאו במחול משחקים, ובאי בימים ראו רואים. ויגילו בה' ובמלכם, כי פרח שלום בימיו. מנורות שמן ככוכבי השמים לרוב, האירו אל מכון הר ציון ועל כל מקראיה, ומגדל דוד, עפל ובחן נדמו כמעולפי ספירים למראה עין. גם הירח הגיה אורו בהדרת קודש על עיר אלהים ציון. ואמנון נשקף בעד חלון חדרו על כל שכיות החמדה, הנשקפות לו ממרום ציון, והנה תמר עוברת בגן עם מעכה אמתה, ובראותה את אמנון, שלחה את מעכה בערמה להביא לה ספל עסיס רמונים. והיא נגשה אל אמנון ותאמר: “נכבדות מדובר בך, עלם נחמד, בחלום חזיון ליל, כי עלם בתבניתך ובתארך ראה חננאל בחלומו; עלם, אשר תרום קרנו בביתנו. ומי יתן ויבא חלום חננאל, אבי אמי, עליך, כי עתה תעשה חיל ורוב טוב צפון לך. ועתה הגידה- נא לי: מה מולדתך כי אדע?”

ועיני אמנון רטבו מדמעה, ויאמר: אל- נא עדינה היפה בנשים! אל־נא תשלי נפשי בחלומות, כי מה תחזי בי, כי מה תרום בה קרני? ואנכי אומלל מאד, כי מולדתי נעלמה גם מאבישי, אשר קנני מילדותי מידי איש זר לו".

ותאמר לו תמר: “אל – נא תתעצב, כי רבות תחזה בך עין אדם: יופי, אומץ ורוח נדיבה, ומי בכל עלמות ציון אשר תראך ולא תאהבך?”

ויתאנח אמנון ויאמר: “מי גבר בכל הקריה הזאת, אשר יחשוב יופי להון ואומץ לבבי לכבוד משפחות?”

ותאמר לו תמר: “ומי יודע, אולי נמצאה בקריה הזאת עלמה, אשר טובה לה אהבתך מחיים, ולמקור גזעך לא תשית לב?”

ולא יכלה תמר לכלות את דבריה, כי שבה מעכה ותאמר לה ללכת אל תרצה, אשר חכתה לה לצאת אתה ברחובות ציון. ותקרא גם לאמנון, וילכו כולם יחד לשוש משוש בראש הומיות.

ותמר שמעה, כי מולדתו כמוסה ותקותה חָזקה בה. כי כן דבר חלום חננאל לאמר: מולדתו כמוסה ובקרב שנים תוָדע, ועזריקם שאל את עכן בבואו לביתו, על דבר מתנות ידו לדלים, ויענהו לאמר: “פתחתי להם יד רחבה כמצותך ואחלקה למו דגן,יין ותירוש לרוב”.

ויחר אפו מאד ולא דבר לו מאומה עד שוב תימן וזמרי אל ביתם. וחמתו בערה בו על משרתיו, אשר הבאישו את ריחו בעיני בית ידידיה, ויכם מוסר אכזרי, ואל עכן אמר: “ידוע תדע מן היום הזה והלאה, כי אם כה אומר אליך: מלא לאיש הזה די מחסורו ושִנית אתה אחרי דברי, ועשית כאשר עם לבבי, ואל תפן אל נדבות פי”.

ויאמר לו עכן: “מדוע, אדוני, תשימני כמטרה לקללת, כי תגול מעליך חרפת חורפיך להפילנה עלי?”

– הוי, עבד נבזה! – ענהו עזריקם – הלא תירא את חמת אדונך כי קשָתה ולא קללת דל נקלה כמוך; אנכי אחת דברי ולא אֶשנה, ואתה שמור מוצא פי. אם לא, וחרדת לרגעים מפני תנופת ידי; הן אבי פינק נפשך מנוער, וידי תכבד עליך לעת זקנה.

ויהי כי ירא עכן את חמת אדוניו, ויעש כן מן היום ההוא והלאה, ויהי שמו לקללה.

ובני בית ידידיה שבו אל מקומם. המנורות – אלה כבו ואלה כהו בכל היכלי ירושלים. חדל שאון עליזים, וידום המון קריה, רק מפה ומפה נשמעו עוד זמירות הלומי יין וקול ענות הצופים ושומרי העיר, הקוראים איש אל רעהו: “ברוך ה' מציון, שוכן ירושלים. הללויה!”

ואמנון עלה על ערש יצועו לתת לעפעפיו תנומה, ושנתו נדדה מעיניו, כי רוחו היה מלא מהדר ציון ומדברי תמר, ולבו הגה אימה לאמר: “הן רחוקה ממני תמר כרחוק שמים מארץ. אולי יתבונן אביה באהבתי אותה ויחשבני למכשול בביתו, ויגרשני בקלון ובחרפה”. ולזכר עזריקם אחז בשרו פלצות. “הה! תמר תמה ואיומה – אמר לנפשו – הרים סביב לך משׂאֵתם אפחד”. וישבע נדודים כל הלילה. עיני החרדים לדבר ה' קדמו אשמורות לעלות אל בית ה', ושמורות עיניו לא סוגרו עֲדֶנה.

ושנת תמר נדדה גם היא, ותצא מחדרה עם מעכה לראש אשמורות, ותתהלך אתה בגן, ותסר אל עלית הקיר, אשר שכן בה אמנון, והנה אור בה, ואמנון פורט על פי הנבל, ושפתיו תענינה בקול נעים לאמר:

א

אַךְ שַׁלְוָה, אַךְ שֶׁקֶט בְּאֹהֶל רוֹעֶה

לָמָּה תִּטְּשֵׁהוּ? הוֹי רוֹעֶה רוּחַ!

הוֹי הוֹלֵךְ בִּגְדוֹלוֹת, הוֹלֵךְ תּוֹעֶה!

הָהּ, נָבוּךְ! עָלֶיךָ נַפְשְׁךָ תָשׁוּחַ.

ב

נִפְלַאֲתָה לִי אַהֲבָתֵךְ, תָּמָר עֲדִינָה!

נִשְׂגַּבְתְּ מֶנִּי, וְאֵלַיִךְ תְּשׁוּקָתִי;

אֶבֶן אֹפֶל, הִתְרוֹמְמִי לְרֹאשׁ פִּנָּה!

מוֹלַדְתִּי, הָהּ! הִיא הָיְתָה מְבוּכָתִי.

ג

מֵאֻמְלָל, עֲדִינָה, הָסֵבִי עֵינַיִךְ!

לִבּוֹ אֵשׁ יוֹקֶדֶת, דִּמְעוֹתָיו רְבִיבִים;

לְבָחוּר מֵעָם הָאִירִי פָנַיִךְ,

אַמְנוֹן בּוּז מִשְׁפָּחוֹת, וְאַתְּ בַּת נְדִיבִים.

ד

אַךְ שַׁלְוָה, אַךְ שֶׁקֶט בְּאָהֳלֵי רוֹעִים,

לָמָּה נְטַשְׁתִּים, לָמָּה אֶרְדֹּף רוּחַ?

נְטשׁ קִרְיַת צִיּוֹן, עִיר אֲלוּפִים וְשׁוֹעִים,

בֵּית־לֶחֶם שׁוּבָה, שָׁם לְךָ יָנוּחַ.

ומעכה חשקה באמנון מיום ראתהו בבית לחם, ומיראתה קנאת גברתה הסתירה אהבתה בלבה, וכששמעה הפּעם דברי אמנון, אמרה לתמר: “ראי־נא, גברתי, מה אומלל אמנון, כי את נאות הרועים, באשר הסכין עליהם, עזב, לשבת עם נדיבים ולשבוע נדודים את פניך, כי הנה נשא עיניו אליך באפס תקוה; ומה תעני, גברתי, אַת, התשיבי אהבה אל חיקו לבשתך ולבושת הוריך?”

ומעכה דברה זאת בערמה, כי אמרה: “ירחק אמנון מפה ואלכה אחריו והייתי לו לאשה”.

ותאמר לה תמר: “לאמנון יאמר לבי: לגדולות בא הלום. הן מישרים יאהבוהו כל רואיו, אות הוא כי רצהו ה' ומי יודע מה עתותיו בידו?”

פרק ח

וחפר ובוקיה רשו וידַלו מאד, כי מארת ה' חלה בכל משלח ידיהם מן היום, אשר עשו המזמתה לבית יורם, ויִגֶל יבול ביתם ותקולל חלקתם בארץ. ויחילו פני מתן השופט לתמוך בידם כי מטה, עקב אשר היו דרושים לחפצו להתנכל בחגית אשת עברתו, להביא אוצרות יורם אל ביתו ולענות בנעמה שקר.

ויאמר להם מתן: “הן מכל אוצרות יורם לא נשאר לי מאומה, רק עצבת לבבי, ומה איפוא אתן לכם בעד חטאתכם? ואנכי גם אני נחמתי כי עשיתיה – בכל זאת אנכי אבקש לכם משען לחם ממקום אחר, חכו לי מעט”.

ויהי היום ויבוא מתן אל עזריקם ויאמר לו: “הנך יושב שקט ושאנן בביתך ולא תדע כי רעה נגד פניך, כי הנה באו אלי חפר ובוקיה ויאמרו אלי לאמר: ‘אבל אשמים אנחנו על נעמה, אשר ענינו בה שקר, והננו להגיד זאת לזקנים ומחו פשעה, אשר טפלנו עליה בשקר’. ואתה הלא שמעת מפי עכן, כי הרתה נעמה בברחה מבית אביך, ומי יודע אולי ילדה בן לאביך, ושב ולקח ממך את תמר בת ידידיה, כי לבן נעמה היא יעודה מילדותה, וקרע ממך גם מחצית נחלתך. ועתה קדמה פניהם, למען תשב לבדך על נחלות יורם אביך באין מחריד; ראה־נא כי אוהבך אני! על כן חשכתי את חפר ובוקיה מהגיד דבריהם בשער לפני הזקנים;אך יראתי פן יחזק עליהם מחסורם – והאנשים מרי נפש – ואמרו: ‘אנחנו כאשר אבדנו אבדנו’, ובצעו אמרתם ונשאו הם עונם, ומחצית נחלתך תהיה ליורש אחר, אשר יצא ממחבואו”.

ויאמר עזריקם למתן: “רבות עשית עמדי, ואת חסדך לא אשכח לנצח; ולחפר ובוקיה אמלא די מחסורם, אשר יחסר להם”.

ויעש כן עזריקם לחפר ובוקיה. ועכן ראה, כי ירויון זרים מדשן בית בנו, והוא וחלאה אשתו ויתר בניו נמכרים לצמיתות לעצמם ובשרם, ויחרוק שן וימס בקרבו; ויבך באזני חלאה אשתו ויאמר: “ארור מתן הבליעל, אשר הדיחני בפחזותו לרומם קרן נבל בננו ולהרכיבהו אלוף לראשנו. הציקתני רוח בטני, כי נלאיתי לשאת בשרי בשני; ואנכי לא לאורך ימים אתאפק, כי אם היום או מחר אגיד לו האמת, ויעבור עלי מה!”

ותאמר לו חלאה: “חלילה לך, עכן, כי פן תעביר על פיך דבר מה, ואנחנו וצאצאינו אבדנו, ומה, איפוא, ימריצך, כי תחפוץ להודיע כבודך, כי אב היית לאלוף ביהודה? יעלוז לבך במסתרים”.

ויאמר לה עכן: “האלוף הזה עוד יאלפני דעת בתנופת ידו וידענו, איך נגזרנו. ואולם דעי לך, כי לולא דאגתי ליתר צאצאינו, כי עתה לא שמתי לפי מחסום”.

ויתאונן עכן רע באזני מתן על אודות בנו, אשר ישביעהו בחרפה.

ויאמר לו מתן: “הן כבוד בנך זורח בחושך, ואם תופיע אור על מחשכיו, ונגלתה גם חרפתו גם רעתך יחד, ונגזרת אתה ואשתך; ואם ידוה לבך על הקלון, אשר תשבע מכבוד, הלא ירוח לך אם תדע מכאובי, כי רע ומר לי ממך; כי כמעט רגע נקמתי חרפתי מחגית, ולאורך ימים אנוש כאבי, בשומי אל לבי, כי אני הסיתיך להאביד שריד מבית יורם, גבר תמים עמי, ולהבריח את נעמה, אשר לא גמלַתני רעה מעודה. ולמי כל הכבוד? הלא לבנך, הה! אלה מוקד בעצָמי, ממנה אלך קודר כל היום, אף לילות יסרוני כליותי”.

– אהה! – ענה עכן גם הוא, בספקו כף אל ירך – מה זאת עשיתי? הלא טוב היה לי ולאשתי להתענות תחת יד חגית, מהתענות עתה תחת יד בננו האכזרי, הצפעוני, אשר גדלתי בבית יורם אדוני; ולזכר נעמה אשתו האהובה, תשוח עלי נפשי, כי ימי יודע אחריתה?

ויענהו מתן בשבר רוח: “לכן, עכן, נתן בעפר פינו נחשה ונדום”.

ולא שקר דבר מתן והיה כצל נהלך, ואיש לא ידע מרת נפשו. ומה הועילו לו אוצרות יורם, הצפונים אתו במקום לא שזפתו עין, כי ירא להראותם?

ואמנון התהלך בין בני הנביאים וכל בני בית ידידיה אהבוהו מאד, לבד זמרי, אשר דבר אתו אהבה ושלום, ובקרבו שם ארבו. כי היה דבר עזריקם אליו לאמר: “רואה אני את אמנון הרועה כקוץ מכאיב לי בבית ידידיה, להסב לב תמר מאחרי, לכן עוץ עצה מה לעשות”. ומן העת ההיא פקח זמרי עיניו על דרכי אמנון ותמר, וכל אשר ראה ושמע, אותה הגיד לעזריקם, כי קוה שכר לפעולתו. ואמנון הולך ומשכיל בדרכיו, ויכבדוהו ידידיה ותרצה ויטו אליו חסד, ויאהבהו תימן כאחיו ותמר חשקה בו. ויתן לו ידידיה נער לשרת לפניו ושמו פורה. ולא אבה אמנון להיות מאוכלי שלחן ידידיה יום יום, כי אם מדי חודש בחודשו ומדי שבת בשבתו, וגם בכל מועדי ה', וביתר הימים הביא לו פורה ארוחתו מבית ידידיה אל עלית הקיר, אשר ישב בה. ועזריקם גם הוא היה קרוא בראשי חודשים, בשבתות ובמועדים לאכול עם ידידיה.

מקץ שלושה ירחים לשבת אמנון בבית ידידיה, ביום החודש, וידידיה ובני ביתו יושבים סביב שולחנם, ואמנון אֵחר לבוא בפעם הזאת. ויהי בבואו וישיבהו ידידיה לימין תימן, ועזריקם יושב ממולו, ואחריו זמרי. ויאמר ידידיה לאמנון: “מה נמלצו היום דברי בן אמוץ, בהטיפו מלתו על יושבי ציון! ועתה, אמנון, הלא פתוחה אזנך לשמוע ולהבין דבר”.

ויאמר עזריקם: “ומי בכל יושבי ציון לא יבין לדברי המוכיחים בשערים?”

– לא כן – ענהו ידידיה – לא כל אזן מלין תבחן ולא כל לב יבין דבר לאשורו, האף אין זאת, אמנון?

ויען אמנון ויאמר: “אמנם, אדוני, נשגבו דברי בן אמוץ ביתר שאת על דברי אלוה, אשר יטיפו יתר החוזים; כי יחם לבבו בשלהבת יה, ובחומו נדעכה נפשו ממקומה, תעזוב תבל ומלואה, תשחק להמונה ולשאונה, ורוחו יעלה אבר כנשרים, יגביה עוף בגאותו שחקים, ויתהלך חוג שמים בהליכות אֵל מלכו בקודש, אשר עיניו פקוחות לחזות מחזה שדי, מחזה בהיר, ואזניו קשובות לשמוע עצתו מרחוק, משם עיניו משוטטות אל קצה ארץ, ועפעפיו יבחינו בני עמו, לחקור עלילותיהם ולהבין את כל מעשיהם; ובראותו חטאת יהודה מתגוללת כפגר מובס בראש כל חוצות, יָטוש ממרומי עָל כנשר טש על טרפו, ישא אתו זעם אלהיו, יגעש, ירעש, ירעים בקול גאונו, ומפיו הוא חוצב להבות אש אוכלה, לשרוף חטאת מרי ולבער עון בצע. אך רגע הוא באפו , וכעבור סופה והנה רוח צח, מלא רוח וחן, יעבור עליו, אז תטופנה שפתיו נופת, אמרי שעשועים ותנחומות, להשביע בצחצחות נפשות שומעיו. יש אשר יערוך נגדנו את ה' צבאות יושב הכרובים, בהופיע הודו הנורא, בחביון עוזו, וסביבותיו שרפים פורשי כנפיים, הנכונים לעוף לכל אשר ישלחם הנאדר בקודש; יש אשר יביאנו בסוד אלוה, להשמיענו מה יעץ ומה דבר אל בקודשו; ויש אשר תשאנו אל ארצות לאומים מסביב, לראות את שם השֵׁאת והשבר, שלות לאומים ומחתּתם – ישעיהו יחזה לנו המשא, וכל החזיון ניצב גלוי לעינינו, כמו תראני עינינו דמות עם רב משוטטים לשבט או לחסד, וכמו תשמענה אזנינו שאון ממלכות צוהלים או מיללים. כן הוא אביר הנביאים, וכן לשון למודים, אשר נתן לו ה'; את לבות השומעים ניב שפתיו ימשוך אחריו בחזקת היד, רוחם ונפשם אליו יאסוף בכל אשר יחפוץ ברוב לקחו”.

ואזני היושבים סביב לשולחן היו קשובות לנעימות אמרי אמנון עד תומם.

ויען ידידיה ויאמר: “לשונך, אמנון, עט סופר מהיר! כן תוסיף קנות חכמה וישמח לבי גם אני”.

ויאמר תימן: “הן רבבות אזנים קשובות לדברי ראש החוזים, ולב אחד האלף יבינם, ואולם דובר צחות דגול מרבבה”.

ועזריקם נעוה משמוע ולא ענה דבר.

ויהי למועד אחר, וידידיה אמר לאמנון באזני בני ביתו לאמר: “הן הצלת את נפש בתי משני פריץ חיות, כי ידך רב לך, ולמה תקצר ידי מגמלך טוב לפי חסד? ועתה הואל וקח מידי מַשְׂאַת כסף כאשר תשית עלי, והיה כופר לנפש בתי; וגם עזריקם יתן לך נחלת שדה וכרם, כי כל הון לא ישוה לו בנפש בתי אשר הצלת. קחה־נא ועשית גם אתה לביתך”.

ויענהו אמנון לאמר: “אחת דברתי: לא אקח מאומה; ואתה, אדוני, היה- נא מגן לי כאשר היית עד כה, ושכרי הרבה מאד”.

וַיִישרו דברי אמנון לתמר מאד, וידידיה שמר הדברים בלבו ולא דבר עוד מאומה. וכן עבר הסתו. תמר מתרפקת על דודה, ונפש אמנון גם היא ערגה לתמר באהבה נסתרה.

והחודש הראשון, חודש האביב, בא, ואמנון הקדים לבוא אל בית ידידיה, וימצא שם את תימן ואת תמר לבדם, כי ידידיה לא שב עדנה מן השערים, ותרצה היתה בבית רעותה.

ותשאל תמר את אמנון לשלום.

ויאמר אמנון: “שלום גברתי!”

ותאמר לו: “ולמה, איפוא, סרו פניך, אמנון?”

ויאמר תימן: “כי נבהלה נפשו מן החזות הקשה, אשר יגיד בן אמוץ על ציון, וחש הוא עתידות לו; פעם ישית לבו לבקיעי עיר דוד כי רבו, ופעם לצבאות חילה כי מִעֵטו”.

ויענהו אמנון: “הן לאלה וכאלה יביט מגן עיר דוד, ה' צבאות שמו, ואנכי מה? ואולם דע לך, תימן, כי חיל ציון לא מעט כאשר תדַמה”.

ויאמר תימן: “אכן רב הוא, כי ירדו מלאכי אלהים לצבוא על הר ציון ועל גבעתה”.

ויאמר לו אמנון: “אם יראה אלהים, כי אין איש, אז גם מן השמים ילחמו לנו; אך עוד לא אזלת ידנו;אשור כי יבוא בגבולינו, אז כל איש, כקטון כגדול, כנקלה כנכבד, דרושים לחפץ ארץ מולדתם, מבטיחתם על שדי אמם ומאשרתם מיום הציגם כף רגלם עליה, עד יום האספם בשלום אל אבותם לנוח בקרב אדמתה. האכרים, עובדי האדמה, הכהנים והלויים, שומרי משמרת ה‘, ואנשי מלאכה, עושי מלאכת מחשבת; השופטים השומרים משפט וצדק על קנם, והשוטרים הרודים בעם, כולם שאולים, שאולים הם למשמרתם ולעבודתם כל ימי השלום, אך לא כן בימי המבוכה, בבוא כנהר צר על ארץ מולדתם, אשר הרָתַם וילָדָתַם; אז יעזבו האכרים חלקת שדמותם, החרשים את מלאכתם; יקומו השופטים מכסאות משפטם, ויצאו הכהנים מבין האולם ולמזבח, וכאיש אחד חברים נלוים הם אל אנשי הצבא, לצאת לעזרת ארצם ולישע משיחם. גם אנכי לשמע משא גיא חזיון מפי בן אמוץ, קול מבשר צבא רב, כמו שמעה אזני קול שופר, נפשי – תרועת מלחמה; לקול דברי איש אלהים התעוררה נפשי ורוחי לבשה עוז. האח! אמרתי, מצאתי ידי, הן זרועי מושלה לי למשוך קשת גבורים. סוסי תחתי יגמא ארץ, אלַוה אל רוכבי הצבא ואעשה נפלאות בחרבי ובקשתי. מה נהדרו צבאות רוכבינו ומה נאוו פעמי סוסיהם בעמק המלך, בהרעיש אותם רוכביהם כארבה! בעמק הנחמד ההוא ירוצון וידהרו אבירינו, שם אדיר לה’ לנו! שם ירד לפקד צבא מלחמתו לימין מלכנו, מי יתנני כאחד הגבורים האלה, ואשפוך דמי כמים, המוגרים על ארץ מולדתי, מקור חיתי, אף כי עלם כמוני, אשר דל חלקי בחיים, וכל תקוה אבדה ממני”.

– ומדוע, אמנון, תאמר לתקותך נואש? – שאלתו תמר, אשר בכל עוז נפשה מנעה עיניה מן דמעה, – מדוע, אמנון, לא תקַוה? הלא טובה תקוה מחיים.

– מידך, אמנון, היתה זאת לי, – ענהו תימן, – כי מדוע תנער כפיך מקחת מאבינו מתן רב, כפר לנפש תמר? ואולם דע לך, אמנון, כי את נפשה רכשת, אף שבית שבי בלבה; חן, כבוד, ואולי גם אהבה.

מדי דברו זאת שחק לתמר, והיא אמרה לו: “גש הלאה, בוחן לב!”

ותלך מהם תמר ותבוא בחדרה.

ותימן אמר לאמנון: “חי נפשי, כי אֲהֵבַתְך וכאח לה תחשבך, וגם אנכי אחי אקראך כל ימי חלדי, ואל אשר יהיה לרוחך ללכת, אלכה גם אני. ידעתי, כי ישלים אבי חפצך לתת לך יד ושם בין הרוכבים, גבורי החיל, ואתך גם אני לראות עוזך וכבודך; ידעתי, תורך נוראות ימינך, והיית שר וגדול ביהודה. דע לך, אחי, כי גם ממני אבדה כל תקוה, ואל תראיני שאני בן נדיבים, כי בכל הון אבי אין די השב שלות נפשי, אשר נגזלה ממני. בראש הכרמל היא נחבאה, שם ראו עיני נזר כל פאר, חמדת החיים, ושם התעופף חזיון חמודי ויַשאר כליון נפש ונדודים; אך כמוס יהיה הדבר עמדי, לא אשאנו על שפתי, רק זאת דע לך, כי אהבת שלומים אהבתך לי, שלומים לאהבה, אשר נאצלה ממני, על כן דבקה נפשי בך מאד”.

– האח – ענהו אמנון– רב לי, ורבות רכשתי בבית אביך, ומה לי הון? הן אהבה ענוגה היא אהבת איש לרעהו, מקום מולדתה – השמים, שם צניף תפארה היא ביד אלהים, ותרד עלי אדמות לשפוך רוחה על כל בשר לשעשע בני תמותה; כאם רכה תנחמם מיגונם, אף תשא אתם במשא עמלם ותלאותיהם. יוצר הכל, אשר ברא לכל מזור תעלה, הוא עשה ויכוננה רפאות לרבבות בני אדם. האיש, אשר נפלה לו אהבה חבל בנעימים, כוסו רויה ומלאה עסיס להמתיק מרורותיו; בלעדיה במה נחשב האדם? הלא כמטרה לכל חץ יעוף, ומשחק לכל תלאה, או כאניה נשברה בלב ימים באין משוט ובאין מַלח. איש אשר אין אוהב לו, יבלה טפחות ימי חלדו ביגון ומכאובים; לא כן האיש אשר חננו ה' ברעים נאמנים אשר דבריהם ישעשעוהו וינחמוהו לעתות צרה, ודמעותיהם צרי מרפא לפצעיו; על כן יקרה אהבה מכל הון.

עודנו מדבר וידידיה בא ואחריו שבה תרצה גם היא, וישלחו לקרוא גם לעזריקם ויבוא.

ויהי לעת האוכל, ויבקש תימן מאת אביו לדבר עם שרי הצבאות לשום את אמנון בין הרוכבים.

ויאמר לו אביו: “היום הזה אשלים חפצו”.

וכן היה, כי נתן לו ידידיה סוס מצרים, וירד אמנון אל עמק המלך ללמד ידיו לקרב; ובכל זאת לא מנע רגליו תמיד מעלות השערה לדרוש קרבת אלוהים, ויהי בכל דרכיו משכיל.

פרק ט

הסתיו עבר והקציר בשל, ועזריקם שלח את עכן לשכור קוצרים לשדותיו אשר סביבות ירושלים. וילך עכן אל שער הגיא ויבוא בפנה נסתרה, אשר שוכניה דלת העם: קוצרים, בוצרים ויוגבים. וירא שם אהל קטן, אשר קירותיו טבעו בארץ עד חלונותיו, ויבוא אל האהל, וימצא בו אשה ונערה נדברות אשה לרעותה, וידיהן שלוחות בכישור; האשה טובת חן ועצובת רוח, והנערה יפת תואר ויפת מראה מאד.

ויאמר עכן אליהן: “אלהים עמכן, נשי החיל!”

ותאמרנה לו: “יברכך ה'”.

ויאמר עכן: “היש את נפשכן להניף מגל בקוצרים או ללקט בעמרים אחרי הקוצרים, כי עניות אתן כאשר עיני תחזנה; הנה בא הקציר לשמחת לב אביוני אדם, כי תם הסתיו עם דגן ישן יחדיו. אך עוד מעט יניפו את העומר ואכלו עניי עם לחם, קלי וכרמל מיבול חדש”.

ועכן לא גרע עיניו משתי הנשים מדי דברו.

ותאמר האשה: “שומרות אנחנו את אהלנו ובשדה אחר לא נלך”.

ויאמר עכן: “ובמה אתן מכלכלות נפשותיכן בציון?”

ותאמר האשה: “מפרי כפינו, כי הוא קצירנו. הן ידינו עושות סדינים וחגורות, ומחירם לנו למחיה, ולחם עצלות לא נאכל, כי עצלות ראשית כל עון, ועון מוריד שאול”.

ויאמר עכן: “אין זאת כי אלמנה את והנערה זאת היא בתך, אך הנה יפת תואר היא מאד, ולא לה לשבת באהל דל, כי יראנה אחד השועים והושיבנה בהיכלי שן”.

ותאמר האשה: “הלא כן יאמר המשל הקדמוני: 'בהיכלי שן קנאה מצאה לה קן, ובמאהל דל כל אָון יחדל”.

וישם עכן את עניו באשה, ויתר לבו ממקומו, כי הכיר את נעמה גבירתו, אשת יורם האהובה, ויתנכר אליה, ויצא מן האהל נבוך ושומם, ויבא אל ביתו ויגד לחלאה אשתו את מבוכתו ויאמר: “מעי המו לנעמה המעונגה והמפונקה. ורחמי נכמרו לבת יורם אדונינו, הפורחת בעניה כשושנה בישימון; אויה נא לנו! כי הרבינו להרע את בית יורם, מבלי עשות טובה לנפשותינו”.

וחלאה גם היא נבהלה כששמעה זאת, ותאמר: “השמר לך פן יעבור שמץ דבר על שפתותיך ועוללת בעפר קרן בננו, וגם אחריתנו נכרתה. תן בעפר פיך ודום”.

ויאמר עכן: “אנכי זאת אעשה להן: אקנה מהן סדין או חגורה וארבה במחירם מתבואות אסמי עזריקם, כי להן כל הון יורם.”

ותאמר חלאה: “עשה זאת בהשכל ובדעת, אך יראתי פן יוָדע הדבר לאיש ונגזרנו”.

ויהי לתקופת השנה, למועד ההוא אשר הציל אמנון את תמר מן האריה, וידידיה אמר לעשות זבח משפחה, וישלח להגיד לעזריקם לבוא בראש הקרואים, ביום המחרת.

וישלח עזריקם לקרא אליו את זמרי, וכבואו אליו ענה ואמר לו: “לא אכחד ממך זמרי באשר אוהבי אתה, כי על אפי ועל חמתי המשתה, אשר ידידיה עושה, להזכיר עוז ימין אמנון וחסדו, אשר עשה לתמר. כי ידעתי, כי יַעְדָה הרועה מחר גאון וגובה להפיל אור פני לעיני תמר”.

ויאמר זמרי: “אמנם הדור אמנון מאד בלבושי הגבורים, בלבשו חגור ובחגרו חרב על ירך; כגבור הודו במלחמה תראהו תמר, וגם כל רואיו חן חן יענו לו”.

– לא – ענהו עזריקם באף – לא אלך מחר אל המשתה ואמרתי, כי חולה אני.

ויאמר לו זמרי: “הן אמנון נצב לשטן ולקיר ברזל בינך ובין תמר תאות נפשך, ומנעת רגליך לגשת אליה, התזַכה בזה את ארחך, בפנותך אל שונאך עורף? זאת לא זאת; ואולם שאל־נא פריצי החיות ויורוך, את האריה ואת הכפיר – ויאלפוך לארוב למשנאך; האריה ידכה יָשׂוֹח עת יכסוף לטרוף, הכפיר יושב במסתרים עת יצמא לדם לא ינהמו ולא ישאגו פריצי החיות ממעונתם, ועוברי בטח יפלו בעצומיהם. כמעשיהם יעשה כל איש מזימות. הן לחיות נתן אלהים מלתעות חדות, ולאדם נתן לשון רמיה; ואל טרפו מלתעות כפירים באלפיהם, ולשון רמיה ברבבותיהם; שני אריות אדמו מדם, ומרמה תאכל טרפה ומחתה פיה ואמרה: לא פעלתי און; כנמר היא שוקדת על הרעה, ותתכסה בעור כבשה תמימה. לכן שמעה לי ואאלפך חכמה, זאת תורת אדם בעיר הזאת, החפץ חיים הוא ישמרנה והצליח דרכו, זאת היא: לחשוב און בלליה, ולבקש תורה מפי כהן ביום, לשוך בשִנים ולקרוא שלום, כן תעשה לאמנון: פיך ושפתיך ישאו לו שלום אהבה, ובלבך תשים אַרבך; אם משטמה יוקדת בקרבך, אל תראנה החוצה, כי אם כעופרת תהיה חמתך נתכת בקרבך, אשר לא תעלה להבה בפניך ועשן באפך; אם כה תעשה, תבלע את אמנון, ואתה תרחץ בנקיון כפיך”.

ויענהו עזריקם לאמר: “קסם על שפתיך ודברי תרפים יוצאים מפיך; אך במה תפר את האחוה, אשר בין אמנון ותימן, כי אגודתם נוסדה יחד?”

ויאמר זמרי: “אדרוך לי קשת רמיה לירות במו אופל למו, כי כן יחרוך רמיה צידו; אנכי אהיה כטל לאמנון, להצמיח לו אהבה וחן בלב תמר ותימן, ומהללי ישגשגו כנטעי נעמנים ביום נטעם, אך לא יגמל פרים, כי אוציא ממסתרים סופה לשרש כל צמחי אהבה ולסערם מלב תמר פעם אחת, כמוץ יסוער מגורן, ונתקתי את החוט המשולש ביד חרוצים, וסכסכתי זה בזה במועצות ודעת, עד יתאבכו גאות עשן משלשתם, להכהות עיניהם מראות הלהבה הבוערת בם. רק נשית חשך סתרנו, כי הוא יאיר לנו הדרך. גם הדיגים יפרשו מכמורתם ביום ענן וערפל, ובעת אשר יגְרְשו מימי הנהר רפש וטיט”.

וישם עזריקם לפני זמרי יין וישת ויאמר: “הן מתוק היין בפינו, אך ידי אדם רב דרושות לחפצו: ידי נוטעים, בוצרים ויוגבים. הלא תבין לשכל מלי”.

ויאמר עזריקם: "דבריך־מים עמוקים ולכל תכלית אתה חוקר, אך הגידה לי, מה ירמזון מליך?

ויאמר לו זמרי: “הן מתקה מרמה בפינו, אך ידי ערומים ונוכלים דרושות לחפצה, והידים האלה לא תעשינה תושיה בלתי אם תמָלאנה. ראה־נא כי ערום לבי נגדך, ואם אין כסות לכל מחשבותי אתך, ופתחת גם אתה לבך, גם את ידיך לי לעת מצוא וחפץ”.

ויאמר לו עזריקם: “נגידים דברת לי היום, וכמו נגיד אקרבך, והיו לבי וידי פתוחות לך מן היום הזה, רק תבצענה ידיך אמרתך”.

ויבוא עזריקם ביום ההוא אל אחד אסמיו ויאמר: “הנה אסמי מלאים מדגן ישן, אוציא־נא את הישן מפני חדש, ואתנהו במחיר, מחֵלב חטה, אשר באסם הזה, יהיה לכסף מוצא לעת הזאת. לא תגע ידי בכסף האצור באוצרי. הבה אראה, הידי או יד אמנון תעוז?”

ויהי ממחרת ועזריקם רחץ ויסך בשרו בשמן המור, וילבש מחלצות, וילך אל ידידיה. ויבוא שם בבוקר בטרם נאספו הקרואים, ויבוא בחדר תמר וישאל לה לשלום, ותענהו: “שלום אדוני”.

ויאמר לה עזריקם: “הלא עת הוא לקראני אהובי ולא אדוני!”

ותענהו תמר: “חי נפשי, כי לא ידעתי עוד דבר אתך. הן רבות הוכחתני בריבות שפתיך על מנעי כבוד ממך, על כן קדמתי היום פניך בכבוד, כאשר יאתה לאלוף כמוך, ולמה חרה לך?”

עודנה מדברת, והנה תימן בא, ויגש אל החלון, הנשקף על פני רחוב המזרח, וינופף ידו וירזום. ותגש תמר גם היא ותשקף בעד החלון לראות, אל מי יניף תימן יד. ותרא והנה אמנון, הדור בלבושו, רוכב על סוס מיוזן כגבור הודו במלחמה. חגור חרב, לבוש שריון וכובע, יושב בהדר וגאון על גב סוס, המכוסה בעור האריה. ומראה סוסו כערוך לקרב, מנחיריו יצא עשן, ומפיו יז קצף, ירעש בהוד נחרו, ירקע ברגליו, יגַמא וישאף עפר ארץ; אך רוכבו יבלום עֶדיו בעוז ידו, יאחז ברסנו ויעצור בו, ויטהו ויגישהו אל החלון, אשר נשקפו בו תמר ותימן.

ויאמר לו תימן: “אנה נחפז סוסך לשאתך?”

ויאמר אמנון: “אל עמק המלך, כי יודע הוא מועדו לרוץ שם במעגל עם יתר הסוסים חבריו”.

וישאלהו תימן: “ולמה לא יֵדע גם רוכבו מועדו? הלא מידך לנו היום המועד הזה ולמה יפקד מושבך בין הקרואים?”

והנה הסוס מתקומם על שתי ארכובותין, יתהולל וישאף לרוץ.

ויאמר אמנון: “יודע אני נפש בהמתי על כן אריץ את סוסי בעמק המלך, ושבתי עוד מעט”.

ויאמר תימן: “סוסך יהיר במכסה עור האריה, אשר על גבו”.

ותאמר תמר: “כי היה הסוס כאחד האדם, נבוב הלב, להתגאות במכסהו, וישכח, כי לא מידו הוא לו”.

ויצחק אמנון וישַלח רסן סוסו, וישאף רוח, וירץ כאילה שלוחה.

ויאמר תימן באזני תמר ועזריקם: “מה יפה אמנון ומה נחמד; צח ואדום, לבוש כגבור ביום קרב”.

ותאמר תמר: “לו היתה המשרה נתונה ליופי, כי עתה לאמנון יאתה מלוכה, כי הוא לדוד מלך ישראל ידמה”.

– לדוד בשנותו את טעמו, – ענה עזריקם בהעדר שפה.

ותבט עליו תמר בחרפה ובבוז ולא ענתהו דבר.

ויאמר לו תימן: “ומדוע לא טוב טעמו בעיניך?”

ויאמר עזריקם: “כי משנה הוא את טעמו לרגעים. פעם יתרועע עם למודי ה' ופעם עם למודי מלחמה יתחבר, ומחליפות עתותיו ישכח ראשיתו ואחריתו, כי רועה צאן היה בראשיתו, ורועה רוח יהיה באחריתו, וכל יגיעו לריק; לא לקח מידי אביך מתן ומנחה ותהי זאת חכמתו; כי מה יופיו, גבורתו, מנגינותיו ונועם לקחו? האם תהינה לו אלה כסות עינים לכסות על דלת משפחתו ואל רישו?”

ויאמר לו תימן: “בינה, עזריקם, לשכל מליך וראה, כי תהפוכות תדבר, לו בן אלוף ביהודה היה, כי עתה אמרתי: לו נאוה סכלות ואולת, כי מה לו חכמה והוא בכבוד אבותיו יתימר ויתהלל בעושרם; אך מנע ה' אלה ממנו ויתן לו תחתם יפי, חכמה וגבורה, התבזה במתנות אלהים אלה?”

– על שלושה אלה נשאתי לו, – ענהו עזריקם, – אך על ארבעה לא אשיבנו: לשון למודים! מה יתן ומה יוסיף לבוז משפחות לשון למודים? התהיה לדבריהם שארית בלב מקשיביהם, האם דברם יהיה נצב לעולם? הן כל בני ציון למודי ה‘, וַעֲנִיֶיהָ בני נביאים יתאמרו, כולם רודפי אמרים, שוגים במשל ובמליצה, ישיתו בשמים פיהם להטיף מלתם על גוי ועל אדם יחד, ישיחו בדורות קדם יגידו מראש ימים יוצָרו. אך דורם – כעס, וימיהם – מכאובים, ממרום ידברו ועל הארץ אין למו משען לחם; ועתה מה להם השמים? השמים שמים לה’, ואיש נבון ימצא חפץ על הארץ, אשר נתן לו אלהים למען לו, ינסך בשמחה, ינסך מיין גפנו על המזבח; אך שאל־נא למודי ה' אלה ויאמרו לך: “לא יערה לה' נסך ואין לו חפץ בזבחים”; ואולם אשאלם גם אני: הבסוד אלוה באתם ונגלה לכם חפצו?משל ומליצה עמל הוא בעיני, וצחות לשון עלגים.

ויאמר לו תימן: "אם על פיך יחיה גבר, כי עתה עמל יהיו משלי שלמה, אשר יעתיקו אנשי חזקיהו בימינו, ושירי דוד לשון עילגים יחשבו; ואולם דע לך עזריקם, כי אמריך נואש, ולא יפרה, כי עתה –

– כי עתה יצמיחו לענה ורוש – ענתה תמר, בגשתה אל החלון לראות, מתי ישוב אמנון.

ועזריקם לא פנה אל תמר בפעם הזאת, כי ירא פן תתך חמתו כאש, ויאמר לתימן: " אנכי באחת אשיבך ולא אוסיף: הלא כאשר לא נאה למלכים שפת עלגים, כן לא יאתה למסכן מליצה וצחות, כי חכמתו בזויה; הן אלה למודי ה' כעניי הרוכלים בעיני, אשר אם ישאו בידיהם כסף לתתו במחיר –’אך בדיל הוא' יענה הקונה ואוזל לו; הלא מנוד ראש הם בין האלופים, ולעג לקציני ירושלים. מי יתן החרש יחרישון.

– כי תחרשנה אזניך מקול דבריהם, – ענהו תימן – ואולם ראה־נא, כי יתר שאת לעניי הנבונים על בוערי אלופינו, כי כסף עשירים אתם יחד יתּוֹם; לא כן חכמת הנבונים, כי נראה חכמים ימותו, אך חכמתם נצבה לעד ודבריהם לדור דורים. אשר נפשותיהם צרורות עם אלהיהם; ואחרון על עפר יקום יתן כבוד לשמם ולזכרם, ויהיו תפארת לבניהם אחריהם. לא כן השועים הבוערים, אשר נפשותיהם צרורות בצרורות כספם – ויגועו ואַים? לא שם ואל זכר למו, אם תאבה, עזריקם, ואם תמאן לשמוע, חדל לך מדבר תועה!

ותמר, אשר נלאתה משמוע את תהפוכות עזריקם, אשר דבר בזדון לבו ובאש קנאתו, ענתה ואמרה: “אנכי אשימה קנצי למלין, הלא מודעת זאת, כי למן היום אשר בלל ה' את שפת כל הארץ, נפרדו בני איש ללשונותיהם, למחשבותיהם ולעלילותיהם: לב משכילים יהגה דעת, נדיבים ידברו נדיבות, ולצים, רודפי קדים, ירעו רוח וידברו הוות נפשם; וירושלים הלא מלאה מכל אלה ככלוב מלא עוף; ילך לו, איפא, גבר במסילתו, יבקש לו רֵעים כנפשו, ואיש איש יקצור את אשר זרע”.

ועזריקם זכר את הלקח הטוב, אשר נתן לו זמרי, וינחם על הדופי, אשר נתן באמנון, ויאמר: “הלא רק דברים ניסיתי אליך על אודות אמנון, אשר טובתו דורש גם אני; כי על כן חפצתי לתת לו מתן ומנחה, למען ישב שאנן על נחלתו. אולי שגיתי, הביני לי, תמר, משוגתי וארפנה”.

ותאמר לו תמר: “הלא אם אתה תלין משוגתך, או תעזבנה, אחת היא לי”.

עודם מדברים ומטר סוחף נתך ארצה, ועזריקם נשא בשרו בשניו, ויעזוב שיחו על דבר אמנון. וידבר על דבר המטר, אשר יפריע קוצרי שדותיו ממעשיהם.

ותמר עודנה נשקפת בעד החלון, והנה אמנון רוכב על סוסו, הטש כנשר לשוב אל ביתו, כי עצרהו הגשם מהתרוצץ בעמק המלך.

עוד מעט ואמנון וזמרי באו בחדר תמר, ויהי אך שם זמרי עיניו בעזריקם ובתמר, ויבן כי נתגלע ריב בין ביניהם, ויאמר להם: “במה נדברתם הפעם?”

ויאמר תימן: “התוכחנו יחד לדעת, במה יזַכּה גבר את אָרחו”.

וזמרי כפף כאגמון ראשו ועיניו השפיל לארץ, ויתאנח ויאמר: “במה יִזְכּה ילוד אשה? הן מספר שערותינו יהיו חטאינו, ועוון עקבינו יסובינו, כי יתור גבר אחרי לבו ועיניו לזנות אחריהם; עיני גבר ועלמה כי נפגשו, עון פלילי הוא; אם שמע גבר קול אשה כי ערב ומדברה כי נאוה, זימה היא; ולא באלה לבד, כי אם גם במעשה ידיו, בצעדי רגליו, בדבר שפתיו ובטעם חכו יחטא גבר על נפשו”.

ויאמר לו תימן: “ומי יודע, אולי גם בריח אפו יחטא גבר?”

ויאמר לו זמרי: “הכשחוק הוא בעיניך? והיום קרֵני כזאת, כי באתי אל כרם אביך, אשר לא חללהו עדנה, כי לא שָלמו לו שלש השנים הערלים, הגפנים סמדר נתנו ריח באפי וינעם לי. הלא מצער היא! אך לא טוב לגבר לשאת גם חטאת קטנה. לוּ יכולתי לכפר חטאתי זאת בקרבן, כי עתה הבאתי שתי תורים לחטאת”.

ויאמר תימן: “לוּ על פי זמרי יחיה גבר, כי עתה נגזר צאן ממכלאות, ותורים ובני יונה יכליון מארובותיהם; לא יספוק כל צאן קדר לאשמות, וחית לבנון אין די עולה, כי חטאת רובצת על כל צעד, ועון ופשע על כל כף רגל, וארץ חֲנֵפה תחת ההולכים עליה. לוּ עונות כאלה וכאלה יחשוב לנו ה' כי עתה כולנו תמנו לגוע בעונינו. לא, זמרי, לא לאדם דרכך, בך ילכו מלאכי אלהים; אך הלא יענה לנו אמנון גם הוא חלקו. רק אל־נא, אמנון, תגדור בגזית דרך ה' ואל תראנו דרך החסידה בשמים, כי על הארץ נחנו”.

ויען אמנון בענות חן ויאמר: “לא לאדם לשום דרך ולא לגבר הגד משפט, ומה אחוה לכם דעת? אכן, כמעלת גרה אהיה הפעם, להוציא מלבי מלין, אשר בלעתי כבכורה בטרם קיץ, את אשר שמעו אזני מפי מיכה המורשתי, אותה אגיד לכם. הלו זה דברו: ‘הגיד לך, אדם, מה טוב ומה ה’ שואל ממך, כי אם עשות חסד והצנע לכת עם אלהיך”.

ויאמר תימן: “אכן, אמנון יודע לברר מלין, על כן זך ישר פעלו”.

ותרצה, אשר דברה בכל העת ההיא עם רעותה, אשר באה לבקרה באהלה. באה עתה בחדר תמר ותאמר: "מדוע כולכם נאספים פה? באו הביתה כי הנה בא אישי עם קרואיו.

ויעשו כן, ויעל ידידיה עם קרואיו אל בית ה' ןיזבח זבחי תודה ברנה, וישובו יחדיו, ויאכלו וישתו ויטיבו לבם ביום ההוא, וישובו איש איש לביתו אחר הצהרים, אחרי ברכם את ידידיה וביתו. ועזריקם שב סר וזעף אל ביתו.

ותימן אמר אל זמרי: "הגידה לנו, זמרי, במה חטאנו היום? בטעם חכנו או ברוח אפינו?

ויאמר לו זמרי: “למה תחטא הפעם בלעג שפתיך? הלא אם נאוה שחוק לעול ימים, לא כן גבר כמוני, אשר ידאג מחטאתו ודמוע תדמע עינו, בזכרו חטאות נעוריו ופשעיו”.

וידידיה שמע את דבריהם, וישלח את זמרי לעשות מעשיהו, וימלא פיו תוכחות ויאמר לתימן: “מדוע, בני, תשחק לצדיק תמים? הלא תאלף דרכיך גם אתה למען תשכיל; ראה־נא עָמדוֹ בבית ה' בלב נמס ובעינים דולפות אל אלוה, יראוהו הכהנים יהללוהו, יראי ה' ויכבדוהו”.

ותימן נכלם מדברי אביו.

ויעל ידידיה השערה אל הזקנים, ותימן אמר לאמנון: “בעוד שלושת ימים עוזבים אנחנו את בית החורף לשבת בבית הקיץ אשר לנו בהר הזיתים, והיית נכון לעלות עמי שמה לעת ערב”.

ותאמר תמר: “שלושתנו נעלה שמה, כי חדל המטר ואור בהיר בשחקים”.

ועזריקם שב אל ביתו, וחמתו בערה בו. אחד מעבדיו גלה את אזנו בסתר כי העמיס עכן על חמורו מחֵלב חטה וילך. ויחר אף עזריקם מאד, אך חכה עד שוב עכן. וכבוא עכן וישאלהו עזריקם לאמר: "איה, איפא, חברת הגנבים, אשר תשא למו הון אדונך?

ועכן נבהל ונבוך מאד ולא יכול לענותו דבר. ועזריקם העיר חמתו, ויאחז בשערות עכן וימרטם, ויך בחרפה לחייו

וחמת עכן תקפתהו ויאמר: “הוי, נבל, בן בוז משפחות! הרף ממני פן תמות נפשך עמי יחד!”

ויתן עזריקם קולו למשרתיו ויאמר: “אסרו את הנבזה הזה והורידוהו אל הבור, והורידו לו לחם צר ומים לחץ, וישב שם עד אשר תאבל עליו נפשו”.

ותגש עליו חלאה ותבך ותתחנן לפניו, לחמול עליה, באשר מינקתו היתה להשיב חרון אף מאישה, ויהדפנה עזריקם בחרי אף.

ויאמר לה עכן: “אלה המכות, אשר הכוני ידי! ואַת אל תפצירי בנקלה הזה”.

והעבדים אסרו את עכן ויורידוהו אל הבור.

וישם עזריקם את העבד, אשר הלשין את עכן, לפקיד על ביתו. ויחקור עזריקם את חלאה לדעת, מי לקח מעכן את החטה. וחלאה ידעה, כי נעמה היא זאת, אשר לקחה מיד אישה את אשר לה ותהי כלא יודעת בעיני עזריקם.

פרק י

והר הזיתים הוא מקום נחמד ופנה יקרה לבני ציון, ובצל זיתיו והרעננים יחסו כל אוהבי עונג ועדן. ויעלו בו אמנון, תימן ותמר בין הערבּים.

ותאמר תמר: “בעוד שלשת ימים נצא מקריה לשכון פה, ולי מה יקר המקום הזה!”

ויאמר אמנון: נפלאה נפש האדם, כי חליפות תאהב כל היום: כי תבחל נפש בני הכפרים במנוחות שאננות, ושאפו המון קריה, אשר ידַמו למצוא בו כל תענוגות בני אדם; ובני קריה ילאו להתהלך במקהלות עם ולראות כל פגעי בני אדם בראש הומיות, ונפשם שוקקה מנוחת יער ושקט נאות שדי. ומה יקר המקום הזה, שחוברו למו בו דממה ורגש יחדיו! הן מקדם להר הזה נראו פני ים המלח, תבנית שוממות דור ודור וסמל דממת נצח, ולפאת ים נשקפה ירושלים כולה, מחזה כליל יופי".

– הראית את ככר ים המלח? – שאלתהו תמר.

– ראיתיו, – ענה אמנון, – בשובי מבצרה למועד חג השבועות; ואבותינו ספרו לנו כי כגן עדן היתה הארץ ההיא לפני שחת אלהים את סדום ועמורה, ותחתיה נהפך כמו אש מרעת יושבי בה; ועתה היא ארץ נוראה, ארץ הרת־נפט, גפרית ומלח, גם זפת בוערה ומעלה צחנה. עליה תאבל שממה, לא יעלה בה כל צמח, וזיז שדי לא ישמחנה; כנף רננים לא יתן שם זמירות, וכל עוף השמים נודד ממנה. גם פריצי חיות יחרדו ויברחו מן כל החבל ההוא, אשר קללת אלהים רובצת בו מדור דור. בתוהו ילל ישימון הזה ירחף השטן על כנפי צלמוות, ומלך הבלהות ישכון בחרבות סדום ועמורה, הנשקפות מעל פני ים המלח; נאסף כל רגש חיים וקול המולה מארץ המלחה ההיא. אל חיק ים המלך ישתפך הירדן, ובו יֻשבת שאונו ותמות דגתו. כן תפער שאול פיה לבלוע שאון עריצים וחיתם יחד".

ותאמר לו תמר: “שעה מחזיון משמות נצח ושא עיניך לראות עיר אלהים: מה נחמדו ראשי הומיות לעומדים פה! הבט אל תפארת שער המזרח וראה שער המים, המלא תשואות לעת ערב, כצאת השואבים לשאוב מים. שם קול שאון משער הסוסים, בו יעברו שרי יהודה ואציליה ברכב, בצבים ובכרכרות; בעלותם הר ה' ירעשון וישתקשקון אופניהם ויהמו גלגליהם ממרחק. האח! מה נעים קול מרכבות בראשי ההרים, כשאון חרישי שואן מקצות ארץ”.

– הביטו שם – ענה תימן – שם בשער הדגים נראה דמות עם רב, מוכרים וקונים, כי יהפך על המקום ההוא שפע ימים וחיל מים אדירים, ושמעו שריקות העדרים שער הצאן, אשר יקבצו לו צאן קדר ואילי נביות.

– האח – ענה אמנון – עיר הומיה, מלאה תשואות. הנה ארמנותיה יושבים על משפטם, ומגדליה כבני ענק יעלה לעב שיאם. המונים המונים מתרוצצים ברחובותיה וכוננים צעדיהם אל אשר תשאם רוחם ואל אשר ימשכם חפצם. החפץ והרצון הלא הם הצירים הנאמנים, אשר עליהם יסובו כל מעללי איש. סוף דבר, במקום הזה העין רואה חזיון תבל, האזן שומעת רגש תשואותיה, ולב נבון יחשב דרכו; כי המון בני איש ושאונם, ישעם וחפצם המה מהבל יחד, אם לא לה' המה; כי כבית ה' המרומם על הר המוריה ונִשא מכל היכל וארמון, כן רצון השוכן בו נשגב ומרומם על רצון שוכני בתי חומר; כי רק על פיו יכונו דרכיהם ועלילותיהם, ובלעדו אך הבל יהמיון.

ותאמר תמר לאמנון: “שירה־נא לנו שירתך לציון, באשר למקום הזה יאתה, כי נשקיף מפה על עיר ומלואה”.

ואמנון לא מנע מחפצה וישר שירתו לאמור:

א

עִיר עָז לָנוּ יְרוּשָׁלָיִם!

צִיּוֹן קִרְיַת מוֹעֲדֵנוּ!

בָּךְ בָּחַר רוֹכֵב שָׁמָיִם,

בָּךְ יַחַד כָּל מַחֲמַדֵּינוּ.

ב

יְשׁוּעָה יָשִׁית חוֹמוֹת וָחֵל,

צוּר מָעֻזֵּךְ נוֹצְרֵךְ לִרְגָעִים;

קִרְיַת חָנָה דָוִד, אֲרִיאֵל!

שְׁבִי בֶטַח מִפַּחַד לְבָאִים.

ג

עִיר וָאֵם אַתְּ, כְּלִילַת יֹפִי,

בָּךְ תְּרוּעַת מֶלֶךְ וְקוֹל הֲמוּלָה!

רַבָּתִי עָם, אֵין בָּךְ דֹּפִי,

לָעַד כֵּן שְׁבִי בְּנָוֵךְ שְׁתוּלָה.

ד

מַה יָּפֶה פֹּה הַר הַזֵּיתִים!

עֲצֵי רַעֲנָן, דָּלִיּוֹת פֹּרִיּוֹת.

מִיָּם נִשְׁקְפָה עִיר וּמְתִים,

שְׁאוֹן קִרְיָה וְרָאשֵׁי הוֹמִיּוֹת.

ה

מַהֵר מוֹעֵד, הַר הַמּוֹרִיָּה,

יוֹפִיעַ יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים,

וְהֵאִיר לְצִיּוֹן עִיר הוֹמִיָּה,

וְלִהֵט אַשּׁוּר, פּוּטִים וְלוּבִים.

ו

עִיר עָז לָנוּ – שִׁמְעוּ לְאֻמִּים!

עִיר וָאֵם נְכוֹנָה עַל תִּלָּהּ,

עִיר אֱלֹהִים יוֹשְׁבֶיהָ עֲצוּמִים,

כֵּן יְשַׂגְבֶנָּה אֱלֹהִים סֶלָּהּ.

– האח! – קרא תימן, בנשקו לאמנון – האח! ראתה עיני אף שמעה אזני, ושירתך מה נעמה!

– כנעימות עיר אלהים, – ענתה תמר בעליצות נפשה,

ויוסף אמנון ויאמר: “מי ימלל תפארת ציון, ישמיעה כל תהלתה בשירים; ראו־נא שערי צדק ובם הוצג משפט, נכונים כסאות ליושבי על מדין; זקנים ושופטים, מחוקקים ובעלי אסֻפּות יושבים בכבוד והדר, איש על משענתו. על כל עושק ומרוצה, אשר יקרו בשוקים וברחובות, יקומו אנשי הריב, יעלו בשערים ויגישו משפטם לפני הזקנים, אשר יוציאוהו לאור. ברוך אלהי המשפט, אשר נתן לנו מלך טוב לישרים ונורא לסוררים, דורש משפט ומהיר צדק; אך עוד שמץ דבר לא נתבונן בעיר הזאת: הכי קרא לה בן אמוץ גיא חזיון? ועין רואה תראה בה חזיונות נפלאים, לא יתארם הציָר בשרד ולא יכתבם סופר מהיר בחרט אנוש. מי יבין לפעולות אלפי רבבות יהודה בבתי ירושלים, ברחובותיה ובמקדשי אל, ולא יעריץ את היוצר יחד לבם? אלה ילַמדו את העם דעת, אלה יכלכלום, אלה ישפטום. תופשי תורה, עובדי אדמה, שופטים ושוטרים, איש את רעהו חליפות יעזורו. הביטו אל הר בית ה‘: מגישי זבחים ומנחה ינהרו וירוצון אליו; חזו בפתחי שערים: שם איש את רעהו ידחקון לשמוע דברי נביא ומוכיח בשער; שם בראשי הומיות, שר, שוע ורב פעלים ילכו בצעדי גאון לעשות מעשיהם באמונה: גוי צדיק, כולו שומר אמונים! אכן עין בעין נראה, כי עיני ה’ תמיד בעיר הזאת לנטות אליה כנהר שלום, לכן צרים ילטשו עיניהם לה. להביא אל קרבה תוהו ולא סדרים. הוי, אשור! הנה חרבך משכלת גוים שכחי אלהים, ותאכל שומרון, ותשת קציר כל ממלכות האליל; ואולם פה ישוב צור חרבך מפני חרב רָותה בשמים, פה אדיר ה' לנו, ופה חציך יתמוללו בעבי גבי מגנינו! הנה היכל ה' בקרבנו, מלכנו ועמנו נשענים על אלהי מעוזם, ועיר עז לנו”.

ככלות אמנון לדבר ותמר התעוררה ותאמר: “דבריך, אמנון, נעמו מאד, וישביעו בצחצחות נפשי; לוּ ימים על שנה דברת כן, כי עתה שכחתי אכול ושתה; ואולם אשאלך והודיעני: האמנם ציון קריה נאמנה ולא תביט און בקרבה?”

ויאמר לה אמנון באהבה וחן לאמר: “ראי־נא, גברת עדינה, הזיתים הרעננים השתולים בהר הזה, אשר יציצו ציץ למכביר, הישאו כל הציצים פרי? הלא ישליך הזית נצתו והיתה לבער, ורק עשיריה בה, אשר תגמול והיתה פרי. כן ינובון אמרי אמת על שפתי איש, ואולם היגמלו כולם והיו פרי מעללים טובים? וכן הקריה ומלואה; ואולם הידוע נדע העשיריה בה, אשר בחר ה‘? לכן נאמר על כל איש, כי הוא זה, והוא עשירי קודש לה’”.

– אם כן, איפוא, – ענתה תמר – מה יתרון לחכם על הכסיל? ומדוע לא נכר איש חמודות לפני איש נתעב?

ויאמר לה תימן: “אם אמנם יתכסו אוילים במשאון וחשך, החכם יאיר לנו את הלילה לאט לאט; דמיונו כירח, אשר אורו מצער בראשיתו, אך בעת אשר הוא יקר הולך, יהמו עליו זאבי ערב, יחרצו לו לשונם כלבים שומרי לילה ונובחים מול הדרת נגהו, ואור פניו לא יפילון”.

– שא־נא, אחי, ואָשנה אחרי דבריך – ענתהו תמר – הן הירח יהל, חום אין בקרבו, ואולם אחרית נבון כצאת השמש בגבורתו, אשר ישיש לו כל חי ויאמר: האח! חמותי, ראיתי אור! לא כן הכסיל, כי אם כשבלול טמון בל חזה שמש; במורדי אור הוא, על כן מתעב הוא את יפעת זהרו, לא יראה אור בהיר לנצח.

– ידעתי, – ענה תימן בשחוק – ידעתי את השבלול, אשר עליו נשאת משל: השבלול, הטמון בחשך והמתגלגל תחת שואה להדאיב נפשך, הלא הוא…

– אל־נא, אחי, – ענתהו תמר – אל תזכיר את שמו לחלל קדשי המקום הזה, הן בחשך הוא הולך ובחשך שמו יכוסה, ורגלי לא תִמוט ללכת אחריו, כאשר לא ימוטו הררי ציון בלב ימים. עברה עת רעה ואבות לא יקריבו עוד את בניהם למולך ואת בנותיהם לאליל תפוש זהב וכסף; אך אזכיר הפעם את שם האליל הנתעב, אכן כשקוץ משומם נדמה לי עזריקם, ומתעבת אנכי את הכסף ואת הזהב, אשר יצפּוהו מחוץ, כי בהם יקח לו קרנים, ומה תפארת אבותיו, אשר בכבודם יתימר? חמסי על אבינו, כי יזכור חסדי אבות לבן, אשר יעולל בעפר קרנם. לא, אחי, לא תמוט רגלי ללכת אחריו, באמונתי נשבעתי!

– אנכי רדפתי אמונתך, – ענה תימן – השגתיה בין המצרים ופה תבּחן: הן אנכי מצאתי את השבלול, תועבת נפשך, ואַת הגידי לי, מי הוא השמש, משוש דרכך? הגידי, אל תכחדי, ראי השבעתיך באמונתך.

ותאמר תמר: “הלא נגלה השמש לעיני פקחים, למצער עבים יכסוהו, הם יכלו ואורו יגָלהּ”.

–אל־נא, אחותי, תביעי חידות – הוסיף תימן, ויפן אל אמנון ויאמר: “הלא לבך מבין משל ומליצה, הופיע־נא אור על אמרי אחותי, כי אתה שמשה”.

ואמנון ותמר נבוכו מדי דבר תימן.

ויאמר תימן: “הן בושת פני שניכם אות, כי אבין משל אחותי, ואנכי מאז תכנתי רוחכם, אף ידעתי, כי תשוקת שניכם עולה אל מקום אחד ודרושה לחפץ אחד; ועתה, אם און היא לכם, שכחוה, ואם לא, מדוע, איפוא, בללה את שפתכם השמיעוה באר היטב, ובאזני, אם תרעו אמונה”.

ויאמר אמנון לתימן: “הן היום מלאה שנה תמימה לחיים ולחסד, אשר עשיתי עם תמר, וחסדי…”

ולא יכול אמנון לכלות דבריו, כי נאנק דום, ועיניו מלאו דמעה.

ותמר גם היא הֵסַבה עיניה מנגד אחיה, ותמח דמעתה, אשר נזלה על לחייה, ותסב אל אמנון ותאמר: “לא, אמנון! לא יבול חסדך כציץ השדה, כי אם יפרח כשושנה בקרב לבבי”.

– כשושנה! – קרא תימן, בזכרו את שושנה, אשר ראה בהר הכרמל. – הה! השושנה פורחת ביפיה ובהדרה, אך לב גבר יבול.

עודם מחרישים והוגים שלשתם ברוב שרעפיהם בקרבם, והנה חזיון חמלה נראה לעיניהם, אשר העיר את רוחם. והנה פרס טורף, פרוש כנפים, פיו פעור וצפּרניו, צפּרני ברזל, כמשמשרות נטועים תחתיו, שואף, רודף אחר יונה, יפה־פיה, אשר נוצותיה נחפּות בכסף ואשר עיפה כמעט נפשה לטורף. וכראותם זאת ויתנו על הפּרס בקולם, ויסב הטורף מעט, והיונה החליפה כח; אך עוד מעט והפּרס שב לרדוף אחרי טרפּו, והיונה חוגרת עוז ומאמץ אברותיה, המתנוססות בירקרק חרוץ, נודדת כנפיה ומשתקשקת בכל מאמצי כח להמלט מעושקה אל אחד השיחים, או אל חגוי הסלע. ויחר אף תימן בהפּרס, כי נכמרו רחמיו מאד על היונה, וימהר וילקט אבנים וירדוף אחרי הטורף, וירחק לרוץ. ואמנון לא מש ממקומו, וידיו הרועדות אחזו בידי תמר בלי דעת. ויאמר: “הה! יונתי, תמתי, דמתה לתמר!”

ותמר גם היא החזיקה בידי אמנון ותאמר: “הלא ידך, אשר הצילתני מן האריה, היא תצילני גם מן הפּרס הרודף אחרי; ראה, נשאתי ידי אל דביר הקודש, כי לך אני מיום בית לחם, ועוד תוסיף שנית קנות ידי מכף שואפי, והייתי לך עד עולם”.

– עד עולם אני לך! – השיב אותה אמנון באמריה. – ראי־נא, עדינה, בהר הקודש נשבעתי גם אני: כי או עמך אראה חיים או אמות ערירי. אחת מצאתיך בין עלמות, ואחרת לא אדע עד עולם!

ותסר תמר את טבעת חננאל מעל ידה ותתננה לאמנון, ותאמר: “הן שם תמר החיה היום ושם חננאל המת מפותחים בה, והיתה לך הטבעת לאור, כי או חיים נעימים או המות הוכיח ה' לשנינו”.

וכמעט פּתח אמנון פיו לדבר, והנה תימן יוצא מבין הזיתים, והוא עיף ויגע, ובידו היונה. ויגש אליהם ויאמר: “הפעם ראו עיני, כי אלהים מבקש את הנרדף ועושה משפט לעשוקים, כי לא יכלה היונה עוד למלט נפשה מיד עושקה כח, וגם זרועי לא הושיעה לה. כמעט נשף בה רוח הפּרס ופיו פער להשחיתה, והנה נשר קל טש ממרומים ויכונן מעופו אל הפּרס, רגע אחד – והנה הפּרס אחוז בצפּרני הנשר, והיונה הנהלאה נפלה לארץ, כי עיפה נפשה, ואקחנה לי”.

– כן תהיה אחרית כל רודף! – ענתה תמר, בשומה עיניה באהבה וחן על אמנון, אשר שם אותותיהם אותות.

ויאמר תימן לאמנון בשחוק: “אות היא, כי לא יתן ה' לחית גם נפש תורך”.

ותאמר לו תמר: “מה לך כי תבקש היום צפונות? לוּ כדבריך כן יהיה, כי קשורה נפשי בנפש אמנון; אך איה איפוא תקותי, ועזריקם ירדוף אחרי כפרס?”

ויאמר תימן: “לכן יהיה אמנון הנשר ופרש כנפיו עליך, וגאלך מיד עזריקם וטרפהו בקנאתו”.

ותשחק תמר ותאמר: “תנה לי את היונה, אחרי אשר דמית אותה אלי”.

ויתן לה תימן את היונה ויאמר: “נצריה ותהי לך למשל”.

ותאמר תמר: “נצורה תהיה לי כאישון עיני”.

ותימן ותמר הביאו את אמנון אל בית הקיץ ויַראוהו את חדריו. ואחרי כן בא זמרי לקרוא למו, ויאמר להם: “למה תתמהמהו פה, ואביכם ואמכם מחכים לכם?”

ותימן ראה את טבעת אחותו על יד אמנון, ויהי כלא מתבונן בה, אך זמרי התבונן בה ויעלם עיניו ממנה, וידבר אתם על אודות דברים אחרים; מדי לכתם לשוב הביתה, ותימן דבר אל לבו, לסלוח לו את אשר לעג לו היום.

ויאמר זמרי: “חי נפשי, אדוני, כי שכחתי חרפּתך, ואתה הזכרתני. חלילה לי לטוֹר”.

פרק י"א

ויהי ממחרת בבוקר וזמרי פגע בעזריקם ברחוב, ויעברו על פּני שער הצאן ושער הדגים, ויבואו עד השער הישנה אשר לירך שער המזרח צפונה, והמון רבה משוטטים ברחובות קריה.

ויאמר זמרי לעזריקם: “מה רב ההמון הזה! בם מוכרים, קונים, נוכלים ופתאים יחדיו; ומה נואלו בני איש, כי ישקלו כסף בכל מעשי ידי אדם, ביבול האדמה ובבהמות שדי, אך מחיר האדם מי יודע? כי כל חפץ נמצא באדם: צרוף לבו בכור כסף ויצא לך כלי למעשיך, כלי חפץ או כלי משחית; או בריאה תבראהו, והיה לך האדם לשור מקרין ולדוב אורב”.

ויאמר לו עזריקם: ראה אראה, כי בטנך מלאה חדשות, בואה אל ביתי והגידה־נא לי".

ויאמר זמרי: “לא מקום דברים בבית, כי אבן מקיר תזעק; אף לא בראש הומיות, אשר על כל צעד שבע עינים, ועל כל אומר שבע אזנים קשובות, לצודהו בעופו מבין שפתים, כצוד בעל כנף”.

ויאמר לו עזריקם: “הנה מקום אתי, נלכה אל בית היין אשר לכרמי; כי הוא נבון, ערום ומכסה כל דבר”.

ויאמר זמרי: "ואנכי לא אגלה לו סוד. נלכה־נא אל גיא

התופת, מקום נשכח מני רגל בימי חזקיהו".

ויאמר עזריקם: “לוּ יהי כדברך, אך אם יהיה לך דבר אלי בלילה, אז תבוא בטח אל בית היין אשר לכרמי, והוא ישלח לקרוא לי, כי איש סודי הוא; ובכל זאת את דברינו אכסה ממנו, לא ידעם איש זולתנו”.

וילכו ויבואו אל התופת וישבו בין הבכאים.

ויאמר זמרי: “תמול נועדו תימן, אמנון ותמר בהר הזיתים ויאחרו שם עדי נשף. ויהיה בבואי לקרא להם, ואתבונן את טבעת חננאל על ידי אמנון”.

וַיִתּר עזריקם ממקומו ויאמר: “אהה, כי הבהילוני דבריך פתאום: טבעת חננאל על יד אמנון הרועה! אהה! כי בא חלום חננאל. הוי, זמרי! הלא אנכי בקשתי מאתך לשקץ את אמנון בעיני תמר, ואתה בחרת לך דרך עקש להללהו בפניה. למה עשית מעשיך בעצלתים, ותזנח לשורש פּורה רוש ולענה עודנו באבו? והנה הוא מתערה כאזרח רענן, הֲתָכוף עתה כאגמון ראשו?”

ויאמר לו זמרי: “צחוק עשית לי בדבריך, ובמה יכולתי לשקצו בעיני תמר? העיניה אנקר לאמר, כי לא תואר ולא הדר לו? ועין רואה תעידהו, כי כולו מחמדים. אנכי אחת דברתי ולא אנחם: איש, אשר אין על פניו מסוה צדק, כדגה, אשר סנפיר וקשקשת אין לה, –טמא! טמא! יקראו לו, לכן יהלל פּי את אשר שנאה נפשי”.

אך מדוע לא גלית את אזני ידידיה על ככה? – שאלהו עזריקם.

ויאמר לו זמרי: “האהיה אנכי לבדי יועץ תחבולות ועושה רמיה יחד?”

ויאמר לו עזריקם: “עוץ־נא עצה ומצא תחבולה, כי אמנון, בוז המשפּחות, כעצם בגרוני, לא לבלוע ולא להקיא; הן החסידה בשמים יודעת מועדה, ואיש נבון כמוך איך לא ידע עת לכל חפץ? ואם חפץ אתה לעמוד מרחוק, שים דבריך בפי אחר והגידם לידידיה”.

ויאמר לו זמרי: “הוא אשר דברתי לך: צרוף לב איש בכסף ויצא לך כלי למעשיך; אנכי אסית את פּורה, נער אמנון, מעבר האחד, ונקבתי לו את שכרו מאתך עקב אשר יארוב לאדונו, ואת מעכה אסית מעבר השני לדבר את אשר אשים בפיה. ועתה הבה כסף והניחה לי לעולל עלילות”.

ויאמר לו עזריקם: “הלא מאז אמרתי לך: לא אחשוב כסף למאומה, רק קנה לי את תמר במחירו. ולך, זמרי, מה אתן? שאל ממני עד מחצית הוני ולא אמנע ממך”.

ויאמר לו זמרי: “השָקט, אל תירא, אנכי אדע עת לכל חפץ, וימים יודיעוני חכמה לחַבל און ולהתנכל באמנון”.

וישובו יחדיו העירה, ויתן לו עזריקם משאַת כסף לתמוך את פּורה ואת מעכה בשוחד.

וידידיה וביתו יצאו מבית החורף וישבו בבית הקיץ אשר להם בהר הזיתים, וישב גם אמנון אתם, כי את עלית הקיר, אשר ישב בה, פִּנו לסתרי הירמותי, אשר בא מן הכרמל לשבת בציון שני שבועות, למצוא חפץ ולדבר דבר.

ויהי ביום השלישי לשבת ידידיה בבית הקיץ, ונער, משרת מתן השופט, בא אליו בלילה, לקרוא לו ללכת אל מתן השופט.

ויאמר לו ידידיה: “מה לאדוניך, כי חרד עלי את החרדה הזאת, ללכת אליו בלילה?”

ויאמר לו הנער: “כי חרדת מות הבהילתהו פתאום”.

וירכב ידידיה על פּרדו ויבוא אל בית מתן וישב על מטתו, ויאמר: “מה לך, מתן?”

וילטוש מתן עיניו לו ולא יכול לענותו דבר.

ותאמר לו אשת מתן: “רוח עועים מסוך בקרב אישי ומוכה הוא בשגעון ובתמהון לב”.

– אכן, – ענה ידידיה – ראיתיו סר וזעף זה ירח ימים, ואשאלהו לדעת פּשר דבר, ויאמר לי: “אך חלי הוא ואשאנו”.

– כן ענה את כל אשר שאלוהו, – אמרה אשתו – אך חליו דכא לעפר נפשו, ויהי סר וזעף יומם, ובלילות הלכו עליו אימים, לא ידעתי אכנה; כי, בהגיע חצות ליל, חרד, קם ממשכבו ויספּוק את כפּיו, וירקע ברגליו, ויגעש, וירעש, וידבר זרות ונוראות, אשר בהגיגי אותן תסמר שערת בשרי. כן עבר ירח שוא, אשר מנה לי בו ה' לילות עמל ועוני; אך בלילה הזה נבהלתי מראות, אף נעויתי משמוע, כי רבתה רוחו הרעה לבעתו, ויאץ בנערו לקרוא לך.

מדי דברה כה ותחרד ותִּתּר ממקומה, כי ראתה את עיני אישה מזרות אימה, ויתן מתן קולו, קול פחדים: “אהה! חגית ובניה, הה! לביאה על גוריה… אויה לי, מי יכבה מוקדי לבבי! – סורי, סורי אשה רעה, אל תטרפי נפשי באפּך… מדוע לא יבער בית נעמה?… הה, אשת כֶּבד עון, חטאת נפשי תרדפך חנם; הה! דברי עונות גברו מני!… אויה לי, מוקדי עולם!”

ולא יכול מתן דבר עוד, כי אחזהו השבץ, ושפתיו נאלמו דומיה, ויקח מפתח מראשותיו ויתנהו אל ידידיה.

ותאמר אשתו: “הנה מפתח המערה, אשר לא נגעה בו יד איש זולתו עד היום. אהה! כי ישליך אישי את משכנותיו, והנה הוא הולך למות”.

ותבך אשת מתן מרה.

וידידיה נחם אותה ויאמר: “הצרי אין בגלעד, אם רופא אין שם? הוחילי, כי יש תקוה, וה' ישלח עזרתו מקודש ויסעדהו מציון. ואַת אל תפני אל דבריו, כי בשגעון ידבר; ואני הנני שב לביתי ומחר אבוא הלום בבוקר”.

ויצא ידידיה מבית מתן ומחשבותיו נבוכו מדברי מתן, וירכב על פרדו, ויעבור את הרחוב האחד, גם את השני, גם את השלישי, והנה פני השמים פּני להבים, קיטור עשן ולהב אש עולה, וישב על הדרך, אשר רכב בה, לגשת אל מקום המוקד. ויהי בגשתו אל המקום, והנה קול קורא: “חושו לעזרה! בית מתן השופט בוער באש!”

ויבוא ידידיה אל הבית, והנה המון אנשים נסבים עליו ואין מכבה. ולריח גפרית, אשר עלה באפּו, הבין ידידיה, כי ידי אנשים הבעירו את הבערה.

וישאל ידידיה את האנשים: “האם הצילו נפשות בית מתן מיד הלהבה?”

ויאמרו אליו: “באנו הלום והנה האש אחזה בארבע פנות הבית, ואיש לא רצה להשליך נפשו אל תוך הלהבה להציל נפשות”.

                                                           ***

והאש אכלה את בית מתן עד היסוד, וכמו השחר עלה ויהי לגחלים.

וידידיה לקח אתו את שוטרי העיר ויפתח את פּתח המערה במפתח, אשר נתן לו מתן. ומה גדלה חרדת נפשו במצאו שם כל כלי יקר וכל שכיות החמדה, אשר היו אצורים בבית האוצר אשר ליורם עמיתו, ויאמר: “אכן נודע הדבר, ושפתי מתן ברור מללו בשגעון רוחו”.

ויצו ידידיה וישאו את כל היקרות אל הזקנים, עד אשר יחקרו וימצאו שרש דבר השערוריה, אשר נהיתה בבית מתן. וידידיה מהר לשוב אל ביתו.

ותרצה לא יכלה לתת לעפעפיה תנומה כל הלילה, כי לא ידעה מה החרדה הזאת, אשר החרידו על אישה ללכת אל בית מתן בלילה. וחרדתה גדלה, כאשר הגידו לה, כי בערה אש בעיר.

ותשכם כעלות השחר ותתהלך בין הזיתים, אחרי שלחה אחד ממשרתיה אל העיר להשיב את ידידיה. והנה איש עולה ההרה, ותשאלהו תרצה: “מה נהיתה בעיר?”

ויאמר האיש: “אש אכלה בית מתן השופט”.

ותספּוק תרצה כפּיה, כי כמעט יצאה נפשה בדברו, אך שבה רוחה כרגע, בראותה את ידידיה עולה ההרה. ותרץ לקראתו ותפּול על צוארי אישה ותאמר: “החרדתני היום, אישי, עד מאד. לוּ מנעת רגליך ללכת אל מתן, כי עתה לא התנודדה נפשי כל הלילה”.

ויאמר ידידיה:לוּ מנעתי רגלי, כי עתה לא ראיתי ליל עמל ואון. אכן אין שלום לנפשי כי אם בשבתי אתך, תמתי".

ותאמר לו תרצה: “ראה־נא! מה חלקו מחמאות פּיך, ואנכי כיונה פותה אאמין בך; אך הגידה לי, שאהבה נפשי: האמנם אכלה אש את בית מתן?”

ויאמר ידידיה: “אמת הדבר, אכלה האש את ביתו על יושביו יחד. ומתן מת מות בליעל”.

ויספּר לה ידידיה את כל דברי הלילה ההוא מהחל ועד כלה, ויאמר: “אהה! כי אבדה האמונה ונכרתה מן הארץ, כי בגד בוגדים בגד מתן ביורם, בשבתו לבטח עמו”.

ותען תרצה בשממון: “אהה לנעמה רעותי! כי נדדה בלי פשע ולא בגדה באלוף נעוריה, כאשר דמינו”.

ויאמר ידידיה: “כזאת אדמה גם אני הפעם; אך הנה ענו בה חפר ובוקיה, אנשים, אשר נמצאו נאמנים תמיד, ומי יכזיבם? אהה! כי נבוכו מחשבותי מאד; אך אעלה־נא אל בית ה' כי שלום ושקט במכוני, ובשובי נוסיף לדבר בדבר הזה”.

ויעל ידידיה אל בית ה‘, בהקרב הכהנים את קרבן הבוקר, וימצא שם את סתרי. ויהי כאשר כלה ידידיה להשתחוות לה’ ויקרא לו ללכת עמו אל ביתו, ויספּר לו את דבר השערוריה, ויִשׁום סתרי וישרוק. ויבואו אל בית הקיץ, ותשם תרצה לפניהם לאכול, ותאמר: “פּסו אמונים מבני אדם! ומי יפלה עתה בין ברי לבב ובין נעוי לב?”

ויאמר תימן: “הזה האיש מתן, אשר פרש תמיד כפּיו השמימה בעינים דולפות אל אלוה, גם הִרבה זבחים ועולות תמיד?”

ויגער בו ידידה ויאמר: "הלא רבות הזהרתיך, בני,

לבלתי התערב בדברי אנשים כבירים ממך לימים, כי לא אתה תורה דעה".

ויאמר אל תרצה: “אל־נא נאשים תבל ויושבי בה בפשע איש אחד; נאמין, כי יש אמונה, ואם יעקש איש דרכו, הלא יוָדֵעַ”.

– אמונה! – קרא סתרי באנחה. – הלא היא הערוכה בכל פּה ושמורה בלב אחד מאלף יושבי קריה. אמונה! הן רבבות ישאו שמה על שפתותיהם, אלפים ישימוה כחותם על ידיהם לעין רואים, לכבוד ולתפארת; ורק עוד עשיריה בם, אשר למזח תמיד יחגרוה על מתניהם, לכן איש אחד מאלף נמצא. כמה במושב חסידים יתחסדו, ובמקהלות תמימים יתממו, מגמת פּני אלה אל הכבוד, ואלה אל הבצע; הן אלה וכאלה ילבשו צדקה כמַדם בצאתם שער אֱלֵי קרת ויסירו עֶדיָם מעליהם בסתר אהלם. שא־נא, ידידיה, ואגידה לך: אנכי, לא כראותך ראיתי את מתן תמיד, על כן לא אשתומם הפּעם לנבלה עשה; הן אלמנות שלח מתן ריקם, כי ידים ריקות פּרשו אליו, ויתומים עשוקים צעקו חמס באזניו, עד כי נחר גרונם, והוא ענה אותם תמיד בחמאות פּיו לאמר: “ואנכי מה כי תצעקו באזני? הלא שבט ומטה אנכי ביד המשפּט, שבט מוסר שדי ומטה זעם ה'”. ושבטו ומטהו – כקש יבש נחשבו לידים מלאות. גם ריבו עם רעיו היה תמיד ריב לה‘, וחרב לשונו – חרב נוקמת לה’, וכל חסדו כציץ השדה אשר עשה, בהשיבו לעשוקים חמס יוזבד אביו, היה כרשת פרושה להונות בה יונות פּותות".

– כן דברת, סתרי, – ענה ידידיה – אך הגידה־נא לי: איככה אבחן דרכי איש? הבעד חלונות שקופים אראה ללב עמיתי? אנכי כראות אנוש ראיתי את מתן, וכל מעשיו ישרו למראה עיני, ואם עיני תהיה לרעה בבני איש, כאשר תדמה אתה, הלא האנשים, אשר ראיתים בבוקר כמלאכי אלהים, ידמו לי כשדים וכמלאכי זעם לעת ערב, או אז יצערו אהובי וירבו שנואי נפשי מיום ליום, ובעיר ציון רבתי עם אשב כערער בערבה.

– שא־נא, אלופי ומיודעי, – ענהו סתרי – שא־נא ואורך להבדיל בין נָבָר לעקש: הלא לא אלמן יהודה בימים האלה מצדיקים תמימי דרך; צא וראה מלכנו ביפיו, אשר הדר וגאון, נועם וענות חן מזהירים על פּניו, מקור חיים וחסד הוא לישרי לב, וחִתַּת אלהים לנפתלים, והבט על בן אמוץ ויתר נביאי ה‘, אשר צדקתם תשַוה עליהם הוד והדרת קודש; הן אהובי אֵל אלה ידמו כשמש צדקה, אשר יופיע אור יקר וישפוך חום צח על צמח ה’ ופרי רענן, וילהט חציר יבש. לא כן אנשי מרמה, הלובשים אדרת שער למען כחש, אשר דּברי פיהם כגחלי רתמים, לא להאיר ולא להחם, כי אם לבער, גם לאכול כל אשר למו מסביב.

ויאמר לו ידידיה: “הן לקחך טוב, אך מה יושיענו זה? הנה נפקחו עינינו לראות היום, כי השערוריה, אשר נהיתה בבית יורם, יסודתה באשמת מתן הבליעל; אך מי פקד עליו עונו לשלם לו כגמול ידיו? ומי הם קודחי האש בביתו, גם בבית יורם? הן עון נעמה נכתם לפני הזקנים על פי חפר ובוקיה, אך מתן ענה בה צדקתה, בעבור עליו רוח רעה, ולמי איפוא נאמין? ראה־נא, כי הדברים מסוכסכים אלה באלה. ומה אחרית נעמה וגורל פּרי בטנה?”

ויאמר לו סתרי: “אכן אלהי משפט ה‘, ואם החל לגלות לנו עמוקות מני חשך, נבטח בו, כי יוציא ה’ דבר לאור ונחפשו מזמות אנשי החמס, אשר פרעו את נעמה לשמצה. הה! אלה וכאלה תקרינה בעיר רבתי עם, ואנכי אברך את ה‘, אשר הפיל לי חבל בנעימים להיות בין שוכני יער וכרמל, כי מתעב אנכי שאון קריה מאז, שאון עריצים, מצמיתי בסתר רעיהם. ואתה, אלופי ומיודעי, מן היום הזה שית לבך אל כל אשר לך מסביב, הן אמונתך בה’ – אמונת אומן; אך אמונתך בבני איש – אולת ורעה רבה; ישמרך מהם אל, וישפּות לך שלום”.

ויאכל סתרי וישת, ויקם וילך ירושלימה לבוא בעלית הקיר, וישב שם עד המועד, אשר יעד לו.

בלילה ההוא אשר בער בית מתן, ועזריקם וחפר ובוקיה נועדו בבית כרמי. ויאמרו חפר ובוקיה אל עזריקם לאמר: “עוד מעט ולשון אש תאכל לשון מתן, ולא יפשוק עוד שפתיו למחתה לך; גם את אשתו ואת בניו ואנשי ביתו תאכל, אשר לא ישאר פּוצה פה ומצפצף. ועתה מהר והעל את עכן מן הבור ודבר על לבו להיטיב עמו; כי אם תצמית בבור חייו, ונפקחו עיני הזקנים להבין דבר, ואחריתך מרה”.

וימהר עזריקם לעשות כאשר יעצוהו חפר ובוקיה. ויעל את עכן מן הבור, ויכפּר פּניו בנחלת שדה וכרם, אשר נתן לו ולבניו, ויאמר לעשות עמו טוב כהנה וכהנה, וישיבהו על כנו.

והזקנים הרבו לחקור ולדרוש את חפר ובוקיה, גם את עכן ואת חלאה, על אדות השערוריה, אשר נהיתה מאז בבית יורם, ולא שנה אחד מהם מדבריהם, אשר דברו לפני שנים רבות, כמלוא שערה, כי יראו לנפשותם. אז אמרו השופטים פה אחד: “אין זאת כי אם שתה נעמה את ידה עם מתן לנקום נקמתם מחגית שנואת נפשם”. וישיבו לעזריקם את כל סגולת יורם אביו, הנמצאה בבית מתן, ויהי מתן לאלה ולשבועה.

ונעמה האומללה שמעה דבת רבים, אשר קללו את שמה וזכרה, ותהי כלא שומעת, כי אין מכיר אותה, וכפּלשתית נחשבה לדלת העם, אשר שכנה ביניהם.

פרק י"ב

וסתרי, טרם שובו הכרמלה, אמר אל אמנון לאמר: “שמחתי מאד לראותך כתפארת אדם לשבת בבית ידידיה, אשר נחלת בו כבוד”.

ויאמר אמנון: “מה יתן לי ומה יוסיף לי הכבוד הזה, ואנכי בן בלי שם”.

ויאמר לו סתרי: “עשה לך שם בהשכל ובדעת, כי הוא כבוד איש, והיה נכון ליום השלישי, כי יבוא אבישי אחי הלום, ודבר דברים גדולים עמך”.

ויקרא לו סתרי לשלום וישם לדרך פּעמיו.

ואמנון נשאר בעלית הקיר, וישב לבטח עם פּורה נערו, אשר ארב לגנוב את טבעתו מעל ידו ולא יכול, כי היתה הטבעת צמודה על ידו, ומעכה גם היא לא לקחה עוד דברים מזמרי להגידם לתמר.

ויהי היום ואמנון ישן בלילה על ערש יצועו, והנה קול דופק דלתי חדרו ויקם אמנון ממשכבו בחרדה ויאמר: “מי זה קורא אלי בלילה?”

והנה קול אבישי מדבר אליו לאמר: “פּתח, אמנון, דלתיך”.

ויפתח אמנון הדלת, ויבוא אבישי הזקן בחדרו. ויאר אמנון נר ויאמר: “מה לאדוני פה לעת כזאת?”

ויאמר לו אבישי: “לבש בגדיך ולכה עמדי”.

וימהר אמנון וירחץ בשרו במים וילבש בגדיו וילך איתו. וילכו בשוקים וברחובות, ויבואו אל שער הגיא.

ויאמר אבישי: “פה עמוד והאזן אלי. הנה שמעתי אותך מתנודד, כי בוז משפחות אתה”.

ויאמר אמנון: “אכן, אדוני, מולדתי תמרר חיי, כי לא ידעתי ראשיתי ואחריתי”.

ויאמר לו אבישי: “השבעה לי, כי לא תשמיע על שפתיך דבר מכל אשר תקשבנה אזניך הפּעם”.

ויאמר אמנון: “בה' נשבעתי, כי לא אשמיע על פי את הדברים, אשר אתה חפץ לכסותם, ומי יתן ויהיו תנחומות לנפשי”.

ויקח אבישי את אמנון ויביאהו אל אהל דל, והנה לעיני אמנון אשה טובת חן יושבת שלחן מך הערך, ועל השלחן מנורת נחושת, ונרה יאיר אל עבר פניה, אשר חמרמרו מבכי. ולימין האשה יושבת עלמה יפה­­­־פיה, אשר קמה עָמדה, בראותה את אמנון בא. ואמנון עומד מחריש ומשתאה לדעת, מה דעת הסתר הזה.

ויאמר אבישי לאמנון: “גשה הפעם ונשק את ידי אמך, זאת הורתך, אף חובב את העלמה הזאת, כי היא אחותך, אשר ילָדַתּה אמך תאומים אתך”.

כשמוע זאת אמנון, פג ליבו מאד.

והאשה נתנה קולה בבכי, ותגש אל אמנון ותחבקהו ותשק לו, ותאמר: “אתה בן אוני, אשר לא ידעתני מיום גמלי אותך”.

והעלמה גם היא הביטה על אמנון בעיני חן מלאות דמע, ותאמר: “האח, עצמי ובשרי! האתה זה אמנון אחי, אשר שמעתי שמך תמיד מפי אמי? האתה זה אשר דמיתיך כניתיך, ולא ידעתיך?”

ואבישי יצא מן האהל, בהתודע האשה אל בנה.

ותוסף האשה ותאמר: “אלהים יחנך, בן פורת. אך מדוע אתה שומם ומחריש, בני?”

ויפול אמנון חליפות על על צוארי אמו ואחותו ועפעפיו נזלו דמעות כנחל על לחייהן, ושפתיו עוד נאלמו.

ותאמר האשה: “השמיענו ניב שפתיך כי נעים”.

ויבך אמנון ויאמר: “הן אהבתך, אמי, נשיקות פּיך והמון רחמיך אלי התאפּקו זה שנם רבות; עתה התקבצו יחד ברגע הזה, ולבי צר מהכיל אותם; על כן נפעמתי. מה נעמת לי, אמי, ומה יפיפית לי, אחותי! כשושנים בארץ ציה דמיתיכן. אויה לי, כי אראכן כעוטיות וכמסתתרות באוהל דל. הודיעיני­­­־נא, אמי: מה שרש דבר נמצא בך, כי היית אלי כמתנכרה עד היום; הגידי לי: מה שמך ושם אחותי, מה משפחתי ובית אבי ביהודה? דעי לך, אמי, כי לשוא איגע לעשות לי שם וכבוד, כי כבוז משפּחות נחשבתי, ותאות לבי תאבד. הגידי לפני צרתך ואדעה, הקצור קצרה ידי מהושיעך ואם אין לאל ידי להצילך מעניך ומרודך? הן חפץ ידידיה לתת לי אחוזת נחלה בעד נפש תמר בתו, אשר הצלתיה ממות, ואנכי מאנתי לקחת ממנו מאומה עד כה. עתה אקח גמול ידי והיה לכלכל נפשותיכן”.

ותאמר לו אמו: “אחת אשאל מעמך, בני יקירי: אל­­­־נא תפצר בי להגיד לך את כל אשר אכסה ממך, ואל תאיץ לדעת, מה מולדתך ומה שם הוריך;אנכי שמץ אגיד לך: כי היה אביך ממרום עם הארץ וימת, ואחרי מותו באו נושיו וינקשו לכל אשר לו. לוּ לא מלטתי נפשי ונפשותיכם, מחמדי בטני, כי עתה לקחו אותי ואתכם להתעמר בנו ולמכרנו ממכרת עבד ושפחה; וגם עתה יגורתי מפּניהם, כי אכזרים הם. ואם מעט זאת בעיניך, דע לך, כי צרות כהנה וכהנה תהיינה לנו צרורות, אם נודעו מצפונינו; לכן אסתיר כל אודותי במעמקים, עד אשר יאר ה' פניו על מולדתך, כבוא עת לחֶננה. ועיני הרואות, כי החל ה' להופיע על בית אביך, כי על כן הרים אותך ממרבץ הרועים להושיבך עם נדיב ולתת לך יד ושם בביתו”.

ואמנון התאנח לדברי אמו, ודמעתו על לחיו, ויאמר: “הן נתן לי ידידיה בביתו יד ושם לחבּורתי ולפצעי, כי חפץ מרום מנגדי. הה! לוּ לא נטשתי נוה רועים, כי עתה שקטתי”.

ותאמר לו אמו: “מה לך, בני? מה חפצך ומה מרום מנגדך?”

ואמנון לא יכול לעצור זרם דמעתו, ויאמר: “ראי­­­־נא הטבעת אשר על ידי, אותה נתנה לי תמר, בת ידידיה, באהבתה אותי מאד, ונפשי גם אני דבקה בה באפס תקוה”. ותרא אמו את הטבעת ותשא עיניה פּעם בנה ופעם בבתה, אשר השתוממה גם היא למראה עיניה, בזכרה את הטבעת, אשר נתן לה תימן בן ידידיה בכרמל. ותשאלהו אמו להגיד לה, מה השמות המפותחים בה. ויספּר לה אמנון את הדברים מהחל ועד כלה.

ותאמר לו אמו: “הרגיע את לבבך ובטח בה'”.

ותוסף לדבר על לב בנה, עד אשר נבקעו עפעפּי השחר, ואורו נגה בעד חלון האהל.

ותחבק נעמה ותנשק לבנה ולבתה ותאמר: “כן יבקע כשחר אורכם, ועיני תראינה, ושש לבי עליכם”.

ויפול אמנון שנית על צוארי אמו ואחותו וישק להן, ויאמר: “הלא אראכן בכל עת מעתה?”

ותאמר לו אמו: “ברצותי לדבר עמך, אשלח את עוץ, נער אבישי, איש חסדנו, ויעדתי לך מקום, אשר תבוא שמה. ואתה, בני, שמור רגליך בלכתך אלי ושמור פתחי פיך”.

ויצא אמנון מאהל אמו ואחותו בלב שומם.

ופורה, אשר היה אורב לכל מעשי אמנון, שמח מאד למקרה הלילה ההוא, אשר היה זר בעיניו. ויהי אך יצוא יצאו אבישי ואמנון, והוא מהר ללכת אחריהם מרחוק, וישמור הליכותיהם עד בואם אל אהל שער הגיא, וימהר לשוב, כי אמר, פּן ישוב אמנון כמעט ולא ימצאהו בחדרו, והתבונן בו שמץ דבר. וילך פּורה ממחרת בבוקר ויגל את אזני זמרי על אודות הדברים האלה.

ויאמר לו זמרי: “הסכלת עשה, כי למה לא נשקפת בעד חלון האהל לדעת דבר לאשורו? לכן שים ליבך על דרכו מעתה, כי לא דבר ריק הוא”.

פרק י"ג

ועכן דבר אל חלאה אשתו לאמר: "הן פקד אלהים את עון מתן אשר הדיחנו, ואחריתו הנוראה הבהילה את רוחי, כי ידעתי, כי לא ינקה ה' גם אותנו; לכן שמעי־נא את אשר אני חושב: “להשיב נדחי יורם על אחוזתם”.

ותגער בו חלאה ותאמר: “הלהונות בננו מאחוזתו אתה אומר, בעת אשר החל להראותנו חסדו?”

ויאמר לה עכן: “שמעי נא ואחר תעני: הנני להשיב נדחי יורם ולרומם בזה קרן בננו; הנה לנעמה גברתנו בת, עלמה יפת תואר, אשר לא ראיתי כמוה, וידעתי כי אך ראה יראנה עזריקם, וחשקה נפשו בה מאד, ואנכי אתודע לנעמה ואמרתי לה קושט אמרי אמת, כי מתן הצית אש בבית יורם אישה, בחרות אפו בחגית, ומיראתו אותי גלה אזני, ואמלט את נפש בני ואומר: הנה הוא עזריקם. ועתה אדבר על לבה לתת את את בתה לעזריקם לאשה, וישבה עימו בטח על נחלת אביה, ואיש לא ידע בכל זאת, כי יאמרו: לקח עזריקם בת אשה פלישתית”.

ותאמר לו חלאה: “ומה יענה ידידיה? הלא ידעת, כי לא יתן את עזריקם לקחת אשה אחרת על בתו”.

ויאמר עכן: “שמעי־נא והביני דבר: הן גלה זמרי את אזני, כי טבעת חננאל על יד אמנון הרועה, אשר אסף אותו ידידיה אל ביתו, ונפש תמר חשקה בו; לכן אגלה את אזני העלם בסתר, כי עוד חננאל חי, והיה כשמעו זאת, ושם פּניו אשורה; ואנכי ידעתי, כי ישיב את חננאל מארץ שבותו ובא חלומו, כי תוארו כתואר פני העלם, אשר ראה חננאל בחלום חזיון ליל, והיתה תמר לעלם הרועה, ובת נעמה גברתנו תהיה לבננו, וסר עוננו וחטאתנו תכופּר”.

ותאמר לו חלאה: “ראה־נא, אישי, כי בדרך חלקלקות אתה הולך, ושמור רגליך מלָכֶד”.

ויאמר לה עכן: “אל תיראי, אשתי, הניחי לי לעשות, כי אבצע אמרתי”.

ותאמר לו חלאה: “ואיך לא יפחד הנער אמנון מריב לשונות, ואיך ישליך נפשו מנגד לנסוע אשורה?”

ויאמר לה עכן: “הנה הֳדוֹרָם, סוחר צידון, פה, והוא מכיר אותי. הלא מודעת זאת, כי שלום לצור ולצידון עם כל גויי הארץ, כי עוברים המה ארחות ימים, ועושים מקנה וקנין בטבור הארץ, לא יעצרם ריב לשונות, וחרב ומלחמה לא תהיינה לשטן על דרכיהם; וארח אמנון לחברה ללכת עם הדורם, אשר יאמר לו, כי צידוני הוא, וחיתה נפש אמנון בגללו. ידעתי, כי לא ימנע אמנון רגלו מלכת, כי חשקה נפשו בנפש תמר מאד, כאשר הגיד לי זמרי”.

ותאמר לו חלאה: “רמו גם נשגבו תחבולותיך ממני, ואתה שים לבך על דרכך, פן תפּול ברעה”.

ויאמר לה עכן: “הלא לא ידע עזריקם שמץ דבר עד אשר יבצע אמנון מעשהו, והיה כי יראה בננו, כי נקעה נפש תמר ממנו, והשתוחחה עליו נפשו, והראיתיו אז את בת נעמה גברתנו, ביפיה ובהדרה, ושכח את תמר וחשק בה, ונפשו תדבק בה מאד, בהגידי לו, כי בת יורם היא וכי הוא בני, כי לא לנצח אכסה עלילותי ממנו”.

וזמרי צוה את פּורה ללכת ביום ההוא אל שער הגיא ולחקור, מי ומי שוכן באוהל, אשר בא אליו אמנון. ויעש כן פּורה, וילך ויבוא האוהלה, וימצא תואנה לשאול את האשה לאמר: “הגידי־נא לי, איה משכן שַׁעַף המואביה פה בפנה הזאת?”

ותענהו האשה: “לא ידעתי”.

ויצא פורה ויאמר בליבו: “אכן נודע הדבר, כי אוהב אמנון את העלמה היפה־פיה, השוכנת באוהל!” ויחקור וידרוש את דלת העם השוכן שם, ויגידו לו, כי אשה פּלשתית היא, השוכנת עם בתה באהל ההוא. וילך אל זמרי, והוא ישב אז בבית כרמי, וישיבהו דבר.

ויביאהו זמרי החדרה ויאמר לו: "הנני נותן לך שלשים שקל כסף גמול ערמתך, ועוד כהנה תקח מידי, בהצליחך באשר אשלחך הפעם. לך אל תימן, וגלית את אזנו בסתר לאמר: “התחמק אמנון הלילה בסתר מביתו, ואקום ואלך אחריו מרחוק ואבין נתיבותיו, ואראהו בא באהל שתי נשים, אשר התמהמה שם עד עלות השחר. ואבואה להגיד לך, כי לא טוב דרך אמנון'. ואמרת אל תימן לבל יגיד, מי הוא זה אשר גלה את אזנו”.

ויאמר פּורה לזמרי: “בטח בערמתי, כי אדע לכלכל דברי עם תימן. הנני הולך כרגע לבצע אמרתך”.

ויאמר לו זמרי: “חכה עוד יום או יומים, אולי תדע דבר אל נכון, וידענו גם אנחנו, לכלכל דברינו במועצות ודעת”.

ויאמר פּורה: “טוב הדבר, כי רק על פּיך אעשה כל מעשי”.

ויהי ביום השני אחר הצהרים, ועוץ בא, אל אמנון ויוציאהו החוצה, ויאמר לו: “היה נכון בגיא התופת, במקום פלוני אלמוני בין הבכאים, ונצבת שם כאשר יפוח היום”.

ויאמר לו אמנון: “טוב, אנכי אעשה כדברך”.

ופורה שמע את דבריו אחרי הדלת והמזוזה, וילך ויגד הדברים לזמרי.

ויאמר לו זמרי: “עתה מהר אל תימן וגלית את אזנו על כל אשר אתה יודע”.

וימהר פּורה להפיק זממו.

וזמרי אמר בלבו: “הן ראיתי ראשית לי להפר את האחוה, אשר בין תימן ואמנון, כי ימצא תימן באמנון דופי ולא יחשבהו עוד לעלם תמים”.

ואמנון שמר את המועד, אשר יעד לו עוץ, ויבוא אל מקום פּלוני אלמוני בין הבכאים, והנה אמו ואחותו לקראתו, לבושות בגדים שחורים ומכוסות בצעיפים. ואמנון היה שמח וטוב לב, כי לקחה אזנו דברים מפּי עכן ביום אתמול על אדות חננאל, כי חי הוא, ועל דבר הדורם, ויהי נכון לשום לדרך פּעמיו. וישמח מאד לראות את אמו ואת אחותו לפני נסעו אשורה, ורוחו סרה, בראותו את אמו נבוכה, כי גם אזנה לקחה דברים מפּי עכן, אשר מהם נבקה רוחה בקרבה.

ואחותו לא ידעה עדנה מאומה, כי כן ענתה בה הכרת פניה. ותען ותאמר לאחיה: “הלעולם, אחי, אהיה לך כמתנכרה? הלנצח תהיה מוזר לי? הה, שבר רוח וכאב אנוש!”

ותבך נעמה בדברה זאת.

ויאמר אמנון: “אל נא, אמי, אל־נא תבכי ואל תמררי בבכי, כי מדמעותיך ימס לבי. הגידי־נא לי שם אחותי העדינה”.

ותאמר לו אמו: “הירוח לך בדעתך, כי שושנה שמה?”

ויאמר אמנון לאחותו: “מה נאה לך שמך! כאבן יקרה אל נזר תפארה”.

ותאמר לו אמו: “דע לך, בני, כי נהפכו עתות בימים האלה, כי נגלו לי עמוקות מני חשך, ואשר לא פללתי לשמוע, אותה לקחה אזני. אולי יבוא יום, ונגלו גם לך התעלומות האלה ושממת ושרקת עליהן; אך אודיעך הפּעם, כי לא תראה עוד את פנינו ימים רבים, כי יוצאות אנחנו היום מקריה לשבת במקום אחר עד עת מצוא”.

ויאמר אמנון: “גם אנכי נכון לשום לדרך פעמי בעוד שלשת ימים, כי אשר לא פללתי שמעה אזני גם אני. האח! האח! שמעה אזני, כי עוד חננאל אבי תרצה חי, והטבעת, אשר נתנה לי תמר, היתה לי סגולה; ואני תקוה, כי בוא יבוא חלום חננאל! הלא עין בעין ראיתי, כי דברים רבים נקרו ויאתיון: הן תארי כתואר העלם, אשר ראה חננאל בחלומו; אנכי הצלתי נפש תמר ותאהבני, ותתן לי את הטבעת, הדרושה היום לחפצי; גם מולדתי כמוסה. ואם באו האותות האלה, הלא יש תקוה לאחריתי”.

ותאמר לו אמו: “גול על ה' דרכך ובטח עליו, כי הוא ינהגך והביאך אל מחוז חפצך והשיבך בשלום, והביאות את חננאל אתך, או אז אראה בשמחה את פּניך; ומי יודע, אולי יערה ה' גם עלי רוח ממרום ולא אהיה עוד כעוטיה”.

ותבך נעמה מאד.

ויספּר לה אמנון, כי יארח לחברה ללכת עם סוחר צידון אשורה. וינשק לאמו ולאחותו, והן גם הן חבקוהו בזרועותיהן ותשקנה לו, ואחרי כן שב אמנון העירה מעבר מזה והן הלכו מעבר השני.

ויהי מדי לכתן והנה תימן לקראתן. ותכירהו פנינה כרגע ותסוג אחור, ותימן שת עיניו בה ויחרד וישתומם, ויקרא בתמהון, לאמר: “האח, האח, ראתה עיני את שושנה!”

ופנינה החרישה בדברו.

ויאמר לה תימן: “הלא את היא שושנה, אשר ראיתי בהר הכרמל, אשר הִצַתְ אש אהבה בלבי ותדדי ממני כחזיון ליל…”

ופנינה עמדה ותתבונן חליפות באמה ובתימן מבלי ענות דבר.

ויוסף תימן ויאמר: “השיבי לי, שושנה עדינה, את אשר לקחת ממני, השיבי שקט לנפשי ומרגוע ללבבי, כי רגע לבבתיני באחת מעיניך, ולאורך ימים גזלת מנוחתי. ועתה לכי־נא עמדי ואקחך אל אבי, ואמרתי לו: זאת היא מנוחתי כי אויתיה, ואם תמנעה ממני ומתּי”.

ותאמר לו נעמה: “אל־נא, בן אלוף, אל תקרא לה שושנה ואל תשא עיניך אל העלמה הזאת הזרה לך, כי היא מאורשה לאיש”.

ויאמר לה תימן: “הלא את היא אמה, אשר השיבות אותי על ידי הזקנה לאמר:,נעתק הספּיר מן הטבעת', ועתה תאמרי לי: מאורשה היא לאיש. ומי הוא זה האיש, אשר מצא סגולה כזאת ולא ילבישנה רקמה כבת מלך? הלא עני ורש הוא! קראי לי את הרש והרביתי לו במחירה כסף וזהב, כי יורש אחד אני לידידיה הנדיב; ידעתי, כי ישמח האיש במחירה, ואנכי אעלצה בבתך, אשר בה כל חיי רוחי”.

ותאמר לו נעמה: “המעט ממך, כי נתן לך ה' הון ועושר ובקשת לך גם נשים יפות, ולרש אין כל? רב לכם, בני האלופים!”

ויאמר תימן: “אנא, שושנה, פני בי!”

ותאמר האשה: “הרף, בן האלוף, מדבר דברים לא ידעתי שחרם, כי לא שושנה שם בתי; לך לך הכרמלה ובקש את השושנה, אשר לקחה לבבך, או לך הביתה ותן שנה לעיניך, והקיצות והתעופף החלום”.

ויאמר לה תימן: “אם אמנם שגיתי, דעי לך, כי באהבת בתך שגיתי; זה לי שנה תמימה, אשר אשגה בשושנה בחלום ובהקיץ”.

ותאמר לו האשה: “שא־נא, אדוני, השוגה בשושנים, הלא אם עלמות יפות כהנה וכהנה תראינה עיניך, כולן כשושנים תהיינה לך, כי שושנים אותה נפשך ומי ישיבך. ואולם הלא כאלה וכאלה תמצא לרבבות בציון, שעה־נא אליהן ומבתי הרף”.

ויפן תימן אל פּנינה ויאמר: “הגם את תתכחשי לי, תחרישי ותהי לי כמתנכרה? האומנם אלהים שוה עליך הוד והדר, חן ויופי, וימלא קרבך תוך ומרמה? חלילה לאֵל מעַולה, לא לתועבה כי אם לאהבה יצרך אֵל. לכן שימי־נא עיניך והגידי לי: האומנם לא ראית פני מעודך? האומנם לא לקחת מידי טבעת בכרמל? ועתה דעי לך, כי לא אמוש ממך עד אשר תגידי לי: מדוע נעתק הספּיר מן הטבעת? ואם תגידי לי זאת, עוד אחת אשאלה מאתך: להראות אותי את האיש, אשר אֵרש אותך, אראה־נא את המאושר בך, ואדע מה אומלל אני”.

ועיני פנינה ירדו דמע, ותאמר: “שאל־נא את פּי אמי, כי לה אני וכטוב בעיניה תעשה”.

ותאמר לו נעמה: “אנא, בן אלוף, תגדל־נא אמונתך בי, כאשר נפלאה אהבתך לבתי, והאמן, כי בעוד שלשת ימים תשיבך בתי דברים על כל אודותיה. רק ראה, השבעתיך בצבאות ובאילות השדה, אם תגיד שמץ דברינו”.

ויאמר תימן: “חי נפשי וחי נפש בתך, היקרה לי מנפשי, כי לא אגלה שמץ דבריה לאיש”.

ותאמר לו פנינה: “לך, אדוני, לשלום וחכה לדברי, ובה' נשבעתי, כי אשיבך אמרים ביום השלישי”.

וילך מהן תימן ויאמר בלבו: “אין זאת כי אם ראה אמנון את העלמה ויאהבנה; אך מי גבר יראנה ולא תחשוק נפשו בה? אין עצה אחרת כי אם לתת תקוה בלב אמנון לקחת את תמר, ולהסיר לב הורי מאחרי עזריקם, או אז לא יוכל לקחת לו אשה אחרת על אחותי. אך אחכה־נא ליום השלישי: הן הכרת פני העלמה ענתה בה, כי לא זרה לה רוחי, אשמעה מה תאמר לי ואדעה לכלכל דברי”.

ואמנון ישב בעלית הקיר ויתהפּך מסבות בתחבולותיו, כי אחת נצבה לשטן על דרכו: אולי יֵקר פדיון נפש חננאל, ובמה יפדהו? ותהי ראשית דברו לגלות ממחרת את אזני תמר על אדות מסעו אשורה, אולי תמצא תחבולות. ויוחל ליום מחר וילך ויגד לתמר, כי דבר סתר לו אליה, וכי תהיה נכונה לקראתו במקום פּלוני אלמוני בהר הזיתים לעת ערב.

ויהי לפנות ערב ואמנון עמד במקום, אשר יעד לתמר, בין השיחים אשר מאחורי בית הקיץ. השמש נטה לערוב והירח נראה ברקיע השמים, ואמנון חרת בצפּורן שמיר את שמו ושם תמר על זית השתול שם. והנה תמר באה, וכראותה את מעשהו, ענתה ואמרה: “הן שמך חרות מאז על לוח לבבי במכתב אלהים”.

ויאמר לה אמנון: “צמודים יהיו שמותינו פה, וכזית הזה כן תפרח אהבתנו בימי נעורינו, אף תנוב עד זקנה ושיבה; נס יהיה לנו הזית הזה להתנוסס, ודגלו עלינו אהבה. ־ ועתה שמעי, תמתי, נצורות, אשר לא פללת לשמוע, ואל תאיצי בי להודיעך מקורם. רב לך בדעתך, כי קושט אמרי אמת הם, ומהם נפתח לנו פּתח תקוה”.

ותאמר תמר: “חלילה לי מעבור פּיך”.

ויאמר אמנון: “לכן שמעי, אהובתי, והשתוממי: חננאל עודנו חי! וביום מחר לעת ערב נכון אנכי לארוח לחברה ללכת עם סוחר צידון אשורה להשיב את חננאל מארץ שבותו”.

לשמע זאת פּחד ורחב לב תמר, ותחזק בידי אמנון ותאמר: “האשמע כזאת רגע פעם אחת ורוחי לא תפעם בקרבי?”

ויאמר לה אמנון: “דעי לך, שאהבה נפשי, כי לא אוסיף ראות פּניך עד אשר אבצע אמרתי, ואת חלי־נא את פּני אביך ונתן לי אלף כסף והיה לפדיון נפש חננאל. אמרי־נא לו בערמה, כי רוח אחרת היתה אתי לקחת מידו גמול מעללי. ידעתי, כי לא ימנע אביך הדבר ממני”.

ותבך תמר בדברו.

ואמנון גם הוא בכה ויאמר: “הוחילי, תמתי, ליום שובי”.

וישא אמנון עיניו לשמש ויאמר: “גם את, שמש צדקה, בבואך, היי עד נאמן בבריתנו, והסתירי דבר עד עת מצוא, אז תופיעי על עצתנו, והלכו רעים אהובים לנוגה זרחך והודו לאל יוצרך, בורא אהבה”.

ותשא תמר כפּיה ותאמר: “ואנכי אעידה לי את הירח לעד, ושנית אשבע לך, כי לך אני עד עולם”.

ותאחז תמר ביד אמנון ותאמר: “שמר־נא את הטבעת מכל משמר”.

ויאמר אמנון: “כאישון עיני אנצרנה, כי ממנה לנו תוצאות אהבה וחיים!”

ותאמר תמר: “מחר הנני לבקש מאבי את הכסף הדרוש לחפצך, כי לא אוכל לבצע אמרתך היום, כי פג לבי מאד מבשורת פּתאם, אשר לקחה אזני, ומדאגתי לך, כי ימי מסעך לשנים יחשבו לי”.

עוד תמר מדברת ומחזקת ביד אמנון, וידידיה אביה הלך וקרב אליהם והם לא התבוננו בו. ויגש פּתאום אליהם ויאמר:

“האח! ראתה עיני חזיון נחמד: ידי גבר ועלמה זרה משולבות”.

ואמנון ותמר נבהלו מפּניו ולא יכלו לענותו דבר.

וידידיה עמד והתבונן בם, וירא את טבעת חננאל על יד אמנון, ויסירנה ממנה באין אומר ודברים, רק הניע ראש ויספוק כפיו. ואמנון ותמר נאנקו דום.

וכראות ידידיה זאת, ויען ויאמר: “הלא תכלמו אף תחפּרו יחד! אך מה אדבר בבתי, והיא כיונה פותה אין לב; אליך, אמנון, אליך אשים דברתי: הזאת אמונתך לפני? צדקתך ותום דרכיך לפני ה‘? הן חפצתי לתת לך גמול ידיך, כופר לנפש תמר, ותּנער כפּיך מקחת, אך ראה־נא, שכרך הרבה מאד: נפש תחת נפש! ועתה רב לך להטעות את לב בתי באמרי נואש, והיא לא תצלח. בקש לך נשים כערכך בירושלים וביהודה ומבתי הרף, כי לא לך יעדתיה, ולא אותה הוכיח ה’ לך. לך שוב לאוהלך ואל תראה פני תמר עוד”. ויחזק ידידיה ביד תמר ויביאנה אל ביתו ויציגנה לפני תרצה אשתו, ויאמר לה: “זאת חטאתך, תרצה, ועתה רפאי משובתה”.

ויספר לה ככל אשר ראו עיניו.

ואמנון שב אל חדרו מלא כלמה, וכאב נעכּר, כי נתקו זמותיו פעם אחת, ותשתוחח עליו נפשו כל הלילה.

וזמרי התבונן בבית ידידיה, והנה תמר בוכיה במסתרים, ותימן מתנודד בכליון נפש.

ומעכה הגידה לו שורש דבר, אשר קרה את תמר גברתה, ופורה גם הוא הגיד לו, כי שבע אמנון נדודים כל הלילה, גם יגע באנחתו יומם. וילך זמרי להגיד לעזריקם, כי נאחזו הדגים במצודתו.

פרק י"ד

ויהי ביום השלישי למועד, אשר יעדה פּנינה לתימן, וילך תימן אל מקום פּלוני אלמוני, ויוחל עד בוש בכליון עינים לראות את ידידות נפשו, ואיננה. והנה נער נגש אליו ויאמר: “מי אתה זה, אדוני?”

ויאמר לו תימן: “ומה לי ולך כי תשאלני?”

ויאמר לו הנער: “בן אלוף אנכי מבקש פּה, אשר נועד לו פּה מקום לעת הזאת. ועתה הגידה לי, אדוני, מי אתה?”

ויאמר לו תימן: “בן ידידיה הנדיב אנכי”.

ויוצא הנער ספר חתום מחיקו ויאמר: “עלמה זרה לי נתנה לי הספר אתמול בבוקר, ותתן לי שכרי ותאמר: ‘שאהו מחר בערב אל בין הבכאים ונתת אותו אל בן ידידיה הנדיב, הנהו נצב שם’. ואקח הספר מידה ואביאנו אליך, אדוני”.

ויפתח תימן את הספר ויקרא בו כדברים האלה:

"שגית, אלופי תימן, בדבר שפתיך ולא במראה עיניך, הכירוני עיניך ולא כן קראו לי שפתיך. אנכי היא אשר תבקש, אך לא שושנה אנכי, ולא זה שמי, אשר נקראתי בו ביום הולדי. לכן כפר־נא לי אדוני, כי רמיתיך פעמים: "בכרמל לא נודעתי לך בשמי ובציון התכחשתי לך, וגם הפעם הזאת את הגות לבי אגלה לך, ואת שמי ואת עתותי אכסה ממך. בהקראי שושנה בכרמל, שקטה הייתי ושאננה, לא ידעתי אהבה אחרת זולת אהבת אמי, אשר אהבתיה כאישון עיני; אהבתיה – ולא חסרתי דבר, אהבתי אותך – ומנוחתי נעדרה. כרחל תמה הייתי טרם דעתי אותך ולא ידעתי נפשי, אז הרהיבוני עיניך, ירו דבריך אל סגור לבבי, גם יכלו לי. עתה אדע נפשי מה אומללה היא! כמעט נשאתי עיני להביט אליך ואומרה לנפשי: אל תביטי לשמש, כי מרום הוא מנגדך, ומיפעת זהרו תכהינה עיניך ותִרֶב חשכה בלבבך.

"השיבה, ידיד לבבי, השיבה לשושנה טל ילדותה, אשר לקחת ממנה! השיבה לה בור לבבה, תומתה ומנוחתה. מדוע צרה עינך, בראותך אותה פורחת בציה? שעה ממנה, מחמד נפשי! כי חוחים סביב לשושנה; אם תאבה לגעת בה, רק את ידך תכאיב ואותה לא תשיג, ואם תשיג, ושָבַת מִטְהָרָה עודה בכפך, או רוח עריצים יתחפנה מבין זרועותיך, על כן אמרתי לך: שעה ממנה.

“אנא, אדוני! תיקר־נא נפשי בעיניך, נפש נכספה לך ומפחדת לראותך; אהיה־נא לך כחזיון ליל, אשר נדד יומם ונשכח לנצח, ואתה תהיה לי כמראה מלאך ה', אשר ירד בשלהבת יה מן השמים להצית אש בכבשה תמה ויתעופף. הה! אני היא העולה כליל על מוקדה; ואתה הסך עליה דמעתך נסך. – זאת היא שושנה מקוראתך וזה גורלה, את חמודה ראו עיניה והיא נודדת להסתר מפניו; גם אתה, אלופי, זה חסדך עמדי וזה כל פרי אהבתך אותי – הסתר דבר, כאשר נשבעת לי. חמול על נפשי האומללה ושכחנה כמת מלב, ואת אהבתך תן למאושרה ממנה”.

ככלות תימן לקרוא את הספר, ספק כפיו בתמהון לב ובמבוכה, ויקרא: “הה! כליון נפש ושבר רוח! הה, שושנה נחמדה! פליאה דעת ממני חידתך, כמו נפלאה לי אהבתך, כי אלי תשוקתך גם את, ומי נצב לשטן לנו? אהה, שושנה! את פוררת, פצמת את לבבי ומי ירפא שבריו? ואם אמנם אומללה את, הלא אומלל אני ממך, כי פעמים ראיתיך ולא אוכל לשכחך לנצח”.

והנער, אשר הביא לו את הספר, בראותו כי הוגו דברי הספר את רוחו תחת תת שמחה בלבו, ויאמר לתימן: “אך שוא תקותי, כי שכר קויתי מידך ושכרי עשוק”.

ויאמר לו תימן: “הראני מקום העלמה ואראך נדבת ידי”.

ויענהו הנער לאמר: “איך אראך, אדוני, את מקומה, ואנכי לא היטבתי לראות פניה? כי בנקבה לי את שמך, שמחת מאד, כי אמרתי: אכן יש שכר לפעולתי, כי בן נדיב הוא”.

ויאמר לו תימן: “בואה אל ביתי ואל תגיד דבר, ושם אשלם שכרך”.

וילך הנער מאתו, ותימן שב אל ביתו בכאב לב, ויאמר בלבו: “אשכימה מחר אל אמנון ואחקרהו, גם את סתרי אדרוש, אולי מפי שניהם אדע שמץ דבר”.

ואמנון ישב אז משמים בחדרו ויֵלֶא לשית עצות בנפשו, ויאמר בלבו: “אהה ליום השלישי שקויתיו, והיום ההוא היה לי חשך, כי שבעתי קלון מכבוד, כאב אנוש מאהבה, וכי עתה ירום עזריקם אויבי עלי. הה! איככה אוכל וראיתי חמדתי נתונה לאחר, ואנה אוליך את חרפתי? אין עצה אחרת כי אם להרחיק נדוד באפס תקוה”.

המחשבות האלה דכאו לעפר נפשו ויבך בכי תמרורים.

הלילה בא ויקם שאון קריה לדממה, אך קם שאון בקרבו, והמון לבבו לתמר, כי נעתקה ממנו, הולך ושואן ברעש. והנה ידידיה בא ובידו צרור כסף. ויחרד אמנון ויקם מפניו. ויאמר ידידיה: “הוצא את נערך מפה”.

ויצא פורה וילך אל זמרי, כי ירא לעמוד אחר הדלת והמזוזה, פן יפתח ידידיה את הדלת ויראהו.

וידידיה שם עיניו על אמנון, אשר חמרמרו פניו מבכי, ויען ויאמר: “הנך בוכה, אמנון, אכן השיבות אל לבבך, כי אָון פעלת וכי בגדת בי, בשבתי לבטח עמך. ואולם לא להכביר מלין באתי אליך ולא ללמדך לקח מוסר, אשר לא למדוך בני הנביאים. אחת אשאל מעמך, אמנון: היה־נא תמים עמדי רגע חלף החסד והאמת, אשר חפצתי לעשות עמך בכל ימי חלדך. הגידה־נא לי קושט אמרי אמת: האומנם כרתה לך תמר ברית אהבת עולם?”

ויאמר לו אמנון: “אמנם, אדוני, נהיתה כזאת לתקופת השנה, למועד ההוא אשר גאלתי חייה בבית לחם, אך אשר נתנה לי בתך לאות ברית, אותה לקחת ממני ביום אתמול”.

ויאמר לו ידידיה: “הן יצא לאור אמת בראשית שאלתי, וזאת אהבתי. אך הגידה לי, אמנון: מה תעשה עתה, בהפר אבי תמר את בריתה?”

ויאמר אמנון: “אדדה כל שנותי על מר נפשי, אלך ערירי ואחרת לא אדע עד עולם, כי כן נשבעתי ולא אחלל את שבועתי”.

ויאמר ידידיה: “הלא אב לתמר, וזאת רעתך, כי לא זכרתּוֹ”.

ויאמר אמנון: “כי לא זכר אותך גם האריה, בארבו לנפש בתך”.

ויאמר לו ידידיה: “הלא רק את נפש תמר הצלת, ואיך הרבית במחירה לקחת לך גם נפשה גם כבודה יחד! הלא כבוד תמר לי הוא, וכבודי לאחר לא תתן תמר בלעדי. אהה! כי נפקחו עיני לראות דרכך. ועתה, אם אינך חפץ להקימני לאויב לך, קחה מידי את צרור אלף הכסף הזה והיה זה שכרך מאתי, ואת טבעת חננאל, אשר נתנה לך תמר לאות ברית אהבה, אותה אני נותן לך והיתה לך מנחת זכרון מזכרת עון, וכאשר אין חפץ עוד בטבעת הזאת אחרי מות חננאל, כן אין חפץ באהבתך את בתי. קחה אלה מידי והרחקת נדוד בטרם בוקר ולא תהיה פה למכשול ולפוקה לבתי. ראה, הזהרתיך”.

ולא חכה עוד ידידיה לדברי אמנון, ויעזוב לו את צרור אלף הכסף ואת הטבעת, ויצא ממנו בחרי אף.

ואמנון התאושש בראותו, כי נהפכה לו חמת ידידיה לישועה, ויקח את צרור אלף הכסף ואת הטבעת, ואת עור האריה שם על סוסו וירכב אל הדורם.

ופורה שב אל חדר אמנון ולא מצאהו עוד, וילן בו, וישכם בבוקר, ויגד הדבר לזמרי.

ויאמר לו זמרי: “ידעתי זאת מפי ידידיה, כי הרחיק אמנון נדוד ולא ישוב עוד הלום”.

ויאמר לו פורה: “ואיה שכרי?”

ויאמר לו זמרי: “חכה־נא, פורה, כי אולי אמצא בך עוד חפץ וגמולך אשלם”.

עברו שלושת ימים לצאת אמנון מציון, ורוח עזריקם נבקה בקרבו, כי לקחה אזנו דברים, כי השיב ידידיה לאמנון את הטבעת, אשר לקח ממנו, בחשבו אותה כדבר, אשר אין חפץ בו, וגם צרור כסף נתן לו. וימתק סוד עם זמרי: מה לעשות הפעם בטרם ישיב אמנון את חננאל מארץ שבותו.

ויהי דבר זמרי אליו לאמר: “האיצה בידידיה למהר תת לך את תמר לאשה, ואנכי אבקש תחבולות לשקץ את אמנון בעיני תמר הפעם, על פי מעכה האוהבת את אמנון, כי תראה לה פתח תקוה להיות לאמנון, אחרי אשר תמאס גברתה בו”.

ויאמר לו עזריקם: “טובה עצתך”.

וילך עזריקם אל ידידיה וימצאהו במורד הר הזיתים, ויאמר לו: “עד מתי תסתולל בי תמר בתך לסור מאחרי ולהפר את בריתך עם יורם אבי?”

ויאמר לו ידידיה: “הלא אנכי בעל ברית יורם, ואתה הוא בנו, ותמר היא בתי, ומי ינתק את החוט המשולש הזה? אל תירא, עזריקם, לך אל תמר, הנה היא בחדרה, ודברת על לבה ככל אשר יורך לבבך, ודע לך, כי בלשון אחרת תדבר אליך הפעם”.

ויאמר עזריקם: “מי יתן והפכה תמר את לבה לאהבני כאשר שנאַתני עד כה!”

ויאמר לו ידידה: “הלא אמרתי לך: אנכי אבי תמר, וחפצי היא תשלים”.

וילך ידידיה העירה.

ועזריקם בא בחדר תמר וימצאנה עצובת רוח וצוללת במצולות מחשבותיה. וכראות תמר אותו, ותסב פניה אל החלון, אשר ישבה שם.

ויאמר עזריקם למעכה: “צאי מפה, כי דבר לי אל תמר”.

ותאמר תמר למעכה: “שבי פה, כי מאנה נפשי דבר סתר”.

ויאמר לה עזריקם: “הלא כן משפט הימים האלה: הנסתרות היו לנגלות, על כן תהיינה הנגלות לנסתרות”.

ותאמר לו תמר: “מה יום מיומים, עזריקם, כי חכמת ותבחר לשון ערומים?”

ויאמר לה עזריקם: “לבי ראה חכמה הרבה מאד למן היום, אשר תעה לבבך ללכת בדרך עקש”.

ותאמר תמר: “לא תעה לבבי, כי אם הולך הוא במישרים אל אשר תשאהו רוח בינתי, עד כי לא ישיגהו לב נמהרים, כאשר לא ישיג סוס שוטף במרוצתו את האילה השלוחה בעמק”.

ויאמר עזריקם: “גם האילה השלוחה בעמק לא תשיג את הבת השובבה, ברדפה אחרי מאהביה למרות עיני הוריה, והיא גם היא לא תשיג את רועה רוח, ברדפו קדים”.

– הוא אשר דברתי, – ענתה תמר ואמרה למעכה – בחר לו עזריקם היום לשון ערומים. ואת, מעכה, הלא תגידי, כי דברים כאלה לא יבושו ידברום המוכיחים בשער, ועזריקם חפץ לדברם בסתר באזני עלמה אחת, אשר תמאן לשמוע אותם!

– שגית, – ענה עזריקם, – כי רק אחד הוא אשר תאבי לשמוע אמריו בסתר. לוּ הקשבת גם לדברי בסתר, כי עתה קניתי לך אלף רודפי אמרים, ולא אחד בהם יגרע מהאחד אשר בחרת!"

– כן דברת, – ענתהו תמר – האלף לך, עזריקם, כי אלוף אתה. ואולם אם אמנם השיגה ידך לקנות – קנה חכמה, קנה לב, אז תבין כי לפותה אין לב גם שפתיו למותר, ולא לקצר רוח הרחב פה. עד אנה, עזריקם, עד אנה תתהלל בעשרך, בכבודך? דע לך, כי העושר והכבוד מגששים באפלה ולא ימצאו תמיד את האיש, אשר הם מבקשים. לו היתה האמת אור לנתיבם, כי עתה חדשה נהיתה בארץ, כי עתה ראינו ערומים לובשי מחלצות ולובשי הדר מתנצלים את עדים; שפלים מתרוממים וגבוהים שחים לפניהם. עושר וכבוד! הלא עליהם משל ישאו לאמר: “נאוה לכסילים עושר – כשלג בקיץ, ולבוערים כבוד – כמטר בקציר”. דע לך, עזריקם, כי כסף וזהב מעפר יקחו, ואיש אשר רק בכבודם יתימר, כגוש עפר נחשב, ותמר לא תעולל בעפר קרנה.

ועזריקם לא יכול עוד למשול ברוחו, כי חמתו בערה בו, ויאמר: “לא ערב לבי להתוכח אתך עוד, כי באה חכמה בלבך; הן עיניך ראו את מוריך תמיד, ואזני רק מליו תבחן בצאתן מפיך, להשפיל כל רם ולהגביה כל שפל, כי נעים הלקח הזה לנפש מוריך, וכן אהבת גם אַת. ואולם דעי לך, שבוּית לב, כי רוח המושל יעלה עליך ולא עוד תתחכמי”.

ותמר קמה בשאט נפש ותפן לצאת מחדרה, ותאמר למעכה: “שלחי את האלוף מעל פני ויצא, כי כאשר אוסיף ראות פניו, כן אוסיף לבזות צלמו”.

ותצא תמר מחדרה, ועזריקם גם הוא יצא, בחרקו שן.

וילך עזריקם העירה, ויבקש את ידידיה וימצאהו, ויאמר לו: “אכן בלשון אחרת דברה אלי תמר. לשונה, הה, כתער מלוטש! ונכי נלאיתי להכיל את דבריה. זה פרי חסדך, אשר עשית, אדוני, עם הרועה, ועתה רפא נא את משובתה אם תוכל”.

ויאמר לו ידידיה: “וגם אתה, עזריקם, אץ מאד במעשיך. אל־נא תבהל ברוחך, אנכי אנסה דברי אליה, ותמר הָשׁלמה לך; כתר לי זעיר והניחה לי לכונן אשרך, ובמלאת לתמר שמונה עשרה שנה, אמלא משאלתך”.

ויהי בצהרים לעת האוכל, ותרצה יצאה מחדרה ותשב אל השלחן לימין אישה, ותימן ותמר משמאל אביהם. ותימן היה תפוש ברוב שרעפיו, ותמר נעצבה. וידידיה התבונן בהם ולא דבר מאומה כל עת האוכל. ויהי כאשר כלו לאכול, וידבר ידידיה אל תימן ותמר באפו לאמר: “רב לכם, אוכלי לחם עצבים, לשבת לשלחני בפנים נזעמים למורת רוחי, ואל תוסיפו עוד ראות פני בטרם הסירכם את רוחכם הרעה”.

ותאמר לו תרצה: “בי, אישי, אל־נא תאנף, אם יקרה נפשי בעיניך”.

– נפשך יקרה לי מאד, – ענה אותה ידידיה – כי רביתי במחירה מוהר ומתן רב; לא כן הימים האלה לגברים. כי יקנו לב עלמה בלא הון, טרם יבקשו וימצאוהו.

ותאמר לו תרצה: “זכר־נא, אישי, ימות עולם, עת יצר אלהים את האדם לבדו, מה נתן אז בעד חוה אשתו? הלא צלע מצלעותיו. והתבונן את אשר חזה בן אמוץ בימים האלה: כי תחזקנה שבע נשים באיש אחד ותבקשנה מעמו לקרוא שמו עליהן. הימים האלה קרבו ויאתיון, וחדשה נהיתה בארץ, אשר העלמות מבקשות את הגברים”.

– אהה לימים האלה! – התאנח ידידיה – אהה! כי באו בארמנותינו וכי נראה פעלם על בתנו להסיר לבה מאחרי הוריה, להוליכנה שולל בשרירות לבה; שאלי בתך ותורך משפט הימים האלה.

ועיני תמר נגרות דמעה מאין הפוגות, בדבר אביה את דבריו.

ויאמר ידידיה אל תרצה: “אל תדמי בנפשך, כי נחמה תמר מעלילותיה, כי אם תשפוך כמים לבה על נפש בחירה כי איננו, על כן שפכה היום בוז על בן נדיבים. ואַת אל תשיתי לב לקול בכיה, כי דמעותיה – טל משכים, ההולך ויבש משמש בוקר. אל־נא, בתי! אל תשתוחחי ואל תהמי, כי דודך נִסע ונגלה ממך ולא ישוב עוד אליך, ואַת אל תבכי לו, כי אם בכי על נפשך, כי לא ישרה בך, ועל חרפת עלומיך, ודעי וראי, כי טוב לך עזריקם מאד, ולא מאס בך בכל זאת. ועתה שבעת ימים תכלמי מעלילותיך, ובימים האלה השיבי אל לבך, כי נבלה עשית לאהוב עלם זר ופי אביך לא שאלת, ואל תראי פני כי אם אחרי הנחמך מאולתך”.

וישלחנה ידידיה מעל פניו, ותצא תמר בבכי תמרורים.

ויצא גם תימן מבית אביו. ותרצה אמרה אל ידידיה: “זכרה־נא, אישי, למי עוללת כה, הלא אחת היא תמר לנו, ולמה תמרר חייה?”

ויאמר לה ידידיה: “הוא אשר דברתי: זאת חטאתך, תרצה! הן זך וישר פעלה בעיניך, למאוס בבן יורם עמיתי האלוף, אשר כרתי לו בריתי, ולבחור בעלם זר בן דלת העם; ואולם אגיד לו ישרו, כי אמנם נבון הוא, גם טוב לב ויפה תואר, אך מה שמו אשר אקרא לו: שר, שוע, או אלוף? הלא בן בלי שם הוא, לא ידעתי אכנהו; צרפי־נא, תרצה מליך, יאירו־נא דבריך ויופיעו על עצתי; דברי דבר בעתו, כי עת דודים הגיע לתמר”.

ותאמר לו תרצה: “הן תכונן, אישי, לחקר אבות ולא תחקור לב תמר; לא כן עשה אבי, כי אם חקר את לבבי, בתתו אותי לך; ואנכי לא שמתי לבי לדעת, מה שורש גזעך, כי אם ראיתיך, אהבתי ואהי לך, ואחרי כן נודעה לי מולדתך. הטרם תדע, אישי, כי יש אשר יפרחו שושנים בארץ ציה, ועל הדר הכרמל והשרון יעלו שמיר ושית?”

ויאמר לה ידידיה: “שמעי־נא, שאהבה נפשי: אני ידעתי, מה ימריצך לענות כאלה, כי תשגי עדנה בחלום אביך, ותראי את אמנון כתפארת העלם, אשר ראה בחזיון ליל. לו חי אביך, כי עתה את כל הון ביתי נתתי לאמנון ואשלחהו לפדותו; אך עיניך הלא ראו אחרית החלום. ועתה הואילי ודברי על לב תמר לשובב אותה אל עזריקם בנפש חפצה”.

ותאמר תרצה: “אנכי אעשה כדבריך”.

ומעכה דברה אל תמר לאמר: “ראי־נא, גברתי, כי קרוך דברי. הלא מראש הגדתי לך, מה אומלל אמנון, כי ישבע נדודים באפס תקוה, ואַת לא תוכלי להשיב אהבה אל חיקו לבשתך ולבושת הוריך. ועתה, גברתי, מה אומללה את, כי עודך מחזקת באהבתך לשאת עליה חרפה, ומדוע תמאסי בעזריקם, אשר גדול כבוד בית אביו, והונו עצום מאד, וכל אשר לו הלא לך הוא. ומה יתן לך אמנון? הלא רק את נפשו לך ישא, ובלעדה מאומה אין אתו. הה, גברתי! עלי לבי דוי לראות בצרת נפשך, כי מלא אביך פניך קלון וישלחך בחרפה מעל פניו”.

ותאמר לה תמר: "לוּ שלחני מביתו לנצח, כי עתה עזבתי כל שכיות החמדה ללכת אחרי אמנון, אשר בו כל חיי רוחי, אתו ינעם לי שבת גם באהל רועה, אשר כהיכל מלך יהיה לי, אם אראהו בצל קורתי. יוליכני המדברה, אחריו אלכה בכל אות נפשי; כי תחת רגליו תפרח ערבה, מנעימות אמריו תגל ציה, וארץ תלאובות ירנין בהוד קולו; ואנכי, אשר בהון לא אחפוץ ובגאון לא אבחר, בכל זאת אלה דברתי אל לבי תמיד: “מי יתנני בת מלך, מי יתן לי כל זהב אופיר, מי יתנני היפה בכל נשי תבל, כי כמוני עתה קטונתי מכל הטוב אשר בנפש אמנון; הן לא ישא לי רק נפשו, אך נפשו יקרה לי מכל הון ומכל תענוגי בני אדם”.

ותאמר לה מעכה: “ואנכי מראש הבטתי אל מראהו כי יפה, אך אחרי אשר הסכנתי עמו, הנהו ככל נערי ציון בעיני. לו הסכנת עם עזריקם, כי עתה תשכחי את אמנון. וזאת העצה היעוצה לך לשכחהו, כי לא ישוב עוד הלום”.

עודן מדברות ותרצה באה בחדר תמר ותאמר: “ואיך תשיבי את אביך דבר, והוא באחד ומי ישיבנו?”

ותאמר תמר: “הנני בידי אבי לעשות בי כטוב בעיניו, יאסור ידי בחבלים וימכרני לחדל אישים, אנכי נאלמה לא אפתח פי. ואולם דעי לך, אמי, כי רק את גֵוי יתן לאשר אתעב, אך נפשי ממנו לחפשי תצא, ובמתג זהב וברסן כסף לא יעצרנה. נפשי לאמנון תתעופף, כי לו היא, ואתו יחד תגוע”.

ותתאנח תרצה ותאמר: “אחת אַת לי, תמר, ומה רבו מכאובי!”

ותלך תרצה להגיד דבריה לאישה.

עברו שבעת ימי קלון לתמר, וידידיה לא מצא בפיה מענה, ויאמר לה: “היי, בתי, נכונה לקראת עזריקם מאהבך, כי בעוד עשרת ירחים ימלאו לך שמונה עשרה שנה והיית לו, אם תאבי ואם תמאני”.

ותמר החרישה ולא ענתה מאומה, ונפשה בכתה במסתרים.

ויהי היום ותימן בא בחדר תמר, ויוצא את מעכה מעליה. ויאמר לה: “הטי, אחותי, אזנך לדברי, אשר באתי להגיד לך, ובה' נשבעתי, כי אין בשפתי רמיה”.

– ידעתי, אחי, אמונתך, – ענתהו תמר – דבּר, כי שומעת אנכי.

ויען תימן ויאמר: “הלא ידעת, אחותי, כי אהבתי את אמנון כרע כאח לי, ואת עזריקם שנאתי, ואַת כרת ברית לבחירך בערב, בהחרד אבינו אותך פתאום, וממחרת נסע ונגלה אמנון ולא נודע אַיהו, וגם לא פִתּחה אזנך לשמוע פשר דבר. לכן שמעי, אחותי, ודעי תרמית אנשים כי רבה. הן בא אלי איש אחד מגבעת בנימין ויספר לי לאמר: ‘עלה עליתי ירושלימה להראות את פני ה’ בחג המצות, ואראה בבנות עלמה יפת תואר, בת איש מסכן אשר מת, ואמה פלשתית, ותחשק נפשי בעלמה, ואבוא אל אהלה אשר עם שער הגיא, ואדבר על לבה להיות לי לאשה, והעלמה נאותה לי, ואתן לה מוהר ומתן ואומר לה: שבי פה ירח ימים עד אשר אחלק עם אחי בנחלת אבי, ושבתי הלום ולקחתיך אל ביתי. ותאמר לי העלמה: טוב הדבר! ויהי לפני נסעי אל ביתי ואושיב את נערי במשכן הקרוב אל האהל ההוא ואצוהו לבחון את דרכי העלמה לדעת, הישרים הם. ויהי מקץ ירח ימים בשובי ירושלימה ולא מצאתיה עוד, ויגד לי נערי, כי עלם יפה עינים בא אל אהלה בלילה, ויהי שם עד עלות השחר, ויצא מן האוהל ויבוא אל בית אביך'. כן ספר לי האיש, ופורה גלה אזני, כי אמנם התחמק אמנון מביתו בלילה וישב כעלות השחר. ואנכי לולא ידעתי עוד צפונות אחרות על אדות אמנון, כי עתה הכזבתי את האיש ואת פורה; אכן אמת נכון הדבר, כמו ראוהו עיני. ואַת, אחותי, דעי לך, אולי ישוב אבינו ונחם ונתנך לאמנון, או אז שמרי לנפשך בל יקח עוד אשה אחרת עליך, ואם לקח לו העלמה לאשה, וצוית אותו לגרשנה ולתת לה ספר כריתות, טרם קחתו אותך”.

ותמר השתוממה לדברי אחיה, ותפּעם רוחה בקרבה, אך הסתירה מבוכתה מאחיה, ותאמר: “אל־נא, אחי, תהיה כפתי להאמין לכל דבר, יכזבו אלף אנשים ואמנון לא ישקר באמונתו. הניחה לי, אחי, לוּ לא יפריד אבינו ביני ובין אמנון, כי אתה אשחק לדבריך”.

ובכל זאת שמרה תמר את הדבר.

וידידיה ראה, כי שונאת תמר את עזריקם תכלית שנאה, וירף ממנה ויעזבנה לנפשה, ויאמר לתרצה: “נראה־נא, למי הוכיח ה' את תמר בתנו”.

פרק ט"ו

עברו שלשת ירחים מיום אשר נסע אמנון, ועקבותיו לא נודעו, ותמר השכימה תמיד לכרם אביה ותתהלך בין העצים בדד. ויהי היום בלכתה בכרם בבוקר כפעם בפעם, והנה צידוני נגד אליה ובידו מגלת ספר, ויאמר אליה: “האַת זאת תמר, בת ידידיה הנדיב?”

ותאמר תמר: “אני”.

ויאמר הצידוני: “שלמי שכרי ואתן לך הספר הזה, אשר שלח לך עלם מאשור ושמו אמנון”.

ותאמר לו תמר: “בוא הלום כנכון היום ומשכורתך שלמה מאתי”.

ויאמר הצידוני: “נאמנים לי דבריך, כי בת נדיב את, ושכרי לא תעשוקי”.

וילך הצידוני מאתה, ולב תמר פחד ורחב.

ואלי דברי הספר:

"בארץ נמרוד, בקרית גוים עריצים, בנינוה אנכי. קומי, בת נדיב, ושימי, תמר, לבך לדברי אמנון מארץ מרחקים: אהבתיך בבית לחם, אויתיך בציון, ועד אפסי ארץ אַת סגולתי. רחוק אני ממקור חיי, אך פניך הולכים עמדי, המה ינחוני וישיחוני בחלום ובהקיץ, ושבתי, צאתי ובואי, אַת מגמתי. הלא אַת היא, אשר מאחר עָלות לקחתיני אחר כבוד לשבת בציון, ותביאיני אל חדריך לחזות בנועם פניך ובהדר הליכותיך; ותקטן עוד זאת בעיניך, ותגדילי עלי חסדך, בתתך תקוה בלבי ברוח נדיבה, אהבה וחן לראות אתך חיים ואהבה בתענוגים. ואנכי דמיתיך כאילת השחר במכון שחקים ואומר בלבי: הן חסדך מרום מנגדי גבהי שמים, ואנכי שפל וקצר יד, על כן קצרה רוחי; אמרתי להגיגי נואש ולתוחלתי נכזבה, כי יראתי חמת אביך, ומגורתי באה לי, כי הבהילני אביך פתאום. אך השיב לי אביך את הטבעת ואלף כסף נתן לי, ואת הלא ידעת מה חפצי בם – מי יתן ואמצא את אשר אבקש, אפדהו, אביאהו אף אציגהו לפניך, ואמרתי לך: הנה פתרון החלום, וארשתיך לי לעולם. גם הוריך יענו: הגדיל אמנון לעשות!

"בעיר נינוה אנכי, העיר הגדולה לאלהים אשר בארץ אשור, ארץ דגן ותירוש, אף שמיה יערפו טל. עתה שימי לבך לדעת, מה העיר הזאת, אשר גדולות מדובר בה:

"הן ה' יוצר הרים, ובני אדם - בוני ערים! והעיר נינוה קמה על תלה מימי קדם כאחות קטנה אחרי הרים יולדו; ידי אשור יסדוה, ולמען ינון לעד שם נין בנו, קרא לה נינוה. עיר בנויה לה משני עברי חדקל, מהלך שלושת ימים; חומה גובהה ובצורה סביב לה, ותעלות וברכות חפורות מן מי הנהר העצומים ומשוכות אל העיר, עד כי תדמה נינוה כבריכת הים.

"זאת היא העיר העתיקה מימי קדם קדמתה, אך התמשילי אותה אל בת ציון הצעירה והעדינה? אכן לא כנחל השלוח נהריה; אור יקר זרוע על פני פלג אלהים, ואור קפאון על פני ברכות בנינוה. באור פני המים האלה לא יראה אור פני עליזים, כי נעכרים הם ומהולים בדמעות עשוקים, שבויי גוים, הנשואים עליהם בצנות ובסירות דוגה. ולא כהר ציון, הר המוריה והר הזיתים, הנאדרים בהדרת קודש, לא להם ידמו הררי אשור העשנים, החוצבים להבות אש אוכלה אל קצות ארץ. ציון היא מעונה אלהי קדם, ונינוה – מעון אריות; על כן קראתי לה ארץ נָעֵמה ואיומה. דמיונה כנמר, הנהדר בשלל צבעי חברבורותיו והאיום בנהם היוצא מפיו ובשניו החדות כחרבות. מן העיר הזאת יעלה סנחריב מלכה כאריה מגאון הירדן ויעַוֶּה פני אדמה, יבוקק מושבות קדר ודוּמה ויקרקר בני ספרוָים; ועוד ידו נטויה להרים נסו על הר מועד, הר הקודש, לכונן שם כסאו ולראות מלכי גוים ממזרח ומים תֻּכּוּ לרגליו. איום הוא ונוראים צבאותיו, גם אמיץ לבו בגבורים ישיגהו פחד למראה רוכבי סוסיו, גַאֲוַת אפיקי מגניהם ושריוני קשקשים, אשר הם לבושים בם. סוסיהם שוטפים במרוצתם כמי נהר חדקל הרבים והעצומים; מדהרות אביריהם תרגז ארץ, תאנח אדמה, ומשאתם יֵחַתו כבירי כח; לקול מצהלותיהם יחרישו רעמים בגלגל, ישאגו ככפירים, ישומו, ישאפו ברעש ורוגז, יריעו אף יצריחו בקול ענות גבורה, והנה – חללים חמרים חמרים נופלים כעמיר מאחרי הקוצר ושבויים כעפר לרוב.

"השמש פונה לערוב והירח יגיה אורו על פני נהר חדקל, ואנכי מביט עליהם מראש שפיים. ירח יקר הולך! מה נעמת לי עת כן בקודש חזיתיך, בעמוד רגלי על הר הזיתים, בהפיצך אורך כרצי כסף מבעד לדליות הזיתים על תמר, הנצבת כחבצלת לימיני. מה נאוה יפעת זהרך על ידיה, הנשואות להשׁבע לי ברית אהבת עולם… אך אורך – רמיה, כי כעד נאמן בבריתה קרה לך תמר. הה! שם בגדת בה, ולאורך נראתה דמעתה על לחייה. מן העת ההיא זה שלש פעמים חדשת כנשר נעוריך, ורוח נכון לא חדשת בקרבי, אך ירחי שוא מִנית לי למספר חדשיך, אך לילות עמל – למספר נשפיך; לאורך יבוא החלום ברוב ענין, כל חזיון הבל וכל מקסם כזב – להוליכני שולל, אשגה בתעתועיהם עד בוקר, איקץ – והתולים עמדי.

"כמוץ עבר יום, כרוח חלף נשף, והנה חצות ליל. כל בני חלד הוזים, שוכבים תחת כנפי התרדמה, המפתחת חרצובות עמל היום ותלאותיו, ובצלה יחסיון כל דכאי רוח, המפגשים חושך יומם, ואנכי – לא אנום ולא אישן. את עור האריה רפדתי יצועי, ושעפים ועשתונות אין חקר התעוררו בקרבי. לבי כים נגרש ורוחי מרחפת על מִשבריו וגליו, והנה עיני פקוחות על הגליון הזה ותנומה זרה לעפעפּי. אך מה זאת גזלה שנתי? הן נחים ושקטים הכוכבים במסלותם, ויביטו ממכון שחקים על ארץ נחה ושקטה, ומדוע לא דומיה לי? מי יתן לי אבר כיונה, אעופה אליך כרגע, אראה פניך, וידעתי נפשי, כי לוּ שָלַוְת את, כי עתה שָׁלו מורשי לבבי גם אני, ועצמותי לא רחפו לרגעים. הן זאת חקרתי, בחנתי, אף ראיתי, בשבתי בבית אביך בציון: יש אשר ישבתי בעלית הקיר, פתאום באה שמחה בלבי ושורש דבר לא נמצא בי, באתי עדיך ואמצאך עליזה גם את. ויש אשר כהתה רוחי מבלי דעת על מה, הלכתי לראותך, והנה – עצובת רוח אַת; העירותי לבך על כל אלה, ותאמרי לי בחן שפתיך לאמר: הטרם תדע, אמנון, כי מעת אשר באנו בברית אהבה, חלקי היא נפשך, ונפשי – חלקך, בשמחת האחת תתערב רעותה ובצרת האחת צר לרעותה? בלבי צפנתי אמריך הנעימים, ואמצאם כנים תמיד: כן תאהבי תמיד את שאהבה נפשי, ושנאת את אשר שנא רוחי.

"כן הוא, ידידות נפשי! רוח אחד לשנינו, ואם כן, איפוא, איך לא אחרד הפעם לחרדת רוחי? מה לך, תמר יונתי, האביך גער בך? העזריקם עצבך, או לאמנון מאהבך תדאגי? אך – אַל־נא אשים אותותי אותות הפעם הזאת, כל עצב ויגון אַל ישיגוך, ואם ישיגו, ונסו כענים מאור פניך, כי באור פניך מקור חיים וחסד לנדכאים; ואני תפלה לאלהי אבותינו, לתת בי את כל אשר ישים עליך, כי אני אשא ואני אסבול ולא אתאונן.

"הס, רוחי! כי קול כחולה שמעה אזני, קול שאון זרים הולך וקרב, שאון מחריד דממת ליל. מה זאת? הה, קול יללת אסירים הוא, הומה בחוצות נינוה וברחובותיה, לבי לשועת נכאים יזעק, כי בלל ה' את שפת נינוה; אלה כדובים יהמו, יילילו משבר רוח: איך שודדנו! ומציקיהם כמשוש פראים יריעו ויצהלו: האח, בלענום! פה אוררי יום יגוזו שער ראשם ויזעקו: שוד ושבר! ופה שוביהם עליזי גאוה ידשנו ראשם בשמן ששון ויענו: הידד! הידד! אך זרות תראינה עיני, אך תהפוכות תשמענה אזני: לאומים עמקי שפה משמוע, אלה הוגים ברוחם הקשה, יספדו בשפת מרצים, ואלה מר יקוננו בלשון קדר, ערב ודוּמה. – אזכרה ירושלים ואפחד, תמר – ונמס לבבי; אז אשיב אל לבי לאמר: מה שאון לאומים? ומה המון ממלכות גוים? הלא כמַשק גבים וכאוסף נמלים נצים על רגבי עפר, מגערת אלהי יעקב ינוסון ממרחק, וידַמו סלה!

"כל הלילה התחפש רוחי, הלעולמים יארך הלילה? העד תכלית אור עם חושך? סורו ממני, חזיונות לילה! אורה אִותה נפשי! פתחתי חלון חדרי, והנה השחר פרוש על הררי נינוה. רננו צפרי שמים ברן יחד כוכבי בוקר והרנינו את לבבי. מי יתן וארכה לי העת הזאת, כי נעמה. אך עודני יושב והוגה, והנה אדמו פני קדים, עוד מעט והנה השמש נוצץ כשביב אש מראש שפיים. מה נאוה זהרו על ההרים! ומה נאדר, בהופיעו על פני חדקל, הנהר היוצא מעדן! זוהר נעים, כאור ה', הזורח אל לב טהור. כגבור יצא השמש ובגאון עוזו ירַדף חושך עד הים האחרון; בעלי כנף יריעו ויזמרו גבורתו, וישמח כל היקום, כי התעורר אור על חושך! והשמש ישיש כגבור לרוץ אורח, הולך ואור עד הצהרים. והנה הוא עומד עיף ויגע בחצי השמים, קול בעלי כנף חדל, מעט מעט תצער יפעתו, הצללים יגדלו והיום פנה. הלא כן אורח איש עלי אדמות, וכן ינועון מעגלותיו, מעגלות החיים: מה נעים שחור טל ילדותו! ומה נחמד אור ימי עלומיו! אז כל חושך ינוס מפניו, והתקוה המשחקת לפניו תרון באזניו ככנף רננים; אך, אהה! התקוה עד חצי ימיו תנחֶנו, וכאמו תנחמנו, ולעת זקנה תעזבנו. והנה האיש כצל נטוי, וזכרון ימי עלומיו בדד ינחנו בדרך עולם; כל שעשועיו שעו ממנו, נשאר בלבו שַמה, שאיה יכַּת מבוקר לערב.

"מדי דברי בתקוה יתחמץ לבבי. זכרי, תמר, ידידות נפשי, יום חודש האביב, בשבתי עמך בבית אביך, עת הביעו שפתיך אלי נעימוּת באזני תימן אחיך לאמר: “קוה, אמנון, כי טובה תקוה מחיים!” ומה תקוה כי תנחמני? הלא היא, הנעימה והנהדרה בלב נכאים, כמראה הקשת בתוך הענן: למצער יאמין בה גבר, והנה תנחומותיה נשארו מָעַל, דמיונה כקצף על פני מים, נבעה – ונָדַמה כרגע. אכן מגדל עוז היא ביום שקט, אך כמעט ירופפו עמודיה ביום סער וסופה, והיא כגדר הדחויה. זכרי־נא, תמר, נשף חשקנו וחרדתנו יחד. פתאום נפרדנו ותקותנו נחבאה. אז נדד לילה, חלף יום, והנה שבה תקותי, ודרכה פליאה ממני. ואקום ואתנהל לרגלה ואבואה עד הלום, והנני מתנודד. זה חמש פעמים זרח המאור הגדול לממשלת היום מראש הררי קדם על נינוה המעטירה, ושמש תקוה לא זרח עלי לעטרני רצון. הנה עיני משוטטות ברחובות נינוה ורוחי שואף ירושלימה, כי שם מקור תקותי; אך כאשר ישאף, כן יחרד אחור, כי שם גם חרדָתי. רוחי כשאון מים כבירים, הנגרשים אל החוף והנסוגים אחור בהמון דָכיָם, כי כן ישאף וכן ירוץ גם הוא רצוא ושוב. יש אשר רוחי מרחפת על הר הזיתים ויתלונן בצל דליות הזית הרענן, אשר חקוקים בו שמותינו, שם קשורות גם נפשותינו יחד. האח! אומרה לנפשי: הוחילי, כי יש תקוה, לשוא ירימו הרים ראשיהם בינותינו, כי לא יבדילו ביני ובינך. גם חדקל, פרת והירדן, נהרי נחלי איתן, השוטפים עתה ביני ובינך, לא ישטפו אהבתנו. הנה קולך הערב עוד נשמע באזני, וניב שפתיך ישא שלום לרחוק לאמר: לך אני! זאת אהגה, ורוח תקותי תשאני אליך על אברות אהבה; אך חיש מהר רוח מבינתי יענני: הרף, יונה פותה! אל תעוף בגאותך שחקים, שם ידאה נשר, ושם יעוף פרס; שֵב בסתר המדרגה, שם ינוח לך. התבונה תתן קולה, ומי לא ישמע? ואם אשמע לקולה, איך אוחיל? כן יתהפך הגיגי בקרבי כלהט החרב המתהפכת. אף רוחי בקרבי כנהר היוצא מעדן ושמה לא ישוב, ולבי – אן מה לבי – הה! ממושך ומורט כל היום מרוב שרעפי בקרבי ומתהפוכות תקוה ופחד, אשר יתהפכו בי, בהגיגי בך, עדינה!

“עדינה, יושבת לבטח! חכי לי עוד מעט ואהבתך לאחר לא תתני. צהלי עוד קולך, בת נדיב, ואמרי: “קוה, אמנון, כי טובה תקוה מחיים”. אמרי לי זאת, יונתי, הנשואה במקום ציון, ואשמע קולך מארץ מרחקים, כי הנה שם הדורם פניו אל ערי מדי. האח! עוד תקותי בי למצוא שם את אשר אבקש. מי יתן יתמו ימי מסעי כמו הגה, ויד ממעל תאחזני בציצת ראשי להעבירני ארץ רחבת ידים, מהררי אשור, הררי געש, עד הררי ציון השאננים, מי יתן ארדם כרגע ואשבעה בהקיץ תמונתך. תמו דברי אמנון”.

ככלות תמר לקרוא את הספר, ותשקהו למו פיה בעליצות נפשה ותאמר: “מי גבר ידע אהבה כאהבת אמנון, או מי יביע כמוהו אמרים נעימים? אכן אהבתו – שלהבתיה, ודבריו – רשפי אש. לא כן אני, כי אם עמוק הגיוני בקרב לבי, לא אשאנו על שפתי, כי הדִבּר אין בי; אך רוחי בקרבי תשחרהו באין אומר ודברים, כי ברבבות מלין אין די באר אף הגיון אחד, אשר יהגה לבבי באמנון. האח! דבר שפתים לי למותר, כי את אשר יהגה לבי, אותה ידבר אמנון”. כן דברה תמר אל לבה, ומדי דברה בידיד לבה, זכרה את אשר דבר תימן בו, ונפשה נבהלה פתאום; אך שבה ותתעורר כרגע ותאמר: “יכזבו כל בני חלד ואמנון לא ישקר באמונתו”. ותוסף תמר ותקרא את הספר שנית ושלישית, ותחקור מלין ותמצא בם דברים, אשר לא ידעה פשרם. “כן תמיד תאהבי את כל שאהבה נפשי”; ומה זה ירזמון מליו? קראה תמר בחרדת לב. הכן דבר תימן אלי על אדותיך, אמנון? הלא אם יהיה לבבך רחב כים, מלא הוא אהבתי עד אפס מקום בקרבו לאהבה אחרת. האמנם, אמנון, נגעה זרה בלבבך? הה! חם לבי בהגיגי זאת, אך אויה לי ואיה לזרה ההיא! כי אם עזה כמות אהבתי, הלא קשה כשאול קנאתי; הלא אֶזרה את הזרה ההיא כמוץ לפני רוח חמתי, ובסערת קנאה אשופנה, כי לי כל לבב אמנון, וזרה לא תבוא בו. אך למה זה יהגה לבי אימה? מגורת שוא היא, לא תבואני".

עודנה מדברת אל לבה, ומעכה אמתה באה אליה ותאמר: “מה זה עמקו מחשבותיך?”

ותאמר לה תמר: “עוצי־נא עצה, במה יבּחן לב גבר לדעת, אם נאמנה אהבתו?”

ותאמר מעכה: “הלא אם נשא גבר את עיניו אל עלמה אחרת, לא נאמן לבו עוד לאהובתו, ואם דבר עם זרה ידידוֹת, בגד בבריתו עמה”.

ותאמר לה תמר: “טוב יעצת; ואולם נחשוך־נא דברינו לעת אחרת, כי דבר סתר לי אליך”.

ותאמר מעכה: “טוב, גברתי, נכונה אנכי לכל אשר תצויני”.

פרק ט"ז

וַיִּקְרָא אֲדֹנָי יֱהֹוַה צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד

וּלְקָרְחָה וְלַחֲגֹר שָׂק: וְהִנֵּה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה, וגו'.

(ישעיה כ“ב, י”ב–י"ג)

ועיר אלהים חרדה לרגעים מפני תנופת יד סנחריב מלך אשור, יום ליום הביע שֵמע גבורותיו, ותהי רק זוָעה הָבין שמועה. ותמר חִלתה את פני ה' השכם והערב בגן, להשיב את אמנון בשלום ובלב נאמן אליה. וסוד תימן אחיה אליה על אודות אמנון דכּא רוחה, ותגלהו למעכה למען ירוח לה; ותקרא באזניה את הספר, אשר כתב לה אמנון, ותוסף מעכה להצית אש קנאה בלב גברתה. ותמר הסיתה את מעכה לבוא אל פורה בערמה ולקחת את לבבו באהבה, למען תדע מפיו כל מצפוני אמנון; ולא אחרה מעכה לעשות ככל אשר צוַּתָּה גברתה, ותאמר בלבה: האח! יגורש אמנון מנגד עיני תמר, ישוב לימי עניוֹ, או אז לי הוא. ותמתק סוד עם זמרי: מה לה לעשות. ויורנה זמרי תרמית לבו. וישלח זמרי להגיד לעזריקם להיות נכון לקראתו בבוקר.

הבוקר היה הולך ואור עד נכון היום, ובני ציון עזבו את רבצם ואת בתיהם, והנם נדחקים בפתחי שערים. שרי המלך והיועצים עלו בשערים להמתיק סוד ולהביא עצות, מה יעָשה בעיר להשָגב במעוזה כבוא הצר עליה, ויתר המון העם כמשק גבים שוקק: אלה רומסים עפר חוצות באפס כל עבודת מעשה, רק שואפים רוח כל חדש כתנינים, ואלה טחי תפל לא ידעו מה. חושבי שקר ובודי כזב על משכבותיהם מצאו לאל ידם למכור כזביהם בכסף מלא ולהטיפם בראש הומיות ליין ולשכר. פה להקת אנשים מכתירים כמחוגה את איש אחד המדבר שלום לעם ה' לאמר: “הנה שלח המלך צירים למצרים לבקש מעוז מפרעה, הלא שלום לנו אתו והשב לא ישיב את פני מלאכינו”.

– אך שוא לנו מעוז פרעה! – יענהו אחד השומעים – כי מה יועילו לנו המצרים? רהב הם שבת בארצם ולשתות מי שיחור.

והנה מעבר האחר נצב עובר אורח השב מנחל פרת, ועדת אנשים תסובבהו, והנה הוא מספר להם לאמר: “הוי! נשמו מסלות ועוברי ארחות חדלו, כי עלה אריה מסֻבכו עם כפיריו וגוריו יחד; יצא ממקומו חולש על גוים, הוא וצבאותיו עמו; בני אשור ועילם נוסעים לדגליהם, ועליהם רבשקה, אדיר כארז בלבנון; מנהר חדקל ילכו יונקותיו, ועד נהר פרת וים האחרון ישלח קציריו, והנה הם חונים על כרכמיש, העיר הבצורה, הבנויה לה במקום שחוברו למו נהר כבר ופרת יחדיו. גם המבצר הגדול ההוא משחק למו, ואף כי מבצרי יהודה: הלא כתאנים יפלו על פיהם, עוד מעט יעברו את נהר פרת והירדן”.

לדברים האלה ינוע לב כל שומע ותכהה כל רוח, יאנחו יחד בשברון מתנים, ישומו וישרקו, ישנו וישלשו: “איום! נורא! מי יגור לנו בציון?”

וחפר ובוקיה, אשר היו בין העדה הנאספה הזאת, ענו ואמרו בלעגי שפה: “אֵתיו, נקחה יין ונסבאה שכר”.

– הבה! – הוסיף בוקיה לדבר. – אשר לו כסף יפתח ידו וישקה רעהו, אשר אין לו כסף, כי עוד מעט והשליך האדם את כספו וזהבו בחוצות ואין מאסף. הבה נדיח גרונו בדם ענבים, טרם ירחץ האויב פעמיו בדם חללינו.

ואחד מהם אומר: “הס! עצרו במלין, הנה בן אמוץ ושרי המלך הולכים ועוברים לפנינו”.

ויתפרדו אנשי העדה הזאת, ובוקיה אמר אל חפר: “נלכה־נא אל כרמי ונשתה”.

והאיש כרמי התחסד עם החסידים לעין כל, ויהי חבר לכל מעַוֵּל וחומס בסתר, וגם לפניהם הצטדק תמיד, ופתחון פה היה לו על כל עלילותיו, ויאמר, כי בכל יגיעו לא ימצא לו עון אשר חֵטא; ראה רעות רבות ולא התבונן, שמע נאצות אנשי לצון, ויהי כאיש אשר לא שומע. את יינו נתן בעד אתנן זונה ובעד גנבת גנב, ויתן מחיר ממכּרו למיודעיו הפּוחזים לתתו בכסף. כן מלא כרמי זהב חוריו, עָתֵק, גם גבר חיל. וביתו היה עצרת בוגדים, אשר לא נגלתה רעתם בקהל, ויום יום השכם והערב עלה להשתחוות לה', ויתמם עם תמימים.

וזמרי ועזריקם באו אל ביתו כעלות השחר, כאשר נועדו ביום אתמול, וישם כרמי יין לפניהם וישבו בסתר חדרו וישתו.

ויאמר עזריקם: “אין זאת כי אם בשורה מוצאת בפיך”.

ויאמר לו זמרי: “הטרם תדע, כי טובתך היא כל ישעי וחפצי? אל תאמר לתמר נואש, כי יש תקוה. דע לך, אדוני, כי שלח אמנון לתמר ספר מנינוה, ספר מלא אהבה וחן, אשר קראתו תמר באזני מעכה אמתה, ותגל מעכה אזני על אדותיו, ואורנה להצמיד מרמה ולהפוך ללענה נעימות אמרי אמנון; גם צלחו דבריה, אשר שמתי בפיה, להצית אש קנאה בלב גברתה, ותסיתנה לדבר על לב פורה אהבה וידידות, למען תחקור ממנו מצפוני אמנון, ופורה הלא לנו הוא; הן נתעה תמר בשוא להאמין, כי אוהב אמנון עלמה אחרת, וקנאתה בוערת בה”.

ויאמר לו עזריקם: "האח! מצאוני דבריך הפעם. הסכת, איפוא, ושמע גם דברי, אשר יכונו עם דבריך: לא לשוא תאמין תמר, כי אמנם עוגב אמנון לעלמה אחרת, אמת היא, ואזני לקחה שמץ ממנה מפי עכן, אשר דבר אתמול על לבי, בראותו אותי יושב משמים ונעצב בחדרי, ויאמר אלי: ‘עד אן, אדוני, תשוח עליך נפשך מפני תמר, אשר מאסה בך? האם אחת היא בציון?’ ואומר לו: “הלא אחת היא לאמנון, ואיככה אוכל וראיתיה נתונה לו?” ויאמר לי עכן: ‘לא אחת היא גם לאמנון, כי מצא לו עלמה אחרת יפה ממנה, אשר לא יקח תחתיה שבע נערות כתמר, אך העלמה דלה, על כן מגמת פני אמנון לבצוע בצע, בהשיבו את חננאל מארץ שבותו. לכן קַדמה פניו ואָרש לך את העלמה היפה־פיה ההיא, וידעתי, כי אך ראה תראנה, ושכחת את תמר’. ואשאלהו למקומה, ויעני עכן לאמר: ‘בעוד עשרת ימים תראנה, כי בקצה גבול יהודה היא יושבת כעת עם אמה’.

ויאמר לו זמרי: “נפלאת בעיני, מאין ידע עכן כזאת? אך יהיה מה, אין זאת כי אם העלמה, אשר ישבה באהל אשר עם שער הגיא, ובה דבקה גם נפש תימן באפס תקוה, כי כצל הוא נהלך למן היום, אשר ראה אותה בגיא התופת. האח! האח! אך פה מלטה לילית ביצתה, וממנה תבקע אפעה לאמנון, לתמר ולתימן; ישוב אמנון הלום והשיבותיו עד דכא, האח! נוססה בי רוח עצה, ועתה נחכה־נא ליום בוא העלמה הלום וליום שוב אמנון”.

עודם מדברים וחפר ובוקיה באו אל בית כרמי בקול המולה. ויאמר חפר לכרמי: “מרי נפש אנחנו משמוע דבת עם ברחובות, כי מגור לנו מסביב, ונסר אל ביתך לטבוע עצבנו ורגזנו באשישי תירוש ושכר”.

וכרמי, אשר חשב את זמרי לגבר תמים, גער בחפר ובוקיה, למען תשמענה אזני זמרי היושב בסתר חדרו, ויאמר להם: “הס! כי לא עת היא להתלוצץ”.

וישם חפר עיניו בכרמי ויאמר: “מה יום מיומים, כרמי? האם הבאת מוכיח בשער אל ביתך להגיד לנו משפט היין?”

– אנכי אגיד לך משפטו, – אמר בוקיה לכרמי – ראה והבן דבר: הן כמוני כמוך אנשים ריקים אנחנו, והכלים מלאי יין, והורקו הכלים אל קרבנו, והיינו אנחנו מלאים והכלים ריקים, האף אין זאת?

– הרף, – ענהו כרמי – שבו פה ושתו.

– אין זאת כי אם מוכיח בשער עומד אחר כתלנו, – ענה חפר – הבה! נחפש בחדרים ויהי מה.

ויאחז בו כרמי וישפל אמרתו ויאמר: “הנה עזריקם וזמרי פה”.

ויאמר בוקיה בקול רם: “האח! אנשים טובים הם, גם יתנו על פינו”.

וישמע עזריקם ויפתח להם דלת החדר, ויבואו בו חפר ובוקיה וימצאו את זמרי יושב ונותן בכוס עינו.

ויאמר לו חפר: “הן מחשבותיך עמקו מאד ביין, כמו מבקש אתה למצוא במשׁרת ענבים לחים את עשתונותיך האובדות ביבשת, או תצוד משם חדשות, אשר לא נבראו עדנה”.

– כן דברת, – ענהו זמרי, בהגיחו הכוס אל פיו, – חדשים גם ישנים צפונים באדום האדום הזה, אך ינעמו מאד, אם שמורים הם בבטננו.

– רוח עועים מסוך ביין, – ענה בוקיה, – כי במסתרים יתהלך ובקהל עם יודיע עלילותיו; כמעט בא אל קרבנו, תציקנו רוח בטנו, וכל מחשבה, הרוחשת בה, תעשה לה כנפים, תּעוּף ותרבץ לפתחי פינו. זעום אלהים הוא!

– ומה גדולות נצורות בקרבך? – שאלהו עזריקם – התפחד לנסתרותיך, העצורות בקרבך, פן תחרדנה ממסגרותיהן כצפרים עפות? הלא כעת ימלאך איש יין כנאד, עד אשר תצוף על לשונך כל תעלומה, או עד אשר תבּקע בטנך כאובות חדשים וכבקיעי עיר דוד, ונחפשו מצפוניך.

– לא, אדוני, – ענהו בוקיה – לא כן אנכי עמדי. הן רוחי אמונה בין הכלים, ונפשי קשורה באשישי ענבים זה כמה, ובכל זאת נאמן רוח אני. אך רב לנו דבר מהתלות יבשות ושדופות קדים, כי חובקי ידים ופושקי שפתים לא יצליחו. צוה־נא, אדוני, ויביא לנו כרמי יין ותירוש ומכל משקה, אשר ברך ה' את יקביו. אם מצרה ומעצב תזרק בנו שיבה, מזרק יין ישן יחדש כנשר נעורינו.

ויאמר עזריקם לכרמי: “הביאה ונשתה”.

ויאמר חפר: “רק הין צדק תמוד לנו”.

– יחי מלכנו חזקיהו, – ענה בוקיה, – כי מיום שבתו על כסא ממלכתו סבאנו לא מהול במים, ההין צדק ומלא, ובטננו לא תחסר. תמול בקרו השוטרים בבתי היין, וימצאו בבית יצהר הכרמלי הין רזון זעומה ומשקה סר טעם, וינפצו את כל כליו כשבר נבל יוצרים, וישימוהו בחצר המטרה, ויינו היה יין ענושים. גם אתה, כרמי, השמר, אל יחסר המזג, פן נמלא בשֻׁכות עורך ונכתת את כל כליך, אשר לא ימצא לך במכתתם חרש להתגרד בו.

– טובים דבריך, לץ היין, – ענהו כרמי – רק אל תמלא בטנך קדים, כי כל משכיל בעת הזאת ידום.

– מהר, גבר תמים! – ענהו חפר – החישה מעשיך בטרם יבוא אשור בארצנו.

וילך כרמי ויבא יין וימסוך לפניהם וישתו וישכרו. ובוקיה פתח פיו וינגן נגינת שותי שכר לאמר:

מַה־יָפוּ פָנֵינוּ, פְּנֵי לְהָבִים,

כְּתולָע אֲדֻמִּים מִדַּם עֲנָבִים,

אַךְ טוֹב יַיִן, מָתוֹק עָסִיס לְשׁוֹתָיו.

אֶל קִרְבֵּנוּ בָּא כְּנַחַל שַׁלְהֶבֶת,

וּבְמַבּוּל זִרְמָתוֹ שָׁטַף עַצֶּבֶת,

מֵי נֹחַ יִקָּרֵא: הוּא אֲבִי עֹשָׂיו.

רַב לָנוּ אָכוֹל לֶחֶם עֲצָבִים,

לֶכֶת קוֹדְרִים בְּשַׁעַר בַּת רַבִּים,

וְלִירֹא מִצָפוֹן כִּי יָבוֹא קָרֶץ.

הֲלֹא שְׁקֵטִים נַחְנוּ הַיּוֹם בּוֹ נִבְחָר,

הַיּוֹם טוֹב, לָמָּה נִדְאַג לְיוֹם מָחָר?

שְׁתוּ הַיוֹם, מָחָר תְּכַסֵּנוּ אָרֶץ.

– הלא זה דברי, – הוסיף בוקיה לדבר – אכול ושתה, כי מחר נמות! מי האיש אוהב ימים, לא ידוה לבו מימים עברו, ולא ידאג לימים יוּצָרו, כי אם אחד בהם יראה – היום, אשר הוא חי בו, ויבלה כן במשתה תמיד.

– היין אַצל מרוחו עליך, – ענהו חפר – עסיס שתית, ועסיס תטופנה שפתיך.

– מישרים אני מגיד, – ענה בוקיה – מי יתנני מטיף העם בימי מבוכה, ומי לא ישמעני?

– אכן, עת מבוכה היא, – ענה כרמי – אפס התרפות ביום צרה לא טוב. הלא עיר עז לנו, היא תסוך לראשנו ביום נשק, הן חומותיה בצורות, מבצרינו לעב יגיעו; יבואו צבאות אשור, ישיתו לבם לחילה, למבצריה ולמצודתה ויבושו מגבורתם. הנה שרינו בצוען ומלאכינו חָנֵס הגיעו להביא סוס ורכב ממצרים. זולת זאת גם נשק בית היער רב אתנו; נתעודד ונריק חנית, כי אנשי מלחמה נחנו, ואלהים יתמוך את ידינו.

וזמרי, אשר ישב דומם ומחריש עד כה, שתה כוסו ויאמר לכרמי: “הן סבאך לא מהול במים, אך דבריך בלולים ברוח ובקדים; מעוז ירושלים מחסה הוא לשפנים, עם לא עצום כמוכם, הגבורים בשבתם בחוריהם, השָׂמים עפר וטיט מעוזם. האריה ידרוך על במותיהם, ומבצרם נהרס, לא בחיל ולא בכח. הן כולכם אבירים לדבר בגאוה וברוח גבורה, בעוד מזרקי יין לנגדכם – ואולם בעת תראו להט חרב, ברק חנית וכידון, אז תאלמנה שפתותיכם מדבר את אויב בשער. את מי תגידו מלין? שאלו־נא לגבר ראה עני כמוני, אשר ישבתי במצור ובמצוק בשערי שומרון, עת הצר עליה שלמנאסר; לא, רעַי ואלופַי, לא בדבר שפתים תעשו מלחמה עם אשור!”

– אהה! – קרא בוקיה באנחה. – הן חיל גוים אסף סנחריב, עמל לאומים ירש, ונפשו עוד רחבה כשאול לבלוע גם משכנות מבטחים אשר לנו; המבלי אין גפן ותירוש באשור יבואו הלום לאגור יינו ולמצות עסיסנו? הה! אשור כמָות ולא ישבע.

– השקט, – ענהו זמרי בשחוק – אל ירך לבבך, נכרות ברית את מות, ולא יכּרת עסיס מפיך.

ויען חפר ויאמר: “כה יעשה לי אלהים וכה יוסיף, אם ימוש האיש הזה מפה עד אשר יגיד לנו כל סוד הצפון אתו. הלא ידעת, אם לא שמעת, זמרי, מאומה בבית אדוניך, או ממקום אחר דבר אליך יגונב, הגידה־נא לנו ונדעה”.

ויאמר להם זמרי: “השבעו לי הֵנה, אם תשמיעו דברי על פיכם עד עת מצוא”.

ויאמר בוקיה: “ימר לנו שכר ועסיס יהפך לנו ללענה, אם נגיד שמץ דבר”.

ויאמר זמרי: “בטח לבי בכם, לכן שמעוני, אלופי ומיודעי: הן יליד שומרון אני, וכל אחוזת נחלה אין לי בציון, בכל זאת עלי לבי דוי בראותי, כי ברעה היא; אך הבל ינחמנו בן אמוץ בלשון למודים, במשאות ובחזון, כאיש אשר אמו תנחמנו, וכעולל אשר תישנהו מינקתו בשירים נעימים; אל נקשיב לו, פן נישן המות. מי האיש החפץ חיים, יקשיב לשבנא הסוכן, והיתה לו נפשו לשלל, כי רוח אחרת אתו, ודרור יקרא לכל החפצים לקרא לשלום למלך אשור. אך לא עת היא הפעם להרבות דברים: אחת דברתי לכם, ושתים תשמעו אחרי הסירכם את יינכם”.

– אך טוב ושלום ירדוף את שבנא – ענה עזריקם.

ויאמר זמרי: “לכן נהיה נכונים ליום, אשר נוָעד יחדיו בבית שבנא, כי ריב לו עם חזקיהו. אך נסתיר דבר טרם התגלע הריב בקהל עם”.

וישבעו לו הבוגדים להסתיר דבר.

וימהר זמרי לשוב לבית ידידיה אדונו, לעשות מעשהו.

ועזריקם אמר לחפר ובוקיה: “צעיר אנכי לימים, ואתם הלא הייתם לאנשים בימי אחז, עת נחשו אבותינו, קסמו, דרשו באובות ובידעונים, לדעת מקרה גוי ואדם; ועתה אנחנו עומדים כשועלים בפרצות ירושלים, כעורים נגשש באפלה ואין אתנו יודע עד מה, בלתי אל חזון בן אמוץ עינינו. לוּ ידעתי פה מעונן או קוסם, כי עתה הרביתי שכרו לדעת את המקרה, אשר יקרה את ציון ואשר יקראני גם אני”.

ויאמר לו חפר: “שמע, אדוני, את אשר קרני זה כארבעת ירחים: הלוך הלכתי לפנות ערב בין הבכאים, וארא שם אשה מכוסה בצעיף ועלמה טובת חן, אשר לא ראיתי כמוה, ואשאלן לדעת: אנה הן הולכות? ותאמר לי האשה: ‘מבאר שבע עליתי עם בתי ירושלימה, ותפצר בי בתי להראותה את כל מקומות העיר הזאת’. ויהי כראותי מרחוק איש הולך ובא, ואעזוב את שתי הנשים ואלך, כי יראתי פן יחשדני. ותתחמקנה שתי הנשים בין הבכאים כצבאות וכאילות השדה. ומן העת ההיא היטב חרה לי כי עזבתין, אין זאת כי אם מכשפות הן”.

ויאמר לו עזריקם: “חפש בעיר, אולי תמצא אותן והגדת לי”.

ויהי כאשר כלו לדבר, וישובו איש איש למקומו. ובלב עזריקם המו ויחמרו מחשבות מסוכסכות, אשר הסתירן עד עת מצוא.

פרק י"ז

עברו שני ירחים מיום בוא ספר אמנון לתמר, ועקבותיו לא נודעו לה, ומדי יום ויום כעלות השחר השכימה תמר לכרם אביה לשפוך כמים לבה לפני ה', ותתפלל אליו להשיב את אמנון אליה בשלום ובלב תמים ונאמן בבריתו. ויהיה היום ותמר נצבת בכרם לעת כזאת כפעם בפעם, מעלות השחר עד נכון הבוקר, והנה מעכה נגשה אליה ותאמר: “אל יפוג לבך, גברתי, בשמעך, כי אמנון וחננאל בבית אביך, כי אך בוא באו אליו”.

– אמנון! חננאל! – קראה תמר ברעדה וגיל, ורוחה נפעמה בקרבה, ותחרד ותבוא הביתה. והנה המחזה הזה נגד עיניה: תרצה אמה נופלת על צוארי איש זקן בקול קורא: “אבי! אבי! מקור חיי!” ידידיה אביה עומד לפני אמנון משתאה ומשתומם וידיו פרושות וקורא: “האח! האח! ראתה עיני נפלאות, אשר לא פללתי!” ולב תמר פג למראה הזה ולא ידעה מה לעשות. ותימן וזמרי עומדים אתה בירכתי הבית נבהלים ומשתאים. פתאום נתנה תמר קולה: “האח! אישון עיני!” ויחזק ידידיה בידה, ויציגנה לפני חננאל ויאמר: “פנה־נא, אבי, אל תמר בתך”.

ויחבק חננאל את ידידיה ואת תמר ויאמר: “פנה־נא, בני, לאמנון בנך, פודה נפשי ויורש הוני. האח, כי בא חלומי! לא נפל דבר ארצה. הגדיל אמנון לעשות עם בתך, הגדיל לעשות עמי, אף גדול יהיה כבודו”.

– הה! – ענתה תרצה – רבות עשה אמנון עמנו, אך רבות צררנוהו, עתה קצרי יד נחנו מכפר פניו.

ותבך תרצה בדברה.

ויפול ידידיה על צוארי אמנון, ויבך ויאמר: “שא־נא, בני, כי הכלמתיך מבלי דעת דרכיך, ועתה עורה לקראת תמר אהובתך והקיצה לאהבתה, כי בא החלום, ואתה הלא ידעת, כי ברית היתה ביני ובין יורם, ואיך אפירנה? לכן שאל מאת חננאל אבי, כי תמר בתו, היא, וארשת שפתיך לא ימנע”.

ותמר עודנה כחולמת.

ואמנון נגש אליה ויאמר: “ראי־נא, עדינה, הנה חננאל אביך, פדיתיו, הביאותיו, אף הצגתיו לפניך”.

ותמר התעוררה ותאמר: “אתה אורי וישעי! אתה השיבות לב אבות על בנים”.

ויאחז חננאל ביד ימין אמנון ויאמר באזני בית ידידיה: “הנה כל אוצרותי, אשר טמנתי מאז בשומרון, עמוסים עתה על כתף עיָרים, לא נעדר מהם מאומה. ואותם נתתי היום לאמנון כופר פדיון נפשי. דל אנכי הפעם, ואמנון עשיר בין ראשי עשירי ירושלים, ותמר בתי היא, ומה, איפוא, אתן לו חלף החיים והחסד, אשר עשה עמה? תני־נא, תמר בתי, יד ושם לבחירך”.

מדי דברו זאת, לקח את יד תמר ויחברנה ליד אמנון בידיו, ויאמר לתמר: “הנה העלם יפה העינים, אשר פדה נפשי באהבתו אותך; הן מולדתו כמוסה, אך קרנו תרום בך ובנפש ברכה אשר בקרבו, כי היא לו תפארת אבות. ועתה, אמנון בני, הנה אהבת תמר נפלאה לך, ותשלך את נפשך מנגד פעמים בגללה, לכן תיקר נפשה בעיניך ואל תיקח עליה נשים אחרות לצרור. שתו יחדיו מכוס עונג לרויה וזרה לא תבוא ביניכם”.

ויאמר אמנון: “אחת תמר להוריה, ויחידתי תהיה עד עולם”.

ותאמר לו תמר: “עד עולם לך אני, כי אתה קנית לבבי!” וזרם דמעה עבר על לחייה בדברה זאת.

ותרצה אמרה לאמנון: “הן דברינו תמו, תמר לך היא, ואתה קחנה אל הכרם ודבר על לבה, כי כחולמת היא עדנה”.

ויחבק אמנון את תימן, ויקרא לזמרי לשלום, ויקח את תמר וילך אתה אל הכרם, ויאמר לה: “עבר החלום, ועינינו רואות פתרונו: ועתה עורי לקראתי והאירי אלי פניך, כי באור פניך אראה חיים”.

ותאמר לו תמר: “ומי יתן והיה לבבך זה אלי תמיד כיום הזה”.

ויאמר לה אמנון: “הטרם תאמיני בלבבי? הטרם תדעי, כי בעבורך אעביר חיָתי בשֶלח, אשכנה בין לבאים, וכל אסון משחק לי? כי רק בך כל חיי רוחי, ועל פיך אחיה כל ימי חלדי, בה' נשבעתי!”

וישק אמנון לתמר, והיא גם היא אצלה לו עתרת נשיקות, ותראהו את מגלת הספר, אשר היתה טמונה אתה, ותאמר: “הן לבי בפיך ובשפתיך, להטותו לכל אשר תחפוץ. האמנתי, כי ידבר פיך אמת ואמונה תמיד”.

ותמר לא שתה עוד לבה לדברי תימן אחיה על אודות אמנון, ותדבר אתו אהבה וידידות עד הצהרים, וישובו הביתה וימצאו את השלחן ערוך, ויאכלו וישתו וייטיבו לבם. ואמנון לא שתה יין, כי נדר נדר נזיר לה', להנזר מיין שלשים יום מיום בואו שערי ציון.

ויאמר חננאל לאמנון: “יעברו שלשים ימי נזרך ונשיש משוש ביום חתונתך”.

ומעכה התעצבה מאד אל לבה בראותה, כי רמה קרן אמנון, בן דלת העם, וכי גם פלגשו לא תהיה עוד, כאשר קותה לה, באשר תמר יחידתו תהיה. ותגל את אזני ידידיה ביום מחר, כי ישקר אמנון באמונתו, וכי יודע גם תימן בנו, כי אהב אמנון עלמה אחרת, בכרתו ברית אהבה עם תמר. ויחקור ידידיה את תימן בנו, ויספר לו ככל אשר הגיד לו פורה, וכי ראו עיניו את מקום מועדם בין הבכאים. ויחרד ידידיה וישתומם ויצו את תימן להסתיר דבר, עד אשר יחשוף תעלומות אמנון בתחבולותיו, ויאמר לתימן: “שלח את פורה לאמנון ושֵרת לפניו, וצוהו לשום עיניו על דרכיו; ואם אמת נכון הדבר, והגיד פורה למעכה, והיא תפקח את עיני תמר. והיה אם תמאס היא בבחירה עקב מעלו בה, ונתתיה בחזקת היד לעזריקם בן יורם, איש בריתי, ואמנון למעצבה ישכב, כי מידו תהיה זאת לו. ואתה דבר עם אמנון אהבה, ואל תבהל ברוחך לנאצו טרם נבעו לנו מצפוניו”.

ויהי ביום ההוא, ויאמר ידידיה לאמנון: “הנה צויתי את הבונים לעשות לך בית ואפריון בהר הזיתים, במקום ההוא אשר כרתָּ ברית אהבה עם תמר; ועתה שב־נא עד יום חתונתך בבית הקיץ, למען תאיץ בעושי המלאכה ותבין אל מעשיהם”.

ויאמר אמנון: “טוב, אבי, לו יהי כדברך”.

ויצא אמנון ביום ההוא מבית ידידיה לשבת בבית הקיץ, ויקח אתו כסף וזהב מן הסגולות, אשר נתן לו חננאל. ופורה משרת לפניו, וישלח על ידו לתמר תירוש ועסיס יום יום, ותמר שלחה לו ממתקים ומגדנות.

ויהי בימים אשר ישב אמנון בבית הקיץ, וישלח להגיד לסתרי, כי שב מאשור. והוא סָפר יום לשנה עד מלאת ירח ימים, ופורה לא התבונן בו כל דבר און. כן חלפו שבעה ועשרים יום. ויהי בלילה והנה עוץ בא להגיד לו, כי אבישי חלה מאד, וכי בא אליו סתרי אחיו מן הכרמל ונכון הוא לבוא ירושלימה לראות פניו ביום חתונתו. ויצא עוץ מביתו, ויצא אחריו אמנון, כי ראה, כי דבר לָאט עמו. ויאמר לו עוץ בחוץ: “בוא מחר בלילה אל אהל שער הגיא, וראו עיניך את שאהבה נפשך, רק הסתר בואך”.

ויתן אמנון לעוץ מתנות, וילך. ואמנון חכה ליום מחר לראות את אמו ואחותו בשמחה וגיל.

ויהי ביום השני, ואמנון ספר עוד שני ימים ליום חתונתו, וזמרי הלך בבוקר להתיצב על יד נחל השלוח, כי שם יעד לו עזריקם מקום על ידי עבדו. ויעבור זמרי על פני מצבת אבשלום, אשר במורד ההר מנגב לירושלים, והנה אחד מבני הנביאים נצב שם ומדבר את הדברים האלה לאמר: “בנים סוררים, בואו הנה! קושרי קשר, קרבו אתיו! הביטו אל יד אבשלום וקחו מוסר, אות היא לכל מרימי יד באביהם ואחריתם כמוהו. מי אבי העם? הלא המלך! ומי בן משדד אב? הלא הוא שבנא הסוכן, חבר לאבשלום. הו, בן ממר! שוכח אל וחורף עקבות משיחו; הוי, שת עם קושרים ידו! שבטים נוראים יבואו גם בלבך, וכאבשלום תמות ערירי בין השמים ובין הארץ. אבשלום הכין לו את היד הזאת מעצבה עודנו חי, גם אתה עשית לך יד ושם בציון ותחצוב לך מרום הרים פה קבר; אך הנה ה' מטלטלך טלטלה אל ארץ אחרת, אבשלום מת בלב האֶלה ובך תרבץ האֶלה, אשר דבר ה' עליך ביד ישעיהו עבדו”.

וזמרי התעורר לדבריו, אשר נפלו כחצים שנונים בלבו, ויאמר: “בן נביא! למה תטיף דבריך לעצי השדה? האין עם בציון, אם אזנים אין למו?”

– אכן חציר העם! – ענהו בן הנביאים – חציר יבש מיום ה' הבוער בם, ואזניהם כבדות משמוע. הלא טוב לדבר למִדבר לא אדם בו, מדבר בקריה ללא אדם.

– משוגע אתה, איש הרוח! – ענהו זמרי.

– אמנם, משוגע אני, כי אמת דברתי – ענה בן הנביאים וילך.

עוד זמרי עומד ומתבונן בדברי בן הנביאים, והנה עזריקם בא, ויאמר לזמרי: “מה תענה, זמרי, היום, כי היה רועה הצאן לרועה אלוף, והאלוף – לרועה רוח?”

ויאמר לו זמרי: “אמנם רועה רוח רעה אתה תמיד, ואיך לא תקצר רוחך?”

ויאמר עזריקם: "אם כה תאמר אלי, איך לא יגוע רוחי? על זאת אענך, כי רוח נקמה תחייני, תעודדני ותאריך נפשי. המעט זאת בעיניך, כי כהתל באנוש נבזה התלה בי תמר, בהרימה את אמנון מאשפות, לתת את דודיה לו, והנה ירדפני גם רדוף בן בוז המשפחות כמלאך אכזרי על כל דרכי. שמע את אשר קרני, אז תשום ותשרוק. תמול הוליכני עכן בצהרים אל העלמה היפהפיה, אשר אהב אמנון לפני ארשו לו את תמר. ויהי כבואנו אל אהלה בשער הגיא, ונמצא אותה יושבת עם אמה ורוקמת בשש. מה אומר ואדבר לך, זמרי, על אודות הנערה? באחת אדבר: אם תמר יפה כלבנה, העלמה ההיא ברה כחמה! ראיתיה, חשקתי בה, ואדבר על לבה באזני אמה להתנער מעפר ולהיות גברת עדינה בהיכלי. ותשם העלמה עיניה בי, ותשב להביט על מעשי ידיה, ולא מצאתי מענה בפיה. ואומר לה: “הלא בן יורם האלוף אני, המדבר אליך תנחומות, ואיך תשיבי את פני ריקם? האומנם לא אוכל לרוממך?” והעלמה החרישה ולא ענתה מאומה. ותאמר לי אמה: “שא־נא, אדוני, כי לא הסכינה בתי עם הגברים ואף כי עם אלוף ביהודה כמוך, אשר השפלת לדבר עמה ידידות, ואולם…” ואנכי לא נתתיה לכלות דבריה ואומר: “ואולם אנכי יודע מה שורש דבר נמצא בבתך, כי נפתה לבה אחרי רועה רוח, אחרי אמנון הרועה, המתעה לב נשים בפחזותו, הלא הוא הנער, אשר נשבע לידידיה לבלתי קחת עוד נשים אחרות על בתו”. ועיני האם והעלמה ירדו דמע, ותחרדנה בדברי זאת, ותאמר לי האם: “כה יעשה לי אלהים וכה יוסיף, אם אתן את בתי לאמנון לאשה. ועתה, אדוני, תשב־נא הנערה עמדי ירח ימים, עד אשר יהיה לבבה נכון עמך, ושלחתי להגיד לך”. ויאמר לי עכן: “לו יהי כדבריה, כי לא תכזב האשה הזאת'. ואקום ואצא מן האהל במר נפשי. ויהי בלילה ואלך שנית אל אהלן לבדי, והנה אור בו, אך לא מלאני לבי לבוא אליו, כי אמרתי: אעמדה־נא אחר כתליו ואציץ מן החרכים. ומה גדלה חרדתי, בראותי את אמנון חובק את העלמה והיא נופלת על צואריו, ואמה מחבקת את שניהם לרגעים! תעה לבבי, כהו עיני, ותחרשנה אזני למשק נשיקותיהם. הזאת היא היפה־פיה, המצניעה לכת עם הגברים? אמרתי בלבי. הלא הגדתי למו את פחזות אמנון ובכל זאת לא תסור העלמה מאחריו, כי נבחר לה להיות לו פלגש מהיות גברת בביתי. רגזתי תחתי, ולבי השיאני להצית אש באהל, אך נשאתי בשרי בשני ואתאפק ואשובה אל ביתי בחמת רוחי, ואספר זאת לעכן. ויאמר לי: “השקט ואל תבהל ברוחך, כי אם לא אביא את העלמה אל ביתך, ונגרשתי מנגד עיניך כל הימים”. אך מה יושיעני זה, ועיני ראו ולא זר את פחזות אמנון, הנצב כשטן לי על כל דרכי. אהה, זמרי! לו היה לבי יצוק בי כמו קרח, כי עתה התפוצץ לרשפי אש; לו דבש וחלב נזלו בעורקי, כי עתה נהפכו בי למרורת פתנים; רבות שבעה לה נפשי חרפה ומכאובים מיד אמנון, עתה את דמי הוא מבקש, כי לא יחיה האחד משנינו, כי אם ימות האחד והשני יראה חיים”.

וזמרי התעורר אחרי כלות עזריקם את דבריו, ויאמר: “נחש אספה תמר אל ביתה לצחק בו, ונשך אותה הנחש לאין מרפא. האח, אדוני! הנה באה העת לעולל עלילות. ואנכי אמהר, אחישה מעשי, כי רגע ליום נחשב. עוד מעט ועיניך תראינה את האש הגדולה, אשר תבער באמנון, בתימן, בתמר ובעלמה הזרה. ואם תחפוץ באחת מהן, והצלת אותה כאוד משרפה”.

– אל־נא, – ענה עזריקם – אל תמכור לי את עור הנמר טרם נלכד ברשתך.

– כן דברת, – ענהו זמרי – הניחה לי הפעם, כי אין להתמהמה.

וימהר זמרי ללכת אל מעשהו.

פרק י"ח

ביום ההוא אחר הצהרים, ותמר יושבת בחדרה שמחה ועליזה, לבה מרנין שיר ידידות ליום כלולותיה כי בא, וידיה עושות צניף תפארה לשומו על ראש בחירה ביום חתונתו, ומעכה שמה במלתחה את עדי העדיים אשר לגברתה ומתאנחת.

– מה לך, מעכה, כי נאנחה אַת? – שאלה תמר.

ומעכה הניעה ראשה ותאמר: “איך אשמח אלי גיל, והוא בורח כצל? כמעט בא, והנה הוא מתעופף, ויגון יורש מקומו”.

הרפי פתיות. – עתה תמר.

– אמנם, שפחה פתיוּת אני, – עתה מעכה – ובכל זאת נפשי יודעת את הבאות מראש על פי האותות, אשר מצאתים נאמנים לפני תמיד. זה שלשת לילות שמעתי צעקת העורב על גגנו: הלא מודעת זאת, כי בעל הכנף הזה חבר הוא לחוברי חבר, ולא שלום יבשר, – ומגורתי באה. אהה, גברתי! כי אשא לך היום על שפתי דבר מר, מבלתי יכולת להסתירנו בחֻבי, בראותי כי רעה נגד פניך. עשיתי כדברך, חקרתי את פורה על אודות אמנון, ויגד לי כי עם מכשפות סודו.

ואימה חשכה נפלה על תמר בשמעה כזאת, ותקרא: “אל אלהים, השיבה לי ששון ישעך ואל יאָמנו דברי מעכה”.

ותאמר מעכה: “גם נפשי נבהלה מאד לשמע השערוריה הזאת”.

ותמר התחלחלה ותשאל: “היודע פורה מי הן ואיה אהל משכנן?”

– הארורות האלה שתים הן: אם ובת – ענתה מעכה. – והנערה טובת חן וקוסמת, צודדת לב ביפיה ומוכרת משפחות בזנוניה, מעוננת ובעלת אוב, אשר כשלו רבים וכן שלמים בתועבות זמתן, כי כל שערוריה תעשינה. גם יודע פורה משכן ביתן, וירא את אמנון אמש מתעלס עמהן באהבים, ויחפוץ להצילו מרעתו, ויפחד לנפשו פן תדבקהו הרעה, כי מי הקשה אל המכשפות וישלם? הן איומות הנה מאד, עם פראי מדבר בריתן, ונחשים מלחכים עפר רגליהן ולא ירעו ולא ישחיתו בגויותיהן; גם להבה לא תבער בהן, וחרב חדה לא תצלח עליהן. בלילות, אשר יקחם אופל, עת תחפר הלבנה ויחשכו כוכבים בשחק; בחצות הלילה, עת אימה חשכה פרושה עלי ארץ דוממה, אז יוצאות בנות הרשעה ונעו מעגלותיהן במקומות נשכחים מני רגל, אשר לא שזפתם עין בלי חרדה. והלכו אל נחל קדרון, אשר ישליכו בו כל טומאה, ואל התופת, אשר העבירו שם בנים למולך, ולנו בקברים ובנצורים ודרשו אל המתים; אך אויה לעין, הצופיה אז הליכותיהן, כי יקרוה עורבי נחל.

ותמר נעוֵתה משמוע כזאת, ותפול על צוארי מעכה ותאמר: “מעכה! מעכה! אמרי־נא לי, כי בחלום תדברי בי, וכאחות לי אחשבך בהקיץ. אמרי לי, כי למען נסות אותי טפלת על אמנון שקר, וכל הון חננאל אתן לך. השיבי לי את אמנון, כי בלעדו דלה אני ממך! אך מה לי אמנון, אם אמת בפיך?”

ותתאנח מעכה ותאמר: “אויה לי, גברתי, כי מצותך שמרתי, ומה בצע בערמתי, בהסתירי אידך ממך? הן תמול התחמק אמנון מחדרו וישב אליו בעלות השחר, הלא דבר הוא! דברי־נא, גברתי, על לבו, אולי ישוב ונחם מדרכו הרעה”.

– הרפי ממני, מעכה! עתה תמר, בספקה כף, – שעי ממני ואמרר בבכי, כי במסתרים תבכה נפשי, עד אשר תראינה עיני את שברי הגדול כים! ויהי מה, הלילה הזה יהיה לי ליל שמורים לשמור צעדי אמנון. אמרי־נא לפורה למהר בואו אלי כצאת אמנון בלילה מחדרו, ואל תגידי שמץ דבר להורי.

ותלך מעכה כדבר גברתה, ותמר הגידה צרתה לתימן אחיה. ויתעורר בזעם אף ויאמר: “נכון אני עמך לראות את הרשעה, הבוערת כאש באהל שער הגיא”.

החושך כסה ארץ, ופורה בא לפני חלון חדר תמר, כי שם שמרה לו מעכה. ותבוא מעכה אל גברתה ותאמר: “קומי, בת נדיב, אל תאחרי, כי שוקד אמנון על הרעה”.

ותרצה באה החדרה ותאמר: “מה לך, בתי, כי פניך חמרמרו מבכי?”

ותמצא תמר תואנה ותאמר: “כי נעצב אמנון לאבישי אומנו כי חלה, ועתה אלכה־נא עם תימן ואנחמהו מיגונו ואשובה”.

ותרצה, אשר לא מנעה ארשת שפתיה מעודה, צותה את תימן לשאת אותה בכרכרה רתומה לסוסים. ויעש כן תימן ויכונן דרכו אל שער הגיא, ופורה נוהג בסוסים. ויהי כבואה כמאתים אמה הרחק מן האהל, ויאמר תימן לפורה: “שב לך אתה פה, ואני ותמר נלכה אל האהל”.

וילכו ויציצו מן החרכים, והנה העלמה היפה־פיה, לבושה משי ורקמה, נצבת ככלה עדינה לימין אמנון, מתנוססת ביפיה ובהדרה, ואמנון שם צמידים על ידיה ונזמים באזניה, מביט אליה באהבה וחן ומנשק לה. והעלמה גם היא תשיב לו עתרת נשיקות, והאם צופיה החזיון הנעים נגשת אליהם ונושקת אותם חליפות באהבה וגיל, באין אומר ודברים.

– פצי, אדמה, פיך! – צפצפו אמרי תמר.

– ברוק ברק, אלהים, והפיצם! – ענה תימן בקול דממה דקה – נסורה־נא מהרה מפה!

מדי דברו אחז ביד תמר וימשכנה. ותך אחריו תמר בפיק ברכים עד גשתם אל הכרכרה, אשר ישבו בה. וישאלם פורה: “מה דבר המראה?”

ויאמר תימן: “הה! לו לא נתן ה' לנו היום עינים לראות ברעה!”

– הזה אמנון בחירי? – קראה תמר הנפעמה.

– הה! – ענה תימן – אמנון בחירך הוא, אשר בחר בזרה, הפורחת לימינו כשושנת הכרמל, ואת תבולי.

– אויה לי, אחי! – הוסיפה תמר – הפך עלי אלהים לילה וידכאני! אש יוקדת בעצמי!

– אהה, הלילה הזה! – נהם תימן – האופל יקחהו, אל יראה בעפעפי שחר. הלילה הזה בלע כתנין כל חסדי אמנון וכל צדקותיו פעם אחת. אף הפר האחוה ביני ובינו.

– אללי לי! – ענתה תמר – הלילה הזה ישים כל ימי ללילות ויחשיך חלדי בצהרים; כי בו ראו עיני בנפול הילל בן שחר משמים אל עמקי שאול. הה! מי יתן ומצאה ידי לפדותו מיד שאול!

– הה! – ענה תימן – מי יתן והפכת את השאול לעדן לי! אך מי יתן טהור מטמא?

עודם הוגים ומיללים, ופורה דפק את הסוסים ויביאם לביתם. ותימן הורה את תמר את אשר תגיד לאמם. וישלחו את פורה לביתו, ותימן ותמר באו החדרה. ותבוא אליהם תרצה ותאמר: “מה לכם, מחמדי בטני, כי נפלו פניכם?”

ותאמר תמר: “אהה, אמי! כי שואה באתני, כי הבהילתני מכשפה, אשר פגעה בי ותאמר אלי באזני תימן אחי לאמר: “ראי, עלמה יפה־פיה, כי רעה נגד פניך, אם תהיי למאהבך לאשה” ולא יספה לדבר עוד, כי חמקה עברה ממני כרגע. אין זאת כי אם מכשפה היא”.

– הרפי, בתי, מדבר אולת, – ענתה תרצה – תני שנה לעיניך ותסור ממך רוחך הרעה המבעתך, ואל תגידי זאת לאמנון בחירך להעציב רוחו. אין זאת כי אם עזריקם הסית את האשה להחרידך.

ותוסף תרצה לדבר על לבה ולהסיר ממנה רוחה הרעה. ותמר, אשר ידעה מרת נפשה, מאנה להתנחם, ותבך כל הלילה.

פרק י"ט

הבוקר אור, ומעכה העירה את תמר, אשר נרדמה כמעט, ותאמר: “עורי, גבירתי, כי יצא השמש”.

– אך אהה לשמשי כי בא, – ענתה תמר בבכי – מחר יצא השמש להאיר יום כלולותי, והיום ההוא יהיה חושך".

ותאמר מעכה: “שמעי, גברתי, והשתוממי, כי בא אמנון הלום והוא מחכה לך. הנה הוא מדבר עם חננאל בחדרו”.

ותמר נהמה ותאמר: “הה, עוכר נפשי! ואולם הגידי־נא, מעכה, הראית עלם יפה תואר כמוהו? הלא אם תשמנה עיניהן בו כל עלמות יהודה, וחלו מחלת אהבה. עיני היו בו תמיד ונפשי קשורה בנפשו. הה! איך ארחיקהו ואגרשנו מנגד עיני? אל אלהים! ה' חילי! אמץ־נא את לבבי מצור והקשה את רוחי לדבר אתו קשות! אך לא! כי בערמה התהלך לפני, ובערמה ארעימה עליו גם אני. הגידי לו, מעכה, כי עוד מעט ואני נכונה לקראתו בחדרי”.

ותקם תמר, ותרחץ, ותסך, ותלבש את בגדיה החמודות, ותעד עדיה, ותצהל פניה, למען לא יראה אמנון מבוכתה.

ואמנון בא אליה החדרה ויאמר: “השלום לך, תמתי? הערבה לך שנתך?”

ותאמר תמר: “ארך לי הלילה מאד”.

ויאמר לה אמנון: “עוד יום אחד, ואַת תקראי לי אישי, ואני אקראך אשת חיקי. אשָקך לעין כל, גם לא יבוזו לי. רק עוד היום הזה נסתיר חבתנו”.

מדי דברו זאת, נשק אותה למו פיה.

ופני תמר חורו, ותאמר: “שפתיך, אמנון, בוערות באש, האם רק בגלל הדבר הזה השכמת לבוא אלי בבוקר?”

ויאמר אמנון: "אם קטנה היא לך, גדולה היא לי, כי גדולה אהבתי אותך מאהבתך אותי אלף פעמים. ואולם זה הדבר אשר חשתי אליך: הלא נשבעתי לך לאמר: על פיך אצא ועל פיך אבוא תמיד, לכן באתי עתה לשאול את פיך, יחידתי: “האלכה לבית לחם לראות את פני אבישי אומני, אשר חלה מאד?”

ותאמר לו תמר: “התקים שבועתך תמיד כאשר הקימות עד היום הזה?”

ויאמר אמנון: “בה' נשבעתי, כי מוצא שפתיך לא אשנה”.

ותאמר תמר: “לכן אחת אני שואלת מעמך עקב אהבתי אותך עד כה: לך לך מבית אבי ומארץ יהודה ואל תדרוך כף רגלך עליה בעוד שלשת ימים”.

–אהה, תמר! – ענה אמנון בחלחלה – הקולך הוא זה, יונתי? האלה דבריך, תמתי?

– לא יונתך ולא תמתך אנכי עוד, – עתה תמר, – כי אם צרתך, בוגדתך אני מעתה, לא אוסיף אהבתך, כי אחרי שובי נחמתי אשר לא מלאתי אחרי אבי עד כה, ורוח אחרת אתי הפעם להקים בריתי עם אוהבו ולהיות לבן יורם לאשה; ראה, אמנון, כי בוגדה וסוררה אני ותעב אותי!

– תמר! תמר! – קרא אמנון, בשומו עינו עליה. – הרפי־נא, תמר, לצחק בי, כי בנפשי הוא.

ויחרש אמנון וידום כרגע. ואחרי כן מלא שחוק פיו ויאמר: “בושתי מאד, כי נואלתי כמעט לחשוב לעג שפתיך לדבר אמת! הן פיך דבר הפעם דבר מר ובעיניך יונים לבבתיני. ידעתי, כי דבריך ישובו ינחמוני כרגע. דברי־נא, תמר, נדיבות, כאשר הסכנת עמדי, ולמה תבחרי עמי לשון ערומים להרעימני?”

מדי דברו אחז ביד ימין תמר באהבה, ותוצא תמר ידה מכפו ותאמר: “רב לך, אמנון, אל תוסף דבר! זכור דברי ושבועתך וצא מאת פני, ואל תגיד שמץ דבר להורי, ראה צויתיך!”

ומדי דברה פנתה אליו תמר עורף ותצא מחדרה.

– הה, שוד משדי! – קרא אמנון, ורוחו נפעמה בקרבו. – הה! רצח בעצמותי, השאת והשבר, ומי ינחמני!

ויצא אמנון מחדר תמר נבהל, נשבר ונדכה, וימהר לצאת מבית ידידיה, למען הסתר מבוכתו. לבו סחרחר ויהי כאבן, עיניו חשכו ולא דמעו ורגליו כשלו בלכתו. וילך בכל מאמצי כח, ויבוא לביתו, ויפול באין אונים שדוד על ערשו. פעם חבש ראשו בכר משכבו, אשר הרטיבהו בדמעות שליש, פעם קם ויתהלך כמתעתע בחדרו, ופעם עמד פתאום ויאמר: “אין זה כי אם חלום נורא הוא, אשר חלמתי אנכי, או חלמה תמר בדברה; או אולי מנסה היא אותי לדעת, מה עזה אהבתי אותה? האח! מה תגדל עליצותי, באמור אלי תמר: רימיתיך, אמנון! אך מה אדבר? ותמר גרשתני ללכת אל ארץ אחרת, ואנכי נשבעתי לשמור מוצא פיה. הה, לו יכולתי לבכות באזני חננאל! אללי לי, כי חִצי תמר עמדי, ואנכי נאנק דום!”

ויהי אחר הצהרים, ומעכה קראה לזמרי לבוא אל הגן, אשר התהלכה שם תמר. ויבוא זמרי ויתבונן בתמר, ויאמר: “מה לך, גברתי, כי נפלו פניך בהגיע יום שמחתך?”

ותאמר לו תמר: “הן מצאתיך נאמן בכל בית אבי, לכן אגיד לפניך צרתי וקויתי, כי תכסה דברי מהורי”.

ויאמר זמרי: “לא יגלנו לבי לשפתי”.

ותאמר תמר: “לכן השתומם לאידי, כי זה העלם אמנון, אשר אהבתיו כבבת עיני ואשר ארשני, נהפך בי, ולבו נפתה על המכשפות”.

– אל־נא, גברתי, – ענה זמרי כמשתומם – אל־נא תהתלי בי, כי לא עלם כאמנון יעשה כזאת.

ותאמר תמר: “אך שוא תנחמני, כי עיני ראו ולא זר ליל אמש. ארור הלילה ההוא, אשר בלע כל ימי ששוני, וארורות המכשפות, אשר צדו נפש יקרה. אהה, זמרי! שוד משדי בא לי ויהפוך לי את העדן לגיא צלמות, ובכל זאת לבבי עוד נוע ינוע בין פחד לחמלה, מבלי דעת אם אחמול על אמנון או אפחד מפניו ואשטמהו. אללי לי! כי לבבי קרוע מאהבה ומאיבה, מנקמה ומחמלה, העורכות קרב בקרבי; כי אהבת אמנון הכתה בי שורש עד כי לא אשרשנה מקרבי, מבלי קרוע סגור לבבי, כי בקצפי גרשתיו היום בבוקר מנגד עיני, ועתה שב אפי, יחד נכמרו נחומי. את מי הדחתי וגרשתי? את אמנון! את כל חמודי עלי חלדי! כי אפס אני זולתו וחלדי כאין בלתו. אנא, זמרי! דע את לבבי והשב נדחי”.

וזמרי ספק את כפיו ויאמר: “לבי יבכה לך, תמר גברתי, ומעי לאמנון בחירך יהמיון. הנאהבים והנעימים! איך נפרדתם לפתע פתאום בעוז אהבתכם?”

כדברו זאת לקח מטפחתו וימח דמעה מעיניו. דמיונו כתנין, הרובץ בתוך יאורי מצרים, אשר בטרפו נפש אדם, יחל לבלעהו מכף רגלו, ובהגיעו עד קדקדו, בדי ריק ייגע לבלעהו פעם אחת, ומבלתי יכולת לבצע מעשהו, יריד, יבכה ויספוד מר, כי כן היה בכי זמרי ומספדו לאמנון.

ותאמר תמר: “אשחרך, זמרי, אל תתן שנה לעפעפיך הלילה, ודבר על לב אמנון, הוכיחהו בלשון רכה, אולי ישוב ונחם מדרכו הרעה, וברית אהבתנו לא תופר”.

ויאמר זמרי: “אם לא רחוק ה' מכליותיו, אקוה כי כמו נגיד תקרבי אותו, ואם מוסר יאלף מפי, ישוב להיות אלוף נעוריך”.

– לוּ ירצהו ה', – ענתהו תמר – ורצתה נפשי בו גם אני, כי יוסיף שנית קנות את לבבי ביתר עוז אהבה.

פרק כ

ואמנון בכה בכי תמרורים כל היום ההוא ולא טעם מאומה. ועוץ בא אל אמנון לעת ערב ויאמר לו: “מה לך, אמנון, כי קודר אתה ומשתוחח?”

ויאמר לו אמנון: “כי תמר חפצה ותדכאני פתאום”.

ויספר לו את אשר קרהו. וישרוק עוץ וינע ראש ויאמר: “הלא זה דברי אליך מאז: אל תעוף אחרי החסידה בשמים, כי היית כדרור, הבונה קן לה במרום חלון היכל ותשכח, כי גשם ורוח יהרסוהו, או יד אדם תבלענו. הלא אמרתי לך: קח לך רעיה כערכך לאשה וראה עמה חיים. אך אתה לא האזנת אלי, כי תמר הוליכתך שולל ותהי כיונה פותה אין לב. בציון אוית שבת, בין נדיבים, אשר לא ידעת ולא ידעו אבותיך, אשר לא ייראו את ה' ועל אנשים לא תחוס עינם. כי לו נגעת יראת שדי בלב תמר, כי עתה לא נהפכה לך לאכזריה”.

ויאמר לו אמנון: “הלא אתה הללת לי צדקתה מראש, בטרם דעתי אותה”.

ויאמר עוץ: “הלא ראית הפעם, כי כבגד עדים כל צדקתה, אשר תעדה לכבוד ולתפארת. בחבלי אהבה משכתך תמר, ופתאום חבלים הביאה לך. חדל, איפוא, מרוץ אחריה, פן תרוץ גלגלתך. שכח את הימים, אשר שגית באהבתה, והסר זכרונה מלבבך”.

ויאמר אמנון: " הרף, עוץ, אנכי אשכח ימיני, ואת תמר לא אשכח לנצח".

עודם מדברים וזמרי בא, ויאמר עוץ לאמנון: “כמעט שכחתי דבר בואי אליך: דע לך, כי אבישי אדוני חולה מאד וחפץ לראותך”.

ויאמר לו אמנון: “בוא אלי מחר בבוקר והלכנו יחד לבית־לחם”.

ויצא עוץ מאת פני אמנון, ויסתר את דברו ולא הגיד מאומה לנעמה ולפנינה.

וזמרי אמר אל אמנון: “השלום לך, אמנון?”

ויאמר לו אמנון: “הנה לשלום מר לי מר!”

ויאמר לו זמרי: “אנכי יודע דבר תוגתך, על כן חשתי לבוא אליך ולנחמך! אהה לימים האלה, המצמיחים חדשים לבקרים! על משמרתי עמדתי מן הבוקר עד שיפוח היום, יצאתי החוצה בנשף ללכת ברחובות קריה, והנה נוראות יציצו מעיר, ואימה תנוב על שפתי יושביה. רבים מקצינינו החלו לנוד ולברוח מרחוק מפחד אויב: אלה יחישו מפלט למו דרך חבל הים לנוס אל איי יון הרחוקים, ואלה יחרדו אל צור וצידון למלט בים חילם וללכת באניות תרשישה. שבתי הביתה, וגם שם לא ינוח לי, כי ראיתי בו חליפות, זרות ותהפוכות, כי נסוגה תמר ממך ותשב ותבחר בעזריקם. ואנכי נסיתי דברי אליה, הגתי צדקתך לבית אביה ולנפשה,אף הוכחתי על פניה דרכה אתך. ותגער בי תמר ותאמר: “מי שמך, זמרי, ליועץ ולמוכיח בבית אבי? רב לך שבת בבית־אבי גם אתה. מי יתן ולא התערב כל זר בבית אבי!” ואנכי השתוממתי לדבריה, כי זרו לי, באשר לא הסכינה בם, ואמהר לבוא אליך ולשאול את פיך לדעת, מה חרון האף הזה, אולי הסיבות אתה את לבה אחורנית?”

ויאמר אמנון: “בה' נשבעתי, כי לא אמצא בי עון אשר חֵטא. הן גרשתני תמר היום מנגד עיניה ותצוני ללכת אל ארץ אחרת, ודבריה אקים, כי אצא מארצות החיים אל ארץ נשיה”.

ויבך אמנון מרה בדברו.

וישרוק זמרי בשפתיו וישום ויאמר: “אחת אשאלך, אמנון: אל נא תמרר בבכי, כי תוגתך מעצבת רוחי ודמעותיך מרטיבות עיני. ומה אועיל לך, אם אהיה כאיש נדהם גם אני? מנע קולך מבכי ונדברה יחדו ונתיעץ, מה לעשות הפעם”.

וימח אמנון דמעותיו מעל פניו ויאמר: “דבר־נא אתה, זמרי, ואשמעה, ואנכי נפעמתי ולא אדבר”.

ויאמר זמרי: “אהה לעיני גבר ואשה, כי תפגשנה: מהן יולדו עמל ותלאה, איד, פיד, הוות וכל נגעי בני אדם. מאז הגדתיה, השמעתיה. לו הבנת אז לשכל מלי! אנכי בנתי לאחריתך מראש, מדעתי את תמר מנוער, כי כאשר היא רכה וענוגה, כן קשה כברזל ערפה; ותמר מרתה ועצבה את רוח הוריה טרם דעתך אותה: את אשר הם תעבו היא אהבה, ואשר נתנו הם לתהלה היא שמה בה תָהלה. ותשנא את עזריקם, כי אהבוהו הוריה, ותרחק אותך בעת אשר קרבוך הוריה, כי כפרה סוררה היא מיום דעתי אותה. עוד תשוב תראה חליפות כאלה חדשים לבקרים, כי חפץ הוריה ימסוך בה רוח עועים. מי יתן ומאסו הוריה בך, ושבה תמר ובחרה בך. קושט אמרי אמת הודעתיך הפעם, כי אין בקרבה נכונה. מאז אמר לך לבי: מה אומלל אמנון, כי תארוג לו תמר קורי עכביש, תוליכהו שולל כל היום, ובאחריתו הלא יאסוף רוח בחפניו, כעוף תתעופף תקותו, ותמר תודד ממנו כחזיון ליל, כי מחלום היתה אהבתה, ולחלום תשוב”.

– הה! – התאנח אמנון במרי שיחו – מה נעים היה לי החלום ההוא! מי יתן וארך כל ימי חלדי! היום הזה הקיצותי למען אישן לנצח!

– שמע־נא, אמנון, – אמר זמרי – שמע את המשל, אשר נשאתי על כסיל, אשר בקש מפי עצה לדעת: איפה יבקש לו אשה: הבערים או בכפרים? ואענהו כאולתו לאמר: אם חפץ אתה לבקש לך אשה, שים ברזל ונחשת מנעליך, הכן לך צדה לשנים אין מספר ושוט למרחבי ארץ, למען תאמר אחרי כן: חזיתי קצות תבל, באתי עד נבכי ים, ואשה בכל אלה לא מצאתי. זאת השיבותי אל לבי תמיד, על כן בחרתי לשבת גלמוד. ואתה, אמנון, אם תאבה שמוע עצתי לימים יבואו ואם תמאן – אך לעת הזאת לו שמעני: העת היא עתה לקחת אשה, בעת אשר כל קציני ירושלים נודדים? את נשותיהם ינהגו אתם בכבדות, ינטלו וינשאו את עולליהם ברוב עמל וטורח. והיה כפגוע בהם אויב, והיו לו נפשותיהם לשלל; לא כן אנשים כמונו היום, היוצאים והבאים בגפם. הבה, אמנון! הלא שנינו נגרשנו מבית ידידיה, שנינו קלי רגלים כצבאות וכאילות השדה. נקומה ונברחה בטרם יתנגפו רגלינו על הררי ציון. החישה מפלט לך, כי מי יודע את הרעה, אשר טמנה לך תמר? הן היום החלה למצוא עליך תנואות ומחר תשים עליך עלילות דברים, אשר לא תדע שחרן, למען תצדק היא בכל עלילותיה. ואם זה חפצה, מה יבצר ממנה?

– אללי לי! – ענה אמנון – אללי לי, כי הביאתני תמר עד הלום – קרא אמנון משבר רוח – ממרחקים רצתי אליך ולמרחקים אנוסה הפעם מפניך! ועתה, זמרי, הן כאח לצרה נולדת לי היום; ואולם לא גורלך גורלי, כי לא בגפי אנכי, כי עוד לי אם ואחות, ומה רע ומר לי לעזוב את השיות הנדחות; ובכל זאת שבועתי תהדפני לצאת מגבול יהודה. הלא תשאלני: אנא אצא? אצא לחרב, לשבי ולכל אסון, אשר יקרני ראשונה, כי מה, איפוא, תקותי? אך אתה, זמרי, למה תצא ללכת עמדי בקרב צרה, למה תביט קציני ירושלים, אשר נואלו לנוד? איכה ישכחו, כי זאת העיר ציון כאם רחמניה למו, אשר ינקו כעוללים משוד תנחומיה בשחר טל ילדותם, ואשר היתה שעשועיהם בימי נעוריהם, אשר טפחָתם ורבָּתם, גדלָתם אף רוממָתם, ואיך יקשיחו בניה את לבם מאהבתה, לעזוב אותה שכולה וגלמודה לעתות בצרה? הה, תמר! הלא כדעתי יודעת נפשך גם אַת, כי קשורה נפשי בעבותות אהבה בהררי ציון ודבקה באלהיה ובהיכלה, במלכה, בכהניה ובנביאיה. זאת ידעת, תמר, ותנתקי מוסרות קודש כאלה רגע, פעם אחת. קושט אמרי אמת אגיד לך, זמרי: לולי נשבעתי לתמר לשמור מוצא פיה, כי עתה לא עלה על לבי להציג כף רגלי מקיר העיר וחוצה בימי מבוכה, כי אם בחרתי לענות נפשי בקרבה במצור ובמצוק, מאשר תתענג נפשי במשכנות מבטחים על אדמת נכר. שב־נא, זמרי, יחיל ודומם לתשועת ה' בציון, כי שתים הנה קוראותיה: אם חפץ בה ה‘, הלא יעשה לה תשועה גדולה, אשר לא נשמעה בכל הארץ; אך אם בציון געלה נפשו, מה תקות יושביה, כי יברחו מחרון אף ה’? הלא אבד מהם כל מנוס, כי על כל מדרך כף רגלם ועל כל נתיבותיהם תשכלם חרב, תאכלם לביא, ודבר ורעב ישודדם. הה! לו לא הבריחתני תמר, כי עתה שפכתי דמי כמים על אדמת ציון, ואמותה בשלום, בהשתפך נפשי אל חיק אמי!

ולזמרי היו הדברים האלה כחצים, בראותו כי עוד נאמנה רוח אמנון עם אֵל ועם קדושיו, וחלחלה אחזה מתניו בראותו, כי נתעה תמר בשוא להאמין, כי עם מכשפות סודו, וכי הנשים ההן הן אמו ואחותו. ויגר מאד פן יגָלו נכליו, וצדקת אמנון תצא אור, ולבו היה כסיר נפוח מנכלי רצח. ויאמר לו זמרי: “יצא מפי דבר ולא ישוב, כי נכון אנכי לארח לחברה ללכת אתך, והנני ללכת אל ידידיה לגלות אזניו, כי מוּצא אנכי מביתו, וידעתי כי ישלם לי משכורתי ושלחני מביתו ברצון, ואולי יצליחו דברי לשובב לב תמר אליך, או אז יגדל משושי”.

ויאמר לו אמנון: “הן אלף אוהבים לאיש בימי אורו ושלומו, ואחד מאלף נשאר לו לעתות בצרה, ומה יקר האחד ההוא! הן כל רעי עזבוני היום, כאשר עזבתני תמר, ואתה באת אלי לנחמני, ומה אשיב לך גמולך? ואולם אם פי אוהב לא ידבר עלינו טוב, הלא יהיה ככנור תלוי על קיר הבית, לא להשמיע קול, כי אם למראה עין”.

ויאמר זמרי: “בטח בי והשָקט, כי עוד מעט אשובה ואשיבך דבר”.

ויצא זמרי מבית אמנון וילך אל בית כרמי, וישלח לקרוא לעזריקם ולהגיד לו את כל אשר נעשה מליל אמש.

פרק כ"א

ויבוא עזריקם אל בית כרמי, ויקרא לזמרי החדרה, ויסגור דלתיו בעדם. ויאמר זמרי: “עתה התפאר עלי, כי חכמתי עמדה לי לסכסך אויביך אלה באלה, כי הרחיקה תמר את אמנון מבית אביה ומארץ יהודה. הנה הוא קודר ומשתוחח בעניו, כי נשבע לשמור מוצא פי תמר, ושבועתו לא יפר. בעוד שלשת ימים לא תדרוך כף רגלו על אדמת יהודה, ורגלך תעמוד במרחב, ובחרת בתמר או בעלמה היפה־פיה. אך מדוע אתה סר וזעף, ובשורתי לא תצהיל פניך?”

ויספּוק עזריקם כפּיו ויאמר: "לשוא, זמרי, יגעת ברוב ערמתך להתיר אגודות ולפתח חרצובות מסוכסכות, כי טרם פִּתחת שתים ושלש מוסרות, והנה נתק החוט ואין קושר; כמעט דליתני משאול קנאה, והנה יצא השטן ממחבואו להשחית ולחבל חבל נמרץ. רק שמץ דבר אגיד לך, ורגז לבבך. מיום דעתי את עכן ראיתיו עוין את חפר ובוקיה, אשר תמכתים בנדבת ידי, והם גם הם שנאוהו ויארבו לו. ויוּדע להם באחרית הימים האלה, כי מבקר עכן באהל שתי הנשים אשר בשער הגיא, ויוסיפו לארוב לו. ויהי היום בבוקר ואנכי בא עם עכן באהל ההוא, ותאמר לי האשה: ‘מדוע מהרת בוא בטרם עבור ירח ימים?’ ואומר לה: ‘כי מהרת אַת לשקר בשבועתך ותשישי לקראת אמנון ליל אמש. ועתה לא אליך אשים דברתי, כי אם אל בתך’. ואפן אל העלמה ואומר: ‘דעי לך, עדינה, כי חמה קודחת באף תמר, וקנאתה תרדפך עד שאול ואין תומך בך; לכן אהיה־נא אנכי לך משגב לעתות בצרה. לא אחקרה לדעת מי אַת, מה מולדתך ומה מעשיך פה? כי על כל פשעים תכסה אהבתי אותך. שבי־נא עמדי שקטה ושאנה בהיכלי, וחיתה גם אמך לפנינו. אך אויה לך, עניה, אם לא תאבי ללכת אחרי, כי יפיך יחשיך מעוף צוקה ונגזרת מידי, ואמך עפר תלחך’. ותאמר אלי האשה: ‘הלא אדוני בן נדיבים ובתי דלה ועניה, ואם תקחנה לך לאשה, הלא תעולל בעפר קרנך’. עודנה מדברת וחפר ובוקיה באו האוהלה. וישם חפר עיניו על שתי הנשים. וידבר באזני לאמר: ‘אלה הן הנשים, אשר דברתי לך על אודותן מאז בבית כרמי’. ועכן היה עוין את חפר ויאמר: ‘מה לך פה, כי באת הלום לדבר נסתרות?’ ויאמר לו חפר: ‘אתה, עכן, באת הלום לדרוש בנשים האלה את הנסתרות אשר תבואנה, ואנחנו נדרוש את הנסתרות, אשר באו מאז, למען דעת איך לילה כיום יאיר? ומה יעשה עבד לבית אדוניו, בחרות אפו בו? אך למה אשאל כזאת בתרפים? הלא אתה, עכן, תפתור לי את החידה הזאת’. והעלמה התחלחלה ותאחז ביד אמה ותאמר: ‘הגידי־נא, אמי, מה היה לנו כי נועדו עלינו אנשים, אשר לא ידענום מתמול שלשום? הן פיהם יהגה אימה ועיניהם מזרות פחד, ואנכי לא ידעתי ולא אבין למו’. ויאמר עכן לחפר: ‘הרף ממני ומשתי הנשים הכבודות האלה, ואל תוסף דבר, פן אמלא פיך חצץ’. וימלא חפר שחוק פיו ויאמר: ‘חכה, עכן, עוד מעט, כי טרם מלאך פי חצץ, תלחך עפר כנחש, כי נחש תנחש פה. קומה, בוקיה, ונעלה השערה אל הזקנים, והגדנו למו את עלילות עכן, כי עם בעלות אוב סודו. ואתה, עזריקם אדוני, צא לך מזה, כי למה תשיא עליך עון אשמה, ולמה תשמע לעכן, המתנכל בנפשך ללכדך ברשת הנשים, הכבודות בעיניו?’ ויאמר לו עכן: ‘הבה, נלכה שלשתנו למות, כי מלאה צבאנו. אנכי אלכה אל הזקנים ואפתחה שפתי, ויסָכר פי דוברי שקר, אך הפעם הזאת שמעוני ושימו יד על פה’. מדי דברו זאת, דִבר דבר באזני חפר, אשר חרד ויתר ממקומו בשמעו, וישם עיניו על שתי הנשים ולבו פג, ויאמר אל עכן: ‘אל־נא נרע איש לרעהו, אנכי נחמתי על דברי, ואתה כפר לי’. את הדברים האלה דבר בחרדת לב ולא יסף, וידבר דבר באזני בוקיה, ויחרד גם הוא, ומחרדתם חרד לבי בקרבי. ויצאו חפר ובוקיה מן האהל, ויצא גם עכן ואנכי אחריו משתאה, משתומם ומחריש לדעת פשר הדברים הנפלאים האלה. ויאמר אלי עכן: ‘אל תתמה, אדוני, כי בשלומנו גם לך שלום. ואתם, חפר ובוקיה, בואו־נא אל בית אדוני בנשף ונתיעץ על צפונותינו’. ויאמרו לו: ‘טוב הדבר’. – ואנכי הפצרתי בעכן, אחרי בואנו הביתה, להגיד לי פשר דבר, ויבוא עכן אלי החדרה ויסגור הדלת בעדנו, ויפול על צוארי ויחבק וינשק לי ויאמר: ‘עתה הגיעה העת לגול מעל לבבי את אבן המעמסה, אשר תכבד על לבבי מיום היותך, והיום אשאנה לך על שפתי: דע לך, כי אנכי הנחלתיך הון עתק בחמס כפי, ושתי הנשים, אשר ראו עיניך, הן – נעמה ובתה!’ לשמע זאת רחפו עצמותי, ואשאלהו לאמר: ‘ואיך פתיתני לקחת את אחותי, בת יורם אבי, לאשה?’ ויאמר לי עכן: ‘הוא אשר דברתי: אבן מעמסה תכבד על לבבי, ואתה אל תבהל ברוחך לעמסנה ולגוללנה על לבך. שמור נשף עד בוא חפר ובוקיה, ויעצנו להמיש צוארנו מן הרעה אשר נגד פנינו’. זמרי! זמרי! הלא שמעת, הלא תבין למבוכת לבבי, ואתה מתפאר, כי הוצאתני למרחב'.

וזמרי נבהל, בשמעו דבריו, ויאמר לעזריקם: “איומים הם עכן, חפר ובוקיה, ונוראות ומגורות צפונות בקרבם; אך לא עת היא עתה להתחקות על שרשי רגליהם, ואנכי טרם כליתי יתר חצי באמנון, כי עוד לא ברחתיו מפה, ואם רגע יפשקו שני הרֵעים את שפתיהם לפני הזקנים ושב האופן עלינו, ומי לידך יתָּקע, כי ישמרו הנוכלים מחסום לפיהם? ועתה, עזריקם, הלא ראית את עמלי בך עד כה וידעת, כי אני צלך על יד ימינך, ועתה הבה לי שכרי, פן אהיה נוסף על המתנקשים בנפשך ושמחו אויביך לך, כי אפקח עיני תמר וראתה נצורות, אשר לא ידעה ואשר כחדת תחת לשונך: הלא אמנון אח להעלמה, והאשה היא אמו, זאת ידעתי מפי אמנון. ואם תשמע תמר כזאת, וסר עון אמנון”.

ועזריקם נבוך מאד וחמתו בערה בו, ויאמר אל זמרי: “הן מחצית הוני נתונה לך, בטח בי, כי לא אכזב. הן ידעת, כי טובי בפיך ובשפתיך בכל עת, לכן הבה עצה ועזרה אך הפעם”.

וזמרי הלך אחת הנה ואחת הנה בחדר, כי חשב מחשבות. פתאום עמד ויאחז ביד עזריקם ויאמר: “הלא יבואו אליך חפר ובוקיה בנשף, ואתה זאת עשה: סַפח חמתך אף שכר אותם ושתו ולעו, אז תצית אש בבית, וסודם בעשן יעלה. לך מהר מזה והיה נכון לבצע עצתי בהשכל ובדעת, ומשכורתי תהיה שלמה מאתך בכסף מלא, כי לא אקח נחלת שדה וכרם; ואני הנני הולך לכלות יתר חצי אשפתי באמנון, כי למענך ולמעני אעשה זאת הפעם”.

וילך זמרי ממנו ויכן לו מרורת פתנים, אשר היתה דרושה לחפץ נכליו, וישב אל אמנון ויאמר לו: “ידידיה איננו בביתו, כי יושב הוא בין שרי המלך להמתיק סוד, מה יעשה בעיר, ובני ביתו הוזים שוכבים, ואולם נוססה בי רוח עצה, בלכתי לשום הלום. שמעני, אמנון, ועוד תקותי בי, כי תעָתר לך תמר ושבה אליך: שלח לה על ידי פורה נבל יין ותירוש כפעם בפעם, ומכתב מלא תחנונים תתן לו, ובא פורה אל הגן בבוקר, כי בעת ההיא מתהלכת היא בו, ונתן לה את נבל היין ואת המכתב, ואנכי אבוא ומלאתי את דברי מכתבך, אף אשים פני כחלמיש להוכיח דרכה על פניה, כי אני את חסדה לא אבקש ומרגזה לא אפחד. בתום לבבי ובנקיון כפי עבדתי את אביה, וצדקתי ענתה בי תמיד, כי נאמן רוח אני. שמע איפוא, אמנון, לעצתי, ובזאת תבחן תמר, כי אחת היא משתי אלה: או תוסיף קנות שנית את לבבה, או לא היה לבבה שלם עמך עד כה”.

ויאמר לו אמנון: “טובה עצתך. לוּ כן תהיה לי תמר מעתה, כאשר היתה לי עד כה. ואתה, זמרי, אל תמוש ממני, לינה עמדי הלילה, כי מוכה אנכי בתמהון ובשממון, ובראותי פניך אתעודד ותחיה רוחי”.

ויאמר זמרי: “אל תירא, כי אתך אני לשבט או לחסד, כי ידעתי את מכאובך”.

וישב אמנון ויערוך אל תמר דברים במכתב, ודמעותיו נזלו על לחייו. ואלה דברי המכתב:

"שעי אלי עוד הפעם, היפה בנשים, והודיעיני, תמר עדינה, מה און פעלתי, כי אנפת בי ותגרשיני היום מנגד עיניך מהסתפח בנחלת ה'? זכרי־נא, עדינה, כי רועה הייתי, ולא מלאני לבבי להגות בך, לא דרשתיך ואַת דרשתיני באהבה, לא קויתי לאהבתך, ואַת נתת תקוה בלבי, ותאמרי לי ברוח נדיבה, אהבה וחן: ‘קוה, אמנון, כי טובה תקוה מחיים’. אז הרהבתיני בנפשי עוז לעשות חיל וללכת בגדולות ובנפלאות ממני, ותרוממיני מרום, – ותשליכיני היום תחתיות ארץ. יצקתיני כזהב למוצק – ותציקיני היום ותתיכיני כדונג נמס. השיבי־נא, תמר עדינה, אל לבך, כי פעלך אני, ואיך תשובי תבלעיני רגע, יום אחד? הלא יבוזו ליוצר, אשר יכתת כלי יוּצר לנבלי חרש. אויה לי! כי הלמוני, הממוני דבריך היום וישפתו נפשי לעפר מות, וגם עתה פחדי ותקותי עוד יקלעוני בתוך כף הקלע, ולא ידעתי אחריתי. אנא, תמר עדינה, היטיבי לי פניך והשיבי לי ששון רוחך כיום בית־לחם, או הודיעיני על מה אומלל אני.

"כל היום שַתי עצות בנפשי, ובעצתי ינחני היום ה‘. הנני שולח לך נבל תירוש כפעם בפעם. אם כיין דודים תקחיהו מידי, האח! עוד אשא ראשי; ואם כיין בוגד ישוב אלי, אות היא, כי ה’ אמר אלי: קום והיה נודד בארץ אחרת. ודעי לך, תמר, כי לא אַמרה את פיך, כי אחת נשבעתי לך ואיך אשקר באמונתי? אלך בקרב צרה, אף תתעטף בי רוחי הנאמנה אתך, ואחרית דברי תהיה: האספי, נפשי, ודומי, כי כן רצתה תמר!

“ראי־נא, תמר עדינה, הני שם היום בפיך ובשפתיך את שלומי והוָּתי, כבודי וכלמתי, חיי ומותי. דברי־נא דבר ואדעה: הבשמים אנכי או בשאול תחתית. ראי, עדינה, כי בידך עתותי, והעירי חמלתך על אמנון”.

וככלות אמנון לכתוב את המכתב, ויאמר לזמרי: “קרא־נא דברי”.

ויקרא זמרי את המכתב, ואמנון שם ידיו על ראשו ויזעק מרה, ויאמר: “אהה, תמר, כי באתי עד הלום! אללי לי, כי בלשון אחרת דברתי עמך היום”.

וזמרי קרא את דבריו פעמים ושלש, ויאמר לאמנון: “אם לב תמר יצוק בה כסלע צור, הלא יתפוצץ מלהבת דבריך, ואם ברזל הוא, הלא ימס כדונג ותעָתר לך; אך אם לא תשעה תמר אליך גם בפעם הזאת ולא תפנה גם אל ריבות שפתי, הלא לביאה היא ואין טוב לך כי אם לברוח מפניה. מחר יהיה האות הזה! ועתה הכן לך נבל היין להיות ערוך לבוקר”.

ויכן אמנון את נבל התירוש וישימהו על השלחן, ואחרי כן נתנו שֵׁנה לעיניהם. וזמרי קם ממשכבו בעוד לילה וישם מוזרת פתנים בנבל ולא הגיד זאת גם לפורה.

מי לא יקוה לאור שחר, מי לא ישיש לקראת מוצאי בוקר, המוציא לאור כל תעלומה? השמש הוא משוש כל חי, כעל טוב כעל רע יפיץ אור נדבתו; אור זרוע הוא לצדיק, ונר גם לרגלי רשעים. ונפש אמנון קותה לאור, אשר ישים קץ לחושך הטמון בקרבו; אך נפש זמרי הנתעבה חכתה לאור יום, אשר יופיע על עצת רשעתו. וכמו השחר עלה, ואמנון, זמרי ופורה קמו, ויתן אמנון לפורה את נבל היין ואת המכתב לשאתם לתמר. ויאמר זמרי: “יצליח ה' את דרכך וישפוך על תמר רוח חן ורצון להעתר לאדוניך”.

וילך לו פורה.

וזמרי אמר לאמנון: “ואני אלכה גם אני אל תמר והשיבותיך דבר, ואתה הסתתר, כי עוד לא נדע איך יפול דבר, כי אולי תחזיק תמר ברעתה, והקימה עליך רעה, אשר לא תדע שחרה. צא, איפוא, מזה והסָתר במקום פלוני אלמוני בין השיחים”.

ויאנח אמנון ויאמר: “אם תסתיר תמר פניה ממני, אין סתר לי עוד, כי יגלו שמים מסתרי”.

ויצא זמרי מאת פני אמנון בלב נגרש כים ובנפש נתעבה מתוך, חמס, מזמה ורצח, כשטן היוצא ממעמקי שאול עם חֶבר מלאכי משחית: נגף, קטב, שוד, שבר, מהומה ומבוכה, לחַבל ארץ ביום זעם. ויאמר: “האח, בשל קציר! עוד מעט תשלם המלאכה ומשכורתי שלמה”.

ועוץ בא אל אמנון ויאמר לו: “הנה אמך ואחותך דואגות לך, כי לא תדענה מה לך, כי לא באת ליל אמש לראות פניהן, ואנכי לא השמעתי על שפתי שמץ דבר יגונך”.

ויאמר אמנון: “הנה נסיתי דבר אל תמר בפעם הזאת, עוד מעט יצא משפטי לשבט או לחסד. ואתה שבה פה עמדי, כי נפשי נוּגה ולבי חרד לרגעים”.

ויאמר לו עוץ: “לוּ מראש שמעת לי, אדוני, כי עתה לא באַתך כל זאת. הלא זה דברי לך מאז לאמר: האהבה – ראשיתה דאגה, תוכה – רמיה, ואחריתה – תאניה ואניה; הן רשפיה לא יאירו פנים, כי אם בוערים ואוכלים עצמות וגרם. אשרי אדם מפחד ממנה; אך אם נפלת ברעה הזאת, הקשה לבך והסר ממנו כל מורך, הן עוד תקוה נשקפה משמים ורוחה מארץ תצמח, ודע לך, כי גם מחרבוני קיץ לא תיבש דמעת עשוקים”.

פרק כ"ב

השמש זרחה על עיר אלהים, ובוקרים נוהגים בבקר, במריא, בצאן ובעגלי מרבק לתתם במחיר, ואלה יובילו יין, תירוש ויצהר דרך בית ידידיה, אשר ישב עם תרצה אשתו וישקיפו בעד החלון. ויאמר ידידיה: “מרבים העם לטבוח טבח בימים האלה, יהרגו בקר מרפתים, ישחטו צאן ממכלאות וימצו שארית יין מיקבים, כמו ממלאים הם בטנם ליובל שנים. הנה קרא ה' בימים האלה לבכי ולמספד, והנה ששון ושמחה”.

ותאנח תרצה ותאמר: “הנה החל המספד בביתנו, כי צוית, אישי, לטבוח טבח ולהכין ליום מחר, ליום שמחת אמנון ותמר; הנה הכל נכון, ורוח תמר לא נכון בקרבה. כל הלילה נדדה שנתה, בכתה ותריד בשיחה, כי נתעה היא בשוא להאמין בדברי מכשפה ארורה, אשר נראתה לה באישון ליל, ונפשה מפחדת מאמנון מחמד נפשה”.

ויאמר ידידיה: “האמת אגיד לך, תרצה, כי מאז בא אמנון בצל קורתי אפסה מנוחה מביתי, ורוח עועים מסוך בקרב תמר; ועתה עזבי אותה לנפשה ונראה מה יעשה ה' בה”.

ותאמר תרצה: “הנה היא הומיה ומשתוחחת בגן, ואנכי עזבתיה בראותי, כי תנחומותי נשארו מָעל; הן יגונה טמון בחֻבה ולא תאבה להתנחם”.

ויאמר ידידיה: “נחכה לה עוד היום הזה, ומחר אאיץ בה להגיד לי מה חפצה, כי הנה מלאו לה שמונה עשרה שנה”.

וזמרי בא אל הגן וירא את תמר קוראת מכתב אמנון, והכרת פניה ענתה בה, כי שב אפה ורחמיה נכמרו על אמנון, והנה מעכה נצבת לפניה ובידה נבל היין. וזמרי עמד מרחוק ויספוק כפיו ויקרא: “השליכי, גברתי, תועבה מידך וחוסי על נפשך”.

ותשא תמר עיניה, והנה זמרי נגש אליה, ואימה חשכה כסתה פניו. ויאמר: “השלום לך, גברתי? העודך חיה? האם משוגע אני ממראה עיני? לא! הנה נבל היין, ועיני תחזינה מישרים. האח! הנבל מלא וגברתי – חיה. ברוך ה', אשר לא הסיר חסדו מבית אדוני!”

ותמר עמדה ותתבונן בזמרי, אשר התמלטו מפיו שתים ושלש מלין, ויתרן כחד תחת לשונו. ותאמר לו: “דבֵּר דבָר כחץ ברור ואל תסתירנו באשפתך”.

ויאמר זמרי: “אין אומר ואין דברים; לשון אמנון עט סופר מהיר, אך לבו חורש מחשבות בליעל, וכהנה וכהנה ידבר לבצע מחשבת אוֹנו. זולת זאת אין דבר; השליכי המכתב מידך, שפכי היין ושכחי את אמנון”.

– זמרי! – קראה תמר – הכחציר גגות צמח אמנון בקרב לבבי, כי תאמר לשלפו ברוח פה? לא, זמרי, אמנון מלא את כל חדרי לבבי. בהלני בסופה ובסערה. וסערהו מקרב לבבי, סעוֹר אף שׁרוֹש כרגע כל נטעי נעמנים, אשר נטע בי ברוב ימים, או הנף גרזן וקרדומות להכרית את אמנון מקרב לבבי, כי בחור הוא כארזים!

– אהה! – ענה זמרי, במרטו שערות ראשו. – אהה! השטן השיאני להתערב בדבר לא לי. לו אחזני השבץ בליל אמש!

– ראה־נא, זמרי, – ענתה תמר – ראה־נא, כי גבר לא חכם אתה, הן שאול ותפתה שודדו במעמקי לבך, ואתה בא אלי להחרידני מעט מעט. המטר עלי אבני אופל וצלמות, חֲתֵה מוקדי שאול על ראשי ואל אגוע בלי דעת. הטוב לך כי תראני את החץ, אשר ירַני, ותסתיר את הקשת מעיני? אדע־נא מיד מי נגזרתי, ומה כלי המות, אשר הכין לי?

– לכן, – ענה זמרי – לכן שמעי, עדינה, ושימי לבך חזק מצור, פן יתפוצץ מדברי, אשר כפטיש וכילפות יהלומון: הן אַת שחרתיני להוכיח על פני אמנון דרכו ולשובב אותו אליך; ואנכי אמרתי, כי לא בתוכחות על עון אגלה מצפוניו, לכן בחרתי לי נתיב מרמה, ואבוא אליו, כלא יודע את אשר קרהו, ואהי כמתאונן רע באזניו עליך, גברתי, לאמר: לא ידעתי מה מצאה בי תמר אהובתך עול, כי גערה בי היום בחרפה ובוז, ותצו עלי מדרוך עוד על מפתן בית אביה, ואשחרהו לדבר על לבך להשיב חרון אפך ממני. ויצו אמנון את פורה להביא יין ושכר, ויאמר לי: “שתה, זמרי, כי טוב יין למרי נפש”. ואשת, וישת אמנון גם הוא, ותהי לו לחטאה, כי לא חלל עדנה נזרו, אך אנכי החרשתי ולא הזכרתיו חטאתו. ויאמר לי: “הן שחרתני לדבר על לב תמר בגללך, דע לך, איפוא, כי סר לבה גם מאחרי, כי הרחיקתני בשצף קצף, ואולם את חרפת נעורי אני מזכיר היום, כי אבישי קנני מנעורי ואהי רועה בצאנו, אך הושיעה לי זרועי ויפיי רוממני ממרבצי העדרים להושיבני עם נדיבים, ותאהבני תמר ואשיבה גם אני אהבה אל חיקה, כי בת נדיב היא וכי רכושה רב. אך נגלתה אהבתנו לידידיה ויגרשני. ואחרף נפשי ללכת אשורה, פדיתי את חננאל, וכל הונו הלא קנתה ימיני. אמרתי: אעשר ואעשה לי שם בין נדיבים, והנה צרה עין תמר בי להנחילני הון, אשר לא עמלו בו אבותי, אין זאת כי אם נשאה עיניה אל עלם אחר; אך לוּ כן יהיה, גם אנכי חכם, לא רועה אנכי עוד ולא שה נדחה. ועתה, זמרי, הנה תתאונן על תמר, כי הרחיקתך מבית אביה, ואותי הלא גרשה תמר מבית אביה ומארץ יהודה ולא אדאג מאומה. על דעתך, כי ירושלים – גברת ממלכות ויושביה – ראשית הגויים; גם אנכי אמנם כן דמיתי, אך לא כן אדמה עתה, אחרי אשר ראו עיני את נינוה העיר הגדולה. שם חזיתי חכמי קדם, נבוני לחש, קוסמים ואשפים, הן כל ראתה עיני וחכמה באה בלבי. אל תירא, זמרי, שית ידך עמדי, ותחת היותך עתה משרת לאדוניך, גביר תהיה למשרתי ביתך”. ואנכי התבוננתי, כי דבר בליעל יצוק בו, וכי רוקם הוא בסתר מזמה להתנקש בנפשך ולהתגולל עליך תחת שואה, ואשליך חכה במעמקי לבבו ואומר: “מה תחשוב, אמנון, על מלך אשור? הכלה הוא עושה ליהודה, כאשר עשה לשומרון?” ויאמר לי אמנון: “את אשר אני חושב, אותה הגיד פיך הפעם. ואולם שמור פתחי פיך ואל תדבר באלה באזני האוהבים שערי ציון; אמנם, זמרי, כּלה יעשה סנחריב את ציון, כליון חרוץ, אשר לא תהיה לא שארית – הנה ערוך מַטבּח פה לאבירים, לפרים, לעגלים, לתורים וליונים יחדיו”. ואומר לאמנון: “ומה תעשה ליונתך תמתך, אם תשחרך באהבה לשוב אליה?” ויאמר לי אמנון: “ליונתי תמתי, הנחפה בכסף? לא – לא אתן לחית נפש תורי!”

ותתעורר תמר ואור נגה על פניה, ותאמר: “רב לי! עוד יאהבני אמנון. מי יתן יתמו דבריך!”

ויאמר לה זמרי: “מי יתן ואטמו אזני משמוע את הדברים האלה. התחפצי, גברתי, כי אביעה לך כזבים נעימים? הניחי־לי, איפוא, ואלכה”.

ותאמר תמר: “הוי גבר לא יצלח לבשר טוב! איש מבקש מלאכי אלהים עלי אדמות!”

ויאמר זמרי: "הן מיום דעתי את אמנון דבר דברים, אשר יקשיבו למו מלאכי אלהים, אך אהה לליל אמש, אשר דבר דברי בלע, אשר יאטמו השדים אזניהם משמוע, כי השקני אמנון יין ושכר, וישת גם הוא משקה מרבה להכיל, וכליותיו המו וישתוננו בקרבו. עיניו אדמו, לשונו נעה בפיו בכבדות, ושפתיו פשק לדבר דברי בלע, כי האריך פה על המלך, על השרים ועל הצבא. וירחב לשון על בן אמוץ ועל כל בני הנביאים, אשר התהלך אתם. ויוסף לדבר על אדותיך לאמר: "הן שאלתני, זמרי, מה אעשה ליונתי תמתי? דע לך, איפוא, כי בין חללי חרב לא תמָנה ובין מתי רעב לא תתחשב: אני, אני אשים קברה, ויען אשר בגדה בי, לכן הנני אליה'. ואשאלהו לאמר: ‘הלא לשונך דברה לתמר אהבה וידידות תמיד, ואיך נהפכת בה פתאום?’ ויאמר לי: ‘הלא כזאת וכזאת תדבר לשון, והלב יחשב דרכו; עוד מעט תראה, זמרי, כי לבי ראה חכמה הרבה מאד ולא לשוא הובילוני רגלי אשורה’.

ותמר שתה ידה על לבה ותאמר: “ה' אֱיָלותי! הבה לי כח לב להכיל את כל הדברים האלה”.

ויוסף זמרי ויאמר: “גם כחי כשל לשמעם, אך נבלעתי מן היין ותרדמה כתרדמת מות נפלה עלי ואישן. אנכי הוזה שוכב על משכבי, ואמנון העירני משנתי בחצי הלילה, ויאמר: ‘הבה, לכה עמדי ואראך את ידי’. כחולם הייתי בלכתי אחריו, חג ונע כשכור, כי עוד לא סר ייני. אימה חשכה כסתה את עין הארץ ואת עצם השמים, ונלך ונבוא אל התופת. ‘האח! האח! – שמעו אזני קול עלמה קורא – ‘האח, אמי! הנה אמנון בחירי! מאהבי בא!’ והנה קול אשה עונה אמריה לאמור: ‘הנה הבמה בנויה, בערי, בתי, אש, וראה אמנון מאהבך את כל איומי תבל, הסרים למשמעתך’. עודנה מדברת, ובאשה עלתה באפי מצחנת גפרית וזפת בוערה, והנה לבת אש ירקרקת אדמדמת עלתה על הבמה, ולאורה ראיתי אשה בעלת חן ועלמה יפה־פיה, שערות ראשיהן פרועות, ובשולי בגדיהן, השחורים כעורב, מאזרות הן זיקות הלהבה ומדברות לאמר: ‘בערי, בערי, אש שאול, והציתי כשאול קנאה בלב תמר, ובערה והיתה כמוקד אש’. ותגש העלמה אל אמנון ותאמר: ‘הפר הפעם בריתך את תמר’. ויאחז אמנון בידה וישקנה למו פיו ויאמר: ‘בוז אבוז לתמר ולעשרה, ובאהבתך אשגה תמיד’. ותאמר העלמה: ‘לכן אעידה לי עדים איומים בבריתנו’. ותשרוק בשפתיה והנה סופה הומיה כחלילים בכל גיא התופת, ורוח טומאה נשא פראי ציה מארבע רוחות. והנה אריות וכפירים שואגים, דובים הומים, זאבי ערב מיללים, וחזירי יער חורקי שן, ואחריהם משק בעלי כנף מורדי אור, בנות יענה, לילית ועורבי נחל צועקים ומיללים בילל ישימון, גם נחשים שורקים, זוחלים ראיתי. עודני משתומם על המראה והנה מתי עולם עולים מן הארץ, מתנערים מעפר מות ונצבים בתופת. והנה השטן נצב על הבמה ושדים ושעירים מרקדים סביבותיה. אימת מות נפלה עלי ואקרא: ‘אהה, ה, אלהים! אנא באתי?’ והנה חרד אלי שד איום ויבעיתני ויאמר: ‘הס! כי לא להזכיר פה בשם ה’. הנה השטן מלך הבלהות, השתחוה לו ובשמו קרא’. ותגש העלמה אל אריה משחית ותאחז בזקנו, ותגישהו אל הבמה, ותהרגהו ותעלהו כליל ותזרוק מדמו על הבמה ועל אמנון ותאמר: ‘זה דם בריתי אתך וכֻפּר בריתך, אשר כּרתּ עם תמר על מפלת האריה’. והאשה שחטה שני חזירי יער ותקריבם על הבמה, והנותר מבשרם שמה בפרור, ותמלא הין יין ותסך מעט על הבמה, והנותר שמה בכלי. ותקרא העלמה בקול פחדים לאמר: ‘עֵד אתה, השטן, בבריתנו, ועדים כל איומי תבל!’ ותשרוק בשפתיה שנית וכל המראות והבלהות ספו תמו. עד מהרה בשלו בשר חזירי היער וישבו לאכול זבחי מתים, וישתו יין נסיכם, והנותר מן היין שמו בנבל ויתנו בו ראש פתנים, ויקראו גם לי לאכול ולשתות עמהם ואומר: ‘לא אוכל לטעום מאומה, כי נבהלה נפשי מאד’. ותאמר לי העלמה: ‘השמר לך מהגיד שמץ דבר, כי בנפשך הוא’. ואמנון התהולל עם שתי הנשים, ואנכי הייתי משוגע ממראה עיני וממשמע אזני, כחי עזבני ותרדמת מות נפלה עלי ואישן. הקיצותי, פקחתי עיני, והנה אנכי בחדר אמנון. קמתי ממשכבי לאור שחר, ואמנון נתן לפורה נבל יין וספר לשאתם אליך, ויאמר אלי: ‘הראיתיך, זמרי, את אימתי, עתה אראך ערמתי, רק שמור פתחי פיך’. ויהי כצאת אמנון מחדרו כרגע ואתגנב לצאת גם אני, ואומר: ‘ארוצה ואגידה לגברתי ויעבור עלי מה!’ האח! הנה הנבל מלא וגברתי חיה!”

ותמר, אשר מלאה חלחלה לשמע השערוריה הזאת, התנודדה פתאום כמתעוררת מחלום איום ונורא, ותאמר: “הה, ראשי סובב הולך כגלגל לפני סופה, גם ארבע פנות תבל חגות ונעות למראה עיני. קומי, מעכה, והחזיקי ידך בי”.

ותאמר מעכה: “כחולם זמרי בעיני, לא אאמין, כי בהקיץ ראה כל זאת. הבה אנסה־נא לדעת: היאָמנו דבריו אם לא?”

מדי דברה לקחה לה מעכה את היונה, אשר נתן לה תימן אחיה על הר הזיתים אות, ואשר היתה שעשועיה תמיד מן העת ההיא, ותשפוך מן היין אל פיה, והנה היונה נודדת כנפיה ומשתקשקת על הארץ, רגע אחד – והיונה גָועה ותתחלחל תמר מאד ופניה חורו.

ותאמר מעכה: “אהה, גברתי, מות בנבל, ומה תעני אַת?”

– ומה אומר? – ענתה תמר – אומרה להרים – כסוני, ולגבעות – נפלו עלי. הה! מבקש נפשי הפיק זממו היום.

וזמרי מרט שערות ראשו ויאמר: “לו כיונה הזאת גועתי תמול, כי עתה לא ראיתי רעה. התעוררי־נא, תמר גברתי, ונפשך תדרוך עוז על ראש פתן, אשר ארב לנשוך אותך עקב”.

ותמר נאנקה דום ולא יכלה דבר מאומה מנהמת לבה.

וזמרי נבוך בקרבו ויאמר: “הלא את, גברתי, הפצרת בי לספר לך את כל אשר נפשי יודעת”.

ותתאנח תמר ותאמר: “הן אתה לא נגזרת ממראה עיניך, ואנכי שמעתי רק לשמע אזן ורוחי חֻבלה”.

ויאמר זמרי: “הלא גבר אני, ואמנון זר לי, ואַת, גברתי, זרי אותו הלאה גם אַת, ושכחי אותו ואת עלילותיו. ראי הזהרתיך, אף השבעתיך בשם ה' לבלתי הגד שמץ דבר מכל אשר ספרתי לך, כי ירא אני את אמנון”.

ותאמר לו תמר בחמת רוחה: “הוי, גבר ירא וחרד! הלא אשר היה לך להגיד הגדת, ועתה הניחה לי”.

ותלך תמר ותבוא החדרה. ויבוא ידידיה גם הוא, ויאמר לתמר: “מה לך, בתי, כי כצל אַת נהלכה, למה תסתירי יגונך מאביך? האם אין עזרתה בי?”

ותפול תמר על צוארי אביה ותבך, ותאמר: “שא־נא, אבי, לפשע בתך האומללה, כי סרתי מאחריך. אנכי כראות עלמה ראיתי את אמנון ואוהבהו, ועתה הה! עיני ראו מה רבה רעתו, כי התמכר לכל תועבה, ואתעבהו גם אני. אשחרך, אבי, אל ידע חננאל בכל זאת, אנכי הביאותי תועבה אל ביתך ואנכי ארחיקנה”.

וידידיה הניע ראש ויאמר: “אויה לי ואויה לך, בתי! כי הסתרת תמיד עלילותיך מאת אביך, ועתה כתבי אליו מרורות והרחיקי אותו מביתי, כי ידעתי את מריו גם אני. החרשתי, התאפקתי לדעת עד אָן יסתולל בך”.

ותבך תמר ותאמר: “אמנם, אדוני אבי, השחית אמנון, התעיב עלילה, עליה ישומו שמים, מר יבכיון מלאכי מרום ממעל, אף תרגז שאול מתחת. הניחה לי, אבי, כי לבי סחרחר ולא אעצור כח, בראותי פניך. אויה לי, כי פיך מריתי”.

ויעזבנה ידידיה ויצא, ותמר שכבה על ערשה למעצבה.

וחננאל בא אל חדר תמר וימצאנה מתיפחת, ויאמר: “מה לך, בתי?”

ותבך תמר בכי תמרורים ותאמר: “שעה ממני, ישיש כביר ימים, הן רבות ראית באורך ימיך, ראית טובה אף עוני, גם אותי חזית מאושרה, והנה באתני צרה, כי חליתי מאד ונפשי נעתקה מאמנון ביום אשר קויתי לו”.

ויחרד חננאל בשמעו זאת, ויאמר: “הוחילי, בתי, לאלהים, כי לו הישועה”.

ויצא חננאל מאתה לדבר עם ידידיה ותרצה, לשלוח אחד ממשרתי ביתם להביא רופא וצרי מגלעד.

ותוגת תמר נהפכה לחמה בוערת בקרבה, ותשב לעת הצהרים ולכתוב אל אמנון מרורות. ותרצה הפצירה בה להגיד לה: מה זאת נהיתה? ותאמר לה תמר: “אל־נא, אמי, אל־נא תאיצי בי, אבריח־נא את אמנון הבליעל מארץ ה' ואגידה לך את השערוריה, אשר עשה ואשר עיני ראו ולא זר”.

ותתאנח תרצה ותאמר: “אויה לי, בתי, כי הלכת בשרירות לבך לאהוב ולתעב ככל העולה על לבך. זכרי־נא חסדו לך ולאבי”.

ותאמר תמר: “לא אלף שנים חי אמנון בצדקה וחסד, כי עתה רעתו הרַבּה כתהום תכסם; הלא ידעת, אמי, כי שמו וזכרו היו תאות נפשי, ועתה לזכרו תפול עלי אימת מות. הניחי לי, אמי!”

עודנה מדברת ועוץ בא, ויאמר: “הואילי־נא, בת נדיב, להשיב את אמנון מאהבך דבר, כי כלו עיניו מיחל לדברך”

ותאמר לו תמר: “האם עודנו בציון? ימהר־נא לצאת את העיר בטרם יתרועעו דלתים ובריח, כי חרב נוקמת מעופפת על ראשו. אמר־נא לו, כי חלקו מחמאות דברי פיו וחלקלקות וחושך יהיה דרכו”.

ותאמר לו תרצה: “אמור לו, כי בדרך, אשר התיצב עליה, יוליכהו ה', וכגמול ידיו יעשה לו”.

ותאמר לו תמר: “לך ושוב לפנות ערב ונתתי לך ספר לשאתו על עוכר נפשי ונפשו”.

וילך עוץ בנפש מרה להגיד לאם אמנון, כי בנה נפל ברעה. ותשמע נעמה הדברים מפי עוץ, ותספוק כף ותאמר: “עוד הצרה הזאת חשׂך לי אלהים להביא עלי שוד ושבר כתומם יחד, ועתה חושה והגידה לו לשום לדרך פעמיו, ואני ובתי נמהר לצאת בעקבותיו ובית לחם ימצאֵנו, כי שם גם את סתרי נמצא כיום”.

ותבכינה נעמה ופנינה בכי תמרורים. אך אהה! אבד מנוס מנהם, כי שם ידידיה אורבים למו לתפשן בלילה, להביאן אליו ולהסגירן לזקנים.

פרק כ"ג

תָּעָה לְבָבִי, פַּלָּצוּת בִּעֲתָתְנִי, אֵת נֶשֶׁף חִשְקִי שָם לִי לַחרָדָה.

(ישעיה כ"א, ד')

השמש נטה לערוב, ותשלח קויה האחרונים על תועפות הר הזיתים. ואמנון, אשר כלו עיניו מיחל לפורה ולעוץ, הלך העירה, וישב במפח נפש, והנה הוא מתהלך בלב רגז על יד נחל השלוח, במקום אֶשׁד נחל העדנים הזה אל נחל קדרון. ויאמר אמנון: “מה נעמו מי מנוחות האלה ההולכים לאט! כעין הבדולח יאירו וכעצם השמים יטהרו, אך הנה אל מקום לא קדוש יהלכו, אל נחל קדרון, אשר ישליכו בו כל טומאה; הלא כמי השלוח הזה, כן נחו, שקטו רעיוני, וכמוהו תשתפך עתה נפשי ביגון קודר. הה! לא ארכו לי ימי שלותי והנה קדמוני ימי עוני; רעיוני אהבה עלו כיונקים לפני, גדלו וירומו כנפילים, ולא ידעתי, כי בני ענק אלה לוטשים צור חרבם לי, להכרית מקרבי כל נטעי נעמנים, אשר טפחתי ורביתי בתום לבבי ובנקיון כפי; הה! רוחי נבקה בקרבי, נפשי נבהלה ולבבי כים נגרש כבוא סופה”.

וילך אמנון הלוך ובכה, ומעלה הר הזיתים בבכי עלה בו. והנה קול עוץ קורא אליו מבין העפאים: “חושה, אמנון!”

– האח! – ענהו אמנון – הנה עיני תלויות לך ואזני קשובות למוצא פיך.

– אהה! – ענהו עוץ – הנה מהלומות בפי ומות בידי.

כדברו זאת, שם נגד עיניו את הספר, אשר כתבה לו תמר, ואת נבל היין, אשר השיבה לו, ויאמר: "כה אמרה לך תמר: ‘הספר הזה לנו ספר כריתות להכרית אגודתנו לעד, ישתה היין הזה וישכח חן, אהבה ונעימות’. ואנכי לקחתי הספר ונבל היין ואצא, ותצא מעכה אמתה אחרי ותאמר לי: “אל ישתה אמנון, מחר בבוקר הנני ללכת אליו ולהגיד לו נוראות, כי נהפכה לו תמר לאכזריה ואת נפשו היא מבקשת”.

ויקרא אמנון מעל הספר כדברים האלה:

"כבוצר משיב ידו על סלסלות וכמלקט שבלים בעמק רפאים, כן אשובה אנכי ללקט אמרינו הנעימים, בבצור ה' את רוחנו ביום נחלה וכאב אנוש. רעי! דודי! בחירי! שאהבה נפשי! כן קראתי לך תמיד באהבה, וכן גם אתה קראת לי: יונתי! תמתי! יחידתי! אחת אַת לי בתבל ומלואה! כן חלקו מחמאות אמרי פיך, וידיך – הה! – חצבו לי קבר. שפתותיך – שושנים, וזממי לבבך כחוחים, כן זַמות לעשות ליונתך, ליחידתך. ועתה, חתן דמים! רב לנו להגות כיונים בהגה אהבה, חן, ידידות ונעימות, נבחרה לנו המון דובים ושאגות כפירים. שמע, איפוא, שאגתי והמית רוחי, שמע, אם עוד לא אטומה אזנך כפתן חרש. אך מה אדבר? ערלה אזנך, כמו ערל לבך, כי חלֵב תנינים ינקת, חמת פתנים במדבר. איה אמנון, אשר קם כמלאך מושיע להציל נפשי מאריה משחית? הה! עלי נפשי תשוח בשאלי: איהו? אמנון בית הלחמי גאל חיי, ואמנון המעונן זמם לקפדם כאורג. אם אָמרי: אשא שערוריתך על שפתי, יראתי פן יאנף אלהים בעיר והכה ארץ יהודה חרם, כי הרגיזו תועבותיך כס יה. היה־נא לי כרגע אשר היית לי אז, היה אמנון, והשיבה אל לבך: למי עוללת כה? למי? הלא לרעיתך, תמתך, ליונתך יחידתך, אשר לא אַבתה להמיר אותך במלכים וברוזני ארץ! כיפה פרי תואר ראיתיך, ותשגשג ביום נטעך בקרב לבבי. אויה לך, כי גמלת בו כענב רוש, ואויה לי, כי כחץ שנון אוציאך מקרבי, וסגור לבבי נקרע לגזרים; פוררתני בתועבותיך, פצמתני בחמאות לשון רמיה. לא אבית לתת לחית נפש תורך, ותטרוף נפשה אתה.

“ועתה ברח לך, מבקש נפשי, ברח לך אל מקום הרים יעשנו ויַמים יהמו יחמָרו; ברח לך מעונות אריות, הטָמן במאורת צפעונים, גם שם יוָדע רשעך, כי הרֵעותָ לעשות מהם. האריה חובב לביאתו, התנינים ירחמו גוריהן, ואתה טרפת נפש חוננתך ואוהבתך. ברח לך, נחש בריח! אל תנסה לפתותני בחלקת לשון אפעה; נוסה על נפשך, למה אראה את דמיך, המוגרים לפני כמים ארצה? כי חמה קדחה באף גואלי וקרובי, ואם ישיגוך וטרפו נפשך באפם ולא יחמלו ביו נקם. אולי תשאל: אנה אברח מפניהם? הלא ידעת הדרך, היורד שאולה, לא יעברנהו טהר לב, והוא לך, עליו התיצבת ובו תלך, עד אשר תאבל עליך נפשך ונהמת באחריתך”.

ככלות אמנון לקרוא את הספר, ויגז ראשו ויקרע בגדיו, וינהם מנהמת לבו, ויקרא: “אהה ליום מהומה ומבוכה! כי בלל ה' את שפתינו, כי רוח חן ותחנונים שפכתי לפני תמר, והיא כתבה עלי מרורות, ותטפול עלי חטאת קסם מרי, ותתנני כרוצח מבקש נפשה. הה! בינתי תסתתר, לא אבין לה. לא כן תמר עמדי, אין זאת כי אם הצמיתוני מלשני בסתר, ותמר נתעה בשוא להאמין בם; אלכה נא ואתנפל לפניה, אבכה בכי תמרורים באזניה ונהפך לבה בקרבה”.

– אל־נא, – ענהו עוץ – אל־נא תרוץ לקראת המות. הן מעכה, שפחת תמר, הגידה לי לאמר: “מחר הנני לבוא אל אמנון להגיד לו, כי נהפכה לו תמר לאכזריה ואת נפשו היא מבקשת”. הן מות בנבל היין ותשלחהו לך תמר לשתות ממנו ולשכח חן, אהבה וידידות, ולמה לא תשתה המרשעת ממנו?

– דום, עוץ! – קרא אמנון – אזני תחרשנה, בשמעי אותך מחרף את שמה.

ויאמר עוץ: “לך, איפוא, אליה, אם יקר לך המותה מידה. חלילה לך, אמנון, מנפול כבן עולה, חוסה על נפשך ואל תתננה ביד מבקשיה, חושה והמלט על נפשך”.

– לא, – ענהו אמנון – לא על נפשי, כי אם מנפשי אמלט, אשר היתה עלי למשא.

ויאמר עוץ: “שמע־נא, איפוא, בקול אמך ואחותך, כי צווני להאיץ בך ללכת בית לחם, ויצאו גם הן אחריך עוד מעט, שם תמצא גם את סתרי בבית אבישי אדוני”.

ואמנון התעורר פתאום, כי לא האזין אל עוץ, ויאמר: “לכה־נא, עוץ, והגידה לתמר יונתי, כי אמנון מאהבה מחכה לה בכליון עינים תחת הזית, אשר חקוקים בו שמותינו לזכרון, כי עוד לי אליה מלין אין חקר, ומה שמץ דבר הגדתי לה בכל ימי אהבתי אותה?”

– אל־נא תשתולל, אמנון, – ענהו עוץ – ברח לך, כי בא השמש.

– כן דברת, – ענהו אמנון – עד בריחי שאול אברח, כי באה שמשי בצהרים. הנה בעלי כנף שבו אל מנוחתם, ומתי תשוב נפשי למנוחתה? הניחה לי, עוץ, לשאוף עוד מעט צל הזית הזה, מקום שעשועי את תמר. הה! מי מלל לי אז, אשר אנוח בו ליום צרה, להחליף כח בצלו, למען אמצא ידי ורגלי לברוח מכל חמודי עלי חלד? אהה לנשף חשקי! בו קויתי לששון והנה אסון. מחר יום חתונתי והנה באה מבוכתי; הנה בית אפריוני, אך מי יגור בו עם תמר? הגידי, קריה נאמנה, יחד הררי אל ענו באזני תמר לאמר: לא חתן דמים אמנון, כי אם עשוק על לא חמס. שלום לך, עיר אלהים, וכל שכיות החמדה; ושלום לך, תמר עדינה, חמה אין לי, לא אוכל התאנף בך, היפה בנשים, לוּ לא יקצוף גם אלהים עליך.

עודנו מדבר והנה תימן רוכב לקראתו על סוס קל, וירד ממנו ויאמר: “רכב עליו, ברח לך מהרה, פן תשיגך חרב נוקמת, המעופפת אחריך”.

ככלותו דברו, פנה וילך מבלי הבט עוד אל אמנון, הקורא אליו. וירכב אמנון על הסוס לבית לחם, ויאמר אל עוץ: “מהר והביאה אחרי את אמי ואחותי, כי גם שם לא אתמהמה”.

ויהי בשוב תימן ויבוא אל חדר תמר וימצאנה בוכיה מאין הפוגות. ויאמר לה: “שכחי, אחותי, נגינתך עם אמנון, והיי נכונה לקראת עזריקם, כי לו הוכיחך אלהים, אף יעדך אבינו. בלילה הזה יבואו הזקנים הלום ואָרשך עזריקם לעיניהם”.

וחננאל בא החדרה ויאמר: “לא, בתי, לא לעזריקם נתתי כל הוני, ועצתך לא תקום ולא תהיה”.

– אנא, אבי! – ענתה תמר – הצילני־נא מעזריקם ואל יקדמני ביום אידי; אל ידמה בלבבו לאמר: עתה תאהבני תמר בחרות אפה באמנון, כי מאסתיו וצלמו אבזה; גבר אחד ידעתי, ואחרי בגדו בי, אין איש עוד על פני כל הארץ.

ויאמר חננאל: “ומי יודע, אולי לא גדול עון אמנון כאשר יגיד אביך, כי לא יהפך גבר תמים לרשע עריץ פעם אחת. עוד מעט תבאנה שתי הנשים הנה, וחקרון הזקנים”.

ותרצה באה החדרה ותאמר: “הנה באו בנות הרשעה אל הבית. לא נפלאת היא, כי נפתה אמנון אחרי העלמה, כי יפיה כבת אלהים, לא ראיתי כמוה”.

ותמר חרדה, ותימן נפעם מאד.

– אך איה מעכה? – שאלה תמר במבוכה.

ומעכה יצאה מקיר העיר בנשף לרדוף אחרי אמנון.

פרק כ"ד

ונעמה ופנינה עמדו נבוכות בירכתי הבית. פני נעמה מכוסים בצעיף ופני פנינה גלויים, והשוטרים, אשר הביאון, כתרון מסביב. וידידיה צוה את תימן ותמר לבוא אל הבית, ואת אחד משרתיו צוה לקרוא לזמרי. ותבוא תמר ותבט אל שתי הנשים ותסוג אחור ברעדה ותאמר: “אהה, אבי! הנה אֵם לא רוחמה ובת שדודה, אשר צדו נפש יקרה ואשר מסכו לי יין רעל בתופת. המעט מהן כי עכרו נפש בחירי, ותבקשנה לספות גם את נפשי!”

ונעמה ספקה כפיה באין אומר ודברים ותבך מנהמת לבה.

ותימן הביט אל שושנת הכרמל בעינים מלאות דמע ושפתיו נאלמו.

ויאמר ידידיה: “הגדנה, בנות מרגיזות אֵל: האומנם לא ידעתן את אמנון מתמול שלשום?”

ותאמר פנינה: “אם אמנם טפלו עלינו זדים שקר, קחו את נפשי, כי עלמה אנכי, ואין את נפשי להאריך ימים על הארץ, אשר חנפה תחת יושביה, ומאמי הרפו”.

וזמרי בא אל הבית, ויבהל מראות את שתי הנשים.

ויאמר לו ידידיה: “אל תירא מהן, כי אם ידיהן רב למו בתופת, פה אזלת ידן לעשות מאומה”.

ויאמר זמרי: “שמענה, נשים, קולי: הן באמת יסד אֵל ארץ, טפח שמים; באמת יתהלך אדם בטח עלי אדמות, ובחסד ובמאת יכופר עון. זרענה אמת, וחסד תקצורנה”.

ותאמר נעמה: “הציגו־נא בפני. הודיעוני־נא, מה פשעי לפני ה'?”

ותאמר לה תמר: “הס, מכשפה ארורה! כי לא להזכיר לך בשם ה'. קראי לשטן ושרקי לבלהות צלמות, עמדי ברוב כשפיך, אולי תמצאי עונך ואת האיש העונה בך”.

ויאמר חננאל: “איה אמנון? הגדנה, כי ידעתן אותו, לשוא תתכחשנה לנו. הגידי, עלמה יפה! האומנם נפתה אמנון אחריך? הגידי, כי אין עוד מחסה בכזב”.

ותשא פנינה קולה ותבך, ותאמר: “אלהים יריב ריבי”.

ויאמר ידידיה לשוטרים: “סגרו את הארורות האלה בעלית הקיר עד בוא הזקנים הלום והִצילו מפיהן דבר אמת, ואתם לכו וקראו לעזריקם הלום”.

– חוסה־נא, אבי! קראה תמר – אל תסגירני אל עויל.

ויאמר ידידיה: “ראי־נא, בתי, הן אלה פרי מועצותיך ושרירות לבך”.

ויאמר חננאל: יבוא־נא גם פורה הלום, וגם אמנון יבוא ועמד בין שוטניו ומרשיעיו, אולי יש בפיו תוכחות".

והשוטרים הוציאו את שתי הנשים ויסגרון בעלית הקיר, וילכו לקרוא לעזריקם.

ודלת הבית נפתחה, והנה אבישי הזקן בא נשען על ידי סתרי אחיו, וידרשו לשלום ידידיה וכל אשר לו. ויענם ידידיה שלום בפנים נזעמים. ויאמר אבישי: “הן חליתי מאד, וה' הקימני מחליי, למען אשיש משוש אתך על ראש שמחתך, ביום חתונת אמנון ותמר מחר”.

ויאמר ידידיה: “הן שבע ימים אתה ותבוא לראות נפלאות: שעירים מרקדים סביבות חופתו, וקול מצהלות רפאים ופראים במשתה נגינתו”.

וישתומם סתרי ויאמר: “מה זה תדבר?”

ויאמר ידידיה: “הנה היה אמנון אמון אצלך, ולך לא הגיד, כי לקח לו עלמה מושלת בתוהו יליל ישימון ומרגזת שאול בדבריה”.

ויאמר סתרי: “אין זאת כי אם הפך אלהים ארץ ושמים, וירדו מלאכי מרום שאולה, וזעומי אלהים עלו השמימה”.

ויאמר לו ידידיה: “המעט ממך, כי התגנב זעום אלהים אל נוה שאנן להשבית שלום ממנו ולהרבות בו מהומה ומבוכה?”

ויאמר סתרי: “נוראות יהגה פיך וימריצני לענות. הלא מאז אמרתי לך, כי אמונתך בבני איש – אולת ורעה רבה, ועתה הנך אומר: השבית אמנון שלומך. לכן שמעני, אלופי: הן שלשה משביתי שלום מן הארץ: שנים מהם ילכו קוממיות, ומהם צדיקים ימלטו, והשלישי יתגולל תחת שואה, כדֶבר באופל יהלוך, ובו יכשלו תמימי דרך. צר ואויב כי יבוא אל ארצנו להחריד מנוחות שלום, עוז לנו באלהים, כי יכניע שאון זרים ברוח גבורה. זדים כי ישלחו בעולתה ידיהם להפר חוק ביד רמה ולהשבית שלום מעיר אלהים, שופטינו ידכאום בשער ברוח משפט וברוח בער. אך לא לנצח תאכל חרב מלחמה, ולא לעד תחבל זרוע רמה: חרב מלחמה תשוב אל תערה, זרוע רמה תשבר, והשלום ישוב לאיתנו. אך כל ימי הארץ לא תחדל תרמית לארוב לנוה שלום, ואם יאריך לה ה' אפו, כי אתה לא תשיגנה חרב המשפט. הלא היא המתרוצצת באורח צדקה, המחבלת און באין מבין. דמיונה כנחש בריח, הדור בנקודות ירקרקות, הזוחל בין פרחים, ונשך עקבות תמימים, והשחית וחבל חבל נמרץ, ולא ימצא הנשוך את נושכו, כי הנחש בפרחים יתחבא, ומרמה – במצוות ובחוקים לא שערום אבותינו. ועתה, ידידיה אלופי ומיודעי, אל תרשיע את אמנון טרם חקרך שוטניו, אשר ענו בו סרה; הן פרעות הפריעו בביתך ולא ידעת”.

ויאמר חננאל: “נמרצו אמרי האיש הזה, ועתה איה אמנון?”

ויאמר סתרי: “אין זאת כי אם הלך בית־לחם, בשמעו כי חלה אבישי”.

ויאמר ידידיה למשרתי ביתו: “ירכבו שנים על סוסים וישיבו את אמנון מבית־לחם”.

ותאמר תרצה: “הן חמקה מעכה מפה ולא נודע אנה היא באה, הלא דבר הוא!”

ויאמר ידידיה לזמרי: “הלא תענה עון אמנון בפניו?”

וזמרי חרד בקרבו, ויסתר מבוכתו ויאמר: “שא־נא, אדוני, ואשאלך: מדוע לא תחקור לדעת מי הן שתי הנשים ומי להן פה? אנכי שמעתי על אודותן, ופי יענה בהן לפני הזקנים עונות חדשים גם ישנים”.

וחשכת עלטה כסתה את עיר אלהים הנרדמה, וקול הצופים קורא לרגעים: "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל!, והשומרים הסובבים בעיר מרננים לאמר:

אַשְרֵי נָחִים עַל מִשְכְּבוֹתָם,

יְשָרִים לׂא יִסְּרוּם כִּלְיוֹתָם,

רוּחָם שָקֵטָה, נַפְשָם תָּנוּחַ.

אַךְ לֹא לְנָבָל שֵנָה עָרְבָה,

לֹא תְנוּמָה לְעֹשֵי תוֹעֵבָה,

לֵילוֹת עָלֵימוֹ נַפְשָם תָּשוּחַ.

ואחד השומרים אמר לרעהו: “שא־נא עיניך וראה צפונה כמראה לבת אש עולה ושוקעת!”

– היטבת לראות, – ענהו השני – אמנם, כתמרות עשן עולה מפאת צפון העיר, נחיש שמה לעזרה.

וילכו חמשת שומרים ויעברו דרך פנה, וישמעו קול מדבר לאמר:

“הנה חרבי באה בלבה, ופושקי שפתים למחתה לי, עוד מעט יהיו למוקדי אש. אך מדוע תרחפנה עצמותי? הה! לבבי תועה, השיגוני בלהות לא ידעתי אכנה. הן חומות קריה כשעירים רוקדים לנגדי, והמגדלים כבני ענק יחרידוני ויבעתוני. פרוע אנכי וכזאב ערבות הייתי תועה באשון ליל, עלי ישומו שמים, תחתי תרגז ארץ והרוח הומה בקול פחדים באזני: סור, טמא! אויה לי כי נטמאתי, כי אצבעותי נוטפות מדמי אמי, לא יְדיחום מעינות תהום, ומים רבים לא יוכלו לכבות את הבערה, אשר הבערתי באבי, ואנכי – הה! אנה אני בא? הלא אנכי הולך למות בקלון ובחרפה”.

– כן דברת, – ענה אחד השומרים. וחבריו עמו יחד תפשו את האיש ויאמרו: “הן שפתיך ענו בך, ועתה הגידה: מי אתה? לשוא תכסה נבלה במשאון, למצער יקחנה אופל. השמש תזרח עליה וגלתה סוד לילה”.

עודם מדברים והנה השוטרים, אשר שבו מן הבערה, פגשו את השומרים ויאמרו: “הן קרה אסון בעיר. הה, מוקדי עולם! הה, קודחי אש!”

ויאמרו השומרים: “הנה נפל עתה זאב ערבות בידינו והנה היה כרחל נאלמה ולא יגיד מי הוא, אחרי שמענו נוראות עברו על שפתיו”.

ויאמרו השוטרים: “הבה נוליכהו אל בית ידידיה, כי שם נועדו הזקנים, ושמה יביאו גם את החללים. הוליכוהו, ויהיה אשר יהיה”.

ויביאוהו השומרים והשוטרים אל בית ידידיה.

והזקנים יושבים לכסאות בכבוד והדר, וזמרי מספר להם את אשר ראה בתופת. ושתי הנשים עומדות שוממות, מתיפחות ומפרשות בידיהן ואין בפיהן תוכחות להשיב כזביו. ותמר שוממה בחדרה ממשמע אזניה. והנה הובא עזריקם אל הבית. ויהי כראותו את זמרי, ויוצא מתחת למדיו חרב מרוטה, אשר הבריקה אימה, וידקור את זמרי ויאמר: “זאת מנת עצתך ותחת הכסף אביא לך ברזל”.

– הוי, רוצח! – קראו הזקנים.

ועזריקם הניף חרבו שנית על נעמה ופנינה, כי היה כמשוגע, אשר תבעתהו רוח רעה. ויחרד תימן מאחריו ויאחז בערפו וישליכהו ארצה, והשוטרים הוציאו חרבו מידו ויאסרוהו על פי הזקנים. ותמר יצאה מחדרה ותחרד למראה עיניה. וזמרי צעק בחבלי מות: “אויה לי! אמנון הצדיק ואני ועזריקם הרשעים”.

ותתחלחל תמר בשמעה כזאת, ואבישי וסתרי תמהו איש אל אחיו. והנה קול זעקה נשמע מחוץ, ויאמרו השוטרים: “הנה חללי ידי עזריקם מובאים!”

והנה נפתחה הדלת ובני עכן באו וידיהם על ראשם, ויאמרו: “אהה, כי הרבה נבל אחינו שוד ורצח, כי הצית אש באהל, אשר אסף אליו את אביו ואת חפר ובוקיה, ויסגור הדלת בעדם מחוץ, ותגש הלאה אמנו אליו וידקרנה בחרבו”.

– מי הוא זה נבל? – שאלו כל השומעים יחד.

ויאמרו בני עכן: “הנה נבל הרע הזה, אחינו בן אבינו ואמנו, הנקוב עזריקם בן יורם”.

ויתנו הזקנים קולם לאמר: “הביאו־נא לפנינו את החללים”.

ויאמרו בני עכן: “עוד רוח חיים באבינו ובחפר בבוקיה, כי הצלנום מיד הלהבה כאודים עשנים”.

וישאו השוטרים את עכן ואת חפר ובוקיה ואת חלאה אל בית ידידיה. וחלאה מתה לשחת, ועכן, חפר ובוקיה שרופים באש כסוחים ומראיהם כעין נחשת קלל, וישכיבו אותם במטות, והם צועקים מרה מעצמת מכאוביהם.

– הה! – זעק עכן – אלהי משפט ה' וישלם לי כפעלי. זה שמונה עשרה שנה השיאני מתן השופט להצית אש בחגית אשת עברתו, ואשַלח אותה אותה על שלשת בניה באש, ואנקוב לנבל בני את שם עזריקם הנשרף, ועל נעמה, אשת אדוני הטובה והתמימה, שמתי עון הבערה.

– הה! – ענו חפר ובוקיה – אלה חבורותינו ופצעינו, כי אנחנו היינו בכל רעה, להריק אוצר יורם ולמלא בית מתן מהונו; להעיד בנעמה שקר לפני הזקנים ולתת את שמה לחרפה ולדראון, ובאחרית הימים הבערנו אש בבית מתן, בעבור עליו רוח רעה.

– הה! – הוסיף עכן – הנה נעמה העדינה יושבת עם בתה באהל אשר בשער הגיא, קראו למו ושבו אל אחוזתן.

הה! אויה לי! – צעק זמרי, באחוז אותו השבץ. – אויה לי, כי עניתי שקר באמנון ובשתי הנשים, אשר לא ראיתין זולתי היום.

ותמר ותימן השתוממו, וידידיה ותרצה ספקו כף, שרקו ויניעו ראשם. ותמר אמרה אל תימן: “היפלא איפוא הפעם, כי אהב אמנון את בת יורם, בת טובה, יפה ואומללה? הה! נקי הוא, ומה, איפוא, אנכי?”

ותרצה נגשה אל נעמה ותגל צעיף פניה, ותחבקנה אשה רעותה ותבכינה באין אומר ודברים. וידידיה עמד נדהם. וחננאל זעק לאמר: “איה פודה נפשי ויורש הוני?”

ויאמר ידידיה לנעמה: “שמעי־נא, אשת יורם רעי הכבודה. הנה באש נשפט ה' ובחרבו להוציא לאור צדקתך ולמלא פני קלון, כי חרפתיך ולא ידעתי”.

ותימן נפל לרגלי אביו ויאמר: “חוסה־נא, אבי!”

ויקימהו ידידיה ויאמר: “מה לך, בני?”

ויאמר תימן: “הנה זאת העלמה, אשר אהבתי זה כמה באהבה עזה כמות, והיא גם היא כמו כן אהבתני ותפחד מחמת עריצים ולא ידעתי מי היא, עד אשר טפלו עליה שקר זדים, ואהי גם אני בצוררי נפשי, כי נפשי היא זאת וחיתי, ובלעדה כאין אנכי”.

ותאמר לו נעמה: “לא עת הגות אהבה, כי אם עת הסר איבה היא. ועתה הגידי לי, תמר עדינה, מה עול מצאת בי ובבתי, כי חרפת אותנו כמכשפות ארורות?”

ותאמר תמר: “הן אהבָתי את אמנון, אשר ראיתי חובב את בתך, וקנאתי, אשר בערה בי, מסכו בי רוח עועים. הה! מי יתן שבתי עם בתך היפה כנשים גם יחד לאמנון!”

ויאמר סתרי: “הוי עלמה נמהרת לב להשפיל ולרומם בלי דעת, התהיה בת יורם האלוף לעלם רועה? ועתה שמעי, בת עדינה ונמהרה, ושמעו כל העומדים פה, והגדתי לכם אחרית דבר: אמנון הרועה ופנינה תאומים הם, אשר ילדתם נעמה אשת יורם. ויהי אמנון אמון אצל אבישי אחי, ופנינה ישבה עם אמה בכרמל ותלקט בשדות אביה ובכרמיו, וכל יושבי המקום ההוא, הקוצרים והבוצרים, קראו לה שושנת הכרמל על יפיה”.

– אמי! אחותי! – נתנה תמר קולה, בנפלה חליפות על צוארי נעמה ופנינה, ולא יספה דבר, כי התעלפה.

וידידיה ותרצה, אשר שממו גם הם, נשאוה אל חדרה וישכיבוה על מטתה. ונעמה אמרה לתימן: “שלח־נא, בני, רוכבים בסוסים והשיבו את אמנון בני מבית־לחם”.

וימהר תימן לעשות כאשר צותהו אשת יורם, והזקנים שבו לבתיהם, בראותם כי גדלה המבוכה בבית ידידיה.

וזמרי נאבק עם מר המות, גרונו נחר ועיניו, המזרות אימת מות, ילטוש אל עזריקם, האסור בעבותים. ויאמר לו עזריקם: “מי שם מרורת פתנים ביין ומי השיאני לעשות את המעשים האלה? הלא אתה, זמרי, כי התעברת על ריב לא לך בעבור הבצע”.

– הוי, זמרי! – קרא תימן – הוי, צדיק תמים! איך נאלמת דומיה מכאב נעכר, תשמע מוסר כלמתך מפי נבל ולא תענה. הוי, בר לבב! מרבה עולה לה' על כל דבר שפתים, על מראה עינים, על משמע אזנים ועל ריח אפים, ומה חטאך הפעם, כי הקרבת היום זבחי אדם לשחת ותעלם כליל אש? העוד תלטוש עיניך לי? הוי, פתן חרש! תמקנה עיניך תפריש כצפעוני. אתה זבוב מות, אתה הבאשת שמן רוקח, ובזעם לשונך הפכת שושנה ללענה ואת העדן לשאול; רדה, איפוא, שאולה בשבר רוח, כי הפך ה' כל מר למתוק.

ותאמר לו נעמה: “הלא עתה, בני, תבין חידתי בתופת. הנה עיניך רואות את השושנה ואת החוחים האלה, אשר העיקו לה מסביב! קוצים כסוחים, שרופים באש, מות ירעם, יען רעתם כי רבה! גם זה נבל הנתעב משך את בתי ברשתו ויאמר להושיבנה אתו על נחלות אביה, אשר לא עמל בהן, ובראותו כי בתי לא תגור אתו, ויבקש להגירנה על ידי חרב”.

– הה! – קרא נבל – הן שמי היה לי לחגא. ועתה, תימן, קומה והגירני על ידי חרב, כי שבעתי קלון מכבוד, חרפה מחיים. התר־נא ידך ובצעני.

– לא, זוחל ארץ, – ענהו תימן – לא אחלל חרבי על עצב נבזה כמוך, כי אם רמוס ירמסוך רגלי השור והחמור, ומנת שועלים תהיה כפגר מובס.

ותרצה יצאה מחדר תמר ותאמר לתימן: “צוה, בני, ופִנו את הבית והסירו זעומי אלהים אלה מנגד עינינו”.

ויעש תימן כן, ויַסגר את נבל לבני עכן לעשות בו כטוב בעיניהם. ותקח תרצה את נעמה ואת פנינה ותביאן החדרה אל תמר, אשר שבה לאיתנה, ותפול תמר על צואריהן ותבך ותאמר: “אהה! כי יצא השטן מעמקי שאול לצחק בנו. לו שמעתי כל אלה מתמול שלשום, כי עתה דודי לא נִסע ונגלה ממני ועתה סלחנה לי, כי רבות צררתיכן בלי דעת”.

ונעמה ופנינה בכו, בדברה זאת.

ותאמר תמר: “הנה מחה ה' היום דמעה מעל פניכן, וקרנכן רמה בכבוד, אך מכאובי מי יודע? כי כצעיר משפחות חשבתי את אמנון ואוהבהו, ואיך לא תקצר רוחי היום בדעתי, כי הרחקתי ממני בן יורם, אלוף ביהודה ואלוף נעורי? אויה לי, כי הרחקתיו בלי דעת ומי יודע, אם ישוב עוד אלי?”

וידידיה ספק כפיו ויאמר לסתרי: “לך הצדקה ולי בושת הפנים. הנה הלילה הזה גלה אולתי, וזכרו יהיה לי לחרדה כל ימי חיי. מאז לא אביתי לקחת לקח מפיך על דברת בני האדם, והלילה הזה הורני זמרי דעת, כי אש אוכלה, שטף מים כבירים וחיה רעה לא ירעו ולא ישחיתו כאיש מזמות, הלובש מעיל צדקה למען כחש: נורא מוסרך, אלהים, ונפלאים משפטיך!”

ויאמר חננאל: “ישוב־נא אמנון הלום וינחמנו מעצבוננו. הנה בא חלומי, ובא אמנון גם הוא, בה' בטחתי! ועתה, נשים שאננות, היינה נכונות ליום מחר ושבתן אל נחלתכן, אשר נהפכה לזרים זה ימים רבים”.

ותימן אמר לנעמה: “יצא־נא לי הפעם מתוק ממר, ולא יעתק עוד הספיר מן הטבעת”.

ותאמר נעמה: “יבוא אמנון בני וחִברם יחד”.

ולא ידעו השומעים פשר הדברים האלה. ויספר להם תימן ככל הקורות אותו מיום היותו בכרמל עד היום. וישתוממו השומעים.

ויאמר ידידיה: “אכן יד אלהים נודעה באהבתי את יורם גבר עמיתי, והקם יקים אהבתנו לצאצאינו. ועתה, נעמה עדינה, שבי לבטח עם בתך היפה על נחלתכן, וה' הרב את יריבך, הוא יריב את ריב ציון, וכִלה העננים מעל עיר קדשו, ואשור לא יחרידנו”.

ותאמר תמר: “הן יצא כנוגה צדקכן, כן יאיר שמשי אל עבר פני. מי יתן ושבו הרצים עוד מעט והשיבו את אמנון בחירי הלום, וידעתי כי יסלח לי; וכי אהבתי אותו אהבה עזה כמות, על כן קשתה כשאול קנאתי”.

עבר נשף החרדה, נהפך לילה על חבר המרעים ובטרם בוקר ואינם, כי קפדו חייהם במכאובים רבים. ונבל נגזר מידי אחיו, אשר נקמו ממנו נקמת אבותם.

ביום ההוא בצהרים וכל בית ידידיה הובילו את נעמה ואת פנינה על נחלתן בבכי ובתחנונים. ויואילו אבישי וסתרי לשבת אתן בימי המבוכה, כי חרדה עיר אלהים לשמע סנחריב, אשר עבר עם צבאותיו את נהר פרת, ויושבי ציון מהרו לבצר העיר.

והרצים בסוסים שבו לפנות ערב ויגידו לידידיה לאמר: “באנו לבית־לחם ונדרוש לאמנון, ויגד לנו רועה אחד לאמר:, סר אמנון אל אהלי בלילה, ונפשו חכתה בכליון עינים לאמו ולאחותו, ויערוך דברים עלי גליון, ויבך בכי תמרורים, ויתן לי את הגליון לתתו לתמר בת ידידיה, והוא פנה ללכת בטרם בוקר, לא הגיד לי אנה פנה'”.

ויתנו הרצים לידידיה את הגליון חתום, ויוסיפו לדבר אליו לאמר: “ואת פורה, משרת אמנון, תפשו הרועים במגרשי העיר בית־לחם, בקומו על מעכה, שפחת תמר בתך, לרצחה, ונביא את פורה חיים, ואת מעכה – נמחצה ונפצעה, ונפשה קרובה לשחת”.

ויקרא ידידיה את הגליון ויבך בכי תמרורים, ויאמר אל הרצים: “אל תגידו זאת לאיש, פן תשמע תמר קושט אמרי אמת ויצאה נפשה. אמרו־נא, כי ארח אמנון לחברה לברוח תרשישה עם קציני יהודה”.

ויאמרו הרצים: “כדבריך, אדונינו, כן נגיד”.

עודם מדברים ותמר באה, ויקח ידידיה את הגליון ויסגרהו במלתחתו. ותאמר תמר: “מה זה, אבי, כי פניך חמרמרו מבכי?”

ויאמר ידידיה: “שאלי־נא, בתי, את הרצים”.

ויגידו לה הרצים כדברים, אשר שם ידידיה בפיהם. ותספוק תמר כפיה ותקרא: “אהה, אבי, כי נגזרתי!”

ויאמר לה ידידיה: “אל תשתוחחי, בתי, ואל תהמי, אל תנודי לנודדים, כי אם בכי ליושבים, הנותרים בציון, אשר חייהם תלואים למו מנגד; הטוב לך, בתי, לשבת עם בחירך במצור ובמצוק? דומי, בתי, והתחוללי לה', השומר רגלי חסידיו, כי שוב ישוב אמנון הלום עם כל נודדי יהודה ביום ישועה”.

ויוסף ידידיה לדבר על לבה, וגם אבישי, סתרי וחננאל קמו לנחמה, ותנחומותיהם נשארו מעל. רק מבוכת עיר אלהים רפאה מבוכת נפשה על נקלה.

ויחקרו את מעכה ותספר לאמר: “אנכי הולכת למות, ולמה אכזב? אנכי אהבתי את אמנון מיום הכרתיו, ואשית ידי עם שוטניו, ואת פורה, אשר עגב לי, פתיתי להצמיד מרמה ולהבאיש ריח אמנון. ויהי כאשר הפיקו שוטניו זממם, כברוח אמנון, ואצא בעקבותיו ללכת אחריו, ואנכי לא ידעתי, כי אורב פורה לי. אהה! כי דלק אחרי וישיגני ויכני מכת מות, ויצילוני הרועים, והנני עתה קרובה לשחת, ודמי בראשי”.

וידרשו את פורה, ויגד גם הוא כזאת. וישימוהו במשמר עד אשר יחרצו לו משפט מות.

פרק כ"ה

ועיר אלהים נבוכה. כל אזנים תחרשנה מאנקת מתי רעב, המולות קרדומות ומהלומות כשיל וכילפות, אשר יניפו מקרקרי קיר ונותצי הבתים לבצר החומה. כל פנים קבצו פארור וכל רוח נשברה, כי באה ציון במצור ובניה עד משבר.

וחזקיהו אסף כשנים עשר אלף איש, כולם ישרי לב ונאמני רוח, וישם עליהם שרי צבאות, ויקבצם אל רחוב שער העיר ויַרהב עוז בנפשם וידבר על לבם לאמר: “שמעוני, בני! הנה שאון לאומים באים לשום מצור על ירושלים. משאתם אל תפחדו ומהמונם לא תענו, כי עמם זרוע בשר, וזרוע ה' היא תאמצנו. התאזרו־נא ושימו יראת שדי על פניכם ואהבתו בלבבכם, דומו לה' והתחוללו לישועתו, כי עשה יעשה נוראות לא נקוה. הן זאת העיר ציון, לה נשואות עיני יושבי קצוות ואיים רחוקים, בחיקה מוטל גורל לאומים וממנה יצא משפט לגוים, כי היא תצא לרוָחה וכל הגוים ימחאו כף, יריעו מאפסי ארץ אל אלהים בציון. אל תיראו, מְתי יהודה, כי גואלכם חזק, ה' צבאות שמו!”

ושבנא שם את העיר כמרקחה ויסכסך את יושביה. ויתמכרו לו שלשה עשר אלף איש רכי לבב, בנים לא אמון בם, ויקבץ את ראשי הקושרים אליו ויאמר אליהם: "אמרו־נא אל העם לאמר: “מי האיש, החפץ חיים, ישמע לעצתי להשלים את מלך אשור בטרם יכה את ירושלים לגלים נצים. אך שוא יבקש חזקיהו תחבולות, ובדי ריק ייעפו אלה האוהבים שערי ציון לבצר חומתה, הגדר הדחויה, המלאה לה בקעים ופרצים. דמיונה כאיש נגוע מכף רגלו עד קדקדו פצע וחבורה, ובא רופא אליל וצוה לקחת בשר מבשרו להעלות לו ארוכה; הן ינתצו היכלי חמדה, בתי קיץ על בתי חורף יכו לרסיסים, אבן מקיר תזעק מרה, וכפיס מעץ יענה: הוי! הבזאת יבצרו העיר? הבאלה ירפאו שבריה? לא לעזר ולא להועיל. הן שערי ציון סוגרו, אך שערי צלמות פתוחים לפנינו; מי הברֵכות נקבצו, אך מי הנהר הרבים והעצומים כפרץ רחב יאתיון, וברעם וברעש יבקעו העיר, ואם כעת לא תבקשו תחבולה, מחר בקהל רפאים תנוחו. הן כל כופר לא יועיל עוד ביום עברה, כי אחת העיד בנו רַבְשָקֵה , שר צבא מלך אשור, ושתים לא יוסיף: אין טוב לנו כי אם להכנע מפני מלכו. ועתה מה הבטחון אשר יבטח חזקיהו? אם בסגולות אוצרותיו? הן אזלת ידו לכלכל מתי מספר, מתי צבאו במצור ובמצוק, כי את שארית הכסף, הנמצא בביתו ובבית ה', אסף את דלתות ההיכל קצץ ויובילם שי למורא, מנחה למלך סנחריב; ואם בטח בכח ידו, עלו־נא לגגות והביטו אדירי אשור, אשר רבו ככוכבי השמים, אל מראיהם יוטלו עוזרי רהב. מצרים נתַנו יד, גם היו בצוען שרינו, ומבטנו הוביש, כי גם לב מצרים כנשים. הן כל ערי יהודה הבצורות נלכדו וקצינינו נדדו כצפרים עפות מקניהם, שרידי זקנינו גוְעים בפאת מטה מפני זלעפות רעב, ואמונים עלי תולע התעלפו בראש כל חוצות. פה שני אנשים נצים על חראיהם ועל גללי אדם, ופה צחה צמא ישיב נפשו במי שֵיֵנַיְהו וכמה עוללי טפוחים היו לברות לאמות רחמניות. אין חכמה, אין כח ואין עצה נגד מלך אשור, כי מי הקשה אליו וישלם?”.

במבוכות האלה ישבו נעמה ופנינה בהיכליהן וידידיה כלכל את נפשותיהן במצור, ותימן ותמר בקרו באהלן תמיד. ויהי היום ותימן בא אל חדר פנינה וימצאנה עצובת רוח ודמעתה על לחיה. ויאמר אליה: “ה' עמך, בת נדיבים! הנה עיניך כשמש וכירח בהאירם מבין מפלשי עב, ודמעותיך על לחייך כרביבים על ערוגות הבושם”.

ותאמר לו פנינה: “אהה, אדוני, כי אומללה אני!”

ויאמר לה תימן: “אל־נא, עדינה, אל־נא תקראי לי אדוני, כי עבדך אני, ואת גברתי מאז קנית לבבי, ולך אני. ועתה, הנה עכן, המקור המשחת, היה לך מקור ישע, יקר גזעך נודע, וקרנך תאיר כקרני שמש, בצאתו מחדרי אופל”.

ותאמר פנינה: “בת נדיבים אני, בת יורם, אך איה אבי ומה אחריתו? הלא שבר רוח ומות; נחלת אמי – שכול ואלמון; גורל אחי – נדודים ומרודים, ומה, איפוא, מנת כוסי? הלא אבל, בכי וכאב אנוש. איך תאיר קרני, אשר עוללה בעפר מיום היותי? ואיך אשאב ששון ממקור מרורות ותוגה? הה! קשתה יד אלוה על בית אבי, ומה עוד אקוה? הן עריצי הגוים יהמו ויסובבו עיר, בנות ציון לובשות חרדה, מבקשות מעוז בזרועות בעליהן, אביהן ואחיהן; איה, איפוא, אבי כי יסוך בעדי, אחי – כי יציל כבודי מחרפת צר? כל זאת באתני ואיך לא אבכה?”

– האת זאת הקוסמת? – ענה תימן, אשר לא גרע עיניו ממנה מדי דברי, – אף אמנם קסם על שפתיך; הן לאחיך תעגם נפשך העדינה, לאמנון, אשר אחי קראתיו גם אני, ולו ידעת שבתי ולכתי עמו מראש, כי עתה ידעת מכאובי גם אני; אך מי יתנני כאח לך לעתות בצרה ודבק לך מאח ביום ישועה. אמרי־נא לי, אחותי אַת – ורוח גבורה לבשתי; הלא אם בעיניך תלבביני ובנעימות אמריך תרהיביני בנפשי עוז, אמיץ לב אני בגבורים. יגשו אלי כל גבורי אשור, אנכי ארמסם, אטרפם כאריה משחית וכלביאה, אשר תפיץ אויביה, הנועזים לקחת גוריה מבין שדיה. אני, אני אהיה לחומת מבצר ולמסך מבדיל בינך ובין כל אסון; יעופו חצי אשור על ראשי – כנטפי מטר נחשבו לי; אשפות בני עילם וקשתותיהם – כקש יבש וכעלה נדף לי; אמרי־נא לי, עדינה, אחותי את, ונפשי תדרוך עוז!

– הה! – ענתהו פנינה באנחה – הן אין עזרתה בי, ואיך אתן לך עוז ותעצומות? מה חפץ לך בעלמה קשת רוח כמוני? הן מדמעותי ימס לבבך ומאנחותי תרפינה ידיך.

– מה חפץ לי בך? – שנה תימן את דבריה, – חפץ אשר כל חפצים לא ישוו בו. הלא החוחים, אשר העיקו לשושנה מסביב, בערו באש, ומדוע לא תאחז ידי בשושנה? השיבי לי, עדינה, את אשר לקחת ממני, השיבי לי שלומי ומנוחתי, וה' ישיב לך ששון ישעך.

ונעמה באה החדרה ותאמר: “הנכם נעצבים תמיד על משוש כי רחוק מכם, הלא תבכו למבוכת עיר אלהים ולאמנון, אשר נדד ולא ישוב עוד הלום. אחת היא על כן אמרתי: אם חפץ ה' בבית יורם, כי עתה לא יכבה את גחלתו, והשב ישיב את נדחו להקים בריתו עם ידידיה, אך אם הפר אלהים בריתם ואמנון בני לא יבוא עוד, לא תבוא גם תאותכם, והספיר נעתק מן הטבעת. לכן, תימן, שבה בדד בבית אביך ושא זעף ה‘, ולמה תמרר את חיי פנינה בתי? הלא לבך לב גבר, הבליגה על עצבך והקשיחה לבך מבתי, אולי ישקיף וירא ה’ גם בעני נפשותיכם, בעת אשר יעָרה רוח ממרום על על פליטת יהודה”.

ויאמר תימן: “הן בפנינה כל חיי רוחי, ובאחת מעיניה נשקפה לי תבל ומלואה, ואם אסתר מנגד עיניה, ונסתרה דרכי מה' ואור חשך בעדי. אהה! כי הייתי גבר אין אֱיָל ולבי כנשים להגות תאניה ואניה, והייתי כתמר אחותי וכפנינה חמדת נפשי יודע נהי. שלשתנו אהבנו את אמנון ושלשתנו נשא נהי בכי תמרורים על מחמד לבנו כי אבד ועל משוש כי רחק ממנו”.

ויבך תימן בדברו, ופנינה גם היא בכתה, ויגון נעמה טמון בקרבה.

מן העת ההיא מנע תימן רגליו מבוא אל חדר פנינה, וישב בדד בחדרו בבית אביו, ויבך וישא בשיחו עם תמר אחותו, המתאבלת על אמנון, ידיד נפשה, מקור יגונם יחד.

פרק כ"ו

ואמנון חרד לברוח מבית־לחם בלילה ההוא, אשר בא שמה, ויבוא עֲזֵקָה בבוקר, ויארח לחברה עם נודדי העיר ההיא, אשר שמו פעמיהם לדרך מצרים. ויהי בקרבם לבוא אל עקרון, ויתפשום גדודי הפלשתים וימכרום לבני היוָנים, אשר הלכו באניה לשוב אל אי כפתור, אשר לאיי יון יחשב ויביאו בני היונים את בני יהודה אל אי מושבם, וישימום לכורמים וליוגבים, ושם איש יהודה, אשר נשבה בימי אחז, וישימוהו בני היונים לפקיד על אחיו בני עמו, כי לא ידעו בני יהודה שפת יון.

ויהי עבודתם בהר נחמד, הנשען על שפת הים, אשר כרמי חמד יציצו כנזר על ראשו, ומראה הים, הנשקף אל עבר פניו, ישוה עליו הוד והדר. ויזכור אמנון את עיר אלהים ואת מחמדי נפשו וינהם מנהמת לבו, ויהי כשתיל זית, אשר הסיעוהו מקרן בן שמן ויטעוהו על ארץ מלחה, אשר עליו יבולו והודו יחשך.

הגיע עת הזמיר, ובני יהודה באו אל הכרמים לעדרם ולזמרם, ואמנון עושה מעשהו בפנת כרם אחד ועיניו נגרות מבכי. ויבוא אליו הפקיד ויאמר: “הן חִדש האביב פני האדמה, חַדש גם אתה רוח נכון בקרבך, כי צעיר אתה לימים ולמה תשתוחח? הן לא יחדש כנשר נעוריו גבר אחרי בלותו, אך עול ימים יחליף כח לתקופת האביב. קומה, עלם יקיר, והתאושש, כי מצאת חן בעיני בעל הכרמים ואני אהבתיך משנה אהבה על יפי תארך ועל מקום מולדתך, כי הגידו לי, כי יליד ציון אתה, ובעיר הזאת כל חיי רוחי”.

ויאמר לו אמנון: “הן צעיר אנכי לימים, אך לא ידעו ישישים כעסי והוָתי, כי מידידות נפשי נפרדתי, מאם רחמניה, ומאחות יפה־פיה, ותמצאני כקן יד שובַי וירחיקוני הלום. אויה לי. ציפור בודד! אין פוצה פה לרוחתי, ואין מוחה דמעה מעל פני. את תלאותי אספר לרוח, וצרתי אגיד לגלי הים, אשר ישאון אתי נהי כנהמת לבבי, ומה ינחמוני נעימות האביב? הה! לא לקשה יום ישוֹב רוח צח, ולא למרי נפש יאיר שמש, תלבש תבל פאר עדיה. ומה אשמח בפרחי עמקים, ופרחי כאבק יעלה? מי יתן לי אבר כיונה, אעופה הררי ציון, אקחה חמדת נפשי ואשאנה לאחרית ים, מקום אין בו נרגן ומלשין. אדברה והיא תשמעני, תראה דמעתי, תאמין בי. ואם חומות ירושלים ערו עד היסוד, וידידות נפשי גָועה בין חרבותיהן, אז אלכה על שוממות ציון, על משואות ארמונותיה ועל משמות דביר הקודש, אבכה על ארץ הריסותי, על הרג הרוגיה ועל מחמדי הטובים, אבכה, אריד בשיחי עדי השתפך נפשי האומללה”.

ויאמר לו הפקיד: “נכמרו רחמי מאד לנפשך המשתוחחת. אך לוּ ידעת מגנת לבי, כי עתה תחריש. אנכי ממרום עם הארץ הייתי, ישבתי שאנן בהיכלי שן, נהרתי באור ה', ידעתי אהבה בתענוגיה ואהי מאושר בארץ; אך אהה! כי אחריתי נכרתה. זה לי תשע עשרה שנה, שנות ראיתי רעה, בלותי, שַחותי על אדמת נכר, פה דכאני אלהים בארץ עניי, ובציון כבדה ידו על ביתי, ואש אכלה אותו על אשתי ושני בניה. הה! על שברם הָשברתי, ושֵמה תחזיקני לזכר אשתי האהובה, אשר בגדה בי. כל אלה הגידו לי נודדי יהודה זה עשר שנים, ומן העת ההיא לא נתתי פוגת לי, אך למה אכחד שמי ממך? הלא ידעת, אם לא שמעת, את שם יורם האלוף? ראהו עתה נצב בעניו ומרודו נגד עיניך!”

ואמנון שם עיניו עליו ויחרד ויתר ממקומו, ויחורו פניו וכחו עזבו כמעט. מעיו המו לאיש, אשר ירד פלאים מראש הרים אל מעמקי ים צרה, ולבו חרד מאבי עזריקם צוררו. ויאמר לו יורם: “למה זה נפעמת ולמה תשתומם? הלא אדם ערום יולד ואלהים ירוממהו אף ישפילהו”.

ויתאנח אמנון ויאמר: “מה נמרצו אמרי ידידות נפשי, באמרה אלי: ,מי גבר יראה חיים ומות כרגע ורוחו תכון בקרבו'. אף אנכי רואה הפעם מרום ושפל, על כן תפעם רוחי ויפוג לבי. האתה זה יורם האלוף, אתה, אשר שמך וזכרך נודע בשערים?”

וישאלהו יורם לשלום ידידיה עמיתו ולשלום עזריקם בנו ולשלום אבישי וסתרי. ויספר לו אמנון את אחרית מתן, וכדברו על אודות ידידיה לא יכול למנוע קולו מבכי, ותהי זאת לפלא בעיני יורם.

עודם מדברים ובוכים, והנה בעל הכרמים בא, וידבר אל יורם יונית לאמר: “הלבעבור זאת שמתיך פקיד על בני יהודה להמס את לבבם ולהרפות ידיהם מעבודה?” – ויגער בו ויאמר: “אתה תערוב את האנשים האלה, ומידך אדרוש עבודתם”.

וילך יורם אל מעשהו, ואמנון גם הוא שב אל מלאכתו.

ויהי ממחרת ואמנון השכים לכרמו בשממון, כי הוכה בקדחת. הבוקר היה בוקר לא עבות, אך טרם נכון היום התנשא רוח ים ויעל נשיאים מקצה ארץ ויתקדרו שמים מאפסים. ואמנון יושב בתמהון לב על ראש הפסגה, ועיניו נשואות לשמש, אשר הביט עליו כמתעתע, ויען ויאמר:

“אתה המאור הגדול לממשלת היום, שמש נעים, עד נאמן לי בשחק בברית עם תמר! הלא כעינַי כעיני תמר צופיות אליך לעת הזאת, ולנוגה זרחך תלך מעדנות על הר הזיתים לחזות בנועם מוצאך. הביאי לי תקוה בקויך ומרפא בכנפיך, הגיחי אלי בקרנות ישעך, נעימות אמרי תמר הביאם לי חמים, כעת צאתם מבין שפתותיה שושנים, השמיעיני את קולה לאמר:,קוה, אמנון, כי טובה תקוה מחיים!' זרחי, שמש צדקה, על עיר אלהים והוציאי לאור צדקתי נגד תמר. אויה לי, כי גערתה מלאתי, וה' לא יאיר פניו אלי. ומה לי אור שמש? לאורו אראה את מזורי, אביט עמל ותלאה. אספי, שמש, נגהך, הסתתרי בערפל כאשר נאסף שלומי וכאשר נסתרה דרכי מה'. מנעי, שמש, מארץ אורך כאשר מנעה תמר אור פניה ממני, וקדר היום על תבל וחשכו ירח וכוכבים ודעכו כאשר דעכה נרי. נפול יפלו מאורי אור ממכון שחקים כעלי אֵלה ואלון בשלכת, וישתפכו כאבני אופל וצלמות על אדמה, ונאסף שלום, ונאסף שמחה וגיל, ונהפכה אהבה לאיבה, חנינה לשנינה, צדקה לזעקה ותבל לאבל. וסכסך אל זועם אש במים ומים ביבשה, ונלחמו השמים בארץ, וארץ תתקומם לכל היקום עליה. ונשאר בשחקים שֵמה, ושאיה תבעית ארץ! כי הנה בְצָעָה אל בראשה, על כן יתפלצון עמודיה. מה ראש עפרות תבל? הלא ציון. ומה מוסדי ארץ? הלא ירושלים, חולי, ארץ, בנפול עתה מגדליה ביום רעש ותרועה. רגזו, שמים, כי נעו אמות הספים במעונה אלהי קדם, מעון אור עולם; הנה הלא הוכה שאיה, על כן חשכה עיר אלהים, ויושביה כצללים נהלכים ברחובותיה לנוגה ברק חניתות, לאור להט חרבות מרוטות וחצים מעופפים על כנפי מות. מה נורא הרג רב! כי פרצו בני אשור ועילם ויעברו שערי ציון, רמסו, טרפו רחליה הנאלמות, ונצח יהודה הִזוּ לארץ, ויֵז נצחה עד לב השמים, ויהפך הריח לדם ויאדם פלג אלהים, נחל השלוח. הה! חזיון נורא, חזיון משמות נצח. הה, ארץ הריסותי! כל הֵרע אויב בך, תם ורשע הוא מכלה, כי זעם אלהים מטה ביד אשור, ורצץ בו ראש הולך תמים ומחץ קדקוד מתהלך באשמיו; שוד משדי לא יבדיל בין טוב לרע, צדק ורֶשע יחדיו יטאטא במטאטא השמד”.

ויורם עמד מאחריו ולא אבה להפריע אותו ממרי שיחו ושרעפיו השתוללו בחומו, ויוסף לדבר בתמהון לבו לאמר: “אויה לי, אמי! אחותי! אנה באתן? איה עזבתיכן? אל תלכנה בתופת, שם גיא הרגה ושם יזובו מדוקרים, צבורים כדומן על פני האדמה. לכנה ועלינה על הר בית ה' והעריתן את נפשותיכן על מזבח ה' ההרוס. מהרנה, פן יגירוכן צרים על ידי חרב. הס, ים שואן! כי קול נהי נשמע מציון, קול אנקת חללים מהר הזיתים, כהר פרצים נדמה. אויה לי, הלא חיתי ישבה בו. השמיעיני את קולך, תמר, יונתי יחידתי. אללי לי! אין אומר ואין דברים, כי עיפה נפשך להורגים, ממרחקים אקראך, ואַת מתבוססת בדמיך. אתך יתגולל תימן בדמו גם הוא. בושי, חמה, אנה תפיצי אורך? קומי, אחותי, נפול יחדיו על חלליהם ונבלול דמנו בדם הנאהבים והנעימים האלה: החיים הפרידו בינינו והמות יאספנו”.

ולא יכול אמנון דבר עוד, כי התעלף ויפול על יצוע הדשא, אשר ישב שם. ויחרד יורם ויחזק בו ויאמר: “מעי המו לך, עלם נחמד, לבך תועה ושומם ופיך יביע חזיונות וחלומות נוראים. קומה ואשכיבך על ערש דוי, כי יצוריך כמו יתמוללו ונשמת אפך כלבת אש. פרח נחמד אף נעים! ארורים האנשים, אשר קטפוך מאדמת מטעך בידי רשע”.

כדברו זאת לקחהו בין זרועותיו וישכיבהו בסוכה אשר בכרם. ואמנון התעורר מעט וירא את יורם נצב עליו, ויאמר: “חוסה, אדוני, כי אומלל אני!”

ויאמר לו יורם: “השקט, עלם יקיר, כי כבני אסעדך על ערש דוי ואכלכל מחלתך”.

פרק כ"ז

ותמר לא נתנה פוגת לה גם היא, ותבך לאמנון יומם ולילה. ויהי בארבעה עשר לחודש האביב וסתרי בא אל חדרה בבוקר, וימצאנה סופקת כפיה ומתופפת על לבה, ויאמר: “הן נוראה המבוכה בעיר אלהים, הקיפה הזעקה את כל גבול יהודה: בכי, איפוא, ליושבי ציון ולא לאמנון, היושב עתה במנוחות שאננות על אדמת נכר”.

ותמרר תמר בבכי ותאמר: “בכה אבכה להולך, אשר לא ישוב אלי”.

ויאמר לה ידידיה: “למה, בתי, תעוררי רפאים, תעירי אהבת שוכן עפר? הן אנחנו הולכים אליו, והוא לא ישוב עוד עלינו; בכי לחיים, אשר חייהם תלואים למו מנגד, ואל תבכי למת”.

– ומה זאת? – שאלהו סתרי.

ויאמר לו ידידיה: “במתים נחשב אמנון, כי נגזר מיד אשור. הן תמול בא אלינו פליט מגבעת שאול ויספר לנו לאמר:,ראה ראיתי קציני ירושלים אסורים מקשת, ובהם עלם יפה עינים, קווצות תלתליו שחורות כעורב, עלם זך משלג, צח מחלב, אשר עברה חיתו בשלח'. ואנכי לא אנכר אותותיו, אכן אמנון הוא, ומיד אשור נגזר, אך הלא כהנה וכהנה שכלה חרב אשור, ולמה, בתי, תבכי לאחד? נשי יורד בור, כי לא ישוב עוד אליך”.

ויאמר סתרי: “ומי יודע? אולי עלם אחר ראה הפליט כדמות אמנון ובתבניתו. אך הלא אחת היא משתי אלה: אם מת אמנון, הלא לשוא תבכי, תמר, ואם חי הוא, הלא יש תקוה לאחריתו, ישוב אליך ביום ישועה. מנעי, תמר, עיניך מדמעה, קוי לה' ושכחי את אמנון בימי מבוכה”.

– לא, – ענתה תמר – לא אשכח את אמנון לנצח; גם ביום מלחמה ותרועה, גם ביום רנה וישועה, גם בהקיץ גם בחלום לא אשכחהו. אללי לי, כי נפעמתי מחזות קשה בתנומות עלי משכב, והחלומות לא שוא ידברו. שמעו ואספרה:

“תמול בלילה עליתי על ערש יצועי ברוח נשברה ואישן בלחץ לבב. ובחלומי, והנה המלך חוגר חרבו על ירך, שארית צבאותיו, אשר נאמנה עוד רוחם אתו, ערוכים ברחוב המזרח לצאת לקראת נשק ועוטרים אותו, ועיני חזקיהו דלו למרום ויורדות כנחל דמעה, עיניו נשואות לה' ובפיו דבר לאמר:,אנא ה‘! הבט משמים וראה מלך יהודה נודד מכסאו, מעירו, לערוך מלחמה במתי מעט את מלך אשור, אשר רבו אדיריו ככוכבי השמים. עליך אעזוב את העיר הזאת, נשיה, בניה וטפה, זקניה, אלמנותיה ויתומיה, יחסיון־נא בסתר כנפיך אלה עניי הצאן. אנא, שומר הברית! אל תאבד ניר לדוד וגנון באברתך על סוכת שלם’. ועיני אנשי הצבא ירדו פלגי מים כדברו זאת, ובקול בוכים קראו לשלום לעיר האלהים, למעונה אלהי קדם ולנשיהם ולבניהם, אשר באו לשלחם. והנה מן המחנה יוצא אלי אמנון חכליל עינים, חגור חרב, מחזיק מגן וצנה, רוכב על סוסו, אשר עור האריה פרוש על גבו, והוא כגבור הודו במלחמה, ויקרא אלי לאמר:,שלום, שלום לך, תמר יחידתי! גם המות לא יפריד ביני ובינך!' זאת דבר והנה הוא חמק עבר, ואנכי, נפעמתי וכנטועה במסמרים עמדתי משתאה ושוממה, חפצתי לדבר ולשוני לחכי דבקה, רציתי לצעוק, והנה נאלמתי דומיה; וכפנות המחנה ללכת, התפתחה לשוני ממסגרותיה, ואשא קולי ואקרא:,אהה, מחמד לבי! אלוף נעורי! אנה תלך, ואיככה תעבור את מצות ה‘? הן ארשתני ולא לקחתני עדנה, שוב והיה נקי לביתך’. ואלך אחרי המחנה, הלוך ובכה, הלוך וקרוא: אמנון! אמנון! בכיתי, צעקתי ושומע לא היה לי עוד. ואבואה עד שער הפנים. חפצתי לצאת את העיר והשוטרים הניאוני. הוכן הסוכך ונשי ציון עלו לגגות ולחומות, כולן הומיות כבנות יענה ומתופפות על לבותיהן. גם אנכי עליתי על מגדל הצופים. משם ראיתי את כל מחנה אשור ונבהלתי, סמר בשרי מפחד לקול מצהלות אביריו. אנכי עמדתי שם ורוחי היתה מרחפת על דגל מחנה יהודה, אשר ראיתי מתנהג בכבדות. כנפץ ברד התנקשו רמחים וכדונים, חצים ובני רשף עפו על כנפי מות. המלחמה כבדה אל יהודה וחלליהם הוצעו על שדה קטל. פתאום והנה קול ענות גבורה ושאון תרועה נשמע ממחנה אשור לאמר: מלך יהודה נשבה חיים! והנה שארית יהודה הפכה עורף, כשיות נדחות נסו, כשלו, נפלו איש על אחיו וצבאות אשור דלקום כזאבים מאחריהם, ורעם שרים שואגים ככפירים:,עורו! עורו! בני אשור ועילם, עלו הררי ציון, ערו, ערו עד היסוד בה! הכו, שחתו באש ובחרב!' ובמבוכה הגדולה ובמבוסה הנוראה חזיתי את אמנון נרמס בשער, אף שמעתי אנקת מותו. אז אמרתי: אקפצה מעל ראש המגדל ואדכא את חיתי יחד, ואיקץ והנה חלום. עוד חרדת אלהים עצורה בעצמותי, ורוחי שוממה בקרבי מן החזיון הנורא. הן לא אחת אני עלי תבל וכהנה ראו עיני בשבט עברת ה‘, אך אשר אחזה לי אני, כי חפץ ה’ להפליא עלילותיו עמדי, ומיום דעתי את אמנון גם שמחתי גם תוגתי מוזרות לאוזן שומעת. אל־נא, אבי, אמי וכל מיודעי יחד, אל־נא תאיצו לנחמני, כי לא אשכח את אמנון לנצח; גם ביום מלחמה ותרועה, גם ביום רנה וישועה, גם בהקיץ גם בחלום לא אשכחהו”.

ויאמר סתרי: “כי יפלא החלום בעיני תמר, בעיני לא יפלא, הן כמונו כמוה חרדה היא לרגעים על אדמה, הרוגזת תחת יושביה בימי מהומה ומבוכה, ועתה בשורת האיש מגבעת שאול הוסיפה לדכא רוחה על אודות אמנון. הלא חזיון לבה חזתה בחלום, זולת זאת אין דבר”.

– כן אחזה לי גם אני, – ענה תימן – הן לבנו יהגה אימה מחמת המציק, גם אזנינו תשמענה כל היום קול שאון מהיכל ה'. קול תרועת הלוים, אשר יריעו בחצוצרות מעת בוא הצר הצורר עלינו, והחלום בא ברוב ענין לספות מראה עינים על משמע אזנים".

– ומה אחריתנו? – שאל חננאל.

– יש תקוה לאחריתנו, – ענה סתרי – שמעו־נא אשר דבר בן אמוץ בקדשו לאמר: “באש נשפט ה' ונשמת אפו כנחל גפרית תבער במחנה אשור, סופה ולהב אש אוכלה מנת כוסם. לא תֵרָאה אבחת חרב ולא ישָמע קול רעש כידונים, כי מקול ה' יֵחת אשור, ומגערתו יבהל; מוקדי עולם, מהם יגורו חטאים וירעדו חנפים, וצדיקים יחסו בה' ובצל ידו יחָבאו עד יעבור זעם, לערב תוחל ציון ולפנות בוקר יעזרנה אלהים ויודיע את אשר לו, כי קדוש יאמר לכל הנשאר בציון”.

וצבאות אשור נחו שקטו בטח ככפירים סביבות עדרי צאן, כי מי ישדד רבצם? השמש ככדור אש נשקעה בים האחרון, התחבאה מפני בלהות הנשף הנורא, והירח נהפך לדם על הר הזיתים; וַיַאת לילה, ליל התקדש הפסח, מועד מזכיר גבורת ה‘, אשר עשה בשדה צוען. אך אהה לנשף חשקם, כי היה לחרדה! שרידי ציון, נוגי ממועד, באו בחדריהם ונפשם בכתה במסתרים מפני זעף ה’. גם הכהנים בכו בין האולם ולמזבח, ספדו ויילילו מר, כי שבת משוש חגים. המלך השליך פאר נזרו וילבש שק ובן אמוץ שפך שיחו לפני ה' לאמר: "חזה ציון, קרית מועדנו! בחוצותיה יליל ישימון, הרריה שוממים, חומות ירושלים אבלות והיכל קדשך נמוג. חזה ציון, קרית מועדנו! אך מגור מסביב, אך זועה בפנת יקרת, שאגת צוררים תחת המון חוגג וקול באי מועד, שאון תרועת זרים תחת המית נבלים, כנור ועוגב מעוברי בסך אל בית אלהים, ודמעת נדכאים תחת נסך יין. עורי, עורי, זרוע ה' עורי אל חוסיך והתעוררי על צריך. אביר יעקב! צא מחביון עוזך, הראנו תגרת ידך בשדה צוען

ומטה עוזך על הים. מה נורא אלהים, בקומו למשפט! ומה נאור ואדיר, בלבשו נקם! רב העליליה יתן אות וכל תולדות השמים והארץ עזבו משטרם, חלפו עברו חוקות עולם. להגה מפיו יצא יתלכדו אש מתלקחת וקרח הנורא ויתכו כמים ארצה. לפנים רכב אלהי המשפט על מרכבות ישועה, וחומר מים רבים נצב לפניו כמו נד; גער בתהומות וירגזו לקראת בני חם. עתה למועד הזה בא, בסופה מרכבותיו וגערתו בלהבות אש, שרפים ממעל עפו וידאו על מחנה אשור, סופה וסער מתחולל היה מעופם, ובמוטות כנפיהם הפיחו מוקדי עולם ויהי רוח זלעפות; המה שטו עברו וישאירו אחריהם מהומת שקט, דומיה נוראה ותרדמת מות. אך רגע זעם ה' – וצבאות אשור היו לשרפה, מאכולת אש".

וכמו השחר עלה לגלות סוד אלוה, הצפון בחיק עלטה, עוד ממשלת היום וממשלת הלילה נלחמים, מבלי דעת למי יאתה להודיע מעללי יה, והיושבים על החומה הקשיבו אל מחנה אשור, והנה אין קול ואין קשב, אין אומר ואין דברים. וישאו הצופים קול וירונו במרום ציון לאמר: “עורי והתעוררי, עיר אלהים! כי נרדמו צריך; פצחי רנה וצהלי, כי צורריך נאלמו דומיה; ימין ה' עשתה חיל כימי מצרים, הכניעה שאון זרים, הפכה עליהם לילה ותדכאם לפני עש. בת ציון! לבשי עוזך, כי שונאיך לבשו בושת, מציקיך עוד אינם. חָגי, יהודה, חגיך!”

עברו בעותי לילה, השמש הופיעה בקרני ישע והוד על עיר דוד ותבא בכנפיה מרפא לנפשות יושביה. עזב החולה את ערש דוי ונגוע ברעב נטש אוהל עוני, מחזיקי בפלך השליכו משענתם, פסחים דלגו כאילים ונכשלים אזרו חיל. כל הכתוב לחיים בירושלים יצא אל מחנה אשור, והנה העמקים, אשר מלאו רכב ופרשים, היו עמקי פגרים, ואשר היו למו ידים שללו ויבוזו בז למרבה.

ועיר אלהים הנבוכה היתה לקריה עליזה, כי ברא ה' את ירושלים משוש, והנה צהלה ושמחה בישע נפלאותיה ובחג מועדה תודה וקול זמרה בהר קדשה, וששון ושמחה על כל מקראיה, נשכח כל עצב, נסו יגון ואנחה.

ותמר גם היא עלתה עם נעמה ופנינה על הר בית ה' ותאמר: “אנא, אל עושה פלא, יחיה־נא מֵתִי וישיש את עמך משוש”.

– נחמו־נא גם אנחנו, – ענו נעמה ופנינה – נחמנו, אל משלם נחומים לציון ולאבליה.

ותרצה נגשה אליהן ותאמר: “הן חלה ציון גם תלד את בניה. אך טוב אלהים לקוָֹיו ובו נשים מבטחנו, כי יַראנו את אמנון”.

וחזקיהו אסף לפני שערי ירושלים את שרידי שבויי מצרים וגלות כוש, אשר נהגם מלך אשור, וידבר אליהם לאמר: “הנה פרק ה' עול אשור מעל צואריכם, נתקו מוסרותיכם וחבליכם, דעכו כפשתה מאש קנאת ה' צבאות, אשר קנא לציון, אך לא עת דבר שפתים היא לספר מפעלות אלהים, בעת אשר יגידו שמים צדקו והאדמה תפצח רנה, כי כָלה רומס מעַוֵה פניה. לא עת משמע אזנים היא, בעת אשר עיניכם הרואות נפלאות אלהינו, רק דור אחרון, עם נולד, יטה אוזן לשמוע את אשר נראה אנחנו למראה עינינו. הביטו, איפוא, פליטי הגוים, והתמהו תמהו! ראו פגרי בני אשור ולוחמי בני עילם כגללים על אדמת יהודה! מה היה לך, חולש על גוים? כשודד לילה באת וכגנב נחבאת לברוח, בזרוח לנו שם ה' שמש צדקה. אתה מפץ כל הארץ! מפניך נעו אלהי העמים, אלילי חמת וארפד, כרכמיש וכלנה, וקרן מלכיהם לעפר גדעת; הניפות ידך גם על בת ציון, צבי ממלכות, וידך לא שבה עוד אל חיקך. גם אתם, גבורי חילו, שרים וסגנים, מלכים ורוזנים יחדיו! כנשרים דאיתם מרחוק על בית ה', לא ישנתם ולא נחתם, עתה מגערת אלהי יעקב נרדמתם. עיפים הייתם, עתה תנוחו על אדמת יהודה מנוחת עולמים. ועתה ראו, פליטי הגוים, והגידו באיים מרחוק, כי חזק אלהי יעקב”.

ויענו פליטי הגוים ויאמרו: “אך בך אל! אך בציון גדול שמו! לה' הגדולה והגבורה, תפארת והוד למקדשו וצבי לצדיק!”

ופליטי הגוים השמיעו נפלאות ה' עד אפסי ארץ ויגידו צדקתו באיים רחוקים. והנה מכנף ארץ זמירות נשמעו ויושבי קצוות הריעו לאלהים בציון, לאומים רבים חלו פניו במנחה וישלחו מגדנות ומתנות אל חזקיהו. הממלכות אשר מעבר לנהרי כוש שלחו בים צירים ומלאכים קלים אל עם נושע בה'. ובת צור גם היא חלתה פני אלהים במנחה ותבא את נדחיו אשכר לציון. כל אשר בשם ישראל יכנה, כתב ידו לאלהי יעקב ויאמר: לציון אני!

והדורם היה בין מלאכי צור וצידון, אשר קדמו פני אלהים במנחה. ויסר אל בית ידידיה לדרוש את שלום אמנון, וימצא את תמר נעצבה לדודה כי נפקד, ויספרו לו כל בית ידידיה ככל אשר קרה את אמנון. וישום הדורם וישרוק.

ויאמר חננאל: “לו הביא לי איש את אמנון, כי עתה את כל הוני נתתי לו”.

ויאמר הדורם: “אנכי עברתי ארחות ימים לעת הזאת, אפגע באניות ובספינות, בצנות ובכלי גמא, הטשים כנשרים על מים אדירים:כולם נושאים נדחי ירושלים ונודדי יהודה. אין רוח קדים ואין סערות תימן, זולתי רוח צח נושבת על ים שוקט להביא נדחי יהודה באניות רנתם ירושלימה. ועתה הנני שב אל ארצי ומגמת פני לשבת באניתי לסחור את איי יון הרחוקים וללכת תרשישה, ואנכי לא אשית לב למרכולתי, כי אם אוקיר איש יהודה מפז ונדחיה אבקש כמטמונים באשר אמצא, ולו יַקרה ה' לפני את אמנון, כי עתה אביאהו כאשכר הלום, לא בכסף ולא במחיר, כי יקרה נפשו מאד בעיני”.

ותמח תמר דמעתה מעל פניה ותאמר: “כן תיקר נפשך, הדורם, בעיני ה', והביאות את אמנון, והשיבות אותו גם עתה מאשר הוא שם כאשר השיבות אותו מנינוה, ומה יעלוז לבך אז, בראותך המון אנשים עוטרים אותך ומברכים את שמך על הטוב אשר עשית, וברכתי תבוא לראשך והשיגתך כל ימי חייך”.

ויאמר הדורם: “את אשר לי לעשות אעשה, ואַת חלי את פני ה' והצליח דרכי, כי נוטה ה' בימים האלה כנהר שלום ליושבי ציון”.

ויברכו בית ידידיה את הדורם ויתנו לו משאת ומנחה, וילך מאתם וישם לדרך פעמיו.

פרק כ"ח

עברו שני ירחים מיום אשר נשתה גבורת סנחריב וחילו סביבות ירושלים, ותקות תמר הלכה ואבדה מיום ליום, אך תוגתה הלכה ורבתה. ותימן גם הוא ראה, כי תוחלתו תכזב מפנינה, ולא עצר עוד כח לשבת קרוב לפנינה חמדתו ולהיות רחוק ממנה קצוי ארץ, וישב עם סתרי בכרמל. ותמר ישבה בבית הקיץ, ויתן לה ידידיה נערה חכמה לשרתה ושמה פועה. ותדבר פועה על לבה תמיד להסיר עצב מלבה, להנחם אחרי אמנון ולתת את דודיה לאשר ישר בעיניה.

– אל־נא, פועה, – אמרה לה תמר – אל תאיצי לנחמני ואל תהיי בין מנחמי עמל. “אחת אַת לי”, ענה דודי ואמר לי, ואחד הוא לי מן העת ההיא ואחר אין לי על פני האדמה. לשוא תאיצי לנחמני, כי דבריך כשמן על מוקד אהבתי.

כן עבר קיץ ואין קץ לאבל תמר. הגיע ירח האיתנים ורוחה לא שבה לאיתנה, ותתהלך הנהלאה והאומללה בכל המקומות, אשר התעלסה באהבים עם בחירה, וזכרון מחמדיה הרחיב פצעי לבה. יש אשר ראתה את אמנון במראות הלילה, וחזיונות הלילה היו תוכחתה לבקרים, ויש אשר נדדה שנתה מעיניה, וברוב הגיונה דמתה לשמוע את קולו מבין הזיתים, ותעורר את פועה בקול ששון לאמר: “הנה קול דודי נשמע באזני!” אז הקשיבה פועה, והנה אין קול ואין עונה, ולא שתה עוד לבה לחלומותיה ולדבריה. ויהי בחמישי לירח האיתנים ותמר מצאה את הספר, אשר שלח אמנון מבית לחם, ותבוא בדד אל בין הזיתים ותקראהו, ואלה דבריו:

א

שְׂדוֹת בֵּית־לֶחֶם, מְקוֹם שַׁעֲשׁוּעֵי עֲלוּמַי,

פֹּה אַרְיֶה מַשְׁחִית נָפַל בַּעֲצוּמַי,

זִכְרוֹן יְדִידוּת, חֵן, אַהֲבָה וָרֶצַח;

כְּעִנְבֵי רוֹש אַהֲבָה בְּלִבִּי פָרָחָה,

אָז סָרָה רוּחִי, נַפְשִי לֹא נָחָה,

הָאַהֲבָה, הָהּ! תְּקָפַתְנִי לָנֶצַח.

ב

יָדַעְתִּי אַהֲבָה, יָדַעְתִי עַצָּבֶת,

וּבְקִרְיַת מָשוֹשׂ אִוִּיתִי שָׁבֶת;

בַּעֲבוֹתוֹת אַהֲבָה, תָּמָר, מְשַׁכְתִינִי,

וַתִּמְשְּׁכִי לִי חֶסֶד נְעוּרַיִךְ,

וַתְּבִיאִינִי מַשְׂכִּיוֹת חֲדָרַיִךְ,

וּבְעֵינֵי יוֹנִים תָּמִיד לִבַּבְתִּינִי.

ג

אָז שָׁגִיתִי בְּאַהֲבָתֵךְ, יְפֵה־פִיָה,

לִבִּי הָגָה בָךְ, עֵינִי צוֹפִיָה,

אַךְ בָּךְ רָאִיתִי מַחֲמַדֵּי תֵבֵל,

זֹאת הִיא, דִּמִּיתִי, חֶלְקִי בַחַיִּים.

הוֹי, חֵשֶׁק נִמְהָר, פַּחַז כַּמַּיִם!

הָהּ, תִּקְוָתִי! אֵיךְ הָיִית לִי כְּצִיץ נוֹבֵל!

ד

בְּשַׁחַר חֶלְדִּי רָאִיתִי חֲלִיפוֹת,

אוֹיְבַי שֶׁקֶר צָדוּנִי לְמַדְחֵפוֹת,

וְאַתְּ, תָּמָר, אוֹיָה לִי, בְּאַף תִּשְׂטִמִינִי;

רוּחִי חֻבָּלָה, אֲחָזַתְנִי רְעָדָה,

אֶת נֶשֶׁף חִשְׁקִי שַׂמְתְּ לִי לַחֲרָדָה,

כִּי גָעַרְתְּ בִּי, עֲדִינָה, וַתַּרְעִימִינִי.

ה

לֹא שָׁלַוְתִּי, וַיָּקָם בִּי שָׁאוֹן,

לְכָל מְכַבְּדַי, הָהּ! הָיִיתִי דֵרָאוֹן,

וּמֶה עָשִׂיתִי, הַלאֵל כִּחַשְׁתִּי?

בִּקַשְׁתִיךְ, תָּמָר, וָאֶמְצָא קֶבֶר,

הָהּ! שָׂשוֹן וְיָגוֹן, הַשֵאת וְהַשֶׁבֶר!

הָהּ! אֻמְלָל אֲנִי, כִּי בְתָמָר נִבְאָשְׁתִּי.

ו

תִּקְוַת חַיַּי נִתְּקָה בִידֵי רֶשַׁע,

דּוֹעֲכָה כַפִּשְׁתָּה בְּלִי פֶשַׁע,

אַבְדוּ עֶשְׁתוֹנוֹת לְבַבִי הַבְּכִירוֹת;

אַהֲבָה בְּתַעֲנוּגֶיהָ, חֵן וּנְעִימוֹת,

הָיוּ לְגִדּוּפִים, הִשִּׂיגוּ כְלִמּוֹת,

מָוֶת! הָשֵׁב יָדְךָ עַל הַצְּעִירוֹת.

ז

עַמּוּדֵי שָמַיִם בְּעֵינַי יְרוֹפָפוּ,

כּוֹכְבֵי אֵל מֶנִּי נָגְהָם אָסָפוּ,

אוֹיָה לִי! אָן קוֹדֵר אֵלֵךְ בְּלַחַץ?

בְּקֶרֶב צָרָה – הָהּ! – אֵלְכָה עֲרִירִי,

יְשׁוֹדֵנִי רָעָב אוֹ קֶטֶב מְרִירִי,

תַּהַרְגֵנִי לְשׁוֹן אֶפְעֶה אוֹ בְנֵי שָׁחַץ.

ח

פַּחַד מִימִינִי, מִשְׂמֹאלִי פַחַת,

לְפָנַי צוֹפֶה אָסוֹן, אַחֲרֵי שַׁחַת,

אֵיזוֹ דֶרֶךְ, בּוֹ יִשְׁקֹט לְבָבִי?

אֶרֶץ תַּחְתַּי תִּתְנוֹדֵד כַּמְּלוּנָה,

עַל כָּל מִדְרַךְ רַגְלַי רֶשֶׁת טְמוּנָה,

שׁוֹט לָשׁוֹן, חֶרֶב, רָעָב וְלָבִיא.

ט

אַךְ בְּאֶרֶץ נְשִׁיָּה אֶמְצָא מַרְגּוֹעַ,

בָּהּ שְׁכֶם אֶחָד לָרָשׁ וְלַשּוֹעַ;

שְׁעִי מֶנִּי, תָּמָר, קִבְרִי לִי אַפִּרְיוֹן.

מִשְׁאוֹל לֹא עוֹד תְּנִדֵּנִי יַד רְשָׁעִים,

חֶרֶב אֲשּׁוּר לֹא תְשַׁכֵּל בֵּין רְפָאִים,

הָאָרֶץ בְּרִיחֶיהָ בַּעֲדִי כַּשִׁרְיוֹן.

– רב לי, אלהים! – ענתה תמר ואמרה, בנשאה לשמים עיניה, – רב לי להגות תאניה ואניה בקרית משושך. הן את נפש אמנון לקחת, קחה גם את נפשי ינסו יגון ואנחה מציון. הנה שאגות אמנון, הנתכות על הגליון, הנה נהמת רוחו בצאתה. הה! נהם הרעם הנורא הוא מפוצץ לבבי. מה נעמת לי, ציון קריה עליזה, עת שפך עליך אמנון רוח חן, ובמה נחשבת לי עתה? הלא כעמק הבכא, ואנכי כבת יענה מקונת בך, להעציב בך כל רוח ששון ולהלאות אלהים ואנשים. ואולם לא אאריך בך ימים אחרי אמנון: הן אהבתו ערוכה ושמורה בלבי עודני חיה, וגם במותי חנוטה היא בקרבי ועמי יחד על עפר תנחת, ומי יתן והשתפכה נפשי על האדמה ההיא, אשר פצתה פיה לקחת את דמי אמנון!

עודנה מדברת וידידיה נגש אליה ויאמר: ”הן ירח ימים תחגור בתולה שק על בעל נעוריה, ואת תספדי ימים על שנה למרר את חיי הוריך".

ותאמר תמר: “ולמה, אבי, הסתרת ספר אמנון ממני? לא מאז קראתיו, כי עתה כבר תמו חיי ונסתר עמל מעיניך”.

ויאמר ידידיה: “הלא במתים נחשב יוסף ליעקב וברבות הימים היה מקור חיים לכל בית אביו. קוי, בתי, לה', כי לא יבצר ממנו מאומה”.

– אויה לי – ענתהו תמר – מה כחי כי איחל, ומה אחריתי, אם אראה את אמנון, בהיותי בין המתים ובין החיים? אל־נא תאיץ, אבי, לנחמני, כי נסתר כל נוחם מעיני; אבכה, אריד בשיחי ותהי זאת נחמתי.

פרק כט

קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא, מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים

מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת.

(שה"ש ב‘, ח’)

וזה היה משפט ידידיה מימים ימימה: אחרי אספו מגרנו ומיקבו, אסף את אוהביו אל בית הקיץ, ויעש להם משתה בלשה עשר לירח האתנים, ואחרי כן סגר את בית הקיץ ויעזבהו עד שוב האביב לתקופת השנה, וישב שבעת ימים בסוכה, ויצא ממנה לשבת בבית־החורף. וגם בשנה הזאת, אשר לא היה זרע וקציר, וארץ יהודה אכלה ספיח, – גם בשנה הזאת לא גרע ידידיה את חוקו ויעש משתה שמנים לאוהביו.

ויאמר ידידיה לתרצה: “הן רבה השמחה בשנה הזאת בקרית ציון, וגם יושבי הערים הרחוקות ינהרו אליה לשוש משוש כל הארץ בקרית מועדנו בחג הסוכות, רק בביתנו ערבה שמחה. לכן אקרא־נא לבחורי חמד כלילי יופי ולעלמות היפות, תפארת ציון וחמדת יהודה. וקראתי למנגנים, אולי תסור הרוח הרעה מתמר ונשאה עיניה אל אחד הבחורים ושכחה את אמנון”.

ותרצה הניעה ראשה ותאמר: “הלא כדבר אחד הגברים תדבר, אישי. ואולם דע לך, שאהבה נפשי, כי לא כגברים הנשים, כי יתנו הגברים עיניהם בנשים רבות והנשים באחד תתנה עיניהן, ובסור האחד מהן וסרה רוחן, לא תשכחנה אותו לנצח. ובכל זאת נסה־נא וראית, היקרך דברי”.

ויהי בשלשה עשר לירח האתנים בצהרים, וסתרי ותימן באו מן הכרמל ואבישי בא מבית לחם אל בית ידידיה, ובחורי חמד ובתולות יפות באו גם הם אל בית המשתה. גם נעמה ופנינה חשו באו, והנה המית נבלים, כנור ועוגב ומחול משחקים. אך ערבה שמחה בתוגה וצהלה ביללה, כי תימן ראה את פנינה ושניהם נאנקו דום, ותמר באה אל חדרה ותשא קול בוכים לקול זמרת נבלים, ורעותיה אשר בציון וגם עלמות, יושבות הערים האחרות, אשר באו ירושלימה בשנה ההיא, האיצו לדבר על לבה ולנחמה, ותמר מאנה להתנחם. ותימן ופנינה גם הם לא יכלו למנוע עיניהם מדמעה, ותבכינה גם נעמה ותרצה אתם.

ויאחרו הקרואים בבית הקיץ עדי נשף, ויספרו איש לרעהו על אדות התלאות, אשר מצאום מיד צבאות אשור, ויודו לה' חסדו ונפלאותיו, אשר הראם, ובראותם כי בבית ידידיה ערבה שמחה, וישובו איש איש למקומו.

ונעמה ופנינה לנו בבית הקיץ, בחדר, אשר פִנתה תרצה למו, וסתרי, אבישי, ידידיה, חננאל ותימן נתנו תנומה לעפעפיהם בלילה ההוא בבית הקיץ, ויהיו נכונים לקום לראש אשמורות לכרות ענף עץ עבות וערבי נחל.

ופועה, שפחת תמר, שתתה יין ותשכר, ותאמר אל תמר: “הלא כאבך כאב תימן ופנינה, ולמה תרבי אבל מהם? ונעמה הלא אם אמנון ופנינה, ובכל זאת תבליג על רוחה”.

ותאמר תמר: “הלא שנים ילדה נעמה, האם לא תשיש באחת במות האחד? ואנכי אחד אהבתי והאחד איננו. גם פנינה תשיש בשוב נדחה מן הכרמל, אך איה נדחי, כי אשיש בו? הן שערי ציון פתוחים יומם ולילה ונודדי יהודה יבואו גם מעבר לנהרי כוש, מצפון ומים, אך בעד בחירי סגרה הארץ בריחיה ולא יצא עוד ממסגרותיה. ישמח כל לב ותעלוז כל נפש, אך לבי אנוש ונפשי תאבל לדודי כי נפקד”.

כן דברה תמר במרי שיחה בעת אשר כל בני בית ידידיה נמו שנתם והיא מאנה לנום, ותילל מר עד אשמורת הבוקר.

ובני ציון, החרדים לדבר ה‘, השכימו טרם השחר עלה, וישטחו להם שטוח בין ההדסים אשר במצולה ובעמקים על כל יבלי מים. זעיר שם, זעיר שם, עמדו ויכרתו להם ענף עץ עבות וערבי נחל, אותות ישע וגבורה, לשמוח בהם לפני ה’ ביום מחר, ביום הראשון לחג האסיף. כוכבי נשף כהו, חורו מאור יפעת שחר חכלילי, הנוצץ בירקרק חרוץ. פני קדים מתולעים מלהבות אש פלדות, אשר יחצוב השמש טרם צאתו מאהלו. נהרים ויאורים נחים ושקטים שוכבים בין שפַתַים כתבנית רקועי פחי כסף ומוצקים כראי בגדותיהם, עליהם יזהיר אור יקרות ירקרק־אדמדם, מירק הרים אשר סביבותיהם ומאודם פני קדים. גם זוהר הרקיע בתכלת מראהו ובכוכבי בוקר, המשובצים בו כנקודות הכסף, ישים עליהם נוספות להרנין לב. הנשר העיר קנו וצפרי שמים פצחו רנה, התרועעו וישירו כל תולדות השמים והארץ, יחד הררי ציון הרנינו לאלהי עוזם. ידידיה השכים קום בין שומרים לבוקר לעלות אל בית ה', ותימן וסתרי הלכו לכרות ענף עץ עבות וערבי נחל. אך תמר העיֵפה מבכי תשכב למעצבה, כמעט רחפה תנומה על עפעפיה, אך לא לעצובת רוח כמוה שֵנה ערבה, כי היא ישנה ולבה ער. שמורות עיניה סגורות, אך אזניה קשובות אל כל הגה והמולה, והחלום בא לברוא מהם חזיונות לילה, ויסכסך חזיון בחזיון, בשוא ותפל ובדברים, אשר אין להם שחר. והנה קול נעים הומה באזניה, קול ערב יוצא מבין הזיתים, אשר בירכתי בית הקיץ, ומדבר את הדברים האלה:

“מה יפו תועפות הר הקודש! ומה נאוו זיתיו הרעננים, עליהם נורא הוד נאדר בקודש! מה יפה ומה נאוה גאון צמרתם ודליותיהם, המרעיפים רסיסי טל שמים, המתנערים מכנפי הכרובים ויורדים על ראש צדיק, על קדקוד בן אמוץ, אשר יעיר לו ה' אוזן לשמוע בלמודיו בבוקר בבוקר. מה ידידות משכנותיך, ציון! גבעותיך תחגורנה גיל, שלום בחֵלך, רנה וישועה בארמנותיך. כמעט הממוך רעמים, בעתוך נחלי בליעל, אך חלפה חרדה, בא שקט, וכשושנה ענוגה תתפתחי עתה ממסגרותיך. עוד תפריחי, תוסיפי תת ריח, בניך שקטים על משכבותם ורוממות אל בגרונם. פה אב לבנו יתנה צדקת ה' ונפלאותיו, אשר הראם, בעוז שדי ישמחו ויגילו בישועתו; ופה אשה מחבקת עולה בהשקט ובבטחה, תאצל לו עתרת נשיקות, ועתרת ברכות תביע לשונה לאל משמח אם על בנים. פה ישיש חתן על כלה, כי נסו יגון ואנחה מציון, וששון וגיל ירננו עתה לבותם, משנה שמחה ישמחו ויתעלסו באהבים באין מחריד; ופה מעירי שחר ינהרו בלב עלז אל בית ה' לזמר לשמו, ברן יחד כוכבי בוקר. האח! שמעה אזני קול מהיכלו אומר כבוד, קול ה' לעיר יקרא, קול נעים, נשמע עד קצות ארץ. הס כל בשר, דומו, בעלי כנף, ושמעו שירות היכל!”

והנה קול מהיכל, והמון תרועת הלוים, המנצחים בנגינותיהם, נשמע לאמר:

הַלְלִי אֱלֹהַיִךְ, צִיּוֹן, חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים,

הִנֵּה שַׁחֲרֵךְ פָּרוּשׂ עַל הֶהָרִים,

וְחשֶׁךְ וַעֲרָפֶל כִּסָּה שׂטְנָיִךְ;

פִּתְחִי שְׁעָרַיִךְ לַהֲמוֹנִים הֲמוֹנִים,

וְיָבֹא לָךְ גּוֹי צַדִּיק שׁוֹמֵר אֱמוּנִים,

הַחֲרֵדִיםִ מִיָּם לָחֹג חַגָיִךְ.

שְׁחָקִים עַל רֹאשֵׁךְ יִזְּלוּ טַל אוֹרוֹת,

מִשָׁמַיִם נִשְׁקָפוּ אֲמָרוֹת טְהוֹרוֹת,

אִמְרוֹת אֱלוֹהַּ, דִּבֵּר אֶל נְבִאַיִךְ;

יִרְאוּ אִיִּים צוּרֵךְ מֵרֹאשׁ צוּרִים,

יִירְאוּהוּ וִיכַבְּדוּהוּ בָאוּרִים,

וּמֵרָחוֹק יָבִיאוּ לָךְ בָּנָיִךְ.

הַרְנִינוּ מוֹצָאֵי בֹקֶר וָעָרֶב,

יַחַד הָרִיעוּ, לְאֻמִּים שְׂרִידֵי חֶרֶב,

אִמְרוּ לְבַת צִיוֹן: הִנֵּה זֶה אֱלֹהָיִךְ!

הִכָּה גוֹיִם עָרִיצִים, חֲפֵצֵי קְרָבוֹת,

וַיְשַׂמַּח בַּךְ בָּנִים עַל אָבוֹת.

חָתָן, כַּהֵן פְּאֵר, וְכַלָּה, עֲדִי כֵלָיִךְ!

ותמר התעוררה ותעורר את פועה ותאמר: “הקיצי, פועה, כי קול נעים שמעתי, כקול דודי מדבר נעימות, וכמעט חדל הקול”.

ופועה, אשר נסך היין עליה רוח תרדמה, מאנה להקיץ ותאמר: “הניחי, גברתי, לעיפה, כי אין קול ואין דברים זולתי חלום”.

ותתאנח תמר ותאמר: “אולי חולמת אני, כי כן הסכנתי”.

והנה הקול ההוא מדבר שנית באזניה לאמר:

“האח, נבלי שמים, שמרת יה, ממנה לב ובשר ירננו! רק הדרת קודש, רק שלוה חופפת על עיר אלהים. אמנם, שבו נודדיה כיונים אל ארובותיהם. כל חתן יכהן עתה פאר, אך איה פאר נזרי, ידידות נפשי? הה! ידידות נפשי נתונה לאחר, ולי נתונה מגנת לב ותוגת עולם! – ציון! ציון! בשמים עדי, כי עמך שתיתי כוס קובעת, ולמה לא אשתה בהר קדשך כוס ישועות? כילד נכרי, כבן עַולה נגרשתי משעריך, ויגונך ואבלך מצאוני באיים רחוקים; אספיני־נא עתה אל חומותיך, כי אליך נשאתי נפשי השבעה מרורות, אשאנה מאדמת נכר לערות אותה על אדמת קדשך. הנה הזית הנחמד, בו חקוקים שמי ושם תמר, עוד יזל מים מדליו וטל בוקר ילין בקצירו, אך יבש טל ילדותי, והנני כעלה נובלת, טרופה מגזעה ונהדפה מרוח סער. הנה בית אפריוני – צל ימי ששוני, בו יתעלס עזריקם עם תמר באהבים, ואנכי – הה! נפשי פה תשתפך, והיה לי הזית הזה למצבת זכרון!”

ולא יכול עוד אמנון דבר ויאנק דום. ותמר, אשר לא ישנה עוד, הקשיבה לקול הדברים האלה, ותאמר: “לא, לא חולמת אנכי עוד, הנה דמעותי נוזלות על לחיי, ולבבי הולם פעם בהקיץ”.

ותקם ותלבש שלמותיה, והנה ידיה הרועדות אוחזות בכפות המנעול, אך מפתח הדלת אין. ותעורר את פועה בחזקה ותאמר: “קומי, פועה, ותני לי את המפתח, פן אשחר את דודי ואיננו. מהרי־נא, כי כמעט יצאה נפשי בדברו”.

ותקם פועה ותסר תנומה מעפעפיה ותאמר: “שאי־נא, גברתי, כי שוגה את בחלומות ואת כל נפשות ביתך תוליכי שולל. מה זאת כי תחרדי עלי את החרדה הזאת?”

– הוי, אשה סרת טעם! – זעקה תמר – תני לי המפתח, כי צר לי המקום פה.

ותקח פועה את המפתח מראשותיה ותתנהו לתמר. ותצא תמר חיש מחדרה ותצעד אל ירכתי הבית מפה ומפה, ודודה חמק עבר. ותלך הלאה ותקרא: “אמנון! אמנון!” ותספוק כפיה ותאמר: “האומנם חלום חלמתי בהקיץ?” והנה הדורם לקראתה ויאמר: "לכי, תמר, הלאה אל בין הזיתים, ושם תמצאי את אשר תבקשי. וגם את אשר לא פללת לראות תראי, אך אל־נא תגידי לאיש מבית אביך, כי אני הפודה והמבשר יחדיו.

ותרץ תמר כאילה שלוחה אל המקום, אשר הראה הדורם, והדורם בא אל בית ידידיה.

– אמנון! – נתנה תמר קולה, בגשתה אליו. – אמנון! אורי וישעי בארצות החיים!

מדי דברה נפלה על צואריו. ואמנון גם הוא נתן קולו: “האומנם לי עודך, תמר, יונתי תמתי?”

ולא יכלו שניהם דבר עוד מששון עליצותם, ויעמדו כפסילים אלמים וזרועותיהם חבוקות אלה באלה. אחר פתחה תמר פיה ותאמר: “אכן השמים הגידו צדקך והארץ ענתה בך תומתך, ולי בושת הפנים, כי הייתי כיונה פותה, נתעה בשוא להאמין בטחי תפל. למצער שגיתי וימים רבים רחצתי חטאת נפשי בדמעות שליש. אך לאמנון הרועה עוללתי כל אלה, ובן יורם האלוף יכפר לי”.

– הניחי לי, תמר, – התחנן לה אמנון, אשר לא הבין מה ירזמון מליה, – הניחי, בת נדיב, לאמנון הרועה, ולכי לך לבן יורם, השוגה באהבתך. אנכי חטאתי נפשי, ובן יורם יכפר לך. הסבי עיניך מנגדי, כי למה אערה נפשי לעיניך?

– אל־נא, אלוף ביהודה, אלוף נעורי, אל־נא תערה את נפשך, כי בה קשורה נפשי; חיה־נא לפני תמר אהובתך, אשר לא תוכל עוד להאריך ימים בלעדיך. עזריקם עשה עושר ולא במשפט, כי בלע חיל זר, נחלת יורם אביך, ובאחריתו היה נבל, בן עכן הבליעל, אך מות יִרְעֵם; גם זמרי, חפר ובוקיה וכל הקמים עליך לחכו עפר, ואתה, אמנון בן יורם, ראה חיים עמדי!

עוד אמנון משתומם לדברי תמר, והנה ידידיה, תרצה, חננאל, נעמה ופנינה, גם תימן וסתרי חרדו אליהם ויפלו על צוארי אמנון חליפות ודמעותיהם שטפו על לחייו.

– בן שעשועי! – קראה נעמה.

– אהה, אחינו! – הריעו שפתי תימן ופנינה.

– הנה חמדת לבנו! – ענו ידידיה ותרצה. – הנה בן יורם אוהבנו! אלהים השיבך הלום לרפא כל מחץ, לפתח מוסרות ולמחות דמעה מעל כל פנים.

– האח, פודה נפשי ויורש הוני! – קרא חננאל – אמותה הפעם, כי בא חלומי, לא נפל דבר ארצה.

– הן בא חלומך, – ענה אמנון בלב פג, – אך אנכי כחולם הייתי הפעם ולא ידעתי נפשי, אם מישרים תחזינה עיני, או חזיון שוא והתולים עמדי.

ויאמר לו סתרי: "פקח עיניך, בן יורם, וראה כל מחמדי נפשך, העוטרים אותך. עורה לתמר אהובתך ושגה באהבתה ואל תשגה עוד בחזיונות שוא; הן צורריך מתו בקלון ובכלמה ויהיו דראון לכל בשר, ואתה התנער מעפר, וקרנך תרום בכבוד?

עודנו מדבר, והדורם בא מבין הזיתים ויורם אתו, ולא ידע יורם עדנה, כי אמנון הוא בנו, כי כחד הדורם ממנו, למען הגדל שמחת שתי המשפחות האלה פתאום. ויהי כראות יורם את ידידיה, ויגש אליו ויפול על צואריו, ויתן קולו בבכי, ויקרא: “ידידיה! רעי! גבר עמיתי!”

ולא הכירו ידידיה כרגע ויאמר לו: “ומי אתה, קורא בשמי?”

ואמנון עמד מחריש ומשתאה ולבו פג. ויורם הסיר חותמו מעל ימינו ויאמר: “זכור דבריך, אשר אמרת אלי זה שנים רבות לאמר: 'הן כל חפצים לא ישוו באהבה, אך אזכרתה יקרה, יקרה מאד לאוהבים נאמנים/. זה עשרים שנה, אשר לא נעתק החותם הזה מיד יורם עמיתך. נפלתי בידי הפלשתים, נמכרתי לבני יון, אשר פשטו חמדתי, והחותם הזה היה לי שארית וסגולה. מדי שומי עיני בו שכחתי ארץ שבותי, עניי ומרודי, ולבי הגה בך ובכל מחמדי נפשי. ועתה הגידה־נא לי, רעי, העוד חי חוטר מגזעי, או ערירי אנכי?”

– מה זה תראינה עיני? – נתנה נעמה קולה בחרדה. – האם אמר אלהים לארץ: הקיאי מתיך! ולשאול – עוררי רפאים!? – ולא יכלה לענות עוד, כי העתיקו ממנה מלין.

– אך אלהים עשה את היום הזה! – קרא ידידיה בבכי, בנפלו על צוארי יורם. – אלהים הראני נפלאות, ומה תודה נשיב לו? הנה לעיניך נעמה תמתך, אשת נעוריך, והנה מחמדי בטנה, אמנון ופנינה, ויהיו אלה תנחומותיך לשלם לך את השנים הרעות. הן גלויה היתה אהבתנו ופעלה נראה על צאצאינו ביתר שאת וביתר עוז, ואנכי לא ידעתי.

ויספר לו ידידיה את כל הקורות אותם מיום נפלו בשביה עד היום הזה.

ויפול יורם על צוארי נעמה ויאמר: “האח, תמתי! עשרים שנה ערגה לך נפשי, וכל אנחותי נהפכו עתה לשמחת עולם. אכן שמחת עולם היא, ואלהים יחזק לבבי לשאתה”.

– האח, אלוף נעורי! קראה נעמה בבכי, – למענך העמידני אלהים ויחזק כחי לשאת חרפות ומכאובים. אך אם ימי עלומינו כלו כענן וכערפל, מצהרים יקום לנו חלד.

ותחזק נעמה בידי אמנון ופנינה ותגישם אל יורם ותאמר: “חבק, אישי, הפעם פרי בטני, יוצאי חלציך, גם הם לקחו מיד ה' יגון ואנחה”.

ויחבק יורם את אמנון בזרועותיו וינשק לו ויאמר: “האתה, עלם נחמד, האתה בני יקירי? אתה לקחת את לבבי על אי כפתור! אנכי סעדתיך על ערש דוי, בהתעטף עליך נפשך; הן מאז דבקה נפשי בך, אהבתיך ולא ידעתי מה אני לך”.

– אבי! כבודי ומרים ראשי! – קרא אמנון גם הוא. – לבי רחש לך אהבה גם אני ולא ידעתי.

ויפן יורם אל פנינה ויאמר: “ומה שמך, בת יפה ועדינה?”

– פנינה שמי, – ענתהו העלמה.

– פנינה! – קרא יורם, בנשקו אותה. – מה גדלו תנחומותיך, אלהים! לו מצאתי שריד כמעט לכל ביתי, כי עתה אמרתי: רב לי! ומה אענה הפעם, בראותי את אשר לא פללתי לראות? ועתה הנני נותן היום את נחלותי אשר בבית לחם לאבישי, עקב אשר שמר חסד לבני אמנון, ואת נחלותי אשר בכרמל נותן אנכי לסתרי, יען אשר הטה חסד לאשתי נעמה, האהובה לי כאישון עיני, ולבתי פנינה, אשר כאבן חן אראנה. ולך, הדורם, מה אשיב גמול? וכל הוני אין די לפעולתך, כי השיבות לב אבות על בנים, ולב אהובות על אוהביהן.

ויאמר הדורם: “אנכי קרבתי רחוקים וקרבת אלהים אחפוץ, אשר נגלה כבודו בימים האלה על כל יושבי תבל, כי השבית מלחמות עד קצות ארץ ויתן מנוחה לעמים מרחוק. לכן אלָוֶה־נא עליכם, כי גדול אלהי ציון על כל אלהי העמים, ולו הגדולה והגבורה והתפארת. לכו־נא ונעלה אל הר בית ה' ונקדמה פני עליון בתודה ובזבחים”.

ויאמר לו יורם וכל הנצבים אתו פה אחד: “לנו אתה, הדורם! ואלהי יעקב, הרוצה בעמו, הוא ירצך לעד ויספחך אל בית יעקב”.

ויעל הדורם עם בית יורם ובית ידידיה אל בית ה' ויזבחו יחדיו זבחי תודה ויודו לה' חסדו ונפלאותיו, וישובו אל בית הקיץ ויאכלו וישתו וייטיבו לבם. ויאמר ידידיה ליורם: "ראה־נא, כי בא דברי, אשר דברתי לך זה עשרים שנה לאמר: “כי ישיבך ה' בשלום וזבחנו יחד זבחי תודה לה' ושמחנו בבית הקיץ הזה, אנחנו ונפשות בתינו”.

– האח! אמר חננאל, בראותו את תמר מתרפקת על אמנון דודה. – האח, ראתה עיני, חלומי נפתר וכל כמוס וחתום נגלה!

– רב לי! – ענה תימן, בנשקו לפנינה. – רב לי, כי השיב לי אלהים את אשר לקח ממני והספיר והטבעת דבקים לעד.

– ראה־נא, אמנון, – ענה עוץ גם הוא – הוא אשר דברתי לך מאז לאמר: “עוד תקוה נשקפה משמים, רוָחה תצמח מארץ ומחרבוני קיץ לא תיבש דמעת עשוקים”.

– הלא זה דברי, – ענתה תמר, באחזה ביד ימין אמנון. – הלא זה דברי מאז: “קוה, אמנון, כי טובה תקוה מחיים”.

ויחבק אמנון את תמר וינשק לה ויאמר: “קוה קויתי, ידידות נפשי, קויתי כדבריך, וטובה לי אהבתך מחיים”.

מתוך: כל כתבי אברהם מאפו; הוצאת דביר תל–אביב תרצ"ט 1939

חלק ראשון

א

בימי אחז מלך יהודה ופקח בן רמליהו והושע בן אלה מלכי ישראל, נחר גרון הנביאים מקרא אל בני מרי, וילאו לפרוש כפיהם אל עם סורר תועי לבב. בעת הרעה ההיא סרר אפרים, בגד יהודה, אפרים הוציא להורג בניו, ויהודה נתן פרי בטנו, מחמדי נפשו, להעביר למולך, כן עשה המלך אחז, ועמו בחרו בדרכיו, ותפג תורה מציון, ואמת ונכוחה ברחו משערי שומרון, להטמן בנקרות הצורים ובסעיפי הסלעים; ביער שכן צדק, ובמערות אמונה.

עוד כל ימי הארץ לא יסוף צדק, ולא יחדל רשע כסל; הלא באשר צללים, שם אור, כי כן ברא אלהים תבל וכן הכינה, קיץ וחרף נפגשו, לילה ושחר נשקו מני עד, וכן יצר אלהים את האדם: יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, ושכל טוב ככרוב סוכך למו מסביב, למען לא ידח האדם ללכת בשרירות לבו, ונגה מראות הקשת ביום ענן חשך, נוצר לאות ברית שלום מראש מקדמי ארץ, להודיע לבני אדם, כי אלהים יוצר אור ובורא חשך, והוא עושה שלום במרומיו לתהפוכות הצוררות אשה אל אחותה, ומראש עפרות תבל עד ראש כוכבים, נראה פעלו והדרו על כל הנברא בשמו ולכבודו, כי לו נתכנו עלילות, ובעבור הרע לא ישחית את הטוב, כי אם יוציא יקר מזולל, יתן טהור מטמא, ומדור עקש ופתלתול יַפלה לו תמיד ישרי לב המשכילים לדעת את ה‘, המזהירים בין חשוכים כנגה הקשת ביום הענן ככוכבי הרקיע באישון לילה, וכנר ה’ נשמת אדם, החופש כל חדרי בטן. גם בפרוע פרעות בישראל וביהודה, עת נאצו תפארת עזמו, וישח גאון יעקב לפני שקוצי הפסילים, גם אז זרח אור ה' לישרים, התנוססו טהורי לב כאבני נזר על אדמת ה‘; ובסגור אחז דלתות ה’, פתח לבנון דלתיו לבוא בו שומרי אמונים, אז באורים כבדו את ה', ובסתר יערות – את קדוש ישראל.

מקצה הררי הלבנון, אשר יגבלו צפון ארץ נפתלי, במקום שחוברו למו החרמונים יחדו, נשקף ראש אמנה; תחת רגלי ההר הזה משתרעת בקעה, הנחמדה והנהדרה ברוכסי ההרים אשר סביב לה; מסלעיהם יוצאים מעינות אל המעין, אשר בתוך הבקעה ההיא, ששם יתחברו הפלגים יחדו, פלגים יבלי מים החותרים והנוזלים מתחת לארץ, עד הִגָלותם מבטו אדמה, והיו לנחל שוטף, הוא נחל הירדן.

עוד שכבת טל חרמון תשית חשף בעמקים ובשיחים, בכל הנעצוצים ובכל הנהלולים, והשחר הנה פרוש על ההרים, וכזהב מופז יופיע על כבוד הלבנון ועל גאון ארזיו הרמים, אשר יכו בארץ שרשיהם, וראשיהם לעב יגיעו; ארזי אל אלה עתיקי ימים, כימי אדמת מטעם, דליותיהם וצמרותיהם נטושות וסבוכות אלה באלה, וסבכי היער ישיתו כליל צלם גם בתוך הצהרים, עליהם יקננו כל משפחות בעלי כנף למיניהם, וישירו לה' כבוד הלבנון, לא תמלא אזן משמוע הוד קולם ונעימות זמירותיהם, ולעומתם גם פראים מראש הרים יצוחו, כי שם מעונות אריות והררי נמרים, והנפש השומעת את קול ההמולה הבלולה, תגיל ברעדה. ההרים האלה יטפו עסיס מרוב גפנים, אשר ירבצון תחת משא אשכלותיהם, עפרם מוקטר מור ולבונה, אף יזלו בשמיו וישימו קטורה באף עובר, על כן יאמר “וריח לו כלבנון”, כי נהדר הלבנון בהדרו, ואף כי בהבקע עליו השחר, אשר יחשוף כל שכיות חמדתו להרנין לב.

הימים האלה אחרית ימי קיץ, חודש אחד לפני ירח האיתנים, בעת אשר ילַהט השמש ארץ ומלואה, ואין נסתר מחמתו, אז יקומו עוברי ארחות לראש אשמורות, לעשות דרכם בעב טל. בעת הזאת קמו שלשה עוברי ארח, אשר לנו בין החרמונים במשכנות מבטחים, מדמשק הם שבים, מארץ שבותם, ששמה הביא רצין מלך ארם שבי עצום מבני יהודה, וישם את נדיביהם בבתי כלאים, ויקרא דרור לאביוני אדם וישיבם לארצם, למען יגידו שם את צרות נדיבי עם, האסורים בכבלי ברזל, ויחישו למו פדות ברב כופר. ושלושה אלה שבי דמשק מדלת ארץ יהודה, רוכבי גמלים, עוברים דרך החרמונים ומגמת פניהם ירושלימה, ועבדי עשיר אחד היושב בחבל ההוא הולכים עמהם לשלחם, כלם אחוזי חרב וחמושי נשק מפחד בלילות, בעת אשר תרמוש חית לבנון, וכפירים שואגים לטרף, ושפע טל חרמון, שיורד עליהם, יכסה מעיניהם כל ארח ונתיב. שלשה אלה, אביוני יהודה, האחד עדולמי, השני לכישי, והשלישי זיפי, שלשתם אנשים, אשר אין להם חלק ונחלה בארצם, ובירושלים מצאו חית ידם, כי היו עבדים בבתי אלופי יהודה, אשר עיניהם ראו גדולה ויקר בבתי אדוניהם בימי שלום, גם ראו שבר גאונם בימי מלחמה וחרפת צר, על כן בקשום העברים, יושבי החרמונים, לספר להם את כל אשר ראו ואשר התבוננו על דברת השאת והשבר, ככל הבא על יהודה באחרית הימים האלה.

– שלושתנו מבני דלת הארץ, – ענה העדולמי – ואיך נשא מדברותינו על גוי ואדם? אנכי בשפלה נולדתי, אך עיני ראו מרום עם הארץ, בהיותי נלוה אל בית עזריקם, נגיד הבית אשר למלך אחז; בביתו ראיתי גאון ויקר, אליו בא אלקנה משנה המלך עם יהושבע אשתו הגבירה ועם קציעה בתם תפארת בנות ציון, כי שני שרי יהודה אלה, ראשי אציליה ואלופיה, אמרו להתחתן זה בזה, וקציעה בת אלקנה משנה המלך היתה יעודה לדניאל בן עזריקם אדוני, נגיד הבית, אך מעשיהו בן המלך אחז התיצב כצור בינותם, ומה אחרית הצורים הרמים והנשאים האלה? הה! אחריתם נכרתה, כי את מעשיהו בן המלך, את אלקנה משנה המלך ואת עזריקם נגיד הבית, הרג זכרי גבור אפרים במלחמות מלכי הברית, פקח בן רמליהו ורצין מלך ארם על יהודה. זכרי הכה את שלשת הכפתורים האלה וירעשו הספים, כי מאה ועשרים אלף בני יהודה, בני חיל, כרעו נפלו לפני חיל בן רמליהו. הה! אבלה נבלה ארץ יהודה.

– כן הוא – ענה הלכישי – שָאו בתים רבים בציון. הלא ידעתם אם לא שמעתם אחרית יורם האלוף, אשר נפל שבי ביד הפלשתים, ונעמה, אשתו האהובה, הריקה אוצרו הטוב, לקחה ממנו חסן ויקר, ותצת אש בנאות יורם בחרות אפה בחגית אשת עברתה, ואם על בנים היו לשרפה, ורק ילד אחד, בן חגית, נותר כאוד מוצל מאש, ונעמה, אחרי הבעירה את הבערה, ברחה ותלך אחרי מאהבה. זה חמש שנים אשר נקרו ויאתיו הדברים האלה, העל זאת לא תחנף הארץ?

– אכן – ענה הזיפי – אמלל מרום עם הארץ ביהודה. הלא ידעתם את מרים הגברת העדינה בציון, אנכי ידעתי כל אדותיה, בהיות עכסה אחותי שפחה בביתה. למרים זאת רבת החן וההון שָפרה נחלת דבורה הורתה, למרות עיני שָמיר אביה, הצורר ליהודה והשונא לבית דוד, באשר הוא חוטר מגזע מלכי אפרים. ויחר לו בראותו את מרים בתו יוצאה בעקבות דבורה הורתה, לאהבה את יהודה מגזע עוזיהו ושמו עוזיאל, ומרים אהבה את יפיו ואת תפארת גדולתו, כי מזרע המלוכה הוא; ובחרות אף שמיר במרים בתו ובעוזיאל אישה, נשבע בסתר לבבו לקחת נקם ולהכרית כל זכר למו, גם הקים את שבועתו, כי נתן את פרי בטנם למולך, ואת עוזיאל הבריח ארצה מואב בראשית ימי ממלכת המלך אחז, ומרים העדינה כאלמנה חיה צרורה זה כחמש עשרה שנה.

– ואת מי תגיד מלין, – ענה הלכישי – הלא בשלוח אותי ידידיה שר הרכוש אשר למלך ארצה פלשתים, לחקור ולדרוש על אדות נעמה הבוגדה ולהתחקות על שרשי רגליה, בעת ההיא שלחה גם מרים לקרא לי בסתר, ותשחרני לחקור על דבר עוזיאל אישה, אשר עזב את ארץ מואב וילך אל ארץ פלשתים, ומשם ירד מצרימה – אך כספה, אשר נתנה לי, ויגיעי לא הועילו; מי יתן ידעתי ואמצאהו, כי עתה עשרתי, מצאתי הון לי, כי רוב הון מרים ואין קצה לאוצרותיה, אשר השאירה לה דבורה אמה, ובשכול ואלמון כל ישעה וחפצה לעשות טוב וחסד, ותהי מעוז ליתומים עזובים ומחסה לגבורי מלחמה, ויתום אחד, עלם יפה פרי-תואר וגבור, ושמו אליפלט, אמון אצלה, ובאהבתה וחמלתה עליו נתנה לו יד ושם בין נערי שרי המדינות אשר למלך, אף תאמצהו כבן לה.

– הן עוף השמים הוליך אליך את הקול – ענה העדולמי – הלא כל גדולת אליפלט היתה לו מאת מעשיהו בן המלך, אשר היה נושא כליו, כמוני נושא כלי דניאל בן עזריקם, נגיד הבית. אך שמעו ותמהו, כי קציעה בת אלקנה משנה מלך, תפארת בנות ציון וחמדת עיני רואים – קציעה זאת לא הביטה אל דניאל אדוני, העלם הנחמד, וגם אל מעשיהו בן המלך אחז לא השגיחה, ועיניה היו נשואות אל אליפלט האמון אצל מרים, למרות עיני אלקנה אביה משנה המלך; אך הוא ועזריקם רעהו, נגיד הבית, עם מעשיהו בן המלך; נפלו שלושתם בחרב זכרי גבור אפרים, ודניאל אדוני הצעיר אסור בכלא בדמשק. עתה קרוב הוא לשמוע, כי קציעה בת משנה המלך תפול חבל בנעימים לאליפלט בן-דלת העם. אכן רוח עועים הוא בלב בני מרום עם הארץ, כן חזיתי בעברי עם דניאל אדוני בן נגיד הבית עם השבי דרך הגלעד; שם נתנו לנו שובינו מנוחה, ושם ראתהו עלמה כלילת כל פאר, כקציעה בת משנה המלך בהודה ובהדרה; היא ראתהו מרחוק, ותבך להולך הזה, וגם עיני דניאל שעו אליה, הניף ידו לה באהבה וחן, אך שובינו האכזרים לא נתנוהו עוד להתענג על מראה עיניו, וזכר העלמה ההיא ידכא לעפר נפשו בארץ שבותו, כי תמונתה נגד עיניו תמיד, והוא לא ידָעה מתמול שלשום, וגם שמה נעלם ממנו, והוא יקרא לה “משאת נפשו”. אכן אולת היא הקשורה בלב בני מרום עם הארץ.

כן נדברו בני יהודה בשובם מדמשק ארץ שבותם, ויספרו דבריהם לעבדים, אשר הלכו לשלחם, ובדברם הגיעו אל ראש אמנה, והעבדים עמדו ויקשיבו קשב, והנה קול איָל גועה, והעבד האחד אמר אל אחד מרעיו: “לך הגד לאדונינו, כי כפיר אמנה עודנו במעונתו, ויריק נא את חניכיו לשום מצור על ההר, כי נפול יפול בידינו וחמס לבנון וחיתו על קדקדו ירד. צר לי על עופר האילים, אשר נפל בידו, ונפש האילה הנפרדה ממנו תערוג אליו; הן שני העפרים הנחמדים היו שעשועים לשולמית בת אדוננו, כי הסכינו לאכל מידה וינחמוה בימי אבלה על אמה, ועתה עופר האילים יהיה לברות לאיש עשוק בדם נפש”.

ובני יהודה שאלו פשר הדברים האלה, ויגד להם אחד העבדים, כי איש רוצח מצא קן לו על ראש אמנה מראשית ימי האביב, והוא שודד כאריה משחית בלבנון; מכון שבתו נשגב בצור, אשר לא יעלהו פריץ חיות, ועל ראש שן סלע נצב נמר בעל חברבורות כשומר למעונתו, כי איש הדמים מכשף הוא וממנו יגורו גם פראים, הן זה דרכו בירחי מספר, אשר הוא יושב פה: משחר הוא לטרף ומאחר בנשף לשוב אל רבצו, ואיש ממנו לא ראה פניו, וכמוהו כן עבדו הנלוה אליו. אך אמר אדוני לשים קץ לפחד עריץ ולשדד רבצו בבקר הזה, הן דמיו עליו יטוש, דרכו בראשו יתן, וחמס לבנון על קדקדו ירד.

כן דבר אחד העבדים אל חבריו, ושלשה בני יהודה השיבו תודות להעבדים, אשר נתנו למו מקום ללון וצידה לדרך, ויברכום וירכבו לדרכם לשוב אל ארצם.

השחר הופיע על ראש אמנה, והנה על ראש שן סלע, אשר לא יעלהו פריץ חיות, איש לבוש שמיכה עבה עומד ומקשיב לקול העבדים, אשר נדברו מתחת ההר, וימהר וישב אל מעונתו החקוקה בשן הסלע, בה שני תאים, התא החיצון – לו, והתא הפנימי – לאדוניו. בתא הזה קרוע חלון הסגור יומם בלוח ארז למחסה ולמסתור מחרבוני קיץ, הנה הוא פתוח עתה לפאת קדים, וריח לבנון ואור שחר יבקיע אליו, ולאור הזה נראתה כל התכונה אשר בתא הזה. הנה קרקעו מכוסה בעורות פראים, ועל קירותיו נראו כל כלי משחית: קשתות, חניתות, רמחים וכידונים, גם חרב גדולה הנסתרה בתערה, אותות נאמנים אלה, כי גבור הציד הזה הוא גבור מלחמה. מחוץ למשכן הזה, על ראש פנה, נצב נמר נורא בחברבורותיו, אותו הכריע הבודד וימלא בשֻׂכּות עורו, ויציגהו על ראש פנה להפיל אימתה ופחד על האנשים הנועזים, אשר יעפילו לעלות, כי מי הוא אשר ערב את לבו לגשת להתגרות באיש הנלחם בפראים ומכריעם באמץ לבו ובעוצם ידו? ולבד אימת פריץ חיות, המשכן הזה בוטח, כי מצודות סלעים משגבו, ובסולם עשוי מחבלים ירדו ויעלו השוכנים שם; הסולם הזה אחוז ביתד ברזל התקוע במקום נאמן, ולעת מצא חפץ הורידוהו, והעבד הנצב לפני הבודד לשרתו בא אל התא, לקח מן הקיר שתי קשתות דרוכות, להיות נכונות בידו בשוב אדוניו.

ואדוניו לא כאיש ערוך למלחמה בעת ההיא, כי ערך לה' בבקר בבקר, ואף כי בקום עליו שונאי חנם לשדד רבצו, הנה הוא עתה עומד משמים. מראו נחמד מאד בחצי ימיו, המון לבו נגלה על פניו, ובהתעורר רוחו בקרבו ענה ואמר:

"אתה רב העליליה, אשר גבהו דרכיך מהררי אל, ואשר המון רחמיך רב מהמות ימים, שעה נא אל הערער המדבר משפטים אתך, פנה לאובד נדח, כי יצעק אליך חמס מעקת לב: מדוע אראה עַולתה הולכת קוממיות, העשויה לבלי חת, וצדקה כעוטיה מסתתרת בחגוי הסלעים? רשעה שוררת בהיכלי שן, ונכוחה נחבּאה בכל הנעצוצים מפשע ארץ ומרעת יושבי בה? למה, ה' אלהי, הראיתני ענג ונחת בימי עלומי, למען ענותי בחצי ימי בזכרון מחמדי, בטלטלה גבר ובחרדה לרגעים? למצער ראיתי חיים נעימים עם מרים ידידות נפשי, ראיתיה יושבת לימיני בהיכלי שן, ורוח חן היתה שפוכה על כל מראה עיני מסביב, על ציון ועל כל מקראיה; אך אוי נא לי, כי שמחתי היתה עדי רגע, ומה ארכו לי שנות ראיתי רעה, כי אנפת בי, ה' אלהי, זעמת עלי זה כמה ותצנפני צנפה אל ארצות נכרית, אל מואב, אל גלילות פלשת ואל מצרים, ותשביעני נדודים וטלטלה כימי מלך אחד, ימי ממלכת אחז, ותשב ותקלעני כאבן חשך על ראש ההר הזה להשביעני חרדות, ואל מנוחתי כבוד טרם תשיבני, כי מנת מכאובים מנית לי, כי נגרזתי מעַמי, ממרים אשתי העדינה, משאת נפשי, ומאליפלט ילד שעשועינו, אשר הסיעוהו ידינו מעדן גני ונטעוהו בין עצי היער, למען יהיו אלה עליו סתרה מרוח עריצים, אשר חשבו לעקר משרש גזעו; אל מחמדי אלה שטחתי כפי כל ימי נדודי, ואליהם אשא נפשי גם היום מארץ ירדן וחרמונים. אמנם, ה' אלהים, הראתני קשה, ולכליון חרוץ לא נתתני, אות הוא, כי תותירני לטובה במחמדי נפשי, ועוד תשורם עיני בעת רצון, אך מתי תבוא העת ההיא? עד מתי אהיה כגר בארץ? עד אנה אהיה כנאד בקיטור, נרדף כמוץ הרים, נרעש מיהודה ונבהל מאפרים? הה! נרעש, נבהל ונרדף זה כשש עשרה שנה, כאורח נטה ללון באתי הלום, ואבחר ראש אמנה למעון לי. למצער ישבתי פה ארבעה ירחי שוא, כמעט שקטתי, אמרתי פה ינוח לי עד שוב אפך, ה' אלוהי, אך שנות עמל מנית לי, ועמל ותלאה ימצאוני באשר אני שם. אתה ה‘, הבוחן כליות ולב, הלא בחנת לבי, ידעת כי חרד אני על דבריך, ומדוע אחרד לקול עלה נדף, ונפשי בכפי תמיד, בחצים ובקשת אביא לי טרף, אשוב, ארבץ אל מעונתי, והנה מגור מסביב מחמת אנשים לא ידעוני, האומרים לשדד רבצי ולצודני כפרא אדם. מתי, אלהי ישעי, תשלח פדות לנפשי, תשיבני אל מרים אשתי תאותי ואנחתי, ואל אליפלט בני, נחמתי ומשוש דרכי בשנות נדודי, הלעולמים תזנח ה’? הלא תקרא לי דרור, כי הנה שנת היובל באה!

“אתה ה' צוית שנת היובל, שנת גאולים לארץ, ושנת גאולי לא באה; דרור היא בארץ, והנני כדרור לעוף, כי אתה, אלהי, תאמר לנפשי: נודי הרריך, נודי מתגרת יד שמיר חותנך, נודי מחמת מלך, נודי מזעם יהושבע, אשת אלקנה משנה המלך. רבת צררתני הגברת הזאת בגאון שלות השקט, אך נפלה עטרת ראשה, נפל אלקנה אישה על מרומי שדה, והיא כתה כאלמנה שוממה ויודעת את נפש מרים אשתי הבוכיה לי, מחמל נפשה, כי נע ונד הוא כדרור לעוף. אך אנה אעופה? הירושלים תקרא לי דרור לבוא אל שעריה? הן אחז קרא בה דרור לפרוע פרעות בעמו וללכת אחרי אלהים חדשים בחר למו, אחרי דרמשק אלהי ארם, אשר בנה לו מזבח בירושלים, ויאמר: אלה אלהי מלכי ארם העוזרים אותם, להם אזבח ויעזרוני. ויעש במות בכל פנה בירושלים ובכל ערי יהודה, והעם ההולכים בחשך ובשרירות לבם מזבחים ומקטרים לדרמשק אלהי ארם, למלכום שקוץ העמונים ולבעלים ולעשתרות גלולי העמים. הוא המלך אחז המכשיל את יהודה, ובכל מקומות ממשלתו הארץ מתקוממה לי. האבחר לי מושבי באפרים? הן שם פחים טמונים לרגלי, ועיני נביאי בית אל וחבר כהניהם הלא צופיות ומשוטטות בכל, ואוי לי אם יוָדע שמי לצרי, כי מבשרי לא ישבעו. ליהודה נשבר לבי בקרבי, ולאפרים יאָמר: זובחי אדם עגלים ישקון, כי דם אדם לא יקר בעיניו, ויאהב את עגליו ואת כהניו ונביאיו, ויאהב את הבעלים, ויהי כעבד נרצע למזוזות פתחי בית-און, עבד עולם לעצביו. הנה שנת היובל באה לשוב כל איש אל נחלתו, וחבור עצבים אפרים עודנו מסתולל בהבלי נכר, מאן לשוב אל ה' נחלת אבותיו. הה! אין דרור ליהודה, אין יובל לאפרים ואין פדות לנפשי. לכן קרא ה' דרור לחרב, לשום ארץ יהודה לשמה, אף תקע שופר בבית און, שופר היובל הוא, ואפרים לאשור יובל”.

הבודד כלה לשפוך שיחו לפני ה', ועבדו חרד אליו בבהלה ובקצר רוח ויאמר: “עתה, עוזיאל אדוני, עתה הביאה עצה, כי צרה קרובה: הן אויבינו בנפש עתה סבבונו, הקיפו את ההר מתחת, וידעתי גם אני, כי לא יעפילו אויבינו לעלות אל מקום לא יעלהו פריץ חיות, אך מה יושיענו זה? הלא במצודה אנחנו יושבים אל עקרבים, ומפחדים לרדת מחמת רודפינו האורבים לנו. ראה נא, עוזיאל אדוני, כי באוך דברי, עד כמה פעמים הגדתי לך, אדוני, לאמר: מה לך פה ומי לך פה, כי תשב כנשר על ראש שן סלע, לחמך בשממון תאכל ומימיך בדאגה תשתה, החישה מפלט לך אל מקום אחר. ואתה אמרת להגיד לי את שם אשתך בציון ולשלחני שמה לגלות לה מקום סתרך, למען תביא לך עצות מרחוק. לוּ שלחתני ביום דַבֶּרך, כי עתה אולי מצאה לך אשתך מנוח, אם עודנה נאמנה לך כאשר אתה נאמן לה. הלא דבר שפתים אך למותר, אם לא תעשינה ידיך תושיה”.

– לא עת דברים היא, – ענה עוזיאל – לך אל פנת הצור ושכבת על הארץ, והטית אוזן להקשיב לדברי אורבינו, ואשר תשמע תגיד לי, וידעתי מה לעשות.

העבד הלך במצות אדוניו ויקשב קשב, וקול דברים עלה באזניו, וישב אל הבודד ויגד לו: “הן בשפה בלולה שמעתי, שפת עדת אנשים, אך קול האחד עלה באזני באמרו לאמר: ‘אך שוא נעמוד פה על משמרתנו, אין זה כי אם עזב כפיר אמנה את מעונתו ובעמק שוּלח ברגליו, לכן הבה נפוץ בשיחים לבקשו’. כן דבר האחד, והנה רעהו עונה: הנה אדוננו בא, רוכב על פרדו וחמוש בקשת ובחרב”.

ועוזיאל חשב מחשבות מספר רגעים, ואחרי כן התעודד ויאמר אל עבדו: “הבה אנסה דבר אל רודפי בערמה. קח קרן מאהלי ותקעת בה קול תרועה, ואמרו האורבים: אין זה כי אם קול תרועה להזהיר את הצד ציד מרעתו, למען יחיש מפלט לו, ואנכי אתאזר בחרב, בחצים ובקשת להיות ערוך למלחמה, וירדתי אל אויבי, וקראתי אליהם לשלום באמרי, כי נקי וצדיק אני, ואם לא יאמינו לי והתגרו בי מלחמה, אז נקי אנכי מה', והשלכתי נפשי מנגד, וגזרתי על ימין ועל שמאל, או תמות נפשי עם רודפי חנם, כי מה בצע כי אאריך נפשי?”

העבד שמע לדברי אדוניו, ויקח קרן מאהלו ויתקע קול תרועה, גם שָנה וישַלש; וכאשר יעץ עוזיאל כן היה, כי האורבים נפוצו בשיחים לבקש את כפיר אמנה, ויוחל עוזיאל עד בוש, ויצו את עבדו להוריד את סלם החבלים, וירד בו עוזיאל והוא חמוש בנשק ובחרב, כאיש ערוך מלחמה, ונכון לשבט או לחסד.

ב

אחרי רדת עוזיאל אל העמק, ויפן כה וכה, והנה אין איש, ויבא אל בין השיחים ויתפלל אל ה' לאמר: “אנא אל, שומרי וצלי בשש עשרה שנות נדודי! החביאני גם היום בצל ידך, ואל תתן דם נקי במקום שלום, הפך נא את לב רודפי ושָעו ממני, תשוב חרבם אל תערה, ואל תשכל חרבי נפשות. ה‘! תשפות נא שלום לי, בעברי דרך ארץ אפרים ובשובי ירושלימה לראות פני מחמדי נפשי, שים לי סתר פנים, ואל תכירני עין אדם. ישוב-נא אפך, ה’ אלהי, ממני ומאשתי ידידות נפשי ומפרי בטננו! עשה נא עמנו אות לטובה, ויהללוך מחמדי נפשי, כי גמלת עלי”.

אך טוב ושלום לך, הבודד בהרים! – נשמע קול יוצא מן השיחים. וכרגע והנה איש חמוש בנשק נצב לקראתו, איש בחצי ימיו, לבוש הוד והדר, ובשומו עיניו על הבודד השליך את נשקו ארצה ויאמר: “לקרא עליך מלחמה אמרתי ולהשבית מאנוש זכרך, בחשבי אותך כרוצח שודד על אם הדרך, אך לא קול שודד כי אם קול שדוד שמעתי, והקול קול יעקב קורא אל אלוה ויענהו, ולא כן ענו עבדי בך, ואתה, אדוני, סלח נא לשגיאות נמהרי לב, כי ראוך מסתתר במעונות אריות ובהררי נמרים, מפיל אימתה ופחד על פראים ומפחד מעין אדם. זאת חזו בך, על כן הוציאו משפט מעקל, ואולם פליאה דעת גם ממני, מדוע תשית חשך סתרך?”

ועוזיאל פּתּח חרבו גם הוא וישלך את הנשק ארצה, ויצר לו מאד בראותו, כי מפציר האיש בו להגיד לו שרש דבר נמצא בו, ויגש אל האיש ויאמר: “ברוך אתה לה‘, איש שלומי, וברוך ה’, אשר מנעני מבוא בדמים. ואולם שא נא, אדוני, ואוכיחך במישור, כי חרדת עלי את החרדה הזאת בטרם תחקרני. אנכי ברחתי מדור תהפוכות, ואבחר ראש אמנה למעון לי, אמרתי פה אשקטה ואביטה במכוני, אזכרה ראשיתי ואבינה לאחריתי, פה אשאף רוח טהור, אשר לא נטמא ברוח פי דוברי עתק, אראה אור בהיר בעינים לא כהו מעשן קטרת תועבה, אשר יעיב עתה ארץ ומלואה; אכן החשך יכסה עתה ארץ, ופה יזרח כבוד ה‘, במקום הזה אויתי לשבת עד אשר יערה ה’ רוח ממרום על פליטת יהודה, הנשארת מחרב מלכי הברית, רצין מלך ארם ובן רמליהו. ראה נא, אדוני, כי איש יהודה אני, הנֶחלה על שברה והדורש שלומה וטובתה, וברוך ה', כי איש לוחמי נהפך לאיש שלומי”.

והאיש שמע לכל דברי הבודד ולא גרע עיניו ממנו, וככלותו דבריו החזיק ביד ימנו ואמר לו: “אני, מנוח החברוני בן עמך, נותן לך את בריתי שלום וחפץ קרבתך מן היום הזה, לכן אדעך נא בשם, כאשר אתה יודע אותי, הן שנינו בני יהודה, ושבר עמנו נגע עד נפשנו. ועתה הואל נא והגידה לבן עמך את דברי התלאות, אשר טלטלוך טלטלה גבר זה כשש עשרה שנה, כאשר שפתיך ענו בך לפני אלהים, וגם הכרת פניך ענתה בך לפני, כי ממרום עם הארץ אתה. אלהים עשה את היום הזה, ודעת דרכיך חפצתי וקויתי, כי לא תמנע מחפצי, אך אשלח נא את אנשי מזה ואחר נדבר”.

זאת דבר, ויצו את עבדיו לשוב איש איש למלאכתו ולעבודתו. האנשים הלכו למו והחברוני אמר: “הבה, העלני נא אל מעונתך, שם נשתעה יחדו, ונפשך תתענג על רב שלום, בראותך כי אין עוד מגור מסביב, וכי אויבך הוא אוהבך, הבא בצל קורתך. דע לך, כי מן היום הזה כל מחסורך עלי, כי חנני ה' ויש לי כל”.

מה טוב אתה, אדוני, – ענה הבודד – ומה יקר חסדך! הבה נעלה אל מעונתי; דע לך, כי נפשי דבקה בך מבלי חקור דבריך, אשר הביאוך הלום, וכן אהיה נא לך גם אני שכן קרוב.

ובדברו זאת נגשו אל רגלי ההר, והבודד נתן קולו, ומשרתו הוריד את סלם החבלים, ויעל בו הבודד והחברוני אחריו, שם ישבו בתא הפנימי, והחברוני השתומם על המראה בראותו את ההוד וההדר אשר בו, והבודד צוה את עבדו להכין למו בשר צבי צלי אש, כי אתו יאכל שכנו הנכבד בצהרים.

העבד יצא שמח וטוב לב על שלות השקט, אשר נתן למו ה', תחת חרדה לרגעים, והבודד אמר אל החברוני: הודיעני נא אתה את דרכיך למען אדע, מי הוא זה אשר שלח אלהים לפני לתת מנוחה לנפשי?

– טוב הדבר – ענהו החברוני – הט אזנך ושמע את עלילות ימי נעורי, את מכאובי ואת מחמדי בימי יותם מלך יהודה, בעת אשר דרכי ציון היו הומות מבאי מועד. בעת ההיא עליתי ירושלימה למועד חג המצות, סרתי אל בית איש רוקם, ואהי נלוה אל ביתו לעשות את הפסח, ובשבתי בביתו, חשקה נפשי בנועה בתו, עלמה יפת התואר, וגם נקשרה בי. אבי מת ונחלתו שפרה עלי: בית שדה וכרם בחברון, ואתימר גם בכבוד ביתי, כי אלקנה משנה המלך הוא בן דודי, אשר בימי יותם התרומם בראש שרי המלוכה, והרוקם שמח מאד בראותו, כי מצאה בתו חן בעיני, ואנכי לקחתיה אל בית אלקנה בן דודי האלוף, הצגתיה לפניו ולפני אשתו הגברת העדינה יהושבע בת עזריהו, אחד משרי אפרים, אשר זכרם באחרית הימים האלה בפי כל בני יהודה על אשר חמלו על מאתים אלף נפשות בני יהודה, השביה הגדולה, אשר הביאו שרי חיל אפרים לפני שערי שומרון, ובעצת עודד, נביא ה' היושב בשומרון, חמלו השרים נדיבי הלב עליהם, ויאכילום וישקום וילבישום, אף השיבו אותם בחמורים ובגמלים עד יריחו, עיר התמרים, אל אחיהם בני יהודה, ועזריהו, אבי יהושבע, הוא אחד מן השרים האלה הנקובים בשמותם. כל אלה נקרו ויאתיו באחרית הימים האלה, בימי ממלכת אחז, ואולם אנכי בימי יותם אדברה, ויהושבע, האומרת כיום: אפרים לא עמי, התנשאה לפנים על בנות יהודה בכבוד אפרים עמה וביפיה ובחכמתה; אלך התרוממה על נשים כערכה, לא כן היתה עם הנשים הנופלות ממנה: כן האירה פניה אל נועה זו בחרתי לי מבין חשוכים ותדבר על לבה ותט לה חסד. עליזה ושמחה בכבוד הזה שבה נועה אל בית אביה, ותרב השמחה בבית הרוקם, וישישו בי ויברכו את ה', אשר הביאני אל ביתם; אך רוח ששונם כהתה כעבור מועד,וברצותי לקחת את נועה אל נחלתי, והנה הרוקם אמר אלי: תשב נא בתי בביתי עד מועד חג השבועות ועלית אז ירושלימה ולקחת אותה לך.

ואנוכי לא ידעתי פשר דבר, שבתי בגפי חברונה בלא חמדה, ספרתי לי חמשים היום כחמישים שנה עד מלאת ימי כליון נפשי; בא היום שקיויתיו, ובעליצות נפשי עליתי ירושלימה אל מקום שמחת גילי; ומי תכן את רוחי בשמעי, כי ידידות נפשי לקוחה לאיש אחר, אך מי האחר הזה? שומו שמים! האחר הזה היה אלקנה, אשר ראה את נועה, בהביאי אותה בצל קורתו, וישלח לקרא לאביה הרוקם וישאל אותה ממנו, והרוקם לא האמין למשמע אזניו, כי פג לבו, ויאמר אל האלוף: הנה היא נכונה לקראתך. ואלקנה שלח אנשים להביאה אל היכליו, ותהי לו נועה לאשה. שמעתי את הדבר הזר הזה, ויהי לבי לאבן, ובחמת רוחי קראתי את הדברים, אשר שמעו אזני מפי מיכה המורשתי לאמר: אל תאמינו ברֵעַ, אל תבטחו באלוף, משוכבת חיקך שמור פתחי פיך, כי אמנם הרביתי לספר לנועה את תפארת אלקנה להרבות כבוד ביתי, ותקח את כבודי, ואותי עזבה; מכאובי היה גדול מאד, אך החשיתי ואשא בשרי בשני, וממחרת היום ההוא שבתי במפח נפש חברונה, ולא יכלתי למחות זכר נועה מקרב לבי, ותהי נפשי טרף לאהבה ולקנאה ואלך שולל.

וגם נועה לא שמחה בכבודה, ואנכי הרשעתיה בלא משפט, כי לקחה אלקנה אחר כבוד ולא רוחה, וּרבות רעות שבעה לה נפשה בירחי מספר, אשר ישבה בבית אלקנה, כי יהושבע הגברת רבת החן ורבת התבונה הלא מודעת בכל שערי ציון, הלא היא המהירה לדבר צחות והיודעת לכלכל דברי המלוכה כאחד חכמי השרים, אשר למוצא שפתיה שרים ייחלון ויחרישו לאמרתה, אשר תזל כטל; הן היא בתפארת רום עיניה בזתה את כל בנות מרום עם הארץ בציון, ובמה נחשבה לה בת הרוקם, אשר הביא אלקנה אישה לצרור לה? הלא באחת מאמרותיה השפילה אותה עדי ארץ, דכאה לעפר נפשה, ובת הרוקם הביטה צר מעון בבית אישה האלוף, ראתה כי לא תכון לפני יהושבע הרוממה, ותבן לאחריתה, ותתחנן אל צרתה לשית עצות בנפשה להמלט מבית אלקנה האלוף, ויהושבע אמרה לה: בקשי ספר כריתותיך, וקומי ולכי, כי לא זאת המנוחה לאשה כערכך, ונועה לא הפילה מדבריה ארצה, ואחרי תת לה אלקנה ספר כריתות שבה אל בית אביה כנעוריה, ותספור ירחים ותלד בבית אביה בת לאלקנה, ותקרא שמה שולמית, לאמר: שלום יעשה לי ה'.

ויהי לתקופת השנה למועד חג השבועות ואנכי עליתי ירושלימה, וישלח אלקנה לקרא לי, ויאמר: “שא נא לי, מנוח, עצמי ובשרי, כי חטאתי לך חטאה גדולה, בקחתי ממך מחמד עיניך, והיא ילדה לי את שולמית בעת אשר ילדה לי יהושבע את קציעה בתה; הן שתיהן לי בנות אהובות, אך יהושבע לא כן תדמה, ובעברתה כי קשתה תבקש תחבולה להשחית את נועה ולאבד כל זכר לה. לכן קח מידי עשרים ככר כסף כפורים, ולקחת את נועה היפה ואת בתה ויצאת אתן מארץ יהודה לגור באשר תגור, במקום שוקט ובוטח, רחוק ונעלם מיהושבע אשתי, ושמחת שם בנועה אשתך היפה ושנותך תבלה בנעימים, ושמרת את שולמית בתי כבבת עין, והסתרת ממנה מולדתה, והיה כאשר תגדל והביאות אותה אלי ונתתי לה נֵדה ושלוחים כידי הטובה”.

ואנכי בחרתי לי מקום פה בין החרמונים, ומנוה שלום נטעתי את נועה ואת שולמית בתה, ותרב שמחתנו, ומקץ שנה ילדה לי נועה בן, ואקרא את שמו צפניה, לאמר: יצפננו אל בסוכו. ושולמית וצפניה גדלו בנאות חמדתי כשני מטעי חמד, ואני ונועה אשתי התעלסנו באהבים, מלאי ברכת ה' ושבעי רצון, ותגדל נועה את שני צאצאיה בתומת לב וביראת ה', ושולמית נתעה בשוא לחשבני לאב לה.כנחל עדנים עברו ימינו באין חליפות לנו, אנוכי יקרתי בעיני נועה ממשנה המלך ומכל מלכי קדם, וכן היתה בעיני. ונאותינו היו מעון לשלוה, לברכה ולאהבה וחן, אך העלה אותה אלהים בחצי ימיה: זה שנה אשר חלתה נועה את חליה, ואנכי לקחתיה הגלעדה לגהות ממנה מזור, אך לא עלתה ארוכתה, ושבעת שמחות וגיל את פני צאצאיה השיבה רוחה אל האלהים.

ויהושבע הגבירה לקחה באחרית הימים האלה כפלים בחטאתיה אשר חטאה בנועה צרתה, הלא מודעת בכל המקום, אשר נשמע שֵם אלקנה אישה משנה המלך, אשר נפל בחרב זכרי גבור אפרים. עתה תתודה יהושבע את חטאתיה בימי גאונה, חטאת גֵאות וגבהות עינים, אשר מאסה את כל בנות מרום עם הארץ, וברוב גאונה אמרה: אני ואפסי עוד, ועל גברת אחת ושמה מרים, בת שר וגדול באפרים ויושבת ציון, גם עליה שפכה יהושבע בוז, גם עזרה לרעתה להפריד ממנה אלוף נעוריה, אלוף ביהודה; לשמע אזן שמעתי את קצות הדברים האלה, ואשר אחזה לי אני אשמע הדברים מפיך, אדוני, אם מראה עיני, זכרון לבבי ומשמע אזני לא יכזבו בי. דע לך, אדוני, כי חלק לי ה' מראה עינים שכם אחד על כל אנשים כערכי, ואשר חזיתי לפני עשרים שנה שמור הוא בלבי כמראה, אשר ראיתי יום אתמול, ורבים יעידוני כי עין אַיה לי: כן הכרתי זה ירח ימים את יהושבע בשומרון, כבואי אל בית עזריהו אביה, השר הישר, לדבר אתו דבר על אודות שולמית. אנכי הכרתיה, בהשקיפי בעד חלון היכל החוצה, בראותי אותה עוברת ברחוב עם עלמה כבודה ההולכת לימינה,ואהי לפלא בעיני עזריהו. גם בבקר הזה אור עיני לא יכזב בי, ומשמע אזני יענה, כי עיני תחזינה מישרים: הן אחת חזיתיך בציון בימי יותם, גם שמעתי מדברך בשריקת שפתים כבן אפרים, הלא כשש עשרה שנה נודד אתה בארצות! הגד נא, אדוני, לאיש שלומך ובריתך, כי עוזיאל זה שמך וזה זכרך! הגידה-נא לי אחת, ורבות תשמע מפי. האח! זה עוזיאל איש מרים.

– שא נא, אדוני, – ענהו הבודד בחרדה – בחר-נא לך שני אנשים, הדומים איש אל רעהו בתבניתם ובשפתם, עָרְכֵם אחד אל אחד, התבונן בם רגע, וראית מה נפלאים מעשי ה', בהפרידו בני אדם: אולי תארי כתאר עוזיאל מקרָאך!

– אל נא, אדוני – ענה החברוני – הן ה' עשה את היום הזה, ורוחו הוא קבצנו, לכן הגידה-נא לי ואל תכחד ממני דבר.

– בי אדוני, – קרא הבודד בחלחלה, בספקו כפיו – בי אדוני, אל תשחיתני, הנני מעתה בפיך ובשפתיך לשבט או לחסד; כשש עשרה שנה כסיתי שמי במשאון, עברתי ערים ונהרים, ארצות וימים, ואתלונן בצל שדי, אשר המר את נפשי; שְׂבַע עמל ותלאה באתי הלום, וה' נתן לך עינים לראות ולב לדעת. התסגירני אל מבקשי נפשי, בהגידי לך את שמי? אכן עוזיאל אני, איש מרים!

– עוזיאל אלופי! קרא החברוני, בהחזיקו ידו בו – לו חרשתי עליך רעה כזאת, כי עתה לא עליתי אל מעונתך. הן ה' עד ביני ובינך, ובשמו הנני נשבע לך להיות עליך סתרה, ומכל משמר אשמור לשוני. ומי ימלל לי, כי אקח כיום את אחות יהושבע לי לאשה? זה ירח ימים הייתי בשומרון, ועזריהו השוע נתן לי לאשה את חנה בתו היפה, הצעירה מיהושבע חמש עשרה שנה; הן רוח אחרת עתה עם יהושבע לאהבה את אשר שנאה לפנים, ולשנא את אשר אהבה אז. גאוה קשורה בלב מרום עם הארץ ושבט אלוה ירחיקנה ממנו. הן מות אלקנה הוגה את רוח יהושבע, ואביה וכל קורביה האיצו לנחמה וינחמוה הבל, כי רומם אבלה תחת לשונה, המהירה לדבר צחות, ועל כל תנחומים גברו עצבותיה. מחר היא נכונה לבוא אל מעונתי לרגלי חנה אחותה, היא אשתי, וכבואך בצל קורתי, לא תכירך יהושבע כאשר לא הכרתני. דע לך, כי בזכרה את שמך היא מתנודדת, וחרפה שברה לבה על כל הרעה, אשר הדיחה עליך ועל מרים אשתך, רעותה הטובה כיום; גם את שולמית בת נועה, שנואת נפשה לפנים, נכונה היא לאהבה, באשר בת אלקנה אישה ואחות קציעה בתה היא; הן שולמית היא פרח לבנון, כלילת תפארה, לא נמצאה עלמה כמוה בכל בנות קריה, וכבוא יהושבע הלום נגלה אזניה, למען תדע מולדתה כי רמה, ולא תשגה באהבת אחד בני חשוכים. אך עוד חזון למועד, אשר נתיעץ על צפונותיה, ועתה יהי נא חסדך לספר לי את דברי ימיך מהחל ועד כלה.

השמש יצא על הארץ, ועוזיאל התאנח במרירות, נשא מרום עיניו ויען ויאמר:

"האהבה והקנאה! הלא הן הראשונות לפעולות בני אדם הנוראות על כל בני חלוף, מראש מקדמי ארץ עד אחרון על עפר יקום: חוה, האשה הראשונה, אשר נתן ה' לאדם, היתה אחת מצלעותיו, והיא היתה נכונה לצלעו, ותהי מכשול עונו, ובעבורה נגרש מעדן גן אלהים, וכן דרך נשים מעולם ועד עולם. האשה היא בריה נחמדה ואיומה, ביפיה תצוד נפשות, תוליך גברים שולל, ובקנאתה תפיל חללים, ומחוה, אֵם כל חי, עד הנשים השאננות בציון והבוטחות בהר שומרון, פרעו הנשים פרעות, בעבטן ארחותיהן. נוראה היא האהבה העזה כמות, בעכרה נפשות, ואיומה קנאה הקשה כשאול, בהרחיבה נפשה להשחית ולבלע; עדות היא ביהוסף, אשר הוסיף לו אביו לוית חן ויעטרהו מעיל קנאה, הלא היא כתנת הפסים, אשר עשה לו, והיא עוררה עליו קנאת אחים ותורידהו מצרימה, ולעבד נמכר יוסף; ועדות היא ביהוסף האהבה, אשר אהבתהו גברתו הבוגדה בפוטיפר אישה, ויוסף בצדקתו הניח בגדו בידה וינס ויצא החוצה, – ובגד האהבה וכתנת הקנאה מרחיבים שוליהם כיריעות השמים, עליהן כתובים כל דברי הימים לזרע יעקב מדור דור.

גם בי להטה אש האהבה והקנאה, גם אנכי עזבתי בגדי ביד אשה איומה ככפירה בהררי טרף, ומפניה נסתי ואתרומם, אז זרחה עלי שמש צדקה; אך למצער ראיתי אור וחיים, והנה שמים קודרים על ראשי, ושמשי נחבאה ודרכי נסתרה. הן לפני נתכנו עלילות כשרשרות אחוזות, המתלכדות והמסכסכות אלה באלה, בהן ידי אסורות ורגלי עקודות עד אשר ירחמני נורא עלילה ויפַתח למוֹסֵרָי; הנה חליפות עתותי כעבים תעופינה, ועלילות נוראות ואיומות כצלמי אימה תעבורנה לפניך; האהבה הרָתַן, הקנאה ילדָתַן, קנאת אשה מרעותה, וקנאת אפרים והבלי שוא שמו עליהן נוספות, עטוני גם צנפוני צנפה כדור אל ארץ רחבת ידים. עד מהרה ירוץ דברי, לא אאריך לשון בשפת יתר, אך לא כן חשו העלילות, כי לאט התנהלו, כנחשים זחלו, ועצבותי מהרו ויקדמוני ימי אידי".

ועוזיאל עצר במלין מספר רגעים מנהמת לבו, דמע עיניו פרץ כנחל, ורחמי החברוני נכמרו עליו, ויאמר: “המעט ממך, אלופי, תנחומות אל, כי נתן לך ה' תפארת אדם, תפארת בנים אבותם ולשון למודים? ומה נמלצו אמרותיך, וצדיק ה' לא יעשה עולה ולא יתן מוט לאשר חנן כל אלה”.

– אמנם, חנני ה' בכל אלה – ענה עוזיאל, במחותו דמעתו מעל פניו – הן בן-מלכים אני, חוטר מגזע אמציהו מלך יהודה, גם תפארתי היתה עלי מאת אלהי עושי, אשר יצרני בתפארת אדם ויפארני. אבי לקח לו אשה מבנות אפרים וימת במלחמה, ותשב אמי אל ארצה, ותהי לאשה לבן אפרים מן המשמרים הבלי שוא, וצוררים לבית דוד. ותכס אמי ממני מולדתי, גדלתי כעיר פרא בבית אמי עד מלאת לי שבע עשרה שנה, ראיתי כי זרועי מושלה לי למשוך בקשת גבורים, ואתחבר אל בני אפרים, נושקי רומי קשת, ואהי כגבור הודו במלחמה, וחרבי אכלה בשר: טרפתי זרוע פלשת, הכיתי קדקד מואב, עשיתי לי שם בגבורים, אז אהבוני עלמות, גם יהושבע בת עזריהו, נשיא שומרון, ראתני ותלבבני בעיניה, ותמשכני חסד; ואביה לא אבה לתתה לבן אפרים, ואף כי לבן בלי שם. וכאשר נודעה אהבת יהושבע לאחד הצעירים, בן שועי אפרים, אשר חכתה נפשו למצא את יהושבע היפה-פיה והנבונה, ויתקצף ויאמר לי: דע לך, כי לא יעמוד עליך ראשך, אם לא תסיר לב יהושבע מאחריך, ואם תמלא אחרי, ונתתי לך ככר כסף; ואנכי ראיתי, כי אין תקוה לי מיהושבע, ואקח מידו ככר כסף ואלך ואבוא אל גן עזריהו, שם מצאתי את יהושבע בתו. ויהי בדברה אלי ידידות, ואלעג לה על פניה, באמרי לה, כי מאסתיה. פני היפה-פיה נפלו וחמתה בערה בה, וגם לבי נשבר בקרבי, אך בחרתי בחיים ובככר הכסף מהתגרות לשוא בקנאה חמת גבר ממרום עם הארץ. יהושבע יצאה מן הגן ולא ענתה דבר, ואנכי השלכתי קשת גבורים, אשר עוררה עלי קנאת בני האצילים, ואתהלך עם נביאי בית אל וכהניהם, כי איש אחד פוחז,ושמו עמרי, משכני בחבלי השוא, בראותו כי כסף לי, ויביאני בחבר כהניו ונביאיו, ואהי למו חבר טוב כל הימים, אשר נתתי על פיהם. שם ראתני עלמה מואביה ושמה קטורה, אשר לקחה זכרי הגבור הצעיר לפלגש, ותשיאני להתחבר אל זכרי ולהיות נושא כליו, וקטורה היתה רבת חן ורבת המהומה, ואנכי אמרתי לה, כי לא לאנשי המלחמה אנכי עוד, כי אם לחבר כהנים ולנביאי בית אל, אשר דרכו לשונם קשתם. כן דברתי בשפתי, ונפשי געלה אותה על זמתה.

אך תם כספי ואנכי מאסתי כהני בית אל ואתעב נביאיהם, כי אלה במחיר יורו שקר, ואלה יטיפו ליין ולשכר, ואשר אין לו כסף, ככלי אין חפץ בו, נבזה, נמאס בעיניהם, נפשי בחלה בם, וגם נפשם בחלה בי, בראותם כי ידי ריקות, ואנכי הלכתי בנקיון שנים מבלי מצוא חית ידי. הגדתי צרתי לפני אמי, ותגל אזני על אודות מולדתי במרומי ציון, ותתן לי אות, ותשלחני אל עזריקם נגיד הבית, הקרוב לאבי. ויפג לבי בשמעי זאת, צפנתי סודי בלבי ואמהר ללכת ירושלימה למועד חג המצות. ויהי בלכתי בדרכי ציון, והנה עמרי כנמר על דרך אָשור עם חבר מרעים, האורבים לצעדי ההולכים ירושלימה, וכראותו אותי שאלני: מה לך, ידידי, לדרך ירושלים? ואנכי מרוב לכתי עם כהני בית אל הסכנתי דרכי כזביהם, דרכתי לשוני כקשת רמיה ללכוד ערומים בערמם, הגדתי לו כי מגמת פני לבוא כאורב ירושלימה לראות, העוד נאמן יהודה עם קדושיו, ולהצמיד שם מרמה, להוליך בנות ציון שולל ולשאת שלל ערמתי.

כזבים כהנה וכהנה הרבתי להגיד לעמרי, אשר הלל זממי לבבי, ויאמר אלי: עלה והצלח! ריקם תבוא ירושלימה, ומלא תשוב אלי, ואודך בבית אל, כי תושע לך ערמתך; ויגד לי, כי קטורה היפה שוגה באהבתי, וכי רק מחסורי נצב לשטן לי, ואם אשית קציר ביהודה ושבתי שומרונה בידים מלאות, ועזבה קטורה את זכרי מפני.

ואנכי הייתי כשש על אמרתו, ורוח אחרת היתה אתי אחרי דעתי, מה שׂרֵש בארץ יהודה גזעי, ואמאס בבני אפרים ובתעלוליהם, ותָּגל נפשי בשומי אל לבי, כי עוד מעט תראינה עיני ירושלים, תראינה מלך ביפיו; שמתי רגלי כאילות לבוא אל מחוז חפצי, ובארבעה עשר יום לחדש האביב, מועד עשות הפסח, עמדו רגלי בשערי ירושלים.

סרתי אל בית עזריקם האלוף, נגיד הבית, הגדתי לו מה אני לו, שמתי לו אותות, ויקרבני עזריקם כמו נגיד ובין בני ביתו נמניתי על שה הפסח, ואסתופף בחצרותיו בין בני הנביאים למודי ה' אשר רוו מדשן ביתו, ואתחשב כאחד מהם, ויחד עמהם באתי ביום הראשון מקרא קדש אל היכלי אלקנה, אשר הרימו המלך יותם למשנהו, ויתן לו חרב גאותו, אשר עליה מפותחים הדברים האלה: “חרב נוקמת לה', נתונה מאת המלך יותם למשנהו לאלקנה”. ואת עזריקם קוטבי שם המלך לנגיד הבית, ויתן את מפתח בית דוד על שכמו, כי אהב המלך את שני האלופים האלה, הגבורים ויודעי דבר המלוכה. ותרב השמחה בבתיהם בימי החג ונדיבי עם אליהם נאספו עם יראי ה' וחושבי שמו, ולרגלם באתי גם אני שמה, ומה פג לבי, בראותי מרחוק את יהושבע יושבת עם רעותיה בהיכלה פנימה, וגם היא ראתני בין הבאים לבקר בהיכלי אישה, ותפעם רוחי בקרבי בשמעי, כי היא אשת המשנה, זכרתי כי דברתי אליה קשות ואתנודד.

יצאתי משם ברוח נשברה, הלכתי בראש הומיות, והנה המונים המונים ינהרו אל הר בית ה' להשתחוות שמה, בם בחורים עם בתולות, זקנים עם נערים. הלכתי שמה גם אני, ויהי ברדתי מן ממר והנה עיני אורו, בראותי עלמה כלילת כל פאר עולה עם רעותיה ההרה; גם היא שמה עלי עינה בעלותה, ולא יספה עוד, כי חמקה עברה ותתבולל בהמון הרב, ואנכי עמדתי לרגלי ההר, חכיתי לשובה ולשוא שקדתי, שמרתי הליכותיה, ואתעצב אל לבי, כי את כל חמדת ציון ראיתי באור פניה, ולא יספתי לראותה עוד, וכמראה יהושבע, אשר הוגה את רוחי, כן מראה העלמה הזאת מלאני עצב. כן עברו לי ששה ימים במפח נפש.

ויהי ביום השביעי מקרא קדש ואנכי עליתי אל הר בית ה' ולא ראיתי את העלמה בעלותי וברדתי, ואתפלל אל ה' להסיר זכרה מקרב לבי, וגם אני בושתי מאד מהגיוני, אשר הוליכוני שולל, ואתאושש ואגבר חילים לשכחה כחלום חזיון ליל.

ויהי לפנות ערב, כאשר יפוח היום, ואנכי מתהלך על יד נחל השלוח, ואשא עיני והנה העלמה ההיא הולכת עם אשה אחת אל עבר פני, ויפג לבי ואתעודד וישאני לבבי לנסות דבר אליה, ובקרבה אלי נגשתי אליה ואומר: “שאי-נא, בת נדיב, ואגידה לך דבר: אנכי התערבתי עם רעי על אודותיך, אנכי אמרתי, כי מבנות אפרים אַת, ורעי אמר, כי מבנות יהודה הנך, ואַת, עדינה, דעי לך, כי חמשים שקל כסף אשקול על יד רעי, אם כדברו כן אַת, ואם אין, ושקל רעי על ידי ככסף הזה. ועתה הוכיחי נא, יפתי, בין שנינו, אם מצאתי חן בעיניך”.

– מצאת חן בעיני בשחוק, אשר עשית לי, ענתה היפה-פיה, בהביטה אל האשה, אשר היתה מניקתה, ותפן אלי ותאמר: “אי לך, בן אפרים נמהר לב, הלא אוביש בבן עמי, כי פחז הוא כמים. אנכי מרים בת שמיר, אחד מנשיאי אפרים. לך הגד זאת לרעך, ושקל על ידך חמשים שקל כסף, כי היטבת לראות, אך נבהלת לענות”. כן דברה מרים, והאשה הנלוה לה האיצה בה ללכת, ותפן מרים ותלך, ותבט אחריה פעמים. מרים בת שמיר! דברתי בשפתי לרגעים, ואהי בעיני כמוצא שלל רב, ולא נפלא בעיני דעתה, כי מאפרים אני, כי שפתי ענו בי; ובלכתי פגעתי באחד בחורי ציון, לבוש הוד והדר, ואשאלהו על דברת מרים בת שמיר, והעלם עמד ויתבונן בי ויאמר: “הן מרחוק ראיתיך מדבר עמה, ואל ישיאך לבבך להעלות זכרה על לבבך אחרי הגידי לך קצות דבריה. – דבורה, אם מרים, היתה בת אלוף עשיר ביהודה, אשר הניח לה במותו חמש מאות ככר כסף, אוצר נחמד וסגולת מלכים; ודבורה היתה יעודה לבן אלוף ביהודה אשר מת אחרי מות אביה. וירם לב דבורה ביפיה, בסגולת הונה וברכושה העצום מאד, בשדות, בכרמים, בהיכלי ענג ובעבדים ושפחות, ובגאותה לא חשבה את כל בני האלופים, אשר נסו דבר אליה. הדברים האלה נקרו ויאתיו חמש שנים לפני מות המלך עוזיהו. בעת ההיא בא ירושלימה איש אפרים מגזע ירבעם בן יואש מלך ישראל, ושם האיש שמיר, והוא בן שלשים שנה בעת ההיא, לו רב חן ותפארת אדם, ורודף קדים ככל בני אפרים עמך, עי הוליך שמיר עלמות שולל בקסם תפארתו, וימצא נתיבות בית דבורה, ויבקר בהיכליה וידבר על לבה, ותאהבהו דבורה ותהי לו לאשה, למרות עיני קרוביה שרי יהודה ואציליה, אשר כּהו בה, גם שמו מוקשים לשמיר, ודבורה לא שתה לבה לכל זאת באהבתה את שמיר מאוד, ותשימהו מושל בכל קנינה, לבד אוצר הכסף, אשר חשכה ממנו ותצפנהו לצאצאיה, אשר תלד לו; וקרוביה נחרו בשמיר תמיד ויריבוהו וישטמהו בחמת קנאה, גם חרשו עליו רעה להצמיתו, אך דבורה שמרה עליו ותסכל עצת שוטניו ותשא מכאובים רבים, כי קרוביה זרו ממנה, ושמיר נשא בשרו בשניו מפני יריביו, אשר חרפו את אפרים עמו, אך בחר שבת מריב בעוד ידידות נפשו לנגדו; ומרים היתה ראשית ואחרית פרי אהבתם, כי מתה דבורה מכעש וממכאובים רבים אשר השביעוה קרוביה, ולפני מותה הפקידה הונה ביד שרים נאמנים להיות שמור למרים בתה, בהיותה לאחד מגזע המלוכה לבית דוד. ושמיר גדל את מרים בתו עד מלאת לה שמונה עשרה שנה, ועתה הלך אל ארצו אפרים לקחת משם אשה ולהביאה על נחלת מרים, ועל פי הדברים האלה הלא תתבונן, בן אפרים, כי לא לך לשאת עיניך אל מרים, כי סגולה תהיה לבן מלכים”.

כזאת ספר לי העלם ויפן וילך, ודבריו הרהיבו בנפשי עז ויתנו תקוה בלבי למצא את אשר לא פלל העלם; העמקתי עצה למצא נתיבות בית שמיר ולהסתופף בו, ותהי ראשית דרכי לשוב ארצה אפרים, וה' כונן צעדי ויראני נפלאות בראשית דרכי. הסכת, מנוח, ושמע.

בעברי אז דרך יער אפרים הקרה ה' לפני מחזה איום. והנה אשה רכה וענוגה, צעירה לימים, אסורה לעץ, והיא ערומה כיום הולדה, פני האשה נהפכו לירקון, עינה עששה, שפתיה חרו מחרבוני קיץ, ולשונה בצמא נשָתה, נפשה עיפה למות, ועודנה פותחת שפתיה ושואפת רוח להשיב נפשה. נגשתי אליה וגרעתי נטפי מים מנאדי אל פיה, ובשארית כחה ברכַתני, ואפתח מוסרותיה ואוציא מצרור שמלותי בגד להלביש מערומיה, ותצפצף אלי אמרים גזרים לאמר: אני חפצי-בה, אשת זכרי – קטורה המואביה – צרתי – הכושי מאהבה – מלאך זעמה – בית אבי בנוב.

עודנה מדברת והנה כושי רץ אלי בחמה שפוכה ובחרב שלופה, ואנוכי הבנתי פשר דבר, שלפתי חרבי מתערה, הביאותיה אל לב הכושי ולא שניתי לו; הושבתיה על פרדי, נשאתיה אל מקום מושב, הגדתי לה שמי עוזיאל, המסתופף בבית עזריקם בירושלים, השבעתיה לבלי גלות דבר; ובשוב רוחה אליה הגידה לי, כי קטורה, פלגש זכרי אישה, עכרה נפשה, הציקה לה, ותשלם לה חפצי-בה גמולה, כי גלתה חרפתה ואהבתה את הכושי; ויגרש אותה זכרי, ובאש קנאתה הקימה עליה את הכושי, אשר עשה לה כאשר ראו עיני, ויאמר להמיתה בצמא. ותספר לי עוד, כי קטורה היתה לאשה לשמיר, נשיא אפרים היושב בציון, וכי מגמת פניהם לעשות מזמה ולסכסך בני ציון במלכם. ותגד לי, כי שמיר נכון לתת את מרים בתו לזכרי חלף קטורה פלגשו. שמעתי ותסמר שערת ראשי.

– את קצות הדברים האלה ידעתי מפי חפצי-בה – ענה החברוני – כי בשבת נועה אשתי בגלעד להתרפא, ותבקר חפצי-בה במשכנה, ואחרי מות אשתי הואילה לשבת עם שולמית בביתי לנחמה אחרי אמה, ותשב אתה ירחי מספר, ותגד לי את הדר פעלך, ואת מחשבת זכרי על קטורה, אשר אמר להציגנה ערומה ולהמיתה בצמא, וכי נתניה, ראש כהני בית-אל, הוא אחיה, עמד בפרץ ויכפר פני זכרי, באמרו להביא אל ביתו את בת שמיר עם אוצר רב, ויהלל זכרי את קטורה אל שמיר ויאמר: כי רק לבעבור זאת יתננה לו; למען תבצע את מעשיה בירושלים לטובת אפרים עמם, כי רבה חכמתה.

– כן הוא – ענה עוזיאל – ואנכי שכרתי לחפצי-בה עגלה להשיבה אל בית אביה בנוב, כוננתי דרכי אל מחוז חפצי, ותחש על מרמה רגלי להציל את מרים משאת נפשי מרעתה, ובדעתי כל התעלומות מפי חפצי-בה חשבתי דרכי אף עליתי בית אל, בקשתי ואמצא את עמרי, ואהי כלא יודע מאומה על דבר קטורה, הגדתי לו כי מצאתי נתיבותי בירושלים, להצמיד מרמה ולקצור קצירה, וכי לא אחסר מאומה רק מכון לשבתי ויועץ מזימות, ואם שני אלה אמצא ומצאתי הון לי, כי אין מקום טוב להרבות כזב ושוד כעיר ציון; הגדתי לו, כי שמעו שם אזני דברים מאחרי, כי בת שמיר יעודה לזכרי הגבור, וכי פקידי נחלתה לא יתנו לו מאומה מהונה, אם תהיה לבן אפרים.

עמרי זה היה כאוצר לכל מצפוני בית-אל, ואותי מצא נאמן לפניו ויאמר לי: “דע לך, כי קצף לנתניה כהן בית-אל על זכרי, אשר כסה קלון על קטורה אחותו, וכי לקוחה היא לשמיר, נשיא באפרים ושונא ציון, ואם חפץ אתה קרבתו, ונתן לך נתניה אליו ספר, והוא יקרבך כמו נגיד, ואנכי אדבר עליך עם קטורה, והיא תהיה מגן לך בציון, כי יקר אתה בעיניה מאד, הן היא תהיה כרקב ליהודה לבצע שם כל עצה, היעוצה בבית-אל, ואתה תהיה לה ידים, אך הגידה לי במה כחך גדול?”.

– אנכי אגיד לך – עניתיו – אנכי פקחתי עיני ואראה, כי העם היושב בציון נשים משלו בו, ואני אהיה המושל ברוחן להטותן לכל אשר אחפוץ. ועמרי לקחני ויביאני אל נתניה כהן בית-אל, ויקדם הוא פניו ויבא אליו אל התא ויתלחשו; שם ערך נתניה מלין במכתב לשלחו אל שמיר בידי, ואנכי הוחלתי עד בוש, ואחרי כן יצא הכהן ויאמר לי: “הן עמרי הנאמן עם קדושינו עונה בך, כי נער ערום וכוסה מזמות אתה, לכן הנני להביאך אל בית שמיר, נשיא אפרים היושב בציון, ודע לך, כי לגדולות אשלחך שמה, לבצע דברים, אשר לא עת להגידם לך, ובעתם תדעם, כי באה העת לקרב רחוקים ולקבץ יהודה וישראל יחדיו, ואפרים ירום ויהיה לעם עצום, ואתה ידידי הצעיר, המקנא קנאת אפרים, קח מידי את הספר, שאהו אל שמיר, רק היה נבון רוח מכסה דבר; הן נתתי לך בבית איש בריתי יד ושם, והוא יקרבך כמו נגיד, ושמת לבך לחקר לב העם היושב בציון וידעת את חפצם ואשר תשמע, אותה תגיד לשמיר. זאת ראשית פעלך לעת הזאת, והיה אם תצליח את אשר שלחתיך,וקצרת לפי פעלך וקרנך תרום בכבוד”.

ואנכי לקחתי את הספר מיד הכהן ואברכהו ואלך עם עמרי. חקרנו לדעת, איה מקום שמיר וקטורה, ויגידו לנו, כי בשכם הם בהר אפרים, ושם ישבו עוד ימים עשרה. ועמרי לקחני שומרונה, שם נתן את לבו לחקור ולדרוש אחר הליכות זכרי, שנוא נפש נתניה ואיש חרמו, ואת דבר המשטמה הלא ידעתי; ועמרי דרש בתרפיו, הלא הם מתי סודו, ויגידו לו, כי זכרי התחפש לבוא ירושלימה ולראות מרחוק את מרים מבלי התודע לה, וביום השלישי ישוב שומרונה, והגיד לשמיר חפצו, החפץ הוא לקחת אתה בגפה בלי משאת כסף, אם אין. ועמרי אבה לחכות עד עת בוא זכרי, למען דעת חפצו.ויהי ביום הרביעי, וזכרי שב שומרונה וישלח את הסוכן אשר על ביתו אל שמיר להשיבו דבר; הסוכן ההוא היה חבר לעמרי ואיש סודו, ויגד לו, כי זכרי ראה את מרים, כי יפה היא מאד. וכי הוסיפה חן ותפארת אל השמועה, אשר שמע, ונכון הוא לקחת אותה בגפה. וכאשר שמע עמרי זאת ויגל לי סודו לאמר: “הן זכרי הוא איש חרמנו מעתה ולא טוב בעיני כהן בית-אל קחתו את מרים, כי אותה יבקש בן אלוף ביהודה ושמו שובביה והוא לנו, ואם תפול מרים לו חבל בנעימים, ולקח גם הונה העצום, והרים ממנו שלישיתו לבית אל. אמנם, אמר הכהן אל זכרי להביא אליו את בת שמיר, אך אמר זאת לכפר פניו, להסיר חרון אפו מעל קטורה אחותו; ואתה עשה בערמתך להסיר לב בת שמיר מאחורי זכרי ולהטותה אל בן האלוף ביהודה, כי אז ישיבו לה הונה. הלא הגדתי לך, כי בן האלוף ההוא לנו הוא ושונא הוא לבית דוד מאז, כי מנעהו המלך יותם מכל כבוד, ועתה גדלה שנאתו, כי כמעט רצה לגלות לבת שמיר מה רבה אהבתו אותה, והנה אחז בן המלך נצב כשטן על דרכו; ויעל שובביה בית-אל ויקדם פני הכהן במנחה ויבקש ממנו להטות אליו את לב שמיר בן עמנו, ובגלל הדבר הזה יעורר הוא בני אצילי יהודה לבוא בית-אל בזבחים ומנחה. ואחרי הודיעי אותך את כל זאת, הנני ללכת אתך שכמה, ואתה בין את אשר לפניך, כי טובת בית-אל בפיך ובשפתיך, והטית אליו גברים ונשים במועצות ודעת, מפרי פיך תשבע רב טוב. ראשית דברים הגדתי לך ויתרם תדע דבר בעתו, בשבתך בציון”.

כן הורני עמרי נתיבות ערמה כל הדרך, ואנכי נדרתי נדר בלבבי לאמר: אם תתן ה' משאלות לבי, ונשאתי נפשי לציון, למקדשה, למלכה ולעמה, ועצת בוגדים אסכל; במחשבות טהורות ובפה חנף הלכתי עם עמרי, אף באנו שכמה; שם קדם עמרי את פני קטורה, במצאו אותה לבדה בביתה, ויהללני לה, והיא הלא ידעתני מאז ותשמח מאד בשמעה, כי בא אני במלאכות אחיה, כהן בית-אל, להסתופף בחצרות שמיר אישה הזקן, אשר על אפה ועל חמתה היתה לו לאשה, להנצל מכף רע, מיד זכרי. ותצו את עמרי להגיד לי. לבל יפול לבי עלי, אם תביט אלי בשאט נפש ובחרפה ובוז לעיני אישה, ויגד לי עמרי כל זאת.

מה' מצעדי גבר כננו וידו תנחהו במעקשים ובנלוזים אל מחוז חפצו, כן הובילוני רגלי אל יד נחל השלוח, שם ראיתי שנית את מרים, ותקוה רחוקה נשאתני אל ארץ אפרים, ונפש חפצי-בה, הלקוחה למות, נמלטה בבור כפי, ואתפתל עם עקשים, בחפצי-בה למצא שושנה בין החוחים האלה. כן באתי אל משכן שמיר בשכם, ושמיר הוא בן חמשים שנה בעת ההיא, עודנו אזור חיל ושארית תפארת בחורים עוד נראתה על פניו, ועיניו מפיקות רוח עריצים. אנוכי מצאתיו עומד בירכתי הבית וקטורה, עדויה ברב עדיה, נצבה לימינו; את טמאת השם זאת ידעתי מיום שובה מבית הורתה במואב אל ארץ אפרים, הלא היא האוהבת אשישי ענבים ואוהבת רעים רבים, אשר עלתה על ההרים לקטר בצל אלון ולבנה ולצודד נפשות בעצמת כשפיה. אנכי באתי הביתה, נתתי את הספר על יד שמיר, אשר קרא בו; כברוק ברק עופפו עפעפי קטורה אל עבר פני, וכרגע הסבה עיניה מנגדי ותשאל את שמיר אישה כלא יודעת, מה שרש דבר נמצא בספר הזה, ויגד לה שמיר פשר דבר, ולי הגיד, כי נכון הוא להשלים חפץ הכהן, המגיד תהלתי, ויאמר: בואה בצל קורתי בציון, שם תמצאני מקצה שבעת ימים, ואם בן-חיל אתה ונבון דבר, לפני תעמוד והיית מאוכלי שלחני. ומה לך אישי, לבן-חיל? שאלה קטורה בערמה, הערוך אתה למלחמה? דע לך, אישי, כי אשת-חיל גם אני למלחמה, שימני בראש גדוד, והנני מוכנה למגר כסא בית דוד. אמנם, באה העת להסיר שבט מיהודה ולכונן אפרים בראש כל שבטי ישראל. היביאו כל שבטי ישראל את זבחיהם אל הבית האחד בציון? הלא תתן, אישי, את משאלתי, ובנית לי מזבח בציון לכמוש אלהי אמי, ונטעתי לי אצלו אשרה, ומי יאמר לי: מה תעשי? – אנכי לא אמנע מחפצך, ידידות נפשי, ענה שמיר, אך מרים בתי לא תטוש תורת אמה, וכמוש אלהיך יהיה כקוץ בעיניה; אמנם, ימי שבתה אתנו לא ימשכו, כי לזכרי יעדתיה, אתננה לו תמורתך, אז תגילי בכמוש אלהיך באין מכלים דבר.

ואנוכי נעויתי משמוע דברים כמתלהמים, אשר מאנה נפשי להשמיעם על שפתי, יצאתי מאת פני שמיר וקטורה, הלכתי ירושלימה, ובעברי דרך נוב סרתי אל בית חפצי-בה, ויברכוני הוריה, ואנכי בקשתי מאתם להסתיר דבר עד עת מצא, ומלא ברכות יצאתי מאתם ואלך לדרכי, גם באתי ירושלימה, אך לא סרתי אל בית קרובי האלוף עד אשר אראה, איך יפול דבר.

בא היום שקיויתיו, ואנכי באתי אל בית שמיר, והנה הוא יושב לשלחן, קטורה מימינו ומרים בתו משמאלה. ברוך בואך בצל קורתי! ענה שמיר ויושיבני לשולחנו. קטורה הטיבה דרכה בבואי, ועיניה הזהירו כרשפי אש, ומרים נפעמה ממראה עיניה ועל פניה נראו אותות תמהון, חמה ועצבון, כי השתוממה על המראה, בראותה אותי בצל קורתה אחרי ראותה אותי על יד נחל השלוח, ותחשבני כרודף קדים, ותוסף להשתומם בשמעה, כי אהיה מאוכלי שלחן אביה; וחמה לה על האשה הזרה, אשר הביא אביה כגברת אל בית אמה ואל היכלי תענוגיה. ושמיר ראה מבוכתה, ויפן אלי ויאמר: “הן נאמן רוח מצאתיך, עוזיאל ידידי, כי כן ענה בך איש, אשר רבה אמונתו על ארץ רבה, לכן הסכת ושמע: את מרים בתי זאת היחידה גדלתי, נצרתי, ושלומה וטובתה כל ישעי וחפצי, יעדתיה לבחור מעם, הלא הוא זכרי, הגבור הצעיר באפרים, אשר חרב גאותו מודעת בכל הארץ”.

– מה לי ולגבורי מלחמה? – ענתה מרים, ודמעתה נראתה על לחייה היפות – הן בארץ שלום אני בוטחת, נחלת הורתי שפרה עלי, ופקודתה תשמור רוחי גם אחרי מותה. האשחית את נחלתי, בלכתי אחרי בן אפרים?

הן טוב עוללות אפרים מבציר יהודה – ענתה קטורה בעקשות פה, – אך מרים לא ענתה אותה דבר, ותאמר אל אביה: אפרים יהיה לשמה ובית אל לאָון, ואני דבקה ביהודה, ועל נחלת הורתי אשכן לבטח.

– הוי בת סוררה! קרא שמיר בחמה ופניו רעמו, – ואולם שאלי את עוזיאל הצעיר ויגדך, כי בית והון ביהודה מבטח בוגד, כי לעת תחיל ארץ יהודה מסער מתחולל, אז ארץ רפאים תפיל, והקיאה גם הונך, ולא תכסה עוד על רכושך, ולא לעתים רחוקות נבאתי לך, בתי, כי קרוב היום ההוא.

– אכן קרוב היום הגדול – ענתה קטורה אחרי אישה – קרוב היום, אשר ינוח שבט יהודה על גורל יתר שבטי ישראל.

– הלא תשמעי, בתי – הוסיף שמיר – הלא הגידה קטורה את הנשמע במרומי ארץ, כי קרוב היום, אשר אפרים עמי יהיה לעם נורא, גם יגדל, והיו מוטות כנפיו מלבוא חמת עד נחל מצרים.

– אכן – עניתי גם אני חלקי להראות אמונתי לשמיר – כחזות הקשה הזאת שמעתי בבית אל, כי נטשה יהודה על אדמתה, ואויביה מארצה יצאו, והיו נוספים על שונאיה מחוץ.

ומרים הביטה אלי בתוכחת מגולה בעיניה, אך החרישה ולא ענתה דבר, וקטורה אמרה אל שמיר: “מן דבר שפתים אך למותר, הלא אב אתה, אישי, לבתך, ונפשך לקחת אותה אחר כבוד, ולמה לך התוכח? כטוב וכישר בעיניך עשה לטובתה, ונפשה תברכך באחריתה”.

ולא יספה עוד דבר בפעם הזאת, כי כאשר כלינו לאכל, קמנו. שמיר וקטורה יצאו אל הגן, כי שם החלה קטורה לבנות במה לכמוש אלהיה, ומרים באה אל חדרה לבכי, כי כן התבוננתי בה.

ג

בעת ההיא אשר היה שמיר עם קטורה בגן, ואנכי ישב בהיכלם תפוש ברוב שרעפי בקרבי, כי ראיתי את מרים היפה-פיה קרובה לי ורחוקה ממני קצוי ארץ, חשבתי תהפוכות דרכי, כי שמיר דרש ממני לעולל עלילות ברשע את אישים שונאי-ציון וצוררי יהודה, ולהתהלך בעיר אלהים כדֶבר באפל; קטורה, אשר לא מצאה מרגוע בצל אישה הזקן, שאפה צלי, ומרים בוכיה במסתרים, ואנכי לא תכנתי רוחה, אך כימים הפנם היה לבי אליה, ובחן עיניה התבוננתי, כי תמשכני חסד, ותהי ראשית דרכי ללכת אט אל עזריקם קרובי, נגיד הבית.

באתי אל האלוף, הגדתי לו את לבבי, כי בעבותות אהבה נמשכתי אל בית שמיר, הצורר ליהודה ולבית דוד, וכי רק מרים בתו היא הנאמנה בכל ביתו עם אלהים ועם קדושיו, ואת אהבתה אבקש ואת מועצות בוגדים אגלה לבית דוד, באשר אוהב אני את ארצי ועמי ואת מלכי בקודש.

ועזריקם התעודד ויאמר: “ברוך ה‘, המגן לבית דוד! כי אשר בקשתי מצאתי בקרובי, לכן הנני להגיד לך את דברי הימים האלה, למען תדע ובחנת דרכך. דע לך, קרובי, כי בימים האלה החל ה’ לשלוח ביהודה וביותם מלכנו, פאר בית דוד, את רצין מלך ארם ואת פקח בן רמליהו מלך ישראל; הנה הם שולחים אנשים חרש ירושלימה להניא את לב קצות העם, באמרם: הנה אשור עולה עליכם לשדד רבצכם, ואין ישועתה לבית דוד, כי אם בכרתם ברית לרצין מלך ארם ולפקח בן רמליהו, להיות כחוט משולש, אשר לא במהרה ינתקהו מלך אשור; והמלך יותם הוא מושל באדם צדיק ובוטח בה' אלהיו, המגן לבית דוד, על כן יושב הוא שאנן על כסא ממלכתו, ולא ישית לבו לקשר רצין ובן רמליהו, האודים העשנים בחרי אף, הצוררים לבית דוד, יען אשר לא ישיתו ידם בקשר בוגדים. ואתה, עוזיאל עצמי ובשרי, הלא נבון דבר אתה ובין תבין, כי סר אפרים מיהודה, נפרד הוא מבית דוד, ומיום סור אפרים מעל יהודה ימאנו בית דוד להתערב בגוי סורר, ויהי למו תמיד מעוזם לבושת, כי אין ישועתה לאפרים באלהים, כי אם בשוב הממלכה הראשונה לבת ציון כימי דוד ושלמה, אך המורדים והפושעים, הבאים מאפרים, יעמיקו עצות לסכסך בני יהודה בבית דוד, ויניאו את לבות הצעירים, אשר לא יבינו משפט, והעם מאס את מי השלוח, ההולכים לאט, ויהי משושם את רצין ובן רמליהו; גם שננו לשונם דבר מר ויאמרו קשר לנתק מוסרות ולהפר ברית עולם, ברית ה' לבית דוד. אך הבל יהמיון, והמלך בוטח בה' ושאנן מפחד. לכן, עוזיאל עצמי ובשרי, חוטר מגזע ישי, פקח עיניך ואזניך הט לדברי בוגדים, ובחנת את סתרי מזימותיהם, וגלית את אזני למען אדע לסכל עצתם; אף אני אתן מאוייך וארים קרנך בכבוד”.

כן דבר עמדי קרובי, נגיד הבית, ויגד לי את דברי הימים, ואשתחוה אליו בהמון עליצותי, אף נשבעתי לו להיות עבד נאמן לבית דוד, ובלב עלז יצאתי מאת פניו. חשבתי דרכי, שבתי אל בית שמיר, אך הוא וקטורה אשתו אינם בביתם, כי הלכו לבקר בהיכלי יהושבע, כי גברת אפרים היא ואוהבת את כל המתימרים בכבוד עמה, ומרים נותרה לבדה בבית עם מינקתה, אשר לפניה הגידה צרתה תמיד, וכראותה אותי בא אל הבית, האירה פניה אלי ותנופף ידה לי, ואנכי נגשתי אליה, ומינקתה רחקה ממנה בראותה, כי דבר סתר הוא; ותשחק אלי ותאמר: “השָקל רעך על ידך את חמישים שקל הכסף יען דעתך, כי מבנות אפרים אני? ואלם אזניך הלא שמעו היום, כי מאסתי את אפרים, הרועה רוח ורודף קדים, ואתה, בן אפרים, לי למופת, כי בקשת נתיבותיך אל בית אבי, וכבודך לא יהיה על דרכך, כי מה לך פה ומי לך פה?”

– דרוש אני לחפץ אביך, היפה בנשים! עניתי בשפתי חן, ומרים הביטה אלי בעיני חן ובמנוד ראש, ותאמר: “אם יפה אני בנשים, לא יפה אתה בגברים, כי רמיה תהפוך תפארת גבר לשקוצים.”

–אם למפגע אני לך, עדינה, פה – עניתי – הגידי, בת נדיב, וברחתי כצל.

– אל נא – ענתה מרים בחן – ברח לך מתרמית ונלוז ויכירך מקומך פה, היה דרוש לחפץ אבי להשיבו אל ארח ישר, והשיבותי תודות לך. הן כל אשר אתה רואה לאבי, נחלת אמי היא, אשר היתה בת אצילי יהודה ויראת ה', ואיך לא תבכה במסתרים נפשי בראותי, כי הביא אבי זרה אל גבולה, העושה פסל ומסכה לכמוש אלהיה, לקטר ולזבח לו זבחים. דע נא, בחור נחמד, את לבבי והעירה עלי חמלתך, אם יפה אני בעיניך.

ובדברה דבריה נכמרו רחמי עליה ותרדנה עיני דמעה, וגם היא באה אל חדרה לבכות במסתרים, ולא יספה דבר אלי ימים אחדים, וכאשר הוספתי אהבתה חדשים לבקרים, כן מאסתי את קטורה, אשר הטיבה דרכה לבקש אהבתי, ותקרע בפוך עיניה, ותרב רקוחיה לצודד נפשי; עיני לא שעו אליה, כי במרים הגה לבי, וכאשר נקשרה נפשי בנפשה, כן דבקתי בה', אשר אהבה. ומרים התבוננה בי בינה, ודרכי היתה נפלאה בעיניה, כי בהתערבי בסוד בחורים לבצע דבר שמיר, הכרתי את שובביה כנצר נתעב מגזע אלופי יהודה, הוא בן האלוף אשר ראיתי על יד נחל השלוח, ויספר לי על כל אדות מרים ומולדתה, ודבר עמרי בא אליו לאמר, כי אני אהיה לו פה אל מרים, וישחרני להגיד דברי לטוב לו; ואנוכי, אמנם, מצאתי עת נכונה לדבר עם מרים, הזהרתיה מדרך אפרים, וארומם את בני יהודה על לשוני, והיא עמדה ותתבונן בי, ואנכי נשבעתי לה בנפשי, כי שלמה וטובתה כל ישעי וחפצי; ויהי דרכי כחידה בעיניה, אך חדשים לבקרים נקשרה נפשה בנפשי, והיא החרישה באהבתה.

וקטורה נעות הלב נאחזה בבית שמיר, יום יום עברה במרכבת כבודה בחוצות ירושלים, ועיניה משוטטות אל כל עבר לצודד נפשות לפורחות, ושמיר אישה לא אָצל מאומה ממנה באהבתו אותה מאד. יום יום הלביש אותה צבעים רקמה, וחדשים לבקרים ברא לה תענוגות בני אדם, למען תשית לבה לכל שכיות חמדתה ולא תביט אל שיבה זרקה בו; וייעף שמיר בדי ריק, כי לא שתה קטורה הבוגדה לבה להדרת זקנים, כי אם לתפארת בחורים, ואהבת מרים שמרתני מחבלי חטאתה.

וחג הבכורים בא, ונעלמים מבני אפרים עלו ירושלימה, וקטורה עשתה משתה שמנים, ומבוגדי אפרים היו קרואים אל בית שמיר אחר הצהרים למשתה יין ושכר, וישתו וישכרו, וידברו בציון ובמלכה. ויאמר אחד המורדים והפושעים: עד מתי תהיה ירושלים גברת ממלכות ישראל? הבוא יבואו כל שבטי ישראל אל היכלה ואיש את רעהו ידחקון? הלנצח יתנשאו עלינו בני יהודה בציון ובהיכלה? – וגם ממני יפלא דבר למשפט, ענה שמיר, כי יקראו לאפרים ממלכה נקרעה מיהודה. הלא עשרה שבטים לממלכת אפרים, ויהודה הוא המעט, ולו יאָמר ממלכה נקרעה! אין לנו חלק ביהודה ולא נחלה בבן ישי! חי בן רמליהו וחי דרך בית אל! ואחריו ענו יתר הקרואים: אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי, ושבט יהודה ינוח על גורל יתר שבטי ישראל!

והנה אחד מבני הנביאים בא אל הבית ויאמר: “מה הקריאה הזאת, אשר שמעו אזני בעברי, קול מתרונן מיין, קול מחרף ומגדף בית דוד? ואולם הראשונות התבוננו, הלא הוא דוד אשר הרחיב גבולות ארצותינו, ויקח מושבות שכנינו בחרבו ובקשתו ויפילם לנו נחלה, ואחריו שלמה בנו הפליא לעשות, כי בחכמה, בתבונה ובדעת בנה כמו רמים מקדש לה' לכבוד ולתפארת נגד כל העמים. בו כסא דוד נכון מדור דור, מאבות לבנים, לא כן מלכי ישראל, אשר כרובם כן יפלו איש בחרב רעהו. את הראשונים לא נזכור, כי אבד נירם, אך את האחרונים נמנה: מנחם בן גדי הכה את שלום בן יבש ויתן לפול מלך אשור אלף ככר כסף להחזיק הממלכה בידו, וישם מנחם מס כבד על השרים והעם, וממלכתו לא ארכה, כי פקחיה בנו נפל בקשר פקח בן רמליהו שלישו, אשר בכבודו יתימרו עתה המורדים והפושעים, המתפרצים מפני אדוניהם; לא כן בית דוד, אשר ה' עמו ובריתו נאמנת לו. שיתו לבכם אל תפארת ציון ואל היכלה, חמדת ישראל, ספרו מגדליה, אשר כוננו בה ידי מלכיה, כללו יפיה. עוזיהו בנה בה מגדלים על שער הפנה, על שער הגיא ועל המקצוע, ויותם בנו בנה את שער בית ה' העליון, ובחומת העפל בנה לרוב, לבד הערים, אשר בנה ביהודה. שיתו לבכם לכל אלה ושימו כבוד לבית דוד”.

ואחד שכורי אפרים קם בחמתו ויאמר: “רב לך להטיף טיח תפל, ורב לבית דוד הלאות אנשים, אך שוא תרומם גדולת שלמה על שפתיך. אמנם מפליא עצה, הגדיל תושיה בבית, אשר בנה לה' כי לכסף ולזהב הנמצא בו אין משקל. הלא דוד אביו הכין לו בחייו מאת אלף ככרי זהב. ואלפי אלפים ככרי כסף, ועליהם הוסיף שלמה ויתן את הכסף והזהב בירושלים כאבנים; ומה עצום מספר העושים במלאכה: שבעים אלף נושא סבל ושמונים אלף חוצבי בהר. שבע שנים בנה את בית ה' ושלש עשרה שנה – את ביתו, ואת כל אלה – מיגיע ישראל ומראשית אונם. ומה רב פזרון הכסף, אשר פזר לשבע מאות נשיו ולשלש מאות פלגשיו ולצאצאיהן, אשר העניק להם כל טוב מעמל ישראל. וידל יעקב מאד, והוא נתן לקח טוב לעמו, כי טוב ארוחת ירק ושלוה בה. אכן, בני עמו אכלו ירק וירבצו תחת משא המסים, אשר שם עליהם, על כן התאוננו כל בני ישראל עליו רע אחרי מותו באזני רחבעם בנו, ויחַלו פניו להקל בעבודת אביו הקשה ומעולו הכבד. ומה ענה אותם בעצת יועציו הילדים? הלא מלא פניהם קלון ויאמר: אבי יסר אתכם בשוטים, ואני איסר אתכם בעקרבים. ומה ענו אותו שבטי ישראל? אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי, והממלכה נקרעה ממנו, וזרע יעקב חָלַק ולא יתיצבו עוד בפני צריהם. ומה נעשה ביום תוכחה, כבוא כנהר צר על יהודה וישראל, הנפרדים אלה מאלה? היבטח יותם במבצריו? ההיו סתר על ירושלים בימי אמציהו, כבוא עליה יהואש מלך ישראל ויפרץ בחומתה משער אפרים עד שער הפנה ארבע מאות אמה, ויקח את כל הזהב והכסף ואת כל הכלים, הנמצאים בבית ה' ובאוצרות המלך, וישאם שומרונה? זאת לבן דוד על אצרו הון מאון עמו, זאת היא ראשית חטאת שלמה”.

– אל נא תרשיע צדיק כביר – ענהו בן הנביאים – זכור, כי תשגיא פעלו, אשר בו הרים קרן ישראל לעיני העמים, ומה היא חטאת פזרונו? הלא אז היה יהודה וישראל לעם אחד, ומלך אחד בנה בית אחד לאל אחד, וכל בני ישראל הרימו נדבותיהם אל חֵפץ מרום וקדוש, וישאו נפשותיהם אל מעונה אלהי קדם, סגולתם יחידתם ומשאת נפשם, ונפשותיהם היו צרורות יחד בצרור החיים את ה' אלהי אבותיהם. לא כן הימים האלה לבית ישראל, אשר בעלהו הבעלים: בעל גד, בעל דן, בעל פעור, בעל זבוב ובעל צפון, בעל מעון ובעל המון; כן לקחו להם נשים מכל בנות העמים ויקימו במות לאלהיהם, גם מזבחותיהם כגלים על תלמי שדי. שלמה פזר כסף וזהב אין משקל לאל אחד, ואתם – כל כספכם וזהבכם עשיתם עצבים ללא יועיל. התקוששו, הגוי לא נכסף, ואל יצא עתק מפיכם, שימו לבבכם על דרכיכם ושימו כבוד לה' אלהיכם.

הוי מחשיך עצה במלין בלי דעת! נתנה עליו קטורה בקולה, בצאתה מחדרה – הלא גם שלמה בנה במה לכמוש אלהי מואב בהר אשר על פני ירושלים ולמולך אלהי עמון, ועתה מה לך פה ומי לך פה, כי באת הלום להטיף דברי רוח? לכן צא לך מהר מזה.

– לכן תצאי את מזה וידיך על ראשך! ענה בן הנביאים ויפן ויצא, וכל הקרואים קראו אחריו מלא: עלה, קרח! עלה, קרח!

אך דברי בן הנביאים לא נפלו ארצה, כאשר תשמענה אזניך. הוא יצא, והנה אחז בן המלך בא, ויקומו הקרואים מפניו. שמיר התאושש ויקדם פניו בכבוד והדר, התכחש לו, ואחז אז בן שבע עשרה שנה, טרם יתערב בדבר המלוכה, ויאהב עלמות רבות ואת מרים בראשן, ויאמר לשמיר: הן הביא לי סוחר צידון צמידי זהב מעולפי ספירים, ואקנם ואביאם אל מרים בתך מתנה. ויקרא שמיר למרים, ותבא ותתיצב לפניו בכבוד והדר, ותקח מידו את הצמידים ותאמר לו: ובמה מצאתי חן בעיניך, בן מלכי, כי תתן לי אלה? – בחין ערכך ובחמדת תארך, ענה בן המלך, והצמידים האלה יתנו לך לוית חן. ותברכהו מרים על חסדו, ושמיר אמר: יחי בן המלך ויחי לבבו לעד, וישתחוו לו כל משפחות ישראל! וכן ענו הקרואים אחריו, סבבוהו בכחש אפרים, בפיהם ברכוהו ובלבם קללוהו, ואחז אמר: ברוכים אתם לה' ולי, אתם בני אפרים, אוהבי שערי ציון מכל משכנות בית ישראל, דרשו לציון תמיד, שמחו בחגכם ותתענגו על רוב שלום.

זאת דבר ויקרא חן ושלום למרים ויפן ויצא, והקרואים קראו אחרי כן את המשל, אשר היה בפי אפרים: לבנים נפלו וגזית נבנה, שקמים גדעו וארזים נחליף, לאמר: בית דוד נפל ובבן טבאל נחליפהו. ושמיר הניע אחריו ראש בצאתו ויאמר: לא לך, בן המלך, לא לך תהיה בתי לפלגש, כי גברת תהיה לגבור אפרים; ואנכי יעדתיה לבן עמי להפר בריתי את יהודה, עם עברתי, אשר שטמוני וימררוני, על כן אהיה כעש ליהודה וכרקב לבית דוד.

ויהושבע, אשת אלקנה משנה המלך, גדלה בבית עזריהו אביה, השר הישר בבני אפרים, אך קנאת יהודה היתה לה מורשה מהורתה, וכבואה ירושלימה אל בית אישה, ובנות יהודה לא בקשו קרבתה, אף היא השיבה משטמה אל חיקן, ולא נפלאה היא שנאתה לצרתה לנועה, אשר העיקה הציקה לה, עד כי גרש אותה אלקנה אישה, כי אמרה לו יהושבע: אם תשב צרתי בביתך, שלחני נא מביתך. ואלקנה אהב אותה מאד, כי בת שר וגדול היא באפרים, ויגרש צרתה מפניה, כאשר ידעת. ואחר התרומם אלקנה למשנה המלך, הביטה אל בנות יהודה ברוח המושל, לא כן היתה עם בנות אפרים, כי ברוח חן ורצון התהלכה עמהן, על כן התחברה גם אל קטורה. ומרים גדלה ביראת ה' בעוד אמה חיה, וכן היתה גם אחרי מותה; אך אמה נטעה בקרבה נטעי נעמנים, יראת ה' ואהבת ארצה ועמה, ואביה אמר לשרשם ברוח שקר ולזרוע תחתם זמורות זר, שנאת יהודה ואהבת אפרים. היא כבדה את אלהי ציון בעת אשר זמם אביה להרוס מזבחותיו ולדשן עפר יהודה מחלב בניה, כי קנאת עם כאש אוכלת במסתרים, עד אבדון תאכל. מרים בימי נעוריה חכמה השכילה, כי אבל-אם ומרי עצב פקחו עיניה לראות מה טוב, וכפיה כן צדקתה משכו אליה לבות בחורי ירושלים, ואביה אהב אותה מאד ותהי אצלו שעשועים, אך זנח אותה כמעט אחרי הביאו את קטורה אל ביתו, ועל פי מועצות אשתו הבוגדה רצה לתת את בתו התמה לזכרי, כי אותו הללה קטורה בערמה. ויחר למרים מאד, בראותה את אביה כיונה פותה נתעה בשוא והולך בעצת נצורת לב, המושכת אותו בחבלי השוא.

ושמיר עם קרואיו הרבו לשתות ביום ההוא, ויתרוננו מיין, ויביעו עתק וידברו נאצות וגדופים וכל דברי בלע, עליהם שמחה קטורה ותמחא כף, ומרים התנודדה; ואנוכי הפצרתי בשמיר לעצור במלין ולתת לעפעפיו תנומה, וישמע לי. וקטורה גם היא שתתה יין לרוב, ותרדמה נפלה עליה. ותקרא לי מרים אל הגן ותאמר לי: “זה ששה שבועות אשר נפגשנו על יד נחל השלוח, ואתה מצאת לך אז פתחון פה בדבר כזב והתודע לי. מאת ה' היתה זאת; הן זאת אחזה בך, כי לא תשנאני ולא תמנע מחפצי”.

– לא אשנאך! – עניתי בשחוק – ומי יתן שנאתיך, כי עתה לא הלכתי בדרך סירים.

– נחשוך זאת לאחרית דברינו – ענתה מרים – רב לי, כי לא תשנאני, וקויתי כי תשלים חפצי. הן אבי נפל לעת זקנתו ברשת אשה נצורת לב, אשר כסתה כלמה פני להגיד דרכה, אך לחבורתי ולפצעי תצליח דרכה, במשכה את אבי ברשתה, ועתה תלמדהו להיות כחורש בליעל על עם יושב לבטח עמו. הגידה-נא אתה, כי אבי לא בדעת ידבר, וזדון לב קטורה ישיאהו לחרף עקבות משיח ה' ולשפוך בוז על מלכי יהודה ישני אדמת עפר, אשר מנוחתם כבוד ולזכרם נאוה תהילה. הזאת היא שמחת חגים לדבר על כל ריב ועל כל נגע ולהביא מהומה ומבוכה? הלא יועצו ואיש סודו אתה, לכן אשחררך: השיבה רגליו מדרכי שאול, אשר בם נפש קטורה חפצה, מלא נא משאלותי, וכמו נגיד אקרבך ביום נחלה, כי רב טוב צפון לי, ולי יהיה אוצר נחמד, אשר הניחה לי אמי, אם יתנני אבי לאחד מזרע המלוכה. לכן גם זאת עשה עמדי אות לטובה חשוך את אבי מתת אותי לבן אפרים. אתה עוזיאל, אל תדמה, כי מאסתי את עמך. לו חיתה אמי, כי עתה חליתי פניה לתתי לבחר לי אלף נעורי מבני אפרים; לו כן היתה, כי עתה מצאתי לי בחירי.

– מי יתן ולא באו גדופי בני אפרים באזניך, עדינה, – עניתי – כי לך נאוה שיחה בכל שכיות החמדה, בנעימות ובשעשועים. עודנו צעירים לימים לא ראינו טובה וה' יפלטנו מריבי עם, אשר ישבתו ענג, שעשועים, דודים ואהבים; וכבוא כנהר צר, הלא יפרידו אלוף נעורים מאשת חיקו, וכל מחמדי עין ילכו שבי לפני צר. הלא כאשר תנוב חבצלת מחום צח עלי אור ומטל שמים, כן תפרח מרים הנוה והמעונגה מרוב טובה בארץ שלום. לכן השקטי, עדינה, הלא הגדתי לך, כי למענך בחרתי דרך סירים, לכן בטחי בי, כי הדורים לפניך אישר, ועמדי תחלקי נחלתך.

– העמי תחלק נחלה? – ענתה מרים, בנשאה אלי עיניה היפות בתמהון – רק אל תשחק, עוזיאל, בחרב חדה ומרוטה, ואל תשים אשם נפשי, גם מאבי הרף ואל תשימהו שחוק לכל עמי. מי יתן וחכמתך תעמוד לך להסיר לב אבי מאחרי קטורה, נגעי ומורת רוחי, העושקת דלים, הרוצצת אביונים, כי יעבוד עתה אבי בפרך בכל עבדיו, אכריו, רועיו וכורמיו, למען ימצא מוצא לכסף, אשר יפזר להרבות תענוגי קטורה נוַת ביתו, תועבת נפשי. ואתה נאמן בכל בית אבי ואיש עצתו, ופקחת-נא עיניו על דרכיו; הלא הדרך הזה לא דרך סירים הוא לפניך, ובעצתך תנחהו מישור, ואנכי לא אשכח גמולך לנצח ומדותי פעולתך טוב וחסד לעת מצא, רק הסירה נא שטן ומוקש רע מבית אבי, כי רבות מחשבות בליבי, ואנוכי אשמרה לפי מחסום בעוד קטורה לנגדי, כי שומרת היא את פי.

מן העת ההיא עבר ירח ימים, ובעת ההיא דברה גם קטורה עמדי תמיד רכות בחלקת לשון נכריה, ואת מרים חשבה לשטן לה בביתה, ותדבר על לב שמיר אישה להחיש מעשהו לתת מרים אל זכרי, ומרים היתה תמיד עצובת רוח ותמאן לשמוע שם זכרי. ויהי היום וקטורה התוכחה עמה ותאמר לה: “מדוע, מרים יפתי, עצובת רוח הנך, הטוב לך כי תהיי תמיד נוַת בית ככוס חרבות בודדת בקנה? צאי, יונתי, מסתר המדרגה, עשי חיל באפרים ושימי בין כוכבי שומרון קנך, כי את אשר תבקשנה בנות אפרים בדי ריק ובעמל נפש ובאנחות לב, אותו מצא לך אביך הטוב בטרם תבקשי, כי מצא את זכרי גבור אפרים נכון לך, לכן היי גם את נכונה לו, עלי על הרי שומרון והיית לנס”.

ומרים לא יכלה עוד לשאת את כל דבריה ותען ותאמר: “הלגרשני מנחלת הורתי את אומרת? נודי הרריך, צפור, עופי לך, דרור אוהבת לנוע; הן כל כבודי אני בארצי, בקרית משושי ובבית הורתי; ואת, הומיה וסוררת, עלי לך בית-אל ובקשי קרבת הבעלים בצל האשרות, שם טמון פח יוקשים לנשי אפרים. ושם כעוף יתעופף כבודך וצבי תפארתך יחולל. אנכי קרבת אלהים אחפוץ, ובצלו אשב עם אישי, אשר יוכיח לי ה' מבית דוד מלך יהודה וישראל, כי לציון תסב ממלכת ישראל חרף שואפיה, ועיניך רואות וכלות. ודעי וראי, כי צוף אמריך לי רעל, ותחת חלקות אשיב לך חרפה תמיד”.

וקטורה שמעה חרפת מרים ותרגז תחתיה ותבא אל אישה ותבך באזניו ותאמר לו: “הן שקטה הייתי באפרים, ולמה העליתני משם ותביאני הלום לשמוע חרפה ונאצה מפי בתך לשתות לעג כמים, ואם ככה אתה עושה לי, שלחני נא מזה”.

ושמיר ראה דמעת אהובתו ויתעורר, ותצלח כאש חמתו ויגער במרים, ויך בחרפה לחייה, ויאמר לה: “אם עוד תוסיפי לנאץ את אשתי, והשיבותי ידי עליך ומלאתי פניך קלון”.

ומרים נשאה בשרה בשניה ולא ענתה דבר, ושמיר הוסיף לאהבה את קטורה, ויכפר פניה בכל אשר שאלו עיניה; והיא היטיבה דרכה לבקש אהבתי, ואנכי השיבותי לה חן ונעימות למשכה ברשת טמנתי לה. ומרים, אשר לא הבינה לעצתי, הוכיחה דרכי על פני ותאמר לי: “הזה דבריך לי להסיר שטן מבית אבי, כי אנכי לשטן לך על הדרך, אשר בחרת לך ומשושך את קטורה, חרפת אבי ותועבת נפשי, לכן אנכי אצא מזה, למען תתענג פה באין שטן ומכלים דבר”.

ובדברה זאת דלפה עינה, ואנכי החזקתי בידה, אמרתי לה: “כה יעשה לי אלהים וכה יוסיף, אם לא טובתך כל ישעי וחפצי, כל הימים, אשר אראך עצובת רוח, נפקדים הם מימי חלדי ובמספר שנותי לא יבואו, ובזאת תדעי, מה נפלאה לי אהבתך”.

ותבך מרים בדברי זאת, ותמח דמעתה מעל פניה ותאמר: “אי לכם, גברים, הלא בחבלי השוא תעתיקו צור ממקומו, ואף כי לב אשה! ואת מי תגיד מלין? הלא קטורה נצורת הלב תמשכך בחבלי חטאתה, ותבקש אהבתך בקסם שפתים ובחטאת מרי, גם בחנתי מצהלותיה בעודה לנגדך, ואנוכי הייתי עד כה כלא רואָה וכלא שומעת, ואשא כעזי ומכאובי, ולא נסיתי להוכיח דרכיך על פניך ולהדאיב נפשך היקרה לי, אך נלאיתי כלכל אהבה וקנאה, כי הציקתני רוח בטני; לכן אחת אשאלך, ידיד לבבי: לאהבה אותי לבדי, או את קטורה הסוררה לבדה, רק בטמאת השם זאת אל יתערב שמי; ואתה זכר-נא, כי את נחלת אמי, סגולת מלכים, הנני להשליך אחרי גוי למען אהבתך. הגדתי לך, בחירי, את כל לבי, ותשוקתי ממך עוד לא מנסתרה, ואם כן לבבך שלם עמי, ונתת את שאלתי”.

– מרים עדינה! – קראתי בעליצות נפש – הן עבדך אני, ואת גברת לראשי צוי נא ועשיתי כמצותך, אך חכי-נא עוד מעט ועיניך תראינה, מה אני לך, והניחות חמתך באשת עברתך, אני בך אעלוזה, והיא תלחך עפר כנחש וחרקה שן ונמסה.

דברי מרים עוררוני, והאהבה השוכנת ערמה והמחכימת פתי נתנה חכמה בלבי לבצע חפץ ידידות נפשי בהשכל ודעת. שמיר ישב לבטח עמי, ובכזבים גנבתי את לבו, באמרי לו, כי זורע אני זרע כחש בלבות בני גילי הצעירים בירושלים, ונמצאו כולם לבן רמליהו ביום פקודה, והוא חשבני לדוב אורב ולדבר באפל יהלוך, ויאמץ רוחי תמיד, ויאמר לי, כי כאשר יבצע בן רמליהו מעשהו בהר ציון, תרום קרני בכבוד וקצרתי לפי פעלי. וקטורה אשתו חשה עתידות לי, ותרא בי תפארת אדם ורום אנשים, ותָּגל נפשה בכבוד הצפון לי, גם הביאה לי עצות מרחוק; ואנכי בנתי מה ירמזון מליה, ואתן תקוה בלבה, ואת אזני עזריקם קרובי, נגיד הבית, גליתי על כל מועצות שמיר ומזמותיו.

הלא הגדתי לך, כי שמיר פזר כסף רב לברא תענוגים חדשים לבקרים לאשת זקוניו, על כן הכביד עולו על אנשי מעשהו, האכרים ועובדי האדמה, ויעבידם בפרך, ויהי כאשר קצרה רוחם בעמלם, ויתאספו אל שמיר כמתאוננים רע באזניו, ה' אשר חמלה על אנשי מעשיה, ותמלא מחסורם תמיד, גם זכרה לברכה בפינו, והנה איש בא מאפרים, אביר לב הרחוק מצדקה ומחמלה, ונפשנו שחה לעפר; הלא עובדים אנחנו עבודתך בשארית כחנו, ובזעת אפינו נשקה אדמתך, ועליך תלמיה יבכיון, כי כחנו תאכל ונפשות נשינו וטפנו עטופות ברעב; אתה תשמן מכח ידינו, ובמשמנינו תשלח רזון. הוי, טוחן פני עניים, הלא תענה!"הוי עבדים מקלים מתפרצים מפני אדוניהם! – גער בם שמיר בחמה שפוכה – החרישו ושימו יד לפה, פן אדוש בשרכם בקוצי מדבר ובברקנים.

בשרנו רזה, יבש, נדף ואיננו – ענה האחד – לא נשאר לנו בלתי אם עורנו, אשר כתנור נכמרו מפני זלעפות רעב.

– הוי, עשיר אביר הלב – ענה השני – אל תרבה לך סוסים, סוסיך שמנים, ואנחנו דלים ורזים; אל תרבה פנינים ועדי עדיים לאשתך בעוד נשינו קוטפות מלוח עלי שיח; אשתך עולה על ההרים לנסך נסכיה מדם עניים ומזעת אביונים, ובנותינו יורדות בבכי מחוסר ומכפן; הלא כמונו כמוך בצלם אלהים נבראנו, ואיך תקשיח לבך ממנו, תשכח ענינו ולחצנו? כי מיום שָמַתך דבורה הנדיבה מושל בכל הונה, הכבדת עולנו, ואף כי עתה בהביאך אל ביתך עלמה צעירה ויפה לעת זקנה, ומרוב אהבתך אותה מאסת כל האדם, לא חשבת אנוש, ומה תעשה ליום פקודה?

– הוי כלבים אלמים – ענה שמיר בחרי אף – ומי שם לכם פה לדבר עמי עזות? זאת דבר וישלח לקרא לשוטרי העיר ליסרם, אך שומע לא היה לו מאת השופטים. וילך לזעק חמס אל המלך יותם, ויענהו המלך לאמר: הן רבו כיום העבדים, המתפרצים מפני אדוניהם. ושמיר הבין,מה ירמזון מליו, וישב במפח נפש לביתו.

ואנכי הצמדתי מרמה, הקימותי מן עבדי שמיר מלשין להבאיש ריח קטורה בעיניו ולהגיד לו, כי אוהבת היא אותי באהבה מוסתרת, ולהשיאהו לנסות דבר אליה, למען תראינה עיניו את המעל, אשר תמעל אשתו בו. ושמיר חרק שן בשמעו כזאת, ויאמר אל עבדו: זכר-נא, כי דברת סרה על גברתך, ואם תכזב בה, הלא אדרוש חרפתה מידך ודמך בראשך אתן. והעבד ענהו כאשר הוריתיו, ויאמר לו: נס-נא, אדוני, דבר אליה, הגידה-נא לה, כי נוסע אתה בדרך למרחוק והבתר בביתך, ועינך תראינה, עי יבואו דברי.

שמיר זכר את אשר גער במרים בתו וימלא פניה קלון על דבר קטורה, וירע לו מאד, כי היה נבהל ברוחו, ויקרא למרים אליו החדרה, הוא חדר משכיתו, ששם כל שכיות חמדתו, כלי זהב, פנינים וכל אבני חפץ, אשר אצר בימי שבתו עם דבורה. החדר ההוא נשען על חדר משכבו, ולא שזפתו עין איש זר, כי המפתח אשר לו היה בידו תמיד, ומרים הביטה אל פני אביה, והכרת פניו ענתה בו, כי עת רצון היא לו, והוא עומד ומתבונן בה, וקטורה איננה בביתה בעת ההיא, כי הלכה לבקר בהיכל יהושבע, אשת אלקנה משנה המלך. ושמיר, אחרי חשבו מחשבות, פתח פיו בדברי מיכה המורשתי ויען ויאמר: “אמת דבר נביא ציון: אויבי איש אנשי ביתו, ומשוכבת חיקך שמור פתחי פיך, ואני בך, בתי, אבטח, כי תחרישי, בראותך את אשר אתעולל בבוגדים בי. הנני להגיד בערמה, כי אוליך אותך אל ארצי לתתך לאשר בחרתי לך, ואת אל תגורי, כי עמי תליני מחר בחדר הזה. לכן דעי לך, בתי, כי הנני לעשות רמיה, ואחרי דברי אל תשני, כי אם שמרי לפיך מחסום!”

ומרים אשר לא הבינה לעצתו, אמרה: “כטוב וכישר בעיניך, אבי, עשה”.

ממחרת היום ההוא אמר שמיר אל קטורה: “הנני לעזבך, יונתי, מספר ירחים, כי אוליך את מרים בתי שומרונה לתתה לזכרי הגבור באפרים, אשר בחרתי לה, וישבה בתי בבית אישה, ואנכי ארדה משם מצרימה להעלות משם רכב וסוסים, כי דבר המלך פקח בן רמליהו נחוץ, ואנוכי אחד ממלאכיו. ובשובי הלום ליום הכֶּסֶא, אביא לך, יונתי תמתי, אטון מצרים ורקמת צור”.

ולב קטורה פחד ורחב, בשמעה את דבר אישה, ובחלקת לשונה אמרה לו: “מה נבוכה אני, אישי, בשמעי כזאת מפיך, כי אתה, אלוף נעורי, תרחיק נדוד, ואנכי אשב גלמודה ונאנחה בביתי. הלא אספור יום לשנה עד בוא יום שמחתי לחדות בשמחה את פניך, ואתה, אישי, הצליחה-נא בכל דרכיך, ובשלום תשוב אל יונתך תמתך, ואנכי בכליון עינים אחכה ליום שובך, יום שמחת לבי”.

ושמיר הכין הכל לדרך השקר, אשר בדה מלבו, ואת חדר משכיתו סגר ויחבק וינשק לקטורה, ויצא עם מרים את העיר לפנות ערב, וקטורה רצתה לשלחו, אך שמיר אמר לה: “אל נא, יונתי כי הנני מסתיר את דרכי; שובי לביתך והבליגי על עצבך, השקטי במכונך ותני שמחה בלבך”. וקטורה חבקה את מרים ותאמר לה: “היי יפתי, ברכה באפרים, ובשוב אביך הלום בשלום, נבחרה דרכנו אליך לבקר בהיכלי תענוגיך, וישבנו אתך ירח ימים וששנו אתך משוש”.

ד

וחברוני השתומם לדברי עוזיאל ויאמר: “מה נפלאה ראשית דרכך ונפשי נכספה לשמוע, איך התגלגלו הדברים להביאך עד הלום, להיות נחבא בצור בראש אמנה”.

ועוזיאל התאנח ויאמר: “הן אלה וכאלה נקרו ויאתיו בעצת נורא עלילה, כי הוא יוצר עלילות, והאדם יוציא לפעלו, וציר אמונים הוא לו לבצע אמרתו אם לשבט או לחסד. לב אדם יחשב דרכו, וה' יכונן צעדו, אך שמעה אחרית העצה, היעוצה על קטורה”.

לפנות ערב יצא שמיר מירושלים דרך שער אפרים עם מרים, ויתחפשו וישובו ויבואו דרך שער הדגים העירה, ותתכס מרים בצעיף, ושמיר לאט את פניו באדרתו ויבואו אל ביתם. והעבד הנאמן, אשר גלה את אזן שמיר על דברת קטורה, עשה מעשהו בהשכל ודעת, ושמיר פתח את חדר משכיתו, אשר דלתו מעבר הגן, ויבא אליו עם מרים בתו לאט.

וקטורה, אחרי צאת אישה מירושלים, לבשה את בגדיה החמודות ותקרע בפוך עיניה ותרב רקוחיה, וריח שלמותיה עלה באף שמיר אישה, הנחבא בחדר משכיתו, ושפחתה הנאמנה עמה באה אלי ותאמר לי: גברתי קוראה לך לשאול אותך על הדברים, אשר היא חפצה לדעת. זאת דברה ותפן ותלך.

ואנכי באתי אל קטורה החדרה, והנה היא יושבת על מטה כבודה, ושלחן ערוך לפניה, עליו מעדנים, כל מאכל תאוה ויין הרקח. ותאמר לי: שב, ואשב. ותשחרני לאכל ממעדניה ולשתות מיין הרקח, אשר מסכה לי, ואנכי אמרתי: לא אטעם עתה מאומה, כי נפשי שבעה ורויה; אנכי ראיתי, כי יהיה שלחנה לפניה לפח ולמוקש, והיא אחזה ביד ימיני ותאמר: שב-נא ידידי, ונשתעה יחדיו. ואנכי ישבתי לפניה בלא חמדה, ותען קטורה ותאמר:

אך זה היום שקויתיו, הן שמיר הלך בדרך למרחוק, כי למענך, ידידי, שלחתיו בדרך טובה. גם מרים בתו, צרת ביתו, הלכה אתו, אין איש אתנו פה, ולא יחרץ לנו כלב לשונו. לכן הט אזניך לאמרתי, זכר-נא, ידיד לבבי, ראשית בואך אל שמיר עם הספר, הנתון לך מאת נתניה אחי בן אבי, כהן בית אל; ראה, ידידי, הגדתי לך מה אני לו, למען תדע כי שרש דבר נמצא בי; ואחי שמע לעצתי ומאותו היתה נסבה להביאני אל בית שמיר, ומאתי היתה שומה להביאך בצל קורתי. הלא עיניך הרואות, כי כל אשר שאל לבבי לא מנע שמיר ממני, ומה חפצי בביתו? הלא כל ישעי וחפצי היה לרשת ההון הרב הצפון למרים, להנחילו לבחירי רצתה נפשי בו. וכבואי אל בית שמיר חקרתי דרשתי על דבר האוצר, והנה עזריקם נגיד הבית ואלקנה משנה המלך פקידים עליו, על כן חפצתי קרבת יהושבע, המושלת ברוח אישה בחכמתה, ביפיה ובחין ערכה, והיא תוחלת ממושכה, ואולי נכזבה. עתה מה לי פה ומי לי פה? הן שמיר, זה האיש, אשר שיבה זרקה בו, לכסות עינים הוא לי ולפתחון פה, ואתה, ידיד לבבי, אתה לבדך מחמד עיני, כי בראותי פניך והנני שכורה נעלמה, שכורת יין דודים; הן אתה בהודך והדרך תצית אש בעצמותי, ולא תשית אלי לבך, כי על מרים פקחת עינך בעבור הונה כי רב; זאת צפנת בלבך, ואני בחנתי ואדעה. ועתה, ידידי, הן מרים איננה עוד וגם שמיר הלך בדרך למרחוק, ועת היא לכונן אשרנו לנצחו לרומם קרנך, ועתה הגידה לי, שאהבה נפשי, התכון ידך עמי?"

אמרותיך לא אמרות טהורות – עניתיה – ובהגיגך תבער אש זרה, לכן הרפי ודעי, כי אישך זה רומם קרנך הוא איש חסדי, אלופי ומיודעי, אשר יחדו נמתיק סוד, ואיך אבגד בו, ושלמתי לו רעה תחת טובה? צוי נא כל אשר תצויני וחפצך אשלים, רק אל תתעיני מדרך הישר, חוסי נא עלי ועל נפשך, ואל תשיאי מות על שנינו יחדו. הן כל ישעי וחפצי להיות נאמן לך ולאישך, גם את שמרי אמונתך לאישך זה אהבך, המלבישך שני עם עדנים והמבקש ענג ושעשועים לנפשך. שמעי-נא עצתי ואל תחללי בריתך לאלוף נעוריך.

– ההוא אלוף נעורי? ענתה קטורה באנחה ובעצבון רוח, בשמעה תוכחתי – הלנפשי יבקש שמיר ענג? הלא לנפשו! ויאספני אל ביתו להיות לו מחמד עין ושעשועים לעת זקנה, והוא לשוטט בצדי ולצנינים בעיני, ואהבתו לי לזרא ולמועקה במתני, כי לא תכלכלהו רוחי, ונבחר לי להיות שפחה חרופה לך מהיות גברת בהיכליו; אין חפץ לי בסוסיו ובמרכבות כבודו, כי עמך לא חפצתי מאומה, חי כמוש אלהי וחי בעל פעור!

– הלא כל דבריך, קטורה, לא בהשכל – עניתי במנוד ראש – זכרי -נא, כי דל חלקי בחיים, ולו נואלתי להקשיב לך, במה אכלכל נפשך?

– הוי נבער מדעת, איש אובד עצות! – ענתה קטורה – אל תהיה זאת לשטן לך, הלא שמיר הלך בדרך למרחוק, ובחדר משכיתו כל יקר נמצא, בו כסף וזהב עם אבני חפץ רבות המחיר; לכן שית ידך עמי, והצלתי ממנו כל חסן וכל יקר, ויחדו נעופה אל ארץ מואב, שם קרובי הורתי, ומשם לא תנידני יד שמיר. הן הוא אמר להביא לי אטון מצרים, ואנכי אמריהו בצעיף אלמנות, ואתה עוזיאל, ידיד לבבי, תסיר צעיף אלמנותי ותלבישני מעטה ששון וגיל תחת מעטה כהה, לכן אהיה נא עתה כאלמנה בעיניך.

– ואיך אחשבך לאלמנה, ואישך עודנו חי? – עניתיה.

– עודנו חי, – ענתה קטורה – אך המות דופק דלתיו, ואם יסגור דלתיו בעד, ועלה בחלונותיו.

– לא בחלונות יעלה המות עליך, נצורת לב – ענה קול שמיר מחדר משכיתו – וקטורה נבהלה נחפזה מפחד פתאם, נפעמה ולא יכלה דבר, ותקם ותגש אל הדלת כמשתוללת, ותחזק בכפות המנעול, ובראותה כי הדלת סגורה בעדה מחוץ, לא קמה בה עוד רוח, ותפן אלי ותאמר: “הניחה לי, ואנוסה ממערת פריצים זאת, הלהגני אתה אומר פה? השופטים אין בציון, אם מלכה אין בה?”

– הן פיך ענה בך – עניתי בשחוק – והמלך מה יושיעך? הלא הוא המלך, אשר חרפת.

והחברוני משתאה מאד לאיד קטורה, ויאמר אל עוזיאל: “ואיה שמיר, מדוע אחרו פעמיו לבוא כרגע החדרה לקחת נקם? לו נפשי תחת נפשו, כי עתה בתקתיה בחרב נוקמת בקנאה חמת גבר”.

–צדקת מאד – ענה עוזיאל – אך שמיר אהב את קטורה אהבה עזה כמות, ובשמעו עתה נבלותה, תקפהו מכאוביו, ויצנח על מושבו, ויספוק כפיו, ולבו סחרחר; כן הוחיל עד בוש מספר רגעים, ואחרי כן בא החדרה. איום ונורא היה מראהו, ויגש אל קטורה, והנה הוא סופק את כפיו, עומד ומתבונן בה במנוד ראש, באין אומר ודברים ומרים גם היא אליה תשגיח, אליה תתבונן ותריע עליה: ראי-נא קטורה אמרה לה, ראי, יקושתי לך גם נלכדת, כי בי התגרית.

וקטורה, אשר חרפה שברה לבה, עמדה בפיק ברכים, ובשמעה את דברי מרים, חגרה שארית כחה, ותזעק בחבליה, ותקרא ותאמר: הרים, כסוני ומלטוני מחמת פראים, השואפים לבלעני!

– מה לך כי נזעקת? – קרא שמיר – למה תהמי כיוני הגאיות? תקראי להרים, וגם הררי עד לא יכסו חרפתך; שאי מספד על ההרים, כי שם גלה כבודך, שם הומיה וסוררת, שם בגדת בי ותפזרי דרכיך לזרים, בעת אשר פזרתי אני הוני להרבות תענוגיך; אוי נא לי, כי מידי זאת לי, כי לא מנעתי לבך מכל עדן; גאון שלות השקט היה לך, על כן שעו עיניך אל תאות נפשך. והנה פתאום נחמסו עקביך על רוב מעלך בי; אַתּ דלחת מים טהורים ותרפשים, עתה שתי אותם, והיו למים מרים ומאררים בקרבך, וראי, כי עוזיאל זה אהבת, מאס בך, ומנגד נגעך יעמוד.

– אויה נא לי, אנה אוליך את חרפתי? – קראה קטורה ונפלה לרגלי שמיר, ותתחנן לו ותאמר: “כפר-נא לי, אלופי, אך הפעם חטאתי שפתי, ואל תמיתני”.

– תיסרך רעתך ותמותתך משובתך – ענה שמיר – ואנוכי זאת אעשה לך: חסן ויקר אקח ממך, ונצלתי את עדיך מעליך, והפשטתי אותך ערומה, והיית בלהות לעיני מכבדיך; כל רואיך ידדו ממך, ושערו שער, ורעמו פנים עליך, והיית למשל ולשנינה, לאלה ולשבועה לכל הנשים, ותחת היותך אלמנה תהיי גרושה ממני, ולבשת שק תחת אטון מצרים, והלכת אל אשר תשאך רוח זנוניך, ואל נקמות ירדפך ונתנך לזועה ולקלון.

– חוסה-נא עלי, אישי, אישון עיני – קראה קטורה – חוסה-נא על פרי בטני ואל תעש עמנו כלה.

על זאת חרה אף שמיר, ויאחז בשערת ראשה ויטלטלנה טלטלה, יאמר לרמסה ברגליו כתולעת זוחלת, אך מרים החזיקה ביד אביה ותמנעהו מבא בדמים, ותחל פניו לכסות חרפתה במסתרים ולתת לה צמרה ופשתה וכל בגדיה החמודות ולשלחה אל ארצה ואל עמה.

– האח! ראתה עיני – נשמע קול מאחרי הדלת – עוד הרשע בביתו, הנני רואה אותו מן החור.

עוד הדברים האלה נשמעים, והנה עזריקם נגיד הבית ולהקת שוטרים אחריו באו אל החדר, ושמיר ומרים השתוממו על המראה, נבהלו נחפזו, ועזריקם ענה ואמר לשמיר: "קשר נמצא בביתך, בית המרי, דבר בליעל יצוק בך, וכמוך כן נוַת ביתך, אשת הזמה, השגל הנצבה לימינך, המושכת צעירים בחבלי חטאתה, נופת על שפתיה וכסליה מלאו נקלה, ותעש את ביתך למערת פריצים, שמה ינהרו וירוצו עדת מרעים, בוגדים שוקדי און, אשר דבר לָאט עמם, וצוררים הם לבית דוד בנכליהם; אך הם כחציר ימלו. וראה אתה, שמיר, כי נוקשת בפעל כפיך, נפלת ממועצותך, נתפשת במזמות, זו חשבה אשתך נעות הלב, כי זה עוזיאל בר הלבב גנב את לבך ויסכל עצתך לפני עשותה פרי כחש. זה עוזיאל קרובי, אשר בו אתפאר, גלה חרפת אשתך ונבלותה לעיני השמש; הן חטר מגזע המלוכה הוא, נאמן עם ה' ועם קדושיו, וישב במארב חצירים עם מתי שוא ועם נעלמים, לוהטם בני אדם, מאזרי זיקות בעיר אלהים, קריה נאמנה. כל זאת עשה לחשוף מצפוניכם, וה' ימוד עתה פעולתך אל חיקך; אתה, שמיר, בגדת במלך, ואשתך בגדה בך, והמלך ישמח בה', ובני ציון יגילו במלכם, ובתך הטובה תשיש היום בעוזיאל אלוף נעוריה, והוא ינחל נחלת הורתה. כן היא מצות המלך, והיום תצא בתך מעמק עכור, ובשמחות וגיל תובל אל בית תענוגיה, ועיניך רואות וכלות, כי ביתך יהיה בית כלא, לך ולאשת עברתך, ועיניך תראינה נגע לבבך וחבורת פצעך, ונשאת מוסר כלמתך ימים על שנה.

ומרים בשמעה את אשר לא פללה, כי אני מזרע המלוכה וקרוב אל עזריקם, ותגל ברעדה, ותגש אל עזריקם ותאמר: “בי אדני, ודברה דבר על אודות אבי, כי בתו אנכי, וחרפתי שברה לבי, ואולם זאת הרשעה קטורה חרפת נבל שמתהו, והיא ראשית חטאת לו, ואתה, אדוני, הראית את אבי קשה, ומדבריך נבהלו עצמיו וכאבו נעכר. סלח נא לי הפעם הזאת והשיבה לי ששון ישעי, כי מוסר כלמתו רצח בעצמותי”.

– לך נאוה תהילה, – ענה עזריקם – כי לפושע תפגעי, באשר אביך הוא; ואולם דעי לך, אהובת קרובי, כי לא יחון המלך כל בוגדי און ולא ימנע הטוב מן ההולכים עמו בתמים. לכן צאי כרגע עם בחירך מעמק עכור זה; הן נחלת הורתך לכם נתונה, ועוד תשאו משאת מאת פני המלך.

כדברו זאת אחז בידי, ויגישני אל מרים ויאמר: “קח את ידידות נפשך ולכו מזה”.

וקטורה בראותה, כי עוזיאל זה אוהבה הפך עליה לילה וידכאנה לפני עש, ותנהם כחיה רעה, הנלכדה בפח, ותתגעש, ובחרקה שן אמרה אלי: “צא איש תהפוכות, צא איש הדמים, והיית אתה לאש ומרים לקש, ובערתם שניכם יחדו, וכמוש אלהי ירדפכם בסערת נקמתו”. ותדר נדרים לכמוש, ותהי לשחוק לכל הנצבים.

ושמיר הנפעם והנדהם מחליפות קצף וקלון, מרט שערות ראשו ויטרף נפשו באפו, ועזריקם אמר אל השוטרים “שימו על שמיר ואשתו משמר, כי אסירי המלך הם, ורק למען עוזיאל אל תשימו אותם בבית האסורים עם יושבי חשך וצלמות”.

זאת דבר ויפן לצאת, ואותי ואת מרים שלח לפניו, ויקחנו ויביאנו אל היכלי ענג, ששם אורה ושמחה, צהלה ורנה, כי שׁרים ונוגנים קדמו פנינו בשירים ובקול קורא: שלום רב לך, עוזיאל, האלוף ביהודה! וחן ושלום לך, מרים הנוה והמענגה. אחותנו, אַת היי לאלפי רבבה!

והנה תרועת נוגנים ומחול משחקים, בחורים ובתולות ששים ושמחים בנשף חשקנו. אנכי ארשתי לי את מרים ידידות נפשי לאשה, ושמחת עולם על ראשנו, כי אפריון עשה לנו המלך כפעולתי וכבור ידי לנגד עיניו, ואנכי אמרתי לה: “גם חמלתך על רב אכזרי תגדיל ערכך בעיני שבעתים, אך אל-נא, תמתי, לפושעים תפגיעי, כי כאביך כקטורה טמאת השם, אשר הביא על נחלת הורתך; הלא כל רעתה בשומרון, שם פרעה פרעות, ותגרש אשה יראת ה' מבית זכרי אישה, רועה הרוח, אשר בו בחר אביך לתתך לו, וזכרי הביא את התועבה הזאת אל ביתו. והנקל היה לה לגרש בביתו את חפצי-בה, אשת זכרי הטובה, כי מעלה מעל גם תחת זכרי, בנשאה עיניה אל עבד כושי, ואחריתה היתה מרה, כי גרש אותה זכרי, ובעברתה כי קשתה, הקימה את מאהבה הכושי על חפצי-בה, לאסרה אל עץ ולהמיתה בצמא, כאשר אמר זכרי לעשות לה. ורוח אהבתך נשאתני ותביאני אל המקום ההוא, הצלתי נפש לקוחה למות, הביאותיה אל בית הוריה;ומה נבהלה נפשי בשמעי, כי קטורה אשת הזמה לקוחה לאביך, וזכרך עלה על לבי ויורני נתיבות מרמה להצילך, יונתי, מכף זכרי, ומפחים, טמנה לך נצורת הלב, ואסכל כל עצתה כאשר ראו עיניך; ומגמת פני לא היתה אל הונך, כי אם אל נפשך העדינה, יקח לו אביך הרכוש, אך נפשך לי היא למן היום, אשר ראיתיך על יד נחל השלוח”.

– לך נפשי וסגולת הוני – ענתה מרים – עד עולם לא אשכח נשף חָשכי וחשקי; לך כבוד והון, לך זרוע עם גבורה, חסד בפיך ונעימות בימינך, ואנכי לולא האמנתי לראות בטוב הזה, לא שערוהו בנות מלכים, לכן אליך אשא נפשי ובך כל חיי רוחי.

כן דברה אלי מרים, ונפשותינו נקשרו, ימינו חלפו כנחל עדנים וכנהר שלום, ואת פני שמיר לא ראינו בימי היותו עצור עם קטורה בביתו. אך בשלותנו התערבו נדודים ופחד ממרחק, כי עברת אחז בן המלך היתה שמורה לנו, על דבר מרים, אשר נקעה נפשה ממנו. הלא זה דברו, אשר ידבר בחרונו: יבוא יום שבתי לכסא, ובערתי אחרי עוזיאל ואחרי צאצאיו, אשר תלד לו מרים.

ויהי מקצה עשרה ימים לשבת קטורה עצורה בבית שמיר, כמשלש ירחים מיום בואה ירושלימה, ותלד בן שחור כעורב, וכל שומעי הדבר הזה שרקו ויניעו ראשם, ויהי שמיר לשחוק, כי קראו לילד בן עורב, ואנכי ידעתי אז פשר דבר, כי לכושי ילדתהו קטורה. הוא אשר דברתי: לבי מים עמוקים, ורוחי ידלם עם הרפש והטיט.

ימים על שנה ישב שמיר עם נות ביתו, נגע לבבו וצרת נפשו, וישא בשרו בשניו, ויקלל קללות נמרצות אותי ואת בתו, מרים אשתי האהובה, ולא השיב אל לבו לאמר: “הלא מידי זאת לי, כי אני לבדי סלפתי דרכי, ועל בתי החמודה ואישה למה יזעף לבי?” לא כן גמלתיו אני, כי מקץ שנה, כאשר ילדה לי מרים אשתי בן ותרב שמחתי, ואפיל תחנתי לפני המלך יותם לקרא לחותני דרור, ויט לי המלך חסד ויאמר לי: " רק למענך ולמען אשתך הטובה הנני נותן לך שאלתך לקרא לחותנך דרור, רק מקיר העיר וחוצה אל יצא, כי ביום צאתו ממנה מות ימות; ואתה, אשר על פיך בא אל משמר, לך והוציאו משם".

ובשמחת עולם על ראשי ברכתי את ה', ואקד ואשתחוה למלך, רצתי אל חותני, בשרתיו חסד המלך, ולא ענני; הגדתי לו חסדי בתו עמו, אשר נתנה לו הבית הגדול, אשר הוא שוכן בו, ואת הגן הנחמד אשר לו, והוא לא הביט אלי, בחרות אפו בי. ואחרי עשותי את אשר היה לי לעשות, ואספר למרים על דבר חמתו, ותפצר בי לבלתי ראות פניו עוד. ושמיר יצא למרחב, ויגרש את קטורה ואת בנה הכושי מביתו.

הלא הגדתי לך, כי אהב שמיר נשים רבות באפרים, בעלותו בית אל. כן באה אליו אשה אחת ובידה היא חובקת את בנה הילד, אשר ילדה לו, ותתחנן לו לאסוף את בנו אליו, ויצו שמיר את עבדיו להכות את האשה האמללה הכה ופצוע ולגרשה, והאשה יראת ה' יצאה ממנו וידיה על ראשה,ותצעק אל אֵל נקמות להשיב לו חרפתו, אשר חרף אותה, ושם בנה הילד צדקיהו, ומרים אשתי נתנה לאשה ההיא משאת כסף ותשלחנה בשלום.

ושמיר אחרי גרשו את קטורה, לקח לו אשה שומרונית הקרובה אל אשתך ואל אחותה יהושבע אשת אלקנה, כי אחות היא לעזריהו חותנך, אחותו בת אמו, אשר היתה לאשה לאחד מנדחי יהודה הגרים במואב, הלא היא דודת אשתך ויהושבע. בקחתו את האשה האחרונה הזאת, בקש קרבת אלקנה ויהושבע, למען הסר לבם מאחרי ולמען הבאש ריחי בעיני המלך, אשר נטה לי חסד; אך לשוא שקד שמיר על רעתי. וייעף בדי ריק, כי בכל בית המלך נאמן הייתי, ועזריקם קרובי, נגיד הבית, ואלקנה משנה המלך אהבוני. ואשת שמיר ילדה לו בת ושמה עדה, ושמיר אהב אותה כי בת זקונים היא לו, ואשתו החדשה עם יהושבע בת עזריהו אחיה נתעו בשוא להאמין בדברי שמיר, אשר התעה אותן לאמר: כאשר יבצע בן רמליהו מעשהו בהר ציון ובירושלים, ימליך מלך בתוכה את אלקנה. התקוה הזאת היתה כאבן חן להטות לבה לאהבה את אפרים מולדתה ועמה ולשנא אותי תכלית שנאה, על בגדי בעם, אשר אליו היא נושאה את נפשה, לרומם קרן אלקנה אישה בכבוד מלכים. ושתי נשי אפרים אלה נסו להסיר את לב מרים מאחרי בשפתי מרמה ובלשון חנף משחיתות נפש; ומרים לא שמה לבה למרמות ולחלקות, וכאשר חשבו אלה להפרידה ממני, כן דברה בי באהבה נצחת, בראותה אהבתי הנפלאה לה, כי כל ישעי וחפצי היה לשובב נפשה ולהשקותה עדנים מכוס רויה. חדשים לבקרים בראתי לה תענוגות בני אדם, לא שערון הנשים השאננות בציון והבוטחות בהר שומרון; בביתי היה משתה תמיד ודלתי פתחתי לאהבי ציון ומלכה. ואנכי אמרתי למרים: יראו שונאינו, מה רבו אוהבינו, וחרקו שן ונמסו, ואנחנו נרננה ונשמחה בכל ימינו, וביתנו יהיה בית מועד לכל עלזי לב, השמחים בה' ובטובו. ומרים אמרה לי: הן אמי מתה ותנחילני רב טוב, ופקודתה שמרה רוחי, ומה לי עוד? אנכי אהבתיך גם בחשבי אותך לבן אפרים, ויֶחֳרף לבבי אז מתשוקתי, ומה תּגל נפשי עתה בראותי, כי אהבתי לא היתה לי לחטאה. רב לי, כי אתה, משוש גילי, מתהלך בקרב היכלי ומושל ברוחי ובכל הוני, ואם יאמר לי ה‘: שאלי, מרים, ואתן משאלות לבך, ואמרתי אני: אחת שאלתי מאתך ה’: שבתי בצל אישי כל ימי חיי, לחַדות בשמחה את פניו ולהתעלס בפרי אהבתנו זה, ילדתי לו.

והבודד עצר במלין, כי נפעם ולא יכול דבר. וישע מן החברוני וילט פניו באדרתו, מספר רגעים נאנק דום וימרר בבכי. והחברוני דבר על לבו וינחמהו ויאמר: “עוד ישיב לך ה' ששון ישעך וישיבך אל קרית משושך ואל מרים, שמחת גילך”.

והבודד מנע עיניו מדמעה ויאמר: "הן קץ שם אלהים לימי אורי וישעי, בחלות המלך יותם, אשר זכר לי חסדי ואמונתי לבית דוד. הה! לבי ליותם יזעק: הוי אדון, והוי הודו! איה מושל צדיק ואיה צדקתו? כי דור צדיק נסע ונגלה תהפוכות, דור אחז בא. את תעתועיו לא ראו עיני, אך לשמע אזן שמעתים, ותרגז בטני.

המלך יותם חלה את חליו, אשר ימות בו, ועניי ציון וחסידיה חפו ראשם, חרדו לרגעים, כי עשה יותם הישר בעיני ה‘, על כן הצליח בכל מעשהו ובכל מלחמותיו, כי ה’ היה לו מחסה עוז. ואני, בחלותו לבושי שק, עליתי אל בית ה' לשאת בעדו רנה ותפלה, ויהי בשובי אל ביתי לעת ערב והנה בלהה, כי קול בוכים שמעתי מהיכלי, קול ידידות נפשי בוכיה, תפרש כפיה ותקרא: “אנא, אלהי ישענו וצור משגבנו, שלח עזרך מקודש לבן דוד עבדך, חיהו והחלימהו, כי באור פני מלך חיים לכל עמו; ימים על ימי מלך הוסיפה, השיבה לו ששון ישעך ונשובה נחיה לפניו, כי הוא לנו מגדל עוז מפני אויב”. וכראות מרים אותי, מחתה דמעתה מעל פניה ותפצר בי לאכל, כי השלחן ערוך לפני, ואנכי אמרתי: הן כל העם נעצב אל המלך, ואיך אשב לאכול ולשתות? ישבתי על מקומי, ומרים ישבה לימיני, תמכה ראשה בין זרועותי.לאטה פניה ותבך. הבליגי נא, יונתי, על יגונך – אמרתי לה, והיא הביטה אלי, ועיניה הזהירו מרסיסי דמעה, ותאחז בידי ותאמר: “היה נא, אישי, תמיד משוש גילי ובצל ידך תחביאני, היה לי ברוש רענן, ומיום בוער לא אירא; הלא אתה אורי וישעי, כי שכחתי אפרים עמי ובית אבי, וכל ישעי, חפצי, אהבתי, חמדתי ומחמתי נקבצו באו בך. על כן עליך יחרד לבי, כי מי לי בלעדיך בציון?”

ובדברה זאת נמסה מדמעה, ואנכי חבקתיה בזרועותי, ניסיתי לדבר על לבה, בעת אשר חרד לבי בקרבי, בזכרי חמת אחז השמורה לי. אמרתי לה: “הרפי, ידידות נפשי וחמדת חיי, ותני פוגת לך: הלא אני צלך על יד ימינך, ואלהי מבטחי בצל ידו יחביאנו תמיד. המלך יחיה, ובאור פניו נראה אור. גם את, יונתי תמתי, השיבי לי ששון ישעי, התעודדי, הצהילי פניך והביטי אלי בעיניך יונים, הסירי ממך רוח כהה ועצבון, ויחד נשא רנה ותפלה בעד מלכנו”.

מלילה היה ליל חשך ואפלה, ליל ענן וערפל, והנה עזריקם קרובי, נגיד הבית, מתחפש ובא אל ביתי. המראה הזה היה יקר לנו, כי זה שנית ראינוהו בצל קורתנו, אחרי בואו לשוש אתנו משוש בליל חתונתי, על כן חרדנו לקראת בואו. ועזריקם היה כאיש נדהם, והכרת פניו ענתה בו, כי חזות קשה יגיד, ובהניפו ידו לי קראני לבוא אתו חדר בחדר. ומרים נפעמה, ורעדה אחזתה, ובהביאי את האלוף אל חדר משכיתי, ענה ואמר לי: “כוכב יהודה אסף נגהו, וכוכב נשף יחליפהו ויחשיך על ארצנו; ואתה הלא ידעת את עברת אחז, השמורה לך מאז. ועתה דבר אלי יגוּנב, כי יקומו בך עדי שקר וענו בך לאמור: ברך עוזיאל אלהים ומלך, ואנכי לא אוכל לכסות עליך, באשר קרובי אתה. לכן הכינה מעשיך בביתך והחישה מפלט לך אל ארץ מואב ונסתרת שם, ואנכי אהיה פה כצופה, ובחנתי את לב המלך וידעתי להשיבך דבר לשבט או לחסד, ואם תראה כי כלתה אליך הרעה מאת המלך, וידעת כי ה' אמר: קום ברח לך למלט נפשך!”

זאת דבר וימהר ויצא מחדרי, ואנוכי אחריו, ומרים שומרת את צאתי, ובראותה כי אימה חשכה נפלה עלי ופני קבצו פארור, ותספוק כפיה ותאמר: “הן חץ פתאום הוא, ואנכי לא ידעתי מאין יעוף ואנה יפול”. ועזריקם שב אלינו ויאמר: “הן משנה צרה התרפות ביום צרה, לכן התאוששו, מהרו והביא עצה, ואנכי אמהר לצאת, ואנכי אמהר לצאת, ואיש אל ידע את דבר בואי הלום, פן יבולע לי, ואם כשל עוזר, ונפל עזור”. זאת דבר וילך לו.

ומרים נפלה על צוארי, כמו מתאמצת היא בי, ותשא קולה, ותבך ותאמר: “אל נא, אישי מעוז ראשי, אל תסתיר עמל מעיני; הנני רואה אותך נפעם ונדהם, איש אובד עצות, ואנכי נמוגה מפחד. הגידה-נא לי, אישי, את דבר המבוכה הזאת ואדעה”.

ואנוכי לא עצרתי כח, בראותי את מרים כולה נמוגה וחרדה, ובחבקי אותה בזרועותי, אמרתי: “למה אסתיר עמל מנגד עיניך, יונתי ורוח אפי? על יד נחל השלוח ראיתיך ולכל בך חיי רוחי, כן מצאת אותי כתפוח בעצי היער, וכל מרחבי ארץ לא ראו מאושרים ועליזים כמונו, למצער שמחנו, עלצנו ונתעלס באהבים בצל יותם מושל באדם צדיק, וצלנו, הה! סר מעלינו, עי יותם מלכנו עוד איננו, ומגור לי מסביב מחמת אחז בנו. ועת לעשות לביתנו, כי טפחות רגעינו, ורבה התכונה; הן צרתי קרובה ועצתי עוד רחוקה. לכן משאת נפשי, דעי לך, כי הנני להרחיק נדוד בלילה הזה; ולא עת בכי והמס לב היא, כאשר אמר לנו קרובי האלוף, כי משנה צרה התרפות ביום צרה”.

ועוזיאל חדל לדבר, כי זכרון הראשונות הרגיז לבבו וחבורותיו נמקו, ויבך בבכי יום צרתו; ובהשקט לבבו, מחה דמעה מעל פניו ויוסף לדבר:

– מרים אשתי העדינה, בשמעה מפי את החזות הקשה, ותמנע עיניה מדמעה, ותאמץ את לבבי ותהי לי לרוח עצה, ותכלכל דברינו במועצות ודעת; ובטרם בקר ואינני עוד בציון, ומרים שלחה אותי עד גבול העיר, ולפני הפרדי ממנה אמרה לי: “אם תרחיק, אישי, נדוד עד אפסי ארץ, לא תרחק מלבי, כי פניך ילכו תמיד עמי, ולשמך ולזכרך תאות נפשי”. – ותמונתך תנחני – עניתי ואמרתי לה, בחבקי אותה בין זרועותי. נשקתי לה מנשיקות פי, רויתיה דמעתי ואפן ואלך.

אין ספורות לכל המוצאות אותי מן העת ההיא, ורק קצות דברים ספרתי לך, ורבות ונצורות כחדתי תחת לשוני, ובשם ה' אשביעך להסתיר כל הדברים מיהושבע, כי אחז מלך בציון, ולב אשה לא משמר הוא לסוד ולכל צפון ונעלם. ראה-נא, איש סודי, כי בפיך ובשפתיך אני.

– אל תירא, אלופי – ענה מנוח – הלא נשבעתי לך בשם ה' להסתיר דבריך, ואתה אל תירא מבוא בצל קורתי, כי לא תכירך יהושבע בבואה הלום. הן עין איה לי, ובכל זאת, לולא שמעו אזני מפיך את דברי האותות, כי עתה לא הכרתיך גם אני, כי למן היום אשר יצאת מירושלים, שמנת, עבית, ושער זקנך ושפמך שנה פניך. לכן השקט נא, איש בריתי, ואל תמנע מבוא בצל קורתי לזבח המשפחה, אשר אכין בביתי, לקדם את פני אשתי החדשה ואת פני יהושבע אחותה הגבירה. מי יתן וידעה כי פה אתה, כי עתה שמחה לך, כי יקר זכרך בעיניה, כאשר תשמענה אזניך בדברה בך; אך השבעתני להסתיר ממנה דבר, ואנכי לא אחלל שבועתי: בוא אל זבולי וראית מנוחות שאננות ונפשות בוטחות בה', את צפניה בני ואת שולמית אחותו בת אמו, אשר זכרה לא יסוף מלבי, כי צאצאיה כמוה. ומה רמו דרכי שולמית ומה רב חסד נעוריה, כי בהיותה בגלעד הכירה את חפצי-בה, אשר עלתה שמה לדרוש ברופא ולקחת צרי למכאובה, ותקרא לה שולמית לשבת במשכנותי, ותכלכל מחלתה שלשה ירחים. ובעת ההיא ספרה לי האשה את מכאוביה, אשר סבלה מיד קטורה אשת הרשעה, עד אשר אסרה הכושי מאהבה אל העץ, ותספר את הישועה, אשר עשה לה בן יהודה, הנודע לה בשמו עוזיאל; הן שמך לברכה בפיה תמיד. זה ירח ימים אשר נסעה מזה לשוב הגלעדה, וטרם הפרדה משולמית אמרה: “מה אשיב לך כל תגמוליך עלי, כי הגדלת לעשות עמי?” ושולמית אמרה לה: “שאי רנה תפלה בעד מחמל נפשי, והיתה זאת תודתך”. ולמען תדע פשר דבורה, אגיד לך, כי בהיות שולמית בגלעד, ראתה בשבי רצין, אשר נהג מיהודה, עלם נחמד ותבך להולך ההוא, כי לא ישוב לראות את ארץ מולדתו, ומן העת ההיא תשא בעדו רנה ותפלה ערב ובקר, ומבלי דעת שמו תקרא לו “מחמל נפשי”. אך בדברי בנערי בני יהודה, אשאלך על בנך, אשר הנחת למרים: “היודע אתה מה מעשהו?”

ומאין אדע דרכו? – ענה הבודד – והנני לבקר במשכנותיך ביום מחר וברכתיך בשם ה'.

והחברוני אמר: “אקוה, כי מעתה נראה איש את רעהו יום יום ונשתעה יחדו”.

בדברו זאת פנה לרדת בסלם החבלים, ועוזיאל הלך לשלחו, ויברכהו וילך.

ה

החברוני שב אל מעונתו, פקד נוהו וישמח על הבית החדש אשר בנה, ויפארהו, ויכינהו להושיב בו את אשתו החדשה, בת עזריהו ואחות יהושבע הגבירה, אשת אלקנה משנה המלך. אשתו היתה צעירה לימים, יפת תואר וממרום עם הארץ, על כן התעלס באהבתה ויתימר בכבודה, וששון לבו הגדיל עצבון שולמית הרחמניה.

מינקת שולמית הכינה כל היום מעדנים ומאכל תאוה לגברת החדשה, ושולמית עוזרת ידה ואנחותיה התפרצו לרגעים מקרב לבה ודמעתה נראתה על לחייה היפות כרסיסי טל על שושנה רויה.

– אל נא, בתי, – אמרה לה מינקתה – אל תדאיבי את לב אביך בעצבון רוח, כי לא מידו נגזרה אמך. לוּ היו חייה ברצונו, כי עתה נתן את כל הון ביתו להצילה ממות: הלא אהב את אמך אהבה נצחת, כאשר ראו עיניך.

– מי יתן ויגון לבבי כליל יחלוף! – ענתה שולמית – היכול אוכל לשלוט ברוחי? הן נפשי תברך את אבי, ושמחתו היא נחמתי מעצבוני, ואולם לבי עתה למחמל נפשי יזעק, שתיל הזית הנחמד, אשר הסיעוהו ידי עריצים מקרן בן שמן, לטעת אותו על אדמת נכר; הלא בחן ובתחנונים הביט אלי!

היום פנה, הלילה בא, ויושבי הלבנון קדמו בפעם הזאת לתת לעפעפיהם תנומה, למען ישכימו קום כעלות השחר; ושולמית, לפני עלותה על ערש יצועה, נשאה תפלה בעד החברוני, אשר חשבה לאב לה, ובעד מחמל נפשה, אשר הכרת פניו ענתה בו לפניה, כי מבני ציון היקרים הוא, האמונים עלי תולע, והוא הביט אליה בחן ובתחנונים, ואיך תשכחהו?

ושולמית אחרי מות אמה דבקה במינקתה, ויחד שכבו בחדר רחב ידים, ומסך דק מבדיל בינו ובין חדר משכב צפניה. שולמית נמה את שנתה, אך לבה ער והולך אחר מראה עיניה, משמע אזניה והגיונה. לבה ער, כי אהבה ועצבון העירוהו ויעוררוהו בעצם ידם: אמה מתה וזכרה לא יסוף מקרב לבה; העלם הנחמד נראה אליה בגלעד, בעד חלון חדרה נשקפה עליו, והוא הביט אליה, וגם חפצי-בה ראתהו אז; על כן בשבתה עמה נדברה אליה שולמית על אדותיו, ותספר לה הגיונותיה בו בהקיץ ובחזיונות לילה.

גם בלילה הזה לא שקט לבה, וחלומות נעימים ואיומים העירו ויעוררו האהבה בקרבה, ותצהל קולה ותבך יחד בתנומות עלי משכב לראש אשמורות. ותתחלחל מינקתה מקולה, ותתעורר, ותעורר את שולמית, ובחשבה, כי לאמה המתה תבכה העלמה במראות הלילה, ותאמר לה: “רב לך, שולמית, להתאבל על אמך בחלום ובהקיץ, הן בוא תבוא אשת אביך הלום וחרה לה, בראותה אתך בוכיה לזכר הורתך, בעודה לנגדך שמחה אלי גיל, כי היא רק שמחה תבקש במעונה, ותחת רוח ששון תמצא בך רוח כהה, ושמה אותך למפגע לה”.

– גם אנכי בכיתי בחלום חזיון לילה – ענה צפניה מחדרו – וגם בהקיץ עוד לבי למשא מואב יזעק, כי שם מצאתי משאת נפשי, עדה היפה והחמודה; וארורה גלעד, קרית פועלי און, כי שם נפרדה ממני ידידות נפשי, ובלבי נשאר עצבון. הלא קצות הדברים הגדתי לכן, בשובי מארץ מואב, שחרתיכן לכסות מאבי, ושרש דבר נמצא בי: הלא ידעתן, כי עדה בת שמיר, ידידות נפשי, היא קרובה לאשת אבי וליהושבע אחותה; ועתה בן סרה תנומה מעפעפינו, לכן אספר לכן הדברים כאשר נקרו ויאתיו וכאשר ראיתם עתה עוד הפעם בחזיונות לילה.

– את יזון לבנו ראינו שנינו הלילה הזה–ענתה שולמית–אך בחזון לב יתערבו חזיונות, אשר לא ראו עינינו ולא שערום כליותינו בהקיץ, כי לא ראו עיני את ירושלים עיר הקדש, רק לשמע אזן שמעתיה. עתה ראיתיה בכל הודה והדרה, ומהודה אָצלה גם על מחמל נפשי, כי אותו בקודש חזיתי; ולא אותו לבד, כי גם את אלקנה ואת יהושבע ואת קציעה בתו ראיתי בחלומי. אך ספר נא אתה, אחי, את הקורות אותך במואב, אשר תעלים מאבינו, ואנכי אחריך.

וצפניה ענה ואמר: "אל ארץ מואב לקחני אבי להביא משם מקנה טוב ואילי מואב, ובלכתו שם בארץ לתור לו מקנה טוב, הניח מחצית הכסף בידי ויאמר לי: ‘שב פה, בני, עד שובי אליך’. ואנכי ישבתי בארץ מואב בתוך עם שאנן ושלו, כאשר יאמרו המושלים: מואב – עם שוקט אל שמריו, אשר לא הורק מכלי אל כלי. שם ראיתי נודדי יהודה, ובני מואב הגדילו עליהם בפיהם בגאון שלות השקט, או הסגירום לאדום; הלא גאון מואב נשמע וגאותם מודעת בכל הארץ.

אנכי ישבתי שם בעת הקציר, ולנצח לא אשכח את העת ההיא; עוד העם ששים ושמחים שמחת קציר, והשמועה הנה באה כי בלילה שודד עָר, מואב נדמה, כי צבאות רצין מלך ארם, בעלותם מעל ירושלים, אשר אמרו לשום מצור עליה, צלחו את הירדן, הלמו ומחצו פאתי מואב ויקרקרו בני שת. מקול השמועה הזאת רפו כל ידים, אילי מואב אחזם רעד, נמוגו כל אביריו; העם הנרעש והנפחד עלו הבמות לבכי, ספדו בחוצות, חגרו שקים, ושמחת הקציר נהפכה לזעקה, לבכי ולאבל, כי על קיצם ועל קצירם הידד נפל. והזעקה הקיפה את כל גבול מואב, באין מנחם ומושיע ורב, כי חלוצי מואב איש ידיו על חלציו, כּולמו אנשים נדהמים, גבורים לא יכלו להושיע; ותרב המהומה בעם, ועינם חסה על הונם ורכושם, כי עוד מעט והיה לבז ולמשסה. על כן יתרה עשו ופקודתם על נחל ערבים נשאו, וכהניהם וכמריהם בראותם, כי נלאו על הבמה, ויבואו אל מקדשם להתפלל ולא יכלו. ומה ענה גאון מואב בראותם, כי לא ענה כמוש? נדמה כמוש, ועַמו הלך בגולה; גם בנות מואב העדינות היו מעברות לארנון, הלכו שבי לפני צר.

אנכי על נחל ערבים ישבתי, גם בכיתי בנשף בערב יום, והנה מבין הערבים קול נערה בוכיה, הומיה כיונה בעברי פי פחת: “אוי לך, אמי! אויה הורתי! אנה הובילוך רגליך, ועל מי נטשת את בתך יחידתך?” בשמעי את היללה הזאת חפצתי לראות את המיללת, באתי אל בין הערָבים, והנה נערה יפה כאילת השחר, ודמעותיה כרסיסי לילה יורדות על לחייה, נצבה לנגד עיני, ועמה אשה מואביה זקנה ומִשחת המראה, מוראה היא ונגאלה, ושערות ראשה פרועות וסבוכות, כי מכשפה היתה. ראיתיה ואתנודד, ואפן אל היפהפיה ואשאל אותה: “מאין את, יפתי, ומה לך כי תבכי?” – יושבת ציון אני – ענתה הנערה – שמי עדה בת שמיר, אחד מאצילי אפרים; שמיר אבי יעדני לזכרי גבור אפרים לכפר פניו על מנעו ממנו אז את מרים בתו הבכירה, ואמי חרדה ופחדה מפני זכרי איש הדמים, על כן חשה מפלט לה ולי בארץ מואב, לשבת פה בבית אביה, אחד מנודדי יהודה, ואותו לא מצאה עוד, חלץ ממנה; גם יראה לשוב ירושלימה, פן יתנני שמיר אבי לזכרי, ותשכר לנו מעון לשבת ומעמל כפינו אכלנו לחם. ויהי היום ואני ואמי יושבות בחדרנו בנשף בערב יום, והנה אשה באה אלינו, ופניה זועפים, ותוציא שכין מתחת שמלתה ותדקור בו את אמי. ואזעק בקול מר: חושו חושו לעזרה! אך לשוא צעקתי, כי אשת הדמים יצאה ברחה, ואמי המתבוססת בדמיה מתה. וביום צרתי חמלה עלי אלמנה זקנה, בת יהודה, עמה ישבתי מספר ירחים, וגם היא מתה במהומה ובמבוכה הזאת. עתה היתה מבוכתי, אנכי נסתי אחר הזקנה העניה הזאת מצבאות ארם, ופה בין הערבים תועות אנחנו, ומגמת פנינו הגלעדה, ומשם אשובה אל ארצי, ברצות ה' דרכי.

ובדברה דבריה ותמרר בבכי, ותתחנן אלי לאסוף חרפתה ולהיות מגן ומחסה לה מפחד אויב ולהביאה אל ארץ אפרים, כי שם תמצא קרוב וגואל לה, ומשם תשוב ירושלימה, כי שם מרים אחותה, בת אביה, אשה כבודה, רחמניה; ותתאמץ בי ותאמר: “החביאני נא בצל ידך והיה סתר לי מצר”. ואנכי ידעתי, כי אין עזרתה בי, בכל זאת אמצתי את לבה, אמרתי לה: “השקתי, יפתי, כי את נפשי אתן בעד נפשך, ובי בעזרך”. והזקנה אמרה: “הן הערבים האלה קוצים סבוכים, והם יהיו עליכם סתרה; רק החרישו ודומו, כי הנה קול צרים נשמע מרחוק הולך וקרב מאחרינו”.

ואנכי הקשבתי קשב, ואזני שמעו מאחרי המון זרים, ויחרד לבי בקרבי, אך לא נראתה אימה על פני מאפל ומחשך; החזקתי בידה, הולכתיה אל בין העבותים, שם ישבנו לנוח; הוצאתי מצקלוני לחם וצמוקים, ואתן לעדה ותאכל, ומן הנותר נתנה לזקנה האיומה.

ומשם קמנו ללכת צפונה, ובעקלקלות ונלוזים עברנו יחד בין קוצים וסירים סבוכים, ורגלינו טבעו לרגעים בּבּצה, חציר וגמא, לא דרכה שם רגל אנוש; עודנו הולכים לאט ברגלים כושלות, והנה הרחק כשלשים אמה ממנו, שובים ושבוייהם עוברים במסלה סלולה, החלוץ עובר לפניהם ולפידים בידיהם להאיר למו הדרך, ולנגה ברק אִשם ראו עינינו את פני העושקים והעשוקים: אלה עליזי גאוה ירימו ראשם, יריעו ויצהלו, ואלה נכלמים, נאנחים ונאנקים, יורידו לארץ ראשם, ירידו בשיחם ומשבר רוח יילילו, ואנכי ועדה והזקנה עומדים ומחשים בחלחלת לב.

פתאום התחלחלה עדה ותצעק: אויה לי כי נגזרתי! ואנכי חרדתי לקולה, ועצמותי רחפו מפחד, פן ישמעו זרים קולנו ונתפשנו, אך קול שאונם החריש קול עדה. הבטתי אליה לנגה הלפידים, והנה כלה נמוגה מעצמת מכאוביה, עיניה לנכחי הביטו, רחפו עצמותיה ויחורו פניה מאימת מות. – מה לך, יפתי, כי נזעקת? – שאלתיה בלאט, ועדה, תחת ענות דבר, שלחה אלי את ידה השמאלית, ומה נבהלתי מראות! והנה נחש נורא מכתיר זרועה, חוגרתה סביב, כּלו נצמד לה, כאשר ידבק האזור במתני איש, ונוע ינוע ראשו, בלטשו לה עיניו הירקרקות, ובזעם לשונו יפריש, כמו יריע על אויבו, כי נפל בעצומיו, וישיש עליו בכח, וכרגע יתפתח ויגהר על זרועה לארכה, עד צואר יגיע, יחפוז לשום מחנק לנפשה. ואנכי קצפתי, קפצתי לאחוז בזנבו, והזקנה בעלת הכשפים השיבה ידי ותאמר: “אל תשים אשם בנפשך, כי בחרות אפו לא ינקה כל הנוגע בו”. ואנכי ספקתי כפי, אמרתי: מי יתן נפשי תחת נפשה, או מי יתנני נבון לחש; הנה היפה והעדינה נאנקה דום, גועת מעצמת מכאוביה, כי עיפה נפשה לעצב הנבזה, ועיני רואות וכלות, ואין לאל ידי להושיעה ממצוקותיה.

– הגידי-נא זקנה, אולי תוכלי הועיל? הן לי כסף – אמרתי.

והזקנה שחקה, הניעה אחרי ראש ותאמר: “אנכי אסיר ממנה מר המות, אך עוד יקר פדיון נפשה”. ובדברה שרקה בשפתיה, ושמיעה קול כקול חליל, ותקח שוכת עץ ותגע בנחש, והנה הוא מתפתח, לוטש עיניו אל אויבו עז, ובזעם לשונו יפריש, ויגהר כרגע, וצנח ויפול לארץ, ואנכי רצצתי ראשו בשוכת עץ. הבטתי לעדה היפה ותרעד נפשי בראותי, כי נמוגה היא מזעם לשון הזוחל הנמאס, אשר נשך אותה בחלקת צוארה. שאלתי את המכשפה: “מה לעשות עוד לעדה, אשר חבורתה יוקדת כאש בעצמותיה?” והמכשפה צחקה ותדבר באזני לאמר: “אך שוא הרגת את הנחש, הניח אחריו קללה בגויתה, ואם חפץ אתה להצילה מרעתה, ומִצִיתָ את דמי המחץ, ושבה וחיתה, הוא אשר דברתי: יקר פדיון נפשה, ומי יודע, אולי בזאת תשים אשם נפשך”.

ואנכי בשמעי, עי יש רפאות למחץ מכתה, השלכתי נפשי מנגד, ינקתי ראש פתן, שפכתי לארץ מררתו, וכאשר הוספתי עשות זאת, כן רָוח לה; ומה עלץ לבי בישועתה, בראותי את עדה, כי פקחה אלי את עיניה היפות, בשוב רוחה אליה, ותאחז בידי ותשק לפיה ותאמר: “לך, ידידי, לך נפשי, כי בנפשך קנית אותה”.

חלפה אימת מות כסופה, וכזרם נחלי בליעל עברו צבאות ארם אלה, ואחרים באו תחתם, ואחד מהם לא ראָנו בסתר מחבואנו. שלושה ימים תעינו בין הערָבים, אכלנו לחם צר מאשר היה בצקלוני, שתינו מי בצה, עד אשר יצאנו למרחב, ונכין צעדנו אל ארץ הגלעד, ואלך הלוך ובכה, כי לא ידעתי אנה בא אבי: הנפל בשביה, אם הרגוהו צרים? אמרתי לשוב אל מעונתו ולקחת אתי את עדה, אשר נקשרה נפשה בי, ונפשי שמחה בה.

באנו הגלעדה ברוח ששון, כי עוד צרור כספי עמי, ממנו הרימותי נדבה לזקנה, ותלך לה. שכרתי מעון להושיב בו את עדה, ידידות נפשי, להניח לה מעצבה ומרגזה. שם מצאתי מיודעי ומכירי הקונים ממנו בשמים ויין לבנון, דרשתים על אודות אבי, ויאמרו לי לאמר: אתמול בא הלום וישב לבקשך. בשמעי זאת, יעצתי לחכות לו, ישבתי עם עדה במעוני, האכלתיה למעדנים, השקיתיה עסיס רמונים, אמרתי לה אחותי היא, ואתהלך עמה ברחובות, ואדבר על לבה, הגדתי לה, כי אושיבנה אתי בלבנון בנאות חמדה, והיתה אצלי שעשועים. ותחי רוח עדה, ותחבקני ותאמר: “אך בך, מחמדי, אתנחם אחרי אמי, אך בך ישעי וחפצי, כי מצרה הצלתני ותוציאני לרויה”.

שמחתנו היתה עדי רגע, כי ממחרת היום ההוא התהלכתי עם עדה ברחובות קריה, ותתחלחל העלמה לפתע פתאם. – מה לך יונתי? שאלתיה. – אויה נא לי, – ענתה עדה – כי אשת הדמים ראו עיני שם, גם שמעו אזני קול, הקורא לה בשמה קטורה. ועתה החישה, גואלי, מפלט לי, כי גם את נפשי תבקש. ואנכי החזקתי בידה ואדבר על לבה, ובלכתנו לשוב אל משכני, אשר שכרתי לנו, והנה עלמה צעירה לימים רוכבת על סוס מצרים וחמושה מגן, חרב וקשת; איומה היא מאד למראה עין כדמות גבר, גבור מלחמה, פניה פני להבים ועיניה מפיקות רשפי אש, כמו ערוכה היא למלחמה; ראוה נערים ונחבאו, בחורים – ויחילו מפניה. ויגידו לי יושבי גלעד, כי היא בת זכרי, גבור אפרים, אשר לא תהיה לאיש, טרם תנסה את כוחו במלחמה. ואחד צעירי אפרים, אשר מסך ה' בקרבו רוח עועים לאהבה את האיומה הזאת, חרף נפשו לערוך אתה קרב ויפול שדוד לפניה מחרבה הקשה, כי הביאה בלבו הנצב אחר הלהב; ושם האיומה הזאת: רעומה. מן העת ההיא נפל פחדה על הבחורים, כי מי לפניה יתיצב? בגלעד היתה אז עם קטורה אמה, אשר ילדה אותה לזכרי גבור אפרים – כן הגידו לי – וכמוה כן בתה יצאו לקראת נשק במלחמת פקח ורצין: קטורה בין לוחמי ארם – ורעומה בין לוחמי אפרים.

ועדה הגידה לי אז, כי קטורה זאת היתה לפנים אשת אביה, אשר גרש אותה בקלון מביתו, על כן עשתה נקמה באשתו, היא אמה. זאת הגידה לי, בלכתה עמדי לשוב אל מלון מושבנו, ואחרי בואנו שמה אמרה לי: “חושה, מפַלטי, והחישה מפלט לי, הביאני אל נאות אביך ואל משכנותיו, ואם לא יתנך לקחת אותי, כי לא יאמין לכל דברי, הן בטחתי, כי לא ימנע הטוב ממני ויספחני אל שפחותיו”. ואנכי חבקתיה בזרועותי, אמרתי לה: “לי אתּ, ידידות נפשי, ובעדך נכון אני לעזוב את בית אבי ולשבת אתך באשר נבחר”. זאת דברתי, אחזתי ביד ימינה, ויחדיו היינו נכונים לצאת, והנה מבוכה באה, כי בא חבר כהנים אל חדר מושבנו, ויאמר האחד אל עדה: “האת זאת עדה בת שמיר?” ועדה התחלחלה וחורו פניה ותאמר: “אני לדודי ודודי לי”. – הלדודך את? – ענה השני עזות – הלא זאת חטאתך והנך ברעתך, כי הנה שמיר אביך הזקן עתה בבית זכרי גבור אפרים, אשר יעד אותך לו, וישלח אנשים לבקשך בכל גבולי מואב ולא מצאוך, כי אמך הלכה שם אחרי מאהביה, וכאמה כן בתה. לכן קומי, יפתי, ונביאך אל אביך, הנה הוא מחכה לך, וזכרי איננו עתה בביתו, כי ירד מצרימה, והיית שמורה לו בארמונו עד שובו, ולמה זה תתחמקין?

ואני ועדה נבהלים ומשתוממים, בשמענו כזאת, אך האחד החזיק ביד עדה ויאמר: “אל תיראי, יפתי, כי בארמון זכרי נושיבך, שם כל עצב תשכחי ותתענגי על רוב שלום”. ובדברו משך אותה אחריו. ותבך עדה בכי תמרורים, ואנכי זעקתי מרה, טרפתי נפשי באפי, נהמתי, בכיתי, ושומע לא היה לי; כל הלילה לא נתתי לעפעפי תנומה, ולאור הבקר יצאתי ממלוני, חקרתי, דרשתי, ועקבות עדה לא נדעו לי עוד. מן העת ההיא אתנודד ואתגעש, בזכרי אותה.

ו

וצפניה עשה ככל אשר צוהו אביו, ובטרם בקר נשאו תֶלְיָם וקשתותם וירכבו על פרדים לדרכם; ושולמית לבשה את בגדיה החמודות בלי חמדה, כי יגון בלבבה לאמה בת הרוקם, אשר התאבלה עליה, ותעד עדיה, נזמה וחליתה, ותשם צמידי זהב על ידיה וחרוזים לצוארה, והנה היא מתנוססת ביפיה ובהדרה.

השמש זרחה על הלבנון, ונגה כאור יקר וקרני זהב יפוזו על ארזיו, אשר שפעת טל חרמון עוד ילין בקצירם. בטל אורות זה ישישו כל בעלי כנף יתרועעו אף ישירו; גם שולמית, אשר בלילה היה שירה עמה, התעוררה לקול צפרים ותערוך לה' תחת צורי היעלים, כי במקום ההוא עמדה בבקר בבקר להתפלל לה' ולשפוך לבבה לפניו, ותשא כפיה, ותען ותאמר:

“ברכי, נפשי, את ה‘, אורי וישעי, המאיר עֵינַיכִי לחזות מוצאי בקר; אֵל נאדר בקדש, אשר תנה הודך על השמים והדרך אל כנפי שחר; אֵל שמחת גילי, אשר לבנון ושריון בשמך ירננו, גם ירנינו את לבבי, ושפתי רננות יהלל פי. אתה, צור לבבי, אשר לילה שחרתיך, הקיצותי ועודך עמי; ה’ השומר אותנו בתוך לבאים בין הררי טרף, המושיע אדם ובהמה, ועדרינו שלום מפחד, ורועיהם ירביצום לבטח בנאות דשא, ועל מבועי שלום ינהלום, ופראים לא ירעו ולא ישחיתו בכל גבולנו. שמר נא גם את אמתך מצרה ויגון, כי בך חסיה נפשי. חוסה-נא על עדה בת שמיר, הצילנה מכף עריץ, אשר לשואה יבקש נפשה, והשיבנה אל אחי. השיבה כרוב רחמיך שבות מחמל נפשי, אשר אדמה ולא ידעתי אכנה; על הנער הזה אליך אתפלל, אלהי תפלתי, כי לזכרו תאות נפשי, וכאשר אצלת מהודך עליו ותּגדל חין ערכו, כן תשיתהו ברכות לעד ותחדהו בשמחה את פניך ברקית משושך ובהר מעודך, ועיני תראינה אותו ביפיו, כאשר הראתיני אותו בחלום חזיון ליל. עשה נא עמדי אות לטובה, וידעתי, כי קרוב אתה ה' לכל קוראיך”.

– מה הרנה והתפלה, אשר תשאי, בתי? – שמעו אזני שולמית קול מינקתה, אשר עמדה מאחריה – אכן לאלהים פתרונים, אך מה דבר החלום הזה, אשר העירך לראש אשמורות; התכסי ממני דבר, וכן לא הסכנת?

– חלילה לי מכחד ממך מאומה, – ענתה שולמית – כי אחרי מות הורתי אַת היית לי לאם, אך יראת ה' היא ראשית כל חפץ, ותפלתי תקדמהו. עתה אחרי משאת כפי לה‘, עתה אגידה לך חלומי: בלילה הזה שנתי ערבה לי, כי עבדתי עבודתי לעזור ידך להכין מעדנים ומאכל תאוה לאשה החדשה, אשר יביא אבי הלום תחת אמי, אשר ירדה דומה וצדקתה עמה בארץ נשיה. הן אבי צִוַנִי ללבוש מחלצות ולהשבית אבל מגבולנו, ויגוני הלא טמון בסתר לבבי; אך שמעי דבר חלומי, שמור יהיה עמדי תמיד עד בוא דברו. הלא אמי הגידה לי תמיד, כי ה’ יגלה אוזן אנשים בחלום חזיון לילה להשמיעם הבאות. ותשאני רוח הלילה ותביאני אל עיר כלילת יופי, קרית משוש, והנה מחמל נפשי בהודו ובהדרו שש לקראתי ויאמר: “ברוכה את, ידידות נפשי, בבואך לציון, שאי נא סביב עיניך וראי, ספרי מגדליה, אשר יעלו לעב שיאם, ואוית לשבת עמדי פה”. ובדברו לקחני ויביאני אל ראש הומיות, ויראני את נוהו: היכלי ענג, בתי שן וחדרי משכיות, ויאמר לי: “הן אלה מכון לשבתך וארשתיך לי באהבה ובידידות וידעת, כי אני חשקתי נפשך מירכתי לבנון ואושיבך בנאות חמדתי”.

ואנכי מלאתי גיל ובנפלי על צואריו, אמרתי לו: “לך אני, משוש גילי, לך ערגה נפשי בימי צרתך, עליך התפללתי לאלהי ישעך, ובך דבקה נפשי ביום ישועה”.

ויקחני ידידי ויעבירני בכל חוצות ירושלים, שם בחורי חמד לבושי מכלול ובנות עדינות עדויות הוד והדר, וכל אלה הביטו אלינו, ונפשי רויה ענג ועדן, וידי אוחזת ביד דודי. ויעבירני עוד בין כל שכיות החמדה, והנה הר מועד, עליו בנוי כמו רמים מקדש אלהי יעקב, והמונים המונים אליו ינהרו וירוצון, וקול נשמע מהיכל ומכל בתי משוש, קול אומרים: הודו לה'! מה נעמה השירה, אשר שמעו אזני, נפשי אויתיה בלילה, ואנכי עליתי עם דודי על ראש ההר, חמד אלהים לשבתו, נפלנו על אפינו ארצה, ובקול דממה דקה הביעו שפתותינו תהלה ותודה לאל שמחת גילנו, ומרב שמחתי התעוררה נפשי, הקיצותי והנה חלום.

– הלא לאלהים פתרונים – ענתה מינקתה שנית – ואשר הראך בחזיון לילה, אותה יביא לך בהקיץ. אכן עת דודים הגיעה לך, כי לא טוב שבתך עוד פה עם האשה החדשה, אשר לקח אביך. אך הס! מה אני רואה? שאי, בתי, עיניך וראי: הנה אביך ואחיך שבים, ואחריהם שתי נשים רכובות על גמלים ועבדים ושפחות אחריהן.

ושולמית ראתה ופניה נפלו, ותאמר: “אבואה-נא אל הגן, ואל אהיה כמצפה דרך בואם”. זאת דברה ותבא אל הגן.

והחברוני עם כל ההולכים לרגלו ירדו מעל פרדיהם וגמליהם לעבור ברגל את המקום הזה עד בואם אל מעונתו. והנה אשה צעירה לימים, כבת עשרים שנה, טובת חן, לבושה רקמה יקרה, נשענה על ימין החברוני, ומשמאלו יהושבע, גברת כבודה ועצובת רוח; על פניה נראו עוד אותות הדרה בימי עלומיה, והיא לבושה רקמת משי שחורה, בגדי אבל לאלקנה אישה משנה המלך, אשר הרגוֹ זכרי, גבור אפרים, במלחמה. והחברוני אמר אל צפניה בנו: “לך עם אחד עבדינו אל ראש אמנה וקרא לי הלום את הבודד היושב שם”. ויפן אל אשתו החדשה ואל יהושבע ויאמר: “האיש ההוא, הבודד במועדיו בראש אמנה, עזוז וגבור ציד הוא, אוכל לחם אבירים ומחיתו מציד חית לבנון; הן חציו לפראים יפעל, ויחבל בם חבל נמרץ. ואנכי קדמתי יום אתמול לקרא לו אל מעונתי לשוש אתי משוש”.

– ומדוע אישי, שלחת לקרא לו – שאלתו האשה החדשה – הטרם ידע נתיבות מעונתך? ראה נא, ידידי, אנכי לא ידעתים מתמול שלשום, ובכל זאת מצאתים.

– אכן ידידות נפשי – ענה החברוני אותה באהבה – מצאת, כי האהבה היתה אור לנתיבתך, על כן תעופי אל ארובתך ואל קנך; ועתה שאי-נא, יונתי תמתי, סביב עיניך וראי, כי גם ארזי הלבנון שמחו לך ובעלי כנף ירננו ויריעו לקראת בואך.

ויהושבע שמה עיניה על הדר הלבנון והחרמונים ותאמר אל מנוח: "כן היא, אחותי בעבותות אהבה נמשכה למהר בואה אל תומיך גורלה ואל מנוחתו. אכן פה יפה נוף, פנת יקרת, נוה שאנן ושלום מפחד, ופה צוה ה' את הברכה.

– שאי-נא עיניך, גברת כבודה – אמר החברוני – וראי-נא ההרים הגבוהים ליעלים, הנקראים פה צורי היעלים; הביטי אל העבר, הפונה אל ירכתי ביתי: הנה הצור זקוף כקיר רם ונשא, סלע מגור ומוצק, איום ונורא למראה.

– הן ראשו בשמים, – ענתה יהושבע – אשר אם אשא עיני להביט שם, ונעו עפעפי ולבי סחרחר.

עודה מדברת בלכתה, והנה נאות החברוני נגד עיניה ועיני אחותה, ומעונתו לרגלי הצור על סלע כבד רבוע, וצלעותיו זקופים וגבוהים כקומת איש. במעלות יעלו בו, ומעקה סביב לו ממעל על ארבע פנותיו, למען לא יפול הנופל ממנו. והחברוני החזיק ביד אשתו וביד יהושבע, ויעל אותן על ראש הסלע רחב הידים, עליו בנוים בתי חמדה, מכלאות לצאן, רפת לבקר וארוה לסוסים, לפרדים ולגמלים. ויאמר אל אשתו: “ראי נא, ידידות נפשי, נאותיך: לרגלי הסלע מעבר האחד צורי היעלים, ומעבר השני כרם נחמד, סביבותיו כל נטעי נעמנים: ארז, שטה, הדס, ועץ שמן, גם ברושים רעננים, בתים לחסידה; בתוכו ברכת מים, מעין גנים, נוזל מים קרים וטהורים משיבי נפש. ומעבר השלישי גן ירק, רטוב מזרם הרים, הנותן מאכל לגרי ביתי. הלאה ממנו שדי תרומות, מצמיחי חלב חטה. וברוך ה‘, אשר יום יום יעמס לנו וימלא ביתי כל טוב: הן עגלות בקרַי עושות חמאה וחלב לרוב, מגז כבשי לנו צמר צחר, אף שאֵר יביא לנו ציד לבנון וחיתו, כי נצוד פה איל, צבי ויחמור וכחול ימים עוף כנף; יקבי ישיקו יין הטוב, וצור יצוק ימנו פלגי שמן. לא נחסר מאומה במקום הזה, כי גם יערות דבש לנו ונפת צופים. לא ישיא אויב בנו וסוררים יסורו ממנו. גם פריצי חיות יחרדו מן החבל הזה, לא ירעו ולא ישחיתו בגבולנו; לשוד ולכפן נשחק פה, כי ברך ה’ חילי, ועבדי יוצאים לפעלם ביד חרוצים. על כן לפנינו תדוץ דאבה, יעלוז שדי וירננו עצי יער, פה נפשנו בטוב תלין, בהשקט ובבטחה, לשלום אין קץ, וגם אַת, אשתי, תעני, כי נאות עדן אלה”.

– הלא ידעת, אישי, – ענתהו אשתו – כי בהיכלי שן נולדתי, בין כל שכיות החמדה עברו ימי ילדותי ונעורי, וכל יקר ראתה עיני, ובכל זאת פה אויתי לשבת בצלך; ומי יתן אגורה באהלך עולמים, ובאין חליפות לנו כחול נרבה ימים.

– אשריך אחותי – ענתה יהושבע באנחה – הן נוה צדיקים יברך ה‘, וכוסך רויה. אשרי אדם, אשר יחביאהו ה’ בצל ידו מריב לשונות ומתרועת מלחמה: מאלה לא נסתרתי, על כן נסתרה דרכי מה‘, ותזנח משלום נפשי. הן פה חזיתי נוה שאנן ושלום מפחד, וה’ ישים לכם כצאן משפחות, כי נחלת ה' בנים. הן האדם כעץ השדה, אשר ילכו יונקותיו ויעשו פרי אחרי מות בעפר גזען אלקנה אישי, משנה המלך, נאסף במלחמה, ומה שרש בארץ גזעו? הלא הן שתי בנותיו: קציעה היפה והעדינה, אשר ילדתי לו, ושולמית, אשר ילדה לו בת הרוקם, זעומת נפשי בימי גאוני; גם זכרונה כלהב עולה בקרבי, כי חטאתי לה נגדי תמיד: שנאת חמס שנאתיה על יפיה, וה' יסרני למשפט.

– אל-נא גברת עדינה – ענה החברוני, בראותו דמעתה על לחיה – אַל נא תזכרי הראשונות. אולי חשבת עליה רעה, כי כצרה הביאה אישך אל בית תענוגיך, אך אלהים חשבה לטובה להחיותה בצילי פה במנוחות שאננות. ולמה אכחד מכן? אנכי אהבתיה כאישון עיני, וחבוקה בזרועותי השיבה רוחה אל אלהים בתודה, כי ראתה עמי חיים, ואהבתה הנני נותן עתה ביתר שאת לאשתי זאת בחרתי לי ממרום עם הארץ, רק הסתרנה, נשים כבודות, משולמית מולדתה ובית אביה, כי מה יתן ומה יוסיף לה כבוד חדש עמה ותפארת אבות, וכבודה עם תפארתה יחד, על עפר נָחת? הנני לקרא לה והצגתיה לפניכן.

זאת דבר ויפן אל אחד ממשרתי ביתו וישאלהו: איה שולמית? ויאמר משרתו: הנה היא בגן. וירד החברוני עם אשתו ואחותה אל הגן, והנה שולמית עומדת בין ערוגות הבשם כשושנה רויה מטל ומכל ראשי בשמים, ושני עפרים נחמדים למראה מקפצם ומדלגים סביבותיה לבקש טרף מידה, כי כן הסכינו עמה, והיא נותנת להם אכלם. ושתי הנשים ראו, כן תמהו אשה אל רעותה. ותדבר יהושבע באזני אחותה ואישה לאמר: “כל יודעי אלקנה לא ינכרו אותותיו בפני העלמה הזאת, והדרו נראה עליה”. וכדברה, דלפה עינה מתוגה.

וינופף החברוני ידו לשולמית ותגש אליו. ויאמר לה: “זאת חנה אשתי, המושכת לך חסד, ואהבת אותה גם אַת, בתי, והיה שבתכן יחד שלום ושלות השקט”.

– אנכי לא שנאתי אדם מעודי – ענתה שולמית בתום לבבה ובנקיון נפשה – ואחרי מות אמי מה יקר לי החסד, אשר תט אלי העדינה, הבאה אל ביתך!

– אלהים יָחְנך, בתי – אמרה יהושבע, בנשקה אותה מנשיקות פיה.

– וחן ושלום יתן לך ה', רעותי היפה – ענתה חנה אחריה, בנפלה על צוארה ובחבקה אותה בין זרועותיה.

ויהושבע עודנה עומדת ומתבוננת בה, ורוחה מלאה עצות מרחוק; פתאום התעוררה וירזמון עיניה אל החברוני, ותנופף ידה לו ותרחק מעט ממקום עמדתה, והחברוני הלך אחריה. ותדבר באזניו לאמר: “אנכי מצאתי את שולמית נכונה מאד לעלם נחמד ושמו אליפלט; מן הוא עודנו נער, אך מה טובו ומה יפיו וגבורתו! רק הסתר דברי ממנה עד אשר נבחן לבה. אנכי אגיד תהלתו באזניה, והיא אל תדע מה ירזמון מלי. אנכי אגיד דבר גבורותיו וחין ערכו, גם לא אחריש מולדתו. אליפלט עלה מבין חשוכים כיונק מארץ ציה, ועתה כארז בלבנון ישגא, כי גאות עשה; מודעת זאת בשערי ציון, על כן נודע ביהודה שמו. אך לא עת דברים הוא, כי לבי חלל בקרבי, ונפשי עיפה מעמל הדרך”.

זאת דברה יהושבע, והיא והחברוני שבו למקומם, ותאמר לה חנה אחותה: “הן שולמית רעותי תנוד לך מאד, בראותה אתך נוגה מאד, וחפצה היא לראותך עליזה ושמחה, כי לך נאוה”.

ויהושבע האירה פניה אל שולמית ותאמר: “יתנך ה' עליזה תמיד ולא יסור ששון וגיל מלבך כל ימיך. גם אנכי הייתי עליזה בימי נעורי, וכל יודעי אמרו, כי נוצרה אני לשמחות וגיל. כן הייתי עמדי, לא מנעתי את לבי מכל תענוגי מלכים, אך כן הייתי בעוד אישי משנה המלך חי. וה' נתן לי לב רגָז מיום האספו במלחמה, כי נאסף ממני שמחה וגיל, לא אשקוט ולא אנוח; נפשי שואפת תמיד אל מקום שם ירגיע לבבי; אבוא אל מחוז חפצי, וגם שם לא ינוח לי. כן יהדפני רוח רעה ממקום אל מקום אחר, על כן יגעתי באנחתי, אבקשה מנוחה – ואין, לתנחומות – ולא אמצא, וכן שבעה ברעות נפשי. לא עליך, שולמית בתי, ולא עליכם, מחמדי נפשי, אך צדיק ה' על כל הבא עלי: כן רדפתי גם אני נפשות נקיות, כמוץ הרים”.

– הזאת לך, גברתי עליזה ועדינה? ענה החברוני – הלא תזכרי יום דָרכי עם רעיתי על סף היכלך, אנכי כחתן יכהן פאר, ורעיתי נועה ככלה בקשוריה. קדמנו פניך בכבוד והדר. אז דמיתיך כגברת עדינה, צעירה וענוגה, הנוצָרה לשעשועים וכל תענוגות בני אדם.

– ועתה – ענתה יהושבע במנוד ראש – ועתה הנני כאֵלה נובלת וכמסוס נוסס, האף אין זאת?

– שאי-נא אחותי – ענתה חנה – הן זאת אשמתי, כי בהיותי נחפזה לבוא אל מחוז חפצי, לא נתתי גם לך מנוח. כל הלילה לא ישנת, על כן רוחך נבקה בקרבך. אך עוד מעט אניח לך, אחותי, במכוני, כי תתני לעפעפיך תנומה, והקיצות, אז ינוח לך.

– אם-נא מצאתי חן בעיניך, גברת עדינה – ענה החברוני – אשימה-נא לפניך ממבחר פרי מגדים, מיין הרקח ומעסיס רמונים, או אצוה לעשות לך בִּריה להבריאך ראשית מטעמים בטרם נאכל בצהרים, כי יש אתי מכל מאכל תאוה, אשר תתאוה נפשך. אך ראשית דבר, הבה ואביאך אל מנוחתי ואל חדרי.

זאת דבר ויאחז ביד חנה אשתו ותלך יהושבע עמה, ויביאן החברוני בצל קורתו ויאמר: “יואל ה' ובא ששון במעוני לרגלך, חנה ידידות נפשי, וה' יחדש רוח נכון גם בקרב אחותך הגבירה ויחבש לעצבותיה”.

זאת דבר ויצו את משרתי ביתו, וישימו על השלחן ממתקים ועסיס רמונים, ויהושבע התענגה על מראה החדרים, אשר ברושים עבותים יכתירום, ותטעם מן הממתקים, אשר שמו לפניה, ותטעם מהן חנה אחותה ושולמית אתן. והחברוני שש מאד ויאמר: “צר לי, כי לא באה גם קציעה בתך הלום לשבת פה במשכנות מבטחים, כי פה תמצא את שולמית כאחות לה, ולמה תשב גלמודה בציון?”

– לא גלמודה היא, – ענתה יהושבע – כי כל רעותיה באות תמיד לנחמה מיגונה. שם אחת מבנות אפרים ושמה תרצה, אשת ידידיה, שר הרכוש אשר למלך, יפה, עדינה ויושבת לבטח בצל איש חמודות. הן היא תבקר תמיד בהיכלי ותשיח את קציעה בתי, ושתיהן יחד באות תמיד אל בית מרים בת שמיר, אשר היתה לפנים עטרת בעלה עוזיאל, וזה כשש עשרה שנה, אשר דודה נסע ונגלה,והיא יושבת גלמודה כאלמנה חיה צרורה.

אנכי שמעתי את שמעה – ענתה חנה – הן שמה כשמן תורק גם בשערי אפרים. האומנם שמיר אביה היה בעוכרי נפשה?

– כן היא, אחותי – ענתה יהושבע באנחה – למצער ישבה מרים עם עוזיאל אישה, אלוף נעוריה ואלוף ביהודה; למצער שבעה לה נפשה עדנים ואהבה בתענוגים, ולאורך ימים תזכור ירחי קדם, כי חשך שמשה בעצם אורו ובעברת המלך אחז גרשוה מבית תענוגיה, ומצותו חזקה עליה לבל תזיד לצאת מקיר העיר וחוצה. אז נותרה מרים בלי מגן ומחסה, כי גם חמת אביה נתכה עליה על עברה את פיו, בלכתה אחרי עוזיאל איש חרמו, ותפחד לדרוך על סף ביתו, פן בעת אפו יעשה בה שפטים. בעת הרעה ההיא באה אל בית אלקנה אישי משנה המלך להתחנן על נפשה, ואנכי את חטאתי אזכיר, חטאת נעורי, אשר נואלתי ואשר חטאתי במרים, כי הנקל היה לי עָמדי מנגד נגעה, ואשמח לאידה ביום צרתה, ובגאות עדינה, היושבת לבטח, על בורה עניה, הרחבתי עליה פי לאמר: “הלא מידך זאת לך, על אשר מאסת את זכרי גבור אפרים, אשר בחר אביך בו ותלכי בשרירות לבך אחרי עוזיאל, זעום אחז בן המלך, ותסלפי דרכך ועל אולתך יזעף עתה לבבך”. כן דברתי להרעימה ולדכאה עד עפר בעבור שנאתה את אפרים עמי ואת זכרי מגן גבורתו. אויה לי, אשה שתומת עין מראות, כי הגבור הזה ישיא מות על אישי, מחמד עיני; כגמולי שלם לי אלהים וימד פעולתי אל חיקי. אך אישי היה טוב ממני, כי נכמרו רחמיו על מרים העזובה כמדבר, ויסתירנה בסתר אהלו וישלח לקרא לשמיר אביה, ויבא. ויאמר לו אישי: “אוכיחך ואערכה לעינך, כי תקשיח לבך מבתך, עצמך ובשרך”.

– אין לי בת עוד, – ענה שמיר – כי היא הקשיחה לבה מאביה ותלך אחרי איש חרמי ותנחילהו אוצרה הטוב, אשר נשא אתו ויברח, וגם עשתה אהבתה פרי כחש, כי ילדה לו בן. אך אנכי אשבית מאנוש זכרו, ונתתי פרי בטנה, חטאת נפשה, למולך; אין לי עוד בת, וזכרה עלה על לבי תמיד כקוץ מכאיב, ומי יאמר לי, כי מתה הארורה, זעומת לבי, וברכתיו וגמלתיו כל טוב.

– שמיר! – ענה אישי בתמהון – אל-נא תהיה אכזרי ככפיר ביער. זכר נא רחמיך לבתך, השוכנת בין לבאים והצפויה אלי טרף; ואם לא למענה, הלא תרחמנה בעבור דבורה הורתה, אשר הגדילה עליך חסד נעוריה, ותביאך אל היכליה ותתן את דודיה לך. הזה חסדך עמה, כי תשחית את נחלתה, את בתה בבת עיניה, ותאבד כל זכר לה? ומה פשע מרים וחטאתה? הלא לכתה אחרי עוזיאל אשר רוממת על שפתיך ותקרבהו כמו נגיד ותמתק אתו סוד, ויהי נאמן בכל ביתך, וקטורה נעות הלב נשאה עיניה אליו ותאמר להמירך בו. ומה ענה אותה עוזיאל? מודעת זאת בכל העיר. ולוּ יהיה כדבריך, כי גנב את לבך בדברו על לב בתך, הלא אתה הביאו את הפֶּרֶס אל ארובות היונה התמה. אכן תמה היתה מרים, לא נשאה עיניה אל כל גבר; אז הביאות אל ביתך איש חמודות, ולמרים בתך עיני בשר, עיניה ראו חין ערכו, ולבה נמס כדונג מפניו. שים נא זאת אל לבך וזכר רחמיך.

– הוי עוזיאל, נוכל ערום!– ענה שמיר, בחרקו שן – הלא הוא הכריע את מרים, חלל נזרה, כי לולא הוא, כי עתה לקחה אחז, וישם נזר על ראשה כיום הזה, ומרים הלא הבינה מה רב טוב הצפון לה, ותלך בשרירות לבה ובתאות נפשה. אי לזאת ארחמנה? אנכי זאת אעשה לה: אביאנה אל ביתי, ופני לא תראה עוד, והניחותי חמתי בפרי בטנה.

ואחרית הדברים היתה, כי השיב אישי את מרים אל בית אביה, אך שמיר כלה חמתו בפרי בטנה, כי העביר אותו למולך, ובזאת הניח חמתו בעוזיאל, כי מחה זכרו. ומעט מעט שב לרחם את מרים בתו, אך מה יושיעוה רחמיו, והיא נפרדה מאיש חמודות, אשר אהבה, ועוגנת היא לו, ולוּ גם ידעה מקומו, התוכל לשבת עמו יחדו?מלא מצות המלך עליה חזקה לבלתי צאת מקיר העיר וחוצה פן תמות, ולעוזיאל נכונו שפטים גדולים גם ביהודה גם באפרים; לו שמורה עברת המלך אחז על דבר מרים, וחמת אפרים – על דבר המעל, אשר מעל בם, וזכרו לחגא לכהני בית-אל, אשר התהלך אתם ויבגד בם. כל אלה באו על מרים הנדיבה; אכן רוח נדיבה בה, כי לא תזכר לי את הראשונות, אשר צררתיה ואשמח לאידה.

– אך אחת אשאלך, אחותי – אמרה חנה – הגרושה מרים עד כה מבית תענוגיה?

–לא אחותי, – ענתה יהושבע – כי כעבור מספר ירחים שבו בתיה לה על פי עזריקם, הקרוב לעוזיאל; אך מה יושיעוה כל היכלי ענג, והם יזכירוה כל מחמדיה, אשר היו לה בימי קדם, בשבתה עם אישה. ומבשרי אֶחזה צרת נפשה: גם לי היכלי ענג, ואבל ויגון בחדריהם ילינו.

זאת דברה ולא יספה דבּר, כי נפעמה מאד; והחברוני אמר: “אשחרך, שרתי בציון, לכי עם אשתי בחדר המקֵרה לתת לעפעפיכן תנומה; הנה שולמית בתי תביאכן שמה, ושָלמה לכן מנוחתכן את הלילה, אשר לא ישנתן בדרך”.

– אמצא-נא חן בעינכן, – אמרה להן שולמית – הלא תבאנה אחרי אל חדר המקרה, שם ינוח לכן במנוחות שאננות.

– קומי, ידידות נפשי, ולכי לפנינו – ענתה חנה.

והיא ויהושבע אחותה הלכו אחרי שולמית אל חדר המנוחה, והחברוני השקיף בעד החלון לראות, הבא הבודד, ויפן ויצא.

ז

עברה עת הצהרים. היום עוד בוער וחומו יבקיע אל הלבנון במקומות, אשר ארזיו מפוזרים ומפורדים ולא יתלכדו אלה באלה. יהושבע וחנה עודן ישנות בחדר המקרה, בגן ערוך השלחן, בצל ברושים עבותים, אשר יאריכו פארותיהם, וכפתם הרעננה כמכסה ממעל למחסה ולמסתור מחרבוני קיץ, ועל השלחן רבה התכונה מכל מעדנים ומאכל תאוה: בשר טְלָאֵי חלב, עגלי מרבּק, איָל, צבי ועוף כנף, ברבורים וּשׂלָו, כל אלה צלי אש; שם יין לבנון, יין הרקח, עסיס ושכר עם פרי מגדים וממתקים. כל אלה הכין החברוני ליום שמחת לבו, והוא מתהלך אחת הנה ואחת הנה בגן, ונפשו חכתה לעת התעורר אשתו ויהושבע אחותה.

עודנו מתהלך, והנה צפניה בנו עם עבדו והבודד אתם. וישמח החברוני לקראת בואם ויאמר: “בוא ברוך ה' רעי הבודד”, ויקחהו ויביאהו אל הגן, וצפניה ועבדו יצאו. ויאמר החברוני לעוזיאל: “שמחתי מאד, כי מצאתיך קרוב אלי, אך הגידה-נא לי, מה שמך החדש אשר אקרא לך בעוד יהושבע ונפשות ביתי לנגדנו?”

– אלידע יהיה שמי, – ענהו עוזיאל – כי אֵל ידע דרכי, ואפס קצהו גליתי לך, רעי ומיודעי בעת הזאת, כי ראשית דברים צפנתי בלבי, וגם נשבעתי למרים אשתי האהובה לכסותם. וקויתי, כי לא תפצר בי לגלותם לך. אחת הגדתי לך, כי לא עוני טמנתי בחובי, וה' היודע ועד, כי חף אנכי מפשע.

– לוּ יהיה כדבריך, אלופי, – ענהו מנוח – ואולם אחת הגידה נא לי: הן שמעתי אותך יום אתמול נושא תפלה בעד בנך, אשר הנחת לאשתך בברחך, הלא גדל ויהי לנער ומה שמץ דבר לקחה אזנך על אדותיו? זכר-נא, כי שולמית היפה, בת אלקנה משנה ממלך, בביתי, ומה טוב קחתך אותה לבנך!

ועוזיאל התאנח ויאמר: “הן בודד אני פה, ואת מי אשאל ויגיד לי דבר על אדות בני?” ואם יש את נפשך לבצע את עצתך הטובה, וקמת ועלית ירושלימה ודברת זאת באזני מרים משאת נפשי, והגידה לך חפצה".

ומנוח נאנח במרירות, ושרש דבר נמצא בשמועה, אשר שמע מפי יהושבע, כי הקריב שמיר את בנו למולך, ויהי עוזיאל בעיניו כקשה יום הנתעה בשוא להאמין בתקות כזב, מבלי דעת כי גם תקותו זאת בגדה בו. ולא יסף עוד לדבר על אדות בנו, ויאמר: אלכה-נא ואראה, אולי התעוררו הנשים.

עודנו מדבר, ועבדו הנה זה בא ויאמר: “התעוררה גברתי, ואחותה קמה גם היא, אך בכה תבכה, ותנחומות גברתי נשארו מעל”.

– בוכיה היא לרגעים – אמר החברוני אל עוזיאל – וכל נחמתה בדברה בצרות נפשה, אך אקרא נא להנשים לשבת אל השלחן.

מנוח קם וילך וַיָשב עוד מעט אל הגן עם אשתו ויהושבע ועם צפניה ושולמית; את כל הנפשות האלה הציג לפני הבודד, אשר קרא לו אלידע, ויגד לאשתו וליהושבע, כי זה האיש אלידע גבור ציד ובר לבב, אוכל לחם אבירים מצידו ומעמל נפשו ישבע, איש רחוק מעושק ומנלוז וקרוב לה‘. ובהתהלכו תמים עם ה’, עזב דור תהפוכות לשבת בודד לו בלבנון.

וחנה העדינה שמעה ותאמר: “ואיה אשתו וצאצאיו?” – בגפּו הוא – ענה מנוח.

ויהושבע נשאה עיניה אל הבודד ותתבונן בו ותאמר: “אכן נפלא דרכו, הלא כאיש גבורתו, עודנו בעצם תקפו, וימאס בחיים, כי לא יראה איש חיים, כי אם עם האשה שאהבה נפשו, כי היא חלקו, ולא טוב שבת האדם לבדו”.

– כן היא כל דעתך, גברת עדינה – ענה הבודד – אך לא כן אנכי עמדי, אנכי ראיתי חיים, אך בני איש עצמו עיני מראות, וישטמוני וימררוני, על כן מאסתי תבל כמדבר, כארץ נוראה. אחת אמרתי: מי האיש החפץ חיים, מרוצה לראות בטוב ה' ישב בדד; מי האיש ירא ה‘, אשר יקוט בדור תהפוכות, יבוז לשאון קריה ולתשואות עיר ויושבי בה, – יעזוב עמו ובית אביו לשבת במערו צורים ובערוץ נחלים. כן ברח אליהו מחמת איזבל, אשת הרשעה, אל מערת חורב, ששם נגלה אליו ה’ ברוח וברעש, באש וקול דממה דקה. ואנכי לא נביא ולא בן נביא, כי אם אוהב ה' ושונא רע. ראיתי ארץ יהודה, כי חנפה תחת יושביה, ואת ארץ אפרים, כי נוע תנוע, על כן עזבתי את עמי, נטשתי את נחלתי, ואת ידידות נפשי בכף אויביה הסגרתי, לשבת פה, כי כאשר ארחק מהמון זרים, כן קרוב ה' בלבי; פה אשב בדד ואדום, כי המשכיל בעת הזאת ידום; אך לא ידום ה‘, וקול ה’ נשמע לאזני, קול קורא להרים לאמר: "שמעו, הרים, את ריב ה‘! הן גוי אחד הוצאתי ממצרים, ואהי לו אל אחד, ועם נבל זה התפוצץ כנבלי חרס, וכלי חפץ לפנים היה עתה ככלי אובד, לא דבקו בי, על כן התפרדו, לכן תדבקם הרעה. אכן התפרדו בני יעקב, נפוצו, איש לעברו תעו, ואשור תקבצם, מוף תחברם. המעט מהם שואה ממרחק, וה’ צוה ליעקב סביביו צריו: ארם מקדם ופלשתים מאחור; המעט מהם, כי עצמו מצמיתיהם מחוץ, וקנאת עם אוכלת זרע יעקב מבית. אפרים יקנא את יהודה, ויהודה יצור את אפרים; אפרים ובן רמליהו יעצו על יהודה רעה, למגר לארץ כסא דוד, ויקראו רצין מלך ארם לאפם, ואדמת יהודה אדמה מדם. ויעורר אחז שוט על שני מלכי הברית, הוביל שי למורא, וביד מלאכיו שלח שוחד אל מלך אשור לשלוח באפרים עם עברתו משלחת מלאכי רעים. כן עם אלהי אברהם ממושך ומורט, כי יגורו עליהם עזים וחרב עריצים גוזרת על ימין ועל שמאל. ה' ישמרנו מן הדור זו לעולם! ועתה מי פשע יהודה? הלא אחז! ומה רעת אפרים? הלא בית-אל! משם יציצו כל פועלי און, חבר כהנים, עדת מרעים, רהבים ושטי כזב, המהבילים את העם בהבלי שוא ושוסים את הגרונות, כי כל דרך כסל יחלק את עם ה‘, יפלג לשונם, יכה כל בית לרסיסים ולבקעים, ונפרד איש מביתו, ובן מאביו, וכהני בית אל יגדילו את המדורה, למען שפות עליה הסיר, ויהי בית-אל – הסיר והעם – הבשר בתוכו, והכהנים אוכלים חטאת עמם בכל פה.עד מתי ה’ אלהים! עד מתי תהיה לנו קנאת עם למוקש, למכשול ולפוקה לשני בתי ישראל; הסר מעלינו נגעך זה, השיבה לנו ששון ישעך, תשפות שלום לנו, והיינו לעם אחד כימי קדם וכימי צאתנו מארץ מצרים. ויהושבע משתאה לנאום הגבר, היושב בסתר לבנון, ותאמר: “הן רבת שבעה לה נפשי, בנפול אישי בחרב צר, ואני תפלה לאל שדי, אשר המר את נפשי: מי יתן והיתה זאת מנוחתי לשבת בציון ולשמוע, בנשאך מדברותיך על יהודה וישראל, ובלא שפתי מרמה אגיד לך, כי פי פערתי ואשאפה לאמרותיך, כי נמלצו מאד. אף כי לאחותי ולמנוח אישה, עלזי הלב, שיחי כענן עולה ביום אור, אך צרות לבבי הרחיבו. האספר אל מכאוב חללי? הן לא ידעתי ספורות! אני יהושבע בת עזריהו הייתי אשת משנה המלך, אשת אלקנה איש החמודות, ידעתי אהבה בתענוגיה, משלתי במושל הזה בתפארת נשים ובחכמת לב. ואתה, אדוני הבודד, היודע את כל דברי הימים למלכי יהודה, את רוממותם ואת פַרעותם, את גאונם ואת כשלונם, הלא ידעת, אם לא שמעת, כי יותם ואחז, מלכי יהודה, הרימו את קרן אישי, ויחסרוהו מעט מכבוד מלכים. ואני אמרתי בשלוי: לעולם אהיה גברת ומה רמו עיני! וה‘, נורא עלילה על בני אדם, משפיל עינים רמות וגאים נלכדים בגאונם. אמנם, נקיתי מפשע רב, אך גאותי היתה ראשית חטאתי, וקנאתי לעמי איך היתה לי עתה כקשת רמיה, כי פקד ה’ גאותי וקנאתי בשבט עברתו, השקני את קבעת כוס חמתו, ואנכי שכורה נעלמה ומבקשת תנחומים במרי שיחי. ואם אטמון תוגתי בחובי, והיתה כאש עצורה בעצמותי, וכצרי מרפא לי שיח מרי נפש. על כן שאוני-נא”

– ובכל זאת הבליגי על יגונך – ענה מנוח – נאכל ונשתה ואחר, גברת עדינה, תדברי דבריך; יגמר נא רע, ותמו כל התלאות, ונסו יגון ואנחה, ואנחנו נתעודד ונבקש ענג באשר נמצא, כי אם תפתחי ליגון רגע, ובא אליך כמהלך, ושכן בכל משכיות לבבך, והיה כאזרח וכתושב בקרבך.

– כחזון הזה תדבר אלי מרים רעותי – ענתה יהושבע – העדינה ראתה חיים ורב ענג כמוני בימי נעוריה; עוזיאל אישה מגזע המלוכה אהב אותה כאישון עינו, וכן אהבתהו, אחרי הלקח ממנה כל מחמדיה לא תשתוחח ולא תהמה בכל זאת, ובאין לה פרי בטן, מצאה לה ילד מסכן ותאמצהו כבן לה, ותגדלהו, אף תקרא לו בני למען השלות את נפשה. הלא זה דברה תמיד: ראשית חכמה–סור מדרך עצב ובקש מרגוע לנפש.

– אכן אשה חכמת לב היא – ענתה חנה – וארחותיה תאלפי, אחותי, גם אַת, ולא תתני את היגון המשחית לעכור נפשך. הן היא תתענג על עלם זר, אשר לא ילדה; לא כן, אחותי, את, אשר קציעה בתך רבת החן מזכרת אישך היא, זכרון אהבה וידידות. הביאי אליה, דברי על לבה, וחיתה נפשך בגללה.

ומנוח אמר: הנה השלחן ערוך, הבה נאכל מטוב ה', כי כל דברי לקח לא יועילו לנפשות רעבות. האף אין זאת, חכמות נשים?"

וחנה שחקה ותשב לימינו ויהושבע משמאלו, ואחריה הבודד. ושולמית וצפניה כשני שתילי זיתים יושבים סביב לשלחנו, אך גם מהם לא נצפנו תלאות. צפניה הגה בעָדָה בת שמיר, ידידות נפשו, אשר מצא אותה בשדי יער בערבות מואב, ונפשו נקעה ממנה בגלעד, קרית פועלי און, ששם חטפוה ידי רשע ממנו ויושיבוה בארמון זכרי גבור אפרים, באמרם, כי יעודה היא לו על פי שמיר אביה. זכר כל הדברים האלה עלה על לבו בהקיץ ובחלום ושולמית גם היא עצבונה לנפשה, כי מרחוק מחמל נפשה נראה לה ביום צרתו, בלכתו שבי לפני חיל ארם; מרחוק ראתהו, בהיותה בגלעד,והנה הוא קרוב לה בכל עת בפיה ובלבבה להגות בו לשאת בעדו רנה ותפלה בבקר בבקר. ושני בני הנעורים לא שמחו בשמחת האשה החדשה, אשר לקח אביהם אחרי אמם. התבוא שמחה בלב עוזיאל, המכסה שמו במשאון, אשר נסתרה דרכו ממרים אהובתו, ואשר למצער ראה עמה וחיים, והנה הוא נפרד ונרדף ממנה ומפרי אהבתם, אשר נתנה לו? ותפלתו בעדה ובעד אליפלט ראשית פריה הלא נשמעה בראש אמנה, ואין אתו יודע עד מה. ומכל היושבים סביב לשלחן לא שמחה כל נפש, זולתי נפשות מנוח ואשתו, אשר התעלסו באהבתם, בהביטם פנים אל פנים. אך גם שמחתם ערבה, בראותם נפשות נוגות; ובחשבם, כי צפניה ושולמית נעצבים ביום שמחת לבם לאמם המתה, היטב חרה להם. על כן פתח מנוח שפתיו. ויאמר; “כן בימים האלה, כי תחת שלום קפדה, תחת מנוחה נדודים, ותחת ששון יגון, אך לא טוב לנפש לתת יגון ואנחה למשל בה, כי אם יבליג האדם על יגונו ויעלוז בסוד עליזים, כי עצבון משחית נפש ולב שמח ייטיב גהה. ואת, יהושבע שרתי בנשים, אמנם יד ה' הויה בן, הקצר קצרה ידו לחבוש שברך? עודך יפה בנשים וחכמת לב. תני פוגת לך, מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי עוד יאיר ה' פניו אליך; ינוחו רפאים על משכבותם, וזכרם לברכה, והחיים יחיו ויבקשו ענג. הן שנת היובל באה ושב איש אל אחוזתו, ובני הנעורים אל שמחת לבם. אנכי הלא אשובה עם אשתי אל אחוזתי ואל משפחתי בחברון. לצפניה בני אקח אשה מן החוץ ונתתי לו את האחוזה בלבנון, במקום אשר נולד בו. ולשלומית אמצא אלוף נעוריה בציון, ויהושבע הכבודה תורני לבחור לה איש חמודות. לא אבקשהו במרום עם הארץ, כי טוב גבר ברוחו ובנפשו; ואם שפל נולד, ומתאמץ לעלות על גפי מרומי קרת, וכבודו מידו לו, עי הוא חלקו, ובצל גבר כערכו תשב שולמית שאננה. האף אין זאת?”

– כמראה הזה ראיתי באליפלט – ענתה יהושבע – בין חשוכים נולד, אך כבוד נפשו עליו זורח, ומרים תשמח בו אחרי בנה בר בטנה, אשר אבד ממנה, כאשר אספר לכם.

ומנוח בראותו, כי נכונה יהושבע לשוב אל ראשית דבריה, להגיד את אשר עשה שמיר לילד, בהקריבו אותו למולך, ויצר לו מאד, כי ירא פן ישמע הבודד את אחרית בנו יחידו ונבהל, וספק את כפיו, ונתן את קולו בבכי, ונבעו מצפוניו. וישסע מנוח אותה בדברים ויאמר: “אשחרך, חכמת נשים, בספרך לי על אודות אליפלט, אל-נא תתערב נפש זרה בכל דרכיו, כי רק אותו אני חפץ לדעת ובדברך על נפשות החיים, אל תשובי אל המתים להזכיר יגונך ואבלך, לכן אל-נא תגידי לי, רק את הדברים, הנוגעים באליפלט”.

– שא נא, ידידי – ענתה יהושבע – לא מחכמה שאלת על זה הפעם זאת. התשאל מאת ה' להצמיח לך פרי בלי שרש וגזע, בלי ענף ועלה רענן? הראשון אדם נולד אליפלט? אם גדל כפרא בודד לו? לכן שאני-נא, מנוח, ואדבר כאשר הסכנתי, וכפר-נא לי, אם אגיד לך, כי שמיר חכם ממך להרע, וברצותו להכרית גזע עוזיאל, השמיד פריו ממעל, כי הקריב פריו למולך. אם אָמרי אספר לכם את החזון הנורא הזה, וסמר בשרכם מפחד. הה! חזיון משבר עצמות וגרם, גם את זה ראיתי במספר ימי חלדי! המולך, השקוץ המשומם, פסל עשוי מנחשת קלל, כקומת איש קומתו, כלו לוהט ובוער ברשפי אש, והילד שוכב על ידיו וצורח מר מעצמת מכאוביו: אמי! אמי! חושי, הציליני-נא! והכמרים נושאים קול סואן ברעש תופים, צלצלים וחלילים להחריש אנקת הילד, עד אשר היה לשרפה; חשכו עיני, וצירים אחזוני, אימת מות נפלה עלי, ומפיק ברכים לא יכלתי למוש ממקומי, וישאני עבדי מגיא בן-הנום לביתי. כן עשה אחז, ועמו אחריו; ומשוד עוללים ואנקת יונקי שדים התעורר ה‘, כלה כאש חמתו על יהודה, הפגיע באישי את עון אחז. מן העת ההיא סרה קנאתי ממרים העדינה הנהלאה.אך שמעו-נא והשתוממו! אני אמרתי: תשמע זאת מרים העדינה הנהלאה ואחזה השבץ, או תתגעש וטרפה נפשה באפה מעקת לב. לא כן היתה. מרים שמעה זאת ותבך יום תמים, אחרי כן רחצה פניה ותעל על הר בית ה’, ותתפלל אליו על עוזיאל אישה אישון עינה, לשמרו באשר הוא שם, ולשלח לו עזרתו מקודש בכל עת קראו אליו. מן העת ההיא נפקחו עיני לראות, מה רמה מרים ומה גבהו דרכיה; נפלתי על צוארה ואשאל ממנה לחשבני כאחות לה. לולא היתה עוגנת לעוזיאל אישה, כי עתה שאלתי את אלקנה אישי לקחת גם אותה לאשה ולא קנאתי בה! כן נהפכה קנאתנו לאהבה נצחת, ומה רבה יללתה על שברי, בנפול אלקנה אישי בחרב זכרי גבור אפרים.

וצפניה ושלומית, בשמעם את דברי החזון האיום על דברת המלך , ועיניהם נגרו , גם הבודד בכה , ומנוח חשב כי בוכה הוא על נפש בנו, אשר הקריב שמיר למולך; ולא זה מקור דמעותיו, כי למרים אשתו העדינה עגמה נפשו. ויאמר אל יהושבע: “לא על הנפש שרופת האש לבי דוי, כי אם על הרשעה, הבוערת כאש אוכלת עד לב השמים ועד נפש כל ישרי לב. אך אשחרך, גברת כבודה, החבירי עלינו במלין, האריכי לשון וכל עצביך תנגושי, כי יערב עלי שיחך, בדברך על גוי ואדם יחד, עי מה שמץ דבר אשמע, בשבתי פה כערער בערבה? שובי-נא אל אחרית דבריך, ספרי-נא ונשמעה; הן דברת באזנינו, כי סרה קנאתך ולאהבה נהפכה”.

– כן הוא – ענתה יהושבע – קנאתי סרה, אבל אשֵמָה אני על מרים, אשר הבאתי עליה קללה ברוב מועצותי, ובזכרי זאת לבי תמס יהלוך, ויגוני יצוק בי כפלח תחתית, כי למי עוללתי כה? לרעותי הטובה! שמעו ואגידה לכם צדקותיה, אשר היא עושה למן היום, אשר עשה אביה את השערוריה, בהקריבו בנה למולך. מרים ראתה, כי אין תקוה נשקפה לה לראות חיים עם אישה ולתת לו פרי בטן תחת בנה, אשר השמידו אביה, ויהי עם לבבה לתת רחמים לכל איש צר ומצוק. ומן העת ההיא פתחה דלתיה לכל אורח מסכן, אשר אין מאסף אותו הביתה, וביתה האחד כמלון אורחים לכל אביוני אדם, הבאים מערים אחרות ירושלימה. כן כל אובד ונדח, אשר אין לו מושך חסד, אליה יפנה ועדיה יבוא, וימצא עזרה בצרות, כי פתוח תפתח ידה לו, ותנחומיה ישעשעו נפשו. ובאהבתה מאד את ארצה ואת עמה, יעצה נדיבות להקים מבחורי ציון לגבורים, כי כן מצאה גם את אליפלט בדרך צדקה; מנער הנחמד הזה במסכנות נולד, ואביו ואמו עזבוהו ובשבתו בין חשוכים החל רוח ה' לפעמו, כי היה קולע אל השערה בחיצים ובאבני קלע, וכל יודעיו ראו ראשית לו, ויתנבאו עליו לעתים רחוקות, כי בקשתו יעשה נפלאות. ויבואו יולדיו אל מרים ויציגוהו לפניה, והנער תאוה לעינים, ויגידו לה משפטו; ותט אליו מרים חסד ויהי באכלי שלחנה, ותתן לו ערך בגדים, כאשר ילבשו נערי שרי המדינות, ותאמצהו כבן לה ותהי לדל תקוה. זאת מרים וזאת תפארתה על דרך צדקה וחסד, על כן יאדירוה אדירי עם ויאשרוה כל חפצי צדק, ירוממוה וישימו לה כבוד.

ומרים לא זרעה צדקתה אל קוצים, כי הנער אליפלט עושה חיל, ורעיו אמרו לה, כי ה' קורא לנער, וגאות יעשה בחרבו ובקשתו לכבוד ולתפארת לארצו ולעמו. כמו חֵלב ודשן השביעו תנחומות אלה את נפש מרים, וכמשוש אם רחמניה על תפארת פרי בטנה, שמחה על אליפלט ותקרא לו: בני, מחמד עיני. אמנם נחמד הנער למראה. באור פניו חיים, עיניו כספירים נוצצות, חן ואמץ רוח ומחלפות ראשו לו לוית חן, עד כי גם שמיר, אבי מרים אביר הלב, ימשכוהו חסד, ולולי מולדתו ובית אביו הנקלה בעיניו, כי עתה נתן לו את עדה בתו היפה לאשה, ואנכי אמצאנה טובה ונכונה לצפניה. ידעתי כי ימצא חן בעיניה, וגם הוא יאהבנה אהבה נצחת. הן עתה היא עם אמה בשדה מואב: שמה ברחו בשמען, כי יעדה שמיר לזכרי גבור אפרים לכפר פניו על מנעו ממנו את מרים בתו הבכירה, בהיותו נער. הה! מחמת פריץ. רגזו בוטחות, על כן ברחו.

וצפניה התעורר בשמעו את יהושבע מדברת על אודות ידידות נפשו, ויאמר לספר עתה מקרהו במואב, אך עצר במלין הפעם, כי חשך דבריו לעת אחרת, במצאו את רוח יהושבע נכון בקרבה, והיא נאנחה במרירות ותאמר: “ה' הצדיק! מדוע עריצים יחיו! הן זכרי המר והנמהר מלא ידיו דם צדיקים, דמי אישי ודמי בן המלך ועזריקם נגיד הבית, והוא עודנו חי! עודנו מתהלך באשמיו, התנין האכזר הזה מלא כרשו מעדני, על כן ישמח ויעוז בגבורתו. ואתה ה', טהור עינים מראות ברע, איכה תראה שוד כפירים, טרף גוריהם? כפירה הוליד הכפיר הזה, ושמה רעומה, וזאת הרשעה קרבות תחפוץ עם בחורי אפרים חפצי קרבתה, ולא תתן דודיה לאיש, כי אם לאשר תעוז ידו על ידה ויתפשנה, בהיותה חמושה חרב, מגן וחנית, ובחורים רבים ערכו עמה קרב וילחכו עפר מות. כן היא, בת איש הדמים, גם באהבתה תשאף לרצח, ובתשוקתה תצמא לדם. הוי, קין! הוי, בת לביאה השדודה! בהגיגי בעריצים ובזרע מרעים, מעי אוחילה ולבבי כנהמת ים. מי יתנני שמיר ושית! אך אתנה פוגת לי היום, ואשימה קנצי למלין, כי בעלות על לבי זכר הבליעל אתגעש, ונפשי ירעה לי, כי לא תמצא ידי לו, ואנכי הרביתי לבכות היום, לכן אחשוך שיחי ליום אחר. הן אותך, אדוני הבודד, ראיתי מר נפש, ולבבך נכון לשאת בשיחי, לכן היה נכון לבקר וספרתי לך על דבר המלחמה הנוראה ועל דברת אליפלט, אך לא למנוח ואשתו, עלזי הלב, דברי התלאות והשערוריה, פן תשמענה אזניהם וערבה שמחתם”.

– הרפי-נא אחותי – ענתה חנה – הרפי וחדלי עתה מדבריך, כי ברוב דברים לא יחדל זכרון תלאותיך, והוא כעשן עולה בעיניך. שמרי-נא נפשך, כי בה קשורה נפש קציעה בתך העדינה; מי יתננה עמך, כי עתה עצרה אותך במלין, כי כאשר תשיחי, ותתעטף רוחך בקרבך ועינך נגרה.

– צדקת, אחותי – ענתה יהושבע באנחה – ולא יספה דבר עוד, והיושבים סביב לשלחן אכלו ושתו ויברכו את ה‘. אחרי כן קמו, ויוליכם מנוח סביב למשכנותיו, ויראם את כל יפה הנוף ויאמר: "אשר יעצתי היא תקום. ברצות ה’ דרכי, בעוד ירח ימים אעשה דרכי חברונה, שם אכונן אחוזת אבותי, את משכנותי, את ביתי וגני ואת שדותי, ובתוך עמי אשב עם אשתי, וצפניה בני ישב פה ונטע עוד כרמים, והעלה יין לבנון הטוב אל ארץ יהודה"

– האומנם תעלה ביהודה עוד מעט? – שאל עוזיאל – התקחני לארוח לחברה ללכת עמך ירושלימה להשתחות שם בהר הקודש?

והחברוני השתומם לשאלתו, בדעתו כי צפוי הוא שם אלי חרב, אך השיב אל לבו, כי אמנם לא יכירהו שם איש ממיודעיו לפנים, ויאמר לו: “נכון אני להשלים חפצך בכל עת אשר תרצה”.

– אך איפה אשב שם? – שאל עוזיאל – כי אולי אחפוץ לשבת שם ירח ימים.

– הלא מצער היא – ענתה יהושבע – הנני לתת לך ספר כתוב אל מרים רעותי, והיא תתן לך נוה שאנן לשבת בו, אף תכלכלך כל ימי שבתך בירושלים, גם דברים רבים אשים בפיך להגיד לה ולבתי, אך מתי תעשה דרכך?

– עוד חזון למועד – ענה הבודד – הן מנוח ידידנו יקדמני ללכת ירושלימה, ואחרי הכינו לי מקום לשבת, אז אעשה דרכי ירושלימה, כי למה אבוא אל בית מרים, רעותך הכבודה, כאורח לא קרוא? הן מעודי לא הייתי על איש לטורח.

– לו יהיה כדבריך, אדוני, – ענתה יהושבע – הנני לקדם את פני מרים על אדותיך.

היום פנה ויאת לילה, ועל כנפי תרדמה הביא ענג ועדנים עם עצבות ומרורות; לכל נפש חזון לבה והגיוניה יומם. מעלזי לב לא יחשיך כל חושך, כי מאופל ומחושך עיניהם תראינה חזיונות אור וחיים, ומה יתן ומה יוסיף לעמל אור, ושמחה מה זו עושה למרי נפש?

כל נפשות בית מנוח והבודד אתם נמו שנתם, ולבוחן לבבות נתכנו רוב שרעפיהם, אשר היו לשעיפים חזיונות לילה.

ח

מי ימלל חזות הכל במקום הזה, אך אין זכרון לחזיון ליל, בהבקע עפעפי שחר, ומנגה נגדו יעופו חזיונות לילה, ומרוממותו נפוצו חלומות כהנדוף עשן, ובמקום הנחמד הזה תשיש הנפש בחיל תמורתם.

ומי זה עומד בירכתי הבית בין הברושים הרעננים, אשר נמלאו טל אורות? מראה איש חמודות נראה באור יקר וקפאון, מראה עוזיאל, הפורש כפיו השמימה. החרישו אליו, ארזי אל! ברושים, אלונים ועצי שמן, הקשיבו! כי תזל כטל אמרתו לאל נאדר במועדי שחר.

– אֵל יועץ פלא, מה נפלאו דרכיך, כי תביא עצות מרחוק לשואה ממרחק, לסכל עצת מרעים בעת אשר תמתיק הרעה בפיהם. כן היית לי לרוח עצה בירחי קדם, בשבתי עם מרים אשתי, יעלת החן, בהיכלי ענג, ובננו פרי אהבתנו עוד משעשע כיונק על שדיה, ושלשתנו יחד חוסים בצל מושל באדם צדיק ובשבט מישור, שבט מלכות יותם, הקורא בשמך. אז גלית את אזני מרים ידידות נפשי, כי דבר בליעל יצוק בלב שמיר אביה, הנגרש כים והחושב מחשבות לכבות את גחלתי בעת אשר תמצא ידו לי, ועל מחמד בטני יעץ רע לתתו להעביר למולך, בהסתר ה' פניו מדור תהפוכות, דור אחז. אז יעצה מרים להעמיד את בננו בחיים, ותחליפהו בילד עמלקי כגילו ותקרא לו כשם בננו, ולפרי אהבתנו קראה אליפלט, ותתנהו לאומן מסכן, אשר נגע אלהים בלבו. ואתה, פלא יועץ, הופעת על עצתה ואת עצת אביה בקוֹת. האח! עוד בני אליפלט מקוראי חי, כי אתה אל מְפַלטוֹ, ויגדל כצמח השדה, ועיני הורתו ראו מרחוק לדעה מה יעשה בו, ויעל כיונק מארץ ציה, והנה הוא עתה רק ויחיד לפני אמו. ושמיר אביה בשוא נתעה, כי בצדקתה תקרבהו מרים בתו ותאהבהו נדבה, כי אתה ה' יעצת, וערומים נלכדים בערמם ואם הבנים שמחה. כן תשיש עתה ידידות נפשי על מחמד בטנה. ופריה יציץ ופרח לעיניה לגאון ולתפארת; מפי יהושבע נגלו לי כל זאת, היא העדינה, אשר רמו עיניה בגאון שלות השקט ותקנא במרים, היושבת לבטח עמה; איכה נהפך עתה לבה לאהבה את מרים רעותה כאחות לה, כאשר פקדת עליה ה' זדון לבה, ותביאנה עד תכונתי כיום הזה לספר לי תפארת אליפלט בני וראשית דרכו, ולא תדע מה אני לו. מאתך, אלהי ישעי, היתה שומה כל זאת, ומה יש לי עוד צדקה לצעק את פניך? קטונתי מכל החסדים, אשר עשית עמי בראשיתי, לאות ולעד, כי עוד תשגה אחריתי. הלא עין בעין אראה, עי עיניך פקוחות על כל דרכי, ותרחיקיני מידידות נפשי להשקיט לי מימי רעה ועוד תזכרני ברצון עמך. גם בלילה הזה הראיתני את נאות קדשך ואת נות צדקי ומשאת נפשי, ובחלומי שמחתי אלי גיל, שפכתי דמע ששון על צוארי מרים תמתי ועל צוארי אליפלט בני, אשר אדמהו אכנהו ולא ראיתיו ביפיו. הביאה-נא לי, ה' מבטחי, את דברי החלום הזה, כי עלילות הימים וחזיונות הלילה מידך הם. הן השיאני לבבי ותשאני רוחי ללכת ירושלימה. שימה-נא לי סתר פנים ואל יכירינו איש, החביאני בצל ידך ושמרני בכל דרכי, ובחסדך תנהלני אף תביאני אל קרית משושך ואל מחמדי נפשי, ותשיב לי ששון ישעי, אתה אלהי ישועתי.

כך שפך עוזיאל לבו לפני ה' וישמעו הרים שיחו ותפלתו – עצי ה', ויקם ממקומו לשוב אל נאות מנוח, והנה יהושבע לקראתו, שולמית מימינה וצפניה משמאלה. ויאמר לה הבודד: “השלום לך, גברת עדינה? הן השכמת קום ותעירי שחר, אות הוא, כי נדדה שנתך. ואתם, בני הנעורים, השלום לכם? מה יגל לבי, בראותי נטעי נעמנים אלה כשתילי זיתים בנוה שלום; הן שלום בנפשם, כי בעמל אנוש אינמו ולא חליפות למו. ואַת, גברת עדינה, הגידי-נא לי מה שלומך?”

– שלום בנפשי, אדוני. הן ישנתי כל הלילה ושנתי ערבה לי, הקיצותי לאור שחר, קמתי, רחצתי, לבשתי ויקדמוני שני בני הנעורים, ומראשית שיחתם אתבונן, כי יגון קודר מצא גם נתיבות ביתם, וישביעם נדודים, אך אנכי אערבם, ולה' הרוחה. הן לקח ה' את אמם, כאשר הסיר עטרת ראשי, ובכל זאת נקוה, כי תנחומות אל תמנוּ ולא כלו רחמיו. הן מצאתי לצפניה את עדה אחרי מצאו אותה בשדה יער, בערבות מואב, בעת מהומה ושאון כמעט שש עליה, והנה היא לקוחה ממנו ונהוגה אל שמיר אביה, היושב עתה בנאות זכרי איש הדמים. כלב שב אל קיאו! ובכל זאת נקוה לה'. אך לשולמית היפה אשתומם, כי נפשה עגמה לעלם נחמד, אשר ראו עיניה בבני יהודה, אשר הלכו שבי לפני רצון מלך ארם. אך כן הוא משפט הבנות: כל רחוק קרוב בלבבן, וכן היא גם קציעה בתי; אך למה נעמוד פה בירכתי הבית? הבה נבוא אל הכרם, שם אספר לכם חליפות עתותי.

זאת דברה יהושבע, והבודד וצאצאי מנוח הלכו אחריה ויבואו אל הכרם, וישבו סביב לשלחן הערוך מאתמול, ויהושבע שבה אל אחרית דבריה על אדות משפט הבנות ותאמר: "הן קציעה בתי יפה כלבנה, ברה כחמה, ואך שוא אכביר מלין לתאר בשרד תפארתה וחין ערכה, כי כמוה כשולמית בתארה ובקומתה, וכל בני ציון, בני מרום עם הארץ, השתאו לה; אך תוחלתם נכזבה ממנה בראותם, כי יעודה היא לדניאל בן עזריקם נגיד הבית, נער נחמד למראה, והוא בראש נערי שרי המדינות, אשר ביניהם נתנה מרים מהלכים גם לאליפלט, ודניאל שוקד על מזוזות פתחי מימי ילדותו, הסכין כל דרכי קציעה, והיא הסכינה דרכיו ותחשבהו כאח לה. הלא כן משפט בנות מרום עם הארץ: רוח עועים מסוך בקרבן, כל קרוב רחוק מהן, וכל רחוק קרוב למו, ואף כי קציעה בתי, בת משנה המלך; ותמאן ללכת אחרי דניאל, גם צדקה בזאת, כי, אמנם, דניאל, נחמד בתארו, אך אין רוח נכון בקרבו ואין מעמד לחפצו, כי כילד יתאוה כל העולה על רוחו, ותאותו שלהבת יה, אך עוד מעט תחלפהו רוח אחרת, ונשכחו הראשונות מלבו, ולא יעלוז גם בחיל תמורתו, כי ישגה בה ויעוֹז בה; ואם יעבור ארצות, אז ימיר גם אלהים באלהים חדשים. נשען הוא אל בינתו, ובטוב ובישר בעיניו יבחר. שאלתי את קציעה, מה תחשוב על דניאל, ותאמר לי: אם היום אלכה אחריו, ואהב מחר את תמורתי, ואם אמנע אהבתי ממנו, ואהבני הוא אהבה נצחת. סוף דבר: דניאל ראה, כי נכזבה תוחלתו ממנה, ולא יסף לדבר על לבה. בעת ההיא נשא מעשיהו בן המלך עיניו אל קציעה ויתאו יפיה. ויקדם פניה במנחה, בכתם אופיר ובכל יקר ראתה עינו, ויתן לה משבצות זהב לבושה, וידבר על לבה ידידות, וירוממנה תחת לשונו, ויאמר לשית לראשה עטרת פז.

ויהי היום ובן המלך בא וימצא את קציעה פורטת על פי נבל ומשוררת על פי נבל ומשוררת בהוד קולה שיר ציון. ובתי חדלה לשיר ולזמר, כאשר דרכו רגליו על סף הבית. ויאמר לה בן המלך: “צהלי קולך, ידידות נפשי, וצהלה ורנה תשמענה אזני מכל אפסי ארצי; שירי, זמרי, ותרנן לפני כל קרית משושי, ויפצחו הררי ציון רנה, כי באור פניך אראה אור וישע לארצי וקראתי לך אורי וישעי”.

וקציעה בושה מרוממותיה, אשר שמעו אזניה מפי בן המלך, ותקדם פניו בכבוד, אך החרישה באהבתה, ומעשיהו בן המלך הפציר בה להגיד לו את לבה, והיא ענתהו בענות חן, כי לבה לה' ולהוריה. המענה הזה לא הרגיע את לב מעשיהו, אשר אוה לשמוע מפיה, כי אליו היא נושאה את נפשה. ויהי כדברו אליה יום יום, והיא לא השיבה אהבה אליו, ויחר לו מאד, ובדעתו כי עוד דניאל מבקר בהיכלי, ויצו עליו לבל ידרוך עוד על סף ביתי. והנני לשוב ולספר על אדות אליפלט, למען תדעו ותבינו, מה גדלה קנאת מעשיהוּ בן המלך.

הלא הגדתי לכם, כי אליפלט אמון בעת ההיא אצל מרים, אשר אהבתהו ותאמצהו כבן לה; הוא קרא לה אמי, והיא קראה לו בני ואישון עיני. והנער הולך וגדול בתפארת אדם ובאומץ לבו, וקציעה בתי דברה במרים ותבקר בהיכלה, שם הסכינה עם אליפלט, ושמו היה רומם על שפתיה. ויהי היום האדומים פשטו על גבול יהודה, ויעופו צבאותינו להכותם ולגרשם; ורוח ה' לבשה את אליפלט ויואל לנסות גבורתו במלחמה, והוא ודניאל בין נערי שרי המדינות, אשר מעשיהו בן המלך בראשם. ויהי כאשר קרבה המלחמה, והנה בעלי חצים עוטרים לבן המלך, כי אמרו לתפשו חיים ולהתעולל בו, וכפשע היה בינו ובין חרפת צר, כי נערי שרי המדינות נבהלו וידיהם רפו. וירא אליפלט, כי אין איש, ותצלח עליו רוח ה' ויתנשא כאריה, וירץ גדוד, וישלח ימינו להלמות עמלים, ויגזר בחרבו על ימין ועל שמאל, טרף זרוע אף קדקד משנאיו, ותושע ידו לו להפיצם ולחלץ את בן המלך מחרפה, וִישְבְּ מהם שבי נער אחד, בן אלופי אדום, אשר נתנהו למרים: הנה הוא משרת בביתה עד היום. וייקר שם אליפלט בעיני כל השרים ועבדי המלך, ויציגהו עזריקם נגיד הבית לפני המלך, ומעשיהו הגיד דבר גבורתו לפני אביו, והמלך האיר פניו אל אליפלט הנחמד ויקרבהו ויאמר לו:,ה' עמך, צעיר רודם וגבור חיל! אתה הצלת את נפש בני מחרפה, והיית מעתה נושא כליו ושומר לראשו'. ויהי אליפלט נלוה אל מעשיהו וישב לימינו במרכבת כבודו, וחגורי חרב עברו דרך חוצות ירושלים; ואליפלט עשה לו שם, ראוהו שרים ויהללוהו על גבורתו, ונערות אהבוהו על תפארתו; ויקנא בו בן המלך ויהי עוין אותו ומתאנה לו תמיד, וימצא עליו תנואות ויסירהו ממשרתו!

אך מריבי עם כל איש בז ליום קטנות, כי מה קנאה חמת גבר נגד קנאם עם? הלא כבן רשף מול להב אש אוכלה, אשר יתאבכו עשנה עד לב השמים. הלא ידעת, אלידע אדוני הבודד, קנאת עם? קנאת אפרים כי קשתה, אשר מאחרית ימי יותם נוסדו בן רמליהו מלך ישראל ורצין מלך ארם על בית דוד לנתק מוסרותיהם, יען אשר לא אבו לשית ידם עמם להיות למו שלישיה להתיצב יחד בפני מלך אשור, פחדם ומוראם, וישלחו אנשים נעלמים חרש לאמור: עלו ביהודה ודרכתם לשונכם קשת רמיה, להפיל על יושביהם אימתה ופחד ולהניא את לבם, למען יקוצו בבית דוד. בין נעלמים כאלה בחרו כהני בית אל גם את עוזיאל, אשר גנב את לבם בערמה, למען הבט על מעוריהם, כי בשבתו בבית שמיר אהב את מרים באהבה מסתורת; ואנכי צעירה לימים בעת ההיא, וכשחוק היה לי כחש אפרים בימי יותם, ואחרית השחוק הזה – יגון קודר בימי אחז.

בני אפרים הצמידו תמיד מרמה, נתנו מורא לבני יהודה וירושלים, אשר יראו את מוראם ויעריצוהו, ויאמרו קשר, כי בחרו בברית המשולשת: אפרים, ארם ויהודה. והנביא ישעיהו בן אמוץ קרא בגרון לבני יהודה וירושלים ויזהירם מלכת בדרך העם, האומרים קשר, ויאמר לשרידים, אשר ה' קורא: ה' צבאות הוא, וּבחַיִל ובברית ממלכות לא יכניעוהו. ועם תועי לבב לא שמעו לדברי הנביא, כי אם דרשו אל האובות והידעונים בעד החיים אל המתים, ויכבידו אזניהם משמוע עצת ה' ביד מלאכו, ורבים מיושבי קריה לא שתו לבם לעת הרעה, באמרם: היום ההוא ירחק חוק, ויהי כנור ונבל, תוף וחליל ויין משתיהם.

ויהי היום ולבית דוד הוגד לאמר: נחה ארם על אפרים, בן רצין וחילו פשטו על ארץ אפרים, ומשם יתחברו עם צבאות פקח בן רמליהו ויחדו יעלו ביהודה. כחץ פתאום באה השמועה הזאת לאזני אחז מלך יהודה, וינע לבבו ולבב עמו כנוע עצי יער מפני רוח, רבתה חלחלה בירושלים, אשתוללו אבירי לב, נמוגו אנשי המלחמה, ומרפיון ידים לא הפנו אבות אל בנים; ואנכי, אשר רבתי ריב אפרים בימי שלום בדבר שפתים, שניתי עתה את טעמי, ורוח אחרת היתה עמי, בראותי כי יום ענן וערפל נכון לבוא, והיום ההוא לא ירחק חוק. לבשתי חרדות ומשנה שברון השברתי, בשומי אל לבי, כי באפרים לי אב וביהודה הלא אישי ואלוף נעורי, ומרוב שרעפי בקרבי יומם בעתוני חזיונות לילה, ובחלומי והנה אבי ואלקנה אישי ערוכים זה לעומת זה למלחמה, וחרבות שלופות בידיהם, והנה אישי נופל ארצה מתבוסס בדמו. החזון הזה הפחיד רוב עצמותי ואתעורר בחלחלת לב, כי כמו חי היה נצב המחזה נגד עיני. ומה רבה שמחתי, במצאי את אישי חי! חבקתיו, נשקתיו, אמרתי לו: היה אורי וישעי לפני וראה תמיד חיים עמי. הגדתי לו את החזות הקשה אשר חזיתי, ויחבקני אישי בזרועותיו ויאמר לי: השקטי, ידידות נפשי, כי החלומות שוא ידברו, כי כעבור סופה תחלוף מלחמה, ואנחנו נתענג על רוב שלום, וקציעה בתנו, שמחת גילנו, תחיה לפנינו, ובן המלך ישיש בה משוש; הלא עת היא, אשר תשא בתנו את נפשה אל בן המלך, השוגה באהבתה. ויספר לי אישי, כי צוה בן המלך לשום את אליפלט אל פני המלחמה, כי אמיץ לב הוא ויאמץ את לב אנשי הצבא, ואולם לא בעבור זה עשה לו ככה, כי אם חורש הוא עליו רעה בקנאתו, והנער חף מפשע.

ואנכי התאמצתי באישי, הגדתי לו, כי לא אתנהו לרדת אל המלחמה, כי אם ישב עמי במבצר העיר. כן נבהלה נפשי מן החלום ועצמותי רחפו לרגעים, ואישי אחז ביד ימיני ויאמר: "אל תיראו, יונתי, ואל תשאלי כזאת, כי איכה אראה ארץ מולדתי ועמי בצרה, ואנכי אשב במשגב חומותים ושאנן בהיכלי, ואַת יושבת לימיני? איכה אשקוט ואנוח, בשמעי קול דמי אחי ועמי צועקים אלי מן האדמה? הלא תכסני כלמתי! לא כן, ידידות נפשי, כי אם אַת תשבי עם קציעה בתנו במשגב קריה, ונשאתן תפלה בעדי ובעד צבאותינו. והלא גם מעשיהו בן המלך ועזריקם עמיתי, נגיד הבית, יוצאים למלחמה, כי אין נקי לביתו. האשב אני לבדי בחבוק ידים?'

ובראותי כי נפלאה לו אהבת ארצו ועמו מאהבת נשים, אמרתי לו: אחת אשאלך, אישי, ואתה אל תמנע ממני: עמך אנכי בצרה לראות את המלחמה ולשאת אימיה, להתענות באשר תתענה אתה ולהיות באשר תהיה אם למות ואם לחיים, ואת קציעה בתנו נושיב בבית מרים רעותי, הטובה לה כאם. ויענני אישי ויאמר:,ארחמך, ידידות נפשי, כי זאת בלבבך, ואולם אראה איך יפול דבר, וידעתי מה אעשה לך'.

ויהי בבקר, בשבתי עם קציעה בתי בגן, ואגיד לה חפצי, ותאמר אלי קציעה:, התחשביני אמי ליונה פותה אין לב? האשב בנוה שלום, בשבת הורי ברעש מלחמה? לא כן, אמי, גם לי לב כמוך, כי בתך אני ורוח אבי תחייני; הן הורי יורוני את אשר לי לעשות גם אני לעתות בצרה‘. ומדי דברה עמי ספרה לי על אדות הרעה, אשר מעשיהו בן המלך עושה לאליפלט, כי צוה לשום אותו אל פני המלחמה ביום קרב, ותאמר:,מה עגמה נפשי לאליפלט, אשר חומה חיה לבן המלך וישלך נפשו מנגד להציל את נפשו, ועתה היה עליו לטורח ולמשא. ותתחנן אליו מרים להנחם על הרעה, אשר דבר לעשות לו, אך מעשיהו כגובה אפו בל ידרש, לא ישא פני אשה כבודה ולא יחון נער; ואנכי מאסתיו על פרי גודל לבבו, כי ענה את מרים קשה, והמכשלה הזאת עתה תחת ידי, ונפשי יודעת מאד את לב מעשיהו ובכל זאת אנסה דבר אליו, ואדבר אל אליפלט למרחוק, אולי ישא פני’.

כן נדברנו אני ובתי, וקציעה התהלכה בין ערוגות הבושם ותלקט מור ואהלות, והנה בן המלך בא. וכראותו אותה ביפיה ובהוד תפארתה, ויאמר לה:,מה נחנת, ידידות נפשי, בין ערוגות בשמיך, יעברו נא ימי המלחמה ונטעתיך בהיכלי, והיית לי כצרור המור, וכן אהיה לך‘. וקציעה בתי השיבה אמריה לו בענות חן ותאמר:, אל נא לנשים, בן המלך, אל נא לנשים אהבתך בעת מבוכת מלחמה; הלא ארץ יהודה אליך תדרוש, וירושלים, זו קרית משושך וידידות נפשך, תגיש אליך בניה ובנותיה ואותי בתוכם; הן אם הבנים זאת אליך תקרא, ואתה, אדוני בן המלך, שעה אליה ואל תתננה בכף אויביה. הן שני מלכי הברית, רצין ובן רמליהו, היו לשוטט בצדה ולצנינים בעיניה, שמו תמיד מועקה במתניה ועתה עד צואר יגיעו; היה אתה חומה עליה, היה לה מושיע ורב, היה לרוח גבורה לשומרי חומותיה, פנה לאהבתה ושׂטה עתה מאהבת נשים’.

ומעשיהו שמע ניב שפתיה כי נעים, ויחבקנה בזרועותיו ויאמר לה:, מה ידידות נדבות פיך, חיָתי ושמחת גילי! לכן משנה אהבה אהבתיך, תפארת בנות ציון, ונעימות אמרותיך אלה אזכרה ביום קרב ומלחמה; בהיותי נצב בקרב מחנותי מול מערכות אויב וצוררי ארצי, אזכרך, ידידות נפשי, ותורני נוראות ימיני, כי רוח שפתיך לי רוח גבורה. ועתה למה אירע מימי רעה? הלא אפרים – סיר רחצי, וחיל ארם – מדושתי ובן-גרני, עם לא עצום כשפנים כלמו, כמו חי כמו חרון אסערם, אנגח רבבות אפרים באפי וארמוס מחנות ארם בחמתי, על הרי אבוסם, אשחקם כעפר על פני רוח, ארדפם כמוץ הרים, ונפצתים והפיצותים לכל רוח, ועיניך, ידידות נפשי, תראינה, כי אניעם בחילי, אקצץ עבות רשעים ובריתם אָפר; ובשובי בשלום מן המלחמה, אביא לך עטרת גאות שכורי אפרים ונזר ארם ויצקתים לרגליך כציץ נובל וכשבולת שדופת קדים, ולראשתך אשית עטרת פז וארשתיך לי בה לעולם, וידעו בני יהודה ויושבי ירושלים את גבורתי ואמרו: בן המלך אהב את קציעה בת משנה המלך, ואהבתו היתה לו לרוח גבורה, על כן גאות עשה; והיו הדברים, אשר נדברנו היום אני ואַת, כתובים על ספר דברי הימים למלכי יהודה'.

וקציעה עמדה ותתבונן במעשיהו, ותצחק בקרבה על חלומותיו ועל דבריו, ותאמר לו:,אמן, כן יאמר ה‘: יבואו-נא דבריך וכבדתיך כמושיע ורב. רק אל יתהלל חוגר כמפתח, בטח באלהי דוד אביך, כי מעוז ישועות הוא, והוא יושיע ציון וירחם את יהודה. ואתה, אדוני, הלא תדור-נא נדר לאביר יעקב, לפתוח שערי היכלו, אשר סגר אביך המלך, ולפאר מקום מקדשו העזוב והנטוש. אל נא לנשים, בן המלך, אל נא לנשים אהבתך, – עת לעשות לה’ – כי אם לארצך תן כבוד, לירושלים – אהבה, ולבניה – עוז ותעצומות'.

– ומה אתן לך, ידידות נפשי? – שאל אותה בן המלך – שאלי מה תשאלי ואָתֵּנָה.

– אם אמנם לבך טוב לי, אדוני בן המלך – ענתה בתי – אחת אשאל מאתך, אדוני, ותהי-נא משאלתי לפניך עת רצון, להשיב חמתך מאיש ימינך, אשר יעשן אפך בו חנם והוא גמלך טוב.

הדברים האלה נפלו בלב מעשיהו כניצוץ בנעורת, ותצלח כאש חמתו ויאמר:,הגידי-נא לי, שאהבה נפשי, היד אליפלט עמך בזה? ואולם כה יעשה לי אלהים וכה יוסיף, כי לולא פניך נשאתי, כי עתה עשיתי אתו כלה! היעוז הנקלה ובן-חשוכים הזה ללכת בגדולות להתאונן רע באזניך?'

– לאט לו לנער לאליפלט, אדוני בן המלך – ענתה קציעה בחמה נסתרה – ולמה חרה לך לפני דעתך שם איש חמלתי? אל-נא, אדוני, אל לבן מלכים התעבר והתקצף, ואולם אנכי לא כן אוחילה לפניך, בראותי כי תשיב פני וכי תענה אותי קשה. למה אכחד ממך? אליפלט הוא הנער, אשר הייתי לו לפה: הלא הוא נמצא לך לעתות בצרה, וישם נפשו בכפו להצילך מחרפת צר, ולמה אגיד אני ישרו ולא נכחד עצמו ממך, ואיכה נהפכת עתה לאויב לו? כי כלה ונחרצה שמעתי מאתך עליו לשומו אל פני המלחמה; וה' לא יחשוב זאת עון לך, ואל תהיה חטאתך לך למכשול ולפוקה'.

– האליפלט הוא מחמל נפשך? – קרא בן המלך – אך הראיני נא אותו ואת נוהו, ושמתיו לראש השלישים ואבנטי אחזקנו, ועוד לו אך קציעה? אך רומם שמו תחת לשונך, על כן ירים ראש, כי יעוז במבטחו, ואולם חי אני, כי בנפשו דבר באזניך את כל אשר דבר, אחת יעצתי לשומו אל פני המלחמה ולא אשוב ממנה.

זאת דבר מעשיהו ויברך אותי ואת קציעה, ויפן ויצא מן הגן סר וזעף, וקציעה הניעה אחריו ראש ותאמר:, אך עצה נבערה היא, כי אם ה' ישמור את אליפלט, אך שוא שקד מעשיהו על רעתו, ונפשי עגמה לאליפלט מאד'.

ואנכי חקרתיה לדעת, האוהבת היא את אליפלט, ולא הצלתי מפיה דבר אמת, ולא הוספתי עוד להתחקות אל שרשי רגליה, כי מבוכת ירושלים הלכה וגדלה, כקרוב צבאות מלכי הברית לבוא אל גבול יהודה. ותהי העצה היעוצה לי ולבתי לצאת מירושלים ולשבת במצדות, ובמבוכה הגדולה לא שתה מרים לבה אל מצות המלך עליה, לבלתי צאת מקיר העיר וחוצה, כי הואילה לשבת באשר נשב. העדינה הזאת, אשר המון רחמיה וחסדיה התאפקו התאפקו מפרי בטן, היתה כאם רחמניה לאליפלט ותאמצהו לבן לה, ונפשה ירעה לה בראותה, כי כלתה אליו הרעה מאת בן המלך. ותצא גם היא מן העיר לשבת אתנו במצדות, ולמען תשמענה אזניה תמיד מפי אנשי הצבא, אנה פני המלחמה מועדות ומה שלום אליפלט.

ויום ה' אכזרי בא כשוד משדי, יום ענן וערפל, אשר קדר על יהודה: פקח בן רמליהו מעבר מזה, ורצין מלך ארם מעבר מזה, עלו ביהודה ככפירים בעדרי צאן; ירושלים באה במצור, ומלכי הברית לא יכלו להלחם עליה. ותטש המלחמה על יהודה, ואני וקציעה בתי ומרים אתנו יושבות במצודה על הר נשפה; משם ראינו את פני המלחמה, ראינו דמות עם רב, גם רכב ופרשים כי עצמו מאד, ופקח בן רמליהו מעבר מצבנו נלחם מלחמת תנופה בעם עברתו, ועל מרומי שדה רמה יד בני אפרים, בני רשף לוהטים בני אדם, אנשי מדות, הנותנים חתיתם בצבאות צריהם; הלא מודעת זאת בכל הארץ, כי בני אפרים נושקי רומי קשת, ועיני ראו את המונם ושאונם ביום קרב. רצים הם כצבאים בשדה, רוקדים כשעירים, וטשים כשרפים מעופפים, ולמראה עינינו התפלצנו, אחזנו חיל. ופקח בן רמליהו מלכם, נאור ואדיר מהררי טרף, אסר את המלחמה: פניו פני להבים, ושאגה לו כלביא; גם אותו ראינו רוכב על סוסו ועובר בין מחנותיו כמלאך זעם, לפקד צבאותיו וכלי זעמו. הוא נתן קולו לפני חילו, ואחריו שאג קול סואן ברעש, רעם שרים ותרועה, וישאגו ככפירים לטרף, וינהמו כנהמת ים, ויתגעשו צבאותיהם, וירעשו סוסיהם כארבה וכילק סמר, ויתהוללו הרכב, וירעשו גלגליהם כסופה וסערה, וירוצו רוכביהם, וירוצצו אביריהם כברקים וכלפידים; רשפי קשת עפו כזבובי מות ואש נִשקה בצבאות אחז. אל נערץ, נאור ואדיר! אתה נטית ידך וירגזו הרים! כשחוק היה בעיני לפנים קשר וריב משפחות, עד אשר ראיתי אחריתם, ונפשי נבהלה מאד".

עוד יהושבע מדברת, והנה מנוח וחנה אשתו באים אל הגן, ויקראו איש אל רעהו ואשה אל רעותה לשלום. וחנה התבוננה באחותה ותאמר: “הכרת פניך, אחותי, ענתה בך לפני, כי בכית, ואלידע אדונינו הבודד ישא בשיחך, כי גם פניו חמרמרו מבכי. הרפי נא, אחותי, ממספד ושכחי יגונך”.

– הניחי לי אחותי, – ענתה יהושבע – המספד הוא רק לנפשי? אם עוף התעופף ממני, כי תאמרי לי: שכחי? הלא אבל כבד הוא ליהודה, כי עצמו אלמנותיו וירביון יתומיו; אנכי אבכה עד אשר יחבוש ה' שבר עמו, אז גם מחץ מכתי ירפא: לבי ליהודה יזעק, כי אפרים לא עמי עוד.

ושולמית וצפניה בכו גם הם בבכי יהושבע, וחנה דברי באזני אישה לאמר: “הלנצח תכחד משולמית מולדתה? הלא עת בכי לה, תגיד נא אחותי לה את מולדתה ובכתה את אלקנה אביה”.

– צדקת, תמתי, – ענה מנוח – הגידי זאת לאחותך.

וחנה נגשה אל יהושבע אחותה ותגד לה באזניה ככל הדברים האלה, ותאמר לה יהושבע: "הלא לפני ראותי את שולמית אהבתיה, כי בת אישי ואחות קציעה בתי היא, ומה מאד אהבתיה אחרי ראותי אותה! והנני, אחותי, להשלים חפצך, אפרידנה מאב חי ונתתי לה תחתיו אב מת, אשר הניח לה כבודה אחריו, והיתה לה קציעה בתי שלומים. ידעתי, כי תשמח אשה ברעותה.

וחנה אמרה לה: “הלא עד מהרה ירוץ דברך, מהרי ושימי קנצי למלין, ואחרי כן שובי נא הביתה והשיבי נפשך”.

זאת דברה ותשב אל אישה, ויהושבע שבה אל מרי שיחה, ותשא מדברותיה, ותפאר אבלה בלשון למודים ובשפת יתר.

ט

וצפניה ושולמית, בני הנעורים, נמוגו גם הם מדברי יהושבע, ועוזיאל מחה דמעה מעל פניו ויאמרף “גם עיני עוללה לנפשי ולבי לשבר יהודה יזעק, כי אך עמי הוא, ואולם כל הנפשות האלה, אשר תדברי בם, המסו את לבי, כי מדי דברך, גברת עדינה, בנפשות החיים והמתים, תתני בם רוח חיים בקסם אשר על שפתיך, והמלחמה וכל אימיה כמו נגד פני היו; ואם כן היא למשמע אזנים, מה איומה החזות הקשה למראה עינים!”

– אנכי חזות הכל חזיתי – ענתה יהושבע – וכמו חי כמו חרון נצב החזון הזה לפני, על כן לשוני עט סופר מהיר. והמעט לי תנחומות אל, כי קציעה בתי נמוגה ממראה עיניה ותתעלף כל היום ההוא, ועיניה לא ראו את הרעה, אשר מצאה את מולדתה ואת עמה, אך עיני ראו חרון אף ה‘, שבט עברתו וכלי זעמו. הוי שמיר ושַית! מדוע לא נצמַתי מפני חשך? הלא מיום חרון אפך ה’ הרים נמסו, ואף כי לב אשה עדינה ויושבת לבטח כמוני, אשר ימי אורי ושלומי פנו בשעשועים ותענוגים חדשים לבקרים; מאומה לא אָצל אישי משנה המלך ממני, גם את המחזה האיום הזה צפן לי, לראות את המקום הנורא, ששם נגעל מגן גבורתו! עין בעין ראיתי את מר המות, את זכרי גבור אפרים איש הדמים, ירקב שמו ויֵשֶל אלוה נפשו; הוא שלח רזון במשמני יהודה, אכלה חרבו אביריו, הוא פשט חמדתי, וימרר את חיי ביגון ובכי, אך אל מכאוב חללי אספר.

זכרי איש הדמים הראה רעם גבורותיו במלחמה ויצעד בזעף אף, לפניו הלך רצח ואחריו כליון חרוץ, שוטף דם על כל אפיקי יהודה, ויהי לרוח גבורה בקרב צבאותיו, שדה המלחמה היה לגיא-צלמות מלא גויות, ואנקת חללים תשוע זעקת שבר, שבר יד ושבר רגל; פה קול ענות חלושה, קול חללים, אשר עיפה למות נפשם, ופה קול מר צורח, קול שבורי יד ושבורי רגל, פצועי חרב וחנית, הצועקים מעצמת מכאוביהם; מקול סאון ברעש רעשה ארץ מתחת, קדרו שמים ממעל, גם שחקים נטפו דמעה, מאור ושמש אספו נגהם, שעו ממראה בלהות ומחזיון הרג רב, חזיון אחים הורגי אחיהם. מי שמע כזאת ומי ראה כאלה מיום שים אדם על הארץ, מיום קום קין על הבל ויהרגהו! אתה, אל נורא! למה נתת לי עינים לראות מלחמה נוראה וכח לשאת אימיה? כי הרג פקח באלפיו וזכרי ברבבותיו, פרצו באחיהם פרץ על פני פרץ, ויהי בשרם דומן לאדמה, ואבדון ומות אמרו הון, כי ארץ יהודה רִותה מדם בניה, מאה ועשרים אלף כלם בני חיל, אשר הרג חיל פקח בן רמליהו ביום אחד. באה קרחה על יהודה, שכול ואלמון כתומם יחד באו לקרא מספד על הארץ.

ואישי ומעשיהו בן המלך ועזריקם נגיד הבית נשגבו בצור מעוז עם שרידי צבאותיהם, מתי מספר, וזכרי עם בני אפרים, נושקי רומי קשת, הקיפו את הצור וישלחו מלאך אל שרי יהודה לאמר:, העד העידותי בכם, אני זכרי גבור אפרים, להכנע מפני מלכי; ועתה אל תקשו לבבכם ואל תמרו את פי, פן אוריד לארץ מעוזכם, וגלגלותיכם מן הסלעים, ונפצתי שרי צבאותיכם באפי ובחמתי. הלא עיניכם הרואות, כי נשתה גבורת יהודה, הן הכריעה חרבי בחוריכם, ושאריתם הלמו עקבי סוסינו בפרסות נחושה, וידשנו עפר ארצכם מחלבם, וישוקקוה ממוח עצמותיהם; הן ידיכם רפו מאימה וממגור, גם כלו חצים מאשפה. לכן הכנעו מפני בן רמליהו מלכי, בטרם יתנגפו רגליכם על הרי נשף". כן העיד בם זכרי, כאשר ספר לי אחד משובי המלחמה.

– קול פחדים שמענו! – ענה אישי ואמר אל בן המלך ואל עזריקם נגיד הבית. ויתיעצו שלשתם על דבר המבוכה הזאת.

– ומה ענה מעשיהו בן המלך? – שאל הבודד – הגם אז אמר: אפרים – סיר רחצי, וארם – מדושתי ובן-גרני, כאשר התהלל בגאוה, בגודל לבב ובלשון מדברת גדולות באזני בתך לבקש אהבתה? אף היא השיבה אמריה לו בחכמה: אל יתהלל חוגר כמפתח.

– אז, – השיבה יהושבע באנחה – אז היתה מבוכתו, בשפה אחרת דבר לאמר: “נבחר לי מות מקלון”. ואישי ענהו לאמר: “הלא עיניך ראו את גבורת זכרי, אשר אכלה חרבו בחורינו, וחרפתנו לא תמָחה; עתה כבדה המלחמה אלינו, ולשוא נחגור שארית חֵמות להתגבר אל תקיף ממנו. הן אנשי חילו כולם עליזי גאוה בגבורתם, ושרידי צבאותינו נכאי לב, נרעשים ונפחדים, ולשוא נחגור שארית חמות. לכן הבה נרדה ונפלה ביד אויבינו, והיו לנו נפשותינו לשלל; הלא בני אפרים אחינו הם, זרע יעקב כולנו ורחם ירחמונו”.

– חלילה לי, בן המלך, מנפול ביד צָרַי כבן עולה – ענה מעשיהו – או תרום ידי על צרינו, או אסָפה במלחמה ואמות מות גבורים, כי מה תקותי, בנפלי ביד צר? הלא יתעללו בי, ואם חיים וחסד יעשה זכרי עמדי, והייתי ערבון בידו, ולא ישיבני אל אבי המלך, כי אם אחרי הסגירו בידו עיר ומלואה, ואחרי כן נהיה למלך ישראל למס עובד. ועתה מי בעל נפש ישלוף חרבו ודקרני בה, ותברכהו נפשי לפני מותי. הלא טוב לנו להיות בין יורדי דומה מרדת אליו! רק זאת היא העצה היעוצה לנו, להתחפש ולהתבולל בין יתר אנשי הצבא.

כן דבר בן המלך ויאמר למלאך זכרי: “אמור לאדוניך, כי לא נרד אליו, כי אם הלחם נלחם כל עוד רוח בנו”.

וזכרי וגדודיו כעננים עלו על ראש הצור, אל המָטים להרג; זכרי פרש ידו בקרבם, וחרבו הודשנה מחלב יהודה, שם נגעל מגן גבוריה. לכן אל טל ואל מטר עליך, הר המשחית, כי דם שתית רוית. דם יקר בעיני ה‘, איך היה כמים המוגרים, ממנו הרים נמסו? ואיך לא ימס לבי ולא אבכה על דמי אישי, אשר רתחו באהבתי? – החרישו אלי, הרים, אל תשאו, נהרות, קולכם, כי קול דמי אישי צועקים, ולבי עליהם יזעק, ואל יהי מקום לזעקתנו עד יקשיב ה’ מן השמים ויאמר לחרב: דומי, ולשבורי לב: אנכי מנחמכם. גם את, שולמית יפתי, הן עיניך נגרו למשמע אזן, אריָוֶך עתה דמעתי, ויחד נבכה על כבוד כי גלה ממנו, כי אלקנה אישי היה כבודך, אביך ומקור חייך. נצורות עתה השמעתיך, כי כצרה הייתי להורתך בימי גאוני, וכצרת נפשי זִכרָה לי בימי יגוני, ושלמתי לך, בתי, טוב וחסד תחת השביעי ברעות נפשה. דעי לך, בת משנה המלך, מה רם כבודך! אך זכרי, גבור עריץ, עולל בעפר קרנך וישפך דם אביך, ויקח ממנו חרבו, עליה היו מפותחים הדברים האלה: חרב נוקמת לה' נתונה מאת המלך יותם למשנהו לאלקנה. דעי, בתי, מולדתך כי רמה, והרימי קול נהי, ואחריך תענה קציעה אחותך מרחוק: אוי-נא לנו, כי גלה ממנו כבוד, והוא מחולל בבית צוררנו! שוד לנו, כי לוקח מעל ראשנו צבי תפארתנו!

ושולמית הליטה פניה, כי נפעמה מאד, נבהלה נפשה ועצמותיה רחפו, ותתן קולה בבכי, ותקרא בקול פחדים: “ובכן דלותי מאד! אמי ירדה דומה, וכבוד בית אבי עתה יחד על עפר נָחת. גלמודה אנכי, ועתה מה לי פה ומי לי פה? אלכה לי המדברה לבכות עם תנין ובנות יענה, אך אלכה לי אל איש אמי, הלא הוא אבי, אשר שמו נקרא עלי ואשר אהבני; אשאלהו: האומנם מוזרה הייתי לו מיום היותי? קומה גם אתה, צפניה אחי, כל חלקי בחיים, ונלכה יחדו אל אבינו; גם אתם, עצי שדי, הלא תענו, כי בתי קרא לי תמיד וינטלני וינשאני, הישליכני עתה מעל פניו? הירוממני אל מרום עם הארץ ויאמר לי: רדי ושבי?”

זאת דברה ותאחז ביד צפניה, ותמשכהו אחריה לבוא הביתה. והבודד אמר אל יהושבע: “שאי-נא, גברת עדינה וכבודה, ואוכיח דרכך על פניך, כי מה בצע, בהעציבך נפש תמה? הן העלמה כולה נמוגה”.

לא – ענתה יהושבע – לא הסכלתי עשה: הלא אחת היא לה, אם היום או מחר תשמענה אזניה על אדות מולדתה ובית אביה, תדע מי היא ולא תשפיל לראות. ואני הנני לדבר על לב אליפלט לקחת אותה לו לאשה, ועצת מרים תנחהו אף תביאהו אל מחוז חפצי, כי מדבריה לא יסור. הן בן חשוכים הוא, אך עוזו ותפארתו הרימו קרנו ויעשו לו שם כשם הגדולים והאלופים ביהודה. מרים תשמע לעצתי, כי כאחות היא לי. לוּ ילדה את אליפלט לעוזיאל, כי עתה לקח לו הנער קרנים בכבוד בית אביו, כי עוזיאל בן מלכים היה, שרש מגזע אמציהו מלך יהודה; אך את אליפלט אספה מרים אל ביתה ותאהבהו נדבה, ותאמצהו כבן לה, ולכבוד ולתפארת יהיה לו, בקחתו בת אלקנה משנה המלך. ובדברי בו, אספר לך אחריתו במלחמה.

הלא הגדתי לך, כי מעשיהו בן המלך, בחרות אפו בו, שמהו אל פני המלחמה, למען יקדמהו בן-קשת, אך נפלאו דרכי ה', כי מעשיהו נפל על במותיו חלל, וכל כלי משחית לא צלחו על אליפלט, הצפוי אלי חרב, כי בעים רוחו גזר אליפלט על ימין ועל שמאל, הביא קרחה בגדודי אויביו. והנה בגדוד אחד, אשר בא עליו, עלמה אחת נוהגת, והיא מאזרתם חיל, תפארת בחורים כחה, וכגבור הודה במלחמה, ושמה רעומה, אשר ילדה קטורה לזכרי לפני היותה לשמיר; וגם זכרי מצא בה מעל ויגרשנה בקלון, כאשר גרש אותה שמיר אחרי כן. ותלך דמשקה, ותסכסך ארם ביהודה, ותצא בין צבאות רצין, וכמוה נלחמה רעומה בתה בין צבאות אפרים; ואליפלט לא ידע מראש, בת מי היא, בפגשו אותה בשאון מלחמה, והיא חמושה מגן, מחזקת חנית וכדון. הגדוד, אשר היא בו, הפכו עורף מפני אליפלט ואנשיו, ורעומה נתפשה חיים ביד אליפלט, ואנשיו מרי הנפש אמרו להמיתה, והיא מתחננת על נפשה אל אליפלט, אשר הכירה, כי רוח נדיבה בו, ותאמר לו: “אם כתפארתך כן חמלתך, חוסה נא על נערה ענוגה, אשר שמה נפשה בכפה להלחם לארצה ולעמה”.

ויאמר לה אליפלט: “אל תגורי, יפתי, העשויה חרבי להכריע לטבח את הבנות היפות, אשר כל תפארתן לשבת בית? ואם בזאת שגית, כי סלפת דרך נשים ותרדי אל המלחמה, הלבעבור זאת אשחיתך?”

ורעומה אמרה לו: “לכן תפארת בחורים אתה, וגמולך אשיב לך, ועתה קומה ולכה עמדי”.

ויאמר לה אליפלט: “ארוצה נא ואראה את שלום אמי ואת שלום הנפשות, הקרובות בלבבי; ואת יפתי, הגידי לי, אל מי אדרוש למצוא אותך?”

ותאמר לו רעומה: “דרוש לשמי רעומה בת זכרי, וכל אחד משרי החיל יראך מקומי; אך לכה עמי ואתן לך שמלות כשמלות שרי החיל אשר לאפרים, ולבשת אותן, ולא יגע בך איש מצבאותינו לרעה”.

וילך אליפלט אחרי רעומה, ותתן לו חמש חליפות שמלות, כאשר ילבשו שרי חיל אפרים, ושני שרי מאות הפקידה עליו לשמרו בכל אשר ילך.

ויאמר לה אליפלט: “ימצא נא עבדך חן בעיניך, כי אביא את הנפשות הקרובות בלבבי אל מקום שוקט ובוטח”.

ותאמר לו רעומה: “לך ועשה כאשר דברת ושובה אלי, כי מצאת חן בעיני ואני אהבתיך, והצגתיך לפני זכרי אבי”.

ויאמר לה אליפלט: “רב לי, גברתי, כי מצאתי חן בעיניך; למצער הנני הולך מעמך, ועוד מעט אשובה ואראה פניך, ושמחתי לדעת בת חיל, אשר לא שערו צעירי יהודה”.

ותשלחהו רעומה בשלום ותשחרהו למהר שוב אליה. ושני שרים הלכו עמו ויספרו לו על אדות רעומה ויגידו לו את מולדתה, כי היא בת קטורה, אחות נתניה כהן בית אל, ויגידו לו את דרכי קטורה במואב והליכותיה בשומרון, כי אהב אותה זכרי גבור אפרים ויביאנה אל ביתו, ויקחנה לו לאשה על אשתו הראשונה; וכמעט באה קטורה אל בית זכרי, והנה אשתו הראשונה נקלה לעיניו, כי שפכה עליה קטורה בוז ותדכא לעפר נפשה. ואחד משני השרים האלה היה קרוב לאשת זכרי הראשונה, ושמה חפצי-בה, ויקלל את קטורה ואת רעומה בתה קללות נמרצות, ויאמר אל אליפלט: “הן רעומה הלביאה נשאה עיניה אליך, ועתה ברח לך מפניה, כי באהבתה תעכור שארך, ובקנאתה תטרוף נפשך; הן רבים חללי חרבה ועצומים הרוגי אהבתה, קנאתה ותרמיתה, כי בעצמת כשפיה ובחלקת שפתיה תמשוך צעירים לאהבתה, תוליכם שולל, אך באו עדיה ויחפרו, כי תהתל בם, ותקותם – מפח נפש”.

כן הגיד לו אחד שרי החיל, אשר חשב, כי שוגה אליפלט באהבת רעומה, והוא לא הגה בה, כי בהיותו אמון בבית מרים, שמע על דבר שערוריה, אשר נהיתה בבית שמיר, וידע כל הליכות קטורה וחרפתה, על כן בשמעו מפי רעומה, מי יולדיה, התנודד, אך החליק אל רעומה בלשונו, למען תשלים חפצו, כי אמר: אולי אוכל להציל נפשות לקוחות בשביה. כל זאת ספר לנו אליפלט אחרי המלחמה.

ואני ומרים וקציעה בתי נפלנו בידי צרינו, אשר שבו מאתים אלף נפשות יהודה, נשים ובנים ובנות, ותֵּרב המבוכה. ואנחנו לא ידענו בעת ההיא, כי נפל אלקנה אישי בחרב זכרי, ונעש מספד על כבוד כי גלה מיהודה, וחרפה שברה לבנו, בראותנו את אחריתנו, ולנפש קציעה בתי יראתי, כי אחד משרי אפרים שם עיניו אל יפיה, וידבר על לבה ויאמר לקחתה לו. העדינה הזאת, אשר מפניה נמס לב בן המלך, אשר אמר לשית לראשה עטרת פז, ואיכה יחללו עתה זרים תפארתה? כי שרי החיל שכורי אפרים, בני בלי שם אבירי לב, התקוטטו ויריבו על בתי, זה אומר: לי היא, וזה אומר: כל הנוגע בה מות יומת, כי ידי תפשוה. ואתחנן אל החזק מהם לחוס על נפש בתי, ויעני בשחוק לאמר: “אני אחוס עליה, לא אתן לאחר הודה, ותפארתה – ביד זר, כי לי היא, אני שביתיה”. כזאת שמעתי, ונפשי עלי השתפכה.

עודנו בוכיות והומות כיונים, והנה אח לצרה נולד, כי מרחוק הכירה קציעה בתי את אליפלט, והוא לבוש אז כאחד שרי החיל לאפרים; ואני, בקראי לאליפלט אח לצרה, לא אכזב על דברתי, ומי יתן ושלח לה ה' פדות על ידי איש אחר, הן זאת חשכתי לאחרית דברי. ויהי כגשת אליפלט אלינו עם שני שרי החיל, ותפול קציעה על צואריו ותקרא: האח! גואלי חי! ולמען גנוב אל לב שוביה קראה לו: אישי, ותרמיתה זאת היתה לה לישועה, כי אמר אחד שובינו: “למה, אחים, נתקוטט על דבר אשת איש, תהיה לאישה, ואל תהיה לאחד מאתנו לעורר קנאה ומדנים”.

ואחד משרי החיל, אשר באו עם אליפלט, אמר אל השובים בשם רעומה לשלח חפשי את כל הנפשות הקרובות אל אליפלט. ויענו בני החיל לאמר: “הן דבר רעומה יקר לנו, כי שרתי היא בחיל אפרים, ואולם לא נוכל לעשות דבר ופי שר הצבא לא שאלנו, יקח לו אשתו היפה וילך”. זאת שמע אליפלט ויחזק ביד קציעה בתי וילך אתה להושיבה בעגלה ולהביאה אל מקום שוקט ובוטח, אל יריחו, ולבבי פחד ורחב, כי למורת רוחי שלח לה ה' פדות על ידי אליפלט, כאשר תשמע.

י

ויהושבע השיבה רוחה מספר רגעים ותוסף לדבר: "קציעה בתי הובלה אל מקום שוקט ובוטח, ואני ומרים נותרנו שבויות בידי שובינו. מרים כסתה את שמה מפחד זכרי, פן יפקוד עליה חטאת נעוריה, אשר חטאה לו במאסה אותו, ואנכי גם אני כסיתי שמי בעצת מרים, פן ישמעו שובינו כי אב לי בשומרון, ומשכוני אל מקום אחר; ואתנודד לרגעים וארגז, בזכרי את אישי, אשר לא ידעתי אחריתו בעת ההיא, גם לנפשי יראתי מבלי דעת אחריתי. ומרים דברה תמיד על לבי ותאמץ לבי לנחמני ותאמר: ‘הלא גואלך קרוב, כי אב לך בשומרון, והוא יחיש פדות לנפשך, וחיתה גם נפשי בגללך’. ותקותי זאת היא סמכתני, וכן הובילונו עד הגיענו אל שערי שומרון.

ונשי אפרים העדינות, היושבות לבטח, יצאו מן העיר המונים המונים לראות בשביה הגדולה, אשר הביאו הוריהן ובעליהן. בזכרי את גיא החזיון הזה, עלי נפשי תשוח: שם ראו עיני חליפות עוני ולחץ, נפשות רעבות ושוקקות; נשים פשוטות ועורות, וחגורות על חלצים, חובקות את ילדיהן, העטופים ברעב, או את יונקיהן הרכים, הגוועים על שדים צומקים; נשים צעירות מתופפות על לִבְבֵהֶן ומיללות על בעלי נעוריהן, ובתולות יפות מתעלפות לרגעים וסופקות כפיהן על דודיהן כי נפלו בחרב. ונשי עמי – פרות הבשן, היושבות בהר שומרון, אבירות הלב – אמרו להתעמר בנפשות השביה ולכבוש אותן לעבדים ולשפחות. והנה שתי נשים בריאות נגשות אלי ואל מרים, ותאמר האחת אל רעותה: ‘הן שתי הנשים האלה תהיינה לרקחות ולטבחות, קחי את האחת ואני אקח השניה’. ובדברן כה העבירו ידיהן על טוב צוארינו לראות, הבריאות אנחנו. ותאמר השניה: ‘ואנכי אקח את אשר לי ושמתיה נוטרה את הכרמים, גם תצליח לי להשקות גן ירק, ונתתיה לעבדי לאשה, וילדה לי בנים ובנות’. כן דברה השניה, אשר לטשה עיניה למרים, בהעבירה ידה על טוב צוארה".

ועוזיאל, אשר שמע כזאת, לא יכול להתאפק מבכי על מרים ידידות נפשו. ולולא השבועה, אשר נשבע טרם הפרדו ממנה, לכסות מצפוניו מיהושבע, אשת עברתם בעת ההיא, – לולא השבועה הזאת, אשר שמרה לפיו מחסום, כי עתה קרא לאמר: “אודה ה', כי היית מחסה לאשתי ביום צרה”. ועתה נשא כפיו לה' ויאמר: “אודך ה', כי אנפת ביהודה עמי, ותתן את שאריתו לרחמים לפני שוביהם, כי זרח אורך לישרים, ורוחך לבשה את עודד נביאך לשפוך רוח חן ורצון, רוח חנינה וחמלה על בני אפרים”.

– הלא ידעת, אם לא שמעת את דברי עודד – ענתה יהושבע – אך שם הייתי, לכן אספר לך: האשה אבירת הלב העבירה ידה על צואר מרים לראות, הבריאה היא לשאת עול, ותתגעש מרים ותאמר: “הוי אשה נמבזה, אשר מאסתי נשים כערכך לרמוס חצרי, ואיכה נועזת לנגוע בי?”

– העוד לך פה? – קראה אשת שומרון – הגם תעני עזות? התדמי לשבת פה בצל אישך, האלוף מיהודה? הלא כאשר עשית לשפחותיך, כן אעשה לך: מעט שנות, מעט תנומות, מעט חבוק ידים, ועבודה רבה עם יד חרוצים, כי כן אהבתי. ואם לא תדעי לך, היפה בנשים, מה אנכי שואלת מעמך, הנני לתתך לעבדי זקן ביתי לאשה, והוא יורך את אשר תעשי להפק רצון מגברתך.

מרים שמעה, והיא מחרשת ומשתאה לעתק, היוצא מפי אשה אבירת לב, עודנה נאנחה מחמת המציקה לה בדברי בלע, והנה עודד, נביא ה' היושב בשומרון, יוצא לקראת הצבא, וירא את העם נצים על דבר השביה, וישתומם ויען ויאמר: “שמעו נא בני אפרים, הן ידכם רמה, כי ערכתם מַטְבֵּחַ לאחיכם בני יהודה, ותהרגו בם בזעף אף עד לשמים הגיע; ואולם לא בחיל ולא בכח ידיכם עשיתם זאת, כי אם בעברת ה' ובחמתו עליהם נתנם בידכם, כי חרבו הייתם ומטה זעמו. ועתה הנה בנותיכם יוצאות לראות בבנות השביה, גם עטו אל השלל הזה, שלל נפשות נשים עדינות, בנים יקרים ובנות רכות וענוגות, ואתם אומרים לכבוש אותם לעבדים ולשפחות; ואולם רגזו מחרון אף ה' והשיבו אל לבבכם, כי גם עליכם תעבר כוס חמת שדי, כבוא עליכם צר ואויב, אשר ינהג כצאן משפחותיכם, ועולל לכם כאשר עוללתם לאלה, ועִנו אתכם ולא יתנו לכם חנינה. אז תקראו אל ה' ולא יענה, כי יזכור לכם פשעכם וחטאתכם זאת לאחיכם. לכן שמעוני והשיבו את השביה, ואל תביאו אשמות על שעריכם; השיבו את השביה, ושב חרון אף ה' מעליכם”.

מה נמלצו הדברים האלה לנפשות נענות, שמן מרפא היו למחץ מכותיהן, ואנשים נקובי שם משרי אפרים, ועזריהו אבי בתוכם, התעוררו ויצאו אל אנשי הצבא ויאמרו: לא תביאו את השביה אל שערינו, הן רבה אשמתנו וקצף לה' על ישראל, ולמה תוסיפו עוד אל חטאתינו ואל אשמותינו? – כרגע עזב החלוץ את השביה ואת הבזה לפני השרים והקהל, ויקומו האנשים, אשר נִקבו בשמות, ויחזיקו בשביה וכל מערומיהם הלבישו מן השלל, וילבישום וינעילום, ויאכילום וישקום, ויסוכום וינהלום בחמורים לכל כושל, ויביאום יריחו, עיר התמרים, אל אחיהם; וכן נחלצה גם נפש מרים העדינה מאשה נעות הלב, אשר התעמרה בה, ותמצא לה איש, את עבדה זקן ביתה; ואותי לקח עזריהו אבי אל ביתו בשומרון, ותחת הייתי שבויה, הייתי כבודה ועדינה בין בנות שרים, אך בחלה נפשי מן העת ההיא בבנות אפרים, ונפשי נכספה לשוב ירושלימה אל אישי ואל היכלי תענוגי, כי בעת ההיא לא ידעתי שברי, ואבי עצרני תמיד מלכת.

הן מלכי ישראל מלכי חסד הם, מימות שאול עד בן רמליהו ואחז, כי גם בחרות אפם לא יעשו כלה; לא כן היו בני ארם, אשר הרגו גם הם ביהודה הרג רב, שבו ממנו שביה גדולה, ובשביה ההיא הובלה אשת עזריקם, נגיד הבית עם דניאל בנה, ולא שבו עד כה. זאת אחרית המלחמה הזאת ומחץ מכת יהודה; כי צוה ה' לו סביביו צריו, ויהרגו בו כל מחמדי עין, בחוריו הלכו שבי, ובתולותיו לא הוללו, ותֵּרב בבת יהודה תאניה ואניה, וקול נהי נשמע מציון: אוי-נא לנו, כי יצא מבת ציון כל הדרה.

ויהי כאשר התאמצתי ללכת ולשוב ירושלימה אל אישי, וישלחני אבי ביד משרתי ביתו, ויצו אותם להכן את לבי לקראת אידי, לבל יבא אלי כחץ פתאם; ויספרו לי בכל הדרך על דבר ההרג הרב, אשר היה ביהודה, כי כל שריו יחד נפלו בחרב, ואנכי פחדתי לשואה ממרחק, אך גרשתי מלבי כל מרי עצב וכל יגון קודר, וּבְצִפִּיָתי צפיתי לראות את אלקנה אישי יוצא לקראתי במרכבת כבודו, מחבק אותי בין זרועותיו בקול ששון וגיל, בקול קורא: האח, יונתי תמתי! עודֵנו חיים כולנו, עוד נתעלס באהבים.

במחשבות כאלה משמחות לב הגעתי עד גבול יהודה, ואראה מה רבה העזובה בו, כי אחרית המלחמה הזאת – שכול ואלמון, שבר, פצע, חבורה ומכה טריה, אשר עוד הבאישו נמקו, כי ה' קרא לבכי ולמספד ולקרחה, והארץ ספדה משפחות משפחות, ועיני שעו מכל מחזה יגון. מהרתי נחפזתי לשוב ירושלימה אל משוש גילי, קרבתי לבוא אל מגרש העיר, ועיני צופיות מסביב, מאין יבוא אישי, ואָין! פגעתי יושבי ציון, כל פנים קבצו פארור, יראתי לשאלם לשלום, פן ישיבוני דבר מר. באתי אל רחוב קריה, וקול שועת יושביה עולה באזני, המו כדֻבים כולם, הגו אך נכאים בבתיהם כיענים במדבר, כי אין בית, אשר אין שם אב שכול, אם שוממה, חתן גלמוד וכלה נוגה. בכי ליושבי בית ולהולכי חוצות, אשר נעו כצללים ברחובות קריה, ומכל עבר ופאה נשמע קול קורא: הוי אדון והוי הודו! הוי מחמד עין והוי תפארתו! פגעתי זקן ושבע ימים הולך כצל נטוי, סופק כפיו ונאנק דום, ואמרתו מעפר תצפצף: אהה! בני יצאוני, מי ישית ידו על עיני ומי ישים קברי! – כן נשאר בציון כעוללות אחר הבציר, עצמו יתומיה ואלמנותיה, שאו בתים רבים מאין יושב, וינתק מאהלם מבטחם.

כן מצאתי את ציון אבלה ושוממה, בשוב אליה שובי מלחמה, שארית שבלים מעמק רפאים; נערים נחבאו, בחורים שבו נכלמים על עקב בשתם, ונשואי פנים חבשו פניהם בטמון, בושו חפרו יחדו, כי הפכו ביום קרב, וחרפה שברה לבם, כי היו חרפה לשכניהם.

קרבתי אל מעונתי, והנה ארמוני נראה לי כאלון בשלכת, טירתי נשמה כמלונה במקשה, אבלה עלי שממה, הילילו שעריה, אנו ואבלו פתחיה. עמדתי מרחוק ואתבונן, כי יראתי למוש ממקומי וללכת הלאה, ואדבר אל לבי: הזה מעון ענג, מקום שעשועי? אנה הלך דודי, ואיה מרכבות כבודו? הלא יונתו שבה אליו, מדוע לא יקדם פניה? – באתי אל חצרותי, בקשתי על ימין ועל שמאל, האם דודי נסע ונגלה? באתי אל ארמוני, והנה משרתי ביתי ואמהותי, ועפר על ראשיהם. – איה אישי ומשושי? – שאלתים. – והנה קול נהי תחת מענה. הה אישי איננו, חלץ ממני. הזה ביתו? אהה, ביתו בית מועד לכל חי! שאפתי צלו, והנה צלמות. – אַיךּ, אישי? – נתתי קולי. אויה לי, הה! השאת והשבר! אנה עזבת כבודך, על מי – ידידות נפשך ובתך הרכה והענוגה?

עודני סופקת כפי ומיללת, והנה מרים רעותי באה, נפלתי על צוארה, קראתי לה: “ראי-נא, אחותי, נאות תנחומותי, היכלי שעשועי את אישי, משוש גילי, אורי ורוח אפי. איך שודדה תפארתם, רוח ששונם! אוי-נא לי, כי עלה המות בחלונותיהם, ויטאטא במטאטא השמד כל ששון וגיל, וכל מחמדי בירחי קדם נדעכו ממקומם, היו כלא היו, ומכל תענוגותי אין שריד במגורי, ועתה מה לי פה ומי לי פה?”

הבטתי אל מרים, והנה היא כולה נמוגה מבכי ותאמר: “הן אחותי קראת לי, וכן אקרא לך, כי כמוני חֻלית, אלי נמשלת; הלא כמוך גם אני אלמנה חיה צרורה; גם דודי נסע ונגלה ממני, ולא ידעתי איהו. הן נשכח מת מלב, אך לנצח לא אשכח את עוזיאל רעי ואלופי, אשר למצער ישבתי עמו, ראיתי חיים ואהבה בתענוגים, ודודי זה חמק עבר, ואימת מות גדרה כל דרכיו, כי באפרים כהני בית אל אורבים לנפשו, וביהודה צפוי הוא אל חמת המלך אחז, השמורה לו מימי קדם. הן צוררות היינו אשה אל אחותה כטוב לנו, וכאחות היית בצרתה לי, ביום חמת אבי על מחמד בטני; מי יתן ושב ה' את שבות אישי, כי עתה הביאותיך אל ביתי, ותהי לו לאשה גם אַת. אך עתה מה אעשה לך, אחותי? הן קציעה בתך יושבת בביתי, ואני ואליפלט הנחמד דברנו על לבה, מחינו דמעה מעל פניה; והמעט לה תנחומות אל, התנחמי-נא, אחותי, גם אַת, כי דם כפורים שפך אישך על ארץ מולדתו, וכפר אדמתו עמו”.

ויהושבע נתנה פוגת לה, כי לעו דבריה מקול בכיה, וגם שומעי מרי שיחה בכו עמה, על כן לא נפלא בעיניה, כי בכה גם הבודד. וחנה אחותה אמרה לה: “לכן רומם יהיה שם מרים תחת לשוני, ושבע ביום אברכנה, כי הגדילה לעשות עמך.”

– אשריך, גברת עדינה, – ענה גם הבודד – אשריך, יהושבע, כי נתן לך ה' אחות בצרה, אשה נדיבת רוח כמרים, אשר בכל צרתך לה צר ואשר מפיה לך חיים ותנחומות אל; אכן, מתת אלהים היא רוח נדיבה לנפש נענה.

– לולי מרים ותנחומותיה, – ענתה יהושבע – כי עתה תמה הייתי לגוע, כי שני ירחי עמל בכתה אתי ותנחמני. והמלך אחז אמר לחבוש שבר עמו ולרפא מחץ מכתו, בעשותו נקמות לו בארם ובאפרים לא בכחו, כי אם בפרשו כפיו לעם זר. וישלח מלאכים אל תגלת פלאסר מלך אשור לאמר: עבדך ובנך אני, עלה והושיעני מכף מלך ארם ומכף מלך ישראל, הקמים עלי. ויקח את הכסף ואת הזהב, הנמצא בבית ה' ובאוצרות בית המלך, וישלח אל מלך אשור שוחד. הלא עליו משל נשאתי לאמר: כפירים פרצו בעדר ויפרעו פרעות, ויקרא הרועה האוילי אל אריה משחית להושיעו. ותגלת פלאסר, האריה מצפון, שמע לקול הקריאה, כי עלה על ארם, לכד את דמשק, את עמה הגלה קירה ואת רצין המית; גם אפרים נכנע מפניו. אך מי יושיע עתה את יהודה מפי אריה? הלא יהודה וישראל יחדו יהיו למלא כרֵשו! הוי, מלחמת אחים, מתי תשבותי?

– אך אשובה אל שיחי. אנכי הסיבותי את לב אליפלט וילך עם המלאכים, אשר שלח המלך אשורה. ויהי בעלות תגלת פלאסר על ארם, וילך המלך אחז דמשק לקדם פניו בתודה, ומשם הביא דמות מזבח חדש לבנות כמוהו בירושלים, אך לא רוח חדש הביא אתו לעמו. ובכל זאת ראה פצעי מרום עם הארץ כי רבו, ויאמר לנחם אלמנות שריו ואת יתומיהם, ויהי דברו לתת את קציעה בתי לדניאל בן עזריקם נגיד הבית. ולא אכחד ממך דבר אמת, כי לא תשמח קציעה בתי בטוב הזה, כי הסכינה לראות את דניאל כאח לה ולא תאבה להיות לו לאשה. זולת זאת התבוננתי בה, כי נפשה קשורה בנפש אליפלט ואותו תאהב אהבה עזה כמות, אף כי תחריש באהבתה. על כן שמח לבי בראותי, כי רחק ממנה אליפלט, בלכתו לרגל המלאכים, אשר שלח המלך אל תגלת פלאסר. יואל ה' ושלח פדות לדניאל, ושב ירושלימה, ולקח לו את קציעה מטעם המלך, כי כל הימים, אשר לא תהיה קציעה לאיש, לא אשקוט ולא אנוח מדאגה מדבר, פן יפתנה אליפלט והוליכה אל ארץ אחרת, כי אין מעצור לאהבה. אנכי, לפני עזבי משכנותי ללכת שומרונה, קראתי למרים אל ביתי ואדבר באזניה תוכחת מגולה לקציעה בתי. אמרתי לה: “השמרי, בתי, פן יִפְתְּ בסתר לבבך לעבור את פי המלך וללכת אחרי אליפלט; זכרי-נא, בתי, את אשר עשה המלך לעוזיאל, בחרות אפו בו, כי מתגרת ידו נודד הוא בארצות נכריות, כי חמת מלך – מלאכי מות. ומה חטאה מרים, בהיותה נלוה אלינו ותצא אתנו מקריה לשבת במצדות? והמלך שמע זאת וכמעט יצא מפיו דבר ולא ישוב – להמיתה, ולולי עמדו השרים בפרץ, כי עתה לא נתן לה רחמים. לכן השמרי, בתי, לנפשך ושמרי פי מלך”.

– ומה ענתה על זאת מרים רעותך? – שאל הבודד בלב נמס, בעצרו דמעותיו בכל מאמצי כח.

– מרים בכתה, – ענתה יהושבע – בכתה לזכר תלאותיה ולזכר עוזיאל אישה, אשר לא יסוף מקרב לבה, ואנכי זכרתיו בלא חמדה, למען הפיל על בתי פחד המלך ואימת עברתו כי קשתה, ועל צוארי מרים נפלתי לפני הפרדי ממנה, אמרתי לה: “אמנם, אחותי, אמצת את אליפלט כבן לך; לוּ ממעיך יצא, כי עתה הפצרתי בו לקחת את בתי אחר כבוד, אך אַת בחסדך עליו תקראי לו בני, ואם כחסד הזה תעשה לו בתי, בקראה לו אישי, והיה חסדה לה לחֲטָאה וחטאה נפשה. לכן, אחותי, בידך אפקיד את בתי וקויתי, כי לא תאונה אליה רעה. תהיה-נא קציעה לך לבת, כי בתי הלא תקראי לה תמיד, באהבתך אותה מאד”.

ומרים תקעה ידה לי לעשות כאשר עם לבבי, ובכל זאת אפחד ולא אבטח. ראה-נא אדוני, לולא הפחד הזה, כי עתה אויתי לשבת ביפה נוף הזה, אשר ישא לי תנחומות אל; פה יעבור עלי רוח ירחי קדם, יעלוז שדה וכל אשר בו, ולפני תדוץ דאבה; אך אנכי פה, ורוחי ידאה כיונה אל נוה ציון. הן רבים גאולי ה', השבים מארם יום יום, אולי שבו גם אליפלט ודניאל מארם, וקציעה בתי – הה! יראתי פן תהיה למדון או למות תוצאות, כי עזה כמות אהבה, קשה כשאול קנאה, ואליפלט מר נפש, בדעתו כי אליו תשא בתי נפשה, ורק רצון המלך כקיר ברזל בינו ובינה. יראתי, פן יהרוס הקיר ברב כח; הן אחרית מרים תמיד לי למשל ולזכרון בין עיני, כי מה לא עשה עוזיאל, באהבתו אותה?

– הדברים מסוכסכים אלה באלה – ענה הבודד – מי יתן שבתי בציון, כי עתה הרימותי כל מכשול מדרך בתך.

– מהר והחישה-נא, אדוני, לעשות דרכך – ענתה יהושבע – ומי יתן שבתך בציון, כאשר אמרת, כי רב טוב בפיך ובשפתיך. אולי יש את נפשך, אדוני, להיות בן-משק בית למרים הכבודה, כי רבה נחלתה ורבה העזובה בה באין מנהל לה, כי איש נאמן רוח ומשכיל על דבר מי ימצא? אם תֵּאוֹת לדבר הזה, הני לשלוח למרים ספר מגיד ישרך, והיית שם לאב גם לבתי.

– עוד חזון למועד – ענה הבודד – הלא מחשבה בעצה תכון, הן קרית ציון היא משאת נפשי וחמדת לבבי, אך אשית עצות בנפשי לכונן שם שבתי, כי לא טובה טלטלה גבר.

עודנו מדבר והנה מנוח בא ויגד לאמו, כי שולמית נמוגה ונמסה מדמעה, כי כבודה ואבלה כתומם יחד באו לה פעם אחת ויבהילוה, והבודד ויהושבע קמו לבוא הביתה ולנחמה.

יא

בחדש השמיני, בעשרה בחדש בבקר, ושני בחורי יהודה באים אל קרית גלעד דרך שער דמשק. האחד – עלם נחמד למראה, אדמוני עם יפה עינים, הנה הוא רוכב על פרדו; ופני רעהו נהפכו לירקון, והוא יושב על דבשת גמל, ונאנק דום מעצמת מכאוביו, ובשפלת קולו אמר: “נקח לנו מלון פה ברחוב דמשק, כי עיפה נפשי לרבים מכאובים”.

– לוּ יהי כדבריך – ענהו העלם הנחמד – הנה מלון אורחים לפנינו, ארדה-נא ואראה, אם יש בו מקום לנו.

כן דבר העלם הנחמד, וירד מעל פרדו ויבא אל המלון, וישאל מאת בעל המלון חדר רחב ידים. ויצו בעל המלון את משרתו לפַנות לו אחד החדרים, אשר אמר. הנער יצא עם האורח, והנה נער כושי בא ויאמר: “היש במלונך מקום לקטורה הכבודה, אחות כהן בית-אל?”

– יש – ענהו בעל המלון.

ויאמר הנער הכושי: “הנה קטורה מתהלכת עתה ברחובות קריה, הנני הולך להגיד לה, כי חדר נכון לה במלונך”.

ויאמר בעל המלון: “לך והגידה לה”.

והנער האורח בן יהודה יצא אל רעהו החולה הנמוג, ויקחהו מעל הגמל, ויביאהו אל החדר, אשר פִּנה למו משרת המלון, וישכיבהו על המטה, ויאמר לו: “מחר אנהגך ואביאך אל רופא גלעד”.

– ומדוע לא היום? – שאלהו החולה – דרש-נא, דניאל ידידי, לשכנו והביאני אליו, רק אל נא תגיד פה את שמך ואת שם עזריקם אביך, פן יבולע לך.

– השקט, ידידי, אל תירא – ענהו דניאל – אנכי לא אתימר פה בכבוד אבי.

עודנו מדבר והנה משרת המלון שב ויאמר אל דניאל: “אשר אחזה לי, בני יהודה אתם ולדרוש ברופא גלעד באתם הנה, לכן דעו לכם, כי לא תראו פניו, כי אם בהקריבכם לו הין יין ענושים, ואת היין הזה יאגור מאת החולים, הדורשים בו, וישלחהו בית-אל, והיה משקה לכהנים ולכל עולי בית-אל. לכן הכינה לך, אדוני, הין יין להֵראות בו פניו”.

הנער המשרת דבר דברו, ויפן ויצא, והחולה אמר אל דניאל: “אויה-נא לי, כי אנוש כאבי ויתקפני לנצח, ואתה, דניאל עזרי וישעי, עליך נסמכתי; ידעתי, כי הייתי עליך למשא. הן בשבתנו בדמשק בכלא בין יושבי חשך, גם שם חליתי, מי יתן גועתי במקום חשך, כי עלה לא נשאת עוד טרחי ועמלי. אך השקט, דניאל ידידי, כי לא אוסיף להוגיעך. הן המלון הזה, אשר באתי אליו, לא אוסיף לצאת ממנו, כי קרוב יומי, ופה יבוא קצי, ונפשי יודעת מאד”.

– למה תדבר כזאת, ידידי? – ענהו דניאל – לוּ חפץ ה' להמיתך, כי עתה לא שלח לנו פדות על ידי אליפלט, אשר באור פניו ראינו אור וחיים; השקט, ידידי, כי עיניך עוד תראינה ציון, והיית לי תמיד לרוח עצה; הן דרכי נסתרה גם אני, אחר הלקח מעל ראשי נזר תפארתי, עזריקם אבי, אשר בכבודו התימרו כל קרוביו ומיודעיו. מי יתן ידעתי ואמצא פה משאת נפשי, ותהי זאת נחמתי, אך איה אפוא תקותי? חזק-נא ואמץ לבך, כי עוד נראה טוב, רק אבצע מחשבותי, כאשר נדרתי בצר לי.

– אך שוא תנחמני – ענהו החולה באנחה – הלא זה ימים על שנה אנושה מחלתי, ותשלח רזון במשמן בשרי, האם כח אבנים כחי? אל-נא, דניאל ידידי, אל תנחמני עמל, הן אנכי כאשר שכלתי – שכלתי, ידעתי כי לא אחיה עוד, על כן מאסתי חיי; אך לך עגמה נפשי, הנך חסון כאלון, ורוחך אש לוהט; זכר-נא, כי לא בתוך עמך אתה יושב, כי אם בגלעד, קרית פועלי און, העקובה מדם, וחבר כהנים אורבים ככלבי ציד לצעדי כל איש, ואף כי לבן יהודה, עם עברתם, הלא תזכור את החזון, אשר ספרתי לך, בשבתנו בכלא, על אדות הנער המסכן, יליד באר שבע, אשר עשָקו בן אלוף ביהודה, בקחתו ממנו מחמד עינו, את רעיתו האהובה?

– זוכר אני את החזון ההוא – ענהו דניאל – וגם את שם הנער אני זוכר, הלא עמיהוד היה שמו, ותארו בתארי. האף אין זאת?

– כן הוא – ענהו החולה – הנער עמיהוד מת מעוצר רעה ויגון, כי חמסו ושארו היה על כל בני אלופי יהודה. קרא-נא את שמו עליך, והיה לך מגדל עז, ואת שמך כסה במשאון, ועיניך עוד תראינה ציון, ומיודעיך ישמחו בך ובכל שָבי ארם ויאמרו: הנה גאולי ה' אלה, מארץ אויב שבו בנים לגבולם. ומה תגדל השמחה! כי לא לנצח תאכל חרב מלחמה. הלא עתה תשכון יהודה לבטח, ולא יוסיפו בני עולה, בני אפרים, להביא עליה שואה, כי זרוע ארם נשברה, יהודה תשכון לבטח, ונפשי תשכון דומה ולא תראה בטובה. הלא אחרי מותי תגיד להורי, כי זכרתים על ערש דוי, ולאליפלט מצילנו תאמר, כי ברכתיו בשם ה‘, אשר הגדיל לעשות עמנו וישבור דלתי נחושה ויוציאנו מבית כלא, כי לולא הוא, כי עתה תמנו לגוע שם באפל ובחשך, כי גם ביום אחרון טוב לראות אור ה’ בארצות החיים.

– השקט, ידידי – ענה דניאל – עוד חיתך באור תראה, הנני עוד היום לקדם פני רופא גלעד בשוחד, והביאותיו הלום, ומצא רפאות תעלה למחלתך. הנך אומר לי: שמח, כי חלקך בחיים, ואני אמרתי: לשמחה מה זו עושה לי? כי מה חפצי בביתי? הן אבי, כבודי ומרים ראשי, על במותיו חלל, כי זכרי איש הדמים הרגו ויחלל צבי תפארתו על הררי טרף, ובמותו נגעל מגן יהודה, גלה כבודי; ועל דבר אליפלט הלא הגיד לי פיו, כי המלך יעד לי את קציעה בת אלקנה משנה המלך, ואנכי אניח לו את הברכה הזאת, אשר לה נכספה גם כלתה נפש מעשיהו בן המלך, ואנכי אסובב בכל שערי אפרים, לבקש את שאהבה נפשי, אשר חזיתי פה. ממרחק נראתה לי ביום צרתי, בלכתי שבי לפני צר, ועיני ראו דמעתה על לחיה; היפה-פיה ההיא בכתה עלי, הניפה ידה לי, הניעה ראש, וזכר יפיה והמון רחמיה וחסד נעוריה עלה תמיד על לבי ויצר לי להתחלות, וגם בבית כלאי היתה דמעתה נחמתי בצרתה לי. אמרתי אני בלבי: הן אמי מתה בשביה מעוצר רעה ויגון, ואנכי גלמוד נותרתי. הלא יש נפש אחת אהובה ורחמניה, הבוכיה על שברי, על כן לא יסוף זכרה ממני גם ביום ישועתי. אנכי אשים אותותיה לפני צעירי גלעד, והם לא ינכרו אותותיה, או אסובב מדן ועד באר שבע, לבקש את שאהבה נפשי, ואם אמצאנה בבית איש טוב, שאננה ושמחה בחלקה, ואמרתי לה: “היי, אחותי, מאושרה והיתה זאת כל נחמתי בחיים”; ואם אישה גבר לא יצלח ופדיתי בשלום נפשה מיד האיש ההוא; אך לא אשוב עוד לראות את ירושלים עד אשר תהיה קציעה לאליפלט, כי בו רצתה נפשה, גם בהיותה יעודה לבן המלך, על כן לא אהיה למו למפגע.

– קציעה לא רצתה בך אז – אנה החולה – כי חשבה אותך לנמהר לב, השוגה בכל העולה על רוחו, כי לולא זאת עמך, כי עתה אהבתך קציעה גם אָהוב, כי נחמד אתה למראה, ומולדתך הלא ממרום עם הארץ. אך פחז כמים היית, על כן רחקה קציעה ממך ותבחר באליפלט; אכן עַיִר פרא היית בגאון שלות השקט, כי בטחת ברוב גאונך. אך סרה רוח ילדותך מפני התלאות אשר מצאוך, ועודך שוגה באולתך, כי ראו עיניך עלמה יפה-פיה ביום צרתך, וכרגע החלות לחזות חזיונות ולחלום חלומות; הן תאמר לנוע בכברה כל בנות הארץ ולחפש בנרות עלמה, לא ידעת שמה, ונתפשת אתה, אז תשים אשם נפשך. ראה, דניאל, הזהרתיך.

– ברוך אתה לה', כי תזהירני – ענהו דניאל – וגם אנכי אזהירך. קרא נא לי עמיהוד בשם הנער מבאר שבע, אשר אמרת, כי תארו כתארי ולא נכר הוא לפני, עד כי במותו בכלא בדמשק אמרת לי: אכן סר צלך; אמנם צלי וצלמי ראו בו כל יודעי, ואת החזות הקשה, אשר הגיד לך אדותיו, אותה אספר בי, ככל החזון, אשר בדיתי לי. השקט, ידידי, כי מצוקותי אלפוני דעת, בצרה וביגון מצאתי חכמה, וכפלים לי עתה לתושיה. הטרם אדע פחד ופחת פה על כל מדרך כף רגל לבן עזריקם נגיד הבית? מודעת זאת בכל שערי אפרים ובמנשה, כי תכלית שנאה שנא אבי את שומרון ומלכה ואת עיר בית-אל עם חבר כהניה ונביאיה. לוּ חשפו מצפונַי, כי עתה מבשרי לא שבעו, אך נזהר אני בהם; לוּ ידעו, מי אני, כי עתה פקדו עלי שנאת אבי ודרכי עוזיאל קרובו, איש חרמם, אשר גנב את לבבם בערמה, ויגל מצפוניהם, ויסכל עצתם. הלא ספרתי לך את כל עלילות עוזיאל קרובי, הנה הוא נודד כיום בארץ מצרים; הן אבי היה מחסהו ויגדלהו וירוממהו, ועל פיו היתה לו מרים רבת החן וההון לאשה, בעת אשר יעד שמיר אביה אותה לזכרי, הוא העריץ ואיש הדמים, אשר שפך דמי אבי ואת דמי בן המלך ואלקנה. הן יום נקם היה בלבי גם בשבתי בכלא, אז נדרתי נדר לאמר: אם יוציא אלהים ממסגר נפשי, לא אראה ציון עד אשר אשיב נקם לזכרי, ואת דברי אקים ויעבור עלי מה. אנכי אתערב בכהני בית-אל, אבוא אל מקדשם להתפלל, אתהלך אתם, אתאונן על שרי יהודה, אשר השליכו נפשי מנגד וישימוני אל מול פני המלחמה כמטרה לחצי אויב, וברבות הימים אמצא נתיבות בית זכרי ושבועתי אקים.

והחולה הניע ראש ויאמר: “הן אהבה ונקמה סוערות בקרבך, הנה שתיהן מאזרות זיקות בלבבך; זכר-נא, כי רשפיהן – רשפי אש, קודחי חמה וחרון, לכן השמר לך פן תעשה משגה ונבעו מצפוניך. הלא ידעת את אחרית עוזיאל, אשר התהלך בערמה, והוא אז בתוך עמו יושב בירושלים, אביך מגן לו בעת ההיא; ואנחנו פה היום בארץ נכריה, ואתה בוער באש אהבה ובשלהבת נקמה, והנפשות, אשר אתה מבקש, עוד רחוקות ממך, לכן השמר לך פן ישאוך אהבתך וקנאתך אל בור שאון, אשר לא תצא עוד ממנו; זכר-נא את דברי החזיון, אשר בדית לך, והיה לך למחסה עוז. רק אל תבהל ברוחך, כאשר הסכנת בימי שלותך, ואל תהיה פחז כמים”.

עודנו מדבר, והנה בעל המלון בא עם נער אחד ויאמר לדניאל: “מה שמך ושם עירך?”

ויאמר לו דניאל: “עמיהוד שמי ושם עירי באר שבע”.

ויאמר לו בעל המלון: “אשאלך-נא, עמיהוד, והודיעני, כמה ימים תאמר לשבת במלוני עם רעך החולה?”

– עד אשר יקום רעי ויצא ברגליו מבית מלונך – ענהו הנקוב בשם עמיהוד.

– ראה-נא, צדקיהו – אמר בעל המלון לנער, הבא עתה עמו – הנער עמיהוד לא יאבה לצאת מזה היום בגלל רעהו החולה, וגם קטורה הכבודה, אחות נתניה, ראש כהני בית-אל, גם היא צוַתני לפַנות לה חדר במלוני, ואנכי פִּניתי לה את החדר, הנשען אל החדר הזה, ולאשה הכבודה, אשר אמרת, לא אמצא כיום חדר במלוני; אך הגידה-נא לי, צדקיהו, מי היא הכבודה, אשר אתה חרד לדברה?

וצדקיהו ענה: “מה לך ולשמה, אם אין במלונך לה מקום לגור? גם היא עלתה הגלעדה לדרוש ברופאים ולקחת צרי”.

ויפן צדקיהו לצאת, ובעל המלון הלך אחריו, ובהיותם בחוץ אמר: “ראה אראה בך, צדקיהו, כי שבית שבי, ומי היא האשה הכבודה, אשר תכסה שמה ממני?”

– האשה הכבודה – ענה צדקיהו – היא בת עזריהו, שר בשומרון. הן היא היתה אשת אלקנה, משנה המלך אחז, אשר נפל בחרב זכרי גבור אפרים, ואחרי מות אישה נחשבה היא על אפרים. ועוד חזון למועד אשר אגיד לך את הדבר, אשר הביאני אל משכנה, ואתה אל תגד שמה ושבתה פה, פן תסכל עצתי. עוד מעט אשובה שנית הלום, ואתה שמר-נא דברי.

– השקט – ענהו בעל המלון – הלא ידעת, כי נאמן רוח אני עמך.

ודניאל אמר אל רעהו החולה אחרי צאת בעל המלון לאמר: “הידעת, מי היא קטורה, אשר קרא לה בעל המלון כבודה? הן היא חרפת נשים, ובהיותי בבית אבי, שמעתי קצות דרכיה בימי עלומיה ואת החרפה, אשר עטה עליה עוזיאל, הקרוב לאבי. גם אבי דכא לעפר היתה, ולו ולעוזיאל שמרה עברה, קנאה וחמת נקמה, ובחמת עכשוב הרעישה ארץ אפרים על יהודה, הציתה אש בלבות שריה, ותלך אל ארץ ארם, ובדמשק השמיעה קולה כנחש, ותסכסך גם שרי רצין בבית דוד; וקנאתה לבשה אותה רוח גבורה, ותאזרנה חיל למלחמה, ותצא בין צבאות ארם, ועיניה ראו בעם עברתה ביום אידם; ובכל זאת לא שב אפה, וחמתה עוד כלפיד תבער כל הימים, אשר עוד יש נפש חיה מנפשות עברתה, והיא תבוא אל המלון הזה לשבת בו; אצבע אלהים היא, לא אדע, הלשבט הוא אם לחסד, על כן אפחד וארגז יחד”.

– ועל כן השמר לנפשך, – ענהו החולה באמרתו השחה – כי אולי המצא ימצא בגלעד איש או אשה, אשר אתה נודע למו, ואזניך תשמענה קול קורא בשמך מאחריך; השמר לך, אל תפן אחריך, והיית כאיש אשר לא שומע; ובספרך את דברי החזיון, אשר בדית, השמר ממוקש שפתים, כי אוי לך, אם יודע שמך לצריך; אוי נא לי, כי הוּכחתי במכאוב על משכבי ולא אוכל להיות צלך על יד ימינך לשמרך ממוקש.

עוד החולה מדבר, והנה מן החדר, הנשען אל חדרם, נשמע קול צעדים באים, ואחרי כן נשמע קול מצהלות אשה, בדברה לאמר: “חי אלהי כמוש, כי לפני ראותי אותך עובר ברחוב, הגיתי בך”.

ודניאל שמע את הדברים האלה, ויגש אל מטת החולה וידבר באזניו בקול דממה דקה לאמר: “אשר אחזה לי אני, קטורה פה, אשת הרשעה, אשר רבות נדברנו בה, לכן תקרא לי מעתה עמיהוד”.

הקיר, אשר הבדיל בין חדרם ובין מעון קטורה, היה קיר קרשים, וקול מדבר נשמע מחדר אל חדר, ודניאל הוסיף להקשיב קשב, והנה קטורה מדברת עוד לאמר: “ראה עמרי, כי קרוב אתה בלבי, כי עודני הוגה בך, והנה אתה נצב לפני”.

– חי דרך בית-אל! – ענה עמרי – גם אנכי הגיתי בך היום ואתמול, ולא אזכור יום שכחי את קטורה, אך לא פללתי לראותך בתבניתך, כאשר אראך עתה, כי שמנת, עבית, יפיפית, ובך ישיש גבר צולח; חי נפשי, כי עודך תאוה לעינים ומשוש-לב גבר, וכמו חלב ודשן תשבע נפשי, בזכרי את הגדולות, אשר עשית בדבר שפתיך, הודעת שמך לצריך, ותטיפי מלתך על שרי רצין, ותסכסכי ארם ביהודה, ועיניך ראו בצורריך, כי היה למו דברך מות.

– הוי, גבר לא יצלח – ענתה קטורה בשחוק – הרק בדבר שפתים עשיתי גדולות? ואיפה היית, בלבשי בגדי נקם לצאת עם צבאות ארם, בדברי את אויבי בשער ובעופפי חרבי על עם עברתי? חצבתי במחנותיהם, קצרתים כשבלים, שִלפתים כחציר גגות, הרק דבר שפתים היה לי אז?

– אך מה לך עתה פה, אשת חיל למלחמה? – שאל עמרי.

– מה לי פה? – ענתה קטורה – הן פה לי מראה עינים ודבר שפתים, תחבולות ועצות, כי לא אותך לבדך הכרתי פה, כי אם עוד גברת ציון, המתנכרה בגלעד. אכן לא אויבתי היתה בירחי קדם, ומי יתן תחתיה פה את אשת עברתי! – שמעה-נא, עמרי: בצאתי בין צבאות ארם, שמחתי באומרים לי: אל ירושלים נבקיע, ששם כל נפשות עברתי. התאזרתי עוז, עטיתי כמעיל קנאה, אמרתי: אמחץ בדם שמיר ומרים בתו, ארצץ קדקד עזריקם נגיד הבית, וחית אשתו וצאצאיו אדכא לעפר; ותקותי זאת לא באה, ואזני שמעו, כי ידי זכרי חלו בעזריקם. מי יתן והרגו איש את אחיו והיתה מגפה אחת לשניהם! ומלכי הברית לא יכלו להלחם על ירושלים, ונפשי עודנה שוקקה לתת נקמתי בנפשות עברתי, אך יסלח לי כמוש, כי חסדו נשיתי. שמעה, כי נצורות אגיד לך: בשובי עם מחנות ארם, ושבויי יהודה עוברים לפנינו, עברנו את הירדן, וגדודי ארם פשטו על ארץ מואב, וישסוה, וישודדוה, ויקחו נפשות מן הבא בידם, וגם נדחי יהודה, הנודדים במואב, נפלו בשביה, והנה אשה אחת ובתה נגשו אלי ותאמרנה לי, כי מבנות אפרים הן, והאשה הגידה לי, כי אשת שמיר היא והעלמה היפה היא בתה, ויהי דברי אל השובים לשלחן חפשי, וישמעו לי. אך למה אכביר לך מלין? את האשה שלחתי בדרך טובה, אשר לא תשוב בה עוד, כי אל רפאים מעגלותיה אחרי הביאי אל קרבה הנצב אחר הלהב, צידה לדרך. התדע עתה את ידי? זאת היא ראשית דרכי בזעומי נפשי.

– הלא כאשה בתה – ענה עמרי – כן היא גם רעומה בתך, רעם ומות לגברים, והם עוד יוסיפו אהבתה. כי אליה ינהרו ואליה ירוצון חפצי קרבתה, אך כל חפצי קרבתה קרבות יחפוצו; ומי לפניה יתיצב ביום קרב? הלא רבים חללים הפילה מן הנערים, אשר קמו לשחק עמה על במות ישחק.

– הן זה משוש דרכה – ענתה קטורה – אלה כרעו ונפלו לפניה, ואחרים יציצו מעיר כעשב הארץ. האח! תחצוב בגברים, למען ימעטו ויצערו בוגדים, הלוקחים למו קרנים בחזקם. אך לא נתתני לכלות דברי: את אשת צורר נפשי הורדתי דומה, ואת בתה מצאתי פה בגלעד, הסגרתיה ביד בן-משק בית זכרי, אשר יקבץ בתולות יפות אל ארמון אדוניו לקדם בהן פניו, בשובו ממצרים. היעלוז לבו בהן? עוד תשוב תראה את ידי, החנם קראו לי בארם אשת חן ובעלת כשפים? כן אנכי עמדי.

את כל הדברים האלה שמעו אזני דניאל מעבר לקיר, ועצמותיו רחפו מפחד וממגור, והחולה, הנעוה משמוע, התנודד על ערש דוי, ויקשיבו שניהם קשב, והנה קול עמרי עונה לאמר: “אכן, אשת חן ובעלת כשפים אַת ואולם כפרי נא לאיש סודך ועצתך מימי נעוריך, כפרי לי ואשאלך: עד מתי, צפור דרור, תאהבי לנוע, עד מתי תעופי, עד מתי תתחמקין? הלא עת לבקש מנוחה בצל איש, אשר תבחרי בו. כן רבות נדברנו אדותיך, אני ואחיך הכהן, איש אל רעהו”.

– עמרי! – קראה קטורה ברוגז קולה – האתה תשיאני לבקש לי מנוח בצל איש? זכר-נא יום עלותי ראשונה בימי נעורי בית-אל, אז כל שרי אפרים חזו בי, וזכרי, גבור אפרים, נמוג מפני ויחוֹנן עפר רגלי, בכה ויתחנן לי, עד אשר נתעתרי לו על פיך ואתן לו דודי, וישמח ויעלוז. למצער ישבתי עמו. והנה נהפך לי לבו, ובקנאה ובחמת גבר אמר להמיתני בצמא, ולולא אחי, שהיה מגן לי, כי עתה עשה בי שפטים נוראים. אז הניח אחי את רוחו, באמרו להביא אל ביתו את מרים בת שמיר, ואותי נתן אחי לשמיר על פי עצתך, עמרי. הלא עיניך, עמרי, ראו חליפות עתותי, ראו אחריתי בבית שני האנשים, כי גם מאת שמיר יצאתי וידי על ראשי; על כן בגברים חרה אפי, וגם על רעומה בתי יצקתי רוחי, אזרתי בה זיקות חמה לנקום נקמתי בם: על כן חצבה בבחורים, הרגָתַם בלי חמלה, גם ליום חגנו בבית-אל הקדישה מאהביה, חפצי קרבתה, וחרבה תבוא בלבם. לא באישים חלקי, ושם איש לא אשא על שפתי; הראני-נא צפעוני, פתן ונחש ערום, כי באלה חפצתי, אך את שם אנשים לא אשא על שפתי, כי חמתם שותה רוחי עד כה.

– ואיש כלבבך מצאתי לך – ענה עמרי – איש ערום כנחש וכוסה מזימות, חמת לו כדמות חמת עכשוב ומשפתיו היא נוטפת כנופת צופים.

– אולי איש כעוזיאל – ענתה קטורה – הלא גם אותו הללת אלי בציון, ואקרבהו אלי באהבה נצחת, והוא גנב את לבבי, וכנחש נשכני בסתר עקב, ומה הן הגדולות, אשר עשה איש תהלתך, אשר תהלל לי עתה?

– גדולות ורבות עשה – ענה עמרי – אך הס! הן קול כחולה שמעתי מאחר כתלנו, אלכה-נא ואראה מי שם.

– אלכה גם אני – אמרה קטורה.

כדברם זאת, יצאו מחדרם ויבואו אל חדר דניאל, ויראו את החולה שוכב על ערש דוי, ועלם נחמד הופך משכבו בחמלה וברחמים גדולים. ויאמר אליו עמרי: “אי מזה עם אתה, עלם נחמד, ואי מזה תבוא עם רעך החולה? מה שמך ושם עירך כי אדע?”

ודניאל, הקרוב לעוזיאל, ידע דרכו בימי נעוריו והליכותיו עם כהני בית-אל ועם עמרי, אשר הציגו לפני כהן בית-אל, והכהן הביאו אל בית שמיר, ואשר גלה עוזיאל את נכלי שמיר לעזריקם אביו, ואת זמת קטורה לשמיר. את כל אלה ידע דניאל, על כן הביט אל פני עמרי וקטורה, ויהיו בעיניו כשתי מצבות זכרון לדברי הימים הראשונים. – עמרי הוא איש, אשר שיבה זרקה בו, ועל מצחו חרות בצפרן שמיר כל דבר עמל ואון, וקטורה חליפות עברוּ עליה עד הגיעה אל חצי ימיה: קטורה עוד יפה למראה, עודנה לא זרה מתאותה, אוד נפשה גחלים תלהט, ובת עינה נוצצת כעיני נמר שוקד, הנוצצות מאפל ומחשך; ואף גם זאת בקראה ריב על כל גבר, לא גרעה עין מדניאל, כי חמדה יפיו בלבה, ודניאל היה בעיניו כשה נדחה, בפגעה בפריצי חיות ביער, ויתחלחל מאד, בשמעו את דברי הבלע בעד הקיר, ואף כי בראותו דוברי הנבלה פנים אל פנים, ויחרד לבו מפניהם, אך הסתיר חרדתו בכל מאמצי כח; וכאשר שאלהו עמרי מי ומאין הוא, ויענהו תחנונים לאמר: “אני עמיהוד – זה שמי – ורעי החולה, שנינו קשי יום מיום ידענו קרוא אבי ואמי, וכמונו כן היו הורינו גברים לא צלחו בימיהם. אנכי אהבתי בת איש כערכי בעיר מכורתי באר שבע, נערה יפה מאד, והיא אהבתני, והנה בן אלוף ביהודה בא וירא את ידידות נפשי, כי טובת מראה היא, ויקחנה מבית אביה בערמה, ואזניו אטמו משמוע צעקתה, כי אביר לב הוא. ויהי הנקל ממנו קחתו את שמחת גילי, ויבקש את נפשי לספותה בשוט לשון, כי הבאיש את ריחי בעיני השורים, ויתנני בקושרים, האומרים קשר והבוחרים לבן רמליהו ולרצין מלך ארם, וגם את רעי זה, אשר אמר לקחת את אחותי, הכה צורר נפשי בלשון, ועל פיו שמו את שנינו בבור. ויהי כעלות מלכי הברית ביהודה, ויעלונו מן הבור וישימו אותנו אל פני המלחמה, וצורר נפשנו נשאר נקי לביתו, לשמח את אשתו, אשר נפשה עוד קשורה בנפשי וצלם אישה תבזה. ואני ורעי זה עמדנו אל פני המלחמה, עלינו עפו חצי מות ולא נגעו בנו. ויעופפו אחוזי חרב חרבותיהם על ראשינו, וכל כלי משחית לא צלחו עלינו, כי את אשר הקדיש אלהים ליום הרגה אותו לא יהרוג כעש, והנכון לכעש ומכאובים רבים לא יפחד מחרב ומרשפי קשת. כן עברה חיתנו בשלח, נשאנו חרפת צוררינו בשביה, גם שמענו קול נוגש בבתי כלאים. אמנם, שם כשל כח רעי, חלה ויחלש כאשר הוא למראה עיניכם, ואם עודני חי, גם אותי יהרוג כעש, תמיתני קנאה בזכרי, כי ידידות נפשי בכף אויב”.

וקטורה, אשר שמעה מרי שיחו וכעשו באזנים קשובות, ותט את עמרי אל פנת החדר ותדַבר באזניו לאמר: “העלם הנחמד הזה יריח אש קנאה ונקמה, וקרבו שׂער קטב להפיח אש חמתוֹ; יד כמוש אלהי גם בזה, הוא חקרהו לפני; הנני לנוד לו ולאַזר בו זיקות חמה ורשפי קנאה, והיו לאש מתלקחת, והצתי בו זעומי נפשי, והיה הוא לאש והם לקש”.

ותפן אל העלם ותדבר אליו לאמר: “עמיהוד ידידי, עודך צעיר, רך – ומה רבו תלאותיך! מידי שרי ארצך זאת לך, הטוחנים פני עניים, הרוצצים אביונים, וחמדו נשיהם היפות ולקחון בחזקה והביאון אל היכליהם. העל זאת לא תחנף ארץ יהודה תחת שריה הסוררים? גם בא עליהם שוד, וארצם רותה מדם, ואלקנה ועזריקם, ראשי שריהם, נפלו בנופלים. צר לי על דלת עם הארץ, כי נשפך דמם חנם; אך הגידה-נא לי, מחמל נפשי, היש את נפשך לשוב אל ארצך, לראות פני רעיתך חמדתך, אשר אהבת מאד? הלא ערגה נפשה לך, ושבע ביום תזכרך, ועיניה תרדנה דמעה, האף אין זאת? שובה-נא, ידידי, אליה לנחמה; אנכי מבשרי אחזה מגינת לבה, כי רק גבר אחד תאהב אשה, ובהלקח ממנה מחמד עיניה, נלקחה ממנה כל תאות נפש, כל חמדת החיים. עגמה נפשי לרעיתך, כי ידעתי מכאובה. אי לכם, שרי יהודה, כפירים בעדרי צאן אדם! עד מתי משִניכם לא תשליכו טרף?”

והעלם נאנח במרירות ויאמר: “אכן שרי יהודה ככפירים בעדרי צאן, ומהם אירא לשוב אל ארץ מולדתי, ששם נכונו לי שפטים, כי יזכרו לי אונות ראשונים, כי התחמס, אשר טרף את יונתי, ישיא מות עלי. הה! נסתרה דרי מארצי, מעמי וממשאת נפשי; בהגיגי בה, תבער אש, ומשלהבת קנאה עצמותי כמוקד נחרו, על כן בארץ נכריה אלך שולל; ואולם בזאת ידעתי, כי עוד לא סר צלי מעלי. שמעו ואספרה את החזון, אשר קרני: כאשר הביא רצין את שבי יהודה אל עיר ממלכתו דמשק, ויצו לדוש את בני השרים, עבדי אחז, בחרוצות הברזל; ושם היה דניאל בן עזריקם, נגיד הבית, אשר תארו כתארי, ויתכחש לשרי רצין ויתאמר לבן-חשוכים, ועלי הגיד, כי בן עזריקם אני. ויקריבו השרים את הדבר הזה אל המלך רצין, ויצו להושיבני בין יתר בני השביה שלשה ימים ולקרא לבן עזריקם לפתע פתאם: דניאל! והיה אם יאמר: הנני! אות היא, כי הוא דניאל בן עזריקם, ונשא משפטו החרוץ וכאשר צוה המלך כן עשו, ואחריתו לא אדע, כי אותי הושיבו בכלא עם רעי זה; שם ישבנו גם בכינו, אך מודעת היא, כי דבר מלך לא ישוב ריקם, ואנכי לא קויתי עוד לראות אור; אך אור נגה על יושבי חשך וצלמות, בעלות תגלת פלאסר על ארם, כי אחרי לכדו את דמשק, המית את רצין מלכה, את עמו הגלה קירה ואת אסירי יהודה הוציא ממסגר וישלחם חפשי, וישובו אל ארצם; ואנכי אנה אשוב, וארצי ארץ גזרה לפני!”

וקטורה שמה עיניה על העלם ותאמר לו: “האומנם תארך כתאר בן עזריקם? השקט, ידידי, גם זאת לך לישועה, רק שים לבך על דרכיך וחכם; הן בני עמך נחרו בך ויביאו עליך שואה, ולבי הומה לך ורחמי נכמרו עליך; התלך עמדי בית-אל?”

– הנני, גברתי, ללכת אל כל אשר תשלחיני – ענה דניאל.

– טוב, ידידי – ענתה קטורה – הן תארך כתואר דניאל בן עזריקם, בזאת תבואתך טובה; ועתה שבה לי פה, ואני אלכה מזה ושלחתי את הרופא אל רעך החולה, למען תראה ותדע, כי בנות אפרים אוהבות גר.

זאת דברה ותפן ותצא, ועמרי יצא גם הוא וילך עמה. ובלכת עמרי עמה ברחוב העיר, אמרה: “על דעתי הנער הזה תמים דרך ואין ברוחו רמיה, וכמו חֵלב ודשן תשבע נפשי, בשמעי משפט בן עזריקם צוררי. אין זאת כי אם יד כמוש עושה פלא, כי היא תורני נפלאות; כמוש הוא אל זועם כל זעומי נפשו. לוּ היה דניאל חי, כי עתה מהר לשוב ירושלימה, כי יעד לו המלך את בת משנה המלך, אשר ילדה לו יהושבע, רעותי הטובה בירחי קדם, ולה אזכור חסדה ואמונתה”.

יב

ביום ההוא אחר הצהרים ועמרי הולך עם קטורה ברחוב גלעד, הנקרא בפי יושבי קריה רחוב הבשן. הרחוב רחב מאד, מעבר מזה ומזה ברושים נטועים, ואנשי קריה מתרוצצים הנה והנה, איש איש אל אשר תשאהו רוחו: אלה אל בתי היין, ואלה לבצע דבר עשק ומזמה, כי גלעד היא קרית פועלי און, עקובה מדם; שם חבר כהנים יוצאים גדודים לפעלם כחכי איש, המשליכים חכה בהמון אנשים רבה, ויעלו את האיש אשר יבקשו. שם המונים המונים, אנשי מכאובות וידועי חולי, יעלו אל רופא גלעד, אשר ברחוב ההוא ביתו. שם הלך עמרי עם קטורה, הלבושה שני עם עדנים, ועיניה משוטטות מימין ומשמאל. ויאמר לה עמרי: “האומנם קצף לך על כל אשר בשם איש יכונה ולא תבקרי בין גבר לגבר?”

– אחת דברתי לך, עמרי – ענתה קטורה – הזכירה לי נחשים, פתנים, צפעונים ועקרבים; דבר לי בכפירים, בנמרים ובכל משלחת מלאכי רעים, ושם איש ובעל אל תזכירני, לא אדבר בם ולא אשא שמותם על שפתי, כי רבת צררוני מנעורי; הלא בעל קראתי לשמיר, איש חמודות – לעוזיאל, ולזכרי – גבר גבור, וכלם בגדו בי. על כן כלה ונחרצה מאתי על כל איש ועל כל גבר, כי מגפה אחת לכלם; הראני איש, אשר יכריע את הבוגדים האלה, ואהבתיו כנפשי.

– הנני להראותך איש כלבבך, – ענה עמרי – איש ערום כנחש ומפריש כצפעוני להמית טרפו מרחוק, והוא עומד מנגד; אשר אם תמתיק בפיו רעה, לא ידו תבצע מחשבת אונו, כי אם ימצא ידים לפעלו. ומה רבים אנשי מעשהו, אשר יקרא למו: חכּי איש, כי ישליכם כחכה במצולות ערמה, ויעלה את האיש, אשר הוא מבקש. מקורת פתנים בקרבו, ודבש וחלב תחת לשונו; כי יפגע באיש יקרא לו לשלום, ידבר עמו בדממה וקול נעימות דברים רכים משמן, ובמתק שפתים הוא לוקח נפשות, ומשך אבירים בכחו אל מקום זה יסד להם, והם יעברו בטח ונפל בעצומיו חלכאים.

– ומה שם האיש הזה? – שאלה קטורה בנפש תאוה – הראני-נא אותו ואת נוהו.

– שם האיש הזה זמרי – ענה אותה עמרי – בעצומיו נפלו רבים, כי עצומים עושי דברו; התפארי, קטורה, עלי, כי אנכי מצאתיו, אף הביאותיו אל נתניה אחיך, כהן בית-אל, ונפשו תברכני בגללו, כי הוא עתה העמוד הימיני, אשר כבוד בית-אל נשען עליו. הן דברת, קטורה, באזני לאמר: “דבר לי בכפירים, בנמרים, ושם איש אל תשא על שפתיך”. וראי-נא, כי מצאתי לך איש, אשר לא יערכוהו נחשים, פתנים, צפעונים ועקרבים, כל משלחת מלאכי רעים. אל זמרי האיש הזה אנהגך אף אביאך, ועיניך תראינה אותו, ואזניך תשמענה אמריו כי נעמו, ושמחת בו ואמרת: הנה האיש, אשר אבקש! אך מה תחשבי, קטורה? הטרם תאמיני לי? הטרם ימצא זמרי חן בעיניך על פי דברי?

– כעוזיאל, – ענתה קטורה – כעוזיאל, אשר מצא חן בעיני בימי נעורי על פי דבריך, כי מלאת אז פיך תהלתו וחין ערכו, הללת אלי את ערמתו, ובערמתו, הה! כרה שוחה לנפשי, בשבתי לבטח עמו; אנכי אהבתיו, ואת אהבתי שם לי למוקש; הן אהבתו נשיתי, וחמתי לא כליתי בו.

– קטורה! – קרא עמרי – הלעד תשמרי לי עברה? אל-נא תזכרי לי עונות ראשונים, כי לא לבדי שגיתי בעוזיאל; הלא אחיך, כהן בית-אל, אשר יביט אל פני גבר ויבין דרכו, הלא גם הוא נתעה בשוא הזה, וגם אַת, קטורה, הבטת אל מראהו ותתורי אחרי לבבך ואחרי עיניך. כלנו כיונות פותות שגינו בעוזיאל, כי לא חקרנוהו ימים רבים, והוא גנב את לבבנו, ויהי המשגה הזה לנו לבשת; לא כמוהו זמרי, אשר כל דרכיו נודעו וכל עלילותיו נתכנו לאחיך, אף כי נעלמות הן מעיני כל איש, כי זמרי בערמתו ישנה טעמו לפי רוח האיש, אשר דבר לו עמו. והנני לספר לך ראשית דרכו: זה חמש שנים אשר בא בית-אל, ערוֹם בלי לבוש וערוּם כנחש, וידבר אחיך עמו דברים, ויכירהו לאיש מזימות, ויספחהו אל חבר כהניו; לא ארכו הימים, ואחיך אמר לי: “התפאר עלי, כי למראה עיני בחנתי את לב זמרי, ואמצאהו נכון לפנינו לבצוע כל דבר עצה ומזמה, כי משנה הוא פניו וטעמו לרגעים; לכן אפקדהו אל חבר הכהנים, הנטושים על ההרים, לשמור צעדי האוהבים שערי ציון והעולים בחגים לבקר בהיכלה”. המשמרת הזאת היתה נתונה מאת אחיך לזמרי, ויכירהו מקומו, כי הוא וחבר כהניו היו פח למצפה ורשת פרושה על הר תבור, ועולי ציון לא מצאו נתיבותיהם, ורגליהם התנגפו על הרי נשף. ויהי היום וחננאל, אחד משועי שומרון, אשר עלה ירושלימה להשתחות לה' בהר מועדה, – חננאל זה מנע את תרצה בתו היפה מכל שרי אפרים ויאמר לתתה אל בן אלוף ביהודה, ויירא ויצר לו מפני חבר הכהנים. ויהי דברו אל זמרי בסתר לאמר: “הנני חפץ לעלות עם בתי ירושלימה למועד חג הסכות, ועתה הואל נא וקח מידי משאת כסף מאתים שקל והעבירנו שלום בלי מכשול ופגע”. וזמרי איננו בועט במנחה, ויגל אזן אחיך, וישאלהו: הלקחת אם לחדול? ויאמר אחיך: “יען אשר הראית אמונתך לבית-אל, לכן הנני נושא פניך, קח מאתו תשורה והיתה לנפשך”. וילך זמרי ויגד אל חננאל ואל בתו: “ברכנוכם מבית-אל, לכו עמדי ושלחתיכם בדרך טובה: הן שחד יעור תמיד עיני פקחים וישים מעקשים למישור”. זמרי לקח משאת הכסף, וחננאל ובתו עברו שלום ועיני הכהנים לא ראו. וחננאל, בתתו את הכסף לזמרי, יעצהו לקנות לו חלקת שדה קטנה ולמצא בת חית ידו; וזמרי אמר לי: “לא איש עמל אני, העשוי לעבוד עבודה בשדה, כי המלאכה נמבזה ונמס בעיני; הן לי נתן אלהים ערמה, ולמה אשחית את נחלתי? הנני לעשות בכסף הזה פסל ומסכה עם אפוד ותרפים, ויהיו לי מרכבות ישועה, עליהם ארכב ואצלח, והייתי מן הכהנים והנביאים, הסוחרים אל ארץ, וכל דורשי יחַלו פני במנחה”. ולא נפל דבר מכל החזון הזה: הנה זמרי סובב כיום בכל שערי אפרים ויתר שבטי ישראל, הכהונה לו – יערת הדבש; זמרי לא גבר שתום עין הוא, כי עפעפיו יבחנו בני אדם, ויודע הוא מקטנה ועד גדולה. יש, אשר אלה לו, מה נאוה לך, קטורה!

– וכמה ימי שני חייו? – שאלה קטורה.

– בן שלשים שנה הוא – ענה עמרי – הן כחו במתניו וערמתו בלבו, ואם שש שנים נולדת לפניו, הלא פחז כמים הוא ונכליו השיגוך. אך הס! התראי שם אשה יושבת תחת האשרה לפני פתח הבית?

– הנני רואה – ענתה קטורה – אך מי היא: הלנו אם לצרינו?

– הנני להגיד לך – ענה עמרי – רק השבעי לי לבלתי עשות לה מאומה, כי דורשת היא ברופא גלעד והוא משען לנו ביין ענושים, אשר יצוה את החולים להרים לבית-אל; הן גלעד היא כמעין ישועה לכל ידועי חולי, לכן אל תהיי אַת למות תוצאות, פן תהיה אדמת גלעד לחגא.

– חי כמוש, כי לא אעשה לה רעה כי אם על פי דברך – ענתה קטורה – ועתה הגידה-נא לי: מי היא?

– האשה ההיא – ענה עמרי – היא חפצי-בה.

וקטורה התנודדה, ופניה רעמו ותאמר: “הן נשבעתי בכמוש, ולא אעשה לה רעה כל ימי שבתה פה, אך בהיותה בדרך לשוב אל עירה, והקימותי עליה אורבים לקחת נפשה”.

– התדעי מי הציל אז את נפשה, בהרגו את מאהבך הכושי? – שאל עמרי.

– אכן נודע לי הדבר – ענתה קטורה – הלא הוא עוזיאל, איש מרים, איש חרמי.

– וגם איש חרמי הוא – ענה עמרי – הלא שמו לדראון לכל כהני בית-אל; מי יתנהו בידנו ומבשרו לא נשבע. אך רב לנו לדבר בנפשות זעומות, כי הנה קרובים אנחנו אל משכן זמרי, הבה נסור אליו.

– הנני להשלים חפצך – ענתה קטורה, בלכתה אחרי עמרי.

ויהי בדרכם על הסף, והנה לקראתם איש צעיר לימים, לבוש מעיל וחגור אפוד, כאשר ילבשו הכהנים; עיניו מפיקות ערמה ומבין עפעפיו יציץ כחש. וכראותו את קטורה, שם עיניו עליה ויאמר: “עתה ירחיב לי ה', כי הנשים היפות החלו לדפוק דלתי. האח, ראתה עיני! ועתה אדעה-נא, מאין באה הברכה הזאת אל ביתי? ואולם נחשתי ואדע: הלא כל ברכתי באה לי מבית-אל, המשם תבוא לי גם הברכה הזאת?” וקטורה הביטה אל זמרי בעפעפיה הבוחנות קרב ולב, ומצחה חזק כשמיר, ותאמר: “הברכה אחת אני לך, איש מגלה צפונות, אם תבחר עמדי לשון ערומים ותהפוכות כאחד הגברים? הלגנוב את לבבי אתה אומר? דע לך, כי נוצֶרת אני את לבבי מכל משמר, וכל חצי לשון עליו לא יצלחו”.

– הבחצים ובקשת באתי אליך, אשת חיל? – ענה זמרי – הן עלץ לבי במראה פניך אחרי שמעי תהלתך מפי אחיך, אלופי ואיש חסדי. לא איש חיל למלחמה, וחצים וקשת לא משלח ידי; אמנם, אדרוך לשוני קשת רמיה, לירות במו אופל למחרפי בית-אל, האומרים להרוס שתותיה, מוסדי ממלכת אפרים. הבזאת אקדם פני, קטורה, אחות אלופי ומיודעי? היטרוף הכפיר את הכפירה, אשר אליה הוא נושא את נפשו? ולמה אכחד ממך דבר אמת? הן אליך נפשי אשא, כי ברצונך תהיי עזר כנגדי לעבוד עבודתנו לבית-אל, כי זאת כל ישעי וחפצי. ואולם לא בחיל ולא בכח, כי צבאות מלומדי מלחמה אין לי, אך רב חילי, ורבים הם הסרים למשמעתי, היוצאים לפעלי, על פי יצאו ועל פי יבואו. ופקודתי שמרה רוחם. אך הבה אקחה יין ונסבאה שכר, כי על כן באתם בצל קורתי ותתנו שמחה בלבי; שבו-נא סביב לשלחני, ואנכי אצוה את נערי להביא לנו ונשתה. שבי-נא, קטורה, רבתי בנשים.

ובדברו זאת הושיב את קטורה ואת עמרי לשלחנו, ויצו את נערו וימהר לעשות כדברו, והנה על השלחן בקבוקי יין ושכר עם כוסות וגביעי כסף, וזמרי מסך יין וישם לפניו ולפני קטורה ועמרי, וישת הוא ויאמר: “על יין וכחש יחיה אפרים: הלא זה דברי תמיד”. ועמרי שתה כוסו ויאמר: “חי דרך בית אל”; ואחריהם שתתה קטורה ותאמר: “חי כמוש אלהי אמי, כי מדי קטרי לו לא יחַסר נפשי מטובה, ומיום צאתי מירושלים אצליח בכל דרכי”. וזמרי מסך עוד יין, וישנו וישלשו, וכטוב לבם ביין אמר זמרי אל קטורה: “ולמי אשיב תודה על בואך בצל קורתי?”

– לעמרי רעך – ענתה קטורה – הן פיו ענה בך לפני, כי ערום אתה כנחש, ונורא ככפיר ותנין, על כן אמרתי: אסורה נא ואראה את המראה הזה, כי הנני לתת טרף לשִניך.

– הן כל שונאי אפרים טרפי הם – ענה זמרי – וכל מחרפי בית-אל – אנשי חרמי, ומה רבו צריהם, היוצאים לפעלי! אני אדרוך קשתי, ובני אשפתי יעופו אל אנשי עברתנו, ולשואה יבקשו נפשם, ובאו בכליותיהם, ועיניהם לא ראו את מורם. הן חליפות וצבא עמי בצאתי לפעלי: זה לי עינים, וזה לי אזנים, אלה – ידים, ואלה – רגלים, ואני הוא הרוח הנוהג בם, והנושא אותם אל מחוז חפצי. זאת היא עבודתי לבית-אל. הלא כל הימים, אשר תשב העיר בית-אל על תלה, הנביאים נבאים והכהנים רודים על ידיהם; ואם השתות האלה יהרסון, ונפוּ. אפרים ככלי אין חפץ בו. אני ראיתי סרי סוררים, הדוברים על בית-אל עתק, והמנדים איתה ליום רע. גליתי את אזן הנביא, והוא חזה עליהם חזות קשה; גם בא החזון, כי פה אכלה אש את החלק, ושם באו שודדים על איש וביתו, ומריבי כהן בושו חפרו, נתנו בעפר פיהם בראותם, כי אש תצא מבית-אל ושוד מאת נביאיה. מי פעל ועשה כל זאת? הלא אני! הנביאים נבאים והכהנים רודים על ידיהם! הנה דרכי בית-אל הומות עתה מאדם, ואשר לא יעלה בית-אל, ישלח יין ענושים. הלא תשאלי, קטורה: על מה אני יושב פה בגלעד? הן רבות עשיתי גם לרופא גלעד, אני ראיתי את דרכיו, כי לא יחילו, מאנו להצליח, ואורהו עצה לשכור לו אנשים בריאים ושלמים, אשר כל מום אין בם, ואשר התאמרו לפסחים, לחרשים ולאלמים; לאלה נתן הרופא צרי מרפא, וביום השלישי והנה הפסחים צועדים בצעדי און, החרשים שומעים, והאלמים מדברים, וכל העם רואים; ויעבירו קול מדן ועד באר שבע, כי רופא גלעד עושה פלא, ומן היום ההוא צר המקום בגלעד מהמונים המונים, אנשי מכאובות וידועי חלי, אשר ינהרו אליה, ועל פי עצתי לא ידבר הרופא את קטן וגדול בטרם יתנו לו יין ענושים לבית-אל, באמרו למו, כי בזאת תרפא מחלתם האנושה. וכן אעשה גם אני, בבוא אלי איש או אשה לדרוש בתרפים, והיה ראשית דברי למו להרים נדבה לבית-אל; כן רויתי נפש הכהנים דשן, ויין ענושים שתו נביאינו בבית-אלהים, וכל ישעי וחפצי להבריאם מראשית כל מנחת ישראל. כן אנכי עמדי: תרמיתי היא ראשית דרכי, ולא אירא גם בהמר ארץ אפרים, כי אם נוע תנוע ארצנו, והיתה לי ארץ יהודה למקלט. ועתה מה אני מבקש? לא הון ועושר, כי אותם אמצא בחכמתי, כי נבונותי; מי יתן ומצאתי לי עזר כנגדי, אשה למודת רמיה, אשר תעשה מלחמה בלשון חדה כחרב פיפיות ואשר תשלח חציה מדן ועד באר שבע, לשום ארץ שלום כמרקחה ולקומם הריסות אפרים. ואולם חפשתי בנרות, מלבוא חמת עד נחל מצרים, ואשה כזאת לא מצאתי; אפרים אמר: לא בי היא, ומנשה – אין עמדי. ראיתי פרות הבשן, היושבות בהר שומרון, האומרות לאדוניהן: הביאה ונשתה; המהן אבחר לי אשה להיות עזר כנגדי לצודד נפשות? הן לבן צפון משכל.

ובדברו זאת התאנח, ובהביטו אל פני קטורה בעיני חן, אמר: "אך בך, אשה דגולה מרבבות חברותיך, אך בך ערמה וצדיה, חן ושכל נפגשו. לשמע אזן שמעתיך מפי עמרי מכירנו ומיודענו, עתה ראוך עיני, גם שמעו אזני מליך כי נעמו; ואם בכל הגברים נעלה נפשך, יען כי לא הכירו ערכך, והפלית לך אחד מרבבותיהם, אשר לו עינים לראות ולב לדעת הליכותיך ועלילותיך, ואשר השלים חפצך ולא ידעת, כי בבקשי נתיבותיך שמעתי, כי חמה לך על שמיר, על זכרי ועל עוזיאל, ועברתך שמורה למו; אך התפארי עלי, כי בראתי משחית לחבל את שמיר, היושב לבטח, כי בחפשי אדם, מצאתי אשה עצובת רוח, עניה היא ומלאה חמה, ולה בן ושמו צדקיהו, נער שובב ופרא אדם; ואנכי חקרתי את האשה, לדעת שמץ דבר נמצא בה, ותגד לי עצבה ורגזה, וצדקיהו בנה לא שמע. ואלה דבריה:

שמיר העריץ הרוַני לענה וראש; שאננה הייתי בבית אבי, לא ידעתי דבר רע, והנה איש בא בשנים ושמו שמיר, יליד שומרון, בא מציון ויגנב את לבבי, באמרו לקחת אותי אחר כבוד, ויפתני ויוכל לי, כי האמנתי בו למרות עיני אבי, אשר כִּהה בי. עשרה ימים ישב שמיר עמדי ויעזבני לנצח. ויחר בי אף אבי ויגרשני מביתו, ואנכי הולכתי את חרפתי אל אחת ערי אפרים, ומקץ תשעה ירחים וצדקיהו בני ראה חיים, ואשא את בני אל שמיר ירושלימה, באתי אל משכנותיו, ואתחנן לו לאסוף את צדקיהו אל ביתו, כי בנו הוא, ויתקצף שמיר ויצו את עבדיו להכות אותי הכה ופצוע. כן יצאתי מאת שמיר וידי על ראשי".

כדברים האלה ספרה לי האשה, ותגד לפני צרתה, אשר העלימה מצדקיהו בנה, כי כחדה ממנו שם אביו, מדאגה מדבר פן יעלה ירושלימה ויתחנן אל שמיר אביר הלב, אשר יצוה להרגו. ואנכי נחמתי את האשה, בקחתי ממנה את בנה לספחו אל אחת הכהונות. והנה הוא כבן עשרים שנה כיום, מצליח בכל דרכיו; לו שבע עינים לארב על כל פנה, ואין דבר נעלם ממנו; כן יודע הוא כל באי שערי גלעד, וכחכי אדם הוא לדלות כל צפון מבורות עמוקים ולהוציא לאור כל תעלומה, רק מולדתו נעלמה ממנו, ולעת מצא אגלנה לו. אז יתגעש כחיתו יער, וחרה אפו בשמיר אביו עד להשחית. הוא אשר דברתי לך: אותו בראתי משחית לחבל את שמיר, בקנאו את קנאתך. עוד מעט יבוא הלום, כי יעדתיו אל משכני. ומה תעני עתה?"

וקטורה, המשתאה לכל דבריו, החזיקה בידו ותאמר: “הן ידי אחוזה בידך מעתה, יד כמוש עשתה זאת; ואולם בשתים תתחתן בי היום: בקנאתך לי, ובבצע, אשר תבצע מזעומי נפשי, ונוסדה אגודתנו במשאון, אנכי לא אקרא לך אישי, ואתה לא תקרא לי אשתי, עד אשר נכריע את אויבי, צוררי נפשי. גם על בית עזריקם חרשתי רעה, אך הוא נפל בחרב זכרי, ואנכי נשבעתי בכמוש, ביום צרתי, לבער גם אחרי ביתו, והיום הקרה לפני עלם נחמד בן יהודה ושמו עמיהוד, המלא חמה על עמו ושריו, כי לקחו ממנו חמדתו וישליכו נפשו מנגד, וישימוהו אל מול פני המלחמה להכרית מארץ זכרו, וילך שבי לפני צר, ויהי נחבא בכלא בדמשק. שמה הביאו גם את דניאל בן עזריקם נגיד הבית, אשר התכחש למולדתו ולבית אביו, ויקרא שמו על עמיהוד, כי בדמותו ובצלמו הוא. אך עמיהוד המסכן הוכיח במישור, כי בן דלת העם הוא, וימלט נפשו ממשפט חרוץ; וחמתו בערה בו על ארץ יהודה, אשר הוא נדח ממנה, ועל שריה, אשר רדפוהו. הקריבהו-נא, זמרי, אליך, והיה שמור לך לעת מצוא”.

– וכחכי איש יהיה לי גם הוא – ענה זמרי – הן שפתיך ענו בו, והיה לנער מצליח בין חבר כהנינו, וכבוא צדקיהו הלום, אשלחהו למשכו אל בית-אל. אך שמעי-נא, קטורה, והביני דבר בעתו: הן אפרים עתה רצוץ ונטוש על אדמתו, ובשפלה תשפל העיר בית-אל, ועת לעשות לאפרים להקימו ולכונן בית-אל. ועתה מי היה הראשון לכונן בית-אל? הלא ירבעם בן נבט, המלך הראשון לישראל, אשר התפרץ מפני המלך שלמה ויברח מצרימה, ומשם הביא את משפטי הבעלים; על כן יעצתי גם אני לשום פעמי אל דרך מצרים, לראות משפטי כהניה וללמוד חכמת חרטומיה, ובשובי משם מלא חכמה ודעת, והייתי כהן ונביא, נודע ביהודה ובכל שערי ישראל, ונהרו אלי אנשים ונשים וחִלו פני במנחה; הלא תארחי, קטורה, עמי לחברה, השמיעיני חפצך.

– האח, שמעה אזני! – ענתה קטורה – מָשכני מצרימה, אחריך ארוצה, כי שם כיום נמצא את זכרי איש חרמי ואת עוזיאל זעום נפשי; זכרי ירד מצרימה, הוביל שמן לסוא מלכה, ועשיתי לו כאשר עשיתי לאשת שמיר במואב, ומוף תקברהו, בחלקות אשית לו להפילהו בשחת; וגם את עוזיאל הנודד שם אולי נמצא, והשיבותי לו שבעתים את חרפתי; הן בטח לבי, כי כמוש יצליח דרכי וחפצי ישלים. היה לי כפיר, כי כפירה אני, למודת טרף, ובזאת אני לך.

עודנה מדברת ומשרת זמרי בא, ויגד לו, כי צדקיהו עומד בחצר וחפץ לראות פניו.

– יבא הלום – ענה זמרי.

המשרת יצא, וזמרי אמר אל קטורה: “נסי-נא דבר אליו וראית, כי ידים יהיה לבצע חפצך בשמיר איש עברתך”.

עודנו מדבר, והנה צדקיהו בא הביתה.

– השלום לך צדקיהו? – שאלהו זמרי – התעבוד עבודת כהונתך, אשר לא יבושו בך חבריך?

– אך טוב ושלום לי – ענהו צדקיהו – הנני מושך אבירים לבית-אל, אמשכם בחכה, וכסירים סבוכים יעלו בה. גם הפעם הזאת עלה דג במצודתי, כאשר אגיד דברי באזניך.

זאת דבר הנער, ועיניו משוטטות מזמרי על קטורה אשר שאלה אותו: “החרד אתה על דבריך, כי תחמול עליהם ולא תוציאם משפתיך? דבר דבריך באזני זמרי ובאזני, וישמח לבי גם אני בפעלך לבית-אל. הגידה-נא לי, עלם מהיר במלאכתך, בן מי זה אתה?”

– בן מי אני? – ענה צדקיהו – הוי שמיר ושית! העמקת שאָלָה, גברתי, אנכי הָשלכתי משמים ארץ עם אבני אלגביש, אבן אפל וצלמות אני, וכאבן נגף שמני זמרי אלופי לשונאי בית-אל.

– הבגפך אתה, אם בעל אשה? – שאלתהו קטורה – ואם אמנם צודה נפשות אתה, מה היא האשה, אשר עלתה או אשר תעלה במצודתך?

– הקשית לשאול, גברתי – ענה צדקיהו – הן אחת היא, אשר משכתני בחבלי אדם, אמרתי: ארוצה אחריה, והיא חלצה ממני; עודני הוגה בה, והנה זר מתערב בנו, כי גם לו עינים לראות ולב לדעת מה טוב. הנשים עם לא עצום, אך מי יעמוד לפני עצמת כשפיהן?

– הן תביע חידות לי – ענה זמרי – ואולם הגידה לי דבריך באר היטב, ואל תחשוך שפתיך מפני קטורה הכבודה, אחות נתניה, כהן בית-אל: הן אזניה כאזני.

– כאזניך? – ענה צדקיהו, בהביטו אליו בתמהון, ויפן אל קטורה ויאמר: “הלא משכנך, גברתי, במקום פלוני אלמוני, שם שוכן גם עלם נחמד, בן יהודה, עם רעהו החולה; הן שם הנער עמיהוד, נער נקשה ונדף מרוח עריצים, אשר נשבה בו ותשיבהו עד דכא, וחמתו נתכה על עושקיו כח. לשמע תלאותיו התפלצתי, ואתגעש כחיתו טרף, וכרגע נהפך לבי בקרבי, בהתבונני מאחרית דבריו, כי מחמל נפשי זה נצב לי כצר על דרך אהבתי. אך לא אאריך לשון, שמעו ואספרה, ומלפניכם משפטי יצא: במנוחות שאננות בין החרמונים שוכן איש עשיר ושמו מנוח החברוני, אשר דבר לו בגלעד. ולו בת, עלמה יפה-פיה, שושנה פורחת בהדרה מטל חרמון; זה מספר ירחים ראיתיה בגלעד, כי עולה היא הלום לרגלי החברוני, ראיתיה, ואהי כמשגע ממראה עיני, ואתרוצץ כפרא, אשר חצי המורה עִמו. הוי! אמרתי: מי יתנני כנמר שוקד, כי עתה באתי עד תכונתה ואטרוף כל שוטני בחמת אפי ואקחה לי את שולמית – זה שמה – ואשאנה אל רבצי. ולמן היום, אשר ראיתיה, אתהפך מסבות בתחבולותי. והנה אשה כבודה עם אמהותיה עולה אתמול הגלעדה, ותשאל ממני להורותה פה מקום ללון, ואנכי לא מנעתי מחפצה, הביאותיה אל מלון, וכל אשר שאלה לא אצלתי ממנה. ותתן האשה שכרי ביד נדיבה, ואחת מאמהותיה – שמה אבישג – נשאה עיניה אלי ותדבר עמי ידידות. הוי שמיר ושית! אמרתי בלבי: מי יתן והיה לבבה זה לשולמית לאהבה אותי. ובכל זאת פניתי אל אבישג, חקרתיה על דבר גברתה, ובאהבתה אותי לא חשכה ממני דבר, ותגד לי סודה, כי גברתה היא יהושבע אשת אלקנה, משנה המלך אחז, אשר נפל בחרב זכרי גבור אפרים ביום מלחמה, ויהושבע, האלמנה עתה מאישה, נתנה את אחותה הצעירה לחברוני לאשה. ואנכי, בשמעי את שם החברוני, שאלתיה לנפשות ביתו, ותגד לי, כי לו בת ושמה שולמית, היפה כלבנה והמשגעה ממראה עיניה, כי בהיותה בגלעד זה שנתים, ראתה עלם נחמד בשביה, והוא הביט אליה בחן ובתחנונים, ומן העת ההיא תהגה בו כל היום, אף תראהו בתנומות עלי משכב, תקום ותשא בעדו רנה ותפלה לאלהי ציון. זאת שמעתי ולבי נמס כדונג בקרבי; אבישג דבקה בי בכל נפשה ומאדה, ואנכי בחלקות אשית לה למען הצל מפיה כל דבר נעלם. היום בבקר השכימה יהושבע ותשאל ממני לבקש לה מלון אחר, ותאמר לתת לי את אבישג שפחתה לאשה, אחרי צאתה ממנה לחפשי בעוד ארבעה ירחים, ואני שחקתי בלבי לדבריה, אך יצאתי החוצה לבקש לה מלון; באתי אל מלון פלוני אלמוני, שאלתי את בעל המלון, ויגד לי, כי אַת, קטורה גברתי, שוכנת באחד חדריו, ובחדר הנשען לו, עלם נחמד, בן יהודה, עם רעהו החולה. ראיתיו פעמים, כי חפצתי לדעת דרכיו, והנער דבק בי, בראותו אותי סר לשאל לשלומו, ויגד לי דרכיו ואת כל הרעה, אשר עוללו לו שרי יהודה וישיבוהו עד דכא. באחת אדבר: הנער מלא זעם, עברתו שמורה לשודד חמדתו. אך אל-נא אאריך לשון, הגדתי לך, זמרי אלופי, את עקת לבי, ולמשפטיך אני עומד; עוץ עצה לחלצני מתמהון לב, כי עבדך אני, משרותך עושה רצונך”.

– כנים כל דבריו – ענתה קטורה – ואנכי אראה, מה עצה תביא לנער הזה.

– עצתי? – ענה זמרי – הלא זאת היא העצה, היעוצה על הנער בן יהודה, למשכו לבית-אל בחבלי השוא, בעבותות אהבתו; אתה, צדקיהו, התראה לפניו כאחד מריבי כהן וכלועג לבית-אל ולחזון נביאיו, ואתה, עמרי, תרומם בעיניו מסלותיהם וחזיונותיהם. הלא ידעת, צדקיהו, דרכי.

– לא זר לי הדרך הזה – ענה צדקיהו – האלך לנסות דברי אליו?

– לך – ענהו זמרי – עשה דבריך בהשכל ובדעת, כי בהם תבואתך טובה.

וצדקיהו שמח לדברי זמרי ויפן ויצא.

וזמרי אמר אל קטורה: “הלא כחצים ביד גבור כן בני הנעורים, כרשפי קשת יעופו אל המטרה, ואם רוח אהבתם תשאם, ומשך צדקיהו את אבישג, שפחת יהושבע, בתשוקתה, ונמשכה היא אחריו, והגידה לו כל סתום וחתום, אשר תשמע בבית גברתה, ונמשך צדקיהו אחרי שולמית, ונמשכה שולמית אחרי עמיהוד זה, ונמשך עמיהוד לבית-אל על פיך, עמרי ידידי, ויצאו חוצץ כולם ובאו אל מחוז חפצנו”.

וקטורה הביטה אל זמרי בעיני חן ותאמר: “עתה ראיתי ערמתך והיא תמשכני אחריך, בהשכל ובדעת קשרת גם את הנפשות האלה, ואת עמיהוד שמת בראש הגדוד, ולי אמצא עוד מושכות כסיל, כי אותו תמשוך גם רעומה בתי בחבלי קסם; אמנם, גם היא נמשכה אחרי עלם נחמד, מבחורי גבורי יהודה, אשר ראתהו במלחמה, ועקבותיו לא נודעו לה עד כה. הבה! נראה, זמרי ידידי, את ידך”.

– הן כל אלה תעשה ידך, קטורה ידידות נפשי – ענה זמרי.

– ואני עוזר ידיכם – ענה עמרי – אמנם, עלילות סבוכות הן, אך יד רמיה תעשה תושיה.

וזמרי מסך עוד יין וישתו וישכרו עד הלילה.

יג

בנשף, בערב יום ארבעה עשר לחדש השמיני, בא זמרי בית-אל ויסר אל בית נתניה, ראש חבר הכהנים, והוא איש זקן, וקטורה אחותו קדמה בואה בעצם היום ההוא ותספר לאחיה על דבר הברית, אשר כרתה לזמרי. ויאמר לה אחיה: “הקימות, אחותי, את דברי, כי זאת היא העצה היעוצה לך. הן זמרי הוא גבר מצליח ומשכיל בכל דרכיו, ומה טוב שבתך בצלו בעת רעה, בהמר ארץ אפרים, כי ידברו נביאינו שלום אל עמנו לחזק ידים רפות, אך קוה לשלום ואין טוב, ובפרוע פרעות בעם, מה טוב מחסה גבר חכם בעוז”.

כן דבר כהן בית-אל לאחותו, ולא יפלא עוד משושם את זמרי, בדרכו על הסף.

– האח, אחי וראשי! – קראה קטורה – הנה אישי בא.

– שלום בואך, זמרי גבר עמיתי – קרא הכהן, בנפלו על צוארו – הנני מברך את אגודתכם, עשו חיל וצאו לפעלכם במועצות ודעת, וירדתם מצרימה לעשות נקמה בעוזיאל, אשר התל בעמנו במרמת ערומים וישפוך בוז עליך, אחותי, ויחלל כבודך, ומדותם ראשונה פעולתו אל חיקו. ואתה, זמרי ידידי, תלמד במצרים את משפטי כהניהם וחכמת חכמיהם מימי קדם, והביאות אותם הלום, וסמכתי ידי עליך, והיתה כהונתי לך מורשה.

– הן לי חַכּי איש – ענה זמרי – גם עתה נמצא לקטורה אשתי נער בן יהודה, מר נפש, אשר חמתו נתכה כאש על שרי יהודה, כי עשקוהו מאד; את ידידות נפשו גזלו מבין זרועותיו ואת נפשו השליכו מנגד אל פני המלחמה, ותושע לו זרועו למלט נפשו מחרב מלחמה, אך נפל בשבי, אשר נהג רצין. בדמשק שמוהו בכלא, וישב במחשכים, ובנפול רצין ועמו ביד תגלת פלאסר מלך אשור, נקרא לנער דרור לשוב לארצו, אך מתעב הוא את ארצו ואת עמו, על כן השכילה קטורה לבחור בו.

– התפאר עלי, זמרי ידידי – ענתה קטורה – גם לי לב לדעת אנשים. נסיתי דבר אל העלם ואראה, כי נפשו גחלים תלהט באהבת נשים, באש קנאה ובחמת נקמה, על כן אמרתי: עלם אשר אלה לו, יצלח לכל חפץ, גם רבה אמונתו בכל אשר ישמע, וכיונה פותה האמין לכל משאות שוא, אשר ספרתי לו; לכן נשים רסן מתעה בלחייו למשכו בעבותות אהבה, ואל אשר יהיה רוחנו, שמה ילך, ואשר יעשה יצליח. אכן, חץ ברור יהיה לי, לירות לאנשי חרמי ולנשי עברתי; ואנכי טרם אדע, מה יהיה משפט הנער ומעשהו עמדי, עד אשר אבחנהו. הגידה-נא, אחי הכהן, לזמרי אישי, כי סגולה אני לו.

– אכן נאוה אחותי לך, זמרי – ענה הכהן – הן מוט תתמוטט ארצנו, ובכחש ובתרמית אולי נרפא שבריה. זאת העצה, היעוצה לגוי ולאדם יחד; כן נתהלך עם אשור, מפניו נכנע, ומצרים נתן יד בסתר לרכב ולסוסים. כן הימים האלה לבית ישראל כי כשלה ברחוב אמת, ונכוחה לא תוכל לעבור בטח, על כן שמנו שקר מחסנו.

– כן הוא, אלופי – ענה זמרי גם הוא.

– אך איה רעומה בתי? – שאלה קטורה את אחיה הכהן – איה הצודדת נפשות?

– ישֵנה היא, – ענה הכהן – כי בנות שומרון רעותיה הביאו היום לבוקר זבחיהן, ותקראנה לה לאכול מזבחן ולשתות יין נסיכן, והנשים המו מיין עד נטות צללי ערב, ותשב רעומה הלום, חכלילת עינים מיין. אז נסיתי דבר אליה, ותגל לי כל מצפוני לב, כי שומרת היא עברה לזכרי אביה על דבר אמה, אשר בגד בה, ושוגה היא באהבת גבור צעיר מבני יהודה, אשר חיים וחסד עשה עמה במלחמה, ותאמר ללכת אחריו, והוא חמק עבר, חלץ ממנה. ראו נא, כי היין בוגד, ולא כן תגיד בשערים, ובאהבתה את העלם ההוא, תקוץ מפני בחורי אפרים חפצי קרבתה, אשר יסובבוה כדבורים ובחלקות ישיתו לה, ירוממוה ויאדירוה בשערים, אך היא הקדישה אותם ליום החרוץ, ליום מחר, ועל במות ישחק תוכיח את צעירי אפרים, עמודי ארצנו, כי רופפו; התעלו מחר על במות ישחק?

– הלא נעלה, זמרי ידידי, שמה? – ענתה קטורה – נתחפש בהר בפני הלוט הלוט עלינו, ולא יכירנו איש. שם תראה, זמרי, את בתי בין בחורי אפרים ככפירה בעדרי צאן.

– הלא כאמה – בתה – ענה זמרי בשחוק – הבה נראה מחר, מי הוא העלם, אשר יזכה בעיניה. ומה ישמח לבי, במצאי אותו נבון לפני.

– אם יהיה כלבבי – ענתה קטורה – אז אסיתהו בזכרי, ימלא הוא ארמונו בתולות יפות, ותאותו תפילהו ותמותתהו. אולי יצלח עמיהוד לזאת?

– את כל אלה ימים יודיעו – ענה זמרי.

– כן הוא – ענהו גם הכהן – והיום הזה יודיענו, כי עת היא לשתות.

זאת דבר ויצו וישימו משרתיו יין, וישתו עד חצות ליל.

וזמרי אמר: "אנסה דבר אל עמיהוד הנער, לשום אותו כלי למעשהו על פי צדקיהו; הן שמתי בפיו דברי גדופים וחרפה, אשר ידבר על נביאי בית-אל באזני עמיהוד, והדברים כתובים עמי על הגליון, אשר אתן לנביא, והגידם באזני עמיהוד, והשתומם על החזון ואמר: אכן, נביא בית-אל יודע כל סתום וחתום.

השחר עלה, ונתניה כהן בית-אל עולה אל מרום הרים, ששם בנוי היכל נחמד, נשען על עמודי שיש וקרוע חלונים. ההיכל הזה הוא מקדש בית-אל, אשר היה לאבן נגף לבית ישראל מימי ממלכת ירבעם, אשר עשה שני העגלים, וישם את האחד בבית-אל, ואת השני בדן, ויאמר: אלה אלהיך ישראל; כי משך את לב בני ישראל בחבלי השוא, מדאגה מדבר, פן יעלו ירושלימה להשתחות לה' בהיכל קדשה, ונפתה לבם אל יהודה וקדשו, ונסבה הממלכה הראשונה לבית דוד. וזה הַחִילוֹ לעשות למו מקדש לבד ולהעביר מועד חגיהם. כי לעומת חג הסכות, אשר עשו בני יהודה בחמשה עשר לחדש השביעי, עשה ירבעם חג בחמשה עשר לחדש השמיני, ויהי החג הזה לחגא לכל החרדים לדבר ה', ומקדשי בית-אל ודן – לפח ולמוקש לשני בתי ישראל. ולמען תת עוז ותעצומות לעם ולאלהים החדשים, ברא ירבעם על מכון בית-אל כל תענוגות בני אדם וכל מחמדי עין, ויבן במות ישחק ובמות יער בין אשרות ועצים רעננים, שמה עלו הנשים לקטר לכל צבא השמים, והגברים קמו לצחק; שם בעוף התעופף כבודם.

הכהן בא אל היכלו, וינהרו אליו המונים המונים, וחצרותיו מלאו אדם כילק, והכהן זבח את זבחו, והנביא ראה בכבד, ויען ויאמר: "חזות קשה חזיתי על שונאיכם ומנדיכם בני יהודה, האומרים: היכל ה' אתם, ובית-אל יהיה לאון, ומקדשי ישראל יחרבו, ואפרים יחת מעם. ועתה שמעו את החזון, אשר חזיתי על יהודה וישראל: ראיתי גפן אדרת רבת הענבים, השולחת נטישותיה קדמה וימה, אל הברוש והאלון, התומכים אותה; והנה גפן בוקק בוקק לעומתה, בודדת בהר מַטָעה, ורוח קדים נשבה: הגפן האדרת יראה ושקטה; ויכחש בה מקומה. – הוי, יהודה גפן בודדת, יושבת טבור הארץ בראש הרים, הבוטחת ביפיה ובהיכלה! אך שוא מבטחך, כי הנה חזות קשה הוגד לי: ציון שדה תחרש, ירושלים עיין תהיה, והר הבית – לבמות יער; ועל ראש אפרים יציץ נזרו, יציץ ופרח על ראש גיא שמנים, ושומרון תנוב בשיבה והיתה לגפן אדרת. שמעו זאת, בני אפרים, וידעתם, כי לא מציון ומהיכלה, כי אם מבית-אל יצא חזון ומשא, ביד נביאיה.

והמון העם, האוהבים משאות שוא ודברים אין להם שחר, אשר הטיף למו ראש החוזים, – המון העם התענגו על רוב שלום, אשר דבר להם חוזה השוא, ויאמרו איש אל רעהו: נגידים דבר לנו הנביא, רמות ונשגבות מראש כוכבים, קול מבשר שלום רב לאפרים, על כן לא נירא ממשא נביאי יהודה.

וכהני בית-אל קראו נדבות, השמיעו, ויקריבו איש איש נדבת ידו, ויברך אותם הכהן ויאמר: “לכו לשלום ועלזו בשמחה, כי אך טוב ושלום לנו בימים יבואו.” והחוזה אמר: “כל איש וכל אשה מרי נפש אלי יבואו אחר הצהרים, והגדתי להם דרכם”.

בין המון הרב הזה עמד גם דניאל עם צדקיהו, ודניאל סר וזעף מאד, כי לפני צאתו מהגלעד מת רעהו החולה, ומותו הוגה את רוחו מאד בראותו, כי בודד הוא בארץ נכריה, על כן שש, במצאו את צדקיהו נער נבון לפניו ונאמן רוח, אשר דבר על לבו וינחמהו, ויאמר: “הבה, ידידי, נלכה מזה, כי כל דברי החוזה נשיאים ורוח, ואין גשם נדבות להשביע נפש שוקקה ולשמח רוח נכאה.”

– כן אדמה גם אני – ענהו דניאל באנחה – הן חוזי בית-אל מגנבי דברים מאת נביאי ירושלים, ואת החזות הקשה, אשר חזה על ציון, שמעו אזני מפי מיכה המורשתי בשערי ציון.

– לכן – ענהו צדקיהו – לכן הבה נלכה לראות את גיא החזיון על במות ישחק, שם תערוך רעומה קרב עם בחורי אפרים, ונקבצו אליה בני שרים ואלופים חפצי קרבתה, ואשר יתקפנה, לו תפול רבת החן חבל בנעימים. מי יתנני מושך קשת ושולף חרב, כי עתה נסיתי דבר אליה גם אני, כי לא נכר לפני רעומה שוע לפני דל, כי אם גבור לפני חלש. הלא מלומד מלחמה אתה, ידידי, ואם יש את נפשך להיות בסוד בחורים, שאל ממני ואביא לך חרב, קשת, מגן ורומח מבית אחד מיודעי פה, וישמח לבי גם אני לראות עוזך. ואולי תעלה ידך על יד רעומה, ונפלה לך חבל בנעימים: הן יפה היא מאד ורבת חן.

– הבה! – ענה עמיהוד – הביאה לי מגן, חרב וחנית, והנני ערוך לקרב.

– טוב הדבר – ענה צדקיהו – עלה על במות ישחק, כי זה כמעט יצא השמש; רעומה עוד תבוא שמה בצהרים, ואנכי אמהר לבוא אליך עם הנשק והמגן, לא תאחר מועד הקרב.

צדקיהו מהר לרוץ, ודניאל, הנקוב עמיהוד, עלה על הר נחמד. שם כר נרחב מאד כעמק שוה, וסביבותיו יערות, צומחי עצים רעננים, אשרות, ברושים ואלונים עבותים; מפה ומפה נראו תמרות עשן עולה, עתר ענן קטרת, אשר קטרו שם הנשים, והמון אנשים רבה, – גברים, נשים ועלמות אין מספר – נפוצים על ההרים ועושים הלולים; כל פנים פני להבים, כי יין ידליקם. ודניאל עובר בכל מקום, ועיניו בכל תצפינה, אולי יראה את סמל אהובתו ומשאת נפשו. ויפן כה וכה ואין, וילך ויבא אל בין האשרות, ששם במות לבעל, והנה שלחן ערוך, עליו בשר זבחים ויין ושכר, וגברים, נשים ועלמות משוטטים סביבותיהם, אוכלים, שותים וחוגגים, ומשלי אפר ומהתלות ולצון ושחוק נשמעים מכל עבר; נשי שומרון כפרות הבשן גועות, אומרות: הב הב! הביאו ונשתה, ובנותיהן יוצאות לחול במחולות וברגליהן תעכסנה לצודד נפשות. ודניאל התבונן, כי אליו תשעינה עיני עלמות רבות, אשר הניפו לו יד ותקראנה לו אל בין העבותים, אך זכר משאת נפשו וסמל אהבתו היה מגן לו, כי לא כן ראוה עיניו ביום צרתו, כי אותה ראה בוכיה ברוח חן ותחנונים, ומה הוא רואה פה?… כמעט שעבר מאלה, והנה מחזה אחר נראה לו: המון גברים, נשים ועלמות, אוכלים אל ההרים ושותים יין נסיכם, וכסבאם סבואים, המו ויתרוננו מיין, ואיש אחד הלום יין, מראה פניו תכלת אדמדם, פצה פיו בנגינות שותי שכר, ויען ויאמר:

אֹרוּ יְהוּדָה, אֹרוּ יוֹשְׁבֶיהָ,

כָּל שׂוֹנְאֵי צִיּוֹן, כָּל אוֹהֲבֵי אֶפְרָיִם.

אֹרוּ יְהוּדָה, הַלְעִיבוּ בִנְבִיאֶיהָ,

כָּל עוֹלֵי בֵית-אֵל, כָּל שׁוֹתֵי יָיִן.

ובדברו זאת, שתה יין במזרק ויאמר: “יחי אפרים ויחי דרך בית-אל!” ואחריו שתו שכורי אפרים ופרות הבשן נשי שומרון, ויקראו בקול גדול: “הן אפרים חיה יחיה, גם יהיה לעם, ברכת הוריו לו מורשת יעקב, חיה יחיה חרף שואפיו בני יהודה, שונאינו ומנדינו ליום רעה, אשר יסיתו בנו את אשור”.

– הי דרך מצרים! – ענה השני בקול נחר מחמת יין – הלא שמעתם היום את החזון, אשר חזה נביא בית-אל על יהודה.

– גם אנכי מצאתי חזון מאת הבעל – ענה השלישי, גבר הלום יין – כל אשר יאמר לי: יש גבורים ביהודה, אנקר את עיניו: הלא באו גבורינו על יהודה כנשרי שמים על ארובת יונים, כל חץ אפרים הרבה אלמנות, ומר בכו יוני הגאיות, הגו תאניה ואניה.

– המו מעי לנשי יהודה היפות – ענה עלם אחד רך, ועלמה אחת שמה ידה לפיו ותאמר: “דבריך אלה ישובו אל גרונך, הזאת אהבתך אותי? כי יצאת למלחמה על יהודה, ונשיהם היפות נלחמו בך, גם שבוך שבי; עתה כאשר ידליקך היין הבוגד, עתה יצוף על לשונך דבר מר, וכחשך יענה פיך. עתה ידעתי, כי אל בנות יהודה תערוג נפשך”.

– לא אל בנות יהודה – ענה העלם – כי אם אל בת אפרים, ואותה עיניך תראינה.

– העיני תראינה אותה? – ענתה העלמה בפנים נזעמים.

– כן היא, ידידות נפשי – ענה העלם – עיניך תראינה את רעומה בת זכרי, משאת נפשי, חי דרך בית-אל, כי אליה אני נושא את נפשי!

– שומו שמים על בוגד כזה! – ענתה העלמה ופניה רעמו – האומנם תשא נפשך אל רעומה? הלא היא צפע משרש נחש, וחטאת אמה לא תמחה: הלא חרותה היא בצפרן שמיר על מצחה העז. הוי רועה רוח! האף על זאת פקחת עיניך, ואם לה תערוג נפשך, מה אני לך?

– את לי כעגלה שלישיה, – ענה העלם, בפערו בשחוק פיו – כי עוד אחרת אהבתי לפני רעומה, בשבתי בגלעד. בעד חלון משכני נשקפתי ואראה אותה עוברת ברחוב, יצאתי מביתי, בקשתיה ולא מצאתיה עוד. לכן דעי לך, עגלה שלישיה, כי אם תהיי לי כפרה סוררה, ורעיתיך במקל חובלים.

עוד דניאל שומע את דברי העלם והעלמה ואת מצהלות הלומי יין, אשר שחקו על המהתלות האלה, וישא עיניו וירא, והנה נער אחד מיודעו עומד תחת אשרה, חניתו מעוכה בארץ וחרבו חגורה על ירכו, ועיניו מצפות דרך הככר. ויגש אליו דניאל, ויחרד העלם אליו ויקרא: “דניאל בן אדוני! האח! עודך חי!” ויהס דניאל את הנער ויאמר: אל-נא, יואח! אל-נא תקרא לי פה דניאל, כי בנפשי הוא; קרא לי עמיהוד: זה שמי במקום הזה. והיה כי ישאלך איש לבית אבי ואמרת, כי פעם אחת ראיתני בציון ותכירני פה. ועתה הגידה-נא לי: איך באת הלום?"

את יום צרתנו הנני מזכיר הפעם – ענה יואח – עזריקם אביך מצאני בן-חיל ויבחר בי לעמוד לפניו ולהיות נערו נושא כליו. אוי-נא לי, כי לא סכותי לראשו ביום נשק, כי זכרי איש הדמים הרגו, ואותי העמיד חי ויתן לי את חליצתו ואת חניתו וישימני במספר נעריו, וברדתו מצרימה, לקחתני רעומה, בתו האיומה, לנושא כליה בקרבות, אשר תערוך עם בחורי אפרים, אשר לא יתיצבו בפניה, כי לביאה היא, ורק לי היא נוטה חסד, באשר תקוה נשקפה לה למצא על ידי את העלם, אשר גברה ידה עליו במלחמה ותעש עמו חיים וחסד ולא הניפה חרבה עליו, וישבע להיות לה עבד עולם, ויחלל שבועתו, כי ברח ממנה, ועברתה שמורה לו.

– כל החזיון הזה שקר – ענה דניאל – ויהי להפך, כי חיים וחסד עשה העלם עמה, ותשא רעומה עיניה אליו באהבה נצחת, והוא חלץ ממנה.

– כן התבוננתי בה גם אני – ענה יואח – כי מדי דברה בו חמה אין לה, ולא לעשות בו נקמה תבקשהו, כי אם לעשות עמו חוזה ולכרות לו ברית. הלא תגיד לי, אדוני: מי העלם ההוא?

– עוד חזון למועד – ענהו דניאל – חכה לי מעט, כי הני גם אני לנסות דבר אל רעומה בקרב, ואתה אל תתמה על החפץ, כי לא אהבתה אבקש, כי איך אקח את בת קטורה השדודה וזכרי השודד? אך רוח אחרת בלבבי, ואתה אל תבַהל ברוחך; יתאזרו בחורי אפרים עוז ללכדה ברוח אהבה וחשק, ורוח אחרת תעודדני לעשות חיל; רק היה נאמן לבן אדוניך, אולי ירחמני שדי, אשר המר לי, וזכרתיך כטוב לי.

עודנו מדבר, והנה להקת רוכבים באים מבין יער האלונים אשר למולם: בחורי אפרים לבושי מכלול, כולם אחוזי חרב, מלומדי מלחמה, ועלמה איומה ורבת חן בראשם; פניה – פני להבים, ועיניה נוצצות כלפידים, יושבת על סוס מצרים, יהיר בענקים ובשהרונים אשר בצוארו, ויותר מהמה – ברוכבתו, הערוכה לקרב; הנה צוארה העתק לבוש רעמה, משבצות זהב לבושה, רחב שולים, וכנפותיו כנס מתנוססות מרוח הצרור בהן, ברוץ סוסה כשטף עובר. ובגשתה אל מקום במות ישחק, והנה קול אחד מבחורי אפרים קורא: סורו, סורו, פנו דרך לתפארת אפרים, תפארת גבוריה והדרת אביריה!"

– הבו גודל לרעומה – קרא השני – להדר כבודה ולחרב גאותה, החוצבת רהב, המפלת חללים!

והמון החוגגים קראו קול אחד: תחיה רעומה, רוח גבורתנו!

רעומה ירדה מעל סוסה ותגש אל השלחן הערוך, ותשב בין נשי שומרון. ויאמר העלם האחד: “מה לך, לביאה, בין פרות הבשן?”

– כן דברת – ענתה העלמה, העוינת את רעומה כסמל הקנאה לה – כן, ידידי, דברת: הלביאה הזאת למדה רק טרף גברים, ואשר לא תחנק היא, תבחר מחנק נפשו.

– אם לביאה אני – ענתה רעומה את העלמה בגאוה וגאון – הלא יכירני מקומי בין בני שחץ, ובין גורי אריות רבצי, ומה לי ולחולד ולעכבר: היהיו טרף לשני? הלא תרמסם רגלי. – ואתן, נשי אפרים הכבודות, שמענה ריבי עם צעירי אפרים, חפצי קרבתי, לא בחיל ולא בכח, כי אם באות נפשם, ואנכי חפצה קרבות לנסות גבורתם במלחמה. ואבינה בבנים, ואין בם איש חיל, אשר יתיצב לפני, כאשר ראיתי נער אחד בין בני יהודה, אזור חיל למלחמה, אשר גֵאות עשה לעיני בחרב גאותו, חצב בצעירי אפרים, ההולכים לרגלי, ויפלו לפניו חללים, ואוָתר אני לבדי, וגם עמי נאבק בחיל וכח כדוב שכול. אמנם, עיפה נפשו לכפירה האחת באפרים; חפצתי לעשות אתו כלה, ויתחנן אלי הנער, הרבה אלי תחנונים לעשות עמו חיים וחסד, וישבע להיות לי עבד עולם; ואנכי, כאשה רבת חסד, ברגז רחם זכרתי, והנער ברח מידי ביום ההוא. מי יתן ידעתי ואמצאהו, כי עתה טרפתי נפשו באפי. ודעו לכם, צעירי אפרים עליזי גאוה, כי לא בגבורתכם הרגתם בבני יהודה הגבורים, כי אם בחמת ה' עליהם, כאשר דבר עודד בשערי שומרון. הוא אשר דברתי: לביאה אני ובין גורי אריות רבצי, וצעירי אפרים – עם לא עצום כשפנים, על כן לא אבחר בתעלוליהם, ובקהלם אל יחד כבודי, ובכל זאת נעתרתי לצעירי אפרים אלה, לנסות כיום את כחם בקרב; אחד אחד יערכו לקראתי, ואם יתקפני האחד, ותמו קרבות, כי לו אני, ואם פצועים ישובו מלפני בבשת פנים, אז חרדו, בני אפרים, מאשור, כי יבא בארצנו; חרדו, כי רק כפירה אחת לכם!

עודנה מדברת והנה יואח בא עם דניאל ויאמר: “העלם הזה – ושמו עמיהוד – מבני יהודה הוא, ונפשו חפצה לנסות כחו עמך, גברתי, בקרב”.

ורעומה הביטה אל מראה העלם ואל חין ערכו ותאמר אל דניאל: “הנני למלא משאלתך, אך היה נכון להיות ראשון לקרב, בעוד זרועי מושלה לי, בעופפי חרבי עליך בעים רוחי; ואם לא יפול לבך עליך, הכון לקראתי, כי בטרם ינטו צללי ערב, ונודע משפטך בעמק החרוץ לשבט או לחסד. ואם דבר לך באדם העיר, דבר דבריך, כי עוד היום גדול, ואני עוד אעלה פה עולתי ואקריב שלמי, ואכלתי בצהרים. היש לך קרוב או מודע פה, אשר ישמח ברוממותיך או יבכה על מפלתך?”

– רבתי בעלמות, שרתי באפרים – ענה העלם – הנני באפרים כעלה נדף, כי יהודה עמי הדפני, השליך נפשי מנגד, הקדישני ליום הרגה, את הורי אכלה חרב מלכי הברית; בגפי אני אחרי מות רעי החולה בגלעד, ואני נותרתי עתה כערער בערבה, ואם עלה נדף תערוץ ידך, מי יבכה לי? אך מי ידמה לי, אם תקרבני ימינך.

ורעומה שמעה דבריו, בהביטה אליו במנוד ראש, ותאמר: “אך יקר כבודי בעיני הורי, קרובי ומיודעי, ואם תתקפני, והייתי שחוק לכל עמי, כי יאמרו באפרים ובכל שבטי ישראל: הזאת לך, רעומה האיומה, איך היה עוזך לבושת? כי בא הצעיר באלפי יהודה, השיב אחור ימינך. לכן הכון לקראתי, כי ראשון אתה עמי לחפצי קרבות; אנכי אתאזר עז, ואתה קום, קרא אל אלהיך!”

זאת דברה, ותקרא ליואח נערה ותאמר לו: “משמרת הוא עמך, כי בן עמך הוא”.

ובחורי אפרים השתוממו על המראה ויתמהו איש אל רעהו ויתלחשו עליו, ורעומה אמרה: “לאט לו לנער! ראשון הוא למקודשי, אשר הקדשתי ליום קרב, וכל הנוגע בו כנוגע בבבת עיני. הן שומרים אפקיד עליו מסביב, כי קדוש הוא לחרבי אחרי פצותי פי אליו”.

ודניאל שמע דבריה ויקוד וישתחוה לפניה, ויפן וילך עם יואח. הם הרחיקו ללכת, והנה שנים נגשו אל רעומה, ופניהם פני הלוט, כי מסכות נסוכות עליהם, וקול קורא אליה: רעומה! ורעומה הכירה את קול קטורה אמה ותנופף ידה לה להטותה אל מקום לא אדם בו. שם אמרה לה קטורה: "הנה צדקיהו לפניך, בתי, בכל בית יהושבע נאמן הוא, ואבישג שפחתה, הנושאה עיניה ונפשה אליו, תגלה לו כל דבר סתר. ומפיה נגלה לו, כי שולמית, יושבת הלבנון, יעודה לאליפלט, אחד מבחורי יהודה הגבורים, אשר גאות עשה במלחמה תמיד, הוא העלם הנחמד, אשר ראית במלחמת פקח ורצין על יהודה. הן אמון הוא אצל מרים, אשת עברתנו, ושלוח הוא עם המלאכים, אשר שלח אחז אשורה, ויהושבע מצפה דרך בואו ברחוב שערי דמשק. אלה הם הדברים, אשר גלתה אבישג לצדקיהו בעת הזאת; גם הגידה לו, כי שולמית התעלפה מדברי יהושבע, וטרם תדע, מה שרש דבר נמצא בה. הן אבישג עתה פה, כי נתנה אותה גברתה לראות במות ישחק בבית-אל, והיא ממהרת עתה לשוב אל גברתה. לכן היי נכונה, בתי, לקראתי לפנות ערב, ויעצנו מה לעשות.

ורעומה שמעה את הדברים האלה, ויפג לבה, ולא יכלה דבר. והנה שני צעירי אפרים באים ויאמרו לה: “השרים והשרות חלו פניך, רעומה שרתי באפרים, לשוב אליהם, כי אם אין פניך אתם, ונפוצו על ההרים, וערבה כל שמחה”. ורעומה אמרה אל אמה: “נכונה אני לפנות ערב, כי אז נדבר”.

זאת דברה, ותשב בלי חמדה אל סוד העליזים.

יד

וקול המון בהרים, ששם מקדשי בית-אל, וגם מזבחות לבעל כגלים על תלמי שדי, כי הרבה אפרים מזבחות לחטוא; הכהנים זובחים את זבחיהם, ונביאי הבעל משתגעים ורוקדים כשעירים סביבותיהם, מתגודדים כמשפטם בחרבות וברמחים עד שפך דם עליהם: לב הותל הטה אותם ויחשבו, כי בזאת תנוח עליהם הרוח. ובני אפרים ובנותיהם אוכלים אל ההרים, שותים, חוגגים; מיין, אשר ידליקם, המו ויתגעשו, ולבם כתנור בוער מאופה. ובעת עצמו משובותיהם, שמו למו סתר פנים, ומפני המסכה, הנסוכה על פני בחורים ובתולות ופני הלוט הלוט, לא ידע איש את רעהו ואשה את רעותה פנים אל פנים. זאת היא העיר בית-אל, וממנה יצאה החנופה אל כל יושבי הארץ.

ודניאל הלך עם יואח הנלוה אליו, ויעמדו יחד תחת אלון, אשר מול אחד מזבחות הבעל. ויאמר דניאל אל יואח: “אולי בחפזי פציתי את פי אל רעומה, ושפתיה ענו בה, כי תַבז לי בלבה ותקדישני ליום הרגה, גם תתאזר עוד ותשוב תתפלא בי להכריעני, למען כסות קלון על יהודה וחרפת עמי אשא; בכל זאת לא ירך לבבי, כי אמיץ לב אני, ולא נכחד עצמי ממך. לכן אחת זמותי, דברתי, אף נדרתי בצר לי לעשות נקמה בזכרי, אשר שפך דם אבי, ולא אשוב ממנה, כי מה אני אחרי מות אבי ומה חיי? גם זאת אהבתי בעת צרתי, לא נמצאה לי פה; קצתי בחיי, לכן אשליך נפשי מנגד, כי מה תקותי בחיים?”

– אל-נא, אדוני – ענה יואח – אל-נא יפול לבך על רעומה, כי אשר אחזה לי אני, תתאו יפיך בלבה ותחריש באהבתה, ולמען תת לה פתחון פה לפני שרי אפרים ושרותיהם, תערוך עמך קרב על במות ישחק, ונלחמה אליך ולא תוכל לך, לכן חזק מתנים והתאושש! הן חרבה לא תבוא בלבך, גם לא תתוה תו על מצחך, ולא תשרוט בה שרטת בבשרך.

עודם עומדים בצל האלון, והנה להקת שכורי אפרים מתרוננים מיין, בם בחורים שובבים ובתולות משובות, ופניהם פני הלוט הלוט, ויקרא אחד מהם ויאמר: “גשו הלום, הנה בן יהודה, הערוך לקרב עם רעומה, הביטו-נא אל מראהו”.

עודנו מדבר, והנה כל העדה הזאת הקיפו עליו, ויאמר האחד: “הן מראהו כערער בערבה, לבו חם ונהפכו פניו לירקון”.

– לא היטבת לראות – ענה השני – מראהו כערבי במדבר, עוד מעט וקבצו פניו פארור, וחשך משחור תארו, והיה כעצב נבזה נפוץ, כאשר תנוח עליו יד רעומה.

– אל-נא, אחי – ענה השלישי – אל-נא תדברו תפל, כי מה דמות תערכו לו! לא כן אראהו אני: הן מראהו עתה ככבש במרחב, כי יחזה לו מרחוק מרעה טוב את רעומה; עוד מעט והנה הוא ככבש אלוף יובל לטבח. ראו-נא: גם לכבש אזנים קשובות, על כן נבהלו עצמיו בשמעו, כי רעומה – לא עצם מעצמיו; כן היא, חי דרך בית-אל!

– הן כלכם שגיתם ביין – ענה הרביעי – על כן לא תחזו נכוחות. הן העלם הזה יסַפּר כל עצמותיו, כי עוד מעט ונפזרו עצמיו מחרב רעומה, ולא ידע ספורות למו. אך אל תירא, כבש תמים, כי ילוקטו לאחד אחד וזרום במזרח, ונשרפו לסיד, וקבורת חמור גרם תהיה למו.

– הוי, נחשים צפעונים, אשר אין להם לחש! – ענה קול אשה – הוי, גברים נבערים מדעת! הלא גר העלם הזה בתוכנו לכן אל תוסיפו לדַאבה נפש דָאבה, כי טרם תדעו אחריתו; ואשר אחזה לי אני, הן אחרית לו – שלום, אם יבחר בתרמית.

– הן נביאה בתוכנו, ואנחנו לא ידענו – קרא אחד – מי יתן וגלה אחד פני לבושה.

– הס! – ענו קולות רבים – אל יעוז איש לגלות בהר הזה פני הלוט הלוט, פן יבולע לו.

– החרישו לי, ואדברה אני עם העלם הזה – קרא קול אחר – החרישו לי, שכורים ושכורות, כי נגידים אדבר.

ויהס את השכורים, ושאונם קם לדממה, ויען הדובר ויאמר: “הוי, בן-יהודה, עלם יהיר! מה מסך בקרבך רוח עועים, רוח שגעון, להתערב עם רעומה ולהתחרות אתה? כי ברוב גאונך זַמות לשום בין כוכבי שומרון קנך, ועיניך רמו להביט אל בת זכרי גבור אפרים, אך חצה השנון כעוף השמים יורידך פלאים. הלא היא חתת גבורים ובאבירים תתקלס; האומרה בלבבה: אני ואפסי עוד, כי שמיר ושית היא במלחמה, ומפניה אשתוללו כל גבורי יהודה, כי כסופה וסערה היה דרכה ותך אותם אחור. ואתה, שדוד, מה תעשה? הלא בשטף עובר תפיל החרב מידך, שבבים תהיה, ותקעו עליך כף כל עליזי גאותה ואמרו: הנה בן יהודה על במותיו חלל; והיית בלהות לכל רואיך, ונשאת כלמתך את יורדי בור, אשר מידה נגזרו. לכן הניחה את הכפירה לגורי אריות, ואתה לך אל השפנים”.

– שים קנצי למלין וקץ לדברי רוח – ענה שנית קול האשה. ודניאל הכיר קולה כקול קטורה, בראשית דברה אליו במלון גלעד. עדת המרעים האלה נפוצה על ההרים, ומסכה אחרת אשר עמדה מרחוק נגשה עתה אל דניאל הנדהם ותאמר לו: “דבר סתר לי אליך”.

וינופך דניאל ידו ליואח, וירחק ממנו, והמסכה ענתה ואמרה: “האח, ראתה עיני! ראות פניך לא פללתי, כענבים במדבר מצאתיך, וכשושנה נחמדה – בעמק עכור הזה. אתה, חותם תכנית וכליל יופי, מה לך פה בין שכורי אפרים, אשר בכחש יסובבוך, השיאוך גם יכלו לך, ויפתוך להתחרות בקרב עם רעומה הלביאה, בת הכפירה קטורה, המרה והנמהרה, המוכרת גוים בזנוניה ומשפחות בכשפיה; מה לך ולבתה רעומה, החללה מלדה, מבטן ומהריון? תִּשכל מנשים אמה, כאשר שִכלה מנשים חרבה בחורי יהודה! אין זאת כי אם עצת יועץ בליעל, המתנקש בנפשך, כי כל איש וכל אשה, אשר אתה רואה פה, כלם צוררי יהודה, שומרי צלעך. הלא ידעת, אם לא שמעת: רעומה – איומה מאד, השולחת רזון בבחורי אפרים, הצודדת נפשות בכשפיה והטורפת צעירים בחרבה; על כן אנוד לך, כי אנוש לשברך, ומידך זאת לך, כי התאוית יום אנוש. שא עיניך וראה, כי סבבוך סירים סבוכים, עדת מרעים, אשר יצודוך למדחפות; אך עוד לא רחוקה ממך ישועה, אם לא רחוק ה' מכליותיך; ואם נגע ה' בלבך, עזב-נא המכשלות את הרשעים, עזוב בגדך, וערום תנוס מזה. לכה עמדי ואקזזך אל שורק נטוע בגן אלהים, אל גפן אדרת, אשר ציץ עלומיה חן ויופי, לא שערוהו כל אוהבי פאר, ופריה – צדקה, חסד וחמלה; נחלת צבי תהיה לך ואתה תהיה לה כהילל בן שחר, ותברכני נפשכם יחד. אך למה תחריש ולא תענה? הה! לבך עזבך; חושה-נא והצילה נפשך, היקרה לנפש תדרשך”.

– ומי את, כי כן תנודי לי? – שאל דניאל – איפה ראיתִני, ואיה הנפש אשר תדרשני? מי היא ומה מולדתה ועמה?

– לא אגיד לך פה שמץ דבר – ענתה האשה, אשר מסכה נסוכה עליה – קומה ולכה עמדי.

– הנה בן יהודה, אשר אתה מבקש – ענה קול מאחרי דניאל.

ויפן דניאל אליו ויאמר: “ומה לך אלי?”

ויאמר אליו הנער, הנגש אליו: “הני שלוח אליך קשה, כה אמרה לך רעומה: ‘אל ישיאך לבך להמלט מבית אל, כי שומרים הפקידה עליך מסביב’”.

זאת דבר ויפן וילך.

והאשה שמעה, נאנחה ותשב אחור, בספקה כף, בראותה, כי נוחלה, אבדה תקותה למלט נפש העלם.

ודניאל אמר אל יואח: “אחרי שובי נחמתי ואקלל את יום צאתי מגלעד ללכת לבית אל, כי רק זרות תראינה עיני, אך תהפוכות תשמענה אזני פה, ואין מנוס ומפלט”.

עודנו מדבר, והנה עדת שכורים רועשים והומים, ואחד מהם נגש אליו, ויבט אל מראהו ויאמר: “האתה זה בן יהודה, הערוך לקרב? התדע, כי קרוב לבא עתך, וטרם בא השמש תבוא בתחתיות ארץ? חי דרך בית אל! אם יעמוד ראשך עליך היום, כי כלה ונחרצה רעומה עושה עמך. הן ראשך עליך כראש שבלת, הלא מודעת היא רעומה, בשלחה ידה להלמות עמלים, ונפלו לפניה בחורים כשבלים מאחרי הקוצר. ואתה אל תעשה בנפשך שקר להתחרות אתה, הן אזני שמעו, באמרה לך: קום קרא לאלהיך. ההצל הציל אלהי ציון את בני יהודה מיד רצין מלך ארם ובן רמליהו מלך ישראל, כי יציל אותך מיד רעומה, אשר תזבח עתה זבחיה לכמוש אלהי מואב ולאלהי דן ולבעלים ולעשתרות, ואתה מחשה?! החזק גם אתה במעוזה, אולי תוכל הועיל”.

ודניאל, אשר שמע נאצות וקול פחדים מפי שכורי אפרים מבלי ענות דבר, נחם עתה על אולתו, אשר עשה, ויפן כה וכה לבקש את האשה, אשר דברה על לבו ותמשכהו חסד אל נפש יקרה, אשר מלאה פיה תהלתה. ויאמר בלבו: ומי יודע, אולי היא היפה-פיה, הנשקפה אליו בגלעד ביום צרתו, בהשתפך עליו נפשו? וזרם דמעה עבר על לחייו. והנה צדקיהו בא ובידו חרב וחנית, גם מגן וצנה, ויאמר אליו: "שא-נא לי, עמיהוד רעי, כי אחרתי עד כה, ולא פשעי, כי מיודעי, אשר לו הנשק, משך ידו את לוצצים הלומי יין; ולא נתנני ללכת, עד אשר אֶלְחַם במנעמיהם ואשתה יינם מסכו לי; אכלתי בשר עגלי מרבק, שתיתי יין ושכר, רויתי נפשי השוקקה מעדנים ומאכל תאוה, ראיתי אור וחיים, גם נתנו לי משאת כסף; ובלילה יעשו בהר הזה משתה שמנים, ואכלו ושתו, ורקדו בחורים ובתולות לקול מנגנים. הן צעירי אפרים, חפצי חיים, ישמחו, יעלזו ויתענגו, ואנחנו הלא כחגבים למולם, כי קשי יום אנחנו; הן בית-אל הבל, ואך הבל יהמיון כל דורשיו ובכל זאת נפשי חפצה בכל מחמדיהם, ומה בצע כי נלך קדורנית? שמעה-נא, ידידי: “בלכתי לבוא הלום, ראיתי את רעומה בהמון שרים ושרות עלזי לב, כלם אליה יפנו ואליה יצהלו; ומה מאושר הנער, אשר תפול לו רעומה חבל בנעימים. הוחילה, ידידי, כי אשר אחזה לי אני, לא עת קרב ומלחמה לרעומה היום, ואתה תוכל לה. אז אשיש אתך משוש, כי מי ידמה לך? אך מה לך, ידידי, כי תבכה עוד? הלרעך תבכה, כי הלך למנוחות? הלא אותי שלח אלהים לפניך, להיות לך לרוח עצה בצר לך; הלא אחים ורעים אנחנו, כי כמוך משֻלח ונעזב אני לנפשי: את אבי לא ידעתי, ואמי העניה מבקשת טר, מידי; ובכל צרתי לא צר לי, ולא אתן עצבון ויגון למשל בי, כי אם אבקש תמיד שעשועים משמחי לב. ועתה מה לנו ולעצבון? הלא צעירים עודֵנו לימים, ומי יודע, אולי יום מחר יביא לנו רוָחה וברכה בכנפיו? הלא יפיפית גם חכמת, ובאלה תשכיל ותצליח; גם תושע ידך לך וקרנך תרום בכבוד, כי חליפות וצבא לאנוש עלי ארץ. הלא חכַם לבך, התאושש והתעודד ואלהים יסעדך”.

– הן אלמן אנכי מאלוה – ענהו דניאל – וחכמת-מֶה לי, ומה תפארתי וגבורתי, כי אבטח במו? עודני רך וצעיר ומה רבו החליפות אשר עברו עלי! הוזה שוכב הייתי בירחי קדם, ושלות השקט היתה רפידתי, כן עברו ימי נעורי. אז הקיצותי מקול תרועת מלחמה, כמעט עברה חיָתי בשלח, ויצילני אלהים מחרב מלחמה, ויושיבני במחשכים; ואנכי לא ידעתי אל מי אקרא בצר לי, ולפני מי אשפוך שיחי; צעקתי מנהמת לבי, בכיתי באין אומר ודברים, יגעתי באנחנתי ולא הונח לי, שִועתי ולא מצאתי רוָחה לנפשי, עד בוא יום אורי וישעי, כי נפתח בית כלאי וקול קרא לי דרור. שמחתי, עלצתי ואגילה בישועתי, ולא ידעתי, למי אשיב תודות, וכצרתי כן תודתי כבדה על לבי. חזיתי, כי עם אל אלהיו ידרוש, ובשמו ילך ויגבר חיָלים, וכגוי כאדם יחד, כי איש איש יקרא אל אלהיו, כבוא עליו צרה, ויודה לו כטוב חלקו; ואנכי – בדד, גלמוד. נער הייתי גם גדלתי, ולא ידעתי מה אלי וצור ישועתי, ומה תנחמני תפארתי אשר עלי; הלא כסוס, כפרד אני, אשר ילבישו צוארו רעמה וישימו עליו רסן, כי כן היתה תפארתי לי עתה רסן מתעה; אך מה אתהלל באור חכמה, הזרוע לי? דמיונו כזהר הרקיע וככוכבי השמים ומאורותיהם, המזהירים על פני נחל, ולא ידעו מימיו, כי אור נגה עליהם, כי כן לא תדע נפשי, מה האור הזה, אשר יאיר אל עבר פניה.

את הדברים האלה דבר דניאל במרי שיחו, בעמדו תחת האלון, ולא התבונן, כי אזני איש מבלעדי צדקיהו קשובות לדבריו. והנה קול קורא מאחריו: “מה לך, ידידי, כי כן נפשך עליך תשוח?”

ויפן דניאל ויבט מאחריו, והנה עמרי נצב עליו. ויאמר דניאל: “הלא שמעת שיחתי, ואתה הלוא איש בחצי ימיך, גם שיבה זרקה בך; הורני-נא: איפוא אמצא אֵל קרוב לי, בהשתוחח עלי נפשי”.

– אכן – ענה עמרי – כן יתנודד גבר, אשר אבדה אמונה מלבו, כלה תמה נכרתה מקרבו. הלא עליך משל אשא ומליצה חידות לאמר: מאורות הרקיע הזהירו בים שוקט, ויתפאר הים ויאמר לארץ: “ראי-נא, מה אורו פני, ומה חשכו פניך”. עוד הים מתהלל, והנה רוח סערה מכה בו גלים ומשברים, כל פנים קלקל, וינחם הים ויזעף ויהי לחרדת אלהים, והארץ ראתה ושקטה; כי כן אור חכמה זרוע לנפשך, עודך מתהלל בה, והנה יגון קודר עוכר נפשך, ושבר על שבר כמשברי ים משברים את לבבך לגרש זדון מקרבו. אז כהתה רוחך, חכמת אדם התבלעה, על כן נפשך תהמה ותנהם כנהמת ים, ואתה הולך שולל בקרב צרה. מידך, ידידי, זאת לך, כי בטחת בחכמתך. הלא האיש הנשען על בינתו כמחרף נפשו לעבור ארחות ימים בסירת דוגה, אשר פעם ישאוה משברים השמימה, ופעם – יגלגלוה גלים ויורידוה תהום רבה, והאדם, היושב בה, היה לחרדת אלהים; ואולם אניה בנויה מאז, אשר רב החובל הנוהג בה יודע בים דרך, והמלחים נסו להחזיק במשוט ולשוט על מים אדירים, ועתה מה אנית אפרים? – הלא בית-אל! ומי רב החובל בה? – הלא ראש החוזים! ומי מלחיה? – הלא חבר כהנינו ונביאינו! אכן, עדת קדושים יחד – חבר כהנינו, נביאי בית-אל אנשי רוח המה, ואף כי ראש החוזים, איש המופת, אשר כל סתום לא עממוהו, כי לו נגלה כל סוד, נחשפו תעלומות, נתכנו עלילות, וכל חזון נפרץ לפניו; הוא כל רחוק יראה, ולימים יוצרו יביט, גם יגזור אומר ויקום לו. שמעה-נא, בן יהודה: אם לבבך אָנוש, הלא צרי בגלעד; ואם רוחך כהה וחשכה, הלא מזור בבית-אל. הן אובד דרך אתה, חפשהו וחקרהו, ובבית-אל תמצאנו. הגדתי לך דרכך, והנני הולך לדרכי.

זאת דבר עמרי וילך לו, וצדקיהו הגיע אחריו ראש ויאמר: “הוי, טחי תפל, פתאים מאמינים לכל דבר! אנכי באַות נפשי אעלה בית-אל, לראות המון חוגג, בחורים ובתולות, ולא לבקש דרך ה'. הן חקר אלוה אם נבקש, נעו מעגלותיו, ולא נבוא עד תכונתו. שאל בני איש: איה אלהים? ועדת לאומים תסובבך: אלה יהללו לך אלהי דמשק, אלה את כמוש, אלהי מואב, ואלה את דגון, אלהי עקרון; בני אפרים יורוך דרכי דן, בית-אל והגלגל, ובני יהודה ירזמון לך מסלות ציון. ואתה כמתעתע, מבלי דעת, אל מי מקדושים תפנה. הן זאת ידעתי, כי נביאי בית-אל טחי תפל, מצפצפים הם ומהגים דברים אין להם שחר”.

– כן אנכי עמדי – ענה דניאל באנחה – אנכי בארץ יהודה נולדתי, בארם גליתי, אך בית-אל עליתי, התבוננתי ואראה, כי כל דרכי איש ישר בעיניו, ודרך רעהו נלוז ועקש נחשב לו; נביאי ציון ישימו תָהלה בנביאי שומרון, ונביאי שומרון ילעיבו בנביאי ציון. כן יקלעוך עמים מקצה תבל ועד קצותיה, יטלטלוך טלטלה גבר, ואתה נבוך, מבלי מצוא נתיב לרגליך. אכן אל מסתתר! ולא נבוא עד תכונתו.

– שמעה לי, ידידי – ענה צדקיהו – הנני לנסות דבר אל ראש החוזים, אשר רומם שמו תחת לשון כל הדורשים בו; אראה: התוהו יבקשו נתיבות בית-אל, אם יש בם מועיל? ואם יש את נפשך, לכה גם אתה עמי; נשאלהו דבר סתר, ויגיד לנו, ואם לא ידע לענות דבר לאשורו, כי עתה אנקר את עיניו, כי מדוע יעַור נוכל ערום אחד עיני רבבות אלפי ישראל?

– אלכה גם אני – ענה דניאל – אשאלהו לאחריתי, התרום ידי בקרב עם רעומה; ועוד אחת אשאלהו, והיא ראשית הגיוני: איה היפה-פיה, אשר ראיתי בגלעד ואשר בה אהגה תמיד? ואם שתי אלה יגיד לי, והיה לי כמלאך אלהים. אך אשחרך, ידידי, לך אל רעומה ושאל את פיה בשמי, האלך לדרוש בנביא בית-אל, פן אאחר מועד הקרב.

– הנני להשלים חפצך – ענה צדקיהו וילך.

ודניאל נותר עם יואח, והוא תופש ברוב שרעפיו בקרבו, עיניו צופיות תמרות עשן הקטרת, העולה בין האשרות, ובהלך נפשו ענה ואמר: “אביט אל ארץ מתחת, אשא מרום עיני, אשאל אתכם, מאורי אור – שמש, ירח וכוכבים: מי קרא אתכם מחשכת תוהו, ומי צוה אתכם מאין ותעמדו יחד? הליכות עולם לכם, יומם ולילה לא תשבותו, כן תסובו וכן תקיפו תקופתכם, ועתה אם אדונים אתם, מדוע לא תשקטו במכונכם? אכן, משרתי עליון – יאָמר לכם – ולא אלהים אתם, כן יגידו השמים; אשיח לארץ ותורני דעת לאמר: גם האשרות האלה, אשר נקדשו בין בני אפרים, גם הן מתכחשות לעובדיהן, וברגש ענפיהן אשמע קול, כמו מתלחשות הן, בקול דממה דקה לאמר: אכן אל מסתתר! בשמים חביון עוזו, והארץ וכל צבאה שמעה שמץ גדולתו. אנא, אל הכבוד! הערה-נא רוח ממרום על תועי לבב, וידעו היצורים את יוצרם”.

עודנו מדבר אל לבו, והנה צדקיהו בא ויאמר: “רעומה עתה בסוד עליזים, בין שרי אפרים ושרותיהן, כולמו הלומי יין, שמחים, מפזזים ומכרכרים לקול עוגב, והקרב עם בן יהודה נשכח מלבה; אך ראיתי המונים המונים, אשר ינהרו אל הנביא, הבה נלכה גם אנחנו לדרוש בנביא ולשמוע מה יגיד לנו; נהיה כאחד רבבות אפרים לשמוע טיח תפל. היש לך תשורה להקריב לנביא?”

– יש עמדי כסף – ענה דניאל – והני ללכת אתך ולנסות דבר אליו, כי איך אצא מבית-אל ופני הנביא לא ראיתי? אולי יגיד לי מאומה על דבר משאת נפשי, ומה אחריתי גם אני, כי נבקה רוחי בקרבי.

עודנו מדבר, והנה רץ אחד בסוס בא בקוצר רוח ויאמר אל יואח: “חושה מהרה אל רעומה גברתנו, ואני אשאר פה תחתיך, להיות שומר לעלם הזה עד שובך”.

– הנה העלם בא אל מקדש בית-אל לדרוש בנביא – ענהו יואח.

ויפן וירץ אל רעומה, וצדקיהו ודניאל באו אל בית הנביא, אשר בחצרות מקדש בית-אל.

טו

הנביא, אשר אליו רבים ידרשו, ישב בעת ההיא בלשכה, מלא רוח חזיונות שוא; לפניו ינגנו מנגנים בכנור ועוגב, וחצרות המקדש מלא אדם כילק, המון רב מאד: בם עורים, פסחים, אנשי מכאובות וידועי חולי, עקרה ויולדת שבעה; קהל גדול באו שמה, קשי יום יחלו פני הנביא במנחה, ידרשוהו על דרכם הנסתרה, ושלוי עולם – לבל תבוא עליהם צרה ולמען יחילו דרכיהם בכל עת; המון העם איש את רעהו ידחקון, ומשרת הנביא רובץ כחטאת לפתחו, ויעבירם אחד אחד כצאן על ידי מונה, ויאמר: מתן אדם ירחיב לו!

וצדקיהו הדף את המון העם בארבות ידיו מעבר מזה ומזה, כאניה גוזרת גלי ים, ודניאל הולך אחריו, ובגשתם עד הנביא, הקריב לו צדקיהו את המתן, אשר הכין לו, ויָעט בו הנביא ויבעט במנחתו, ויאמר: “מנחתך מנחת שוא, הלנקר עיני אתה אומר? הלא כלבים יהמיון ויסובבו עיר, ואל מקדש בית-אל לא יבואו; הלנסות אותי בחידות באת?” וכל השומעים נבהלו נחפזו ויתלחשו, וצדקיהו התבושש, ודניאל הבין חידותיו, וישתומם על איש הפלא, הרואה קרב איש ולב עמוק. והנביא גער בצדקיהו ויאמר: “סור מזה, כי הבט אל פניך לא אוכל”. צדקיהו שמע מוסר כלמתו וירחק ממנו אל קצות העם, ודניאל אתו. והנביא פתח שפתיו וידבר באזני העם לאמר:

"שמעו, בני אפרים, והאזינו אמרתי: אמרו אחיכם, שונאיכם, מנדיכם, בני יהודה: היכל ה' אתם, ובית-אל יהיה לאַון ומקדשיו יחרבו; גם נביאיהם חזו חזות קשה על אפרים. ויאמרו בשם ה‘, כי עוד מעט אפרים יֵחת מעם. לַעגו, בני אפרים, למשא נביאי יהודה, אשר יהרסון אל ה’, גבוה מעל גבוהים, לדבר דבר בשמו, ואליו נושאים הם את נפשות בני עמו ויאמרו להם: ‘עבדו את ה’ אחד, יוצר אור ובורא חשך, עושה שלום וקורא לריב ולמלחמות‘. היתכן דרך ה’, אם תהפוכות כאלה מפיו תצאנה? ואולם לא כן הוא, כי הוא רמים ישכון ורמים ישפוט, אשר ישית חשך סתרו וחוג שמים יתהלך; אך עורים הם, ההורסים אל ה' לראות. ה' צבאות הוא עליון נורא על כל צבא מרום, ויאצל מהודו על כל צבא השמים, על השמש הירח והכוכבים, וישם משטרם בארץ: בם אלהי חסד ואלהי זעם, אלהי מלחמה ואלהי שלום; וכרבות צבא השמים, כן רבו עלילותיהם בארץ; הם הם בני אלהים, הנגלים לנביאינו בחלומות ובחזיונות לילה, והמודיעים לֶחֳדשים מאשר יבואו עלינו. לכן שמעו אלי, יודעי דרך בית-אל: בואו בית-אל במנחה, הביאו לבוקר זבחיכם ולשלשת ימים מעשרותיכם, כי טוב ושלום חזיתי לארצנו, כי עוד תטעו כרמים ושתיתם את יין ענביכם, והתענגתם על רוב שלום. תנו עוז ותעצומות לאלהי החסד, אשר משכנותם בית-אל, והשִׁכּותם בדם זבחיכם חמת אלהי זעם, ושב חרון אפם מכם וחל על יהודה, כי הנה רבה העזובה בקרב ארצה, וקרוב לבוא עתה; עוד מעט וכלה כבוד מיהודה, ונשבת חזון מציון וממלכה מבית דוד, ואפרים יפרח בין אחים.

“אך בין נטעי נעמנים יפרה גם רוש, אנשים נמהרי לב, החורצים לשונם לבית-אל ולכהניו ולנביאיו, לוּ מארץ יהודה יצאה החנופה הזאת, כי עתה החרשתי; אך בקרב אפרים ראיתי שערוריה, וחכמים בעיניהם אומרים: אבד חזון מנביא; כן יביעו, יתאמרו, עד אשר יבואו אל מקדשי בית-אל, אז יראו, כי חכמתם מאפע, כי אשר פצו שפתיהם בסתר אותה אגיד, נגדה-נא לכל עמי ונגד השמש. הוי חגבים חורצי לשון! הוי, תולעים חובקי אשפתות ומתהללים בחכמה! היחרבו מקדשי בית-אל, בהניף עליהם תעלולים יד? הידומו נביאים מזעם לשון טחי תפל? היעצמו אלה עיניהם מראות? לכן שמעו כל העדה, אשר נאספו פה: הן נר אלהים טרם יכבה בבית-אל, גם עוף השמים יוליך את הקול, גם בעל כנפים יגיד דבר מר; הלא עיניכם הרואות, כי רואה אני חזות הכל, למען תדעו ותבינו, כי יש נביא בישראל וחזון בבית-אל”.

ככל החזון הזה דבר הנביא; שפתיו מלאו זעם, פניו פני להבים, ואמרי פיו כגחלים בערו ממנו. פני צדקיהו נפלו, נעתקו ממנו מלין, ולָאט פניו כמו לבכות, ויתאנח לרגעים ויאמר: “אוי-נא לי, כי חטאתי בשפתי, כי זדון לבי הכשיל עלי לשוני; עתה חרפתי שברה לבי והנני ברעתי, לכן אלך ואתרפס לפניו”.

ובדברו זאת קם ממקומו, וילך ויגש אל הנביא, ויחזק בכנף מעילו, ויתחנן אליו לאמר: “אדוני ואדירי כל חפצי בך, אל תַּט באף עברך וברגז רחם תזכור. אמנם, הסכלתי ואשגה הרבה מאד, הן חטאת שפתי היתה לי לפוקה ולמכשול לבי, ואיך אשא פני אליך, איש אלהים? הוספת, אדוני, חכמת אלהים, הרבית חזון על כל השמועה אשר שמעתי, ואנכי תולעת ולא איש, שלחתי פי ברעה”.

– הלא ידעת – ענהו הנביא בחמה שפוכה – הלא ידעת, כי נביאי בית-אל מצפצפים ומהגים דברים אין להם שחר, ולמה זה תחרד מפני?

את הדברים האלה שמע דניאל וישתומם בראותו, כי חזות הכל יחזה נביא בית-אל, וכל סתום לא עממוהו, כאשר דבר אליו עמרי. וצדקיהו התנפל לרגליו ויקרא: “חוסה, אדוני, על אובד ונדח; ידעתי, כי אם תסתיר פניך ממני, וחשך ישופני, לכן עשה עמדי אות לטובה, העבר חטאת שפתי והשיבה לי ששון ישעי, אנא, חוסה-נא!”

ויָעט הנביא בו ויאמר: “אך שוא תעתיר עלי דבריך, כי הני שלוח אליך קשה בדבר ה'. אנכי אל רעך, בן יהודה, אשים דברתי. לכן בואה אלי החדרה, כי דבר סתר הוא”.

ודניאל הלך אחריו בפיק ברכים החדרה, והחוזה סגר הדלת אחריהם.

בהיות דניאל עם הנביא בחדרו, חרד חרדה גדולה, פן יחשוף מצפוניו, והנביא השקיט את רוחו ויאמר: “אל תרגז, בני, כי הנני נוטה אליך כנהר שלום. שאל ממני מה תשאל”.

ודניאל ראה, כי הנביא טוב לו, ויאמר: “אחת אשאלך, אבי: בלכתי שבי לפני רצין, בעברי דרך גלעד, ראיתי שם עלמה, אשר אם אדמה אותה אל מאורי אור, וחפרה הלבנה מפניה, ובושה החמה; ראיתיה ולא אמצא עוד מנוחה ללבי, כי רק לה ערגה נפשי בחלום ובהקיץ, ומה לי עתה לעשות?”

– השמר לך, – ענהו החוזה – פן יפתה לבבך על משאת נפשך מאז, כי אחרת הוכיח לך ה'. לא מציון ויהודה, ולא מגלעד והלבנון יבוא עזרך, כי אם מבית-אל. בחר לך את נחלתך פה, ובנית לך בית נאמן; אז ינוח לך מעצבך ומרגזך, כי תשמח בטוב אשר מצאת – אילת אהבים ואשת חיל, אשר חמדוה רבים ולא מצאוה.

ודניאל רצה לתת מתת כסף לנביא, ולא אבה הנביא קחת, ויפצר בו דניאל ויאמר: “אמצא-נא חן בעיניך, איש אלהים, וקח מנחתי הדלה, ויאָמנו-נא דבריך אלה וכבדתיך. אך שא-נא לי, אדוני נשיא אלהים, הגידה לי מקום העלמה, אשר ראיתיה בגלעד, אראנה שנית ולא אוסיף, אחרי שמעי מפיך, כי לא לי הוכיח ה' אותה, וכי טובה ממנה נכונה לי”.

– בין החרמונים תראנה – ענהו הנביא – רק השמר לך ושמור את נפשך ואת נפש העלמה, פן תשגה באהבתה, ושניכם נכונים לצֶלע.

– חלילה לי – ענה דניאל – אמותה אני ואל אדיח על משאת נפשי רעה באהבתי, תחיה ותפרח כיפה פרי תאר בראש אמיר, או תאיר כאילת השחר בשמים, אשר לא תגע ידי בה. אראנה שנית ולא אוסיף, אראנה ואשיב תודות לה על דמעתה, אשר שפכה על צרות נפשי, והגדתי לה, כי שלח לי ה' פדות.

– הן נכון אתה לקרב עם בת גבור אפרים – ענה הנביא – הרצתה נפשך בה?

– ירא אני אותה – ענה דניאל – הלא כפירה היא, ואנכי לה כצבי וכאיל; התאהב נפשי את אשר תירא? הן יפה היא ואיומה.

– השקט ואל תירא אותה – ענהו הנביא – הן עיניה נשואות אליך, ונלחמה אליך ולא תוכל לך.

– אם כיונה תמה תהיה לי, ואהבתיה אהבה נצחת – ענה דניאל.

– הן נפשה אליך תשא – ענה החוזה – רק אל תמרה את פיה לכל אשר תשאל ממך, וחיית ורבית עמה בנוה שלום. הן כל דרכיך נפשי יודעת, ורק שמץ דבר הגדתי לך מכל אשר אתך, ואתה לך לשלום.

ככלות החוזה לדבר דבריו, ויברכהו, ויפן ויצא, ודניאל בקש את צדקיהו וימצאהו נבוך, סר וזעף, ויאמר לו: “ומה תענה עתה אחר החזיון הזה?”

ויאמר צדקיהו: "יראתי לענות דבר, כי נורא החוזה על כל סביביו. ומה ענה אותך, ומה דבר אליך?

– אך טוב ושלום חזה לי – ענה דניאל – אמנם, נורא החוזה על כל סביביו, ואזניו קשובות לכל דבר סתר, על כן אל נוסיף עוד דבר בו, פן נחטא בשפתינו.

– ואנכי גערתו מלאתי – ענה צדקיהו – על כן אלכה אל אחד מיודעי ואשאל ממנו להשיב חמת החוזה ממני, כי חמת הנביא – מוקש רע; לכן אלכה לי לבקש שלום.

– לך לשלום – ענהו דניאל.

וילך צדקיהו סר וזעף, ודניאל נשא עיניו מרחוק וירא והנה יואח שב, וישאלהו דניאל: “מדוע חרדה עליו רעומה את החרדה הזאת?”

ויאמר אליו יואח: “דרך סירים בחרת לך, אדוני, וה' ישמור רגליך מלכד. הן שאלַתני רעומה: ‘האומנם דניאל אתה, בן עזריקם אדוני?’ ואנכי נשבעתי לה, כי רואיך מרחוק יחשבוך לדניאל וכי לא כן נראה אתה מקרוב. ועתה הגידה-נא לי, אדוני, מה ענה אותך הנביא?”

– הנביא? – ענה דניאל – גם אני לא ידעתי: האשחק, האשמח, אם אפחד? אך עוד מעט אראה, היבוא החזון, אשר חזה עלי, אם אין.

המון העם, אשר יתמלאון במקדשי בית-אל ובחצרותיהם – המון העם נמוג וילך. עבר מועד הצהרים, נטו צללי ערב, ודניאל עובר בין האשרות עם יואח, והנה עדת אנשים נאספים סביב במת יער, ואיש אחד, לבוש מעיל, עומד על ראש גבעה ונושא מדברותיו.

– אסורה נא ואראה: מה ההמון הזה, ומי האיש המדבר, ומה דברו – אמר דניאל.

– האיש הזה – עודד, נביא לה', היושב בשומרון – ענהו יואח – הוא עודד, אשר העיר את בני אפרים להשיב שבות יהודה.

והנה דבריו נשמעים לאמר:

"פנו אלי, כל עולי בית-אל, עם סכל ואין לב! הן אל אחד הוציא עם אחד ממצרים, וזרע יעקב היה לאביר יעקב, בנים מגודלים כנטעים בעדן גן אלהים, ומשה בחירו נוהג בם; מפניהם נבהלו אבירי עמים, וישראל היה נורא למלכי ארץ, כי היה גוי אחד, אשר לו תורה אחת ומשפט אחד. ומי הפריד בין אחים, שבטי יה? הלא הוא ירבעם הנרגן, אשר הפריד אלוף משארית נחלתו, את בית דוד מיתר שבטי ישראל, ויפוצץ זרע יעקב בשני העגלים, אשר העמיד בבית-אל ובדן, וחטאת ירבעם כתובה בצפורן שמיר על קרנות מזבחותיהם! פרץ אחד פרץ ירבעם בעם, ופרצות עתה תצאנה כל משפחות יהודה וישראל אשה נגדה, כי אלה מקטרות לאלהי ארם, ואלה לבעלים ולעשתרות ולכל אלהים חדשים מקרוב באו ואשר יצרום יוצרי פסל, בעבור עליהם רוח עועים. ואם יעמוד משה ושמואל ושאלו: איה העדר הנתן לנו? וענו השמים והארץ ואמרו: העדר ההוא נפוץ, כי רועים רבים הפיצום ויפוצצום וינפצום, כי קמו נביאים רבים, ויציצו כהנים כראש על תלמי שדי, – נביאים פוחזים, מתנבאים תרמית לבם, וכהנים חומסי תורה, הרודים על ידיהם, כלם סוחרים אל ארץ ורוכלים בנפש אדם, חבלים יחלקו באפם, חבל אחד להחיות ושני חבלים להמית. הן יקים ה' תמיד נביא לעם, קול שופר הוא להריע אל תפוצות יהודה וישראל ולהגיד למו, כי דרכם זה כסל למו וכי חלק לבם, עתה יאשמו. מי יתן ושפתי כהן ישמרו את הדעת הזאת ויורו לעם להחזיק במעוז אחד, נחלת אבותיהם, כי זה כחם וראשית אונם, בהתלכדם יחד, ובכחם זה תרום ידם על צריהם; אך נביאיכם אתם מהבילים אתכם בהבלי נכר ומתעים תמימי דרך במשאות שוא ומדוחים, למען ספות אולת על אולת ותפל על תפל, כי באלה שמן חלקם; והכהנים יורו כל נפתל ועקש, כי על תעתועי העם יחיו. וירא אפרים, כי מוסדי ארצו ירגזו, ויבקש מעוז מאויב וישת ידו עם ארם להכות את אחיהם בני יהודה חרם, וארם מעוזם היה עתה לבושת, כי הנה ראש ארם – דמשק – מוסר מעיר, כי את כל חוסן העיר וכל יגיעה ויקרה לקח תגלת פלאסר מלך אשור, את עמה הגלה קירה, ואת רצין מלכה, בעל בריתכם, המית. וירא אפרים את חליו, כי כשבלול תמס יהלוך, וידרוש בית-אל, ויתעוהו נביאיו הפוחזים בדרך חלקלקות, דרך אשור, ובדרך חתחתים ואפלה, דרך מצרים, ויהי הושע בן אלה למס עובד למלך אשור. אך על יין וכחש יחיה אפרים, כי נכנע מלך ישראל מפני מלך אשור, ומצרים נתן יד בסתר להושיעו ברכב ובסוסים, ובשם אלהיו לא הזכיר, כי אפרים תמיד כיונה פותה, נפתה אל כל אשר ישאהו רוח שקר, אשר צרר אותו בכנפיו; מצרים קראו, אשור הלכו, ותַּחַש על מרמה רגלו. הוי, פוסחים על שתי הסעיפים!

“לכו שמעו, סוררים! הן חגכם נהפך לחגא ומשושכם לקינה. בשחר נדמה מלך ישראל, כי קשר מצא בו מלך אשור ויאסרהו בכלא. שלחו שומרון וראו והבינו לאחריתכם: ככה עשה לכם בית-אל! ככה עוללו לכם נביאיכם הפוחזים! הלא תבושו מזבחיכם, תחפרו מאשרותיכם! מלך אשור ראה כחש אפרים, הפר ברית שלום, וכל מבטכם עתה מצרים; אך גם בתחפנחס חשך היום, וגם מאת סוא מלכם, מבטכם, יצאו ציריכם וידיהם על ראשם. אפרים כקיר נטוי וסער מצפון יפילהו למשואות נצח, ומקדשי בית-אל – יניעם בחילו, ונגדעו קרנות מזבח בית-אל, כאשר דבר עליו הנביא בימי ירבעם. לכן התאוששו, זרע יעקב ופליטת בית ישראל, התחברו והתלכדו יחד ושובו אל ה‘, בטרם יתנגפו רגליכם על הרי נשף. כי קול נהי נשמע משומרון: בושנו מאד, כי מלכנו אסור בכלא, לב השרים אבד. שובו וקראו אל ה’ בחזקה, אולי יחנן שארית יוסף”.

מקול, הקורא בשם ה', הקיצו שכורים, כי פחד פתאם הסיר יינם מעליהם, ויבַלע בהר הזה את פני הלוט הלוט; חדל שאון עליזים ונשף חשקם היה להם לחרדה; לא קמה רוח באיש ועל כל פנים נראתה מבוכה. עוד העם מתלחשים, זה אומר בכה וזה אומר בכה, והנה רוכבים באים משומרון ויאמרו: “נפלה, נפלה עטרת ראשנו! מלך ישראל נאסר בכלא ביד מלך אשור, ואפרים פרוע לשמצה; עתה נאמר להרים: כסונו, כי נפוץ ישראל ויהי חרפה לשכניו, ובני יהודה ילעגו לנו ויריעו”.

ויואח שאל את דניאל את אשר הוא חפץ לעשות, ויאמר לו דניאל: “על נביא בית-אל אשתומם! הלא הוא חזה לי חזות הכל כרואה ללבב, ואיך נסתם ממנו חזון עמו? נפלאת היא בעיני, אך נכספה נפשי לחזות עתה את פני רעומה ולדבר עמה פה אל פה, כי עתה קרבות לא תחפוץ עוד, הבה אראה: האהיה לחן בעיניה כדבר הנביא?”

– רק השמר לך, אדוני – ענה יואח – הן זאת ידעתי, כי תספר לך רעם גבורותיה בחיל בן רמליהו, כי זה דרכה, ובשמעך על דבר הרג הרוגיך, אל תתגעש, פן יעלה עשן באפך ונבעו מצפוניך, ונשאת עון כַחשך; ועתה הבה נלכה, ודע לך, כי אין מפלט לך מזה, כי אורבים שׂמה רעומה לכל הליכותיך. לכן השכילה, אדוני, וחוסה גם עלי".

ודניאל אמר: “השקט, ידידי, כי לא אעשה מדחה, כי ה' יהיה עם פי ויכונן צעדי”.

כן דבר דניאל וילכו יחדיו.

ורעומה היתה נכונה לקראת קטורה אמה, הנה הן מתהלכות בין השיחים. שם פתחה קטורה פיה ותען ותאמר: “הלא עיניך, בתי, הרואות כי רבה המהומה באפרים, ומי יודע, אולי עוד מעט תמוט ארצנו, ולא טוב עתה לאשה לשבת בדד. אנכי מצאתי לי מחסה עוז בצל זמרי אישי, ולך, בתי, עגמה נפשי, כי כל חלק ונחלה אין לך בבית זכרי אביך, איש עברתי. הן אנכי מכרתי את עדה בת שמיר לבן-משק ביתו ואַת עשי דבריך בערמה, והיתה לך עדה מוצא לכסף, כי מרים מכחה תשחד בעד אחותה; וגם על אליפלט, העלם הגבור, תפרשי רשתך ועלה במצודתך, למען תשיתי כופר גם על נפשו, כי פדה תפדהו מרים בכל הון, באהבתה אותו כבן בטנה; וכאשר תצברי לך הון, אז תבחרי דרכך עמו לקרבו אליך או להרחיקו”.

– מי יתן ידעתי ואמצאהו, – ענתה רעומה באנחה – כי עתה לא אעזבהו עוד, אך מה אעשה עתה לעמיהוד לשית כופר נפשו? האשים עליו משמר? התאמין יהושבע, כי דניאל הוא?

– אכן תאמין יהושבע, – ענתה קטורה – כי מרחוק ראתה אבישג את הנער ותאמר: אין זה כי אם דניאל, כי יודעת היא את בן עזריקם נגיד הבית, ואנכי שמחתי לדבריה, אמרתי בלבי: מי יתן והיה זה דניאל, אך לא נתתי את אבישג לגשת אליו, פן תראה שגיאתה.

רעומה נפעמה, בשמעה זאת, ותאמר: “הן יואח היה נער עזריקם ונושא כליו, והוא אמר לי, כי, אמנם, מראה העלם כדניאל מרחוק, אך לא כן הוא מקרוב; ואולם עוד אנסה דבר עמו ואדעה, ואם אראה, כי דבקה נפשו אחרי, וגנבתי את לבו והטיתיו לחפצי; הוא יביא לי כסף כפר פדיון נפשו, ואחרי כן גם אל אליפלט מקוראך, כי אליו תשוקתי”.

– הגם לדניאל תגידי כזאת? – שאלה קטורה – ומה ימריצהו כי יבקש וימצא לך את אליפלט? ראי, ביתי, כי לא יתכן דרכך זה.

– הניחי לי, אמי – ענתה רעומה – הניחי לבתך, אשר צדיה ורמיה לא זרה לה; הן עמיהוד או דניאל נמשך אחרי, החנם ערב לבו לערוך קרב עמדי? הלא תקותו תרהיבהו בנפשו עוז לשום נפשו בכפו; אותו אשלח אל שולמית להסיר לבה מאליפלט, אשר בחרתי לי. דניאל מקוראה יוליך את שולמית שולל בתצקות שוא, כי העלם הזה שוגה באהבתי, ונכזבה אחרי כן תוחלתו ממני, בהיותי לאליפלט, ונכזבה גם תוחלת שולמית ממנו, כי אם תאבה ואם תמאן תהיה לצדקיהו, ולדניאל אתן את עדה בת שמיר, אם לא תפדה אותה מרים.

– בתי – ענתה קטורה – זכרי-נא, כי כל חלק ונחלה אין לך עם אביך האכזרי, ואם לא תמצאהו ידי או יד זמרי, אישי, מה תקותך? ואַת, בתי, הסתירי-נא אגודתנו ומגמת פנינו מצרימה, ואל תפני אל יצר לבבך, כי אם אל הבצע, כי היא ראשית תבונה בעת הרעה הזאת, במוט ארץ אפרים. לכן זאת עצתי: את צדקיהו שימי כאורב לחפצי-בה אשת עברתי, הנה היא עתה בגלעד דורשת ברופאים – וביום צאתה מגלעד ושלחת את צדקיהו ואת בן הכושי ההולך לרגלי – גם הוא ערום כנחש, ומאופל ומחושך עיניו תראינה – ונלוה להם אחד מחבר כהני בית-אל, ואחרי בצעם מעשיהם בחפצי-בה, והלכו חרש ירושלימה לבצע חפצי בשמיר, אשר רבת צררני בנעורי, ואחרי כן יעלה עמרי ירושלימה לדבר על לב שרי המלוכה לפדות את דניאל מקוראך ברב כופר, ואת מרים ימשוך אל ארץ אפרים בחבלי השוא. באמרו לה, כי עוזיאל אישה מחמל נפשה מסתתר שם; ומי יתן ונפלה היא בידך, כי עתה תתן את כל הון ביתה בעד נפשה.

– הרפי-נא, אמי – ענתה רעומה, בנשאה עיניה ובשלחה אצבע – הרפי-נא, כי הנה יואח ודניאל באים. לכן קראי אַת ליואח נערי והרחיקי ללכת עמו, ואנכי אדבר עם דניאל. ראשית עלילות תהיה עתה לי ראשית דברי עמו, וחפץ שתינו בידו יצלח.

עודנה מדברת ודניאל ויואח נגשו, ויאמר דניאל אל רעומה: “הנני נכון לקראתך, שרתי העדינה, צוי-נא, גברתי, כי סר אני למשמעתך, צוי לשבט או לחסד”.

וקטורה הניפה ידה ליואח ותאמר לו: “לכה אתה עמדי”.

וילך יואח עם קטורה, ודניאל נותר עם רעומה, אשר עמדה ותתבונן בו מספר רגעים, ואחרי כן פתחה פיה בחן ותאמר: “האומנם חפץ אתה קרבות עמדי? לא כן אנכי עמך, כי חפצה אני קרבתך, ומה תענה על זאת, ידידי?”

ודניאל השתומם על דבריה משנה שממון, בזכרו את דבר הנביא אליו, ורוח אמונת שוא החלה לפעמו; ויבט אל פני רעומה בתמהון, ויען וימאר: “כמצחקת אַת בעיני, רעומה שרתי היפה, ואם לא, אפוא, מה תחזי בי, כי תשיתי אלי לבך? הלא את השיבות פני שרי אפרים, בחורי חמד, בני אדירי עם, ובמה מצא עבדך חן בעיניך, אני הדל באלפי יהודה? אין זאת כי אם מצחקת את, שרתי”.

ורעומה הניעה ראשה בחן, ותען ותאמר: "הלא עיניך ראו היום, כי סבבוני אדירי עם, שרי אפרים. סיבב שתו עלי וישיחוני נעימות, וירוממוני ויאדירוני, ואני ידעתי מתי שוא, אשר יביעו יתאמרו, בחלקות ישיתו לשונם, חלקו מחמאות פיהם, ולבם טפש כחלב וצפון משכל, על כן לא תרומם אותי תהלתם. אבירי בשן אלה שמו מועקה במתני כל היום; אך דבר עודד שלח רזון בנפשם, וישובו על עקב בשתם לבתיהם, ואנכי השיבותי אל לבי, חשבתי דרכם, מאסתי שרי אפרים, שנאתי המונם, שאונם וגאונם, כי הבל המה יחד, ובעת פקודתם אבד לבם, צר כחם וכל גאותם מאפע. האבחר אני בתעלוליהם? אמרתי אני בלבי, הלא טוב מהם איש צר ומצוק, איש נכאה לב, אשר תלאותיו צרפוהו בכור עוני; על כן נדיבות יעצתי לשום שפלים למרום, לרומם את בחירי, רצתה נפשי בו, מסתר המדרגה; אם צר לו, אנכי ארחיב לבו, אטעהו שורק בהיכלי תענוגי וישגשג לפני, אגדיל לעשות עמו וכארז בלבנון ישגה, ופריו יהיה לי ברכה, תודה ואהבת עולם, בזכרו תמיד, כי אני רוממתי קרנו, השבעתי נפש שוקקה ונפש דאבה מלאתי.

בהגיגי זאת עלה זכרך על לבי, כי אותך חזיתי מוזר לעמך, עם עמורה, אשר השליך כזית נצתך, הנחילוך צורריך ירחי שוא; אני ידעתי שאתך בחיקך מכאובים רבים, כי אתה עמל וכעס תביט, תחרוק שן ותמס בקרבך בראותך, כי משנאיך נשאו ראש, ואין לאל ידך להשיב גמול על גאים, אשר שלחוך אל גיא צלמות ויאמרו למחות את זכרך מתחת השמים, ובצרות לבבך כי תקפוך דרשת בנביא בית-אל, החוזה חזות הכל, ויגד לך דרכך. התאושש-נא, ידידי, משנאיך כתבו אותך ערירי, והנך כתוב עמי לחיים; הם דמו להביא בעצמותיך רצח, ואני אחליץ עצמותיך, כי אחר כבוד אקחך, וחשבתי כל אנחתך, ובחרתיך מעוני והרימותיך מן העפר על הר נשפה לעין רואים, ורואיך אליך ישאו ראש, ועדיך יתבוננו ואמרו: ‘ראו-נא מטע ידי רעומה להתפאר, הלא היא השפילה עינים רמות, וכל הבא לקחת אותה בכחו ובעוצם ידו, שב ממנה נכלם או נפשו לא חִיה; הלא היא אשר משאתה חַתו כבירי כח, חפצי קרבות עמה, ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם, ותבחר באשר רצתה נפשה’. אך למה אחבירה עליך במלין, ידידי, להגיד לך דברי גבורותי וחין ערכי, כמטיבה דרכה לבקש את האהבה מעלם מסכן, ואזניך הלא שמעו את שמעי ולא נכחד עצמי ממך, כי שמיר ושית אני במלחמה. הלא שמעת את אשר עשיתי במלחמת פקח בן רמליהו על יהודה עם עברתך: שם הפיצותי לבאים, בני אלופי יהודה, עושקי דלים ורוצצי אביונים; שכלתים מאדם, זריתים כמוץ ברוח משפט וברוח בער, כי חרב נוקמת הייתי לאביוני אדם; גם את נקמתך, ידידי, נקמתי בלי דעת: הלא אתה הגדת לאמי את אשר עשו לך שרי יהודה, ועזריקם נגיד הבית בראשם. התפאר עלי, ידידי, כי עיני ראו נקמתך ממנו בעת אשר סחבו אנשי חילנו את נבלתו ואת נבלת אלקנה משנה המלך, חללי חרב אבי, ויריעו צבאות אפרים ויקראו עליהם: הידד! הידד!"

ולב דניאל, אשר נמס כדונג מנופת אמריה, בדברה אליו ידידות, – לב דניאל התעורר על דבריה האחרונים, בשמעו אחרית אביו – וחמת נקמה היתה לסער מתחולל בקרבו, אך זכר את דרכו ואת מגמת פניו, ויתאפק בכל מאמצי כח, וידבר אל רעומה בערמה לאמר: “מי מלל לי, כי רעומה רבת החן והאיומה תהיה לי כיונה תמה, הומיה לנפש תדרשנה? המעט ממני כי תאהביני נדבה, ולבך מתעורר עוד להשיב נקם לצרי, ומה אשיב לך, עדינה, על אהבתך הנפלאה?”

– נפלאת לי אהבתך, – אנתה רעומה – כי אם מסכן אתה, הלא כדמות בני אלופים עשך ה'. האומנם תארך כתאר דניאל בן עזריקם? כן הגידה לי אמי על פי דבריך. לכן דניאל אקרא לך מעתה, אכבדך כבן אלוף, ואחמול עליך, בזכרי את אשר עוללו לך שרי עמך, כי רבות צררוך, ויעציבוך וימררוך, וירדפוך זרים ארורים על לא חמס בכפך. ארור אפם כי עז וגאותם כי קשתה, אך אנכי השיבותי גמול על גאים וידעו את ידי, ואותך רוממתי כבן שרים. לכן שמעה, דניאל מקוראי, ארחמך, אהבתיך נדבה, ובאהבתי אותך מאד, הנני לאהבה את שאהבה נפשך, ואם ראית אחת בבנות אפרים ותבחר בה, הביאה אותה אלי ואהבתיה כאחות לי והלבשתיה שני עם עדנים. ועתה, ידידי, מה אשאל מעמך? לא כתם אופיר ולא עדי עדיים לצוארי אשאל מעמך, כי אתה לי מחרוץ נבחר, דניאל אקרא לך למען הנחילך הון עזריקם האלוף, אשר הכריע אבי בחרבו הקשה; רק אחת אשאל מעמך: היה תמים עמי ואל תעלים ממני מכל אשר אתך, כי רב טוב צפון לנו, ועתה אשמעה-נא מה בפיך.

– מה אגיד ואדבר לך, שרתי באפרים – ענה דניאל – הן קראת לי שם חדש ורוח חדשה יצקת עלי, הן מחשבותיך נפלאו ממני, גם לא אשית לב לחקרן, כי במה נחשב אני למולך? הן חפצת ותרוממיני, ותשאלי מעמי להגיד לך, אם בחרתי לי אחת בבנות אפרים; ולמה אכחד ממך דבר אמת? בהיותי בין השביה, אשר נהג רצין, בעברי דרך הגלעד, ראיתי נערה יפה-פיה ונפשי חשקה בה לפני דעתי שמה ומקומה, עד אשר באתי אל מקדשי בית-אל וכל תעלומה יצאה אור: שם העלמה שולמית, ומקומה בין החרמונים. ואחרי הגידו לי כל זאת, נשא נפשי לאשר לא פללתי, העלה לשמים שיאי באמרו, כי אַת, רעומה עדינה, חמדת צעירי אפרים, תשפילי להביט אל עבדך; ומה אוסיף דבר אחרי ראותי כי מכל החזון לא נפל דבר ארצה, ואל מי מכל בנות השרים אפנה מעתה, אחרי שמעי מפיך, עדינה, מכל החזון הזה?

– וכזאת דמיתי לשמוע מפיך – ענתה רעומה – ובשחקה אמרה לו: "היפלא בעיני כי תאהבני, ועמי לא תחפוץ כל חמדה וכל תפארת נשים? ידעתי, כי לא כראותך אז תראה עתה את שולמית, והבל יהיה יפיה בעיניך; ואולם אשלחך אליה לצודד נפשה ולהסיר לבה מאליפלט, אחד צעירי הגבורים ביהודה, אשר היא יעודה לו; אליפלט זה נפל שבי בידי, ויבך ויתחנן לי לשלחו חפשי, באמרו אלי, כי דל חלקו בחיים וידו לא תשיג די כפר פדיון נפשו, ואנכי האמנתי לו ואשלחהו בדרך טובה, והוא רמני, כי אמון הוא אצל מרים, גברת עדינה ועשירה בציון, ולו צפון חילה ואוצרותיה. לכן, דניאל מקוראי, היה נכון ללכוד את הערום הזה בערמתו, והיה לנו מוצא לכסף רב.

– הנני נכון לכל אשר תצויני, שרתי עדינה – ענה דניאל ואשר תמצא ידי לעשות, אעשה.

– אנכי אשכילך ואורך – ענתה רעומה – ובעצתי אנחה אותך, רק הסתירה אהבתנו, פן תעורר עליך קנאת אפרים; כשכוי תהיה בעיניהם, כבן עזריקם אשר נפל בידי ולא יבינו, כי שבוית נפש אני לך.

ובדברה זאת ראתה מרחוק, והנה יואח בא, ותשק לדניאל ותאמר: “ארחמך, ידיד לבבי”.

ויואח נגש אליהם ויאמר: “הנה קטורה אמך קוראה לך גברתי”.

– לכן – ענתה רעומה – לכן משמרת יהיה הנער הזה עמך.

רעומה הלכה אל אמה, ודניאל נשאר משמים. ויאמר לו יואח: “הלא אשר קוית, אדוני, מצאת ודרכיך יחילו”.

– הן מצאתי אשר לא בקשתי, – ענה דניאל – כי לא את רעומה בקשתי, כי אם את נתיבות בית זכרי אביה, איש חרמי, לבצע בו את אשר זמותי; את נפשו בקשתי, ואמצא את אהבת בתו; בשפתים דולקים נשקה לי, ונשיקותיה על שפתי כאש צרבת, והנני נבוך, לא אדע עוד נפשי. הה! נפשי הררי טרף ואתחלחל, והיא נגשה אלי באהבה וחן, ובלשון רכה החליקה אמריה לי, וחשקה בקרבה כלפיד יבער; וחמת נקמתי גם היא צלחה כאש מתלקחת, והני חותה עתה גחלים בחיקי, ומה יחרד לבי מדרך התהפוכות, אשר קרני. אנכי יראתי בן יכירני פה איש, על כן קדמתי להגיד לקטורה, כי תארי כתאר דניאל, ובשמו תקרא לי רעומה מעתה, התצלח כל זאת?

– בער אנכי מאיש – אנהו יואח – הלא מראש ידעת, כי הדרך, אשר בחרת לך מלאה סירים סבוכים, כמעט הצגת רגליך עליה – ותחרד.

– שמעה-נא, יואח – ענה דניאל – הלא ידעתני בשבתי בגאון שלות השקט בבית אבי, וקציעה קראה לי אז “רודף קדים”, כי שניתי את טעמי חדשים לבקרים, ולא היתה בקרבי נכונה; כעגל לא לומד הייתי בימי אורי, אך ימי חשך הורוני דעת בבית כלאי, שם זכיתי לבי. אכן, ירחי שוא ולילות עמל כתשוני במכתש צרות רבות ורעות ויסירו ממני אולת, הקשורה בלב נער, השביתו כל סיגים מקרבי, ובסור אלה מלבי, פקחתי עיני על כל הבא עלי ואתקצף ואתגעש, גם נשבעתי באפי, אם אבוא אל נחלתי עד אנקמה מעוכר ביתי, והנה באה עלמה ותסכל עצתי; אנכי חפצתי קרבתה, לא לתאוה בקשתי, כי אם לנקמה, והנה שתיהן כתומן יחד באו עלי, ולבי נחר עתה בין שני מוקדי עולם אלה. רעומה בראשית דברה עמי החליקה לי אמריה, קנתה כליותי ולבי, ובדברה ידידות, הוציאה דבה רעה ותספר אל מכאוב חללי. ולבי חלל בקרבי בשמעי, כי התעללו תעלולי אפרים בחללי ה', בבשר חסידיו, וכרצח בעצמותי התהללה רעומה לאמר: כי כמו חלב ודשן שבעה נפשה, בראותה חרפת עמי, קלון עזריקם אבי, אשר סחבו את נבלתו לעיני אנשי חילם. כחומץ על נתר היו לי דבריה, ואתגעש ואתפלץ, ותבער בי חמת נקמה, ותהי רעומה בעיני כמתלהלה, היורה זקים לבעבור נסות אותי ולבחון לבבי, אך נשקה לי לפני הפרדה ממני. הלא עודני צעיר לימים, ורעומה רבת חן, אך רגע שגיתי באהבתה, והנה קול עולה באזני, קול דמי אבי, הצועקים אלי מן האדמה לאמר: החית כפירה תמלא? הלא אביה העביר חית אביך בשלח. התראה חיים עם האשה, אשר תזכירך מות יולדך לרגעים? הקול הזה כקול רעם פורק נפשי ומשבר עצמותי; גם אהבתה לא זכה בעיני, כי מה תחזה רעומה בי, כי תבחרני מכל צעירי אפרים? אין זאת כי אם דבר לָאט עמה, וכל חשך טמון לצפוניה, ותבחר בי להיות בידה ככלי חמס, הה! ככלי אובד. ראה-נא כי באתי במצודה, נוקשתי בעצתי, דרכי – סירים סבוכים ומה אמולה לבּתי! ומה תענה על כל אלה?

– עבדך אני ומה אחוה לך דעתי? – ענה יואח – אכן, מצאת חן בעיני רעומה בתפארת בחורים, אשר תהיה מגן לך משוד עריצים ומחמת פריצים. דע לך, אדוני, כי שבתך בתוך אנשי דמים ומרמה, השואפים להשחית ולבלע נפשות בעבור הבצע. כן שמעו אזני: קטורה וחבר כהנים מתלחשים על אשה אחת ושמה חפצי-בה, הנה הם זוממים לקחת נפשה, בשובה מן הגלעד לביתה, והאשה, הלקוחה למות, יושבת עתה לבטח ולא תדע, כי חבר הכהנים יוצרים עליה רעה. ובכל זאת אל ירך לבבך, אדוני, כל עוד רעומה אוהבת אותך. לכן בחלקות תשית לה, וה' ישמור רגלך מלכד.

– השקט, יואח – ענהו דניאל – אנכי אפלס מעגלי רגלי ולבי אשית ללכוד ערומים בערמם.

טז

וזמרי שלח את צדקיהו לפניו הגלעדה להעביר קול, כי נפל דניאל שבוי בידי רעומה, למען יבואו הדברים באזני יהושבע, והוא וקטורה אשתו החדשה ורעומה בתה, גם עמרי, דניאל ויואח נותרו בבית-אל. שם נועץ זמרי עם נתניה כהן בית-אל על כל אשר לו לעשות במצרים, לקומם הריסות אפרים, כן נועצו אף נוסדו יחד על יהודה לצרור לה.

ויהי מקץ ירח ימים, וצדקיהו שב מגלעד, ויאמר: “אנכי העברתי קול, כי נפל דניאל שבי ביד רעומה, וכבוא השמועה לאזני יהושבע, ויפג לבה, ותשלח לקרא לי ותחקרני, ואנכי הייתי כממאן להוציא דבה רעה, כירא וחרד מחבר כהני בית-אל ומחמת נביאם, אשר חזה עלי חזות קשה, וגערתו מלאתי, כי כשונא בית-אל אני בעיניה. ותפצר בי ללכת בית-אל ולשאל את פי דניאל: היועיל לו כופר, אם תוכל לראות פניו?”

ותאמר אליו קטורה: “שובה והגידה ליהושבע בשמי, כי נשאתי פניהם, וראה תראה את דניאל מרחוק וברב כופר תפדהו”.

ורעומה דברה אל צדקיהו בסתר לאמר: “הלא דניאל שוגה באהבתי וברצוני אטהו לכל אשר אחפוץ, לכן הגידה ליהושבע, כי לא ברב כופר לבד תפדה את דניאל, כי אם בהביאה לי תמורתו גם את אליפלט נוסף על כופר נפש דניאל; כאשר תבצע, צדקיהו, דברי, והשלמתי חפצך גם אני, בהביאי לך את שולמית משאת נפשך”.

וצדקיהו נאנח במרירות וימאר: “אך שוא לך, עדינה, להשלות נפשי בתקות שוא, כי זאת העלמה שולמית בת מרום עם הארץ היא, בת אלקנה משנה המלך, אשר ילדה לו אשת החברוני. מפי אבישג נגלה זאת לי”.

– השקט, אל תירא, – ענתהו רעומה – כי גם לי נגלה סוד, צפון הוא עמדי, ובדבר שפתי ארומם קרנך, אעלה שיאך אל מרום עם הארץ, וידעת כי לא נופל אתה משולמית. הן יעודה היא לאליפלט על פי יהושבע, ושוגה היא באהבת העלם, אשר ראתה בשביה, אך העלם הזה שוגה באהבתי, הנפלאה לו, ועל פיו אסיר לבה מאליפלט, ולך תהיה. אנכי אערבנה, ומידי תבקשנה, רק היה תמים עמי. ועשה דבריך בהשכל ובדעת, לבל תעשה מדחה.

– ערום אנכי כנחש, – ענה צדקיהו – כי גם את לבבך, עדינה, בחנתי, כי אל אליפלט תשוקתך ולא אל הנער המסכן, אשר שם דניאל נקרא עליו, וערבון הוא עמך להביא לך את אליפלט תמורתו ונוסף על כופר פדיון נפשו. לכן הנני להשלים חפצך, עדינה, ופתיתי את יהושבע לשלוח רצים קלים אל אליפלט להשיבו מדמשק, ואַת תשכילי לעשות לטוב לי, והנני ממהר לשוב הגלעדה.

ודניאל לא ידע את זמרי והליכותיו עם קטורה, וישב בבית אחד כהני בית-אל, וזמרי וקטורה שמו לדרך מצרים פעמיהם, ועמרי ורעומה הלכו לשלחם עד גבול צידון, שם נועץ זמרי עם עמרי וישימהו תחתיו לפקיד ולמנהל לחבר הכהנים, הסוחרים אל ארץ, וקטורה הפקידתהו על רעומה בתה לנחות אותה בעצתו, ותצוהו לשית כופר רב על עדה בת שמיר, איש עברתה, ועל דניאל מקוראה, ולשים אורבים לאליפלט בגלעד על רחוב שער דמשק, ובאחרית דבריה אמרה לו לאמר: “אל תנקה, עמרי, את חפצי-בה אשת עברתי, ועל מרים אשת חרמי תפרוש רשתך, ומשכת אותה בחבלי השוא אל ארץ אפרים, באמרך כי עוזיאל אישה מסתתר שם; הלא תזכור את האותות, אשר תתן לה; ידעתי, כי תאמין מרים לקול האותות האלה. ומי יתננה בידך ונתנה כל חילה ואוצרותיה בעד נפשה”.

לכו לבטח דרככם – ענה עמרי – ושמחי לב תשובו אלינו.

וישקו איש את רעהו ואשה רעותה ויתפרדו, בעשירי באחד לחדש.

ורעומה ועמרי עם דניאל ויואח שבו לבית-אל ויוחילו שם חמשה עשר יום, ובראותם כי לא שב צדקיהו, ויעלו הגלעדה, ובעצת עמרי העבירה רעומה את דניאל מקוראה לפני משכן יהושבע, ותהי המהומה גדולה במעונתה. ותלך יהושבע אל רעומה להתחנן לה על נפש דניאל, ותאמר לה רעומה: “הן חפץ הנער קרבות עמדי, אף נפל שדוד, ונפשו עתה בידי, ולא אשיבהו כי אם ברב כופר ובנפש אליפלט, אשר תביאי לי תמורתו”.

ותאמר לה יהושבע: “הן שלחתי רצים אל המלך, וגם לאליפלט שלחתי להשיבו הלום מדמשק, ומה אעשה, אם לא יאבה לבוא הלום?”

אז – ענתה רעומה – אז כל הון עזריקם, אבי דניאל, תתני כופר נפש בנו.

כן נדברו יהושבע ורעומה, ודניאל היה עצור בחדר המטרה, ואחרי צאת יהושבע אמר לה דניאל בערמה: “האומנם תמירי אותי, רעומה היפה, בכופר נפש? האראה עוד אור וחיים בלעדיך אחרי ראותי פניך?”

– השקט, ידידי, – ענתהו רעומה – כי לי אתה, לא ארפך ולא אעזבך, והנני לנסותך הפעם, בשלחי אותך עם יואח אל שולמית להוליכה שולל ולדעת צפונותיה, כי אולי ערם תערים יהושבע, והעצה, היעוצה מעמי, לתפוש גם את אליפלט. כי מרים מכחה תשחד בעדו, ורב כופר נמצא ונמלא ביתנו הון, או אז נתעלס באהבים בשפע כל טוב.

– הנני, יפה ועדינה, לכל אשר תשלחיני – ענה דניאל.

בעשרים וחמשה לחדש העשירי, כאשר יפוח היום, ודניאל ויואח נערו הגיעו אל החרמונים ויפגעו בהלך וישאלוהו לחברוני ולשִכנו, ויאמר ההלך: “מן ארם ינחני ה' אל ארצי יהודה, כי מגאולי ה' אני; הלחם, אשר היה עמדי, אזל מכלי, ונפשי עיפה מאד לזלעפות רעב ואתנהלה לאטי, עד בואי אל בית החברוני, נוה הצדק, ולו בת יפה פרי תאר, וכיפיה כן צדקתה, כי ברוח נדיבה ובשפתי חן ואמרי נעם אספה אותי הביתה, בית מלא כל טוב, ותבריאני מראשית משמנים, ואנכי ברכתיה בשם ה‘, אמרתי לה: יחנך ה’ והיית עטרת תפארת לאיש כלבבך! ותתן לי העדינה נדבת ידה בכסף ובצידה לדרך ותאמר: ‘שאל מעם ה’ ושלח אלי את האיש אשר כלבבי'. ועל זאת אתפלל כל הדרך. הנני ממהר לרוץ ארח לשוב אל אשתי וצאצאי, אך אורה אתכם הדרך לבוא אל נוה הצדק: בלכתכם מזה תלכו דרך ישרה, ועברתם ראש אמנה, אז תעטפו ימין והלכתם בדרך ישרה עד בואכם אל נאות החברוני”.

ולב דניאל עלץ מאד בבשורת ההלך ויברכהו וילך. והוא ויואח שמרו את הדרך, אשר התוה להם ההלך, עד הגיעם אל ראש אמנה, מקום משכן עוזיאל. שם נוכח יואח עם דניאל ויאמר לנטות משם שמאל, באשר הוא ימין ההולך מאות החברוני, ודניאל אמר לעטוף ימין כדבר ההלך; והנה זה אומר בכה וזה אומר בכה, ויאמר דניאל: “לכן זה יהיה לי האות, הבדרך אמת נחני ה' אם לא: אנכי אימינה, ואתה בקש נתיבות בית החברוני על שמאל, והיה אם אבוא אני אל מחוז חפצי, וידעתי כי הצליח ה' דרכי, ואם אין, וידעתי כי נסתרה דרכי מה'. לכן לך, יואח, דרך שמאל, הציבה לך ציונים דרך הלכתָּ, וכן אעשה גם אני”.

היום רד מאד כאשר נפרד דניאל מעל יואח נערו, וילך בדרך אשר אחז, וצורים וסלעי מגור עוו נתיבותיו, וכאשר הרחיק ללכת, ויתע בסבך עצים עבותים, אשר סגרו עליו הדרך. היום פנה, נטו צללי ערב, ונאות החברוני לא נודעו; השמש באה ומחשכי היער הפילו עליו אימתה ופחד, וינחם מדרכו אשר בחר לו ויאמר אל לבו: “כרוח רעה התעוררה בקרבי חמת נקמה, והיא תוליכני שולל למן היום, אשר נקרא לי דרור. את רעי החולה עזבתי על ערש דוי, אז אמרתי: אדרשה בית-אל, אשאל בנביא. ויזהירני מלכת בדרך הזה, ואנכי אמרתי נואש ואלך בדרך לבי, והנני עתה בודד במקום נשכח מני רגל, מבלי מצא לי מוצא”. זאת דבר, ועצמותיו רחפו ואימת מות נפלה עליו, בשומו אל לבו פחד לבנון וחיתו, ותהי העצה היעוצה לו לבחור בעצים עץ רם הקומה ולעלות עליו. ויפן כה וכה וירא ברוש רענן ויעל עליו בכל מאמצי כח, ויכונן עליו מושבו, וישם ענפיו רכובו. שם ראה והנה השמש, אשר חשך במחשכי היער, עודנו בא לפאת ים, ומרחוק ראה ראש צור ולא ידע, הראש אמנה הוא, אם ראש שניר וחרמון? וקרני השמש הבא הזהירו עוד בשארית אורן על ראשי העצים רמי הקומה, ועד ארגיעה היה נגהן, והחושך כסה ארץ, ויהי לילה, ותרמוש כל חיתו יער, וישאגו כפירים לטרף, וינהמו אריות ונמרים, ויצוחו כל בעלי כנף מורדי אור. דניאל הקשיב קשב איום ונורא, סמר בשרו מפחד, ועצמותיו מלאו חלחלה, ויקרא אל ה' ויאמר: “האל, הפודה אותי משבי ארם! פדני הלילה הזה ממהומת מות ושגבני מפריצי חיות, שלח עזרתי מציון או מבית-אל, מן המקום, אשר אתה שוכן בו, כי תם אני, לא אדע, איה מקום כבודך; אכן, כבודך מלאה הארץ, לכן שלח לי עזרי מאשר תשלח והעמידני”.

כן קרא דניאל אל אלהים עד חצות ליל, ונפשו עיפה לתנומה, ויקח האזור אשר במתניו, ויקשור את קצהו האחד בגזע העץ ואת קצהו השני – מתחת מתניו, ובכל זאת התנודד לרגעים ויתחלחל, ושמלותיו רטבו מטל חרמון, המכסה כעב הר וכל עץ בו. ובחלומו והנה כפירה לוחמת רגליו ושואפת לטרפו, והוא קורא אל ה' מאימת מות, והנה זקן עוטה מעיל נגד אליו ויאמר: “קרא לה' השוכן בציון, כי הוא יצילך משני כפירים ומחלקת לשון נכריה, אמריה החליקה לטרוף נפשך; עלה בראש צורי היעלים, שם ערוכה ושמורה לך יעלת חן, מראש צורים תראנה”.

– אמן, כן יאמר ה‘! – ענה דניאל בהתעוררו, ובפקחו עיניו פנה למעלה,הביט אל השמים, והנה עב טל בעד כוכבים יחתום. ולא נתן עוד דניאל לעפעפיו תנומה עד אשר נשמע קול צפרים, בעלי כנף מעירי שחר. אז נשא רגליו, וילך ויגשש כעור, ומסלות הצור בלבבו, ולא יפחד, כי יבטח בדברי החלום. ובהגיעו אל הצור, עלה בו על ידיו ורגליו, ויגשש תמיד, כי לא ראה מאומה, ובהגיעו עד חציו, ירא לעלות עוד בראותו, כי הצור עולה כקיר זקוף. שם הוחיל עד בוש, כי אמר: יצא השמש ונפוץ הטל, אז אמצא נתיבותי. עודנו מצפה בכליון עינים לצאת השמש, והנה קול באזניו, קול ערב, קורא אל ה’ מתחת רגל הצור בדברים האלה:

“אליך ה‘, יוצר רוחי בקרבי, אליך, רוכב בערבות, אקרא בעלותי על ערש יצועי ובקומי; לך, יוצר הרים ובורא רוח, נותן מטר ומוריד הטל, לך נפשי הומיה כיונה מסתר המדרגה, כי מי לי בלעדיך בשמים ובארץ? יחיד אתה לי ובידך אפקיד יחידתי; הלא בידך עתותי, עת ילדותי וימי נעורי, כטל משכים היתה לי עת ילדותי, אז לא ראיתי דבר לאשורו, לאיש אמי אמרתי: אבי אתה, אמי נאספה ואתנחם באבי אחריה. באו ימי הנעורים ויעירו ויעוררו את האהבה; לא אנכי העירותיה, כי אם חמלתי הולידה אף הצמיחה, כי עלם יפה עינים ראיתי בשביה ורחמי נכמרו עליו, ודמעותי כרביבים הצמיחו אהבתו בלבי. הן עת דודים הגיעה לי, ואהבתי בראה לי לב טהור, יצרה חזיונות קודש בקרבי; אהבתי את בחירי, ובקודש חזיתיו תמיד במראות הלילה. גם אלה הלא מידך ה’ היו לי, והנה אשה כבודה באה מציון, יהושבע הגבירה, אשה עצובת רוח, מקוננת על אישה, ותחדש בי אבל חדש, כי מרי שיחה הכשיל עליה לשונה, דבר מר שלחה בי, נפל כחץ פתאם בלבי ואתעלף. פקחתי עיני, והנה מוזרה אני לאשר גדלני כאָב; פניתי על ימין ועל שמאל, והנה שכולה וגלמודה אני, כי אבי ואמי עזבוני יחד, ואני יתומה עזובה לנפשי. דלותי מאד, ומה כל נחמתי? הלא אתה, ה' אלהי, כי אתה אבי יתומים ודין אלמנות, לכן בך חסיה נפשי, אלהי חסדי, בך אבטח, כי תשמע תפלתי ונתת לי רחמים, אשר ארחם גם אני על נכאי לב, ונפש נענה אשביע. הן נאותינו שמת דרך לעבור גאולים אשר פדית, כן שלחת פדות גם למחמל נפשי, ולמה השיבות רגליו מזבולנו? הן שלחה יהושבע את אמתה לבשרני, כי בא יבא אליפלט הלום, וכי דניאל, הוא מחמל נפשי, אובד ונדח בבית-אל ושבוי בידי רעומה המרשעת, ותזהירני מחרפת אדם, מצדקיהו הצופה לי. ששון ופחד השיגוני, יחד עלי התמלאון. ואתה, ה' אלהים, שמרני מבן פריץ הצופה לי ומעלם זר לי, הוכיחה-נא לאליפלט את חלקו בחיים, ואלי הביאה-נא את דניאל, אחרי הודיעך אותי את שמו. הלא אתה פדית אותו מיד עריצים, פדהו-נא עתה גם מיד רעומה, נצורת הלב, ומעם תועי לבב, המשמרים הבלי שוא. אל-נא יתעוהו מדרכיך ואל יקשיחו את לבו מיראתך; קחהו נא והביאהו הלום, והשיבותי את לבבו ליראה את שמך, ויחדו נעלה ירושלימה ונשתחוה אל היכל קדשך. אתה, אלהי קדושי, הבוחן כליות ולב, דע-נא את לבבי ויחד את לב בחירי לאהבה אותי, כי באהבתו אותי ילמד ממני לאהבה את הטוב והישר בעיניך. הביאהו-נא הלום, ויחדו נעלה אל קרית מועדך ואל דביר קדשך; שם אראה מקדשך בנוי כמו רמים, על הר אשר הראיתני בחלום חזיון ליל; שם ערב ובקר וצהרים אודך, והוספתי תמיד על כל תהלותיך, כי רחמת על יתומה עזובה ונפש דָאבה מלאת. וכרוב רחמיך פנה אל תפלת עדה, והשיבנה אל צפניה אחי מכף עריצים, שפך-נא רוח חן ורצון על קציעה אחותי, ואל אהיה למפגע לה, בבואי אליה לחדות בשמחה את פניה: תהיה היא סגולה לאליפלט בחירה, ואנכי אהיה לדניאל בחירי. גם על חפצי-בה התמה אליך אתפלל, הן שִבתה בין אנשי דמים ומרמה, האורבים לנפשה: שמר-נא רגליה ממוקשי מות. שעה-נא, אֵל למושעות, אל תפלת שולמית אמתך, וקח משאת נפשי לרצון”.

מי ימלל עליצות דניאל, בשמעו קול ידידות נפשו, הקרובה אליו, ובהקשיבו צפונות לבה, אשר הגידה לפני ה‘, אשר תשוהו לנגדה תמיד! הן תמול התפלץ בראותו, כי בערב ילין בכי על הררי טרף, הרי נשף, ולבקר והנה רנה ותפלה מפי חמדת לבבו, המתפללת עליו; בלילה שבע נדודים ואימת מות, ועתה רויה נפשו ממשמע אזניו. אז ראה עין בעין, כי מה’ מצעדי גבר כוננו, ורצון עליון בדד ינחהו אל המקום, אשר יעד אותו שמה, ויקלל בבית-אל ובנביאיו, אשר כל חזיונותיהם משאות שוא. האח! קרא בהמון לבו – הן קול חיתי ויחידתי אליך, אלהים, קורא! אודך, ה' אלהי, כי עשית עמדי אות לטובה. ובדברו זאת הביט לארץ וירעד, כי חשכו עיניו מראות מאומה, כי שכבת הטל כשפע ימים כסה את עין הארץ, וגם ראשי הארזים רמי הקומה לא נראו. ויקרא אליה מראש הצור לאמר: “הקשיבי, עדינה, לקול אליך קורא: הן תפלתך בלא שפתי מרמה, ואמרתך – אמרת אלוה צרופה משיבת נפש, ואם חסד נעוריך כחן שפתיך, תיקר-נא בעיניך נפש אובד דרך כנפש בחירך, אשר עליו תשאי רנה ותפלה. הן עב טל עוה נתיבותי, השיגני בדרך, חשכו עיני, צרו צעדי ולבי עזבני. לכן, אילוּתי, לעזרתי חושי והצילי רגלי מדחי; מהרי עלי אלי, יעלת חן”.

– ומי זה מחרף נפשו לעשות דרכו בראש צורים ובעב טל? – הרימה אליו שולמית קולה – מי זה מדלג כעופר האילים על הרי בתר? הן הנתיבות צרים ותחתיהם פערה שחת פיה; הלא ההרים הגבוהים האלה ליעלים, רק הם יעברו בם בטח, אך לא לאדם דרכו בם. ואולם הוחילה לי, כי אנכי יודעת המקומות האל; אנכי אעפיל לעלות בצורי היעלים, ואלהים ישַוה רגלי כאילות, ולא ימעדון קרסולי. עמדה-נא ואל תמוש ממקום רגליך לנטות ימין ושמאל: הני עולה אליך והוצאתיך למרחב, רק דבר-נא, כי לקולך אלך ואמצא נתיבותי.

ובדברה זאת, הרימה פעמיה לעלות כאילה שלוחה בצורי היעלים, ומסלותיה ירומון, כמו נשואה היא על כנפי שחר; פעם תלך מישרים ופעם תאחז דרך עקלתון ומעקשים, עולה היא וקוראה לרגעים: “השקט, אורח! כי הנני הולכת וקרבה לך, רק השמיעני את קולך”. ודניאל עונה אמריה לאמר: “מה יקר חסדך, עדינה, ומה נמלצו נדבות פיך, הני עומד ומצפה לך”. ודניאל כעומד על גחלים, כי ארכו לו הרגעים עד ראותו פני משאת נפשו, הערוכה בכל הגיוניו ושמורה בלבו, וילט פניו באדרתו לבלתי הבהילה לפתע פתאם.

ושולמית, בהיותה קרובה אליו, קראה: אַיךּ, אורח? – הנני, עדינה – ענה דניאל. ותגש שולמית אליו, והיא מצניעה לכת, לא שמה עיניה עליו להביט אל מראהו, כי אם להציל רגליו מדחי, ותחשבהו לאורח, אשר תפארתו כגבור לרוץ אורח, או כגבור ציד, אשר עלה פה על צורי היעלים לצוד ציד; גם האדרת גם עב טל שמו לדניאל סתר פנים, ושולמית לא הכירתהו. ותתן ידה לו ולאמר: “החזיקה-נא ביד ימיני, ואני אנהגך, אעבירך שלום בנתיבות צרים, לא עדה עליהם שחל, בארח ברגליו לא בא איש, רק עצום עיניך, פן תביט לארץ ותרעד ונמוטו פעמיך”.

את עיני עצמתי מראות כל מכשול ומוקש – ענה דניאל – עצמתי עיני, כי את תהיי לי לעינים, תהיי אור לנתיבתי, ובאורך אראה אור, ועפעפי סגורות; הן תפארתך מאירת עינים, ומנגה נגדך ינוס חשך, ואחריך תאירי נתיב. האח! דרכיך דרכי נעם, ומה טובה אַתּ למוצאך!

ולא יכול דניאל לעצור ברוחו וישק ידה לפיו בדברו זאת.

ושולמית התנודדה ותאמר: “אל-נא, אורח יקר, פן באולתך תעשה מדחה וכאין שֻפכו אשוריך; הגידה-נא לי: מאין אתה? אך פלס-נא מעגלי רגליך במקום הזה ואחר תענה; בטח בה‘, כי הוא שומר רגלי החוסים בו, והוא יעבירנו שלום. האח! ה’ שְמָרָנו, כי עברנו נתיב צר מאד, אשר מעבר מזה ומזה גיא צלמות, אך מן המעברה הזאת אין עוד מגור מסביב. אכן, החוסה בה' לא ימות לשחת. עתה הרחיבה צעדיך: הנה ברושים רעננים מעבר מזה ומזה שתו עלינו כליל צִלם, נוסף על עב טל, החזיקה בענפיהם בידך השמאלית. עתה הגידה לי: מאין אתה?”

– מעונתי בציון – ענה דניאל – ומארם ינחני ה'.

– ומסלות ציון גם בלבבי – ענתה שולמית – שם אחות לי.

–האומנם מסלות ציון בלבבך, עדינה? הבה נעלה שמה יחדו, וברצונך תנחיני ותנהליני, כי נעימות בימינך. ואשרי האיש, אשר תקרבי ותבחרי עמו חיים, כי ימינך תנחהו מישור וצדקתך תאשרהו ומאושר יהיה בארץ.

– אנכי בחרתי לי את נחלתי – ענתה שולמית באנחה – בחור מעם יהודה, אשר ראיתיו בגלעד הולך שבי לפני צר; ראיתיו – ותרדנה עיני פלגי מים, ולבי אמר לי: הנה זה בחירך, רצתה נפשך בו, זה מחמל נפשך הולך בגולה, וכן שאי לבך אל כפיך, אל אלהי ציון ושָלח לו פדות. ואנכי עשיתי כאשר הורני לבי. קראתי אל אלהים ואתפלל על מחמל נפשי; וה' שמע קולי ויקרא לו דרור. ומה ידוה לבי, בשמעי מפי שפחת יהושבע, אשת אבי, כי מחמל נפשי הוא ממרום עם הארץ, ושמו דניאל בן עזריקם נגיד הבית, ומה יושיעני והוא נשבה שנית ביד רעומה הזעומה, כאשר אספר לך אחרי בואי בצל קורתי. אך גל עיניך, אורח יקר, והשיבה לה' תודה, כי שלחני להוציאך למרחב; כן ישלח מלאכו הטוב לפני בחירי להוציאו לרויה. האח! הנה רגלינו עומדות במישור. עתה אשחרך לבוא עמי בצל קורתנו.

– הירצני אביך? – שאל דניאל, בכסותו פניו באדרתו.

– אבי מת במלחמה – ענתה שולמית באנחה – נפל בחרב זכרי גבור אפרים יחד עם בן המלך ועם עזריקם נגיד הבית, ועל מות גבורים אלה ספדה ארץ יהודה משפחות משפחות. גם אנכי מקוננת בארזים על אלקנה אבי משנה המלך, אשר חרב גאותו עתה בידי זכרי גבור עריץ.

– האלקנה משנה המלך היה אביך, עדינה? שאל דניאל בתמהון.

– כן הוא, אדוני – ענתה שולמית בענוה – אלקנה היה אבי, ואולם כבודי זה חדש עמדי, ובטרם אתימר בו, והוא גלה ממני, יחד עם אבי על עפר נָחת, הן טמון בקבר כבודי והודי בארץ נשיה. הלא ידעת את אבי בעודנו חי, כי בן ציון אתה, הלא ראית תפארת גדולתו.

– ידעתיו אף ידעני – ענה דניאל – ויוסף וילט פניו באדרתו, כי לא אבה עוד להתודע אליה, וטל וקפאון שמו לו סתר פנים, והוא רואה את פני שולמית.

– הן כל איש יהודה ויושב ירושלים ידעו את גאון אביך ואת תפארת גדולתו, ואף כי אנכי; דעי לך, היפה בנשים, כי מזרע המלוכה אני, ודם אביך יקר בעיני, ונקם אשיב לזכרי איש חרמי, כי אכלה חרבו חֵלב עמי וארצי.

– האומנם מזרע המלוכה, אדוני, אתה? אנתה שולמית בתמהון – ומה לך בודד על ההרים כטל בקר, ואיה משרתיך?

– לו היה משרתי אתי, כי עתה לא תעיתי – ענה דניאל – ולולא תעיתי, כי עתה לא שמעתי רנתך ותפלתך, ולא שלח לי ה' מורת דרך ומאירת עינים כמוך, עדינה. כי כאשר תעיתי ליל אמש, לא אוסיף עוד לתעות מדרך השכל, אחרי שמעי את דבריך כי נמלצו, נעמו מאד, כי קרוב ה' בפיך ובלבבך ואהבתו ערוכה ושמורה בהם. מבשרך אחזה אלוה, ומחן תפארתך – מפלאות אל עושה פלא; כלילת פאר אַת מנפש עד בשר, ובהביטי אליך אביט אל יוצרך, ולבי רחש דבר טוב, וכל עצמותי תאמרנה: הלא אתה ה' יצרת אילת אהבים זאת; אנכי תעיתי, ואַת היית לי מורה לצדקה.

ושולמית בושה מתהלות האורח הזה, ופניה אדמו כתולע, וכרגע התעודדה ותופע עליה נהרה, ותען ותאמר: “הלא יושב ציון אתה, שם נראה ה' בכבודו, יופיע מהיכל קדשו, על כן אשתאה ואשתומם באמרך, כי מבשרי תחזה אלוה. האומנם שכחת אותו עד כה? הישכח גבר ימינו, איש – אישון עינו? – לא כן אנכי עמדי, כי בכל לבי אודנו מעודי, ובזכרי את שמו, לבי ובשרי ירננו לו. שמעה-נא, בן ציון, ואחוה לך דעי. אך עלמה אנכי ומה אחוה לך דעת, האנכי אשכילך ואורך?”

ודניאל התאפק בכל מאמצי כח, ובשמעו מפי משאת נפשו על דבר חקר אלוה, אוה להאזין עד תבונותיה בטרם יתודע אליה, ויאמר לה: “אשמעה-נא, יעלת חן, מה בפיך על דברת אלהים, למדיני נא לקחך, למען אזכרה את היום הזה כל ימי צבאי”.

– לכן – ענתה שולמית בתומתה – לכן שמעה-נא, בן ציון, לקח עלמה יושבת יער ומקננת בארזים: אנכי מעודי אהבתי את ה‘, כי לא נטשתי תורת אמי, אשר לִמדַתני בילדותי. הלא זה דרכה עמדי בילדותי: בתתה לי מאכל תאוה, אשר אהבתי, אמרה לי: “ראי, שולמית חמדתי, הן על ידי נתן אלהים מעדנים לנפשך”. ברדת טל ומטר אמרה לי: “הן נתן אלהים מטר על הארץ, להצמיח לך, שולמית בתי, פרחים ושושנים, הלא הוא המצמיח הרים חציר גם לבהמותינו, כי הוא יתן הטוב וארצנו תתן יבולה”. כאשר זרחה השמש, ותעירני אמי ותאמר: קומי, שולמית בתי, כי שם ה’ אלהים את המאור הגדול ברקיע השמים להאיר על נאותינו". וכאשר הרעים אל בשמים, אמרה לי: “ראי-נא, שולמית בתי, הן טוב ה' לנו החוסים בו, אך נורא הוא לאשר לא ידעהו. הלא ראו עיניך, בתי, את גלעד: שם בנים שובבים, מרגיזי אל, כי לא שמעו בקול הוריהם, על כן עליהם אלהים בשמים יַרעם, והבנים הסוררים נמוגים מגערתו, ויראה ורעד יבוא בם. גם אל נערץ ה' ונאור על הררי טרף, כי יחרדו כפירים ממעונתם ואריות ונמרים מרבצם מקול ה', החוצב להבות אש, המרגיז לבנון וחיתו, ומקול רעמו יחפזון”. וכאשר גדלתי הוסיפה לי אמי לקח, ותראני מפעלות אלהים על כל מדרך כף רגל; כן הסכנתי דרכי ה' ובקר וערב אתפללה לו במקום אשר ראית. הלא הוא המצוה לנו חסדו יומם והשומר אותנו מפחד בלילות; הן שוכנים אנחנו פה בתוך לבאים, והוא שומר אותנו, וגם עדרנו שלום מפחד: הלא עיניך ראו הפעם, כי בכל מקום אשר תזכיר את שמו, והנה הוא קרוב אליך, יאמר לך: הנני, כן שלח לך עזרך על ידי. שא-נא עיניך השמימה וראה, כי הם לבושו ומאורותיהם הם עדיו. זאת היא תורת אמי, לקח הורתי; הן היא מתה ודבריה חיים בקרבי, עיני לא תשורנה עוד, אך אראנה בחזיון לבי, כי בקראי אל אלהים, והנה היא כמו נצבה חיה ושמחה לפני. ועתה, אדוני, אחרי השלימי חפצך, הבה ואקחך אל בית אמי ואל חדר הורתי, להשביע נפשך הרעבה ולהבריאך מראשית מטעמים; אל נא תמנע, אדוני, מחפצי.

השמש יצא, ואורו נגה על פני שולמית, המלאים כל חמדה, ודניאל לא יכול עוד להתאפק ולהתעלם, וישלך אדרתו מעליו, ושולמית שמה עיניה עליו, נבהלה, נחפזה, ובספקה כפיה, קראה: “אתה, אל רֳאִי! הלא את מחמל נפשי הביאות אלי, בעת קראי לך! אכן, מחמל נפשי אתה, נגינתי בלילה ורנתי בקר, ולמן היום, אשר ראיתיך בגלעד, בך הגיתי ועליך התפללתי ערב ובקר וצהרים, וה' אלהי תפלתי האזין אלי ויראני פניך בעת אשר לא פללתי לראותך. ועתה הגידה-נא לי, שאהבה נפשי, האומנם דניאל שמך ובן עזריקם נגיד הבית אתה?”

זאת דברה וזרם דמעה עבר לחייה היפות, ודניאל בכה גם הוא, ובאחזו ביד ימינה, נשא עיניו השמימה ויאמר: “ה' אלהי! בושתי להרים פני אליך, כי מפי משאת נפשי, סגולתי זאת, יסדת אמונתי, ובחן שפתיה בראה לי לב טהור ותחדש רוח נכון בקרבי, וחיתי מעתה באור תראה. שמר-נא לי, אלהים, אילת אהבים זאת והעמידנה לפני; נצר-נא לי את שולמית הנאוה והענוגה כאישון בת עין, כי תורת חסד על לשונה ומקור חיים בפיה, ובאהבתי אותה תוסיף נפשי לדבקה בך, כי אתה היוצר יחד לבותינו. הן רגע אחד נוצרה אהבתנו ביום צרתי, ולאורך ימים תנוב, ולזכרון יהיה לנו השחר הזה כל ימי צבאנו”.

ואחרי דברו זאת, חבק בזרועותיו את שולמית הנמוגה, וישק לה ויאמר: “אכן דניאל בן עזריקם אני. כבת אחד העם דמיתיך, ונפשי דבקה בך, ומה יעלוז לבי עתה, בשמעי מפיך, כי בת משנה המלך אַת. דעי, יפתי, כי כאהבתנו העזה מאד, כן עזה אהבת קציעה אחותך ואליפלט, אשר חיים וחסד עשה עמדי. אנכי ראיתיך בגלעד ביום רע, ראיתי דמעתך, וזכר תמונתך האיר תמיד אפלתי כצהרים בשבתי במחשכים; גם אַת התפללת עלי, יונתי, ולא ידעת שמי, ואלהים שמע תפלתך, ולמענך שלח לי פדות על ידי אליפלט, לכן נחלתי תהיי וחלקי בחיים. חכי-נא, יונתי, עוד מעט בסתר לבנון, שיתי כליל צלך, אל תראך עין זרים, כי לי את; לכן אתי מלבנון, אילת אהבים, אתי מלבנון תבואי, מהררי טרף וממעונות כפירים אקחך ירושלימה, בשמחה תצאי מזה ובשלום תובלי אל היכלי תענוגיך, שם אפליא חין ערכך, ארומם תפארתך, וראתך קציעה, אחותך העדינה, ושמחה בך; שם אלבישך שני עם עדנים ויסדתיך בספירים, שם תשירי לה' שיר חדש, שיר ציון, חדשים לבקרים בהיכל ה', ושפתי רננות יהלל פיך, רננות לא שערון כל בנות ציון העדינות; שם נתעלס באהבים, נרננה ונשמחה בכל ימינו, לבקרים תוסיפי לוית חן, והיית נאוה כירושלים ועטרת תפארת לראשי, ואהבתיך כאישון בת עיני, והיו כל ימיך גילת ורנן”.

ושולמית פקחה עליו את עיניה היפות, אשר האירו כעפעפי שחר ואשר התנוססו בהן דמעות גיל כאגלי טל אורות, ותבט אל פני דניאל בדברו ותאמר לו: “הן רבות יפעל אל לחוסים בו: כן הצילך מכף עריצי אדם, אף קרא לך דרור מיד רעומה האכזריה, והנך הולך עתה קוממיות; כן יפליא עמנו ה' חסדו תמיד בעיר קדשו, בשבתנו יחד שקטים ושאננים, שמחים ועליזים, מלאכי רצון וברכת ה', ככל החזון, אשר חזיתי בחלומות”.

– עוד חזון למועד – ענה דניאל – אכן, הגידי-נא לי, שאהבה נפשי, ההיתה פה אבישג שפחת יהושבע, אם הגידה לך דברים בשם גברתה?

– אבישג היתה פה – ענתה שולמית – רבות ונצורות הגידה לי, ותתן שמחה ועצבת בלבי. כל אלה אספר לך, משוש גילי, אחרי בואך בצל קורתי. ראה-נא, כי ראשך נמלא טל חרמון, גם שמלותיך רטובות, לכן הבה, אורי וישעי, לכה-נא עמדי ואקחך אל משכנותינו ואעשה לך בִּריה ומטעמים כאשר תאוה נפשך. הלא לי אתה ואני לך, ואיכה אוכל וראיתי את נפשך ריקה? ואיפה לנתּ, דניאל מחמדי?

– על ברוש רענן – ענה דניאל.

– לא איתן היה מושבך, ידידי – ענתה שולמית בשחוק – מי יתן ידעתי זאת, כי עתה לקחתיך אל מעונתי: הן אומני, איש אמי, ואשתו, גם יהושבע וצפניה אחי, עמם עתה בגלעד, ומשכנותינו עזובים עתה לי, למינקתי ולגרי ביתנו. ואנכי אעלים מהם את שמך ודרכך, והיית בעיניהם כאורח נטה ללון, והגדתי לך רבות ונצורות; ואותך, מלאכי, אשלח להציל נפשות לקוחות למות: את נפש עדה, אחות מרים, הכלואה בארמון זכרי העריץ, ואת חפצי-בה, הנכונה לצאת מגלעד, ומחוץ לעיר תשכל אותה חרב. מפי אבישג, שפחת יהושב, נודע לי הדבר; כן היא הבאישה ריח בן-פריץ בעיני, ושמו צדקיהו, אחד מחֶבר כהני בית-אל, אשר נודע לי עתה, כי בן שמיר הוא, ויתגעש ויזעף על אביו אשר עזבו, והוא נכון עתה להשחית נפשות בזעם אפו ככפיר במסתרים. לכן, ידיד לבבי, קדמה פניו, כי לולא שלחך ה' אלי, אזי עליתי הגלעדה להזהיר את חפצי-בה מרעתה, אך עתה אקוה, כי פיך יהיה כפי. הלא עוד חזון למועד, אשר נשב יחידים ביתה, האף אין זאת, משוש לבבי?

ודניאל השתומם על רוחה הנדיבה וישק לפיה, ושולמית שאלתהו שנית: מתי תקחני, ידידי, לשבת אתך לארך ימים?

– מתי? – ענה דניאל באנחה, בנשאו מרום עיניו – אכן, יש עם לבבנו להחיש היום ההוא, אך עוד קירות ברזל נצבים ביני ובינך, משאת נפשי, ואנחנו נקרא לעליון, הגומר עלינו, להרוס כל מסך מבדיל ולהביא לנו יום שמחת גילנו; ואשר אחזה לי אני, בוא יבוא למועד חודש האביב, ובראשון, באחד לחודש, אבוא הלום ולקחתיך ירושלימה והצגתיך לפני המלך, ואתחנן לו לברך את אגודתנו ולהושיבנו על נחלת אבי. וקויתי, כי לא ימנע הטוב מחפץ בן עזריקם, נגיד ביתו, ובת אלקנה משנהו. אל תפחדי ואל תרהי, אילתי, אילת אהבים, כי אתי מלבנון תבואי, ממעונות אריות ומהררי נמרים, וכנף רננים תהיי לי, משחקת לפני על גפי מרומי קרת, ובמרום ציון תרנני.

עודנו מדבר, והנה יואח נערו הולך אחרי איש חמודות. שולמית נשאה עיניה ותאמר: “הנה הבודד בא מראש אמנה. לכן הבה, ידידי, ואביאך אל משכנותי”.

ודניאל הלך אתה אל משכנות החברוני.

וכבוא שולמית אל ביתה, גלתה את אזני מינקתה, מי הוא העלם הבא אתה, ותצו את משרתי ביתה ואמהותיה לטבוח טבח ולהכין מטעמים. ולא זרו מעשיה לגרי ביתה, כי כן הסכינה בבית מנוח להביא אורחים בצל קורתם ולתת מעדנים לנפשם.

חלק שני

א

ודניאל לן בנאות מנוח, וכל גרי ביתו חשבוהו לעובר ארח אשר נטה ללון, זולתי שולמית ומינקתה הנאמנה אתה, אשר ידעו שמו ודרכו. וממחרת היום ההוא רצה דניאל לעשות דרכו, ותעצרהו שולמית עוד יומים, ואחרי שבתו עמה שלשת ימים, נפרד מאת שולמית ידידות נפשו. ויבכו שניהם, ודניאל השקיט את לבבה, ויאמר לשוב אליה שנית למועד חודש האביב, אחרי ראותו את אליפלט. ותשלחהו שולמית עד ראש אמנה ותשב לביתה.

ודניאל מהר לרוץ ארח, ויפגע במקום וירא והנה עלם אחד, בן-חיל ויפה תואר, מחלפות ראשו יורדות על כתפותיו, ופניו מלאים עלומים, ושני נערים עמו; שלשתם יחד נתנו מספוא לבעירם, וכלב עז נפש רובץ לפניהם, וכראותו איש זר נגש, חרץ לו לשונו. וישא העלם את עיניו ויקרא: “האח, ראתה עיני! האח, דניאל רעי וידידי! מאין אתה בא? הן שמץ דבריך הגידו לי הרצים, אשר שלחה לי יהושבע, וברוך ה', כי חפשי אתה לפני”.

– מאת ה' היתה זאת – ענה דניאל גם הוא – האח, אליפלט ידידי! מה יקר לי משוש דרכי, כי הקרך ה' לפני בעת אשר הגה לבי בך.

זאת דבר, ויפול על צואריו, וישקו איש את אחיו.

ויאמר לו דניאל: “עתה הגידה-נא לי, ההצליח ה' דרכך? ואנה מגמת פניך?”.

– אברך את ה', אשר נחני בדרך טובה, – ענהו אליפלט – כי את עצומים חלקתי שלל ארם, ובנכסים רבים אשובה ירושלימה לשמחת לב כל עליזי גאותי. ועתה הגידה-נא לי גם אתה את שלום מרים הכבודה, ואת שלום קציעה, משאת נפשי. הלא ידעת, אם לא שמעת; וראשית דעת אדעה-נא, מאין אתה בא ואנה מגמת פניך?

ודניאל אחז בידו ויקחהו וירחיקהו מאת הנערים, ויאמר לו: “בדרך אמת נחני ה' אל הררי שלום ואל עמק ברכה, הביאני אל מעונות אריות והררי נמרים, תעיתי בעב טל, עליתי על צורי היעלים, כי אובד דרך הייתי. והנה קול ממעמקים קורא באשמורת הבקר, קול עלמה נושאת רנה ותפלה בעד מחמל נפשה, אשר ראתה בשביה. קראתי לה להוציאני למרחב, ותעל כאילה שלוחה על ראש הצור, ותחזק ביד ימיני ותנהלני, ועב טל ואדרתי שמו לי סתר פנים. אנכי הכרתיה, כי היא יעלת החן, אשר ראיתיה ביום צרתי, בעברי דרך הגלעד, ואשר הגיתי בה ימים על שנה, ולא ידעתי שמה ומקומה ומולדתה; בנתיבות נפלאים נחני ה' ויראני משאת נפשי, ואשמע את לקחה הזך, אשר יריח ביראת ה‘; ראיתיה כאילת השחר, ומה נעמו לי נדבות פיה וצוף אמרותיה, אשר הרהיבוני. גליתי פני ואתודע לה בשמי, דניאל בן עזריקם נגיד הבית, ואהי בעיניה כמלאך שלוח לה מאת אלהי תפלתה, ותדבק נפשה בי; אף נודעה לי בשמה שולמית, בת אלקנה משנה המלך, היא אחות קציעה, ידידות נפשך. אמנם הורתה לא היתה בת שרים כיהושבע, אך לא ערכוה בנות מרום עם הארץ, כי ביראת ה’ גדלה את בתה, חמדת שעשועיה. במקום קדוש, שם לא תשכן חטאת, קנאה וחמת אדם לא ידעוהו, – שם מעון אילת אהבים, וחן, חסד, שלום, אהבה וידידות סביבותיה ירבצון; שם צמחה שולמית כראשית בכורים, אשר תבַכר עת רצון לה' ואשר יסתירנה אלהים מעינים רואות ברע, כי גם חית השדה הָשלמו לה; במקום ההוא יריח איש ביראת ה', והנפש תרחץ בנקיון במקוה טהור; שם זכיתי לבי גם אני, נהפכתי לאיש אחר, כי אם יהיה לב גבר כחלמיש צור, היא בנדבות פיה מעין תשיתהו, ודמע נדבות עיניו תטופנה. ראיתיה, בחנתיה, ולא האמנתי למראה עיני. שמעתי, כי בת אלקנה משנה המלך היא, ויעלוז לבי. שלשת ימים ישבתי עמה, ואהי כחולם וכגבר עברו יין; בכיתי, שחקתי, נשיתי עמלי והוות רעומה האיומה”.

– ידעתי קצות דבריך מפי הרצים – ענה אליפלט – ידעתי, כי נפלת שדוד לפני רעומה, אשר שתה עליך כופר רב עם נפשי, אשר תבקש תמורת נפשך. ויהושבע שלחה אלי רצים נאמנים ותזהירני מלכת בדרך גלעד, קרית פועלי און, פן אפול ברשת זו טמנה לי רעומה; ואני ידעתי, כי לא תבקש רעומה נפשי לספותה, כי אם את אהבתי היא מבקשת, ואת תשוקתה לי ראיתי במלחמה; אך יקחנה אפל ולא אני: אני לקציעה, וקציעה לי. ומאז הגידה לי קציעה, כי עוד אחות לה, אשר ילדה בת רוקם לאביה, גם דרשה וחקרה לדעת מקומה ולא ידעה. ומה שמח לבי בשמעי, כי שתים הקרה ה' לפניך, כי מצאת את סמל אהבתך, אשר לה כלתה נפשך, – מצאת את בת אלקנה, בת משנה המלך, נכונה לפניך, תחת קציעה משאת נפשי, היעודה לך מטעם המלך על פי יהושבע. עתה סרה קנאה, שבתה רוח רעה, וברית אהבת עולם ביני ובינך, כי בקחתך את שולמית, לא תוכל עוד לקחת את קציעה אחותה; מאת ה' היתה זאת. ועתה הגידה-נא לי, איך שלחה אותך רעומה חפשי, הלקחה הכפירה כופר לנפשך?

– הכפירה תחשבני לכפיר יושב במסתרים, – ענה דניאל – כי בשם עמיהוד המת נודעתי לה, ואין יודע אתי על מה, זולתי יואח נערי. ויהושבע ראתני מרחוק ותחשבני לדניאל, ותתחנן אל רעומה לשלח אותי חפשי, ותען אותה רעומה קשות לאמר: “לא אשלח את דניאל חפשי, כי אם ברב כופר ובנפש אליפלט תמורת נפשו”. יהושבע יצאה, ורעומה אמרה לי: “השקט, ידידי, כי לא ארפך ולא אעזבך, כי לי אתה”. ותשלחני אל שולמית להצמיד מרמה ולארוב לך. הן לי תאמר, כי דרוש אתה לחפץ בצעה, כי מרים אוהבת אותך כאם רחמניה, וכל הון ביתה תתן כפרך. ואולם מבקשת היא את אהבתך ואומרת לגנוב את לבבי, כי מוצא לכסף אני כְּעָדָה; וגם אני חכם, בגנבי את לבבה, בהראותי, כי עזה כמות אהבתי אותה וכי בלעדה לא אחיה. והכפירה כיונה פותה להאמין לי, כי אחנן קולי וכי אתאנח לפניה מאהבה גלויה ומעברה מסותרת, השמורה בלבי לזכרי אביה; כי רק בגללו בקשתי קרבת רעומה, למען תמצא ידיד להכריעו ולהצמיתו, ולקרא דרור לעדה, אחות מרים אשת חסדך. ראה-נא, רעי וידידי, גם לך משפט הגאולה, למען מרים הכבודה ולמען קציעה ידידות נפשך, ויחדו נתיעץ על זכרי, בשובו ממצרים, ודמי אלקנה עליו נטוש. ועתה, אליפלט ידידי, הנך הולך לשוב ירושלימה, ואני אשב עוד בגלעד, כי לא אוכל למוש מרעומה עד הקימי את השבועה, אשר נשבעתי על זכרי בצר לי, לכן אשר היה לי לעשות עשה אתה. הנה אשה אחת יושבת בגלעד, ושמה חפצי-בה; לפנים היתה אשת זכרי, וקטורה, אם רעומה, הדיחה עליה רעה גדולה, ולולי עוזיאל איש מרים, כי עתה נגזרה מארץ החיים. ולא עת דברים לספר לך את כל תלאותיה, כי תקום עליה פעמים צרה על פי רעומה האיומה. מפי שולמית אהובתי נגלה זאת, והיא שמעה הדבר מפי אבישג, האוהבת את צדקיהו, אחד מחבר כהני בית אל, אשר התהלך עמי בערמה. צדקיהו זה לא ידע מה שרש בארץ גזעו; עתה נגלה לו, כי בן שמיר הוא, ועיניו צופיות לשולמית, ועיני אבישג נשואות אליו, ואבישג אהובה לנער אחד, המגלה לה סוד מרעים; ומפיו נודע לה, כי צדקיהו ושני מרעיו יארבו לחפצי-בה כנחשים עלי דרך, בשובה אל עירה נוב. לכן, ידידי, קדמה פני הרוצחים והכריעם, כי זה צדקיהו הנוכל חורש רעה גם על מרים, באשר הוא בעיניו כנוגע בנחלתה. ראה, ידידי, הגדתי לך נצורות, ואתה חושה להציל נפש לקוחה למות; הן יהושבע הזהירה את חפצי-בה מרעתה, על כן תקח חמשה אנשים עמה לשלחה עד גבול יהודה, אך מי יודע, אם יצילוה אלה? הן גבור אתה וידך תושיע לך להכריע אנשי דמים ומרמה. ועתה הגידה-נא לי: מה אגיד לרעומה בשובי? האגיד לה, כי ראיתיך?

– הגידה לה, כי ראיתני – ענה אליפלט – וכי מצאת את לבבי דבק בה. הגידה לה, כי חפצתי מאד לשוב אליה ביום מלחמה, ורעי הניאוני וימנעוני מחפצי, ומירושלים שלחני המלך עם מלאכיו אשורה. ועתה אמרתי לשוב ירושלימה לגנוב את לב מרים, בהגידי לה, כי הולך אני לקחת לי את שולמית לאשה, למען תנחילני הון עתק, ואנכי אקח אוצרותי, ובאתי לקדם בהם את פני רעומה למצא חן בעיניה. הגידה לה, כי למענה אעשה זאת להגיד בירושלים, כי נפלת שבי בידה, למען יביאו לה כופר נפשך, וכי השבעתיך לעורר אהבתי בלבה. כן תרבה לה כזבים להשלות נפשה, ושלחת את דבריך אלי בספר, וידעתי להוליכה שולל, וידעה היא את ידי ואת גבורתי, וידע גם צדקיהו הכפיר אותי, כי תנוח ידי עליו והכרעתיו.

– אך מי יקום לך עם מרעים? – שאל דניאל – כי חבר כהני בית-אל הלא נפוצים על כל ארח.

– השקט – ענה אליפלט – בעירי נושאים כסף וזהב ואבני חפץ, ונערי חיל אשור שלחוני עד הלום מטעם שר צבאם, החונה עתה בארם, ומהם נשאר עמי נער אחד שלוח אל שראצר, אחד שרי חיל אשור, החונה עתה באפרים, והוא יתן לי אנשי חיל לשמור אותי ואת כל אשר לי בדרך; גם זרועי תאמצני. הלא מחנות אשור תפשו את הושע בן אלה מלך ישראל, ופחדם נפל על אפרים וחבר כהני בית אל, ומה יעשו לי האודים העשנים האלה? אכן סר צִלם מעליהם, וה' אתנו. האח! יחי יהודה!

זאת דבר אליפלט, ויקח עגל ויכרתהו לשנים, ויאחז ביד דניאל ויעבירהו בין בתריו, ויאמר לו: “ראה, כרתי עמך ברית, אם תקח את קציעה ידידות נפשי, ואם תעזוב את שולמית אחותה מפניה; ה' עד ביני ובינך”.

ויאמר דניאל: “עד ה'!”

ויאמר אליפלט: “עתה נכון לבי בטוח בך. לך ושובה הגלעדה; אולי תראה את יהושבע בסתר פנים, אל תגד לה את דבר שובי ירושלימה, כי לא לרצון יהיה לה ראותי את פני קציעה בתה, ואנכי הנני הולך לדרכי ירושלימה, לחדות בשמחה את פני מרים, כבודי ומרימת ראשי, ואת פני קציעה, משאת נפשי”.

ודניאל נפל על צוארי אליפלט, וישקו איש את אחיו. ויאמר דניאל: “כאשר כרתנו את הברית הזאת, כן אכרית את זכרי, וכל צוררי יהודה כרות יכרתון; הנה מחנות אשור נטושים עתה בכל ערי ישראל, וה' יצליח את דרכך, יביאך אל מחוז חפצך בשלום”.

ואליפלט, אחרי הפרדו מדניאל, הלך לדרכו, ויתנו לו שרי אשור אנשי צבא לשלחו עד גבול יהודה. ויהי בהיותו בדרך, והנה יושב ציון אחד לקראתו, והוא רוכב על פרדו, וכראותו את אליפלט בין מחנה אשור, ירד מעל פרדו ויגש אליו ויאמר: “האח, ראתה עיני! הנה אליפלט הגבור, הנבחר מבחורי יהודה; הנך שב מאשור לשמחת לב כל דורשי שלומך וטובתך, הנכספים לראותך. הן מרים לך כאם רחמניה ובכליון עינים היא מחכה לך, וקציעה בת משנה המלך נשקפה תמיד בעד חלון היכלה, לראות מתי יבא אליפלט”.

– אין כל דבר נעלם ממך – ענה אליפלט – ועתה הגידה-נא לי את שלום מרים ואת שלום קציעה ואת דבר לכתך: אנה מגמת פניך? הנשמעו חדשות בציון? הלא תגיד לי כל אלה.

– שלום כה לחי! – ענהו האיש – אך שמיר מת, ולפני מותו התודה את חטאתו, אשר חטא במרים בתו, ואת מעלו, אשר מעל בדבורה הורתה, היא אשתו, אשר הרימה קרנו; גם את מעלו ביהודה ובירושלים התודה. ואני הנני נושא ספרים ליהושבע על דבר דניאל, הנשבה באפרים, ועל דבר עדה, אחות מרים.

– ושמיר מת! – ענה אליפלט בתמהון – אמנם, הרבה מעל ואכזריות חמה, הדיח רעה גדולה על מרים, בהפרידו ממנה איש חמודות, את עוזיאל אישה, אשר לשמו ולזכרו תאות נפשה, אך מת שמיר ובמותו נרצה עונו, ואלהים ישַֹמח עתה את נפש מרים הנוגה, ועיניה עוד תראינה את אישה מחמד נפשה, ומצהרים יקום למו חלד. ועתה לך לדרכך הגלעדה ואל תגיד ליהושבע הגבירה, כי שב אני ירושלימה, כי לא לרצון תהיה זאת לה.

– פקודתך אשמור – ענהו האיש וישב על פרדו וירכב לדרכו.

ואליפלט הלך לדרכו, ונערי חיל אשור הלכו עמו, עד יהודה שלחוהו, שם עזבוהו. ובחצות לילה סר אליפלט עם נעריו אל מלון אורחים, הקרוב לארץ יהודה כאלפים אמה, וישימו לפניו לאכול, והנה אורחים באים, וקול אשה מדברת אליהם נשמע בחוץ, באמרה אליהם: “ברוך ה', כי באתי עד הלום, ופה אבטח ולא אפחד, לכן הא לכם שכרכם, ושובו לכם הגלעדה”.

– ואנכי – ענה האחד – אנכי הנני לעלות ירושלימה.

– לכי, חפצי-בה, ושובי בשלום לביתך – נשמע קול אנשים, בקראם פה אחד.

– הנה בא החזון, אשר דבר דניאל – אמר אליפלט בלבו – אך פה מקום בטח ושאנן מפחד.

עודנו מדבר אל לבו והנה אשה דלת בשר באה אל המלון ואחריה זקן ביתה, שפחתה, ועוד איש אחד. האשה ראתה את אליפלט יושב ואוכל, ותשם עיניה עליו ועל נעריו ותשאלהו: “מאין אתה, אדוני?”

– בן יהודה אני – ענה אליפלט – ושב אני מארם.

וכאשר שמעה האשה, כי בן יהודה הוא, נחה רוחה ותאמר: “הן שפתיך ענו בך, כי בן יהודה אתה, מגאולי ה', השבים מארץ צר; עודך צעיר ורך, ונפשך יודעת חרפת צר, אך חרפתם אל חיקם שבה”.

– כן הוא – ענה אליפלט – נשבתה ממלכה מארם, דמשק מוסר מעיר, רצין מלכה נפל בחרב אשור, ועמו הָגלה קיר, ומלך אשור שם נציבים בארם, הציב חיל וחוסן בכל ערי מעוזה, וכל אלה ראתה עיני!

– תחנף ארץ ארם! – ענתה חפצי-בה – תאשם ארצה, המלאה אשם, ובני ציון במפלתה יראו, ונודע ה' משפט עשה, וחרדו ופחדו מפניו כל גוים שכחי אלהים, וחרד גם שכן שומרון, ואחזה רעדה רבבות אפרים ואלפי מנשה, הצוררים ליהודה בנכליהם.

– הן אשה קשת רוח את – ענה אליפלט – זאת אחזה לי, ועתה הגידי-נא לי, מאין תבואי ואנה מגמת פניך?

– מגלעד אני באה – ענתה האשה – ואל ארצי יהודה אני שבה; חולה אני – והכרת פני ענתה בי לפניך – חולה מכעס עם עברתי, כי הכעיס אותי אפרים תמרורים, ואיש חרמי הרוַני לענה בימי נעורי, ולמן הימים ההם נחלתי כאב אנוש. וישיאוני דורשי שלומי לעלות הגלעדה, ואשמע לעצתם; שמונה ירחי שוא ישבתי בגלעד, וירפאוני רופאי אליל, ולא גהו ממני מזור, ובכל ימי שבתי שם, הייתי חרדה לרגעים: הלא מודעת זאת בכל הארץ, כי גלעד – קרית פועלי אָון עקובה מדם, שם יסכסכו אפרים במנשה ומנשה באפרים ואת שניהם יחדו ביהודה: שם עריצים יצפנו לנקי חנם, וגם עלי התגודדו. ואשכור לי חמשה אנשים בגלעד, אשר שלחוני עד הלום; פה עזבוני וישובו לדרך הגלעד. וכעלות השחר אשכים לדרכי; עמי זקן ביתי, שפחתי והגלעדי ההולך לשלחי עד נוב עיר מגורי. וברצות ה' דרכי, הנני מחר כנכון היום בגבול יהודה, וברוך ה' כי הוציאני למרחב; הן שמי חפצי-בה, ומה שמך אתה כי אדע?

– בן בלי שם אני – ענה אליפלט – כי אבי היה מדלת העם, אך בחסד אל, המרים אביון מאשפות, התרוממתי, ומבית הורי יצאתי לראות אור, כבוד וישע. יחי עמנו יהודה! ויראה אפרים את חליו ויבוש מפחזותו, כי הנה גמלה רעתו! נגע אל השמים משפטו, וה' אשר יעץ על ארם רעה, יפקוד גם על אפרים עונו; הנה באה שנת פקודתו, והושע בן אלה מלכו ירד מכסאו, הורד גאונו ביד מלך אשור, אשר הושיבו בכלא, ומחנות אשור נטושים בעריו, ויהי אפרים למס עובד.

– כן הוא – ענתה חפצי-בה – הכּה אפרים, ומחמס אחיו יהודה תכסהו בושה; הנה גלה ממנו כבוד, נשיו היו לחרפה ובתולותיו לא הוללו, כי זרים באו אל גבולו ויחללו את כבודו. הלא ידעת את זכרי גבור אפרים, אשר אכלה חרבו מבחר שלישי יהודה, הוא ירד מצרימה להמתיק סוד עם שרי מוף ותחפנחס לסכסך מצרים באשור, ורעומה בתו – כשפחה חרופה לשראצר, נציב חיל אשור; הלא היא רעומה, אשר גבה לבה ביפיה ובגבורתה, איך נהפך עתה כבודה לקלון! כן יאבדו כל צוררי יהודה. הן לי קרוב בציון ושמו נתן, יליד שומרון, ומהלכים לו עם בני הנביאים למודי ה' בציון, ונתן זה חזה מאז חזות קשה על בית זכרי, ודבריו יבואו.

– הן תדברי מרוב שיחך וכעסך על זכרי – ענה אליפלט – אין זאת כי אם נגעה רעתו עד נפשך, ואם-נא מצאתי חן בעיניך, הגידי לי, מה עשה לך.

ותען חפצי-בה ותאמר: “אבי הוא משבט יהודה ומגוריו בעיר נוב, ויושבי ירושלים ידעוהו, כי ירא ה' הוא מעודו, ולא פנה אל רהבים ושטי כזב; ואמי – ה' יחונן עפרה – אמי היתה משכם, ואנכי בתם הבכירה. יפה הייתי. ויהי היום ואמי לקחתני אל בית אביה בשכם, שם ראני זכרי בן שר אפרים, בחור מעם וגבור מלחמה, ותדבק נפשו בי וימשכני בעבותות אהבה. ונתן בן דודי, נער דורש ה', יליד שומרון מבני הכהנים, אשר נדחו מפני ירבעם בן נבט, המלך הראשון לישראל, – נתן הזהיר את אבי מתת אותי לזכרי איש הדמים ואויל משריש בין משמרי הבלי שוא, ומראש חזה לי חזות קשה, כי מרה תהיה אחריתי”.

– יודע אני את נתן ואת שיחו – ענה אליפלט – הן עתה הוא בירושלים, ומהלכים לו בין בני הנביאים למודי ה', וכמוהם ירוה גם הוא מדשן בית מרים הנדיבה; אך ספרי-נא דבריך.

וחפצי-בה הוסיפה לדבר ותאמר: "נתן הזהירני מרעה, אך אבי אמי מצא הדבר נכון לפני, וישלח לקרא לאבי שכֶמה לבצע דברי הברית ביני לבין זכרי, ולא אחר אבי לבוא, וגם שלמון אבי זכרי בא וישאל את פי: החפצה אני בזכרי? ואנכי לא אהבתיו, כי אם יראתיו, ולא מריתי את פי הורי, ואהי לזכרי לאשה, ותרב השמחה בימי כלולותיו, ויעשו הלולים שבעת ימי משתה. באמונה ארשני זכרי, ואחר כבוד לקחני, ויביאני אל היכלי מחמדיו, ורוחו זרה לי, אך התכחשתי ואדבר אתו נעימות, והבוחן לבבות ראה צרת נפשי.

ושלמון אביו הזקן עשה משתה גדול, בבואנו שומרונה עיר מושבנו, וקול צהלה ורנה נשמע בחצרותיו, ובנות אפרים אשרוני. המון הקרואים נמוג וילך, ושלמון הזקן קרא לי ולבנו ויברכנו, ויאמר אל זכרי:,ברוך אתה, בני, לה' וברוך טעמך, כי בחרת לך אשה יראת ה' כלבבי; היא תאשך בדרך ישרה, תשית לבך למסלות ציון, ועלית אל קרית משושה שלש פעמים בשנה, כאשר צוה ה' ביד משה עבדו; שם תקח תורה מפי כהני ה' צבאות, ומלך ביפיו תחזינה עיניך, תראינה את יותם מלך יהודה, מושל צדיק ביראת אלהים. אז תשיב מבית-אל רגליך, בסוד כהני הבעל וכהני האשרה לא תבוא ולא תריח בעצרותיהם, בל תּלחַם במנעמיהם ובל תסיך נסכיהם, כי מה לך, בני לעצבים ולפסילים אלמים, אשר שקר ותהו נסכם, ומעשי כהניהם – מעשי תעתועים? ראה, בני, חיים עם חפצי-בה אשת נעוריך, אילת אהבים זאת בחרת לך, ברצות ה' דרכך, וצדקתה תשמור עליך; שימנה כחותם על לבך, והיתה תפארתך על דרך החיים. אז תנוח עליך רוח גבורה לעוף בכתף פלשתים ולהלחם באדום, עמון ומואב וארם, ובכל אשר תפנה תשכיל. ואם לא תשמע בקול אשתך זאת, והתערבת בהוללים, אשר יעבטון ארחותיך, ואכלה הבושת יגיעי, ונחלתי, אשר שפרה עליך, הִבּוֹק תִּבּוֹק והִבּוֹז תִּבּוֹז על ידי כהני בית אל, והתכבד הוני כילק, וכעוף יתעופף כבודך'.

מתוכחת שלמון חמי ומלקחו הזך, התבוננתי דרכי זכרי בנו בראשיתו, אך לא שמתי לבי לדאגה מרחוק, פן יוסיף זכרי לסלף דרכו, כי בטחתי בתפארתי ובאהבתו אותי מאד, כי מושלת הייתי ברוחו להטותו לכל אשר אחפוץ; ובדעתי את רוח בני אפרים, אשר שכרון למו ראשית חטאת, הפצרתי בזכרי ויהי על פי נזיר מיין ומשכר, ושלמון חמי נשא כפיו תמיד לה' על הברכה, אשר הביא ה' אל ביתו. אכן, אבן חן הייתי בביתו; כן ארכו ימים על שנה, אנכי הסכנתי כל דרכי זכרי, ולבי נהפך בקרבי לאהבה אותו.

ויהי היום ואשה זקנה ויראת ה' באה אלי ותשיחני, ובדברה עמי, שאלתני:,האמנם נזיר זכרי אישך?' – כן הוא – עניתי. – אולי נזיר הוא בפיו ובשפתיו – ענתה הזקנה במנוד ראש – ואולם חי נפשך, אשה עדינה, כי אוהב אישך יין מגפם שִבְמָה, ויחלל נזרו. – מגפן שבמה? – שאלתיה, מבלי הבן דבריה. – כן הוא – ענתה הזקנה – ואם לא תדעי לך, היפה בנשים, פשר דברי, צאי לך בבוקר מבית תענוגיך ועלי על הרי שומרון, וראו עיניך את דבר פי. הן גפן שבמה קראתי לקטורה המואביה, אחות כהן בית-אל – הוסיפה הזקנה לדבר – קטורה היא רבת חן, רבת המהומה ורבת המשטמה לנשים שאננות, ובעלת הכשפים הזאת היתה כסמל הקנאה גם לבתי ותגרש אותה מבית תענוגיה, בצודדה נפש אישה. לכן הבה נתחכמה לה לבער את הרשעה הזאת מגבולנו, כי השחיתה, התעיבה עלילה.

ואנכי נעויתי משמוע את דברי הזקנה, ולא אביתי להאמין למוצא שפתיה, כי בטח לבי באישי; ובבקשי חשבונות רבים, שמתי אותותיה אותות, כי בחנתי דרכי זכרי, ואתבונן כי לא כן הוא עמדי, כאשר קנני ראשית דרכו. והזקנה אמרה לי: “הן גפן שבמה זאת לא תלך אחרי מאהביה, וגרן ויקב לא ירעוה, כי אם אחריה ילכו מאהביה, והיא תקלס מהם אתנן נטילי כסף; ואתננה לא יאָצר ולא יחָסן, כי לכהני הבעל יהיה”.

ואנכי, אחר שמעי כזאת, אמרתי: אשמרה דרכי עוכר נפשי. כל הלילה נדדה שנתי מעיני, ובטרם בקר ואיננו. ואנכי לאט השכמתי אל הרי שומרון, ראיתיו מרחוק בין האשרות, אשר עתר ענן קטרת עולה משם, שמעתי מצהלות אשה, ורוחי נבקה בקרבי. בפיק ברכים קרבתי אל מקום לא ידע אל, והנה זכרי אישי יושב תחת עץ רענן, בעלת הכשפים מימינו וכהני הבמות לעומתם, ויחד המה אוכלים זבחי מתים ושותים יין נסיכם. אנכי ראיתים, והמה לא ראוני, כי נסתרתי בסבך עץ. וקטורה מסכה מזרק יין ותתן אל זכרי ותאמר:,שתה, ידידי, והיה כזה יום מחר גדול הרבה יתר מאד‘. וזכרי נשק אותה מנשיקות פיו, והיא שחקה ותאמר:,לוּ ראתה כזאת חפצי-בה, כי עתה טרפה נפשך בצפרני שמיר’. וזכרי הגיח מזרק יין אל פיו ויאמר:,על יין ואהבה יחיה אפרים! הן הזכרתיני את אשתי, אך לא זה שמה, אשר קראת לה, כי שם חדש קראתי לה: לא חפצי-בה, כי רק בך חפצי אחרי דעתי אותך'. – אף אמנם, ידידי, הסכלת עשה, – ענתה קטורה – כי הביאות אוהבת ציון אל ביתך למשל בך. התאמר הפתיוּת לקשרך בפאת מטה? שים קץ לממשלתה, ראה צויתיך, ואם חפצך בי, אל יהי חפצך בה!

כל זאת ראיתי, שמעתי, ודמי עורקי נהפכו בקרבי לקפאון, חשכו עיני, כלו כליותי בחיקי, אמרתי: תבלעני ארץ; אך התחזקתי ואצא ממחבואי, התיצבתי לקראת זכרי בעינים נגָרות ובספקי כף, ומעקת לבי לא יכולתי לדבר דבר. וקטורה מסכה יינה ותאמר לי:,חג היום לכמוש אלהי, ופה שלמתי לו נדרי, ואקרא גם לאישך ותבואי גם אַת, לכן שתי עמנו מיין מסכתי‘. וזכרי לקח הכוס מיד קטורה, ויתן לי ויאמר:,שתי!’ ואנכי מאנתי לקחת את הכוס מידו לשתות, אמרתי לו:,הן מדמי נסכת היום נסך לכמוש אלהי המואביה, זאת בחרת תחתי, וכמוש יהיה בעזרך בכל אשר תפנה. ועתה תנה לי ספר כריתות, כי מה לי פה ומי לי פה בשומרון? אלכה ואשובה אל בית אבי כנעורי‘. וזכרי, הלום יין, הגיח כוסו אל פיו שנית, לא ידע עַוָל בשת, ויאמר אלי: לכי לך מזה, פתיוּת, פן יתעללו בך כהני הבמות’. עיני חשכו, רגלי כשלו, ברדתי מן הר נשף, באתי אל חמי ואבך ואתאונן רע באזניו על תעתועי בנו. ויתחלחל הזקן ויאמר:,עתה שבו מכאובי, כי שב בני אל קיאו, שב אל עונותיו הראשונים לחבורתי ולפצעי; כל יגיעי לבושת, כספי וזהבי יעשה עצבים, ועוד יפרק נזמך וחֵליָתך והרימם לבושת. לכן עזבי אותו, בתי לנפשו ושובי אל בית אביך'.

וזכרי שב הביתה לעת הצהרים שכור ונבלע מן היין, ויוכיחהו אביו בריבות שפתיו, ומכשול עונו שם נכח פניו, ויאמר לו:,העידותי בך, בן מביש ומחפיר, כי עָצבי יאכלני כעש, ואתה תהיה עצב נבזה כעצַבּיך, ובאה קרחה על נחלתך'. וזכרי אמר נואש, כי בדרך לבו ילך ולא לאשה לספור צעדי אישה, וינבל את אביו, ועלי סמכה חמתו, ולא אבה שַלחני. ומקץ שלשה ירחים מת שלמון אביו מעקת לב ומשבר אוח, ואנכי נותרתי בלי מגן ומחסה. עברו שלשים ימי אבל, וזכרי הביא את קטורה אל ביתו, ותהי לו לאשה. ותכעיסני קטורה ותשפילני לפני יתר השפחות, הפילה אור פני, ותגער בי בחרפה ובוז; וזכרי שגה באהבתה, ולא דבר עמדי מטוב ועד רע, וביתו, בית המרי, היה פתוח לחבר כהני בית-אל ולנביאיו, כי פנה זכרי אל רהבים ושטי-כזב, ויעל עם קטורה על ההרים לזבח ולקטר באין מכלים דבר, ואנכי ישבתי בביתי ותבך במסתרים נפשי.

הלא מודעת זאת, כי אוהבי עשיר רבים, ואף כי עשיר וגבור בעמו כזכרי, אשר היה מגן לחבר כהני בית-אל ולנביאיו ולכל משמרי הבלי שוא, תועי מדרך השכל, וכל עולי בית-אל מצאו תמיד נתיבות ביתו, ויתאספו אליו כאוסף החסיל, התגוררו על דגן ותירוש, אשר מלאו אסמיו ויקביו. ולא נפל דבר ארצה מכל החזון, אשר חזה לו אביו, כי באה קרחה על נחלתו ולא ידע, וַיִגֶל יבול ביתו ולא שם על לב. בביתו היה משתה תמיד, וקטורה לא הסירה יינה מעליה; רב תבואות אסף זכרי בראשית השנה: אסמיו מלאו בר ויקביו השיקו יין, ולפני מלאת מספר ירחים נשמו ממגורות ואין יין ביקבים, כי המונים המונים, העולים בית-אל, וכהניהם ונביאיהם, הסוחרים אל ארץ, ירוששו יבול הרים, יובישו נחלי יין, ויאכלו יגיע אדם בכל פה. ובית זכרי היה בית מועד לחבר כהנים, מורי כל נפתל ועקש, ולאספסוף נביאי תפל, החוזים משאת שוא, אשר חזו לו, כי גבורים תלד לו קטורה אשתו האהובה, גבורים מרגיזי ארצות, אשר יצלחו למלוכה; וחלף משאות שוא נשאו משאות ומנחה מאת פני זכרי וקטורה, אשר האמינו אל כל שמועותיהם והבליהם, אשר נבאו למו לעתים רחוקות להרחיק כזביהם ולקרב נדבות ידם. וקטורה ילדה לזכרי את רעומה בתה.

ואנכי צולעה ונדחה, פקחתי עיני על כל דרכי זכרי, כי אלה מהבילים אותו מעבר מזה, וקטורה הבוגדה מעבר מזה צדוהו למדחפות. זכרי יצא תמיד למלחמה ויעש חיל, וקטורה אשתו עשתה שערוריה בביתו, כי נשאה עינה אל אחד משרתי ביתה, אל עבד כושי. ויהי כאשר יָראה אותי, פן אראה אָוֶן ואתבונן, ותדבר על לב זכרי לתת לי ספר כריתות ולשלחני מביתו, באשר שולח רזון בעצמותי; וגם אמנם קנאת ביתי אכלתני ותאכלני כעש. ולא מנע זכרי מחפץ קטורה, ויתן לי ספר כריתות וישלחני מביתו, ויתן לי משאת כסף לשוב אל בית אבי. ואנכי נסתרתי בבית הזקנה, אשר גלתה אזני מראש על תעתועי זכרי; הגדתי לה על דבר המעל, אשר התבוננתי בקטורה, והזקנה בקנאה קנאתה לבתה, שלחה איש נאמן אל זכרי לגלות אזנו על דבר קטורה ידידות נפשו, כי בוגדת היא בו.

וזכרי פקח עיניו על דרכיה וימצא בקטורה ערות דבר. ויתגעש ויתקצף, ובאש קנאתו אמר להמית את קטורה בצמא, אך אחיה, כהן בית-אל, היה מגן לה. ואנכי שתיתי כוס החמה, כי בשומי לדרך פעמי לשוב אל בית אבי בנוב, קרַני העבד הכושי ויהרוג את נערי, ואותי קשר בחבלים אל עץ להמיתני בצמא, כאשר אמר זכרי לעשות לקטורה. כמעט עיפה נפשי לצמאון, וה' שלח את מלאכו הטוב, את איש יהודה, אשר סר מני דרך ויראני ברע, והכושי עומד מרחוק ורואה בי. ויקם מושיעי על הכושי ויהרגהו, ואותי הציל. אך מי הוא מצילי? הלא הוא עוזיאל איש חמודות, איש מרים הנדיבה, הנה עתה נודד מיהודה; אך ירחמהו עושהו באשר הוא שם וישיבהו אל מרים נות ביתו, תפארת נשי ציון. אנכי, מדי הזכירי את שמו, אברכהו ואתפלל בעדו, ואל רחום ישוב ירחמהו וישיבהו אל נות צדקו".

– אמן, כן יעשה ה' – ענה אליפלט – הן דברים בלבי לדבר עמך, אך עמל דרכי נסך עלי רוח תרדמה; לכן אשכבה ואישן פה, ואם אינך חפצה לחכות לי, ועברתי דרך נוב, עיר מכורתך, וסרתי אל ביתך.

– ברוך תהיה, בבואך בצל קורתי – ענתה חפצי-בה – תן לעפעפיך תנומה, כי עיפה נפשך לשינה; ואנכי ממהרת לעבור אל גבול יהודה כעלות השחר ולרוץ ארח עירי. כי כל הנפשות הקרובות לי מחכות ליום שובי. ואתה תנוח פה, ושכבת לבטח, וערבה לך שנתך, והקיצות – אז תלך לבטח דרכך, אולי עוד תשיגני וארחת עמי לחברה.

ככל החזון הזה ספרה חפצי-בה אל העלם הנחמד בן ארצה. ואליפלט אשר ישב לבטח במלון ההוא, הקרוב אל גבול יהודה, לא שם כל פחד לנגד עיניו ויעל על ערש יצועו לתת לעפעפיו תנומה, וחזיונות אימה החרידוהו לרגעים: כי כל הדברים, אשר ספרה לו חפצי-בה, נראו לו בשעיפים ובחלומות. וחפצי-בה וזקן ביתה ושפחתה יצאו מן המלון כעלות השחר, וירכבו על הגמלים, ואיש אחד גלעדי נותר מן האנשים, אשר שלחו את חפצי-בה הלום: הגלעדי גם הוא ארח לחברה ללכת עם חפצי-בה.

המה הרחיקו מן המלון ויעברו דרך חורשה, והנה מבין סבכי היער שני נערים יוצאים, והאחד הוא נער כושי ושניהם חמושים בחרבות וברמחים.

– פגע אתה, צדקיהו, בזקן – אמר הכושי – ואני אשלח ידי באשה.

ויהי כראות חפצי-בה את הכושי ותתחלחל, ורוחה נבקה בקרבה, ותקרא לו לשלום. ויען הכושי: שלום. בפיו דבר שלום לאשה, וידו שלפה חרבו מתערה כרגע, ויביאנה בלב זקן ביתה, אשר צנח מעל הגמל, נפל לארץ ויתבוסס בדמו. ואימת מות נפלה על חפצי-בה ותצרח מר אל הגלעדי ותקרא: “קומה והושיעני, אדוני!”

– אל יושיעך אלהים – ענה הגלעדי – כי במה אושיעך, איך אתיצב בפני שני אנשים אחוזי חרב?

– הה, חשך ישופני – קראה חפצי-בה ותצנח מעל הגמל, תעה לבבה ושרעפיה אשתוללו.

והכושי אחז בה ויסחבנה אל החורשה. בעותי אלוה צמתוה, הכוה בתמהון לב, נתכו כמים שאגותיה, והפראים האלה ככפירים לא ישיבו אפם. ותתחנן על נפשה אל צדקיהו ותאמר לו: “הלא אדם אתה ולא חית טרף, וכאדם שמעתיך מדבר במשכן יהושבע: חוסה-נא על נפשי, כי מה בצע בדמי?”

– אך שוא תגרעי שיחה – ענה צדקיהו – אך הבל תפצי פיך, תדברי תחנונים, כי אזני הכושי הזה כבדו משמוע, וגם אם תחבירי אליו במלין ודבריך לעו, כי מות אביו וחרפת אמו ינקום ממך.

– כן ידידי מדבר – ענה בן הכושי – נקמת אבי היא ועברת קטורה אמי, השמורה לך.

ובלעגו למסת נקיה במשוש פראים, הנה הוא בוטה עוד כמדקרות חרב, לחתות גחלים על ראשה, ובחר לו לשון ערומים ויתלוצץ לאמר: “אל תיראי, אשה סרת טעם, ואל תרגזי, אֵלָה נובלת: הן כל ימיך פנו במכאובים, רבת שבעה לה נפשך ותדרוש ברופאי גלעד, והם לא נתנו לך כי אם לב רגז, כליון עינים ודאבון נפש, שמוך כמסוס נוסס וככלי אובד, כי מרוב קחת צרי בלו עצמיך ותהי כבגד אכלו עש. ואני גואלך פקחתי עיני ואראה, כי נפשך יבשה וימיך כצל נטיו, ואתעורר לשום קץ למכאוביך ולהניח לך מעצבך ומרגזך, כי אני רופאך, ועל עוד תוסיפי לעלות הגלעד אל רופאי אליל, המרפאים שברך על נקלה. ראי-נא, המעוּשקה יושבת נוב: כל אנחתך השבתי; רופאי גלעד שלחו רצח בעצמותיך, השליכוך לעטלפים, ואני – חי כמוש אלהי אמי, אשר מנעני מבוא בדמים – אני לא כן עמדי: כתפי משכמי תפול, אם אשלח רצח בעצמותיך היבשות; גם לא לעטלפים אשליכך, כי אם אחר כבוד אקחך, ועיניך הלא תראינה מנוחתך כבוד”.

ובדברו זאת, אסר אותה בעבותים אל ברוש רענן ויאמר: “הן זאת מנוחתך עדי עד, אשה נהלאה, ושכנת תחתך ולא תרגזי עוד; פה תשאפי צל עץ רענן, וכמוהו עצמותיך תפרחנה עוד מעט לתקופת האביב, כחום צח עלי אור, וצמחו בבין חציר, והעריפו שמים טל והיו שקוי לעצמותיך”.

וחפצי-בה מתעלפת מאימות מות, אשר נפלו עליה; לרגעים צרחה קול מר, אך עוד מעט והיא נאנקה דום, כי עיפה נפשה לכושי, אשר חזק מוסרותיה ואמר: “אל תרגזי, פתיות, כי לא תשבי פה גלמודה, כי זיז שדי עמך, ונקבצו אליך דיות, ובאו אליך האריה והכפירה; האריה, מלך בבהמות יער, אחר כבוד יקחך, ותכבדהו נפשך כי יחבקך, ועבר על לביאתו רוח קנאה, והתגעשה והרעישה יער וכל עץ בו, ועשית שלום ביניהם, כי תתני מעדנים לנפשם ולנפשות גוריהם; גם יברכוך בעלי כנף, כי תכיני שְאֵר למו, תתני למו מנות מן הנותר מבשרך”.

ובדברו את דבריו האיומים, פער בשחוק פיו ויאמר לה: “ראי-נא, כי משלם אנכי לך טובה תחת הרעה, אשר גמלת לקטורה אמי: הנה פניך קבצו פארור, חשך משחור תארך, נהפך עורך לעור כושי ותהי כמוני, על כן לך נאוה כבוד”.

וחפצי-בה, הנמסה מאימה וממגור, התעוררה ותצעק מרה בשארית כחה, וצדקיהו אמר אל הכושי: “מלא פיה חצץ ואל תשמיע קולה. ומי יתן וכן נראה את מרים אסורה, צועקת ואין מושיע לה”.

– גם בה, גם בשמיר אביה עוד תראינה עינינו! – ענהו הכושי.

כמעט אמרה חפצי-בה נגזרה, והנה קול כלב נובח נשמע מבין סבכי היער. הכושי התעורר, שלף חרבו, והנה הוא ערוך לקראת כל בא, וכמוהו עשה צדקיהו. והגלעדי נס למלט נפשו, כי נשק לא היה לו, אך אבד ממנו מנוס, כי נפל ביד אליפלט ונעריו, וחרבם באה בלבו. ואליפלט הלך לקול כלבו, ושני נערים אחריו, ויבוא אל המקום, אשר חפצי-בה אסורה שם. והכושי וצדקיהו נצבים לקראתם. וכראות אליפלט את הכושי, זכר את הכושי הרוצח, אשר קם על חפצי-בה בנעוריה ויאמר להמיתה בצמא, ויצילנה עוזיאל מידו. ויתעורר באש קנאתו ויקפוץ עליו בחרב שלופה, והכושי וצדקיהו התיצבו בפניו, אך אליפלט הביא בלב הכושי הנצב אחר הלהב, ויפילהו שדוד ויאמר: לא עוד תוסיף לאסור נשים. וצדקיהו ראה, כי כלתה עליו הרעה, וישם רגליו כאילות וירץ כצבי, אך נערי אליפלט דלקוהו וישיגוהו ויכוהו מכת מות. ויצו אליפלט את נעריו לקחת את פגרי הרוצחים ולטמנם בחול. ויעשו הנערים כמצות אדונם. ואחרי כן נגש אליפלט אל חפצי-בה ויפתח מוסרותיה. והנה לאה התעוררה ותתעודד, ותשא כפיה אל ה' ותברכהו על חסדו עמה, כי שלח מלאכו לפניה להצילה גם עתה מן הכושי ומחבר מרעיו, כאשר הצילה אז על ידי עוזיאל. ותספר לאליפלט את דברי הכושי ואת דברי צדקיהו, אשר זממו לקחת נפש מרים אחרי עשותם אתה כלה, ותאמר לו: “ברוך אתה, בחור יהודה, לה‘, כי הכרעת זדים ארורים ותגירם על ידי חרב; דרכם בראשם נתת ותצל ממועצותיהם נפשות לקוחות למות. ועתה הגדל-נא חסדך עמדי והביאני אל ביתי ואל קרובי, כי נפשי נבהלה מאד, ואחרי עשותך חיים וחסד עמי, אל נא תעזבני עד אשר תראה, מה יעשה ה’ בי”.

– הנני – ענה אליפלט – הנני להשלים חפצך, כי למענך שוּלחתי הלום להציל נפשך ולהכניע זדים, וגם על שולחיהם בדרך רצח אשיב ידי, כי ידעתי את הרוח אשר תַּנחם, ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. לכן הסתירי-נא את העלילה אשר עוללתי, ואנכי אשים לי סתר פנים במסכה נסוכה עלי, והביאותיך בשלום אל ביתך, וישבתי שם בסתר אהלי, ונעלם מאנשי המקום שבתי, צאתי ובואי; במחשך יהיו מעשי אלה, ומאופל ומחשך אשלח חצי אל לב הארורים, אשר חרשו רעתך.

– עשה כחכמתך וכגבורות ישע ימינך – ענתה חפצי-בה – הביאני אל מנוחתי ואל נחלתי, להניח לי מחרדתי, מרגזי ומאימת מות, אשר נפלה עלי, וה' יגמר בעדך, ונפל פחדך על זדים עריצים.

ואליפלט הרכיב את חפצי-בה על הגמל וישם על פניו מסכה למען לא יכירהו איש, וכצאת השמש יצאו מוביל אפרים וילכו לבטח דרכם עד בואם אל נוב, עיר מגורי חפצי-בה. שם ישב אליפלט בסתר אהלו חמשה עשר יום, עד שוב חפצי-בה לאיתנה.

ב

שמיר היה איש קשה ורע מעללים, הלא רעתו מודעת לכל יודעיו. ואף גם זאת, בעכרו את נפש מרים, בתו העדינה, היא לא מרתה ולא עצבה את רוחו כל ימי חייו, ובמותו התאבלה עליו שלשים יום, ותבך בבכי אביה לאישה הנודד. בעשרים ושלשה יום לחודש האחד עשר שלמו ימי אבלה לאביה, והיום ההוא היה יום הולדת לה. ותשלח לקרא לקציעה, בת אלקנה משנה המלך, ולתרצה אשת ידידיה, שר הרכוש אשר למלך, לאכול ולשתות עמה ביום ההוא, אשר היה כיום אביב באורו ובחומו; הנצנים נראו בארץ זעיר שם זעיר שם, החלונות היו פתוחים לרוח היום, ולחום צח עלי אור ילדים וילדות משחקים ברחובות ירושלים, כי עת הזמיר הגיע.

ומרים לבשה את בגדיה החמודות, ואַמהותיה ערכו על השולחן כל מגדים ומעדנים, והנער מגדיאל האדומי נגש אליה ויאמר: “בעלות השחר סר הלום איש אחד חברוני ויתן לי את הספר החתום הזה לתתו לך, גברתי, כי דבר סתר לו אליך. היבא הביתה?”

– דבר סתר לו אלי? – ענתה מרים בתמהון – אך יבוא הביתה וישמיעני דברו; אולי חפץ הוא להיות בן משק ביתי תחת הסוכן, אשר גרשתי מעל פני.

זאת דברה, בפתחה את הספר החתום, אשר הביא לה איש חברוני, והנה המכתב – מכתב יהושבע רעותה. ובטרם קראה בו, והנה איש, אשר שיבה זרקה בו, נגש אל מרים ויאמר: “איש אפרים אני ודבר סתר לי אליך, גברת עדינה וכבודה, אך יראתי לפתוח שפתי ולפצות פי אליך”.

ותאמר לו מרים: “ואם איש ירא ורך לבב אתה, למה זה באת אל ביתי להפריעני ממעשי?”

והאיש התאנח, ויפן כה וכה, וירא והנה אין איש ממשרתי מרים ואמהותיה אתה בבית, ויחנן קולו ויאמר: “הן נבאשו בני אפרים באחיהם בני יהודה, ואולם לא כן אנכי עמדי: עד ה' השוכן בציון, כי אמונה דרכי ואמת תהגה לשוני; ואולם שולחי צוני לאמר: שמר-נא פתחי פיך מאבן מקיר ומקירות בית; ושם האיש, השולח אותי, יקר לך מכל יקר. מה נחנת, גברת עדינה, ומה יפית, ומה ישיש אישך על חן תפארתך! כי מאתו שלוח אני אליך חרש להגיד לך, כי מסתתר הוא במקום פלוני אלמוני באפרים, ואין איש יודע מסתרו זולתי, כי אני אספחנו אל סתר אהלי, מפתי הוא אוכל וממשקי ישתה. ובספרו לי חסד נעוריך, נמס לבי בקרבי. והוא אמר לי:,לך אל מרים אשתי, ידידות נפשי, והגידה לה: כה אמר לך עוזיאל אישך: רבת שבעה לה נפשי בשנים הרעות אשר נדדתי, ועתה, אחרי שובי מארץ מרחקים, מסתתר אני באפרים, במקום, אשר יגיד לך ציר אמונים, אשר אני שולח לך. ועתה, זכרי-נא לי, יונתי, גם היום חסד נעוריך, אהבת כלולותיך; זכרי אלה לאישך, אשר בך כל חיי רוחו, ועזבי קנך וארובתך לחדות בשמחה את פניו באשר הם שם; דאי לך על אברות אהבה, כי לך כלתה נפשו”.

ומרים שמעה את דברי החן והתחנונים האלה בשם אישה ותבך ותאמר: “אל תאמר, בן אפרים, כי אלך אחריך לראות פני אישי, ודע לך, כי מטעם המלך לא אוכל לצאת מקיר העיר וחוצה, כי בנפשי הוא. ועתה לו ידעתי כי כנים דבריך, כי עתה אמרתי: אעופה כיונה אל אישי, ויעבור עלי מה; לכן תן לי אות אמת, כי פיו דבר לך את הדברים האלה, ולא אשים פחד מות לנגד עיני, אראה פניו ואמרתי: אמותה הפעם. רק אות אמת תן לי, כי פיו דבר אליך, כי אות נתן לי לפני הפרדו ממני לדעת, כי פיו הוא המדבר אלי, ומדוע לא נתן לך ספר כתוב אלי?”

– אותות תשאליני, עדינה – ענה בן אפרים באנחה – אך בהמון לבו לא נתן לי כל אות; ומי יודע, אולי בתלאות הרבות, אשר אפפוהו, שכח את האות, אשר נתן לך; וספר לא כתב אליך, כי במקום מושבו אתי אין גליון, ודברו היה נחוץ, ואנכי הייתי נחפז ללכת; על כן מאומה אין אתי זולתי דבריו, אשר שם בפי. צר לי מאד לשוב אליו ריקם, יראתי פן תצא נפשו בראותו, כי יונתו איננה עמי; כי לא ידעת, עדינה, מה נפלאה לו אהבתך, ואחת מני אלף לא הגדתי לך.

אחר דברִי לא אֶשנה – ענתה מרים – הלא כאהבת אישי אותי, כן תאהבהו נפשי, על כן אות אמת אשאל ממנו.

זאת דברה ותפן לבוא אל חדרה.

ובן אפרים, הוא עמרי הנוכל, יצא מאת פניה במפח נפש, כי לא הצליחו דבריו. הוא יוצא, והנה תרצה אשת ידידיה, שר הרכוש, עם שני ילדיה, וקציעה בת משנה המלך באות הביתה, ומרים בחדרה קוראה את המכתב, אשר הביא לה החברוני. והנה אמתה באה אליה להגיד לה, כי הקרואות באו אליה. ותאמר מרים אל אמתה: “ולמה עזבת את החברוני?”

– כי ישנת, גברתי – ענתה אמתה – וגם אמר החברוני: “אל תעירוה, כי עוד לי אליה מלין, אשר יגיד לה פי היום”.

ומרים יצאה מחדרה אל אולם הבית ותשמח לקראת תרצה וקציעה ותאמר: “ברוכות אתן לי בצל קורתי”, ותשק למו ולילדי תרצה. ותרצה יפה בנשים, ושני ילדיה – שם בתה תמר, ילדה בת חמש שנים יפה מאד בתארה, ושם בנה הילד – תימן, נחמד למראה. ותשק למו מרים ותאמר: “אלהים יחנכם, מחמדי”.

וקציעה רבת חן, ברה כחמה ויפה כלבנה במלואה, פניה מלאים לשד עלומים, וחן וחסד נעורים נשקפים מעיניה. ומרים הביאתן אל חדר משכיתה רחב הידים ותושיבן שם. ותרצה אמרה: “ומי זה האיש, אשר אך יצא מביתך: הסוכן יהיה על נחלתך?”

– בן אפרים הוא, רועה רוח – ענתה מרים בשאט נפש – וכחש וכזב במסלותיו, גם הכשיל עליו לשונו, ואשלחהו וילך. – אך שמעי, קציעה בתי, – כן אקרא לך, קציעה יפתי, באהבתי אותך ואת אמך מאד – הן באוני היום דברי אמך בספר וחדשות אגיד לך; לא ידעתי, התשמחי אם תתעצבי עליהן: הן מצאה אמך אחות לך, אחותך בת אביך, אשר ילדה לו בת הרוקם.

וקציעה מלאה גיל, ותופע עליה נהרה ותאמר: “תבוא-נא אחותי אלי מאשר היא שם, והושבתיה בקרב היכלי ובמרכבת המשנה, כי בת משנה המלך היא כמוני”.

– הן זאת הוחלתי לשמוע מפיך – ענתה מרים, בנשקה לה שפתים – הנני עוד מעט לקרא את הספר באזניך ובאזני תרצה רעותנו, כי ממנה לא אכחד מאומה.

– כמים הפנים כן לבי אליך – ענתה תרצה – אך מתי אשמח בשמחתך, כאשר צר לי בצרתך? הן רב חילך ומה יושיעך זה, אם לא ישיש עליו פרי בטנך? כי זה העלם אליפלט, אשר כבן אמצת לך, אמנם חמודות הוא לכל רואיו, אך שמחת הוריו הוא, ושמחתם מה עושה לך?

– וכמשוש אם רחמניה על בר בטנה, כן אשיש על אליפלט – ענתה מרים – ובכליון עינים אחכה ליום שובו הלום.

– לכן, – ענתה קציעה, ואור נגה על פניה – לכן אשַמח את לבך, מרים הכבודה, בהגידי לך, כי בעוד שבעת ימים יבוא אליפלט בצל קורתך. כן הגיד לי איש אחד, יושב נוב, אשר יביא לך היום ספר לפנות ערב; הן הגיד לי האיש, כי שלום לו, וכי שב הוא מאשור בנכסים רבים, גם חלק שלל דמשק עם עצומים.

– זאת ידעת, קציעה, ותכחידי תחת לשונך! – ענתה מרים.

– מרים, שרתי הכבודה! – ענתה קציעה – ומי כמוך יודעת את מצות אמי לי לבלתי שאת שם אליפלט על שפתי וזכרו בקרב לבי? אמנם, מצות הורתי עלי חזקה, כי איך אמשול ברוחי?

ותרצה אמרה לה: אכן, תמשלי ברוחך; אם רוח המושל תעלה עליך, הלא תזכרי יפתי, את רצון המלך, אשר לדניאל יעדך, הלהפר עצתו את אומרת? אך זכרי-נא חמת מלך ושכחי את אליפלט; עזבי אותו לאהבת מרים הכבודה, ואת שאי נפשך אל דניאל, לבן נגיד הבית, אשר תפארת אבות נוספה לו על תפארתו; ומה מגרעת מצאת בו?"

תרצה דברה דבריה, וקציעה כלא שומעת קראה לתמר בתה הילדה ותאמר: “גשי הלום, צפור חיה, כנף רננים נעלסה”.

ותמר הילדה נגשה אליה ותאמר: “הנני, כי קראת לי”.

– ראי-נא – אמרה קציעה אל תרצה, בקחתה את הילדה על זרועותיה – ראי-נא: עיניה כעפעפי שחר, מפיקות רשפי אש; תגדל היא, ויגדל בחירה – ובעיניה תקחנו. הגידי לי, תמר תפארתי, למי יפעת עינים?

– לתמר! – ענתה הילדה.

– ולמי חן ויופי?

– לתמר! השיבה הילדה שנית בתומתה.

– הכל לתמר – ענתה קציעה בשחוק – אך מדוע לא לקחת את עזריקם רעך הילד, בבואך הלום?

– אנכי לא אוסיף לשחק אתו – ענתה הילדה – כי פוחז הוא, בי ובאחי יתקוטט, ועל ילדי אביונים ישליך צרורות עפר; על כן לא אקחהו, גם בעלותנו אל בית הקיץ אשר לנו בהר הזיתים, כי מאסתיו מהיות חבר לי.

וקציעה הניפה את הילדה תנופה ותאמר אל אמה: “אכן, סגולה היא לאמה וכן תהיה לבחירה. ראי-נא, כי תורת חסד על לשונה, כי תריב ריב חלשים מיד חזק מהם, ותרא אָון בעזריקם ונפשה תקוץ בו; ואם תבקר היא בין טוב לרע מבלי דעת, ומי יחשוב עון לי, אם בדעת אבדיל בין טוב לנחמד? ראי-נא, תרצה רעותי, מפי עוללים יסדתי לך מענה על שאלתך; הן בתך בראשית דרכה תבחר דרכה”.

– אך לא זה משוש דרכי – ענתה תרצה – ומרחוק אריח מלחמה.

ובדברה זאת, העבירה ידה על לחיי בתה ותאמר: “מלחמה לך באביך, בתי, ולך נכונו שבטים”.

והילדה חבשה פניה בטמון ובלזות שפתים ואמרה: “לא לי כי אם לעזריקם נכונו שבטים; אנכי אשחק את תימן אחי ואל עזריקם לא אביט עוד”.

– ראי-נא, תרצה – אמרה קציעה – הן בתך הילדה הגישה עצומותיה, החפץ לי כי אצטדק? בתך לא תחפוץ בעזריקם הילד, ואנכי לא אחפוץ בבן עזריקם הנער, אשר עודנו מחזיק בילדותו. הן תשאליני, תרצה: מה מצאתי בו מגרעת? וגם אמנה לו תפארת אבות נוספה על תפארתו, כי חטר הוא מגזע המלוכה. ואולם ראי-נא תרצה, אשר עִמו לא אכחד, ואולם מגרעות נתנה לו הורתו, כי רך ויחיד היה דניאל לפני אמו, ותפנק מנוער בנה ותשלחהו חפשי כעיר פרא וכדרור לעוף ולא עצבתהו; ויהי דניאל אמון עלי תולע כילד נולד למרום עם הארץ, ויגדל הילד ויהי לנער, ודעת קדושים לא למד, ותושיה נדחה ממנו. היפלא כי יאהב נער נבוב משובות פתאים ויבוז ליקחת אם? דניאל היה פחז כמים ואוהב לנוע, ובאין רוח נכון בקרבו, התהפך כחמר חותם, ויהי אץ בדבריו ונהפך בלשונו לבחור ולמאוס חדשים לבקרים, ככל העולה על רוחו: היום נמשך אחר הבל נדף, ושוא היתה תמורתו ביום מחר. ואמו לא שתה לבה לפַתח מושכות כסיל ולחזק מוסרותיו במוסר ודעת, כי כמצחק היה בעיניה; והנער הלך שובב בדרך לבו אל כל אשר היה רוחו ללכת, וכפשע היה לו בין אהבה לשנאה ובין כבוד לקלון. ויגדל דניאל ויהי לנער, ועודנו ילד בכל דרכיו, ויתנהו אביו בין נערי שרי המדינות, ויתן לו מהלכים בין השרים, למען יהיה לאיש; והנער עודנו מתנכר במעלליו, ויאהבוהו שרים למראה עין, ויהי בעיניהם כיפה פרי תאר וסר טעם. גם אנכי אהבתיו כאח לי, באשר הסכנתי עמו מימי ילדותו, אך שחקתי, לעגתי על כל מעשה, אשר עשה בלי טעם ודעת, והוא אהבני אהבה נצחת. ותשאלני אמי: התבחרי בו, בתי, לאיש? לא אבחר בו, עניתי, כי עודנו נער, וימי נעוריו ימשכו. הכזה איש אבחרהו להיות לי לעינים, מנהל בימי שלום ומשען ומחסה עז לעתות בצרה? הבחיקי אשאהו כאשר ישא האומן את היונק? האפלס כל מעליו, אם אהיה נר לרגלו להאיר אחרי נתיב? המספר צעדיו אגידנו להימין או להשמאיל? אנכי אהבתיו כאח לי, התרצה נפשי בו לשומו אלוף נעורי?

– המאס מאסת את דניאל, אם במעשיהו בן המלך געלה נפשך? – השיבה תרצה אמרים לה – הלא אחת היא, אשר הסירה לבך מכל גבר, וזאת היא עִמך: הלא היא אהבתך את אליפלט. האף אין זאת, קציעה יפתי? ואם רוח אחרת אתך, מה היא?

– אם ככה תחקריני, רעותי – ענתה קציעה – הנני להגיד לך אחרת, ומי כמוך יודעת את אחרית בית יורם? הן יורם האלוף ביהודה לקח שתי נשים, את נעמה ואת חגית, וכאשר נשבה יורם בידי הפלשתים, ונעמה האהובה שלחה את משכנות אישה באש וחגית ובניה היו לשרפה. זאת היא תורת הקְנָאות, קנאת אשה מרעותה! ועל כן מאנתי להיות לבן המלך, פן יקח נשים אחרות לצרור לי ולהשיא עלי עון אשמה או מות. ומי יעצור גם את דניאל מקחת עוד נשים מאשר יבחר, כי בן מרום עם הארץ הוא; לא כן חלקי, בלכתי אחר אליפלט, אשר כבוד בית אבי ירוממהו, ובאהבתי מאושר יהיה בארץ. מי יתן וימצאני, כי עתה אחת אהיה לו.

– בזאת עוד לא צדקת – ענתה תרצה – הלא גם ידידיה אישי ממרום עם הארץ, ואחת אני לו; והשנית, הלא המלך יעדך לדניאל, ואיך תשני אחר דבריו?

– אחת היא בלבי ולא אשוב ממנה – ענתה קציעה באנחה – אליפלט קנני בראשית דרכו, כי כל יקר וכל מעגל טוב ראתה עיני בו, ועיני שעו מבן המלך להביט על זה בחרתי מעוני, ואף כי אחרי הגדילו לעשות עמי ביום צרה: חומה היה עלי, ואת חיתי חשך מעבור בשלח, פדה בשלום נפשי. הרק עיני תחזינה בו כל טוב? הלא כל אדם חזה בו; הן תפארת בחורים כחו, כל איש ישגיא פעלו, ועין ראתהו ותעידהו. וכאשר אני לא, כן הוא לי, נפשותינו נפגשו ואזני לא שמעו מפיו דברי ידידות, אף כי אמרתו צרופה, זך לקחו ומתק שפתיו ירנין כל לב; ואולם לו נתכנו עלילות וגבורות ידים, ודבר שפתים לו למותר; בסופה ובסערה דרכו ביום קרב, אך בימי שלום דרכיו – דרכי נועם. אכן, לוקח הוא נפשות וכל רואיו ימשכוהו חסד. זאת נחלת איש חמודות, ומי יחשוב עון לי, כי אבחר לי את גאון נחלתי? אני אגיד תהלתו אל המלך, אפיל תחנתי לפניו וקויתי, כי לא יכלא ממני את מחמד נפשי.

– הקשיבי-נא, קציעה שאהבה נפשי – ענתה מרים באַנחה – האזיני אמרתי, כי אנכי אהיה לך למשל. אכן נעמה היא אהבה בתענוגיה, כעץ החיים, אשר נטע אלהים בעדן מקדם, אך על דרכיו להט החרב המתהפכת, וכרובים שומרים צעדי אדם, אשר יהרס לבוא אליו. הלא ידעת, אם לא שמעת מפי ומפי הורתך את מכאובי ואת מחמדי בירחי קדם, כי צפויה הייתי להיות טרף לזכרי איש הדמים. הלא ספרתי לכן גורל חפצי-בה, יושבת עיר נוב, ואחריתה בבית הבליעל; וקטורה אשת הרשעה, עוכרת נפשה, מצאה נתיבותיה גם אל בית אבי ועלי חשבה רעה, וה' שלח את מלאכו לפני, ועמק עכור היה לי לפתח תקוה, ואבחר לי את גאון נחלתי, את עוזיאל זה אהבתי מראש באפס תקוה, כי קול הורתי נשמע לי מקבר לאמר: " אל תלכי, בתי, אחר בן-חשוכים, כי לזרע המלוכה יעדתיך". ומה שמח לבי ביום אורי וישעי בראותי, כי אהבתי, תקותי ומשאת נפשי מתאימות יחד עם מצות הורתי, נקבצו באו כלנה בנפש עוזיאל משוש גילי; וביום שמחת לבנו דמיתי, כי אתנו ישמחו השמים ותגל הארץ. ישבתי עם עוזיאל אישי, איש חמודות לכל רואיו, ובהלו נרו על ראשי, נמוגה הייתי מאור פניו, וכאשר תנוב שושנת עמקים מטל אורות, כן רויתי מטל אמרתו הצרופה. כאשר יצא עוזיאל מבית תענוגי, שאלתיו תמיד: “מתי תשוב אלי, משוש גילי?” ובבואו ששתי לקראתו, נפלתי על צואריו, אמרתי: “האח! הלא לי אתה! יזעמו עלי כל יושבי חלד, ובאור פניך אראה שלום אין קץ; גם זעף אחז בן המלך אשא, כי מה יעשה לי, ועוזיאל אישי לי מחסה עוז”.

אך בן המלך היה למלך, וכל שעשועי את עוזיאל שעו ממני, ויקדמוני ימי עוני; למצער התענגתי על גאון שלות השקט, ולארך ימים נשיתי טובה. אמנם, במצער ימי אורי ושלותי נקבצו באו לי כל העדנים והתענוגים, אשר דים לכל ימי צבא אנוש, ואהי כזולל וסובא, אשר יתן מעדנים לנפשו מספר ימים בכל הונו, אשר פזר למו, וחסֶר יבואהו ביתר שנותיו. הה! אחריתי היתה כיום מר, כי הפרידונו מאישי, אשר בו כל חיי רוחי ואשר חיתו הייתי, ויגרשוני מבית תענוגי להאביד כל זכר למו; וכל יודעי שלותי בירחי קדם אלי ישגיחו, אלי יתבוננו ויאמרו: “איכה תהיה עתה מרים נפרדה מאישה, הנודד קצוי ארץ? לא נודד הוא ללחם, כי אם למצא מנוח, ואותה לא ימצא רק בשבתו עם מרים משאת נפשו”. הלא תביני לי, תרצה הברוכה בנשים, ודברי לא זרו לך, כי ברכך ה' בכל אשר נאצל ממני, וה' ישיתך ברכות לעד, ושפרה נחלתך גם על תמר בתך החמודה. גם עלי שפרה נחלתי, בשבתי עם אישי בהיכלי ענג, שנינו מלאי ברכת ה' ושבעי רצון ונחת; למצער ישבנו יחד ולארך ימים נפרדנו, כי מצות המלך עלי חזקה לבלתי צאת מקיר העיר וחוצה. לולא עצרתני מצות המלך, כי עתה סבותי ארצות ואיים רחוקים, כי עתה לקצבי הרים ירדתי לבקש את אישי; מי יתן שבתי עמו על פנת גג מִדוּר בהיכלי שן. לוּ יום או יומים אשוב אחיה לפניו, ואמרתי: האח! ראיתי חיים, אמותה הפעם!

מדברי אלה הלא תתבונני, קציעה, מה ערגה נפשי לעוזיאל, ובכל זאת לא אחרף למות נפשי לצאת מקיר העיר לבקשו, כי אם אבליגה פחדי על תשוקתי, ומפני רוח המושל, אשר תעלה עלי, לא אניח מקומי ללכת שומרונה ולפדות את עדה אחותי מארמון זרים, בעת אשר אין זכרי העריץ בביתו. הנקל הוא לי לתת את נפשי בעד נפש אישי, אך מי הוא לידי יתָקע, כי בנפשי אשיבהו למנוחתי? על כן בה' שַתִּי מחסי, כי הרבה עמו פדות, וברצונו יכניע שאון זרים. והיתה לעדה אחותי הרוָחה ויצאה למרחב, וברצות ה' דרכי, ואני חבוקה בזרועות עוזיאל אישי. הוא אשר דברתי: אנכי אבליג פחדי על תשוקתי ולא אמוט. הלא ראיתן את בן אפרים, אשר בא בצל קורתי להגיד לי, כי ציר אמונים הוא, שלוח מאת עוזיאל אישי, לקרא לי לבוא אליו ולחדות בשמחה את פניו, כי על פי דברו מסתתר הוא באפרים מיראתו לבוא הלום מחמת המלך. ואנכי, בכל אַות נפשי לראות את פני אישי, לא נבהלתי ברוחי להאמין לו, כי אם אותות שאלתיו, והוא לא ידע לענות, ואברכהו וילך. לא כן את, קציעה חמדתי, כי כל רחוק קרוב אליך מאד, לא תשיתי לב לכל המוקשים אשר לרגליך. ואחרי דברי לך כל זאת, הנני להראותך את הספר, אשר שלחה לי אמך מן הלבנון.

ובדברה זאת, שמה את הספר לפני קציעה ותאמר: “קראי באזני ובאזני תרצה רעותנו”.

וקציעה קראה מעל הספר כדברים האלה:

ג

"מרים רעותי כאחות לי! הלא תדרשי לשלום יהושבע רעותך, שבע ביום תזכריני; זאת ידעתי, כי בשבתך עם קציעה בתי, אני שיחתכן; לכן אגיד לכן עתותי. הלא ידעתן, כי מגמת פני היתה הגלעדה, לקחת צרי לשבר רוחי ולאבלי; הלא ידעתן, כי אבלי עד כה לא נושן עמי, כי חדשים לבקרים הקדיר עלי שמים, פרש ענן על כל מחמדי עין. לא האמנתי עוד שוב מני חשך ולא קויתי עוד לתנחומות אל, עד אשר באתי עם אחותי לשבת אתה בירכתי לבנון, בצל מנוח אישה החברוני, אשר מנוחותיו שאננות בין החרמונים, הררי עד, אשר תפארתם שעשועים לנפשם. ולמן היום אשר נשיתי טובה, תנחמני שלות הנפשות האלה, הקרובות בלבבי; כן אשיש על נחלת חנה אחותי, אשר יאהבנה מנוח אישה כאהבתו אז את אשת נעוריו, הלא היא נועה צרתי בת הרוקם, אשר למצער ישבה בצל אישי למורת רוחי ותלד לו את שולמית; אחרי כן היתה למנוח ותלד לו את צפניה בנה. את שולמית מצאתי כשושנה ענוגה בשדה יער, בצלם קציעה אחותיה, על כן בחרתיה לאליפלט, אשר כבן אמצת, מרים, לך; יעדתיה לו למען הפרידו מקציעה בתי, היעודה לדניאל מטעם המלך. וצפניה בן מנוח הלא מצא את עדה אחותיך בערבות מואב ויהי מפַלטה ומושיעה ביום שאון ומהומת נָסים, אך ידי עריצים חתפוה מזרועותיו בגלעד, קרית פועלי און, ויושיבוה במעון עריץ, בארמון זכרי איש הדמים, ולך, רעותי, משפט הגאולה להשיב אהובה אל אוהבה.

"כל זאת יעצתי אני לטוב נפשות האלה כל הימים, אך מי יודע עצת ה‘, כי דרכי דניאל סירים סבוכים, בהתהלכו עם רעומה, בת קטורה וזכרי, בערמה, כאשר יגיד לך פי מנוח; ואנכי טרם אדע, התעמוד לו ערמתו, אם אין, אך כפלים עתה לעצבי, ולמה אכחידנה תחת לשוני? בשבתי בגלעד, ודניאל התגנב לבוא אל נאות שלום, משכנות מנוח, ותחשק נפשו בשולמית, ונפשה, אשר דבקה בו מאז, שוגה באהבתו. חידה אחודה לך, ומנוח יפתרנה. הלא אם יקח דניאל את שולמית, לא יוכל עוד קחת את קציעה אחותה, ומה רבה דאגתי לבתי, אשר נפשה קשורה בנפש אליפלט, אשר חומה היה עליה ויסוך לראשה ביום נשק; ואהבתם לא אז נבראה, כי אם בעוד מעשיהו בן המלך חי, והיא כפורחת עלתה נצה ותשגשג בלב קציעה; ואף כי פיה היה לי כספר החתום, כי הסתירה בתי את תשוקתה ותכחידנה תחת לשונה, אך אין נסתר מעיני אֵם, הצופיות בכל, כי עין בעין ראיתיה הולכת וגדולה מיום ליום. ואלקנה, בשמעו כזאת מפי, ויאמר: “האהבה בראשיתה – תולעת זוחלת, הולכת על גחון, ומה איומה אחריתה, בקומה כלביא! כי אז לא תשוב מפני כל ותשחק לכל פחד. לכן רמסי את התולעת בראשיתה: את קציעה בתנו הרחיקי מבית מרים, ששם אליפלט, ומנעי את הנער מדבר שפת יתר באזני קציעה, כי למה יחתה גחלים בחיקה? ואם גם בזאת לא תצליחי לשרש מלב בתנו שורש פורה רוש, אז מנעי את אליפלט מבוא בצל קורתנו”. ואליפלט בא אל ביתי לרגלי בן המלך, אשר לא אחר לפקח עיניו על אהבת אליפלט נערו לקציעה משאת נפשו, ויחר אפו בנער וישימהו אל מול פני המלחמה. ואחרית דבר הלא ראינו: אליפלט הציל את בתי מחרפת צר, לבקש אהבתה, אך לשואה יבקש נפשה, כי אחת דבר המלך, ומי יבוא אחריו לשנות אחרי דבריו? ראי-נא, מרים רעותי, המכשלה הזאת תחת ידיך, משמרת קציעה בתי עמך ובידך עתותיה, על כן בך חסיה נפשי. זכרי-נא, מרים אחותי, כי בנפול אישי על מרומי שדה, חוסה היה במותו, כי אלי עזב את בתו מחמד נפשו להכין אותה ולסעדה במוסר, דעת ויראת ה’; ומה יהמה לבי לה, כי היא עתה כצאן, אשר אין לה רועה, ואין מנהל לה לנחותה בארח מישור ולהסיר כל מכשול מדרכה. לכן אליך, רעותי, אקרא: הן נבון לבה מאד, אך עצתה נמהרה על דבר אליפלט; לכן השכילי לאחריתה וסכלי כל עצה נבערה, שלחי את אליפלט אלי ונתתי לו חמדת הבנות, את שולמית בת אלקנה, ונפשו תברכני תמיד.

“ואנכי אשב עוד בלבנון עד כלות ימי האביב, ואם נאסף ממני גיל, הלא אשיש משוש את אחותי. הן כל מראה עיני בציון יזכירני את אישי, לא כן אנכי פה, כי הנני בעיני כמו מראש מקדמי ארץ אני, בראותי מראות עתיקי ימים. פה אתנו אשי חמודות, אלידע שמו, איש יודע ציד ויודע דעת קדושים, אשר עזב דור תהפוכות לשבת בדד בראש אמנה; יום יום יבקר במשכנותינו, צרתי לפניו אגיד, ואזניו קשובות למרי שיחי, ובנעימות אמרותיו הטהורות אמצא תנחומות אל, כי לו נתכנו עלילות דור ודור, אשר אבותיו ספרו לו. הן הוא גבר, אשר דרכו נסתרה מה' וממתים מחלד, מהון ומנחלה, אך חכמת לבו היא נחלתו; לו שאר רוח, מתק שפתים ואמרי שפר. מה זך לקחו בעת יכונן לחֵקר ארץ ומלואה, ומה נמלצו אמריו, בהביעו לי רוחו על ראשית דרכי אל ועל מפלאות תמים דעות, ובהגידו לי תהלוכות חכמה, דברים אשר לא פתחה אזני לשמוע. אפער פי ואשאפה אמריו כי נעמו, ולבי אומר: האח! הנה זאת המנוחה לנפש עיפה, וזאת המרגעה לקשת רוח להניח לה מעצבה ומרגזה ולהשיב לה ששון ישעה. ואנכי שאלתיו לדעת, איך יפיק תבונה מכל מראה עיניו, והחכמה מאין תמָצא בו? וענני בחן שפתיו לאמר:,הלא בחכמה ברא אלוהים שמים וצבאם, ארץ ומלואה, וחכמתו גלויה בכל מראה עינים: מראש צורים אראנה ומארזי אל אשורנה”. ובדברו זאת, הניף ידו על צורי היעלים, הקרובים אל משכנותינו, ויורני את לקחו הזך ויאמר: “שיתי לבך אל תועפות ההרים האלה, עליהם כתבה העת דברי הימים לתבל וליושבי בה; לא בחרט אנוש, כי אם במכתב אלהים כתבה אותם; לה כל סלע ספר וכל צור גליון-גדול. בספר דברי הימים הזה אלף שנים כיום אחד. ואם ברוממות אֵל רב העליליה יתבונן גבר, והיו כל בני חלוף כחגבים וחלדם כאין בעיניו, אשר יגונם הבל ושמחתם עדי רגע; ומה יתאונן אדם חי ומה יבכה למת, אשר נפקדו מספר רגעים מצל ימיו”.

"הדברים האלה יצאו מפיו כרשפי אש, ומנגה נגדם נסו יגון ואנחה. ויוסף אלידע וידבר אלי בחזקת היד לאמר: “רם ה' ונשגב לבדו, וגם כל הגוים יחד כאין נגדו, ומה יעוז אנוש! רם הוא, ונפלאה הבריאה אשר ברא, ומה נהדרה היא במקום הנחמד הזה, כי פעם תתהדר ברקמת ארגמן כעלמה יפה-פיה, המיטיבה דרכה לבקש את אהבת בחירה, ופעם פניה זועפים כפני אשה אחרי מות אלוף נעוריה; פה אראה כר ירוק, דשן ושמן, מתנוסס ביפיו ובהדרו כארץ יהודה בימי יותם, ושם סלעים כעצמים יבשים: דמיונם כאפרים, אשר נס ליחו”. ויוסף ויאמר: "אני ראיתי ארץ אפרים בימי חרפי ואקוב נוהו פתאום. ראיתיו כהר נשפה, אשר על ראשו יחרף הקרח הנורא, יזרח השמש ולא יחמם עוד, ותחתיו עוד יוצע בקעה נחמדה, המתהדרת במעטה פרחים ושושנים. כי דמיונם ראיתי באפרים, המשפילי לראות כל שכיות החמדה ולא ישא עין להביט, כי שיבה זרקה בו, עוד מעט ורוח מצפון נשבה בו, ונבלו כל שכיות חמדתו, ויבשו, ונדפו, ואינם. וכאשר דברתי, כן ראיתי בו: הנה יד מלך אשור הויה בו ותך הכפתור וירעשו הספים, כי את הושע בן אלה מלכו אסר וישימהו בכלא, והעם פרוע לשמצה, כי נתן מלך אשור עונש על הארץ, ואפרים ומנשה היו למס, ושרי אשור נוגשים בעם, דוחקים ולוחצים אותם. וזכרי ושרים רבים מאפרים ירדו מצרימה להפיל תחנתם לפני סוא מלך מצרים, וגם ממנו יֵצאו וידיהם על ראשם, כי יהיה מעוזם לבושת ולמכשול ולפוקה, לעורר שבט אשור. זאת אחרית אפרים, מחטאת כהניו ונביאיו נוע תנוע ארצו, כי שגו בהבל ויאמרו: דבר ה' אתם; ואם דבר ה' היה בם, מדוע ירדו פלאים? אכן, הבלי שוא בדו למו בשם ה‘, וקץ שם אלהים לחשך, אך יהודה עוד תראה אור, ובמוצאי בקר תראה עוד גֵאות ה’, ומָלך בה מלך והשכיל.

“כן ישיחני איש החמודות זה יום יום; הנה מסלות ציון בלבו, ונפשו נכספה לשבת בירושלים, ואנכי שחרתיו לשבת שאנן בהיכלי, אך לא יאבה איש החמודות הזה לאכל לחמו חנם, כי כחמתו כן גבורתו ואומץ לבו: פה הוא אוכל לחם אבירים מציד לבנון וחיתו, לא יירא חמת פראים, וכל פחד משחק לו. ואנכי הגדתי לו, כי רבה נחלתך, וסוכן נאמן חרוץ דרוש לחפצך ולהפקידו על רכושך, ואחרי שמעו מפי את תהלותיך, טוב טעמך ורוחך הנדיבה, ויואל לשבת בציון ולנהל את נחלתך בישרו ובתבונות כפיו. ולמה אכחד ממך, רעותי, את אשר עם לבבי? הן אלקנה וכל כבודו לא ישובו עוד אלי, גם יגוני ואנחתי ינוסו, אז תבקש נפשי לשוב למנוחתה, ומה טוב לחסות בצל איש החמודות הזה! בִּיני, רעותי, הגיגי ודעי את לבבי, ואם לא טוב שבת אדם לבדו, מה רע ומר גורל אשה, בשבתה גלמודה, ונפשך יודעת זאת מאד. לכן הגידי חפצך אל מנוח, למען ידע אלידע הנחמד לבחור דרכו, וה' ישיב את שבות אישך, ועיניך אותו תראינה, בשובו אליך בעת רצון, ובשמחתך תשיש גם רעותך יהושבע”.

עוד קציעה קוראה את דברי אמה מעל הספר ודמעתה על לחייה, והנה מגדיאל הנער האדומי בא ויאמר: “מנוח החברוני שאל ממני להגיד לך גברתי, כי הנה בא”.

כשמוע מרים, כי בא מנוח, ותאמר לקציעה: “הניחי, יפתי, את הספר, כי כהנה וכהנה נשמע מפי מנוח”.

ותפן אל מגדיאל ותאמר לו: “הביאה את מנוח החברוני הלום”.

מגדיאל האדומי יצא, ומנוח החברוני הנה בא, והוא לבוש מחלצות. ותשמח מרים לקראתו ותאמר לו: “ברוך בואך, איש טוב, בצל קורתי, הן יהושבע רעותי נכבדות תדבר בך, וכבוד נאוה לערכך, והנה קציעה בתה נגד עיניך, וזאת שלישיה לנו, הלא היא תרצה אשת ידידיה, שר הרכוש אשר למלך. ועתה שבה-נא פה והגידה-נא לנו את שלום יהושבע רעותנו, אשר אחזה לי אני מדברי הספר, אשר שלחה לי, לא עוד תשוח עליה נפשה, ורוָחה היתה לה, וברבות הימים כל עצב תשכח”.

– חי נפשך, מרים הכבודה, כי כן הוא – ענה מנוח – הלא גם בלבנון לא גלמודה היא, כי שוש תשיש בשלות אחותה, היא נות ביתי, אשר ירון חלקה עמדי. לרגעים תזכור את קציעה בתה, משוש לבה, ואת מרים רעותה העדינה, גם את תרצה הנדיבה תזכור, לא ימוש זכרכן מפיה עדי רגע; יש אשר תתעצב אל לבה, והנה אלידע, גבר עמיתי, אלופי ומיודעי בא, הוא יפתח שפתיו עמנו, וכל אזנים קשובות לאמרתו הצרופה וללקחו הזך. באחת אדבר: עוז וחדוה במקומנו. הלעולמים תתעטף נפש אדם בצרה, המעט ממנו תנחומות אל?

– כן דברת – ענתה מרים – הלא גם אני הלכתי בקרב צרה, ויהושבע רעותי הלא הגידה לך את כל מחמדי, חסד נעורי ואהבת כלולותי, כי כל מאויי נתן לי אלהים, הושיבני בצל איש חמודות, אשר לשמו ולזכרו תאות נפש, ואהי אצלו שעשועים. למצער שבעה לה נפשי נעימות את פניו, והנה חשך שמשי בצאתו, כי יום אכזרי ועברה הפריד ממני את אלוף נעורי, ויגדל כים שברי, ורבים אמרו לנפשי: איכה תשב מרים בדד, ואיכה תחיה ואין עוזיאל אתה? – כן דמיתי גם אני, ואולם לא ידעו ולא יבינו אלה, כי שם אישי יעודדני וזכר רב טובו יחייני ויתן תקוה בלבי. יש אשר אזכרה את יום פגעו אותי בחג המצות על יד נחל השלוח ואת ראשית דברו עמי כלשון רמיה; מספר רגעים נדברנו ונפשותינו נקשרו. כן אשובה אל זכרון הראשונות, ונמס לבי, וזכרון יום הפרדו ממני ימוגגני תושיה, ובכל זאת עוד תקותי בי; אמנם, תקוה רחוקה היא כרחוק אישי ממני קצוי ארץ, אך זאת אשיב אל לבי: “היד ה' תקצר להביא נחמתי ממרחק? אולי ישוב ירחמנו ושב וקבצָנו יחד, הלעולמים יזנח ה'? אולי תבוא גם לי עת רצון ושבו לי מחמדי הראשונים, בשוב אישי”. – אלה הם הדברים, אשר דברתי אל יהושבע רעותי. הוכחתי במישור, כי גדול כאבי מכאבה, כי נשכח מת מלב, ולא נשכחו החיים. אך רב לנו לדבר בעצב ויגון, כי אורח יקר, יקר אתה, מנוח אדוני, בצל קורתי; הלא תגיד לי נצורות על דבר שולמית, אשר מצאה יהושבע אחות לקציעה בתה.

– הלא תגיד גם לי – ענתה קציעה – את שלום אחות אמי, היא חנה דודתי, נות ביתך האהובה, ואת שלום אחותי, אשר לא ידעה את אבינו בעודנו חי ולא ידעה מרת נפש במותו; הגידה-נא לי, מה היא ומה תארה כי אדע: הן נכספה נפשי לראותה ולחבקה בזרועותי.

– שולמית אחותך נאוה מאד בתארה – ענה מנוח – וכמעט אראך בצלמה ובדמותה; ואולם אותך חזיתי כשושנה פורחת במרום ציון, ואותה – כפרח-לבנון; וכיפיה כן צדקתה, תבונתה ורוחה הנדיבה. עד כה גדלה בביתי ותחשבני לאב לה, אך אמך העדינה, בספרה אל מכאוב חללה באזניה ובאזני אלידע הנכבד, לא עצרה במלין ותקרא את שולמית לאבל. והעלמה שמעה את מולדתה, וששונה ויגונה כתומם יחד הבהילוה, ותמס בדמעתה ולא אכלה שלשת ימים; ואחרי עבור ימי בכיתה, החלה לקרא בשם קציעה אחותה, ושבע ביום תזכרך, עדינה, ונפשה נכספה לראותך ולחדות בשמחה את פניך. אך עוד חזון למועד הזה אשר תפגשנה שתי אחיות יחד, ועתה אליך, מרים העדינה, אשים דברתי: נצורות אגיד לך לא באזני רעותיך הנכבדות, כי דברי לך לבדך.

– הלי לבדי דבריך? – השיבה מרים – הבה לך-נא עמדי אל גני, ושם תדבר אלי דבריך.

ומרים אמרה אל תרצה ואל קציעה: “שבנה פה, רעותי, ודִבר אלי מנוח דבריו, ושבתי אליכן”.

מרים לקחה את מנוח אל גנה, ותרצה אמרה אל קציעה: “אין זה כי אם דבַר הורתך על אדותיך, רעותי, האף אין זאת”?

– גם אנכי כמוך אדמה – ענתה קציעה באנחה – הן מנוח, איש דודתי, שלוח אלי קשה, להפר את האהבה אשר ביני ובין אליפלט, אך עצה נבערה היא, כי אם סער מתחולל לא ישָרש אהבתו מלבי, מה יעשה לה רוח שפתים?

מרים יצאה עם מנוח אל הגן הנחמד, אשר נראו בו הנצנים, ויתהלכו בין שורות עציו, ומנוח ענה ואמר: “ראשית דבר אגידה לך, כי עדה אחותך עצורה בארמון זרים, במעון עריצים ובכף רעומה האיומה, אשר תשית עליה רב כפר, ולך, שרתי, משפט הגאולה, כי מי יחמול עליה זולתך? הן צפניה בני מצא אותה בערבות מואב ביום מהומה ומנוסה, וימלט נפשה מחרפת צר וממות; באחרית הימים האלה נודעה לי כל זאת. ביום צרה נקשרו נפשותיהם, ויד קטורה אשת הדמים הפרידה ביניהם; הלא היא קטורה, אשר שלחה בעצמות אם עדה רצח, בעברתה כי קשתה על אביך מאד. ועוד זאת אגיד לך, כי דניאל מתהלך עם רעומה בערמה, כי יום נקם בלבו, להשיב נקם לזכרי, ומי יודע אם יבצע עצתו. אך בזאת לא היטיב דרכו, כי נחבא לבוא אל משכנותי, וירא את שולמית, אשר ראתהו מאז, בלכתו שבי לפני רצין בגלעד, ותשא תמיד בעדו רנה ותפלה; ואחרי דעתה עתה שמו ומולדתו, הנה היא שוגה בו תמיד, והוא שוגה בה למרות פי יהושבע ופי מלך, כי אם יקח דניאל את שולמית, לא יוכל עוד קחת את קציעה אחותה. ראי-נא, עדינה, גם המכשלה הזאת תחת ידיך: הן קציעה תשמע בקולך לכתוב ספר אל דניאל לקרא לו באהבה, ושבתה לכ מבוכה, ובאחרית דברי אשאלך על דבר אלידע: החפצה את לבחר בו לסוכן על נחלתך?”

– האלה הן הנצורות, אשר חשכת מאזני תרצה וקציעה? – שאלה מרים, ועפעפיה בחנו את מנוח – הגם דבר אלידע שכנך סוד כמוס עמך? וכל דבריך אלה הלא ידועים לתרצה ולקציעה לפני בואך, ואשר אחזה לי אני, גדולות מאלה בלבבך, ואותן תכחיד תחת לשונך.

– חי נפשי – ענה מנוח – וחי נפשך, שרתי העדינה, כי רק על דברי שלש הנפשות האלה – עדה, שולמית ואלידע – לקחתי עמי דברים, כי גם אלידע זה קרוב מאד בפי ובלבבי, ובחסדך תתני לו יד ושם בביתך ובנחלתך, למען תברכני נפשך.

– הרק לבעבור זאת חרדת עלי את כל החרדה הזאת? – שאלה מרים – אלידע הוא נבון, ישר באמונתו: הבה, קחהו הלום, והיה סוכן על נחלתי; הלא מצער היא, כי לא אשימהו אלוף לראשי, באשר אני – לאלוף נעורי, ונפשי עגונה לו. לא אדוני, לא דבר ריק הביאך הלום!

– אכן – ענה מנוח – אכן, אשה משכלת אַתּ ועפעפיך יבחני בני איש ותדעי קרב ולב עמוק. דעי לך, שרתי, כי מקור חיים לך בפי, ואם אדבר דבר, וכל אנחתך השבתי.

זאת דבר מנוח, ואור נגה על פני מרים, תעה לבבה, כמו רוח עועים מסך מנוח בקרבה, ותבט אל פניו ועצמותיה רחפו, ותאמר אל מנוח: “מה יקר חסדך, אדוני! האמנם בידך עתותי, וחיי – בפיך ובשפתיך? התשיב לי ששון ישעי, את אישי, משוש גילי ואנחות לבי? אם זאת עמך, שמור לפיך מחסום ואל תשמע דבריך גם אבן מקיר, כי עוד מבקשי נפשו חיים, והוא במתים נחשב. זה לי כשש עשרה שנה מיום נסע דודי ונגלה, שכולה וגלמודה אני, ואזני לא לקחו שמץ מנהו, ומאין יבוא עתה עזרי?”

– שבי, עדינה, לבטח – ענה מנוח – הרחיבי מקום אהלך, הקימי יריעותיך, התחדשי כנשר נעוריך; גלמודה היית עד כה, עוד מעט וכבוד הלבנון אליך יבוא לפקוד נוהו, ועין בעין תראי את אישך אדיר כארז בלבנון, וראית ונהרת: כי תהיי משוש אישך ועטרת תפארתו. הן עוזיאל אישך, הנקוב בשם אלידע, שלחני לחבש לעצבותיך; אף התפארי עלי, כי אנכי הכרתיו על ראש אמנה, וזולתי אין איש יודע אתו עד מה, כי גם יהושבע לא הכירתהו ולא תכירהו.

ומרים נבהלה נחפזה מבשורת מנוח, אך עצרה בהתגלות לבה ותאמר לו: "הן בשורתך תרנין לבי ותמוגגני תושיה, ואולם לא ראשון אתה היום לבשרני, כי בן אפרים בא אל ביתי היום להגיד לי דבר סתר, כי אישי שלחהו אלי לקחת אותי אל מעונתו הנסתרה במקום פלוני אלמוני באפרים, ואנכי שאלתי ממנו לתת לי אות, כי אישי שלחהו, והוא לא ידע לענות דבר. אז ראיתי, כי מרמה בפיו, ואשלחהו וילך; לא כמוהו חלקך, כי דברך נכון, כשחר נכון מוצאו.

– אם לא תאמיני לקולי– ענה מנוח – הא לך ספר חתום, כתוב ביד אישך ונָצור עמדי: הן הדברים הכתובים בו ידועים רק לכם לבדכם, ואין לזר אתכם, והיו לך הדברים לאות עד בוא אישך מקץ שבעת ימים, וראוהו עיניך ושמעו אזניך אמריו, נאום הגבר, אשר נסתרה דרכו ממך עד כה.

ובדברו זאת, נתן לה את הספר. ותפתחהו מרים ותקרא בו שתים ושלוש דלתות ותאמר: “זאת ידך, אישי, הכתובה לי, ואלה דבריך. שובי, נפשי, למנוחיכי, ירחי קדם יבואו לי. שבעת ימים אחכה עוד לאישי בכליון עינים, והם יארכו לי כשנים הרעות, אשר עברו עלי באפס תקוה. ואתה, אדוני, הגידה-נא לאישי ונודע לי בשם אלידע, הבא להיות כסוכן על נחלתי. ואתה תן לי פתחון פה לפני תרצה וקציעה, באמרך, כי הזהרתני מעצת נוכלי אפרים, אשר נוסדו עלי ללכדני כרשת רמיה, הלא ראית את חדר משכיתי, והנה דלתו פתוחה אל הגן, ודרך הגן הזה יבוא אישי אלי, בנפול תרדמה על אנשים, למען לא תראה עין זרה בהתודעות אישי אלי. הגידה-נא לי, מנוח: היודע אישי את נפש יהושבע ואת הגות לבה בו?”

– את הגות לבה באישך? – שאל מנוח בתמהון – הן זאת לא ידעתי, ולוּ גם נשאה יהושבע עיניה אל איש החמודות, מי יחשוב זאת עון לה? הלא אלמנה היא! ואולם אל יעלה כזאת על רוחך, כי אמנם ישיחנה עוזיאל לנחמה מיגונה, וזאת היא שיחתן, וזולת זאת אין דבר.

– אל נא תירא, מנוח, – ענתה מרים – כי לא מקנאתי שאלתי על זאת. אני ידעתי את עוזיאל, והגיון לבו לא נכחד ממני, כי כל עוד רוחו בו לא תמוש אהבתי מקרב לבו, ואם טוב בעיניו להביא גם את יהושבע רעותי אל ביתי, והוספתי לקרבה אלי. אך אל תגיד זאת לאישי, וגם אנכי אהיה לפניו כלא יודעת מאומה, ועד עת רצון אל תדע גם יהושבע, כי הוא אלידע. ואתה חושה והביאהו הלום, ולתרצה ולקציעה אמצא פתחון פה והגדתי למו פשר דבר שיחתנו, כי יהושבע שלחה אותך אלי להזהירני מנכלי בוגדים, אשר התיעצו לצודני בערמתם ובמועצותיהם.

וכן הגידה מרים לתרצה ולקציעה בשובה אליהן, ותכלכל דבריה בעצה ודעת, ותגד למו, כי לולי שלחה יהושבע את מנוח לגלות אזנה, כי עתה נפלה ברשת זו טמנו לה מבקשי נפשה. ויהי דבר תרצה וקציעה אל מרים פה אחד, לבל תוסיף עוד לתת אזן קשבת לכל הבאים לדבר אליה על דבר אישה. ומנוח יצא ביום ההוא מירושלים וימהר לרוץ ארח.

ד

ביפה נוף אשר לצפון ירושלים מתהדרת גבעה נשאה, הצופה פני ציון מנגב; הגבעה הזאת היא משגב ומצודה להשגב בה מפני צר ואויב; על ראשה מגדל צופים. כי יבואו מחנות צרים לשום מצור על עיר אלהים, ועלו צופים על ראש המגדל וראו מרחוק דמות עם רב, ונשאו נס להזהיר שומרי חומות ירושלים, והתיצבו על מצור; אל המצודה אשר על ראש הגבעה הזאת יצאו הנשים השאננות בציון – יהושבע, מרים וקציעה – להשגב בה ולראות את פני המלחמה; לרגלי הגבעה הזאת נלחם אליפלט ברעומה, גם יכול לה.

היום חם, כי אחרון הוא לחדש האחד עשר, ומחר חדש השנים עשר. ועמרי, אשר לא הצליח דרכו בפעם הזאת, ישב עוד שבעה ימים בירושלים בסתר פנה, ושם הניח שני אנשים מחבר הכהנים לנסות עוד הפעם דבר אל מרים, והוא יצא את העיר. הנה הוא סר אל המלון הזה לשתות יין, וישת, וישאל את בעל המלון על דבר המצודה והמגדל, הבנוי במקום הזה, ובעל המלון ספר לו על דבר הצרות, אשר עברו על המקום הזה מתגרת יד שני מלכי הברית, פקח בן רמליהו ורצין מלך ארם, בהצותם את יהודה. ובעל המלון הזה הוא שומר את המצודה בימי השלום, ושמו אליצור, וידבר באחרית רצין מלך ארם ובחרפת הושע בן אלה מלך ישראל, אשר שמהו מלך אשור בכלא, במצאו בו קשר. ועמרי, מראשי חבר כהני בית-אל, היה מן הגבורים לשתות יין, ובהגיחו כוסו אל פיו אמר: “ריבי עם ומוסר מלכים לא לנו דרכם היום: אני שתיתי מיין ארץ יהודה, ומחר חודש ושתיתי משנה על הר אפרים. האנחנו נקרא מלחמה או נשבית מלחמות, ולמה הבל נפצה פינו? הן שבעת ימים ישבתי בציון, ונפשי נכספה לשוב לביתי, ואנכי התבוננתי ואראה, כי כשלה ירושלים ויהודה נפל, ונפש העם קצה מפני בית דוד. הן באו הימים, אשר אפרים לא יקנא ביהודה ולא יהודה באפרים, כי ידי שניהם רפו. אך ידאגו מלכים להכין כסאם, ואנחנו נשית לבנו לכונן בתינו”.

עודנו מדבר והנה עלם נחמד בא אל המלון ושני נערים אחריו, ובעל המלון קם ממקומו וישמח לקראת העלם גבור החיל? הנך בא, אליפלט, מארץ מרחק".

ואליפלט ענהו שלום ויאמר: “הגידה-נא לי את שלום ירושלים”.

– ברוך ה', כי שלום בעיר – ענהו בעל המלון – הן מרים אשת חסדך מחכה לך בכליון עינים, כי גם היום, גם תמול, גם שלשום שלחה רץ אחר רץ לדרוש בואך.

ועמרי התעורר, בשמעו שם אליפלט, כי הוא ראשית דרכו על פי רעומה, ובשומו עיניו עליו, בחנוהו עפעפיו, ויחנן קולו ויאמר: “האתה זה אליפלט, העלם הגבור, אשר שמך רומם על שפתי רבים וכן שלמים? שב-נא ונשתעה יחדו”.

– והגבעה הזאת תהיה לי לעדה, כי גאות עשה – ענה אליצור בעל המלון – פה נשתה גבורת אפרים עמך, כי הכריע אליפלט אדוני מחנה אפרים, ואת העלמה האיומה, הנוהגת בם, תפש ויעש עמה חיים וחסד.

– הוא אשר דברתי – ענה עמרי – רומם שם אליפלט תחת לשון רבים וכן שלמים, ואזני הלא שמעו תהלתו מפי רעומה, בהשפילה צעירי אפרים בכבוד מהלליו.

– אף יקר לי זכרון פעולתי – ענה אליפלט – לכן פתחה-נא, אליצור, את שערי המצודה, ויחד עם בן-אפרים זה אעלה על מגדל צופים, משם נשקיף על פני כל העיר; אראנה ויעלוז לבי, כי בה כל חיי רוחי.

– הנני, אדוני, להשלים חפצך – ענה אליצור, בצאתו מן המלון.

ואליפלט ועמרי הלכו אחריו ויחדו עלו על ראש הגבעה, ואליצור אמר אל אליפלט: “שמעתי, כי יהושבע מתאבלת מאד על אישה משנה המלך ותמאן להתנחם, והמלך אמר לרפא בר עמו ומחץ מכת שריו יחבוש. התדע, אדוני, כי קציעה בת משנה המלך, יעודה על פיו לדניאל בן עזריקם נגיד הבית, ואם לא ישוב מארם למועד חג המצות, והיתה קציעה לבן אלוף אחר ביהודה? הלא ידעת, אם לא שמעת, אליפלט אדוני, על אדות הנער דניאל? אנכי בכיתי להולך הזה, כי הלך שבי לפני צר”.

– אנכי שמעתי, בעברי ארץ אפרים – ענה אליפלט – כי שבוי הוא ביד רעומה בת זכרי גבור אפרים, וכי כופר רב תשית עליו.

– כן הוא – ענה עמרי – ואנכי היודע ועד, כי שבוי הוא, וזה היה דרכי ירושלימה, אך שומע אין לי מאת המלך.

ואליפלט ראה את בן אפרים, כי דבר לָאט עמו בלכתו על פי רעומה ירושלימה בדרך מרמה, על כן אמר: אנסה-נא דבר אליו למען דעת לכלכל דבר במשפט. ולא אבה לדבר דבריו אתו באזני אליצור, ויאמר לו: “רד-נא ועשה בִּריה לי ולנערי, כי רעבים אנחנו”.

וירד אליצור אל ביתו, ואליפלט אמר אל עמרי: “הגידה-נא לי אדוני, מי שלח אותך ירושלימה להחיש פדות לדניאל, אשר יֵקר פדיון נפשו, ובכל זהב אופיר לא יפדה עוד, כי בקהל רפאים ינוח? אנכי עברתי דרך הגלעד, סרתי אל בית היין ואמצא שם את עמיהוד, עלם מסכן, אשר קראתי לו דרור בארם. קראתי לו בשמו, ויאמר לי:,קרא-נא לי פה ראתה את ידי הרמה על אויבי ארצי, בנפול אלף מימיני ורבבה משמאלי, וה' מפלטי ומושיעי חשך חיתי מעבור בשלח, ורעומה בת קטורה השדודה ושרתי באפרים שמחה, בנפלה בידי, כמו נפלה לי חבל בנעימים; ואנכי זכרתי את קציעה, כי תתעטף בצרה, עזבתי את רעומה, לא שמתי לב לחלקת אמריה, ואמהר למלט את נפש קציעה, הצלתיה מחרפת צר, אמרתי: לי היא, כי מעשיהו בן המלך מת במלחמה, ואנכי אראה עמה חיים. הלכתי עם מלאכי אחז אשורה, גם שם עשיתי חיל, ועם עצומים חלקתי שלל, בהצותם את ארם: הנה שלל דמשק אתי, בארם הוצאתי ממסגר אסיר, את דניאל מבית-הכלא; ומן ארם ינחני ה' תמיד במעגלי צדק, כי גם בעברי בדרך הצלתי נפש לקוחה למות, נפש חפצי-בה. ששתי כגבור לרוץ ארח וידי פרושות לציון. כאשר ידאה הנשר, יפרוש כנפיו לתימן, כן אמרתי: אעופה אל צפירת תפארתי. הוי, מעוף צוקה! הוי, לב הותל! מעיר נוב נגלה לי, כי נחלתי נהפכה לזר, אם לא יבוא דניאל למועד שמור לו, וכן שמעו אזני פה. עתה באתי אל המקום הזה, מקום ראשית תקותי, עליתי על מגדל צופים, אביטה אל מרום ציון, אספור מגדליה, והם עלי יתנשאו, וכמסתירי פנים ממני לא יביטו אלי, כמו משאתם יעצו להדיחני ולהרחיקני מעל גבולם. – כן הגה לבי בימי ילדותי, עת הביאוני הורי לציון, ובהביטי אז אל תפארת קריה עליזה ואל פאר בני ציון, אמרתי: הלא בני מרום הארץ אלה, ואנכי תולעת ולא איש, ומי ישפיל לראותי? ואשר לא פללתי ראיתי, כי נמצאה אלי מרים הכבודה והעדינה ותאספני ברחמים גדולים אל נאות חמדתה, ותרם קרני בין נערי שרי המדינות. ואהי רע לבן המלך; וקציעה היפה-פיה ראתני ותלבבני בעיניה, ואהי למפגע לבן המלך, וישליכני בקנאתו אל מול פני המלחמה, ונפשי נמלטה. האמנם הותירני ה' לרעה, למען ענותי בתמהון לב? הנני עומד עתה על מקום, אשר ראה כבודי והודי במלחמה, את אומץ לבי וחסדי לקציעה. האתהדר עתה באלה? הוי, מנחמי עמל! ומה יתנו ומה יוסיפו אלה לבן חשוכים, לאשר לא שורש בארץ גזעו? האגיד גבורתי וצדקתי למלך? אך שוא אגרע שיחה לפניו, אך הבל אפצה פי. ומה יענו שריו עליזי גאוה? גם אמנה גאות עשה הנער הזה – ומשאת כסף יקח, רק אל-נא במרום ימריא, ישא עיניו אל קציעה בת משנה המלך, כי בן חשוכים הוא, וערפל חתולתו, יתאמץ, יגבר חילים – ולנצח לא יראה אור ותפארת אבות. – כן יביעו יתאמרו עליזי גאוה, המתימרים בכבוד אבותם; הן אלה טומנים בצלחת ידיהם, כי ידי אבותם רב למו, ומה תועיל לי ידי, אם לא תשיג את שאהבה נפשי? כפושע מבטן אני בעיני אלופי יהודה, וכאשר אתרומם כן ישפילוני לפני בני הנדיבים: יכופו כאגמון ראשי, אם אשאהו, ויהללוני, אם יראוני נכה רוח ונותן נפשי בעד נפשם. כן נשא מעשיהו ראשי, בחרפי נפשי למות בעד נפשו, וישטמני בראותו, כי מצאתי חן בעיני קציעה. הן קול שאון עולה מן העיר הגדולה לאלהים, עוד תשמח ציון, עוד ירונו אלופיה מטוב לב, אך מי אני ומי ביתי? בית עכביש בניתי לי, האשען על הבית ההוא? הן קציעה זו חִלצתי מצר, חלצה ממני: האלכה אל רעומה? אם חית כפירה אמלא? – כן אשיחה עם לבבי, אך שמוע שמעתי בני שעיר באים על יהודה, אצא אליהם ואספה במלחמה, כי חרבי היתה כל חלקי בחיים, ועל חרבי אמותה; ואַת, קציעה עדינה, שבי לבטח במרומי ציון, ויהי נועם ה' עליך!”

זאת דבר אליפלט, מחה דמעה מעל פניו, וירד מראש הגבעה ויבא אל המלון. והנה שלשה אורחים סרים אליו: האחד שמח וטוב לב, כאיש אשר בא אל מחוז חפצו; השני – איש חמודות מאד במראהו והדור בלבושו, אך נדודי לבו נגלים על פניו, והשלישי תפוש ברוב שרעפיו בקרבו ומתהלך אנה ואנה. אותו ידע אליפלט, ויגש אליו ויאמר לו: “השלום לך, נתן? השלום למרים הכבודה, אשת חסדנו? השלום לנביאים ולבני הנביאים, אשר אתה מתהלך אתם? הידברו שלום לעמנו? גם הגידה-נא לי: מי אלה הבאים הלום?”

– אך טוב ושלום לאנשי שלומנו – ענה נתן – מרים אשת חסדנו עושה צדקות בכל לב ומחכה היא לך בכליון עינים, ואת שני האורחים הבאים טרם אדע; שאל-נא את אליצור ויגד לך.

ואליפלט נגש אל אליצור וישאלהו: “מי האורחים הנכבדים האלה, אשר סרו אל מלונו?”

ויאמר אליצור: “הן האנשים האלה באים מאפרים ובשמותם נודעו לי: שם האחד אלידע, ושם השני מנוח, ומגמת פניהם ירושלימה”.

ואליפלט נגש אל שני האורחים ויאמר להם: “ה' עמכם, אדוני! הנכם עולים עמדי בדרך אחד ירושלימה, הבה נדע איש את רעהו, אולי יהיה לכם דבר בציון, פנו אלי, כי באוָתי אקרב כל באי שערי ירושלים; הן מעונתי בציון, בחצרות מרים הכבודה, בת שמיר ואשת עוזיאל האלוף ביהודה, הנדח כיום מזעם מלך”.

– אלהים יחנך, עלם נחמד – ענוהו שני האנשים, ויברכוהו על רוחו הנדיבה וישאלוהו לשמו.

ויאמר להם: “שמי אליפלט, ומעונתי בציון הלא הודעתיכם, בחצרות מרים הנדיבה”.

– שם יהיה מעון גם לנו – ענהו מנוח החברוני – כי דבר לי אל מרים הכבודה, וזה האיש, ההולך עמי, בא כסוכן על נחלתה אחרי מות שמיר אביה.

זאת דבר מנוח, והנה שלשתם איש אל רעהו יביטו: לב עוזיאל פחד ורחב, בראותו את בנו – משוש דרכו, שמחת גילו, הגיון לבו ותנחומות נפשו – נצב לפניו, ואליפלט שם עיניו אל האיש הנחמד במראהו, הבא כסוכן אלי בית מרים, היושבת גלמודה מאישה, ואותות תמהון נראו על פניו. ומנוח אמר אל עוזיאל: “העלם הזה, הנצב לפנינו, הוא גבור חיל; בעודנו נער קטן ראתהו מרים הנדיבה ותקחהו אל ביתה ותאמצהו כבן לה: הן יודעת היא לבחור אנשי ביתה”.

– כי עיניה בנאמני ארץ – ענה אליפלט – אות ומופת הוא גם עליך, אדוני אלידע, כי מצאה אותך מרים נאמן לפניה, וברוך תהיה, בבואך אל ביתה!

ולב עוזיאל פג, בשמעו את הברכה מפי בנו, ויפג לבו ויאמר: “הלא נראה איש את פני רעהו יום יום, ומה יעלוז לבי, במצאי לי בחור מעם כמוך, וקויתי, כי ברית אחוה ושלום תהיה בינותינו, בשבתנו יחד בנוה שלום בבית מרים; הן שמך נודע לי, וכשמך כן תהלתך”.

ולא יכול עוזיאל לדבר עוד, כי הציקתהו רוחו מרחמי אב, אשר נכמרו בקרבו, ויבקש וימצא לו פתחון פה לצאת מן הבית למלט משא לבבו. ויצא מן הבית ויפן לעלות על הגבעה לבכות במסתרים ולהריק מי עפעפיו, אשר פרצו כפרץ מים כבירים נוזלים, שטפו עברו על לחייו באין רואה דמעתו.

ומנוח הגיד בעת ההיא לאליפלט על דבר יהושבע, מה היא לו ומה שיחתה והגיוניה, בשבתה במשכנותיו בין הררי לבנון וחרמונים. ואליפלט פער פיו וישאף אמרות מנוח וישאלהו לשלום יהושבע, ויאמר לו מנוח: “הן רבות לנו לדבר, ואם עתה נשתעה, לא נשים קנצי למלין, לכן נחשוך דברינו לעת שבתנו יחד בסתר חדרך, כי בוא אבוא לבקר במעונתך בציון”, והנה האיש אלידע, ההולך עמי, הוא איש חמודות, נאמן עם ה' ועם קדושיו, ואותו מצאתי נכון להיות סוכן על נחלת מרים אשת חסדך, וגם יהושבע הגידה תהלתו בספר למרים. ויואל אלידע ללכת עמדי, כי אוה ציון למושב לו, ואהבת-נא אותו, כי בטח לבו בך אחרי שמעו תהלתך מפי יהושבע".

ואליפלט אמר לו: “שמחתי מאד, במצאי אותך פה, אחרי שמעי תהלותיך מפי חפצי-בה, יושבת נוב. הן טוב אתה לטובים, לכן בחסדך אבטח, כי לא תמנע הטוב ממני לעת אמצא בו חפץ. וטובתך בל עלי לבדי – אך רבות מחשבות בלבי, ולא עת דברים היא. אנכי אלין במלון הזה, פה אכתב ספר ואשלחהו ביד נערי אל עמיתי, ומחר בבקקר אראה את פני מרים אשת חסדי; ומתי תבוא אתה ירושלימה עם אלידע רעך?”

– היום לפנות ערב – ענה מנוח – הלא יחדו נאכל פה בצהרים, לכן אגידה לבעל המלון וימהר ויחיש מעשהו.

ה

גם עוזיאל עלה על מגדל הצופים, השקיף מרחוק על תועפות הררי ציון, ודמעותיו כרביבים. ממכון הגבעה הזאת השגיח אל כל מחמדיו בימי חרפו, והגיוניו התעוררו ומורשי לבבו התנגשו, ותפעם רוחו בקרבו ויקרא:

“השלום לך קריה עליזה, ציון מכלל יופי, בך רָותה נפשי משוש ורוש? שאי עיניך, ציון, וראי אחד בניך, אשר הדפתהו רוח עריצים ויהי כגלגל לפני סופה; הנה הוא מתגלגל תחת שואה לבוא אל שעריך ולדרוש נפש יקרה, אשר הניח במרומי היכליך: שימי-נא לו סתר פנים ואל תשורהו עין אַיה. ציון, קרית משושי! רבות רעות אפפוך למן היום, אשר ישב אחז על כסא דוד; הן קול דמי הרוגיך צועקים מן האדמה; גם כל הכתוב לחיים בירושלים, איש איש בוכה למשפחותיו; מֵתיך בחרב נפלו, בחוריך בבתי-כלאים החבאו ושרידיהם כמָות נקברו; אלמנותיך לבשו מעטה כהה, בתולותיך לא הֻללו; שאו בתים רבים מאין יושב, וברחובותיה ינועו עַם בזוז ושסוי. הזאת לך קריה עליזה, משוש כל הארץ, גיא חזיון לכל מחמדי עין? – אכן זאת לך, כי עזב אחז את ה‘, נטש את דביר קדשו, והנה חרב נטושה בכל הארץ. אך קול שועת בת עמך עולה תמיד באזני אל גמולות, והצמיח קללה לשונאיך, וצורריך יכרתון, ועיניך, ציון, עוד תראינה בכל הנחרים בך, ועליך יזרח ה’ ונראה בכבודו בקרב היכלך. עתה אשתחוה מרחוק אל היכל קדשך ה‘, אלהי ישועתי, אל יועץ פלא, המושיבי בלבנון והמשיבי אל ארץ מולדתי ואל עיר זו כל חפצי-בה; ולפני בואי שעריה לחדות בשמחה את פני מרים שמחת גילי, נתת שמחה בלבי על משוש דרכי זה ותראני את בני, אישון עיני ומחמד נפשי. האח! ראתה עיני, והמון רחמי אליו התאפקו. ובעצתך תנחני, ה’ אלהי, המשיב אבות על בנים אל גבולם; הסתירני מחמת עריץ, אשר אמר להשבית מאנוש זכרי, ובצל ידך תחביאני; חזק-נא לבבי לשאת ששוני, כאשר אמצתני לשאת יגוני, למען אודך תמיד, ה' צורי וגואלי”.

ככלות עוזיאל לשפוך שיחו לפני ה', ירד מעל הגבעה ויבא אל המלון, והנה השלחן ערוך, ועליו לחם, בשר ויין. וישב לאכול עם האורחים, וככלותם לאכול, שאלו מאליצור בעל המלון לספר להם את הדברים, אשר נקרו ויאתיו במקום הזה ביום מלחמת מלכי הברית על יהודה. ואליצור אמר להם: “הלא אליפלט, מבחר גבורי המלחמה, בקרבנו: שאלו את פיו ויגיד לכם את דברי המלחמה”.

– אל-נא, אלופי – ענה אליפלט באנחה – אל-נא תאיצו בי לספר לכם את מגפת עמי, כי מעת המלחמה ההיא נפשי יָרעה לי, יחד מורשי לבבי יבכיון. פה נָדוֹש יהודה תחתיו, נגעל מגן גבוריו; על ראש המצודה הזאת חרדו נשים שאננות – מרים, יהושבע וקציעה – ואנכי נלחם אז לרגלי ההר בעת ההיא ברעומה בת קטורה. ראיתי חללי בת עמי כי רבו וגבוריה כי נפלו בחרב צר, ואהי כאריה משחית, וחרבי שמה קרחה במחנות צר. אז נגשה אלי רעומה; ראיתי, כי יפה היא מאד ואיומה. רגע אמרתי: אניף חרבי עליה ואבצענה בראשה, ורגע נכמרו נחומי; על כן התאזרתי עוז, תפשתיה חיה, והיא נשאה עיניה אלי ותבקש אהבתי, ותגד לי שמה ושם אביה, ותקרא לי דרור על פי שרי אפרים, ותפקד עלי שומרי אפרים. ואנכי פדיתי אז את קציעה, בת משנה המלך, כי אמרתי לה: אשתי היא.

– הן כל זאת שמעו אזני גם מפי יהושבע – ענה הנקוב אלידע – שמעתי מפיה דבר גבורותיך וחין ערכך, וכאשר ברכתיך אז, כן אברכך עתה, בראותי את פניך: יאמץ ה' את לבך ויחזק את ידיך לעשות חיל ביהודה, והיית לכבוד ולתפארת לעמך, ולששון ולשמחת לב למרים הכבודה רבת החסד. ומה ישמח לבי, בהיותי קרוא אליה להיות סוכן על נחלתה!

– ברוך בואך, אלידע אדוני, ירושלימה – ענה אליפלט – הן זה האיש, מנוח מיודענו, הגיד לי תהלתך, כי נאמן אתה עם אלהים ועם קדושיו, על כן בחרה מרים הכבודה בך להיות לסוכן על נחלתה. גם אני אגיד לך צדקתה, כי לא כפרות הבשן, היושבות בהר שומרון, העושקות דלים, הרוצצות אביונים והשותות יין לשכרון על ההרים בצל האלונים, – לא כאלה חלק מרים הנדיבה, הנוצרה להושיע כל דכאי-רוח, כל איש מצוק ומר נפש, כי ביתה – חוסן רב, חוסן ישועות לנכאי לב, ובאות נפשה תשים שפלים למרום; כן הרימה קרני בראותה, כי ברכה בי, וכן היא יועצת נדיבות תמיד. בעוד שבעת ימים יהיה יום הולדת לאישה עוזיאל, האובד והנדח מארצו, וביום ההוא תחלק נדבותיה לכל יראי ה‘. לכהנים עזובים ולבני הנביאים. ישקיף-נא ה’ מן השמים ויראה צרת לבבה, כי שכולה וגלמודה היא, ועל זאת אתפלל אל ה' בכל עת והשיב לה את אישה, ויחדו עוד יראו זרע ויאריכו ימים. הלא מרים תספר לך, אלידע אדוני, את כל מחמדיה בירחי קדם, ולשמע אזן תדמענה עיניך על דודה כי נסע ונגלה ועל פרי בטנה כי היה לברות למולך. יתן ה' ובאה הברכה לרגלך אל ביתה, ועשית לך בית נאמן בירושלים.

– אמן, כי יאמר ה' – ענה עוזיאל, בנשאו כפיו בשמחת לבו ובעליצות נפשו על הברכה, אשר ברך אותו בנו, משוש גילו – הן מרים היא הכבודה בנשים, ודבר שפתים אך למותר, כי ידיה הלא נטעו אותך כבן פורת עלי עין, וגבורתך במלחמה ותומתך לפני ה' אותות נאמנים הן על צדקתה ועל נדבת רוחה; הן קצות דרכיך שמעתי מפי יהושבע ותכבדך נפשי, ומה שמח לבי, כי את אשר כבדתי, אהבתי, הקרה ה' לפני; הן בך עיני תחזינה תפארת אדם, פאר בני ציון היקרים.

והאורח, השב מירושלים, ענה ואמר: “יליד שומרון אני ושמי נתן, ובעצת עודד, הנביא לה' היושב בשומרון, עליתי ירושלימה להקשיב לקח נביאי ה‘, ומהלכים היו לי בין החרדים לדבר ה’, ושם מרים על שפתיהם כשמן הטוב, ובזכרם שמה יברכוה וישאלו מאת ה' להשיב לה את אישה מחמד נפשה, הנגרש מפני אחז, אשר קצף עליו. ולמה אכחד? גם אני שבעתי רויתי מדשן ביתה, בית נאמן הוא לנאמני ארץ”.

ועוזיאל, בשמעו את תהלות אשתו משאת נפשו גם מפי השומרוני, ויתאפק בכל מאמצי כח וישסע את נתן בדברים ויאמר לו: “הלא ישבת בציון, התהלכת עם בני הנביאים: הגידה-נא לנו, הנכנע אחז מפני ה' אחרי התלאות הרבות, אשר עברו על ארצו, ומה החזון, הנמצא עליו מאת ה'?”

ונתן נאנח במרירות, ויען ויאמר: “לא נביא אנכי ולא בן נביא, כי אבותי היו מן הכהנים, אשר הזניח ירבעם בן נבט מכהן לה‘, וישליכו משכנותיהם ויעלו ירושלימה. ואנכי, יליד שומרון, לא נביא אנכי, ורוח ה’ לא לבשה אותי. אכן, רוח היא באנוש! עודד, הנביא לה' בשומרון, ראה, כי שאר רוח לי ולשון למודים, ויאמר לי:,רב לך שבת בשומרון, לראות בנביאיה תִפלה, עלה ירושלימה, והיית כאחד למודי ה‘. ואנכי אברכהו בכל עת, אשר יעצני. עליתי ירושלימה, שמעתי חזון נביא ה’, ישעיהו בן אמוץ, ומשא מיכה המורשתי; לקטתי אמריהם לאחד אחד, באשפתי הסתרתים, ויהיו בקרבי לחצים ולבני רשף. מדי דברי ביהודה ובאפרים, יצאו כברקים חצי; אך מה אדבר באפרים, הרועה רוח, ושנת פקודתו באה; שנת שלומים היא לריב ציון, גמול אלהים הוא, וקנאתו לבית דוד תעשה זאת. אך גם ליהודה נשבר לבי בקרבי, כי עוד פרוש ענן עליה; עוד לא נרפא מחץ מכתה אשר מחצו בה אפרים וארם מקדם ביום הרג רב, והנה הפלשתים אוכלים אותה מאחור, כי פשטו בערי השפלה והנגב וילכדו את שוכו, את תמנת ואת גמזו ובנותיהן. הם טרם ישבעו מבשרה, והנה בני שעיר נאספים עליה למלחמה. אך צדיק ה‘, לא יעשה עולה, כי היתה קרית דוד לקרית בוגדים, משוש פראים, וחטאת אחז מלכה כבדה מאד, כי בימיו גלה משוש כל הארץ, נאנחו כל ישרי לב; גם את בנו העביר באש למולך. אז נגע אל השמים משפטו, על כן מצאוהו צרות רבות ורעות; הן ארצו לא למטר השמים תשתה מים, כי אם דם חללים תשתה, ואחז טרם יפיל ממעלליו ומדרכו הקשה; הָשמן לבו ואזניו כבדו משמוע את דבר ה’ ביד נביאיו, על כן בשפלה תשפל העיר ציון, והעם היושב בה לא שב גם הוא עד המכהו, כי מאשריו מתעים אותו. ובכל זאת יפיחו הנביאים לקץ התלאות, כי ירחם ה' את יהודה, ישלם לשונאיו על פניהם, ודמשק מוסר מעיר, רצין מלכה נפל בחרב אשור, ועמו הָגלה הגלת שלומים קירה; אות ומופת הוא, כי יקנא ה' לארצו, ותשועתה לא תאחר. – אך מדי דברי באפרים עמי, יתחמץ לבבי בקרבי וזעם ה' מלאתי, ושלוח אני קשה אל ממלכה שפלה, ממלכת האליל, להגיד לעמי פשעם; אשפכה חמת רוחי על שומרון ואליליה, ועל בית-אל ועצביה. הן זאת העיר בית-אל ועצביה. הן זאת העיר בית-אל היא סיר לא יצאה חלאתה ממנה; בעיר הזאת נמצאו חטאות ישראל, וממנה תצא החנופה אל כל יושבי הארץ; שם תרבות אנשים חטאים, חבר כהנים ולהקת נביאי שקר, המתעים את העם בפחזותם ואוכלים שאֵרם. אך חטאי עמי הם, האהיה כמחריש? לא נביא אני, כי אם מוכיח בשער”.

– אך אשאלך-נא, בן נביא – ענה אלידע – הטרם תדע, כי בני עמך סָרָבים וסַלונים הם? הלא אור פניך יפילון, ירהבו בך, והיית למו למנוד ראש, וחנפי לב ישימו אף ולשואה יבקשו נפשך. חבור עצבים אפרים: הנח לו, אל תוכיחם, כי לבם שמיר ולמוכיח בשער יקושון.

– ושמיר ושית גם אני – ענה נתן – אנכי ארים כשופר קולי, ומכשול עונם אשים נגד פניהם, ואחזה רעדה חנפים. אולי יצליחו דברי להוציא יקר מזולל ולהשיב נצורי ישראל לבצרון; אולי ימצאון שם אנשים, אשר נגע ה' בלבם, והחזיקו בכנף מעילי ושבו ובקשו את ה' אלהיהם ואת בן-דוד מלכם. הנני הולך מזה אל עיר נוב וישבתי שם בבית בת-דודתי ושמה חפצי-בה, ומשם אשובה שומרונה. ועתה אחלה פניכם, אלידע ואליפלט: בבואכם אל בית מרים, וברכתם אותה בשם ה' ובשמי, כי מנדבת ידה שבעתי גם אני, בשבתי בציון; וגם תרצה, אשת ידידיה, שר הרכוש אשר למלך, גם היא מן הנשים השאננות בציון, בת עירי היא ומברכת ביתה שבעתי טוב; ה' יברך אותן ואת צאציהן.

– וה' ישמור צאתך ובואך – ענוהו עוזיאל ומנוח.

ובצאת נתן מאת פניהם, הלך אליפלט אחריו ויתן לו משאת כסף ויאמר: “לך בשם ה' אל מחוז חפצך, ובעברך עיר נוב, וסרת אל בית קרובתך חפצי-בה, השבה עתה מגלעד, והיא תגיד לך את אשר עשיתי לה, ושממת ושרקת, וצפנת הדברים בלבך ושמרת אותם מכל משמר, כי עוד כהנה בלבבי, לבצע לעת מצוא; לכן הסתר דבר, ואתה לך לשלום”.

– ושלום וברכות לעד ישפות לך ה', בחיר בחורי יהודה – ענה נתן וילך.

ואליפלט שב הביתה, ויאמר אליו מנוח: “הלא תארח עמי לחברה לבוא יחדו ירושלימה”.

לא אלך עמכם, – ענה אליפלט – כי אם פה אלין ואצפה עד בוא אלי דבר מרים. הן ספר כתבתי בנוב, ואותו ואת מנחתי אשלח לפני אל מרים, לכפר פניה על העלילה אשר עוללתי. הלא כתובה היא בספר, ואין איש יודע אתי עד מה, זולתי אלהים בשמים, אשר אמץ את רוחי לבצע דבר, לבער את הרעה, הצופה לה. אנכי נקיתי מה' וקויתי, כי מרים גם היא תנקני.

– שא-נא ואשאלך – ענה אלידע – אם העלילה הזאת תתן עצבת בלב מרים, העלימה אותה ממנה.

– אל-נא, אדוני – ענה אליפלט – אל תחשוב עלי כזאת. הן מרים לי כאם רחמניה, ולה נתכנו כל עלילותי, ואם אכסה ממנה דבר, וחטאתי לה כל הימים ולא אשא עוד פני אליה. על כן כתבתי את הדברים בספר, ועליהם אשית פה נוספות, ושלחתי על ידכם את הספר עם האשכר לפני, ופה אצפה למענה פיה. אם כה תאמר: “עלה אלי ירושלימה”, ועליתי שמה בשמחת לב ושכנתי בחצרותיה כקדם; ואם לא תענה אותי דבר, וידעתי כי קצף לה עלי, על פעלי. מחר יהיה האות הזה, והנני הולך לכתוב את יתר הדברים ולהוציא מתנותי, השלוחות לה מצרורות שקי.

זאת דבר, ויפן וילך.

ואלידע אמר אל מנוח: “מי יודע מה פעלו ומעשהו, כי ידאג ממנו, ואנכי למראה עיני אשפוט ולמשמע אזני אוכיח, כי כל מעשי הנער הזה טובים וישרים, והטיתי את לב מרים אשתי למשוך לו חסד ולבלתי חשוב עון לו”.

– הנער הזה לוקח נפשות הוא – ענה מנוח – ולא יפלא, כי בחרה בו קציעה מבן המלך ומדניאל. לוּ ידעה יהושבע, כי שב הוא ירושלימה, כי עתה שלחה אליו מלאכים לעצרו מבוא בעיר, למען הרחיקו מבתה. אך נחפז אני מאד ללכת, כי עוד היום נבוא בעיר לפנות ערב, ומחר אתן לקציעה את הספר, אשר כתבה לה יהושבע אמה.

עודנו מדבר, והנה אליפלט בא, ובידו צרור עדי נשים: שהרונים, ענקים, צמידים ונזמים, וירימם ויתנם אל מנוח, והוא נתנם אל אלידע לראות מה טובם ומה יפים. ואליפלט אמר: “הלא אלה הדברים, אשר דברתי אל מרים בספר:,אין חפץ לך, מרים, בעדי עדיים, כי על אלה וכאלה נעלה תפארת נפשך; רק מנחת מזכרת היא לך, כי ברוב חסדך עמדי נתת בלבי אומץ ורוח גבורה לגבר חילים ולחלק את עצומים שלל'”.

– ודבריך יקרים מן היקרות האלה – ענה אלידע – וכזאת אגיד גם למרים הכבודה.

– הבה – ענה מנוח – הבה, אלידע אדוני, נקומה ונלכה, כי הנה השמש נוטה לערוב; אל-נא נאחר, פן נמצא שערי העיר סגורים לפנינו. הלוא בוא תבוא, אליפלט ידידנו, העירה ביום מחר, ושם נראה פניך בשמחה.

– כן דברת, מנוח אדוני – ענה אליפלט – הן היום רד מאד, ועוד לכם כברת ארץ לבוא העירה; לכן לכו לכם לשלום ודרשו בשמי את שלום מרים הכבודה העדינה.

ומנוח ועוזיאל ישבו על פרדיהם ויקראו לאליפלט לשלום, וירכבו לדרכם, וביד עוזיאל המתנות והספר החתום, אשר שלח אליפלט אל מרים. ומנוח אמר לעוזיאל: “בבואנו ירושלימה, תסור אל משכני, אשר שכרתי לי: הלא מחר חודש, ואין ירח לממשלת הלילות האלה, והחשך ישים לך סתר פנים, ובאת דרך הגן אל נוה שאנן, ששם תחכה לך מרים בכליון עינים. שם תראה, כי תומת אשה תאיר פניה ותנצור חן עלומיה עד חצי ימיה. הן מרים אשתך בת שלשים ושבע שנים, ולמראה עיני דמיתיה כבת עשרים ושתים שנה; הן יושבת היא גלמודה כשש עשרה שנה, ואתה תמצאנה כיום הפרדך ממנה, ועל זאת יתפלא כל איש, כי בכל העיר הגדולה לאלהים אין איש אשר יחפא עליה דברים אשר לא כן; גם טמאי שפתים יקפצו עליה פיהם. זאת היא מרים יונתך תמתך”.

– הן זאת נפשי יודעת מאד – ענה עוזיאל – ותומתה שמרה גם אותי מפשע רב, כי תמונתה היתה נגדי תמיד ותגרש מפני כל סמל קנאה, וזכר תומתה היה מגן בעדי.

כן נדברו מנוח ועוזיאל, בלכתם בדרך לבוא ירושלימה, ומנוח נתן לעוזיאל את המפתח לסגור את דלת הגן, הפתוחה עתה, אחרי בואו אליו, והמה הולכים וקרובים לבוא העירה, ולב עוזיאל פחד ורחב.

ו

ומרים, המצניעה לכת עם הגברים, נשאה נפשה ולבה אל זכר עוזיאל אישה; כשש עשרה שנה התפללה עליו לה' ערב ובקר וצהרים, ושבע ביום זכרה את שמו, וגם באשמורות הגתה בו; ומי תכן את רוחה בשבעת הימים האלה, אשר חכתה נפשה לנשף חשקה, אשר בו תראה את פני עוזיאל אישה? הימים האלה ארכו לה בכליון עינים, בם הכינה בסתר חדר משכיתה, הקימה יריעותיה.

ונשף חשקה בא, והיא באה חדר בחדר ותסגרם בעדה, ותשב בחדר משכיתה, הפתוח אל הגן הנעול תמיד והפתוח בנשף ההוא. בחדר הזה ישבה קטורה לפנים ותחללהו בזמת לבבה, ומרים הכינה אותו ותפארהו בכל שכיות החמדה: בו מטה כבודה, אשר רפדה אותה מרבדים, חטובות אטון מצרים, ושלחן ערוך לפניה, עליו כל מאכל תאוה: מגדנות, ממתקים ויין הטוב עם שמן המור וכל ראשי בשמים; עליו מנורת זהב וגולה על ראשה, ומרים העלתה נרותיה, ותלבש הוד והדר, ותשב על המטה הכבודה, ולבבה הולם פעם.

חדל שאון מעיר, אך נשמעו נגינות שותי שכר, המאחרים בנשף בבתי היין; החשך כִסָה ארץ, כי ליל כֶּסֶה הוא באחרון לחדש, אך אורה ושמחה שאננה למרים בחדר משכיתה. עד כמה פעמים נגשה אל הדלת, הקשיבה קשב, ואין כל רגש, זולתי המון רוח נושבת בענפי העצים; כלו עיניה מיחל למשוש לבה, תאות נפשה, ולבה בטח בדברי מנוח ובדברי הספר, אשר שלח לה עוזיאל על ידו; ובכל זאת פחדה פחד, אולי דבר מה קרהו בדרך. כן חשבה מחשבות, ונפשה ירעה לה.

עודנה מפחדת מדאגה מדבר, ואזניה קשובות, והנה קול מצעדי גבר; ותפעם רוחה בקרבה, וכרגע והנה קול דופק הדלת בלאט ואמרות נעימות נשמעות לאזניה לאמר: “פתחי לי, מרים יונתי תמתי, פתחי לעוזיאל בחירך, ההולך לאט כמי השלוח”.

הדברים האלה היו נזכרים למרים מנשף חשקם, כי כן אמרה לו אז, בשבתם יחד בחביון אפריונם, ולא שמָעתם כל אזן; והדברים האלה היו לה לאות, כי פי בחירה מדבר אליה. ותגש מרים ותאחז בכפות המנעול ותפתח הדלת, והנה איש חמודות, הדור בלבושו ובמראהו, בא החדרה ונצב לפניה, עומד ומתבונן במרים הנמוגה, אשר עפעפיה כתהומות נבקעו נפעמה ולא יכלה דבר. באין אומר ודברים נפלה על צוארי עוזיאל, אשר חבק אותה בזרועותיו, ושניהם בכו מנהמת לבם מספר רגעים עד אשר אין בהם כח לבכות, נמוגו נמסו מדמעה. וכאשר עבר המון לבם, הסואן ברעש, אז פתח עוזיאל שפתיו ויאמר: “השלום לך, מרים יונתי, שבִיה בת ציון? השלום לך, משאת נפשי, מקור אנחתי ודמעתי עד כה? היי לי מעתה מקור חיים!”

– האח, אורי וישעי! – קראה מרים – עוזיאל אישי, אישון עיני, העוד אשאף צלך ותחבקני ימינך? הן שרק לך ה' בקצה ארץ, ויביאך בשלום אל יונתך תמתך, ההומה לך זה כמה שנים!

זאת דברה ותכרע לפני ה‘, הסבה פניה לפאת דביר הקודש ותשא כפיה להודות לה’ חסדו. ועוזיאל אמר: “שאי, משאת נפשי, לבבך אל כפיך להודות לאלהי חסדנו, נשפוך לפניו דמע גיל, ראשית נסכנו, אולי יראה בענינו ולא יוסיף עוד להפרידנו”.

ומרים מדברת לפני ה' בדממה וקול לאמר: “אל נורא עלילה על בני אדם, מה נורא מוסרך, ביסרך אנוש בעת אפך, ומה נעמו תנחומיך בעת רצון! ועתה, אלהי ישעי, הלא אתה ידעת שאתי בחיקי מכאובים רבים, לקחתי מידך כפלים ככל מחמדי הראשונים למן היום אשר ברח אישי מחמת המציק. העוד לא נרצה עוני? התנין אני, כי שם עלי אחז משמר? הנחש אני עלי דרך, כי גדר דרכי ולא אצא? צעקתי לפניך ה‘, נשאתי מרום עיני ואראה, כי השמים על ראשי ברזל ואין מקום לתפלתי, וימים של שנים חלפו לי בעברת אחז, ולילות עמל מנה לי חרון אפו. ומה שאלתי ממך ה’ בשנים הרעות? לא לחדות בשמחה את פני אישי, כי אותה לא קויתי עוד: הלא על אישי זה התפללתי אליך לשמרו באשר הוא שם; ואשר לא פללתי הראיתני היום, ראיתי את פני אישי, בו כל חיי רוחי. אות הוא, כי עוד תאיר אלי פניך ה', על כן גם אני אשא פני אליך, אלהי נחמתי, ותודתי תמיד תקדמך. היה-נא סתר לנו מצר, ואל נוסיף לדאבה, החביאנו בצל ידך, אתה אלהים שמחת גילנו”.

וככלות מרים לשפוך לבבה לפני ה', קמה ותגש אל עוזיאל, אשר לאט פניו ויבך, ותפול על צוארו עוד ותאמר: “צבי מודח, צבי תפארתי, עתה הנני לך ואתה לי; עתה שבה עמדי ונשתעה יחדו. עד כמה פעמים ראיתיך בחזיונות לילה ואדבר עמך, עתה אשבעה בהקיץ תמונתך, וכל אנחתי השבתי, ונסו יגון ואנחה. ושלמו השנים הרעות, וששון ושמחה ישיגונו מעתה ועד עולם”.

ועוזיאל ישב עם מרים על מטה כבודה ויחבק אותה ויאמר: “יפיפית, רעיתי, כברוש רענן ומראך נאוה, כן הגידה לי גם יהושבע מדי דברה בך. העוד יכירני מקומי עמך, תמתי? האין מגור מסביב? אנכי באתי הלום דרך הגן ואת דלתו סגרתי”.

– השקט, אישי ומשושי – ענתה מרים – הנך בחדר יונתך תמתך. משמרת אתה עמדי, והמכשלה הזאת תחת ידי, עמדי נפשך בטוב תלין כמו בירחי קדם, אשר שבו עתה אלינו; נתעלסה יחד בהשקט ובבטחה. אל תפחד, אישי, ממחתה, כי לא תקרב באהלנו: הלא צורריך שכחוך זה כמה שנים, וגרי ביתי ואמהותי לא ידעוך; כסוכן ביתי תהיה בעיניהם, ונפשי הלא יודעת, כי זה אישי ובחירי, אשר קנני על יד נחל השלוח!

ובדברה זאת נשקה לו ותאמר: “הלא אחד אתה לי ואחת אני לך בצרה ובעת רצון; ראה-נא, אישי, הבגד הזה, אשר לבשתי היום, אותו לבשתי בנשף חשקנו, בעת כלולותיו; עודנו ככבודי חדש עמדי, לא אכלו עש”.

– כחסד נעוריך באור פניך – ענה עוזיאל, בנשקו לה באהבה וחן – ומה טוב ומה נעים שבתנו יחד לפני ה', כי לא יחרף לבבנו מיָמינו; אנכי על כפים חַקותיך, וזכרך חשך אותי מנכריה אמריה החליקה.

– ותומתי יודע אלהים – ענתה מרים, הנמוגה מהמון עליצותיה – אנכי שמרתי לבבי ממחשבת אָון, ואלהים שמר לי חסד עלומי. ומה טובה זאת המרגעה בזרועותיך! אשחרך, אישי, השיבה נפשך השוקקה מנַחת שולחני, הערוך לפניך.

– נפשי שבעה שמחות את פניך, צפירת תפארתי – ענה עוזיאל – ובנפש מלאה כל טוב באתי ירושלימה, כי שמחת עולם הקרה ה' לפני על דרכי. ומה נמלצו אמריך, ידידות נפשי, באמרך: מה נורא מוסר אלהים בעת אפו ומה נעמו תנחומותיו בעת רצון! ומי יערוך שמחתי, בראותי את פני אליפלט בננו, פרי אהבתנו; ראיתיו במלון אשר לרגלי המצודה, גם נדברנו יחד. אנכי שמעתי תהלתו מפי יהושבע, דמיתיו ואכנהו, אך ראיתי בו רבות על השמועה אשר שמעתי; אכן בן פורת הוא, זרע ברך ה' לשמחת הוריו. עד כמה פעמים רציתי לפול על צוארו ולקרא: בני, אישון עיני! אך החשיתי, והמון רחמי אליו התאפקו, כי עוד לא באה העת לקרוע המסכה, הנסוכה עליו; קראתיו בשמו ולא ידע, כי אביו אני, אשר בילדותו חשתי מפלט לו מרוח עריצים, מחמת אביך, אשר אמר להכחידו מארץ החיים; צפנתיו בין חשוכים, למען תראה חיתו באור; קטן נתתיו בעמו, למען יגדל. הן מתנות שלח לך, אשת חסדו, משלל דמשק, עם ספר חתום: הלא הם עמדי. האומנם רק אשת חסדו את?

ובדברו זאת, הוציא את היקרות מצלחת בגדו ויתנם למרים, אשר התבוננה בם ותאמר: “הן שורק נטעו ידינו, נטע שעשועים בין חציר העם, ועתה ישגא כארז בלבנון. כן, אישי משוש גילי, לא ילדנו לבהלה, בן פורת שתלנו בין עצי היער, ויתחר בארזים ולא עממוהו, ויתבולל בין חשוכים ולא נדעך אורו; ועיניך הלא ראו מראהו כהילל בן שחר. התפאר עלי, אישי, כי בן אמצתי לך, והוא יתן מעדנים לנפשך; בין חציר העם צמח, אך אני יצקתי רוחי על זרענו, ואבינהו ואבוננהו, והנה הוא עתה תפארת בחורים ואבות לבנים יציגוהו למופת ויתברכו בו; הן חותם תכנית הוא, כליל יופי ומלא רוח חן ורוח גבורה, אדמוני עם יפה עינים. כמוך הוא, ידידי העשוי לבלי חת: הן כחו במתניו, וזרועו מושלה לו למשוך קשת גבורים, וידו בערף אויביו, ישחק לתרועת מלחמה, עליו ארנה אשפה, והוא לא ישוב מפני פחד, כי אם יעוף בכתף צריו ובעים רוחו ימחץ, יטרוף, וגבורת ישע ימינו מודעת בכל הארץ. גם דעת קדושים למד ועם אלהים ועם קדושים הוא נאמן. זה צפור שעשועינו, בן יקיר, זה ילדתי לך, טפחתיו אף רביתיו. יש אשר ישתומם הנער על אהבתי אותו אהבת אם רחמניה, כי בני אקראהו, ובראותי חין ערכו, אקרא לו משוש גילי, גם אשקהו שפתים; והנער הסכין דרכי, עד כי יקראני אמי; אז ישיש לבי בקרבי. ועד כמה פעמים השיאני לבי גם אני לפול על צוארו ולגלות לו סודנו, ואחת היא אשר תעצרני: הלא הגידה לך יהושבע רעותי, כי שוגה קציעה בתה באהבתו, כי מי מעלמות תראהו ולא תאהבהו? ואף כי קציעה, הרואה תמיד טובו ויפיו? הן לוית חן תהיה לו כמוני לך. אך מה לעשות, והמלך אחז האביד תקות הרעים האהובים, כי בעוד מעשיהו בנו חי, היתה קציעה יעודה לו, וגם אז נשאה עיניה אל בננו, אך החרישה באהבתה; ועתה אחרי מות מעשיהו, והמלך יעדה לדניאל או לבן אלוף אחר, עתה תבטא קציעה אהבתה בשפתיה, תגיד את כל לבה לפני תרצה אשת ידידיה, שר הרכוש אשר למלך. ומה עגמה נפשי לקציעה ולאליפלט! והיה בהגידי לבננו: מה מולדתו, וגדלה מאד שמחתו, אך גם תצלח כאש חמתו על כל הנותנים מכשול ומוקש לפניו. הלא הגדתי לך, אישי ידיד לבבי, כי בננו זה מר נפש הוא, העשוי לבלי חת, שמיר ושית הוא במלחמה על אויביו; ואף כי בשמעו, כי קציעה נאוה לו, בהיותו בן מרום עם הארץ וחוטר מגזע המלוכה, וצוררי בית אביו שמו מוקשים על דרכו, – והתגעש והתנשא כאריה, ושִלח רסן מפניו ולא ישוב מפני כל, וקם ולקח את קציעה ידידות נפשו ומשך אותה, והיא תרוץ אחריו; אך לא עד מהרה תרוץ בת משנה המלך, ועד מתי יתחבאו הרֵעים האהובים מפני אלף רודפים, אשר ישיתו עיניהם לנטות בארץ? על כן אמרתי: לאט לו לנער לאליפלט; ואף כי עתה, אשר שב ה' את שבותך, אישי, ויושיבנו יחידים בנוה שאנן כירחי קדם, – עתה הלא נוכל לשית עצות בנפשנו”.

– האח, ידידות נפשי! קרא עוזיאל בהמון עליצותו – אשק נא שפתיך, הנוטפות נופת.

ומרים תמכה ראשה בין זרועותיו ותתאנח ותאמר: “מי יתן זאת מנוחתי עדי עד בין זרועותיך, תומיך גורלי! ומה זאת עיניך צופיות כל פנות חדרי, ואת מי דאגת רוח אפי?”

– אין דבר, יונתי תמתי – ענה עוזיאל – הן עלה עתה על לבי זכרון ירחי קדם: הלא בחדר הזה קננה אז לילית, קטורה רבת המהומה; החליקה לי אמריה ורוחי זרה לתאותה, ופֶה חלק עשה לה מדחה, ויַאַת אידה כסופה ובמפלתה ראינו. אז שמחנו אלי גיל בנשף חשקנו ושמחת עולם היתה על ראשנו. כשמחה הזאת תהיה לפרי אהבתנו, לאליפלט בננו, בשמעו את אשר לא פלל לשמוע. מה יגל אז לבו ומה יתרומם דמיונו, – כגוזלי הנשר, אשר ישאו מרום עיניהם ויראו אור בהיר בשחקים, אז יעלו אבר כנשרים גדולים, ישסעו בכנפיהם עבים חשוכים, יקרעו עננים קודרים ויעופו בגאותם שחקים אל מרומי על, ששם לשמש אהל בהם. האף אין זאת, יונתי?

– ידעתיך, ידיד לבבי, – ענתה מרים – כי מליצה חידות לך על כל מראה עיניך; כן כתבה עליך יהושבע רעותי, וכמעט העירה בי רוח קנאה, ואולם ראה-נא, אישי משושי, מרוב דברנו בבננו, לא קראנו את מכתבו החתום, אשר שלח לי על ידך.

ובדברה לקחה את הספר ותקרא באזני אישה כדברים האלה:

"כנהר היוצא מעדן, הנפרד לארבעה ראשים, כן לב כל בחור ביהודה לפלגות אהבתו, והיה גם הוא לארבעה ראשים: בראשיתו יאהב את הוריו, אשר מהם לו תוצאות חיים, ואף חובב הוא עמו, וכבודו יקר בעיניו, ובאהבתו את עמו יאהב את הארץ, אשר עמו שוכן בה לשבטיו, ועל שלושה אלה נעלה כבוד ה', השוכן בהיכלו בירושלים.

"זאת התורה אשר שמת לפני, מרים הכבודה והעדינה! תורת אם רחמניה לעבדך לאליפלט, אשר כבן אמצת לך, כי אבי ואמי עזבוני, ואת אספתיני; כטל מאת ה' היה לי חסדך, וכגשם נדבות – נדבות פיך, אשר הולידו אף הצמיחו ברכה בנפשי, העירו רוח גבורה בקרבי. הלא מודעת היא לך ולכל הכתוב לחיים בירושלים: מדי דברך, עדינה, בגבורים אנשי השם, רומם היה תמיד תחת לשונך שם אדירך כל חפצך בו, הלא הוא עוזיאל בחירך, משוש זכרך; מדי דברך בראשית דרכו אליך, אורו עיניך, צהלו פניך ועפעפיך נסכו דמע נדבות לשמו ולזכרו. וגם לי היה זכר גבורותיו למופת, אמרתי אני בלבי: מי יתנני גבור מלחמה כעוזיאל איש החמודות, או אז בשוב ה' את שבותו, תציגני מרים העדינה לפניו ואמרה:, ראה, אישי, זה מטע ידי להתפאר! כיונק מארץ ציה עלה לפני ואטעהו שורק, והנה הוא מתערה עתה כאזרח רענן, והיה גמולי מאת ה' שכר פרי הבטן‘. ועוזיאל איש החמודות כשמעו את דבריך, יאיר גם הוא פניו אלי ויאמר:,הן מרים אשתי העדינה היתה לך כאם רחמניה, לכן אהיה לך גם אני לאב, וה’ יתן לנו בן כמוך'.

"אלה הם הגיוני שעשועי, בם שגיתי תמיד, והם הרהיבוני בנפשי עוז לעשות לי שם בגבורים, ואגבר חילים בין נערי שרי המדינות; הם התפארו עלי בתפארת אבותם, ואתפאר אני עליהם ברוח גבורתי, ואהי נלוה אל מעשיהו בן המלך, אשר הצלתיו משאון קמיו. ותראני קציעה היפה-פיה ותמשכני חסד, אז עבר על בן המלך רוח קנאה וישימני אל מול פני המלחמה להשבית מאנוש זכרי, ויושב בשמים, אשר ישחק לגאות עריצים, שמני לשארית; מעשיהו נפל בחרב זכרי, ואני, שריד חרב, קויתי לראות חיים עם קציעה אהובתי ומשאת נפשי, אשר פדיתי מחרפת צר. פרשתי ידי אליה, וגם נפשה ערגה לי, והנה קול קורא מאחרי: לך אשורה, ואנכי אחור לא נסוגותי. בבכי הלכתי מאת פני קציעה, שמתי פעמי לדרך רחוקה עם המלאכים, אשר שלח אחז אשורה, ואהי נלוה אל צבאות אשור, בהצותם את בני ארם, צוררי יהודה. גם שם עשיתי לי שם ואת עצומים חלקתי שלל דמשק, ממנו הרימותי עדי עדיים לך, מרים העדינה; ואני ידעתי, כי כל זהב אופיר וכל אבני חפץ לא יתנו ולא יוסיפו לתפארת נפשך, כי מאד נעלה, ומנחתי זאת אגיש לך כמנחת זכרון, למען תראי, כי מטע ידיך נשא פריו.

"את עצומים חלקתי שלל, גם הוצאתי ממסגר אסיר, את דניאל מבית-כלא; גם מארם נחני ה' בדרך צדקה. שמעי זאת, מרים, והשתוממי, כי הביא אלוה בידי את המעשה, אשר עשה עוזיאל אישך, וכאשר הציל הוא את חפצי-בה, הלקוחה למות, מיד הכושי, כן הצלתיה גם אני מיד בן הכושי ומיד העריצים, החברים לאיש המשחית, אשר התנקשו גם בנפשך העדינה ויתנכלו להמיתך. הן אלה היו מלאכי מות, שלוחים מאת קטורה ורעומה בתה, הנשים הארורות. אנכי הצלתי מפיהם דבר אמת, ואחרי כן הביאותים בתחתיות ארץ, ואין איש יודע עד מה, זולתי חפצי-בה, אשר תגיד לך פרשת הדברים, אשר אסתירם עד עת מצוא, כי למועד שמור חרון אפי לקטורה ולרעומה בתה, זעומות ה'; בחלקות אשית לרעומה בתה, השוגה באהבתי, ודרכה בראשה אתן, לכן עוד הפעם אשאלה, והיה זה דברי נעלם עד עת מצוא.

"ואַת, מרים הכבודה, שבי בטח, וה' ישיב לך את נדחך, את עוזיאל אישך זה בחרתי בדרכיו, ועיניך עוד תראינה אותו בצל קורתך, ויגל כבודך בו, וראו עיני שמחתך, ושמעו אזני, באמרך אליו:,את הנער הזה אספתי אל ביתי ואקרא לו בני, אף אתה, אישי, דעהו וקרא לו: בני אליפלט'.

“הנני עתה במלון במצודה ונוספות אשים על דברי, אשר ערכתי אליך מנוב. אך רוח אחרת עתה בי. עד כה הרחיב ה' לבי, הרחיב צעדי תחתי; עתה צר לבי, צרו צעדי, כי שמועה שמעתי, על כן נפעמתי; עליתי על מגדל צופים לבכי, משם חזיתי את ירושלים קרובה אלי, ותקותי רחוקה ממני; חזיתי ותשתפך עלי נפשי, ואשלח דברי ומנחתי ביד מנוח החברוני וביד אלידע זה קראת להיות לסוכן על נחלתך. יתן ה' ובאה אליך הברכה לרגלו, כי איש חמודות הוא וירא ה'; ואנכי איחל למוצא פיך ולעצתך, למען אדע, האבוא בעיר, אם אחדל, כי ירא אנכי מעתה לראות את פני קציעה, היעודה לאחר מטעם המלך, כי למה אהיה משוגע ממראה עיני ולמפגע לה? שלחי-נא אלי, מרים עדינה, את דבריך ביד אחד משרתי ביתך, והיו נר לרגלי”.

את כל דברי המכתב קראה מרים באזני עוזיאל אישה, ומעיהם המו למחמד נפשם, רותחו בקרבם כקדח אש המסים, ומרים פתחה פיה ותאמר: “ומה תענה, אישי, לאישון עינינו, ההולך בדרכיך, ומה נפלאה דרכו בחפצי-בה, אשר קמה עליה פעמַים צרה? מידך היה לה החסד הראשון ומיד בנך החסד האחרון. הלא שוש תשיש על בן אמצתי לך, תגיל בגבורתו אף תתענג על מתק שפתיו ועל אמריו כי נעמו”.

– ולי מה יקרו דבריו, – ענה עוזיאל – כי רוחך, תמתי, דברה בו, ודבריך לא יליזו מעיניו בכל הליכותיו. כדרור הוא לעוף אל ארץ מרחקים, אל כל אשר יקראהו שלום עמו וארצו, ובכל אשר יפנה ישכיל. כן עשה לו שם תפארת גם בפעם הזאת. אך למה זה תבכי, מרים בת עיני?

– איך לא אבכה? – ענתה מרים – ועיני עוללה לנפשו, כי עודנו עולָל עולַלנו בעפר קרנו, השלכנו תפארתו אל אבני חשך, האבדנו תקות ימי עלומיו, כי שפל רוח הוא וחשקו מרום מנגדו על גפי מרומי קרת. הן קציעה שאהבה נפשו – אילת אהבים היא, וכל רואיה יגידו, כי לוית חן היא נאוה לבננו, וגם היא – כל יקר ראתה עינה בו, כהילל בן שחר הוא בעיניה, ולו צמאה נפשה, מתי ישוב ותחזה בנעימות פניו. לו היתה נעזבה לנפשה, כי עתה לא נתנה לאחר הודה, אך אחז יתננה לאשר הוא חפץ בו, ונפש בננו שוקקה.

– ומי תכן את רוחו יותר ממני? – ענה עוזיאל – הלא אני ידעתי מכאוביו בראשית דרכי עמך; הלא תזכרי, ידידות נפשי, עת בקודש חזיתיך, בעלותך אל הר בית ה', ופניך האירו אל עבר פני ותופע עלי נהרה, ותתחמקי ממני כרגע ומשוש חגי שבת; אז נקרה נקרית אלי על יד נחל השלוח, ונפשותינו נפגשו. ואנכי חקרתי לדעת דרכיך, ובדרכי סירים ובמעקשים באתי אל בית אביך, כי אהבתך היתה אור לנתיבתי ותורני נתיבות מרמה. הן ראשית אהבתנו היתה כמחבא רוח ואחריתה כאור נוגה. לכן הניחי, ידידות נפשי, הניחי לאהבה, כי היא תפליא עצה, תורה דרך לרעים אהובים, והדורים לפניהם תישר. אך הקשיבי-נא, תמתי, לקול השומרים, הסובבים בעיר, קול משמיע, כי עברה חצות ליל, ואנכי לא אלין פה עד אור בוקר, כי אם אעירה שחר בטרם יקומו גרי ביתך.

ומרים נאנחה ותאמר: “כן דברת, ידיד לבבי, הן ענג נפשנו גנוב הוא אתנו, לכן נשים קנצי למלין ונשים בה' מבטחנו, כי לא יפריד עוד שתי נפשות, הדבקות יחדו”.

ז

עוד עוזיאל ומרים, אסירי התקוה, אסורים בחבלי אדם, עליזי אהבתם ותומתם, נחלת שדי ממרומים לטהורי לב, – ושוקדי און לא ישנו.

עברה חצות ליל ולא נשמע עוד שיר גם מבתי היין. בעת ההיא הלכו שני אנשים באחד הרחובות הצרים בירושלים: האחד היה גלעדי, מחבר כהני בית-אל, והשני היה איש אפרים והוא תושב בציון מימי המלך עוזיהו ושמו פשחור, איש עושה מזמות ויועץ בליעל, אשר ידע את כל בתי ירושלים ואת כל הנעשה בם.

– ואנה תוליכני, פשחור? – שאל הגלעדי.

– הלא אמרתי לך, – ענה פשחור – כי אל בית היין נלך, אשר שֵם בעליו כרמי, אשר זה מחדש בנה ביתו ויחנכהו לאנשים כערכנו; הן בו מושבי בלילות, כי בו תכון כל עצה בעוד מזרקי יין לנגדי.

ובית כרמי היה פתוח כל הלילה, ואליו התלקטו מתי שוא ונעלמים, תרבות אנשים חטאים, חומסי מזמות על היושבים לבטח; ושותי כמים עולה מצאו נתיבות בית כרמי באפל ובחשך, ואליו בא גם פשחור עם רעהו הגלעדי, אחד מחבר כהני בית-אל.

– הבה, כרמי! – אמר פשחור – הבה יין למרי נפש; יין מסיר עצבת ונותן דעת, ערמה ומזמה.

– הן ערום אתה, ידידי, בשכבך ובקומך – ענה כרמי בשחוק – ומי כמוך שותה יין חמסים?

– הוי, נוכל ערום! – ענה פשחור – הלא מפי תבוא הברכה אל ביתך.

וכרמי נתן להם יין ושכר ויאמר: “היין הזה הוא נחל נובע עצה, שתה פשחור מן המשקה הזה, ועיניך תפקחנה”.

זאת דבר כרמי וילך, ופשחור והגלעדי שתו.

ויאמר הגלעדי: “הן כסף נתן לי עמרי, בפגעי בו מעבר למלון המצודה, כסף חלף הבשורה הרעה, אשר בשרתיו על אבדן בן הכושי וצדקיהו ועוד שלישי למו מחבר כהנינו. שלשה אלה היו בני חיל העשוים לבלי חת. הה! הם אבדו דרך, וצידם נמלט, ואנכי חפשתים ולא מצאתים, כמו פצתה האדמה את פיה ותבלעם. לוּ חבר אריות פגשו, כי עתה התיצבו בפניהם, כי חמושים יצאו. צר לי עליהם, כי קומטו בלא עת, לפתע פתאום בא שברם ולא תשורם עיני עוד. הן אנכי הגדתי להם: אך שוא לכם לרדוף קש יבש; מה בצע בדם אשה ידועת חולי, ההולכת למות? אך כמשור ביד מניפו, כן אנחנו ביד עמרי, אשר רוחו תנחנו, והוא שלחם לבצע גדולות מאלה. גם צדקיהו ובן הכושי ששו כגבורים לרוץ ארח, כאשר יגילו, בחלקם שלל, ולא ידעו, כי אל רפאים מעלותיהם. ועמרי הגיד לי, כי רב טוב היה צפון לצדקיהו, ויצוני להגיד לך על אדות הנפשות האובדות, למען תחקור ותדרוש דמם, ולהתיעץ עמך גם בדבר מרים, אשר אישה מסתתר במקום פלוני אלמוני, הנודע לעמרי. הן הוא גלה אזן מרים על זאת, והיא לא האמינה לו, כי אותות תשאל. ואתה, פשחור ידידי, הלא חכם אתה משבעה משיבי טעם, וכל תעלומה תוציא אור; ולב עמרי בטח בך, כי תחקור ותדע, אנה באו שלשה האנשים, השלוחים מאתו, ומה הם האותות, אשר אתן למרים, כי הנני גם אני להוחיל שבעת ימים עד בוא דבר עמרי אלי, ואז אבוא אל בית מרים ודברתי אליה על דבר אישה, אולי יצליחו דברי. הלא ידעת את אליפלט, האמון אצלה והנאמן בכל ביתה; שאל ממנו בשם עמרי והגיד לך כל אשר תאבה לדעת, כי לא תכחד ממנו מרים מאומה”.

ככלות הגלעדי לדבר, ופשחור הניף את כוסו תנופה ויאמר: “יחי פשחור ויחי לבב כל הבוטחים בו! כן דברת היום דברים באזני, וכאשר באו באזני כן יצאו מלבי עד אשר באנו אל בית היין. עתה אבין מה ירמזון מליך. כן שלשה אנשיך רדפו אחרי חפצי-בה ויאבדו מתוך הקהל. אך יש פה איש קרוב לחפצי-בה והוא יהיה לי מקור נפתח; ואולם איש הרוח הוא, אוהב שערי ציון ושונא אפרים, לכן אבקש תחבולה להביאו אל שערי אפרים; נחקרהו ונדרשהו, אולי נציל מפיו דבר אמת בשבטים נוראים. האח! ראיתי ראשית לי”.

ובדברו זאת, הגיח השכר אל פיו ויאמר: “הן עשה אעשה גם יכול אוכל. הן שותה אני יין ושכר מימי המלך עוזיהו; כן שתיתי וכן רויתי כל ימי יותם וימי אחז. המו גוים, נלחמו ממלכות, ובטני לא תחסר המזג. ואתה אל תראני, שאני חכלילי עינים מיין, כי עפעפי יבחנו; אנכי אתן את לבי לחקור ולדרוש, וטרם אדע דבר לאשורו, לא אגיד לך מאומה; ואחרי הוציאי לאור תעלומה, אז אעשה דרכי שומרונה, גם אעלה בית-אל במנחה, כי כסף מלא ישקול לי עמרי, די שתות ימים על שנה”.

– הלא מצער היא – ענה הגלעדי – עשה מעשיך בהשכל ובדעת, וכסף מלא תקח מיד עמרי, לבד שכרך מעוזיאל איש מרים, כי הרבה הוא מאד.

כן נדברו מתי שוא אלה איש לרעהו, וישתו וישכרו עד ראש האשמורה השלישית.

ועוזיאל ומרים הקיצו לראש אשמורות.

האח! – קראה מרים – הקיצותי, ועודך עמי, אלוף נעורי! הציקתני רוח ששוני.

– האומנם? – ענה עוזיאל – האומנם עוד אראך, אילת אהבים, ותחבקך ימיני? הן ראות פניך לא פללתי עוד, והנני רואה עמך אהבה וחיים!

– הכשמחת גילנו עתה לא תנוב עלי אדמות? – השיבה מרים – הלא אותה אצל אלהים לאדם רב; רק לנו יקרה היא מאד, בנפשנו נביא שעשועינו. אכן, אהבתנו לנו ברכת שמים מעל, אשר לא לארץ היא!

– כן דברת, רעיתי – ענה עוזיאל באנחה – משוש לבנו גנוב הוא אתנו, ותענוגיו ושעשועינו כמים גנובים ימתקו לנו. ואולם ספרי-נא לי, יונתי, איכה עברו עליך השנים הרעות למן היום, אשר בא אידנו כסופה ויסערני מבין זרועותיך; כבוא אלינו עזריקם נגיד הבית – צדקתו בארץ נשיה – כבואו להחיש מפלט לי. כי לולי הוא שהיה לנו, כי עתה לא ראיתי כיום אור פניך. לכן ספרי-נא לי, יונתי, מכל אשר עברו עליך, שפכי לבך אל חיק אישך.

– ומה אגיד ואספר לך, משוש גילי? – ענתה מרים באנחה – הלא בהגיגי בעת הרעה ההיא, יחרד לבי בקרבי. אתה עזבתני ואנכי התנפלתי לפני ה‘, חליתי פניו בדמעות שליש לאמר: "צוה נא ה’ את מלאכיך לאישי זה יודע שמך, לשמרו בכל דרכיו; העבר עיני רודפיו מראות מסתריו". הידעת, אישי, כי רודפיך שמו עליך שלשה ראשים וידלקוך דרך הירדן על המעברות, גם דרך אדום ודרך מצרים, כי באפרים לא שלח אחז לרדפך, בדעתו כי ישטמוך בני אפרים. ואנכי שלשה ימים ושלשה לילות לא אכלתי ולא שתיתי, בחשך רפדתי יצועי, ובדמעתי נמס ערשי; ומקצה שלשה ימים שבו הרודפים ויגידו, כי לא מצאוך; אז היתה לי הרוחה. אך אבי היה נצב לי כצר, גיד ברזל היה ערפו, שכח חַנות, קפץ באף רחמיו; ובעת אשר נגרשתי מבית תענוגי, לא אבה לאספני אל ביתו, נחלת הורתי. אז התנגשו באו לי צרות רבות ורעות, את קובעת כוס התרעלה שתיתי מציתי, ואלהים העמידני בכל זאת, החיני כיום הזה. אך למה אכביר מלין? רב לי, כי עוד עין בעין אראך ופה אל פה אדבר בך.

– יונתי תמתי! קרא עוזיאל, בחבקו אותה בהמון רחמיו – רבת שבעה לה נפשך העדינה: זאת ידעתי מפי יהושבע. ואולם גם אנכי לקחתי מיד ה' מלא חפנים עמל ויגון, דין רשע מלאתי על לא חמס בכפי. אנכי צלחתי את הירדן ואתחבא בסתר קנים ובצה; קמתי בלילה ואלך אט ארחות עקלקלות, חרדתי מכל שאון עולה באזני, ועצמותי רחפו מכל מראה עיני; את צל ההרים ראיתי כאנשים, הקמים לרדפני. כן רגזה ארץ תחתי עד בואי אל ארץ מואב. שם ישבתי בין נדחי יהודה, ויראני אחר שרי מואב, כי יודע ציד אני, ויקחני אל ביתו, כי אהב ציד. אמרתי: שם ינוח לי, וה' הקים עלי רעה מביתו, כי אשתו נשאה עיניה אלי; ואנכי ברית כרתי לעיני, כי פניך, ידידות נפשי, הלכו עמי וזכרך מנעני מפשע רב.. אך המואביה חפרה שוחה לנפשי, ובטרם גמלה רעתי, חשתי מפלט לי אל ארץ מרים. הלא עד מהרה ירוץ דברי, ואך תלאותי כנחשים זחלו. ואולם אל תפחדי ואל תראי, חמדת נפשי, כי כפלים בכל תלאותינו יביא לנו ה' שמחות וגיל, ושקטים ושאננים מכל פחד נשב בהיכל ענג, ואוהבינו ישמחו בנו. ועתה, ידידות נפשי, אקומה, כי עוד לא באה לנו עת המנוחה; אצא מזה טרם עלה השחר ואלכה לי אל משכן מנוח, ובבקר השכם שלחי רץ להביא את אליפלט בננו הלום, ובא לעת הצהרים; ואז אבואה גם אני אל ביתך, ונודעתי לך בשם אלידע, ושמת אותי לסוכן על נחלתך, ואת תהיי לי כגברת עדינה.

– אני אהיה לך גברת עדינה – ענתה מרים – ואתה תהיה אלוף לראשי. אך נחשוך-נא דברינו למחר, כעת חיה אשר תבוא אל חדר משכיתי; ועתה לך מזה לשלום ופנית לאהלך אל משכן מנוח.

זאת דברה, ועוזיאל לבש שמלותיו וישק למרים אשתו, ויפן ויצא, ומרים נותרה כחולמת.

וכמו השחר עלה ומרים לבשה שמלותיה ותצו את מגדיאל האדומי לרכב על סוס קל ולהביא את אליפלט ממלון המצודה. וימהר מגדיאל לעשות כאשר צותהו גברתו. ומגדיאל זה היה שבוי על ידי אליפלט ולא אבה עוד לשוב אל ארץ מולדתו שעירה, כי אהב את עכסה שפחת מרים; גם נשא נפשו אל תקוה רחוקה, כי מרים תשיתהו לסוכן על נחלתה, ונפשו ירעה לו בשמעו, כי נכונה מרים להביא סוכן אחר אל ביתה.

הבוקר היה הולך ואור עד נכון היום, ומרים צותה לטבוח טבח ולהכין לצהרים, כי היום ההוא – יום החודש, ואִתה יאכלו קרואים חדשים גם ישנים, הלא הם: אליפלט, מנוח ואלידע. ועכסה שלחה להגיד לקציעה, כי מנוח שב מהלבנון, מקום שבת אמה, ואורח עמו, הלא הוא אלידע, הבא כסוכן חדש אל בית מרים, וגם אליפלט הנה זה שב מאשור. ותלבש קציעה את בגדיה החמודות ותשב במרכבת כבודה ותבוא אל בית מרים.

כבוא קציעה הביתה ומרים שמחה לקראתה ותאמר: “מה נחנת היום, קציעה, בפאר עֶדיך ובמשבצות זהב לבושך; כל בגדותיך – מור ואהלות וקציעות, וריח שלומותיך כריח לבנון. לכן ברוכה אַת, חמדתי, כי באת אלי ליום החודש, ועמדי תאכלי בצהרים, כי הנה קרואים יבואו עוד מעט אל ביתי, הלא הם: מנוח ואלידע, יושבי הלבנון, ואליפלט בן ביתי, השב מאשור ומארם”.

לשם אליפלט ולזכרו התאוששה קציעה ואור נגה על פניה, ותאמר אל מרים: “וגם אַת, עדינה, מה טוב מראך ומה נאוה, כמו אמר לך ה': שובי לימי נעוריך; ומי יתן ובא היום אישך בצל קורתך, כי עתה ישכח את השנים הרעות, אשר עברו למן היום, אשר נפרד ממך עד יום שובו אליך, כי ימצא את מרים, ידידות נפשו, כאחת העלמות היפות בציון. ואם תאבי לדעת, כי לא חלקות אדבר, הבה אנסה דבר, ושחוק אעשה לך; הן מנוח ראה אותך, ואלידע הלא עוד לא ראה פניך, לכן אנכי אקדם פני מנוח לבל יגיד לאלידע, מי זאת מרים הכבודה, ואַת תצאי מחדריך, ואנכי אגיד לו כי עלמה כבודה אתּ, בת אחד אלופי יהודה, וראית ונוכחת, כי כן יחשבך”.

– ראי-נא, בת משנה המלך – ענתה מרים בשחוק – מה שמחה ומה עליזה אַתּ היום! אך מה בצע בשובי אל ימי עלומי, אם אישי טרם ישוב אלי? שבי-נא, קציעה יפתי, עמדי. כי עוד מעט ויושבי הלבנון יבואו הלום והגידו לך את שלום הורתך ושלום דודתך.

עוד מרים וקציעה יושבות ונדברות אשה אל רעותה, ועכסה הנה באה להגיד, כי מנוח עם רעהו באולם הבית.

ותאמר מרים: “יבואו נא הלום”.

עכסה יצאה, ומנוח ואלידע באו החדרה, אשר מרים וקציעה בו; מפניהם קמו עמדו שתי הנשים. ועוזיאל, הנקוב אלידע, הדור בלבושו ונחמד במראהו, כי שמחת לבו תשית עליו נוספות הוד והדר.

– השלום לך, מנוח? – שאלה מרים – השלום ליהושבע רעותי, אֵם קציעה קרובתך? השלום לנות ביתך העדינה? וברוך גם רעך, הבא אל ביתי!

– שלום לי ולכל הנלוים אלי – ענה מנוח – והנה רעי אלידע, אשר נכבדות דברה בו יהושבע; הנה זה בא היום להסתופף בחצרותיך, עדינה, ולהיות סוכן על נחלתך, על היכליך, על שדותיך, כרמיך ועדריך.

– שלום בואך, אלידע – ענתה מרים בחן – יתן ה' ובאה הברכה לרגלך אל ביתי; הן עדות יהושבע רעותי נאמנה לי; לבי בטוח באמונתך, אלידע אדוני, ובתבונות כפיך, כי תדע לכלכל דבר במשפט, למן תפק רצון ממני.

– חן ושלום לך, גברת עדינה – ענה אלידע – באמונתי אחיה תמיד, ובאמונה ובתבונה אכלכל דברי ואנהל את עבדיך ומשרתיך. הלא בחסדך, גברת כבודה ועדינה, תתני גם משפט עניים כאלה ולא תחפצי להרבות כבוד ביתך ברעבון ביתם.

– חלילה לי מעַולה – ענתה מרים – הן האיש, אשר כן עשה, נפשו לא חִיה, ואני אחיה בשלום, ויחדו יחיו גם עבדי ומשרתי וישבעו מטוב ה' ומברכתו, אשר ישלח בהוני.

– וה' ישפות לך שלום, עדינה – ענה מנוח – וככבודך, החדש עמך תמיד, כן יואל ה' ונגלה גם כבוד אישך, ועיניו תראינה את נות ביתו הכבודה, הזורחת כשמש צדקה על נאות חמדתו; כי עוד תראי, עדינה, חיים בצל אישך, אשר יחביאהו ה' בצל ידו, תראי נעימות בימינו ויחדו עוד תראו זרע, תאריכו ימים, וזרעכם ושמכם כימי שמים.

– אמן, כן יעשה ה'! – ענה הסוכן, ענתה גם מרים וקציעה אחריה.

ויפן מנוח אל קציעה ויאמר: “הן אלידע, רעי הנכבד, יענה את שלום הורתך, כי נכאת לב ועצובת רוח באה אל משכנותי ותפאר את אבלה בצחות ובלשון מדברת גדולות; ולאלידע, רעי הנכבד, השיבי תודות, כי דבריו הנעימים היו לה תנחומות אל, ואין חפץ לה עוד ברופאי גלעד, כי סרו עצבותיה, וחדשים לבקרים תחדש רוח נכון בקרבה. בראשון לחדש האביב תראי אותה בקרב היכליה, גם את שולמית אחותך תביא, וראית אותה ושש לבך, כי בדמותך ובצלמך היא, ואמך לה כאם רחמניה”.

כמעט פצתה קציעה את פיה להודות לאלידע חסדו, אשר עשה לאמה, והנה מגדיאל האדומי בא אל הבית בפנים צוהלים, לבשר את מרים, כי אליפלט הנה זה בא. וכראות מגדיאל את מנוח ואת רעהו אמו, נפלו פניו, וימהר ויצו להביא את אליפלט הביתה.

ואליפלט בא הביתה, הדור בלבוש גבורים, באזור חלציו ובחרב על ירך, ויתיצב לפני מרים, אשר קראה לו שלום ותאמר לו: “ה' עמך, גבור החיל, אליפלט צעיר רודם”.

– השלום לך, מרים, גברת כבודה ועדינה? – ענה אליפלט, ולשונו לחכו דבקה, בראותו את קציעה משאת נפשו בהודה ובהדרה, אשר גויתה מחוטבה תבנית היכל, מתנוססת לפניו ברוב עדיה ובפאר שלמותיה; עיניו מלאו דמעה ותפעם רוחו בקרבו. גם בעיני קציעה הזהירו נטפי דמעה, אשר מחתה במטפחתה. אך כרגע התאושש אליפלט ויאמץ לבו ויאמר: “השלום לך גם את, קציעה עדינה, תפארת בנות ציון? שמחי ועלזי, בת נדיבים, כי עשה ה' בארם נקמות, כי דמשק מוסר מעיר, רצין מלכה נפל בחרב אשור ועַמו הָגלה הגלת שלומים קירה”.

– האח! ראתה עיני גם שמעו אזני – ענתה קציעה, ולא יספה דבר, כי נפעמה מאד.

ומרים הבינה לה ותשסע אותה בדברים, ותפן אל אליפלט ותאמר: “ברוך אתה, אליפלט בני, בצל קורתי, וברוך ה' אשר השיבך בשלום הנה לבשרנו ישועה; כן ישית אלהים בישע ויפיל כל צוררי יהודה”.

וקציעה התאוששה, ותפן אל אליפלט ותאמר: “דרך כוכב מצפון, ומראש הררי קדם זרח אורו על ציון; הנך בא, אליפלט, הלום כמלאך שלום וכמבשר טוב לירושלים. הלא מעוזי היית ביום צרה ומגדל עוז מפני אויב, סכות לראשי ביום נשק; ובנפול בנות יהודה שבי ביד צר, הצלתני מחרפה ותשיבני לציון; עזרה בצרות נמצאת לי, ובמה אקדם פניך, בחיר בחורי יהודה ופאר בני ציון?”

זאת דברה קציעה ותופע עליה נהרה, ובתפארת רום עיניה הביטה אל פני אליפלט, צור לבבה, מכלל יופי, ונעימות אמריה היו לו כחמץ על נתר, נגעו אל עצמו ואל בשרו, כי אהבתה בקרבו כלפיד תבער, וכמעט גמר אומר לבלתי ראות עוד פניה, והנה אין חשך ואין צלמות להסָתר מפניה; מסערת לבבו הציקתהו רוח בטנו, כלו כליותיו בחיקו. אך שוא הסתר אהבה עזה כמות, אשר צופניה צפן רוח, כי נגלתה על פניו, אשר חבש בטמון; וכרגע זכר, כי לא נאוה רפיון רוח לעזוז וגבור, אשר קציעה בתהלתה כבוד והדר תעטרהו, ויתאזר כאיש מגן, וימצא מענה במערכי לבו להשיב לקציעה על תהלתה, ויאמר: “אמנם, עדינה! חשכתי חיתך מעבור בשלח, גם פדיתיך מחרפת צר: הלא גנון והצל הוא משפט כל איש מלחמה, ובעבור זאת אל תרבי לי תהלות, בת נדיבים. אכן, תהלות לגבור כרביבים עלי דשא להצמיח ברכה, אך ממטרות עוז יבולון צמחי ארץ ומרוב תהלות תבלה תפארת גבר, ויש אשר ינחילוּהו כאב אנוש, כי יבוא לקחת במחירן כל יקר ראתה עינו, והנה שוא תמורתו”.

ומרים הבינה סירותיו, ותאמר לו: “לא כן, בני, לא שוא מהלליך, כי בחיל תמורתם תעלוס, כי קנית לך בם שם חדש, אשר פי יקבנו: הן בני אתה מהיום הזה. עדים אתם, מנוח ואלידע, כי פי דבר, ודברי לא אחלל. הן תהללך קציעה ולא בחלקות תשית לך, כי אם תגיד לך הגות לבה כאחת מבנות ציון, השמחות בנקמות ה' מצריו ובקנאתו לעמו ולארצו. ועתה גשה אלי, בני מקוראי, ואחבקך בזרועותי, כי אֶרחָמך, אליפלט משושי, ורחמי נכמרו עליך, בזכרי את הדרך הרב אשר הלכת. שאל-נא ממני, בני, מה תשאל ואתן לך”.

ואליפלט נגש אל מרים, אשר חבקתהו בזרועותיה ותשק לו על מצחו. ויהי הדבר הזה לפלא בעיני מנוח וקציעה, אשר ידעו את מרים, כי מצניעה היא לכת, וגם בעיני אליפלט יפלא, אך לא חשב זאת עון לה בדעתו, כי כן הסכינה מרים עמו משחר טל ילדותו; ורוח חן ותודה לבשה אותו, ויען ויאמר: “אם רחמניה! המעט ממני כל החסדים, אשר עשית לבן אמתך, ומה תוסיפי עליהם עוד? הן רבות עשית עמדי, כי אמצתיני כבן לך, ותהי מחסי עוז מחרפה, מחֶסר ומכפן, ותקרביני בימין צדקך, ותביאיני אל היכלך ותקראי לי: בני אתה, ותתני לי לקח טוב, ותתני לי יד ושם בין בני נדיבים, בין נערי שרי המדינות, ואהי רֵע לבן המלך, ואגַבר חילים במלחמת מלכי הברית, ואתיצב לפני מלכים, כי שלחני המלך אחז עם מלאכיו לארח עמם לחברה וללכת במלאכותיו אל מלך אשור. באשור טמא לא אכלתי, ובארם דמשק לא באתי אל בית-רמון להשתחוות. בהיותי בממלכות האליל, עשיתי לי שם בגבורים, וצעיריהם השיאוני לעשות כמעשי הגויים, ההולכים בחשך; אז זרחה לי שמך שמש צדקה, השיבותי אל לבי ואמצא בו יראת ה‘, היא אוצרך הטוב, אשר צפנתי בלבי – אוצר מוסר, אמרי בינה וכל לקח טוב. ששתי על דבריך, פקדתים לרגעים, ויצאו חוצץ כולם ויזהירוני בשמך מלכת בדרכי העמים ההם. כן יהיו דבריך נר לרגלי תמיד ונפשי תתענג על ה’, ובכל מקום אשר אזכיר את שמו, אברכה את שמך, כבודה ועדינה, כי מידך לי כל שמחה וגיל, תפארת אדם וכל מעגל ישר. ומה יש לי עוד צדקה לזעוק את פניך? על כן אראה פניך היום כראות פני אלהים, ומה אשיב לך, עדינה, כל תגמוליך עלי? הן רבים ישיבו תודה לאיש חסדם, למען יקצרו לפי חסד, ואַת, גברת עדינה, זרעת לצדקה, ונדבות פיך היו לי כגשם נדבות על ארץ נלאה, ונפשי – כגן רוה; הן כל אֵם שכולה צוררת לרבת בנים, ועינה רעה בבנים זרים, לא כן חזיתיך, נפש חנינה, כי את בנך שכלה רעת אביך, ותשאי זעף ה' בנפש שקטה, ולא הקשחת לבך מנער משולח ונעזב כמוני; הגדלת עלי חסדך, ואנכי קטנתי, לא אוכל למוד פעולתך. ועתה, כבודה ועדינה, הן בני קראת לי, וקול הקריאה הזאת תרהיבני נפשי עוז לקרא לך אם רחמניה. לכן ראי-נא, אמי, דמע עיני, אשר אסיך כמנחת נסך לה' ואליו אקרא:,אנה, אבי יתומים! השיבה-נא למרים ששון ישעה, ועיניה עוד תראינה בשמחות וגיל את אישה, את עוזיאל איש החמודות, אשר לשמו ולזכרו תאות נפשה; ישובו רשעים לשאולה, והוא ישוב הלום, ויחדש ה' ימיו כקדם'”.

ככל החזון הזה דבר אליפלט, מורשי לבבו נתכו בקרבו ויהיו לרביבי דמעה, אשר המסו וימוגגו גם את לבות הנצבים; מרים בכתה ועפעפיה בחנו את עוזיאל אישה, הזהירוהו מהתגלות לבו; קציעה נמוגה גם היא ותמח דמעתה.

ועוזיאל, הנקוב אלידע, ענה ואמר: "מי מנשים השאננות בציון תשמע נעימות אמרותיך ולא תקנא במרים הכבודה, אשר לקחַתך לה לבן? ואני אשנה עתה אחרי דברי, אשר אמרתי תמיד עד כה, כי בדור תהפוכות אין טוב לגבר כי אם ללכת ערירי; אכן, נחלת ה' בנים כמוך.

– כן דברת, הסוכן – ענתה מרים – ואני בחרתי לי נחלתי.

ותפן אל אליפלט ותאמר: “דבריך, בני, יריחו כצמחי עדן וכריח השדה, אשר ברכו ה‘, ובם תשיב נפשי. אכן, אין טוב לנער כי אם מוסר ומעגל ישר, כי טוב ה’ לברי לבב. התחזק, בני, והיה כביר כח לב, והיתה תמיד גבורה בימינך, צדק בלבבך ויראת ה' על פניך; ודע לך, כי טוב מושל ברוחו מגבור מלחמה. לכן חזק ואמץ בני, כי באומץ רוח תנחל רב טוב, אך מה החרב, אשר חגרת על ירך, חדשה היא לך?”

– החרב הזאת נתונה לי מאת תגלת פלאסר מלך אשור – ענה אליפלט – ועליה אספרה: בחבל ארץ, הקרוב לנינוה, התפרצו פריצי חיות, אריה ולביאה, וילמדו לטרוף טרף, אדם אכלו, וירעו וישחיתו על ארץ רבה, ויפלו רבים בעצומיהם. ויתעוררו גבורי הציָדים, ויארבו למו וימצאו רבצם, ואני בין הצידים ההם. בחצים ובקשת באנו היערה, ונגש אל מערת הפריצים, ויתקע האחד בשופר להחרידם מרבצם. ויתעורר האריה המשחית ויעמוד בפתח המערה, והנה שתי עיניו נוצצות כלפידי אש, וילטשם בחמתו אל האיש, הנועז להחרידו מרבצו ויזנק בצעדי אונו, וירעש וישאג ויקפוץ עליו וישברהו. עודנו טורף אותו בחמתו, ואחד הצעירים ירה חצו מרחוק ויפלח בטנו, ולקול נהמו יצאה הלביאה בזעף אף, כי חרדה על גוריה, ותגעש ותרעש, ותבַקע, ותשַבר ותנַפץ בין ארבעה גבורי הציד בטרם ימצאו ידיהם. ותהי מהומה גדולה בין יתר הצידים, וינוסו אל אשר היו להם ידים, ויעלו בעצים למלט נפשם. אז יריתי חץ שנון ויפול בעין הלביאה, ותתרוצץ ותתגעש, ותנהם מעצמת מכאוביה; ובהיותה כואבת, יריתי חץ שנית ואפלח כליותיה. ויגידו את גבורתי ואומץ רוחי לתגלת פלאסר מלך אשור, ויאמר לי: “הנה ארצי לפניך, כטוב וכישר בעיניך שב”. ואשתחוה לו ואומר: “אנכי אשובה לי ירושלימה, כי בה קשורה נפשי”. ויצו המלך ויתנו לי מבית-הנשק אשר לו את החרב הזאת, אשר הלהב בה – ברזל מצפון, והנצב – זהב סגור, ותערה – כסף, ויתן עוד לי ככר כסף.

– מה רב פעלך – ענתה מרים – אך מה יחרד לבי בקרבי בזכרי, כי מחרף אתה למות נפשך. לכן מן היום הזה והלאה אעיר עליך ולא אתנך עוד להשליך נפשך מנגד.

– כן מרים הכבודה דוברת – ענתה קציעה – הן הראית גבורתך במלחמה, על כן על איש ישגיא פעלך, יהודוך רבים, ישימו לך כבוד, והיית לגבורים למופת; ומה בצע, בשומך נפשך בכפך להכריע פראים?

– ומה בצע לי בכבוד גבורים אנשי השם? – ענה אליפלט באנחה.

ועוזיאל אמר אל אליפלט: “מה נחנת ומה נעמת, צעיר ואמיץ לב! כן אנכי עמדי וזה היה משפטי, בשבתי בלבנון להכריע פריצי חיות: שאל מנוח ויגדך. ואולם אנכי עשיתי זאת, בשבתי בין הררי טרף, אך לא זה יהיה דרכי עוד, בשבתי בין פראי בני אדם; ואנכי אשמרה נפשי מהם, אך לא אכזרי אהיה כי אעירם וכי אתגר בם מלחמה”.

– שמע, בני, אמרי הסוכן, – אמרה מרים – כי לקח טוב הוא נותן לך, כי התגרות במרעים לא טוב. לכן רב לך, אליפלט, להתחמק, שב בציון במנוחות שאננות ובשלות השקט, כי זה חלקך; גרש מקרבך כל דבר עצב וכל רעיון רוח, ובה תבואתך טובה; אכן, תבואתך טובה מאשר לא פללת ואל קוית לה.

הדברים האחרונים האלה שפרו לאליפלט ולקציעה, אך עת הצהרים הגיעה, ומרים צותה לערוך השלחן, וישבו לאכול ולשתות.

ח

ביום ההוא אחר הצהרים קבצה מרים את עבדיה ואנשי מעשיה אשר בעיר ותאמר למו: “הנה זה האיש אלידע יהיה מעתה סוכן על כל הוני ורכושי ובן-משק ביתי, ושמעתם לקולו ואל תמרו את פיו”.

ומגדיאל האדומי חשב מחשבות להיות סוכן על נחלת מרים ולקחת את עכסה שפחתה האהובה לו לאשה, וכראותו כי הביאה מרים את הסוכן הזה, ויחר לו, ויהי לו הסוכן כקוץ מונד. וביום ההוא בא אליו פשחור ויגד לו, כי עוזיאל מסתתר באפרים ונכסף הוא לראות את מרים גברתו, ומדאגה מדבר פן יפול פה ביד מבקשי נפשו, שולח הוא אליה ציר אמונים חרש להגיד לה, כי נפש אישה ברעה תתמוגג, אם לא תצא מקריה לבוא אליו, אך מרים תקשיח לבה ממנו.

ומגדיאל אמר לפשחור: “הלנצח תחזיק אשה באיש אחד? הן לה גאון שלות השקט אחרי מות אביה, עודנה בעצם יפיה, כי לא עממוה כל התלאות, אשר עברו עליה. בהיותה עדינה ויושבת לבטח, התחרף נפשה לצאת מקריה לנוע ולבקש איש נמוג ונגוע, איש אובד ונדח במסתרים?”

– אך אישה הוא – ענהו פשחור – לכן אדברה-נא על לב אליפלט, כי טוב הוא, והוא יעורר את לב מרים לחמול על אלוף נעוריה. אך איעצך: שית ידך עמי לבצע הדבר הזה ונחשב לנו לצדקה, ובה תבואתך טובה; גם ככר כסף תקח מידי, ועכסה, שפחת מרים היפה, לך תהיה. הלא ידעתני, כי כל חפצי אשלים תמיד.

– הן תקוה רחוקה היא – ענה מגדיאל – כי תמנענה מרים ממני, ואולם אנכי לא אמנע מחפצך, וכל אשר תאמר אלי אעשה.

– אנכי אגיד לך את מעשיך – ענהו פשחור – הן אתה בדבריך פקחת את עיני לראות ולהביט אָון במרים, אשר שמה את לבה שמיר ולא תחמול על אישה, אשר לו ערגה נפשה. ואולם כדבריך כן הוא, כי גאון שלות השקט לה, והיא, עדינה, יושבת לבטח אחרי מות אביה ובוטחת ביפיה; לכן שים לבך ועיניך על דרכיה, ואשר תראה, תגיד לי.

– הנני לעשות כדבריך, כי לא יתכן דרכה בעיני – כן ענה מגדיאל.

ופשחור הלך לו, ומן העת ההיא היה מגדיאל כאורב בבית מרים, הבוטחת בתומתה ובדרכיה עם עוזיאל אישה, כי הצניעה לכת עמו נגד גרי ביתה. כן עברו ששה ימים; מרים עליזה באישה ושמחת עולם על ראשה, ומגדיאל עושה מעשהו ואין איש יודע אתו עד מה.

ומקצה ששה ימים בא נתן מנוב ובידו ספר מחפצי-בה אל מרים, ספר מגיד חסדי אליפלט, אשר עשה לה. ומרים, השמחה בבנה ובאישה, צותה לטבוח טבח ליום השביעי לחדש האחרון, הוא יום הולדת עוזיאל. היום ההוא היה לה יום עשות צדקה וצקון לחש על אישה מדי שנה בשנה, ובפעם הזאת היה לה היום הזה יום תודה לה', אשר השיב לה את נדחה ויושיבהו אתה בנוה שאנן; גם השיב לב בן על אביו, כי הקשיב אליפלט לתבונות עוזיאל, וזך היה לקחו בעיניו עד כי בימים אחדים היתה נפשו קשורה בנפשו.

ויהי ביום השביעי ומנוח בא גם הוא מחברון ירושלימה ויסר אל בית מרים לראות את פני עוזיאל ידידו, וימצא אותו ואת אליפלט ואת נתן יושבים סביב לשולחן, הערוך לפניהם. ויאמר להם: “ה' עמכם אחי ורעי! ואיה מרים הכבודה?”

– הנה היא בחדרה – ענה הסוכן. ומרים הנה באה אל חדר האכל ותאמר אל מנוח: “ברוך בואך, הלא תאכל עם קרואי בצהרים; אמנם, לא חודש ולא שבת היום, כי אם יום רצון ועשות חסד; כן משפטי מדי שנה בשנה ביום הולדת עוזיאל אישי, ה' יברכהו באשר הוא”.

– אמן, כן יאמר ה' – ענה מנוח ואליפלט ונתן אחריו.

ועוזיאל היה כלא שומע את הברכה, אשר ברכוהו, וישסע את מנוח בדברים ויאמר: “שבה אתנו, מנוח אלופי ומיודעי, כי שבנו עתה אל הדברים הראשונים, אשר נדברנו על אדות נתן מיודענו במלון במצודה, כי אמר אז להיות כמוכיח בשערי אפרים, ואנכי הזהרתיו מלכת אל משמרי הבלי שוא, פן יתנקשו בנפשו. וילך אל עיר נוב, שם שמע שמועה ויפחד מהגיד מוסר אויל”.

– האח – ענה מנוח, בשבתו אל השלחן – הן זה משוש דרכי לשבת בסוד חכמים, ואתה, נתן, הלא טוב אשר תדבר באפרים מאשר תדבר למו. התתן לפתאים ערמה? הלא החכם עיניו בראשו, וכאשר יראה, כי שקר בימינו, יעזבהו, וכסילים לא ישכילו עד מתי עוד. אך מה ימריצך, נתן, כי תאמר לפקוח עינים, אשר טחו מראות?

– כעסי ימריצנו – ענה נתן – הלא אפרים הוא עמי! וכמעט נָטָיוּ רגלי גם אני ללכת בעצת יועץ בליעל אחרי ההבל, אשר אכל יגיע אבי בכל פה, כי השיאני הנוכל ויפתני בשפתיו לאמר: “נביא בית-אל משמים ידבר, לא יחשוב זהב ולא יחפוץ בכסף, כי לא לאדם דרכו, נזיר אחיו הוא”. ובכל זאת קדמתי תמיד פני נביא בית-אל בכסף ובמנחה עד אשר הריקותי את אוצרי הטוב. אז נפקחו עיני לראות, כי הביאני הנוכל בפחזותו בסוד אנשי בצע ומרמה, אשר נזיריהם יָנזרו לבושת, כהניהם יורו במחיר כל הבלי שוא ונביאיהם בכסף יקסומו, הן המה ישיתו חשך וישימו ארץ אפרים לארץ מאפליה, לצודד נפשות לחרפת אדם ולמרות עיני ה‘. כי תרמית לבם והַות נפשם ממרום ידברו, ובארץ חמס ידיהם יפַלסון, בצע כל מעגלותם, מתן ומנחה ידובבו שפתם, והכסף יענה את הכל. אנכי התבוננתי בפני הלוט, הלוט על כל נביאי בית-אל, האומרים היכל ה’ המה; גליתי את המסכה, הנסוכה על הכהנים אנשי מעשיהם, הרודים על ידיהם, ואראה, כי מקדשי בית-אל נוסדו על אדני תוהו ועמודי בוהו, ואיך יכון בית אפרים, הנשען עליהם? אכן, לא יארכו הימים, ושתותיהם מדוכאים, רוח ה' נשבה בם ליום עבָרות, ומקדשי בית-אל – גלים נצים כולמו, ובושו החוזים וחפרו הקוסמים, וחכמים ינחלו כבוד.

– אך בני אפרים לא כן ידמו – ענה מנוח – כי רוח עועים מסוך בקרבם. התפַתה את האריה לאכול כבקר תבן? את הנמר ואת הכפיר – לשתות חלב כבשים לצמאם? כן תפַתה את בני אפרים לראות נכחות, כי ראמות להם חכמות וכל הישרה יעקשו. התתן להם דעת ותבונה? הלא הם יבוזו לשכל מליך. חי נפשי, כי קצה נפשי גם אני בתעתועי הנִבאים בשקר, המטיפים ליין ולשכר, ובפחזות הכהנים, הסוחרים אל ארץ, האוכלים חטאת עמם; אך אראה כל אלה ואחריהם אניע ראשי.

– הן צעיר אנכי ורך – ענה אליפלט – מלומד מלחמה אני, ודרכי בית-אל זרו לי, אך אשאלכם והשיבוני, איך נואלו בני אפרים לבחור למו חדשים, לא שערום אבותינו? הלא אחד היה אברהם, וה' נגלה אליו, ויתן לו את יצחק, ויתן ליצחק את יעקב, וליעקב – שנים עשר שבטי יה, אשר היו לגוי קדוש, ומי שנה משפטם?

– כן דברת, בני – ענה הסוכן – ואנכי אאלפך דעת. הלא הכינות לבך לחקר אבותינו, הלא ידעת, כי יעקב ירד מצרימה בשבעים נפש ויקרא לבניו לפני מותו ויאמר: “הקבצו בני יעקב”. ומן העת ההיא נקבצו בני ישראל, יחד נשאו סבלות מצרים, יחד צעקו אל ה' אלהי אבותם. וירא אלהים את בני ישראל, כי נקבצו באו יחדו, ויגאלם מכור הברזל ממצרים ויתנם בכור עני ארבעים שנה במדבר, ובכל השנים האלה לא נפרדו. כן ארכו ימים ושנים עד הבנות כמו רמים מקדש ה' על ידי שלמה, והוא עודנו אז מלך אחד על ישראל גוי אחד, העובדים אל אחד, במקדש אחד, על פי חוקה אחת ומשפט אחד. וה' הקים את הרעה על בית דוד אחרי מות שלמה, ויקרע עשרה קרעים מלבוש מלכותו, ויתנם לירבעם בן נבט, עבד שלמה, אשר התפרץ מפניו ויברח אל שישק מלך מצרים, וישב שם כל ימי שלמה, וילמוד משפטי הבעלים במצרים; ובצאתו משם למלוך על עשרה שבטי ישראל, הביא אתו את משפטי הבעלים ממצרים, נקובי ראשית הגוים, ממלכת כהנים, כי פרעה מלך מצרים הוא ראש כהניו וחרטומיו, הם הם חכמי יועציו. אכן, חכמים הם החרטומים, חכמי יועצי פרעה, המשכילים לדעת תקופת השמש, הירח והכוכבים במסלותם, אך העלימו חכמתם זאת מעיני המון הבוערים בעם, וחוקות שמים וארץ שמו לחוקי אלהיהם, ויפרשו עליהם בגד קודש למען לא יעוז אנוש לנגוע בם, כי יודעים הכהנים את לב בני עמם, אשר ראמות להם חכמות, ויאמרו: “אך שוא נתן לפתאים חכמות, כי המה יתנו למו כתף סוררת, לא יחפצו כסילים בתבונה, כי הם נפלאות וזרות יאהבו”. זאת בחרו הכהנים, חכמו, השכילו, וישימו זרות נפלאות כרסן מתעה בלחיי הפראים הבוערים בעם, ויתעום בתוהו לא דרך, למען השב רגליהם מארחות עושק ורצח, כי כוננו למו אלהים חדשים על כל מדרך כף רגלם ועל עלילותיהם: אלהי חסד ואלהי זעם, אלהי הרים ויערים, ואלהי ימים, נהרים ויאורים, עד כי לא יהיה למצרים כל מעשה אשר יעָשה מבלי שים פחד אליליהם לנגדם. בערמה ובדעת הכינו חכמי הכהנים כל אלה, ויעַורו את עיני הבוערים, למען לא יראו אָון, וכיאור, אשר יעלה על ארץ מצרים ויגרוש עליה רפש וטיט והשאיר אחריו ברכה, כי הרפש והטיט ידשנו נאות שדי ויצמיחו רוב תבואות, כן היתה חכמת כהני מצרים לבני עמם, כי השאירה אחריה רפש וטיט, אשפה ודומן לאדמה, להצמיח זרע שיחור גם על אדמת עמנו. ואשר נחשבה לטובה למצרים היתה רעת אפרים, כי ירבעם בן נבט הסיע זמורות זר מאדמת צוען ויטעם בארץ ממלכתו; הוא עשה עגלי הזהב, חטאת מצרים, ויציגם בבית-אל ובדן ויאמר: “אלה אלהיך ישראל, ואל תעלו עוד ירושלימה”; ויתן להם חוקים ומשפטים חדשים. אז חלק לבם ובני יעקב נפלגו לפלגות אין מספר, נגזרו נקרעו כשמלה החדשה, אשר לבש ירבעם ואשר קרע אחיה השילוני אותה שנים עשר קרעים, וגם הקרעים האלה נקרעו חדשים לבקרים ויהיו לבלויי סחבות. – לוּ היה רועה אחד לעדר ה‘, כי עתה לא פרצו בם כפירים, אך רועים רבים השחיתו עד ה’ ומרעיתם נפוצה, ושתי ממלכות ישראל צוררות אשה רעותה: פקח בן רמליהו קרא רצין מלך ארם לאפו ויכאיבו את יהודה, ואחז שלח מלאכים ומנחה לתגלת פלאסר מלך אשור ויסיתנו בארם ובאפרים; והושע בן אלה, מלך אפרים החדש, מט לפני מלך אשור, בראותו אחרית ארם ומפלתו, ויהי עבד נושא מנחה לשלמנאסר, מלך אשור החדש, ובסתר פנים שלח מלאכים ומנחה לסוא מלך מצרים לעוז במעוזו. כן יתהפך אפרים בתחבולות כחש ולא ישיב אל לבו, כי לא יכון בית ישראל כי אם בשוב הממלכה הראשונה לבית דוד, ורועה אחד ירעה את כל זרע יעקב.

– האח, אלידע אלופי ומיודעי! – קרא מנוח – נגידים דברת.

– כטל תזל אמרתך – ענה נתן גם הוא – דבריך מים טהורים, נוזלים מן לבנון.

ואליפלט קם ויאמר: היה-נא, אדוני, לי לאב ולמורה דרך תבונות; השמיעני-נא תמיד אמרותיך הטהורות, וראה לבי חכמה".

ומרים שמעה מחדרה את כל דברי עוזיאל אישה, ולבה עלץ בה, ותבוא אל חדר האכל, בדבר אליפלט דברו אל עוזיאל.

ותאמר מרים: “אשחרך, אלידע אדוני, לנהל את אליפלט בתבונות כפיך, תן לו חכמה, תבונה ודעת, ויחכם עוד”.

עודנה מדברת דבריה, והנה מגדיאל, הנער האדומי, בא ויאמר: “חדשות אני מגיד לכם, אלופי, כי המלך אחז נפל למשכב, חלה מאד. גם שלחו רצים להביא אליו רופאי גלעד”.

לקול השמועה הזאת נבהלו נחפזו היושבים, ויתמהו איש אל רעהו ויתלחשו, ומרים שאלה את מגדיאל להגיד לה, מי הגיד לו כזאת?

– מפי פשחור שמעתיה – ענה מגדיאל – והוא שמע זאת מפי אחד שרי המלוכה.

עודנו מדבר, והנה מרכבה מרקדה רועשת בהמון גלגליה, והנה היא נצבה לפני בית מרים. עוד מעט והנה תרצה וקציעה באו הביתה, ומרים שאלה את תרצה: “האומנם חלה המלך? הלא ידעת, אם לא שמעת מפי ידידיה אישך?”

– אכן, – ענתה תרצה – אכן, חולה המלך מאד וארץ יהודה טרם תשקוט מסביב, כי האדומים פשטו על גבולה, ובחלות המלך, שם את המשרה על חזקיה בנו עד שובו לאיתנו.

ומרים הביאה את תרצה ואת קציעה חדריה; לבה עלץ בקרבה, כי מתגרת יד אחז שבעה לה נפשה עד כה רבות רעות, ובכל זאת לא שאלה באָלה נפשו, והיושבים סביב לשולחן נדברו על דבר החדשה הזאת. ויתעודד נתן ויאמר: “הן נביאי ה' יפיחו לקץ התלאות, כי קרוב לבוא, והוכן בצדק כסא לבית דוד, ושבה הממלכה הראשונה לבת ירושלים, ועיני כל החרדים לדבר ה' – על חזקיהו ידיד אלהים, כי הוא ישכון לבטח, ובצלו יחיה עמו וישב שאנן. יבוא-נא היום ההוא, והלכתי שומרונה לבשר צדק בקהל רב. ושבו תועי רוח לבצרון, אל ה' ואל קדושיו”.

– מבני רשף אתה, ידידי – ענהו הסוכן – מה טוב ומה נעים למד תועים בינה, רק אל יליזו דברי מעיניך; כי תראה פראים ורסן מתעה בלחייהם, שטה מעליהם ועבור, ואל תאמר לשום רסנך בלחייהם ומתגך בין שפתיהם להישיר דרכם, פן תנָגף לפניהם. אל תסיר משוכת חדק מסביב לכרם, אם לא תמצא ידך לבנות גדר אבנים תחתיה. חבור עצבים אפרים – הנח לו! אמנם, דרך כסל כעשן לעינים, השיבה אתה רגלך ממנו; אך אל תקרא לעוברי בטח: סורו מני דרך זה! הנח לבני אפרים ואל תתגר בם, הן לבם צפון משכל ועיניהם טח מראות את מעשי ה', הנגלות לעיני פקחים, כי הם בילדי נכרים ישפיקו ויתהוללו בחלומותיהם ובחזיונותיהם. לכן חלילה לך משפוך בוז וקיקלון על מוסר הבליהם, כי לא ימירו אלה כסל בשכל וריר חלמות – בדרך תבונות. הלא תזרע רוח אמרי נואש ותקצור סופתה, חרפות וגדופים. שים אל לבך, כי אפרים יושב על ראש גיא שמנים, משפע זיתים צור יצוק עמו פלגי שמן, וראשית שמנים ימשחו, ומרוב גפנים ירוה תירוש ושכר. השמן לב העם הזה, כולמו יחד הלומי יין, ואם תפר יראה ואמונת נביאיהם תכרית מלבם, התלך לבטח דרכך? הלא כפראים יתפרדו כל פועלי אָון על ראשי ההרים ועל כל שפיים, ונשמע חמס ושוד מעברים, ועושק ומרוצה, ופרעו פרעות כנמר על דרך וכשפיפון עלי אורח; גם תבור וחרמון מר יאנקו משוד עניים ומאנקת אביונים. השמר לך, אפוא, מחלל קדשיהם לעיניהם, אם יקרה לך שלום נפשך ושלום העם, אשר ינוח שבטך על גורלו.

– צדקת מאד, אדוני – ענהו נתן – אך מי גבר יראה משמרי הבלי שוא שוגים ברוב אולתם ויעצור במלין? הלא תבונה הכין ה' לאולת כמרפא למחלה.

– עודך מסתולל בתבונה – ענהו הסוכן – ואם חכמת הלא תבין, כי אין חכמה, אין תבונה ואין עצה לעם סכל, כי אם לספות אולת על אולתם, לתת למו חוקים לא טובי ומשפטים לא יחיו בהם, להרבות למו חזון שקר, משאות שוא ומדוחים, ולהכביד עליהם עבטיט עד אשר ירבצו תחת משאם, – אז יפקחו עיניהם.

והיושבים כלו לאכול ולשתות, גם דבריהם תמו, ויקומו וילכו איש איש למעשהו. ואליפלט בא אל החדר, ששם ישבו מרים, תרצה וקציעה. וכראות קציעה את אליפלט בא החדרה, ותקם ותגש אליו ותאמר: “הכון-נא, אליפלט, לקראתי, כי משפטים אדבר אתך”.

– הנני עומד למשפטך, עדינה – ענה אליפלט.

– אך לא לנו המשפט – ענתה מרים – לכן אנכי ותרצה רעותי לא נשפוט ביניכם, כי אם אלהים – בינך, קציעה, ובין אליפלט.

– כן היא – ענתה קציעה, בתתה ידה לאליפלט לבוא עמה בחדר אחר, הפתוח אל החדר, אשר מרים ותרצה בו.

ואליפלט אמר אל קציעה: “השמיעיני עתה תוכחתך וריבות שפתיך, והיתה זאת נחמתי, כי איש ריב אנכי עמך; הגידי-נא לי, מה פשעי ומה חטאתי?”

– אל תירא, ידידי, – ענתה קציעה – כי לא אשית עליך עון פלילי, כי אם שגיאות אמצא בך. בעד חלוני נשקפתי אתמול ואראה בנות שולחות אצבע ומביטות לראות, שמתי עיני גם אני לנטות אל מקום המראה ואראה אותך יוצא מבית מכירך והולך מעדנות; אליך שעו עיני רואים, אליך השגיחו, ואתה את בתי ירושלים ספרת. קרבת אל משכנות אבי, וביתי נעלם מעיניך, לא סרת לשאול לשלום לאשר היית מחסה ביום צרה; וכהפנותך שכמך לסוב אל פנת היכלי, נטיתי ידי אליך ולא הקשבת, קראתיך בשמך, ולא האזנת לקולי. הכמסתיר פנים אתה ממני? אם לבבך פונה מעמי? כה יעשה לי אלהים וכה יוסיף, כי לולא חסדיך הראשונים עמי, אם אסלח לך.

– ההיטב חרה לך, עדינה? – שאל אליפלט – אם אמנם בתי ירושלים ספרתי, לא ספרתי מגדליה, כי גבהו ממני, גם לא שמעתי ממרום קולך, כי איך אשא ראשי לראש נאוה עטרת פז? האשים דברי לאשר השיבה פני בן המלך ריקם?

– הן תזכר לי עונות ראשונים – ענתה קציעה – גם תחליק אמריך לי, למען ספות חטאת על חטאת! לא כן אנכי עמדי. אם התאויתי לראשי עטרת פז ואתנשא מאד בגאוה ובגאות, הלא אלהים יחקר זאת, וגם ממך לא נכחד לבי; ואם שפת חלקות תדבר עמי, גם אני אבחר בדבריך, ובחלקות אשית לך לאמר: מה ירום לבך, אליפלט, כי גבורת ימינך עטרת תפארת תמַגנֶךָּ, ועליך יציץ נזרך! אך מה יתן ומה יוסיף לנו לשון רמיה? אנכי אגיד לך בלא שפתי מרמה, כי נפקד מושבך בציון, וכאשר אחרת לשוב מאשור, וינהו אחריך כל יודעיך ויאמרו: מתי ישוב אליפלט הלום? אות ומופת הוא, כי יקר שמך בציון, גם נודע אתה ביהודה, על כן מראה פניך ירנין כל לב, הדבק בך. האשכח אני, כי עוזי ומעוזי היית ביום צרה? אם נשיתי טובה? אך רב לנו לדבר בתוכחות על עון! אשאלך, ידידי, והגידה לי, עד מתי תהיה בציון כאורח נטה ללון וכגבור לרוץ אורח? כי זה כמה לא נפתח אזור חלציך, ערוך אתה תמיד למלחמה; חדל לך מעט מצאת לצבא. הלא רבות עשתה לך מרים הכבודה, ולך צפון חילה ושפוני טמוני אוצרותיה; שב במנוחות שאננות והיה נקי לביתך, וגם מביתי אל תמנע רגליך.

– האהיה נקי לביתי? – ענה אליפלט בשחוק ואנחה – אך מי אני ומי ביתי, מה לי פה ומי לי פה? הן כל תקוה תמשכני בחבלי השוא ותוסיף עצבת עמה. שמעי, תפארת בנות ציון, ואחודה לך חידה: הברק ראה מרחוק את אילת השחר ויאמר: אעופה אליה על כנפי רוח. ויעף במעוף צוקה, ואחריו נשמע קול רעם, ותשאהו הרוח אל אחת הגאיות וישבר קוצים, וינַפצם, ויציתם בחמתו, וברדתו אל מקום זה יָסַד לו אֵל מחוללו, הבין דרך אילת השחר בשמים, כי אליה יעוף הילל בן שחר על כנפי שחר, ולא ברק מעופף על כנפי נשיאים ורוח. הלא תמצאי, קציעה עדינה, חידתי.

וקציעה שמעה את דברי חידתו, ופניה אדמו כתולע ועפעפיה מלאו דמעה, ותתאפק ותאמר: “לא אכזרי אתה, אליפלט, כי תמנע מחפצי; השבעה לי בזרוע עוזך, כי מחר תבוא אל היכלי, שם נשתעה יחדו”.

– הנני למלא מחר משאלתך, עדינה – ענה אליפלט. עודנו אל קציעה: “הבה, יפתי, נלכה לראות את פני אֲבִיָה הגבירה לדעת מפיה את שלום אישה המלך”.

ט

ותרצה וקציעה ברכו את מרים ואת אליפלט ותצאנה ללכת אל אביה הגבירה, ומרים לקחה את אליפט אל הגן ותשיחהו, ותדבר על לבו כאיש, אשר אמו תנחמנו, ותתן תקוה בלבו.

היום פנה ויאת לילה, ואליפלט בא אל חדרי משכיתו אשר לו בחצר. והנה מגדיאל בא ויאמר: “הן עבדך אני, כי אתה בזרוע עוזך שבית אותי שבי, רק אל יבוא הלום איש זר להשתרר עלי ולפרוע פרעות במשכנות מבטחים בזדון לב”.

– ומי הוא זה? – שאל אליפלט – ומה זדון לבו והפרעות אשר יפרע במשכנות מרים הכבודה?

– הרק במשכנותיה? – ענה מגדיאל – הן דבר לאט עמי, ועל שפתי יהיה כאש צרבת. ראה-נא אדוני, הן לבך ירון עתה חלקך, כי בית מרים לך חוסן רב; אך לך שמור אוצר רב ומהומה בו, כי שאננה ישבה עד כה מרים על נחלתה וכבודה היה חדש עמה, אך עתה רעות במגורה בקרבה, כי בא זדון ויבוא עמו קלון, וכנגע נראה לי בבית, ועל זאת ידוה לבי.

– מה לך, מגדיאל? – ענה אליפלט בקוצר רוח – הלנסות אותי בחידות באת אלי להחרידני מנוחה?

– רק אל תט באף עבדך – ענה מגדיאל – השבעה לי לבל תדיח על עבדך רעה, או אז אביעה לך חידות ואראך פשרן, ונוכחת למראה עיניך, כי לא למראה עינים ולמשמע אזנים יבחן גבר, כי אם תורת חסד על לשונו ושבע תועבות בלבו, הלא טוב ממנו רשע, אשר נגלה קלונו בקהל רב. האף אין זאת?

– מגדיאל! – ענה אליפלט, בתקעו ידו לו – בטח באמונתי, כי אם אמת יהגה פיך, לא תאונה אליך רעה.

– הן ידיך לי אמונה – ענה מגדיאל – לכן אפתח פי ובערו גחלים ממנו, כי גם בהגיגי תבער אש. הן היום היה יום רצון למרים, יום הולדת עוזיאל אישה, הנגרש מלבה, כאשר הוא נדח מארצו; ואם לא תאמין לקול האות הראשון, והאמנת לקול האות האחרון. הראשונות הנה באו, כי רץ לקראת רץ ומגיד לקראת מגיד באו להגיד לה בסתר, כי עוזיאל אישה מסתתר באפרים ומחכה לה בכליון עינים, ויצר לו להתחלות, ונפשו ברעה תתמוגג, אם לא יראה פניה, – ומרים השיבה את פני הרצים ריקם. וידעתי כי תצדיק פעלה באמרה, כי מצות המלך עליה חזקה לבלתי צאת מקיר העיר וחוצה, אך יבא עתה עוזיאל הלום, וכחשה בו מרים: לא ראיתיך ולא ידעתיך! יען מה? הלא יען כי סוכנת היא לסוכן, אשר תשיתהו מורה לך. אמנם, אמרתו הצרופה וחלקת לשונו נפש יקרה תצוד – נפש מרים, אשר הצניעה לכת עד כה, אך הסוכן הבליעל מצודו עליה הקיף, ועיני ראו ולא זר את השערוריה, אשר נהיתה בבית הזה.

ואליפלט התחלחל, ועצמותיו רחפו, ויאמר אל מגדיאל: “הן זאת ידעתי, כי חרה אפך בסוכן, אשר יכלכל דברו במשפט, ובתבונות כפיו ינהל את משרתי בית מרים במתג ורסן; ואם ראית בו און, התענה כחשו בפניו? אם דרכיו על פניו תוכיח? זכר-נא, כי תענה במרים עד שקר ותוציא עליה שם רע באזני בנה. ומה תעשה לעת צאת כנוגה צדקה? התכיל אז זעמי וחמת נקמתי? הלא בחבל אשקיע לשונך והוצאתיה מבין מלקוחיה, ואחרי כן אסיר ראשך מעליך”.

– כן תעשה לי, – ענה מגדיאל – אם שקר דברתי, אך גם עיניך תראינה את השערוריה הנוראה: אז דע לך, כי טובתך וגם טובתה אני דורש. אנכי בחנתי דרכה, כי לא טוב, ולא טמנתי בצלחת ידי: בנפול תרדמה על אנשים, לפתח חדרה ארבתי, מעל הגג נשקפתי, ואראה את הסוכן הולך אט דרך הגן הנעול ובא אל חדר משכיתה; ראיתי – ויחרד לבבי בקרבי. ויהי בנשף השני ואנכי שמרתי חצות ליל, עליתי על הגג, ובלאט הסירותי מעליו עבטיט וחציר גגות, ובמרצע נקבתי חור בקורת הבית – ולא ראיתי מאומה בפעם הזאת. ובנשף השלישי עליתי שמה ונפשי נבהלה מראות, כי מרים הכבודה, היפה בנשים, סוכנת היא לסוכן, כאשר אמרתי. התשמח עתה, אדוני, בנחלתה כי שפרה עליך? אם תבכר מרים אותך על פני בר-בטנה? את כל אלה גם עיניך תראינה: התשקיע אז בחבל לשוני? אם תנקר את עיני?

את הדברים האלה שמע אליפלט הנפעם ויתרוצץ בחדרי משכיתו כמשוגע, עת רוח רעה תבעתהו. פתאם עמד ויתבונן במגדיאל ויאמר: “אוי לך, אם לא אמצע את כל דבריך כנים, כי בטרם בוקר ואינך; ואוי לי, אם כנים דבריך, כי כל תקותי האבדת”.

– לכן, – ענה מגדיאל – לכן נעלה ונראה, כי כל גרי ביתנו הוזים שוכבים. אך עוד אחוה לך דעי, כי לא ארשיע את מרים, היושבת גלמודה זה כמה שנים; והנה אלידע המר והנמהר בא, ילביש צוארו רעמה, יחביר עליה במלים בקסם על שפתיו, ופֶה חָלק יעשה מדחה; ומרים עודנה כעלמה יפה בתארה, ורוחה לא זרה מתאותה, ותרא את הסוכן, כי כולו מחמדים. ותנזר לבושת ואת כבודה בקלון תמיר.

– הבה, – ענה אליפלט, בהחזיקו ידו במגדיאל – הבה נעלה ואשקיף בעד האשנב, אשר עשית להביט און, ויואל ה' וחשכו עיני מראות, או אז גם חיתך לא באור תראה.

– הניחה לי, אדוני – ענה מגדיאל, בלכתו עם אליפלט, האוחז אותו ביד חזקה – הניחה לי, כי אראך עתה כים זועף, ומה תעשה כבוא דברי? הלא תעשה עמי כלה.

– דום, פה דובר נבלה! – גער בו אליפלט – היש לך סולם לעלות על הגג?

– הנה סולם מוצב – ענה מגדיאל בעקת לב.

וילכו שניהם ויעלו על הגג.

– עתה גל עיניך, אדוני, והביטה – אמר מגדיאל, בשלחו אצבע על האשנב, אשר ראה אליפלט לנוגה הירח.

ויגהר על הגג וישקף וירא, והנה הסוכן ומרים יושבים בין יריעות חדר משכיתם, השולחן ערוך לפניהם; מרים, לבושה אטון מצרים לבן כשלג, יושבת לימין הסוכן, פניה אדמו עצם מפנינים, תדבר אל ידידה, והוא עונה אמריה, אך לא נשמע קולם; מרים תעביר ידה בין מחלפות ראשו, תחליקו בחן והדר, והוא ישָקנה מנשיקות פיהו, והכרת פני שניהם ענתה בם, כי מתענגים הם על רוב שלום.

– הוי, בת בליעל! – קרא אליפלט בדממה וקול – הזאת לך השָשָה לעשות צדק, ואיך תגילי עתה בתהפוכות רע? לבי לגפן אדרת יזעק, כי עשה באושים, אריָוָך דמעתי, צפירת תפארה, כי נפלת ירדת פלאים כאחת הנבָלות, כי תתני לזר הודך ולנבל כבודך, תעוללי בעפר קרנך, ואנה תוליכי את חרפתך? הה! חרפתך שברה לבי! הנה הם אוכלים בכל אות נפשם מנַחת שולחנם, אשר היה לפניהם לפח! טהור עינים מראות ברע, איכה תראה ולא תשדד רבצם? הנה הסוכן פושט מעילו. הה! אין כסות לאבדון, פה בערה כאש רשעה ובערה שמיר ושית לוהטים בני אדם, ונמקו בעונם; אך נר חדרם ידעך, וכל חשך טמון לצפוניהם, עד בלתי שמים לא יקיצו בוגדים. גם ה' העביר עיני מראות ברע. החזיקה, מגדיאל, ידך בי והקימני, כי אשר לא האמנתי ראו עיני הפעם. השכלת לדבר, כי היתה מרים סוכנת לסוכן החלל הרשע, המשחית נפשו ונפש יקרה.

ומגדיאל אחז ביד אליפלט ויקימהו וירד עמו מעל הגג, ויבואו יחדו אל משכן אליפלט, ומגדיאל אמר: “נקיתי הפעם ממך, ואתה, אדוני, מה תעשה? התראה עון, תשמור לפיך מחסום ותהיה כמחריש?”

ואליפלט נהם מנהמת לבו, ויגז ראשו ויאמר: “מי יתן וחשכו עיני מראות! אך איכה אשא פני אל החטאים בנפשותם? אם דרכיהם אל פניהם אוכיח, הלא יתנוני כטופל שקר ומגֵו יגרשוני. הן חתום יהיה פשעם, סגור חותם צר בקרב לבבי, הלא המה זמה עשו ופִללם אלהים. ואתה זאת עשה לגרש זדון וזמה מן הבית הזה: הקימה-נא איש נבון, אשר יבוא אל הסוכן בסתר ויזהירהו מרעתו, וכה ידבר אליו:,דע לך, אלידע, כי גואלי מרים מתנקשים בנפשך, כי יבהילוך לפתע פתאום בחדר משכבך והדיחו רעה על נפשך ועל נפש אהובתך, ודמך – כמים המוגרים, אשר לא יאָספו'. – כהנה וכהנה תגיד לו להפיל עליו אימתה ופחד, למען יחיש מפלט לו, כי הוא יודע נגע לבבו והאמין לקול המזהיר אותו, ויצא קלון מבית מרים. וגם אני – מה לי עוד בציון ומי לי פה? הן תאות נפשי לא אשיג, וכרחוק שמים מארץ, כן קציעה תרום ממני. האשב בבית מרים? אם אשא עוד פני אליה אחרי הגָלות לי נבלותה? בנכסים רבים שבתי הלום מאשור ומארם, והיו אלה לה שלומים לחסדיה, אשר עשתה עמדי לתת לי יד ושם בין הגבורים. רבים חללים הפלתי, ועתה לבי חלל בקרבי. מחר אלכה בבקר אל קציעה, כי נשבעתי לבוא אל ביתה, ומשם אתחמק אל אשר תשאני רוחי: אלכה לי אשורה, שומרונה או ארצה מואב ואצא למרחב, כי צר לי המקום לשבת בירושלים. ומי יתן ולא באתי הלום, מי יתן השיבותי רגלי אל קרית שומרון, ששם רעומה בת זכרי גבור אפרים שומרת לי ונכסָפה לראות פני ולשאת את נפשה לי באהבה נצחת”.

כן דבר אליפלט אל מגדיאל, ובלב נשבר עלה על ערש יצועו ושנתו נגזלה. ויקם ויקח גליון ועט סופר ויכתוב ספר מלא תוכחות להניחו אל מרים. וכמו השחר עלה, העיר את מגדיאל ויתן לו משאת כסף עם הספר, הכתוב למרים, לתתו לה ביום השלישי לצאתו את העיר, והוא חגר חרבו וירכב על סוסו ויעבור דרך חוצות ירושלים, אשר לא קותה נפשו לראותם עוד, כי מגמת פניו לרדת אל גיא מלח, ששם בני יהודה נלחמים בבני אדום, ונפשו נכספה לראות את פני קציעה משאת נפשו לפני עזבו את העיר, ולשפוך לבבו לפניה, מבלי כסות קלון על מרים, אשר עשתה עמו אך טוב וחסד.

השמים טהרו ונגה כאור אביב בהיר בשחקים; קול שאון מעיר, קול מחוצות ומרחובות קריה; המונים המונים ירוצון ויכּוֹננו אל חצר המלך לדעת שלומו. וקציעה, אשר לא קותה לראות חיים עם אליפלט מחמד נפשה בעוד אחז המלך חי, – קציעה התברכה בלבה, כי בקום מלך חדש תקום עצתה, אך לא השמיעה דבר על שפתיה. ותקם בבוקר ותלבש הוד והדר, הכינה את לבבה לקראת אליפלט, אשר אמר ביום אתמול לבקר היום בהיכלה, והיא יושבת ונשקפה בעד החלון אל הרחוב, והנה אליפלט רוכב על סוס וסר אל חצרות ביתה. עוד מעט והנה הוא בא אל הבית, וקציעה שמחה לקראתו ותשאלהו לשלום. ויאמר אליפלט: “שלום, כה לחי. וראי-נא, עדינה, כי הקימותי דברי, אשר פצו לך שפתי, ולא אכחד ממך דבר אמת, כי בלא חמדה אבוא בצל קורתך, כי מה תקותי, בראותי הוד פניך?”

– שב-נא, ידיד לבבי, עמדי – ענתה קציעה – ואל תדבר אלי בחידות, כאשר דברת אלי יום אתמול. הן המלך אחז חולה מאד, ואני ותרצה באנו אתמול אל אשתו הגבירה אביה, שאלנוה לשלום אישה המלך, והיא השיבה אותנו במנוד ראש ובאנחה, כי מחלתו אנושה; ובהמר מושל ארץ, גם חלקנו ימיר ה', ונפתח לנו פתח תקוה.

עודנה מדברת, והנה זקנה עניה בא, ותעמוד בסף ותאמר: “רעים אהובים! זרעו לכם לצדקה וקצרו חן וחסד עלומים. פתחו ידכם לזקנה עניה, ופתח לכם ה' את ארובות השמים והריק לכם ברכה, כי תראו זרע, תאריכו ימים באהבה וחן, והיו צאצאיכם כמוכם, כצלמכם וכדמותכם, מחמדי עין, ועל נדיבות יקומו”.

וקציעה הביטה אל אליפלט ותשחק, ותגש אל המלתחה, ותקח ממנו כסף, ותתן לעניה ברוח נדיבה ותאמר: “חלי-נא, עניה, את פני ה', ויאמנו דבריך”.

והזקנה נשאה כפיה לה' ותאמר: “ברוכה את, בת נדיבים, לה', כי הוא ישקיף ממרום קדשו, מן השמים, וברך אותך ואת בחירך ושפך עליכם רוח חן ורצון, תבלו ימיכם בטוב ושנותיכם – בנעימים, והתברכו בכם כל יושבי ציון”.

– אמן, כן יאמר ה' – ענתה קציעה – ישמע מהיכלו קולך, ובאו עלינו ברכותיך והשיגונו.

והזקנה הניעה ראש ותאמר: “הן קול שאון מעיר, אך אין קול מהיכל, כי אותו סגר המלך אחז; על כן בחלותו לא ישמיע ה' מהיכלו קולו, על כן אקרא אל ה' ויענני משמי קדשו, ומשם יצוה לכם את הברכה”.

הזקנה יצאה, ואליפלט אמר אל קציעה: “הוא אשר דברתי: בלא חמדה באתי בצל קורתך לחזות בנועם פניך מספר רגעים ולשאת מכאובי לארך ימים. זכרי-נא את חידתי ביום אתמול ואל תרחיבי לבי בתנחומות הבל להרחיב פצעי לבבי. אנכי לא אשכח כל ימי חיי את הליכות מעשיהו בן המלך עמך, אשר בשמעו מפיך נעימות אמריך, וימלא ששון וגיל, ואהבתך היתה יקרה לו מסגולת אוצרו. הן לך, עדינה, היתה נכונה עטרת תפארת, ומה נאוה היא לראשך! ואת מאסת נזר מלוכה ותשעי אל בן חשכים כמוני ותמשכני חסד, וחסדך היה לי לחטאה, כי הוליכני שולל. אך עת היא לשום קץ להתולים ולתנחומות שוא, וגם את, עדינה, תפארת בנות ציון, אל תשלי עוד נפשי”.

– מה לך, אליפלט ידידי? – קראה קציעה בתמהון, בהחזיקה ידה בו.

– מה לי? – ענה אליפלט באנחה – לי עצב ומגינת לב; לי שיח, כעש וחמה; לי כל חשך טמון ורוחי חֻבלה. את כל אלה יודע אל אלהי הרוחות לכל בשר, ונפשי יודעת מאד.

– אליפלט ידידי! – קראה קציעה, בהתבוננה בו – הן דבר לאט עמך, כמוס וחתום בלבבך, הסגור כשערי היכל, אשר סגר אחז.

– אכן, – ענה אליפלט – טוב המשל, אשר נשאת עלי, וכאשר הריק אחז את בית ה' ואוצרותיו וישלחם שוחד אל מלך אשור, כן הריקה תוחלת נכזבה כל ששון ושמחה מלבי.

– ומי גבר, אשר בעמל אנוש איננו? – ענתה קציעה – ומי אשה לא יודעת עצבון רוח, ואף כי אנכי אחרי מות אבי במלחמה? ובכל זאת לא אתן רוח כהה למשול בי, כי עצבת כעש לנפש ושמחה – לה מרפא; הן נכאי רוח כבגד יבלו, לא יחצו ימיהם. לכן הסר כעש מלבך, והיתה זאת נחמתך, כי בצרתך צר לי.

– לא עליך, עדינה, צרת נפשי – ענה אליפלט – לו ידעת שאֵתי בחיקי מצוקותי, כי עתה תביני, מדוע קצתי בחיי ומדוע אשאל נפשי למות.

– ומדוע קצת בחיים? – שאלה קציעה בתמהון – אשר אחזה לי אני, טוב חלקך בחיים, מי יתן והיתה עתך לעולם! זכר-נא ראשיתך, כי מסתר המדרגה הרימה אותך מרים הנדיבה, ותצלח עליך רוח ה', ותושע ידך לך, ותעש לך שם תפארת, וכבודך עליך זורח כיום, ובחור מעם כמוך הלא חפץ חיים! בקש כבוד בגבורתך ועונג במשוש דרכך ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם; חדש בקרבך רוח ששון, כי היא הודך והדרך. הן רוחך, ידידי, סרה, מורה מאד, כשאול מלך ישראל, בעבור עליו רוח עועים; לכן אהיה לך כדוד המנגן, ובנגינותי אגרש כל רוח רעה מפניך. הבה! אנסה-נא דבר אליך להצהיל פניך.

זאת דברה ותקח את הנבל בידה ותפרוט עליו ותנגן ותשר בקול עָרֵב משירי שלמה:

“אני לדודי ועלי תשוקתו”.

ותוסף לנגן את יתר דברי השיר, אשר יסודתו בידידות רעים אהובים ובשעשועי האביב, והדברים היו יפים בעתם, כי עת הזמיר הגיעה אז, והאביב הנה זה בא עם כל חמדת שעשועיו. ואליפלט הקשיב לנעימות מנגינותיה ולזמרת נִבלה, הביט אל חמדת תארה ואל חין ערכה, ויען ויאמר בשיר שלמה לאמר: “השבעתי אתכם בנות ירושלים, אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ”.

– מה לך, אליפלט ידיד לבבי? – קראה קציעה, בראותה דמעה על לחייו – מה לך ומה אעשה לך עוד לחדש רוח ששון בקרבך? הבה ואקחך אל עדן גני, הנה ערוגות בשמי נתנו ריח, שם אשיחך וירוח לך.

– למצער אשב בעדן גנך – ענה אליפלט – ושמחתי תהיה עדי רגע, כי מבין מטעי אֵל יציץ נחש, ובזעם לשונו יפריש דברי בלע באזני האשה הנפתה, והיא תדיח רעה על האדם ונגרש מעדן ומעדניו. כן אנכי עמדי: הן עיניך, ידידות נפשי, ראוני כאדם בין שכיות חמדתו, ועיני ראו את הנחש יוצא ממחבואיו, על כן יחרד לבי בקרבי, ומפניו אברח.

– הן ממשל משלים אתה, ידיד לבי, וחידות תביע, ובאלה לא הסכנת, כי עתה נבראו, אחרי שובך מאשור. המאס מאסת בירושלים, אם ביושבי ציון געלה נפשך? הגידה לי, שאהבה נפשי, עצבך ורגזך.

– לא מאסתי ביהודה – ענה אליפלט – ובציון לא געלה נפשי; הן אהבתי את היכלה גם בימי הסגרו, את כהניה ונביאיה – גם בעת אשר יקפצו פיהם. אך לא לי לשבת בציון לראות בה מחמדים ותעתועים ולהיות משוגע ממראה עיני. אשא-נא מכאובי אל אשר יובילוני רגלי, אגורה בארץ מואב. שם אמצא לי מכיר בין שריה, איש אשר הוצאתי מבית כלא, והוא יאספני אל ביתו ואל היכליו; שם על צידי אחיה, אשפוך על פראים חמתי ושיחי, – לאל, אשר המר את נפשי.

– אך קול דברים ומרי שיח אשמע – ענתה קציעה – היהיה גבור מלחמה כגבור ציד? אנה תעזוב כבודך ואל מי – חרבך, החוצבת צוררי יהודה? הנבחר לך עם כמוש מעם אלהי אברהם? אם טובות לך בנות בעל פעור מבנות ציון? הן אמרת לי, כי נדח אתה מציון, ואנכי טרם אראה, מי או מה ידחה אותך; על כן יראתי, פן בנות מואב נצורות הלב הן הן מושכות כסיל, המושכות אותך אחריהן. הלא הן הדיחו רעה גם על אבותינו בימי בלק ובלעם בן בעור, ועל פיהן נצמדו בני ישראל לבעל פעור, גם נִגפו במגפה גדולה, התחמק מציון, מקום ראה עוזך וכבודך, לשבת בארץ מואב, אשר יושביה לא ידעו ערכך? הלא שמיה יהיו על ראשך ברזל ועפרה תחת רגליך – נחושה, ולברזל ולנחושה יהפכו לבך בקרבך; תראה רבבות-עם, ובכל המונם ושאונם לא תמצא איש קרוב אליך בכל מאודו ונפשו, תחפש ולא תמצא אדם.

– ומה אמצא בציון בדור תהפוכות הזה? ענה אליפלט – דור – אביו יקלל ואמו לא יברך; בדור הזה אחפש אדם ואמצא פני הלוט הלוט. הן חטאת אדם היא צרעת נושנת וממארת מני שים אדם עלי ארץ, ומני קום עדות ביעקב קמו גם תרבות אנשים חטאים, קם גם זדון למטה הרשע. אך תחת אלה חנפה ארץ: תחת כסף סיגים כי נחשב לכסף צרוף, תחת צדיקים בפיהם ובשפתיהם, אשר זך לקחם ולא זך וישר פעלם, אשר פיהם יביע דעת קדושים, ורוח הטומאה בקרבם. ואל מי, אפוא, מקדושים אפנה? אם אלה, אשר חשבתי אף כבדתי כמלאכי אלהים, נתעבו נאלחו, הן זעם ה' מלאתי. ואת, עדינה, נפש תמה, אל תשאיליני שורש דבר נמצא בי, כי לא למשמע אזניך הוא!

– כספר החתום אתה, ידידי, לי, – ענתה קציעה – כי תגרע שיחה לפני, וטרם אבין סירותיה. הנך מורה חצים לשלח המטרה אל חטאות נסתרות וחדשות, אשר עתה נבראו וערפל חתולתן. ראה אראה, כי נתת פניך באיש, אשר בטחת בצדקתו, והוא נשא לך פרי כחש. הגידה-נא לי, מי הוא ואשנאהו תכלית שנאה, כי אויביך הם אויבי נפשי. ואולם ירשע אויבך, ישחית, יתעיב עלילה, הלמענו תקות אנוש האבדת? בהחטאת אחת תקלע נפשות כל יושבי ציון? התבוס שושנים ברגליך, יען עלה חוח אחד בידיך? ראה אדם למראה עין ואל תחקור קרב איש ולב עמוק, כי אם זמה עשה בסתר, ופללו אלהים. הן רוחך, ידידי, חֻבלה, על כן תחַבל ענוים; הסירה-נא ממך את רוחך הרעה ודע, כי יש תקוה לאחריתך, מאשר יקרה בעיני ואני אהבתיך. וידעתי גם אני, כי אם תתחמק ארצות וערים, יַמים ומדבר הרים; תשב בחשבון קרית מואב, תמַדד כל גלילות פלשת, תעלה אשורה, תרד מצרימה, – וירושלים תמשכך תמיד, כי שם אני לך, אני קציעה אוהַבתך ואהובתך!

– וזאת היא מגינת לבי – ענה אליפלט – כי משאת נפשי תשאני אל מרום ציון, מקום אין לי בו מָעמד, ותועבת נפשי תורידני אל עמקי שאול, על כן אלך שולל. אנכי לא שמתי לבי לחקר לבבות, כי אם ראיתי אָון, ומראה עיני היה לי לזרא, הֲמָמַנִי, הֲלָמַנִי, הכני בתמהון ובשגעון. הישקל כעשי, אם יסופר חסדך, המשוך לי? הן שני אלה כתומם באו לי, כי עד השמים ירוממני חסדך, ועד שאול יורידני כעשי, ושני אלה יטלטלוני טלטלה ויקלעו את נפשי.

– הס, ידיד לבבי! – אמרה קציעה, בהחזיקה ידה בו – הנה מבוכתי באה, כי הנה חמוטל באה במרכבה הלום עם בנה האלוף, אשר אם לא יבוא דניאל למועד, והיה הוא חליפתו מטעם המלך. ואתה, אליפלט מחמד נפשי, הלא נפשך יודעת, כי אליך תשוקתי; בואה אל גני כאשר יפוח היום, ואשובה ואדבר עמך.

זאת דברה ותשק לפיו ותאמר: “זה לך האות הראשון, כי אשר יצא מפי לא ישוב”.

ואליפלט הנפעם לא יכול לענותה דבר, ותשלחהו קציעה ותברכהו וילך, והיא שבה אל היכלה בלא חמדה. ואליפלט מר הנפש, אשר לא האמין עוד בתקוה ובצדקת אדם, – אליפלט נפרד מאת קציעה, ומגמת פניו לבלתי שוב עוד ירושלימה. וירכב על סוסו ויצא את העיר, ויעבור ארחות עקלקלות ונתיבות נשכחים מני רגל, ומגמת פניו אל גיא המלח, ששם נקבצו בני יהודה להלחם באדום.

י

ועוזיאל, אשר ישב שאנן כסוכן על נחלת מרים אשתו הכבודה, לא ראה עוד שואה ממרחק, וישא כפיו לה' ערב ובוקר על כל הטוב אשר עשה עמו, כי השיבו אל נוהו לחדות בשמחה את פני אשתו ובנו, ותקותו היא סמכתהו, כי עוד מעט ונגלה ששונו לכל יושבי קריה וסר כל מגור מסביב.

אך הבהילהו פחד פתאום, כבוא אליו פשחור להזהירו מצרה קרובה באמרו לו: “חושה והמלט על נפשך, כי פחים שמו לך שונאיך, המתנקשים בנפשך”. כחץ פתאום היתה לו השמועה הזאת, ויירא ויאמר בלבו: אין זאת כי אם נגלה סודי, ובשמי נודעתי. ויגל אזן מרים על דבר המבוכה הזאת, ותתחלחל ותאמר: הן שבו הצרות הראשונות, לכן חושה, אישי, מפלט לך". ותפול על צואריו ותבך, אך לא עצרתהו, כי חרדה לרגעים, ולפנות ערב יצא עוזיאל את העיר. ומה רבה מבוכת מרים לפנות ערב בראותה, כי גם אליפלט לא בא כל היום אל הלחם, ותשלח לבקשו בכל בתי אוהביו ובבית קציעה, ואין יודע אנה הוא בא.

ומגדיאל הגיד למרים, כי שמעו אזניו דברים, אשר התמלטו מפי אליפלט על דבר רעומה, השוגה באהבתו. ומרים חשבה למשפט, כי בראותו תוחלתו מקציעה כי נכזבה, וילך שומרונה לקחת את רעומה; ויצר למרים מאד, כי לא גלתה את אזנו על דבר מולדתו. ובאין עוד יועץ בצרה, שאלה את מגדיאל: את מי אשלח ומי ילך לי שומרונה? ומגדיאל חשב מחשבות ויאמר: “אין טוב מנתן השומרוני, כי הוא ידע לחקור בעירו על דבר אליפלט ועל שרשי רגליו יתחקה”. העצה הזאת ישרה למרים, ותשלח לקרוא לנתן, ותגד לו את מבוכתה. ותתן לו משאת כסף ותשלחהו לבקש נתיבות אליפלט.

ביום השלישי לצאת אליפלט מירושלים, בהיות הבוקר, ונתן יצא את העיר לעשות דרכו שומרונה. אך פשחור והגלעדי יצאו בעקבותיו לשטנו, ולא נלוו אליו כל הדרך עד צאתם מגבול יהודה. ויהי בהגיעם אל קצה גבול יהודה, בבואם אל המלון, והגלעדי לקח יין במחיר ויקרא לפשחור לשתות עמו. ויפן פשחור אל נתן ויאמר: “את פניך ראיתי בציון, אך בשמך לא נודעת לי. הבה נשתה יין ונדע איש את רעהו ונשתעה יחדו”.

– הן נזיר אנכי – ענהו נתן.

– נזיר? – ענה פוחז אחד, לבוש בלויי סחבות, בגשתו אל השלחן – נזיר? אך הגידו-נא לי, אלופי! במה נִפלה האדם מכל החי אשר על פני האדמה? הלא בשתותו יין ושכר משמחי לב. אך אין זה כי אם אחד מבני הנביאים אשר בירושלים, ההולכים קדורנית, עצובי רוח, סרים וזועפים, כי חזות קשה יחזו על אחיהם בני אפרים; אך נפש אפרים רויה, ונפשך, אדוני, שוקקה ככבש בצמאון. ועתה, אם נזיר אתה, הבה-נא שקוי לעצמותי, כי נפשי יבשה.

– גש הלאה, שכור! – ענהו נתן בשאט נפש, וגם פשחור והגלעדי גערו בפוחז בערמה, ויאמרו לו: “הלא תחנונים ידבר רש ולא עזות”.

והפוחז, אשר הסיתוהו פשחור והגלעדי בנתן, – הפוחז נגש אליהם עוד ויחנן קולו ויאמר: החנם חליתי פני האיש הזה? הן מוזר אני לו, אך נפשי יודעת אותו מאד: הלא מרים העדינה לו מַשענה וכסף תועפות לו! ומה שמח לבי, בראותי אותו! אמרתי: פה אסבאה יין כל הלילה, ופעָמי ארחץ בדם ענבים; הלא גם צור יצוק פלגי יין לאיש כמוהו, ובאביוני אדם כערכי יכחש תירוש. אולי תאמרו, כי אכחש אני לכם, הנני להעיד עדים נאמנים".

ובדברו זאת, הוציא מתחת למדיו הקרועים נזמי זהב צרורים בחרט, ויאמר: “את אלה הרימותי להביא תשורה לאיש אלהים, וזולתם אין אתי מאומה, חי דרך בית-אל”.

ונתן הניע ראשו אחר השכור, ויפן אל פשחור ואל הגלעדי ויאמר: “הן בגד העִדים, אשר לא יחסה רק חצי בשרו, יתן עֵדהו, כי בביתו אין לחם ושמלה. ויפָרק את הנזמים אשר באזני אשתו העניה, כי איך יעלה בית-אל, ששם יקראו נדבות ישמיעו, וידיו ריקות?”

ופשחור והגלעדי הביטו איש אל רעהו וישחקו. ונתן חשב, כי בית-אל כשחוק בעיניהם, ויפן אל הפוחז ויען ויאמר: “ומה תעשה, אם יִגֶל כל יבול ביתך ואת אשתך תציג ערומה? הלא תקח מאשר תמצא, ומדרכי בית-אל לא תמנע רגליך. אך עד אן, הוללים, תהולו? עד אן, שוגי ביין, בהבל תהבלו? השיבו, פתאים, אל לב והשיבו רגליכם מדרך בית-אל; רב לכם לפנות אל שָׂטי וכזב ולכת תועה אחרי חוזיכם וקוסמיכם; הלא עת היא, כי ישעה האדם אל עושהו, כי בא מועד. עלו ירושלימה! אמנם סגר אחז את היכלה, וכהניה נאנחים, מבקשים לחם, אך נביאיך ימצאו חזון מה‘. שם כל אזן תבחן, תשמע אמרות ה’, אֲמָרות טהורות. אך רועי רוח לא יאהבו טהורים אמרי נועם, כי אם במהתלות יבחרו ובדברים, אשר אין להם שחר, אשר יטיפו למו חוזי שוא ליין ולשכר. ראה-נא, אביון, הולך קודר בלחץ! נכוחים דברתי אליך לא בכסף ולא במחיר ובתשורה, כי אמת לא תמָכר, ומה טובה היא לאביון?”

– ילך, נזיר! – ענהו הפוחז – הן לשונך כתער מלוטש לגזור אמרים, אך גור לך פן ימלאו פיך חצץ, כי הלקח הזה, אשר אתה מטיף לי, לא שקל עובר לסוחר הוא באפרים; לכן יהי לך לבדך ואין לזרים אתך. ואולם כה יעשה ה' לאויבי בית-אל וכה יוסיף, אם תמוש מזה עד אשר תתן לי לוג יין, כי דרכי בקודש, ודרכך – דרך חול. הראש כלב אני, כי אשמע חרפתך וגדופתך בנפש ריקה?

הבה יין!

– תן לו ויעל מעליך – ענה פשחור, והגלעדי אחריו.

ונתן הוציא כסף מכיסו ויתנהו לבעל המלון ויאמר: “תן יין לסובא הזה ושתה ושכח רישו, רשעו ועזות מצחו”. ויפן אל פשחור ואל הגלעדי ויאמר: “ראו-נא את עולי בית-אל: הטוב דרכם? יתן ה' ועלו על דרכם סירים”.

– הלא שכור הוא, הנח לו! – ענה הגלעדי.

ופשחור אמר: “הלא עת תת לעפעפינו תנומה, כי כעלות השחר הלא נשכים לדרכנו”.

– כן דברת – ענה נתן, ויבוא אל החדר, אשר פִּנה לו בעל המלון, ויקרא לפשחור עמו, והגלעדי שכב באשר ישב.

– המה נמו שנתם איש במקומו, והנה חבר עולי בית-אל סרים אל המלון ויקחו יין במחיר וישתו, והפוחז שתה גם עמם ויאמר להם: “התדעו אחי, כי אחד מבני אפרים, השב מציון, לן במלון הזה והוא ממעלי הגרה והקא יקיא חרפות וגדופים על עולי בית אל, כאשר שמע מפי שונאינו ומנדינו, נביאי ציון”.

– ואיה האיש? – שאל אחד בחמה – בִּן הכות הוא!

והגלעדי, אשר נדדה שנתו ממנו, קם ויגש אל חבר שותי היין ויאמר: "חי דרך בית-אל! קרא האחד – הביאוהו אלינו ונדע אותו ונראה, העור פר עורו, אם בשר חמורים בשרו?

ויהס הגלעדי את השותים ויאמר: “משמרת האיש עמדי, אשר חשׂכתיו ליום חשך, לכן דומו ואל תבלעו עצתי. היו נכונים במקום פלוני אלמוני בהר אפרים, שמה אביא את איש חרמי למשפט; כי דבר לאט עמו, לכן בחלקות אשית לו כל הדרך, עד הביאי אותו אל מחוז חפצי, ושם אדבר משפטים עמו”.

וחבר המרעים האלה המו, שתו שכרו ויצאו מן המלון הזה לראש אשמורות, והפוחז ארח לחברה אתם, ותהי כוסו רויה; ופשחור, הגלעדי ונתן לנו במלון וישכבו עד בוקר, ויצאו ממנו כנכון היום. ונתן לא מיודעי דרך, על כן שמח ללכת עם פשחור והגלעדי, הולכי נתיבות ועוברי ארחות.

ויהי בהיותם בדרך בגבול אפרים, וישאלו איש לרעהו לדרכם ולמחוז חפצם, ונתן בתומתו הגיד למו, כי שלוח הוא מאת מרים הנדיבה לבקש את אליפלט העלם, האמון אצלה, אשר זה מעט שב מאשור ומארם ויתחמק זה ימים אחדים ועקבותיו לא נודעו, ויבקש מאת פשחור ורעהו הגלעדי לחקור ולדרוש על אדותיו, כי בן יקיר הוא, ומרים יראה לנפשו, פן יתחבר אל חבר כהני בית-אל, אשר ימשכו את הצעירים בחבלי חטאתם ויתעום בפחזותם.

בדברו זאת, והנה פשחור קורץ אליו בעיניו ומביט אל הגלעדי להראותו, כי עת התגלות לב היא. והגלעדי אמר אל נתן: “ומה ראית כי תרחיב פיך על כהנינו ונביאינו, אשר אנכי אחד מהם!”

ונתן שמע כזאת, ונפשו נבהלה מאד, ויאמר: “אולי כשושנה אתה בין החוחים. הן יודע אני את חבר כהני בית-אל ונביאיהם, כי כחבר אריות הם לארוב לעוברי בטח, למשוך נפשות נקיות בעצומיהם, לא מהם אתה, אדוני, ולא מהמונם”.

והגלעדי אמר אל נתן: “כהנה וכהנה ידברו בני הנביאים בירושלים, וכהניה יביעו עתק להבאיש את ריחנו, וכמעלה גרה תעלה את דבריהם על שפתיך; אך אל תירא, כי לא יפול משערת ראשך ארצה. שמעה-נא ואספרה: הן אבי מת, את ביתו ונחלתו הניח לחמשת בניו, ואנכי נדחתי מהם. הן אחי עובדים כיום אדמתם בזעת אפם ורואים בעבים; כי ימנעו שמים טל ומטר, אז יפחדו מחסר ומכפן, ואנכי אבטח ולא אפחד, כי כהונתי היא אדמתי, אשר תתן לי יבולה. הלא דברת באזני, כי כשלה ירושלים, בהסָגר היכלה, וכהניה נאנחים, מבקשים לחם; לא כן כהונת בית-אל, כי יערת הדבש היא לכל המחזיקים בה”.

ועל כן רבו מאד המחזיקים בה, – ענה נתן – כי כל הבא למלא ידו בפר בן בקר ואילים שנים, והיה כהן ללא אלהים. שא-נא, ידיד, הן אמת ותום ימריצוני להגיד לך את אשר עם לבבי, כי בעדת כהני בית-אל אין תורה, אין חסד ואין דעת אלהים, כי כל ישעם וחפצם למלא בטנם, להבריאם מראשית כל מנחת ישראל; לא כן אנחנו זרע אהרן, אשר כהונתנו לנו ירושה, וה' הוא נחלתנו. הלא אנחנו שומרים חוקות עולם, אשר נתן לנו משה על פי ה' בצאת בני ישראל מארץ מצרים, עליהן לא נוסיף ומהן לא נגרע. לא כן אתם, המחזיקים במשפטים החדשים, אשר בדא ירבעם בן נבט מלבו, ובהבלי מצרים, אשר הביא אתו משדה צוען, וזמורות זר זרע בין נטעי נעמנים, אשר נטעו ביד משה, בחיר ה‘, על אדמת ישראל. ובני אהרן, מורי התורה ומשפטיה ליעקב, בראותם את החוקים החדשים, אשר ה’ לא צִוָם, ויתעוררו עליהם וירימו כשופר קולם, להזהיר את העם מהבלי נכר אשר כמעט נקדשו בעיניהם. וירבעם ראה, כי הכהנים נצבים לשטן לו, וימאסם מכהן במקדשו, ויבחר לו כהנים מכל הבא וימלא ידם לכַהן. אז השליכו כהני ה' משכנותיהם והלוים – מגרשיהם ואחוזתם, ואליהם נלוו מבני ישראל, אשר נגע אלהים בלבם, ויעלו לשם ה' ביהודה ובירושלים.

– שא-נא, ידידי – ענהו הגלעדי – הן למשמע אזניך תוכיח ולא במישור. לוּ ראו עיניך, כי עתה היתה רוח אחרת עמך.

– העיני לא ראו? – ענה נתן – הלא בימי נעורי הייתי ממכבדי בית-אל, ומי פקח עיני לראות נכוחות? הלא אחד ממטיפי העם. שמעו-נא ואספרה: אנכי פזרתי כל נחלת אבי לנביאי בית-אל בעצת אחד מרעי, אשר הביאני בסודם, ומי פקח עיני על דרכיהם? הלא הוא איש אחד מן הבוערים בעם, שבן לילה היה לאיש הרוח. ואשתומם על המראה ואשאלהו בסתר אהלו לאמר: “הלא דורך יין היית ביקבים, ואיזה דרך עבר עליך הרוח? ומי נתן לך חכמה, מוסר, לקח ודעת, להיות מטיף העם?” – רישי ומחסורי – ענה האיש – העַיִר פרא אני? הן האדם כל יודע ולא יבצר ממנו כל מזמה, עת סר ממנו משען לחם. אכן, לא למדתי חכמה ודעת קדושים לא אשמע, אך לא בחכמה יקחו נביאי בית-אל נפשות בני עמם, ולא בדעת שָמן חלק כהנינו! הן כל חמתם תתבלע ברעות רוח, ובינתם תסתתר בלעגי שפה. מוסרם – מוסר הבלים, שוא ותפל, אשר יבדו מלבם. כל אויל – נביא למו, וכל שכור ומשוגע – איש הרוח. והן עיני ראו לא זר, מה הנביאים עושים, השותים במזרקי יין, ובעת ידליקם היין הבוגד, אז תנוח עליהם הרוח, אז ישיתו בשמים פיהם, לדבר בשם ה' דברים, אשר אין להם שחר; והמון העם, שכורי אפרים, ישפיקו בילדי אפע וישתעשעו בכל רעיון רוח, אשר הורו והוגו חוזי שוא מלבם. את כל אלה ראתה עיני, על כן אמרתי בלבי: לא נופל אנכי מהם. הלא כל הימים, אשר תתן הגפן פריה והיין יתאדם במזרק, לא תסור הרוח מנביאי בית-אל, ופיהם ינוב דעת רוח; היכחש בי התירוש, אשר עמלתי בו? הן עד כה הייתי דורך יין ביקבים, עתה אהיה מדריך העם. לבשתי אדרת שער ומעיל ואפוד, וילבשוני הוד והדר וישימו נוספות להדר גויתי, כי בעל קומה אני; גם זקני, היורד על פי מדותי, ושפמי סביבות שפתי ישלחו אימתם לפָני בלב כל רואי, וטרם דַברי יאמינו בי. – כן דבר אלי דורך היין ויַשׁיאני לשית ידי עמו ויאמר: “הן בני אפרים זלים זהב מכיסם, לכה עמדי ורכשנו רכוש. הבא נחרוש לנו אפרים ונשדד יעקב: אנכי אהיה לאיש הרוח, ואתה תהיה לי לפה לספר נפלאותי, אותותי ומופתי, אשר לא ראו עיניך, וככהן ונביא סוחרים אל ארץ, נעבור בכל שערי אפרים ויתר שבטי ישראל; נזרע דברי רוח ונקצור רוב תבואות מן הגורן ונאגור המלאה מן היקב. את ידי עם הארץ נאסור בחבלי השוא, ואנחנו ננתק מוסרות; נגלה אזני אחרים למוסר ואנחנו נפריע חוק בסתר אהלינו. ואלהים לא יחשוב לנו עון: הלא גם בעל הכרם לא יחשוך את הנוטרים מאכול ענבים כנפשם, ואכר לא יחסום שור בדישו”. – ומה תענו, אלופי, לעצה הזאת? אנכי מאסתי יערו עם דבשו ואבחר דרכי ירושלימה, ברוך עודד, הנביא לה‘, אשר יעצני; שם שמעתי אמרות ה’, אמרות טהורות, מפי נביאי ה', כי ההרים ימושו, ודבריהם לא ימוש לעד מפי זרע יעקב.

ופשחור והגלעדי שחקו לכל החזון הזה. והגלעדי אמר: “הן על פת לחם יפשע גבר, על כן לא אשים לבי על דרכי, הטוב הוא, ואם זך וישר פעלי, כי כל יגיעי – להביא טרף לביתי”.

כן דבר הגלעדי להשלות את נפש נתן עד הביאו אותו אל מחוז חפצו, ולב נתן בטח בו.

ויהי לפנות ערב ושלשה האנשים האלה הגיעו עד הר נשפה, ויעלו בו על ידיהם ועל רגליהם ויראו מרחוק משאת עשן עולה, והגלעדי אמר: “הוחילו פה עד בוש ואראה המלון שם, אם נמצא בו לחם, בשר ויין, כי רעבים אנחנו”.

הגלעדי הלך, ופשחור ונתן ישבו לנוח וישיחו בירושלים ובבית מרים ובמחלת המלך. עודם מדברים ונתן נשא עיניו וירא מרחוק, והנה רוכבי סוסים רצים אליהם, ויקם ויאמר: “הנה הפוחז בין הרוכבים, הבה אנוסה על נפשי, כי רודפים הם אותי. אויה לי, כי במצודה אני! ואתה, אדוני, היה להושיעני”.

בדברו זאת, נשא רגליו וירץ אל בין השיחים למלט נפשו בין סבכי היער, ויעקש דרכיו בארחות עקלקלות כצבי נס מפני רודפיו. אז זכר את הלקח הטוב, אשר נתן לו אלידע הסוכן פעמַים, לבלתי הוציא את כל רוחו באזני כסילים ומשמרי הבלי שוא; כי הנקל לו להרים כשופר קולו, להריע אולת אוילים בראש הומיות, ששם ימצא חכמי לב, אשר יתנו לדבריו עוז ותעצומות ויהיו מגן לו, אך מי יריב ריבו במקום אין אדם בו? על כן השיגוהו כמים בלהות, ולא קמה בו רוח, ויתרוצץ בין השיחים בפיק ברכים, ורודפיו דלקוהו, נתנו עליו בקולם, ונתן נפל שדוד, ונפשו עיפה לדולקיו, אשר אחזו בערפו ויסחבוהו כשה טרף עד מקום רבצם, ששם מדורת אש ועליה קלחת מלאה בשר, וסביבותיה ריקים ופוחזים רובצים במעגל, ויתר המונם נפוץ ונטוש על ההר, מפזזים, מכרכרים ורוקדים כשעירים.

והנה פוחז אחד נגש אל המדורה, הכה בקלחת ויאמר: כל אשר יעלה המזלג לי הוא! בפיו דבר ובידו מלא, ונתח טוב עלה בכפו.

ואחד נגש אליו ויאמר: “הוי, זולל! אנכי אפיל כתפך מעל שכמך, זרועך מקָנָה אשבור”.

– ואנכי אשבור מפרקתך מעל גֵוך – ענהו הראשון, וישא נתחו וילך.

על זאת פקח נתן עיניו, ונפשו נבהלה מאד בראותו, כי בעצרת בוגדים והוללים הוא, והשומרים לו עברה.

והנה הפוחז, אשר התגרה בו ליל אמש במלון, נגש אליו ויאמר: “הגם פה הנך? עתה ירון חלקי וכוסי תהיה רויה”.

והנה עדת מרעים הקיפוהו, סביב שתו עליו, כולמו שכורי אפרים, הלומי יין, אליו השגיחו, אליו התבוננו. ונתן פתח שפתיו ואמר: “מה לכם, עם עמורה, כי יחד עלי תתמלאון? הניחו לי ואלכה לדרכי”.

ועדת המרעים לא שתו לבם לדבריו. והנה האחד אומר לרעהו: “הוי, יחף! הן עשרת, מצאת הון לך, כי מי שם נעלים על רגלך?”

– חי דרך בית-אל – ענהו בעל הנעלים – לא בעמל ידי, כי-אם בערמת לבי עשיתי לי אלה. שמעו ואספרה, איך תמצא יד אחד מאתנו לעשות נעלים לרגליו. אנכי עברתי בדרך והנה אביון תמים דרך רוכב על חמורו. הפצרתי בו להרכיבני עליו, כי עיף אנכי; הפתי ירד מעל חמורו ויושיבני עליו, והנה בעל כרמים מבקש לקנות או לשכור כורמים לו. הנני מוכר לך את עבדי זה, עניתיו, יען כי עבר עליו רוח שגעון לאמר, כי כל אשר לי לו הוא; ולולא רוח העועים הזה, כי עתה לא מכרתיו באלף כסף. – אני אסיר ממנו רוח העועים – ענה בעל הכרמים – ואם לא יצלח לך, הלא יצלח לעבוד עבודתי. – הבה לי נעליך החדשים אשר ברגליך וקחהו לך, עניתי, כי קצרה נפשי בעמלו. –ובעל החמור צעק צעקה גדולה ומרה, בהחזק בו בעל הכרם, ושומע לא היה לו כי מכרתיו בעבור נעלים, וגם חמורו נשאר לי.

– לא יבצר ממך כל מזמה – ענהו רעהו.

עודנו מדבר והנה שני אנשים מרעים נגשים ואומרים: “הנה האיש, אשר אנחנו מבקשים!”

ובדברם זאת, שלחו אצבע על נתן ויאמרו: “הנה האיש, אשר היה בין רוצחי אחינו, אשר יצאו מן הגלעד ללכת אל עיר נוב, להביא שמה את חפצי-בה, אשר היתה לפנים אשת זכרי גבור אפרים. תפשו את האיש הזה, כי אחד הוא מן חבר המרצחים, ודמי הנקיים עליו נִטוש. הן הגדנו את דברינו אל הגלעדי, וגם הוא מאמין לדברינו, באמרו, כי קנאתו לציון ושנאתו את חבר כהנינו העירוהו לעשות את המעשה הרע; לבן תפשוהו”.

ואימת מות נפלה על נתן בראותו, כי בעדת עריצים הוא, המבקשים נפשו לספותה, בשומם עליו עון פלילים, חטא משפט מות. אז זכר את דבר אלידע, כי פותה תמית קנאה, ויבחר עמם לשון חלקות ודברי תחנונים, ויאמר: אחי, אל-נא תרעו, כי נקי אני, ובשמים עדי".

– בשמים עדיך – ענו האנשים – ואנחנו עדים על הארץ, כי נהפך אתה בלשונך, ואיד נכון לצלעך. הן עשוק אתה בדם נפשות, ואם תחנן קולך, איש לא יאמין לך: הלא בנוב ישבת ימים אחדים בבית חפצי-בה.

עודנו מדבר והנה הגלעדי בא, ונתן התחנן על נפשו ויאמר: “חוסה-נא, אדוני, והשביתה שאון קמי, השואפים לבלעני חנם”.

– איכה אחוס עליך – ענהו הגלעדי – ועדים קמו עליך לענות בך, כי גם ידך היתה בשלושת בני חיל, אשר יצאו מן הגלעד ללכת אל עיר נוב, ושמה לא באו, כי קרובתך חפצי-בה הקימה עליהם רוצחים בדרך, ואתה אחד מהם. ואזני הלא שמעו את התרגזותך על חבר כהני בית בית-אל: בפיך תדבר ובידך תמלא את דבריך. ועתה תן תודה ואל תכחד ממני מאומה, פן אכחידך; הגידה, מי ומי האנשים, אשר שכרה חפצי-בה על שלשה הנערים. ראה, כי בידי אתה לשבט או לחסד.

– בשמים עדי, – קרא נתן – כי חף אני מפשע, ועדי שקר, אשר יענו בי חמס, מתאנים הם לי, לתת למו פתחון פה להתעלל בי.

– ראו-נא כלב שב אל קיאו – ענה האחד – ואולם גע אל עצמו ואל בשרו, אם לא יקיא כל דבר בליעל יצוק בו. הפשיטוהו את בגדיו והפשיטו את עורו מעליו בשבטים לגֵו, או אז תצילו מפיו דברי אמת.

והגלעדי קרץ בעיניו למלא את הדברים האלה, ויקומו שני בני בליעל ויפשיטו את נתן את בגדיו ויפילוהו ארצה, ויעורר עליו האחד שוט באכזריות חמה, ויזעק הנענה מכאב לב: הוי, רצח בעצמותי! והשכורים לעגו למַסת גוף נקי ויאמרו: “הן ינהק כפרא ממכת שוט אחד, כי יבין סירותיו, אך דושו את בשרו בקוצי המדבר, מלאו בשֻׂכות עורו, חתו גלחים על גוו ושימו בו אותות – הן בשרו לא נחוש – והוא יגיד כל דבר לעט עמו”.

ועדת העריצים הוסיפו הכותו בשבטים נוראים עד שפָך דם עליו, וקולו לא נשמע עוד. ויקימהו הגלעדי ויאמר: “זאת לך, מדושתי ובן גרני, זאת לך תורת הקנאות, מקנא לציון.”

אך לא יכול נתן לעמוד, כי כרע נפל ארצה באין אונים, עיניו חשבו ולשונו לחכו דבקה.

עוד הגלעדי הוגה מה לעשות בנדכה הזה, והנה עמרי בא. עמרי הסתתר במקום ההוא, ועל פיו יסרו את נתן בשוטים ובעקרבים. ויגש אל הגלעדי כלא יודע מכל הנעשה ויאמר: “מה קול ההמון הזה? קול ענות נפש אנכי שומע! הזאת לכם, עולי בית-אל? ומה הנפש הנענה, אשר עיני רואות? הוי, שכורים! מה עשיתם? הגידו ואל תכחדו ממני מאומה, כי בנפשכם הוא!”

והגלעדי – כנרעש ונפחד מגערת עמרי, ויאמר: “אתה, אדוני, הצדיק ואני ורעי הרשעים. אמנם זה האיש נתן, יליד שומרון, צורר לבית-אל, ועדים קמו עליו לענות בו, כי היה בעוכרי נפשות נקיים: הלא הם צדקיהו בן הכושי ואחד מחבר כהני בית אל, אשר יצאו מן הגלעד ויאבדו דרך, בלכתם אל עיר נוב. ויאיצו בי גואלי דמם להציל מפי נתן דבר אמת, ואנכי הפצרתי בו להגיד לי כל דבר הרצח, והוא כחש וישבע לשקר להכזיב דברי העונים בו. אז קֵרבו כתנור לבם, כי היין הדליקם וחמתם בערה בם עד להשחית, על כן יסרוהו בשבטים. אך כתוש אותו במכתש, וכאשר לא תוציא מים מצור חלמיש, כן לא תוציא מפיו דבר.”

– אודך ה‘, כי בדרך אמת נחיתני ותביאני הלום לעת צרה! – ענה עמרי בפה חנף, בנשאו כפיו לה’. ויפן אל חבר המרעים כמתעבר ויאמר: “הוי, שכורים ארורים! הזאת לכם, עולי בית-אל לשתות יין לשכרון וליסר נקי וצדיק בשבט רשע, ופרח כרוש משפט? אך חמסכם על קדקדכם ירד! ואתם, נקיי כפים, עשו מעשה צדקה ושימו את אחיכם הנגוע והמעונה בעגלה, תחתיו יוצע בגד רך ובשמיכה תכסוהו, ואנכי אביאהו אל המנוחה, ורופא גלעד יבוא אליו יום יום לחבוש פצעיו חנם, והזדים, אשר שלחו בעולתה ידיהם, ישאו עונם”.

זאת דבר, ונתן נאנק מעצמת מכאוביו, ויעודדהו עמרי ויאמר: “התאושש-נא, נתן ידידי, כי מאת ה' היתה נסבה, ויכאיבוך שכורים, ואני אחבוש פצעיך, והם ישאו עונם, ועיניך תראינה בם”.

– אויה לי, כי נגזרתי! – נאנק העשוק ורצוץ המשפט – יסר יסרני יה למשפט, כי הלכתי בדרך חטאים וישלח בי ה' משלחת מלאכי רעים, הכוני ידי זדים עריצים מוסר אכזרי על לא חמס בכפי, ומורטים בלעו בשרי ועורי, קדחו אש קוצים בעצמותי ולא שמו לי רחמים, הכוני, פצעוני וחיי לשאול הגיעו.

– אל תירא, ידידי, כי לא תמות לשחת – ענהו עמרי – אנכי אחבוש אשר הכאיבו מוגיך הזדים הארורים, ואנכי אסיר יינם מעליהם, והשקיתים לענה ורוש, ומדותי פעולתם אל חיקם.

זאת דבר ויצר עליו שני אנשים לשאתו בעגלה ולנהלה לאט, ובאזני הגלעדי דבר לאמר: “אל ארמון זכרי הביאהו, שם ימצא חנינה וחסד, וגלה סודו לרעומה. ואשר אחזה לי, גם את אליפלט אמצא שם, כי אל רעומה אהובתו יכונן צעדיו, אחרי ברחו מפני מרים. ואתה ופשחור היו נכונים לאשר אצוה אתכם.”

יא

מה ההמון הזה בבצרה בארץ אדום! בנשף בערב יום ינהרו המונים אל יער, ששם מצבות לאלילי אדום: זַעֲוָן, המביא זועה, וַעֲקָן – עקת לב; שַׁמה, השם שמות בארץ; עֲנָה – דמותו כאיש ציד, הוא ענה, אשר מצא את היֵמים במדבר, ברעותו את החמורים לצבעון אביו. בין סבכי היער ההוא מנורות תלויות זעיר שם, זעיר שם, להאיר אפלתו; אין עוף מעופף ואין רוח נושבת שם, ועם תועי לבב, המתעוללים באימים, זוחלים כנחשים, באין אומר ודברים, בין השיחים, ויראה ורעד יבוא בם מקול מר צורח, הנשמע לרגעים כקול אנקת חלל, מפחד עצמות וגרם, וכעבור מספר רגעים ודממת מות שבה.

בנתיבות אימה אלה הובילו אדומים עלם מכלל יופי, על עפעפיו צלמות ושניו כמתלהמים, הובילוהו ויביאוהו אל מקום התופת, והמון אנשים ונשים כתרוהו, הקיפוהו כעורבים טשים אל חלל, גברים לטשו לו עיניהם, ועלמות הביטו נדו לו, שרקו אף הניעו ראשן על יפיו אשר יחשך, כי עוד מעט יעלוהו כליל על במת אליליהם, ונהפך עליו הודו למשחית. ומה נבהלה נפש העלם, בהביטו אל הבמה, האדומה מדמי אדם, ואל המון העם, אשר ישיתו עיניהם עליו! עודנו עומד משמים, והנה הכומר חמוץ בגדים מבצרה בא, לבושו אדום וציץ אדום על מצחו, מפילי אימתה ופחד על כל רואיו. ויפן אל כל הנצבים עליו ויאמר: “ראה אראה, כי נכמרו רחמיכם על בן יהודה זה, כי תחוס עינכם על הוד יפיו; ואולם זכרו-נא את אשר עשה אמציהו מלך יהודה לאבותינו, אשר הכה עשרת אלפים איש אדום על גיא מלח, ועשרת אלפים איש שבו בני חילו וישליכום מעל ראש סלע, וכולם נבקעו, ועצמיהם נפזרו, ואת אלהי שעיר הביא אמציה ירושלימה, לפניהם השתחוה ולהם קטר; ולאלהים האלה, אשר נקדשו לאמציהו מלך יהודה, להם נקריב את בני ציון ויושיענו”.

ואחד אלופי אדום אמר אל הכומר: “הרף לו עשרה ימים והקדישהו ליום מועד, כי זבח אז לאלוהינו בבצרה וטבח גדול בארץ אדום”. ואחרי האלוף הזה ענו יחד כל הנצבים שם: “הקדישהו ליום חגנו, חג האביב, ואז יעלה העלם הזה כליל על מזבח אלהי אדום, אשר נקדשו גם לאמציהו מלך יהודה!”

הדבר יצא מפי בני שעיר, והאלוף אמר: “שימו משמר על העלם הזה, והיה לנו למשמרת עד יום חגנו”.

ואנשי חיל, אחוזי חרב, כתרו את העלם, הלקוח למות, ויוליכוהו אל המשמר, וגברים ונשים הלכו אחריהם; והעלם הולך בפיק ברכים אחרי שמעו את משפטו החרוץ, ועל פניו אימה חשכה.

ויהי בהגיעם אל מעון יושבי חשך, ואנשי החיל הסגירוהו אל שר בית הסוהר, אשר פתח לו דלתי נחושת ויהדפהו אל בור שאון, ואת הדלתים סגר אחריו בבריחי ברזל. והעלם מגשש באפלה, ורגליו כשלו בגוית אדם. ויחרד העלם וילפת, ויתן בקולו, קול פחדים: ענני, אלהי ציון! והנה קול אדם עונה: “אל תחרד ואל תחת, כי לא על שחל ופתן תדרוך פה, כי אם על גוית אח לצרה, בן ציון כמוך. ועתה הגידה-נא לי, אחי או בני, מה שמך. ראה-נא: בני אקראך, כי קולך כקול עול ימים למשמע אזני. הגידה-נא לי שמך ושם בית אביך בציון, פתח-נא, בני, פיך ויאירו דבריך אמש, שואה ומשואה, וחיתי באור תראה”.

והעלם ענה ואמר: “הגם בבטן שאול אשמע קול אדם, באימה חשכה אמצא אח לצרה? הן שמי אליפלט, ושם אבותי מה אגיד לך, והם בני בלי שם? מבין חשוכים התרוממתי לשבת בית מרים בת שמיר, אשר נטעה אותי שורק בהיכליה, ותת לי מהלכים בין נערי שרי המדינות, ואתהדר ביניהם באומץ לבי ובגבורתי, ותארי הנחמד נתנני לחן בעיני כל רואי, ועלמות אהבוני, ויהי ביום קרב, בהצות בני שעיר את יהודה, ואצא למלחמה, ומעשיהו בן המלך נפל ביד בני אדום; ואנכי קנאתי לבן מלכי, ואמחץ מתני שוביו, אשר הריעו עליו, ואמלט אותו מידם; ויציגוני השרים לפני המלך, אשר האיר פניו אלי ויט לי חסד, וישימני רֵע ועמית למעשיהו בנו, אשר משכני חסד, ואהי נושא כליו, וארכב על סוסי לימינו, בצאתו שער אלי קרת, ויחד עמו ישבתי במרכבת כבודו, בעברו דרך רחובות ירושלים. ראוני רבים ויאשרוני, ובנות ציון נשקפו בעד חלונים, אלי השגיחו, אלי התבוננו, יחד נדברו בי באהבה ובקנאה. – ומעשיהו, בן המלך אחז, אהב את קציעה בת אלקנה משנה המלך, ובלכתו לבקר בהיכלה, אנכי הייתי נלוה לו; וכראות אותי העדינה, לא שתה עוד לבה לבן המלך, כי אם לי, נערו נושא כליו, ותלבבני בעיניה. על זאת פקח בן המלך עיניו, צמתתהו קנאתו, ועלי סמכה חמתו. הלא מודעת מלחמת מלכי הברית לכל בני יהודה: רצין מלך ארם ופקח בן רמליהו נוסדו יחד על יהודה ומלכו; בעת ההיא שמר לי בן המלך עברתו, ובעת קנאתו שמני אל מול פני המלחמה, ליום עבָרות הובילני. וה' אשר ישחק לגאוַת גאים, לא נתן למות רגלי ויפלטני מריבי עם, ובן המלך ואלקנה משנה המלך ועזריקם נגיד הבית נפלו בחרב זכרי גבור אפרים, ואנכי הצלתי נפש קציעה מחרפת צר, ומוסרות אהבתנו חזקו. וישלחני המלך עם המלאכים, אשר שלח אל מלך אשור להסיתו בקמיו, בארם ובאפרים; וגם בארם עשיתי חיל, כי עם עצומים חלקתי שלל ובנכסים רבים שבתי ירושלימה. ותשמח מרים לקראתי, ותגל קציעה העליזה בגאותי ובאהבתי, ותתן תקוה בלבי לראות עמה חיים; ותקותי היתה לי מפח נפש, וחסד מרים – חטאת”.

– מרים! – ענה השני באנחה – הלא היא העדינה והנדיבה, אשר עכרתי באש קנאתי. בן אלוף ביהודה אני ושמי שובביה, ואת עיני נשאתי לפנים אל מרים היפה; ובשמעי, כי נתנה דודיה לעוזיאל, ותבער כאש קנאתי. וצרת נפשי נודעה לשמיר אבי מרים, וישיאני לעשות נקמה בעוזיאל איש חרמנו, אך לא יכולתי לעשות עמו רעה כל ימי יותם. ויהי כשבת אחז המלך על כסאו, ואנכי קמתי כעד שקר עונה חמס בעוזיאל, כי ברך אלהים ומלך. ויבקשו השרים את עוזיאל להמיתו ולא מצאוהו עוד, ועל מרים העדינה סמכה חמתו. ולבי דוי בעת ההיא, בראותי צרות נפשה, אשר מידי היו לה, וה' יסרני למשפט ויסגירני ביד בני שעיר. מזעם לשוני לי זאת! הה! חתום בצרור פשעי ועוד לא נרצה עוני. ומה פשעך וחטאתך אתה?

– לא פשעי וחטאתי הדפוני אל בור שאון, – ענה אליפלט – כי תם הייתי, ויגל ה' את עיני לראות רשעה, הבוערת כאש במסתרים, ותצלח כאש חמתי ותוליכני שולל, טרפתי נפשי באפי, ויסערני שער קטב מציון קריה נאמנה, אשר חנפה תחת יושביה. יצאתי ממנה כיוצא מתוך המהפכה, ומאומה לא נשאתי, זולתי עצבי ורגזי, שיחי וכעשי; ובחמת רוחי ירדתי אל המלחמה, לא למצוא כבוד בגבורתי כפעם בפעם, כי אם למצוא המות כקרוב וגואל לי. אך המחכים למות לא ימצאוהו, כי העמידני אלהים ויסגירני ביד בני שעיר, אשר הכירוני, כאשר יכירו הרועים את הכפיר, אשר השחית את עדריהם. והם חרצו משפטם פה אחד לכבות את גחלתי, אשר בערה במחנותיהם: זה אמר לסעף ידי ורגלי במערצה, וזה אמר לתת אותי במגרה ובחרוצות הברזל, אך מרביתם חרצו משפטי באש. – כלה ונחרצה שמעתי, כי אחריתי להכרית, ואתחנן למשופטי ואין שומע. קראתי אל השמים מֵעָל – שׂתם תפלתי. הבטתי אל השמים, והנה הם כנחשת קלל על ראשי; לארץ – והנה היא כמוקד תחת רגלי. אפּי יריח אש, וגם בהגיגי תבער אש, ותבחר מחנק נפשי, וחרב – יחידתי, כי איש מלחמה אני. אך אין שלטון ביום המות לאמר: נבחר לי למות בחרב מהיות מאכולת אש, הה! לאש זרה, היוקדת על במתי אלילי אדום! כי הובילוני שובַי אל מקום התופת, ועיני חשכו מראות את המראות הנוראים, מראות פסיליהם, אשר להם יביאו זבחי אדם. כמעט העלוני כליל. אך אחד אלופי אדום אמר אל הכומר: “הרף לנער עשרה ימים והקדישהו ליום מועד”. עתה יודע אני את יום החרוץ, יומי האחרון. קיר ברזל עתה ביני ובין החיים, וכפשע ביני ובין המות. לא לי השמש, הירח והכוכבים; לא לי הארץ וכל צבאה, תועפות הרריה ועצי עדניה; לא אראה עוד את קציעה ביפיה ואת ציון בתפארתה, ולא אביט עוד אדם עם יושבי חָדֶל. כמוץ יעברו עשרה ימים והוציאוני מבור שאון, והעלוני כליל על מזבח אלהי אדום; נפשי גחלים תלהט, והרוח יזרה את אפרי אל כל עבר, ושמחו בני שעיר ועלצו בנות הערלים, ושתו ושכרו, ורקדו לקול עוגב. מי יתן ונצבה קציעה על עולתי ונסכה עלי נסך דמעתה! עולת כליל אני! בהגיגי זאת נתקו זמותי, קפאו דמי עורקי ובשרי סמר מפחד; כל מורשי לבי כזבובי מות ישָׁאון בקרבי, ומות ואבדון הם כל שע פי וחזיונותי, ומי נחני עד אדום?

– איה אלהַי עושי, אלהי ישועות, המאזרני חיל? אֵל אלהים, ה' חילי! אקרא ואשוע עד אשר תשתפך עלי נפשי, אולי תקשיב ותשמע מהיכלך קולי.

זאת דבר אליפלט וימרר בבכי, ובהתעטף עליו נפשו, התעלף. ושובביה חרד עליו חרדה גדולה ויעירהו ויעוררהו, כי נכמרו רחמיו אל העלם הזה ובצרתו לו צר.

אך ידום קול בוכים מפני קול רנה וישועה, הנשמע בציון.

יב

חצות לילה היא, ובת ציון העדינה, הנהלאה, עודנה הומיה ליוצרה מרחוק, אשר הלביש אותה קדרות, שם ערפל חתולתה, ותאבל ימים רבים כימי מלך אחד, כל ימי ממלכת אחז, וקול אלהים לעיר דוד יקרא לאמר: אל תשתוחחי, בתולת בת ציון, כי צניף מלוכה תהיי תמיד בכף אלהיך, ושכנתי בתוכך; הנני מצמיח קרן לבן דוד עבדי ביום מחר, וגדול יהיה כבודו עד אפסי ארץ.

ליל גאולה היה הלילה ההוא ליהודה ולירושלים, כי אחז מת, ובמותו ספו הפרעות, תמו התלאות, נגולה אבן המעמסה, אשר כבדה על העם, ההולכים בחושך כל ימי ממלכתו; וכבוד לא עשו לו במותו, כי לקברות הובל הס, ולא ספדו עליו: הוי אדון והוי הודו! וכמעט שב לאדמתו, וכל עצב נסתר, נסו יגון ואנחה מציון, וששון ושמחה באו בשעריה השוממין; ויקו העם לשלות השקט ולשלום אין קץ, וירננו שמים, אשר היו ברזל על ראשם, ותּגל הארץ, אשר רותה מדם חלליהם, וירושלים, אשר כשלה עד כה, הרימה עתה ראש, ויאתיו אליה ראשי עם לראות מלך חדש ביפיו, בהנתן הנזר על ראשו, ועיר אלהים מלאה תשואות: שרים, שועים ואצילים משוטטים ברכב, בצבים ובכרכרות ברחובות ציון, וקול צופיה נשמע ברננה לאמר:

זָרַח בַּחֹשֶךְ לַיְשָׁרִים אוֹר,

שַׁלְוַת הַשְׁקֵט יִרְאוּ יָמֵינוּ.

אֱלֹהִים יוֹפִיעַ עַל הַר הַמּוֹר,

אָז אָחוֹר יִסּוֹגוּ קָמֵינוּ.

– מי פה? – קרא אחד השומרים, אשר לפני חצר אלקנה, אל שני רוכבי אתונות.

– מגרי בית יהושבע הגבירה אנחנו, – ענה קול אחד.

ובדברו כן ירד מעל אתונו, ויורד מעל השניה נערה מתכסה במעטפה ויאמר אליה: “הלילה, אשר רנָנה בו, ליל ששון וגיל הוא גם לקציעה גברתך. השמיעי-נא, אבישג, את קולך ונפתחו לפניך השערים הסגורים, ואנכי אלך ואבקש לי בעיר מקום ללון. רק העירי חמלה בלב קציעה על דניאל, למען תפיל היא תחנתה לפני המלך לתת כופר נפשו ככל אשר שתו אויביו עליו; וגם על לב מרים תדברי להחיש פדות לעדה אחותה, כי אליה תלויות עיניה; ודעי לך, כי בזאת תבואתך טובה, ומה נעים יהיה גורלך, בבואך אל בית אישך מלאה ברכה. וראשית דבר, חקרי ודרשי על דבר אליפלט”.

– לך אתה, אדוני, למנוחתך – ענתה אבישג – אל-נא תזכירני, כי את כּל נפשי יודעת. מי יתן ידעתי ואמצא את אליפלט, כי עתה אשא ברכה מאת רעומה. אך לך-נא, עמרי אדוני, מזה, ואנכי אדפוק דלתי השער.

עמרי חלף הלך לו ויכונן צעדיו אל בית כרמי מיודעו. אבישג דפקה דלתי השער ותקרא בקול: “פתחו לי שערים, פתחו לאבישג!”

וקולה נשמע אל השוער, וימהר ויפתח שערי החצר ויאמר: “האח, שמעה אזני! הקולך זה, אבישג? האח! אלכה ואגידה אל בן-משק בית אלקנה, כי אבישג ידידות נפשו באה”.

זאת דבר השוער, וימהר וילך, וישב עם בן משק הבית, ושמו קמואל. וישמח קמואל לקראת אבישג ויאמר: “השלום לך, אבישג אהובתי? השלום ליהושבע גברתנו?”

– לא גברתי היא עוד – ענתה אבישג – כי שלחה אותי חפשי, וגברת אני לנפשי.

– וגם לנפשי, – ענה קמואל – כי כל אשר לו יתן איש בעד נפשו, ואת נפשו ישא לאהובתו, לכן גברת אַת לנפשי.

– אכן, – ענתה אבישג – גברת אהיה לך ומוצא שפתי תשמור; לכן ראשית דברי לך: מהרה והגידה לקציעה גברתך, כי שבה אני מן הגלעד.

– מצותך עלי חזקה הפעם הזאת – ענה קמואל – דעי לך, אבישג, כי קציעה גברתי בוכיה לאליפלט דודה, כי הלך ממנה ועקבותיו לא נודעו. הנשמע כזאת? בת משנה המלך בוכיה לבן חשוכים כמוני! לא כן אַת, כי גם שמוח לא תשמחי לי, בראותך פני. הן גברתי בוכיה, סופקת כפיה ומתיפחת, לא תסוך ולא תמשח ראשית שמנים כאשר הסכינה, תעורר תאניה ואניה על אלוף נעוריה, כי חלץ ממנה; ואם אנכי אסָפה היום, התרדנה עלי עיניך דמעה?

– עד אן תמלל אלה? – ענתה אבישג – הלא גברת שמתני לך, לכן מהר עשה כאשר צויתיך.

וקמואל מהר להגיד דברו אל אחת השפחות, ויוחל עד בוש; ותשב השפחה ותאמר אל קמואל: “תבוא אבישג אל גברתנו, הנה היא בחדר משכיתה”.

ויצא קמואל אל אבישג ויגד לה את דברי קציעה.

ותמהר אבישג ותבוא אל קציעה, והנה פניה חמרמרו מבכי, והיא לבושה רקמה שחורה, וכראותה את אבישג שאלה: “השלום לאמי? השלום לשולמית אחותי בת אבי, אשר אֲדַמֶה, אכנה ולא ידעתיה? ומתי אראה את פני שתיהן? הה! גלמודה אנכי בציון, באין אב, באין אם, בלי אחות רכה וענוגה; הה! שעו ממני כל מחמדי נפשי!”

ואבישג אמרה לה: “שלום לאמך הגבירה, ונפשה נכספה וגם כלתה לראות את בתה העדינה; שלום גם לשולמית אחותך היפה, הפורחת כשושנה בלבנון; אך אוי לנפשות נענות, לנפש דניאל ולנפש עדה, העצורות בכלא והצפויות לחרב, אם לא יחישו למו פדות”.

– על עדה נכמרו רחמי – ענתה קציעה – ומרים הלא חפצה לתת פדיון נפשה, רק ישלחוה שוביה עד יריחו; ולמה אנוד לדניאל, היונה הפותה ונמהר הלב, אשר ברשת שֻלח ברגליו? ובכל זאת, מחר אחרי המשח המלך, אלכה אל אחד שרי המלוכה, אל שבנא הסוכן אשר על הבית, והעירותי את רוחו להחיש לדניאל פדות, כי הוא ירש מקום עזריקם אביו, וקויתי כי לא ישיב פני ריקם. ועתה עזבי אותי לנפשי, ומחר תבואי אלי להגיד את כל אשר אשאלך.

אבישג יצאה מא תפני קציעה ולא ערבה את לבה לחקרה על אדות אליפלט.

ועמרי סר אל המלון, אשר בני אפרים שוכנים בו בעלותם ירושלימה, ויפנו לו חדר, אשר בן אפרים ישן שם. ובהעלותו נר, נגש אל האיש, הישן על מטתו, ומה נבהל ונחפז עמרי בראותו כי האיש הזה זמרי! ויעירהו ויעוררהו משנתו. וייקץ זמרי ויסר מעפעפיו תנומה, וירא והנה עמרי נצב עליו, ויאמר: “האח! ראתה עיני גבר עמיתי”.

– האח! – ענה עמרי גם הוא, בנפלו על צואריו – השלום לך, זמרי אלופי ומיודעי? השלום לקטורה אשתך? ההצלחתם את דרככם? המצאה ידכם שונאיכם? הן פי פערתי ואשאפה לשמוע דבריך. אך מה לך נרדם ועומד על רגליך? הלא ישנת מאחרית ימי אחז עד ראשית ימי חזקיהו.

– אכן, – ענהו זמרי ברוח תרדמה – אכן, תרדמת אלהים נפלה עלי, וכמעט ישנתי המות ולא ראיתי בהמר ארץ יהודה. האמנם בני ציון יגילו במלכם החדש, בחזקיהו? הן שמעתי עליו לאמר: דורש משפט הוא ומהיר צדק, והוא יאשר עמו.

– כן יתאמרו בני ציון – ענה עמרי – וכן יתהללו בו ויאמרו: בצלו נחיה, כי בצל שדי יתלונן, וה' בחילו, והוא ישים גבולם שלום; ועל בני אפרים יפטירו בשפה ויאמרו: אפרים רועה רוח, ומות ירעהו. ומי ימלל כל דברי גאונם? ואולם אנחנו טרם נראה אחריתם גם הם! הלא עד כה ראינו ארצם כארץ נשיה, כי בניה נשו טובה מצרות רבות ורעות, אשר התנגשו באו עליהם, כי זכרי הרג במשמניהם, ושרידיהם הפכו ביום קרב; עליהם שממו רבים עמים ויאמרו: נפלה, נפלה ירושלים, אך חושך ישופנה, ולא תשוב לראות טוב. ומה ענו מלאכי גוי? כי ציון שדה תחרש ולא תהיה לה תקומה אחרי מפלתה. התקום יהודה ותתעודד פעם אחת, בקום עליה מלך חדש? התחליף כח בן לילה כבוא חליפתה? היוחל ארץ ביום אחד? אכן תָּמֵר עתה ארץ יהודה, ושוא תהיה תמורתה; על כן אמרתי: אל תשמחי יהודה, כי גם חזקיהו מלכך לא יקומם הריסותיך.

– עמרי ידידי! – ענה זמרי – התמודד ארץ מדן ועד באר שבע? אנכי עברתי נחל מצרים, שתיתי מי שיחור, רבות ראיתי במוף ונצורות שמעתי בתחפנחס, דברתי עם שרי צוען, למדתי תורת כהניהם וחכמת חרטומים ויודע אני חזות הכל. לכן אל-נא הבל תפצה פיך לדבר באזני על גוים וממלכות. אשאלך-נא והודיעני את מעשי צדקיהו בן שמיר ועמיהוד, הנקוב דניאל: ההצליחו מעשיהם? העוד שמיר חי? הלקחה רעומה כופר לנפש עדה? הן כסף דרוש עתה לחפצה לשום מַחשך לפניה לאור.

רבות שאלתיך ורבות שאלתני ותשובותינו נשארו מעל – ענה עמרי, בהביטו אליו במנוד ראש – נטעי נעמנים נטענו לנו בהר הגלעד, ביום הביאי את קטורה אליך. דרשתיך שלומה, ולא עניתני; היהיה שלומה כשלום הנפשות, אשר דרשת? השלום לקטורה אשת חיקך? שבה עמך יחד? פתח-נא פיך והגידה לי את שלום קטורה.

– השלום לרעומה בתה? – שאל זמרי גם הוא – ומה שלום הנער, הנקוב דניאל, ושלום צדקיהו, עושי דברה? השמיעני, עמרי, דבר, אם חפץ אתה לשמוע כפלים מפי. אך קומה-נא, קחני ונהלני אל בית היין, כי אשר אחזה לי אני, שנינו מרי נפש, וטוב יין לנו.

– צדקת בדבריך, זמרי אלופי ומיודעי – ענה עמרי, בהחזיקו בידו – קומה ונלכה אל בית היין, אשר למיודעי לכרמי, הצופה לבצוע בצע אחרי בצעי מעשי פה; נלכה אליו, אשאלהו ויודיעני דבר.

וזמרי קם ויצא עם עמרי ללכת אל בית היין. החושך כסה ארץ, אך אור זרוע לכל הכתוב לחיים בירושלים, וקול צהלה ורנה נשמע בכל בתי משוש בקריה העליזה; וכאשר ינטו הצללים לעומת האור מעברו השני, כן היו אז שני אנשי אפרים אלה לעומת בני ציון. ובלכתם ברחובות, אמר עמרי אל זמרי באנחה ובדממה וקול לאמר: “כאשר יבעיר איש אש לבשל בה נזיד, והאש הגדילה לעשות ותבער בבתים ותאכל סביב, כן בחרנו את האהבה לשחק לפנינו, לעורר לב גבר ואשה לבַצע מעשינו. אך אהה! כי האהבה הפֵרה חק, עברה גבול, השמידה שורש וענף. בשפלה מצאנוה, בלב אבישג, אשר אהבה את צדקיהו, והוא לא השיב אהבה אל חיקה, כי אהב את שולמית; ושולמית, הנחשבה לבית החברוני, הלא בת אלקנה היא, כאשר נגלה לנו מפי אבישג. שולמית גם היא לא השיבה אהבה אל חיק צדקיהו ולא פנתה אליו, באהבתה את עמיהוד, אשר אמר לבגוד באהבת שולמית ולשחוק לה, כי התאמר לאהבה את רעומה, והיא שחקה לאהבתו בלבה, באָהבה את העלם הגבור, אשר ראתה במלחמה, ובכל זאת גלתה לו סוד, בבטחה באהבתו אותה, ותשלח את צדקיהו ואת הנער הכושי וגלעדי אחד מחבר כהנינו לפגוע בחפצי-בה, ושלשתם יחד אבדו בתוך הקהל. ואבישג גלתה לנו שתים: כי עמיהוד רמנו, וכי אמנם דניאל הוא, בן עזריקם נגיד הבית; גם הגידה לנו כי אליפלט, עלם גבור ממבחר גבורי יהודה, היה אמון אצל מרים, ובמות שמיר אביה ותאמר להנחילו כל חילה ואוצרותיה, והוא העלם, אשר תשגה רעומה באהבתו. גם אנכי ראיתיו, ופיך הגיד לי, כי אוהב הוא את רעומה אהבה עזה כמות, וכי בחלקות ישית למרים להביא חילה אל רעומה ידידות נפשו, למען תקרבהו כמו נגיד. ואותו תאהב קציעה בת אלקנה. אך אליפלט גם הוא אבד, ועקבותיו לא נודעו; ואנכי באתי היום לפנות ערב עם אבישג, הוריתיה לחקור את קציעה על דבר אליפלט. ראה-נא, זמרי, כי כסירים סבוכים דברינו! ודניאל התהלך אתנו ככפיר בין עדרי צאן, ואנשי שלומנו התגוללו ויתנפלו על נתן, הקרוב לחפצי-בה, הרבו פצעיו חנם, והוא נקי, כי דניאל הסית רוצחים בשלשת הרֵעים, בנטותו חסד לחפצי-בה, אשר העירה אהבתו בלב שולמית, אך עצור עתה דניאל בכלא עם רעומה. ועתה הגידה-נא לי את שלום קטורה.”

– היא נגזרה מיד זכרי העריץ במצרים – ענה זמרי, בהאנקו דום – אך לא אגיד לך דבר בטרם תכלה לספר לי כל דבריך, אשר נגעו עד נפשי.

– הנה בית כרמי! – ענה עמרי.

– והנה קול, מתרונן מיין בסוד עליזים, נשמע לאמר:

צִיּוֹן תִּהְיֶה מָשׂוֹש, וְעִיר שֹׁמְרוֹן תְּרֻשָּׁשׁ.

הִיא תוֹבִיל שַׁי לַמּוֹרָא, וְלִיהוּדָה תִהְיֶה אוֹרָה.

– אך אורה ושמחה נראה מעתה – קראו השותים – שתה, בוקיה, בטוב יינך, כי טובים שיריך.

– יחי חזקיהו! – קרא בוקיה – וישת כוסו.

ועמרי וזמרי באו אל בית היין, ששם כל שלחנות מלאו אשישי ענבים. וכראות כרמי את עמרי, לקחהו אל סתר חדרו, וזמרי הולך אחריו. ויאמר כרמי אל עמרי: “באין פשחור בציון, אין אתי יודע עד מה. מדוע הסוכן, אליפלט ומגדיאל האדומי חמקו עברו יחד וכל חזון נסתם עתה? הן שמעו אזני דברים מאחרי, כי יד אליפלט היתה בסוכן בקנאה חמת גבר, כי ראה און בו, וכי שלחה מרים את מגדיאל לרדוף אחרי אליפלט, אשר ברח מפניה, ועקבות שניהם לא נודעו. אך לא עת חקור דבר היא, כאשר עיניך תראינה המון קריה לפני יום תרועת מלך; יעבור שאון, אז נחפשה דרכינו ונחקורה. אך מי זה רעך, היושב איתך?”

– אנוש כערכי, אלופי ומיודעי – ענה עמרי.

– לכן – ענה כרמי – לכן שבו פה, ואנכי אשלח לכם יין ושכר.

זאת דבר כרמי ויצא. ועמרי אמר: “צר לי מאד על אליפלט ועל רעומה! אשר אחזה לי אני, אליפלט עוד איננו, כי אכלתהו אש קנאה”.

זאת דבר עמרי, ומשרת בית כרמי הביא יין ויצא.

וקול מצהלות שכורים נשמע מבית כרמי, קול הלומי יין, אשר יריעו וירקדו לקול תוף, כנור, חליל ועוגב לחריש אזנים. וקול אחד מהם נשמע, קול מרקד ברעש פעמיו וקורא לאמריו: “לשאול תחתית ירדה תאניה, נסה אנחה ותהי הרוחה. הן כוסי רויה, יחדו נשתיה. שתו עמי: חי, חי! שתו ושכרו עד בלי די”.

ועדת השכורים ענו יחד בקול גדול: “ישתו, יסבאו וישכרו כל חפצי חיים, כל הכתובים לחיים בירושלים, והיה כזה לנו יום מחר גדול הרבה יתר מאד”.

– מחר! – ענה ראש השכורים – מחר כל אפיקי יהודה ילכו יין, והתהוללו רעינו בחוצות, ויתרוננו על מרומי ציון ועל כל מקראיה, ולא יפנו אבות אל בנים.

וזמרי שתה כוסו ויתאנח, ויאמר אל עמרי: “הן המה שותים מטוב לב, ואנכי – על מר נפשי. הה! שומרון עתה כמסוס נוסס, וירושלים כאבן חן מתנוססת על אדמת יהודה, כי אחז מלכה מת; עתה באה חליפתה ותופע עליה נהרה. הן כבודה חדש עמה, אף תתחדש כנשר נעוריה; ואפרים – הה! כבגד אכלו עש: הן שריו בחשכה יתהלכו ורגליהם מתנגפות על הרי נשף בעלטה ובמעוף צוקה, כי הושע בן אלה מלכה נתפש ביד מלך אשור, המִמֵי שִחור תצמח לנו רוחה? הן מצרים לנו מבטח בוגד: ארורה אדמת חם וארור יאורה. פרעה לנו כתנין, הרובץ בתוך יאוריו, ואשור – כנמר על דרך אָשור. וירושלים כגברת עדינה מחתה דמעה מעל פניה, ועיניה צופיות, בהבקע שחר אפלתה, כי יצא אדירה ממנה, דרך כוכב מיהודה, חזקיהו ישב על כסא דוד, וארצו תפרה ישע”.

– זמרי! – קרא עמרי – נלאיתי כלכל את כל דבריך טרם אדע, מה היה לקטורה. אך אשובה-נא לדבר על דבר צדקיהו, אשר התעורר על חפצי-בה ויהי בין מלאכי מות, אשר שלחה בת רעומה לנקום ממנה נקמת קטורה אמה. אך חפצי-בה נמלטה וצדקיהו וחבריו אבדו מתוך הקהל, ומיד מי נגזרו, אם לא מיד דניאל, אשר קצף לו על צדקיהו וירחם על חפצי-בה? כן הוא על דעתי ועל דעת אבישג הבוכיה לידיד לבה, לצדקיהו כי איננו.

– הדניאל פעל ועשה כל זאת? – ענה זמרי בתמהון – ההוא עכר אנשי שלומנו? אכן, איום ונורא הוא!

וגם בן מות הוא, – ענה עמרי – יען כי בגד ברעומה, בשבתה לבטח עמו, כי לא נשמרה ממנו ותגל לו כל סוד. המעט ממנו כי לא נאמנה רוחו עמה ויסכל עצתה, – וישַכל מאדם אנשי מעשיה. לכן יעצתי לשומר במשמר: הנה הוא עתה בידי רעומה לשבט או לחסד; והעצה היעוצה להביא גם את שולמית שמה ולהשליכה ההרמונה, וכופר רב תשית רעומה על עדה בת שמיר, על דניאל בן עזריקם ועל שולמית בת אלקנה. התפאר עלי, אנכי עשיתי הבִּריה הזאת ואוכליה יאשמו. ראה-נא, זמרי אלופי, איך טחו עינינו מראות את המסכה הנוראה, הנסוכה על דניאל, אשר טפל לנו שקר באין מבין; אך בידינו עתותיו, ואנחנו נשיב עליו אופן; הוא עשה בסתר, ואנחנו נעשה נגד השמש. ועתה, אחרי הגידי לך את כל זאת, הלא תספר לי על דברת קטורה, אשר נתתי בחיקך: הן היא היתה לנו לרוח עצה, ובלעדה אנחנו כאובדי עצות. האומנם מצאה קבר במצרים?

וזמרי ענה בעקת לב ובמרי שיחו ויאמר: “למצער ישבתי עם קטורה, ראינו חיים ונברך אותך שבע ביום, כי רוחך הוא קבצנו. יחדו ירדנו מצרימה. שם חפצתי קרבת כהני מוף, וגם הם קרבוני ויגידו לי תעלומות חכמה. שם נפקחו עיני לראות את אשר לא ראיתי, ולבי הבן דעת, אשר לא ידעתי. אכן, מצרים – ראשית הגוים. ואני אמרתי: אחכמה, אז אשובה אל ארצי ואל מולדתי, אכהן פאר, ולשמי ינהרו קרובים ורחוקים. והנה שטן נצב לי בדרך: זכרי אביר הלב ראה את קטורה במצרים וימשכנה בעבותות אהבה, והיא הביטה אליו בשאט נפש ותשפוך עליו בוז וקלון. ויחר בה אף זכרי וירַגל בה אל שרי מוף לאמור: ‘הנה אשה נצורת לב, הבוגדת בעמה ובארצה, באה הלום מארץ ישראל במלאכות מלכי אשור לרגל את מצרי’. וכמעט שמעו זאת השרים, וישלחו שוטרים בלילה אל משכני ויקחוה מבין זרועותי וישליכוה היאורה אל התנינים. וגם אותי שמו במשמר, ויחקרוני וידרשוני, ואנכי הגדתי למו דרכי, שמתי נגד פניהם גם צדקת קטורה אשתי, והנה כהני מוף ענו צדקתי, וישלחוני חפשי, ומתנות נתנו לי לכפר פני על המיתם את אשתי בלי פשע. ואנכי עזבתי את ארץ מצרים במפח נפש, סרתי ירושלימה לבקש אויב ומתנקם לזכרי מגואלי דם משנה המלך ועזריקם נגיד הבית; ומה שמח לבי בשמעי, כי דניאל, גואל דם עזריקם אביו, עתה בידינו! אך מרוב שיחי וכעסי שכחתי להגיד לך, כי כאשר שפכה קטורה על זכרי בוז, ענה ואמר לה: ‘הלא בתך החללה בידי, והיא תשתה כוס חמתי, ועשיתי לה את אשר זמותי לפנים לעשות לך, והמתיה בצמא’. כי תנואות מצא על קטורה וישם לה עלילות דברים לאמר, כי בשבתה עמו מעלה בו מעל ותשא עיניה אל עבדו הכושי; על כן קצף לו על רעומה בתה ועל נתניה החיה, ובחרות אפו בו, עברתו שמורה לכל חברי כהנינו ולהקות נביאינו. על כן מפניו אסתר, כי גם את נפשי יבקש. ועתה, עמרי עמיתי, הבה דבר ועצה הלום להכריע את צוררנו ולהשיב נקם לו, נקמת קטורה אשתי, אשר אהבתי מאד”.

– מי יתנני שמיר ושית! – ענה עמרי, בחרקו שן – הכל אלה עשה זכרי: את קטורה נתן לבָרות לתניני היאור, על רעומה יאמר לפקוד חטאות אמה, ומערכות בית-אל יחרף? אך נכון בידו יום חשך, עוד מעט יבוא יומו: הן אנכי אסית בו אויביו ואת שונאיו אסכסך. ועתה נצא מזה לשוב אל מעונתנו, שם נחשוב מחשבות ונדע איך נכריעהו.

וזמרי קם ממקומו וילך עם עמרי לשוב אל מעונתם.

יג

השחר עלה, ומעיר האלהים יציצו המונים המונים: אלה ברכב ואלה בצבים ובכרכרות יעברו רחובות ציון. ההמון היה אז בירושלים כהמון הרב, אשר היה, בשוב דוד ירושלימה אחרי מות אבשלום בנו. דוד ברח מפני אבשלום בנו, ואיש יהודה ברח מפני ה' כל ימי אחז, וישובו עתה להחזיק במעוזו ולצאת בעקבות חזקיהו מלכם, ידיד אלהים, כי הוא יַנחם מישור.

בעת ההיא באה מרים במרכבתה ותתיצב בחצר אלקנה משנה המלך ותשאל את נערותיה לשלום גברתן. ותאמר האחת: “לשלום מר לה מר: כל הלילה בכתה ותתיפח ותפרש כפיה. לא ידעתי: הנרדמה היא עתה, אם עודנה נעורה?”

– לכן, – ענתה מרים – לכן הגידי לגברתך, כי הייתי פה ולא אביתי להעירה, ואצא מזה לבוא אל אחד שרי המלך, כי דברי נחוץ, ועוד מעט אשובה הלום. הנני ממהרת לבוא אל השר, פן לא אמצאהו אחרי כן בביתו, בהתאסף עתה השרים יחד אל חצר המלך.

זאת דברה מרים ותשב במרכבתה לבוא אל מחוז חפצה.

היא יצאה, והנה מרכבה אחרת באה אל החצר. ממנה יצאה אשת נעורים יפת מראה, לבושה מחלצות, והיא תרצה אשת ידידיה, שר הרכוש אשר למלך, ותבוא אל אולם הבית ותשאל את נערות קציעה: הקמה גברתן, אם עודנה ישנה?

– אין שנה לעיניה ולעפעפיה תנומה – ענתה הנערה, העומדת לשרתה – ועודנה נעורה.

– הכן היא? – ענתה תרצה, ותלך ותבוא חדר בחדר אל קציעה, והנה פניה חמרמרו מבכי.

– השלום לך, קציעה רעותי? – שאלה אותה, בהביטה אל פניה – האומנם בכית? ודמעתך על לחייך ענתה בך. הלא תריעי, רעותי, ביום תרועת מלך.

וביום תרועת מלך ונפשי יָרעה לי – ענתה קציעה במרירות אנחה – האומנם תעלוז היום קרת עת ירבו עצבותי? ואולם בך, תרצה רעותי, אחזה שמחת קריה, כי השכמת היום, לבושה מחלצותיך.

– אם לא תדעי לך היפה בנשים, כי הקריה עליזה, לא יפלא זאת בעיני – ענתה תרצה – הלא מידך זאת לך, יפתי, כי שתולה את בנוה, תשמרי מזוזות פתחיך ולא תצאי אנה ואנה. ואולם השקיפי-נא בעד החלון וראי המון חוגג ברחובות קריה הומיה. לא עוד בשפלה תשפל העיר מעוצר רעה ויגון; הן עצבון ויגון ספו תמו מן בלהות, כי אלהים נתן בציון תשועה, ושָלמו ימי אבלה וששון ושמחה ימָצא בה. כעת יאָמר לירושלים: לבשי בגדי תפארתך, לציון – צהלי ורוני, כי מלכך יבוא לך. הנה גבעתה חוגרת גיל; קומי, יפתי, לבשי בגדי תפארתך כבת משנה המלך; הן אביך מת במלחמה, וכבודו הלא חדש עמך. נלכה-נא לחזות מלך ביפיו, כי עוד מעט ירכב על סוסו ושריו ואציליו וכל קדושיו עמו; הם יורידוהו אל נחל גיחון ושם ימשחוהו למלך על יהודה וירושלים. ומה תרב השמחה, הצהלה והרנה בשובם! כי בחצוצרות וקול שופר יריעו לפני מלך הכבוד, וקדמו שרים אחר נוגנים. מהרי-נא, קציעה, לבשי עָדיך, כי לך נאוה להתראות עתה בראש הומיות. גם את תמר בתי הילדה אקח במרכבתי, למען תראינה עיניה את המראה הגדול הזה, אשר לא תראהו עד מתי עוד, כי המלך חזקיהו יאריך ימים על ממשלתו. אך מדוע, רעותי, תחשי ממני?

– תרצה רעותי! – ענתה קציעה בבכי – הן שלום בהיכלך, שלוה בארמנותיך, כי ירון חלקך בצל ידידיה אישך הנחמד, על כן תעלוזי. השיבי-נא גם לי ששון ישעי, השיבי לי את אליפלט, אז אשמח אלי גיל, כי באשר אליפלט, שם לי עונג, תפארת ושעשועים, ובאשר איננו, אין תפארת לעיני, אין מחמדים לנפשי ואין הוד והדר לפני. שמעי-נא, תרצה רעותי, היפה בנשים, ואספרה אשר עשה לנפשי: ביום שבות אותי חיל פֶקח, ויַדו עלי גורל ויאמרו להתעמר בי. אז אמר לי אליפלט: אשתי היא, וכל הנוגע בה כנוגע בבבת עיני. כן פדה בשלום נפשי, ויקחני וישאני על כפים ויוציאני למרחב; חומה היה עלי וקודש הייתי לו. בשכבי שמר עלי ולא נתן לעפעפיו תנומה ויצרני כאישון עינו; הקיצותי – וישיחני וינחמני מעצבי ומרגזי. ומה ערב עלי שיחו! אנכי אליו פי קראתי, הראיתיו אותות אהבתי, והוא עמד לפני כעבד שומר מוצא שפתי; אמיץ לב הוא בגבורתו, אך לא יעוז באהבתו.

– קציעה בת נדיבים! – ענתה תרצה בתמהון – עד אן תשכחי מולדתך הרמה על גפי מרומי קרת ותנָהי אחרי בן חשוכים, כי חלץ ממך? הלא יהושבע אמך תשמח למקרה הזה. נצא-נא לראות עיר הומיה, קריה עליזה, בחוריה לבושי מכלול ובתולותיה תאוה לעינים. הן אלה משכימי קום, הולכי רומה בראש הומיות, כי היום הזה כיום חתונת שמים וארץ. הרק אַת תהיי נוגה, עת תגלנה בנות יהודה?

– שאי-נא, תרצה, אם הבנים שמחה; שאי-נא לבתולת בת-תיון הנוגה! – ענתה קציעה – לו ידעת יגוני הצפון, כי עתה הניעות עלי במו ראשך ותנודי לי, כי יום חתונת שמים וארץ היה לי כיום מר. שאלי את מרים, אולי תגלה לך סוד כמוס ושממת ושרקת.

– הסוד כמוס אתך? – שאלה תרצה – הכל היום דבריך יעצֵבו? לכן אלכה לי לבדי, כי למה שוא אתמהמה פה, ואַת תפושה ברוב שרעפיך, כלואה בהיכליך ולא תצאי?

עודנה מדברת, והנה מרים באה. ותגש אל קציעה ותפול על צוארה, ותבך ותאמר: “עודך בוכיה, בתי, לאובד ונדח, ואולם לי משנה שברון, ובכל זאת לא אבד נצחי ותוחלתי מה', אשר לא יתן מוט לצדיק”.

– מה החידות האלה אשר אשמע פה? – שאלה תרצה המשתוממת – ומה משנה השברון אשר לך, מרים הכבודה? הן קציעה אמרה לי, כי סוד צפון אתך; ומה החשך, הטמון לצפוניכן כי אדע?

ומרים יצאה אל אולם הבית ותוצא את נערות קציעה מן הבית ותסגור דלתיו בעדה, ותָּשב אל חדר קציעה, ותפן אל תרצה ותאמר אליה: “הלא נאמנה רוחך עמנו תמיד ולא אכסה ממך דבר. האסתיר אידי היום ממך? לכן הקשיבי, רעותי, ואגלה לך סוד כמוס עמדי ונצורות לא שערום יושבי קריה. שמעי והשתוממי, כי אליפלט הנחמד, אשר היה אמון אצלי, הוא בני ובר בטני, אשר ילדתי לעוזיאל אישי, הלא הוא האיש, הנקוב אלידע, אשר שמתיו לסוכן על נחלתי – הוא אבי אליפלט בני, אשר ארב שמיר אבי לנפשו, ואנכי צפנתיו בין חשוכים, ויגדל כתפוח בעצי היער, עד שהביאותיו אל ביתי ואל היכלי ואגדלהו וארוממהו, ותרם קרנו בכבוד, כי גאות עשה; מודעת זאת בכל ארץ יהודה, ועיני ראו וישמח לבי בתפארת עוזו. המעט ממני ששוני זה, ושמחת עולם צפן לי ה‘, בהשיבו לי את נדחי באחרית הימים האלה; ומי ימלל עליצות נפשי, בראותי את אישי אחרי שנות נדודיו כארז בלבנון בהדרו, ואת בני, השורק הנחמד, כמטע ה’ פורח לימינו, ומסכה נסוכה על שניהם, לשמרם מעיני אויב ומתנקם, מאויבם עז, היושב לכסא. ראיתים נצורים ושמורים בהיכלי, וששוני הגיע אל מרום קצו; כמעט היה עם לבבי לגלות אזני אליפלט בני, מה אני לו, ומי הוא הסוכן על נחלתי, ואישי עצרני מעצה נמהרה ויאמר לי:,אל-נא, ידידות נפשי, אל נא תבהלי ברוחך לפקוח עיני בננו בלא עת; לאט לו לנער, כי אהבתי מאד את שגיאתו‘. ואנכי הקשבתי לעצת אישי, אשר דברו היה יקר לי כדבר אלהים, ותושיה נדחה משנינו, כי היתה סבה מאת ה’, למען הפרידנו שנית. החשיתי מטוב, הסכלתי ואשגה הרבה מאד! – כי הנה מגדיאל האדומי, הנשבה בידי בני ביום מלחמה, – מגדיאל בער באש קנאה, יען אשר הביאותי איש זר על דעתו להיות סוכן על נחלתי, ואותו מאסתי; ויהי שוגה ומשגה את בני, הוליכו שולל להביט אָון בי ובבחירי ולמצוא אהבתנו כשערוריה בביתי, כי בעד החור נשקפו ויראונו יושבי יחידים בֵּיתה, וזר לא עבר בתוכנו. ויהי חדרי משכיתי כחדרי מות בעיני בני: הלא חשב אותי כאחת הנבלות ואת אישי כמשחית נפש. אנכי תכנתי את רוחו מאז ואדע תומתו. הה! איך תגעל עתה נפשו אותנו אחרי המראה הזה!”

ותרצה, המשתוממת על כל הדברים האלה, ספקה כפיה ותאמר: “שומו שמים על זאת! ומי האמין לשמועה, כי הסוכן הנחמד הוא אישך ואליפלט הוא בנך, אשר ילדת לו? אך מה היה להם כי ברחו מציון?”

– הלא תביני, תרצה חמדתי, פשר דבר – ענתה מרים – עיני בני ראו כשערוריה בביתי, ולא הוכיח לעוזיאל דרכו על פניו, כי אם הפיל עליו אימתה ופחד על ידי איש אחד, אשר בא אל אישי כמזהיר ויאמר לו: “ברח לך מזה, כי שונאיך מתנקשים בנפשך ומגור לך מסביב”. ויחרד אישי ויאמר אלי: “ראי-נא, ידידות נפשי, כי תקום פעמַים צרה, כי נבעו מצפוני”. ולא אבה עוד להתמהמה בציון ויחבקני וישק לי ויבך, וילך אל אשר יובילוהו רגליו; וגם אליפלט התחמק ביום ההוא. כן פחדו פחד אל היה פחד, ויצא מביתי כל הדרו.

– אל אלהי הרוחות לכל בשר! – קראה קציעה, – מי תכן את רוח אליפלט, בבואו לבקר בהיכלי? פניו היו כספר החתום, קרבו – שַׂער קטב, ויבטא בשפתיו דברים, אשר אין להם שחר ואשר בערו ממנו כגחלי רתמים; בדמעה שפך לבבו לפני ולא גלה אזני על דבר לָאט עמו. לשוא גרעתי שיחה לפניו להסיר ממנו רוחו הרעה, פעם במהתלות ופעם באמרים נמרצים, אשר אהב אליפלט תמיד לשמוע מפי. ועתה, הפעם הזאת, היתה לו אמרת פי כחומץ על נתר, ואנכי לעגתי למרי שיחו ולא נתן לי ה' לב לדעת שאֵתו בחיקו כאב אנוש. עתה אבין סירותיו וסערותיו, ועתה תשוח עלי נפשי, כי בבוא אלי בן האלוף עם אמו, עזבתיו מפניהם, כי אמרתי: שוב ישוב אליפלט אל ביתו, ושמה אבוא גם אני ואחדש דברי עמו. אך אנה הלך דודי? הה! אלהים יודע דרכו!

– אנכי, – ענתה מרים – אנכי חטאתי בנפשי מבלי הגד לו, כי בני הוא. הה! הסבותי את לבו אחורנית, אך אחרי התחמקו מציון ואחרי ברוח עוזיאל ממני, שלחתי את נתן השומרוני להשיב נדָחַי, אחרי הוָדע לי, כי רעומה בת זכרי תמשכהו בעבותות אהבה, גם נשאתהו רוחו לפדות את עדה אחותי מידה. אך מנתן נסתם חזון. גם את מגדיאל שלחתי שעירה לבקשו; אמרתי: “אם השב תשיב את בני אלי, ונתתי לך את אהובתך, אשר אליה אתה נושא את נפשך”. ואת מי אשלח עוד ואנה אשלחם להשיב את נדחי? אהה! דלונו, רוששנו מאד, כי מחמדי עינינו נִסעו ונגלו ממנו.

– אל-נא תרגזנה, עדינות – ענתה תרצה – קַוי מרים לה‘: הן דבר המלך נחוץ לשלוח מלאכים בכל שערי אפרים וביתר שבטי ישראל, להשיבם אל ה’ אלהיהם ואל בן-דוד מלכם, ושמע גם אישך שמועה טובה ושב אליך על כנפי נשרים. וגם את, קציעה רעותי, הוחילי לו, כי יש תקוה, וראו עיניך בטובת בחירך, ונגלה אליך בכבודו ובהדרו, אף תרום כראם קרנו. ועתה, אם תלכי קציעה עמדי, הנה מרכבתי רתומה ונכונה; ואם אין, אלכה ואשובה הביתה לקחת עמדי את תמר ואת תימן, ילדי שעשועי, לחזות מלך ביפיו.

עודנה מדברת, והנה בעד החלון נראה דמות עם רב, המונים המונים יציצו מעיר; אלה התיצבו בין העמודים ובין השדרות, ואלה עלו לגגות; בנות צעדו עלי שור, ועל הרי גבנונים נראו תמונות מעופפות: אלה ירימו ראשיהם על אלה, וגבוהים מעל גבוהים ישיתו עיניהם לראות המחזה, הנראה למו. והנה שרי מלוכה, אדירי עם, רוכבי סוסים ופרדים, והמלך רוכב על סוסו ועובר לפניהם, לבוש בלבוש מלכות; ואחריהם כהנים ונביאים, שרי קודש; ואחריהם כל הכרתי וכל הפלתי ושרי חיל בעבי גבי מגניהם; ואחריהם אלופי יהודה ונכבדי ציון, פנות העם, עוברים ברכב ובצבים לרדת אל נחל גיחון לראות בהמשח המלך; ואחריהם החרדים לדבר ה' הולכים ברגש לראות המחזה היקר ולשמוע אמרת ה' צרופה מפי כהן ונביא, אשר ישאו מדברותיהם ויגידו את דבר המלוכה, להודיע למלך, כי אלהים בשמים אָצל מהודו עליו, והודו והדרו לא יחלל; ויתר המון עם לא יכּרת מן העיר, איש ממקומו לא ימוש, כי שוב ישוב המלך אל היכלו וכל קדושיו ושריו עמו.

ותרצה יצאה במרכבתה מחצר אלקנה לקחת את ילדיה עמה אל מקום המועד, ומרים וקציעה נשקפות בעד חלון היכל על ההמון הרב ונאנחות לרגעים, בזכרן את ידידיהן, אשר עיניהם לא תראינה את יום המועד הזה.

וחזקיהו וכל כבודו ירדו אל נחל גיחון, והכהן הגדול לבית צדוק לקח את קרן השמן ויצק על ראש חזקיהו, וימשחהו וישקהו ויאמר: “צדק ושלום נשקו! והאל הנאמן, אשר חשק בגזע ישי, השומר הברית והחסד לזרע דוד בחירו, הוא תהלתך והוא אלהיך, אשר האמירך להיות לאב ליהודה וליושב ירושלים ולתתך עליון על כל מלכי שכניך מסביב, כי בהָמר ארצם, אתה, ידיד ה‘, תשכון לבטח. הנותן תשועה למלכים, הוא יושיעך ויאזרך חיל; הנוטה כדוק שמים, יטה לך חסד, חסדי דוד אביך הנאמנים, וכשמן המשחה, היָצוק על ראשך, כן יצוק רוחו על צאצאיך, ונחה עליך רוח ה’, רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה‘. רדֵה, מלכנו, בקרב אויביך כדוד, רדה מים עד ים כשלמה; הן כסאך נכון מאז, לא יחָברך כסא הוות, כסא דמשק ושומרון; וה’ יכין את המשרה בידך ויסעדֶהָ בחסד ובצדקה. רדֵה בשם ה', מגדיל ישועות מלכו ועושה חסד למשיחו, לדוד ולזרעו עד עולם”.

וישעיהו בן אמוץ, מלא רוח ה', נגש אל המלך ויאמר:

“מי זה הדור בלבושו, הוד והדר לפניו, וכבוד ה' עליו זורח? הלא אתה הוא מלכי בקדש, אתה חזקיהו ידיד אלהים. הט אזנך ושמע אמרתי: לא בגאון, גדולה ויקר אשר יכתירוך, – לא באלה נראה הדר כבוד מלכותך; שא עיניך וראה רבבות עם, אשר ישימו לך כבוד; הבט-נא עמך כולם, הבאים לחסות בשבט מישור, שבט מלכותך, כי עיניהם תראינה כבוד אלהים, הזורח עליך; וכהדר גאון ה', הנראה מקצה השמים עד קציהם, כן ירָאה הֲדָרך על עמך מקצהו ועד קצהו. אז לא יעוז אנוש ולא יזיד זד יהיר, כי אתה – לרוח משפט ליושבים על המשפט; האמת מאירת עינים תהיה נר לרגלך, ואמונה – אזור חלציך, ולא לפניך עוד חנף יבוא להצדיק רשע ולהרשיע דם נקי, כי אתה תרמוס כפיר ותנין ברעתם תצמיתם, להכרית מעיר אלהים כל פועלי און ולכונן צדיק”.

והמלך חזקיהו, אחרי המָשחו, נשא כפיו לה', ויען ויאמר:

“ברוך ה', אשר ערך נר לדוד אבי ובשמן קדשו שמן ששון, משחני. המגביהי לשבת! כונן-נא כסאי בחסד ובצדקה! זכרה-נא לי, אלהי, חסדי דוד אבי הנאמנים ותן לי שלות שלמה בנו וחכמתו לשפוט את עמך באמת ובאמונה. הן אמונתי בקהל קדושים ועיני בנאמני ארץ, הם יהיו שרַי ואדירי כל חפצי בם, ושרים חנפי לב לא לפני יתיצבו, לא יחצו ימיהם עמי, חדשים לבקרים כלבוש אחליפם ויחלופו, ולא יכירם מקומם; וישרי לב יגילו בשמחה, והם יהיו אנשי עצתי. אמנם, עיני בשר לי, לא אראה קרב איש ולב עמוק, אך אתה, אלהי קדושי, תשלח אורך ואמתך וינחוני מישור, והייתי לכבוד לבית דוד אבי. אלה נדָרַי לאביר יעקב, ועל זאת אשא ידי אל דביר קדשו”.

והשרים ונכבדי העם, אשר שמעו את נדבות פי המלך, ענו קול גדול: “יחי המלך חזקיהו! ה' עליו יחיה!”

וישעיהו, נביא ה', נשא שנית מדברותיו ברוח קדשו, ויען ויאמר:

“הן לצדק ימלך מלך! שמעו זאת קרובים והאזינו רחוקים, כי נתן לנו ה' מורה לצדקה, אור זרוע הוא לצדיק, ובוא פני מלכנו חיים. הביטו, איש יהודה ויושב ירושלים: הנה נגד ה' משיחו, כי אמרת ה' צרפתהו, ושפט בצדק דלים, אף ידכא עושק, והעביר גלולים מארצו ושקוצים מעיר ה' ומהיכלו, והיתה יהודה לקדשו, ציון – לאביר יעקב, ופני עמה ינהרו, בה' מבטחנו, וכהר ציון לעולם לא נמוט. ואמרו יושבי קצוות: הגדיל ה' לעשות עם אלה, הגדיל ישועות מלכו. לכו חזו מפעלות ה‘, הביטו לראות ממושלי יהודה, כי באהבת ה’ אותם יאזרם חיל ובשנאתו יפתח אזור מתניהם; ברצונו ירים קרנם ובחרנו יבהלם, למען ידעו ויבינו היושבים לכסא דוד, כי בתתו עוז למלכו, ימלא ידו לנהל עדר ה‘, הנִתן לו, ובפַתחו מתניהם, יגלה למוסר אזנם, כי בכחם ובעוצם ידם סלפו דרכם ומרעיתם נפוצה; שבט מישור היה בידם כשבט עברה וחילם לא היה לאדון כל הארץ, – ויסר ה’ גם הוא שבטם ומשענתם; והמלמד לאדם דעת ילמד רוזנים לקח ודעת אלהים, כי מבשרם יחזו אלוה, והשֵאת והשֶבר למו לקח מוסר. מודעת זאת בכל הארץ, כי עד היום הזה כשלה ירושלים ומיהודה גלה כבוד, מחוץ שכלה קנאת אפרים וארם, ומבית – קשר בוגדים, ונהי לזעוה מפני חרון אף ה‘. לו קם דוד, כי עתה ספק כפיו ויקרא:,הזאת לך, יהודה גור אריה, שבט נחלתי? איך נשתה גבורתך, כי נשית את אלהיך ותכרעי ברך לפני שכניך, אשר הכריעו ידי’. לוּ קם שלמה, כי עתה הניע ראש על מקדשו, אשר בנה בידי רבבות עם ויפתחוהו לעמים רחוקים. לוּ ראהו סגור ומסוגר כל ימי אחז, כי עתה צעק:, מי אמר לאור עולם ולא יזרח? מי שת חשך על קרית משושי, ויצא מבת ציון כל הדרה?' כי שכח אחז אֵל מחוללו, הַשֵׁם נוהו, חלל משכן שמו, כל הֵרע בקודש, ויכעיסהו בבמותיו ויקניאהו בפסיליו, וה' השיב עליו אונו, פקד בשבט עברה פשעו, הרים עליו ימין צריו, וזדים עריצים עליו התמלאון. ועיניכם הלא ראו את מכות ארצנו ואת תחלואיה, כי שמו נחלת צבי לשַמה, סָלוה כמו ערֵמים, מלאו כרשם מעדניה, והבושת אכלה יגיע אבותינו מנעורינו ועד עתה. אסה מלך יהודה שלח אוצרות בית ה' ובית המלך אל בן-הדד מלך ארם, ואחז שלח אוצרות, הוביל שי למורא אל תגלת פלאסר מלך אשור, וישכרהו על אפרי וארם, וארצנו היתה שמיר ושית. אך דור תהפוכות הלך ודור צדיק הנה זה בא. אתה, אלהי יעקב, הראית את עמך קשה, כי הקשו ערפם וילמדו מדרך אפרים וארם, ותמלא ארצו מקדם, וילַמדו אותם אלופים לראשנו; אך עין בעין נראה, כי רוח ה' עוד תנחנו. אכן, אל שגיא כח, ואנחנו נשגיא פעלו, כי קצץ עבות רשעים, השיב גמול על גאים: הנה ראש ארם, דמשק, מוסר מעיר, עוד מעט ונשארו עוללות מאפרים, ונשאר יהודה לאלהינו, ומָלך בציון מושל צדיק זה, וישב באהל דוד דורש משפט ומהיר צדק, ורעה בגאון ה' אלהיו. והשבית מלחמות מגבולותינו. לכו, מלאכי שלום, והגידו באפרים ובמנשה, כי מלך אלהים בציון ויקרא לשבטי ישראל: שובו דרשוני. ה' קרא, ומי לא יאמר: הנני? ומי מלל לך, יושבת ציון, כי כל זאת עד מהרה תצמח, כי בטרם גמל קציר צמחה קרן דוד וישועות נעשו ארץ? אכן עוד רבה העזובה בקרב ארצנו, עוד יקומון בה האשרים והחמנים, וירושלים לא מטוהרה; אך עוד מעט וחדשים גם ישנים יציצו מעיר אלהים, ומלכנו בידו הרוממה יגדור פרצותיה והריסותיה יקומם. צהלי ורוני, יושבת ציון, רוני בגאון ה' אלהיך ונשמע מהיכלו קולך, והקשיבו ממלכות, והאזינו כל מרחקי ארץ, וידעו כי ה' שוכן בציון”.

וחזקיהו נשא שנית כפיו לה‘, ויען באזני השרים והעם ויאמר: "אתה אלהֵי קדושי, פועל ישועות בקרב הארץ, רבות פעלת לחוסים בך. צוה ישועות יעקב, ויאָמן-נא דברך,אשר דברת בחזון לחסידיך, ובאו האותות והמופתים, ונִקדש שמך בתוך עמי, עירי ונחלתי. אתה יועץ פלא! הפלא-נא חסדיך לחסיד הפלית לך, להשבית אויב ומתנקם ולהשקיט לנו מימי רעה ומריב לשונות. הן גערת זדים ארורים, דועכו כאש קוצים, ועַולתה קפצה פיה; הם שאפו הלילה, ואנחנו נשאף צל שדי, כי עוד תשיב לנו ה’ ששון ישעך וסלחת לעמך, אשר חטאו לך, וטהרת את הבית, אשר נקרא שמך עליו, ושכנת בתוכו; ונדָרי אשלם נגדה-נא לכל עמי, כי על עמי ארים נסי, אשרקה לזרע יעקב ואקבצם אל מקום משכן כבודך, לעשות את הפסח בירושלים, עשה-נא עמדי אות לטובה, כי מעוז ישועות משיחך אתה".

וככלות חזקיהו את תפלתו, והשרים והעם קראו בקול גדול: "יחי אדוננו המלך חזקיהו ותתנשא מלכותו!,

והמלך קם לעלות מנחל גיחון, ויעלו אחריו השרים והעם, ויתקעו בשופרות, ויריעו בחצוצרות, וינגנו מנגנים בכנורות ובמצלתים. ראש הכהנים לבית צדוק עובר לפני הכהנים והלוים, וישעיהו בן אמוץ – לפני בני הנביאים, ושרי המלוכה ושרי החיל, ואחריהם גבורי יהודה ופנות העם. ויעבור מלכם בהדר גאונו ברחובות קריה לבוא אל חצרותיו, ובחורי יהודה ועלמות תופפות הריעו וירננו במקהלות במרומי ציון, וקול הקריה הומה בכל מקראיה ובראשי הומיות, שם קדמו שרים אחר נוגנים וישירו לאמר:

אֵל כַּבִּיר מוֹשִיעַ

עַל מַלְכֵּנוּ הוֹפִיעַ,

קוֹל שוֹפָר הֵרִיעַ

וּשְמוֹ לְצָרָיו הוֹדִיעַ.

צֵא לְיֵשַע עַמֶּךָ,

לְיֵשַע פְּנֵי מְשִיחֶךָ,

יִרְאוּ מְשַנְאָיו וְחָלוּ

וְכָעשָן יַחְדָּיו כָּלוּ.

כִּי מַלְכֵּנוּ כְּלַהַב–

יֵדְעוּ אַנְשֵי חָרְמֶךָ,

וּכְקַש יִבְעַר רַהַב,

בְּצֵאתו לְיֵשַע עַמֶּךָ.

והמקהלה ענתה:

צֵא לְיֵשַע עַמֶּךָ,

לְיֵשַע פְּנֵי מְשִיחָךָ.

והשרים הוסיפו וישירו לאמר:

רוּמָה, אֲלֹהִים, הָרִימָה

לְמַשוּאוֹת פְּעָמֶיךָ,

דְּבָרְךָ לוֹ הָקִימָה

וְהָאִירָה מִשָמֶיךָ.

צֵא לְיֵשַע עַמֶּךָ,

לְיֵשַע פְּנֵי מְשִיחֶךָ.

והעם ענו במקהלות, בהמון תֻּפים ומצלתים, קולות אדירים וחזקים ותרועה גדולה, ותבקע הארץ לקולם. כמעט שעברה כל הכבודה ברחובות עד רחוב שער המלך, והנה שרים ונוגנים אחרים פצחו רנה לאמר:

מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֵינוּ,

הֲדָרוֹ יֵרָאֶה ַעל בָּנֵינוּ.

תֶּרֶב גְּדֻלָּתוֹ,

עַל יִשְרָאֵל גַאֲוָתוֹ.

מָגִנֵּנוּ רְאֵה אֳלֹהִים וְהַבֵּט פְּנֵי מְשִיחָךָ.

המלך בא אל היכלו ושרי המלוכה אחריו, ובתולות ציון פצחו רנה למלך ולאמו אביה ותענינה לאמר:

שִישִי, הַגְבִירָה בַנָּשִים, אֲבִיָה,

עִלְזִי, אֵם הַמֶּלֶךְ, גֶּפֶן פֹּרִיָה,

יִשְמַח הַר צִיוֹן, תָּגֵלְנָה בְּנוֹת יְהוּדָה.

יד

האביב פרש מעטה תפארתו על הדר הלבנון, על רום ארזיו ועל תועפות הריו, ומחום צח עלי אור נצמת השלג, נמס הקרח הנורא, הנטוי כנזר על ראשם, נמסו ויהיו לפלגים נוזלים להשקות ארזי אל הרמים והנשאים; כל בעלי כנף, היודעים מועדם, שבו מאיים רחוקים אל קנם. החסידה מצאה על ברושים ביתה, וסיס ועגור המו ויצפצפו; עת הזמיר הגיע ובלבנון ירונן וירועע.

השחר הופיע ושולמית השכימה אל צורי היעלים, ששם ערכה לה' בבוקר בבוקר; שם שפכה שיחה גם עתה לפני ה' ביום הראשון לחג המצות, יום מקרא קודש. והנה מינקתה באה ותאמר: “מה לך, שולמית בתי, כי תבכי ביום חג לה'”?

– כי שבת משוש חגי – ענתה שולמית – אמנם, קויתי לשמחה ביום הזה, ויבוא רוגז. מנוח לא אבי עוד, חנה אשתו וצפניה אחי עלו הגלעדה אל יהושבע, אשר אמרה להיות לי כאם רחמניה, ולא כן תתראה לפני, בשלחה אלי את זקן ביתה להביאני אליה, למען הפרידני מדניאל בחירי, אשר אמר לבוא הלום למועד חודש האביב ולקחת אותי אל ירושלים קרית משושי, – ואיהו? – ויהושבע תמשכני אליה בחבלי השוא. ואת מי אוָעץ, ומי יגיד לי דרכי? לו היה אלידע פה, כי עתה שאלתי את פיו לדעת מה לי לעשות. הטרם תדעי, כי דניאל הוא אישון עיני ומשוש דרכי, ואליו אשא נפשי? כהילל בן שחר ראיתיו ראשונה במקום הזה לאור שחר, ומן היום ההוא רק בו אהגה, ובידו עתותי, ושכולה וגלמודה אני בלתו.

– כן אַת לו, – ענתה מינקתה – אך מי יודע, אולי לא כן הוא עמך, ומי לידך יתָּקע, כי אין לבבו פונה מעמך?

– למה תדברי תפל? – ענתה שולמית – הראית מימיך בר לבב ורוח נדיבה כמוהו? הן נפשו ברה כעצם השמים לטוהר, ובה חסיה נפשי, אזכרהו ואהמיה; כי לפני הפרדו ממני שאלתיו: “מתי אראה פניך, משוש גילי?” והוא אחז ביד ימיני ויקרא לי: איָלתי, אילת אהבים! ויחנן קולו ויאמר: “אל תפחדי ואל תרהי יונתי, כי לוית חן תהיי לי, אתי מלבנון, יפתי, אתי מלבנון תבואי, ממעונות אריות, מהררי נמרים; כנף רננים תהיי לי, משחקת לפני על גפי מרומי קרת, במרום ציון”. כדברים האלה דבר אלי, ומה נמלצו אמריו! מרשפי עיניו נמוגה אז נפשי. מן העת ההיא אוחילה לראותו, לוּ כן שנית נגלה אלי לפתע פתאום! ובבוקר בבוקר אשכימה אל צורי היעלים בנפש צמאה לו כארץ עיפה. הימים קלו מני רץ, חלפו ברחו למו עם אנחותי; יחלתי למועד חודש האביב, ועת הזמיר הגיע, הן קול התור נשמע מצפצף אל יונתו, והאיָל תערוג אל אילתו, ומתי ישרוק לי דניאל? האמנם שכח, כי יונתו הומיה ואילתו תערוג אליו? הן זה האיש נתן, אשר סר אתמול אל ביתנו, בא מציון, ואנכי לא אבין הליכותיו ומדברותיו, כי מבקש הוא את אלידע, אשר למצער היה סוכן על נחלת מרים, ואת אליפלט, אשר גדלתהו הכבודה כבן, ושניהם נדדו יחד ולא נודע מקומם אים: הלא דבר הוא! ואשר אחזה לי אני, זאת היתה נסבה מאת יהושבע, למען הרחק את אליפלט מאת קציעה אחותי, היעודה לדניאל מטעם המלך. ומה נבקה עתה רוח דניאל בקרבו, בבואו בין המצרים! כי אם יעשה רצון מלכו, בקחתו את אחותי, ונקעה נפשי ממנו; ואם יחזיק באהבתי, ונסבה ממנו נחלת עזריקם אביו, והמלך יבקש את נפש הממרה את פיו. אל אלהי אבותי! הבה-נא דבר ועצה לדניאל בחירי והושיעו ממצוקותיו, כי אובד עצות הוא ומר נפש. מי יתנני עתה בירושלים, כי עתה התנפלתי לרגלי המלך ואתחנן לו לבלתי הפרד ממני אלוף נעורי, כי בת אלקנה הלא גם אני, ומדוע ימנעני מדניאל, אשר בחר בי? הן אגודתנו היא רצון אלהים, היוצר יחד לבותינו, והוא ישמרהו מעצה נמהרה.

ככל החזיון הזה דברה שולמית, וקירות לבבה הומה לה. ומינקתה אמרה לה: “למה תעירי שחר למען תעירי אהבתך? שובי-נא אתי הביתה, שיתי לבך לרקחות ולטבחות, המכינות מעדנים לצהרים, ושכחי עמל ועצבון, אשר עתה נבראו; שימי בה' מבטחך והוא הטוב בעיניו יעשה. לכן קומי, בתי, ולכי מזה”.

ושולמית הלכה בלי חמדה מן המקום הזה, המזכיר לה ידידות ומחמדים, ותשב עם מינקתה הביתה. וחזיון חדש נראה כברת ארץ הרחק מן המקום ההוא: עמרי הציב מרחוק חבר כהנים, אורבים לנוה מנוח, ושם גם אבישג, הבאה מציון במלאכות קציעה, אשר שלחה אותה להביא את שולמית ירושלימה, ורעומה שלחה את עמרי להביאה אליה, באשר דרושה היא לחפץ מזמותיה; וביד אבישג צרור מחלצות, רקמה יקרה עם עדי עדיים, צרורים בשק עור ושלוחים מאת קציעה אל שולמית אחותה. ועמרי אמר אל אבישג לאמר: “עוד הפעם אזכירך, כי צדקיהו משאת נפשך עודנו חי, אך טמון בארץ חבלך, בבור כלא צפוּן, ושולמית תהיה כופר נפשו. הלא עיניך הרואות, כי חבר כהנים רבים עמדי, ויש לאל ידנו לקחת אותה ביד חזקה, אך לריק יהיה עמלי, אם אביאנה מדוכאה כחלל מבכי תמרורים וזעקת שבר. לכן השכילי פיך ומשכת אותה ירושלימה בעבותות אהבה, וצדקיהו יהיה פרי מועצותיך: את תפדי אותו מיד זכרי, השומר לו עברה בגלל שמיר אביו. הן חטאת שמיר לו נעלמה ממני, אך קצף זכרי ועברתו כי קשתה על פרי בטנו ידעתי, ובידך להציל את צדקיהו בחירך מעברתו, בהביאך לו תמורתו את שולמית ביפיה ובהדרה; ואם עגמה נפשך לה, דעי לך, כי תקות צדקיהו האבדת”.

– השָקט, אדוני – ענתה אבישג – ואל יפול לבך על שולמית היפה-פיה; היא משכה את צדקיהו בחירי בקסם עפעפיה, ואנכי אמשכנה בקסם שפתי, וכלילה בהדרה אביאנה אל ארמון זכרי.

זאת דברה ותשא את צרור חפציה בידה ותכונן צעדיה אל נאות מנוח ותבוא שמה. וכראות אותה שולמית באה בסף ביתה, נבהלה נחפזה ותאמר: “מאין תבואי ביום מקרא קודש, ומי הביאך הלום?”

– ראשית דברי – ענתה אבישג – הביאיני-נא אל חדר משכיתך ושם אשמיעך את דברי.

ושולמית אחזה בידה ובשמחת לב הביאה אותה בסתר חדרה ותסגור דלתיה בעדה ותאמר: “עתה דברי-נא דבריך: הן נערה טובה אַת ואך טוב תבשרי; וראשית דבר הודיעיני, מאין תבואי”.

– מציון אני באה – ענתה אבישג – ושלוחה אני אליך במלאכות קציעה, אחותך העדינה, אשר לשמך ולזכרך תאות נפשה.

ושולמית שמעה את ראשית דבריה והיא עומדת כתומר מקשה ומבטת מספר רגעים אל פני אבישג, ואחרי כן פתחה פיה ותאמר: “תני-נא לי, אבישג, אות אמת, כי אחותי חושבת עלי טוב”.

– זה לך האות – ענתה אבישג, בהניפה את צרור חפציה תנופה – אות הוא, כי יעודה אַת לדניאל מטעם המלך החדש; הן קציעה אחותך עשתה זאת. רק הסתירי את דברי מגרי ביתך, ואל ידע איש פה, כי קם מלך חדש על יהודה, פן תהיה זאת לך למכשול על דרכך, כי באהבה נצחת תקרא לך אחותך ירושלימה, למרות רצון יהושבע אמה, אשר יעדה אותה לדניאל, ואותך – לאליפלט, ועל פי עצתה התחמק אליפלט בחירה, עד אשר יקחך דניאל אחר כבוד ויושיבך על נחלת עזריקם אביו: ראי-נא, עדינה, כל אנחתך השבתי, וביום השביעי מקרא קודש עיניך תראינה ציון, תראינה שם את דניאל בחירך נכון לקראתך להשיב לך אהבת כלולותיך, ועיני קציעה אחותך תראינה ושש לבה. המבשרת טוב ושלום אני לך?

– מי תכן עתה את רוחי? – ענתה שולמית – ומה פחד ורחב לבבי! ויאָמנו-נא דבריך אלה, וכאשר תרום קרני תשיש גם אַת אתי משוש, ושקדתי להיטיב עמך. ומה אוסיף דבר אליך, ואנכי נפעמתי משמחת עולם, אשר נתת בלבי. הן מסלות ציון בלבבי זה כמה, ואני אמרתי לעלות ירושלימה בבכי ובתחנונים, ועתה דרכי יהיו דרכי נועם, ולבי נכון, כי לא תאונה אלי רעה. הנה באו הלום אנשים במלאכות יהושבע למשכני אליה, כי היא אחרת יעצה ולא רוחי, אך מסלות ציון בלבבי, ואל דניאל משוש גילי ואל אחותי חמדתי אעופה כיונה.

ובדברה זאת, הוציאה מן הצרור, אשר שלחה לה קציעה, מחלצות רקמה, משבצות זהב, נזמים, צמידים וטבעות, ותאמר: “מה נעמת לי, אחותי, קציעה יפתי! הן אבי ואמי עזבוני ושלומים נתן לי ה' את דניאל ואת קציעה; אך טוב ה' לנפש תדרשנו”.

– לבשי-נא, עדינה, בגדי תפארתך – אמרה אבישג.

ושולמית שמעה לדבריה ותלבש שמלותיה ותעד עדיה ותאמר: “לו חיתה עתה אמי, כי עתה שמחה לראות, כי פני שולמית בתה ינהרו! אך לא עת עתה להתהדר בבגדי תפארה מאין מחמדי נפשי נגד פני. האח! הנה קרוב היום שקויתי, יום שמחת גילי!”

ובדברה זאת, החליפה שמלותיה ותאמר אל אבישג: “הסתירי כל דבריך, וגנבתי את לב כל האנשים, הבאים לקרא לי במלאכות יהושבע, וישבתי פה עוד יומים, וביום השלישי בטרם בקר נתחמק מפה; וה' ינחני מישור ויביאני אל ציון הר קדשו. שם אשלם לו נדרי נגדה-נא לכל מחמדי נפשי, ושפתי רננות יהללהו פי, ואני ודניאל בחירי וקציעה אחותי נתהלך ברחבה על מרומי ציון. האח! בדברי זאת, פג לבי מרוב ששוני; כמעט דכאני יגוני, והנה חליפות לי. אכן טוב ה'!”

ושולמית הביאה את אבישג הביתה, ופניה צהלו משמחת לבה. ואבישג לא הגידה לה את דבר בואה. ושולמית גנבה את לב מלאכי יהושבע באמרה למו, כי נכונה היא ללכת אתם ביום השלישי – ראשית כזב היא לה מיום היותה, וכאשר יסרוה כליותיה על חטאתה, אמרה אל אבישג: “הלא על כל פשעים תכסה אהבה, וה' הטוב יסלח לי”.

כן עבר היום הראשון מקרא קודש, וממחרת היום ההוא הכינה לבה לדרך ציון; ואבישג מצאה את עמרי ותגד לו את כל דברי שולמית, והוא הכין עגלת צב לשאת אותה ואת שולמית.

ויהי בעת הצהרים ממחרת החג, והכל היה נכון בחדר שולמית, שמלותיה צרורות בשק עור וחפציה היקרים שומים בארגז. היום בוער כתנור וחמתו הבקיעה אל בין הארזים, אין ענן למסך ואין רוח צח נושבת; עָיפה כל נפש לחום הבוער, בהמות שדי ערגו על אפיקי מים, פראים שאפו רוח ועשבות הרים התעלפו מחורב בצָיון. ושולמית ירדה לרחוץ אל מעין גנים, מים קרים ונוזלים משלג לבנון, ואילת אהבים, אשר הסכינה עמה, ירדה אחריה אל הברֵכה. לרגעים נשמע קול חליל, ואחריו קול עונה מרחוק כקול שריקות היעלים, בלול בשאון זרמת הפלגים. שולמית עלתה מן הרחצה ותלבש שמלתה צמר צחר; הנה פניה מלאים לשד עלומים וחיים, לחייה כתפוחי זהב במשכיות כסף ושפתותיה כחוט השני; שערת ראשה נפלגה לשתי פלגות על קדקדה; ריח אפה כריח לבנון ותארה כשושנת יער, אשר לא שזפתה עין רעה ולא נשבת מטהרה מנשמת פי אדם. הנה היא באה אל הגן ותשב בסתר סֻכו על ערש רעננה, ותרון שיר ציון, אשר לִמד אותה דניאל, ותשר: עיר עָז-לנו ירושלים, קרית מועדנו, והנה קולה התפוצץ ביער.

ואבישג נגשה אליה ותאמר: “מה נעמת, יעלת חן, ומה ערב קולך! הנך עתה כאילת אהבים בערוגות שושנים וכפסל עשוי מלבנת ספיר, מעולף אודם, פטדה וברקת; או אדמך לשמש, בהלו מסתר חפתו, כי כן אַת ברה כחמה בסתר סֻכתך. מי יתן וראה עתה דניאל פניך! אך יעברו עוד ימים אחדים ועין בעין יראך ונשקך מנשיקות פיהו ואמר, כי אין כמוך בבנות ציון”.

– ואין כמוהו בכל בחורי יהודה – ענתה שולמית – הנכונו לנו סוסים כעבים קלים? הלא תדעי, אבישג, את נפשי, כי חפצי לעוף אליו על כנפי נשרים, ומה יארכו לי הרגעים עד בוא היום השביעי לחג!

– ועל כן באתי אליך למהר ולהחיש היום ההוא – ענתה אבישג – הן הקרה ה' לפנינו בני אפרים באים ברכב, בצבים ובסוסים מחֲמַת רבה, ללכת ירושלימה לשם ה'. אנכי בקשתי מאתם לקחת גם אותנו, והאנשים נאותים להובילנו ירושלימה. היום הם חונים כברת ארץ הרחק ממשכנותינו, ומחר כעלות השחר יסעו מזה. הנכונה את למועד, אשר אמרו?

נכונה אני כשחר נכון מוצאו – ענתה שולמית – והלילה הזה יהיה לי שמורים, לא אתן שנה לעיני ולעפעפי תנומה; לכן אלכה לי עתה לישון.

זאת דברה שולמית ותלך ותבוא הביתה. שם שאלוה האנשים, אשר באו לקרא לה, ההלוך תלך הגלעדה ביום מחר. ושולמית מצאה תואנה לאחר מועד לכתה יום תמים וללכת אתם הגלעדה ביום השלישי. גם נתן אמר ללכת אתם שמה ולעשות עוד דרכו לדמשק, לבקש שם את אליפלט ואת אלידע. אולי ימצא אחד מהם, או ישמע מאומה ונודעו לו עקבותיהם; ושם ישב עד בוא אליו המלאכים, אשר שלחה מרים ארצה מואב, ויחדו יעלו משם אשורה לבקשו שם. כן חשב נתן דרכו.

גם שולמית חשבה דרכה, ובלילה ההוא לא עלתה על ערש יצועה, הכינה כל חפציה ואת שמלותיה ותשימם בצרור, ולראש אשמורות סגרה דלת חדרה בעדה פנימה, והיא ואבישג יצאו בעד החלון, ואת מכסהו אמצו בבריח ברזל מחוץ. וכאשר הוחילו עד בוש, והנה שלשה אנשים באים, ועמרי נגש אליהן, הניף למו יד, ושולמית ואבישג הלכו אחריהם עד הבקעה, שם ישבו על גמלים נכונים לשאתן, ועמרי ואנשיו הביאון עד המקום, אשר הם חונים שם. ולב שולמית פחד ורחב בשמעה מפיהן, כי בחפזון ילכו לבוא ירושלימה לפני בוא יום השביעי מקרא קודש.

הבקר אור, השמש יצא בגבורתו וילהט הרים בחומו. עבדי בית מנוח השכימו לכרמים ולשדות, איש איש למלאכתו ולעבודתו; אין איש שם לבו לשולמית, גם מינקתה אמרה בלבה, כי עודנה ישנה עם אבישג בסתר חדרה, ותמאן להעירה משנתה, כי חסה עליה, מאשר יקרה נפשה בעיניה. אך עת הצהרים הגיעה והיא דפקה הדלת ותקרא לשולמית בדממה וקול ואין מענה; ותוסף לדפוק בחזקה, ואין קול ואין קשב; ותקרא למשרתי הבית, ויסירו את מכסה החלון ויבואו החדרה. והנה, אהה! שולמית איננה וגם אבישג אתה יחדו התחמקו. ותרב המבוכה בבית מנוח ועבדיו נפוצו לבקשן, איש לעברו תעו, בחלחלת לב, כי אמרו: אולי נחבאו לברוח, וחיה רעה אכלתן. כן חשבו מחשבות, הגו אימה.

והאנשים אשר שלחה יהושבע לקרא לשולמית, נועצו לשוב הגלעדה ולהשיב שולַחתן דבר. ויואל גם נתן ללכת אתם, ורוחו התעוררה בקרבו על שכחי אלהים, נושאי פרי אביב – ראשית קצירם, והוא הבין דרכם וישאלם: “אנה תשאו עמרים?”

– הוי איש בער ולא ידע – ענוהו האנשים – הטחו עיניך מראות, כי נושאים אנחנו מנחה פרי אביב לערוך לגד שולחן בבעל-גד?

ונתן התנודד, ומלתו היתה על לשונו להשיב למו דבר מר, אך זכר את המכות, אשר הכוהו משמרי הבלי שוא, וישא בשרו בשניו ולא ענה אותם דבר, ובלבו חִשב דרכיו, כי הוא כגבר ראה עני על כל הליכותיו: בשבתו בירושלים, התחמקו אליפלט ואחריו – אלידע; ובשבתו פה, ראה שנית כמקרה הזה, בהתחמק שולמית ואבישג מחדר משכבן. כן חשב לבו, בעברו לפני ראש אמנה. וישא עיניו והנה איש נראה אליו מרחוק הולך עם נערו הלוך וקרוב, ומה פחד ורחב לבבו, בראותו את אלידע בא לקראתו!

האח, ראתה עיני! – קרא נתן, בגשתו אליו.

ויפן אל האנשים, ההולכים אתו, ויאמר להם: “לכו לכם לשלום, ואני הנני נשאר פה, במצאי את מיודעי, גבר עמיתי”.

והאנשים, אשר הלכו הגלעדה, ענוהו דברי שלום, ויברכוהו וילכו לדרכם.

ונתן אמר אל אלידע: “אות היא לטובה, כי הקרה ה' לפני את האיש, אשר אנכי מבקש על פי מרים הכבודה. ומי יתן ומצאתי גם את אליפלט, הנער הנחמד, גבור משכיל, אשר גדלתהו ותאמצהו כבן לה! הן יחדו התחמקתם מביתה, והיא דואגת לכם. ומה רבו התלאות, אשר אפפוני מיום צאתי לבקש אתכם!”

– השלום למרים הכבודה? – שאל אלידע – ומה הן התלאות, אשר אפפוך בגללה? הודיעני כל זאת. אך הבה ואעלך על ראש אמנה, כי היום בוער ונשיאים עולים מקצה השמים, ואשר אחזה לי אני, סוּפה קרובה לבוא. לכן נעלה אל מושבי, נוה איתן.

זאת דבר אלידע. ויצו את נערו, ויעל על ידיו ועל רגליו בראש אמנה ויורד את סולם החבלים, ועוזיאל ונתן עלו על שן הסלע ויבואו בחדרים, החקוקים בסלע. ויאמר עוזיאל: “מדמשק באתי הלום, ונערי אפה מצות, הכין בשר לנו לאכלה. לכן שבה פה עמי ודע לך, כי גם אנכי בקשתי את אליפלט, הקרוב מאד בלבבי והנתעה בשוא לחשבני לאיש בליעל, ולחבורתי ולפצעי נעו מעגלותיו ונתיבותיו לא אמצא. אך הגידה-נא לי את שלום מרים ואת דבר התלאות, אשר באוך בגללה”.

ויען נתן ויאמר: "אתה ואליפלט התחמקתם מבית מרים, ואנכי אמרתי בלבי: “אכן דבר סתר הוא, דבר פשע. אמנם צפנתי בלבי, אך אחרת ראיתי, בשלוח אותי מרים לבקש אתכם ובאמרה אלי: רוח עועים מסך ה' בקרב אליפלט ויכהו בסנורים ולא ידע, ואחרי שובו ינחם וספק על ירך. כן דברה אלי, הביעה חידות לא ידעתי, ותשלחני לבקשכם באפרים ובדמשק. ואנכי, באהבתי את אליפלט ואת דרכו, שמתי לדרך פעמי. ויהי בבואי אל מלון אשר בקצה גבול יהודה, וגלעדי ויושב ציון ופוחז אחד לבוש סחבות שותים יין, והפוחז שתה לשכרון ויתחר בי ויתעורר מדנים בעזות ובדברי בלע. ואתבונן מדבריו, כי ממכבדי בית-אל הוא, ולא עצרתי עוד במלין ואמלא פי תוכחות ואשפוך בוז וקלון על כל החוסים בבית-אל. וחרפתי שבה אל חיקי, בבואי אל גבול אפרים, והגלעדי ויושב ציון, אשר ארחו אלי לחברה, הפכו את לבם לתת אותי כמחרף בית-אל וחבר כהניו ונביאיו, ויפרעוני לשמצה בתוך קהל מרעים, תרבות אנשים חטאים; והנה בעצרת בוגדים אני, ואספסוף עורקי ציה וחומסי מזמות יחד עלי התמלאון, בקשו עלי תואנה, שמו לי עלילות דברים לאמר: מאנשי דמים ומרמה אני ואנשי שלומם מידי נגזרו. אך שוא שמתי צדקתי ונקיון כפי נוכח פניהם, כי ערלה אזנם, וישימו אשם נפשי ויתנוני למורטים, אשר דשו את בשרי בקוצי המדבר ובברקנים, הרבו פצעי חנם; הרביתי אליהם תחנונים, אך טפש כחֵלב לבם, לא שעו אל צעקותי ולא שמו לי רחמים, ואנכי דין רשע מלאתי, ולולא עמרי איש אפרים, שהיה בעזרי, אזי בלעוני זדים, כמעט כּלוני ולא היתה לי תקומה מפניהם. הן האיש עמרי הגדיל לעשות עמי, כי הביאני אל ארמון זכרי גבור אפרים ויצו עלי רופאים לחבוש פצָעי. וכאשר עלתה ארוכתי, שאלני: אנה פני מועדות? ובהגידי לו, כי מגמת פני אל נאות החרמונים, שם אותי בעגלה, והוא ואנשיו שלחוני עד הלום. הגדתי למו, כי איש בודד ונער אחד, ושמו אליפלט, אני מבקש על ראש אמנה, ויברכני עמרי לפני הפרדו ממני ויאמר:,יתן ה' ומצאת את האנשים, אשר אתה מבקש, ובשובך דרך ירושלימה, סור נא עמם אל ארמון זכרי, כי הוא איננו בביתו, ובתו רעומה הפכה את לבה לאהבה את בני יהודה ודורשת שלומם'”.

– העמרי הוא איש חסדך? – ענה אלידע בתמהון – הרעומה שמה לך רחמים? הבארמון זכרי העריץ מצאת מנוח, אם שם עלתה ארוכתך? הגם דרכך הגדת לעמרי? אי לך, מוכיח פראים, מוכיח לרשע! הלא עכרתני! כי כחכי איש שמוך כהני בית–אל ולא ידעת; הן המה יסרוך בקוצים ולא הסירו אולתך. הוי, אויל שפתים! כי למי פצעים, למי אבוי? הלא לאיש נוכח עם משמרי הבלי שוא ולנותן אמרי שפר לערלי לב! הלא את הדברים האלה דברתי אליך שלֵשים גם בבית מרים הכבודה לאמר: אל תגרע שיחה לפני אוילים ואל תעיר קנאתם, כי לא תעיר אזנם לשמוע בלמודים. הן המה בחשך באו, מארץ מאפליה, ובחשכה יתהלכו; לכן הנח למו ואל תשדד רבצם, פן תעיר חמת פראים, לוהטים בני אדם, ונכון בידך יום חשך. ואוי למוכיח כסילים, נבונים נגד פניהם, אשר ירוממו אולתם על שפתיהם וינשאוה לכל לראש, כי הם יבוזו לשכל מליך ולא יפילו במעלליהם. וזאת לך תורת הקנאות! כי הוספת דעת, הוספת מכאוב, ובני עַולה הוסיפו לענותך, ולא לך לבדך עוללת רעה, כי גם אותי עכרת: הלא אורבים ישיתו לי, ואנחנו פה מתי מעט, ומושבי נסתר עתה גם מיושבי החרמונים. הן אמרת, כי עמרי ואנשיו שלחוך הלום, ומי יודע מועצותיו? הלא ראשית חטאת הוא, ורעתו צפונה תמיד.

ונתן שמע את דברי אלידע ופניו נהפכו לירקון. וישאלהו אלידע: “מה לך פה כי נבהלת?”

ויאמר לו נתן: “הן נבהלה נפשי מאד, כי בבית מנוח ישבתי ימים אחדים, שם קרה אסון: שולמית ואבישג, שפחת יהושבע, חמקו עברו בלילה, ולא נודעו עקבותיהן”.

ואלידע שמע את דבריו ויגז ראשו ויאמר: “אוי-נא לי, כי עמרי שודד עתה בין חית לבנון, הן יד עמרי בזאת, ומה נעשה עתה להציל הנפשות העשוקות? הארדוף אני לבדי אחרי עושקיהן כח? הוי, שוד ופרץ ואין מציל!”

עודנו מדבר והיום קדר מאד, ואלידע נשקף בעד החלון ויבט השמימה, והנה עננים כגדודים ונשיאים כחיל כבד עולים מקצה הארץ, ויאמר: “השמש, אשר האיר בהוד נגהו, חשך בצהרים, התכסה בערפל: כן גם עלי קדר היום. כמעט אמרתי: שובי נפשי למנוחיכי, כי שנת היובל הביאה פדות לך, קראה לך דרור, והנה קפָדה תחת מנוחה, ותחת דרור רוגז ונדודים חדשים. זה לי כשש עשרה שנה הייתי כגר בארץ נכריה, ונודד כאיש עשוק בדם נפש. אל אלהי חיָתי! הבט משמים וראה עצבי ורגזי, כי השיבותני אל נאות עדן ותּשב ותשרשני ממנו, ותסגירני אל אויל, אשר טבָלני בשחת. עתה היתה מבוכתי, ומי יושיעני מחבר כהנים?”

זאת דבר וימרר בבכי, ויבך גם נתן ויאמר: “אוי-נא לי, אויל שפתים, כי הביאותי על נפשך רעה גדולה בלי דעת; ואתה ה' חוסה-נא על נפש צדיק וקרא לו דרור, חוסה-נא ושלח לו פדות בשנת היובל הזאת”.

עודנו מדבר והנה ה' עושה חזיזים, ברקים כלפידים לִהטו הררי הלבנון, וקול רעם נשמע בגלגל. ונתן התפלל ויאמר: “ה‘! שמעתי שמעך – יראתי! האם אש-דת יתן ה’ לעמו בקולות וברקים?”

ואלידע ענה ויאמר במשא רוחו לאמר: “בקולות וברקים נתן ה' לעמו חוקים ומשפטים, וברעם וברעש ירקיעו לשחקים וישובו לאֵל, אשר נתנם. הן אמר ה‘: ספו שנה על שנה, חגים ינקופו עד בוא שנת היובל, שנת גאולים לארץ וליושבים עליה, שנת בכורים היא לבַכר פרי מעלליהם. השנה הזאת באה מקץ חמשים שנה, ומה מנחה חדשה הביאו לה’? הלא עינינו ראו, ולא זר, מרגיזי אל נושאים פרי כחש, ראשית הקציר, לערוך לגד שולחן בבעל גד. העל זאת לא תרגז ארץ? הלא צוה ה' על ידי משה עבדו לקדש בעשור לחודש השביעי את שנת החמישים שנה בשופר תרועה ולקרא דרור בארץ לכל יושביה, ויהודה לא העבירה שופר בארצה, ותרועה לא נשמעה בכל שערי אפרים. הנה שנת גאולים באה, ויהודה עוד נגואלה בגלוליה ואפרים מתגולל בבית עגליו. על זאת התעורר אלהים ממעון קדשו ויקרא ליובל. היובל בא ויתיצב ברעדה לפני מרום כסאו, ועליון השמיע ברוגז קולו לאמר:,כספר נגולו השמים, ספר היובלות הוא, ספר תולדות אדם ועלילותיו: אלה כתובות במכתב אלהים ומאירות עינים, ואלה חרושות בצפרן שמיר ואדומות מדמי אדם, איומות מאד למראה. לכן קרא, יובל, בספר הגדול הזה, ספר אתה לדורך, ואל מי מדורות הראשונים תדמהו? – ויען היובל ויאמר:,אתה ה‘, קורא הדורות מראש, הוצאת את עמך ישראל ממצרים מבית עבדים ותאמר להם: עבדי הם; והנם היום עבדים נמכרים לצמיתות לנביאי השקר, המהבילים אותם, ולכהני אָון, הרודים על ידיהם, אנשי דמים ומרמה, הסוחרים אל ארץ לצודד נפשות ולשאת פרי פחזותם אל בתיהם’. – וה' ענה ברוגז קולו מן הסערה לאמר:, לא הריע יהודה ולא תקע אפרים בשופר היובל, לכן הריעו, שמים, קול תרועה ויריעו תחתיות הארץ‘. ה’ דבר בקול גאונו, ויריעו צבאות מרום במרום וירעשו מוסדי ארץ, וקול משה נשמע מהר נבו, בדברו אל צאן מרעיתו לאמר:,הוי, בנים סוררים, רועי אפר, רועי עגלים בבית-אל ובדן! ערפו את עגליכם כעגלות ערופות על חללי חרבכם, שרפום וזרו אפרם על נחל קישון, על דמי נביאי הבעל, השחוטים שם, אולי יֶחֱנן ה' בשנת רצון ונתן גאולה לארץ וכפר לאדמתו, אשר פצתה פיה לקחת דמי רבבות אלפי ישראל”.

כן דבר עוזיאל בלהבי אש, ונתן שמע רוממות מדברותיו ועצמותיו רחפו.

ורוח סועה וסער הולך וחזק, רוח מפרק הרים ומשבר סלעים, ועוזיאל הביט אל השמים והנה אין אורם, כי עבים על עבים יעלו ונשיאים על נשיאים יתנשאו, תחת שואה יתגלגלו על גלגלי סופה להלביש שמים קדרות, ואת פני האדמה – חרדות, צרה, מעוף צוקה ואימה חשכה. חיתו יער נסו אל אָרבם ואל רבצם ועוף השמים נדדו מקנם, התחבאו בסעיפי הסלעים; הארזים רמי הקומה, אשר שחקו תמיד לכל רוח, כפפו עתה כאגמון ראשיהם, כגבַה עינים, המשפילי לראות והמוריד לעפר ראשו כבוא עליו צרה וצוקה; רעשו ארזי אל, נעו ענפיהם ורעו דליותיהם מרעש סופה ומחרדת חזיז קולות. ובאימה חשכה ובמבוכה הזאת נשמע קול בן אדם מר צורח. ואלידע אמר אל עבדו: “מי יודע, מה הקול הזה, אשר עלה באזני: הקול בן אדם הוא אם לא?”

– אין זה כי אם קול המון סופה – ענה העבד – ולוּ קול בן אדם היה, מי יחרף נפשו לרדת במהומה ובמבוכה הזאת?

ונתן יושב מַשמים כאיש נדהם, ובעד חור החלון יציץ על פני האדמה, אשר ערפל חתולתה, ויאמר אל אלידע: “הן ירעים אל בקולו נפלאות, ומקול רעמו יחילו הרים כמו התעתדו לגלים. איך נבער כל אדם מדעת גבורות ה', אוי-נא לי כי מהפכת תבל ומלואה ראו עיני. תולה ארץ על בלימה! אל-נא תמוגגנה תושיה ואל-נא ערער תתערער! חוסה-נא על אנוש רמה ועל בן אדם תולעה!”

ועוזיאל השקיף גם הוא על הפרעות הנוראות ויאמר: “שחוק עשה ה' לארץ ועמודיה יתפלצון. אכן קולך זה, נאור ואדיר, קורא להרים ולגבעות, לאפיקים ולגאיות, קורא לריב אל הרי ישראל, כי בסופה ובסערה דרכך, בקומך למשפט. מפניך, יושב הכרובים, תנוט ארץ, תגע בהרים ויעשנו, תגער בים ויהמו גליו. גערת דמשק, חמת וארפּד, ורטט החזיקם, וינועו עצביהם ויחתו גלוליהם: כן תגער עתה יהודה ואפרים, ורגזו וחלו מפניך וידעו, כי אתה ה' לבדך אל נערץ ונשגב”.

– אל-נא, אלופי ומיודעי – ענה נתן – אל-נא תזכור חטאת יהודה בעת אף ה', פן בעת אפו יעשה בהם.

ועוזיאל הוסיף לשאת מדברותיו ברוחו הקשה, ומפיו לפידים יהלכו, ויען ויאמר:,אכן, אֵל- נורא עלילה על בני אדם ויודע חוסי בו, ואת מי נועץ, ומי יאמר לו: מה תעשה? הן הוציא ה' כלי זעמו וברקים רָב, כי חמתו נתכה כאש ללהט סביב צריו, ולִהט אפרים, ארץ מלאה אשם, ארץ פסילים, ממלכות האליל, אשר יושביהן באימים יתהוללו. אפרים היא ארץ לא גושמה ביום זעם, הנה ה' מעלה עליה נשיאים מקצה ארץ והקדיר עליה לבנון, והקדיר עליה כל מאורי אור; וארצו תפקד מעם ה' ברעם וברעש, וגם צוחת ירושלים עלתה, קול בת-ציון ברמה נשמע, כי נגע אל השמים משפטה. לכן הָציפו, עננים, שפעת מים, והנָשא, גאון הירדן, בשוא גליך, וזרקתם מים טהורים על עיר אלהים להדיח דמי ירושלים מקרבה, דמי עוללים ויונקי שדים, אשר היו לבָרות למולך, כי שערי קודש סוגרו וההיכל נמוג, עזבו כהנים עבודתם, לוים – משמרתם, ומעונה אלהי קדם שבתה. לכן פערה שאול פיה, ויצאו ממסגרותיה שדים ושעירים, מלך בלהות וכל מלאכי זעם, ועלו וירשו הררי ציון, כי אין עוד ה' בקרבה, ולהם מוקטר מוגש על כל הר וגבעה, על כל גג ופנה. עִזבו, תנינים, מדבר, פתנים וצפעונים – ארץ ציה, בואו בארמונות ציון, שם לא יבושו מכם חבריכם. שאו, גלי ים, קול נהי בהמית חליליכם, סִפדו והילילו על צדק כי נאסף, זִרמו, עבות, מטרות אש, מטרות סדום ועמורה, על עיר ה' הנדחת, ובַערו גלולים מקרבה. אכן לא לעד יחרש אל ולא לנצח ישקוט ויביט במכונו: מקדחת שאול תחתית, אשר קדחו ילדי פשע, בערה כאש רשעה. עתה, אל קנא! צוה שחקים ממעל להשקות ארץ חנפה מים מרים ומאררים לנפיל ירכותיה, פור תתפורר ונפץ תתפוצץ ככלי חרש אחרי הטֻמאה".

כן דבר עוזיאל מנהמת לבו, והסערה קמה לדממה השמים טוהרו והשמש זרחה על הארץ. ונתן אמר: “הן אל זועם תבל, ואם לאָרך אפו יקחנה, לא יכיל כל היקום זעמו; אך טוב ה‘: כי יפלס נתיב לאפו, מגערתו תנוט ארץ, וכלה לא יעשה מקומה, כי הוא עושה חזיזים, למען יראה גבר גֵאות ה’ ויחיל מפניו, אך רגע הוא באפו, וכעבור סופה, וחֵמה אין לו, ואהבתו משחקת לפניו, ובאורה נראה אור”.

עודנו מדבר והנה קול קורא מתחתית ההר: “מי פה בראש הצור?”

– מי זה קורא מתחתית ההר? – שאל העבד.

– אני מנוח החברוני – ענה מנוח.

והנער הגיד לאדוניו, כי מנוח קורא, ויצו עוזיאל את נערו, ויורד סולם החבלים, ויעל בו מנוח ויבוא אל עוזיאל החדרה וישקו איש לרעהו. ויאמר מנוח: “הלא קראתי אליך מן הסערה, הרימותי קולי בכח, אך מה כח גבר ומה קולו נגד קול הרעם הנורא והמון סופה. אנכי חשתי מפלט לי מרוח סועה וסער ומחרדת חזיז קולות, נחבאתי בסעיף סלע עד יעבור זעם. עתה באתי להגיד לך, כי באה הממשלה הראשונה לבת-ציון, ונקראה ירושלים עיר האמת, כי חזקיהו מלך ונשא הוד, אף רפא ירפא שבר עמו. בחודש הראשון פתח דלתות בית ה‘, אשר היו סגורות כל ימי אחז, ויאסוף את הכהנים והלוים אל רחוב המזרח ויגד להם דרכם, אשר ה’ שואל מאתם, ויוכח על פניהם עלילות דור אחז ודרכם, אשר נעזבו לחרב, לשבי ולחרפה, בעזבם את ה' אלהי אבותם, ויעורר את לב בני עמו לכרות ברית לה' אלהי ישראל. ובששה עשר לחדש כלו לטהר את בית ה' ואת כל הכלים, אשר הזניח המלך אחז במלכותו. ויאסוף המלך חזקיהו את השרים, ויעלו בית ה' ויקריבו עולות ושלמים לאלפים, ויהללו את ה' בשירי דוד ואסף החוזה, ויריעו בחצוצרות ובכלי שיר, ותכון עבודת בית ה‘. והמלך והשרים נועצו לעשות את הפסח בחודש השני, וישלח אגרות ביד הרצים אל אפרים ומנשה לקרא למו ירושלימה, לעשות שם את הפסח לה’ אלהי ישראל, וגם אנכי – ציר שלוח בשבטי ישראל. ראה-נא: גליתי לך עתרת שלום ואמת על דבר ארצנו, מלכנו ויהודה, גם נצורות הגידה לי מרים אשתך העדינה, כי אליפלט, זה אהבתי, בנכם הוא; אך מרים אשתך בוכיה למחמדי נפשה, כי יצאוה, ותשלחני לבקש אתכם, ואנכי חקרתי דרשתי בכל הדרך ועקבותיכם לא נודעו לי. ומה שמח עתה לבי לקראתך! אך שמחתי לא שלמה, מי יתן ואמצא גם את בנך”.

– האומנם חלום אמת חלמתי ליל אמש? – דבר עוזיאל אל לבו, ואזני מנוח ונתן לא שמעו בדברו.

– האליפלט – בן מרים? – קרא נתן בתמהון – האתה עוזיאל – איש מרים?

– כן, ידידי – ענה עוזיאל – נפלאות ממך שמעו אזניך.

– אל עושה פלא! כי גדולות ונצורות שמעו אזני – ענה נתן – גם אחז מת וחזקיהו בנו, מושל צדיק, יושב על כסאו, עתה ירחיב ה' לנו, כי יכון כסא דוד ויסעדהו בחסד ובצדקה.

– האח! – קרא עוזיאל גם הוא – הן ששון, יגון ותקוה יחד באזני, כי אשיש את ירושלים משוש, ונפשי נוגה ונעצבה לבני; אך גם תקותי בי, כי עוד אמצאהו לעת מצוא, ומה מרים אשתי עושה לבקש נתיבותיו?

– הלא ידעת, אדוני – ענהו מנוח – הלא תבין, כי אליפלט בנך בשוא נתעה לראות שערוריה בבית מרים ולהביט בך אָון, ותוליכהו שגיאתו שולל, ובחמת רוחו שפך שיחו לפני קציעה משאת נפשו; ומדבריו תתבונן עתה קציעה, כי שם אליפלט פניו אל אחת משלש אלה: או ארצה שעיר, או אשורה, או אל רעומה הלך ובמצודתה נתפש, כדניאל בן עזריקם. ותשלח מרים את מגדיאל האדומי שעירה לבקשו שם, ואם ימצאהו, אז תתן את כל הון ביתה כופר נפשו, ואותך הלא יעצה ללכת דמשקה ולבקשו שם, ואותי בקשה לחפש דרכו באפרים. אך ממגדיאל נסתם חזון, אותך, אלופי, לא פללתי לראות פה ובחסד אל מצאתיך. ואנכי, בעברי דרך אפרים, חקרתי לדעת על אדות זכרי ורעומה בתו, ואשמע נצורות מן אחד חבר כהני בית-אל, אשר התהלך לפני עמרי ויהי תמים עמו, ועתה הפך לבו לשנא את חבריו בסתר, ובקראו את דברי האגרת אשר בידי, כתב ידו לאלהי ציון ויאמר אלי: “רב לי שבת עם מתי שוא ונעלמים, הולכי רכיל נחשת וברזל, אנשי דמים ומרמה, כי מלך ישראל נתפש בכף מלך אשור, אשר חלל ממלכת אפרים ושריה וימגר לארץ כסאה. עתה אחזה רעדה חנפים, באין עוד מלך לעם בזוז ושסוי ביד נציב אשור, כי שרי אפרים עומדים כשועלים בחרבות, רואים, כי קרוב לבוא עתם, ואין מנהל ומחזיק בידם לעתות בצרה; ונמהרי לב נועצו להשליך יהבם על זכרי גבורם ולהביא המכשלה תחת ידו, וזכרי מנשא את נפשם לתת להם אחרית ותקוה, ויבטיחם על שקר לקומם ארץ הריסותם ולהכין המשרה בשומרון. עתה יעבור זכרי בכל שערי אפרים ויתר שבטי ישראל, ידבר על לבם ויחזק ידים רפות, לשבור עול אשור בארצם ולנתק מוסרותיו; גם בנה בהר שומרון במה לאמון מנא, חטאת מצרים, הקדיש קרואיו לזבח, אשר הכין בחודש זיו, ואת שראצר נציב מלך אשור ימשוך ליום מועד בעבותות אהבתו, כי אוהב הוא את רעומה בתו, ואת היום ההוא יעד לתתה לו. אך נבעו מצפוני זכרי, נחמסו עקביו, כי מזמות יעץ לאסוף אליו שרי אפרים, וכסבאם סבואים ישימו נזר על ראשו וימשחוהו למלך, ואת שראצר יהרגו בחרב בנשף חשקו, בהתעלסו באהבים בתוך אפריונו. אך אחרת בלב רעומה, כי נושאה היא את נפשה לאחד בחורי יהודה, ושמו אליפלט, הנשבה בהר שעיר, ותשלח מלאכיה לפדותו ברוב כופר, אשר תשית על דניאל בן עזריקם נגיד הבית ועל עדה בת שמיר ועל יתר נפשות בני יהודה, אשר טמנה להם פחים, ואחרית העלילות האלה מי יודע”. – כן הגיד לי האיש בטרם ישים לדרך ציון פעמיו, ואברכהו וילך. ואנכי חשתי אל מעונתי לראות את שלום שולמית, אשר אני דואג לה ומפחד לנפשה מחמת רעומה. אך למה זה, עוזיאל אלופי, שנית פניך? הלבנך לאליפלט תדאג, פן יפול ביד רעומה? יואל ה' ושב את שבותו מאשר הוא שם, אז ידאה כנשר אל קציעה אהובתו, הבוכיה לו.

– אהה! – ענה עוזיאל ואמר, בספקו כף – אהה למגורתך כי באה! – ויפן אל נתן ויאמר: “אכן נודע הדבר, עתה בִין פשרו”.

– מה הדבר ומה פשרו? – שאלהו מנוח במבוכה.

– אכן עוד לא שלמו הצרות – ענהו עוזיאל, בספקו כף – ושולמית, אשר חשבת לך לבת, חמקה ועברה מנאות שלום, ועקבותיה לא נודעו.

– הה, שוד ושבר! – קרא מנוח ויצעק במר נפשו ויגז את ראשו, ויהי כאיש נדהם. ויתעורר ויאמר: “שמעה-נא, עוזיאל אלופי, הן זאת אחזה לי, כי יד רעומה בזאת, לכן לא עת עתה שבת בחבוק ידים”.

ונתן אמר: “הן עמרי זה, אשר תנבל אתה, מנוח אלופי, – עמרי כצדיק תמים נראה אלי ביום צרתי, בקום עלי מרעים לאכול את בשרי, ויצילנו מידם ויעל ארוכה לפצעי וישלחני עד הלום. מי יודע, אולי מרמה היתה צפונה בחסדיו עמי; גם נבער אני מדעת, איך גנבה שולמית את לב האנשים, אשר שלחה יהושבע מן הגלעד לקרא לה?”

– ולמה נחקור עלילות? – ענה מנוח – הן נכון הדבר כשחר נכון מוצאו, כי פחים טמן עמרי לרגלי שולמית למשכה בחבלי השוא אל ארמון זכרי. לכן הבה ונתחכמה לצרינו: אנכי אעלה הגלעדה אל מקום שבת חנה אשתי עם יהושבע אחותה, ואתה, עוזיאל אלופי, שית עצות בנפשך והורני מה לעשות: האלכה עם אשתי ועם יהושבע שומרונה ולעורר את חותני על בית זכרי? אך מה יעשה חותני לאיש הדמים, ומי ידון עם מי שתקיף ממנו? הה! נלאיתי ברוב עצתי ורוחי נבקה בקרבי, לא אשקוט ולא אנוח עד ראותי, מה שלום אשתי ושלום יהושבע.

– שמעה, מנוח ידידי, ושמע גם אתה, נתן – ענה אלידע – שמעו ואספרה לכם חלום, אשר חלמתי ליל אמש, והנה אנכי בירושלים ומפיל תחנתי לפני חזקיהו בן המלך לקרא לי ולמרים אשתי דרור באין מחריד, ובדמעות שליש הגדתי לו את אשר עשיתי מאז לבית דוד ואת כל הרעה, אשר עשה לי אחז אביו המלך. והנה חזקיהו מחזיק ביד ימיני ואומר לי: “הנני למחות דמעות כל העשוקים, כי מת אבי, ואני יושב על כסאו, ושלום אשפות לארצי ולעמי; אנכי קורא לך היום דרור, התענג עם אשתך על רוב שלום, רק חזק ואמץ, וכאשר היית נאמן לבית דוד, כן תהיה גם עתה, ולפני תעמוד כל הימים. ועתה הנה שמעתי, כי נתן לך ה' לשון למודים, לכן עלה אל ארץ מרָתַים וקרא את הקריאה הגדולה, לשובב אלי את שבטי ישראל בדבר שפתיך; לך וקראת באזני בני אפרים ויתר שבטי ישראל את הדברים, אשר אני אומר אליך, וה' יהיה עם פיך, ודבריך יצליחו להשיב רבים אל ה' ואל היכלו בציון”. – ואנכי מלאתי גיל, ואקוד ואשתחוה אל המושל הצדיק, ואקרא: “יחי אדוני המלך! והנני נשבע בשם ה', הבוחר בדוד עבדו ובזרעו אחריו, להקים את דבר מלכי באמונה”. והמלך ברכני בשם ה' ויאמר: “עלה והצלח, ונתתי לך יד ושם”. – ואקום ואמהר ללכת אל מרים, בשרתיה שמחת גילנו, ותפול על צוארי ותבך ברוב ששונה, ותאמר אלי: ואיך תשים נפשך בכפך לעבור שערי אפרים וישראל ולהוכיח דרכם בשערים, ואתה הלא הזהרת רבים מהוכיח לרשע מומו?" ואנכי השיבותי אמרים לה לאמר: “אמנם, עת לחשות ועת לדבר, ואיך אמנע רגלי ואכלא שפתי אחרי השבעי למלך בשם ה‘? ה’ אמר לי:,קום קרא!' – ורוחו מלאתי, וכאשר שמרני עד כה, כן ישמרני גם עתה”. ותבך מרים ותשלחני בשם ה‘. ואנכי עובר בחלומי בשערי אפרים וכל שבטי ישראל וקורא את הקריאה הגדולה, והנה רבים מקשיבים לאמרי כי נמלצו. עודני מדבר בלהבות אש, והנה אליפלט בני נצב לקראתי, ומרוב שמחתי התעוררתי והנה חלום. ואנכי חשבתיו ככל חזיונות לילה ואתעצב אל לבי מכל תלאותי בהקיץ, וכבוא נתן הלום, הוכחתי על פניו דרכו, כי לא נשמר הוא בלשונו. עתה אראה, כי חלום אמת חלמתי, ושבועתי בחלום אקים בהקיץ, כי אעבור בשערים לבשר צדק בקהל רב, וה’ הטוב בעיניו יעשה.

– וחלומך יבוא – ענה נתן – כי בחלום יגלה אלהים אזן אנשים. ואתה אל תשחק עוד לתוכחות ולריבות שפתים, כי דבר בעתו מה טוב, ואף כי זאת ה' שואל מעמך. פתח פיך בשערי אפרים ויאירו דבריך, וה' יהיה עם פיך.

– אמן, כן יאמר ה' – ענה עוזיאל – אנכי אשליך נפשי מנגד ודברתי באפרים רתת, וה' הטוב בעיניו יעשה ושלח לי את אליפלט בני. ועתה, מנוח ידידי, הבה נבואה למשכנותיך, שם נדבר דברינו.

– כן דברת – ענה מנוח.

וירדו שלשתם מן ההר וילכו אל בית מנוח.

טו

עבר חודש האביב. חלפו שבעת ימים בחודש זיו, ושרי אפרים נאספים אל הר שומרון אל הזבח, אשר הכין זכרי בעת ההיא. ועזריהו, שר אפרים, יושב פתח שערי ארמונו כחום היום, והנה רץ בסוס בא אליו ויאמר: “ה' עמך, השר! הנני שלוח אליך בדבר זכרי גבור אפרים, וגדולות אגיד לך”.

ועזריהו הוא איש זקן ונשוא פנים, הדור בלבושו, זקנו יורד על פי מדותיו, ונדיבות לבו ותבונתו התוו תוי נועם על פניו. ובשמעו מפי הרץ, כי שלוח הוא אליו בדבר זכרי, ויקם בלי חמדה מעל מושבו, וינופף ידו לו ויבוא אל היכלו. והרץ בא אחריו ויאמר לו: “הט-נא, אדוני, אזנך ושים לבך לאשר אדבר אליך בשם זכרי, דבר סתר הוא לנאמני רוח. – כה אמר לך זכרי גבור אפרים: הלא שר וגדול אתה בשומרון ועיני יושביה עליך, ולך המשפט לחוש לעזרת עמנו בטרם יתנגפו רגליהם על הרי נשף. כי עד מתי נעמוד כשועלים בחרבות לראות את אפרים כעדר נפוץ וכצאן אשר אין להם רועה? כי מלכנו נתפש בכף מלך אשור, אשר שם את שראצר אביר הלב נציב בארצנו לנגוש בנו ולבוז חילנו, ועינינו רואות את מחנה אשור שודדים אותנו ואנחנו מחשים. על זאת התעורר זכרי אחרי שובו ממצרים ויאמר: ‘אנכי אקנא לעמי ולארצי וגלותי מעליהם חרפת עמים’. וירא, כי שלום עתה בין אשור ובין בני יהודה שונאינו, וכי חזקיהו שולח רצים בכל שבטי ישראל להשיבם אל ממלכתו, ורבים שומעים בקולו ועולים ירושלימה לעשות את הפסח בעוד שבעת ימים, ומה אחרית ארצנו, אם יעזבוה בניה? היהיה לנו פתחון פה מפני כלמתנו? כי עתה יאמרו בעמים: אין מלך לנו ואין קצין, שוטר ומושל לעמנו, ואפרים פרוע לשמצה בקמיו. על כן התאזר זכרי עוז, הנה הוא עובר עתה בשערי אפרים ומדבר על לב שריו לחזק ידים רפות. גם הכין זבח בהר שומרון, הקדיש קרואיו למועד ההוא, אשר יעשו בני יהודה את הפסח בירושלים, ועת עתה לעשות לארצנו, בעלות שראצר ירושלימה לראות שם המון חוגג. הנה במה בנויה בהר שומרון לאמון מנא, מעוז פרעה וחוסן מצרים, ואליו ינהרו שרי אפרים ויתר שבטי ישראל, המקנאים לארצם והחפצים לקומם הריסותיה. אלה הם הדברים, אשר שם זכרי בפי על דבר ארצו ועמו, ויוסף לדבר אלי לאמר: ואם ימאן עזריהו לשית ידו עמי, ואמרת לו:הן דניאל בן עזריקם ושולמית בת אלקנה, בני חללי חרבי, ערבון בידי. הן דניאל נכון לקחת את קציעה, בת יהושבע בתך, ושולמית הלא בת אלקנה אישה, וליהושבע משפט הגאולה לגאול את הנפשות האלה. ואם גם לאלה לא תשית לבך, דע לך, כי שלח זכרי רצים אל יהושבע בתך הגבירה להגיד לה, כי חפץ הוא למחות דמעתה מעל פניה ולשית לראשה עטרת גֵאות אפרים, ובתך העדינה לא השיבה פני הרצים ריקם, כי אם אמרה: אעלה אל אבי ואשמעה מה בפיו. מחר תבוא אל ביתך. ועתה הגידה-נא לי, אדוני, חפצך למען אשיב שולחי דבר, כי מחכה זכרי לדבריך ועצתך תנחהו מישור”.

– החתן דמים יהיה לי זכרי? – ענה עזריהו – נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי אחרית למרמות ותוך; הן זכרי ישים דמים בקרב עירנו במועצותיו, והצל לא יציל עמנו מכף מלך אשור. ומה יענה שראצר הנציב, הבא בבריתו והנכון לקחת את רעומה בתו, – מה יענה בראותו, כי תחת דַבר זכרי על לב העם להביא צוארם בעול מלך אשור, נהפך הוא כקשת רמיה ויעורר את לבם לשבור עול ולנתק מוסרות?

– התפאר על זכרי, החפץ קרבתך – ענה הרץ – הן לו עצה וגבורה, והמכשלה הזאת תחת ידו. ולך, אדוני, אגלה אשר ענה את שראצר: הלא זה דברו אליו: כשבת חזקיהו על כסא דוד, שלח אגרות ביד הרצים אל כל שבטי ישראל, לעוררם לעלות ירושלימה לעשות את הפסח, ומחשבתו לשובב יעקב אליו. על כן התעורר הוא לעבור בשערים לסכל עצת מלך יהודה, ויבן מזבח חדש בהר שומרון, להפנות את העם אליו למען לא תראינה עיניהם ירושלים.

– הרף לי יומים – ענה עזריהו – הן שמעו אזני דבריך, ואספתי אלי את ראשי אפרים ושמעתי מה בפיהם, וידעתי להשיב שולחך דבר.

– רק הסתר, אדוני, עצה במעמקים – ענה הציר – ואם לא יגלו שרי אפרים סודם, כי עתה נעלם יהיה משראצר, הנתעה בשוא, כי בעבותות אהבה תמשכהו רעומה בת זכרי, ובנשף חשקו ליום חגנו, בהיות שראצר נקי לבית תענוגיו, תדע רעומה את אשר תעשה בו. לכן, אדוני, עוץ עצה, כי הנני לשבת פה יומים, למען אשמע דבר אל נכון גם מפי בתך הגבירה, כי לה כל חמדת זכרי וכל כבודו. רק כסה דבר לטוב ולזכרי, לביתך ולמעני כל הימים.

וככלות הרץ לדבר דבריו במלאכות זכרי ויפן ויצא, ופני עזריהו נפלו אחרי צאתו, ובהיותו תפוש ברוב שרעפיו בקרבו, התהלך בקרב היכליו, שרק, הניע ראש, גם ספק כפיו ויקרא: “הוי, יועץ בליעל, איש דמים ומרמה! הלמשכני בחבלי השוא הוא אומר? הן שוא תהיה תמורתו, ועצתו לא תקום ולא תהיה”.

ויהי לפנות ערב, וזקן רוכב על עַיִר בן אתונות באל פני פתח השער. וישאלהו אחד מעבדי עזריהו: “מה לך פה?”

– דבר לי אל עזריהו השר – ענה הזקן.

ויקחהו העבד ויביאהו אל אדוניו. ויאמר לו הזקן: “הנני בא להגיד לאדוני, כי יהושבע בתך הגבירה באה אליך מחר בבוקר. הלא היא לנה במלון, אשר יצאתי ממנו, וכראותה אותי, ותכירני, כי יושב ציון אני, שלוח בדבר המלך חזקיהו אל שבטי ישראל לעורר בלבם אהבת ציון ולהשיבם אל ה' אלהיהם ואל בן דוד מלכם. ובתך הגבירה שמעה הליכותי ותשמח, ותשלחני אליך להגיד לך בואה ותבטיחני, כי תזבלני, אדוני, בימי שבתי בשומרון. הן עברתי מעיר לעיר ואקרא את דברי האגרת אשר בידי, ורבים שחקו לעגו לי, ואנשים, אשר נגע אלהים בלבם, ענו: אמן, כן יעשה ה‘. ועתה הואילה-נא, אדוני, וקרא את דברי מלכי: הלא חרד אדוני לדבר ה’, ודור לדור ישבח מעשיך, אשר חמלת על שבויי יהודה ותאכילם ותשקם ותלבישם ותשיבם אל אחיהם. ברוך אתה וברוכים חבריך וה' על צדקתם”.

– וברוך גם אתה, הזקן, וברוך בואך בשם ה' – ענה עזריהו, בהושיבו אותו לימינו; ובקחתו מידו האגרת, קרא בה כדברים האלה לאמר:

“בני ישראל! שובו אל ה' אלהי אברהם יצחק וישראל, ואל תהיו כאבותיכם וכאחיכם, אשר מעלו בה' אלהי אבותיהם, ויתנם לשמה כאשר אתם רואים. עתה אל תקשו ערפכם כאבותיכם, תנו יד לה' ובואו למקדשו, אשר הקדיש לעולם, ועבדו את ה' אלהיכם, וישוֹב מכם חרון אפו; כי בשובכם על ה‘, אחיכם ובניכם – לרחמים לפני שוביהם ולשוב לארץ הזאת, כי חנון ורחום ה’ אלהיכם, ולא יסיר פנים מכם, אם תשובו אליו”.

– אכן, נגידים ידבר מלך יהודה – ענה עזריהו, ככלותו לקרוא הדברים – ושש אני על אמרתו כמוצא שלל רב, ומי יתן וימלאו נואמי נאום אחרי דבריו באמרים נמרצים לוקחי נפשות, וחפץ ה' בפיהם יצלח.

– ישמח-נא לב אדוני, – ענה הזקן – כי גם מנוח חתנך אחד מן הרצים הוא – כן הגידה לי יהושבע בתך – ויעורר איש טוב ממנו להטיף מלתו על בית ישראל, ושם האיש אלידע, איש אשר רוח ה' בקרבו, ובניב שפתים, מביעות אמרות טהורות, ישיב רבים מעון וישובב יעקב אל נוהו ואל מקומו הראשון, כי ישמעו את לקחו הזך, וירושלים תעלה על לבבם. ביום השלישי יבוא הלום וינסה דבריו אל שרי אפרים הסוררים. כל זאת שמעתי מפי יהושבע בתך, המחכה לבואו.

– אלידע! – קרא עזריהו בששון לבו – הן מנוח חתני הגיד לי כל אדותיו, בעברו דרך שומרון בנפש מרה, כי אבד אלידע ממנו. ומה שמח לבי, בשמעי הליכותיו מפיך! יהי זכרו ברוך, וה' ירצה פעלו וישמור רגלי חסידיו ממוקש זכרי, אשר דבר בליעל יצוק בו. הנה הוא עובר עתה גם הוא בשערים, אך אלידע נותן אמרי שפר, וזכרי נותן מכשולים לעם, ומשׂאֵתו יעץ להדיח רעה על בית ישראל, ונוקש הוא בפעלו.

– גם הליכותיו יודע אנכי מפי בתך הגבירה – ענה הזקן – וממנו תצא אש לכל בית ישראל, כי עצת רשעים – מרמה והיא לא תצלח. הן אלהים דבר בחזון להושע נביאו לאמר: אפרים לשמה תהיה ביום תוכחה ושומרון תאשם. עתה באו ימי הפקודה, כי נפלה עטרת גאות אפרים, ואפרים לא יתנשא עוד, ולשוא עמלו בוני במה לאָמון, חטאת מצרים, לספות חרון אף ה' ולהגדיל המדורה. ואת הדברים האלה אדבר גם באזני כל שרי אפרים: השומע ישמע והחדל יחדל.

– שב בביתי ובהיכלי – אמר לו עזריהו – הן אפרים היא ארץ מולדתי – ומסלות ציון בלבבי; עם מתי שוא ונעלמים לא אבוא ועצת נפתלים רחקה ממני, כי הם יפלו ממועצותיהם, ועצת ה' היא תקום. הן הכין זכרי זבח, הקדיש קרואיו, ונאספו אליו סרי סוררים, ועלית אתה ההרה ודברת דבריך באזניהם.

וילן הזקן בבית עזריהו, וכאור בקר אמר הזקן אל עזריהו: "עליך, אדוני, אשתומם: איכה תשב בין סָרָבים וסַלונים, בין רהבים ושטי כזב, ואיכה לא תירא מהשמיע הגות לבך על פיך? הבחלקות תשית למו?

– בחלקות ישית לי זכרי, כי באין שוטר ומושל באפרים איש כל הישר בעיניו יעשה. בראותי את העם כי פרוע הוא, ואבחר לי מאתים איש גבורי חיל; אנכי אכלכל אותם והם סרים אל משמעתי. על כן עיני זכרי עלי וביד מלאכו יפגע בי לשית ידי אתו, ימשכני עם פועלי און, וחפץ הוא קרבתי; ואני – קרבת אלהים לי טוב. מפני זכרי לא אגור, ודרכו על פניו אוכיח.

עודנו מדבר בחמתו, ואחד מעבדיו בא ויגד לו, כי יהושבע בתו הגבירה באה, והנה היא בחצרו. ועזריהו שמח לבשורה הזאת ויצא לקראת בתו, והנה היא באה בסף הבית, לבושה מעטה כהה וצעיף אלמנותה מכסה פניה. ועזריהו נפל על צוארי בתו ויאמר לה: “ברוכה את, בתי, לה‘, אשר הביא עת רצון להשיב אוהבי ציון אל שעריה. הן הזקן, השלוח מאת חזקיהו מלך יהודה לעבור בשערי כל שבטי ישראל לשובב יעקב אליו, – הזקן ההוא, אשר שלחת, בתי, אלי, בביתי הוא, כאשר רצית. הוא הראני דברי מלך יהודי אתו בכתובים, וידבני לבי לעלות ירושלימה לעשות את הפסח, ושמחתי לראות את קציעה בתך המהוללה, וששתי אתך משוש ביום כלולותיה, כי נסו יגון ואנחה, וששון ושמחה חלקך מעתה ועד עולם, כי נחם ה’ ציון, נחם כל אבליה, וישב באהל דוד מושל צדיק. לכן, בתי, השביתי כל עצב מפניך, כי עת רצון היא לרפא מחץ מכתך גם אַת”.

– הן קרא ה' שלום לכל נכאי לב, – ענתה יהושבע בבכי – אך אין שלום בעצמי ואין שמחה לקציעה בתי, כי אני השבּתי משושה. לפנים הביאותי רעה על מרים רעותי הטובה בזדון לבי, ועתה שבתי להרע עמה מבלי דעת, בעת אשר שש ה' להיטיב עמה; כי מנעתי ממחמד נפשה, מאליפלט, יען חשבי אותו לבן חשוכים, אשר התרומם בחסדי מרים, והוא מכלל יופי, בן איש חמודות, אשר לשמו ולזכרו יהגה לבי כבוד ואהבה. ולמה אכחד, אבי, ממך? אנכי הכרתי את אלידע הנחמד בלבנון ואטעהו בבית מרים רעותי, כי אמרתי: הוא יסיר חרפת אלמנותי. הלא ידעת, אבי, אם לא שמעת מפי מנוח חתנך כי אלידע מקוראי הוא עוזיאל איש חרמי לפנים, אשר אכבד עתה כמלאך אלהים. את חטאי אני מזכיר היום, כי גם לפנים חמדתי יפיו בלבי, ואקנא במרים רעותי, ובאש קנאתי רדפתי שתי נפשות, בּרך ה'. וחרפה שברה לבי בזכרי, כי פי הוא הגיד לאיש חמודות זה את חרפת נעורי. ורעה גדולה מאשר עשיתי אז עוללתי לבתי ולמרים ולעוזיאל הנחמד והנכבד ביהודה. ואיך אשא פני אל האיש הנעלה ואנה מפניו אסתר, בבואו הלום לקרוא את הקריאה הגדולה באזני השרים הבוטחים בהר שומרון? כי כידו אז, כן לשונו עתה עושה גדולות. ולי מה יקרו אמריו ונדבות פיו, בשבתו בלבנון, כי מפני נעימות אמרותיו הטהורות נסו יגון ואנחה, ותנחומות אֵל באו בלבבי. ומה פחד ורחב לבבי, בשמעי בימים האלה מפי מנוח, כי אלידע זה הוא עוזיאל, הנודע ביהודה בכבודו; הוא איש מרים, אשת עברתי בימי גאוני ורעותי הטובה בימי יגוני ועצבוני, ואליפלט הוא בנם יקירם, אשר בגבורות ימינו עשה לו שם תפארת. וכששוני כן יגוני עתה בזכרי, כי אני אני חִבלתי רב טוב.

– אל-נא, בתי – ענה עזריהו – אל-נא תשימי אשם נפשך. הלא מחמת אחז ברח עוזיאל אז, ובמצותו היתה קציעה בתך יעודה לדניאל. ואַת, בתי, מה, כי עליך יזעף לב עוזיאל ומרים? הסירי-נא, בתי, כל עצב מלבך, הניחי לי ואנכי אגיד צדקך באזני עוזיאל ולא יזכור לך עונות ראשונים. התעודדי, בתי, כי באה עת להסיר מעליך חרפת נעוריך וחרפת אלמנותיך.

– אל-נא, אבי, תנחמני הבל – ענתה יהושבע בבכי – הן עיני לא תשוב עוד לראות ציון, כי רבות שגיתי, וגם במכתבי, אשר כתבתי למרים, גליתי לעיני השמש את הגות לבי באלידע, הוא עוזיאל אישה. ואנה אוליך חרפתי זאת? – לכן, אבי, הסתירני פה ואשב גלמודה, כי נוקשתי בכל עלילותי, הסכלתי ואשגה הרבה מאד.

זאת דברה יהושבע ותסר צעיפה למחות דמעתה מעל פניה. ויתבונן בה עזריהו ויאמר: "הן פניך, בתי, נהרו – אות היא לטובה, כי שלום בעצמיך; הלא אז אמרתי לך, בתי: מה לך ולצרי גלעד? גרשי עצבונך ויגונך, כי עוד הדָרֵך עליך ויש תקוה לאחריתך. ועתה בואי-נא, בתי, אל היכלי ונשתעה יחדו, והגדת לי את שלום חנה בתי. אנכי לא נתתיה לשר וגדול בישראל, כי אם לאיש ישר באדם; וזאת היא העצה, היעוצה גם לך, בתי: אל תזכרי הראשונות, שכחי גאונך ויגונך ולכי אחר איש נאמן עם ה' ועם קדושיו, יושב יהודה. ועל דרך קציעה בתך אל תשיתי לב, כי כבוד בית אביה זורח עליה והונו לה נחלה; גם יפיה ימשוך אליה בחור מעם, גם המלך החדש יזכור לה חסד אביה ואמונתו לעמו ולארצו. ומדוע, בתי, תדמי לעצתי, תביטי אלי ותשתוממי?

– כי אחרת יעצת עלי לפני בואי הלום – ענתה יהושבע – וחפצך לראותני כגברת שומרון – עצת זכרי, חלל רשע, נשיא ישראל, אשר אתה חפץ קרבתו; ומלאכיו, אשר שלח אלי, הגידו לי, כי ברצונך תרום קרנו; אלה שלמעתי ואתפלץ. שא-נא, אבי, לפשע שפתי, בחללי את אשר תכבד ובהשפילי את אשר תרומם אתה. הלא זכרי זה, הקורא בשמך בכל שערי אפרים ויתר שבטי ישראל, – זכרי הוא חלל רשע, אשר שפך דם אלקנה אישי ודמי בחירי יהודה כמים המוגרים! ההוא ישית עתה לראשי עטרת פז? ציץ נובל לי! בהגיגי זאת, ירחפו עצמותי.

– אל-נא, בתי – ענה עזריהו בתמהון – אל-נא תשיתי על אביך חטאת לא עלתה על לבו. האנכי אחזיק ביד מרעים? הלא אנכי כעש לזכרי, והוא ביד מלאכיו שלח להגיד לי, כי חפץ הוא קרבתי. ואולם כה יעשה לי אלהים וכה יוסיף, כי בנפשו דבר את הדבר הזה.

– הנקל לו לבקש גדולות, – ענתה יהושבע – כי עוד ימלא ארצונו שוד, חמס ומרמה. שם נפשות עשוקות נאנחות, עדה אחות מרים, אשר הרגה קטורה את אמה בצדיה, וימצא צפניה בן מנוח את עדה נבוכה בשדי מואב ביום שאון, ויחלץ ממות נפשה ויאמר לה: “אנכי אקחך אל בית אבי, ולי תהיי סגולה”, ויביאנה עד הגלעד. שם שלחה קטורה המרשעת את אנשי מעשיה, ויחתפוה מזרועות צפניה מרחמה וישליכוה ההרמונה. ודניאל נלכד בערמתו, כי כרֵע אוהב התהלך עם רעומה האיומה; עתה נפל בעצומיה. ועל זאת דוה לבי, על שולמית, אחות קציעה בתי, אשר אמרתי להיטיב עמה, וזדים ארורים באפס עשקוה, וגם היא עתה נאנחה בארמון זכרי איש הדמים. ואחרית הנפשות העשוקות האלה מי יודע? לו הועיל הון, כי עתה הננה להרבות כופר נפשותיהם, אך מחשבות עריץ רק עַנות נפש. ומה ידוה לבי על שולמית, היונה התמה והחמודה, השוגה באהבת דניאל! הן קציעה בתי, היא אחותה, שלחה לה מתנות ותקרא לה באהבה ובידידות אל בית אביה לשבת אתה כשתי אחיות; ומה תרב צרת קציעה בתי, בשמעה אסון אחותה וצרת נפשה!

ועזריהו שמע את דברי בתו, ויתנודד ויאמר: “לא יחרוך רמיה צידו; הנני שולח כרגע את אחד נערי אל ארמונו. הנער הוא ערום מאוד, אשר כל סתום לא עממהו; אליו דבר יגונב והגיד לנו וידענו את אשר נעשה. השקטי, בתי, המכשלה הזאת תחת ידי היא”.

זאת דבר ויאמר לנערו, העומד לפניו לשרתו: “קרא לי לנער לאלישמע”.

ומשרתו יצא, רץ אל אלישמע ויביאהו אל אדוניו.

ויאמר לו עזריהו: “הלא תצליח תמיד אשר אשלחך, הנני שוקל היום על כפיך חמשים שקל כסף, אם תוציא לאור תעלומה והגדת לי, איזה הדרך נלקחה שולמית בת מנוח חתני, היושב בלבנון, אל ארמון זכרי, ויד מי היתה בזאת?”

– שולמית בת מנוח? – ענה הנער – שא-נא, אדוני, כי לא לבת מנוח חתנך החי, כי אם לבת אלקנה חתנך המת, לבת משנה מלך יהודה, טמנה רעומה פח, לשולמית! אך בטח לבי בדבר אדוני, כי לא יפול ארצה, וכסף תועפות לי.

– הוא אשר דברתי – אמר עזריהו אל בתו – הן נערים רבים מסתופפים בחצרותי, ולא אמצא בם חכם כאלישמע, לדעת כל סתום וחתום. לכן דע לך, אלישמע, כי אכירך לטובה, אם תגיד לי דבר אל נכון ואם תשמור לפיך מחסום. ואולם הגידה לי, איך תדע את כל הנעשה בארמון זכרי.

– אל-נא, אדוני – ענה אלישמע – אל-נא תתן את עבדך כבן בליעל; הן אזני כעיר פרוצה אין חומה, אך פי כארמון זכרי, סגור דלתים ובריח, ובטני – הרת עולם לדבריך, אשר תקח אזני. והנני להגיד לך, אדוני, איכה אדע את כל הנעשה בארמון זכרי: הן שם הנערה ושמה צלה, האוהבת אותי אהבה נצחת, ובאהבתי אותה מאוד, ארשתיה לי באמונה ובדבר שפתים, והיא נלוה אל שולמית לשרתה, ותגד לי, איך הובאה העדינה אל מעון עריץ על פי רעומה, אשר הסיתה בה את אבישג שפחת בתך, באמרה להשיב לה את צדקיהו נדחה, אשר נקעה נפשו ממנה; את פשר כל הדברים האלה טרם אדא לנכון, ואשר אדע אותה אגיד. ואל-נא תקצוף בתך הגבירה על קולי.

– חלילה מקצוף עליך – ענתה יהושבע – דע לך, כי שכרך אתי ופעולתך לפני, כי שולמית לי כבת, וקציעה בתי מחכה לה בכליון עינים.

– האמנם כן הוא? – ענה אלישמע בתמהון – הוי תהפוכות מרמה! שמעו, איפוא, והתמהו תמָהו! כי מן הלבנון לקחה אבישג את שולמית להוליכה ירושלימה, אשר לה נכספה וגם כלתה נפשה. שם אמרה למצוא את דניאל דודה נכון לקראתה; אך לפני הגיעה אל שערי שומרון, הגידו לה, כי יהושבע הגבירה וקציעה בתה מושכות אותה בחבלי השוא, להונות אותה מנחלת אביה ולשפות שם נפשה לעפר מות, וכי על כן חשו מפלט לה במקום, אשר לא תמצא לה עוד יד משטמה וקנאה; זאת שמעה שולמית ותלך אל הארמון בלי חמדה כצפור אל כלוב. אמנם, צפור דרור היא, אוהבת נאות שדי ולא צר מעון; הן חדריה נחמדים ורחבי ידים, אך צרו צעדיה מלכת אל אשר יהי רוחה ללכת, כי ארבעה סריסים אחוזי חרב שומרים דלתי חדריה; גם הסוכן, בבואו לדבר עמה, יבוא אל החדר, הנשען אל חדרה, ומדבר עמה בעד השבכה, העשויה מקני ברזל, אשר לא תעבור ביניהם רק כף איש. שם ישבה עד כה גם אבישג, הנחפשה עתה, אך בקשה שולמית את הסוכן להפרידה ממנה, כי לא זכה היא בעיניה עוד, וצלה אהובתי יושבת עתה עמה לחברה, והיא הגידה לי, כי בצרת נפשה תרבה שיחה למוגג לב ונפש, דברים לא שׁערום כל נואמי נאום. אך הסוכן הוא אביר לב ודבריה לא יעירו חמלתו.

– הוי זכרי, עצב נבזה! – קראה יהושבע – הוי רעומה בת בליעל, החומסים מזמות על בתי, וחמסם על קדקדם ירד. הה! אש עצורה בעצמותי, לא אשקוט ולא אנוח עד אראה נקמתי מהם. נדחה קראו לשולמית, ואתה ה' היודע ועד, כי כל מחשבותי היו להיטיב עמה ולטעת אותה על נחלת אביה אחרי תתי אותה לאליפלט בחרתי לה. הוי זכרי, נוכל ארור! אם יחָקרו מוסדי ארץ למטה, כן יחקרו נכליו, כי הקימו עלי את הרעה מתוך ביתי ויסיתו בי את אבישג שפחתי, ואנכי לא ידעתי; הן צרת שולמית, היונה התמה, הוסיפה יגון על מכאובי, אך יגמר-נא רע רשעים. ואתה, אלישמע, אחרי הודיע ה' אותך את כל זאת, דע, כי שכרך הרבה מאוד, לכן חושה לראות את צלה אהובתך והשיבני דבר על אודות שולמית ומחשבות הבליעל על אילת אהבים זאת.

ועזריהו בא אל חדר משכיתו ויוצא משם חמשים שקל כסף, ויתנם לאלישמע ויאמר: “ראשית חסדי אלה לך”.

ואלישמע שקל הכסף על כפו בשמחת לב ויאמר: “באלה אבוא אל חדר אהובתי, כי ארים מהן מתן לשומר הסף”.

ועזריהו הוציא אליו עוד מאת שקל כסף ויאמר: “את אלה תן כראשית מנחה לאהובתך”.

– וארשתיה לי בם – ענה אלישמע בעליצותו – אך על דברת שולמית עוד אגידה לכם, כי מגמת פני רעומה אל הבצע, אך הסוכן שלח רץ לקראת רץ אל זכרי אדוניו להודיעו, כי צפור נחמדה נלכדה בארמונו, הלא היא בת אלקנה, וזכרי צוה ביד הרצים לשום עליה משמר.

– לכן חושה ללכת אל ארמונו – ענו עזריהו ויהושבע פה אחד.

טז

סביב לארמון זכרי משלש צלעותיו נטוע גן נחמד, ועבר הרביעי נשקף אל ההר, אשר אליו ינהרו המונים המונים, כי על ראשו בנוי מזבח חדש לאמון מנא, מעוז מצרים, והעם נכון לקדם את פני זכרי גבורם, בשובו העירה בנשף בערב יום, כי רצים שלח זכרי להגיד בעיר עת בואו.

ורעומה היתה נבוכה מאד, כי לבה כים נגרש מסערת נקמה, נקמת דם קטורה אמה, השפוך על פי זכרי אביה, ונפשה נכספה לאליפלט הצעיר הגבור, אשר ראתה הודו והדרו במלחמה, ובמבוכתה התרוצצה פעם בגן ופעם בארמון זכרי ובחדריו. הנה היא יוצאה עתה מאחד חדריו ובידה חרב שומה בתערה, ותלך ותבוא אל החדרים, אשר שולמית עצורה שם, ותדפוק הדלת, והנה צלה יוצאת משם. ותאמר לה רעומה בלט: “השלום לשולמית? העודנה בוכיה?”

– עודנה בוכיה, גברתי – ענתה צלה – עתה הצהלתי מעט פניה, בתתי תקוה בלבה, כי שוב ישוב היום אדון הארמון אל נוהו וקרא לה דרור לשוב אל מולדתה.

– ולא טוב עשית – ענתה רעומה – ועתה, צלה, זכרי, כי בידי עתותיך וברצוני אתנך למאהבך רצתה נפשך בו, לכן זאת עשי ותפיקי ממני רצון: הבהילי את רוחה, הפילי עליה אימתה ופחד, ובראותך, כי נמוגה היא מפחד, והגדת לה, כי גם דניאל בחירה עצור פה, והוא אסור בכבלי ברזל, ובראותך, כי תצלח כאש חמתה, ואמרת לה, כי נקיה אני מזאת וכי בדבר אבי עצור דניאל כמוה בארמון הזה, ואין תקוה לאחריתו, כאשר אין מוצא לה מן המקום הזה. ידעתי, כי תתגעש העלמה מאד, אז תתני לה את החרב הזאת ואמרת לה: “זאת היא לאביך לאלקנה, חרב גאותו, אשר לקחה זכרי ממנו, אחרי הפילו אותו חלל”. רק שמרי את נפשה ואל תבהיליה פעם אחת, פן תמוגגנה תושיה ומתה, ונפשה מחיר בידי. התביני כל אלה? בצעי אמרתי ודעי, כי טוב וחסד ברצוני.

– בין אבין את כל דבריך, גברתי – ענתה צלה.

– לכן אבטח בך – ענתה רעומה ותלך.

וצלה צפנה החרב ואחרי גברתה הניעה ראש. היא טרם תשוב אל שולמית, והנה קול אלישמע מזורר נשמע לאזני צלה, ותרד במעלות אל הגן. וישמח אלישמע לקראתה ויאמר לה: “דעי לך, צלה אהובתי, כי ברצונך אמצא לי מוצא לכסף ובצלו נחיה ונראה כל טוב. רק הגידי-נא לי, שאהבה נפשי, היש לאל ידך להוציא את שולמית ממסגרותיה? הן השוער שכור הוא אתי והשערים פתוחים לפני”.

– אנא, ידיד לבבי – ענתה צלה בחרדה – אל-נא תשָמע כזאת על פיך, פן תַּשִיא מות על שנינו. אך בוא-נא, ידידי, אל בין העבותים והסתתר שם, כי הנני לבצע דבר גברתי; אחרי כן הנני אליך ונשתעה יחד. הוחילה לי, כי בוא אבוא אליך.

אלישמע הלך אל בין העבותים להסתתר שם, וצלה שבה אל שולמית, והנה היא יושבת אל השולחן, הערוך לפניה, ולוקחת מעט מן המטעמים, הערוכים עליו. וכבוא צלה, אמרה: “הסירי-נא המטעמים מנגד עיני. ולמה זה מצאתי חן בעיני הסוכן? הלדשן אותי כעגל מרבק הוא אומר? ומה אחריתי פה? אך מתי יבוא אדון הארמון, איש חסדי, אשר חש מפלט לי להסתירני ממזמות, זו חשבו עלי קציעה אחותי ויהושבע? כן שאפַני אנוש לא ידעתי וכן ירבה לי פקידו כזבים להשלות נפשי; ואשר אחזה לי אני, איש חסדי הוא מצמיתי ומצודו עלי הקיף. גם אנקת אסיר שמעתי ליל אמש, כקול דניאל בחירי קורא אל אלוה. האזני רמוני, התעוני, באשר הגיוני בו יומם ולילה? העל כן אשמע קול יללת בחירי גם ברוח הומיה ובעלה נדף? אך למה אעשה בנפשי שקר ולמה, צלה, רעותי בצרה, תאיצי לנחמני? ומה קצי כי תאריכי נפשי בתקוה נוחלה ובתוחלת נכזבה, באמרך אלי, כי עוד מעט וישוב אדון הארמון וקרא לי דרור. אל-נא, צלה, תדברי אלי כזבים: הן המעון הזה מעון תנים ורעות במגורו בקרבו. הה! נפשי בתוך לבאים, ולמה ה' עוללת לי כה? כצפור בית ישבתי בנוה שלום ובמשכנות מבטחים ולא ידעתי עצבת, עד אשר עברה מחלה על נפש הורתי, הברוכה מנשים, יחד עמה עליתי הגלעדה. – שמעי, צלה, ואספרה לך ראשית נדודי, ואם לב נשים לך וחמלת על צרת נפשי: בגלעד ראיתי בשבי רצין מלך ארם עלם בחור מעם, תאוה לעינים, ראיתי בצרת נפשו, וקירות לבבי הומה לי. אמי מתה ובאבלי עליה התאבלתי גם על מחמל נפשי, ועל הנער הזה התפללתי יום יום. אבי לקח לו לאשה בת עזריהו שוע אפרים, ויהושבע בתו הבכירה באה אל משכנותינו לרגלי אחותה ותמוגגני תושיה, בגלותה אזני, כי בת אלקנה משנה המלך אחז אני וכי נפל אבי בחרב זכרי גבור אפרים. ארור הוא וארורה חרבו כי קשתה! אז נפתח לי מקור דמעה, בכיתי יומם ולילה על הורי, כי לקחם אלהים מעל ראשי, וה' ראה דמעתי וישלח לי את מחמל נפשי, את דניאל בן עזריקם נגיד הבית, לנחמני. ומה רבו תנחומות אֵל, כי חשבתי את מחמל נפשי מדלת העם, ונפשי אהבתהו; ומה עלץ לבי, בשמעי מפיו מולדתו ממרום עם הארץ כמוני, והוא אמר להושיבני בקרב היכליו ולשימני כחותם על לבו. הה! נפעמתי ולא אוכל דבר. הגידי-נא לי, מה אחריתי פה? תראינה עיני כידי, והייתי נכונה למות”.

– הנני, גברתי – ענתה צלה – הנני לגלות לך היום נצורות, למען תדעי ובחנת דרכך, אך כַּלי דבריך ואדעה אחריתם.

ושולמית מחתה דמעה מעל פניה ותאמר: “הן אבישג חולה ונפרדה ממני, לכן צרתי לפניך אגיד: דניאל אהבני כאישון עינו ויאמר אלי:,אתי מלבנון תבואי ירושלימה למועד חודש האביב'. ואנכי הוחלתי בכליון עינים למועד, אשר יעד לי, והנה אבישג באה לקרוא לי במצות קציעה אחותי ובשם דניאל בחירי, ודרכי נסתרה מהם, כי לקחוני אל המקום הזה לשבת פה שכולה וגלמודה כצפור בכלוב, ועיני תלויות אל הסוכן אשר על הבית הזה, כי יתעורר עלי לחמלה. אך אין חמלה במקום הזה, אין נודד כנף, אין פוצה פה ואין מפגיע בעדי, ומה אמולה לבתי!”

זאת דברה שולמית, ותקם ותתהלך מחדר אל חדר ובספקה כף, בכתה בכי תמרורים; ותעמוד אל החלון ותשקף בעדו, ותשא מרום עיניה ותאמר: “שומו שמים על צרת נפשי!” ובהביטה השמימה ראתה בעלי כנף, הפורשים כנפיהם לתימן, ותאָנח ותאמר בהלך נפשה: “מי יתנני כדרור לעוף! קחוני-נא, צפרי שמים, על אברותיכם ושאוני לאשר אשא נפשי, או שאו, רוחות השמים, אנחותי ודמעותי אל מחמדי לבי; הגידו לדניאל, כי ידידות נפשו בוכיה, ואמרו לקציעה אחותי, כי אינני נוגעת בנחלת אבי ובכבודו לא אתימר; הגידו לה, כי כל עוד רוחי בי תאהבנה נפשי, ובדמעות עיני ובנשיקות פי אהפוך איבתה לאהבה, ובתוך עמי אשב על פנת גג ולא אקנא בגאונה. שאו, בעלי כנף, אמרותי, רוחות – אנחותי; אך כלכלם תדאו, תעופו, תנוסו, ואנכי נותרה במסגר, פה אריד בשיחי ואהימה, כי רחקו ממני גואלי נפשי, והארמון הזה סגור בעדי ואין מנוס ומפלט לי. על כן אקרא למָות: אבי אתה, אמי – לנשיה, וידיד לבבי – לבֶּכי”.

עודנה מדברת אל לבה באזני צלה הנמוגה, והנה הדלת סובבת על צירה והסוכן בא, והוא איש שמן ועב; ושולמית הפכה אליו פניה, וירא הסוכן, כי חמרמרו מבכי, ויאמר: “עד מתי, יפתי, תבכי כבת יענה? אך חכי עוד מעט, ומרחמך יבוא ומחה דמעה דמעה מעל פניך, ואולי לעת ערב יהיה אור”.

ובדברו זאת, שם נגד עיניה מתנות ויאמר: “הא לך צמידים על ידיך, רביד לצוארך, נזם זהב לאפך ועגילים לאזניך; את אלה שלח מכבדך לפניו, להראותך מה יקרה נפשך בעיניו”.

ושולמית הסבה עיניה מנגד מתנות הסוכן בשאט נפש ותאמר לו: “חמסי ושארי עליך, אביר הלב! התנין אני, כי תשים עלי משמר? הלצחק או להתעולל בי הביאותני הלום? גם תביא לי מתנות מיד שולחך, אשר זרה לי רוחו כאשר זורים לי מעשיו. ועתה הניחה לי ואצא מזה”.

והסוכן עמד ויתבונן בה, ויחנן קולו ויאמר: “אל תפחדי ואל תראי, הנוה והמעונגה, כי בתוך מכבדיך אַת יושבת פה; ואם עלה על לבך דבר עצב מעלה אף, אל יליזו מעיניך נכלי יהושבע ובתה, הנוגעות בנחלתך, אשר משכוך בחֵבלי השוא ולשואה בקשו נפשך, כי לולא חש מכבדך מפלט לך ביד אנשי מעשהו, אזי נעו אל רפאים מעגלותיך. לא כן עתה, כי הנך יושבת בצל אדיר בעמו ובחדרי משכיתו”.

– בחדרי מות – ענתה שולמית, מבלי תת אותו לכלות דבריו – הלא תראה, כי אך שוא תגרע שיחה לפני, ולמה הבל תפצה פיך לדבר אמרי נואש, לרומם כבוד שולחך ולהצדיק פעלו; ואנכי אחשבהו כעצב נבזה, ובגשתו לדבר עמי, אחתה גחלים על ראשו ואמלא פניו קלון, כי מי הוא אשר יריב ריבי ואנכי לא דרשתיו? אך מי הוא ומה שמו כי אדע? הגידה-נא לי פחדי ומוראי, ולמה תאריך נפשי?

– הנך בוטה כמדקרות חרב – ענה הסוכן – האיש, אשר את מחרפת, נשוא פנים הוא, ונשאת פניו גם אַת, כי מי מרה את דבריו או מי הקשה אליו? הן שגיא כח הוא ויש לאל ידו לקחת אותך בחזקה, אך מאשר יקרת בעיניו, נכבדת, לא יעיר ולא יעורר את אהבתך עד שתחפצי בו, וישלחני לנסות דבר אליך. דעי לך, כי אוהבך הוא ממרום עם הארץ, הנודע ביהודה ובאפרים, ולו תהיי סגולה, כי ילבשך רקמה, ינעלך תחש, יאכילך למעדנים וירכיבך במרכבת כבודו, ואַת תתענגי על רוב שלום, ומה לך עוד?

– הלקחת אותי הוא אומר? – ענתה שולמית בשממון ובחלחלה – אך שמעה-נא אתה, השובר עצמות וגרם בלשון רכה! בשמחות וגיל הוּבלתי אל קרית משושי, ששם דניאל בחירי, ופחד קרני בדרך מסער מתחולל, ואתפלל אל ה' לאמור: “חוסה-נא ה' עלי ואל נא בסערה תשופני!” וה' שמע בקולי, הסערה קמה לדממה, אך חָשַך אותי לשֵער קטב ולרוח כביר אמרי פיך, אין חשך ואין צלמות להסתר שם! אנא, הגידה לי שם שואפי ומצמיתי, ואדעה מיד מי נגזרתי; ואם כאדם לא תוכל דבר, הלא כצפעוני תפריש, ואדע שם שולחך האכזרי.

והסוכן שמע גדופותיה, ופניו רעמו ושפתיו מלאו זעם, ויאמר: “לכן תדעי הפעם שמו: הנך יושבת בארמון זכרי גבור אפרים, ובידו עתותיך; ואם לא תדעי לך, היפה והסוררה, מה טוב חלקך בצלו, וידעת את תנואתו”.

– הה! שוד לי! – נתנה שולמית קול פחדים – נגזרתי, אבדתי, – כי הסגירני ה' לנחש צפעוני, אשר אין לו לחש, לזכרי הורג אבי והשואף גם לדמי. ואולם הגידה-נא לי אתה, העבד למלך הבלהות: האמת דברת, אם תלעג למסת נקיה ותהתל בי, למען תשיב לי אחרי כן ששון ישעי ואמרת: “הוי, פתיוּת! הלא מצחק אני וצחוק עשיתי לך?” – שא-נא, אדוני, כי צררתיך בדבר שפתים מרוב שיחי וכעסי, ואתה העבר עוני והגידה-נא לי, מה אעשה, כי דבריך הממוני רגע ואני נמוגה, חוסה-נא, אדוני, חוסה!

– ראי-נא, – ענה הסוכן בשפתים דולקים ולב רע – ראי-נא, כי אמנם פתיוּת את וצחוק עשית לי, כי תחת שמחת לב חרדת את החרדה הזאת. הן שאלתיני: מה לך לעשות? לכן שמעי ואורך לטוב לך: שכחי עמך ובית אביך, אשר לא ידעת ולא ידעוך, ושאי נפשך אל זכרי הגבור והאדיר בעמו, קרעי בפוך עיניך, הרבי רקוחיך, היטיבי דרכך לבקש אהבתו, ונראית אליו בהדרך ובחין ערכך, ויתאו יפיך, ולקחך והעלך על הר שומרון ונשאך לנס ואמר: “ראו, שועי אפרים, ואל תשחיתו עוד את יהודה, כי ברכה בו, וזאת הברכה, אשר לקחתי ממנו”. ואם תמרי את רוחו, אז מרה תהיה אחריתך, כי על אפך ועל חמתך יקחך זכרי והשליך תפארתך אל עוגבים. אז כעוף יתעופף כבודך, וחרפת עמך תשאי, ונהמת בסתר המדרגה, כי יזילוך מכבדיך לפנים, ימאסו בך עוגבים, והניעו עליך ראשיהן כל בנות אפרים ואמרו: "איך נואלה בת יהודה, אשר מאסה בכבוד אפרים, הלכה רומה ברוב גאונה! איך חתה ובושה, ירדה פלאים! לכן אל תקוצי באהבת זכרי, פן תקע נפשו ממך, וכגובה אפו בל ידרוש, ומי יאמר לו מה תעשה? לכן השכילי לאחריתך ואל תתני לאבדון הודך, ותפארתך לחרפת עם. תני לזכרי כבוד בטרם יחשיך, ולעת ערב יהיה אור, כי מי יודע אולי ישית זכרי לראשך עטרת פז.

ושולמית נפעמה מדברי הסוכן, ובשתי ידיה לאטה פניה, ולא יכלה דבר מעקת לבה, כי העתיקו ממנה מלין; והסוכן הניף ידו אל צלה ויפן לצאת, ותצא צלה אחריו. ויאמר לה הסוכן: “דברי אַת על לבה ורפדי ערשה מרבדים, חטובות אטון מצרים, ואני הנני הולך לבצע את אמרת זכרי אדוני, אשר שלח אלי ביד הרץ, ואולי ישוב הלום לפנות ערב”.

הסוכן הלך לו, וצלה ירדה אל הגן ותבוא אל בין העבותים, ותספר לאלישמע את כל דברי הסוכן, אשר גלה סודו לשולמית, ואת צרת נפשה העדינה ואת עקת לבה. ויאמר אלישמע: “הנני רץ עתה להגיד לאדוני ולבתו שמץ דבר, אשר לקחה אזני, ולעת ערב אשובה הלום”.

– רק אל תביא עלי אשם – אמרה לו צלה.

– אל תיראי, שאהבה נפשי – ענה אלישמע, בהפנותו שכמו ללכת.

ויצא מן הגן בטח בדרך אשר בא, וירץ ויבוא אל עזריהו ויספר לו ולבתו ככל אשר שמעו אזניו, ועזריהו ובתו נפעמו משמוע.

בעת ההיא אחר הצהרים נאספו שרי שומרון אל עזריהו להמתיק סוד על דבר זכרי והליכותיו. וישבו סביב לשולחן ועזריהו בראשם. ויאמר האחד: “לא עת היא להסתיר עצה במעמקים, כי הנה זכרי שב היום משערי ישראל, ודבריו נשמעים בכל מקום בואו, כי מודעת גבורתו בכל הארץ; כאשר עשה גאות במלחמה, כן זרועו תאמצנו לקומם הריסות ארצנו. ובהתאסף ראשי עם והמון רב מכל שבטי ישראל על הרי שומרון לזבוח לאָמון, ונשא זכרי נס ותקע בשופר, והריעו גל שבטי ישראל, והתעוררו והתאזרו וגם רכב וסוסים ממצרים יעלו. אז יבוא אשור בארצנו, ונָשתה גבורתו, ושראצר יפול בחבלי אדם, הטמונים לרגליו, או ערום ינוס, בשמעו קול שופר”.

– אמן, כן יעשה – ענה השני, וכן ענו כל היושבים, ויחכו לעצת עזריהו, אשר בטחו בו, כי ידו תכון עמם, אחרי שמעם, כי יתחתן זכרי בו. ועזריהו ענה ואמר:

“שמעוני, אלופי נכבדי עם! הן באתם בצל קורתי לבקש עצה מפי, אך בטרם תשקלו דבריכם במאזני צדק, חרצתם משפט, ולא יפלא בעיני, כי זכרי הגבור היה לכם לרוח גבורה ולרוח עצה יחדיו. לא כן אנכי עמדי. הן זכרי מנשא נפשותיכם לתת לכם אחרית ותקוה, ויבן במה לאמון מנא, הכין זבח, הקדיש קרואיו, ותקראו גם לי. ואנכי אדבר: לא אריח בעצרותיכם, כי דרככם נסתרה מה‘; הן מזבחות לבושת מנחמי עמל הם, אמון – הבל נדף, מצרים – מבטח בוגד, ושומרון המעושקה לא תוסיף לעלוז; אפרים היה לאחור ולא לפנים ושומרון ירדה פלאים, עתה מלאה צבאה, וכשוד משדי באו ימי הפקודה, ולמה זה הבל תהבלו באמרי נואש ובעצה נמהרה ונבערה? הלא תהרו חשש, תלדו קש, ויצלח כאש בית יוסף! הקיצו, שכורים, וראו, כי עלה המות בחלונינו! לכן אל תבטחו לכם על שקר, כי למה תגישו ותקדימו בעדנו הרעה? הן יום אָנוש התאויתם, ואנושה תהיה מכתכם. כבוא תגלת פלאסר עלינו, יעטה את אפרים כאשר יעטה הרועה את בגדו; הוא יפקוד על אָמון מנא, יערוף מזבחותיו וישודד מצבותיו. דעו לכם, אפוא, כי זכרי איננו דורש לשלום עמו, כי אם לנפשו יבקש גדולות, וגבר יהיר – כרסן מתעה, וכל היוצאים בעקבותיו מרעה אל רעה יצאו, ונהמו באחריתם. ואנכי עוד לא גליתי לכם את המסכה הנוראה, הנסוכה עליו, כי למה אפַתח לכם חרצובות רשע? מי יתן חשפתי שוליו על פניו, כי עתה צלמו תבזו. וכמוהו כן כל הסרים למשמעתו: אהבת עמם וארצם למו פתחון פה, יומרוה למזמה, ובקרבם תלין מחשבת אונם. הלא הוא זכרי, אשר בא במסורת הברית עם שראצר, נציב מלך אשור, ויאמר להתחתן בו, וידו הדה בסתר על עטרת אפרים, כי כחש ופרק כפי כתנתו יאזרוהו. שומרון נפלה ולא תבוא עוד חליפתה, לכן ירושלים תעלה על לבבכם, שמה נעלה לעשות את הפסח, וה’ אלהינו ירצנו. השמעתיכם עצתי, ועתה הגישו עצומותיכם, שבעה משיבי טעם”.

ושרי אפרים, אשר החרישו לעזריהו בדברו, ענו ואמרו: הן נגידים דברת, ועתה הרף לנו עד עת ערב ונשיבך דבר". ויקומו השרים ויצאו מבית עזריהו.

אך יצוא יצאו מביתו, והנה אחד נעריו בא להגיד לו, כי זכרי שלח רץ להגיד, כי כבוא השמש יבוא בשערי שומרון, וכי רבים מיושבי העיר יצאו לקדם את פניו. ויפג לב עזריהו וישלח את אלישמע נערו לבוא אל חצרו זכרי להיות שם כאורב, וירק את חניכיו ויצו אותם להיות ערוכים ונכונים למוצא פיו.

ואלישמע התגנב שנית לבוא אל הגן ויתחבא במשוכת חדק, ואחרי הוחילו שם עד בוש והנה קול צעדים נשמע לאזניו, ולאחריו קול רעומה מדברת לאמר: “הגידה-נא לי, עמרי, פה סודך, כי אין שומע”.

– התפארי עלי – ענה עמרי – כי יודע אני תמיד לבחור אנשי, כי זה הזקן, פשחור השכור, אשר הביאותי הלום מציון ואשר אמרת: מה יושיענו זה? – התפאר עלי, כי הוא יודע את אליפלט מציון, והוא פגע בו על הר מועדנו, ששם עלה העלם הנחמד לראות את המזבח, אשר בנו שם לאמון מנא, ואולי היתה מגמת פניו לבקשך שם, ופשחור הכירו שם ויעצרהו ויאמר: “הן דרוש אתה, אדוני הצעיר, לחפץ רעומה בת זכרי גבור אפרים”. עודנו מדבר עם הנער וישלח אלי אחד מחבר כהנינו לקרא לי. באתי אל מקום מועד, והנה אליפלט בהודו ובהדרו לקראתי!

– הוי עמרי מבשר טוב וגבר לא יצלח! – קראה רעומה – ואיפה עזבת את משוש גילי ומדוע לא הביאות אותו הלום?

– אל-נא, גברתי, תהיי נמהרת לב – ענה עמרי – הלא עינים לאליפלט לראות את ההמון החוגג ואת תבנית המזבח, הבנוי לאמון; וזולת זאת אמרתי אני בלבי: איכה אביאנו אליך לפני הכיני את לבבך? ועתה הגידי-נא לי: ההמציאה צלה שפחתך את חרב אלקנה ליד שולמית?

– המציאה – ענתה רעומה בנדודים – ושולמית בצרת נפשה תדע את אשר תעשה בה, כי חמת נקמתה תצית אש בקרבה, תאמץ את לבה ואת זרועותיה, ועוכר נפש אמי אולי יפול שדוד בנשף חשקו. אך למה תשאלני עתה דברי הבל? הלא שמחת עולם בשרתני, ולמה תעמוד פה, אדם, כעץ השדה? הבה חושה, רוצה והביאה אלי את אליפלט, אשר נכספה לו נפשי ימים על שנה. ולפשחור תאמר, כי שכרו אתי על ראשית פעלו בירושלים ועל אחרית פעלו פה. הן שמחות וחרדות נקבצו באו לי יחד בנשף הזה.

– ומה החרדה הזאת, אשר תחרדי, רעומה? – שאל עמרי – העל עוכר נפש הורתך תחרדי, אם לחורש בליעל תנודי? דעי לך, כי כל הימים, אשר זכרי חי, חרוד תחרדי לרגעים וחייך תחלואים לך מנגד. לכן השכילי והתכחשי לאביך, נופת לו שפתיך, ולבך ידע את אשר הוא זומם לעשות לך. עוד זאת אגיד לך, כי אבישג תריד בשיחה בראותה, כי צדקיהו בחירה טרם ישוב אליה גם אחרי הביאה את שולמית כָּפרו, ונשבעה היא לקחת נקם מזכרי מצמיתו בחטאת שמיר אביו; גם צפניה בן מנוח מתחפש ומבקש מבוא אל ארמון זכרי, אשר היה בית כלא לעדה אהובתו; אך שניהם יהיו ידים לפעלי. ואחרי הודיעי אותך כל זאת, הנני הולך.

עמרי הלך להביא את אליפלט, והנה צלה יורדת במעלות למצוא את אלישמע מאהבה, ובראותה את רעומה, עמדה, ותשאל אותה רעומה, העשתה את מצותה.

– עשיתי, גברתי, כמצותך – ענתה צלה – ואולם הקדימני הסוכן, כי גלה הוא את אזנה, כי בארמון זכרי היא, וידכא לעפר נפשה, פעם בלשון רכה משברת גרם, ופעם בקול פחדים ובדברים כמתלהמים, ויצונה להיות נכונה לקראת זכרי אביך, ויצא. ובראותי, כי חפצה אַת, גברתי, להשיבה עד דכא, למען תראה, כי אין עוזר ותושיע ידה לה; בראותי, כי מורה היא מאד, הגדתי לה, כי מגורתה באה וכי גם דניאל בחירה אסור פה. ואף גם זאת בראותה, כי שבעה ברעות נפשה, וארובות ממרום פתח ה' להמטיר עליה צרות רבות, בכל זאת פג לבה בשמעה, כי גם נפש בחירה ברעה תתמוגג, ותאמר אלי: הן צדיק ה' ולא יעשה עַולה, כי למה יפריד שתי נפשות תמימות, נאהבות ונעימות, אשר בשמו קראו ואליו התפללו? ואנכי בשמעי, כי נפלא הדבר בעיניה וכי פג לבה ולא תאמין למוצא שפתי, ואתן לה את החרב. ותתחלחל העלמה ותאמר: “ומה החרב הזאת, אשר אַת נותנת לי, ואנכי עלמה רכה וענוגה, וקשת, חרב ומלחמה – תועבת נפשי; אנכי בנוה שלום ראיתי חיים, ולשלום אני”. – ואנכי השיבותי אמרים לה בחכמה לאמר: “אמנם, בשלום נולדת ולשלום נוצרת, והחרב הזאת תגיד לך, מי הפך שלומך למר המות. קחי, עדינה בת נדיב, את החרב מידי ושימי עיניך על השמות המפותחים על הלהב מעבר מזה ומעבר מזה, ורוח אחרת תהיה עמך”. – העלמה פקחה עיניה ותקרא מעל הלהב מעבר מזה:

חָרֶב נוֹקֶמֶת לַה' נְתוּנָה מֵאֵת

הַמֶּלֶךְ יוֹתָם לְמִשְנֵהוּ לְאָלְקָנָה

ותקרא מעבר השני את הדברים המפותחים על פי זכרי לאמר:

אֲנִי זִכְרִי, זֹאת חֶרֶב גַאֲוָתִי לְקוּחָה מֵחֲלַל

חַרְבִּי בְּיוֹם מִלְחֶמֶת פֶּקַח וּרְצִין עַל יְהוּדָה.

הדברים האלה הציתו בקרב שולמית אש נקמה, הפיחו בה רוח גבורה, ותען ותאמר: “את החרב הזאת חגר אבי על ירך כגבור מלחמה וינקום בה נקמה ה', ואותה לקח זכרי העריץ מאבי החלל, אשר הכריעו ידיו; חרב גאותו זאת היתה לזכרי מזכרת בחדר משכיתו, ותבוא בידי הפעם הזאת כמזכרת נקמה. לכן, אל נקמות! עשה-נא עמדי אות לטובה ומלא את לבי רוח גבורה, וכאשר הכריעה יד יעל, אשת חבר הקיני, את סיסרא ביתד, אשר תקעה ברקתו, כן תאמץ ידי, אלהי ישעי, להביא חרב אבי בלב זכרי הרשע העריץ, אשר הפשיט מעלי כבודי ויאסור מחמד עיני, והנה הוא זומם לחלל גם את נפשי. עשה-נא עמדי אות לטובה ואדעה, כי קרוב אתה לנשברי לב”. – כזאת וכזאת התפללה העלמה כחום לבה בקרבה, ומדמעתה נמס לבי, גם דלפו עיני מתוגה, ירדו פלגי מים, כי נפשי יודעת מאד, מה עגמה נפשה לדודה האסור.

– הרפי מעט, צלה – אמרה רעומה – אכן תאמין שולמית בך ותבטח באמונתך, בקחתה החרב מידך ובהגידה את כל לבה באזניך?

– אם יפלא זאת בעיניך, גברתי – ענתה צלה – בעיני לא יפלא, כי בשבתה גלמודה תקרא רעותיה לקורות הארמון ולקירותיו, ואיך לא תבטח באמונתי, ודמעתי ענתה בי, ומי לה זולתי בחדרה? אנכי הגדתי לה, כי לא מידך היתה שומה לסגור אותה ואת דניאל בארמון הזה, כי אם מיד זכרי אביך, זעום נפשך; הן רכה היא וענוגה, אך עברתה לאש ואביך יהיה לקש.

עודנה מדברת וקול עמרי נשמע, בדברו עם עלם צעיר לימים. ותתאושש רעומה ותצו את צלה נערתה לעלות אל חדרי שולמית, ותעל הנערה שמה.

יז

ועמרי, בגשתו אל רעומה, אחז ביד העלם ויאמר: “הנה הביאותיך, אליפלט, אל רעומה תפארת עוזך, זאת שבית במלחמה גם הגית בה, ואַת, רעומה תפארת אפרים, שעי אל מבחר בחורי יהודה: יקנא אפרים ביהודה ויצור יהודה את אפרים, ואתם תשבו בשלום יחדו ועל אהבה וידידות תחיו. הקרבתי שתי נפשות, הנאהבות והנעימות באהבתן, והנני ללכת מזה לראות קריה עליזה, כי קול שאון מעיר כשאון, אשר ראיתי בירושלים ביום המָשח מלכה, והשאון הזה כולו אומר כבוד לזכרי גבור אפרים, וקרוב הוא לשמוע, כי יהיה אליפלט ידידנו חתן המלך; והשאון הולך וחזק מרגע לרגע, כי יאמר אפרים: אין מלך לנו, והעם פרוע. אלה ינהרו אל הר מועד, ששם רבה התכונה לאמון מנא, מעוז מצרים, ואלה מצפים דרך בוא זכרי גבורם העירה בקול תרועה, ואין שטן ומכלים דבר, כי שראצר עודנו בירושלים, שלוח מאת מלכו לתת את בריתו שלום למלך יהודה החדש, ומחנותיו פה כצאן, אשר אין להם רועה, ועת היא לעשות לאפרים”.

זאת דבר עמרי, ויפן וילך. ואליפלט ורעומה עומדים ומביטים פנים אל פנים. ורעומה עתה ואמרה: “לא לי לחשות ככל אשה, הן נעליתי על כל הנשים, כי לי זרוע עם גבורה, ולי גם פתחון פה. האח, זרח משעיר אור לי! גם באת, דודי, כגשם לי, כמטר בעתו לארץ עיפה ונלאה; לי אתה, אליפלט, ואני לך!”

– רב לי, רעומה תפארת נשים, – ענה אליפלט – רב לי הפעם, אחרי צאתי מצלמות, מעוצר רעה וממשפט, לראות את תפארת אפרים, לדבר אתה פנים אל פנים ולשמוע נעימות שפתיה, באמרה אלי: אני אהבתיך. לכן בושו לכם, צעירי אפרים, כי בזה לכם תפארת עוזכם ותבחר בי.

– וחרפה היא לבנות יהודה, – ענתה רעומה – כי עינים אין להן לראות מה טוב; לכן התפאר עלי, אליפלט, כי בשאון וברעש מלחמה פקחתי עיני ואמצא אוצר כל חמדה. ולמה, מחמד לנפשי, תעמוד מרחוק? גשה אלי ותחבקך ימיני, ופי לפיך ישק.

זאת דברה רעומה ותחבקהו ותשק לו, ואליפלט זכר את קציעה משאת נפשו ויתנודד, כי נעתרות היו לו נשיקותיה, ומדאגה מדבר פן תבין רעומה מצפוני לבו, השיב לה נשיקותיו.

אך עודם בראשית שיחתם, עוד רבות עמם להשתעות ולהתיעץ, והנה עמרי שב ויאמר: “שאו-נא לי, רעים אהובים, אם אשבית משושכם, ואולם עוד חזון למועד, אשר תשבו שאננים בהיכלי עונג ותתעלסו באהבים באין מחריד, אך עתה באתי להגיד לך, רעומה עדינה, דבר בעתו: הן רבים משרי אפרים ומאצילי שומרון נכונים לצאת את העיר במרכבות ובכרכרות ולצפות דרך שוב אביך משערי אפרים, כי בכבוד ובקול תרועה ישיבוהו העירה וקראו לפניו: יחי זכרי, גבור אפרים ומעוז שומרון! ומה יענה אביך בראותו, כי בתו נפקדה בין היוצאים? ומה יענו העם, אשר להם פתרונים? הלא איש כחזיונו יחזה, ואַת, עדינה, תהיי לדבת עם ולשיחה לכל יושבי העיר. הלא ידעת את ערך העת הזאת, אשר לה נצפנו עלילות רבות לטובתך ולטובת בחירך; לכן קומי, לבשי בגדי תפארתך ועלי על מרכבת כבודך, לצאת בין היוצאים לקדם פניו, כי בזאת תבואתך טובה”.

– אמנם, דבר בעתו דברת אלי, עמרי איש עצתי – ענתה רעומה – ואולם נפשי שוקקה לאליפלט בחירי, אשר ימים על שנה הגיתי, שגיתי בו; כמעט נראה אלי ביום שמחת לבי, והנך בא להפרידני ממנו! אך אין לשנות אחרי דבריך. לכן הגידה-נא לי, אליפלט בחירי, אפוא אמצאך? – הנה בית-הקיץ נכון לנו בירכתי הגן הזה, ואתה היה נכון לנשף חשקנו; אנכי אצוה להכין שם כל שכיות החמדה, ושם נשב במנוחות שאננות בעת אשר יעלו בני קריה על הר מועד, ואבי אתם, לשתות ולהתהולל. הטובה עצתי בעיניך, בחירי?

– טובה אַת, עדינה, תפארת אפרים – ענה אליפלט – ואולם הואילי-נא, שמעי לעצתי בפעם הזאת. הן יושבי שומרון ששים היום לקראת אביך ומלאו גם נתיבות ביתו ומלאו חצרותיו והיכליו, ובקשו לראות גם את בת גבורם, תפארת עוזם, לשים לה כבוד, ונפשי שוקקה לראות את רעומה. חמדת עיני, לי לבדי, ואיש זר אל יתערב בשמחת גילנו. לכן הואילי-נא לבוא אלי בנשף במשכני, אשר שכרתי לי במקום פלוני אלמוני, הנודע לעמרי איש סודך; שם נגילה ונשמחה בנשף חשקנו ושם נתיעץ על צפונותינו ונראה אחריתנו. האף אין זאת, שמחת גילי?

– אחרי דבריך, ידידי, לא אשנה, – ענתה רעומה – כי בעצתך תנחני תמיד ונעשה חיל, וכל בני יהודה ואפרים יראונו ויאמרו: הנה האריה והכפירה, וכמוהם ירבצו גוריהם, מפניהם יגורו עמים. האף אין זאת, כפיר בעדרי יהודה?

ובדברה זאת, אחזה ביד ימינו ותשק לפיו ותאמר: “הלא עמרי, איש סודי, לא יבוז לי, כי אתה אליפלט אישי, גבר עמיתי, ובידך עתותי מן היום הזה והלאה”.

– עתותיך נאמנו לי מאד – ענה אליפלט, בהפרד רעומה ממנו.

היא הלכה להחליף שמלותיה, והוא הלך להכין מושבו ולעולל את עלילותיו.

ויהי בעברו דרך רחובות שומרון ההומיה, בהגיעו אל קרבת משכנו, אשר שכר לו, והנה איש הדור במראהו רוכב על חמורו. אל מראהו השתומם אליפלט ויקרא: האח, ראתה עיני! גם האיש עמד ויתבונן באליפלט ויצנח מעל חמורו, וישא כפיו לה' ויאמר: “אודך ה', כי בא חלומי; עתה לא אירא מרבבות עם, עתה ארים כשופר קולי, להגיד לאפרים פשעו ולבית ישראל חטאתו, כי את בני מחמדי שלחת, אלהים, לפני. ועתה גשה אלי, בני, ואשקך. אל-נא עוד תראני בתמהון לב, כי אביך אני, ומרים הורתך היא אשתי האהובה. ראה, בני, הסירותי את המסכה הנוראה, הנסוכה עליך עד כה”.

ואליפלט הוריד לארץ ראשו ויגש אל אביו, ובהאנקו דום, אמר: “אבי, אבי! תפארת אדם אתה, כבודי ומרים ראשי! הן שגיאותי נגלו לי מפי אמי הרחמניה, ועתה כפר-נא לבנך משוגתו, כי טח עיני מראות, ולבי נבער מדעת צור חוצבתי ממנו, ומחזה שוא מסך בקרבי רוח עועים להביט אָון במישרים ושערוריה בתנחומות אל; ובזכרי משוגתי, חרפה שברה לבי. הה! הסכלתי ואשגה הרבה מאד, ומאתי היתה שומה כל המבוכה הזאת, ואיך אשא עתה פני אליך?”

ויבך אליפלט בדברו, ועוזיאל הביט אל פניו בחן וברחמים גדולים ויאמר: “יפיפית, בני, מבני אדם; הן אחד ילדה לי מרים אמך, משאת נפשי, ומה יקר חסדך, ה' אלהים, כי כל חן וכל הוד והדר שוית עליו. ואתה, בני יקירי, שא עיניך והביטה אל פני אביך זה ראית, הכרת ולא ידעת מה הוא לך, כי סבה היתה מעם ה' להשביע את יולדך עמל ותלאות רבות. אך הראשונות עברו כנחלי בליעל, וכנהר שלום ינהרו הימים הבאים. ומי ימלל כל הטוב, אשר רחש לבי ברגע זה! ה' אלהים! אל תסיר עוד שמחתי מקרב לבי”.

ובדברו זאת, חבק את אליפלט וינשק לו; והעוברים ברחוב לא שעו אל המחזה הזה ולא התבוננו בו, כי קול שאון בשומרון, קול מרכבות וכרכרות, ומרעש לרכבם תצילנה אזנים, כי כל העם ירוצון ויִכּוֹננו לקדם פני זכרי גבורם; ואיש זר, אשר לא ידע פשר דבר התשואות האלה, ידמה, כי מפני צר ואויב בורחת העיר.

ואליפלט מחה דמעה מעל פניו ויתאושש ויאמר: “לא עת דברים להגיד לך, אבי, את התלאות הרבות, אשר אפפוני מיום צאתי מציון, כי עד אדום נחני אלהים, שם כמעט כלוני, אך ה' העמידני לראות את פניך, אבי, כבודי ומרים ראשי, ואנכי בצרתה לי נדרתי נדר לבלתי ראות ציון בטרם אחיש פדות לעדה בת שמיר, ובצאתי למרחב בחסד אל עלי, חשתי ללכת שומרונה אל רעומה בת זכרי, השוגה באהבתי מבלי דעת, כי כלי מות הכינותי לה. ויהי בהיותי בדרך, והנה – מרים הגבירה וקציעה משאת נפשי, ולמראה שתיהן פחד ורחב לבי. אך כאשר ששתי על מראה קציעה, שמחת גילי, כן חרדתי למראה מרים. אז נפלה קציעה על צוארי ותבך, ותגד לי בן מי אנכי ומה מרים העדינה לי. ומה נמוגה נפשי, כאשר חבקתני אמי ותספר לי את כל דברי ימיה מיום דעתה אותך, אישון עינה, ותבך לך, כי נדדת שנית ביום אור. ואנכי כמעט טרפתי נפשי באפי, בזכרי את אשר עוללתי להורי בלי דעת, ובשגיאתי עזבתי קרית משושי בעת אשר דרך כוכב מיהודה. ותנחמני אמי משבר רוחי, ותשעשעני קציעה, תפארת שעשועי ונחלת שדי לי ממרומים, ותאמרנה ללכת עמי שומרונה לקדם פני יהושבע; אך אני הפצרתי בהן לשוב ירושלימה, ומגמת פני היתה לבקשך, אבי, בלבנון ובדמשק. באתי הנה, בקשתי נתיבות בית עזריהו, ותשמח יהושבע לקראתי. הגדתי לה את שלום קציעה, התחננתי לה לבלתי מנוע אותה ממני, באשר אגודתנו נוסדה מאז, ואף כי עתה אשר מבין החשוכים הייתי נס להתנוסס בין אלופי יהודה. ותפול יהושבע על צוארי ותאמר: אלהים יחנך, בני, ובצלך תחיה בתי. וגם עזריהו הזקן, נדיב אפרים, שם ידיו על ראשי ויברכני, ושמחת עולם היתה על ראשי. ושמחתי זאת ערבה בזכרי, כי עוד אבי איננו, ותגד לי יהושבע, כי נכון אתה לבוא הלום ולהטיף דבריך על אפרים, להשיב נצורי ישראל ולעורר לבם לבקש את ה' אלהיהם ואת בן דוד מלכם; זאת שמעתי ותחי רוחי. אך עודני שמח על הבשורה, ויהושבע אמרה לי בנדיבות פיה:,הלא ידעתי, בני, את נפש קציעה, הנכספה לראות את שולמית אחותה, אהובת דניאל רעך, ושניהם עצורים בעוצר רעה ויגון, ואם יועיל הון לנפש עדה דודתך, אותם לא תפדה בכל הון; ועתה עוץ, בני, עצה, לחלץ מצרה נפשותיהם, וישישו גם הם אתנו משוש‘. בשמעי זאת, זעם ה’ מלאתי, נשבעתי בנפש קציעה להוציא ממסגר אסירי התקוה ולרצץ ראש פתנים אכזר – קדקוד זכרי, המתהלך באשמיו. ותהי ראשית דרכי אל רעומה בתו, למשכה בחבלי השוא אל משכני זה שכרתי לה בקצה הרחוב הזה”.

זאת דבר אליפלט, ויקח את אביו וינחהו אל משכנו. ועוזיאל אסר חמורו מחוץ ויבוא אל משכן בנו. ויאמר אליפלט:,לבעבור סבב פני הדבר משכתי את רעומה ברסן מתעה אל משכני זה, והיא בכרה קלה משרכת דרכיה לבקש את אהבתי ולהתעלס אתי באהבים בנשף חשקה, אך חשך ישופנה".

– תשכל מנשים אמה – ענה עוזיאל – ואתה, בני, פקוד-נא את הארורה הזאת וחטאת אמה אל תמח. אך מה אחרית זכרי, איש דמים ומרמה, המסיר לב ראשי עם הארץ מאחרי ה‘, ומשאֵתו יעץ להכין את המשרה בידו? הן אנכי סבותי שערי ישראל כאחד הרצים, אשר שלח המלך חזקיהו, ולדברי יקשיבו רבים, ואנשים מאָשר, ממנשה ומזבולון נכנעו לבוא ירושלימה; אך רבים מאלה עודם מלעיגים לבן-דוד ומלעיבים במלאכיו. ואנכי גם פה אפתח שפתי, וה’ אלהים יעזר לי.

– כן, אבי ידידי – ענה אליפלט – ה' יהיה עם פיך. הן אמי הגידה לי, כי ככה ידך כן חן שפתיך, וכי בהתעורר רוח קדשך, אז מפיך לפידים יהלוכון וכרשפי אש יפלו בלב שומעיך; לכן שא מדברותיך על אפרים, ויראה את חליו. והנני להגיד לך, אבי, נצורות, כי שראצר, נציב מלך אשור, הנוטה לי חסד, יתחפש לבוא העירה לעת ערב, ולאפרים יהיה נשף חשקו לחרדה; ושמתי בך אות ולא יפול משערת ראשך ארצה. ועתה, אדוני אבי, כבודי וששון ישעי, אחת אשאל מעמך וקויתי, כי לא תמנע הטוב מבנך יחידך: הנה יהושבע הגבירה הלא אם רחמניה לקציעה משאת נפשי, והיא נושאה עתה חרפת נעוריה ומתנודדת על כל הרעה, אשר הביאה עליך ועל הורתי העדינה. אמנם רבות עוללה אז לנפשותיכם, אך שתתה גם היא מחמת שדי, והיא נהפכה לאשה אחרת. ואתה, אדוני אבי, הלא ידעת את לבה, לכן כפר-נא לשגיאותיה ואל תזכור לה את הראשונות.

– ואיה יהושבע עתה? – שאל עוזיאל – העודנה בבית אביה?

– לא! – ענה אליפלט – כי אמר עזריהו אביה: אל תהיה בתי בשומרון בעת מבוכה. על כן הפקיד עליה אנשים לשלחה עד מלון המצודה, ששם גם הורתי וקציעה חמדתי; שם תשבנה עד שובנו מזה בשלום ויחדיו נעלה ירושלימה ליום מועד. אל המקום ההוא יעדתי את צוררך לפנים, את שובביה האלוף ביהודה, אשר הדיח על ביתך רעה גדולה גם הוא בזעם לשונו, אך נרצה עונו גם הוא בצרות רבות ורעות, אשר באוהו; עמו הייתי בצרה בבור תחתית, כאשר עוד אספר לך, ואתי ישיש-נא האיש משוש ביום שמחת לבי, וקויתי, כי בעת רצון תרצהו.

– לפושע, בני, תפגיע – ענה עוזיאל – זאת היא הרוח הנדיבה, אשר אצלה הורתך העדינה עליך, בני; ואנכי מלא אמלא את כל משאלותיך, כי אעשה שלום לכל צוררי מלפנים, ואף כי ליהושבע הגבירה, אשר הפכה את לבה לאהבה את אמך ותהי לה כאחות לצרה. דע לך, בני, כי אך טוב וחסד ירדפוה וישיגוה, ועוד חזון למועד אשר תראה, מה יקר חסדי. אך עתה לא עת דברים היא. תנה לי, בני, אות, למען אתודע לשראצר לעת מצוא.

– הא לך, אבי, חותמי אשר על יד ימיני – ענה אליפלט ויתנהו לאביו, אשר חבקהו בזרועותיו וישקהו ויברכהו וילך אל עזריהו.

ויהי השמש לבוא, והנה שאון העיר עולה מהמונים, המונים, אשר ינהרו וירוצון. ועוזיאל רוכב על חמורו ועובר ברחוב, והנה המון רב. ויסר לראות, והנה מרכבת ישועה, בה יושב זכרי, חגור חרבו וכובע ישועות בראשו, ורעיו היושבים אתו, ירימו נס, והעם יקראו: יחי זכרי גבור אפרים! ואחרי המרכבה הזאת עוד מרכבה אחרת, בה יושבת עלמה איומה למראה, חמושה גם היא בנשק גבורים, ונערותיה מימינה ומשמאלה, וקול בחורי אפרים קורא אחריה: הנה הלביאה, הנה רעומה האיומה! הבו גודל לחרב גאותה! ההמון הרב נטה ויכונן דרכו אל ארמון זכרי, וקול תרועות שופרות וחצוצרות נשמע. ועוזיאל עומד ומשתומם על המראה, אך חשב דרכו וישב רגליו אל עזריהו, וילך ויבוא עד משכנותיו. והנה אין מבוא, כי אנשי חיל שכר עזריהו לבלתי תת כל איש לבוא לחצרותיו. ויאמר עוזיאל אל אחד השוערים: “הגידה-נא לאדונך, כי אני, אלידע אוהבו ומיודעו, בא אליו, וכי דברו נחוץ”.

השוער הלך להגיד זאת לעזריהו, וישב ויאמר אל עוזיאל: “בואה, אלידע אדוני, כי עזריהו אלופי מחכה לך”.

ועוזיאל בא אל פתח ההיכל, והנה עזריהו לקראתו, ובאחזו ביד ימינו, הביאהו אל היכלו ויאמר: “ברוך בואך, עוזיאל אדוני! הן תהלותיך שמעו אזני מפי אחד הרצים, אשר הגיד לי הליכותיך ומדברותיך בשערי ישראל, ורבות וגדולות דברה יהושבע בתי על אדותיך. אך לא עת דברים לנו עתה. הן זכרי בא עתה העירה בכבוד ובתרועה, כמו לכד את המלוכה, ופנות העם נאספו אליו לשתות ולשמוח. וכחצות לילה יעלה זכרי, הוא וכל המחזיקים בו, אל הר מועדם, והעם יכרתו לו ברית לפני אמון מנא. ואלי שלח עתה מלאכיו לקרא לי להחזיק במעוזו, אך בקהלו אל יחד כבודי, כי חמסו ירד על קדקדו ועל קדקוד בני שאון, עצרת בוגדים, חרשי משחית, אשר יצהלו ויריעו מרוח עועים מסך ה' בקרבם; אך רננת שכורים מקרוב ושמחתם עדי רגע. הן אין איש אתנו פה, לכן אודיעך, כי נשף חשקם יהיה להם לחרדה, כי כפחד פתאם יעלה עליהם, כעלות שמה זכרי עם מכבדיו ומעריציו. ואתה, אדוני, הדבק בבית דוד והחפץ לשובב את ישראל אליו. זאת עשה, והיית מוצק ולא תירא: הנני נותן לך בגד כליל תכלת, ולבשת, וקמת ועלית בהר מועד בין המון חוגג, ונשאת מדברותיך להשיב לבב נמהרי לב אל ה'. בטרם יתנגפו רגליהם על הר נשף; ובגד התכלת אשר עליך יהיה לך לאות, ואיש מנערי אשור לא יגע בך לרעה, כי אם משמרת תהיה עמהם. לכן מהר ועשה כאשר יעצתיך”.

ועוזיאל עשה כעצת עזריהו, וילבש בגד כליל תכלת, ויברכהו עזריהו. וילך ויעבור דרך רחובות קריה ויבוא עד ארמון זכרי, המלא מפה לפה שכורי אפרים, שם אורה ושמחה וקול תרועת מנגנים, ועוזיאל התבולל גם הוא בהמון הרב. והנה זכרי חגור אפוד בד, נאזר באזור חלציו ובאבנטו, כובע ישועה בראשו, פניו פני להבים, ובעבי גבי מגנו ישית מורא לכל רואיו. ויהי אחרי שתות כל קרואיו לשכרון, וינופף זכרי ידו ויהס את העם, ויען ויאמר:

“שמעו, בני אפרים, הנקראים בשם ישראל, העם, התועים על הרי נשף כצאן אובדות, אשר אין למו רועה! שמעו ואדברה להעיר קנאת אפרים. הן מלך אשור שם את מלכנו בכלא, נציב שם בארצנו, את שראצר המר והנמהר, השודד בנו כאריה בבהמות יער ואוכל שארנו מעל עצמותינו, כי זרים באו בגבולנו, והם לוחצים ודוחקים אותנו, ירעצו עשירים וירוצצו דלים, ירוששו ערינו ויכאיבו כל חלקה טובה; כן ישלחו רזון במשמנינו, ישימו ארץ חמדה לשמה, וקלון עמי עד צואר יגיע”.

– כן דברת, זכרי גבורנו – ענו הנאספים – אוצרותינו לבז ולמשסה, כי בקקום בוקקים, ואנחנו דלונו מאוד; נשמע תשואות נוגש בארצנו, ואין לאל ידנו למלט נפשותינו מחרפת צר ומכלמות אחינו, שונאינו ומנדינו, בני יהודה שומרי צלענו, אשר יראו בנו ויגילו בשמחה. ועתה, גבורנו האדיר, הלא המכשלה הזאת תחת ידיך, הבה לנו עזרת מצר, ויאָמן נא דברך אשר דברת.

וזכרי הניע ראשו ויאמר: “הן כל יושבי תבל רואים, כי עשוק אפרים, העמיק לרדת, כי פסו גבוריו, ואדיריו נמו שנתם. הימות עמהם אפרים לשחת? הירד אחריהם כבודו? לא, אחי ועמי! יחי אפרים ואל ימות, כל עוד רוח גבורה תחיני! אפרים רואה את חליו, אך אני, זכרי גבורכם, מעלה לכם ארוכה ומרפא. רק התחזקו והיו לאנשים, שיתו ידכם עמי, והחלש יאמר: גבור אני. לי גלעד ולי מנשה ואפרים, לי חיל ורכב, חוסן ישועות ממצרים, ואנכי נשבע לכם בזרוע עוזי ובחרב גאותי לשבור אשור בארצי. לכן הרימו נס, כי אני ארים מכשול מדרך עמי, ואת הצפוני ארחיק מעל גבולנו”.

ובדברו זאת, לקח בקבוק בימינו וכוס בשמאלו, וימסוך יין מן הבקבוק אל הכוס, וישבור הבקבוק ויגרם חרשיו, ויאמר: “כן אשבור אשור בארצי, אשבור פטיש כל הארץ; היה כגבור אפרים והורד גאון אשור”.

זאת דבר וישת כוסו, והנאספים בארמונו הריעו בקולם ויקראו: “יחי זכרי גבורנו, אדיר לעמנו, ובצלו נחיה!”

וזכרי צוה את פקידיו ויאמר: “ואתם צוו את כל אנשי המלחמה, והיו חלוצים וערוכים לעת אשר ישאו נס בהר מועדנו. איש אל יתן שנה לעפעפיו הלילה הזה, כי אני, זכרי גבורכם, לא אנום ולא אישן, ושמרו מועד עלותי על ההר לראש אשמורות, כי עד העת ההיא משתה בהיכלי תמיד”.

ועוזיאל שמע את כל הדברים האלה, והוא מלא זעם ה', ויצא מן הארמון לעלות ההרה.

יח

על הר מועד ההוא עלו כל יושבי שומרון ויושבי ערים אחרות לחוג לפני אמון מנֹא, אשר הקימו למו; שם בנוי בית הקיץ רחב ידים מאד, אליו נאספו יתר השרים והעם, אשר צר להם המקום בארמון זכרי, והסוכן על בית זכרי שם לפניהם יין ושכר, ועדת חנף, עצרת בוגדים נאספו אל בית הקיץ הזה לשתות, כל נֵבל ימָלא יין וכל פה דובר נבלה, וכסבאם סבואים, קראו יחד: “יחי זכרי גבור אפרים ויחיו עליזי גאותו! זכרי – לנו מגדל עוז, לכן הכינו לשראצר מַטבח ונפוץ חילו!”

והנה זקן אחד, עוטה מעיל תכלת, נגש ויאמר אל היושבים: "ברוכים אתם לה' אלהי יעקב; אתם – בני אפרים ואני – בן יהודה: הלא זרע יעקב כולנו. הנני ציר שלוח מאת חזקיהו מלך יהודה לקרוא דבריו באזניכם, צדקת ה' היא, לכן אל אהיה כזורע צדקות בארץ נשיה. הטו-נא אזניכם לאמרותי, כי אני פי מלך שמור. “אל תהיו כאבותיכם…”

– אל תהיו כאבותיכם! – קרא האחד בשחוק פרוע – הזה דבר מלכך? העל פיו יחיה אפרים? אמנם, לא כאבותינו אנחנו: אבותינו שתו יין, ואנחנו נסבאה שכר; בימים הראשונים אָלה ושבועה היו כמגן וצנה, ועתה כקצף על פני המים נדמה, וחסד אמת – כבגד אכלו עש. ואך הבל יהמיון שונאינו ומנדינו, בני יהודה, כי אין ישועתה לאפרים כי אם בכחש, כי היא ראשית ממלכתו מימי ירבעם הראשון, אשר נשא ידו בשלמה, ולמן היום ההוא והלאה על כחש ומעל יחיה אפרים, ולמה זה, זקן וסר טעם, תכביר עלינו במלין? גש הלאה, כי שומע אין לך. לא לנו חזון הבל!

– לא חזון שקר וקסם אליל בפי, – ענה הזקן – כי בדבר מלכי אני בא, לפקוח עיני עורים, חכלילי עינים מיין, על דרכיהם. ועתה, בני אפרים, שמעו והוָסרו.

ואחד בחורי אפרים, חומדי לצון, לקח שמיכה עבה ויכס את ראש הזקן, קפץ בה פיו ויאמר: “ראה, זקן יהודה, כי אני מכסה עליך, למען לא יראה העם, בדברך עמם”.

וכל העדה פערו בשחוק פיהם על המחזה הזה, והשני הנה זה בא ויקח מן הזקן משענתו הפיץ לרגליו, והזקן נפל שדוד לארץ. ויתעודד ויקם ויאמר: “הזאת חכמתכם ובינתכם, עם לא בינות, כי תלעיבו בזקנים? אך מה תעשו לנערי אשור, כי יקומו עליכם? אך עת לחשות, כי ימים ידברו ויגידו לכם מה פעל אל”.

– מאין בא עלינו מעלה הגרה הזה? – קרא סוכן זכרי – ונשמת מי יצאה ממנו, כי ימלא קדים בטנו להביע לנו חידות מקדם בריר חלמות ומשלי אפר, וקולע הוא את כל יושבי ארץ אפרים, לחלל ממלכה ושריה ולרומם יהודה ומלכו? הטרם תדע, כי אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי? לך אל ארץ יהודה, אכול שם צפיעי בקר, ושם תרומם את בית דוד.

והיושבים שם קראו פה אחד: “אין לנו חלק בדוד ואל נחלה בבן ישי מימי ירבעם בן נבט”. ואתה, הזקן, צא מזה! עלה, קרֵח!"

ועוזיאל ראה מרחוק את חרפת הזקן, ויגש אל היושבים ויאמר: “הזאת לכם, בני אפרים, למלא פני זקן קלון? ועתה הנה חג לכם, ואם לא יֶחרף לבבכם מימיכם, אם טהור הוא כעצם השמים, – שתו ושכרו, שחקו, נגנו, הריעו; ואם זכרונות עושק ורצח כשמיר ושית יעלו על לבבכם, – חרדו מחרון אף ה‘, כי עוד מעט ונערים יזקנו, וזקנים ישישו, כי אם ימצאו קבר בארצם. הנכם אומרים, כי לא כאבותיכם אתם, ובזאת צדקתם, כי לא כימים הראשונים הימים האלה לבית ישראל: לפנים קדמו את הזקנים בכבוד ויהדרו פניהם, ועתה ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד, מכושלים יקחו משענתם לפני עורים יתנו מכשול. הארמון לא עוד על משפטו ישב, כי שרי אפרים יצודדו נפשות לפורחות וימלאו ארמונותיהם חמס ושוד, בכי ודמעות עשוקים. כן משפט הימים האלה לבית ישראל! הימָשכו הימים האלה? שאלו שמים ויגידו, כי קדר עליכם היום, ובכל זאת תקשו ערפכם, כי מאת ה’ היא נסבה, למען השביעכם מפרי מעלליכם. אך שובו אליו בטרם יתנגפו רגליכם על הרי נשף; שובו, בנים שובבים; שמעו, החרשים, דברי הספד, אשר יקרא הזקן באזניכם, כי מלכו בקודש שלח דבר ביעקב. שמעו, כי נגידים ידבר; האזינו, אבירי לב, וקחו מוסר, רוגנים – ולמדו לקח”.

– הוי, איש יהודה! – קרא האחד מעדת השכורים – ומי שמך למוכיח בשער אפרים? אני, פשחור בן אפרים, תושב הייתי ככל אבותיך בירושלים, שתיתי בימי עוזיהו, יותם, ובימי אחז, אשר לא שתו אבותיך ואבות אבותיך; לכן איעצך: שמע לי, מנע גרונך מצמאה ועיניך מדמעה; הן עודך איש חמודות, ומה לך כי תדבר תפל? שתה אתנו יין ושכר, ורוח אחרת תהיה עמך; שתה, ותירוש לא יכחש בך.

– העת לנו עתה קרוא ספר, אשר כתב מלך יהודה, בעוד מזרקי יין נגד עינינו? – קרא השני אחר פשחור.

אך עוד אלה מתלוצצים, ואזני עוזיאל שמעו דברים מאחריו לאמר: “דבר, איש חמודות, כי דבריך ירדו חדרי בטן, ואולי יצליחו להציל נפשות לקוחות למות”.

– שלח דברך כחץ ברור – ענה קול אחר.

ועוזיאל התאושש ויתעודד, ויוסף לשאת מדברותיו, ויען ויאמר:

“אכן, מבטן ריקה יצאו דברי נגידים, הן בטני ריקה מיין אנשים, אך לבי מלא רוח, על כן אבשר צדק בעדת הוללים ולא אירא מקול מחרף ומגדף. איש מוכיח אני היום לבית המרי ועם שרי אפרים אתוכח. אמרתי להוללים: עד אן תהולו? ללצים – עד מתי תתלוצצו? ולשומרי הבלי שוא – הלנצח תהבָּלו? הלא זה דבר מלך יהודה: אל תהיו כאבותיכם, אשר מעלו מעל בה' אלהי אבותיהם ויתנם לשמה, כאשר עיניכם רואות, כי מאס באהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר, יען אשר הכעיסוהו בבמותיהם, הקניאוהו בפסיליהם. לכן התאוששו והתקוששו, הגוי לא נכסף, אשר גיד ברזל ערפו! שובו, בנים כחשים! עד מתי תתכחשו אל ה‘? השיבו אל לב, ולבבכם יהגה אימה! הטרם תדעו כי אבדה אפרים? ראו-נא, כי אבלה, נבלה דלת העם, ומרום עם הארץ אומלל; הבוגד בוגד, השודד שודד, ונוער כפיו משוד יוּשד, ומלככם אפוא ויושיעכם, בפרוע פרעות בעם? הה! בשחר נדמה מלך ישראל, וירושלים טרם תעלה על לבבכם, כי לבכם לבית-אל ולקשר נביאיו וכהניו, אשר בציון געלה נפשם. הלא תבושו מבית-אל מבטחכם, כאשר בושו חמת וארפד מדמשק, עת בא קצם, אַמת בצעם; הן אש אכלה ארמנות בן הדד, ואחרית רצין בעל בריתם הלא ראו עיניכם. הלא תקחו מוסר! אך למה תביטו למרחוק? הביטו אל מלככם וראו אחריתו. הן הושע בן אלה ישב על כסא מלכותו וירא את עמו, כי פרוע הוא ואין לאל ידו לקומם ארץ הריסותו, וירא את אפרים ואת חליו, כי רפאות תעלה אין לו, ויאבד לבו, כי אבדה ממנו עצה, ויכרות ברית עם מלך אשור ויהי לו עבד נושא מנחה. ויחלו בני עמו ממשא מלך ושרים, וידרשו בית-אל ויבואו הגלגל לבקש עצה, ונביאיכם לא נֶחלו על שבר יוסף, וירפאו שבר עמם על נקלה במשאות שוא ובחזיונות מדוחים ויאמרו: שלום יהיה לכם, רק החזיקו בתרמית, דברו שלום לאשור והובילו שי למורא, שמן למצרים, להעלות משם רכב ופרשים. ויחדל הושע בן אלה להשיב מנחה לאשור, השבט הנוגש בו, וישלח בים צירים אל התנין הגדול, הרובץ בתוך יאוריו, אל סוא מלך מצרים, הפיל תחנתו לפניו ויאמר: “עזרני אתה, התנין הגדול, כי אשור, האריה מצפון, לא יושיעני!” – הוי עם שפל, אשר השפיל עד שאול נפשו! הוי עם לא בינות, מאמינים לכל טיח תפל, אשר יביעו לכם נביאיכם הריקים והפוחזים, אשר בחשכה יתהלכו ובאפלה יגששו? כי מבית-אל יצאה החנופה הזאת, ועיניכם הרואות, כי ברוב דרכיכם יגעתם לריק ותעלו על שפת לשון ודבת עם, וחרפת עמים תשאו, כי שמעתם לקול נביאיכם להרבות כחש וכזב כל היום, לספות בגד על בגד, מעל על מעל; ברית עם אשור תכרותו ושמן למצרים תובילו, לירות בקשת רמיה ולהיות מנוד ראש בלאומים. זו חרפתכם באשור וזו לעגכם בארץ מצרים, כי פַחות אשור יקראו לכם ממלכה שפלה, עם בזוז ושסוי, ושרי נוף ותחפנחס מלאו כרֵשם מעדניכם ויגיעו אחריכם ראש במסתרים. כולם יפטירו עליכם בשפה, יענו ויאמרו: " הן אפרים רועה רוח וכיונה פותה אין לב; מצרים קראו, אשור הלכו, מבלי דעת מאין יבוא עזרם. היתכן הדרך הזה? אכן, בָּשנה אפרים יקח, וגוי חנף, רודף קדים וים, יאסוף רוח בחפניו. ככה עשה לכם בית-אל, כי אש יצאה מבית אָון ותאכל שומרון ותבער בכל ערי ישראל, ולאור התבערה הזאת תראו, כי עונותיכם על עצמותיכם, ובם אתם נמקים. אכן, בא רקב בעצמיכם ואין דן דינכם למזור; הוציאו ממצרים רכב וסוס, חיל ועזוז, ויחדו כלם יכרעון, וכשלו עוזרי רהב ונפלו הבוטחים על מעוז פרעה, והכרית ה’ את סוסי מצרים והכה אותם בתמהון ואת רוכביהם בשגעון; ואת אחיכם בני יהודה יושיע, לא ברכב ובפרשים, כי רכב אלהים – רבותים אלפי שנאן, וביד מלאכיו יושיע עם נאמן עמו. ולכם ערוך מאתמול התער השכירה, ומלך אשור יַשיא מות עליכם, כי ה' אמר: אפרים לשמה יהיה ביום תוכחה. והיום ההוא לא ירחק חק, ורוח ה' עברה בכם ואינכם, וננערתם כארבה וכילק סָמָר, וידעתם כי יש אל קנא ונוקם על עלילותים, ושנת פקודתכם היא שנת שלומים לריב ציון, כי אוהב ה' שערי ציון, ואדירה ממנה יצא. דעו לכם, כי ה' אמר אז לשכון כבוד בארצנו, ואת דברו הקים, כי דרך כוכב מיהודה, ועל כסא דוד יושב צמח צדיק, מושל ביראת אלהים. הוא פתח דלתות היכל ה' ושעריו לא יסָגרו עוד. חזקיהו מלך בציון, וה' בהיכל קדשו: לכן רָנו לציון שמחה, זמרו למלכה, כי גאות יעשה בגאון ה' אלהיו ועשה משפט וצדקה בארץ, ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדו, והיה למו בן דוד ראש אחד ולא יחצו עוד לשתי ממלכות. לכן התחברו אליו כל זרע יעקב: זה יאמר, לאלהי ציון אני, וזה יכתוב ידו למלכה; התלכדו ולא תתפרדו עוד, והיה ישראל לגוי רב ועצום כימי קדם וכיום צאתו מארץ מצרים”.

ויהי כאשר כלה עוזיאל לדבר דברו, והנה המון העם מתחרשים ומתלחשים, אלה אמרו: “זך לקחו ונגידים ידבר”; אלה שואפים רוח כתנים ויאמרו: “מי זה מחשיך עצת זכרי במלין בלי דעת? אין זה כי אם צורר לאפרים, כי אש עצורה בעצמותיו ותהי על שפתיו כאש צרבת; הבה נשים מתג בשפתיו ולא יוסיף לפצות פה”.

ופשחור נגש אל עמרי ויאמר: “התפאר עלי, כי הכרתי את נואם הנאום הזה: הלא הוא היה הסוכן למרים”.

– האמנם כן הוא? – ענה עמרי, בשומו עינו עליו – הנה האיש הזה מיהודה יצא לחרף מערכות בית-אל ולהפשיט כבודנו מעלינו; אך רבים הם המחזיקים בו והנותנים לדבריו עוז ותעצומות.

זאת דבר עמרי, וילך ויגש אל הסוכן אשר על בית זכרי, ויאמר: “ומה תחשוב אתה על האיש הזה, אשר השליך שקוצים על אפרים?”

– חכה לי מעט – ענהו הסוכן – הלא עיניך הרואות, כי רבים נצמדו לו, ואם אבוא לתפשו, וקם שאון, וחָלק העם. אנכי זאת עשיתי: קדשתי עליו משחיתים, אשר יארבו לצעדיו, ומידם לא ימלט עוד. ואני הנני הולך אל זכרי אדוני, כי עת לעשות הלילה הזה, ולראש אשמורות יעלה ההרה, ולאור שחר יזבח על מזבח אמון, והיה כזה יום מחר חג לאפרים.

והסוכן מהר ללכת אל זכרי אדוניו ויבוא אל הארמון, ששם שרי אפרים נאספים, והנה כולם הלומי יין ויתגעשו ויתהוללו ויריעו, וזכרי איננו שם. ואחד משרתיו הגיד לו, כי אך יצוא יצא זכרי מזה לעלות אל הארמון, ששם שולמית עצורה. ויעל הסוכן שמה, ויבוא אל החדר, הנשען אל חדרי שולמית, ושבכה עשויה מקני ברזל בקיר, המבדיל בין החדר הזה ובין החדרים, אשר שולמית יושבת בם, והשבכה – מחצי מתני איש ומעלה.

ובחדר, אשר בא הסוכן אליו, חושך. לא כן בחדרי שולמית, כי שם נרות רבים מאירים, ובחדר, אשר היא עתה שם, מטה כבודה, זהב וארגמן רפידתה, ושולמית יושבת וסופקת כפיה, עיניה לנכחה יביטו, על פניה אימה חשכה ושפתיה כמו נאלמו; וצלה יושבת ממולה, והיא עצובת רוח; וקול מתרונן מיין ותרועת נוגנים עולה מארמון עליזים. זכרי טרם יעלה אל החדרים האלה, אך שולמית החרדה לרגעים, צופיה אל עבר הדלת, כי ממנה תפתח הרעה; רוחה נבקה בקרבה ועצמותיה רחפו. והנה רעש פעמי איש נשמע, בעלותו במעלות, ואחרי הרעש קול כגבור מתרונן מיין; ושולמית לאטה פניה בשתי ידיה. הדלת תסוב על צירה, והנה זכרי, לבוש מדי גבורים וחגור חרב על ירך, בא החדרה. ככפיר בוטח בטרפו, עמד ויתבונן בשולמית, אשר חבשה פניה בטמון לאות, כי צלמו תבזה. ויחר לזכרי מאד, ויגש אליה ויאמר: “השלום לך, יפתי? מדוע תסתירי פניך? הראיני את מראיך ואראה: האומנם ליפיך נאוה תהלה?”

ובראות זכרי, כי אין שולמית מתעוררת, הסיר ידיה מעל פניה, ויבט אל תארה ויאמר: “הוי גברים, אשר עינים להם ולא יראו! הן לי נתן ה' עינים לראות: עתה אראה, כי יפיפית שולמית מאד, הוספת חן ותפארת אל השמועה, אשר שמעתי. אך מודע, יפתי, פניך חמרמרו מבכי בין כל מחמדי עין וכל שכיות החמדה? אל-נא תשתוחחי ואל תהמי, אילת אהבים; שכחי עמך ובית אביך, אשר שכחוך ויתנקשו בנפשך על התימרך בכבוד אלקנה. הן יהושבע, אשת אלקנה, וקציעה בתה בקשו נפשך לספותה, נדחה קראו לך, כי הדיח אביך אותך ואת הורתך אל ירכתי לבנון להשבית זכרכן ממתים מחלד, וגם יהושבע וקציעה אמרו לעטות עליך בושה סלה, ובקראן לך לבוא ירושלימה, זממו לקחת נפשך. אך התעוררי, יפתי, כי עוד גואלך חי, אני זכרי, הגבור באפרים; הן נערץ אני בעמי ואל זרועי ייחלֲוִן בני אפרים וכל שבטי ישראל, כי אני תפארת עֻזָמו, ועיניך הלא ראו את כבודי. לכן עורי לקראת דודך, שבי בהיכלי תענוגי והתענגי על שכיות חמדתך, ואנכי אשמרך כאישון בת עין, אשמרך גם מלבי, הבוער באהבתך, ולא אעיר ולא אעורר את אהבתך, כי אם איחל לחסד נעוריך וקויתי, כי תשאי אלי נפשי ברוח נכון ובשמחת לב. לכן מנעי עיניך מדמעה ושתי מיין הרקח להצהיל פניך”.

בדברו זאת, נגש אל השלחן וימסוך כוס יין הרקח ויַגש אל שולמית. ותמאן העלמה לקחת הכוס מידו. ויאמר זכרי: “הגידי לי, צפירת תפארתי, מה אעשה לך לחדש רוח נכון בקרבך?”

ובדברו העביר ידו על עיניה היפות וימח דמעתה מעל עפעפיה.

ושולמית התחלחלה, נאנקה דום ותסב פניה ממנו, ועיניה יורדות כנחל דמעה. וזכרי עודנו סומך ידיו על חלקת צוארה ובשפתים דולקים הוא מדבר על לבה. ויאמר לה: “מה תשתוחחי, יפתי, ומה תהמי? למה תפחדי ולמה תרהי, תפארת משושי? הלא תפתחי שפתיך עמי, הלא תעני”.

– אנכי אפתחה שפתי עמך – ענתה שולמית, בהבליגה על המון לבה – אדברה דברי ואזניך תחרשנה ושפתיך תאלמנה. הן ראשית דברי היא: הסר מעלי ידיך, אשר שפכו דמי אבי והרבו חללי עמי; הלא את אבי הרגת בעברות אפך ועוד תשיב ידך על פרי בטנו להרגה בשפתים דולקים, כי כתנין תשים עלי משמר ותשחק בי כצפור. לבך כלב אריה ביער ואת קולך תתן כאיל תערוג על אפיקי מים. ואולם השמיעני קול שחל ודבר אלי באכזריות חמה, ואדעך בשם.

– אמנה, גבור ואיש דמים אני ביום קרב ומלחמה – ענה זכרי – ואולם דעי לך, כי יפיפית מאד, ומנוגה תפארתך גם לב שחל יהפך ללב בשר, ומרוב קסם עליך היה לבי בנשים, ותחת גערת עריץ תשמעי נחת ונעימות שפתים.

– ואם יפה אני בעיניך, – ענתה שולמית – אם נתן לך ה' עינים לראות, הלא נתן ה' לך גם לב לדעת, כי יועם זהב ברפש וטיט, ותפארתי תִמָאֵס בדמעות; כי אם עוד תעצרני פה במקום הנורא הזה וחשך משחור תארי, וחבצלת קטפת בבקר, תהיה כעלה נובל בידך לעת ערב, ורוח עריצים עברה בה ואיננה. ואם לא טפש כחֵלב לבך, יבואוני נא רחמיך וקרא לי דרור.

– מה נֵחַנת, ידידות נפשי! – ענה זכרי – ומה נמלצו אמרותיך, בדברך תחנונים! הבה ואשק שפתים נוטפות עסיס.

זאת דבר זכרי וישק לפיה ויאמר: “קומי, רעיתי יפתי, ולכי עמדי; קומי ואנכי אחזיק ידי בך, כי מרוב שיחך וכעשך רפו יצוריך. קומי, רעיתי, וראי אפריון עשיתי לך”.

ושולמית התנודדה ותתיפח, ותאמר: “אל אלהים! ראה-נא, כי שאפני אנוש, עַוָל לא ידע בושת. עשר פעמים הכלמתיו, והוא – ככלב שב אל קיאו. הה! אין חושך ואין צלמות להסתר מתגרת יד עריץ”.

ותפן שולמית אל זכרי ותאמר: “אל-נא, אביר לב, תמותתני לאט לאט בחלקות, השמיעני קול גערה ושאון כרעש מלחמה ביום הרג רב. הן את אבי הרגת בחרבך הקשה, ואותי הלא ידך תערוץ, גע בי ואינני. ואם ביד חזקה תאמר להתעמר בי, דע לך, כי היא לא תצלח, כי לא תקום פעמים צרה; גע אל עצמי ואל בשרי, וחיי לשאול הגיעו”.

והסוכן, אשר עמד בחדר האפל, שמע את חליפות כל הדברים האלה, גם ראה את פני זכרי ואת פני שולמית ופניו לא נראו. ולא יכול הסוכן להתאפק ויצא מחדרו, ויסוב וידפוק הדלת, אשר בא זכרי בה.

– מי זה בא הלום? – שאל זכרי.

– אני עבדך הסוכן – ענה קול מאחרי הדלת והמזוזה.

וינופף זכרי ידו לצלה ויאמר: “פתחי לסוכן”.

וצלה קמה ותפתח הדלת, והסוכן בא ויאמר אל זכרי: “כפר-נא לי, אדוני, ואדבר דבר באזניך. הן איש אחד בא מיהודה, אלידע שמו, הוא היה סוכן למרים, ויעל על הר מועדנו וישא מדברותיו על אפרים כאיש רוח ומתנבא, ויגד להמון העם, כי קרוב יום אידם, ומדבריו נמס לב השפנים בעם, נשברה רוחם; ואנכי קדשתי עליו משחיתים ומידם לא ימלט. ועתה הודיעני, אדוני, מה לעשות לו. האעשה אתו כלה? אם אאסרהו בכלא עם האסורים, המטים להרג?”

– אסיר יהיה על בור – ענה זכרי – אך מה יעשו לי טחי תפל, מעלי הגֵרה? ימלאו קדים בטנם, ואך הבל יפצה פיהם, כי אני אעלה ההרה ומקול רעמי יחָפזון; הן למו ניב שפתים, ולי זרוע עם גבורה. אך פה נשתה גבורתי מלשון רכה וענוגה, זאת שולמית, אשר הביאות אל ארמוני למרות עיני כבודי בזעם לשונה.

– שא-נא, אדוני – ענה הסוכן – הלא כאשר תוסיף לדבר אתה רכות, כן תוסיף היא לענותך עזות, כי כן הסכינה גם עמדי.

ויפן אל שולמית ויאמר: “עד אן תמללי אלה? הטרם תראי, כי אזני אדוני אטומות ועיניו פתוחות על חמדת תפארתך? הן חשקו כאיש מגן, ונפשו גחלים תלהט; לפניו כרעו ונפלו אדירי עם, ואַת אומרת להתיצב בפניו? לכן איעצך: עשי אתו ברכה, בטרם תצלח כאש חמתו”.

– ומה תעני? – שאל זכרי בחמה נסתרה.

– הסר מפני את העצב הנבזה הזה, את עבדך הסוכן – ענתה שולמית – והגדתי לך את לבי.

– צא לך מזה – קרא זכרי לסוכן.

ויצא הסוכן מן החדרים האלה ויבוא אל החדר הנשען להם. וזכרי אמר לשולמית: “עתה דברי ודעי, כי אם עוד תשיבי פני, אנכי לא כן אוחילה לפניך, כי אדיר אני בעמי ולא הסכנתי לראות איש או אשה ממרים עמדי”.

– לכן, – ענתה שולמית – לכן אגיד לך צרת נפשי: דע לך, כי כרתי ברית לבחירי, נשבעתי לדניאל בן עזריקם נגיד הבית להיות לו, וה' עד ביני ובינו; ואם אחלל בריתי ושבועת ה‘, אשר היתה בינותינו, וחטאתי לאלהים כל הימים, ואמתך ירֵאה את ה’ מאד. ועתה, אדוני, הלא את הורינו הרגת בחרבך הקשה; חמל-נא על נפשות צאצאיהם הדברים ואל תפרידם, וזכר-נא, כי יש אלהים שופטים בארץ.

– עתה נפתרה חידתך – ענה זכרי, בחרקו שן – הן דניאל הוא סמל הקנאה, המושל בכל משכיות לבבך. דעי לך, יפתי, כי מדבריך אלה עבר עלי רוח קנאה, ומקנאתי תרגז ארץ ויושבי בה, ואף כי בחירך, המחולל מפשעיו והאסור אתי על תתו דמי מלחמה בשלום. הלא צפוי הוא אלי חרב, ויום מחר יפר את הברית, אשר היתה בינך ובינו, כי אותה תכרית חרב נוקמת.

ושולמית ראתה, כי כלתה אליה הרעה, ולבה היה לאבן. ותפול לרגלי זכרי ותתן קולה בבכי, ויתכו כמים שאגותיה, ותאמר: “שא-נא, אדוני, לאמתך, ואל תשת חטאתי על דניאל; תפל-נא תחנתי לפניך ואל תשחיתהו, כי יש לו מטמונים בציון; חוסה-נא על נפשו, אם עוד תיקר נפשי בעיניך. ואם כלה ונחרצה מאתך להפרידנו, אל תמנע ממני את החסד האחרון: צו-נא ופתחו את האזיקים ואת הנחושתים מעל רגליו, ובא הלום אל חדר האפל, ואיש לא יהיה בכל החדרים האלה ולא ישמע, בדברי אתו; ואנכי אדבר על לבו להפר את בריתנו, אשר אחריתה להכרית נפשותינו, וכי חיים וחסד יעשה זכרי עמנו, אם נפר את הברית הזאת. ידעתי, כי דברי יהיה לו מר כמות, ובכל זאת יבחר בחיים והפר יפר את הברית ואת השבועה, והייתי נקיה מאָלתו, ובך, זכרי אדוני, לא יהיה חטא”.

– ראי, יפתי – ענה זכרי בשמחת לבו – גם לדבר הזה נשאתי פניך, לבלתי השחיתי את דניאל זעום נפשי, מאשר יקרת בעיני ואני אהבתיך. ודעי וראי-נא, כי חיי דניאל ברצונך, ושלומך וטובתך בלבבך כל הימים.

זאת דבר זכרי וישלח את צלה להביא אליו את הסוכן. צלה הלכה בפיק ברכים לקרא לסוכן, ותקרא לו. והיא הבינה את המבוכה, הקרובה לבוא, ותצא מחצר זכרי ותמהר להחיש מפלט לה בבית עזריהו, כי זאת היתה העצה, היעוצה לה. שם הגידה לעזריהו את דבר החרדה הזאת, ויפג לבו, וישא כפיו לה' ויתפלל בעד הנפשות, הלקוחות למות.

בעת ההיא בא הסוכן אל בית-הכלא ויפתח מוסרות דניאל ויפקד עליו שומרים חלוצי נשק, ויביאוהו אל החדר, הנשען אל חדר שולמית, וקיר מבדיל בינותם. השומרים נותרו מחוץ, וגם זכרי יצא מחדר שולמית והדלת סגר אחריו, ויצו את השומרים לשום משמר על הדלתות, והוא ירד אל היכל המשתה.

ויהי כראות דניאל את שולמית בעד השבכה, ויקרא בקול פחדים: “אהה, יונתי, שביה בת ציון! אויה לנפשי! הגם את נפלת בפח? הבעבותות אהבה נמשכת הלום, אם בידי רשע?”

– דניאל אורי וישעי! קראה שולמית בקול דממה דקה – הגם אתה, הילל בן שחר, בגיא צלמות? את קולך שמעתי מבית כלא ועצמותי רחפו, ויפתוני חנפי לב בפיהם, כי המון רוח הוא וכי הגיוני תוגה התעוני. אוי-נא לי, כי מגורתי באה, ושנינו נאחזים בפח. אני צפויה לחרפת נבל, ואתה צפוי אלי חרב, כי משפטך חרוץ להגירך על ידי חרב. ועל עת דברים להגיד לך איכה באתי הלום. הן נפשותינו בקרב צרה, ואין עוזר ואין מנוס, ובמהומה ובמבוכה עוד בינתי לא תסתתר, כי אצבע אלהים עוד תורני, וזכרי האכזרי נתן שאלתי ועל פי הביאוך הלום להפר את הברית, אשר כרתנו ביום שמחת גילנו, ולמען יתיר פיך את אגודתנו לנצח, ובזאת תפדה ממות נפשך ונקרא לך דרור. ואולם לא לבעבור שים נפשנו בחיים יעצתי כזאת, כי נבחר לי למות אתך מראות חיים מרים בלעדיך. ידעתי, כי כן רחש לבך. אך עוד לא אבדה תוחלתנו, ובשבתי במחשכים, הראני אל למושעות תקוה רחוקה ככוכב נוצץ מאופל ומחושך. עיני ראוה, ואקרא לאל גומר עלינו לתת אחרית טובה לפעלנו. עתה אגיד לך סודי: הן רעומה, בת נעות המרדות, שומרת עֶברה לאביה, וביד צלה שפחתה שלחה לי חרב אלקנה אבי, חרב גאותו, הנתונה לו מאת יותם מלכו; ואם בעל נפש אתה, והניפות אותה על חלל רשע, אשר נפלו לפניו הורינו חללים.

ובדברה זאת, הוציאה את החרב מתחת המצע, הפרוש על מטתה, ותַּגש אותה אל הקיר ותשם אותה נגד פני דניאל, אשר העביר ידו בעד השבכה ויקחנה ויאמר: “שולמית, ידידות נפשי ורוח אפי! הן רִותה בשמים חרבך זאת, ואל זועם רשע אנה אותה לידך. האח! רוח ה' לבשה אותי וגם רוח עצה נוססה בי למלט נפשותינו. כשוב זכרי הלום ואמרתי לו:,דבר סתר לי אליך, אדוני, וסוד צפון אגלה לך, ונתתי לך אות אמת להראותך אמונתי‘. וכבוא אלי זכרי לשמוע מה בפי, וראיתי ובחנתי דרכי: אם אמצא ידי אמונה, והכיתיו בחרבי, ואם יבוא מורך בלבבי, ושמתי חרבי נגד פניו ואמרתי לו:,זאת נתנה רעומה בתך ביד שולמית להביאה בלבך, ועתה ראה אמונתנו ואל תפרידנו עוד’. – עוד מעט ישים ה' לנו אות לשבט או לחסד”.

עודנו מדבר והנה קול זכרי נשמע, בעלותו ובדברו אל הסוכן לאמר: “הָרֵק אוצרות היין ותן לקרואים; היה אתה לי לפה מול שרי אפרים והגידה למו, כי עוד מעט לראש האשמורה השלישית ואני שב אליהם. ליל שמורים יהיה לנו הלילה הזה, ובטרם השחר עלה נעלה ברגש אל הר מועדנו, וחג יהיה לנו יום מחר”.

כן דבר זכרי לאשר על ביתו ויכונן צעדיו אל חדרי משכיתו, ומרעש פעמיו רחפו עצמות דניאל ולבו סחרחר, אך התאזר עוז וישם את החרב השלופה מתחת למדיו. וזכרי פתח את דלת חדרי שולמית,והיא אמרה לו: “אנכי בצעתי אמרתי, ועתה הגדל-נא, אדוני, חסדך האחרון וסורה אל חדר דניאל, כי דברו נחוץ וסודו יגלה לך, סוד כמוס עמו, להראותך מה רבה אמונתו”.

– הבה אראה – ענה זכרי.

ויבוא אל החדר, אשר דניאל שם, ויאמר: “גלה לי סודך, למען אראה אמונתך”.

ודניאל הוציא את החרב השלופה מתחת למדיו, והנה זרועו מושלה לו, ובעים רוחו הניפה על זכרי וישבור זרוע ימינו. וינהם זכרי ככפיר ויקרא: “הוי מרד וקשר!”

ודניאל אמר: “את נדרי שלמתי, והנני מסגי חיָתי לממיתים”.

והשומרים, חלוצי הנשק, חרדו לבוא החדרה, והנה דם גבורם שוטף על מדיו וזרועו מִקָנָה נשברה, ומעצמת מכאוביו נאלם דומיה מספר רגעים, וינהם ויחרוק שן. והשומרים נבהלו ויתמהו איש אל רעהו, ואחר מהם חרד לצאת ולקרא לסוכן, וזכרי דבר אליו בחלחלה לאמר: “רק אל תוציא דבה באזני הקרואים”. ויפן אל דניאל ויאמר: “ארור תהיה מכל אדם אשר על פני האדמה, וארורה אהובתך בעבורך”.

והסוכן חרד לבוא, ובראותו את אדוניו, כי ברעה הוא, ויפן אל דניאל ויאמר: “הוי ראש כלב, מה זאת עשית?! הזה גמולך לאדוני חלף החיים והחסד, אשר אמר לעשות עמך? הוי תולעת ולא איש! הלא תרמסך רגלי”.

ויפן אל זכרי ויאמר: “צוה-נא, אדוני, והסירותי ראשו מעליו ונתתיו אל אהובתו לשחק בו”.

– לא – ענה זכרי, בחרקו שן – לא פעם אחת אעשה אתו כלה; אנכי חשכתיו ליום צרה, לאֶרך אפי אקחהו, אשימהו במגרה ובחרוצי הברזל, אפליא את מכאוביו, ונשפטתי עמו באכזריות חמה, ועיני אהובתו תראינה, ועל צוחתם ישומו שמים. ואתה, הסוכן, שלח אחד הנערים וקרא לי רופא לחבש את זרועי, כי עצמו עלי מכאובי; רק אל ידע איש מבוכת נפשי.

הסוכן שלח את אחד הנערים חלוצי הנשק לבצע דבר אדוניו ויאמר אל דניאל: “גדולות הכינות לך, נקלה!”

– ומי נקלה כרעומה נעות הלב, בת איש חרמי? – ענה דניאל – הלא מידה לי החרב הזאת, ואנקמה נקמת אבי מאיש חרמי; הלא חפצה השלמתי.

– איה הכפירה, בת הלביאה – שאג זכרי כלביא – סחבוה הלום! ואיה צלה? הגם היא קשרה עלי? הוי, אנקמה מצרי! אך מה קול שאון באזני, קול צוחה מראש הרים?

– קול הידד הוא – ענה הסוכן – קול עליזים נשמע מהד הרים.

– לא – ענה זכרי – קול מהומה הוא ולא הד הרים.

עודנו מדבר, והנה אחד מעבדיו בא בקוצר רוח ואדמה על ראשו, ויאמר: “קשרה עליך, אדוני, רעומה קשר, וטבח גדול בהר, ואש אחזה בארבע פנות ההיכל, ששם הקרואים, להרבות המהומה”.

– ואיה הכפירה? – שאג זכרי, בחרקו שן.

עודנו נוהם, והנה קול יללת רעומה נשמעה מעבר הגן, ואִבחת חרב נראה לנגה הירח – ותרב המהומה והמבוכה בארמון זכרי, הנדהם והנאלם דומיה.

יט

ועזריהו, אשר ראה מראש את המהומה, אשר הכין זכרי בעלילותיו, הפקיד אנשים על יהושבע בתו להשיבה ירושלימה. בשלשה עשר לחדש זיו עברה יהושבע על פני מלון המצודה והמצפה, ששם נשגבה עם מרים רעותה ועם קציעה בתה ביום קרב, בהלחם חיל פקח בן רמליהו וצבאות רצין על יהודה. זכרון הצרות הראשונות קרא לאבל ולבכי, על כן שלחה אחד אנשיה להוציא את אליצור שומר המצודה מן הבית. ואליצור יצא וראה את אשת המשנה ויאמר: “ברוכה אַת, גברת ציון, בבואך; אלהים הביאך הלום לשמחת לב קציעה בתך ולשמחת מרים רעותך הכבודה, היושבות פה ומחכות לך ולכל מחמדי נפשן. לכן אלכה ואגידה למו את בואך שלום”.

זאת דבר וירץ הביתה, והנה מרים וקציעה יוצאות לקראת יהושבע בקול קורא: האח, ראתה עיננו! וכרגע נפלה אשה על צוארי רעותה, וקולן נשמע בבכי ובתחנונים: האח, אמי! האח, בתי! האח, רעותי! וכעבור המון בכיתן, שאלה מרים את יהושבע: “הראו עיניך את מחמדי נפשי: את עוזיאל אישי, הוא אלידע מקוראך, ואת אליפלט בני, אשר הלך בדרך צדקה להשיב נקם לצוררינו ולהוציא אסירים בכושרות, כאשר נדר לה' ביום צרתו? אך נפשי עגמה לו ונפש קציעה בתך מתנודדת. הלא עתה, רעותי, תברכי את אשר תברך בתך, כי נפשה נשואה מאז לבני, אשר באה לו העת להגָלות. לכן הגידי-נא לנו את אשר ידעת על דבר אישי ועל אודות אליפלט, אשר נסתם מהם כל חזון”.

ויהושבע התאנחה ותאמר: “מה נפלאו דרכי אֵל, גדול העצה ורב העליליה! כי הרים את אשר השפלתי וישפל את אשר רוממתי לפנים, לבשתי ולכלמתי; כי מי שפל כזכרי, אשר העליתי למרום שיאו, ומי רם כאישך, הוא אלידע מקוראי, אשר תהלותיו הגדתי לך בספר, ומי נחמד ונעים כאליפלט בר בטנך? הן הליכות עוזיאל אישך נודעו בכל שערי אפרים וביתר שבטי ישראל, אשר שמעו תוכחתו וריבות שפתיו; הן דבריו רשפי קשת ואמרותיו להבות אש. שאלי את נתן, ההולך בין אנשי, ויגיד לך. אך מה אעשה לך, רעותי, וגם ממני לא תמצאי חזון, כי אבי חש עתידות לו בראותו, כי רבה המהומה בעיר שומרון, על כן הפקיד עלי אנשים לשלחני ולהשיבני אל נוה שאנן; ואחרית עוזיאל ואליפלט, הנאהבים והנעימים, טרם אדע. כל הדרך לא שקט לבי, ועיני הביטו תמיד אחרי, אולי עובר אורח שב משומרון, ואשאלהו ויגיד לי דבר, אך למגנת לבי אין עובר ושב עד כה”.

ונתן נגש ויאמר: “הלא כמעט יצא השמש, ועוד היום גדול, הן היום הזה יהיה לנו יום בשורה”.

– אמן, כן יאמר ה' – ענתה מרים, וקציעה היפה הביטה אל נתן ברוח חן ובתחנונים ותאמר: “מי יתן יבואו דבריך וברכתיך”.

ואיש אחד מסכן עומד ומתבונן במרים, והוא חרד לגשת. ומרים התבוננה בו ותאמר: “גשה הלום, איש מסכן, ולמה תעמוד מרחוק? הכרת פניך הדלים ענתה בך, כי נפשך חסרה כל טוב, ואם מבקש אתה עזרה, הגידה חפצך ואצלתי לך ברכה”.

– אנכי אגיד חפצי לנתן – ענה המסכן – והוא יהיה המליץ ביני ובינך, גברת כבודה.

– טוב הדבר – ענתה מרים, בהניפה ידה לנתן לשמוע מה בפיו.

ונתן אמר: “הנני לעלות על המצפה לראות עובר ושב מאפרים”.

– אעלה-נא עמך גם אני – ענה המסכן.

ואליצור נתן את מפתח שערי המצודה אל נתן, ויפתח שערים ויבוא בם, והמסכן בא אחריו. ויעלו יחדו על ראש המצודה. משם השקיף המסכן על ציון, הנראה מרחוק, ויתאנח ויאמר: “זאת היא עיר מכורתי, מזכרת משובתי וחטאת נעורי”.

– הגם אביוני אדם יחטאו? – קרא נתן – הן לא נאוה דבר פשע לעשירי עם ואף כי לאיש מסכן כמוך, אשר כל חלק ונחלה אין לו בתוך אחיו, רק ה' הוא נחלתו ותקותו. ועתה הודיעני פשעך וחטאתך עם חפצך יחד, רק אל תאריך לשון, כי לא נאוה למסכן שפת יתר, ודברי עונות הלא תגיד, בהתעטף עליך נפשך לפני ה'.

– לא מסכן אנכי, – ענה האיש – כי אם בן נכבדי עם; ממרום עם הארץ מוצאי, ואף כי על מרומי שדה לא התרוממתי בימי נעורי, בכל זאת רם לבי בגבורתי לשתות יין בסוד בחורים, ובהתהלך יותם מלכנו תמים לפני ה‘, אנכי הלכתי אז עם מתי שוא ונעלמים, שונאי ציון ומלכה. הלכתי שובב בדרך לבי, שובבתי משובה נצחת; שובביה שמי, וכשמי כן הייתי שובב, למרות עיני אב זקן, אשר כִהה בי ויוכיחני, ואנכי לא הפלתי ממעללי. אבי ישב על נחלתו בלכיש, ולו נתן ה’ עושר ונכסים ובן יחיד לתוגתו ולחַבּוּרתו. אבי היה זקן ונשוא פנים, ירא ה' ועושה צדקה בכל עת, ויוכיחני ויאמר: “ירא, בני את ה‘, וזכר-נא, כי לא לעולם חוסן, ועושר לא שמור לדור ודור; עבוד אדמתך ושית לבך לעדרים, כי באלה צוה ה’ את הברכה”. ואנכי פרעתי עצתו בשאט נפש, הפלתי אור פניו, אמרתי אני בלבי: הן טעם זקנים טעמו, וכל עונג ושעשועי בני הנעורים תתעב נפשו! ואנכי באחת החזקתי וישיאני זדון לבי לבקש עונג ושעשועים בציון, עיר רבתי עם. ויהי כעבור מועד חג המצות, ויקרא לי אבי לשוב מירושלים קרית מועדנו, ואנכי מאנתי לשוב, הגדתי לו, כי אהבתי לשמוע תורה מפי כהן וחזון מנביא; וישמח אבי בצדקתי ויתן לי צרור כסף למחיתי ולמעשה הצדקה, ואנכי גנבתי את לב אבי התמים, נתתי הכסף בכל אשר תאוה נפשי – ביין, בשכר ובכל מחמדי עין – ואתחבר אל תעלולים, בנים שובבים, ואנכי מצאתי שעשועים לנפשי. ויספרו לי על דברת מרים בת שמיר, העלמה רבת החן ורבת האוצרות, וירוממו תפארתה על שפתיהם. ותתאו נפשי לראותה; אך בהיות כבודה פנימה בקרב היכליה, יעצוני חברי לשמור עקביה, בעלותה אל הר בית ה' מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו, וכעצתם עשיתי.

– הס! – קרא נתן בנשאו עיניו מרחוק – הן אבק עולה אני רואה מרחוק, אבק רגלי רצים, אשר יכסה מעיני סוסים ורוכביהם. האח, הנה המחזה הולך ונגלה לרגעים! הרואה אתה, שובביה?

– כן חַיָתי באור תראה – ענה שובביה – הלא המראה נגלה ואין סתר עוד: שם שלושה רוכבים, וסוסיהם יגמאו ארץ בשטף מרוצתם.

– עתה אראה – ענה נתן, במחאו כף – ועתה ארדה-נא ואבשרה את הנפשות המחכות, כי רצים באים. עוד מעט אשובה הלום.

זאת דבר נתן, וימהר וירד ויבוא אל המלון ויגד לנשים, כי רצים באים. ומרים, יהושבע וקציעה קמו, ולבן פחד ורחב. עוד הן עומדות בכליון עינים, והנה הרצים באים אל המלון. ויאמר האחד: “תתבשרנה-נא הנשים הכבודות, כי עוזיאל, אליפלט, דניאל, שולמית ועדה, גם עזריהו נשיא אפרים ומנוח חתנו וחנה אשתו עם צפניה בנו, עם כל הכבודה הנלוה להם, נכונים לבוא הלום שלום לעת הצהרים. הן הגברים מתנהלים לאטם לרגלי הנשים, על כן שלח אותנו אלוף עוזיאל בסוסים לקדם פניכן, נשים כבודות, ולהשקיט לבבכן; גם עוד זאת אגיד לכן, כי פה ינוחו האורחים הנכבדים ופה יאכלו בצהרים, ומחר בטרם בקר יעלו אתכן יחד ירושלימה, ושמה נרוץ מזה להביא למו הלום מחלצות ובגדי חמודות, כי מלבושיהם נגואלו בדם צורריהם. ויתר הדברים יגידו הם לכן אחרי בואם הלום”.

– האח! – קראו הנשים יחד, במחאן כף בהמון עליצותן. ומרים אמרה על אליצור: “מהר-נא וטבוח טבח והכן מעדנים ומטעמים לאורחים מחמדי נפשותינו: הכינה חמש צאן עשויות, עגלי מרבק, רקיקי מצות משוחים בשמן, גם כל מעשה מרחשת על מחבת עם צפיחת בדבש; ויתר הדברים שאל את הרקחות ואת הטבחות אשר אתי והגידו לך את כל אשר תעשה, כי התכונה רבה, ורוחי מלאה גיל, ולא אוכל לכונן את כל הדברים, הדרושים לחפץ הזה”.

– התפארי, גברתי, עלי – ענה אליצור – הנני להכין ביד נערי גם כל אשר לא זכרת, כי יש אתי גם דגים, גם יין ושכר לגברים, ועסיס לנשים ולעלמות הענוגות.

זאת דבר אליצור וילך לבצע דברו בעוד הנשים שמחות וצוהלות. ונתן עלה על ראש המצפה לחכות שם עד בוא עת הצהרים, למען יבשר את הנשים כבוא האורחים הלום. ולשובביה הגיד את דבר בואם ויאמר לו: “עתה ספר לי את תעתועי נעוריך והגידה לי, מה חפצך?”

ושובביה התאנח, ויוסף לדבר ויאמר: "רוחי היה מלא מכל אשר ספרו לי על אדות מרים, על כן שמרתי עקביה ויהי למועד הזה, בחדש זיו ביום השבת, ומרים עולה אל הר בית ה' להשתחוות ומינקתה עמה, ואחד מאחוזת מרעי הראני אותה ויאמר:,זאת היא מרים היפה-פיה, אשר אין קצה לאוצרותיה, ועל פי מצות אמה יעודה היא לבן אלוף ביהודה, ואשרי בן האלוף, אשר תבחר מרים ותקָרב‘. ואנכי הבטתי אל עבר פניה, ועיניה הרהיבוני. אמרתי אל רעי:,לי העלמה הזאת, ויעבור עלי מה’. ואנכי לא שמתי לבי לחקר חפצה, כי אם דרשתי איש אוהב יין ויודע כל תעלומה בעיר, ושמו פשחור. ויאמר לי:,העלמה אוהבת ציון ושמיר אביה מכבד בית-אל, ועוד חזון למועד, ושם תמצאנו, ואם פי נתניה כהן בית-אל יגיד תהלתך לשמיר, ומצאת חן בעיניו, אז תלך לבטח וידעת, כי לך מרים‘. זאת שמעתי ותהי עצתי לעלות בית-אל, ולמען מצוא כסף לי גנבתי את לב אבי, הגדתי לו את אשר שמעו אזני, כי מתן בסתר הוא מעשה הצדקה, אשר אהב ה’, וכי נודעו לי יראי ה' וחושבי שמו, אשר כל חלק ונחלה אין להם, וידבני לבי לתמכם. וישמח אבי, בשמעו נדבת רוחי, ויתן לי כסף הרבה כאשר שאלתי ממנו, ואנכי עליתי בית-אל ואקדם את פני ראש הכהנים במנחה; הגדתי לו כי אוהב אני בית-אל ממקדש ירושלים, וכי אדבר על לב בני אלופי יהודה, וישיבו רגלם מירושלים לעלות בית-אל. הגדתי לו, כי חפץ אני לקחת את מרים בת שמיר, היושב בציון, וכי רק על פיו יקום הדבר הזה, ואם ישלים חפצי, והרימותי שלישית הונה לבית-אל. והכהן שמע נדבת פי ויאמר לי:,הסתירה חפץ לבבך גם משמיר, ואנכי אצוה עליך את עמרי, אחד מחבר כהנינו, והוא ישים דבריו בפי עוזיאל, אשר יסתופף בבית שמיר, והוא יבצע אמרתי לטובתך, – רק הסתר דבר‘. ואנכי נודעתי אל עמרי הנוכל, המתקתי עמו סוד, תמכתי ידיו בשוחד, ויתן תקוה בלבי להשלים חפצי בשובה ונחת, וישלחני ירושלימה. שם ראיתי את עוזיאל, והנה הוא תאוה לעינים, ויהיה כקוץ מונד בעיני וכנגע נראה לי בבית שמיר. דרשתי בפשחור, אשר היה לי כתרפים, ויאמר לי:,אל יפול לבך על עוזיאל ועל חמדת תארו, כי בן חשוכים הוא ובל שורש בארץ גזעו, ואולם ממקום אחר תקותך נכרתה ותוחלתך נכזבה ממרים, כי יתאו בן המלך יפיה, ושמיר אביה יעדה לזכרי גבור אפרים, אשר לקח את קטורה פלגשו. לכן שית ידך עם עוזיאל, למען יסיר את לב מרים מזכרי, ואז תפול לך חבל בנעימים על פי כהן בית-אל’. ואנכי שמעתי לעצת פשחור, ויהי דברי אל עוזיאל לאמר:,אם תפול לי מרים חבל בנעימים על פיך, ורוממתי קרנך'. עם עוזיאל נועצתי ושנאת חמס שנאתיו על יפיו ותפארתו, כי היה אדמוני ויפה עינים. על כן נועצתי עם פשחור להבאיש ריח מרים בעיני אחז בן המלך ולעולל בעפר קרנה, למען ישפוך הוא עליה בוז. ואבצע את הדבר הזה על פי פשחור, אשר הלשין את מרים בסתר אל בן המלך, טפל עליה שקר, באמרו, כי נתנה מרים דודיה לבן חשוכים – לעוזיאל, הזורע זרע כחש ומרי בלבות הצעירים.

ויהי היום ואנכי השכמתי אל בית היין למצוא את פשחור ולשמוע דבר מה יגיד לי, ומי תכן את רוחי, באמרו אלי:,צו, אדוני, להנתן יין למרי נפש, כי מי האמין לשמועתי, אשר יהיה עוזיאל כגבר מצליח ומאושר במרים, אשר נפלה לו חבל בנעימים על פי מצות המלך יותם; שמיר נבאש בו ועצור הוא במעונו, אשר היה לו בית-כלא‘. בשמעי זאת, פג לבי ומעי רותחו, שתיתי על מר נפשי, ויבגוד בי יין ויכחֵש בי תירוש. קמתי ואלך ברחובות ציון, עברתי על פני משכן עוזיאל, הבנוי על גפי מרומי קרת, נשאתי עיני ואראה בעד החלון, והנה מרים משחקת לפני עוזיאל. ותבער כאש קנאתי ועשנה עלה באפי, לבי היה כסיר נפוח וכסָלי מלאו נקלה, שם עוזיאל היה לי לניצוץ, ואנכי הייתי לו לנעורת, ויצר לי להתחלות. אז שבתי אל בית אבי הזקן, ואילל משבר רוח, הגדתי לו צרות לבבי, וכמו זר נחשבו לו; על ען הניע עלי במו ראשו בראותו, כי פרוע אני, ואנכי בכיתי, בלו עצמי, וכאשר קצרה נפשי בבית אבי, התאמצתי לעלות עוד ירושלימה. ואבי עצרני וידבר על לבי ויאמר:, הכבד ושב בביתך, ולמה תעלה ירושלימה להיות משוגע ממראה עיניך? הלא קנאתך תשלח רזון בעצמותיך, גם תמיתך’. ואנכי אמרתי נואש, כי ירושלימה אעלה, ולמרות עיני אבי עליתי ירושלימה, שם ראיתי שלות עוזיאל, וקנאתי אכלתני כתולעת; אמרתי: אנקמה מאויבי, אשר גנב לבבי, אך ראיתי, כי כל כלי יוצר עליו לא יצלח כל הימים אשר המלך יותם חי, ויום נקם היה בלבי כמחבֵא רוח. חרשתי רעה על עוזיאל, אך החרשתי, אמרתי: יבוא יומו; כן פנו ימי הטובים בעברתי.

והמלך יותם חלה את חליו, ומר בכו ישרי לב ויעלו על הר הקודש להתפלל בעדו ולחַלות את פני ה' לשלוח לו עזרתו מקודש. ואנכי אמרתי: האח! הן קרוב לבוא עתו, ולעוזיאל קרוב יום אידו, ויהי ביום מות המלך יותם, ואנכי שכרתי עליו עדי שקר, ויבואו ויגידו לאחז, כי קלל אותו עוזיאל קללה נמרצת; אך גם בעלילה הזאת לא יכלתיו, כי ברח עוזיאל, נמלט כצבי מיד. שמעתי, כי ברח ארצה מואב, וארדוף אחריו, אך תחת השיגהו נפלתי ביד מואבים, אשר הסגירוני לאדומים. הה! נסגרתי ביד אדונים קשה, אשר עבדו בי בפרך. עשר שנים הייתי חוטב עצים ושואב מים, התודיתי את עונותי הראשונים ולבי נהפך בקרבי. וכאשר תם כחי, מכרוני אדוני ליושב עיר בצרה, וישימני לרועה צאנו. אהבתי שם נערה אדומית ושמה בשמת, בת אחד שרי בצרה; הגדתי לה, כי לי עושר ונכסים בארץ יהודה, והנערה נטתה אחרי. דברתי על לבה לברוח עמי אל ארצי, המתקתי עמה סוד לקחת לנו סוסים קלים מאורוות הסוסים אשר לאביה ולרכוב עליהם לראש אשמורות. יעצנו גם עשינו, ולראש אשמורות רכבנו יחד על סוסינו, ולבי פחד ורחב. וכאשר התרחקנו כברת ארץ מבצרה, נשאתי ידי לה' להודות לו על חסדו, אשר עשה עמדי, והנה שפעת סוסים דוהרים מאחרינו. הקשבנו קשב, ותכסנו פלצות, ורחמי נכמרו על בשמת הטובה, אשר הלכה אחרי באהבתה ובחמלתה, ובמבוכתנו נטינו מני ארח, גם נסתרנו בצל סלע כבד, והרוכבים עברו הלאה. ואנחנו אמרנו: נמלטנו, אך סוסינו צהלו בקול נַחרם. הרוכבים שמעו וישובו על עקב ויתפשונו ויבואונו לבצרה; וישליכני אבי בשמת אל בור שאון. שם נלוה אלי אליפלט בן עוזיאל באחרית הימים כאח לצרה, ומרים הכבודה שלחה פדות לבנה על ידי מגדיאל. ומי קרא לי דרור? אל עושה פלא! הלא הוא אליפלט, אשר רדפתי את הוריו בחמה שפוכה!

ואחרי שמעך כל אלה, אשחרך, נתן הישר באדם, להיות לי למליץ מול עוזיאל ומרים, ונשאו פשעי, כי רבת שבעה לה נפשי".

ונתן השתומם על כל משמע אזניו, אך עוד מלתו על לשונו לענות את שובביה דבר ולנחמו, ושובביה נשא עיניו וירא והנה שפעת גמלים ופרדים באים. וימהר וירד ויבשר את מרים ואת יהושבע ואת קציעה, כי שפעת גמלים ראה מרחוק.

ולב הנשים העדינות פחד ורחב, ומרים אמרה אל המסכן: “אנכי לא אשכח לנצח את גמולך, אשר גמלתני, וכל חפצך אשלים, כי החיתני”.

עודה מדברת ונתן נגש ויאמר: “הנה כל הכבודה הולכת וקרֵבה”.

ומרים אמרה אל המסכן: “הלא ירושלים תעלה וסרת אל חצרותי והכרתיך שם לטובה, כי שמחתני בבשורתך”.

ושובביה הניף ידו אל נתן, ויגש אליו. ויאמר שובביה: “הנני הולך מזה ועוד אראך, כי לא עת דברים היא על אדותי בעת ששון וגיל”.

כמעט הרחיק שובביה ללכת, והנה עוזיאל יורד מעל פרדו. ויגש אל מרים ויפול על צוארה וישא קולו ויבך, ומרים בכתה על צואריו; ואחרי כן נשק למרים ויאמר: “עתה אשקך נגד השמש ולא אירא רע”. ויפן אל יהושבע ויאמר: “השלום לך, גברת כבודה? ומי מלל לך בלבנון, כי אלידע מקוראך הוא עוזיאל מיודעך לפנים?”

– הוא עוזיאל – ענתה יהושבע בדמעה על לחיה – הוא עוזיאל, אשר אבוש לשאת אליו ראשי.

– אין זכרון לראשונים – ענה עוזיאל ברוח חן – ואת פניך, גברת כבודה, אחלה לכפר ראשית חטאתי, בהיותי בימי נעורי פרא אדם, ובבואי אל גן אביך, דברתי אליך דברים כמתלהמים. ואַת החרשת ולא ענית דבר. אך נחשוך דברינו אלה. הנה אליפלט בני ידאה כנשר אל בתך זאת, הנצבת עמנו בזה; הן ברכתיה בלבי, גם ברוכה תהיה לה', השופך עליה רוח חן.

זאת דבר, ועיני קציעה אורו ולחייה אדמו כשושנים. והנה אליפלט יורד מעל סוסו, ועוזיאל החזיק בידו ויגישהו אל אמו ויאמר: “חבקי עתה את בנך גבור החיל!”

ומרים חבקתהו בשתי זרועותיה ותשקהו ותאמר: “מה נעמת לי, בני יקירי!”

עוד מרים מחבקת את בנה, ועוזיאל אמר אל קציעה: “אל ירע, בתי, בעיניך על בחירך, כי יקדם את פני הורתו בפעם הזאת; הלא עוד מעט ועזב אליפלט את הוריו לדבקה בך”.

ככלות אליפלט לחבק ולנשק לאמו, ויפן אל קציעה ויפול על צוארה ויאמר: “ואת, צפירת תפארתי, עליך נשאתי מכאובים רבים כמספר הימים, אשר מנעה הורתך אור פניך ממני. ומה נעמת לי היום, כי תחבקך ימיני ופני לא יחורו, אשקך שפתים והורינו יראו וישמחו! הן ששון נפשך יאיר מעיניך היפות אל עבר פני. אכן, אישון עינך יופיע על כל ימי חלדי, ונפשי תברך תמיד את יוצרך, אשר שפך עליך חן, ואת הורתך, אשר ילדתך לחמדת ימי חיי”.

– האח, אורי וישעי! – קראה קציעה, החבוקה בזרועות בחירה – הלא מעוזי היית ביום קרב ומלחמה, משוש לבי, בשובך מארץ מרחקים, אך תעלומות כהרי נשף התרוממו ויפרידו ביני ובינך ביום מבוכה, ויהי לי זכרך מקור דמעה. האח! עתה הנך לי מקור חיים, כי השיב לי ה' את ששון ישעי ורוח אפי, ואני תמוכה בזרועותיך, תומיך גורלי.

– ראי-נא את בנך הרך והיחיד – אמר עוזיאל אל מרים ויצחק – הן רכו דבריו משמן, בהתעלסו באהבים, ומה קשה עברתו, בהכריעו רהבים. אך ספר-נא, בני, להורתך ולידידות נפשך את אשר התעללת באפרים, תשמענה ואהבוך מישרים.

עוד עוזיאל מדבר, והנה עזריהו, מנוח וחנה אשתו, גם צפניה ועדה ואחריהם דניאל ושולמית נגשים, ויקראו לשלום איש לרעהו ואשה לרעותה, ותשמח מרים בעָדה אחותה. ושולמית לבושה בגדי בוץ לבן וקשורה שני, עפעפיה כעפעפי שחר הזהירו חן ונעימות. ודניאל אחז ביד ימינה ויציגנה לפני קציעה ויאמר: “זאת היא שולמית אחותך, בת אלקנה אביך! אותה בחרתי לי, הנה היא כחבצלת מתנוססת נגד פניך, עדינה, וקרבת אחותה תחפוץ”.

וקציעה הביטה אל שולמית ברוח חן ובתחנונים, ורחמיה נכמרו עליה ותבך על צוארה, ושולמית בכתה על צוארה. ובבכי תחנוניהן קראו: הוי אבינו והוי הודו! וכל הנצבים שם בכו גם הם. ואחרי כן מחתה קציעה דמעה מעל לחייה, וגם שולמית נתנה פוגת לה. ותאמר קציעה: “מה נעמת לי, אחותי, הנאוה והמעונגה! כאילת אהבים דמיתיך וכן ראוך עיני. לכן בין מחמדי נפשי אשיתך, ורוית ונהרת במרומי ציון. הן נחלתך שפרה עליך, נחלת צבי, עם היכלי עונג בירושלים ושדות וכרמים בשרון: מתנת המלך החדש חזקיהו היא ליורשי אלקנה ועזריקם, שרי המלוכה, הנאהבים והנעימים בחייהם וגם במותם לא נפרדו, כי שפכו דמים כמים, הערו למות נפשם, בהלחמם לבית דוד. יהי זכרם לברכה ונראה פעלם והדרם על צאצאיהם. לכן ברוכה אַת, אחותי, ויהי נועם ה' עליך”.

ויהושבע אחזה ביד קציעה ותַּגש אותה אל עזריהו אביה, המדבר עם אליפלט בעת ההיא, ותאמר: “ברך-נא, אבי, את בתי ואת אליפלט בחירה”.

ועזריהו שת ידיו על שניהם ויאמר: “ברוכים אתם, בני, לה' המרחם ציון והמשמח נפשות נוגות; ברוכים אתם לאל, היוצר יחד לבכם. ומה רב טובו, אשר צפן לכם! שאננים תהיו מפחד, ועיניכם תראינה פרי אהבתכם, כנטעי נעמנים, שתולים בקרב היכליכם, ועיני יהושבע בתי תראינה אתכם שבעי שמחות את פני ה', כי באורו נראה אור וחיים”.

וכאשר כלה הזקן לברכם וישק להם חליפות ויאמר: “לכו, בנים, שיחו ברוב טובכם”.

ואליפלט אחז ביד ימין קציעה ויקרא גם להוריו וליהושבע ולדניאל ולשולמית, וגם מנוח, חנה, צפניה ועדה נלוו אליהם, ועזריהו הזקן בראשם, וישבו תחת ברוש רענן ויען אליפלט ויאמר:

“שמעו, מחמדי נפשי, ואספרה לכם בעת רצון את אשר התעללתי בצוררינו. לא בחיל ולא בכח הכרעתים, כי-אם בשפתים דולקים ובמועצות ודעת, כי טובה חכמה מכלי קרב. בהלחם מלכי הברית על יהודה, שביתי שבי את רעומה בת זכרי, ותשא עיניה אלי ואהבתה לא כחדה ממני, ובהשיבי לה אמרות נעימות, מצאה ידי לקרא דרור לקציעה חמדתי. ונפשה כלתה ליום שובי אליה, אך היום ההוא הרחיק חוק; ותוחלתה לא נכזבה ממני, כי אמצתיה ביד עמרי, ובנפלי ביד אדום ותשלח אנשים לפדות אותי. אך פדות שלחה לי אמי על ידי מגדיאל, אשר גלה לי מולדתי, ועל כנפי נשרים דאיתי אל הורתי ואל קציעה אהובתי, ולבי שמח בכבודי החדש עמדי, ולרגעים אמרתי לנפשי: לא עתה פניך יחורו, בהביטך אל פני קציעה משאת נפשך. אך בששון לבי התערב עצב, בזכרי את הרעה, אשר הדחתי על אבי, אשר הפרדתיו מהורתי ואבריחהו; ובפי נדרתי נדר לבלתי ראות ציון עד מצאי את אבי ועד השיבי אותו אל נוהו. הלא ידעתן, מחמדי נפשי, אַת אמי, ואַת, קציעה חמדתי, כי לא באתי בעיר, כי אם אתן יצאתן לקראתי. ואחרי המחזה הנחמד הזה חשתי לשום לדרך פעמי לבקש את אבי ולהוציא ממסגר אסירי התקוה – את עדה דודתי ואת דניאל ושולמית הנאהבים והנעימים. ותשלחני אמי אל עזריהו הנדיב להגיד לו את שלום קציעה בתו, אשר כרתה לי ברית אהבת עולם, ולדרוש את שלום יהושבע, אשר שלומה קרוב מאד בפי ובלבבי, ומפיה אולי אדע מקום אבי. – הלכתי אף באתי שומרונה, סרתי אל בית עזריהו. ומי תכן את רוח ששוני, במצאי שם את יהושבע ובשמעי מפיה על אדות אבי והליכותיו במלאכות מלכו לשובב יעקב אל בית דוד. ויהושבע העירה חמלתי על נפשות אסירי התקוה, ואנכי נשבעתי בנפש קציעה להחיש למו פדות. ואמצא נתיבות בית זכרי, באתי אל הגן עם עמרי מנהלי, ותרב שמחת רעומה, בראותה פני, ותחבקני ותשק לי. הוי שמיר ושית! – אמרתי בלבי – הן תחלל רעומה שפתי, אשר נשקו לקציעה, אך בשפתים דולקים אמשכנה שאולה. ורעומה החליקה אמריה ותקרא לי: תפארת עוזה, ותשלך שקוצים על בנות יהודה, ובחבלי אדם משכתני בעבותות אהבה; ואנכי משכתיה בחבלי השוא אל מקום זה יסדתי גם יעדתי לנשף חשקנו, ובהפרדי מעמה, לא אצלתי ממנה נשיקות פי, ולבי אמר לה: עוד מעט תשכל מנשים אמך, ולא תחניפי עוד את הארץ בזמתך צודדת נפשות, האומרת: הב הב. כי את כל הנפשות קבצה כעמיר גורנה לקחת כָּפרן את כל הון בית הורתי, כי שמעה עליה לאמר: מרים היא רבת אוצרות ורבת חסד, להחיש פדות לנפשות, הקרובות בלבבה, ותאמר למשכני אחריה ארצה מואב, כאשר הגיד לי פיה בנשף חשקה, אשר היה לה לחרדה. – אך אספר קצות הדברים מראשית אחרית: בצאתי מגנה, חשתי ללכת אל שראצר מיודעי מיום שובי מאשור, הגדתי לו, כי מלך יהודה החדש נוטה אל אשור כנהר שלום, וכן לב כל בני עמו וכל הסרים למשמעתו. לא כן הוא זכרי המר והנמהר, אשר קשר עליו קשר בקרב ישראל, ומושך הוא אבירים בכחו לעשות עליהם מלוכה ולא רוחם; וכמוהו כן רעומה בתו הבוגדה, כי לשראצר כרתה ברית ואותי תמשוך בעבותות אהבה. הגדתי לו את אשר טמנתי פח ללכדה, וישאל ממני להסתירו בסתר אהלי. כן נועצנו ונהי נכונים לעת ערב, והוא אסף אליו את פקידי מחנותיו ויצו אותם בסתר להריק את חניכיהם ולהיות נכונים בערב לעת בוא דברו”.

– הוי ערום, כוסה מרמות ותוך! – קראה קציעה בשחוק – ומתי למדת לשונך דבר שקר? הלא תמים התהלכת לפני, ועל תומתך אהבתיך משנה אהבה; ואף גם זאת, בהיותך ערום, עודני מחזקת באהבתך, אשר תכסה על כל פשעיך.

– אם כן, אפוא, – ענה אליפלט בשחוק – תני-נא לי, קציעה, אות, שככה אַת אוהבת אותי מבלי פנות אל ערמתי.

– האח, גבור ומלאך מושיעי! – קראה קציעה, בחבקה אותו; ובנשקה לו בפיו, אמרה: “הן נגעו שפתי בשפתיך וסר עונך מעליך, חטאת שפתי רעומה, טמֵאת השם, אשר נגעה על פיך. ראה-נא, ידידי, הנך נשוא עון מעתה, רק אל תשא עוד שם תועבת נפשי על שפתיך לעורר קנאתי. ואתה, דניאל ידידי, ספר-נא את אחרית הדברים ככל החזון, אשר ראו עיניך”.

ודניאל ענה ואמר: “אם אגידה ואדברה את כל דברי החזון, הן עצמו מספר, ועוד חזון למועד אשר אבוא במגלת ספר כתוב על כל העלילות, אשר ראו עיני מיום אשר נפל יהודה בנפול שריה, הלא הם הורינו ואדירינו, עד יום רום קרנם בגאון מלכנו החדש. ואולם בדברים מעטים אספר את אחרית זכרי איש הדמים, אשר הקים ה' עליו את הרעה גם מקרב ביתו, כי רעומה בתו שמרה לו עברה על אשר השמיד את קטורה אמה ותתן לשולמית את חרב אלקנה אביה, את חרב גאותו. ואת, קציעה עדינה, הלא תתמהי על שולמית אחותך זאת, אשר לא שמעו אזניה לשון רמיה, בשבתה בנוה צדק, ותהי כיונה פותה להאמין לדבה, אשר הוציא עמרי הנוכל לאמר:, קציעה אחותך חורשת עליך רעה להונות אותך מנחלת אביה, ויהושבע אמה פרשה רשת לרגליך‘. ואבישג הבוגדה היתה כמפחדת גם היא ותתן עוז ותעצומות לדברי הנוכל באמרה, כי גם היא נתעה בשוא. ושולמית חרדה כיונה ותפול בפח, ובצרתה נפקחו עיניה לראות את אשר לא פללה, וחמתה על צורריה ואהבתה אותי העירו בה רוח עצה וגבורה; ובראותה אצבע אלהים בחרב אביה, הנתונה לה מיד רעומה, ותתנכל בזכרי, השכילה לגנוב לב הנחש הערום במועצות מרמה, עד הביאה אותי אל מעונתה להפר את בריתנו. כן חשב זכרי וכן הגידה גם לי, כי צפוי אני לחרב, ורק בזאת אפדה את נפשי ממות, בהפר את בריתי עמה. בשמעי זאת, תעה לבבי, אמרתי לה:,נבחר לי מות מחיים בלעדיך’. ושולמית, בשמעה זאת, ותאורנה עיניה, וככהן, המדבר על לב העם, בקרבם אל המלחמה, כן דברה על לבי בנדבת פיה, ותתן לי חרב אביה ותעורר גבורתי, קנאתי ונקמתי, ותאזרני חיל ותאמר:,קח את חרב אבי מידי ותושע ידך לך לשבור זרוע רשע, זרוע רמה על הורינו, אדירי יהודה‘. ואני, בראותי אומץ לבה ומבטחה בה’, לבשתי רוח גבורה ואתאושש, ואהי נכון לבצע אמרתה, אם לא יעזבני לבבי. עודני אסיר תקוה ופחד והנה זכרי בא וידו הדה על שולמית, והיא שלחתהו אלי לשמוע מפי דבר סתר, ואנכי הניפותי עליו חרבי – וימיני לא היתה ימין שקר – ואשבור זרועו מקנה. אך רגע קטן הניחותי חמתי באיש חרמי, ואחרי עשותי זאת, הקיצותי מקול מר צורח, אשר השמיע העריץ, בחרקו עלי שן, ובאמרו:,ארור תהיה מכל האדם אשר על פני האדמה, וארורה אהובתך בעבורך‘. ואל הסוכן, אשר חרד לקול צעקתו, אמר:, הפקד שומרים על הנקלה הזה, לא אעשה אתו כלה פעם אחת, כי לאֶרך אפי אקחהו, אשימהו במגרה ובחרוצות הברזל לעיני אהובתו, ומקול צוחתם ישומו שמים’. – כלה ונחרצה שמעתי! שמתי עיני על שולמית הנמוגה, כי נכונים היינו להערות למות נפשנו פעם אחת, אך מאכזריות חֵמה כאלה תשעינה גם עיני רואים. ומי תכן רוחנו בעת ההיא? לשוא הגדתי לזכרי, כי רעומה בתו נתנה החרב בידי, כי התקצף גם עליה, ויצו לבקשה ולסחבה אליו לעשות בה שפטים נוראים, וממנו לא שב אפו. עוד אני ושולמית נמוגים מפחד, והנה עבד בא ואדמה על ראשו ויאמר:,אש אחזה בארבע פנות ההיכל, ששם הקרואים‘. עוד הוא מדבר, והנה קול יללת רעומה נשמע; עוד רגע והנה נערי אשור, אחוזי חרב, התיצבו בכובעים, והנה אליפלט בא גם הוא ויתן עלי בקולו לאמר:,מה לך נרדם? ואיה חרב אביך, חרב גאותו?’ והסוכן נסוג אחור לאט לאט. ובראותי, כי אליפלט ונערי אשור לי בעוזרי, הוצאתי את החרב מתחת למַדי, רצצתי בה ראש הסוכן, ואת ראש זכרי, הגבור הנדהם, כרתי, הוצאתי את שולמית, עליזת גאותי, ממקום כלאה. ואליפלט הגיד לי, כי שראצר עלה עם צבאותיו בהר מועד, שם פרש ידיו בקרב המון חוגג ויך בהם מכה רבה, ואת רעומה נתן לאחד שרי המאות אשר לו, ויהי מזבח אמון לבושת, ומכבדיו כרעו נפלו סביבותיו”.

– כן הוא – ענה אליפלט – לא נמלטו רק אלה אשר לבשו בגדי תכלת לאות, והשרידים נסו איש לעברו, ועמרי ופשחור נפלו בידי. ועמרי לא ידע, כי ידי עם שראצר, ויאמר לי: “הלא גבור אתה, אדוני, היה עלי ועל רעי זה סתרה מפני אלידע הסוכן, הרודף אחרינו”. עודנו מדבר, והנה אבי בא וירצץ ראשי עמרי ופשחור. ויאמר לי: “חרב נוקמת היא לה' ולמשיחו”.

– המרֵעים האלה מידי נגזרו – ענה עוזיאל – יען אשר חרפו את עקבות בן דוד משיח ה' ויתלחשו עלי להמיתני, ברדתי מן ההר, ואחד החרדים לדבר ה' הזהירני מהם. וברוך ה', כי רצצתי ראשי התנינים האלה; כן יאבדו כל שונאי ציון ובית דוד.

– וגם את אבישג הבוגדה המיתה ידי – ענה דניאל – אך ראש זכרי צפון עמדי בשק עור והיה לזכרון בהיכלי.

עודנו מדבר ואליצור נגש אליהם ויאמר: “הנה השולחן ערוך, קומו נא, אדוני, ואכלו מאשר הכינותי לכם”.

ומנוח אמר: “גם צפניה בני לא נעדר בנשף החרדה, כי התגנב אל חצר זכרי ויעש מעשהו”.

– אנכי – ענה צפניה, – זריתי על נוהו גפרית ותצלח האש, ועיני ראו אור, כי במהומה ובמבוכה הצלתי את עדה משאת נפשי.

וגאולי ה' ועליזי הגאוה קמו שמחים וטובי לב ויבואו אל הבית וישבו סביב לשולחן לאכול בצהרים; איש איש עם נְוַת ביתו וידידות נפשו ישבו, ויהושבע ישבה לימין עזריהו אביה. ומרים התבוננה בה, כי עצב צפון בלבה, ותאמר אליה: “מה לך, רעותי, עצובת רוח אַת ביום משוש צאצאינו?”

– אמנם – ענתה יהושבע – אלהים עשה את היום הזה וישימני לשחוק, בהרימו את אשר השפלתי בלי דעת; על כן נלכמתי וצעיף אלמנותי יכסה בושת פני. ואיך לא אבוש, בזכרי את כל אשר עוללתי לך, מרים רעותי, ולעוזיאל אישך, איש החמודות?

– עם עונות תשמרי, גברת עדינה – ענה עוזיאל – הלא אנכי הייתי ראשית חטאת, כי עַיִר פרא הייתי בימי נעורי, ואַת, יהושבע רבת הכבוד והחן, משכתיני חסד, ורודף קדים, בן אחד שרי אפרים, הבהילני בפחזותו ויאמר להמיתני, אם לא אסיר לבך מאחרי, ויסיתני לדבר דברים כמתלהמים באזניך להעיר עלי חמתך. וכן עשיתי, כי הפלתי אור פניך, בהיותך מתהלכת בגן אביך, ותבער כאש קנאתך. ואולם אחת אמרתי לך, גברת עדינה: אל תזכרי עונות ראשונים, ונשכחו הצרות הראשונות; הן עוזיאל חטא לך אז בשפתיו, ואלידע הלא בר בעיניך.

– ומה רומַם שם אלידע על שפתיך! – ענתה מרים – הלא עיניך, עוזיאל אישי, ראו את המכתב, אשר שלחה אלי יהושבע על ידי מנוח מיודענו, בהביאה אלי עצה מרחוק לקחת אותך לסוכן על נחלתי. במכתב ההוא שפכה עליך רוח חן, כי זרחה לה שמך שמש צדקה ומרפא ליגון לבבה. ואתה, אישי, הלא ידעת, כי אוהבת אני את יהושבע רעיתי כנפשי, לכן דבר על לבה תנחומות, כאשר הסכנת לעשות בלבנון, ובשמחתה ישמח לבי.

– ידעתיך, מרים חמדתי, – ענה עוזיאל – ידעתי את רוחך הנדיבה, אשר לא תדע קנאה. הן יהושבע קצפה עלי לפנים במשפט, אך אלהים עשה את היום הזה והוא ישפות שלום לנו. ראי-נא, יהושבע, הנני מסיר צעיף אלמנותיך, ואַת שאי אלי פניך, כי ביד אלידע עתותיך ובצלו תחמדי לשבת עם רעותך בשלות השקט, כי אַת ומרים כשתי אחיות תשבנה בנוה שלום וראיתן משוש צאצאיכן, הקשורים נפש בנפש, והתענגתן על רוב שלום. ראי-נא, יהושבע עדינה, כל אנחתך השבתי, והאירי גם אַת אלי פניך.

זאת דבר עוזיאל אל יהושבע, בהסירו צעיף אלמנותה, ויהושבע אמרה: “מה יקר חסדך, איש חמודות, ומה טובה מרים אחותי! אכן כאחיות נשב שאננות, ואתה אלוף לראשנו”. ובדברה זאת, שפכה דמעת גיל, וכל היושבים השתוממו על צדקת מרים, אשר הסבה פני הדבר. ועזריה אמר: “יתן ה' והיו מרים ויהושבע כרחל וכלאה, אשר בנו את בית ישראל”.

וכאשר כלו לאכול בצהרים, והרצים הביאו להם צבים וכרכרות עם מרכבת המשנה, גם בגדי חמודות לגברים ולנשים הביאו, כי את שמלותיהם, הנגאלות בדם אויב, החליפו הגבורים במחלצות. גם שרים ונוגנים באו, וינגנו ויריעו. כן צהלו השמחים אלי גיל עדי ערב, ויתנו לעפעפיהם תנומה, ויהיו נכונים לקום לראש אשמורות.

העליזים התנו שֵנה לעיניהם, ויקיצו לראש אשמורות לקול חלילים, מצלתים, כנור ועוגב. ונתן יצא לראות מה קול ההמון הזה, וירא והנה המון עם רב, רוכבי סוסים ופרדים, עוברים ומגמת פניהם ירושלימה, ובראותם עיר אלהים מרחוק, וירננו יחד. ושני אנשים נותרו מן ההמון הרב, אשר עברו על פני המצודה. ויגש האחד אל נתן ויאמר: “אני שובביה, אשר הגדתי לך אמש את חרפת לבבי, אשר חטאתי לעוזיאל. אנכי התחברתי אמש לאנשים מאשר, ממנשה ומזבולון, אשר נכנעו מפני ה' ויתנדבו ללכת ירושלימה אל קרית מועדנו לעשות את הפסח. למצער שמחתי, באמרם לי: בית ה' נלך, אך לשמחה אמרתי: מה זו עושה לי, כי עוני אגיד, אדאג מחטאתי לעוזיאל. וכמוני כן האיש, הנצב עמי בזה, חטא לו חטאה גדולה בימי נעוריו. כל כן אמרנו: נתרפס ונרהב אותו, אולי ישא פנינו ונעתר לנו”.

– הבה! – ענה נתן ואמר להם – נבואה יחד אל עוזיאל, הנה הוא עתה שמח וטוב לב ולא יזכור לכם עונות ראשונים.

זאת דבר נתן ויקחם ויביאם לפני עוזיאל. ויגש אליו שובביה ויגד לו מי הוא ויאמר: “אמנם, חטאתי לך, עוזיאל, על דבר מרים, ועתה תפל-נא תחנתי לפניך והעבר פשעי בעת רצון”.

ויאמר לו עוזיאל: “הלא אתה בזעם לשונך הדחת רעה גדולה עלי ועל מרים ידידות נפשי; הלא זממת לעשות אותי כלה, בענותך בי עד שקר, כי ברכתי אלהים ומלך, ולולא עזריקם קרובי נגיד הבית, לולא הוא הזהירני מרעתי, כי עתה שמת בין רשעים קברי; ותפרידני לאורך ימים ממרים העדינה, וברגע קטן תאמר למחות כעב פשעיך? ואולם גור לך מפני חרב, כי עונך עון פלילי, וחזקיהו מלכנו דורש משפט ומהיר צדק. לכן איעצך: ברח לך, כי המלך לא יתן לך חנינה”.

ושובביה, בשמעו כלה ונחרצה מפי עוזיאל, ויפן ויצא ויתחמק. והנה רעהו, אשר בא עמו, פונה ללכת. ויעצרהו עוזיאל ויאמר: “מי אתה ומה לך?”

ויאמר לו האיש: “בן שרי אפרים אני. בימי נעורי חשקי נפשי ביהושבע ובראותי, כי אליך תשוקתה, הזהרתיך באמרי לך: אם לא תסיר לב יהושבע מאחריך, לא יעמוד ראשך עליך, ואם תמלא אחרי, ולקחת מידי ככר כסף, ואתה מבלי לדעת אז מה שורש בארץ יהודה גזעך, לקחת הכסף מידי ותאמר לה: לא חפצתי בך. עתה אראה דרכי ה‘, כי נפלאו מאד: יהושבע היתה למשנה המלך, אשר נפל בחרב זכרי, ויהושבע היתה לך לאשה. בזאת ידעתי, כי ה’ עמך; על כן אחלה פניך לבלתי זכור לי חטאת נעורי, ולא תהיה זאת לי לפוקה ולמכשול לב, בבואי שערי ירושלים”.

וישחק עוזיאל ויאמר: “אל-נא יפול לבך על השחוק אשר עשית לנער משולח ונעזב כמוני אז; הן ככר הכסף אשר נתת לי אז, הורני נתיבות בית אל, ובם עשיתי גדולות; לכן אשחרך לסור אל ביתי, בבואך ירושלימה, והשיבותי לך ככר כסף וברכתיך בשם ה'”.

ובן אפרים שמח במענה פי עוזיאל ויקרא לו לשלום, ויפן ויצא. ועוזיאל פקד לנפשות ביתו לשום לדרך פעמיהם.

כ

שְאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי: כֻּלָּם נִקְבְּצוּ

בָאוּ-לָךְ, כְּבוֹד הַלְבָנוֹן אֵלַיִךְ יָבוֹא

(ישעיה ס')

קומו ונעלה ציון! – נשמע קול אחד מדברים איש אל רעהו ואשה אל רעותה.

– האח! האח! – קראה שולמית, בנפלה על צוארי דניאל בחירה – עוד מעט ועיני תראינה ציון, תראינה קרית מלך רב, קרית מועדנו!

והנה הכרכרות ערוכות, ומרכבת המשנה רתומה לסוסי מצרים, בה ישב עוזיאל עם שתי נשיו, מרים ויהושבע, ולעומתם ישב אליפלט וקציעה העדינה ועזריהו אתם; ודניאל ושולמית, מנוח וחנה, וצפניה ועדה ישבו בכרכרות, ונתן, ההולך לרגלם, ויתר הנפשות ישבו גם הם בכרכרות, ויסעו בשמחות וגיל למשוש דרכם, ועלזי לב נדברו נעימות וידידות ויגילו בשמחה.

אור חכלילי הופיע, ופני קדים אדמו כתולע, והנה קול השכוי קורא – ויקיצו בעלי כנף ויצפצפו צפרי שמים, וישירו ויריעו ליום מועד. והמונים המונים, באי מועד, ינהרו אל ציון, ויובילו אליה שי צאן ובקר, ומכל עבר ופאה נשמעו שריקות עדרים. ותצלח רוח ששון על עוזיאל וישק לשתי נשיו ויאמר: “ומי מלל לי בשנות נדודי, כי עיני תראינה ציון בשמחת מועדה? תראינה מחמדי נפשי? אכן, עיניך ה' תראינה תושיה, ועיני תחזינה הר המוריה!”

ויהושבע חבקה את מרים בזרועותיה ותאמר: “מה נעמת לי, אחותי, ומה טוב ומה נעים שבתנו כאחיות יחד בצל איש חמודות! ומי יתן והיה לבבך זה תמיד לאהבה אותי!”

– יהושבע חבקה את מרים בזרועותיה ותאמר: “מה נעמת לי, אחותי, ומה טוב ומה נעים שבתנו כאחיות יחד בצל איש חמודות! ומי יתן והיה לבבך זה תמיד לאהבה אותי!”

– יהושבע, אחותי הכבודה! – ענתה מרים ואמרה לה – שאי עיניך והביטי אל חבר צאצאינו, אליפלט וקציעה, הן יחדיו ירבצו ילדינו, הן אלה יהיו לנו מוסדי שלום וחן ואהבה, ומי ישית איבה ביני ובינך? – ותשק לה מרים ותאמר: “הן נתן לי ה' היום את שאלתי, ובשמו הנני נשבעה לך, כי שלום ואמת יהיה בימינו, ואהבתנו תִּכוֹן כאהבת צאצאינו, וישבנו יחידות בבית תענוגינו, והיה לנו אישנו לרוח ששון וצאצאינו – לתנחומות אֵל ולשעשועים”.

– אמן, כן יאמר ה'! – ענה עוזיאל, בשמעו שיחת נשיו.

ויוסף לדבר על לב שתי נשיו ויאמר: “מרים ויהושבע, שמענה קולי! נשי עוזיאל, האזנה אמרתי! שמענה, נשים כבודות, ויקשיבו יחד צאצאינו הנאהבים והנעימים, ויהי בכן לעֵד ה' מהיכל קדשו. הן דרכי ציון הומות עתה מבאי מועד, כהמון הרב, אשר נשמע בימי מלך אחד, במלוך המלך שלמה על יהודה וישראל יחדו, ובהקבץ זרע יעקב, יחד שבטי יה, לעבוד את ה' אחד בהיכל קדשו, בעוד כבודו חדש עמו, ויסודתו בהררי קודש היתה כאבן השתיה לבית יעקב, לכוננו ולסעדו במשפט אלהיו ובצדקת אבותינו מימי קדם. הן לשלום בנה שלמה כמו רמים מקדש לה‘, ומעונתו בציון כארץ יסָדה לעולם, כי שלום היה כל ישעו וחפצו ושלות עולם כל חכמתו, ויפאר מקדשו בהוד והדר. ומראש חזה ימיו, כי אם השתות אלה יהרסון, אך שוא עמלו בוניו בו, ולריק שקד הוא, שומר ישראל. ועל מה אבדה ארץ ה’? הלא זאת עשתה קנאת אחים, קנאת אפרים ביהודה, ויצלח כאש בית יוסף בימי רחבעם וירבעם, ותבער מדור דור עד ימי ממלכת אחז, ובימיו היתה לתבערה, עד לשמים הגיעה. וכמקרה הגוי כולו כן יקרה את איש וביתו, גבר ונחלתו. לכן שמענה, נשי, את דברי אישכן, זה אהֵבכן: הן אהבתי לא תסור מכן, וכן לא יסוף שלומכן תמיד, כי יום יום יעמוס לכן עונג ושעשועים, בראותכן צאצאיכן לעיניכן, אליפלט וקציעה, זרע ברך ה‘, שאננים ועליזים באהבתם, והם יהיו לכם לאותות, כי יד ה’ עשתה כל זאת, ורוחו קבצנו יחד”.

– נגידים כל דבריך – ענו מרים ויהושבע פה אחד – ומי ישנה אחר דבריך, אתה כבודנו ומרים ראשנו? הן נפשותינו קשורות בצאצאינו ודבקות בך, ורק המות יפריד בינותינו.

– אל נא, נשי הכבודות, – ענה עוזיאל – אל-נא יעלה מות על לבבכן, כי חיים וחסד עשה ה' עמנו, וכן יפליא חסדו עמנו בעיר תפארתנו. הן כל ימי פנו בעברת ה', בנדודים, בטלטלה גבר ובחרדה לרגעים; הלא עת היא לי לראות חיים עם נשי הכבודות והאהובות ולשוש תמיד משוש על ראש שמחת צאצאינו. ולשלום אין קץ הננו באים העירה, כי הנה עיר אלהים מתנוססת נגד עינינו!

– האח האח! ראתה עיננו! – ענו כל העליזים פה אחד – הנה עיר אלהים!

ויצאו ממרכבתם ומכרכרותיהם, והנה רגליהם עומדות בשערי ירושלים, ועזריהו ברך את עוזיאל ואת נשיו עם צאצאיהן ויאמר:,ה' אשר הצילנו מכל רעה ויביאנו עד הלום, הוא ישפות לכם שלום, בני ובנותי, ומצהרים יקום לכם חלד, וחייתם ורביתם במנוחות שאננות ובשלות השקט".

רגלי העליזים עמדו בשער אפרים ויעלו על אחד מגדליה לראות את העיר כולה. והנה השחר פרוש על הררי ציון, ושכבת הטל עוד שטוחה על בת ירושלים העדינה, הנרדמה בצל חסין יה; מגדליה יתרוממו כבני ענק וראשי עופל ובַחן יעלו לעב שיאם. וינופף אליפלט ידו אל קציעה ויאמר: “ראי, יונתי, הן שם ביתך, עופי אל ארובתך”.

לא אעופה ממך, – ענתהו קציעה – כי אתה מלאכי, אשר צוה לי ה', ועל כפים תשאני אף תביאני אל זבול זה יסדתי לך, שם אביאך אל בית אמי ואל חדר הורתי.

ודניאל העלה את שולמית על ראש המגדל ויאמר לה: גלי עיניך, ידידות נפשי, ועפעפיך כעפעפי שחר יבחנו יפֵה נוף, זאת היא ציון מכלל יופי, עיר האלהים ירושלים, ירושת יראי שמו; זאת היא קרית מועדנו, אשר ראית בחלומותיך ואשר הגית בה בהקיץ. ראי-נא, יונתי יושבת החרמונים, ראי טל חרמון, שיורד על הררי ציון להצמיח לך בה עונג ושלום אין קץ, בה תשירי לה' שיר חדש, ולבנון ושִריון אחריך יענו".

ועיני שולמית ירדו דמעה, ומספר רגעים עמדה משתאה ומשתוממת באין מלה בלשונה, וכעבור המון עליצותה, ענתה ואמרה: “מה יפית ומה נעמת, קרית משושי, עיר חזיונותי! מאד נעלית על חזון לבי! האספור מגדליה וארמונותיה, אשר בנו בה אדיריה מדור דור? הן עצמו מספר, ותפארתך מאד נעלה על כל דבר שפתים, ממנה החפיר לבנון. זאת היא עיר מושבך, דניאל משוש גילי, אשר באשמורות הגיתי בה, בהגיגי בך, דניאל ידידי. ועתה הראני-נא קדוש משכני עליון ואשתחוה אליו מרחוק”.

ודניאל אמר לה: “אנכי אנופף ידי ואַת, סגולתי, הביטי וראי, שאי-נא עיניך והתבונני בהר ציון ירכתי צפון: שם ההר, חמד אלהים לשבתו, ושם בית תפארתו, בנוי כמו רמים ומתהדר בגאון השוכן בו. ראי-נא, כי כבוד אלהים נראה על הבית. שאי אליו, יונתי, כפיך על נפש בחירך, הקשורה בנפשך, והתפללי לו, כי משם יצוה לנו ה' את ברכתו”.

ושולמית הביטה מרחוק אל דביר הקודש ותשתחוה בהדרת קודש, ורוחה התנשאה כנפי שחר ותאמר: “לפינך, אל עליון, צורי וגואלי, השולח עזרה מקודש לפתח בני תמותה לא האמינו בחיים, אתה, אלהי ישועתי, שלחת לי מחמל נפשי, דניאל זה אהבתי, ותנידהו יד עמל ותושיבהו בבית כלא, בארמון עריצים, ותתעני, אל יועץ פלא, ממקום מנוחתי ותביאני אל המקום, אשר בחירי עצור שם. אז אמרתי: נגזרנו לנו, אך בחסדך, אלהי ישענו, הראיתנו צרות רבות ורעות ותראנו נוראות ימינך, כי את בית המרי הכית חרם ותתן נקמות לנו, ובשלום פדית נפשותינו מעוצר רעה ויגון לרוָיה ותביאנו אל הר קדשך ואל קרית מועדך. כן תפליא חסדך תמיד עמנו, וערב ובוקר וצהרים נודך ונזמרך כבוד בנוה קדשך, ורָנֵי פלט תסובבנו סלה”.

ועוזיאל אמר אל כל הנצבים אתו: “הלא כולנו יחד גאולי ה' נחנו, כי שבעו ברעות נפשותינו ופני ה' חִלקָנו ויפזר עצמותינו על רגעי ארץ בעת חרון אפו, נפשות הנאהבים והנעימים נפרדו, נפחו ביגון ואנחה, כי שבת כל משוש, נשכח מציון מועד ושבת. אך רצה ה' את ארצו, כי באה עת לחָננה, כי בא מועד, ובחמלתו גאלָנו ורוחו מארצות קבצָנו: אותי מארצות נודי, את שתי נשי מיגון ואנחה, את נפש אליפלט בני מבור שאון, ואת דניאל ושולמית ואת צפניה ועדה מלט מכף עריצים, כולנו אותותיו ראינו, וכל חית לבנון אין די עולה, ומה נשיב לה' על כל תגמוליו? אנכי זאת אעשה: אבוא במגלת ספר, כתוב על חסדי ה' ונפלאותיו, אשר עשה, למען יספרו בנינו לבניהם מעללי יה, וראו כי טוב ה' לכל החוסים בו. ועתה, מחמדי נפשי, נקרא לשלום לעיר אלהים ונשובה אל נחלתנו”. – ויאמר אל דניאל: “קח את ראש זכרי ותקעת אותו בחנית על ראש המגדל, והיה זכרון לנו”.

וימהר דניאל ויעש כדבר עוזיאל, והעליזים ראו וימחאו כף ויצהלו ויאמרו: “כן יעשה ה' לכל שונאי ציון”.

ועוזיאל זכר את כל עלילות זכרי ואת כל אשר חשב לעשות לביתו מאחרית ימי יותם עד ראשית ימי חזקיהו, ותצלח עליו רוח ה‘, ויהס את כל הנצבים ויאמר: "אנכי לה’, אנכי אשירה שיר ציון ביום ישועה, והמנגנים יענו בתוף, כנור ומצלתים".

וישא קולו וישר לאמר:

עִיר רַבָּתִי,

אֵם שָרָתִי,

אִסְפִי-נָא גְאוּלָיִךְ;

אֶל אֵל צוּרֵךְ,

יוֹצְרֵךְ נְצָרֵךְ,

כָּל בְּנֵי שִכּוּלָיִךְ.

עַיִן פִּקְחִי,

נָקָם תִּקְחִי

מֵרָאשֵי תַנִּינִים;

שָבַר אֱלֹהִים,

מִשְּמֵי גְבוֹהִים

כִּלָּה קוֹצִים וּצְנִיניִם.

מְעָרוֹת פָּרִיצִים,

גַּאֲוַת עָרִיצִים

היוּ שָמִיר וָשָיִת;

בֵּית הַמֶּרִי,

הָלַךְ קֶרִי

הֵן מוּסָר מִבָּיִת.

תָּמּוּ פְרָעוֹת,

סָפוּ תְלָאוֹת,

טֻבְּעוּ בִמְצוּלוֹת יָם;

שָעוּ אֶל אֵל,

צוּר יִשְרָאֵל,

עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם.

עִיר לָנוּ ָעז,

אֵין עוֹד אָחָז,

נְוֵה צַדִּיק נָוֵהוּ;

הֶעֳבִיר פֶּשַע

אֳלֹהֵי יֶשַׁע,

זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ.

לְרַב אוֹנִים

נָהֲרוּ הֲמוֹנִים,

לְאֵל זְרוֹעוֹ גְלוּיָה;

תּוֹמֵךְ וְסוֹעֵד

קָרָא מוֹעֵד–

שִירוּ לוֹ, הַלְלוּיָה.

האח! האח! שמעה אזננו! – נשמעו קולות אנשים ונשים עולים – הן קול רנה וישועה שמענו ממרומי ציון, קול דודנו הנה זה בא: עוזיאל עם כל הנלוים לו.

והנה ידידיה, שר הרכוש אשר למלך, עם תרצה אשתו וחננאל אביה, ועוד אנשים אתם, עולים על ראש המגדל ויקראו לשלום לגאולי ה' וישקו איש לרעהו ואשה לרעותה, ויאמר להם ידידיה: “הלא חג היום לה‘, יום מועד לעשות הפסח, הבה נבואה אל בית הקיץ אשר לי בהר הזיתים ואקדם פניכם, ידידי נפשי, בלחם ויין, שם נשתה יחד כוס ישועות. ולעת ערב תהיה אורה ושמחה בליל התקדש חג, כי נקבצו בני יהודה וישראל יחדו לעשות הפסח ולתת כבוד לאלהינו, והמונים המונים ברחובותינו. לעת ערב יטיף מיכה המורשתי דבריו ברחוב המזרח על יהודה ואפרים, לשובב יעקב אליו, ומחר ישא ישעיהו בן אמוץ מדברותיו בהיכל ה’ באזני המלך והעם, ויחדו ישמחו ויעלצו לפני ה'”.

– הבה! – ענה עוזיאל – הבה נעלה אתך אל בית הקיץ אשר לך בהר הזיתים, משם נראה המון חוגג; ומחר תבואו יחד לחצרותי.

ותרצה הביטה אל פני שולמית ותאמר אל דניאל: "ומי היא זאת יעלת החן, האחוזה ביד ימינך?,

– הלא היא בת אלקנה משנה המלך! – ענה דניאל בעליצותו – ואחות מצאתי לקציעה בשדה יער הלבנון, אמרתי לה: “אתי מלבנון תבואי לשבת במרומי ציון”. ונפשה נקשרה בי, גם נפשי דבקה בה; יחדו נשאנו אימת מות בארמון עריצים ויחדו נרננה ונשמחה בכל ימינו. אכן אילת אהבים נתן לי ה', בת נדיבים, אוהבת ציון.

ותרצה אמרה לו: “אשריך, בן נגיד הבית, כי מצאת לך בת נדיבים ואילת אהבים, וברוכים תהיו בשם ה' אלהי ציון, אף תתענגו על רוב שלום”.

וכל הנצבים ירדו מעל המגדל וישבו ברכב, בצבים ובכרכרות, ויעברו דרך רחובות ציון, אשר תהימנה מאדם; לאט עברו בם. ושולמית, אשר ישבה עם דניאל בחירה בצב, היתה כחולמת, בהביטה אל רבבות עם, ותאמר אל בחירה: “האח! ראתה עיני כמראה, אשר ראיתי בחלומות, בהגיגי בך, מחמד נפשי, ולא ידעתי מי אתה ומי אני”.

זאת דברה ותשק לו ותאמר: “הלא מידך לי משוש לבי, כל ששוני, כי אלהים יצרך לי שעשועים, וטוב לי יום אחד עמך במרומי ציון מכל שנות שבתי בלבנון; ועוד תשמענה אזני דברי נביאי ציון, אשר נכבדות דברה בם אמי, ולי מה יקרו דבריהם, אשר שמעתי מפיה!”

ודניאל השיב לה עתרת נשיקות ויאמר לה: “שעי-נא, יונתי, אל שער אפרים: משם ינהרו המונים המונים, בחורים ובתולות, זקנים עם נערים: אלה בצבים ובכרכרות, אלה רוכבים בסוסים, בפרדים ובגמלים, ואלה עוברים ברגליהם; כלם הולכים הלוך ורנן לעלות לציון, קרית מועדנו, ועיר אלהים מלאה תשואות. אך עוד תשובי תראי, ידידות נפשי, לעת ערב, מועד עשות הפסח, – תראי המון חוגג, אף תשמעי שירות היכל וקול נביא בשער, מגיד דבריו ליעקב. הכיני, ידידות נפשי, לבבך לעונג ולשלום אין קץ, כי אני בחירך אתן מעדנים לנפשך, חדשים לבקרים אחדש לך שעשועים, וחלומותיך וחזיונותיך יבואו”.

כן נדברו עד הגיעם אל הר הזיתים. שם עמדו הקרואים ועלו על הר הזיתים. ויביאם ידידיה אל בית הקיץ, הכלול בהדרו, והנה השולחנות ערוכים, עליהם מעדנים, ממתקים ויין. וידידיה אמר: “כוס ישועות אשא ואברך את ה‘, אשר גאל אתכם מכף עריצים וישיבכם למנוחתכם; כן יוסיף ה’ חסדו עמנו ומחה דמעה מעל כל פנים ונדחי יהודה יקבץ, ובאו לציון ברנה”.

וישת ידידיה כוסו, וישתו אחריו הקרואים, הגברים והנשים, ועוזיאל ענה ואמר: “ומי מלל לי, כי אהיה כיום תחת שמי ה' שאנן מפחד ומחמדי נפשי סביבותי? מה ידידות משכנותיך, ציון קרית משושי! הן עיני ראו קריות וערים במואב, בגלילות פלשת ובמצרים, ונפשי נכספה וגם כלתה לציון; הן גדול ה' ושמו נקדש באפסי ארץ, אך נודע אלהים בציון, ואף כי ביום מועד הזה, אשר כמוהו לא נראה גם בימי יותם. בעברי ברחובות קריה, השתוממתי על המראה: הן חוצותיה מלאים צידה ומחיה מכל מעדני מלך, אשר יביאום בכלי כסף אל היכלי שן, עד כל מאכל, אשר יאָכל בכלי חרש באהל דל: פרי עץ, בהמות שדי, עוף שמים ודגי הים, כמו שמים, ארץ וימים יובילו שי ושפע ברכה לעיר אלהים”.

והקרואים אכלו וישתו, ואחרי כן אמר עוזיאל: “הן זכר ציון גזל שנתי לילות רבים בשנות ראיתי רעה, ומנוחתי כבוד תשיב לי את הגזלה; אלכה-נא לביתי ופקדתי נוה שאנן, שם אשכבה את משכב הצהרים במשכנות מבטחים והקיצותי לעת ערב, מועד עשות הפסח בתוך כל קהל ישראל, בלב ער וברוח נכון, וכמוני עשו גם אתם, אלופי ורעי”.

– ישרים דבריך – ענה ידידיה.

אך תרצה אמרה אל עוזיאל: “הואילה, אדוני, וישבו פה שתי נשיך הכבודות, ולעת ערב אשיבן במרכבת כבודי למשכנותיך”.

– גם לדבר הזה נשאתי פניך, גברת עדינה – ענה עוזיאל, ויברך את ידידיה וביתו, ויפן ויצא וירד מן ההר וישב במרכבתו לבוא לביתו.

ודניאל אמר אל קציעה: “הלא תמלאי משאלות שולמית אחותך העדינה, ובאת עם אישך בצל קורתנו”.

וקציעה נגשה אל שולמית ותשק לה ותאמר: “אשר היה עם לבבי שאלת, אחותי יפתי, ממני, ואני ואליפלט, אלוף נעורי, נכונים לבוא אל משכנותיך”.

ותפן שולמית אל מנוח ותאמר: “ואתה, איש חמודות, אשר אבי אקרא לך תמיד, אל תמנע הטוב מבתך זאת גדלת גם אהבת, וישבת עם חנה אשתך במשכנות אישי כל ימי החג, וגם צפניה אחי ועדה אשתו ישבו-נא אתנו; יחדו בכינו ויחדו נשמח”.

ועזריהו, שוע שומרון, אמר לה: “אל-נא, בתי, תקחי ממני מחמדי הטובים. הן אנכי מסלות ציון היו בלבבי זה שני ירחים, ואת מנוח חתני צויתי לבחור פה משכן לי לשבת בו עמו ועם חנה בתי היא אשתו; ועתה הנה בית אלקנה לקציעה בתו ולאליפט אישה, ואני אשב עם מחמדי נפשי במשכני, אשר שכרתי לי ברחוב שער בנימין, ויהושבע בתי הלא תשב מעתה בבית עוזיאל אישה”.

– אל-נא, אבי הזקן – ענתה קציעה – הלא תשיש אתי משוש על ראש שמחתי, ואנכי לא ארף ממך עד אשר תתן לי את שאלתי.

ויפצר גם אליפלט בעזריהו, ויואל לשבת אתם.

ותרצה הביאה את מרים ואת יהושבע, נשי עוזיאל, אל חדרי משכיתה ותאמר אליהן: “הן צעירה אני מכן לימים ובכל זאת שמענה לעצתי. הלא ידעתן, אם לא שמעתן, את יורם האלוף ואת כבוד ביתו, כי יושבות ציון אתן. נכבד היה יורם בעיר רבתי עם ושאנן בהיכליו. אך שתי נשיו, חגית ונעמה, החרידו מנוחתו כבוד בקנאת אשה מרעותה, ובנפול יורם ביד צר, ותגדל המשטמה בין שתי נשיו, ונעמה האהובה הציתה אש בנאות יורם אישה, וחגית על בניה היו מאכולת אש, לא נותר מהם רק עזריקם הילד, ונעמה הרחיקה נדוד עם מאהבה. הלא ראיתן אחרית קנאה, לכן תהיה אחרית בית יורם לכן, נשים שאננות, למשל, למען תשבנה יחד במנוחות שאננות והתענגתן על רוב שלום”.

ומרים ענתה את תרצה לאמר: “אנכי מאז נתתי את בריתי ליהושבע שלום, וברית שלומי מאתה לא תמוש; ועתה הלא כאחות היתה לי באהבת צאצאינו, ולב אישנו לא צר מהכיל אהבת שתינו יחד, ובצלו נחיה ונראה טוב ושלום אין קץ כשנות ראינו רעה”.

ויהושבע שמעה את נדבות פי מרים, ותבך ותאמר: “הן עיני ראו ריבי עם ואחרית מדון ומשטמה, ומה טוב ומה נעים לי שבתי עמך, אחותי, בצל איש חמודות זה ידעתי בנעוריו, אף חמדתי בלבנון!”

והנשים השאננות בציון נדברו עוד אשה אל רעותה עד הצהרים, ותרצה השיבה את נשי עוזיאל במרכבת כבודה לביתן. ועוזיאל שכב את משכב הצהרים עד שיפוח היום. וייקץ, וירחץ ויחלף שמלותיו, ויצו את מגדיאל, הסוכן על ביתו, לקחת לו שה כבשים לפסח ובן בקר רך וטוב, וישלח משרתי ביתו לקרוא לאליפלט בנו ולקציעה, להיותם במכסת הנפשות, אשר יאכלו את הפסח בביתו; וגם אנשי לבב, אשר נכנעו על פיו לבוא ירושלימה, באו לחצרותיו, ועוזיאל פִּנה למו מקום ויתן למו ממכלאות צאנו לפסחים.

השמש ירדה בצל מעלות אחז בין הערבים, ומועד עשות הפסח הגיע. ועיר אלהים הומיה מקול המון חוגג וההולכים בחליל לבוא אל הר בית ה' ומשריקות עדרי צאן. כל משפחה ובית אבות במכסת נפשותם נהגו צאן פסחם: בם שרי מלוכה וחוטבי עצים, אלופי יהודה ושואבי מים, שופטים ושרי החיל עם אכרים ורועים יחדו. לא נכר בעת ההיא שוע לפני דל. כן עברו בסך בקול רנה ותרועה ויביאו כבשי פסחם אל הר בית ה' וירחצום במי הברכה. וקהל עדת ישראל הביאום אל חצרות בית ה' ויסגרו דלתים, ויתקעו בשופרות ויריעו, וישחטו את כבשי פסחם. והכהנים זרקו מדמם אל יסוד המזבח לרצון לפני ה‘. ובהיכלו כולו אומר כבוד, כי במקהלות ברכו אלהים, וינועו אמות הספים מקול קוראי הלל. כמעט כלו אלה לשחוט הפסחים, ועדה אחרת באה לעשות כמשפט העדה הראשונה, עד כלות העבודה בחצרות בית ה’. ויפשטו עורות הפסחים, וישאום לבתיהם ויצלום כמשפט.

ומי ימלל ההוד וההדר אשר למועד הזה! הנה ליל התקדש חג כיום יאיר, כי מלבד נוגה ירח, יקר הולך בעת ההיא, עוד העלו נרות ולפידים על מרומי ציון ועל כל מקראיה, על כל מגדל גבוה ועל כל גבעה נשאה ועל הארמונות הרמים ועל כל היכלי החמדה; רק אורה כאור שבעת הימים ושמחה כלֵיל צאת בני ישראל מארץ מצרים. והקריה עליזה, האלופים והאצילים ששים ושמחים וגם אביוני אדם בקדוש ישראל יגילו, וממגדל חננאל עד שער הפִּנים רק גילת ורנן, ירונו שירי דוד ויהללו את ה‘, אשר גאלם ממצרים ויבחרם לעם סגולה, ואכלו זבחיהם וישתו כוס ישועות. ואת הפסח אכלו בחפזון, כטמאים כטהורים אכלוהו בעת ההיא, כי מרבית הקהל לא טהרו, והמלך חזקיהו אמר: עת לעשות לה’ הפרו תורתו, והוא יכפר בעדם, וכאשר כלו לאכול את פסחיהם, והמונים המונים נהרו אל רחוב המזרח, ששם הטיף מיכה הנביא דבריו מעל הבמה, ואלה דבריו:

“שמעו, יושבי ציון, יחד שבטי ישראל, באי מועד! הן מלאתי כח את רוח ה' להגיד ליעקב דרכיו ולבית ישראל עלילותיו. הטו אזניכם לאמרי, תשמענה הגבעות קולי, וישמעני ה' מהיכל קדשו. הן תועבת מצרים זבחנו היום לה' אלהינו, אשר לא ירצה באלפי אילים. אכן, דבר צוה לאלף דור, זֵכר עשה לנפלאותיו, אשר עשה לאבותינו מימי קדם, בצאתו בתוך מצרים, בעשותו נוראות באדמת בני חם, וינועו אלילי צוען וירגזו גלולי מוף, ויוצא בששון את ישראל בחירו מתוכם, כי זכר בריתו, אשר נשבע לאבותינו. כי הנה ה' יוצא ממקומו, פקוד יפקוד היום את נוהו, ציון אִוה למושב לו, וירח את ריח הניחוח, ריח צלי ברחובותיה, ריח הפסח, ויברך זרע יעקב ויאמר: דם הפסח לכם – דם בריתי, החיים והשלום. ומי יתן והיה לבבכם זה לכם כל הימים, ובשר קודש לא יעבור מעליכם, והיתה מנוחתכם שלום בארצי, ואשור לא יבוא בגבולכם, כי שפך ה' רוח חן על יהודה ויושבי ירושלים. יאמרו-נא גאולי ה‘: מה טוב שבת בצל משיחו, שר שלום, אשר יסד ארץ על מכוניה במשפט ובצדקה! מה טוב ומה נעים שבת אחים, יחדיו יהודה וישראל! הלא אב אחד לכולנו, כולנו בני יעקב נחנו, ותורת אל חי בקרבנו. ואתם כבנים כָּחָשים אכלתם פרי כחש כל ימי אחז, שכחתם ברית עולם, וה’ שִכח בציון מועד ושבת. אז היתה עת רעה, כי ירד רע מאת ה' לשערי ירושלים, כי רצין מלך ארם ופקח בן רמליהו עלו ביהודה כחבר אריות בין בהמות יער ויחבלו בה חבל נמרץ, ועוד אנושה מכותיה, גם מצור שמו על ירושלים ייאמרו: תחנף ותחז בציון עיננו. וה' הסתיר פניו ממנו בעת ההיא, כי עצמו משובותינו, ותלהטנו אש מלחמה, ארם מקדם ופלשתים מאחור, ויאכלו אותנו בכל פה, וישחיתו ערים ויושביהן והאדמה נשמה באין חורש וקוצר, הכהנים תופשי התורה לא הורו משפט ה‘, כי שאלו לחם ופורס אין להם. אתה ה’, העושה שלום במרומיך, המוציא צבאות מרום וגדודים אין מספר, ובמסלתם ילכו שלום, – אתה עשית שלום לארצך, כי באת עת לחֶננה, כי מי כמוך נושא עון ועובר על פשע לשארית יהודה? ותתן לנו מלך צדיק לכונן קריה במשפט ובצדקה, כי הם האיתנים, מוסדי ארץ; הן ריב ומדנים יכַלו עיר ומתים. וצדק ומשפט יכוננוה, אתה, גדל העצה ורב העליליה, יסרתנו למשפט כאשר ייסר איש את בנו, ותשב ותרצנו בעת רצון. הן ארצנו תפרה ישע, וצדקה מהרה תצמיח לגאון ולתפארת לבית דוד. כי כל מלכי ארץ יתגרו מלחמות, קרבות יחפוצו; לא כאלה חלק מלכנו, דורש משפט ומהיר צדק, ועמד ורעה שבט נחלתו בגאון ה' אלהיו. לא ישָמע עוד שוד עניים ואנקת אביונים מעיר, כי אם קול רנה וישועה כל היום, ואסף הצולעה ואת הנדחה יקבץ. ובאה הממשלה הראשונה, ממלכת לבת ירושלים, ונהרו אליה בית יעקב, ויתר אחיו ישובון הנה ובקשו את ה' אלהינו ואת בן דוד מלכנו. הן קול ה' לעיר יקרא:,קומי רוני, בת ציון הנהלאה, כי רמה עד כוכבים קרנך ועד שחקים כבודך, אסף ה' חרפתך, השליך במצולות ים כל חטאתיך‘. – ואתם, בני אפרים, באי מועד לשם אלהי ציון! התקוששו ואל תהיו כאבותיכם, רכי לבב וקצרי יד, אשר היתה כל חכמתם רמיה, גבורתם – כחש, ועזרתם – הבל; עם לא בינות כיונות פותות, המטים עקלקלותם ללכת אל אשר תשאם רוח נביאיהם, המטיפים למו ליין ולשכר ואומרים שלום, בעלות מות בחלונותם. כי מה פשע ביעקב? – הלא שומרון! ומה אשמת שומרון? – הלא נביאיה הפוחזים, אשר התעו את שרי אפרים בפחזותם, ונבוכים היו בארץ: מצרים קראו, אשור הלכו; ויהיו תמיד כעֻגה בלי הפוכה, וככושי לא הפכו עורם, עד אשר הפכם ה’ כמהפכת סדום ועמורה; עתה תהיה מבוכתם. חולי וגוחי, שומרון, כי אשור בא בגבולך, לקח ממך עמדתך, מעל עמך לקח הדרו, ויאסור מלכך בכלא ותהיי לשרקה; לא עוד תלכי רומה, כי אם עָריה בושת תלכי שולל. ככה עשו לך נביאיך, שומרון, ודוברי כזב היו לאכזב למלכי ישראל. אפרים היה תמיד ככלי אין חפץ בו, אשר אחריתו להשבר, כגעת בו ברזל מצפון. לכן הביטי, בת יהודה, והתאוששי; אשור לא יושיעך, מצרים מבטח בוגד; בה' תעשי חיל, אשר ימינו רוממה תמיד בחסד אֵל כל היום, והוא יהיה זרוענו לבקרים. כי ההרים ימושו, מגדלים נפלו ומבצרים חתו,וחסדך ה' משגב לנו, וזרח לנו שמו שמש צדקה והופיע על מקדשנו, ובאורו ילכו כל זרע יעקב. הן דם הפסח ידיח היום גלולי ציון מקרבה, והיה לנו לאות ברית, והיה בנו לעֶד ה' מהיכל קדשו, וזכר לעולם בריתו, ושלח פדות לעמו, וכימי צאתנו מארץ מצרים יראנו נפלאות”.

כן הטיף הנביא דבריו על יהודה וישראל, ועם שבי פשע חָפו איש ראשו, עטו חרפה וכלמה, לאטו פניהם ויבכו, וינָחמו מפשעיהם, אשר נאצוהו בם, וישפכו כמים לבם, ויחלו פני עליון גואלם לחדש רוח נכון בקרבם וימיהם כקדם. וה' שמע קול תחנוני בני ישראל, כי העוו דרכם, וישפוך עליהם רוח חן ותחנונים, ומלאכי מרום, אלפי שנאן, צהלו לקראתם. והנביא אמר להם: “עתה שמחו וגילו, כי רצה ה' את מעשיכם, ראה דמעתכם; שישו משוש חגכם במרום ציון, ויחי לבבכם לעד; אל תזכרו הראשונות, כי אם שיתו לבבכם לבאות, והכינו לבבכם לעבוד את ה' בשמחה”.

וקול המון חוגג בהרים ובכל בתי משוש קריה עליזה, קולות אדירים ורננת עליזים, בחורים ובתולות יוצאים במחולות על רחובות ציון ועל כל מקראיה. בתוך עלמות תופפות עמדו שני רעים אהובים, אחוזי יד: העלמה, לבושה שני עם עדנים, עומדת ומשתוממת על כל מראה עיניה, ובחירה אומר לה: “ראי, ידידות נפשי, כי בא האות והמופת, אשר דברתי לך לאמר: אתי מלבנון, כלה, אתי מלבנון תבואי, תשורי המון עלזי לב במרומי ציון, וככנף רננים נעלסה תהיי לי. הבה נלכה ונבואה אל נוה עוזיאל, שם תראי את קציעה אחותך, ואחרי כן נשובה אל נחלת אבי.”

– אחותי! אישי! – ענתה שולמית – ומה טוב ומה נעים שאֵת שמותיכם הנעימים על שפתי! פג לבי לרגעים ולא אאמין, כי כל אלה הָנחלתי לי.

– ואנכי, – ענה דניאל – ואנכי אראה הודך והדרך, אשמעה נעימות אמרותיך ואאמין, כי נחלת שדי אַת לי ממרומים!

כן נדברו הרעים האהובים ויבואו אל בית עוזיאל, אשר ספר לנשיו את כל דברי התלאות, אשר אפפוהו מיום ברחו משערי ציון עד שובו אליה. ודניאל ושולמית באו אל חדר אפריון אליפלט, והנה קציעה, מתנוססת בפאר עדיה, יושבת לימינו, קציעות כל בגדותיה ועדי זהב על לבושה, ואליפלט מתענג על זיו כבודה. וכראות קציעה את שולמית, ותשמח לקראתה ותאמר לה: “גשי אלי, אחותי יפתי, אילת אהבים, ואשקך שפתים”.

ושולמית נגשה אליה ואשר לרעותה נשקו. ותאמר לה קציעה: “ומה תחשבי על ציון, יונתי, המקוננת בארזים?”

– האח! – ענתה שולמית – הן מעונתי בציון, אשר ששון ושמחה מצאתי בה: בת נדיבים – אחות לי ובן אלוף ביהודה, יפה פרי תאר, זה חמדתי – תומיך גורלי. הן ראיתי היום אשר לא פללתי, ראיתי המון חוגג בקריה עליזה, קרית משושי מעתה; גם שמעתי אמרת אלוה צרופה מפי נביא, אשר דבר בחזקת היד; הן זך לקחו, נמלצו אמריו, ואנכי שאפתי אמריו, פערתי פי למוצא שפתיו, שאפתי רוח חדש, ואמרתו שמורה בלבי וערוכה על שפתי.

ותספר שולמית לאחותה ככל החזיון אשר שמעה ותופע עליה נהרה, בדברה דבריה. ועיני קציעה לא שבעו מראות תפארתה ותאמר לה: “הוספת, אחותי, חן ושכל טוב אל השמועה אשר שמעתי, ויהי נועם ה' עליך!”

ודניאל עלץ בידידות נפשו ויאמר לה: “אילת השחר את לי, תמתי, כי בשחר מצאתיך, באפלות הלכתי, תעיתי בעב טל על צורי היעלים, והנה יונתי הומיה לרגלי הצור! קראתי לך ותעלי הרים כאילה שלוחה, ותאחזי ביד ימיני, ותהיי אור לנתיבתי, ותשמרי רגלי מדחי, וכאישון בת עיני תהיי לי תמיד”.

וקציעה שבעה עונג בהביטה אל שולמית התמה, ותפן אל אליפלט ותאמר: “הלא גם לאחותי הושיעה ימינך, וכאשר סַכּוֹת לראשי ביום נשק, כן היית גם לה מעוז ביום צרה, אתה עזוז וגבור, אורי וישעי; ומה אשיב לך, אלוף נעורי?”

– ומה אשיב לך על חסד נעוריך, קציעה בת משנה המלך? – ענה אליפלט – כי אבי ואמי עזבוני בעת רעה, ושמם לא נקרא עלי; בחסדי נעוריך, הנאמנים לי, חשקת נפשי ותלמדיני אלוף לראשך בעת אשר חפצתי להיות כאחד משרתיך. עתה אשא פני אליך, כי כבודי חדש עמדי, גם אשיב לך עתרת נשיקות.

זאת דבר וישק לה, והנה עוזיאל בא ויאמר: “ליל שמורים היום לנו לספר את התלאות, אשר מצאונו, ואת הנפלאות אשר עשה ה' לנו. אך עת היא לתת לעפעפיכם תנומה, למען נשכים קום ביום מחר, יום מועד ושמחה בהיכל ה‘; שם ישמח המלך והעם עמו, וישעיהו נביא ה’ ישא מדברותיו. ואנכי הקדשתי קרואי ליום מחר, ותחת יגון ואנחה בכל שנות נדודי, משנה שמחה נשמח”.

ויברכו איש את רעהו ואשה את רעותה, ודניאל ושולמית יצאו מבית עוזיאל וילכו וישובו אל בית תענוגיהם.

עוד הקריה הומיה, ושני אנשים מתהלכים בסתר פנה, ויתאנחו וישיחו.

– ואנה, אבישי אחי, עזבת את אמנון הילד? – שאל איש את אחיו.

– אל-נא תדאג לו, סתרי אחי – ענהו השני – כתפוח בין עצי היער ושורק יקר בין ערָבים, כן יעלה ויצמח מבין חשוכים. הן הוא משחק עתה עם ילדי אביוני אדם, ואנכי לא אגרע ממנו עיני.

– הה! – ענהו סתרי – לנעמה אשת יורם האלוף נשבר לבי בקרבי! ארורים עדי השקר, אשר ענו בה. אך מה לנו לעשות? הנוכל לענות כחשם בפניהם ולהכזיבם? הן התבערה, אשר היתה בנאות יורם אישה, והתחמקה מן העיר היו אותות לרעתה; הן אלה וכאלה ישיאו עליה חטא משפט מות, והמלך דורש משפט, ועל פי שנים עדים יקום דבר. ועיני נעמה תלויות אל ה‘, היודע ועֵד, אולי יחמול עליה ויוציא לאור צדקה, והיה אחרית אמנון הילד כאחרית אליפלט בן עוזיאל, וכמרים – אולי גם נעמה הגבירה תראה אור. הנוכל אנחנו לענות בה צדקתה? ומי יאמין לשמועתנו? הן נעמה חרדה לרגעים במסתרי הכרמל, פן יחָפשו מצפוניה, וה’ יהיה עליה סתרה. הן מחר יערך שולחן מהון יורם אישה האלוף לארבע מאות אביונים, יתומים ואלמנות, אשר ירויון מדשן ביתו, ונעמה אשתו האהובה נוגה ממועד, ונפשה בוכיה במסתרים על כל הרעות, אשר מצאוה, כי תתאבל על אישה, אשר הלך שבי לפני צר, ועל צרת נפשה. לכן, אבישי אחי, נצור-נא את אמנון כאישון עינך, כי בחסדך תבטח נעמה הגבירה, וה' ישלם פעלך.

כן נדברו האחים האלה, ודבריהם לא נשמעו משאון עליזים, ובקול המון חוגג עבר ליל שמורים.

ויהי ממחרת ויושבי ציון וכל באי מועד עלו ברגש אל בית אלהים, וחצרות ה' מלאים מפה לפה עַם אלהי אברהם; הכהנים הקריבו זבחי החג, נסכו נסכים, ככתוב בתורת משה. וככלות עבודת ה‘, וישעיהו בן אמוץ, קדוש ה’ מכובד, התיצב לפני כל הקהל, עטוף אדרת קדש; מנוגה רוחו הרוממה אורו פניו, וזקנו הלבן כשלג לבנון ישוה עליו הוד והדר; למוצא שפתיו חכו וייחלו כל העומדים בחצרות ה', והנביא נשא מדברותיו, ויען ויאמר:

"אך זה היום שקוינוהו, יום הראני ה' בחזון מאז, יום קדוש הוא לאלהי יעקב ולישורון מכובד. כי הנה האדון ה' צבאות בא אל היכל קדשו; דרשוהו בהמצאו, בקשוהו, כי קרוב ישעו, בקשו את ה' אלהיכם ואת בן דוד מלככם, שר שלום. הנה המלך ביפיו תחזינה עינינו, חוטר מגזע ישי, פורח בהיכל ה' כזית רענן, וזה ראשית דרכו: הסר חטאת עמו, לעשות שלום לקדוש ישראל ולתת את יעקב לברכה בקרב הארץ; גם ברוך יהיה לאלהיו, כי חפץ בו.

"ועתה, בית יעקב! במה נקדם לה' ומה נשיב לו על כל אשר גמלנו ברחמיו וברוב חסדיו? אמנם, הסתיר ה' פניו מבית יעקב כל ימי אחז, כי מרו ויעצבו את רוח קדשו ברוב גלוליהם, בעצמת תועבותיהם, וה' הסית את ארם ואת אפרים ביהודה ויסכסך את אויביו, ויהי לאכל בשנות ראינו רעה, ויביטו לארץ – והנה חשכה ואפלה מנודח, ויפנו למעלה – ולא מצאו חזון מה‘, וידרשו בעד החיים אל המתים, וישועתם רחוקה. אך לא לעולם יריב ה’! וירא שריד לבית דוד, את חזקיהו בחירו, הקורא בשמו, ויזכור את בריתו לדוד, ויאמר לו:,קומה והסר המכשלה כי רבה מאד; לא בצדקת יהודה, כי אם בקנאתי לציון ולבית דוד אביך תעשה חיל‘. חשף ה’ את זרוע קדשו ויהי אור, ויברא חדשה על מכון הר ציון: האלילים כליל יחלופו, מזבחותיהם – לאבני גיר, את כולם ישא רוח, יקחם הבל, מהבל באו ולאין ואפס ישובו; כהני אֵל ילבשו צדק וחסידיו ירננו. העיר טוהרה, וכבוד ה' בא אל הבית, הס מפניו כל הארץ!

"עתה לכו-נא ונוכחה, יאמר אלוהי יעקב. זכרו ימות עולם, ימי היותכם לגוי; בינו שנות דור ודור למן היום, אשר צמחה קרן דוד לנס עמים. מאחר עָלות לקח ה' את דוד בחירו, מצאהו באפרתה וישימהו לנגיד על עמו. מי יספר גדלו ואת גבורותיו מי ישוחח? הררי ציון ענו בו, מבצרי יהודה – הלא תגידו: מי מחץ ראש שעיר, מואב ועמלק? ומי השח גאון פלשת? הלא בית-הלחמי, כי רצהו ה‘. ידיו טרפו זרוע אף קדקד משנאיו ביום קרב ומלחמה, ואצבעותיו פרטו על פי נבל ביום ישועה, להודות לאלהים, המאזרהו חיל; וחרבו וכנורו יחד נקדשו לאל מעוזו. בני נכר שמעו ויעריצוהו, לאומים – ויחילו מפניו. זכרו זאת, בית יעקב, והתאוששו, זכרו חסדי דוד הנאמנים, ספרו זרעו, אשר ישבו על כסאו מדור דור: אם יצאו בעקבותיו ויבטחו בצור ישועתו – וירימו קרן, ואם עקשו דרכיהם ומשפט אלהיהם עזבו – וירם ה’ עליהם קרן צריהם. דרשו מעל ספר דברי הימים למלכי יהודה, שימו לבבכם אל עתותיהם והבינו חליפותיהם, כי אלהים ישקיט ויחריד, ירים אף ישפיל. מי הרכיב את דוד על במתי ארץ ויאמץ זרועות צבאו? הלא ה' זו ידעוהו ויעבדוהו; ומי נתן למשסה אחז ויהודה לחרפה? הלא קדוש ישראל, זו נאצוהו, וירך את לבבו ואת לבב עמו, וינועו, כנוע עצי יער מפני רוח עריצים, מקשר רצין ובן רמליהו, אשר עלו ביהודה ויפרצו בו פרצות. מיד אחז היתה זאת למו, כי פרע פרעות ביהודה ובירושלים, לאלהי תעתועים זבחו ולגבעות קטרו. אחז אסף את כל כלי בית ה' ואת דלתותיו סגר, אף אלהים אסף את כבודו ויקפוץ באף רחמיו; חזקיהו מלכנו טהר את ההיכל ושעריו פתח, אף אלהיו יטהרהו ויאשרהו, וארובות השמים יפתח להריק לו ולעמו ברכה.

"בית יעקב! לכו ונלכה באור ה‘, בקשו את ה’ אלהיכם ואת בן דוד מלככם. חוסו על עיר תפארתכם, קרית חנה דוד, ועל ההיכל הזה, מעונה אלהי קדם, אשר יסדו ידי שלמה בחכמה ובדעת; חוסו על מקדשי אֵל, אשר חללתם בתועבותיכם, ולא שעו עיניכם אל השוכן בתוך טומאותם, לפאר מקום רגליו. עד אנה עונותינו כרוח ישאונו וחטאותינו תמוגגנו תושיה? שאו מרום עיניכם וקראו אל ה' אלהיכם, להשיב כבודו אל הבית הזה, אשר נקרא שמו עליו; השתחוו להדום רגליו ואמרו:, אנא ה‘! הלא עמך כולנו, אשר נטלת ותשאם כל ימי עולם, אנחנו החומר ואתה יוצרנו, עשה אותנו כלי חפץ, כלי טהור, אשר יובא בית ה’; אנחנו נסיר אלהי נכר מקרבנו, ואתה הסירה מלבנו כל שורש פורה ראש ולענה, העבר רוח צח על הארץ לבער רוח הטומאה מגבולנו, יבוא קדים לשאת את עונותינו ועונות אבותינו אל הים האחרון‘. – שפכו לפניו לבבכם, עָם, ושפך ה’ עליכם רוח חן, אז תשאו פניכם אל קדוש ישראל.

“ואתה, המלך, רועה עדר ה' צאן יעקב, הנה שם ה' את המשרה על שכמך ושבט מושל בידך, והיה שבטך מקל נועם לישרי לב ומקל חובלים לאנשי מרמה, ורצצת בו קדקד עַול ושברת זרוע רשע, ובמשפט תעמיד ארץ על מכוניה ולא תמוט. הן נוד יתנודד כמלונה כסא שומרון, כי לא ישבו עליו דורשי משפט, וכל מלכיו יחד כרעו נפלו, והאחרון הכביד עליו אכפו, נבוך עליו הושע בן אלה, מפני אשור נכנע ויהי לו למס, ומצרים נתן ידו בסתר, ויקם בו כחשו, ויהי גאונו לשבר. הנה עטרת גאונו נרמסה ברגל גאוה, ירמסוה רגלי אשור, פעמי עילם, ועליך, בן דוד, יציץ נזרך לגאון ולתפארת; שבתה ממלכה משומרון, ולציון עוד יאָמר קרית מלך רב, וכסאך מוצק כסלע בלב ימים. הנה עמך כתבו ידם לאלהי יעקב, יחד יהודה וישראל כרתו עמו ברית בליל התקדש חג על דם הפסח; שמח אתה בם, והם יגילו בך; משכם בחבלי אדם ונמשכו אחריך בעבותות אהבה; אתה תקראם בָּני, והם יקראו לך אבינו מרים ראשנו, ונשאו יחד תפלה בעדך לאלהי חסדך. הזקן יאמר: יחיה המלך וירבה ימים על ממלכתו! בצל שבטו חסיתי, בלותי, ושערותי הלבינו בשלות השקט ובמנוחות שאננות; צעירי לימים אף הם יענו: ירום כסאו ותתנשא מלכותו! באור פניו נראה חיים, נרננה ונשמחה בכל ימיו; וה' ישמע תפלתם ונתן לך אורך ימים, הבט על בית אלהים לרומם תפארתו ולנשא כבודו, אליו ינהרו גוים מים ועד ים. בני אהרן יקטירו בו קטורת סמים, לכלות בעשנם צחנת גלולים, אשר הבאישה ארצנו; והכין ה' את כסאך ויסעדהו בחסד ובצדקה, והיתה ארצך צבי תפארת ממלכות, למרבה המשרה ולשלום אין קץ – אמר מרחמך ה'.”

ויען חזקיהו ויאמר באזני הקהל: “לא לי המשרה, לא לי הממשלה, כי לה' המלוכה, ויאמר:,ראה צויתיך נגיד על עמי ורעה אמונה‘; ואמונתו תהיה אזור חלצי. הנה ספר התורה, אשר על פיה אחיה! היא לא תמוש ממני, כי נר לרגלי דבריה, ואנכי לא אסור ממנה ימין ושמאל; אם אשכח אחת מכל מצוות ה’, תשכח ימיני, ולקנה רצוץ יהיה שבט מלכותי, אם לא יהיה שבט מישור; שמור אשמור את כל מוצא פי ה' לשבט או לחסד. עתה, אחי ועמי! נחדש ימי קדם, חסדי דוד הנאמנים”.

ויענו העם ויאמרו: “יפרח שורש ישי לנס עמים, תרום קרן דוד לגאון ולתפארת, מגננו ראה אלהים והבט פני משיחך!”

וככלות המלך את דבריו, ויברך את העם ויאמר: “לכו לאהליכם, נסכו בשמחה, ראו בטוב והתענגו על ה', כי מנחל עדנים תשתו תמיד כוס ישועות”.

והעם יצאו מחצרות בית ה‘, ומהר הקודש נראה דמות עם רב, המונים המונים שוטפים יורדים במורד; משם נפוצו ברחובות ציון משפחות משפחות, איש אל רעהו נדברו בכל מראה עיניהם ובכל משמע אזניהם. וברחוב המזרח נראה עוזיאל עם שתי נשיו, מרים ויהושבע, ובניהם אליפלט וקציעה, העליזים באהבתם, ודניאל ושולמית, המדברים ידידות, ועזריהו הולך לפניהם; ועמו מנוח וחנה אשתו וצפניה בנו עם עדה אשתו; גם ידידיה, שר הרכוש אשר למלך, ותרצה אשתו עם צאצאיהם, הילדים הנעימים תימן ותמר, ואחריהם סתרי, יושב הכרמל על נחלת יורם האלוף, הנשבה בימי אחז בידי הפלשתים, ואתו אבישי אחיו בית-הלחמי; כל אלה נקראו אל בית עוזיאל לשוש אתו משוש ביום הראשון לחג, גם נתן בא אתם. והנה בהיכלי עוזיאל ערוכים שולחנות מלאי דשן, מטעמים, ממתקים ויין שכר לגברים ותירוש לנשים. ובשבתם יחד טובי לב, ענה עוזיאל ואמר: "הן לי נאוה שמחה, כי מי כמוני ראה עמל ואָון בשנים הרעות? אמנם, בכל מקום מדרך כף רגלי את ה’ זכרתי ואתפלל אליו, וה' ראה דמעתי, הקשיב לקול תחנוני, וישיבני אל כבודי ואל מנוחתי, לעבוד אותו בשמחה".

– הן נקדש ה' באפסי ארץ – ענה ידידיה – אך זרע יעקב יעבדנו בהר קדשו, בהר מרום ישראל.

– ומה נעמו דברי המלך! – ענה עזריהו – הן הם גלו לנו עתרת שלום ואמת, כי שלום ואמת יהיה בימיו, ועדתו לפניו תכון, ארם ופלשתים לא יוסיפו לדאבה עוד, ואשור לא ידרוך בארמנותיכם.

– כן הוא – ענה נתן – הן קול בן אמוץ כקול שדי בדברו, ומדבריו נתבונן, כי שומרון ובנותיה לא תשובנה עוד לקדמותן, וירושלים תחדש ימיה כקדם.

– רק אל תגיד זאת בשערי שומרון – ענהו עוזיאל בשחוק – שמור פתחי פיך, פן יחזק מוסרך, כי רבת שבעה לה נפשך בוז.

– נגידים דבר בן אמוץ – ענה מנוח – ובאמרותיו הטהורות יסיר לב אבן מבשר איש ויעשה לב חדש ורוח חדשה לקשי עורף.

ודניאל אמר אל שולמית: “השמת, ידידות נפשי, לבך לדברי הנביא?”

– האח, שמעה אזני! – ענתה שולמית – הן דבריו עוד ישעשעו נפשי ויהיו לי לששון ולשמחת לבבי, כשלג לבנון מצור שדי בחרבוני קיץ המה לי. ומה תגל נפשי בך, משוש גילי, ובקרית משושך, משאת נפשי!

– עוד שכרון וששון תמָלאי, ידידות נפשי – ענה דניאל – עוד אראך את כל חוסן העיר ואת כל יקרה והדרה, כי מאד נעלה על כל חזון לבך בלבנון.

– חדשות אגיד לך, עוזיאל רעי ואלופי – ענה ידידיה – אבשרך ביום בשורה ושמחה, כי זכר המלך חסדך לבית אלקנה ואמונתך לבית דוד, ונחלת שפרה עליך ביפה נוף, בעין גדי, נחלת שדות וכרמים ועבודה רבה; ואת מי תפקיד על הנחלה ההיא?

ועוזיאל אמר: “ששתי מאד על כל ההון הזה, הנתון לי מאת המלך, ואני אהיה לפקיד על נחלתי”.

– האח, שמעה אזני! – ענה סתרי – מצאתי אלוף ביהודה, תמים דעות עמי, כי מה טוב ומה נעים גורל שוכני לבדד, יער בתוך כרמל. הן ציון – קרית מועדנו, ומשכנות מבטחים במקום בודד – משוש דרכנו. כן גם אנכי עמדי. על כן בחרתי מושבי בכרמל, הרחק משאון קריה, מקום מרבץ לקנאה, שנאה ותרמית.

– הן שורש דבר נמצא בי – ענה עוזיאל – ואותה אגיד נגד אחי ורעי, היודעים ראשיתי ואחריתי. ומה שמץ דבר שמעתם משנות נדודי בארצות נכריות? הן ראשית דרכי אל הבית הזה – סירים סבוכים; בו ישבה קטורה, טמאת השם, אשת הזמה, כסמל הקנאה. בגאון שלות השקט היתה שתולה בנוה, כמעט קט השחיתה עגבתה, ואראה שערוריה בבית שמיר. הן קטורה בטחה באהבתי, אך הוביש מבטה, כי ראשית דרכי הלום היתה לירות לה חץ פתאום; קראתי סגור לבה, הביאותי רצח בעצמותיה על אשר עכרה שארי, מרים משאת נפשי. אז נמקה קטורה ביום אידה ותהי נעלמה, שַתּיה אפר תחת כפות רגלי מרים, וכל שומעי שמעה תקעו עליה כף. אך לא טוב שבת מרים אשתי בבית הזה, המזכיר עון אביה, כי בו שבעה ברעות נפשה בימי נעוריה.

– וגם לי, אישי ואלופי – ענתה יהושבע באנחה – גם לי זכר הבית הזה לחגא, ומראהו כסלון ממאיר ללבבי, ואנכי נקוטותי בפני על עונותי הראשונים, וה' רצה עוני, וגם אתה, אישי ואלופי, רציתני, לכן אל יהי זכר הבית הזה לי למכשול לב.

– אין זכרון לראשונים – ענה עוזיאל – אנכי לקחתיך מן הלבנון, ששם ראיתי דמעותיך ועליך נכמרו נחומי, ובאהבה וברחמים גדולים האמרתיך להיות לי, ואַת ומרים כאבני נזר תהיינה מתנוססות על נחלתי תמיד; וביום קבצי אתכן יחד, יעצתי לצאת מקריה לשכון בשדה, כי פה, בעיר רבתי עם, דבר לי תמיד עם אדם רב, אשר יפרידו ביני ובין מחמדי נפשי, אשר המון רחמי ואהבתי התאפקו מהם זה כמה. לא כן בצאתי מקריה ושכנתי בשדה, וישבת אַת ומרים אשתי בנאות שלום: שם אהיה לכן, אותן תהיינה לי; שם אספר לכן את כל התלאות, אשר עברו עלי בשנות נדודי, וחדשים לבקרים נשמח, כי חלפו הימים הרעים, ותחתם באו לנו ימי חפץ ורצון. אַת, מרים העדינה, ידעת את עוזיאל מאז, ואַת, יהושבע הכבודה, הלא בחנת את לב אלידע בלבנון, בשבתי על ראש אמנה כצפור בודד לנפשי; שם על משכבי בלילות נדדה שנתי מעיני, ויציצו מקרב לבי זכרונות נעימים מימי נעורי וישביעוני עונג. הלא לגבר, אשר דרכו נסתרה בימיו, נאוה זכרון מחמדיו, אשר היו לו מימי קדם. כן זכרתי ימים מקדם בעלות לעב שיאי, ערכתים אל ימי מבוכתי – ותתעטף רוחי וישתומם לבי בקרבי; חשבתי דרכי ועלילותי אחת אל אחת למצוא חשבון ואראה, כי האהבה והקנאה התעללו בי, צנפוני צנפה, שמוני כגלגל לפני סופה. אך הגיעו לי הימים, אשר אהבתי לא עזה כמות, וקנאתי לא קשה כשאול, שתיהן נחו מזעפן. עדות היא בשתי נשי אלה, מרים ויהושבע, אשר לפנים צררו אשר לאחותה, ורוב ימים הפכו את קנאתן לרוח חן ורצון, עד כי שתיהן יחד חמדו לשבת בצלי כשתי יונות תמות. על כן אמרתי: ארחיקן משאון קריה, ששם קנאה שלטת, ואושיבן במנוחות שאננות, וכמלאך שלום אהיה בינותן, וכנחל עדנים יעברו ימינו.

ואליפלט וקציעה נגשו אל עוזיאל וישקו ידו לפיהם ויאמרו: “הבט-נא: בניך אנחנו, צאצאי שתי נשיך האהובות, והיוצר יחד לבנו ישים גבולנו שלום. שב, אבינו, בין מחמדי נפשך, ועיניך תראינה אור זרוע לך מסביב; שב עם נשיך בעין גדי על נחלתך, הנתונה לך מאת המלך, ושם אנחנו בניך אתך לשמוע נעימות לקחך, אמרות טהורות, ונרננה ונשמחה בכל ימינו, כי תספר לנו את כל התלאות, אשר מצאוך בארצות נודך, ואנחנו נשיב תודות לה', אשר השיב לך ששון ישעך, ורני פלט תוסבבנו סלה”.

וישק עוזיאל לרעים האהובים ויאמר: “ברוכים אתם לה' וברוך טעמכם! ומה רב טוב צפן לי ה', לחזות בנועם פניכם ובשמחת גילכם, כי על אהבתכם נוסדה שלות ביתי”

ותרב השמחה בבית עוזיאל, ושבעת ימי המועד היו ימי משתה בביתו, וכל אוהביו ורעיו ממרום ארץ יהודה נקבצו באו לו לשוש אתו משוש. וככלות שבעת ימי המועד, “ויוָעצו כל הקהל לעשות שבעת ימים אחרים ויעשו שבעת ימים שמחה, כי חזקיהו מלך יהודה הרים לקהל אלף פרים ושבעת אלפים צאן, והשרים הרימו לקהל פרים אלף וצאן עשרת אלפים, ותהי שמחה גדולה בירושלים”, אשר כמוה לא היתה מימי שלמה בן דוד מלך ישראל. הלא היא כתובה על ספר דברי הימים למלכי יהודה. ובית עוזיאל ובית ידידיה, שר הרכוש אשר למלך, שמחו ויעלצו יחדו שבעת ימי המועד ועוד שבעת ימי השמחה, ומקץ הימים האלה שת עוזיאל לבו לכונן נחלתו ונחלת מרים אשתו ואת נחלת יהושבע אשתו, הנתונה לאליפלט ולקציעה, ובשמחות וגיל יצאו מירושלים לשבת ביפה נוף עין גדי, ויבלו ימיהם בטוב ושנותיהם בנעימים.

וגם לבית ידידיה, שר הרכוש אשר למלך, נצפנו עלילות ומעשים רבים, אשר הצמידו עליו אנשי דמים ומרמה, כי שאנן היה ידידיה בביתו וישמח בתרצה אשתו היפה ובצאצאיה הנחמדים, תימן ותמר, אשר ילדה לו, ולא ידע כי צפעוני מפריש במעונו ונעלמים יהתלו בו. וכל דברי ביתו הלא הם כתובים בספר, אשר כתב עליו סתרי הכרמלי, להודיע לבני אדם, כי רבות רעות צדיק ומכולם יצילנו ה', ויוציא לאור צדקם ומשפטם כצהרים.

בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתָיִם שָׁלוֹם שָׁלוֹם

לָרָחוֹק וְלַקָרוֹב אָמַר יְהוָֹה וּרְפָאתִיו:

(ישעיה נ“ז, י”ט)

אמר לה ינאי מלכא לדביתהו אל תתיראי מן הפרושים ולא ממי שאינם פרושים אלא מן הצבועים שדומים לפרושים שמעשיהם כמעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס.ֹ

(סוטה כ“ב ע”ב פרק ג')

חלק ראשון

א: חצר-מות

פני הלילה חורו מעפעפי שחר אשר נבקעו על ראש גבעה נחמדה, אשר עליה יציץ נזרה יער צומח עצי שיח, פגי קדים מתולעים בקוי ארגמן, ושכבת טל אורות כמכסה צמר צחר תכסה על הגבעה והעמק אשר אהלים נטועים בּו, נאות שלום ומנוחות שאננות לאכרים עובדי אדמה מבני ישראל. עבר יום, חלף ליל ויום אחר נכון לבוא, הימים והלילות מדי עברם יגדילו את צללי החיים העוברים, וחזיונות הימים הבאים ילכו ויצערו באין מבין, כי יום הולך ולא ישוב לנצח ובני חלוף הולכים וקרובים ליום אחרון. עפעפי שחר נבקעו בפאת קדים ועפעפי בן אדם – בפאת מטה. בן אדם יהיר ורחב לבב! האומר בלבו אני ואפסי עוד, כי כל העולם לא נברא רק בגללי, וכל פעל ה’ למעני, התענג על מראות אלהים אלה בעוד אור עיניך אִתך, יבוא יום וכל המראות האלה ספו תמו ולא תוסף להביטם, ואם עיני רבים נכבדי ארץ תרדנה עליך דמעה, והארץ לא תשא עליך נהי, לא ילבשו עליך שמים קדרות, ומלאכי מרום לא מר יבכּיון, גם עצי שיח לא יספדו עליך בקול עלה נדף, ורוח הומיה כחלילים לא עליך תאנח. לא יספדו ולא יתאבלו כל אלה גם בגוע כל אדם יחד, כי במה נחשב הוא? הן גאותו וגאונו יחד על עפר תשכב, ובחיר היצורים מנת רמה ותולעה, ולחומו כגללים וכדומן לאדמה.

השחר הפרוש על ההרים הופיע על חצר-מות ומנוחות שאננות לרפאים אשר אחת למו חשכה ואורה. אך לא למו האיר אז השחר, כי אם לשתי נפשות חיות, לאיש זקן אשר שערות ראשו וזקנו כרצי כסף מעופפות מרוח צח נושבת בם, ולבתו האלמנה הנאוה עוד למראה בחצי ימיה “הנה מקום מנוחת יוסף אישי” קראה האשה בקול בוכים, ראה נא אבי, על קברו יציץ ציץ, הנה נא הגל הזה עד, לא צר המקום לאישי אך צר לי מאד! פה ישכון בּשרו לבטח ואנכי שבעה נדודים, זה שתים עשרה שנה מעת כבה נר נשמתו הזכה ביום עברה, ביום חשך לי בּכל שנה ושנה. לשוא בכיתי בכי תמרורים, קרעתי שמים, לשוא! כי את אשר יפליט המות לא ישיב, עץ נחמד! צל חיתי! איך נדמית, נגדעת לארץ מרוח עריצים נשבה בך! פרח נעים! איך בלות שחות לשחת-בלי באביב שנותיך, ואהבתי ותקותי אליך נאספו! מי יתן קברתי פה גם עצבותי וצרות לבבי. אספני נא יוסף אישי אליך, ובזרעותיך ארדם לנצח, רב לי להיות כמצבה חיה על קברך, או מי יתן והיו דמעותי כנחל גפרית בוערה במשכן עוכר נפשך ונפשות בית אבי, במשכן געל הבליעל, והיה בנו יתום ובתו אלמנה, ישתה מחמת שדי וחרון אפו ישיגהו, כי אכל את ביתך אבי בכל פה, את כבודך מעליך הפשיט, וחית אישי דכא לארץ, ועתה מת בעפר גם חוטר מגזעו, נעמן בננו בכורנו, ראשית פרי אהבתנו, הנה הוא אתך אישי ואתו כיום תמצא.

אל נא בתי, ענה הזקן אשר מחה דמעה מעל פניה, אל נא תעוררי אהבת רפאים שוכני קבר, הן רוח יוסף אישך מרחפת עתה מעל לעמק הבכה על כנפי שחר, ומלאכי שלום יובילוה בשמחות וגיל אל יוצרה לחסות בצל חסין יה, הן תביעי זכר רב טובו ותסכי לו נסך דמעותיך פעם אחת בשנה, ביום מר, אך הבליגי על יגונך ואל תעזבי עליך שיחך, רב לך בתי, ראי השבעתיך בשם אישך ובזכרו היקר לך, להסתיר שברך מרוחמה בתך ומרפאל בנך, כי מה בצע בדמעתם, יבלו ימי חג המצות בטוב לב, כי לא יאחרו לבכות ימים על שנה לזכר נעמן אחיהם, אשר אמרנו בצלו נחיה, והוא ידבר משפטים עם עושקי נחלתנו, אך לא כן רצה ה’, ומי יאמר לו מה תעשה? לכן תני פוגת לך.

והזקן ובתו הלכו מן חצר-מות וישובו לביתם הנקרא בית מלון אורחים, ואולם רק שם מלון נקרא עליו, כי כל עוברי דרך לבוא אל עיר עתיקה סרו אל המלון אשר לפניו הרחוק ממנו כששת אלפים אמה, או אל המלון אחריו הרחוק ממנו כברת ארץ, אך פסחו על המלון הזה אשר לירוחם הזקן, לא סר אליו כל איש ישראל, על כן היה הבית הזה נטוש ועזוב כמדבר, חציר גגות ורקבון על מכסה הקרשים וקורותיו ורהיטיו מטים, כי לא חלו בם ידי בונים זה כמה, ואף גם זאת בהיות המחסור בבית הזה כתושב, לא נראה פעלו על חדריו פנימה, כי קרקע הבית הזה רצוף בקרשים חלוקי מעצר ומשוחים בששר כהה-אדמדם וקירותיו טוחים בטיט ובסיד אשר יכסה את בדק הבית, על חלונותיו אגני פרחים פקודים ונצורים בידים אמונות, וכלי הבית כלם עשוים בטוב טעם מעשה ידי אמן, אלה וכאלה הִגידו כי שוכני הבית הזה ראו טובה לפנים ולא נולדו בסתר המדרגה.

ירוחם הזקן ושרה בתו באו הביתה, והנה רוחמה בת שרה נערה טובת מראה ונעימה בתארה, בת שבע עשרה שנה עומדת לפני החלון ומשקה את הפרחים הרטובים כמוה בלשדם ובאבם “עזבי נא בתי את הפרחים” אמרה שרה אל רוחמה, כי יום מר לנו היום הזה בכל שנה ושנה, זכרון מות אביך אשר השקיתי עתה בדמעות שליש את הפרחים הצומחים על קברו.

ורוחמה נאנחה בהביטה אל פני אמה אשר חמרמרו מבכי ותאמר: צדקת אמי בדברך, ואולם השלמתי חפץ נעמן אחי אשר שחרני מאז במכתבו לפקוד את הפרחים חדשים לבקרים לבל יבלו ופקודתו שמרה רוחי. ישוב נא נעמן אחי הלום ויראה מה יקרו לי דבריו.

ונעמן בן שרה אחי רוחמה ישב בשבת תחכמוני, שם למד דעת את יבול הארץ וצאצאי האדמה והוא בן שמנה עשרה שנה בעת ההיא, ורוחמה אחותו בת שבע עשרה שנה, ועוד להם אח קטן נער נחמד ונבון בן ארבע עשרה שנה ושמו רפאל, וירוחם הזקן ושרה בתו עם צאצאיה חכו בכליון עינים לתשובת נעמן אליהם כי הוא משענת תקותם, אך אהה לתקותם! כי היתה מפח נפש, מבשורה רעה אשר באה באזני שרה אל מות לבן, אך נועץ הזקן עם בתו להסתיר אידם מבני הנעורים עד עבור מועד הפסח, ומה נשבר לבם בשמעם את דברי רוחמה על דברת נעמן ולא יכלה שרה להתאפק.

“אך יתומה את בתי ואנכי אלמנה עזובה” ענתה שרה בבכי תמרורים במצאה פתחון פה לבכיה, ותבך גם רוחמה בדברה ותמח דמעתה מעל פניה ותאמר: הן אבי לא ישוב עוד אלינו, ונעמן אחי הלא ישוב ברצות ה’ דרכו והיה לך מנחם ולי – לאב. הלא מאז הגדת לי אמי: אשרי אדם שוכח את אשר אין להשיב, אכן טוב זכרון יום מר, אך לא לנו כי אם לנעמן אחי אשר זכרון דברי אבי האחרונים “חיה נעמן בני, אל תשכח את אשר עכרני געל, ועשית לו נקמות בכל אשר הרעו לנו” זכרון הדברים האלה יציתו בו אש נקמה אוכלת עד תהום לשום געל וביתו עפר תחת כפות רגליו, ולהחשיך משחור תאר עובדיה, היושב עתה במנוחות שאננות בהיכלי מחמדינו, אך ישליו אהלים לשודדי נחלתנו, עד כי יבוא נעמן והיו שוסינו למשיסה, כי אפים ארץ ישתחוה לו עובדיה, וגעל ילחך עפר כנחש ואחי ישופהו ראש, עוד מעט תראי אמי כי לנעמן בנך נאוה זכרון דברי אבי, אך לא לנו אמי, לא לנו, כי אם תערכי הימים הראשונים אל הימים האלה והנה עיניך מקור דמעה, כן תשובי תהפכי בדברים האלה למען יפשה המחץ, ואם תוסיפי אמי להביע זכר רב טובך ומחמדיך בימי קדם והגית בו יומם ולילה, כי עתה תקות ביתך האבדת, כי עצבוננו ידכא אותנו עד מאד ושב נעמן הלום ולא יכירנו עוד.

אל נא אמי, ענה רפאל הנער הקטן גם הוא חלקו, אל נא אמי תמררי בבכי, כי מה בצע בדמעתך הלא צדקה רוחמה אחותי: ישוב נעמן בנך הלום ולא יכירנו עוד, כי עצבון רוח מדכא נפש ומשנה פנים, ומה ידוה לבו במצאו מחמדי נפשו רצוצים, נאנחים ונאנקים! על כן אמרתי יעיקו לנו צוררינו עוד ירח ימים, עד שוב אחי וכהנדוף עשן יהדפם ויסערם כמוץ לפני רוח, אך על זאת ישתומם לבבי בקרבי, על כל חזון כי נסתם ממנו זה כעשרה שבועות למן היום אשר בא אלינו מכתבו האחרון, המלא חמת נקמה לצוררינו ותנחומות לבו. ואנכי מרוב הגיגי במכתבו ידעתי ספורות לכל דבריו.

אך מדוע טמן אחי ידו בצלחת, לא יכתוב עוד לנו אמרי שפר? הוסיף הנער בתומתו.

זאת מבוכתי גם אני, ענתה רוחמה, הגידי נא אמי, אולי שמעת שמץ דבר רע על אחי? אך לא, כי אם הוגה ה’ אותנו ויכאיבנו וירטנו על ידי רשעים, הלא יחבש לעצבותנו על ידי נעמן, ואם לקח ה’ כל מחמדינו, הלא ישאיר לנו את נעמן חמדת ימינו ותקות אחריתנו, הגידי נא אמי לצאצאיך, אולי לקחו אזניך שמץ דבר רע על דבר נעמן אחי? כי אולי זה דבר עצבך, הה לבי סחרחר בהגיגי זאת!.

זאת לא זאת, ענה הזקן בעצרו אנחתו בקרבו, הלא זה דבר נעמן אלינו במכתבו האחרון: כי מרוב ענין ועמל נפש יגרע דבריו ממנו עד שובו, על כן לא הריץ אלינו גם שנים ושלשה מלין, כי לא הסכין לבוא אלינו בדברים מעטים, זולת זאת אין דבר.

כן הונה הזקן את בני הנעורים כי לא אבה לקרב יום אידם ולחוש עתידות למו!.

ב

כִּי רָשָׁע מַכְתִּיר אֶת-הַצַדִיק

עַל-כֵּן יֵצֵא מִשְׁפָּט מְעֻקָל:

(חבקוק א ד)

ביום המר הזה צמו נפשות בית ירוחם בכל שנה משנת מות איש חמודות יוסף איש שרה, וכן עשו ביום הזה, כי צמו כל היום, ולעת ערב בשלו למו פרי אדמה למאכלם, מאכל הנודע למו רק בשמו בימי קדם ימי מחמדיהם, באכלם אז למעדנים ובלבשם מחלצות כבני נדיבי עם, ובכל זאת לא התאוננו הנפשות היקרות האלה על ה’, כי הסכינו כמעט על מצבם עתה, ונפשם חכתה לנעמן מבטחם עוז אשר ישוב עוד מעט משבת תחכמוני ויאיר אפלתם, כּי אמר נעמן לדבר משפטים עם געל הגביר עוכר ביתם ומצמיתם; אך אהה לתקותם! כי היתה מפח נפש, כי נעמן מנחמם משיב נפשם מת, והמה אל עקרבים יושבים, מגור למו מסביב ומחדרים צופה מחסור.

כי צוה געל לירוחם סביביו צריו אשר העיקו לו מאד, ויוציאו עליו דבתו רעה להבאיש ריחו בעיני כל עוברי דרך. לא היה דבר כל תועבה אשר לא דברו בו, כי במלון אשר לפניהם העבירו קול כי שרה ורוחמה בתה מפזרות דרכיהן לזרים. ובמלון אשר אחריהם בואכה עיר עתיקה הגידו: כי בבית ירוחם יאכלו כל מאכל טרפה אשר לא יבוא אל פי איש ישראל, על כן סרו מן המלון הזה כל תמימי דרך. אז החלו נלוזי דרך לסור אליהם במחשבת און אשר לא בושו להשמיע על שפתם באזני שרה ורוחמה. והתמימות האלה גרשו את הנועזים האלה בחרפה, ואחרי הדברים האלה מה רבה התאניה והאניה ומה רבה העזובה בבית התמימים האלה! סוף דבר לא נותרה למו מאומה למחיתם זולתי התבן והמספוא אשר קנו מידם לפעמים עוברי ארח.

כל אלה עשה למו געל להביא המחסור אל ביתם ולהשיבם עד דכא, ולעת מטה ידם בשברו למו כל מטה לחם שלח געל אליהם אנשים חרש לדבר על לבם, להשיב לו את הכתבים אשר אמר נעמן להוציא בם צדקתו לאור לעיני השופטים בשער, ויבקש מאתם לקחת מידו בצע כסף ולשלח דברים אל נעמן בנם להשיבו מדבר משפטים עמו, או אז יתמוך הוא את ידם המטה, אך ירוחם ושרה ענו את האנשים דבר לאמר: הן בלע געל את חילנו וחמסו על קדקדו ירד, כי ישלם לו ה’ כפעלו, וידנו לא תהיה בו, אך שפך בוז וקלון על כבודנו, ועל זאת לא נחשה, ישוב נא נעמן בננו הלום וינקום נקמתנו, המענה הזה היה לגעל כחומץ על נתר להבעיר עוד חמתו, ויוסף לשלח בירוחם ובביתו את הנחשים אשר אין להם לחש, ובראשם בת שובבה אשה נצורת לב אשר האיצה בם להשבית מדנים, האשה ההיא מררה ועצבה את ירוחם מאד בתחבלות און, וירוחם ובניו החרישו ויתנו בעפר פיהם, ויאמרו תמיד: הן קץ שם אלהים לחשך ולשאון עריצים, יבוא נעמן ויסכר פי דוברי שקר ולא יוסיפו בני עולה לדבר בנו סרה, כי הוא יריב את יריבינו וימלא פיהם חצץ, יבוא נעמן ויבוא קצם.

ומה חשכו עיניהם על מות-לבן זה, כי זה נעמן מבטחם בא קצו קץ כל בשר ומבטם הוביש! עתה היתה מבוכתם, כי ירום אויבם עליהם ועתה תהיה למלשינים תקוה לרדפם עד שאול באין תומך ובאין אומר השב. מי תכן את רוח האומללים האלה? ומי מדד במשורה דמעותיהם? אך ירוחם ובתו הסתירו מבוכתם מרוחמה ומרפאל, לבלתי הפוך ימי מועד לימי אבל ומספד מר, כי בני הנעורים האלה נשאו כל דבר עצב ברוח נכון ויחושו עתידות למו, כי עוד מעט ישוב נעמן אחיהם ויגולל מעליהם חרפה ובוז, ומי אכזרי להעירם מחלומותיהם הנעימים ולקראם לאבל? ואף כי התעצבו אל לבם לרגעים בראותם כי עברו עשרה שבעות ואין כל חזון נפרץ מנעמן, אך הוריהם אמרו למו: כי הימים האלה ימי הנסיון לנעמן, והדבר הזה היה די להשיב למו ששון ישעם ולתמכם רוח נדיבה, ויהיו נכונים לחבק את אחיהם מחמד לבם, ויהי כל ישעם וחפצם להכין לו כל דבר חפץ, רוחמה השכימה לפרחים כי אותם אהב נעמן אחיה, ורפאל כתב שירים נעימים בשפת עבר האהובה לנעמן אחיו, ועיני הוריהם רואות וכלות, ונפשם בוכיה במסתרים, כי רבו אנחותיהם מאוד במות נעמן ששון ישעם ובשאון צורריהם ההולך וגדול מאד. במבוכה הנוראה הזאת ראו כי ימי חג הפסח הולכים וקרובים ואין תקוה ללחם עוני, ומה להם לעשות? היעשו שלום לגעל שונאם ומצמיתם, הירבו אליו תחנונים ויאמרו: חוסה נא געל והפר כעסך עמנו, הלא ישמח לאידם ויתעורר על אנשי חרמו כי מצאתם רעה, גם צורריהם מסביב ישמעו מבוכתם ימחאו כף ויאמרו: אכן נכנע ירוחם בצר לו ולאויבו יתחנן “כן יאבדו כל סרי סוררים” גם ישלחו אליהם נלוזי דרך ויאמרו, באו עתה אל בית ירוחם כי אלהים הדפו, ושרה ורוחמה בתה התמכרו לתועבה כי אכף עליהן פיהן.

וירוחם ושרה בתו באכלם ארוחתם הדלה והרזה לערב התענו במצוקת לבבם, והנה רעש אופנים באזניהם כקול מרכבה מרקדה ומשתקשקת וקרובה עד אשר עמדה גם נצבה לפני שער מלונם, השאון הזה היה יקר למו, על כן השתאו ויתמהו איש אל רעהו ואשה אל רעותה, אך עודם מחרישים והנה בא אל הבית איש הדור בלבושו ובמראהו והוא כבן שלשים וחמש שנים, זקנו קטן והדר ופניו עודם מלאים הוד עלומים, וכבואו אל הבית קם ירוחם מפניו ואחריו צאצאיו היושבים עמו לשלחן, והאורח נגש אליהם וישם עיניו על הזקן ועפעפיו בחנו את שרה ואת רוחמה בתה אשר נבוכו מאד, וישאל האיש: היש פה מקום ללין?

ומי אתה האורח? שאלהו ירוחם אחרי קדמו פניו בשלום, הגידה נא לי מי אתה? מאין תבוא? ומה חפצך פה?

מה לך ולשמי? ענה האורח, עובר ארח אני, ובעברי לבוא אל עיר עתיקה סרתי אל המלון הזה ללין, הלא אתה הוא ירוחם, וזאת – בתך שרה, וזאת – רוחמה בתה וזה – צרור כספי! בדברו זאת הראה להם צרור כסף רב ויאמר: הא לכם עד נאמן כי לא לחנם סרתי הלום וכי שכרי אתי, מדי דברו זאת שחק אל שרה ויאמר: למה נפוגות אשה יקרה, ולמה נפלו פניך למראה גבר? הלא את היא שרה בת ירוחם, אולי שגיתי כפרי נא לי, כי את שרה בת ירוחם אנכי מבקש, האם לא תכירי פני גבר? מדי דברו הצהיל קולו וישחק שנית וילעג למבוכתה.

ושרה נפעמה ונדמה, סופקת כפיה ודמעתה על לחיה: מה היה לנו אבי? קראה האומללה ברוח נשברה, האם בא האיש הזה להתעולל בנו? האם צוררינו הסיתוהו בנו? ותפן אל האיש ותאמר: לא ידעתיך ולא חפצתי לדעתך; צא לך מהר מזה והשלך כספך הנמאס אל נחלי בליעל כי צר לך המקום ללון פה.

סור לך מהר מזה איש נועז ובליעל! קרא אחריה הזקן בחמה שפוכה, צא לך מזה ואל תדמה לשאת על שפתיך משאת חרפה ולצאת נקי מפה, כי עוד לא תמו שופטים מן הארץ, וענתה בך שיבת ראשי בצעקי חמס עליך; סור לך מפה פן ארוצץ קדקד עול, כי בעל נפש אני והחרש לא אוכל בהביטי את בתי התמימה נקלה לעיניך, בתי החמודה! אשר לא שמעו אזניה דבר און מעודה, סור, ואל תעמוד פה כי בנפשך הוא, סור פן תלחך עפר כנחש, מדי דברו לקח מקלו אשר נשען עליו ויגש אל האיש ויאמר: דע לך כי מרי נפש אנחנו ואנכי לא אמשול ברוחי, מדי דברו הניף מקלו עליו, אך רוחמה נתנה קולה בבכי ותאחז בידו ותאמר: אל נא אבי אל נא באפך, ורפאל גם הוא צעק צעקה גדולה ומרה, ולקולו בא משרת האורח אל הבית וימצא את אדוניו חרד ופחד מפני תנופת יד הזקן, וישתומם לראות כי שחק ורגז יחד, וימהר ויוציא את המקל מיד הזקן ויאמר לו: הוי זקן – סר טעם עומד על ירכתי בור! הטוב לך למות כבן עולה? כי מה עשה לך אדני הנדיב כי הניפות עליו מקל חובלים לרוצץ קדקדו? קום אדני צא מעמק עכור כי לא שקר דבת רבים כי מערת פריצים הבית הזה, ואתה אדני לא האזנת אלי ותעמוד פה, קומה ונסעה מזה אל מלון מרדכי הקרוב ושם נלין. וכבואך אל עיר עתיקה תברך את ה’ כי נמלטת משודדים בעור שניך.

צא לך מפה, ענה האיש את משרתו, צא ואל תדאג לנפשי, כי לא יפול משערת ראשי ארצה; אויה לך אדני ענה המשרת בצאתו, כי אם נמלטת משוד ותפול אל שחת, כי כאשה כן בתה יפות הן, והכסף יענה את הכל –.

והאיש נגש אל הזקן ויאמר: אל נא באפך אדני הזקן, באה עמי החדרה ואדבר דבר באזניך ונהפך לבך בקרבך.

העוד לך פה? ענהו הזקן בשארית חמות, ומה עז מצחך אחרי חשבך המזמתה; הן הכרת פניך ענתה בך כי שבע תועבות בלבך, אך בואה נא עמי החדרה נעוה לב, ודבר מרמה וכזב באזני למען ספות חטאת על חטאת. מדי דברו בא אל חדרו והאיש אחריו, ויסגור ירוחם דלתו בעדם, ויאמר אל האיש: עתה דבר דברי בלע באזני, ולא באזני בנותי התמימות אשר לא שמעו שמץ דבר און מפי גבר ואשה.

בנותיך תמימות הן, ענה האיש, אך גבר תמים גם אני, והנה תעודתי בידי, ואתה לא תכזיבנה, מדי דברו הוציא מצרור הכתבים אשר אתו מכתב אחד אשר כסה ממנו ראשיתו, ויראהו אחריתו ובה כתובים הדברים האלה:

“נדבת ידך היתה משיבת נפש לנדכאים בענים, אשר אכסה ממך שמותיהם כאשר שחרתני אתה לכסות מהם שמך, לכן יהיה העוזר והנעזרים ברוכים בשם ה’ ובשם אוהבך ומכבדך לעד המברכך, נחמיה הכהן”.

וירוחם שנה פניו אחרי קראו הטורים האלה ויאמר לאיש: שא נא אדני כי כן צררתיך, הן דבר לך עם נחמיה רעי, ודבריו יגידו תהלתך ומה אענה, ואולם אל נא תתנני לאיש תככים או למשוגע, כי נחמיה זה המדבר אליך הוא רעי ויודע דרכי, לא נתעב ונאלח אנכי ולא משוגע, כי תעבוני מצמיתי השליכו עלי שקוצים ויכוני בשגעון, על כן אשחרך קח לך מועד אחרי בואך בצל קורתי ושמע שיחי, למען תדע שרש דבר נמצא בי ומה הרגיזני לקראת בואך; פליאה דעת היא ממך חידות לא ידעתם, לכן שב נא עמדי עדי כלותי לספר לך עצבי ורגזי, אולי תהיה לי מליץ אחד מני אלף להגיד ישרי ולגול מעלי חרפה ובוז. אולי…

אכן ענה האיש באנחה, אכן רבו מצמיתיך בשוט לשון שקר, וקויתי כי אני אכזיבם, כי בסורי אל מלון הקרוב למלונך שאלוני אנשי לצון: איפוא תלין הלילה? במלון ירוחם, עניתי. במלון ירוחם! השיב עלם אחד בתמהון, בארובת היונים! רק שלח תשלח האם והבנים תקח לך. יונים הם! ענה השני, היונים האלה כעורבים אוכלים בשר טרפה. פעם אחת אכלתי שם ולא ידעתי מה הלעיטוני. אם כן אפוא, פער השלישי בשחוק פיו, אם כן, הוא שים ידך על בטנך ואמור: שישו בני מעי שישו! כי באו אליכם משמנים לא שערום אבותי, ואבות אבותי, ואנכי איעצך לבלע אבני שרפה להעביר מעיך באש ולנקותם ממרק פגולים –.

אך אנכי לא האמנתי מעודי לדבת רבים, בדעתי כי אם שונא אחד יפיל דברו ארצה, והיה הדבר ההוא כזרע פורה רוש ולענה לתמימי דרך, ובכל זאת אמרתי: אסורה נא אל המלון הזה ואראה מה הדבה הרעה הזאת ומה שרש דבר נמצא בה, אשריך ישיש נכבד כי כן חזיתי בך ובצאצאיך, כי חפצתי צדקך.

ומה תושיעני נדבת פיך וצדקת שפתיך? ענה הזקן, הלא אם תצדיקני ומצמיתי ירשיעוך ואמרו לך: חדלו לכם מן האיש הזה אחרי באו בצל קורת ירוחם, כמוהו הוא ולמה תדברו בו? והמתקדשים בעם יענו: לא חנם הלך הזרזיר אצל העורב אלא מפני שהוא מינו.

“כל אלה לא יחרידוני” ענה האיש, כי רב חילי ואל דבת רבים לא אשית לב, את האלהים אנכי ירא ומה יעשה לי אדם, ואתה אדני הזקן השקט.

חלפו ימי השקט, ענה הזקן מנהמת לבו, עברו ימי ששוני ויקדמוני ימי עוני, החרישה ממני אדני ואדברה וירוח לי מעט, כי איש טוב אתה כאשר יענה בך נחמיה רעי הישר באדם. שמעה ואספרה לך קצות דרכי.

אם אערוך הימים האלה ימי צרתי אל ימי קדם ימי אשרי ושלותי, כי עתה תשוח עלי נפשי. זה לי עשרים שנה אשר הייתי בין שלוי עולם, איש מלא ברכת ה’ אשר רב חילי מאד, ויחילו דרכי בכל עת, מי ימלל גדולתי בהיות שרה בתי היחידה בימי כלולותיה בשלחי עגלות צב להביא את יוסף בן גילה לשוש אתי משוש בביתי ובהיכלי תענוגי, כבני יונה חזיתי את בני הנעורים, את יוסף בחור כארזים ואת שרה בתי כחבצלת פורחת, שניהם נחמדים למראה, שניהם נבונים למודי לשון וספר. מדי דברו הראהו שתי תמונות נחמדות מאד למראה, תבנית עלם נחמד יפה פרי תאר, ועלמה נחמדה כלילת כל פאר אחוזים ודבקים יחד בנשיקות פיהם. אך הקים ה’ עלי הרעה מקרב ביתי, כי געל בן משק ביתי בגד בי וישיבני עד דכא כהיום הזה.

מדי דברי בגעל יחרד לבי בקרבי, כי מאשפות הרימותי את אביו האביון ואספחהו אל אחת הכהנות, ואת געל גדלתי ורוממתי ואשימהו לסוכן ביתי, גם לקח לו אשה אשר ילדה לו את מחלת, ואשתו היתה שנואה בעיניו מאד אך לא השיגה ידו לשלם לה כתובתה, ואראה אני כי לא ישוב עוד שלום למכונו, ואתן לו את הכסף ויתנהו לאשתו עם ספר הכריתות, והוא יושב בביתי בעת ההיא ואת מחלת בתו נתן על ידי אומנת לגדלה, וימצא געל חן בעיני, כי היה בכל דרכיו משכיל, ואדברה על לבו לבחר לו אשת חיל ולראות עמה חיים. אך לבבו הלך בגדולות ובנפלאות ממנו בנשאו עיניו אל שרה בתי ואנכי לא ידעתי, וגם בתי בושה לשאת חרפה כזאת על שפתיה כי אם האיצה בי לגרשו מקרב ביתי, ואנכי לא שמתי לבי לעברת בתי כי קשתה לו, וגעל לקח לו אשה אחרת אחרי קחת יוסף את שרה, ואנכי הרבתי לו מתן ומשנה שכר נקבתי לו, אמרתי אני בלבי, הלא כאשר ארבה שכרו כן ירבה אמונתו חדשים לבקרים, מלאתי ידו להיות כמוני למצא חפץ ולכלכל דברי במשפט ובאמונה, אותו הפקדתי על חילי ומשלח ידי ואנכי סחרתי ארצות רחוקות בפרוץ סחרי מאד, בידי היו עתתי לשוט בארצות ולבוא בכל עיר רוכלת עמים, וביד געל היו עתתיו גם הוא, עת לכתוב ועת למחות עת ללות כסף על שמי ועת למעול מעל, געל היה נאמן ביתי ושליט בהוני וסחרי אשר עלה מחיר ערכו עד מאתים אלף שקל כסף. ויוסף חתני הפקיד שנים עשר אלף שקל כסף מתנת אביו ומתנת ידי לו אני, כי כאשר פרץ סחרי כן לויתי כסף מכל עשירי עם, ברכת ה’ היתה שלוחה בכל מעשה ידי ויחילו דרכי בכל עת. אך געל היה כעש לביתי וכרקב לכל משלח ידי, ויגזור על ימין ולא ידעתי ויחמוס על שמאל ולא שמתי על לבי, וחתני יוסף ושרה בתי עם בנם בכורם נסעו לבקר בבית אביו ולהראות שם גדולתם, שם ישבו שנה תמימה, ושם ילדה שרה את רוחמה בתה, ותחת ענג ראו עמל ויגון במות אבי יוסף מבלי הניח יתרו לבניו אחריו, ויבכו העליזים ויתאבלו שמה ויאמרו לשוב לביתי למצא תנחומות למו, אך יגון ועצבון היו שמורים למו גם בביתי.

אנכי משוטט בארצות להביא סחרי ממרחק וקרובה היתה לגעל אמת בצעו, כי אחרי שלחו ידו בחלב חילי בבגד בוגדים ובמעל ויהי כצפעוני מפריש וכנחש אשר אין לו לחש, כי גלה את אזני עובדיה הגביר ראש נושי כי כל דברי יגעים ודרכי נסתרה, והדבה הזאת אשר הוציא היתה לדבת רבים אשר התלחשו עלי בשבתי לבטח.

שבתי אל עתיקה עיר מגורתי, וישובו גם יוסף ושרה עם נעמן בנם ועם רוחמה בתם, עצובים ונכאי רוח שבו ואנכי נחמתים שמחתים מיגונם, אמרתי להם: אל תעצבו בני, כי למי כל עמלי? הלא לכם ולצאצאיכם, אך עוד מעט ראיתי כי עמלי לריק ועצבי בבית נכרי!

קרבתי אל המלאכה לבקר חשבונותי וחתני עוזר ידי, ומה מצאנו בספר הזכרון? הה! שוד ושבר, ספר מלא נקודים וטלואים, פצע על פצע, מחץ על מחץ אשר לא פללנו ולא ידענו שחרם, אהה! צעקתי באזני געל, אהה! איכה עכרתני איש אמונתי ותסכסך כל דברי ותביאני במבוכה לא אוכל צאת? וחתני זעק ויגעש וירעש בראותו כי גם כספו עלה בתהו ואחריתו נכרתה, אך געל לבש צדקה כמדו, וירחץ בנקיון כפיו באמרו: כי נגרע אלי תמיד מכסף סחרו למאות ולאלפים.

אז בא יום אידי כי פתע קמו נושכי ויקיצו מזעזעי וביתי היה למשסות למו, כי את כל מקני וקניני ערבתי ומרכולתי מכרו בלא הון ולא הרבו במחירם, ובית תענוגי נהפך לעובדיה הנושה בי בעת ההיא, הוא היה ראשית נושי וראשית פידי, לשוא התחננתי לו לחכות עד אשוב ואמצא ידי, כי לולי קדמוני מצמיתי ביום אידי כי עתה מצאתי נתיבותי, אך הכריעוני אלה ודרכי נסתרה, כן שסוני שוסי ולא השאירו לי עוללות זולתי כלי ביתי ובגדי, אותם לא מכרו ועליהם לא הפילו גורל, אך מרביתם מכרתי אני בראותי כי אנכי ונפשות ביתי נטושים ועזובים לחרפת רעב, ויוסף חתני חש עתידות לו וידאג לאשתו האהובה ולשני בניה, וישלח מרי שיחו בספר אל שאול רעו כאח לו, ושאול לא כרע כאח כי אם כאלהים התהלך אתו, וישלח לו עזרתו מעיר מגורתו עיר אמון, עזרה בצרות שלח לו לתמכו ולהחזיק בו, כי הלוהו כסף די לבנות בו בית מלון אורחים על אם הדרך, שאול עזרהו יהי זכרו ברוך, ויהי המלון הזה אשר סרו אליו מראש כל נכבדי ארץ בחמלתם עלינו, אף מצאנו חית ידנו ותהי שמחתנו גדולה כעל כל הון אשר רכשתי בימי עשרי.

ויוסף חתני בקש וימצא נתיבות בית הרוזן אשר קרבהו ויט אליו חסד, כי רכוש הרוזן עצום מאד ויבול אדמתו רב אין מספר, וכאשר מצא את חתני נאמן ונבון לפניו וימלא ידו לסחר את סחרו ותקוה נשקפה לנו לחדש ימינו כקדם. בעת ההיא ילדה שרה בתי את רפאל ליוסף אישה, ותרב בביתנו שמחה וחדוה, כי אהבה עזה כמות אהב יוסף את אשתו החמודה ואת מחמדי בטנה, ויגד שמחתו במכתב אל שאול רעהו, וישב אמרים לו לאמר: חזק רעי כאח לי ואמץ כי עוד נתחתן איש באחיו והיינו למשפחה אחת, כי גם לי נולדה בת לעת הזאת, חזק רעי כי עוד ירחיב ה’ לך וחיית ורבית. השמחה היתה לנו אז, כאשר יגילו דלים במצאם אוצר רב. אמנם אהבת רע ואוהב אוצר נחמד הוא בנוה ישרים, אך אהה לשמחתנו! כי לא ארכה לנו.

הרוזן אשר משך לחתני חסד, עוד מעט הפך לבו, להרחיקהו בשאט נפש, ויבקש יוסף שרש דבר נמצא בו, ולא מצא, ומקץ ימים נודעה לו יד געל הבוגד אשר הבאיש ריח חתני בעיני הרוזן ויתנהו כמפזר הון, וישלח עליו שקוצים וינבלהו, ויהי תחתיו לנאמן בכל בית הרוזן אשר נטה לו חסד, וירומם קרנו בעשר ובכבוד נוסף על עשרו אשר חמס ממני במעל ובכחש.

אז נסה יוסף דבר אליו לדבר אתו משפטים בשער לענות כחשו בפניו, על פי ספר הזכרונות והכתבים השמורים עמדי, אך לשוא! כי מי ידין עם מי שתקיף ממנו? ידי חתני רפו ויהי כגבר אין איל, וישא מכאובים ומחלת לב אנושה, וימל כציץ מחרבוני קיץ ויפול למשכב; הה! לבי נשבר בזכרי יום מר יום עזבו את שרה החמודה ועולליה! בהחזיקו ביד נעמן הילד בנו בכורו ובאמרו לו: חיה בני ועשה לי נקמות בכל אויבינו ואל תשכח רעת געל עוכר נפשי, ובאמור אליו שרה בתי על מי אישי נטשת את יונתך על אפרחיה אשר אהבת? והוא ענה בכבדות בנשאו ידיו לשמים לאמר: שאי יונתי מרום עיניך, שם אבי יתומים ודין אלמנות, גם עוד שאול רעי חי עלי אדמות, זאת דבר ורוחו שבה אל האלהים.

ושאול הראה כי לא שוא בטח יוסף רעהו בו, כי לא עזב חסדו עם החיים והמתים, וישלח את נעמן מקץ חמש שנים אל עיר שבת תחכמוני ללמוד שם חכמה אשר תחיה את בעליה, כן הוא איש יקר! אנכי ראיתי חסדי תפארת אדם הוא שאול, ונכלי חרפת אדם הוא געל מצמיתי, אשר ירדפני עד כה בתגרת ידו וידכאני, למען הוציא מידי את הכתבים מוכיחי חרפתו אשר אמר נעמן לפרשם בשער ולדבר משפטים עמו. אך אהה לשוד ולשבר כי באו אל ביתי כתומם יחד! זה עשרה ימים אשר עבר עלינו אמן מסכן איש אשכנזי אשר בא מעיר שבת תחכמוני, ואשאלהו לשם נעמן מעיר עתיקה ויגד לנו בתומו כי נעמן טבע בנהר, זאת אחרית ביתי, חלק שוסינו וגורל בוזזינו! בבית תענוגי ישכון הגביר ר’ עובדיה איש עשיר נכבד ותופש תורה אשר התחבר אל געל באחרית הימים האלה, כי יחדיו יסחרו סחרם, המה יתענגו על רוב שלום עשר וכבוד ואנכי וביתי יושבים במחשכים, כי אחרי הרעות הרבות והצרות אשר הביא געל עלי לא שככה עוד חמתו, ואנכי גם אני לא נכנעתי מפניו, אך עתה כמעט הלאני, בהשליכו על ביתי שקוצים מרבה להכיל ותקותי אל נעמן אבדה, ותהי מפח נפש באבדן נפשו היקרה; נסיתי דבר אל שאול אולי ישלח לנו עזרתו מרחוק, ואנכי מאסתי חיי שנאתי כל עמלי, כי הייתי אני וביתי למשא על איש חמודות אשר הגדיל לעשות עמנו, כי גם את הכסף אשר הלוה את חתני לבנות המלון הזה גם כספו זה לא השיבונו לו, ומה יש לנו עוד צדקה לזעק את פניו, אך מה לי לעשות? הן אנכי זקנתי ונפשי יודעת מאד כי ה’ הסית את געל בנו ובפניו לא אתיצב, על כן קראתי לאיש חסדנו לחוש לעזרתנו ולהיות לנו לפה אל געל להשלימו לנו, ואנכי אתן מאוייו, כי מי יריב ריבי ונעמן איננו?

שתים אשאלך, ענה האורח באנחה, האם נאמן שאול בבריתו עם החיים והמתים? ומה הם הדברים האחרונים אשר הריץ נעמן נכדך אליך? הגידה נא לי ראשית שאלתי והראני דברי נכדך ואחרי כן אגיד לך פשר דבר שאלתי, כי דבריך נגעו עד נפשי והנני לנסות דברים אל הקמים עליך, כי יש לאל ידי.

וירוחם הלך נבוך ומשתומם אל חדר שרה בתו אשר עלתה על ערש יצועה לתת פוגת לנפשה העיפה מבכי, ויגד לה כי יחרפהו לבבו מאד ובשת פניו כסתהו, על אשר הכלים את האורח, והוא איש טוב אשר דבר לו עם נחמיה ושולח הוא לו עזרתו לתמוך נדכאים, גם התעורר על חנף בשמעו את רשעת געל וזממי לבבו הרע, ויאמר לריב ריב עשוקים כי יש לאל ידו.

אל נא אבי, ענתה שרה במרירות לב, אל נא תאמין בטוב, כי כל תוחלת נכזבה, כל תקוה – מפח נפש ודרכנו נסתרה מה'.

וירוחם חפש באמתחת הכתבים ויקח מהם את מכתבי נעמן, ויאמר אל שרה: כדעתך ידעתי גם אני בתי; אך כן יאמר משל הקדמוני: לטובע אשר שטפתהו שבלת, טוב גם ראש שבלת; מדי דברו זאת לקח צרור המכתבים וילך לשוב אל האורח.

ג

הַיְסֻפַּר בַּקֶבֶר חַסְדֶךָ

אֱמוּנָתְךָ בָּאֲבַדוֹן:

(תהלים פ ח)

והאורח ישב שומם בחדרו ויבט אל שתי תמונות כלילות הפאר, ויתאנח במרירות לרגעים, וירוחם הנה זה בא ובידו צרור מכתבים, ויקח מהם מגלה עפה ויתן לאורח ויאמר: קרא בה ותמצא פשר דבר שתי שאלותיך, והאורח לקח המגלה ויקרא בה כדברים האלה.

באחד לחדש זיו שנת תרי"ג

השלום לך גבר חכם בעוז ירוחם אבי הזקן? השלום לך אמי הורתי שרה הכבודה? השלום לך רוחמה אחותי היפה ולך רפאל אחי הקטן מחמדי הטובים ומבחר הגיוני כל היום?

הלא תדעו מחמדי נפשי כי אין עתותי בידי ולא פעם אחת אערה לכם רוחי, על כן מצאתי תחבולה כי הכינותי לי ספר דברי הימים ובו אכתוב כל העולה על רוחי על אודותיכם, ספר הזכרונות דברי הימים יהיה לי, חדשים לבקרים אפקדהו ואשים עליו נוספות לפי הרוח אשר יעלה עלי בעת ההיא, ובערכי אליכם מלין אעבור בין שורותיו ואלקטה באמרים אשר הורו והוגו רעיוני, אז אערכם יחד והיו לי למכתב; על כן אחבירה עליכם במלין שונים לפי השנות רוחי ולפי חליפות וצבא מחשבותי העוברות על לבי לרגעים.

הלא הודעתיכם את יגיעי ועמל נפשי בספר אשר אכתוב על דבר יבול הארץ וצאצאיה. עמלי זה לוקח מבחר עתותי וחלב הגיוני, כי ספרי זה יהיה נס להתנוסס כבוא יום הפקודה והנסיון, כי יראוהו חכמי המורים ונתנו לפעלי צדק, גם הוא יהיה לי לישועה לכבוד ולתפארת, ובטרם אבקש נתיבותי אמצאם, לא אהיה נודד לדרוש מקום לי כי אם דרוש אהיה לו. הוחילו לי הורי עד אשר אשלים חקי בלמודים ואבצע פעלי, אז אקריבהו אל אלופי המורים חקרי לב אשר יעטרוהו כבוד והדר, והגידו ישרי ותבונתי בתעודתם וראוה אצילי הארץ אשר נחלת שפרה עליהם, שדות וכרמים ועבודה רבה, ידעתי כי ישחרוני אדירים לשבת כפקיד על אחוזתם ושכרי אתם הרבה די כלכל אתכם מחמדי נפשי בכבוד וענג, כי על אלה הסכנתם. אתה אבי הזקן תשב עמדי במנוחות שאננות, ועוד תנוב בשיבה טובה והיית דשן ושמן, כי רוב נחת יוסיף ימים על ימים ושנים על שנותיך, עצמותיך כדשא תפרחנה והיית כגן רוה, ואת אמי הורתי, עדינה היית לפנים בהתלוננך בצל אבי זכרו לברכה, אך ידי משחית ומחבל הכריעו את אבי זה אהבך ונזר תפארתך לארץ הניחו, ובכל זאת עוד לשד חייתך בך, עוד יפיך יגיה עליך בחצי ימיך, עוד חזון למועד קומי על צרינו וכשלו ונפלו, ועפר רגלי בנך כנחשים ילחכו, אז תראי ונהרת, ושבת אל פאר עלומיך, וכל ישעי וחפצי יהיה לתת מעדנים לנפשך, ונחמתיך ושמחתיך מיגונך.

ועתה אליך רוחמה אחותי יפתי אשים דברתי, זה תשע שנים אשר לא ראיתיך ובכל זאת ידעתי כי יפיפית נעמת מאד, כי כן ענתה בך הכרת פני, ובראותי את פני בראי כראותי פניך, ואם כן נאוה אנכי עמדי ואף כי את אחותי כי משנה חן ופאר חלק היוצר לנשים, וגם הורתנו תדבר בך נכבדות כי יפיפית כשושנה, לכן אטעך בערוגת הבשם בין נטעי נעמנים, ורוית ונהרת והיית חמודות לעינים וריח ניחוח לאשר יריח ביראת ה’, כי נקיה נפשך וברה כחמה, ונקיון נפשך ובור לבבך יוסיפו לוית חן לחין ערכך והיית עטרת תפארת לאלוף נעוריך אשר אבחר לך. כי אני אני אבחרהו ובחיר גברים יהיה, עלם נבון ושמו זימון יליד ארץ איטאליא אשר ימצא חית ידו בחכמת לבו ובתבונות כפיו, אותו מצאתי נאמן, נחמד ונבון לפני, אף איש חמודות יהיה לך, אתי יבוא לתקופת השנה ואת אחותי תהיי נבוכה מבלי דעת מי אחיך ומי בחירך, יען לא ראיתני זה כעשר שנים, הן בחירך בחור הוא כארזים, הודו כזית וחסנו כאלון, לו עצה ותושיה תפארת אנשים ונדבת רוח, אך כמוהו גם אני אחיך ומה אשחק למבוכתך אחותי כי לא תדעי מי אחיך ומי זה אלוף נעוריך, ומחלת בת געל שונאנו תראה ותבוש, כי במה נחשב צדוק אישה נגד העלם הנחמד אשר תקראי לו אישי? ומי יתן ויראו שונאינו תמיד כי לא מצאה ידם לנו ויבושו מחמס ידיהם, והיתה זאת נחמתנו ונקמתנו.

כן הוא ידידך כי רק קצות דרכיו הגדתי לך, וכהנה וכהנה תראינה עיניך בו ושש לבך, ומה שכרי אשר תתני אחותי לי? אחת אשאל מאתך לטובת רפאל אחינו בשרנו אשר שאר רוח לו לשיר בשירים בשחר טל ילדותו, ותקוה נשקפה לו כי יגדל והיה לאיש דרוש לכל חפץ ולנחת ושעשועים להורינו. ואותה אבקש ממך אחותי לעורר את לבו לשמוע בלמודים ולשמור ולעשות ככל הכתוב במכתבי אליו ובשלום יחדיו תשבו כחפץ בנכם ואחיכם. נעמן בן יוסף

והאורח כלה לקרא המכתב בחמלת לב וברוח נשברה, וירוחם אמר לו: הן ראיתיך כאיש רחום וחנון, לכן קרא נא גם את זה וידעת מה היתה נחמתי ומה רבה עתה מבוכתי, מדי דברו נתן לו מכתב אחר ויקרא בו האורח כדברים האלה.

הורי היקרים! זה ירח ימים אשר הריצותי לכם מכתבי וכעבור חדש כן יקרבו הימים אשר אחדה בשמחה את פניכם, עוד מספר ירחים אדבר אליכם מחמדי נפשי, לא בדבר שפתים כי אם בנוצת בעל כנף קלה, ובכליון עינים איחל לעת הטובה ההיא אשר אדבר בכם פה אל פה, בהגיגי זאת פג לבי כי לא יאמין בשמחה גדולה כזאת, אכן שמחת עולם תהיה אז על ראשנו בהקבץ נפשות ביתנו יחד, אף דמע נדבות יוסיף זכרון אבינו כי נגיל ונבכה יחד בזכרנו כי אבינו איננו נצב באגודתנו ולא יתערב בשמחתנו, אך מה זה אדבר, לא יתערב בנו? ומי איפו העיר את רוחי להוסיף דעת בלמודים ולקנות לב כל יודעי ורואי, מי פעל ועשה כל זאת? הלא היא פקודת אבי לפני מותו ודבריו האחרונים אשר דבר אלי באמרתו השחה מעפר, באמרי אלי “חיה נעמן בני והיה למחיה לנפשות ביתי העזובות ולמגן ומחסה מגעל עושקנו ומצמיתנו” הדברים האלה חרושים על לוח לבי בשלהבת יה, תשכח ימיני אם אשכחם לנצח, כי לא אשקוט ולא אנוח עד אשר אבצע אמרתו; וכן לא אשכח דבריו האחרונים אל אמי באמרו “שאי יונתי מרום עיניך, שם אבי יתומים ודין אלמנות, גם עוד שאול רעי חי עלי אדמות” ידעתי כי כאשר שאול איש החמודות זכר חסדו ואמונתו לבית אבי, כן יזכרנו לטובה אלהים במעון קדשו, כי אבי עזבני ושאול היה לי לאב לעתות בצרה ויראני חסדו ואמונתו לאבי. אכן בצרתה לי בחנתי אמונתו, על כן לא אשכחנה לנצח. וגם נחמיה מורי זכור לטוב כי הוא הורני וידריכני בשחר טל ילדותי, ועד היום הזה לא עזבונו חסדיהם, זה יאמץ לבי במכתבים מלאי רוח עצה ודעת וזה תומך ידי. וגם ביום אתמול שלח לי שאול איש חמודות מתנת כסף כפעם בפעם בטרם תם כספי, ומה יקר לי חסדו ומה נעימה נדבות פיו!.

על כן אמרתי: יתאוננו רבים על מחשכי ארץ כי מלאה חמס, וכי נוע תנוע מרוב פשעה כי כבד עליה, גם אמת ידברו, ובכל זאת אנכי אשיב אמרים למו, כי עוד לא פסו אמונים מבני אדם, והם הם מצוקי ארץ ועמודי תבל, ואם מעטים הם מזער הלא גם למענם לא תמוט ארץ ולא תמוט תבל, במתי מעט אלה מצאתי את שאול מרים ראשי, ואת נחמיה מלמדי ומדריכי, אשר בשחר טל ילדותי ירה אבן פנתו כיסוד מוסד לחכמות ודעת וליראת ה’ טהורה, ועל ראשית דעת אשר הורני אבנה כיום טירות וארמונות כלילי הדר לכבוד ולתפארת, ואקוה כי כן יוסיף חסדו ויאיר על רפאל אחי הנחמד להביאו אל מחוז חפצו. וכאשר לא יסוף זכר אבי מקרב לבבי כן יעמדו לפני לעד שמות שאול ונחמיה, וחקותי תמונותיהם עלי גליון בּשרד ושויתים לנגדי תמיד על קירות ביתי לזכרון לפני כל הימים.

מי יגלה עפר מעיניך אבי וראית את אשר עשו שני אוהביך אלה לנעמן בנך בכורך, שאול בפעל כפיו ונחמיה מורי בעצתו אשר נחני בה ובדעת אשר הורני, כי שני אלה יחד נהגוני אף הביאוני אל מחוז חפצי אל שבת תחכמוני, אשר שם למדתי דעת את יבול הארץ תכונותיה וצאצאיה, לולי הם שהיו לי כי עתה חבקתי ידי בעצלות ובאפס מעשה, ראשית כל חטאת; לא כן עתה, כי בחכמה הזאת אשר מחיה את בעליה אמצא חית ידי, ומחית כל הנפשות התלויות לי והקשורות בנפשי, חכמה נקיה היא ותמימה אשר לא תשאיר אחריה חרפת לבב ונדודים, ובטרם דרשתי דרוש אני לאצילי הארץ ולאדיריה אשר כל חפצם בי, להושיבני כפקיד על אחוזתם, אף שכרי מאתם הרבה מאד די כלכל את נפשותיכם היקרות לי, ועוד חזון למועד צאתי משבת תחכמוני, כי אבחר לי מקום באשר ארצה, ואז מי יגלה עפר מעיניך אבי לראות שלות ביתך אשר עזבת לאנחות בצרה וצוקה! אך נכון לבי כי ראה יראה אבי מסתר צל שדי בשובי אל נוה מחמדיו לבצע אמרתו, ולריב ריבו מגעל חדל אישים ומעובדיה שודד נחלתנו, ראה יראה אבי כי היו צורריו לחרפה בשערי המשפט וכי מחה בנו דמעת עשוקים בנקיון כפים. כל אלה יחזה ונפשו הזכה תתפלל בעד הנאהבים והנעימים לו בחייו. נכון לבי כי אם יתפללו המתים בעד החיים כי עתה יעיר גם על שאול הודי ועל נחמיה כבודי, וה’ ישלם פעלם ושלם נות צדקם.

אלה הם הגיוני כל היום וחזיונותי על משכבי בלילות, וקויתי כי לא יכזבו כי אם בוא יבואו וביום טובה נראה בטוב.

והאורח התעורר בקראו המכתב ודמעתו נראתה על לחיו, וירוחם ראה ויתאנח ויאמר: זקן אנכי, יבש בי מקור דמעה, אך על צרתי יבכו כל נדיבי רוח וכל טהור עינים, כי דמע נדבות אות נאמן לאדם כי ישרה נפשו בו, ואולם קרא נא אדני גם את זה וראית מה גדלו הליכות נעמן נכדי, כי לא לבד נפש ברכה היתה בו לברך תמיד את אנשי חסדו כי אם גם רוח נקמה נוססה בו להתעבר באיש תככים.

והאורח קרא גם את המכתב השלישי ואלה דבריו:

הורי היקרים! ביום אתמול היתה תבערה במשכני, אך אל תחרדו כי אנכי הבערתי את הבערה בחמת אפי, וזאת היא: לא ידע עול בשת! התאמינו כי אספר לכם מקרה זר? כי געל עוכר ביתנו הריץ אלי דברים חלקים מחמאות וקרבם חמת עכשוב. ויודיעני את מחסורכם ורעבון ביתכם, צרת לבבכם ומרי שיחכם, ואנכי בכיתי מרה על שבר מטה לחמכם, ומיד מי היתה זאת לכם? הלא מיד געל. אך שמעו הות נפשו: מדי דברו במצוקותיכם הראני פתח תקוה, כי הביא אלי עצות מרחוק ויעוררני לכתוב ידי לו ולעורר אתכם להשיב לו את המכתבים מעוררי שנאה בינו ובינינו כי חושב הוא מחשבות טובות עלינו, ואתבונן בם כי חפצו לקחת את אמי לו לאשה אחרי אשתו. על זאת נפעמתי נרעשתי, הייתי כגבר אין איל ועל לבי עלו אמרי שלמה: נזם זהב באף חזיר, נזם הזהב הלא היא אמי החמודה, והחזיר – הלא הוא געל, חשבתי דרכי ואתנודד ואשרוף מכתבו באש.

עודני הוגה ברוחי הקשה, והנה משרת בית הרצים בא ובידו מכתב מאתכם מחמדי. קראתי דבריו ומה מצאתי בם? הה! נעכר כאבי בראותי מזמות השטן אשר געל הנקלה חומס עליכם, כי מעיק הוא לכם מסביב בלב רשעים כים נגרש, ובתחבלות און אשר הוא חורש עליכם להשיבכם עד דכא ולאמר לכם: השיבו לי הכתבים וכתבו ידכם לי בתעודה גלויה וחתומה, כי לא אנשי ריבי אתם ולא בעל דברים לי נעמן.

הוי הפכפך נקוד וטלוא כנמר בחברברותיו! הוי כפיר בוטח בתקפו, הן ידכה ישוח, יתנשא ויתגדל, יחנן קולו כדל וישמיע גערת עשיר. כן מתהפך הוא מסבות בתחבלותיו כל היום למען אמת בצעו, ובכל הליכותיו אראה כי ירא הוא וחרד מפני תנופת ידי, על כן יחליק לשונו לי ויראני אחרית טובה בהתחתנו באמי; הוי חלל רשע מחלל כבוד אמי! העל זאת לא ארגז? ואם בתולעת נבזה כמוהו לא תגעל נפשי? הן מלא ברכת ה’ ישב אבי עם אמי ידידות נפשו, כאהלים נטע ה’ ישבו רעננים ושלוים כי ה’ משך למו חסד, ורצונו היה למו כטל, מלא ברכת ה’, מלא רצון, מלא רוח חן היה אבי בקחתו אותך אמי העדינה, וריקם שב לאדמתו, כי געל בלעהו כתנין וימלא כרשו מעדניו, ומה הניח אבי לבניו? אין כל, זולתי זכרון מחמדיו בימי קדם. אך עוד מעט יבאו ימי הפקודה, לפקוד על געל דרכו, יבאו ימי השלום ושלמת רשעים תראו. הן געל רשע עריץ, ומתערה כאזרח רענן, אך עוד מעט ידע, כי אני אני איש ריבו העשוי לבלי חת. הן כחי במתני, ואוני בעטי ובניב שפתי, אני אדבר בשער ואצמיתהו, אניף עטי ואכריעהו, מלחמה לי בעמלקי הזה, ובכל הנלוים אליו, והמחזיקים בו, ישען על בית עובדיה, ויחדו יכרעו ויפלון; ינוס אל הרוזן לעזרה ולא תשיגהו ישועה, יחזיק בקרנות צדוק מזבחו, גם מעם מזבחו זה אקחנו למשפט, בלא יומו יקיא חיל בלע ויתגולל בקיאו ושב לימי נעוריו. הכינו לגעל ילקוט וכלי רוכלים, כלי גולה עשו לו, כי עוד מעט והוא נודד ללחם, עוד תראהו אבי הזקן, תראהו רטוב מזרם הרים מבלי מחסה, ותועה בין עורקי ציה, כי מגו יגרשוהו ויריעו עליו כגנב כי הגדיל לעשות, הלא כחולם חלום, כחוזה חזיונות, או כאיש עברו יין אהיה בעיניכם הורי היקרים, אך אל נא תחשבוני לנתעה בשוא, כי דבר לאט לי כמוס עמדי וחתום בלבבי ובעתו תדעוהו, חכו לי מעט וחלומותי יבואו, ואתם תהיו כחולמים, כי את אשר לא פללתם לראות תראו.

אך אוי לגעל ואוי לשכנו ולעובדיה הגביר, אשר שת ידיו עמו ויכס חמס על לבושו, בגרשו אתכם הורי היקרים ביום אידכם מבית תענוגיכם, ומחדרי משכנותיכם אשר עשיתם שם צדקה וחסד, והוא שוכן עתה בם לבטח, כי לא יחרף לבבו מחמס ידו. לכן גם עם עובדיה זה הנני נצב לריב, ודברתי משפטים עמו, ויקיא חיל בלע, ואם ימות הוא בעון בצעו והקרבתי צאצאיו למשפט עד אשר אוציא את החמס מכפיהם. אך טרם צאתי לריב הנני לנסות דבר אל אלישבע בת עדן בן עובדיה היושבת עתה בקרית אמון עיר מגורת שאול איש חמודות, הן חרד עובדיה הזקן מאד על כספו היקר לו מנפשות אדם, אך לב עדן בנו לא כן, כי שמעתי עליו לאמר: יודע עדן נפש דלים ועל אפו ועל חמתו יעשה עובדיה אביו מעשהו ולא כראותו יראה, ועליהם מאד נעלה אלישבע בתו נערה כלילת הפאר בתארה, בלבבה ונפשה, כי רוח נדיבה בה כאשר הודיעני שאול מחמדנו באחד מכתביו ואותה ידעתי בימי ילדותה, הן יקרה אלישבע מאד בעיני עובדיה אביה הזקן ודבריה לא יפלו ארצה, לכן אנסה דבר אליה במכתב ערוך לה, ואם שלום תענה ועשיתי שלום לבית אביה, ואם לא, כי עתה הנני עליהם למלחמה בזרוע נטויה בשפטים ודברי ריבות, וקויתי כי שונאינו יבושו בדברם אתי בשער, כי האמת תנהלני, וענתה בי צדקתי לעיני השופטים אשר יראוה כאור בהיר בכתובים.

האח! האח! הן עתה ישמח ויגל לבי כי חזה כל אלה במחזה התקוה, ומה תענו כבוא תקותי ושונאינו ילבשו בשת? הן עובדיה חוסה בתורתו, ואולי יחשוב כי צדקת ה’ עשה ומשפטו בחוטאים, יען צדיק הוא בעיניו ומקנא קנאת ה’ ברדפו את בית ירוחם אשר את פושעים נמנה על דעתו, כי לוּ ידע תומתכם ובר לבבכם, איכה ישחק לאידכם ילעג למסת נקיים כמוכם? ואולם עוד מעט יראה ולבבו יבין להבדיל בין צדיק לרשע.

הן עובדיה בוטח בתורתו, אך געל מה הוא? הלא את חטאתו נפשו יודעת מאד, ומה הבטחון אשר יבטח בו? היתברך הנקלה הזה בלבבו כי שלום יהיה לו, יען אשר לבש מעיל צדק ויהי חבר לכל ירא ה’ ולחושבי שמו, ואת ישרים נמנה כיום, וכספו לו על כל כבוד חופה, כי על כן נשכחה רעתו ממתים מחלד, כי מכבדיו גוללים מעליו חרפה ובוז, וחמס ידיו יפלסון למעגלי צדק, כי ר’ גדיאל שומרו וצלו יגיד לו: טוב עשית לירוחם זעום ה’ ואיש חרמו, כי אלהים הדפו על רוב עונו, יען אשר החזיק במעוז התבונה ולא רעה אמונה, וכל מכבדי געל מחליקי לשון יענו אחריו אמן, על כן געל ככפיר בוטח ולא תיסרהו רעתו; ואף כי למן היום אשר בא צדוק חתנו בצל קורתו חוסה הוא בצדקתו, ובמחצית חלקו אשר מכר לו מנחלת שדי במרומים. הוי פתי סכל ורשע עריץ! מי שמע כזאת ומי ראה כאלה? היעשוק איש, יחמוס ויטרוף כל ימי חייו ויבטח לבו כי יעוז בצדקת רעהו?

כן הוא חלק געל! חתום הוא באוצר השמים ושמור לעת פקודת כל האדם, ומה חלקך אתה אבי הזקן? הה! חתום בצרור פשעך על פי דוברי שקר, וגם אשה נעות לב נאמנה בדבריה, הלא היא צפנת הצוררת לביתך. אך געל הסית אותה בכם, ומאתו משכרתה שלמה, על כן תאיץ בכם להשיב לגעל את הכתבים השמורים אתכם; ואולם הכון נא געל לקראתי! כי את אבי העץ הנחמד גדעת לארץ, אך יצא חטר מגזעו והיה כמקל חובלים וכשבט מוסר לגוך. יגידו לך מחליקי לשון כי אין ישועתה לירוחם באלהים סלה, וכי לא כן אתה אשר נוכח ה’ דרכך, עוד מעט תדע געל כי לא באלהים עשית חיל כי אם ביד רמיה, בעשק ובנלוז, התכסה במעיל צדקתך אני אגלה שוליו על פניך, וראו רבים קלונך ושמך ירקב ונמח זכרך מתחת השמים, כי אין זכרון לעושי עולה, אך רב לי לדבר בעדת חנף כי להם נכונו עלילות ושפטים. לכן אשים קנצי למלין, ואדברה אתכם על אודות שאול מעוזנו ביום צרה.

שאול איש חמודות זה, דרש ממני באחד מכתביו לתאר לפני בשרד את הליכות אוהבינו אתנו, ועלילות צוררינו המעיקים לנו, ואנכי אשר זה תשע שנים לשבתי בשבת תחכמוני, אנכי לא אדע עוד את אנשי עתיקה ואת שיחם לשבט או לחסד. גם אין את נפשי לשום העבודה הזאת עליך אבי הזקן, על כן פניתי אל ידיד נעורי אל אחיטוב בשאלתי זאת, והוא השלים חפצי כיד שכלו הטובה עליו ודבריו כעת ביד שאול איש חסדנו, ומה חפצו בם לא ידעתי, אך יהיה מה, חפצו קדוש לי; עתה יודע אנכי את אויביכם וצורריכם, ידעתים מכף רגלם עד קדקדם ועד זממי לבם, כי רעי חשף צפונותיהם ויתארם בשרד, והנם נצבים לפני חיים כלם, הן מתערבות בדבריו שיחות החכמים הקדמונים, כי מן המקור הזה ישתה, ואנכי משתאה לאחיטוב רעי אשר כל ישעו וחפצו לצאת בעקבות מורי הוא נחמיה אביו הזקן ולחבר תורה וחכמה יחדו, אף חפץ ה’ בידו יצליח, והיה תפארת לבית ישראל, מנהל חכם ומורה צדק לעדתו.

ומדי דברי באחיטוב רעי לא אכלא שפתי לכונן אמרים אחרים אליך רפאל אחי הצעיר, נמלצו לי דבריך אף נעמו שיריך בחרוזים; את שירותיך רוית דמעה, ומליצתך בבכי מסכת. מעי המו להמית כנורך הנעים, בצרה וצוקה תזרע זרעך לתורה ולתושיה, ובשמחות וגיל תקצור קצירך. הן מאומה לא הניח לנו אבינו במותו זולתי לב טהור, שכל אדם ורוח חן, ושלשה אלה הם חלקנו בחיים, נחלתנו וירושתנו, הן שאול תומך גורלי דורש גם טובתך, ובעתה יחישנה; שא נא אחי עיניך וראה נערים חסרי לב אשר מנעום אבותיהם מדרך תבונות ומלמודים הדרושים לחפץ האדם באשר הוא אדם, אשר למדו תורת ה’ עת רוח המושל עלה עליהם, ואשר עזבוה בהיותם נעזבים לנפשם ויעלו בתהו לא דרך ויפרעו מוסר. ואתה אחי ברך את ה’ כי לא כאלה חלקך, כי נתן לך את נחמיה המורה לצדקה, ומי כמוהו מורה? הט אפוא אזניך לתבונתו והיית בכל דרכיך משכיל ונקית מפשע רב: למוד חכמה, מוסר ודעת, יראת ה’ ואמונה לבית ישראל. הן עתה לאבל כנורך, ואולם חזק ואמץ לבך. יבוא יום וצוררינו כרות יכרתון אז תשיר שיר חדש הללויה!.

על ידי הרצים העוברים והשבים אשלח לך אחי דברי רעי אחיטוב והיו לך לקח טוב בלמודים אשר אתה הוגה בם; ושלום וברכה לך, להורינו, לרוחמה אחותנו ולנחמיה מורנו החכם. חכו עוד מעט ובזרועות נטויות ובשמחת עולם תחבקו את עצמכם ובשרכם, את הנכסף לראותכם, נעמן.

ד: אוהב לעתות בצרה

את דברי המכתבים האלה קרא האורח בשטף עובר ובחפזון, דמעתו נראתה על לחייו ואנחותיו פרצו מקרב ולב עמוק, והזקן עומד ומשתאה לרוחו הנדיבה. אך בהשיבו אל לבו כי דבר לו עם נחמיה רעהו לא השתומם עוד על נדבת רוחו, ויאמר לו: אחת אשאלך אדני ואל יחר לך. הבכל צרה צר לך או צרת ביתי לבדה עוררה רוחך הנדיבה? אך אשר אחזה לי אני, יד נחמיה רעי עשתה זאת, כי דבר לך עמו, ולא נפלאת ולא רחוקה היא בעיני, כי נחמיה רעי יודע את הרעות הרבות והצרות אשר אפפוני, ואנכי כגבר אין איל, על כן העיר רוח נדיבים מרחוק לחוש לרוחתי ולישועתי. הלא קראת איש יקר את קצות דברי נעמן נכדי, הלא עיניך הרואות את תמונות שרה בתי ויוסף חתני ביום חתונתם ושמחת לבי, כשני שתילי זיתים היה מראיהם בצאתם מחופתם, וכל רואיהם ענו ואמרו למו: אשרי הוריהם שככה להם. זאת דברו וישתו כוסם רויה, האזינה עדי אורח נדיב, הקשיבה ואדברה וירוח לי, ואם יש לאל ידך להושיעני ואמרתי: אלהים עשה את היום הזה, ואם אין, הלא זאת תעשה לי להגיד צרתי בשערים.

אנכי בהגיגי בימים הראשונים עלי נפשי תשוח ודמע תדמע עיני, כי לאוהבי פתחתי אז דלתי ואוהבי אשישי ענבים באו בצל קורתי, מה רבו אוהבי בהאר ה’ פניו אלי, אז כבדוני רבים וכן שלמים, וחפצי חסדי קראו לי בשמותם: מעודד ענוים, אבי יתומים, רוח ששון ומלאך מושיע, כי לא מנעתי חסד מכל דורשי, בלי נשך וערבון הלויתים כספי ועל דברתם נסמכתי, רבות עשיתי לגעל כאשר שמעת, וכן היה משפטי לכל אנשי שלומי, עד אשר בקקונו בוקקים, ואני אמרתי בשלוי: מה רבו אוהבי, וכמעט חשך אור באהלי והנה כל מיודעי מחשך, התכחשו לי יודעי ואשר אכלו פרי חסדי שכחוני וירחיבו עלי פיהם ויקראו אחרי מלא לאמר: סר ירוחם מדרך ה’ ואמונה תמה נכרתה מלבו, על כן מצאתהו הרעה. ומה עשיתי? האם כחשתי לאל ממעל? האם לא האמנתי בתורתו ובנביאיו העלבתי? חפשתי דרכי ולא מצאתי בם עון אשר חטא. אמנם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ואנכי כאדם חטאתי. אך לא אמצא בנפשי עון פלילי חטא משפט מות, ואף לא חטאת אדם לאדם, תמים היה דרכי עם בני איש ויעקשוני; ואולם עד כה נשאתי זעף ה’, אך עתה כעסו הלאני, כי אל עקרבים אנכי יושב, משלמי רעה תחת טובה, וצפוי אנכי אל חרב לשון שוטני. ואזניך הלא שמעו דבת רבים מגור מסביב “בבית ירוחם נראה שערוריה, שם זנות לבנותיו ומרק פגולים כליו” סוף דבר אשר אהבוני ואשר אהבתי נהפכו בי היו לי לאויבים וישטמוני ויריבוני בעלי חצים, געל מצמיתי ועובדיה שודד נחלתי, גם ר’ גדיאל נלוה להם, איש תופש תורה מקנא קנאת ה’ אשר נתן את ביתי לחרם ובנותי לגדופים. שלשה אלה הסיתו בי שכני מסביב וישימוני לחרפה ולקלסה, לשמצה ולדראון, הוי בני איש! עד אן תהותתו עלי? הן את ביתי הריקותם, את יגיעי אכלתם בכל פה, ובכל אלה לא תשבעו ותמירו כבודי בקלון. ועל זאת תחנף הארץ, על געל הנקלה המתגולל כחזיר ברפש כל תועבה ופרסה הוא מפריס להראות לעיני השמש כי טהור הוא. הוי נתעב ונאלח! בונה ביתו בדמים שותה כמים עולה וקורא צדקתו בשערים, גונב כסף וגונב לבבות, כי מבית ה’ יקח את המאכלת לשחוט אנשי עברתו, על כן לא תיסרהו רעתו, כי שפך דם נפשות ביתם ויכסהו באפר וירחץ בנקיון כפיו, וצדוק חתנו הצדיק בעיניו יאמר לו: הן רצה ה’ את מעשיך, כי הרג הרוגיו הרגת, ודמיהם כמים המוגרים, ור' גדיאל יענה גם הוא: אין חנינה לבית ירוחם, חלל רשע הוא ודמו כדם צבי ואיל וכל שופכיו לא יאשמו. הן הם חרצו משפט, ומה יענו הבוערים בעם? “סורו סורו מעל אהלי רשעים ארורים, ערו ערו עד היסוד בם, כי כבד עלינו פשעם, הן המה יחטאו ואנחנו נושאים עונם, לכן רדפום עד שאול ואל תתנו למו חנינה”. והדברים האלה היו לדבת רבים כאשר שמעו אזניך במלון אשר לפנינו, וכאשר תשמע עוד במלון מרדכי הלאה מזה מפי צפנת בתו, אשת חן ונצורת לב אשר גרשה את ירחמיאל אישה התם זה שבע שנים, והוא עתה יושב אהלים בארץ רחוקה. האשה הזאת תעיק לנו מאד פעם בחלקת לשון ופעם ברעל שפתים.

ומה יענו ישרי לב? הה! יראתי מאד פן יוציאו משפט מעוקל, כי יציגוני למשל ויאמרו: “מה בצע בתום ומה חפץ בנדיבות, מה יסכון צדק ומה יועיל לקח? הלא נבון דעת היה ירוחם ונדיב לב, על כן כרע נפל שדוד לפני געל אדם חנף אשר שם כזב מחסהו”. ומה יענו השמים? הה! הלא הם יענו: צדק משמים נשקף וארץ חנפה תחת יושביה, כי איש זרוע לו הארץ, ותמימים נבונים ונדיבים לא יצמחו ממנה.

ואם אערכה הימים הראשונים לימים האלה ישתומם לבי בקרבי, ומה אשיב על תוכחת הישרים בלבותם אשר יקללו את האדמה בעבור שלות חנפי לב ומבוכת תמימים? ואני למו עד כי שש הייתי לעשות צדק, ומה אחריתי? הן שלש פעמים עלה מות בחלוני, כי בהכריע אותי צוררי מת יוסף חתני, ומקץ שלש שנים מתה עלי אשתי, ועתה לקח ממני אלהים את נעמן מחמדי, אשר אמרתי בצלו אחיה שארית ימי חלדי, עתה עשוקים ורצוצים אנחנו, עתה ירד העיט על הפגרים וקראו האיות אל הדיות לנקר מוח עצמותינו, וצפעונים לנחשים יפרישו ואין מציל, כי חמת אדם בליעל כחמת זוחלי עפר, אל מי אקרא ואשוע ואנה אנוסה לעזרה; קראתי אל שאול איש חמודות ולא ענני, כי מה יש לי עוד צדקה לזעוק את פניו? הן רבות עשה לביתי וחסדו גבר עלי, ומה יעשה לנו עתה, האהיה אני ונפשות ביתי עליו למשא? הן באת אלינו אורח יקר כאיש תככים ואני מרוב שיחי וכעסי הכלמתיך, אך דרכיך ראיתי לכן נכלמתי, ואתה אמרת כי יש לאל ידך לריב ריבנו, הגידה נא לי במה כחך גדול והודיעני מי אתה ומאיך בואך?

פצמתני זקן נכבד פוררתני ותמחץ לבבי, ואני אמרתי אכסה שמי עד אשר אביא הרוחה אל ביתך, אך לא אוכל עוד להתאפק. לא שוא קראת לשאול אוהב חתנך רעהו כאח לו, הנה הוא נצב לפניך. מדי דברו נפל על צוארי הזקן הנפעם והנדהם ויבך באין אֹמר ודברים.

והזקן עומד שומם וסופק את כפיו, ופתאם נעתקו ממנו מִלין ויקרא: שרה בתי! אך שאול שם ידו לפיו ויאמר לו: אל נא תקרא לבתך ולצאצאיך, כן חפצתי ושרש דבר נמצא בי ובעתו תדענו, בדד נשב פה ונבכה לזכר נעמן מטע ידי, רבות מחשבות היו בלבי, אך ה’ הטוב בעיניו עשה.

שאול איש חמודות! בצל קורתי! קרא הזקן בתמהון בנפלו על צואריו. אך לא, הואילה נא איש חמודות ואלכה לעורר בתי וצאצאי והשיבו את נפשם בראותם כי גואלם קרוב.

הניחה לנפשות עיפות כי לא עת דברים לי הפעם לדבר עמהן, כי עוד שעה אחת אשב פה ואחרי כן אלך מזה למהר אל מחוז חפצי, ברוך ה’ כי רב חילי מהון געל העשוק והגנוב אתו, וכל עשרי לי מיד עמנואל האדיר בארץ אשר אתכבד להיות אחד מפקידיו עושי דברו, כי אנשי מעשהו יחד עשירים נכבדי ארץ ועמנואל ישמח בעשרם, על כן פקידיו מהירים לבצע אמרתו בנפש חפצה וביד חרוצים, כי רם ערך עמנואל מאד כאשר שפל ערך געל; כבוד עמנואל ירים קרן לעמו ושלות געל היא חרפת עם, כי לא בער נשיא בעמו ולא עם הארץ חסיד. געל יעשר ויגבר למען יעשוק ויחפוז, ועמנואל עושה חיל וירום ונשא, וברוממותו ירומם גוי וירומם אביונים מאשפות כי עמו מקור חיים לאלפי ישראל, אך למה אדבר בגבר אשר מרום דרכו מנגדנו, אדברה נא בגבר אשר דרכו דרך עקלתון לדחות פעמי דלים, אדברה בו ואבקש תחבלות לקצץ רגליו ורגלי חבריו, כי שקר אין לו רגלים, דע לך ישיש נכבד כי נפשי יודעת מאד את כל שונאיך המציקים לך מסביב, כי נעמן נכדך ה’ יחונן עפרו הריץ אלי מאז את הספר אשר כתב לו אחיטוב ידיד נעוריו, על דברת האנשים הצוררים לביתך. הנה הספר עמדי, בחיקי אשאנו וממנו אדע אנשי ריבך.

האתה זה שאול ידיד חתני! האתה נמצא אלי בקראי אליך? האותך צררתי, הכלמתי ואגרשך מביתי מבלי דעת? אך מי מלל לי כי יבוא המלאך הגואל אותי ואת ביתי בצל קורתי? אכן גדלת מאד בנדבת רוחך, אך אוי נא לנו כי עתה יסופר בקבר חסדך ואמונתך בארץ נשיה. כי שרק יוסף לנעמן בנו מתחתיות ארץ ויקרא לו לאמר: רב לך בני שבת בעמק הבכה, הנה מקום אתי, קומה בואה אלי כי שם המנוחה.

לא כן, ענה שאול, הן קול יוסף ידידי אלי קורא: חוסה רעי על נפשות אלמנתי ויתומי אשר עזבתי על ידיך ואזני שמעו לקול הקריאה הזאת, על כן מהרתי לבוא; אך הנני ללכת מפה ועוד חזון למועד, כי בעוד שבעת ימים אשוב אליך הלום. ולמען הראותך כי יודע אנכי את כל תלאותיך הא לך הספר אשר הריץ אלי נעמן עודנו חי, מדי דברו הוציא הספר מחיקו וישימהו לפני ירוחם, ויאמר לו הנה עיניך כהו מבכי לכן אנכי אקרא הדברים באזניך בחפזון, ועד מהרה ירוץ דברי, ושאול דבר אף עשה ויקרא מן הספר כדברים האלה.

אליך שאול כבודי ומרים ראשי, אליך איש חסדי כאב לי נושא אני חן, שלום וברכה; אף נדרשתי לאשר שאלת ממני על אודות האנשים הצוררים לבית אבי הזקן והנוטים למו חסד. הלא ידעת איש חמודות כי עודני נער קטון, עזבתי את עיר עתיקה, ובעת ההיא לא מצאתי לבבי נכון לחרוץ משפט על איש ואיש, אמנם כל מראה עיני הכה בקרבי שרש אשר לא יבול לנצח, המראות הרעים השרישו בקרבי כלענה ורוש, והטובים כנטעי נעמנים, ויחדו כלם בקרב לבבי כצמח השדה הזרוע כלאים, כי כחוחים הסובבים את השושנים כן רשע מכתיר את הצדיק, ובאשר צדיק שם רשעים סביב יתהלכון, אך במקום רשעים שם תצא כנגה צדקת הצדיק, ותמתו כלפיד יבער לעיני רואים, כי יבחנו מה בין צדיק לרשע ובין חכם וסכל, ואני רחוק מאד מעיר מגורתי, ואיך אדע את משפט האנשים הידועים לי בשמותם? על כן פניתי אל ידיד ילדותי אל אחיטוב נכד נחמיה מורי ואשחרהו לתאר לי בשרד את אנשי עברתי ואהבתי, ואני טרם בואי במגלת ספר כתוב עליהם אגיד לך את משפט אחיטוב הנער וכשרון מעשהו.

העלם הזה הוא אחד מצעירי אפרים השומעים בלמודים, ולומדים תורת ה’ העתידים לחבר תורה וחכמה יחדו. חכמה, מוסר ודעת, יראת ה’ ואמונה לבית ישראל, הן חכמי העמים בימי קדם מנו מספר תשע לבנות החכמה, ובני עמנו מונים שבע חכמות, ואולם תהיינה תשע או שבע הלא כאחיות הן הולכות אחוזות יד ודבקות זו בזו, והיכליהן פתוחים ושקופים זה אל זה, ומה טוב ומה נעים אם נשקפים הם יחד אל היכל ה’ היכל האמונה, כתבנית הזה ראיתי בידיד ילדותי באחיטוב היוצא בעקבות החכם נחמיה, הוא אביו הזקן אשר למדו תורה ודרך תבונות, והוא יכהן פאר בהיכלי חכמות ואמונה, ויהי לו אמונת עתותיו חוסן ישועות חכמת ודעת, וכר נרחב לפניו לעקור נטעי נעמנים ופרחי חמד מכרמי זרים, ולטעת אותם בתבונות כפיו על אדמת יהודה; הוא יהיה סופר עברי והוא יגיד ליעקב דברים נכוחים, ולא יהיה כר' גדיאל הצורר לאביו הזקן, כי ר’ גדיאל שונאהו ומנדהו תופר קרעים מבלויי סחבות שונות אשר יקבץ, אשר רקמתו לא תהיה לבגד תפארה, כי אם לשמלת הגבעונים טלואה ובלויה סחבות וקורי עכביש; לא כן הוא אחיטוב רעי העלם אשר ידיו רב לו בכל חכמה ובכל תושיה יתודע, וזולת אלה נאמן רוח הוא עם אלהים ואדם, ועיניו צופיות הליכות איש ואיש ועל שרשי רגלם יתחקה, וכל דבריו אשר ידבר באיש-אמונה, הן אוהבי הם אוהביו ושונאי שונאיו, ובכן יהיה פיו כפי להגיד לך כל אשר אתה חפץ לדעת. זה ידידי וזה רעי, ועתה קרא נא איש חמודות את מגלת הספר אשר כונן אחיטוב רעי אלי, ואלה הם:

ה: צוררי צדיק

הנני נעמן ידידי דרוש לחפץ שאלתך, לא בוחן לבבות אני, אך אשר חזיתי ואשר שמעתי מפי נאמני רוח אותה אשמור לדבר, לא בשפה ברורה, שפה לנאמנים, כי אם בשפה בלולה בשיחת חכמים כי לא להתהדר במלין באתי לפניך רק אודיעך קושט אמרי אמת, ירוחם אביך הזקן יהיה לי לראש פנה וממנו אשקיף על האנשים הנוגעים בו לשבט או לחסד.

געל הוא השבט ועובדיה מרימו, געל הכניע את ירוחם וירחץ בנקיון כפיו, ועובדיה העשיר ירש היכלי מחמדיו ויאמר לא פעלתי און, ואף גם זאת בהיות געל כצדיק תמים בעיני מכבדיו לא ידע שלו בבטנו כי יסרוהו כליותיו ותיסרהו רעתו, על כן השקיט את לבבו בלבשו צדקה כמדו, ויהי חבר ליראי ה’ ולחושבי שמו, לתופשי תורה ולשומרי מצוה, אין חברה גדולה או קטנה אשר לא נלוה לה געל, ובראותו אביוני אדם רצים בדרך מצוה קנה מהם מצותם בלא הון, ויהי קובץ על יד צדקת דלים, וציד היה בפיו תמיד לגנוב לב עובדיה בשפת אמת בעיניו, על כן אמרתי: אוי לגעל הרשע אוי לעובדיה שכנו, הן עובדיה וגעל יחדו יסחרו ויעשו מקנה וקנין, אך מראש ידע געל ערכו כי מך מאד נגד עובדיה אשר בין עשירים נמנה ובין תופשי תורה התחשב, וברבות הימים רם לב געל מאד וכבוד עובדיה לא עוד חדש עמו,ומה יפו אמרי חכמים בסנהדרין: למה תלמיד חכם דומה בפני עם הארץ, בתחלה דומה לו לקתון של זהב, ספר עמו דומה לו לקתון של כסף, נהנה ממנו דומה לו לקתון של חרס, כיון שנשבר שוב אין לו תקנה. כן חזיתי את עובדיה הנכבד בעיני געל הנקלה הנורא אל כל סביביו, כי הוא רשע שהשעה משחקת לו, ומי יתחר בו להוכיח עליו חרפתו? על כן הוא צדיק בעיניו.

והמשכיל בעת הרעה הזאת ידום, כי אוי לנבון אשר פגע בו הערוד הזה, כי במה יתרצה געל אל ה’ אשר לא ידעו? הלא בקנאו את קנאתו לו, כי ראשון הוא לחמת קנאה, הדיוט קופץ בראש! על כן שפך בוז וקלון על נחמיה אבי הזקן, וירדפהו עד חרמה בצואר עתק ובתגרת יד רמה, יען כי ענה בו ר’ גדיאל שונאו ומנדהו שקר. והנני להגיד משפט האיש הזה מה הוא ומה דרכו.

ר' גדיאל הוא בעל שכל חריף, חרד לדבר ה’ וחרד מאד על כבודו, כי מתגדר הוא מאד בתורתו; ובהיותו נשען על חסדי עדת עיר עתיקה מתהלך הוא לרוח היום ולרוח המושל העולה עליו. הן הוא מן האנשים הערומים בדעת, ומשימים עצמם כבהמה. ואף גם זאת בהיותו כחסיד שוטה יודע הוא מאד לכוין את השעה ולמצא עת לכל חפץ: עת להתחכם כקהלת, ועת לתמם כר' חנינא בן דוסא, עת לדבר דברי בדיחות בבית עובדיה כבר קפרא בבית רבי, ועת להתראות כחסיד שוטה, שפל ועניו הוא לגדולים ממנו כהלל, וקפדן לקטנים ממנו כשמאי, אוהב מתנות כבני עלי; ומרגלא בפיו: כל המביא דורן לתלמיד חכם כאלו הקריב בכורים; כן הוא מעמיד דבריו תמיד על דין תורה, והוא צדיק בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו. הוא ראה כי הפקיד געל את זרח בנו ביד מורה מבין בכתבי הקדש, ויוכח על פניו דרכו בלשון רכה לאמר: הן אור גנוז ראיתי בבנך, ומורהו לא יבין זאת, רב טוב צפון בו לבית ישראל ומלמדו ומדריכו יסלף דרכו ויבלע חכמתו בקרבו, כי עת היא לעשות לשכלו ולחרדו, לצרפו בכור הפלפול עד אשר יצא כזהב מזוקק שבעתים. מה עלץ לב געל בשמעו כאלה! מן העת ההיא היו לו דברי גדיאל כדברי האורים, ויפקד את זרח בנו על ידו ויאספהו אל ביתו, וחפצו נתן בידו לעשות בבנו כטוב וכישר בעיניו, והאמת אגיד ולא אכחד כי אור שכל נגה על זרח, אך נראה מה עשה בו מורהו.

הכורם נוטע עץ ויחשב דרכו לגדלו ולפארו, הנגרע האדם מעץ השדה? אך המורה האוילי לא הרבה לחשב דרכו כי מצא נתיבותיו, ובראותו כי זרח שובב כילד אמון עלי תולע במשובת ילדים טהורה, ויאמר לרפא משובתו ולחנכו על פי דרכו, ותהי ראשית דרכו לסגרו כמצורע בחדר כלאו, וימנע ממנו אור יום, אור שכל אדם ותורת חיים, וימנע ממנו נעימות טהורות, חמדת האביב נאות דשא ופרחים, מחמדי היוצר אשר יצרם בעבור האדם; כי למי איפוא זולתו פעל ועשה כל זה? וימנע כל אלה מזרח, בראותו בו נצנים ונטעי נעמנים מטעי ידי מורהו הראשון, אשר רצה לצקת עליו רוח חן בשחר טל ילדותו, רוח חן ורצון אשר שפכו נביאי ה’ על ישרון וצאצאיו; אך ר’ גדיאל חשב כל אלה לזמורות זר, ולסורי גפן נכריה, וישרשם ברוח בער ובבלהות שאול אשר קרא לאפו, בשומו נגד פניו אל זועם יוסר ומוכיח בשבטים נוראים ובמוסר אכזרי, על כן פרחה כלענה צדקתו על תלמי לבבו, ומכל משמר נצר אותו מלמודי כל לשון וספר, על כן זרח נלעג לשון מבלי דעת, גם את לשון הארץ אשר הוא מתגורר בה, ולבו דוי באין לאל ידו להושיע.

כן עשה לו ר’ גדיאל השונא לאבי הזקן, לנחמיה מורך אשר הוא מן הנחשלים על ארחות המקנה והקנין, ולעת מטה ידו חלק יתר פליטת ביתו לנושיו, לא השאיר לנפשו עוללות עד כי נותר באפס תקוה, ויהי מורה נערי ישרון בראשית ימי רדתו, אך עזב עבודתו זאת מרבים קמים עליו אשר פערו עליו פיהם לבלי חוק ויאמרו: הנה קם נחמיה זה למוקש לנו בלמודים חדשים מקרוב באו, השביתו מפנינו מקראי קדש, ומנעו בניכם מן ההגיון פן יהיו לבנים כחשים, כן קראו יריביו אחריו מלא, ורוח ר’ גדיאל דבר בם, ויפיחו קריה באש זרה; ואבי הזקן ברח מדברי ריבות, ויבקש לו דרך אחרת למצא בו חית ידו בעשותו יין, ואשתו היא אמי הזקנה למדה מעשה אופים לאפות ממתקים מאפה תנור. הלא תזכור נעמן יקירי את הימים אשר הורה אותנו אבי הזקן, וינהלנו בתבונות כפיו, ובשננו לנו כתבי הקדש לפנות ערב באהלי יעקב, נקבצו באו לנו אנשים להקשיב נעימות לקח מורנו. על זאת התעורר ר’ גדיאל השומע לקול מלחשים למלשני בסתר ולכל מוציאי דבה רעה, והוא העיר את געל לשלח לאבי הזקן להגיד לו בל יוסיף עוד להשמיע דבריו באהלי יעקב פן יהיה לבוז.

מן העת ההיא בחר לו אבי הזקן מקום בביתו, שם התפלל עם עדת אנשים הסרים למשמעתו, וגם השמיע אמרות טהורות משׁמחות לב, למורת רוח ר’ גדיאל אשר יחשוב את אבי הזקן למתגדר במלאכתו ויורד לאומנתו. ובִהיותו כתלמיד חכם נוקם ונוטר כנחש ארב לו תמיד להבאיש ריחו בעיני כל ולהסיר כל לב מאחריו. והנני לספר לך את המקרה אשר קרהו מקץ שנתים ימים אחרי הפרדך מעלי לשבת בשבת תחכמוני. שתים הן קורותיו על דברת קרובו ירחמיאל הפרוש אשר כלכלהו אבי הזקן, ועל דברת ר’ צדוק הירושלמי, ואנכי באחרון אחל ובראשון אכלה.

ר' צדוק הירושלמי רך וצעיר לימים ורב תבונות בא אל עיר עתיקה, ולוי משרתו הנער אתו, שניהם לבושים מלבושים זרים כאשר ילבשו יושבי ארץ צבי. ותקיפי ארץ ישראל הגידו תהלת ר’ צדוק, צדקתו ותורתו בתעודה גלויה, ויושבי עיר עתיקה השתאו על חליפות הבגדים הזרים אשר לבשו האורחים וחליפות קראו למו לאכל אתם לחם; אך לא זה דרך ר’ צדוק אל ארץ רחוקה, כי לרשת נחלת דודו בא בעיר עתיקה, ולא מצא איש אשר יעמוד לימינו להשיב לו נחלתו בפלילים, ולהוציאה מיד איש זר אשר החזיק בה, אז התעורר אבי הזקן ויהי דרוש לחפצו, ויביאהו אותו ואת לוי משרתו אל ביתו, ויאכילם וישקם ויבא בשער המשפט וידבר משפטים לו עד אשר הוציא את העשוק מעושקו, וישיבהו לר’ צדוק, והוא בן עשרים ושתים שנה בעת ההיא. ומה עלץ לבו באבי הזקן אשר הושיבהו על נחלת דודו אשר יעלה מחירה עד ששת אלפים שקל כסף, וינער כפיו מקחת ממנו מתן ומנחה; ואולם שים לבך אל הברכה אשר ברך אותו על חסדו.

כראות ר’ גדיאל את ר’ צדוק המהולל כי דבק הוא באבי הזקן, וידבר על לב געל לאמר: הן ראיתי את הירושלמי הצעיר ורב תבונות כי גדול כבודו בארץ הצבי, כי אין ספורות לרובי תורתו אשר יחדש חדשים לבקרים, מים עמוקים הם שאין להם סוף, אוצר בלום ראיתי בו והוא טמון במחשכים; תנה נא לו את מחלת בתך והביאהו אל ביתך ויאיר לעולם כלו בכבודו.

וגעל מצא הדבר כשר וישר לפניו, באשר לר’ צדוק גם נחלה נוספה על תורתו, וישלח את נחשון השדכן אליו חרש לדבר אל לבו ולעוררו על החפץ, ונחשון הוא כביר כח שפתים אשר יזרע את הארץ כלאים בעבור הבצע, ובחלקת שפתיו יקרב הר גריזים והר עבל, ויבצע מעשהו גם בר' צדוק אשר לקח את מחלת בת געל, ויהי נוסף על שונאי אבי הזקן ושנאתו איומה מאד כי נסתרה היא.

ועתה אודיעך את דברי הברית אשר בין געל ובין ר’ צדוק חתנו ביום חתונתו, והדברים כתובים וחתומים בידי עדים נאמנים, הלא הם: עובדיה ור' גדיאל, ואלה הם:

“אני געל נותן את מחלת בתי היום לר’ צדוק הירושלמי לאשה, ואִתה אנכי נותן לו מחצית רכושי אשר רכשתי ואשר ארכש עלי אדמות, חלף מחצית נחלת שדי במרומים ורב טוב הצפון לו, ועל פי הדברים האלה כרתנו היום ברית, אף כתבנו ידינו להקימם ולאשרם”.

מן היום ההוא לא יחרד עוד געל ממות, וישחק ליום אחרון, כי עולמו הוא רואה בחייו, ונכון חלקו ביד המשלם שכר טוב ליראיו, וכבוא יום פקודתו, ושמו בידו את החתום ואת הגלוי, והיה לו כמגן וצנה מפני מלאך דומה, וכרכב ברזל יהיו לו לעבור דרך גיא צלמות, ומלאכי שלום יקראו לפניו: “פנו דרך לגעל כי שכרו נכון אתו, ופעולתו לפניו, ליראי ה’ הוא ולחושבי שמו, כי קנה עולמו בשעה אחת.”

זה שבעה ירחים אשר מתה אשת געל השניה אם זרח, ובמותה הפצירה באישה לגרוע לה עשירית נחלתו במרומים, אך געל היה כלא שומע, כי חלקו לו לבדו, ואין לזרים אתו; ולמן היום אשר כרת געל את דברי הברית על דברי התמורה הזאת, כמה ישרים מידו נכחדו, כי גוזל הוא וחומס, גוזר על ימין ועל שמאל, לוה ואיננו משלם, עושק ורוצץ דלים בלב נכון, ובטוח בצדק ר’ צדוק חתנו העומדת לעד.

אך עוד לאלוה מלין בבואו על שכרו, כי אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, וחלקו טרם נכון בידו. אמנם הביא ר’ צדוק תעודות כתובות בידי תקיפי ארץ ישראל, ותורתו בתוך מעיו, כי אין שפתו אותו לבאר אותה לאחר, כן הגיד לי אבי הזקן, כי את רובי תורתו ראה כתובים, ומי יודע שרש דבר נמצא בו; הן דמיונו כאדם הראשון אשר אמרו עליו כי מכל העולם כלו נצבר עפרו, גופו מבבל וראשו מארץ ישראל, ואם ימות ר’ צדוק בצדקתו, כי עתה ערוך לו מאתמול מספד לאמר: עיר טבריא הרה וילדה, עיר ציון גדלה שעשועיה, אוי נא לה אמרה עתיקה, כי אבדה כלי חמדתה.

הן צדקת ר’ צדוק נעלמה, וכל ישרי לב הרואים דרכו עם אבי הזקן אשר שכח טובתו, אומרים לו כי לא ישרה נפשו בו, אך לא כן ידמו חנפי לב מחליקי לשון אשר קראו לו בשמותיו: פאר בני ציון היקרים, פרי גינוסר מעיר טבריא, פלפל חריף פטיש החזק ועוקר הרים. סוף דבר על כפים ישאוהו והוא מתנשא לכל לראש, כל המרבה בשבחו הרי זה משבח, וכל הפוגם בכבודו כאלו ממעט את הדמות, הס מהזכיר. כן עשו חנפים בלטיהם, ויעטרו את בית געל הנבזה בחבלי קסם, ורוממו את ר’ צדוק חתנו ואת זרח בנו. ור' גדיאל ירים כשופר קולו לגדל את זרח תלמידו, ובחצוצרות התרועה יריע חכמתו עד אפסי ארץ, הן הגדתי לך קצות דרכי ר’ צדוק; ועתה אדברה נא בירחמיאל הפרוש הקרוב אל אבי הזקן.

ירחמיאל נותר אלמן וישב באהלי יעקב בעיר עתיקה, ויתמכהו אבי הזקן אשר לא יתעלם מבשרו. אף כי לא מצא ירחמיאל חן בעיניו, כי קרא לו בהמה טהורה אשר מותר לכתוב על עורו תפלין ומזוזה, הלא ידעת נעמן יקירי את מורך המתעב חסיד שוטה כרשע ערום, ואחרית ירחמיאל ענתה בראשיתו, כי נפתה לבו אחרי עצת נחשון השדכן לקחת נערה בת חמש עשרה שנה, טובת חן ונעות לב, הלא היא צפנת הקרובה לאשת געל השניה, ושם אבי צפנת מרדכי איש שדה מעודו, מן הבוערים בעם אשר לא ידעו בין ימינם לשמאלם, והוא בן חמשים וחמש שנה, לקח לו אשה שנית אשר ילדה לו את צפנת, ותגדל אותה בכפר. ובמותה שלח מרדכי את צפנת בתו היתומה אל בית געל ותגדל שם; וגעל אשר יתאמר לאוהב תורה יעץ לתת את צפנת לאחד תופשי התורה, ויפול הגורל על ירחמיאל, וישלח אליו את נחשון לדבר על לבו והסכל נפתה והוא כבן שלשים שנה בקחתו את צפנת, אשר זרה לה רוחו, כי בכתה הנערה בכי תמרורים ותמאן להיות לו. אך געל רצה ור' גדיאל הבטיחה כי יהיה ירחמיאל מורה הוראה בישראל, ולא היה עוד לנערה פתחון פה. ואחרי יום כלולותיה הלוה געל את מרדכי אביה כסף לשכור לו בית מלון כברת ארץ מכפר בן שמן וקרוב אל עיר עתיקה, וצפנת תכלכל את דברי המלון זה שבע שנים, אך מה אחרית ירחמיאל? בשנה הראשונה היה יושב סגור בחדרו והוגה בתורתו, וצפנת קדמה פני האורחים אשר סרו אל מלונם, ותאמן לדבריהם אשר דברו באזניה תמיד כי יפה היא מאד. וכאשר רם לבה ביפיה כן העיקה הציקה לירחמיאל אישה, ותאלצהו ותבז צלמו ותשקצהו ותרעיבהו, עד אשר נפקחו עיני התם לראות כי צר לו המקום ההוא, ויקח מקלו בידו וצרור שמלותיו על שכמו, ויתגנב לצאת מן המלון בטרם בקר, וישא רגליו וילך אל מרחבי ארץ לתור לו מנוחה באחת הערים, וילך מעיר לעיר, וממדינה למדינה עד הגיעו אל ארץ תוגרמה ומוקדון, וכאשר הלך ירחמיאל מחיל אל חיל בתורתו, כן הלכה צפנת מדחי אל דחי במזמת לבבה, ומרדכי אביה הזקן לא יראה ולא יבין לה, ובראותו שרים מדברים עם צפנת בתו, ישא כפיו לה’ להודות לו כי נתן לו בת חכמת לב, אשר יבואו שרים לשמוע תבונות פיה, כן תחכם צפנת זה שבע שנים וחכמתה נודעה לגעל, כי למדה דרכו בשבתה בביתו ותאלף ארחותיו; ונצורת לב הזאת, תבוא תמיד אל בית ירוחם אביך הזקן לדבר על לב אמך, להשבית כל ריב ומדון ולעשות שלום לגעל; אך הורתך העדינה לא תשית לב לדברת נצורת לב, הבוגדת באלוף נעוריה ושוכחת ברית אלהיה, וגם אתה ידידי כבן מקשיב, לא תטוש תורת אמך, ולא תעזוב צדקתך ומשפטך בעד כסף נמאס, אשר יאמר געל לתת לבית הוריך, כי כסף חרם הוא.

כן הוא געל! עקוב לבו מאד, לב נתעב ונאלח, כי את נפשו יתן בעד הכסף, ואת נפשו, כספו והונו יחד יתן בעד הכבוד, כי יש אשר יפזר חמס ידיו לדלים לעין רואים, למען יחלקו לו ברבים כבוד והדר, והוא צדיק בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו, בהיות מגמת פניו אל הכבוד יתעלם מבשרו ומקרוביו, ויתנכר לכל אוהבי אביו לפנים, כי ירא וחרד הוא מהם פן יזכירוהו חרפת הימים הראשונים. כן הוא הנקלה הזה! הכבוד הוא פסלו, ועל מזבחו יקריב גם נפשות אדם, ויוסף אביך איש החמודות היה ראשית קרבנו, ועתה נכון הוא להקריב את נפשות גוזליו היונים התמימים אשר כל מום אין בם; התוכל להתיצב על עולתך? לא ידידי! בטוח אני בלבבך כי תזכור את כל אשר עשה געל עם עובדיה לבית הוריך ותריב ריבם.

ומדי דברי בעובדיה יתחמץ לבי בקרבי, הן הוא יושב עתה בהיכלי מחמדיכם, זקן ונשוא פנים אשר בתורת ה’ חפצו, ובה יהגה לעת זקנתו, והוא מן הצדיקים אשר ממונם חביב עליהם מגופם, ולגעל הוא מחזיק טובה על אשר גלה אזנו מאז כי בית הוריך מתמוטט, ובהיותו בהול על ממונו היה ראשון לשדד רבצכם; כן עשה לכם עובדיה, אך רוח אחרת עם עדן בנו כי טוב לבו, ומעשה אביו לא זכו בעיניו, ובכל זאת ישים יד לפה, ולא יאמר לו מה תעשה מדאגה מדבר פן יעביר ממנו נחלתו, כי על אף עובדיה ועל חמתו שלח עדן את אלישבע בתו היפה, אל קרית אמון לפאר אותה בלמודים; והבוערים בעם הביאו דבתה רעה אל עובדיה לאמר: באשר משתה שם אלישבע, ושם תצא במחול משחקים בסוד בחורים, על זאת יחרה אף עובדיה בה, גם יעץ לתתה לבחור עם יושב אהלים, ועדן בנו לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשוב בבתו, ומריבה גדולה ערוכה ושמורה בהגיע לאלישבע עת דודים, ועת תהיה אז לעדן לעשות לביתו, על כן יתעבר עם אביו על ריב לא לו, ריב הוריך.

אלה הם קצות דברי בית געל ובית עובדיה שונאי הוריך ומנדיהם, ואולם גם נחמיה אבי הזקן נרדף מיד ר’ גדיאל הצורר לו, ועיני ראו ולא זר את ידו כי קשתה; בבואי לבקר בבית אבי הזקן בחג המצות, אז שמעו אזני דברים מאחרי לאמר: הן ר’ גדיאל יחשוף חכמה ויפק תבונה במקהלות, ואנכי אמרתי: אסורה נא ואשמע תבונתו, באתי בקהל עם בעלות ר’ גדיאל על הבמה, ובנשאו מדברותיו על כנפי רוח, רבים פערו פיהם לדבריו כמו למלקוש, והנה ראש פנת דבריו זורח מחג המצות, הופיע מהר פארן ומסיני ותקופתו על קצות פרה אדומה ושור נגח, ואנכי לא ראיתי בם כל תמונה זולתי קול דברים יחרישו מתים; אז אמרתי בלבי: כלה נבואתך וצא, כי צא יאמר לו כל מבין דבר לאשורו, עליו קראתי: מי זה מחשיך עצה במלין בלי דעת, כי החשיך ברק תבונתו את עיני אחרי אורו רגע, אז אמרתי אני בלבי: למה זה תמתח עורקי לבב השומעים בתנופת יד שכלך, והמון העם לא שומע, לא מבין ולא מרגיש? ותאמר בלבבך: אכן חציר העם; לו יהיה ר’ גדיאל כדבריך כי חציר העם, העל כן תבוא עליהם בנשיאים ורוח וגשם אין? הכן יעשה האכר? הלא יפתח וישדד אדמתו בדרבנות, ואחרי כן יזרע זרעו; לא כן אתה ר’ גדיאל אשר תזרע זרעך על צחיח סלע וגם גשם נדבות פיך לא תטיף עליו, ותקלל את האדמה כי לא הצמיחה, הכן תפתח ותשדד אדמת קדש בהעקימך כתובים בתבונה אין בם תמונה? לוּ תכן רוחך את רוח נביאי ה’ הקדושים, לוּ יצאת בעקבותיהם, כי עתה היית אור זרוע לאנשי לב. הן ידעו הנביאים את לבות מקשיביהם ויעירום ויעוררום פעם בחזקת היד, פעם בצחות ולשון למודים, ופעם השיבו אל אלהים רוחם לעורר רחמיו על יעקב כי קטן הוא ודל, אשר דבריהם יוצאים חוצץ. כלם כמערכות אלהים חיים, ובהתלכדם יחד יתחממו ויחממו כל לב ברשפי אש שלהבת יה, אך מה אדבר ללא חכמה, כי אם אין לב אין לקח, ואם אין לקח אין לב.

הן המליצה והמוסר נולדו תאומים מראש מקדמי ארץ בטרם נודעו עקבות חכמה עלי אדמות, ומליצה ומוסר רובצים יחד בכתבי הקדש, ויחדו מוצאם מקרב האדם כשלהבת קשורה בגחלת, וכמחשבה – בדבר שפתים; אך ר’ גדיאל ישא מרום עיניו, ובידו מפתחות שערי השמים לפתחם ולסגרם לאשר חפץ, לאמר לגעל כי גחלת שפרה עליו במרומים, ולאמר לירוחם ולנחמיה כי אין ישועתה למו באלהים סלה.

ואולם לא כן הוא אבי הזקן הגודר פרץ רחב, אשר היה בין דור הולך ובין דור בא, כי חלק לו ה’ בבינה לעתים לדעת מה הדור הזה שואל מעמו. הן ר’ גדיאל ואבי הזקן שניהם יאהבו את עמם, אך ר’ גדיאל יאהבהו כאהבת הקוף את בניו אשר יקחם על זרועותיו יחבקם, יאלצם, ידחקם וילחצם עד מחנק נפש. ואבי הזקן יאהבהו כאהבת אב רחמן את בנו יחידו, אשר יתקצף על כל קטנה וגדולה, ויגער בו בשמעו אותו מדבר נלוז, אשר ימינו פרושה לדור ישן ושמאלו לדור חדש לקרבם יחד בנעימות לקחו. ובקולו שמעתי קול ה’ מתהלך לרוח היום, קול ה’ במקראי קדש ובאמרי חכמים, קול ה’ בחכמות הטבע, קול ה’ בצחות לשון למודים, קול ה’ בהדר הבריאה ובמחקרי ארץ, כי אלה וכאלה יתנו לה’ כבוד, קול ה’ אחד הוא כחכמה האחת לו אשר תחליף לבושה לעתים ולמקומות.

כן הוא ידידי! נחמיה אבי הזקן הוא מורך עומד בפרץ ושומר ארחות פריץ וארחות חסידים, ויזהירם לבל ירחקו קצוי ארץ. לא כן הוא ר’ גדיאל וחבריו המקשיבים לקולו העומדים כשועלים בפרצות, והנה דור עקש ונלוז פונה קדמה ודור תהפוכות – מערבה, ועמוד התוך הולך ונהרס, ועוד מעט והתבוננת על מקומו ואיננו. אוי מי יחיה משומו אל!

אך אשובה נא אל אבי הזקן ואשיבה נפשי. אנכי בחרתי בדרכו ובה אלך אם יתן לי ה’ לשון למודים. הלא זה דרכו: לא ישא מדברותיו, ולא ישים במרום קנם, כי אם ישפילם עד כל שפל רוח, לא ידפוק על דלתי לב בקול שאגה כלביא, כי אם יפתח שפתיו וירעיף כמטר לקחו הלוקח נפשות, לא יניף כשיל וכילפות להרוס כתבי קדש, כי אם יבארם בטוב טעם ודעת, ובדברים נכוחים למבין ולבער, בו חזיתי הרגשה, רצון ושכל כשבת אחים יחד, והם הם נפש האדם, ואולם הרגשה ורצון מתנות אלהים הם לו, אך את שכלו הישר אצל עליו מורהו החכם בנעוריו, והוא נפרד בו לשלשה ראשים: הראשון הוא זכרון הדברים אשר ראה, שמע ויקרא מעל ספרים. השני, הוא משפטו הישר אשר יחרוץ על כל דבר. והשלישי, הוא כח הדמיון אשר נתן לו ה’ מנה אחת אפים להלביש הגיוניו מחלצות ושלל צבעים בהירים, כן הוא מוציא דברים מאוצר הזכרון, ישים להם סדרים נכונים במערכי לבו, ומה’ לו מענה לשון להשביע נפש שוקקה לדבריו, ולוקח נפשות חכם; וחכמים יגידו לו ישרו כי הוא איש מלא רוח, ומה הוא רוח האדם? הלא הוא הדעת אשר ידע האדם כל ענין וכל חפץ, אשר יכלכל אותם במשפט יערכם אחד אל אחד ויברא למו ניב שפתים.

הסופר הישר באדם פענעלאן אמר: מי זה האיש אשר דבריו נשמעים? הלא האיש אשר ניב שפתיו לא יודיע רק את הגיון לבו, ולבו לא יהגה רק אמת וצדק; וחכמינו אמרו זאת בלשון אחרת: דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב. וכן מצאתי את אבי הזקן, הענין והחפץ אשר ידבר בו יהיה בקרב לבו כזרע זרוע בקרן בן שמן, והוא ירעיף עליו כמטר לקחו, יפיץ עליו אור תבונה, וזרעו יצמח ישגשג והיה לגפן פוריה, ולעץ הדעת נחמד למראה בפרחי הדמיון וטוב להשכיל בפרי תבונה משמח אליהם ואנשים.

ובזה תמו דברי על דברת געל וביתו ועובדיה וביתו והנלוים להם; גם הודעתיך דרכי ר’ גדיאל; והליכות נחמיה אבי הזקן כאשר הם על דעתי ולמראה עיני, ואם שגיתִי והיתה לך כשגגה היוצאת מלב אוהבך וידידך לעד השוגה באהבתך, והנכסף לראותך עין בעין בשובך אל נוה הוריך בשלום, רעך אחיטוב.

ו: צחוק המקרה

את דברי המכתבים האלה קרא שאול בחפזון באזני ירוחם הזקן הנדהם, ואשר ספק כפיו ויקרא: נעמן ואחיטוב הנאהבים והנעימים, הישרים והנבונים איך נפרדו! בכל אשר אפנה אראה כי נפקד מקום נעמן, ובמותו אבדה כל תקוה, ערבה כל שמחה, שבתו תנחומות, נגוזו יחד, חלפו למו.

רבות מחשבות היו בלבי גם אני, קרא שאול משבר רוח, אך אויה לנו כי אחרת יעץ ה’, הן לי שתי בנות שם הבכירה מיכל ושם הצעירה חנה, ואני אמרתי אתנה את מיכל לנעמן ואת חנה לרפאל אחיו, וה’ אשר פתח את הקשר האחד אולי יאמר לדבק השני טוב. ועתה הגידה נא לי מה משפט אחיטוב ומעשהו? האמנם טוב הוא כאשר ענו בו שפתיו?

נחמד הוא כמו נעים לקחו, ענה ירוחם, והאמת אגיד לך ולא אכחד, כי בו אתנחם אחרי נעמן, ומי יתן והיה כן בעיניך, ומה יתעודד לבבי בשמעי כי יש את נפשך לקחת את רפאל נכדי לחתן לך, כוס תנחומים לי דבריך ביגוני, הן אתה תקח את רפאל אל ביתך ואת רוחמה אחותו אולי יקח זימון גם אחרי מות נעמן אשר בחר בו. ואם שני צאצאי אלה יצאוני אז אמותה בשלום, כי אבטח ולא אפחד לאחרית שרה בתי, כי עודנה בעצם חלדה ובמבחר שנותיה, וכל איש ישר אשר יכיר ערכה יבחרנה לאשת חיל ותגל נפשו בגורלו הנעים, אהה ליום אשר אבקש דרך לחלק צאצאי ולהפיצם, תחת אשר לפנים היה כל ישעי וחפצי לקבצם יחד!

הן דברת על אודות זימון, ענה שאול, לכן אספר לך מקרה אחד – אולי דרוש הוא לחפצך, כי באחרית ימי הקיץ באו אל ביתי שני בחורי חמד, ואנכי לא ידעתים, ואשאל לשמם ויתודע אלי נעמן בבכי, ואפול גם אני על צואריו ואשקהו. ואחרי כן הציג לפני את רעהו ויאמר אלי: הלא תחת אבי אתה לי, וזה שש שנים לא ראיתי פניך, וה’ הביאני היום בצל קורתך, לכן הנני להגיד לך, כי את העלם הנבון והישר הזה, את זימון, אהבתי כאח לי, ולו יעדתי את רוחמה אחותי, וידעתי כי תפרח בצלו; ואנכי התבוננתי בזימון ואראה, כי אמנם נחמד הוא למראה, ובהאמיני לדברי נעמן אשר ענה בו, אמרתי לו: אלהים יחנך בני ולקחת את בת יוסף רעי, ויגד לי נעמן את דבר זימון ואת דרכו, ואנכי הפצרתי בם לשבת בקרית אמון ימים אחדים, אך ערבה שמחתי בעת ההיא בחלות אשתי, על כן שלמתי שכר מושבם במלון בקצה הרחוב אשר שם משכני, וישבו שם שלשת ימים ויבקרו בביתי יום יום, ויהי ביום השלישי בטרם נסעם לשוב אל מקומם, ונעמן חפץ לראות את במות ישחק אשר בעיר אמון, וילך שמה לפנות ערב, וישב אחרי כן אל משכנו; וילך עם זימון לראות פני בטרם שובם למקומם, ואנכי הרביתי לדבר עמם, הגדתי אל נעמן, כי עוד לי אליו מלין, וכי עוד חזון למועד, כי לא עת הפעם לדבר. נשקתי את נעמן ואת זימון ואברכם וילכו.

ולמועד חג הסכות הגיעני מכתב נעמן, הנה הוא עמדי. מדי דברו הוציא המכתב ויקרא באזני ירוחם כדברים האלה:

עתותי אין בידי להריק לפניך ברכות תודתי, אך זאת חשכתי ליום השלימי חקי, ועתה אספר לך אל אודות המקרה הזר והנפלא אשר קרני על גיא החזיון. המחזה אשר נראה אז בסוד משחקים נודע לכל יודע, הלא הוא חזון שתי משפחות מתקוטטות, אשר עלתה יד האחת על רעותה, ותך אותה חרם. אך בן המשפחה העשוקה ושמו ראווענסוואר, אהב בת מן המשפחה הגוברת, ושמה לוציא, והדברים מסכסכים מאד.

עודני הוגה בחזיון, והנה עלמה אחת מבנות מרום עם הארץ מכלימה את רעותה בדברים, בדברה אליה צרפתית לאמר רדי נא ושבי, כי לא יכירך מקומך פה, לשוא תעדי גאון וגובה והוד והדר תלבשי, קומי ולכי לך אל רעותיך. ואנכי התבוננתי בעלמה העלובה כי יפה היא מאד מאד, והכרת פניה ענתה בה, כי רוח נדיבה בה, על כן התעברתי על ריבה, אף עניתי את חורפתה דברים רכים, ומשברי עצמות, באמרי אל חורפתה: אשר אחזה לי אני, העלמה הנחמדה הזאת תפאר מקום שבתה בכל אשר תשב, והעלמה הנחמדה והעלובה עזבה מקומה, ואנכי קמתי מפניה ואושיבנה על מקומי ותשב תודות לי.

ויהי בין מחזה למחזה, ואשאל את העלמה הכבודה למשפחתה ולשמה, ולשרש דבר הגדופים אשר גדפה אותה רעותה, ותענני העלמה בנדבת פיה לאמר: שרש דבר נמצא בי, כי אני אלישבע בת עדן בן עובדיה הגביר מעיר עתיקה, זולת זאת אין דבר. ובכל זאת לא אשנה את שמי ושם אבותי כי יקרים הם לי, אך מי אתה העלם אשר נדבה רוחך אותך לריב ריבי, ולהושיבני על מקומך?

הלא תבין אדני למבוכתי, בשמעי כי העלמה הזאת כלילת היופי, היא אלישבע בת עדן בן עובדיה הצורר לבית אבי, ובמבוכתי יעצתי לכזב, בהגידי לה כי שמי זימון, וכי נכון אנכי לקחת לי אשה מבית ירוחם, שונאי בית עובדיה אביה הזקן. הגדתי לה את מושבי בשבת תחכמוני כשבת אחים יחד עם נעמן. והעלמה שמעה ותשתומם לדברי המקרה הזה ותאמר: הפעם ראיתי כי אצבע אלהים היא, ומן המקרה הזה יפרח שלום. הן אהבתי מאד את הורי, אך לא אשנא את שונאי נפשם מעודי, ובמשנאיהם לא אתקוטט, והנני לספר לך חזון אחד לאות.

עודנה מדברת והנה עלם אחד הדור בלבושו ובקוצות תלתליו, נגש אל אלישבע ויאמר: הלא תבואי עליזאבעטא עמדי אל המסדרונה לשתות חלב שקדים: סור לך עמיל ממני ואל תדבר עמדי, ענתה אלישבע בשאט נפש, סור ממני פן תראינה עיני רואים ונתפשת, ונודעת למו בשמך אבנר, אשר אתה מכסהו בכל מאמצי כח, ומה לי ולך, הן שמי אלישבע, ושמך אתה עמיל, בקש לך עמיליא על גיא החזיון. האומנם, קרא העלם, האומנם תשמרי לי עברה, כי לא רבתי את ריבך, אך זכרי נא – זכור אזכור לנצח, ענתה אלישבע ברגז, כי אזכרה את כחשך ואת גאות אולתך, אך סור ממני, ואנכי אצוה את משרתי להביא את דודי הלום, והוא יקחני אל ביתו. ראה כי אין חפץ לי בך.

ועמיל הלך נכלם מדבריה לצאת אל המסדרונה, ואנכי חפצתי להסיר כל עצב מלבה, על כן הסבותי דבר אל חפץ אחר, באמרי אליה: הן אמרת עדינה כי לא תשנאי את אשר שנאו הוריך, גם רצית לספר לי חזון לאות, ומה הדבר הזה?

ואלישבע פתחה פיה בחן ותאמר אלי: כבעלת אוב אהיה הפעם להעלות חזון נחמד מקבר עת נגוזה. החזון הזה נצב לפני חי כעת חיה, ואני בהגיגי בימים ההם בתוכי ישתומם לבבי, כי יתומה נותרתי אז אחרי מות אמי לעדן אבי. אך עובדיה אביו האיץ בו לקחת אשה אחרת תחתיה, וישלחני אבי אל כפר בן שמן לשבת שם עד עבור מועד יום חתונתו וימי שמחה לקרואים, וירחיקני משאון עליזים השמחים אלי גיל אשר קבר אמי כיסוד מוסד לו, ואנכי בת תשע שנים בעת ההיא שובבה כאילה שלוחה.

הימים ההם היו ימי אביב, עת רקוד ומרוצה לילדים וילדות; השכמתי בבקר לנאות שדי, והנה נמצא לי שם ילד שעשועים, נחמד במחלפות ראשו ובתארו, שאלתיו לשמו והנה הוא נעמן בן אויבי בית אבי, ויספר לי נעמן את כל הרעה אשר עשו הורי להוריו בקחת עובדיה מהם בית מחמדם, ויראני קבר אביו הספון באדמה, ורחמי נכמרו מאד על נעמן בשגם הוא יתום כמוני יתומה. אז נשאתי ידי ואשבע בשמים, כי שוב ישוב אבי הזקן את בית החמדה להורי נעמן, באשר הורי עשירי עם, ובית ירוחם דל מאד, ונעמן שמע נדבת פי, וירקד כבן ראמים, ויאמר לתת לי כנף רננים, חלף הבית אשר ישיב לו, ויקחני אל חדר שרה הורתו, ויגד לה שמחתו על דבר הבית, ותצחק שרה בקרבה גם נאנחה, ותשב אחור ותמח דמעה מעל פניה, ואנכי ראיתי את רוחמה בתה הילדה והנה היא יפה מאד ותאהבנה נפשי. היא רוחמה היעודה לך, ואותה ראיתיה זה שנתים ימים בעתיקה עיר מגורת אבותי. ומה אדבר לך, ברוך אתה לה’ וברוך טעמך כי בחרת בה, ואנכי אשר נדרתי בילדותי אשלם בימי נעורי, למען נעמן ידיד ילדותי, ולמענך אעשה זאת, ודברתי על לב עובדיה אבי הזקן על דבר בית ירוחם, וארשת שפתי לא ימנע.

ואנכי השיבותי תודות לאלישבע העדינה על חסד נעוריה, אשר אמרה לעשות לבית ירוחם, בהגידי לה, כי מעתה נחשב אני על ביתו, אשר בשלומו לי שלום, ומדי דברי התמלטו מפי אמרים לאמר; לוּ הואילו הוריך כי עתה השיבו את הבית, וכל אשר לו לירוחם ואותך נתנו לנעמן לאשה, ונהפכה איבה לאהבה; ותצחק אלישבע ותאמר: הלא ידעת זימון אדוני את אחרית החזיון אשר באנו לראות פה, כי המשפחות המתגרות זו בזו לא חדלו מריב, ואבות לוציא לא נתנו אותה אל ראווענסוואר אוהבה ואהובה, עד אשר הוכתה העלמה בשגעון, והעלם שלח יד בנפשו. לכן תיקר נא נפשי ונפש נעמן בעיניך, ואל תדיח עלינו רעה גדולה כזאת. ומדי דברה גלו את המסך המבדיל בין גיא החזיון ובין הרואים. ועינינו ראו את אחרית החזיון כדבר אלישבע, ויהי קץ המחזה לי ולאלישבע למשל, אך לא עלה על לב אלישבע כי אנכי הוא נעמן. וכתום המחזה צותה את משרתה לבקש מאת דודה לבוא בכרכרה, ולקחת אותה אל ביתו, וילך הנער להשלים חפצה, ותוסף אלישבע לספר לי חזון אחר אשר לא שכחתיו גם אני. ואלה דבריה:

בימי שבתי בכפר בן שמן, כרתי ברית לבחירי לנעמן, לרקוד יחדיו על נאות דשא כצבאות וכאילות השדה, ונסתתר חליפות בין השיחים, והנה שושנים עולות בקנה נשקפות אלינו מבין השיחים, אנכי קדמתי לרוץ, ונעמן אחרי ויקרא: יחדו נלקט באשר נמצא! ואנכי הייתי שובבה באין מעצור לרוחי, וידי עטו אל השלל, ותיסרני משובתי בפעם הזאת, כי עלה בידי חוח מסלון ממאיר, והנה דם אדום כתולע זב מאצבעי. למראה הזה חרד נעמן ויפג לבו ויחורו פניו, ואנכי שחקתי לחרדתו אמרתי לו: אל תירא כי אין דבר.

תני לי ידך! קרא אלי נעמן בחרדה, הלא אם ישאר הקוץ באצבעך, וצבתה ידך ונשאת מכאובים. תני לי ידך ואוציאנו; הלא כשחוק הוא לילדה לתת את ידה לילד, ונעמן הוציא את הקוץ מאצבעי ביד חרוצים מעשה ידי אמן, וילקט את השושנים מבין החוחים, ויעש מהם צרור נחמד ויתנהו לי ויאמר: ראי נא אלישבע, כי לא הכאיבו הקוצים ידי, וצרור שושנים לך למנה; ומן העת ההיא עוד החזיון נגד פני תמיד. הן נבל צרור השושנים, אך זכרו לא יבול לנצח, את הדברים האלה תספר לנעמן ואמרת לו: כה אמרה אלישבע, אבותינו היו אנשי ריב, אך אל תהיה מריבה ביני ובינך, ריב ריבך מגעל, אך אל נא תשמור עברתך לידידות נפשך בשחר טל ילדותך, וזה לי האות כי לא נוקם ונוטר הוא לי, בשלחו לי מכתב מלא רצון ושלום.

אלה הם הדברים אשר דברה אלישבע עמדי, בחשבה אותי לזימון, ותבקש ממני לדרוש בשמה את שלום רוחמה, ולהגיד לה כי נחלתה שפרה עליה, איש חמודות אשר תתבּרכנה בו בנות עשירי עמנו לאמר: ישים אלהים חלקנו כרוחמה; ואנכי שמחתי למקרה הזה, אף כתבתיו בספר זכרון לפני, שם ערכתי את יפיה, תארתי כל חמודותיה בשרד, כי היא מאד נעלה, ובאשר חמודות רבות שם לא יחסר המזג. ולך שאול כאב לי, לך גליתי סודי זה, שמרהו ואל תגלהו, ואולי יהיה דרוש לחפצי בימים הבאים, והיה זה שלום וברכה לך מאת החוסה בצלך, נעמן.

וירוחם ספק את כפיו ככלות שאול לקרא המכתב ויאמר: עתה אבין פתרון יתר דברי נעמן בראשית ימי הסתיו, כי נעלמו ממנו פה תעלומות דבריו, אך מה יתן ומה יוסיף לי עתה הדעת הזאת?

הלא הגדתי לך כי ממהר אנכי לרוץ ארח, ענה שאול, ואם יש את נפשך תנה את מכתבי נעמן האחרונים על ידי ואקראם בדרך. טוב הדבר ענה ירוחם בתתו לו את המכתבים האחרונים מן הצרור, טוב הדבר, קחם אתך כי העתיקם רפאל והנם גם אתו, אכן כל דברי נעמן בספר יכתבו, אך שמור נא מוצא שפתיך, וחושה בואך אלינו בעוד שבעת ימים, כי מחכים אנחנו לך; אך אחת אשאלך והודיעני, מה אלישבע ומה הליכותיה, אולי על פיה יעשה דבר לטובת ביתי, כי אמנם יקרה היא מאד לעובדיה.

אלישבע תפארת נשים היא, ענה שאול, וכיפיה כן חסד נעוריה, הן נדיבה היא בהגיוני לבה, ובמדברה כי נאוה, אוהבת הטוב והישר, כחמדת החיים, ושונאת תכלית שנאה כל עמל תלאה וסלף בוגדים; ואם חפץ אתה לשאל ממנה דבר, ערוך לה מלין בשפת עבר, כי בשפה הזאת לה שכם אחד על הגברים, הנני נושא עמדי מכתבה החתום, להמציאו לעובדיה אביה הזקן, ואנכי אראה איך יפול דבר, כי אולי אבוא אני בצל קורתו, ודברתי משפטים עמו פנים אל פנים על נחלתך אשר עשק, אראה נא מה ישיב על תוכחתי.

מדי דברו דבריו אחז ביד ימין ירוחם וישק לו ויאמר: גל על ה’ דרכך ובטח גם באמונתי, כי כל אשר בידי לעשות אעשה; ויתר הדברים נדבר בשובי הלום בעוד שבעת ימים.

ה’ יצליח דרכך קרא הזקן ברוח נשברה, בראותו את שאול עולה לשבת בעגלתו, והעגלון דפק את סוסיו וישאל את שאול: איפו תלין אדוני, במלון מרדכי, ענה שאול בהבעירו אש בעשב מעלה עשן.

ז: ערב רב

ומלון מרדכי הזקן הדור במראהו מחוץ, ועוברי ארח בית אבנים יחזו, קירות טוחים בסיד וקרועי חלונים למספר חדריו, שם ארות סוסים גדולה ורחבת ידים, ושם מאכל תאוה לאדם, ותבן ומספוא לבהמה, ויתר שאת היה למקום ההוא, כי צפנת היפה בעלת המלון משכה אחריה רבים בחלקת שפתיה ובחן תארה, כי היתה בריאת בשר כבנות הכפרים, וחכמה להצמיד מרמה כבנות הערים, שמלתה אשר עליה עשויה בטוב טעם, ורדיד צמר טהור מכסה שערת ראשה הקלועה וחזקה במסרק, ושתי קצות רדידה יורדות מעבר מזה ומזה לכסות חלקת צוארה, לא מפני אשר היתה צפנת מצנעת לכת, כי אם מפני אשר פרשה מעטה צדק על כל הליכותיה, באשר כן הסכינה בשבתה בבית געל המתקדש מטמאתו, ושם צפנת נאה לה כי הכל צופים ביפיה, אך היא צופיה הליכות עלם אחד אשר אליו נשאה נפשה בשכחה ברית אלהיה, ואמונתה לירחמיאל אישה אשר גרשה מעל פניה, ואשר קראה אליו מרחוק לשוב אל ביתו מקץ שנות נדודיו, אך לא ידע איש מדוע נהפך לבה בקרבה, כי מרדכי אביה היה זקן אשר סר טעמו ועיניו כהו, והיא אפוא המכלכלת דבר ביתה, ומשרתי המלון גם הם זקנים כי אשה זקנה המבשלת מאכל לאורחים, ואיש אחד זקן ושמו עזרא חוטב עצים ושואב מים, ובידו אוצר התבן והמספוא, והוא קרוב לה ממשפחת אמו, עודנו בעצם תקפו וכח ידיו. כי היה עזרא זה איש חיל מנעוריו, אוכל יגיע כפו, גם לא נבער מדעת תורה, כתבי הקדש, ואמרי חכמים. ולעת זקנתו היה מן החברים המקשיבים לקול נחמיה, אשר בנעימות לקחו מצא לנפשו נחת, והנה נשבר לו מטה לחם, וגם בניו לא מצאו ידיהם, ויחפש עזרא דרכו וימצא כי געל נצב לו כצר, יען וביען אשר נטה אחרי נחמיה, אז פנה אל צפנת קרובתו, וישאל ממנה להיות לו לפה אל געל ולבקשו על נפש בניו העטופים ברעב. וצפנת לא התעלמה מבשרה, ותשיבהו דבר כי בזאת נאות געל לתת מקום לבניו אתו אם יעזוב הוא את נחמיה לבל יוסיף עוד להקשיב לקול דבריו משחיתי נפש. ועזרא ראה כי אין דרך אחרת לנטות ימין ושמאל ויעזוב לקח מפני לחם, ותאספהו צפנת אל ביתה, ולבניו מצאה עבודת מעשה ותמלא מחסורם בכל עת. על זאת נאנח עזרא כי אהב את נחמיה, ונפשו נכספה לנעימות לקחו, ולתנחומות אשר שמעו אזניו מפיו תמיד, כי במלון הזה אין תורה ואין חזון בלתי אל צפנת עיניו כל היום, ואזניו קשובות למוצא פיה, כי בראותה את עזרא הגבר אשר יצלח עוד לעבודת מעשה ותעבידהו בפרך, ועזרא אשר לא הסכין לאכל לחם עצלות מעודו, נטה שכמו לסבול, ויהי לעבד נקלה במלון למען בניו אשר בטחו בחסדי צפנת, ומה היה לו לעשות? וירא און ולא התבונן, וישמע חמס וריב ויהי כלא שומע. כי ראה את הרשתות ואת המצודות אשר הקיפה בהן צפנת על בית ירוחם הנקי האובד, ואין לאל ידו להושיע.

בלילה ההוא התנודדה צפנת ובביתה לא שכנו רגליה, כי לרגעים יצאה מן המלון ועיניה מצפות דרך, סופקת כפיה ומדברת אל לבה: האם ילין לוי בכפר בן שמן ולא יסור אל המלון הזה? האם נכזבה תוחלתי ממנו? אך הס! הנה פעמי סוס! עודנה מדברת אל לבה, והנה עגלה קטנה משרכת דרכיה וממנה יצא איש, ויקח צרור חפציו והעגלה נסעה הלאה, והנה סר אל המלון הזה נחשון השדכן אשר בא משוט בּארץ, וצפנת שמרה לו עברתה, כי על פיו היתה לאשה לירחמיאל שנוא נפשה. וישאל ממנה מקום ללון ותאמר לו: הן כל חדרי המלון מלאים אורחים מפה לפה, לא נשארו רק שני חדרים קטנים לר’ גדיאל וללוי הנער הנלוה על ר’ צדוק חתן געל, ותגד לו כי היה ר’ צדוק קרוא אל אחד היושבים בכפר בן שמן לשבת על כסא אליהו, ולהביא את בנו הנולד בברית, וכאשר לא יכול ר’ צדוק למוש מביתו, עזב את כבודו לר’ גדיאל וישלח עמו את לוי נערו.

לשמע הדברים האלה שמח נחשון ויאמר: האח! אחכה לר’ גדיאל כי דבר לי אליו, ואתו אשובה לעיר עתיקה, וישאל אותה על דבר ירחמיאל אישה, ותאמר לו צפנת בעקשות פה: מי יתן מצאה ידך להפרידני והיו לך תוצאות לכסף, כי תמצא לי את בן גילי, ולו – את בת גילו, כי סוחר אתה בנפש אדם, ואם טוב סחרה ואם רע, הלא משכרתך שלמה תמיד – אל נא תביעי אולת, ענה נחשון, כי אישך את גדולים הוא נמנה, וגדול שמו בארץ נדודיו: אך הגידה לי היש אתך מענה ממנו? יש, ענתה צפנת, והוא ביד ר’ גדיאל, כי בעברו פה לקח אתו את המכתב המלא תורה על כל גדותיו, ותוכו רצוף אהבה, מדי דברה שחקה, ותאמר: הן הוא מבקש איש אובד מעגונה.

הניחי לי מעט ואתפללה ואחר נדבר על דבר אישך, אמר נחשון, מדי דברו זאת רחץ ידיו במים ויעמוד בפנה להתפלל, והנה אחד היושבים בכפר בן שמן בא אל הבית והכרת פניו ענתה בו, כי דבר לאט עמו, ותגש אליו צפנת ותאמר: אין זאת כי אם בשורה בפיך וחדשות תגיד לי, כן הוא, ענה האיש הכפרי, כי פקודתך שמרתי תמיד, ואהי כאורב תמיד לבית ירוחם, אך זה כמה לא סר אליו כל עובר ארח, והיום הזה לפנות ערב סר אל מלונו אורח אחד נוסע בעגלת צב, איש הדור בלבושו ובמראהו, אשר בא אל הבית ויתמהמה שם, ואנכי הוחלתי עד צאתו, והוא – מצא שם את שאהבה נפשו ויתעלס באהבים עד בקר, ואם טוב בעיניך שלחי להגיד זאת לר’ גדיאל ושלח אנשים לתפוש את האיש ולמלא פניו קלון, רק אל יִוָדַע כי מפי יצאו הדברים, כי אין את נפשי להקים את ירוחם לאויב לי בהיותו שכני הקרוב אלי.

טוב עשית כי באת לגלות אזני, ענתה צפנת, שב ושתה יין כי עוד מעט יבוא ר’ גדיאל הלום והגדת לו הדברים.

עודנה מדברת והנה עגלה קטנה עמדה אל שער המלון, ושני אנשים יצאו ממנה, וצפנת אמרה אל הכפרי: התדע אי מזה מקום האיש ההוא. ידעתי, ענה הכפרי, כי העגלון הגיד לי כי מעיר אמון הוא, ומגמת פניו הלאה מעיר עתיקה – מה זה אנכי שומע? ענתה צפנת, המקרית אמון הוא וימצא נתיבות בית ירוחם, אכן, נמצא הבית הזה לקרובים ולרחוקים! ומי יתן ולא תמוש המחיה הזאת מביתו כל הימים אשר שרה ובתה חיות!

עוד צפנת מדברת ואחד משני האנשים אשר היה סופר בבית אחד עשירי עתיקה נגש אליה ויאמר: הלא מחר חדש והלילה ליום נחשב, האין אתך צלי ומאכל תאוה כי רעב אנכי, ואם יש אתך מה, תני נא חלק משנה, לי ולתורני יושב אהלים הנוסע עמדי, הלא יודעת אשה כמוך את נפש יושבי אהלים, כי יושב אהל גם ירחמיאל אישך.

הן פיך יענה בך, ענתה צפנת, כי מן החברים המקשיבים לקול נחמיה אתה, ואולם אשתאה לך מדוע לא תסור אל בית ירוחם? כי בנותיו רקחות וטבחות בטרם יבא אליהם השוחט ושחטו, שם ירתיח הסיר ממרק שמן, שם מרחשת בשר וחמאה. הן אין בשר בביתי כי אסר ר’ גדיאל את הבשר אשר שחט השוחט אשר במקומנו.

ומדוע? שאל התורני ושמו קלונימוס אשר שמע הדברים מרחוק, אך לא חשוד ר’ גדיאל לעשות דין בלא דין, אין זה כי אם מצא שמץ פסול בשוחט או בסכינו ויעבירהו. כן הוא, ענתה צפנת, כי שמץ דבר נמצא בשוחט אשר מצאוהו בצל קורת ירוחם, ובגלל ירוחם נכרת בשר מפינו זה שלשה ימים, אך יש עמדי דגים צלויים בחמאה, הלא זה מאכל תאוה.

המטעמים האלה טובים לגויה ולנפש, אמר קלונימוס, ילך לו זולל וסובא אל קן העורבים, ואמרתי לו: הלעיטהו לרשע וימות ואנחנו למה לנו בשר צלוי בחמאה, בעוד דגים צלויים בחמאה מותרים על פינו? הלא אמרו בחולין ק"ט: כל אשר אסר עלינו ה’ התיר לנו דבר הדומה לו, אסר עלינו חלב בהמה והתיר לנו חלב חיה. אסר עלינו חזיר והתיר לנו מוח הדג הנקרא שבוטא. אסר עלינו אשת איש והתיר לנו אשה גרושה בחיי בעלה הראשון, אף אנכי אענה: אסר עלינו בשר בחמאה והתיר לנו דגים בחמאה, ברוך מתיר אסורים! אך מים גנובים ימתקו לסרים הסוררים, ולחם סתרים ינעם למו בבית ירוחם, כי בנותיו מושכות בעבותות אהבה כל העוברים המטים עקלקלותם, אוי לאזנים שכך שומעות, והמכשלה הזאת תחת ידי השומרים משמרת ה’, אשר יש בידם למחות ולא מחו, ועתידים הם לתן את הדין.

כלך מדברותיך, ענה הסופר, הלא אמרו בירושלמי פסחים: יפה שתיקה לחכמים קל וחומר לטפשים. אך בהגיגי בשוחט מצאתי חידת ליל שמורים: ואתא מלאך המות ושחט לשוחט, הה לבי לשוחט יזעק ומעי לבניו יהמיון, כי שבר לו ר’ גדיאל מטה לחם, יען בא אל בית ירוחם. אך תני לנו צפנת חלק משנה מן המטעמים אשר עשית, וקראתי באזניך מפי ירחמיאל אישך, את הדברים אשר דבר לפני שבע שנים בהיותו נגרש מנגד עיניך.

לך להתלוצץ עם בנות ירוחם ונתנו מעדנים לנפשך, ענתה צפנת בשחוק נגלה ובעצב נסתר. אנכי גרשתי את אישי האחד מעל פני, והן מושכות אחריהן אנשים רבים.

כן דברה צפנת, ענה נחשון, ככלותו להתפלל, בנות ירוחם מושכות אנשים אחריהם, הלא תלמוד ערוך הוא בשבת: וברגליהן תעכסנה מלמד שהיו מביאות מור ואפרסמון ומניחות במנעליהן ומהלכות בשוקי ירושלים, כיון שמגיעות אצל בחורי ישראל בועטות בקרקע ומתיזות עליהם ומכניסות בהם יצר הרע כארס נחש, ומשקרות עינים, שהיו כוחלות עיניהן. סוף דבר אין כל חדש תחת השמש, ואם היו פרוצות בימי קדם בירושלים, מדוע לא תהיינה עתה כאלה בכפר בן שמן? הלא ידעת את ירוחם ואולי באת בצל קורתו, הגידה נא לי מה המשטמה בביתו סמל הקנאה אשר על הקיר, שתי תמונות גבר ואשה מחוקות עלי גליון בששר, הלא סמל הקנאה הוא לעורר את האהבה, אוי לעינים שכך רואות!.

יהי חלקי עם מי שחושדים אותו ואין בו, ענה הסופר, הלא שדכן אתה, מקרב תמונות רחוקות, תמונות החמור והצפור, ואיך לא תבין כי הן תמונות יוסף ושרה, בהיותם נצבים חבוקי יד ואחוזי זרוע כחתן וכלה בימי שמחת לבם?

מדי דברו פנה אל צפנת ויאמר: הביאי נא לנו מן המטעמים אשר עשית ואכל גם נחשון אתנו, הלא שדכן אתה נחשון, על כן אמרתי: שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו, כי לי בת קטנה רק אל תקרב חמור לצפור. הוא דבר, וצפנת הלכה להכן מאכל לשלשת האורחים, והסופר אמר לנחשון: ומי ישמור את צפנת לבל תמשוך אורחים בעבותות אהבה? הן יפה היא, ובריאת בשר ועזובה זה שבע שנים, ומדוע לא ידברו בה? התצדיק אותה באמרים לקוטים כאשר תרשיע בם את בנות ירוחם?

הן אמרים נכונים בפי לשבט ולחסד, ענה נחשון בשחוק, הלא אשת חבר כחבר, כי צפנת מבהמתם של צדיקים היא, ואין הקב“ה מביא תקלה על ידה. הן ירחמיאל שליח מצוה הוא לבקש איש אובד מעגונה כאשר שמעתי, ואמרו בפסחים: שלוחי מצוה אינם נזוקים לא בהליכתם ולא בחזירתם. ושם דרשו: לא יחמוד איש את ארצך, מלמד שתהיה פרתך רועה באפר ואין חיה מזיקתה, תרנגולתך מנקרת באשפה ואין חולדה מזיקתה, ואם לבהמתם של עולי רגל אין הקב”ה מביא תקלה, לנשותיהם על אחת כמה וכמה, וירחמיאל מעולי רגל הוא, ועליו אני קורא: ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון, אלו שערים המצוינים בהלכה. ואיש כמוהו זכה שתהיה לו אשתו עזר, וכן היא צפנת, כי אשת חיל היא עטרת בעלה אשר מפרי כפיה כתבה ספר תורה, ותביאהו בהיכל ה’ בקול המון חוגג, ור' גדיאל נשא מדברותיו בעת ההיא.

ועל מה לא ישא ר’ גדיאל מדברותיו? שאל הסופר, הלא הוא מדבר גם על העצים ועל האבנים, ואיך לא ישא מדברותיו על אשת חבר אשר עשתה גדולות בכתבה ספר תורה? אל נא, ענה קלונימוס ברוח נשברה, אל נא תדבר כזאת בר' גדיאל, אשר אמנם ידבר על כל ענין ועל כל חפץ, כי יפתח פיו ויאירו דבריו, ולא ערך מעולם דברים בהגידו מדי שבת בשבתו, זולתי על דבר גדול יערוך דבריו בערב שבת בין השמשות.

כן דברת, ענה הסופר, כי פתיחת פי האתון מעשרה דברים שנבראו ערב שבת בין השמשות, אך יהי מה, כל דרוש ערוך לו מאתמול, גם הספר על מת גדול ונכבד ערוך אתו בעוד הגדול והנכבד חי ויושב לבטח.

עודנו מדבר ועזרא כסה את השלחן במכסה לבן, וישם עליו לחם, קערות, מזלגות ויין, ושלשה האורחים רחצו ידיהם וישבו לאכל, והנה צפנת באה ואחריה המבשלת נושאת קערה מלאה דגים, ויאמר הסופר אל צפנת: הן עבר כיום חדש אדר ומזל דגים ועודנו בביתך, אות ומופת הוא כי ישוב אישך הלום, והדגים הם סמן טוב ומזל טוב, כמה שנאמר וידגו לרוב, לוּ היה ר’ גדיאל פה כי עתה מצא דרוש ערוך לדגים, וצפנת שמעה הדברים ותלך בשאט נפש ובעקשות פה.

ואנכי לא ידעתי למה תלעג לדברי ר’ גדיאל, אמר נחשון, ומה הם דברי התבונות אשר בם תהלל את נחמיה, הלא אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, ואין שני מגידים מוכיחים בדרך אחד.

חכה לי מעט, ענה הסופר, הנני לחפש עמדי בכתובים ואמצא בם דברים על דבר ר’ גדיאל ונחמיה הערוכים זה לזה, גם אמצא עמדי מכתב ירחמיאל אל נחמיה קרובו, אחרי הגרשו מנגד עיני צפנת אשתו. הן דברים שמורים עמדי, אין לך אדם שאין לו שעה, ואין לך דבר שאין לו מקום, והשעה והמקום נקרו ויאתיו הפעם, והדברים דרושים לחפצם. מדי דברו הלך לבקש הכתבים בצרור חפציו; ונחשון אמר אל קלונימוס: אשר אחזה לי, אנכי הוא האדם, והמלון הזה הוא המקום, ואלי יכונן מליו להטיל קוצים בעיני; עודנו מדבר והסופר שב וגליון בידו ויאמר: ראו נא כי מהרתי למצא, וראשית דבר קרא נא נחשון על אודות ר’ גדיאל ונחמיה זה לעמת זה, ואל תשאלני מבטן מי יצאו הדברים, ונחשון פרש הגליון ויקרא בו כדברים האלה:

בשבתי בעיר עתיקה חפצתי לשמוע מוסר ר’ גדיאל, ונעימות לקח נחמיה, וזאת התבוננתי בם, האיש נחמיה יפתח במשל פיו, או יבא במליצה כתובה עלי גליון, וממנה יקרא באזני החברים המקשיבים לקולו, כי יטיף אמרות ה’, אמרות טהורות, כאיש אשר חלק לו ה’ בבינה, וכיודע הליכות עולם; הן רחבה דעתו לדעת לשון וספר, וכתבי חכמי העמים אשר בידם מחקרי ארץ ותולדות העתים נגלו למו, על כן לוקח הוא מסלת כל חכמה ומשמנה להקריב אזכרתה על מזבח התורה, או דרך צנורי התורה יעביר תבונה ודעת אל לב המון העם, ובהיות כל ישעו וחפצו לשלב תורה וחכמה לבל תהיינה צוררות אשה אל אחותה, ישים תבלין החכמה גם בהגדות, וכדבורה המוצצת עסיס מכל פרח, כן יוציא נחמיה מוסר השכל מכל ענין ומכל חפץ, ואין דבר ריק אשר לא ישא לו פריו; אך לא המדרש לו העקר כי אם המעשה, פה הוא מבקר חולים ומשיב נפשם, ושם מחפש אהלי נדכאים ומחבש לעצבותם, ובראותו ברכים כושלות מאמצם בתנחומות אל, אם קצרה ידו מהושיע; לאיש כמוהו יקרא רב, כי רב הוא להושיע. זה מעשה צדקתו אשר הוא מסתיר, ומה נאוה מדברו וצחות לשונו אשר כל ישעו וחפצו בם לאשר לבות המקשיבים לקולו ולהדריכם במדות ישרות, כי תהיה לו כל מדה לפרק, וכל איש למסכת, כוללת פרקים רבים, וממנו לא נצפנו עתים כי יעביר לפני שומעיו דור דור ודורשיו ויציגם לפניהם חיים, למען ידעו מה פעלו, וכרוקח יודע מרקחת סמנים שונים, וכצובע המבין מזג הצבעים, כן יבין הוא לפעולות בני אדם, ויכיר הדעות השונות המערבות באיש-איש, גם במשלי שועלים משלה ידו באשר דברו בם אבותינו בימי קדם כנמצא בכתבי הקדש, כי ידבר על העצים, על האבנים ועל החי.. לשום בפיהם דברים, ולהוציא מהם מוסר ודעת.

כן הוא נחמיה, לו עצה ותושיה, לו שכל אדם ישר ואמונת ישרי לב, לו חכמה, דעת, לקח ולשון למודים, על כן יצליחו דבריו בקרב שומעיו להטותם לטוב, ולקרבם לתורת אמת, ולאהבת מישרים ועבודת מעשה, כי גם לעבודת האדמה יעוררם, בשומו את הארץ כגן עדן לפניהם, ותנובתה ויבולה כמתנת אלהים אל האדם; אנכי שמעתי אותו מדבר מתענוגי שדה ויער, ותבחל נפשי בחיי יושבי הערים, אף אנשים רבים המקשיבים לקולו נועצו לב אחד לבקש למו ככר ארץ ולשבת עליו כשבת אחים יחד, סוף דבר נחמיה ישא מדברותיו ונפש שומעיו לאל בשמים, אשר יום יום יעמס לאדם השפל ישע, ואשר לא ישאל מעמו מחיר, כי אם ליראה אותו ולאהבה לרעהו כמוהו, באשר עולם חסד יבנה, ועל חסד ואהבה יקום; ולקצרי יד אשר אין למו חלק ונחלה בתום אחיהם, ילמד דעת לשאת ולסבול כל אשר נטל עליהם רצון עליון, מבלי התאונן עליו, כי יפקח עינים לראות, כי העשר כירח יהל לרחוקים, ונפשות בעליו לא יחַמֵם, כי עמל ותלאה במגורם בקרבם; כן יביע להם רוחו, וברוח שפתיו יפתח למו אוצר השמים ויגיד למו כי ה’ הוא חלקם ונחלתם, והוא כמו ערב לשומר הבטחתו לישראל.

לא כן הוא ר’ גדיאל, אשר אין כחו בפיו ולא מענה בשפתיו, לתת אמרי שפר נכוחים ונמלצים כנחמיה, כי אם נצב הוא על הבמה לריב עם המון העם, וירעים עליהם בתלונות אין קץ ובדברים קשים כגידים וכלפידים; ותחת תתו מעדנים לנפשם ישים לפניהם מי רוש, כי יבוא עליהם בעב הענן כאשר יבוא החלום ברוב ענין, יסכסך דברים בדברים ימחץ ויעקם כתובים וישוב ירפא הריסותם; ובנשאו מדברותיו לא ישא עליהן נפש המון העם כי אם יתנשא, יתרומם ויתעלם מעין יעקב, והבוערים בעם הרואים את הקולות ואת הלפידים מבלי ראות כל תמונה, אלה הפוערים פיהם למלקוש, ובראותם כי יגרעו מהם נטפי מים וענו ואמרו איש אל רעהו: מה החרדה הזאת אשר יחריד ר’ גדיאל עלינו? ורעהו ישיב לו בתומתו: הלא יתקצף כי חרה לו, יען השחית כל בשר דרכו על הארץ, כי איש איש למלאכתו ולעבודתו, ויסירו אזנם משמוע תורתו, על כן הוא בא בתוכחות עלי עון. – התבין אמריו? ישאלהו האחד: איכה אבין, יענהו השני, והיא פליאה דעת ממני, כי לא למדתי תורה בגלל תלאותי כי רבו, גם בשבוע הזה רצתי, עמלתי, יגעתי ואשתכר אל צרור נקוב; כן גם אנכי עמדי, יענה השני, רק עמל ותלאה כל היום ואין שכר לכל העמל.

כן ירבו השומעים שיחה באין הבן דבר, ולקול המולה הגדולה יתעורר ר’ גדיאל ויתקצף, כי אין אזנים קשובות למוצא שפתיו, לא ידע ולא יבין המוכיח בשער הזה, כי לא בסתר אהלו הוא נצב כי אם בתוך קהל ועדה, אשר דבר אין למו עם הריסות הכתובים ועקשות המאמרים, אשר פיו עקשם וישב לכוננם, וכי באו האנשים לשמוע תנחומות אל להשיב נפשם העיפה בעמל ולחץ.

הס! הס! יקרא משרת בית ה’, כי מה קול ההמון הזה? וכאשר השביח שאונם אז ישיב ר’ גדיאל אל לבו, כי לא יתן ולא יוסיף בדבריו מאומה אל המון העם אשר לא יתבונן בם שמץ דבר, אז ישים אל המוסר פניו. אך תחת השתדלו לחבב המדות הישרות על הלבבות הוא מטילן עליהם בתורת דין חובה וגזרה, והוא כופה עליהם הר כגיגית, כי מצוה היא לעשות חסד, וחובה לאיש לאהבה את הוריו וקרוביו; וכי שכר טוב צפון לעושיהם, ומוסר אלוה לאשר מנעו לעשותם; אמנם כן הוא, אך מה טוב הוא לאדם בעשותו מעשה הצדקה כי ידבנו לבו ותשאהו נפשו הנדיבה לכל טוב. לא כן הוא ר’ גדיאל כי משא ה’ יאמר, וגוזר הוא תמיד גזרות חדשות על הצבור, גזרות לא דרושות לאשר את האדם, ולתמכו רוח נדיבה, ובזה ישליך קרח נורא אל הסרים למשמעתו. ועוד רעה חולה בו כי נלחם הוא במלחמת תנופה במשכילים, והם יחשבו קשתותיו לקש, לו ידע להטעים בטוב טעם ודעת דברי חכמים וחידותם, כי עתה אין חפץ לו בכלי קרב, אך ר’ גדיאל מאס את הדעת, כי לא יבין לשון וספר, וגם שפת קדש אין אתו, וזאת יחשוב לו לצדקה בדברו בלשון עלגים. לו חפשנו בספר אדם הראשון אשר הראהו ה’ דור דור ודורשיו, כי עתה מצאנו את השם אשר נקב לר’ גדיאל, לא מורה צדק ולא מגיד מישרים ודורש טוב לעמו, כי אם חסיד שוטה. ואולי את קנאים הוא נמנה, לא בין המקנאים קנאת ה’ כי אם בין המקנאים קנאתם לנפשם, ומה יענו חכמי לב? אמנם כשחוק הוא לר’ גדיאל לעקור הרים, אך אין לאל ידו לעקור מדה רעה מלב עקוב. סוף דבר ר’ גדיאל ירחיק קרובים, ונחמיה יקרב רחוקים תחת צל שדי; כן הרחיק שמאי את הגר אשר בא לחסות בצל שדי וידחהו באמת הבנין, בשאלו ממנו ללמדו כל התורה בשעה שהוא עומד על רגל אחת, והלל העניו מלא משאלותיו ברוח נדיבה, ויורהו תורת ה’ בדברים קרובים בפיו ובלבבו, ואהבת לרעך כמוך!.

יוצק זהב רותח אל פי דוברי שקר הזה, ענה נחשון, כי מצפון זהב יאתה, אך כהנה וכהנה מדבר לשון מדברת גדולות ואנכי אדמה כי נחמיה הוא כתב הדברים האלה להתכבד בקלון ר’ גדיאל והיא לא תצלח, או אולי איש אחר מן החברים המקשיבים לקולו, הוציא מלבו דברי דופי, כי עוזבי תורה יהללו רשע, ושומרי תורה יתגרו בם. אחת אמרתי: לא ינקה כל הנוגע בנחמיה.

אם כן איפוא, ענה הסופר, מה תאמר לירחמיאל בעל צפנת הקרוב אליו.

הלא אח יעקב לעשו, ענה נחשון באכלו הדגים במזלג, ואנכי מהרתי להביאו בצל קורת מרדכי איש תם, כי יראתי פן יתחמץ. וענתה בי צדקתי כי הצלתי נפש איש ישראל ממדוחים.

ועל דעתי, ענה קלונימוס, על דעתי לא טוב עושה ירחמיאל הפורש עצמו מדרך ארץ, ואין רוח המקום ורוח הבריות נוחה ממנו, כי מי יערוך אל הקדוש והטהור בן עזאי אשר מאן לקחת אשה, כי חשקה נפשו בתורה, אך רבים רצו לעשות כמוהו ולא עלתה בידם, ואמרו על זה: ראיתי בני עליה והם מעטים. ואם כן אמרו הקדמונים, מה יענו האחרונים? כאמרם ביומא: טובה צפרנם של ראשונים מכרישם של אחרונים. ובשבת אמרו: השרוי בלא אשה שרוי בלא טובה ובלא ברכה. וירחמיאל עוד חוטא נקרא, קל וחמר מנזיר, ומה נזיר שלא צער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא ירחמיאל שמצער עצמו מכל דבר, על אחת כמה וכמה: הן אשתי רעה היא בכל זאת אני הולך לשוב אליה; הלא דרשו בסוכה: ואת הצפוני ארחיק מעליכם, זה היצר הרע הצפון בלב האדם המתגרה מאד בישראל, ובתלמיד חכם יותר מכלם. הן יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, וכל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו, ועתה יגדל כבוד ירחמיאל כאשר דברתם, אך לא גדול הוא לו, אחרי שבתו זה שבע שנים בלא אשה, גם רוח ר’ צדוק אין נוחה ממנו, כי קורא לכל פרוש פרוץ.

הלא מאז ידעתיך, ענה הסופר, כי כחצים ביד גבור כן לך מאמרי התלמוד, לירות במו על ימין ועל שמאל, אך עד מתי אתה מגבב דברים ומביאם על ירחמיאל? הן דואג אתה מחטאתו, והוא רגיל לומר בכל יום כפלימו: חצים בעינך השטן.

ולמה נדבר הבל ורעות רוח? ענה נחשון, הלא כה יאמר יוצר האדם: בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין, ואמרו: אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נמוח, ואם ברזל – מתפוצץ. וביומא אמרו כי נקרו חכמים את עיני יצר הרע ולא יראה און בירחמיאל.

עודנו מדבר וצפנת נגשה אל השלחן ותאמר: האם לא יטעם לכם המטעמים אשר עשיתי, כי תשיחו ולא תאכלו? הן נשיח באישך ובטוב טעמו, ענה הסופר; לא יכרת מאכל תאוה כמוהו מפיכם, ענתה צפנת בשחוק, אך השמרו לכם אל תשבעו מבשרו פן יהיה לכם לזרא, זאת דברה ותפן ותצא מן הבית.

ח: נחשון נחש ינחש

הלילה היה חשך ליל כסוי כסוי הירח, השמים התקדרו בעבים, ורוח וגשם הומים יחד בחצות ליל, וצפנת עמדה בחוץ בירכתי ביתה, ואזניה הקשיבו קשב רב קשב. והנה רעש אפנים באזניה, ודברים התמלטו מפיה לאמר: האח לוי הנה זה בא! והנה עגלת צב קרבה עמדה לפני שערי המלון והעגלון שאל: היש פה מקום ללון? ומאין אתה? שאלה צפנת “מעיר אמון” ענה הנוהג בסוסים, וצפנת מהרה אל הבית, ותצו את עזרא משרתה לפתוח שערי המלון, והעגלה באה עוד מעט אל המלון, והנה איש עוטה אדרת שער יקרה נצב לפני צפנת, אשר התבוננה בו, כי הוא האיש הבא אל בית ירוחם, אשר דבר בו הכפרי האורב לבית ירוחם; ותאמר אל עזרא: הביאי את האורח אל שני החדרים אשר פניתי לר’ גדיאל, הלא גם נחשון ילין שם; ענה עזרא בעקשות פה, וגם ר’ גדיאל ולוי, ועוד האורח נלוה להם, והחדרים צרים מאד, ורק שתי מטות בם, העל ארץ ישכבו? עשה כאשר צויתיך ואל תעמיק שאלה, ענתה צפנת בגאות גברת.

וילך עזרא והאורח אחריו אל החדרים, ועזרא העלה שם נר ויצא, ובחרקו שן דבר אל לבו: הוי נעות לב, הן בטנה תכין מרמה, כי היות תחשוב כל היום, וגם בלילה לא תדום, ועל כל פשעים תכסה אהבה, כי כל איש בחור לה אורח טוב, אוי לך ירחמיאל כי לא תצא נקי מן הבית הזה. ומי יודע המוקש הטמון לך.

והסופר ונחשון והתורני כלו לאכול, ויברכו שלשתם כדת, ואחרי כן נתן הסופר לנחשון המכתב אשר כתב ירחמיאל לפני שבע שנים אל נחמיה קרובו, ויאמר הסופר קרא בו, ורוח אחרת תהיה עמך. ויקרא נחשון המכתב ואלה דבריו:

אליך נחמיה קרובי אקרא, ואותך אדרוש בצר לי, בברחי מפני צפנת אשתי נצורת הלב, אשר ראויה היא שאקרא לה דלילה, על פי מאמרם בסוטה: למה נקראה אשת שמשון דלילה, מפני שדלדלה כחו, לבו ומעשיו, וכן עשתה לי צפנת, ואנכי בושתי ונכלמתי עתה כי מריתי פיך, אשר יעצתני לשבת בגפי, מקחת את צפנת אשר גדלה בבית געל, עתה ראיתי כמה גדולים דברי חכמים, באמרם בגטין: אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם, אויה לי כי נכשלתי באשה שאינה מהוגנת לי אשר עליה אמרו בקדושין: הנושא אשה שאינה מהוגנת לו, כאלו חרש כל העולם וזרעו מלח.

ומי גרם לי הרעה הזאת? הלא נחשון השדכן העתיד לתן את הדין, אנכי אלמן נותרתי במות עלי אשתי, ועולם חשך בעדי בעבור זאת, וגם מפני שהייתי מצפה לשלחן אחרים, אך כמעט שקטתי בשבתי באהלים המצויינים בהלכה, והנה בא אלי נחשון כשטן המסית, ויפתני ברוב לקחו לקחת את צפנת, ואנכי אמרתי לא אעבור על דברי חכמים שאמרו בפסחים: לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם, ומרדכי אבי צפנת הלא עם הארץ גמור הוא. ויענני נחשון גם הוא: הלא אמרו חכמים: לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו, ויקח מנעלים לרגליו, ואתה אין לך מאומה למכור, על כן יעצתיך קח לך את צפנת וקח טוב, כי צפנת תהיה לך אשת חיל, אשר תספיק לך מזון ומלבוש, ואתה תשב שקט ושאנן על התורה ועל העבודה; כן השיאני הנחש הקדמוני לבוא אל בית געל. שם חזיתי את צפנת, והיא עודנה נערה בת חמש עשרה שנה, אך גדלה כבת עשרים שנה, ואנכי בן שמנה ועשרים שנה בעת ההיא. אודה ולא אבוש כי צפנת לקחה לבבי ביפיה, וגם געל דבר על לבי דברים טובים, באמרו: כי אוהב הוא תלמידי חכמים, ובצלו אחיה; ור' גדיאל נתן תקוה בלבי, ואנכי אמרתי בלבי, אוי לי מיוצרי אוי לי מיצרי, אוי לי אם אקחנה ואהיה מצפה לשכר אשתי, כי לא אראה בו ברכה, ואוי לי אם לא אקחנה ואהיה מצפה לשלחן אחרים כי אז עולם חשך בעדי, ערכתי שני הדרכים האלה אחד אל אחד למצא חשבון, ור' גדיאל הכריע אותי לנשואין. הלא אמרו חכמים: קלל אלהים את האשה והכל רצים אחריה, ואמרו מנוח עם הארץ היה שהלך אחרי אשתו. ואנכי הה! רצתי אחרי צפנת כרץ לבאר שחת, הלכתי רצתי אחריה, שגיתי באהבתה מאד, כי הייתי מחבב אותה יותר מגופי כדת, והיא בזתה צלמי ותשקצני ותאלצני, ובראותה פני נשמטה ממני, כי היתה מצדדת פניה והולכת לה ותכלימני תמיד, ואנכי לא ידעתי מה פשעי ומה חטאתי, ערכתי לפניה דרכי ותורתי, והיא העליבה בדברי, ותהתל בי, ולא חלקה כבוד לרבי תורתי, אשר כמו זר נחשבו לה, ותקטן עוד זאת בעיניה, כי הוסיפה עול למען ספות חטאת על חטאת, בקללה אותי ואת יולדי בפני. גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, אלו היו קורעים את בשרי לא היה דמי שותת לארץ, כי בשמעי מפיה קול אלה חלש דעתי, ונזדעזעו אברי, כן עשתה לי צפנת, ותשטמני תחת אהבתי, לשוא ברכו את הברכות ביום חתונתי, ולריק שמתי את הטבעת על ידה, כי בגפי באתי אל בית מרדכי, ובגפי ברחתי, כי הציקתני רוח בטני, על כן ברחתי ולא אשוב עוד אליה, כי עגונה תשב בבית אביה, ונפשה עליה תאכל; זאת אעשה לה, ומרותי פעולתה אל חיקה וידעה את תנואתי.

ונחשון קרא את המכתב הזה עד תומו, בעקשות פה ולזות שפתים, בראותו כי נתנהו ירחמיאל כנוכל ערום, ויאמר אל הסופר: וכי בשביל השוטה הזה שעשה שלא כהוגן, עתיד אני לתן את הדין, הלא מידו היתה זאת לו, יען אשר היה מצוי תמיד אצל אשתו כתרנגול, על כן נבזה נמאס בעיניה; ומדוע שכח את מאמר החכמים, אשר השכילו לדבר: יצר תינוק ואשה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, והוא רצה לקרב אותה בשתי ידים, ותדחהו היא בשתי ידים. ובכל זאת חזקה על החבר כמוני, שאיננו מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו; סוף דבר הכל נשמע, כי הנה שלח ירחמיאל אל אשתו מכתב אשר תוכו רצוף אהבה, והיא מחכה לו בכל יום שיבוא.

גם לדבר הזה נשאתי פניך, ענה הסופר: אף כי הכרת פני צפנת ענתה בה, כי מתנודדת היא לשם ירחמיאל ולזכרו, ויהי נא כדבריך, כי מחכה היא לו בכליון עינים, מי יאמר לדבק הזה טוב הוא? כי מדות אותו לא באמת איש, כי אם באמת בצע, ומה היה לך לטפל באומנות השדכנים הקשה מקריעת ים סוף? הלא חלק לך ה’ בבינה, ומדוע לא בחרת להיות רב, רופא או סוחר, והגברים יבקשו הם את הנשים וימצאו, כי דרכו של איש לחזור על אשה אמרו חכמים.

הרף נא, ענה נחשון, הן אתה יודע ארחות המקח והממכר, ואני תודות לאל יש לאל ידי לשחות בים התלמוד כדגים בעלי סנפיר וקשקשת; אך בדקתי כל האומניות שבעולם ואראה כי כל אחת מהן – אליה וקוץ בה, במקום גילה שם רעדה. מה טובה מרבנות? אך אוי לרבנות שמקברת את בעליה; אומנות הרפואה נותנת עשר וכבוד לבעליה, אך טוב שברופאים לא נקי מחטאת; ועל אומנות חנוני אמרו כי הוא אומנות לסטים. צא וחשוב כל האומניות שבעולם, אם לא תמצא בכל אחת מהן מגרעת, צא מאצטגנינות שלך, אין מזל לישראל, הן מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה, אך גם הם קשים כקריעת ים סוף, לדעת האחד בפסחים, והשני אומר כי קשים הם כפלים כיולדה, והשלישי אומר – יותר מן הגאולה, כי לא צדיק אני כר' צדוק חתן געל, אשר יורד לו המן על פתח ביתו, ולא קדוש לעדתו כר' גדיאל אשר יקדשוהו בכל סעודת מצוה, ורבים קופצים על בניו להתחתן בם; העבודה! כי היתה לאל ידי להיות כמוהו, אף חכמתי עמדה לי בנעורי, אך הרעותי את מעשי, וקפחתי את פרנסתי, כי הייתי מתרשל ללמוד תורה, על כן כבד עלי טרחי למצא טרף לביתי.

לא עת דברים הוא, ענה הסופר, כי ממהר אנכי לרוץ ארח, אך עוד חזון למועד, אשר נשתעה יחד בעיר עתיקה. מדי דברו קם ממקומו, ויקרא לצפנת וישלם לה מחיר ארוחתו, ויפן לצאת והתורני אחריו; ונחשון אמר אל צפנת: הן לא ישנתי בדרך שני לילות ותרדמה נופלת עלי, לכן אשכב בחדר הנכון לר’ גדיאל, ובבואו הלום תצוי נא את עזרא להעירני. מדי דברו פנה לצאת מן הבית, והאורח החדש בא ותשמח צפנת לקראתו, ויאמר לה, צוי נא ויכינו את המכונה, כי חמים דרושים לחפצי, ותקרא צפנת לעזרא, ותצוהו להכין המכונה בחדר אשר ילין בו ר’ גדיאל, וילך עזרא לעשות כדבר צפנת. ויוסף האורח והוא שאול, ויאמר אל צפנת: הלא יש אתך מאומה לאכל, כי רעב אנכי.

האומנם רעב אתה אדוני, ענתה צפנת בשחוק עצור בשפתיה, הלא עברת על פני מלון ירוחם ולמה לא סרת לאכול שם? – שאלתך פליאה דעת ממני, ענה שאול, אמנם סרתי אל המלון אשר אמרת, אך לא מצאתי שם מאומה, על כן נחתי שם מעט ואצא.

לא מצאת שם מאומה! ענתה צפנת בשחוק חן, ומדי דברה זאת, ויצנח רדידה, ויפול על כתפותיה, והנה ראשה פרוע, האומנם לא מצאת שם את אשר בקשת? צר לי עליך אדוני! אך את מי תגיד מלין, האם איש נחמד כמוך לא ימצא את אשר הוא מבקש? ואולם נשאתי פניך גם לדבר הזה, לבלתי חקרי אותך, מדעתי את הגברים המעמיקים עצה, ואחרת אשאלך, ואתה אדוני תגיד לי קושט אמרי אמת, אחרי בואך בצל קורתי, הלא מקרית אמון אתה, הידעת שם את אלישבע בת עדן בן עובדיה העשיר מעיר עתיקה? הלא היא באמנה את דודה בעיר מגורתך.

הן קרית אמון עיר רבתי עם, ענה שאול, אשר יושבי רחוב אחד זרים איש לרעהו, ובכל זאת ידעתי את אלישבע, הנודעת בשערים, בהיותה מאד נעלה בערכה, כי בין רבות בנות לא תתבולל, ומה אגיד לך על אודותיה? יתן ה’ לכל אב בנות כמוה, ויוכיח לכל איש אשה כערכה.

טוב אתה אדוני מאד, ומישרים תשפוט, ענתה צפנת, ואולם לא כן יענו בה רבים; כי על דעתם השחיתה אלישבע את דרכה, יען אשר תרקד במחולות בסוד בחורים פריצים. ראה נא אדוני אנכי לא אחשוב זאת עון לה, אך עובדיה אביה הזקן לא כמוני יראה.

הן זה משפט אנשי המקום הזה, ענה שאול, וזה דרכם כסל למו, לבטא בשפתים דברים לא חקרום ולא שערום, אך אלישבע יושבת אמון תשחק תלעג למו; ובחור מעם אשר לו הון עתק, לא ישאל מאת ה’ אשה טובה ממנה, ולי יוכיח נא ה’ אשה אשר קצות דרכי אלישבע בה, ואמרתי מאושר אני בארץ.

האומנם לא בעל אשה אתה אדוני? קראה צפנת בשומה על שאול עיני חן, ובאחזה בקצות רדידה לכסות בו ראשה גלתה חלקת צוארה, בהטיבה דרכה לבקש את האהבה; האומנם בגפך אתה? ומה מאושרה האשה אשר תהיה לאיש חמודות כמוך! ועל אודות אלישבע על דעתי לא כן היא, הן רבות ראיתי בנות למודות דעת אשר הרסו את ביתן מבלי דעת לכלכל דבר במשפט, על כן אנשי מקומנו יבקשו אשת חיל ולא אשה חכמת לב.

לא כן אנשי מקומנו, ענה שאול, אשר כל כבוד הנשים פנימה, ואם יראו בן חכם משמח אלהים ואנשים, ואמרו: זאת היא נחלת הורתו וזה פריה, פרי מוסר ודעת, אשר בם תחנך אֵם משכלת את מחמדי בטנה.

לפי מקומותינו כן מנגינותינו, ענתהו צפנת, ותלבבהו בעיניה ותאמר: הלא כן יאמר משל הקדמוני ולא יכזב, ואשר יהללו אנשי מקומך אותה יחללו יושבי מחוזותינו, הן יש אתנו פה איש ושמו ירוחם הנודע לך, אשר בנותיו למודות דעת, ובהן ישיחו יושבי שער, ויקראו לביתן מלון עורבים וארובות היונים, באמרם כי שם אוכלים בשר טרפה; והאמת אגיד לך אדוני, כי באתי בצל קורת ירוחם ולא ראיתי שם בשר טרפה, אולי נזהרו ממני ויצפנוהו תחת הכר, או תחת המטה. מדי דברה זאת שחקה ותצהל קולה, ותשם יד לפה ותאמר: על דעתי כן היא: יש אשר גבר ואשה יחטאו על נפשם, כי יבקשו לתאוה, וה’ הטוב יסלח לאשר חטאו על הנפש לא במרד ובמעל, אך כחש בה’ במאכל בשר טרפה חטאת מרי הוא, חטאת פתאים בלי טעם וריח, ובלי ענג לנפש, לא יאבה ה’ סלוח למכעיסים אותו בחטאת אולת. אך מה אדבר, אולי באת אל בית ירוחם לבחר בבתו או בבת בתו כי בגפך אתה, לכן אל תשית לב לדבת רבים, כי אמנם האם והבת יפות הן והאדם יראה לעינים, שכח גם דברי והיו כלא נאמרו.

ושאול התנודד ממראה עיניו וממשמע אזניו, ויתר לבו ממקומו, אך התאפק ולא הוציא רוחו ויאמר אליה: אחת אשאלך, האין אישך בביתו כי תכלכלי לבדך דבר ביתך?

ותתאנח צפנת ותאמר: הוא אשר דברתי: יש חטאת בלי טעם וריח, וכן יש אולת בלי טעם וריח; אולת סרת טעם כזאת שמה מועקה במתני ותסלף דרכי, כי עודני בת חמש עשרה שנה, ואבי ערף את ראשי, ויתנני לאיש תם יושב אהלים, והוא בן ארבעים שנה כיום יושב בארץ תוגרמה, ואנכי עתה בעצם ימי עלומי, ועת דודים הגיעה לי כיום, אך כבר קשרו את נפשי בטרם הבינה מוסרותיה; הן אישי לא יצלח לכל, בלתי אם לכוף כאגמון ראשו, ה’ יסלח לי חטאת שפתי, אך בואה אדוני בחדר מלונך, שם תשתה המים, ואכלת מן המטעמים אשר עשיתי.

טוב הדבר, ענה שאול ויפן לצאת, וצפנת יצאה ותעמוד בירכתי ביתה, ותקשב והנה אין קול ואין קשב, רק המון רוח וגשם.

ט: שאול, עזרא והבת קול

ושאול בא אל חדרי מלונו, והנה בחדר החיצון איש נרדם בתרדמה גדולה, וקול נחרו אימה, ובחדר הפנימי הצר מאד עזרא נצב על מכונת הדוד הנפוח, וקורא ספר לאור הנר, ושחוק נגלה על שפתיו; היודע ספר אתה? שאלהו שאול, ועזרא הסב פניו אל האורח ויאמר לו: יודע ספר אנכי, אך לא פללתי מעודי לראות ספר אדם הראשון, חזיונות לב נחשון השדכן הישן פה; הספר הזה נשמט מתחת הכר אשר הוא ישן עליו, וארימהו ואמצא בו מערכות בחורים ובתולות.

אך זרות אתבונן במלון הזה, אך תהפוכות אשמע, ענה שאול, בעלת המלון צעירה לימים, ומשרתה זקן ויודע ספר, הלא תגיד לי פשר דבר – הגידה נא לי אדוני גם אתה, שאל עזרא, האומנם באת אל בית ירוחם, אף אחרת שם, ומה התבוננת שם?

מאומה, ענה שאול. מאומה! ענה עזרא, זאת ידעתי גם אני, אך לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה, כי זאת כל חכמת איש ישר, ראות רבות מבלי התבונן, הן באת אדוני את בית ירוחם, וכבודך חדש עמדך, אך ראה אדוני את ספר אדם הראשון, ותמצא זרות לא ראו עיניך.

ושאול לקח את הספר מידו וישתומם בראותו בפתחי שערים כתובים כדברים האלה:

"בת קול

כן קראתי לספר הזה על פי מאמרם במועד קטן: בכל יום יוצאת בת קול ומכרזת ואומרת בת פלוני לפלוני, ואף כי בדור קטני אמנה זה אין משגיחים בבת קול, לא כן אני נחשון השדכן אשר חדשים לבקרים רבה אמונתי בדבר הזה העומד ברום עולם, על כן באתי עם הספר אשר נכבדות אדבר בו, לגברים ולנשים רשום בכתב אמת, וערוך מערכה לקראת מערכה על פי סדר האלף בית למצא חשבון, גם מכתבי רעי בם, ומכתבי אני בהם יבואו לזכרון בספר; האדם יראה לעינים וה’ יראה ללבב, ויוכיח לאיש איש את בת זוגו הראויה לו, שגיאות מי יבין, וה’ יגמר בעדי, ואזכה לבנות בתים בישראל, ותהי ראשית מלאכתי שנת וקול התו“ר נשמע בארצנו.”

אוצר בלום מצאתי, ענה שאול בשחוק, הבה אחפש באות צ', אולי אמצא את צפנת, ואראה מה ידבר בה. ומדי דברו גלל את הספר ויאמר: האח! ראתה עיני, כי הנה צפנת כתובה בספר אדם הראשון!

“צפנת בת מרדכי נערה בת חמש עשרה שנה. כלה שעיניה יפות ואין כל גופה צריך בדיקה על פי מאמרם, אביה עם הארץ, הנהנה מיגיע כפו, והוא גדול מירא שמים, ועל פי געל הגביר אשר הסכימה הבת קול עמו היתה צפנת לירחמיאל לאשה, וה’ יאמר לדבק טוב.”

ושאול שחק למקרה הזה, וישב לגלול את הספר, וה’ הקרה לפניו את אלישבע.

“אלישבע היא נערה רבת חן וכלילת יופי, לא יערכוה רבות בנות, מבינה כל לשון וספר, ושפת עבר לה שכם אחד על הגברים; אך יש דורשים אותה לשבח, ויש דורשים אותה לגנאי. הדורשים אותה לשבח יאמרו, כי נאוה חכמה לחין ערכה וליפיה, והדורשים אותה לגנאי יאמרו כי חכמתה ודעתה היא שובבתה, ויפיה לא בידי שמים, כי אם בידי אדם כי כוחלת היא לחייה, וקורעת בפוך עיניה, ומתבשמת, ומגמת פניה בהליכותיה לצודד נפשות, כאמרם בשבת: יען כי גבהו בנות ציון שהיו מהלכות ארוכה בצד קצרה, ועקב בצד גודל, גם יוצאת היא עם בחורים במחול משחקים, ואין רוח ישרים נוחה ממנה. כן ישובו יהפכו אנשים, זה בזכותה, וזה בחובתה, ואני נחשון בא ככתוב השלישי להכריע ביניהם, כי על דעתי תשנה אלישבע לטוב טעמה, אם יתנוה לבחור בתורה וערום ביראה, אך הבת קול טרפה הגורלות בקלפי, ולא ידעתי למי היא.”

משתאה ומשתומם על המראה, הוסיף שאול לגלול את הספר, והנה געל נגד עיניו, ואלה דברי נחשון בו:

“געל הגביר אלמן הוא כיום מאשתו, אף מצא לו רעי אשה בת הקדושים אשר בארץ, אשת חיל, ולה בת נערה דרושה לחפץ זרח, אך נסוגה האשה מקול מלשני בסתר, אשר כתבו על געל שטנה, לאמר: “אוי לאיש אשר פגע בו הערוד הזה”, קול נחמיה או קול ירוחם הוא; ועל זאת השיבותי מלין לאמר: לא הערוד ממית אלא החטא ממית, כי יוסף חתן ירוחם בחטאו מת, והוא חלל רשע, קבור עתה במחצלת של קנים, וצל עץ הדעת לו עתה צלמות, הן בית ירוחם בחרו בתבונה, ובית געל בחרו בדרך אמונה, לא ערוד הוא געל, כי אם נוקם ונוטר כנחש לסוררים, וחבר טוב לכל חברת עושי צדק, רחים רבנן ומוקיר רבנן, משיא בתו לתלמיד חכם לר’ צדוק, ועושה פרקמטיא וסחורה לתלמיד חכם לר’ עובדיה, אשר הוא בתור זקן ויושב בישיבה, ולו תורה וגדולה במקום אחד; ומה אדבר בר' צדוק אשר יאמרו לו אשרי יולדתו, ומה גדול כבודו, כי כל איש אשר ר’ צדוק משתעה עמו, נותנים לו עסק בלא עדים, ויד לוי משרתו קצרה מכתוב רבי תורתו אשר הוא מחדש חדשים לבקרים. ודבר אחד אספר בו, והוא כבר נשמע בין החיים על דבר השממית אשר ירדה אל הקערה אשר אכל ר’ צדוק ממנה, ויבקשו פשר דבר וימצאו כי היה הבשר בקערה מבהמה שנמצאת טרפה, לא יאונה לצדיק און, וגעל הוא חותנו! ומי שונאיו ומנדיו? הלא נחמיה וירוחם, ויפה אמר עליהם ר’ גדיאל, כי הם שתי התמרות אשר בגיא בן הנם, ועשן יוצא מביניהם, וזה הוא פתחו של גיהנם!”

ושאול קרא את הדברים וישאל את עזרא: מה משפט נחשון ומעשהו, הנוכל או משוגע הוא? – אל נא תשאלני אדוני, ענה עזרא, הן שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. אנכי בהביטי הליכות עולם לבי יחיל בקרבי ותחתי ארגז, בראותי את המתקדשים לעיני השמש, אז ישיאני יצר סמוך לזעק שוד וחמס, וכרגע שעפי ישיבוני לאמר: שים יד לפה פן תשמיע אמת על שפתיך, והבאת עליך אשם וקללה ולא ברכה; הן תשתומם לי אדוני כי יודע ספר כעבד נקלה לעת זקנה, הן גדולים וטובים ממני ירדו בסתר המדרגה לעת זקנה, ומה אענה אני אשר לא הסכנתי לאכל לחם עצלות מעודי, על כן אמרתי כן אנוב בשיבה, ואהיה קונה עולמי בתומת ישרים, אך עולם הפוך ראיתי, דור תהפוכות, וסחי ומאוס לי תבל ומלואה, הנפילים היו בני ענק מאז, וקטני ארץ הפילום. הבן אדוני חידתי, כי אם חכמה אין כאן זקנה יש כאן, זכרתי ימים מקדם, אם אמרו לאיש צדיק הוא, ויהי האיש ההוא מצניע לכת עם ה’, לא יצא לריב את ריב ה’ ולא הכה ארץ בשבט פיו; לא כן הימים האלה, לא בצום וענות נפש יעלה איש בהר ה’, כי לא מרום ונשגב הוא עתה, ואם חפץ אתה להיות נמנה בין צדיקים, קרא בגרון על תועי רוח ועל בנים כחשים, והיה נצב לריב את ריב ה’ והיית נחשב בין החרדים לדברו, כן חזיתי איש שותה כמים עולה, והוא נשוא פשע כסוי חטאה, כי מכסה הוא שבע תועבות בלבו בבגד קדש ובפני הלוט הלוט, בין חנפי לב אלה הה מרקד השטן!"

עודנו מדבר ורעש גלגלים נשמע לפני שער המלון, והנה צפנת באה ותקרא לעזרא ותצוהו לפתוח שערים כי ר’ גדיאל בא, וילך עזרא לבצע דברו, והנה ר’ גדיאל בא, והוא איש בא בשנים, זקנו הארוך יורד על פי מדותיו, ואתו לוי עלם בן עשרים ושתים שנה, בריא אולם ויפה עינים, פניו פני להבים, ומעפעפיו יוצאים רשפי אש והוא כמתחלה, וצפנת שמה עינה עליו, ותפן אל ר’ גדיאל ותאמר: חי נפשי כי נבוכה אני מבלי דעת אפוא אושיב את האורחים היקרים, כי שני החדרים צרים לארבעה אנשים, כי גם נחשון השדכן פה, והוא הוזה שוכב, גם שאל ממני להעירו בבואך, ועוד פה אורח מעיר אמון אשר סר אל בית ירוחם וישב שם עד בוש, כאשר ספר לי אחד היושבים בכפר בן שמן, ועתה סר הלום.

האם נחשון פה? קרא ר’ גדיאל, טוב הדבר כי דרוש הוא לחפצי, אף ילין עמדי, אך הכיני נא חדר ללוי, כי חלה בדרך, וכקדחת נראתה בו; היש אתך חדר? גם צוי את עזרא והכין את המכונה לחמים.

ומה לעשות? ענתה צפנת, ילין לוי עם ישמעאל בחדר אחד, כי אין מקום אחר; עודנה מדברת והיא באה אחרי ר’ גדיאל אל שני החדרים, וישם ר’ גדיאל עינו על שאול היושב ושותה חמים, ויבט אליו בבוז וקלון ויאמר: פנים חדשות ראיתי פה, האין מקום במלון אחר ללון כי יבואו הלום? ויגש אל נחשון ויעירהו ויעוררהו בקול קורא נחשון! נחשון! אך השדכן פרש ידו ורגליו וישתרע, ויתהפך ויסב פניו אל הקיר ורוח תרדמה דובבה שפתיו הישנים, ובקול נחרו נשמעו הדברים האלה: “יכתוב לה ספר כריתות והיו לי שני נשואין” ולא יסף דבר עוד, וישחק ר’ גדיאל ויאמר: הן הוא מזווג זווגים בחלום, ומדי דברו אחז בנחשון ויניעהו בחזקה, ויקץ נחשון בבהלה וירק בפני ר’ גדיאל ויאמר: מי זה? אנכי גדיאל נצב עליך, ענה ר’ גדיאל, ונחשון התעורר ויעבר תנומה מעפעפיו ויאמר: שא נא אדוני מורי, כי תרדמה גדולה נפלה עלי, ומדי דברו קרא מים! הבו לי מים, וצפנת הניפה יד לעזרא אשר הגיש מים בספל לנחשון לרחוץ ידיו; האח מורי! קרא נחשון, שמחתי מאד בראותי פניך פה. ואנכי שש לקראתך, ענה ר’ גדיאל, אף דברים לי להגידם לך, דברים אשר תהנה בם בהקיץ ובחלום, הלא הם בספרתך אשר כתבת לערך הנפשות.

ונחשון שחק אל הדברים האלה ויאמר: הנך חפץ מורי לדבר עמדי על דברת הבת קול המכרזת בשערי ספרי, ומי הנפש הזאת או הנפשות אשר מורי מדבר בהן? מדי דברו הרים את הכר לבקש את ספרו ואיננו, ויספוק כפיו ויקרא: אהה לספרי כי אבד! ואנכי בלעדו כאיש אשר קצצו ידיו וינקרו את עיניו.

האם ספר אדם הראשון? ענה שאול בשחוק מן החדר הפנימי, האם ספר הבת קול? הן נסתלקה רוח הקדש מישראל, ועודך משתמש בבת קול, הנה הוא עמדי, כי מצאתיו מתגולל על הארץ, ואזני שמעו את הבת קול מכרזת ואומרת אוי לבריות מעלבוני, הרימותי הספר, ששתי עליו כמוצא שלל רב, כי אלמן אני, ואשה דרושה לחפצי, מדי דברו השיב את הספר לנחשון ויאמר לו: אל תאמין בבת קול אשר לך המרבה כזבים; ונחשון לקח את הספר ולא ענהו דבר, ור' גדיאל לטש עיניו לו, ויאמר לו בלעגי שפה: אשר אחזה לי אני, אינך מאמין לבת קול, כי אם לקול הבת.

מהיר חמה אתה, ענהו שאול, הלא אתה מיושבי המקום הזה, ואנכי כאורח נטיתי פה ללון, ואתה לא קדמת פני בשלום, ותצא לריב עמדי. דום, ענה ר’ גדיאל, הלא מודעת זאת לכל יודעי דין, כי אסור לאדם לתן שלום לחברו בלילה כי אולי שד הוא, והכרת פניך ענתה בך, כי מעמק השדים עלית, ממלון העורבים, אולי יצאת יחידי ותתע, הלא ליל רביעי עתה ואמרו בפסחים: אל יצא אדם יחידי לא בליל רביעי ולא בלילי שבתות מפני שבם אגרת בת מחלת יוצאת עם שמנה עשרה רבבות מלאכי חבלה, ולכל אחד יש רשות לחבל; ואם כן הוא בכל מקום, ואף כי בבית ירוחם הנחשב כחורבה אשר אין נכנסים בה מפני שלשה דברים, מפני החשד, מפני המפלת, ומפני המזיקין, כי מחוץ תשכל שם אימה ומחדרים לילית, רבת המהומה תועבה וזמה, בבית ירוחם קננה לילית ותמלט נפשות חוטאות, שם שעירים מרקדים לפני עוברי עברה, ומלאכי חבלה ימחאו כף ויאמרו: אם הבנים שמחה. אלה הדברים אשר כתב איש נבון.

ושאול שמע את דברי ר’ גדיאל ויתבונן בו ולא ענה דבר, ור' גדיאל אמר אל צפנת: הן עברה חצות לילה ואת לא נתת לעפעפיך תנומה, כי הנך מנשי תלמידי חכמים המנדדות שנה מעיניהן בעולם הזה וזוכות לחיי העולם הבא. ראה נא מורי, אמר נחשון, הן צפנת עתה כאלמנה ולא אלמנה ממש, אלא כאשה שהלך בעלה למדינת הים ודעתו לחזור, ומה שמח לבי בשמעי כי הולך ירחמיאל לשוב לביתו, יבוא נא ויפקיעני מדין ערבות, ומעקשות פי צפנת אשר עברתה שמורה לי בסתר לבבה; ומדוע? הן לא יפה ירחמיאל בתארו אך תורה מעלה חן על לומדיה, לא עשיר ולא בן עשיר הוא, אך הזהרו מבני עניים שמהם תצא תורה.

אף מובטחני בו שיהיה מורה הוראה בישראל, ענה ר’ גדיאל, הן תורתו בתוך מעיו, דומה כמונחת בקופסא וסוף הכבוד לבוא, הן מכתבו עמדי, מדי דברו שם המכתב על השלחן, וצפנת לקחה אותו בעקשות פה ולא נתנה אותו לנחשון אשר נכספה נפשו לקרא בו, כי היו לה כל הדברים האלה לזרא, ותאמר: הנני הולכת לצוות את עזרא לעשות המכונה לחמים ולפנות מקום ללוי, ואנכי עיפה ויגעה.

לכי בתי ועשי כאשר דברת, ענה ר’ גדיאל, וצפנת צותה את עזרא על מעשהו, ויאמר עזרא: הלא אנכי אמרתי ללון בחדר עם הישמעאל, ואיה מנוחתי אני אם אביא שמה את לוי? באוצר התבן והמספוא, ענתה צפנת ותלך לה לבוא אל חדר משכבה.

באוצר התבן והמספוא! נהם עזרא מנהמת לבו, אחרי לכת צפנת, ואת לוי – בחדר הישמעאל, כי דלתו פתוחה אל חדר משכבה, הוי הומיה וסוררת, כל הלילה לא שקטה ולא נחה, לרגעים יצאה מביתה ועיניה מצפות דרך בוא ר’ גדיאל, אך לא לזקן חכתה נפשה כי אם ללוי, כי אליו נשאה עיניה, הוי מרשעת ובוגדה, הלא עין בעין אראה כי שערוריה בבית הזה, כי כמעט בא לוי ויבא שקט בלב המועלת מעל, הה יקד יקוד בקרבי ושפתי נאלמו, צר לי על ירחמיאל אישה התמים! ומרדכי אביה הזקן לא יראה ולא ישמע, כי עליו אבד כלח, ובתו תאבד דרך ולא ידע, ואם אמרי אגלה המסכה הנוראה הנסוכה על הבית הזה, והיה דבר צפנת אל געל לשבר לצאצאי כל מטה לחם, על כן אראה און ואחרוש ואדום.

כן, הגה עזרא ברוחו הקשה בעמדו בחוץ בחשכת לילה, והנה קול דברים מאחריו: צדקת איש ישר בדבריך! מי זה מדבר אלי? קרא עזרא, אני האורח מקרית אמון, ענה שאול, השקט איש ישר כי ה’ שלחני הלום למצא לך רוחה לעת זקנה, מדי דברו נתן לו מתנת ידו ויאמר לו: ראה נתתי לך שטר כסף אשר מחירו חמשים שקל בו תצא למרחב, ועוד לי אליך מלין, אך הנני יודע מקום רבצך, ואנכי אדפוק דלתיך בעוד שתי שעות, ואתה תפתח לי ונשתעה יחדיו לטובתך ולטובת צאצאיך כל הימים.

נפעמתי אדוני ומה אשיבך? ענה עזרא, לך שוב למעשיך, ענה שאול, ולבך אל ירגז כי אלהים עשה זאת ונהמת לבך עלתה באזני, וידי לא קצרה מהושיע לישרי לב כמוך, ודע לך כי לא מתנת חנם נתתי לך, כי אם שכר אמונתך, יען מצאתיך נאמן ודרוש לחפצי, עוד מעט אגיד לך פשר דבר.

י: אהבה מסתרת

ועזרא הביא את לוי אל החדר אשר הישמעאל שוכן בו, ואשר דלתו מבדלת בינו ובין חדר המשכב אשר לצפנת, ואחרי כן הכין עזרא המכונה להשקות את ר’ גדיאל ואת נחשון חמים, וככלותו לעשות מעשהו הלך אל אוצר התבן והמספוא לתת לעפעפיו תנומה.

עוד כל יושבי המלון הוזים שוכבים, ותנומה זרה מעפעפי צפנת אשר באה אל החדר אשר לוי בו, ותאמר אל הישמעאל: הלא נתתי לך מקום ללון חנם אין כסף, אך אורחים אחרים באו וצר להם המקום ללון, לכן הנח מקומך לאחד מהם וקום ולך לדרכך, כי עוד מעט יעלה השחר, והאורחים חפצים לנוח מעט והישמעאל התעורר בלי חמדה וישאל את לוי: מה מליל? ויענהו לוי כדברי צפנת, ויקם הישמעאל וילבש וילך אל סוסו וצפנת פתחה לו בלט את שערי המלון, וירכב הישמעאל על סוסו ללכת לדרכו. וצפנת סגרה שערי המלון ותבא אל הבית ותסגור דלתיו, וכן עשתה לחדר משכבה, ותפתח דלתו ותבא אל חדר לוי, אשר חרד לקראתה ויאמר: לבי סחרחר אף תפעם רוחי בקרבי, כי רוחי מלא מתעלומות אשר יעדתי המועד הזה לגלותן לך, ולבבי חרד מאד מקירות חדרי ומדלת וחלון, פן תקשיב לנו אזן והיינו פרועים לשמצה.

אל תירא ולבבך אל ירך, ענתה צפנת, הן כל דלת סגורה, והחלון הזה פונה אל גן נעול ועזרא הוזה שוכב. האח אך זה היום שקוינוהו, הן ארך לי הלילה הזה, ובכליון עינים הייתי מצפה דרך בואך, והטיב חרה לי כי אחרו פעמי סוסיך, אך הנה באת, יבוא יום בעוד מספר ירחים, או לתקופת השנה, ואנחנו נשב שקטים ועליזים באין מחריד ומכלים דבר, כי הנה קרוב היום, ופרקתי עולי מעל צוארי.

אך תני נא לי מכתב ירחמיאל אישך ואקראהו, כי לא אביתי להתראות לפני ר’ גדיאל כחושב מחשבות על דבר אישך פן יחשדני, לכן אקרא נא המכתב ואקראהו באר הטיב וידעתי לכלכל דבר במשפט. ותתן צפנת אל לוי את מכתב ירחמיאל אישה ויקראהו בהגות לבו, ואלה דבריו:

אל אשתי הצנועה והחביבה לי כשעה ראשונה, מנשים באהל תבורך, צפנת תחיה ותתענג על רוב שלום.

ידעתי אשתי כי ידיך לא כתבו המכתב הנחמד, באשר כן גם אנכי עמדי, ומלאכתי זאת נעשה על ידי אחרים, ומדברי מכתבך אתבונן כי אדם חבר כתבו, וחזקה על החבר שאינו מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו עד שבדקו הטיב, ובכן לך מערכי לב, ולכותב מענה לשון, ושניהם יחד יעידו כי את צפנת יונתי תמתי חזרת בך מדעתך הראשונה, וכי יש לך געגועים עלי, כי רוצה אשה בקב ותפלות מעשרה קבין ופרישות; ואנכי גם אני אודה ולא אבוש, כי אין דעתי נוחה עוד מפרישות דרך ארץ, כי אמנם קדמה דרך ארץ לתורה; הן מאז אמרתי: כשם שאקבל שכר על הדרישה בתורה, כך אקבל שכר על הפרישה מדרך ארץ, ועתה רוח אחרת עמדי, כי אחרי שובי נחמתי – הנני כותב לך בדברי חכמים, מדעתי כי החבר הכותב מכתביך יבאר לך דברי באר הטיב.

תנוח דעתך אשתי שהנחת את דעתי במכתבך המתוק מדבש, כי זלגו עיני דמעות בקראי אותו, ולבי נמס כדונג בתוך מעי, בזכרי אהבת כלולותיך; הלא עצם מעצמי את אילת אהבים ויעלת חן, ומה רבה שמחתי בזכרי, כי הנני הולך לשוב לביתי זו אשתי, וללמוד תורה בטהרה. ואברך את ה’ כי לא יהיה דרכי לריק וכי רץ אנכי בדרך מצוה, לבקש את חפני הרשע אשר בגד בשתי נשים בעזבו אותן עגונות שכולות וגלמודות, ועקבותיו לא נודעו, אחרי אשר בקשו אותו זה כשבע שנים בכל תפוצות ישראל; ומאשר ידעתיו בראשית ימי בואי לארץ מוקדון, על כן בקשו ממני לחקור ולדרוש בדרך שובי הביתה, אולי יקרהו ה’ לפני; ואנכי נטפל לדבר מצוה רבה כזאת אשר שכרה נקוב לי בעולם הזה בכסף מלא, והקרן קימת לעולם הבא, הנני זריז ונשכר וכזריזים המקדימים למצוות מהרתי נטלתי רשות מאת הרב החונה פה אשר ברכני לאמר: אתה ירחמיאל רצית לעשות כבן עזאי, לפרוש מדרך ארץ ולא עלתה בידך, אך ברכת בן עזאי תעלה לראשך: בשמך יקראוך ובמקומך יושיבוך, משלך יתנו לך, אין אדם נוגע במוכן לחברו, ואתה שוב לאהלך שמח, ופקדת נוך ומצאת נות ביתך נכונה לקראתך.

זאת הברכה אשר ברך אותי הרב, ואת ברכתו ואת שכר המצוה אביא אל ביתי ומחציתם לך, מאת אישך הממהר לרוץ ארח, ירחמיאל.

הכסיל שוגה באהבתך, ענה לוי בשחוק אחרי קראו את המכתב; ואהבתו תהיה לו למוקש, ענתה צפנת, ימהר לרוץ ארח ויבוא הלום ושמתי מועקה במתניו, הלא בול עץ הוא וחרד ופחד מפני אימתי אשר אפיל עליו, ונתן לי ספר כריתות; ונחשון הסוחר בנפשות אדם ישתכר כי יפתהו לקחת את שרה בת ירוחם, ונחמיה קרובו יאמר לדבר טוב. האף אין זאת? ואנכי נכונה לקראתך, ונחשון לא יהיה לנו איש הבינים. אך הגידה לי שאהבה נפשי מדוע אתה יושב כתפוש ברוב שרעפיך בקרבך, ולא תשית לבך לדברי?

ולוי הגה מחשבות עמוקות, ומעיניו הבוערות כלפידים התפוצצו רשפי אש ויציתו את לב צפנת, ויען ויאמר: לוּ ידעת מה עמקו מחשבותי! הן לבי היה ערום נגדך תמיד מיום דעתי אותך, ובכל זאת יש תעלומות אשר כסיתי ממך עד כה, אך עתה כאבן מעמסה יכבד סודי על לבבי.

הנני כעומדת על גחלים בוערות, ענתה צפנת, האומנם דבר לאט עמך ואנכי לא ידעתיו עד כה? ספרה נא לי הדברים כי הרגעים יקרים לנו.

לכן, ענה לוי בהוציאו דבריו בכבדות ובחרדת לבב, לכן הטי אזנך לשמוע נצורות, ובאהבתך בטח לבי כי תשמרי הדברים למעני ולמענך. הלא ידעת כי מארץ ישראל לקחני ר’ צדוק בחור מעם לארח לחברה עמו ללכת אל ארץ נכריה, אל עיר עתיקה מקום משכן דודו אשר הניח לו את נחלתו במותו בלא בנים, ויבטיחני ר’ צדוק לעשות עמדי חסד, ולהיות לי מגן ומחסה כל הימים; ואנכי בעת ההיא נער קטן בן חמש עשרה שנה, נער משולח ונעזב לנפשי וחרוץ בכל דרכי, וישיאני לבבי להיות נלוה אליו, כי הלבישני ר’ צדוק בגדים לכבוד ולתפארת, ויאכילנו למעדנים, ובאלה קנה את לבבי.

ירדנו באניה, עברנו ארחות ימים, ודרכי היה לי לזרא, כי קצרה נפשי בהמון סער מתחולל על ראשי, ולא פעם אחת פערה מצולה פיה לבלוע את אניתנו, אך מקץ העמל והתלאה באנו אל קרית השולטן; שם שאפתי רוח, ושם אמרתי לעזוב את ר’ צדוק כי יראתי מהמות ימים, אך למעני אחז ר’ צדוק דרך היבשה, ויעבור עמדי דרך ארץ תוגרמה, ויהי משפטו לסור אל אהלי יעקב בכל מקום באו, וישמע תורת אנשי השם, אך לא השמיע קולו; לא הראה את תעודת גדולי ארץ ישראל אשר ענו בו תורתו וצדקתו, כי היה ענו מאד, ולא אבה להתודע ולהגלות. וגם עלי צוה לבלתי הלל אותו, ויאהבני כאחיו הצעיר ויפנק נפשי, וכל רואינו חשבו כי הוא נלוה אלי לשרת אותי.

מדי דברו נאנח במרירות ויאמר: עלם יקר כמוהו לא אראה עוד עם יושבי חלד; וצפנת השתוממה לו ותאמר: יען אשר אהב אותך ר’ צדוק על כן תברכהו נפשי. אך למה תאמר ידידי כי לא תראה עוד עלם כמוהו, ועיניך הלא רואות אותו יום יום כאיש אשר יתברכו בו רבים?

חכי נא לי צפנת בדברים ותביני לאחריתו, ענה לוי. בדרך נחני תמיד ר’ צדוק למהר באו אל מחוז חפצו, ויהי היום ואנחנו סרים אל מלון איש ישמעאל, והמלון נטוש ועזוב מעובר ומשב כמלון ירוחם, ונפשנו רעבה ומאומה אין לאכל זולתי ביצים, ואנכי יעצתי לצלות הביצים באפר ויהיו לנו לארוחה, ויהי בבקר והנה מחלה עזה עברה על נפש ר’ צדוק מחלת חדרי בטן, כי מאכלו במעיו נהפך לרעל, והאומלל הקיא אף הריק נפשו ורופא אין בכל המחוז, ובעל המלון ונפשות ביתו בראותם אותות החלי-רע ויאיצו בי להסיר מעליהם את המות הזה, אז היתה לי עת צרה ומבוכה, ואנכי התאמצתי בכל מאמצי כח להוציא את החולה מן הבית ואשאהו ואניחהו על יצוע דשא, שם הריק נפשו ורוחו שב לאל; ויושבי המלון האיצו בי לקבור את מתי בבגדיו, ואנכי השלמתי חפצי מיראתי אותם, ואת איש חסדי ומרים ראשי קברתי בסעיף נחל.

ור' צדוק מת! קראה צפנת בספקה כף בתמהון, ומי הוא זה ר’ צדוק חתן געל? ראה נא ידידי כי נפעמתי ולבבי הולם פעם, וכפעמון משמיע קול בדפקי, ומי זה ר’ צדוק הקדוש והמכובד?

הוחילי נא לדברי ואחר תדברי, ענה לוי, ר’ צדוק מת, ואנכי נותרתי גלמוד בארץ נכריה, חפשתי בצרור חפצי המת, ואמצא בו חליפות בגדיו וכיס אשר בו חמש מאות שקל כסף, גם המון כתבים אשר כתובים בם רבי תורתו; שם מצאתי גם תעודות גלויות אשר כתבו גדולי ארץ ישראל להלל את ר’ צדוק, שכרתי לי עגלה באתי אל עיר קטנה, סרתי אל מלון, והנה שם עלם אחד אשר לא שמעתי לשונו, והוא לא שמע לשוני, אך נסיתי לדבר אליו עברית, והוא כן ענני; הגדתי לו את דרכי ואת האסון אשר קרה את רעי במלון בדרך, ואספר לו מהללי ר’ צדוק, אף הראיתיו את קבוצת כתביו, ויאמר לי העלם: הואל נא ושית ידך עמדי לארח לחברה עמי לעשות דרכנו יחד ותברכני נפשך, כי כסף רב לי; ורק אחת אשאל מעמך לתת לי את תעודות ר’ צדוק המת, וקבוצת רבי תורתו אשר לך הם עתה כדבר אין חפץ בו, ואם חפץ אתה להיות מאושר, תנה לי כל אשר לו, וכספו קח לך; הן תבונתי בלבי, ותורתי בתוך מעי, ואם תקרא עלי שם ר’ צדוק, אז נבוא יחד אל עיר עתיקה, וירשתי שם את הנחלה השמורה לר’ צדוק, נחלה אשר מחירה רב, ומחציתה תהיה לך, ואתה תבטח ולא תפחד פן אשכח חסדך זה, כי בפיך ובשפתיך אהיה תמיד, וברצונך תגלה סודי אם ישיאני לבבי לבגוד בך.

ואנכי אמרתי בלבי, מה מני יהלך אם יקרא על העלם הזה שם ר’ צדוק המת, בשגם תקוה טובה נשקפה לי מן האחרון הזה! תקעתי לזר הזה כפי, ואתן לו כל אשר לר’ צדוק ואקרא לו בשמו, כי לא הגיד לי העלם מה שמו; ובהיותנו בדרך חזיתי תבונות כפיו, כי יד חרוצים לו לכתוב ככתב איש ואיש. ויאמר אלי: המלאכה הזאת דרושה מאד לחפצנו, ויזהירני מהשמיע שמץ דבר על שפתי. סוף דבר ר’ צדוק האחרון קנה כליותי ולבי, אך לא אבה להגיד לי מה שמו ושם עיר מגורת אבותיו, ואשר כסה הוא ממני אותה גלה לי המקרה.

אנחנו הלכנו לדרכנו נשואים בעגלה רתומה לסוסים מיוזנים, סרנו אל מלון אחד בעיר רבתי עם, ונצא להתהלך ברחוב, והנה מן היציע העליון קול קורא אל רעי: חפני! חפני! ורעי התחלחל ויחורו פניו ויאמר אלי: חושה לוי אל תעמוד, רוץ אחרי בנתיבות עקשים, ואני הסכנתי להקשיב כל מוצא פיו; מהרנו לרוץ בעקלקלות ובנלוזים, שבנו אל המלון, ויצו ר’ צדוק או חפני לאסור העגלה ונצא את העיר; העגלון היה ישמעאל מעיר אחרת, ולא ידע שרש דבר נמצא בנו; כן עברנו את ארץ תוגרמה עד בואנו אל נהר דאנוב, אך אנכי ידעתי מן העת ההיא כי שם רעי הוא חפני, ואולם עלילותיו נכחדו ממני, עד בוא מכתב ירחמיאל אישך המבקש את חפני הבוגד אשר עזב שתי נשים שכולות ועגונות. חזיתי את ר’ צדוק, והנה הוא מתנודד כי חרד הוא פן יבוא ירחמיאל אישך, ונחשפו מצפוניו, וישלחני לקדם פניך ולהבזות בעלך בעיניך, למען תבקשי תחבולה להכריעהו ולשומו בכלא בעלילות דברים; ויאמר לתת לי את הכסף הדרוש לחפץ הזה; גם הורני תחבלות לשום מוקשים לרגלו, אף יעצני לנסות אליך דברי אהבה, ולדבר על לבך כי חפץ אני בך לקחת אותך אחרי קחתך ספר כריתות מיד ירחמיאל; ואנכי צחקתי בקרבי בחשבי בלבי כי הדברים האלה לא חדשנים הם אתנו, ויזהירני להסתיר ממך דברו, פן לא תשמרי מחסום לפיך, והיינו שנינו יחד פרועים לשמצה. ראי נא צפנת ידידות נפשי כי גם אנשי מרמה לא יבינו מרמות ערומים מהם. הממך אכסה דבר? הן כסיתי ממך עד כה כאדם פשעי, כי יראתי פן אהיה בעיניך לבוז, אך הגדתי לך דברי תעלומה אחת, והנני להגיד לך עוד נצורות, כי ערום לבי נגדך, ובחסדך תכפרי לי כי כסיתי ממך דברים עד כה.

צללו אזני לקול דבריך, ענתה צפנת בשממון. האם ר’ צדוק זה אשר בו יברכו אבות את בניהם, האם חפני הוא? והנוכל הזה ירש הון זר אף לקח לו את מחלת לאשה? לוּ ידעה מי אישה כי עתה הקיאה אותו כשממית נמבזה, ולו ידע זאת געל כי עתה מרט שערת ראשו, כי עשוק חלקו מנחלת שדי במרומים. ואולם דע לך לוי ידידי כי משנה אהבה אהבתיך הפעם הזאת, בראותי כי אדון אתה לצדוק, וכי בידך להטותו כסוס במתג ורסן לכל אשר תחפץ. האח! יצמיד הוא מרמה, ופריה הלא לנו הוא, יצבור כעפר כסף ואנחנו נאספהו; התדע ידידי כי יש לאל ידו לרכוש רכוש באמונתו כי רבה היא על כל סביבותינו, הלא בידו יפקידו כסף וזהב, וכל דברי חפץ, ואם יבין דרכו כי עתה – אך אחת אשאל מאתך ואתה אל תמנענה ממני, אל נא תקרא עוד לירחמיאל אישי, כי הוא לא אישי ואנכי לא אשתו, ישוב נא הלום והבאתי עליו רעה אשר לא ימיש צוארו ממנה. הלא מארץ אחרת הוא בא, ומי יודע אולי לרגל את הארץ יבוא הלום. מדי דברה פערה בשחוק פיה ותצהל קולה ותאמר: אכן מרגל אהלים הוא! וכרגע חרדה ותשם ידה למו פיה ותתאפק ותאמר: אל נא ידיד לבבי, אל יפול לבך על ירחמיאל, כי אם יבוא אל הבית הזה לא ילין בצל קורתו, ההוא יבקש את חפני, ולא ידע כי יושב הוא על גפי מרומי קרת בעיר עתיקה? חי נפשי כי יתנודד לבבי בזכרי תרמית כזאת, ואם לאיש תככים כמוהו אשית לבי, והייתי אני בעיני כמצניעה לכת וכתמימת דרך, כי את אהבתי אותך לא אחשוב עון לי, ואם עון הוא הלא על ראש נחשון יחול, ועל ראש געל אשר עכרוני ויזבדוני הזבד הטוב ויקצירו ימי עלומי; הן רבים אשר ראו המעשה הזה, חשבוהו לצדקה לגעל באמרם: אוהב געל תופשי תורה, על כן נתן את צפנת הקרובה לאשתו אל ירחמיאל, אך מי כמוני יודע עתה מזמותיו, כי מכרני אל ירחמיאל הנבזה, ויושיבני במלון הזה למען אהיה כשפחה חרופה לתאות נפשו; אך נכזבה תוחלתו ממני, וכל גמולי אשר אגמלהו הלא הוא הצמידי מרמה בבית ירוחם, בהבאישי את ריחם בעיני כל עוברי ארח, למען הטות אותם אל בית מלוני. ולמי כל רכושי אשר רכשתי, הלא לך ידידי? ובעשותי רעה לבית ירוחם סמוך לבי בדברי ר’ גדיאל אשר אמר כי בית ירוחם חרם הוא; ואם עון הוא גם זה, ונשא ר’ גדיאל את כל עונותי. וזולת זאת הן בטח לבי בעשותי גם טוב, כי הביאותי ספר תורה אל היכל ה’, ור' גדיאל אמר כי שכרי הרבה מאד, הלא גם געל יביא ספר תורה אל היכל ה’ בימי חול המועד בחג המצות, וידי תפרו מטפחות לספר; אך הגידה נא לי שאהבה נפשי, מה הן הנצורות אשר חפצת להגיד לי עוד?

שמעי נא צפנת ידידות נפשי ואגידה לך נצורות על אודות נעמן, ענה לוי, הלא נעמן טבע בנהר, כן ידמו רבים; אך לא נכון הדבר הזה כי נעמן עודנו חי, והוא במתים יקנא, כי בשוחה עמוקה או במחשכים יתענה, ומיד געל היתה זאת לו. האומנם תדמי כי ידעת את געל ואת תרמיתו? אל תדמי כזאת, כי מי מדד מזמותיו העמוקות מתהום רבה, כי יעמיק עצה עד שאול, אכן נורא הוא על כל סביביו וכל צורריו יפיח בהם; רבות מחשבות חשב עליו נעמן לדבר אתו משפטים ולהצמיתו, אף אמר יכלתיו; וגעל עשה מעשהו בלט, עד אשר הפר מחשבות אויבו ויסכל עצתו, ויפילהו למשואות נצח; ומה נפלאה דרכו, כי כל מקרה דרוש לחפצו, ובידו יהיה משחית לחבל. את הדברים אשר אספר לך שמעתי מפי צדוק, אשר לא יכסה ממני דבר.

המקרה קרה בחדש כסליו בשנה הזאת, והנה אחד ממשרתי הרצים בא אל בית געל, והוא מוציא מכתב אחד מצרור מכתבים, אך שגה המשרת ברואה, כי על המכתב היה כתוב: אל נחמיה הכהן להמציאו בחסדו חתום אל נכדו אחיטוב, ויתבונן געל בחותם והנה שם נעמן עליו, ויט את המשרת בשחד ויתן לו המכתב, וישאל ממנו להשיבו לו סגור וחתום כאשר הוא, הלא ידעת כי יש בבית געל כלי יוצר למלאכת העתקה; אך הסתיר געל דברו מכל איש, ויתן את המכתב לצדוק חתנו להעתיקו בכלי, ולהגיד לו פתשגן הכתב, אך צדוק לקח את המכתב בחדרו, ויכרות את החותם סביב מעשה ידי אמן ויניחהו למשמרת, ויפתח המכתב ויקראהו ויעתיקהו לא בכלי יוצר למלאכת ההעתקה, כי אם בתבונות כפיו, ואנכי לא הכרתי את זה מפני זה, ואחרי כן השיב את החותם למקומו וישיבהו לגעל חותנו להשיבו אל משרת בית הרצים, אך במכתב הזה היו עצורים שני מכתבים, ואם אגיד לך מי ומי כתבום ושוממת ושרקת.

נעמן הריץ מכתב אל אחיטוב רעהו, ויודיעהו כי ידו נטויה על בית געל, להשבית מאנוש זכרם; וכי לא כן יעשה לבית עובדיה כי ברכה בו, יען אוהב הוא את אלישבע היפה אהבה נצחת, ועיניו לא ראוה זה כמה; ואלישבע גם היא לא ראתהו. ובמכתב הזה היו צרורים שני המכתבים אשר כתב נעמן אל אלישבע, ואשר הריצה אלישבע אליו, והמכתבים נצורים ביד געל, ואותם ישלח ביד נחשון אל עובדיה בעל בריתו, להראותו כי השחיתה אלישבע את דרכה, וכי חכמתה מסכה בקרבה רוח עועים, לאהבה את העלם הצורר לבית אביה. ובזה יטה את לב הזקן להתחתן בו, ולתת את אלישבע לזרח בנו, והזקן יפחד למגע מחפץ געל אשר בידו עתה כל הונו, כי כן לכד אותו געל בפח!

וצפנת נגשה אל לוי בתמהון ותאמר: התדע ידיד לבי כי הנך הלילה הזה כחולם בעיני, בדברך אלי דברים אשר לא יאמין להם איש! הן פשע שפתים הוא, אך על כל פשעים תכסה אהבה, כי איך תאהב אלישבע עלם ברוחה? הן אנכי אוהבת אותך, יען כי עיני הרואות אותך.

אם על זאת תשתוממי, ענה לוי, עוד תוסיפי להשתומם, איך תשנא אלישבע אותך ברוח, ואת לא עשית לה רעה, ולמה היא מגדפת אותך במכתבה אל נעמן?

האותי היא מגדפת? שאלה צפנת בחמה גלויה, אך כל חלי, מחלה ומדוה יחולו על ראשה, ועל רוח השגעון אשר בקרבה, כל נגע ופגע ירדפוה וישיגוה, כי מה עשיתי לה כי תנאץ את שמי? אך למועד שמור לה חרון אפי, ברוך ה’ כי נכזבה תוחלתה מנעמן, ספר נא לי אחריתו.

אחרית נעמן נכרתה, ענה לוי, וגעל ישא ראש בראותו כי ה’ אתו, והוא הכריע את קמיו תחתם, ולו נתן כל משאלות לבו ותאותו. הלא מאז הגדתי לך כי אוהב געל את צביה אשת עדן בן עובדיה באהבה מסתרת, וצביה לא תדע מזה שמץ דבר, כי אוהבת היא לשמוע את גדופי אלישבע אשר יגדף אותה געל, וידבר בה סרה, וצביה הלא שונאת את אלישבע בת אישה, ועל דעתה לא טוב עובדיה חמיה עושה ברצותו לפזר לה הון, ולתתה לבן אחד נקובי השם אשר בארץ, ולוּ שמע לה עובדיה כי עתה היה דברה לתתה לזרח באשר חפץ געל אביו להרבות לבנו מהר ומתן; ואם נקל הוא לפתות את עובדיה הזקן לזאת, לא כן הוא עדן אבי אלישבע אשר שני פנים לו; כי לפני אביו יתראה כאחד החרדים לדבר ה’, ובסתר לבבו הוא נוטה אחרי נחמיה ואחרי ירוחם, ושונא הוא את געל תכלית שנאה, ועדן הוא מוקש רע לגעל, וזה שבועות אחדים אשר חלה עדן את פני אביו במכתב, לבלתי תת את אלישבע לאיש בטרם שאלו את פיה, וכמעט אמר געל נכזבה תוחלתו והנה נהפך האופן פעם אחת, וגעל ימחא כף כי אשר לא פלל לשמוע שמע.

כי הנה זה ימים אחדים אשר הריץ הרוזן מכתב לגעל, ויודיעהו נאמנה כי מת עדן בלכתו לרגלי צבאותיו, ויזהירו מהשמיע זאת על שפתיו מטעם כמוס עמו, עד אשר ישוב לביתו, ואז ידע עובדיה הזקן. הבשורה הזאת החליפה רוח געל, וכל רחוק קרוב עתה לו, כי קרובה צביה בלבו, ואלישבע תהיה עתה לזרח לאשה, עין בעין נראה כי בכל אשר יפנה געל יצליח, וכי ה’ יופיע על עצתו, ויתן לו כל משאלות לבו. הן שוב ישוב הרוזן לשבת ירח ימים בהיכליו, ולחוג יום כלולת לוירא בתו, עם בחירה יוליוס היושב עתה בשבת תחכמוני, ועל פי הרוזן תהיה צביה לגעל ואלישבע לזרח בנו, כי אחרי מות עדן לא תתגאה עוד אלישבע, ולא ירום לבבה, כי עיניה תלויות אל עובדיה אביה הזקן, ועובדיה הלא ביד געל הוא, והונו והמונו, הלא ידעת את הזקן אשר נפשו צרורה בצרור כספו, ובחבל הזה ישקיע געל לשונות למשכו בחבלי עבותות אהבה להתחתן בו; זאת היא העצה היעוצה לגעל, ואותה גלה לי צדוק או חפני, עתה ישקוד געל על דלתות צביה וידבר עמה ידידות, כי יחשבנה כאשתו כאשר אני חושב אותך. רק לא כמוך כצביה, כי את הלא משיבה אהבה אל חיקי, וצביה לא תבין מחשבת געל, ומה תגידי צפנת לנצורות האלה?

כחולמת אנכי בשמעי כל זאת, ענתה צפנת, אך ספרה נא לי על אודות נעמן, הלא אמרת לי כי געל הכריע אותו, ובמה צמת בבור חייו?

גם זאת אגיד לך, ענה לוי, הן על פי המכתבים אשר כתב נעמן לאחיטוב התבונן געל כי בחר נעמן לרוחמה אחותו, נער מסכן ונבון, ושמו זימון יליד ארץ איטאליא, אשר ישלים חקו בשבת תחכמוני, ודרוש הוא גם לחפץ הסוחרים כי סופר מהיר הוא בלשונות עם ועם, ויודע ארחות מקנה וקנין, כי כן ענה בו יוליוס במכתבו אל געל. הן געל בכל דרכיו משכיל בשלחו תמיד לחמו על פני המים, כי מראש ראה געל את נחלת הרוזן נהפכה ליוליוס אחרי קחתו את לוירא בתו, על כן הקריב אשכר יקר לבת הרוזן ולבחירה; ומן העת ההיא היו דבריו נשמעים לשניהם, ותהי ראשית דרכו להבאיש את ריח בית ירוחם בעיניהם, ויגד אל לוירא כי שרה ורוחמה בתה התפארו לאמר: כבוא יוליוס הלום להיות מושל בכל הככר, והיינו אנחנו מושלות ברוחו להטותו לכל אשר נחפוץ. הדברים האלה היו אל בת הרוזן כחומץ על נתר, ותבער כאש קנאתה, מן המקום הזה ערך געל את בית ירוחם מלחמה. ובכל זאת שלח אל נעמן דברים, ויעוררהו לעשות שלום לו, ויונהו בתרמית בהגידו לו כי חפץ הוא לקחת את שרה אמו לאשה; אך נתן נעמן כתף סוררת, ובת הרוזן ערכה מכתב אל בחירה, ותשאלהו אם יש את לבבו לגרש את בית ירוחם ולשדד רבצם, ובחירה השיב אמרים לה, כי לא יעשה קטנה או גדולה לפני יום חתונתו, וכי ידו נטויה על נעמן, ועל בית אביו, ועוד חזון למועד ולעת פקודתם.

וגעל הנוקם והנוטר לא השיב ידו מבלע, וישלח אל יוליוס כסף רב להטות בו את לב זימון, ולהקימו לאויב על נעמן, ואל זימון הריץ מכתב כדברים האלה:

עלם יקר! שים לבך לדברי האיש הדורש טובתך ואל תחקור לדעת שמו, הן עלם נבון ומסכן אתה ומחסורך היה לך למוקש; כי התחברת אל נעמן המושך לך חסד במשכו אותך ברשתו, להביאך בברית אהבה נבזה, בתתו לך את רוחמה אחותו בת זנונים, כי הובישה הורתה, והיא גם היא התמכרה לתועבה, לכן שים לבך על דרכך, ואל תתחבר לתועבה; ואם מחסורך הדיח אותך, בטח בה’ כי רוח והצלה יעמוד לך ממקום אחר, ונפשך תברך את איש חסדך המזהירך מרעה, והמכסה את שמו ממך באהבה.

את המכתב הזה כתב צדוק למלא משאלת חותנו, ואחרית הדברים היתה, כי נבאשה רוחמה בזימון אשר חרה אפו בנעמן על אשר רצה לחלל כבודו, בתתו לו בת זנונים לאשה, וידים היו ליוליוס לבצע בו מעשהו, כי כרע כאח התהלך נעמן עם זימון וישב לבטח עמו, ויכלכלהו ויושיבהו בחדרו, וזימון שמר מועד צאתו, ויפתח את מלתחתו ויוצא ממנה תעודתו אשר נתנו לו קהל עדתו, וגם תעודת חכמי המורים הנתונה לו, וישם תחתיהן מכתב מלא מעל ובגד בוגדים, כמו כתוב הוא ביד מרגל אשר דבר לו עם נעמן. ואחרית דבר היתה כי בשוב נעמן אל נוהו בחצי הלילה, והנה שר אחד עם ארבעה אנשים חלוצי נשק באו אל משכנו בלט, ויחפש השר במלתחתו וימצא את המעל. ונעמן נתפש במזמות זו חשב געל, והוא צפון עתה במחשכים, ולא ידע איש אנה הוא בא, כי העביר זימון קול לאמר: נעמן עבר נהר והקרח הרופף נשבר תחתיו ויצלול כעפרת במצולה; כן עשה לו זימון, ויקח מיד יוליוס כסף רב חלף מעלו, אך עוד משכרתו שלמה מיד געל, אשר יקחהו אל ביתו והיה לו לסופר מכתביו וחושב חשבונותיו: וזאת היא העצה היעוצה: זימון ישב בבית געל, ולא ימנע רגליו מבית ירוחם כי בחלקות ישית למו, ויפתה את רוחמה כי חפץ הוא בה מאד, וכי כל ישעו וחפצו לעשות שלום בינם ובין געל, למען יחיו בצלו יחדו בשובה ונחת, ובחלקות כאלה יוציא את הכתבים מיד ירוחם; כי רק בדבר הזה יאבה זימון לקחת את רוחמה, והנדכאים יראו כי אזלת יד ואין כח להלחם בגעל, וחדלו לריב עמו, ובצר להם יבקשו פניו ויקריבו לו את הכתבים כמנחת כפורים, וזימון יראה את אשר לו לעשות לרוחמה, לקחתה או להפיח נפשה בתוחלת נכזבה.

כן הוא געל, אם רחש לבו דבר טוב או דבר רע לא ינום ולא יישן, לא ישקוט ולא ינוח עד אשר יבצע מעשהו אשר הוא זומם לעשות, ואנכי שאלתי מאתו מה אחריתי בשבתי תמיד עם ר’ צדוק חתנו, ומתי אעשה לביתי, כי עת לי לכונן לי בית. וגעל איננו יודע כי יבוא חתנו על שכרי, ויהי דברו אלי לאמר: הן שבתך עם ר’ צדוק חתני לך לכבוד, ואם חפץ אתה לעשות לביתך הנני להיות כמליץ מגיד ישרך לאחד פקידי עמנואל הגביר, והוא יספחך אל אחת הכהונות. וצדוק יעצני גם הוא לעשות זאת באמרו אלי: קרעים תלביש עצלות ויד חרוצים תעשיר, ואשר אחזה לי אני הלא לבך לא צפון משכל וידך לא קצרה, ששה ירחים תעבוד עבודתך והחדש השביעי שבת הוא לך, כי בכפך ידבק מאום, וארור הגבר אשר יבטח באדם.

ואנכי בנתי לשכל מליו, כי מחשבתו להרחיקני מאת פניו, וישיאני למעל מעל למען אפול ברעה, כי לא ינקה אותי הפקיד השומר משמרת אנשי מעשהו, ויצמיתני במקום אשר לא אוכל צאת ממנו; אך גולל אבן אליו תשוב, אנכי לא אמוש מצדוק עד אשר יכונן אשרי.

אכן ערום צדוק כנחש, ענתה צפנת, אך לא ידע כי אני צלך על יד ימינך, ילך הוא לעזאזל, ואתה שב פה לבטח, כי ביתך נכון עמדי, ואיך תלך מזה בטרם ראותך אחריתי ואחרית בית ירוחם? הן מרמות ותוך נגד פנינו, אל נא ידיד לבבי, אל תלך מזה עד אשר נראה איך יפול דבר. אך הס! הן שמעו אזני קול קורא, הלא קול אבי הזקן הוא הקורא אלי, שבה נא פה, ואנכי אלכה ואשובה אליך עוד, כי ליל שמורים לנו הלילה הזה, מדי דברה דבריה החזיקה בידי לוי באהבה נצחת ותפן ותלך.

יא: דברי ריבות

בעת אשר נדברו לוי וצפנת על דבר צפונותיהם, ושאול דפק דלתות אוצר התבן והמספוא, ויפתח לו עזרא, ויאמר לו שאול: הן באתי להגיד לך כי מצאתיך נאמן רוח לפני, ורחמי נכמרו עליך, בראותי אותך כעבד נקלה לעת זקנה, ואם חפץ אתה לצאת למרחב מעמק עכור הזה הגידה לי, כי יש לאל ידי להוציאך לרויה.

האם חפץ אני? ענה הזקן בחננו קולו, אך הגידה נא לי אדוני, במה מצאתי חן בעיניך להכירני? כי את אשר לא יעשו רבים וכן שלמים עשית עמדי היום, בטרם ידעת מה דרכי, לכן אגיד לך כל אודותי; הלא תעבור דרך עיר עתיקה, שאל יושביה ויגידו לך כי גבר תמים הייתי מעודי, אוכל יגיע כפי, קורא מקרא ועומד על הפרק, אך אהבתי את לקח ר’ נחמיה החכם, ואהי בין החברים המקשיבים לקולו, הן חכמתו תאיר פניו, ועולה לא נמצא בשפתיו, אך חנפי לב שמוהו כמטרה לחציהם ולאיש חרמם; על כן אמר לי נחמיה: סור ממני עזרא, ולמה תשא אתה ובניך את עברת שוטני? ברוח נשברה עזבתי את ר’ נחמיה, וצפנת קרובתי וחרפת משפחתי אספתני אל ביתה, ולבני מצאה מקום למשען לחמם, כי דבריה נשמעים אל געל העשיר, הן עבודתי לי פה לחרפה, אך מה לא יעשו אבות לבנים?

אך הגידה לי קושט אמרי אמת, אמר שאול, מה צפנת ומה אישה כי אדע?

מה אגיד לך אורח יקר, ענה עזרא, הוא אשר דברתי אליך, לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה, אך איכה אכסה ממך דבר אחרי עשותך עמדי חסד? הן צפנת זאת יושבת גלמודה, זה כשבע שנים מירחמיאל אישה הקרוב אל ר’ נחמיה, הן אישה תם וישר, סר מרע ומשתולל בעיני כל, הוא נגרש מנגד עיניה, ומרדכי אביה הזקן סרוח על ערשו, אזניו כבדות, ועיניו כהות, ואין איש כמוהו אפוטרפוס לפרעות אשה נצורת לב; הן הוא מזקני עם הארץ, אשר כל זמן שמזקינים דעתם מטורפת עליהם, וה’ לקח טעמו, כי בראותו שרים צוהלים אל צפנת בתו, יתברך בלבבו כי מתענגים הם לשמוע חכמתה, אשר נתנה אותה לחן בעינים; כן מצאה צפנת חן גם בעיני געל אשר עשה לה את הבית הזה, אך געל נשוא פשע, כי אין אדם עולה לגדולה אלא אם כן מוחלים לו כל עונותיו, הוא כסוי חטאה, וצפנת קלת הדעת כוסה מזמות; ואנכי מה לי פה? השומר עון אנכי? אך שוא שקר שומר, אם מורא שמים לא ישמור. הה! פה מרקד השטן ועוברי עברה בסתר דוחקים רגלי השכינה ולא יתבוששו, ומה לי לעשות? הן ירחמיאל התמים הריץ מכתב אל יונתו תמתו, הוי נתעה בשוא! לא ידע כי יונתו דוגרת בצלה כל בני עורב וכל עוף למינהו, וערב רב במלון הזה; כי בערה פה כאש רשעה, ועל זאת ארגז כי נעות הלב זאת, מבטת און בנשים תמימות כבנות ירוחם, הלא באת אדוני בצל קורתו, ומה שמץ דבר התבוננת בהן? אך צפנת תנבל אותן באזני כל עוברי ארח למלא משאלות געל איש חסדה, ור' גדיאל החסיד השוטה מאמין לכל דבר; אך אל נא ארחיב פה אם קצרה ידי מהושיע. ומה נמלצו דברי ר’ נחמיה אשר אמר על דברת חנפי לב לאמר “לאש חמתם יקראו אש קנאה לה’, לגאותם – כבוד התורה, ולחנופה – יראת אלהים” כן יצעק ר’ נחמיה במרי שיחו; אך לא נשמע קולו, כי אל עקרבים יושב גם הוא כירוחם, ובאחריתו לא ינקה, כי יעורר עליו ר’ גדיאל ראשי עם מסביב להכותו חרם, ולהבדילו מעדת ישראל, ועתה הגידה נא לי אדוני מה שמך ומה מעשיך, כי חפץ אנכי לדעת את איש חסדי.

מה לך ולשמי, ענהו שאול, הלא ידעת אם לא שמעת את שם עמנואל הגביר לאחיו, אחד אנכי מפקידיו אנשי מעשהו, ובראותי כי איש אמונים אתה, מצאתי לך מקום מחיה, ומשמרתך תהיה להשגיח אל חפצך, למען לא ישלחו זדים בעולתה ידיהם; ומשמרת כזאת הנני לתת גם לבניך אם באמונתך יהיו, הן הקדמתי לתת לך משכרתך, למען תמצא ידך להכן דרכך בשובי הלום בעוד שבעת ימים, רק הסתר דבר עד שובי.

נפעמתי אדוני ומה אדבר, ענה עזרא, אלהים הביאך הלום לרוחתי ולטובת בני; נאלמתי דומיה, וה’ יברך אותך ואת אדוניך האדיר אשר אורו זרוע להולכים בחשך – לך שוב אל מקומך, ענהו שאול, רק הסתירה דברינו לטובתך, הן בוגדים יכרתון, חנפי לב יאבדו וצדיק באמונתו יחיה, מדי דברו זאת פנה לשוב אל חדר משכנו.

עברו שתי אשמורות בלילה, וקול השכוי נשמע לראש האשמורה השלישית ויעורר נרדמים, עוד החשך מכסה ארץ, אך מאהלי האכרים נראו שביבי אש מזהירים מן החלונות הצרים, כי קמו האכרים לפעלם, הגברים לקושש עצים, ולהכן מנעלים לרגליהם מגמא מעשה עבות, והנשים – לארוג ולטוות בצמר ובפשתים; גם נשמע קול מכה בפטיש והולם פעם מבית חורש ברזל, העושה פרסות נחושה לסוסים, איש איש עושה מלאכתו ועובד עבודתו; כי רוח תרדמה נסך עליהם הלילה, המשוה קטן וגדול, עבד ואדוניו, סכל וחכם, יחד עשיר ואביון, ולראש אשמורות בטרם השחר עלה, כמעט פקח איש עיניו, והנה נכר שוע לפני דל, ונכבד לפני נקלה.

גם שוכני מלון מרדכי השכימו, והנה ר’ גדיאל הוגה במשנה התורה, נחשון – בהגדות, ושאול קורא תפלות דוד; אין אמר ואין דברים בחפצי חול, כי אם באמרות קדש, וכפרי אחד יושב כפר בן שמן, בבית הקרוב לנוה ירוחם נגש אל ר’ גדיאל ויאמר: הגידה נא לי מורנו העת היא להתפלל? ויוצא ר’ גדיאל מורה השעות מחיקו ויאמר: חכה עוד שעה ואחר תתפלל, והכפרי סר מר' גדיאל ויפן אל שאול ויאמר לו: שלום לך אדוני האורח, הלא אתה הוא אשר יצאת ביום אתמול מבית ירוחם כי אחרת שם בנשף, וכן לא יעשה במקומנו, אין זה כי אם נעלמה ממך דברת ביתו.

ושאול נשא עיניו אל הבער הנועז, ויאמר לו: מי אתה בער מאדם, כי תעוז לדבר אלי כאלה, ואתה לא ידעתני מתמול שלשם? האם חבלים באו לך בגלל בואי אל בית ירוחם, האם נפקדה ממך מאום מאז יצאתי משם? גש הלאה איש נקלה!

אל נא באפך אורח יהיר, ענה הבער, הלא איש לשלום מקומו ידרוש, ולמה נשא אנחנו את עון האורחים הזרים הבאים אל בית ירוחם, והמביאים עלינו את המות הרע מגפת החלי-רע? ה’ ישמרנו, הן תמול בטרם השחר עלה ראיתי את ירוחם ובתו על חצר-מות, ובצהרים נפקדה ממנו נפש עולל תמים, הלא דבר הוא.

האומנם החל הנגף במקום הזה? שאל ר’ גדיאל במבוכה גלויה, והכפרי נגש אליו וידבר דברים באזניו בקול דממה דקה, ור' גדיאל התנודד ויאנח מנהמת לבו, ויבט אל שאול בפנים נזעמים, ויאמר: היפלא אפוא כי חמת ה’ בוערה במקום אשר בערה בו כאש רשעה? והבא לטמא פותחים לו בבית ירוחם.

האם אין די למו בטומאת אהלים, ענה נחשון גם הוא חלקו, כי עוד ילינו בקברים למען תשרה עליהם רוח הטומאה? אך אלה אשר נסתרה דרכם מה’ ומרוח קדשו, יבקשו רוח חיים ברוח הטומאה.

ושאול אשר שמע דברי להג כאלה, לא אבה להתקוטט בנחשון אשר בזה לו, ויען את הכסיל כאולתו ויאמר: האם קורא אתה דבריך אלה מעל ספר אדם הראשון, או הבת קול מדברת מתוך גרונך, ורוח הקדש מקשקשת לפניך כזוג וכפעמון, אך ספרך מלא כזבים כרמון, ואינני משגיח בבת קול המכרזת לפניך דברים אשר לא כדת, הלא היא אשר ענתה באלישבע שקר, ואנכי יושב קרית אמון אכזיב מליך, כי אמנם מצאה אלישבע חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם.

עודנו מדבר, והנה צפנת באה החדרה, והיא עטופה ברדידה אשר כסה כמעט פניה, ויאמר לה ר’ גדיאל: הלא תצוי את עזרא להחם חמים, כי סמר בשרי מפחד אשר השליך עלי הקרח הנורא, ומדי דברו פנה אל נחשון ויאמר: הה! פחדו בציון חטאים, כי שערוריה נהיתה בכפר בן שמן, ולא חשוד הקב"ה לעשות דין בלא דין.

וצפנת פתחה הדלת ותקרא עזרא! עזרא! והנה המשרת הזקן בא ותאמר לו צפנת: הטרם תדע עת לכל חפץ, הלא עת היא עתה להכן המכונה, ונחשון ענה בשחוק: הן תורת נחמיה בתוך מעיו הלא היא המחממת אותו, על כן שכח עתותיו.

מי יתן שכחתי את אשר לא ארצה לזכור, נהם עזרא מנהמת לבו בקול דממה דקה בקחתו המכונה, ונחשון שאל מה ידבר זה? ויפן אל שאול ויאמר: האומנם מצאה אלישבע חן ושכל טוב? אך שני אלה מתת אלהים הם לנפש אדם, הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ואם זאת אין בה מה יש בה? כי אין להקב"ה בעולמו אלא יראת שמים לבד, ואשה יראת ה’ היא תתהלל, הן ר’ עובדיה אביה הזקן ירא אלהים הוא, וכל ימיו של אותו צדיק הוא מצטער על עדן בנו אשר אהב לשונות זרות המטמטמות את הלב, כי הן שנו טעמו לשנות שם בתו מאלישבע לאליזאבעטא, אולי מפני ששנוי השם קורע גזר דין, ועתה נשוב נראה את אשר נגד עינינו; על מה פקרו המינים נחמיה וירוחם? הלא על דרשם לשונות נכריות, ועל מה יצאו בנות ירוחם לתרבות רעה? הלא בעבור זאת, הגם להן תגיד עדות נאמנה, כי מצאו חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם? אכן בעיני אדם מצאו חן –.

ולמה תנבל אותן, ענתה צפנת, הלא האורח הזה אלמן ועשיר הוא, ומה ממך יהלוך אם יבחר בשרה או ברוחמה? ומדוע תבאיש את ריח הנשים האלה בעיניו? האם תחפוץ להעביר כל גבר ואשה תחת שבטך?

אכן נודע הדבר, ענה נחשון בפנותו אל שאול, הזה דרכך אל בית ירוחם; אמנם דרכו של איש לחזור אחרי אשה, אך מי פתי יסור הנה לבקש לו אשה בירכתי שאול? הן כל איש הבא שם יצעק: נורא בי עמרם! או יגער ה’ בך השטן! אך דבר בעתו מה טוב, הלא עשיר אתה וגם רבי היה מכבד עשירים, ועתה הגידה נא לי מה שמך ושם משפחתך בישראל? ואם אתה מן המשפחות המיוחסות בישראל, הנני לדבר בך נכבדות עם אלמנה בת הקדושים אשר בארץ, אשר אביה מגזע אגודת אזוב, ואמה מגזע שמן תורק, ושם האלמנה אסתר, לא ירקרקת, כי אם טובת חן, וחוט של חסד משוך לה מאבותיה.

ואנכי, ענה שאול, אנכי מגזע תפוחי זהב ומבקש לי אשה מגזע משכיות הכסף, שאל הבת קול ויגדך, ספר אדם הראשון – ויאמר לך אפוא אמצאנה, ואולם לא חובר חברים מחוכם אתה, וצפנת הלא תענה, כי תחבר כסל ורשעה, ואנכי אראך כאחד מארבע מאות הגמלים הטעונים דרשות, כי איש שפתים אתה, דורש על כל קוץ מכאיב תלי תלים הגדות של דופי, ותעש את נחמיה ואת ירוחם ככברה, ותפלח כליותיהם במדקרות חרב לשונך, כי כשטן שנאת חנם אתה מרקד בין אנשים לחרחר ריב ולעורר מדנים, לאמר לר’ גדיאל המתגדר בתורתו: הנה נחמיה יורד לאומנתך, כי היה כדורש טוב לעמו, לכן היה יורד עמו לחייו, פן ימשוך אחריו רבים וכן שלמים. אך אל נא תהיה מריבה בין רועי עדר ה’, כי אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד. הן ר’ גדיאל דורש טוב לגעל כי קנה עולמו בשעה אחת, ועל דעת ר’ נחמיה יתפאר געל בעולם שאינו שלו, עולם אשר לא עמל בו, והדבר שקול, כי עיני בשר לנו ולא נדע הלכה כמי, לכן יהיה הדבר מונח עד שיבוא אליהו; הלא ידעת את האמור בעדיות: אין אליהו בא לטמא ולטהר, לרחק ולקרב, אלא לרחק את המקורבים בזרוע, ולקרב את המרוחקים בזרוע, יבוא אליהו ועלם חדש נראה, עליונים למטה ותחתונים למעלה.

עוד שאול מדבר ועזרא הביא את המכונה, ואחריו בא לוי, עיניו שחו, פניו נפלו, והוא עודנו כמתחלה, השלום לך שכיב מרע? שאלהו ר’ גדיאל, האם סרה הקדחת והקור? היה נא בריא אולם, כי אנכי ערבתיך ומידי יבקשך ר’ צדוק, ושאול התבונן בלוי ויאמר בלעגי שפה, הנה הנער כחולם חלום ויפה תענית לחלום.

וירוחם יפה לתענית, ענה נחשון, כי כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית – יפה דברת, ענה ר’ גדיאל, ואין הקב"ה מקפח שכר כל בריה אפילו שכר שיחה נאה. ירוחם יפה לתענית ולא לחנם הלך הזרזיר אצל העורב אלא מפני שהוא מינו, אף מצא מין את מינו, כדברו זאת מסך את החמים בכוס ויוסף לכונן מליו אל שאול לאמר:

הסכת ושמע אורח בן בלי שם, כי בשמך לא נודעת לנו פה כי אם בעלילותיך ובדבריך, הן שמעתי גדופתך ומכתלי ביתך נכר כי בעל תורה אתה, ולא יפלא בעיני כי אין עברה מכבה תורה, הלא אזן מלין תבחן, כי דברי ירוחם מדברים מתוך גרונך, ירוחם אשר עברה קשורה בו ככלב והיא מלפפתו ומוליכתו ליום הדין, אכן כלב שוטה הוא בסמניו: נובח ואין קולו נשמע, ונשים כשפניות משחקות בו, הלא הן בנותיו הארורות המכשילות רבים בעצמת כשפיהן, הכלב השוטה הזה נשך אותך לאין מרפא ואין תרופה למכתך, כי אם להאכילך מן חצר הכבד שלו: הלא עין בעין אראה כי נכשלת בעברה; אך הוא אשר דברתי: אין עברה מכבה תורה, כי עוד תורתך ערוכה ושמורה בלבך, אף תדע לדבר בה דבר בעתו, הלא כן הוא גם נחמיה, את ה’ עזב ותורתו עודנה שמורה על שפתיו, ואף כי בית ירוחם בית אפל הוא, ואין פותחים בו חלונות לראות נגעו, אך השעה צריכה לכך, אוי לאותה בושה, כי הפסול הזה הביא פסולות לעולם, ודבת רבים מגור מסביב, ולעולם יספר אדם בלשון נקיה, הן שרה בתו המרשעת ורוחמה בתה התעובה, הריחו ציקי קדרה, והעורבים מביאים למו בסתר פנים, כל עורב למינהו. הלא הוראת שעה היא, ומצוה לפרסם מעשיהן בסתר, הקב"ה מכריז עליהן בגלוי, למען יהיה מקום משכנן פרוע לשמצה, הלא אדם המטמא עצמו מעט מטמאים אותו הרבה, למען ספות עליו חטאת על חטאת; הן ירוחם הזקן האשמאי נשתרש בחטא, ומותר להתגרות ברשע שאין השעה משחקת לו; אך געל עתיד לתן את הדין, יען אשר הוא מעביר על מדותיו לעוברים רצונו של מקום, ועודנו קורא לשלום לבית מרעים, הלא אין שלום אמר אלוה לרשעים, וביד געל להרוס את קן העורבים ולשדד רבצם, וגם למלא פי נחמיה חצץ, כי את אלה וכאלה מורידים ולא מעלים, וגעל עודנו מרחם על הרשעים ולבו נוקפו, אך עוד נבין לאחריתם. ואתה אורח שים לבך על דרכך, כי בדרך שאדם רוצה ללכת מוליכים אותו, בינה לשכל מלי ושוב אל ארחות חיים, בטרם יתנגפו רגליך על הרי נשף.

ישראל רחמנים בני רחמנים הם, ענה שאול, וברחמיך הרבים תוכיחני, אך אמר ר’ טרפון בערכין: תמה אני אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח, אם אמר טול קיסם מבין שניך, אומרים לו: טול קורה מבין עיניך, בכל אתה רואה ר’ גדיאל חוץ מנגעי עצמך, צרוף נא לבך ובדוק שם בחורים ובסדקים אולי תמצא שאור קנאה ומחמצת שנאה; צר לי עליך איש אשר תורה בך, ואתה מחשיך עצה במלין בלי דעת, כי קשה לבך על כן תלקט באמרים קשים כגידים וכלפידים, אשר יהיו בפיך כחצים שנונים נופלים בלב תמימי דרך, אשר בשנאה תהדפם.

לא בחצים חניתות ורמחים, ענה נחשון, לא באלה יוצא מורנו למלחמת מצוה, כי אם בילקוט מלא אבני קדש לקלע בהן במצח נחושה אשר לגלית, היוצא לחרף מערכות אלהים.

אל נא נחשון, ענה שאול במענה רך, אל נא תהיה כהדיוט קופץ בראש, ומה ימריצך כי תענה? האם הבת קול לא תתן מנוח לך? הן בך התבוננתי איפת רזון זעומה, איפת חנופה וגסות רוח שירדה לבבל, הלא ידעת את הדרוש בסנהדרין: בחנפי לעגי מעוג חרק עלי שנמו, בשביל חנופה שהחניפו לקרח על עסקי לגימא, חרק עליהם שר של גיהנם שניו, הלא חונף אתה לגעל, ויד הבת קול לא תקיפה להצילך משר של גיהנם אשר יתקפך לנצח; אנכי לא אליך כי אם אל ר’ גדיאל אשים דברתי, אליך ר’ גדיאל אשר אור תורה זרוע לך, ומסתכל אתה באספקלריא המאירה, מדוע תבחר תמיד דברים קשים, ומדוע לא יאירו נגד עיניך דברי חכמים בנחת הנאמרים בסנהדרין: אמרו לעדים אולי כך ראיתם שהיה רץ אחר חברו לחורבה, ורצתם אחריו ומצאתם חרב בידו ודמה מטפטף והרוג מפרפר, אם כך ראיתם לא ראיתם כלום; ראה נא מה נוחים דברי חכמים, ומה רכים גם במשפט חרוץ ובחטא משפט מות, כי גם את נפש הרוצח לא הרשיעו למראה עינים ולמשמע אזנים, ואיך תהרוג נפשות נקיים בזעם לשונך על פי דברי נרגן, מחרחר ריב והולך רכיל, ותשכח את האמור במכות: המספר לשון הרע והמקבלה והמעיד עדות שקר ראויים להשליכם לכלבים. הלא אמרו על העוסק בתורה לשמה, כי הוא עושה שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה, לא כן חזיתיך ר’ גדיאל כי עושה אתה תורתך כקרדום לחתוך בה ולגזור על ימין ושמאל, לדחות פעמי דלים ולהדפם. הכן למדת? לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, לא כאלישע שדחף את גחזי בשתי ידים, הן נחמיה וירוחם בעיניך כרקים וכבוגדים, אך אמרו: אפילו רקנין בישראל מלאי מצוות כרמון, ואפילו בוגדים שבהם יש בם ריח; אבל אף לך ולא תריח, לוּ כבדת את ר’ נחמיה כאיש נבון, לוּ קרבת אליו צעד אחד כי עתה קרב הוא אליך שלש פעמים, ותהי קרבתכם דרושה לחפץ ה’ להביא שלום על ישראל, הלא אמרו חז“ל: לא מצא הקב”ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, לא כן אתה כי יום יום תרחיקהו והוא ירחק ממך והפרץ רחב, ובכל זאת הלא עברתי ארץ רחבת ידים ואראה לשמחת לבי כי פסו דברי ריבות, שבתו מדנים מקהל ישראל, ויושבי אהלים ומשכילים לבטח ירבצון, ורוח אחרת אשר באיש ואיש לא תפר האחוה בינותם, אך פה הרגיעה לילית הקנאה ומהומת השנאה, הבצע והכבוד ובשם ה’ יתקוטטו, ועתה התקוטטו והתגעשו; אך אל נא תריבו את ריב ה’, כי מריבת קדש עד אבדון תאכל ובכל תבואה תשרש, הן רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה וכמעט תעירוה ורבו חללי ה‘; רעה עדר ה’ במקל נועם, והשיבם לבצרון אמונה אמן, אהבה, אחוה ושלום, הלא עת היא לגדור פרץ ולהרבות שלום בעולם, והיה פריו קדש הלולים לשם ה’.

ומי ישבית שלום? ענה ר’ גדיאל, הלא נחמיה, ואין שלום אמר אלוה לרשעים וכן הוא ירוחם, הלא אמרו: אין טוענין למסית מנחש הקדמוני, והנחש ההוא הטיל בך זוהמא, ארורים הם נחמיה וירוחם, בסודם אל תבוא נפשי, האנכי אדרוש שלומם וטובתם? הלא אסור להסתכל בפני אדם רשע, אך למה ארבה עמך שיחה, ולא לנו אתה כי אם לצרינו, הגידה נא לי שמך ומה דרכך כי אדע.

אנכי לאדם דרכי, ענה שאול, לא לאדם חנף ממוקשי עם, כי אם לגבר נעלה אשר נראה על עמנו פעלו והדרו, כי איש ישראל למאות ולאלפים בצלו יחסיון וירויון מדשן ביתו, ובזאת אתפאר כי שלוח אני במלאכת עמנואל הגביר לאחיו, זכור כי תשגיא פעלו, כי מעשהו על ארץ רבה, אשר רבים וכן שלמים יחזיקו במעוזו, והוא מחזיק במעוז דתו ואמונתו לבית ישראל; ובגאוה וגאון אגיד לך כי אחד אני מאנשי מעשהו, ותפארתו על דרכי, ובאמונה אני עושה פעלי, ובאמונתי נשבעתי לך כי כל מחרפי ירוחם לא ישוו בעפר שעלו; ועתה רב לנו לדבר, כי ידענו איש את אחיו ועת היא להתפלל תפלת השחר.

ואנשי הריב שתו חמים, התפללו, ואחרי כן נסע שאול לדרכו אחרי דברו שנית עם עזרא על אודות דרכו.

יב: יונה אחוזה בסבך

ונחשון נסע עם ר’ גדיאל ולוי לבוא אל עיר עתיקה, ויספר נחשון לר’ גדיאל כי מצא לגעל אשה אלמנה עשירה מבנות נכבדי עם, ולה בת הראויה לזרח, וכי כמעט אמר לבצע מעשהו, והנה מגלת סתרים מאחד מלשני בסתר והמוסרות נתקו כי האשה נסוגה אחור, וגם לאלישבע בת עדן מצא את בן גילה, עלם מאד נעלה וענף עץ אבות, אך לא יהיה רצוי לאלישבע אשר תשית עיניה בבחורי הדור החדש, ודבריה נשמעים לר’ עובדיה אביה הזקן.

אל נא נחשון תדבר כאלה, ענה ר’ גדיאל, הן פי הזקן דבר לי, כי כל עמלו לעת זקנתו הוא לאלישבע לתתה לבחור מעם, אשר שלש אלה לו: תורה, יראת ה’ ותפארת אבות, ואם אלה בו לא ישית לב אם דל הוא ואם עשיר.

לא כן דעתו עתה, ענה נחשון, הן עת רעה היא אשר תפר יראה ותורה לארץ תניח, והעת הזאת תשיב לב אבות על בנים לתת מאוייהם. ומה חפץ הבנות כאלישבע? הה הטיבו קדמונינו אשר דברו בסוטה: משרבו היהירים התחילו בנות ישראל להנשא ליהירים, כי אין דורנו רואה אלא לפנים, ובחורים מגדלי בלורית, והולכי בקומה זקופה ימצאו חן בעיני הבתולות היפות, על כן תפוג תורה ויושבי אהלים חדלו; הן שנה הזקן טעמו, כי הריץ אלי מכתב ובו רצוף מכתב אלישבע אליו, וישאל ממני לשים לב לדברי אלישבע ולבחר לה בחור דרוש לחפצה, אך מה דרוש לחפצה? הנני להראותך המכתב ותשתומם, כי ציד בפי אלישבע להונות את אביה הזקן בחלקת שפתיה, כי חלק משמן חכה, וקרבה תוך ומרמה, כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות; מדי דברו הוציא צרור מכתבים מצלחת בגדו, ויקח מהם מכתב אלישבע ויאמר: הנני לקרא הדברים באזניך, רק אל ידפוק העגלון את הסוסים, ויצו לוי את העגלון לעצור בסוסיו, ולהדריכם לאט, למען יוכל קרא המכתב, ויקרא נחשון כדברים האלה:

אבי הזקן אורי וישעי כבודי ומקור חיי! דבריך מן חדש טבת עצבוני וימררוני, כי תשימני לגעות לב על לא עול בכפי, ונפשי זכה; בר לבי מדבר און, חף מדופי, ומי ירשיעני בעקשות פה ובלזות שפתים? כי תשים בלמודים תהלה, בגלל רבים האומרים לנפשי כי חכמתי ודעתי היא שובבתי, ומדוע שובבה אני בעיניהם? ומי הוא הרופא הנאמן או הרופא האליל החפץ לרפא משובתי? יבקש הוא רפאות לבנותיו, כי אנכי בריאת בשר ונפש, הן חין ערכי הוא פשעי ותבונתי – חטאת נפשי. אך לא פשעי, אבי! ולא חטאתי כי אם חטאת היוצר!.

אך אל נא אטמון עוני בחבי, הלא עוני נגדי תמיד, שמעתי בלמודים, למדתי לשון וספר, ואתה אבי חרצת עליהם משפט, כי משחיתי נפש הם, וכי בם אשיג כלימות באשר לא זו הדרך לנשים השאננות בעיר עתיקה, ולא כן משפט נערות המחוז ההוא, ושמעו נערים ונחבאו מפני, ונקעה ממני נפש בן גילי הנכון לי מאת ה’ מן השמים, כי יאמר: מה לי ולאשה חכמת לב, אשר חלק לה ה’ בבינה שכם אחד על הגברים? אך אשאלך נא אבי הזקן: מי הוא זה ואיזה הוא בן גילי, אשר תחרד עליו את החרדה הגדולה הזאת? אם כה יאמר, לא נכון הוא לי מאת ה’ מן השמים, הן שנאתי גאוה וגאון תכלית שנאה, ובכל זאת חזיתי כי נאוה מעט גאוה לעלמה כערכי, למען השפל רום אנשים הנועזים. ומדוע לא? הן הדרי נראה עלי, בכבוד בית אבותי אתימר, בעשרי אתהלל, ובתבונתי ירום לבי אל חפצי קרבתי המבקשים בי מגרעות, ובכל הודי והדרי אשר חנני יוצר האדם, אתראה לפני העלם הנועז אשר יבוז לתבונתי, יראני וישמע לקח שפתי ויבוש ונחבא מפני, ואמרתי האח! הן חכמתי עמדה לי!.

אלה הדברים אשר עשיתי לנערים הנועזים אשר בקשו נתיבות בית דודי, להתהדר לפני בערך בגדיהם, ולהתנוסס בספירים נגד פני, וילאו למצא הדלת וישובות נכלמים, ויחפאו עלי דברים אשר לא כן, ואחד בהם אשר ידעת גם אתה אבי, הלא הוא העלם אבנר בן עירי, הנודע בשמו עמיל בקרית אמון, אשר לקח שם אשה טובת מעללים, וימאס בה וימרר את רוחה, בדרכו הרעה עד אשר מתה בדמי ימיה. ועמיל יצא לחפשי, והוא עתה כסוס שוטף ברוב עדיו, הלא אוהב היית לאביו, אשר עמל ויגע לצבור כסף לבן יקיר לו, וימנע ממנו חכמה ודעת, מדאגה מדבר פן ישחית דרכו; ובמותו הניח הונו לאבנר התמים, והנה עמיל הפוחז והריק יורש אותו! לא יחפוץ הכסיל הזה בתבונה, כי כחתן יכהן עתה פאר בגדים, וידיו ממלאות בתרשיש, שהם וישפה בעוד לבו נבוב וריק מכל חכמה, ועיניו משוטטות לראות איפה תרעה, איפה תרביץ היפה בנשים אשר בה יבחר, ולמגינת לבי מצא נתיבות בית דודי, באשר הוא בן עיר מולדתי, ואביו כרע כאח התהלך עמך אבי; אך כאשר קרוב היה אביו אליך כן רחוק דרכו מדרכי, ועמיל החל לנסות דבר אלי בחן שפתים מטיפות נפת צופים, העתיר עלי דבריו, ואנכי השיבותי לו אחת מני אלף, יען התבוננתי בו כי כל ישעו וחפצו לעורר בי את האהבה עד שאחפץ בו, ובראותו כי יפלו דבריו ארצה ותוחלתו נכזבה מאזני, החל לנסות דבר אל רגלי לצאת עמדי במחול משחקים ביום כלולות אחת מרעותי, ואל תתמה אבי אל החפץ כי כזר הוא נחשב ליושבי עתיקה, וכראשית חטאת לגבר ולאשה אשר יצאו במחול משחקים, לא כן הוא בקרית אמון; אנכי נקראתי אל המשתה, ועמיל גם הוא בין הקרואים, ויהי כנגן המנגנים ובני הנעורים יצאו במחולות בחור ובתולה יחדו, והנה עמיל כצל נהלך אחרי, וישחרני להיות נלוה אליו מספר רגעים ולכבדהו נגד הקרואים, ואני לא אביתי להכלימו, על כן לא מנעתי מחפצו; אמרתי בלבי: הן תפזז ותכרכר עמיל עמדי בבית המשתה אך לא עֲלֵי ארחות החיים.

כל אלה נקרו ויאתיו באחרית ימי הקיץ, אך בראשית ימי הסתיו הרחקתיו מבית דודי, בראותי אותו כחתן יכהן פאר, כי הדור הוא בלבושו ומשחתו בקרבו, אשר שבע תועבות בלבו, ובזדון לבו הוא מתכחש למולדתו ולעמו, בכל מעשה אשר יעשה. על כן מלאתי פניו קלון, אף הדפתיו בשאט נפש למרות עיני דודי, אשר הוכיח דרכי על פני, באמרו אלי: מה היה לך אלישבע, כי תעדי גאוה וגאון למאס בבחורים אשר מצאו הון למו, ומאין יבא אישך? הן ארץ אמרה לא בי הוא, וים אמר אין עמדי, ואנכי השיבותי לו דברים הנכוחים, גם לך אבי הזקן, ואלה הם:

דע לך דודי כי בכל מתנות אלהים לי, לא תרגיע נפשי בהגיגי כי מצבי בין יושבי קצוות הרחוקים אלה מאלה כרחוק מזרח ממערב, הן אתה דודי תמשכני עם בחורי חמד בני הדור החדש, ברצותך לתת חן תפארתי בעיניהם, אך רוח אחרת עם אבי הזקן, אשר ימשכני אחרי דור ישן נושן; על כן הנכבדות אשר ידברו בי מעבר מזה, תהפוכות הן אל העבר השני, הן אתה חפץ לתת אותי לאליל תפוש זהב וכסף, כי הוא לך תפארת בחורים, ואבי הזקן חפץ לתת אותי לבן הקדושים אשר בארץ, יושב אהלים אשר רבי תורתו עשוהו כזר בהליכות עולם, ואנכי כחפץ יקר אשר הציגוהו ברחוב העיר לעין רואים, ואשר שמו עליו מחיר, וכל עובר ישוב יהפוך ידו בו למצא בו מגרעות; לא כן היא תפארת העלמה אשר כל כבודה פנימה, עלמה אנכי אך אזרתי בגבר חלצי לעמוד על משמרתי, לראות מה ידברו בי, על כן אמרתי: עוצו עצה, דברו דבר ועצתי היא תקום, ודברי הוא יעמוד.

ולך אבי הזקן אשוב אגיד אשר עם לבבי, ואל תפן אל קושרי קשר, האוסרים צפור דרור אל החמור, והעורכים ערך נפשות במחיר אשר ישיתו עליהן, המקריבים הר גריזים והר עבל, הברכה והקללה, והאומרים טוב לדבק כחדק, ואולם שאל נא אבי לדור ראשון לבני קדם קדמתה, והגידו לך משפט הבנות, לו חיתה אמי, לו היה לי אח, כי עתה אמרו כאמרי אם רבקה ואחיה אל אליעזר עבד אברהם: נקרא לנערה ונשאלה את פיה, התלך עם האיש הזה; לא כן חלקי וגורלי מה’, כי אמי מתה, אבי נודד לעשות לביתו, וצביה אשתו חפצה למכרני בכסף מלא אל חדל אישים, דודי ישית מחיר על חין ערכי, ואתה אבי הזקן חפץ לצפות את מגרעותי בכסף כי תבונתי פגול היא בעיניך, מום לא ירצה, ומה יענה אבי בכל חפצו הטוב? הלא עיניו תלויות אליך, ואחרי דבריך לא ישנה, ולא יאמר לך מה תעשה.

הן אתה אבי הזקן לא אמרת אקרא לנערה ואשאל את פיה, לכן נדרשתי אני ללא שאלני, ואשר עם לבבי לא אבחר; דע לך אבי כי שנאתי מתחכם ונלוז כאויל משריש, כי את שתי קצות אלה אכלה אש; הן איש מתחכם הרבה ישומם, ופתי מאמין לכל דבר משתולל, וכזה כן זה כעוגה בלי הפוכה אשר מעבר האחד בצק חי, ומעבר השני פחם, לחם לא יצלח למאכל, לכן אל נא תבחר את נחלתי עלם אשר כל היום הוא בחלקת מחוקק ספון, ולא לאדם דרכו, כי כמוהו בעיני כספר ישן נושן, אשר יכסהו אבק שנים קדמוניות; ואת זה לעמת זה לא אבחר, גם בעלם נלוז מן הדור החדש, ומבנים כחשים לא אמון בם, האומר לעמו לא ראיתיו, ואת אחיו לא הכיר, ומיודעיו לפנים לא ידע, כתבנית עמיל השור המתגאה בקרניו, אשר לא יחשוב אנשים, ולא יראה כל חכמי לב; הלא כסף סיגים הוא מצופה על חרש, ולא ילדה אנכי עוד, כי אשחק בנבלי חרש נוצצים, הן לבו יחיל בקרבו תמיד פן יחשפו מצפוניו, כי ממי יהודה יצא, על כן יכסה שמו, ואנכי עתה כאשר הייתי: אלישבע בת עדן בן עובדיה, זה שמי וזה זכרי, לא אבוש כי אשא שמי על שפתי גם במושב שרים ואצילי ארץ, וכל ישעי וחפצי לתת לשמי כבוד, ולא להתכבד בשם חדש הנקרא עלי.

סוף דבר העלם הדרוש לחפצי, ואשר תכבדהו, אף תאהבהו נפשי, הוא נער שחברו בו יחדו, חמדת נפש וחכמת לב, אשר ימצא חית ידו בתבונות כפיו, ותבונתו בפיו ובלבבו; הוא יהיה אישי ואלוף נעורי, ואליו אשא נפשי ולבי; הגדתי לך היום חפצי, ואל תפן אבי עוד לעוף השמים, המוליך אליך קול שוא, ואל תשית לב לנרגן דובר שקר, כי שרש דבר און נמצא באלה הנחרים בי על מאסי בם, על כן ירגיזוך לעלות על בתך למלחמה בדברים כמתלהמים, הרף נא אבי מאף ועזוב חמה, כי תמימה היא תמיד, אלישבע בת בנך עדן.

דברי חלומות הן לא מעלים ולא מורידים, ענה ר’ גדיאל אחרי שמעו את דברי המכתב, הנשמע כדבר הזה במחוזותינו אלה, אשר תעוז נערה להגיד חפצה לפני אביה הזקן במי תבחר לאיש? אך מה היה לעובדיה כי נותן הוא עוז ותעצומות לדבריה, וישימם לקו למוד מדת אנשים בקנה המדה אשר שמה נערה לפניו, אמנם יסכל ה’ עצת ישישים וטעם זקנים יקח; ואולם שאל נא נחשון את לוי ויגדך תעלומות חכמה, אשר העלימה אלישבע מאביה הזקן, כי גם הוא יודע הדברים הגלויים וידועים בבית געל; הן כל מכתב אלישבע מלא כחש, אך סוף דבר הכל נשמע, קרא נא שנית סוף דברה, ואגיד לך מי הוא הנער הדרוש לחפצה. שמע והשתומם, הלא הוא נעמן בן יוסף השד! אף דברים בינו ובינה, חליפות מכתבים אשר נפלו בידי געל בדרך נפלא, הן תוכם רצוף אהבה לחרפת הזקן ולכלמתו, כי נשען הוא על בינת נשים, ולא ידע כי להבה להטה בו, ואנכי נועצתי עם ר’ צדוק לגלות אזן הזקן או לחדל, כי ימרט שערת ראשו בראותו את המכתבים, ותהי העצה היעוצה לנו לבצע הדבר על פיך, כי איש שפתים אתה, וכחך בפיך, אף תדע לכלכל דבר במשפט; ואם חפץ געל בידך יצלח, והיתה משכרתך שלמה מאתו, וזה הוא חפצו: אתה תלך אל עובדיה בעל בריתו, ודברת על לבו להתחתן בגעל.

נעויתי משמוע כל הדברים האלה, ענה נחשון, האמת נכון הדבר כי דברים היו בין נעמן ואלישבע? אמת כי מת נעמן ואין עוד פחד. אך מי ישמור את אלישבע הסוררה מדרך אחרת: הן יפה היא מאד, ויפיה הוא לרעתה ואם תבקש נתיבותיה הלא תמצא. זאת עשה לה עדן אביה, אשר למד אותה חכמה וזה פריה, כי לחם סתרים ינעם לה, הן עדן עולם חדש ראה אשר לפני אביו ילבש בגד כליל קדש, ובסתר פנים נטה תמיד אחרי נחמיה כאשר ידענו, אך עמלי יהיה לריק. הן אדבר על לב עובדיה להתחתן בגעל, ואם יאבה הוא להקשיב לעצתי, התחפוץ אלישבע להיות לזרח והוא לא פרי עץ הדר, ומה יענה עדן אביה? העצה הזאת רחוקה ממני.

העדן יבחר לבתו איש? ענה ר’ גדיאל, הלא עובדיה יראה לה את בן גילה, כי הוא עשה את כל החיל והכבוד אל ביתו, ועדן הלא אוכל בזכות אביו, ועובדיה יודע נפש בנו, כי כמה ספרי חצונים מצא אתו וישרפם; הלא פיו הגיד לי על אודות בנו לאמר: מדי דברי בבני זכור אזכור את אשר אמרו בסנהדרין על מנשה בן חזקיהו, כי מכל הטרח שטרח בו אביו, מכל עמלו שעמל בו לא העלוהו אלא יסורים, הן רבים מכאובים נכונים לבני והם ישיבוהו לבצרון, כי יתיצב על דרך ארץ וירוה עמל ותלאה, אז ישיב אל לבו.

כן התאונן עובדיה רע באזני על עדן בנו, אף נאנח במרירות, ואנכי אמרתי אז בלבי: הלא אם ימות עדן לא יתאבל עליו כי אם יברך ברוך המקום שהרגו, כי לא נשא פנים לתורה, ויזלזל בדברי חכמים שאמרו: המלמד את בתו תורה כאלו למדה תפלות. ומה היה לו עתה כי ישים לב לדברי אלישבע הסוררה? אך אתה נחשון בפיך ובשפתיך תשנה לטוב טעמו, כי תפקח עיניו על זמת אלישבע, ועל תומת זרח, אף תשקר מפני דרכי השלום ואמרת: כי יצא על אלישבע שם רע, יען אשר התיצבה על דרך לא טוב, ויוצאת היא לתרבות רעה, וכי לא כן הוא זרח, כי הוא כיין המשומר בענביו, וכמצה שמורה ממחמצת העת הרעה, ואם יכה נחמיה באלפיו וירוחם ברבבותיו אליו לא יגש כל רע. ומי הסב את נחלת ירוחם לעובדיה? הלא געל אשר היה לאיש בריתו, ולמה לא יהיו קשורים בעבותות אהבה? הן יאמר לך עובדיה כי עדן בנו הוא מנה בן מנה, וזרח הוא מנה בן פרס, כי געל עם הארץ הוא. על זאת תשיב אמרים לו, כי זרח הוא מנה בן אלף, כי אלף עלים בתלמוד ערוכים ושמורים בקרבו, ולמורי אלישבע הלא היו לה ראשית חטאת ויוליכוה שולל בדרך לבה; ואם יראת שדי לא עזב הזקן, איך ישים לבו לנעות המרדות? הלא כופין אותה עד שתאמר רוצה אני. הן הוכיחו חכמינו מרחבעם, כי בנין ילדים סתירה היא וסתירת זקנים בנין; הטוב יהיה לעובדיה אם יהיה כל עמלו לאחד השועלים קטני אמנה אשר יבחר בו עדן לבתו? הן עדן איננו בביתו כעת, אך זכין לאדם שלא בפניו, כי זכות היא לו בהיות בתו לזרח, ואם לא ישית הזקן לבו לכל דבריך אז תשים לפניו את מכתב נעמן אל אלישבע, ואת מכתב אלישבע אליו, וקרא בם ומרט שערת שיבתו מפני הרעה אשר מצאתהו לעת זקנה, ונעתר אליך משבר רוח.

ואם כל זה לא יועיל, ענה לוי גם הוא חלקו, הלא עובדיה והונו והמונו ביד געל אשר ישים מתגו בשפתיו להטותו אל כל אשר יחפוץ. כן הוא, ענה נחשון, הלא אם ימאן עובדיה לתת את אלישבע לזרח בגלל אביו, כי לא זכה משפחתו בעיניו, את כבוד ר’ צדוק הוא מחלל בזה, וגעל איננו מוחל על כבוד חתנו לעולם, וכל הנוגע בו כנוגע בבבת עינו, ואנכי לא אחשוב זאת עון לגעל; צדקת לוי בדבריך כי ישים געל מתגו בשפתי עובדיה להטותו אל כל אשר יחפוץ, אך הגידה נא לי לוי עד אנה תסתופף בבית געל? מתי תעשה לנפשך, ומה יהיה מעשיך?

גם אנכי שמתי לבי לשאלתך זאת מאז, ענה לוי, אך געל הבטיחני למצא לי משמרת עבודה בהגידו ישרי אל אחד פקידי עמנואל האדיר בעמו, והפקיד ההוא יספחני אל אחת הכהונות.

טוב הדבר מאד, ענה נחשון, והנני גם אני לבקש מאת געל לעשות כן לחתני, כי עתניאל יושב עירנו מצא גם הוא חית ידו בהיותו נצב על משמרתו, אף יעשה חיל כי מתן ומנחה נתונים לו מלבד שכרו הנקוב לו.

אך אחת נצבה לשטן לנו, ענה לוי, כי כמוני כחתנך לא נדע את לשון הארץ הדרושה לחפץ הזה, וזאת היא ראשית שאלת הפקידים הנצבים על פקודתם, כי ישאלו את כל הבא לעבוד עבודה לאמר: האם ידך אמונה לכתוב בלשון הארץ? התדע לחשוב חשבונות? האם איש נאמן אתה? ואם שלש אלה אין בו אז ישיבוהו ריקם.

הלא כשחוק הוא לו ללמוד כל זאת ביום או יומים, ענה נחשון, ועל אודות אמונתו, הלא יגיד ר’ צדוק ישרו ואמונתו, כי הוגה הוא בתורתו יומם ולילה בבית המדרש אשר לעובדיה.

מה רבו האנשים אשר ינהרו אל עמנואל ואל טובו, ענה ר’ גדיאל, כמו נותן הוא לחם לכל בשר, מן המעין הזה ישתו טובים ורעים, הלא גם האיש יושב קרית אמון בין פקידיו יתחשב, ונעמן גם הוא במכתבו אשר כתב אל אלישבע זכר את עמנואל ומבטחו בו, כי ישב כפקיד על אדמתו, והנה הוא עתה בתחתית אדמה, כן יקרה את האורח, ותהי אחריתו כמוהו, כי עז מצחו מאד.

ואנכי, ענה נחשון, אנכי שכחתי את דברי האורח וגדופתו, מפני הדברים אשר בין נעמן ואלישבע, אך אדעה נא מה נמצא בכתובים.

הלא אמרתי לך, ענה ר’ גדיאל, כי תוכם רצוף אהבה מסתרת, אהבה מקלקלת השורה; זולת זאת גם נכבדות מדובר בם, על דבר ישעיהו בן אמוץ, על ספר אהבת ציון אשר לא ידעתיו, על אהבת אמנון ותמר, אשר עליהם אמור כי היא אהבה התלויה בדבר, ובטל דבר בטלה אהבה, אך לא כן כתוב בספר אהבת ציון כמכחיש את הכתוב; עוד חזה נעמן לאלישבע משאות שוא ומדוחים, אין ספורות למו, ובאחרית הדברים כתוב שיר של נגעים או שיר של פגעים, ואמנון ותמר בראשי מלין. סוף דבר העוכר השכיל פיהו ברוב לקחו לפתות את הנערה מרחוק, ויתפאר בתרמיתו לפני אחיטוב נכד נחמיה, שעיר אל רעהו יקרא! ואלישבע גם היא השיבה דברים אל עוכר בית אביה, והיא כממאנת לבקש את האהבה, אך אהבתה גלויה בכל דבריה, אף חמתה נתכת על צפנת אשר תקרא לה נעות המרדות, וחנופה היוצאת מבית געל, ומי יתן והיתה היא כצפנת, לבלתי לכת אחרי הבחורים; הן שפחה בישראל יקרה ממנה, ועובדיה עוד יתפאר בה, ולא ידע כי את כבודו היא מחללת; ואתה נחשון הלא בפיך ובשפתיך להוציא יקר מזולל, אם תדע לכלכל דבריך באזני עובדיה, ולהבינהו כי טובתו אתה דורש בזאת. הן בחול המועד הבא תהיה שמחת משנה: במלאת לעובדיה שבעים שנה, וגעל גם הוא יביא את ספר התורה, אשר הוא כותב, אל היכל ה'; ומי יתן והיתה השמחה משלשת, בהתחתן עובדיה בגעל, כי יכתבו ביום ההוא את דברי הברית לתת את אלישבע לזרח.

התפאר עלי, ענה נחשון, כי היום הזה אנסה דבר אל עובדיה, אף אוכיחהו ואערכה לנגדו, אַספה עליו מאמרים יורדים חדרי בטן, ואראה מה ישיב על תוכחתי, ואם גם אלה לא יועילו, אז אמסוך לו כוס רויה, בהראותי אותו את המכתבים הנעימים אשר יבצעו דברי.

ולוי שמע את כל הדברים האלה, ויצחק בקרבו בראותו הדברים לאשורם; מה נואלו האנשים האלה, אמר בלבו בחשבם אותי ואת צפנת לתמימי דרך, את געל למחזיק במעוז צדקה ומוסר, ואת ר’ צדוק חתנו לפרי קדש הלולים! כן עמקו מחשבות שלשת האנשים האלה השונות זה מזה בהגות לבם ובמועצותיהם, עד אשר באו אל עיר עתיקה בטרם הגיעה עת הצהרים.

יג: בית עובדיה

הבית אשר לקח עובדיה מירוחם בנשיו גדול הוא וכליל פאר, בית אבנים בנוי בראש הומיות, בו תחתים, שניים ושלישים, מכסה הגג רקועי פח נחשת, חלונותיו מזהירים ושקופים אל הרחוב ואל החצר, בין היציעים פטורי ציצים מעשה ידי אמן, כי ירוחם בימי שלותו פזר הון רב על הבנין הזה הכליל בהדרו. הרבה יתר מאד מאשר שערו יושבי עתיקה; וחצר הבית גדול ורחב ידים, בו בנינים דרושים לכל חפץ, סגורים דלתים ובריחי ברזל, ורצפת החצר אבני גזית. מימינו פרדס נחמד, בו נכונים מושבות מעפר צבור אשר יכסם יצוע דשא לשבת עליהם בימי האביב והקיץ, ביציע העליון בחלקו האחד לפאת הרחוב שוכן עדן בן עובדיה, וחלקו השני מעבר מזה סגור, וחדריו נכונים למשפחת הרוזן, וכבוא אחד מבית השר לשבת בעיר, שם יחנו ושם ישבו, ובחצר, בית תורה ותפלה לנכבדי העיר אשר יתפללו שם, ולתופשי התורה ההוגים שם בתורתם, ומהם אלה אשר ארוחתם נתנה למו מביתו ומבית געל.

בראשון לחדש האביב, ועובדיה בא מבית התפלה, אל ביתו לעת הצהרים והוא הדור בלבושו ובמראהו, עוד אדמו פניו, ולשדו לא נהפך בקרבו, וכבואו אל חדר משכיתו, והנה צביה כלתו באה גם היא החדרה והיא עצובת רוח ותאמר: שא נא חותני ואשאלך פשר דבר: מדוע נסתם כל חזון מעדן אישי? חי נפשי כי יומם לא אנוח ובלילה נדדה שנתי מעיני, הלא הולך הוא לרגלי הצבא, החונה לדגל הרוזן, ומי יודע מקרהו?

אל תדאגי בתי דאגת חנם, ענה הזקן, כי אולי נתנה דת במחנה לבל יריץ איש מכתב ממקום מערכות הצבא. זולת זאת אין דבר, מדי דברו זאת שתה כוס יין ויאכל ממתקים הערוכים לפניו על השלחן, וירחץ ידיו ויברך ויאכל פתו עם דגים וישת שנית יין ויאכל מן הצלי ומן המרק. והנה משרתו בא ויתן לו מכתב ויאמר: את זה הביא נער משרת המלון פלוני האלמוני, אשר סר אליו אורח יושב קרית אמון, ויתן המכתב על ידו ויסע לדרכו. ויפתח הזקן המכתב ויקרא בו ויצחק ויאמר אל צביה: מכתב אלישבע הוא אשר תברכני כמלאת לי שבעים שנה, ותשחרני לעשות חסד בשנות החסד אשר יוסיף ה’ על ימי צבאי, ולמי אעשה חסד? לבית ירוחם! אך בתומת לבבה לא תדע סלף בוגדים, כי אלה אשר מנעתי מהם חסד סלפו דרכם, ולמה אעשה להם חסד חנם? ואולי חסדי יהיה לחטאה, הן רואה אני כי טרם בא יוחנן הסוכן אל קרית אמון כתבה המכתב, רב לה שבת בקריה ההיא להגות בדברים רקים.

את אשר אחזה לי אני, ענתה צביה, כל הגיוניך באלישבע תמיד, ולעדן בנך לא תשית לב, ואנכי בו כל חיי רוחי, ולדברו מיחלת אני בכליון עינים, אך לא כן אישי עמדי, כי ימנע ממני גליון ככף איש, ודברים אחדים כתובים עליו.

עודנה מדברת, והמשרת בא להגיד לזקן כי נחשון השדכן חפץ לדבר דברים עמו, ויאמר הזקן: יבוא. ויבא נחשון ויקדמהו הזקן בשלום, וישאלהו נחשון לשלומו ולשלום ביתו, ולשלום היושבים לפני ה’ בבית מדרשו, ויאמר עובדיה: הן בית תפלתי ותורתי נודע ביהודה, והוא ישביעני כעש ומכאובים, הלא ידעת את ברוך היושב עמדי פה זה שנתים ימים ואוכל לחם חסד, כי כמסכן חשבנוהו, והיום הודיע צערו לרבים, כי מאתים שקל כסף שטרות היו תפורים בצלחת בגדו, וידים חלו בם, כי נגנבו ממנו; אך ידי מי היו במעל הזה? רבים חושדים את שלמה כי מסכן הוא, אך איכה ארשיע איש מגזע ישרים נכבדי ארץ, ואין רגלים לדבר המעל הזה? האשית חטאת על קלונימוס הפרוש אשר ישב פה זה כמה, ובתורתו הגה יומם ולילה, מבלי דבר דבר עם איש? הן יקר היה קלונימוס בעיני ר’ צדוק ומי ירשיעהו? ואנכי שבעתי היום מן הדבר הזה כעש ומכאובים, ועל ברוך יזעף לבי; הנאוה ליושב אהלים לתפור כסף בבגדו, ורבים אמרו לי, כי הלוה כספו בנשך ובערבון, לא ליושבים לפני ה’ למצא חפץ.

הן תמול אכלתי עם קלונימוס במלון מרדכי, ענה נחשון, חלילה לו לעשות כדבר הזה, ואולם אל תשית לבך למקרה כזה, כי לא יחלל את כבודך; ברוך ה’ כי מצאתיך בריא אולם. כה יתן לך ה’ וכה יוסיף, ולא יסוף שלום מביתך.

הלא לחנם לא באת אלי, אמר הזקן, אין זאת כי אם לדבר נכבדות באת, וכי מצאת לאלישבע בחור מעם דרוש לחפצה, כאשר הרָאיתָ במכתבה אשר הריצותי לך, הלא תגיד אתה כי יקרה היא מפנינים, וכל חפצים ויקרות לא יערכוה. פתח פיך ויאירו דבריך למען אדע מי הוא בחירה ואיה מקומו? הקרוב הוא למחוזותינו אם רחוק.

ונחשון חשב לענות את הזקן דבר בעתו ויאמר; הן בתים רבים בניתי בישראל, ואודה לה’ חסדו, כי חפצו בידי יצלח; עתה באתי להזכירך את אמרי החכם מכל אדם: את פני מבין חכמה ועיני כסיל בקצה ארץ, הלא ה’ הוא מושיב יחידים ביתה, האלהים מרחוק הוא ולא מקרוב? כן הוא גם דבר ה’, קרוב הוא מאד בפינו ובלבבנו לעשותו, ואנחנו נאמר לו: בשמים הוא וידנו לא תשיגהו; לא כן יעשה ה’ כי ירחיק קרובים ויקרב רחוקים, משפיל רמים ומגביה שפלים, כי לא כראות אנוש יראה; הן רם היה ירוחם וישפילהו ה’, יען אשר לא עשה טוב בעשרו, כי גם בעשותו צדקה הכשילו הקב“ה בבני אדם שאינם מהוגנים, כאמרם בבבא קמא. ולמי פזר הונו? הלא לחברי נחמיה, גם נתן לנשים חילו, ויבזבז להן כספו יותר מחומש, על כן ירדו נכסיו לטמיון, הוא סלף דרכו ועל געל יזעף לבו. ועתה נשוב נראה מה עושה געל בכספו? מי ראשון לכל חברת מצוה? הלא געל, מי מגדל את בנו לתורה? הלא געל, מי נתן מחצית הונו לחתנו חלף מחצית נחלתו אשר שפרה עליו במרומים? הלא געל; עתה הראית לדעת, כי כל שפל מרום הוא, וכל רחוק קרוב הוא, אך למה אביעה חידות, הן חידות נכונות לנחמיה, ולאלישבע נאוה מליצה, אך לא לגברים כערכנו, ומדי דברי באלישבע אגיד לך דרכה גם היא: הן דברי מכתבה לא זכו בעיני, כי לבה נמשך אחרי בני דור החדש בדעת נשים קלה, ובתבונתה תזוח עליה דעתה, וחכמת מה לה, הלא אמרו; אין חכמה לאשה אלא בפלך; הן ראינו אחרית הבחורים יפי העינים כיוסף חתן ירוחם, שם רשעים ירקב, הוא היה יפה תאר, קווצותיו סדורות לו תלתלים, ויהי מתגאה בעולם שאינו שלו, במה שעתיד להיות רמה ותולעה, ומה היתה אחרית יפיו ותבונתו? ומה אחרית נעמן בנו אשר יצא בעקבותיו? הלא אמרו בסנהדרין לא התגאו אנשי דור המבול אלא בשביל גלגל העין הדומה למים, שנאמר ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו לפיכך נדונו במים, וה’ מדד גם לנעמן כפעולתו, ויען אשר רמו עיניו לקחת לו אשה מאשר בחר, על כן טבע במים. סוף דבר חכמת אנוש הבל, וקלסתר פניו הלא הוא חלקו של הקב”ה כאמרם בנדה; ועתה נשוב נראה את זרח בן געל אשר אין לו הדרת פנים, אך תורה מעלה חן על לומדיה, הן משחיר הוא פניו על דברי תורה בעולם הזה, והקב"ה מבהיק זיו תארו לעולם הבא; אך את מי אורה דעה הלא מזקנים אתבונן, וה’ נתן לך עינים לראות ולב לדעת, כי רוב שנים הודיעוך חכמה; הלא תבין עתה פשר דברי, כי קרוב אליך זרח, ואתה יודע אותו, ולמה תבקש גורל אלישבע בקצה ארץ? הן זרח עתיד להיות תלמיד חכם, וזכור את האמור בפסחים: לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישיא בתו לתלמיד חכם, משל לענבי גפן בענבי גפן דבר נאה ומתקבל, ולא לעם הארץ, משל לענבי גפן בענבי סנה דבר מכוער ואינו מתקבל; ועתה חוה נא לי דעתך, כי רבים קופצים על זרח באשר שמעו הולך למרחקים, ומאהבתי אותך, ומחפצי לתת לאלישבע בתך לוית חן, באתי לדבר אליך את כל הדברים האלה.

הן כל דבריך בהשכל ובדעת, ענה הזקן, הן נאה אתה דורש, כי באת כחלום ברוב ענין, וכחלום יש בו גם דברים בטלים. הן מרבית דבריך כדעתך ידעתי גם אני, ידעתי את געל איש בריתי במקנה וקנין, את זרח בנו הנבון, ואת ר’ צדוק חתנו הצדיק, אשר אנכי הראשון למכבדיו; אך אם מדה אחת לנפשות, לא זו המדה למשפחות, אם תערוך אותן מערכה מול מערכה, יש חומץ בן יין, ויש יין בן חומץ; יש מנה בן פרס, ויש מנה בן מנה; אך אתה במתק מליך המתקת את החומץ ובדברים מרים כלענה הפכת מתוק למר, למען לא יחסר המזג, ותשכח כי כל חסרון לא יוכל להמנות; ומה מגרעת מצאת באלישבע בתי, קרא נא דבריה בהשכל ובדעת וידעת את נפשה הזכה, ורוח אחרת תהיה עמך, להבין כי לא נוצרה אלישבע לזרח ולא הוא לה, וה’ יברך אותו בביתו זו אשתו היעודה לו, ואת אלישבע בבית אישה.

האתה זה ר’ עובדיה, קרא נחשון, האתה הוא החכם הזקן והעשיר המדבר אלי כאלה, הלא עליך אני קורא הפעם, ונשים משלו בו, כי תפנה אל הבלי הנערה אשר פיה הגיד פשעה, כי יצאה במחול משחקים עם עמיל; ולמה אכחד ממך את אשר שמעו אזני דברי רבים המתלחשים עליה לאמר: יצאה אלישבע לתרבות רעה. ואנכי דמיתי כי ערוך אתה למלחמה עליה, והמלחמה כבדה היא מאד, כאמרם בברכות: קשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם, יותר ממלחמת גוג ומגוג. זאת היא אחרית הלמודים, וזה פרי חכמות נשים! הן לה נאה לדעת ארחות נשים, תרומת חלה, והדלקת נרות בערב שבת, כי שלש אלה דרושות לכל בת ישראל, ואף כי לבת ר’ עובדיה, כי בני בנים הרי הן כבנים, ושמך עליה נקרא; ומה יענו ישרי לב בשמעם כי אלישבע פורטת עלי הגיון, ומזמרת בקול באשה ערוה שירי עגבים? הלא יאמרו הותרה הרצועה, כי גם ר’ עובדיה הזקן החכם והעשיר שומר ארחות פריץ. ר’ עובדיה הראשון בעיר לכל דבר שבקדושה, ראש לחסידים ואנשי מעשה! אף שמעו אזני דברים מאחרי אחד שואל את רעהו לאמר: "מה ראה ר’ עובדיה לשטות זאת ללמד את בתו תורה וחכמה, הלא הוא כמלמדה תפלות? ורעו השכיל לענותו לאמר: הלא נזהר ר’ עובדיה בדברי חכמים כי אמר בן עזאי בסוטה: חייב אדם ללמד את בתו תורה כדי שאם תשתה מים מרים ולא יזיקו לה תדע שהזכות תולה לה. הן בטלו מים מרים בזמן הזה, אך לא בטלה דבת רבים המרה כמים המרים, אשר ממנו שותה אלישבע, ורק זכות ר’ עובדיה תולה לה’ ראה נא עובדיה אלופי, כי חס אני על כבודך, ולמה תהיה אלישבע כבנות ירוחם למשל ולשנינה? הלא תשמע לעצתי ותשיבנה לבצרון אל בית געל, בית תורה, ויראת שדי; פנה אל היוצר ואל תפן ליצר, כי יצר, תינוק ואשה שמאל דוחה וימין מקרבת. ואם תאבה אלישבע ואם תמאן אל תשית לב, הן אמרו בשבת: אין מלאכי השרת נזקקים ללשון ארמית, ואנחנו איננו נזקקים למנהג ארמי אשר הביאה אלישבע לער, כי לבן הארמי ואמו הארמית אמרו: נקרא לנערה ונשאלה את פיה. השיבה נא רגלה מדחי בטרם התנגפו רגליה על דרך חטאים.

אוי לאזני שכך שומעות, ענה הזקן, בהאנחו במרירות, ולמה אכחד ממך, הן אלישבע יקרה בעיני מאד, כי שם בתי המתה יקרא עליה, הה! חמדה טובה יש לי בבית גנזי, ואתה אומר לי תן אותה לאשר תמאס בו, למען הצילה מדבת רבים, ידעתי כי לא תאריך ימים עם זרח אשר זרה לה רוחו, גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, כי קשה צערי מאד באמרך אלי, שבור החבית ושמור יינה, אך מי נקי מדבת רבים? אבל אני לא אשית לב למבטא שפתיהם, בדעתי כי זכה אלישבע ולא עון לה.

נלאיתי להכיל את דבריך עוד, ענה נחשון, רואה אנכי כי נִתעה אתה בשוא, ועצור במלין מי יוכל, השמת לבך אל דברי אלישבע במכתבה אליך, “העלם הדרוש לחפצי, הוא נער שחברו לו יחדיו חמדת נפש, וחכמת לב אשר ימצא חית ידו בתבונות כפיו, ותבונתו בפיו ובלבבו, הוא יהיה אישי, ואלוף נעורי ואליו אשא נפשי ולבי” התדע מי הוא האלוף הזה אשר בחרה בו? שמע והשתומם! הלא הוא נעמן אשר אחז מעשי אבותיו בידיו, הנחש הזה הטיל באלישבע זוהמא, הנחש הקדמוני אשר רצה לעקור כבודה וכבוד בית אביה; אך ברוך ה’ כי גם אהבתו, גם שנאתו גם קנאתו אבדה, הוא רצה להיות חתן לאלישבע, ויהי חתן דמים, חתן לרמה ותולעה, ומעבירים את המת מלפני הכלה, כי נחש עפר לחמו וה’ רצצו וישופהו ראש, ולאלישבע יאמרו: כלה נאה וחסודה, אם תטיב דרכה.

או למי שבניו נקבות! קרא עובדיה שנית באנחה, ובת יפה וחכמה, צרה משלשת היא, ואולם דע לך, כי רק פניך נשאתי, ולוּּ הגיד לי איש אחר כאלה, כי עתה נלאה למצא הדלת, בהיותו נבהל מגערתי; ומי הוא זה, ואי זה הוא, אשר מלאהו לבו לדבר סרה על בתי הרחוקה מנעמן מהלך שלשה ימים.

שא נא אלופי כי לא מחכמה שאלת כזאת, ענה נחשון, כי לא כימים הראשונים הימים האלה, בימים הראשונים, בושו חתנים וכלות להרים ראשם לבלתי הבט פנים אל פנים, ועתה בחרו דרך אחרת, דרך גבר בעלמה, והמכתב הוא המליץ בינותם; הוי דור עז פנים, דור חכם להרע! דע לך איפוא כי הריץ נעמן אל אלישבע מכתב מלא אהבה, והיא השיבה לו באהבה וחן, והדברים נצבים חיים, ואותותיהם לא תנכר, אלה תולדות הדור החדש! ואתה אל תשאל מאין באו המכתבים לידי, כי לא אגיד לך, והנני לקדם פניך במכתב נעמן אל אחיטוב נכד נחמיה, יפה אמר אחד עליהם “שעיר אל רעהו יקרא” מדי דברו הוציא המכתב, ועובדיה שם כלי מחזה על עיניו ויקרא בו כדברים האלה.

אחיטוב רעי כאח לי! באהבתך אותי שלחת לי ספר אהבת ציון למזכרת אהבה, ספר חדש מקרוב בא, אשר השתוממתי לו בקראי אותו, אף אהבתי חזיונותיו, אשר יציג לפנינו יוצרו מרחוק, ומימי קדם קדמתה; ומה שפרו לי דברי סתרי הכרמלי בסוכת ידידיה, בשפכו רוח חן על מושבות שוכני הכפרים, כי בכל מחמדיהם נפשי חפצה גם אני, הן דרשת ממני להגיד לך משפט הספר, ואנכי אענך בדברי הסופר הצרפתי בופאן, הלא זה דברו: הספרים הכתובים בטוב טעם ודעת, המה לבד יעמדו לעם נולד, וכאשר יבאר דבריו לאמר: גם הספרים המלאים למודים נשגבים, לא יערבו את הסופר, ולא יתקעו לידו, לתת לו שם וזכר עד דור אחרון, כי אם לא כתובים הם בחן ובהדר, ובטוב טעם וניב שפתים, כי עתה יסופו הספרים ואבד מאנוש זכרם, והחכמה הצפונה בם, תהיה מורשה לסופר אחר אשר ילבישנה מחלצות, ויפארנה בלשון למודים, ונקראה החכמה על שמו, כי טעם האיש הוא האדם, ובטעמו נחזה דמות נפשו וצלמה; לא כן החכמה כי היא נחלת כל איש נבון, ואם כן יאמר לספרי לשונות העמים המשנות טעמן לרוח היום, מה נענה אנחנו לשפת עבר אשר טעמה לא פג, הלא ערוך הוא ושמור בכתבי הקדש, וכן יעמוד לדור אחרון עד תכלית אור עם חשך, כי ההרים ימושו, והגבעות תמוטינה, ודבריהם לא ימושו, וטעמם לא יפוג כל ימי עולם, וכאשר לא יחשך אור שמש, אם לא תחזינה בו עיני עורים, כן לא יפוג טעמם מטחי תפל, אשר הכינו למו מהם מאכל סר טעם, כי מה’ מענה לשון, ויסודתו בענין אשר ידֻבר בו, וגם במזג הסופר ובלבבו, ברוחו ובטעמו, והעת והמקום ישובו יהפכו בדברים, להופיע עליהם אור חדש, וכן הוא ספר אהבת ציון אשר שלחת לי, אשר העת והמקום נתנו אל חזויונותיו הנחמדים לוית חן.

אך התפאר עלי רעי, כי ספר אהבת ציון חזה חזיונות, ולי נתכנו עלילות, כי אלפתי ארחות אמנון, אף מצאתי לי את תמר בכל הודה והדרה; ואולי געלה שאהבה נפשי על תמר, מרחוק היא נשקפה אלי כמו שחר משחר טל ילדותי, התבונן והשתומם, כי אוהב אני את אלישבע בת אויב בית הורי ומצמיתם, אף שלחתי לה את מגלת הספר אשר הריצות אלי, למען תדע גם היא את דברי הריבות אשר בין הורי והוריה, גם את ספר אהבת ציון שלחתי לה, עם שירים אשר תוכם רצוף אהבה, אחת היא חזות אהבת ציון, ומצבתי אני עם אלישבע; ומי יודע אולי תאמר לי אלישבע, כאשר אמרה תמר לאמנון “קוה אמנון כי טובה תקוה מחיים” ועובדיה וגעל לשוא ירימו ראשם כהררי נשף, כי עובדיה לא לעולם יחיה, וגעל ישתה כוס חמתי והיה כלא היה, סוף דבר אלישבע לי היא, ואני לה, וחלומותי יבואו, הן רבות מחשבות בלבי, ואתה רק את קצותן תראה; ובדברי שושנה אל תימן אגיד לך, את הגות לבי אגלה לך, ואת שמי ועתותי אכסה ממך, חידה היא זאת לך ובעתה תמצאנה.

ומאהבתי אותך כאח לי, הנני שולח לך ראשית חליפות מכתבינו, אשר יסודתם בליל החזיון. כי אז ראה אותה זימון עמיתי, כאשר הודעתיך במכתב, ושלום לך מאת רעך כאח לך נעמן.

יד: מכתבי ידידות

כאשר כלה הזקן לקרא המכתב הראשון, הניע ראשו וישרוק בשפתיו, ונחשון מהר להגיש לו את מכתב נעמן אל אלישבע ואלה דבריו.

למראה עינים ראיתיך אלישבע בילדותי בכפר בן שמן, ראיתיך אז, ותדבק נפשי בך באהבת ילדים טהורה, לשמע אזן שמעתי שמעך הטוב בימי עלומי, מפי זימון רעי כאח לי, על כן לא אשית עוד לב דברי הריבות אשר בין הורי ובין הוריך, בין העשוקים ובין עושקיהם כח, לוּ למשפטך עמדו היום, כי עתה הוצאת לאור צדקת הצדיק, ועל פני מעול וחומס כסית קלון; זאת ידעתי, כי במעלליך ובנדבת רוחך הכירוך בילדותך, ובאשר נצני חמד, שם יפה פרי תאר, הלא תקראי עתה את דברי אחיטוב רעי, וידעת להבדיל בין תמימים ונלוזים.

לשמע אזן שמעתיך מפי זימון רעי, אשר היה מגן לך בליל החזיון על במות ישחק, בעת ההיא הגדלת חסד נעוריך לזכרני, ותספרי לו את חזיון ילדותנו, על דברת אגודת השושנים, רק אחת נעתקה מזכרונך, ואותה אזכירך אני, כי בשלחי אצבע להראותך קבר אבי מרחוק, אז השיבות לי תנחומות לאמר: “הן אביך מת כאשר מתה אמי, אך לקץ הימין יעמדו מקבריהם, ושבו אלינו ושמחנו לקראתם” מדי דברך את דבריך נאנחת במרירות ודמעות כפנינים נזלו על לחייך, ותהי כאובדת עצות באמרך אלי: פליאה דעת ממני, מה תעשה אמי במצאה אשה אחרת בצל קורת אבי? ואנכי חשבתי מחשבות, ורוח עצה גוססה בי פתאם, אמרתי אליך הלא יקום יוסף אבי גם הוא ומי יודע, אולי ימצא את אמי בבית איש אחר, אך זאת העצה היעוצה למו, כי יקח אבי את אמך לו לאשה, ואנכי אשב בבית אבי ואיפוא תשבי את? “באשר תשב אשבה גם אני” עניתני, ואנחנו מצאנו את העצה נכונה לנפשות החיים והמתים, באשר נשוב גם אנחנו כשבת אח ואחות יחדו.

מה נעמו חלומות ילדותנו, ומה נעים זכרם! אך אנחנו ילדי שעשועים, הגענו לימי עלומים, בא הקץ לחזיונות מחמדינו, וקץ הימים טרם הגיע, הוספנו דעת אך לא תנחומות אל; אנכי יושב בשבת תחכמוני, ואת עדינה יושבת לבטח בקרית אמון, ומגמת פנינו קדימה אל מחוז חפץ אחד, הדרוש לחפץ האדם באשר הוא אדם, את היא תפארת נשים רבת החן, כי יד יוצר האדם לא חלקה לך מנותיה במדה ובמשקל, כי אם פזרתו לך מלא חפנים בתאר, בחן, בתפארת, בנעימות, בנדיבות ובמליצה וצחות, ונגה כאור לך חכמת לבבך, הנגלה בשפתיך ועל הוד פניך, וכל רואיך יגידו כי אלהים מושך לך חסד, ואם רבות בנות עשו חיל בימים האלה, את עלית על כלנה, על כן רבים קוראים לך בשמותם: אילת אהבים יעלת חן וכלילת כל פאר.

עבריה את בהגות לבך, ועברי גם אני, אף עברית אני מדבר אליך להגיד לך דרכי ופעלי, ירוחם אבי הזקן גדלני, נחמיה החכם הורני, ושניהם נועצו לב אחד, אף יעדוני להיות אדם לאדמה לעבדה ולשמרה, לדעת יבולה וצאצאיה, להולידה ולהצמיחה, הלא זה דבר נחמיה אלי.

“אך שוא לך בני! להגות בדברים מיבשי עצמות, אשר יעלו לשמים שיאם, ואגודתם לא על ארץ נוסדה, כי גבהי שמים מה יפעל איש, ובחקר תהום למה יתהלך, הימצא שם חקר אלוה אשר כל כבודו הסתר דבר? כי מי גלה פני לבושו, ומי בא בסודו? על כן לא יראוהו כל חכמי לב, מה עמקו מחשבותיהם בעיניהם, ומה שפלו בעיני ה'! הלא זאת היא ראשית דעת הנתונה לאדם, להכיר היוצר ביצוריו, ולדעת משטרו בארץ, ולעובדי אדמה נתן ה’ תורתו התמימה, לחורש, לזורע לקוצר, ולעומרי עמרים בשדה”.

אלה וכאלה דבר אלי נחמיה במכתביו הנעימים, ויעורר לבבי אל החפץ, האדמה היא ראשית דרכי, בה אמצא חיים לבשרי ומרגוע לנפשי; ומה ענה החכם מכל האדם? “עובד אדמתו ישבע לחם, ומרדף רקים ישבע ריש”; כי למן היום אשר גרש ה’ את האדם מגן עדן, חדל עץ הדעת לשובב נפש יושבי בצלו, כי יוסיף דעת יוסיף מכאוב, וה’ אמר אל האדם: הן האדמה נתתי לפניך אם כל חי, ובה תמצא חית ידך כי היא חכמתך, לקול אלהים זה שמעתי ופקודתו שמרה רוחי, באדמה כל ישעי וחפצי, ובה אחזה מחזה שדי בלכתי בין נטעי נעמנים, היצורים התמימים אשר לא ידעו ולא ישחיתו, כי הם הם אותות אלהים עלי אדמות, והאותות יהיו לדברים המספרים כבוד אל, לא באֹמר ודברים, כי אם ברוח חן, בהוד, בהדר ובנעימות, אשר שפך יוצרם עליהם שכם אחד על כל היצורים, וריחם הנתון למו הוא מליצה נשגבה, ומי ימלל חין ערכה במלין?

כן אנכי עמדי וכן הגות לבי ופעלי, נכון אנכי לחיי שלוה, אחרי ריבי את ריב ביתי מגעל איש עברתי, כי בשבתי בשבת תחכמוני שמעו אזני בלמודים, אשר שמו את הארץ כגן עדן לפני, ויורוני לאהבה את האדמה כאם כל חי, ולדבקה בכל צאצאיה בגלל האחוה אשר בינם ובין האדם, אף חכמתי עמדה לי, לכתוב ספר על יבול הארץ וצאצאיה, וחכמי לב יתנו לפעלי צדק, אף ישחרוני אדירי ארץ לשבת כפקיד על נחלתם; אך שאול איש חסדי הודיעני, כי נכון עמנואל האדיר לקנות חלקת אדמה רחבת ידים, ואם יבצע אמרתו אז מקומי נכון לפני, והייתי דרוש לחפץ האיש הגדול הזה, ומי יתן ובא דבר שאול, והנני לתאר לפניך בשרד את דרכי, בבואי אל המנוחה ואל הנחלה.

מי יתנני שקט ושאון במנוחתי, בשבתי בצל עמנואל הגביר לאחיו, והיתה ראשית דרכי, להושיב עמדי את אבי הזקן, ואת הורתי אם רחמניה עם רפאל אחי, ורוחמה אחותי אשר יעדתי לזימון, הן מסכן הוא עתה, אך למועד שמור לו נחלת דודו הזקן אשר בנים אין לו, ואנכי לא הגדתי לאחותי כי הון שמור לבחירה אחרי מות איש, כי הון זימון בנפשו ובלבו; הן יליד ארץ איטאליא הוא, והגות לבו מליצה, חזיונות נעימים, ומה יעלוז לבו במצאו במקום מושבי יפה נוף, ותועפות הרים, ובהלך נפשו ידמה לשבת בארץ מולדתו, נקי יהיה לביתו שנה תמימה, להתעלס עם אחותי באהבים, ואחרי כן ימצא חית ידו בתבונות כפיו, זאת הגדתי לך מדעתי כי תשמחי בגורל אחותי.

ועתה אגיד לך את אשר אני עושה לביתי, כי לא טוב לאדם לשבת לבדו, ונות ביתי אשר אבחר לי, תאהב את שאהבה נפשי, ויחד עמדי תרעה ותרבץ בנאות דשא וצמחי עדן שתילי ידי, כי תבוז לשאון קריה כתמר, תשחק להמונה וליקרותיה, אשר תמירם באגודת שושנים מאדמת בית לחם, כי בית לחם אקרא לנאות מושבנו, וכל ישעי וחפצי יהיה לתת מעדנים לנפש רעיתי היפה, אף היא תתאמץ להיות אשת חיל עטרת בעלה, צופיה הליכות ביתה, ולאהבה את מחמדי נפשי כמוני, אנכי אהיה כאמנון, והיא תפרח כתמר לימיני; גם קבוצת ספרים נבחרים אכין לי בחדר משכיתי, והיו לנו למקרא בלילות הסתיו והחרף, עת אין כל עבודה בשדה. לא כן בימי העבודה, כי אז ארכב על סוסי, לעורר את אחי עובדי האדמה, ולאמץ זרועותיהם להוציא לחם מן הארץ, יבוא עמנואל ויראה כי הפכתי אדמתו לעדן, וישמח בפעלי, וביד נדיבה יחלק ברכתו לכל יד חרוצים; ואנכי אדבר על לבו להושיב אתנו את נחמיה להגיד לנו דבר ה’, בשבתות ובמועדי ה’, ועיניו תראינה את מחמדי הגיוניו, נצבים חיים, ובשמחתו ישמח לבי, ובשמחתי יגילו הקרובים אל לבי, ותשיש נות ביתי על נחלתה כי שפרה עליה, כי בצלי תדע אהבה בתענוגיה, וכל חמדת החיים, והיו ימינו כנחל עדנים, וביתנו נוה שלום מלא ברכת ה’, וכל יודעיו יקראו לו משכן האֹשֶר.

אלה הגות לבי, חזיונותי, וחלומותי אשר לא אבוש להציגם לפניך, ואת תשחקי עלי כי נמהר לב אני, יען אשר אדמה אכנה את רעיתי בטרם ידעתיה; אך לבי רואה אותה, ואין מספר לגדודי רעיוני היוצאים חוצץ כלם לזכרה, מחשבות לא רחוקות, כי אם נשגבות ודגלן עלי אהבה; וידעתי גם אני, כי כל אלה הם חזיונות תלויים על בלימה, בדבר הדמיון הכוזב, איה שוקל, איה סופר את המגדלים ההם אשר בהתולים יסודתם, וזרחה שמש השכל עליהם ונדדו, ובכל זאת אשנה בם תמיד, ודברים כהנה וכהנה ערוכים ושמורים עמדי, ולעת מצאי את שאהבה נפשי, והראיתיה את הגות לבי, וסמל אהבתה אשר יצרתי לי בטרם ידעתיה, ועיניה תראינה ושש לבה, אלה הגיוני וה’ יגמר בעדי ושלם לבית הורי, את השנים הרעות אשר אכלם געל צוררם בכל פה, ונהפך עליו האופן, והיה לנו מאכל כי אמנם לחמנו הוא, וה’ אתנו, כי הוא יבקש את הנרדף.

ואת אלישבע עדינה אל מי אדמך? אנכי אדמך אל תמר בחזיון אהבת ציון, ועוד חזון למועד, ולעת מצא כי תמצאי את אמנון השמור לך, ועיני מכבדיך תראינה שני רעים הנאהבים והנעימים לאלהים ואדם, וענו ואמרו: אך שוא יתאוננו נכאי רוח, בקראם לארץ עמק הבכא, כי יש נפשות ברוכות בה, ואלישבע ובחירה לעד; ואני זאת ברכתי השלוחה לך, ברכה יוצאת ממקור נאמן, ממקור לבבי; וענתה בי השירה הזאת עתה כאגודת השושנים אשר נתתי לך אז, ובהגיע לך עת דודים ואמרת: זאת הברכה, אשר ברך אותי אוהב רחוק וקרוב בפי ובלבבי, וענה בחירך ואמר אמן!.

למנצח על שושנים

משכיל שיר ידידות

אֲגֻדַת מוֹר נֵרְדְ וַאֲהָלוֹת נְעִמָה

תַּבְנִית מַעֲדַנֹת רֵעִים

א

אַתְּ הֲיִי כְּתָמָר לִבְחִירֵךְ כְּאַמְנוֹן,

וְיַחַד לִפְנֵי שֶׁמֶש שִׁמְכֶם יִנוֹן;

צָרֵיכֶם כַּמְעִיל יַעֲטוּ כְלִמָה

וְאַתֶּם יְדִידֵי אֵל שְׂמָחוֹת שְׂבֵעִים

אֲגֻדַת מוֹר נֵרְדְ וַאֲהָלוֹת נְעִמָה

תַּבְנִית מַעֲדַנֹת רֵעִים.

ב

הֲיִי כְּתָמָר בְּאַהֲבַת צִיוֹן פּוֹרַחַת

וּכְאוֹר הַצְפִירָה בְּקָדִים זוֹרַחַת

פִּיךְ יִמָלֵא שְׂחוֹק וּלְשוֹנֵךְ רִנָה

כִּי שְמָרֵךְ אֵל מֵחֶבֶר מְרֵעִים

אֲגֻדַת מוֹר נֵרְדְ וַאֲהָלוֹת נְעִמָה

תַּבְנִית מַעֲדַנֹת רֵעִים.

ג

אֵין בָּךְ מוּם אַיֶלֶת אֲהָבִים נְוַת בַּיִת

אֵין בָּךְ מִגְרַעַת הוֹדָךְ כַּזַיִת

כִּי בְרָכָה בְּנַפְשֵךְ כָּל הוֹדֶךְ פְּנִימָה

אִישֵׁךְ מַה יִצְלַח עִמָךְ תְּמִים דֵעִים

אֲגֻדַת מוֹר נֵרְדְ וַאֲהָלוֹת נְעִמָה

תַּבְנִית מַעֲדַנֹת רֵעִים.

ד

יוֹאֵל אֱלוֹהַּ וְיִתֵּן לִידִידֵךְ כֵּן

רוּחַ נְדִיבָה רוֹב תְּבוּנוֹת וָחֵן

גַם חָכְמָה וְתוֹרַת אֱלֹהִים תְּמִימָה

וְטוּבְכֶם יָחִיל עַל רִבֵּעִים

אֲגֻדַת מוֹר נֵרְדְ וַאֲהָלוֹת נְעִמָה

תַּבְנִית מַעֲדַנֹת רֵעִים.

ושלום לך מאת מיודעך בילדותך ומכבדך בנעוריך

נעמן בן יוסף

ועובדיה הניע ראשו ככלותו לקרא המכתב ויאמר: מעשה ידי טובע בים צרה, ובן זנונים הזה אומר שירה, לבני קרח משכיל שיר ידידות, אבל מקום נתבצר לבני קרח בגיהנם וישבו עליו ואמרו שירה, הלא נעמן עתה בן גיהנם ופניו כשולי קדרה; הן כל זמן שהרשעים בעולם חרון אף בעולם, נסתלקו רשעים מן העולם נסתלק חרון אף מן העולם. הלא ברכת הדיוט קלה היתה זאת, הדיוט קופץ בראש, עתה הלא טבע בשחת עשה, ואלישבע נמלטה ממנו כצפור מפח. הן יוסף אביו היה נחש, ומשרשו יצא צפע, כי מקום הניח לו אביו להתגדר בו; נער הוא אשר הכלם לא ידע, וכל שאין לו בשת פנים, ידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני, הלא זאת היא חלקת לשון כאבן שואבת מושכת לב נערה תמימה מרחוק, אדם ישן כאן ורואה חלום באספמיא, אך ברוך ה’ כי לשונו הזהב מתגוללת עתה באשפה, וכי נתפרדה החבילה ואין בעל הנס מכיר בנסו.

אך אין סומכים תמיד על הנס, ענה נחשון, והקולר הזה תלוי בצוארך, כי היה בידך למחות ולא מחית בעדן בנך לבלתי למד את בתו לשון וספר; אך בינה יתירה נתן הקב"ה באשה יותר מבאיש, כאשר תראה במכתב אלישבע. מדי דברו שם לפניו מכתבה ואלה דבריה:

נעמן ילד שעשועים לי בילדותי! אשר לא פללתי ראיתי, ואשר לא שערו רעיוני התבוננתי, מי זה אלי קורא משבת תחכמוני מעיר חכמים? הקולך הוא זה נעמן ילד שעשועים לפני תשע שנים? הן עוד תמונתך נגד עיני כמוך אז, זכו פניך כשלג, צחו מחלב, אדמו אף נעמו מאד, עיניך בערו בך כשביבי אש, הזהירו, התנוססו ומחלפות ראשך כענפי זית רענן, רטובים מטל בקר לפני שמש משכים, כי כן בילדותך חזיתיך, וכן אדמך עתה; על כן אשתאה לראותך בא במגלת ספר כתוב עלי, ובלמנצח על שושנים משכיל שיר ידידות לזכרון אגודת השושנים אשר קטפת לי בילדותי, והשושנים ההם נבלו וזכרם עוד פורח בקרב לבבך, ואהבת ציון לא תשכח לנצח, כי התענגתי על חזיונותיו, ואמנון היה לך למשל, כי נס אהבת תמר אותו הנצה מעטרת שושנים קטופה בידי אמנון מאדמת בית לחם, על כן בית לחם קראת לאדמת מושבך בימים הבאים; ואולם ראה נעמן הזהרתיך, אל תהיה כאמנון בעל החלומות, ואל תתהפּך מסבות בתחבלותיך לערוך את תמר, פעם אלי ופעם אל רעיתך אשר תקח לך, הלא הן כשתי נפשות בדבריך ואחת היא תמר בלבבך ומי לא יבין זאת?

אחת היא על כן אמרתי החלומות שוא ידברו, ואם חפץ אתה לנסות עוד דברים אלי, שכח כי גבר אתה ואנכי עלמה, בכל הוד והדר אשר תשוה עלי, כי אם כה בחלקות תשית לי, והיו מכתבינו שחברו למו יחדו כאהבת ציון, והיא לא תצלח; ומי הגיד לך כי דמות תמר ערוכה לי? הלא זימון, אך הוא הגדיל חין ערכי שבעתים, כי נאמן לי ראי לטוש חלקלק מגבר מחליק לשון, והוא אחרת יגיד לי, הסירה אפוא כל חלקת לשון מבין שורותיך, ובלא שפתי חלקות דבר אלי עברית באשר עבריה אני, הן בחרתי לשונות זרות לשעשועי לבבי, ועברית לתנחומות נפשי, על כן אהבתי דבריך, כי בכל למודיך אשר אספת לא ילוזו מעיניך ספרי עמנו ותורת אלהינו; בורא ניב שפתים לשפת עבר, ובצחות לשונך ערכתיך לאמנון חוזה החזיונות, כי בחזיונות רחוקים תשגה גם אתה, ומדי דברי בו אגיד לך כי נשגבה שיחתו על דברת בן אמוץ, ומה שמח לבי במצאי כמוה עמדי בכתובים, שיחה על דבר בן אמוץ אשר העתקתי מסופר צרפתי, והנני שולחת אותה לך למען תערוך זו לזו והגדת לי משפט מה טובה בעיניך. והא לך שיחתי ומשאי אני:

ואל מי תדמיון את בן אמוץ בעים רוחו, ומה דמות תערכו לו? הן רוחו כנחל שוטף, כנהר איתן, וכיאור מצרים זורם בהמון ורעש מראש צורים, להשקות נאות דשא ושדמות פרחים מדי עברו. בזרמת פלגיו ובשוא גליו, כי כן זרם ניב שפתיו לשון למודים וצחות אלהיו יורנו, אכן פלג אלהים הוא שוטף צדקה, חן, חסד, נעימות ונדיבות.

או אדמהו לנשר בראש הלבנון ומגבעות עולם, אלה יעלה אבר ויעוף אל מקום שם אהל לשמש, אשר קרנים מידו לו להפיץ עליו אור יקרות, ועוף השמים זה יפרוש כנפיו יקחהו וישאהו על אברתו, ועוטה אור כשלמה יורד הוא עלי אדמות ישוב אל נוחו, ועוד יתנוסס בנגהו, ויפיץ אור זרוע על כל סביביו.

כּי כן נשא אלהים את ידידו על כנפי רוח קדשו, וירוממהו אל כסא כבוד מרום מראשון, אל חביון עוז, מקום שלהבת יה ואל מעון אור עולם. שם לקחה אזנו נאם אמרת אל וזמרת יה, ושם נגה עליו אור לא שערוהו יושבי חדל, וברוח מלא מאלה שם לרדת אל תבל ארצה להפיץ אור יקרות בישראל, וחזיונותיו עודם מזהירים כזהר הרקיע, ודבריו ככוכבי אור לדור דורים.

כן ישיר בן אמוץ לידידו, וכן ישמיע בהוד קולו הנורא משפט חרוץ על עמים מרחוק, ואת העצה היעוצה על צור המעטירה, עוד העדינה הזאת יושבת לבטח, עודנה נעלסה בגאון שלות השקט, ונביא ה’ זה כורה לה שחת, קברי עולם ואבדון נצח נצחים.

אך אם נפרץ כל חזון נשא כל משא בו על כנפי שחר כי גבוה בשפל וקדש בחול יראה, עוד שאר רוח לו ובמראות אלהים חלקת גאונו ספון, במחזה שדי אשר חזה בשנת מות המלך עוזיהו, שם הראנו שפע אור יקר והדרת קדש, ושם יתרומם רוחו כשמים לספר כבוד אל נורא עלילה על בני אדם.

ועתה כל דוברי צחות בשפת קדש התבוננו, וכל מנעימי זמרות שרים כחוללים והומים כחלילים הגידו: מי בכם יחשוף זרוע כאל, ויניף עט סופר מהיר לתאר בשרד קדש מחזה שדי בהיכל מלא עשן לא נראה כל תמונה בו, זולתי שרפים מעופפים ברגש קדש, ומלאכים משרתי עליון עושי רצונו; מי בכם סופרים יגיד זאת? הן עיניכם עיני בשר, לשונכם גוש עפר, ועטכם חרט אנוש. הרפו ידיכם, כתתו עטכם לקנה רצוץ, שימו יד לפה החרישו ודמו סלה!

אלה הם הדברים אשר העתקתי מדברי סופר צרפתי ואותם הקרבתי אליך למשפט, כי טוב טעם ודעת לך כאמנון להבין דבר, אף אנכי אגיד לך משפט ספר אהבת ציון, מה חזיונותיו ומה משפט הנפשות הנוצרות לשחק בו, כי את כלן חזיתי בין החיים בעיר מגורתנו עתיקה, בנפשות אשר ידבר בהן אחיטוב במכתבו הנעים המשחקות לרוח היום; כי עוד אנופף ידי אליך, ואתה תרים עטך במכתביך אלי, ונשתעה יחדו בשפת עבר ובספריה, רק אל תעיר ואל תעורר את האהבה, כי לזימון רעך יאתה, והוא ידבר בה עם רוחמה אחותך, אף היא תשיב אמריה לו; אך לא לנו לא לנו היא נעמן, כן הוא ידידי, אנחנו נדבר בלשון למודים על דברת הנפשות העוטרות את בית הוריך לשבט או לחסד, אף אבקש תחבלות להסיר מהם כל קוץ מכאיב, וכל סלון ממאיר, להפר את האחוה בין אבי הזקן, ובין געל איש עול לא ידע בשת, כי מביתו יצאה החנופה בת נעות המרדות כצפנת חרפת נשים המציקה לבית הוריך. אתה הוצאת קוץ מכאיב מאצבעי בימי ילדותי, ואנכי כן אעשה לחוחי בני אדם להוציאם לאור ולהציגם לעיני השמש; הן אלישבע הילדה אמרה להשיב להוריך נחלתם בעד צרור שושנים, ואלישבע העלמה תקים דבריה בעבור למנצח על שושנים אשר שלחת לי: ובשובי אל עיר עתיקה אדבר על לב אבי הזקן בעת רצון, ביום מלאת לו שבעים שנה, וקויתי כי לא ישיב על תוכחתי וישיב נחלה לבעליה; הגידה לזימון רעך הנחמד, כי גם למענו אעשה זאת, כי לא אשכח לנצח את ליל החזיון אשר השיב חרפת חורפתי שבעתים אל חיקה.

השקט נעמן ידיד ילדותי כי עשה אעשה גם יכול אוכל ורבות מחשבות בלבי, וקויתי כי עצתי תקום, ואתה תשיב תודה לדורשת שלומך וטובתך כל הימים, אלישבע בת עדן.

ככלות הזקן לקרא המכתב, ויקרא מנהמת לבו, אוי למי שבניו נקבות! קללת אלהים היא, אויה לי כי מכתב בתי הוא זה, אין בו כל נפתל ועקש אך נלוז דרכו, כי מה לה ולנעמן עוכר ישראל? שמעה נחשון, הן אלה צרות לבבי ומכאובי ביתי, ולמה ישא געל ובנו מכאובי? הלא עיניך ראו כי אלישבע כיונה פותה אין לב מאמנת לחלקת לשון תהפוכות, וחלילה לה לחשוב מחשבות זרות, אך לא נרצה היא לזרח ולא זרח לה, ואם בין תבין את אשר לפניך, ופקחת את עיני געל על הדרך הזה כי לא ישר הוא לפניו.

הן נאמן רוח אני מכסה דבר, ענה נחשון, על כן החרשתי התאפקתי, ולא גליתי לך סוד אחר, ואולם בשמעי דבריך הנני להוציא לאור תעלומה, דע לך כי אין עוד דרך אחרת לגעל, הלא תשמע ותשתומם, כי הנה דבקה נפש זרח באלישבע, למן היום אשר בקרה בבית געל בימי חג הפסח, וזה שנתים, מן העת ההיא זרח שוגה באהבתה בסתר לבו, וכיום נגלה הדבר הזה, כי כאשר נסיתי לדבר בו נכבדות באזניו ממקום אחר ויחורו פני הנער, ועיניו מלאו דמעה; ויפצר בו אביו להגיד לו שרש דבר נמצא בו, ויגד לו קושט אמרי אמת כי דבקה נפשו באלישבע באהבה נצחת, וגעל התעורר על בנו, ויחשוב זאת לעון לו; ואלי אמר, כי נכון הוא לתת מהר ומתן לאלישבע ככל אשר תשית עליו, ואם לא תאבה להתחתן בו, ונהפכה אהבה לאיבה בינו ובינך.

הלא תחכה לי עד יום מחר, והשיבותיך דבר כי עתה לבי סחרחר, ענה הזקן במבוכה גלויה על פניו. ונחשון אמר לו: טוב הדבר, ויפן לצאת ויפתח הדלת ויגע במזוזה וישק ידו למו פיו ויצא.

והזקן ספק כף על ירך, ויאמר אל צביה כלתו, הה! פצע מחץ ומכות חדרי בטן, וכל אלה מידך לי, יפה אמרו חכמינו: בניך ובנותיך נתונים לעם אחר זו אשת האב, הלא בשלך היתה הרעה הזאת, כי צר היה המקום לך ואלישבע לשבת יחדו, ותסיתי את עדן נמהר הלב לשלח את אלישבע אל דודה; ותקטן עוד זאת בעיניך ותסגירני אל געל בתתך תמיד תקוה בלבו להתחתן בי לחלל כבודי, איכה עכרתיני בתי ולא זכרת אחריתי? הן נלחצה נפשי בין גדר מזה וגדר מזה, ואנכי אובד עצות הפעם כי מה אעשה? אם אמרי אגיד לגעל על פניו ערכו כי מך הוא מערכי מאד, הלא ברצונו תרום ידו עלי, כי בידו כל הוני, ולא ישיבהו לי עוד, ואם אתן את אלישבע לזרח והייתי כרוצח נפשה, אוי ואללי לי כי עכרתיני בלזות שפתים, באמרך בלבך למכור את אלישבע ממכרת שפחה, ועל דבר הממכר הזה הרבה געל תמיד שיחה עמך.

וצביה אשה יראת ה’ אוהבת מאד את עדן אישה, והוא השיב את אהבתה אל חיקה, ובראותו כי אלישבע בתו נאנחה תמיד אחרי אמה, ואהבתו את צביה לה לחטאה, וברצותו ללמד אותה דעת באשר לה יאתה, יעץ לשלחה אל דודה היושב בקרית אמון, שם פרחה כחבצלת בעדן ביפיה, ובחכמתה, וגעל אשר בקש תמיד להתרומם מאשפות חרפתו חשב מחשבות מאז להביא את עובדיה בעל בריתו בין המצרים, ויבצע מחשבתו. עתה פקח הזקן עיניו, ועתה התבונן מה עמקו מחשבות געל, ומה היתה עצתו מרחוק, וכאיש אובד עצות התהלך בחדרו אחת הנה ואחת הנה, וינהם ברגז קולו מנהמת לבו, וישפוך חמתו על צביה כלתו, ותבך האשה במרירות ותאמר:

המעט ממני שבר רוחי ויגון לבבי לאישי הוא בנך, כי עוד תגער בי חותני ותמרר חיי, תרשיעני על לא חמס בכפי, ותשימני כאשה נצורת לב, אשר הרגה את אלישבע בת אישה בלזות שפתים. ולו שנאתי את אלישבע, כי עתה נהפך לבי בקרבי לאהבה אותה; בראותי כי יקרה היא בעיני אישי, אמנם דבר עמדי געל תמיד, ואנכי לא קראתי לו, כי כאיש בריתך בא תמיד בצל קורתי, התחת אלהים אני לדעת את מחשבתו אשר חשב? היכולתי לשום לפיו מחסום בתתו דופי באישי, כי לא טוב דרכו ולא ירא אלהים הוא? כזאת שמעתי, על כן עניתיו להצדק אישי ולגול מעליו חרפתו, והנני עתה בעיניך כנפש החוטאת, ה’ ישמרני מעצב, מיגון, מכל אסון ומעלילות שוא כאלה.

אוי ואללי לי! הוסיף הזקן במרי שיחו, הן געל איש בריתי שם מועקה במתני וילחצני בין המצרים באין מקום לנטות ימין ושמאל. הוי פושקת שפתים! ואת מי תגידי מלין? ומדי דברו זאת נפל על מושבו ויתעלף, וצביה חרדה לצאת בקול בוכים למהר את אנשי הבית לחוש לעזרתו.

טו: עשיר, רש ואיש תככים נפגשו

עברה עת הצהרים גם נטו צללי ערב, קוי השמש מפאת ים נשקפו בעד חלון החדר אשר שכב בו עובדיה על מטתו, ראשו חבוש במטפחת לבנה, ונחת זרועו תמוכה בקשר התלוי בצוארו, כי הקיזו לו דם מידו, חמת רוחו שככה מעט, אך הכרת פניו ענתה בו כי עוד דאגתו בלבו, וכי נלאה הוא לשית עצות בנפשו מה ישיב לנחשון על דברת אלישבע, ובמה יתרצה אל געל אם ימנענה מזרח בנו?

עודנו תפוש ברוב שרעפיו בקרבו, והנה משרתו בא להגיד לו כי נחמיה בא, והוא חפץ לדבר דבר אתו; על זאת השתומם עובדיה ויאמר למשרתו: יבוא נחמיה הלום, המשרת יצא ונחמיה בא ויאמר: הנה לשלום באתי ואין שלום בעצמיך, צר לי מאד כי לקחתי מועד בעת אשר אין רוח נכון בקרבך לשום לבך אל דברי, ואולם זאת אשיב אל לבי, אולי עת רצון הפעם הזאת בצר לך, כי עיניך תלויות לחמלת ה’, על כן תדע נפשות אומללים לתת להם חנינה, רבות שבעו למו בית ירוחם אף לקחו מיד ה’ ומידך מכאובים ונדודים כפלים ככל חטאותיהם, והאסון האחרון הכביד במות נעמן.

מי יתן מותו מעת הולדו, ענה עובדיה באנחה, כי במצעד ימי חלדו הגדיל לעשות בזדון לב, צדיק הוא ה’ אשר ברא מטה הזה, וברוך המקום שהרגו לשמחת לב תמימי דרך, הוא מת ורעתו עמו יחד על עפר תשכב,

אך לגבר נכבד כמוך הלא נאה להעביר על מדותיו ולקרב רחוקים ביד נדיבה, ענה נחמיה בתוכחות נעימות.

הטרם תדע את אשר אנכי וגעל שואלים מירוחם? ענהו עובדיה, הלא להשיב לנו את הכתבים, ולהשבית כל ריב ומדון, או אז יקח מידנו מאתים שקל כסף, ואם מעט באלה לכלכל את שיבתו, הלא עוד לא פסו אנשי שלומו הנקובים אנשי חסד, הלא חסדם הוא כל צדקתם, ואם אפס חסדם למה להם חיים?

גם אנכי כמוך אדברה, ענה נחמיה, ונפשי יודעת מאד כי בני הדור הישן רחמנים בני רחמנים, ורבים מבני הדור החדש אבירי לב רחוקים מצדקה, כי ישיחו בחסד ובצדקה בפיהם ובשפתיהם, ולבם רחק מהם, כי איש איש לבו אחר בצעו הולך, אך שוא למו תוכחתי וריבות שפתי, הלא את אשר אני אוהב אותו אוכיח, מי יתן וחפצי צדק יחפצו גם בתבונה ובאמת ובתום בלי שפתי מרמה והיו כמלאכיאלהי', ואחריהם ימשכו רבים וכן שלמים מבני דור החדש, ואמרו: השיבו אותנו לבצרון אמונה, חכמת ודעת אשר יראת ה’ היא אוצרו; אך אתה עובדיה הדעת מאסת, על כן מאסו בך נבונים והפרץ רחב, והאיש אשר נתן לו ה’ עינים לראות רק עמל וכעש יביט כל היום ואין נחת.

שמעתי כאלה רבות, ענה עובדיה, אף ראו עיני מכתבי עמל, אשר אמריהם חלקו מחמאות וקרבם רעל ולענה ורוש, כן היה גם נעמן מטע ידיך, ישרשהו אל מארץ החיים וחייתו לא באור תראה, כי השחית התעיב עלילה, ונאמנים פצעיו אשר מחץ בעודנו חי.

תעלומות ונסתרות לי דברים, ענה נחמיה, ואני לא להתוכח באתי אליך, כי אם לעורר רחמיך על נפשות אומללים אשר לא במאתים שקל כסף תקימם מעפר, הן נעמן מת, לכן שכח את אשר דבר לעשות לך ואל תמשוך לעד אפך.

עודנו מדבר ומשרת עובדיה בא שנית להגיד לו כי ר’ צדוק עם לוי משרתו באו לבקרו, ויאמר עובדיה: יבואו הלום, ונחמיה קם עמד ויאמר אל עובדיה: שים נא לבך לכל דברי, כי נכוחות דברתי לך. מדי דברו זאת יצא מאת פני עובדיה, ור' צדוק ולוי באו החדרה.

ועובדיה התחזק וישב על המטה ויאמר לר’ צדוק: ברוך בואך, הן חליתי היום מעט, אך חכה לי, כי טרם התפללתי תפלת המנחה והנה השמש לבוא.

יסורים שאין בהם בטול תורה ותפלה, הם יסורים של אהבה אמרו חכמים בברכות! כן היה מענה ר’ צדוק, והזקן התאנח במרירות ויאמר: אכן יסורים של אהבה הם, אך לא הם ולא שכרם. מדי דברו זאת רחץ בנקיון כפיו ויבא חדר בחדר לעמוד להתפלל לפני ה’, ור' צדוק ולוי נותרו לבדם בחדר, וישיחו יחדו על דבר צפונותיהם כדברים האלה:

ראה נא לוי, ענה ר’ צדוק ואמר בהשפילו קולו: הנני מזהירך עוד הפעם, אל תרחק ממני להסתפח אל אחת הכהנות לעבוד עבודה אשר לא ידעת; הן ירחמיאל הולך וקרוב לבוא הלום, ונסתרתי מפניו, ומי ילך לי לקדם פניו להכריעהו בטרם יחשוף צפונותינו?

שמעה נא צדוק, ענהו לוי, הן באתי במעמקי מים ושבלת שטפתני, תם הייתי, והנה באו מים עד נפש, כי עונותי עברו ראשי, ולבי נוקפי, כי צר הוא מהכיל משא זכרם, על כן אמרתי אברח מפני חטאת נפשי.

אל תירא ולבבך אל ירך, ענהו ר’ צדוק, אמנם חטאתך היא מחץ מכתך, אך לשון חכמים מרפא והוא בקדושין: אמר ר’ אבוה משום ר’ חנינא נוח לאדם לעבור עברה בסתר ואל יחלל שם שמים בפרהסיא. הרבה ללמוד כי אין עברה מכבה תורה, ומכל משמר נצור כבודי ושלומי כי בכבודי תתימר ובשלומי לך שלום; הן נחמיה היה פה ומי יודע מה היה דברו אל עובדיה? אולי על דבר ירחמיאל קרובו, מדי זכרי שמו תסמר שערת בשרי. ואתה חפץ לרחק ממני! לא לוי יקירי איש סודי, וכי כך עושים לבני לויה? עמדי תשב עד אשר נראה אחרית דבר, ובטח בי כי לא אעזבך; הן מחלת אשתי הולכת למות, כי פניה נהפכו לירקון, והיא מטיבה דרכה לבקש את האהבה, ולכסות מגרעותיה בחרוזי פנינים של צוארה, אך המות ילבבנה באחת מעיניו, גם היום נגשה אל המראה לראות תארה וכמדברת אל צלם דמותה דברה אל לבה לאמר: אם לא תדעי לך מחלת מי את, שאלי כל יושבי עתיקה ויאמרו לך, כי את היא אשת ר’ צדוק הירושלמי! כן קשורה נפשה בנפשי אך המות ינתק מוסרותינו, ותקוה נשקפה לי למצא את אשר יבקש געל חותני לזרח בנו, כי נתן ה’ לאלישבע עינים לראות, ועובדיה הזקן גם הוא יכבדני כמלאך אלהים. אחת אמרתי: בשלומי לך שלום, רק אל תבהל ברוחך לעשות דבר ולא רוחי, עוד מעט תשמע בדברי עם הזקן, והתבוננת מה ישיב לי, אז תבטח ולא תפחד.

כן הוסיפו לדבר עוד דבריהם, עד אשר כלה הזקן להתפלל וישב אל ר’ צדוק ויאמר: מה הביאך הלום אלופי ומיודעי? לשמע מחלתך באתי הנה, ענה צדוק, הגידה נא לי מה שרש דבר נמצא בך? שרש דבר היא זקנתי, ענה עובדיה, זולת זאת שבעתי היום מכאובים מדבר הגנבה אשר נגנב כסף התפור בבגדי ברוך, וצר לי מאד כי נמצאו אנשים החושדים את קלונימוס הכשר.

חלילה לקלונימוס ממחשבה נתעבה כזאת, ענה צדוק, כי ישר ונאמן מצאתיו תמיד. כן הוא ענה הזקן, ועל זאת קצפתי, אך אם מצער זאת, הן מכאובים רבים לי מעדן בני אשר נסתם ממנו כל חזון; ומה טוב אתה כי באת לבקר בביתי ולנחמני מעצבותי, השלום לך ולנות ביתך?

שלום לי, ענה צדוק, אך אין שלום לאשתי, כי היא כצל נהלכה, ועורה צפד על עצמה, כן היא וכן זרח אחיה. לשוא הזהרתי את חותני לבלתי הכבד עליו עול תורה, פן ירבץ כחמור בין המשפתים, אף הניאותיו מתת לו אשה, אך רבים הם דופקי דלתיו אשר יאיצו בו להתחתן באנשי השם, ומדעתי כי דבריך נשמעים לו, הגדתי לך זאת, למען תגלה אזן געל, והצלת את נפש זרח בנו ממות, הנה הנער כמסוס גוסס, ועליו אני קורא: אדם כי ימות באהל.

ועובדיה בשמעו כזאת על דברת זרח ויתאנח במרירות, כי זכר את דברי נחשון אשר בא אליו במלאכות געל לדבר נכבדות בזרח עם אלישבע, אך הסתיר הזקן יגונו זה מצדוק ויאמר לו: דבר אתה על לב חותנך, כי דברך יקר לו מאד, ואנכי אחרת אדבר עמך הפעם; הנה נכנע נחמיה מאד ויעורר חמלתי על ירוחם, הנה הוא בא כעושה שלום בין הדור הישן הנכבד בעיניו ובין הדור החדש הנפתל ונלוז בעיניו, כי יתנהו כאבירי לב רחוקים מצדקה ומחסד, מחנינה ומחמלה, ולבני דור ישן יקרא רחמנים בני רחמנים, ואנכי כמעט דחיתיו, אך אחרי שובי נחמתי, כי גדולה תשובה ובל ידח ממנה נדח.

הן כל באיה לא ישובון זו מינות, ענה צדוק, ותשובת נחמיה כתשובת הכלב השב אל קאו, ואם יחנן קולו אל תשמע לו; אל נא נדבר בנחמיה ובירוחם, מתים הם בל יחיו, והאחרון הכביד כי דין רודף לו, ורוצח הבא להרגך השכם והרגו; הן כל חבריהם יבושו לעת תמוט רגלם, ואנחנו באמונתנו נחיה ונראה בשברם. והזקן נאנק דום ויאמר: הה מכאובי ישובו יתקפוני, אשכבה על מטתי ואנוח מעט. ובטרם תלך מזה אשאלך על אודות הנער לוי, העודנו מחזיק בעצתו לבקש נתיבותיו בעבודת מעשה? כן הוא, ענה צדוק, זאת מחשבתו ולא ישוב ממנה, אף ידמה לשאל דבר מעמך להגיד ישרו ותומתו, בר לבבו ונקיון כפיו אל אחד פקידי עמנואל, למען יספחהו אל אחת הכהונות.

לא זו הדרך לנער תם כמוך, ענהו הזקן בכוננו דבריו אל לוי, הלא אתה מבחורי ישראל אשר לא טעמו טעם חטא, לא כך תהיה בצאתך מאהלי תורה אל ארח עולם אשר ישנה טעמך.

עודנו מדבר ומשרתו בא להגיד לו כי האדון הרופא בא לבקרו, ויאמר הזקן אל צדוק: הלא תבוא אלי בהיות רוח נכון בקרבי כי עוד לי אליך מלין, עודנו מדבר והרופא בא, וצדוק ולוי יצאו מאת פני עובדיה.

חלק שני

* * *

מכתבי השר החכם האדיר בישורון, הנודע והנכבד בעמים,

כבוד שמו הוא תהלתו אברהם הכהן

המכֻנה אלבערט קאהן

אשר כבד בם את אחי משכיל היקר הנכבד הר"ר שמו מתיתהו מאפו

אחר קראו את שתי מחברותי אהבת ציון, ועיט צבוע

בע“ה פה פאריז יום ג' י”ט טבת תרי“ח לפ”ק

ליד החכם כותב בלשון עמו ומדבר בלשונות עמים, עושה טובות וכו' כ' שמו מ' מ' מאפו ה’ יברכהו אמן.

הנה באתי להגיד לאדוני, כי קראתי במחברות אחיו הנחמדות מפז רב ומתוקות מדבש ונפת צופים; מה נעים גורלו, ידבר כאיש נולד בימי ישעיהו, וכותב כגבר חי בעת דוד המלך. אין ארמית בתוך דבריו, כלם אחים בני איש אחד, וירד במצולות הלשון והעלה בחכמתו פניני בינה. קראתי ושאלתי פעמים: זאת שפת אבותינו! כזאת מללו אמותינו! בחורי עמי צחקו במדה הזאת, בתולות אומתנו בכו במשקל הזה. לא עבד עברי הוא אלא בן חורין, ללשוננו נגברה ולדעותינו נחכמה. אלה קצות דעות לבבי, באו לי בקראי באהבת ציון, או בעיט הצבוע.

הנני מבקש חסד מאדוני, אם תכתוב לאחיך היקר, שאל ממני בשמי את ספריו האחרים אשר ירצה להפיץ בין בני עמו. ואודה לו אלף תודות על המנה, ישלח לי לטובה, וככהן לאל עליון אקריב מנחתו לריח ניחוח לפני כל יודעי תורה ומבין חכמת עמו.

כן דברי מוקירך ומכבדך נצח

אברהם הכהן המכֻנה אלבערט קָאהן

* * *

א: הַהֵלֶךְ

ביום השני לחדש האביב והשמש שלחה קוי חום עלי ארץ קרה, השלג נצמת ויהי רפש וטיט על דרכים ועל שפיים, עוברי ארחות התנהגו בכבדות, פה עגלה משרכת דרכה לרגלי הסוסים עיפי כח, נפש היושבים בה תקצר בעמלם, ועיניהם תכלינה לבוא אל מחוז חפצם, לנוח מעצבם ומרגזם ומן העבודה הקשה אשר עבדו למלט משא נשואותיהם משחיתותי הדרך, ופה איש יודע נפש בהמתו יעבור ברגליו אחרי סוסו ההולך לפניו בלא כח.

בפאת דרך חלקלק וחתחתים, נראה איש מסכן זוחל הולך, רגליו כבדות מעב‑טיט אשר דבק בהן, מעילו העליון צרור על כתפו, פניו דלים ורעים, אבל שמחת לבו נוצצת מעיניו, כמו שואף הוא לבוא אל מחוז חפצו, ששם ערוכה ושמורה לו כל חמדה. וזה האות כי הוא שש לרוץ אורח, בעברו את עיר המצפה מבלי שבת שם ביום השבת, וילך הלוך ונסוע על הדרך בואכה עתיקה הרחוקה מן המצפה מהלך יום. ומדי לכתו כן בערב שבת לא פנה לבו לבטלה, כי שפתיו נעו ותורתו היתה על לשונו.

אך שמחת אנוש עדי רגע ומבוכה כשואה תבוא להחריד מנוחתו, כן ערבה שמחת המסכן ההולך נכחו מעדת כלבים עזי נפש אשר נפלה עליו, בשני רשעים מרטו שמלתו לעורו, והוא מניף במטהו אשר בידו וקורא עליהם מקרא מלא: שני רשעים שברת, אך הרשעים לא חדלו רגז. והמסכן בראותו כי אין מעמד, ויזכור דבר בעתו מאשר למד בילדותו: ראה יעקב שכלבים בצדו וישב על גבי הקרקע. המסכן ישב על הארץ ויצפצף: שלוחי מצוה אינם נזקים. והכלבים עליזי גאוה בראותם כי נכנע האנוש הנועז, גם נפל שדוד לפניהם, הניחו חמתם בו וינועו ויעמדו מרחוק. אך הקולות טרם יחדלון, והמסכן טרם יכלא שפתיו גם הוא, כי על דעתו יבינו הכלבים לחש, לא נודע הדבר אם הבינו הכלבים לחש או לא, אבל עדתם נפוצה בראותם עגלה רתומה לשלשה סוסים, ויעזבו את המסכן להתנפל עליה. והמסכן עודנו ירא לעזוב מקומו, ויקרא בקול גדול: הושיעה אדוני הצילה נפשי!

ואיש אחד צעיר לימים לבוש בגדי אצילים קפץ מעל עגלתו וידבר על לבו וישחק לפחדו. אך בראותו כי נבהלה נפשו מאד, חמל עליו ויקחהו על עגלתו להשיבהו אל עיר המצפה. ויאמר לו: הן רופא עברי אני ועצתי יעוצה לך להקיז דם מידיך, יען כי נבהלת באולתך מאד; אך הגידה לי מאין אתה ואנה תלך עתה ארח ברגליו לא יבוא איש?

אנכי בא מארץ רחוקה, ענה המסכן בחלחלה, אנכי ירחמיאל, זה שמי, ושם צפנת אשתי הלא נודע במחוזות האלה. זה שבע שנים אשר לא ראיתיה, על כן מהרתי לרוץ ארח, מאנתי לשבת במצפה ביום השבת, עברתי על דברי חברי, הלא הם בן צבי וקלונימוס אשר הפצירו בי לנוח במצפה ביום מנוחה, ולא האזנתי אליהם, וה’ יסרני למשפט. אך מה שמך אדוני כי אדע?

שמי הוגא, ענה הרופא, ומושבי בעתיקה, גם את צפנת אשתך יודע אני, האם קראה לך כי כן תרוץ אליה?

הוגא! קרא ירחמיאל, אך אשיב על שאלתך ואחרי כן אגיד לך מה דברי אליך. באהבה קראה לי צפנת לשוב אליה ולראות עמה חיים, כי אחרי שבע שנות נדודי בארץ מוקדון, נהפך לבה לאהבה אותי ותמשכני חסד, על כן רצתי עליה. אך גם שמך אדוני לא זר לי, כי עתניאל בן בנימין מקרית אמון נתן על ידי מכתב לתת לך, והנה הוא בצלחת בגדי, וה’ מִנה אותך לידי פה.

והוגא מהר לרוץ ארח אל שר אחד אשר שלח לקרא לו, ובהגיעו אל מלון המצפה עמד שם, וטוביה בעל המלון ובן צבי כראותם את ירחמיאל מגואל ברפש וטיט ובגדיו קרועים ויצחקו וינודו לו, והוגא יעץ להקיז לו דם. אך ירחמיאל ענה לאמר: למן היום אשר נגנז ספר הרפואות כל ידי חזקיה אין עוד תרופה אחרת לכל תחלואי הגוף, כי אם חש בראשו יעסוק בתורה, חש בכל אבריו יעסוק בתורה, מחר ביום השבת נגדה נא לכל עמי אברך ברכת הגומל, ובהגיעי אל מקום המקרה אברך: ברוך שעשה לי נס במקום הזה! אמנם אין בעל הנס מכיר בנסיו!

והוגא הביט אליו בחמלה ובמנוד ראש, ויאמר: חושה איש תמים לרַוְחתך כי אם אין אתה לך מי לך? ואם לא למענך, הלא תעודד נפשך למען צפנת אשתך, כי לא בכל עת תמצא איש חכם ונבון כמוך. כי רק לבעבור זאת יטלטלך ה’ טלטלה בארצות רחוקות, להראות יושבי תבל חכמתך כי רבה היא. אך תנה לי איש טוב את המכתב אשר שלח לי עתניאל רעי על ידך.

וירחמיאל הוציא מצלחת בגדו מכתב, ויתנהו אל הוגא אשר פתח אותו, ויקרא בו כדברים האלה:

באחד לחדש אדר תרי"ד

"לידיד נעורי הרופא החכם הוגא שלום וברכה.

אם לא תזכור לי חסד נעורי, הלא תזכור חסדי בנימין אבי הנאמנים, אשר אמצך כבן לו ויתמוך ידך בשבתך בשבת תחכמוני. תזכור את צרת לבבי בעתיקה והביאות עצה מרחוק. זכר נא ידיד לבי מה אומלל אני למן היום אשר הפריד המות בין שני רעים אהובים כבימין אבי וכיעבץ איש בריתו, אשר אמרו לחזק מוסדות ידידותם בעבותות אהבה, אשר תקשר נפשי בנפש עתליה בת יעבץ ידידות נפשי, אשר הסכנתי ארחותיה מימי ילדותנו, בשבתי, בצאתי ובבואי, בכל ענג, בכל משחק ובכל שעשועים, יום אחד לא נפרדנו. והיום אשר לא ראיתיה או לא ראתה היא פני בו, לא נחשב בימי חלדנו; בשבתנו יחד לשיח אמרנו: הימים והלילות ינוסו כצללים, כמעט באו ואינם, כך נצפנו ממנו עתים, שיחתנו כיתה לנו כמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו, כי ה’ היוצר יחד לבותינו ברא לנו ניב שפתים. מי מלל לנו אז כי יום עברה יפרידנו! אכן הפרידנו יום עברה וזעם, אבותינו הישרים הלכו למנוחות ותהי לאבל כנורנו, ותקותנו – מפח נפש; לבותינו הגו נעימות, ואליאב אחי עתליה חשב חשבונות, וימצא בנחלת אבי חסרון לא יוכל להמנות, וינתק מוסרות, ויתן את עתליה חמדתי לאשר זרה לה רוחו, ואנכי התגלגלתי תחת שואה, הֻטַּלתי אל עיר עתיקה ואל בית חמול, וזלפה בתו היתה מועקה במתני וקנאתה היתה כמוקד בעצמותיה וכרקב בעצמי, כי ידעה זלפה את נפשי. וחמול אביה הנוכל חתה גחלים על ראשי, עד אשר העיק לי ועד אשר נהדפתי מביתו, ויהי לו מעט כספי למשִסה ואין אמר השב.

הלא ידעת כי שם נחמיה היה לי בבית חמול חותני ראשית חטאת וראשית מדון, אנכי הייתי מגן לנחמיה, וכבודו היה יקר בעיני; וחותני שפך עליו בוז וקיקלון, כרה לו שוחה על דבר אחיטוב נכדו, אשר נשאה אסנת בתו הצעירה עיניה אליו, והוא אמנם לא שת לבו לה, ויָשֶת חותני עלי חטאת, באמרו: כי אנכי הביאותי את אחיטוב בצל קורתו להתעות לב אסנת בתו. מה נתעה הוא בשוא! ואולם גם לבו יבין זאת, כי לא זכה אסנת בתו בעיניו, ורק תנואות עלי ימצא, למען קחת את אשר לי, ולאמר לא פעלתי און.

ואנכי בקשתי נתיבותי, ובהיות שאול מגן לי גלוה אנכי אל עמנואל האדיר, האח! מה נעים גורלי, ומי לא יקרא לי מאֻשר? אף בהגיגי כי נפשי ונפש עתליה כלואות, תתעטף רוחי בקרבי, אמרתי אני בלבי: הן אמנם מאֻשר אני, אך מה יסכון לי כל אָשרי, אם לא תשיש עליו שאהבה נפשי? ובכל זאת ראיתי כי תוחלתנו אבדה ואט לבבי לסבול, אך עתה נלאתי נשא עצבי ורגזי, במות איש עתליה ותקוה נשקפה אלי מעבר מזה; הן היא נכונה לקראתי, אך ידי אסורות בחבלי השוא! כי אמנם שוא הם, ואם אחיש או אתמהמה הלא נַתק אנתקם בלי פשע ובלי חרפת לב, ואתה הלא ידעת כי רבות נשאתי סבלתי בבית חמול איש חנף.

אליך ידיד לבבי, אליך אקרא, ואתה דע שרעפי ודבר נא על לב חמול חותני והפריד ביני ובין בתו לטוב לשנינו. הן זלפה נוצרה להיות מיושבות החנויות, אשר אָלָה פיהן מלא כל היום, ולא כאלח חלקי. הן ה’ יעד לי את עתליה ואליאב אחיה הפריד בין שנינו ויתננה לאיש אחר, ויגוע האחר ואיהו? אות היא כי לא אמר ה’ לדבק ההוא טוב.

אל תתמה ידידִי על שלחי מכתבי זה ביד איש כזה, הן תמים דרך הוא ותֻמתו נשענה אל גבול האולת; אך כל סר מרע משתולל, כן האיש הזה ירחמיאל המשֻלח והנגרש מצפנת אשתו, הולך לשוב אליה, וישחרני לשלח על ידו דבר בעתיקה אל מיודעי, לקרבו ולדבר על לב צפנת אשתו ולרומם ערכו בעיניה למען תכבדהו. הן הוא איש לא יצלח לכל מלאכה. שאלתיו אם יודע הוא לכתוב, ויענני לאמר: “אודה לה’ חסדו כי לא שם חלקי כחפני הנוכל, אשר למד ידיו לכתוב מעשה ידי אמן, ובחמס ידיו הרבה שוד, וגם עזב שתי נשים עגונות”. את הנוכל הזה יבקש גם הוא בכל הדרך. קרב נא את המסכן הזה בהיות לאל ידך לעשות מאומה לטוב לו. שאלתני ידידי אם תקום עצת עמיל ואם יש תקוה לאחריתו לקחת את אלישבע היפה? עצה נבערה היא, כי תרחיקהו אלישבע המבקשת חכמה ודעת בגבר אשר תשא אליו נפשה, ועובדיה לא יבחר בו, בבקשו לאלישבע עלם נעלה בתורה. הן מחיר נערים כאלה עלה בימים האלה מעלה מעלה, על כל עלם נעלה שבע עינים, ומכל אבר ופאה ישוטטו לבקשם. ונער כזה יבקש עובדיה מבלי פנות אל אשר תאמר אלישבע, לכן אל תחשוב מחשבות…

אחיטוב רעי נכד נחמיה הריץ אלי מכתב מגיד חדשות, כי עכבור העשיר הכילי התחתן בחמול חותני, ואסנת אחות אשתי יעודה לתולע בן עכבור הכילי אשר עשרו הרב שמור לחרפתו; אך לא עת דברים לי לתאר לפניך את עכבור הכילי, האוכל בשר זרועו ואת תולע בנו אשר זרת ארכו וזרת רחבו. ואנכי מראש אראה את המבוכה אשר תבוא לרגלי זוחל ארץ הזה אל בית חמול, כי עיני אסנת נשואות אל אחיטוב נכד נחמיה. ואנכי דברתי אדותיו על לב שאול לבחר בו לבתו, אך מחסור אחיטוב נצב כקיר ברזל בינו ובין העלמה הראויה לתכונות נפשו הטובות ולחכמת לבו, ומי כמוך יודע כי המחסור דופק את הנער המסכן ויקחהו אחר כבוד, אף ירוממהו אל מרום קצו? כן יחוה אחיטוב דעתו במכתבו הנחמד אשר הריץ אלי, בו נגידים ידבר.

לא כימים האלה היו לנו ימי ילדותנו בשבתנו עם עזריאל רענו כשבת אחים יחדו, וכל רואינו קראו לנו: החוט המשֻלש, אנכי הייתי בן עשיר, ועזריאל – יתום אשר נחלת הוריו שפרה עליו עשרת אלפים שקל כסף, רק אתה נופל היית ממנו, כי דל אז חלקך בחיים; אך מחסור בית אביך דפק אותך אל דרך החיים, ותרץ בצעדי און עד אשר הגעת אל מחוז חפצך וחַיַת ידך מצאת בכבוד ועזריאל רענו נוסע עתה למסעיו בארצות קדם, ממצרים הגיעוני דבריו, גם מירושלים ומטבריא. מה טוב חלקו בחיים, את כספו הפקיד בידים אמונות, ופרי תבואתו שמונה מאות שקל כסף לשנה די לכלכל נפשו במסעיו, ואנכי אשלח לך מעט מעט חליפות מכתביו אשר יריץ אלי, תקראם ותשתומם על קורותיו הזרות והנעימות, חזיונות מחמדים לא שערום חלומות בקסם התוליהם, וקראת ואמרת: אכן זרות כאלה לא תקרינה רק בארץ החזיונות! ונפקחו עיניך לראות דמות איש אחד הנקדש בעתיקה, תראה ראשיתו בטבריא ואחריתו בעתיקה, ולא כראות רבים תראהו עוד, אך עוד חזון למועד. ועתה קח ברכתי עם המכתב הזה, ושלום לך מאת אוהבך מעודו, עתניאל ".

ככלות הוגא לקרא את מכתבו אמר אל בן‑צבי: אשחרך מיודעי, הביאה את ירחמיאל איש צפנת אל המנוחה, כי חולה הוא, ואני יראתי פן תדרשהו צפנת מידי. השקט ירחמיאל, הן עתניאל רעי שחרני אדותיך להיות מגן לך, וחפצו אשלים, הלא דברי נשמעים לגעל, ברפאי את בתו אשת ר’ צדוק יליד ארץ הצבי, אשר מעיר טבריא מוצאו ותקופתו עד עתיקה… ראה ירחמיאל, כי אחרי המכתב אשר הביאות לי הגיעני מכתב עתניאל רעי השני, אשר הזכיר בו את דבריו הראשונים, ואנכי לא ראיתים עד כה. הן בן‑צבי ידידי יניח לך פה, ואני אשוב הלום לפנות ערב.

האח! ענה בן צבי, מצאתי חבר לירחמיאל, הלא הוא קלונימוס, אשר ישיחהו ויודיעהו את כל אשר חפץ הוא לדעת. ואתה אדוני הרופא שובה הלום ושכנת בחדרי, והיה לי השבת הזה לענג ולנחת.

והוגא הרופא ישב בעגלתו, ויסע לבא אל השר אשר הוא נקרא לו. ויאמר אל בן‑צבי גם אנכי אתענג על חברתך.

ב: ירחמיאל וקלונימוס

ובן‑צבי בקש מאת טוביה בעל המלון לפנות חדר לירחמיאל הדל הנלאה, אשר נבהלה נפשו מעדת כלבים אשר נפלה עליו, ובשרו סמר עתה מקור וחום, ויתפלל תפלת המנחה ויפשט שמלותיו הנתעבות ברפש וטיט, וילבש שמלה אשר נתן לו בעל המלון, וישכב על המטה לתת מנוחה לנפשו, וקלונימוס לקח מקומו למרגלותיו, ויבט על ירחמיאל, ויאמר:

האתה זה ירחמיאל אשר יזכירו שמך תמיד בבית מדרש עובדיה? אמנם עני ורש אני כי כלתה לי פרוטה מן הכיס, ובשבילי יוכל בן דוד לבא, אך בהביטי אליך אדעה כי כבר בא! הלא עברת מדינות וערים ומאומה לא אספת אתך, אוי לי שראיתיך בכך!

אשריך שראיתני בכך, ענהו ירחמיאל, הן רבת שבעה לה נפשי נדודים, וטלטלה גבר הקשה מטלטלת אשה; כי אין מנוחה לתלמדי חכמים לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, בלכתם תמיד מחיל אל חיל, כן גם אנכי עמדי, הלכתי מחיל אל חיל, שבעה ברעות נפשו וצרות האחרונות משכחות את הראשונות, ומי יתן והיה מקרה היום הזה הצרה האחרונה. אבל חלילה לי למאס מוסר אלוה, כי הוא יכאיב ויחבש, מה יגל לבי בבואי אל המנוחה לשבת עם צפנת אשתי בנוה שאנן, ותהי זאת נחמתי אחרי צרותי!

אמנם, ענהו קלונימוס, טוב חלקך בבואך אל המנוחה, הלא ליל שלשום סרנו אל מלון צפנת אשתך, ותשם לפנינו מטעמים ומאכל תאוה העולה על שלחן מלכים. הן עד כה היית מצפה על שלחן אחרים ועולם חשך בעדך, ומעתה ירחיב ה’ לך בשלשה דברים הרחיבים דעת האדם: אשה נאה, דירה נאה, וכלים נאים. הלא אמרו על עכסה אשת כלב: שכל הרואה אותה כועס על אשתו (תמורה), כן היא אשתך צפנת אשת חיל, לא כן אשתי האוכלת ואיננה עושה מאומה, ואשתך לא תאכל לחם עצלות, ויד חרוצים תעשיר; הן כלי ביתה כלם עשויים מכסף טהור. ועיני ראו ולא זר בסורי אל מלונה, וזה לך האות כי רכשה רכוש, כי מפרי כפיה כתבה ספר תורה. אשריך ידידי! כי אשת חיל לך, אשר יש לאל ידה לכלכלך, ואתה תקנה עולמך, ואם עני אתה באותה שעה, הלא רב טוב שמור לך בביתך: לא כן אנכי עמדי, הן מושבי בבית מדרש עובדיה, ועובדיה, געל וחמול יכלכלוני ויאכילוני לחם חקי, אך אשתי רחוקה ממני מהלך שני ימים, והיא ועולליה צועקים ללחם, על כן בקשתי ומצאתי לכסף מוצא, כ קורא אנכי בתורה בשבתות ובמועדי ה’, ומגלה – בפורים, מתפלל אנכי על חולים ועל כל צרה שלא תבא, מלקה מלקות בערב יום הכפורים, מוכר פרי עץ הדר וכפות תמרים לחג הסכות ומצה שמורה לפסח, מאלה וכאלה אמנם הפרוטה מצויה לי. אך על זאת התפלל כהן גדול בקדש הקדשים: שלא יצטרכו בני ישראל זה לזה. הן לא אחסר כל בעתיקה, אך מה בצע במזונותי המתוקים כדבש והמסורים בידי בשר ודם? הלא טוב מהם מזונות מרורים כזית ומסורים בידי שמים. מה טוב חלקך בחיים אשר תראה עם נות ביתה, ולא תיחל לחסדי בני אדם.

תנוח דעתך שהנחת את דעתי, ענהו ירחמיאל בחלחלת מתנים מקור ומחום, אשר עברו עליו חליפות, רבות נשאתי, רבות סבלתי, גם עתה סמר בשרי, אך בשר מעלה ארוכה ובגדים אינם מעלים ארוכה, וצר לי על מעילי העליון החדש כי היה לקרעים, וכלמה תכסני להֵרָאות כן את פני צפנת, לא אכחד ממך כי חם לבי בהגיגי, כי בעוד שלשה ימים אראנה, אמרתי ארוצה וקפצה לי הדרך, אך ה’ לא רצה כי ירט הדרך לנגדי, הרבה שלוחים למקום, וכלבים מרעים עצרוני, צדיק ה’ על כל הבא עלי!

ומדי דברו הוציא מטפחת מצלחת בגדו, ומן המטפחת – כיס, ומן הכיס – אגורות כסף, אשר הרימן בידו, ויאמר: הן עני אני באותה שעה ואתה עני תמיד, קחה נא אלה מידי בשביל שאחיה ותחיה צפנת אשתי לרצון לפני ה'! וברצוֹת ה’ דרכי בבואי אל ביתי בשלום, אקרא לך לחוג עמדי הימים הראשונים לחג, כי רק שני גברים נחנו, אני וחותני, ואתה תהיה השלישי לזמון. הלא תגיד לי על דברת אנשי שלומנו בעתיקה, כי עוד שעה עד הלילה, ואנכי אתפלל פה לחבורתי ולפצעי, ומה שלום נחמיה קרובי?

וקלונימוס שם עיניו על נדבת ירחמיאל, ויאמר: יתן לך ה’ בנים חיים ומזון, וברך ה’ את אשתך בכל אשר תעשה, ולא תראינה עיניך עוד ארץ מרחקים. הן שאלתני לנחמיה קרובך, ואנכי איעצך, אל תדרוש שלומו וטובתו, כי נגלה קלונו בבתי מדרשות, ואין איש שואל בשלומו. הן הוא מנבל את ר’ צדוק הרצוי לה’ ולאדם, אך חרפתו אל חיקו תשוב, וכמוהו כן נכדו אחיטוב היושב עתה פה במצפה. הלא ידעת את חמול חותן עתניאל, חמול הוא איש ירא ה’ וחרד על כל מצוה, ועתניאל חתנו בראשית ימי שבתו בעתיקה, התהלך תמים ויהי חבר לתופשי התורה, וימצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם, ויקרבהו עובדיה אשר ידע את בנימין אביו. וכן היטיב דרכו עד אשר מצא נתיבות בית נחמיה, ויתחבר אל אחיטוב נכדו שרש פורה רוש הלוקח נפשות ברוב לקחו, ומאז התחבר עתניאל לבן הפריץ נודע קלונו. הן יודע אנכי את דברת בית חמול, ואני מספר לך דברים ככתבם: אחיטוב החל לבקר בבית חמול, וירא את אסנת בתו הצעירה, וילבבנה בעיניו, וכאשר נודע הדבר לחמול התקצף, ויאמר לעתניאל: הלא אם אראה את אסנת בתי חולת אהבה, וכל רופאי תבל יגידו, כי אין ישועתה לה, כי אם בהִנָתנה לאחיטוב וחיתה נפשה בגללו, ואמרתי לה אני: מוּתי בתי ואל אחלל אותך לפני בן לא אמון בו!

אף אמנם בן לא אמון בו הוא, כי לב מבין לו, אך עזב את תורתו מפני ספרים חיצונים אשר הוא הוגה בם, ורק כחש ומרי בלבבו, גם סופר מהיר הוא, אך מה יתרון לו בכל עמלו, ומי ייתן את בתו לו?

סופר מהיר הוא! ענה ירחמיאל, אך ה’ יצילנו מאנשים כאלה. הלא זאת היתה ראשית חטאת לחפני הנוכל, צעיר היה לימים כבן עשרים שנה בבואו למוקדון, ויקחהו אמן עשיר אל ביתו, ויתן לו את בתו לאשה, וישב חפני עם אשתו שנה תמימה, ויהי כאשר נסע חותנו לעיר רוכלת עמים לסחר סחרו, וחפני נאמן ביתו לקח שלשת אלפים שקל כסף על שטר מזויף על שם חותנו, ויברח ועקבותיו לא נודעו, ומקץ שנה באה אשה עגונה ותבקש את אַלקום אישה, אשר שערוריה עשה בנכלי רצח. סוף דבר חפני ואלקום הם שני שמות אשר נקרא על הנוכל, ארור הוא בשמו חפני וארור בשמו אלקום, ויבקשוו בכל ארצות איטליא וגאטוליא, ועקבתיו לא נודעו, ויבקשו גם ממני לבקשו בכל הדרך אשר אני עובר. בקרית אמון התמהמהתי שני שבועות, חקרתי, דרשתי, ואין – ומי יתן ידעתי ואמצאהו, כי עתה היה שכרי נכון לפני אלף שקל. זה פרי סופר מהיר! ומי יודע המרמות והנכלים אשר יצמיד עוד בסתר? הן אנכי חפץ להיות נקי לביתי שנה אחת, אך אגלה לך סוד כמוס עמדי, כי חלום נורא חלמתי ליל אמש: והנה אנכי מוצא את חפני הנוכל במסתרים, וכראותי אותו אחזתיו ואצעק: הוי בוגד ועוכר נפשות! והנה הרוצח מתנפל עלי, אוחז בערפי, ידחקני וילחצני עד כי לא נשמע קולי. אמרתי נגזרתי, והנה שלח לי ה’ עזרתו מקדש, כי איש אחד צעיר לימים בא עם אשתו היפה, ויתפשו בחפני ויצילו אותי מידו, ואנכי צמתי היום הזה. היהיה מקרה הכלבים פתרון החלום? אך לא, אנכי אקוה כי בוא יבא חלומי ומצאתי את חפני הבוגד הרוצח, והצלתי רבים מחמס כפיו, אך ספר נא לי אתה על דברת יושבי עתיקה.

הן חוטא אחד יאבד טובה הרבה, ענה קלונימוס באנחה, הוא אשר אמרתי: כי כל כשרון יד ועט סופר מהיר לא יסכנו לאדם, כי אם להַוָתו יועילו להוליכו בדרך לא טוב, וברוך ה’ כי לא כאלה חלקנו, אך אשובה נא להגיד לך על דברת עתניאל והליכותיו.

חמול חותנו פקח עינים על דרכיו וימצא און במצפוניו, סמל הקנאה, דמות עתליה השוחה בששר עלי גליון, אז התגלע הריב, כי זלפה אשת עתניאל שרפה את התמונה באש, ועתניאל ואחיטוב מרעהו נשאו משל תמיד על ר’ צדוק במליצה ובשיר של נגעים ושל פגעים; ולמען תדע את ר’ צדוק ברוב גֻדלו, אגלה לך סוד כמוס עמדי, כי עובדיה שלחני לקחת מר' צדוק ספר ואביאהו אל עובדיה, ושם היה אז גם חמול, ובחפשם בספר למצא דבר דרוש לחפצם, מצאו בו מכתב בעמד השכחה; המכתב הוא מכתב ר’ בון אשר היה מורה לצדקה פה במצפה, ובאמרי הקדוש הזה די באר, כי ר’ צדוק ראוי הוא להיות ממלא מקומו. אך הסתר נא הדבר הזה, כי ר’ צדוק שונא תכלית שנאה להתהלל בתורתו. והדבר הזה נעלם גם מר' גדיאל, אך את אשר יאהב ה’ אותו יוכיח, כי מחלת אשתו חולה, וזה הוא מוסר שדי גם לגעל חותנו, אשר זולת זאת ברכו ה’ גם בהון גם בבן נבון והוגה בתורה כזרח, עד הנה היה לו ר’ גדיאל למורה, ועתה הוא לומד יחדו עם אחירע חברו הקרוב לחמול. מאחירע הזה יקחו רבים מוסר, כי כמעט נמוטו רגליו ללכת בדרך עקלתון, וחותנו אכף עליו לכתוב לבתו ספר כריתות, ועתה השיב אל לבו ויתיצב על דרך טוב, גם יבכה, יצום וישים אבן מראשותיו בשנתו, וחבר טוב הוא לזרח.

ומה הוגא הרופא? שאל ירחמיאל, ומה דרכו עם אלהים! אנכי יודע את אמו בקרית אמון; אמנם צנועה היא, ותבקש ממני להגיד לו תמיד מה ה’ שואל ממנו, ולהזכירו צדקת אביו. היקח תורה מפי, הישמע תוכחתי?

היקח תורה מפיך? ענה קלונימוס בשחוק, אנכי אחת אשאל: מדוע יחרד איש על מחלת גויתו וידרוש ברופאים, ולא ישים לב למחלת נפשו?

שמעה נא קלונימוס ידידי, ענה ירחמיאל, אנכי עברתי מדינות וערים, ראיתי צדק גם ראיתי און, ואתבונן כי הדור החדש אינו יוצא עוד בעקבות אבותיו. ולא ארחיק עדותי, כי בעברי זה שבע שנים דרך קרית אמון היה אבי הוגא חי בצדקתו, כן ידעתי את יעבץ חותן עדן בן עובדיה, ידעתי את יעבץ ואת איש בריתו בנימין אבי עתניאל. עליהם קראו: שמח בנימין בצאתך ויעבץ באהליך. כי בנימין סחר מדינות וערים, ויעבץ בתוך עמו היה יושב, וידע מנוחה כי טוב ויפתח ביתו לתופשי תורה, כעובדיה איש בריתו, אשר התחתן בו. וברית היתה כרותה בין בנימין ובין יעבץ אשר יקח עתניאל בן בנימין את עתליה בת יעבץ, כאשר יגדלו, על כן בהרחיק בנימין נדוד למסעיו, היה יעבץ לאב לעתניאל לאמנו ולגדלו, אך בנימין ויעבץ חיו יחד גם מתו יחדו מתחלואי החלי‑רע, ואליאב בן יעבץ חלל ברית אבות, הפריד בין עתניאל ועתליה, ויתן את אחותו לאיש אחר אשר לא האריך ימים עמה; וכאשר שמעתי גם זוג עתניאל איננו עולה ליפה, ותשחרני אֵם הוגא לדבר נכבדות בבנה עם עתליה היושבת עתה אלמנה בבית אליאב. ואנכי רציתי להשתכר, והנה הקרה ה’ לפני את עתניאל, אשר שאל ממני לעורר לב חמול חותנו להטות את לב בתו לקחת מידו ספר כריתות, בהבאישי את ריחו בעיניו. אך חלילה לי מפשע שפתים ומהתערב בדברים שבין איש לאשתו, ואם יתן לי איש את כל הון ביתו, לא אלך רכיל בעמי. אך מן כל הדברים האלה תתבונן כי הדור החדש איננו יוצא עוד בעקבות הדור הישן. ושובאל אמר לי בפיו כי אלישבע בת עובדיה יוצאת עם בחורים במחול משחקים, אוי לאזנים שכך שומעות! הלא עובדיה רצה לכונן את ביתו על יראת שדי, כי רק היא מורשה מאבות לבנים. אך עדן בנו סר מדרכו, כאליאב אשר סר מדרך יעבץ אביו, כי ביתו פתוח לבחורי חמד לבושי מכלול, המבקשים ענג בהוללות ובמהתלות לא שערום אבותינו, ומה תעשה אלישבע שלא תעקש דרכיה?

ועל כן קראו לה פרתו של עובדיה, ענה קלונימוס בלצון, הן היא נקראת על שמו מפני שלא מחה בה. ראה נא כי לא כן חמול ולא כן ביתו, כי יתחתן עתה בעכבור הגביר, בתתו את אסנת בתו הצעירה לתולע בנו; הן עכבור הוא עשיר גדול, ותולע אמנם קטן הוא, אך רחב לבו בתורה. ואשר אחזה לי אני, הן יפריד חמול בין עתניאל ובין זלפה בתו, כי עינו צופיה את ר’ צדוק אשר מחלת אשתו הולכת למות, ועוד מעט והוא אלמן עשיר וגדול בתורה; רק אל תשמיע הדברים האלה על פיך, וגם מאשת חיקך צפנת שמור הדבר הזה, כי כמו שער הוא בנפשי, בטרם אדענו לנכון, ורק חפצך מלאתי להגיד לך את קצות דברי עתיקה. באחת אדבר לך: ר’ צדוק הוא אבן הראשה, ובמות מחלת אשתו יבקשוהו רבים וכן שלמים, כל אחד יאמר: עלי יניח צדיק את ראשו!

אשרי איש שככה לו, ענה ירחמיאל. מי יתן ידעתי ואמצא את חפני הבוגד, והצלתי ממנו ספר כריתות לעגונה המוקדנית, אשר מצא אביה הון לו אחרי צאת חפני הארור מביתו, וילך הלוך וגדל וימת, וסגולות כסף וזהב הניח אחריו ברכה לבנו ולבתו העגונה הראויה לר’ צדוק; אכן הון עתק לה, ואם יפתח ה’ מוסרותיה, אז כל ישעה וחפצה להיות לאיש גדול בתורה וביראת ה‘. לוּ חנן אותה ה’, כי עתה ר’ צדוק נאה לה והיא נאה לו. ובהיותי בעתיקה יהיה ראשית דברי לקדם פניו לתת לו את המכתב הגלוי על דבר חפני או אלקום, כי איש שהכל בו כר’ צדוק, ישלח דברו ביעקב ונשמע בערים מסביב, אולי ראה או שמע איש על דבר איש כזה ובא והגיד לר’ צדוק, אולי צדקתו תעמוד לו לחשוף מצפוני חנף.

על דבר צדקתו! ענה קלונימוס בגשתו אל הדלת לסגור אותה, הנני לגלות לך סודי כי בידי המכתב אשר כתב ר’ בון בעודנו חי אל ר’ צדוק. את המכתב הזה נתן עובדיה על ידי, ויצוני להראותו בסתר פה, למען לא ימהרו יושבי המצפה לקחת מורה אחר תחת ר’ בון זכרו לברכה, כי אם ישימו עיניהם על ר’ צדוק המהלל בפי המורה לצדקה ר’ בון. והא לך דברי מכתבו:

"אל ידיד לבבי איש צעיר לימים, ורב תבונות שופט רמים, אשכל הכפר, סל מלא ספר, לו לקח וסברא, כנזר ועטרה, לו אור תורה, ויראת ה’ טהורה, חכם עם צנועים, וחכמתו – שעשועים. תאות נפש לשמו ולזכרו ר’ צדוק, יליד עיר טבריא בארץ הצבי טרם שקעה שמשי זרחה שמשך, דברי תורתך על עבר פני יאירו, בין שורותיהם יצהירו, עיניך כשתי אבוקות, מני חשך יגלו עמוקות, ראיתיך יושב בדד גלמוד, ושוחה בכל ים התלמוד. אך מדוע אורך אור גנוז, ואוצר בלום בלבך כנוס? מעין חתום אתה ונבע מראש צורים, אשר לא ישלח החוצה מימיו הטהורים. כי אם יסתירם במקורם, ובני איש לא יראו אורם? הלא אתה ארז לבנון יפה, ולמה שמת עצמך בין הרים כצפצפה? הן לומד אתה תורה ולא מלמדה. למנע מישראל כלי חמדה. למה תהיה כמונע בר, נמשל להדס במדבר, אשר לא יהנו בני אדם מריחו, ויאמרו נס לחו?

וידעתי גם אני מלין תשיבני והם (בברכות): כי אחד משלשה דברים המקצרים ימיו ושנותיו של אדם הוא – המנהג עצמו ברבנות, אשר אמרו בה: כי מקברת היא את בעליה. כי במרומים תשכון קנאה, תך הכפתור וירעשו הספים, והקנאה היא רוח קדים עזה, שממנה ירקבו פנינים בקרקע הים, כמאמר שמואל (בנטין): כי מי לנו גדול ממשה, ואמרו (בסנהדרין): ויקנאו למשה מלמד כו‘. וכן אמרו בירושלמי (בכורות): והביטו אחרי משה מלמד כו’, ואם בארזים נפלה שלהבת קנאה וחשד, מה יעשו אזובי קיר כמונו? וכבר התגודדו עליך גדודי קרח ועדתו, הלא הם נחמיה וחבריו הנמשלים כנחשים אשר אין להם לחש. אך מגדופותם אל תירא ולחרפתם אל תשית לב, השכם והערב עליהם לבית המדרש, והמה כעשן יכלו ויפלו לפניך חללים, הם ילחמו עפר כנחשים ואתה תשופם ראש.

ואולם שאלתי במקומה עומדת: תורתך מה תהא עליה? למה אקרא עליך הכתוב: ועצומים כל הרוגיה, זה שהגיע להוראה ואינו מורה, ועתה מי כמוך מורה, ומדוע תמנע תורה מישראל?

שאלה גדולה שאלתיך, ואתה הגישה עצומותיך והשיבני דבר, הן אצבעותי שפלו, ומכאובי כפלו. אדמה כי דברי המעטים מועילים, לכן אשים קנצי למלין. יקבל טוב שלום וברכה, מאלהי המערכה, כחפץ אוהבך המברכך, הקטן בון ".

כאשר כלה לקרא המכתב, והנה בן‑צבי בא וישאל לירחמיאל לשלום. ויאמר לו ירחמיאל: שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא. אך על דעתי אֶחלה פה ימים אחדים, כי סמר מפחד בשרי ומקרח ומחום רחפו עצמותי.

מידך היתה זאת לך, ענהו בן‑צבי, כי בהיות הוגא פה לא האזנת לו ותתחכם, ומי יודע אולי ילין בבית השר ויבוא מחר הלום, ואם יש את נפשך, אשלח לקרא לך רופא אחר.

ה’ הוא רופאי, ענה ירחמיאל באמונת איש צדיק, כי כן היה ירחמיאל איש הוגה תום ומדבר אמונה, ומבשרו חזה כל איש, על כן האמין גם בצפנת אשר פחים טמנה לו.

היום עבר ומבעד חלונות בתי העיר האירו נרות שבת, קלונימוס הלך להתפלל, וירחמיאל התפלל בביתו.

ג: בית חמול בעתיקה

בית חמול בנוי ברחוב העיר, ומשכנו ביציע העליון, בחדרים רחבי ידים, אשר חלונותיהם שקופים אל הרחוב, ובחדרים לעֻמתם הפונים אל החצר היה מעון לעתניאל ולזלפה אשתו, ובהִפָּרד עתניאל ממנה היה המעון הזה לזלפה ולאסנת אחותה.

חמול היה נמנה בין עשירי המחוז, אמונתו היתה רבה סביבותיו, להגה מפיו יצא, הביאו לו כסף מכל עבר ופאה, אשר נתן פריו בעתו ליד בעליו. ואיש לא ידע, כי נכון הוא למועדי רגל.

ומדהבה אשתו הלכה בדרך אחרת, גם בעת אשר גלה חמול אישה צדקתו לעיני מכבדיו, “רק את נפשך שמור” היתה דברה תמיד, ותכלכל במשפט הזה דבר ביתה. ותהי קובצת על יד שקלי כסף חדשים ומזהירים, ותצברם תמיד חמרים חמרים, חדשים לבקרים בשבתה בסתר אהלה, ותספרם, ותמנם, ותשתעשע בם, וזאת לה חמדת שעשועיה. יש אשר בא בעת ההיא אספסוף נושים הדורשים מחיר מחית ביתה, והיא סגרה דלת חדרה, לא שמעה קול נוגש; ובידה המליט חמול אישה את חילו באחרית הימים, אחרי התחתנו בעכבור הכילי העשיר.

ומאיר אחי מדהבה צעיר לימים ואת צעירי הדור החדש הוא נמנה, כספו היה פקדון ביד חמול, ועל פי מדהבה אחותו בא אל חמול ביום ההוא, ובליל השבת הלכו שניהם יחד להתפלל בבית התפלה אשר בחצרות עובדיה, כי במקום ההוא יתפללו כל נכבדי עתיקה.

ושתי בנות חמול נותרו בביתן, זלפה הבכירה אשת עתניאל שפלת הקומה, ואל תארה לא שעו הצעירים ההולכים אחרי עיניהם, ונפש עתניאל אשר ידעה מאז את עתליה העדינה בחלה בה. אך עיני חמול אביה צופיות עתה אל ר’ צדוק הצופה לאלישבע. ואסנת בת חמול הצעירה, בעלת קומה וטובת תאר, עיניה מראה התכלת היו נשואות אל אחיטוב נכד נחמיה, אשר בקר בבית עתניאל בשבתו בבית אביה. הימים האלה היו נזכרים לאסנת, כאשר נראה בשיחה עם אחותה על אדותם אחרי העלותן נרות שבת.

מדוע לא יאירו הנרות? שאלה זלפה את אסנת אחותה.

ומדוע יאירו? ענתה אסנת, הלא בביתנו אין אורה ואין שמחה, וכל חשך טמון לצפוניו, וכהוָדע לנושים כי מטה יד אבינו הלא תרב המבוכה. כל זאת באתנו מן היום אשר עזב עתניאל אישך את ביתנו; כי מן העת ההיא רבה העזובה בקרבו, נשמו פנותיו, אין שמחה ללב ואין ענג לנפש. לא כן היה בשבתו אתנו, מה נעמו מדברותיו בקראו באזנינו ספרים מספרים שונים, המספרים קורות נעימות וחזיונות מחמדים, ויהיו עתותינו שעשועים. ועתה נפשנו יבשה, אין מחמד לעין אין שעשועים ללב ואין ענג לנפש. אבן חן נתן ה’ לך אחותי ולא ידעת לשמרה, עלם נחמד הביא לך ה’ ותזנחהו, ותזנח משלום נפשך; לוּ היתה נפשי תחת נפשך, כי עתה אמרתי אחזיק בו ולא ארפנו, לא כן אתּ אחותי, כי המעט ממך כי לא כבדת אותו לפי ערכו, ותריבי ותתקוטטי בו, ותפילי אור פניו ותכעיסהו תמרורים, ותמלאי פניו קלון ותקללי את הוריו. והוא הביט אליך במנוד ראש ולא השיב חרפה אל חיקך, כי רוח אחרת, רוח נדיבה בקרבו. אבן חן היתה לך אחותי ותאבד ממך, ואחרת תמצא את עתניאל והיה לה סגולה.

אכן אבן חן הוא לעתליה אהובתו, ענתה זלפה באנחה, לעתליה אשר תמונתה היתה נגדו תמיד בשבתו עמי. ובהגיגי בדמות תבניתה אשר שרפתי באש, יחרד לבי, הן בגד בוגדים בָּגַד בי עתניאל, ואיך לא תקצר רוחי לשמו ולזכרו? על כן אחת נשבעתי באפי: לנתק מוסרותינו, ושבועתי אקים, אהיה לאשר אהיה, רק אהיה מושלת ברוחו, רק אהיה עטרת בעלי. הן עתליה יושבת עתה אלמנה מבעל נעוריה, אשר מידה נגזר בדמי ימיו, כי קנאת עתליה אכלתהו, והיא יושבת ומחכה לעתניאל, אך גם אבינו חכם ויבא עליהם רעה, תוחלת נכזבה, מחלת לב! יד אליאב אחי עתליה מטה, והוא נאות למכרה אל עכבור העשיר הזקן. רק שמרי אחותי פתחי פיך, כי סוד כמוס הוא, ואחרי קחת עכבור את עתליה, אקח אני ספר כריתות מיד עתניאל, ואהיה עטרת בעלי האחר והאחרון אשר אמשול ברוחו.

לא כן אנכי עמדי, אמרה אסנת באנחה, כי אבחר להיות שפחה חרופה לאשר רצתה נפשי בו, מהיות גברת לעצב נבזה. הן בחר אבינו את תולע בן עכבור אלוף לראשי, ואנכי אצחק בקרבי עד עת מצא, כבואו הלום לחוג חג הפסח, או אז אקח מועד ואדבר דבר באזני אלוף יקטן, ונהפך ששונו ליגון, והתגלגל תחת שואה אל בית עכבור אביו.

שמעה נא אסנת, אמרה זלפה, הן רוחך חֻבלה, כי עתניאל עוכר נפשי השחית את נפשך, בהביאו הלום את אחיטוב נכד נחמיה, ואליו נשאת עיניך ונפשך, לבשתך ולחרפת בית אבינו. כן המסכן הזה אחיטוב וכן עתניאל, לא נופל איש מרעהו. אך גם נחמיה ישתה חמת אבינו, ואת אחותי אל תזכיריני עוד את שם עתניאל, כי שמו וזכרו לי לחגא.

עודנה מדברת והנה משרת חמול בא, ויאמר: הן אביכן עם דודכן שב מבית התפלה, בואנה הביתה.

ובית חמול כאחד בָּתֵּי העשירים, נרות רבים האירו במנורות כסף על שלחן גדול ורחב ידים, וחמול בן חמשים שנה, איש בריא אולם, זקנו ארוך ויורד בשתי פלגות, יען אשר שלח ידו בהן תמיד בהיותו תפוש ברוב שרעפיו. וזולת תלמודו אשר הגה בו מנעוריו, לא ידע מאומה, ויבז מליצה וצחות ולשון למודים, אשר היו בעיניו כשיחות לצים ולהג הרבה אין תבונה בם. הנה הוא מתהלך אחת הנה ואחת הנה, ומשורר שיר “אשת חיל”, ועיניו צופיות את מדהבה אשתו הבריאה אשר היתה לו עזר כנגדו, כי לא עשה דבר גדול וקטן בטרם שאל את פיה, והיא יעצה בשֶׁת לביתה, לאסוף חיל זרים ולהעביר קול בעוד ימים אחדים, כי מטה ידם ואין למו במה לשלם. כי כן היה משפטה בביתה תמיד, לבלתי שלם לאספסוף מוכרי מזון ומחיה, וכל חפצי הבית. ואולם לא כן היה חמול בחוץ, כי היתה תמיד אמונתו רבה על כל סביביו. אך נשא עתה עיניו אל מרום וקדוש כר' צדוק, אשר לו התורה הגדולה והכבוד, ובאין ידו משגת, יעצתהו מדהבה אשתו לאסוף חיל זרים, למען יצלח חפצו בידו. חמול ראה את המציאה ונפל עליה!

על כן באמרו “בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר” נגש אל מדהבה אשתו, ויאמר לה: אמנם אנכי מצאתי לי אשת חיל, ובך אבטח ואבצע חפצי. הן מחלת הולכת למות, ור' צדוק עוד מעט אלמן, וכבודי יקר בעיניו, ואנכי אדבר על לבו למכור פה את נחלתו, לקחת את זלפה בתי, ויחדו נצא מפה, נסע ונלכה אל ארץ הקדושה, גם שם נמצא חית ידנו ונחיה. הן קרוב הדבר מאד בפי ובלבבי לבצעו, רק אל יתערב עובדיה בחפצי זה. אנכי את הכל עשיתי יפה בעתו, ונחשון דבר אתמול עם הזקן את הנכבדות עם זרח בן געל, ובראשית הדברים התקצף הזקן ויתגעש, כי חרה לו עד מות, בזכרו כי ביד געל הוא, אשר ינהגהו ברסנו ויטהו לכל אשר יחפוץ, זאת זכר הזקן וידום ולא יפצה עוד פיו לסכל עצת געל.

עודנו מדבר דבריו, ומאיר אחי מדהבה, איש צעיר לימים, בא אל הבית עם זלפה ואסנת, ויאמר אל חמול: ראה נא מה ירום לב אסנת, כי עוד מעט תהיה לאלפי רבבה, ובמה נחשב אני בעיניה? הלא קטן ושפל! ואסנת לא תשפיל עיניה להביט אל דודה עוד.

רק אל נא תתלוצץ מאיר, ענהו חמול, אנכי מאסתי שועלים קטנים המחבלים כרם בית ישראל, ואבחר בתולע הקטן אשר גדל שמו, הן אחת שגיתי בעתניאל אשר אהבת אתה, ושתים לא אוסיף; עוד מעט אנתק גם מוסרותיו ואחר כבוד אקח את זלפה.

לוּ יהיה כדבריך, ענהו מאיר, כי על בניך מי יצוך? אך איה שני נעריך, ומה למודיהם? הבה אנסה דברים אליהם.

פנחס! אלעזר! נתן חמול קולו, והנערים באו מבית המבשלות, פנחס בן שתים עשרה ואלעזר בן עשר שנים, שערותיהם פרועות ובגדיהם נגואלים ברפש, וישאלם מאיר ויגידו לו דבר למודיהם. וישאלם בכתבי הקדש, ואין קול ואין עונה. ויאמר חמול: גם לנערים לא היטיב עתניאל בשבתו עמדי, כי הפקיד עליהם מורה כלבבו, מבין מקרא ונבער מדעת דת ודין, וילעיטם המורה מליצה ושירים עם למודי לשון, ויבינם במקרא, ואנכי הלא נדחף ונהדף מרוח עסָקַי כל היום, ולא שמתי לבי להם, ועתניאל היה מגן ומחסה למורם ויהלל פעלו, ואחרי הִפָּרד עתניאל מעלי, והמורה נותר בלי מגן ומחסה. פניתי אל הנערים, נסיתים במסה, שאלתים דת ודין, והם – “לא למדנום”, קראתי למורה הוכחתי דרכו על פניו, והוא התפאר עלי לאמר: הלא יבינו הנערים במקרא. ותצלח כאש חמתי, ואמלא פניו קלון ואגרשהו וילך לו, ואחרי כן שמעתי כי דבר היה לו עם נחמיה. ומן העת ההיא אין זכר למקרא בביתי! תכבד העבודה על הנערים בפלפול, ואל ישעו בדברי שקר, מליצה ולשון למודים, אל ילמדו מקרא, ונשמרו ממבול הספרים אשר היה על הארץ.

אמנם מבול ספרים! ענה מאיר, ועת היא לעשות תיבת נח לכל החיה ולכל הבהמה, אך מי יאמר לך מה תעשה? הלא בניך כבני הכושים יהיו מבלי דעת לשון עברית ושפת הארץ, ואם ככה אתה עושה למו, הורידם בבלה ותוגרמה, או השיבם עשר מעלות אחורנית בצל מעלות העתים, כי בעתים ובמקומות האלה לא ימצאו מעמד, חי נפשי!

האמנם לא ימצאו? לעג לו חמול, והן בני יהיו כעצי השטים עומדים באמונתם לעד, ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בם אינן מזיזות אותם ממקומם. ואולם ראה נא, הן ר’ צדוק נבער מדעת לשון וספר ומעמדו אֵיתן, ונחמיה או אחיטוב נכדו הפריץ, הלא יבינו דעת, ומעמדם נהרס! ומה הדעת הזאת אשר נחלו גם עלמות כאלישבע? ואלישבע גם היא התועיל לה חכמתה? ומה וענו לה בחורים? הלא יענו ויאמרו: מה לנו ולעלמה אשר לא תצלח רק לשבת בקתדרא ואצבעותיה פורטות עלי הגיון ולא זה דרכנו, אחת נשבעתי באפי: “אין זכר למקרא בביתי! ומה חפץ לבנותי בלמודים? לא כחל לא סרק ולא פרכוס ויעלת חן”!

וחמול מסך כוס יין ויקדש, ואחריו קדש מאיר, וירחצו וישבו סביב לשלחן ויאכלו, ומאיר אמר: לא אתפלא עוד חמול על דעתך, כי יש לה עדות נאמנה. תמול בהיותי בדרך סמר מקרח בשרי ונפשי רעבה, סרתי אל מלון ירוחם, והנה אין גחלת לחמם אור לשבת נגדו, גם לא מכל מאכל אשר יֵאָכֵל, יען מה? הלא יען כי שרה ובתה למדו דעת. סרתי אל מלון צפנת, חמותי, ראיתי אור, גם סעדתי לבי במאכל תאוה, האח! יחיו הבוערים והבוערות בעם!

האמנם סרת על מלון ירוחם ומאומה לא טעמת? שאל חמול בלצון, האם הוא תלמיד חכם הרואה טרפה לעצמו? שמעה מאיר, יאבד ירוחם ונחמיה, ובאבדם יאמרו: משמת נחמיה וירוחם בטלה תרנגולת צלויה בחמאה! בטלה אשה ובתה! ואני אמרתי, כי עזבת דרכך, והנה – עודך מסתולל בו, בוחר בנלוזי דרך ושוגה בספרים חיצונים וגם תרבה במחירם; הלא קוצים כסוחים הם, ולהבה תבער בם. הלא זה דברי מאז לעתניאל הנקלה: למה בדי ריק תעמול בחרוזים, היש טעם בריר חלמות אשר חלמו למו מליציך, והם כלם פשעו? הלא אפס ותהו נסכם וכל פעלם מאפע. אנכי צפנתי ספרי עתניאל וכתביו, והיו לבָער עם החמץ בערב הפסח, ובערתי גם זכרו מקרב ביתי. בצרור הכתבים נמצא עוד המכתב אשר כתב אחיטוב הנקלה אל נחמיה אביו הזקן האשמאי, מכתב מלא עזות ונאצה, תלונה ומחמצת לב, וגם הוא יהיה לבער עם החמץ. אך אַראך נא, למען תראה בו, כי למי פצעיו ולמי אבוי? הלא לחכמים בעיניהם ההולכים בחסר לחם כל היום, השמחים כי ליהודים היתה אורה בשבתם במחשכים, כי לא יצלחו האנשים האלה לכל עבודה ולכל מלאכה.

אל נא באפך, ענהו מאיר, הן רבת ראתה עיני כי החכמה תחיה בעליה, ועתניאל חתנך לעֵד, כי הכירהו מקומו עם עמנואל האדיר, גם לא יבוש בחבריו. הוגא הוא רופא חכם, לחמו נתן, מימיו נאמנים בכבוד, עזריאל רעהו אמנם נחל נחלת אבותיו, ולי מה יקרו הליכותיו ומסעיו בארצות קדם, לא כראותך אראה בכל אלה. וגם אחיטוב איננו כאשר הוא על דעתך.

על דבר עתניאל והליכותיו בביתי עוד נדבר, ענהו חמול, אנכי אגיד לך דרכי, וראית כי בקרבי ילין צדק, והוא ואחיטוב רעהו הרשעים; המעט מאחיטוב הדל כי ידבר און, כי כתוב עוד יכתוב דברי נאצות וגדופים על הגליון, להסיר לב הצעירים מאחר ה’, קרא נא דבריו בכתובים, ואם יראת ה’ בך, וענית ואמרת עליהם כאשר הגידו כל יראי ה'.

ומדי דברו קם וילך ויבקש באוצר הכתבים אשר לו, וימצא המכתב, ויתנהו אל מאיר ויאמר: קרא את אשר כתב בן פריץ' לאב זקן זעום ה’, ועתניאל צפן אתו את הדברים האלה כפנינים, קרא נא והשתומם על הגדולות והנפלאות!

ומאיר לקח הגליון, ויקרא ממנו כדברים האלה:

ז“ך אדר, החכם רואה ואינו נראה לפ”ק

“כן אבי הזקן, אורי וישעי! כן תריד אתה בשיחך. החכם רואה דורו ואינו נראה לו, ואם אספור חכמי דור ודור וקצרה היריעה, לכן אדלג ממשה עד משה, מהרמב”ם עד הרמבמ"ן, אשר פעלו והדרו נראה על ישרון לעיני כל העמים, כי יציבוהו ציון בספר תולדות בני ישראל, וממנו יספרו מספר השנים עד מלאת ימי בכוריהם. אכן למטעי בני האדם יעברו השנים הערלים אשר פִּרְיָם לא יֵאכל, עד בוא שנת רצון, ופרים יהיה קדש הלולים. הן החכמים הנזכרים לא קראו לעת, כי אם העת קראה למו, כי מבטן תקרא העת לבחיריה, תצוה למקֻדשיה, עליזי פעולתה, תעורר מליציה, סופריה ודורשיה, וידיהם תעשינה תושיה, זרה לנמהרי לב, הנלכדים בגאונם והשאטים אותם בחרפה ובוז.

הנה קרא התרנגול והעיר נרדמים! יגעה השור על בלילו אל רעיו בני הבקר העומדים ברפתים, ואחריו הָאַוָז הַשָמֵן אשר נפשו תשלג בצלמון, הלומד תורה בשעה שהוא עומד על רגל אחת בשלג וקרח, גם הוא יקרא בגרון נחר: הנה קרא התרנגול לאור יום, לאביב ולחום, ויבשו כל אגמי נפש, ודללו וחרבו כל אגמי בוץ, וגם משמן בשרי יֵרָזה. הכבש התמים הומה: הן קרא התרנגול לשרב ולחום ואיך אשא צמרי? והנה החמור באזניו הארוכות יקשיב מרחוק על דברת האביב ויצעק צעקה גדולה, אהה! הנה עת הזמיר הגיע, ועוד יאמרו לחמורים: זמרו משכיל כתרנגול וככנף רננים, מכה אשר לא כתובה בדתי השור והחמור, הנוצָרים לשאת משא ולאכל חציר ותבן. אך מה לך השועל כי כה תקצוף על האביב ועל אור נוגה? ואולם צדקת גם אתה בריבך, חותר בחשך כלוב מלא עוף, כי נתן אלהים לשכוי בינה ולקול קריאתו יקיצו נרדמים, וזרחה השמש על המחתרת אשר חתרת בערמה ונתפשת, על כן חרה אפך בתרנגול ובכל בעלי נוצה מזמרי משכיל.

זה חלק חכמי לב ונחלת פעולתם; אל עקרבי דורס הם יושבים, אך את דורם לא ישוחחו, כי יש תקוה לאחריתם, ולזכר עולם ינון שמן, למען דעת הדור הבא, כי לרגלי העת באו, והיא הֵעִירָה רוחם לעשות את אשר עשו, ולספר כל מלאכותיה באזני אחיהם שונאיהם ומנדיהם. כי מסוה תשים העת על פני בחיריה, וזאת היא המסכה הנסוכה על אנשי מעשיה, אשר תגלה העת לעיני הדור הבא, להודיע כי יד אל מסתתר היא תנחם, ואל אשר יהיה רוחו ללכת שם ילכו, ואשר ישים בפיהם אותה ידברו. אמנם רבים יעמיקו שאלה לאמר: הלא רצון אל אחד הוא, ומדוע שונים אנשי מעשהו בעלילותיהם ובדבריהם? השאלה הזאת עמוקה היא, ויסודתה בסוד אלוה הנעלם בחליפות העתים, בהִשָנות המקומות ובתהפוכות העלילות אין חקר למו, אשר תהפוכותיהם נגלות, ועתידותיהם – תכלית שדי!

כן חזיתיך אבי הזקן, וכן אראה את כל קרואי העת בת אלהים, העובדים עבודתם לה בהשליכם נפשותיהם מנגד, היודעים האלה לא חזו ימיהם, כי להם נתכנו עלילות מידי נורא עלילה, על כן שבתם בתוך מריבי עם, לוהטים בני אדם השוננים להם לשונם, בם אנשי לב עם חבר דלים בני בלי שם, רקים ופוחזים יחדו, כלם עליהם יתגודדו ועליהם יפטירו בשפה, ומה רבו צריהם שונאי חנם קורצי עין, אלה צועקים ללחם, ידמו בנפשם כי כל חדש תחת השמש שובר להם מטה לחם, ואלה יחרדו על כבודם, וקנאה, כסל ותרמית זולות לבני אדם רובצות להם מסביב, אך למצער יכסו חגבים את עין הארץ, השמש תצא בגבורתו ולא נודע מקומם אים, ונחבאו מורדי אור בחורים ובערוץ נחלים, כי עד ארגיעה משק גֵבים ישתקשקון, ירוצון, יעופו, יהמיון, עוד מעט יחרישו וידמו מקול שדי בדברו אל העת, הן יום ליום יביע אמר, כי דברו אשר שם בפי נביאיו הנה זה בא, ומלאה הארץ דעה את ה’, ונמר וגדי יחדו ירבצון, כי שפה אחת ודברים אחדים יהיה לכלם, שפה ברורה ודברים ישרים הכתובים באצבע אלהים על לב כל ילוד אשה: ואהבת לרעך כמוך, אשר יסודתם בארץ וראשם מגיע השמימה, כי שם מרום קצם, ומי ייתן והיתה זאת תורת האדם, כי היא עץ חיים אשר ירבו ענפיו, ומה טוב פריו!

אך רבים החזיקו בעץ הדעת ויאמרו לחכמה אחותי אתּ, ובעבור אחותם עזבו את אחיהם בני אדם כמוהם, אמנם חולה היא נפש האדם, אך מה הם העלים לתרופה? דמיונם כחולה האכר אשר כתב לו הרופא רפאות עלי גליון, ויאמר: זה יהיה לך סמים למרפא, והחולה אכל את הגליון ויאמר למצוא רִפאות למחלתו. עוד נמצאו אנשים רבים אשר כל ישעם וחפצם לאסוף שכר הרבה מאד במעשיהם, ובשר ודגים יעירום ויעוררום אל כל מעשה. – לא כן היו אבותינו מעולם אשר עשו באהבתם את הטוב, וימנעו מרע בשנאתם אותו, ולא בתקותם לאשפר משור הבר ולנתח טוב מנתחי לויתן. אך עוד ראיתי אנשים אשר יהגו במוסר כל היום, ומרוב הגיונם במוסר לא יראו אנשים, כי אם יביטו השמימה. אני ראיתי אויל משריש שוגה במוסר אויל, הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו לא על ארץ יסדה, כי במוסרו הֵחֵל ובמוסרו יחתום, ורעיון רוח ירקידהו כעגל לא לֻמד, גם אלה אכלו את הגליון לתרופה, וישכחו כי עת לעשות לה’ הפרו תורתך, ולא המדרש היא העיקר אלא המעשה. לא כן לוהטים ובני רשף אשר בהגיגם במוסר תבער אש, על כן יִהָפכו לקרח ולקפאון בהגיעם אל המעשה; כי לא תוסיף עוד הנפש אז תת כחה למו, לזה קראתי מוסר הבלים, כי המדרש כעלים לתרופה, והמעשה כפרי אדמה, אשר יקטן ויצער בארץ כרבות עַליו וצמחיו מעל הארץ.

אבי הזקן! עודני צעיר לימים, וכישישים ראיתי חליפות אנשים שונים, ועל ספרי כלם יכתבון. שמתי לבי לחֵקר הליכותיהם, אך נעו מעגלותיהם; שמתי לבי אל ארחות החיים, כי קדמה דרך ארץ לתורה, ואל עבר פני יאיר נתיב הסוחרים. הן יפוזו זרועי ידי למשוך בעט סופר מהיר, ומבין אני את הלשונות המהלכות בארץ, והמדעים האלה גדרו בעדי דרך הנשואין, כי עלם כמוני פגול הוא לא ירצה ליושבי עתיקה וליושבי המצפה אשר אנכי בקרבם. הן פה נגלה נער אשר יקראו לו מאד נעלה, ואליו ידרשו עשירי עם, וישלחו אליו ציריהם מרחוק; מראש שתו עליו מחיר שלשת אלפים שקל כסף, אך כאשר ירבו דורשיו כן יעלה מחירו מיום ליום ומחדש לחדש, ואזני שמעו דבר מאחרי לאמר כי ערכוהו עתה שלשים אלף שקל כסף! הנער הזה נבער מכל מדע, צפון לבו מכל חכמה; אך זאת היא תורת האדם לבוערים בעם. ועל פי הדברים האלה הרביתי במחיר המדעים אשר קניתי לי, נתתי בעדם שלשים אלף שקל כסף, כי לולא למדתי דעת כי עתה קראו לי: מאד נעלה, כי עתה שלחו גם אלי צירים ברצים לנסות דבר אלי, הדעת, הה! היתה לי לאכזב, האבידה כל תקותי, על כן אבות מאסו את הדעת וינהגו את בניהם כצאן אחר המדבר, יפקידו עליהם מלמדי בקר בוערים להשקות את בעיריהם, אמרתי אשב במצפה וינוח לי, אך גם פה לא ארגיע בעם זרה לי שפתם, זרו לי הליכותיהם, ובמה נחשב אני למו? הן שלח לי אסף המליץ את ספריו ראשית למודים לנערים לחלקם במצפה, ומה טוב פעלו ומה נכון הוא לילדים, כי הקל דרכם במועצות ודעת; אך אין פונה אליהם, השיבותי לו את ספריו, גם יעצתיו להכין חציר לבהמה ותבן למלמדי הבקר. הן רבים חכמי לב קראו בגרון ויצעקו על דרכי החנוך האבלות, והמון העם איש לעברו תעו, ומנהלי העדה לא ישיתו לבם רק לצבור ערמות על ערמות וחמרים על חמרים, לבנות מגדל אשר ראשו מגיע השמימה ואגודתו לא על ארץ נוסדה. ואלה אשר פקחו עיניהם על דרכי תהו ונתיבות בהו, הניסו את בניהם אל אשר יהיה הרוח להניסם, וירחיקום ממקור ישראל, והבנים זרים מנחלת יעקב, ועל זאת ידוה כל לב משכיל האוהב עמו.

כן היא העיר מצפה כעתיקה אחותה, וכמוהן ערים רבות, הה! על אדמת עמי קוץ ושמיר יעלה, עדריו נפוצים נטושים באין מרעה, והרועים הוזים שוכבים בשרב ובחום, ולהט בם היום ולא יקיצו, וירד עליהם הברד ונתך עליהם מטר סוחף, ורטבו מזרם הרים, ואזניהם תחרשנה מקול הרעם בגלגל, והם – מתוקה למו שנת עולמים, מאנו הקיץ.

אסף המליץ הודיעני במכתבו, כי אלה וכאלה נקבצו באו אליו בכתובים, ועל ספרו כלם יִכָּתבון במשואות ובחזיונות חיים, כי ברא לו נפשות רבות לשחק על גיא‑החזיון הנחמד, אך יראתי פן יתעוררו עליו חנפי לב, ועוזרי רהב ימלאו פיו חצץ וספרו לא יראה אור. צר לי על אסף המליץ, הן קרוא הוא אל העת לבוא במגלת ספר כתוב עליה, אך מי יתן לו עוז ותעצומות. ואולם תקוה נשקפה לו מרחוק, ונושא הוא נפשו אל האדיר בעמו, אל עמנואל הגביר לאחיו, אשר יאיר אליו פניו ויתן לפעלו צדק.

אבי הזקן! הנני שולח את ברכתי אל עתניאל ידידי, בקש נא מאתו ופקדני במכתביו, ואת פניך אחלה לערוך דבריך אל שאול ולבקש ממנו למצוא מקום לי, הן רבות עשה לנעמן רעי, וקויתי כי לא ימנע הטוב גם ממני בהיות לאל ידו. אצא נא מן עולם ההגיון, ששם יתחמץ לבבי על כל מראה עיני ועל כל משמע אזני, אצא לפעלי ולעבודתי, אז לא אשית לבי לכל דרך כסל ולכל ארח משֻׁגע, והבטתי אל כל אלה במנוד ראש והשיבותי אל לבי, כי יעבור יובל שנים, ואז ישובו אל תבונתם ואל שכלם.

ושלום וברכה לך ולאמי הזקנה הכבודה, מאת נברך המתימר בכבודך, אחיטוב ".

כאשר כלה מאיר לקרא את המכתב, ויאמר אליו חמול:

הכרת פניך ענתה בך כי דברי אחיטוב זעום ה’ לך לרצון. אמנם מכתב עמוק הוא, עמוק משאול! כן הללו וישב ויתפלא בו תמיד גם עתניאל הבוגד. לא כן הוציא אליו ר’ גדיאל משפטו באמרו, כי כלו מלא גדופות מהול בריר חלמות, ולשון הנחש הקדמוני דברה בו, ואין טוב כי אם לשומו על נס זכרון לבני מרי, הלזה יִקָרא סופר מהיר? הוי דור סורר! עודני זוכר בימי חרפי, סופר מהיר אחד אשר כתב מכתבים אל סוחרי ארץ במשלים ובחידות, אשר קהו שני הקוראים בו ולא מצאו פשר דבר, עד אשר שאלו את פיו. האם קראו לו משכיל? ומה התבערה הזאת בימינו אלה בלב השועלים קטני האמונה? כמעט מצא אחד ידו לכתוב שתים ושלש שורות בלשון הקדש, והנה הוא משכיל, או שר בשירי תפל על לב רע, והנה הוא משורר או מליץ! גם זרח בן געל החל כמעט לשגות בספרים כאלה ויאהב מליצה, והדבר נודע לר’ גדיאל ויכהו לחי, וימצא אתו ספרי אסף זעום ה’ וישרפם באש, וגם מליצת זרח וכתביו כלו בעשן כלו. ואנכי קראתי לצחות – אנחות, ללשון למודים – זנבות האודים, ולמליצים – לצים, לא מהם ולא מהמונם, ספר מליצה כנגע נראה לי בבית; אך יצא עתניאל ממעוני, ונגע לא יקרב עוד באהלי, ועוד מעט וקראתי גם לזלפה בתי דרור, כי עת לחננה.

ומאיר ענה ואמר בעקשות פה: הן אתה בעל הדבר, אתה העד ואתה השופט, ומי יאמר לך ולחכמיך מה תדברו? ואולם מכתב אחיטוב נחמד הוא ודבריו הלא עתיקים, רק נמלצים הם תחת לשונו, כי רוח היום דברה בו ומלתה על לשונו. אך שוא אשחית דברי על אזנים אטומות משמוע קול ה’ המתהלך לרוח היום, קול שדי בדברו אל העת, כאשר השכיל אחיטוב לדבר. עד מתי תראה קורה בין עיני רעך ולא תתבונן אל הקיסם אשר בין שניך? אך הבה נשב לאכול, ואחרי כן אתן לעפעפי תנומה.

ויהי בעת אכלם, וחמול אמר אל מאיר: הן כל אנשי שלומך מאריכי לשון וקצרי יד, ואין אחרית לכל דבריהם, כי הם יביעו ידברו עתק ואין כחם רק בפיהם, ואנחנו נעולל עלילות; כן יביעו וידברו בית ירוחם, אך לשון געל תקום אתם למשפט ותרשיעם; ישא אסף מדברותיו במשאות ובחזון, אך מעפר תשח אמרתו וספרו לא יראה אור, ועיניך הלא תראינה היקרוהו דברי אם לא; הלא ידעת את ירוחם אשר תנוד לו, וכמוהו היה גם שובאל אחי אשתו בשבתו בבית אחותו אך כמעט נמוטו פעמי ירוחם, ושובאל התאושש ויחפש דרכיו וימצא נתיבותיו, ויכחש לכל אנשי שלומו מאז, נהפך להם לאויב והוא נלחם בם, מי יתן ויפתח הוא שפתיו עמך ושמת אתה יד לפה, הן הוא נצב כצר נגד אסף והוא ימלא פיו חצץ, כי יקים עליו את הרעה מקרב אנשי שלומו, שמעה נא לי ועזוב אותם גם אתה, כי למו מערכי לב, ולנו נתכנו עלילות.

על דעתך כן היא, ענה מאיר, אך רוח היום עושה דברה על פי עליזי פעולתה הסופרים בעם, אשר עטם בידם כנס להתנוסס, ודברי שפתיהם כחבלי הקסם למשוך אבירים בכח, ונמשכו גם אנשים כערכך ולא ידעו; ואם תערוך הימים הראשונים אל הימים האלה, וראית את רוח האדם ותקופתה בצל המעלות, אך רב לנו לדבר דברים עתיקים אשר לא יכזיבום רוננים, הבה נאכל ואחרי כן אתן לעפעפי תנומה.

וחמול וביתו ישבו לאכול, ובעת אכלם הגיד חמול את גדולת עכבור ועשרו, ואת תהלת תולע בנו, תבונתו, תורתו וצדקתו, ואסנת התנודדה לרגעים, וכראש כלו לאכול שבו זלפה ואסנת למעונתן, הבנים הלכו למנוחתם, מאיר בא אל חדרו אשר פנו לו, וחמול ומדהבה התיעצו על צפונותיהם.

שמעי נא אשתי, ענה חמול ואמר: הן נפשי יודעת מאד כי תולע קטן הוא, לא תאר ולא הדר לו, ואסנת לא תוכל לאהבה אותו, אך לחפצה לא אשית לב, ואם תאבה או תמאן לו היא, כי מה לנו לעשות ודברינו יגעים? עוד מעט ואין מעמד, ואם תקח אזן נחמיה שמץ מדברינו הלא יריע עלינו.

אל נא אישי, ענתה מדהבה, אל נא תתן את ראשך לחלי, הלא עוד כסף אצור אתנו, כסף הפקדון, אשר הפקידו רבים אתנו ואשר לקחנו בנשך, ואם ידרשו מידך ואמרת: אָיִן, לא אתה אישי הראשון ולא אתה האחרון לענות כן.

את אשר זמותי אני אותה דברת אשתי, ענה חמול בשומו ידו בפלגות זקנו, הן רבות חשבתי מחשבות, שַתִּי עצות בנפשי ועצתך היא העולה על לבי; אמנם יצעקו באזני יתומים ואלמנות, חתנים וכלות אשר הפקידו כספם בידי, אך אנכי אגיד למו: הלא תדמו בנפשכם כי אש ממרום שלח ה’ בנחלתכם וכל אשר לכם היה לבער, לא נותרה לכם בלתי אם גויתכם ונפשכם היתה לפליטה!!! הן זאת היא העצה היעוצה, ולמאיר אחיך תאמרי כי פתי הוא והליכות עולם נפלאו ממנו, הן הוא החל להתוכח עמי ולהלל את אחיטוב אשר נשאה אסנת את עיניה אליו לחרפתה ולבשתנו, ומה טוב הוא כי נמצא לה תולע בן עכבור!

ועכבור אחרי בואו עמנו בברית יערבנו לטוב, ענתה מדהבה, הלא יביא תולע בנו את הכסף אל ביתנו, ואז נראה איך יפול דבר, ואם תבחל בו נפש אסנת ויצא הוא בגפו, כאשר יצא עתניאל מביתנו – חנם אין כסף.

עצתך זאת נבערה, ענה חמול, הן חסד עכבור יקר לי בעת הרעה הזאת אשר ימוטו מוסדי ביתנו, על כן קדמתי לעשות עמו טוב, בעשותי יחדו רעה לעתניאל, ובדעתי את חפץ עכבור לקחת לו אשה צעירה לימים, שמתי דברי אל שובאל לתת בחיקו את עתליה, תאות נפש עתניאל; ועצתי תקום, כי אליאב אכל את יתר הכסף אשר לעתליה אחותו, והיא יושבת עתה אלמנה בבית אחיה המך, כי מטה רגלו, הלא נכרתה תקות עתליה ונתיבותיה לא תמצא כי אם בהיותה לעכבור; וכאשר יבצע שובאל דברו זה, אז יקח מיד עתניאל ספר כריתות לזלפה בתנו, ונתתיה לר’ צדוק אשר לשוא ישא אליו עובדיה נפשו וחפץ הוא לתת לו את אלישבע, כי אותה יקח געל לזרח בנו על פי עצתי, ועובדיה יחרוק שיניו, אך לא יפצה פה, כי הוא בא בכף געל, ובמועצותי אלה אקנה לב עכבור ולב געל ושניהם דרושים לחפצי. ובעשותי חסד עם געל, לא יתעורר עוד להרע לי, בקחתי אחרי מות בתו את ר’ צדוק חתנו לבן. הלא עתה תביני אשתי תחבֻּלותי? ואחיך החכם בעיניו עודנו מסתולל בי לבלתי תת לפעלי צדק. האומנם על פיו אחיה? הלא על דעתו טוב עתניאל לזלפה ואחיטוב לאסנת! אך ינהג הוא בשגעון, אנכי לא אורנו בדרך זו ילך, רק אל יאבה הוא לַנחות אותי בעצתו הנבערה והנמהרה; הלא אם אבלע חיל זרים כהנה וכהנה, לא יקראו לי עוכר ישראל, ואם אחיה באמונתי עם בני אדם רק אשא פנים לדור החדש, והנה את פושעים אנכי נמנה, ואבדה אמונתי בעיני מיודעי, ואיש לא יפקיד עוד כספו בידי. הן יבין אחיך בספרים וארח עולם איננו יודע, לכן זאת היא עצתי: אנכי אפקיד אתי ששת אלפים שקל כסף, והרימותים מכסף הפקדון אשר בידי והיו לשתי בנותינו, וכהנה ארים גם לנו מבלי שים לב אל צעקת רבים, כי לא אנכי הראשון ולא אנכי האחרון, הן חרד אנכי לדבר ה’ ועל דברת בני האדם לא אביט.

צדקת אישי בדבריך, וכן אנכי עמדי, ענתה אשתו; תמימה אנכי עם ה’ ואל אדם לא אביט, ובכל זאת אל נא נעלים עין מאחי ונשיב לו את כספו.

אם יהיה לאל ידי אשלם, ואם לא תמצא ידי והיה הוא כאחד האדם, ענה חמול.

כן דברו דבריהם עד אשר נפלה עליהם תרדמה. לכן יעזוב הקורא את הנרדמים ויבוא אל משכן ר’ צדוק, כי עוד לבו עֵר מהמון רעיוניו אשר לא יתנו דֳמִי לו.

ד: משׁכנות עול

ובית געל כלול בהדרו; ביציע התחתון היו אוצרות למרכולתו הרַבה, וביציע התיכון היה לו מעון נחמד ורחב ידים לשבת בו, וביציע העליון שתי עליות קיר, מעבר מזה ומעבר מזה, בכל אחת שני חדרים; בפאה האחת היה משכן לר’ צדוק וללוי משרתו הנאמן הנלוה לו, ובפאה השנית משכן לזרח ולאחירע רעהו הנלוה לו, וגם ר’ גדיאל בקר באהלים האלה ברצותו לשבת שקט במכונו באין מחריד, ור' גדיאל הוא איש קנא וחרד על כבוד תורתו, ואחיטוב בקנאתו לנחמיה אביו הזקן, העתיר עליו דברים אשר לא כן, אך ראשית המגרעות אשר בו היא שנאתו לכל חכמה ודעת, לכל מליצה, צחות ולשון למודים כאיש חי באלף החמישי, ממנו נצפנו עתים, ועל דעתו כל העתים והמקומות שוים הם, וישכח כי קול ה’ מתהלך לרוחה היום, אשר על פיו יסע ויחנה הדור, ואל אשר יהיה הרוח ללכת שמה ילכו בני חלוף וחפצו יבצעו בלי דעת, אך ק' גדיאל בעים רוחו אמר להלחם, לא ברוח היום, כי אם בעושי דברו, על כן נלחמו הם בו; ואחיטוב נכד נחמיה שפך עליו עזוז אפו, הגדיל עליו בפיו, העתיר דבריו בשצף קצף. כי כן ארחות בעלי הריב לפלגות דעותיהם: דרך כל איש ישר בעיניו, כל חשך טמון ממנו, ודרך אנשי ריבו עקש, נלוז וחתחתים, אין איש שם על לבו לאמר: אבקר נא דברי, אערכם אל דברי רעי, אבחנם ואצרפם, אולי תמתיק בפי אולת הקשורה בלבי מימי ילדותי אשר לא בחנתיה, והדברים עתיקים. איש אשר יוצא משפט באין חקר, הוא כעונה בלי הפוכה. ר’ גדיאל האמין כי כל הדור החדש כלו סג, אין עושה טוב, והישן – כלו דור צדיק, על כן הקריב אליו את אחירע הנבון בתורה, אשר כמעט נטיו רגליו בארחות עקלקלות ויהי פרוע לשמצה בעיר מכורתו, ויבא אל עיר עתיקה וישב בבית מדרש אשר לעובדיה, שם הגה בתורתו יומם ולילה ויאכל לחם צר ומים לחץ, יצועו היה קרש‑מושבו, ואבן שם מראשותיו, בהליכותיו אלה נרצה לפני ר’ גדיאל, ובאחרית הימים האלה דבר עם געל, ויספחהו אל זרח בנו, ויתן לו ארוחתו, ואחירע זה קרוב לחמול.

אך כן דבר המשל הקדמוני: הזאב מחליף שערהו אך לא דרכהו, כי אם תאכילהו מדשן ביתך, הוא ישאף לחתוף טרפו בסתר יער. ולאחירע עוד ינעם לחם סתרים, באכלו לחם שמים לעין רואים, והוא יושב עם זרח בסתר אהלו, עשיר ורש נפגשו, במזמות זו חשבו גם עשו!

ביציע העליון מקצהו השני היו שני חדרים, לחפני הנוכל הנקרא ר’ צדוק בעתיקה זה שבע שנים, הוא חפני אשר יבֻקש באשר איננו, ואשר ישנו באשר לא יבֻקש, הוא אַלקום אשר עשה שערוריה, הוא העיט הצבוע אשר חבל ואשר יחבל עוד און במכתבי עמל להוליך רבים שולל, כי גם מכתב ר’ בון המת מידו היה לו ומי יחקרהו? כי לו נצפנו עלילות רבות.

קירות חדרו החיצון ממראה ירקרק, במשקוף ממעל לדלת נראה מקום שחור אמה ארכו ואמה רחבו זכר לחרבן; ממעל לחלון המזרחי כתוב באותיות גדולות:"שויתי ה’ לנגדי תמיד ", ומשני עברי המזכרת כתובים החרוזים הידועים:

אדם דואג על אבדן דמיו / ימיו אינם חוזרים

ואינו דואג על אבדן ימיו / דמיו אינם עוזרים

בשני החדרים ספרים גדולים וקטנים נפוצים בכל מקום בלי סדרים, כי אין סדר למשנה אשר שנן הצבוע, אשר לא היה נדרש לשואליו פן יהיה כמתעתע, אך הוא דרש משאלות ר’ צדוק המת החתומות והנצורות אתו בכתובים, לא שזפתום עין בלתי עינו ועין לוי לבדם. ואם ר’ בון הגדול בישראל באמת לא חשבהו עודנו חי, הלא דבריו לפני מותו הערוכים לר’ צדוק ישימו כבוד תהלתו, והמכתב הוא מכתב ר’ בון, ועין רואה תעידהו; כן שִׁכֵּל הצבוע את ידיו, מעשה ידי אמן!

בחצות ליל שבת בנפול תרדמה על יגיעי כח מעמל ששת ימי המעשה, בעבור עוד רוח סוערה על הארץ, רוח הומה ביתר שאת במקום נשא וגבוה, בעת אשר חדלה רגל מעבור ברחובות, בעת ההיא עוד אור נראה בחלונות משכן ר’ צדוק, ומה יענו ההולכים בחשך בעת ההיא? “כי ר’ צדוק קם חצות לילה, והנה הוא הוגה בתורתו”, האף אין זאת?

הנה שני חדריו סגורים דלתים ובריח מפנים, בחדר הפנימי נצב נר גדול להאיר כל הלילה, הצבוע סרוח על ערשו, רוחו מרחפת על חשכת תהום מזמותיו, ולוי נרדם יושב תמוך בשתי זרועותיו הנשענות על השלחן, פתאום הוא מתחלחל ומבטא בשפת נלעג לשון: ירחמיאל! צפנת! סורו! סורו! רוּ‑חָ‑מָה, הה!

הדברים יצאו משפתיו, והבצוע הקשיב קשב, ולוי לא יסף עוד, ויחזק הצבוע בידו ויעורהו, ויתעורר לוי, והנה עיניו מביטות לנכחו, ותנומה עודנה מרחפת עליהן, והצבוע אמר: הוי חולם חלום אל תישן בבית אחר פן תגלה עמוקות, לא לך ידידי ללון במלון אורחים, פן תענינה שפתיך בך.

ולוי הסיר מעפעפיו תנומה, ויאמר: טוב עשית כי עוררתני, ובחלומי והנה חֻפה פרושה עלי ועל רוחמה הנצבת ככלה כלוּלה בהדרה לימיני, ואנכי רואה תֻּמת פניה מבעד לצעיפה, עצמותי רחפו מענג, אך עודני אוחז ביד ימינה לשום עליה הטבעת, וירחמיאל הנה זה בא וקורע את החפה לקרעים, וצפנת מכה בחרפה לחיי ומפלת את רוחמה ארצה, תדרוך תרמוס עליה, ואנכי מתחנן על נפשה, האח! מה טוב כי העירותני, כי לולי עוררתני, כי עתה החריד עלי ר’ צדוק חרדה גדולה מזה! הן טוב ראותי על בעותי צלמות מראותי שנית את ר’ צדוק עולה מן הבור וקורע בצפרניו שמיר סגור לבי. הלא אתה ידוע אותי לא מתמול שלשום, כי בהקיץ אמיץ לב אנכי, אך החלומות זעומי ה’ יחתוני ויבעתוני בדברים אין להם שחר.

הרף מדברי חלומות, ענה הצבוע. הנה הקשבתי קשב כקול פעמי רגלים כוננות והולכות אל חדר זרח, הבה! של נעליך מעל רגליך וצא נא לארב לחשך ובלי רגש לפתח חדרו, האמנם שם קִננה ינשוף?

הנני נכון, ענה לוי בחלצו נעליו, שכב אתה פה ואל תמוש מזה עד שובי הלום, בי אולי המון הרוח התעך.

ומדי דברו יצא בלאט וילך על בהונות רגליו, ויעבור את העליה לארכה ויגש אל הדלת ויקשב קשב, והנה קול זרח ואחירע מדברים כדברים האלה:

לא אאמין כי תשעה אלי אלישבע, אמר זרח, כי מה תחזה בי אחרי ראותה הוד והדר בקרית אמון? לא ידעתי נפשי, במה אקדם פניה ומה דברים אקח עמדי? הן נבער אני מדעת הליכות עולם, גם אין שפתי אתי, זולת שפת עבר אשר אכתוב במסתרים להסתיר דברי מר' גדיאל, ובה לא אדבר באזניה כל מערכי לבי, הלא זה שגעון הוא ורוח עועים, אותי הרחיקו מדעת לשון וספר, ואת אלישבע למדו ויפארוה בדעת ובתבונה לשים נוספות על חן ערכה ותפארת נפשה, אשר חלק לה ה’ שבעתים, ולהוריד את ערכי פלאים; כן עשה לי אבי לא בהשכל ודעת.

אך דאגת חנם היא, ענה אחירע, האם אלישבע נעזבה לנפשה לבחר או למאס? הלא על פי אביה הזקן יקום דבר, ואביך שם מתגו בשפתיו ויורנו את אשר ידבר, ואחרי דבריו לא תשנה גם אלישבע, ואם תאבה הנערה אות תמאן הלא תענה אמן, וענית אתה ואמרת אמן ואמן; ומה חפץ לך לך בלשון למודים? הלא זאת תגיד לה: דעי לך אלישבע, כי אני אהיה אישך ואהבתּ אותי, הן זאת היא שפה ברורה, והיא הנבחרה ממליצה, שפת יתר.

צר לי מאד, ענהו זרח, צר לי על ספר אהבת ציון אשר קראתיו פעמים ושלש, ובטרם שבעה בו נפשי וימצאהו ר’ גדיאל וישרפהו באש לדאבון נפשי. שם ראיתי את תמר חמדת בנות ציון בימי קדם כתבנית אלישבע בעת חיה, כי כן דמיתיה. אמרתי אני בלבי, מי יתנני כאמנון הרועה; הלא ספרתי לך קצות הדברים בשפת עלגים, אך מי יתן וקראת את כל הדברים ההם בכתובים! בהגיגי בכל המחמדים אשר ראיתי, יתעורר רוחי בקרבי ויקיצו בלבבי רעיוני מליצה. שׂים נא אחירע ידך על לבבי וראה, כי כהולם פעם הוא בהגיגי באלישבע, כי אמנם דמתה לתמר ביפיה ובהדרה. האמנם היא בעיניך כאסנת בת חמול אשר כמוה תראה לאלפים על כל מדרך כף רגל? ואשר תדבר אליה גם בלשון עלגים ולא תבחר מלין? לא כן היא אלישבע, כי היא מלין תבחן בדברה נדיבות, היא תדבר, ואתה לא תבין מכל דבריה שמץ דבר, ודברתי אני דברי באזניה, ונשאתי עיני אליה, והנה – נעתקו ממני מלין, בהנָתק זמותי. הן החלותי לדבר בה ולא אגיד לה מכל חין ערכה, תפארתה ותכונות שפתיה אחת מני אלף; לוּ קראת ספר אהבת ציון, כי עתה לא למדתני לקחת עמי דברי עזות כאשר אמרת, חי נפשי כי בחשבי כי קרוב מועד בואה, וחרד ופחד לבבי, כי מלפניה משפטי יצא לשבט או לחסד, ולא ביד חזקה אמשול ברוחה, כי אם במצאי חן בעיניה, אך במה אמצא? הן נלעג לשון אני לא אדע דַבֵּר באשמת אבי, ובהביטי אל הוגא אקנא בו, הן דל היה חלקו בחיים, אך הוא בקש וימצא נתיבותיו. עתניאל הוא נבון דעת, על כן מרומים ישכון, כי יכירהו מקומו בבית עמנואל האדיר, ומה תחזה אלישבע בי? הן כספי לא נחשב בעיניה למאומה, כי אם תביט אל תבונות שפתי. ורק זאת היא נחמתי, כי מבינה היא שפת עבר, ואנכי אערכה לה מלין עלי גליון. ומדי דברי באשר לי בכתובים למן העת אשר אשגה בה, אשוב אתפלא בנפשי, כי בהגיגי בה אקח מלין מכל הבא בידי, מתלמוד מהלכות מהגדות, והתרוממו המלין האלה ביתר שאת וביתר עז ונמלצו מאד, צר לי כי לא תבין מליצה וצחות, ואם אַראך בכתובים יהיו בעיניך כדברי תפל בלי מלח.

כן הוא, ענה אחירע, לא אבין מליצה, ומה תתן ומה תוסיף לי, אנכי יודע כי עלמה יפת תאר טובה, אך למה ארבה עמה שיחה? שמח בחור בילדותיך ובקש ענג באשר תמצא.

באשר אמצא? ענה זרח באנחה, מי יתן לא בקשתי ולא מצאתי הענג אשר יעצתני, כי זכרונו כעש בלבי וכתולעת אשר לא תמות, הלא טוב שבתי יום אחד עם אלישבע מאלף תענוגים חולפים, אשר יחלפו והשאירו אחריהם נדודים, חרפת לב ומוסר כליות! תבא נא אלישבע הלום, ואמצא חן בעיניה, אולי תחמול עלי בקראה עלי גליון את מערכי לבבי, ואמרתי: אין מאֻשר ממני; אנכי ראיתיה זה שנתים ימים ביפיה ובהדרה בבקרה בבית אבי, ומן העת ההיא אראנה בכל מראה עיני ובכל משכיות לבבי. אחת יעצתי: אערכה דברי עלי גליון והגשתים אליה, ואם היא תמר בהדרה, אחיה אני אמנון רק בדברי שפתי, אולי תרצני אלישבע.

משֻגע אתה ממראה עיניך ומהגיון לבך! ענהו אחירע, משֻגע אתה, על כן לא עת דברים לי להגיד לך דרכך ומעשיך לטוב לך, לכן אחשוך עתה שפתי לעת סור ממך רוח חלומותיך, כי הנך עתה חולם הוזה.

הניחה לי, ענהו זרח, הניחה לי ואישן, אראה את אלישבע בחלום ונבחרה לי מכל תענוגיך בהקיץ, כן אני שלה וחלומותי שלה, הבה נשכב ונישן, כי הנה עברה חצות ליל.

ולוי עמד עוד אחרי הדלת, גם הטה אזנו לשמוע, ואין קול ואין קשב עוד, כי תרדמה נפלה על זרח ויישן, ולוי שב לאט אל משכנו ויסגור הדלת החיצונה, ויבא אל החדר הפנימי, אשר הצבוע שם, ויאמר לו: הקשבתי קשב רב קשב, שמוע שמעתי זרח מתנודד בהשתפך נפשו אל חיק אחירע רעהו, ובעזוז אהבתו ישיח, אנכי שמעתי שיחתו על דבר אלישבע אשר לה כלתה נפשו, כָמה בשרו, לא ידעתי מאין בא לו לקחו? כי מדי דברו באלישבע הגיתי אני ברוחמה, הן רחוקה ממנו אלישבע וגם נפשו ידעת מאד, אך לא רחוקה ממני רוחמה. זרח מתנודד מחטאת נפשו הנסתרה בקרבו, וכן אנכי עמדו, מוסר כלמתי טמון בחבי ויחרידני בחזיונות לילה, הן הרביתי שוד מאשר עשה עכן לבית יורם, הוא הלא פעל עַולה ורצח לרומם קרן נבל בנו בשנותו את שמו לעזריקם, ואנכי כל און פעלתי בשנותי את שמך לר’ צדוק להנחילך נחלת דודו, ואנכי הָנחלתי לי ירחי שוא, כי הנני עוזר לרעה, לא לעזר ולא להועיל לי, כי אם לחרפת לבי, כי כאשר דלותי אז כן דל אני אתה, ותחת התיצבי על דרך טוב הנני הולך מדחי אל דחי, ואתה עולה מעלה מעלה. הנך צדיק בעיני כל, ולצדיק הלא עתיד הקב"ה לעשות שבע חפות, ואתה תראה עולמך בחייך, כי שלש חפות כבר נעשו לך: עם שתי העגונות ועם מחלת, והרביעית גם היא נכונה לך עם אלישבע היפה אשר לה תערוג נפש זרח חנם, כי גדול כבודך בעיני עובדיה, ואתה טרם הגעת לחצי ימיך, ועתה לכה ונוָכחה במה נופל אני ממך כי תגרע ממני גם חפה אחת עם רוחמה? הלא אתה לי ראשית חטאת בר' צדוק, ועתה בפחדך מירחמיאל שלחתני לנסות דברים אל צפנת נעות הלב, למען ספות חטאת על חטאת, הה!

הוי נמהר לב! ענהו הצבוע, כמעט שקטת במכוני ימים אחדים, והנך שב אל קיאך, הלא הוריתיך רק להונות את צפנת, ולהגיד לה כי נכון אתה לקחתה אחרי גרושיה מירחמיאל אישה, ואתה עברת חק, ועלי יזעף לבך. העת לך עתה לחַשב חשבונות עמי, בהיותנו שנינו נכונים לצלע, אם בוא יבוא ירחמיאל מקץ ירחים אחדים? הלא עת היא לחשוב תחבֻּלות להפילהו למשואות נצח, ולשום עליו עלילות דברים כי כמרגל הוא בא מארץ מרחק, ולבעבור זאת יעצתי לנסות דבר אל צפנת להונותה בתקוה רחוקה, כאשר אמרתי, ואם אתה סלפת דרכך מדוע עלי יזעף לבך?

ואולם רֶוַח והצלה יעמוד לנו ממקום אחר, מגעל חותני, אשר באחת רוחו כרוחך, מלא תשוקה וחרטה כרמון, כי על השנה ירדוף בצע מעשקות, יטרוף על ימין ועל שמאל, וכבוא הימים הנוראים תאחזהו פלצות, יספוק כף על ירך ויתנודד, כמו ירדפהו מלאך אכזרי. כן הוא וכן זרח בנו, מתאוים תאוה ומתאוננים על חטאיהם, כאמרם (קדושין): אפילו שבעת אנינותו של אדם יצרו מתגבר עליו. וכן הוא חותני עתה בחלות מחלת בתו ובהיותה צפויה לשחת, כי הנה מלאך המות ילבבנה באחת מעיניו ועוד מעט בעיניו יקחנה; במבוכה הנוראה הזאת נבהלה נפש געל חותני, והיום אחר הצהרים עלה אלי ויבך בכי תמרורים, ויאמר: צדיק ה’ על כל הבא אלי, כי חטאתי לו, ובתי התמה סובלת עוני; כן הוסיף להשתוחח במרי שיחו, ואנכי התבוננתי כי דבר בליעל יצוק בו, ואנחמהו מעצבו ומרגזו. אמרתי לו: מה לך ולדברי עונות? האם גנבת, גזלת, או אהבת זרות? הלא חטאך כעב קל, ומחית אותה ברוח שפתיך. וימאן חותני להתנחם, ויאמר לי: לולא בושתי מפניך ידיד לבבי, כי עתה גליתי לך חבורות נפשי ופצעי לבבי.

ואנכי נשאתי באלה נפשי להסתיר סודו ואידו במעמקי לבבי ולחוש לרַוְחתו, וחותני גלה לי נגעי לבבו. האכסה אותם ממך לוי היודע דרכי? לכן דע לך כי מכאוביך מכאובי געל, כי על פיו היתה צפנת לירחמיאל, רק למען הקרא שמו עליה, ועל פיו הציקה לו ולאלצהו עד כי הרחיק נדוד; ואנכי נחמתיו בכל זאת, אמרתי לו כי לא אבד נצחו, אם יתקן את אשר עִוֵת. ותהי עצתי היעוצה לו להרחיק את ירחמיאל מפה אחרי תתו לצפנת ספר כריתות, ולהשביעו בל יוסיף עוד להֵרָאות בכל המחוז הזה, לבל יהיה פה למזכרת עון. וחותני יבצע מעשהו בו, כי בטרם בואו הלום יוציא עליו דבה באזני השוטר כי כמרגל הוא בא, ותפשוהו ושמוהו במשמר להפיל עליו אימתה ופחד, ובהיותו נרעש ונפחד יעשה ככל אשר יאמרו לו, וכתב ספר כריתות לצפנת, ונשא באלה נפשו להרחיק נדוד מפה ולבלתי שוב עוד, גם יעצתיו להרחיק את צפנת מפה ונמחה זכרון עונו, וביתר הדברים הוריתיו דרך תשובה, לפדות חטאתו בצדקה ובחסד אשר יעשה לתופשי התורה ובצום ובבכי ותחנונים. סוף דבר, גלותי אבני חשך מעל לבו, וידעתי כי יקר יהיה לו פדיון נפשו, והרבה ירבה לי במחירה, בשגם אני הוא הפודה אותה. ובהמון לבו נפל על צוארי, ויאמר: “הן אתה רופא נפשי ומחבש לעצבותי, ואוי נא לי באבדן בתי ואבד ממני כלי חמדה כמוך!”

וימרר בבכי, ואנכי נחמתיו, ודברי היו לו מים קרים על נפש עיפה, ויפתח לפני סגור לבבו, ויספר לי כי נפל בידו עוד מכתב אחר כתוב בידי אלישבע לנעמן. ולמען תדע איך יפלו המכתבים לידו, אבאר לך פשר דבר, כי אלישבע לקחה מזה אמה לשרת בבית אליאב דודה, ושמה צפורה, בת אלמנה עניה יושבת עתיקה, לאלמנה הזאת ששת ילדים, והיא באפס משען ומשענה, וחותני נמצא לעזרתה חלף הגמול אשר הוא דורש מצפורה בתה, כי צפורה נושאת את מכתבי אלישבע גברתה אל בית הרצים, ובערמתה היא מריצה את המכתבים ההם לחותני; את אחד המכתבים הביא אלי חותני ויגד לי את אשר יעץ על אלישבע, וישאלני אם אין בזה עון אשר חטא? וערמתו ונכליו יהיו דרושים גם לחפצך לוי. הבה! אקרא הדברים באזניך.

מדי דברו לקח את המכתב ממקומו, ויקרא באזני לוי כדברים האלה:

"נעמן ידיד נעורי מחמל נפשי! קלה העת במרוצתה, קלה היא מעבי שחקים ומדעת נשים, ירחים חלפו למן היום אשר החלו חליפות המכתבים ביני ובינך, אך גדול עונך מנשוא נעמן, כי זה ימים כבירים חדלת לשיח עמדי ותשכחני, אודיעך בפעם הזאת כי ארכו לי הימים מאד לשבת בקרית אמון, ונפשי נכספה לשבת תחת שְמֵי עתיקה, עי מולדתנו. כן אנכי עמדי, אוהבת אני חליפות תמיד, בהיותי בעיר עתיקה נכספה נפשי לשבת בהמון קרית אמון, ועתה נהפך לבי בקרבי, ושואפת אנכי אל מקומי לשבת בצל קורת אבי הזקן, כי לא אמיר עוד קטנות עיר עתיקה בגדולות עיר רבת עם ובשאון קרית משוש, אשר כרבות יושביה כן ירבו נכליה; אכן ראשי הומיות בה ספרים הם לחקרי לב, ללמוד בם דעת מחקרי האדם, תחבלותיו ויצרי מעלליו; פה אראה ריש עוני ומחסור מתכסים בבגדי חמודות, ושם אשר ועשר בוראים תענוגים חדשים לבקרים, ומביתם צופיה מחתת דלים; פה אראה עלמה עדינה מתנוססת ברוב עדיה, הולכת הלוך וטפוף, עיניה צופיות על ימין ועל שמאל, ותלונתה על היוצר אשר יצרה עבריה, האראה בצרת נפשה ולא אנוד או אשחק לה? ואנכי מצאתי חבר לה, הלא הוא עמיל, אשר חטאו לו אבותיו ואבות אבותיו חטאה גדולה, כי בעבר הנהר ישבו מעולם, ופוקד הוא עונם על אלף דור, על גברים ונשים יחדו; אך עוד זרות מאלה אראה: איש מדור ישן נושן ואשתו מדור אחרון בהליכותיה ומדברותיה, כי הוד והדר לבושה ומדברת היא צרפתית, המחזה הזה כעשן לעיני, אראה ואשאל את נפשי, למה זה חכמתי גם אני?… כן הקריה הזאת, ערב רב בה! וכן יהמו יחמדו רעיוני ויתחמץ לבבי כל היום ממראה עיני וממשמע אזני, לא כן יהיה בשבתי בעיר עתיקה, שם שבת שבתון יהיה להגיוני, אחלום ואיש לא יעירני, אראה תֻּמת ישרים מתכסָה בשמלת הגבעונים ומדברת בלעגי שפה שפת אמת, ונפשי תרגיע. ראה נא נעמן, תמימת דעים אני עמך, כי אין טוב משקט נאות שָׂדי לנפש יודעת חן ונעימות, ובאין לי הענג הזה אבחר עיר מצער כעתיקה מקרית משוש, אשר לא תשובב עוד נפשי בהמונה ושאונה.

"הוא אשר דברתי לך, כי ראשי הומיות הם ספרים רבי הענין, אך הספרים האלה חתומים הם ממני בשבתי בחדרי פנימה עם עתליה דודתי היושבת עתה אלמנה בבית אחיה, הוא אליאב דודי, אחרי מות בעל נעוריה, אך לא עליו תתאבל, כי אם על ימי עלומיה הטובים ועל נפש עתניאל בחירה מאז, כי נקעה ממנה באשמת אליאב אחיה, אשר הפריד בין נפשות דבקות הנוצרות אשה לרעותה, כי עוד קשורה נפשה בנפשו וזכרו לא יסוף מרגב לבבה; הירחיב לה ה’ בהון? הן צרות לבבה הרחיבו, והצרות האלה מתגנבות גם תחת צבע רקמתים, אך דודי חושב לרפא מחץ מבתה בהון עתק, ולו קראתי רופא אליל, כי לא תִּכּן את רוחה, ואיך יגהה ממנה מזור? ואמנם כן היא היא עתליה עמה, כי ברחוק ממנה צור לבבה וחלקה בחיים, לא תבדיל עוד בין נער לזקן, כי אם בין כסף רב למעט, כי זה כל האדם בימים האלה, עתה הראת לדעת, כי אין חדוה במעוני.

"ומי ישיחני לעת כזאת אשר דבריך גם אתה יקר לי? הלא הם שני בעלי כנף, צפרי שעשועים המסתופפים בכלוב, האחד הוא כנף רננים נעלסה בשירים, צפור נעים זמירות אשר יזמר משכיל, ולו קראתי בשמך נעמן, והצפור השני הוא יפה נוצה, המתהדר בהוד יפיו למראה עיני והנחשב על בעלי כנף הפרזים, כי פרזות יעופף, פעם על קדקדי, פעם על לבבי, ואוכל הוא מפי, אך לא ישיר ולא יזמר, ולו קראתי בשם זימון; שני היצורים הנאהבים והנעימים האלה ישיחוני בשפה ברורה, ובצפצפם אבין אני למו, אף הם יבינו הגיגי, ובאהבתי אותם עשיתי למו בית בין נטעי נעמנים מור ואהלות השתולים באגנות על חלוני, ששם יעופפו ויצפצפו הצפרים העפות, והיו לי שעשועים, על כן אפקוד הנטעים האלה חדשים לבקרים; יש אשר אנכי פורטת עי הגיון בהלך נפשי, והצפרים העפות יענו אחרי: שירי! שירי! ויש אשר ידי כותבת הגיוני לבבי בספר דברי הימים אשר לפני, ויצורי אזכרה על דברת בני האדם מחליקי לשון הקוראים שיר שיר, לכל רעיון רוח, והאומרים צוף צוף לכל אמרי תפל בלי מלח, ואולם חלילה לי מחטוא בלשוני ומדבר תפל על פי בעל כנפים המגיד לאדם שיחו, או על פי עוף השמים המצפצף בין העננים בלי נשמע על הארץ קולו; עוד אראך את ספר דברי הימים מורשי לבבי והגיוני יום יום, אשר דבריו נכחים למבין ונכונים לערכי, כי אם אשוב אהפך בם לא אמצא בם כל נפתל ועקש, וידעתי כי ישרים יהיו גם בעיניך, ואחת אציגה לך למשל אשר הורו והוגו רעיוני זה עשרה ימים, ואכתב זכרון בספר, וזאת היא:

“ביום אתמול כי יעבור לבשתי את בגדי החמודות, שמתי עלי עדיי, הבטתי אל המראה, וירם לבי כי יפיפיתי בעיני; אך השיבותי אל לבי לאמר: למי כל היקרות האלה? הלא קללת אלהים תלויה עלי, כי שרה בת ירוחם מכרה את עדיה ויקרותיה ביום צרתה, ומיד ליד התגלגלו עד כי באו אל הורתי, ובמותה היו לי מורשה, ולמה זה אתהדר במזכרת עון בית אבי? הן העריצים הקדמונים עשו כלי משקה מקדקד אויבם אשר הכריעו לטבח, כן הפנינים האלה אשר יהיו לוית חן לצוארי, נטפי דמעות הן הנגרות מעיני שרה בת ירוחם, זאת הגיתי, על כן רחש לבי דבר טוב, נדרתי נדר והיה כתוב לזכרון בספר, כי שוב אשיב את היקרות האלה לשרה, והיו עדי עדיים לרוחמה בתה היעודה לזימון העלם הנחמד, הרב את ריבי בליל החזיון, והיה לי היום הזה לזכרון בספר”.

אחרי כתבי הדברים האלה, והנה הצפור יפה הנוצה מעופף על לבבי ועל שפתי בקול קורא: צוף! צוף! צוף! וישקני מנשיקות פיו, לאות, כי הגיון לבי ודברי שפתי היו לו לרצון: אך אחת אשאל מאתך נעמן ידיד נעורי: אל תודיע את אמך ואחותך מכל אלה, כי הענג הזה צפנתי לנפשי, שוב אשיב לאחותך את היקרות אשר מחירן עולה לשלשת אלפים שקל כסף, ועיני תראינה בשמחתה, ולאבי הזקן אגיד כי נגנבו ממני, כן אכונן דברי במועצות ודעת, ומי יתן ואבצע אמרתי ביום הֻלדת אותי, הוא יום הרביעי לחדש האביב בשובי אז אל בית אבי – הלא תשלח לי את צלם דמות תבניתך מתאָר על רקוע פח כסף קטן ככף איש, והיה לי למנחת זכרון ביום הֻלדת אותי. ואתה וזימון רעך כאח לך שלום, ושלום תענו לדורשת שלומכם וטובתכם, אלישבע בת עדן ".

וככלות הצבוע לקרא המכתב, אמר: תתחכם אלישבע וישמח לבי גם אני, אך גם חותני חכם והוא ימוד לה כמחשבתה. הן חותני, עובדיה וחמול בידי כשלשה חצים לירות בם לעת מצא. חמול הוא חץ ברור לירות בו לנחמיה, יכין לו נחמיה כל משקה למכרו בפסח, וחמול יקרא עליו חמץ, גם יקים עליו עדים אשר יענו בו כי ראוהו אוכל חמץ בפסח, ונבוך נחמיה מאד ולא ישית עוד לבו לריב את ריב ירחמיאל, אשר יפילהו חותני למשואות בלשון סתר לאמר, כי מרגל הוא הבא הלום מארץ מרחק, ואם משני אלה לא תבואתך לוי טוב, הנה התחבֻּלה השלישית באה, והוא תתן תקותך, הסכת ושמע.

על פי חותני יגנוב יוחנן הסוכן את היקרות מאלישבע בהיותו עמה בדרך, ויתנם על ידו להיות כערבון שמור אתו, עד אשר תהיה אלישבע לזרח בנו על דעתו, ונמצאו אז היקרות לה ממקום אחר. כן הצדיק חותני פעלו בעיני ובעיני הסוכן, גם ערך לו דמות צדק באמרו: כי אם תמצא יד ירוחם למחיר שלשת אלפים שקל כסף, והיה זה בידו ככלי משחית לחבל אותו ואת עובדיה, ועל כן יסכל עצת אלישבע הנמהרה, למלט נפשו ונפש אביה הזקן מרעה.

וחותני הגיד לי, כי הלל הסוכן עצתו, ויאמר: כי גדולה עברה וכו' (ברכות), לכן השקט לוי, כי דברי עונות אם נחפש גם אנחנו בנר מצוה, והיתה לנו ראשית חטאת לראשית חכמה יראת ה’, כי מה היתה תקותך במות ר’ צדוק? הלא מחסור, רעב ונדודים, והמחסור יאלף עונות ויעקש דרך בעליו, ומה היתה תקותי אני בהיותי נודד מארצי? הלא צפוי הייתי לצרות ולמכאובים רבים, לחרפה ולקלון, אחרי עזבי שתי נשים עגונות, אשר לא יכולתי לראות עמהן חיים. ואם יראה, אדם שיצרו מתגבר עליו, הלא זאת היא העצה היעוצה לו (שם) ילך למקום שאין מכירים אותו וכו'; הלא זה דרכנו גם אנחנו באין מכיר אותנו פה, כי בשמי חפני לא נודעתי פה, ושם ר’ צדוק הנקרא עלי זורח גם עליך, ובשלומי הלא גם לך יהיה שלום כי הענק אעניק לך מטובי ובעשותך לך בית, ובקחתך רוחמה על פי העצה אשר אלמדך. ועתה למה נירא? הלא אין מגור מסביב, כי אם ירחמיאל ראשית פחדנו לא כחץ יעוף פתאום אלינו; הלא עובר הוא ברגליו, וכבואו אל בית צפנת הלא תמהר לגלות אזניך, ובא השוטר ולקחו מבית תענוגיו. אך אשובה לדבר אדותיך, ואגיד לך כי לרגלי העלילות האלה תבא גם שאלתך, ורוחמה תהיה לך; הן שמע חותני כי סר שאול אל בית ירוחם וכי נכון הוא לריב ריבו, לכן יעץ מזמות להבאיש ריח בית ירוחם בעיניו בשומו אותם לחברי גנבים, דברים כאלה שם חותני בפי אחד מאחוזת מרעיו, אשר שלחו לפגוע את שאול בדרך ולנסות דברים אליו, ובשיחו לפי תֻמו יספר לו על דבר הגנבים אשר יפרעו פרעות במחוזותינו, וכי ימצאו קן למו בבית ירוחם, והאיש אשר שלח חותני נקרה אל שאול בדרך ויבצע אמרתו, ועל פיו נבאש ירוחם בשאול. ועוד אחת יעץ חותני לעשות לירוחם: לצפון בפנה נסתרה במשכנותיו חפץ אחד מן היקרות הנעדרות מאלישבע ונחפש ירוחם, ונתפש כאחד חברי הגנבים, ונתפשה גם שרה עמו; ובאו במשמר אשר ללא יצאו ממנו בלתי אם כתבו ידם לחותני ולעובדיה, כי דבר אין למו עמהם. קושט אמרי אמת אגיד לך, כי אותך בחר חותני לבצע הדבר הזה, וגמולך ישלם לך ביד נדיבה נוסף על המתן בסתר אשר תקח מידי, ורוחמה תעלה בגורלך, ושמח תשמח בך בראותה את בית הוריה פרוע לשמצה, וכל גואל ומודע אין לגול מעליה חרפה זולתך.

לא יבצר ממני כל מזמה, ענה לוי, רק תנתן לי רוחמה מחירה. אך הס! הן קול דופק הדלת אשר בתחתית המעלות, הנה הוא דופק בעוז, הסכת ושמע, הנה קול צעדים גם על העליה. הבה אראה.

לוי יצא ירד במעלות וימשש באפלה, והנה שמלות בידו, הוי גנב! קרא לוי בהחזיקו בשמלות.

השקט! ענהו קול. אני אחירע הוא זה, שמעתי קול דופק ואקח המפתח לפתוח הדלת.

אני הוא זה, ענה מחוץ משרת געל, הנני הולך לקרא לר’ צדוק, כי ליל עמל הלילה הזה למחלת אשתו, ותשלחני להגיד לו כי נפשה ברעה תתמוגג, וכי נכספה היא לראות פניו.

הדלת נפתחה והמשרת עלה במעלות אל ר’ צדוק.

ה: בית אליאב

השמש הפיץ אור יקרות ברביעי לחדש האביב, רחובות קרית אמון הומיות מהמון רבה, מקול המולת מרכבות רועשות במשק גלגליהן על רצפת אבנים היבשה, כי כבר טהרוה מרפש וטיט ויגרשו את החרף מגֵו, וזעיר שם זעיר שם נפתחו חלונות בתי החמדה להביא אליהם רוח חדש וצח. ארמנות הקריה והיכליה גם הם הסירו מעטה כהה ויחליפו שמלת אור ומראה עָלֵז. יושבי קריה הסירו אדרת שער העשוי לחמם וילבשו בגדי קיץ, והנה הם מתהלכים רומה ברחובות ומקלות תפארה בידיהם. מוכרי זרועי גנות נושאים קשואים ואבטיחים, אשר חדשים מקרוב עלו בגנות החמים, כל מראה עין יענה כי האביב הנה בא להצמיח פרחי ענג, שושני חמדה; אך עמהם יעלו גם חוחים.

בראש הומיות בפתח שער בית בנוי לתלפיות, בראש פנה, נצב איש אחד הדור בלבושו ובמראהו, איש בחצי ימיו, לחייו מלאות, זקנו עגול, עיניו מפיקות דאגה ועצבון רוח.

מן היציע העליון נשמע קול הגיון ועוגב נעים, פעם הומה בצלצלי חלילים, ופעם בהמון עוז מעורר לב למרום ונשגב, מקולות אלה נכר כי רוח הפורטת עלי הגיון זה, מרחפת על תהום שעפּים והגיוניה ילכו בהלך נפש אל אשר יהיה הרוח ההוא ללכת, ובשפלות קול צלצלי שמע נשמע קול המנצחת בנגינות, קול נפש עורגת אל משכיות לבבה; ואחרי הקול ההוא המון תרועת ההגיון בעצמת נעימותיו, המון עָרֵב ונעים מרנין לב.

לעומת חלונות הבית ההוא מעברו האחר, נראה איש צעיר לימים כבן עשרים ושלש שנים, יפה תאר ויפה מראה, קווצותיו תלתליו יורדות בחן והדר ממול ערפו, עיניו נשואות אל חלונות היציע העליון ומפיקות נעימות ורוח כהה, ילקוט עור נחמד תלוי על צדו כבָא מן הדרך, והכרת פניו ענתה בו, כי לא למשמע אזניו, כי אם למראה עיניו התיצב פה. קול צלצלי תרועה חדל, והנה שתי תמונות יפה‑פיות נגשות אל החלון וצופיות, רגע אל עבר פני העלם הנמוג על עמדתו, אשר הניע ראשו וישק ידו למו פיו, כאיש נפרד מאהובתו אשר לא יוסיף עוד לראותה ימים רבים, כי דמעה נראתה על לחייו.

ואחד התמונות הנשקפות מלמעלה נסוגה אחור ממראה עיניה, במשכה גם את רעיתה אתה אל ירכתי הבית פנימה, העלם הוחיל עד בוש, ובראותו כי אין חזון עוד, סר ממקום עמדתו, ויסב בלכתו על פני שער החצר אשר עמד שם האיש התפוש ברוב שרעפיו בקרבו.

עתניאל! קרא האיש, האח ראתה עיני!

אליאב אלופי ומיודעי! ענה עתניאל, השלום לך, השלום לעדה נות ביתך? השלום לאלישבע היפה‑פיה? השלום ל…

ולא יסף עתניאל לדבר כי נעתקו ממנו מלין ופניו נפלו.

ברוך אתה בבואך לקרית אמון, ענה אליאב, ולמה זה תשאל לשלום הסוחרים העולים והיורדים בסולם העת? שאל לימים האלה ותדע מצבי, האח! ידידי! הנה באת למועד יום הֻלדת לאלישבע, הנכונה לנסוע מזה ביום השלישי, גם בשמחתה לא ישמח היום לבי, כי נסתם כל חזון מעדן אביה זה כמה, לשוא אנחם אותה בתנחומות שוא באמרי, כי בלכת אביה לרגלי הצבא לא תמצא ידו לערוך מכתבים, אך אזני לקחה שמץ מנהו כי קרהו אסון וכי איננו חי, הה, חברך מת תאמין! צר לי על כלילת פאר כמוה, כי מה תקותה מאת אביה הזקן?

כתקות כל הבנות היפות, ענה עתניאל, בהכחידו עצבו ורגזו תחת לשונו.

אשחרך ידידי, אמר אליאב, הלא תעלה אל ביתי לראות פניה ולברכה, וגם לכתוב לה שירים על ספר זכרון ידידות, אם נכון רוחך בקרבך, אך מדוע כה נפעמת ידידי ועיניך לחות כמו בכית? מאין ידידי תבוא? הבה נעלה ושמחו נפשות ביתי לקראתך, ושמחת גם אתה, הבה נשתה כוס יין ונשתעה יחדו.

יין למרי נפש! ענהו עתניאל, ואולם שמח לבי בשמעי כי השמחה במעונך, ולמה אעלה להֵרָאות את פני עליזים וראוני וערבה שמחתם. ואנכי הנני בא ברגע הזאת אל העיר, טרם ראיתי את פני אמי ואחותי, אשר שלחו אלי רץ להביאני הלום לבצע חפצי מני אז, לכתוב ספר כריתות לזלפה אשתי, אכן לא דבר בעתו הוא!

הזה דבר בואך? שאל אליאב, ויחורו פניו וידום מספר רגעים כאיש שת עצות בנפשו. ועתניאל מביט אליו בעינים בוחנות קרב ולב עמוק, ויאמר לו: מה לך אדיני גם אתה כי נפעמת? האומנם שותים אנחנו מי רוש ממקור אחד?

ואליאב אחז ביד עתניאל, ויאמר: הבה נתהלך אל החצר אחת הֵנָה ואחת הנה ונדבר דברינו.

ועתניאל הלך אתו, ובבואם אל החצר אמר אל אליאב: אנכי אשא בנקיון כפי לה’ לדבר אליך בבור לבבי: חף אנכי מפשע, אך אתה ואשתך אשמים בהמרותכם את פי אבותינו ובהפרכם מצותם; ולמה אטמון שיחי וכעסי בחֻבי לשמור עברה ומשטמה, אדברה וירוח לי, אריק מרורות לבבי ומי עפעפי, ואחרי כן נשכח עמל וכעס והיינו שלמים, ובתנחֻמות אל נקרא: “ה’ יעץ ומי יפר”!

אל נא ידידי, ענה אליאב, אל נא תאשימני הפעם בסערת חמה, אמנם אחת שגיתי אז בתתי את עתליה אחותי לאישה הראשון אשר לקחו אלהים; אז אמרתי אצבע אלהים הוא ומוסר שדי, כי נתקתי אני מוסרותיו, וינתק הוא מוסרות קשרו ידי, חשבתי לחזק את המוסרות הראשונות, ואראה כי ידיך אסורות בחבלי אשתך בת חמול, היכולתי לדעת כי אתה עוד תפתח מוּסרי ידיך? כי לא פתחה אזני לשמוע כזאת זוּלתי היום מפיך, ולמה אכחד עצמי ממך? הן דברי יגעים מאד, אף כי מזהירים הם למראה עין, הנני הולך עתה לנגה תבערת ביתי, אשר עוד מעט יכוהו נושי לרסיסים; כל זאת חזיתי, הגדתי צרת לבבי לשובאל, אשר יעצני זה שני ירחים להתחתן בעכבור הגביר, הגדתי לו דרכי הנסתרה וחפצי להוָשע בעכבור. וישלח הוא דבריו לעכבור, וימהר ויבוא הלום, וירא את עתליה ביפיה ובהדרה, ויחדש כנשר נעוריו, וידבר על לבה ויגד לה את פרשת הכסף הרב אשר לו, ויפתנה בשפתיו לאמר: “בן ששים שנה אנכי היום, ולמנות ימי שנות גבר עוד עשר שנים לי למספר ימי חלדי, והיו לי כמאה שנה בראותי אותך נצבת לימיני, וחלפו עשר השנים כנחל עדנים, והשאירו אחריהן לך ברכה אוצר נחמד, ואת תהיי אז בת שלשים ושלש שנה במבחר שנותיך, והון יקר יהיה לך ומה יבצר ממך?”

הלא הגדתי לך ידידי קצות דרכי הנסתרה, ומצב עתליה הלא גלוי לך, כי חמיה טפל עליה חטאת מות אישה, באמרו: כי קנאת אשתו אכלתהו, אחרי הוָדע לו כי נפשה קשורה בנפשך, על כן ריקם שלחוה אל ביתי, ומה שבתה ומשענתה בביתי? כל זאת חשבנו ותהי העצה היעוצה לה לשבת בצל הכסף, ולא אכחד ממך דבר אמת, כי גם אנכי קויתי לעזר עכבור, אמרתי כי ירחיב צעדי תחתני ויצאתי למרחב.

העתרתי דברי אל עתליה, ובדמעות שליש לקחה מיד עכבור את הטבעת עם מחיר שלשים אלף שקל עדי עדיים, יקרות ואבני חפץ. בראשון לחדש שם הטבעת על ידה ולא התמהמה רגע, כי נסע לתור לו יפה נוף בסביבות קריתנו, יפה נוף אשר ישֻׁלַּם מחירו חמשים אלף שקל כסף, כי אוה לשבת עם רעיתו במקום הרחק מאדם ומשאון קריה.

עכבור נסע, ועתליה זכרה את אשר עשתה לאסור ידיה בחבלים, ותתעורר על אולתה, ומן העת ההיא לא מנעה עיניה מדמעה, תריד בשיחה, תספוק כף ותבכה, כמו מכרה נפשה לעזאזל, על כן קראתי לך לדבר על לבה ולנחמה, כי רק מפיך תקח תנחומות; אך עתה בשמעה כי נכון אתה לפתח מוסרותיך לגרש אשתך, עתה תהיה מבוכתה. עוץ נא עצה ידידי, כי שבלת תלאות שטפתני, וידי אחזה בחוח ואת נפשי לא הצלתי, כי נכזבה תוחלתי מעכבור, ומי יודע אחרית אחותי?

ועתניאל שמע את דבריו, נאנח בשברון מתנים ובמנוד ראש, ולא ענה דבר.

ואליאב הוסיף לדבר, ויאמר: חטאתי לך ידידי ולאחותי, ועיני רואות עתה עַוָתתי, כי שלח לי אחד מאוהבַי מכתב מגיד חרפת עכבור. היום בבקר הגיעוני דבריו לא בעתם, ואותם אשים כה נגד עיניך, אולי תוכל הועיל, אולי תבקש ותמצא תחבולה להציל את הנלכדה, אך הבה קרא נא את המכתב:

מדי דברו הוציא הגליון מצלחת בגדו ויתנהו לעתניאל, ואלה דבריו:

"שמועה שמעתי ותרגז בטני. שמעתי כי מוכר אתה את אחותך העדינה לעזאזל ויתר לבי ממקומו, והנני חש לתאר לך בשרד את עכבור ואת דרכו. הלא קצות דרכיו ידע גם בנימין איש ברית אביך, אשר היה לו דבר עמו, אך בנימין מת, ובעיר מגורתך אין איש יודע אותו עד מה, לכן הסכת ושמע:

"כטוב לנדיבים יעלזו ישרי לב, וכרום זֻלות לבני אדם, "יתאוננו בני איש, על המוריש והמעשיר המשפיל והמרומם. "כן יתחמץ לב רבים וכן שלמים, וכן יחרקו שן על עכבור אשר "התרומם מאשפות, לא לשבת עם נדיבים ולקום על נדיבות, כי "אם להיות כפרא בודד לנפשו הצרורה במרור כספו; מי יתן "וראו עיניך שבתו בחדרו ומבקשי עזרתו עוברים לפניו כבני "מרון, אלה לעבוט עבוטם, ואלה לפדות ערובתם, הלוח פתוח "לפניו, בו יביט על פרשות השבועות, ועל פיהן יחשב את הנשך "אשר ישך, ואם יראה שתי פרשות שחֻברו למו יחדו, הוא "יפרידן להרבות נשך, על כן יאמרו המושלים: לא העשיר "עכבור אלא מפסולתם של לוחות, ורבים קוראים אחריו מלא:

"לוקוס! לוקוס! עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל?

"אך הנקל לו הליות נבהל להון ואץ להעשיר באהבתו את "הכסף מרוחו, כי עוד יוסיף תועבת נפש לחרפת עָם, כי אם "יראה עני המהפך בחררה, הוא נוטלה ממנו; ואם ינסה איש "להוכיח דרכו על פניו, ועלה באשו וצחנתו ברום עולם, וקלונו "יריח בריח תורה ויראת ה’, כי יאמר לך: יעקב נותר על "פכים קטנים מעבר לנחל יבוק, מכאן לצדיקים שממונם "חביב עליהם מגופם, ומאמרו תמיד: פשוט נבלה וקבל שכר, "או ימצא אמרים לו: גדול המלוה מן העושה צדקה; כן פושק "הוא שפתיו וקובץ ידיו, את כספו יצבור חמרים חמרים, "ולמבקשי עזרתו יפזר מאמרים, על כן נבזה הוא נמאס בעיני "כל יודעיו. הן צרת עינו חרותה בצרעת ממארת על פניו הדלים "והרעים, בכל כספו לא תשבע עינו, ולא יאמר הון, ומעשהו "כמעשה הכלב השב אל קיאו, כי את כספו הצבור מנשך "יתן שנית בנשך, וכספו הוא המחליף בו כח בכלות כחו, "וכאשר הוא הולך וקרב ליום אחרון, כן נצמד הוא לצרור "שקו, כי הוא לו צרור החיים; ואף גם זאת בהיותו בזוי עם "יקח לו קרנים בתורתו, ובמשמרת מצוה שאין בה חסרון כיס, "או שמתן שכרה בצדה; אם כסף תלוה את עמי, לו מצוה "רבה, ומתן שכרה בצדה, הלא הוא הנשך אשר ישך. ואם "אמנם חרד הוא לדבר מצוה, מדוע יעשוק שכר שכיר, "פעולת פועלים לא יתן, ובעד קשיטה אחת יריב יום תמים "עם עושה מלאכה בביתו, עד אשר יגרע ממנו שכר עבודתו. "כן יתעלם מבשרו ויקשיח לבו מאחיו מאחיותיו וגם מפרי בטנו, "כי גם לתולע בנו יקירו הצעיר, גם לו לא ירבה מהַר ומתן "בהתחתנו בחמול יושב עתיקה, הלא זה דברו אליו: בקחת "תולע בני את בתך הלא יקחנה אחר כבוד, ועליך להרבות "לבני מהַר ומתן; ומדוע לא ידבר עכבור, כן בראותו כי גואלו "בני איש לחשוב כסף לתפארת אדם וזהב לרום אנשים? הן אלה "רכי הלבב הלא ידעוהו ואור פניו לא יפילון, על כן לא ישית "עכבור לבו לחרפת שונאיו ומנדיו הרוגנים באהליהם, כי "יאמר לזהב כסלו, להסף מבטחו, ולתורתו – כבודו ותפארתו, צר לי על תורתו כי מצאה לה קן נמאס, לזאת אקרא גלות התורה!

"ועיני בוזיו תראינה בו, כי מחַסר הוא נפשו מטובה, ולא "השליטו אלהים להתענג על הונו, בעת יבא חדר בחדר לאכל "ארוחתו, הלא תדמה כי נחת שלחנו מלא דשן, מעדנים "ומאכל תאוה? הס! כי לא להזכיר כל עונג בביתו! כי אם "יתחבא במסתרים לאכול בעצבון ובשממון פת לחם וארוחת "ירק, ועל ה’ יועף לבו, כי ענין רע נתן לאדם לאכל, וכי "מאכלו במחיר כסף יבא לו. שאל נא יושבי עירו ויגידו לך, "כי מונה הוא מספר לשעורים אשר יתן לבשל. וכאשר נבזה "אכלו כן נתעב לבושו, כי בגדו כרקב יבלה עד אשר יחליפהו "בשמלה חדשה, ומה חייו? הלא חיי צער, כי לא ידע שָׁלֵו "בבטנו ומנוחה בלבבו, כי כל ימיו כעס, בוז ופחד, בדעתו "כי נבזה הוא מנמאס בעיני רבים, ואל עקרבים הוא יושב, "האומרים: מתי ימות עכבור ונשיש כי נמצא קברו, וכאשר "יחרף לבו ימיו, כן מתנודד הוא בלילות, קבוצת כספו "סגורה בבחירי ברזל ובדלתי נחושה, ובכל המשמרת הזאת "אין שוֶה לו, כי ישים משמרת למשמרת, וגדר לגדר, לא "ישקוט ולא ינוח ושנתו נודדת מעיניו, כי דאגתו להונו "תשדד רבצו, כן יחרד לרגעים להמון רוח נושבת לקול עלה "נדף, למשק חרול ולשריקת עכברים נצים השורקים והחורקים "מתחת לקרקע הבית, כי בכל המולה וקול דממה דקה ידמה "לשמוע פעמי גנבים חותרי בחשך ביתו, ואני בראותי את "הקוף הזה אברך: ברוך משנה הבריות.

"ראה אליאב איש חמודות, הודעתיך היום עלילות עכבור, "אף הזהרתיך לבלתי תת לו את אחותך העדינה, ואתה שים “לבך לדברי, והיית נזהר בהם למען תברך את יועצך לטוב”.

ככלות עתניאל לקרוא המכתב, והנה שובאל בא, והוא איש בן חמשים שנה, וכראותו את אליאב עם עתניאל בחצרו, השתאה למראה עיניו, ויאמר לעתניאל: השלום לך? ומאין באת הלום? הלא אמך ואחותך מחכות לבואך.

אל נא בחפזון, ענהו עתניאל, כי בחפזך שגית ואתך תלין משוגתך אם לא יכפרנה ה’, בחפזך ראית את עכבור בתפארת אדם; כן התחפש הנחש בצלם אדם ויבא אל חוה, ובלשונו היה מות ואבדון. ולמה תסתיר אליאב אדוני צרתך? יראה נא גם שובאל את עכבור בדמותו ובצלמו, כאשר תארתהו יד אוהבך בשרד אמת ובמחוגת אמונה.

ושובאל בקש מאת אליאב, ויתן לו המכתב ויקרא ככל הכתוב בו, ועקשות פיו ולזות שפתיו ענו בו, כי עובר הוא בין שורותיו כהולך על גחלים. וככלותו לקרא השיב את המכתב לאליאב, ויאמר: יסכר פי דובר שקר, כי שקר ענה בעכבור, ולא עת דברים היא; אך לא יפלא בעיני, כי אוהבך זה חבר הוא לנחמיה, ואולי משרש הנחש ההוא יצא הצפע הזה, כי בשנאת נחמיה את חמול פגע בעכבור איש בריתו; לא אנכי, עתניאל ידידי, לא אנכי, כי אם נחמיה הוא הנחש הקדמוני, ויפה אמרו חכמינו (ירושלמי, פאה): שאלו את הנחש מפני מה אתה נושך באבר אחד וכל האברים מרגישים? אמר להם: ולי אתם אומרים, אמרו לבעל הלשון שהוא אומר כאן והורג ברומי, אומר ברומי והורג בסוריא, מגידי בעלטה אלה נחשים הם.

שא נא, ענהו אליאב ושחוק נראה על שפתיו, הן מגידי בעלטה לא נחשים, כי אם תרנגולים הם למשתעה בלשון חכמה בערובין. אמנם מגיד בעלטה זה תרנגול הוא בעל נוצה, ואני מאמין לקול הקורא הזה, על פי מאמרם (סוטה): אפילו העופות מכירים בצרי עין; ראה נא שובאל, כי עוד שיחות חכמים ערוכות ושמורות עמדי לעת מצא?

ושובאל משך אך אליאב אחריו אל ירכתי החצר, ויאמר אליו: אל נא תסיר את לב עתליה מאחרי עכבור, אשר שם הטבעת על ידה ויתן לה כסף עדי עדיים ואבני חפץ, גם הלך להרגיעה ביפה‑נוף ובמנוחות שאננות, שם תשב עתליה בבית תענוגיה כגברת. הן היום נכון עכבור לשוב, להן תהיה נא גם אחותך נכונה לקראת אישה, ואל תהתל בו, פן תהיה לבוז.

אנכי משלתי בה למכרה בלא מחיר, אך לא אמשול ברוחה, ענה אליאב. הגם אטה את לב אחותי לאהבה את בול העץ הרקב, אשר מנעהו ה’ גם מכבוד? כי אמנם בכל עשרו הרב, חרפת אדם הוא. הן לקחה אחותי את הטבעת מידו, והיא משאת עליה חרפה, ועלי חמסה, באמרה כי אני הדפתיה לבזוי נפש בעבור הבצע. ושהדי במרומים כי בכפי לא דבר מאום מן ממכר אחותי, ומאומה לא תדבר גם בידך, כי תת לא יוכל הכילי הזה, ומתנת ידו לאחותי לעת זקנה הלא לבשת ולכלמה היא לו, ואין תקוה לאחריתו, לכן תהי זאת חכמתך וצדקתך לפַתֵּח את אשר קשרת, אך אשובה נא אל עתניאל.

ושובאל עמד כאיש נדהם ויתבונן באליאב, אשר עזב מקומו וישב אל עתניאל. שים לבך לאשר אמרתי לך, הוסיף שובאל, זכור נא כי הדבר נכון ואין להשיב, ובכן השיבה אל לבך ואל תדבר לרוח אמרי נואש. ואתה עתניאל לך מהרה לביתך, כי אמך ואחותך מחכות לך בכליון עינים.

זאת דבר שובאל וילך, ועתניאל אמר: עין בעין אראה כי שובאל שָׂכיר הוא, אשר שכרהו חמול חותני לשום מוסרות על ידי עתליה, למען האביד תקותי ולקרא לי דרור בעת אשר לא יעלוז לבי בו. הה! לוּ היה אביחי, כי עתה לא נהיה כדבר הנפתל הזה, כי הוא ידע את עכבור ואת דרכו, באשר רבות בשנים היה לו דבר עמו, על כן לכל איש כילי קרא עכבור.

לוּ היה אביך חי, ענהו אליאב באנחה, כי עתה אחרת נהיתה, אשחרך עתניאל ידידי, בוא נא בצל קורתי לפנות ערב, בוא נא ואל תזכר הראשונות.

ועתניאל חשב מחשבות, ופתאום נראה שחוק על שפתיו. וישאלהו אליאב פשר דבר השחוק הזה. ויאמר לו עתניאל: הן הגיעני מכתבי רעי עזריאל מירושלים ומטבריא, מכתבים מספרים קורותיו הנפלאות, ומי יתן וכמקרהו יקרני גם אני הפעם, והיו דברי שנינו למגלה כפולה. הן יד ה’ לא תקצר, אולי יבצע מעשהו שנית גם עמדי, אך לא עת דברים היא, ולמה אביעה לך חירות? גרש כל עצב מקרבך והיית אך שמח, ואני אלכה ואראה פני הורתי ואחותי המחכות לי. הן כתבה לי אמי כי דבר נחוץ שמור לי, האם ירזמון מליה על דבר ספר הכריתות אשר לי לכתוב לזלפה אשתי, או על דבר גדול ממנו? הבה אלכה!

ומדי דברו נתן ידו לאליאב, אשר אחז בה באהבה ויקרבהו אליו וישקהו, ועיניו רטבו מדמעה, גם עיני עתניאל דלפו מתוגה, וברוח נשברה נפרדו איש מעל אחיו.

ו: משתה שמרים

עתה יבוא נא הקורא לראות בתפארת הבריאה הנפלאה, באלישבע אשר נכבדות ידברו בה גם מכבדיה גם מחרפיה, יבוא לראותה ביום הֻלדת לה, בהתאסף רעותיה ויודעיה לבָרכה ולהפרד ממנה, כי היתה נכונה לשום לדרך פעמיה עם הסוכן ביום השלישי, על כן היה לה היום ההוא כיום מועַד. ורבים אשר לא ידעו שרש דבר, חשבו כי כל התכונה בגלל עתליה היא בהיותה לעכבור אישה החדש.

כמעט החליפה אלישבע שמלותיה יום יום במחלצות ובבגדי חמודות, והנה היא מתנוססת ביפיה ובהדרה, קומתה דמתה לתמר, יפיה כחבצלת, וחסנה כאלון, מצחה הזך משלג נטוי כחוג נחמד על תפארת רום עיניה, המאירות והמפיקות נגה כאור, כי כל חיי רוחה הזהירו בעיניה, לחייה מלאות צחות ואדומות, פניה כאגן הסהר, ואפה נערך במדה נאוה ליקרת תארה, ואחר עורה נקפו דמי עורקיה, אשר יתרוצצו רצוא ושוב וישתעשעו כחליפות אורות וצללים על הוד פניה, צמת ראשה מכתירות את קדקדה מעשה עבות מעלפת ספירים אחוזים בווי זהב, הנה צמתה סוככת על רקתה מעבר מזה ומזה, ובצאלים צללה היא מוסיפה לוית חן על חמדת תארה; שפתותיה שושנים אדומות כתולע, וממול ערפה נראה חלקת צוארה מוצק כעשת שן; כי כל מחלה לא עברה על נפשה העדינה, וקנאה ותוגה לא עכרו את רוחה, כי בעז נפשה הסתירה גם את צרת לבבה מעין רואים, למען לא ישמחו לה שונאיה ולא ינודו לה מרחמיה. סוף דבר, כל חמדה, כל תפארת, וכל חן וחסד עלומים נראו בהליכותיה, במעשיה, נגלו בניב שפתיה ובמדברותיה, אשר שמו עליה נוספות, כללו יפיה וחין ערכה, אשר לא יתארוהו חרשי צירים בשרד, ולא יערכוהו מליצים בחרט אנוש ובדבר שפתים.

רבים אשר ראו את אלישבע כלולה בהדרה, אמרו לנפשה: מה בצע ביפיה, בחכמתה ובישרה; ומי יודע למי יעדה עובדיה אביה הזקן? ואיכה תרעה איכה תרביץ היפה בנשים עם צאן אדם? כי בהוד והדר בטוב טעם ודעת הסכינה בבית אליאב דודה בקרית אמון, ובשובה אל עתיקה לשבת בבית אביה הזקן, ובאו שמה עורכי נפשות להעריך אותה, ועובדיה יציגנה לפניהם כעגל מרבק, לשית עליה מחיר ולמכרה אל אשר יעצום עיניו מראות מגרעותיה, כי כן יקראו לכל תהלותיה פגול לא יֵרָצה ליושבי עתיקה; ואם יקרה ה’ לפניה איש אשר יבחר בה בגלל הונה וכבוד משפחתה, וקמה אלישבע בידו כממכר לאחוזת עולם! והוא יהיה אלוף נעוריה, והיא לא ידעה דרכו מתמול שלשום, מה הוא ומה שיחו, אך אביה הזקן ישא כפיו לה’, ויודה לו חסדו, כי מצאה אלישבע קן לה, ולא ישית לבו לאחריתה, אם תהיה העלמה תמימת דעים עם אישה, או אולי כרחוק שמים מארץ כן רחקו דרכיה מדרכיו, ומהִשָנות טעמם אולי תצא ריב.

ואלה המחלצות ועדי העדיים אשר היו על אלישבע ביום הֻלדת לה: שמלתה מרקמת משי לבנה כשלג, וקשוריה ולולאותיה שני, באזניה נזמים קטנים מעֻלפי ספירים, ורביד מעֻלף ספירים על צוארה, בחשן הלבן המכסה את גבעת החזה ווָ‑חזה, וגולת ספיר יקר על ראשה, על שתי ידיה צמידי זהב ואבנים יקרות משֻבצות בם, אצבעותיה מזהירות בטבעות מעֻלפות ספירים, ובצלחת שמלתה מורה שעות, גדלו כמחצית השקל, מסביב יכתירהו זר ספירים שחֻברה לו שרשרות זהב סגור.

ועתליה דודתה הכבירה ממנה ימים, חמשת שנים, עתליה היא אהובת עתניאל, בעשרים ושלש שנות ימי חייה בפרוח יפיה נבלה תקותה, ומבלי מְצא אשר בקשה מאז, בקשה כמעט את אשר מצאה, ותקשיח לבה מאהבה בתענוגיה, ותאמר להמירה בשעשועי הון ועשר; כן חשבה, אך כמעט לקחה מידי עכבור את הטבעת עם יקרות רבות המחיר, ורוח אחרת היתה עמה, כי בכתה על ימי עלומיה אשר הקצירה ואשר מכרתם בכסף נמאס ובחפצים ומחמדים לא יועילו. בהגיוניה אלה ובהלך נפשה פרטה על פי נבל והגיון, והמון שיריה וזמרת נבליה עצרו את עתניאל מדי עברו, וכאשר חדלה לשיר ולזמר, קמה עמדה, ותאחז ביד אלישבע ותתהלכנה אחת הנה ואחת הנה, ותגשנה אל החלון ותשקפנה. והנה האח, או אהה! עתניאל נצב לקראתן, ותשק ידו למו פיו, ובאהבה וחן הניע ראשו אליה. גם עתליה הביטה אליו נאנחה ותסג אחור, כי נפעמה ותצר רוחה, ותבך ותשתוחח על היום, לא אכלה ולא שתה עדיה עליה, כי אם הוד והדר היה לבושה כאשר לבשה יום יום.

אלישבע ועתליה יושבות ונשקפות בעד החלון כאשר יפוח היום, והנה עגלת צב משתקשקת קרובה ועומדת לפני בית אליאב. ממנה יצא נער אחד ויעל במעלות, ובעוד רגעים אחדים והנה עדה אשת אליאב ואחריה הנער באים החדרה. הא לך גברת כבודה מכתב מעכבור אישך, ענה הנער בתתו גליון לעתליה הנדהמה למשמע אזניה. ותקח את הספר הכתוב אשכנזית ותקראהו, ואלה דבריו:

"ידידות נפשי עתליה אשתי העדינה!

בטרם פציתי פי לקרא לך בשם הנעים הזה, חשתי לראות את יפה הנוף, באתי, ראיתי, אויתי המקום ההוא הרחוק מאדם העיר למעון לנו, שם נשב במנוחות שאננות ובמשכנות מבטחים כבועז ורות המואביה, ושם יברכנו ה'. לכן כבוא הספר לידך שבי בעגלת הצב אשר אני שולח לך, להביאך אל משכנותי אשר שכרתי לנו במגרש העיר לשבת בם עד בוא האביב, ולקחתיך אל נאות עדן בחרתי לך, חושי ובואי ונשתעה יחדו למען דעת איך נכלכל דברת ביתנו, חושי ואל תאחרי לבוא, וקחי אתך את אחיך ואת אשתו, כי נכון לקראתכם אני אישך האוהבך כאישון עינו, עכבור ".

ועתליה כלתה לקרא ותקח גליון ועט סופר, ותשב ותערוך דברים אחדים אל עכבור לאמר:

"אל עכבור הזקן דברים נכחים ואמת!

זה חמש שנים קם השטן לצחק בי, עד אשר הלאני בהתוליו, ואנכי הנהלאה השלכתי נפשי מנגד וימצאנה העזאזל ויצנפני צנפה, ועתה ימשכני אל הנעצוצים ואל חורי העטלפים, להחרידני במנוחת קבר, אך הקיצותי, פקחתי עיני ואראה והנה טבעת נמאסה על ידי. נבהלה נפשי ועצמותי רחפו, ובקול פחדים אקרא: סורה ממני השטן, קחה את טבעתך מידי וקרא דרור לאשר זרה לה רוחך; סורה סורה אל תגע בי, תן לי ספר כריתות וקח לך את הפנינים ואבני החפץ, כי אם יפלו כאלה אלף מימינך ורבבות משמאלך, אלי לא תגש. אלה דברי הנעזבה לנפשה, עתליה בת יעבץ ".

את הגליון הקטן הזה חתמה בחותמה ותתנהו אל הנער, אשר לא ידע מה דבר לאחז בו. ויאמר לה: הן ציוני אישך לשאת אותך ולא את מכתבך.

עשה כאשר צויתיך, אמרה לו עתליה, ותתן לו שקל כסף, ותאמר: שא המכתב לאשר הוא שלוח ולֵך בשם ה'. הנער יצא, ועדה ואלישבע הפצירו בה להגיד להן פשר דבר המכתבים, ועתליה לא ענתה דבר: ותצא עדה. אך אלישבע הפצירה בה, ותאמר: מה לך דודתי כי נפעמתְּ ולא תדברי? האם דברי המכתב עצבוך ואולם דעי לך דודתי כי אין רע ומר כמכתב אשר הגיעני היום, יען כי כותבו יגלה לי מקור יגון, עצב וכעש, ויכסה שמו; ואת הלא ידעתְּ שם עכבור, הנה הוא שונה באהבתך, כי טרם כהו עיניו מראות תפארת נשים, ואת לעגי לו.

האלעג? ענתה עתליה, וזרם דמעה עבר לחייה, הן נשמת רוחי – אנחה – יעלה שמים יציע שאול, רעיונַי כברקים ירוצצון, ונוע ינוע לבבי ויתנודד בדעתו מרת נפשו. על חרדות ופחדי תהו ישיגוני בהגיגי, כי עכבור מצאני בעת רעה ויקנני, ועלי תשתפך נפשי ותשתוחח אחרי ראותי את עתניאל בחירי מאז. אהה! כי ראני ביום רע, בעת אשר אבד נצחי ותוחלתי ממנו לנצח. האחיה עוד בצל עכבור אשר יהיה לי כצלמות? הלא מעתה כל כספו וזהבו לי כחרש את חרשי אדמה, כעפר לדוש ובאשפתות. היעַוֵר בם עיני אשר ראו את עתניאל? הימשכני אחריו אחרי אשר משכני עתניאל בעבותות אהבה? הן הוא צור לבבי וחלקי מיום דעתי נפשי. ראי נא אלישבע, פרצתי גדר הבשת, ומחשבותי העמוקות עברו על דל שפתי, כרשפי אש התמלטו ממוקד לבבי, הה! מה אמולה לבתי, מה נעכר כאבי. הן נפשי יודעת מאד כי פני ה’ חלקנו, ויודעת היא את הררי הנשף המבדילים ביני ובין עתניאל; הלא הם, חמול ועכבור. אך עזה כמות אהבה, והוא תדוק הרים ותדוש, ועמדו רגלינו במישור, או בדי שאול תרדנה ויחדו על עפר נחת.

הן הגדת לי דודתי צרות לבבך, ענתה אלישבע, ותדמי בנפשך, כי אין מכאוב כמכאובך, על כן תשתוחחי; לכן הקשיבי לדברי, ואגלה לך משכיות לבבי וצרת נפשי. כבעלי כנף הנודדים מפני קרה, כן נדדו רעיונַי מפני הקרח הנורא, אשר אמר אבי הזקן להשליך עלי, נדדו רעיוני מקור ומקָרה, ויפרשו כנפיהם תימנה אל ארצות החמים, ששם מצאה נפשי קן לה, ויתעוררו כל מורשי לבבי, ויתרועעו וישירו שיר חדש, שיר אביב לשכיות החמדה, לרוח צח ולריח פרחים, אך יגון קודר יתערב עתה בשירת נפשי, פרחי חמדתי היו לחוחים, עונבי לקול בוכים, וביום אור התקדרו השמים על ראשי, ונאספה שמחת גילי. תאותי נסתרה וחמדתי לקברות הובלה, ועל קברות תקותי יכסה איש נעלם קדרות, חמס, קלון וכלמות עולם, לספות מכאוב על מכאובי ויגון על יגוני. אך למה אביעה חידות, אקרא המכתב באזניך ותדעי מבוכתי.

ומדי דברה הלכה אל מלתחתה ותוציא את המכתב ותקרא ממנו כדברים האלה:

“עלמה עדינה ויפה‑פיה! עלית על בנות, אך תשפילי לראות חרפת אדם ותמשכי לתעלולים חסד נעורַיך, והם בגדו בך ויגלו קלונך בשערים, כי את דבריך אשר הריצות לנעמן הריץ הוא לאחיטוב רעהו, והנך פרועה לשמצה על ארץ רחבת ידים. לכן דעי לך עלילות עוגביך ומאהביך והתגודדי: זימון כרה שוחה עמוקה לנעמן בשבתו לבטח עמו וַיָשֶׁת עליו עון פלילי, חטא משפט מות, הגה אותו מני דרך למען ימצאך נכונה לקראתו, הוי בגד בוגדים! ונעמן בראותו כי צפוי הוא אל חרב המשפט, השליך נפשו בנהר. זאת אחרית נעמן וזימון: זה טבע וזה כסה חמס על לבושו, ונפשך נמלטה מפיד שניהם. אך אביך הזקן בא בכף געל המושך אותך בחבלי השוא, לקשור אותך אל זרח בנו ידוע חלי. אך אנכי מגן לך, אני אנתק מושכות כסיל, והוא לא יראה את היד המשברת את ידו הנטויה עליך, וכהתמי לעשות את הטוב למענך אתודע אליך ובכבודי החדש עמי תתימרי, והשיבות אהבה לאוהבך הנעלם פלוני האלמוני”

התביני עתה מבוכתי? אמרה אלישבע לעתליה אחר כלותה לקרא המכתב, ואשר עם לבבי לא אכחד, את נעמן ידעתי מילדותי, הכרתיו מן המכתבים אשר הריץ אלי; את זימון ראיתי על במות ישחק, אהבתי חין ערכו, אך בשמעי כי נכון הוא לקחת את רוחמה אחות נעמן, לא מלאני לבי להגות בו ולמעל מעל ברוחמה העניה אשר נדרתי להיטיב עמה; אך בנעמן הגיתי אחרי שמעי כי נכון עמנואל האדיר לקחת את נחלת הרוזן, אמרתי אני בלבי, הלא לא ימנע עתניאל הטוב ממנו והציגו לפני הגביר ושמהו לפקיד על נחלתו, ובמצאו חית ידו בכבוד לא ימנעני אבי ממנו. הלב אוהב תמיד להשתעשע בהתוּלים ובתקוה, כילד בכלי‑משחית ומחבל, וכן רוחי חֻבלה מתוחלת נכזבה. נעמן אבד, מאבי נסתם חזון, זימון, זה אהבתי, הצמית את נעמן רעהו למעני, במעל ובבגד בוגדים. ואנכי הלא חפה מפשע, ומגני הנעלם יטפול עלי חטאת נפש, ודם נעמן עלי יטוש. הן זימון היה עלם תאוה לעינים, נעמן – בר לבב ורב תבונות, ואת שניהם שכלתי מאדם, וגעל אורב לי וימשכני אל זרח בנו, והוא כמסוס גוסס. הן רבת שמעו אזני מפי מכַבְּדַי ומהללַי, כי שפך עלי ה’ חן, גם חנני בשכל טוב; ומה לי מתנות אלהים אלה, הלעולל בעפר קרני? הלהשליך נפשי אל אחד התעלולים, אשר ישים רסן מתעה בלחיי למשכני אל אשר יהיה רוחו ללכת? העשויה אני להציגני ברחוב שער העיר כעגל מרבק, וכל עובר ועביר ידו על טוב צוארי לראות אם אין מום בבשרי והגרעת בנפשי? אל אלהי הרוחות לכל בשר יודע רוחי החֻבלה, אשר רוממתי תחת לשוני צלל במים אדירים, ואשר אהבתי נהפך לאיש עשוק בדם נפש, ובכל זאת אדכא כל רוח כהה ואצהיל פני.

הלא כשחוק הוא לי כל נדודי לבך, ענתה עתליה, כי תנודי לנעמן אשר לא ראית מימי ילדותך, ונפשך תערוג באפס תקוה לזימון, אשר ראית כקיקיון שבן לילה נראה אליך ובן לילה חלף הלך לו, ומוסרות אהבתך קורי עכביש. לא כן הגות לבי בעתניאל, כי עבותות אהבה הן.

אמנם, ענתה אלישבע, זימון קשר לבי בתקות השני שבן לילה אחד נטוָתה ומיום ליום עבתה, ותהי לחבלי אדם; ואם תעו רעיוני כצפרים עפות פה ופה, אליו שבו נמשכו בחוט השני הקשור בם. ובכל זאת משלתי ברוחי, ואגרש מקרבי כל רגש והגיון אהבה. גם אשר נדרתי נדר להיטיב לרוחמה היעודה לו, תחת הרעות הרבות אשר השביעוה בית אבי ובית געל, ואשר נדרתי אשלם. אך נתקו זמותי, ואנכי נכונה לשוב לעתיקה במפח נפש.

עודנה מדברת והנה אליאב בא החדרה, ואחריו אחד משוטרי העיר ובידו גליון, וישאל מי היא אשת עכבור? ויראהו אליאב את עתליה, ויאמר לה השוטר: הנני בא להשמיעך דבר מטעם שר העיר, כי דברי ריבות בין אישך ובין עתניאל הדורש ממנו כסף רב מאוד, ועכבור הלא נתן על ידך מחיר שלשים אלף שקל כסף. לכן כתבי נא ידך על הגליון, כי שמור יהיה המחיר בידך, עד אשר יקום שלום בין אנשי הריב, ועד העת ההיא לא תמושי מפה היית ערבון.

ועתליה השתוממה לדברי השוטר, ואותות ששון לבה נראו על פניה, ותאמר אל השוטר: הנני לכתוב ידי על הגליון ככל אשר שאלת.

והשוטר נתן לה את הגליון, ותכתוב עתליה כדבריו, והשוטר שאל ממנה לבלתי התקצף עליו באשר בצע אמרת שר העיר, ויקם וילך. ואליאב אמר אל עתליה: ראי אחותי, זאת חדשה היא, ואולי ממנה תצמח רוָחה.

יהי מה, ענתה עתליה, סרה רוח השגעון מעלי, ולא אלך אחרי עכבור.

יכונן ה’ דרכנו לטוב, ענה אליאב, ובפנותו אל אלישבע אמר, הן היום פנה, לכן קומי נא אַתְּ ותקום גם עתליה אחותי. הבה נבואה אל האולם להתעלס בשיחות נעימות, ואולי יבואו אלינו רעַי ומיודעַי.

עודנו מדבר והנה עמיל בא החדרה, והוא הדור בלבושו הנותן ריח מור עובר על כל סביביו, ויברך את אלישבע ויאמר: אברכך עדינה ביום הֻלדת לך, ומי יתן ותבוא ברכתי לראשך ותפרחי כחבצלת ביפיך ובהדרך, ובאו הימים ונקרא לך גברת נשים, כאשר יֵאמר לך עתה תפארת העלמות.

ואלישבע הניעה אליו ראשה בחן, ותשב תודות לו.

ואליאב ועתליה, אלישבע ועמיל, יצאו מן החדר אל האולם הגדול ורחב הידים, ותשתומם אלישבע למראה עיניה, כי היה האולם נחמד ביקרו וכלול בהדרו. בקצהו האחד שלש שורות אגנות, בם עולים מטעי חמד הסבוכים אלה באלה, ומראיהם כמעשה רשת ועששיות, זכוכית מזהירות באור בהיר רב הצבעים מבעד לנטעים האלה, ובין שורות אלה עלמות כבודות מתנוססות ביקרותיהן. כי על אלה באו לקדם פני אלישבע רעותן האהובה למו, ולברכה ביום הֻלדת לה ובטרם הפָּרדה מעליהן, ותשלח כל אחת אגנות נטעי נעמנים לערכם מערכה, ועמיל ועוזרי ידו ערכום חיש מהר; וכבוא אלישבע אל האולם, השתוממה, נחפזה למראה עיניה וגם למשמע אזניה.

חיי רעותנו אלישבע העדינה, ענו יחד, חיי בכל שכיות החמדה, בכל הוד והדר, וה’ ישיתך ברכות לעד ורוית ענג ושעשועים כל ימַיך.

זאת דברו, ותחבקנה את אלישבע חליפות, והיא חבקתן, ועיניה ירדו דמע גיל ותשב בינותן. ואחת מהן הידועה ליודעת נגן מאד נעלה, ישבה אל הגיון ועוגב ותצלצל באצבעותיה, וקולות אדירים וצלצלי נעם הרנינו לבות השומעים והשומעות.

ועמיל נגש אל אלישבע ויאמר: בחזון לבי חזיתי כי תמשכיני היום חסד ויצאת עמי במחול משחקים, ורגזה אדמת קרית אמון מקול רעש צעדינו.

עצה נמהרה, ענתה אלישבע, הן רגלינו לא רגל ישרה, כי באשר אתה אץ ברגליך, שם אלך אני בעצלתים, ובאשר אשים רגלי כאילות, שם רגליך כושלות, לכן אעשה הנחה לרגליך ונחו, למען תנוח חכמה בקרב לבבך.

כן ענתה אלישבע את עמיל, ושרש דבר נמצא בו, כי עמיל רועה רוח ורודף ענג כל היום באשר ימצא, בכל כשרון יתקלס, ורוחו זרה לאהבת עמו בעת אשר לא זרה מתאותה, למן זרה רוחו לאלישבע אשר לעגה לו תמיד במהתלות, והוא בקש תמיד קרבתה לשוא, ולא שב מפני כל ויאמר לה:

שמעי אלישבע עדינה, אנכי דמיתיך כשושנה אשר אבקת פלפל זרויה עליה, הנך מזהירה כשמש בחדש טבת, לבך חזק מצור, עיניך כוכבים נוצצים בעד ערפל, ואת אמרותַיך תטיפי לי לא כגשם נדבות כי אם כנפץ ברד. חי נפשי כי עודך בימי ילדותך, טרם התפתחה בך רוח נדיבה ורצון.

ובכן ילדה עודני, ענתה אלישבע, ואתה משחק לי כעץ פסלי. הבה והלבשתיך רקמה חדרים לבקרים, ודברתי אליך ולא תמצא מענה ישר, ואנכי אנוד לך ואמרתי: קראו לרופא כי פסלי עמיל חולה, נבקה רוחו בקרבו!

ועתליה שמעה את המהתלות האלה, ושחוק נראה על שפתיה, ואחריה שחקו העלמות אשר שמעו את דברי אלישבע. והנה שובאל בא עם הסוכן, וירא את כל הכבוד והיקר, ויתנודד ויפן אל אליאב וידבר באזניו לאמר: הלא שלח עכבור עגלת צב לשאת את עתליה עמך ועם אשתך אל המקום אשר יעד, ולשמחה מה זו עושה פה?

השמחה במעוני “יען כי אין עכבור פה” ענה אליאב ואמר אל שובאל, אשר הניע ראש בחמה עצורה.

שובאל זה אחי אשת ירוחם בן ארבעים שנה. בשבתו בבית ירוחם בימי שלותו, היה רודף חכמה ודעת בכל מאדו, וירם כשופר קולו לעורר רבים להתהלך לרוח היום, ויהי תמים דעים עם נחמיה ירוחם ויוסף חתנו. וכאשר נטיו רגלי עוזריו הפך עורף לכל דעת וכשרון, ויגַדל זקנו, וילבש כסות צמר ארוכת ארבע כנפותיה, וישב באהלי יעקב, ויספר חלומותיו אשר העירוהו לעזוב דרכו הנסתרה מה’ ולבחר דרך אחרת, ויהי חבר לכל חברת מצוה, ובאחרית הימים האלה, זה חמש שנים, הגדיל לעשות, כי מצא חן בעיני עשיר אחד, אשר תקוה נשקפה לו ממנו למצא חית ידו, נסע אל איש מופת ושמו חזאל, ויגד לו חטאתו לפנים בעץ הדעת, ויהי דברו אליו לאמר: אם חפץ אתה שובאל לכפר חטאתך זאת ולאכל מפרי עץ החיים, והיה כל ישעך וחפצך לעקור שרשי עץ הדעת מסביב לך, ולגדע ענפיו הנושאים פרי כחש. הרימה כשופר קולך לנבל כל דעת וכשרון, ולשפוך בוז וקלון על דורשיהם, וסר עונך מעליך וחטאתך תכֻפר? וכֻפר בריתך את מות וחזותך עם שאול. ויהי בשוב שובאל ויקרבהו העשיר כמו נגיד, ויהי לו סוכן, וישלחהו אל כל מקום אשר דבר לו שם, וגם עתה נכון היה לנסוע לעתיקה על פי דבר אלופו ומיטיבו, ויהי משפטו לשפוך בוז וקלון על כל חפצי דעת, לרומם דור הישן ולהשפיל הדור החדש והליכותיו. ומה ענו בוערים? “הן זה האיש שובאל למופת בישראל, הלא הוא היה מן הנקובים ראשי משכילים, והוא ידע דרכם וימאס בם!” כן הוכיחו במישור כל בוזי חכמה; כי האריה הזה על משפחת החתולים נחשב, על כן תקעו כף וישירו ויזמרו, כי לכדוהו ויאסרוהו ברהטים בשקתות מי בעיריהם, ויקשרוהו בתֶלם עבותו ואל אבוס בעליו, והנה הוא אוכל כבקר תבן.

שובאל הניע ראש אחרי אליאב בראותו את השמחה במעונו, עודנו עומד מחריש ומשתאה למראה עיניו, והנה איש נכבד בא אל הבית, הדור הוא בלבושו וחכמתו תאיר פניו. ואליאב קדם פניו בכבוד, ויאמר: האח ראתה עיני את יאיר בצל קורתי, הלא דבר הוא.

דבר סתר הוא, ענה יאיר. לכן נבואה נא חדר בחדר והגדתי לך דברי.

ואליאב לקח אותו ויביאהו אל חדרו, ויאמר לו יאיר:

הנני נכון לשום פעמי לדרך עתיקה בדבר עמנואל האדיר, כי קרא לשאול הלום. ואנכי אשב בעתיקה עד שוב שמה שאול שנית, ויחדו נבצע דבר עמנואל עם הרוזן. ועתה שמעה נא ואגידה לך דברי: הלא יודע אתה את התלאה אשר מצאה את מיכאל קרובי, כאשר נטיו רגליו על ארחות המקנה והקנין. מיכאל זה באחרית ימי מגורתו בעיר מגורי עכבור איש בריתך,התאמץ בכל מאמצי כח לעמוד באמונתו, על כן לוה עשרת אלפים שקל כסף מעכבור בנשך נושך עצמו ובשרו, ויתן לעכבור שטר, ומועד השלומים היה מקץ חמש שנים, אך מיכאל לא חכה לקץ המועד ההוא, ויתן לו משה ידו מעט מעט, ויקח מידו תמיד תעודה כתובה וחתומה בעדים כמשפט. אך בטרם כלה לשלם לו את האלף העשירי, וצעדיו צרו מלכת עוד וידו מטה, ולמען לא יהיה פרוע לשמצה עזב את ביתו וימהר להמָלט על נפשו, ובברחו עבר דרך קרית אמון ויסר אל ביתי, וידי לא השיגה אז לעזרו, ויסר אל בית בנימין, ויתן לו בנימין אלף שקל כסף עזרה בצרות, ומיכאל נתן לו את התעודות אשר לקח מיד עכבור, ושטר נתן לו למען יקח חלקו מממכר ביתו עם יתר הנושים, החסד אשר בנימין עם מיכאל היה גמול על הטוב אשר עשה מיכאל עמו מאז.

ועכבור עשה מעשהו בערמה, ויקח את בית מיכאל שלומים לשטר עשרת אלפים שקל הכסף אשר היה לו מיד מיכאל. לשוא הריץ אליו בנימין מכתבים כי עשק נחלת מיכאל, וכי ידרוש מידו את העשק הזה במשפט, עכבור לא שת לבו לו, ובנימין אמר לשום לדרך פעמיו ולדבר משפטים עם עכבור, והמות הה! הבהילהו, ובאין דורש משפט קם בית מיכאל ביד עכבור.

ומיכאל הרחיק נדוד אל ארץ החדשה, הגיע עד מקום מכרה הזהב, שם החל לנסות דבר אל משלח יד זה, ויחילו דרכיו, וימלא זהב חוריו. אך מחלה עזה עברה על נפשו, וישב באניה ההולכת לונדונה ויגיע שמה, ומחלתו הלכה וכבדה, ויפקד ביד המעוז‑לעמו אשר שם, זהב במחיר שלש מאות אלף שקל כסף לחלקו בין קרוביו הקרובים והרחוקים, אשר נקב אותם בשמותם רשום בכתב. מאת אלף שקל כסף נפלו חבלים בנעימים לאחד יושבי טבריא, ויצו לפני מותו אשר יורש או יורשת ההון העתק הזה ישא עצמותיו מלונדון לקברם בעיר טבריא. וגם יעד מכסת כסף אשר ישא פריו מדי שנה לאלה אשר יתפללו על קברו.

ואלי ואל בית בנימין באו מכתבים מקרית לונדון לברכנו בברכה, אשר השאיר לנו אחריו בין נפשות קרוביו. לי נקב חמשת אלפים שקל כסף, אודה לה’ חסדו, כי אין לי חפץ בם, ובכל זאת אקחם כמנחת זכרון מיד קרובי המת, והיה זכרו ברוך, כי תמצא ידי לעשות בהם טוב וחסד. ולבית בנימין הניח עשרים אלף שקל כסף. ויצא לפני מותו להציל את העשק מיד עכבור, כי מקרית לונדון נגלה לוו העשק הזה – ולהפילו נחלה לעתניאל, מתנה נוספה על הכסף השלוח לאביו, כי למי עתה כל נחלת בנימין? הלא לעתניאל. על כן חשנו אני ואמו למהר בואו הלום, לשלחו לונדונה ולקחת את הברכה השאיר לו אחריו מיכאל, ברכת תודה על החסד אשר גמלהו בנימין בעת צרתו. ועל כן שמר עתניאל מצות המת, וישלח את השוטר לעצור בעד אחותך ובעד כל הנתון לה מאת עכבור אישה. הן גליתי את אזניך על כל אלה, ואתה דע לך.

נרעש ונפעם מהשמועה הזאת עמד אליאב בחלחלת לב, ויאמר אל יאיר: אלהים עשה כל זאת לענות נפשי על הפרידי מעל אחותי את אלוף נעוריה, ואת פניך אדוני אחלה להסתיר דבר, פן תשמע אחותי כזאת והיתה מנת חלקי תוכחות וחרפה, ושמע חמול השמועה הזאת ממרחק ולא יאבה עוד להפריד את בתו מעתניאל, באשר נחלה שפרה עליו.

זאת דעתי גם אני, ענהו יאיר, וידעתי את חמול ואת רוע לבבו כי דבר לי אליו, לכן הסתר דבר עד עת מצא.

ואליאב אחז ביד יאיר, וישובו אל החדר ששם הקרואים והקרואות, ויפן יאיר אל אלישבע ויאמר: הנני נכון לחוג את חג הפסח בעתיקה, ומה מאד אשמח כי אראה את פני אביך הזקן מיודעי מאז, שם אראה גם את נחמיה אשר ידעתי על פי עתניאל.

האח! האח! ענתה אלישבע, ואנכי אשמח לראות בעתיקה את פני אדוני, ודמיתי כי עודני בקרית אמון.

על דברת נחמיה, ענה שובאל, לא מראה גדול הוא לשמח בו, הן תשפיל לראותו, כי פניו נפלו מאד, אף כי ירים ראש וינופף ידו לכתוב דברו בפתחי שערים לספר איש ריבי אָסָף, כי אסף איש ריב הוא לאנשי שלומי, על כן בו ובנחמיה מהללו ומרוממו אתקוטט, אך שפל מארץ קול שניהם.

הלא מאז ידעתיך, ענהו יאיר בשחוק, כי שנית את טעמך לרגל הילדים אשר נולדו לך, ואשר תאמר לקחת אותם אחר כבוד. ובחפצך לאכל מפרי עץ החיים תאמר לגדע את עץ הדעת, אשר חטאת בו, ברוח אמרי נואש ובבוז קיקלון אשר תשפוך על אנשי דעת, עצה נבערה!

ונחמיה ואסף הם אנשי הדעת! ענה שובאל במנוד ראש. ועליהם נשאתי משל ואקרא: הוי משקי כרם ה’ מבאר חפרוה זרים, הוי נושאי אבוקת הפילסופיא בידיהם להאיר לדור עקש את הדרך היורד לבאר שחת. לאורם שטו קטני אמנה ולקטו באמרים כתובים בנוצת השטן, באמרים מעלי צחנת גפרית ועשן שרפת נשמה.

נשמה שרופה ומעלה צחנה ועשן! ענתה אלישבע בשחוק, ותשם יד לפה, ורעותיה העלמות הביטו אל הממשל משלים הזה ושחוק נראה על שפתותיהן.

הפילוסופיא אתי היתה ושלחתיה, הוסיף שובאל בתוכחת מגולה, הן הדור הישן לא ידעוה, על כן למדו תורה על רגל אחת רגל האמונה, ורגלי הדור החדש כושלות בדרך תבונות, אבדה האמונה ונכרתה מלב אנשים ונשים, בחורי חמד ועלמות יפות המרוה בשרירות לב, ובעינים רמות יביטו אל הנאלמה, ואזניהם אטומות לאמרתה אשר מעפר תצפצף. ומה שבטם ומשענתם? הלא עץ הדעת, אשר תוכו נהפך לרקבון, כי אכלתהו תולעת הספק, וצפוי הוא אל רוח נושבת אשר רגע אחת תעקרהו ותהפכהו. כי שובב הדור משובה נצחת, וינתקו מוסרות קדש, ויתִּירו אגודות אל כן תחנף ארץ.

ואליאב, יאיר, הסוכן וגם אלישבע ועתליה הבינו מה ירזמון מליו, כי שלח אמרותיו כחצים אל לב אליאב ועתליה, אשר יאמרו לנתק מוסרות עכבור ועתליה אשר קשרו ידיו.

ויאיר אמר: הן אסף יוצר תמונות הוא בחזיונות ספרו, וגם אותך ראיתי שם בצלמך, בדמות תבניתך ובעלילותיך, גם ברא לך ניב שפתים ערוך לרוחך. אך בעתיקה הלא תחוג גם אתה את חג הפסח, ושם נשתעה ונדבר דברינו במרחב, כי לא עת דברים עתה.

ויאיר אחז ביד אליאב ויטהו אל ירכתי הבית ויברכהו, ויברך את אלישבע והקרואים והקרואות, ויפן ויצא. והעלמות אשר נקבצו באו אל אלישבע לשוש אתה משוש ביום הֻלדת לה, שמחו אִתּה עד חצות לילה, וישימו לפניהם עסיס, מרקחות ומעדנים ואחרי אכלן ושתותן ברכו את אלישבע רעותן ואת דודה ודודתה, ותשקנה אשה רעותה. הן שבו למקומותיהן ואלישבע ועתליה – לשיחתן.

ז: בית נחמיה

נחמיה אשר מלא ממנו רוח הקורא, שוכן בבית הקרוב לבית חמול, ובמעונתו שלשה חדרים נקיים. ונחמיה הוא איש בא בימים, שערו כמעט כלו הפך לבן, פניו דלים, עיניו מפיקות נעימות ועצבון רוח, כאיש אשר עברו עליו חליפות טובות ורעות בימי חלדו.

אסתר נות‑ביתו היא אשת חיל, משכלת, ובריאת בשר, והכרת פניה ענתה בה כי היתה יפת תאר בימי עלומיה, הנה היא תומכת את אישה במשלח ידה במכרה משקה ומעשה אופה. ובאהבתה את אישה חשכה אותו מדברי ריבות תמיד בתוכחתה.

אחיטוב נכדם ארח לחברה עם עתניאל בלכתו לקרית אמון, שם סר אל בית שאול וימצא חן בעיני מיכל בתו הבכירה, והוא לא ערב את לבו לנסות דבר אליה, אך לפניה צאתו מקרית אמון לשוב אל המצפה, בקר עוד בבית שאול ויתבונן בה, כי נפשה דבקה בו כאשר תערוג נפשו אליה, על כן שלח דבריו אל עתניאל רעהו הנאמן ויגד לו את כל אשר בלבבו, ועתניאל שם את דבריו נגד שאול, ועל פי הדברים אשר לקחה אזנו ממנו נתן תקוה בלב אחיטוב במכתב אשר נתן על יד אלישבע. הלא ראינו כי שאל שאול את ירוחם: מה משפט אחיטוב ומעשהו? וימלא ירוחם פיו תהלתו ויהללהו אל שאול.

ונחמיה איש רעים וחבר טוב לירוחם אשר בצרתו לו צר, על כן חרה אפו ברודפיו, ויתן בם דופי ויקימם כצרים לו, וגעל, חמול והצבוע היו לו אויבים בנפש אשר ארבו לו.

ביום הששי לחדש האביב בצהרים, ערך נחמיה מכתב תנחומים על מות נעמן וישלחהו אל ירוחם רעוהו, ומתוגת נפשו וממכאובים רבים אשר כתרוהו חלה ביום ההוא; ואסתר יראה לנפשו, כי בעת שלטון החלי‑רע גם מחלה נקלה מחרדת לב, ותשלח לקרא להוגא הרופא ולא מצאוהו בביתו, ונחמיה שוכב על מטתו מבלי שום לב אל מחלתו, כי אם אל לחץ בית ירוחם רעהו, והנה אסתר אשתו נגשה אליו ושואלת אותו:

מה לך אישי? ראה נא כי מידך לך מחלת לב, כי תתן את פיך לחטיא את בשרך. ראה נא כי מישרים אדבר, הן אחירע היה בכל רע ועתה את צדיקים הוא נמנה, כי הנקל לו להתקדש מטומאתו בשומו אבן מראשותיו, ובזאת יגנוב אל לב ר’ גדיאל; וגעל הלא גנב, עשק את ירוחם ונחלתו, ומי יזכור לו עתה עון בצעו? הלא נכבדי העיר ותופשי התורה חפצים קרבתו. חמול יבלע עוד מעט חיל זרים ויתומים ואלמנות יהיו שללו, ובכל זאת לא יקראו לו זעום ה’, ומה בצע לך אישי בבור ללבך ונקיון כפיך? הן על יודעיך יעידוך, כי לא חמסת, לא עשקת ולא רמת, כי מעמל כפינו נחיה, ומדוע רבו שונאיך חנם, עצמו מצמיתיך? מדוע יקראו לך זעום אלהים אשר אבד נצחו ותוחלתו מה'? הלא יען וביען כי לא תשמור פתחי פיך. הן כל יושבי העיר נתעים בשוא, כי יעריצו ויקדישו את געל וחתנו, או את חמול, הערומים הכוסים מזמות אשר שנאה נפשך. אך מי יאמין לדבריך? הלא אם תשא עליהם חרפה, וחרפתך אל חיקך תשוב. ומה ימריצך לתת לפתאים ערמה? הנח להם וילכו בחשך, מי יתן אישי והחרש תחריש, והיתה חכמתך לך לבדך וישמח לבי גם אני כי אשת נבון וחכם אני; ואודך בשערים לאמר: אם עשרה חכמים בכל המדינה, אישי הוא אחד מהם. הלא טוב לנו לאכול לחם צר ומים לחץ במנוחה, מאשר נאכל לחמנו פה בשממון ובדאגה. על כן אמרתי אין טוב לנו כי אם לצאת מזה, או לשבת פה ולתת בעפר פינו, כי אם לא תוכל לברא בריאה ולשנות טעם אדם רב, הלא תשנה אתה טעמך לפניהם, האף אין זאת? הן עובדיה וגעל הכריעו את בית ירוחם, הבזרוע נטויה תדון עם מי שתקיף ממך? הלא המשפט לאלהים הוא, ואם יחיש או יאחר, הלא עשה יעשה משפט לעשוקים. הן ירוחם דל, ותחנונים ידבר רש, ולא בעזות ובדברי ריבות ימצא חנינה. יתחנן אל עובדיה אולי יחוס אולי ירחם.

צדקת מאד אסתר אשתי, ענה נחמיה, הלא כאחת הנשים התמימות תדברי, ואולם טרם תדעי אשתי נפש אביר לב, הלא נסה ירוחם דבר אל עובדיה, אנכי אקרא הדברים באזניך ובארתים לך, גם מענה עובדיה אגיד לך וראית ונוכחתּ.

מדי דברו הוציא מכתב ירוחם מתחת מראשותיו, ויקרא באזניה ואלה דבריו:

"אליך עובדיה אקרא בצר לי, איך שטחתי כפי, ואל נפש ישראל אשר בך אשוע ואערכה מלין מרוב שיחי וכעסי, הה! גדול כים שברי, כי מתגרת ידך ויד געל נכחדתי אני וביתי, כי שם געל את בתי כזונה שלטת, את צאצאיה לילדי פשע, וביתי היה למשטח חרמים, כל חרם בישראל וכל איש מזמות עלי יסולו ארחות אידם, חמת למו כדמות חמת עכשוב, ומחמתם שותה רוחי, אך בא היום שקויתם, כי נעמן נכדי בעל משפטכם טבע בנהר, ואני ובתי טובעים בנחל דמעה, כי היתה לי דמעתי לחם במחסור ביתי. ועתה ישיש נכבד, הן געל איש בריתך שמח לאידי, כי בער הוא ולבו יצוק כחלמיש צור, כי עוד ידו נטויה עלי ומבשרי לא ישבע, אך אתה תופש תורה, והמאור שבה מחזיר למוטב, הלא תחון, הלא תחוס!

לעולם יקדים אדם תפלה לצרה, יעצו חכמינו, אף אנכי נשאתי עיני אל ההרים, ואקרא: הרים וגבעות בקשו עלי רחמים! הן בוכה אני בלילה, וכוכבים ומזלות בוכים עמי, וכל מורשי לבבי געו בבכיה, ולא אוכל לדבר דבר לאשורו משבר רוח ומעקת לב, הנני מוטל לפניך כאבן שאין לה הופכים, זכר נא מה חדל אני בקחת אלהים שבטי ומשענתי, יבואוני נא רחמיך ואל תקשיח לבך משאלתי, אחת אשאל מאתך: הן המלון אשר אני שוכן בו היה לקברות כבודי והודי, קנהו נא במחיר אשר תשית עליו, ואנכי ארחיק נדוד עם שרידי נפשות ביתי, מן המקום אשר ראה אחרית כבודי וראשית חרפתי על לא חמס בכפי, בשמים עדי! ארחיק ואל אהיה לך למפגע ולמזכיר עון, השיבני דבר כי לדברך יוחיל המתחנן אליך, ירוחם ".

ראי נא אסתר אשתי, אמר נחמיה ככלותו לקרא את הספר, ראי נא אנחות נפש משתוחחת, ומדברי ירוחם הלא צורים יתבקעו, ומה ענה עובדיה? הלא זה דברו: כלבים בוכים מלאך המות בא לעיר! כן ענני עובדיה. ומה יועיל ירוחם כי יפגע בו עוד?

עודנו מדבר והנה עלם בא ושמו אחימעץ, והוא בן השוחט אשר משמרתו היתה בכפר בן שמן, ור' גדיאל הרסהו ממעמדו, ויאסוף נחמיה את העלם אל ביתו, ויאכל אתו לחם עד אשר ימצא אביו רְוָחה לנפשות ביתו, והעלם כתב את כל אשר לנחמיה בכתובים. אחימעץ העלם בא ועל שפתיו שחוק.

מאין תבוא אחימעץ? ומה השחוק אשר פיך מלא?

לא שחוק הוא, ענה העלם, כי אם שמחת תורה היא, כי את ספר התורה אשר כתב לו געל, הביאו אל היכלה בקול המון חוגג, לא חכו לעת ערב, באשר דבר הרופאים נחוץ להחיש למחלת בת געל ישע, ולהביאה אל חכמי הרופאים אשר באשכנז, ומשם תסע אל מעיני הישועה, ועוד היום יצא געל עם בתו את העיר. בהמון חוגג הזה יצאו המון אנשים ונשים מבית געל, עובדיה, ר’ גדיאל ור' צדוק הלכו בראשם ואבוקות בידיהם, ואחרי כן הלכו רבים וכן שלמים נושאי נרות בידיהם, נושאים כחוללים ומנגנים הריעו, ויביאו את ספר התורה אל בית התפלה אשר לעובדיה. שם נשא ר’ גדיאל מדברותיו ואחרי כן הגיד ר’ צדוק דברו, והמון העם איש את רעהו דחקו עד כי לא נשמע קולם. אחרי כן בכו את געל ואת בתו החולה ויברכו את כל נפשות ביתו.

עוד אחימעץ מדבר והנה מאיר אחי מדהבה בא אל הבית, ויתן ידו לנחמיה ויאמר: מה לך אדוני? הן שמעתי כי חולה אתה, התחזק נא וקום פן ישמחו שונאיך לך. הנני בא עתה מהמון חוגג, מן האורה והשמחה והיקר אשר היה בבית געל. שמה נאספו גברים ונשים, מר' גדיאל, עובדיה ור' צדוק וחמול בעל אחותי עד אנשי מלאכה, ומצביה אשת עדן עד צפנת אשת ירחמיאל. כי היא נדבה מעטפה יקרה מעשה ידיה לספר, געל שם עליו ציץ כסף טהור מצֻפּה זהב ועליו חרותים עשרת הדברים.

ואנכי, ענה נחמיה, לוּ הייתי אנכי שם, כי עתה שאלתי את החרדים לדבר ה': עד מתי תכתבו ספר התורה על עור בהמה טהורה, ומתי תכתבו את דבריה על לב טהור? מתי יכתוב געל על לוח לבו: לא תגנוב, לא תגזול, לא תחמוד; ומתי יכתוב עובדיה על לוח לבו לא תעמוד על דם רעך. לוּ כתבו שניהם את הדברים האלה על לוח לבם, כי עתה שמו כבוד לתורת אמת, ומה יתנו ומה יוסיפו למו אלפי ספרי תורה, אם מאומה לא כתובה על לוח לבם? וצפנת גם היא נדבה מעטפה יקרה לספר התורה, לכסות על כל הכתוב בו! אוי לאותה בושה! הן ירחמיאל אישה הוא קרובי חולה במצפה, וישלח דברו אליה על פי עובר ארח לבקש עזרתה, והיא שאלה, אם מחלתו אנושה, ובשמעה כי נקלה היא התעצבה אל לבה.

ואסתר אמרה: ראה נא אישי כי שכחת גם אתה לכתוב על לוח לבך: שומר פיו ולשונו שומר מצרת נפשו.

טרם כלתה אסתר לדבר דבריה, והנה הוגא הרופא בא ויתן ידו אל נחמיה, ויאמר: השלום לך נחמיה מחמל נפשי המשֻגע ואיש הרוח? ואתה אלופי ומיודעי, אל יחר לך כי קראתי עליך הקריאה הזאת, הן משֻגעים כמוך לא רבים הם, כי אמת ושגעון נפגשו, וסר מרע הוא משתולל, בראותו כי כל אדם כוזב. ועתה הגידה נא לי: מה חרדת עלי את החרדה הזאת לקרא לי?

מה לי? ענה נחמיה, הן שלום בעצמי, אך לבי נמחץ מחצים יריתי על לב אבן אשר לא נחתו בו:

Nec semper feriet quodcunque minabitur arcus.

לא תמיד יעוף החץ אל אשר כוננוהו אליו. כן אמר האראציוס המליץ הרומי, וכן אנכי עמדי, התדע אדוני הרופא לרפא מחלה כזאת?

והוגא ישב לעומת נחמיה, ויאמר: הוא אשר דברתי: מחלתך מחלת נפש היא, השגעון אשר בו תנהג ברצותך לרפא מחלת נפשות בדרך עקש, ותשכח תורת רופאי הומעפאטיא. Simul similibus הדומה בדומה לו. אם נכוה איש באש יחמוהו ונרפא, ואם סמר בשרו מקור ומקרח ימרחהו בשלג ושב ורפא לו, כי חום יפיק חום וקור יפיק קור, כן אולת תפיק אולת והבל יפיק הבל, כן סִפּר אויל משריש: כי בארץ הודו נמצא עלה ירק אשר בצלה יחסיון אלף רוכבים וסוסיהם, ואיש נבון שמע הפלא ולא ענה אותו באולתו, כי אם כאולתו, ויספר הוא את הפלא הגדול אשר ראה בארץ מצרים: והנה דוד נחשת גדול מאד אשר באו אליו ששת אלפים צורפי נחושת לנקותו מחלאתו. ומי עשה הדוד ההוא ולמה עשוהו? שאל האויל. אין זה כי אם לבשל בו את עלה הירק מארץ הודו! ענהו הנבון. הטרם תדע כי כן נוצר האדם אשר אולתו נחשבה בעיניו כחכמת קדם, ולאולת רעהו ילעג בכל פה, ואולם אין טוב כי אם לענותו כאולתו ולספות אולת על אולת שבעתים, אז יפקח האויל עיניו. ואם תקבץ כל תחלואי בשר אל מקום אחד, ושחק שדפון לירקון, ירקון – לחרחור, חרחור לעפולים ולטחורים, ואלה – לעורון, והעורון ישחק לשאת ולספחת, ומחלתו לא יראה, כי קשורה היא בנפשו. שים לבך לדברי עצתי העומדים ברום עולם, שמרם ושמרו אותך ממחלת לב, ועתה הגידה לי מה לך?

מי יתן ושמרתי משמרתך כי עתה לא חליתי, ענה נחמיה, כן דברת בחכמה, רעי ואלופי הרופא: ענה כסיל כאולתו, או, עם עקש תתפתל.

והוגא הוסיף להוכיח במישור, כי כל חכמת סופרים תתבלע אם אין עינים לראות ולב לדעת, ומשכיל על דבר הלא ימצא טוב, ודבר שפתים אך למותר, ועל כן אין טוב לאיש נבון כי אם להיות שקט ולהביט במכונו, ולהשליך יהבו על רוח היום אשר יבצע תמיד מעשהו באפס יד.

וככלות הוגא לדבר יעץ את נחמיה מה לעשות לחליו הנקלה, ויברכהו וילך.

הן הוגא רופא וחכם הוא, אמר מאיר אחרי צאת הוגא, ועצתו אמונה: ענה כסיל כאולתו. וכדברים האלה עניתי את חמול בעל אחותי, באמרו: מה טובו מדברות ר’ צדוק אשר נשא לכבוד התורה, ומה נעים לקחו, הן אמריו מושכים לב אדם כמים.

אמנם כן הם דבריו, עניתיו, כמים יצוקים בכלי קדוש המלא שמן משחת קדש. אך חמול לא הבין לשכל מלי, כי בצקת מים אל הכלי הלא יצוף השמן למעלה, ושטף ועבר על גדותיו ונשפך לארץ, ומה נותר בכלי? הלא מים! אך שוא מליצה, צחות ולשון למודים אשר במו כרו הנביאים הקדושים אזן לבני עמם. לא כן העם הזה האוהבים משל מפי כסילים, אשר ישמחו במצאם חטה בגורן מלא מוץ, וימאסו בערמת חטים הזרויה ברחת ובמזרה.

כן ידידי, כן הוא, ענה נחמיה באנחה, הלא הוא הדבר אשר כתבתי אל אסף המליץ: אל תתחכם הרבה פן יבֻלע לך, כי כל חכמה תתבלע וכשחוק הם אמרי שפר ללא‑בינות; אך שוא תרבה רקוחיך, תן לקוראים מעט אמרי תפל, מעט ריר חלמות בלול במשלי אפר וברעיון רוח, ושים אותם בכלי קדש, ונקרשו בכלי, וקראו לאולתך דעת קדושים, אז תאכל יגיע כפיך. כן עשה הסופר פלוני האלמוני אשר מלא ספריו מפה לפה שיח סיג, ולספרו הלא יאמר חציר לבהמה, אך יודע צדיק נפש בהמתו, ובדעת הזאת בנה ביתו. ואולם יוסיף דעת‑אמת יוסיף מכאוב, כן נתן לי ה’ עינים לראות כל מגרעת, ולב לדעת כל הבלי כסל, ותעתועי פתאים, על כן אנוש כאבי, אשרי האיש אשר הקשיח לבו מכל אשר לו מסביב, ואשר ישמע להג הרבה והבלים אין להם שחר, בלי עקשות פה ולזות שפתים; אשרי האיש אשר לא חזה רק ימיו, ואשר לא יערוך הימים האלה אל הימים הראשונים, ואוי לאיש הנחלה על שבר יוסף, רואה עם אלהי אברהם נפלג לפלגות, חכמים יחכמו וישכחו עמם ויקשיחו לבם מכל מחמדיו, זרה למו שפת אבותיהם ואוצרותיה למו אוצרות חשך. והחרדים לדבר ה’ יחרדו משפת קדשו פן יבינו דרכה ונשמו מסלות נלוזות באין עובר, פן ילמדו שפת אמת ונגלתה עקשות, לשון שקר, וראו עין בעין כי תורת ה’ תמימה וישרה, ואם על גבה חרשו חורשי עמל, קרעוה פרעוה ויעקשוה בכל פה, ובכל זאת דברה נצב לעולם, אין בה כל נפתל ועקש, כי דעת נפתלים נבערה, והאמת מרחוק תעמוד ואחריהם תנע ראש.

כן דברת נחמיה אלופי, ענה מאיר, החרדים לדבר ה’ יחרדו משפת קדשו וירחיקו את בניהם ממנה, כן ינהג חמול את בניו חשך ולא אור, גם נשבע באפו לאמר: אין זכר למקרא בביתו! הן עיר עתיקה גדולה, אולי ימָצאו בה שנים או שלשה מלמדי להועיל, והם בחשך ידמו, ורועה אוילי ינהג את צאן ילדיהם אחר המדבר, למען ענותם בסבלותם באין מים להשקות את בעירם.

הגדיים יגדלו והיו תישים! ענה נחמיה, התישים האלה רבים, וחתן געל שם עליהם משמר, הפקיד רועים על העדר הזה להגיד למו דבר חוק ומשפט. כי יושבי אהל עובדיה נרפים ללמוד ויצאו ללמד, ומה יענו לנבונים? הן התורה מונחת עתה בקרן זוית, באהלי חוטבי עצים ושואבי מים המתימרים בכבודה והמתגדרים בה. ההיתה כזאת בימי אבותינו מימיי קדם, עת רב היה עם הארץ והכהנים לבדם היו תופשי התורה. וגם בימי חכמי המשנה והתלמוד היתה התורה רק בידי השרידים בעם, ויהי מקורה ברוך בהתכנס. לא כן הימים האלה לבית ישראל, כי פרץ נחל מעם גר, ומימיו פשט בארץ המישור, לא יגאו עוד בגאון נחל קדומים ויהי למרמס רגל כל עובר, וידלחום רגלי עני, פעמי דלים, ויגרשו מימיו רפש וטיט. הלעושי המלאכה נוצרו אלפי רבבות הדינים, אשר אחד מאלף תופשי התורה ידעום? הלא די לבוערים מוסר אביהם ותורת אמם, כי אלהים משמים ישקיף על בני אדם והוא קרוב למו בכל קראם אליו. הן דין אחד למו: להטות שכמם לסבול עול נפשות ביתם ולכלכלם במשפט. תנו לעיני כח אלה תנחומות אל, הבינום שירי דוד, בם ישפכו שיחם לפני ה’, למדום תורת ה’ תמימה, בלי טיח תפל אשר טחו עליה דרשנים, והיתה להם משיבת נפש ומאירת עינים, תנו למו לקח טוב לשון למודים אשר השאירו נביאי ה’ אחריהם ברכה, ונתתם מעדנים לנפשם. ומה ענה חמול ואמר אל עתניאל חתנו? הלא התקוטט בו ויזהירהו ממני ויאמר: לך מנגד לנחמיה, כי נאץ קדש, חלל את מזבח ה'! בשמים עדי כי לא כן אנכי עמדי, לא את הקדש אנאץ, כי אם את החָנֵף המתקדש לעין רואים; לא את המזבח אחלל, כי אם את הינשוף, את התנשמת ואת העטלפים מורדי אור, אשר שתו אפרחיהם את מזבחות ה’ צבאות להחשיך אור ה’, לשטום כל חכמה, לתת אמרי שפר לאין, ולהג הרבה – לאמרות קדוש ישראל. הן יבאישו שמן רוקח, האמונה היא כרוח לאפינו, והם יכלאו את הרוח בצד מעון, יבחרו בו מחנק נפש מצאת למרחב יה, האמונה היא נשמת רוח חיינו, לכן שמרוה נא מסיגים מעלי צחנה.

אנוד לך נחמיה, ענה מאיר, הן נפשך ירעה לך, ואני ידעתי שרש דבר נמצא בך, כי רוח היום החל לפעמך בטרם השחר עלה, ותתעורר ותעורר רבים לחזות עמך, בנעם מוצאי בקר כצאת השמש בגבורתו, כן החרדת תרדמת שומרי נשף אשר יומם חתמו למו באהליהם, הסירות את מכסה חלונותיהם, למען תפָקחנה עיניהם לראות אור, ויתנוך לחותר מחתרת, ויקראו אחריך מלא, וישטמוך, ויריבוך, ויפילו אור פניך, וימירו כבודך בקלון; ותתעורר אתה על חורפיך, ירית עליהם חצי לשון אשר לא נפלו אל לבם בהיותם נשגבים במגדל עוז, ומסתר משגבם ירו עליך חצים ואבני קלע, ויפלחו כבדך וישפכו לארץ מררתך, ותגעש ותרעש על מבצר משגבם בקול תרוּעה ויריעו אויביך עליך; אך מה היתה ראשית מדון, מתי נהפכו לך רעיך לפנים לאויבים?

ראשית מדון, השיב נחמיה באנחה, הלא הוא ראשית חטאתי בעץ הדעת, ואולם זאת היא חטאת אמי אשר ילדתני מלא רוח חן, ומעת אשר החל רוח דעת לפעמי, לבי היה פתוח למליצה, לצחות ולחקר אלוה, וימצאני ירוחם רעי כחבר טוב, יחדו יצאנו את העיר לשוח באחו ויער, ובחשך סתרו קראנו שירי לישרים תהלה ושירי תפארת בטוב טעם ודעת, ובהוד קולנו, והד יער ענה אחרינו, יחדו שוררנו לתקופות השנה, ושירינו נמלצו, יען לא שזפתם עין איש. כן הקיפו תקופות ועמהן נגוזו ימי העלומים, בני גילנו בחרו בי, שמוני למפגע למו וישיחו בי יושבי שערים המצוינים בהלכה, ויזהירו את חבריהם מלכת בדרכי; רבת שבעה לי נפשי בוז, ומה רבו מכאובי בראותי את ירוחם רעי מט לפני אדם חנף, הלא הוא געל עבדו הנקלה, אז השיאני שובאל להשליך משכנותינו, להתחפש וללכת אל חזאל איש המופת, ויורנו מדרכיו למען נמצא נתיבותינו, אנכי מאנתי לעצם עיני אחרי הפָּקחן, אך שובאל התכחש לשכלו, וילך אל האיש המופת, וישא מאתו ברכה, וימצא נתיבותיו, וינשאוהו אנשי שלומו, וירימוהו כנחש הנחושת לנס ולמופת לשבי פשע.

אשאלך והודיעני, אמר מאיר: האין דבר ה’ בספרים, האין מורה דרך לעדתו בכל עיר, כי ינועו רבים לדרוש את האיש המופת, ומה הם אותותיו?

אותותיו, ענה נחמיה, אותותיו לא ראינו למראה עינים, כי אם שמענו תמיד למשמע אזן, כי הוא בא בכל עת אל הקדש ובורא קדושים, העושה מלאכיו רוחות, במעשהו, בדברו ובמחשבותיו, אשר גבהי שמים יפעל, ותהום אל תהום קורא לקול צינוריו המריקים שפע ברכות על ראשי דורשיו, הדברים בו והחוסים במעוזו, כן רבה אמונתו סביבותיו ואמונתו עד שחקים. שם מצא הבצע נתיבותיו, כי סחרו להם הקדשים, והנותר מלחם הקדשים. כן ימלא זהב חוריו ומשכנותיו פדיון; לא צדיק מושיע הוא כי אם נושע, כי הוא ישבע כל טוב, והניח יתרו לבניו אחריו, להם הם אומרים פרי צדיק, זרע קדש, על כפים ישאום.

כן הוא האיש המופת ההוא! ומכבדיו לא יפקחו עיניהם לראות, כי זו דרכם כסל למו, כי הוא ישית חשך סתרו ויעיב חוג פעולתו מסביב בעמוד ענן, וגם על דברי התורה והנביאים פרש מעטה כהה וירקמם בקוי נגה כאור, חידות וחזיונות לא שערום אבותינו בימי קדם, ואנשי אמונתו יקראו מרום וקדוש לכל מוצא שפתיו. הן תורת ה’ טהורה היא, אך כל עומסיה במשאות שוא, ישרטו בה שרטת, יפרצו בה פרצות, על כן נבקעה חומתה לפני כחש, וגדודיו אשר יהרסו לבוא אל כרם ישראל לחבל מטעי קדם ולבלע פרי קדש הלולים, ובשל מי הרעה הזאת? הלא אותה הגיד בן אמוץ: נצב ה’ לריב עם זקני עמו ושריו ועמהם במשפט יבוא לאמר: ואתם בערתם הכרם, כי היה לנו דבר ה’ צו לצו להכביד עליו עבטיט ולהקל מעשה האדם אל האדם, כי במה נחשב הוא? וקול קורא מהר חורב: תנו עז ותעצומות לתורה הטהורה, כי היא עץ חיים לעם; נטרו נוטרים את כרם ה’, סקלוהו מאבי חשך, גדרו את גדרו, לא במשוכת חדק, כי אם בעצים רעננים, הרימו דגל האמונה ביראת ה’ טהורה העומדת לעד, אשר לא תתן עצבת, ודברי ריבות, ומלאך הברית קורא למריבי עם לאמר: הלא אב אחד לכלנו, אל אחד בראנו, מדוע נבגוד איש באחיו לחלל ברית אבותינו! הדברים הנמלצים והנמרצים האלה נשמעים אל שתי קצות העם, כי רוח היום דברה בם, ואיש ממקומו לא ימוש. ומה אנחנו רואים? והנה אלה עושים תורתם לחנות ויראת שדי לסחרם, יען טעמו כי טוב סחרה מסחר כסף. אלה יפליאו עלילות משמים ידברו, ואולי יצחקו בקרבם על מעריציהם ומקדישיהם; והחכמים דורשים תורת החכמה וישכחו תומת לבב. אם תנסה דברים אל הדור הישַן וענו ואמרו לך: הבדבריך אלה תושיה לרוב הודעת? המשמים השמעתָּ דין חדש? ואם תדבר אל בני הדור החדש עברית, וקראו לך נלעג לשון, כי שפת עבר לעגי שפה בעיניהם, ואותותיה – מצבות זכרון לימי קדם, מכתבי חרטומים.

כן חלק לב העם לפלגות הדעות והעלילות, ואין גודר פרץ ישית ידו על קצותיהם, אין נשוא פנים אשר משאתו יחתו ולמשמעתו יסורו משכילים ותופשי תורה, ואוי לאיש העומד בין המצרים. כן חלפו עברו עתותַי הטובות, ימי אביב וקיץ, הוביש כל ששון, נבל כל ציץ, מכל פרח יציץ חרף וירקון, מכל עץ – שלכת, ומכל זמרה – קול הוגה יגון באזנַי, לא נותרה בלבי רק אהבה ליוצר הכל, רק הוד שמים ומרחבי אין קץ, אליהם ירוץ לבבי רצוא ושוב, אכן בהשקיפי על כל אשר לי מסביב, והנה חרף בלבבי ונפשי תשלג בצלמון, ומגורי מסביב שטמוני וימררוני, על כן התעוררתי ואעירה רבים על כל מראה עינַי. הוי פתאים! ואם אחשוך אני שפתי הלא יום ליום יביע אמרים, ודברי הימים נשמעים בקול רעם, ואולם שאון כסילים כמשק גבים עולה תמיד להחריש הקול הזה, כאשר דבר נכדי במכתבו אשר קראת. אך שכחו כי קול שדי הוא המתהלך לרוח היום, וקול שדי בדברו אל העת יחריש המונם ושאונם.

עוד נחמיה מדבר והנה מדהבה אחות מאיר באה, פניה רעמו ושפתיה מלאו זעם, ותפן את אחיה ותאמר: רב לך אחי שבת בעמק עכור! הלא תבוש. קום, צא לך מזה ואגידה לך דבר סתר, קום צא פן תנָחם באחריתך; הזאת לך המנוחה?

קום ידידי וצא מזה, ענה נחמיה ואמר אל מאיר, ולמה יהיה לך ביתי למכשול ולפוקה? ומאיר נבוך מאד ויאנח, ויקרא לנחמיה לשלום, ויפן ויצא אחר מדהבה אחותו הזעומה, ונחמיה נותר משמים בחדרו.

ח: אלישׁבע במצפה

בערב שבת הגדול לפני הצהרים, כחום יום אביב ואנשים צעירים לימים הדורים בלבושם יושבים לפני בית כלול בהדרו, על יציע בין העמודים ומדברים מהתלות, והנה איש מסכן עולה במעלות ונגש אל אחד היושבים, נגש ונענה כעני לפני נדיבים. וברצותו לעורר אליו חמלת הצעיר ההוא ענה ואמר לו: השלום לך אבנר אלופי ומיודעי, האח ראיתיך פה, כי הקרך ה’ לפני ומה יִגל לִבי!

ומה לך ולי איש מסכן? שאלהו הצעיר היָהיר, הן שגית, כי לא זה שמי ולא זה זכרי, לכן גש הלאה, כי לא ידעתיך.

האמנם לא ידעתני! ענה המסכן, הלא אני קלונימוס יודע אותך כאשר ידעתי את אביך, הן אביך היה מתופשי התורה, היום היה לסחרו, והלילה – לתורתו. ואנכי הנני הולך עתה לשוב לעתיקה ופרוטה כלתה מן הכיס, וכל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים, רחם נא עלי אבנר.

והנצבים עליו אמרו אל קלונימוס: לא זה האיש אשר אתה מבקש, כי שמו עמיל ולא אבנר. ועמיל השליך לקלונימוס שתי אגורות נחושת, ויאמר: את אלה קח ולך!

וקלונימוס הניע אחריו ראש, ויאמר: הן עולם חדש ראית, על כן שנית את שמך, ולא תכיר עוד רעך ורע אביך!

גש הלאה! גער בו עמיל, ובראותו כי ממקומו לא ימוש, הדפו במקלו אשר בידו. אך עוד קלונימוס עומד הָכן אז הרים עמיל את הכובע מעל ראש קלונימוס במקלו וישימהו לנס, והנצבים עמו שחקו. וקלונימוס מִלא פיו תוכחות, ויאמר: הוי רשע למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במה שעתיד להיות רמה ותולעה!

העולם הזה שלי ומקלי שלי, ענה עמיל בשחוק, ובהכותו במקלו את קלונימוס, הרים בו כובעו מעל הארץ וישליכהו על פני חוץ, וישרוק לקלונימוס כאשר ישרקו לכלב לחטוף את אשר השליכו לפניו.

אז אמר קלונימוס: יוצא אני לדברי הכל (בערכין) ששאלו שם: עד היכן תוכחה? רב אומר עד הכאה, שמואל אומר עד קללה, ור' יוחנן אמר עד נזיפה. הן אתה כל אלה עשית לי ויוצא אני.

כן אמר קלונימוס וידיו על ראשו הגלוי, וירד במעלות אשר עלה וירם כובעו ויכונן צעדיו אל מלון טוביה, ששם עזב את ירחמיאל רעהו חולה, בלכתו אז אל אשתו כצאת השבת. אך עודנו הולך ברחוב והנה עגלת צב נוסעת, וישא עיניו וירא את הסוכן היושב עליה ושכמו הפוך אל הדופק בסוסים, וקלונימוס הבין כי אלישבע יושבת בה, וידבר אל לבו לאמר: אלכה נא אל מלון מנוחתה ואביא לה בשורה בפי, כי נעמן בן שונא בית אביה טבע בנהר, ונשאתי ברכה מאתה.

במחשבותיו אלה הלך אחר העגלה אשר עמדה אל המלון, והנה יוחנן הסוכן יוצא ממנה ואחריו צפורה, ואחריהם נעזרה על ידי שניהם יצאה אלישבע, והיא לבושה רקמת צמר ומעטפה יקרה על ראשה, הוד, חן, ורוח כהה שמו קסם על פניה. וטוביה בעל המלון יצא ויקדם פני אלישבע בכבוד, ויאמר: מי יתן לי אבר כיונה אעופה ואגידה לאביך הזקן כי הנך באה.

ומאין תדע אדוני, כי נכספה נפשו לראותי? שאלה אלישבע, ושחוק חן נראתה על פניה.

ראשית דבר, ענה טוביה, הבה ואקחך עדינה בחדרים העליונים אשר פניתי לך ולשפחתך ולסוכן הנוסע אתך.

ומדי דברו עלה לפניהם במעלות להורותם החדרים, ואלישבע באה אליהם, והנה הם חמים והדורים בכסאות, שלחנות, וכלי בית נחמדים למראה, ויאמר טוביה: הן יודע אנכי כי אביך הזקן מחכה לך, על פי געל איש בריתו, אשר עבר פה ביום אתמול עם בתו החולה מאד ועם זרח בנו הנשאר פה, ואשר לקחו מורה עירנו אל ביתו לשבת פה ולחכות לבואכם הנה, כי עמכם ישוב לעתיקה. וגעל עם בתו יעברו גבול הארץ בטרם בוא החג.

רוח כהה עברה על פני אלישבע בשמעה זאת. והסוכן התעורר, ויאמר: האומנם היה געל בזה גם זרח בנו נשאר פה? האח! הן פה כל חמדת עתיקה! אך צר לי על מחלת בת געל.

שכחתי להגיד לכם, כי עוד אורח שב לעתיקה, הלא הוא ירחמיאל איש צפנת, אשר חלה פה ימים אחדים. וגעל מדי עברו ראהו פה, ויתן לו כסף לעשות לו בגד חדש תחת הישן אשר קרעוהו כלבים. המסכן הזה הולך לשוב אל אשתו, ומדי עברו מבקש הוא איש בוגד ושמו חפני אשר עזב שתי נשים עגונות, אך מי יודע אם תשמח אשתו לקראתו. הן הוא בחום הקדחת אשר התגבר עליו דבר רק בה, שגה באהבתה מאד. אך הרביתי פה שיחה, והנני לרדת ולצוות להכין לכם אשר תאכלו בצהרים.

טוביה פנה לצאת, והנה קלונימוס בא! ויגש אל הסוכן ויושט לו ידו ויקרא שלום. ואלישבע שמה עיניה על בגדיו אשר ענו ברישו, ותוציא כיס ותבט אל הסוכן לדעת כמה תתן לו על דעתו. והסוכן אמר לה: האיש הזה מיושבי אהלי תורה אשר לאביך הזקן, גם ירוהו מדשן ביתו. ויפן אל קלונימוס ויאמר: איך באת הלום?

וקלונימוס פתח פיו בדברי תורה בדברו עם הסוכן, אשר חכה לו כי יעורר את לב אלישבע להרים לו נדבה כערכה ולפי ערכו, ויען ויאמר:

מה טוב ומה נעים להסתופף בשערים המצוינים בהלכה אשר לעובדיה. אשרי עין ראתה אגודות אגודות לומדי תורה יושבים בבית מדרשו והוא בראשם כזקן יושב בישיבה, כי לא ימנע עצמו מבית המדרש אפילו שעה אחת, הן זכה הזקן לשתי שלחנות אשר לו תורה וגדולה במקום אחד, והקב"ה הטעימו מעין עולם הבא. אבותיו גנזו אוצרות למטה והוא גנז אוצרות למעלה במקום שאין ידי אדם שולטות בו. אך טוב שבת בבית מדרשו, כי שם עולם ומלואה; בו יבקר ר’ גדיאל, ר’ צדוק, זרח, חמול, נערים וזקנים יחדו, אך אוי לאיש רש כמוני, כי אשתי הרוגנת טלטלתני טלטלה בקרוב ימי חג הפסח ובביתה אין כל. יפה המשילו חכמינו (בתמורה) את האשה לחמור, מה החמור הזה כיון שאין לו מאכל באבוסו מיד צועק, כך האשה כיון שאין לה תבואה בביתה מיד צועקת. ואשתי הלא ככל הנשים, צעקה אלי במכתבים ותחרידני ממנוחתי.

ואלישבע צחקה בקרבה לדבריו האחרונים, השופכים בוז על כל אשר בשם אשה תכונה, ובכל זאת לא הסירה אזנה משמוע שיחת איש תמים אשר לא שמעו אזניה עדן ועדנים, וקלונימוס בראותו כי אזני העלמה קשובות, ויוסף לדבר בערכו מלין גם אליה:

הן תפארת בנים אבותם, ואלישבע זאת תתימר בכבוד אביה הזקן, כי פטרון ופרקליט הוא לכל תופשי תורה, מעוז לדל ומחסה לאביון, וכל הנוטל ממנו פרוטה מתברך, וממנו הלא באה הברכה אל געל איש בריתו, ולעובדיה יאמרו: צדיק וטוב לו, ולירוחם שונאו יאמרו: רשע ורע לו, כי הנה הוא כיום רשע שאין השעה משחקת לו ומותר להתגרות בו, כי עשוהו עתה במצולה שאין בה דגים, במדה שמדד כן מדדו לו: נעמן רצה לעקור כבוד בית אביך, לפיכך נעקר הוא מן העולם, ועליו יאמרו המושלים: נעמן עלבון אמו תבע, על כן טבע, כל מקום שנתנו חכמים עיניהם בו – או מיתה או עוני. עובדיה זוכה ורואה במפלת שונאיו.

ואלישבע שמעה את הדברים האחרונים אשר נגעו עד נפשה, ותמהר ותתן לקלונימוס שקל כסף, ותאמר לו: רב לך אל תוסיף דבר, כי למה תריק אוצרך הטוב פעם אחת באזני עלמה.

וקלונימוס שָקל בידו את השקל ולא שת לבו לדברי אלישבע, ויאמר: הנותן פרוטה אחת לעני מתברך בשש ברכות, ומה רבו הברכות אשר יביא השקל הזה!

צא וחשוב, ענה הסוכן. ואלישבע באה עם צפורה אל החדר הפנימי להחליף שמלותיה, באשר פה תשבות, וטוביה בעל המלון שב לשאול את אורחיו: מה תתאוה נפשם לאכול?

והסוכן אמר אל קלונימוס: מה זאת לך קלונימוס כי תרבה שיחה עם אשה, גם תקח כסף מידה לידך להסתכל בעלמה, אוי לעינים שכך רואות.

אך הגידה נא לי שאל קלונימוס, בשעה שראיתני לוקח הכסף מידה במה חשדתני?

במה חשדתיך? ענהו הסוכן בשחוק, אנכי דנתי אותך לכף זכות, כי חפצך היה לך לקחת הכסף הנתון ולא את היד הנותנת.

העבודה! כך היתה, ענה קלונימוס כמתענג על מהתלות כאלה, וזולת זאת, לוּ גם הסתכלתי בפני אלישבע, הלא לבי הגה ביוצרי ולא ביצרי, הלא תספר לנו הגדה (ע"ג): מעשה בר' שמעון בן גמליאל, שהיה עומד על גב מעלה בהר הבית, וראה כותית אחת שהיתה נאה ביותר, ואמר: מה רבו מעשיך ה'! ואם בכותית כן, בבת עובדיה על אחת כמה וכמה.

עודנו מדבר, והנה קול דופק הדלת מחוץ. יבא! קרא הסוכן, והנה עמיל בא אל הבית, הדור בלבושו וריח מור עובר מלא את החדר.

האם רוח קדים נשאך הלום? שאלתהו אלישבע אחרי החליפה שמלותיה ובאה אל החדר החיצון. הלא מאז אמרתי לך עדינה, ענה עמיל, כי אל אשר יהיה רוחי ללכת שם תלכי ולא תעבטי אורחותיך, כי רוחי תנחה אותך והייתי שומרך וצלך על יד ימינך, כצל מחורב ולמחסה מזרם וממטר.

אולי ביום סער וסופה, בצנת שלג ובנפץ ברד, ענתה אלישבע, אך עתה אור בהיר בשחקים וצלך לי למותר.

הידעת אלישבע כי זרח פה, ענה עמיל, הן כלו עיניו מיחל לך. עוד מעט יבא לראות פניך, כי פניו לא יֵראו. צר לי על נפש נענה כמוהו, כי תשכון עליו עננה להפיל על רואיו אימתה ופחד.

גש הלאה פושק שפתים, ענהו הסוכן בלצון. ואלישבע אמרה! הלא פה מלון לבני ישראל, פה תמצא גם יושבי אהלים, ואחד מהם עלה הלום ויפתח פיו בחכמה, וארים לו נדבה ויברכני וילך; הבה אעשה כן גם לך, קח נא נדבה ולך בשם ה'; ואם תרצה – לך לעזאזל. שמעה נא עמיל, הן אתה שכחת דת ודין, וזרח לא ידע ארחות חיים, לך אל זרח ועזרתם איש את אחיו, והייתם שניכם לנפש אחת. שמע לעצתי ולך מזה.

עודנה מדברת, והנה קול דופק הדלת. יבא! קרא הסוכן, ואלישבע התחלחלה כי הגיד לה עמיל כי זרח נכון לבא. והנה איש צעיר לימים ויפה מראה בא, ויקדם את פני האורחים בכבוד, ויפן אל אלישבע ויאמר: אכבדה נא בעיניך עלמה כבודה לדבר עמך דברים אחדים. אני אחיטוב נכד נחמיה, ויהי נא חסדך לקחת מידי את העלים החתומים האלה, להמציאם אל הוגא הרופא בואך לעתיקה.

האתה זה אחיטוב? אמרה אלישבע. הן שחרני עתניאל להמציא לך מכתב קטן ואותו אתן לך. המכתב הזה, אמר לי, ישא לך בשורה טובה בכנפיו.

ומדי דברה הלכה ותפתח מלתחתה, ותקח ממנה את המכתב ותתנהו לאחיטוב, אשר השיב תודות לה בחן שפתים, ויפתח הספר ויקרא בו כדברים האלה.

"אחיטוב ידידי הנעים! מוסרותי נתקו מזלפה ותקותי קרובה לבא, על כן רחב לבי ולשוני קצרה. אביך הזקן עקש דרכו ברצותו לבנות אותך על הריסות מצבי, לא כן אנכי עמדי. את מכתבך הנעים על דבר מיכל בת שאול, אשר אליה אתה נושא נפשך, הראיתי את שאול, גם ראיתי אות לטובה, קוה לטובה כי יש תקוה, וכל ימי צבאך תברך את אוהבך הדורש שלומך וטובתך, עתניאל ".

ואחיטוב נפעם אחרי קראו את הטורים האחדים, והכרת פניו ענתה במבוכת לבו לפני אלישבע אשר שאלתהו: מה זה ועל מה זה נפלו פניך? האמנם נואלתי לשאת לך בשורה לא טובה?

הבשורה המוצאת לי טובה היא מאד, ענה אחיטוב, אך שוט לשון שוטף בסתר חזיתי, על כן נבהלתי מראות, הן ידי אבי הזקן אמונות ולא תעשינה מעל כאשר ידמה עתניאל רעי, אך אנכי אשיבה עליו מלין ורוח אחרת תהיה עמו. ועתה עלמה כבודה היי ברוכה בעד הטורים אשר הביאות לי, ובעד העלים הנחמדים אשר תשאי אל הוגא, ואם יש את נפשך והיו לך העלים למקרא שעשועים בדרך, כי נכבדות מדבר בם עזריאל העלם המליץ הנחמד. ויתר הדברים תמצאי ביד הוגא.

שוש אשיש למקרה הזה, ענתה אלישבע, כי יתברך עתניאל בעזריאל רעהו, ויאמר כי מקרה אחד לשניהם, לכן אסורה נא ואראה את קורות עזריאל בטבריה. הן אמר עתניאל לספר לי מראשית אחרית, אך אמר לי: טוב מראה עינים משמוע אזנים, לכן אקרא את הדברים בכתובים.

עודנה מדברת ומשרת המלון בא לערוך השלחן, ואחיטוב השיב שנית תודות לאלישבע בשפתי חן, ויפן לצאת, וילך גם עמיל עמו. והסוכן אמר: מה המעשה אשר יעשה עלם כמוהו ומה ישעו וחפצו? האם יהיה איש דל הוגה בספרים לא יצלח לכל מלאכה, כנחמיה אביו הזקן?

ומה המעשה אשר יעשה זרח היושב באהלים? שאלה אלישבע, הלא אחיטוב יבקש נתיבותיו וימצאם, ומה יעשה עלם כזרח אשר זרו לו הליכות עולם ונבער מדעת לשון וספר? אך רב לנו להתוכח בדברים, כי דגי הרקק יתענגו ברפש אגמי נפש, וימאסו בנהרי נחלי איתן.

והמשרת ערך השלחן, הביא קערות דגים ובשר צלי, ממתקים ויין הטוב, והאורחים ישבו לאכול. ואלישבע אמרה אל הסוכן: דבר נא על לב זרח, ויארח לחברה עם עמיל, ויחדו ישובו לעתיקה ואל יסעו עמנו, כי שניהם כעשן לעיני.

ומה יענה על זה געל? ענה הסוכן, אנכי אכלה לאכול בצהרים והלכתי אל זרח ואבצע דברי בעיר הזאת, כי במוצאי השבת הלא נסע לדרכנו, כי הנה ימי החג קרובים.

ואנכי אקרא פה העלים אשר נתן לי אחיטוב, אמרה אלישבע; הן קוראת אני ספרי לשונות העמים בחשק לבבי, אך שפת עבר עולה בעיני על כֻלנה, באשר היא תפארת עמי ובה אבחר.

אלישבע! אלישבע! ענה הסוכן, זכרי נא כי לא כקרית אמון, עתיקה, ולא כאליאב דודך הוא אביך הזקן, אשר כל חכמת נשים נמאסה בעיניו. הן תשבי אתנו ימים אחדים ושנית את טעמך, והיית כיונה יפת הנוצה בין בני עורב. הקשיחי לבך מספריך, כי אין למו מהלכים בעתיקה.

הם כלו לאכול בצהרים, והסוכן קם ממקומו וילך לבצע דברו, כי הנה דבר סתר לו פה להעלים את היקרות מאלישבע ולהעביר קול כי נגנבו. הסוכן הלך לו, ואלישבע באה אל החדר הפנימי לקרא את מכתבי עזריאל, ותפרוש הגליון ותקרא:

"ידיד נעורי עתניאל מחמד נפשי!

ממצרים קראתי לך רעי, מירושלים אצלתי לך ברכתי ואמרותי, ועתה אזכרך מארץ ירדן וחרמונים. כרוח צח עובר על פרחי השרון ועל שושני העמקים, ישאף ריח בשמיהם יריקהו על כל אשר יעבור עליו, כן תעבור רוחי על כל מחמדי ימי קדם אשר ישיתו קסם על כל חושי בי, ישפכו רוח חן על שורות גליוני, יהיו נא לך כערוגת הבשם, ומורשי לבבי – כבשמים ותמרוקי נפשות עדינות, הנשואים אליך על כנפי רוחי לתת מעדנים לנפשך וענג לרוחך.

אחרי שבתי בירושלים שלשה שבועות שמתי פעמי לדרך הירדן, אחרי נשקי עפרות ציון וחונני אבניה, עזבתיה כאשר יעזוב איש את אם רחמניה, ואשב על סוס הערבי אשר לי ואסתפח אל שלשה אנשים הנוסעים לטבריה. ומהם בחרתי למיודעי נצח את הימן מארץ איטאליא אשר חמדתי נעימות לקחו. והנני לתאר אותו למען תדע קצות דרכיו: הימן הוא בן ארבעים שנה, מלא רוח חן ודעת קדושים, ומבלתי הבין איש את שפת רעהו היתה שפת עבר המליץ בינותינו. הן שיחתו נשגבה, וניבו – מליצה וצחות, ונפשי קשורה בנפשו, ובכל זאת לא הגיד לי מה דרכו, אם נוסע הוא לאַוַת נפשו, או להגיע למחוז חפצו. יש אשר הוא נאנח במרירות, ואנכי לא אפציר בו לגלות לי את אשר יכסה ממני.

ברביעי לחדש השלישי, יום השני להגבלה, בערב שבת כעלות השחר ואנחנו כברת ארץ לבוא טבריה; ים כנרת מימיננו, וראשי נמלא טל חרמון, אילת השחר נשקפה אל ים כנרת מתנוססת בו כרסיסי ספיר ויהלום, כי רוח צח שפיים נשבה וגליו ישאון וישתקשקון, כרצי כסף מראיהם ואור שחר יתפוצץ בו. המון צפרים ילידי ארץ צבי ישירו מראש החרמונים ויזמרו זמרת שחר, ירונו בגאון שירתם וירנינו את לבבי, וכל המראות הנעימות וצלצלי בעלי כנף יובילוני בשמחות וגיל אל עיר טבריה, וכל חושי בי התעוררו, כל עורקי ירעדון בגילה וישעשעוני בחזיונות ובהתולי קסם לא שערום מליצים בהלך נפשם, ואנכי נתתים למשול בי בחזקת היד. פעמים רבות שאלתי את נפשי: מה זאת עוררה כל חושי בי? והימן הביט אלי כי תפוש אני ברוב שרעפי בקרבי מבלי ענות על כל שאלותיו אחת מני אלף, ויען ויאמר אלי: הנך שוגה ידידי במחזה מוצאי בקר, מחזה נעים ונחמד בכל מקום לאשר נתן ה’ עינים לראות ולב לדעת, אך מרום ונשגב המחזה הזה בארץ החזיונות אשר זכרון קדש על כל מדרך כף רגל. ומה רבו הזכרונות והחזיונות הנצמדים לשם טבריה, כן עיני צופיות עתה לראות איה מקום בארה של מרים, הנשקפה מעל פני הישימון ככברה קטנה בים כנרת? לפנים נקראה העיר הזאת חמת על שם חמי טבריה, בה פרי חמד הלולים הנקרא פרי גנוסר. העיר טבריה עשיריה היא לגלות סנהדרין, ועליה קראו המקרא: ושפלת מארץ תדברי! שא עיניך וראה כי אמנם בשפלה תשפל העיר הזאת, אך רום אנשי אמנה וגדולת חקקי ישראל הרימו תפארתה לפנים, בה התנשא נשיא אלהים ר’ יהודה הנשיא וישנו שם את משנה התורה לבית ישראל, בה היו שלשה עשר בתי כנסיות בימי רב אמי ורב אסי (ברכות), ומי מנה עפר יעקב, עפרות קדש, אשר תצפון טבריה בחיקה, על כן תדרוך נפשנו עז ולבנו יגל ברעדה בדרכנו על אדמת קדשה. שא עיניך וראה, הנה העיר בוקעת ועולה מעב טל, כי אור מוצאי בקר יאחר לבוא אל שעריה, וזאת יוכיחני את מאמר ר’ יוסי (שבת): יהא חלקי ממכניסי שבת בטבריא וממוציאיה בצפורי, כי צפורי עמדה בראש ההר כצפור, ועליה תשכים השמש בטרם בקר ויאחר בנשף. לא כן טבריה אשר הרים סביב לה, יעצרו את קוי השמש מבוא אל שעריה במוצאי בקר וערב.

האח האח ראתה עיננו! הנה העיר רבת הזכרונות אשר נכבדות מדֻבר בה.

אך הס הנה קול צוחה נשמע משפת ים כנרת!

עוד עינינו צופיות ואזנינו קשובות, והנה נערה נבהלה חשה אלינו ותזעק ותקרא: חושו! חושו נא לעזרת בת גברתי הצוללת! חושו כל שׂוחי במים אדירים והצילו נפש!

הנערה קראה ואנכי ועוד שלשה אנשים חשנו פשטנו בגדינו, קפצנו אל הים ונפרשׂ ידינו לשחות אל המקום אשר הראתה הנערה הנדהמה…

ואלישבע עמדה על הפרק הזה כבוא הסוכן אל חדר משכנה ובידו ספר חתום, ויאמר: את המכתב הזה נתן לי זרח לתתו לך.

זרח! לי! השיבה אלישבע הנפעמה מחזיון העלמה הצוללת.

כן הוא כאשר דברתי: זרח נתן לי את הספר ויאמר אלי: יהי נא חסדך להמציאו ליד אלישבע, ואנכי לא מנעתי מחפצו כי בן געל אלופי הוא. והא לך המכתב החתום.

ואלישבע לקחה המכתב בלי חמדה ותאמר: ומה המכתב החתום והדברים החתומים, התדע יוחנן כי אין נפשי אל כל אלה? אך אסורה נא ואראה מה החרדה הזאת אשר יחרד עלי זרח?

ומדי דברה הסירה חמר החותם מעל הגליון, ותפתחהו ותקרא בו כדברים האלה:

"השלום לך אלישבע עדינה! האח ראתך עיני! ברוכה את בבואך הלום וברוכה בשובך לעתיקה עיר מגורתנו, יהי שלום בחילך שלוה בלבבך, והיית ברכה אמן!

אתּ אלישבע היפה בנשים, כלילת תפארה, אתּ לקחת תשעה קבין חן מיד יוצרך, ואני אקחה תשעה קבין שיחה לדבר בך נכבדות, כי למן היום אשר חזיתיך, אתּ תהי שיחתי והגיוני, ואנכי אקח דברים עמי מכל הבא בידי, אערכם אליך עדינה והתרוממו ונשגבו.

מניח אני לר’ אליעזר ולר' יהושע את המחלוקת אם בניסן נברא העולם או בתשרי ירח האיתנים. עולמי נברא בניסן, וזה שנתים לבריאתו, למן היום אשר ראיתיך עדינה אז למועד חדש האביב בצל קורת בית אבי, מן העת ההיא עולם חדש ראיתי, העולם הזה נתן אלהים בלבי לענות בו ולהתענג עליו חליפות, לפי רוח התקוה ורוח הפחד העוברת על נפשי; ולמן היום אשר ראיתי את סמל האהבה והקנאה בהוד פניך, למן היום הזה אני שוגה באהבתך ולבי יהגה אימה, פן רוח אחרת תהיה אתך, כי תחשבני לעלם נבער מדעת. ואולם דעי לך אלישבע היפה בנשים, כי אהבתי את הדעת יען היא תפארת נפשך העדינה, אהבתיה – ובכל לבי אדרשנה, ובראותי כי ערומה נפשי, ואמהר לתפור לה עלי תאנה לכסות מערומיה, ותהי ראשית דרכי לדרוש שפת עבר המודעת לך, ואשר רוחך הטובה נוססה בה באור שבעתים.

זה לי שנתים ימים אשר אהגה בך, ואתּ רחוקה ממני, אך אותך בכל עיני צופיות. חזיתי דמות תבניתך בשני המאורות הגדולים, כי כן זיו תארך וכן קרן אלי אור פניך, ובראותי ירח יקר הולך, אמרתי אין ציָר כאלהינו, אשר צר צורת אלישבע בפני הלבנה, כי כמוה כאגן הסהר הזה העשוי למועדים, כן תשובי תבואי למועד הזה לעליצות נפשי!

אחותי מחלת עוברת גבול ארצנו עם אבי. הן נפשה ברעה תתמוגג, ומי יודע אם תשוב אל בית אבי, על כן נבקה רוחי בקרבי, היי נא לי את עדינה רוח חיים ורוח ששון, והיה זה האות בקראך לי בענות חן לחזות פניך בנעימות, היי נא דרושה לנפש תדרשך זרח ".

ואלישבע כלתה לקרא המכתב ותשחק בנעימות, ובחן שפתיה אמרה על הסוכן: דבר נא על לב זרח ואמרת לו בשמי, כי עט סופר מהיר חזיתי במכתב הזה, ובו יתהלל איש לשון. רק יבחר לו ענין אחר לדבר בו, פן יחטא המטרה, כי לא זו הדרך ולא זה מחוז חפצו. הלא אבוא לעתיקה, ושם ידבר עמי ואנכי אבינה להשיב אמרים לו, רק אל יבוא במכתב עמי.

אנכי השלמתי חפץ זרח, ענה הסוכן, השלמתיו מבלי דעת מה דבר המכתב, ואת אמריך אשיב לו בלי מגרעת ויתרון.

זאת דבר הסוכן ויפן ויצא. ואלישבע אמרה אל צפורה: התבוננתי במכתב הזה, ואראה כי לא מלבו הוצא מלין, אין זה כי אם יד אחיטוב נכד נחמיה היתה בזאת. אמנם שחוק עשה לי זרח, בחפצו לְהֵרָאות פני בפני הלוט הלוט, ובתפארת עלם משכיל ויודע הליכות עולם, ומה נואל לגלות תעלומות לבו לעלם זר. אכן פה החלותי לשאף רוח עתיקה! רוח עועים. ואולם אנכי אדבר עם זרח, ולא ירדף עוד אמרים זרים.

אך אשובה נא ואראה אחרית העלמה הצוללת בים כנרת, דברה אלישבע אל לבה, אות ומופת היא לעלמות רבות הצוללות בים צרה.

וּמדי דברה לקחה את הגליון, ותקרא בו כדברים האלה:

ט: עזריאל בטבריה

"עתניאל רעי וידידי! עודני זוכר כיום את אשר הגיד לנו מורנו על אמרות נעים זמירות ישראל: כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך. הלא זה דברו אלינו אז: לכל אדם יש מלאך אשר יצוה לו ה’ מיום הוָלדו, לשמרו על כל מדרך כף רגליו, הוא יסכין דרכו ויכונן צעדיו, ינחהו ויביאהו אל מחוז חפצו, אל המקום אשר הוא נדרש, הוא המלאך הגואל אותו מכל רע ברצות ה’ דרכו, והוא המלאך המליץ בין היוצר ובין היצור, להגיד לאדם ישרו, למשוך לו חסד אל כל היום ולאמר: פדעהו מרדת שחת.

הלא עוד תזכור את העת אשר ירדנו יחד אל נחל איתן לרחוץ והנה גלגלת צפה על פני המים וכפים פרושות למעלה, אנכי חשתי ולא התמהמהתי חציתי עד צואר, אחזתי בציצית הראש הצולל, הוצאתי נפש בן רך ויחיד לאמו, ואשא ברכות למכביר. אך לא באלה שמח לבי, כי אם בפעלי הטוב. כן בטח לבי גם הפעם הזאת בידי האמונות, אך באתי בנבכי ים אשר לא ידעתיו רק לשמע אזן, במעמקי מים אדירים אשר לא חשבתי גאונם, ירדתי מצולה ואין מעמד, ירדתי צללתי ורוחי נבקה בקרבי ובינת אדם התבלעה, ובחרדת נפשי שכחתי את הנפש אשר ירדתי להצילה, ולבי בקרבי צעק לאל עליון, והנה גלגלת עלתה בכפי, אחזתי בשערותיה הארוכות, אמצתי זרועותי, וכמו יד אדם אחזה בי ותעלני מתהומות, וידי אוחזת בשערות הגלגלת אשר עלתה בכפי, והנפש הצוללת חבוקה בי, וה’ הנותן עצמה לאין אונים החליף כחי, הנני על פני המים! ובכח ידים בקעתי נבכי ים ואצא למרחב. יצאתי אף הוצאתי את הנפש אשר הצלתי, נפש עלמה יפה‑פיה, ואניחנה על שפת הים על שמלה פרושׂה, ואחד מאנשי מסעי פרש עליה כסותה, ורוחה טרם שבה אליה, שמתי עיני על יפיה וחמדת תארה ולבי הומה לה. הלא ידעת ידידי, כי תפארת נשים לא משלה ברוחי עד כה, ועתה בהביטי אל העלמה הזאת, אשר רק גלמה ראו עיני, לא ידעתי עוד נפשי, כי בעפעפיה הסגורות לקחתני, ותמשכני בחבלי קסם, לא ידעתי שחרם, והנערה אשר ירדה עמה לרחוץ, העירה ותעורר אותה בקול בוכים לאמר: התעוררי נא שפרה גברתי, אויה נא לי כי באו מים עד נפשה, ואנה אני באה! הן אתמול הוציאה מפיה דבר רע לאמר: טוב טבעי בים מהיות גברת בבית אלדד הזקן, והנה מלאך רע ענה אחריה אמן!

והימן אמר אלי, אם תנוח פה העלמה על משכבה אין ישועתה לה, וזאת העצה היעוצה לטלטל את גויתה טלטלה חזקה על גב סוסך קל הרגלים; אך אין להתמהמה, פן נאחר ונוחיל עד בוש, ואבדה כל תקוה להשיב רוחה אליה. עשה זאת, והיה חסדך האחרון גדול מן הראשון.

והשפחה התנפלה לרגלי, ותפצר בי בדמעות שליש לחוס על גברתה היפה, ולחוש לרוחתה ולישועתה. ואנכי אמרתי בלבי: על מה שוא השלכתי נפשי מנגד, הלהציל גְוִיָה באפס רוח ולעולל בעפר קרנה? הבטתי אל פני שפרה אשר רוח חן ותחנונים שפוכה עליה, כי מתחננת היא לי לעשות עמה חיים וחסד. אמרתי, יהיה מה, לא עת עתה להתבושש. ותהי ראשית דברי לעטוף גויתה בשמלה לבל תהיה ערומה כיום הולדה, ואושיבנה על סוסי ואקשרנה בי, למען לא תצנח מעל גבו, הרעשתי סוסי כארבה, דפקתיו בכח, הריצותיו במעגלה רצוא ושוב, ויטלטל את העלמה טלטלה בשטף עובר; ובמרוצתו הריץ את דמי עורקיה אשר כמעט קפאו כקרח. התבוננתי בפניה והנה אות חיים נגלה בם, הקשבתי קשב והנה אנחה יוצאה מבין שפתיה אשר אדמו כשושנים, לקול אנחתה צללו שפתי ולבבי פחד ורחב, ראיתי כי לא לשוא עמלתי.

ומעט מעט שבה רוחה אליה, ובפקחה עיניה היפות ראתה והנה היא כמעט ערומה ואחוזה בזרועות עלם לא ידעה מתמול שלשום, ותחרד ותתחלחל ותבקש ממני להורידה מעל סוסי, ואנכי לא מנעתי מחפצה, השיבותיה למקומה, ואני ואחוזת מרעי רחקנו עד אשר הלבישה אותה שפחתה, אז שבנו אליה והיא כלא יודעת מכל הנעשה בה, כי היתה נדהמה. ושפחתה הגידה לה את כל אשר עשיתי לה, ותשא עיניה אלי ותבך, ולקול בכיה בכיתי גם אני, כי נקשרה נפשי בנפשה אשר הצלתי; ובזכרי את דברי השפחה, כי יעודה היא לזקן הנבזה בעיניה, הבינותי פשר דבר.

השקטי אחותי, עניתיה, הרגיעי לבך אל תעצבי! כי אם נתן לך ה’ חיים, לא יתן לך עצבת, כי אם ששון ושמחה ישיגוך מעתה ועד עולם.

והעלמה לא נתנה פוגת לה, והכרת פניה ענתה בה, כי ישועתה לא לרצון לה. עודנה בוכיה, והנה אשה זקנה אחת בחצי ימיה נגשה, והשפחה ספרה לה את כל המקרה הזה, ותאמר: העלם הזה הצילה ממות ברוב אונים ומַאמצי כח. והאשה הניעה ראשה ותאמר: הן צדיק וישר ה’ וכל דרכיו משפט, ואתם הנצבים הלא כמוני תענו אחרי דעתכם עוָתתה. אני האשה הנצבת עמכם בזה, לא אמה, כי אם אשת אביה אלימלך. אך בואו נא בצל קורתי, הנה שם ביתי בין הכרמים, בואו נא ואספרה לכם כל אדות העלמה הזאת. ותפן אלי ותאמר: מה ארצך עלם נכבד כי אדע?

ואנכי הגדתי לה את ארצי, ותאמר האשה אלי: הן ביתי בית מלון אורחים בטבריה, סורו נא אל ביתי ומצאתם חדרים רחבי ידים לפניכם, גם אֻרוות לסוסיכם.

השמש יצא על הארץ, וקרנים מידו לו הזהירו על פני ים כנרת ועל פני שפרה, ואני והימן הלכנו אל משכן האשה, אשר פנתה לנו חדר רחב ידים, ונעזוב את בהמותינו על יד נער המלון, ונלך אל בית התפלה להתפלל תפלת השחר.

* * *

עתניאל ידידי! הנני כותב לך זאת ערב שבת אחר הצהרים, בחדרי אשר שני חלונותיו פתוחים אל כרם חמד ושקופים אל ים כנרת. המראות נעימות, לא תוכל שפתי הדלה להגיד אחת מני אלף, מכל אשר ירחש לבי ומאשר תראה עיני, לכן אחשוך אמרות מזקקות לעת אחרת, ועתה הנני להגיד לך, כי אלימלך אבי שפרה שב מירושלים, ובשמעו את המקרה אשר קרה את בתו, ואת הישועה אשר עשיתי לה, ויפול על צוארי ויחבקני בזרועותיו ויאמר: רבת שבעה לה נפשי מבתי זאת היחידה, וכל ימי חייה אנכי שבע שמחות ואנחות, ואתה עלם נחמד הצלת חייה ותַּצל גם נפשי מרדת אבל שאולה. הה! סמר מפחד בשרי בהגיגי במחזה האיום הזה, אם בשובי הלום מצאתיה מתה לפני! אך אתה עלם יקר הפכת מספדי לששון, שפרי בתי חיה, לכן תחיה לפני ובצלה אחיה גם אני. ויורד אלימלך דמע גיל מדי דברו, ויוסף לדבר אלי באזני הימן לאמר:

הן הגידה לי מלכה אשתי כי מארץ פלונית אתה. הלא ידעת אם לא שמעת את שם ר’ צדוק, אשר יצא מפה וילך למרחבי ארץ לרשת משכנות דודו בעתיקה, האיש ההוא היה בעוכרי ביתי.

ואנכי הלא יודע את ר’ צדוק זה על פי מכתבך אשר כתבת לערך הנפשות הנוגעים בבית חמול חותנך, שם בארת לי הליכות עיר מושבך די באר, ועל פי דבריך אני יודע את ר’ צדוק חתן געל, כי אדם חנף הוא ממוקשי עם. על כן מצאתי ראש דברי אלימלך אמת, ובכל אות נפשי אמרתי אבינה לאחריתם, ואגיד לו את כבוד ר’ צדוק בעתיקה, וכי בכל זאת נמצאו גם שם אנשים אשר לא כן ידמוהו. הגדתי לו את כל אשר אני יודע אודותיו, את גאונו ואת קלונו, כי אמנם קלון הוא לו בהתכחשו לנחמיה איש חסדו, אשר אספהו אל ביתו בראשית בואו לעתיקה, וישלם לו חרפה תחת חסד.

הכזאת עשה? שאל אלימלך במנוד ראש. אך אספר לך ראשיתו ואחריתו ותשתומם: צדוק נותר יתום באין אב ואם, והוא אז בן שש שנים, ואנכי חמלתי עליו, כי בן טובים הוא וחטר מגזע חכמי לב, על כן אספתיו אל ביתי; בעת ההיא ילדה לי אשתי הראשונה את שפרה זאת הצלת מתהומות, ותהי השמחה במעוני, כי חמש עשרה שנה ישבה אשתי עמי כעקרה לא ילדה, ותדבר על לבי לבלתי שלח עוד את צדוק מביתי, לאמצו כבן לי למען תהיה שפרה יעודה לו; ואנכי הייתי אז שמח וטוב לב, כי ברך ה’ את משלח ידי, ואשמע בקול אשתי, ונהי שנינו אומנים את צדוק, אשתי שמה עיניה על הליכותיו, ואנכי שמתי עיני על תורתו אשר למד, ויתברכו בו הורים ומורים.

הילד גדל ויהי לנער, וכאשר גדל הוא כן גדלה חכמתו וצדקתו, ובמלאת לו שלש עשרה שנה קראו לו ר’ צדוק, ויקנאו בי רבים וכן שלמים כי אספתי אוצר נחמד אל ביתי. ואנכי אמרתי אנסה דבר אליו למען דעת אם לבו שלם עמי. בקשתי מאחד עשירי דמשק, אשר סר אל ביתי לדבר על לב הנער ולהגיד לו כי חפץ הוא לקחת אותו אחר כבוד אל ביתו, לתת לו את בתו ולהעשירו עשר גדול; וצדוק בן חמש עשרה שנה בעת ההיא, ויתנודד מדברי הסוחר ויחשבהו לבוגד ולנוכל. אך הסוחר אמר לו, כי כנים דבריו וכי מטה ידי, ועל כן אאות אני אלימלך לקחת מידו כסף הרבה, שלומים להוני אשר פזרתי כל הימים אשר היה באמנו אתי, וכי ריש ומחסור שמורים לו אם ישאר בביתי; וגם אנכי נתתי עז ותעצומות לדברי הסוחר, הגדתי לו כי קצרה ידי מתמוך אותו עוד. וימרר ר’ צדוק בבכי, ויען ויאמר: אמת קנה ואל תמכור, ואם אמנם קצרה ידך להאכילני גם לחם צר ומים לחץ, אנכי אבקש ואמצא נתיבותי להחיות נפשי, ואם יברך ה’ חילי, אכלכל גם את נפשות הורי ואומני, רק אל תגרשוני מהסתפח בנחלתכם, כי אבי ואמי עזבוני ואתם אספתוני ברחמים רבים, ותגדלוני בחסד כיום הזה, ונפשי קשורה בנפשותיכם.

כן דבר ר’ צדוק אלי ואל אשתי חליפות, ואנכי בנתי לנדבות רוחו.

סוף דבר לא יכולתי עוד להתאפק, בראותי חמץ לב הנער ודמעות שליש אשר נזלו על לחייו, ואני ואשתי שפכנו אז דמעות גיל ונחבקהו חליפות בזרועותינו, ומן העת ההיא אמצנוהו כבן לנו, ספרנו מספר שנים עד מלאת לעלם שמנה עשרה שנה, והיתה שפרה בתנו לו לאשה, אף כי צעירה היא ממנו שש שנים ותחשוב אותו רק כאח לה, ובאמרנו לה כי הוא יהיה אישה, בכתה באזנינו, אך אנחנו לא השגחנו אליה, כי אמרנו: תכיר נא בתנו ערכו אז תאהבהו.

ויהי כמלאת לר’ צדוק שבע עשרה שנה, והנה מכתב בא מעתיקה, כי דודו העשיר מת ובנים לא היה לו, לכן הניח את נחלתו, בית אבנים אשר ששת אלפים שקל כסף מחירו, לר’ צדוק בן אחיו בטבריה, ויצו לפני מותו לבלתי תת נחלתו לאחר, כי אם לבן אחיו, אשר יביא בידו תעודותיו כתובות וחתומות בידי תקיפי ארץ ישראל. קראתי המכתב באזני אשתי ובאזני ר’ צדוק, ולבֵּנו פג, ותהי המבוכה בביתנו, ר’ צדוק לא שמח בנחלתו אשר שפרה עליו, כי לא אבה להרחיק נדוד ולחרף נפשו לעבור ארחות ימים. ורבים שחקו לו, לעגו לפחדו, ויאמרו כי עון הוא להשחית את נחלתו, זה אומר בכה וזה בכה, ואנכי הייתי כאובד עצות מבלי דעת להימין או להשמאיל. ואיש אחד מאוהבי יעץ, כי יקח ר’ צדוק את בתי כדת משה וישראל, ולשום אחרי כן לדרך פעמיו, ואף כי היתה אז שפרה בת אחת עשרה שנה, בכל זאת לא רחוקה היתה העצה הזאת, יען כי משפט הבנות בארצנו להנשא לאיש בהיותן נערות קטנות. אך לתת לאיש נערה קטנה כשפרה אז, נחשב לשגעון ולעצה נבערה. ואחרי כל המסבות אשר התהפכו אוהבי בתחבולותיהם היתה העצה היעוצה, אשר יקח ר’ צדוק את התעודות מידי תקיפי ארץ ישראל וירחיק נדוד לרשת נחלת דודו בעתיקה, למכרה שם בכסף מלא ולשוב הלום לתקופת השנה.

בימים האלה בין חג הפסח לחג השבועות הכינותי את ר’ צדוק לדרך, ערכתי לו ערך בגדים, ואתן לו כסף די לכלכל את נפשו בכל הדרך הרחוקה, נתתי הכל לו ביד פתוחה ורחבה. הוא היה נכון לשום לדרך פעמיו, ואנכי – לשלחו ירושלימה. כל יושבי העיר יצאו לשלחו, אשתי נשאה קולה ותמרר בבכי, ותבך גם שפרה. סוף דבר כל היוצאים לשלחו בכו להולך הזה ויברכוהו וילך, ואנכי הלכתי עמו לשלחו ירושלימה. שם בקשתי גם מצאתי לו נער אחד בן חיל לארח לחברה ללכת ולשוב עמו אל ביתי, ומירושלים הלכתי לשלחו עד עיר יפו, שם ישב באניה עם לוי נערו, נער משֻלח ונעזב לנפשו ונבון בארח עולם.

אך שוא איגע לערוך לך את הבכי הגדול עת נפרדנו, בכיתי, צעקתי, שועתי לאלהי הים והיבשה להאיר פניו על הבן אמצתי לי, להעבירו ארחות ימים, להביאו אל מחוז חפצו ולהשיבו בשלום אל ביתי! מחמל נפשי חמק עבר, ואנכי שמתי לדרך פעמי לשוב אל ביתי גלמוד ונעצב מאד.

שבתי לביתי והנה נשמו פנותיו, אשתי קדרה מבכי, ותנחם כי נתנה את מחמד עינינו להרחיק נדוד. ומאז רחק הוא ממנו, גלה יבול ביתנו, גלה כבוד מזבולנו, כל מעשי ומשלח ידי מאנו להצליח, ואשתי אמרה כי לרגל ר’ צדוק באה הברכה אל ביתנו, ולרגלו יצאה.

כן התנודדנו גם בכינו בזכרנו את בן שעשועינו, עד אשר עברו עדן עדנים, ודבריו הגיעונו מקרית הסולטן כי בחסד אל עבר שלום ארחות ים התיכון, ונפשו חכתה לה’, כי כן יעבירהו גם את הים השחור. ואחרי הודיעו אותנו דרכו שפך כמים לבו על הגליון, ומדבריו נמס לבנו, וישבע באלהי הים והיבשה, כי לרגעים יזכרנו ולירחים יפקדנו במכתביו לשמח נפשותינו.

לירחים! הה ירחי שוא! כי בתוחלת נכזבה חלפו עברו לנו מועד מועדים, שנה תמימה. ממנו נסתם חזון ולביתי נפתח מקור דמעה, בחשבנו לאמונה כי קרהו אסון בים או ביבשה. חקרנו ודרשנו בעוברי ארחות ימים, ואין יודע אודותיו מאומה, אז נבקה רוחנו בקרבנו, בזכרנו כי על פינו הרחיק נדוד, נגזר מארץ החיים. אשתי נמסה מדמעה לא נתנה פוגת לה ותנחל כאב אנוש.

אך לא אמר ה’ לצרותינו די, כי עברו עוד ששה ירחים והנה מכתב בא אלינו כתוב בידי לוי נערו לאמר:

“אל תתמהו על החפץ כי זה ימים על שנה אשר מנע ר’ צדוק דבריו מכם, כי לא רצה להעציב את רוחכם. דעו לכם, כי גם על הים השחור, גם על היבשה, גם בעתיקה נגלו אליו הוריו בחלום חזיון ליל וימנעוהו מקחת את בתכם לאשה, כי לא אותה הוכיח ה’ לו. ימים על שנה בכה יומם ולילה, בזכרו כי נקעה ממנו נפש שפרה ידידות נפשו, וכי רחק הוא מכם, אך מה לעשות ומה’ נהיתה כי לקח לו אשה בעתיקה. אך את פניכם יחלה, שימו עליו מהר ומתן ושלח לשפרה ביום שידֻבּר בה, והיו לכם שלומים חלף החסדים אשר עשיתם עמו”.

על השורות המרות והמאררות כתב ר’ צדוק ידו לאמר: "אל תדרשו במופלא מכם, אמת ואמונה כל זאת, ואנכי עשיתי רצון ה’ ורצון יראיו, לכן כפרו לנפש דורש שלומכם וטובתכם כל הימים, צדוק ".

אנכי קראתי המכתב ופני נהפכו לירקון, ואשתי השבעתני בשם ה’ לבלתי כסות ממנה דבר, הגדתי לה הדברים ותתעלף, והשבץ אחז אותה, וחלחלה איומה הפחידה רוב עצמותיה והיא נאלמה דומיה, כן הוכתה במכאוב על משכבה מספר ירחים, ומחלתה הריקה את יתר פליטת ביתי!

ולאשתי היה קרוב בעתיקה, ושמו יוסף חתן ירוחם הנדיב אשר שלח לי נדבת לבו בגלל יוסף חתנו. גם אליהם קראתי במכתבי ואשחרם להגיד לי פשר דבר, אך יוסף קרוב אשתי מת, וירוחם חותנו ורעהו הנקוב נחמיה השיבו לי, כי ר’ צדוק זה מטע ידי להתפאר נושא פרי כחש לכל העושה לו חסד, והוא איש חנף ממוקשי עם. אנכי התנחמתי, אמרתי ברוך ה’ כי נמלטה בתי משחיתותיו! אך אשתי מאנה להתנחם כי לא האמינה לדבת ר’ צדוק רעה, ומעצב ויגון ירדה שאולה בחצי ימיה. ומי ימלל כל צרות לבבי ואת הרעה אשר הדיח ר’ צדוק זה על ביתי! מדי דברי בו נקרע סגור לבבי. אך שפרה בתי היחידה היפי‑פיה והמשכלת, דברה תמיד על לבי לבלתי שאת עוד שם ר’ צדוק על שפתי, באשר לא נשאה אליו נפשה גם אז רק להשלים חפצי, וכי גם היא חלמה חלום לראות חיים ואהבה בצל איש חמודות, אשר תהיה לו עטרת תפארת ואשר יוקיר אותה מכל הון. אמנם חלומה אך שוא דבר, כי דבריו טרם באו.

סוף דבר למן היום אשר מתה אמה עד היום, הוסיפה שפרה אומץ ותעש חיל בתבונות לב ובתבונות כפים, כי אשה כבודה אחת אלמנה מנשי אירופא למדה אותה מעשה רוקם, ומעשי ידיה יהֻללו בשערים, שומעת היא מעט אשכנזית ויודעת לשונות עברית וערבית, ורבים מיושבי דמשק ומעשיריה שחרוני לתתה לאחד מבניהם, אך מכל אלה לא מצאתי לה איש כלבבי וכלבבה; ועשר כבוד וחן טרם נפגשו באחד מהם, על כן אמרתי אך שוא אבקש את שלשתם יחד.

זה שנתים ימים אשר לקחתי את אשתי השניה, ולה אח עשיר וזקן בירושלים, ושמו אלדד. לו כסף וזהב הרבה מאד ושש בנות, אך בן אין לו, והוא אלמן לעת כזאת, ותשיאני אשתי לתת את בתי החמודה לאחיה זה, החפץ להנחילה עשרים אלף שקל כסף אחרי מותו אם בן תלד לו. ועדי בשחק כי לו מצאה ידי, כי עתה לא הטתי אזני לעצה הזאת. דברתי על לב בתי והיא נעתרה אלי בפיה ובשפתיה, כי לא רצתה להעציב את רוחי, אך אחרת הגידו לי דמעותיה. ואנכי העלמתי עיני מהן, נסעתי ירושלימה, סרתי אל בית אלדד, גמרנו אֹמר, יעדנו מועד לכלולות בתי בעוד ימים אחדים אחר החג, אשר נבוא מעבר מזה ומעבר מזה אל יריחו. אך נפעמה רוחי בקרבי, בהגיגי במעשה אשר עשיתי על אפי ועל חמתי, כי הנה כתבתי ידי לחפץ הזה. הלא תבינו עתה פחדי וששוני בשובי הלום ובשמעי כי כמעט טבעה בתי, וכי שלח ה’ את מלאכו הטוב מארץ מרחק להציל נפשה מנבכי מצולה. אין זה כי אם עוד רב טוב צפון לה, והיא תנחמני מכל עצבי ורגזי ותאזרני שמחה. לישועתך קויתי ה'!

כן ספר אלימלך דבריו לי ולהימן, אשר אסר להגיד לנו קצות דרכו ונדודיו, ולספר לנו גם הוא סלף בוגד אחר אשר הרבה שוד ופרץ, וישלט חבלי מות תחת חבלים בנעימים, אך חשך דבריו לעת אחרת. וכערכי לך דברי אלה, הימן ישן, ואנכי יושב נגד חלון חדרי הפתוח אל הכרם. האח ראתה עיני! שפרה מתהלכת בין שורות הגפנים, תארה כחבצלת ברקמה הלבנה אשר היא לבושה בה. הנה נערתה הולכת אחריה ולוקטת ענבים בסל אשר בידיה, האח! הנה שפרה שמחה ועליזה, והפחד הנורא ואימת מות אשר עברו עליה לא קלקלו פניה, הנה היא מתהדרת בהוד והדרת עלומים להרנין לב, אבואה נא אל הכרם ואנסה דבר אליה, אדבר עמה עברית או אשכנזית, למען לא תבין נערתה דברי.

/*

עתניאל ידיד לבבי! עודני זוכר את מרי שיחך, עצבך ויגונך אחרי אשר נקעה ממך נפש עתליה ידידות נפשך, לשוא נסיתי אני לנחמך, כי אתה אמרת אלי תמיד לאמר: לו ידעת מכאובי, כי עתה לא דברת אלי תנחומות, כי איך אשקיט לבי בהגיגי, כי זאת עתליה הנוצרה לי נהפכה עתה לאחר אשר ישיש באהבתה? אכן שמעתי אנחותיך גם ראיתי דמעותיך, ובכל זאת אמרתי, אכן רוח היא באנוש, ושכל אדם מושל בתאות נפש. עתה ידעתי נפשך, הן שפרה זאת לא היתה באמנה אתי, היום משיתיה ממצולה, ראיתיה ונפשי חשקה בה, וכן נפשה קשורה בי. והנני לספר לך שמץ דברי שיחתנו, אפס קצות דברי אגיד לך, כי איך אתאר לך בשרד את הכרת פניה בכל מענה? לכן לא אפאר את הדברים אשר תפארתם עליהם.

השלום לך שפרה עדינה, השלום בנפשך? הן הגיד לי אביך כי בעוד ימים אחדים ויום כלולותיך בא. ומה ישמח לבי בנסעי גם אני ליריחו, ובהגידי לאלוף נעוריך: את זאת קנתה לך ימיני! כן היתה ראשית דברי אליה עברית.

ושפרה הורידה לארץ ראשה, ודמעתה נראתה על לחיה, ובחן שפתיה דברה גם היא אלי עברית כאחת מבנות ירושלים בימי קדם, ותען ותאמר לי: צר לי מאד כי לא אוכל לזכור פעלך ברוח ששון, כי משיתני ממים, ונפשי תשתפך אל ים צרה. כי מה חפצי בחיים אשר ישביעוני עצב ויגון? לולא חשת לרוחתי, כי עתה הייתי כלא הייתי. הן טוב פעלך, אך לא לי, ואנכי הכינותי מנחת מזכרת לאשתך למען תשמח בך, כי נתן לך ה’ לב טוב ותחרף נפשך תחת נפש.

ואנכי שחקתי, אמרתי לה: הן הכינות מנחת מזכרת לאשתי, ואנכי טרם ידעתיה, כי בגפי אני.

האומנם כן אתה? ענתה שפרה בהביטה אלי בחן, האומנם בגפך אתה? ועתה אחרי עשותך חסדך עמדי, הודיעני נא דרכך בארץ הקדושה, הנך נוסע מארץ רחוקה ומה מחוז חפצך? הלא כסף רב דרוש לחפץ הזה ומה מגמת פניך?

הנני להגיד לך כל זאת, עניתיה, הן נחלת אב שפרה לי עשרת אלפים שקל כסף, ואותם נתתי בידים אמונות, ותבואות כספי שמונה מאות שקל כסף לשנה, ואנכי אמרתי אסובב בארצות ובמדינות, אראה מעשי סוחרי הארצות ומשלח ידם, למען אדע אחרי כן מה טוב לי והדרך אשר יכשר לי. כן עברתי ארצות איטאליא, תוגרמה ומצרים, ראיתי את ירושלים עיר הקדש, ומשם שמתי פעמי לדרך הירדן לבוא לטבריה ולנסוע מזה ממחרת חג השבועות לקרית דמשק. ולא חנם הובילוני רגלי הלום, כי הצלתי נפש יקרה מנבכי מצולה, ואת היום הזה לא אשכח לנצח; ומאשר יקר בעיני המקרה הזה ביקרת הנפש אשר הצלתי, הנני לשבת פה עוד עשרה ימים לשוש משוש ביום כלולותיך, ומה שאלתך עוד עדינה, צוי ואעשה.

ושפרה עמדה ותתבונן בי מדי דברי, ואנכי התבוננתי בפניה אשר גלו לי מצפוני לבבה, עיניה אורו, על שפתיה שושנים נגלה ששון רוחה, אשר תברא תקוה רחוקה בנפש, ובשפתי חן אמרה לי:

הן אתה עלם נחמד השיבות לי רוח חיים, ואנכי לא בקשתי ממך, לכן לא תמוש מזה עד אשר יגיד לך פי כי מצאתי ענג עם החיים האלה, ואם תלך מזה מבלי שים לבך אל חפץ נפשי, ידוע תדע כי לא אזכרך לברכה, יען אשר נתת אור וחיים לנפש קצה בשניהם.

התחת אלהים אני, כי אתן שמחה בלבבך? עניתיה בשחוק, ואולם הגידי נא לי מה חפצך ובמה תמצא ידי להשלימו? הגידי נא לי, כי נכון אנכי לכל אשר תשאל ממני, רק אל תגביהי שאלתך מעלה מעלה.

ושפרה חשבה לענות דברים נכחים, והכרת פניה הגידה לי בטרם דברה, מה חפצה ומה שאלתה, אך פָּתוֹחַ פתחה פיה בחן, והנה מלכה אשת אביה באה, והעלמה חרדה מפניה ודבריה נאלמו על שפתיה, ואנכי הצלתיה ממבוכתה בהגידי למלכה, כי נדבה רוחי אותי לשוש משוש ביום כלולותיה, ולנסוע עם בית אביה ליריחו, למען אגיד לאלוף נעוריה: ראה כי קניתי לך אשה עם ה'.

כן דברתי אל מלכה ערבית בשפת עלגים.

האומנם אדוני חפץ אתה לשוש אתנו משוש? שאלה מלכה, ומה יקר חסדך לנו, ומה תיקר נפשך בעיני אחי. ואתּ שפרה השיבי תודות לעלם הזה אשר הציל אותך ממות! לראות אור חדש וחיים חדשים ולהתענג על רב טוב. ונשכחו הצרות הראשונות, ואביך יראה בשמחתך ונפשו תרוה נחת; מיד העלם הזה לך כל זאת, וה’ ישלם לו כפעלו. ואנכי אברכך בשם אלדד אחי.

כן דברה מלכה, ותפן ותצא מן הכרם, ושפרה הניעה אלי ראשה בחן, ותפן ותצא גם היא ונערתה אחריה. ואנכי שבתי אל חדרי לשיח בך עלי גליון.

אלה הם דברי היום הזה, ואם ראשיתם מצער אקוה כי אחריתם ישגא. והנני לתת תנומה לעפעפי על יצוע דשא הערוך לפני חלוני, אשכבה ואישן מעט כי ליל אמש לא נתתי שנה לעיני. ומי ימלל לי כי במספר שעות תצמח בי אהבה עזה לא ידעתי שחרה? אנכי דמיתי לשבת בטבריה עד מחרת החג, והנני נלכד בעבותות אהבה. אך שוא תחזקנה מרגע לרגע, כי עוד מעט יבוא אלדד הזקן אחי מלכה וינתקן בידים רפות, כי כבר כתב אלימלך ידו לו. ובכל זאת לבי לא ישקוט, כי יורני תחבֻּלות להציל את שפרה מידי הזקן כאשר הצלתיה ממות, הבה אראה אחרית הדבר. והנני עוזב שיחתי עמך עד מוצאי החג, או אז אגיד לך חדשות אשר קרוני ביום השבת ובחג השבועות, כי לא יעברו הימים האלה, כי אם הצמיחו חדשה אשר תשנה כל ימי חלדי.

/*

ככלות אלישבע לקרא את הספר, עוד רוחה מלאה שממון ותמהון, על המקרה הזר אשר דמיונו בקצהו האחד אל מקרה עתליה דודתה, הנתונה לעכבור הזקן כשפרה היעודה אל אלדד הזקן. עודנה הוגה בכל הדברים האלה, והנה נערה אחת באה החדרה, ותאמר אליה: גברתי שלחתני אליך, עלמה כבודה, להגיד לך כי קרובה היא לצביה אשת אביך, וכי נכונה היא לראותך בצל קורתה, ותשחרך לאכול אתה ביום השבת. הן באתי הלום בכרכרה הנכונה לשאתך, וגברתי תקוה כי לא תמנעי ממנה כבוד.

אל נא תרבי לפצר בי, ענתה אלישבע, הנני לבקר בביתה, ולמען אמצא נתיבותיו, הנני לבא אליה בכרכרה אשר שלחה לי.

ומדי דברה צותה את צפורה לתת לה את שמלותיה הראויות לבא בהן אל האשה החפצה קרבתה, ותלבשן, ותשם עליה אדר יקר, ותפן ותצא עם הנערה אשר באה לקרא לה.

והסוכן התיעץ את צפונותיו עם איש אחד הנועד לזה על פי געל בעברו פה. כי הריץ געל דברו אל הסוכן בהיותו בקרית אמון, ויורהו להמתיק סוד עם האיש ההוא, ופרשת מועצותיהם ותחבֻּלותיהם אך למותר. אך זאת לדעת כי לא חשב הסוכן את המעשה הזה לעון לו, באשר כונן הוא לתכלית טובה, למנוע את אלישבע מהחזיק ביד מרעים, ולפקוד על פרי שרירות לבה, למען תראה כי מחשבתה היתה ראשית חטאת, וה’ יסר אותה למשפט.

כן חשב הסוכן מזמה, וישב אל חדרי מלונו, ויבט אל המפתח ואל החלונות, והכרת פניו ענתה בו, כי תהיה אחרית לפעלו וחפץ געל ישלים, להכניע בו גאון אלישבע ולכרות בור לירוחם איש ראה עני, גבר נכון לצלע.

ואל בית ירוחם ינוס הקורא בהלך נפשו, למען לא יראה ברעה אשר תמצא את אלישבע העדינה היושבת לבטח, בהקיצה ביום השבת בבקר, ובראותה כי נפקדו יקרותיה אשר חשבה לעשות בהן טוב וחסד. אך ינוס הקורא מפחת אל פח, כאשר יראה המחזה אשר בבית ירוחם בשבת הגדול.

י: שׁבת הגדול

עבר ליל השבת, ויהי בקר יום השבת הגדול. השמש יצא על הארץ בהדר גאונו, וילך הלוך וָאור עד הצהרים. וכחום היום יצאו ילדים וילדות מאהלי כפר בן שמן, ונערים ונערות המו וישֹׁקו בגבעות ובעמקים, וישישו וישמחו לקראת מועד חג הפסח, ולקראת תקופת האביב השופכת רוח חן על חמדת מועד ה’ זה.

גם בית ירוחם נוגי ממועד, כלו לאכול ארוחתם הדלה והרזה, ורוחמה ורפאל יצאו להתהלך לרוח היום ולהתענג על אור בהיר וחום צח, וירוחם ושרה נמו מעט שנתם, וצרות לבבם לא הניחו להם לישן. כי המעט מהם מחסורם ורעבון ביתם, יגונם ואבלם לנעמן, והנה עוד כאב אנוש אשר לא שערוהו, כי באה השמועה לאזנם לאמר: מנע שאול משוב אל ביתם למועד אשר אמר, כי הבאישו את ריחם בעיניו ויאמרו לו, כי בחברי גנבים חלקם, ובכן נבאשו גם בשאול מבטחם עז, אשר השליכו עליו יהבם.

ירוחם הקיץ ושרה התעוררה גם היא, ובראותה כי אין צאצאיה לפניה ותבך בכי תמרורים, וירוחם יושב וקורא בכתבי הקדש, ויעמוד על הפרק אשר יפטירו בו בצום העשור: קרא בגרון אל תחשוך כשופר הרם קולך וגו', ובקראו בו נאנח במרירות. ושרה יושבת בפאת השלחן לעֻמתו ובוכיה מאין הפוגות, וירוחם אמר לה: הרפי בתי ותני פוגת לך.

איך אתן פוגת לי, ענתה שרה, ואין קץ לחשך? שאול איש חסדנו כמעט נגלה אליך כמלאך הגואל, ויֻדּד כחזיון ליל, ולא יסור עוד אלינו, כי האמין למוצאי דבה אשר סביב שתו עלינו געל ועובדיה.

הן געל כפתן חרש, צדוק חתנו אולי שומר לנו עברה על הבאישך אבי את ריחו בעיני אלימלך יושב טבריה הקרוב ליוסף אישי, אך מה עובדיה כי שואף הוא לבלעני בלי חמלה? כי אם מכתבך אבי לא העיר לבבו לחמלה עלינו, לא יעירוהו עוד רעמים בגלגל, כי אם צרה על צרה נגשה תחדש בקרבו רוח נקמה, תן נא לו ה’ יום אחד מגנת לב, והיה כמונו בחסר ובכפן, בעוצר רעה ויגון, בשכול ובאלמון, ישתה גם הוא מחמת שדי שתֹה ולָעֹה, או אז יכָנע לבבו העָרֵל וידע נפשותינו ולא יוסיף לדאבה עוד.

כן דברת בתי, ענה ירוחם, איש אשר לא ראה עני, לא יראה דמעת עשוקים, ולא ידע נפשות נאנחות. לא כן הוא איש מכאובות אשר עברו עליו חליפות וצבא, נגע ופגע, הוא מבשרו יחזה מכאובי עמיתו. אלה הם הדברים אשר הגה עתה לבי, בקראי בכתבי הקדש את תוכחת הנביא ישעיה לגוי אשר צדקה עשה רק בצום ובתלבשת שק, ואשר רק בם קרבת אלוה יחפוץ כעובדיה, והנביא הרים כשופר קולו להגיד לאנשים כאלה, כי תכלית צום היא: לדעת נפשות רעבות ולפרוס להם לחמו, ותכלית לבוש שק היא: לדעת ענות נפשות ערומים, כי לא ידע מכאובי נפשות נענות כאלה, רק איש אשר נסה לענות נפשו גם יום אחד בצום ובתלבשת שק, ואם לא ידע עובדיה בצרת נפשותינו, עוד מעט ידע, כבוא לאזניו השמועה כי מת עדן בנו. ואם לא הבין מה רעה ומרה דבת רבים, הלא ידע עתה ביום שידֻבּר באלישבע. כי אמנם תמה וברה היא כרוחמה בתנו, ומלשני בסתר הוציאו גם עליה דבה, כי תבא תמיד בסוד בחורים ועוד דברי תפל כאלה. ראי נא בתי כי אל גמולות ה’, וגם לגעל ימוד פעולתו אל חיקו, ובתו הולכת למות.

אך מה יושיעני גמול פועלי און, ענתה שרה, ומכתנו אנושה בלי פשע. לא ידעתי מדוע יד ה’ הוֹיָה בנו, כי כל חציו יכלה באניה סוערה כמונו, אניה נהדפה על אבני נגף, אשר נשבר כן תרנה נפוץ משוטה, ותהי תאניה ואניה בלב ים צרה; ואתה אבי רב החובל שוכב בראש חבל באין אונים ומדבר תנחומות לאשר באו מים עד נפשם. הן נעמן בני חמדת חיי ונחמתי בעניי, נעמן בני טבע. ומה תקות רוחמה בתי היונה התמה, אשר שבעה ברעות נפשה ולא ראתה טובה; ומה תקות רפאל בני אשר נתן לו ה’ לב מבין, ואיש אין לעבוד את הכרם החמד הזה, הן אתה אבי אומר אלי: הוחילי בתי, ומה כחי כי איחל, ומה תקותנו אם נפרש כפינו לשחות בכל מאמצי כח בעמק הבכא ובנבכי ים דמעה, אין טוב כי אם אצלול כעפרת.

וירוחם התחלחל בשמעו מרי שיחה, ובכל מאמצי כח דלה תנחומות אל ממעמקי לבו להשקיט את רוח בתו הסוערה, ויען ויאמר:

שמעי נא בתי ואל תשתוחחי, הן רבים קראו לתבל עמק הבכא, וישיתוה ים דמעה וישימו לאלהים תפלה, ויאמרו: על מה שוא ברא אדם. ובכל זאת לאלוה אמר לבי, לא אכזרי הוא לדכא תחת רגליו בני תמותה, הברואים בצלמו, המלאים דעת ותבונה, כי לא הורידם בתבל ארצה להראותם נפלאותיו בטפחות ימי חלדם, להודיע למו גבורותיו, ולהשליכם במצולות נשיה. חלילה לאל מעול, הלא יוצר רוח האדם בקרבו הוא בורא שמים ונוטיהם, צאי בתי הלילה, ושאי מרום עיניך וראי הכוכבים במסלותם, אשר כלם עולמות סובבים על תקופתם ברחבי אין קץ ולא יעבטו ארחותם. ויוצרם איך יסלף ארחות משפט? הלא כאשר מרום דרכו מנגדנו בעולמות אין מספר, כן נפלאו ממנו הליכותיו בתבל ארצה, כי כראות אנוש נראה בעיני בשר. אך יש יום קרא עליון ממעל: האזינו יצורים והבינו מפעלות נורא עלילה על בני אדם, האזינו ואגיד לכם תעלומות חכמה! ביום ההוא ידעו הרוחות מה פעל אל, ואז יאמר חמר ליוצרו: אכן אתה אל מסתתר וכמוך כן פעלך מרום וקדוש! הן נעמן מחמד נפשנו רואה עתה את היום ההוא, רואה הוא כראות רוח, כי כל נפתל ועקש לעיני בשר ישר הוא ומאד נעלה לצור תמים פעלו. אכן מאד נעלה הוא גם בארץ הלזו הנתונה למעון לנו, ובשמש הזאת הזורחת על ראשנו, ומה נשגבו הליכות אל במרחבי אין קץ, אשר ארצות ושמשות אין קץ תלויות על בלימה והולכות לאורו! הס כל בשר!

שרה בתי! הלא אשה חכמת לב אתּ, הלא בינות בספרים, הביני כל זאת והתאוששי, זכרי נא כי היוצר הנאדרי בקדש המסתתר בחביון עוזו, הוא האלהים הרועה אותי מעודי, אשר עשה עת לכל חפץ; עת לרומם קרני בכבוד והון, ועת להשפילני לפני געל הנקלה, עת לטעת אותך כגפן אדרת לפני יוסף אישך, ועת להסר מעליך צלך; הלא כל החליפות האלה בעצת עליון נורא עלילה באו וברצונו, ומה נענה אנחנו!

אמנם כל אלה צוה אלהים, ענתה שרה במחותה דמעותיה מעל פניה, אך מדוע רצונו לשאננים כטל, ולנו הנהלאים – כשבט עברה? הלא ברצונו לקח אז ממך את הונך, וממני – את מחמד עיני, האין די באלה? ומדוע הוסיף עוד ליסרה אותנו להשקות אותך חמת שדי לעת זקנה, מדוע גדע חטר נעים מגזעך, את נעמן בני, אשר אמרתי בצלו נחיה כלנו, והוא יחליף עצמותיך בשארית ימי חלדך, כי עיניך תראינה אותי כאם הבנים שמחה, ואיה עתה תקותנו? הה! תקותנו – מפח נפש, מבטנו הוביש, ואויבינו יריעו ויפטירו עלינו בשפה. עודני זוכרת כיום את דברי יוסף אישי האחרונים, לפני קחת אותו אלהים מעל ראשי, בדברו אלי אז באמרתו השחה מעפר לאמר: “שאי יונתי מרום עיניך, שם אבי יתומים ודין אלמנות, ולשאול רעי החי עלי אדמות”; נשאתי מרום עיני תמיד, אך אבד נצחי ותוחלתי מה’, הוחלתי לשאול, הוחלתי למועד אשר יעד לבוא הלום, ותוחלתי נכזבה גם ממנו, ולמה לי חיים באפס תקוה?

אל נא בתי, ענה הזקן אשר נלאה למצוא במערכי לבו מענה משיב נפש, אל נא בתי תתני תִּפלה לאלהים אשר בידו נפשות החיים והמתים, הן ימי מגורינו עלי אדמות לא תכלית מעשיו הם. כי עוד עמו מקור חיים וחסד אין קץ, אך טוב הוא ולא לנצח יריב, הוחילי לו בתי כי עוד ישפות שלום לנו.

עוד הזקן מדבר תנחומות, והנה רוחמה ורפאל שבים מהליכותיהם, פניהם מלאים זיו ולשד עלומים, ותגש רוחמה אל הזקן ותאמר: הלא תגער אבי ברפאל, כי בשגעון ינהג בקראו בקול רם את השירים אשר הכין לנעמן, ובקראו אותם ינופף ידו, ילטוש עיניו וכל רואיו ישחקו לו.

אל נא אחותי, אל נא באפך, ענה רפאל בתֻמתו; הלא אתּ הכינות לאחינו רקמת שושנים, אשר כל תפארתם רק למראה עינים, לא כן שירי הכתובים למשמע אזנים, ובקראי אותם לבי ובשרי ירננו. הלא תראו הורי, בשבת הבא, בקרא נעמן את שירי ימחא כף, אך למה אוכיח אחותי אולתך לנגדך? הלא מאז אמרתי לך כי היית ככל בנות הכפרים.

והזקן התבונן בשרה כי תֻמת דברי רפאל תשחנה, וישסע את דבריו, ויאמר: הן הגיד לי השוחט כי הביא אלי אתמול לפנות ערב מכתב חתום מנחמיה רעי, הבה אלכה ואראה.

ושרה לא עצרה כח ותקם ותבא אל חדר התמונות לבכות במסתרים, ורוחמה אמרה אל רפאל: הלא תראה את הורתנו קודרת הולכת בלחץ מדאגת ימי החג הבאים, ואתה שמח בשיריך, היהיו אלה לנו למצות, בשר ויין?

ובדברה זאת דלפו עיניה היפות מתוגה. הזקן יצא והיא הלכה לנחם את אמה מעצבה ומרגזה, ותבא אל חדרה ותמצא אותה בוכיה, ותגש אליה ותאחז בידה ותשק למו לפיה, ותאמר: מה לך אמי היקרה? זה כמה ימים ראה אראה בצרת נפשך, ואחשבה לדעת זאת, והיא פליאה ממני, ועתה אם מחסור ביתך ידכאך, הלא יש עצה:הן עבד היה געל לפנים, ואשתו כאחת השפחות, וכאשר האיר ה’ פניו להם לא הזכיר להם איש חרפת נעוריהם. ועתה מה לי פה להיות עלַיך למשא, החנם נתן לי ה’ כח ידים ותבונות כפים, הניחי לי אמי אאמץ זרועותי, ומלאכת ידי תהיה לנו עזרה בצרות. אבא העירה, ואסתר אשת נחמיה תמצא לי בגדים לתפור, ורקמה לרקום, עד אשר יחננו ה’ בשוב בנך בכורך הלום, ועד התמו דברי המשפט עם עושקי נחלתנו, כי לא לעולם יריב, כי אמת מארץ תצמח. ועל דברת רפאל, יואל נא אבינו הזקן לחלות פני שאול איש חסדנו, ולקחו אל ביתו ועשה לו כאשר עשה לנעמן.

עודנה מדברת והנה רפאל בא, ותאמר אליו רוחמה: הן אמנו בוכיה ואתה שר בשירים על לב רע, ומדוע לא תשית לבך להשקיט את רוחה?

אל נא בתי תמתי, ענתה שרה, אל נא תאיצי לנחמני כי למן היום אשר נאסף אביכם, אסף ה’ ממנו חסד ורחמים; גם זה האיש שאול, אשר בטחנו בו, ירחק עתה ממנו, לא יוסיף להביטנו, כי האמין למוצאי דבתנו רעה.

ורפאל ראה דמעות אמו, ויגש אליה וישק ידיה למו פיו, ויאמר: מנעי נא אמי עינַיך מדמעה, ואם העצבתי רוחך, לא אוסיף, ומה פשעי וחטאתי כי שרתי בשירים? הלא הגדת לי אמי כי כמוני היה גם נעמן אחי שובב בילדותו, ויהי מצחק עם אלישבע בת שונאנו, ובכל זאת היה לך עתה למשיב נפש, הלא בסור רוחך צויתיני אמי לקרא את דברי נעמן, ומפני דבריו נסו יגון ואנחה; כן התעצבתי היום אל לבי, בראותי כי מעילי קרוע, וחדש אין להחליפו בו, ואקח את מכתבי נעמן ואמצא בם את שאלתו, לשלח לו מדות בגדינו. השָׁקטי אמי, כי עוד יביא לכל נפשות ביתנו חליפות שמלות.

הה לבי סחרחר! קראה שרה בעצמת מכאוביה אשר תקפוה, ולא יספה לדבר כי נאנקה דום, ודמעותיה ירדו כזרם מים על לחייה, ורוחמה ורפאל נפעמו וחלחלה אחזתם.

אמי! קראה רוחמה בהחזיקה ידה בה. אם רחמניה! קרא רפאל אחריה, הגידי לבניך מה היה לך, ומדוע שנית פניך? הן זה עשרה ימים יגון קודר בלבבך, הוסיפה רוחמה בבכי תמרורים, אך שוא תטפלי יגונך על מחסור ביתנו, כי כמוהו אז כן הוא עתה, הן שואה ממרחק היא, ולמה הורתי היקרה תסתירי עמל מצאצאיך? אולי שמעה אזנך דבר עצב על אדות נעמן מחמד נפשנו. הגידי נא לנו אֵם יקרה, ולמה תשאי לבדך משא יגונך?

ושרה לא יכלה לענות דבר בהשתפך נפשה ולבה כמים, ורפאל ספק כפיו ויקרא: אהה לשירי! ויבך הוא, ותבך רוחמה.

לולא בא הזקן, כי עתה אולי הגידה למו שרה צרת לבבה, אך הזקן לא אבה להעציבם, ויגער בם ויאמר: מה לכם כי כן תיללו מר!

איה נעמן אחינו? קראו בני הנעורים, הגידה לנו אבינו הזקן איֵהו? כי מדוע אמנו בוכיה עתה? האם לפני שנתים או לפני שבע ושמונה שנים לא היתה אלמנה, לא היינו אנחנו יתומים? אין זאת כי אם צרה רחוקה, צרת אחינו!

האם אין די לנו בצרות קרובות? ענה הזקן, כי עוד תבקשו רחוקות. הן עצמו מצמיתינו, רבו שונאינו בנפש, וירחיקו ממנו אוהבינו ומיודעינו, וביתנו כאניה נשברה בלב ימים, כן המשילה עתה אמכם את מעמדנו. הן שאול מאס אותנו, ומה תקות נעמן זולתו? על זאת תבכה אמכם.

ושרה ראתה כי טוב בעיני אביה להסתיר יגונם מבניהם, ותמצא פתחון פה לאבלה ותתאושש מעט, ותמח דמעתה ותען ותאמר:

איך לא אבכה ואיך לא תשוח עלי נפשי בזכרי ירחי קדם, ימי כלולותי; הביטו וראו מחמדי נפשי אל שתי התמונות אשר על הקיר, דמותי ודמות יוסף אביכם בימי שמחת גילנו למועד הזה, זה עשרים שנה וזכרון השבת הגדול בעת ההיא, עוד שמור בלבי, ולא יָסוף ממני לנצח; כיום אתמול למועד הזה, ביום הששי בצהרים, יצא אבי את העיר בעגלת צב לקראת יוסף העלם הנחמד, אשר יעד היום ההוא לבוא אלינו ולשבת אתנו כל ימי החג, ואנכי בעד חלון חדרי נשקפתי, ועיני צופיות דרך בואו, הוחלתי בכליון עינים, ומה פחד ורחב לבבי בראותי עגלת הצב סרה אל ביתנו, וממנה יצא אבי, אחריו – עלם נחמד בחור כארזים, כאשר למראה עיניכם התמונה אשר אתם רואים. אבי אחז בידו, ויקחהו ויעלהו במעלות, ויביאהו אל ביתנו, ויציגהו לפני ויאמר: זאת היא ידידות נפשך, צלך על יד ימינך. ומי ימלל כל רגשות לבבי ולבב יוסף בעת ההיא! נמוגים בעוז אהבתנו עמדנו, וברכותינו אשר רחש לבנו עלו לראש אבינו, אשר עמד ויתבונן בנו בעינים מלאות דמע גיל, ואמי גם היא צהלה ושמחה, ענתה ואמרה: מה יפו שני בני הנעורים, וכל רואיהם ינידו כי שתי נפשות הן נוצרות זו לזו! אבי חבק אותנו חליפות, וישא עיניו השמימה ויאמר: רב לי אלהים! הן אלה לי ומה לי עוד! ואחריו חבקתני אמי, וישאו עיניהם השמימה וישיבו לה’ תודות בדמעות גיל ובעליצות נפש. ויוסף העלם הנחמד תאוה לעינים נגש אלי בחן והדר, ויתן לי משאות ומנחה: חרוז פנינים יקרים, צמידים מעֻלפי ספירים, מורה שעות מעֻלף ספירים, נזמי אזן ויתר עדי עדיים יקרים יקרים מאד, על כל אחת המתנות דבר דברי חן דרושים לחפץ הנתון לי, וגם אנכי נתתי לו מתנות יקרות, ויוסף ענה ואמר לי: כל היקרות אשר נתתי אני לך ואשר נתת אתּ לי לא ישוו לי באחת מדברותיך, כי אתּ היא חמדת חיי, ועמך לא חפצתי בארץ; השמעה עלמה קול בחירה מדבר כאלה ולא יעלוז לבה?

אכן שתיתי כוס שמחות, תענוגות וַעֲדָנים לרויה, לקחתי מיד ה’ שפע ברכות, לקחתים מלא חפנים, אך למצער התענגתי על מחמדי הטובים, כי בא שמשי בטרם צאתו בגבורתו, אלוף נעורי, אשר באורו ראיתי אור עולם, אלוף נעוּרי אסף נגהו, אז קדר עלי היום, ולמן יום החשך ההוא לא אראה עוד אור וחיים.

ואתם בני תשאלוני: למה אבכה? איך לא אבכה בזכרי, כי אתם יתומים עזובים באין אב לנהל אתכם בארחות החיים, ואיך לא תקצר רוחי בזכרי, כי בית תפארתנו אשר שמחנו בו, ואשר עשינו בו טוב וחסד, נהפך לעובדיה אביר הלב הרחוק מצדקה, ועצבנו ויגיענו בבית געל עבדנו הנקלה, ואבי הזקן קודר הולך בלחץ לעת זקנתו!!

והזקן, אשר שמע פרשת גדולתו בימי קדם ועניו ומרודו בימים האלה, הוריד לארץ ראשו, ומבלתי יכלת להתאפק מבכי, בא אל חדרו למלט משא דמעותיו ואנחותיו, ונפש שרה הוסיפה להשתפך עליה במערכי הימים הראשונים והימים האלה, ותוסף לתַנות בשיחה, ותאמר:

לוּ ראיתם מחמדַי משוש חגינו בכל מועדי ה’, ואף כי למועד חג המצות, אשר חלק אבינו אז לאביוני אדם מצות, בשר ויין לימי החג ביד נדיבה, ושם ירוחם היה לברכה בפי כל. ומה רבה השמחה בעיר ליום כלולותי, למועד הזה! יום יום היה בביתנו קול ששון ושמחה, קול צהלה, תרועה ורנה, כן עברו שבעת ימי המשתה. אני ויוסף אישי ישבנו ראש על כל משתה, גם במשתה אשר עשה אז אבי לאביוני אדם, חלק נדבות לאיש איש מהם כערכו. האביונים יצאו מביתנו שמחים וטובי לב, ויאצלו עתרת ברכות לראש אבי. ומה חלק אלוה ממעל לנו לעת כזאת? הה! שנאת חנם, חרפה כלמה ודבת רבים מגור מסביב. איך לא תשוח עלי נפשי, בראותי את אבי הזקן הולך שחוח, ובביתו אין כל להשיב נפשו היבשה והשוקקה. איך לא ידוה לבי עלַיך בתי החמודה, בראותי אותך פורחת כשושנה בציה, הן עוד מעט ועת דודים הגיעה לך, ואין לאל ידי להלבישך רקמה כאחת הבנות, ואני אמרתי ביום הוָלדך, שמורות יהיו לך היקרות אשר נתן לי אביך ביום מחמדנו, אך באו ימי חשך ואפלה, ימי ענן וערפל, והיקרות יצאוני ביום עֲבָרות היו ירֵשה לאשת עדן, ואותן תעדה אלישבע: הה! מדי דברי באלישבע עלי תשתפך נפשי, כי ביום הוָלדה אמר עדן אל אישי: ראה נא ידידי, הנה נולדה אשה לנעמן בנך. ומה אנחנו רואים עתה? אלישבע עלתה מעלה מעלה, ובני הה! שפל ממנה, כי מה תקותו גם הוא אחרי עבודתו אשר עבד בלמודים? הה! דל חלקנו בחיים, הָשלכה תפארתנו משמים ארץ, היו בני שוממים, ומשנאינו נשאו ראש, וימירו כבודנו בקלון, וישימונו לשמצה, לקלסה ולדראון, למשל ולשנינה. הן אנכי השלכתי את נפשי מנגד, אך לכם בני מחמדי לבי יזעק, ואיך לא אבכה ולא אריד בשיחי?

והזקן שב לחדר התמונות, פניו חמרמרו מבכי, ובכל מאמצי כח התאושש ויעודד את שרה, ויאמר: הכי יום מנוחה הוא מכל עבודת מעשה פנית את לבך ליגון ואנחה ולבכי? הרפי בתי וחדלי מזכרון הראשונות, שכחי אותן כחלום חזיון לילה, והביטי אל עמל אנוש, שיתי לבך לעיר ומתים, וראית שכול ואלמון, עוני ומרודים, ונחמת לבך מעצבך ומרגזך. קומי בתי ונתהלך לרוח היום, כי לא אתנך לשבת פה עד פנות היום, ושבת לדברת ביתך וכל עצב תשכחי, נלמד נא את בנינו דעת כי לא על גאון שלות השקט לבד יחיה האדם, כי אם יסכון גם על עניו ומרודו, באשר אדם לעמל יֻלד. קומי בתי, נתהלך לרוח היום וירוח לך; הייתי בבית השוחט והוא עודנו ישן, ואת המכתב אשר שלח לנו נחמיה על ידו הלא ישיב לנו לעת ערב, הבה נלכה והבנים ישבו פה.

ושרה קמה ותתכס במעטפה ותצא ללכת עם אביה הזקן, ויהי בלכתם ויאמר הזקן: הן השוחט נסה דבר אלי היום בבקר למצא לרוחמה בתנו את בן גילה, ואנכי לא עניתי את הכסיל באולתו, כי ערך אליה את הנער לוי הנלוה אל צדוק לשרתו, באמרו כי כסף לו די עשות בית, וכי באמרי לדבק טוב, יעשה געל שלום לנו. באחת אדבר לך, שמעתי את דבריו בשאט נפש ולא עניתי מאומה.

גם זאת תחבֻּלות יועץ בליעל, ענתה שרה באנחה, כן דבר געל הנקלה עלי מרחוק במכתבו אשר הריץ אל נעמן בני, ה’ יחונן עפרו, כי לא יִבָּצר מן הנחש הזה כל מזמה; פעם יתן תקוה בלבנו, ופעם יתן בנו דופי, וכל ישעו וחפצו להוציא מידנו את השבטים הנכונים לגוו, והיא לא תצלח, כי כאשר ראיתיו אז, כן אראהו עתה, עבד נקלה הוא. אך למה אבקש עתה לי או לבתי ארחות חיים, אם אבקש את בני ולא אמצאנו בארצות החיים?

כן נדברו הזקן ובתו בלכתם, וילכו הלוך ודבר עד אשר רד היום, והשמש פנה לבוא. נסו הצללים אך לא נסו יגון ואנחה מלב הנדכאים, כי אֵבל כבד שמור להם בביתם!

לִפנות ערב ישבו הבנים וישיחו יחד במצב ביתם, ורוחמה אומרת: אשר יעצתי היא תקום, כי זאת היא העצה היעוצה לנו, רב לנו אחי שבת בעמק הבכא ולהיות על הורינו הנדכאים למשא, יעברו נא ימי החג, ואנחנו נבוא העירה, נתיעץ עם נחמיה ונמצא נתיבותינו, וכאשר יביא ה’ אלינו את נעמן אחינו בשלום, אז נשמע מה ידבר.

עודנה מדברת והנה נער קטן לא מבני ישראל הביא להם מכתב נחמיה, ויקחהו רפאל מידו, ורוחמה השיבה לו המכתב לפתחו למען יוכל אביה הזקן לקרא בו בשובו כרגע, ורפאל אמר: אראה נא יד מי כתבה המכתב הזה, כי אולי הריץ נעמן אחינו מכתב אל נחמיה, ובו רצוף מכתב אלינו כאשר כן רבות עשה.

כן דבר רפאל, ובראותו כי אחותו גם היא כמוהו תדמה, וישלחו את הנער, ורפאל לקח את הגליון בידו, וכמעט קרא בו שתים ושלש דלתות ויקרא בקול מר: אויה לי כי נדמיתי!

מה לך אחי כי נפעמת? קראה רוחמה בחלחלה בראותה את אחיה נרעש ונפחד מפחד פתאום, הה! פלצות בעתתני! קרא רפאל בחרדה איומה מבלי הגד צרתו, הה! נבהלתי מראות ועיני חשכו!

הגידה נא לי אחי מה זה? הפצירה בו רוחמה בנפלה על צואריו ובחבקה אותו בידים רועדות, הגידה לי פשר דבר ואל אגוע לעיניך, קרא נא המכתב באזני, כי כבר מלאו מָתְנַי חלחלה ולבי יודע מרת נפשי, קרא נא אחי את משפטנו החרוץ, ונדע מה אומללים אנחנו, רק קרא נא, כי אולי שגית ברואה.

הה! אין כהה לשברנו! זעק רפאל בספקו כף, אנכי אקרא ואילל מר, ויחדו נשא נהי על נעמן אחינו, מחמד נפשנו, כי איננו. האזיני אחותי, ואקרא באזניך את מגלת האבל.

מדי דברו פרש את הגליון לקרא בו באר היטב. כי במבוכתו אמר, אולי צדקה רוחמה, ומשגה הוא, ויקרא ראשית דבריו לאמר:

"מבחר רעי הישר באדם, ירוחם מחמל נפשי!

קראתי מכתבך הכתוב בדמעה והחתום ביגון קודר על מות‑לבן שרה בתך, נעמן החטר הנעים מגזעך, משאת נפשך, משען תקותך ותנחומותיך לעת זקנה; נעמן הנחמד והנעים, הה! נקטף כציץ תפארה עודנו באבו, ובטרם גמל פריו לשמח אלהים ואנשים, והנה שבלת שטפתהו! הה! שבר גדול הוא כים!"

הה! חצי שדי נחתו בנו! קראה רוחמה הנדהמה, ותספוק כפיה ותתרוצץ כמשתוללת מחדר אל חדר, ומנהמת לבה זעקה מר: אשר יגורתי בא לנו, אהה ה’ אלהים! איכה ה’ אלהים! איכה כה עכרתנו, פצמתנו, רצצתנו, ותחיינו ותעמידנו עד כה לשמוע כי נעמן איננו!

אוי ואבוי! שוד ושבר! קרא רפאל ויגז את ראשו, ויזעק זעקה גדול ומרה: מי יתן מותי תחתיך נעמן אחי הבכור!

אללי לנו, ענתה רוחמה בקול ענות קורע לב, אש ממרום שלח ה’ ותבער בעץ החיים, ואנחנו נותרנו כאודים עשנים!

לא באש נספה אחינו, כי אם במים, געה רפאל בבכי, ויקח את הגליון, קרא נא אחי יחידי, קראה רוחמה, קרא נא וראה אחרית אחינו הבכור.

ורפאל ורוחמה עצרו פתאום במרי שיחם, כאשר יעצרו עבים זרמתם לפני הרעם הנורא, ורפאל הוסיף לקרוא כדברים האלה:

“ואנכי מה אענה, ומה תנחומים אבקש לך, ירוחם עמיתי, ולשרה בתך? איכה ארפא מחץ מכתכם, וגם עלי לבי דוי, כי התפלצתי מקול הבשורה, ומה זרה דרכה בהגיעה לאזני שרה על פי המסכן הבא ממקום שבת תחכמוני, כי היתה שרה כמתנכרה ותדרוש ממנו לדעת שלום נעמן, ומה הקשיבו אזניה? הה! שוד ופרץ, נעמן טבע בנהר!”

נעמן אחינו טבע בנהר! קראו הבנים בסערת יללתם, הה! טבעו כל מחמדינו, צפו מים על ראשינו, ותקות חיינו צללה כעפרת, מחמדנו טבע בנהר, ואנחנו נטבע בנחל דמעה! אם רחמניה! זאת ידעה ימים אחדים, ותהי בטנה הרת יגון ואבל כבד, ותַּסתר עמל מעינינו. עתה יחד נבכה, ותרב בביתנו תאניה ואניה, עתה ישמחו אויבינו לנו, ירימו ראש ויריעו על שברנו, כי סר צלנו מעלינו, ואחרי מות נעמן איך נחיה אנחנו?

כן הגו הבנים וירידו בשיחם, ובאין אונים נפלו שניהם על מטת אמם ויתעלפו.

ויהי בשוב הזקן ובתו אל ביתם לעת ערב, ותבא שרה אל חדרה, והנה בניה שוכבים על מטתה, ובחשבה אותם לנרדמים, לא רצתה להעירם, והזקן האיר נר, וירא את מכתב נחמיה על שלחנו, ויאמר בלבבו, כי השוחט שלחהו אליו ביד איש אחד, אשר הניחו על שלחנו למשמרת עד בואו, ויקרא את ראשית דבריו באזני שרה, ככל אשר קראו הילדים, ואלה הם דבריו האחרונים:

"ואני כגבר אין איל וכאיש נדהם, כי כבן היה נעמן לי ולאשתי, וכאח לאחיטוב נכדי, ואם אמרי אחיה זכרו בקרב לבבי, יגורתי כל עצבותי, כי בשמעי השמועה הזאת, אשתוללו רעיוני, פגו מורשי לבבי, נפעמתי, נעתקו ממני מלין; אמרתי לא אאמין, אך דבת רבים בעתיקה זה ימים אחדים, ודומיה ארוכה למן היום אשר אין כל חזון מנעמן, שתי אלה נתנו עדיהן כי איד נכון הוא. ולבי לא נכון בקרבי לנחם אותך ואת שרה באבלכם הכבד, לא אקוה לגהות מכם מזור, כי אם בכה אבכה עמכם יחד; הן דמעה נתן ה’ לאבלים כצרי למחץ לב, כי הוא יכאיב ויחבש, ולו נתכנו עלילות, ומי יאמר לו מה תעשה? הרופא לשבורי לב הוא ישלח את מלאכו הזמן, לרפא מחץ מכתכם בזרם דמעות, באנחות ובשכחה, הלא ברבות הימים כל עצב נשכח, ותהי אפוא חכמתכם למהר ולהחיש העת ההיא.

ומה נכספה נפשי לעוף אליכם על אברות אהבה, לבוא כאח לצרה ולהביא לכם תנחומות אל, אך נלכד אנכי בחבלי עתותי, ואת חפצי אשלים אחרי עבור מועד, ובטרם אבוא אל משכנותיכם, הנני שולח מכתבי זה לפני, כי דברי אוהב מעלים ארוכה, וגם מלין דלים ורזים היוצאים ממקור נאמן, כמו כוכבים מזהירים הם על מחשכי נפש העיפה.

אמנם צל ימינו על הארץ, וכל החיים אשר נראה, הם והמונם ושאונם, כלם יחד כצללים עוברים נדמו, כי יפוח יומם ונסו למו, מה רבו עשתנות אדם, מחשבותיו ותחבֻּלותיו, כי יחשב, ישקוד ויעמול, כמו יחיה לנצח נצחים עלי אדמות, וכמו זרועו משלה לו בארץ, ורוח עברה בו, והנה הוא מתחת לארץ, זאת תורת האדם! כן חשב נעמן מחשבות על געל, אשר לא לנצח יגבר גם הוא, ובמכתבו האחרון כתב אלי לאמר: עוד אראך מורי, מלמדי ומדריכי בילדותי, עוד יגיד לך פי, כי שפתי כהן ישמרו דעת בקרבי, ועוד אחבקך ותחבקני, עוד אראך, ואגיד לך, מה אהבתי דבריך.

אכן עוד יראני נעמן, אך לא בעיני בשר, בן פורת נעמן! כציץ יצא פה וימל, אך ממקום אחר יצמח, ממקום אשר עליהו לא יבול, שם תפרח נפשו בין מטעי אל, ושם ישיש עליו רוח יוסף אביו. הן דרך שערי צלמות תעבור נפש נקיה אל נתיב אל‑מות, אל זבול לא נשמע בו שוד ושבר. ידעתיך רעי כי כביר כח לב אתה לשאת כל אשר נטל עליך ה’, ונכון אתה לשבט ולחסד, לחדות ה’ ולתגרת יד מעול וחומס, רבות רעות עברו עליך, ואתה לא רבצת תחת משאן. שא נא גם עתה זעף ה’, ומוסר שדי אל תמאס, העמיקה הגיונך בעליון נורא עלילה על בני אדם, ותמצא חדשים לבקרים רבה אמונתך בו, כי בידו עתותי האדם, עת צרה ועת ששון, והוא ירפא מחץ מכתכם וישלם נחומים לכל אבלי נעמן, כי עמכם בצרה גם אני אוהבכם הנאנח, נחמיה".

וככלות ירוחם לקרא את תנחומות נחמיה, ויתגודד בזכרו, כי הגליון הלא היה גלוי גם לרפאל. אין זאת, כי אם קראהו הנער, ומה ענה על שבר הגדול הזה? ותרדמת הבנים באבל כבד כזה היתה לפלא בעיניו, ויגד זאת לשרה בתו ותעורר את בניה בקול קורא: רוחמה! רפאל! והנה אין קול ואין עונה. ותגש אליהם ותאחז בידיהם ותניעם ותנודדם ואין מתעורר; אז ספקה שרה כפיה ותקרא בקול פחדים, הביטה אבי ראה, הן בני עֻלפו! אללי לי! שוד לי! בני יצאוני, כי נחים ושקטים הם וכל רוח אין בקרבם!

והזקן אמר: אל נא בתי תבהלי על פיך, ויגש גם הוא אליהם, ויתבונן בם ויאמר: אין זאת, כי אם קראו את המכתב, האין מעט יין בביתנו?

אין יין ואין חיים בביתנו! ענתה שרה בבכי תמרורים, כן עוללת לי עליון נורא! השִמות כל עדתי! קח נא גם את נפשי אלהים, נפש אֵם קודרת!

וירוחם העיר את הבנים, ובראותו כי התעלפו נפשותיהם, ואמרים עלו על לבו: מים קרים, לנפש עיפה. וילך הזקן בפיק ברכים לקחת מים קרים, ובהאנקו דום אמר: צדיק אתה ה’ וישר משפטיך ה’, אך אל נא באפך פן תמעיטני, פן תאבד אמונה מלב נקשה, חוסה נא, חוסה אלהים על נפשות נענות ונלאות!

ומדי דברו כה הלך וישאב מים קרים מן הבאר, ויביאם בכלי ויזרוק מהם על פני הבנים אשר התעוררו מעט מעט, ובשוב רוחם אליהם שבו לאבלם, ויקראו בקול קורע לב: נעמן עצמנו ובשרנו! אוי ואבוי! נעמן אחינו חיי רוחנו, רוח אפינו, הה שוד משדי!

אך, אל תעמוד בדבר רע, הזהירנו קהלת, על כן נעזבה את המחזה הזה המדכא נפש, נעזבה עליהם שיחם יום ויומים, ונבואה אל בית געל שונאם בנפש, אשר ירה עליהם חצים ומות להצמיתם ולהכחידם, כי מלחמת מצוה נלחם בם, על דעת חתנו הצבוע!

יא: חוטא אחד יאבד טובה הרבה

בשנים עשר לחדש האביב לפנות ערב, והצבוע מתהלך אחת הנה ואחת הנה בחדריו, מטפחת לבנה חבושה לראשו, כי התחלה ויתנודד למחלת אשתו, אשר נסעה עם אביה לארץ אחרת לשאל ברופאים, כן הגיד לכל הבאים אליו. ובלבו אמר: מתי תמות מחלת ואמירנה באלישבע היפה, את לוי שלח בצהרים לתת לירוחם שלשים שקל כסף נדבת געל חותנו ועובדיה, ולטמון שם מוקש אחד מחפצי אלישבע הגנובים אשר באו לו צרורים וחתומים בארגז. והדברים האלה הלא נזכרו, כי העצה הזאת היתה יעוצה מאת געל, והצבוע ערך לה דמות צדק, להכניע בה את ירוחם לבל יוכיח על געל חרפתו בתעודות השמורות עמו, אשר בהן יצמית גם אותו גם את פקיד הרוזן; זאת היתה ראשית מגורתו, ולמיודַעיו אמר: כי איננו ירא את ירוחם רק שונא הוא את הרש הזה אשר תחת דברו תחנונים יענה עזות, וגם מחתנו כחד קושט אמרי אמת, כי מפחד הוא פן יגלה ירוחם את עון בצעו ויבאיש את ריחו בעיני הרוזן, ואולי עוד יכריע אותו על איש סודו הפקיד יחדו.

והצבוע חשב מחשבות תמיד לדעת מה הן התעודות אשר ביד ירוחם, כי יחרד עליהן חותנו את החרדה הזאת כעל חצים ביד גבור? ולא שוא שקד הצבוע להביט עמל ואון בגעל, באשר עוד מעט יצא מדון מביניהם במות מחלת. ולא זאת לבד העירה רוחו, כי מקרה זר נוסף על כל אשר נקרו ויאתיו עד כה, מקרה חדש אשר ידחוק את הישנים, אם יצא לאור, התעלומה הזאת הציקתהו, על כן הוחיל בכליון עינים לתשובת לוי, לגול מעל לבו את אבן המעמסה הזאת ולגלות סודו לו.

עודנו חושב מחשבות והנה קול מצעדי רגלים נשמע, והצבוע הקשיב קשב והנה קול דופק דלתו, מי זה? שאל הצבוע, אך מבלי ענות דבר נפתחה הדלת וחמול ומדהבה אשתו באו. ר’ צדוק משתאה לבואם, והם עומדים ומתבוננים בו, מה לך ר’ צדוק אלופנו? שאלוהו, האם ראשך לחלי?

לי מגנת לב, ענה ר’ צדוק באנחה, כי איד נכון לצלע מצלעותי, על כן אלך שולל. ועתה מה לכם ידידי כי באתם אלי לעת הזאת? שבו נא עמדי פה, כי לוי משרתי הולך הנה והנה לבצע דברי חותני ולחלק נדבות ידו לאשר יעד, ואנכי יושב פה בדד, נטוש ונעזב ליגון לבבי. על כן אשמח לבואכם.

וחמול ואשתו לקחו מקומם, ומדהבה אמרה אל אישה: הלא עיניך רואות כי ר’ צדוק עתה רצוץ מדאגתו לאשתו, ולא עת נכונה היא לדברינו.

הלא מצער היא, ענה ר’ צדוק, כי הנני נדרש תמיד לדורשי שלומי כל עוד רוחי נכונה בקרבי, אמנם לא נמצאתי היום לשוחרי, הגדתי למו כי נבוך אני, ואולם נכון אני לכם, הגידו נא לי מה חפצכם.

הלא אמרתי לך אשתי, אמר חמול, כי נדרש יהיה לנו ר’ צדוק בכל עת. ויפן אל ר’ צדוק ויאמר: ראשית דבר אגיד לך חדשות, כי הגיעוני דברי שובאל מקרית אמון, דברים משמחי לב, באמרו, כי בכל מאמצי כח העיר את רוח עתניאל לקרוא לבתי דרור, ואולי בדברי זאת וספר הכריתות נשוא למחוז חפצו, ליד בתי המחכה לו בכליון עינים, קטונתי מכל החסד הזה, ברוך הגומל טוב לדורשיו וברוך שפטרני מעונש בן פריץ.

בן פריץ הוא, ענתה מדהבה, אך מי פרץ מעשיו? הלא נחמיה, ואולם בבכי ובתחנונים התחנן בל תֵּקע ממנו נפש בתנו, גם רצה לתת לשובאל מתן רב להטות את לבנו לקרבו, כן ספר לנו עובר אורח מקרית אמון, אך אנכי אמרתי, יען אשר לא שמר את אבן החן הנתונה לו, לכן לא לו היא.

זאת לו, יען כי הכעיס אותי תמרורים, ענה חמול, אנכי בתם לבבי אתהלך בקרב ביתי, וברוך ה’ כי בנותי יוצאות בעקבותי, והלא גם עובדיה ידידנו בנאמני ארץ יתחשב, אך לא כן הוא ביתו עם אל; את עדן בנו הלא ידענו, ובתו אלישבע כעתליה דודתה, אשר בחר בה עכבור איש בריתי הפתי, הלא שתיהן נצורות לב התרות אחרי לבבן ואחרי עיניהן, כאשר הבינו קדמונינו פשר הדברים האלה; וצדיק ה’ לא יעשה עולה, ומאלישבע נגנבו היקרות אשר היו תפארתה נגד הבחורים, צר לי על הזקן כי כן באתהו לעת זקנתו…

ואנכי אשתומם על הזקן, ענה הצבוע, מדוע לא יוכיח דרכה על פניה? ואם למודת דעת היא, הלא תטה למוסר אזנה.

הנערה למודת דעת היא? ענה חמול במנוד ראש, אך דעת נשים קלה, תסיר לב כבד עון מקחת מוסר זקנים, ואולם לא לנו היא, יבא בעל הכרם ויכלה קוציו. אנכי רואה משובת אלישבע, ואברך את ה’ אשר יעצני לבלתי למד את בנותי דעת לשון וספר, כי אוי לחכמת נשים.

אך אגיד לך חפצי אשר הביאני הלום, הן עכבור איש בריתי הפתי חש עתידות לו, וְיָרֵא הוא פן לא אתן לבתי המֹהר והמתן אשר יעדתי לתת לה, וישחרני במכתב להביא מידך תעודה כתובה, כי הפקדתי את הכסף בידך, הן ששת אלפים שקל כסף שמורים ביד אשתי, שלשת אלפים לבתי הבכירה ושלשת אלפים לצעירה; ואת שלשת האלפים אשר לצעירה, הנני מפקיד עתה אתך, והיה זה חסדך לתת לי על זאת תעודה, כי שמור הכסף בידך לעת מצא, ואת התעודה אשלח לעכבור החרד על כסף, כאיש חרד על נפשו.

הנני להשלים חפצך, ענה ר’ צדוק, רק אל ידע מזה איש, כי רבים יפצירו בי לתת להם מכסף פקדון בערבון. ואנכי יראתי לנגוע בכסף פקדון, כי כסף קדשים הוא לי.

ואם אתה אדוני לא תשמור, מי ישמור? ענה חמול, ויתן לו את צרור הכסף, אשר מנה ר’ צדוק, ויכתוב לחמול תעודה, למען תהיה עדות נאמנה לעכבור, ויסגור את הכסף במלתחתו, וחמול ואשתו קמו ללכת שמחים וטובי לב, ויאמר חמול: אל נא אדוני תתעצב אל לבך, הן אשתך חולה, אך לא מידך זאת לה, השקיטה נא אל לבך והיֵה מוצק. זאת היא עצת אוהבך האחד מאלף!

הֱיֵה אדוני ברכה! ענתה גם מדהבה, ותפן ותצא אחר אישה.

ויהי אך יצא יצאו והנה לוי בא, וישמח הצבוע לקראתו, ויאמר: הלא חדשות תגיד לי, ותמורתן אגיד לך גם אני זרות לא שערום לבך. הגידה נא לי היש תקוה בלבך? הבצעת אמרת חותני? הלקח ירוחם הכסף מידך? השמעת מאומה מפי צפנת על דבר ירחמיאל? ראה נא, מה עצמו עליך שאלותי. אך הדברים והעלילות יוצאים עתה דחופים ומבהלים, על כן יראתי פן תרבץ כחמור בין המשפתים. כי לא אמיץ לב אתה, כי אם חולם חלומות.

ומדי דברו צחק, ובראותו פני לוי הנבוכים, נגש אל הדלת ויסגרנה, ויבא אל חדר הפנימי, וימשוך את לוי אחריו, ויאמר: הכרת פניך ענתה בך כי אין שמחה בלבך.

אין שמחה ואין תקוה, ענה לוי, אך יש פחד וחרדה לרגעים. לכן הסכת ושמע: אנכי באתי אל מלון ירוחם, פתחתי את דלת הבית בלאט, ולא נשמע קול פעמי, ולבי בקרבי הולם פעם, ומהלֻמותיו כמעט נשמעו לאזני, וכל עורקי דפקו ברעש; אך הבנים לא הקשיבו מאומה, כי פניהם היו הפוכים אל החלון, רפאל כתב עלי גליון, ורוחמה הסירה מעל אגנות הפרחים עלים נובלים וקורי עכביש זעיר שם זעיר שם, ואומרת: לא ידעתי מה לשממית על הפרחים? אכן רבים אומרים, כי יודעת השממית מקום אבל ונהי, שם תרמוש ושם תטוה קוריה.

קחי אחותי מטאטא נוצות, והשמידי את השממית הנמבזה ואת קוריה מעל פני הפרחים אשר אהב נעמן אחינו, ענה רפאל. הדברים האלה ירדו חדרי בטני, כמו קלעו אל לבי. ורוחמה הפכה פניה, וכראותה אותי ותחרד חרדה גדולה, ותאמר: מה חפצך אדוני פה? כי באת אל הבית בלאט, וכן לא יעשה, הגידה נא מה חפצך? ובדברה זאת עמדה ותתבונן בי בחרדת לב.

ורפאל גם הוא עמד ויתבונן בי בעינים מפיקות רגז וחרדה, ורוחמה עודנה חרדה ושואלת: מה חפצך? התבוננתי בה כי נחשבתי בעיניה כזומם לקחת נפשה. על כן לקחתי עמי דברים רכים, אמרתי לה: אל נא עדינה תחרדי לקראתי את החרדה הגדולה הזאת, כי לך אני ולא לצריך, כי תשאליני מדוע באתי הלום בלאט? כי מקום רגליך אכבד. ומה חפצי? כי תשאלי, דעי לך עדינה כי חפץ אני שלומך וטובתך, ומי יתן והיית דרושה לחפצי, והיה כנהר שלומך. הן באתי להזהירך מעלם אשר יבוא הלום בערמה, אשר בחלקות ישית לך. אך איה הוריך? אולי תאבי אתּ לקחת מידי שלשים שקל כסף השלוחים למו מאת געל ועובדיה? הלא מצער היא, ואולם רב חלקך וצפון הוא ביד מכבדך.

והעלמה עודנה מחרשת ומשתאה לי, ואנכי אמרתי לה, דעי לך עדינה כי לשלום באתי הנה, ולהגיד לך נצורות, אם יאבה אחיך למוש מפה רגעים אחדים, כי לא יסכן לו לדעתן. הן סודי על שפתי כאש צרבת, אך יצא נא הנער מזה.

איש פלאי אתה, ענתה רוחמה בלזות שפתים. הלא אחי הוא, ואשר לא יסכון לו לדעת, לא טוב גם למשמע אזני, ואם יש אתך דבר מה, שובה הלום בשוב הורי מן העיר עוד מעט והגדת למו; אך לא לי דבר לאט, והנער הזה אחי הוא.

ואנכי לא עצרתי כח בהביטי אל חמדת תארה, ובשמעי תֻמת דבריה, אך התבוננתי בפניה כי לא תשעה אלי ולא אטה את לבבה לאהבה אותי, לא בשפתי חן ולא בכסף, ואהבתי וקנאתי הציתו את לבי, אמרתי אני בלבי: אנכי ארשע למה זה הבל איגע, על כן אמרתי לה:

כן דברת עדינה, לכן כפרי למשוגתי, כי הסכלתי לנסות דבר אליך ולא אל הוריך, ולמען לא אהיה עליך למשא פה, הנני לשבת במסדרון ולחכות עד אשר ישובו הוריך הלום.

ורוחמה אמרה אל אחיה: הן חפץ העלם הזה לחכות לעת בוא הורינו, לכן קחהו אל אחד חדרי המלון:

ורפאל קרא לי ויקחני אל אחד חדרי המלון, ויפתח לי הדלת, וישב אל אחותו. ואנכי נותרתי משמים בחדר אשר חלונו פתוח אל גן, הוחלתי שם עד בוש והנה רוחמה ורפאל יוצאים מן הבית ורודפים אחר תרנגול אשר יצא מביתם ויעופף בגדרות ובגג המלון, ואנכי אמרתי: אך זאת העת הנכונה, באתי אל הבית, הוצאתי מורה השעות עם שני ווי הזהב העטופים בגליון, עמדתי על מכונת התנור, שמתי החפצים במחבא הקורה, בינה ובין מכסה הבית, מהרתי לצאת החוצה, והנה הבנים לנגדי, ולמגנת לבי דברה רוחמה עמדי אז רכות, ותאמר: אולי צררתיך עלם נכבד, אנא שא נא, ואם חפץ אתה ללכת מזה הגידה נא לי שמך, ואגידה להורי, כי נצורות עמך להגידן למו, ועוד הפעם אשאל מעמך כי תסלח לי.

נדבות פיה פצמוני ויפרפרוני, חזיתי עתה את רוחמה כאשר דמיתיה בהלך נפשי, ואהי בעיני כרוצח שולח יד בנפש בשצף קצף, אשר בשוב אפו יהמה, ינהם ויקלל את יומו על עוָתתו כי אין להשיב.

כן הייתי בעיני, בהשיבותי אל לבי כי המוקש אשר טמנתי בבית נקיים ידכאם לפני עש, וכבודם לעפר ישכן. רוחמה הניעה אלי ראשה בחן, ותשב אל הבית, ובלבי כיקוד אש. אויה לי מה עשיתי, כי רגע אחד נמהר לבי ולנצח אנוש כאבי, הה! השטן תקפני ואלהים הדפני, ועתה עוץ נא עצה, מה לי לעשות להוציא מוקשי עון פלילי מבית נקיים? אך הסכת עוד ושמע, כי מבוכה אחרת שמורה לנו, המורא אשר הפיל עלינו אימתה ופחד נכון ליום מחר: בלכתי לשוב העירה פגעתי באיש רוכל היושב בעגלתו וסוסו נוהג בה, ויאמר לי: שב עמדי, ואשב אתו בעגלתו ואשאלהו למעשהו ולהליכותיו, ויגד לי דרכו, ומדי דברו בדברים שונים אמר לי: חדשה אני מגיד לך: כי ראיתי את ירחמיאל איש צפנת הולך כמסכן, בגדיו קרועים ופניו דלים. שאלתיו אם תקרבהו צפנת אשתו, ויאמר לי: “האין ישרי לב בעתיקה? הן געל ראני בעברו עיר המצפה ויתן לי בגד חדש הצרור עמדי בצרור, ויאמר לי: בבואך לעיר עתיקה סורה אל משכן חתני, והוא יגיד לך דרכך עם צפנת, ומדבריו לא תסור”.

שמעתי את דבריו ואתחלחל, כי חותנך בלי דעת יביא עליך שואה, ומה נעשה כבוא הדוב השכול אלינו וימצא את חפני אשר הוא מבקש; סרתי אל מלון צפנת עם הרוכל והיא איננה בביתה. אוי נא לנו כי היינו בכל רע! המעט ממנו הראשונות והנה דברי עונות חדשים ואיומים! הה! השטן הרודה בי השיאני להיות חבר לאיש משחית, ויביאני במעמקי המים הזידונים, ויקם לצחק בי, אויה נא לי! למי עוללתי כה? הלא לנפש אשר קשורה נפשי בה, לרוחמה היונה התמה, הלא יגלו שמים עונותינו החדשים והישנים! הנה ירחמיאל עולה עלינו כאריה מסבכו, ובלע את פני הלוט הלוט, וגלה את המסכה הנוראה הנסוכה עלינו, ומה נעשה ליום מחר, יום הפקודה?

הוי נמהר לב ונבהל ברוחו, ענה הצבוע בירקו בפניו, ומה עשית לרוחמה? הלא למצער תרחיק את הוריה ממנה, ולארך ימים תקחנה. הן ימצאו את המוקש הטמון בבית ירוחם, ונתפש הוא ונתפשה שרה בתו, אשר למצער ישבו במשמר, ובא געל חותני ודבר על לבם בצר להם לעזוב חמה ודברי ריבות, ולהשיב לו את התעודות מזכירות עון. וזימון גם הוא יבצע דברו בעבור הבצע, ונקרא דרור לבית ירוחם, ונקרא דרור לנעמן, ואחרית כל העלילות שלום ושֶׁבֶת מריב, וזימון יבצע מעשהו, יקח בצע כסף וישוב למקומו, כי לא עלם כערכו יקח את רוחמה, כי אתה תקחנה. השליכה עלי יהבך, ואנכי אכלכל דברך ואת חפצך אשלים. וגם על ירחמיאל פחדנו ומוראנו נפיל אימה ופחד, למצער ישב במשמר, ונתן משם ספר כריתות לצפנת, וישבע להרחיק נדוד מן המחוזות האלה. הן יש לאל יד געל לעשות גדולות מאלה, ואם לא למענך הלא למעני יעשה, ועתה תן לעפעפיך תנומה, והוריתיך מחר את אשר תעשה לטוב לנו כל הימים, ונצורות אגלה לך.

וסערת לוי קמה לדממה, וירפד יצועו לתת לעפעפיו תנומה, להיות נכון ליום מחר. והצבוע אשר השקיט את רוח לוי התנודד כל הלילה מאימת ירחמיאל המפגיע אשר נפלה עליו. אך ערמתו עמדה לו ויחשב דרכו ויכלכל תחבֻּלותיו במועצות ודעת.

יב: אימת מפגיע על הארי

השחר עלה ומחבלי און אלה התעוררו, והצבוע אמר אל לוי: עתה אראך תעלומה אשר בה תיקר נפש רוחמה בעיניך שבעתים: הלא ידעת כי כל המכתבים השלוחים לירוחם ולנחמיה יסבו בלכתם ויבואו לידי חותני, כן בא אלי אתמול מכתב כתוב על שם ירוחם ונועד לו. אנכי פתחתיו וראה מה מצאתי בו.

ומדי דברו שם את הגליון נגד עיני לוי, ואלה דבריו:

"להישיש היקר ירוחם, שלום!

במכתב הזה תבֻשר כי הגביר מיכאל הקרוב ליוסף חתנך, הניח אחריו ברכה לבני יוסף קרובו המת עשרת אלפים שקל כסף, וכראותך את המכתב הזה תבקש לנכדיך תעודות מאת המורה צדק לעדתכם, וממקומות המשפט, ונתת אותן בידים אמונות אשר תביאנה את הבנים הלום ולקחו את חלקם. וגם לאסף הסופר הנודע בספריו היושב במחוזות הקרובות לך, תאמר כי נכון גם חלקו אלפים שקל כסף, והיה זה לך שלום, מאת הפקידים הנאמנים על מצות מיכאל המת…"

השקט לוי, אמר הצבוע בשומו ידו על שכמו, הן רוחמה לך וּרכושה לך, ועוד מעט ובית ירוחם פרועים לשמצה, ורוחמה נפל תפול בין זרועותיך, מאפס מגן ומחסה ושמחה בך. ולקחת מפה תעודות ונסעת עמה לרשת נחלתה. זאת היא נקמתי בירוחם אשר כתב עלי מרורות ליושב טבריא אשר ישטמני בלי דעת. וגם אסף המליץ אשר יליץ אשם, גם הוא כתב עלי מרורות בספרו אשר כתב, אך ספרו לא יראה אור, על פי שובאל תבוא עליו שואה, ופי אנשי שלומו יענה בו סרה ואבד מתוך הקהל, השקט לוי ובטח בי, כי ידי בכל, זורע אני תחבֻּלות בסתר ונגלה פרימו לעין כל. ועל כל כתבי נחמיה אקים גנב מתוך ביתו ונגנבו ועלו בתהו. יסכר על פה דובר עלי עתק.

ועתה חושה והחישה אלי את פתחיה משרת בית התפלה אשר לעובדיה, והיה נצב כשומר לפתחי. הגידה גם לעובדיה כי למן העת אשר נסעה אשתי מזה, לילה לא אשכב יומם לא אנוח, ומתפלל אנכי תמיד בעדה לה’ להשיבה הלום בשלום. ובכן חפץ אני להיות בודד לנפשי ודלתי סגורות מבוא אלי כל איש; וכאשר יבוא פתחיה הלום תמהר ללכת אל צפנת, ונתת לה הגליון הזה לשום אותו בצרור שק ירחמיאל. הגליון הזה ישימהו למרגל, ולפני בואו תקדים צפנת את פני שוטר הכפר והגידה לו, כי ירחמיאל אישה אחרי שבע שנות נדודיו בארצות נכריות הולך הוא לשוב הלום, ומבלי דעת הליכותיו ומחוז חפצו יְרֵאָה היא לקרבו; הן תדע צפנת לכלכל דבריה עם השוטר אשר יתפשהו, ויתר הדברים יעשה הגליון.

לוי יצא מאת הצבוע אשר סגר דלתו בעדו. השמש יצא על הארץ, עבר מועד התפלה ולוי טרם שב, חלפו עוד שתי שעות ואיננו. והצבוע אשר חזק לבו מצור החל להתנודד, ויבא מרך בלבבו, ויתרוצץ מחדר אל חדר, ויקח מטפחת גדולה ויקמטנה ויחבוש בה לחייו, ויקשרנה ממעל לראשו לשים בה סתר פנים, אך עודנו עושה כה וכה, והנה קול דופק דלת חדרו החיצון, ויחרד הצבוע ויגש אל הדלת וישפל אמרתו, ויאמר: מי זה? והנה קול לוי עונה: אני פה לבדי.

הצבוע פתח לו ויאמר: הן חרד אני לרגעים פן תבוא מגורתנו ופחדנו כסופה יאתה. הדברים יוצאים עתה דחופים ומבהלים, ואתה מתנהל לאטך, הלא כלו עיני מיחל לך; ואיה פתחיה? היבוא הלום?

הלא ידעת את פתחיה, ענה לוי, כי באשר סעודת מצוה שם הוא. עובדיה דרש שלומך, ובהגידי לו כי נושא אתה תפלה בעד אשתך, הניע הזקן ראשו, וברחמים גדולים אמר: הלא אשר יאהב ה’ אותו יוכיח! ראיתי גם את אלישבע הנשקפה בעד החלון, אך מה אגיד לך חין ערכה בדבר שפתים? גם רוח כהה אשר עבר עליה ירומם תפארתה; ידידי, אל תשא נפשך אליה לשוא, כי לא לאיש כמוך תפארתה, ולא לבן געל יפיה, הנעלה על כל דבר שפתים.

עודנו מדבר, והנה קול דופק הדלת, ולוי נגש אליה, וישאל: מי זה? והנה קול עונה: אני פתחיה בא כי קראת לי בשם ר’ צדוק.

לוי פתח הדלת, ופתחיה איש בעל קומה ורחב הכתף בא, זקנו ארוך ושחור, ושפמו סביבות שפתיו אימה. וכל יודעיו לא חשכו ממנו כבוד, כי לבד המאכל והמשקה אשר אהב על כל סעודת מצוה, אהב גם תורה ויכבד יראי ה’, ור' צדוק היה בעיניו כמלאך אלהים, וכל היוצא מפיו – קודש. על כן בבואו אל חדרי מעונו, ובראותו את פני ר’ צדוק מורה מאד, אמר: אוי לי מורי ואלופי כי כן חזיתיך!

ואם כן תנוד לי, ענה ר’ צדוק, מדוע אֵחַרְתָּ לבא אלי? ועתה אחת אשאל מאתך, הלא עיניך הרואות כי נהייתי ונחליתי מכאב לבי אשר ימחץ ראשי כהולם פעם. הה! בלבי שַמה ושאיה בהגיגי במחלת אשתי ובחותני אשר עזבו את ביתם לפני החג בענין רע, וכל חפצי חותני נטושים על ידי, ואנכי חולה, ולוי יבצע אמרתי בכל אשר אשלחהו, ואנכי נותר לבדי משמים בחדרי, לוּ נתנוני לשאת כאבי במנוחה, כי עתה החרשתי; אך רבים הם הדורשים לשכני, זה יבקש מפי תורה, זה עצה וזה כסף, הניחו לי מעט כי חולה אני! אתחנן למו במו פי, אך יכפר לי ה’ חטאת שפתי, בני ישראל סרבנים וטרחנים. לכן זאת היא שאלתי מאתך פתחיה ידידי: שמרני מרגשות הבאים אלי, הן נדבות חותני לקדושים אשר בעיר, בידי עובדיה, ויתר הכסף אחלק ביד לוי זעיר שם זעיר שם בעיר ובבנותיה, היה נא שומרי וצלי, ושכרך נכון עמדי, וגם נפשי תברכך.

אודה ולא אבוש כי מלא אנכי היום ברכות כרמון, ענהו פתחיה, כי שתיתי היום יין על שתי סעודות מצוה, על סעודת ברית מילה ועל פדיון הבן, והשתיה כדת; אך מכל אלה יקרה לי מצות פיך מורי ואלופי, הלא נשיא אלהים אתה בתוכנו, הֱיֵה אתה יחיד בדורך, ואנכי אהיה כעמודא דנורא המפסיק בינך ובין העולם גם בחייך. השָׁקט מורי ואלופי, אראה נא מי האיש אשר ערב לבו לגשת אליך.

ומדי דברו הראהו נחת זרועו המושלה לו ואת ידו החזקה, כי היה פתחיה הלום יין בעת ההיא, ובשכרון ענה ואמר: ואם יקניטני איש וידחוק לבא חדריך להחריד מנוחתך, הלא מבעלי האגרופין אני. ואתה אדוני הלא ידעת את עצם ידי, כי בעלות ר’ גדיאל על הבמה להגיד דבריו, והמון העם עודם מדברים איש אל רעהו, אנכי מכה בידי על השלחן ונשמע קול רעם כרעש כלי תותח, ואם תרבה הבכיה בימים הנוראים וקול המולה יוצא מעזרת נשים בקראן "ונתַנֶה תּקֶף ", אז תקפי ועצם ידי יקים סערה לדממה, והקולות יחדלון. השקט מורי הנני לשמור מזוזות פתחיך, והייתי ככרוב סוכך וכלהט החרב המתהפכת השומרים דרך עץ החיים. כי עץ החיים אתה לאדם רב אשר על פיך יחיו, וקשתה ידי וכבדה על הדלים והרשים הבאים לדפוק דלתיך.

ולוי לא עצר בשחוק ויאמר: הלא מודעת היא תנופת ידך, לכן בטח בך גם לב ר’ צדוק מורנו, הנני הולך במצותו לבצע אמרתו, ואתה עמוד הכן תחתי פה, ומצא מנוח לנפשו הנהלאה.

זאת דבר לוי ויפן ויצא, ויהי ברדתו במעלות, והנה איש מסכן לקראתו וישאל: הפה בית ר’ צדוק, הזה משכן כבודו? הנני חפץ לדבר דבר אתו, האוכל לבא אליו?

ומי אתה? שאלהו לוי, אך בטרם תבוא אליו הנני להגיד לך כי חולה הוא עתה ואיננו נדרש לדורשיו, לכן לך שוב אל מקומך, העשוי ר’ צדוק להטות אזנו לכל איש מסכן ונקלה? לך, גש הלאה!

מסכן ונקלה! ענהו המסכן במנוד ראש על הקלון הזה, הלא צורבא מרבנן אני, ולוּ מסכן ובער הייתי, הבעבור זאת תענני עזות וגאוה? כל שיש בו עזות פנים, ידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני, וכל שיש בו גסות רוח, לסוף נכשל באשת איש, ראה נא עלם צעיר כי תועבת ה’ גם שניהם, ואנכי נקלה? וגם מסכן אינני כאשר תדמה; אולי כן הייתי עד כה, אך ברוך ה’ אשר הביאני עד הלום, להיות איש בין אנשים. הלא איש צפנת אני, וירחמיאל שמי, לכן הניחה לי.

ולוי נבהל מראות איש אימתו נצב לפניו. אך התאושש וימשול ברוחו, וכרגע נוססה בו רוח עצה לעורר עליו את פתחיה, ויען ויאמר:

אמנם איש אתה בין אנשים, איש צפנת. אך ר’ צדוק חולה, ופתחיה משרתו החרש לא ישמע כי אם בהרימך קול רעש, ואם דבר נחוץ לך, נסה נא והרימה כשופר קולך, אך אל תודיע שם אשתך לפתחיה, כי קצף לו עליה, כאשר אדמה.

כן יעצהו לוי ויעמוד בתחתית המעלות לראות אחרית דבר. וירחמיאל נגש אל הדלת וידפוק ברעש גדול, וישמע פתחיה ויחרד אל הדלת, ויאמר: מי זה דופק הדלת בידים ידי עשו?

צורבא מרבנן אני! נשמע קול גדול מאד אחר הדלת והמזוזה, ובטרם חכה ירחמיאל למענה פתחיה, אש כבדו אזניו משמוע, וירם קולו קול עז, ויקרא: פתחה נא לי ואבואה אל ר’ צדוק, כי דבר מצוה פה, לעשות שלום בין איש לאשתו!

ופתחיה השתומם לקול הדופק ולקריאה הגדולה הזאת, ויתקצף ויאמר: יעלו נשיאים מבבל הם ונשיהם לעשות שלום להם, אנכי לא אתנם לבוא אל ר’ צדוק ולהחריד מנוחתו, כי חולה הוא, ואני משרתו היום. ועתה לך רד מזה, פן אורידך אני והשפלתי מארץ קולך.

ומדי דברו זאת הוציא ראשו, ואחרי פתחו הדלת מעט, וירחמיאל לא פנה אל דבריו וידחק לבוא אל החדר החיצון, ויאמר: הלא רק משרת אתה ולמה תהיה הדיוט קופץ בראש? האם אליך דברי, הלא את הפרנס אני מבקש.

ירחמיאל הרס לבוא אל החדר החיצון, ובדחקו לבוא הפך קערה מלאה מים על פיה, והוא לא התבונן בזה, ויקרא בקול עוז: הניחה לי לבוא אל ר’ צדוק הפרנס!

לכן אפרנסך ככלב וכעורב, ענה פתחיה בחמתו, וכבעל אגרוף מהיר במלאכתו תקע לו בידו הכבדה שתי מכות לחי, ורושם אצבעותיו נראו על פניו, ויאמר: לך זכה במקחך, קח ברכתי מידי הפתוחה, ואל תהיה ברכת הדיוט קלה בעיניך. הן הדיוט אני בעיניך אשר נהירין למו שבילי דרקיע מבלי הבט אל אשר תחת רגליו, הוי נבזה ונקלה! צורבא מרבנן שאין בו דעה!

וירחמיאל הנפעם, דבר אל לבו ובאזני פתחיה לאמר: יהי רצון שיהיה זה פתרון חלומי במצפה אשר חלמתי, כי חפני קם עלי להכות אותי נפש. אך אנכי לא אכעס, כי כל הכועס כל מיני גיהנם שולטים בו וגם שוכח תלמודו. ויפן אל פתחיה, ויאמר בקול גדול: הן אתה קצפת ותחטא, הלא כל המרים ידו על חברו נקרא רשע, ואף כי אתה אשר הכיתני פעמים, שתי מכות לחי, הוי רשע! הוי חפני! המעט ממך כי חרפתני, ומה שתי המכות האלה?

אחת כנגד זכור ואחת כנגד שמור! ענה פתחיה, למען תזכור כי כל הדוחק את השעה, השעה דוחקתו, ולמען תשמור רגליך באשר תלך ולא תהפוך קערה על פיה, ראה מעשה והיה נזכר הלכה בשתי המכות; אמנם לולא הייתי טרוד היום כי עתה ידעת, כי אין מנין פחות מעשרה, אך היודע מחשבות יצרף מחשבתי הטובה למעשה.

גם זו לטובה, דבר ירחמיאל אל לבו, הלא אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, אלא אם כן נגזר עליו מלמעלה, ואף כי מכות יד אשר הלמה ומחצה רקתי כפטיש החזק ותבלבל מחשבותי, אך בולם אני עצמי בשעת מריבה ואהיה מן הנעלבים ואינם עולבים, ומי שיבקש עלבון תורתו הוא יבקש עלבוני. הן יקרא לי הרשע הזה: צורבא מרבנן שאין בו דעה, וישכח, כי אם חכמה אין כאן הלא יש פה צער בעלי חיים, שהוא מן התורה, הן רע הבליעל הזה מעדת הכלבים אשר נפלו עלי במצפה.

צא מהר מזה, הוסיף פתחיה שנית באחזו בערפו, וירחמיאל נתן עליו בקולו: הוי רשע! הוי חפני! הוי אַלקום! הן זרועך מקנה תשָׁבר.

ופתחיה הדפו בכח ואת הדלת סגר אחריו, וירחמיאל הנהדף נפל ארצה אחרונית, ובכל מאמצי כח קם ויקרא בקול גדול ומר, למען ישמע ר’ צדוק, ויאמר, הלא אמרו: אל יגדל אדם כלב רע בתוך בתוך ביתו, ואף כי בליעל כזה. הוי חפני! הוי אַלקום! ואליך ר’ צדוק אלופי ומורי אקרא, הרחק נא את הרע הזה מביתך, את הכלב הרע, כי אהלים אלה, אהלי תורה, ולפתח חטאת רובץ! ר’ צדוק! ר’ צדוק, אנכי ירחמיאל איש צפנת בא אליך בעצת חותנך, אנא ר’ צדוק הניחה לי לראות פניך שני רגעים, כי דברים אחדים אגיד לך ואצא.

וירחמיאל הוחיל מספר רגעים, עד אשר נגש אליו פתחיה ויאמר: ראה נא כי הסכלת עשה, כי החרדת על ר’ צדוק חרדה מבלי הגד מי אתה; ועתה הן מחלת ר’ צדוק גברה, ולא עת דברים לו עתה עם קרוב ורחוק, האתה זה ירחמיאל, איש צפנת? האתה מבקש שלום? אך שא נא לפשע שפתי ולחטאת ידי, הן צפנת אשתך חכמה ממך, ואנכי לא ידעתי אם תעשה שלום לאיש כמוך אשר צפון לבך משכל; לו הגדת לי כי איש צפנת אתה, כי עתה לא הכוך ידי, ועתה שא נא לפשעי! האם ראית את פני אשתך?

שא נא לי גם עתה, ענהו ירחמיאל, כי הכשלתיך בעונות. הנני רואה עתה, כי תקיף אתה בבית ר’ צדוק, לכן אבקש ממך להביאני אליו כי דבר נחוץ הוא, ועל דבר אשתי לא אכחד ממך דבר אמת: הן עברתי על פני מלון מרדכי חותני ואשלח את קלונימוס לפני לבשר את בואי, אך חותני החולה היה ישן, וצפנת אשתי הלכה העירה, ומה טוב יהיה אם יקרא לה ר’ צדוק ושלום יעשה לנו, לכן חושה והניחה לי לבוא.

הן חפצך לא בידי, ענהו פתחיה, כי ר’ צדוק נדכא ורצוץ לעת הזאת בחלות אשתו מאד, ויצוני לבלתי תת כל איש לבוא אליו ולהחריד מנוחתו, לכן אקריב אליו דבריך, אולי יאבה ונדרש אליך, לכן עמוד פה.

ומדי דברו הלך ויבוא אל ר’ צדוק ויגד לו את דברי ירחמיאל, ור' צדוק הנפעם והנדהם מקול פחדים אשר השמיע ירחמיאל, התאושש ויסתר מבוכתו וחרדתו, ויאמר אל פתחיה: הגידה נא לירחמיאל כי צר לי מאד, בהיותי תפוש בצרת נפשי ונלכד במכאובי, ולא אוכל עתה להיות נדרש לשאלתו, אך עוד חזון למועד אשר אדרוש שלומו וטובתו, ויהיה נא לבבו נכון ובטוח בי, ואם ירצה ידרוש אל ר’ גדיאל והוא ישלים חפצו.

ופתחיה שב אל ירחמיאל, ויגד לו את דברי ר’ צדוק, ויאמר לו: על דעתי טוב יעץ ר’ צדוק, דרוש נא אל ר’ גדיאל כי דבריו נשמעים.

וירחמיאל נאנח, ויאמר: הן ספרתי יום לשנה עד בואי לעתיקה, ומה רבו התלאות אשר עברו עלי בדרך, עתה באתי אל מחוז חפצי, ואין נדרש לשאלתי, ר’ צדוק חולה, ואולי מזלי גרם, ור' גדיאל – אך הנני לנסות דבר גם אליו, אולי יאבה הוא ונעתר לבקשתי. אך יהיה מה, לפנות ערב ארוצה אל ביתי זו אשתי, כי הנה החג קרוב, ועת לעשות לה’ לבדוק החמץ היום ולהשביתו מחר, לטהר ולטבול את הכלים ולהכן הכל לסדרים בליל התקדש חג. והנני הולך עתה אל ר’ גדיאל.

ובדברו דבריו אמר אל פתחיה: הנני סולח לך כי בחפזך עשית משגה, לכן אוהבים נהיה, וקויתי כי תדבר על לב ר’ צדוק לדבר דבריו בעתו באזני אשתי.

לך לשלום, ענהו פתחיה, וירחמיאל ירד במעלות ללכת אל ר’ גדיאל.

---

עוד ירחמיאל עושה כה וכה בעיר לבקש את ר’ גדיאל אשר היה טרוד מאד בדברים רבים בחפצי קדש וחול, אשר נקבצו באו לפני החג, ולוי כבר סר אל מלון מרדכי, ואחרי הוחילו עד בוש, והנה צפנת בא בעגלה, ותבא אל המלון, ותשמח לקראת לוי, ותאמר: הכל נכון אתי לימי החג, וגם אותך מצאתי נכון לקראתי, נחשתי ותבא הלום, ועתה מה לך לשבת עם ר’ צדוק בימי החג? הלא געל ובתו נסעו, וזרח הלא יתעלס באהבים עם אלישבע, ואתה – עמדי פה.

וכרחוק זרח מאלישבע, כן רחוק אני ממך, ענה לוי, הן רחוק זרח מלב אלישבע, כי קרוב זמון בלבה, ורחוק אני מביתך, כי עוד מעט וקרוב ירחמיאל אליך ונס מביתך כל אשר בשם גבר יכֻנה.

כמעט באת והנה בא עמך לצון, ענתה צפנת, הבוא יבוא הדוב השכול אל ביתי להחריד ממנו כל גבר? ומי הגיד לך כזאת?

מי הגיד לי? ענה לוי בשחוק פרוע, הלא עיני ראוהו בעלותו אל ר’ צדוק, ואנכי חשבתיו לאיש מסכן הבא פתחי נדיבים לבקש לחם או אגורת נחשת. מנעתיו מבוא אל ר’ צדוק המתחלה היום, והוא פער עלי פיו בחרפה ויתימר בכבודך, כי איש צפנת הוא, ויקללני קללה נמרצת כמכשפה. ראי נא צפנת כי בשורה הבאתי לך בפי!

לוי! ענתהו צפנת במבוכה וברגז, העוד תהתל בי בעת אשר לבבי בוער באהבתך ומתפוצץ משנאת העצב הנמבזה? הבה אנער חצני ונפל הרמש הזה על הארץ, שבה נא ידידי פה, ואנכי אלכה ואקדם את פני השוטר, כי הינשוף הזה ידאה על ביתי מארץ אויב, ולא ידעתי מה צרור בכנפיו, והשוטר ישמע ונבהל וחרד על דברי.

זאת היא העצה היעוצה גם מאת חפני להפילהו למשואות, ענה לוי, אך עוד נגע אחד תביאי עליו: כבואו הלום התראי לפניו פרועת ראש, וראה וחשב עון לך, והתקצף והוכיח דרכך על פניך, ואת תעמדי תתבונני בו, תלעגי לתוכחתו ולריבות שפתיו, ובערה בו אש קנאת ה’, וצדקתו תעוררהו לכתוב לך ספר כריתות; אך זאת היא אחרית דבר, ואנכי אורך את אשר תעשי דבר בעתו, ראשית דבר קחי הגליון הזה מידי.

וצפנת לקחה את הגליון מידו, ותשחק ותאמר: האם ספר כריתות אתה נותן לי? ואנכי הלא רוצה לנתק מוסרות ירחמיאל ולחזק אגודתנו לנצח.

כן אדמה גם אני, ענה לוי בשפתיו ולבו בל עמו, אך חושי נא ולכי אל השוטר, והגדת לו כי אישך בא מארץ אויב ודרכו פליאה ממך, כי מי יודע הליכותיו ועלילותיו בשבע שנות נדודיו מארץ אל ארץ ומממלכה אל עם אחר, ומי תכן עתה את רוחו בשובו הלום, אולי דבר בליעל יצוק בו?

כהנה וכהנה תדברי באזני השוטר, ואמרת לו, כי אשר היה לך לעשות עשית, ותגלי אזנו על ככה למען תהיי נקיה, ובראותך כי חרד הוא על דבריך, ובקשת פניו לבל יאשים את אישך בטרם יחקרהו, ואם ימצאהו נאמן רוח אז תקריבהו כמו נגיד, אך לא יִנָקה ירחמיאל עוד אחרי המָצא בצרור שקו הגליון הזה. ראי נא הגדתי לך את אשר תעשי, ואת חושי אל תאחרי, ואני הנני הולך מזה לשאת שלשים שקל כסף נדבת געל לירוחם.

האומנם הולך אתה אל ירוחם? שאלה צפנת בתמהון, אך לא טוב בעיני לכתך שם, ואם אין עוד לשנות דרכך, הנני להזהירך מדבר שם דבר, ומכל משמר נצור את עיניך, מראות את רוחמה, ראה הזהרתיך, לך שמה ואל תאחר. וגם אנכי אלך אל השוטר, הנה הוא עתה בביתו, ועוד מעט אשובה הלום, ואם לא אמצאך וחרה אפי בך, לך ושוב חיש מהרה.

וככלותה לדבר ישבה בעגלה, ותכונן דרכה אל השוטר, ולוי גם הוא ישב בעגלתו הקטנה לבוא אל בית ירוחם. ויהי כבואו שמה וימצא את רוחמה תופרת, ורפאל יושב לעומתה וכותב קינים והגה והי על מות נעמן, ולוי ראה, קרא מרחוק ראש דבר, ורפאל הסתיר הגליון, ורוחמה נשאה עיניה כמעט אל לוי, והכרת פניה ומענה שפתיה ענו בה כי בואו הלום לא לרצון הוא לה, כי אמרה לו: מה לך כי תבוא תמיד בעת אשר אין הורי פה? כי אנכי אינני יודע מאומה בלעדם.

הנני בא הלום כמבשר שלום, ענה לוי, ואת הדברים אשר שם ר’ צדוק בפי בשם געל אותם אגיד להוריך, אך גדולות ונצורות אגיד לך עלמה כבודה ואהובה, אם תאבי לקחת אמרי בסתר מפי לאזניך.

נסתרות! ענתה רוחמה בתמהון. הלא מיום דעתי קרא אבי ואמי למדוני הורי לבלתי הקשב לכל דבר סתר, כי רב לי לדעת הנגלות לנו פה; הן אותן ידעתי ותזנח משלום נפשי, ומה יושיעני דבר סתר?

עודנה מדברת והנה ירוחם ושרה באו הביתה, ואחריהם איש נושא צרור מצות על שכמו, ובהורידו הצרור על הארץ אמר: הן די המצות האלה רק לי לבדי בימי החג. אך…

קח שכרך ולך, אמרה לו שרה בתתה לו אגורת כסף, ויפן האיש ויצא. וירוחם אמר אל לוי: הן אתמול גם היום דרשת לשכני בעת אשר אני ובתי איננו בבית. הן זרח בן געל גם הוא היה פה, וידרוש ממני ספרי מליצה, הלא זה פתחון פה! ומה חפצך אתה? הן זרח מבקש מליצה, ואתה המליץ בינותינו, פליאה דעת ממני!

אל יפלא דבר בואי הלום בעיניך, ענה לוי, ובהוציאו מחיקו שלשים שקל הכסף שם אותם נגד הזקן, ויאמר: המתן הזה שלוח לך מאת געל הדורש שלומך בפיו ובשפתיו. ולגדולות מאלה אנכי בא הלום, כי לא חוזה חזיונות שוא אני כזרח, קח נא זקן נכבד ראשית הכסף אשר שלח לך געל, ואחר נדבר דברינו.

הן כהנה וכהנה נתתי אני לגעל בימי אשרי ושלותי, ענה הזקן. אנכי נטיתי לו כנהר שלום, והוא כרה לי שוחה. ועתה לא אוכל עוד תת, ואיך אאמין כי יתן הוא לי את בריתו שלום? הלא רשת הוא פורש לי, ואנכי עוד אור עיני אתי ושכל אדם מתנוסס בקרבי, לכן קח מצודתך ולך.

הן בצעתי אמרת געל, ענה לוי, ואתה ישיש נכבד עשית כחכמתך אשר נתן לך ה'. אך שכח את געל ופנה אלי, כי תנחומות בפי, ותשועת בניך קרובה בפי ובלבבי, ולמה אסתיר דבר? הן לי שלשת אלפים שקל כסף, וכהנה וכהנה שמורים לי בידים אמונות, ואם לא שמעת לקול האות הראשון אשר נתן לך געל, הלא תשמע לקול האות האחרון. הלא תבין אדוני מה ירזמון מלי, ואולם ידעתי גם אני, כי את אשר אבקש אני אותה ימצא זימון, אשר יהיה בבית געל סופר וחושב חשבנותיו. ואדוני הלא יבחן דבר וידע את אשר יבחר, כי זימון לא יראה חיים עם בתך. ואנכי—

אנכי לא אבחר, לא באשר יבוא אל בית געל ולא באשר יוצא ממנו, ענה הזקן, הן מעמד ביתי נודע לכל מגורי מסביב, ושקל כסף נחשב עתה בעיני מאלף—בימי חרפי, ובכל זאת לא אמכור שלום צאצאי בכסף נמאס, אשר ישלח לי געל, ולא בצל הכסף אשר תראני אתה, חלום געל אחד הוא, ולאלהים פתרונו, והוא יבחר לי את נחלת צאצאי. הן זימון העלם אשר רומם נעמן נכדי תחת לשוני, זימון רצה קרבתי מאז, ואם יבקש גם קרבת געל, אנכי אעמוד על המשמר…

ישיש נכבד! קרא לוי בשבר רוח, לוּ האמנת בי, כי עתה פקחת עיניך לראות אשר לא פללת. מי יתן ידעת, קרבתני, ותברכני נפשך.

רב לי אשר עיני רואות, ענה הזקן, ורוחמה הביטה אליו בחן כמו רצתה גם היא את דבריו. רב לי הנראות, ולמה אבקש עוד תעלומות, לך שוב נא לשרת את ר’ צדוק חתן געל, ואנכי לא אבקש מעוז מאויב.

ולוי נשא בשרו בשניו, כי נדחף ונהדף בחרפה מאת פני הזקן, ויבט עוד הפעם אל רוחמה משאת נפשו, והכרת פניה ענתה לו בה, כי דברי אביה הזקן לרצון לה, ויפן ויצא בחרקו שן, ויאמר: לא רצתה בי רוחמה בדברי אתה חן, לכן תשחרני בצר לה, תדרשני ביום אידה, בנפול הוריה ברשת זו טמנתי למו, אז אקחנה; וצדוק ימציא לי את התעודות הראויות להנתן לה, כי היא בת יוסף, ויחדו נעופה אל איי בריטאניא ונבוא אל הנחלה השמורה לה בקרית לונדון. ואת לב צפנת אוֹנֶה עד עת מצא.

במחשבותיו אלה הגיע לוי אל מלון צפנת, והיא טרם שבה מן השוטר, ויוחל שם עד בוש, וכנטות צללי ערב, והנה צפנת בא ועליצותה נראתה על פניה, ותצהל לקראת לוי, ותאמר: אקחך נא ידידי אל חדרי משם תראה ותשמע הכל ועין לא תראך.

ולוי הלך אחרי צפנת אל חדרה, שם לבשה את בגדיה החמודות, ותתנוסס ביפיה ותאמר: אל תירא לוי ידידי, כי לא אחלל תפארתי לפני העצב הנבזה, כי לך היא. הן יבוא הדוב השכול הזה ויראני עדויה ופרועת ראש ולא יכירני, כי זה שבע שנים אשר לא ראני.

הס! קרא לוי בהשקיפו בעד החלון, וצפנת נגשה גם היא, ותשקף בעד החלון, ויאמר לה לוי: שאי עיניך, כי גדר הקנים למסך לך, ראי שם שני אנשים, האחד קל ברגליו, והוא קלונימוס, והשני מתנהל בכבדות, והוא ירחמיאל, ראי נא הן החליף בגד עדים בשמלה חדשה למצא חן בעיניך.

וצפנת התחלחלה בראותה את תועבת נפשה, ותצא מחדרה ותסגר דלתו מחוץ, ותבא אל הבית ותשב אל החלון, שולי שמלותיה משתרעים סביבותיה, ושערת ראשה קלועה בחן והדר.

/*

וירחמיאל נגש אל המלון ויאמר אל קלונימוס: עמוד אתה פה בשערי המלון, וקדמתי אני לדבר אודותיך אל אשתי או אל חותני, ואז אביאך הביתה, כי אין אורח מכניס אורח.

זאת דבר ירחמיאל ויבא אל הבית בנשאו צרור שקו בידו, וכראות ירחמיאל את היושבת לפני החלון, ויחשבֶהָ לאחת בנות השרים אשר סרה אל המלון ולא הכירה. לא כמאמר האחד (שבת): בוא וראה כמה צנועה אשה זו שלא הכיר בה בעלה, כי אם כמאמר השני: כמה צנוע אדם זה שלא הכיר את אשתו, כי לא שעו עיני ירחמיאל אל הנשים, על כן בבואו אל הבית הרים מעט כובעו מעל ראשו ויאחזהו בידו, ויעבור את הבית ויבוא אל חדר מרדכי הזקן, אשר כהו עיניו מראות, כבדה אזניו משמוע ולֵחֹה נס, אך המבשלת קדמה לבשר אותו בבקר כי ירחמיאל יבוא היום, וישמח הזקן מאד, ויהי נכון לקראתו. וירחמיאל הניח צרורו לארץ, נגש אל המטה ויאחז ביד חותנו, ויאמר: השלום לך חותני?

הרימה בכח קולך ואשמע מה ידברו בי, ענה הזקן אשר לא ראה ולא שמע. וירחמיאל הרים כשופר קולו ויקרא באזניו: אנכי ירחמיאל חתנך בא אליך מארץ מרחק, אליך ואל נות ביתי אשר לא ראיתי זה שבע שנים!

והזקן בשמעו שם ירחמיאל התחזק וישב על המטה, ובידיו הרזות והרועדות החזיק ביד חתנו ויטהו אל פיו, וישקו איש את רעהו. ברוך ה’ אשר העמידני עד כה לחבקך בין זרועותי בטרם אמות, ענה הזקן ואמר בקצר רוחו. אשריך בני וטוב לך, כי בשבע השנים אשר היית נודד בארץ מרחקים הכינות לך תורה ומעשים טובים, ואנכי אוי נא לי זקן גוֵע בפאת מטה, יבש כחרש כחי, לא אוכל לעשות מאומה לנפשי להכין צידה לדרכי הרחוקה, ואף כי לביתי, כי רק אל בתי עיני, היא צפנת אשתך, אשת חיל, ה’ יחזק כחה ויאמץ זרועותיה, הלא כאשר גדול שמך בתורה, כן נודע שמה בכל המחוזות האלה, וכל עוברי דרך ינהרו ויסורו אל בית מלוני, כי תקדם בתי פניהם באמרי שפר; גם שרים ורוזנים מדי עברם ישיחוה, באהבם חן שפתיה, לא ידעתי מאין למדה כל זאת? וכאשר צברת לך אתה תורה ומעשים טובים, כן תצבור לה צפנת אשתך כסף, אף תכין לה כחמר מלבוש. ולמי כל עמלה? הלא לך, כבודה ומרים ראשה; הלא כתבה ספר תורה מפרי כפיה. אשריך בני כי תבוא אל המנוחה ואל הנחלה, אל אשת חיל וחן ואל בית מלא כל טוב, יתן ה’ וילדה לך בתי בנים עוסקים בתורה כמוך, ובנות עושות חיל כמוה!

וירחמיאל יושב בעליצות נפשו, פיו פעור ועיניו פקוחות ואזניו קשובות לשמוע אמרי הזקן כי נעמו, וכי תחת תוכחת מגֻלה ודברי ריבות על עזבו את בתו זה כמה, הוא נותן לו אמרי שפר ותנחומות, ובהמון לבו ענה ואמר:

אבי! אבי! ברוח נשברה באתי הלום ואתה חדשת רוח נכון בקרבי, ועתה מה קויתי בכל שבע שנות נדודי? הלא על זאת התפללתי תמיד לה’, לחדש רוח נכון בלב צפנת ולברא לה לב טהור אשר לא יסוג עוד ממני, והיתה מחצית שכר תורתי ועבודתי לה, וה’ ישלח לה את ברכתו בכל אשר תעשה, ואין הברכה מצויה לא בדבר השקול ולא בדבר המנוי אלא בדבר שאין העין שולטת בו, והיה גם סחרה ויגיעה קדש לה’, אך טוב ה’ לחוסים בו, ומה אשיב לו על כל הטוב הזה?

ברוך ה’, נשא הזקן כפיו לה’ תודה, הן מהרת בני לבוא למועד חג המצות, לכונן לנו הסדרים ולהניף את הקערה תנופה עם אשתך יחד; הלא תזכור את המועד הראשון בשנה הראשונה לכלולת צפנת בתי עמך, אז היתה אשתך סוררה ולא רצתה להניף הקערה תנופה עמך, ואנכי נתתי עליה בקולי, ותעש כאשר צויתי: אז ספרת לנו בני יציאת מצרים ודבריך מתקו כדבש לפי, הלא כן תעשה גם במועד הזה, אולי המועד האחרון לי! אך למה אירא? הלא צדקתך בני עומדת גם לי.

וצפנת עמדה אחרי הדלת, ותקשב לכל השיחה הזאת בעקשות פה, והמבשלת אשר היתה נאמנה עמה שחקה לכל החזיון הזה.

אנכי ארבה לספר, ענה ירחמיאל באנחה, אספר יציאת מצרים ואת הנפלאות אשר עשה לי ה’ בכל הדרך אשר הלכתי, מיום צאתי מארץ מוקדון עד בואי הלום, אשר הצילני מעדת כלבים במצפה, ויחלץ נפשי ממחלה אשר עברה על נפשי, גם בעתיקה שבעה לה נפשי בוז מיד משרת ר’ צדוק הרובץ כחטאת לפתחו, אשר פער עלי פיו ויך בחרפה לחיי; אך ברוך ה’ אשר הביאני למחוז חפצי, יסר יסרני ה’, אך לא נתן למוט רגלי, כי רצתי בדרך מצוה לבקש איש בוגד אשר עזב שתי נשים עגונות, וגם שכרי זה תחלוק אשתי עמי חלק כחלק, אך אשאל ממך חותני: הלא שני גברים אנחנו, ואיך נקרא הלל בליל שמורים ואיך נברך ברכת המזון אם אין שלישי אתנו? ואנכי חשבתי זאת, על כן יעדתי לי איש ירא אלהים ותופש תורה לאכול אתנו בימי החג הראשונים. התרצה זאת צפנת אשתי?

תרצה בני, ענה הזקן, הן היא לא תמרה את פיך, כן הגידה לי.

אך איה צפנת אשתי? שאל ירחמיאל, הן האיש קלונימוס אשר בא עמי מן המצפה יאכל אתנו, ובעברי על פני המלון הזה שלחתי אותו לפני, לבשר את בואי, כי לא רציתי לבוא אל ביתי פתאום, אך קלונימוס לא מצאה, כי היתה בעיר, ומתי תבוא הלום? הן כלתה נפשי לראותה. אך לעולם יקדים אדם לדבר מצוה ואין מעבירין על המצות, ראשית דבר הנני להתפלל ערבית, ואחרי כן אבדוק את החמץ בחדרים לאור הנר אשר הביאותי עמי, נר דונג לבן אשר נתן לי פתחיה מתנה לכפר פני, כי פעמים עליתי אל משכן ר’ צדוק ולא יכולתי לגשת אליו, אך עוד חזון למועד. ועתה אלכה לרחוץ כפי ואתפלל.

וצפנת מהרה לצאת מן הבית, ותשלח את המבשלת לתת לירחמיאל את כל אשר ישאל ממנה, ותבא המבשלת אל מרדכי החדרה, ויצו אותה מרדכי לביא הלום מים, לקרא לקולונימוס העומד בשערי המלון, ולצפות דרך בוא צפנת מן העיר, ולבלתי בשר אותה פתאום כי בא אישה, פן יפוג לבה משמחתה, כן הזהירה הזקן.

המבשלת שמעה, ותצחק בקרבה, וירחמיאל רחץ ידיו ויסב פניו אל הקיר, ויתפלל ברוח נכון ומלא תודה לה’ אשר הביאו עד הלום. וקלונימוס גם הוא בא החדרה, ויעמוד להתפלל. וצפנת יצאה ותקדם את פני השוטר אשר בא עם שלשה אנשים, ותביאם אל אחד חדרי המלון ותשם לפניהם יין ומגדנות, ועל פי עצת לוי בקשה מאת השוטר לתפוש גם את קלונימוס, יען אשר לן במלון המצפה, באשר נגנבו חפצי אלישבע; ותעש זאת למען הרחק אורח לא קרוא מביתה, פן יראה ופן יבין מאומה מכל הנעשה, ואחרי כן באה אל חדר אביה.

וירחמיאל וקלונימוס כלו להתפלל, והמבשלת נגשה אל הזקן ותאמר לו בקול ענות, הנה צפנת בתך לפניך! גשי נא אלי בתי, קרא לה הזקן בכפים פרושות וצפנת פרועת ראש ונטוית גרון נגשה אל הזקן, ותאמר: מה לך אבי?

ולב ירחמיאל פחד ורחב, ובראותו את אשתו ביפיה ובהדרה, ובהביטו אל ראשה הפרוע התנודד, ובעוד הזקן מדבר עמה פנה אליו קלונימוס וידבר באזניו, הן אמרו (נדה): ויבן אלהים את הצלע, מלמד שקלעה הקב"ה לחוה והביאה אל אדם הראשון. אך מה יענו החרדים לדבר ה’ בראותם את אשתך וראשה פרוע מעשה עבות? הלא יאמרו: אשה כזאת תופשין אותה בבלירותה ומוליכין אותה אצל בית דין לשאל: זו אסורה או מותרת? ואולם שגגה היא לה, כי מי הגיד לה עד כה דת ודין? נסה נא דבר אליה.

והזקן אשר חשב כי עוד ירחמיאל מתפלל, דבר על לב בתו ויעוררנה לשאול לשלום אישה. ותמאן צפנת לעשות כדבר אביה. ויקרא אל ירחמיאל ויאמר: הנה אשתך לעיניך, וכמשוש לבי כן ישיש ה’ עליכם. האח! רב לי אמותה הפעם, ועתה למה תבושו לדבר רֵעים אהובים? השמיעו נא את קולכם, וישמח לב אביכם!

וצפנת עמדה ותתבונן בירחמיאל באין אֹמר ודברים, וירחמיאל עמד בקצר רוח, לבו הולם פעם וכל עורקיו התחלחלו, נפשו נכספה לנפול על צוארה, אך ירא פן יעשה שלא כדת, גם בוש מפני קלונימוס, ויפתח שפתיו ויאמר: הן דרכו של איש לחזור אחר אשה ואין דרכה של אשה לחזור אחר איש, לכן אני הנני פותח בשלום: השלום לך אשתי תמתי? מה גדלת ומה יפיפית! שמנת, עבית, הגדיים נעשו תישים, כי כנערה דמיתיך לפני שבע שנים, ועתה שמך ה’ כארז בגדלך ובתפארתך, ובבואי הלום חשבתיך לבת שרים, ברוך ה’ שהחייני וקימני והגיעני לזמן הזה לחדות בשמחה את פניך, אך אחת אשאל מעמך ידידות נפשי, כסי נא ראשך.

וצפנת פערה בשחוק פיה, ותאמר: הגם אתה תביט אל פני נשים, וכן לא הסכנת לעשות, ואם אכסה ראשי וחדלתי מהיות כאחת מבנות השרים, ובזאת הלא מצאתי חן בעיניך!

ומדי דברה צהלה בשחוק פרוע, ומקול מצהלותיה נבוך ירחמיאל התמים, ויאמר אליה במענה רך: אל נא אשתי תרימי קולך, כי קול באשה זמה היא, ושערות ראשך כצנינים בעיני. סורי נא אשתי מרע ועשי טוב ותמצאי חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם. הלא ראשית חכמה יראת ה’, לכן תני נא לי מפתחות כל החרדים אשר יביאו אליהם חמץ ואבדקם, וגם בחדרים אשר לא יביאו אליהם חמץ אבדוק, כי אולי חולדה גררה שם חמץ. הלא אין במצוה הזאת חסרון כיס, וחמץ הוא עון כרת, לכן מהרי נא אשתי, כי עת לעשות לה’ והיא עוברת.

וכראות צפנת כי חפץ הוא לבדוק בחדרים, ותצהל קולה ומצהלותיה נשמעו בחדרי לוי. ומרדכי שאל: מה זאת? ויגד לו ירחמיאל חפצו, ויאמר הזקן לצפנת: שמעי בתי לדברי אישך, הלא כבני קדר ישבנו פה באין תורה ומורה, וכבוא אישך והנה אורה ותורה בביתנו, לכן שמעי בתי תורת אישך לטוב לך וגם לצאצאיך אשר תלדי לו. אמן!

עוד הזקן נושא כפיו לה’ להודות לו חסדו אשר השיב לבתו את אלוף נעוריה, וירחמיאל עודנו מתברך בלבבו לאמר: הן אשתי מתלוצצת כמשפט הנשים היפות אשר לצון חמדו להם, אך רוח אחרת תהיה עמה עוד מעט, כי תשמע מוסר אביה, ותורתו אשר יורנה הוא; עודנו הוגה תנחומות, והנה השוטר בא החדרה, וישאל את צפנת: מי האנשים האלה אשר סרו אל מלונך, ומה שמותם?

שם האחד ירחמיאל, ענתה צפנת, והוא אישי, ושם השני קלונימוס.

ויפן השוטר אל שני האנשים וישאלם: מאין בואם? ממלון המצפה, ענה קלונימוס, ששם שבתנו בשבת.

אך ירחמיאל זה איש צפנת מאין בא, ואיה מקום מגוריו בשבע השנים אשר לא היה פה?

על השאלות האלה, לא מצא השוטר בפיהם מענה, וישאלם אם יש למו תעודה גלויה כמשפט, ואין מענה; ויתן השוטר קולו לאנשים, ויאמר: תפשו את שני האנשים האלה, את ירחמיאל כמרגל, לכן אסרוהו בעבותים חזקים, כי מידכם אדרשהו ודמכם בראשכם אם יברח, ואת קלונימוס תפשו כגנב, כי הוא היה במלון המצפה בהִגָנב היקרות מאלישבע, כן גלו אנשי אמונה את אזני בכתב תעודה.

האנשים נגשו לתפשם, וצפנת עמדה כמתחננת ותאמר: האנשים האלה כנים, ואישי לא היה מרגל, כי צדיק הוא בכל דרכיו. אל נא אדוני, אל תאשימם בלי דעת.

וקלונימוס אמר: המתפלל על חברו הוא נענה תחלה, הצילי נא צפנת את אישך, אפשר צדיק זה בא לבית מלונך ויפטר בלא לינה, כי יתפשוהו על לא חמס בכפו? הן יש עמו תעודות מגדולי ארץ מוקדון אשר יענו בו צדקתו.

בבקשה ממך צפנת אשתי עצם מעצמי ובשר מבשרי. הכירי נא את בוראך ואל תעלימי עיניך ממני! התחנן לה ירחמיאל, הלא כל יודעי יעידוני, כי תמים דרך אני וכל לשון לי שפת לא ידעתי, ואיך יתנני השוטר הזה למרגל? אין זה כי אם מלשני בסתר הבאישו את ריחי וירדו לחיי, אוי נא מה היה לי! גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, אלו היו קורעים עתה את בשרי לא היה דמי שותת לארץ, כי גדול צערי מאד. הודיעי נא צפנת ידידות נפשי צערי לרבים, ורבים מבקשים עלי רחמים.

וצפנת נגשה אל השוטר כמתקוטטת, ותאמר: מה לך כי באת אל ביתי להחריד מנוחתי, ולתפוש איש נקי על לא חמס בכפו?

ומדי דברה נגשה אל ירחמיאל ותעמוד לו למסך, ותאמר לו: הִשָקֵט אישי אל תירא, וגם אם יתפשוך מה יעשו לך, הלא נקי וצדיק אתה?

והשוטר אחז בידי צפנת, ויצו את אנשיו לאסור את ירחמיאל בחבלים, ולשומו על העגלה. והאנשים הסרים למשמעתו הקימו דבריו, ויאסרו את ירחמיאל הנאנק מעקת לב לאמר: אל תחשי ואל תשקטי צפנת עצמי ובשרי, חושי לרַוְחתי! הה! מי שאמר לעולמו די, יאמר לצרותי די.

עוד ירחמיאל הנגש והנענה צועק מר, ותופשיו אסרוהו בחבלים, והזקן צועק גם הוא מעצמת מכאוביו: אוי! ואבוי מה היה לנו! חושי בתי וריבי את ריב אישך, הפילי תחנתך לפני השרים היודעים אותך.

והשוטר צעק בחרי אף על צפנת: מהרי ותני לי צרור שקו, אולי נמצא שם שמץ דבר לפקח עיני השופטים על עלילות הנלוז הזה, תני לי פן אסגיר גם אותך אל השופטים ונשאת עונך:

וצפנת הניפה ידה ותראהו את צרור שק ירחמיאל, ותאמר: ואנכי אדרוש מידך את חרפת אישי, כי מה ימצאו השופטים בצרור שקו? בטח לבי באמונתו, כי לא ימצאו בו עון אשר חטא.

ואם לא ימצאו בו שמץ דבר, הלא יגדל עונו בנדודו בארצות נכריות. שאו אנשי את האסור ואת צרור שקו, ואנכי אוליך את רעהו ושמנום בעגלה, כי רעהו כגנב בעיני, וגם תעודה גלויה אין אתו, והיה אתי למשמרת עד בקר. חושו והביאום על מקומם.

אוי לאותה בושה! אוי לאותה כלמה! קרא קלונימוס גם הוא, המערת פריצים היה הבית הזה, כי יתפשו בו אנשים תמימי דרך על לא חמס בכפם?

הה! נגזרתי! נשמע קול ירחמיאל מן העגלה. והנה קלונימוס רעהו מובא לו כאח לצרה, ויניחום בעגלה ככבשים אסורים.

חושי נא צפנת ידידות נפשי, הוסיף ירחמיאל, חושי נא והגידי צרתי לנחמיה קרובי. בקשי נא פניו ואל יזכור לי עוני, כי לא ראיתי פניו בעתיקה, יקדמוני נא רחמיו כי עת צרה לי.

והשוטר צוה את אנשיו, וידפקו את הסוסים ולא נשמעו עוד דברי ירחמיאל לאזני צפנת אהובת לבו, ויפן אל קלונימוס ויאמר: הן עברית אדבר אליך כי אבדתי, נגזרתי נדמיתי. כי נמצאו בצרור שקי מכתבים כתובים מרבני ארץ מוקדון והם יתנו עדיהם, כי שם הייתי. הה! צר לי מאד!

צר לי ממך אח לצרה, ענהו קלונימוס בחלחלת לב, אין זה כי אם שונאי בסתר פתחיה אשר קנא בי, הן הוא הוציא עלי דבה, כי גנבתי שטרות, והדבה הזאת תתן רגלים לדבה אשר הוציא השוטר, כי בידי דבקו היקרות אשר נגנבו מאלישבע. אוי נא לי אנה אני בא! אויה לי ואויה לנפשות אשתי ועוללי! אויה לי כי קנאת פתחיה אכלתני!

כן נהמו שני האסורים הנקיים מנהמת לבם. וצפנת ולוי שמחו ויעלצו, ועליצותם כמו לאכל עני במסתר. אכן טובה היתה עצתך לוי לתפוש גם את קלונימוס, אמרה צפנת, למען יראה ירחמיאל, כי לא עליו לבדו התגוללו והתנפלו, כי אם גם על קלונימוס, ולא ידע עוד מאין בא אידו.

אך נעזוב סוד מרעים זה, ונבואה אל נוה תמימים.

יג: אור לארבעה עשר

בעת ההיא אשר נשמע במלון צפנת קול ענות גבורה, וקול ענות חלושה ודממה שוררת בבית ירוחם, אין גחלת לחמם ואין נר למאור; אין לאֻמללים האלה רק נקיון שנים ונקיון חדרים, לחם עוני היה למו כלחם הפנים, רק למראה עין, ולא לשבר רעבונם, אך היתה למו דמעתם לחם; מעט עצים ומעט נרות היו למו לימי החג, ובנשף ההוא לא האירו נר ולא השׂיקו תנורי חדריהם, ויעלו על ערש יצועם.

אכן מתוקה שנת העובד עבודתו, אך נגזלה שנת האובד בעניוֹ; נפשות בית ירוחם נמו שנתם, אך התענו במצֻקותיהם, כי התולי מראות נעימים, צללי תקוה נכזבה, קמו לשחק בם במשאות שוא ומדוחים, בשעשועי חזיונות אשר יגון קודר אורב למו מאחריהם; כי למצער ישעשעו החזיונות האלה את הלב, וזכרון מר עולה מסתר רעם, ממנו תתנודד הנפש, תתאנח גם תבכה בחלום, תדבר זרות בלשון עלגים מורה מאד.

המון דברים זרים כאלה, נשמע לאזני ירוחם הזקן המתעורר גם משריקות זבוב. קול יללת רפאל נכדו בחזון ליל מדבר בשפה בלולה לאמר:

“ראה נא נעמן אחי את השירים, אשר הכינותי ליום בואך. סורי, סורי רוחמה אחותי והניחי גם לי לחבק את אחינו עצמנו ובשרנו! אויה לי מדוע תלטוש עיניך לי נעמן אחי? האומנם מת אתה? שבה אתנו ולא תתחמק ממני, אחי! אחי! למה תברח כצל? ראי נא אחותי, אחינו חמק עבר! שם יעוף, שם ידאה על כנפי רוח, ירקיע לשחקים ויתעלם ממנו לנצח. הה לבי! לבי! מה אמולה לבתי!”

והזקן התפלץ מן הדברים האלה, ואימה חשכה נפלה עליו, ויעל נר בחדרו וירחץ, וישב לשפוך שיחו בשירי דוד, ויקרא את התפלות האלה.

“חלצני ה’ מאדם רע מאיש חמסים תנצרני, אשר חשבו רעות בלב, כל היום יגורו מלחמות. שננו לשונם כמו נחש חמת עכשוב תחת שפתימו סלה. טמנו גאים פח לי וחבלים, פרשו רשת ליד מעגל, מוקשים שתו לי סלה. ותתעטף עלי רוחי בתוכי ישתומם לבי. זכרתי ימים מקדם, הגיתי בכל פעליך ובמעשי ידיך אשוחח”.

התפלות האלה קלעו אל השערה, כמו נאמרו על צרותיו הנגלות והנסתרות, נמס לבו כדונג, ותשתפך עליו נפשו. והנה קול דברים נשמע מחוץ: פתח זקן שערי מלונך!

ירוחם יצא מחדרו אל שערי המלון, ויבט מבין הבקעים, ולאור הירח ראה עגלה רתומה לארבעת סוסים, והדופק בסוסים דופק עוד ושואל: התפתח שערי המלון לאורח הסר אל ביתך, או אסורה אל מלון צפנת?

והזקן שאל: מי האורח הזה? הגידה לי, הן במלוני אין כל, וגם המספוא לבהמה אפס.

האורח הסר הלום נודע לך בשמו זימון, ענהו הדופק בסוסים.

זימון! ענה הזקן בפתחו השערים, ובזכרו את אשר הזהירו לוי ממנו התנודד. והעגלה סרה אל המלון, ממנה יצא עלם צעיר לימים ויפה תאר, בחור כארזים בקומתו, קווצות תלתליו יורדות בחן והדר ממול ערפו, לחייו מלאות, צחות ואדומות כעלם באביב ימי עלומיו. בצדו תלוי ילקוט עור, וזר נחשת קלל על שפתיו, ובידו מקל תפארה וגולה על ראשו. העלם אמר אל הדופק בסוסים, שא את שני המלתחות אל אשר יאמר לך הזקן.

שא אותן אל חדרי, ענה הזקן, כי כל חדרי המלון קרים וחדרי עודנו חם. ואתה זימון הנכבד אשר ידעתיך בשם, שלום לך ולשלום תבוא נא אל ביתי, ונחמתנו ושמחתנו מיגוננו לנעמן.

ומדי דברו את דבריו בא החדרה והעלם אחריו, ובאחזו ביד הזקן הביט מעט אליו, ויפול על צואריו וישקהו ויבך, ויאמר: האתה זה ירוחם אשר רבות קראתי דבריך בכתובים ביד נעמן ידידי? לשלום באתי אליך ולתנחומות, אך יצא נא דופק הסוסים ממלונך ונשתעה יחדו.

העלם מחה דמעה מעל פניו, והדופק בסוסים נשא את מלתחת העור אל חדר ירוחם, ויצא להביא את השניה, וזימון אמר אל הזקן: היש עמך חדר נכון, וצויתי את האיש לחממו, כי ידעתי כי אין משרת בביתך, אך מסכנות לא חרפה היא. הן שלשה ימים ושלשה לילות אני בדרך, לא נחתי ולא נתתי לעפעפי תנומה רק לרגעים.

ודופק הסוסים הביא את המלתחה השניה, והיא גדולה מאד, ויאמר אליו זימון: הלא טוב היית לי בכל הדרך, ועשית לי החסד הזה להשׂיק התנור בחדר אשר יראך הזקן, ונתתי מנוחה לנפשי.

טוב הדבר, ענהו האיש, הן טוב אנכי לטובים, ואף כי לעלם טוב כמוך אשר לא אצלת מאומה ממני בכל הדרך.

והזקן הלך עם האיש אל החדר אשר בקצה המלון, ויראהו מקום העצים, ויבצע האיש מעשהו ברגעים אחדים, וזימון נתן לו שכרו בשום עליו נוספות ביד נדיבה, ויברכהו האיש ויצא מן המלון. ויאמר זימון אל הזקן: נקומה ונבואה אל חדרך אשר פנית לי, כי למה נחריד מנוחת נפשות ביתך? הן לבי לכם יזעק, כי ידעתי מכאוביכם, גם שמעתי קול תחנוניך בחצות ליל, ואנחותיך שברו לבי.

עודנו מדבר ורפאל המתנודד בשנתו השמיע קול בוכים, והזקן מחה דמעתו, ויאמר: נבואה נא אל חדרך כאשר דברת, כי עוד חצות ליל.

ויצאו יחדו ויבואו אל החדר, והנה העצים בוערים בתנור בקול המולה, והזקן הציג שני כסאות וישבו יחדו נגד האור, וזימון אמר: לשלום באתי הנה ולנחם אתכם מיגונכם, כי הברית אשר כרת עמי נעמן נאמנת לכם, וקרובים אתם בלבי. זה שני ירחים אשר נסעתי אל מחנות הרוזן לבצע דבר יוליוס הנוטה לי חסד, ובשובי אל מקום שבת תחכמוני, והנה נעמן איננו. שאלתי את יוליוס אנה בא, ויגד לי: כי געל ירה חציו מרחוק, טמן רשתות ופחים, ורגלי נעמן נכדך נלכדו בם. על כן התעורר לבבי בשמעי קול קריאתך בשירי דוד: טמנו גאים פח לי מוקשים שתו לי סלה. ובכל זאת מדברי יוליוס התבוננתי, כי נלכד נעמן בשחיתות געל; ומי הגיד לך כי מת הוא? הן נעלם הדבר גם מיוליוס, ועל דעתו את אסירים הוא נמנה, ועוד יש תקוה לאחריתו, ואם יקום מליץ אחד להצדיקו, ונקרא לו דרור. ראה נא כי סוד צפון הוא, זה אומר בכה, וזה אומר בכה, ואנכי חקרתי דרשתי ולא מצאתי נכונה. ובאהבתי את נעמן כנפשי, אמרתי אעופה אבואה אל משכנותיך. בעיר מצפה שמעתי כי טבע נעמן בנהר, כחץ שנון פולח ובוקע היתה לי הבשורה הזאת. ובהלך נפשי שמעתי מרחוק המון אב זקן, אֵבל אם קודרת, נהי אחות עדינה, ויללת אח צעיר. באתי הלום ואשמע קול בכיך בחצות ליל, קול קורע לבבי, ההופכי דמי לקרח, והממלא כל עורקי קפאון, עצבון ותלונה על העת הרעה אשר הפכה מקור חיים למקור דמעה, הוד לדוה, וענג לנגע. בתהפוכות האלה נהפך גם לבי בקרבי, והנני כמתאונן רע באזני ה’, אשר הביא על הבית הזה עת רעה כזאת.

העת! ענה הזקן במרי שיחו, העת מקור כל החיים, כקבר פתוח נדמה לי. כל רגע מדי עברו יוליד ויבלע יצורים אין חקר, העת בלעה גם כל מחמדי הטובים, ימי אורי וישעי כן עברו רגע, ויעבור עמו נעמן ואיננו, אתו עברו תנחומות זקנתי ושעשועי כל תקוה נעימה. שרה בתי נותרה מאז אלמנה מאישה, ועתה שכולה היא גם מבנה בכורה, ואנכי כתרן גלמוד בראש ההר, ועיני רואות רק טורפים וטרף, עושקים ועשוקים, וזאת נחמתי, כי השאול הפוערת פיה ואומרת הב! הב! תבלע את הכל, ואִתָּם גם אני.

ועיני הזקן ירדו כנחל דמעה, וזימון בכה גם הוא, ויאמר: הלא אנכי הייתי בעוכרי ביתך, כי לולא הרחקתי ללכת אל מחנות הרוזן, כי עתה לא נקרו ויאתיו כל הדברים האלה. השקט נא ישיש נכבד, היה לי לאב והייתי אני לך ולשרה בתך לבן, ונחמתיכם ושמחתיכם מיגונכם.

שמעה נא זימון ידידי, אשר דברתי אליך בכתובים ותענני תנחומות, ותקרא לי אבי בטרם ראוני עיניך, ותקרא לבתי אם רחמניה, ותדבר אל רוחמה בתנו ידידות לשובב נפשה, ותבא ביום צרה לנחמנו, ודמעתך תענה כי ישרה נפשך בך, לא כן לקחה אזני שמץ ממך; אמנם מאחד גרי בית געל, שונאי ומצמיתי. לכן שמעה נא לדברי, הן נעמן בני מת, ואתה פורח באביב נעוריך, אך זה כל האדם, אלה יציצו ואלה יבולון. גם אנכי פרחתי בימי עלומי בעלות לעב שיאי, אז שמעו אזני ניב שפתי, חלקות ותהלות חנפי לב מחליקי לשון נואמי נאום, אשר נשאוני וירוממוני מעל השמים, על כל דבר הוללות ומהתלות אשר התמלטו משפתי, פערו בשחוק פיהם, ויאמרו כי רוח חכמה צרורה בם; אמנם צרורה היתה חכמה בצרור כספי, אשר פתחוהו הם בחלק שפתיהם, וכרבות חילי כן רבו אוהבי ויציצו כעשב הארץ חדשים לבקרים, אף נשבעו לי כי נכונים הם לתת נפשם כָפרי. רק אחד מהם עמד מנגד. הלא הוא נחמיה רעי הנאמן, אשר הוקיר רגליו מביתי בימי אשרי ועשרי, ואמונתו בחנתי לעתות בצרה.

ירדתי פלאים, קראתי למאהבי לחוש לרַוְחתי ולהרחיב מעט צעדי תחתי, למען לא אמוט רבה, ומכל אוהבי איש לעברו תעו אין מושיע לי, אלה הראוני חסדם באנחתם על מפלתי, ואלה נעו נדו ממני וירחקו כמטחוי קשת; ואיה שבועתכם אשר נשבעתם לי? שאלתים. הוי יונה פותה, ענני נחמיה הנאמן, הטרם תדע כי את שבועתם אשר נשבעו לירוחם העשיר לא ישמרו לירוחם הרש? הה! על דברת אנשים אם נחקור נעו מעגלותיהם!

ונחמיה הרש עזרני לא בכסף, כי אם בדברים נמרצים אשר הריץ אל שאול איש חסדי, אשר חמל על נעמן נכדי זכרו לתפארה, וינטלהו וינשאהו כאב רחום, זה שלשה עשר יום אשר היה שאול בצל קורתי, וירא עניי ומרודי ויעזבני, הן זאת בחנתי כי אין טוב לעני להגיד עניו לפני אוהבו האחד, פן יפרד גם הוא ממנו. הן קרוב חסד בפי אנשים ורחוק מכליותיהם, נמצא צדקה בספרים, אך לא תצא תמיד לפעולות בני אדם. היאמין לבי כי אתה זימון יקירי הדגול מאלפי רבבות בני איש? הן באת אלי ביום צרה לנחם אבלי נעמן רעך. התגדל נחמתי כגדל שברי? אך רוח נדיבה המזהרת בדמעותיך, ענתה בך צדקתך, לכן שאני ואדבר במצאי אזנים קשובות, עינים דומעות ולב נאמן.

הן אמרת כי אנחותי ושועתי בחצות ליל העירו רוחך, אך כן אנכי עמדי, בגדו בי אוהבים נאמנים, על כן קרובים בפי חסדי דוד הנאמנים ושיריו לי תנחֻמות אל, ואם תבלעני יד עמל, אנכי אשפוך שיחי לפני ה’ בתפלה לעני כי יעטוף ובמשכיל לאיתן, וירוח לי, ואם תתעטף רוחי, בתוכי ישתומם לבי, ובים דאגה תשׂחה נפשי, אז אקרא למנצח על מחלת לענות משכיל לאיתן האזרחי (פ"ח), בשיר ההוא אשמע קול נפש הומיה כנהמת לבבי, אקראהו, אריד בשיחי ואהימה, ובקראי יסור כאבי וירוח לי, ואם ישטפו על פני תבל נחלי בליעל ויעברו מי נח עלי ארץ, ורוחי תעוף כיונה בלי מצא מנוח על עצי חמדה, אז תשוב אל תיבת לבבי, שם צהר לה, שם ה’ הקרוב לנשברי לב. אולי בימי אורי רחקתי ממנו, ועתה בצר לי דרשתיו ותפלתי תקדמני, ושירי דוד ינחמוני לעת זקנה בשבתי בצאתי ובבואי. כי בצאתי לחוץ בשלכת, עת האדמה תשלג בצלמון, וכל עלה נבל כאשר אבלה נבלה נפשי, אז אקרא: ברוך אשר שׂם שמות בארץ, להזכיר בני תמותה אחריתם גם הם. וכבוא האביב לחדש פני האדמה והרים ועמקים יעטפו רקמה, אז אקרא: ה’ אלהי גדלת מאד הוד והדר לבשת, וכאשר תלביש מחלצות את האדמה הנדהמה, כן תלביש עור ובשר את ישני אדמת עפר, אז יחיו מֵתַי ומחמדי נפשי יקומון לקץ הימין ויתיצבו כמו לבוש, ועיני עוד תראינה את יוסף כבודי ואת נעמן הודי; הן אמונתי זאת תחייני ותעודדני, כן אשית מבטי תמיד על חוג שמים, על ימי הארץ, ועל עתותי תבל וחליפותיה וה’ קרוב בפי ובלבבי, ובהתעורר רוחי משבט או מחסד, אקרא בשיר דוד הנכון לי, ואכלה דברי בשועי: חושה לעזרתי ה’ תשועתי!

עלם נחמד! הלא תבחן מלי, תדע שרעפי וצרות לבבי. הן חסד נעוריך כאד עולה מלבך השקה את עיניך, התגור חמלה עם ערמה בלב אחד? הן גלה אחד אזני, כי בוא תבא אתה זימון אל ביתי, ודבר לאט עמך, כי תשית ידך עם חפצי רעתי. אך רמיה אכזריה כזאת טרם נבראה, עיניך כלן משקה, ובהן בטח לבי.

ישיש נכבד, אבי נעמן כנפשי! קרא העלם בנשקו ידו למו פיו, ובהוציאו צרור חמשת אלפים שקל כסף בשטרות, אמר: הא לך הכסף הזה לערבון כי אין ברוחי רמיה, וכי בריתי נאמנה לך. הן המלתחה הגדולה אשר הביאותי מלאה היא מחלצות, כי הכין נעמן כחמר מלבוש לך ולכל נפשות ביתך, ויוליוס נתנם לי להביאם אליך. אך הגידה נא לי: מי הוא זה אשר בפי רשע גלה אזנך כי נעמן טבע בנהר, כזב האיש לך, כי געל צמתהו במזמת זו חשב לו, אך עוד יש תקוה לאחריתו.

והזקן מאן לקחת ערבון כספו, ויאמר: הן דמעותיך לי ערבון, ועל שאלתך, מי גלה אזני כי נעמן טבע בנהר, אשיב לך, כי איש מסכן ממקום שבת תחכמוני סר הלום, ויגד לנו כזאת, גם אלישבע בשובה מקרית אמון בהיותה בדרך במצפה שלחה אלי מכתב תנחומים, ותשאל ממני להשיב לה מכתביה אשר הריצה לנעמן, והיא הלא יודעת זאת מבית אביה. העלמה הזאת כיקר מזולל, ונפש ברכה בה, כאשר תראה ממכתבה.

זאת דבר הזקן וילך לבוא הביתה, ויאמר לו זימון: קח מידי את מפתח מלתחתך הגדולה, אולי הקיצה בתך ונתתו לה, והגדת לה, כי לא אבוא אליך הביתה לראות צאצאיך עד סור הקרעים מעליהם, ועד החליפם בשלמותיהם אשר הכין למו נעמן. ובזאת תמצא רוחמה חן בעיני ואהבתיה אהבת עולם.

טוב הדבר ידיד לבבי. ענהו הזקן בקחתו המפתח מידו, וילך ויבא הביתה, וימצא את שרה נעורה, כי הקיצה לקול המולת העגלה אשר באה ואשר יצאה מן המלון. ויספר לה אביה ככל הדברים אשר באו במספר רגעים, ויאמר: הן אור קרוב אראה, כי העלם זימון ינחמנו והיה לנו לבן. תנחומות אל הוא לנו, ועתה הא לך בתי המפתח אל מלתחת הבגדים, העירי את הבנים החליפו שמלותיכם, ומצא אתכם זימון בלבושי כבוד, כי כן חפצו, ואני הנני הולך לשוב אליו, כי מקור חיים בפיו. אולי…

ושרה עמדה כחולמת, אך הזקן לקח את מכתב התנחומים אשר שלחה לו אלישבע, וישב אל זימון, ויתן לו הגליון, ויקרא בו כדברים האלה:

"מצפה ערב שבת בנטות צללי ערב.

ירוחם הישיש הנכבד מחמל נפשי! בהיותי בקרית אמון הגיעני מכתב כתוב ביד נסתרה על דבר אידך הנגלה, כי מת נעמן נכדך ידיד ילדותי. לוּ ידעתי כי יצער אבל ביתך ברבות המספד עליו, כי עתה הגדלתי מספדו בדברי נהי. אכן נפעמתי מן הבשורה הרעה הזאת, ובמסתרים תבכה נפשי על תפארת נפשו כי עוללה בעפר. מה נעמו דבריו, צוף מלאו, דבש וחלב תחת לשונו, שלהבת יה בערה בקרבו ויכבוה מים! מה נחמדו חזיונותיו אשר חזה לו בימים הבאים, אהה לימיו כי עברו כצל! ותהי לנו חזות הכל כדברי ספר החתום וכחלום בלי פתרון!

אך לאלהים פתרונים! ואנכי בהמון לבי העמקתי שאלה הגבתיה למעלה. אקרא ליוצר האדם ואשאלהו בחרדת לבב: למה זה יצרת רוח חן בקרב נעמן, ותגדלנה ותרוממנה כנפי שחר, ולפתע פתאום חתפת אותו מזרועות מכבדיו ואוהביו? למה ה’ עוללת כה לרוח נדיבה?

ואולם זאת אשיב אל לבי, על כן אחריש ואדום ברעדת קדש: הלא כחגבים אנחנו מול יוצר הכל, כל תפארתנו כאין וכל חכמתנו עד רגע. נעמן נסה הצג כף רגלו על הארץ, ובראותו כי אין מעמד התעופף כעוף השמים אל גן נטע ה’ לאור באורו, במעון אין בו פרץ יוצאת וצוחה, במעון לא נשמעה בו דברי ריבות ולא נראו דמעות עשוקים, במעון אביב עולם, אור נצח נצחים, אור לא עממוהו עננים וקדרות, שם ינוח בין מטעי אל, יריח בריח השדה אשר ברכו ה’, כי צמחים היו משוש דרכו בארץ, ועליהם יחיה רוחו ימי השמים, ושם יחכה לאבליו, כי עדיו כלם יבואון, ובאל אלהי הרוחות לכל בשר יחסה עד עת קץ הימין!

ישיש נכבד! הלא עיניך הרואות כי האיבה אשר בין ביתך ובין אבי הזקן לא נגעה בלבי, כי חן שלום וכבוד ערוכים ושמורים בו לך ולכל נפשות ביתך. וכאשר צר לי מאד בצרתכם כן אשיש על רוחמה כי טוב בחר לה אחיה עודנו חי, את זימון העלם הנחמד אשר ראו עיני, אמנם הוא כליל כל פאר, בו יתברכו עשירי עם ובו תתנחמו אחרי מות נעמן, ומה מאֻשרה רוחמה כי תשב בצלו, זה לה חלק אלוה ממעל, ואנכי אצלתי ברכה לנפשה, והשיבותי לה את כל היקרות אשר מכרה שרה בתך ביום צרתה, למען תבא רוחמה אל זימון בעדי עדיים ותשא חן וחסד לפניו. רק הסתירו דברי עד הקימי אותן במועצות ודעת, ואחת אשאלה מעמך: בשוב אליך חפצי נעמן, והרימות מאשר אתו בכתובים את חליפות המכתבים אשר היו ביני ובינו, כי למה תשורם עין זרה? והגדלת חסדך עמדי בהשיבך את הכתבים לי.

קח משאת נפשי ותנחומותי היוצאות מלב הנאנחה אתכם, אלישבע ".

ככלות העלם לקרא את המכתב הזה אשר הרטיבהו בדמע עיניו, אמר אל הזקן: עגמה נפשי לעלמה העדינה לאלישבע אשר כמוך תחשוב את נעמן במתים, והוא נאנח במסתרים מתגרת יד געל, אך לא אבדה תוחלת אדם כל עוד נשמה באפו, ולא ייקר לי פדיון נפשו, הן חנני אלהים באחרית הימים האלה וכביר מצאה ידי, וקויתי כי עוד יצא ממחשכים לראות אור.

זימון! קרא הזקן כמשֻגע, זימון מחמדי, באר נא לי דבריך ואדע דבר לאשורו, אך הואילה נא ואביא אליך את צאצאי הנאנחים, אולי יצליחו הם להציל מפיך דבר אמת. הה לבי סחרחר!

הבה אלכה אליהם, ענה העלם, אם הקיצו ואם החליפו שמלותיהם, כי איך אראה אותם לבושי סחבות וקרעים?

אנכי צויתים להחליף שמלותיהם, ענה הזקן, בי אדוני קרובי ואלופי בואה נא עמדי, חושה פן כעוף יתעופף רוחי.

והעלם הלך אחר הזקן, ויבא אל הבית, והנה אור בו, כי שרה העלתה נרות לקדם פני זימון העלם האורח החפץ בבתה. העלם בא אל הבית, והזקן השקיף בעד חור דלת החדר, וירא את שרה ורוחמה, והנה עודן לובשות השמלות אשר לקחו מן המלתחה, ויאמר לזימון: נוחיל מעט עד אשר תלבשנה הנשים שלמותיהן החדשות כחפצך, רק אנא אל תבהל על פיך להגיד למו כי עוד נעמן חי, וכי יש תקוה לאחריתו. ראה נא עלם יקר, כי החיים והמות בפיך ובשפתיך.

עודנו מדבר, והנה דלת החדר נפתחה, ושרה ורוחמה לבושות בגדי חמודות נגלות לעיני העלם. פניהן חמרמרו מבכי ורוח כהה מרחפת עליהן, אך תארן טוב מאד, כי בשורת העלם זימון כי סר הוא אל ביתן, נתנה תקוה בלבותן. ושרה נגשה ראשונה אל העלם, ותאמר: ברוך בואך זימון הנחמד והנעים, רֵע כאח לנעמן בני השומר לו בריתו גם אחרי מותו. ראה נא עלם נחמד, הן רוחי מלאה אֵבל, אך בואך הלום ינחמני, לכן מבליגיתי עלי יגון. והנה לפניך רוחמה בתי אשר פקדת תמיד במכתביך, והנה רפאל בני הנער הקטן.

אכבדה נא אדוני בעיניך להכירני, אמרה רוחמה בחן והדר, בדברה ראשית דבריה אל העלם אשר דמתהו ותכנהו.

והעלם עומד בחלחלה ובפיק ברכים, שפתיו נאלמו דומיה, ואין בפיו מענה, והזקן נסה דבר אליו והעלם דומם, והנה קול דברים נשמע מחוץ לאמר: “דפוק עזרא סוסי ושובה העירה ושבת אלי הלום”.

הקול, קול לא זר לאזני הזקן, עודנו מקשיב, והנה הקול ההוא נשמע מאחר החלון לאמר: פתחו נא דלתיכם לשאול.

שאול! ענה הזקן ואחריו שרה, רוחמה ורפאל קראו פה אחד: האח! שאול! ושמחה נראתה על כל פנים, כי חשבו בלבם גם דברו, כי מאס בם שאול, בהאמינו לשמע שוא ולמוציאי עליהם דבה, לשום אותם לחברי גנבים, ועתה הנה הוא בא.

הנני! הנני! ענה הזקן. הנני הולך לפתוח לך דלתי. מדי דברו מהר לצאת. והעלם אמר: שאו נא לי, הנני הולך אל חדרי אשר פנו לי, ועוד מעט אשובה הלום, כי לבי מתנודד, ורוחי כמעט נבקה בקרבי.

העלם יצא מן הבית בפיק ברכים ובחלחלת לב, כמו אש עצורה בעצמותיו וסער מתחולל בקרבו, כי נאנק דום, וכן בא אל חדרו ויסגור דלתו בעדו.

יד: אור קרוב מפני חֹשך

והזקן פתח שערי המלון, והנה שאול בא, והוא כמו אז לבוש אדרת שער ואין איש עמו, ויאמר אל הזקן: שלום לך ידידי הזקן! הן אֵחרתי המועד, אך הקימותי דברי, והנני לחוג בביתך ימי החג הראשונים אם לרצון אני לך.

ברוך בואך איש חמודות! ענהו הזקן, אשר כמעט התאושש ויתעודד גם לפני בוא שאול; בואה נא בצל קורתי לתנחומות אל!

ושאול בא הביתה, והנה שרה ובניה לקראתו כלם לבושי פאר, וישתומם על המראה. ותהי ראשית דברו אל שרה לאמר: השלום לך שרה? האח! ראתך עיני אחרי ראותי אותך זה עשרים שנה, וכן לא פללתי למצוא אותך, כי טרם נשחת מראך מרוב עמל וכעש, ולא הפילו אלה אור פניך.

שאול! קראה שרה וזרם דמעה עבר לחייה. שאול גואלנו, מגן ישענו, העודך תמים עמנו! האח! עודך כאשר היית לפני עשרים שנה, אז היית עלם נחמד, ועתה הנך איש חמודות. הנך בצל קורתנו, אך הידע תדע את השמחה אשר באה לרגלך אל ביתנו? ראה נא אבי, כמעט דברתי עם רוחמה בתי, על דבר החלום אשר חלמתי זה מספר רגעים לפני בוא זימון הלום, חלום נעים מבשר שלום רב.

הזימון פה? שאל שאול בתמהון, ובשמעו את מענה כלם כי כן הוא, אמר: הן דבר קדמונינו יקר לי: אין מערבין שמחה בשמחה. אנכי גם זימון פה, האח! בטח לבי כי שמחת עולם תבוא אל המעון הזה לרגלנו, ונסו יגון ואנחה מפנינו; ספרי נא שרה הטובה חלומך הנעים, ואחרי כן יבא גם זימון הלום, אין מערבין שמחה בשמחה!

ושאול הביט אל רוחמה, ויאמר: אלהים יָחנך בתי, והיית עטרת תפארת ביד אישך וחמודות להוריך. ואתה רפאל בני גשה נא אלי, האח! ראתה עיני בו דמות יוסף רעי, כאשר ראיתי את רוחמה בצלם אמה! אך ספרי נא שרה חלומך הנעים אשר החלות.

חלום נעים חלמתי, ענתה שרה, חלום אשר חלמתי גם לפני עשרים שנה, וחש הוא עתידות לי. כן חלמתי גם אז והנה גזע המור אשר נטעתי לי באגן, עלה וישגשג ויפרח בהדרו, וירב ריחו בכל חדרינו, ויהי לי אז החזיון לאות, כי בא אז יוסף אל חדרינו. אך אהה לעת פקודתו, כי לפני יומו האחרון ראיתי בחלומי, והנה השמים מתקדרים בעבים, הרעם נשמע בגלגל, ומן ברק אשו התפוצץ עץ נחמד בגן אבי ויתפורר! ובעוד שלשה ימים מת אז יוסף אישי, על כן אמרתי: החלום מודיע קורות גדולות לעתים, ולא שוא ידברו החלומות תמיד, לכן אאמין גם בחלומי הלילה הזה אשר חלמתי: והנני עומדת בגן נחמד צומח כל עצי חמדה, והנה נעמן בני עובר בין שורותיהם, ומשקה נטעי נעמנים מבאר מים חיים, וקול רוחמה ורפאל ישורר בחלון, הביטו אל אחיהם ויצהלו; והנה אתה שאול איש חמודות בא, ותהי שמחת עולם על ראשינו. אך בטרם השלים החלום חקו עמי, והנה עגלה באה אל המלון ותעירני. ומי זה בא אלינו? הלא זימון! ולתנחומות אל בא אלינו, ובשורה בפיו כי נעמן עודנו חי, וכי נרדף הוא מתגרת יד געל אשר הושיב אותו במחשכים, אך זימון נתן תקוה בלב אבי, כי לא אבד נצחו ותוחלתו, וכי יד גואל תפתח מוסרותיו ותוציא ממסגר אסיר. והאלהים שלח לנו את המלאך הגואל, כי בשש כנפים דאית שאול אל ביתנו ומשש צרות תצילנו. מה נחמד העלם בתארו, תאוה הוא לעינים, הלא הוא הביא לנו את הבגדים האלה אשר לבשנו, ועוד בגדי מחלצות במלתחה, ולמלאות משאלות לבבו החלפנו שמלותינו. אך כמעט בא העלם בצל קורתנו עודנו מביטים ומשתאים ליפיו ולחין ערכו, והעלם נפעם נאלם דומיה, וכמעט באת אתה גואלנו אל ביתנו, והוא חמק ויצא מן הבית, הלא דבר הוא, האם חרד הוא ממך בבואך לשלום אלינו?

גם בכה העלם בדמעות שליש, ענה הזקן גם הוא, הן עמקו מאד מחשבותיו, ורוב שיחי ואנחותי לא הצילו מפיו נכונה, כי פוסח הוא על שתי השׂעפּים, פעם אומר זאת ופעם אחרת. ואחד בא אלי אמש ויזהירני ממנו, באמרו: כי דבר בליעל יצוק בו, ובערמה יבוא הלום, אך הגדתי לו גם זאת והוא בכה, ויואל לתת לי חמשת אלפים שקל כסף לערבון, למען אבטח באמונתו אתי, ואנכי האמנתי לדמע נדבות אשר נזלו על לחייו ולא לכספו; נפלא לי העלם הזה, ומה תחשוב אתה שאול אלופנו עליו?

הזקן דבר, ושרה ובניה עמדו בתמהון, ויהי העלם בעיניהם כמראה לילה, אשר נדד חמק עבר בגשתם להתבונן בו. ושאול חשב מחשבות מספר רגעים, ופתאום התעורר ויאמר: הבה! נלכה כלנו יחד והפצרנו בו, והגיד לנו תעלומות לבו, או… אך הבה נלכה!

הדבר יצא מפי שאול, ויחדו יצאו מן הבית, ויגשו אל דלת החדר אשר העלם בו, והנה הוא נאנק דום, והזקן דפק דלתו, והעלם פתח לו. ויבואו כלם החדרה.

אך שום שם שאול עיניו על העלם ויפג לבו, כי הבין החידה הזאת, ותמהון לבו נגלה על פניו, וגם העלם עמד נפעם ונדהם נאנק דום באין אמר ודברים, וירוחם וצאצאיו עומדים מרעידים ומשתוממים על המראה, בראותם את שאול נפעם.

שרה! קרא שאול, התאוששי! ואתם מחמדי הטובים אל תבהלו ואל תחפזו, לאלהים פתרונים, והוא שלחני הלום לפתור חלום שרה ולעודד ענוים; הכינו לבבכם לשאת משא עליצותכם. שמעו והתחזקו: ראי נא שרה וחבקי את נעמן בנך מטע ידי להתפאר!

נעמן! נעמן! נעמן! נשמע קול הנצבים בקראם פה אחד, וכרגע נבהלו נחפזו. ושאול הבין, כי בחכמה האריך נעמן נפשם מבלי התודע אליהם פעם אחת, פן לא יעצרו כח. ובראותו את חליפות הגיל והרעדה על כל פנים, נחם כמעט על הבשורה אשר התמלטה משפתיו כברק מבין מפלשי עב, נדהמו הנצבים, התחלחלו, נפעמו יחד, לא נשמע רק קול אנחה וחלחלה.

אך שרה הבליגה על סערת לבה, ובאין אמר ודברים לקחה נר בידה, ותגש אל העלם מאחריו, ותסר קווצות תלתליו, ותבט אל מול ערפו ותשם אותותיה אותות, כי הכירה בו אות כמראה כוכב אשר היה בו מיום הוָלדו, ומיניקתו אמרה לה תמיד כי הכוכב הזה יזהיר על נתיבות חייו. ותשם שרה את הנר על השלחן, ובזרועותיה הנטויות והרועדות חבקה את בנה, ותקרא: נעמן בני ובר בטני! בן אוני וששוני!

אֵם רחמניה! הורתי סוערה עניה! קרא נעמן בהשתפך נפשו בין זרועות הורתו, ושפתיו דבקו בשפתיה מספר רגעים, ולא עצרה שרה כח לעמוד, ותפול על המטה אשר בחדר ותתעלף.

וירוחם רוחמה ורפאל רטובי דמע גיל נגשו אל נעמן ויחבקוהו חליפות, ויאמרו: עת לעשות להורתנו, ויקראו הבנים בקול: נעמן אחינו עצמנו ובשרנו! כן התעלפנו גם אנחנו מרוח יגון קודר, וכן תתעלף עתה הורתנו מרוח ששון הסואן ברעש. הבה נעירנה לראות אור!

וירוחם, נעמן, רוחמה ורפאל נגשו אל שרה ויעירוה ויעוררוה בקול ששון, ושרה התעוררה ותפקח עיניה אלי גיל, ותקרא: נעמן בני! עודך חי! ושמחת עולם על ראשינו. אל אלהים! תן לי עוז ותעצומות לשאת שמחתנו, כאשר אמצת לבנו לשאת אבלנו ולסבול נטל תלאותינו עד כה.

והנצבים נפלו על צוארי נעמן חליפות, וישקוהו ויבכו בששון וגיל, ואחרי עבור סערת לבבם עמד נעמן ויהס אותם, ויאמר: ראשית דבר אשאל מאתכם מחמדי נפשי: אל תקראו לי נעמן, קראו לי זימון, השם הזה שאול הוא לי מאת זימון עד בא העת להוָדע בשמי, זאת היא העצה היעוצה מאת הרוזן אשר דברו בפי, ומאת עדן בן עובדיה אשר דברה נפשו בי.

ועדן חי הוא! קרא ירוחם בתמהון, הלא במתים הוא נחשב?

חי הוא, ענהו נעמן, וחיים וחסד אני עשיתי עמו; כמעט שכנה דומה נפשו, לולא שלח לו ה’ על ידי פדות. אנכי הצלתי חייו, גם חיה יחיה, למעני ולמען אלישבע בתו אשר בה כל חיי רוחי, וגעל מצמיתנו גם הוא יחיה ועיניו תראינה פידו; אך עד מהרה ירוץ דברי בספרי לכם עלילותי, כי לא עת עתה להאריך לשון.

עם עקש התפתל יוליוס בן הרוזנים הנכון לקחת את לוירא בת הרוזן, רבות עשה געל הנקלה לכם מחמדי פה, וגם אלי שלח מרחוק חצי מות, לפתות את זימון רעי כאח לי ולהטותו בבצע כסף להכריעני במזמות זו חשב עלי, בעת ההיא הגיעני מכתב נחמיה, אשר הודיעני עניֵכם ומרודכם ואת הלחץ אשר לחץ אתכם געל על ידי נקלים כמוהו הסרים למשמעתו.

הן זאת חזיתי גם אני, ענה שאול, כי בהיותי בדרך פגעו בי אנשים לא ידעתים, ואנכי לא שאלתים, והם ספרו לי כזבים על בית ירוחם לאמר: חברי גנבים הם ובגנבה יחלקו וימצאו חית ידם. ואנכי התבוננתי בם, כי שכירי רכיל הם אשר שכרם געל. ובשובי לעתיקה, והנה עזרא לקראתי, ואנכי מצאתיו נאמן לפני, ואתן לו משאת כסף ואשלחהו לקרית אמון, והוא נשאר בעתיקה. שאלתיו פשר דבר ויגד לי, כי למען בית ירוחם לא ישקוט ולא ינוח, ובדעתו כי געל מתנכל בם להבאיש ריחם בעיני, נשאר הוא פה לגלות אזני. אנכי לקחתיו בעגלתי הנה, ואשלחהו לשוב לעתיקה אל משרתי לאפות שם מצה, ולהכין כל דבר הדרוש לחפץ החג לחוג אותו פה כמו בביתי, עזרא הביאני הלום וישב העירה ואתנו יחוג גם הוא פה.

ונעמן שמע דברי שאול במנוד ראש, ויוסף לדבר דבריו לאמר:

את כל מזמות געל הודיעני נחמיה, וגם את מעלו אשר ימעל בהון הרוזן עם פקידו החבר לאיש משחית, ויגד לי פרשת הדברים, ואנכי הקרבתי הדברים ליוליוס, ותהי עצתנו לתפוש את געל במזמותיו. זימון נדרש אליו, על פי יוליוס אשר קם לשחק בגעל, ויעש לו שחוק ערומים ללכדו בערמתו; אני השלמתי חקי בלמודים זה עשרה שבועות, וישחרני יוליוס לשום פעמי אל מחנות הרוזן כי בידי שלח אליו דברים, זימון גם הוא השלים חקו, ויהי עם לבבו לעשות דרכו גם הוא אל קרוביו בארץ איטאליא. ושלשתנו המתקנו סוד ערומים, גם מצאנו עצה ותחבֻּלה ללכוד את געל בערמתו.

ויהי היום, יום הנועד לי ולזימון לשום פעמינו איש לדרכו, ואנחנו אחרנו לבוא הביתה בחצות ליל, ואני וזימון עלינו אל עלית הקיר ששם היה מעון לנו, וארבעה אנשים מאחוזת מרעינו עלו אלינו לבושי בגדי שוטרים ויוליוס אתם, ויהיו כמחפשי בחפש מחֻפש בחדרינו, ואחרי כן תפשוני ויושיבוני בעגלה, ויוליכוני מחוץ לעיר, ומשם נסעתי אני אל מחנות הרוזן, וזימון רעי נסע אל ארץ מכורתו.

ורעינו מתי סודנו הוציאו דבה לאמר: הסגיר זימון את נעמן לעצר ולמשפט, וכי סגור הוא עתה בבית כלא לא נודע מקומו איהו.

ואת פרשת הדברים כתב יוליוס במכתב וישלחהו אל געל, ויפתהו לקחת את זימון אל ביתו כאשר יבא לעתיקה, והיה לסופר מכתביו ולחושב חשבונותיו. ואנכי כתבתי לו מכתב כתוב אשכנזית לאמר: הנני נכון לבצע דברי בנעמן במועצות ודעת, ואחרי כל העלילות אסע אל מקום מושב קרובי, ומשם אעשה דרכי לעתיקה, אבוא למשכנותיך ושם אשלים כל חפצך בבית ירוחם. כל זאת כתבתי לא בכתב עברית אשר אותותיו ראו שונאינו, כי אם אשכנזית. הן געל אורב למכתבי, מודעת היא זאת לי מן המכתב אשר כתב אלי אחיטוב, וישחרני לבלתי שלח לו מכתב על שמו פן יפול ביד געל היודע כי חליפות מכתבים בינותינו בשפת עבר. ומדאגה מדבר אולי יכירו מכתב ידי בשפת עבר כתבתי בלשון אחרת.

ואנכי שמתי פעמי לדרך לבוא אל מקום שבת הרוזן, ויוליוס נתן על ידי מכתב מגיד תהלתי, כי השלמתי חקי בלמודים הדרושים ללומדי דעת עבודת האדמה, וכי רבים ואדירי עם ידרשוני להיות כפקיד על נחלתם. אולם ראשית דרכי היתה אל עדן, לדבר עמו מרחוק על אדות אלישבע בתו האהובה לי מכל חמדה, והאוהבת אותי בשם זימון, כי בשם הזה נודעתי לה על גיא החזיון; אכן אוהבת היא אותי אהבה עזה כאהבתי אותה, ונעמן ידיד ילדותה כמליץ נעים בעיניה אשר התענגה על נעימות לקחו, ועתה תשא עליו נהי ותקונן על נזר הצחות כי נפל לארץ. אך שמעו נא אחרית דבר, ואמרתם אצבע אלהים היא!

קרבתי אל מחוז מחנות הרוזן, ואני עם אנשים אחדים אשר ארחו לחברה עמדי, עברנו דרך יער באשון חשך והנה קול מר צורח, קול נפש אומללה אשר עיפה לשודדים, ואחריו קול איש אחר נס על נפשו וקורא: חושו לעזרה! ואנכי עוררתי את האחד אשר נשא אתו נשק שרפה לירות, וישמע לי, ואחרי קול הרעם ענינו בקול ענות גבורה בקולות מקולות שונים, למען ידמו השודדים כי גדודים באים עליהם, ועצתי צלחה, כי נער אחד אשר צעק לעזרה נגש אלינו ויגד לנו כי חמשה שודדים נפלו על אדוניו במקום קרוב מזה, ואנחנו ששה היינו. ותהי עצתי לרדפם בקול ענות גבורה וברעם נשק שרפה, פן נחשה והתנפלו השודדים עלינו, אמרנו אף עשינו; אנכי קפצתי מעל העגלה, וכמוני עשו חברי, והנה אחד השודדים נס בודד לנפשו, ואנכי אמצתי את לבבי, ובמקל חובלים הזה אשר גולת ברזל על ראשו הכיתיו ממול ערפו. השודד כרע נפול שדוד, ויתר השודדים נפוצו, איש לעברו תעו ולא רדפנום עוד, חפשתי בצלחת בגדי השודד אשר הפלתי, ואמצא צרור גדול מלא שטרות כסף, שמנו את השודד בעגלה, והוא בין המות ובין החיים, והנער אשר צעק לעזרתנו לקחנו אל אדוניו, אך מי הוא? שמעו והשתוממו, אדוניו היה עדן, מצאנוהו מתעלף וכל רוח חיים אין בקרבו.

לקחנו גם את עדן על עגלתנו ואת השודד והשדוד הביאונו אל הרוזן. כרגע חשו רופאים לעזרת עדן הקיזו לו דם, השיבו אליו רוחו, ובפקחו עיניו התאנח ויאמר: אהה! כי את צרור מאת אלף שקל כסף שטרות גזלו השודדים ממני ואין אומר השב! וגם הרוזן התחלחל, כי את מכסת הכסף הרב הזה נתן לעדן לקנות מזון, מחיה ומספוא, לחיל צבאו רוכבי הסוסים אשר תחת פקודתו.

ואנכי הוצאתי את צרור השטרות מחיקי, שמתיו נגד עיני הרוזן, וגם עיני עדן רואות. באין אמר ודברים לקח הרוזן, מנה את השטרות והנה לא נפקד מאומה. אך שוא אנסה להגיד לכם במלין את פרשת השמחה אשר היתה לרוזן ולעדן. ואנכי נתתי לרוזן את הספר אשר נתן לי יוליוס להגיד תהלתי, והרוזן ענה ואמר לי לאמר:

אין חפץ לך עוד בתעודה, המגדת לי אמונתך אשר עיני ראוה, הן שלישית הכסף אשר הצלת בנפשך הלא לך יאתה כמשפט, קחה נא מידי את עשיריתו, עשרת אלפים שקל כסף לאות ולערבון, למען תדע כי חסדי נאמנים לך מן היום הזה והלאה.

הן צדק עשיתי ולא מכרתיו, עניתי את הרוזן. אך הוא צוני לקחת את אשר נקב לי פיו, ויאמר: אות היא לך כי אכונן אשרך ולפני תעמוד, או אגיד ישרך לעמנואל האדיר בעמך, הנכון לקחת מידי את כל חבל כפר בן שמן, ושם אותך לפקיד על נחלתו, וחסדי נכון לך בכל עת.

ומה אשיב לך אני על החיים והחסד אשר עשית עמדי? שאלני עדן בנשקו ידי לפיו.

אחת אשאל מאתך אותה אבקש, עניתיו: הן סגולה יקרה יקרה לך, אלישבע בתך האהובה והאוהבת אותי בשם זימון. הגדתי לו את כל הדברים וחליפות המכתבים אשר ביני ובינה, אזני הרוזן שמעו ולבו עלץ מאד, בראותו כי יש שכר לפעולתי; ועדן חבקני בין זרועותיו ובעליצות נפשו אמר אלי: לכן בני אתה, ואלישבע בתי היפה חמדת תפארתך לך היא; וה’ יברך אגֻדתכם, ונהפכה האיבה אשר בין אבי ואביך הזקן לאהבת עולם.

ואנכי בכיתי בהמון עליצותי, והרוזן נשק לי על ראשי ויאמר: היה נכון ובטוח כי אמלא משאלות יוליוס ידידי ורעך ככל אשר שאל ממני על דברת געל, אשר מאז הבאיש ריח יוסף אביך בעיני וירמני בערמה, ויָשֶׁת ידו עם פקידי למעל בי מעל, ופקדתי עליו דרכיו, ובערמה ארעימהו ככל העצה היעוצה בינך ובין יוליוס.

הוא אשר דברתי, לא עת עתה להכביר מלין, גם נשבעתי לרוזן לכסות שמי, למען תפוש את געל במזמותיו, ולבלתי התודע רק לעצמי ובשרי, אך כן נחשב לי גם שאול מרים ראשי, ותהי נא השבועה הזאת בינותינו לכסות שמי, כי אותו אכסה גם מאלישבע ידידות נפשי, כי כן השביעני עדן אביה. לוּ עדן יחיה וראיתי גם אני חיים נעימים אשר לא שערום שלוי עולם. אך לבי יחרד כי הנה שמעו אזני קול דברים מאחרי לאמר: מת עדן במקום מערכות הצבא! אמנם במה נחשב האדם בימי קרב ובמקום מהֻמת מלחמה! ואולם בה’ בטחתי כי לא יהפך ששוננו לאבל, ולא יסגיר נפש אלישבע העדינה לבוערים לא ידעו ערכה, ואביה הזקן לא ימשול בה למכרה ממכרת נערה נבערה מדעת. הן מכתב אתי אשר כתב עדן לאביו לבלתי דבר דבר באלישבע ופיו לא שאל. גם הגיד לי עדן כי יודע הוא רוח אביו, אשר יתגעש וירעש בשמעו חפצו להתחתן בי, ובכל זאת יקוה להטות את לבו לקרבני. והרוזן שלח דבר סתר אל שר העיר הסר אל משמעתו, וישחרהו להיות מגן בעדי ולכסות כל הליכותי, ושר העיר יהיה דרוש לחפצו, ועדן שלח על ידי לאלישבע בתו העדינה עדי עדיים ויקרות אשר הרבה במחירם, הלא הם נמצאים במלתחתי, ואלה דבריו אליה “השיבי בתי האהובה, השיבי את היקרות אשר לך, לרוחמה, באשר לאמה היו מאז”, ואשתומם עתה בראותי במכתב התנחומים אשר כתבה אלישבע כי כן היה גם חפצה, עברתי דרך המצפה, ואשמע כי נגנבו היקרות ממנה!

הגדתי לכם מחמדי נפשי! הגדתי לכם קצות דרכי, וברוך ה’ בורא עלילות כי הביאני עד הלום, לחדות בשמחה את פני הורי היקרים, לחונן את אחי ואחותי ולראות את פני שאול כאב רחום בעת שמחת גילי!

ומדי דברו נשק יד שאול לפיו, ושרה אמרה: הן אביך עזבך בשחר ילדותך, ושאול איש חמודות זה עשה חסדים רבים עם רעהו המת ועמך בני החי לפנינו. האח! בני חיה תחיה, אך מה נשיב אנחנו לאיש חסדנו על כל אשר גמלנו?

ושאול תפוש ברוב שרעפיו בקרבו, וככלות שרה לדבר בהגות תודה לו, ענה ואמר: הן זה יהיה גמולי, כי כאשר גדלתי ורוממתי את נעמן, כן אגדל וארומם את רפאל אחיו הקטן.

ורפאל נגש אל שאול וינשק ידו לפיו, ושרה אמרה: הלא כאשר תגדיל חסדך עמי, כן אראה מה קצרה ידי, וה’ ישיב לך כפעלך ושלם נות צדקך.

על דבר נות ביתי, ענה שאול: ברוך ה’ כי מצאתי לי אשה כלבבי על הדרך הזה, לא בעלת הון או עלמה רכה וענוגה, כי אם אשת חיל משכלת, היודעת לכלכל דבר ביתי, ואשר בטח לבי בה, כי תהיה כאם רחמניה לשני צאצאי ולרפאל אשר הייתי לו לאב מעתה. הלא אשתי מתה עלי, ואשה כערכה בקשתי גם מצאתי.

יברך ה’ את אגֻדתכם ויאמר לדבק טוב, ענה ירוחם.

ומי היא זאת המאֻשרה? שאלה שרה, ואיה מקומה? הלא תסור גם היא אל ביתנו בנסעה אל קרית אמון, מי יתן ידעתיה, כי עתה הגדתי לה כי ברוכה היא בנשים! האם אלמנה היא או גרושה מאישה הראשון?

אלמנה היתה, ענה שאול ואת אישה ידעתי גם אהבתיו. אנכי הייתי לבנה הבכור לאב, וקויתי כי כאם רחמניה תהיה גם היא לצאצאי, ולבנה הצעיר יעדתי את בתי הצעירה והיינו למשפחה אחת, ועל פי האותות האלה הלא תדעו מי האשה המאשרה ההיא. תדעוה אף תראוה, ואמרתם, זה היום עשה ה’ נגילה ונשמחה בו!

וירוחם ונעמן, רוחמה ורפאל משתאים לשאול, ומביטים פעם אליו, ופעם אל שרה הנמוגה, כי פג לבה, לא האמינה למשמע אזניה, ודמעות נזלו על לחייה. אך שלשה בניה נגשו אל שאול וישקו ידיו, ובדמע ובאנחות אמרו לו: אכן אתה אבינו על כן נשמח ונגיל כל ימינו!

האומנם עוד בני אקרא לך לפני מותי? ענה ירוחם בנפלו על צוארי שאול, האח! אמותה הפעם, ואמותה מרוב שמחה, כי שתיתי הלילה הזה כוס ששון לרויה.

ראו נא, אמר שאול, גלותי היום מעל ביתכם חרפת חורפיכם, אשר הוציאו עליכם דבר לאמר: בית ירוחם חברי גנבים הם, וראו כי אני בחרתי בשרה ואחר כבוד אקחנה, וקפצו שוטניכם פיהם ובושו מגרופותם.

ושרה אשר ערכה חרפת אלמנותיה עד כה, אל כל הגדולה, התפארת והכבוד הנשקפים לה מימים יבואו, שרה נאלמה דומיה, וכל הנפשות העליזות האלה החרישו לה, כי לא מצאו מענה, כי ישבו מספר רגעים, והנה קול דופק הדלת מחוץ למלון. ורוחמה יצאה והנה קול עזרא הוא, ותפתח שערי המלון, ועזרא ומשרת שאול הביאו אל בית ירוחם סלי מצות, יין, משקה, פרי מגדנות, מרקחות, כלים, כוסות, קערות, כפות כסף ומזלגות. ויתן שני כלי משקה אל רוחמה לשאתם אל שאול ויאמר: ואני עם משרתו הנני לשוב שנית העירה להביא כלי בית ודברי חפץ, אשר לא מצאנו בלילה.

עזרא ישב בעגלה עם המשרת, ורוחמה הביאה אל שאול שני כלי המשקה, ותגד לו ככל אשר הביאו אל ביתם, ויאמר שאול: הביאי נא בתי לנו מן המרקחת גם כוסות ונשתה כוס ישועות.

ורוחמה הביאה כל אלה, ותערכם על השולחן, ושאול נשא מדברותיו ויאמר: אתה ירוחם אב זקן, רבת שבעה לה נפשך בוז וקלון עוני ולחץ. אנכי ראיתי צרת נפשך בבואי הלום ראשונה, ראיתי את הלחץ אשר לחצו אותך שונאיך מסביב, ולא אביתי לשמח נפשך בבשורתי על דבר שרה בתך ביום יגון קודר, וחשכתיה לימי החג. אך כשמחה הזאת לא דמיתי למצא במעונך, הנה עיניך הנגרות מבכי רואות עתה אם הבנים שמחה, ואם על מרבית ימי חלדך כסה ענן חשך, לעת ערב יהיה לך אור, לכן שתה אתה כוס ישועות, ואחר נשתה אנחנו.

זה היום עשה ה’, ענה הזקן בקחתו כוסו בידים רועדות מעליצות נפשו, הן אתה שאול איש חמודות דברת, ובפי אין מענה, עוד חיה בני וראה חיים ושלום אין קץ עם שרה בתי הישרה.

הזקן שתה כוס, ואחריו לקח שאול כוסו בידו ויאמר: תחיה שרה לפני, ומצהרים יקום לה חלד ושבה לימי עלומיה. דעו לכם מחמדי, כי טוב חלקי בחיים, כי עמנואל האדיר יעניק לי כל טוב, וברצונו רמה קרני, וביתי מלא ברכת ה’, הנה הוא נכון לקחת מאת הרוזן את כל החבל הזה, והכפרים והשדות מסביב, אשר עברתי על טוב אדמתם, והנה כלה דשנה ושמנה, ונעמן ידידנו יהיה פקיד עליהם, וישב עם אלישבע ידידות נפשו בנאות חמדה, ואת כפר בן שמן אשר היה לכם עמק עכור יהפוך לעדן, ואני ושרה ורפאל נפקוד נוהו לתקופת השנה ומצאנו פה נוספות… לכן יפרה ישענו, יפרה שלומנו, נחיה כלנו חיים נעימים, יחי עמנואל האדיר, ויהי ביתו הרם לגאון ולתפארת לבית ישראל!

---

חזון הקורא אשר יחזה על הבאות

השמחה אשר בבית ירוחם הגיעה אל מרום קצה לכל מראה עיני הקורא, רק ענן ככף איש עולה מצפון, הלא היא חטאתם הצפונה ביד לוי, אשר הקים עליהם את הרעה מקרב ביתם, עב קל זה יהיה לענן כבד להקדיר שמים על ראשי העליזים האלה, כי לא ינום ולא יישן שומר צלעם. ומה רבו המוקשים אשר סביב שתו עליהם! בדרך אחד יעבור שלום, אך בשבעה דרכים תרדפהו רמיה, היושבת בפתח עינים ומכסה פניה. רמיה! לשון אש אוכלת כל אשר תעבור עליה, תלחך התבן והבר, תשחית עץ בלחמו. תבלע קדש וחול, כל צמח צומח כל פרח פורח וכל ציץ יציץ, לפניה שלום ומשוש, ואחריה שממה וכליון, רמיה! הלא היא ההופכת כל פאר לאפר, הוד לדוה, וענג לנגע; ולא הנגלות לבדן לברות לה, כי אם גם לנסתרות היא צופיה. וכעטלף תחפור גם מתחת לארץ, ואז תתעלם מעין רואה, כמו נדעכה ממקומה. הה! בעת ההיא תבער ותלהט במסתרים כל אשר תגע בו, ואשר לא יהיה לה לבער יחשך משחור תארו; לשון רמיה חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים, רמיה אוכלת סביב, וכל יודעיה לא ינכרו אותותיה, ראשיתה נגה כאור להופע אור על הקש אשר בין שִנֵי אחרים, ותמנע אורה מראות את הקורה אשר בין עיניה.

מן המחזה הזה יחזה הקורא כי עוד נתכנו עלילות לחזון השלישי, עלילות מסכסכות אלה באלה. מתלכדות ועולות באחריתן אל מקום אחד, וכלן יחד באות בחזיונות נעימים, בחלק השלישי הנעלה בערכו על ההולכים לפניו.

חלק שלישי

דבר אל עדת קוראי

נפלה, נפלה שפת עבר. לריק ייגעו סופרים, כי את כל ספריהם לארץ יניח הדור הבא! לשוא ישירו משוררים, ישאו מליצים מדברותיהם ויבטחו בהן כבעלי השם בלחשיהם, כי המון הקוראים כבריאה, אשר אין לה לחש, כי יראה פרי חדש, אשר גמל בעץ הדעת, יבלענו בעודו בכפו ולא ישית לב להחזיק בעץ, הנותן לו פריו בעתו. ואם יקרא פי חמס: הבה נשחית עץ בלחמו, אין חולה על העץ מכל ההמון הרב, כי לא ככל העמים הנבונים אנחנו. הלא עם אל שפתו ידרוש, באשר היא תפארתם, ובה חלקת סופריה ספון; ומה אנחנו. אם אין שפתנו אתנו, או אם נסתם ממנה חזון?הן אחינו בני ישראל באשכנז ובצרפת התבוללו בשכניהם, שפה אחת ודברים אחדים למו! ולא יפלא, כי שפת אבותם זנחו: לוּ היו בם סופרי חזיון, כי עתה עוד ראינוה עד היום כפורחת בין כל שכיות חמדתם, כי ספרי חזיון, אשר רוח העם בקרבם, מרחיבים גבולות ספרתם, ישפכו רוח חן על הלשון, יגדילוה ויאדירוה;ואם לא בעבותות אהבה נמשוך אנחנו את צעירינו אחרי שפת עבר, יזנחוה כדבר אשר אין חפץ בו. הן זאת תכלית עבודתי על גיא -החזיון, ויודעים יבינו לי ויאמרו, כי לא שוא עמלתי. אני ראיתי צעירים רבים, אשר מנעו מהם הוריהם מקרא, ויקראו ספָרי לקחת להם מועד שעשועים, ופרי השעשועים היתה למו תועלת, כי כן למדו שפת עבר, והנם כותבים כיום הגיוני לבם בטוב טעם ודעת, והוריהם יראו וישמחו, ואלה אשר צעקו על ראשית עיט הצבוע, יראו אחריתו ושלום יעשו לי.

עוד זאת יעשו ספרי חזיון, כי יעוררו את הרוחות הנרדמות בעצלות, יסירו תנומה מעפעפיהם, והתעוררו הרוחות האלה וראו עולם חדש ובקשו כל מדע וכשרון בלשונות העמים, והדרך סלולה עתה לפניהם. בתרגום האשכנזי יחלו ותקופתם על קצות ספרי החכמה. ומי העירה את צעירינו, הספונים באהליהם, לבקש דעת? הלא היא המליצה העבריה בקסם חזיונותיה ובעצמת חבָריה. ומי ערך לצעירינו גיא -חזיון חדש, אשר לא שערוהו? הלא אני. הן ספרי נקראים בפי רבבות עם, ומאלה אין מתעורר להחזיק ידי. הן רוח בקרבי לברוא בריאה לבני עמי, אך לא תפוש זהב וכסף אנכי להוציא לאור פעלי. ומדוע קראתי לקוראַי בסוף "שלל צבעים " במכתבי, הערוך אל ידידי, הרב ההכם זאקש, –קראתי ואין איש?עליתי על ראש הכרמל, נומ ' מ״ד שנה העברה, משם נטיתי ידי ואין מקשיב;ואשר הקשיבו, קדמו פני במכתבי תהלה. רבת שבעה לה נפשי תהלות עד אשר תצאנה מאפי ותהיינה לי לזרא!

נפלה, נפלה שפת עבר! הדור הישן לא ידע ערכה,ואל מי מקדושים תפנה ביום שידֻבר בה, בלדתה ילד שעשועים לעם עבר? התבקש מעוז מאויב, החותה גחלים על ראשה? התחנן קולה אל שונאיה ומנדיה? הלא אלה על פניה יברכוה,יאמרו: תחנף העבריה, כי הגדילה עלינו בפיה, שִׁמטוה ונפזרו עצמיה כעצב נבזה נפוץ, כי נגע אל השמים משפטה! הן מהם תלך העבריה וידיה על ראשה! התפנה אל פנות העם, פני הדור החדש? והם כרֻבם כן פנו אליה עורף, נדָחה קראו לה, וצעיריהם יאמרו: מה לנו ולעבריה, אשר תמלא קדים בטנה, נסרחה חכמתה, ומה תסכון לדור הזה? זרֵה הלאה, כי קדֵשה! כן יתאמרו, על כן בניהם ינכרו אותותיה. הוי, נבונים נגד פניהם! הלא חרפת יהודה ישאו וכבודו ויקרו כאין בעיניהם!

צעירי עמי! הלא תענו, אם רפיון ידיכם יקח עטרת תפארתכם מעל ראשיכם! כי מה יתר פליטת תפארתנו? הלא היא שפת אבותינו, חמדתנו מימי קדם! ואל הימים ההם ערגה נפשנו! ותשאני שמה רוח החזיון ואברא לכם "אשמת שומרון ", אשר אל חזיונותיה הרבים והנשגבים ישתאו וישתוממו נערים וזקנים, והדרך אשר שמתי לפניכם להוציא פעלי זה לאור, הלא הגדתי לכם בכרמל בנומ ' הנזכר. ואתם דעו לכם, כי לא אקבל עוד מכתבים ריקים זולתי מאלה, אשר חותמם ידוע לי. דעו לכם, יודעי שמי, כי יצורי הגיוני הם שעשועי רוחי, ולא בם אמצא חית ידי, כי אוי לאיש הרוח, אשר קדם לבוא בעת אשר לא רבים יראו פעלו ומעטים יבינו אל פעולותיו. הן שעשועי לאלפי ישראל;ראשון ואחד אני עד כה על גיא -החזיון ושם לא אמצא חית ידי, כי מוכר אני עתותי היקרות לצעירים, המבקשים מפי תורה בלשונות, ולולי אחי המשכיל הנכבד,שהיה בעזרי, כי עתה רפו שרעפי בקרבי וידי לא עשו תושיה. הן הוא ימלא כל מחסורי ביד נדיבה והוא יזהירני מעמל נפש, אשר לא אשבע ממנו ואשר פרי לא ישַׁוה לי, וחפצו אשלים. עוד החלק האחרון מעיט צבוע אביא לכם אי״ה בקרוב, וימיו בכתובים לא ימשכו. ויתר חזיונותי יחוי חתומים ושמורים לדור אחר,והיתה תפארתם בכתובים.

ושלום וברכה לאוהבי הקרובים והרחוקים, אשר תמכוני, ופעולתם לא אשכח כל ימי צבאי.

קאוונא, כ״ז תמוז תרכ״ג

המחבר

א: עצה במעמקים

עתה יצא הקורא מבית ירוחם, אשר אתם בכה גם שש משוש, ויבוא אל בית עובדיה, ששם תצמחנה חדשות, הבאות לשנות את כל הדברים: אלה לשבט ואלה לחסד.

חצות לילה הגיע, ועובדיה טרם ישכב; כלי מחזה על עיניו וגליונות בידו, ולרגעים יניע ראש ויאמר: עפר לפיו, יוצק זהב רותח לפיו! פתאם השליך הס את צרור הגליונות ויקח גליון אחר בתמונת מכתב ויקרא בו כדברים האלה:

"אל ידידי, הישיש הנכבד,הוא איש בריתי, התורני, ירא אלהים ושומר מצוה, עובדיה. שלום, כה לחי!

"יסור יסרני יה, בקחתו ממני את בתי מחלת, ובהלקחה עתה ממני, נהפך כל עמלי לאיש זר, כי כזר נחשב לי ר’ צדוק מעתה. ואנכי –הה! –לשוא עמלתי בו, גדלתיו, רוממתיו. הלא עיניך הרואות, כי איש אחר כותב מפי את המכתב הזה, כי ידי רפו מעצב ומיגון; ולא לשפוך שיחי אל חיקך באתי אליך,כי אם לעורר לבך על דברים, הדרושים לחפץ שנינו ולחפץ צאצאינו, זרח ואלישבע, כי רק בם כל ישעי וחפצי מעתה. לכן שית -נא לבך לדברי איש בריתך״.

–איש בריתי! –קרא עובדיה באנחה ובנדודים –אוי -נא לי, כי כן הגיע לי! געל –איש בריתי! אך לא, הן זאת היא עצת השטן, ואשר יעץ ה׳, היא תקום.

ויוסף ויקרא את דברי המכתב לאמר:

"הלא כמוני כמוך אב הנך לשני צאצאינו, לזרח בני ולאלישבע בתך הנאהבים והנעימים, שחוברו למו יחדו על פי דברי הברית, אשר נדברו בינותינו באזני ר’ גדיאל ונחשון. הן נפשותיהם קשורות מעתה וזר אל יתערב עוד בנחלתם. ולר ' צדוק תאמר: ׳אמנם, נתן לך געל איש בריתי מחצית נחלתו ופרי עמלו עלי אדמות חלף נחלת שדי, הצפונה לך במרומים, כי כבן היית לו, ובן מזכה אביו, אך ה’ רצה ויַתר אגודתנו עלי ארץ – וגם מוסרותינו בשמים נתקו, ואיש איש פרי מעלליו יאכל׳. והאמת אגיד לך ולא אכחד, כי אין את נפשי לראות את פני ר’ צדוק בעתיקה כמזכיר אֵבל, ואנכי אמצא לו מקום באחת ערי אשכנז, ולקח לו מחיר נחלת דודו ויצא מעירנו לשבת שם כמורה צדק לעדת מבקשי אמונה וצדק. וצאצאינו יחיו לפנינו בנעימים ובמנוחות שאננות. ודע לך, כי אין את נפשי לראות את בני עטור בעטרת הרבנים, כי תופש תורה וסוחר יהיה לנו, ובנתיב הזה אדריכהו, ברצות ה’ דרכי.

"ועתה הנני לדבר אליך על אודותי, ואודיעך בפעם הזאת, כי לא אשוב מהרה לביתי, בהיותי נכון לנסוע אל עיר רוכלת עמים וסחרתי שם את סחרי שלשה ירחים; ואת זרח בני שלח -נא אלי וישב עמדי בהמון אנשים רבה, למען יתעודד וישכח אבלו לאחותו ולמען הודיע לרבים את כבוד תורתו, אשר למד בסתר אהלו, כי באה לו עת להתודע ולהגלות. ובשלחך אותו אלי, תעניק לו ספרים מספרים שונים, כי במקומות האלה יש סחורה ואין תורה, ואין את נפשי להפריע את בני מתורתו, כי היא שעשועיו יום יום; ואחירע רעהו יחכה ליום שובו, כי אז אזכרהו לטובה, למען יראה, כי טוב אני לו מחמול קרובו. ומקץ ארבעה ירחים נשיש משוש על ראש שמחת צאצאינו, וה’ יאמר לדבק טוב. הלא עינינו הרואות כי מאת ה’ היתה זאת, כי קשורה נפש בני בנפש אלישבע, ובשמעו, כי יעודה היא לו, ותחי רוחו. והיתה -נא זאת נחמתי ומשושך גם אתה לעת זקנה על שני בתינו, שחוברו למו יחדו כחבר צאצאינו. אתה, איש בריתי, תשב לך במנוחות שאננות, ואנכי אהיה המוציא והמביא להביא את הברכה אל בתינו,והיה לי בני תחת ר’ צדוק,ואלישבע תנחמני אחרי מחלת בתי.

"ועל דבר מַשה יד הרוזן, אשר הוא נושה בך, אל תשים לב, כי נוטה לי הרוזן כנהר שלום. הלא שוב ישוב מקץ שלשת ירחים, ותשובתו הרמתה דרושה לחפץ שנינו, כאשר תדע דבר בעתו, והגבירה לא תגושׂ בך. בקש -נא את הוגא הרופא בשמי ודבר הוא עם הגבירה, כי דבריו נשמעים לה, וגם אני אריץ דברי אליה ואל הרוזן, והניחו לך מעצבך ומרגזך, וששת אלפים שקל כסף ישאו לנו פרי תבואה. ואם דרוש הכסף מאד לחפץ הגבירה, הלא תדבר על לב עמול, בבואו לעתיקה, והלוה אותך בנשך כדת. הלא טוב תתו כספו לך בערבון מתתו בכל אשר תתאוה נפשו.

"ועתה הנני לדבר אתך על דבר זימון, אשר בעצתי מרחוק אנחהו לעתיקה. ידעתי, כי בוא יבוא לעירנו וסר אל ביתך, ואתה קרבהו -נא והורית אותו לכלכל דבריו במועצות ודעת, ובא אל בית ירוחם שוטננו בערמה ודבר על לבו רכות, ובחלקות ישית לבת שרה, בתתו תקוה בלבה להרימה מאשפות ולהנחילה כבוד,ובנעימות אמרותיו יקח את לבבה עד אשר תשיב לו את התעודות, אשר ביד ירוחם כחצים ביד גבור לירות לנו. ודברת על לב זימון ואמרת אליו, כי שכרו נכון כאשר יבצע מעשהו לטוב לנו. יתן ה’, וחפצנו בידו יצלח, והיו בתינו שלום מפחד.

"והמנחם אבלי ציון ישלם נחומים לכל אבלי בתי ולי אני, איש בריתך הכואב, געל ".

"הסתירה -נא יגוני ואֶבלי מזרח בני עד עבור מועד.

הנ "ל ".

עוד עובדיה מתנודד בקראו המכתב, והנה קול הוגא הרופא, מדבר בחוץ אל שמריה משרתו, נשמע בעד החלון לאמר:

– "השלום לאדוניך הזקן?הישן הוא?״

–לא –ענהו שמריה הנער –אדוני הזקן טרם ישכב.

–השלום לאלישבע? –הוסיף הוגא –העשתה כאשר יעצתיה?

–כן, אדוני –ענה שמריה המשרת –עוד מעט והנה היא עולה מן הרחצה.

ועובדיה דפק בחלון ויקרא: ״הואילה -נא, אדוני הרופא, ובואה אלי ודבר מה אראך ".

–טוב –ענהו הוגא –הנני יורד עתה ממעון הגבירה, ודברים עמדי להגיד לך.

–בואה -נא הביתה –ענהו הזקן.

ויצבור את צרור הכתבים, אשר קרא בם לפני קראו מכתב געל, ויסתירם במלתחה. והנה הוגא בא אליו החדרה ויאמר לו: "השלום לך, ידידי הזקן הנכבד?הנני בא אליך כמבשר שלום וגם חדשות אגיד לך: את חפצך השלמתי, גם דברתי עם הגבירה על דבר משה ידה, אשר יהיא נושה בך״.

–שב -נא, ידיד לבבי ואדוני הרופא –אמר לו עובדיה, בתתו ידו לו –שב -נא ונשתעה יחדו.

וישב הוגא. ויאמר לו עובדיה: "את חסדי עמך ואת חסדי אביך הישר באדם אני מזכיר היום. אמנם, תם וישר היה אביך, ותפארת בנים אבותם. על כן בראשית ימי בואך לעתיקה קדמתי פניך בכבוד, קרבתיך, נשאתיך, רוממתיך, והנה שׂמך ה’ לרופא נאמן וחכם, ואמונתך רבה סביבותיך, כי ישלחו רחוקים אליך ציריהם ברכב ובסוסים, ורבים דורשים לשׁכנך.

– כן הוא, ידידי הזקן –ענה הוגא –לא אתאונן מאומה, כי קרבתך עמדה לי, ותהי ראשיתי מצער ואחריתי ישגה מיום ליום. ואולם מה שלום הרופא ומה טובתו? רבים ידרשו לשכני וידריכוני מנוחה. אם שכבתי וערבה עלי שנתי, והנה קול דופק דלתי –גם הפעם העירוני וישחרוני לבוא אל הגבירה, אשר מאכלה היה לה לזרא –על כל קטנה וגדולה, אשר תקרה את אצילי הארץ. והנה אנכי קרוא כנגיד ומצוה על חלאים לאמר:עד פה תבואו ולא תוסיפו. איך נואלו בני איש! אך לא זה דברי הפעם. אנכי מלאתי משאלתך ואדבר אל הגבירה מרחוק על דבר משה ידה, אשר היא נושה בך, עד נגעי בדבר בקשתך. ותאמר לי חגבירה, כי דבר אישה הרוזן נחוץ לנגושׂ בך, ובכל זאת תחכה לך ירח ימים למעני וגם למען אלישבע בתך, אשר תמלא פיה תהלותיה. ואולם גם היא שואלת ממך דבר, כי הודיע אותה אישה הרוזן על דבר זימון, אשר היה במקום מערכות צבאותיו וימצא חן בעיניו במעשה תקפו, גבורתו ואמונתו, אשר כסתה הגבירה ממני. והרוזן היה מגן לו ויעורר את לב אשתו הגבירה להטות למענו חסד גם לבית ירוחם, אשר הוא בא עמו במסורת הברית, ומאתך תבקש לקרוא לו לשבת עמך בשני ימי החג הראשונים ויום השבת, כי חפצה היא לדבר עמו על אודות אישה. דרשתי לשלום עדן בנך, ותאמר לי הגבירה, כי לא זכר אותו אישה במכתבו, ולוּ –ישמרהו אל –לוּ קרהו אסון, כי עתה גלה את אזנה. אך אמרה לי הגבירה: "עוד דברים עמי לדבר עם הזקן לעת מצוא ". ואנכי לא אוכל לדעת את אשר לא הגידה לי. ראה -נא, ידידי הזקן, כי דרוש אני לחפצך בכל עת, בזכרי חסדיך הראשונים לי. הן שאלתך מלאתי, ואותך אחַלה להיות דרוש גם לחפצי בדבר נחמיה. שמעה לי ותחי נפשך. –אבל אשמים אתם בנחמיה, איש צר ומצוק, אשר תרדפוהו באף ותשימוהו לשמה ולשרקה, לאָלה ולקללה ותקראו על משקהו חמץ ותחפאו עליו דברים אשר לא כן. הלאל תריבון? הלא לחמול שונאו ומנדו על לא דבר. הלא ישיש נכבד אתה, ולמה תהיה מבני אשפתו? הרפו מנחמיה, אשר רבת צררוהו וימררוהו בעלי חצים, הקימו עליו חרשי משחית, טחי תפל, ויפיחו עיר ומתים, ויהי ריב ומדון!

–אם הוכח תוכיח –ענה הזקן –הלא תוכיח את אנשי שלומו, אשר בגדו בו. הלא בן גרה בין חוברי חבר יתחשב, וספר כתב איש ריבו זה: "המורה לצדקה ", המורה מוסר השכל, ובמוסרו יחסום פי נחמיה ואסף ועל אחיטוב ישליך שקוצים, ואנשים כערכי יענו אחריו אמן; ועל ספרי אסף הוכיח חרפתם, כי כולם מלאים שגיאות ורבה חטאתו אל ההגיון. ראה -נא, כי אנשי בריתם קמו עליהם להפשיט כבודם מעליהם, ומה נענה אנחנו?

–הגם בן גרה את חוברי חבר נמנה? –ענה הוגא בתמהון –הגם הוא ישנא את אסף או את נחמיה? הבן אומנתם הוא? הגם הוא יהגה בהגיון ולבו לא הגה מאומה?ושובאל הלא הגיד לי, כי אין לו חלק בתלמוד ולא נחלה בחכמה ולשון. בער הוא, ומה לו עם חוברי חבר?

–ובכל זאת הלא כתב ספר –ענה הזקן –ועל דברת נחמיה אגיד לך, כי מידו היתה זאת לו, כי בזעם שפתיו הסיר לב בנים מעל אבותם, וידו כותבת מכתבי עמל להטות ישרי -דרך. כן הסיר לב עדן בני מאחרי. הן ידעת אותו ואת שיחו, אך לא התהלכת בסתר תהום מזמותיו. ה’ ישמרנו מאש, ממים, מדֶבר באופל מסתרי מזמותיו.

– שא -נא לי, אדוני –ענהו הוגא – הן תדבר אלי בסתרי מזמותיו, אשר לא נגלו, והנסתרות לה’ אלהינו. ואנחנו כראות אנוש נראה, כי נחמיה לא עשה לרעהו רעה, כי אם נושא הוא חרפת חורפיו ושוטניו חנם. לוּ העמקנו לרדת אל סתרי תעלומות לב, כי עתה מצאנו לב אבן בקרב העוטה צדקה כשלמה ובכליותיו נקלה. ראה -נא, אלופי ומיודעי, לא דברים ריקים אדבר, ואל אדם, הנקדש באלפי ישראל אכנה, אך ברית כרתי לשפתי. הלא יודע אתה צור חוצבתי ממנו: כן היה גם אבי, ישר באדם, שומר פיו ולשונו. וזאת היא חטאת נחמיה, כי נושא הוא אמת על שפתיו וישימנה לחץ ברור, באשפתו לא יסתירנה. העל כן יאמרו, כי אין אלוה בקרבו? ואם יש אלוה בקרב רודפיו, מדוע לא יהיו רודפי אמת?כי הם בכחש סבבוהו ויקימו עליו אורב מביתו ויגנבו צרור מכתבים מאחיטוב נכדו, בם היו גם מכתביו, אשר כתב לנכדו; ועתה חלו בם ידי זרים והתעללו בם, כי הדברים הכתובים לאחד,לא נכתבו לרבים, והמגַלה מגלת סתרים הלא מגלה הוא קלון נפשו, כי מגנבי דברים כגונבי נפשות, וחבריהם יבושו ויעָנשו בפלילים.

–אם נגנב צרור מכתבים מאת נכד נחמיה –ענה עובדיה –הלא קנאת סופרים אכלָתם. כי אחיטוב כסמל הקנאה לסופרים הישנים, ובשׂאתם יעצו להדיחו; מיד אנשי שלומו לו זאת. על כן אמרתי לר’ גדיאל הקַנָא: הנח למשכילים, אשר קמו לצחק בדור הזה, אל תתגרה בם ואל תקדיש עליהם מלחמה בתרועה ובקול שופר, כי איש את רעהו יכריעו. אך אתה, ידידי, אל תשית לאלה לבך, כי לא מהם אתה ובסודם אל תבוא נפשך. אנכי ידעתי את אביך התם והישר; צא -נא גם אתה בעקבותיו ושית לבך רק למלאכתך, אך סור מן המליצים הנצים: לא מהם אתה ולא מהמונם ושאונם. ומה חפצי בביתי אחרי? הלא כל ישעי וחפצי לתת את אלישבע בתי לאיש ירא וחרד על דבר ה’, איש אשר גדל בתורה ועמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו, איש ערום ביראה, אהוב למעלה ונחמד למטה,אשר מצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם ואשר מצא גם הון לו.

–אשרי אלישבע, אם תמצא איש שהכל בו –ענה הוגא –ומכל אלה לא תמצא בזרח בן געל, המתאמר לאיש בריתך, ובמכתבו אשר הראיתני. ואם תמצא לו בית והון, הלא הם לו נחלת אבות. ומה חלקו הוא בחיים? הן את נפשו לא יכלכל, ואיך יכלכל את הנפש אשר יקח לו? וזולת זאת הלא הוא כמסוס נוסס ואוי לו, אם יקח אשה! אך הכסף יעוֵר עיני פקחים. לא כן עשיתי אני, כי בבקשי אשה, לא שמתי לבי לכסף, וה’ הקרה לפני את אשר בקשתי, כי העלמה אשר בחרתי, בת נכבדי עם היא, כאשר ידעת, אדוני. וגם לאלישבע בתך, כלילת כל טוב, אל תבקש איש, כי אותה יבקש האיש, ההדור בכל תפארת אדם, ובמצאו אותה, ישיש וייאמר: מצאתי כל טוב.

–כל דבריך בהשכל ובדעת –ענה הזקן –הן נאמן רוח מצאתיך תמיד לפני, לכן פתחתי לך סגור לבבי. גם נפשי יודעת מאד מה טוב, אך מה לי לעשות וגעל הממני, אסר ידי בעבותים חזקים, כי בערמה התהלך אתי וכל הוני עתה בידו כרסן מתעה, להוליכני תועה, למצוא את זרח בנו נכון לאלישבע. אך בנו כמוהו, כי כסליו מלאו נקלה, והשרץ הזה תקע צפרניו בלב אלישבע! כי כל צעדיה ישמור, לא יגרע ממנה עיניו. הן הוא עומד על המשמר בלילה הזה, ומשמר שׂם על בתי, אשר לא תכלכלהו רוחה, כאשר תתעבהו נפשי. וצביה כלתי דואגת להוני ותאמר לדבק טוב, מבלי שים לב לאשר תאמר אלישבע. אך למה אדבר בזרח? הן זבוב מות זה לא יבאיש שמן רוקח, כי אלישבע צלמו תבזה. ואולם אחת היא אשר תעיק לי מאד,הלא היא שלומת מַשה יד הרוזן. הן עמול נכון להלוות אותי די שלומים, אך חלילה לי מקחת מידו כסף בערבון, כי חסדו –חטאת. הן ילוני היום כסף, ועיניו ישית לנטות כצל אחרי אלישבע. ואף כי תגעל נפשה גם אותו, בכל זאת מי ישמור לפי רודף קדים הזה מחסום? ראה -נא, ידידי, אנכי אציל את נפש אלישבע מפחת ומפח, אך מי ישמור רגלה מחוחים ומסירים סבוכים?והדברים אשר לקחה אזני מפיך הפעם, כחצים שנונים נחתו בי, הממוני, הלמוני, ועצה אבדה ממני. זימון מצא חן בעיני הרוזן, והנה אשתו הגבירה נוטה לו כנהר שלום, תקראהו לשבת בביתי שלשת ימים, ולא רוחי, כי כשלשת ימי אפלה יהיו ימי שבתו עמדי. לוּ שם אלהים קץ לחושך! אד עוד דבר לָאט עם הגבירה, ומי יודע מה צפנה לי? ידעתי, כי חושך טמון לצפוניה, ובהגיגי זאת, אשום ואשאף יחד. מיד מי לי כל זאת? הה! מיד נחמיה יועץ בליעל, כי הוא המקור המָשחת לכל דבר פשע, ומגלגלין חוב על ידי חייב.

– הגם זאת מיד נחמיה? –קרא הוגא –אך הוא השעיר, אשר עליו עלה הגורל לשאת את כל עונות עתיקה לעזאזל המדברה. ואולם יושב עתיקה עם כבד עון, ואם יהיה נחמיה כחמור גרם, ורבץ בין המשפתים, ולמה תשיתו עליו עוד עוונות מרחוק?

–לא רחוק הדבר הזה, –ענה הזקן –כי קרוב הוא לשמוע. הלא זה האיש נחמיה משך אליו את עדן בני וינחהו בעצתו. ויהי אחרי מות אם אלישבע, ועדן לקח את צביה אשתו השניה ויאהבנה, ואהבתו היתה לחטאה בעיני אלישבע הנערה הקטנה. ונחמיה יעצהו להרחיק את אלישבע מבית תענוגיו ולשלחה אל אליאב דודה בקרית אמון, לאמנה וללמדה שם לשונות תוגרמה ודודנים. שם הסכינה דרכי אליאב דודה ועתליה דודתה לרקוד,לזמר ולנגן, לפרוט עלי הגיון ולעלות על במות ישחק, לראות בסוד משחקים ולמחוא כף. שם על גיא החזיון ראה אותה זימון, ויעש מעשהו, זר מעשהו בנעמן, ולמען תפוש את אלישבע בלבה, התהפך מסבות בתחבולותיו למצוא חן בעיני הרוזן, אשר הגיד תהלתו אל אשתו הגבירה. והיא אולי תאמר לדבק טוב ותגושׂ בי לבצע אמרתה. ועתה ראה -נא אחרית עצת נחמיה ואשר גלגל עלי! כגֶללו לנצח יאבד. הן עת דודים הגיעה לאלישבע, והשדכנים החלו לדפוק דלתי וימודו אותי ואת צאצאי בקנה מדתם, והליכות אלישבע כמגרעות בעיניהם, וחכמתה כחסרון לא יוכל להמנות, וכספי –הה! –יהיה כסף כפורים לכפר על חכמת נשים, נמאסה בעיני הדור הישן, אשר לדגלו אני חונה. לוּ בני שמע לי ואלישבע בתי בדרכי הלכה, כי עתה הרימותיה אל בחור מעם, כי גדול כבוד משפחתי בישראל. לא כן עתה, אחרי ראותה קרית אמון; כי היא תמאס באשר אבחר ובחרה באשר אמאס. ועתה, ידידי הנאמן, מה אני שואל מעמך? כי אם להסיר את לב אלישבע מאחרי זימון, המחבל אָון בסתר בעבור הבצע. ידעתי, כי לא תסור העלמה מדבריך ימין ושמאל בדעתה, כי לא תבקש עוד את האהבה בדרך רמיה ובלשון רכיל אחרי רעיתך, אשר יעדת לך. עשה -נא עמדי החסד הזה לעת הזאת לשמור את אלישבע מהלכד בפח, וממקום אחר אולי יבוא עזרי לשלם לרוזן משה ידו. הן דניאל מיודעי ישוב מחר הלום מקרית מלך, והוא חונן ומלוה, ואם לא עתה ילוני, לא ימנע הטוב ממני בעוד ירח ימים. רק אתה עזרני, ערבני עם הגבירה לבל תגוש בי, למען תברכך נפשי. הגידה -נא לי: מתי יום חתונתך?

–כאשר אכין ביתי, –ענה הוגא –אז אשלח ולקחתי את נות ביתי אלי, וישבה עמדי במנוחות שאננות ובמשכנות מבטחים.

– אשריך ידידי, –ענה הזקן –כי זאת הברכה הכתובה בתורה: לבנות בית ולקחת אשה אחרי כן. ועל דברת נחמיה אשיב לך: יעזוב דרכו ואל יהיה עוד למכשול ולפוקה, יעתר אל אנשי ריבו וידבר אליהם תחנונים במענה רך משיב חמה, ולמענך, ידידי, אשכח את כל אשר עשה והיה דברי ראשון לקרבו, כי לא אוכל לבדי להשביח שאון קמיו, אשר הגדילו המדורה. אך עוד חזון למועד,כי אתי הלא תאכל בלילי שמורים, ואז נשתעה יחדו, מה לעשות לנחמיה להשיב את הנדח הזה, במלאת ספקו להשחית נפשות, כי לא אכזרים אנחנו כיענים במדבר. אך הישוב נחמיה אל אשר עזב זה כמה?הלא אם משכיל הוא, ישכיל לאחריתו. ועתה, ידידי, לך -נא אל ביתך, כי עיפה נפשך לתנומה.

והוגא, אשר תרדמה נפלה עליו, התעורר ויתן ידו לעובדיה ויאמר: "עוד נקח מועד לחדש את דברינו, ושלום לך ".

– ושלום צאתך ובואך –ענהו עובדיה, והוגא יצא את פניו.

בעת ההיא ואלישבע, אשר קרוה צנים בדרך,עלתה מן הרחצה, כאשר יעץ אותה הוגא. ותבוא אל עלית הקיר עם צפורה, הנלוה לשרתה, והנה החדר נקי והדור, המיחם רותח, וכוסות וממתקים ערוכים על השולחן; ושמריה הנער, משרת עובדיה, אמר: "הן הכינותי הכל ועתה ארדה -נא, כי אולי ידרשני הזקן ".

–האח! –ענתה אלישבע –את הכל מצאתי כלבבי בחדר, אשר חמד אבי תמיד לשבת בו. לכן, שמריה, תשא אחותך ברכה מאתי ביום מחר, כי אבוא על שכרה; הנכונה שמלתי, אשר היא עושה לי?

– נכונה שמלתך –ענה שמריה – ומחר תביאנה לך אחותי; הלא בחלות אבי היא המכלכלת את כל ביתו במלאכת כפיה, ומהירה היא במלאכתה.

זאת דבר הנער ויאנח במרירות.

–לך רד אל אבי הזקן –אמרה לו אלישבע.

וירד הנער, וצפורה הסירה את המעטפה מעל גברתה, פשטה את אדרתה ותפַתח מוסרותיה. ואלישבע נגשה אל הראי ותבט בו ותאמר: "הנה פנַי פנֵי להבים ".

– הנך מתנוססת, גברתי, תמיד בהדרך –ענתה צפורה –ואף כי אחרי עלותך מן הרחצה; הן הוד פניך – אין חקר, ושתי עיניך כשני ספירים נוצצים. החֵפץ לך, גברתי, בעדי עדיים? הלא שת אלהים עדיך עליך: מלוא חפנים חן ותפארת נשים.

–כתרנגולי הודו, –ענתה אלישבע בשחוק –כי גם למו אין חפץ בעדי עדיים, יען שם אלהים עדיָם עליהם, ופניני אלמוגים –לוית חן לצואריהם.

–הלא עיניך רואות ולא זר, –ענתה צפורה –מה יפית ומה נֵחנת בשמלתך לעורך, שמלת לילה! הן רב הקסם עליך, ומפניך ימסו כל בחורי חמד; עיניך בם, והם נמסים כדונג, כי יפיך כלפיד יבער בם. ומי יתן והיה פה האחד הנכסף לחמם באור פניך, כי עתה ענה ואמר: “האח, עדינה! באור פניך ראיתי אור וחיים ואלף שנים כאַין לפני נגד רגע קטן, אשר אשבעה נעימות את פניך!”

–ראי -נא, צפורה! –ענתה אלישבע בשחוק –מה חלקו שפתיך ומה נמלצו אמרותיך! אך מי הוא החפץ להמיר אלף שנים ברגע קטן לשבת את פני? ומי יודע, אולי אלף שנותיו לא ישוו ברגע קטן, כי טוב רגע קטן משנות גבר משלשים שנות הקוף. האף אין זאת? אך מה זה? הן קול אנחה שמעו אזני, כקול אנחת נפש אדם מאחרי הדלת מחוץ. צאי -נא, צפורה, וראי:העוד גנבים יבואו לי? הלא גנבו דים במצפה!

וצפורה לקחה נר בידה ותגש אל הדלת ותקרא: מי פה? ותחת מענה נשמע קול פעמי איש יורד במעלות. ותאמר צפורה: "אין זה כי אם אנחת שמריה שמעו אזניך, אולי אֵחר פה עוד מספר רגעים בעליה. הן מתאנח הוא לרגעים על בית אביו, אשר במסכנות יחיו ".

–מסכי כוסות חמים לי ולך –אמרה אלישבע – ואחרי כלותי לשתות אערכה עוד מכתב לעתליה ולעתניאל, כי ישנתי אחר הצהרים ולא אעלה על ערש יצועי עד אם השלמתי מכתבי, ומחר בבוקר תשאי אותו אל בית הרצים. התדעי, צפורה, כי זימון יסור אל בית ירוחם? כן הגידה לי לוירא, בת הרוזן, ותהלל לפני את העלם; הן היא תשגיא פעלו מאד, ואנכי טרם אדע מה פעל. ואמה הגבירה תדרוש מחר מאת אבי הזקן לשלוח לקרוא לו הלום לשבת אתנו שלשה ימים: שני ימי החג ויום השבת, למען יספר באזניהן את הליכות הרוזן; ומה מאד ישמח לבי גם אני, כי אמצא בפיו בשורת אבי, כי ממערכות צבא הרוזן שב זימון הלום, מאשר אבי שם.

–היאבה אביך הזקן להביא עלם זר אל ביתו ולהושיבו בו שלשת ימים? –שאלה צפורה.

–יאבה או ימאן –ענתה אלישבע –הלא מלא ימלא משאלות הגבירה לעת הזאת, כי נושה היא בו,ומועד השלומים קרוב, וכסף אבי הזקן כערבון ביד געל הנקלה,אשר יאמר למשכני ביד חזקה אל בנו, אשר בכחש וברזון חבלתהו אמו, והיא לא תצלח. הנער הזה כדלף טורד הוא לי וכצנינים בעיני;הן לבי יתעורר לחמלה עליו, אך איכה אוכל לאהבה אותו? ומה נואל הוא, בשלחו אלי מכתב במצפה, מכתב, אשר לא יבין הוא את כל הכתוב בו: הלא מלב אחר יצאו מליו! כי רמות לאויל הזה חכמה, כי כל חכמתו היא תשוקתו ובעיניו יקחני. היקחני, כאשר ידמה? אך לא, אנכי מרחוק אריח מלחמה, ועוד מעט יתגלע הריב ביני ובין אשת אבי, אשר היתה לו מגדל עוז, ומדאגה מדבר פן יאבד כספנו ביד געל, תאמר לתת אותי כָּפרו לזרח. ואם אחרון על עפר יקום, האלכה אחריו? הה! אלה חבּורות,פצעי לבבי בחיקי אשא, ואין יודע אתי עד מה. זאת היא מנוחתי בעתיקה, בעם לא בינות, אשר חמול –מנהל למו ור ' צדוק –המורה לצדקה! ובכל זאת גם פה נמצאו נכבדים,ודניאל מתנוסס ככוכב נוגה בין חשוכים: הן הוא עשיר ורב חסד,חונן ומלוה וזרעו לברכה. גם הוא מתופשי התורה,ובכל זאת יודיע לבניו ולבנותיו גם דרך תבונות. לא כן אבי הזקן: לא במחיר ימכרני, כי אם כסף מלא נתן לגעל, למען יקחני זרח בנו; אך יחכה -נא לי מעט, כי עיני פקוחות על דרכי: יאבד כסף אבי הזקן ביד געל כהנה וכהנה, ואל יאבד לבי בכעס עניני;תוסיף -נא אשת אבי לדבר אלי עוד בדבר הזה, אז אפתחה שפתי עמה וידעה את תנואתי. גם געל המר והנמהר, אשר כלי חמס מכֵרותיו, אל ישא לשוא נפשו ואל יתברך בלבבו ללכדני ברשתו. האח!עודני צפור דרור. ועיני צופיות עץ רענן, בין פארותיו נפשי תלין, ומשם לא תנידני כל יד עמל. ירקוד עַיר פרא וידלג סביבותיו, אלי לא יגש, כי משכנותיו מלחה ועם אבני השדה בריתו. צפור דרור אני, לא אתּפש בכף!

כן דברה אלישבע רמות במשל ומליצה, וכידודי אש התמלטו מפיה ותשכח, כי באזני צפורה תדבר, אשר מליצתה נשגבה ממנה.

– ראי -נא, גברתי –אמרה צפורה –תנומה אחזה שמורות עיניך היפות, על כן תדברי דברים, אשר אין להם שחר; ולא נפלאת היא, כי עלית מן הרחצה, ונפשך עיפה לתנומה. לכן בשלום יחדו נשכב ונישן.

–לבי עודנו עֵר –ענתה אלישבע בשחוק – והנני יושבת לערוך מכתב אל מחמדי נפשי בקרית אמון, ואַתּ, צפורה, תשאי אותו מחר אל בית הרצים.

–טוב הדבר, גברתי –ענתה צפורה, בעלותה על ערש יצועה. ולבה חשב מחשבות, כי צביה אשת עדן שמה לבה לחקור אותה על דברת אלישבע ולהתחקות על שרשי רגליה, ובמצאה את פי צפורה פתוח לרוָחה לנדבות פיה ולמתנותיה אשר אמרה לתת לה, נוסדה עמה יחד לבקר כל דבריה ומחשבותיה. וצפורה אמרה לתת לה את מכתביה, אשר תריץ לקרית אמון, ולהמציא לה חותמה לשים חותם על המעטפה האחרת, אשר תשים צביה בה את המכתב אחרי הקראו. ועל לב אלישבע לא עלה, כי שִבתה בתוך מרמה, ולא שמרה פתחי פיה מצפורה, אשר מצאה נאמנה לפניה,ובאין לה לב אחר נאמן בעתיקה, מצאה את לב צפורה נאמן לפניה, ולא כחדה ממנה מאומה.

ב: עמק עכור

הוא היה אומר: חסיד שוטה ורשע ערום, אשה פרושה ומכות פרושים - הרי אלו מבלי עולם. (סוטה, כ׳)

מפתח תקוה, אשר נפתח לעובדיה להתחתן בר ' צדוק, יֵצא הקורא אל עמק עכור, הוא מלון צפנת, ששם נעכר ירחמיאל, החסיד השוטה, מתגרת יד רשע ערום ומזממי אשה, פרושה ממנו זה שבע שנים. ומי מנה מכות פרושים, אשר הֻכה ירחמיאל הצולע והנדח בכל הדרך? מכות, אשר לא כתובות בספר הזה. ופתחיה – האחרון הכביד את ידו הגדולה עליו ויכהו לחי, הפליא את מכותיו;כי למי פצעים ולמי אבוי?הלא לאויל משריש כמוהו: כמו נוצר גוו למכים ולחייו למורטים, וכל מוצאו יכהו. ובכל זאת נשא מכותיו בהשקט ובבטחה, וכמהר שלל, חש לשוב אל נוהו ואל קנו, ששם יונתו מחכה לו. ויבוא, ויַרא, וישמח. אך אהה לששונו, הנמשל כקיקיון, שבִן לילה היה ובן לילה אבד,כי באה עליו שואה לא ידע שחרה וצרה, אשר לא ימיש צוארו ממנה; ועל נקי כמוהו, האובד בצדקו, יאנחו ישרי לב. הנאוה לו תהלה? לא. חסיד שוטה ורשע ערום, אשה פרושה ומכות פרושים –הרי אלו מבלי עולם; ונוצר האדם ישמור כל איש מארבעה אבות נזקין האלה!

ירחמיאל נתפש כמרגל, בא מארץ מרחק ונכון לצֶלע, ובצלעו שמחה צפנת עם לוי משוש גילה, ועליצותם כמו לאכול עני במסתר, כי שתו, המו ויליצו אשם. ולוי נתן לה טבעת מן היקרות אשר לאלישבע, אשר לא טמן בבית ירוחם, ויספר לה את כל תרמית געל ור ' צדוק, אשר התעללו באלישבע, ואת אשר עשה הוא על פיהם לבית ירוחם ביום אתמול, ויאמר: “הן כל אלה עשתה ידי, ומאלה אצלתי לך את הטבעת הזאת למזכרת עוני וחטאת נפשי.”

–למזכרת אהבתך –ענתה צפנת – והמזכרת הזאת תהיה על ידי עד אשר אמיר את המתנה בנותנה לי. הוי, נוכל ערום! כל אלה עשית ותכחד מעשיך ממני, סרת אל בית ירוחם למרות חפצי. הראית שם את רוחמה?אך עוד חזון למועד אשר אוכיחך במישור והוריתיך להיות נאמן רוח לאשר בריתה נאמנת לך. הכון לקראתי, לוי! ועתה דע לך, כי למועד אתה שמור לי לכונן את הסדרים לפָני ולפני אבי העִור, החרש וחסר הדעת, והוא ידמה, כי ירחמיאל שב הלום. ומשוט לשון אל תירא, כי בערמה אקרא לאחד אביוני אדם תופשי התורה לשבת כמשמר לאבי, ההולך למות, ומשמרת תהיה אתה עמדי והמתקנו סוד יחדו לדעת את נתיב המרמה אשר נבחר, להציל לי ספר כריתות מבול העץ, מירחמיאל. אז אביא אותך תמורתו בצל קורתי בשמחות וגיל לעין רואים והלבשתיך מחלצות,וכל רואיך יאשרוך ואמרו: "מה טוב לחסות בצל צפנת ומה מאושר לוי בה!״

בדברה זאת, הביטה אל מעשה הטבעת ותאמר: "אין מזכרת טובה מטבעת, הנתונה מיד אוהב ליד אהובתו. מזכרת אהבה היא לי ".

– אכן, – ענה לוי באנחה –יש טבעת, מזכרת אהבה נאמנה ונעימה, ויש טבעת מזכרת עון. וזאת היא הטבעת השניה, מזכרת עון לחַבּורתי ולפצעי.

– ומה דבר הטבעת הראשונה? –שאלה צפנת בתמהון –הגם אותה כסית ממני?

– הטבעת הראשונה? – ענה לוי במרירות –הן אותה לקחתי מיד ר’ צדוק אחרי מותו, בטרם השליכי אותו אל הבור. על הטבעת ההיא היה חקוק שם שפרה אהובתו, ואנכי נתתיה אל איש ישמעאל בעל המלון. מי יתן ונשאתי את המזכרת ההיא על ידי, כי עתה לא מלאני לבי לספות פשע על חטאת, בקראי את שם ר’ צדוק על חפני הנוכל הארור, אשר ידיחני מדחי אל דחי.

ובדברו זאת, נאנח במרירות. וצפנת אמרה לו: "לשוש אתי משוש עצרתיך פה, והנך עוכר נפשך ונפשי בזכרון הבל ורעיון רוח. לכן ראה ואל תזכירני את הראשונות, ודבר בעתו מה טוב. הן השוטר מיודעי, אחרי אסרו את ירחמיאל בעבותים, נעתר לבקשתי לתת לי את הכתבים הנמצאים בשק ירחמיאל, אחרי שומו חותמו עליהם, למען אדע מה שורש דבר נמצא בם. ויאמר לי: בנפשי הוא, אם יאבדו מידי. לכן, ידידי, קרא את המגלות האלה והגדת לי פשרן. ועוד מעט תביא לנו המבשלת מעדנים ומאכל תאוה. הן רוחה נאמנת עמדי ואותך תמצא טוב ונחמד לי. אך אשאל מעמך עוד אות נאמן, למען אדע, כי נאמן אתה עמי: הראני אמונתך לא בנשיקות פיך, כי הן אותות בדים;הראני -נא זאת בגלותך לי כל צפונותיך אשר תכסה ממני עתה ".

– ומה אוסיף להגיד לך עוד? –ענה לוי – אך הס!הן עלה על לבי עוד דבר אחד,עצה מרחוק, אשר יעץ ר׳ צדוק להפריד בין זימון ובין אלישבע ידידות נפשו, כי המצא תמצא מגלת סתרים לאמר: אלישבע אוהבת את זימון, הנכון לרוחמה, ולכפר פני העלובה תשיב לה את יקרותיה תמורת מאַהבה. והיו הדברים האלה לרוח משטמה להבאיש את ריח זימון בעיני בית עובדיה, ונקעה ממנו נפש אלישבע, הדבקה בו באהבה נצחת. אך דעי לך, ידידות נפשי, כי היין הומה בי, ירתיח קרָבי, יעלה ראש, לכן אמהר ואחיש מקרא המגלה השניה על דברת ר’ צדוק, כי עוד מעט ואנכי נבלע מן היין.

– עוד תאכל ותשתה, ידיד לבי, כהנה וכהנה –ענתה צפנת –התדמה בנפשך לישון הלילה הזה? לא, ידידי!

ובדברה, והנה המבשלת מביאה קערת דגים גדולה עם לביבות חמאה ממולאות בחריצי חלב. והרעים אכלו, ויותירו, ויוסיפו לשתות שכר, ואחרי כן הוציאה צפנת את הכתבים למקרא. ואלה דברי המגלה האחת:

"אני, הימן בן נפתלי מארץ איטליא, קורא את הקריאה הזאת אל ראשי עדת ישורון ומנהליה בכל מקום מעבר מכתבי זה, ואתם שיתו לבכם לאשר אספרה:

"נפתלי אבי היה איש עשיר וחרד על דבר ה’, ובמותו הניח לי בית והון עם אחות קטנה משחת המראה, ויצוֵני לפני מותו לבקש לי עלם מסכן וירא ה’, לאספו אלי הביתה, לתת לו אחותי עם מחצית רכושי. כן צוַני וימת. ואנכי פקודתו שמרה רוחי, וכמלאת לאחותי שבע עשרה שנה,החלותי לדרוש נער כאשר היה עם לבב אבי, בקשתי ולא מצאתי לאחותי האומללה את בן גילה, כי כל רואיה נדדו ממנה, ואנכי לא לקחתי לי אשה עד מצאי מרגוע לאחותי.

"ויהי היום ואשה עניה באה עם בנה אל עיר מגורתי, ושם בנה אַלקום,אשר ילדתהו בארץ מצרים, ותשב עמו אל ארצה ואל מולדתה. נסיתי דבר אל הנער ואראהו, כי סופר מהיר הוא וטוב להשכיל, ואדבר על לבו לקחת את אחותי. ויואל הנער לשבת עמי, ואנכי אספתיו אל ביתי ואתן לו את אחותי לאשה. ואחרי כן לקחתי לי אני אשה יעלת חן, ונהי כולנו למשפחה אחת ונשב בשלות השקט. ואזני שמעו דברים מאחרי, כי אלקום זה לא מבני ישראל הוא, כי היתה אמו שבויה לשודדי הים, ותלד את בנה לאחד השודדים, וכאשר יצאה לחפשי, ותשב במצרים ותגדל שם את בנה. כן הקשיבו אזני, ואנכי אטמתי אזני משמוע, בדעתי את אחותי, אשר כמסתר פנים ממנה נדדו כל רואיה ולא אבו לקחתה בכל הון. על כן ששתי על אלקום כמוצא שלל רב. וישב עמדי בביתי, ואנכי תרגלתי לו, לקחתיו עמדי, בנסעי אל כל עיר רוכלת עמים, ואלמדהו דעת ארחות סחר הארץ; וגם חכמתו עמדה לו, כי היה אלקום מהיר תבונה, וימצא חן ושכל טוב בעיני כל יודעיו. רק אחותי האומללה לא שמחה בגורלה, כי תחת שמחה לבשה רוח כהה, אך יראה להגיד לפני צרות לבבה ומצוקותיה.

״ויהי היום ואשתי היתה קרואה לשוש משוש על ראש שמחת אחת מרעותיה, ואנכי משוטט אז בחוצות לסחור סחרי. אחרתי מועד הצהרים, והנה משרתי בא אלי בקוצר רוח ובשממון ויגד לי לאמר: ׳מבית רעותה שבה אשתך,כי לא רצתה לאכול שם בצהרים, וכאשר חכתה לך ולא באת למועד כפעם בפעם, וגם אלקום לא בא, ותצוני גברתי לערוך שלחן לפניה ולפני אחותך, וכמעט כִלו לאכול, ומאכלן במעיהן נהפך לרעל ומות: הנה הן צועקות מעצמת מכאוביהן׳.

"ואנכי נפעמתי, נעויתי משמוע את השמועה הרעה הזאת. חשתי, הלכתי בפיק ברכים, באתי הביתה, והנה קול צוחה ופרץ! הרופאים, אשר חשו לעזרה, הביאו רוָחה מעט לנפש אחותי, אך אמרו נואש לנפש אשתי, חמדת נפשי, לא דנו דינה למזור, כי חלחלה אחזתה ויתקפוה חבלי מות, ואחרי האבקה עם מר המות, יצאה נפשה לעיני.

"ושוטרי העיר החלו לחקור ולדרוש, מי שם מות בסיר. יסרו את המשרת ואת השפחה בשבטים נוראים, ואשר לא ידעו, אותה הגידו, ויאמרו, כי טמנו מוקשי מות לעכברים, אשר פרצו בבית, ולא נודע להם מי שם את המות ההוא בסיר. ויהי הדבר כחידה בעיני כל. ואלקום בכה גם הוא על שברי ויאץ לנחמני, ואנכי מאנתי להתנחם ואהי כצל נהלך, ורעי יעצוני לאחוז בדרך סחרי ולהסיר כל עצב מלבי, פן ארבץ תחת משא יגוני.

"ויהי היום ואנכי אחזתי דרכי אל עיר רוכלת עמים, ואקח צרור כספי בידי, ואלקום נוסע עמדי כפעם בפעם. ויהי במלון בדרך, ואני ואלקום ישנים בחדר אחד. הנר טרם יכבה, ואנכי נרדמתי בלחץ לבי, ושעפים וחזיונות לילה בעתוני. ואתעורר מעט, והנה דם זב מצוארי. רציתי לחזק את לבבי ולאמר: אכן, חלום רע הוא! אך הקיצותי, פקחתי עיני, והנה הה! בעותי מות! אלקום בן שודדי הים עומד עלי, בידו תער מלוטש לגזור אותי על ימין ועל שמאל, פניו פני להבים, ילטוש לי עיניו, המתרוצצות בחוריהן והמזרות אימה. ואנכי החלפתי רוח, קמתי ממשכבי לעמוד על נפשי, ומאומה אין בידי לשבור זרועות עָול. רציתי לצעוק: שוד,חמס ורצח! אך השיבותי אל לבי, כי כל תקוה אבדה מן השחוט, אם ישמיע קולו, כי אז יתפרקו גידי צוארו, ואין ישועתה לו עוד. ובראותי כי כלתה אלי הרעה, ונפשי עיפה להורג, חגרתי שארית חֵמות, הניפותי יד על רוצחי בעים רוחי, ואַך ימינו אחור, ויגזור התער על ידו השמאלית. ואלקום התקצף וירץ אלי לעשות אותי כלה, ואנכי התחזקתי עוד הפעם, הניפותי כסא ואשליכהו אל החלון, ולוחות הזכוכית אשר בו התפוצצו ברעש גדול. והקול נשמע במשכן בעל הבית, ויקם הוא ומשרתו, אשר חשבו כי גנבים באו להם, ובעד החלונים עלו. ויקחו מקלות וקרדומות מכל הבא בידם ויגשו אל הדלת,והנה היא סגורה; וידפקוה, ואין פותח. וישברו את המסגר ויבואו אל החדר, אשר אני ואלקום מתקוממי בו, ויראו את המחזה הנורא הזה: אותי מתבוסס בדמי ואת רוצחי הפרוע, והתער בידו. ויך בעל הבית ימינו במקל, ויפול התער לארץ, ויקרא אליו: ׳הוי, קין! מה זאת עשית?'

״ואלקום בן השודדים, אשר בטנו תכין מרמה, מצא כרגע פתחון פה. ויחנן קולו ויען ויאמר: ״הלא הימן זה אחי ואבי הוא, ולמן היום אשר מתה עליו אשתו יעלת החן, החלה רוח רעה לבעתו: פעם תבחר מחנק נפשו, פעם יבקש לשוּם קץ לחייו המרים במצולות תהום. כן הוא נכון תמיד לשלוח יד בנפשו, ואנכי כשומר לראשו תמיד על כל צעדיו. אך רגע שגיתי ולא מששתי את כליו, אשר היה התער הזה טמון בם. ויהי בלילה, והנה קול נחר באזני;הקיצותי, חשתי אל אחי אשתי, וידיו כמעט כִּלו הרעה. בעמל רב הוצאתי את התער הזה מידו ואחשכהו משלוח יד בנפשו. אוי -נא לי ואוי לאשתי העניה, כי זאת באתנו!'

"כן הפך אלקום לאור צלמות. והשומעים שמעו, תמהו, נבהלו, התחלחלו, ובפי אין מענה להכזיב דברי הרוצח, כי נאלמתי דומיה ולא יכולתי עוד לפצות פה מכאב נעכר. ובעל הבית אמר: ׳הן רופא שוכן במחוז הזה, כברת ארץ הרחק מזה, על אם הדרך. לכן חושה, רכב על סוסך והביאהו הלום '. ואלקום לקח את המפתח מתחת למראשותי ויפתח מלתחתי, ויקח לו את צרור כספי, וירכב על סוסו ויעף וידא,ולא שב עוד. ובעל המלון הביא אלי רופא חכם ויחבוש מחץ מכותי, וירפאני וישיבני לאיתני. ובשובי אל ביתי, הגידה לי אחותי צרות לבבה, כי מיום קחת אלקום אותה, נשא עיניו אל אשתי. אז מצאתי החידה הנוראה, כי שם אלקום מות בסיר, להמית אותי ואת אחותי, בעת אשר לא היתה אשתי בביתי. אך – אהה! –כי כונן הבליעל להשחית אותי ואת אחותי, למען ישאר הוא אלמן, ואשתי –אלמנה, ונפלה לו חבל. כן חשב יועץ בליעל, ואשתי החמודה נפלה ממועצותיו.

"ידעתי, כי בן השודדים הזה, באשר הוא שם, לא ישקוט ולא ינוח מֵחַבל און בסתר, ורעתו תִגָלה בקהל רב, כי לא תכסה ארץ נכלי רצח. לכן הודעתי ראשית דרכו ומקור תוצאותיו, כי לא מישראל הוא, כי אם משודדי הים מוצאו. ומי יודע עתה תקופתי ביבשה?אך אלהי משפט ה׳, ואם יכסה הוא נכליו, הלא יגַלו שמים עונו וארץ מתקוממה לו. ואנכי אֶדַדה כל שנותי על מר נפשי, ואם יסגירהו ה’ בידי, ואמרתי: רב לי, כי בערתי הרע מקּרב הארץ.

"שארית ישראל לא יעשו עולה ולא יעלו על לבם נכלי בליעל כאלה, אך אלקום הבליעל בשם ישראל יתימר, לכן חפשוהו, מצאוהו, וגולו חרפה מעל עמנו, כי ערוַת מצרים הוא, ובן השודדים יפול שדוּד: ושלום על ישראל ".

הוא כלה לקרוא המכתב הזה, וצפנת שמה לפניו צלי ומעדנים,ויאכלו וישתו ויתהוללו. וצפנת אמרה לו: "כן נחיה תמיד,וכל ימינו יהיו משתה תמיד,אך הגידה -נא לי: מה מצאת חדשות?״

ולוי, אף כי היה הלום יין, בוש להגיד לאהובתו פרשת הדברים, וכליותיו יסרוהו בראותו כי חבר הוא לאיש משחית, אשר שלח רצח בעצמות נפשות הקשורות בו. ויאמר לה: "אין כל חדש, רק אשה אחרת, אשר לקח חפני בשם אלקום. אך היא האשה הראשונה, אשר עזב, והכתב בא ברוב ענין לעורר חמלה על העגונה. אך אקרא באזניך את דברי ר׳ צדוק, אשר כתב על הגליון וישלחהו אליך לטמנו בשק ירחמיאל. שמעי -נא ואקראם באזניך, הלא אלה דבריו:

״ירחמיאל! זכור ואל תשכח את כל הדברים, אשר שננתי לך לפני שומך לדרך פעמיך; זכור, כי דברי העגונות, אשר לא היו ולא נבראו, יהיו לן פתחון פה בכל הדרך להסתיר שורש דבר נמצא בך. היֵה כתם וכמשתולל בעיני כל, בשגעון תנהג, עיניך פקח על כל אשר לך לראות, ולבך תשית לדעת את כל הדרוש לחפצנו. רק אל תתראה כחפץ לראות ולדעת, למען תשכיל ותצליח את דרכיך, כי רב טוּב צפון לך, אם תבצע מעשיך בהשכל ובדעת. ובבואך לעתיקה, תתן את הדברים אשר רשמת בגליון על יד קרובך, אם נבון היא וערום, כאשר דברת, והוא יריצם אל איש סודי בקרית אמון״.

ולוי, אשר בא אל קרבו שפע משקה, לא הבין עוד פשר הדברים הנקראים, רוחו מלא שכרון, שממון ותמהון, מאכלו במעיו נהפך ומשקהו שמהו כמרקחה, היה לו לזרא ויצא מאפיו, תרדמה נפלה עליו ויישן, וישכב כבול עץ. ולראש אשמורות קמה צפנת לכונן את יתר הדברים, הדרושים לחפץ החג; גם חשבה מחשבות, מה לה לעשות עוד לחזק מוסרות ירחמיאל ולהשיבהו עד דכא, עד אשר יתן לה ספר כריתות. לרגעים נגשה אל לוי הנרדם ותבט אליו ותדבר אל לבה לאמר: עתה נגלו לי תעלומותיך, ומושלת אהיה ברוחך להטותך לכל אשר אחפוץ. אך צפנת ראתהו לעינים ולא ידעה קרבו.

כבול עץ שכב במנוחה, אך בלבו מר המות, בעותי אלוה צמתוהו בחזיוניות איומים, מדכאי נפש, לראש אשמורות. ובחלומו והנה הוא נשוא בארון על עגלה, אחריו ימשוך אדם רב, ואזניו קשובות לרעש פעמיהם, לקול צלצלי האגורות בקופות הצדקה ולקול הקריאה: צדקה תציל ממות! העגלה מטלטלתהו טלטלה ותביאהו אל גיא צלמות, אך הוא עודנו שומע שיחת נושאיו, ובכן אות הוא, כי רוח חיים בקרבו, ובמתים הוא נחשב. פתאום עמדה העגלה בחצר -מות, ונושאיו הניחוהו על הארץ ויאמרו: הקבר חפור והארון עשוי; קומו, שאוהו והורידוהו אל הבור. והנה אנשים אוחזים בגויתו, ישאוהו ויורידוהו אל הקבר –אחרי קראם "ולבני הפילגשים, וכו׳״ –עודנו חי, ואין מתעורר לנסות דבר אליו, אולי יקיץ מתרדמת מות. הן זאת שמע, כי אנשים רבים, אשר נחשבו במתים, וירדו חיים שאולה; ועיניו ראו את המעשה אשר נעשה באיש נחשב כמת, כי סמר בשרו מקרח ויקברוהו, ובקברו חם בשרו ויתעורר. וישוך בשרו וימת מות משנה בעוצר רעה. כהנה וכהנה הגה לבו בדברים האיומים אשר שמעו אזניו מפי ספרים וסופרים, כי ימים אחדים יחיה האדם במצב איום ונורא הזה. ומקבּריו הן הורידוהו אל שחת, ישימו כר עפר מראשותיו וחרסי אדמה על עיניו, ויתמכו זרועותיו במזלגות עץ, וידיו ורגליו כבדות כמטילי ברזל, לא יניע ולא יניד אותן; עוד רגעים אחדים, והם סוככים עליו גזרי עצים. הה! בא הרגע האחרון, קץ החיים, והנה רגבי עפר נופלים עליו ולבו צועק:אהה, ה’ אלהים! נגזרתי, אבדתי!

הוא שוכב כמת בקבר, ידיו כמו אסורות, רגליו כמו לנחושתים הוגשו, ישאף רוח ואָין, לנשמת אפים – והנה מחנק נפש. סגר עליו הבור והארץ –בריחיה בעדו, והנה היא נוהם באחריתו באין קול, באין קשב.

והחזיון הנורא הפך עליו ציריו, והנה הוא חי חיי רוח, ומלאך אכזרי שֻלח בו ויבקע אשמנים בחצות ליל, וישליכהו מקברו כנצר נתעב ויעמידהו על רגליו, וישאלהו לשמו והוא נעלם ממנו, ויבקע בטנו בעברה וזעם, וישלך קרביו על פניו ויאמר: "אין בקרבך נכונה. וכגֶללך לנצח תאבד״. וימלא בטנו תולעה ורמה ויאמר: "בטן רשעים תחסר, והיו אלה למלא בטנך ". ויסגירהו אל מלאכי זעם ויאמר: "דושו את בשרו בשבטי ברזל, יסרוהו שבע על חטאותיו, הפליאו את מכותיו, מכה בלתי סרה ". עודנו ממושך וממורט מתגרת יד מורטי בשרו, והנה אשת חן, לבושה לבנים, נצבה למולו, והוא מתחנן אליה להצילו מרעתו, והיא תזעק לאמר: "בן הכות הוא, חבר לאיש משחית, לאַלקום, אשר כונן להשחית את אשתו וישם בבָרוּתה ראש, ואנכי נגזרתי בדמי ימי, פקדתי יתר שנותי. וילך הרוצח אל ארץ אחרת וילבש צדקה כשריון, וחבלים נפלו לו בנעימים, אף נחלָת שפרה עליו, והנער הזה, הנלוה לו, חבר הוא לאיש משחית, חכם להרע ועוזר לרעה. עתה מלא סִפקו, לכן קומו, דושו את בשרו בשבטים נוראים, שלחו רצח בעצמותיו, כי הגדיל לעשות!״

כן ענתה בו אשת הימן, ומלאך רע ענה אמן.

עוד מלאכי זעם עושים דברם באכזריות חֵמה, והנה איש צעיר לימים עולה מן הארץ, ידכה ישוח, זוחל וקרב אליו, ועין בעין יראה את ר’ צדוק, אשר ארח לחברה ללכת עמו, ויבוא אל ארץ תוגרמה וימת שם. למראה הזה רחפו עצמותיו, אשר דכאו מצרי שאול, הלכו עליו אימים, לא שערום בני אדם בארצות החיים, בעותי אלוה ערכוהו. ויאמר למשחיתים: "יסרוני במשפט, עשו עמי כלה, רק אל תסגירוני אל האיום והנורא הזה ". והנה המחבלים נסוגו אחור וישחקו בקול רעם מרגיז ארץ. ומראה ר’ צדוק נגש אליו וקורא: ״הוי, אובד אל, חבר לאיש משחית! הוי, תרבות אנשים חטאים, מעמיקים מה’ להסתיר מזמות ולגנוב לב תמימים!הוי, לוי מכסה פשע!אותי זנחת בחלותי, ובני ישמעאל האכזרים הורידוני חיים שאולה ויקחו ממני הדרי, ואתה הפשטת כבודי מעלי ותתנהו לאחר לחללו, לאיש עשוק בדם נפש, המתימר בכבודי, וינבל שמי ויעט צדק כשַׂלמה. ואתה מֵרים קלון ומעלה לעב שיאו, ותִנזר לבושת, ותהי כדוב אורב לכל צולע ונדח, לגבר, אשר דרכו נסתרה, ונפשות נקיים נלכדו בשחיתותיכם. לכן הבה ואקחך אל מקום המשפט, –מקום, אשר כל בואיו לא ישובון״.

עודנו מדבר, והנה ידו אוחזת בערפו, וינשאהו ויטלטלהו טלטלה, ויפרפרהו ויזרקהו השמימה, והנה הוא נשוא כאבק דק ומורדף כמוץ הרים וכגלגל לפני סופה, ויתגלגל תחת שואה עד רדתו על הרי נשף, מקום עיפתה וצלמות: תחתיו יֻצע עמק רפאים, ונהרי נחלי אש שחורה, ירקרקת -אדמדמת ילָפתו בו ארחות דרכם וישתפכו אל בור שאון, מעלה קיטור וצחנת גפרית וזפת בוערה. והנה ר’ צדוק נצב עליו שנית, הדפהו למדחפות אלה. ובמעוף צוקה זה התחלחל לוי. ויתעורר ויפול מעל מטתו בקול פחדים מר צורח, קול פרוע ומורא מאד,אשר התפרץ כרעם. ותשמע צפנת ותתחלחל, והיא אחוזה בידי אביה, המברך אותה. הזקן היה מֻכה בתמהון מן העת אשר תפשו את ירחמיאל, וידבר זרות ותהפוכות בלהג הרבה, וכשמעו קול פחדים, ענה ויאמר: "הקולך זה, ירחמיאל בני?גשה -נא הלום ואברכך, בני, למען אשר תכלכל נפשי בקדיש ובפרק משנה יום יום, כי אל מי אשא עיני, אם לא אליך? –ראה, בני –חיים עם בתי –תראו זרע – ותאריכו ימים –בעושר וכבוד. אמן!״

כן דבר הזקן במבוכת רעיוניו, וצפנת שחקה ותעזוב את אביה, השוגה בטיח טפל, ותלך ותבוא אל חדר לוי ותאמר: "מה לך, ידידי, כי נזעקת?הן אבי שמע את קולך ויברכנו לראות זרע ולהאריך ימים״.

ולוי עומד נפעם ונדהם, עוד לבו הולם פעם מחזיונותיו האיומים, וצפנת עומדת ומתבוננת בו, תעביר ידה על לחייו ותאמר: "מה לך,ידידי, כי זעקת זעקה גדולת ומרה?הראית בחלומך את ירחמיאל בא לחתוף אותי מזרועותיך?הבא לחפש את החדר הזה בנרות ולראות, אולי חולדה גררה אליו חמץ?״

ובדברה זאת, שחקה בשחוק פרוע ותָּכוף כאגמון ראשה על שכם לוי ותאמר: "גם אני בחלומי ראיתי את ירחמיאל נופל על צוארי וקורא: ׳השלום לך, אשתי? שמנת, עבית, יפיפית, הגדיים נעשו תישים '. וכמעט נגעו בו שערות ראשי,והוא נסוג אחור בחלחלה, ואנכי צחקתי עד אשר נזלה דמעה מעיני, ובצחקי הקיצותי במצהלות שחוק. ומה תענה על זאת, ידידי? אנכי גרשתי את שור הבר מעל פנינו, והנה הוא בא אלי בחלום! ומה נעשה, במצאו נציב חמץ כמוך,אשר אין לבערו ואין למכרו?״

–אהה! כי נמכרתי ביד השטן –ענה לוי בחלחלה – ומה נעשה ליום פקודה, כאשר יביאנו אלהים במשפט על כל נעלם? הכהתל בירחמיאל תהתלי בו?הצחוק נצחק עת ישלח בנו משלחת מלאכי רעים ליסרה אותנו בשבטים נוראים, מוסר אכזרי,ולקלוע נפשותינו בכף הקלע? הה!צחוק עשה לנו אלהים, כי אנחנו מתעלסים באהבים, ומלאך אכזרי אורב לנו מאחרינו וישחק על משבתנו. אוי -נא לנו, כי חטאנו!

–מה היה לך ידידי, מחמד לנפשי? –קראה צפנת,בהחזיקה ידה בו ובהביטה אליו עין בעין – מה היה לך? הלא בנפש שוקטת שכבת ותישן לבטח, וברוח נשברה הקיצות. הטרם תסיר מעליך יינך, אשר שתית למכביר? הבקדחת תדבר? אם רוח השגעון החל לפעמך? הגידה -נא לי,שאהבה נפשי, מה לך?מדוע רחפו עצמותיך?הביטה אל הראי וראה, כי פניך קבצו פארור. הגידה לי, ידידי, מה לך?

–מה לי? –ענה לוי באנחה יוצאת ממעמקי לב –הן לי מגנת לב ומכות חדרי בטן, כי הייתי בכל רעה למן היום אשר חבר אני לאיש משחית. את בית ירוחם הרסנו עד היסוד ואת ירחמיאל הנקי השלכנו אל בור שאון. ואוי לנחמיה, אם יבצע אחימעץ את דבר בן -גרה, הקרוב לחמול!

– ומי הוא בן -גרה, הלנו הוא אם לצרינו? –שאלה צפנת.

– הן הוא צרה חדשה מקרוב באה –ענה לוי –הן הוא מקנא את קנאתו ויבקש כבוד מקלון אחר ואחרי כבוד סופרים ידרוש, ואם לא ימצאהו אתו, יפשיטהו מעל אסף וחבריו. על כן שת ידו עם אחימעץ לגנוב את אשר לנחמיה בכתובים. ואוי לכתובים האלה, אם יפלו ביד ר’ צדוק, כי נוספות ישים בין שורותיהם, או ישנה פניהם להתנקש בנפש צורריו, כי לא בכבודם יפגע, כי אם בנפשותיהם.

–כמו חֵלב ודשן תשבע נפשי –ענתה צפנת – אנכי שנאתי את המשפחה הזאת, את החכמים הרעבים והצמאים,ומה לנו לצרות האלה? אולי נוצרו לחכמות נשים כשרה וכרוחמה בתה. מי יתנני שר ושופט בארץ, ושמתים לחוטבי עצים ולשואבי מים, ויאלפו חכמה. אך למה נפלו פניך?

–ולמה לא יפלו פני? –ענה לוי באנחה – ומי יתן והיתה נפשי שקטה כנפש חוטבי עצים ושואבי מים. הה! לא כן נפשי, כי סוערה היא, בשומי לבי על כל דרכי, וגם אַת,צפנת, שימי לבך על דרכנו והתאוששי, כי שכרון הוא לנו ואוי לנו לעת יסור השכרון הזה, המוסך בקרבנו רוח עועים. אוי לנו מקול אלהים, אשר יחרידנו לפתע פתאום, באמרו: קומו ולכו, כי לא זאת המנוחה!

–חי נפשי, ידידי, –ענתה צפנת ואמרה –חי נפשי כי אין מוכיח בשער כמוך, ובדברך יתנודד רוחי בקרבי. וואלם השָׁקט -נא, ידידי, כי אם כמוך עונות ישמר יה, מי יעמוד?הלא ידעת, כי לא אתן עונות רבים להשתרג על צוארי, כי אם אעבירם אחד אחד, בשָׁקלי נגדם מצות במאזנים: הלא מפרי כפי כתבתי ספר תורה, ולספר התורה אשר כתב געל, שמתי מעטפה יקרה. גם עוד ספרים אקנה ותמיד אכבד את ה’ מהוני. ואיך יחשוב ה’ עון לי?על ירוחם ונחמיה אל יכך לבך, כי לא יאמינו בה’ ויאכלו בשר וחמאה יחדו, גם שעטנז ילבשו. ואם כהנה וכהנה אעשה להם, הלא אצחק בקרבי ולא יחרפני לבבי, ועל דברת ירחמיאל לא יחשוב ה’ עון לי,כי מה אני שואלת מעמו?הלא לתת לי ספר כריתות, ואז דרור אקרא לו, לא במשפט, כי אם על פי יצא מבית כלאו, ונס ממרחק למלט נפשו; אנכי אמצא לו תוצאות אחרי תתו לי ספר כריתות. אז שאננים נשב כנשויי פשע, כסויי חטאה. ועונות ראשונים מי יודע? ואם היה עון, הלא יהיה גם פדיון, כי שקל יצדיק רשע, ושקל עובר על פשע, וברוך ה’ כי יש לי גואל, והרבה עמי פדות.

–אלה הן תנחומות השטן –ענה לוי ברוח נשברה –הלא הוא יפתה את האדם לאמר: תחטא ותשוב, כי כן יחרוך רמיה צידו, וכן ישתעשע החתול, ישחק בעכבר אשר לכד,יאחז טרפו, יפליט וישלחהו חפשי, והנתון לטרף יתרוצץ כה וכה להחיש מפלט לו, וטרם ימצא, והנה החתול קופץ עליו פתאום מארבו, יחתפהו, יתקע צפרניו בבשרו, והנה הי ונהי! הטרם תראי, צפנת, כי השטן תקפנו, ואנחנו נשכח בשכרון תענוגינו, נשכח אחריתנו ונשתעשע על ירכתי בור, בטרם תאטר עלינו פיה. אך עד מתי יארכו ימי שעשועינו?נשובה אל ה’, בטרם יחשך. הה! חלום איום ונורא חזיתי, חזיון אימת מות וחבלי שאול! נשובה אל ה׳, בטרם יתנגפו רגלינו על הרי נשף.

–אם חלום רע יבעתך –ענתה צפנת –הלא מצער היא: אנכי אתן פדיון נפשך מתן בסתר, וחיתה נפשך. ספר -נא לי חלומך, וירקתי שלש פעמים, והיה החלום כאין; או צום -נא היום הזה, כי כן קרה את אבי, בחלמו חלום רע, ויספר לר׳ גדיאל, ויצוהו לצום, ויצם, והחלום כלה כרוח וכעשן. צום -נא היום ושב עמדי בימי מועד, ואכלת כל טוב, כי בבוקר השכם אבוא העירה לבקש תופש תורה לכונן הסדרים לאבי, כאשר צוני. ומי יעזוב מקומו לבוא הלום? מי –זולתך?גם אמצא תחבולה להרחיק ממך עקשות פה ודבה רעה. אנכי אשא מחר נדבותי לצביה, הקובצת כל נדבות הנשים, וכלכלתי דברי במשפט, ועמדי תחוג את שלשת ימי החג הראשונים. רק אל תעזבני, בטרם נבצע את כל הדברים לטוב לנו; השמר לך פן תבגוד בי, ובגדתי בך;ולא דברים ריקים אדבר לך הפעם, כי גם אני חלמתי חלום רע, והנך חובק את רוחמה בזרועותיך. אוי -נא לך, אם יבוא החלום הזה! ואשר אחזה לי, זה הוא גם חלומך הרע, כי על כן תאמר לי: נשובה אל ה '. אמנם, נשוב –כטוב לנו.

– אכן, נשוב לכִסלה, –ענה לוי במרי שיחו –נשוב כאשר ישובו רשעים לשאולה, אל עמק רפאים, מקום תנים,עיפתה וצלמות.

– הוי, ירחמיאל! –ענתה צפנת –הוי, גבר לא יצלח רק לבדוק את החמץ בנר, כירחמיאל תמול בנשף חשקו! אכן, ירחמיאל אתה!

– הן זאת היא ראשית חטאתי, כי כירחמיאל אני בעיניך; לא כן אני בעיני. אויה לי, אובד ונדח! אוי -נא לנו, כי צעדינו שאול יתמוכו, ואין מתעורר להחזיק בנו ולאמר: שובו מאָון. הן תקראי לי גבר לא יצלח, כי מכסה פשעיו לא יצליח. ואולם לא לי לבדוק חמץ בנר, כי נר ה’ נשמת אדם –חופש כל חדרי בטן ובוחן כליות, מלאות נקלה.

עוד לוי מתנודד וסופק על ירך, וקול המבשלת קורא לצפנת. ותמהר צפנת ותבוא הביתה והנה לנגדה איש כבן שלשים שנה,סמל משובה ופרעות.

– מה לך, ינאי, כי השכמת לראש אשמורות? –שאלתהו צפנת.

–לא השכמתי, – ענה ינאי –כי מן הנשף עד כה ישבתי בעתיקה בסוד משחקים,ועמיל נשא אל ביתו שלל המשחק הזה חמשים שקל כסף, ולבו שמח מאד, והם יהיו לו חכה למשכו הלום, וכל כספו יהיה לנו לפליטה, ונשאת גם את חלקך כמשפט. ראי -נא: אנכי עזבתי דת אבותי, אך אותך לא אעזוב, כי ביתך –מקלט לאחוזת מרעי, והשחוק יתן לנו פריו בעתו. אך ימי החג התיצבו עתה לשטן לנו, כי לילי שמורים יהיו לעמיל למשמר. בנשף בערב יום ארבנו לשאול האורח למשכו אלינו בעבותות השחוק, אך איננו מן הצפרים הנאחזים בפח. התדעי, כי יחוג האורח הזה חגו במלון ירוחם? ועוד אורח אחר, עלם צעיר לימים, סר אליו,כאשר הגיד לי הרַכָּב אשר הביאו שמה. העלם האורח נחמד מאד למראה ומפזר כסף ביד פתוחה, וחפץ אני קרבתו מאד. אך מדוע כה נפלו פניך?התקנאי בשרה, כי סרו האורחים אל מלונה ולא אל מלונך?

–שמעה -נא, ינאי – אמרה לו צפנת –חדשה אגיד לך: הן סר ירחמיאל הלום אתמול בנשף בערב יום, ושוטר הכפר, אשר גלו את אזנו על אודותיו, בא אל ביתי עם אנשים סרים אל משמעתו ויתפשוהו כמרגל. ידעתי, כי מרה אחריתו ונתון יתן לי ספר כריתות, כי למה יקציר עוד ימי עלומי?גם מצאתי לי את בחירי, שאהבה נפשי, נכון לי, אך רוחמה בת שרה מושכת אותו בעבותות אהבה, ורוח עצה נוססה בי לדחות פעמיה על פיך. ראה -נא, ינאי, כי ביתי פתוח לסוד משחקים, ופה תשית קציר לכל עובר, ובית ירוחם הלא סגור לפניך. לוּ סרו האורחים אלי, כי עתה חלקת שלל עם רעיך. וכל תקוה לא נשקפה לך מבית ירוחם, לכן קח נקם מהם.

–לי נקם ושִלם לבית ירוחם –ענה ינאי –אך מה נקם אשיב למו?הן קטורה אהובתי יעצתני להשליך ילד מת אל מלונם ולעולל למו עלילות דם, אך העלילות האלה –חלומות שוא משנות קדם, ומהן לא תאונה אליהם רעה.

–עצה נבערה היא, –ענתה צפנת –עצת אהובתך רחקה גם ממני, כי העלילות האלה ספו תמו, אבד זכרן, ויהיו שחוק לכל עם. אנכי זאת איעצך: הלא עז מצחך, לא תשוב מפני כל, לכן בואה אל בית ירוחם בליל שמורים, בשבתם סביב לשולחנם את פני אורחיהם, ואחזת ביד רוחמה ומשכת אותה אחריך. והיה כי יתגעשו הוריה בראותם כי נקלה כבוד ביתם לעיני זרים,והקרבת משפטך לפני האורחים ואמרת להם, כי בכסף מלא נרצה הנערה לך, גם יעדה לך עת בואך, והנה רוח אחרת עמה, ודרשת את כספך מידה, ובזאת תבאיש ריחה וריח הורתה בעיני האורחים, וסרו מביתן.

– הלא כשחוק הוא לי המעשה הזה –ענה ינאי –אך טרם אדע, אם אבצע אותו בלילה הבא, כי אורב אני לעובר אורח לשחק עמו ולמלא מחסור הכסף, אשר השלכתי כחכה בצרור הכסף אשר לעמיל. אולי אבצע אמרתך בליל שמורים השני.

–רק בצע אמרתי –ענתהו צפנת –הלא בביתי תמצא מרבית חית ידך, ולמה תמנע הטוב ממני? הלא שחוק תעשה לרוחמה, והשחוק הזה דרוש לחפצי להרחיק מבית ירוחם כל אורח נכבד.

–ועוד זאת אעשה להם –ענה ינאי –כי רעי יביא אליהם בשר מתנה לחג, והתנודדו האורחים בראותם כי בשר יבוא אל בית ירוחם מעם אחר. אל תלַמדי אותי, כי יודע אני לכלכל דברי במועצות ודעת. הן סרתי הלום רק להגיד לך על דברת האורחים העשירים, אשר סרו אל בית ירוחם, והעצה הלא יעוצה להרחיק כל עובר אורח מביתם. ושלום לך, צפנת, הנני הולך לביתי לנוח, כי כל הלילה לא ישנתי עד אשר התגלגלו חמשים שקל כסף אל צרור עמיל, והוא נמשך אלינו מעתה.

– לך והצלח את דרכיך תמיד –ענתה צפנת ואמרה אל ינאי, אשר פתח הדלת ויצא.

וצפנת שבה אל לוי והנה הוא מקיא, ותתחלחל למראה הזה.

– אוי -נא לי! –קרא לוי –אוי -נא לי, כי נגזרתי!

–השקט -נא, ידידי, אל תירא –אמרה צפנת –חושה ובואה העירה אל ר’ צדוק ולא ידע איש, כי לנת פה. שמור כבודך ונצור שפתיך.

ולוי ישב בעגלתו הקטנה, וצנפת שלחה אתו את המבשלת לראות דבר מה יקרהו. וטרם השחר עלה, ולוי עלה אל חדרי הצבוע, אשר חרד לקראת בואו, כי אותות החלי -רע נגלו בו בעצם תקפם. לשוא קרא הצבוע לזרח ולאחירע, כי הם עמדו על המשמר, ואת מי ישלח ומי ילך לו לקרוא להוגא הרופא לחוש לרַוחתו? במצב הזה נעזוב את לוי עם הצבוע ונביא את הקורא אל המשמר, אשר זרח ואחירע עומדים שם.

ג: סוד בחורים

בית המדרש אשר בחצר עובדיה,בית תפלה יקָרא לנכבדי העיר, בו יושבים בחורים בני עניים תופשי תורה, אשר לחמם נִתן, מימיהם נאמנים מאת נדיבי העיר. שם כל צפור למינהו, עטלפים ותנשמות וגם כנף רננים כי נגה אור היום גם בעד החלונים האלה, ואשר שאר רוח למו התעוררו ויצפצפו שירתם מן החורים, כי ספרי מליצה ודעת מתגנבים לבוא אל הבית הזה, והמליצים האלה, הנחבאים אל הכלים, יסגרום על המסגר, לבל תשורם עין, תבוז לכל נוגה כאור. בין מורדי אור כאלה היה גם אחירע בעל התשובה,אשר בראותו ספר אחד מספרים כאלה ביד אחד יושבי האוהל, ויבא את דבתו רעה אל חמול קרובו, המשגיח אל תופשי התורה,ודברו היה תמיד לגרש את הנערים אוהבי מליצה בחרפה וקלון, וקנאת אחירע נחשבה לו לצדקה. ועובדיה, חמול ור ' גדיאל הקימו את פתחיה לאורב לבחורים, אשר בחוֹרים הָחבאו לקרוא ספרים חדשים מקרוב באו. ואוי לנער המסכן אשר מצא פתחיה עון במצפוניו, כי קרא עליו את הקריאה הגדולה: כל באיה לא ישובון, ותנחת עליו ידו הגדולה בשצף קצף, היד הרחבה, אשר נחה על ירחמיאל, ומפני תנופת ידו חרדו ופחדו הצעירים.

ובית מועד נשען אל בית המדרש, בו נועדו ראשי העדה להתיעץ על כל קטנה וגדולה, הנוגעות בחפצי קודש, ובו התפללו המאחרים לבוא אל בית המדרש בבוקר ובערב,על כן קראו לחדר הזה: לשכת הפורסים על שמע, או לשכת ערבית בזמנה. שם היו ספרים יקרים ושם ישבו זרח ואחירע, בעמדם על המשמר בלילה ההוא. הנר העולה על השולחן טרם יכבה, ושני הצעירים האלה יושבים לפני השולחן וראשיהם תמוכים על אָרבות ידיהם, כי תרדמה נפלה עליהם לראש אשמורות, וניצוץ נפל על הבגד המכסה את זרוע זרח, ויבער בו עד כי נגע אל בשרו. וייקץ זרח בחלחלה ויתן קול מעצמת מכאובו. ויתעורר גם אחירע,ובראותו את המחזה הזה, שחק ויאמר: "אש בוערת בנפשך ובגויתך בהקיץ ובחלום, ומי יתן ובערה ואכלה את עצבך ויגונך, והיו לבער עם החמץ. בער -נא מחמצת לבך, כי עת רצון היא היום ".

–עת רצון היא עתה, –ענה זרח באנחה –כי הנה מעירי שחר נאספים אל בית המדרש להתפלל בצבור, ובעת רצון זאת עלי נפשי תשתפך ואתפלל לה’ על אחת משלש המציאות הנזכרות בברכות. אם אזכה, יתן לי ה’ תאות נפשי,ובמצאי לי את אלישבע לאשה, אז אקרא: מצאתי אשה –מצאתי טוב; ואם לא זכיתי לסגולה כזאת, הלא ארשת שפתי לא ימנע ה’ ממני, ועל זאת אתפלל: הֶרב כבסני מעוני, השיבה לי ששון ישעי, אמצא -נא לקחך הטוב, והיתה לי תורתי נחמתי, כי מוצאיה ימצאו חיים. ואם שתי הטובות האלה תמנע ממני, אין טוב אלא מיתה, ואשיש כי אמצא קבר, כי מה חפצי בחיים, אם אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי?כי יוצרי עזבני ויצרי כנחש כרוך על לבי החלל בקרבי. הן חשבו חכמינו את הדברים הקשים אחד מחברו, ואת המות הקשה מכולם, אשר כל דבר קשה יֵרך מפניו; וכמות הלא עזה האהבה, וכשאול קשה קנאה, ולפני שתיהן מי יעמוד?הה!שתי אלה בוערות בקרבי ולוהטות מסביב, ומהן יבש כחרס כחי. השטן השיאני להשקיף בעד האשנב את פני אלישבע, בעלותה מן הרחצה, ובהביטה אל המראה, אמרה: הנה פנַי פני להבים. ובאמור אליה צפורה: הן נבחר לעלם רגע קטן לשבת את פניך משנות אלף, העתירה עליה צפורה דבריה בשפת יתר ובלשון מדברת גדולות, ואלישבע השיבה אמרים לה:הלא טוב רגע קטן משנות גבר משלשים שנות הקוף. אמריה אלה פלחו כליותי ויפרפרוני, בשמעי חרפתי, כי כקוף תמשילני. חזיתי גויתה כתרשיש, וכמים נשפכתי, ואנחה פרצה מקירות לבי,ואנחתי באה באזני אלישבע. ותאמר אל צפורה: "צאי וראי, מה קול האנחה אשר באזני. העוד גנבים יבואו לי?״ – מי יתן יכולתי לגנוב,כי עתה גנבתי את לבבה, מבלתי יכולת לקנותו בכל הון ובחכמת גבר. הה! ענין רע נתן אלהים לי לענות בו! יש אשר יאיר רעיון נוגה בקרב נפשי, בהגיגי כי אלישבע יעודה לי על פי עובדיה אביה הזקן, אשר כל לו נתן ביד אבי;אך רגע ידעך אור עליצותי, ושואה כענן יעלה על רוחי, בשומי על לב, כי לא ביד חזקה אמשול ברוח אלישבע, אשר זרה לה רוחי. הן אנכי כקש יבש וקנאתי אכלתני. ואני אמרתי: אקדם פניה בניב שפתי, כתוב עלי גליון; הן ערכתי דברי בטוב טעם ודעת, ותשובתה נשארה מָעל.

– הלא כיונה פותה אתה –ענהו אחירע –הלא עיניך הרואות, כי יקרותיה אבדו ממנה, ודאגתה לאביה תשית על מבוכתה נוספות. ואיך תשית אליך לבה? ובלעדי כל זאת אגיד לך קושט אמרי אמת,כי לשוא תהגה באלישבע לענות נפשך. שאל אותי ואגיד לך משפט הנשים אשר ירום לבן ביפין. כן אהבתי את רחל אשתי,ובראותי כי רוחי זרה לה, אִבדתי הונה בקנאה חמת גבר. לוּ חכמתי,השכלתי לאחריתי,כי עתה לקחתי צרור הכסף בידי ואברח לונדונה. שם עולם חדש לצעירים לימים כמונו. שם תלך קוממיות ואיש לא ישאלך מאין אתה,ולא יאמר לך מה תעשה. הטוב לך לשבת כלוא בחדרך, ועיני ר׳ צדוק ור׳ גדיאל על כל דרכיך? שים לבך על דרכך: הן אביך גוזר על ימין ועל שמאל,וכל עמלו לפי ר׳ צדוק, ומי יודע מה ילד יום, ונהפך כל חיל אביך לזר. הלא אמרת לי כי כסף מלא סגור במלתחת ר׳ צדוק: גם כספו גם כסף זרים;הלא תבין, מה ירמזון מלי.

– הלא הגדת לי עצתך ליל אמש –ענה זרח –אך מה אחריתי. אם ירדפו רודפים אחרינו והשיגונו בין המצרים? וגם זאת השיבה אל לבך, כי לי, אמנם, תעודתי בידי ואותי יתנו לעבור את גבול הארץ, ואתה מה תעשה?

– אזר -נא כגבר חלציך ולכל פחד תשחק –ענהו אחירע –אנכי אורך את אשר תעשה. הלא הגדת לי, כי העגלון האשכנזי נאמן לפניך,והוא יושב במגרש העיר, וקמת והלכת אליו חרש ואמרת לו, כי אחותך מתה בארץ נכריה ואביך עשוק ורצוץ, כי דברי ביתו פה עזובים לר’ צדוק, הנחשב מעתה לאיש זר לו. ומדאגה מדבר, פן ימעל מעל בהונו, שלח אליך דברו נחוץ לקחת את שטרותיו בידך ולהביאם אליו. והגדת לו, כי אביך צוך לעשות דרכך עם האשכנזי הזה, אשר מצא לבבו נאמן לפניו, וכי בשובו יגמלהו ביד נדיבה,אם יכסה דבר כנאמן רוח. וזאת אשר תעשה לבצע מעשיך בחדרי ר’ צדוק: הן לי מפתח כמפתח אשר לחדריו, ואתה התחַלה היום, למען תשב בחדריך, כצאת ר’ צדוק עם לוי מחדריהם לערוך הסדרים בבית עובדיה. הלא הראיתיך את המפתח אשר לי, בו אפתח דלת חדרי ר’ צדוק,ולקחת את המפתח מידי ופתחת את הדלת ובאת אל החדרים, ובמסמר הכפוף תשבור את מסגר המלתחה, בה תמצא פקדון חמול קרובי –שלשת אלפים שקל כסף, אשר הפקיד ביד ר’ צדוק לאסנת, ועוד כסף, אשר צפן ר’ צדוק, תמצא בה. ואתה תכין לך מכתב, בו תגיד את צרת נפשך, אשר הביאתך להשליך נפשך אל נחל איתן עם הון ר׳ צדוק איש עברתך, ואת בגדיך תנח על שפת הנחל. זאת ראשית העצה היעוצה לך, כי אם תאריך נפשך בתוחלת ממושכה ונכזבה, ואבד לבך בענין רע. ומה תעשה כי ידרוש פלוני האלמוני חרפתו מידך ופקד עליך דרכך?הלא תהיה פרוע לשמצה ואבד מנוס ממך. לכן שים לבך על דרכך, בטרם תגָלה חרפתך בקהל רב. עשה כאשר יעצתיך ונמלטת.

–תם הייתי ותעקשני –ענהו זרח במרירות – ובכל זאת לוּ האירה אלישבע פניה אלי, כי עתה מצאתי תחבולה להנצל מכף רע. אך לא כן הליכותיה עמדי. תמול אחר הצהרים באתי אל חצר עובדיה, כי אמרתי: אולי אראה פניה. ולשמחת לבי יצאה אז מן הבית לעלות במעלות אל לוירא בת הרוזן, ותרץ כאילת אהבים. ושתי עיניה התנוססו וכברוק ברק הציתו איש בלבבי. כנטוע במסמרים נותרתי על מקומי, מבלתי יכולת להניע רגלי, ולחבורתי ולפצעי יצא עובדיה מביתו וישאלני: האלי אתה בא? ואנכי נבהלתי, לא יכולתי לענות אותו דבר. וילך לו הזקן בפנים נזעמים, כי כקוץ מונד אני גם בעיניו, כמחלל כבוד משפחתו. עודני עומד, והנה אלישבע יורדת מן המעלות ובידה ספר, אשר לקחה מאת לוירא, ותבט אלי בתמהון, ותבוא אל הבית, ובעוד רגעים אחדים שלחה אלי את שמריה לשאול אותי, אם נמצא בקבוצת ספרי ספר "שירי תפארת״, ומה חרה לי, כי את פי לא שאלה! אך היא שאלה, ואנכי שקדתי להשלים חפצה. ואתגנב לבוא אל בית נחמיה ואשאל מאתו למכור לי ספרו זה בכל מחיר אשר ישית עליו. ויגד לי, כי שאול הספר לרפאל נכד ירוחם,ויתן לי אות ואלך שמה. ראֵה את דרכי הסירים, אשר הלכתי, למלא אחת ממשאלות אלישבע, כי באתי אל משכנות צוררי אבי, בשומי פני כחלמיש. את הספר השגתי, והנה הוא נכון עמי להקריבו לה. אך הגידה -נא לי, אחירע, על דברת בן גרה, הצורר לנחמיה, כי הוא ראני בא אל בית נחמיה, ובצאתי הוכיח על פני דרכי.

–שמעה לי –ענה אחירע –אל יכך לבך על חטאות נעוריך, כי אל מי מקדושים תפנה ותאמר: הנה איש נכבד ומפניו אבוש? אין גם אחד. נחמיה קרא על בן -גרה: קורא דגר ולא ילד. ותבער כאש קנאתו, והוא נכון לדכא את נפש נחמיה עד עפר, והוא עם חמול קרובי הקימו על נחמיה רעה מקרב ביתו, ואחימעץ, אשר בכל ביתו נאמן הוא, גנב צרור כתבים מאת נחמיה, ור ' צדוק, היושב בסתר אהלו, ישחק. הראני איש ישר מכל מיודעינו מסביב. זה מתגדר בתורתו ונכון לדכא לעפר את כל הפוגע בכבודו. את אביך הלא ידענו, ור ' צדוק, הלובש אדרת שער, הלא כמוהו הוא. החמול יצדק? הלא עוד מעט והיתה צעקה גדולה בעיר, כי יהיו אלמנות שללו ויתומים יבוֹז. אך כל אלה לא יגעו בך לרעה, ואולם על זה פקח עיניך, על ר’ צדוק, אשר יצא מטבריא וילך למרחבי ארץ לרשת נחלת דודו, ויעזוב את היעודה לו על פי דברי חלומות וישכח את חסדי אביה הנאמנים אחרי בואו פה אל המנוחה ואל הנחלה על פי נחמיה, אשר היה מגן לו;ור׳ גדיאל והסרים למשמעתו משכוהו אחריו ויעריצוהו ויקדישוהו, ויגידו תהלתו לאביך, וישמח לקראתו ויאמצהו כבן לו.

–הה! –ענה זרח –הן כל זאת עשה אבי על פי ר’ גדיאל, אשר ינחהו בעצתו. ור ' צדוק עלה בענן, התכסה בענן ויתקדש בענן, ותהי ראשית דרכו לכסות אותי במשאון, פן אראה בעיני ולבבי יבין דבר לאשורו, וחללתי את נזרו. ויהי דברו אל ר’ גדיאל, ויליטו שניהם את פני באדרתם, וכאשר כלאוני, כן שאפתי רוח באַות נפשי, אך קצרה רוחי בצר מעון, ואהי כנאד בקיטור;וכרעם מבין מפלשי עב התפרץ יצר לבי באחרית הימים האלה, ולא ארכה העת בין ראשית תאותי לראשית חטאתי, וכאשר מתקו לי מים גנובים ואֵשתּ מהם לרויה, והם נהפכו עתה בקרבי למי רוש. אנכי עוד אנסה היום דבר אל אלישבע, ואם לא אהיה מחמד לנפשה,אולי בשמעה את מרי שיחי, והייתי מחמל נפשה.

עודנו מדבר דבריו, והנה קול פעמי איש נשמע, וכרגע בא ר’ גדיאל, ושני הבחורים שמו עיניהם בספרים, ואחירע אמר: "פה נפלגו הרא "ש והרמב "ם לפלגות דעותיהם״.

–אל דעות ה !– קרא ר’ גדיאל אחרי הביטו אל פני זרח מספר רגעים –אל דעות ישפות שלום לפלגות גדולים עמודי התורה, אך אין שלום –אמר אלוה ל…

ולא אבה ר’ גדיאל לכלות דברי הכתוב, ויתהלך אחת הנה ואחת הנה בחדר,לקבץ את רעיוניו ולערכם במערכי לבו, למען יכונו יחד על שפתיו, בתתו להם עוז ותעצומות, והכרת פניו ענתה בו, כי קרבו הרת רעם ומטרות מוסר, וזרח יושב בחלחלת לב, יחיל ודומם לפֶטֶר שפתיו.

– זרח! –ענה ר’ גדיאל ואמר –התגיד לחלק ביום מחר?הן מצה ומרור מוכנים לפניך, ואין בקרבך נכונה, והנה בא הנער המגיד, הלא הוא תולע בן עכבור, לקפח אותך, ובמה, איפוא, תתרצה אל עובדיה?

–מורי ואלופי! –ענה זרח –הלא יודע אתה עצבי ורגזי על דבר אחותי, אשר נסעה בענין רע עם אבי, ודאגתי להם תדכאני עד מאד. האוכל עתה להגות עמוקות ולהתהלך בחקר תהום הפלפול? הלא מרוב יגון כל חכמתי התבלעה, ומוחי רופף עתה כתינוק.

–מוחך רופף כתינוק! –השיב ר’ גדיאל –אך מדוע לא היה רופף אז, בחלות אמך?ואם זכרתי, מה היית לפני שנתים ימים ומה אתה היום, –אם זכרתי –הה! – ונבהלתי. הלא זה דרכך לפנים: אנחנו עוסקים בסדר מועד ודבר קשה לפנינו, אין להשיבו על כנו ואין לפרקו, והנה זכרון מאמר אחד עולה על לבך מסדר קדשים, או פתאום עף שכלך ככוכבא דשביט אל סדר נזקין, ואחריו האיר נתיב, הופיע על הדברים החשוכים, ויהי אור. ומנוגה נגדך אורו גם עיני באור שבעתים, ותהי לי, כמשל חכמינו, עץ קטן, המדליק עץ גדול;כאש מתלקחת התלקח שכלי מניצוץ אחד אשר הבערת;בסקירה אחת נסקרו לפני שאלות רבות, ותשובתן בצדן מלאה את לבבי חדוה וגיל, בראותי כי החרצובות התפתחו, וכל דבר קשה הוקל. כן קרבתי רחוקים, בניתי בשמים עליות הפלפול הפלא ופלא, ומידך היתה זאת לי, כי מתלמידי יותר מכולם –אמר ר’ עקיבא הקדוש. אתה שאלת שאלה, ועליה יסדתי עוז, וישמח לבי גם אני בראותי, כי ממני פריך נמצא, וכי בחור אתה מכל בני גילך. ועתה –הה! –אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה!שבת שבתון לשכלך, נשמו מסלותיו,ורוח הדמיון צרר אותך בכנפיו, קרא עליך מועד לשבור בחורותיך; משנה שבָּרון הָשברת, כי טירתך היתה לשמה, ושעירים מרקדים בחרבותיה, והשמש זרחה על משבתיך, ושרקו עליך כל יודעיך, והיית למנוד ראש, לשמה ולשרקה. הזאת לך, בחור מעם?

–אל -נא, מורי ואלופי –ענה זרח הנמוג –אל -נא תקצוף עלי עד מאד,הלא ברוגז רחם תזכור; זכר -נא, כי עצבי ורגזי כמו חי כמו חרון יסערוני.

–יסערו להפיצך –ענה ר’ גדיאל בהמון לבו, ולקחו התלקח בקרבו וימריצהו לדבר בלשון מדברת גדולות, מבלי דעת כי נשגבות ידבר;כי בהתעורר נפש האדם מסערת לב רַגָש, אז תבענה שפתיו מליצה וצחות בלי דעת, ור ' גדיאל,אשר לקחה אזנו שמץ דרכי זרח מפי המתלחשים עליו בסתר, ויתגעש מאד, בראותו נצר מטעו,אשר עמל בו, נושא לו פרי כחש, ויבחר לו את העת הזאת להחביר עליו במלין, ויען ויאמר: "הן עצבך ורגזך כמו חי כמו חרון יסערוך, יען כי סר צלך מעליך, ותורה לארץ תניח. הה! תורתך נעשתה לך קרעים קרעים, הפרקים התפרקו וכשברי לוחות מונחים הם עתה בארון לבבך. ומה עגמה נפשי לפרקי הזהב, אשר המשלתים למיני מגדים של זהב, השתולים בבית המקדש בידי שלמה, כאשר תספר לנו הגדה ביומא, כי הנטעים ההם נתנו פרים בעתם, גם נבלו מרוח אשר נשבה בם: כן אבלו נבלו פרקי הזהב אשר נטעו ידי במקדש לבבך חללת. הה! נבלו מטעי כעלים נובלים בשלכת, עוללת בעפר קרנך, ופאר נזרך היה למרמס רגל. אוי -נא לך, כי סרת מני דרך, ואויה לי, כי זרקתי אבן למֶרקוליס, בלמדי תלמיד שאינו הגון כמוך. והלא ינקרו רבים את עיני ואמרו: זאת חטאתך וזה פריך. ואנה אוליך את חרפתי ומה אשיב את אביך דבר?

– ומה פשעי וחטאתי? –שאל זרח – ובמה שִׁחַתי דרכי?

– האם מגיד משנה אהיה לך? –ענה ר׳ גדיאל –מגיד דבר חוק ומשפט ומגיד פשע?אמנם, צרו צעדיך מלכת בנתיבות הדרכתיך, צרו צעדיך מאז רחב לבך, על כן תצא למרחב, תרחיב צעדיך תחתיך, והנה צר לבך ומוחך רופף כתינוק, הליכות עולם תבקש, והלָכות הלכו למו. ואם אנסה דבר אליך ושאלתיך דין בהלכות הפסח, ואמרת על אסור מותר ועל חמץ כשר. ומי יתן טהור מטמא?הלא הוא הנוכל, איש רמיה! שמעה -נא, זרח הנדח, וישמע גם אחירע חברך, אשר השיבותי את נדחו; שמעה -נא, זרח, צפור הדרור, ואל תוסיף חטא על פשע בכחש ובדבר כזב, כי אאמין לדברי איש אמונים,אשר גלה אזני על חטאותיך ויגד לי, כי בקרת בבית נחמיה. הלבדוק חמץ הלכת אליו? אמנם, רבה המחמצת בביתו – ספרים קטנים, מחבלים נפש כנפשך. אך את החמץ ואת השאור אשר אתו בדק אחד מאנשי שלומו וימצאם בכתובים, כי נחמיה ואסף הם כשני כתובים המכחישים, והנה בא הכתוב השלישי להכריע ביניהם. ומה הוביל רגליך אל ארובת היונים, אל בית ירוחם?הלבקש מליצה באת שמה, וירוחם יהיה המליץ בינך ובין בת נעות המרדות?

וזרח שאף רוח ויתעודד בשמעו אחרית דבר מורהו, כי על הליכותיו אלה חרד את כל החרדה הזאת. ויען ויאמר: "אמנם, מורי ואלופי, שגיתי, בבואי אל בתי צוררינו לבקש שם ספר, אשר דרשה ממני אלישבע ".

– ואם תאמר לך אלישבע לעקור הרים –שאל ר׳ גדיאל בחמתו –התעקור הרים ותשדד עמקים ככל העולה על רוחה?הן שבתה בקרית אמון מסך בקרבה רוח עועים,ואני אמרתי, כי אתה תהיה לה המורה לצדקה, והנה היא מטה אותך לכל אשר תחפוץ. אך לא מיום בואה הלום נכנסה בך רוח שטות, כי שנתים ימים אני סופר לי למן היום, אשר רוחך חֻבלה; ומה יענה אביך, בהגיע הדברים לאזניו, כי אבד לב בנו יקירו בענין רע?הלא ימרוט שערת ראשו. ומה יאמר עובדיה, אשר על אפו ועל חמתו נעתר להתחתן בך?הלא ינתק מוסרות בשצף קצף! הן השטן בעל החצים התגבר עליך, ואתה לא כעמרם הקדוש, אשר בראותו כי יצרו תקפהו, צעק:נוּרא בי עמרם!ואתה לא תצעק בעוד חצי השטן עמך. אך לשון חכמים מרפא (בברכות ): לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע;אם אזל לו –מוטב, ואם לא –יקרא קריאת שמע; ואם לא יועיל, יעסוק בתורה: כי בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין –אמר יוצר האדם. ואם בכל אלה אין די בער השאור והמחמצת מלב עקוב, אז יזכור לו יום המיתה, כי טובה מרדות אחת בלב אדם יותר ממאה מלקיות. קרא, בני, קריאת שמע, עסוק בתורה וזכור לך את יום המיתה. ואם בשלש אלה לא תגער בשטן, הכרוך כנחש על לבך, דע לך כי לא ערב אני לך, ועוד תשלח יד בנפשך. התאושש, זרח, וקום קרא אל אלהיך!

ובדברו הוציא מורה השעות מצלחתו ויאמר: "הן אחרתי מועד הותיקין״.

ר ' גדיאל יצא מחדר המשמר, והנה שמריה לקראתו, ויתן לו מכתב סגור חותם צר. ויפתחהו ר’ גדיאל ויקרא כדברים האלה:

"ברכת ה’ עליך, ר’ גדיאל מורי, אלופי ומיודעי!

"הן לקח אלהים את בתי, ומי יודע אולי בחטאת ר’ צדוק אישה, אשר עזב בת טובים בטבריא, ובידו עתה לתקן את אשר עות, כי לא היתה הנערה לאיש עד כה, כאשר שמעתי. הגידה -נא לו, ומפיך יקח תורה, ובביתי אין לו עוד חלק ונחלה, כי כל ישעי וחפצי מעתה לכונן את בני עם בת גילו אלישבע, היתומה מעדן אביה, כאשר כתב לי המשנה לרוזן עם פתשגן הדברים, אשר צוה עדן לפני מותו להרים שלישית הונו לצביה. ועל אדותיה אשים דברי אל נחשון, והוא ידע לכלכל דברו עמה לטובתי; הן היא אשת חיל ויראת ה׳, ותדע מה טוב לה. ואותך, אלופי מורי, אזכור ביום חתונת בני מקץ ארבעה ירחים, בשוב אז גם הרוזן אל ביתו מצבא עבודתו. וכל הדברים האלה יהיו -נא סתומים וחתומים בלבך עד עת מצוא. בטחתי באיש בריתי, כי בכל הימים האלה יעורר את לב אלישבע בתו עד שתחפוץ גם היא ותאמר לדבק טוב: כי מה תפארת נשים, כי בה ירום לבה על בני?הלא תראה אחרית בתי ותקח מוסר. וה’ יגדור פרצת ביתי וישיב נחומים לאבלי. חושה -נא לטובת אוהבך ומכבדך! –כתוב בפקודת געל ".

ור ' גדיאל קרא את המכתב בעקשות פה. ובלכתו אל בית התפלה, והנה חמול לקראתו עם שובאל. ויאמר חמול אל ר’ גדיאל: ״חדשה נהיתה בלילה הזה, כי ירחמיאל נתפש בבית צפנת אשתו כמרגל, ויד נחמיה קרובו גם בזאת;ואף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר בכתביו הנתפשים.

– האומנם –ענה ר’ גדיאל בתמהון – ומאין נגלה לך המקרה?

– מפי אחד יושבי עירנו –ענה חמול בשמחה גלויה –האיש בא עתה לעתיקה, ובעזבו את כפר בן שמן, סר אל מלון צפנת וימצא אותה נפעמה ונבוכה מפחד פתאום. ועל דברת נחמיה, המדיח תמימים, אגיד לך מה ראיתי על ככה להרשיעו. אני חפצתי לדעת דבר נחוץ על אדות עתניאל, הנדח ממני, ותהי העצה היעוצה מעמי לחפש בכתבי נחמיה, אולי נמצא גם דבר סתר מעתניאל. הקימותי עליו את אויבו בנפש, את בן -גרה, והיא הקים עליו את הרע מביתו, את אחימעץ, אשר בטח נחמיה בו, והוא גנב ממנו צרור כתבים ויביאם אל ר’ צדוק לשית עליהם בקורת. ור ' צדוק עבר בין שורותיהם וימצא את אשר מצא וישלחם אל ר’ עובדיה, אשר קראם בלילה, ועיניו הכהות ראו און ועמל, שוד וחמס, ושמץ דבר הגיד לי. ומזקנים אתבונן, כי נחמיה הוא גם בעוכרי ירחמיאל קרובו, תם היה ויעקשהו. התפאר עלי, מורי ואלופי, כי מצאתי תחבולה ללכוד את הרשע הערום בערמה על ידי אנוש כערכו, הלא הוא בן -גרה, ומגלגלין חובה על ידי חייב.

–בן -גרה? –ענה ר׳ גדיאל –הלא הוא היה בביתי ביום אתמול, וישאל מעמי לכתוב ידי על ספרו "המורה לצדקה ", אשר ישים לבני ישראל. אך תהיתי על קנקנו,ואראה כי לא שנה ולא למד, וכל חכמתו רק במקרא. אמרתי אני בלבי: קרא ולא שנה –הרי זה בור (סוטה ), ואין בור ירא חטא; ההוא יהיה המורה לצדקה?הכל הרוצה ליטול את השם, יבוא ויטול?ידבר לו בן -גרה על דגי הים ועל עוף השמים, יספר דברי הימים על השערוריות ועל המלחמות, ונקרא דבריו בשעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה, אך מה לתבן את הבר?הן אבותינו הניחו לנו אחריהם ברכה, וצדקתם עומדת לעד בפרקי אבות ובהגדות. המעט ממנו תנחומות אל בספר שני לוחות הברית וגם בחובת הלבבות?הלא כל מבקשי צדקת ה’ ימצאוה בספרים חדשים גם ישנים, ומי מנה עפר יעקב? ומה תענה על זה אתה, שובאל, השב לבצרון מהרי נשף, אשר לא יאיר שם אור ה '?הבלשון מדברת גדולות נזרע צדקות בלב עקוב?הלא בדברים קשים כגידים וכלפידים, אשר ידברו החרדים לדבר ה '! ולא נבראו רעמים אלא לפשט עקמומיות שבלב. האף אין זאת, שובאל?

–הדברים האלה עומדים ברום עולם –ענה שובאל – ולא עת עתה להרחיב לשון בם, להגיד: במה יכּנע לב ערל לשוב לבצרון, אך על דברי בן -גרה, –צָדַקת אענֶךָ. אנכי ידעתי אותו ואת שיחו, אף ראיתיו בקרית אמון:הן מעלה גרה הוא כגמל ופושט טלפיו באגמי נפש כשוסעת שסע פרסות להודיע צערו לרבים, כי בהמה כשרה הוא. סמן בתוך סמן! ואנכי חקרתיו ואדעהו ואמשילהו אל התחש, אשר היה בימי משה, אשר לא הכריעו בו חכמים, אם מין בהמה הוא אם מין חיה, וישימוהו לבריה בפני עצמו, וקרן אחת היתה לו במצחו (שבת ); כן בן -גרה בעיני, וקרנו האחת, אשר לו במצחו העז, הוא המקרא, וביתר הדברים בּוּר הוא, והבוֹר הזה ריק: אין בו מים של תורה, אבל נחשים ועקרבים יש בו. ואף גם זאת: בהיותו בור, מתגדר הוא במלאכת סופרים, וקצף לו על אסף, המוציא מלבו מלין, ובאחד מכתביו, אשר הריץ אסף אל אחיטוב נכד נחמיה, פגע בכבוד סופרים, אשר יתימר בן -גרה בו. ותצלח כאש חמת בן -גרה ועברתו שמורה נצח לאסף ולאחיטוב, החוסה בצלו, ובזעם אפו הקיא מעלה הגרה חרפות וגדופים, שפך מררתו על אסף ויקרא לו נקלה ונבזה במגלה עפה, אשר הריץ אליו; גם ישמיע בחוץ קולו ויעורר עליו אנשי שלומו להביא בספריו קרחת ולהודיע לכל קוראיהם, כי זה האיש אסף אין שפתו אתו וניבו נבזה. על כן נדרש לחמול לחתור בחושך שפוני טמוני נחמיה ולמצוא עון זעומי נפשו אתו בכתובים. אלה קצות דרכי בן -גרה,המעלה גרה את דברי המורה צדק לעדתו, אשר להם נאוה תהלה, כי ראויים הם למי שאמרם בשפתו לעדתו, ובפי מעלה הגרה באו כגבינה בפי העורב. עליו נשאה אלישבע משלה לאמר: בן גרה יחשוף מים מגֶבא וישפכם אל נחל איתן, למען יתהלל לאמר: אנכי שמתי על נחל קדומים נוספות ומימיו גאו. כן יביע ויתימר בכבוד סופרים ולבו לא הגה. אך אם עוד תזוח דעתו עליו, ואמרתי לו: יתוש קדמך, כי היתוש הראה גבורתו וינקר את מוח טיטוס, ומה בן גרה, ועטו לא יצלח רק לנקר שן?ההוא איש ריב לאסף?אמנם, צדקו דברי מורנו ר’ גדיאל, באמרו: יספר בן -גרה דברי מלחמות, שערוריות והרפתקאות, רק אל יתהלל לאמר: לקח טוב נתתי לבני ישראל. ועל דברת אסף אל תשיתו לב: אנכי נשכתיו בסתר עקב, וספריו לא יראו אור. לכן חדל לך, חמול, מבן -גרה, ואל יאמר: קנא קנאתי לה’ ולחושבי שמו.

– הברית כרתי לבן -גרה, כי תזהירני ממנו? –ענה חמול –הלא מגלגל אני חוב על ידי חייב, וכמו חֵלב ודשן תשבע נפשי, בראותי את המליצים נצים. ואתם אל -נא תדמו בנפשכם, כי יקר כבוד בן -גרה בעיני: הלא על דוברי צחות יתחשב, אשר טובם כחדק. אנכי אקרבהו, יען כי נבוב לב הוא, וה’ עצרהו מלדת חזיונות חדשים לבקרים כאסף. הן אמרת לנו, שובאל, כי נשכת אותו בסתר עקב, וספריו לא יראו אור; מי יתן ובאו דבריך וברכנוך בשם ה '. הלא כחומר אנחנו ביד יוצר עמל הזה, ומבלתי יכולת לנגוע בעצמנו ובבשרנו, יעשה לו אדם בצלמנו כדמותנו והתוה תו על מצחות אנשיו, וכל רואיהם יכירום ושלחו אצבע, וענו ואמרו: הנה ר’ גדיאל. הנה ר’ צדוק והנה חמול. תמול הראני בן -גרה תמונתי באחד הפרקים, אשר כתב אסף, ואותותי לא אנכר. ותצלח כאש חמתי עד להשחית. כן יתעלל הנוכל בנו וסחב אותנו סחוב והשלך ובעיר צלמנו יבזה. העל זאת נתאפק ונחשה? אנכי, איפוא, זאת עשיתי: שכרתי עליו את בלעם לקללו.

– שכרת על בלעם את פי האתון, האומר: את מלאך ה’ ראיתי נצב בדרך –ענהו שובאל בשחוק –אך מה לנו ולאתונות האובדות, ולמה, חמול ידידי, תהיה לבן -גרה מבני אשפתו? שקר ענה באסף, כי יתאר אסף בשרד את צלמי יושבי עתיקה, לשים אותו לכותב פלסתר על בני עירו, היושבים לבטח עמו;לא כראותך אראה אני, המבין דבר לאשורו. הן אסף שִׂכֵּל את ידיו לתאר בשרד חזיונות חיים וצלמי אנשים, החיים וקיימים בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, ופני אלפי אנשים נראים בתמונה אחת. על כן חרדתי את החרדה הזאת, ובסתר עקב נשכתיך, ועמלו, אשר עמל חמש שנים, היה לריק. ובכל זאת אדברו לשלום: למליצים אליץ, אך לא אתגר בם מלחמה, כי אם אסכסך מליצים במליצים ומשכילים במשכילים. לא אנחנו נכריע את אסף, כי אם אנשי שלומו יגדילו עליו עקב, ועוד חזון למועד, אשר אספר לכם את אשר עשיתי לו.

–אנכי באחת, –ענה ר׳ גדיאל –אנכי אשמור פי חכמים: מנעו בניכם מן ההגיון. היום ראיתי מעשה ונזכרתי הלכה, ואין עומדים להתפלל אלא מתוך דבר הלכה כזאת. גם עת היא לעשית לה’, להשבית עוד מעט החמץ מבתינו, לכן חושו -נא.

העדה נאספה אל בית התפלה יועמדו להתפלל אחרי צאת הותיקין.

ד: לבוקר רנה

חלף ליל בכי וגיל בבית ירוחם, השמש יצא וקרנים מידו לו האירו בעד חלונותיו. באורו ראה הזקן אור לעת ערב זקנתו, אור מבשר בוקר לא עבות לצאצאיו, כי כלו העננים אשר הקדירו את חוג השמים על ראשו. בלב שקט ושאנן ישב הזקן, הנשקף בעד החלון לראות אור בהיר בשחקים, כרב החובל אחרי עברו בסופה ובסערה דרכו, בגשתו אל חוף שוקט ובוטח. לא עלה על לב הזקן, כי אבני נגף וצורי מכשול ספונים בקרקע הים!

שאול עודנו שוכב על מטתו וקורא גליונות בתמהון. והנה נעמן מתעורר משנתו, ובפקחו עיניו, שאל לשלום שאול, ושאול אמר לו: "שלום לי, בני. הלא ערב פסח היום,לכן נמהר לקום, כי עוד מעט ישביתו את החמץ.

– כן דברת, אלופי ואבי –ענה נעמן – יבערו את החמץ, ואנחנו נלך כל היום בנקיון שנים.

זאת דבר, ויקומו וירחצו ויתפללו.

ושרה ורוחמה, אשר השכימו קום בטרם השחר עלה, הכינו ארוחת בקר לאורחים הנחמדים. העבודה הזאת היתה לשרה משיבת נפש, ואחרי הכינה את הארוחה, פתחה את המלתחה, אשר הביא נעמן בנה, והנה בה מחלצות צרורות לה ולבתה, ועל הצרורות כתובים שמותיהן. ואחרי לבשן שלמותיהן, והנה רוחמה מתנוססת בשלמותיה כשושנה לאור שמש בוקר לא עבות ביום אביב, ושרה, אם הבנים שמחה,שבה לימי עלומיה, בלבשה הוד והדר.

– האח! –אמרה רוחמה, בהביטה אל הורתה – חי נפשי, אמי, כי יפיפית מרבות נשים שאננות. הביטי -נא, אמי, אל הראי וראי, כי עודך מלאה עלומים, ורוח כהה חלפה עליך כעל ראי חלק, והנה רוח ששון באה לחדש כנשר נעוריך. ואם יבוא הלום איש, אשר לא ידענו מתמול שלשום, ואמר לנו: ״הנה שתי אחיות: האחת הבכירה והשנית הצעירה״.

ובדברה נפלה על צוארי הורתה בהמון עליצותה ותנשק לה ותאמר: "מה מאושרה אני, כי כן חזיתיך״.

ושרה גם היא חבקה את בתה בזרועותיה, ודמעותיה שטפו על לחייה בנשקה לה, ותאמר: "מי יתן וכראותך יראני שאול תמיד; אך הוא מאד נעלה, כי לא יראה לעינים כי אם ללבי, המכבד אותו כמלאך, הגואל אותנו מכל רעה. כי מי הרים קרן נעמן בני?הלא הוא! הן שמחתי רבה כשמחת ירושלים, בהקבץ בניה לתוכה, ואנכי לא ידעתי נפשי, המתנודדת לרגעים, ויש אשר יראָה ורעד יבוא בי, ורחפו עצמותי, כמו ששוני גנוב היא עמדי, ואנכי לא אוכל הצפינו״.

– הנך, אמי, כחולמת –ענתה רוחמה – אך רב לך התנודד מחזיונות שוא, הביטי אל פאר שלמותיך, אשר לא החלום ארָגן, ובהקיץ הלא ראינו את נעמן מחמד נפשנו ואת שאול מרים ראשנו. הן תמול לא ידענו מאין יבוא עזרנו, ואני אמרתי: אין עזרתה בי, כי אם אהיה נשכרה בלחם לתפור ולרקום כרחל, הגרושה מאחירע אישה, המכלכלת את נפשות בית אביה במלאכת ידיה. יעצתי להרחיק גם את רפאל אחי ממליצה ושירים, שכיות חמדתו, ולתתו אל אחד אנשי המלאכה ללמדו מלאכה, המחיה את בעליה. כן דמיתי,דברתי, אף גערתי בו,בראותי אותו הוגה בשירים והוא בבכי ובתחנונים התחנן לי לאמר: "הניחי לי, אחותי, עד כתבי אבל וקינה על אחינו, או אז אשליך עט סופר מבין אצבעותי ולמדתי ידי לעבוד עבודה ". ומה עשה לנו ה׳ ליל אמש?האח! הלילה הזה כיום יאיר על כל ימי חלדנו! הביטי, אמי, וראי את רפאל בנך יושב בבית בקצה השולחן ופורט באצבעותיו, חושב וסופר ומונה: אין זאת כי אם שירת נפשו יכתוב עלי גליון. אך הבה נראה, אמי, מה נמצא במלתחה השניה אשר לנעמן: הלא נתן לך את המפתח ומהורתו לא יכחד מאומה.

ושרה פתחה את המלתחה אשר לנעמן, והנה בה חליפות מחלצותיו וארגז קטן סגור ועליו כתוב: לבתי החמודה לאלישבע ".

אין זאת –אמרה רוחמה –כי אם תשורות יקרות שלוחות לה מאת אביה, חלף היקרות אשר אמר הוא ואשר אמרה גם אלישבע בתו להשיב לנו מבלי דעת, כי יביא לה אביה חליפתן. האח! מה טובה היא! הלא כיפיה כן טובה, ומי יתננה כאחות לי! אכן נפשה מאד נעלה, כי אוהבת היא את נעמן בשם זימון, הנכון לי, ובכל זאת לא עבר עליה רוח קנאה לקנא בנחלתי שפרה עלי, כי אם עוד בקשה לתת לי ביקרותיה לוית חן, למען יראני זימון מקוראה וימשוך לי חסד. אך זכרי -נא, אמי, כי באחד מן המכתבים אמר לנו נעמן, כי זימון זה בחר לי, בצלמו ובתבניתו הוא, והשם הזה שאול עתה לאחי עד בצעו מעשהו בגעל.

– שם זימון נלוה לבני עד עת מצוא –ענתה שרה – וכן שם נעמה נלוה לאלישבע, בחלותה בימי ילדותה,על פי אמה, זכרה לברכה. אך נעלם שמה זה אחרי מות אמה;וגם נעמן בני אל ידע כי שמה כשמו, כי מי יודע, איך יפול דבר? כי על דעתי יתגעש עובדיה הזקן, בהוָדע לו המרמה הזאת, ויקלל את עדן בנו, אם ימלאהו לבו לחשוב כזאת, ואף כי עתה, אשר לא נדע דבר אל נכון,אם חי הוא. כי אוי לאלישבע, אם אביה הזקן יבחר לה איש. על כן עצתי נכונה לבני, לבל יתנחם בתוחלת נכזבה באחריתה, כי היא מחלת לב ואבדן נפש. לוּ בני שומע לי, כי עתה יסיר לבו מאחריה;הלא ימצא לו עלמה יפה ומשכלת, אשר תשיש לקראתו. אך הס! הנה אורחינו באים.

עודנה מדברת, והנה ירוחם, תמוך בזרועות שאול, ונעמן באים אל חדר התמונות, אשר שרה ורוחמה שם. פני הזקן צוהלים ועיניו רטובות מדמע גיל.

– אל -נא, מחמדי נפשי –אמר הזקן –אל -נא תשביעוני שובע שמחות פעם אחת, כי צר לבי מהכיל כובד משאן.

– השלום לך, שרה, אם הבנים שמחה? –קרא שאול, בתתו ידו לה.

– השלום לך, הורתי היקרה? –קרא נעמן, בנפלו על צוארה.

והשמחה היתה להם כשמחת ליל אמש, רק לא בהמון ובשאון,כי אם בשובה ונחת ובשלות השקט. ויחבק נעמן את רוחמה ויאמר: ״יפיפית,אחותי, ומה ישיש עליך זימון בחרתי לך, אשר שמו נקרא עתה עלי עד עת מצוא! וחלף שמו הנני נותן לך תשורה יקרה ".

ובדברו הוציא מחיקו מורה שעות, אשר במכסהו האחד תמונת זימון, צל צלמו, ויאמר: "הוליכי את הדמות ערכתי לך, דמות זימון בחירך;הביטי וראי והגידי לי, כי טובה מזאת לא שאל לבך, כי גם הון יקר תמצאי אתו. הנה הוא עתה באיטליא ארץ מכורתו, ומקומו נכון לו עם יוליוס. קחי עתה תמונתו ולעת מצוא תמצאי את בחירך, וראית ונהרת״.

בענות חן לקחה רוחמה את תמונת זימון מיד אחיה ותשם עיניה עליה, ופניה אדמו, צהלו, הזהירו. אך הסתירה ששונה ותאמר: "הן שם התמונה הזאת שאול לך, ומידך, אחי, אדרשהו, בהוָדעך בשמך נעמן לאוהבת צלמך ".

ראי -נא,אחותי –ענה נעמן –עוד תהיי לי כנושה, אך השקטי, אל תראי, אנכי אשמור שם יקר לי מחללו, ובכבודו אשיבהו אל בחירך. אך הס! מי זאת באה? קראו -נא לי זימון!

עודנו מדבר, והנה אשה יפה צעירה לימים באה, ועוד נערה אחת עמה, ובידיהן צניפי משי יקרים.

השלום לך רחל? – קראה שרה – ומי הביאך הלום?

ורחל עומדת ומתבוננת בשרה וברוחמה,הלובשות הוד והדר, מביטה ומשתוממת על המראה ותאמר: "הלא עזרא הקדימני בכסף ויאמר לי: ׳בחרי נא צניפים יקרים ושאי אותם בעגלה אל בית ירוחם׳. ואנכי חשתי ולא התמהמהתי, בחרתי בחיר הצניפים,אשר מהם בחרה לה גם אלישבע ותאמר, כי טובים מהם לא יבקשו גם בקרית אמון״.

איש מהיר עזרא במעשהו –אמר שאול – ומראשית דעתי אותו מצאתי את לבבו נאמן לפני ואבחרהו. הן מבין הוא לבחור בטוב, כי הצניפים אשר הביאה האשה הצעירה, טובים הם מאד:אין טובים מהם גם בקרית אמון.

– וכן הגידה לי אלישבע – אמרה רחל, בשומה הצניפים על ראשי האם והבת –הן אלישבע הלא מבקרת מלאכת כפים, והיא ראתה את הצניפים האלה ותאמר כי טובים מהם לא יעשו בקרית אמון, ואחרי דבריה מי ישנה?

ונעמן התעורר לשם אלישבע והמון לבו נגלה על פניו. ושרה התבוננה בו ולמען הסב עיני רחל ממנו, אמרה לו: "הן זאת רחל בת טובים, ובעמל כפיה תכלכל נפשות בית אביה״.

ורחל התאנחה ותאמר אל שרה: ״ומי יודע צרות לבבי כמוך, שרה הטובה? הלא ידעת, כי שאפני אנוש ויחטפני אחירע הבליעל, הנלוה עתה אל זרח. אלף שקל הפקיד אבי התם ביד חמול בימי כלולותי וימכרני לאחירע, הקרוב לחמול, להרבות כבוד ביתו או לגול מעליו חרפת אנשי מלאכה. וכאשר שובב אחירע משובה נצחת, והנה כסף הפקדון היה הולך הלוך וחסר מיד חמול ליד אחירע, וכאשר צר לו המקום לשבת בעתיקה, ויברח. אז החלה הרעה,כי דלק אבי אחריו מעיר לעיר, וביתו היה נטוש ועזוב, ויאבד כל אשר לו בענין רע וינחל כאב אנוש, ואנכי מכלכלת כיום את נפשות בית אבי התם והישר. ומי מלל לו לפני שנתים כי כן תבואהו? כי שאנן היה אבי בביתו, השתכר הרבה ויצלח, גם צבר כסף. הה ליום עבָרות! כי שונים דרכי עמנו מדרכי כל העמים, המכבדים את אנשי המלאכה, האוכלים יגיע כפם; לא כן אתנו, כי לבושת ולכלמה הם לפוחזים ולריקים, לרועי רוח ולרודפי בצע מעשקות, לחומסים, אוכלי שאֵר רעיהם, ולמתכבד וחסר לחם. הוי דרך כסל וענין רע! כי איש איש מאנשי המלאכה ינחיל את בניו כלמת עולם עד דור שלישי, על כן ימאנו בני עמנו לנגוע בכל מלאכה, פן יהיו לבוז. ומה יעשה נער, אשר לא חלק לו ה’ בבינה? הלא יהיה רועה רוח, פוחז וריק, וגם אלה באנשי המלאכה ילעיבו. זאת ראה אבי, על כן מנע את בניו ממלאכה, ואותי לקח אחר כבוד ויתנני לאחירע הקרוב לחמול, למען יתימר בכבודו, וחמול הגדיל חסדו עם אבי, בקחתו אלף שקל כסף הנֵדה אשר לי למשמרת אתו. והכסף ההוא עלה בתהו ויאבד: חציו אִבד אחירע בענין רע וחציו עודנו עם חמול, בידי לא יוכל שוב, כי ישיב חמול פני כל נושיו, ואיך ישא פני אבי?״

– הלא התיצב עתה אחירע על דרך טוב –אמרה שרה –הגם עתה תמאסי בו, והוא הלא נלוה כחבר טוב לבן געל?

–לבן געל! –ענתה רחל במנוד ראש –אך ברית כרתי לשפתי, וטוב לחשות מדבר דברי בלע. אכן, לא טוב הבן מאביו. הן רב עתה עמלי לבית אבי, וזאת נחמתי, כי נמלטה נפשי מיד אחירע הנקלה. ירום הוא ויתנשא אל היציע השלישי בבית געל, או בין כוכבים ישים קנו, –אנכי לא אשא עיני אליו, כי אם אשא ואסבול נטל משאי בהשקט ובבטחה, עד אשר יראה ה’ בעניי וישיב את אבי לאיתנו, למען ישוב לכלכל נפשות ביתו בישרו ובתומתו ולהיות מחסה לאביונים ולכל דופקי דלתיו. הן רב טוב עשה אבי בימי אורו ושלומו, ולשכנו דרשו מוכיחי בשערים ומשמיעי זמירות בבית ה’, כי היה אבי ראש לחברה הקדושה. ומה רב ההמון בביתנו בליל שמיני עצרת, בהתאסף אליו עדת אנשים רבה להוליכו ברגש אל בית אלהים תחת חופת הכבוד, ורבים באו אל ביתנו לאכול ולשתות וירוממו את אבי בקהל עם ויושיבוהו במושב זקנים. וכאשר תזנח עתה משלום נפשו, אין דורש ואין מבקש לו, אין מי יסור לשאול לשלום לו, –איך יחיה ובמה יכלכל נפשות ביתו, כי מי ישית לבו לאנשי המלאכה הנדחים והנהדפים?הלא שמעתם את צרות בית אבי, ומי תכן את רוחי בראותי, כי אין משענת למו זולתי, ואם אשא עיני מסביב, לא אדע מאין יבוא עזרם, ומה אחריתי אני, אם כן אעבוד עבודתי באין מנוח?

ולא יכלה רחל לכלות דבריה, כי מעיניה פרצה כנחל דמעה. ורחמי שרה ורוחמה נכמרו עליה, כי מי יודע נפשה כמוהן? ורחל מחתה דמעתה במטפחתה הלבנה ותאמר אל שרה ואל רוחמה: "שאינה לי, כבודות, כי התמלטו מפי מלין להוגות את נפשותיכן. אמנם, מחסור בית אבי דכאני, אך עוד לא תמו רחמים מן הארץ, ואלישבע העדינה, אשר זה מקרוב באה אל עירנו, שמעה על כל אודותי ותתן לי בגד לתפור, גם נכונה היא לשלוח נדבתה לבית אבי. וה’ יברכנה והיתה עטרת בעלה, אשר יתן לה ה’ כלבבה ".

ונעמן הביט אל פני אמו ואחותו, אשר ברכוהו בלבן כברכת רחל אותו. ויוצא נעמן את כיסו ויקח ממנו עשרה שקלים ויתנם לרחל ויאמר: "שאי -נא את ברכתי אל בית אביך, והיתה למלא מחסורם לימי החג, ועוד חזון למועד, אשר נדע מה נעשה עוד״.

– מה נכבד אדוני ומה יקר חסדו! –ענתה רחל בחן ובתחנונים –ומה אשיב לאדוני תודות?אנכי אחריש ואדום וה’ ישלם לו כצדקתו וכנדבת לבו.

ובדברה זאת, רטבו עיניה מדמעה, ותאמר: "וה’ הטוב יתן שאלתי ויחזק את אבי ויאמץ זרועותיו להביא טרף לנפשות ביתו בעמל כפיו, ולתקופת השנה יחלק נדבות, כאשר הסכין לעשות. ועתה אמהר -נא לשוב אל בית אבי. ומה שמך, אדוני, כי אדע?כי שבע ביום יזכירו בית אני את שמך ויברכוהו,כי גמלת עליהם ".

– לכי בשם ה׳ –ענה נעמן – וכראותך את פני אלישבע, תגידי לה, כי זימון, הנראה אליה בקרית אמון על גיא החזיון, דורש שלומה, ונכון הוא לבוא בצל קורתה להגיד לה דברים הדרושים לחפצה. רק הגידי לה זאת בלאט, והיה זה חסדך עמדי.

–בכל אַוַת נפשי אשלים חפצך, אדוני –ענתה רחל, ותפן ותצא עם נערתה ותשבנה בעגלה לשוב העירה.

ושאול שחק אל נעמן ויאמר: "מה תיטיב דרכך להתחפש כאחד מסוד המשחקים על במות ישחק! ״–ומים גנובים ימתקו –ענה נעמן –אך אנה בא רפאל אחי? מדוע לא נראה פה עד כה?

והזקן אחז ביד נעמן ויראהו את רפאל, היושב בבית אל השולחן, פניו הפוכים אל הקיר, קווצות תלתליו יורדות על ערפו וארבות ידיו פרושות על גליון כהה. ושאול גם הוא סר לראות, וילכו שלשתם ויעמדו מאחריו, והנה הוא מעתיק מן הדברים הכתובים עלי גליון, אל ספר הגדת פסח. מחשבותיו עמקו מאד בכתובים ולא שמעו אזניו מאחריו. וכאשר השלים לכתוב, סָפר, מנה עוד הפעם, והנה שיריו שקולים בפלס, וישמח עליהם. ויפן אחריו וירא את הנצבים עליו ויבּהל רגע, וישם את שיריו כה נגדם ויאמר: "שירי לבבי הם,אני היום ילדתים!

– הבה אראה –אמר נעמן.

– מה זאת עשית? –קרא הזקן בגערת שחוק – הוי, טח תפל!

– שא -נא, אבי, לפשע שפתי! –ענה נעמן – הן תשית בקורת קשה על שירי אחי, בטרם תבחנם.

– אל -נא, בני –ענה הזקן –לא את שיריו אבקר, כי אם מקומם, אשר לא יכירם. הן הוא יודע בינה לעתים: עת ספוד ועת רקוד אך ימלט את שיריו בכל מקום אשר יראה. כן הרה עתה את שיריו וימלט על ההגדה וישכח, כי עין זר תשורם, ונודע שמך לצרינו.

–אמנם, שגית, אחי, כי לא נזהרת –ענה נעמן –אך בזאת יכופר עונך,אם אמצא את שיריך כתובים בטוב טעם ודעת.

–וכן משפטך מלפני יצא –ענה שאול.

ויקראו את השיר ואלה דבריו:

שִׁירִי, נַפְשִׁי, הַלְלוּיָה!

חֶמְלַת אֵל לָנוּ גְלוּיָה,

מִבְּכִי אֵבֶל וְקִינוֹת

אֶתְמוֹל נָשַׁמּוּ פִנּוֹת

לִבּוֹתֵינוּ תָעוּ

וּדְבָרֵינוּ לָאוּ

מִכָּל פֵּאָה וָעֵבֶר

הוֹיָה הֹוָה וָשֶׁבֶר

וַנֵּלֵךְ עַל כֵּן שָׁחוֹחַ

נִכְשָׁלִים וּרְפֵי -כֹחַ

וּמִי זֶה חֲצוֹת לַיִל

יָרוּץ, יְדַלֵּג כְּאַיִל?

מִי גִיל קָרָא וַיֶּהִי, –

וַיִּדּוֹם בְּכִי וָנֶהִי?

מִי תַנְחוּמוֹת וָנַחַת

הֶעֱלָה מִפַּחַד וָפַחַת?

הִתַּמְּהוּ תָמוֹהַּ:

יוֹם זֶה עָשָׂה אֱלוֹהַּ!

הוּא הַקּוֹרֵא לַשֶּׁמֶשׁ

מִשּׁוֹאָה וָאֶמֶשׁ

וּמִשֹּׁד וּמִשֶּׁבֶר –

אַהֲבָה, אַחֲוָה וָחֶבֶר;

הוּא הַמְשַׂמֵּחַ נוּגִים,

בּוֹרֵא אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים;

הוּא דִינֵנוּ לְמָזוֹר דָּן

וַיָּבֵא לָנוּ נַעֲמָן

לְרַוְחָתֵנוּ. הֶאָח!

הִנֵּה בֵן יַקִּיר וָאָח!

וַיִּשְׁלַח עוֹד יֶשַׁע רָב,

אֶת שָׁאוּל זֶה לָנוּ לְאָב.

הִתַּמְּהוּ תָמוֹהַּ:

יוֹם זֶה עָשָׂה אֱלוֹהַּ!

חֶמְלָתוֹ לָנוּ גְלוּיָה,

שִׁירִי, נַפְשִׁי, הַלְלוּיָה!

– לא, אחי –ענה נעמן בעליצותו – שיריך לא טיח תפל הם וכמוהם נעמת לי מאד.

– ניב שפתיך, בני, שפתים ישק –ענה שאול גם הוא וישקהו, וגם נעמן חבקהו בזרועותיו באהבת אחים וישקהו מנשיקות פיו.

ורפאל התאושש, ופניו נהרו משמחת לבו. ושרה העליזה העבירה ידה על לחייו ותאמר: ״ראו -נא, מה רם עתה לבו! אך אל -נא, ידידי, תהללוהו הרבה, פן ירום לבו בכבוד תהלתו ומלאו כל השולחנות שירים״.

–וגם אחר הדלת והמזוזה ישים זכרם, –ענה הזקן – כי רוחו הרה ויולדת יחדו,ואת שיריו ימלט בכל המקום, אשר יראה.

– הזאת חטאתי? –ענה רפאל –הלא אם פס מביתנו הגליון והדיו, והיו לי השולחנות והדלתות לגליון, והנתר והפחם לדיו.

ונעמן התאנח, בשמעו מתומת דברי אחיו, כי חזק המחסור על בית אביו מאד, ויאמר: ״הנני נותן לך היום גליון רב, מצופה זהב על שפתו, ועליו תכתוב לי שיריך״.

– אך לא על השירים לבד תחיה נפש האדם – ענתה שרה –רחצו -נא ידיכם ואכלו מאשר הכינותי לכם.

– כן שרה דוברת – ענה הזקן.

וילך הוא עם אורחיו וירחצו ידיהם. רוחמה פרשה מכסה לבן על השולחן ותשם עליו לחם, שכינים ומזלגות, ושרה שמה עליו שתי קערות: האחת מלאה דגים, והשניה –לביבות ממולאות גבינה ומורבכות בחמאה;ותשם על השולחן יין ושכר ותשב גם היא עם רוחמה בתה סביב לשולחן וזר לא התערב ביניהם, כי המשרת אשר לשאול עם עזרא היו בעיר להביא משם כל דברי חפץ, לפאר את ימי החג. ורוחמה הגישה אל אחיה מצנפת ונעלי רקמה, אשר מצאו חן בעיניו, ויאמר: ״לבי הומה לך, אחותי יפתי, כי במחיר אלה חסרת נפשך מטובה בימי עניך ומרודך. לכן שבעתים אשלם לך עונג ושעשועים״.

–הלא במלאכתי הנעימה הזאת מלאתי נפש דָאבה –ענתה רוחמה –והיה זה שכרי, כי תתן את אלישבע לאחות לי, והיתה שמחתי שלמה.

– ומה אוכל תת לך, אחותי, והיא טרם נתונה לי? –ענה נעמן בלב נמוג –הן תמונתה אתי, לא מידה היא לי, כי אם מיד יוצר תמונות, אשר נתנה לי בכסף מלא;אך נכון לבי בטוח, כי אשלים חפצך לעת מצוא, לוּ עדן אביה יחיה.

והזקן מסך כוסות יין אחרי אכלו מן הדגים ויאמר: "לחיי שאול אלופנו, מרים ראשנו! לחיי עדן באשר הוא שם ולחיי כל נפשות ביתי והנפשות הנלוות להן! ועיני עוד תראינה עדת מחמדי נפשי סביב לשולחני, ובשמחת גילי ובשלום אמות״.

– עוד חיה תחיה לפנינו –ענה שאול –ובשמחות וגיל עיניך תראינה בני שלשים ובני רבעים, ואזניך תשמענה קול קריאתם אליך. נחיה כולנו ויחיה אלופי עמנואל האדיר, אשר אעלה את שמו תמיד על ראש שמחתי בדעתי, כי ישמח בשמחתי, במצאי את אשר בקשתי.

– יחיו אוהבינו –ענתה שרה –וגם שונאינו יחיו וראו אותנו תמיד שבעי שמחות.

– אשאלך, אבי הזקן –אמר נעמן –הלא ידעת, אם לא שמעת דבר על אודות מיכאל, הקרוב לאבי, אשר הרחיק נדוד זה כמה, ואזני שמעו דברים מאחרי, כי מצא הון לו בארץ החדשה, הנכון הדבר?

–לא ידעתי, בני –ענה הזקן –הלא שמעת, בני, את שם אלימלך יושב טבריא, אשר אשתו היתה קרובה לאביך, ושפרה בתה קרובה לך, היא שפרה, אשר היתה יעודה מילדותה לר׳ צדוק הנקלה. זה שנה אשר שאלני אלימלך במכתב על דבר מיכאל, ואנכי לא ידעתי לענותו דבר. לוּ מצא הון רב, כי עתה זכר את קרוביו באשר הוא שם, ואף כי את בית אלימלך.

– על דברת אלימלך –ענה שאול –התפארו עלי, כי מבלי דעת שמו עד כה, הנני יודע עתה את כל אשר בביתו. רק נעלמה ממני אחרית דבר, כי בהיותי בעתיקה נקרא אלי הוגא, גם נדברנו יחד,ואשאלהו על אודות רעהו כאח לו עזריאל, ההולך למסעיו בארצות קדם, ויתן לי את גליונות מכתביו למקרא וישחרני להשיבם לו היום. אנכי קראתי מחצית הגליונות היום בשחר על משכבי, ויהי לי המקרא לשעשועים.

עודנו מדבר, והנה איש בא ונותן לירוחם מכתב סגור.

ויפתחהו הזקן ויקרא בו כדברים האלה:

"ירוחם ידידי! שמעתי, כי שאול וזימון סרו אל ביתך. שמח בשאול, כי זרח לך כשמש צדקה, והשמר מזימון, הבא לגנוב את לבבך ולבב רוחמה בתך. בפי עזרא אשים דברי אליך, והצדקתני לפני שאול, אשר לא ידעתי, מי הבאיש ריחי בעיניו לאמר: כתב נחמיה שטנה על עתניאל אל עמנואל האדיר. אל אלהים, ה׳ חילי! המדבר היתה לי עתיקה, אם ארץ מאפליה?כי התֻלים עמדי, שעירים מרקדים סביבותי, ובמחשך מעשיהם. הן כואב אני ממכות אנושות, ואנכי מגשש כעִור באפלה, מבלי מצוא את היד המכה אותי, להשיב פצע תחת פצע וכויה תחת כויה, כי שונאי תמיד תחת שואה יתגלגלו. כן נגנב עתה מביתי צרור מכתבים, כל אשר היה לאחיטוב נכדי בכתובים. הלא ידעת, כי לא כל הנאמר יבוא בכתובים, ולא כל הנכתב לאחר כתוב הוא לרבבות עם, ואף כי לעם לא בינות, אשר סביב שתו עלי; ולהוסיף מכאוב על מכאובי הודיעוני, כי ירחמיאל קרובי התם נתפש כמרגל. צחוק עשה לי אלהים. הגדתי לך, ידידי, קצות עקת לבי, ועתה דע את אשר תדבר אל שאול איש החמודות בעת נכונה, לטובתך ולטובת רעך כאח לך, הכואב נחמיה ".

את הדברים האלה קרא הזקן בהגות לב למראה עיניו ויאמר לאיש: "אנכי אשיב אמרים לו היום ". ולשאול ולנעמן לא הגיד שמץ דבר המכתב. ונעמן הפציר בשאול לתת לו את הגליונות, אשר נתן לו הוגא למקרא, ויאמר לו שאול: "הלא בידך אשלח את הגליונות אל הוגא, והיו לך למקרא. רק הסתר דבר, כי כן שאל הוגא ממני ".

– הלא בת אלימלך קרובה לי –ענה נעמן – וקרובים בלבי כל הדברים הנוגעים בבית אביה.

ושאול הביט אל מורה השעות ויאמר: ״נכלה לאכול ונברך״.

ה: בעור חמץ

השמש נגה ביפעת אביב כנכון היום, ובני ישראל חשים רצים לאכול את הנותר מן החמץ ולהשבית זכרו. כל המרבה לאכול הרי זה משובח. כן ימלאו נערים נבערים קרבם אולת, בטרם יביאו לב חכמה, אך אחרית אולת כאחרית החמץ – לבער.

ובית עובדיה כליל בהדרו, כי ירוחם בנהו בימי שלותו. ומבואו עתה מן החצר אל החדר החיצון, הגדול ורחב הידים. מימינו חדר הכֵרה ומשמאלו חדר לגרי הבית, למשרת ולשפחות. ומן החדר החיצון יבואו אל האולם הגדול, אשר שני חדרים לימינו, ועובדיה גר בם, ושני חדרים משמאלו: האחד לצביה והשני לאלישבע, וחלונות החדרים האלה שקופים אל גן נחמד. הנה זאת תורת הבית ביציעו התחתון, וכן משפטו ביציעו העליון, אשר פִנה הזקן לגבירה ולבתה, בשבתן ימים אחדים בעיר.

ועובדיה –בכור וכן היה עדן בנו, והיום הזה –יום הולדת לצביה, על כן היה משפטה מדי שנה בשנה להכין ביום הזה ארוחת בוקר, חציה הראשון מחמץ וחציה השני ממאכל פסח. עובדיה השלים מסכת וישם ממתקים ומעדנים לתופשי תורה ולבכוֹרים, הקרואים להיות נלוים אל סעודת מצוה, וצביה חלקה מתנות לאביונים, למען יאריכון ימיה עם עדן אישה,ידיד לבה. זולת זאת היתה צביה סוכנת ליולדות עניות אשר בעיר וליתומות עזובות, ואליה הביאו נשים שאננות נדבותיהן בכסף, במרקחות וגם בבלויי כתנות, לעשות מהם חתולות לעוללים. ועל כל גדולה וקטנה קדמה צביה את פני הנדיבות בברכות תודה; ויען כי צביה היא כבודה, על כן נשים רבות חפצות קרבתה ומרבות להביא אליה נדבות, ולה מה יקרו נדבותיהן ביום הולדת לה! אך יום שמחתה נהפך לה היום לתוגה, באין אישה בביתה לקדם פניה במנחה חדשה ביום הזה, ואלישבע גם היא היתה לה למורת רוח.

ממגדל העיר נשמע קול פעמון מורה השעות הולם תשע מהלומות.

– השעה התשיעית! –קראה צביה –אך המעדנים הקלים האלה אין חמץ בם.

– כן הוא –ענה פתחיה, משרת בית התפילה, אשר פניו נהרו צהלו מיין –הן החג נכון בכל בתי בני ישראל, אך טוב להוסיף מן החול אל הקודש. אמנם, חרד חמול לדבר ה’ ויתן לי מספרי עתניאל, הנותרים בביתו, לבערם באש עם החמץ, ואנכי נתתים לנער הסר למשמעתי, לעשות מעשהו בם בחצר בית התפלה לעין רואים. ומי יתן לי כל ספרי נחמיה,כי עתה היתה שמחתי שלמה, בראותי אש בוערת בם. ועוד לי ללכת אל לוי,החולה מאד,אחרי שרפי את החמץ.

– אך השָמר לך ואל תגדיל המדורה בחצר – מהרה צביה לענות.

עודנה מדברת, והנה עובדיה, ר׳ גדיאל, ר׳ צדוק וחמול באים הביתה שמחים. ועובדיה אמר: ״שמעי, בתי,והשתוממי, כי מחיר מאת שקל כסף נמצא בקומת הצדקה. הלא זה מתן בסתר! ומהם תרומה ליולדות עניות שמונה עשר שקלים וליתומות עזובות ארבעים שקל, ואותם אתן על ידך, כי את היא הסוכנת ואת תחלקים ".

וצביה צהלה ושמחה ותאמר: "ואנכי יודעת מיד מי זאת: הן נדבת דניאל היא, והוא הלא שלח לי חמשים שקל לחלקם לאשר מחסורן נודע לי, ליולדות וליתומות. ה׳ יגמלהו כצדקתו ויאושר בארץ. ואנכי נתתי את ספר הזכרונות וחשבונות הנדבות לאלישבע, למעו תחשב אחת לאחת למצוא חשבון הנדבות אשר הרימו הנשים הנדיבות ואשר חלקתי אני בכל ימי השנה״.

ועובדיה והנלוים אליו באו אל האולם, ששם השולחן ערוך,ואלישבע יושבת אל שולחן קטן, וספר הזכרונות לפניה. עובדיה עם הנלוים אליו ישבו אל השולחן, והנה שובאל בא גם הוא ויאמר: "מבית דניאל אני בא. שם שבעה לה נפשי די עונג לראות השמחה במעונו, בשובו אל נוהו. אשתו כגפן פוריה, בניו כשתילי זיתים סביב לשולחנו. ומה רב הפזרון בביתו,ומעשה הצדקה נעשה בשובה ונחת. אמנם, היא תפארת ישראל לעיני העמים, ותוי קודש אלה מתנוססים על פני כל איש ישראל: אם עשיר ואם מך ערך, הוא עושה צדקות בכל עת, חומס נפשו ונותן מלחמו לדל, כי מורשה היא מאבות לבנים, מאת הנותן אמת ליעקב, חסד לאברהם, ומראש שלשת האיתנים עד הדור האחרון כל איש ישראל, הנאמן בבריתו, עושה צדקות, וזכרן יעלה על ראש שמחתו. כי יקרא לשבת עונג, וקרא לאביוני אדם להתענג עמו; ישמח בשמחת חגים ומועדים, ובשמחתו ישמחו יתומים ואלמנות; בצדקה יכופר עונו, כבוא קדוש ה’ מכובד,צום העשור, ואביונים כצאן אדם רובצים בחצרות ה’ וישאו ברכה מאת אחיהם. ביום שמחת תורה יקראו נדבות, בפורים ישלחו מנות ומתנות לאביונים, ובליל שמורים לא ישב לאכול לחם עוני, בטרם ירים המעשר ממנו או חמשיתו תרומה לאחיו האביונים. אך מעשה הצדקה לא עשוי רק למועדים, כי אם לכל ימי חיי איש ישראל, מיום הוָלדו עד יום מותו, כי גם אז צדק לפניו יהלך וישם פעמיו לדרך עולם. ה’ אלהים! השקיפה -נא ממעון קדשך מן השמים וחזק לעמך ישראל ידם הרפה, אשר לחמם בנפשם יביאו ובשר מאכלם במחיר רב יבוא למו, ובכל זאת דתו תחליף כחו ואמונתו תתן לו עוז ותעצומות לשאת כל משא. אך צאו וראו אלה, אשר כל מעשיהם הטובים, אשר המה עושים, הוא עקב הבצע והכבוד: המה יקראו חסדם בשערים ובלבם כקרח הנורא. יבואו -נא האנשים האלה אל בית דניאל, יראו חסדיו ויגידו צדקתו לעם נולד בחכמה, יגידו ויקראו, כי חכמים כבלי מדע ונבונים כבלי השכל; כי אם רחוק ה׳ מכליותיהם, רחוקים הם מצדקה, ומה יש להם צדקה לזעוק על עם לא בינות, אשר באמונתו יחיה ויחַיה נפשות?יבואו -נא ויראו את דניאל, ורוח אחרת תהיה עמם,ושבו לבצרון״.

עודנו מדבר בצדקה, והנה עגלה רתומה לסוס אחד עמדה על החצר. ממנה יצאה צפנת, לבושה לא הוד והדר, כי אם בטוב טעם, ומעטפה על ראשה, המכסה רוב פניה כמשפט הנשים המצניעות לכת. ותבוא אל צביה בבית החיצון ותאמר: ״הלא שמעת, אשה כבודה, את הצרה אשר באתני: הלא כל באי שער עתיקה יודעים את ירחמיאל אישי, כי תם הוא, והנה הוא נתפש כמרגל ליל אמש! אך שוא בכיתי, התחננתי על נפשו אל תופשיו, כי לא האזינו אלי; התיצבתי נגדם, והשר אמר לי, כי בנפשי אשלם, אם אהיה מחסה לאיש, אשר בו חטא משפט מות. הלא חכָמה אַת ממני: הביאי -נא עצה, מה לי לעשות לחלץ מצרה נפש נענה? הגם הצרה הזאת חשך לי אלהים, נוספה על צרת אבי החולה על ערש דוי? צדיק ה’ על כל הבא עלי! ואני שמעתי לאמר, כי יצאו אסירים מבית כלא, אם יתנו ישרי לב ערבון בעדם, על כן חשתי ללכת אל דניאל, הגדתי לו צרתי, בקשתי ממנו על דבר הערבון, והוא אמר לי, כי נכון הוא לעשות הטוב והישר בכל עת, רק יאבה -נא עובדיה חמיך לדבר דבר בשערי המשפט ".

– שמעי -נא, צפנת –ענתה צביה –אמנם, מבוכתך רבה, אך לכל אדם צרתו לנפשו. הלא כל נשי העיר מקנאות בי, כי רואות הן לעינים, והרואה ללבב יודע עצבי. הן כל אשה שׂבעה שמחות בחג את פני אישה, ואני חרֵדה לרגעים לשלום אישי, ההולך עתה בקרב צרה, בשאון תרועת מלחמה, וכל חזון נסתם ממנו. בערב אמר: מי יתן בוקר ועיני תראינה אותותיו בכתב. ובבוקר אמר: מי יתן ערב ואשכח את עקת לבי. הה! עלי נפשי תשתפך מדי דברי בו. המעט זאת ממני, והנה אבֵדת היקרות אשר לאלישבע –מגנת לב נוסָפה על הצרות הנגלות והנסתרות, כי מחיר היקרות שלשת אלפים שקל כסף, ועקבות הגנבים לא נודעו לנו. ומכל אלה הלא תביני, כי חמי עשוק ורצוץ כל היום, ואף כי עתה, בסור שאול אל בית ירוחם איש ריבנו. האמת נכון הדבר, כי נכון שאול לקחת את שרה?הן גלה אחד את אזני היום, כי אמר שאול לדבר משפטים את חמי בשער.

– וגם עלם צעיר לימים, ושמו זימון, סר אל בית המכשפות, הקוסמות בעיניהן למשוך כל גבר אל מעונתן –ענתה צפנת –גם עם גנבים חלקן. הן נגנבו היקרות מאלישבע, ומי כמוהן יודע מצפוני גנבה וחברי גנבים? הלא סר שאול גם אל מלוני, ובפצותו פיו לדבר אלי שלא כדת, גערתי בו בחרפה ובוז. לא כן שרה ובתה. אך למה אדבר בהן, ולי תלאות אחרות? הן עלה על לבי לתת פדיון נפש ירחמיאל לר’ מאיר בעל הנס, ולא ידעתי למי אתנהו.

– הן חפצך טוב מאד –ענתה צביה –כי על כל מחלה ועל כל נגע ירימו נדבה לר’ מאיר בעל נס, ורֶוח והצלה יעמוד,ובעד החיים אל המתים נדרוש, ובצדקתם נחיה. ובכל זאת אין חפץ למתים בחסדי החיים, אך החיים יבקשו חסד לבל ימותו, לכן על דעתי טוב תעשי עם החיים, למען יעשה ה’ עמך חיים וחסד.

עודנה מדברת, והנה רחל באה ובידה שמלת משי, אשר הביאה לאלישבע. ותאמר לה צביה: ״בואי -נא אל חדר השפחות, והנני אליך עוד מעט״.

–אנכי חִשבתי דרכי –ענתה צפנת –הנני מחלקת היום שמונה עשר שקלים. שלשה לר’ מאיר בעל הנס, שלשה למנורה בבית -התפלה, שלשה לקנות בגדי ארבע כנפות ליתומים עניים, עוד שלשה לתפלין –הלא הם שנים עשר שקלים.

–שאי -נא לי, צפנת הטובה –אמרה צביה –הלא פצית פיך לה’, ואיך אשנה אחרי דבריך?אך זכרי -נא, כי יש נפשות נענות בעיר, החולות מתחלואי רעב. ראי -נא והביטי אל רחל, הבאה עתה הלום: הנה היא מכלכלת את כל נפשות בית אביה במלאכת כפים ובזעת אפים. הואילי -נא והרימי נדבה לאביה, ועשית בזה הטוב והישר בעיני אלהים ואדם.

–היחשוב לי ה’ לצדקה –ענתה צפנת –אם אתן מכספי לאבי רחל?הלא בנו הצעיר הוגה בספרים זרים תמיד! לא לבן אדם כמוהו צדקתי! לכן אתן עוד שלשה לפרוכת הקודש, ושלשה האחרונים יהיו ליולדות עניות. ובאלה תמו שמונה עשר שקלים.

ובדברה הוציאה את הכסף מצלחת בגדה ותתנהו לצביה.

ותמח בידה את דמעותיה ללוי ותאמר: "את אשר היה לי לעשות עשיתי, וה’ יחלץ נפש נענה, ונדרי אשלם לו״.

– אמן! –ענתה צביה בתומתה.

וצפנת נאנקה דום ותעצור קול בכיה ותפן לצאת. וצביה שלחה אותה עד שער החצר ותאמר: ״שמעי -נא,צפנת, לעצתי: לכי אל ר’ צדוק,ואם לא ישמע פעם אחת,הפצירי בו שנית ושלישית; אל תתני דמי לו, עד אשר יראה צרת נפשך ונפש ירחמיאל אישך. הן סמוך לבי, כי לא ימנע הטוב מאישך ויחוש לרַוחתו. לכי לביתו, ושם תחכי לו עד צאתו מזה ושובו אל נוהו״.

–אמן, כן יאמר ה׳ –ענתה צפנת –אנכי אשמע לעצתך, והנני הולכת אל ר’ צדוק כרגע. אעתיר לו, ארבה אליו תחנונים, אולי יעשה זאת לאישי ונעתר לי לחוש לרוחתו ולישועתו.

וצביה שבה הביתה ותרא השמלה, אשר עשתה רחל לאלישבע, ותאמר: "מה זאת עשית? הלא מראש דברתי אליך לעשות כמשפט בנות עתיקה, ואת עשית את השמלה כמשפט בנות קרית אמון ולא רוחי. חמסי עליך, רחל ".

– ומה היה לי לעשות? –ענתה רחל –אנכי הלא ידעתי, כי לא לבת דלת העם פעלי, כי אם לאלישבע, אשר כמוה כבת הרוזן בעיני. לכן שִׂכלתי את ידי ובתבונות כפי עשיתי, והנך מוצאה מגרעת בפועל כפי. אוי -נא לי, כי כן באתני לעבוד עבודתי ולשמוע גערה, כבואי על שכרי!

– הלא מידך זאת לך, – ענתה צביה –כי מדוע לא תשובי לאחירע אישך, אשר התיצב על דרך טוב? הלא כל הלילה עמד עם זרח על המשמר, ובתורתו יהגה יומם, ומדוע ירום לבך עליו? הבתפארת נשים תתהללי? הלא שקר החן והבל היופי! ומה ימי האשה באין בעלה עמה? הלא צל! הן רבה יגיעתך, ועמלך לא לפיך. לוּ לעצתי תקשיבי, כי עתה תשובי אל אחירע אישך. אך עוד חזון למועד, אשר נשתעה יחדו בדבר הזה. בואי -נא אל האולם, ומשם אל חדר אלישבע. הלא תקחי, רחל, מוסר, בראותך את צפנת בוכיה לצרת אישה ומבקשת תחבולות ועצות מקרוב ומרחוק לחוש לרוחתו, כי מה האשה באין בעלה עמה?הלא צל! אמנם טובים מעשיך, כי תכלכלי נפשות בית אביך, אך לא זאת המנוחה לאשה צעירה לימים כמוך. לכן שובי אל אחירע אישך ואל תקצירי ימי עלומיך.

ורחל לא שתה לבה לדברי צביה ותבוא אל האולם. וכראות אותה אלישבע, באו יחדו אל חדרה, ותסגור דלתו. שם החליפה אלישבע שמלתה ותבט אל הראי ותאמר: “נרצה פעלך מאד,ואשר נדרתי ליל אמש לשמריה אחיך, אשלמה. הלא תקחי מידי מנחת כסף?”

–שאי -נא, יפה ועדינה –ענתה רחל –אם השמלה נאוה לך, לא מידי זאת לך, וכן יהיה כל בגד אשר יעלה עליך, כי גויתך כתרשיש, ובהודך והדרך תכסי על מגרעות רבות, אשר אולי נמצאו במלאכת כפי; לא מידי זאת לך, כי אם מיד יוצרך, אשר שפך עליך חן מנה אחת אפים, וכל רואיך עליך יביטו ועל יפיך ישתוממו.

– הלא משכלת את, רחל –ענתה אלישבע – הלא תביני בספרים ויודעת את המשל, אשר נשאו על שושנת העמקים, אשר היתה כמתאוננת ותקנא באחותה, הפורחת על נתיב לגאון ולתפארת. ולחמדת עיני רואים. ומה ענה הדרור?אשריך, יושבת עמקים, נעלמה בסתר המדרגה, כי לא יראוך העוברים ולא יקטפך אחד התעלולים.

– הלא משָלך, עדינה, להַותי יועיל, –ענתה רחל –ני כשושנת העמקים הייתי פורחת על מי מנוחות, והנני קטופה כיום בידי עריץ, קטופה –הה! –ומושלכה. הארץ מנעה ממני יבולה והשמים לא יתנו לי טל ברכתם, ומה תקותי? חמודות הייתי להורי, המשפילים שבת, וישמחו בי. מי יתנני עתה כירחי קדם, בשבתי בסוד הורי השאננים! כנף רננים הייתי למו, להרנין מוצאי בוקר וערב, אך רננת עלמה כמוני מקרוב, ושמחתה עדי רגע. חלפו ימי הטובים כענני בוקר, ואנכי נשיתי טובתי, שכחתי נגינתי, ויקדמוני ימי עוני, ועיני תראינה צרות בית הורי, ואין בידי להושיע, כי אם בעבדי עבודתי יומם ולילה בשכר מצער, ונכונה אני תמיד לשמוע גערת סרת טעם, בבואה על שכרי, כי תבקר מעשי ידי ותאמר לטוב רע. ובכל זאת אין לי עוד צדקה לזעוק את פני ה׳ אחרי סורי לאור בוקר אל בית ירוחם האובד. השתוממתי על כל מראה עיני שם, ראיתי, כי יש לדל תקוה. שרה ורוחמה בתה לבושות מחלצות, הביאותי להן צניפים יקרים, אשר מחירם שלם איש חמודות, אשר עמד שם, בשומי את הצניפים על ראשי האם והבת. ועלם אחד,בחור כארזים, תאוה לעינים, שש על רוחמה ויתן לי גם הוא נדבת ידו עשרה שקלים. אורו עיני ולבי פג, ומנדבת ידו אור זרוע לבית הורי. אך שחרני העלם הנחמד לשאול לשלום לך בשם זימון, כי יודע הוא אותך מקרית אמון, ששם ראה אותך על גיא -החזיון,ובראותו אותך, יגיד לך דברים דרושים לחפצך. מה נחמד העלם –אנכי לא ראיתי כמוהו –ומה מאושרה רוחמה יחד עם שרה הורתה! הן פניהן ינהרו ויצהלו. שם ראיתי, כי לא יזנח ה’ לנצח וכי יש לדל תקוה.

–אשחרך, רחל –ענתה אלישבע במבוכה גלויה –אל -נא תגידי לאיש מכל הדברים האלה. הן העלם ההוא ראני בקרית אמון, ואם ישָמעו הדברים מפיך, כי דורש הוא שלומי, והבאת עלי אשם, כי לא כקרית אמון עתיקה. ונדבת ידי ארים לך עשרה שקלים, אשר אקח מיד לוירא, כי רבה אמונתי אִתּה. היי נאמנת רוח ובקרי בחדרי יום יום, כי הנני לעשות עמך חסד בכל עת.

– וחן וחסד יוסיף לך ה’ –ענתה רחל, בפנותה לצאת –אל תגורי, עדינה, כי לא פושקת שפתים אני, כי אם מאשר רוממת בעיני מאד,ואגיד לך שיחי בראותי, כי תשפילי להביט אלי.

זאת דברה רחל ותצא, ואלישבע שבה אל ספר הזכרונות, והיושבים עם עובדיה כלו לאכול את אררחתם הקלה, וצביה באה ותדבר דבר על אודות ירחמיאל, האסור בכלא, לקרא לו דרור בערבון. ור ' גדיאל גם הוא מלא אחרי דבריה ויאמר: "וכי כך עושים לבני לויה? ומה נשיב על עלבון תורתו?״

ועובדיה שם עיניו על חמול ויאמר: "הלא תחוה אתה דעתך אחרי ראותך את קצות הדברים בכתובים״.

– ומה יענה ר’ צדוק? – ענה חמול.

–אנכי? –ענה ר’ צדוק במבוכה נסתרה – אך מה אגיד?הלא עליון היודע וָעֵד,כי עשוק ורצוץ הייתי ביום אתמול מעמל נפשי, וגם היום לא הונח לי, כי עזבתי את לוי משרתי בין החיים והמות, וה׳ לא יחשוב זאת עון לי, כי מחלתו חלי -רע, ויָרֵא אנכי לנפשי, פן תדבקני הרעה. הן שמץ הדברים ראיתי אתמול בכתובים, ובהיות לבי חלל בקרבי, שלחתים אל ר׳ עובדיה לבקרם, ואנכי נכון לעשות לטובת ירחמיאל ככל אשר תמצא ידי, רק שיתו אתם,אלופי, ידכם עמי, כי כבירים אתם ממני לימים ויודעי דת ודין.

–הטרם תדע, ר’ צדוק ידידי, חקר הדברים ופשרם? –ענה עובדיה בשממון – אכן, לא חקר דין בם, כי תשית לבך לדעתם, ואנכי בעיני הכהות חפשתי אף מצאתי, וברוך מגלה עמוקות מני חושך, ולנו להחזיק טובה לבן -גרה, ברַם, זכור האיש ההוא לטוב, כי אם תורה אין בו, ערמה יש בו, וערמתו זאת טובה לנו מעשרה ספרים אשר יעשה ולא תשורם עין אחד מאתנו. לכן אינני נזקק לירחמיאל.

–כבר הורה זקן, –ענה ר’ צדוק –כי אין עומדים במקום סכנה. אך קלונימוס התם נתפש גם הוא, נחוש -נא לרַוחתו.

וצביה אמרה: "אנכי עשיתי את אשר היה לי לעשות, וה’ ישלח עזרתו מקודש לאסירי עוני ולחולים ולעניים מרודים, כי שוא תשועת אדם. ועתה אדרשה -נא את שלום הנשים השאננות, התומכות את היולדות העניות, וזלפה הלא גם היא בספרתי. הגידה -נא לי, חמול, השלום לזלפה בתך אחרי קחתה את ספר הכריתות? הברצון לקחתהו?״

– הברצון? –ענה חמול אחרי דברי צביה, ועיניו שם על אלישבע, החושבת בחשבונותיה, כי אמר להמיר כבודה בקלון ולהפיל אור פניה בעיני ר’ צדוק, אשר חפץ הוא קרבתו, אך אלישבע היתה בעיניו כקוץ מונד, על כן אמר להקטין איפת מהלליה ולשום כלילת תפארת לצרעת ממארת.

ברגע ההיא נגשה אלישבע אל צביה וספר החשבונות בידה, ותאמר בחן שפתיה: "הן מצאתי בספר הזכרונות צדקות כהררי אל, אך החשבונות תהום רבה; ואנכי ערכתים מערכה מול מערכה, אחת אל אחת למצוא חשבון״.

וחמול, אשר לבו המה מיין ומקנאה, ערך דברי בלע במערכי לבו, וקרבו כסער מתחולל, ויבחר דרך מהתלות להיות כמתלהלה, היורה זיקים וחצים ואומר: הלא משחק אני. וצביה שמה עיניה בספר הזכרונות ותשמח ותאמר: "אכן, בתי, תפליאי עצה בחכמתך, אך לא בשמלתך, כי לא לרצון היא לי, כי לא שמלות כאלה תלבשנה בנות עתיקה. אך לא עליך אשית חטאת, כי אם על רחל התופרת;הלא עניה היא, ועיניה בקצה ארץ, וזאת ראשית חטאתה, כי תקרא בספרים ".

דעת לנבון נקל, כי לא אהבה צביה את אלישבע, האהובה לעדן אישה, ואף כי מרת נפש כמוה, אשר לא ילדה לאישה ולד. על כן חפשה על אלישבע עלילות וגם מתוך שבחה באה לידי גנותה. וחמול שמח למקרה הזה ויהי כאיש ערוך למלחמה, להשפיל גַאות אלישבע ותפארת רום עיניה ולרומם את זלפה בעיני ר’ צדוק.

ו: חצי לשון

מגורי אל חרב היו את עמי, לכן ספוק אל ירך.

אמר ר׳ אלעזר: אלו בני אדם, האוכלים זה עם זה ושותים זה עם זה ודוקרים זה את זה בחרבות שבלשונם.

(יומא ט)

שאלה גדולה שאלתיני, צביה: –ענה חמול ואמר –הברצון לקחה זלפה בתי את ספר הכריתות? הלא מודעת זאת לכל באי שער עירנו, כי בנותי, אודה לאל חסדו, לא כבנות הסוררות, ההולכות בשרירות לבן לראות ולחמוד כל דבר אשר שנא ה׳,כי רצוני הוא רצון בנותי. אנכי מאז רציתי לגרש קלון מביתי, וזלפה בתי ענתה אחרי דברי אמן. אז שלחתי דברי אל שובאל מיודעי זה, ומה רבה יגיעתו אשר עמל ויגע לעורר את לב עתניאל הנקלה להשלים חפצי, עד אשר הקרה השטן לידי עון פלילי לאהבה אשת איש, את עתליה עגלה שלישיה,כי את אישה הראשון קברה, את עכבור גבר עמיתי, איש בריתי, קרבה באהבת בצע ותרחיקהו כרגע באהבה לא טהורה, אשר אהבה את עתניאל, הוא האיש השלישי לה. צחוק עשה לו השטן, ומים גנובים מתקו לו. אז נעתר לקרוא לבתי דרור. אנכי ברכתי היום: ברוך שפטרני מענשו של זה, ועכבור עמיתי גם הוא יברך את ה’, אשר חלץ נפשו מעון אשה נצורת לב כעתליה, וברוך מתיר אסורים!

הדברים האלה נפלו כחצים שנונים בלב אלישבע, כי שמעה את חמול מחרף את עתליה דודתה ומוכיח עליה חרפתה. ובכל זאת הבליגה על רוחה, לא ענתהו באולתו. וחמול ראה כי מחרשת אלישבע, וידרך את לשונו קשתו לבקוע סגור לבה ויוסף לדבר: "הן ערומים מכתירים תמיד את התמימים, וכן נלכד עכבור במצודת עתליה,כאשר נלכדתי אני אז במצודת עתניאל עוגבה, אשר ישב בביתי כאדיר בעליתו, עלית הקיר, אשר פִּניתי לו. דמיתי, כי הוגה הוא שם בתורה,עליתי אליו לבקר באהלו, והנה ספרים קטנים ערוכים בין הגדולים כשועלים קטנים בין אריות. ואנכי הכרתי את קטני האמנה מגבם,כי ממקום לא טהור באו, מבית נחמיה, אשר מלא את אשפתו מהם להפיל רבים חללים. מצאתי אחד מהם ביד אסנת בתי הצעירה, אשר קראה בו ולא הבינה פשר דבר לשמחת לבי. אמרתי אני בלבי: מה ענין רוצח אצל נערה המאורסה? כי נחמיה כרוצח בעיני, וספריו כרצח בעצמות,ובתי התמימה בראותה, כי הספר כעשן לעיני, ותשליכהו ארצה, ויהי גל גליונות״.

– כן גם אנכי עמדי –ענתה צביה –ספרים זרים כעשן לעיני: אראה שרצים ורמשים ואַל אותם,כי כן הסכנתי בבית אבי.

–ומי יתן ולא ראם גם עדן אישך –ענה חמול – ומי יתן ולא ידעם, כי עתה שמחו בו אלהים ואנשים; כי למה נעשה שקר בנפשנו? הלא לעדן לב חכם ונבון, אשר כל יודעיו אמרו: הן הוא יהיה מורה צדק לעדתו. אך הספרים הקטנים,זעומי ה’, הטו את לבבו,הסירוהו מתורה, ועמלו בה עלה בתוהו ויאבד.

–הלא עדן זה, אשר תנבל, בני הוא –ענה עובדיה בעקשות פה.

–הלא אישי הוא –ענתה צביה.

–ובכבודו אתימר, כי אבי הוא –ענתה אלישבע – הלא הוא אבי, כבודי והודי, ומאז החל לדרוש בספרים קטנים, טרם יֵזל לשנות דרכו לנגוע בחיל זרים, לא היו אלמנות שללו ויתומים לא יבוז, כאשר ראיתי חנפים ממוקשי עם.

וחמול שמע מוסר כלמתו ויאמר: "המן הספרים הקטנים תוכיחי עלי חרפתי? אולי שיגיתי במשפטי, אולי טובים הספרים הזרים לגברים, אך לא לנשים הם, כי אין חכמה לאשה אלא בפלך, אמרו קדמונינו, ואמרו עוד: כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תִפלות, ואף כי ספרי מחקר והגיון, אשר חָלק ה׳ לנחמיה וחבריו, כי אין למו דינים ומשפטים, באשר הכל מותרים להם. ובמה, איפוא, יהגו, אם לא בספרים זרים, חדשים מקרוב באו ולא שערום אבותינו? ספרים כאלה השאיר עתניאל בביתי, ואתנם על יד פתחיה לשרפם עם החמץ בחצרות בית התפלה, ועליהם אני אומר כר ' טרפון (סנהדרין ): השחת, שרוף וכלה, כי מביאים הם תקלה לעולם, ואף כי לאשה, אשר אמרו (נדה ): בינה יתרה נתן הקב״ה באשה יותר מבאיש. אנכי דנתי דין הספרים ההם לשרפה, אף כי נמצאו בם גם ספרים עברים כספרי אסף וחבריו. ומה הדין נותן?ילמדנו רבנו.

–הדין? –ענה ר׳ גדיאל –הלא שלש דעות ערוכות בשבת: הגליונים וספרי המינים אין מצילין אותם מן הדלקה בשבת, ועל הדעת הזאת מצילין אותם בחול. ר’ יוסי אומר: בחול קודר את האזכרות שבהם וגונזם, והשאר שורפם. והאחרון הכביד,הלא הוא ר’ טרפון, האומר: אקפח את בני, שאם יבואו לידי, שאני אשרוף אותם ואת האזכרות שבהם. – ואנכי טרם אדע את הספרים ואת האזכרות שבהם.

– ואת קללת ר’ טרפון יגורתי, –ענה חמול –כי צאצאי יקרים בעיני כבבת עין, ולמענם אשרוף כל יום ספרים כאלה לאלפים. בכל אשר אראה ספר אחד אשרוף, כי גורר הוא רבבות אחריו;ויפה נשא משלו אודותם מוכיח בשער זקן, אשר ספד אז לר’ בון, ויאמר: ספרי המחקר וההגיון פרים ורבים כצפרדעים, אשר אמרו בם (סנדהרין ): צפרדע אחת היתה והשריצה, או אחת היתה, אשר שרקה לרעותיה, ויעלו ויכסו את ארץ מצרים.

– ואם חכמה אין כאן, לצון יש כאן – ענה ר’ גדיאל – ואין הקב "ה מקפח שכר כל בריה, אפילו שכר שיחה נאה. אנכי נער הייתי וגם זקנתי ולא קראתי בספרים ההם, כי אמרתי: מוטב שאהיה כל ימי שוטה בעיני הבריות ואל אהיה שעה אחת רשע לפני המקום.

ועובדיה נשא בשרו בשניו, בשמעו את שיחות חמול שוטפות כחשרת מים, ובכל זאת לא אבה להתגרות בו, בדעתו מה עז מצחו, ויט שכמו לסבול את המשא, אשר נשא על ביתו ויאמר: ״הלא עת לעשות לה’ היום, לתת לעפעפינו תנומה, למען נשמור שמורות עינינו מתרדמה בליל שמורים, ואחרי מעט שֵנות נלך אל בית הרחצה״.

– עוד היום גדול –ענה חמול, בהביטו אל מורה השעות –עוד שעה אחת עד הצהרים, ושיחות חולין של תלמידי חכמים טובות מכל חכמות ספרי המחקר וההגיון, אשר מנעתי את בנותי מהם אחרי דעתי אשה אחת למודת דעת, ושמה סאפיא האשכנזית, אשר בחר בה יושב ארצנו מעיר מגורת אבותי. וזה כשלושים שנה, בעת אשר לא לבשו עוד בנות ארצנו מלבוש נכרי, והנשים הצניעו לכת, ולא ראו קורות חדרן אחת משערת ראשן, וסאפיא האשכנזית גרה אז עם אישה, הטפל לה, בחצר אבי, ושערת ראשה היתה לה לנזר תפארה. על כן נשמרו נפשות בית אבי מֵאכול מאומה מכל אשר בשלה, לא שאלו ממנה כלים ולא השאילוה, והיא ואישה היו בודדים במועדם, ובצאתה עם אישה לשוח,רננו אחריהם נערים ונערות, ויהיו מנוד ראש בין יושבי העיר ויוציאו עליהם כל דבה. וכראות החכָמה, כי מחוץ תשכל דבת עם, ותהי כלואה בחדרה כל היום, ועיניה היו בספרים. הסיר נפוח על האח ומאכלו הבריאה לשרפה, כליל הָקטר ומעלה צחנה באף החכָמה, והיא –לא תפנה ולא תשעה לזאת, כי עיניה בספר, ולבה תשית לדעת את כל הנעשה והנשמע בקצוי ארץ. ולעת האוכל, באמור לה אישה: אל -נא תאכלי מזה, ידידות נפשי, כי מות בסיר, לכלב תשליכי אותו, – והחכמה השליכה מן הנזיד על פני אישה, הכלב הנבזה בעיניה, ותתגעש עליו, כי לא הקדים להזהירה, בטרם שומה את המאכל אל פיה, ואת כל חרון אפה שפכה על שפחתה בנאצות, בחרפות ובמכות, הכתובות בספרה,ושפחה אחת לא הוציאה שנתה בביתה. ואישה האומלל היה נחשב בעיניה כקוף בפני אדם ותמצא תמיד מגרעות בשיחתו ובהליכותיו, ורוחו זרה לה, בעת אשר לא זרה רוחה מתאותה ותחפוץ קרבת הצעירים, הדוברים עמה שפת אשכנז: להם הצהילה פניה ותדבר נדיבות. ואישה הדך והנכלם החל לנסות דברי תחנונים אליה, השפיל כבוד גבר ויכרע לפניה ברך, התרפס ויתחנן לה לראות עניו, מצוקתו ומכאוביו, ותחנתו שבה תמיד ריקם, כי ניבו נבזה בעיניה, ובלעגי שפה דבר אליה,לא ידע לבחור מלין. כן התענה הדכא ההוא, פזר כל הונו לה ויֶרב רקוחיה בשמן המור, בתמרוקי הנשים ובבגדי מחלצות חדשים לבקרים לרוח היום, הנושבת בצרפת. סוף דבר: לא נותר לדך ההוא בלתי אם גויתו וביתו, אשר השאירו לו הוריו אחריהם עם הון עתֵק. אז היתה מבוכתו, כי סאפיא הדפתהו ותגרשהו מביתו. ויבוא אל אבי ויבך ויתחנן לו לדבר על לב עוכרת נפשו;אך לשוא אכביר מלין לספר אחריתו, כי מרה היא. מן העת ההיא אמרתי: אם יתן לי ה’ בנות, ומנעתי אותן מלקרוא בספרים כאלה, ונדרי שלמתי, וה’ שמרני מחכמת נשים. ולמדנו יראת חטא מבתולה, אמרו קדמונינו בסוטה, ויספרו לנו על דבר המראה, אשר ראה ר׳ יוחנן בתולה אחת נופלת על אפיה ואומרת: ״רבונו של עולם! בראת גן עדן, בראת צדיקים, בראת גהינם, בראת רשעים. יהי רצון, שלא יכשלו בי בני אדם!" – ומה יפה הדבר, אשר תספר לנו הגדה בתענית: מעשה בר ' יוסי דמן יוקרת. בראותו איש בודק בין הגפנים להסתכל בבתו יפת התואר, ויגער בו, והאיש ענהו: "רבי! אם לא זכיתי לקחתה, האם לא אזכה לראותה?״ ויפן ר׳ יוסי אל בתו ויאמר: ״בתי! הנך מצערת את הבריות, שובי לעפרך!״ – וכן היה.

ואלישבע, אשר שמה עיניה בספר זכרון לנדבות,הקשיבה לכל דברי חמול, ותפן ותאמר בשחוק: "אמרתי, כי חמול במוסרו החל ובמוסרו יחתום, והנה תוכחות וקללות״.

– אנכי לא אליך אשים דברתי –ענה חמול, בשלחו ידו בפלגות זקנו, כמו טוָה שיחה קשה מזאת, ארוגה מגידי ברזל בוערים כלפידים, וחצים לדולקים יפעל – אנכי באחרית סאפיא אדבר, כי מרה היתה כלענה, הלא חרצו חכמינו משפט (סוטה ), כי במדה שאדם מודד,בה מודדים לו: שמשון הלך אחרי עיניו, לפיכך נקרו פלשתים את עיניו; אבשלום התגאה בשערו, לפיכך נתלה בשערו. וכן מדת הפורענות לשׂוטה: היא קשטה פניה למאהבה, לפיכך פניה מוריקות ממים המאררים;היא כחלה לו עיניה, לפיכך עיניה בולטות; היא הסתירה חטאתה, והקב "ה מפרסמה בגלוי. וכן היה מוסר בנות ציון, אשר גבהו מאד ותלכנה נטויות גרון, ואמרו (שבת ): מה פורענותהון?מקום, שהיו מתבשמות בו,נעשה נמָקים נמָקים; מקום, שהיו חוגרות בו, נעשה נקָפים נקָפים, ומקום, שהיו מתקשטות בו, נעשה קרָחים קרָחים. וכל זאת

באה להן לא על גאותן לבד כי אם על הכשילן בחורי ישראל, שהיו מכניסות בהם יצר הרע כעָכס וכארס נחש. וכמשפט הזה היה לסאפיא הגברת בשפלתה, כאשר נדדו כל רואיה ממנה. את כל הליכותיה ספרתי לבנותי וממנה לקחו מוסר.

– ומי יתנך, ידידי, מוכיח בשער בכל הערים הגדולות – ענה שובאל – ואף כי בקרית אמון, ששם גבהו בנות ישראל מאד למרות עיני שכנותיהן הגבירות,כמעט פקחה העלמה את עיניה להביט דמות צלמה בראי, והנה לבה הולך בגדולות ובנפלאות, כי תבוא בסוד בחורים, וסרי סוררים יסובבוה, ירימו לשמים תפארתה וישימוה לאילת השחר;אך אילת השחר הזאת תרד על הארץ לצאת עם מכבדיה במחול משחקים, ויש אשר תרד אף תוריד אחרים פלאים, כדבר האמור בבן סירא: בתואר אשה יפה רבים השחתו, ועצומים כל הרוגיה (סנהדרין ). ועל המשובה הזאת יאנחו כל ישרי לב, כי שערוריה נהיתה בישראל.

–אודה לה’ חסדו –ענה חמול באנחה –לא כאלה חלק בנותי, כי יוצאות הן בעקבות מדבה הורתן, הצופיה הליכות ביתה להכין כחומר מלבוש ולהכין מחיה בעת אשר יש שבר והמחיר מצער. לא למדה מדהבה אצבעותיה לכתוב, וכל חשבונותיה רשומים בנתר או בפחם, בקוים ובעגולים, ובכל זאת אין בם מגרעת, חסרון ויתרון,צדקו יחדו. וכן תכלכל כל דבריה במשפט, ולה נתכנו עלילות בכל מעשי ומשלח ידי, ובעצתה תנחני תמיד ארח מישור;סוחרת היא, אין כמוה בסוחרי ארץ, ובכל זאת צופיה היא גם הליכות ביתה, ועל פיה יודעת השפחה מה תבשל היום ומה תבשל מחר, ואין דבר נעלם מעיניה, המשוטטות בכל. גם עתה לפני החג תשגיח אל גרי ביתה ואמהותיה לראות, איך יטהרו את הכלים האלה ואיך יעבירו את אלה באש. עוד על זאת תפקח עיניה לראות, איך תמלח שפחתה את הבשר. אין מהדבה יודעת ספר לבד ספר תפלותיה, אשר תקרא בו, ובבואה אל בית אלהים, תקדם את פני ה׳ בדברים האלה:

"שלום לך, הקדוש ברוך הוא, אדון עולם! הנה מדהבה אמתך באה אליך לדבר עמך, ואתה תשמע מן השמים״. ומי לא יעידנה, כי היא אשת חיל, עטרת בעלה?וכן תנהל את בנותיה. הן זלפה בתה משכלת לדעת אחרית דבר מראשיתו, היא עולם חדש ראתה ותתבונן בהליכות גברים ונשים, תהפוכות עלילותיהם וחליפות עתותיהם;היא תפתח פיה בחכמה, ואזני הורתה קשובות. ותאמר אלי תמיד: מי מלל לנו, כי זלפה בתנו תאלפני דעת? הלא זלפה לא למדה אשכנזית וצרפתית, אך המלמד לאדם דעת נתן בינה יתירה בלבה להבין ולהשכיל כל ענין וכל חפץ, ובהיותה בימי כלולותיה עם ענתיאל, אמרה לי: "דע לך, אבי, כי בריתנו לא ברית מלח, ואחרית לא תהיה לה״. – ומה תחזי בו,בתי? –שאלתיה בשממון –הלא נחמד הוא למראה. –זאת אחזה, כי נחמד הוא למראה, ענתה זלפה, אך לא נחמד הוא לאלהים, הרואה ללבב. לא, אבי יקירי, בריתנו לא ברית מלח. –מן העת ההיא ארבתי לצעדי עתניאל, ותָנץ משטמה בלבי, ובראותי אותו מבקש אהבתה, בעת אשר נפשה בחלה בו, וארגז תחתי ובכל מאמצי כח הבלגתי על רוחי. וברוך ה׳ שהחייני וקימני והגיעני לזמן הזה לראות את בתי החמודה פדויה מיד נעוה לב. לא למדו בנותי חכמות הבל, אך חכמתן בלבן ותפארתן בנפשן. הלא זה דברי תמיד: לא כחל ולא סרק ולא פרכוס – ויעלת חן! הן גורל אסנת בתי נעים, ואשרי איש ירא ה’, אשר ימצא את זלפה.

והזקן עובדיה, המלא חמה, לא יכול עצור במלין ויאמר: ״ועל דעתי אין חפץ למוכר להלל, לשבח ולפאר את ממכרו הטוב בשפת יֶתר ובלשון מדברת גדולות, כי עינים לקונה לראות מה טוב, ואם מגרעות בממכר, היכסה עליהם דבר שפתים? הןו בתך טובה ויפה –אשריך! הלא אמרו קדמונינו (תענית ): כלה, שעיניה יפות, אין כל גופה צריך בדיקה. הן בזאת צדקת –אענך, – בדברך רתת על ספרים חצונים, אשר יתגנבו לבוא אל גבול ישראל, על צפרדע אחת, השורקת לחברותיה: הרם עליהם כשופר קולך להרגיז עליהם שמים, כי הספרים האלה מפריעים את הגברים מתורתם, והיו הספרים ההם תפארת לנשים. כן קדמתי בכספי את בן -גרה, המוציא לאור את ספרו ״המורה לצדקה״, והיה לאלישבע בתי, האוהבת לשון הקודש. כי אנכי לא אביט בו, באשר ספרי מוסר רבים ועצומים לבני ישראל, אספרםס ומחול ירביון, אך טרב יהיה ספר בן -גרה לאלישבע בתי. הראית אותו, אלישבע?״

–אנכי ראיתיו בבית אליאב –ענתה אלישבע, בכתבה דבריה בספר זכרון לנדבות –ראיתיו, כי לא פסח בן -גרה על פתח ביתנו, בעברו את קרית אמון לקבוץ, ואנכי אמרתי לו: ״למה לנו מים שאובים בעוד מקור מים חיים לפנינו, כי טוב לשתות מים ממקורם –אמר הראציוס,המליץ הרומי״ –אך חדשים הם לבני ישראל –ענה בן -גרה. –אנכי לא עניתיו דבר, אך חכמי לב ראוהו כשואב מים מגֶבא לשפכם אל הים הגדול, כי נכוחים ונמלצים הדברים בלשונם ונתונים נתונים הם לאשר אין למו חלק ונחלה באוצרות ספרי ישראל, המלאים מוסר השכל, יראת שדי ואהבת אדם. ואם אלה לא יועילו לאנשי עברה ומשטמה, מה יועיל למו ספר בן -גרה? אולי שמו, הנקרא עליו, יעשה נפלאות בלב חשוכים?

בדברים האלה קלעה אלישבע אל לב חמול, והוא כלא שומע. ושובאל אמר: ״הוא אשר דברתי, כי בן -גרה ירדוף בצע ויתפאר לעיני העמים לאמר: ראו לקח טוב נתתי לעמי, ומוסר לא ידעו אלמדם. אך מראש לא בסתר דברתי, כי הבצע והכבוד יעוררו עדת המשכילים לעשות טוב ורע: בעבור הכבוד יקראו נדבות ובעבור הבצע יקראו לריב באש קנאה. כאלה ראיתי מאז, על כן נפרדתי מהם, וברוך ה’, אשר נחני בדרך אמת, לא שערום החכמים בעיניהם. למליצים נשבר לבי בקרבי וחרוני אל כל המונם, כי כשועלים בחרבות היו,בפרצות עלו ואמרותיהם פרצות תצאנה. ודבריהם בכתב בני ישראל לא יבואו;הלוקחים לשונם וינאמו נאום זר, עַם עמקי שפה וכבדי לשון. אחד היה לפנים נפתלי רב הנוצה, ורבבה כצמח השדה הם כיום, וספריהם כגלים. כמעט מצא אחד את ידו לכתוב שבע שורות ספורות עברית, והנה חוד חידה ומשול משל אל בית ישראל, ויחליקו לשונם במקסם חָלק. כנשרים קלו תופשי מרום גבעה, השמים עבים רכובם והבונים בשמים עליותיהם, ומכל אלה לא יקחו אבן לפנה, אבן למוסדות. אך הנני אליהם, אועידם אל ספרי "עמק יהושפט " ונשפטתי אתם. גם אשים פני אל בנות קרית אמון, הקוסמות קסם לצודד נפשות בלשון למודים, לשון שקר;לא אשא גם להן, כי נגע אל השמים משפטן, לכן דרכן בראשן אתן ".

–מי יתן לי עט ברזל, – ענה חמול, במרטו שערות מפלגות זקנו –מי יתן לי עט ברזל –כי עתה הניפותיו על המשפחה החטאה הזאת, על הנקובים משכילים, ונתתי פני בספריהם המלאים נאצה, כמו חי כמו חרון אסערם, והכיתי בשבט פי גם את הנשים המשכילות, ואלישבע תראה, תקח מוסר.

– מה אמולה לבּתי –ענתה אלישבע בשחוק עצור על שפתיה – ומה רבה חרדתי, בקומך למשפט! רק אל -נא לאֶרך אפך תקחני, פן תאריך לשון וקצרה רוחי, ועצור בשחוק מי יוכל! אל -נא תחביר במלין על הנשים, עם לא עצום, פן תשחקנה והבאת עליהן אשם, כי שחוק חטאת היא לנשים כבודות. כן קרני במצפה מאויל שפתים, אשר הרחיב פיו, ובקצפו על אשתו שפך חמתו על כל הנשים, המשילן לעם הדומה לחמור. ואנכי אמרתי: לא אחסום שור בדישו, עמדתי ואתבונן בו, נתתי לו נדבה וילך. אולי הסכלתי לעשות, כי המסכן ההוא אולי יספר מקרהו וישלח בי עוד עניים אחרים או מתעשרים ואין כל. הן האויל ההוא קרני בדרך, ומה אעשה כי יבוא רעהו בצל קורתי?הארים נדבה לכל אויל שפתים?

מקול מחרף התנשא חמול כאריה משחית ותצלח כאש חמתו ויאמר: "ומי כמוך מרימה נדבות? הלא גם את יקרותיך, נזמיך וצמידיך, אשר אמרת, גנובים הם ממך, – נתונים נתונים הם נדבה לרוחמה לכפר פניה על זימון, כי העתקתיו ממנה. ראי -נא: לא אאריך עתה לשון, אך יבוא בעל הכרם ויכלה קוציו״.

– מה זאת? קרא ר׳ צדוק בשממון ואחריו ר׳ גדיאל ושובאל.

– מה זאת? –השיב עובדיה בשחוק נגלה ובזעם נסתר –אך מי לא יבין זאת?הלא זאת פעולת היין, ההדיוט, הקופץ בראש ובולל לשון איש, עד כי לא יבין איש נבון שפתו, כי דבריו כסירים סבוכים וכקוצים כסוחים. אך איעצך, חמול ידידי: לך הביתה, תן שנה לעיניך, וכלה קוצים מקרבך, והקיצות ונהפכת לאיש אחר.

וחמת חמול בערה בו ובאפו עלה עשן, אך מקרה אחד נקרה ויַאת לשום קנצי למלין ולראשית מדון, כי בא איש מסכן משכניו בקוצר רוח ויגד לו, כי זלפה בתו התעלפה משבר רוח, ובשובה לאיתנה, עוד תתנודד,תזכיר שם עתניאל ונפשה ברעה תתמוגג, כי חלץ ממנה.

– הוי, נבזה וחדל אישים! – גער בו חמול ויך בחרפה לחייו –הטרם אדע, כי נחמיה השיאך להגיד לי כזאת? אך אוי לך ואוי לנחמיה! אנכי אורֶךָ!

–חמול אלופי! –ענה האיש המסכן – הלא טובתך אני דורש ואמת דברתי לך, וזה לך האות: בבואך הביתה תמצא את ספר הכריתות קרוע לקרעים, כי קרעתהו זלפה בעברתה; הן תריב באמת, גם תקלל את האנשים, אשר הפרידו בינה ובין עתניאל. אך מאיר אומר, כי יש תקוה, ועורך הוא עתה מכתב לעתניאל, כי כן יעצה אסנת בתך הצעירה, ולמה יזעף עלי לבך?

– הוי, נקלה! –ענהו חמול –אנכי אמצא מקום לך בכלא, ועיניך תראינה שם את מורך נחמיה, ושניכם תראו את ידי.

זאת דבר חמול ויצא בחרי אף, ועובדיה נשא כפיו ויאמר: "יהי רצון מלפניך ה’, שתצילני היום ובכל יום מעז פנים ומפגע רע כחמול. הן פשק פה שפתיו לירות חצי לשון אל לבי ואל לב צאצאי, כי מבקש הוא תמיד חטאות אנשים אחרים ולעונם ידרוש, ואל פשעיו כי עָצמו לא ישית לב, ואנכי החרשתי, התאפקתי. מי יתן ואפתח אני שפתי עמו, – וגליתי חרפתו וקלונו; אך לא זה דרכי, ולא כן ביתי בישראל. ומדוע הכה לחיי הדל הזה בחרפה? ומה עשה לו?הגידה לנו, איש מסכן, מה נהיתה בביתו?

– תהי נא חרפתי כפרתי על כל עונותי –ענה המסכן – הן זלפה בתו כמשתגעה, תחיל, תזעק ותקרא לעתניאל אישה, ומדהבה שלחה לקרוא לרופא. לוּ חכמה השכילה, כי עתה קראה לבן קדר! ומה חטאתי, בהגידי לאב, כי בתו מתעלפת ונפשה ברעה תתמוגג?המעט ממדהבה,כי תחבול את בגד אשתי ולא תשיבהו לה לימי החג, והנה חמול אישה עוד יכה בחרפה לחיי! צדיק ה’ על כל הבא עלי!

– לכן אנכי אכפר פניך –ענה עובדיה –תני, צביה בתי, כסף לנעלב הזה, ופדה את בגד אשתו.

– טוב הדבר וחפצך, אבי, אשלים –ענתה צביה, אשר עמדה עד כה לשמוע תוכחות חמול ומוסרו הקשה.

ואלישבע שמחה מאד לאחרית החזון. ובהיות ספר הזכרון נכון, השיבתהו לצביה ותאמר: "עתה כוננתיו בסדרים נכונים, ערכתי הנדבות אחת לאחת למצוא חשבון״.

–ברוכה את, בתי, לה’ –ענה הזקן –שמרי מצוה ותמצאי חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם והיית עטרת תפארת לאישך.

ור ' צדוק העיף עיניו באלישבע ועד מהרה פנה אל עובדיה ויאמר: "הנני מברך אותך בברכת רבנן, בצאתם מאת פני ר’ חנינא, לאמר: עולמך תראה בחייך, אחריתך לחיי העולם הבא ותקותך לדור דורים (ברכות ). ואנכי לא ידעתי אנה אלך, כי לוי משרתי החולה כצרה נוספה לי על יגון לבבי לאשתי, ואנכי כאיש נדהם וכגבר לא יוכל להושיע. הן שפתיו אין עוד אתו, ונפשי נבהלה מאד בהגיגי בו.

– שמעה -נא לי –ענה הזקן – עלה -נא אל עלית הקיר, שם תמצא מנוח לך, ובשעה השלישית נלך יחדו אל בית הרחצה. וה’ ישלח עזרתו מקודש אל לוי משרתך, כי אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים. שמע -נא, ידידי, לי וטוב לך.

זאת דבר הזקן ויתן קולו אל שמריה משרתו, ויבוא, ויאמר אליו: "הלא פנית אתמול את עלית הקיר ".

– פניתיה לאלישבע –ענה שמריה – ועתה נכונה היא לזימון, אשר האיצה בי הגבירה להביאהו במרכבתה. ואנכי לא ידעתי היום, אנה אפנה מרוב עבודה. האביא הלום את זימון?

– גם זו לטובה! –ענה הזקן –ויהיו -נא לי היסורים האלה מזבח כפרה. אמנם, עבד לוה לאיש מלוה, ובכל זאת הלא כהנה וכהנה הלויתי, ומדוע געל לא עבדי הוא לשמור מצות פי?

ור ' גדיאל ושובאל פנו לצאת, ויאמר עובדיה אל שובאל: "הלא מיושבי שולחני אתה, לכן בואה הלום בלילה ".

– שלום לך –ענה שובאל, ויפן ויצא עם ר’ גדיאל. ועובדיה אמר אל ר’ צדוק: "ראה -נא עותתי ושפטה משפטי: הן הגבירה נושה בי ששת אלפים שקל כסף, וכהנה וכהנה הלא לי ביד חותנך, אשר המָמַני לעת כזאת, אקרא אליו ולא יענה, ועלי עתה להשלים חפץ הגבירה ככל העולה על רוחה, למען לא תגוש בי עד עת מצוא. ובכל זאת אל תמנע, שמריה, מלכת אל זימון, הביאהו הלום;הלא שב הוא ממקום מערכות צבא הרוזן,ששם עדן בני, ופי זימון יגיד לי שלומו. אך ראשית דבר: העל את ר׳ צדוק אל עלית הקיר, ואחרי כן תרוץ לכפר בן -שמן ואל תאחר שמה״.

ור ' צדוק אמר: "לא יתנני לבבי לתת לעפעפי תנומה, בטרם אלך לראות מה שלום לוי משרתי. לכן יתן -נא לי שמריה את המפתח, ושבתי מביתי ועליתי שמה ונחתי שעה אחת ואחרי כן נלך לטבול לכבוד החג ".

– טוב הדבר –ענה הזקן ויצו את שמריה, ויתן את המפתח לר’ צדוק, ויקחהו אתו ויפן ויצא. ויהי אך יצוא יצא,והנה נחשון בא, ופניו צוהלים, ויגש אל עובדיה ויאמר: "הבה נבוא חדריך, כי דבר סתר לי אליך ".

– דבר סתר? –ענה עובדיה –על הנגלות אני מצטער והנך מגלגל עלי עוד את הנסתרות. ובכל זאת הבה ואקחך אל חדרי, רק אל -נא תבוא אלי ברוב ענין ואל תאריך לשון במדרשים, כי לא המדרש היא העיקר בעת לעשות.

ונחשון בא אחרי עובדיה החדרה ויאמר: "זה ארבעה עשר יום מליל החודש רואה אני את פניך זועפים בגלל דברי הברית אשר בינך ובין געל, אך מציאה ועקרב באים בהסח הדעת: המציאה היא לך בר ' צדוק, והעקרב לגעל, כי מתה בתו, ויצא ממנו כל הדרו,כי זרח ידוע חולי הוא כאחותו. אך למה אכביר מלין בדברים, הידועים לשנינו?הנני לכתוב טורים אחדים על דבר מות מחלת ולהמציאם לר’ צדוק בין הערבים, לפטרו משבעת ימי אבל, ובחול המועד יהיה נקי לך, ונוכל לדבר עמו דבר. ודע לך, כי רבים קופצים על אבן הראשה, ושבע עינים צופיות לו מכל עבר. ואזני שמעו דברים מאחרי, כי בן -גרה זה, אשר סבב את קרית אמון,גם הוא היה לי כמשיג גבול להשחית את נחלתי, אך הוא מחליף מלין כמחליף פרה בחמור, וזאת כל חכמתו. לכן תהיה חכמתו לו לבדו, אנכי לא אגע בה, והוא לא יגע בדברי. הן פי מחץ אותך בזרח ופי ירפאך, והביאותי אל ביתך איש,אשר לו תורה וגדולה, עושר וכבוד. הן העיר מצפה עתה ללא מורה, ואין מנהל לה מכל בנים גדֵלה, אך לא אלמן ישראל מרבנים אנשי השם, ואחד שבחבורה סר עתה אל דניאל קרובו וגם עיניו ציפיות אל המצפה, והוא גדול בישראל וידו רב לו בתורה. אך יושבי המצפה שמו עיניהם על ר׳ צדוק, כי מצאו מכתב, כתוב ביד ר׳ בון אל ר׳ צדוק בכבוד הראוי לו. ודברי ר’ בון יקרים מאד ליושבי המצפה ומהם לא יסורו כמלוא השערה, לכן דע וראה את אשר לפניך,כי נאוה אָדר היקר ללובשיו. אנכי אדבר דברי ור׳ צדוק נכון לאלישבע בתך, רק נסתיר דבר ".

– וה׳ יהיה עם פיך –ענה עובדיה –הן אזני קשובות עתה לדבריך, בדברך בחכמה, ודע לך, כי לא אטה אוזן לדברי אחר בראותי, כי אחרי שובך נחמת על הדאיבך נפשי בליל החודש. אך עוד חזון למועד,אשר נדבר ברחבה על פרשת הדברים האלה, ועתה הנני לתת לעפעפי תנומה, כי נדדה שנתי כל הלילה, וליל שמורים היום, לכן שא -נא לי עתה.

–ושלום לך, ידידי ואלופי –ענה נחשון, ויפן ויצא.

ז: אבן הראשה

ר׳ צדוק היה אבן הראשה לעובדיה ולחמול, ואלישבע – אבן הראשה, אבן חן, לר’ צדוק, לזרח ולנעמן, הנקוב זימון, והאהבה מעבר מזה והיראה מעבר מזה הולידו והצמיחו עלילות רבות. ר’ צדוק חרד לרגעים פן יעלה אליו ירחמיאל כאורח לא קרוא והשחית את כל עמלו, על כן עשה את אשר עשה ואת ירחמיאל הגה מני דרך. אך ששונו עבר עתה משכיות לבבו, כי זה הנער לוי, היודע ועד בכל עלילותיו, זה הנער חלה והוא צופה לשחת, וסודו אתו יחד על עפר נָחת. עוד פחד נחמיה היה נגד עיניו, פן יריב ריב ירחמיאל קרובו,אך עוד מעט ונלכדה רגלו בפחים, אשר טמן לו, הלא הם בכתבים אשר לירחמיאל, ועוד פשעו חתום בצרור הכתבים, הגנוב ממנו, אשר גנב אחימעץ על פי בן -גרה וחמול, ודברי הכתבים הלא יהיו מתאימים להרשיע את נחמיה, בקום השופטים לבקר את הכתבים, הלא מורידים ואין מעלים את נחמיה על דעת חמול וחבריו.

כן חִשב ר’ צדוק דרכו, בלכתו לבקר את לוי, ומה חרד לבו, במצאו שם את צפנת עומדת מחוץ לחדריו כעוטיה על לוי ידידה ובוכיה, ופתחיה חשב דמעותיה על צרת אישה ויחשבן לה לצדקה,ותהי עצתו לה להוחיל לר’ צדוק בחוץ, ותהי לה דמעתה לירחמיאל כסות עינים. ור׳ צדוק התחלחל אחרי דברה דברים אחדים באזניו, אך הגבר הזה, העשוי לבלי חת,התעודד כרגע וידבר אתה רכות לאמר: ״ומי יאמין לשמועתך ולעדות פיך? ולוי עוד מעט ואיננו, ודעתי לא לעזר ולא להועיל לך. לכן עשי אתי ברכה, ורב טוב צפון לך אחרי קחתי את אלישבע, ותחת לוי המסכן אביא לך את זימון,עלם רב חן ורב תבונות, אשר אליו נשואות עיני אלישבע ורוחמה.

וצפנת האזינה לו ותתעודד ותאמר: "צדקת בדבריך, כי רעתך תביא גם עלי רעה וברוממותיך אתרומם, וקנאתי לשרה בוערת כאש בקרבי; ועתה הן לוי הולך למות ברוב אולתו, ואנכי הנני עוד היום לראות את תמורתו, את זימון, אשר הללו לי כל רואיו. אראהו עוד מעט, כי אמצא לי פתחון פה לבוא אל בית ירוחם ולהוכיח על פני שאול דרכו על קחתו את עזרא מביתי, ואבי, הגווע בפאת מטה, עזוב עתה ונטוש״.

כן שת ר’ צדוק ידו עם צפנת, היודעת מצפוניו, ויורנה ללכת אליו יום יום השכם והפצר בו על דבר ירחמיאל, והוא ינחנה בעצתו תמיד אל מחוז חפצה. כל זאת דברו מחוץ לחדרו בעליה, וצפנת יצאה ממנו שמחה וטובת לב ותשכח גם את לוי מאהבה, המתענה תחת יד מחלתו, אשר תקפתהו מאד למשכו עוד מעט אל שערי מות.

עתה נדבר בזרח, אשר עמד על משמרתו כל הלילה עם אחירע, ויהי נכון ליום מחר לנסות דבר אל אלישבע ולהגיד לה מרי שיחו ושאתו עליה מכאובים, אולי תחמול עליו והיתה לו חמלה תחת אהבה. ולשמחת לבו בא אליו משרת דניאל ויאמר לו: "בואה -נא אל אדוני בצהרים, כי בידו שלח אביך מתנות יקרות לרעיתך״.

– האח! –קרא זרח –אור ה’ יאיר לי על ראשית דרכי, ולו נתנכו עלילות. החנם נגנבו היקרות מאלשיבע?הלא למען תקח מידי אחרות תמורתן ונטתה לי חסד.

כן חשב זרח למשפט ויתאושש ויקח את ספר "שירי תפארת״ אשר הכין לאלישבע, ויבוא אל בית עובדיה.

וצביה רבת פעלים לפני בוא ימי החג, הבורא חדשות במושבות בני ישראל ובמאכליהם;עיני הנשים החרדות צופיות בעת ההיא הליכות ביתן ביתר שאת, על כל צעד שבע עינים לבלתי תת שמץ דבר חמץ לבוא הביתה, כי נורא עון כרת, וכל איש ואשה חרדים על נפשם, ומורי העדה יעמיקו שאָלה ויגזרו גזרה לגזרה, להסיר צל העון הזה מעל גבול ישראל.

שתים עשרה מהלומות השמיע הפעמון ועת הצהרים הגיעה. בבית עובדיה נקיון והדר ורבה התכונה מאד,כי היה משפט עובדיה לקרוא הגדה בלילי שמורים בעדת עשרה גברים, ככתוב: אודה ה’ בכל לבב בסוד ישרים ועדה. ובין חקרואים היו גם שובאל ויאיר, אשר באו הלום מקרית אמון, והוגא, גם ר׳ צדוק, זרח ולוי;אך בחלות לוי, היה דבר עובדיה אל פתחיה לבחור לו תופשי תורה מיושבי בית מדרשו ולבוא אתם, ופתחיה הקים דבר עובדיה ויבוא אל בית עובדיה ויאמר אל צביה: "הכל נכון לליל התקדש חג, כי בחרתי תופשי תורה מן החרדים לדבר ה’, אשר לא ימושו דברי תורה מפיהם יומם ולילה, ולא ידעו מאומה מכל הנעשה והנשמע מחוץ לקירות בית המדרש״.

–אך על מי עזבת את לוי החולה? –שאלה צביה.

– על אחירע –ענה פתחיה –אך אל עליון יודע, אם ישוב לראות חיים, כי בבואי אליו עוד נשמע קולו שפל מאד ותצפצף אמרתו השחה מעפר, אשר דבר בשגעון רוחו: חפני! אלקום! ר’ צדוק! ירחמיאל! וזה פשר דבריו, כי בחלות ר׳ צדוק אתמול, הייתי כשומר לפתחו, לבלתי תת כל איש לבוא אליו ולהפריע מנוחתו, והנה איש מסכן ופתי בא בהמון ורעש לדחוק הדלת, ובחפזו הפך קערת שופכין על פיה. על זאת חרה אפי, כי שנאתי איש פחז כמים. אנכי הדפתיו בחרפה, ויחרפני המסכן בקול מחרף: הוי חפני, הוי אלקום! ור ' צדוק אמר לי: אין אלה כי אם שמות חרפה בעירו,כאשר אנחנו קוראים פה לכל עוזבי תורה: נחמיה, ירוחם או אחיטוב. כן אקרא גם אני אחיטוב לבחורים, אשר עזבו את הספרים הגדולים מפני הספרים הקטנים, קטני אמנה, אשר הניחותי היום חמתי בם, כי העברתים באש ויעל עשנם, אות היא, כי טומאתם בשוליהם.

– אך מה אחרית לוי? –שאלה צביה –אנכי נתתי אתמול תקוה בלב אסנת הזקנה הצנועה, כי על פי יקח לוי את בת בתה, נערה יפה ויראת ה׳. ידעתי, כי עוד מעט תבוא הזקנה הלום לשאול את פי, לדעת ההצליחו דברי. ומי יתן לא תבוא הלום להפריעני ממעשי ברוב שיחותיה. הגידה -נא לי, פתחיה,היש תקוה ללוי להשיבו לאיתנו?

– הלא ה׳ כל יכול –ענה פתחיה – הן הוא יסכל חכמת הרופאים. ולולי היום הזה, כי עתה קבצתי עשרה בטלנים להתפלל עליו, אך ר’ צדוק שקול כנגד עשרה והוא יתפלל עליו בסתר. אך שכחתי לכלות דברי על אודות המסכן,אשר חרפני, ואנכי הכיתי בחרפה לחייו, ואחרי כן נודע לי כי ירחמיאל הוא, איש צפנת, ותחת בקשי ממנו סליחה, בקש הוא מאתי לסלוח לו, כי הכשילני בעון. אכן, זה הוא ירא ה’, וה׳ יושיעהו ממצוקותיו.

עודנו מדבר דבריו בלא סדרים כהלום יין, והנה אשה זקנה באה, על לחיה יבלת ואגודת שער צמחה בה; מטפחתה, החבושה לראשה, יורדת בשתי קצוות מעבר מזה ומזה לשתי קצות צעיפה; מכסה סדין לבן עליה וברגליה סנדלים בעלי מסמרות, המשמיעים קול המולה כהולם פעם, בלכתה על הרצפה. כל לבושיה מזכירים דור ישן נושן, בטרם לבשו בנות ישראל מלבושי אשכנז, על כן בכל מקום לכתה שעו אליה עיני רואים, וילדים וילדות סבוה, כתרוה. ושורש דבר נמצא בזרות בגדיה וגם במתנת ידה, כי נשאה בצלחתה רקיקים ועוגות מרובכות בדבש ותתן מהם לטף, והילדים והילדות ברכו בקול רם והזקנה ענתה אחרי ברכתם אמן, ושמה נקרא בפי כל:אסנת הצנועה. ויען אשר נתנה מעדנים לפי הטף, על כן, בשמעם קול מהלומות סנדליה על רצפת האבן, נהרו אחריה ילדים המונים המונים. ובוקר וערב היה משפטה ללכת ברגש אל בית אלהים ותבך לפני ה’ בצָקון לחש. גם לקברות הובילוה רגליה לדרוש בעד החיים אל המתים,ותעורר רפאים ישֵני אדמת עפר ותגד להם צרות שולחיה ותחל פניהם לעמוד כמלאכים מליצים לפני המושיע בעת צרה ולהוריד ישע לנפשות נאנחות. ותהי אסנת הצנועה כציר אמונים לשולחיה וכמליץ בין החיים ובין המתים, ונשי עתיקה והמון העם כבדוה מאד. הזקנה הזאת לא חשה לנפשה, כי אם לכל נפש נענה, ותקבץ נדבות לחולים ולאביונים, ואיש לא שאל את פיה, למי תלקט. ויתנו לה נדבת ידם וישאו מאתה ברכה. וכמוה בין הנשים,כן היה איש אחד עושה צדקות לאסירי עני, היושבים בכלא. האיש ההוא היח צובע ושמו אליעזר, אך אותו נחזה בחזיונות הבאים.

אסנת הצנועה באה אל בית עובדיה, וצביה עזבה כל אשר לה בבית ותקדם פניה, כי היא שלחה אותה תמיד לדרוש בעדה אל המתים, אשר יחַלו בעדה על פרי בטן.

–האח! –אמרה צביה –ברוך בואך, אסנת! ראי -נא, כי שמחה אני לקראתך כילדים וילדות, הששים לקראתך. הלא כל חחודש הזה דורשת את רק את החיים ותעזבי את המתים למנוחתם.

–ינוחו בשלום על משכבותם –ענתה חזקנה –אנכי החרדתי מנוחתם לפני בוא יום החודש, עוררתי צדיקי עולם מקבריהם הגדתי להם צרות החיים, עוררתי חמותך הצנועה לשאת בעדך תפלה ובטחתי, כי לא ימנע ה׳ ממך פרי בטן, ולמועד חג המצות הבא כעת חיה, ואת חובקת בן. אנכי ספרתי לחמותך ולכל הנפשות הזכות את צדקותיך ליולדות העניות, שפכתי שיח ודמעות וקויתי לה׳ כי דברי לא ישובו ריקם. גם את בית געל ואת בית חמול זכרתי לטובה. כן דרשתי אל המתים לגלות למוסר אזני סרי סוררים כנחמיה וחבריו ולעוררם בחלומות נוראים, למען ישובו מאָון. הה! נעויתי משמוע, כי מוכר נחמיה משקה חמץ לפסח, ולולא שמעתי כזאת מפי מדהבה ור׳ חמול אישה, כי עתה לא האמנתי לשערוריה כזאת.

עודנה מדברת, והנה זרח בא ובידו ספר, ויגש אל צביה ויאמר: "דבר לי אליך, אשה כבודה ".

וצביה הביטה אליו ושחוק נראה על שפתיה. למראה הזה שמח לב זרח. וצביה אמרה לו: "הלא טובתך בידי תמיד, ואותה אני דורשת מדעתי, כי שוקד אתה על תורתך, וזאת אהבתי, לכן אחרי חתונתך תקרא לי חמותי. אך עתה אינני נדרשה לך. הלא עיניך הרואות, כי אסנת הצנועה בביתי, לכן חכה -נא לי מעט;הלא כבן ביתי אתה ותסלח לי״.

– הזה בן געל? –שאלה אסנת הצנועה, בהביטה אליו –הילדים יגדלו וישכחו את אסנת, אשר נתנה מעדנים לנפשם. שכחו, בני, את אסנת וזכרו תורת משה, כי היא דרושה לחפץ החיים והמתים. אנכי הלא ראיתיך גם בשמחה, אשר עשה אביך, בכתבו את ספר התורה, וזה ימים אחדים. אך עתה לא הכרתיך, כי פניך דלים ולבושיך לא כלבושי תופשי התורה, כי לא כימים הראשונים הימים האלה לבחורי ישראל, כי יקצירו מעט מדת לבושם;אך ה׳ יראה ללבב, רק אל יגלו ראשם. גם אני הנני מברכת אותך, בן יקיר, אשר בחרת לך את בת עדן בן עובדיה, בת טובים, ומה טוב חלקך! אנכי דרשתי אל המתים גם בעד מחלת אחותך. ראי -נא, צביה, דורשת אני אל המתים ויודעת אני גם את נפשות החיים ומחסורן. ועל דברי הברית, אשר בין געל ובין בית חמיך, ספרה לי מדהבה בשמחה ותזכירני לדרוש את שלום הרֵעים האהובים, בעמדי על השדה, אשר ברכו ה׳. ואנכי לא שכחתי, כי דפקתי קבר אשת געל, בשרתיה במעונתה, כי לא עזב געל חסדו את צאצאיה היקרים, כי בנה יקח לו בת טובים ונכבדים, וגם היא לא תשכח לשאת להם ברכה מאת ה ׳. יתן ה׳ גם לר׳ חמול כלבבו, כי השמחה במעונו, יען אשר לקחה זלפה בתו ספר כריתות מאישה הנקלה, וששון ושמחה ישיגוה, כאשר אגיד לך, צביה בתי, בסתר.

ובדברה ותט את צביה אל ירכתי הבית ותאמר: "הלא ידעת, אם לא שמעת, כי מחלת בת געל נאספה אל עמה, ומדהבה גלתה לי סודה, כי ר׳ צדוק יקח את זלפה בתה. וה׳ יאמר לדבק טוב ".

ואחרי דברה, שבה צביה אל מקומה בעקשות פה, מבלי ענות דבר על דברי הזקנה פושקת השפתים, ואסנת הוסיפה ותאמר: "ואחרי שמחי בשמחת יראי ה’, אשאלה -נא את פיך, צביה בתי: מה ענה אותך לוי?הן בתי נכונה לקרוא לו לחוג בביתה את חג הפסח״.

וצביה הניעה ראשה ותאמר: ״הן חלה לוי במחלת החלירע, וה’ ישלח לו עזרתו מקודש ".

–אוי נא לי! –ענתה הזקנה הנפעמה, בספקה כף –הן תבערה בעיר ויראי ה׳ מחשים. האומנם חלה לוי בחלירע לחבורתי ולפצעי? אך צדיק ר׳ חמול בדבריו: הן הוא אמר, כי באשמת נחמיה וחבריו כל זאת; הן נחמיה מוכר משקה חמץ: הישקוט האל?לולא עצרוני הימים האלה מלכת על הקברות, כי עתה החרדתי מנוחות שלום על חלל רשע כמוהו, וקמו ישני אדמת עפר מקבריהם והרגיזו עליו שמים. אך פליאה דעת ממני: למה יחרישו החרדים לדבר ה׳ ולמה לא ישברו חלונות ביתו? לוּ ראיתי את פני הטמא הזה, כי עתה עליו השלכתי נעלי ובחרפה הכיתי לחייו בסנדלי אשר ברגלי, ויעבור עלי מה!

–צדקה מאד אסנת הצנועה –ענה פתחיה –הלא גם המוכיח, בנשאו מספד על ר׳ בון זכרו לברכה,הרעיש שמים וארץ על קדקוד בני שאון מרגיזי אל ויקרקר באגרופו את ארון הקודש, וינועו אמות הספים מקול הקורא, ותבך העדה, וצוחה נשמעה מעזרת נשים, כמו בעת תפלת ונתַנה תֹקף. הלא המוכיח הגיד בפיו, כי מפני רעת נחמיה וחבריו נאסף הצדיק, ויצו להשליך את הספרים הקטנים אל האש, ואנכי הקימותי היום דברו. אך לשוא קרא בגרון, שִׁחת דבריו הנעימים, כי רבים הם הזוללים והסובאים, ובשמעם, כי גרע נחמיה ממחיר משקהו, ויבואו אל ביתו לשבור ולא פחדו ולא רהו מעוון כרת. ואולם שארית ישראל לא יעשו עַולה, כי בצאת משפט חרוץ על משקהו, כי חמץ הוא, רצתי מבית לבית בבוקר השכם, הזהרתי את הקונים להסיר מר המות מביתם, וישמעו לי וישפכו את המשקה, וה׳ יחשוב זאת לי לצדקה. אך החג הזה יהיה לנחמיה לחגא ויום טוב יהיה ליום אידו, כי העניים והאביונים, אשר החסיר נחמיה משקיהם, ירגנו באהליהם והתגודדו ונועדו עליו סביב למשכנו.

עודנו מדבר, והנה צפורה יוצאה מן האולם ומכתב בידה,ותבט אל צביה, אשר הבינה מבטה ותצא אחריה. ותאמר לה צפורה: "היליכי, גברתי, את המכתב, אשר נתנה לי אלישבע לשאתו אל בית הרצים, ואנכי אלכה לי ואשובה, רק הסתירי,גברתי, דבר ואל תביאי עלי אשם״.

–השָקטי ואל תיראי –ענתה צביה, בלכתה לשוב אל מקומה, ותרם נדבה לאסנת הזקנה ותאמר: "יעלה ה׳ ארוכה ומרפא לתחלואי לוי, ומוצא שפתי לא אשַנה״.

והזקנה נאנחה ותקרא לפתחיה ללכת אתה אל לוי, וילכו שניהם יחדו.

הם יצאו, וצביה שבה לעבודתה להכין תכונה לימי החג ותאמר אל המבשלת: ״אין שקט ואין מנוחה לי. וברוך ה׳ כי נמלטה נפשי משיחות הזקנה״.

אך עודנה מדברת, והנה זרח נגש אליה ויאמר: "דבר לי אליך, צביה הכבודה, ואת פיך אשאל:האוכל לבוא אל חדר אלישבע לתת לה את הספר הזה, הדרוש לחפצה?

– הלזה יקרא גבר? –ענתהו צביה בשחוק –האם בת הרוזן היא,כי כן חרד אתה לגשת אליה?

– כן אנכי עמדי, –ענה זרח –כי בראותי גאותה ורום עיניה, לא ערבתי את לבי לגשת אליה, פן תשיב פני בשאט נפש, ואיכה אשא חרפתי?

–עודך נער –ענתה צביה – הכקרית אמון עתיקה, אם ביתי כבית אליאב?גם אלישבע לא כעתליה דודתה, אין פה משתה ומחול משחקים, כי לא כן ביתי עם אלהים ואנשים. ואם תתברך אלישבע ללכת בשרירות לבה, בגדולות ובנפלאות ממנה, אנכי אורנה בדרך תבחר והייתי לה המורה לצדקה, ומדברי לא יסור גם אישי, כי על פי שגה, בשלחו אותה אז לקרית אמון, ועל פי נתונה היא לך, אם תאבה ואם תמאן; ואם עודנה סוררה, כי עוד שאון קרית אמון עולה באזניה, אל תירא, זרח בני; ראה: כן אקרא לך, כי אנכי מגן לך וכוננתי הכל לטובתך. הלא בשוב אלישבע הלום, אמרתי לה: שכחי, בתי, קרית אמון וכל מחמדיה ודעי וראי, כי בתוך עמך את יושבת בעתיקה ואת נפשך שאי לאשר בחרנו לך. ועוד אקח מועד להוכיח אותה במישור על דרכה הזרה עמך ופקדתי על תפארת רום עיניה, ודע לך, זרח, כי תשמע לי אלישבע וגם תשנה לטוב טעמה. לכן אל תבוש, בני, כי לא כימים הראשונים הימים האלה: בימים הראשונים בושו הרעים הצעירים לדבר מספר ירחים אחרי יום חתונתם, ועתה ישיחו וידברו מספר ירחים לפני יום חתונתם. רק אל תדבר עלמה עם עלם זר: הלא בעוד שבעה או שמונה שבועות ואתה אלוף נעוריה.

– אשה כבודה –ענה זרח בהמון עליצותו ובנפש נמוגה –מה יקר לי חסדך! הן אמי עזבתני בילדותי, והנך נמצאה אלי כאם רחמניה, ומה אשיב לך על כל חסדיך?

–הן חסדי יתן פריו בעתו –שחקה צביה – ולתקופת השנה, כאשר יבוא דברי, אז תשיש ותאמר לי:זה פרי חסדך, פרי חסד וחיים! לכן אל -נא תפלס מעגלי רגליך, בגשתך אל אלישבע בת עדן בן עובדיה מזרע יעקב.

ברוח מלאה תקוה וגיל בא זרח אל האולם, ומשם הלך על בהונות רגליו עד גשתו אל דלת החדר, וישקף בעד חור המנעול, והנה אלישבע לבושה שמלה רחבת שולים, ולפניה נגולה יריעה מרוקמה –מלאכת מחשבת, אשר עשתה בתבונות כפיה. רוח כהה מרחפת על פניה ועפעפיה יביטו אל היריעה. לרגעים חלף על פניה נוגה כהוד ועיניה התנוססו מעונג נפשה, אשר היה לה,בראותה את מלאכתה כלילת הדר. עודנו עומד על מקומו, וצביה באה אל האולם ותגש אל הדלת ותפתח אותה ותאמר: ״הלא זרח מביא לך ספר, ולמה תסגרי דלתך?הגנבים יבואו אליך הלום כמו במצפה?״

זאת דברה צביה ותצא מן האולם. וזרח זוחל ונגש אל אלישבע, אשר התבוננה בפחדו ובמוראו ותבז לו בלבה, ותאמר: "מה חפצך, זרח, ומה הביאך הלום?״

ופני זרח חורו כשלג ועצמותיו רחפו, לשוא בקש במערכי לבו את הדברים הנעימים, אשר הכין לה, כי נתקו מורשי לבבו, נעתקו ממנו מלין, ובשומו את הספר נגד עיניה, אמר: "הא לך, עדינה, את הספר, אשר דרשת״.

ואלישבע לא עצרה כח לראות בצרת נפשו, על כן, בקחתה מידו את הספר, לקחה עמו דברים ותאמר: ״האח, ראתה עיני! הן ספר "שירי תפארת״ הוא דבר בעתו, והיה לי למקרא למועד הזה, אשר נכבדות ידובר בו. ואתה,זרח,קח תודתי על עמלך שעמלת לבקשו, כי אשר אחזה לי אני, הספר הזה שריד ופליט הוא מן הספרים הנשרפים״.

ושחוק נעים ורב חן נראו על שפתי אלישבע בדברה זאת, וזרח עומד ומתבונן במראה אלישבע, אשר מנוגה נגדה כהו עיניו וקרני יפעתה הגיחו בפניו הדלים, אשר עליהם תשכון עננה, לבו כלפיד בוער בעזוז חשקו, באַות נפשו שאף רוח שפתיה וריח אפה, לבו הומה אל דודיה וניד שפתיו יחשוך. ולרַוחתו או למבוכתו בא הוגא ויאמר: "השלום לך,עדינה?אך לך אמר לבי, כי שלום לך, וזה האות, כי שיח וכי שיג לך עם בחורים, האף אין זאת?״

–אי לך,רופאי! –ענתה אלישבע בשחוק –הן חוליך התולים עמך, ולא לבקר מחלתם תבוא אליהם, כי אם להתל בם. אך שב -נא, אדוני הרופא,כי אם לא תמצא מרגוע בשלום נפשי, הלא תמצאהו במענה פי, בספרי לך את דברי היום הזה, אשר בלעו את עצתך הטובה.

–הלא עשית, עדינה, כאשר יעצתי?

– עשיתי –ענתה אלישבע –עליתי מן הרחצה בחצות ליל, שתיתי חמים, ובמצאי רוח נכון בקרבי, ישבתי לערוך מכתב למחמדי נפשי, לעתליה דודתי ולעתניאל בחירה, ידידך ואוהבך. אך עזבתי את המכתב הזה מפני גליונות עזריאל רעך, אשר נתת לי למקרא. הן דבריו כולם מחמדים וחזיונותיו מעולפים בחן המקום והעת ומשוחים בששר הדת והאמונה,והמליצה תשפוך עליהם רוח חן. לא קראתי, כי אם ראיתי את המראות בהלך נפשי, ואדבר אל לבי לאמר: למה לנו לבקש שכיות החמדה על שדמות זרים, בעוד אדמת יהודה פוריה ויבולה הלא קרוב בפינו. יעבדו -נא מליצינו את אדמת עמם ונתנה יבולה לגאון ולתפארת. הן ראשית מגלת עזריאל שפרה עלי, בקראי אותה במצפה, ודבריו האחרונים, אשר קראתי פה,כולם מחמדים, והתמונות והמראות, הנצבים חיים,העירו ויעוררו בי חליפות גיל ורעדה, חמלה וכעש, תקוה ופחד; סוף דבר: אהבה להנאהבים והנעימים ומשטמה לשוטניהם. הנני חשה עתידות למו, אך טל חרמון, שיורד על עיר טבריא בשחר חג השבועות, היה למסך בין מראה עיני ובין החזיונות, הנשקפים מן הימים הבאים. צר לי מאד כי לא נדע אחרית הדברים, אד אשחרך לתת לי את מכתבי עזריאל מירושלים, אשר נכבדות מדובר בם.

–אמנם –ענה הוגא –רמות ונשגבות ידבר עזריאל רעי להרנין לב כל קוראיו. את דבריו מטבריא נתתי אל שאול למקרא בימי החג, ואת דבריו מירושלים אביא אתי הלום, בשבתי לשולחן הסדרים, אקראם דבר בעתו באזני היושבים ואשמעה מה יענו. אך נעזוב -נא מליצה וחזיונות ונדבר גם עתה דבר בעתו. הן פניך פני להבים ולבך מתעורר מאד, כי כן מצאתיך; העוד ראשך עליך יכאב?

–עוד ראשי לחלי –ענתה אלישבע – ומה אעשה לראשי? האשכחהו?

–אל -נא,עדינה, –ענה הוגא בחן –כי איך תשכחי את ראשך,אשר לא שכח יוצרך לפארו בעצמת קסם וחן? אך תני -נא לי ידך והראיני נחת זרועך, בטרם אסורה היא בחבלי השוא, במושכות כסיל או בחרצובות רשע. ראי -נא, עדינה,כי על דברתי אכַזב. הלא אמרתי: נעזוב מליצה, והיא תמתק תמיד בפי בלי דעת.

וזרח עודנו עומד שם ומתנודד, בשמעו את הוגא מדבר חן ונעימות עם ידידות נפשו במראה, משל וחידות כמדקרות חרב, וישמע דבריו מבלי התערב בם, ונפשו אִותה לראות את הוגא יוצא מאת פניה. אך למגנת לבו ראה את אלישבע נוטה ידה לו ואומרת בשחוק: ״הן עוד זרועי מושלה לי להטותה לכל אשר אחפוץ״.

והוגא אוחז בידה ואומר: "אראה -נא מה יענו עורקיך,העדים הנאמנים,אך ראי -נא, עדינה, הן עורקיך דופקים ברגש והולמים בחפזון ובמרוצה, זכר ליציאת מצרים״.

ואלישבע שחקה בחן ותאמר: "ברוכים אתם לי, עורקי הנאמנים: הן עדותכם נאמנה לי, כי עודני חיה. מי יתן ודפקתם ותעירוני במצפה, עת גנבים באו לי ויגבבו דים״.

–ומה גנבו גנבים ממך? –ענה הוגא –הלא הבלים נוצצים! והם לא יערכוך,כי מה יתנו ומה יוסיפו לך,אשר כל ערכך בנפשך העדינה? כי לקחת מיד ה’ מלוא חפנים ברכה, חן וכל טוב. לכן אל תשיתי לב להבל נדף, כי מכל יקרותיך הלא יקרה אחת משערת ראשך. על כן נחו, שקטו עורקיך הנאמנים, עת גנבים באו לך לגנוב דברים אין חפץ בם, ויעוררוך כבוא גנבים להרוס אל מקדש לבבך. ועתה הראיני גם את לשונך ואדעה לכלכל רִפאות לך.

–לשוני לא לשון מדברת גדולות –ענתה אלישבע, בהראותה לו לשונה –ראה -נא, הרופא:הנני הפעם בידך כחומר ביד היוצר, כי מששת את עורקי ידי, גם בחנת לשוני. ועתה הגידה -נא לי: מה משפטי מלפניך יצא? היש תקוה למצוא את אשר אבד ממני?

–את אשר אבד ממך הלא כאין אחשוב –ענה הוגא –אך אשר יאבד ממך באבדן לבך, אותה אגיד לך ולא עתה.

ובדברו זאת, שמע אנחת זרח, ויפן אליו ויאמר: "מה לך, זרח, כי כן עמקו מחשבותיך? הן שמעתי עליך לאמר, כי מלחמה לך בתולע מחר, כי הוא יגיד לחלק מחר ויעורר קרבות בין צבאות מאמרים הערוכים מערכה מול מערכה, ואתה תצא לקראתן ותהרוס את הדָיֵק ואת הסוללות, אשר בנה תולע, ויפוצו מחנותיו במהומה גדולה ובשאון מלחמה. אך לא אכזרי אתה,זרח,כי תקרא לשלום ולא תשפוך דם נקי ".

–אל נא, אדוני הרופא, – ענה זרח –אל -נא תליץ לתופשי תורה יושבי אהלים, כי גם בם תמצא חכמים יודעי בינה לעתים, גם הם טעמו מפרי עץ הדעת, ולולא פתחיה עמד לשטן בבית המדרש, כי עתה באו אליו מכל ספרי השכל ודעת. ואם לצון תחמוד, הלא תלעג למליציך, המגנבים דברים איש מאת רעהו. הלא בן -גרה יתאמר למשכיל, אשר לא ישכיל רק פיהו ולבו לא הגה. הלא שערוריה עשה, בשומו לעין כל מכתבי אסף, הגנובים אתו. הלא הוא בן -גרה, אשר שם תוכחת מוסר לבני ישראל בספר "המורה לצדקה ", אשר יוציא לאויר ואשר יקרא תפארתו בשערים. קורא דגר ולא ילד! אמנם,דבריו לא יצאו מלבו, על כן לא יבואו אל הלב. הוא אשר דברתי: אם לצון תחמוד,הלא תליץ לאיש כמוהו, אשר יעיר קנאת סופרים וסופר איננו.

–צדקת מאד,זרח,בדבריך –ענתה אלישבע.

–אמנם –ענה הוגא גם הוא –יש לו צדקה לזעוק על בן -גרה, ואולם הוא שואב מים מגבא לשפכם אל הים הגדול, ואם זרוע כסופר לו, יוציא מלבו מלין או יעתיק דברים אשר אינם במקור ישראל, ויגישם לעמו במעטה קודש; רק אַל יוכיח, כי רבה תוכחה לבית ישראל, על זאת צדקת, זרח,אענך, כי תפשיט מעליו כבוד סופרים. ולמה תמריצהו קנאתם ולא מהמונם הוא ולמה יחרה אפו באסף, אשר כתב, כי שמו לא בוער ממרחק וקולו שפל מארץ לא נשמע? האמת אגיד לך, אלישבע, ולא אכחד,כי בז אני לקטנות כאלה, כי נער ישראל בארץ הזאת ולא רבים יחכמו, ועצומים הם ההוזים והשוכבים בחיק התרדמה, והמליצים דרושים לחפץ הזה להעיר נרדמים במשאות ובחזון, והנה בן -גרה בא להעיר למוסר אזנם, והדברים עתיקים למו, כי על כל צעד יקחו מוסר. אך על דברת זרח ועל תוכחתו אשיב: הלא ידעת, זרח, כי לוי חולה מאד במחלת חלי -רע, הצופה לשחת, אשר צעדיה שאול יתמוכו ועקבותיה לא נודעו. אך אנכי העתקתיה למחלה אחרת, בתתי לו מוסקוס, אשר ישים בו מקור דמים כמרקחה והצית אש קדחת בקרבו, ומלחמה לי עתה במחלה, אשר הליכותיה לא נפלאו מן הרופאים. ועתה יגדל -נא כח לוי על עוצם ידה ושב ורפא לו, אך אם תם כחו ונהפך דמו בקרבו לרקבון ולטריה, והיה כלא היה. ולחולה אחת היא, הבחלי -רע ימות אם בקדחת רקבון. וכמוסקוס הזה כן התורה לתופשי התורה וכן הדעת למשכילים: זכה –נעשה לו תורתו סם חיים;לא זכה –נעשה לו סם המות. ועל פי הדברים האלה לא תתמה עוד על החפץ, בראותך תופשי תורה או משכילים נעוי לב.

וזרח נאנח על אחרית הדברים ויאמר אל אלישבע: "הנני יוצא מזה ושבתי הלום״.

–לך לשלום - ענתה אלישבע –וקח מפי תודה על ספרך.

זרח יצא, ואלישבע אמרה אל הוגא: "גם את זה חשך לי אלהים למורת רוחי״.

–גם את זה, –ענה הוגא –אך אל יכך לבך עליו, כי הנני להגיד לך נצורות. לא ידעה אשת אביך, כי יפר אביך הזקן בריתו עם געל, וכל ישעו וחפצו רק להוציא הונו מידו בשובה ונחת. זאת היא העצה היעוצה: הוא יחזיק בבריתו רק למראית עין, לגנוב את לב געל, ואַת תדברי אל זרח ככל אשר יורך לבך;הן רוח תבונה נוססה בעלם הזה, אך גויתו רופפה ומטה. דעי לך, כי עתניאל רעי הפציר בי להיות מגן לך, וחפצו אשלים למענו ולמענך. לכן מכל משמר אנצרך מנוכל ערום ורודף קדים, פרי תאוה לעינים וקרבו רעל ומות. הלא קצות דרכיו הגדתי לך יום אתמול: איש צעיר, אשר התמכר לכל רע בעבור הבצע, את חית נעמן רעהו דכא לעפר, ומי יודע הליכותיו אל מחנות הרוזן? כמעט בא שמה, והנה הרוזן מגן לו והגבירה נוטה לו כנהר שלום ומיחלת לבואו הלום. לכן אם יקר בעיניך שלום נפשך ושלום אביך הזקן, רחקי ממנו, ולמען כרות כל תקותו פעם אחת, הגידי לו, כי יעודה את לבחירך, רצתה נפשך בו, אשר נחלתו שפרה עליך. ראי, הגדתי לך עצתי והיא רִפאות לנפשך. אך מדוע נבוכה אַת ממשמע אזניך? ואשר אחזה לי אני, הנך כמתנודדת.

ואלישבע, אשר אהבה את זימון אהבה עזה גם בעת אשר חרף לבה את עלילותיו, –אלישבע הסתירה מקור נדודיה ותאמר אל הוגא: "אמנם, מתנודדת אני היום לרגעים, בזכרי את המשא, אשר חזה עלי חמול בבוקר. הלא חמול משלומי אמוני ישראל הוא, וימלא היום גרונו יין, לא ידעתי, אם שתה כמצות אנשים מלומדה או למרת נפשו. פניו אדמו, רעמו מסער מתחולל בקרבו, שפתיו מלאו זעם ומנחיריו יצא עשן. ראיתי אותותיו הנוראים ואבינה, כי עוד מעט יתפרץ הרעם. אמרתי לנפשי: חכי כמעט רגע עד יעבור זעם. שמתי עיני בספר הזכרון לנדבות ואזני קשובות, והנה קול חמול נשמע: ראשיתו כנפץ וזרם שוטף מוסר אכזרי בעברה וזעם על הנאהבים והנעימים לי: על עתליה דודתי ועל עתניאל בחירה, שנואי נפשו, וידבר עליהם עתק להרעימני. ובראותו, כי כשחוק לי דבריו, חם לבו בקרבו ותצלח כאש חמתו וידרוך קשת רמיה לירות חצים שנוני ם אל הדור החדש ואל ספריו, אשר המשילם לצפרדעים. ויספר קורות סאפיא האשכנזית ויכל חציו בה, ולבי היה לו למטרה, כי דבר עלי דברי בלע, קיא שכור, המתגולל בראש כל חוצות ".

–והוא המשיל את הספרים החדשים לצפרדעים –ענה הוגא –מי יתן ויפתח שפתיו עמי והייתי אני השָלָך להוציא את הצפרדעים הרובצים ברפש לבו, אשר צוחתם עולה באזני כל, הלא הם: שקר, חונף וגזל. הלא בנה חמול ביתו מגזל ועתה הוא מתמם עם תמימים. מי יתן והוצאתי את הצפרדעים האלה והוקעתים נגד השמש, ואָחזה רעדה חנפים. הלא הוא עשק גם את עתניאל וישַלחהו, וילך. אמנם, מצא עתניאל את אשר לא פלל, וחמול נלכד בערמתו, על כן יתגעש. הלא עתה בִּקר מאיר אחי מדהבה בביתי ויקרא לי אל זלפה החולה. הן מאיר שונא את חמול כמונו, ויספר לי את מבוכת ביתו. זלפה סופקת על ירך כמשתוללת, ואסנת יוצקת זפת בוערה על מוקדה ואומרת: לא שמעת לעצתי ובעברת זדון השלכת ספיר יקר אל הנחל, ותרא אויבתך ותרד אל הנחל ותעלהו, והנה הוא מזהיר עתה בידה. והיא צועקת: השיבו לי את עתניאל, ואם אין –מתה אנכי. ותולע מדבר על לבה מוסר, כי שקר החן, ואסנת תבזה צלמו ותשלחהו לעזאזל, ומאיר ישחק אף יכאב ויניע ראש. אין טוב לחמול כי אם לתת את זלפה לעמיל. ואני אמרתי, כי נבול יבול עמיל פה כעשב בארץ לא גֻשמה, אך גם פה מצא ארץ פוריה לשחוק, וראשית קצירו חמשים שקל כסף. מי ילך ויגיד לנחשון על דבר הנכבדות האלה! אך רב לנו לדבר בחמול, כי אופל יקחהו ומשנה שכרון ישכָּר. ואת זכרי את עצתי והיי נזהרה בזימון, וחפצך הלא בידך למאוס גם באשר יבחר לך אביך הזקן. רק מזימון שמרי נפשך. בעצתי זאת השלמתי חפץ עתניאל רעי, ואת דעי לך, כי טובתך אני דורש.

ואלישבע פתחה פיה לדבר, והנה אחירע בא ויקרא להוגא למהר לכת אל לוי. ויצא הוגא מאת פני אלישבע הנבוכה, אשר לא ידעה עוד לשית עצות בנפשה, ותתהלך אחת הנה ואחת הנה בחדרה, ותהי העצה היעוצה לה, כאשר יעץ הוגא על דברת זימון.

עודנה הוגה ברוחה הקשה והנה זרח שב.

ח: תקוה נוחלה

זרח שב מבית דניאל ויבא משם את היקרות, אשר שלח געל אביו מעבר לגבול מתנות לאלישבע. ותקחם צביה מידו, ותהי עצתה לו לבלתי קדם פניה במתנות עד אשר תבוא היא החדרה ותכונן דבריה עמה לטובתו. וזרח בא החדרה, ובמצאו את אלישבע לבדה וצוללת במחשבותיה,לא ערב את לבו לגשת אליה, ואלישבע,בראותה כי נאלם הוא דומיה, ותפתח בחן פיה לתת לו פתחון פה ותאמר: "מה לך, זרח, עוד? הן רוחך נפעמה, לפתחי פיך אנחה רובצת ומעיניך יציץ עצב טמון״.

וזרח שמע נדבות פיה ויתאושש ויאמר: “הלא בפיך ובשפתיך לגרש כל עצב מקרבי. הלא קראת, עדינה,את הדברים, אשר ערכתי לך במצפה, בם אביעה לך רוחי, אגלה לך תעלומות לבבי. בנפש שוקקה הוחלתי לדבריך ולא מצאתי מענה. ועתה בעת רצון עני -נא אותי, עשי -נא עמדי אות לטובה ודעי, כי למשפטך אני עומד הפעם ועל מוצא פיך אחיה, או…”

ואלישבע התנודדה ותאמר: "מה האות, אשר אתן לך, ומה משפטך מלפני יצא? הן באת אלי במגלת ספר, כתוב בחלקת לשון נכריה, מעשה ידי מורה. הן ידי זר יצרוני כפסל, כתבנית השמש והירח, ואתה, זרח, תקדיש את הפסל הזה, תעריצהו ותשתחוה לו;ואנכי מבנות האדם ולא מבנות אלהים, גם ראשי עלי יכאב ונפשי יודעת עצב. ולמה שמתני למשחק לך?הלא ימי ילדותנו חלפו, ולא יתכן דרכנו, בלכתנו אחוזים בכנף מורינו ומדברים כלשונם. ולמה לנו הגליון למליץ בעוד שפתינו אתנו?הלא כרה לנו ה’ אוזן מלין תבחן, ברא לנו ניב שפתים לדבר דבר בעתו ".

וזרח התעורר, כי לא הבין דרכה, ויאמר בלבו, כי רק זאת חטאתו נגדה, כי לא מלבו הוציא מלין, כי אם ידי אחר חלו בם, ויצהל פניו ויאמר: "אם רק זאת אשמתי, הנני להוציא לאור צדקי כי ידי כתבו הגיון לבי על הגליון, ומעודי עד כה כל מורה לשון לא היה לי, באשמת ר׳ גדיאל ור׳ צדוק; והמעט אשר למדתי בסתר, צפנתי בלבי, לא נשאתיו על שפתי, כי בדד ישבתי בחדר תורתי. על כן הנקל לי לערוך דברי בטוב טעם ודעת על הגליון, אך כבד ממני לכלכל דברי במשפט על שפתי, ואף כי לקדם בם פניך, כבודה, עדינה ומשכלת. הן מחשבותי –מים עמוקים, אך מפני רוממותיך נעתקו ממני מלין; הן דברה לשוני בחכי, והנה שאתך תבַעת אותי והוד פניך בלל את שפתי ויסלף את הדברים הנעימים, הערוכים בקרב לבבי הסגור. יראתי פן בשפתי אלָבט, על כן ערכתי דברי אליך על הגליון בראשית דרכי,למען יהיה לך כמפתח לפתוח בו סגור לבי״.

– הדרוש דרשתי מפתח, כי קדמת בו פני בדרך? –ענתה אלישבע –ולמה, איפוא,רוממתני מאד עד מכון השמש והירח ותשלח את הגליון כמליץ ביני ובינך? הלא עיניך הרואות, כי אשפיל שבת ושומעת אנכי גם לשונך.

–גם לשוני? –התאנח זרח,כי נפשו יָרעה לו –הגם לשוני, לשון עלגים, תשמעי?הלא זה פשר דבריך,אשר מחצו את לבבי. לי היו אלה פצעי אהבה הנאמנים, כי עתה נשאתים. אך לא ממקור נאמן יצאו,על כן יכאיבו וידאיבו. הה! כאבי נעכר,וה’ יסלח לך. הן לשוני לך לשון עלגים, אך מי יתן וראו עיניך היפות את סערת רוחי, כי עתה ידעת לפאר אותה במלין נשגבות. מי יתן ידעת, כי החיים והמות לי ביד לשונך, כי עתה בשפה אחרת דברת אלי, ואם לא אזכה להיות מחמד עיניך אהיה -נא מחמל נפשך. הה! נפעמתי ולא אדבר.

כן דבר זרח ושפתיו נאלמו דומיה,אך קרבו הרת לפידים בוערים, והנה הוא נצב שדוד ונמוג לפני אלישבע, ועיניו צופיות מראה פניה, אולי יבין הגות לבה. ואלישבע שמה פניה כספר החתום ותרא צרת נפשו ואת נשף חשקו,הקודח בקרבו,ראתה ותָּחל, כי בחנו עפעפיה מראה מוראָה ונגאלה, אשר עצמותיו שֻפּו ועיניו נמקו בחוריהן,גם שמה לבה לסערות רוחו,אשר פרצות תצאנה מלב נרעש ונגרש כים, אשר לא יוכל מלט משא דברו. ותחנן קולה לדבר אליו רכות ותאמר: ״מה לך,זרח, כי נפעמת?האם הציקותי לך, כי הציקתך רוח בטנך, ומה תחזה בי?״

– מה אחזה בך? –ענה זרח בלב נמס ובאמרות נתּכות,בנשאו עיניו אליה להתחנן על נפשו לתת לו חנינה. –מה אחזה בך?אכן,בך אחזה אורי וישעי,ומבלעדיך נסתם ממני חזון,וחזות הכל כאין לפני. אין אור ואין ישע לי בחיים. מה אחזה בך? אנכי אחזה בך אילת אהבים ויעלת חן! מה רב הודך והדרך, מה רומם חין ערכך והקסם אשר עליך, ומה שפל אני בעיניך!

ואלישבע לא עצרה כח,בשמעה את ניב שפתיו, המדברות נעימות לא שערוה רעיוניה, ורחמיה נכמרו על נפש נענה. ותמאן בכל זאת לתת תקוה בלבו ותאמר: "הגידה -נא לי, זרח מחמל נפשי, איך עלתה על לבך מחשבה כזאת לאמר, כי שפל אתה בעיני?לוּ על פי יערכו את בחורי עתיקה,כי עתה היה משפטי לתתך עליון על כל בחורים כגילך,וכרום השמים על הארץ, כן רוממת על ר’ צדוק, אשר ממרום הרי חרמון ירד אל מעמקי עתיקה ויתרומם ".

–ר’ צדוק! – ענה זרח באנחה –הלא שמו הוא פצעי, וזכרו חבורתי. הן שמעתי אותך מדברת אודותיו עם הוגא ולא אביתי להתערב בדבריך. עתה שאי -נא לי ואגידה לך קצות דרכי ר’ צדוק עמי. השטן הביאו הלום מטבריא וירכיבהו אלוף לראשי מיום קחתו את אחותי. הה! גם את חיתה דכא לארץ, והיא לא הגידה לאבי שמץ דבר. ובהיות כבוד ר’ צדוק גדול מאד ליושבי עתיקה, התהלך כמלאך ה’ בביתנו, ודבריו היו כדברי האורים. ובראותו כי רוח שכל טוב נוססה בי, נועץ עם ר’ גדיאל לכלוא את הרוח, ויסגרוני בחדר כלאי וימנעו ממני אור וחיים, וימנעו ממני דעת, כשרון והליכות עולם. אך אנכי פקחתי עיני על דרכי למן היום אשר באת, עדינה, הלום מקרית אמון לפני שנתים ימים למועד חג המצות ותבקרי בבית אבי. אז ראיתי את הוד יפיך ואשמע מדברך כי נאוה, באמרך אז אל אחותי: ״נעלו יושבי קרית אמון על יושבי עיר עתיקה בכל אשר בו אדם יתפאר, כי יושבי קרית אמון עולים, ויושבי עתיקה יורדים תמיד בצל מעלות העת. הנערים נבערים והעלמות נאלמות, ושפתם אין אתם לדבר צחות כלשון עם ועם״. מן העת ההיא לא שכחתיך עדי רגע,שגיתי בהוד יפיך ובקסם מדברך, וזכרך העירני לבקש דעת. ותהי ראשית דברי ללמוד שפת עבר מכתבי הקודש, ומהעתקתם למדתי ראשית דעת לשון אשכנזית; אך הגיתי בם בסתר אהלי,באין יודע אתי עד מה. ומי העיר את רוחי לחפץ הדעת?הלא זכרך ודבריך, אשר שמתי לי לקו; כל ניב נחמד וכל נאום נעים צפנתי בלבי לקדם בם פניך לעת מצוא למצוא חן בעיניך. התפארי, עדינה, עלי, כי לקחך הטוב לקחני וינחני בארח תבונה,ואת אל תבוזי לראשית דעת קניתי לי, כי מלבי הוצאתי מלין, אשר ערכתי לך במצפה. בא היום שקויתיו בחלום ובהקיץ, ותקותי לא באה,כי דברי שבו ריקם ותשובתך נשארה מעל. עתה באתי לקדם פניך בדבר שפתים, יראתי פן בשפתי אלָבט,והנותן שפה לנאמנים שלח דברו בפי, ועיני ראוך כלילת יופי. ואַת שאלתיני: מה אחזה בך? הלא הגדתי לך,כי בך אחזה הכל,ובלעדיך לא אחזה מאומה!

כן דבר זרח בשכרון חושיו בו, ודבריו התמלטו כרשפי אש ממקור לבבו, ובחומו נדעכו שרעפיו ממקומם,עיניו הביטו אל סמל תשוקתו,כלילת כל פאר, ולבו, הנכוה מלפידי עיניה, פחד ורחב. ואלישבע מתבוננת ומשתוממת למראה עצמות יבשות,אשר נתנו קול פחדים באזניה. ובהביטה אליו, חרדה לרגעים ולא מצאה מענה נכון להשקיט המון לבו הסוער. וזרח עודנו עומד ומיחל למוצא פיה, ובראותו כי אין מענה, לא יכול עוד להתאפק,כי פרצו דמעותיו פָרֹץ אף שָטֹף כזרם על לחייו, והנה הוא נאנק דום.

ואלישבע התאנחה במרירות, ומראה זרח עוה פניה, וגם מראה העועים נתן לה לוית חן, ובחמלה גלויה ענתה ואמרה: ״אל -נא,זרח, אל יהי לבך כנשים. אל תשתוחח ואל תהמה;צר לי עליך, זרח, כי רעיון רוח יכה אותך בתמהון ובשגעון ויוליכך שולל זה שנתים ימים. כאשר הגיד לי פיך כי בכל הימים האלה אסיר תקוה היית,אסור בחבלי השוא ובמוסרות תוחלת נכזבה. הלא נמהר לב אתה,כי קדמה תשוקתך לתקותך. כן ארגת לך קורי עכביש שנתים ימים,מבלי שים לב, היש תקוה לאחריתך אם אין, ועתה זה שלשה ימים מעת בואי הלום,בחנתי דרכך בדממה. ובזאת הלא הָראית לדעת, כי לא כן אנכי עמדי, ואתה לא שמת לבך גם לזאת ותבוא לעורר את לבבי בחזקת היד, ותרוממני עד כוכבי שמים, ותראני כאילת השחר, לא לעזר ולא להועיל לשנינו, כי אם להדאיב את נפשי ולעכור שארך. ואחוה לך דעתי בראשית דברי עמך, ועודך מסתולל ברעיון רוח; לכן התאושש -נא,זרח, ושמע לעצתי, בה תבואתך טובה, ודע כי דורשת אני שלומך וטובתך, כי הוצק חן בשפתיך, אך רוחך חֻבָּלה וכולך כמסוס נוסס, על כן אנוד לך וארחמך. ומי יתן ויכלתי לצקת עליך רוח חיים, כי עתה בכל אַות נפשי עשיתי זאת״.

–כמסוס נוסס אני בעיניך! – ענה זרח מנהמת לבו –אך מידך,יפתי, היתה זאת לי,כי יפעתך הציתה בי אש, אשר קדחה בי ותאכל שמן ראשי ולשד עלומי זה שנתים ימים. ועתה רפאי -נא אשר מחצת,היי -נא כאלהים והניפי גשם נדבות על נפשי הנלאה. הרעיפי טל אמרתך על רוחי החֻבלה ואשוב אחיה,ועצמותי כדשא תפרחנה לפניך, משאת נפשי. רק חוסי -נא, נפש חנינה,חוסי נא על נפשי השכולה, הגלמודה והנמוגה בעזוז אהבתך;אמרי לנפשי: אנכי ששון ישעך, ולא ימָצא בכל מרחבי ארץ גבר צולח כמוני. כפלח תחתית כבד ממני גשתי אליך,כאבן מעמסה גללתי ראשית דברי עמך, גללתיה אל הררי עוז, ובהגיעה עד חצים, והנה היא מתגוללת ויורדת על לבי כאבן אלגביש. הלא השמעתיך,כי אהבתיך אהבה עזה כמות, ועל פיך אדע: הלחיים אם למות אני?אך הנך עומדת ומתבוננת בי, תשימי עלי עיניך יונים ותחרישי; ואם רוח אחרת אתך,אנא דומי ואל תשאי על שפתיך היפות דבר מר, פן תשלחי בעצמותי רצח.

את הדברים האלה דבר ועיניו דלפו, ואלישבע השגיחה אליו ותתנודד,ותהי כעומדת על חדודי חרש או על גחלי רתמים. ספקה כפיה ובלבה חשבה לאמר: מה זאת עשה אלהים לי, לתתי לחן בעיני הציץ הנובל הזה, אשר נשמת רוח אפי תשאהו כמוץ; ועיניה צופיות, אולי תבוא אחת מנפשות בית אביה לחלץ נפשה ממבוכה, אך הדלת לא תסוב על צירה,על כן גמרה אומר, להסיע כעץ תקות זרח פעם אחת. ותאמר: "צר לי עליך, זרח. הן נמהר לב אתה וכפשׂע בינך ובין השגעון,ואנכי אחזה מישרים. קרא -נא לתבונה וזכר -נא את אשר קראת בכתובים, כי שקר החן והבל היופי;השיבה -נא אל לבך, כי פרח ימי עלומים כאבק יעלה, כי רוח עברה בו ואיננו. לכן שמעני ושובה לאהלך,שית לבך לתבונה ורְעֵה אמונה,כי היא תחליץ עצמות דכאת כחלל ברעיון רוח. למה תשוח עליך נפשך ולמה תריד בשיחך? התאזר כגבר,השליט ברוחו לכלוא כל רוח עועים,החתזק וגַבר חילים,ויהי אלהים עמך ואל תשעה בדברי שקר. הן כולך כמסוס נוסס: חוסה -נא על עמודי גויתך הרופפים! הן לבי לצרת נפשך יזעק,יחד הגיוני לשבר רוחך יבכיון! לכן חוסה אתה על נפשך וחושה לרַוחתה. הפוך בדברי אלה למען תבין, כי אני יעצתיך לטוב״.

–הה! מעי רותחו, –נהם זרח –קדחו, נתכו, תֶמֶס הלכו, ונפשי כגחלת עֻממה. הזאת לי אחרי שפכי שיחי?ליל שמורים יהיה לי הלילה הזה,שמור למבוכתי, והמלאך המשחית יבוא לחבל אותי חבל נמרץ.

עודנו מדבר,והנה שפחת צביה באה ובידה המתנות, אשר שלח געל לאלישבע על ידי דניאל, והשפחה אמרה לה: "הן אלה שלחה לך גברתי ותשאל מעמך להגיד לה, אם מצאו חן בעיניך״.

– חכי מעט – ענתה אלישבע –עד אשר אבחנם והגדתי לך.

–אך לא עת לי לחכות, –ענתה השפחה –כי רבה התכונה לימי החג.

–ואיה צפורה? –שאלה אלישבע.

–לא ידעתי –ענתה השפחה,ותפן ותצא.

ואלישבע בחנה את היקרות ותשם את הצמידים על ידיה ואת הנזמים באזניה,ותבט אל הראי לראות,אם נכונים הם לה. וזרח לא ערב את לבו להגיד לה, כי מאביו אלה לה,בראותו כי נכזבה תוחלתו ממנה. ואלישבע מבטת בראי ומדברת תנחומות אל זרח לאמר: ״בקש -נא,זרח ידידי, רפאות לנפשך ושקוי לעצמותיך, וחזקת והיית לאיש. אז תבחר לך אשה מבנות נכבדי עם, ופי יגיד תהלתך לה,ובשמחתה ישמח לבי גם אני, ואם היום ההוא ירחק חוק, חכה לו, כי בוא יבוא״.

וזרח נדהם כרצוץ רעם, לבו חלל, רוחו נבקה בקרבו ועל פניו שואה ואמש,פעם נהפכו לירקון, פעם קבצו פארור, כי קפאו דמי עורקיו,היו לקרח בקרבו. ואלישבע הנבוכה עודנה עומדת לפני הראי ומבטת בחלחלת לב אל חליפות המראות, אשר עברו על פני זרח האיומים. והוא לוטש עיניו אל פניה, הנראים לו מן הראי, ומראהו כאיש אשר רוח רעה תבעתהו. לשוא פנתה אליו עורף להסָתר מפניו, כי הוא עומד מאחריה ובאַות נפשו שואף צל צלמה:ובראותה כי אין מפלט,ותפן ותאמר אליו: “צא -נא, זרח,מעט מזה ואשימה עדיי עלי, אז תשוב הלום.”

וזרח החזיק בידה וישקנה למו פיו. ותתחלחל אלישבע ותאמר אליו בשחוק: ״אל -נא,זרח ידידי, אל -נא תוסיף עזות על שגעון! ומה לך ולידי? הלא מוקצה היא לך! לך שובה לאהלך, ושבה רוחך אליך. צא -נא מזה, פן אקרא לגרי ביתנו,וחרפתך לא תשוב. ראה -נא, כי חפצה אני לכבדך, לכן שמעה לי ואל תקצוף עלי ".

– חלילה לי מקצוף עליך, –ענה זרח – כי חמה אין לי, כאשר אין לך חמלה.

זאת דבר זרח, והנה לבו סחרחר,כוחו עזבהו ומכאוביו תקפוהו ויתעלף. ואלישבע חרדה למראה הזה ותצלצל בפעמון קטן,אשר על שלחנה. ותרד שפחת צביה אליה, ותאמר: "חושי וקראי להוגא הלום,כי התעלף זרח״.

– הנה הוא במסדרון –ענתה השפחה –הנה הוא שב מלוי המת.

השפחה מהרה את הוגא הלום, אשר ראה את המראה הזה, וגם צביה באה וצפורה אחריה.

– מה זאת? –קראה צביה בספקה כפיה, ועיניה לטשה אל אלישבע ותדבר באזניה לאמר: ״מידך זאת לו,יפתי! התפארי בתי, כי הגדלת לעשות,ומי יודע כמה חללים תפילי עוד! ״

–הס! – קרא הוגא –הן זרח מתעודד ורוחו תשוב אליו, לכן אל תרגיזוהו.

זאת דבר הוגא ויחזק ידו וישכיבהו על המטה, וימשש עורקי ידו ויאמר "הן לבו החם בקרבו הרתיח דמיו ויתעוררו, זולת זאת אין דבר ".

ויעודד את זרח ויאמר: ״השקט, ידידי, כי מחר תגיד לחלק ונחלת כבוד ".

וזרח לטש לו עיניו, המזרות אימה כעיני משוגע, הנבעת מרוח רעה, ובראותו כי העומדים שם מיחלים למוצא שפתיו, וישב על המטה ויאמר: "מה לי פה ומי לי פה, כי כולכם עלי תתמלאון? חושו, הוציאוני מזה, כי מחדרים האלה צופה לי אימת מות;חושו, הוליכוני הביתה, שם אשאף רוח חדש ושם ינוח לי״.

וצביה אמרה אל אמתה: ״קראי לאחירע הלום, אנכי ראיתיו זה מעט בא אל בית המדרש״.

ותלך השפחה לקרוא לו. ואחירע חכה בבית המדרש לדעת אחרית השיחה, אשר בין זרח ובין אלישבע, ובשמעו כי זרח התעלף, ויחרד אליו. ותשחרהו צביה להוליכו הביתה. ויחזק אחירע ידו בו ויצאו מן הבית, ובלכתם בפנת הרחוב, אמר אחירע: ״כל הדברים נכונים לבַצֵע מעשינו, כי הנה לוי הולך למות או מת הוא,בדברי אליך בו. נבואה הביתה ונתיעץ על צפונותינו, וראשית דבר התחַלה או השתגע, למען תהיה חפשי ממערכת הסדרים ונקי לביתך״.

כן דברו וילכו להם.

ואלישבע בכתה למקרה הזה ובשמעה, כי המתנות, אשר הביא לה זרח, שלוחות לה מאת געל, ותסר הנזמים מאזניה והצמידים מעל ידיה ותניחם על השולחן ותאמר: ״נקיתי מזרח כי לא דברתי אליו דבר עצב להרעימו, ואם נפשו ירעה לו, אנכי מה פעלתי?הן פותה תמית קנאה ולא מידי זאת לו ".

– בזאת צדקת, אענך, –אמר לה הוגא אחרי צאת צביה –כי זרח בא כמבקש אהבה ולא מצא את לבבך נכון לפניו. ואולם השמרי לך, פן תמשכי חסד לזימון, והביאות עליך ועל בית אביך אשם. הקשיבי -נא, עדינה, לעצתי ואל תנסי דבר אליו.

– אודך, אדוני, כי שלומי וטובתי תדרוש –ענתה אלישבע – ואולם דבריך בזימון אך למותר, כי לא יעלה זכרו על לבי, הרצוץ משבר רוח ומדאגה לאבי.

–לכן –ענה הוגא –לכן אודך, כי תשמעי לעצתי, וישבת בנוה שלום.

זאת דבר הוגא ויצא, ובעברו במסדרון, עצרתהו צביה ותאמר לו: ״הלא נאמן רוח מצאנוך בביתנו, לכן השבעה לי באמונתך לכסות דברי, אשר אגלה לך״.

–חלילה לרופא מגלות סוד –ענה הוגא – וחרפה היא לי,כי תחשבי עלי כזאת, ובכל זאת נשבע אנכי לך לכסות דברך.

– לכן בטח לבי באמונתך –ענתה צביה – והנני להראותך מכתב אלישבע, השלוח לעתניאל, אשר אבד מיד צפורה בשאתה אותו אל בית הרצים, וימצאהו נער אחד ויפתחהו ויקראהו ויביאהו אלי, בראותו את שם אלישבע בת עדן כתוב בסופו;ועתה קרא -נא הדברים והשתומם על אלישבע המשכלת,כי אבדו עשתונותיה וכל תכונתה תתבלע,כי תגולל על ביתי חרפה. הן הנער, אשר קרא באזני דברים אחדים לא יבין פשרם, אך שמות שמעו אזני ואשתומם: הלא הוא שם זימון, אשר לשמו ולזכרו תאות נפשה לבשתה ולבושת בית הוריה, אר קרא -נא הדברים באזני.

והוגא לקח המכתב ויקרא בו כדברים האלה:

"עתליה דודתי החמודה ועתניאל דודי הנחמד,ברכת ה’ עליכם!

"בזכרי את שמותיכם הנעימים, יעלוז לבי ובהלך נפשי אראה אתכם יושבים שמחים ועליזים; עוד אותות דמע על לחייכם,ושארית אנחות פורצות מקרב ולב,בדממה ובתמהון עיניכם צופיות פנים אל פנים וחליפות תקראו לרגעים: האח, ידידות נפשי! האח,משוש גילי! מי מלל לנו כי כן נעלוז. אכן, עתליה דודתי, גם בחלומות לא פללת לראות כזאת. אחת אשאל מאתכם: שלחו לי תמונותיכם, תבנית שבתכם כן יחד,והיו לי שעשועים,וזכרתי עתותי הנחפות בקסם,ימי שבתי יחד עמך, דודתי. הה! ימי הטובים עברו כענני בוקר, כילק פשטו ויעופו, ושכיות חמדתי נגוזו אתם יחד, כוכבי אורי אספו נגהם;שכחתי נגינתי, נשיתי טובתי,כי רננת עלמה מקרוב, וחמודות נהפכו לי לעצבות. הלא הודעתיכם נאמנה עודני בדרך, כי יקרותי נגנבו, ואנכי נדיבות יעצתי להשיבן לשרה,וצדקתי היתה לי לחטאה. אמרתי: אשוב אל בית הורי, אמצא את אבי, אשר ישיש עלי בשמחה. ומה מצאתי? הה! סירים סבוכים ורעיונות נבוכים –אך אמרתי: שְׁבו, מכאובי,בסתר לבבי, כי מי יפנק אתכם כמוני? שבו בין משכיות לבבי,והפכתי אתכם לעונג, כי מה הוא עונג? הלא כאב נעים. הה! זכרון זימון הוא כאבי ותאות נפשי, כי לבבי יחרפהו ורוחי תשחרהו. הנה הוא עתה בבית ירוחם ונכון לשבת בביתנו שלשה ימים בחפץ הגבירה. עתה היתה מבוכתי! יש אשר אתברך בלבבי לאמר: אמנם, תהפוכות בלב זימון והודו נהפך עליו למשחית, אך האהבה רבת העליליה תחדש בקרבו רוח נכון ותברא בו לב טהור. על פתח תקוה כזאת ישעשע לבבי כיונק על חור פתן; למצער אשתעשע בתקותי, ושעפי ישיבוני מרורות לאמר: הן קרוב זימון בפיך ובלבבך, אך זכרי -נא, כי אביך הזקן נצב כקיר ברזל וכמסך מבדיל בינך ובין תאות נפשך. כן תתן התבונה קולה. אז אשוב אשאל בתרפיה: ומה אעשה,אם ימכרני הזקן לגבר לא נכסף? על שאלתי זאת אין מענה. אך הנני להמתיק סוד עם הוגא הרופא החכם, השומר לי חסדי עתניאל רעהו הנאמנים.

״במכתב אחר אדיעכם על דבר חמול וביתו ועל כל החדשות, הצומחות בעתיקה; ואַת, עתליה דודתי, עצמי ובשרי ועתניאל שמחת גילך,שמחו ועלזו, ספרו ימים ימלאון עד בוא יום שמחת גילכם, ובמשושכם תשיש אז נפשי, הקרובה בלבבכם, אלישבע ״.

והוגא לא יכול עוד לכחד פשר דברי המכתב תחת לשונו ויפצר בה לבלתי גלות את הדברים האלה לזקן, פן יתגעש מאד ונהפך משוש החג ליגון, לעצב ולדברי ריבות.

–אך איך אעשה? –שאלה צביה –האשמור מספר צעדיה ופתחי פיה? צדיק אתה ה’ על כל הבא עלי, ואת חטאי אני מזכרת היום: אנכי נחיתי את אישי בעצתי ואדבר על לבו לגרש את אלישבע מבית תענוגי ולשלוח אותה אל בית אליאב דודה בקרית אמון, ובזאת השבּתי כל אנחתה אחרי אמה. אך שם פרחה כרוש על תלמי שדי ותאלף ארחות עתליה דודתה, ומרעה אל רעה יצאה ומדחי אל דחי ירדה פלאים בסתר המדרגה, ומפשע עתליה נגע לה. הן לב אלישבע סגור חותם צר,הסתירה עצה במעמקים;עתה נגלתה רעתה, וברוך המגלה עמוקות מני חושך. ומה טוב כי מצא את המכתב נער שתום עין! עתה נגלה המוקש הטמון בלבה: גרסה נפשה לתאוה אל זימון ידיד לבה, הרשע, אשר עשה ה’ ליום רעה, אשר היה זרוע לגעל להכריע בו את נעמן שונאנו בנפש, אשר קם עלינו כרוצח לבלענו. ראה -נא, אדוני הרופא, מה נאמן אתה בביתנו, כי כל אלה לא אכחד ממך. הה! בא מועד ה’, ימי שמחה לכל איש ישראל, ועלי קרא ה’ מועד לשבור את לבבי. את הכל עשה יפה בעתו, וממני נצפנו עתים. האדאג לאישי כי איננו ולא ידעתי, מה דרכו בשאון מלחמה, אם אשית לב להליכות בתו נצורת הלב? אל -נא תשית ה’ חטאתה על אישי הנקי.

–חטאת? –ענה הוגא בשחוק מהול ברוגז –אך אל -נא תשיתי חטאת גם על אלישבע. אמנם, נשאה עיניה אל זימון, אשר משך את לבה בקסם יפיו, אך בתוכחת מוסר תסירי את לבה מאחריו. וזאת העצה היעוצה להגיד לזימון, כי יעודה היא לבחירה רצתה נפשה בו, ובאפס תקוה לא יחפוץ זימון קרבתה.

–אך מה המגפה הזאת –שאלה צביה –לאהבה גבר זר? אנכי אוהבת את עדן, כי אישי הוא. אכן, יש צדקה לחמול לזעוק על העלמות, אשר למדו חכמה, כי חכָמות הן להרע.

עודנה מדברת, ועובדיה ור ' צדוק, שעלו מן הרחצה, באו הביתה, ושערותיהם עודן רטובות. וישאל ר’ צדוק לשלום לוי, ויאמר לו הוגא: "מוציא דבה –כסיל״.

ויספוק ר’ צדוק את כפיו ויקרא: "אהה למשרתי הנאמן! אוי -נא לי, כי מארץ הקדושה נהגתיו, ויובילוהו רגליו מרחוק למצוא פה קבר״.

–אהה למחלתו כי קשתה מאד –ענה הוגא –הן כל חכמת הרופאים תתבלע להלחם בה, כי בחושך היא באה, באופל תהלוך, ועקבותיה לא נודעו.

עודנו מדבר, והנה פתחיה בא שח עינים ועצוב רוח. והוגא אמר: “הלא אמרתי לך, פתחיה, כי שוא תשועת אדם; ואשר אחזה לי אני, מידו היתה לו מחלתו, כי מִלא בטנו מאכל ומשקה, ובקיאו נשפכו עם מררתו יחד. ההיה לוי קרוא למשתה?”

– לא ממאכל ומשקה היתה לו זאת, –ענה פתחיה באנחה –כי אם כן גזר ה’, בשבתו לדין עמים; אך לא עת היא לדבר, כי קובריו נשאוהו אל חצר -מות ושם יטהרוהו וילבישוהו, וכסף דרוש לחיים ולמות.

– הה! –ענה ר’ צדוק, בספקו כף בעת אשר לבו מלא גיל, כי לוי, היודע ועֵד לכל עלילותיו, לא ישוב להחריד מנוחתו –הה! ואהה! כי אזיל כסף מכיסי לחפץ המר והנמהר הזה! ואנכי עודני עשוק ורצוץ מיום אתמול על דבר אשתי, הצרה הרחוקה, והנה צרה קרובה באה לפתע פתאום! אנכי לא אוכל ללכת אל חצר -מות, כי מלאו מתני חלחלה, לכן יגדל -נא,פתחיה,חסדך האחרון, אשר תעשה לו. ראה -נא לבחור לו מקום קבר בין התמימים והישרים, כי נער ישר וכשר היה. ומי ישב אתו בצאת נפשו?הנאלם דומיה תמיד ולא התודה לפני מותו?

ופתחיה היה כלא שומע שאלתו, וכאשר שאלהו ר’ צדוק שנית על ככה, התעורר פתחיה ויאמר: "האדם למשמע אזניו יוכיח, וה’ יראה ללבב גבר ויבין את מחשבותיו, אשר לא בזה ולא שקץ ענות נפש, בהתעטפה בקרב גויתה, השחה לעפר מות. אכן, טוב ללכת אל בית האבל מלכת אל בית המשתה. וטוב מזה לראות סוף כל אדם״.

–אלכה -נא ואסגור חדרי על מסגר, –ענה ר׳ צדוק –כי לא אגור שם ימים אחדים עד אשר אמצא לי נער כלבבי לשרת לפני.

– וביתי הלא פתוח לפניך –ענה עובדיה.

ויפן ר׳ צדוק ויצא ללכת ולסגור חדריו. ונער אחד הלך אחריו ובידו מכתב חתום בחמר שחור: המכתב הזה נשא לר’ צדוק בשורה על מות אשתו.

ופתחיה, בהיותו על חצר -מות, ישב על הארץ לפני גוית לוי המת, בעת אשר חפרו קברו, ובאין שומע אמר: ״הן נוראות עברו שפתיך לפני מותך, ואנכי נפעמתי בשמעי אותן. אוי לאזני, שכך שמעו! אוי לי, אם אמר;אוי לי אם לא אמר! לכן אל תמנע מבוא אלי בחלום הלילה וגלית לי את יתר הדברים והגדת לי: האמת דברת אם תפל? ועד הגָלותך אלי בחלום אשמרה לפי מחסום, לא אכשיל עלי לשוני להוציא דבה, והנני נודר נדר לבלתי שתות יין עד העת ההיא, זולתי ארבע הכוסות, פן יכנס יין ויצא סוד״.

ט: ערכי פסחים

היום רד וכל איש ישראל נכון אל ליל התקדש חג. איש איש כברכת ה’ אותו יראה בעת הזאת משנה נקיון והדר במעונתו, ולפניך תדוץ דאבה, כי גם לעני בישראל הכל נכון לימי מועד אלה, וגם כוסו רויה, כי חוק הוא לישראל לתמוך תמיד כל מטי יד,ואף כי למועד חג המצות, –אשר נדבותיהם מתנוססות לעיני העמים, ועם נושע בה’ כל ימי עולם, יושיע ענוים גם הוא, יודע נפש נענה ומחונן דלים.

אל בית עובדיה באה אשה עניה ותגש אל צביה ותאמר: "הלא תברכיני, אשה כבודה, כי בתי ילדה עתה״.

– ברוך ה׳, –ענתה צביה –כי התפתחה בתך ממוסרותיה. הלא תבקשי עתה עזרה לה לכלכל נפשה, ואותה תמצאי.

–ברוכה את לה’, אשה כבודה –ענתה העניה –לא זאת אבקש, כי אישי מאנשי המלאכה הוא ובכל מאמצי כח יעבוד עבודתו לחיות מעמל נפשו. וזאת היא בקשתי: אנכי עבטתי שמלתי הטובה ביד מדהבה זה שנה, ויראתי מאד פן יאכלנה הנשך כעש. בצהרים באתי אל בית מדהבה להוציא שמלתי ולתת לה עבוט אחר, ותמאן החובלת להמיר עבוט בעבוט, כי תגוש בי להשיב לה הנְשׁי והנשך יחדו, ועדי בשחק, כי אין עזרתה בי לעת הזאת. על כן באתי עדיך, אשה כבודה, כי שמעו אזני דברים מאחרי בבית חמול, כי תבוא מדהבה הלום לשאול מאתך מצה שמורה לאורחיה, כי לא אפתה כזאת רק לחמול אישה. לכן אותך אבקש לדבר על לבה, ונתנה לי שמלתי, בהשיבי לה לעת הזאת משה ידה בלא נשך, כי אותו אשלם אחר המועד בישע אלהים. ומדעתי את מדהבה, כי לא תשיב עבוט, אם תחסר אגורת נשך, על כן באתי לבקש עזרתך.

–התדעי, אשה ישרה, –ענתה צביה –כי לא הראשונה את היום בבקשתך זאת? ואולם הנני נותנת לך את כסף הנשך, אשר מדהבה נושה בך, ודבר לא אדבר עמה בזה. אך הס! חי נפשי, כי הנה היא באה. לכן בואי אל חדר השפחות, ואל תראך מדהבה כמתאוננת רע באזני, כי למה אעיר חמתה?הן אנכי לא אשנה עוד לטוב טעמה, אך צפויה היא לחרפת חורפים לעת מצוא. לכן בואי אל החדר הזה והסתירי פניך ממנה.

העניה נחבאה, והנה מדהבה באה בפנים צוהלים, וצביה לא זכרה שמץ דברי חמול אישה ואת החרפה, אשר נשא על אלישבע, בדעתה מאד את חמול המר והנמהר, כי שוגה ביין הוא ובשכרון הקיא דברים, אשר אין להם שחר; ותקדם את פני מדהבה בכבוד ותביאנה אל האולם, ששם אלישבע פורשת את היריעה הנחמדה, אשר רקמה בתבונות כפיה בשבתה בקרית אמון, ואשר מראותיה המרוקמות בה נקדשו לזכרון האותות והמופתים, אשר עשה ה׳ לאבותינו בצאתם ממצרים.

מדהבה באה הלום בעצת חמול אישה לארוב בבית עובדיה ולַקשיב קשב על דברת ר׳ צדוק, על כן דברה רכות ותאמר: "הן אישי מהיר חמה הוא ובחמתו לא יחדל מפיו פשע שפתים, אך אחרי דַברו רתת יתנחם על דברו. כן נחם הוא על צאתו לריב עם אלישבע וישאל ממני לכפר פניה. הלא תסלחי לו, אלישבע! ״

–האסלח לו? –ענתה אלישבע –אנכי אשיב תודות לו, כי דבריו היו שעשועים לנפשי מספר רגעים, ואם אין במות ישחק בעתיקה, הלא נמצאים פה סוד משחקים: שחוק עשה לי אישך ויעלוז לבי.

ומדהבה היתה כלא מבינה פשר דבריה ותאמר: "עוד שאלה קטנה אשאל ממך, צביה הטובה: אנכי אפיתי מצה שמורה רק לחמול אישי, והנה תולע עם יפתח מורהו באים בצל קורתי, וגם הם לא יאכלו רק שמורה בפסח, וישן –בכל ימי השנה. ומה נבוכה אני עתה, כי לא הכינותי למו שמורה. על כן באתי לשחר פניך להשאילני כזאת, ובימי חול המועד הנני לאפות מצות שמורות והשיבותי לך כמספר, אשר אקח ממך״.

– השמורה דרושה גם בביתי לחפץ חמי, ר׳ צדוק ושובאל – ענתה צביה – ובכל זאת הלא מצער היא. אך על תולע אשתומם, כי גם הוא נזהר בה.

–גם הוא? –ענתה מדהבה –אך לו ראית מה חרד הוא לכל דין, על כל צעד שבע דינים. כמעט בא והנה ספרים פתוחים והוא נאבק עם מורהו, כי לחלק יגיד תולע בימי החג על הבמה, וחמול אישי ירוה נחת בביתו כל היום, בהביטו אל ילד שעשועים זה. ויפתח מורהו יקרא לו טורף, כי כזאב יטרוף כל דבר. מחר נראה, בעלותו על הבמה להגיד לחלק, ורבים מן הצעירים תופשי התורה יערכו אליו שאלות, אך הוא יהרסם. הלא גם זרח, החתן לאלישבע, הלא גם הוא יגיד לחלק ביום מועד, ובלא שפתי חלקות אגיד לך, כי רק את זרח ירומם תולע על שפתיו,ויתר הצעירים כאין לפניו. ומה טוב יהיה שבת תולע וזרח כחברים יחד בבית המדרש לכבוד ולתפארת להם מאדם העיר, והוריהם יראו וישמחו, וגם אלישבע תשמח באישה והָשלמה אז לחמול אישי, האוהב את זרח אלוף נעוריה.

ואלישבע שמעה דבריה, הניעה אחריה ראש, ותמָלא מדהבה חמה. וצביה הסבה השיחה הזאת אל חפץ אחר, כי יראה פן תצלח כאש חמת מדהבה, ותאמר: "השלום לזלפה בתך?האומנם חולה היא, כאשר שמעו אזני?״

–זלפה בתי חולה? –ענתה מדהבה בשממון –אך לא על שונאי שלומה, טובתה ושמחתה;אך לשון קנאה תדבר כזאת. אנכי אגיד לך, באשר אוהבתי את, מה שורש דבר נמצא בה. כי כבוא ספר הכריתות לידה, היתה שמחת עולם על ראשה, כי קרא לה הרשע דרור; וגם מרוב שמחה יחלש גבר, ואף כי לב אשה. רק אחת צר לה בשמעה, כי נתן ה׳ מאויי רשע וכי הפיק זממו, בקחתו את עתליה נצורת הלב. הלא תסלח לי אלישבע מוצא שפתי, כי לנו היא אחרי שובה הלום ותאמר לדודה ולדודתה: לא ידעתים. כשמוע בתי השערוריה הזאת, ספקה כפיה ותאמר: "מדוע דרך רשעים צלחה ומדוע יהיה רשעו למופת ולמוקש? –אשרי אלישבע בת אישך, כי יצאה מבית רשע. הן זכות אביה הזקן עומדת לה להצילה כאוד משרפה, ומה נעים עתה גורלה בזרח, אשר יהיה חבר טוב לתולע! הן נחלת ה׳ בנים –יאמר אישי תמיד –יתן ה׳ והיו שני בני, אליעזר ופינחס, כתולע וזרח.

עודנה מדברת, והנה עגלת צב עוברת לפני חלון הבית ובה עלם נחמד למראה, הדור בלבושו, ומראהו כזית רענן. הנה הוא יורד מן העגלה, צוהל לקראת אלישבע ונושק ידו לפיו, ילקוט הדרך תלוי על צדו ומקל תפארה בידו. ויצו את שמריה לשאת מלתחתו אל המקום הנכון לו, והוא פנה ללכת אל רחוב העיר ולא סר אל חצר עובדיה. ועיני מדהבה צופיות את המראה הזה ושואלת את צביה: מי האשכנזי הזה? ופני צביה נפלו ויחורו, כי הבינה פשר דבר המראה, ותאמר למדהבה: "הלא אחד מקרובי הגבירה הוא ובשגעון ינהג״.

–זאת אחזה לי גם אני, –ענתה מדהבה –כי יביט אל אלישבע וישק ידו למו פיו מבלי דעת, כי בת ישראל היא. אך ראי -נא, כי אמת הוא משל הקדמוני, כי תשעה קבין שיחה חלק ה׳ לנשים, ומרוב שיחי שכחתי, כי עת לעשות לביתי.

ובדברה זאת, זכרה עוד הפעם על אודות השמורה ותפן ותצא, וגם צביה באה המסדרונה ותרא את שמריה ותשאלהו: "אנה הלך זימון?״

–אל שר העיר –ענה שמריה – ובנשף יבוא הלום.

זאת דבר שמריה ויבוא אל האולם שמח וטוב לב, ופניו פני להבים. וצביה, אשר עיניה צופיות תמיד משרתי ביתה, התבוננה בו, כי הלום יין הוא, ותבוא אחריו אל האולם בלאט. ושמריה בא אל חדר אלישבע, אשר סגרה דלתו לחקרו על כל אשר רצתה לדעת, וצביה עומדת אחרי הדלת להקשיב קשב. והנה שמריה אומר: "האח! כי הצלחתי דרכי, הביאותי אל ביתנו עלם נחמד, כמוהו לא ראיתי. אך הגבירה איננה, כי נסעה עם בתה מזה ומחר תשובנה הלום, וזה הגליון אשר נתנה למשרתה להמציאו לך. אנכי נסיתי לקראו, אך כתוב הוא צרפתית ולא למראה עיני הוא״.

ואלישבע שחקה ותקרא את הגליון ותמצא כתוב, כי חפצה לוירא לדבר אתה, בשובה הלום, ועל כן תואיל אז לעלות אליה.

– ומה ראית, שמריה, בבית ירוחם? –שאלה אלישבע –הראית שמחה במעונו?

– אך שמחה וששון חזיתי שם, –ענה שמריה –כי נסו יגון ואנחה, נשכח גם אבלם לנעמן מאור פני האורחים הנחמדים. גם את צפנת ראיתי שם מדברת לשאול על דבר המשרת, אשר לקח מביתה, אך הוא לא ענה אותה דבר. אמנם, דברה ותלָבט בשפתיה, בהביטה אל זימון, אשר מאור פניו תֵּכַה עין. מה אדבר ואגיד לך? אם לא תדעי לך, היפה בנשים, לערוך תארו, הביטי בראי ותדעי מראהו. האף אין זאת?

כן דבר שמריה, ואלישבע מתבוננת בו ותאמר: ״האם שתית, שמריה?אך אנה הלך זימון, אשר השקך?

–אל שר העיר –ענה שמריה –אכן, עלמה כבודה, היטבת לראות, כי בבית ירוחם שתיתי יין שרף לשכרון, וידובב היין שפתי בכל הדרך לענות את זימון העלם הנחמד על כל שאלותיו, אשר שאלני אודותיך. גם לו הגדתי כאשר הגדתי עתה לך: אם חפץ אתה לדעת את גברתי הצעירה, מה רב יפיה, הביטה אל הראי ותדע. אך מה רבו שאלותיו אודותיך: השמחה את ועליזה? הישיש עליך אביך הזקן? הפורטת את עלי הגיון?ומה יענו לך יושבי עתיקה? הוא שואל, והיין הומה בקרבי, עולה ראש, ובכל זאת התפארי, גברתי, עלי, כי ידעתי לענות דבר בעתו, ומפרי פי ישבעו בית אבי, כאשר תשמעי.

– הוי נער שובב! –ענתה אלישבע, ושחוק נראה על שפתיה –היתכן הדרך הזה לנער, כי שתית לשכרון, ומי יודע מה דברת ותבטא בשפתיך?

–אל תדאגי לי, גברתי –ענה שמריה –אנכי דברתי דבר לאשורו, ודברי מצאו חן בעיני העלם, כאשר תשמעי. על אודותיך עניתיו, כי ראיתיך כשושנה יפה ונחמדה, אשר קטפוה מעדן גנה ויטעוה בכלי ויעמידוה בצר מעון ובקָרָה. ועל דברת שיריך השיבותי אמרים לו לאמר: לוּ שמעו אזני אדוני צלצלי מנגינותיה עלי הגיון, כי עתה לבך ובשרך ירננו, יחד מעיך יבכיון בזכרך, כי כנף רננים זאת עצורה בכלוב. כאשר שמע העלם את דברי, שם ידו על שכמי ויאמר לי: הנני רואה כי נער נבון אתה, כי נגידים תדבר. ויוסף לשאול אותי, אם למדתי מאומה בילדותי. ואנכי הגדתי לו, כי למודי ילדותי עודם ערוכים ושמורים עמדי, אך לא עת לי עתה ללמוד,בחלות אבי, ועובד אני עבודתי, ושכרי לנפשות ביתו. וישאלני, אם אחותי תופרת, ובאמרי לו, כי כן הוא, הרים לי נדבה עשרה שקלים ותאורנה עיני. ובראותי, כי טוב הוא לי, שאלתיו גם אני לאמר: "הלא עיני הרואות, כי עשיר אתה, ולמה ינוח שבטך על גורל ירוחם, אשר דל חלקו בחיים, ולמה תתרפק עליך רוחמה?הלא אך שוא תבקש אהבתך, כי עלם רב חן ורב הון כמוך הלא ימצא לו כבודה ממנה, הלא תבחר לך את נחלתך עלמה כערכך, בת עשירי עם ורבת חן, ואותה כיום תמצא, אם עינים פקוחות לך, –תמצא את אלישבע נכונה לך ולא לזרח, אשר לא תואר ולא הדר לו, וגם הדִבּר אין בו.

–לא שכור, כי אם משוגע אתה! –ענתה אלישבע ופניה אדמו – הלא בשגעון תדבר!

– לא בשגעון ידבר –ענתה צביה, בבואה פתאום החדרה, ובהכותה בחרפה לחייו בסערת חמה שפוכה, אמרה אליו: "הן שדכן אתה וזה ראשית שכרך, אך עוד חזון למועד,אשר אשלח את כל מגפותי אל לבך״. ותפן אל אלישבע ותאמר: "לא משוגע הוא ממראה עיניו, כי חכם כמוהו עיניו בראשו לראות הליכותיך הלוך וטפוף ולחזות אותך, בהניעך ראש אל בחירך זה, אשר בחר לך שמריה; וגם עיני ראו ועיני מדהבה, בצהלו אליך ובנשקו ידו למו פיו כמשפט רוזני ארץ אל אהובתם. אוי לעינים, שכך רואות בבת עדן בן עובדיה! ואתה, שמריה הכלב השוטה,סור מנגד עיני, פן ארצץ גלגלתך ".

ושמריה יצא מאת פני צביה כרצוץ רעם, וצביה גם היא יצאה מחדר אלישבע הנפעמה, והנה הזקן לקראתה, ואותות ששון נראו על פניו, כי שב עתה מאת פני ר’ צדוק האבל, היושב על הארץ;ואחריו בא נחשון ויבואו שניהם אל האולם. ועובדיה הניף ידו לצביה ותבוא גם היא אחריהם אל חדרי עובדיה.

–אבל כבד הוא לגעל, –ענה נחשון ואמר – כי מתה בתו ויצא מביתו כל הדרו, כבודו והודו!

–אויה -נא לי! –ענתה צביה, בספקה כפיה –אמנם, בנסעה מזה, אמר לי הוגא, כי לא תשוב עוד אל עיר מכורתה, ובכל זאת ירגז לבי לשמועה כי באה.

– ולבי לר׳ צדוק יהמה, –ענה הזקן –כי מות לוי משרתו ואבל אשתו באו עליו יחדו. ואולם זאת אשיב אל לבי, על כן אראה נחמתו: הלא צעיר עודנו לימים ורב טוּב צפון לו.

– כן הוא –ענה נחשון –הן כל האֵבל לגעל, כי גלה כבוד מביתו. הלא ר’ צדוק הוא העמוד הימיני בעירנו, עליו תלויים כל חפצי קודש וחפצי חול. הן הוא בעיני כמרגלית טובה, שאין לה מחיר, כי כן הוא: כל מה שאני משבחו אני פוגם בו. ערום ביראה, מענה רך ומשיב חמה, איש, שאין בו לא קנאה ולא שנאה ולא תחרות, כי רק על נלוזי דרך כנחמיה יעיר קנאה. הן פיך הלא הגיד כי את צנועים חכמה, וכן הוא לומד נגלות בצנעה;ועיניך הלא ראו את עדות ר׳ בון בו, ודבריו הלא נאמנים לנו מאלף פיפיות, ור ' צדוק בענוַת רוחו לא העלה הדברים ההם על שפתיו, כי מקרה הביא אותם לידך. כן יסתיר ר׳ צדוק תהלתו בלמודי הנגלות; ודע לך, כי גם בנסתרות ידו: כן מצאתיו הוגה בספר הפרדס, ובבואי סגרו ויצפנהו. וזולת כל הטוב אשר בנפשו הלא גם הון ועושר לו, כי בשבע שנות שבתו פה רכש רכוש, גם בית לו. דע לך, כי חמול פקח עיניו עליו, גם ישמעו רחוקים ויריצו אליו מכתביהם וימשכוהו בשרשרות זהב. לכן, אלופי ומיודעי, היה זריז ונשכר.

–אך מה יענה געל על זה? –ענה הזקן בגיל ורעדה –ואם לא אירא מגעל, אולי יחשוב ר’ צדוק עון לו להפר בריתי עם געל?דע לך, כי בשורתך לא חדשה עמדי, כי מצאתיה במכתב געל, המתאמץ בי. גם הודיעני, כי נכון הוא למצוא לר’ צדוק מקום באחת ערי אשכנז, לשבת שם כמורה צדק לעדתו.

–את חטאי אני מזכיר היום, –ענה נחשון –את חטאי בליל החודש, בהשפילי כבוד אלישבע על פי המכתבים,אשר התרוצצו בינה ובין נעמן רצוא ושוב, כי געל חשב זאת לאלישבע לעון פלילי. אך ר’ צדוק אמר, כי זאת היא פרי דעת נשים קלה, ומוסר אב ישיבנה אל הדרך הישר. ואת געל חותנו הזהיר מקחת אשה לזרח בנו באמרו, כי על דעת הוגא הרופא הנישואין כרצח בעצמותיו היבשות. ועל פי הדברים האלה הלא תראה דעת ר’ צדוק על זרח ועל אלישבע. הן מגורתך מגורת שוא היא, כי אף גם זאת בהיות ר’ צדוק טהור עינים, בכל זאת יאהב ענבי גפן מכרם חמד. ובראותו את אלישבע נכונה לו, יברך את ה׳, שככה לו בעולמו, וירצה להביא את הברכה אל ביתו. הלא יודע הוא,כי אשה נאה היא משלשת הדברים, המרחיבים דעתו של אדם, ויתרון האור מן החושך, כי בצאתו עתה מאפלה יכיר יתרון האור. ומה אעשה אני, האֶדום ואשים יד לפה? לכן זאת העצה היעוצה: קרב את ר׳ צדוק ודבר על לבו דברים נחומים כאב את בנו ירצה. קדם פניו בטרם יקדמך אחר,כי בן גרה בשמעו כי ר’ צדוק אלמן הוא,ידבר בו נכבדות מקרית אמון, כי סבב את העיר ההיא ויודע מספר בני ישראל שם למשפחותם ולבית אבותם. חושה -נא בטרם תֵקע נפש ר’ צדוק מבתך. האומנם עשרת אלפים שקל כסף לו לבד ביתו?ואלישבע מה ינעם לשבת בצלו בארץ אשכנז!

– כל דבריך הפעם בהשכל ודעת –ענה הזקן – עתה אראה, כי שלומי וטובתי אתה דורש, ועל דעתי טוב יהיה, אם בסתר נכתוב דברי הברית בחול המועד,ור ' צדוק יתן לי לבטח, למען אדע כי דבר נאמן הוא. אז שוש אשיש ביום מלאת לי שבעים שנה ואמרתי:רב לי, כי קניתי לי בן.

ונחשון אמר: "את כל חפצך אשלים בשובה ונחת, ועתה אלך לביתי להכין התכונה לליל התקדש חג ".

זאת דבר נחשון, ויפן ייצא.

– ומה אחרית כספנו ביד געל? –שאלה צביה –היחריש געל, אם נמנע את אלישבע מזרח בנו, הדבק בה בכל נפשו ומאודו? הן היום דבר עמה, והיא הרגתהו באמרי פיה;לא ידעתי מה הן הקשות, אשר דברה לו, כי התעלף, ושני נערים הובילוהו לביתו כולו נפעם ונמוג;ובהגיע הדבר לאזני געל, מה יענה?

–שמעי -נא, בתי –ענה הזקן –אנכי שגיתי, בחשבי את געל לתקיף ואת זרח בנו לתמים דרך. לא כן עתה געל עמדי ואת מוראו לא אירא עוד. אנכי באתי בכפו והוא בא בכף ר׳ צדוק, אשר שאלתיו במרחץ מרחוק על דבר כספו, אם הוא ביד געל, ויגל ר’ צדוק סודו לי, כי מלט געל את חילו בידו, ברצותו לעשות כחמול, לצפון חילו לנפשו ולשלם אחרי כן לנושיו חלק עשירי. ויאמר לי, כי לא יתן את חותנו לגרוע אגורה אחת מאשר לי בידו. ועל דברת זרח אגיד לך, כי לבו נלוז, ולו גם אהבתהו אלישבע, כי עתה נתקתי מוסרות, ועתה כי תמאסהו,ישמח לבי גם אני. לוּ יאבה ר’ צדוק לקחת את אלישבע,כי עתה אשחק לגעל ומוראו לא אירא.

–ואנכי אמלא אחרי דבריך, אבי –ענתה צביה –מי יתן ותאבה אלישבע ללכת אחרי ר׳ צדוק, אז תשחק לכל פחד; אך היום ההוא ירחק חוק, ואלישבע בת הרוזנים לא תביט אל ר’ צדוק ולא תשעה אליו, כי במה נחשב הוא?

– גם תביט אליו, גם תחשבהו, –ענה הזקן –כי ימשכנה ר׳ צדוק אחריו בחבלי אדם, אף יטענה בארץ אשכנז, ונפשה אִותה מאז לשבת שם. אך שאי -נא לי, בתי, ואוכיחך, כי בכל אמרותיך אודותיה לא קול הורתה אנכי שומע.

–לא קול הורתה, – ענתה צביה במנוד ראש –כי אם קול צוררתה. אך לולא מתה הורתה בילדותה, כי עתה מתה בנעוריה, בראותה משובת בתה. ואולם שכחתי, כי הורתה היתה אחות אליאב ועתליה, ואנכי אשרי חלקי, כי לא הורתה אני, ולולי אהבתי את אביה,הוא עדן בנך, כאישון עיני, כי עתה כמדהבה שחקתי הפעם, בראותי את זימון עובר לפני חלון ביתנו ועל ידידות נפשו ידו הדה, גם היא צהלה אליו בחן, הניעה ראש באהבה מסותרת. אכן, עינים לה לראות, כי יפה פרי תאר הוא, הדור בלבושו, ילביש צוארו רעמה, ועיניו –הה! –חצי שטן ללהט את נפש אלישבע עד היסוד בה. גם מדהבה, אשר היתה עתה בביתי, ראתה את המראה הזה ותצחק בקרבה ותשאלני:מי הוא?ואנכי כזבתי, באמרי לה, כי קרוב הוא לגבירה, ובשגעון ינהג. אכן, קרוב הוא בלב אלישבע ובשגעון ינהג אותה חושך ולא אור. ואם לא תשמע לקול האות הראשון, ונתתי לך אות אחר, כי שמריה, בשובו עם העלם הנחמד הגיד צדקו ויפיו לאלישבע וימצאהו נכון לה, ואזני שמעו דבריו מאחרי הדלת וָאַך בחרפה לחייו. ואם לא תשמע לשני האותות האלה, הנני נותנת לך את מכתבה אל עתליה ועתניאל מחמדי נפשה; רק אל תגד לה על דבר מכתבה, למען תנופף עוד ידה לכתוב, ונפלו מכתביה בידי וידענו צפונותיה.

ובדברה נתנה את הגליון לזקן, אשר שם כלי מחזה על עיניו ויעבור בין שורותיו, ושער קטב עברהו ויתחלחל לרגעים. וככלותו לקרוא אמר: "כפרי לי, צביה בתי, חטאת שפתי. אכן, שובבה אלישבע משובה נצחת, כי נעו מעגלותיה ורגליה בַדי שאול תרדנה; וראי -נא, בתי, כי אין מכאוב בודד במועדו, כי הוה על הוה ופיד על פיד כפרץ רחב יבואו לי, כי ירוחם איש חרמי למשפט יועידני, כי עוז לו בשאול, אשר היה מגן לו, וכל זממי געל לא יועילו כי אם להוָתי, להביא את זימון כמוקש וכמכשול עון אל ביתי. הזאת לי עתה לעת זקנה לדבר משפטים בשער, אם לחפש שפוני טמוני אלישבע ולשמור עונות?

– ואם שומרים אפקיד עליה לשמור צעדיה, אך שוא שקדו; כי מי יתיצב נגד זימון, –ענתה צביה –כי שיג וכי שיח לו עם הגבירה ומשם ישים מצור על אלישבע וילכדנה מלוש בצק עד חומצתו, כי היא תאמר לו: משכני אחריך ארוצה. והגבירה תראהו,כי הוא נטע שעשועים, תערכהו אל אלישבע, המוצאה חן בעיניה ברוב לקחה, כי ניבה לא יחסר המזג. הגבירה תערכם יחד ואמרה לדבק טוב. ואם תמאן אתה, ושמה היא מתגה בשפתיך. לכן הבה נתחכמה לה, כי אם תגלה למוסר אזנה, הלא תצחק בקרבה ותאמר: לקח ה’ טעם זקנים;ובא השטן הלום,יחביר עליה במלין או בקרץ עינים ובשפה אחרת ידבר עמה, ואנכי לא אבין למו, כי אגודתם נוסדה מאז, צרעת נושנת היא, ובטרם תבין סירותיהם וקם שאון בעיר, כי חמול ישליך עליה שקוצים להבאיש ריחה ולמצוא את ר’ צדוק נכון לפני זלפה בתו. לכן שפוך כמים לבך והתרפס לפני אלישבע בתך, אולי תראה דמעתך ותחמול על שיבתך, כי אמנם נפש חנינה בה, ואנכי אגלה אחרי כן למוסר אזנה, ואולי יחנן ה’ ונחדש רוח נכון בקרבה.

– הה! – נאנק הזקן מנהמת לבו –ברוכה אַתּ, בתי, לה׳ וברוך טעמך: הן טובה את לבני מעשרה בנים. אך מה פרי בטני אני? הה! לבי נמס כדונג, תחתי ארגז ועלי תשתפך נפשי. הן ראשי מים ועיני מקור דמעה. לכן, צאי -נא, בתי, מזה, ואקרא לאלישבע ופנים בפנים אדבר עמה, אולי תראה עקת לבי וצרת נפשי, אולי תחוס, אולי תחמול על שארית ימי חלדי.

– ויש תקוה –ענתה צביה –הוא אשר דברתי: נפש חנינה בה, ונפשך יקרה מאד בעיניה, וידעתי כי אם תבכה באזניה, וגברה חמלתה על אהבה לא טהורה,אשר תוליכנה שולל.

זאת דברה צביה ותצא.

י: מוסר הורים

עת המנחה הגיעה, ושמריה, אשר סר יינו מן המכות אשר הכתהו צביה, עורך עתה את המערכה על השולחן הגדול בעל הכנפים, אשר ישתרע לפי רבות הקרואים. והנה קול הפעמון מצלצל בחדר הזקן. ויחרד שמריה אל הזקן, והנה היא שוכב על משכבי באין אֱיָל, והוא נאנק דום ואומר: "מהר והחישה את אלישבע״.

ושמריה חש אל אלישבע, ויאמר לה: "חושי -נא, עלמה כבודה, אל אביך זקנך: הנה הוא שוכב על מטתו וחלחלה במתניו״.

ואלישבע התחלחלה לדברי שמריה, ותרץ ותבוא אל חדר הזקן, והנה הוא נאנק דום, פניו קבצו פארור ולרגעים הוא הומה לאמר: ״הה! לבי חלל בקרבי, נפוגותי ונדכאתי עד מאד, ואין חולה עלי, קרוב קצי, והנפשות הקרובות בלבי רחקו ממני״.

–מה לך, אבי הזקן? –קראה אלישבע, בספקה כף –מה לך, אורי וישעי, כי תבהילני בדברים איומים ותמוגגני תושיה? הלא מוצק היית כל היום, ומה היה לך?

כך דברה אלישבע, ובראותה את פני אביה מורה מאד,נתנה קולה בפתח האולם ותקרא לשמריה, ויבוא. ותאמר לו אלישבע: "מהרה את הוגא הלום״.

שמריה רץ, והזקן פצה פיו ויאמר: "מוצק הייתי, אך זה ארבעה עשר יום שֻלח רזון במשמן בשרי. הה! רזי לי, רזי לי ביום נחלה וכאב אנוש.

– אל אלהים ה׳! –קראה אלישבע, הנשפכה כמים, ובשתי ידיה תליט פניה ותבך בדממה וקול ותקרא: "אוי! מה היה לאבי? אל אלהים! מה היה לו?״

והזקן ענה באמרתו, השחה מעפר: "אל -נא, בתי, תשמיעי במרום קולך, פן יקצוף אלהים על קולך ויזכור עונך הגדול מנשוא. הה! שׂבע רצון הייתי עד כה, אמרתי: זאת היא מנוחתי עד בוא יומי ובשיבה טובה אמות, בשלום אקָבר, ונפשי בטוב תלין, והאלהים אִנה לידי מכשול עון, בחרות אפו בי, ובתי היתה כצפור נודדת ותשא לשוא נפשה, ותנזר לבושת ותהי לשמה ולשרקה, לדבת רבים ולמשל ולשנינה בפי חמול, כאשר שמעו אזניך היום. אשרי חמול, כי בנותיו לא כמוך ותפארתן עליו. ומה אַתּ? הלא בשובך הלום, יסרתיך למשפט בריבות שפתי ובתוכחתי. ותקשיחי לבך מצור חצבת, ותעמיקי מה’ עצה לסתיר מזמות, ותתני נפשך טרף לפריץ חיות, לחורש בליעל, אשר כלי חמס מכֵרותיו וצדיה ורמיה כל ארחותיו. ואַת טרם תיראי את ה’, טרם תשכילי לאחריתך, והנך שואלת: מה היה לי? הלא עיניך הרואות, כי מכאובים היו לי מידך, ורבים אשר לא ידעו נגעי לבבי, הלא יאשרוני ויתברכו בי. כן ברכני היום ר’ צדוק לאמר: עולמך תראה בחייך, אחריתך לחיי העולם הבא ותקותך לדור דורים. מה נעמה הברכה הזאת לאב, אשר נחלת ה’ לו בנים הולכים בדרך ישרה; נעימה הברכה הזאת, ומברכותיו של אדם נכר, כי תלמיד חכם הוא. אך לי הפך ה’ את הברכה הזאת לקללה, כי בחיי אני רואה שאול פתוחה לפני, אחריתי מרה כלענה, ומה תקותי לדורי, ההולך קוממיות לאבדון? כי אביך הלא סר מדרכי, ואת תרחיקי ללכת וברוב זדונך תהרסי את קיר הברזל, המבדיל בינך ובין מאוייך. אך מה אדבר? לא קיר ברזל אני, כי אם גדר הדחויה, רופף, מוטט ונהרס מרוח שפתים,מדבת עם, אשר אכלתני, על כן מאסתי חיי ואשאל את נפשי למות. ואליך ה’ שטחתי כפי ואקרא: ׳קח נא את נפשי ממני, בי טוב מותי מחיי״.

ואלישבע לא מנעה עיניה מדמעה, בשמעה תלונות אביה הזקן ואת שיחו וכעסו, ובמטפחתה הלבנה מחתה דמעתה מעל לחייה ותאמר: "אל -נא, אבי הזקן, תמרר חייך וחיי בתך ואל -נא תקצוף עד מאד, הלא ברוגז רחם תזכור לבת בנך יחידך! המעט לנו עצבוננו לאבי, כי עוד תוסיף עצב חנם לנפשך היקרה? אל -נא תשית, אבי, לבך לגדופי חמול ואל תתן את בתך לפני בת בליעל ".

זאת דברה אלישבע ותמרר בבכי, והזקן ראה, כי נמס לבה, ויוסף לדבר אליה ויאמר: "מה תשתוחחי, בתי, ומה תהמי? הגידי לי באר היטב, כי נפשך קשורה בזימון, ושלחתיך לנפשך; ואם נחמת מדרכך, גשי -נא אלי, בתי, ותני כבוד לאביך הזקן, בטרם יחשיך אור עיניו, ואברכך לפני ה׳ לפני מותי״.

עודנו מדבר, והנה הוגא בא, וירא את הזקן נפעם על משכבו ואת אלישבע נמוגה מדמעה, וישתומם על המראה ויאמר: "מה זאת?״ ויחזק ביד הזקן ויתבונן בדפק עורקיו ויאמר: "מה לך, ידידי הזקן, כי כן נרעשת נפעמת?הלא שלום בעצמיך! התחזק -נא וקום, כי אין חפץ לך ברפאות; ואם חפץ אתה וכתבתי לך מרקחת סמים לחשקיט סערת דמיך. אך מה הסער הזה בנפשך?״

– הלא זקן אני ושבע ימים – ענה עובדיה – ועד מהרה יתחולל סער בקרבי. אך ברוך ה’, כי רפתה סערת רוחי מנדבות פי אלישבע, כי קרוב ישעי בפיה ובשפתיה: הלא בצדקתה תחלצני ממועקה.

–דבר נא אבי, ובתך תשמע –ענתה אלישבע –צוה, ומצותך תהיה לי כמצות אלהים, לא אסור ממנה ימין ושמאל, כי על פיך אחיה ועל פיך ארצה את כל אשר אתה רוצה,רק חיה בשלום, חיה -נא למען צאצאיך.

– לכן גשי -נא אלי, בתי –קרא הזקן בהתעודדו.

ואלישבע נגשה אליו, ויחבקנה הזקן בזרועותיו ויאמר: ״ראה -נא, היושב בשמים, והביטה אל בתי, הבאה לחסות בסתר כנפיך וללכת בנתיבות אהבתּ. הן זבחי אלהים –רוח נשברה. שעה -נא אל מנחתה, ראה ודע את לבבה ומשוך לה חסד. היי -נא, בתי, תמימה עם ה’ ואל תיראי מרבבות עם ומדבת רבים;טהרי -נא את לבבך משמץ דופי, וה׳ יאיר פניו אליך, ומצאת חן ושכל טוב בעיני אלהים ובחירך בחרתי לך. יבוא יום וזכרת את המועד הזה בשמחה ונפשך תברכני. ועתה לכי, בתי, לבשי בגדי מועד ואל תתעצבי עוד, כי כלה עצב, סר כאבי, נסו יגון ואנחה, וששון ושמחה ישיגוני מעתה ".

ואלישבע נשקה יד אביה הזקן ותצא, ושארית אנחתה פרצה מלבה, ותבוא אל חדרה. וצביה באה אל חדר חמיה אחרי צאת אלישבע. והוגא אמר: "אכן, אין פגע בודד במועדו, ונגע כי נראה בבית, והנה נגעים אחרים באים לרגלו, כי כן קרה את צפנת. ליל אמש נתפש שם ירחמיאל כמרגל, ועתה הביאה צפנת את אביה המת העירה. אולי נבעת אתמול מפחד פתאום, בהתּפש ירחמיאל. צר לי על המסכן התמים הזה!״

– ברוך דיין אמת! –ענה הזקן –הן שקט היה מרדכי בביתו ושאנן תמיד מפחד,מדאגה ומעצב; כי איש בער כמוהו לא שת לבו לכל אשר לו מסביב. ובכל זאת בא קצו ולא יכול לעמוד לפני פרץ, ומה אענה אני?

–הן מרדכי לא חי עוד גם בחייו, –ענתה צביה –כי סר טעמו, נס ליחו, ולא ידע עוד מאומה, וגם בחייו היה נחשב כמת. לא כן אתה, אבי, כי איש חי אתה ורב פעלים, ובחכמתך תחיה ותאריך עוד ימים. אך מה תאמרו לצפנת?הלא נדיבת לב היא. הן רבים יתנו בה דופי, אך לא כן חזיתי בה היום, כי בכתה בדמעות שליש על ירחמיאל אישה ותבקש לו פדות. גם הרימה נדבות לכל דרך צדקה.

עודנה מדברת, ושמריה בא להגיד אל הוגא, כי מאיר אחי מדהבה מחכה לו בחוץ, והוגא אמר בעקשות פה: "למה ירוץ זה ולמה יפצר בי לשובב רוחה אל גויתה אחרי צאתה ממנה?״ –

– הלא זאת היא מדהבה, העליזה בביתה – ענתה צביה –הן רבים מכאובים צפונים לבית חמול.

–רבים מאשר נדע –ענה הוגא, ויתן ידו לזקן ויאמר: ״ואתה,ידידי הזקן, אל תתרפה, כי בריא אולם אתה וכחול תרבה ימים ".

–הלא אתנו תשב לשולחן הסדרים –ענה הזקן.

– אתכם אני –ענה הוגא ויצא.

– ראי -נא, בתי, –אמר הזקן לצביה אחרי צאת הוגא – כן דבר המסכן, כי רוח שגעון עברה על זלפה ונפשה נכספה לעתניאל. היקחנה ר׳ צדוק? לא כן אלישבע בתי, כי מוסרי הֵרך את לבה, וחדשים לבקרים אשחרנה מוסר והפכתי לבה לטוב, וגם מאתך, בתי, אבקש: היי לה כאם רחמניה, התחקי על שרשי רגליה, ואם תביטי בה אָון, השמיעי אותה מוסר כלמתה. וכבוא זימון הלום וישיחנה בשיחות מאליפות ומרֻבבות, שמרי פתחי פי אלישבע, וגם על כל קרץ עין נותן עצבת בקשי חשבונות רבים. ולזימון תאמרי, כי יעודה אלישבע לבחירה, אשר יחשוב עון לה שיחתה עם גבר זר. אך למה אורך, בתי? הלא תדעי לדבר דבר בעתו! ועתה הניחי לי והחלפתי שמלותי והלכתי אל בית אלהים, כי עוז וחדוה במקומו, שם אשכח עצבותי.

צביה יצאה, והזקן לבש בגדי מועד ויקם וילך אל בית תפלתו, ובבואו קמו הקהל מלפניו. וצביה האירה נרות באולם, במקום אשר ערוך השולחן לסדרים: הנה הוא כתבנית היכל כליל בהדרו ורחב ידים. על החלונות תלויות יריעות לבנות;ברֶוח, אשר בין חלון לחלון, גליוני ראי מוצק, בהירים כנחלי עדנים בין שפתים; משני עבריהם יוצאים שני קני מנורה כפופים, שחוברו למו אל הקיר, בם עלו נרות, מראיהם כשיש. והשולחן ערוך בהדרת קודש; רקמת צמר שחר, מעשה ידי צביה, פרושה על המצות, המרורים, השׂוּמים בקערת התנופה עם הזרוע, הכרפס והחרוסת, הנלוים להם. ועל השולחן שתי מנורות כסף גדולות בעלות קנים ובקבוקים זכים ובהירים, בם התאדם היין הטוב;והכוסות נחמדות ביקר תפארתן ובהדרת זקנתן, החופפת עליהן, כי היו אלה לעובדיה מורשה מאביו הזקן, ולהן נאוה תהלה וכבוד, הנכונים לחפצים עתיקי ימים: לכל כוס ארבע צלעות, עליהן תמונות ארבעה הבנים,מחוקים ומשוחים בזהב.

אך על כל אלה נעלה מחזה היריעה, הפרושה על הקיר, אשר רקמוה ידי אלישבע מספר ירחים ואשר חוללה רוח חכמתה מלאכת מחשבת לרומם, להדר ולפאר בשכיות החמדה את קדשי בני ישראל. כי הציגה היריעה הזאת לעיני רואים את מעברות בני ישראל בים סוף ואת מעמדם לפני הר סיני –ראמות ונשגבות, אשר תראינה עיני הקורא עוד מעט.

אלישבע העלתה נרות בחדרה ותשב ותבט בספר "שירי תפארת ", והנה צביה באה ותשם עיניה על הספר ותאמר: "הלא אותו הביא לך זרח ותחת ברכה נשא מאתך קללה אל ביתו. הנה הוא חולה ונפקד מושבו אתנו, ומה הם חציך, אשר ירית אל לבו, כי התעלף ויצא מאת פניך נפעם ונדהם?אמנם, פתי הוא, כי לא הבין דרכו לצהול אל אהובתו ולנשוק יד לפה, כאשר יעשו הצעירים הנבונים, היודעים ארח עולם, ומאין יֵדע זרח, העומד על משמרתו בלילות? ואולם דאגת זרח לנפשו, ואני –דאגתי לנפשי, כי בא מועד ואישי לא בא. אך גם על זה לא אתאונן רע באזני ה’, כי הוא יכאיב ויֶחבש, ואם רחוק אישי ממני, הלא קרובה אלי בתו, והיא תשביעני שובע שמחות בנחלתה, אשר שפרה עליה. הגידי -נא לי, אלישבע בתי, ספרי -נא לי שמחתך, וישמח לבי גם אני״.

– הטרם תדעי, מה שפרה עלי נחלתי? –השיבה אלישבע –היפלא זאת בעיני? ואת רק לעוני תבקשי ולחטאתי תדרשי, ולשמחתי לא תשיתי לב. אך אם אגיד לך שמחתי –וחטאתי לאבי, ואם אכחידנה תחת לשוני ונאלמתי דומיה –ונחשבה זאת לעון לי, כי כאשר יחפשו חמץ בנרות להשביתו לפני בוא ימי החג, כן תחפשי אָון במצפוני להשבית זכרי מבית אבי, ואנכי טרם אדע: מה יתן לך ומה יוסיף לך אבדן נפשי?

–שרתי בקרית אמון! –ענתה צביה בלעגי זעם –מה נֵחנת לי עת תבחרי עמי לשון ערומים! צר לי, כי אין ידיד לבבך לנגדך, בדברך חן. אך מדוע יאחר בואו?מי יתנהו שומע ניב שפתיך כי נעים, כי עתה שפתים ישק לך. ידעתי את לשונך החדה כחרב פיפיות, אך אליך, בתי, ישוב צור חרבך, אליך ואל אביך הזקן, גבר שבע ימים ושבע קלון;שבע ימים הוא ולמנות ימיו מי יודע, כי עונך חש עתידות לו. ומה אחרית חלדו? הה! יומם כצל הוא נהלך ובלילה למעצבה ישכב ממכאובים רבים,אשר תשביעהו הבת העדינה, ושיחו וכעסו כפשתה כהה יכבוהו, כמו חי כמו חרון יסערוהו. כל אלה תראי, תקשיחי לבך, ותשכחי גם צור ילדך,את אביך,הנודד למרחקים,ותמירי כבודו בקלון ביתו; ואחרי עשותך את כל אלה תאמרי, כי אָון אבקש במצפוניך. לא,בתי, לא צפונה חטאתך, כי אם נגלה היא לעיני השמש: הלא ראוה גם עיני מדהבה אויבתך, ועוד מעט ישיחו בך יושבי שער ותהי להם למלה. ועתה, בתי, זכרי -נא את בוראך, ואם רחוק הוא מכליותיך, הלא תזכרי את אביך זה אהבך, ההולך עתה בקרב צרה בשאון ורעש מלחמה. הה! מדי דברי בו עלי נפשי תשתוחח.

וזרם דמעה פרץ על לחייה בדברה בו, ואלישבע גם היא הליטה פניה בשתי ידיה לכסות על דמעותיה. וצביה הוסיפה לדבר ותאמר: "צדיק וישר ה '. הן חזות הכל בביתנו כליל התקדש חג, ויגון קודר כיגון צום החמישי חופף על כל פנים. אם אמרי: אסתיר עמל מעיני רואים, והיה יגוני כמחבא רוח, וסתר פנים לא ישים. ומי לא יבין, כי צרתנו היא צרת בת שובבה? כי נחמסו עקביך, נבעו מצפוניך וחרפתך תגָלה בקהל רב על פי חמול ומדהבה אשתו, ואזניך הלא שמעו היום חרפתך, אשר הגדיל עליך חמול בלשון מדברת גדולות, ומדהבה תבוא מחר אל עזרת הנשים, תפטיר בשפה, תניע ראש על צרות בית עובדיה,ושממו עליך נשים ונדברו בך משפחות בימי מועד,באין כל מלאכת עבודה, והיתה נפשך טרף לשניהם״.

ואלישבע התנודדה ותמח דמעתה ותאמר: "הן מוסר כלמתי אשמע היום כקול רעם בגלגל, ובכל זאת אשא מרום עיני ואראה שמים טהורים על ראשי, אין עב פשע וענן חטאה, ומי שם דרך לחזיז קולות? הן תוכיחי עלי חרפתי, אך פשעי וחטאתי הודיעיני. אדעם ולא אשיב עוד לכסלה״.

– פשעך וחטאתך! –ענתה צביה, בהניעה ראש –הלא רבים הם פשעיך, עשתונות רהב בלב גורש רפש וטיט. הן הכל עשית יפה בעתו: עת לצאת עם בחורים במחול משחקים ועת לעלות על במות ישחק, עת חטאת שפתים ועת פשע עינים והן הן הנגלות והנסתרות מי יודע זולתך, בתי, וזולת אלהים,אשר עיניו פקוחות על כל דרכיך. אך זאת פליאה דעת ממני: הלא תתהללי בחכמה, ואיך נסרחה חכמתך, טח מהשכיל לבך לשגות ברעיון רוח ובשָׂטי כזב? תשאי לשוא נפשך ותתני כתף סוררת למוסר אב זקן. אך מה שאלתי? איך תסתתר בינתי רגע! הלא חמול הורני היום דרך עלמה כמוך, ומסאפיא האשכנזית נגלה לי גם דרכך. אך שוא יגלה אביך הזקן למוסר אזנך, כי לא יערב עליך שיחו, כי בלשון עמו ידבר ולא בלשון אחרת. צר לי עליו, כי לעת זקנתו צר כחו ללמוד לשון אשכנז וצרפת לדבר בם על לב בתו, ואולם שלחי, בתי, רסן מפניו: הלא תשלחי, בתי, את הזמורה לאפך. הן תבכי אלישבע: אולי לאביך, כי נסתם ממנו כל חזון? אך אל -נא תבכי, יפתי, מנעי עיניך מדמעה, פן יפלו פניך ונהפך עליך הודך למשחית, ומה יענה זימון בחירך, העלם הנחמד בחר שמריה לך? אך רב לי לדבר מהתלות,אשר לבך ילעג למו, ועיניך תדמענה, כי לא תוכלי למלא פי חצץ, כי אשת אביך הלא אני. אדבר -נא דבר בעתו, דבר מר,אשר עבר על שפתי חמול כחץ יעוף, ואנכי שמרתיו: הגידי לי בתי,האומנם נתת את עדיך לרוחמה שלומים תמורת זימון בחירה, אשר חלץ ממנה אחרי תתך תקוה בלבו לראות עמך חיים? הן צדקתך זאת ישרה בעיני.

–מה מאד עמקו מחשבותיך, מורתי, על דבר הגאולה והתמורה, –ענתה אלישבע בלעגי זעם –כי תמירי מוסר בחרפות ובגדופים, כאשר הורך חמול, וגם אנכי אמיר עתה עצב וכעס בשמחה ונחת. שוש אשיש באבי, כי נתן לו ה׳ אשה משכלת, אשר תודיעני ארח צדקה ומישרים.

–ראי -נא,בתי –ענתה צביה גם היא מהתלות –הן תשמחי בשמחת אביך,הוא אישי. גם אנכי אשיב גמולך, בשמחי אלי גיל בחירך,החכם מאביך שבעתים,וכל עצמותיך תאמרנה לו: מי כידידי יודע לבחור! ולמען לא יהָפך בחירך לאכזב לנפש תדרשנו, לנפש רוחמה העניה,נתת לה כפרו את עדיך. ומה טובה לך התמורה הזאת! כי יקר זימון מאד,יקר מפנינים מכרו וכל חפצים לא ישוו בו. רק אביך הזקן,גבר סר טעם,לא יבין ערכו. ומה עז מצחו, כי יעוז עוד לנבל יפיו. אך עזה ממנו האהבה בלבך,והיא תישר הדורים לפניך, כי ההרים ימושו והזקנים ימותו, וזימון לא ימוש מקרב לבך.

ואלישבע התבוננה בצביה, ושחוק מכאיב לב ומדאיב נפש נראה על שפתיה, וצביה אמרה: "הן תשחקי, בתי,כי תערב לך שיחתי, תבוא כשמן בעצמותיך, תופע עליך נהרה, ונפשך תברכני בגללה. לכן שמעי, בת, והטי אזנך, פרה סוררה, לאמרתי, –שמעי ושכחי את מאהבך, כי חלץ ממך וחבל אגודתכם יֵרתק כפשתה כהה. הן נפשך ירעה לך מאחרית דברי, אך כלה ונחרצה שמעתי על כל מועצותיך. כי תפקחנה עיניך, אז תבושי תכלמי שבעתים, אז תשמחי לעת מצוא, כאשר יאסוף גבר נכבד את חרפתך. אך הפעם הזאת אתחנן אליך, נפש חנינה,חוסי -נא על יולדך הרחוק ועל אביך הזקן הקרוב. חוסי -נא על הזקן ואל תורידי את שיבתו אָבל שאולה. שמרי לפיך מחסום, בהיות זימון לנגדך, ואל תגרעי לפניו שיחה, כי אם אנכי אהיה לך לפה״.

עודנה מדברת, והנה שמריה בא מבית התפלה, ויגש אל אלישבע וישאל: "היאכל הזקן את המרורים כאשר הם,או אגררם על חרוצת הברזל?״

ותאמר לו צביה: "המרורים מרים תמיד, ואם תשים עליהם דבש, כאשר עשית לאלישבע, הלא תוסיף למררם. ראה -נא, שמריה: אנכי סלחתי לך היום בדעתי, כי יינך דבּר בך, אך השמר לך מעתה. הגידה לי, שמריה,מדוע יאחרו להתפלל ערבית היום?״

–כי שיח וכי שיג עתה לבאים אל בית תפלתנו –ענה שמריה –אלה ישיחו בנחמיה ובמשקהו, אלה בירחמיאל ובקלונימוס הנתפשים ובלֵוי המת. הצעירים דברו בעלם הזר, אשר ראוהו עולה אל ביתנו, וישאלוני מי הוא?ואנכי טרם אשכח מכות לחיי, על כן הגדתי למו, כי חתן הרוזן הוא. אך פתחיה נגש אל הדוברים וימלא פניהם קלון וישתקו. וכאשר נאספה העדה, ויהי העם כמתאוננים, כי לא יכירם מקומם בירך המזרח. הירחב וישתרע קיר המזרח לכל העם כשולחן בעל הכנפים אשר לנו? וחמול בא עם תולע הקטן וארוך החוטם עם מורהו, והנה צר המקום סביבותיהם, כי תולע ינגח בחוטמו כל הקרוב אליו; ופתחיה דבּק גליון אל הדלת להודיע, כי מחר או ביום השני יעלה תולע על הבמה ויגיד לחלק. אך עתה עמדו להתפלל.

טרם יכַלה שמריה לדבר, והנה פעמי איש נשמע באולם.

ותאמר צביה לשמריה: "ראה: מי שם?״

ושמריה פתח הדלת, הוציא ראשו וישב ויאמר: "זימון באולם! "

ותתנודד צביה ותאמר: "הגידה לו, כי מחליפות אנחנו שמלותינו ועוד מעט נקדם פניו ".

שמריה יצא אל האולם, וצביה אמרה אל אלישבע: "קומי, יפתי, וקדמי פני בחירך, אך דעי לך, כי אני אפלס אמרי פיך; אם יחביר עליך במלין, אל תחשי ממנו, רק השיבי דבריך במשקל ".

– אנה אלך? –ענתה אלישבע באנחה ובנדודי לב –האלך על סירים סבוכים ורגלי לא תגוף? הן ברית כָּרַתְּ לעיני, לרוח שפתי תשימי משקל, וגם בקרץ עיני תמצאי חשבונות רבים, תגורי פן בעפעפיו יקחני זימון. אנא אלך ומה אדבר, ומורשי לבבי אשתוללו? מי יתנני שמיר ושית כרגע, וכעשי כאש יאכלני!

–אלישבע! –ענתה צביה במצוה חזקה עליה –זכרי -נא, כי זימון איש שפתים הוא, ובפשע שפתיו מוקש רע לנו, כי הוא ידבר דברים באזני הגבירה, וביתנו ערער יתערער, כי צדיה ורמיה דרכו. לכן קומי -נא, קדמי פניו בטוב טעם ודעת וביראת ה׳.

יא: ליל התקדש חג

עוד צביה ואלישבע נדברות וזימון, אשר בא אל האולם, שם את מקל התפארה ואת הארגז הקטן על החלון, ויָשב את היריעה לכסות עליהם, ויבט אל ההוד וההדר אשר באולם ויזכור, כי לפנים היה הבית הזה לירוחם אביו הזקן, ולבו חשב מחשבות להשיב את אחוזת אבותיו אליו עם אלישבע. ויפן כה וכה וירא והנה יריעה נחמדה פרושה על הקיר, ולבבו הבין, כי מעשה ידי אלישבע היא. ויאמר: אסורה -נא ואראה את שכיות חמדתו, כי ראמות ונשגבות לכל מראה עיני. והנה הוא שוגה בפעולה ובפועלתה. וזה מעשה היריעה:

בטור העליון על כל מראות היריעה אותיות גדולות מרוקמות:

זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ, אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרוֹמְמֶנְהוּ.

תחת הטור הזה נראה מחזה צאת בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם. המונים המונים, גברים, נשים וטף הולכים קוממיות, מקלותיהם בידיהם ומשארותם צרורות בשמלותם על שכמם, ועדרי צאן ובקר נהוגים אחריהם. הלאה מזה נראה מחזה מעברות בני ישראל בים סוף: משה עובר לפניהם, על פניו נורא הוד,בידיו מטה אלהים, הבוקע לפניו ים, ומחנות שבטי יה עוברים אחריו בחרבה. ואחריהם מרים הנביאה נשקפה כמו שחר, יפה כלבנה וצוהלת ברוח קָדשה, המתנוססת על פניה, והתוף בידה. ואחריה נראות מחולות מחנים:נשים עליזות ועלמות תופפות יוצאות במחול משחקים, כמו חיות כולן היום לעין הרואה צהלת פניהן, תנופת ידיהן וחמוקי ירכיהן.

אחרי המראות האלה נראו מחנות פרעה, המתנהגים בכבדות: בם אנשי חיל כושלים, סוסים צולעים ואופני מרכבות שבורים ונטושים על פני ישימון היריעה;ועל פני הים נראים המוני הרודפים: אלה טובעים וצוללים, ומהם לא נגלה רק יד, רגל, כובע ושריון, וזעיר שם זעיר שם נראו אנשי צבא נאבקים עם נבכי מים אדירים, על פניהם בלהות צלמות ומחִתת אבדון, עיניהם נשואות לבעל צפון, הנראה מרחוק, וידיהם פרושות כמו קוראים אליו ויענם לעתות בצרה. ומתחתית המחזה הזה מרוקמים הדברים האלה באותיות גדולות:

וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה׳ בְּמִצְרַיִם.

עוד נעמן שוגה במראות האלה ולבו רואה יוצרתן מרחוק, וקול נשמע מבית התפלה: "המעביר בניו בין גזרי ים סוף, את רודפיהם ואת שונאיהם בתהומות טִבּע ". ושמריה נגש אליו בעת ההיא ויאמר: "צביה ואלישבע מחליפות שמלותיהן ועוד מעט תצאנה מחדרן ". ולא יסף שמריה לדבר.

ונעמן שם עיניו על המחצית השניה אשר ליריעה: בה נראה מחזה יקר, מרום ונשגב וגבוה מאד,אבן הראשה לכל שכיות החמדה, הלא הוא המעמד הגדול והנורא, אשר עמדו בני ישראל סביבות הר סיני, ששם נגלה ה’ בהדר גאונו. ובצבעי רקמתים נראה הר סיני עשן כולו ולפידי אש מתלקחים ומתלהבים, ומחנה ישראל משתרע סביבות ההר, חמד אלהים לשבתו, ויראת המחזה הנערץ והנאדר בקודש נראה על כל פנים, הפונים אל ההר והחרדים לגשת, ועיניהם מפיקות נוגה, גיל ורעדה. וקסם הקודש, החופף על כל היריעה, יצק רוח חיים על כל התמונות הנעלות. כן שׂכּלה אלישבע ידיה ותעש כל אלה בתבונות כפיה ובטוב טעם ודעת מלאכת מחשבת, ובשולי היריעה מתחת רקמה את האותיות האלה:

וְכָל הָעָם רוֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת וְאֶת הַלַּפִּידִים וְאֶת הָהָר עָשֵׁן. וַיַּרְא הָעָם – וַיָּנוּעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחוֹק.

זה מעשה היריעה, אשר רקמו ידי אלישבע בקרית אמון, מלאכת מחשבת, אשר שעו אליה נבוני דבר ויהללוה וירוממוה ויאדירוה. במראות האלה שגה נעמן, הנקוב זימון, השתאה וישתומם, ולבו ראה יוצרתן מרחוק, אשר תפארתה עליהן. על כן לא התבונן באלישבע ובצביה, אשר באו אל האולם, עד אשר נגש אליו שמריה ויאמר לו: “הנה גברתי עם בתה!”

ויפן זימון והנה אלישבע נצבה מאחריו, ויצהל אליה ויושט ידו לה ויאמר: "השלום לך, עדינה, עושה הנפלאות הגדולות האלה, אשר לא שבעה עיני לראות?״

ואלישבע יראה מִתֵּת ידה לו, ותענהו שלום ולא יספה לדבר. והנה עיניה רואות את סמל תשוקתה תאוה לעינים כהילל בן שחר, וגיל ורעדה הלמוה ויפעמוה חליפות, כי איתן מושבו בקרב לבה, אך יד עמל תנידהו כקוץ מונד,וברוב כח תתחפש, תסתיר עמל וכעש מעיני זימון; והוא עומד ומתבונן בה ופניה לו כספר החתום, סגור חותם צר, כי לא כן ראה אותה בקרית אמון על גיא החזיון.

–האח! ראתך עיני פה –הוסיף זימון לדבר אליה בעליצות נפשו –רק מספר ירחים חלפו מעת חזיתיך, ולי מה ארכו הימים: כיובל שנים היו לי!

–עצה יעוצה היא לכל החפץ חיים ואורך ימים למנות ימים לשנים, ובכן זקנתי – כן ענתה אלישבע בחן שפתים, ובסתר פנים הביטה אל צביה המבקרת, כשואלת בתומיה ואוריה: החטאה בשפתיה, אם לא? אך שפרו הדברים האלה לצביה לשים את אלישבע כזקנה בעיני זימון.

– ובכן זקנת –השיב זימון באמרי פיהו, בהתבוננו בחליפות הרוח, העובר על פניה –ובכן הנני מזכיר היום את ימי עלומיך, בעת אשר חזיתיך ראשונה בקרית אמון על גיא החזיון. אז כל הליכותיך ומדברותיך מלאו עלומים, ואנכי רבתי את יריבתך, אשר אמרה לנפשך: רדי ושבי. אנכי ראיתי, כי קנאת תפארתך אכלתָה, על כן השיבותי חרפה שבעתים לשכנתך. בעת ההיא נגש אליך אבנר, הנקוב עמיל, ויקרא לך לצאת עמו מגיא החזיון ולשתות חֲלֵב שקדים, ותשיבי פניו בשאט נפש, ותהי עצתך לו לבלתי דבר עמך, למען כסות שמו ומולדתו ועמו. ואנכי ישבתי עמך ותשיחיני נעימות ותספרי לי חזיונות ימי ילדותך, והדברים ההם נזכרים לי תמיד וכשכחי ימיני אשכחם. ומה אחזה בך עתה? שנית את טעמך ומדברותיך שקולות וספורות. התלי -נא בי, הליצי לי, או עני אותי מן הסערה, רק השמיעיני את קולך אחרי בואי בצל קורתך. דברי -נא, יפתי, ואל תהיי לי כיונת אלם.

– הלא עת היא לכל חפץ –ענתה אלישבע – ועת לצון ומהתלות חלפה נגוזה.

ובדברה הציצה מבין עפעפיה אל צביה ותבן לה, כי רצתה את דבריה.

– כן אלישבע דוברת –ענתה צביה –אמנם, עת היא לכל חפץ ומקום לכל מעשה. על כן בשבתה בקרית אמון ראתה משפט בנות המקום, הבוחרות להן חדשים מקרוב באו, ותבחר גם היא בדרכיהן, ותעל על במות ישחק, ותצא במחול משחקים, ותרקוד עם בחורים כמשפט בנות המקום ההוא;ובשובה הלום אל עיר מכורתה, פקחה עיניה ותרא, כי לא זה הדרך ולא זו העיר, כי אנשי המקום הזה תמימי דרך, והעיר עתיקה עודנה מחזקת במשפטים העתיקים, אשר השאירו לנו אבותינו מימי קדם קדמתה. על זאת פקחה אלישבע עיניה ובימים אחדים השכילה, הבינה משפט, ותאחז דרכי בנות המקום הזה. ולמי תשיב תודות? הלא לאביה הזקן, אשר חפצו לה לקו, כי הוא ראש פנת כבודה ותפארתה. הן הוא הגיד לה בראשית דברו עמה, כי לא יסכון לה דרך האשכנזים והצרפתים, חדשים מקרוב באו לא שערום אבותינו, וכי האיש אשר בחר לה, לא יבין רק שפת עמו, כי נכבד הוא בקרב עדתו בתורתו, ביראתו את ה׳ ובעשרו. ועל פי הדברים האלה לא יפלא עוד בעיניך דרך אלישבע בעתיקה, כי תשנהו לרוח אישה, הנכון לקחתה, השונא לצון ומהתלות, ועוד מעט ונשכחו מלבה כל אשר למדה בקרית אמון, והיתה זאת לה ראשית חכמה, למען תפיק רצון מאישה. וזולת זאת לא עת לצון ומהתלות היא לה, כי מעדן אביה, הוא אישי, נסתם חזון, ומחיר שלשת אלפים שקל כסף נגנב ממנה, כי עדיה היה למשסה בידי זרים ואין אומר: השב. ואנחנו השלמנו חפץ הגבירה להביאך כאורח נכבד בצל קורתנו בדעתנו, כי תשלים גם אתה חפצנו ותגיד לנו את שלום עדן ומעשהו והליכותיו, כי היא לנו ראשית דעת. לכן דבר -נא אתה, אדוני, ונשמעה.

כן דברה צביה להכרית תקות זימון פעם אחת. ואלישבע יושבת אל שולחן המערכה, לרגעים תעיף עיניה בזימון ותשעה ממנו, ובלבבה מחשבות רבות חליפות וצבא, ומבלתי יכולת למנוע עיניה מדמעה, לקחה משרשי המרורים ותגישם לעיניה, ודמעתה נראתה על עפעפיה. ותמצא לה פתחון פה ותאמר אל צביה: "איך יאכל אבי הזקן את המרורים האלה, אשר לא נגררו בחרוצת הברזל?״

הלא מצער היא –ענתה צביה – ועת לכל חפץ, כאשר דברת, בתי, עתה. ולו ידעת, כי באכילה הזאת תשיבי את היקרות האובדות ממך, כי עתה מתקו המרורים כדבש לחכך.

–יקרותי אבדו ואין להשיב! –ענתה אלישבע באנחה, ועפעפיה בחנו את זימון, הנפעם מדברי צביה והמביט אליה בתמהון.

אך פתאום התאושש זימון ויאמר אל אלישבע: "האומנם, יפתי, תדאגי ליקרות, האובדות ממך? החפץ לרקיע בכוכבים,עת יהל השמש אורו?ואם עב הענן יחשיך השמש בצהרים, הלא גם בעד כוכבים יחתום ".

–אנכי לא אבין חידות –ענתה צביה.

והנה זימון נגש אל החלון ולוקח את מקל התפארה,אשר גולת ברזל על ראשו, ואת הארגז הקטן וישימם על שולחן המערכה. וצביה שחקה ותאמר: “ומה המקל הזה: הלרצץ ראש לא יבין חידות?”

היא עודנה מדברת, ואלישבע לקחה את הארגז ופניה צהלו, הזהירו. וצביה התקצפה ותגער בה ותאמר: “מה זאת, בתי, הלך הארגז הזה?”

–אל תיראי, אשה מפחדת, –נבהל זימון לענות –אל תיראי, כי לא ארשתיה בארגז הזה. הן לא תביני חידות, ומקלי זה יגיד לך.

–הלא לי הארגז הזה –קראה אלישבע –הלא שלוח הוא מאת אבי כבודי ומרים ראשי. ראי -נא את הכתוב עליו: לאלישבע בתי החמודה. האח! עוד אבי חי, וחיתה נפשי בגללו!

–ומה הרעש הזה? –הוסיפה צביה ברוגז בראותה, כי הארגז שלוח לאלישבע ולא לה –אך ליל חידות הלילה הזה, והמקל הזה יגיד לי. אנכי אדרוש שלום אישי, כי הוא תשורתי.

זאת דברה צביה ותבך.

–אל -נא, אשה כבודה, –ענה זימון – אל -נא תבכי, כי מקלי זה יגיד לך שלום אישך;ואשר אחזה לי אני בך, קצף לך עלי מבלי דעת אותי, ולא לרצון לך בואי הלום, ואם אמנם רע אני בעיניך, אמצא לי מקום אחר. שאי -נא לי, אם אוכיח דרכך על פניך. אנכי בא ממערכות צבא הרוזן, ששם אישך, הוא אבי אלישבע העדינה, אשר ראיתי זה מספר ירחים בקרית אמון, ששם הכרתי תפארת נפשה ונדבת רוחה, חכמתה וכשרון מעשיה, ואשתומם על מכלל פאר תפארת אדם ורוממות רוח, אשר נקבצו באו יחד בנפש אחת, ולוּ מצאתי כל אלה בנפש גבר, כי עתה חבקתיו בשתי זרועותי,כרתי לי ברית אשר לא יפירנה רק המות. הן כל הפאר הזה מצאתי ראיתי בנפש אלישבע העלמה העדינה: הזאת אשמתי, כי לא נוצרה גבר?האמת אגיד לך ולא אכחד,כי נכספה נפשי לדעת שלומה בעתיקה, בתוך עם לא בינות, וחפצי זה דפָקני כל הדרך. בעליצות נפשי באתי בצל קורתך, ולמגנת לבי מצאתי את משאת נפשי כנציב קרח, קראתי לה ותענני, והנה הדבּר אין בה, ואַתּ, אשה כבודה, המֵליץ ביני ובינה. הזאת אלישבע העליזה והמהירה לדבר צחות? איך נאלמה דומיה?כי אַתּ, אשה כבודה, תשמרי לפיה מחסום בעודך לנגדה, אך שוא שקדה שומרת, אם ישרת לב עלמה לא תשמור. ומדוע רבים חפצי דעת? הלא יען וביען כי הכרובים שומרים את דרך עץ הדעת. השושנה נחמדה למראה ולריח תמרוקיה תאות נפש. יען מה?יען כי חוחים סביב לה! הניחי לאלישבע ואל תשמרי פתחי פיה, כי חכמתה תשמור עליה, ועל אשת אולת אך שוא ישימו משמר. אַתּ, אלישבע יפתי, דאגת ליקרות: הא לך הארגז, בו יקרות רבות המחיר מאלה אשר אבדו ממך, גם שרשרת זהב בו לצביה אשתו, אשר תכעיסני תמרורים. ראי -נא, עלמה עדינה: הן בשורת אביך בפי, ותשורתך הביאותי בידי, כל אנחתך השבתי, אך מצות עדן עליכן חזקה לעדות עדיכן בליל התקדש חג.

על התוכחת המגולה הזאת התענגה אלישבע, ועיניה ראו בצביה הנכלמה. ותקח עמה דברים ותען ותאמר: "שא -נא, עלם יקר, ואל תוציא משפט למראה עינים ולמשמע אזנים. הן כבודך חדש עמך וחלילה לנו מחללו, ואני הנני משיבה תודות לך על הבשורה ועל התשורה. ועל דבר שלומי, אשר הגדלת חסדך לדרוש, הנני להגיד לך, כי לא שושנה אנכי, על כן אין חוחים סביב לי, כי בתוך עמי אנכי יושבת. וראה -נא, כי הורתי לא תשמור לפי מחסום, כי הנה שפתי אתי, כאשר אתה רואה ".

– וה’ יכפר חטאת שפתיך, עלם נכבד ומהיר חמה –ענתה צביה ותקרא לאלישבע לבוא עמה אל חדרה.

בעת ההיא בא הזקן אל האולם, והוא לבוש אדרת אוחים, ויקרא מקרא קודש: יום טוב! ואחריו באו קרואיו, הלא הם: יאיר, יושב קרית אמון, אשר ראינו בבית אליאב, ואחריו שובאל ור ' צדוק האָבל, ואחריהם פתחיה בעל האגרוף עם אחדים מתופשי התורה להשלים המנין. ושמריה הגיד לזקן, כי העלם האורח הוא זימון. ויתן הזקן ידו לו, ויקרא שלום, ויבחנהו בעפעפיו ויאמר: "לשלום תבוא הלום, להשבית מדנים ודברי ריבות, אשר ביני ובין ירוחם, אשר אתה בא עמו במסורת הברית. הן פי שובאל, דוד שרה, יגיד לך, כי אין לירוחם צדקה לזעוק עלי;הן הוא יודע דרך ירוחם, כי בשגעון ינהג מעודו, ועד זקנה ושיבה לא יעזוב דרכו. לפנים, כאשר נגה אור על ביתו, פזר כספו לכל הבל נדף; בשבעה דרכים באה ברכת ה’ אל ביתו ובשבעה דרכים נסה מפניו, ערקה ציה, ובהכשלו אמר למשכני אחריו ולהרסני ממעמדי, כי מרבית הוני היתה בידו; ואנכי מאנתי למוט בעצם כחי ואקח את ביתו זה שלומים למשה ידי. העָוֶל עשיתי? אך ירוחם ראה, כי אמונתי היתה לאכזב, ועלי היתה תלונתו, ויתחבר אל נחמיה וחבריו שוקדי און, אשר המירו כבודי בקלון דברי כזב, וכסירים סבוכים נאחזו בי ויבקשו חשבונות רבים. ותאחז במשפט ידי, ומשנאי לא נשאו עוד ראש, וישובו על עקב בשתם. ואנכי בחמלתי על ירוחם, אשר ירד פלאים, שלחתי אליו מלאכי שלום יום אתמול, העידותי בו לאמר: הסכן עמי ושלם. והוא לא כן ידמה, כי מגרי מדון ישימו רסן מתעה בלחייו להגדיל המדורה. ואתה, אורח נכבד,בין תבין את אשר לפניך והדורים תישר, והיתה תפארתך על הדרך הזה, ואנכי אגמלך טוב כפעלך ושקדתי להיטיב עמך. הלא צעיר אתה לימים, לכן זרע שלום ותקצור לפי חסד; שַׁלח לחמך על פני המים, ובו תבואך טובה ".

הזקן דבר ויאיר הביט אל היריעה, אשר עליה השתוממו גם תופשי התורה, ושובאל ור ' צדוק עודם נדברים איש אל רעהו, והנה איש בא הביתה, ועובדיה חרד לקראתו ויאמר: "מה לך, אליעזר ידידי, בביתי לעת כזאת?ויפן אל הנצבים עמו ויאמר: "האיש הזה בחר לו דרך מצוה לכלכל נפשות יושבי כלא ולהגיד למו ישרם בשערי המשפט, גם מוציא הוא אסירים בכושרות בערבון, אשר ימצא למו, והוא נודע בשמו: אליעזר הצובע, ולו נאוה תהלה. היום שחרני על אדות ירחמיאל וקלונימוס הנתפשים, ואנכי השיבותיו, כי לא עת לעשות למו, בטרם יגשו אל השופטים לחקרם, והנה הוא בא אלי שנית להאיץ בי ולהשבית שמחת חגי: הלא עת לכל חפץ״.

– אמנם, עת היא לכל חפץ –ענה אליעזר –הנה הגיע הלילה הזה לאכול בו מצה ומרור, והנתפשים אינם יוצאים במרורים, אשר תשביעם צרת נפשם. ותהי דרכי לחלות את פני שר בית הסוהר לתתי לבוא אל הנאנחים ולהביא להם מצות ומרורים, אך לא נעתר לי השר. עתה באתי אליך, עובדיה אדוני, ואשחרך לבצע את הדבר הטוב הזה, כי יצליחו דבריך. ולא ימנע השר את הטוב ממך.

–ומי יבצע את הדבר הזה יותר מדניאל, אשר קרבת השר לו טוב? –ענה עובדיה –חושה ולך אליו.

ואליעזר הצובע, בשמעו את דברי עובדיה, לא חכה עוד ליתר דבריו, ויפן ויצא למהר ולהחיש מעשהו. ועובדיה אמר אל הנצבים עמו: ״ראו -בא, אלופי ומיודעי, כי רבים חללים הפילה ערמת נוכל אחד. הוא אשר דברתי: נחמיה הוא שוקד אָון ומגרה מדון, הוא הדיח רעה על בית ירוחם מאז, ועתה נוקש ירחמיאל בפעלו, ואחריו גם קלונימוס ימשוך. על כן חרה אפי היום באליעזר הצובע, אשר אמר, כי צפנת הדיחה רעה על ירחמיאל אישה, ועיני ראו ולא זר את צרת נפשה ומרוצתה להחיש לאישה פדות. ומה יענה פי נחמיה במגלת סתרים, הנמצאה אתו בכתובים?אך יגלה חמול רעתו בקהל, וידי אל תהיה בו ".

– ומי יצדיק את נחמיה? –ענה ר’ צדוק – ועינינו הלא רואות, כי צפנת דואגת מאד לאישה ולא תתן מנוח לכל איש, אשר יש לאל ידו לעשות מאומה לטובתו, ועל דעתי לא תצלח לקרוא לו דרור, כי חטאו חטא משפט מות.

עודנו מדבר דבריו, והנה הוגא בא ויאמר: "הן עברתי ברחוב וקול רנה נשמע מאהלים, ופה אין קול ואין קשב״.

–צדקת, ידידי, מאד, –ענה הזקן –אך העלם האורח הזה בא בצל קורתי ואדבר עמו על דבר השלום. ויפן אל זימון ויאמר: "ראה -נא, זימון,ודע את אשר לפניך: הן זה הוגא אדוני הרופא הלא מדור ישרים הוא, ורוחו נאמנת עמי תמיד״.

וזימון נתן ידו להוגא ויאמר: "את שמעך שמעתי, ועתה אכבדה -נא לדעתך ".

– הן זה כבודי, בדעתי אותך –ענהו הוגא.

ובדברם, והנה אלישבע וצביה באות אל האולם.

ואלישבע שתה עדיה עליה ותבוא בעדי עדיים, סר כל עצב מעל פניה והיא מתנוססת ביפיה ובהדרה: על רום מצחה ילין הוד,לחייה כמו חכליל אודם וברקת, קציעות כל בגדותיה; בדלת ראשה נוצצים חשוקי זהב, יפה צוארה בחרוזי פנינים, יפוזו ידיה בטבעות ממולאות בתרשיש, ועליה תופע נהרה, אור חדש, אשר לא נראה בה מיום בואה הלום. הזקן ראה זיו יפעתה וישתומם על המראה. וצביה הגידה לו, כי מנחה שלוחה היא למו מאת עדן. והזקן שת ידיו על ראש צביה ועל ראש אלישבע ויברכן, ויאמר אל אלישבע: "כאשר יזהירו פניך בחן, כן תזהיר נפשך ביראת ה׳,כי היא תתן לוית חן לנשים ". ויפן אל זימון ויאמר: "הלא רבות לך להגיד ולספר לי על דבר עדן בני, אך עת עתה לעשות לה’, לקיים מה שנאמר: והגדת לבנך ביום ההוא, והמצוה הזאת עוברת מרגע לרגע, והגָדת בני איננה עוברת. לכן הגידה -נא לי שלומו בדברים מעטים, ויתר הדברים תשמיענו אחרי הסדר, ואם מכתבים לך, צפנם אתך,כי עת לעשות לה׳ ".

–אך טוב ושלום בפי –ענה זימון.

ואלישבע נגשה אליו בחן ותשאלהו, אם יש אתו מכתב אביה לה.

–עוד מעט –ענה זימון – נקדש -נא על היין, ואחרי כן אתן לך המכתב, ואנכי אבאר ואמלא את דבריו, ומקלי יגיד נצורות.

ואלישבע וצביה שמעו שנית ושלישית על דבר המקל המגיד,שמעו כן תמהו. וצביה אמרה בשחוק: "יגיד לנו המקל אשר יגיד רק אל -נא יהיה לגֵוִי״.

והזקן ושובאל ור ' צדוק התבוננו גם הם במקל אשר ביד זימון. ויאמר שובאל: "הן זה פתרון החידה: ואתא חוטרא והכה לכלבא ".

אלישבע שחקה לפתרון הזה, וצביה קראה לה החדרה, ששם ערוך למו מושב ושולחן לקרוא את ההגדה ולאכול לבדן ולא במושב הגברים, כי הצניעה צביה לכת. ויאיר והוגא עומדים ומביטים אל מראות היריעה ונדברים בם איש לרעהו. ויאמר שובאל: "ומה תחזו, אלופי, ביריעה הזאת? התחזו את היד הגדולה, אשר עשה ה’ במצרים, אם את היד אשר רקמה את היריעה? אך אל -נא תרבו תתבוננו, פן תשכחו את היוצר מפני יצוריו ".

–שובאל! –ענה יאיר –מאז החלות להתהלך חוג שמים, שכחת את לשון הארץ. הלא כן תדבר: אל תזכרו יציאת מצרים ביריעה, פן תזכרו את היוצרת ביצוריה. ואולם אנכי צופה ומבקש במחזה הר חורב, אולי אמצא את אשר ראה רבה בר בר חנה (ב״ב )את העקרבים כחמורים לבנים סביב הר סיני, ובת קול אומרת: אוי לי שנשבעתי! ועתה שנשבעתי, מי יפר לי שבועתי?

דבר שלח יאיר בשובאל ונפל כחץ שנון בלב ר׳ צדוק, והוא כלא שומע, ויאיר לא יודע, כי דברין קלעו למטרה. והזקן אמר: "מחזה היריעה הוא דבר בעתו ".

–כן הוא –ענה גם ר’ צדוק –הלא כל מועדי ה׳ לזכרון יציאת מצרים, וזכרון הדברים אשר נקרו ויאתיו אז, הוא יסוד המועדים ומצוה היא ככל המצוות וביריעה הזאת נראה כל אלה למראה עינים. ועל זאת אני קורא: זה אלי ואנוהו –התנאה לפניו במצוות, כאשר בארו חכמינו פרשת הדברים האלה.

– ועל פי הדברים האלה – ענה הוגא –גם אשה נאה היא הדור מצוה.

זאת דבר וישחק אל ר׳ צדוק, אשר הסב פניו בשאט נפש, כמו נעוה הוא משמוע לצון. ושובאל ענהו בעקשות פה לאמר: "ההולך בדרך ומפנה לבו לבטלה ואומר: מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה –מעלה עליו הכתוב, כאלו מתחייב בנפשו. ומה עשה עול? הלא התבונן במפלאות תמים דעים! אך זאת היא חטאתו, כי לא זכר את היוצר ביצוריו ואת הפועל בפעולתו, כי הוא המחיה את הכל, המצמיח את האילן והמגדלו והשופך רוח חן על כל מחמדי עין. אך לעת האוכל נשוב נדבר בדבר הזה, כי עת היא לקדש ".

יב: הסדר

הקרואים ישבו סביב לשולחן, איש איש כאשר הכירהו מקומו. הזקן לבש בגד לבן תלבושת, תכריך בוץ לבן כשלג, ועל שפתו מלמעלה זר מרוקם מפתילי כסף רקועים מכתיר צוארו, ויחגור חגורתו וירכסנה בקרסי כסף, ויצנוף על ראשו צניף טהור ולבן, המתנוסס בפניני כסף, וישב על רפידתו כמלך בגדוד. ויקדש הוא ויקדשו הקרואים, ויניפו את הקערה תנופה ויקראו את הקריאה הארמית על לחם עוני, והנה קול בכי נשמע מחדר צביה ואלישבע. ויתחלחל הזקן וישלח את שמריה לראות מה זה ועל מה זה. וישב שמריה ויגד לזקן, כי הנשים בוכיות לעדן, אשר לא מצאו ממנו חזון, על כן הן מתנודדות.

–אם כן, איפוא –ענה זימון –הנני לקרוא למו המכתב, אשר גם אלישבע לא תבין לקרוא בו, כי יד עדן לא כתבה רק טורים אחדים בסופו, להגיד כי אמת בכתובים וכי מפיו נכתבו.

–לכן, –ענה הזקן ולא רוחו –לכן לך -נא, קרא הדברים באזניהן, להשקיט רוחן, אך הראני -נא ואראה: הידו כתבה?

וזימון הוציא את המכתב מצלחת בגדו ויראהו את הזקן, ויאמר: "כתב בני הוא בשולי הגליון ".

וזימון קם ויבוא החדרה ומקלו בידו. וצביה ואלישבע אמרו לו: "הן החלות להראות אותנו את חסדך ואמונתך,לכן הגידה -נא לנו דברים נחומים להשקיט את רוחנו, כי בוכיות אנחנו ".

– אלישבע עדינה! –קרא זימון –ראי, כי אליך אשים דברתי ולא אל הורתך או אל מורתך, אשר מררתני. המכתב אשר אתי כתוב מפי אביך היקר ביד אחד מאנשי הצבא מבני עמנו, אשר זרועו לא מושלה לו למשוך בשבט סופר, ואותיותיו –קוים ומסמרות נטויים, ולמה יהיו אלה כקוצים בעיניך היפות? לכן אקרא הדברים באזניך ובאזני צביה הכבודה, אשר עוד מעט תאיר אלי פניה. באחרית הדברים כתובים טורים אחדים ביד עדן לאַשר ולקיים את כל הכתוב בספר. שמענה, נשים: הן אלה דברי המכתב:

"אלישבע בתי, חמדת לבבי, ואשתי משאת נפשי, שלום לכן!

"חי אנכי למענכן, מחמדי נפשי, וחיים וחסד יעשה ה’ עמדי תמיד ויהי עלי סתרה בשבתי, בצאתי וגם בלכתי בגיא צלמות, ובשלום ישיבני אל בית אבי לחדות בשמחה את פניכן, הן זה כל ישעי וחפצי וזאת תפלתי לאֵל חיי. יש אשר ישכח האדם אלוה עשהו, בשבתו במנוחות שאננות, אך ישוב אליו בצר לו ויזכרהו לרגעים. כן אנכי עמדי, והנני לספר לכן קורותי.

״זה שמונה ימים נתן הרוזן על ידי מאת אלף שקל כסף לשלם לשרים שונים, אשר כלכלו את הצבא בלחם, בשר ויין ואת הסוסים במספוא, ואנכי שמתי לדרך פעמי, ומשרתי הנער דופק הסוסים. היום רד, דרכי היה חלקלקות מקרח וממטר, אחד הסוסים צולע על רגלו, כי מעדו קרסוליו בדרך החלקלק, והעגלה משרכת דרכה בכבדות. השמש ירד לקצבי הרים, ואנחנו באנו אל יער, המשתרע על ככר ארץ רבה. אתא לילה וישם על נתיבותינו חושך: אין ירֵח בראשון לחודש, ועב הענן בעד כוכבים יחתום. ולחרדת לבי התבוננתי, כי סרנו מן הדרך ותועים אנחנו באפלה מנודח. כאימים איומים עלו על לבי קללות המשורר הקדוש: יהי דרכם חושך וחלקלקות ומלאך ה’ רודפם. וזה דבר מגורתי: כי פריצים התפרצו מאנשי הצבא ויהיו משוטטים כשודדים ביערים.

– הה! אימה חשכה נופלת עלי! –קראה אלישבע.

– הה! זלעפה אחזתני! –קראה צביה.

– אל תרגזנה,בוטחות! –ענה זימון –האזנה אמרתי בקראי,כי אחרית לעדן שלום.

"אנחנו לא הרחקנו ללכת מן המקום ההוא, וילָפתו ארחות דרכנו בין עצים עבותים ומתלכדים, והנה אזני קשובות לקול מתלחשים, ושבר עצים נשמע מצעדי עוברים בין הנעצוצים. והנה הנער הדופק בסוסים בוכה בקול דממה דקה, ואמרתו תצפצף אלי לאמר: ׳אלהים יעננו משמי קדשו, כי ירט הדרך לנגדנו ואנחנו באנו אל עמק רפאים!׳

"דברי הנער הבהילוני, מעי רותחו, השיגוני כמים בלהות וחִתַּת אלהים נפלה עלי. אמרתי בלבי: האומנם שלשה אלה כתומם יחד יבואו עלי, דרך חושך וחלקלקות וגם מלאכים אכזרים רודפים אותנו? כן הגה לבי אימה, אך אמצתי את לב נערי, אמרתי לו: ׳הלא שני קני שרפה בידינו, וכבוא צרה נעמוד על נפשותינו, ואלהים יחביאנו בצל ידו׳. כן דברתי, אך שִׁנַּי כמתלהמים וידי רועדות, ותהי העצה היעוצה לנו לעמוד על מקומנו מחשים ונאלמים דומיה עד יעבור פחד. אר למען ספות חרדה על חרדתנו, צהלו סוסינו קולם. והנה קול מדבר נשמע: ׳הוי גבר לא יצלח! למה תוליכנו הלאה מזה?הלא אזניך שומעות קול מצהלות סוסים. עושו, חושו, רעים, הלום למהר שלל!׳

– לבי לאבי יזעק –קראה אלישבע.

– ולבי נמוג, נמס כדונג –קראה צביה.

וקול מאולם נשמע, קול הקוראים את הקריאה:

וַנִּצְעַק אֶל ה׳ אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, וַיִּשְׁמַע ה׳ אֶת קוֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ.

– הלא תשמענה, כבודות, –ענה זימון –כי שומע ה׳ קול צועק אליו מלחץ, וכן שמע ה’ את קול עדן.

זאת דבר ויוסף לקרוא:

"מקול פחדים שמעו אזני בעותי אלוה ערכוני, קפאו דמי בעורקי, לבי היה לאבן. שמתי ידי על כַּפַּת קנה רובה, ובשרי סמר מפחד ואצבעותי שפלו. אמרתי: אנסה רגלי לנוס, והנה ברכי כשני מטילי ברזל, על כן השלכתי נפשי מנגד,עזבתיה ביד יוצרה,בראותי כי אבד מנוס ואנכי צפוי להרג. והנה נגד פני מראה מוראה ונגאלה, פרא אדם פרוע, תארו כשֵׁד עיפתה או כבכור מות, שפמו מכסה שפתיו, מבין עפעפיו יציץ צלמות, כולו שואף רצח, ובקול נחר אמר אל רעיו המשחיתים: ׳הלא אמרתי לכם, כי נצוד פה ציד׳. וירעם עלי בקול נמר לאמר: ׳הוי בעל סנפיר וקשקשת! השליכה את הסנפירים מעליך, הוציאה אלינו את צרור הכסף ונדע אותו׳. ואנכי לא מצאתי עוד ידי, ורגלי כבדו מככר עופרת, לא יכולתי לנוע, עיני חשכו ולשוני מודבק מלקוחי. ראיתי כי בא קצי, בלא יומי מלאה מדת ימי. והנה יד אביר הרוצחים אוחזת בי, ואנכי אמרתי: ימהר יחישה מעשהו וישלח רצח בעצמותי ואל יאריך נפשי. אך הרוצח טלטלני טלטלה ויסגירני אל חבר מרעיו, ארבעה משחיתי נפש, ויאמר: ׳אל יזיד איש להתיר ידו ולבצעהו, אולי צרור כספו טמן, השליך הס אל אחד הפחתים. אל תשלחו בו יד עד אשר אחפש את העגלה ואריק את מעיה׳.

"אז עיפה נפשי להורגים, ומאימת מות רטבה גויתי, נמסה מזעה קרה, ושֵׁם רצח הכה את רוחי בתמהון; התפוצצו הגיוני, נתקו, התפרדו, לא קרב רעיון אל רעיון, ועל שברי לבבי עלה זכר אבי הזקן, זכרֵך, בתי החמודה, וזכרֵך,אשתי הנעימה. על הנפשות האלה הנאהבות והנעימות התפללתי לה’ כל עוד רוחי בי. בכיתי מנהמת לבי, נאנקתי דום.

ואלישבע וצביה לא עצרו כח, מררו בבכי, אך קולן לא נשמע באולם מקול הקריאה אשר קראו המסובין. וזימון אמר אל אלישבע: "מנעי, עדינה, עיניך היפות מדמעה, כי כאשר בכית עתה לא תוסיפי לבכות עוד,כי אחרית הבכי הזה –שמחת עולם״.

ויוסף לקרוא עוד:

״ומשרתי,בראותו כי בא הרגע האחרון, הרים קול יללה וזעקת שבר. ויאמר אחד אנשי הדמים אל שר הטבחים: ׳הן הצפור הזה מצפצף. מלא -נא, אדוני, ידי ומלקתי את ראשו, ולמה נאריך נפשו? כי לא מפיו נציל דבר על אודות הכסף, כי אם מפי אדוניו. לכן צוה -נא,אדוני!' –ומשרתי אמץ שארית כחו, הרים קול מר צורח, וכן עשיתי אני. קראתי לעזר,אף כי לא ידעתי מאין יבוא עזרי, כי כן תקות אנוש: חיה היא כל עוד רוח חיים בקרב בעליה.

״ותקותי לא נכרתה, כי עודני נכון להסגיר גויתי לממיתים ולהפקיד רוחי ביד אלהי הרוחות לכל בשר, והנה קול רעש קנה רובה, ואחריו ישאג קול ככפיר בוטח, קול קורא לאמר:׳חושו, אחים, תפשו חרבות ורמחים! הן פה נשמע קול מר צורח וקורא לעזרה, ופה תמצא כקן ידנו לכל השודדים הארורים. חושו ונתפשם חיים! ' וקול אחר קול ורעש אחר רעש הרעיש מקום דוּמה. והשודדים, חמשה במספר, ירו גם הם פעמים ושלש, אך אבק השרפה אזל מכליהם, ולא יספו. ושר המרצחים חפש בילקוטי בחפזון ויוצא את צרור השטרות מחיר מאת אלף שקל כסף, וינס למלט נפשו באחד הנקיקים. אך זאת נפלאת היא בעיני, כי בהיותי צפוי אלי חרב, לא נצמַתי מפני חושך, וכאשר אורו עיני, בסור מר המות, התעלפה נפשי ולא ידעתי מכל הנעשה עמי. לכן אספר לכן את אשר הגיד לי משרתי אחרי כן. הלא זה דברו: ׳בראותי, כי חלפה אימת מות, והשודדים הנמוגים מבוהלים ודחופים, חגרתי שארית כחי, נמלטתי כצבי מיד,קפצתי, דלגתי, והנה עלם נחמד קל כעופר האילים חש אל מקום ההרגה ויקרא:מי בעל נפש ילך אחרי. הגדתי לו כי חמשה שודדים הם וכי נפש אדוני להם לשלל. וישנס העלם מתניו וירדוף אחריהם וחמשת רעיו רצו אחריו. ויפגע באחד השודדים רץ בין העצים ויך אותו ממול ערפו במקל חובלים, אשר גולת ברזל בקצהו, ולא שָׁנה לו, כי באשר כרע, שם נפל שדוד '.

ופני אלישבע וצביה צהלו ושתיהן הביטו אל פני העלם הנחמד, ושחוק נגלה על שפתי אלישבע, בשומה עיניה על המקל, ותבן חידתו. צביה הָשלמה לו, ואלישבע הוסיפה אהבתו אלף מונים, ותשמח ותעלוז. וזימון הוסיף לקרוא:

"ויהי בשוב רוחי אלי, והנה אנכי שוכב במטה במקום שוקט ובוטח. עלם אחד נחמד למראה יושב מראשותי, יחיל ודומָם לרַוחתי כבן יקיר, המיחל לשלום אב רחום לו, כי כראות העלם אותי מתעודד,מלאו עיניו דמע גיל. ואנכי, בפקחי עיני לראות אור, צעקתי מנהמת לבי על דבר מאת אלף שקל הכסף, אשר היו למשסה בידי השודדים ואין אומר השב;וגם הרוזן, אשר חש לבוא אלי, הוחיל בכליון עינים עד עת שוב רוחי אלי, ובשמעו את השמועה הזאת מפי, התחלחל. והעלם הנחמד, אשר הראה גבורתו, הגדיל לעשות עמי באמונתו, כי באין אומר ודברים הוציא את צרור הכסף מחיקו וישימהו נגד עיני הרוזן;סוף דבר: לא נפקד מן הכסף מאום וכל פנים מלאו גיל. הן משרתי לא ידע, כי לקח העלם מן העריץ מַלקוח, כי במחשך היה מעשהו, ובכסף הרב הזה הלא מצאה ידו להתהדר בין ראשי עם, והוא –נפלאות עשה. האספר לכן את הכבוד הגדול, אשר עשה לו הרוזן?הן דבר שפתים אך למותר, ומפי הגבירה יוָדע לכם, כי הואיל אישה הרוזן להיות מגן לעלם הנחמד הזה, אשר אכנה לכן שמו זימון. נאום הכותב כל אלה מפי עדן ״.

ובשולי הגליון הזה כתובים טורים אחדים בידי עדן לאמר:

"מחמדי נפשי! הנני כותב ידי לכם לאות ולעד כי מפי נכתבו כל הדברים, הערוכים לפניכם על הגליון. הנה זימון הנחמד והנפלא לפניכם, וברכתם ואתו על החיים יהחסה אשר עשה עמדי. אַתּ, צביה אשתי הטובה, קחי מידו את מנחתי, אשר קניתי ליום הולדת לך לאות, כי אהבת עולם אהבתיך. ואַתּ, אלישבע בתי העדינה, הלא עיניך ראו את זימון הנחמד בקרית אמון על גיא החזיון, ושם הגיד לך פיו, כי נכון הוא לבוא במסורת הברית עם בית ירוחם ועל גורלם שבטו ינוח מעתה. לכן קחי -נא את עדי העדיים, אשר אני שולח לך בידו; תמורתם תשיבי את יקרותיך לרוחמה בת שרה ידידות נפשו. ושלום וברכה, חן, חסד וחיים לכֶן. מאת אישך, צביה אשתי, ומאת אביך, אלישבע בתי, עדן ״.

פה מקום מערכות צבאות הרוזן.

יום אורי וישעי, שמונה לחודש שבט שנת תרי "ו.

ואלישבע השתוממה על אחרית הדברים בזכרה כי בשמיני לחודש שבט נדרה גם היא את הנדר הזה להשיב לרוחמה את עדיה, והנה רוחה הנדיבה מתנוססת גם בלב אביה. אך רוחה מלאה עתה מן הגדולות, אשר עשה ידיד לבבה לאביה, ותבט אל פני צביה ותאמר: "ומה תגידי, הורתי, על כל הנפלאות האלה?״

–ומה אגיד? –ענתה צביה בעליצות נפשה –אנכי אדבר, כאשר דבר זימון ידידנו על דברתך: לוּ נקבצו באו כל אלה בנפש אשה, כי עתה חבקתיה בשתי זרועותי. ומה אדבר ואגיד ומה תודות נשיב לזימון, אשר עשה הישעוה הגדולה לעדן? שא -נא, עלם יקר, כי מרה מריתי את פיך בראשית בואך בצל קורתי, אך נהפך עתה לבי בקרבי, כי כמלאך הגואל שלחך ה׳ אל אישי בעת צרה.

–אכן, –ענתה אלישבע, בתתה ידה לזימון –לא מקלך יגיד לי, כי אם פי אבי הוא המדבר אלי. כי אתה המלאך הגואל אותו.

עודנה מדברת, וקול הקוראים נשמע, בקראם חסדי ה’ במצרים לאמר:

אִלּוּ הָרַג אֶת בְּכוֹרֵיהֶם וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת מְמוֹנָם, דַיֵּנוּ.

ואלישבע שמעה את קול הקריאה, שחקה בחן ותאמר: "אכן, טובה כפולה ומכופלת עשית לנו, עלם נפלא: את נפש אבי הצלת, בכור מות רצצת, ואת הכסף השדוד לקחת ולרגלי הרוזן יצקת. הפלאת עלילה, הגדלת לעשות, וידי קצרה מהשיב לך גמול, ואתה תהיה לנו תמיד כנושה ".

–הידך, עדינה, תקצר? –ענה זימון בשחוק – הן שכרי אתך וגמולי בידך.

ואלישבע הבינה מה ירמזון מליו, ותאמר לו: "לך, ידיד יקר, והשלם את הקריאה עם הקרואים, כי עוד חזון למועד אשר נקח עמנו דברים ".

–ומצותך אשמור תמיד –ענה זימון, ויתן ידו לה ויבט אליה בחן, ויפן ויצא ויבוא אל האולם.

וצביה אמרה אל אלישבע: "ראי -נא, בתי, כי במספר רגעים נהפך לבי בקרבי, בראותי את אשר עשה העלם הזה. לא אוסיף עוד לקצוף עליך ולגעור בך בעבורו, כי הגדיל לעשות עמנו״.

–האף אין זאת? –ענתה אלישבע –הלא בגבורות ישע ימינו השיב בן יקיר לאביו, איש חמודות לאשתו ואב רחום לבתו. הלא זימון עשה כל זאת! ולספות ששון על ששוני הפך גם את לבבך אלי ולא תוסיפי להרעימני. הלא אבי אהוב לשתינו, ולמה יפרידונו הבלי שוא? היי -נא לי כאם רחמניה, וגם אני ארחמך.

זאת דברה אלישבע ותחבק את צביה ותנשק לה, ותאמר: ״היי -נא לי כאשר שאלה נפשי, ואמי אקרא לך ".

–אנכי אשפות שלום לך וכל חפצך אשלים –ענתה צביה – ואם חפצה אַתּ בזימון, כאשר אחזה בך, הגידי -נא לי באר היטב, ואנכי אנסה דבר אל אביך הזקן אחרי ראותו את הגדולות אשר עשה זימון, כי רק על פיו יקום דבר, ואחרי דברו לא ישנה עדן בנו. ועתה הגידי לי חפצך.

חפצי! –ענתה אלישבע, בחשבה מחשבות –אך הניחי לי עתה, אמי, כי חפצי מרום מנגדי ומחשבותי תהום רבה. אנכי לא תכנתי את רוחי, המלאה לה עשתונות מאליפות, לכן נחשוך דברינו לעת מצוא.

וזימון השלים את הקריאה עם המסובין, ויקראו הלל וישתו כוס שניה כמשפט, וירחצו ידיהם ויאכלו מצות ומרורים, ואחרי כן שמו לפניהם דגים, משמנים ומעדנים ויאכלו. וזימון קרא את המכתב באזני היושבים, ויתמהו איש אל רעהו, ויוסיפו להשתומם, בראותם מטה מוסדה בידו, אשר רצץ בו ראש שר הרוצחים, ויהי לנס, ויביטו אל זימון חליפות. ויברכהו הזקן בפיו ובשפתיו, וירוממוהו היושבים וישגיאו פעלו ויעלו למרום שיאו, כי עם שודדים שרה ויוכל. המקרה הזה היה מועקה במתני הזקן, רע עליו המעשה ונפשו ירעה לו בראותו, כי זימון זה יהיה למכשול ולפוקה בביתו. ור׳ צדוק יושב דומם כאָבל ודלתי פניו מי פִּתֵּח? כי על פניו יתעלם שלג בעת אשר נשקה אש בעצמותיו. ולא שוא פחד מזימון הקוץ המונד,אשר נגע אל עצמו ואל בשרו, אך חשׂך ניד שפתיו, כי מה לו לעשות: הישגיא פעלו? הלא יביא קרחת בחשבונותיו הרבים; היקטין איפת תהלתו?הלא יבינו השומעים, כי קנאתו מדברת בו, וכי באבלו לאשתו המתה עיניו צופיות את אלישבע. ליל שמורים היה גם לו הלילה הזה, שמור לחבורתו ולפצעו, וזימון לו כמלאך המשחית, אשר בא הלום לחבל את כל תחבולותיו, אשר יעץ. אך הביט אל הזקן ובאור פניו ראה אור, ויתאושש ויתעורר, והנה רוח ששון עברה על פניו, כמו כל עצמותיו תאמרנה: לי הנפש הזאת, לי אלישבע!

וזימון אמר אל הזקן: "עוד אתי מכתב כתוב ביד בנך וערוך אליך לבדך ואין לזר אתך. הן דבריו אליך מעטים, אך לעת מצאי רוח נכון בקרבך, אמלא אני את דבריו והגדתי לך פשרם ".

–דברים שבכתב ועוד דברים שבעל פה –ענה הזקן בעקשות פה. בהוציאו את מורה השעות ובהביטו בו, אמר: "עוד עת לקרוא המכתב ולאכול את האפיקומן. צרת הבן וצרת הבת, ואב אחד אני לכולם, ומה לעשות?״

בדברו זאת, התאנח ויקם מרפידתו וינופף ידו ויקרא לזימון לבוא אתו החדרה. וזימון הלך אחריו החדרה, שם נתן לו המכתב ויאמר: "לא עת דברים עתה לי, כי רוחך לא נכון בקרבך, קרא דברי בנך״.

ועובדיה לקח המכתב בלא חמדה ויקרא בו כדברים האלה:

"אבי כבודי ומרים ראשי! במכתבי, הכתוב לאשתי ולבתי, הלא תראה את כל אשר עשה העלם הנחמד זימון, הנחשב על הדור החדש, לרומם כבוד ישראל בעיני שרי עמים. ונהפוך הוא געל איש בריתך במעשהו, כי בחמת עכשוב אשר תחת לשונו היא מפריש כצפעוני, גם חרש להצמיתני, וברוך ה’, כי נמלטתי משחיתותיו. חידה סתומה לך דברי,ובעתה אחישנה להגיד לך פתרונה: אז תפקח עיניך ונזהרת מגעל הנקלה וחמלת על בית ירוחם, אשר על גורלו ינוח שבט זימון הנחמד. ועוד זאת אשחרך, אבי כבודי:הנה עת דודים הגיעה לאלישבע בתי החמודה, ומדעתי, כי יקרה נפשה בעיניך וחש אתה עתידות לה, והיה זה חסדך לבלתי בצע דבר על אודותיה, כי אם על פיה ועל פי, כי בהיותי במקום צבא מלחמה, מעמדי –מעמד שכיב מֵרָע, ודברי יהיו לך ככתובים וכמסורים. הן נפשי בכפי תמיד, אך ברוך אלהי ישעי, אשר בצל ידו יחביאני, כאשר שלח לי עתה את מלאכו הטוב, את זימון, להציל אותי ואת משרתי, הלקוחים למות. עוד מעט נשוב לבצרון, ואל תוחיל לדברי עד יום צאתנו משם למרחב. אז ישמח בך בנך, הדבק בך בכל נפשו ובכל מאדו, עדן ״.

–הלא עיניך, אדוני, ראו ולבבך הבין –ענה זימון ואמר, ככלות הזקן לקרוא את המכתב.

– בין אבין את כל אשר לפני –ענה הזקן –אכן, רוח בינה נחה על איש שבע ימים, לכן, ידידי, הניחה לי מעט ואשיחה עם רוחי, ועוד מעט אשובה הביתה, כי עת לעשות לה’, והיא כל חכמת גבר, ולמועד אחר נדבר על אודות בני, הקורא אל אלוה ויענהו בעת צרה, וישכח את הקריאה הגדולה, אשר ה׳ קורא אליו. אך הניחה לי מעט.

וזימון ראה את מבוכת הזקן ויעזבהו וישב אל שולחן הסדרים. והנה אלישבע נצבה שם והוגא נותן לה מכתב, באמרו: "קראי -נא את המכתב הזה, הכתוב בידי עזריאל רעי, אשר ידעת את רוחו. המכתב הזה דגול מרבבה ודבר בעתו, כי אותו ערך על הר ציון למועד הפסח. לכן קראי -נא וראי את אשר בראה לו רוח החזיון ".

ואלישבע לקחה את הגליון מיד הוגא ותקרא בו כדברים האלה:

"בשנת חמשת אלפים ושש מאות ושלש עשרה למספר בני ישראל, בארבעה עשר יום לחודש האביב בין הערבים, מועד עשות הפסח בימי קדם, ואנכי יושב על הר ציון, גבעת ירושלים מנגב, וקורא את הקריאה הזאת ברגש ובחרדת קודש: השלום לכם הררי ציון, הר המוריה והר הזיתים, הררי אֵל, העומדים לעד כצדקת ה׳?השלום לכם מחמדי קדם, אשר לשמכם באתי ולזכרכם תאות נפשי? השלום לך, ראש עפרות תבל, עפרות אבותינו, אשר אחונן?

"בארבעה עשר לחודש הראשון, מועד אורה ושמחה לאבותינו בימי קדם, מועד הלל ותודה לאל מוציאם ממצרים, המושיבי אותם על אדמת צבי, נחלת יעקב אביהם, –במועד הנחמד הזה אנכי יושב על הר ציון ועט עופרת בידי להתוות תוי לבי על הגליון, ועיר האלהים האבלה והשוממה נשקפה אלי מירכתי צפון, מבעד לצעיף אלמנותה;וכאשר דמיתיה, כן בקודש חזיתיה, כעוטיה על שממות קדשה. כהתה רוחי למראה גלים נצים, משואות קדם ושוממות דור ודור. הזאת היא ציון, הנאדרה בדברי נביאיה, אשר יצאו ממנה?יסודיה הרסו צרים ודברי קדושיה התפוצצו בפי נבערים, אך הר ציון לעולם לא ימוט, ודברי קדושיה לא ימושו מפי בני ציון היקרים, כי דברי אלהים חיים הם, נצבים בשמים ומזהירים ככוכבים על חשוכים. אמנם, ענן חושך גם בעד הכוכבים האלה יחתום, אך רוח חכמה יעבור ונפוץ כל ענן, ונס חושך, ואור ה’ יאיר כימי עולם; אור חדש הוא, אשר יאיר על ציון האבלה והשוממה עתה, ואל שוממות קדשה ינהרו בניה, אשר ילדה לבהלה, ינהרו וירוצו מארצות תפוצותיהם. בניה הם כולם, הנושאים שמה על שפתיהם בכל צָקון לחש, יבואו ויגידו לה, כי בכל עמלם ותלאותיהם יפקדוה, ואהבת ציון לא תשָכח לנצח מלבם! האהבה הזאת היא בת התקוה הנעימה, המרחפת על חרבותיה והמדברת באזנינו תנחומות בן אמוץ,לאמר: כי נחם ה’ ציון, נחם כל חרבותיה, וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה׳. ששון ושמחה ימצא בה, תודה וקול זמרה.

"אך טרם יבוא דברו, אמרת ה’, אנכי עומד בהר מועד והוגה בשנות עולמים, במועד עשות הפסח לבאי מועד,אשר אני כאחד מהם בהלך נפשי, ובקסם המחזה אראה המונים עוברים בחוצות ירושלים וברחובותיה. אך הצללים ינוסו, היום יפוח, והשמש, עד נאמן בשחק, מגיד כי עת לעשות לה’, וקול קורא בשערים לאמר: ׳חושו, עם אלהי אברהם וכל החרדים לדבר ה’ הקרובים והרחוקים, חושו ועשו את הפסח במועדו׳. לקול הקורא הזה יציצו מעיר אלהים המונים המונים, אלופי יהודה מהיכלי שן ואביוני אדם מאהלים: לא נכר בעת ההיא שוע לפני דל, כי רוח ה’ הוא קבצם, יחדו ימשכו ויקחו צאן פסחם למשפחותיהם ולבית אבותם ויחדו עוברים בסך לבוא אל חצרות ה’ בקול תופים, כנורות ומצלתים. הבו, באי מועד,נעלה יחד אל הר בית ה’ להודות לנאדר בקודש, אשר האמירָנו להיות לו לעם. מה נעים קול רבבות אלפי ישראל, קוראי הלל במקדשי אֵל! וברחובות קריה אקשיב קול הקוראים לאמר: ׳אכלו, רעים, את הפסח בכל אַות נפשכם, אכלוהו צלי אש על מצות ומרורים ועצם לא תשברו בו׳. ואנכי לא אכלתי מאומה מן הבוקר ובשר קודש לי מאכל תאוה, ממנו יאכלו ענוים וישבעו, וגם נפשי שבעה שמחות, בשבתי בסוד ישרים ועדה, ועם נערים וזקנים יחד ארנן שירי עוז להרנין לב.

את המחזה הזה, מחזה שדי, ברא לי כח דמיוני על הר ציון ועל מקראיה; כל מחמדי ימי קדם שבו חיו ויתיצבו לנגד עיני. האח! –אמרתי –עורי, נפשי, והעירי אהבת עם עולם, העירי ימי קדם ויביעו תנחומות לימים האלה. גם אַת, שפת עבר, לבשי רוח קדשך, רוה נדיבה וחן, ושירי לידידך, לנער ישראל, הנשוא על זרועות אלהיו מימי מצרים. צהלי קולך ונשמעו אמרותיך עד אפסי ארץ בכל מקום אשר דברך מגיע, רק לידידך שירי שירתך, לעמך זה, הבוחר בך, כי הוא משוש דרכך. האח! נפשי תדרוך עוז, תתהלך הליכות עולם, שנות קדם, ובחזקת יד דמיוני אשמע רגש מקבר וצוחה מסלע, קול מתי עולם, ישני אדמת עפר, אשר התנערו מעפר מות וישובו ויחיו לפני במראה. זאת היא הקריאה הגדולה, אשר תקרא שפת עבר לעמה, וענתה כימי נעוריה.

"נפשי אִותה לשבת בציון כל ימי חודש האביב, ומזה אסע למסעי אל ארץ ירדן וחרמונים, וחג השבועות אחוג בטבריא. וכצאת החג, אשים פעמי לדרך דמשק, ברצות ה’ דרכי. לב אדם יחשב דרכו, וה’ יכונן צעדו, ויובילוהו רגליו אל המקום, אשר אמר אלהים.

וה’ יהיה עמדי תמיד בכל הליכותי ועמדה רגלי במישור. ואתה, רעי וידיד נעורי, קח -נא משאת נפשי לרצון, וברכתי תעלה לראשך ולראש ידידנו הרופא החכם הוגא באשר הוא שם. עוד אזכרכם מארץ ירדן, וגם אתם זכרוני לטובה, כי אני ידידכם ואוהבכם, עזריאל ״.

כאשר כלתה אלישבע לקרוא המכתב, ותשיבהן להוגא ובחן שפתיה אמרה לו: "מי יתן ובאו מכתבים כאלה תמיד בספרתנו, כי רק אמרי שפר ילמדו את צעירי ישראל טוב טעם ודעת ויתנו מעדנים לנפשם. לא כן הם אמרי תפל, אשר טעם נבונים יקחו, מן השפה הנעימה יקחו הדרה. נשגבות ידבר עזריאל, והיו דברי המכתב הזה לקדשי בני ישראל״.

–לקדשי בני ישראל? –ענה שובאל בלזות שפתים –אך אל -נא לנשים להגיד מה טוב ומה קדוש, כי אלה המשפטים לקדושים אשר בארץ הם, והם ישפכו חמה אפם על כל דברי צחות ואמרות טהורות ויורידו ספרי מליצה וסופריהם עם המונם ושאונם לבאר שחת. ואַתּ, אלישבע, תאמרי כי לקדשי בני ישראל הם?ומי זה יבלע את הקודש במשלי אפר?

–ומה המריבה הזאת? –שאל הזקן.

–לא דברי ריב הם, –ענה שובאל –כי אם שגיאות לשון, שגגה, אשר יצאה מפי בתך לחשוב מליצה וצחות לקדשי בני ישראל, ואנכי הורדתי מליצים כולם, המונם ושאונם, לבאר שחת.

– אל -נא, ידידי, תבער אחריהם ברוח משפט וברוח בָּעֵר –ענה יאיר –הלא אוהבם היית לפנים, ואיך נהפכת למו לאכזר להורידם שאולה?התעלים אזניך מזעקתם מרה?

–כי מליצה יזעקו, וצחות ישועו גם מעמקי שאול –ענה שובאל בלצון – ולא בדד ישבו שמה, כי מכבדיהם ירדו עמם. אך למה אשחק לאשר תבכה נפשי?הלא על גחלי רתמים אלה עברתי, ורגלי נכוו בם בימי חרפי, ופצעי אני אדע עד היום. אך הבל יהמיון כל חפצי צדקם: המליצים הם כזבובי מות, המעופפים על פרחי עדן, עזי נפש, ההורסים לבוא אל הקודש ויבאישו שמן רוקח, כולמו מלאי כחש, המגדילים בפיהם על אלהים ואנשים ואשר הכריתו דעת קדושים משורש עד ענף, לא השאירו בה עוללות, כמו חי כמו חרון יסערוה. ואנכי אמרתי תמיד לרוגנים: אל -נא תרגנו בסתר אהליכם,הגישו עצומותיכם ושימו כה נגד אחינו שלומי אמוני ישראל, הציגום לפנינו ערומים ואל תליטו פניכם במעטה צדק, כאשר עזריאל עושה במכתבו זה. אכן רואים הם, כי ערומים הם, על כן יתבוששו. כן יתכסה גם עזריאל בעלי תאנה, אשר תפר לו במכתבו, וחידות מני קדם היו בידו עלים לתרופה לכסות עינים.

–איש קַנָא אתה, שובאל ידידי –ענה יאיר –עוטה כמעיל קנאת ה׳, והיא קנאת איש מרעהו. ומה עול מצאת בעזריאל, כי תנבל אותו ומליצתו תבזה?

–שמעה -נא, יאיר אלופי ואיש ריבי –ענה שובאל –הלא ידעת, כי לפנים הייתי למליצה כחצוצרה ברמה, אד אחרי פקחי עיני לראות אור עולם באוצר החיים, קראתי למליצה נאצה, מאסתי יערה עם דבשה, היתה לי לזרא: הלא היא השולחת רזון במשמני ישראל. ועל עזריאל החבר להוגא יזעף לבי,כי הוא צעיר לימים, אשר חלק לו ה׳ בבינה, גם חבלים נפלו לו בנעימים. אנכי אמרתי לו תמיד: שכָן ארץ ורעֵה אמונה, והוא אִוה לנסוע למסעיו. עתה הנה הוא בארץ הקדושה, וזה פריו, כי שולח הוא לעתניאל רעהו את חזיונותיו מהר ציון, לקח טוב יתן לו. ומה יתן ומה יוסיף לקח נואמי נאום? השביתו מפנינו את השושנים, פן יעלו חוחים ביד צעירינו!

–לנו אתה, שובאל ידידי –ענה הזקן –ומי יתן וירבו קנאים כמוך בישראל, כי אמנם מליצה חכמת נשים היא, נאוה לאלישבע בתי. לא חלק אותה ה’ לגברים. לוּ השמיענו עזריאל דין חדש, כי עתה מהולל קראתי לו.

– המעבר לים יביא לנו עזריאל דין חדש? –ענה הוגא –החסרי דינים אנחנו פה? הלא יברא לנו ר’ צדוק באלפיהם ור׳ גדיאל ברבבותיהם ויציצו מעיר כעשב הארץ. ואם אלה לא חלק ה׳ לעזריאל, והיה לו אשר לו,כי מליצה היא חלקו, ודעת –חבל נחלתו.

– הוגא ידידי ואדוני הרופא! –ענה הזקן במנוד ראש –כאלה לא פללתי לשמוע מפיך,לכן הרף -נא ואל תוסיף דבר עוד בדבר הזה. כי בפשע שפתים מוקש רע.

– וגחלי רתמים נכונים ללשון מדברת כאלה –ענה שובאל –צר לי עליך, הוגא,ואתה הלא הטוב שברופאים.

– ורצפת גחלי רתמים נכונים גם לשפתיך, –ענה יאיר בשחוק –כי הבל מפיק הבל. או התגלגל בשלג וסרה קנאתך הבוערת בך. ואולם לא עת דברים היא עתה.

–כן הוא –ענה ר’ צדוק –לא עת היא להוֹכֵח מלין, כי אם לגמור את הסדר.

ואחריו ענה כן גם הזקן כמוהו, ולא יספו דבר עוד עד גמרם סדר הפסח כהלכתו. ואחרי כן קמו ממקומם,ונעמן, הנקוב זימון,בא אל חדר צביה ואלישבע. וידבר אל אלישבע צרפתית לאמר: "הן עיניך, עדינה, הלא ראו את כל אשר עשיתי לאביך הנחמד,אשר לא ימצא גמול לי, ואנכי אמצאהו בחסד נעוריך. הגידי -נא לי, עדינה, היש תקוה לי?״

ואלישבע נבוכה מאד ותענהו צרפתית גם היא לאמר: "לא עתה העת ולא פה המקום להשיב אמרים לך. היה נכון ליום מחר בחדרי הגבירה, שם אדבר לך בשפה ברורה ותבין לי״.

– האח! –ענה נעמן צרפתית –הקשבתי קשב, רב קשב, הן דעת הגות לבך לי עתה ראשית דעת, וקויתי כי תשמיעיני אמרות טהורות,למען אדע כי לא שוא שקדתי בכל הליכותי ועלילותי.

– מחר ולא עתה –ענתה אלישבע שנית – ועתה לך -נא למנוחתך.

והזקן, אשר היה זימון כצנינים בעיניו, בא החדרה ויאמר: "לא נברא הלילה רק לשינה או לתורה –אמרו חכמינו – וזולת אלה כל דבר שפתים למותר ".

– כן דברת, אדוני, –ענה זימון –אך שלום בנך היקר בפי ובשפתי, ופי עתה מקור חיים לבתו. הפשע שפתים הוא?

והזקן שחק ויאמר בדברי המשורר הקדוש: "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות ". "ועתה, ידידי הצעיר, הן צויתי להכין מנוחתך בעלית הקיר, עלה שמה ותן לעפעפיך תנומה ".

זאת דבר הזקן ויקרא למשרתו לשמריה ויצוהו לקחת את זימון אל מקומו, הנכון לו בחדר העליה. ושמריה לקח מנורת כסף ונר ויאר לנעמן ויעלהו אל החדר הנכון לו וירפד יצועו, והוא נאנח לרגעים. ונעמן שאלהו, על מה הוא נאנח, ושמריה לא ענהו מאומה, כי אם לקח נר בידו ויגש אל הדלת בלאט ויפתחֶהָ פתאום, והנה צפורה שם.

–מה לך,צפורה? –שאל אותה שמריה.

–הלא מצער היא –ענתה הנערה – הן פה לנתי אתמול עם אלישבע גברתי ומטפחת לבנה השארתי במקום הזה.

–ולמה תחרדי עליה את החרדה הזאת? –שאל שמריה –הלא אותה תמצאי ביום מחר.

–לוּ כדברך כן יהי –ענתה צפורה ותרד במעלות.

ושמריה אמר אל זימון אחרי רדתה לאמר: "הלא עיניך, אדוני, הרואות,כי כנגע אתה נראה בבית הזה, אשר כולו אומר כבוד לר’ צדוק. אין זאת כי אם שלוחה היתה צפורה להקשיב אחר הדלת והמזוזה לאשר אדבר אליך,ולא טוב לי לאחר פה, פן תוסיף צביה להכות בחרפה לחיי, כאשר עשתה היום, על אשר מלאתי פי תהלותיך באזני אלישבע העדינה, אשר שמחה לאמרותי. ואתה, אדוני,בין את אשר לפניך וחכם, וכל אשר לאל ידך לעשות עשה לטובתך ולטובת נפש תדרשך, כי דרושה אלישבע העדינה לחפצך. ולוּ נתן ה’ את שאלתי, כי עתה לתקופת השנה כעת חיה עמדתי לשרת לפניכם״.

–מה טוב אתה לי! –ענה נעמן,בשומו ידו על שכם הנער –ועתה שא -נא בעדנו תפלה. אולי ישמע ה’ לקול תפלתך ובא דברך.

– לוּ בא דברי! –נאנח שמריה –הן היום נדרתי שמונה עשרה אגורות כסף לר’ מאיר בעל הנס, למען יהיה הוא כמליץ יושר לתת משאלתי זאת. הבה אראה -נא את כחו ואת תקפו, ואם יכזב בי הפעם הזאת, וקראתי בשערים. כי אך שוא הָביא לו נדבות, והאמינו רבים לשמועתי, ואבד ממנו רב.

ונעמן לא יכול לעצור בשחוק, בשמעו את תומת הנער, ויאמר: "אל תירא, ידידי,לר’ מאיר בעל הנס, כי נדבתך לו ריקם לא תשוב, כי אם תתן לי את אשר שאלת ממנו, ושמעו רבים את המופת אשר עשה ודרשו לו והביאו אליו נדבות, ורבה אמונתו חדשים לבקרים״.

עודנו מדבר, והנה שפחת צביה באה לקרוא לשמריה ותאמר לו: "הלא ידעת את הזקן הנרגן, מהר לרדת אליו פן ישפוך עליך חמה אפו״.

–חושה ורדה אליו –אמר לו גם נעמן.

ושמריה ענה בקצף לאמר: "אין שנה ואין תנומה לזקן״.

זאת דבר ויצא וירד במעלות.

יג: ליל שמורים

ונעמן עלה על ערש יצועו, אחרי פשטו שמלותיו וסגרו דלתי חדרו בעדו. אך הגיוניו,אשר המו ויחמרו בקרבו, אחזו שמורות עיניו ובאין לעפעפיו תנומה, הוציא ממלתחתו את מכתבי עזריאל הראשונים, אשר קראה אלישבע, בעברה דרך עיר מצפה, ויקראם באַוַת נפשו. ויצר לו בצרת שפרה הקרובה לו, ומה שמח לבו, בראותו את הישועה, אשר עשה לה עזריאל הנחמד. ולא עמד עוד נעמן על הפרק, כי נכספה נפשו לראות את אחרית החזיון, ויקח למקרא את הגילונות, אשר בם ערוכים דברי עזריאל האחרונים, ואלה הם:

"עתניאל רעי, אוהבי ואהובי! שלום וברכה אשא לך מרחוק, מעיר טבריא!

"הכינה את לבבך לגליון הגדול אשר לפניך וקח מועד לקרוא דברי ברוח נכון. הנני מדבר דברי לנפש יודעת אהבה בתענוגיה ובמכאוביה; הלא אתה אהבת את עתליה ידידות נפשך משחר ילדותך ומראשית בכורי נעוריך, ואחרית אהבתך –הה! –מפח נפש. אתה ידעת את האהבה, ודברי לא יהיו בעיניך כלהג הרבה.

"את ימי ילדותי אני מזכיר היום, בהפקד עלי אבי, זכרו לברכה, מורה נבון, אשר אמר לעורר בי תשוקה אל שנות דור ודור, בספרו לי מקרים בודדים מימות עולם. ואנכי לא מצאתי בם דבר חפץ, עד אשר גדלתי ואקרא בספר קורות העתים ואדע עת ומקום לכל מקרה. אז התרוממו הדברים, הידועים לי מימי ילדותי, וינתוססו בזהרם שבעתים, בדעתי עת ומקום לכל מעשה שם ובהביטי אל המקרים האחרים, האחוזים במקרה ההוא, אשר נכבדות מדובר בו, כי העת והמקום הם מוסדי המקרה, ומעשים רבים הנוגעים בו ישימו עליו נוספות. כן משפטי ה׳ צדקו יחדו, בהקבצם יחד לחפץ מרום ונשגב. ועל פי הדברים האלה כל מקרה בודד במועדיו לא תואר ולא הדר לו, על כן אשית מוסדי העלילות, בטרם אבוא לדבר בם, אשר מקומם היא טבריא הנאדרה בזכרונותיה, והעת –היא חג השבועות, הנאדר בקודש מיום ה׳ מסיני בא.

"המקום הוא טבריא, עיר אשר נכבדות דברתי לך בה, אך אמרו קדמונינו: חן המקום על יושביו, ואנכי אקח את דבריהם כאשר הם דרושים לחפצי, כי חן המקום שפוך על יושביו וישים עליהם נוספות. במחזה הקסם הזה אביט אל פני שפרה יעלת החן, ויפיה מאד נעלה, כי אראנה כאבן חן מתנוססת בין כל שכיות החמדה. על כן נמס לבי, ונפשי נמוגה כדונג מפני אש בהגיגי בה. אמנם, שפרה היא אבן יקרה מתנוססת בנזר תפארה, ואלימלך אביה לא ידע ערכה וימכרנה בלא הון לאלדד הזקן, אחי מלכה אשתו, אשר נתן לו שלשת אלפים שקל כסף לבנות לו מלון אורחים בטבריא. הן לא יֵקר לי פדיון נפש שפרה, הקשורה בנפשי, ומלוא בית כסף וזהב לא ישוה בה. אך מי יתיצב בפני אלדד, התקיף בין שרי תוגרמה? הן אלדד הוא אביר לב וערום כוסה מזמות, ואנכי פה גר בארץ, אין לי בה אוהב ורע זולתי שפרה. אמנם, ציר בריטאניה אשר בדמשק יהיה עלי סתרה, אך מה יושיעני זה?היציל לי את שפרה מיד הזקן, הלוקח אותה בחזקה? זאת חשבתי ואהי כגבר אין איָל, על כן יעצתי לעזוב את טבריא כצאת החג ולשאת אתי את פצעי האהבה הנאמנים, ללכת דמשקה ולתת על יד ציר בריטאניה את המכתב, אשר אני נושא עמדי. ידעתי,כי אחרי קראו המכתב, יקרבני כמו נגיד,אך כאין וכאפס לי כל כבוד אשר לא תתימר בו שפרה משאת נפשי.

"גלמוד אני בארץ, אשר כל מעיני בה. אל מי אגיד הגיות לבי ותאותי? נסיתי ראשית דברים אל שפרה ידידות נפשי, אך מלכה אשת אביה אורבת לכל צעדיה ושומרת פתחי פיה, ואלימלך הוא מן החרדים לדבר ה׳ וכל יום השבת איננו מדבר דברי חול; והימן, הנלוה אלי, הוא איש עצוב רוח, תפוש ברוב שרעפיו בקרבו, כי זה כמה שנים נע ונד הוא בארצות לבקש את עוכר שארו ומשפחתו, וכל יגיעו לריק, כי עקבותיו לא נודעו לו עד כה. ואנכי בושתי לגלות לו את מצפוני לבבי, פן אהיה בעיניו כרודף קדים. על כן אני לבדי נשאתי את הגיוני, הבוערים כאש בקרבי. כן עבר כל יום השבת באפס מנוחה לנפשי.

"וליל התקדש חג השבועות בא, ואני והימן הלכנו אל אחד בתי התפלה, אשר פארוהו בכל נטעי נעמנים לכבוד החג הזה. ושתילי החמדה הרהיבוני ויעוררוני לשאול את הימן: ׳מדוע נגרשו נטעי נעמנים ושתילי החמדה מכל אהלי יעקב בארצותינו בחג הנחמד הזה?׳ –שאלות אלה וכאלה אם תשאלני –ענה הימן –אשאלך גם אני: מדוע פתאים טרם יחדלון לאהבה פתי? ואולם זה דרכם כסל למו להסיר כל פאר וכל הדר מישראל, ומטעם סר טעם לא יתנו לפאר בית אלהים ומושבות בני ישראל בשתילי חמדה בחג השבועות, כמו כל יפה ונחמד,כל תפארת ונעימות נגרשו מהסתפח בנחלת יעקב, אשר כסוה אוילים במעטה כהה ויפרשו עליה מכסה שחור כעורב ויקחו ממנה הדרה. ומי פתי יסור הנה לחשוב, כי בזאת חפץ ה׳?הלא המשורר הקדוש אמר: השתחוו לה׳ בהדרת קודש, –להגיד לאדם, כי אל נאדר בקודש רוצה בהדרת קודש וחפץ הוא לפאר משכנותיו, כי ההוד וההדר אשר לפניו יעירו ויעוררו את רוח האדם, וכל עצמותיו תאמרנה: מה ידידות משכנותיך, ה׳ צבאות, ובהיכלך כולו אומר כבוד!

"כן דבר אלי הימן. ומה התנודד לבי בקרבי, בזכרי את הימים,אשר הלכנו יחדו להתפלל אל אוהל יעקב אשר ברחוב משכנותינו. האוהל ההוא היה כאוהל קדר ויהי מרבץ לצאן אדם, הסרוחים על רבצם ומעלים צחנה באף השומרים לבוקר, הבאים להתפלל לה׳, ויבלעו את הקודש. הלא עודך זוכר את האוהל ההוא, אשר קירותיו מחוץ קדרו, רטבו מחצי מתני איש ולמטה. לשוא כתבו שם אז חרם בישראל על כל מחללי קודש ומקרקרי קיר: לא לעזר ולא להועיל. הבית ההוא היה נטוש ועזוב לעתודי אדם, המרקדים בו;שם אכלו, שם שחקו וידברו תפל ושם רפדו יצועם לחרפת עם. כן העם הזה שם: על כן לא ירומם הקודש המחלל את הלב אל מרום ונשגב. לא כן חזיתי במסעי, בעברי בערי אשכנז:שם ראיתי רבים וכן שלמים הדורים בלבושם קצר המדה, ולבם חרד מאד על כבוד בני ישראל ועל דתם ואמונתם. אמנם, לא יבקשו אלה באמונתם חשבונות רבים, כי אם חשבון אחד להם: ירא אלהים וסור מרע, ובמדה הזאת ימודו פעולות בני אדם: הטובות הן אם רעות, ולפיהן יתנו לפועליהן צדק. שם ראיתי בית אלהים, הבנוי כמו רמים, כמקדש מעט;חצר גדול ורחב ידים יקיפהו,סביבותיו עצים רמי הקומה, אשר יומם ישיתו כליל צלם. והמאורות אשר בבית אלהים הזהירו בעד החלונות, שלחו קרניהם אל ענפי העצים הרעננים להרנין לב. ומי ימלל כל ההוד וההדר, הנִתן לבית פנימה!

"אך כל המראות ההם ביקרותיהם לא יערכו אל בית אלהים אשר בטבריא, אשר כבוד הלבנון נִתן לו, הדר החרמונים וכל מחמדי ימי הקדם. ורוח חן לבשה אותי ותרומם לפני כל מראה עיני רום שמי שמים. באתי אל מעון הקודש, והנה שורות נטעי נעמנים, אשר שת עליהם האביב חמדת שעשועיו, ציצים ופרחים נותני ריח ומנורות מעולפות בם ונוצצות כספירים, וכל העדה כולה היתה בעיני כעדת קדושים בימי קדם. ראיתי את המראות האלה ואקרא בשירי דוד: שתולים בבית ה’, ובחצרות אלהינו יפריחו! קראתי הדברים בהדרת קודש, ןנפשי נמוגה.

"כאשר כלינו להתפלל שבנו הביתה, ואלימלך קרא מקרא קודש, ויקדש היום, ונרחץ כפינו ונשב לאכול, והנה שפרה שמה על השולחן מטעמים, מאכלי חלב, אשר הסכינו בני ישראל לאכול בחג הזה. ואנכי בהלך נפשי דמיתי, כי פה ביתי והיושבים עמי סביב לשולחני הם קרואי. הימן כאורח ואלימלך –הלא אין קרוב לי כמוהו. בהיותי תפוש בקסם מחשבותי, לא אכלתי רק מעט מן המטעמים, אשר שמה ידידות נפשי לפנינו, כי נפשי לא היתה רעבה כי אם שוקקה. ושפרה אלי השגיחה,אלי התבוננה לרגעים, כמו בתוכחות על עון מנעי מאכול מן המטעמים, אשר עשתה בתבונות כפיה. גם אלימלך התעורר ויאמר: ׳אשר אחזה לי אנכי, לא אכלת, אדוני הצעיר, מאומה '. –הן נפשי רויה –עניתיו. – הבה ונברך –ענה אלימלך, בקחתו את כוס הברכה בידו. ונברך יחדו ונקם ממקומנו. אלימלך הלך אל בית התפלה לקרוא שם את המקרא, הנוסד לבני ישראל בליל חג השבועות, ואני והימן באנו אל חדרנו ומשם אל הכרם. שם ישבנו על יצוע דשא. רוח צח שפיים נשאה לנו ריח מר דרור וכל ראשי בשמים מראש אמנה ומהררי שניר וחרמון. עצי החמדה הניעו ראשם בנעימות, כמו ישאו ברכה לרוח הנדיבה, המביאה למו שפע טל. אין מפריע שקט הלילה בקול שאון. גלי ים כנרת הומים בהמולה חרישית, וקול הזמיר, הנותן זמירות בלילה, יצלצל בצלצלי מנגינותיו, והד הרים, יערים וסלעים עונה בהוד קולו. לשוא ארדוף אמרים לתאר לך בשרד את החזיון הנשגב, ורוחי מרחפת בעת ההיא על תהום כל שכיות החמדה, המשחקות לפני, ועל זכרונות קדם. שפע מחשבות נשגבות ונעימות, אשר התהפכו עלי בעצמת כשפיהם להתיכני כהתוּך זהב בכור ולברוא אותי בריאה חדשה, רוחי מלאה מאלה ואנחותי פרצות יצאו מלבי.

–מה לך, ידידי? –שאלני הימן –מה לך, כי כן עמקו מחשבותיך?הלא מיום בואך הלום נפשך הומיה וצוללת ברוב שרעפיה. הגידה -נא לי, השרעפי קודש הם אם שרעפי חול?מה תשתוחח ומה תהמה, ידידי?

"ואנכי נאנחתי, ובהגה המשורר הקדוש עניתיו: ׳עלי נפשי תשתוחח, על כן אזכרך מארץ ירדן וחרמונים '. ואתה, ידידי הנבון, מה ראית בי כי תחקור מחשבותי?האומנם לא זכה נפשי בעיניך, יען כי הומיה היא ברוב שרעפיה?״

– אל -נא, ידידי הצעיר –ענה הימן, באחזו ביד ימיני –אל -נא תתנני לבוחן לב ולחוקר תעלומות. הן נעמת לי מאד,ידידי, כנעימות הגיוניך, הפורצים לצאת תמיד בקול קריאה נשגבה ובטהורים אמרי נועם. לכן אביע לך רוחי, ואתה הט אזניך לאמרתי, כי נכון עתה רוחי בקרבי ואפתחה שפתי עמך:

עודך, ידידי, צעיר לימים, בעצם ימי בכורי הנעורים. עוד התבל משחקת לפניך בכל שכיות חמדתה, בכל הודה והדרה ובכל זיו תענוגיה. הן מדוחים ומוקשים רבים אורבים לבני הנעורים, ואתה, ידידי, נזהר בהם, בלכתך במעגלי צדק, ומאז הכרתיך קראתי עליך: אשר בנינו כנטיעים מגודלים –אלו בחורי ישראל, שלא טעמו טעם חטא, העתידים לתת ריח כלבנון. כן בקודש חזיתיך. אך אוי לצעירים, הרוקדים כשעירים, אשר לבבם נפתה לתור אחרי עיניהם, לרדוף אחרי תענוגים לא טהורים, הנמשלים לקיקיון, שבן רגע היו ובן רגע יחלופו וישאירו אחריהם נדודי רוח ומכאובי לב, עד בוא חליפתם ללהט את הנפש בלהט החרב המתהפכת, בחרב חדה בעלת פיפיות: תאוה מעבר מזה ומוסר כליות מעבר מזה, ושניהם יחדיו ידכאו בשר ורוח. הנפש, אשר שתי אלה לה, נגרשה מעדן ועדניו, וחיתה לא עוד באור תראה. לא כן ראיתי בך. עוד נפשך זכה, הוגה נשגבות ורוממות אל, והגיוניך יחדשו בקרבך רוח נבון ולב טהור. הן לך עינים לראות ולב לדעת מה טוב, לכן קרא תמיד בספר הגדול, ספר תולדות השמים והארץ, הנגול לפניך על כל הליכותיך, קרא בו תמיד ועיניך תראינה מחזה שדי.

– ספר תולדות השמים והארץ! –קראתי בתמהון –אשרי הגבר, אשר יבין לקרוא את הקריאה הגדולה הזאת, ומה שמץ דבר אתבונן בו?

– אמנם, –ענה הימן –אמנם, הספר הגדול הזה רב הפרקים הוא, אשר כל דבריו סתומים וחתומים, וכל חכמי תבל, גדולים חקרי לב, כעוללים ויונקים הם מבלי דעת לצרף אותיותיו, אלה האותיות, שנבראו בהן שמים וארץ. ומה האותיות האלה? הלא הן תמונות היצורים השונים למיניהם, תמונות מתמונות שונות, וכולן יחד נושאות חותם תכנית, חותם שדי, אשר חותמו אמת, והוא צלם אלהים, החופף על כל הנברא בשמו ולכבודו והשומר משטרו בארץ. הן כל הנבראים שומרים את פקודתם, רק האדם, כעבור עליו רוח עועים, יסיר חותם יוצרו מעל לבו והיה כמטבע פסולה, שאין עליה צורת מלכות, כי מיד ליד לא ינָקו פתוחי החותם, או נתכה צורתו בכור אש תאוה ולא נכּרה בו צורת אדם עוד. ובסור צלם אלהים זה מעל פניו, נשחת מראהו, ואם כולו סר, אז כל פנים קלקל, ונהפך בו כל הוד למשחית וכל פאר לאפר. ואוי לאיש, אשר לא בצלם אלהים יתהלך! כי הולך הוא שולל, וכאשר תגדל חכמתו, כן תגדל עקת לבו, תִּרבה סערת רוחו, ונקטה נפשו בחייו, ובשרו לא ישכן לבטח, כי בשרו עליו יכאב ורוחו חֻבלה מגערת לבו, הנגרש כים. ואם ימלא אז זהב חוריו וירפד חרוץ על טיט תאוותיו, עליהם למעצבה ישכב, וטרף נפשו באפו,ועשרו לא ישקיט נדודי לבו ולא ישביח שאון משבריו; גם חכמתו לא תתן מעדנים לנפשו, ויצא וראה איש מסכן, בער ושאנן, אשר שלות השקט במגורו בקרבו, יראהו ויקנא בחלקו ובגורלו.

"כן דבר אלי הימן בחומו. התבוננתי בו, כי יריד בשיחו וימחה דמעותיו, השוטפות על לחייו, וכאשר נתן מעט פוגת לו, ענה ואמר לי: ׳עזריאל ידידי, באחרית דברי תארתי לך בפחם ובשחור איש נתעב ונאלח, אשר עכר שארי, פרע פרעות בביתי, נוה שאנן, העמיק לשחת ויהי במחשך מעשהו;והשערוריה, אשר עשה הפשיטה חמדתי מעלי, טלטלתני טלטלה גבר אל קצוי ארץ וימים רחוקים, ונפשי בקרבי תתעטף, כי זכרון צרתי יֵקד יקוד בלבבי. הנוכל הארור והערום הגדיל לעשות רעה, ולחבורתי ולפצעי אבקש נתיבותיו ולא אמצא, וקול דמי חֲצי בשרי צועקים אלי מן האדמה. מי יתן ידעתי ואמצאהו, כי עתה עשיתי בו שפטים נוראים׳.

"ואנכי הפצרתי בהימן להגיד לי את פרשת דברי תלאותיו, והוא אמר לי: ׳לא לנפש נקיה וזכה כמוך דברי עונות נוראים. אשריך, כי כאלה לא שמעו אזניך; אשריך,כי נפשך טרם גחלים תלהט ועוד לא נאלחה בשקר, כזב, תרמית ונכלים. עודך בימי אורך ושלומך,נפשך כעצם השמים לטוהר, על כן תתענג על מראות אלהים, כי בם תביט תמונתך,צלם תומֶך ואורֶך, כי כבוקר לא עבות שחר טל נעוריך, ואורו זרוע אל לבך הטהור, אור מראות אלהים, המזהירים בקרב נפשך. הן זאת אחזה בך, כי לא כראות רבים מבני גילך תראה, הרואים מחזה שדי בתבל ארצו ולא יתעוררו, כי ערלי לב הם וכל רוח אין בקרבם. הם בחוֹרי עטלפים למעצבה ישכבו, וחיתם לא באור תראה, ולוקח נפשות חכם כמוך ינהל עדרים כאלה אל אשר יהיה רוחו ללכת. הן רוחך נדיבה ונדיבות תדבר, ולעלם כמוך יֵאמר: מכל משמר נצור לבך, כי ממנו תוצאות חיים. הלא תבין לשכל מלי, אם בעל נפש אתה, הפָך בם תמיד למען תבין ותשכיל, ורחש לבך תמיד דבר טוב.'

"מכל השיחה הארוכה הזאת התבוננתי, כי בא אלי הימן כמזהיר להזהירני מדרך לבי ומשגיאות אהבתי, אשר התבונן בה בינה;או אולי אלימלך ומלכה אשתו שחרוהו לשרש מקרבי את האהבה בראשית צמחה, פן תפרח כשורש פורה ראש. אלה הדברים, אשר הגה לבי, אך לא שאלתי את הימן, מה ראה על ככה לשאת אלי מדברותיו בצחות ובלשון למודים, כי אם עזבתי עליו שיחו. ויוסף לדבר אלי עוד באנשים, המעמיקים עצה, ויגע שנית בעוכר שארו, אשר היה איש ערום כוסה מזמות. ויהי בכל רע, ויתגעש ויתקצף בדברו בו. ועלי נפלה תרדמה ואישן על יצוע הדשא, והימן לא העירני משנתי וישב החדרה.

"אנכי ישנתי, ושנתי ערבה לי, והחלום בא וקסמים בידו להשביע בנעימות נפשי עד אשמורת הבוקר. וזאת אחרית המחזה, אשר העביר לפני לאור שחר: והנה כוכב מעופף קורע יריעות שמים, ועל לבי עלה זכרון הדברים אשר שמעתי בילדותי, כי בליל שבועות השמים נפתחים, והעת ההיא עת רצון לשאול כל חפץ לב בקול קורא "כל טוב!״ והנה רוח על פני יחלוף ויעמוד לפני ובשפה נעימה הוא אומר אלי: ׳אני אעביר כל טוב הארץ על פניך, ואתה בחר לך מה טוב ושאל מעמי, ואנכי אתנהו לך בעת רצון׳. והנה מצפון זהב יאתה, וכל יקר תראה עיני ולא תשבע ונפשי לא תמָלא, ואנכי אמרתי: לא זה המרגוע לנפשי. ואעלים עיני ממנו, הקשבתי קשב, והנה חכמות בחוץ תרונה, האזנתי עד תבונותיהן, קרבתי אליהן;וכקרבי אליהן, כן רחקו ממני, נעו מעגלותיהן ולא ידעתין. והרוח אומר אלי: ׳כל הבוחר באלה לא ישיג ארחותיהן, וזה כל ישעו וחפצי לרדוף אחריהן מספר ימי חייו. ואם באלה לא חפצת, שאל לך אחרת, פן תעבור עת רצון׳. ואנכי אמרתי: ׳אם אמנם עת רצון היא, אנכי על זאת אתפלל: הטריפני לחם חוקי, והיה זה עשרי; לב טהור ברא לי אלהים, והיתה לי יראת ה׳ ראשית חכמה;ותהי -נא שפרה יעלת החן נוַת ביתי ושמחת גילי, אהובה ואוהבת אותי, כי היא לי כל טוב׳.

"והדברים האלה דובבו שפתי ואדבר בלשוני: כל טוב! ולקול קריאתי הקיצותי ואשמע אחרי קול ערב עונה: כל טוב! ואפקח עיני ואראה והנה שפרה לבושה שמלות לבנות נצבת כחבצלת מאחרי יצוע הדשא אשר ישבתי עליו, ובחן שפתיה ובשחוק נעים ענתה ואמרה לי: ׳הנך עתה,אדוני, כאשר יחלום הרעב, כי תמול בערב לא אכלת מאומה מן המטעמים אשר עשו ידי, לא אכלת למרות עיני;אך טובים מן המטעמים אשר עשיתי אני, עשה לך החלום, נתן מעדנים לנפשך, צחוק עשה לך החלום הכוזב ותקרא: כל טוב, וטובתך בל עליך׳. –הן טובתי קרובה אלי מאד בפי ובלבבי –עניתי. –וכל טובי קרוב גם לי –ענתה שפרה בחסד נעוריה. ויֶחורו פניה בדברה, ותתעודד ותאמר עוד: ׳הן טובתנו קרובה מאד בלבבנו, אך רוח עריצים כזרם קיר שוטף עובר בינותינו, הלא הם אלדד ומלכה אחותו, היא אשת אבי, אשר ראו עיניך. שמעה -נא, מפַלטי ממות: הן אמי, זכרה לברכה, היתה אשת חן ואשת חיל, ואחרי מותה היתה מלכה לאבי לאשה, ויִגל יבול ביתנו ובריש ובמחסור גמלו נעורי. ואנכי עשיתי חיל בהשכל ודעת ובתבונות כפים,ויהללוני בשערים. ובצר לאבי מאד לא הושיע לו אלדד ולא תמך ידו גם במחצית שקל. לשוא התחנן לו אבי, הרבה אליו תחנונים,כי אביר הלב אטם אזנו משמוע. ויהי במות עליו אשתו, והנה נהפך לבו בקרבו ורוח נדיבה סמכתהו,כי הלוה את אבי שלשת אלפים שקל כסף בשטר, ואבי אמר כי, אמנם, שנה אלדד לטוב טעמו. וחסדו היה לי לחטאה, כי עוד מעט ומלכה דברה על לב אבי לתת אותי אל אחיה לאשה. שמעתי ואתחלחל, אך משך הזקן את לב אבי ברתוקות כסף, הראהו מה שפרה עלי נחלתי אחרי לכתו בדרך כל הארץ, ואבי ומלכה אשתו דברו על לבי ויאיצו בי למלא אחריהם, ותקצר נפשי למות. ובראות אלדד כי מֵאנה נפשי להיות לו, ויגושׂ באבי להשיב לו את שלשת אלפים שקל הכסף. אז היתה עת צרה לאבי, כי תקיף מאד אלדד בשערי המשפט. ואנכי רבות סבלתי מתגרת יד מלכה אשת אבי, אשר קראה לי בת נעות המרדות ובזעם לשונה הציקה לי מאד׳.

"ובדברה זאת, נאנקה דום מספר רגעים, ותתעודד ותאמר: ׳ואלדד שם מועקה במתני אבי וילחצהו בין המצרים ויאמר לדכאו בשער, ואין מציל. ואנכי אמרתי בלבי: הלא בשלי כל הסער הזה, המתחולל על אבי, אשר ראיתי בצרת נפשו. זאת הגיתי, השלכתי נפשי מנגד, נפש רחמניה, מלאת עלומים, יודעת מה טוב! נעתרתי לחפץ אלדד, והסערה קמה לדממה. אך למען חזק מוסרותי נועץ אלדד יועץ הבליעל לכתוב בדברי הברית, כי כל הון ונחלה אשר יבוא לי מאשר יבוא,לו יהיה, ואנכי כתבתי ידי לדברים האלה. ואחרי עשותי זאת הכני לבי, כי נואלתי לעשות, גם שחקו עלי צעירים לימים, בחורי דמשק. ואחרי שובי התבוננתי, כי נואלתי ואין להשיב, ובראותי, כי נוקשתי וכי צפויה אני לרעה לא אדע שחרה, בחרתי מות מחיים. כמעט בלעני תהום, ואתה, ידידי, שלחת ידך ותמשני, פקחתי עיני ואראה בך כל טוב וכל חמודות, אשר ראיתי מאז בחזיונות לילה. אך הה! מה יושיעני מראה עיני, וחיתי עצורה כיונה בכלוב ונאסרה כקרבן לעצב נבזה. התושע עתה ידך לך להצילני?׳

״לא יכלה שפרה עוד לדבר מעקת לבה, ויחדו נאנקנו דום מספר רגעים. נפשי נמוגה, בשמעי קול יונתי הומיה מסלעי מגור; הבטתי אל פניה ותהי בעיני כאוצר כל טוב, אשר שלח אלי הרוח, הנראה לי לראש אשמורות. אמרתי בלבי: מי יתן והיא תאיר נרי, כי עתה תגיה אור שבעתים על נתיב חיי! ובהשיבי אל לבי, כי עוד ידיה אסורות בחבלי השוא, חרד לבי בקרבי ותבער כאש קנאתי, וברוח חן וברחמים גדולים אחזתי ביד ימינה, אמרתי לה: ׳אמנם, עודך, יונתי, בסתר המדרגה, ואולם הוחילי לאלהים, המושך לך חסד והשופך עליך חן, כי יפַתּח למוסריך ויתיר חרצובות רשע, ואותי שלח הלום להשלים חפצו. הן שקט הייתי במכוני ושאנן בבית אבי, ולא עלה על לבי ללכת למרחבי ארץ, ופתאום רצונו מלאתי, ותשאני רוחו אל ארץ קדומים ותדריכני מנוחה. עברתי בארץ מצרים, ועיני ראו ירושלים, אשר רציתי אבניה ואחונן עפרה, ואשמע תמיד כקול אלהים אלי קורא: לא זה המקום ולא זו העיר, לך הלאה! ותביאני רוחו אל ארץ ירדן וחרמונים ותַּראני מחזה נורא. אכן, רוח ה’ לבשה אותי ותשליכני מצולה בלב ימים ותאמץ זרועותי להעלות משם סגולה, זאת קנתה ימיני, וכל יקר ראתה עיני בך. נפשי אויתיך עתה במחזה, בחרתיך מכל טוב הארץ;עוד מלתי על לשוני, והרוח הטוב הביאך עתה אלי בעת רצון ויתעופף, להגיד לי בזאת, כי אַתּ היא משוש דרכי ומחוז חפצי,ורוחך תנחני מעתה אל גדולות מאלה, להושיבך עם נדיבי עמי ולספר תמיד מעשי ה’, אשר עשה לקבצנו מקצוי ארץ. על כן אקרא לאל גומר עלי: רצה -נא את מעשיך ותן עוז ותעצומות לפעלך הטוב. לי אַתּ, שפרה יונתי תמתי, וסגולתי לאחר לא אתן, על כפים אשאך ומלאכי הטוב באברתו יסך לנו ויחדו נעופה אל המקום אשר יראנו ישע אלהים. ואור שחר זה יאיר לנו נתיב, יופיע על ארח חיינו מארץ ירדן וחרמונים! '

״בגיל וברעדה הקשיבה יעלת החן לנעימות אמרי, אשר דברתי ברגש, ועיניה ירדו דמע גיל כשפע טל חרמון, אשר הורידה עלינו אילת השחר. השמים היו כחופה פרושה על ראשינו,כוכבי בוקר –כנרות מאירים, ובעלי כנף הריעו שיר כלולותינו. כן היה המחזה הזה בעיני וכן היה בעיניה. נמוגים ברוח חן, אשר שפך עלינו השחר, עמדנו, ושפרה הביטה אלי בעיניה יונים, ובשפתותיה שושנים ענתה ואמרה לאמר: ׳חלום נחמד ונעים העירני, אך נעים ממנו פתרונו שבעתים. לך אני, הודי ומאדי מעת צדוני ידיך ממים אדירים, ובפקחי עיני לראות פניך, לך אמר לבי: הנה מלאכי הטוב שלח לי האלהים,השומע שַועת נפשות המתים, כי קול שועת אמי המתה שמעו אזני, בצללי כעופרת במעמקי תהום, וצדקתה עמדה לי. לכן פקח -נא עיניך, ידידי, על יונתך קנתה ימינך, עוץ עצה להצילה מפח יקוש, שָׂאנה על כפים אל אחרית ים, בטרם שאפו שואפיה רוח '. –השקטי, עדינה –עניתי – הן פלא יועץ יורני עצה, ויונתי נמלטה. –עתה ידידי, –ענתה שפרה –עתה אשקטה ואביטה במכוני, עליך אשליך יהבי, וה’ ינחנו בעצתו. היה -נא תמים עם ה’ ויתן תמים דרכנו.

"בעיני חן הביטה אלי שפרה עוד הפעם ותלבבני,וכברוק ברק חמקה עברה רגע, ואנכי נותרתי כחולם חלום בהקיצו. אך התעוררתי ואתעודד בהגיגי, כי הגדתי לה את כל הגות לבי, וכל הגיוניה נגלו לי. ראיתי הפעם, כי תמימי דעים אנחנו וחפץ אחד לשנינו, וברצות ה’ דרכנו, הלא יכונן צעדינו.

"באתי אל חדרי, והנה הימן מתעורר. –איפה לנת? –היתה ראשית דברו. –בכרם, –עניתיו. – ואנכי לנתי פה לבדי –ענה הימן –וחזיונות איומים בעתוני, חזיונות, אשר בראו הגיוני בעוכר נפשי, כי בדברי בו לפניך ליל אמש, התעוררי שעפי בקרבי. לכן יקחהו אופל, לא אוסיף דבּר בו ולהעיר חמתי לשוא. ואתה, עזריאל יקירי, ישנת בכרם. הערבה לך שנתך תחת מכסה טל חרמון? אך הבה נקומה ונלכה אל בית התפלה.

"בדברו זאת קם ונרחץ יחדו ונלבש מחלצות לכבוד יום החג, ונלך ונבוא אל בית התפלה, אשר התפללנו שם בליל התקדש חג, בבית הנחמד וההדור בנטעי נעמנים, ובעד חלונותיו, הפתוחים לפאת קדים, עפו צפרים עפות, והוד קולם נשמע מבין עפאי השתילים הנחמדים, ושירתם התערבה בשירת היכל, זמרת יה להרנין לב. אכן, שם שמעה אזני שירת היכל ולא שירי להג והתולים, אשר ינגנו נוגנים במחולות מחנים ואשר יתהוללו בם המשוררים בבית אלהים להיות לשחוק לכל העמים. כי שירה חדשה שמעו אזני פה, כקול שרי קודש, ברן יחד כוכבי בוקר. ומה התעוררה נפשי לקול הקריאה הגדולה, לקול הקורא את מעמד הר סיני ואת מראות אלהים, אשר ראה יחזקאל על נהר כבר! כי בחזקת יד דמיוני הלוהט דמיתי לראות רבבות קודש, ודברי יעלת החן עלו על לבי, באמרה אלי: ׳היה תמים עם ה’ ויתן תמים דרכנו׳. הדברים האלה התרוממו בעיני על כנפי אהבה ויראת אלהים. אמרתי אני בלבי: מה טוב ומה נעים שבת רֵעים אהובים יחד,בהתענגם על ה’ בחן ובנעימות, בשלות השקט ובבטחה. זאת הגיתי, ונפשי נמוגה בחזיונותיה, ואהי בעיני כאחד מבני דור ישרים בימי קדם, וכן היתה שפרה בעיני. גם בית אלהים זה היה בעיני כמעונה אלהי קדם בהר ה’ בירושלים, שתיליו –כעצי עדן,וריחם –ריח לבנון. ותתענג נפשי ותשבע בצחצחות, ותדרוך עוז, ותעף ותתנשא ותרם מעל העת והמקום, אשר אני חי בהם, ולא ידעתי עוד שעות ורגעים מודדי העת בחבל מדתם, כי שעפי נסכו עלי רוח אחרת, רוח חן, לא שערוה רעיוני מיום היותי, ורוח חן ותחנונים שפכתי לפני יוצר האדם ובורא אהבה ואשחרהו לתת מאויי.

״וכאשר כלינו להתפלל שבנו הביתה. מלכה לא היתה בביתה, כי הלכה אל בית התפלה, ובעד חלון חדרי נשקפתי, והנה שפרה עורכת בכרם שולחן, פורשת עליו מכסה לבן ועליו תשים כלי נתר נקיים ומזלגות, ותארה כתואר שושנה ענוגה, אשר ישעשעוה זהרי חמה וטל משכים. כן חזיתיה מתנוססת בחין ערכה. והנה אלימלך בא וקורא לי ולהימן רעי לבוא אתו אל הכרם לקדש היום. באנו שמה ונשב סביב לשולחן. ויקדש אלימלך היום על כוס יין, ונשת גם אנחנו ונאכל ממתקים; והנה שפרה מביאה קערה מלאה לביבות חמאה. רוח ששון וגיל הצהילה פניה ותלבבני בעיניה יונים, ושחוק חן נראה על שפתיה; ואבין לה, כי זכרה את המחזה, אשר חזיתי היום בשחר. ואלימלך אמר לנו: ׳ראו -נא, ידידי הנכבדים, כי לא אשַנה מנהגי בני ישראל, על כן צויתי להכין תכונה מאכלי חלב, כאשר יאכלו בני ישראל בחג השבועות; ואשר אחזה לי אני –יסוד מוסד לכל המנהגים ולא שקר נחלו אבותינו, ואם לא אדע שורש דבר נמצא באחד החוקים, אנכי אכבדהו כחוק לישראל מימים ימימה, ואמונתי רבה בכל אשר השאירו לנו אבותינו אחריהם ברכה, כי יסודתם בהררי קודש׳.

– תמים דעים אנכי עמך –ענה הימן –הן ה’ עליון מאד נעלה ואמונתו רבה סביביו, ומחזה שדי יחזה כל גבר במוצאי בוקר וערב, ובכל מראות אלהים, אשר יחזה בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, יראה ויאמין ביוצר הכל. האמונה הזאת נתונה לכל אשר רוח אדם בקרבו;אך יש אמונה נעלה ממנה, והיא מורשה לנו מאבותינו, ואנכי קראתי לה אמונת העתים, רבת הפעלים בלב נער ישראל, ויסודתה בדמיון. כי יתעורר הנער על השולחן הערוך בליל שמורים, בסדרים הנכונים לעת ההיא, ויתענג על נעימות השירים, אשר ישירו אז בני ישראל במושבותיהם;שעשועי קודש אלה מתערבים בנעימות האביב וישביעו בצחצחות נפש הילד והנער. כן יזהיר בקרב נפשו מועד חג הבכורים עם כל חמדת שעשועיו וכן יגיל הנער ברעדה בחג הכֶּסֶא ובצום העשור, וגם אחרי חלפם עוד יזכור שירות הימים הנוראים, ולבו יהגה אימה, והיתה יראת ה’ על פניו. הן שעשועי קודש אלה התערבו במחמדי ילדותו ונעוריו, וזכרם לא יסוף מלבו גם כי יזקין. והדברים האלה יאירו מֵאִמרות אלוה, אשר דִבר הנביא ישעיהו: והיה אמונת עתיך חוסן ישועות, חכמת ודעת: יראת ה’ היא אוצרו (ישעיה ל״ג, ו׳ ). אמנם, אמונת העתים היא חוסן ישועות לאיש ישראל, ובסור קסם הקודש, החופף על מועדי ה’, ירופפו עמודיה. על כן אמרתי: תנו לוית חן לחמדת הימים לפארה ולרוממה, כי היא חכמתכם, ויראת ה’ היא אוצריה.

"זה הימן וזה רום הגיוניו, לו חכמת ודעת, ויראת ה’ היא אוצרו, כי על פי הדרך הזה חנכוהו הוריו ומוריו. ומימי ילדותו עד כה שכל ותום ינחוהו וירעוהו אמונה. ועל מה אבדה אמונה ונכרתה מלב רבים? הלא יען וביען הפרידוה מחכמה בראשיתה. אחת אשאל מאת ה’, אותה אבקש: ונפלה לי שפרה יעלת החן חבל בנעימים, והיתה היא בביתי לרוח אמונה ואנכי אהיה לרוח חכמה, וצאצאינו ישמחו אלהים ואנשים, והיה אמונת עתינו חוסן ישועות, חכמת ודעת, ויראת ה’ היא אוצרנו.

"ועתה, עתניאל יקירי, אחרי הודיעי אותך כל זאת, הלא תבחן את לבבי והוחלת לדברי, אשר ישמיעוך אחרית קורותי בטבריא. ואולם דע לך, כי אם לא אמצא בפי בשורה, וחשכתי דברי ממך, כי אם אני אשא ואני אסבול מכאובי בסתר לבבי, ורעי אל ישאוֹ עמדי, והיה זה לך האות מעם רעך עזריאל ".

כאשר כלה נעמן לקרוא את המכתב, ולבו הגה בשפרה קרובתו, המהוללה בפי עזריאל ידידה. ובהגיגו בה אמר: הלא כמוני כעזריאל, אם לא כשפרה אלישבע ידידות נפשי? ויתאונן על יוצר רוח האדם בקרבו,אשר ברא את האהבה לענות נפש. אך עודנו הוגה ברוב שרעפיו, והנה קול צעדים נשמע, קול פעמי העולה במעלות העליה, ויקשב קשב והנה אין עוד כל רגש. ומי זה יבוא אלי לעת כזאת להחריד מנוחתי?אמר נעמן בלבו. זאת הגה ויקם וישב על משכבו, והנה קול דממה דופק הדלת. ונעמן קם ויגש אל הדלת ויפתחנה, והנה שמריה בא ויאמר: ״שא -נא, אדוני, כי החרדתי מנוחתך באשמתי, כי שכחתי לשום לפניך כיור נחושת לרחצה ".

– ליל שמורים לך, שמריה –ענה נעמן –השמורים הלילה הזה לכל גרי בית עובדיה?הישנה אלישבע?

ושמריה הביט אל זימון וישחק ויאמר: "הן ישנים כל גרי בית עובדיה, רק אלישבע לא תנום ולא תישן, כי רוב שרעפיה אחזו שמורות עיניה וליל שמורים לה. ומי נתן לה הגות לב?הלא אתה, אדוני! ומה מאד עמקו מחשבותיה! ומי הגות לבה, הגיוניה ומחשבותיה?הלא אתה, אדוני! וזה לך האות, כי היא הזכירתני להביא לך כיור נחושת. ואם לא תאמין לקול האות הראשון, והאמנת לקול האות האחרון. וזה ראשית דבר בואי הלום, כי צוַנתי אלישבע גברתי להגיד לך חפצה, אשר תלך מחר אל בית אלהים, אשר בחצר אביה הזקן, ולעמוד על מקומו להתפלל. ומה חפצה בשאלתה זאת? הלא לתת את חן ידידה בעיני אביה הזקן, האף אין זאת?אך עובדיה אדוני הזקן לא כן יחשוב, כי משטמה בלבו על כל הלובשים מלבוש קצר, ואף כי עליך, אדוני, אשר קצרה נפשו בעמלו, בראותו כי קצרה ידו מהדוף אותך בשנאה. על כן שם משמר על אלישבע ויפקד עליה אורבים מבית לשמור צעדיה ומוצא שפתיה בעודך, אדוני, לנגדה. אחת הגדתי לך, אדוני, ושתים תשמע, אם תשית לבך לדברי. ועתה, אדוני, הגידה -נא לי: מה אשיב את גברתי?הנכון אתה להשלים חפצה?״

–שמעה -נא, שמריה –ענה זימון –הן זאת ידעתי, כי ה’ הקרה אותך לפני בבית הזה, לכן בין את אשר לפני, בחור, הבוחר בך לעמוד לפניו ולהיות כמליץ בינו ובין ידידות נפשו. לכן הגידה -נא לה בבוקר השכם, כי נכון אנכי להשלים חפצה בכל נפשי ובכל מאדי, כי זה כל ישעי וחפצי.

– אנכי אבין לשכל מליך, –ענה שמריה –אנכי אגיד לה, כי נפשך קשורה בנפשה ולבך יהגה תמיד ככל אשר רחש לבה. אל תירא, אדוני, כי לא שולח אתה דברים ביד כסיל. אנכי אדע לכלכל דבריך בטוב טעם ודעת. אך עת היא לתת לעפעפיך תנומה, ושכבת לבטח וערבה לך שנתך.

זאת דבר הנער, ויפן ייצא. ונעמן סגר את הדלת אחריו וישכב על יצועו ויישן, וחלומות נעימים השתעשעו ברוחו ובנפשו, אשר חכתה למועד אשר תשיחהו אלישבע בהקיץ.

חלק רביעי

א: ליל שמורים במשמר

עוד רבים וכן שלמים שוכבים במנוחות שאננות על רפידתם, הערוכה למושב למו, כי יין ארבע הכוסות נסך עליהם רוח תרדמה, והם נמו שנתם אחרי כַלותם סדר הפסח. עוד הם מתרוננים מיין בחזיונות נעימים, וירחמיאל יחזה לו חזות קשה, בשבתו בין אנשי דמים ומרמה, רוצחים וחברי גנבים. בנשף בערב יום הביא לו אליעזר הצובע מצות ומרורים גם בשר ויין, אך כאשר עצם ירחמיאל עיניו לכונן לבו לה׳, בהגידו סדר יציאת מצרים, ומגוריו מסביב שלחו בעַולתה ידיהם: זה חתף המצה והמרור, המונחים לפניו, זה נגע ביין וזה העלים הבשר מעיניו, ואף כי התלוצצו וישיבו לו כל אחד את הגזלה, היאכל עוד ירחמיאל את הבשר, אשר התעלם מעיניו, אם ישתה את היין, אשר נגעו בו ידי זרים? כן עלה סדר פסח לו בתוהו ולא סדרים, וירחמיאל התמים נשא עיניו לה’ ויאמר: רבונו של עולם! כל העולם כולו בנחת וירחמיאל בצער! זאת דבר וימרר בבכי, והנה שר בית הסוהר בא ויבט אליו בעינים חוקרות וידבר אליו דברים אחדים, וירחמיאל ענהו בשפת לא ידע, כי בלל התמים שפת מוקדון, אשכנז ותוגרמה, וכאשר לא הבין השר דבריו, הניף התמים ידו, קרץ בעיניו, הורה באצבעותיו, וינופף השר ידו לו ללכת אחריו, ושלשה בני חיל כתרו את האסיר, ויביאהו השר אל תא בודד, ששם איש אחד ישן ופניו חבושים בבגדו. והשר הניף אליו שנית ידו להראותו, כי פה מקומו, ויפן ויצא ויאמר אל האיש הנצב לקראתו: "האומנם תדמה צפנת כי אישה משוגע הוא?״

–כן תדמה, –ענה האיש –כי בשגעון בא אל ביתו ובשגעון ינהג, ותשלחני צפנת ותאמר לי: "לך, ינאי, והגידה זאת לשר״.

–העוד תשמע, ינאי, לשון יהודית? –שאלהו השר.

– בהקיץ ובחלום אשמענה –ענה ינאי בשחוק.

–לכן –ענה השר –בואה אל התא השני, אשר מסך דק מבדיל בינו ובין התא אשר המשוגע בו, והקשבת קשב, וכתבת לי דבריו לזכרון, כי דבר ידבר עם רעהו, היושב אתו, אשר יחדו לנו במצפה, גם יחדו נתפשו, וזכרון דבריך הכתובים יעלה על שולחן השופטים, בחקרם דברו למשפט; רק אל תשנה אחרי דברי האסיר.

זאת דבר השר, בהביאו את ינאי אל התא השני, ויפן ויצא, ושני אנשי חיל שומרים לפתחי התאים האלה.

וירחמיאל נגש אל שכנו הישן וישם עיניו על בגדיו והנה ציצית כנפיהם נראה לעיניו.

–האח! –קרא ירחמיאל –אח לצרה יוָלד.

ובדברו זאת, אחז בידו להעירו, והנרדם גלה פניו, והנה הוא קלונימוס.

–האח! –קרא ירחמיאל –אצבע אלהים היא, ורצונו קבצנו יחדו.

– האח, ירחמיאל אלופי ומיודעי! –קרא קלונימוס –כמעט השלמתי הסדר ותרדמה נפלה עלי ובחלומי חזיתיך,והנך נצב לפני בהקיץ.העשית הסדר כמשפט?

– פה מקום תוהו ולא סדרים –ענה ירחמיאל – ומה דוה לבי על אליעזר הצובע, התמים והישר באדם, אשר הביא לי מצות ומרורים,בשר ויין, והשר בא ויכהו על הצלעות, כי הביא אלי צידה ופיו לא שאל. ומה מר גורלי, כי זה שנית איש ישר מוכה בגללי: הראשון היה שלומיאל הישר באדם, אשר הקרה ה’ לפני על הדרך, בברחי מפני צפנת זה כשבע שנים, ושלומיאל הוא משחת המראה, אך נחמד לה’, כי אוכל הוא יגיע כפו וחי בחכמה, המחיה בעליה. כי לוחש הוא על עין הרע, על שושנה ועל כאב שנים; חותך הוא יבלות מבהונות רגל, גם מגרש הוא מן הבתים עכברים, זבובים, יתושים ופרעושים, ובאשר הוא, שם שכרו אתו, אשר חמישיתו הוא נותן ליושבים לפני ה׳ וחמישיתו השנית לקנין ספרים באהלי יעקב, ומן הנותר הוא אוכל גם יקבץ על יד,כי בלבבו לנסוע לארץ הקדושה. עם שלומיאל הלכתי ויחדו באנו אל ארץ מוקדון. שם קרבני הרב בן זרחי בימין צדקו ויבקש לי ארוחתי בית איש יומו, ובשבתות ובמועדי ה’ אכלתי בבית בורסקי אחד, זכרו לברכה.הבורסקי ההוא היה חותן חפני הרשע,אשר שאל מאתי ללמוד עם חפני חתנו יחדו.וחפני היה נבון מאד,אך התגדר בתורתו וכל חכמי ישראל היו בעיניו כקליפת השום. ויהי היום ודברים התמלטו מפיו על הרב בן זרחי, כי איננו יודע בין ימינו לשמאלו; ואתעורר על חנף ובקצפי אמרתי: הלא מנודה אתה ואין לי לשבת בארבע אמותיך. ויחר בי אף חפני ויכלא חמתו בחֻבו ועברתו שמר לי עד עת מצוא. – ויהי היום, יום שמחת בית השואבה, ואנכי נקראתי אל אחד עשירי העיר לשמוח שם בחברת תופשי תורה, והנה גם חפני שם;את מעילי העליון תליתי על הקיר בחדר החיצון. באתי הביתה, והנה השתיה כדת, ונשמח עד ראש אשמורות, ובשאון העליזים נפקד מורה שעות יקר, אשר היה תלוי על הקיר, וכדי בזיון וקצף, כי כל הקרואים היו תופשי תורה, ומי שלח בעַולתה ידיו? עוד האנשים משתאים, ואנכי אמרתי: "ארור הגבר, אשר עשה זאת!״ וחפני אמר: הבה נחפש בבגדים, ואשר תמָצא הגנבה אתו, הוא ישא עונו, ארבעים יכנו״. –משפט צדק הוא –ענו כל הקרואים פה אחד ויחפשו בבגדים, והנה –הה! –חרפה וקלון! מורה השעות נמצא בצלחת בגדי, ותהי מבוכה בעֵדה. זה אומר: "בן הכות הוא ירחמיאל, כי נבלה עשה״. וזה אומר: "כסו חטאתו במשאון״.לשוא נשבעתי, כי נקי אני מאשם, כי לא נשמע קולי. והנה אח לצרה נולד,כי בן העשיר חלה את שניו, וישלחו לקרוא לשלומיאל, וילחש על השנים והכאב חשׂך. וישב שלומיאל שם כל הנשף ההוא להתעלס בשמחת תופשי התורה, ואיש לא שת לבו לו, ובשמעו כי השׂיאו עלי עון אשמה, ויגש אל העדה ויאמר: "טוביה חטא וזיגוד מינגד? אל תשיתו על ירחמיאל חטאת נפשי, כי אני צפנתי הגנבה בבגד ירחמיאל!״ הדבר יצא מפיו, ואנשי העדה הפילוהו לארץ ויכוהו ארבעים בשבטים.לשוא קראתי, כי שקר ענה בו פיו,צעקתי, רגזתי, ושומע לא היה לי. ושלומיאל נשא מכאוביו וחרפתו, וירח ימים לא מצא עוד חית ידו, כי לא נתנוהו עוד לבוא פתחי נדיבים.ומקץ הימים האלה גלה משרת הבית, כי יד חפני עשתה זאת, ועיניו ראו, אך ירא לגלול עליו חרפה בעת שאון ועֶברה, על כן החריש.אלה הם קצות דרכי חפני, וה’ יפקוד עליו עון שלומיאל באשר הוא שם. ומכתב הרב בן זרחי הלא קראת: אוי -נא לי, כי נפל בידי זרים ולא פשעי! כי מה היה לי לעשות ולא עשיתי? הלא ראשית דברי בעתיקה היתה לקדם פני ר’ צדוק להראותו את המכתב. עליתי אל חדריו, ועליה זו ירידה היתה, כאשר ידעת. הזה האיש, אשר מלא ר’ בון פיו תהלתו, כי נחבא הוא אל הכלים, ושֵׁם עשה לו כשמות הגדולים? ומה חזיתי אני? אוי לאותה בושה! ר’ צדוק מגדל כלב רע בתוך ביתו,אשר הכני על הלחי ולא חס על עלבון תורתי. ולא אעשה שקר בנפשי, אם אתגדר בתורתי, כי, ברוך ה׳,ששים מסכתות וארבעה שולחן ערוך ערוכים ושמורים בלבי, דומים כמונחים בקופסא. יגעתי ומצאתי –תאמין. ינסה ר׳ גדיאל אלי דבר הלכה ויראה,כי שוחה אני בים התלמוד כאחד בעלי הסנפיר והקשקשת, ומאמרים וסברות מתקבצים ובאים בערבוביא.הרב בן זרחי, בראותו אותי מרקד לפני התורה בשמחת תורה, אמר אל נכבדי בית המדרש: הניחו לירחמיאל וירקד לפני התורה,כי הוא תלמיד חכם, שהכל מתבשמין ממנו. אך אוי -נא לנו,כי במחוזות האלה חכמת סופרים תסרח, ומשרת ר’ צדוק הכני לחי. בא השטן וערבב את העולם. וברוך ה’, שלא חסר בעולמו הקטן כלום: מקרא, משנה, גמרא, הלכות ואגדות. ובכן הכה משרת ר’ צדוק את המאור הגדול, ובזמן שהמאורות לוקין, סמן רע הוא, חס ושלום.

–מידך היתה זאת לך, –ענה קלונימוס –כי דחקת לִכָּנס אל ר׳ צדוק כסומכוס, אשר דחק עצמו לכנס לבית המדרש, ויגער בך פתחיה ולא האזנת, ותהי בעיני פתחיה כתלמיד חכם, שאין בו דעה. אין חיה רעה שולטת באדם עד שנדמה לה כבהמה.אך מדוע לא תבעת עלבונך מר׳ צדוק?

–הן ברית כרותה לשפתים –ענה ירחמיאל – ואולם לא אחטא בשפתי, בהגידי לך, כי ר׳ צדוק זה, המהולל ברוב התשבחות, אין תוכו כברו, חומר מבפנים וזפת מבחוץ, והדלת סגורה. ועל איש כמוהו מכריז ר’ ינאי בשבת: חבל על דעביד דרתא ותרעא לדרתא לא עביד.ואוי לדור שהוא פרנסו,כי רק בשביל הקופה של שרצים, התלויה לו מאחריו, ראוי הוא להיות פרנס על הצבור, שאם תזוח עליו דעתו, אומרים לו: הבט אחריך, הבט על הכלב הרע, הרובץ כחטאת לפתחך, והבט על משרתך הנער, אשר הכרת פניו ענתה ברעתו לפני, וברוך המקום שהרגו, כאשר הגיד לי הצובע. שמעה, קלונימוס: הן קנוניא חזיתי פה, וכל האומר אין פה קנוניא אינו אלא טועה, ואם אין ראיה לדבר, זכר לדבר במחזה אשר חזיתי, ובטרם אגיד לך שורש דבר,הנני משביע אותך על דעת המקום ועל דעתי להגיד לי קושט אמרי אמת: מה צפנת בעיני הבריות?

–הקשית לשאול –ענה קלונימוס –אמנם, שמעתי דברים מאחורי הפרגוד,אך הזהירונו קדמונינו: במכוסה ממך אל תחקור.

– ואם שמץ דבר שמעת מאז –ענה ירחמיאל –אשאלך: מעקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר? הלא במצפה הללת אותה, ואיך נהפכת בלשונך בשעת תקלתה. בראותך אותה מגדלת שער כלילית? הבגלל מעט הכסף אשר נתתי לך במצפה, רמיתני? והלא גדולה הונאת דברים מהונאת ממון. וכי כך עושים לבני לוָיה?

–לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה, –ענה קלונימוס, בהניעו ראש –כי למה אתן את פי לחטיא את בשרך, ולמה… אך …

– אל תגמגם בלשונך –ענה ירחמיאל –הן לבך כים, אך אמר הקב "ה לשר של ים: פלוט ליבשה, והיודע לאמר ואינו אומר, יחָנק בגרונו.ראה -נא: הן צעקת לגימא יש לי עליך, כי אתה גרמת לי כל זאת: הכשרת את נזקי;אתה גמרת את אשר החל אשמדאי מלך השדים, הממונה על זוגות כאלה. הלא אתה אמרת כי ראויה אשתי, שיקראו לה עכסה, מפני שכל הרואה אותה כועס על אשתו, ואתה הראשון כעסת על אשתך,יען כי אוכלת היא ואינה עושה מאומה כנשי מחוזא; לא כן ראית את צפנת, אשר רכשה רכוש מפרי כפיה, ותקנא בחלקי, ותשכח מאמרם (פסחים ): המצפה לשכר אשתו,אינו רואה סימן ברכה.

– אל נא תקצוף עד מאד –ענה קלונימוס –אנכי כזבתי לך מפני דרכי השלום. שמרתי לפי מחסום בעוד אמרי חכמים לנגדי בגטין: כל המגרש אשתו הראשונה, אפילו מזבח מוריד עליו דמעות. זאת חשבתי ולא מלאני לבי להיות כחמור נושך ושובר עצם מעצמיך. הלא בדרך שאדם רוצה ללכת, מוליכין אותו, ואנכי ראיתיך במצפה שש כגבור לרוץ ארח שלום, כמאמרם (שבת ): ותזנח משלום נפשי –זו אשה מקושטת לתלמידי חכמים. ואנכי ראיתיך רץ כצבי אל השלום הזה, אשר דמית למצוא עם צפנת, על כן אמרתי:למה אטיל לו זבוב בכוסו? הלא זכה –תאות לבו נתת לו, לא זכה –וארשת שפתיו בל מנעת סלה.אמרתי בלבי כי בארשת שפתיך תחזיר את צפנת למוטב ובדברים של חבה תהפוך את לבה לאהבה אותך.

– כן דמיתי גם אני, – ענה ירחמיאל באנחה –כי בקריאה של חבה קראה לי צפנת מרחוק, על כן נשאתי קל וחומר בעצמי וכן דנתי: ומה שלא בפני הודיעה חבתה לי, בפני על אחת כמה וכמה? וכדברי אגדה, המושכים לב האדם, כן משכני קל וחומר זה כל הדרך, ואהי דוחק את השעה תמיד,והשעה היתה דוחקתי, כאשר ראו עיניך במצפה, אשר לא אביתי לשבות שם, ועדת כלבים שם ושתי מכות לחי מיד משרת ר’ צדוק בעתיקה הזכירוני ויתנו לי לקח לבלתי היות אץ לבצע דבר.אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם!אך רעיוני כשאון נהרות שוטפים, ובמרוצתם אל -נא אשכח את אשר רציתי להוכיח במישור, כי קנוניא יש פה.הלא לוי, הנער גבה העינים, יוכיח, כי הוא הזהירני לבלתי הזכיר שם צפנת באזני פתחיה, השונא לה,וגם יעצני להרים כשופר קולי באמרו כי פתחיה חרש הוא,ושני הדברים האלה נמצאו שקר. ובקָרבי לבוא אל מלון צפנת,כמדומה לי שראיתי את לוי מדבר בשוק עם אשה מקושטת וראשה פרוע,אשר חשבתיה לבת שרים. אז זכרתי את אשר הגדתי לנער ההוא בעלית ר’ צדוק: כל שיש בו גסות הרוח, לסוף נכשל באשת איש; ובראותי, כי כמעט נתקימה בו נבואתי, אמרתי: הנח להם לישראל:אם לא נביאים הם, בני נביאים הם.עודני הולך וקרב לבוא אל מחוז חפצי, והנער חמק עבר, והאשה פרועת הראש נראתה אלי במלון, ומפני דרכי השלום הסירותי מצנפתי מעל ראשי עדי בואי אל חדר חותני. עברה שעה והנה האשה פרועת הראש היא צפנת! הה! היא צפנת ברשעתה מתחלתה ועד סופה, כי חזרה לקלקולה ותהי לי כחזרת, שתחלתה מתוק וסופה מר, כי בנופת אמריה משכתני אל ביתה מרחוק.באתי אל זבולה, והנני מוצא מר ממות את האשה ויוצא אני בה ידי מרור בפסח, כי באהבה רבה שאלתי בשלומה, והיא כמתנכרה.הכלב מכיר את קונו והחתול אינו מכיר את קונו: אותי לא הכירה ואת הנער יפה העינים הכירה. אין זאת כי אם עיניו נתן בה ויחדו חשבו לדחות פעמי.הוא אשר דברתי: קנוניא יש פה, וכל האומר אין פה קנוניא, איננו אלא טועה! ועתה מי יאמר לי, כי ר’ צדוק, יושב העליה, מבני עליה הוא? הלא אין הקב "ה מביא תקלה על ידי בהמתם של צדיקים, ועל ידי משרתיהם עושי רצונם לא כל שכן, ואם משרתי ר׳ צדוק רשעים הם, שמע מניה: גם ר׳ צדוק כמוהם.אך אין לך דבר, שעומד בפני התשובה: אולי יעשה תשובה, בראותו אחרית משרתו. ועל ידי הישר באדם, אליעזר הצובע, שלחתי אליו דברים לאמר: "הן משרתך קלקל, ומיתתו כפרה על עונותיו, ובידך, ר’ צדוק, לתקן ולהפוך חובה לזכות, אם תשלח דבריך לכל מנהלי המחוזות לחפש את חפני או אלקום ". ואחרי מצאי אותך, קלונימוס, חבר נאמן לי, אגלה לך סוד, כי הבורסקי, חותן חפני, נגלה לבתו העגונה בחלום אחרי מותו ויאמר לה: "הן חפני הוא אובד ונדח, וירחמיאל ימצאהו ". ועתה ימצאהו נא ר’ צדוק האלמן ומצא אשה מצא טוב, כי שם אשת חפני העגונה טובה, וכשמה כן היא, ואשרי האיש, אשר ימצאנה.הלא ספרתי לך, חברי, בלכתנו מן המצפה, על דבר השערוריה, אשר עשה חפני בשמו אלקום בארץ איטליא, אשר המית אשת הימן, המשכיל על כל דבר טוב.הן אותו חזיתי במוקדון, באחזו משם דרכו לארץ הקדושה. ראיתי פעמים רבות את תמונת רחל אשתו תלויה על קיר חדרו:יפה וברה היתה.ומה חם לבי בקרבי, בהגיגי באכזריות אלקום, הוא חפני רוצחה!והימן אמר, כי לא יוסיף לקחת עוד אשה אחרת, אם לא ימצא אשה בצלמה ובדמותה. ומה תענה, כי גם זאת מצאתי! כי בצאתי מן חצר עובדיה, והנה לנגדי אשה צעירה לימים בתמונת רחל, בצלמה ובדמותה. ומה השתומם לבי, בשמעי מפיה, כי שמה רחל וכי גרושה היא מצורבא מרבנן, ושמו אחירע!חשבתי להריץ מכתב אל הימן, אך רבות מחשבות בלב איש ועצת ה’ היא תקום וּתסכל כל מחשבותיו. אכן, יראתי מאד מרוח עועים ושגעון: הן חיות רעות שלטו בי, כי נדמיתי להם כבהמה, ומי יתן ויראוני כן השופטים, כי מוטב שאהיה שוטה בעיניהם ואל אהיה אובד ונדח כל ימי. הלא אמרו (חולין ): אדם ובהמה תושיע ה’ –אלו בני אדם, הערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה. העצה הזאת נוססה בי בלילה הזה, בשבתי בין אנשי דמים ומרמה, אשר הלעיבו בי, בעשותי לה׳. על כן יעצתי עצת דוד,בשנותו את טעמו לפני אבימלך: אולי יגרשוני מזה ואלך.גם הועילה לי עצתי, כי שִׁנה שר הכלא מקומי.

– כן דברת, אלופי, בחכמה –ענה קלונימוס – מוטב שיהיה אדם שוטה בצר לו, כי אין שוטה נפגע, ואת כל דבריך בעיר הלא תוכל לבצע על ידי אליעזר הצובע, הרץ תמיד דרך מצוה לחלץ עני מעניו ולהוציא אסירים בכושרות. רק יתנהו שר הכלא לגשת הלום, אז נבטח ולא נפחד.

– תרדמה נופלת עלי – ענה ירחמיאל –לכן אשכבה ואישן.

ב: מגורת רשע

בלילה ההיא נדדה שנת הצבוע, אשר לן בחדר אחד עם עובדיה, ועל ערש יצועו התהפך מסבות בתחבּולותיו, כי עוד קוצים סבוכים על דרכיו. ויהי לראש אשמורות.ועובדיה התעורר ויזורר,והצבוע השמיע קול נחרו, למען ידמה הזקן כי ישן, ובשפתי ישנים הוציא מפיו הדברים האלה: "אל תמשכני עם רשעים ועם פועלי און, דוברי שלום עם רעיהם ורעה בלבבם; תן להם ה’ כפעלם וכמעשה ידיהם, השב גמולם להם ". ואחרי הדברים האלה השמיע בכי בקול דממה דקה מורא מאד.ויחרד הזקן לקולו, וירד מעל מטתו ויגש בלאט אל ר’ צדוק, ויעירהו ויעוררהו. ויהי כאשר התעורר ר’ צדוק, ויאמר אליו הזקן: "הגם בחלום אתה מתפלל, בני, לבלתי היותך נמשך עם רשעים?״

– ברוך אתה, אלופי, כי העירותני –ענה הצבוע, וירד מעל מטתו וירחץ ידיו להעביר רוח הטומאה השורה עליהן, ויברך ברכות השחר. והזקן עשה כמוהו, בטרם ישמע מה החלום הזה. ואחרי כן הפציר בר׳ צדוק לספר לו את דברי חלומו. ויאמר הצבוע: "ברוך אתה, אלופי, לה׳, כי לא נטשתני לראות אחריתו. אוי -נא לי, כי עד כה היה שבתי בתוך מרמה ותבער באהלי כאש רשעה,ואנכי לא ידעתי. כי בחלות לוי את חליו הקשה, התודה לפני את חטאתו, אשר החטיאו געל, בהתנכלו באלישבע, ואנכי אמרתי: יעבור מועד ואגלה לך סוד כמוס עמדי, אך יראתי פן יבעתוני חזיונות לילה. דע לך, אלופי, כי מכתב אלישבע, כתוב אל נעמן בן פריץ, נפל ביד געל.בו ראה, כי נכונה אלישבע להשיב את היקרות אשר לה לשרה בת נעות לב, ומדאגה מדבר, פן יהיו ביד ירוחם כחצים ביד גבור, צוה את יוחנן סוכנו להעלים היקרות ממנה במצפה, ובלבבו היה להשיבם לאלישבע אחרי היותה לזרח בנו.כן הגיד לי לוי בצרת נפשו ויגל לי, כי היקרות ההם צפונים בפקדון, אשר הפקיד יוחנן בידי – ומהם הרים חפצים ויתנם בידו לטמנם בבית ירוחם, למען הָבֵא עליהם שואה.ויגד לי לוי כי נפתה לבו אחר הבצע אשר נתן לו געל, ויבצע מעשהו בבית ירוחם שונאו ומוקש טמון שם.ואחריש עתה דברי עונות, אשר גלה לי לוי הנדח, כי אותם נשא על נפשו אל ארץ נשיה, ובחלומי חזיתי מוסרו הקשה ועצמותי רחפו, על כן התמלטו מפי דברי תפלתי.משגה אחד עשתה אלישבע בתך במכתבה אשר כתבה לנעמן, וקוצים מכאיבים צמחו ממנו. אך רבת שבעה לה נפשה, ואתה אל תַּט באף בתך ואל תקשיח לבה מאהבתך, כי שגיאות כהנה וכהנה תעשה הילדות.שגיאה אקרא לה, כי יסודתה בנדבת לבבה, אשר חמלה על נפשות בית ירוחם, ולא שמה אל לבה, כי חסד למרעים ראשית חטאת.ועתה, אלופי, אחרי הודיעי אותך את כל זאת, אל -נא תמנע הטוב ממני: היה נזהר בדברי ואל תתחר במרעים ואל תדבר משפטים עם געל.הלא עיניך הרואות, כי לא ינקהו ה׳, ואם הוא מגלגל חוב על ידי חייב, הלא ישא גם החייב עונו. הן הפגיע ה׳ בבתו את עונו ותמת בדמי ימיה, וברוך ה׳, אשר הוציאני לרויה ממעון תנין, ובסודו לא תבוא עוד נפשי״.

ועובדיה חכה לר׳ צדוק בדברים, ובראותו, כי שם קנצי למלין, ויען ויאמר: “כן דברת, בני, הקשבתי קשב, רב קשב, כי את עיני פקחת לראות כל אשר לי מסביב, אך מהר לוי למות.לוּ היה חי כיום, כי עתה הצלנו מפיו דבר אמת, כי עתה גלה לנו עמוקות מני חושך, באשר היה זרוע לגעל לבצע מחשבות אונו.אך ה׳ עשה, ומי יאמר לו: מה תעשה? אך כאשר גלגל חוב על ידי חייב, כן יגלגל עתה זכות על ידי זכאי כמוך, המהפך בזכות בתי, כי, אמנם, רוח נדיבה בקרבה ומנדבות פיה צמחו רעות רבות כיום. ועתה אשחרך, בני: היה לי לעינים, והיתה תפארתך על דרך בתי, ואנכי אכין לבה לקראתך, ובמצאי לה מרגוע בביתך, אז בשלום אמות.אנכי אשמע לעצתך לבלתי התגרות בגעל, פן יאבד ממני משה ידי, אשר אני נושה בו, וברוך ה׳, אשר הוציאך מעמק עכור וממעון תנין לרויה.קוה קויתי לה׳, כי עוד אראה בשמחתך, כאשר ינוח שבטך על גורלי. אך מה קול הרנה באזני? אכן, קול העלם האשכנזי הוא, אשר ירנן מטוב לב. ומה המשלחת הזאת, אשר שלחה הגבירה עלי לצנינים בעיני? יעבור מועד ויסיר ה׳ מעלי את המות הזה!”

–אך עוד אחת שכחתי להגיד לך, אלופי כאב לי –אמר הצבוע –הן חמול הפקיד בידי שלשת אלפים שקל כסף כשלוח לחמו על פני המים, ומדהבה אשתו באה עמו בעת הפקדון ותגד לי, כי כסף נֵדֶה הוא לבתו, ובנעימות אמרותיהם משכוני אחריהם, למען אזכור את בתם לעת מצוא –זו אשה.ואנכי טרם אדע, מאין נודע הדבר לבן -צבי, אשר שלח אתמול אלי עצרה כתובה לבלתי השב הכסף לחמול, כי אם שמור יהיה תחת ידי עד הדרשו מידי על פי נושי חמול. ואנכי נבוך מבלי דעת: האשיב הכסף לבעליו אם ליד העוצר אותו? אין זה כי אם לוי, בעודנו חי, גלה אזני בן -צבי על אודות הפקדון.תם וישר היה הנער, בהביאי אותו הלום, ופה התחמץ, כי מכתבים אחדים יקרים, אשר הריץ אלי ר׳ בון, זכרו לברכה, אבדו ממני, ואשר אחזה לי הוא גנבם ויתנם ביד חמול, אשר רבות הפציר בי להראותם לו ולא השיגם מידי.

–היש חומס כחמול? – ענה הזקן – גם אני ערבתי לו אלף שקל כסף, והוא נכון למוט בעצם תקפו, ובנפלו בזדון לבו, יפיל בתים רבים למשואות ומחה פיו ואמר: לא פעלתי אָון. והוא העז אתמול בפני להוכיח את אלישבע בלשון מדברת גדולות, אך חכמתה עמדה לה ותשיבהו אחור ותסכל דעתו.

–צר לי על אלישבע –ענה הצבוע –המעט ממנה אשר עולל לה געל להרבות פצעיה חנם, והנה איש חמסים כחמול בא להוכיחה בבית אביה, להשפיל כבודה ולרומם כבוד בנותיו. הוא אשר דברתי: לאט לנערה לאלישבע, כי בשובה ונחת תקח מוסר; הלא עודנה רכה וענוגה.

–ועודנה רכה וענוגה חרש געל הנקלה עליה רעה, ללכדה במזמות, זו חשב עליה –ענה הזקן במרירות –אך צדיק ה׳, לא יעשה עולה, ונשבר הפח ואנחנו נמלטנו.

והצבוע קם וילבש שמלותיו ויאמר אל הזקן: "אלכה לי אל מעונתי ואשובה הלום״.

–לך לשלום –ענה הזקן.

ויפן הצבוע ויצא, ויעל אל מעונתו. ויהי הוא מחפש בחפצים אשר לו, והנה אשה באה החדרה ותאמר: "אני, אֵם רחל התופרת, באתי אליך,אדוני, להשיב תודות לך על הברכה אשר שלחת אל ביתי המט, בחלות אישי״.

–הלא מצער היא! –ענה הצנוע –כי מי יודע כמוני את הריסות ביתך, בחלות אישך?

–הה! –ענתה האשה –לולי רחל בתי החמודה, שהיתה בעזרתנו, כי עתה תמנו לגוע ברעב.אך לבי דוי על בתי, אשר תכלכלני מפרי כפיה, ועד מתי תעבוד עבודתה לבית אביה? הלא עת היא לה למצוא מרגוע בבית איש חמודות, אשר יכיר ערכה, כי יקר מפנינים מכרה, ואשר ישלם לה את השנים הרעות אשר ראתה, בהיות ידיה אסורות במוסרות אחירע.ולך, אדוני, נאוה תהלה, כי עזרת לנתק את המוסרות האלה. ועתה עצה אבקש מפיך:הן ירחמיאל התמים, העצור בכלא, ראה את רחל בתי בעברה ברחוב, וישאל לשמה ולבית אביה,ויהי הדבר לפלא בעיני השומעים. וישאלהו אחד ממכיריו: "מה ראה על ככה, כי ידרוש לה? ויען ירחמיאל לאמר: "כי אשה בצלמה ובדמותה דרושה לאיש יקר, ונכבדות אדבר בה״; אך נתפש ירחמיאל, ואליעזר הצובע, המכלכל אסירי עמו, הביא גם לירחמיאל חלקו: מצות, בשר ויין לימי החג, ויגד לו על דבר הנכבדות אשר הוא מדבר ברחל, הנאוה על דעתו לאיש חמודות, תופש תורה וחָרש חכם, ושמו הימן מארץ איטליא, אשר אשתו הראשונה היתה בצלם בתי ובדמותה, ושמה רחל כשם בתי, ינון שמה לאורך ימים. אך אחרית אשתו נכרתה מיד חורש בליעל, ושמו אלקום, ישמיד ה’ את שמו מתחת השמים.אלקום זה לקח את אחות הימן מָשחתת המראה ועיניו נשא אל רחל, ויחשוב מחשבות על הימן ועל אחותו, ויתן בבָרוּתם רוש בעת אשר לא היתה רחל בביתה. אך רחל מהרה לשוב אל ביתה ותאכל מן המות אשר בסיר ותמת, והימן אישה התאבל עליה ימים על שנה, ותמונת אשתו נגדו תמיד יצורה בשרד עלי גליון. וישָׁבע לבלתי קחת עוד אשה, כי אם במצאו אשה אחרת בצלמה, בדמותה ובשמה, וכל אלה מצא ירחמיאל בבתי ויאמר להודיע הדבר להימן. ככל החזון הזה ספר לי אליעזר הצובע, ובכל זאת הגיד לי בשם ינאי, כי ירחמיאל משתגע ואין להשען על דברו. על כן מצא דרך אחרת לבתי, ואותה יגיד הוא לך היום, כי טוב אתה לבתי ובעצתך תנחנה.

והצבוע שמע על דברת אלקום, ופניו נהפכו לירקון, ובהיותו נבוך, אמר: "אל -נא תשעי בדברי איש משתגע ואל תאמיני לחלומותיו. ועל דברת בתך לא עת דברים היום, כי עוד חזון למועד, ועתה הניחי לי ולכי לשלום ".

–רעל ומות לי בשפתי ירחמיאל הנחש –אמר הצבוע אל לבו אחרי צאת האשה –אך לשון ינאי לי מרפא וחיים, בשומו אותו למשתגע, והשגעון יחזק מוסריו, ועד נצח לא יראה אור, כי מי יתן ערבון למרגל משתגע בערמה?

במחשבותיו אלה יצא ממעונתו ויסגור דלתים, ויבוא אל בית עובדיה, והנה המיחם רותח על השולחן והכוסות ערוכות. ויושיבהו הזקן לימינו באהבה מגולה וימסוך לו כוס חמין. וישת הצבוע, והגיוניו יהמו יחמרו בקרבו כרתוח אש המים במיחם.והנה פתחיה בא ויאמר: "העדה נאספה בבית התפלה, והם מחכים לך ולר׳ צדוק ".

ויאמר הזקן: "יעמדו להתפלל, ועוד מעט ואני ור ' צדוק באים״.

–אך עוד אחת אשאלך, אלופי, על דבר המפטיר, אשר צִוָני חמול לבלתי תתו במחיר, כי לתולע הוא ערוך מאתמול –שאל פתחיה –ומה תענה, אדוני, על זה?

–ומי שם את חמול לנגיד ומצוה בבית תפלתי? –ענה הזקן עזות –עשה אתה את אשר לך לעשות ומכרה כיום את המפטיר לכל המרבה במחירו, ואם יעדיף חמול, והיה לו.

–טוב, אדוני –ענה פתחיה, ויפתח הדלת ויפן ויצא.

ועובדיה אמר אל ר’ צדוק: "תכלית שנאה אשנא את חמול, הרודף אחר כבוד ובצע גם בבית אלהים ".

זאת דבר הזקן ויבוא אל חדרו ור ' צדוק אחריו.

ואלישבע כלתה לשתות ותבוא אל חדרה כצאת ממנו צפורה, ותנופף ידה אל שמריה, ויגש אליה. ותצוהו לשאת חמים אל זימון ולשחרהו בשמה לקנות לו מפטיר בכל מחיר ולקרוא אותו על הבמה, ותשם בפיו דברים להגידם לזימון.ושמריה ערך את כוסות החמים על רקוע פח כסף, וישם עליו גזרי ממתקים, ויעל אל זימון ויאמר: "שתה, אדוני, והאזינה אמרתי: הלא אתמול הגדתי לך חפץ הזקן ואת חפץ אלישבע על דבר לכתך אל בית התפלה, וחדשה תבקש ממך אלישבע היום: לקנות לך מפטיר בכל מחיר אשר ישיתו עליו, ולקרוא על הבמה.הן נפשי יודעת מאד, כי חפצה היא לנקר עיני חמול, בעלותך על הבמה ובקראך מפטיר תחת תולע ".

–הנני להשלים חפץ גברתך –ענה זימון, ויקם וילבש מחלצות, ויוחל עד בוש, וירד אל בית התפלה עת קרוא הקהל "צאינה וראינה ", כי בבית תפלת עובדיה לא יגרעו הפיוטים הנכונים למועדים. וזימון נשא עיניו ויפן כה וכה לתור מקום לו, ויעל אל קיר המזרח ויתיצב על מקום עובדיה.והנה עיני רבים עליו, והזקן, שח עינים ונבוך, עמד מתנודד, כמו תחתיו חדודי חרש, ויסב פניו אל הקיר להסתיר מבוכתו. ואך כַּלה כִּלו להתפלל תפלת השחר, ורבים התלחשו על זימון: זה אומר בכה וזה אומר בכה, כי לא כבית הכנסת, אשר שם דומיה תהלה, –בית המדרש, אשר בו הסכינו יושביו לשיח כל היום, ואיך יעצרו במלין בעת התפלה? וברוב דברים לא יחדל פשע, ואף כי בעת הזאת, אשר נבחר לשון ערומים, ודובר תמים נחשב לתם; על כן לא יפלא, כי שעו עיני ערומים אל זימון, אשר מראהו כבן אחד אצילי הארץ ואשר יחפוץ קרבת עובדיה.הלא דבר הוא!

אך עמד פתחיה על הבמה ויקרא נדבות לקרואים, ועיני כל החפץ להיות נמנה בתוכם שעו אל פתחיה. ובין הבוחרים לשון ערומים היו בן -צבי הסופר ומאיר אחי מדהבה, אשר התקוטט בחמול ויעזוב את ביתו,והוא אוכל בבית בן -צבי הסופר, אשר אמר לריב ריבו מחמול ולהוציא ממנו את אלפַּים השקל אשר מאיר נושה בו. הנה שניהם עומדים על מקומם ונדברים איש אל רעהו, בהביטם מרחוק אל תולע.

–ומה תחזה בו? –שאל מאיר את בן -צבי.

–אשר אחזה לי אני אותה אגיד –ענה בן -צבי – הן קדקדו הין יכיל במדה, אך מי ימוד את כל הנמצא בו? על כן יעצתי להניח קדקדו למשמרת לדור נולד,למען יראו בנים יוָלדו את הנס הנעשה בזמן הזה: מועט המחזיק את המרובה; ותהלתו אחטם לו, כי מאריך אף הוא, וחוטמו נערך אל פניו כהקדמה הארוכה אשר לספר פלוני האלמוני, המלא שיח שיג. ואנכי טרם אדע: הרשות היחיד הוא, אם רשות הרבים, אם כרמלית?

ומאיר שחק ויאמר: "גם בשחוק יכאב לב, כי זו להגך לבת אחותי;ועל דבר שאלתך אגיד לך, כי מדהבה אחותי אמרה על תולע כי השכינה שורה עליו, ואתה הלא ידעת, כי מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה״.

– יהי חוטמו מאיזו רשות שתהיה –ענה בן -צבי – הלא אם עשרה קבים חריפות ירדו לעולם, תשעה נטל תולע בחוטמו ואחד הניח לכל העולם לשחק בו.ואם חס ושלום תשתכח תורה מישראל, תולע יחזירנה בפלפולו;ואם יצלול איש במצולות ים התלמוד,יפתח מורהו ישלח ידו וימשהו כאשר מָשה את תולע. היודע אתה את יפתח כרוב גֻדלו? הן דבריו נשמעים בין רבני ארץ, ולהיות שאגת אריה, לא יחסר לו רק השאגה, הלא עטוף הוא תורה מכף רגלו עד קדקדו.זקנו –ארח חיים, ידו –יורה דעה, מצחו –חושן משפט, פניו שוחקות כמו ראו עיניו באספקלריא המאירה את הישיבה של מעלה צהלה ושמחה בחדושיו, אשר הוא מחדש בכל יום תמיד חדשים לבקרים, ובהיות שם דבר קשה, והנה בת קול מכרזת ואומרת: עמדו ואשמעה מה יענה יפתח בני, המאיר לארץ.

–הלא אנכי קראתי חדושיו בכתובים –ענה מאיר – אמנם, חזיתיו מהיר במלאכתו, לקפוץ מענין לענין כמרקד על ביצים, ואחת מהנה לא נשברה, כי מן הביצים האלה יבּקעו אפרוחי דינים חדשים ויצאו לאור עולם. ואתה, בן -צבי ידידי, הנח לו, כי אם תקניטהו, וגזר גם על תפוחי אדמה בפסח, כאשר גזר גזרה בעלית חמול על משקה נחמיה בפסח, וגם אחר הפסח, ועד סוף כל הדורות.

–האם אשמדאי, שר השדים, ירק אותו ממקומו הלום? –ענה בן -צבי –ובאין יודע פה את גדולתו ואת ידו החזקה, הוא מודיע את שמו ליושבי עתיקה, באסרו עליהם אסר.

–הס! – ענה מאיר – הוא אשר דברתי: הנח ליפתח ואל תעיר כל חמתו. לכן, בן -צבי ידידי, ריבי ריב את חמול עושקי ובכבוד יפתח אל תפגע, פן תקניטהו, וגזר על תפוחי אדמה בפסח, ונכרת אוכל מפינו.

– אנכי לא אקצוף על אנשים כערכו, אשו יתימרו בכבוד תורתם וגוזרים גזרות על הצבור, אשר לא יחזיקו בהן עוד –ענה בן -צבי –אך על אלה אקצוף: על המתעמרים בכבוד תורתם לצבור כסף מכל הבא בידם, ומה היא הערבון אשר יתן? הלא הוא כבוד תורתו! כן עשה חמול, אך הנני לדבר משפטים אתו. הנה הוא מפלפל עתה עם תולע, אשר לא למותר יהיה לכתוב על מצחו: פני האדם, פן יתעו רואים וחשבוהו לקוף. אנכי אגיד עצתי זאת לחמול למען יראה, כי טובתו אני דורש.

עודנו מדבר מהתלות בשחוק גלוי ובחמה נסתרה בלבו על דברת נחמיה, אשר רדפהו חמול באף, והנה פתחיה, הקורא נדבות, הגיע עד המפטיר. שם עמד,כי צוהו עובדיה למכרו בכל מחיר, וחמול העריך מחירו מחצית השקל, ועוד כהנה הוסיף, ויעמוד מתת יותר. וזימון שלח ידו אל פתחיה ויורהו חמש אצבעותיו לאות, כי נותן הוא חמשה שקלים מחיר המפטיר, וחמול חרק על המראה הזה בשניו, גם נסוג אחור. ודניאל הרים שתי ידיו להראות, כי עשרה שקלים הוא נותן מחיר המפטיר. וירד פתחיה אליו, וישב ויעל על הבמה, והנה האחד מוסיף שלשה שקלים. ופתחיה שמח מאד בראותו, כי אנשי העדה מעלים תמיד בקודש. ודניאל שלח שתי ידיו וינופף עוד ימינו להראותו, כי חמשה עשר שקלים הוא נותן מחיר המפטיר. וינופף זימון ידו ויקרא לפתחיה, וירד אליו. ויאמר לו זימון: "הנני מרים נדבה חמשים שקל, והיתה מחציתם למחיר המפטיר ומחציתם השנית נדבה לדלים למלא מחסורם בימי החג ". והשומעים שמעו כן תמהו. וילך פתחיה אל חמול ויאמר לו: ״לא פשעי ולא חטאתי, כי לא קם המפטיר בידך ".

וחמול שם ידו בפלגות זקנו ויאמר: ״הלא עובדיה הביא את הנער הזה לצחק בי. ממערכות הצבא הוא שב: שם היה נושא תוף, ופה מצא חן בעיני בת עדן ותאמירהו להיות אלוף נעוריה ".

ויפתח שרק גם הניע ראש ויאמר: "האומנם החמיץ עובדיה?״

–עובדיה החמיץ –ענה חמול –החמיץ כמלאת לו שבעים שנה, ואל תאמין בעצמך עד יום מותך!

הנדברים שמו קנצי למלין, ויוציאו ספרי תורה מהיכל ויעלום על הבמה, ויקראו הקרואים;ובהגיע תור המפטיר, וזימון עלה לתורה ויקרא המפטיר בשפה ברורה ובקול נעים. והנה שיח ושיג בעזרת הנשים. מדהבה ראתה את זימון ותכירהו ותאמר: "הן הביא עובדיה את הנער הזה לחלל קודש ".

וצביה, אשר מקומה קרוב למקום מדהבה, שמעה דבריה ותאמר: "הוי מחללת קודש בפשע שפתים: הלא פה מקום קדוש, אשר תשא כל אשה נפשה ולבה לה׳, ואת תשאי לשוא נפשך ".

–לא, –ענתה מדהבה –לא אשא לשוא נפשי, כי לבי לחמיך יזעק, כי כן הגיע לו לעת זקנתו. אמנם, לא פשעו ולא חטאתו, כי בא בן פריץ אל זבולו, ויַגֶל כבוד ביתו.

וצביה ראתה, כי שלחה מדהבה פיה ברע לגבל ביתה, ותפן ותצא מעזרת הנשים. ומדהבה הניעה אחריה ראש ותדבר באזני הנשים הנצבות עמה לאמר: "אוי לך, צביה, ואוי לאישך, כי בת נעות המרדות תכסה אתכם בושה, כי בחרה באחד שרי העשרות, השב ממערכות הצבא, ואליו היא נושאה את נפשה למרות עיני אביה הזקן ולהוריד שיבתו ביגון שאולה. הלא עיני ראו ולא זר, בבואי אתמול אל בית עובדיה, והנה אלישבע עצובת רוח. לשוא דברתי על לבה לתת את חן זרח בעיניה, רוממתי תורתו על לשוני, ודברי הוסיפו מכאוב על מכאובה. וכמעט עבר שר העשרות הזה, הנצב עתה על הבמה, ותשק ידו לפיו, ותראהו אלישבע, ותחי רוחה, כי כן תשאף צלו, עמו תשב בחדרה, ולא עבר זר בתוכם, כי צביה הטובה לא תשים עליהם משמר;כן יתלכדו ולא יתפרדו, ולתקופת הימים ישיש הזקן לראות בני רבֵּעים. אך מה אדבר? אמנם, ישיש הזקן, כי ימצא קבר, ועיניו לא תראינה ברעה אשר תמצא את ביתו ובחרפת אחריתו ".

כן האריכה מדהבה פיה, הרחיבה לשונה על בית עובדיה, כי על כן באה אל בית התפלה, שקדה על דלתותיו יום יום.ואלישבע, אשר הסכינה תמיד לבקר במועדי ה׳ את בית התפלה הנוסד לתלפיות בקרית אמון לעדת האשכנזים, מנעה רגליה מלכת אל עזרת הנשים, הקרובה אליה מאד במשכנות אביה הזקן, כי ידעה מראש, כי היא תהיה שיחת הנשים כמדהבה, ולבה שמח בשמעה בחדרה את זימון קורא מפטיר בהוד קולו ובניב שפתים ברור מללו.

ושפחת הגבירה באה להגיד לה, כי גברתה ובתה הכבודות שחרו פניה לבקר בהיכליהן בעוד שתי שעות.

– הנני, –ענתה אלישבע –הנני להשלים חפצן בנפש חפצה.

ג: הגבירה אשת הרוזן

והגבירה אשת הרוזן, הנוטה חסד לזימון, –הגבירה היא כבת ארבעים שנה, בריאת בשר וטובת תואר ולבושה בטוב טעם, ולוירא בתה –עלמה יפת מראה, רמת הקומה, קוֻצות תלתליה פרודות ומסולסלות בתפארה. וכאשה כן בתה טובות לבב הן, אשר לא הבדילו בין עם לעם, כי אם בין טובים לרעים. הנה הן יושבות לפני החלון, ומרכבה מרקדה הנה זאת באה, וממנה יצא איש נכבד ויעל במעלות ויגד שמו למשרת הגבירה. ותאמר הגבירה: יבוא. והשר בא אל ההיכל ויקדם פני הגבירות בכבוד ויקח מקומו וישב. ותאמר לו לוירא: "שא -נא, אדוני היועץ, ואגידה לך משפטי על דבר ספר וואלטער, אשר השאלתני ותהללהו לי, ואנכי טרם אדע: מדוע לו נאוה תהלה? הלא כן הוא וואלטער, העשוי לנבל כל אשר יפגע בו. הראשון הוא לחרף את היהודים ולהביט בם רק עמל? לא כן אנחנו עמנו היום, ולא כן היהודים בעת הזאת, כי בחרו בחכמה ובכל דרד טוב״.

לא עת היא לי לחקור דבר, –ענה השר –כי בצאתי מבית תפלתנו לשוב לביתי, סרתי הלום לדרוש שלום אמך הגבירה. ואולם הביטי לעבריות, היוצאות עתה מבית תפלתן: כולן מתנוססות בעדי עדיים; הביטי וראי וכמוני תעני, כי באחת יבערו היהודים ויכסלו: בתפארת מחלצותיהם;זאת היא אשר בכל תבואתם תשָׁרש. שיתי -נא לבך אל אצילי עמנו, אשר בתיהם מלאים כל טוב והברכה באסמיהם, ומה הם לבושי נשיהם? וליהודים הלא אין חלק ונחלה בארץ, זולתי סחרה, ואת ראשית פריו ירימו לעדי נשיהם. אני ראיתי עבריות אשר לחמן בדאגה תאכלנה ומימיהן בשממון תשתינה, וקציעות כל בגדותיהן. והפזרון הזה ירושש ערינו: הלא במחיר עדי העדיים יעשה לי עובד -אדמה בית, או יקנה לו שני צמדי בקר ושני סוסים להוציא בם לחם מן הארץ. הוא אשר דברתי: היהודים בשגעון ינהגו, והשגעון הזה נורא על כל סביביו בקנאת איש מרעהו.

– שא -נא, אדוני –ענתה הגבירה בנחת –לא ערבתי את העבריות, כי אבקש צדקתן, ואולם אני אדרוש אמת: הן אמרת, אדוני, כי מותר האדם ירושש ערים, ועל דעתי, בו יפרוץ סחר -הארץ, ובפרוץ סחר הארץ, תרבה כל מלאכת מחשבת, וחכמי חרשים יראו חכמה כי טוב ופעולתה כי נעמה, וימצאו ידיהם להגדיל תורה, וירבו בתי חרושת, ותהי לאמנים תקוה, ושכר –לכשרון ודעת. ומי ישַׁוה פרי לכל אלה? הלא הוא מותר האדם, המשלם שכר טוב לכל יד חרוצים ולעובדי האדמה. וסחר היהודים לא ירושש ערינו, כי אם יקים אותן על תלן, וארץ ספרד תהיה לנו למופת. לפנים היתה גברת ממלכות, בהאחז היהודים בה, ואחרי צאתם ממנה קראו לה: ממלכה שפלה, כי יצא ממנה כל הדרה, סחרה ועצמה. ועל דבר העבריות, המפזרות כל הונן לפאר מחלצותיהן, אנכי לא אמצא בהן עון אשר חטא:הן בעודן לבושות הוד והדר, יפילו שונאיהן אור פניהן;ואף כי בלבשן שמיכה עבה, הלא תהיינה לצורריהן לבוז ומפניהן לא יחשכו רוק. הלא יועץ מישרים אתה בשערי המשפט, לכן שמעה לי ואל תוסיף לקרוא ספרי צוררי היהודים כוואלטער וכאייזענמנגער ולא תחפא עוד דברים אשר לא כן על עם היושב לבטח אתנו.

עודנה מדברת ומשרתה בא להגיד לה, כי עמיל עומד בחדר החיצון.והשר עודנו אוחז ספר וואלטער בידו, ובחפשו בין גליונותיו, והנה לנגד עיניו גליון כתוב עברית. ותרא לוירא ותאמר: "הן בת עובדיה קראה את הספר, אולי הניחה בו את הגליון ותשכחהו ".

והגבירה אמרה אל משרתה: "יבוא עמיל הלום״.

ויצא המשרת ויבוא עם עמיל, אשר הראתהו הגבירה מקומו, וישב ויאמר: "שש אני מאד כי תמצא ידי להלוות את גברתי ששת אלפים שקל כסף, והיה זה חסדך, כי יהיו שמורים לי בידך לעת מצוא;ויגדל חסדן האחרון מן הראשון, והחסד האחרון הוא נדבות פיך על אזנים קשובות״.

– את החסד הראשון לא אוכל עשות לך, –ענתה הגבירה בנעימות –כי נכון בידי הכסף, הדרוש לחפצי, והחסד האחרון אשר תדרוש, טרם אבין פשרו.

–אם כן, איפוא, כל דברי למותר –ענה עמיל במבוכה.

וליורא נתנה את הגליון לאמה ותאמר: "הלא העברי הצעיר הזה יגיד לנו פשרו, כי חפץ אדונינו היועץ לדעתו״.

והגבירה לקחה את הגליון ותשימהו לפני עמיל לקראו באזני השר. וישם עמיל עיניו על הגליון ויאמר: “המכתב – מכתב אלישבע הוא, אך האמת אגיד ולא אכחד,כי שכחתי שפת עבר כדבר אין חפץ בו, וכל דבריה כזר נחשבו לי, אין בי עברית כשחק מאזנים ".

ולוירא שמעה ותשחק בקרבה ותבט אל פני אמה ותאמר: "צעירי ישראל זנחו שפתם ונערותיהם אספוה ברחמים גדולים״.

עודנה מדברת ומשרת בית אמה בא להגיד כי זימון בחדר החיצון. לשם זימון קמה הגבירה ותצא לקראתו אל הפתח ותפתח הדלת, אשר בה יבואו מן החדר החיצון, ותנופף ידה אל זימון ותאמר: "בואה -נא, ברוך ה׳, בצל קורתי״.

וזימון, הדור בלבושו ובמראהו, בא אל חדרי הגבירה, אשר שמה לו כבוד ותציגהו לפני השר ותספר לו ככל הצדקה אשר עשה, ותפן אל זימון ותאמר: "ראה -נא, יקירי, את כל דרכיך הודיעני אישי במכתב, אך דברי הברית, אשר בינך ובין בית ירוחם, הדל כיום, לא ישרו בעיני. ואולם שכרך אתי וטוב אמצא לך גמול פעלך,ועוד חזון למועד. ועתה הגידה -נא לי ולבתי את שלום הרוזן ואת שלום יוליוס, ידיד בתי״.

– את שלום אישך הרוזן הלא יגידו כותבי דברי העתים –ענה זימון –הן שלום לו ושלום לעוזריו, ואנשי צבאו יראו בשמחה אדירם לפניהם, אמיץ לב בגבורים, אשר לא יחת מפני כל וידו תמיד בעורף אויביו.והנה כאשר ירים אליהם הרוזן קולו ולבשה אותם רוח גבורה, אז יתאזרו וירוצו אל מחנות אויביהם ככפירים בעדרי צאן, ואל מראיהם יוטלו צריהם וישובו על עקב בשתם.כן יודיע הרוזן שמו לצריו, חרפת עולם יתן למו ויתן עוז למלכו. אכן, ימינו תהרוס קמיו, תרעץ אויב, וקרנו תרים בכבוד.

– הלא הוא אישי וכבודי –ענתה הגבירה בהמון עליצותיה.

– הלא הוא אבי הודי ומרים ראשי –ענתה לוירא.

– גם מופת הוא ליוליוס בחירך, –הוסיף זימון לדבר –ופיו הגיד לי, כי לא ישוב לראות את פני ידידות נפשו, כי אם בהיות ציון כבוד על לוח לבו לפניה לאות, ושם לוירא וזכרה תעוררהו לעשות חיל כאביה.

– מה נעמה בשורה, היוצאה מפי איש חמודות –ענתה הגבירה.

ולוירא הניעה ראשה בחן אל זימון ותאמר: "אשר יהלל אבי –הוא מהולל, ואשר יבחר –הוא בחור מעם, ושלומו וטובתו יהיו קרובים תמיד בפי ובלבבי לעשות לו חסדים נאמנים ".

ובדברה דבריה, שאלה את זימון, היבין שפת עבר.

– הן דבריה יקרו לי, –ענה זימון –כי היא תפארת עמי מימי קדם. אנכי לא ידעתיה, אך בת עובדיה, אשר התענגתי לדעת בקרית אמון בגיא החזיון, היא העירה את רוחי ללמוד לשון עתיקה, שפת עבר, ודבריה אזרוני חיל, ובששה ירחים באתי עד תכונותיה, כי אבין את אשר אקרא בה.

– וזאת שאֵלתי –ענתה לוירא –הן השאלתי את אלישבע ספר וואלטער, המלא דבה רעה, דבת היהודים, אשר יביא אל שכניהם לעורר מדנים, ואלישבע קראה את הספר ותשכח בו גליון, אשר כתבה ידה.הלא תגיד לנו פשרו.

ובדברה שמה לפניו את הגליון הקטן, וזימון קרא בו כדברים האלה:

"קול מחרף ומגדף שמעתי, ואותותיו לא ראיתי, כי אותות בדים יתן וואלטער; רק מזמות הוא חומס, תנואות על עמי ימצא ויעיד בנו עדים אשר לא נהיו ולא נבראו. כן שמעה אזני אשר חכמים יגידו: וואלטער נשא נס אל הסופרים המקשיבים לקולו, ויהי לרוח שקר בפי מעלי הגרה. אכן, לשוא עשה עט שקר סופרים, אך הבל יפצה פיהו לעולל בעפר קרן ישראל בטיח תפל ובדברים אין להם שחר, אשר משטמה אורבת למו מאחריהם כדמות חמת עכשוב.הן שנאה מעוררת מדנים ומסלפת דברי צדיקים. ואתם, סופרי עמים, זכרו ימות עולם ובינו לעתים, אשר עשו כלה בכל עמי קדם ואת בני יעקב לא עשו כלה;אמנם, עליהם אבד כּלח, והם לא אבדו. הן אלה עתיקי ימים עלו על שפת לשון ודבת עם בכל דור ודור, אך צורריהם עוד אינם, וישראל עודנו מחזיק בחוקות עולם אשר הנחילוהו אבותיו. הלא עין בעין נראה כי חושב ה’ עלינו מחשבות שלום, לתת לנו אחרית ותקוה. לכן, סופרי עמים, אל תתלוצצו, כי אם שימו כבוד לבני ישראל עתיקי ימים, והאמת והשלום אהבו ".

ולוירא בקשה מאת זימון להעתיק לה באר היטב את דברי אלישבע, ובעט סופר מהיר כתבתם בספר זכרון לפניה, ותאמר אל זימון: "הן זרות התבוננתי בבני עמך, כי הצעירים, המתחשבים בנכבדי עם, יבזו עמם ושפתו העתיקה, ועמיל לי לאות״.

–אם בער עמיל –ענה זימון –הלא באחת ידמה לוואלטער, כי מחרף הוא מערכות ישראל.אך ישראל גוי מעולם, ואם וואלטער, אייזענמענגער וחבריהם יחרצו לו לשונם, ישראל הולך בתומו ואחריהם יניע ראש ומהמונם לא יענה.יבזו נערים נבערים לשפת עבר והיא תבוז למו, כי עוד רבים וכן שלמים גדולים חקקי לב ידרשוה, ואדירי עמנו לא יבושו במולדתם ואת שמם יגידו, לא יכחדו, ובמה נחשבו התעלולים המתכחשים לעמם? הן הם נפלגו לשתי פלגות, ומגפה אחת לכולן להתנכר לעמם.העדה האחת מהם, זה דרכה כסל לה: בשמעה חרפת עמה ומוסר כלמתו מפי מחרף ומגדף, היא עוזרת לרעה, כי תחפא על בני עמה דברים אשר לא כן.אני ראיתי אויל משריש מן העדה הזאת, אשר התחנן למחרף עמו להוציאו מן הכלל כיקר מזולל, באשר נוסף גם הוא על שונאיו ומנגד נגעו יעמוד.אך לשוא התחנן, כי לא מצא חנינה. ואולם העדה האחרונה רעה ממנה, כי תאמר: יהודה לא עמי וישראל לא מולדתי, וזה האות כי ינבלו זרע יעקב וישליכו עליו שקוצים.ומה יעשו ליום תוכחה, כאשר יוכיחו עליהם חרפתם, כי בעבר הנהר ישבו אבותיהם מעולם? לא באלה חלקי, אנכי לא אכסה שמי במשאון כמכסה פשע וקלון, וכל ישעי וחפצי לתת כבוד לשמי בפעלי הטוב.ובזאת תמים דעות אנכי עם אלישבע, אשר אתן לפעלה צדק.זה מספר ירחים ראיתיה בקרית אמון על גיא החזיון; שם לקחה מקומה בין ראשי עם, ותאמר לה אחת מבנות אצילי הארץ: רדי ושבי, ואלישבע לא ענתה ולא השיבה חורפתה דבר. ואולם אנכי עניתיה כאולתה אמרים נמרצים לאמר: העלמה, אשר את מחרפת, מכבדת את מקומה.ולי מה יקרו דבריה אשר כתבה על וואלטער!

– הן וואלטער וחבריו יבושו, אם תשית אלישבע ידה עמך, אדוני –ענתה לוירא בשחוק.

והגבירה הבינה מה ירזמון מליה, ותאמר: ״עוד חזון למועד "!

וזימון הוסיף לדבר ויאמר: "אם ישיתו הסופרים לבם לחקור עמים, אז יראו כי אין עם אשר לא חלק לו ה’ תכונה טובה, המתנוססת בו כאבן נזר.כן מצאנו ראינו את הצידונים בימי קדם כראשית סחר גוים, את הבבלים –כראשי החוזים בכוכבים; היונים בימי קדם היו אבות כל כשרון חכמה ודעת, והרומים –ראשונים ליודעי דת ודין, ואת עם עבר נראה בימי קדם כגוי אחד יודע אל אחד. ואלהים זכר אז חסדו ואמונתו לבית ישראל, ואמונת אבותיו לו סגולה עד היום:היא תנחהו בימי טובה ובימי רעה ותנחמהו מיגונו;ואמונתו זאת שומר ישראל תמיד למלכו ולעם אשר הוא יושב בקרבו.והסופר וואלטער, הדובר עלינו תמיד עתק, יביע, יתאמר, כי אבותינו בימי קדם היו משמרי הבלי שוא.הזאת למו יען כי היו שומרי אמונים לאל אחד בעת אשר בני שפרטא ואַתון עבדו את אליליהם הקדֵשים, הגנבים והרוצחים, והמצרים עבדו את העתודים ואת הקופים ויקטרו לתנינים הרובצים בתוך יאוריהם, ולשומים ולבצלים; הרומים דרשו בתרנגולות הקדושות לדעת מהן אחרית מלחמה, ויבנו מזבחות לאימה ומקדשים לקדחת; הפרסי בימי קדם עבד את האש ויכס פיו במטפחת, פן יחלל את האש הקדושה ברוח שפתיו, ויטהר בשרו (בשתן השור!)להתקדש בו״.

את הדברים האחרונים דבר זימון באזני השר והגבירות לא שמעו, כי אם הביטו אל פני הצעיר לימים, הנחמד למראה וטוב להשכיל ומדבר רתת בקנאת עם, וכאלישבע בין הבנות, כן הוא בחור מעם.ועמיל, כשמעו נעימות לקחו ומוסר כלמתו, נשא בשרו בשניו, וזימון הוסיף ויאמר: "את כל תעתועי עמי הקדם שכח וואלטער.מדוע לא זכר את ההודי, אשר יענה את נפשו בעמדו מספר ירחים על רגל אחת, זרועותיו נטויות וראשו כפוף, אז יתקע מסמרות בירכו וימות במכאובים קשים ומרים וזנב פרה בידו, כי הוא להודי מות ישרים? מדוע שכח עוד וואלטער את העמים אשר העריצו את היערות ויקדישו את המתּכת, ולא זכר את החוזים בכוכבים לדעת העתידות והחוקרים כל מקרה במעוף בעל כנף,וידרשו אל האובות ואל המתים ויגורו ממכשפים ומאשפים –הם הם הבלי שוא, אשר מהם הזהירו הנביאים את אבותינו, כי משמרי הבלי שוא,חסדם עזבו וישלחו ידיהם ברצח ויעבדו את גלוליהם במעשי תעתועים וזמה, לא שערום אבותינו.גם את בניהם ובנותיהם העבירו באש לאלהיהם, כי כהניהם התעום בדרכי צלמות ויתנו למו חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם.לא כאלה היה חלק יעקב גם בימי קדם, אשר תורת משה היתה למו מורשה, ויקדישוה כל העמים הקוראים בשם ה׳. ואולם לא אכחד גם אני, כי ברבות הימים עלה גם שמיר ושית על בית ישראל.אך רוח היום עבר עליו ושלף חציר גגות ושֵׁרש כל קוץ וחדק, והיתה אמונת עתותינו –חכמות ודעת ויראת ה’ היא אוצרן.הלא עינינו הרואות, בהבקע השחר על בני עמי, וחכמות ודעת תקעו יתדן במקום נאמן, ועל נטישות עץ הדעת נטושים צעירי בני ישראל, יריעו בערים ויעירו נרדמים! אמנם, לא יוָלד גוי פעם אחת: הניחו לנו מעט, וראיתם מה פעל הזמן ומה יעשה ישראל״.

עודנו מדבר וקול מרכבות נשמע; מהן יצאו שרים ושרות ויעלו אל הגבירה, אשר קדמה פניהם בכבוד,ואלישבע גם היא עלתה בעת ההיא.ותקדם לוירא פניה באהבה ותאמר לה: "עוד חזון למועד אשר נדבר ברחבה דברים יקרים לך״.

והגבירה הציגה לפני השרים והשרות את אלישבע בת בעל הבית ואת זימון כאוהבה, הנכון לקחתה, ותאמר: "אלה הם צעירי הדור החדש, מלאי דעת ותבונה״.

והשרים והשרות דברו עם הרעים האהובים חליפות דברים ויטו להם חסד.והגבירה צותה את הסוכן אשר על ביתה לערוך את השולחן לשרים ולשום לזימון ואלישבע שקדים ואגוזים בקליפותיהם בשולחן בחדר לבד.ובשבתם יחידים, אמר זימון לאלישבע: "לוּ על פי השרים האלה נחיה, כי עתה נראה חיים נעימים יחדו.הן תמים דעים אנכי עמך בכל ענין ובכל חפץ –כן בקודש חזיתיך בגליון אשר הנחת בספר וואלטער בלי דעת״.

ואלישבע אמרה: "צר לי מאד כי כתבתי את הדברים לזכרון לפני, אחרי קראי את הוות לשון וואלעטר, ומחשבתי היתה לשלוח דברי אל אחד סופרי זמננו, אשר עוז בידו להשיב לוואלטער שבעתים אל חיקו את חרפתו אשר חרף עמנו״.

– ואני הוא הגבר הנדרש תמיד לשאלתך –ענה זימון –את אביך חלצתי ממות, תשורתו לך הביאותי, היום בבוקר שמעתי אל מצותך, באתי אל בית התפלה, הרביתי במחיר המפטיר ואקראהו.ופה מצאתי נעימות אמרותיך הטהורות, ועליהן שמתי נוספות.שאלי את לוירא ותגידך,אמה הגבירה –ותאמר לך, כי את וואלטער ורעיו הכיתי ברוח שפתי, ומה יש לך עוד צדקה לזעוק עלי חמס?

ואלישבע הביטה אליו בשחוק חן ותאמר: "האנכי אזעק עליך חמס? הלא אתה תהיה לי תמיד כנושה שלומת חסדיך, ואנכי –כעבד לוה לאיש מלוה; ומה אשיב לך על כל תגמוליך, אשר גמלת על אבי, וכל הון אין די שלומים? לכן אחריש ואדום, כי לך דומיה תהלה״.

–הזה גמולי? –ענה זימון –הלא אם תחשי ממני כלֵיל אמש, ושלמת לי רעה תחת טובה.פתחי -נא שפתיך עמי, ואמרתי: נפתחו לי ארובות השמים; תני לי אמרי שפר, ונתת שמחה בלבי.אך זאת אחזה בך, כי אך שוא אשחית דברי הנעימים, והם כזר נחשבו לך, לא יבואו בלבך.

– דבריך יבואו בלבי, –ענתה אלישבע –אך לא יעירו ולא יעוררו בי, רק חפץ אחד: למצוא חן ושכל טוב בעיני אלהים ובעיני אבי הזקן, אשר חפצו לי לקו ורצונו למשקולת, ועל פיו אחיה.אמנם, גדולות עשית, ואלהים רצה את מעשיך.הן תפלס כל מעגל טוב, הלא ארח חיים גם תפלס, ועשית חיים וחסד לנפש תדרשך, לנפש רוחמה, אשר האמרת ואשר האמירתך.הן לא יפלא בעינינו, בראותנו שושנה פורחת בגן נחמד,אך זאת נפלאת היא בעינינו, בראותנו שושנה פורחת בציה.אכן, בציה פרחה רוחמה, בבית ירוחם אביה הזקן, ומה שמח לבי בשמעי זאת מפיך בשבתנו אז על גי -החזיון, מה יקרת ומה נכבדת אז בעיני, בראותי עלם דגול מרבבה כמוך, אשר לא ישאף צל כסף, צל עובר, כי אם תקע כפו לעלמה עניה, יפה וברה כרוחמה.הן עלמה אני, ונפשי יודעת מאד את נפש רוחמה, את משוש לבה ותוחלתה לרב טוב הצפון לה.ראה -נא: אלי דבר יגונב, כי לרגלך נסו יגון ואנחה מבית ירוחם, ובאור פניך רוחמה ראתה אור וחיים ובידך הפקידה רוחה ותוחלתה, ומה אחריתה, אם תכזב בה? אנכי לא אגיד לך החזות הקשה, בפרוש יגון קודר מעטה כהה על כל מחמדיה, אשר נשאה למו לשוא נפשה: הלא תבחר מות מחיים, ומה אענה אני? הן העלם זימון פחז כמים, יצדק הרבה, אף ירשע הרבה, וכפשׂע לו בין צדקה לחטאת: פה הציל נפשות לקוחות למות ושם השחית נפשות אם על בנים, האף אין זאת? הלא יצעק לבה אל ה’, ומה אחרית הנפש, אשר תקח לך תחתיה?״

וזימון, אשר שמע את כל דבריה בכל אַות נפשו, אמר: "אל -נא, היפה בנשים, אל תתני אותי לבן בליעל.אנכי לא אקח את רוחמה, אך היא תקח מידי משאת כסף הרבה, לרומם קרנה בכבוד ובשלות השקט.הן תמול הכירה אותי ומחר תכיר אחר על פני.לא כן אנכי עמך, אשר זה מספר ירחים מיום ראותי פניך ובכל העת ההיא הגיתי בך, ובעדך חֵרפתי למות נפשי; וכמים הפנים לפנים כן לבך אלי, ונפשי יודעת מאד.מספר ירחים חזיתי במחזה את היום הזה, ומה אחזה עתה בך? הזרה לן רוחי, אם שִׁנית רוחך?״

–רוחך לי כמו אז כן עתה, –ענתה אלישבע –אך רוח המושל בי תנחני.האתן את נפש אבי הזקן כופר אהבתי? זאת דברה ואנחה פרצה מלבה.אך עודנה חפצה להוסיף דבר,עוד מלתה על לשונה, וצפורה באה ותגד לה כי אביה הזקן שלח אותה לקרוא לה. ויצר לאלישבע מאד, ותגש אל הגבירה ואל בתה ותברך אותן ותבקש מאתן לסלוח לה, כי הולכת היא מזה לרדת אל הזקן, הקורא לה.

– נפלא אביך הזקן בעיני, – אמרה הגבירה –כי לרגעים יפקדך,לא יגרע ממך עינו. אכן, טוב הדבר הזה מאד,לכן לכי, בתי,בשם ה '. דעי לך כי אישי, בשובו הלום, יכין במות ישחק בחצרותי, ואז לא יפּקד גם מקומך אתנו בגי -החזיון. גם לזימון ידידנו נקרא.

ואלישבע ברכה את הגבירה ואת בתה, ותצא מאת פניהן. וברדתה במעלות, והנה הוגא לקראתה ויאמר אליה: "הנך שבה ממערכות הצבא, ששם ירה זימון חציו כגבור משכיל ".

–כן דברת –ענתה אלישבע – והפעם אודה את ה׳, כי לא תקום פעמים מלחמה.

–אך אשאלך, אלישבע, והגידי -נא לי שמץ הדברים אשר התהפכו בינך ובין זימון, הנאזר בגבורה –שאל הוגא –הנאמנים פצעי אוהב? צר לי עליך, עדינה, ולו הייתי פה, כי עתה לא נתתיך לעלות אל הגבירה,מקום מועד לזימון.

ואלישבע שחקה ותאמר: "הבמהלומות לגֵוי ישים זימון אהבתו בלבי? הנאמנים פצעי אוהב למשכני אחריו? ראה -נא, אדוני, כי כפשׂע בין השחוק והבכי: כן אֶשחק עתה בעת לבכות.לו היתה אמי חיה, כי עתה לא נתנה את בתה לנסות את לבה במסה. אך אבי הזקן,כביר כח לב, אמר לי: ׳עלי,בתי,אל הגבירה ולכי על גחלים ורגליך לא תכּוינה׳.התפאר,אדוני הרופא,עלי,כי שמה עליתי ובכבוד גבורים עזבתי מרומי שדה. ואם נאמנים פצעי אוהב בקרב לבבי, הלא חכמתי עמדה לי, כי רוח מבינתי ירשיע את זימון בעת אשר לבי יאהבהו. ראה -נא: חכמתי נאזרה בגבורה, בהגישה עצומותיה,אך אדיר וחזק ממנה קול האהבה,ודבריה נשמעים במקום נאמן, בקרב לבבי, ששם נאמנים פצעי אוהב ".

–ורופא נאמן אני –ענה הוגא – ועוד נשוב נדבר בדבר הזה, כי הנני עולה עתה אל הגבירה לשאול לשלומה.

ומשרת בית הרצים עלה עם הוגא יחד אל הגבירה,אשר לקחה המכתב מיד המשרת, ותקדם את פני הוגא בכבוד, ותשחרהו לשבת עד כַּלותה לקרוא המכתב, ובהגיעה אל אחרית דבריו, פניה נפלו. ותבוא החדרה אל לוירא בתה ותאמר: "עוד מכתב מאביך,בו יודיעני שלומו, אך לשלום עדן מר לו מר, כי נמלט משודדים על ידי זימון, ויוסף אישי לשלחו לקנות צידה ומספוא לחילו, וילך ויתע במארב, אשר שם האויב, ויפול שבי ביד צר, ואשר יחזה לו אישי, ישפטוהו משפט מרגל״.

ולוירא ספקה כפיה בשמעה זאת, ותאמר: "צר לי על עדן, הנאמן עם אבי, ולאלישבע בתו אנוד מאד, כי יתומה היא עתה באין אב ואם, וצפויה היא אל עקשות אביה הזקן, אשר יתננה לגבר לא יצלח, ועליך, אמי, להיות עתה מגן לה״.

–הן כסף עדן ביד אביך –ענתה הגבירה – חמשים אלף שקל כסף, ולפני שומו לדרך פעמיו, אמר אל אישי: "אולי יקרני אסון בדרך, יהיה לבתי ארבעים אלף שקל כסף ולצביה אשתי עשרת אלפים שקל״.רק הסתירי, בתי, דבר מאלישבע.

זאת דברה ותצא, ותשב אל הוגא.

ד: הצובע והצבוע

הצבוע בא אל חצר עובדיה למועד הצהרים, והנה הצובע לקראתו ויאמר לו: "הנני בא אליך לבצע דבר ירחמיאל התמים, אסיר-עני הנקי, אובד בצדקו, אשר נתן לי המכתב הזה, הכתוב ביד הרב החכם בן זרחי, היושב בארץ מוקדון, אשר שלח דברו ביעקב, ולבו לחוקקי ישראל בשאלת: לחפש בנרות עיר מקלט אלקום הרוצח. וירחמיאל אמר לי, כי בבואו לשחר פניך, לא צלח חפצו בידו לדבר אתך פנים אל פנים ולמלא את דברי המכתב הקצר.

והצבוע הנבוך הסתיר מבוכתו ויקח את המכתב מיד הצובע ויקרא בו כדברים האלה:

"עיני ישראל! הלא ראיתם במכתב, הכתוב ביד הימן האיטלקי, את השערוריה אשר עשה אלקום הרוצח, כי אשתו מידו נגזרה ואחותו נעזבה. ואחרי עשות אלקום את כל הרעה, כאשר למראה עיניכם, חלף רוח, עבר גבול ארצו, ויסע למסעיו, וילך למקום שאין מכירים אותו, ויבוא אל עיר מושב בשם חפני, וישב באהלי יעקב. שם הגה בתורת ה׳ יומם ולילה וימצא חן בעיני כל ישרי לב, ואנכי חפצתי קרבתו, ואשלח אנשים לדבר על לבו לקחת לו בת בורסקי תמים דרך וישר, האוהב תורה ולומדיה. ובתו מצאה חן בעיני חפני ויקחנה לו לאשה. ויקחהו הבורסקי אל ביתו וירוממהו בעלית הקיר אשר הכין לו, וימי הצבוע היו כימי אדם בגן עדן קודם החטא. הבורסקי לא אצל ממנו כל אשר שאלו עיניו, ואשתו התמימה כמוהו כבדתהו כארון הקודש, וחדשים לבקרים היתה מכבדת ורובצת לפניו את קרקע אהלו ותפאר מקום רגליו. ומי ימלל שמחת אשת הצבוע, כי היא גזלה אביה ואמה לפנק את אישה בכל עונג, ובן יקיר זה רחב-לב מאד, כי העמיק שאָלה אף הגביה למעלה מאשר השיגה יד חותנו הבורסקי.

"וחפני החל לנהוג עצמו ברבנות, ובלמדו שלשה הדברים הדרושים לחפץ תלמיד חכם: כתב, שחיטה, מילה, התגדר במעשה הכתב. הלא אמרו (ביומא) על בן קמצר, המפליא לעשות, אשר שם ארבעה קולמוסים בין חמש אצבעותיו ויכתוב שֵׁם בן ארבע אותיות פעם אחת, וידי חפני הפליאו עצה, כי בקולמוס אחד למד לכתוב ככתב איש ואיש, אשר ראה מכתבו, אך הסתיר תבונות כפיו, לא גלה לאיש, כי אם שמר עד עת מצוא

"והבורסקי היה הולך וגדול וסחרו בעורות פרץ מאד. ויהי היום והוא נסע למחוז חפצו לסחור סחרו, וכל אשר לו בבית עזב ביד חתנו. וחתנו נאמן ביתו חמק עבר אחרי נסעו, ולא נודע אנה פנה. ובשוב הבורסקי לביתו, והנה מחמד נפשו איננו, ואשתו ובתו בוכות, ותהי המבוכה בביתו. עברו ימים אחדים והנה נושים באים אל ביתו מערים מסביב, איש שטרו בידו, והמכתב – מכתב הבורסקי. עודנו משתומם על המראה, והנה נושים באים גם אלי ואל יתר עשירי עירי. אז נפקחו עינינו לראות, כי מכתבי עמל ושטרות מזויפים הם, אשר לקח עליהם הצבוע כסף מיד הנושים, אשר היו מן הצועקים ואינם נענים, ועקבות הנוכל לא נודעו עד היום.

"ובאחרית הימים האלה, מקץ שש שנים אחרי השערוריה הזאת, עבר דרך עירנו איש חמודות וחכם ושמו הימן האיטלקי, ומגמת פניו אל ארץ הקדושה לבקש שם את אלקום הרוצח, וכאשר שם אותותיו אותות, ראינו כי אלקום הוא חפני. על כן כתבתי מכתבים אל כל תפוצות ישראל, ואת המכתב הזה נתתי ביד ר’ ירחמיאל להיות גלוי לכל מורי ארצכם ומנהליהם, למען יחפשו בנר ה’, אולי ימצאו שורש פורה רוש הזה באחד מחוזותיהם. הן הוא במסוה צדק יחסה ובמסכת שקר יעוז תמיד, ואשרי המוצא אותו, כי ימצא חיים לשתי עגונות. ובת הבורסקי ילדה בן אחרי התחמק אישה הנוכל מבית אביה. הן קצרתי במקום שראוי להאריך, אך ירחמיאל תופש התורה והצדיק ימלא אחרי דברי, ומכתב הימן יגיד כל עלילות הבליעל.

"וה’ יבער מקרבנו את החמץ הזה, המחמיץ לבבות רבים, ויברך את הישרים בלבותם. וזאת הברכה, אשר יברך אתכם החונה פה, הקטן זרחי.

כאשר כלה ר׳ צדוק לקרוא את המכתב הזה, אמר: “הגידה לירחמיאל, כי פי כפִיו ולבי כלבבו לחפש בחפש מחופש את הנוכל בכל אשר תמצא ידי”.

– ולא חסד חנם תעשה לו – ענה הצובע וישחק.

– ומה השחוק הזה, ידידי? – שאלהו הצבוע.

– שחוק עשה לי ירחמיאל בחזיונותיו, – ענה הצובע – כי מבית כלאו הוא מדבר נכבדות בגברים ובאנשים, כי על דעתו בת הבורסקי נאוה לך, באשר לה בית והון נחלת אבות. אך מי ימצא לה את חפני הנוכל או את אלקום הרוצח לגרשה? כן ספר לי חזון נורא על דברת אלקום, אשר המית אשה ושמה רחל ברעל, וכי הימן אישה, חרש חכם ותופש תורה, נשבע לבלתי קחת אשה אחרת כי אם בשם אשתו הראשונה, בדמותה ובצלמה; ויגד לי כי מצא כזאת בעתיקה, והיא רחל התופרת. ואשר אהזה לי אני, אין רוחו נכונה בקרבו מצרת נפשו. ואנכי ספרתי החזון להורי רחל, וישביעוני לבלתי הזכר שם הימן באזני רחל, פן יפתה לבבה ללכת אחריו באשר הוא חרש חכם, ואיש כמוהו היא מבקשת אחרי התלאות אשר עברו עליה, בהיותה לאחירע. והוריה לא כן ידמו, כי חפצים הם לראותה כבודה בצל איש תופש תורה, ירא ה’ ונכבד, איש אשר יהללו בשערים תורתו, יראתו ותפארתו, ואשר יעמוד שמו גם לבניו אשר תלד לו. ואנכי שחקתי לדלים הגאים, המבקשים גדולות לבתם, אשר אמנם לה נאוה תהלה על כשרון ידיה ועל צדקתה לבית אביה, אך מי ימצא לה איש כלבבם, אשר שלש אלה לו: תורה, יראת ה’ ועושר? ואיל משולש כזה לא נמצא בעיר, זולתי אדוני. ויאמרו ל: הלא נמצא אחד בעיר, ואחת תהיה לו בתנו, ואחרת לא ימצא. ויפצירו בי התמימים לדבר בך הנכבדות האלה באמרם כי תקוה נשקפה למו, כי יבואו הדברים בלבך, באשר שקדת לטובת בתם להציל ספר כריתות לה מאחירע ותזהירם לבל ימהרו לתתה לאיש אחר, כי עוד חזון למועד. וגם היום, כבוא אם רחל להודות לך על חסדך, אשר עשית לבתה, גם היום שָׁנית דבריך לאמר: עוד חזון למועד. ועתה יבוא-נא החזון, כי בא מועד, ונפשי תגל בישועת התמימים והישרים האלה, כאשר תרום קרנם בכבודך.

והצבוע, אחר שמעו את כל דברי הצובע התמים, התנודד ככלב היוצא מן המים, ויאמר אליו: "חרש, שוטה וקטן פגיעתן רעה! – אמרו חכמינו – ואם ירחמיאל היא השוטה, אתה הוא הקטן ותפגע בי בדברי הבל בעת אשר יגון בלבבי ומתאבל אני במסתרים על אשתי המתה. ולו איש אחר דבר באזני כאלה לעת כזאת, כי עתה מלאתי פניו קלון, ורק את פניך אשא, כי בדרך מצוה תרוץ תמיד! לכן הסתירה אולתך בלבך ואל תשאנה על שפתיך״

– לכן כפר-נא לי חטאת שפתי – ענה הצובע – ואל תקצוף על קולי, בהתחנני אליך על נפש ירחמיאל הנענה – חסוך דבריך ושאלתך לעת אחרת – ענה הצבוע ויפן אליו שכמו לבוא אל בית עובדיה, ומה השתומם על המראה, במצאו אז את רחל מדברת עם צביה במסדרון, ופניו נבוכו, וישאל את צביה: ״הישן הזקן בביתו?"

ותאמר לו צביה: “הנה הוא בבית, ועוד מעט נאכל בצהרים; ומן הקרואים נפקדו שנים, כי יאיר נקרא אל בן-צבי ושובאל – אל חמול, אך לעת ערב ישובו הלום לעשות הסדרים. ועתה הנני להשיב תודות לך בשם אבי רחל, אשר שלחת לו אתמול לפנות ערב נדבתך עשרים שקל כסף, והם יהיו לו עזר רב גם אחר המועד. הן אתה עשית בסתר, וצדקתך נגלה לי”.

– ומה הגדולות האלה אשר עשיתי, כי תשיבי תודות לי? – ענה הצבוע – הלא ידעתי את אבי רחל, כי רב עתה מחסורו, באין לאל ידו להשתכר בעת אשר תקפתהו מחלה, על כן שלחתי לו נדבתי המעטה.

– אך משה יד הוא, – ענתה רחל בענות חן – כי בשוב אבי לאיתנו, אז השב ישיב את כסף הנדבות לעושי חסד עמו בצר לו. הן אנכי עובדת עבודתי בכל מאמצי כח לנהל את בית אבי בלחם צר, אך לא תמצא ידי די כלכל מחלתו, לכן ברוכים המשכילים אל דל בשם ה'.

הצבוע בא אל חדר הזקן ורחל באה אל חדר אלישבע לדרוש שלומה, כי כן שאלה ממנה אלישבע. ובדברה אתה, אמרה לה: "דבר סתר לי אליך, עלמה כבודה״.

ותוצא אלישבע את צפורה, הנבאשה בעיניה על מעלה בה, ותאמר אל רחל: "עתה דברי דבריך״ ותאמר רחל: "ראי-נא, כבודה, מה נעמת לי עד כי לא אכסה ממך כל צפונותי! הן אתמול הגדתי לך צרת בית אבי, אך כסיתי ממך מאין יבוא עזרו, כי איכה אשא לבדי את כל נפשות ביתם במלאכת כפי? ואולם לא מנע ה׳ ממנו מודע לעתות בצרה, כי זה האיש נחמיה יקבץ כסף על יד מאת אנשי מלאכה, וקבוצת הכסף שלוחה אל אבי מדי שבוע בשבוע, ולו ידע אבי כזאת, כי עתה חרפה שברה לבו. אך יום אתמול היה יום רצון לבית אבי, כי מכל עבר עפו אליו נדבות כצפרים עפות: עשרה שקלים לקחתי מזימון הנחמד, גם הברכה, אשר נתן לשמריה אחי, באה אל בית אבי. אז גם אַת הרימות לאבי נדבה ברוב חסדך, והנה עזרה שלוחה אליו גם מאת דניאל הנדיב, המשכיל אל דל. ואחרי כל אלה, והנה נדבה שלוחה לאבי מאת ר’ צדוק. הן האיש הזה עזרני להוציא ספר כריתות מיד אחירע המר והנמהר, ובתפרי בגדים למחלת, הוסיף לי תמיד על שכרה בסתר ויאמר לי: ׳הוחילי לטוב, כי יבוא בעתו, ועוד חזון למועד, רק אל תמהרי להיות לאיש'. ואנכי ברכתיו על נדבות פיו, אשר דבר על לבי וינחמני. הגדתי דבריו להורי, ויאמרו לי: ׳נכון הדבר מאת אלהים, כי מחלת הלא הולכת למות, ואני היא האשה, אשר הוכיח לו ה׳ תחתנה׳. על יסוד התקוה הזאת בנו הורי מגדלים, ואנכי שחקתי על חלומותיהם. אך ראשית החזון באה להם במות מחלת, ומה חזקה תקותם, בשלוח להם ר’ צדוק נדבה לחג. ויגידו שמחתם לצובע וישלחוהו לנסות דבר אל ר’ צדוק. ומה תעני על זאת, עלמה כבודה

– אשריך כי תרום קרנך בכבוד – ענתה אלישבע, ושחוק נראה על שפתיה – הן דל חלקך בחיים, ותחת עבדך עבודתך לבית אביך, תכלכלי אותם בלי כל עמל וטורח מהון אישך.

– עתה אשתאה ואשתומם לך, עלמה כבודה, – ענתה רחל – כי אחרת דמיתי לשמוע מפיך. הלא שפל ערכי מערכך מעלות אין ספורות למו, ובכל זאת נמצאו אנשים, אשר מצאו אותך נכונה לר’ צדוק זה בחלה נפשי בו, על כן הנני באה אליך כמזהרת, למען תדעי את אשר לפניך ונשמרת: אנכי תכנתי את רוח ר’ צדוק זה בחלות אשתו, כי הוא לא ראה בצרת נפשה, ומאנקת מכאוביה לא נשבר לבו בקרבו, כי אלי השגיח, אלי התבונן. אך גם מחלת התבוננה בו, וקנאתה התעוררה בקרבה, ואהי כסמל הקנאה בצל קורתה, ותחשוב בלבה כי שומרת אני את אישה וצופיה ליומה האחרון, ואחרי הוָדע לי עקת לבה, לא הוספתי עוד לבוא בצל קורתה. באחת אדבר: אם יתן לי ר’ צדוק מלוא ביתו כסף וזהב, לא יפתני ללכת אחריו.

– ידעתיו – ענתה אלישבע – ידעתי ראשיתו ואבינה לאחריתו, וידעתי גם את לבבך הנאמן לי, לכן אקח מועד לספר לך דרכי ר’ צדוק ועלילותיו, וכמוהו אגיד לך: הוחילי לטוב, כי יבוא בעתו, ועוד חזון למועד, אשר תדעי מה הטוב הזה, אשר צפן לי אבי הזקן. אך הגידי לי, שאהבה נפשי: מי ומה הוא האיש, אשר תבחרי ותקרבי, מה יהיה משפטו ומעשהו? היהיה דורש חכמה, המחיה את בעליה?

– אכן, ענתה רחל באנחה – חפצה אני למצוא מרגוע בצל איש חמודות ונבון דבר, אשר ימצא חית ידו במלאכת מחשבת. לו מצאתי איש כלבבי, כי עתה כבדתיו כמלאך אלהים, כי עתה עבדתיו כשפחה חרופה. אד מה אדבר ונפשי יודעת מאד כי מך ערכי מאיש כזה, לכן ה’ יבחר לי את נחלתי.

– כן דברת – ענתה אלישבע באנחה – וכן אשאל מאת ה’ גם אני, ויבחר הוא לי נחלתי, כי אם נתור אחרי לבבנו ואחרי עינינו, אז נמצא פרי נחמד למראה, ותוכו – אולי רעל ומות.

– אך לא כאלה זימון הנחמד – ענתה רחל – כי כחמדת תארו, כן נדבת לבבו; אכן, כולו מחמדים.

– אכן, – ענתה אלישבע – כן נשפטהו למראה עינינו וכן ענתה בו צדקתך לפניך וגבורתו – לפני, ובכל זאת מי יערבהו? ולמה אכחד ממך? נפשי חשקה בו, אך נפשו לא זכה בעיני, בחקרי עלילותיו, ומי יתן ונסתר מנגד עיני!

את הדברים האלה הפריע שמריה, אשר בא החדרה ויאמר: “הנך קרואה, אלישבע הכבודה, אל השלחן הערוך”.

ותקם אלישבע ותאמר אל רחל: “שבי לי פה עד אכלי בצהרים ואשובה אליך”.

אלישבע יצאה, ושמריה אמר אל רחל אחותו: "אל -נא, אחותי, תקשיבי אל דברי הצובע, המדבר בך נכבדית באזני הורינו, אשר לא ידעו משפט, כי כר' צדוק כאחירע בעיני, ואַת אל תאמרי כי נער אני״.

עודנו מדבר והנה קול קורא אליו: ״שמריה! שמריה!״ ותאמר לו רחל: "לך לקול הקריאה ואל תדאג לי, כי יודעת אני, כי אליעזר התמים – צובע, ור' צדוק – צבוע״.

ה: נשף חשק וחרדה

מה נעמה שלות השקט אחרי צרות רבות ורעות! כן נראה במחזה בית ירוחם אחר הצהרים. הבית נקי והדור, חום צח בחדרים, בנשוב רוח קרה בחוץ. הצרות הראשונות עוד לא נשכחו, וזכרן יגדיל שלום הבית שבעתים. ירוחם, שאול ושרה עם רוחמה ורפאל יושבים סביב לשולחן, אשר מיחם רותח ערוך עליו, ורוחמה מסכה חמין בכוסות ותגישן ליושבים וישתו. ושרה ראתה נחת שולחנה, ודמע גיל הזהיר בעיניה. וירוחם התאנח ויאמר: "מה נחמד ומה נעים המחזה הזה –אך מה רבו שנות ראיתי רעה ומה יצערו ימי השלומים לריבי! כי יום לשנה ישיב לי ה׳. אמנם, הימים האלה כימי השמים על הארץ. אך אמותה הפעם, ונפשי תמות מות ישרים, מלאה רצון ושבעה ברכת ה׳.אודך ה’, כי אנפת בי, זעמת עלי זה כמה שנים. עתה שב אפך מביתי ומנחלתי, וששון ושמחה ישיגו את צאצאי, ומה לי עוד?״

–רב לך, אבי, להתאונן –ענה שאול –עוד תאריך ימים ועולמך תראה בחייך. המעבר לקברות יפרח שלום, והאדמה תשאה שממה, באין נטעי נעמנים ופרחי ששון משיבי נפש? אמנם, כן יהגו קשי יום ברוחם הקשה,ומתאוננים שתו תבל כארץ מאפליה, זרעוה קוצים,ויחד תלמיה יבכּיוּן באזניהם. ואולם לא כן יראוה עלזי לב, כי גרש ה’ את האדם מגן עדן לעבוד את האדמה ולשום מדברה כעדן וערבתה כגן ה’, למען יראה ימי השמים על הארץ ולא יהיה כיושבי חשך בעמק הבכא. האלהים בשמים הוא ולא בארץ? אמנם,השמים –שמים לה’, והארץ נתן לבני אדם, ואם אמת מארץ תצמח אז חסד משמים נשקף.

–אמנם כן הוא –ענה ירוחם –בעבור האדם קלל ה’ את האדמה ובעבורו יברכנה, אם יעבוד בה עבודת הצדקה, כי עולם חסד יבָּנה, ולא בשמים חסדנו. כי חסד ואמת יעשה איש עם עמיתו, וגם גומל נפשו הוא איש חסד. לא בשמים הוא ולא כציץ נובל על קברות, לא יסופר בקבר חסדנו ואמתֵּנו בארץ נשיה. הלא את הדברים האלה הגדתי אל שובאל אחי אשתי, ההולך בגדולות ובנפלאות וההוגה כל היום בסוד שיח שרפי קודש. זה שלש שנים אשר התוכחתי עמו על דברת בני האדם, מה ה׳ שואל מעמם: הלחפש ספוני טמוני נסתרות, אם לעשות חסד? אמרתי לו: ״הן תעלה רוחך השמימה אחרי מותך ותבקש מאת ה׳ לבוא על שכרה, לתת לה רב טוב, הצפון לה – והנה אל גמולות מדבר בצדקה לאמר: ׳הזרעת לך לצדקה, כי עלית השמימה לקצור קצירה?׳ אז רוחך, שובאל, תענה: "השביעני -נא מפרי פי ומפרי מחשבותי, כי חשבתי גדולתך תמיד ושבע ביום הללתיך ". – לי דומיה תהלה! –יענה שדי בסתר רעם – אך מה חסדך וצדקתך לבני אדם, אשר נתתי לך מהלכים בתוכם ואשר כל פעלו למענך? הלא לך חרש החורש חרישו ויפתח וישדד אדמתו;אחיך מאלמים אלומים בתוך השדה, ואתה שכבת לבטח;אחיך טחנו בריחַים בזעת אפם, עשו לך קמח, ואתה אכלת יגיע כפם;אחיך הכינו כחומר מלבוש, ואתה לבשת ותחמם נפשך בקרה. ומה פעלת אתה למענם? הראני -נא חסדיך לבני אדם כמוך, וענתה בך צדקתך לפני, כי אבוא על שכרך. – מקול רב החסד נאלמה רוח שובאל דומיה. עוד רוח שובאל נבוכה ונסוגה אחור, והנה מלאך מליץ מגיש את רוח מעשהו ומגיד לו ישרו לאמר: "הנה זה האיש מעשהו לפניך, רב עליליה: לא בפיו ובשפתיו כבדך, כי אם בפועל כפיו, כי בצלמך התהלך עלי אדמות, ועבודת הצדקה היתה כל ישעו וחפצו וכל דרכיו היו עשות חסד והצנע לכת עם אלהיו “. –לקדושים אשר בארץ הוא –ענה קול מדבר בצדקה –ילך אל מנוחתו כבוד, והלך לפניו צדקו, ומפרי מעלליו יאכל לחם שמים. –כמעשהו זה אראה את נחמיה רעי, אשר עבודתו –עבודת הצדקה בין דלת העם, המקשיבים לקולו. עד כמה פעמים הגדתי לשובאל לאמר: ״אך שוא לך לבקש תעלומות חכמה וסוד אלוה, כי בעיני בשר לא תראה אור בהיר בשחקים. שיח לארץ ותורך דעת, הט -נא תמיד לבך לתבונה ומספרי חכמים תתבונן. אך אדם ביקר ולא יבין לפעולות אדם עלי אדמות, איך יבין לפעולות ה’, יעפיל לעלות השמימה למצוא חקר אלוה, אשר לתבונתו אין חקר?” אך שובאל באחת: למאוס בנגלות ולבחור בנסתרות, כי בהן שמן חלקו.

ורפאל, אשר הקשיב לשיחה הזאת, אמר: ״שאו -נא לי, הורי ומורי, ואשאלכם דבר: הלא לפנים ירדו מלאכי אלהים משמים ארצה, גם נגלו אל בני האדם, ומדוע חדלו להתודע ולהגלות לבני אדם בימים האלה?״

–הקשית, בני, לשאול –ענה שאול בשחוק – ואולם אנכי אשיב לך, כי למן היום אשר החלו בני אדם להעפיל ולעלות השמימה, חדלו המלאכים לרדת ארצה. האף אין זאת,אלופי הזקן?

–אכן –ענה הזקן –נבחרה לשון ערומים לענות כסיל כאולתו. אך באין כסיל אתנו פה, נדבר נכוחות, ואליך,רפאל נכדי, אדבר: מדוע לא הגבהת שאלתך למעלה? הלא תוסיף לשאול: מדוע לפנים נגלה כבוד ה’ ליראיו ועתה גלה כבודו מבני אדם? ואנכי אשיב דברים נכוחים, כאשר התבוננתי, מפי ספרים וסופרים, וגם אתה, שאול יקירי, הקשיבה לי:

״אבותינו בימי קדם היו תמימי דרך, לא התהללו בחכמה, כי אם חדשים לבקרים רבה אמונתם בה '. על כן ראו כבודו בכל מראה עיניהם ובכל משמע אזניהם, וישמעו קול ה’ בקול הרעם בגלגל ובקולות מים רבים אדירים, ויראו עזוזו ונוראותיו ברוח סערה מפרק הרים ומשבר סלעים, אף הקשיבו שיחתו בדברי חלומות. וה’ היה תמיד קרוב בפיהם ובכליותיהם, וכבודו נגלה למו בכל מראה עיניהם ובכל משמע אזניהם, כי כל מראה נפלא, אשר לא ידעו שורש דבר נמצא בו, לא חקרו לדעתו ויאמרו תמיד: הגדיל ה’ לעשות את אלה, כי לו נתכנו עלילות. לא כן הימים האלה לנו, כי קמו חקרי לב, החכמים בעיניהם, וימצאו למטר אב, הלא הוא האד העולה מן הארץ, ואֵם לחזיז קולות, הלא היא רוח הרת גפרית ואבק שרפה. אך אשאלם ויגידו לי: מי ברא אלה האב והאם? אך כבוד חכמים ינחלו, בחקרם עלילות, ובראותם דברים נפלאים, יחקרו לדעת כחם וראשית אונם, מאין מוצאם, וישכחו את היוצר מפני יצורי חכמתו. בקול הרעם בגלגל לא ישמעו עוד קול ה’, המתהלך חוג שמים לערוץ ארץ בקול גאונו; בחלום, אם יגלה למוסר אזנם, יאמרו: הן קול דמי עורקיהם הוא;ובחקרם תמיד עלילות, לא יראו ולא יבינו עוד אל פעולות ה’, הבורא חוקות עולם, חוקות שמים וארץ.

״לא כראותם ראה המשורר הקדוש, כי בכל המראות הנגלים ראה את אביהם הראשון, הלא הוא יוצרם ומחוללם, ויקרא ברוח קדשו: קול ה’ על המים, אל הכבוד הרעים, ה’ על מים רבים;קול ה’ בכח, קול ה’ בהדר, קול ה’ שובר ארזים, קול ה’ חוצב להבות, אשר יגע בהרים יורקי אש ויעשנו. אמנם, כל אלה בחכמה נבראו, והחכמה מאין תמצא, מי הכינה גם חקרה וישם משטרה בארץ? הלא הוא ה’, אשר אין חקר לתבונתו. ומה שפע מתנותיו ביבול האדמה ובכל החי, אשר יצר ואשר עליהם נראה פעלו? הלא באשר פעלו, שם נגלה כבודו והדרו לנו. על כן בו נהגה, לפניו נגיד צרותינו וירוח לנו. ומי גבר, אשר לא אפפוהו חבלי מות במספר ימי חלדו ואשר לא הצילו מהם ה׳? הן אצבע אלהים יראה אדם בכל מקרה יקר, להגיד כי עמנו אל וכבודו חדש עמנו תמיד.

"ועתה נשוב נראה מלאכי אלהים, אשר מהלכים למו בתוכנו. כי מה הוא מלאך? הלא ציר שלוח מרצון עליון, העושה מלאכיו רוחות, משרתיו –אש לוהט. וכל הנברא בשמו ולכבודו עושה דברו, לכל אשר יצוהו בתבל ארצה לשבט או לחסד. ומן ברכי המילדת, אשר קדמו את העולל, המתבוסס בדמו, עד הוריו, אשר גדלוהו, ומוריו, אשד הורוהו דעת;מן חורשי חרישו עד חכמי חרשים בכל מלאכת מחשבת, המכינים לו כל דבר חפץ –כולם יחד משרתי עליון הם, עושי רצונו, כי הוא עושה מלאכיו רוחות, לבושות בגויות בני אדם, ומלאכיו אלה יצוה לנו תמיד. גם אותך, שאול ידידי ויקירי, שלח אלהים אלינו כמלאך, הגואל אותנו מכל רע. האף אין זאת? ולמי נשיב תודות? הלא לה’, אשר בחר בך להיות לו ציר אמונים לעשות חיים וחסד עם כל נפשות ביתי. מה יקרו חסדיך ומה עצמו על כל דברי פינו! יתן ה’ וזכר רב טובך לא יסוף מלבך כל ימי צבאך, ורוחך הנדיבה תשיש תמיד על כל הטוב אשר עשית עמנו, כי רק זה גמול איש חסד כמוך ".

ושאול, הנמוג מכל דברי הזקן, שם עיניו על שרה, והנה עיניה יורדות דמעה. ויאמר אליה: "הלא שמעת דברי אביך, הלא הבינות לשכל מליו, כי כמלאך מושיע שלחני אלהים לפניכם למחות דמעה מעל פניכם ".

את השיחה הזאת הפריע השוחט, אשר בא אל הבית ויאמר לו: "הן אחימעץ בני חלה מאד וחפץ הוא לדבר עמך לגלות לך צפונות ".

וירוחם קם ויאמר אל נפשות ביתו: "שאו -נא לי, הנני הולך אל בנו החולה לשמוע דבר מה בפיו ".

ירוחם לבש אדרתו ויצא אחר השוחט, ורוחמה ורפאל ראו כי שאול מדבר עם הורתם, ויבואו בני הנעורים אל חדר התמונות. ושאול אמר אל שרה: "הן אביך נגידים ידבר ".

–אכן –ענתה שרה –נגידים ידבר, באמרו כי אתה כמלאך שלוח אלי ברצון עליון, כי לוּ ברצונך עשית, כי עתה בחרת לך דרך אחרת. ומה רבו העלמות אשר נשאו עיניהן אל איש חמודות כמוך. אך רצון עליון הובילך הלום.

–שמעי -נא, שרה –ענה שאול –אמנם, רצון ה’ הוא, אך גם אני בחרתי לי הדרך הזה בעבוּר חושי בי. האב לבנים כמוני היום לתאוה יבקש אשה, או להרבות הון ביתו? הלא אשת חיל בקשתי,אשר תהיה עזר כנגדי, ואותה מצאתי בך. אני ראיתי אנוש כערכי, אשר התהלל ויאמר: האח! עשרתי, כי מצאתי לי אשת חן עם הון יקר. ואנכי ברכתיו, אמרתי לו: היה מאושר בארץ. ואולם ברכתי לא באה, כי אמנם אשת חן לקח, אך עשרה היה שמור לרעתו, כי בגדולות הסכינה העשירה, וכמעט באה אל בית אישה החדש, ויֵזל האיש לשַנות דרכו וירומם מסלותיו, ולא ארכו הימים, והאיש המאושר כשל וביתו נהרס בידי האשה רבת ההון. האשה ההיא היתה לי למשל בעת אשר יעצני לקחת אשת חן, בת אחד עשירי קרית אמון, החפצה קרבתי, ויהלל לי האיש את יפיה ואת כבוד ביתה ועשרה. וכראות האיש, כי לא נפתה לבי על האשה אשר כל טוב בה, וישאלני מה מגרעת מצאתי בה. כל מגרעת אין בה –עניתי –זולתי זאת, כי מרום היא ממני. ולא שגיתי, כי אשת חן והון תרום על אישה ותחת קחת מפיו מצוה, היא תצוהו; רבות תשאלנה עיניה חדשים לבקרים, ואוי לאישה, אם יאצל ממנה אחת מהנה. לא כאלה חלקי ולא זה גורלי: אנכי כאיש רב פעלים אכין בחוץ מעשי, אביא הביתה פרי עמלי, ואַת תהיי לי נוַת בית; ולבי בטח בך, כי כאשר הייתי לבנך, כן תהיי לצאצאי וכלכלת דבריך בהשכל ודעת, בחן ובחסד,בשובה ונחת ובשלוַת השקט. כי מה טוב לגבר, בשובו אל נוהו לפנות ערב, עשוק ורצוץ מעמל נפש ומכעס אנשים אשר דבר לו עמהם, ולבו יתחמץ בקרבו – ומה טוב לגבר הזה, במצאו נוַת ביתו וצאצאיו בשלום יחדיו נגשים אליו, מימינו –אהבה וחן, משמאלו –טוב, חסד ושלום אין קץ. הן אלה יחדשו רוח נכון בקרבו ויחליפו כחו לשאת משא עבודתו יום מחר; ישוב יצא החוצה, ירוץ, ישקוד ויעמול להרגיע הנפש הקשורה בנפשו ולהשביעה נחת.

–מה ידידות מדברותיך, איש חמודות! –ענתה שרה בעליצות נפשה –כן ישיחו מלאכי שלום; הן אתה תאהבני נדבה, ואהבתך תרבני, תתן לי לוית חן והדר תשַוה עלי. אכן, אהבת נדבה אהבתך לי! הן אהבת עלם את אהובתו העלמה היא תאוה עזה, אשר רשפיה רשפי אש, ולא תאריך ימים –לא כן היא אהבת איש בחצי ימיו את האשה אשר חפצו בה: אהבה טהורה היא, לא יתערב בה כל רעיון רוח, כי שכל אדם ילָדה. הלא היא כטל מאת ה’, בה תצמח כל ברכה, תנוב כל טוב, והיא תשפוך רוח חן על תפארת החיים; היא אוצר כל חמדה, ועמה לא חפצתי בארץ תפארת מחלצות ועדי עדיים, כי אם אלבש מחלצות, לא אלבשן לכבוד ולתפארת, כי אם לחדש כנשר נעורי ולמצוא חן בעיני אלופי ואיש חסדי. ולוּ ישבתי עמו במדבר, כי עתה לא שניתי דרכי זה, כי יקר לי אישי מהמון אנשים רבה, וכל ישעי וחפצי למצוא חן בעיניו.

– ואשרי איש, אשר מצא כל זאת –ענה שאול –ברכת שמים היא לו מעַל, ובלעדיה יבַלה אדם ימיו בשכול ואלמון, כי איך ינעם עונג לנפשו, אם לא תתענג עליו זאת שאהבה נפשו? ואם נפשי בטוב תראה, אז יגדל הטוב ההוא שבעתים בדעתי כי צפון הוא לאשר חפצי בה, ובשמחתה לי משנה שמחה. ואם, –ישמרנו אל –ואם עצבון יבוא במשכנותינו, אז חבֶרתי ואשת בריתי תחרד אלי, בידה הנדיבה תמחה דמעה מעל פני ובאמרי נועם משיבי נפש תפיץ יגון קודר, ושלום יהיה תמיד במעונותינו.

עודם מדברים ידידות ותנחומות, והנה ינאי בא ובידו נתח בשר שמן משור אבוס. ויגש אל שרה ויאמר: "ראי נא, אהובתי, הקימותי דברי ואשר דברתי הביאותי: בשר שמן הוא משור אבוס, אשר הרגנו עתה בבית המטבחים. קחי -נא מידי והיה למאכל לנפשות ביתך״.

–מה זאת? –קראה שרה, ויחורו פניה ותספוק כפיה בתמהון. וינאי השיב אמריה: "מה זאת? הן תרמית היא, כי אוהב הייתי תמיד לעתות בצרה, ועתה ישן מפני חדש תוציאי: שלשום כרתּ ברית לירחמיאל, והיום –לאיש הזה. הוי, בוגדה! וראי -נא, כי מאסתיך ועזבתי אותך ואת ביתך ".

עודנו מדבר, והנה הזקן בא, ובראותו את האיש הזר נצב נגד בתו הנבוכה, ויאמר: "מה לך, חדל אישים, בצל קורתי?״

–הס! –ענה ינאי עזות –הלא אם תפצר בי, לא אוסיף עוד לבוא בצל קורתך, כי לא איש כמוני נתעה בשוא.

זאת דבר ויפן לצאת, ושאול עומד מחריש ומשתאה. ושרה אמרה: "אל אלהים ה’ הוא יודע, אם דרכו רגלי חדל אישים הזה בצל קורתי. אין זאת כי אם אויבינו בנפש הסיתוהו בנו להבאיש ריחנו ".

אך עודנה מדברת, ושוטר עם ארבעה אנשים בא ויאמר לירוחם: "הן מצות הפקודה עלי חזקה לחפש בחדריך חפצים גנובים מבת עובדיה, אשר הביא לך ירחמיאל ויתנם לבתך״. וירוחם ושרה ובניה נבהלו ורעדה אחזתם.

–חפש בחדרי –ענה ירוחם –אז תראה, כי אויבינו עשו זאת.

והשוטר וארבעה אנשיו החלו לחפש בחדרים ולא נתנו איש לצאת מן הבית, וכאשר תמו חֵפש מחופש פה, ויבואו אל חדרי המלון ויחפשו עד ערב, עד אשר מצאו חפצים טמונים בקורה על התנור. ויבוא השוטר אל הבית וישב לכתוב תעודת הדבר עלי גליון. ויאמר אל ירוחם: "ראה -נא, כי לא שקר ענו בך אויביך. לכן אתה ובתך הואילו ובואו עמי. אל תדברו ואל תצטדקו, כי לא ברצוני נפלתם ברעה ולא ברצוני להניח לכם ".

ושרה התעלפה, ובניה בכו, ספקו כפים, ושאול, נבהל ונבעת, עומד בפיק ברכים ורואה את המחזה האיום הזה, אשר לא טוב לבאר פרשת דבריו לבלתי המס כל לב. סוף דבר: בלילה ההוא הביאו את ירוחם ואת שרה אל המשמר.

ו: ריב’לה

משפט הוא לזרע יעקב להתאסף לחברה אחת לבצע כל חפץ קודש, או לחזק את לבבם לעשות חסד עם אביוני אדם, או לשאת לבבם אל ה’ בתורה ובתפלה, בחגים ובמועדי ה׳.לא ילכו אגודות אגודות שכורים להתהולל בחוצות, כי אם ינהרו וירוצון אל אהלי יעקב לשמוע דבר ה '. לכל חברה מורה, המגיד למו דבר חוק ומשפט, או יטיף עליהם תוכחת מוסר. רק בזאת יבערו ויכסלו המגידים האלה, כי מרביתם ישאו מדברותיהם ויבואו ברוב ענין אל בני דלת העם, אשר לא יבינו למו, ולא ישיתו המגידים האלה לבם ללמד את הבוערים נעם תורת ה’ תמימה ושירי דוד,פן יאמרו: ומה הגדולות האלה, אשר יגיד למקשיבים לקולו, ותורתו הלא ידועה לכל נער? על כן ילמדם דינים וישמיעם דברים, אשר לא ישיבו נפש צמאה לדבר ה '. ויש אשר יבערו הבוערים האלה בקנאת ה’, אז ישתוללו הקנאים האלה;ואם יסיתום מוריהם באיש חרמם, אז אין מרים ונמהרים כקנאים האלה, כי ירהבו בו,ירדפוהו בתגרת חֵמה ולא ישובו מפני כל.

אנשים בוערים כאלה הסית חמול בנחמיה ויעוררם לשמור מזוזות פתחיו, לבל יוציאו מביתו משקה חמץ. בין האנשים האלה חוטבי עצים, שואבי מים, נושאי סַבָּל, ועוד ריקים ופוחזים כמוהם, אשר ארבו לבית נחמיה מרחוק.

– מה לך, ידידי, פה? –אמר מוכר בלויי סחבות אל שואב מים –הבה נלכה אל אהלי יעקב ונשמע דבר ה׳.

לא עת היא לשמוע, כי אם לראות –ענה שואב המים –הן שומר עונות אני ואורב לבית המרי, לבית נחמיה, אשר ממנו למות תוצאות, כי מוכר הוא משקה חמץ, להכשיל רבים בעון כרת ולהביא מגפה אל העיר.

–כן דברת –ענהו הראשון –הן שמעתי על נחמיה לאמר, כי חלות לחם לו לחג הפסח תחת מצות. גם את זרח בן געל הדיח, כי השיאו להרחיק נדוד ללמוד חכמות, וזרח חמק עבר בלילה הזה, אחר השחיתו את המנעול בדלת אשר לחדרי ר׳ צדוק, וחג היום ואין לשלוח חרש ברזל לפתוח הדלת. אני ראיתי את ר׳ צדוק נבוך מאד,גם שלח אנשים לבקש את זרח ולא מצאוהו.

עוד הוא מדבר, וחוטב עצים ומסכן אחד תופש תורה נגשו וישאלו: ״האומנם תפשו את ירוחם ואת בתו, כי נמצאו אתם חפצים גנובים?״

לא ידענו –ענו הקודמים –הננו אורבים פה לבית נחמיה, לבל יהרוס איש לבוא אל פתחיו לקנות משקה חמץ.

–טרפה הוא בכל סמני טרפות –ענה תופש התורה – וטרפה איננה חיה, הן יום יבוא וה׳ יגפנו.

–אך בעונו יגוף ה׳ את אנשי העיר –ענה שואב המים.

–הס! – ענה תופש התורה –אל תפתח פיך לשטן, כי מקטרג הוא בשעת הסכנה, וכאשר נתונה רשות למשחית, איננו מבחין בין צדיק לרשע, לכן אל תוציא דבה, כסיל.

זאת דבר תופש התורה וילך.

– ואת מי יגיד מלין? –ענה שואב המים –הלא מספיק אני מים לבית חמול, בית מלא תורה ויראַת ה׳.הן בקרתי היום בביתו, ויתן לי כוס יין לקדש, ויתן גם ליתר אביוני אדם, לאיש איש כוס יין, ואנכי שתיתי ותאורנה עיני. ויאמר חמול: "הלא טוב ייני מיין נחמיה, הנותן מכשולים לעם, וכשלו בם אבות ובנים, וימי יתן ושמו על ביתו משמר ".

–הניחה לי ואדברה אני –ענה חוטב העצים –שמעו ואחז בשרכם פלצות. היחטוב איש עצים ולא יפול צרור ארץ? כן יחטא גבר ועונותיו יפלו על תמימי דרך. כן הגיד המגיד בבית תפלתנו, ובדברו חצב להבות אש, ודבריו כגחלים בערו ממנו. אך שמעו, אחים, אשר קרני בביתי, בשובי בערב פסח מעבודתי אחר הצהרים, וידי כשבי גזרי עצים מעבודה קשה; גם לחם לא אכלתי יומים, כי קבצתי על יד כסף לקנות יין לכוסות, ואשתי קנתהו בבית נחמיה. ויהי בלילה אחר הסדר הראשון, ואנכי שכבתי עיף ויגע, והנה קול כחולה באזני, כי זעקה אשתי מעצמת מכאוביה. העירותי את שכנותי, אשר חשו לעזרת אשתי, ותזרוק האחת יין אל פיה, כי התעלפה. ותאמר רעותה: ומאין היין הזה? מבית נחמיה –עניתי. אם כן, איפוא, לא יפלא, כי חלתה אשתך –ענתה השכנה –לכן מהר ושפוך היין החוצה, פן תספה אשתך בעון כרת. ואנכי לא מריתי פיה, אך נשבעתי באפי כי נחמיה, העצם הטמא, ידע תנופת ידי: יצא -נא החוצה, וידי תהיה בו בראשונה לאחוז בזקנו, והכיתי בחרפה לחייו וחצבתי בו מעשה ידי אמן, עד אשר יֵצא משקהו החמץ מאפו;אעניק לו מכות, חבורות ופצעים לחטאים ולעונות ולפשעים.

לא נכה רגלים גם אני –ענה שואב המים –ולא קצר ידים. יהרוס -נא איש לבוא אל בית נחמיה, וזרקתי עליו מים טהורים.

עודם מדברים, והנה נער אחד נושא כלי בידו ובא אל בית נחמיה. והאורבים נקבצו באו אל מקום אחד,וכצאת הנער מן הבית, נתנו עליו בקולם לאמר: שפוך את המשקה לארץ, כי חמץ הוא. והנה שני אנשים ממכבדי נחמיה באים ואומרים: "אל -נא, אחינו, אל -נא תרעו, כי מדוע תוציאו שם רע על נחמיה ועל משקהו? והנער פצה פיו בחרפה ויאמר: "יעוז -נא איש לגשת אלי, ושברתי שניו בכלי אשר בידי ". והנה חוטב העצים בא מאחרי הנער, שח לארץ, הפיץ לרגליו, והנער נפל לארץ, הכלי אשר בידו נשבר והמשקה נשפך. ויריעו האורבים ויאמרו: משפט ה’ הוא.

והנה קול פעמי רגלים הולכות ברעש נשמע, והנצבים נשאו עיניהם ויראו והנה אסנת הזקנה באה, ובהניפה ידה, ותהס את העדה ותאמר: "הניחו לי ואתוכח עם הרשע עם נחמיה, אנכי אשליך עליו נעלי, כי הפך לי חגי ליגון. הלא בעונו גוע לוי בעצם תומו, ונפשי נקעה מבת בתי״.

עודנה מדברת, והנה פתחיה נראה מרחוק כמו בשגעון ינהג, כי יחוג וינוע מזרחה, צפונה, נגבה וימה, ובגשתו, והנה פניו פני להבים ושורש דבר נמצא בו, כי סבב את העיר ויבוא פתחי נגידים, המתפללים בבית התפלה, אשר הוא עומד שם לשרת בקודש;לא פסח פתחיה על כל בית, ויודעיו לא השיבוהו ריקם מלפניהם וישקוהו יין לשכרון. אז חלף רוח, וישמחו השמים ותגל הארץ לכל מראה עיניו, ולעיני מכיריו גלה צדקתו, כי השיב רבים מעון כרת ויזהירם מבית המרי וממשקהו. ואיש כמוהו, אשר צדקת ה’ עשה, איך לא ישמח ויעלוז? וכראותו את אסנת, אמר: "דעי לך, אסנת, כי לוי נגלה אלי בחלום ויגד לי נוראות, אשר לא אשאן על שפתי, וכעבור החג אשחרך לדפוק על קברו ולהודיעו, כי יום יום אתפלל בעד נפשו, אשר בחטאה מתה, כאשר הגיד לי בשפה בלולה על משכבו;ובת בתך אל תעצב, כי מאת ה’ היתה זאת. רק שמרי לפיך מחסום ",

עודנו מדבר, והנה איש נגש אליו וידבר באזניו לאמר: "הן סוד זרח נגלה לי;לכה עמדי אל ר’ צדוק או אל עובדיה, והגדתי להם את אשר מצאתי״.

–הבה –ענה פתחיה –נלכה -נא יחדיו, ומי יתן והיית כמבשר טוב.

– הטובה בשורתי אם רעה – ענה האיש –הלא דרושה היא לחפצם, לכן נלכה.

ופתחיה הלך עם האיש, ויבואו אל בית עובדיה, והנה שם גם ר׳ צדוק הנבוך, ויאמר האיש: "דבר סתר לי אליכם על אדות זרח״.

ויקח עובדיה את האיש אל חדרו, ויבוא שמה גם ר’ צדוק, ויאמר האיש: "אנכי יושב מחוץ לעיר על שפת הנחל.השכמתי היום בבוקר, והנה צרור בגדים בין הערָבים אשר על שפת הנחל. חפשתי בבגדים, והנה המכתב הזה נמצא בצלחת בגדו״.

בדברו זאת, הוציא גליון קטן, ועליו כתובים הדברים האלה:

"נבוך ונכלם יצאתי מאת פני אלישבע, נהפך לבי בקרבי ורעיוני אשתוללו. הוי! תקוה נוחלה מדכאה נפשי, תוחלת נכזבה מכה לבי בתמהון ובשגעון.עוד בינת אדם לי, אך מי יערבני ומי לידי יתָּקע, כי לא אשלח יד בנפשי? אבי עזב ביתו ואזני שמעו דברים מאחרי, כי מתה אחותי, והנה ר’ צדוק הנוכל יורש את כל אשר לאבי וגם את חמדת נפשי ואחרית הגיוני, את אלישבע, יקח לו לאשה, ואיכה אראה כל זאת ואחיה? הן חמדת החיים לקוחה ממני, ולמה לי חיים מרים, אשר נבחר מהם המות? לכן כתבתי את התעודה הזאת, את דברי האחרונים אגיד בה, אולי תקרא אותם גם אלישבע וידעה, כי מפיה לי למָות תוצאות, וזכרי לא יסוף מלבה להמר לה כל עונג וכל שמחת לבב;ונקם אשיב גם לצדוק הנוכל, אשר חפצי אלישבע צפונים אתו, וידע זאת עובדיה ומאס אותו, וידעו זאת כל מכבדיו ומנעו ממנו כבוד. אלה הם דברי הצפוי למות, זרח בן געל״.

עוד עובדיה ור ' צדוק משתוממים על המראה, והנה קול שובאל נשמע בבית החיצון. ויאמר עובדיה אל האיש: ״הסתירה -נא את הדבר הזה עמך ".

–הן הדבר נגלה, –ענה האיש –כי לא יודע ספר אני, על כן הראיתי הגליון ליודעי ספר ויגידו לי פתשגן דבריו; ועוד אודיע הדבר לשר העיר ונתתי לו המכתב הזה, להסיר מעלי כל אשם.

האיש יצא, ושובאל בא ויגד לעובדיה ולר ' צדוק את הנשמע בעיר על אודות זרח, ויאמר עובדיה: "הלא פיו ענה בו, כי בשגעון כתב את הדברים וינהג בשגעון, ומי ישית לבו לדבריו? הן הוא שלח יד בנפשו, ואלהים יביאהו במשפט, ואנחנו נקיים מה’ ומגעל״.

וצביה באה החדרה – והיא נבהלה מאד – ותגד לזקן כי התעלפה אלישבע, בשמעה מפי צפורה על דבר זרח, כי השליך נפשו אל נחל. והזקן שמע וחלחלה אחזתהו, ור ' צדוק אמר: "אל תאמינו, כי השליך זרח נפשו אל נחל.אנכי ידעתיו, כי חפץ חיים הוא.הבה קראו לאחירע הלום, אך ראשית דבר קראו להוגא והשיב את אלישבע לאיתנה, ואנכי אגיד לה, כי כזב לנו זרח במכתבו״.

ויעשו כדבר ר’ צדוק.והוגא חש לעזרת אלישבע, ואחירע בא אל ר’ צדוק, וישאלהו:איך לא ידע, כי קם זרח בלילה לשלוח די בנפשו?

– ואיכה יכולתי לדעת זאת? –אמר אחירע –הן יין ארבע הכוסות נסך עלי רוח תרדמה, ולוּ נשאני איש אל בית אחר, כי עתה לא ידעתי מה עשו בי, ואיך אדעה מה נעשה בזרח?

והוגא, אשר חש לעזרת אלישבע, השיב אותה לאיתנה,ואחרי כן הגיד לעובדיה על דבר נחמיה, אשר נאספו על ביתו קנאים ויקללו נָוהו, וכי תפשו אחרי כן את נחמיה במצות הפקודה.ויאמר הוגא: "הן יריבי נחמיה יאמרו, כי לאל יריבון, ואני הזהרתיך, אלופי הזקן, העירותי לבך לבקש שלום. ודעו לכם, כי לא אלמן נחמיה מגואל, וגואלו חזק: הלא הוא בן -צבי, איש יודע דת ודין, אשר לא ישקוט ולא ינוח עד אשר יוציא לאור צדקתו.ואז אוי לשונאיו, אשר עזרו לרעה! הן מכתב זרח נודע לאדם רב, ואותו ישימו כה נגד עיני השופטים, ואנחנו טרם נדע, מה משפטם מלפניהם יצא. ומדוע נתפשו ירוחם ובתו? האומנם גנבו חפצי אלישבע או קנום מידי גנבים? הן פה אראה מקור אחד משחת, אשר ממנו נובעות כל הרעות״.

–כן דברת, אדוני הרופא –ענה ר’ צדוק באנחה –ומי, איפוא, יתיצב לפני האיש ההוא, המושך עון בחבלי השוא? המקור המשחת ההוא לא נעלם ממני עוד,אך מי הקשה אליו וישלם?

–אשר אחזה לי אני –ענה הוגא –מיד חמול היתה כל זאת, למען הרבות מבוכה בעיר, ולא ישיתו נושיו לבם לו, כאשר יעשו שודדי לילה: יציתו בתים בעיר ובעת מהומה ומבוכה יגנבו דים.אך בנפשם ישלמו המבעירים את הבערה להחריד מנוחות שאננות.

–כל דבריך נכוחים למבין –ענה ר׳ צדוק באנחה –רק אל תבַהל על פיך להוציא משפט, בטרם תדע דבר אל נכון. ואחרי דעתך דברים לא שערום רעיוניך, אז נתיעץ על צפונותינו.

–אנחנו נחשוף הצפונות והיו נגלות לעין כל, או אז נבקש רפאות למו –ענה הוגא, ויפן ויצא.

ור ' צדוק אמר אל עובדיה: ״ומי יודע את אשר עשה זרח בחדרי? מי יודע, אולי שלח ידו בפקדון אשר הפקיד חמול אתי, ובחפצי אלישבע? הה! לוּ לא ידעתי את בית געל, המקור המשחת לכל מבוכה! הלא געל הדיח גם את לוי נערי התמים, ועינינו הרואות עתה, כי מידו היתה הרעה בבית ירוחם.צדיק אתה ה’ על כל הבא!״

–השקט, בני –ענהו עובדיה –הלא עיני הרואות, איכה נקרו ויאתיו כל הדברים האלה, וכאשר פתאים באו, כן יחלפו בלי דעת. הלא מחר לי יום רצון, במלאת לי שבעים שנה;הלא מחר יום השבת, ולעת ערב, במוצאי השבת, יהיה לנו אור, כי נכתוב לנו ראשית דברי הברית עלי גליון ונעיד לנו עדים נאמנים, את ר’ גדיאל ואת שובאל.

– לי יהי כדבריך – ענהו הצבוע בשמחה נסתרה.

ז: עתניאל ועתליה

עתה יצא -נא הקורא מעתיקה העיר, המלאה לה מהומה ומבוכה, ובקפיצת דרך יקפוץ ויבוא אל העיר הגדולה והמהוללה קרית אמון, ששם יראה שמים חדשים ופנים חדשות. העיר עתיקה מהוללה באהלים, המצוינים בהלכה, ובקנאים, החרדים לדבר ה׳,הקוראים לריב באש –זאת העיר, המוצאה חן בעיני הפונים אליה עורף; וקרית אמון היא עיר רוכלת עמים, אשר יושביה עשירים וסוחריה נכבדי ארץ, והיא המוצאת חן בעיני הפונים אליה –בה נמצא את עתניאל ועתליה עלזי לב.

היום הוא יום השבת, יום אביב, אור בהיר בשחקים וחום צח, חלונות בתי החמדה פתוחים אל הרחוב.באחד בתי החמדה ביציע העליון עתניאל ועתליה יושבים ונשקפים בעד החלון ואור נגה על פניהם. הבית הזה הוא בית אליאב, אשר קרא לעתניאל לאכול עמו בצהרים, ובטרם יערכו את השולחן, ישבו הרעים האהובים וישיחו בימים עברו ויחושו עתידות למו, כי עוד שלשה ירחים יחכו עד בוא יום שמחת לבם.

–ראי -נא, עתליה משאת נפשי –אמר עתניאל –השמש נשק בנשיקות אביב ובחום צח את הארץ ידידות נפשו, והאדמה פקחה את עיניה היפות, פתחה שפתותיה שושנים ותתן קול נעים ותקרא לשמש אל היכלי תענוגיה, אל מקום ברושים ביתה, ששם חופת כבודם ושם ישירו לפניהם בעלי כנף שירי ידידות. כן גם אנחנו היום. ימים על שנה ארכו לנו ימי הסתו, והארץ קדרה בלא חמה למראה עינינו, מחמדי הגיוננו אבלו נבלו, מורשי לבבנו סמרו מקרח הנורא ועלימו התעלם שלג מעבר מזה ומזה, אך זה היום עשה ה’, יום אביב וחום צח, כי נמס חמול השלג, נצמתעכבור הקרח הנורא, נכרת הסתו, נקרע מעטה הערפל והקפאון, מעטה כהה, אשר בו התעטפה רוחנו, ויהי לנו אור, ואור גדול יגה עלינו בקרית לונדון, כי שם חלקת אוצרנו ספון.

–האח, ראתה עיני! –ענתה עתליה בהמון עליצותה –אתה עתניאל, שמש צדקתי, יצאת מחדרי אופל, ומנוגה נגדך נמס כל שלג, נצמת כל קרח ויהיו לדמעות גיל מזהירות על עפעפי, להשקות נטעי נעמנים, צמחי ששון, אשר מאז שתלו ידיך בעדן לבבי, וצמחו מבין רגבי הגיוני שושני חמדה ונצני אהבה והיו לך, בחירי, לצפירת תפארה.

את דבריהם אלה הפריעה עדה אשת אליאב, באמרה: "בואו -נא, מחמדי נפשי, אל חדר האוכל, כי הנה השולחן ערוך״.

ועתניאל ועתליה קמו ויבואו אל חדר האוכל, ובשבתם יחד סביב לשולחן, אמר אליאב: ״ומי מלל לנו בשנה העברה, כי ישבו עתניאל ועתליה סביב לשולחני כיום הזה שמחים בצרות הראשונות כי חלפו ועליזים בעתידות הבאות למו? ומאלה נתבונן, כי אם צרה ויגון ימצא האדם, אם תלאות רבות אפפוהו, אל יאמר: אבד נצחי ותוחלתי מה״.

–כן דברת, אליאב אחי –ענה עתניאל –שמחים אנחנו בצרות הראשונות כי חלפו עברו כצללי ליל איום, ועתה אזכרה הימים ההם בשמחת לב ובתודות לאל, הגומל עלי. הן אלהים רצה להגדיל משושי ושמחתי בעתליה, על כן הפרידני ממנה ויושיבני בבית חמול, אשר לשמו ולזכרו רחפו עצמותי. ואני בראשית ימי שבתי אתו הייתי בעיניו כמוצא שלום, גם הוא התהלל בחכמתי, כי נבונותי בעיניו משבעה משיבי טעם, בדעתי לערוך לו מכתבים בשפת עבר, וחכמת חכמי קדם זאת אבה להורות את בניו וישאל ממני לבקש להם מורה מבין שפת עבר, רק אל יהיה מן הנקובים משכילים. ואנכי השיבותי לו: הלא בימינו אין מבין שפת עבר זולתי משכיל. –אל יהיה כמאיר אחי אשתי –הוסיף חמול לדבר. ואנכי מצאתי חן בעיני כל הקדושים אשר בעיר, בשקדי על דלתי בית המדרש. ובביתי קראתי ספרי אשכנז לפני זלפה ולפני אסנת אחותה הצעירה. וזלפה מצאה תמיד באהבתי חסרון לא יוכל להמנות, על כן היו פניה זועפים, וברצותי לכפר פניה, קראתי לה חתולי, כאשר יקרא העברי לאהובתו יונתי. חתולי! –ענתה זלפה ותראני צפרניה ותאמר: אם חתול אני, באלה אנקר עיניך. ותתאונן באזני אמה על הקריאה הזאת אשר קראתי לה.סוף דבר: בששה שבועות אחרי יום חתונתי, התקוטטה בי ותכלימני עשר פעמים,ואנכי חשבתי כי בשנה תמימה יהיו לי שבעים ושבעה ימי מריבה.גם נלאיתי כלכל שיחותיה, שיחות תפל, אשר לא הסכנתי לשמוע מעודי, והוריה חשבו שיחותיה לאמרי בינה, אך בינתה ממני נסתרה.

כן ארכו לי הימים ונפשי בחלה בזלפה. ויהי היום למועד חג הפסח, בחול המועד בשנה העברה, ותקרא לי זלפה ללכת עמה אל מחלת בת געל, ואנכי לא מנעתי מחפצה בפעם הזאת, כי לא לעולם אריב. –באנו שמה, עלינו אל חדרי ר’ צדוק, וזלפה ומחלת נשקו. ור ' צדוק החל לנסות דברים אלי ויגד לי רֻבי תורתו, ואחרי כן פתח במוסר פיו ויורני לקח לאהבה את אשת נעורי. ואנכי לא ידעתי עוד, האשחק אם ארגז, כי הרבה אלי חתן געל שיח סיג וטיח תפל וילאני, ונפשי קצרה בעמלי. לשוא קרצתי בעיני אל זלפה, כי לא השגיחה אלי.אז רעמו פני, וזלפה התבוננה בי, כי לא אאריך עוד נפשי, ותשם קנצי למלין עם מחלת ותקם לשמחת לבי ותצא עמי. ואנכי הבינותי, כי חמול וחתן געל נוסדו יחד להוכיח דרכי אל פני.

שבתי הביתה ומדהבה אמרה לי: "מדוע מהרתם לשוב? –מהרתי לשוב לכסלה –עניתי, וחמול אמר לה: ״הטרם תדעי, כי חתנך כמאיר אחיך, ואיך ירבה שיחה עם ר׳ צדוק?״ ומדהבה האריכה לשון באזני ותאמר: "על זאת אשתומם, על בן פריץ כי נולד לאבות קדושים כאבותי, כי מי לא יקדיש את שם אבי אמי,אשר נשמע במרום קולו, כי נפשות חוטאות באו אליו, חִלו פניו בבכי ובתחנונים להעלותן מסתר המדרגה ולהשיבן למנוחתן, והוא נעתר להן וישפטן באש ובגפרית, ותעל צחנת גפרית בחדרו מימים ימימה. והנקל לו זאת, כי עוד ברא גולם לשרת לפניו, וגלמו ראו עיני משרתו״.

–הלא הדברים האלה עתיקים –ענה חמול. –אם כן הוא –עניתי –הלא נעשה שותף להקב״ה במעשה בראשית. –הזה חדש הוא עמך? ענה חמול – ולוּ מצאת כזאת בחורבן ירושלים להרמבמ״ן (כן קרא לספרו ״ירושלים״ ),לוּ מצאת הפלא שם, כי עתה האמנת. ואם תקשה ערפך, הנני להראותך חֵקר דבר שאלה: אם מצרפים גולם למנין? ולוּ גולם לא היה ולא נברא, כי עתה לא עלתה על לב שאלה כזאת. –למה זה תכביר מלין –ענתה מדהבה – וחתנך מבנים כֶּחָשים, אשר לא יאמינו בקדושים, וברוב מריו יעתיק צור ממקומו. –אל -נא יחרה אפך בי, חמותי –עניתי –ואיך לא אאמין, בראותי גם אותך שופטת נפשות באש ובגפרית? לא כן אנכי עמדי, כי אבי מאמין באמונה שלמה בגלמים, אשר ברא אבי אמך. לוּ ברא לבת בתו גם עגלות שלישיות, כי עתה לא דפקו הטבחים דלתיך כנושים, הנוגשׂים בך לשלם להם מחיר בשר עגלים, העולה על שלחנך. –הוי, טמא שפתים! – נתנה עלי מדהבה בקולה. –הוי, עוכר ישראל! –קרא חמול.וזלפה אמרה: "הוי, פה דובר נבלה! של נעליך ורחץ כפיך בזכרך שם אבותי ". זאת דברה ופניה נהפכו לירקון ותקללני קללות נמרצות, ומדהבה הוסיפה ותאמר: "ולוּ נער כמוהו שוקל על ידי עשרת אלפים שקל כסף, אם אתן לו את אסנת בתי לאשה״. –אך איה שוקל ואיה סופר את השקלים כמוני? –עניתי –השיבי לי את כספי ושבה בתך לימי נעוריה.

כן ארכו לי הימים בבית חמול. זלפה הציקתני ותמאן להפרד ממני עד אשר מצאה מלתחתי פתוחה, כי שכחתי לסגרה, ותחפש זלפה בה ותמצא את דמות עתליה צרורה וחתומה, כי לא הבטתי אליה כל ימי שבתי בבית חמול, לא בצדקתי, כי אם בחכמתי, כי אמרתי: למה אביט אל תמונתה לעכור שארי, והררי -עד הבדילו בינותינו. זלפה מצאה את סמל הקנאה ותבן לה, ותגעש ותרעש, עד אשר עזבתי כל אשר לי בידה להמלט על נפשי, כי חמת בית חמול יראתי. האח! הנני פה ועתליה עתה תחת צלם דמותה נגד פני. מאת ה׳ היתה זאת!

ויוסיפו היושבים סביב לשולחן לדבר דבריהם,ואחרי קומם ממקומם, ועתניאל ועתליה שבו אל מקומם לפני החלון ויוסיפו לדבר. ועתליה ענתה ואמרה באנחה: "אלה וכאלה נשאת סבלת בבית חמול, ואנכי לא ידעתי.אך לוּ ידעתי מכאוביך, כי עתה רבו צרות לבבי שבעתים.ואני אמרתי בצרתה לי: אפסה לנצח תקותי ואחרית אהבתי –מות;אמרתי: אין זה כי אם מלאך רע ירדפני, הקדיר שמים על ראשי, החשיך כוכבי אורי וישעי כעצם ימי נעורי, וכל הגיוני מחמדי ספו תמו. ראיתי את תקותי, והנה היתה לי לאכזב, וסביבותי – והנה רבה העזובה: אין אב מחזיק ביד ימיני ואין אם רחמניה מוחה דמעותי. זאת ראיתי ואשתוחח בצרת נפשי, אמרתי: לא אביט עוד אל פני בחירי והוא יסתיר פניו ממני, תחת דַברנו בימי ילדותנו פנים אל פנים. אמרתי: נסתרה דרכי מכל חמדת החיים, ונפשי תהיה לברות ליגון ואנחה עד מלא קצי ושם קץ לכל עמלי, כי עזה כמות אהבה. ומי מלל לי אז, כי עוד תרום קרני וכי אראה את אשר לא פללתי, ולא עלה על לבי, כי אראה אותך, משוש גילי, אל עבר פני. האח, עתניאל בחירי ואלוף נעורי! עודך עמי וכצנה תעטרני רצון ואהבת עולם, בעצם ידך הסירות כל שטן וכל מוקש מנתיב חיינו, ובקרית לונדון עוד חלקנו ספון לכונן ביתנו בעושר. יהי זכר מיכאל ברוך, כי נחלתו שפרה עלינו לימים רחוקים ופריו יהיה קדוש לפרי אהבתנו ".

ועתניאל נשק לה בשפתיה ויאמר: “אנכי באהבתך אשגה תמיד. אמנם, האהבה שגיון היא לגבר, ומה נפלאו דרכיה! הלא רב לנו עתה מאשר קותה לה נפשנו, ובכל ידידות שיחתנו אין שוֶה לנו, כי גדולות מאלה תבקש נפשנו: נשיקות שפתים. הלא תשאי לי, ידידות נפשי!”

– חכה -נא לי, ידידי, עוד שלשה ירחים –ענתה עתליה – ומה ינעמו לנו הימים האלה! נזכרים יהיו לנו בכל חלדנו, ויום אחד מהם –שלומים לצחות עברו. הלא בשנות ראינו רעה שמך וזכרך היו לי ראשית חטאת, כלענה ורוש עלו על לבי, ויחורו פני בחגיגי בך. אך שוא נסיתי להסיר זכרך מקרב לבבי, ואשר היו לי אז כלענה ורוש, נהפכו עתה לשושנים בקרבי.

–צדקת, ידידות נפשי –ענה עתניאל –אנכי דמיתי לדעתך, והפעם הזאת אראה, כי אוצר נחמד לי בלבבך, וחדשים לבקרים אמצא בנפשך עונג ועדן לא שערום רעיוני ביום אתמול.

–אך מדוע אין כל חזון מאלישבע? –אמרה עתליה –אות לא טוב הוא לחפציה, הגנובים ממנה, כי במכתבה מן המצפה הלא אמרה להריץ אלינו מכתב מעתיקה.

–אין זה כי אם עובדיה הזקן המר את רוחה –ענה עתניאל –וגם צביה אשת אביה לא תשביענה נחת. צדיק הוא ה׳, כי נריב אליו: מדוע מִנה כעס ומכאובים לנפשות עדינות? אך חכי לי מעט, ידידות נפשי. הנה נושא המכתבים מבית הרצים: אולי יביא לנו מכתב מאלישבע.

זאת דבר עתניאל ויבוא אל הבית החיצון, ונושא המכתבים אמר לו: "הנה מכתב שלוח אליך מארץ מרחק, מארץ תוגרמה״.

– מארץ תוגרמה? –ענה עתניאל, ותאורנה עיניו בקחתו המכתב בידו, כי ימים על שנה חכתה נפשו למכתב עזריאל, לדעת אחרית חזיונו, וכל חזון נסתם ממנו. ויבוא אל חדר אשר עתליה בו, ויאמר לה: “התדעי, ידידות נפשי, כי באוני עתה דברי עזריאל רעי, אשר גורלו כגורלי? אך אראה -נא אחרית חזיונו עם שפרה: היצלח חפצו בידו להצילה מיד אלדד כאשר הצלתיך, ידידות נפשי, מיד עכבור?”

זאת דבר ויפתח את המעטפה, והנה גליון קטן וגליון גדול בה. ויאמר עתניאל: "אקרא -נא את הגליון הקטן ואחרי כן אקרא את הגליון הגדול ".

זאת דבר ובקטן החל לקרוא כדברים האלה:

"עתניאל, ידיד יקר ונעים!

״אדמך, אכנך ולא ידעתיך פנים אל פנים, אך מפי עזריאל רעך נגלו דרכיך, ונפשי יודעת אותך מאד. וכן תדעני בשם הימן, הנלוה מעתה אל עזריאל רעך, אשר שלח אליך על ידי את כל דבריו במכתב, ויאמר אלי: ׳הלא עיניך ראו את קורותי, לכן היה לי לפה להגיד לעתניאל רעי את כל אשר עמדי, כי הקורות מסוכסכות אשה ברעותה, והדברים יגעים, ואם נפקדו מהם דברים, ומלאת אתה אחריהם באמרי פיך '. כן דבר אלי רעך. אך לב אדם יחַשב דרכו וה’ יכונן צעדו, ועיני הרואות, כי בדרך אמת נחני ה’, כי בבואי אל קרית השולטן, חליתי במחלת קדחת, אשר עצרתני שלשה ירחים על משכבי, עד אשר הקרה ה’ לפני איש תם משחת המראה ונחמד ונעים במעשיו, ושמו שלומיאל, אשר יצא לבקש את אשר בקשתי ולא מצאתי. ולשלומיאל התמים הזה נודעו עקבות איש עקוב מדם, וישיאני לעשות דרכנו יחדו אל מקום פלוני אלמוני בארץ תוגרמה, ואנכי אצתי ללכת אחריו.באנו אל המקום ההוא ועמוקות נגלו לנו מני חושך. אז חשתי להריץ מכתב אל ירחמיאל יושב עתיקה, החבר לשלומיאל; שאלנוהו דבר קטן לדעת, היש געל בביתו, אך שני ירחים חכינו למענה ואין. ונפן ונסע אל ארץ מוקדון, שם נגלה לנו כי זה מספר שבועות, אשר שם ירחמיאל לדרך פעמיו, על כן אמרתי: אסע לונדונה לחקור דברים, הדרושים לחפץ עזריאל רעך. ויהי בעברי דרך ארץ אשכנז, וה’ הקרה לפני את געל יושב עתיקה, אשר חפצתי קרבתו, והוא נתן לי את בריתו שלום ויגד לי את דבר ביתו, לא כסה ממני דבר, ובשלשת ימי שבתי עמו הייתי סופרו הנאמן ואכתוב לו מכתבי עמל לדכא עניים בעלילות שוא, ויצלח חפץ ה’ בידי לסכל עצתו והוא איננו יודע מאומה.סוף דבר: אצבע אלהים ראיתי, המגלה עמוקות מני חושך. ומה נפלאו דרכיו! ובראותי, כי לא טוב לי לבוא עתה אל קרית אמון עיר מושבך, הנני שולח לך את המכתב אשר נתן עזריאל רעך על ידי להמציאו לך, וממנו תדע אחרית דבריו, וקראת את הדברים והשתוממת על כל המעשים והעלילות, אשר יצאו לפעלם בעצת עליון, נורא עלילה על בני אדם.

"ידעתי, כי סתומים וחתומים יהיו לך דברי מכתבי כחידות, אך עוד חזון למועד אשר תדע פשרם בעתם.ועתה קום קרא את דברי אוהבך השלוחים לך מאת דורש שלומך וטובתך כל הימים,הימן״.

ועתניאל אמר אל עתליה: "הן בא אלי הימן כחלום ברוב ענין, ומכל דבריו לא אתבונן מאומה.לכן הבה נראה מה אחרית העלילות אשר נקרו ויאתיו לעזריאל רעי, הלא גורל אחד לשנינו, לכן הכיני, ידידות נפשי, גם את לבך לאשר אקרא באזניך״.

זאת דבר ויקרא במכתב עזריאל כדברים האלה:

ח: אחרית חזיון עזריאל

״אחרי הדברים, אשר נקרו ויאתיו לי בעיר טבריא, אחרי דברי החלום הנעים, אשר באוני בשחר חג השבועות, – חלום אשר לא יתארוהו מלין במליצה רוממה ונשגבה; אחרי כל אלה לא יפלא עוד,רעי, בעיניך, כי כל מורשי לבבי יחד נתכו להגיון אחד,ושם שפרה היה לרוח חיים ולרוח המושל, אשר עלתה על כל משכיות לבבי, בה הגיתי ולה אמר לבי: בקש פניה, אולי תוכל להביא לך עצות מרחוק, ובאו דברי החלום בהקיץ. אך איכה אוכל לגשת אל משאת נפשי, ומלכה אשת אביה כלהט החרב המתהפכת לשמור דרך עץ החיים אשר נטע לי ה׳ בעדן גני. הבטתי אל פני שפרה, שאלתי בתרפיה ולא מצאתי חזון; עיניה הרהיבוני, הקיפוני בחבלי קסם, ואני כגבר אין איל וכאיש אובד עצות, ומלין התמלטו מפי, כי נכון אני לשבת בטבריא עוד ירח ימים, ומלכה ענתה אותי בערמה לאמר: ׳כעבור מועד הלא תעבור מזה,כי לא זאת המנוחה לעלם צעיר לימים כמוך לשבת במקום אחד. הלא תשיש כגבור לרוץ ארח, ואנחנו נשלחך בשלום וברכנוך בשם ה’, ואלדד אחי ישלח את ברכתו לך והיתה לך למזכרת עולם בשובך אל ארצך ואל מולדתך; ושפרה גם היא תזכרך מארץ ירדן, והיתה מנחתה לך ברכת פיה ואתה תקחנה רצון, כי מה תתן לך, והון ועושר אין לה, כי כל אשר אתה רואה אתנו פה לאחי הוא, אשר בחסדו נחיה; אין לשפרה כי אם גויתה ותומתה, ורק את נפשה לאחי תשא, נפש נקיה עד היום וזכה כיום הוָלדה, כי זאת היא כל רכושה ובזאת תמצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ובעיני אחי׳.

"כהנה וכהנה דברה מלכה בערמה, להכרית כל תקותי במלין אשר נפלו כחצים שנונים בלבי. הבטתי אל פני שפרה, והנה היא נפעמה, ומלכה, אשר הבינה מבוכתה, אמרה: ׳אם נקיה נפש שפרה, הלא תתפאר עלי, כי אני הזכותי בבור לבה ברוב לקחי, בגלותי תמיד למוסר אזנה, כי שקר החן, הבל היופי, ותפארת בחורים –רוח הולך ולא ישוב, כי רוח עברה בם וכל תפארתם כאין והודם נהפך למשחית, ונבחר מאלה טעם זקנים, אשר תפארתם –שכל טוב וחן בעיני אלהים׳.

"ואנכי נלאיתי להאזין עד תבונותיה ולא יכולתי עצור במלין, אמרתי לה: ׳הלא משדי לא נצפנו עתים, כי הוא הציב גבולות ארץ: אביב, קיץ, חורף וסתו, ועל עת האביב שפך רוח חן ויפארנה בכל שכיות החמדה. וילבישנה אדם קדרות, אם ישליך עליה שקוצים ולא יחטא לאלהים? הלא כעת האביב כן עת הנעורים, ואם לא ישמח בחור בילדותו, בתולה –בתפארת נעוריה, היבקשו למו עדנה בימי זקנה ושיבה?הלא יוצר הכל, אשר הלביש את החבצלת רקמה זכה מחלב ואת השושנה – שָׁני עם עדנים, הוא ישפוך רוח חן ותפארת על פני אילת אהבים ויעלת חן, ובחור מעם, אשר ימצא את הסגולה הזאת לנחלה לו, ישיב תודה לה’ ושבע ביום יהללהו על נחלתו, אשר שפרה עליו׳.

–הן אלה משלי אפר –ענתה מלכה בכעס נסתר –כאלה יביעו יושבי ארצכם, אך זה דרכם כסל למו, ולא דרכיהם דרכינו, כי נשים משלו בהם, ולא כן משפט ארצנו, כי ארח עולם נשמור, אשר נתן השלטון לגברים, ולמה נביט לארחות נלוזים, ועינינו רואות את אשר לפנינו? הוא אשר דברתי: אמנם, יפה שפרה וברה, אך דל חלקה בחיים; לה נתן ה׳ תפארת נשים ולאחי נתן ה’ הון רב, וברצונו ירים קרנה, והיו כל ימיה ימי אביב, ובשלותה תפרח כשושנה וכחבצלת, ועיני אביה תראינה וינוב בשיבה. האף אין זאת, אלימלך אישי?

"ואלימלך נאנח במרירות ולא ענה דבר, ואנכי רציתי לענות: הינוב אלימלך בשיבה כציץ נובל על קברות בתו היפה והמעונגה? מלתי היתה על לשוני, אך עצרתי במלין ואהי נכון ליום מחר לצאת מעיר טבריא ולשאת אתי פצעי אהבה הנאמנים. והימן יעצני להתאושש ולאזור כגבר חלצי, פן יוליכוני רעיוני שולל. אך הנקל הוא לשית עצות בנפש, אשר לא בא עד תכונתה, כי אנכי לא ראיתי עצתו מרחוק, אמרתי לו: אך שוא תכביר אלי מלין, אמרי נואש, כי לא אשכח את שפרה כל הימים, אשר יהגה לבי ויחשוב מחשבות '.

"עבר יום מועד ואנכי עליתי על ערש יצועי ואנחותי פרצו מקרב לבבי לרגעים. לשוא דבר הימן על לבי וישיחני על דבר בתי חרושת המעשה אשר בדמשק ויאמר לי: ״הבה נעלה דמשקה, ואנכי אתן את לבי לחקור ולדרוש את בתי חרושת המעשה, כי נתן לי ה׳ לב לדעת כל מלאכת מחשבת. הבה, שית ידך עמי, ובחרנו דרכנו גם אל קרית לונדון, עיר ואם לכל מלאכת מחשבת, ואחרי כן נתור לנו מקום בארצך לכונן בה בית חרושת המעשה, ואם מצער יהיה ראשיתנו, הלא ישגה אחריתנו, כי יד חרוצים תעשיר '.

"לשוא השחית הימן את דבריו על אזני האטומות. הוא נרדם בדברו, ואנכי התעניתי ברוב שרעפי בקרבי ושנתי נגזלה, חם לבי בקרבי, על כן עזבתי ערש יצועי, יצאתי אל הכרם, ישבתי במקום ההוא אשר חלמתי חלומי הנעים, ולבי עלי דוי בראותי כי אין אחרית ותקוה לחלומותי, ואש קדחה בעצמותי.

״חשבתי, זַמותי, ויהי עם לבבי לרחוץ בים כנרת. הלכתי שמה, גם באתי אל המקום ההוא אשר רחצה שם שפרה ותרד במצולות לשום קץ לעמל נפשה. אמרתי אני בלבי: למה אאריך נפשי? הבטתי אל המקום אשר הוצאתי את שפרה למרחב, שם ישבתי, הגיתי גם בכיתי. הים היה שוקט ונח, רוח צח שפיים עובר על פניו ואור שחר נגה עליו. ויד החזיון עלי חזקה ותקחני ותשאני אל ימי הקדם, ימי שפוט השופטים, כאשר נשבעו בני ישראל במצפה לבלתי תת אשה לבני בנימין, ותהי להם העצה היעוצה לארוב בכרמים אל בנות שילה ולחתוף להם נשים, איש את אשתו. נשאתי מרום עיני, ראיתי את השמים וכל צבאם, חזיתי את אדמת הקודש אשר אנכי יושב עליה, אמרתי אני בלבי: הלא השמים והארץ לא שנו את טעמם מימי עולם, רק בני האדם שנו דרכם ומשפטם, ואשר חשבו בני קדם לעצה טובה, עצה נבערה יקראו לה בני הדור הזה. נשאתי עיני אל צורי קדם, העדים הנאמנים, אשר ראו מעשי בני בנימין, שאלתים: הטוב לי לעשות כמעשה אבותי לפנים בישראל? והצורים הביטו אלי, כמו יחפצו לגלות לי תעלומות מני קדם, ויתבוששו לעיני השמש. הבה! –אמרתי בהתעודדי –תהיה נא לי שפרה כאחת מבנות שילה ואנכי כאחד מבני בנימין, וארבתי לשפרה בכרם אביה, אולי אמצא חזון קדם, וחטפתיה ומשכתיה אחרי.

"וברוב שרעפי בקרבי הלכתי לשוב אל בית אלימלך באפס תקוה למצוא שם רוָחה ללבי המתנודד. באתי אל הכרם ובמקום חזיונותי ישבתי גם הגיתי בהלך נפשי כאובד עצות, ואחר התהפכי מסבות בתחבולותי, יעצתי לעזוב טבריא, כי מה חפצי בה? עודני הוגה ברוחי הקשה, והנה שפרה יוצאה מבין סבכי עצי המור, ונאלמה דומיה נגשה אלי ותתבונן בי. יחלתי למוצא פיה, ואין אומר ודברים;אך גם היצורים האלמים יביעו רוחם, כי המשׂביע לכל חי רצון שם אותותיהם אותות להודיע חפצם: האיל יערוג על אפיקי מים לנפש אילתו והתור הומה ליונתו. כן ראיתי את שפרה עומדת לפני באין אומר ודברים וידיה על חלציה, אך לה דומיה שפה ברורה, כי אנחותיה הביעו לי רוחה ודמעותיה הגידו לי עקת לבה. אין זאת –אמרתי בלבי –כי אם נשבעה למלכה או לאביה לבלתי דבר עמדי מטוב ועד רע. זאת חשבתי למשפט ואקרא מנהמת לבי: ׳הה, יונתי בסתר המדרגה! השמיעיני את קולך וידעתי משפטי החרוץ.'

"אך תחת ענות אותי דבר, הוציאה גליון מחיקה ותתנהו לי, ותסב עיניה ממני ותבך מרה. ראיתיה נמוגה בדמעות ולא עצרתי כח; היא הלכה ממני, ואנכי קראתי בגליונה לאמר:

"שבועת ה’ תשמור לפי מחסום בעודך לנגדי, כי אבי, המפחד מחמת המציק, השביעני לבלתי דבר עמך, כי אם בהיותי עמו, או כאשר יתנני הוא לדבר עמך, על כן בחרתי לי הדרך הזה להגיד לך חפצי במכתב. היגיד לך הגליון אחת מני אלף הגות לבי? האומנם מפַלטי ומושיעי אתה, כי ידיך משוני מחשכת מים ותפקח עיני לראות אור חדש וכל שכיות החמדה, תפארת אדם, חמדת החיים, –הרק ליומים נגלית לי וביום השלישי תעוף ממני, תדאה על כנפי רוח? הטרם תדע, כי שמך על שפתי כלפיד יבער וזכרך כמוקדי עולם ילהט לבבי לרגעים? הזאת הברכה, אשר תשאיר לי אחריך? ואם ככה אתה עושה לי, איכה אזכיר שמך לברכה? דע לך, כי צרתי קרובה: הן עוד היום תשים מלכה לדרך פעמיה לשוב מהרה הלום עם אחיה הנמאס, אשר יקחני כמקנת כספו ואין אומר: השב. בין את אשר לפניך, אם בעל נפש אתה!

"נפשי אויתיך,אורי וישעי, ונכספה לישועתך. קומה -נא והושיעני ביום אידי, אמור לנפשי: ישועתך אני, והחביאני בצל ידך. הן זאת ידעתי, כי לא תנמע אורך מנפש תדרשך. שפרה ".

"ואחרי קראי דבריה אמרתי: לא אמוש מן העיר הזאת וגנותי על שפרה: תצעד מלכה אל מלך הבלהות, ואנכי אוציא את שפרה מעמק עכור למרחב. זאת אעשה ויעבור עלי מה! אך שוא יעצתי, כי על פי מלכה אץ בי שר העיר לצאת מטבריא בעצם היום ההוא, ולולי הימן, שהיה לי תנחומות לעתות בצרה, כי עתה נפלתי שדוד. אך הוא אמץ את לבבי. וכן באנו יחדו דמשקה, העיר הגדולה לאלהים. שם פניתי אל ציר בריטניא ואתן לו את מכתב תעודתי, המגיד תהלתי לפניו. ויקרבני הציר כמו נגיד ויאמר: ׳צר לי עליך מאד,כי אֵחרת לבוא אלי יום אחד ולוּ באת הלום יום אתמול, כי עתה נתתי לך יד ושם אתי להיות כמליץ, באשר שפתנו אתך וגם שומע אתה עברית וערבית; אך השָׁקט ואל תירא: הנני לתור מקום לך בבית הגביר לאחיך ושמו אלדד אשר ינחל הון עתק, נחלת עלמה משוגעה, אשר אוה לקחת לרשת הונה, השמור לה בקרית ארצי לונדון '.

"בשמעי את הדברים האלה, ויחורו פני וחיל אחזני. וירא הציר ויאמר: ׳מה לך כי נבהלת?׳ ואספר לו את כל הקורות אותי בטבריא.הגדתי לו, כי שפרה יפה וברה, טובה ומשכלת, ונפשה קשורה בנפשי באהבה נצחת, ואלדד תועבת נפשה הונה אותה בערמה מנחלתה, השמורה לה בלונדון, כדבריו. והציר, בשמעו כזאת מפי, התעורר על דברי ויאמר: ׳האומנם תצדק בדבריך ובערמה בא אלדד לרשת הון לא לו, ושרי ישמעאל רמוני?׳ –הבה! –עניתיו –ישלח -נא אדוני אנשים נאמנים אל עיר טבריא ועיניהם תראינה, כי שפרה יורשת ההון עלתה על כל בנות בחן ושכל טוב, ורק הזקן טמן פחים לה. ואספר לציר, כי שר עיר טבריא גרשני מגֵו כגנב, אין זה כי אם שת גם הוא ידו עם רשע;סוף דבר: אם המצא תמצא העלמה כמשוגעה, אחת דתי להמיתני. אך אחרי דַברי, והנה יראה ורעד בא בי. אמרתי אל הציר: ׳הן אחת היא מגורתי:הלא בחרה שפרה מות מחיים לפני בואי ותלך לרחוץ בים כנרת ושם רצתה לשים קץ לעקת לבה. אך לא תקום פעמַים צרה, כי אביה שומר עתה צעדיה. ומי יודע: אולי עמל נפשה וצרות לבבה יכוּה עתה בשגעון. לכן, אדוני, ימהר ויחיש מעשהו, בטרם יבוא שגעון לה ובטרם יבוא אלדד הזקן העריץ לקחת אותה '.

"והציר השתומם על משמע אזניו ויכתוב דברים אחדים אל הפחה אשר בדמשק. ובעצם היום ההוא שלח הפחה אל הציר אנשי חיל ושוטרים, והציר שלח עמם את הרופא החכם אשר בחצרו וישלח גם אותי אתם, ויצו את השוטרים לאמר: ׳אם תמצאו את דברי העלם נכונים, ואסרתם את האשמים בנחושתים והעליתם אותם דמשקה לעשות בהם משפט כתוב, ואת עזריאל הניחו בשלום בטבריא '.

"בשלום יצאתי מדמשק ובשלום הובילוני וישיבוני אל עיר טבריא כבוא השמש. ואזני שמעו דברים מאחרי לאמר: עוד מעט תהיה החרפה בכרם אלימלך ומחר יקח אלדד את אשתו ויצא מזה. שמעתי את הדברים האלה ואתפלץ. ואתחפש ואלך עם השוטרים ואנשי החיל, והרופא הולך עמי. וכבואנו אל בית אלימלך, והנה אורה ושמחה בחדרים ובכרם עם קול תרועת מנגנים, והמון אנשי העיר נסבו על הבית, בם עברים וישמעאלים. ואני והרופא והשוטרים נועצנו על כל אשר לנו לעשות ולדבר, לבלתי גלות לשפרה את דבר נחלתה לפתע פתאום.

"באנו אל הכרם, והנה החופה פרושה על אלדד הזקן, ושפרה לבושה בוּץ כצמר צחר. דמיונה כחבצלת, והיא מובלת מבית אביה: אביה מימינה ומלכה משמאלה והשושבינים נושאים אבוקות בידיהם, והכלה בוכיה מאין הפוגות. ויהי כראותה פני מבעד לצעיפה, ותרם קול בכי ותמאן ללכת אל תחת החופה. והנצבים שם התלחשו, ומלכה ראתני ותבן לה, כי אנכי נצב לשטן לאחיה, ותתן עלי בקולה לאמר: ׳צא מזה, שטן ארור, זעום ה '! הלא גרשוך מגֵו ואיכה שבת הלום?׳

״זאת דברה ותגד דבריה לשר העיר, הנצב שם בין מטעי הכרם לראות את החופה. ויחרד אלי שר העיר ויאמר: הוי, איש נועז!הלא בכבלי ברזל אשלחך אל מקום זה יסדתי לך. –ובכבלי ברזל אשלח אני לעזאזל אותך ואת החתן הזקן עם אחותו, זעומי ה’ –עניתי בחמה נסתרה –אתכם אשלח אל מקום זה יסדתי לכם, ואני פה אשב עם רעיתי, כי אויתיה.

"ואלדד יצא מחופתו ויאחז בערפי, והשוטרים, אשר באו עמדי אחזו בו ויאמרו: ׳אל -נא באפך!׳ ויתנו את הפקודה הכתובה אל שר העיר, אשר התנפל לרגליהם, בדעתו אשמתו בנפשו, ויאמר: ׳אמנם, חטאתי בעלמה הזאת, אשר נתתיה כמשוגעת, כי הזקן הזה השיאני באַמת בצעו.' –את צדקתך תגיד לפחה אשר בדמשק –ענו השוטרים ויצוו לתפוש את השר ואת הזקן ואחותו. ואנשי החיל עשו כדברם ויושיבו אותם במשמר אשר בעיר. ואלימלך הסיר הצעיף מעל פני שפרה,והרופא נסה דבר אליה ותמצא חן ושכל טוב בעיניו. והשוטרים טרם יגידו לה על דבר הנחלה וההון השמורים לה בלונדון, ואלימלך הביא אותנו הביתה וישם לפנינו יין וממתקים מן התכונה אשר הכין ליום כלולות בתו. והשוטרים שאלו את שפרה: ׳האומנם תבחרי בעלם הזה, אשר חש לעזרתך?' והרופא אמר לה: ׳הן בחירך זה נתן את כל אשר לו כופר נפשך אל הפחה; הן דל חלקו בחיים מעתה ואלדד הלא עשיר ולו הון עתק.היש לאביך מאומה, או אולי צפנת לך כסף מאז והיה לכלכל נפשותיכם?׳

"ושפרה בכתה ותאמר: ׳מאומה אין גם אתי. לא אשא אל בחירי זה בלתי אם גויתי, תומתי ואהבתי, ובה’ שַתּי מחסי, כי הוא ישביענו רצון, כי יד חרוצים לבחירי, וגם אני אביא מפרי כפי מחיה אל ביתנו, וכן נבלה ימינו בטוב ושנותינו בנעימים.' –אמנם, –ענה אלימלך –הון ועושר לא תביא בתי לו, כי אם בגדים וכלי בית נקיים, כי אחרי מות אמה היתה גברת בית ויודעת היא לכלכל דבריה במשפט;ואם מה’ יצא הדבר, והיו מאושרים באהבתם. ועתה הגידו -נא לי, אדוני השוטרים, את עון אלדד אשר נתפש בו, ומה חטאת אשתי ופשע שר העיר? –כולם יחד מעלו מעל, – ענו השוטרים –מעלו בצדקתך ויאמרו להונות את בתך מהונה העתק, השמור לה בלונדון. ויספרו לו את פרשת הדברים.

"לשוא אתאר לך במלין את עליצות שפרה, הנמסה מדמעות גיל בעת ההיא. היא נפלה על צוארי, ואנכי חבקתיה בזרועותי. –אלוף נעורי אתה ומושל בכל קניני והוני, –קראה שפרה. –ואַת צפירת תפארתי וחמדת ימי –עניתי. ואלימלך הקדיש קרואיו, וממחרת היום ההוא קראתי לשפרה אשתי והיא קראה לי אישי.

"מקצה שבעת ימי המשתה ואני ושפרה אשתי ישבנו על גמלים והימן נלוה אלינו ויחדו באנו דמשקה. אני ושפרה בקרנו בהיכל ציר בריטניא ונָשב תודות לו על כל הטוב אשר עשת עמנו. והציר הראנו את דבר ההון הרב אשר הניח מיכאל לקרוביו, והנה שם שפרה אשתי בראש היורשים, גם את שם אביך ראיתי שם, ואת שם יאיר, ואת בני יוסף בעתיקה, ושם אסף המליץ. סוף דבר: עוד תקוה נשקפה לנו להתראות פנים בקרית לונדון, ואת הימן רעי נשלח לפנינו והגיד לך את כל הדברים, אשר לך לדעת.

"אני ושפרה כחולמים. חדשים לבקרים נשאל את נפשנו: הבהקיץ נראה הטוב ההוא, אשר אפס קצהו ראינו בחלומותינו? אך לא ישֵׁנה שמחת גילנו ולא נרדמה שלותנו, כי יום יום תרב שמחתנו, כן תרב גדולתך, רעי, גם אתה, וישיש עליך לב אוהבך לעד, עזריאל ״.

– אמן, כן יאמר ה׳ –ענה עתניאל אחרי כלותו לקרוא המכתב –וכמשוש עזריאל רעי על שפרה אהובתו, כן ישיש לבי תמיד על זאת הברכה, אשר אצל לי ה׳.

בדברו זאת, שלח אצבע להורות, מי זאת ברכת ה׳ לו. ועתליה אמרה: "מקרה אחד וגורל אחד לי ולשפרה רעותי, הקרובה בלבי, אך טוב ה׳ לכל החוסים בו, ואם למצער ידאיב בני תמותה, עוד לא נשבת ששון מבני אדם״.

– כן דברת, ידידות נפשי! –ענה עתניאל ולא יסף דבר עוד,כי באו אל בית אליאב גברים ונשים, נכבדי קריה, לבקר בביתו ולראות את פני עתניאל ועתליה בשמחת לבם.

ט: עת רצון

ולעובדיה מלאו שבעים שנה ביום השבת, על כן בבוקר אחר התפלה נקבצו באו כל יודעיו בצל קורתו ויברכוהו איש כברכתו. רק חמול לא בא, כי היה בהול על ממונו, אשר הפקיד ביד ר׳ צדוק אחרי קראו את המכתב אשר הניח זרח אחריו. וידבר עם איש אמונתו מרחוק על דבר הנכבדות אשר דבר לו יפתח עם זלפה בתו, ויענהו ר׳ צדוק כי דרכו נכון לפניו, ואשר דבר פיו אין להשיב; וחמול הבין כי זה דרכו לבית עובדיה, ובכן נכזבה תוחלתו מאיש חמדתו.

ועובדיה מלא שמחה ביום ההוא ולא שת לבו לכל עצב. וירע בעיניו מאד על אדות חמול, אשר לא בא לברכו ביום היקר הזה, ובזאת הלא גלה כי משטמה בלבו; ועובדיה רצה לכפר פני כל אוהביו ולעשות שלום גם לירוחם, למען לא יקלל נוהו אשר לקח מידו, ויאמר לתת ערבון בעדו ובעד שרה בתו אחרי כתבם ידם לו להקים ביתו בידו.

ואלישבע, אחרי קראה את מכתב זרח, התנודדה מאד בראותה כי מידה נגזר. לשוא דבר ר׳ צדוק על לבה, כי לא כן זרח על דעתו, ותחת שלחו יד בנפשו, שלח בעַולתה ידיו. אך אלישבע הבינה בספרים ורבות רעות ראתה, אשר באו מאהבה נכלמה, על כן האמינה בשערוריה הזאת, הנעשה על פיה, וחרפתה שברה לבה, והקדחת, אשר כמעט רפתה ממנה, קדחה עתה בה, ואביה הזקן חרד עליה,אך הוגא השקיט את רוחו, באמרו כי קדחת עוברת היא, ועוד היום תזיע ושבה לאיתנה.

ואלישבע, אשר התבוננה במעל אשר מעלה בה צפורה, גרשה אותה מעל פניה ותבקש את רחל לשבת אתה עד שובה לאיתנה, ורחל השלימה חפצה באהבתה אותה מאד. ויהי אחר הצהרים, ואלישבע הוזה שוכבת ומדברת בחומה זרות לאמר: "אני חבצלת השרון, סורו ממני כל זבובי מות, זבובים שחרחרים, ירקרקים, עקודים, נקודים וברודים. ומה תחזו באלישבע? מעט חן, מעט יופי, ואותם תשא לבחירה. סורו, סורו ממני, פני הלוט הלוט! רוחכם זרה לי, לבי לכם ספר החתום. אהה ה’ אלהים! הנה עלטה באה, חשכת יער, מרבץ לאימים איומים, וקול אבי מר צורח, שם גבור ירוץ וירצץ פתנים, קול דודי זה. סור לך, זרח! אני לדודי ועלי תשוקתו. אך הס! הנה קול נעמן, ידיד ילדותי, אלי קורא מבור כלא.ומי דכא לעפר חיתו? האומנם יד זימון עשתה זאת? שעו מני, עושקים ועשוקים, הניחו לי! אשב בדד, כי אין איש, אין איש!״

ורחל הקשיבה בחרדת לב אל הדברים אשר דברה אלישבע כאשר גברה עליה הקדחת, ולא יספה דבר עוד,כי תרדמה נפלה עליה ורסיסי זיעה נראו על לחייה. אלה ראה גם ר׳ צדוק, בבואו בלאט אל חדרה ובגשתו אל ערשה על בהונות רגליו, ורחל לא שמעה זאת, כי נעורה אתמול כל הלילה, ותנומה אחזה שמורות עיניה. וישמח הצבוע, בראותו אות לטובה, כי תעבור הקדחת ומשאת נפשו תשוב לאיתנה, ויאמר: הנני לעשות דברי בערמה – ואמרו, כי על פי באה לה הישועה. וישב אל חדר הזקן וישכב שם על מטתו, וכאשר הקיץ הזקן, ויהי גם הוא כמתעורר משנתו. ויגד לזקן, כי חלם חלום, והנה אלישבע שוכבת על ערש דוי, והורתה באה ואומרת לה: ״שתי, בתי, מיין הכוס, אשר יבדיל הצעיר הזה עליו, ושבה רוח חיים אליך״. ויקם הזקן וילך לראות את אלישבע, וישב ויאמר: "לא אעירנה, כי ישנה היא, ומי יתן ובאו דברי חלומך, תשוב היא לאיתנה, ולא אשית עוד לב לכל אשר לי מסביב״.

–רק על זאת אתפלל –ענה הצבוע – ושלח ה׳ רפאות לגויתה ולנפשה יחד, כי לשם זימון ולזכרו תאות נפשה,ובמה תשבית זכרו מקרב לבה?

–חכה לי מעט –ענה הזקן –אנכי שלחתי עתה את שמריה לקרוא לשובאל להמתיק עמו סוד, כי חכם הוא, והוא יגיד לי את אשר לי לעשות בירוחם קרובו וידיעני דרך תבונות על אודות אלישבע בתי.

כהנה וכהנה נדברו איש אל רעהו עד בוא שובאל. ויקדם הזקן פניו בכבוד ויאמר לו:״בעצתך תנחני -נא והוריתני בחכמתך את אשר אעשה לבית ירוחם קרובך״.

–הן זאת היא העצה היעוצה –ענה שובאל –שלח לו פדות בערבון ובזאת תשבית מדנים, ובמענה רך משיב חֵמה תדבר על לבו, ובאתי גם אני ומלאתי אחר דבריך, וקויתי לשלום.

–כן דמיתי גם אני –ענה הזקן –אך מה לי לעשות בזימון, אשר חציו כגבור משכיל לירות פעם אל לב בתי, פעם אל לב בת ירוחם, והגבירה מגן לו?

–על דבר זימון –ענה שובאל –אכן טוב הוא אם יבחר ברוחמה באמת ובתמים. לכן תכרית תקותו מעם אלישבע, וראה כי תוחלתו נכזבה ממנה, ושב ובחר ברוחמה.אך המכשלה הזאת תחת ידיך, כי עוד לב בתך לא נכון עמך, כי אין דלתים ובריח ללב עלמה משכלת. הן לזימון תפארת בחורים, ולה עינים לראות ובהגות לבה תפארהו שבעתים, וכאשר תשפיל אתה ערכו לפניה, כן תרומם היא תפארתו בקסם שפתיה. התגרע אתה שיחה לפניה? והיא לא תצלח, לא, ידידי, לא בתוכחות על עון ובקרדומות תבוא אליה, כי אם תוציא כלי זעמך בדברים כמדקרות חרב, הלא תדכא כחלל לבה ואבדו עשתונותיה רגע. ובשוב רוחה אליה, והתגעשה ואמרה: "הלא זה לקח הדור הישן, ההולך אחור ולא לפנים. ולמה זה יחבירו עלי במלין סרי טעם ובמשלי אפר?״

– ועל דעתי –ענה הזקן –אין דרך אחרת להסיר שטן מלפניה ומאחריה, כי אם בלקח מוסר אשר תשמע מפי נבון כמוך, כי תמימה בתי.

ושובאל הניע ראש ויאמר: "אי לכם, רופאי נפשות! הידעתם נפש האדם, הבאתם עד תכונתה להבין חליפות וצבא סתרי מזמותיה? הלא זאת היא ראשית דעת לנלחמים בשגיאות נגלות או נסתרות. דעו נפש חולת אהבה ודעו לכם, כי אם תוסיפו לדַאבה נפש דָאבה, לא תעלה לה ארוכה ומרפא. ראו דרכי רופא בשר וחכָמו: הלא הוא ימחץ בשר בריא למכה טריה לרפא בה מכות חדרי בטן.וכן תעשו: בקשו באלישבע תכונה אחרת, המושלת בנפשה: חמלה, קנאה, נקמה או אהבת כבוד,ובמצאכם התכונה אשר לה, רוח, המושל בנפשה, הגדילוה והבליגוה על האהבה, ורפתה ונשבתה מקרב לבה בשובה ונחת. וזאת העצה היעוצה לך, ר’ צדוק: אם דבר תדבר עמה, ושנית את טעמך, התחכם לפניה וחוֵה לה דעתך, כי לבבך פונה אל דור חכם, ובזאת תמצא חן ושכל טוב בעיניה״.

–אנכי אבין לשכל מליך –ענה הצבוע –הניחו לי ואשיב הנדָחה לבצרון;למען עובדיה אלופי אעשה זאת. ואם תשא אלישבע אלי נפשה, הנני נכון לקראתה, ואם אין, הלא תהיה זאת נחמתי, כי הסירותי כל שטן מלפניה, והיה כבודה חדש עמה,ואני אבחר באשר יוכיח לי ה '.

עודם מדברים והצובע בא ויאמר: "ומה אחרית ירחמיאל? הן קול נשמע בעיר כי אתה, עובדיה אלופי, תחיש פדות לירוחם, ובן -צבי הלא יריב ריב נחמיה, ואין עוזר לירחמיאל״.

–בואה הלום בלילה –ענה עובדיה –אז אדע מה אשיב לך.

הצובע יצא ועובדיה אמר: “ישרו בעיני דברי שובאל ידידנו, כי בדעת ידבר, ועל פיו נכלכל דברנו במשפט, וחפצנו בידנו יצלח, ובלילה נכתוב ראשית דברי הברית, ובשם ה’ נבצע אמרתנו, אני ור ' צדוק, לטוב לנו.”

פנה יום,אתא לילה, הגיעה עת הבדלה, והצבוע הבדיל על כוס יין בחדר אלישבע, למען תשמע גם היא ברכת הבדלה. והזקן שת ידיו על ראשה ויברכנה ויאמר: "יחליץ ה’ עצמותיך, ישלח מרפא לכל בשרך, ורוח נכון יחדש בקרבך, רוח דעת ויראת ה’, והיית ברכה״. ואחרי ברכו אותה לקח בידו כוס הבדלה ויאמר: "שתי, בתי, מן היין, הנשמר בכוס הבדלה, והיה שקוי מרפא לעצמותיך״.

ואלישבע שחקה ותאמר: "היין הרקח הוא מעשה רוקח? הניחה -נא לי, אבי הזקן, כי לא טוב לי עתה היין, פן יגדיל חומי בקרבי, והביאות עלי קללה ולא ברכה, כי יבדיל היין הזה בין חיים למות״.

–עלי קללתך, בתי –ענה הזקן –הן היין הזה יבדיל בין עצב לשקט ובין יגון לשמחה.

–כן דברת,אלופי –ענה שובאל –גם נבער מדעת יבדיל בין חיים למות ובין קודש לטמא.אך אם אין בינה, אין הבדלה בין קודש לחול. הלא מודעת היא ליודעי דעת קדושים, כי החול הוא נוגה כאור, המבדיל בין קודש לטמא, אשר ביום השבת יעלה אל הקודש ובמוצאי שבת ישוב להיות כמסך מבדיל בין קודש לטמא. אל הנוגה הזה נפלו חכמות מן החכמה העליונה והן נקראות נובלות חכמה; מהן לקח בן מיימון להעלותן אל הקודש, וכמוהו יעשו כל החרדים על דבר ה’, כי יוציאו יקר מזולל. עבודת הקודש היא, ואם בינה יתירה נתן ה’ לאלישבע, הלא תבין להבדיל בין קודש לחול.

–הן תושיה לרוב הודעת –ענה הזקן –אך תם אני, לא למדתי דעת קדושים ולא באתי בסודם. אנכי יעצתי את אלישבע לשתות מיין הבדלה, כי זאת היא העצה היעוצה לה מפי הורתה, אשר נראתה בחלום לאחד הדורש שלום בתה, ותאמר: "היין הזה יהיה שקוי מרפא לבתי ", ועתה, אלישבע בתי, אל תבוזי לחלום הזה, כי לא דבר ריק הוא.

– על דברת החלומות – ענה שובאל – הן, אמנם, רבים הם החלומות אשר שוא ידברו, אך יש חלומות אשר בם יגלה ה’ למוסר אוזן אנשים תועי לבב, ברצותו להשיבם לבצרון, ואחד מן החלומות האלה הבדיל לי בין הימים הראשונים לימים האלה: הלא הוא כתוב אתי לזכרון בספרי "עמק יהושפט״.

עוד הוא מדבר, וצביה באה ותאמר לזקן: "הן פתחיה שואל: הילך לקרוא לחמול, כאשר צוית?״

–יקרא לו –ענה הזקן –גם ילך לקרוא לבן -צבי, היודע דת ודין, והמתקנו סוד מה לעשות לאסירים אשר נלכדו בשחיתותם. הן עת רצון לי היום הזה, וכל ישעי וחפצי מעתה לעשות טוב וחסד.

ולא אֵחר פתחיה לעשות כמצות הזקן ויבוא אל בית חמול, והנה הוא יושב עם תולע ועם יפתח מורהו ונדברים. ויאמר לו פתחיה: ״הזקן שלחני לקרוא לך, כי יום טוב לו היום, במלאת לו שבעים שנה ".

– יום טוב לו היום! –ענה חמול, בהניעו ראש –ואחריתו כיום מר, כי בא אלי מכתב מגעל איש בריתו, ובו רצוף גליון קטן אליו לבשרו כי מת עדן בנו, ודבר נחוץ הוא לזקן למהר מסעו אל המקום אשר מת בנו שם, לדרוש את הכסף הרב אשר הניח אחריו –חמשים אלף שקל כסף, –פן יאחר ואבד כספו בידי זרים. היש את נפשך, פתחיה, להמציא לו הגליון?

–שלח -נא ביד תשלח, –ענה פתחיה –כי למה אביא לו בשורה רעה?

–לך לך –אמר לו חמול –והגידה לזקן כי עוד מעט והנני בצל קורתו.

פתחיה יצא, וחמול החליף שמלותיו לבוא אל בית עובדיה. וכבואו בצל קורתו, מצא את שובאל ואת נחשון וגליון פרוש לפניהם, וכבוא חמול הסירו את הגליון ויסתירוהו. וחמול בא אל חדר הזקן,וימצא שם גם את ר’ צדוק, ויאמר לו: "ומה אחרית זרח? העוד חדריו סגורים, הֲפָקדת אותם, אולי נפקד מאשר לך?״

–צדקת בדבריך –ענהו הצבוע –ואלה גם מחשבותי. הנני ללכת לביתי ולקרוא חרש ברזל לפתוח המנעול הנשחת, ועוד מעט אשובה הלום.

כמעט פנה הצבוע לצאת, והנה בן -צבי לקראתו.וכראות אותו חמול, נבהל מפניו, ובן -צבי שם עיניו עליו ויאמר: ״כל מי שנבעת, אף על פי שהוא לא חזה, מזלו חזה. ואל תאמר, חמול: אין מזל לישראל, כי מזלך היא מדהבה אשתך, רוח צפונית מזלת הזהב, הצופנת זהבה בספל אדירים ורוחצתו בבורית. ואם אין אתה רואה חובה לעצמך, מזלך רואה ונבהל ".

–הנני רואה חובה לעצמי, –ענהו חמול בכעס עצור –כי מגלגלים חובה על ידי חייב. אן יעצוני חכמינו: אם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש: אם אבן הוא – נִמוח, אם ברזל –מתפוצץ.

–אל תצדק הרבה –ענהו בן -צבי –הן כל באי שער עירנו יודעים כי אתה מן הצדיקים, שממונם חביב עליהם מגופם. רק אל תצדק הרבה להיות גם ממון חבריך חביב עליך מגופם. כמה גדולים בעלי אמנה!

– נאמנה רוחי עם אֵל ועם קדושיו – ענה חמול – ואתה באת הלום להתגולל ולהתנפל עלי בעזות מצח? ומה החרדה הזאת אשר חרדת עלי? העברתי אחת מן העברות החמורות, אם אכלתי דבר אסור?

–דבר אסור! –ענה בן -צבי, בהניעו אחריו ראש –הלא אסור לגנוב דעת הבריות,ואף כי ממונם, הדבר המעמידם על רגליהם. ואתה מקַצֶה רגלים חמס שותה ועודך מחזיק בתומתך ומשקיט את רוחך הנאמנה עם אל ועם קדושיו, באשר לא עברת אחת מן העברות החמורות ולא אכלת דבר אסור! ותשכח דבריהם (בתענית ): גזל מָריש ובנה בבירה, מקעקע כל הבירה ומשיב מריש לבעליו. ואתה, ידידי הנאמן, אוטם אזניך משמוע קול כתלי ביתך, המעידים בך: כי אבן מקיר תזעק עליך חמס, ואתה –כלא שומע; תראה דמעות עשוקים, יתומים ואלמנות, ותעלים עיניך, כי אינך רואה חובה לעצמך,אך מזלך רואה. מזל מחכים, מזל מעשיר; הרוצה להחכים, יעסוק בדיני ממונות כמוך, והרוצה להתעשר, יצפין חיל זרים כמוך. ואם כל אלה קלות בעיניך, הורני -נא, מורה מורינו, מה הן החמורות? הלא הן למודי מקרא, האף אין זאת? אך כפר -נא לי, איש נאמן, חטאת שפתי, כי אם ראית תלמיד חכם שעבר עברה בלילה, אל תהרהר אחריו ביום, כי בודאי עשה תשובה, כי כל היום אתה עוסק במצות, וכל נושיך יאמרו לך: מתי נראהו חפשי מן המצות? גם גדולה בעיניך עברה לשמה, כי בגזל רבים תתן בנותיך לתלמידי חכמים. ועל גלילי כסף, הגלגל החוזר בעולם, תתגלגל אל ארץ הקדושה, כי לא לאיש כמוך גלגול מחִלות לאחר מיתה, כי כתוב אתה לחיים בירושלים. אך רב לי לדבר מהתלות.

–אמנם –ענה חמול –רב לך התל בדברי חכמים, דברי תורה.

–חמול ידידי הנאמן! –ענה בן -צבי –האנכי מהתל בדברי תורה, אם אתה, אשר חללת תורתך ואמונתך? כי אלה היו הערבון אשר נתת לכל מלוי הכסף, אשר אמרו: הלא חמול היא איש תורה ויראת ה’ היא אוצרו, ואיך ימעל מעל לשלוח בעַולתה ידיו? ואתה התעמרת בתורתך ובאמונתך, כי קלות הן בעיניך, ומה הן העברות החמורות? אשאלך והודיעני!

–לא אנכי בגדתי, – ענה חמול בכלמה –כי אם הזמן בגד בי.

–הזמן בגד בך? –ענה בן -צבי במנוד ראש –הן זאת ידעת זה שנה תמימה, ובמוט רגלך, עוד לָוית כסף אביונים, לקחת שלא על מנת להחזיר, וכספם עצור ביד מדהבה אשתך. ואולם דע לך, כי לא תנָקה. הן כל נושיך בחרו בי לדבר משפטים אתך, ואיש לא יצילך מידי, כי תרד אל בית -כלא ונהמת באחריתך. ונחמיה, איש חרמך, אשר הקימות עליו חרשי משחית, – נחמיה יצא מחר חפשי.

–ומה דבר ירוחם ובתו? –שאל עובדיה, אשר שמח בקלון חמול –הלא זה הדבר, אשר שלחתי לקרוא לך, לדעת מפיך, היצאו בערבון, אשר אתן להם?

–- דאגת חנם היא לך, –ענה בן -צבי –כי על פי העלם זימון נתנה הגבירה ערבון, ומחר יצא ירוחם עם בתו.

זאת דבר בן -צבי, ויברך את עובדיה הנבוך,ויפן ויצא, וחמול יצא אחריו להתחנן לפניו על נפשו. ועובדיה אמר אל שובאל: "הלא אתה ידעת את לבבי,כי חשבתי להוציא את ירוחם ובתו בערבון,וענתה בי צדקתי לפניהם״.

עודנו מדבר, והנה הוגא בא ויאמר: "חדשות אגיד לכם, כי נחפש מלון צפנת, גם נבעו מצפוניו, כי נמצא באחד חדריו סוד משחקים, ובתוכם עמיל ואחירע, ומהם נלכד רק אחירע ואל בית המשפט הובל, כי יחקרוהו על דבר זרח ".

עוד הוא מדבר, והנה הצבוע שב מחדריו ופניו קבצו פארור. וכראות אותו הזקן, ויטהו אל ירכתי חדרו ויאמר:

"מה לך, ידידי, כי נפעמת?״

והצבוע אמר: "ומי יאמין לשמועתי, כי נחפשה מלתחתי, נפקד ממנה הפקדון אשר הפקיד חמול בידי, וגם החפצים אשר הניח בה געל למשמרת, נפקדו? ואם בכל אלה שלח זרח ידו, לא שלח יד בנפשו, כי אם ברח כגנב. אין זה כי אם התיעץ על צפונותי מאז ויתנכל בי, ועיניו ראו את מורהו, איש חמס ומרמות. לא לי עשה רעה, כי כספי בידים אמונות, אך איכה אשא ראש אל חמול, אשר ידרוש הפקדון מידי? האשיב לו כי שומר חנם הייתי?״

–למה תשית לב לחמול? –ענה עובדיה – ומה יענה הוא את נושיו? הן על אלה דוה לבי: על החפצים, כי נפקדו ממלתחתך.אבות אכלו בוסר ושִני בנים תקהינה. ועל פי הדברים אשר הגיד לנו עתה הוגא אדוננו, נבין כי אחירע, הנלכד עתה בסוד משחקים, חבר היה לאיש משחית.

– כן חשבתי למשפט גם אני –ענה הוגא.

והזקן אמר אל הצבוע: “ברוך ה’ כי כספך היה לך לפליטה ולא חלו ידי הגנבים בו; וברוך שפטרני מבן פריץ. נקי עתה אנכי מבית געל; ישמח הוא ביוצא חלציו, וגם אני אשמח בו, כי הוליך את חרפתו אל אשר הוליך. נקי אני ממנו ומאביו!”

כן נדברו איש אל רעהו עד חצות לילה, וילך איש למקומו.

י: עמק יהושפט

עבר לילה, ומחלת אלישבע רפתה והקדחת סרה, ורסיסי זעה אשר נראו על פניה, נתנו שמחה בלב אביה הזקן, אשר בא לבקרה בבוקר. ויאמר לה: "ראי -נא, בתי, כי שלח לך ה’ עזרתו בחלום,והיין אשר שתית מכוס ההבדלה, היה לזעת מרפא לך ".

ותשחק אלישבע ותאמר: "הן הוגא הרופא יתפאר עלי, כי שקוייו היו מרפא לבשרי, ואתה, אבי, אומר אלי, כי החלום עשה לי נפלאות ביין הבדלה. ויהי מה! הלא נפשי תגיל בישועתי. –אך מי חלם החלום הזה?״

והזקן ענה אותה לאמר: ״חולם החלום הזה קרוב יהיה לך בהקיץ, אם תקשיבי לעצתי לטוב לך. הלא הוא צדוק, איש החמודות! אכן, נחמד הוא, באמרו אלי: ׳אם תאבה אלישבע, או אם תמאן ללכת אחרי, אנכי אדרוש שלומה וטובתה '''.

עודנו מדבר, והצבוע בא החדרה ויאמר אל הזקן: "מצאתי החידה על דבר אחירע, אשר יסרוהו בשוטים, ויתן תודה, כי ידע במעל אשר מעל זרח ".

ואלישבע שאלה פשר הדברים, ויספר הצבוע לה ככל החזון אשר ידע, כי זרח עודנו חי, והוא ואחירע כחברי גנבים. ותשמח אלישבע על הבשורה, כי לא נגזר זרח מפשע שפתיה וכי עודנו חי לחרפתו.

ושובאל הנה בא וספר בידו, ויאמר אל אלישבע: "הן שמעתי כי שבת לאיתנך, על כן באתי להשלים חפצך. הלא שאלת ממני להראותך את ספר "עמק יהושפט " אשר אתי בכתובים. היליכי את הילד אשר ילד לבי לדור, קראי בי זעיר שם זעיר שם ותמצאי נחת ".

ואלישבע אמרה: "שב -נא, אדוני, וקרא אתה את דבריך ותשמענה גם אזני אבי הזקן, ושמע גם ר’ צדוק את תוכחתך לדור ".

והזקן ראה כי טוב בעיני בתו לשמוע תוכחת מוסר, וישב, ויושב גם את שובאל ואת הצבוע. ויאמר אל שובאל: “הלא על המשכילים נחשבת לפנים ועתה שמך ה’ למופת לעם שבי פשע. ועתה הגידה -נא לי, איך נהפך לבך בקרבך מהקצה אל הקצה. האומנם חלום עשה את הנפלאות האלה?”

–כן הוא, אלופי הזקן –ענהו שובאל –חלום איום ונורא הפך לבי בקרבי. ותהי ראשית דרכי בקודש, ונגה כאור התעני בישימון דרך, עד אשר נמוטו פעמי ללכת בדרכי חושך. ועתה שיתו לבכם לדברי חלומי, הכתובים בספר, וראיתם איך יפעל אֵל עם גבר להשיב נדחו. הקשיבו ואקרא דברי באזניכם.

זאת דבר ויקרא מעל ספרו "עמק יהושפט " כדברים האלה:

"צעיר הייתי לימים, אהבתי דעת בכל מאדי, חפשתי ספרים חדשים גם ישנים, שאפתי רוח חכמים, דרשתי כל יקר, רדפתי גדולות, העמקתי שאָלה, הגבהתי למעלה, ואהי מתנודד ותועה בשֶׂפֶק עד אשר קצתי בחיי מפני נדודי רוחי. ויהי בליל צום העשור, ואצא מבית התפלה, שבתי לביתי, עליתי על ערש יצועי ואישן. ורוח החזיון לקחתני, ובחלומי –והנה אנכי עולה על הר נשפה: תחתיו חרבוני קיץ,ועל ראשו נטוי הקרח הנורא, ממנו סמר בשרי. משם ירדתי לקצבי הרים לחפש שפוני טמוני מעמקים. באתי אל מערה גדולה וחשכה, ואקח נר בידי האחת להאיר לפני נתיב ותקות חבל ארוך בידי השניה, ואקשר קצהו האחד בפתח המערה וקצהו השני בידי, ובשני אלה בטח לבי, כי לא אמוט רבה, ואלך בצעדי און צעוד ולכת הלאה במעקשים ונלוזים, המעבטים ארחותי לאט לאט. אך לא פחדתי פחד,כי נר לרגלי ותקות חבל בידי, וחפץ לבבי הכני בסנורי -קסם, ועיני ראו מראות נפלאים, אשר משכוני בחבלי השוא למצוא דרך ישכן אור. ראיתי מרחוק היכלי חמדה וארמונות תפארה, ואור נוצץ בחלוניהם כמראה הבזק, ולא דעת לי ולא תבונה לאמר: הלא אור נרי הוא, המתנוסס בחלונות מחוץ לחדרי האופל. הרחבתי צעדי תחתי ובששון לבי אמרתי: אסורה -נא ואראה את מראות הקסם. אך שמחתי היתה עדי רגע, כי תקות החבל אבדה מידי. נפשי נבהלה מאד ורוחי נבקה בקרבי; בקשתי,חפשתי קצה החבל, תעיתי אל כל עברי. הה! תעה לבבי, כי חפשתי ואין. וכאשר גדלה חרדתי, כן חשכו עיני. אי לכן, עינים רמות! –אמרתי –איך נדעך אורכן באישון חושך! בברכים כושלות הלכתי מדחי אל דחי, והנה כר נרחב לפני. ממנו שבעה דרכים פונים אל כל עבר, ואנכי כאיש אובד עצות עמדתי נבוך, וידי על חלצי; פעם אחזתי דרכי על ימין, פעם על שמאל. מאימה חשכה צרו צעדי מלכת, ובכל זאת התאזרתי עוז, קמתי, רצתי, הרימותי קול, והנה הד קול פחדים עונה באזני. לבי סחרחר ודמי היה בקרבי לקפאון בזכרי כי תועה אני לא במדבר, תחת השמים, כי אם בתחתיות ארץ, במקום לא חזה שמש ולא נשמע קול בן אדם בו, ששם תאבל שממה ודומית נצח. ולספות אימה על אימתי ופחד על פחדי, הבטתי אל הנר אשר בידי, הנה קרוב קצו, עוד מעט יכבה וחושך ישופני. על כן יראתי למוש ממקומי ולנוע, פן אַשיב רוח וידעך אור נרי. כן הגה לבי אימה מספר רגעים, והנה הפתילה מסכסכת, תדכה, תשוח, עוד רגע ועוד רגע –ואורה נדעך. עתה היתה מבוכתי! עתה השיגוני בלהות צלמות, ורוח תמהון עבר עלי בזכרי, כי פה תמות נפשי, לא מות ישרים בין יודעי ואוהבי, כי אם מות נבל. זכרתי ימי ילדותי וימי נעורי, כי כספר נגול חלדי לפני, ומי מלל לי אז, כי כן יבוא קצי, יגיש ויקדים בעדי יומי האחרון! וכאשר תקפוני אימים איומים לא ידעתי אכנה, אמרתי לטרוף נפשי באפי, וברוב שרעפי בקרבי הרימותי קולי, שִׁועתי במר נפשי לאשר גם חושך לא יחשיך ממנו, נפלתי על אפי, פרשתי כפי, והנה ידי אוחזת בתקות החבל! קמתי ואתעודד,חגרתי תקות החבל על מתני ואלך לשוב אל פתח המערה, וה’ העלני מבור שאון, ויוציאני למרחב -יה לֵאור באור החיים!

"הקיצותי והנה חלום, אך לא כחלום יעוף, כי אם כדבר ה’, אשר היה אלי במחזה. אז נדרתי נדר, אמרתי: אשית מורה לי ויורני מדרכיו. ספרתי את דבר החזיון אל איש המופת, ויאמר אלי: ׳הטרם תבין פתרון החזיון? הלא נר ה’ –נשמת אדם, ותקות החבל הלא היא אמונתך, ותבטח בשתיהן ותבוא שערי שאול, אל גיא צלמות, וידעך שם אור נשמתך, גם תקות החבל נִתקה, ונפשך כמעט נכרתה באפס תקוה. אז מן המצר קראת יה, וישמע קולך, ויעל משַׁחת חייך לראות בטוב ה’ בארץ החיים ''.

והזקן השתומם על דברי החזיון, ור ' צדוק היה כלא שומע, ואלישבע שאלה מאת שובאל להראותה הספר. ותקחהו ותקרא בראש הדברים האלה "שערי שאול ״, ותוסף לקרוא הלאה זעיר שם, זעיר שם, ותעבור בשערים, ובהגיעה אל שער ״דור חכם בעיניו ״, שם עמדה ותקרא בשער ההוא כדברים האלה:

"לא בער אני מאדם, משכיל הייתי גם שָכלתי, חזיתי חכמים, אשר דבר אין להם עם אדם,ובם לא אדבר, כי כספרים באוצר חשבתים. אך על אלה אשא משל וקינה: על הצעירים, אשר בשם משכילים יתאמרו. מששתי כליהם ואמצאם ריקים. כמעט כתב האחד שנים או שלשה חרוזים, והוא בקדושים יתקלס. כל נער מבין עברית מליץ יתאמר, וכל מליץ יליץ אשם, וחכם הוא בעיניו משבעה משיבי טעם; ילביש צוארו רעמה, ורעם גבורותיו מי יתבונן. על כן יתאונן, כי בתוך עם לא -בינות הוא יושב, דור לא הכין לבו להבין אמריו כי נעֵמו. הביטו וראו בצרת נפשו, איך יבחר מלין, יחברם לאמרים, ישוב יהפוך ידו בם, יספרם, ימנם, יפארם בחרוזים, ורגבים ידובקו והיו לשירים –כסירים סבוכים. הדור! אתם ראו הפלא ופלא! הנה הצעיר מרקד על חבל נטוי, גם הכביד נחָשתו ורגליו אסורות, וברוך ה׳,כי יעבור שלום ולא נמוטו פעמיו. והרואים, הרועים רוח כמוהו, ראו כן תמָהו, ימחאו כף, יריעו, יצהלו ויקראו שמו: מליץ פלא! והמליץ הצעיר נודד כנפיו ויקרא: אני הגבר! ומי נתן לשכוי בינה? זמרו לו, כי גאות עשה! שירו, זמרו, ילדים ונערים, אמרו לתורה: שחי ונעבורה!

"אך למנות מלין ונקודות עמל נפש הוא, ולא כל אדם חזה בם, ומה יתרון לבעל הלשון? כי לא כל יום ישיר המשורר, כי אם בהיותו קרוא לשמחה או לאבל, או אם תעירהו נפשו לאהבה או לאיבה, לתהלה או לתָהלה, ולא תמיד תקרינה כאלה, כי ישא עליהן מדברותיו להלל או לחלל. ועת היא לעשות ספרים, ולא רבים יחכמו, על כן יעצו רבים לנוע על גרנות זרים, ולקטו שם מפל בר עם מוץ ואספו אספת ספרים, ורבו כגלי עטלפים על תלמי שדי. הס!אל תאמרו גלים לאשר יקראו צעירינו גבעות עולם. אך ראו זה חדש הוא: ספר אשר יביע חידות מני קדם ומדבר נכבדות בעיר אלהים. אסורה -נא ואראה. הה, לבי אוחילה!שם יתאונן חתן על כלה, כי נקעה נפשה ממנו! ומה תחזו בשולמית? הלא כמוה כאחת הבנות, המשחקות על במות ישחק. אך עת רצון היא עשות ספרים אין קץ, אשר באחרית הימים יהיו די בער, כי אם צר למו המקום בבתינו, ועלו בתנורינו –קל וחומר מצפרדע. על כן חדשים מקרוב באו, הנקובים ״חוקרי קדמוניות ": באלה אין גחלת לחמם, כי עלימו יתעלם שלג. הן מחקרי קדמוניות, אמנם, יקרו מאד לחקקי ישראל. גדולים חקרי לב, אך בם יסתוללו כיום גם נבובי לב, המתהללים בהבלים אין להם שחר, רודפי מיץ הרים ועלים נובלים. מהם ירימו תרומת הקדשים אחת מני אלף, וסרח העודף –חכמה נסרחה, כל הבל נדף –למדון תוצאות, ועל כל רעיון רוח יקדשו מלחמה, ירעישו שמים וארץ על אנשי מצוּתם, יגישו עצומותיהם לפני עדת הקוראים, בם סוחרי ארץ או נודדים ללחם, וכאלה כן אלה לא ישיתו לבם רגע לדברי הריבות, כי מה יתן ומה יוסיף למו ריב על הבל נדף: הממנו תמָלא הנפש? ולשוא עמלו המתוכחים לגלות דינם אל עדת הקוראים, אשר יחזו בם להג הרבה ויגיעת בשר. ועתה מה העבודה הזאת לסופרים חדשים מקרוב באו? ואולם ידעתי תשובותיהם: הלא הם יענו ויאמרו אלינו כי כל ישעם וחפצם לכונן שפת עבר ולהקים סוכתה הנופלת. אכן, לשוא שקדו, עמלו בוניה בה להרימה, כי ה’ אמר לה: רדי ושבי, לא נביא ולא חזון בנו;הן היא עזבה בגדה בידינו, ועל לבושה יפילו גורל משוררים, חוזי חזיונות, חוקרי קדמוניות; ויש אשר יתחפש לבושה ותדבר באזנינו חלקת לשון נכריה.הן כל מליצינו יחד פשעו, חמסו תורה, אכלו יערה עם דבשה, ערפו מזבחותיה, שדדו מצבותיה וידרכו על במותיה,היו למו לבמות יער. כן כהניהם וכן המונם ושאונם. על כן לתבונתם אמרתי: סיר רחצי, האמונה לי סוכנת, ודעת קדושים – שעשועי נפשי.האח, עוז לי באלהים!לא כן המתפרצים בעם, הנחבאים בסתר יערות, לא יצאו לקראת נשק על מרומי שדה;ערומים הם, על כן יתבוששו. צאו -נא אלינו, ונדע איש את רעהו ונראה יד מי תעוז. צאו ממצרים! רב לכם לעבוד עבודתכם, נכריה עבודתכם, לפרעה הוא הער "ף אל הקודש באותות הפוכות, אשר הפך את לבו ויאמר:מי ה׳, כי אשמע בקולו? כן יביע, ידבר עתק יצר לב האדם, גם יתחכם ויתן אותות בדים, אותות חרטומי מצרים בלטיהם, היוצאים מאחרי הער "ף, וישתבחו, כי ממקום קדוש יהלכו. צאו ממצרים,כי בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, וכאילו מטה אלהים, משען האמונה, בקע מים זדונים לפניו;אז יקרהו עמלק בדרך ה׳,ורוח משה, המתנוססת בנו, תחליש את עמלק ותביאנו אל הר ה’ לקחת תורה ומצוה. כל אלה קרוני, כי גם אנכי יצאתי ממצרים,אשר עבדתי שם בפרד עבודת השטן, ומה רבו החליפות אשר עברו עלי עד אשר באתי אל מחוז חפצי! עליתי בהר ה׳ וממקום רגלי אשקיף אל הר נשף, אשר עמדו רגלי עליו לפנים, –אשקיף, ויתר לבי ממקומו, בראותי עשנו עולה כעשן הכבשן, כי שם נפשות חוטאות שרופות באש זרה, –ה’ ישמרנו מדין קשה זה לעולם! אשרי הנפש, הרואָה יוצרה מרחוק והקורעת את המסך המבדיל בינו ובינה, בטרם יהיה לקיר ברזל ולחומת נחושת. אנכי בינותי בספרים ואראה את המשל אשר נשא נשיא אלהים על דברת האדם ויצרי מחשבותיו. הטו אזניכם למשל והבינו מוסרו:

"מה הוא האדם בכל המונו ושאונו? הלא הוא עיר קטנה, אשר שני שרי צבאות מימין ומשמאל נלחמים זה בזה ללכדה, הלא הם: יצר הטוב עם צבאותיו ויצר הרע עם צבאותיו. והאחרון הכביד אכפו עליה מאז, כי הוא וצבאותיו נאחזו בעיר מיום הוָסדה ויתקעו בה יתדם;לא כאלה חלק יצר הטוב, כי לא ידע את העיר בראשיתה, ועתה הוא בא עליה לא בכלי זעם ורעש כלי תותח, –לא ברעש ה’ –כי בדברי חכמים, הנשמעים בנחת,ידבר רכות, יקרא לשלום אל יושבי העיר הקטנה, והיה אם שמוע ישמעו למוסר שלומו, ובא יצר הטוב וכל קדושיו עמו ולא יגרש גם צורריו מקרבה, כי אם ישימם למס עובדים. אך אם ירידו וביד חזקה פרקו עול, נתקו מוסרות, אז יעזבם יצר הטוב אל שרירות לבם ואל מועצותיהם, ועלה על הר נשפה, ומשם יביט אל העיר המלאה כחש, רבת המהומה, והנה יושביה בידיהם יהרסוה, עוד מעט וקיטור העיר כתמרות עשן עולה, כי אש קדחו בה יִלדי פשע, ומאזרי הזיקות היו לשרפה ".

ואלישבע התעוררה על דברי שובאל בכתובים ותאמר לו: ״אשר עמך לא אכחד: הן אמרתך צרופה ורשפיה – רשפי אש, כי גחלים אתה חותה על ראשי הדור החדש, אנשי עברתך וזעומי נפשך כיום; והם הלא היו אנשי שלומך לפנים וראו את מוסרך הקשה וזו לעגך, אשר תלעג למו בקול רעם, ורעמו פנים על רעמך, וידיך לא תעשינה תושיה. הן עלמה אנכי, ואיך אחוה דעי לאיש אשר אלה לו? ובכל זאת אשר עמדי לא אכחד. על דעתי, לא זאת העצה היעוצה לאיש הבא להטות לב רבים אל לקחו. הלא איש אשר תורת חסד על לשונו, אמרתו צרופה ונמרצה, ובמתק שפתים ימתיק דעת קדושים ויגידנה בשובה ונחת, בחלקות ישית למו, ודבש וחלב תחת לשונו, כי באלה רבים אחריו ימשוך, בתתו מעדנים לנפשם, וברוב לקחו הוא לוקח נפשות; לא כן אתה, אדוני, כי בסופה ובסערה דרכך, תתן להם אמת מרה כלענה, ואם תמתק בפיך,הלא גם אכול דבש הרבה לא טוב״.

– ומה תענה, ר’ צדוק, על זה? –שאל הזקן, אשר שמח לבו בשמעו את אמרי אלישבע, אשר תחוה דעת לשובאל.

ור׳ צדוק ענה ואמר אל הזקן: ״צדקו דברי אלישבע, ושובאל ידידנו יסלח לי, אם אגיד לו כי דבריו נעמו לנפש החפצה במוסר אלוה, אך בריר חלמות ישפיק, וראו בני דור החדש ולעגו על חלומותיו ועל דבריו. אכן, רוח הוא בשובאל, אך רוחו תשאהו תמיד אל יושבי קצוות, לשפוך רוח חן על הדור הישן ולשפוך בוז על הדור החדש, ואין טוב בימים האלה כי אם להיות איש הבינים ".

–לא כן אנכי עמדי, –ענה שובאל – כי אוהב אני שתי קצות הלב: או חכם כבן מנחם או בער ולא ידע כחמור ר’ פנחס בן יאיר, אשר בלי דעת יבדיל בין קודש לחול;ואת לקח מוסרי אתן לעם, ההולכים בדרך התיכון. הלא כל אמרותי הן שיח לארץ, ויושבי ארץ יבינו לי;לא כן הם המליצים בני רשף, אשר יגביהו עוף עד בלתי שמים, ועליהם אשפוך זעמי. הלא הם מסתוללים בחלומותיהם ובחזיונותיהם, וראו חלומי וחזיוני במערה ויבינו כי לאלהים פתרונם. אולי יעירו לבבם, יאירו נר אלהים ויבקשו חבל נחלתם וכמוני יצאו למרחב -יה.

עודנו מדבר, ופתחיה בא ויאמר: "האח! הן פה מצאתי את החוט המשולש, ושלשתכם, אלופי, קרואים אל דניאל. שם גם ר’ גדיאל וחמול ושם תמתיקו סוד על דבר האסירים בכושרות "'.

–הבה נלכה –אמר עובדיה.

– ואנכי, –ענה ר’ צדוק –אנכי לא אלך. וידבר באזני הזקן ויאמר: "לא טוב לי לראות עתה פני חמול ".

– צדקת, ידידי, –ענהו הזקן –לכן שב בביתי עד שובי הלום.

זאת דבר הזקן וינופף ידו לשובאל, וילכו שניהם יחדו.

ור ' צדוק נשאר על מקומו לשמחת לבו בחדר אלישבע, ששם היתה רחל ותשב לפני מטת אלישבע מראשותיה.

יא: קשת רמיה

הדברים האחרונים האלה לא נקרו ויאתיו כספיח השדה, כי עליהם התיעצו עובדיה ור ' צדוק, גם שובאל נלוה להם, על כן בא עם הספר להעיר אוזן אלישבע למוסר בחלותה, אחרי עבור על נפשה חליפות דברים אשר השביתו שרירות לבה ויביאוה בנתיב צר, אשר אין לנטות ימין ושמאל, כי אם לבחור באשר חפץ אביה הזקן. אך לֶקח שובאל ולעגו לדור חכם לא ישרו בעיניה, ותשחק בלבה על חלומותיו, אשר לא מצאה בם רק חזון לב, אשר חזה שובאל על הדור החדש, למצוא בו חן ושכל טוב בעיני תמימי דרך, אשר ימצאוהו חזון מה׳. ור ' צדוק, אחרי שמעו את המשפט אשר חרצה אלישבע על חזיונות שובאל, נגלה לפניה כתמים דעים עמה, וכבוא פתחיה לקרוא אל החוט המשולש, מצא לו הצבוע פתחון פה לבלתי לכת אתם, למען ינסה דבר אל אלישבע. ויפתח שפתיו עמה לאמר: "אכן, חזות קשה חזה שובאל, ולא אראהו כלוקח נפשות חכם. היצלח חזון לב, אם יועילו משאות שוא לדור ראה חכמה, אשר קבצם אל עמק יהושפט להתקלס בם ולשפוך עליהם בוז? הלא קורא הוא אליהם לריב, ומה יעשה, כאשר ישיבו הם על תוכחתו וכהתל באנוש יהתלו בו? הוא ירה עליהם אבני קלע, והמה ישליכו עליו צרורות עפר, והיו לאבק פורח. הן יש אבנים שָׁחקו מים, אך האבנים לא הקשו את המים כל ימי עולם, על כן אמרתי אל שובאל:היה למים והתערב בחול, ולא יהיה עוד אבק ספרים מעַור עינים. הן ספרו “עמק יהושפט״ מעורר מדנים, ולשוא ישגיא פעלו, כי ירים נסו אל הדור הישן, ובני רשף, חפצי קרבות, יקרעוהו לקרעים, ויסחבום צעירי הדור החדש ואמרו: האח, בלענוהו!”

ואלישבע משתאה לראשית דברי הצבוע ותאמר: "אנכי לא פללתי לשמוע כאלה מפיך, ואם חזיונות שובאל לא זכו בעיניך, הלא יצדקו בעיניך מליצי הדור החדש, ומה נחמיה כי הפשיטו כבודו מעליו וישטמוהו ויריבוהו?״

–מחכמה שאלת על זה –ענה הצבוע –ואנכי אשיב על שאלתך, כי כשובאל בחזיונותיו, כן נחמיה בתבונותיו –ושניהם סרו מן הדרך התיכון, זה אל הקצה מזה, וזה אל עברו השני. הן נחמיה אחז דרכו, דרך תבונות, וישכח האמור: את צנועים חכמה ודעת לנפשך ינעם, כי לא רבים יחכמו, והמשכיל ידום ויצפון הדעת בלבו. אשרי איש אשר מצא חכמה ויכחידנה תחת לשונו, ואוי לאיש אץ בדבריו, החפץ בהתגלות לבו, אשר לשונו כעיר פרוצה אין חומה, את כל רוחו יוציא ולא ישמור לפיו מחסום בעוד בוערים לנגדו. ואוי למוציא דבה באזני כסילים, כי דבתו לא תשוב, כי אם זך לִקחו וכמעיל וצניף משפטו, ועקשוהו נלוזים בעקשות פיהם. כן הוא נחמיה וזה דרכו כסל לו, על כן ירשיעוהו יושבי עירו, ואין דן דינו למזור, ותחת תתו לפתאים ערמה, יתן לנפשו לב רגז. כל אלה ראתה עיני, על כן אמרתי: לא טוב לאיש נבון לצאת לדגל גדוד אחד להתקומם לאויב מול הגדוד האחר,כי כן הורונו חכמינו: לעולם תהיה דעתו של אדם מעורבת עם הבריות, ונבחר לי להיות בטל בששים מהיות שר לששים רבבות, כי אין את נפשי להיות נס להתנוסס בראשי ההרים.

–הן מוצא שפתיך מישרים –ענתה אלישבע –ואולם אחת אשאלך, אדוני: אם המשכיל ידום, ואיש אשר שאר רוח לו יצפון תבונתו, מי יורה דעת להמון רבה? היהיה החכם כפרא בודד לו?

–זאת לא זאת – ענה הצבוע – הן נפשי יודעת מאד כי לא טוב היות האדם לבדו, כי יכול האדם להנזר מדברים רבים, אך לא מן האדם;הן תבל ומלואה נתן ה’ לאדם, ואשר לא יראה מסביב לו, אותה ימצא בקרבו. הקשיבי, עדינה, והביני דבר: אין דבר תחת השמש אשר אין אדון לו. אם ירעב איש ללחם, יפנה אל בעל האוצרות, ואם צמאה נפשו לדבר ה’, ידרשהו בספרים אשר עשה האדם לאדם. אכן, לא טוב לגבר להיות כפרא בודד לו, כי אם דל הוא, ממי יבקש עזרה? ואם עשיר הוא, למי יתן מהונו? הלא אלהים הוא בורא נפשות רבות וחסרונן, ואשר יחסר האחד ימלא השני, והכל במחיר יבוא לנו, ואם אין מחיר בידינו, אז בנפשנו נביא חפצנו למלא מחסורנו. גם זורע צדקה יקצור חסד מחירה. לא שוא ברא אלהים אדם, ואין בכל היקום דבר אשר נאמר: מה יסכון לנו זה? כי בכל בריאה נמצא חפץ, וה’ המלמד לאדם דעת, יורֶנו למצוא דבר חפץ בכל מראה עיניו. מן החושך נדע יתרון האור, ומן הסכלות –יתרון החכמה. אך שוא שקדו שומרי נשף להחשיך אור, ולריק עמלו נבונים לגרש חושך, לחדש פני האדמה ולהפוך רוח האדם! ומה טוב לגבר אשר ישב בסוד חכמים ויתיצב לפבי חשֻׁכּים, וכאלה כן אלה שלמים אתו. הן זאת היא תורת האדם, תורת חיים: על האדמה אני חי,בתוך עמי אנכי יושב ונבניתי בתוך עמי.

– אך אם שבתך בתוך מרמה, בעם לא בינות? –שאלה אלישבע –הגם אז ישמח לבך? הלא עם געל גרת וארחות בנו חזית, גם נבנית בתוכם: השמח לבך בחבלך, אשר נפל לך?

–הן שמח לבי, כי לא כמוהם אני –ענה הצבוע – ואתחנן אל ה׳ בעת ההיא להוציאני למרחב. וה’ הטוב בעיניו עשה. ועתה אבחר לי דרכי, בעם לא בינות לא אשב עוד,כי אבחר מושבי בקרב נבונים, באחת ערי אשכנז. זה חפצי, וה’ יגמר בעדי, ואם יתן את שאלתי והותירני לטובה במשכיות לבבי, והייתי נקי לביתי עם העזר אשר ימצא אלהים כנגדי, היא חברתי ואשת בריתי, אשר תבחר בדרכי לבלתי לכת בגדולות ובנפלאות, –אליה אשא נפשי ויעלוז לבי. הן שלוה כזאת לא בשמים היא, כי אם מארץ טובה תצמח. –הן זאת לי תורת חיים.

ואלישבע משתאה ומחרשת לדברי הצבוע, וככלותו לדבר, ענתה ואמרה: "בי אדוני! תן לי אות, שאתה מדבר עמי, כי שפה כזאת ודברים כאלה לא פללתי לשמוע מפיך. הנהפך אתה בלשונך,אם עתה הפכת לבך, זאת לא ידעתי. הלא תשא לי, אדוני, חטאת שפתי, כי נמרצו מאד אמרותיך, ועל פיך הלא יחיו כל מכבדיך, ואבי הזקן בראשם, כי רומם שמך תחת שפתיו, ומדבריך לא יסור ימין ושמאל; ואם בעצתך תנחהו, איך תעה יומם לבוא אל בית געל ולכרות לו ברית, אשר הפר ה’ בחסדו? הלא תענה!״

–התפארי עלי,עדינה, –ענה הצבוע –כי אוילים מדרך בצעם אסרו ידיך ואנכי פִתחתי למוסריך, כי בכל בית אביך נאמן אני, ושלומו וטובתו אני דורש. ומה כל ישעו וחפצו? הלא לעשות לך בית נאמן לכבוד ולתפארת. ומה דוה לבי, בראותי אוילים מדרך פשעם, אשר המירו כבודך בקלון, עוללו בעפר קרנך. מידך,עדינה, היתה זאת לך, כי עלית על בנות, ומרוממותיך לא תשפילי לראות חרפת אדם ולא תביטי אָון, כי כן דרך כל נפש זכה, אשר תורת חסד בלבה, לראות יקר גם בזולל. וזולת זאת, הלא תשאי חטאת שפתי, בהגידי את אשר חכמים יגידו, כי דעת נשים קלה מני שים אדם עלי ארץ, על כן לא נזהרת בדבריך ותמשכי חסד נעוריך לנעוי לב. נעמן הטה אותך ברוב לקחו ובנעימות אמרותיו בכתובים אשר הריץ לך. הנקל הוא לכתוב צחות ושירי ידידות, אך מי תכן את רוחו? גם זימון אביר הלב מצא חן בעיניך, כי הכרת פניו ענתה בו צדקתו לפניך. ואת שניהם הלא ישא הרוח, יקחם אופל, אך אַת ראית אותם בתפארת אדם ותבואי במגלת ספר כתוב עליהם בצחות ובלשון למודים. ומי ימלל תפארתך בכתובים? אך תפארתך לא על דרכם, כי רעיך הרעים בגדו ומליציך פשעו בך, שמו חסדך לחטאה ותפארתך לחרפה, פרעוך לשמצה, עוללו בעפר קרנך, בתתם לדבריך מהלכים ברחובות עיר, ובחורים בראש הומיות יקראום. כן היו נקראים לפני אביך הזקן, גם עיני ראום ולא זר לדאבון נפשי, כי לא יכחד אביך הזקן ממני מאומה, באשר אוהבו ואהובו אני; וכאשר נקלה כבודך בעיניו, וירם קלון בית געל, ובמאזנים לעלות נשא יחד עם כבוד בית אביך.כן היית נכונה לזרח ולא ידעת, אך אנכי ידעתי ויכאב לבי בראותי כי בא אביך הזקן ביד געל, המושך אותך בחבלי השוא לקשר אותך אל זרח בנו ידוע חולי. זאת ראיתי ואתעורר על חנף, ובלבי נשבעתי לנתק בסתר מושכות כסיל, אשר לא יראה את היד המשברת את זרועו הנטויה. ואם חֶבר מרעים כמָות, הלא חיים וחסד אנכי עשיתי עמך במועצות ודעת. הלא כן הורונו קדמונינו: מגלגלין חובה על ידי חייב. געל החייב בקש להגות את נעמן מני דרך,ויסכסך בו את זימון, אשר נטה אחר הבצע, על כן כרה שוחה עמוקה לנעמן רעהו, היושב לבטח עמו, ויָשֶת עליו עון פלילי, חטא משפט מות, ויאמר למצוא אותך נכונה לקראתו בעת אשר יגנוב את לב ירוחם ואת לב בנותיו. הוי, בנים כֶּחָשים! ואותם חשבת לבני בינה! אך תוחלת אונים אבָדה. התפארי עלי, עדינה, כי את כל אלה ידי עשתה, לא בעבור הבצע, כי אם בעבור חושִי בי, כי קנאתי בהוללים ואסכל מועצותיהם.

ואלישבע שמעה את כל הדברים האלה בתמהון לב ובמבוכה ודמעתה על לחיה,ועפעפיה בחנו את הצבוע. וככלותו לדבר, אמרה אל רחל: "צאי -נא מעט מזה "'.

ורחל יצאה.

ותאמר אלישבע אל הצבוע: "הן קול מלין שמעתי הפעם מפיך, אחרי קראי כדברים האלה בכתובים בקרית אמון ביום הולדת לי. ועתה אמצא -נא חן בעיניך, אדוני, והגידה לי קושט אמרי אמת: הידך כתבה את הדברים, אשר יִכּונו עתה יחד על שפתיך?״

והצבוע החריש מספר רגעים כפוסח על שתי השעפים; היגיד לה אמרי אמת, אם יחדל? ואחרי חשבו מחשבות, ענה ואמר: "ולמה אבוש בהגות לבי? אנכי כתבתי על הגליון את אשר הגה לבי ואשר דבר עתה פי באמת ובתמים, ואם אז כסיתי שמי בעוד שטן לנגדי, לא כן אנכי עמדי בעת הזאת. ואולם באחת שגיתי בכתובים, יען דמיתי אז, כי שלח נעמן יד בנפשו, השליך נפשו אל נחל בליעל, ואמנם חי עודנו, אך טוב מותו מחייו, בהיותו צפוי אל חרב המשפט לנפול כבן עולה מזעם לשון זימון, הצפור יפה הנוצה. אכן, עוד יתרון לנעמן מזימון כיתרון האור מן החושך, כי יקנא נעמן קנאת הוריו,על כן עשה את כל אשר עשה, לשפוך בוז על בית אביך ולפרוש רשת לרגליך, להיותך ערבון לו. הלא קנאתו ואהבתו השיאוהו לעולל עלילות אלה, ועוד לא נשחת מנפש ועד בשר, כי ברצונו ישוב אל ה’ וירחמהו. אך זימון לא ישא אל אלוה פניו, ומה יועיל כי יפגע בו, ופיו יכסה חמס, ומחשבותיו –דמים ומרמה? הן הציל את אביך מיד שודדים ולא אבה לקחת גמול, כי אמר בלבו: הן שכרי –אלישבע ופעולתי מאתה, האף אין זאת? צר לי על בת שרה, הנתעה בשוא ללכת אחריו כעֶכס אל מוסר אויל. על כן זאת היא העצה היעוצה מאת אביך הזקן: לפדות את נעמן מבית כלאו, למען ישלם לזימון כפעלו, אשר עולל לו ואשר זמם להונות את אחותו ".

–האמנם יחשוב ה’ עוז לגבר, אשר יעזוב את הנערה היעודה לו? –שאלה אלישבע, כנוגעת בחטאת הצבוע, אשר עזב את שפרה בת אלימלך.

והצבוע לא הבין כרגע מה ירמזון מליה, על כן עמד ויתבונן בה בתמהון כמשתומם על שאלתה, כי כן ארחות כוזב לשכוח את הכזבים אשר בדה מלבו. אך פתאום הבין פשר דבר שאלתה, כי נוגעת היא בחטאתו בשפרה, ויתאושש ויאמר: "מחכמה, עדינה, שאלת על זאת, כי על דעתך בגדתי בשפרה היעודה, אך אל תרשיעיני מבלי דעת הדברים לאשורם. הימיר איש זהב בעופרת? ואנכי עשיתי זאת לרעתי –אות היא, כי לא זדון לבי השיאני, כי אם מאת ה’ היתה זאת. הן פצעי אני אדע ולא פשעי; רבים מכאובים נשאתי שבע שנים עד אשר חמל ה’ עלי: מחלת נגאלה מתחלואיה ואנכי נגאלתי מצרות לבבי, והנני יושב יחיל ודומם לחסד אל, כי בקצפו הושיבני במחשכים בבית געל וברצונו אראה אור וחיים במנוחות שאננות עם הנפש, אשר יוכיח לי ואשר אוקיר מפז״.

עוד הצבוע מדבר, והזקן הנה בא אל חדר אלישבע ויאמר אל ידיד לבבו: "בחכמה מנעת רגליך מלכת אתנו להמתיק סוד עם חמול, המעורר מדנים עמי ברוח משטמה. אך מלאך אכזרי שלח בו ה’, את בן -צבי, אשר מלא עתה פניו קלון בשבתו בסוד ישרים ועדה, כי בא הוא בכח יאיר, אשר דבר לו גם הוא עם חמול.עתה אראה מה רבה אמונתו עד כה, כי היתה בכל ידו, על כן יד כל בו, ונשמע קול נפלו על ארץ רבה, וספדו עליו משפחות משפחות. ולא רק בכסף עשירים שלח ידו, כי לא בזה ולא שִקץ גם יגיע דלים ועמל אביוני אדם, אשר נשאו נפשם לשומר אמונים הזה ".

ושובאל הנה בא ושחוק על שפתיו, ויאמר: "דבר בעתו מה טוב, כי פגע בי עתה שאול ברחוב ויקדם פני בשלום ויאמר: ׳הלא מעתה אנשים אחים אנחנו, כי אתה דוד שרה, אשר אני נכון לקחת לי עוד מעט, לכן ישמח לבך גם אתה, כי נקרא לה ולאביה דרור על פי ערבון הגבירה, אשר השלימה חפץ זימון׳. ובדברי אתו בדברים שונים, לא מנעתי מהזהירו מתרמית זימון,ויהי שאול כלא שומע, כי מהולל יקרא לזימון. ויאמר לי: ׳לא עת דברים עתה לי, לכן אשחרך לבוא מחר אל בית ירוחם ולשיש אתנו משוש גם ימי החג האחרונים '. ואנכי אמרתי: ׳מבשרי לא אתעלם וחפצו אשלים בנפש חפצה, כי דוד הלא אני לשרה ולצאצאיה '. ואזני שמעו דבר מאחרי, כי חלק ונחלה הניח להם מיכאל מהונו העצום, –חלק אשר ירים את בני יוסף ממסכנות להושיבם עם נדיבים;וגם שאול בתומכי נפשם, כי, אמנם, נכון הוא לקחת לו את שרה;הן האיר ה’ פניו לירוחם לעת זקנתו, והשמחה במעונו. על כן אמרתי: אסורה -נא ואראה שמחת עליזים והזהרתי את שרה מזימון, אשר דרכיו זרו מאד. החפץ עתה לשרה בו? הלא תמצא עתה מרגוע לרוחמה בתה בבית נכבד.והאמת אגיד לכם ולא אכחד,כי עד כה אמרתי להתחתן בחמול ולקחת לבני את זלפה בתו, הגרושה מעתניאל, אך עתה, במוט רגלי חמול, נבערה גם עצתי, ואחרת בלבבי להתחתן בשרה, כי אחר כבוד יקח בני את רוחמה בתה, ועל דעתי לא תמנע שרה מחפצי, אם חפצה היא להשיב כבוד ביתה כקדם ".

עודנו מדבר, והנה צביה באה, ויגד לה שואבל את עצתו, ותאמר צביה: "ומי יתן ובאו דבריך ".

–טובה עצתך מאד –ענה עובדיה גם הוא –ובהיותך בבית ירוחם, אל -נא תכלא שפתיך מהגיד לזקן, כי בכל נפשי ובכל מאדי חפצתי לתת בעדם ערבון, ותקדימני הגבירה. ועתה מה אני מבקש? הלא שלום אבקש, כי עת היא גם לירוחם להשבית מדנים.

הוא טרם כלה לדבר, והנה שמריה בא ויאמר לעובדיה: "הנה בן -צבי דורש לך בבית ".

ויאמר עובדיה: "על דבר חמול הוא בא אלי, כי צרת רבים היא, ואנכי עצתי לא אמנע, כי טובת העשוקים דורש גם אני ".

עובדיה יצא אל בן -צבי להמתיק עמו סוד בחדרו, ושובאל אמר אל אלישבע: "הנני לקחת את ספרי וקראתיו באזני ירוחם ושאול בימי החג, וקויתי כי דברי לא ישובו ריקם, כי אם ישיבום לבצרון״.

ואלישבע שחקה, ובהשיבה לו ספרו, אמרה: "השמר לך, אדוני, פן תשוב אתה אל בית ירוחם תחת השב אותם אליך ".

יב: החסידה בשמים

ביום הרביעי לחול המועד בבוקר, וירוחם הזקן ושאול ושרה עם רוחמה בתה ועם רפאל בנה, כולם עלזי לב, יושבים במנוחות שאננות ונדברים בצרות האחרונות, אשר הצילם מהן ה׳. ושאול אמר: "השקטו, כי לא עוד פניכם יחוָרו, וצריכם יבושו בראותם, כי כל כלי יוצר עליכם לא יצלח ".

–אך מדוע אֵחר נעמן בני לבוא? –שאלה שרה –הן נפקד היא אתנו בימי החג הראשונים, לכן נחדה בשמחה את פניו בשני ימי החג האחרונים.

– הלא בוא יבוא נעמן הלום עם קרואי, אשר הקדשתי –ענה שאול –אנכי צויתי את עזרא לקרוא לנחמיה וליאיר ולשובאל הלום לשבת אתנו בשני ימי החג האחרונים;גם הוגא ובן -צבי יבואו הלום לברך אתכם, כי שלח לכם ה׳ פדות. אך על שובאל אקצוף, כי בצר לכם לא דרש לשכנכם, ועתה,בראותו כי נגה אור על משכנותיכם,הנה הוא חפץ קרבתכם. לכן אסכסך בו את נחמיה ואת יאיר. לוּ ידע כי קרואים הם אלינו, כי עתה מנע רגליו מבוא הלום, כי צורר הוא להם בספרו אשר כתב. לכן ישחקו לפנינו והיו דברי ריבותיהם לנו שעשועים.

עודנו מדבר, והנה עגלה באה. ממנה יצא עזרא ויבוא אל הבית ויאמר: "הקדשתי את הקרואים הלום, ובא זימון עם יאיר. נחמיה, וגם הוגא ובן -צבי יבואו אתם יחד; ואת שובאל יעדתי למועד הצהרים, מבלי הגד לו על דבר הקרואים הראשונים, כאשר צויתני, אדוני. ועתה חדשות אגיד לכם: תמול בנשף בערב יום ונושים ועשוקים נסבו על בית חמול, כי אמרו לתפשו ולהקריבהו אל השופטים, אך הוא חלץ מהם, ויבקשוהו בכל בתי מכיריו ולא מצאוהו. הן הוא אמר לדחות פעמי נחמיה ולהדיח עליו רעה, והנה הוא נדח לנצח, כי לא ישוב עוד לעתיקה. ואנכי השכמתי היום ברוח ששון, יצאתי את העיר, עברתי על פני מלון צפנת, סרתי אליו, והנה הוא ריק, נשמו פנותיו, והמבשלת, היושבת בו כעוטיה גלמודה, הגידה לי כי שוטרי העיר באו שמה לקחת את צפנת אל שער המשפט לחקרה ולדרשה, אך לא מצאוה. והמבשלת אמרה למו כי ביום אתמול אחר הצהרים בא עמיל אל המלון בעגלה רתומה לשלשה סוסים, ותשב בה צפנת, כי נוסעת היא אל המצפה לבצע שם דברה, –ושקר דברה, כי היא ועמיל יחדו יתחמקו. כן יכליון כל צָריכם וברחו כצל. ועתה הנה הביאותי את כל התכונה לימי החג: פרי מגדים, אגוזים ושקדים, דגים ויין;מי דבש עם רקיקים ומרקחות לקחתי מבית נחמיה ולא חרץ לי כלב לשונו. המבשלת, אשר במלון צפנת, בקשה ממני להביאה הלום, ואנכי הגדתי לה, כי לא לה שבת בבית הזה, כי צר לה המקום בנוה ישרים ".

המבשלת אשר אתי אין טובה ממנה, –ענתה שרה –כי מאכלה אשר תכין יטעם לחיך שאול, ואותה אקח עמדי אל קרית אמון.תן לה אשר הביאות, והכינה הכל לצהרים, כי לא יאחרו הקרואים לבוא.

עודנה מדברת, והנה רעש אופנים נשמע, ועגלה רתומה לסוסים קלי רגלים עמדה אל פתח שער המלון, ונעמן, הוגא, בן -צבי, ואחריהם יאיר ונחמיה,יצאו ממנה ויבואו אל הבית. ויקדם שאול את פניהם בכבוד. ויברכו את ירוחם ואת שרה על הפדות אשר שלח להם ה׳, ונעמן ספר לירוחם כי כמעט נתפש במזמות, זו חשבו עליו מרעים, ורֶוח והצלה עמד לו מארץ אחרת על פי יועץ הארץ הזאת, היושב שם, אשר כתב תעודתו, כי תמים הוא ובר לבב. זאת כתב על פי עדות נאמנה, אשר הגיד לו איש אחד; הן שמו לא נודע, אך יהי זכרו ברוך. ושאול הושיב את הקרואים, איש על מקומו, ויאמר להם: "היו נכונים למלחמה על שובאל, הבא הלום במגלת ספר כתוב עליכם, ושרה תשא לי, בנשאי חרפה על קרובה ודודה, הנשכר בלחם לדבר עתק על הדור החדש בלשונו, אשר היתה לו כתער השכירה לגזור אמרים כמתלהמים ".

–ידעתי את האיש ואת שיחו –ענה יאיר –גם רבי תורתו קראתי מעל ספרו, אך שוא התוכח עמו, כי הוא באחת, ומי ישיבנו? יהי לו אשר לו: הלא שכרו נקוב לו מאנשי שלומו ואליו הוא נושא את נפשו, והבצע יתן לו לשון למודים ויברא לו ניב שפתים, ואחרי כתבו ספרו, הנה הוא כעבד נרצע לו. התהיה לו שפה אחת בספרו ודברים אחרים בפיו?

–אכן ערל לב הוא, –ענה נחמיה –כי זה עשרים שנה אשר לא דרש במכתב את שלום ידידנו ירוחם ושלום בתו, ולפנים הלא רָוה מדשן ביתו. אכן, עתה יחפוץ קרבתו בגלל שאול אלופנו,אשר כבודו זורח על הבית הזה, ובגלל הטוב הצפון לבני שרה;לפנים הטיפו נביאי שומרון ליין ולשכר, ועתה הכסף יענה את הכל.אתמול בא אלי מכתב מאסף על דבר ספרו "חזות הכל ״, אשר היה כנפל טמון לא ראה אור. הלא אנחנו כולנו פה נִתן לפעלו צדק, כי ספרו ״חידות מני קדם " יוצא ממקור ישראל ובא אל לב איש ישראל. אך מה גורל סופר מהיר בעמנו? עודנו חי נדחף הוא ונהדף מעץ החיים אל עץ הדעת ומעץ הדעת אל עץ החיים, ושניהם יתכחשו לו, ושונאיו ומנדיו הבוערים ימררוהו וישטמוהו, ואחרי סגרה הארץ בריחים בעדו, יקום דור חדש ויתן כבוד לשמו ולזכרו. ומה חפצו בכבוד ההוא, אשר יציץ כציץ נובל על קברות, וימי חלדו ברחו כצל, לא ראו טובה? תנו לו מפרי כפו עודנו חי ומעמל נפשו ישבע;הן חפץ חיים הוא, וחיים וחסד עשו עמו בעד מנוחתו הנגזלה ובעד שנתו הנודדת. יגיד -נא הסופר כאלה בקהל ושומע אין לו, ומכל מכבדיו איש לעברו תעו, אין תומך ידו. מעי יהמיון לאסף, וצר לי על חלבו ודמו אשר יקריב כליל לריח ניחוח לרבים, אשר יתענגו על מעדניו אשר נתן לנפשם, ויאמרו לו: ברוך טעמך! אם אלה ישית הסופר אל לבו, וכתת עטו למנקיות שן, אך רוח היא במליץ ואיננו שליט ברוח לכלוא את הרוח. אנכי לכן יעצתי את אסף לאמר: "אם שגעון לבך השיאך להיות סופר עברי, חפש בִרְקַב הספרים הישנים ומצא גליון אשר שתי קצותיו אכלה האש, ונערת אותו מאבק, ויגעת ומצאת את האותיות השרופות, והכבדת על הספר עבטיט, –באורים, אשר ישיתו חושך גם על הדברים הנכוחים למבין, ואחרי כן תקרא בפתחי שערים אל רבבות אלפי ישראל, למען יראו את הפֹּעַל אשר פעלת בימיהם, וירוממוך בקהל עם, והיית בין מצדיקי הרבים. ואם באלה אין די כסף, אל תאמר נואש, כי זה שנים רבות אשר לא נראה ספר רזיאל, אשר יאמינו רבים, כי לא שלטה אש בבית אשר הוא בו, והוצאת אותו לאור וכתבת בראש השער באותיות גדולות: רזיאל, הספר אשר נתן רזיאל המלאך לאדם הראשון בשבתו בגן עדן, וכתבת אחרי הטורים האלה באותיות גדולות: מגן ומחסה מאש. זאת תעשה – וקצרת את קצירך וכסף תועפות לך. ואם יצלח החפץ הזה בידך, והניפות ידך לכתוב על דברת בני האדם, אשר התגלגלו בפרים, כבשים ועתודים; פה כר נרחב לפניך לספר נפלאות, והרבית חזון הרוחות המעופפות והנפשות הפורחות, המתדבקות באיש והנגרשות ממנו על פי בעל שם. ואם גם באלה אין די, סַפר את אשר שמעו אזניך מפי אבי אביך הזקן על דבר פלוני, אשר ברא גולם לשרת לפניו, ואשר הגיד לך בעדות נאמנה, כי גלמו ראו עיניו וכי בימיו צמחה שאלה גדולה: אם מצרפים אותו למנין; ואחרי כן תשא נהי וקינה, כי ברוב עוניֵנו אין לנו עתה לא גלגול ולא גולם, לא רוחות מתדבקות ולא בעלי שם, לא רואה ואינו נראה ולא קפיצות הדרך״. –לוּ אסף שומע לי, כי עתה היה למופת, אך הוא שוגה בחזיונותיו ולא יחוש עתידות לצאצאיו לכונן אשרם על סכלות המון רבה, ומדור חכם אין מתעורר להחזיק בו.

– הראני -נא, ידידי, את המכתב, אשר כתב אליך אסף, –ענה שאול –הראני -נא, כי אולי אהיה לו מליץ אחד מני אלף להגיד ישרו באזני אלופי הגביר. הן ספרו "חידות מני קדם״ מצא חן בעיניו.

–הנני להראותך – ענה נחמיה, ובשלחו ידו בצלחת בגדו, הוציא את הגליון ויאמר: "אפס קצהו תראה וכולו לא תראה, כי בו דברים הנוגעים רק בי ".

–לכן –ענה שאול –קרא באזני את אשר לי לדעת.

– הנני, –ענה נחמיה –הנני לקרוא באזניכם, אלופי, את דברי החידות אשר כתב לי.

זאת דבר ויקרא מעל הגליון את הדברים האלה:

"כיונה שלחתי את מחברתי לעוף על ארץ רבה, ותשב אלי מקץ שנתים ימים, והנה נוצותיה מרוטות, לאות כי חלו בה ידי רבים, ועלֵה מור טָרָף בפיה לכבוד ולתפארת לה מן האדם, אשר משכוה חסד ויעטרוה נזר תפארה. ואנכי ששתי עליה בראותי, כי שבה משוט בארץ רחבת ידים וכי הודיעה שמי לאדם רב. ותצפצף אמריה אלי לאמר: "אמנם, עשית לך שם בישראל: הן רבים אוהביך ועצומים מכבדיך, אך עוד רבים מהם נחבאים בסתר אהליהם, מו החרכים שרקו לי, ובעד החלונים באתי אליהם כגנב, ויסגרוני על מסגר ויתעלסו בי. אך מה רבו המחוזות אשר עברתי בם בישימון דרך ובצנת שלג, וכאשר סמר בשרי מקרח,דפקתי דלתות עשירי עם, והנה כל בית סגור לפני ורוחי זרה למו;ובאין מחסה מקרה, אוּר לשבת נגדו, כמעט אמרתי: נגזרתי, על כן חגרתי שארית כחי לשוב בדרך אשר דאיתי. ובשובי, פגשתי את הרָאָה, ותלעג לי ותאמר: ׳אי לך, יונה פותה, המהירה לעוף ולזמר משכיל, ונפשך ריקה!' פניתי אליה עורף ונפשי הרעבה תשלג בצלמון, ובכל זאת אמרתי: ויהי מה, אעופה! והנה חזיון חדש לנגדי: המון עורבים יושבים על פנת גג בצנת שלג סביבות ארובת עשן, בגרון נחר ישיחו ובכבודם יתימרו לאמר: ׳הלא אבותינו הביאו לחם ומים לנביא ה’ ויכלכלוהו בימי רעבון!' – ׳הרק תפארת אבותינו לנו?' ענה האחד בנדדו כנפיו: ׳ומה ענה השועל בנו? הלא הגיד לנו קושט אמרי אמת, כי קולנו ערב ונוצתנו נאוה '.

"שמעתי ואצחק בקרבי, וכמעט שעברתי מהם, והנה בעלי כנף שונים למיניהם יוצאים חוצץ כולם, בם אַיות, דיות, בנות יענה, ינשופים ועטלפים מורדי אור;במוטות כנפיהם פרשו ענן למסך וימנעו אור שמים ויכסו את עין הארץ. אנה תעופי, יפת הכנפים? –שאלוני פה אחד – הנך משתקשקת בכבדות כבורחת מפני רודף;ומה בצע באברותיך המתנוססות בירקרק חרוץ, לא לדאות ולא לעוף במו? עשי אתנו ברכה ועל כנפים נשאך. –הניחו לי –עניתי –לא מכם אני ולא מהמונכם ושאונכם. דאו לכם אתם אל הרי נשף, ומגמת פני אני אל הררי עד,ששם ישכון אור, ושם בודדת אהיה במועדי, לא תשורני עין קנאה ומשטמה. –ובעלי כנף שמעו דברי בגאות, וישרקו ויקיפו עלי יחד,וימרטו נוצותי וינקרו עורי מעלי, כמעט כִּלוני. ולרַוחתי ולישועתי ירו מורים בעת ההיא, ויחרדו בעלי הכנף לקול, ודעתם נפוצה. ואתמלטה בעור שני ואשתקשק בשפיים על כל דרך נסתרה, עופפתי יומם ולילה לשוב אל קני. ובקרבי לבוא אל מנוחתי, והנה קול ערב באזני, קול אחי האפרוח אלי יצפצף, בהיותו נכון לצאת מביצתו לֵאור באור. ואנכי משתוממת ודוממת, קפצתי פי ואכלא רוחי בסגור לבי, ותָּגל נפשי, כי עוד מעט ונולד לי אח נחמד וארח עמי לחברה לעוף עמדי. כן שויתי ודוממתי נפשי יחיל ודומם עד עת חיָתו באור תראה; אך תחת ששון נהי נהיה, ותחת רוָחה –צוָחה, כי קול דמי אחי האפרוח צעקו אלי מעפר מות. ובעל כנפים הגיד לי דבר מר לאמר: ׳אך שוא, יונה הומיה, תוחילי לאחיך, כי הינשוף נשף בו והחסידה בשמים פערה פיה ותבלעהו ותמלא כרישה מעדניו ולא נודע כי בא אל קרבה, ואַיות ודיות נקבצו ואשה אל אחותה ששו, ועליצותן כמו לאכול גם אותי במסתר עודני בראשית ימי חלדי׳. –ועתה, אבי, השיבני אל קני ואל תשלחני עוד לעוף קצוי ארץ, כי עיפה נפשי למורטים ".

"ואנכי לקחתיה אלי ואדבר על לבה תנחומות, ותהי העצה היעוצה מאתי לעצרה עמדי עוד שנתים ימים ולהסתירנה עד יעבור זעם, אז אשלחנה״.

עוד נחמיה קורא לפני הקרואים את אחרית החזיון, והדלת נפתחה, והנה שובאל בא אל הבית ויאמר אל ירוחם ואל שרה: ״ה׳ עמכם, קרובי!״

– ברוך בואך בצל קורתי! –ענה ירוחם, בתתו ידו לו.

–האח! –ענתה שרה –אות הוא כי ירחיב ה׳ לנו, כי דודי זה שכחָנו זה כמה, שב ויזכרנו.

ושאול אמר אל שרה: "הלא דודך הוא דודי מעתה, ותהלתו אגיד לו, כי הוא מן החכמים יודעי העתים, עת לעזוב משפחה לעתות בצרה ועת לפקדה, בבוא עת לחָננה. האף אין זאת, שובאל דודי?״

ויאיר אמר: "הן החסידה בשמים יודעת מועדיה: עת לזמר משכיל שירי אביב, עת להריע אל עדת ישראל להעיר למו אוזן לשמוע בלמודים ועת לקבץ נדחים, סופרים ומשוררים יחדיו, אל עמק יהושפט לדבר משפטים אתם. זה דרך החסידה בשמים, ומי יתן ידעת את אשר דבר אסף בחזון לחסידיך!״

– אם חסידה בשמים אני –ענה שובאל –הלא עיני משוטטות גם בארץ. וכחסידה אבלע נחשים ואטהר אדמת עמי מחמת זוחלי עפר, אשר יכאיבו כל חלקה טובה. אני החסידה, אשר בלעתי ביצי צפעוני, ונחשבה זאת לי לצדקה.

– נפתרה החידה! –ענה יאיר וימחא כף.

והקרואים, אשר שמעו את חזון אסף, מצאו גם הם פשרו בדברי שובאל. וירוחם אחז ביד ימינו ויאמר: "שב -נא, ידידי, ואכלנו בצהרים ונשתעה יחדו, כי על כן באת בצל קורתי ".

ושרה אמרה אל עזרא: "הלא הכל נכון לצהרים, לכן מהר והחישה מעשיך וערכת את השולחן לקרואים ושמת עליו דגים, צלי, מעדנים, ממתקים ויין״.

ועזרא מהר לבצע את דבר שרה, והקרואים רחצו ידיהם וישבו סביב לשולחן,ושאול מסך כוסות וישתו ויאכלו ויוסיפו לשתות.

עודם אוכלים ושותים, והנה שמריה בא ופניו זועפים. ויאמר אל הוגא: "עובדיה אדוני שלחני לקרוא לך״.

ונעמן, הנקוב זימון, חרד לקראתו ויביאהו החדרה ויאמר: "השלום לאלישבע?״

– שלום לה – ענהו שמריה.

והנה הוגא נגש אל שמריה וישאלהו: "מה זה ועל מה זה חרד עליו הזקן לקרוא לו?״

ויאמר שמריה: "לא אכחד ממך, אדוני הרופא, את אשר שמעו אזני בעלותי אל עלית הקיר אשר ישב זימון אדוני שם בליל שמורים –והנה נהי וקול דממה דקה, קול עובדיה, אשר במסתרים תבכה נפשו לאמר: ׳אהה, בני עדן!אוי -נא לי, עדן בני, בני!' באתי החדרה, והנה ר׳ צדוק יושב דומם והזקן נמוג מבכי. ויאמר לי: "חושה וקרא להוגא הרופא לבוא אלי ואל תגיד מאומה לצביה ולאלישבע.' ואנכי מהרתי להשלים חפצו, על כן באתי הלום, אדוני הרופא, לקרוא לך ".

והוגא אמר אל שמריה: "קח לזקן מבית המרקחת את הרפאות אשר נתתי לו בליל החודש, ועוד מעט אמהר לבוא אליו. רק צפון יהיה הדבר בלבבך ואל ישָמע על פיך, כי בשורתך זאת חץ מות הוא, וברוח שפתיך תמית נפש, הקשורה בנפש עדן. הן ימי אבל הזקן לא ימָשכו, וצביה אולי תביא חליפתו לתקופת השנה, אך יובל שנים לא ישיב אב לאלישבע. לכן שמור, שמריה, פתחי פיך ממנה ".

הדברים יצאו מפי הוגא, ועיני נעמן, הנקוב זימון, מלאו דמעה, ויצא אל המלון ויבוא אל אחד החדרים לבכות במסתרים. והוגא, אשר ראה דמעתו, השתומם על המראה ויאמר בלבו: "מאשר תיקר נפש עדן בעיני זימון, אשר הצילו, על כן יבכה למותו ". זאת הגה הוגא ויָשב אל הקרואים.

יג: לכו נא ונוָכחה

בעת אשר הגיד שמריה דברו להוגא, אשר אץ בו לשוב אל הזקן ולצפון סודו עמו, –בעת ההיא שם שובאל את ספרו "עמק יהושפט " לפני נחמיה ויאיר, אשר כִּלו לקרוא את השער, אשר קראה גם אלישבע, וישחקו איש אל רעהו ויאמרו: “הן פרעה וחילו טֻבעו בים סוף וזכר עמלק אבד,ואתה, שובאל, מצאת אותם חיים בלבבך ועודך נלחם בם!”

– כן הוא –ענה שובאל –הלא אלה דברי חכמינו (בברכות ): לך ה׳ הגדולה –זו מעשה בראשית, והגבורה –זו יציאת מצרים, ואשרי איש ההולך בדרכיו, המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית ויציאת מצרים במעשהו, בדבריו ובמחשבותיו. הן עבודתי לנפשי להכרית מקרבי שורש נחש, אשר הפכתיו בידי למטה אלהים, מטה אמונה, לעשות בו אותות ומופתים לעיני כל ישראל –הוא מטה משה, הבוקע ים סוף והורג את התנין אשר בו. הדברים האלה עומדים ברום עולם ואתם מזלזלים בם. גם מלחמה לי בעמלק, הלא הוא כחש ומרי, והמלחמה ארוכה מדור דור, אך רוח משה מוליך לימין זרוע תפארתו, וכאשר ירים משה את ידו, וגבר ישראל, ובתורה ובתפלה אחליש את עמלק וחילו. ומה טובה העבודה הזאת! הוא אשר דברתי בכתובים: בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, כאלו עבר את הים, גם נלחם בעמלק, אשר יסיתהו בשׂפק.

– לא למדתי דעת קדושים ובסודם לא באתי – ענהו יאיר – ואולם מדבריך אתבונן, כי חסד לאברהם, פחד יצחק ואמת ליעקב יחדו תַּמים בנפשך, ומשה הדעת ומטהו האמונה עודם עצורים בקרבך להכניע את פרעה וחילו ואת עמלק וזדונו בתורה ובתפלה. ראה -נא, שובאל: דברי החידות האלה נחשבים על המליצה, אשר אתה קץ מפניה; הלא היא הנותנת צלם ודמות לכל רעיון, אשר תרקיד לבנון ושׂריון כמו בן ראמים ותשים דברים בפי מעוז הים. המליצה ההיא בראה לך משאות וחזון, ובחזון לבך נלחם אתה בפרעה ובעמלק, גם תתהלל בגבורתך, כי הכנעת המונם ושאונם. אך הגידה -נא לי: איה שדה המערכה, אשר עשית שם את הנוראות האלה? הלא בסתר אהלך ובתפלה דכאת כחלל רהב! מחשבה נשגבה כזאת כי תצלח כאש מתלקחת בקרבך, – והנך מתעורר כגבור מתרונן מיין, נפשך גחלים תלהט ורעיוניך כבני רשף יגביהו עוף בגאותם שחקים. אז תדמה בנפשך כי התרוממת אל אלוה וכל קדושיו ומרומי אציליו, תרקד עם אלפי שנאן, ובהמון עליצותך כי תרום ידך על צריך, תמחא כף, תקרקר קיר, תריע אף תצריח, נפשך תשיר שירי עוזך וכידודי אש יתמלטו מפיך,כמו נמוגים כל שרעפיך בקרבך. כל רואיך בעת ההיא אליך ישגיחו, אליך יתבוננו, והיית בעיניהם כגבר עבָרו יין. ומה הם בעיניך? הלא כחגבים, אשר לא יבינו אל פעולותיך, כי בהן תכניע שאון זרים, המון עריצי השטן וכל גדודי רוח הטומאה, תתן עוז ותעצומות לאלהים. זה דרך גבר, אשר לב הוּתל הטהו לחשוב, כי רק על דרכיו יגה אור וכל בני איש זולתו נלוזים במעגלותם. ואולם אתה, שובאל, שאל שכלך ויגיד לך, כי מהֲתולים אלה לא תמלא הנפש, ומה יתנו ומה יוסיפו לכל האדם יחד? –הן כל כחך, שובאל, בשכרון הלב, כי רעיוני מליצה חידות יבואו כיין בקרבך וירתיחו דמי עורקיך, ואתה תאמר בלבבך כי שלהבת יה בוערה בך ולה תעלה את נפשך כליל, והאש ההיא מעלה להב כפשתה כהה, הנדעכה כרגע. התלך תמיד לאורה? הֲבהּ תאיר נרך ללכת בדרך החיים? לא באש מתלקחת, ידידי, ולא בשכרון שרעפיך, שרפי קודש, כי אם בהשקט ובבטחה תהיה גבורתך, כי לא נוצר האדם ללכת בגדולות ובנפלאות למצוא אמת, אשר לא בשמים היא, כי אם מארץ תצמח. אל -נא, ידידי, תרקיע לשחקים, תבנה בשמים עליותיך, כי את העולם נתן אלהים בלבנו להתהלך עם בני אדם כמונו בארח ישר ובבור לבבנו. צא -נא, ידידי, מחדרי משכיותיך, שוטט בחוצות עיר, בואה אל ראש הומיות, ששם בני איש יכּוננו וירוצון ומגמת פניהם אל מקור החיים, אשר סביב שתו עליו אדם רב, ואיש את רעיהו ידחקון לשתות ממנו בצמא. שם, ידידי, הוא שדה המלחמה ושם יחיו מתיך –רהב וחילו ועמלק עם גדודיו, אשר החלשת בתפלתך; הלא הם יתעוררו ויתנפלו עליך, ונָשתה גבורתך.אני ראיתי הגבורים אנשי השם, אשר התגברו על יצרם בסתר אהלם, ויצאו החוצה וישלחו בעַולתה ידיהם.שמעו -נא, יודעי מלי, ואשר חזיתי אספרה:

אני ידעתי בין שוּבי מלחמה שר מאה, אשר לא ראיתי בו כל מום, פצע וחבורה, שבר יד או שבר רגל, והוא הפיל תחנתו לפני המלך לרוממו לשר אלף. ואנכי, בדברי עמו, שאלתיו את דבר המלחמה. ויענני האיש ויאמר: "אודה לה’ חסדו, אשר הרחיקני ממהומת מלחמה,כי בשמעי מרחוק רעם שרים ותרועה, רעש כלי תותח ואנקת חלל, אז אמרתי: אחישה מפלט לי עד יעבור זעם ואתחבא בערוץ נחלים לשכון״. אם כן, איפוא, אמרתי: "מה יש לך צדקה לזעוק את פני המלך, כי תשאל גדולות לנפשך?״ –אמנם –ענה רך הלבב ואמר: "לא אכחד ממך, כי חברי אנשי הצבא אמצו ממני, אך אנכי העירותים לגַבר חיָלים, גם נשאתי בעדם רנה ותפלה״. –הזאת צדקתך ואומץ לבבך? –עניתיו בשחוק – היהיו עורכי קרב בשדי קטל כרכי הלבב, הנחבאים בנקיקים? הן רעיך ראו את מר המות בכל עזוז נוראותיו וירוצו אליו בצואר, ואתה נסת מפניו אל השפנים, עם לא עצום, ואיך תחלק שלל בגבורים? –וכאשר עניתי את איש הצבא, כן אענך, שובאל ידידי: עלה לך אל מרומי שדה, אל גיא -החזיון, אשר כל יצרי מעללי איש משחקים שם: מן חשק צפור בית עד תאות גבעות עולם –הקנאה, התאוה והכבוד,המוציאים את האדם מן העולם; ומן חלק שפתים, דמיונו כחתול, המשעשע על חיק בעליו, עד החיות הרעות –שקר, חונף ושוט לשון, אשר יפרעו פרעות בהמון רבה, אשר עליהם אדבר בדברי חכמים (בברכות ): אלמלא נִתנה רשות לעין לראות, אין כל בריה יכולה לעמוד מפני המזיקים.אם בין הרפאים האלה עברת, אם מטרף בני עלית, אז גם אני אודך בקהל רב, כי נפתולי אלהים נפתלת גם יכולת, והיית מופת לרבים.

– הן מחשבותיך אלה רמות –ענה שואבל –ואני אינני חושב כי אם מאמין כגמול עלי אמו,כי טובה לי תומת ילדים מבינת נבונים.הן החל עמנו בימים האלה לדרוש חכמות ודעת, אך יוסיף דעת יוסיף מכאוב. וירא אפרים את חליו וימשש בחושך וימצא עלים לתרופה אשר נתנו לו רופאי קדם כתחבושת לפצעיו, – ויבז לה דור חכם בעיניו ויחליפנה במליצה ובאמרי שפר, אשר לא ירפאו ולא יגהו ממנו מזור. הן צעירינו קראו אם לעבריה, והיא לא תרומם את עם עבר, כי אם תיניקהו מחלב שדיה, לא תשיב לו עוד ראשית אונו. הן שמות סופריה כתובים על מצבות ספריהם לעיני הבאים אל חצר מות, והדורשים אל המתים רודפי צללים הם.על כן אמרתי: אי לכם,בוני חרבות, חופרי אשמנים במשואות קדם, חרבות ציון! ומה תמצאו? הלא עצמות יבשות, אשר נס לחן מרוב ימים. גם אמכם העבריה, אשר בכבודה תתימרו, גם היא זָקנה ותמת בארץ בבל, וידי סופרים חדשים מקרוב באו חנטוה וישימוה בארון, ונושאי ארונה, תחת ספדם בקול נהי: הוי גבירה והוי הודה! העבירו קול ששון לאמר: לא מתה העבריה, כי אם סמר בשרה מקרח, וידינו חלו בּה ונחַמם אותה,ורוחה שבה אליה ותהי לנפש חיה כימי קדם.ההם נפחו נשמת רוח חיים באפה בהבל פיהם? ההם יתהללו, כי הושיבוה בסוד חכמים, ופיה ידבר חכמות? הן ידעתי סוד חכמים, אשר איש איש לבדד ישכון, לא יתלכדו ולא יתחברו יחדו גם לבַצֵע חפצם ומשכיות לבבם.הלא חבר הייתי לפנים למשכילים ואבטח בם.הוי מבטח בוגד! כי היו לי לאכזב, מים לא נאמנו. נסיתי דבר אל משכיל, שאלתי ממנו עצה למצוא נתיב, והוא נתן לי לקח טוב ואמרי שפר;ואבקש ממנו חסד –ויכחש בי.אז התעוררתי עליהם, אמרתי בלבי: מה לי ולמשכילים אשר קרבתם אחפוץ? הלא אלה המשכילים יזהירו ככוכבים על ראי הקרח הנורא, אשר עליו ימעדו קרסולי;הלא הם חסדם יעזובו, כי איש איש לבצעו, כל איש רוח –סיר נפוח, הולך רומה ופניו צפונה;אמרתי לדעת –ארוכה, והנה היא מבוכה.זאת הגיתי, על כן עזבתי גלדי הקרח ואבחר גאון נחלתי בין אנשי מדות, אשר קרבוני בימין צדקם ויתנו לי יד ושם בעדתם.הן נחלָת שפרה עלי, ומה חלק אסף ונחלת פעולתו מן הדור החדש? הישלמו לו פעלו? הישא לו יגיעו פרי להשיב נפשו העיפה? הלא מכל מכבדיו אין מתעורר להחזיק בו. הן זאת ראתה עיני, על כן קבצתי את כל הגיוני אל ספרי עמק יהושפט, והיה זכרון לבני מרי. אנכי מאסתי הדעת, לא אחפוץ בתבונה: לי אמונה, ועמה לא חפצתי בארץ!

– אך אמונתך במחיר באה לאנשי שלומך –ענה נחמיה –ותבונתך נשכרה בלחם, ואם תפיק תבונה, למען תפיק רצון משולחיך, הלא בזאת הדעת מאסת, כי מקנת כסף היא; אות היא, כי לא בך היא, כי אם בצלה תתלונן, בצל הכסף הטוב לך, והדעת,אשר לנפשך תנעם, צפנת לך ולא תמירנה בכל הון.הן הוכחתי במישור, כי תבונותיך, אשר קבצת אל עמק יהושפט, לא לך הן ולא מלבך יצאו, כי אם שאולות הן לך מאנשי בריתך, ואתה הלבשת אותן רקמת מליצה ותשימן על כתף עֲיָרים לשאתן אל כל תפוצות ישראל ותשכח, כי בעירך וגמליך, נושאי תבונותיך, יאכלו יגיעך בכל פה ובטנך תחסר. וגם זאת לך לדעת, כי ישנאו אוילים את האולת, הצוררת לאולתם, אך מחכמה יפחדו פחד גם בעמדה לשרת לפניהם. נֵס אתה לאנשי בריתך להתנוסס, בך יתהללו ויריעו עד אפסי ארץ לאמר: הן שובאל, גור אריות לפנים, אשר למד לטרוף, נפל עתה בידינו, ואנחנו קשרנוהו בתלם עבותו לשׂדד עמקים אחרינו וכבקר יאכל תבן! כן יביעו יתאמרו, ובכל זאת ישימו עליך משמר, וטרם יאמינו בך.

–אל דעות ה '! –קרא שובאל באנחה –אל אלהי הרוחות לכל בשר הוא יודע רוחי, כי לא בלב ולב אדבר דברי בעמק יהושפט, כי אם ברוח אמונה. אך מי מכם יודע רוח האדם ורוח הבהמה?

–אנכי אגיד לך על דברת רוח האדם –ענה נחמיה –הן נפש הבשר בדם ובחמשה החושים, היא נפש הבהמה אשר לאדם והיא לבוש לרוחו. בחמשה חושיה תחוש הנפש את הטוב ואת הרע, ורוח מבינתה תחשוב, תוציא לאור משפט, אז תאמין – ועל פי הדברים האלה בינת האדם תסתתר, אם לא נוסדה על חמשת חושיו, ואמונתו רופפה, אם התבונה לא תאיר נרה. התבונה היא שמן ראש, שמן זית זך, כתית למאור. הן נפש הבהמה אשר בקרבנו אומרת: אני ואפסי עוד, וארץ ומלואה לא נבראה רק למענה; חלקי ה’ –תאמר נפשנו, וחלק ה’ אני –תביע רוחנו, השואפת לכל הבריאה אשר ברא ה’, ונכספה לדעת גבולותיה, וחדשים לבקרים רבה אמונתה ביוצרה מרחוק, ואם רוחנו נבערה מדעת ורופפה אמונתה.

– הוא אשר דברתי –ענה שובאל –לא אחשבה לדעת, כי אאמין, ובאמונתי אחיה.

–ראה -נא, כי נוקשת באמרי פיך –ענה נחמיה – ושפתיך ענו בך, כי עוד שארית דעת בך, בדעתך כי אינך חושב. אך על זאת אשא לך, ואולם הגידה -נא לי: מה עשית לרוח מבינתך? הדכאת אותה כחלל, אם התעלמת ממנה? אם אחת משתי אלה לך, הלא מנעת מאמונתך אור חכמה ולא הקדשת לה את כל הגיוניך, ואם אין רוחך שפוכה על כל חושיך ועל כל הגיוניך יחד, הלא את שתי קצותיה אכלה אש קנאה, ורוחך קצוצת פאה. הזאת המרגעה?

–הן זאת מנוחתי עדי עד,כי אויתיה –ענה שובאל.

–אשריך, ידידי, –ענה נחמיה –אשריך כי מצאת מנוחת עולמים, ואולם אני אגיד לך דרכך: הן תאותך ותבונתך מרטו בשרך, קלעו את נפשך אל כל עבר, ותבקש נתיבות ולא מצאת מעמד; לא מצאת, יען בקשת אותו, ותשכח, כי בכל דרכיך הוא, בדרך לבך ובדרך תבונות, ואתה נלאית ברוב דרכיך לבקשו, ומבלי מצוא מנוח לכף רגלך נפלת באין אונים ותאמר כי על פני כל אחיך נפלת, מדאגה מדבר, פן תגוף רגלך באבני נגף; הלא מחלת נפשך, רפיון רוחך וכשלון רגליך הפילוך, ולמעצבה תשכב ותאמר לרבים: הן זאת המנוחה; ואם זאת המנוחה לפוסח על שתי הסעפים, דרך נכון למועד רגל, לא נכון הוא לרגל ישרה. ובטרם אכלה דברי, אחוה לך דעתי: מי הוא גבר תמים? הלא היא האיש אשר יתן תמים דרכו מבלי פלס מעגל עמיתו וארחותיו. מי הוא צדיק? הלא הוא האיש אשר צדקתו בו מבלי הוכיח על רעהו חרפתו. הבזאת תהיה לך צדקה, אם לרעך בושת הפנים? הישר אתה בעקשות רעך, אם צדיק כביר בעוד רשע לנגדך? התנחל כבוד מקלון רעיך?

– הלא תוכחתך זאת נכונה לאסף, –ענה שובאל –כי הוא המוכיח לרשע מומו והחושף מצפוני חנפים.

– על דברת אסף אגיד לך –ענהו נחמיה –הן עצתי לא תכון עמו, והוא לא שאל את פי בכתבו ספריו. אך הוא יוצא לקראת נשק, כי נפשו נעכרת מדבת רבים אשר צררוהו מנעוריו וימררוהו וישטמוהו, וישאו עליו משאת חרפה, יען אשר היה ממשכימי קום, ויתנוהו כמשבית מנוחת נרדמים. על כן הוא את חרפתם אל חיקם ישיב, בהראותו בחזיונותיו כי גם הם כאדם עברו ברית,חמסו תורת האדם, ויתעורר על חנף ויציגהו עֵרום ועריה בושת. והוא לא יתכבד בקלון צלמי האנשים, אשר יצר לשחק בם על גיא החזיון, להראות צדקתו לעיני רואים כי אם יוכיח כי יש חנפי לב, אשר ממקום קדוש יהלכו ודרכם בקודש, וקרבם תוך ומרמה, והאנשים ההם ממוקשי עם,כי בצדקתם הגלויה ילכדו רבים, וחמול לנו למשל, כי רבים האמינו בצדקתו ובה נוקשו גם נלכדו תמימי דרך. ומי יחשוב עון לאסף, אם יברא לו נפש בצלמו על גיא החזיון, ליסרה שבע על חטאות חמול? הלא את צלמו יבזה, ובו לא יפגע ואת שמו לא ינקוב. אך שוא אשחית דברי, אחשוב להוכיח מלין, כי אתה צדק לבשת וילבשך. הן תבוז לשכל מלי ונחשבה זאת לך לצדקה, וחסידיך ירננו ויאמרו: מה רבה אמונת שובאל, כי בה הוא משיב חכמים אחור ודעתם יסכל. לכן אשים קנצי למלין, כי למה אתן לכסיל כבוד?

ויאיר מחא כף ואמר: "השכלת, נחמיה,לענות,ושפתים ישק משיב דברים נכוחים ".

והוגא אחז ביד נחמיה ויאמר: "שש אנכי על אמרותיך ".

– ואנכי,ענה שאול –אנכי מראש חזיתי, כי נגידים ידבר נחמיה בעוד שובאל לנגדו. הן נחמיה יפיק תבונה, ושובאל מחשיך עצה במלין בלי דעת או יענה דעת רוח.

– הן כולכם עלי תתמלאון –ענה שובאל –יחד תחבירו עלי במלין, על כן אמרתי: עת לחשות.

ובדברו זאת, קם ממקומו ויאמר אל שרה: ״עוד לי אליך מלין, ודברי לא יבואו רק באזניך ובאבני אביך״.

– דבר סתר הוא –ענה ירוחם.

ויקח את שובאל ויביאהו חדר בחדר, ושרה באה אחריהם ותאמר: "פתח, דודי, פיך ויאירו דבריך״.

ושובאל אמר: "הלא ראיתם אחרית דברי ריבות, אשר שמו את ביתכם גלמוד עד היום הזה, ונעמן בנכם שתה את כוס החֵמה. אך באה עתה עת רצון לכם, ועת היא לעשות שלום ביניכם ובין בית עובדיה, הנוטה אליכם כנהר שלום, כי היה נכון לתת בעדכם ערבון עת נתפשתם במזמות צורריכם, המתגלגלים תחת שואה, ואם נעשה הדבר הזה על פי הגבירה, הן חפצו לעשות טוב לנעמן בנכם להשיב נדחו על פי געל, אשר לא ישנה אחר דברי ר’ צדוק. אך חסד נוכל חטאת, והנני בא אליכם כמזהיר, להזהיר אתכם מדרך הפכפך וזר במעשהו, כי מסבות הוא מתהפך בתחבולותיו לצודד נפשות, כי פה ימשוך אחריו את רוחמה בתכם התמה, הנתעה בשוא להאמין לשמועתו, ועיניו ישית לנטות אחרי אלישבע, כי יבקש חסד עלומיה חלף החיים והחסד אשר עשה עם אביה;ופה עשה חסד לביתכם ללכוד את רוחמה. הן תרמיתו עמוקה משאול, ונכליו –תהום רבה. לכן העירותי בכם היום כי תפול בתכם במועצותיו, אם לא תשימו עליה משמר. הלא עצמכם ובשרכם אני ושלום בתכם קרוב מאד בפי ובלבבי, לכן אגיד לכם חפצי, אם תשמעו ואם תחדלו: הנה -נא לי בן, המשמח אלהים ואנשים, ואשרי רוחמה, אם יניח שבטו על גורלה;הן הוא אחר כבוד יקחנה, אם תבקשו כבוד לבתכם. ראו -נא: הגדתי לכם מה טוב, ואתה דעו לכם ".

וירוחם ושרה הביטו אל פני שובאל בתמהון, ותאמר לו שרה: "הנני משיבה תודות לך, דודי, על כל הטוב אשר אתה חושב על בתי, אך עוד חזון למועד: הלא אתנו תשב בימי החג האחרונים, אחרי בואך בצל קורתנו, אז נשוב נדבר בנכבדות אשר דברת בבתנו ".

עודנה מדברת, והנה הוגא וזימון באים החדרה, ושובאל אמר אל שרה: "הלא נאמנת רוח אַתּ ולבי בטח בך, כי תכסי דברי אלה לטוב לך כל הימים ".

זאת דבר ויפן ויצא.

והוגא החזיק ביד זימון ויגישהו אל ירוחם ושרה המשתאים ויאמר: ״הנכם עדים היום בברית אהבה אשר כרתי עם זימון זה, הבא להתחתן בכם.הן הוא נשבע לי בעתיקה להיות תמים אתכם בכל מעשיו והליכותיו ולבלתי סור מכל אשר תאמרו לו, ואנכי מאמין לשבועתו, ובזאת הנני נותן לו את בריתי שלום, ויחדו נחיש פדות לנעמן בנכם על פי הגבירה, הנוטה חסד לשנינו, ואנכי אטה את לב עובדיה לעשות שלום לביתכם, ואחרית השלום הזה תהיה ברית אהבת עולם בין נעמן בנכם ובין אלישבע, וקויתי להשלים החפץ הזה, אם ימלא זימון אחרי״.

וזימון אמר אל ירוחם ואל שרה: "הנני נשבע לכם שנית להקים את דברי הברית אשר ביני ובין הוגא אדוני. קרבוני -נא כבן יקיר לכם, וכל ישעי וחפצי יהיה להשיב את נעמן בנכם הלום.ואשר יהיה לעשות להוגא רעי ואלופי, אותה יעשה: לקרב רחוקים ולהשיב לב עובדיה על נעמן בנכם ".

–אלהים יחנך, בני –ענה ירוחם, בחבקו את זימון באהבה ובנשקו לו.

ושרה אמרה לו: "הנני קוראה לך בני מן היום הזה והלאה, וגם אתה, זימון בני, קרא לי אמי, וה’ אלהים יעזר לנו: אז נרננה ונשמחה בכל ימינו״.

–האח! –ענה הוגא בעליצות נפשו –אלהים עשה את היום הזה, והוא יתן עוז ותעצומות לכל דברי הברית והשלום.אז תגל נפשי בשלוַתכם, בדעתי כי על פי נוסדה.

זאת דבר הוגא ויפן ויצא.

וירוחם אמר אל שרה: "צחוק עשה לנו אלהים, וכמצחקים הם כל אשר לנו מסביב. אך בשוב נעמן מלונדון, ונפתרה למו כל חידה. אז ימָלא שחוק פינו״

יד: לישרי לב שמחה

וירוחם שב אל הקרואים ויחל פניהם לחוג בביתו את שני ימי החג האחרונים, ושובאל, אשר תקוה נשקפה לו לקחת לבנו את רוחמה, אשר הון צפון לה בלונדון, אמר אל יאיר: "הלא אורחים אנחנו פה, ואחת היא לנו לחוג חגנו בעיר או בכפר ".

–הנני להשלים חפץ הזקן למען שאול אוהבי –ענה יאיר.

– ואני, –ענה נחמיה –אני הנני להשלים חפץ ירוחם ידידי לחדש ימינו כקדם ולשבת אתו יומים יחדו ברוח נכון, כי רוח חן ורצון שפך שאול אלופנו על הבית הזה, ופני יושביו ינהרו. ולי מה יקרו הימים האלה! הן אתה, שאול ידיד נפשנו, חקרתני ותדע תומתי, כי חפץ צדקי אתה, ותקותי היא סמכתני כי עוד תהיה לי לפה אל עמנואל אלופך, האדיר בעמו, והגדת לו חפצי וחפץ האנשים התמימים הסרים אל משמעתי, הנכספים להסתפח על נחלתו אשר הוא קונה מאת הרוזן, לעבוד אדמתו בזעת אפים ובנקיון כפים ולשבוע מעמל נפשם טובה וברכה, והיו למופת בקרב ישראל.

– הלא אמרתי לך –ענהו שאול: –את פרשת הדברים האלה תערוך בספר באר היטב והגשתו אל אלופי, בבואו אל הרוזן לבצע דבר המקנה והקנין, ואנכי אקרא את הספר לפניו, וקויתי כי לא ימנע הטוב מאנשים הבוחרים בטוב.

–הלא זה כל ישעו וחפצו –ענה יאיר –ופיו הגיד לי, כי מחשבתו להושיב אנשי חיל מקרב עמנו וישרי לב על האדמה אשר הוא נכון לקנות מאת הרוזן, ומדוע לא יבכר את אנשיך, יודעי המחוז הזה, על פני אנשים אחרים, הבאים ממרחק?

–עוד חזון למועד ההוא –ענה שאול, ובגשת שרה אליו, אמר לה: "ראי -נא, שרה הטובה, כי הקרואים האלה נאותים לשבת אתנו בשני ימי החג האחרונים. הלא אשת חיל אַת וידעת את אשר תכיני לפאר ימי חגנו״.

–הלא ידעת, ידידי, –ענתה שרה –כי דבר שפתים אך למותר אחרי דעתי חפצך. הנני לשלוח את עזרא העירה,והכין את אשר יביא. ולי מה יקרו כל הקרואים האלה היקרים בעיניך, ידידי! התדע כי זימון נכון לארח לחברה עם רוחמה ועם רפאל, לעבור אתם ארחות ימים, לבוא לונדונה לרשת הונם, אשר הניח להם מיכאל, זכרו לברכה, ועזרא נכון להיות נלוה אליהם לשרתם?

ופני שובאל נפלו בשמעו כי זימון זה, הזר במעשהו, נכון לארח לחברה ללכת עם רוחמה, אשר יעָדה לבנו. ויאמר בעקשות פה: "ועל דעתי לא נכון הדרך הזה לזימון, כי אחת היא לנו לדעת בכל דרכינו: לחיות נקיים מה’ ומישראל ".

ותצחק שרה בקרבה ותאמר: "הלא מחשבה בעצה תכּון, וימים יודיעו את מי נשלח ומי יארח לחברה ללכת עם צאצאי ".

ועזרא מהר ללכת העירה להכין את אשר יביא לימי החג, והקרואים ישבו במנוחות שאננות וישיחו בדברים שונים עדי ערב. ובליל התקדש חג הלכו יחדו אל בית התפלה, אשר בקרן בן שמן, ויתפללו שמה וישובו אל ביתם וישבו סביב לשולחן ירוחם, ויאכלו וישתו וייטיבו לבם. וכזה היה יום מחר.

ממחרת היום ההוא, יום השביעי לפסח, בשֶבת הקרואים סביב לשולחן, וידברו בזרח, אשר עקבותיו לא נודעו עד כה; בחמול, אשר ברח מפני נושיו ומגמת פניו קדימה, אל ארץ הקדושה; וגם האחרונים נמנו בין הנעלמים, הלא הם עמיל וצפנת. וירוחם, אשר ראה בשונאיו, לא הראה שמחת לבו ויאמר: "הלא שבע שנים היתה צפנת עגונה אל אישה, עתה ירחמיאל אישה עגון לה. ועל אחרית חמול ישומו ישרים, וחנפי לב יבושו, כי חרפתו אל חיקם תשוב. ומה יענו המון העם? הלא יאמרו: אבדה האמונה ונכרתה, כי זה האיש חמול, הצדיק בכל דרכיו, לא זכר חסדו ואמונתו לנושיו וירצץ ויעזוב דלים, ובמי נאמין, אם פסו אמונים מתופשי תורה?״

–הסכיל חמול לעשות –ענה נחמיה –הלא ידעת, שובאל, את שׂרָיה במצפה, אשר בחר לנפשו ברכות זבולון ויששכר, ואשתו טעמה, כי טוב סחרה, ותאמר אל שריה אישה: “שמח אתה באהליך ואני אשמח בחנותי. הלא ראשון אתה בעיר לתופשי התורה,ומי לא ילוני כסף בערבון תורתך?” ושריה הלך בעצת אשתו, אשר קבצה כסף מכל מכבדי אישה בנשך ותסחר סחרה שנים רבות מבלי דעת סדרים וחשבון. ובראותה כי מטה ידה וחנותה באה עד המשבר, ותוסף לקבץ כסף מעשיר ואביון, ובלילה המליטה חילה,לא השאירה בחנותה רק עוללות, ותעש כל זאת בעצת אישה. ויהי בהיות הבוקר, ונושים נקבצו באו אל בית שריה, והוא שת החטאת על אשתו באמרו כי באולתה מטה ידו ומאומה לא השאירה לביתה מכל עמלה. ויחלק את העוללות לנושים וישא ידיו קודש. סוף דבר: שריה כיום דַיָן ומוכיח במצפה, וחמול, הנחבא לברוח, הסכיל לעשות.

ושובאל הניע ראש ויאמר: "הן תַחְפּשׂ, נחמיה, עוֹלות ותוכיח על תופשי התורה חרפתם,ומעלילות חכמיך תעלים עין. אך לו שמת לבך אל צעירי נבוניך, אשר כשחוק להם עשות עַולה ולא יתבוששו; לו שמת לבך אל החכמים להרע, כי עתה אמרת: נבחר חמול מאלה, כי חמול ישא פנים לתורה, ונבוניך למי ישאו פנים? הן אלה לא לאמונה גברו, וחכמת מה להם, אם בקרבם לא ילין צדק. ילכו -נא בדרך אמונה או בדרך תבונה, –וילכו ארח ישר, אך הם הולכים אחרי בצעם,על כן נלוזים הם במעגלותם ".

–צדקת בדבריך אלה, ידידי –ענהו נחמיה באנחה –אנכי שמתי היום לבי אל הקריאה אשר קראו בספר התורה: "לא ימוש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה לפני העם ". שמע -נא, שובאל, ושמעו, אלופי, ואביעה חידות מני קדם. הן משה הרועה הנאמן הוכיח את אבותינו ויאמר להם: ממרים הייתם עם ה’ מיום דעתי אתכם (דברים,ט׳ ), והמשורר הקדוש אמר בשיריו (ע״ח ח׳ ): ולא יהיו כאבותם דור סורר ומורה,דור לא הכין לבו ולא נאמנה את אל רוחו. ולא נָחם אלהים דרך ארץ פלשתים, כי קרוב הוא, כי אמר: פן ינָחם העם בראותם מלחמה, ושבו מצרימה. על כן נָחם דרך המדבר הגדול והנורא, מקום נחש, שרף ועקרב, עד עברם את הירדן לרשת ארץ חמדה, ארץ אבותיהם. ואלה מסעי בני ישראל במדבר הליכות עולם הם לבניהם אחריהם בהלך נפשם: הלא עודֵנו כיום הולכים בישימון דרך החיים, וה’ הולך לפנינו בעמוד ענן יומם: הלא הוא שכל אדם, אשר יהיה לו לצל עב כחום היום, –ובעמוד אש לילה: הלא היא אמונתו בלילות, אש לוהט, הבוערת בקרב ולב, והיא שלהבת -יה.

– ראו -נא – קרא שובאל בשמחה –הגם נחמיה בין מביעי חידות? ידעתי, כי עוד יהיה לו עסק בנסתרות, ושפה אחת ודברים אחדים יהיו לנו, אך פתח פיך ויאירו דבריך.

ונחמיה שחק ויאמר: "אינני מבוני המגדל, אשר ראשו בשמים ושמי השמים ואגודתו לא בארץ נוסדה. אנכי אביעה חידות אשר פשרן –אמת. אכן, ישימון הוא דרך החיים, ובן חלוף תועה מבלי דעת אל מי מקדושים יפנה: הילך לאור עמוד האש –האמונה –ויהיה כפתי מאמין לכל דבר, אם ישען על בינתו ויתחכם כאריסטו,המעתיק צור ממקומו? כי ישאל את החכמה, והיא תגיד לו: אנכי אורך וישעך, שמש ומגן יחדו, אנכי פרשתי לך ענן למסך, פן תראה אור בהיר בשחקים וכהו עיניך;הביטה לארץ ובחוקיה תראה נפלאות, העמֵק שאָלה, כי מים עמוקים מחקרי ארץ ואיש תבונות ידלם. והנה האמונה תתן קולה: אל -נא,בן אדם, אל תחזיק במעוז השכל, התועה בשֶׂפק, אל תגביה עוף השמימה, פן תפול בנופלים, ואל תחפור מטה מטה,פן תכרה לנפשך עד השחת. אל תהרוס לראות מה למעלה ומה למטה לאור שכל אדם הכהה;במה שהָרשית התבונן ואין לך עסק בנסתרות, כי כחך כאין וחכמתן להבל דמתה. אנכי אורך וישעך, לאורי תראה חזות הכל ולא תכהינה עיניך, ובלעָדַי לילה לך מחזון; אנכי מגן לך משגיאות כהרי נשף, אשר סביב שתו עליך מחקרי ארץ, על כפים אשאך אל המקום, אשר אמר אלהים, ורגלך לא תגוף. –אלה מסעי כל איש ישראל בימים האלה: פעם לאור עמוד האש לילה ופעם בצל עמוד הענן יומם. כי יסע הנער התם מאֵתָם ויחנה על פי החירות נוכח בעל צפון. מה הוא פי החירות? הלא היא החֵרות אשר יבקש לו בעצת בעל צפון, הלא הוא יצר לב אדם, הצפון בלבו. ומפי החירות יסע ויחנה במרה, כי אחרית החרות מרה לנפש;וממרה יסע עוד ויחנה בקברות התאוה. כן יסע למסעיו בתוהו יליל ישימון עד בואו אל ערבות מואב, ובהגיעו אל מחוז חפצו, תתעלם האמת ממנו, תעלה על הר נבו ותראה מרחוק את האדם הבא לרשת נחלת אבותיו. אכן, נפלאו הליכות האדם על ארח חיים, כי איש איש יבחר לו דרכו: אלה בחרו בעמוד האש לנחותם הדרך ויום ללילה החשיכו, וראו חזיונות מראות הלילה וקראו למו מראות אלהים; ואלה יבחרו ללכת בצל עמוד הענן יומם, ויאמרו להאיר את הלילה בחכמת אדם, וגם יומם יפַגשו חשך על כל מדרך כף רגל. ועוד שלישיה בעם, אשר יעזבו היום את אשר בחרו ביום אתמול, ולהם קול אליהו קורא מהר הכרמל: עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעפים? אם החכמה צור מעוזכם, לכו אחריה, ואם האמונה נר לרגלכם, לכו לאורה; רק אל תאהבו לנוע בטלטלה גבר. הלא גם צפור מצאה בית: איזה בית אשר תבנו לכם ואיזה מקום מנוחתכם? רב לכם לחבק אשפתות הילדות ולרדוף תענוגי הנעורים ותעתועי הבחרות, כי כצללים ינוסו וישאירו אחריהם נדודים. הן שלמה ידע אהבה בתענוגיה, גם שר עליה בשירים, ועושר וכבוד היו לו אין על עפר משלם, והוא היה הראשון אשר הגיד לנו: הבל הבלים, הכל הבל! ומי יבוא אחרי המלך החכם לבקש תענוגים בעמק הבֶּכה,לראות בעיניו, כי אחריתם הבל?״

– שש אנכי הפעם על אמרותיך –ענה שובאל –אין זאת כי אם שמעת, נחמיה ידידי, בת קול המכרזת ואומרת בכל יום: שובו, בני אדם, שובו, בנים שובבים, כי מה הוא האדם על האדמה? הלא כגר בארץ נכריה וכאורח נטה ללון. הן נוסע הוא כל היום למסעיו, ולפניו יעברו נהרים, הרים וערים, חזיונות שונים וכל שכיות החמדה, ולא בכל אלה משכן לו, כי קברו –ביתו לעולם, משכנותיו לדור ודור, ורוחו אִותה השמים למושב לה, כי השליך ה’ משמים ארץ תפארת האדם; ואוי -נא לה, אם מתגוללת היא כזרע יקר ברקבון כל תאוה וכל חטאת זֻלות לבני אדם, כי אז אחריתה נכרתה ממקור החיים ואבדה באפס תקוה.

– הניחה לי, שובאל ידידי –ענה נחמיה –הלא בדבריך אלה תקות אנוש האבדת, כי יאמרו האוילים מדרך פשעם: "יָבשו עצמותינו, רקבו בשפלה, ובושים אנחנו להרים ראש ולהביט השמימה, כי לא ישעה עוד ה’ אלינו, ומה נועיל כי נפגע בו? "ואולם אחרית הבושת הזאת מרה, כי באפס תקוה ישכח צור ישועתו, ואחרית שכחה –כחש, כי יאמר: "מי לי בשמים? אנכי אשית עיני לנטות בארץ, כי היא לי מקור החיים״. כן יתאמרו אוילים וכן יכוננו צעדיהם בנתיבות עקשים,ירוצו, ישקדו ויעמלו עד אשר ילבינו שערותיהם, עד אשר עצמו עיניהם והמראות נגוזו. אמנם, עוד שרידים בעם, אשר יחיו בשלות השקט, וכאדם הראשון בעדן גן אלהים יבַלו בטוב ימיהם ושנותיהם בנעימים, כי לא חשבו מחשבות, על כן לא התחמץ לבם;לא דעת למו, על כן לא ידעו מכאוב. –אך ה’ הוא החונן לאדם דעת, והאדם בכל אַות נפשו ישלח ידו לקחת מפרי עץ הדעת, ואחר אכלו ממנו, יתאבל לנצח על העדן ועדניו כי התעלמו ממנו, כי אחרי אכלו ממנו, יעמיק שאָלה על כל הדברים, אשר הוא רואה תחת השמש, לדעת: מאין? איך? ולמה? השאלות האלה כמחלה נושנה בקרב האדם, מכת חדרי בטן, נחלה מאבות לבנים, מדיבת נפש נענה. עליה התאונן איוב, הנמוג במכאוביו, ומנהמת לבו השיב אל אלהים רוחו בתלונותיו על שלות הרשעים, על בַּטוחות למרגיזי אל ועל צדיק אובד בצדקו; כן צעק חבקוק על טהור עינים מראות ברע: למה תביט בוגדים, תחריש כבלע רשע צדיק ממנו? כן שאל ירמיהו במרי שיחו: מדוע דרך רשעים צָלחה? וכמוהו יביע אסף בשירו לאמר: הנה אלה רשעים ושלוי עולם השגו חיל;אך רִיק זִכיתי לבבי וארחץ בנקיון כפי –ואהי נגוע כל היום. –סוף דבר: אין כל נביא וחוזה, אין כל חכם, אשר לא יתעורר על השאלות האלה בהליכות עולם; וכן כל איש, בהתחמץ לבו בקרבו, אז יריד בשיחו ויתאונן על ה’, אשר נתן לו לב לדעת מכאוביו ועינים לראות מזורו. הלא נעים ממנו גורל הבהמה, אשר לא תזכור הראשונות ולא תדאג לבאות, ושני אלה –הזכרון והדאגה –הלא ידכאו את נפש האדם מבוקר לערב, והנפש הנענה תנוס לעזרת שכל אדם. אך מה ינחמנה זה בנרו הכהה, העולה בין נשף ראשיתו ובין נשף אחריתו? לאור הקפאון הזה יראה בן חלוף תמונות ומראות חולפים, עוברים לפניו כצללי תוהו, ישאל את השכל להגיד לו פשר דבר המראות האלה, והשכל יגיד לו דברים אשר אין להם שחר, דברים אשר הנחילוהו חכמי קדם: אריסטו, דיוגנס וחבריהם,מלין מיַבשי עצמות וגרם. אז ישאל בן אדם את השכל: במה אזַכה את ארחי לראות מנוחה כי טוב ושלוה כי נעמה? הלא מצער היא –יענה השכל –הן מנוחת הנפש בלב טהור ושלותה בתומתה. אך שאו עיניכם מסביב וראו איש שומר מצות השכל, והוא גבר אשר דרכו נסתרה; הלא הוא יוכיח כי שכל אדם –הבל, באמרו: הן לבי טהור, ואני אובד מבלי לבוש ומבלי כסות בקרה, ונפש חמשת עוללי תשַוֵע סביבות אמם, הגוועת בפאת מטה מפני זלעפות רעב, ואין מחיה, אין מזור, אין לחם ואין שמלה! – וירא קשה יום את השכל ואין עוזר וישם אל האמונה פניו, ויבקש תנחומות אֵל מפי שומר אמונים, אשר יענהו לאמר: הן רגלך האחת, רגל השכל קצוצה, אך בא חבקוק והעמידך על אחת, על רגל האמונה, כאמור: וצדיק באמונתו יחיה. אך שוא חכמת חכמים, המתהללים בשכל אדם, אשר יעלו לשמים שיאו וישאו נִסו אל כל יושבי חלד,כי מה ישעו ומה צדקתו? הֲבוֹ נושע עני ואביון, היחלץ דכאי רוח ממצוקותיהם? ומה תעשה חכמת המסכן לעת תמוט רגל בעליה? הלא היא מנגד נגעו תעמוד,תנוד לו ולא תנחמהו. ומי תחוש לרוחתו? הלא האמונה תחוש עתידות לו, כאם רחמניה תגש אל נפש נענה על ערש דוי, תמחה דמעתה מעל פניה ותשים אותה בנאדה, תדבר אליה רכות לאמר: "אל תשתוחחי ואל תהמי, נפש נענה, כי ישועתך לא תאחר״; תשלח מרום ידה ותאמר: "הן שם הרופא לשבורי לב, אשר יכאיב ויֶחבָּש;שאי מכאוביך, אשר נטל עליך, למען תשאי ברכה מאת ה’ וצדקה מאלהי ישעך, והיה לך תחת צרתך משנה שכר, כי לא פה המנוחה, כי אם בצל חסין -יה, ושם ירון חלקך״.

–כהנה וכהנה תדבר האמונה על כל לב נשבר –ענה שובאל –בצל כנפיה יחסיון כל יגיעי כח וכל דכאי רוח. ומה יקר חסדה לכל בני חלוף! הלא היא, רבת העליליה, פועלת ישועות בקרב הארץ, המעוררת לב תמימים לעשות גדולות ומעשים רבים, אשר לא יעשו חכמי לב בכל גאון חכמת אנוש, אותם תעשה האמונה לבדה בלי שאון וקול המולה, בדברה באזני איש אמונים לאמר: "כי ימוך אחיך, והחזקת בו; ודע, כי יש עין רואה פעלך, וה’ נצב עליך ונאמן הוא לשלם שכר פעולתך״. זאת ישמע שומר אמונים ועשה מעשה הצדקה בשובה ונחת, בהשקט ובבטחה, באין איש רואה ויודע אתו עד מה. –שוטטו בחוצות ומצאתם תמימי דרך כאלה לא מעט, על כן האמונה היא אבן השתיה, אשר בארץ יסודתה, ובלעדיה ירופפו עמודיה. האמונה היא מורשה מאבות לבנים, ועליה רבים וכן שלמים הערו למָות נפשם, כי צדיק באמונתו יחיה ובאמונתו ימות, וחוסה במותו צדיק. לכן אשרי האיש, אשר אמונה – אזור חלציו.

–כן דברת שובאל, –ענה יאיר –כי צדיק באמונתו יחיה ועליה ימות, כאשר הערו רבים למות נפשם עליה. ואולם אעמיק שאלה: הלא עַם אל אמונתו ידרוש בעבור רבים וכן שלמים, אשר הערו למָות נפשם בעדה, כאנשי מלחמה אשר ישפכו דמם ויתנו נפשם בעד ארץ מולדתם. אמנם, גדולים הם שומרי אמונים ונפלאים מעשיהם, כי בעבור חפץ רוחם השליכו נפשם מנגד ויתנו בשרם למורטים; ואם בקדושתם נקדש חפצם, אל מי מקדושים נפנה?

– הלא כל עם יאמין בקדושיו –ענה שאול חלקו –וכל איש יחזיק באמונת אבותיו בעינים עצומות, כי אותה היניקתני אמי עם חלב שדיה עד כי נהפכה בי לבשר ודם; הן היא לי אוצר כל חמדה ותנחומות אֵל, על כן אני חוסה בצלה ולא אשית לבי לחקר אבותי.

–שש אני על אמרותיך –ענהו שובאל –על כן שמח לבי ויָגל כבודי כי שרה בת אחותי באה לחסות בצלך. דע את אלהי אביך ורעה אמונה, לך בכחך זה וראה חיים עם האשה אשר אהבת.

– האמונה היא נשמת רוח אפנו –ענה נחמיה –אכן, אין טוב לגבר כי אם לחסות בצלה מספר ימי חייו, ואוי לאיש אשר אבדה האמונה ונכרתה מלבו, כי תבל ומלואה לו כמדבר ציה ושממה. ואולם זאת ישיב איש אמונה אל לבו: הן פתי יאמין לכל דבר, על כן יעמיק שאלה לאמר: מה העדות והחוקים והמשפטים אשר תשית האמונה עלי? האומנם רבים הם מחול ימים ועצומים מכוכבי השמים? ועתה מי ילד את כל אלה? המשמים השמיע אלהים כל דין, אם בני אדם הגדילו מספרם עד אין חקר? ואיכה אבוא עד תכונתם, או איכה אשא לבדי רבבותיהם? האעלים עיני מהם והייתי שוגג כל ימי? הן אזני שמעו דברים מאחרי, כי שגגת תלמוד עולה זדון, ואם כן הוא, איה, איפוא, תנחומותי? הן שאלות כהנה וכהנה מתעוררות בקרב כל איש אשר לו לב הוגה, ובהגיגו לבו סחרחר ורעיוניו נבוכים. ומה רבו האנשים הנדכאים תחת משא שאלות כאלה, והנה אלה יקשיחו לבם מתבונה, יחזיקו בכנפי ההולך לפניהם ואחריו ילכו בעינים עצומות, מבלי דעת מה הוא מנהלם, היודע הוא דרך, אם תועה גם הוא;ואלה יטַבעוּ שאלותיהם בזרם הבלי עולם, יולידו בנים ולא ידעו לנחותם דרך ישרה, דרד אמונה, ומי יתן להם בטחון, כי שכל אדם לבדו בדד יַנחם בצדק ומישרים? ומה רבו בני דור החדש, אשר שכחו תורת אל חי ותורת האדם יחדו, ואין בקרבם נכונה, הולכים הם בשרירות לבם ובמועצותיהם! ובני דור הישן יראו סלף בוגדים ואחריהם יניעו ראש, גם יפטירו עליהם בשפה, יפערו פיהם בנאצות ובקללות נמרצות, יקללו דור חכם בעיניו, ינבלו חכמתו ותבונתו, יגרשו כל תבונה ודעת מקרב בניהם וינהלום בישימון דרך, ואת בנותיהם לא יתנו לבני דור החדש, פן יבגדו בהן; ועובדיה לאנשים האלה למופת, האומר לאלישבע בתו העדינה: תמות ואל תהיה לאחד צעירי הדור החדש לאשה. כן נפלגה בימינו עדת ישראל, הפרץ רחב, והעם בוכה למשפחותיו, ואין איש עומד בפרץ; ואיש נבון יביט אל כל אלה, יפנה על ימין ולא יראה נכוחות, יעטוף על שמאל ואין נחת,וגם הוא נאנח וישוב אחור.

–היש לך, נחמיה, צדקה להתאונן על הדור הישן? –ענה שובאל –ומתי נִבעה הפרץ בחומת בית ישראל? הלא מעת החלו קצות העם להתחכם. אך לשמחת ישרי לב מעטים הם, ולא רבה מחמצת לב, כי מתי מספר יכוננו לחקר אבותם, ומי ישית אליהם לבו?

–אכן, –ענה נחמיה באנחה –לא מתי מספר הם, ולבבך לא כן ידַמה כאשר תדברנה שפתיך. הלא זה משפט כל אדם: הן גויתו תגדל, ובהגיעה לימי מלואיה, יבואו לה חליים. וזה גם גורל הרוח, אשר תוסיף דעת תוסיף מכאוב, וכל איש אשר שאר רוח לו ידַמה דבר אל דבר ויוציא משפט, ומן העת אשר דעת לנפשו ינעם, לא יאבה עוד לתת מהלכים בהלך נפשו לכל הדברים אשר הוא רואה, בטרם שקל אותם במאזני שכלו; ואחרי אכלו מעץ הדעת, נגרש הוא מעדן גנו, היא תומת ילדותו, ורגליו מטות על ימין ועל שמאל באין מעמד.יש אשר קצרה נפשו בעמלו ונכספה לשוב אל מקומה הראשון, אל גן עדנה, אך להט החרב המתהפכת שומר פתחיו: הלא הוא השׂפק, אשר ילהט בראשיתו רק בדברים קטנים, כי נאחז הוא בסבך חרולים, כי תצא אש ומצאה קוצים. אך מהרו והסירו הקוצים, בטרם תצלח האש ללהט בגדיש ובקמה, ועלה הלהב עד לב השמים! אוי לשוטר העיר, אשר אבדו עשתונותיו בעת התבערה ולא יריק את חניכיו להסיר האודים העשנים, אשר יאכלו כל חוסן וכל יקר, אך השוטרים –איש ידיו על חלציו ומחשים. הסירו הקוצים, כי הם בעוכרי הבנין! אך נקדשו הקוצים בעיניהם. והם יבערו הכרם ויאכלו חלק יעקב ואת נוהו השמו. –זאת היא החזות הקשה אשר חזיתי ואשר יחזו רבים יותר ממני. על כן אמרתי: אעזבה את התבערה לאשר לו רוב אונים ועצמה לכבותה,ואדאג לביתי אשר בניתי לי בחכמה ובאמונה. הן תבונתי תשעשעני ואמונתי תנחמני. הלא אנכי נוצר, לכן אראה יוצרי מרחוק, ולא יתום אני עוד. ודעת טוב ורע מאין תמָצא בי, אם לא כי יש דעת עליון, היודע כל הנברא בשמו ולכבודו? הן חכמות בחוץ תרונה, מפי בני אדם כמוני נשמע קולן, אין זאת כי אם ממרומים ירדו, ופי עליון צוה אותן וישם משטרן בארץ ויאמר לאדם: ראה חכמה כי נחמדה היא מאד ואמרת לה: אחותי אַת, והיא תגיד לך מי אביך ומה היא שואל מעמך. ואנכי שאלתי את פי אחותי לאמר: "הן עיני הרואות, כי תיקר נפשי בעיני צור מחוללי,כי על כן הבדילני מכל החי וישם דברו בפי ויוסף לי דעת, ומדוע הוסיף לי מכאוב?״ והנה אחותי זאת עוטה אור כשלמה כאור שבעת הימים, –נסיתי להביט אליה, ועיני כהו. רב לך – אמרתי לה –הכי אחותי את והכית אותי בעִורון? –רב לך –ענתה גם היא –אל תעמיק שאָלה ואל תגביה למעלה; שאל לך אותות אשר יסודתם בארץ, ואגידה לך, אך כמעט תשא עיניך השמימה, וכהו מראות. והיה כאשר ישיאך לבבך לרום מעל הארץ, וקראתי לאחותך האמונה, הרועה אותך מעודך, ועצרה בך למען לא תתרומם מעלה מעלה ולא תעלה בתוהו. הלא תאמין כי הצור תמים פעלו, ואם בעיני בשר תראה נפתל ועקש על דעתו, והגידה לך אחותך האמונה כי ישר הוא ומאד נעלה לדעת עליון. ראה חיים עמדי ורעה אמונה, כי לא תכביד עליך עבטיט, כי אם כל ישעה וחפצה לעצור בתשוקת בני רשף, אשר יגביהו עוף. –זאת היא חכמתי וזאת אמונתי: עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה, אשר ינחוני ויביאוני תמיד אל מחוז חפצי, ואם כמעט תעַבט נפשי ארחותיה בישימון דרך החיים, לא ילוזו שני העמודים האלה מנגד עיני, וברגע קטן הנני שב אליהם ולא אמוט רבה. –השמעתיכם, אלופי, הגות לבי, ואתם דעו לכם.

–שש אנכי על כל אמרותיך –ענה שאול.

–ובהן תרגיע נפשי –ענה יאיר גם הוא.

ושובאל אמר: "עוד לי אל נחמיה מלין, אך היין הומה בקרבי, ונכנס יין, יצא סוד ה׳ ליראיו.לכן אחשוך דברי לעת אחרת!״

טו: שפרה מתרפקת על דודה

בנשף, בערב יום חמשה ועשרים לחודש זיו, והעיר רבתי עם יושבת חבל הים, האמבורג העליזה, הומיה מאדם,היוצאים מהיכליהם לשוח ברחובותיה, והמונים המונים, אשר יבואו אל שעריה מאפסי ארץ: מגמת פני אלה לונדונה ואלה ישיתו עיניהם לנטות בארץ החדשה.שם תראינה עינים אנשים זרים בלבושם, ואיש לא ישלח אצבע לאמר: ראו, זה חדש הוא;תשמענה אזנים לשונות רבים עמים, ואיש לא יאמר: הן שפת לא ידעתי אשמע.

באחד רחובות העיר הגדולה הזאת התהלכו שלש נפשות לפנות ערב: איש אחד בא בימים, הדור בלבושו רחב השולים, צניף אדום על ראשו וחגורה רחבה על מעילו התחתון, ובגדיו ענו בו כי מארץ קדומים מוצאו. לימינו התהלכה אשה צעירה לימים, אשר הוד פניה נראה מבעד לצעיפה. הנה ימינה אחוזה ביד בחור מעם, יפה תואר ויפה מראה, הלבוש בגדי אשכנז. ושלשתם התהלכו בין שורות עצים רעננים רמי הקומה. והצעיר שלח אצבע ויאמר אל היפה -פיה, המתנהלת לאטה, לאמר: "ראי -נא, ידידות נפשי, את כל שכיות החמדה, מעשה ידי אדם ותחבולותיו״.

– אכן, כולם מחמדים, –ענתה היפה -פיה –אך נפלאים מהם מעשי ידי יוצר בארץ הצבי. שאל -נא, ידיד לבבי, שאל אבי ויגדך, כי מעשה ה’ יכון לעולם ומעשה ידי אדם –עד ארגיעה. אך אשחרך, אישי, השיבני -נא אל מלוננו, כי כל יצירי כבדים עלי ונפשי עיפה לתנומה;השיבני למנוחתי, ואתה ואבי שובו לכם להתהלך ולחזות בתפארת כל שכיות החמדה כאשר תתאוה נפשכם, ולמה אהיה אני לשטן לכם?

– הטרם תדעי, ידידות נפשי, את לבבי? –ענה הצעיר –כי כל נחמד ונעים יתרומם בעיני שבעתים בהיות פניך הולכים עמי, כי אַת היא רוח החן השפוכה על כל מראה עיני, ובלעדיך כליל יחלוף.

–אך מדוע, בתי, תאיצי לשוּב? –שאל הזקן –אולי נפשך שוקקה לשתות מעט עסיס? הבה נבואה אל בית היין וסעדת לבך בכל אשר תאוה נפשך, כי מעט היה אכלך בצהרים, ומן העת ההיא לא בא אל פיך מאומה.

– הניחה לי, אבי יקירי, –ענתה העדינה –כי כל אוכל תתעב נפשי, כל משקה –סר טעם, וכל אשר מאנה לנגוע נפשי, היה לי עתה מאכל תאוה.

–מה לך, סגולתי? –ענה הצעיר בעצבון רוח –הלא שמחה ועליזה היית תמיד! לא כן אחזה בך באחרית הימים האלה,כי קשת רוח אַת ואנחותיך יוצאות ממעמקי לבך, גם חזיונות לילה יבעתוך, הן אכלת למעדנים בצהרים ותקיאם כזרא, ולספות פחד על נדודי לבבי הנך מהירת חֵמה, וכן לא הסכנת עמדי.השיבי -נא לי ששון ישעי, או אשלח לקרוא לרופא חכם והגיד לנו משפט מה לעשות לך: אולי תהיה עצתו לך לבלתי רדת אל אניה לעבור ארחות ימים.

– ואתה, אישי, תבוא בשלום לונדונה לרשת הון השמור לאשתך החולה, האף אין זאת? –ענתה העדינה, בהביטה מבעד לצעיפה אל עבר פני אישה, אשר דמעתו נראתה על לחייו –זכר -נא, אישי, כי בנפלי לך חבל בנעימים, לא ידעת כי הון שמור לי בקרית לונדון, וגם אנכי לא שאלתי מה רב הונך, כי דבקה נפשי בך מעת הצילך נפשי ממים אדירים, ופעמים רבות הגדתי לך כי אתך אני לשבט או לחסד, ועמך לא חפצתי בארץ. לא כן אתה עמדי, כי הולך אתה למרחבי ארץ לרשת הון, השמור לי: אות הוא, כי הוני הוא כל תפארתי בעיניך, ובלעדו מה אני לך?

– הן דבריך אלה הלָמוני –ענה הצעיר, במחותו דמעה מעל פניו –ואולם לא כן אנכי עמדי, כי כל הון לא ישוה לי ברוח ששון אשר אחזה בך. הן אחד עשירי הקריה הזאת, אשר הכירני לטובה, נאות לקחת אותי כסוכן אל בית סחרו הגדול, ושכרו נקב לי שלשת אלפים שקל כסף בראשית ימי שבתי אתו, ובשכר הזה תמצא ידי לכלכל את נפשך העדינה בכבוד. ולמשפטך אני עומד היום, דברי דבר והנני לקחת את מקומי, ואבינו ישב אתנו להרבות שלוַת ביתנו. צר לי, כי הריצותי מכתב אל עתניאל רעי בלונדון, כי נכון אני לרדת עמך אל האניה בעללא, אך אודיעו בפעם הזאת כי פה אשב, ומלאתי את ידי לקחת חלקנו בנחלה ולהביאו לנו הלום.

–ואנכי לא איעצך לבצע דברך, –ענתה העדינה –כי אחת דברת אלי לאמר: טובה אַת לי, ידידות נפשי, ומה רב טובך הצפון לי! זאת דברת, ואנכי אשלים חפצך, אעבור אתך ארחות ימים עד בואך אל המנוחה ואל הנחלה. אז ינוח לי, בראותי את אוצרותי בידך, ואז יעבור עלי מה! –אך למה אחוש עתידות לי, ואנכי שבֵעה נדודים כיום?

הצעיר נאנק דום בשמעו דבריה, והזקן הניע ראש אחרי הרעים האהובים וישחק ויאמר: "אי לכם, בני הנעורים, כי תתנודדו על לא דבר! אל תיראי, שפרה בתי, כי אך טוב ושלום ירדפוך, ואחרית נדודיך –שמחה.אך שוא לך, עזריאל בני, לדרוש ברופאים, וה’ ישים את מחלת בתי על כל הנשים הצעירות״.

–אמן, כן יאמר ה׳ –ענה עזריאל בשארית אנחה. ובדברו זאת הניף ידו לנער, היושב בעגלת צב הרתומה לשני סוסים, ותעמוד העגלה. ועזריאל לקח את שפרה אשתו ויושיבנה בה, ואחריה הושיב את אביה הזקן בה ויקח גם היא מקומו אתם ויגד לנער את מלון משכנם. ויבואו שלשתם שמה ויצאו מן העגלה ויעלו במעלית אל היציע העליון, והנה שני נערים לקראתם, ויאמר אליהם עזריאל: "מה תגידו?״ ויען הנער האחד ויאמר: "האניה בעללא, ההולכת לונדונה, נכונה לעזוב את חוף עירנו מחר בשעה העשירית בבוקר״.

זאת דבר הנער ויפן וילך.

והנער השני אמר: "אנכי שלוח אליך מאת איש איטליא, ושמו הימן, אשר סר עתה עם אחותו אל בית מלון אדוני, והוא עודנו עיף ויגע מדרכו, וישלחני להודיעך את דבר בואו, ומחר יבוא הלום לבקר במשכנותיך״.

ועזריאל השתומם ויאמר אל חותנו: "נפלָאת היא בעיני, מאין ידע הימן, כי פה אני?״

ויאמר הזקן: "ובעיני לא יפָּלא. אין זה כי אם שלומיאל הגיד לו, כי זה ירח ימים, אשר בא הלום לרגלי האשה העגונה מארץ מוקדון, ההולכת למרחבי ארץ עם דודתה הזקנה לבקש את חפני אישה הבוגד אשר עזבה, כהימן המבקש את אלקום. והימן הלא הגיד לנו כי חפני ואלקום הם שני שמות, הנקראים על בוגד אחד. ומבקשי נפשו נאספו עתה אל מקום אחד, כי רוח ה׳ הוא קבצם: אין זאת כי אם יביאם אל מחוז חפצם ".

ועזריאל אמר אל הנער: "הגידה להימן כי נכון אני לרדת אל האניה מחר בשעה העשירית בבוקר, ואם חפץ הוא לארח לחברה עמנו, ימהר ויחיש מעשהו ואל יאחר״.

–טוב הדבר, אדוני –ענה הנער ויפן וילך.

ושפרה אמרה אל אישה: "הלא לנו להשכים מחר לאור שחר, וראשי סובב הולך כגלגל, לבבי נוע ינוע ותרדמה נופלת עלי, לכן אבוא בחדרי ואעלה על ערש יצועי ".

ותפן אל שפחתה ותאמר: "ואיה מורתי האשכנזית, הנלוה לי?״

ותאמר השפחה: "הנה היא ישנה בחדר הנועד לי ולה ".

ויאמר עזריאל אל שפרה: "הלא גם באניה בעללא נכונים לנו שלשה תאים: האחד לנו, השני לאבינו, והשלישי למורתך האשכנזית, הנלוה לך, ולשפחתנו; וגם שם תמצאו מנוחה. ועתה עלי על ערש יצועך ושכבת וערבה לך שנתך, והקיצות בבוקר ברוח נכון. אז תשיחני נעימות, כאשר הסכנת עמדי, וכאבן נזר תתנוססי לי על אדמת לונדון, ועתניאל רעי ורעיתו יראוך ואמרו: אכן, סגולה היא, רחוק מפנינים מכרה״.

זאת דבר וישק לה וגם היא השיבה לו נשיקות פיה. ותאמר אל שפחתה: "הלא רפדת לי יצועי?״

–הכל נכון לך, גברתי –ענתה השפחה ותולך אותה אל חדרה.

ועזריאל ואלימלך חותנו נדברו עוד על דבר מסעם והגיעם אל מחוז חפצם, ואחרי כן הלכו איש אל מנוחתו.

כאשמורה חלף הלילה לעזריאל, ויקם כעלות השחר בעוד שפרה רעיתו ישנה, ויצא מחדרו בלאט ויתהלך על המעקה, והנה האשה האשכנזית לנגדו, והיא כבת ארבעים שנה, מדברת צחות בשפת אשכנזית ויודעת גם לשון צרפת, –היא האשה, הנלוה אל שפרה להורותה.וכראותה את עזריאל, ותשחרהו שלום ותאמר: "מדוע, אדוני, השכמת קום היום? השלום לרעיתך העדינה? הערבה לה שנתה?״

–שלום לה –ענה עזריאל –ובעוד שעות שתים אעירנה, כי יורדים אנחנו היום אל האניה, ההולכת לונדונה. ואַת, אשה כבודה, כפרי -נא לי, כי יעדתי מקומך גם שם עם שפחתנו.

–הלא מצער היא, –ענתה האשכנזית –כי בדרך לא נוכל לבחור מקומנו, הנאוה לנו, והשפחה היא נערה טובה לבצע אמרתי.

–לכן, –ענה עזריאל – לכן אדע לכבדך כערכך, בכונני מושבי במנוחות שאננות. ועתה הגידי -נא לי: הקנית ספרי אשכנז הדררשים לחפץ רעיתי?

–הלא יש לך, אדוני, קבוצת ספרים יקרים – ענתה האשכנזית –ומהם אבחר לרעיתך למקרא, ולמה לך, אדוני, עתה לספות ספרים על ספרים?

– שאי -נא, אשה כבודה, ואחוה לך דעתי, –ענה עזריאל –כי לא כראות הגברים תראינה הנשים. הלא זה משפט גבר חכם: בהתבוננו בכל דבר תחת השמים, אם גלמו ראו עיניו, עיני בשר, אז יעמיק לחקור תכונתו ולהבין לפעולתו, והדבר ההוא כרוח על פניו יחלוף ולא יראה עוד מראהו בעיני בשר, כי אם ישוב יהפוך שכלו בו, והיה לו הדבר לרוח חכמה;לא כן משפט הנשים, ואף כי אשה עדינה כשפרה, כי היא לא תראה מחזה הרוחות, ואת כל הגיון לב תלביש עור ובשר ותציגהו חיים כמו לבוש. כן כל חלומותיה וחזיונותיה כולם נצבים חיים, כי רוח חיים וחן תעביר על חזון לבה, והנה הוא בגויתו: כעת אדבר בחכמה,ולבה רואה את החכם, ואם אנכי מדבר בצדקה, ועיניה צדיק כביר תחזינה, כי חיים נעימים בהגיוניה, במדברה ובהליכותיה, וכל פעולתה לחיים. אנכי רבות נסיתי להורותה לשון וספר, גם נוכחתי כי תורתי לא תצלח בלבה;הן הנער בורח מפני מורהו ושפרה תקדם פני, בכל אַות נפשה תבחן מלי, תבלעם כבכורי ענבים. אנכי כליתי לדבר, והיא עודנה שוקקה לאמרותי, ונפשה לא תדע שבעה, אף תאמר: מי כמוך מורה? בחנתיה, שאלתיה להגיד לי פשר דבר, והיא –לא ענתה אחת מני אלף! זה שלשה ימים נסיתי לתת לה ראשית למודים מקורות העתים, דברי הימים; דמיתי, כי כל דברי ערוכים בלבה ויחד יכונו על שפתיה, הפצרתי בה לספרם באזני בטוב טעם ודעת, והיא –אלי השגיחה, אלי התבוננה, ותשחק ותאמר: "שא -נא לי, בחירי, כי מכל דבריך לא אדע עד מה״. –ומדוע, סגולתי? –שאלתיה – הלא שפתי ברור מללו ולבך לא צפון משכל. –מדוע? –ענתה שפרה בשחוק וחן –יען כי בדברך אלי, אנכי הגיתי רק בך ולא בדבריך. הלא כל העלילות אשר ספרת לי, נקרו ויאתיו ועוד אינן, ולבך הלא נכון לפני תמיד, ומה רב טוב צפון לי בו! הן הוא לי ספר החיים, ובו אקרא תמיד וידעתי תורת חיים.

– זאת היא פעולת האהבה –ענתה האשכנזית בשחוק – ולא כן שפרה עמדי. אנכי אתן לה אמרי שפר והיא תבין לי.בזאת, אדוני, צדקת –אענך, כי לא כגברים הנשים: הגברים יקראו ספרים רבים ויבלעו אל קרבם גם לענה ורוש, רעל וזרא, ורעיתך לא תקרא כל ספר הבא בידה, כי אם אשר אבחר לה, וכן אכין את לבה לתבונה.

–אך עוד אחת אגיד לך, אשה כבודה –ענה עזריאל – הן שכל אדם יבין דבר לאשורו, כי גוזר הוא כל ענין לגזרים ומנתחו לנתחיו;לא כן לב אשה, כי היא תחבר את הנפרדים, תשלבם ותקבצם אל מקום אחד מוּסד מוּסד.

בטרם כלה עזריאל לדבר, והנה השפחה יוצאה. וישאלנה עזריאל: "העוד שפרה ישנה?״

– לא, אדוני –ענתה השפחה –כי כמעט יצאת מחדרה והיא התעוררה, גם רחצה ותלבש שמלת בוקר ותדרוש לך פעמַים.

–לכן, –אמר עזריאל אל האשה האשכנזית –לכן אבוא החדרה ואראה שלומה, כי חלתה אמש.

זאת דבר ויפן ויבוא החדרה, והנה שפרה שמחה לקראתו ותאמר: "ברוך בואך, אישי״.

זאת דברה ולא יספה עוד,כי אם התאנחה. ועזריאל נגש אליה וישק לה ויאמר: "מה לך, סגולתי? הן חליפות ששון ועצבון אחזה בך,ואנכי לא אבוא בחקר תהום שרעפיך״.

ושפרה הביטה אליו בעינים מפיקות חן ובושת, ותחבקהו בזרועותיה ותאמר: "אי לך, עריץ!הלא ששוני ועצבוני ממך היו לי:אתה נתת שמחה בלבי ויגון לנפשי. הן אנכי אחוש עתידות לי ונפשי נבהלה מאד,כי הנה ימים באים ושלישיה תראה אהבתנו. זאת אחשוב,ולבי יהגה אימה, כי מי יודע, אולי לך תתן אהבתי שם ושארית, ולי –הה! –מצבת זכרון. הלא ראינו גפן נותנת פריה בעתה ובעפר ימות גזעה. אך סורו ממני, הגיוני פחד!היום ההוא עוד ירחק -חוק ולמה אדאג לו? סורו ממני, הגיוני אימה, בעוד אישי לנגדי״.

ועזריאל הבין חידתה,ובזכרו את אשר הגיד לה אביה על דבר מחלתה, ענה ואמר בהמון עליצותו: "ברוך ה׳, הבורא את האהבה משוש ואת פריה גילה;האל הנותן לך לוית חן והמחדש תפארתך חדשים לבקרים, ובחסדו המשוך לך אבטח, כי כה יתן וכה יוסיף לך חסד וברכות, וכחבצלת השרון תפרחי לפני, משאת נפשי, ותתפתחי ביפיך ובהדרך.האח! זה היום שקוינוהו לא רחוק, יבוא שלום ויביא לנו מנחה חדשה, מתן יקר, יקר מאד, וזה שמו אשר נקרא לו: צבי מחמדנו, כי מארץ צבי מוצאו –אכן, מטע נחמד אַת לי וממך פריך נמצא, ומי כמוני גבר צולח ומאושר בארץ!

עודנו מדבר, והשפחה הנה דופקת הדלת ואומרת: "שא -נא, אדוני, הן הימן ידידך בא אליך״.

–הימן! –קראה שפרה –צא -נא, אישי, לקראתו ודרשת שלומו גם בשמי; הגידה לו כי יגל לבי בקרבי בדעתי כי נכון הוא לארח לחברה אתנו. יתן ה׳ ובאנו אל המנוחה ואל הנחלה. אז תמצא ידנו לרומם קרנו בכבוד. עוד מעט אלבש שמלותי ונכונה אני לדרך.

ועזריאל אמר: ״מהרי והחישי מעשיך, סגולתי, כי עוד מעט נרד אל האניה״.

זאת דבר ויחבק וישק לה, ויפן ויצא והנה הימן עומד בחדר החיצון. ויפלו איש על צוארי רעהו וישאלו איש לרעהו לשלום, ועזריאל אמר לו: ״גם שפרה, ידידות נפשי, דורשת שלומך בכבוד, וה’ ישלים חפצה ויבצע מחשבותיה לטוב לך כל הימים״.

–ה’ ישית אותה ברכות לעד –ענה הימן – וברוך ה׳, כי שלמים מצאתיכם.

טז: רֵעים ורָעים נפגשו

ואלימלך נגש אליהם וישאל להימן לשלום ויאמר: "הבה, ידידי, נלכה אל בית ה׳ להתפלל לאלהי הים והיבשה, לשפות שלום לנו ולהביאנו אל מחוז חפצנו. הן צרורות חפצינו ערוכים ועוד לנו ארבע שעות עד רדתנו אל האניה, ועוד עת לנו ללכת אל בית האלהים״.

–טוב הדבר, אבי –ענה עזריאל, והימן אחריו.

וילכו שלשתם אל בית האלהים ויתפללו וישובו אל ביתם, וימצאו את שפרה מתנוססת ביפיה ובהדרה. ותשאל להימן לשלום, ויאמר הימן: "אלהים יחוננך, עדינה, והיית תמיד ברוכה בנשים ועטרת תפארת לאישך. הן קדמתי לשלוח את אחותי אל האניה; ומה אגיד ואספר לכם על אדות כל הדברים אשר מצאוני בדרך? הלא ראשיתם קדמתי להודיעכם במכתבי מארץ תוגרמה״.

ובדברו דבריו, הוציא טבעת מחיקו ויאמר: ״הכירו -נא, למי הטבעת הזאת והחותמת?״

ואלימלך שם עיניו עליה ויאמר: "אכן, מידי היתה זאת לנער לצדוק, אשר קרבתיו, ובתי לא נשאה אליו נפשה, ומאת ה’ היתה זאת להרחיקו נדוד ולאספהו אליו. ועתה מי הוא ר’ צדוק בעתיקה, המתימר בכבוד שם המת? ומה מכתבו אשר הריץ אלי משם, והמכתב –מכתב ר’ צדוק? הלא חידה היא!״

–נפלָאת היתה גם בעיני –ענה הימן –ואולם בדרך נחני ה׳ ובארץ אשכנז הקרה לפני את געל, חותן ר’ צדוק אשר בעתיקה. ימים אחדים ישבנו במלון אחד, ובמספר הימים ההם הגיד לי געל את כל דרכי ביתו, הודיע לי דרכיו עם הנלוזים במעגלותם, ובמצאו את לבבי נאמן לפניו, שאל ממני לכתוב לו מגלת סתרים, להכריע בה נוכל ארור אחד ושמו נחמיה. את המגלה ההיא שלח אל בית המשפט אשר בעירו, ואנכי סכלתי את עצתו בסתר במכתב אחר, אשר הריצותי אל בית המשפט ההוא להודיע למו, כי המגלה הראשונה היתה כתובה בידי על פי געל, השונא לנחמיה, ויסודתה שקר וכזב.וגעל משכני חסד,גם יעצני ללכת עמו אל עיר עתיקה, ששם יפיל לי חבל בנעימים אשה יפה, אשת חיל, ושמה צפנת, אשר בחלה נפשה באישה הראשון, גבר לא יצלח בימיו ושמו ירחמיאל,אשר שב עתה מארץ מרחקים כמרגל באשמת נחמיה קרובו, השטן המשחית,ואָכפו עליו השופטים לתת ספר כריתות לאשתו לצפנת. ואנכי ראיתי דרכיו ולא בטחתי עוד בחסדו ובאמונתו,ואשאלהו על אודות ר׳ צדוק חתנו, אשר ארץ צבי הרתהו וילדתהו, והוא גְדָל שעשועיה, ואספר לו כי נודע לי מותו בארץ תוגרמה, ואיך שב ויחי בעתיקה. ויתאנח געל ויאמר: "אוי -נא לי, כי אבד כלי חמדתי, גלה כבוד מביתי! אמנם, במתים נחשב ר׳ צדוק, גם לקח ממנו הישמעאל חוסן ויקר ויצו את לוי נערו להשליכו הס בחורשה, אך כאשר נשָׂאו הנער ויטלטלהו טלטלה, והנה שב רוחו אליו ויקם ויעמוד על רגליו,ויחדו חשו לברוח מן המקום ההוא.את פרשת הדברים האלה ואת הנפלאות אשר עשה לו ה׳ לא גלה לאיש זולתי לי״. – הדבדים האלה הופיעו אור חדש על החידה הסתומה ממני,כי כמת נחשב ר׳ צדוק בעיני הישמעאל, ורוחו שבה אליו ויֶחי. אך רוח אחרת היתה בו לשכוח איש חסדו אשר עמל בו ויגדלהו, וגעל יתור מקום לו בארץ אשכנז להושיבו באחת הערים כמורה צדק לעדתו.

–כל אלה אמרי נואש, – ענתה שפרה –כי הנער צדוק, אשר כבדתי ולא אהבתי –הנער ההוא דבק בהורי בכל נפשו ובכל מאודו,ורק המות הפריד בינו וביניהם. והיה זכרו לברכה.

– התפאר עזריאל, – ענה הימן –כי נתן לך ה׳ אשת חן ומשכלת לבחון דבר לאשורו. לכן שמעו אחרית דבר והשתוממו.

בימי שבתי עם געל נודעתי לאיש עברי, סוחר אנגלי הנוסע תמיד למסעיו לסחור סחרו, ובשבתו במלון משכָּני ומשכן געל,נודענו איש לרעהו ושלשתנו נדברנו בשפת אשכנז, אשר אני לומד זה שנה תמימה מיום דעתי אותך, עזריאל יקירי; גם עשיתי בה חיל ולשוני מהירה לדבר בה את כל חפצי. וכאשר גליתי לאנגלי את דברי, כי מבקש אני את אלקום הנוכל הארור,אשר שערוריה עשה ויברח ויעזוב את אחותי עגונה, ויתנודד האנגלי ויאמר: "הן אחות לצרה נולדה לאחותך,אשה מוקדנית אשר ישבה במלון הזה כל ימי הפסח, ולה נלוו אשה זקנה ואיש תמים ומשתולל ושמו שלומיאל,ויחדו נסעו מזה ומגמת פניהם לונדונה למצוא שם את חפני,אשר בגד באשה המוקדנית״.

ויהי בשמעי את דברי הסוחר האנגלי, ויִתר לבי ממקומו.הגדתי לו כי אלקום וחפני הם שני שמות הנקראים על נוכל אחד. וישיאני הסוחר לעשות דרכי גם אני אל קרית לונדון ויתן לי מכתבים אל אנשי שם,אשר שחרם לקרבני בימין צדקם. ובהיות חפצי גם אני ללכת לונדונה למצוא שם אותך, עזריאל ידידי, ולבקר בבתי חרושת המעשה אשר בקריה הגדולה ההיא, שמתי לדרך פעמי. ישבתי עם אחותי בעגלת הקיטור, ויהי בעברי דרך יום, והנה שני גברים ואשה אחת באים אל העגלה אשר אני ואחותי יושבים בה, וישבו לעומתי. הצעיר לימים הדור בלבושו וריח שמלותיו נתן קטורה באפי,והאשה היושבת לימינו, בריאת בשר ויפה למראה, המיטיבה דרכה לבקש את האהבה, לצודד נפשות. ואחותי ראתה דרכיה ותאמר אלי בלשון איטליא לאמר: "האשה הזאת נצורת לב, כי עיניה משוטטות בכל ועזות על פניה״. ונער אחד נלוה להם, פניו דלים ורעים ורוח עצב נגלה עליהם, והוא נאנח לרגעים במרירות. וכאשר הוספתי להביט אליו, כן לא זרה לי תמונתו, כי כצלמו וכתבניתו ראיתי בתמונה התלויה על קיר משכן געל. ומה השתומם לבי בקרבי, בשמעי את האשה קוראה לו בשמו זרח, והוא קורא לה צפנת. הזה זרח בן געל? –דמיתי בלבי –הזאת האשה צפנת, אשר אמר געל להפילה לי חבל בנעימים? אך איכה נקרו ויאתיו הלום? ובלבבי השיבותי תודה לה’ אשר לא שם חלקי עם האשה הזאת, אשר עיניה צופיות כל גבר. עודני חושב מחשבות, והנה זרח אומר אל צפנת: "השיבי -נא לי, צפנת, את כספי ". והיא עונה אותו לאמר: "אם כה תוסיף, זרח, לנגוש אותי, ועזבנו אותך בודד לנפשך בארץ נכריה. הלא עד כה לא חסרת מאומה,כי כל מחסורך עלי,לכן יהיה כספך שמור בידי עד בואנו אל קרית לונדון. משם נריץ מכתב אל ר׳ צדוק ונפיל עליו אימה ופחד ונאיץ בו לשלוח לך כסף רב ככל אשר תמצא ידו, פן נגַלה קלונו. כי חפני הוא, המתימר בכבוד ר׳ צדוק המת. הן כל עלילותיו נגלו לי מאז וידעתי כי יפחד בראותו כי לי נבעו מצפוניו, ושלוח ישלח כסף ככל אשר נשית עליו. הלא בידו כסף פקדון, כי רבה אמונתו סביבותיו, ומה יבּצר ממנו? לכן, זרח, השקט, כי אנכי מגן לך״.

כהנה וכהנה דברה צפנת, ואנכי הייתי כלא שומע לשונה, ויגל לבי בקרבי בשמעי מפיה כי נוסעת היא עם בחירה לונדונה. ומה רבה שמחתי, בבואי אל העיר הזאת ובמצאי את שלומיאל, ההולך למרחבי ארץ לרגלי האשה המוקדנית העגונה, המבקשת את חפני איש עברתי! ובדעתי את שלומיאל, כי איש תם הוא, גליתי את אזנו על דברת צפנת אשת ירחמיאל, היודעת כל צפון על דבר חפני, ואצוֵהו להסתיר דבר ולדרוש לשׁכנה ולחקור מתי תרד אל האניה ללכת לונדונה. ושלומיאל, כשמעו את דברי, התעורר בתמהון ויאמר: "האומנם אשת ירחמיאל הצדיק פה? האומנם יודעת היא כל צפון על דברת חפני? האח! ברוך ה׳ מגלה עמוקות!״ ואנכי הזהרתיו שנית לכסות דבר ולבצע אמרתי. ושלומיאל לא נתן עוד תנומה לעפעפיו וילך לדרוש מקום צפנת. סוף דבר: שלומיאל בא אלי כעלות השחר וישיבני דבר, כי צפנת עם אישה עמיל ועם הנער זרח, הנלוה להם, נכונים לרדת אל האניה ההולכת לונדונה, ורוחו נבקה בקרבו מבלתי יכולת לשאול את פי צפנת לשלום ירחמיאל אישה הראשון, שאהבה נפשו.

ועזריאל השתומם לכל הדברים האלה ויאמר: "האומנם עמיל הוא שם איש צפנת? ומי יתן והיה עמיל אשר ידעתי בקרית אמון: צעיר לימים נבוב לב ורודף קדים;וקרוב הוא לשמוע, כי הוא זה: הלא יליד עיר עתיקה הוא. אין זה כי אם שם לקח לו את צפנת אשת ירחמיאל לאשה ".

עודנו מדבר, ומשרת המלון בא ויאמר: "הנה האניה בעללא פרושת נס ועת היא לרדת אליה״.

ויאמר עזריאל למשרת: ״שים את צרורות חפצינו בעגלה וישב אבי בה לרדת אל האניה ".

ויאמר הימן: "הנני גם אני לרדת עם אלימלך אל האניה בעללא, שם אמצא גם את אחותי, כי אותה שלחתי לפני. ואתה, עזריאל ידידי עם רעיתך, תבואו שמה בעגלת צב. שם נדע לכלכל דברינו: אנכי אהיה כלא שומע לשון אשכנז;גם את שלומיאל הזהרתי לבלתי הגיד דרכו עם האשה המוקדנית. ואתה, עזריאל רעי, בחכמתך תחקור את עמיל. אם נודע הוא לי מקרית אמון, והגיד לך את אשר הוא יודע מפי צפנת,הנחשבה לי כאשה נצורת לב,כי הכרת פניה ענתה בה. אולי ממקור משחת יצאו לנו מים טהורים, וידענו את דבר ר׳ צדוק, האומנם חפני הוא, כאשר ענו בו שפתי צפנת. הן לבי יתר ממקומו, וה’ ינחני בעצתו לחשוף נכלי איש מזמות, לבוא עד תכונתו ולגלות חרפתו בקהל רב; או אז ארנין לבבות שתי נשים עגונות ועצובות רוח, וידעתי כי גדולות עשיתי״.

וכאשר יעץ הימן כן עשו, כי הוא ואלימלך נסעו בעגלה הנושאת צרורות חפצי עזריאל ושפרה, ואחריהם הרֵעים האהובים ישבו בעגלת צב,ויחדו ירדו אל האניה, ופקיד רב החובל הושיבם בתאים היעודים למו, ובתא הקרוב להם לקח הימן מקומו לשבת בו עם אחותו.ויוחילו עד בוש, ורב החובל צוה לירות בכלי תותח, והאניה נפרדה מן החוף לעיני רואים רבים, אשר ברכו את יורדי הים בשלום. השמש האיר ואין כל רוח נושבת, ואנשים ונשים יצאו מן התאים להתענג על צפוי האניה. ועזריאל יצא גם הוא והימן יצא בעקבותיו, והנה שלומיאל לקראתם,וישלח אצבע ויורם את המקום אשר צפנת ועמיל וזרח נצבים שם.וכראות עזריאל את עמיל מרחוק, אמר אל הימן: "זה עמיל, אשר ידעתי בקרית אמון. הבה נכלכל דברינו במועצות ודעת: אנכי אקרא לו ולאשתו ולזרח לאכול אתנו בצהרים והשקיתים יין, למען הציל מפיהם דבר אמת, ואתה, הימן, תדבר עברית באזניהם, למען ידמו בלבם, כי אינך מבין אשכנזית ולא לקחה אזנך מצפונותיהם בדרך שמץ דבר. לכן חושו, הימן ושלומיאל, ובואו אל התא״.

הימן ושלומיאל באו אל התא אשר לאלימלך, ועזריאל נגש אל עמיל, המדבר עם צפנת על ירכתי האניה, ופניהם הפוכים אל פני המים השוקטים כראי. וכשמוע עמיל קול קורא לו בשמו מאחריו, הפך פניו ויעמוד ויתבונן וישתומם ויקרא: "האח! ראתה עיני עזריאל נצב לפני:הן ראות פניך לא פללתי עוד. ועתה הגידה -נא לי, מיודעי: מאין תבוא, מה דרכך ומה מעשיך? הלנצח תסע למסעיך לראות אפסי ארץ? הלא עת היא לך לשבת במנוחות שאננות עם אשת חן, כי לא טוב לאדם לשבת לבדו. הן זאת נוכחתי, והנה האשה, הנצבת עמי בזה, אשר נפלה לי חבל בנעימים, כי נשאה אלי נפשה עם נחלתה, אשר שפרה עליה –כסף וזהב –וגורלי נעים מאד. האף אין זאת, צפנת ידידות נפשי?״

וצפנת נשאה עיניה אל עזריאל הנחמד ותשחק אליו בחן ותאמר: ״ומי יאמין לשמועתו באמרו כי נפלתי לו חבל בנעימים? החרות שמו על מצחי להגיד כי אשת עמיל אני?״

–הן זה לך האות –ענה עמיל, בחבקו אותה בזרועותיו ובנשקו לה.

וצפנת הדפה אותו בשחוק ותאמר: "גש הלאה, פושק שפתים ודובר שקרים״.

ושורש דבר נמצא במהתלות צפנת, אשר לא אהבה את עמיל, ובראותה צעיר כעזריאל, הנחמד מאד למראה, ובחשבה כי לא בעל אשה הוא, ותבט למרחוק ותדבר דבריה בערמה, אשר יחשבם עמיל למהתלות ועזריאל יקחם לדברי אמת.אך כרגע נפחה נפשה מדברי עזריאל, אשר ענה את עמיל לאמר: "הבה, עמיל, ואקחך אל תא משכני: שם אראך את נוַת ביתי בחרתי לי, ברצות ה’ דרכי.הן היא לא תכחש בי, כאשר תכחש האשה הזאת בך, ונשיקותיך לה לא אותות נאמנים הן,כי אולי אחותך היא. הן אברהם אבינו הראשון אמר לשרה אשתו: אחותי היא, ואתה שנית את טעמך לאמר לאחותך:אשתי היא, אך היא משנה אחרי דבריך ותכחש בך. ועתה הגידה -נא לי, מיודעי, דבר אמת״.

–הלא משחקת אני, אדוני –ענתה צפנת – ואולם עמיל הוא אישי ואנכי אשתו.

וזרח שמע דבריה ואנחה פרצה מקרב לבו. ועזריאל אמר: "הן נאוה שחוק לרעים אהובים, אשר רצה ה’ את אהבתם ויושיבם יחידים בַּיתה; ועתה הגידה -נא לי, עמיל: ההולכים שניכם לבדכם וזר לא יתערב ביניכם?״

– לא לבדנו אנחנו, –ענה עמיל –כי הנער הנצב אתנו בזה הוא קרוב לאשתי, ויואל לארח אתנו לחברה ללכת אתנו לונדונה. אך הבה קחני -נא אל משכנך ואראה את פני רעיתך בחרת לך, ובשמחתך ישמח לבי גם אני.

–הבה, –ענה עזריאל –לכה עמדי וקח גם את אשתך ואת קרובה הנער עמך, ובתא אשר לי תמצא גם את חותני ואיש איטליא ממיודעיו לפנים, המדבר שפת עבר מבלי הבין שפתנו, ועוד איש אחד תמצא. הבה ונאכל יחד בצהרים, למען נספר איש לרעהו את כל אשר בלבבנו.

–הבה נלכה! –ענה עמיל.

וילך הוא עם צפנת וזרח עמהם אחרי עזריאל ויבואו אל משכנו, אשר ישבו בו אלימלך, הימן ושלומיאל, כי שפרה ישבה בתא אחר עם האשה הכבודה הנלוה לה. ועזריאל הציג את הבאים לפני חותנו, ויאמר אלימלך עברית: "ברוכים כל ישרי לב, הבאים בצל קורתנו״, ויושיבם לפניו, ועמיל וצפנת וזרח ראו את הימן ויאמרו: "הלא זה איש איטליא, אשר נסע אתנו!״

והימן הניע אליהם ראשו ויהי כשמח לקראתם,ולבו זעף ויתר ממקומו.

–ואיה שפרה? –שאל עזריאל.

–הנה היא בתא –ענה אלימלך –ועוד מעט תבוא לאכול אתנו בצהרים. ושלומיאל יוסיף לספר לנו את אשר החל על דברת הליכותיו עם איש המופת אשר כל תעלומה נגלה לו.

ושלומיאל ענה ואמר: "הן ספורים קדושים כאלה כזרע זרוע בלב הישרים, וצמחם יבורך ויעשה פרי משמח אלהים ואנשים. ומי ימלל גבורות איש המופת, ישמיע כל נפלאותיו? ואני מדי דברי בראשית דרכי אליו, אברך את ה’ אשר נחני בדרך אמת. הלא הגדתי לכם מעשי, כי יודע אני רִפאות לתחלואים רבים: חותך אני יבלת מבהונות רגל, לוחש על עין הרע ועל כאב שנים, גם גורש אני עכברים, יתושים ופרעושים, אשר פרו ורבו בבתים. ויהי היום ואנכי עברתי דרך עיר מושב איש המופת, ואשב שם שלשת ימים ומעשה ידי הצליח. וביום השלישי ואנכי נקראתי לבוא אל איש המופת לגרש פרעושים מבגדיו. וזאת לכם לדעת, אלופי, אשר נודע לי אחרי כן, כי פרעושי הצדיק הם נפשות חוטאות, המתגלגלות ובאות אל נוה צדיק לשאוף רוח טהור ולרחוץ במקוה טהרתו, הלא היא הזעה היוצאה מבשרו בעת תפלתו. אך העת ההיא לא היתה עת רצון, כי אז היה השבוע אשר יקראו את התוכחה בשַׁבַּתו, והזעה נעצרה מן הקרח אשר היה עוד על הארץ, והפרעושים המרעים קמו על הצדיק לאכול את בשרו ולמוץ את דמו. על זאת חרה אפו בם וישלח לקרוא לי לגרשם ביד חזקה. ואנכי באתי אל נוה קדשו, ויתן ידו לי ויקרא שלום. ובהיות ידי אחוזה בידו, אמרתי לו: ׳רב לי, כי כביר מצאה ידי׳. וישאלני איש המופת: ׳ומה מצאה ידך?׳ –האח! –עניתי –הלא בידך רבבות אלפי ישראל, וידי אוחזת בה. ויאמר הצדיק אלי:׳קום קרא לעכברים ולפשפשים וליתושים ולפרעושים וסרו מעל גבולי '. ואנכי לחשתי עליהם את הלחשים, הרגתים באמרי פי. ואחרי עשותי את אשר היה לי לעשות, נגשתי שנית אל איש המופת. ויאמר אלי: ׳הן גדולות עשית היום ולא ידעת, כי הנה העכברים הרשעים אשר באו בגבולי היו נפשות החוטאים, אשר נאחזו בכתבי הקודש וילמדו לשונם דבר צחות בשפת קודש, ואמרי פיך הדיחום מן הקודש אל החול, ולא יוסיפו עוד להליץ בשפת קודש, כי יהיה דרכם דרך חול '. התפארו, אלופי, עלי, כי אנכי הדחתי את הרשעים ההם אל ארץ ציה לשממה, הרגתים באמרי פי. ויאמר אלי הצדיק: ׳שאל ממני מה תשאל ואתן לך ' . ואנכי אמרתי לו: ׳הן אנכי עובר ברגלי מעיר לעיר ומשתכר אל צרור נקוב, כי מפרי עמלי ארים נדבות ליושבי אוהלים, ועד כה לא השיגה ידי די קנות לי סוס ועגלה, אשר היא כל ישעי וחפצי; ובכל זאת יקרה לי מהם ברכתך אשר תברכני. ומה יקרה לי העת הזאת, אשר אראה פניך! אנכי לא אמירנה בסוס ועגלה, ואם ירָאה ה’ אלי בחלום ויאמר לי: שאל לך חסד מעם ה’ אלהיך, כי רציתי את מעשיך,ואמרתי לו: אחת שאלתי מאתך: לחזות פני איש המופת ולדבר אתו פנים אל פנים פעם אחת בשנה. וישחק איש המופת ויוצא צרור כספו וירם לי נדבה בידו הפתוחה ויאמר אלי: ׳קנה לך סוס ועגלה, ומן היום הזה והלאה תבוא אלי מדי שנה בשנה '. ואנכי אחרי דבריו לא שניתי. גם באחרית ימי החורף הזה בקרתי בהיכלו עם האשה המוקדנית ואשאלהו להגיד לי דרכי, אנה אלך עם האשה העגונה לבקש את אישה הבוגד ולקחת מידו ספר כריתות, כי לוּ היה לה ספר כריתות, כי עתה מצאה איש נכון לה, הלא הוא ירחמיאל ".

ובהזכירו את שם ירחמיאל, התנודד בזכרו כי אשתו יושבת פה, ויוסף ויאמר: "אך לא ירחמיאל שם האיש, כי אם שם אחר הדומה לו. ואיש המופת אמר אלי: ׳הרשע אשר אתם מבקשים מתגלגל עתה תחת שואה במקום טמא, ועיני כהו מהביט שמה, אך לך בדרך מצוה, וה’ יכונן צעדיך׳. ובעת דברי אתו, והנה קול בוכה נשמע, והצדיק קרא לו בשמו. ויבוא הנער הקטן ויאמר: ׳אנכי נפלתי על הקרקע ואמחץ ראשי.' והצדיק נשא למרום עיניו ופניו אדמו, –כן אזכה לחזות בנועם פניו בגן עדן בין המוני מעלה. ואחרי מספר רגעים אמר: ׳שגיתי, כי על בני זה הפקדתי את המלאך גבריאל לשמרו בכל דרכיו, והוא גבריאל עומד לדין, איננו נוטה לחסד.הן רגע כשל בני בלכתו וישחת אפיו '. ויפן אל בנו הנער ויאמר: ׳הגידה, בני, לאומנך לגבריאל, כי חמסי עליו, וזכור יזכור את השִׁתין פולסי דנורא, אשר מנו לו, ויפחד מאפי׳. –הלא שמעתם, אלופי, דברים אשר לא פִתחה אזנכם לשמוע! הן בעשרה חושים אשר לנו לא נבין דבר אחד מדבריו, כי ממרום ידבר תמיד ומלאכיו יצוה לעשות רצונו ".

עודנו מדבר דבריו, והנה שפרה באה אל התא, והיא לבושה בגדי משי ממראה התכלת, ותגש אל עזריאל אישה ותדבר באזניו לאמר: "מה לך, אישי, כי הביאות את האשה נצורת הלב הלום?״

ועזריאל התלחש עמה בלאט,וישפל אמרתו ויאמר: "שאי -נא לי, יונתי, כי ממקור משחת הזה נדלה מים עמוקים לטוב לשתי נשים עזובות ועצובות״.

ויפן עזריאל אל עמיל ויאמר: "זאת היא רעיתי תמתי בחרתי לי ".

ועמיל שם עיניו עליה ויאמר: "לא לשוא הלכת למרחבי ארץ, כי בקשת גם מצאת כל טוב״.

–אכן, – ענה עזריאל, בהביטו בשחוק אל שפרה –הלא אזניך, שפרה רעיתי, שמעו אותי מדבר בחלום בשחר חג השבועות,בקראי אז: כל טוב! וכל טוב שלח לי ה’ ממרומיו. ועתה, ידידי הקרואים, רחצו ידיכם ונאכל בצהרים.

והקרואים רחצו ידיהם וישבו לאכול, ויאכלו וישתו יין לרוב. ושפרה אמרה אל עזריאל: "שאל -נא, ידידי, את הנער אשר מעתיקה לשלום בני יוסף, כי קרובים הם לי ונוגעים בנחלתנו, ונפשי נכספה לדעת דרכיהם בטרם אחדה בשמחה את פניהם ".

ועמיל, אשר שמע את דברי שפרה, אמר: "הנני, עדינה, להראותך נפש אחת לבית יוסף, אם תעשי לי חסד, בתתך לי צלם דמותך על גליון לזכרון נגד עיני ".

–היין הומה בך –ענתהו צפנת בעקשות פה.

אך עמיל לא שת לבו לדבריה ויצא להביא מן התא אשר לו את אשר דבר.

יז: סער מתהולל על ראש רשעים יחול

וצפנת אמרה: "ומי כמוני, היודעת כל קטנה וגדולה בבית ירוחם? הלא שרה בתו, אלמנת יוסף, בקרה בביתי, מלון אבי, יום יום, ולפָני הגידה את כל לבה, ורוחמה בתה היא רעותי הטובה. ומה רבים החסדים אשר עשיתי למו בימי ענין ומרודיהן, בהשבר למו כל מטה לחם! כי רבים צרים לבית ירוחם ודבת רבים מגור למו מסביב: רבים הוציאו דבתם רעה, כי אוכלים הם כל מאכל אשר לא יבוא אל בית ישראל, על כן סרו מהם כל עוברי ארח, ויהי ביתם חרם בישראל, וינבלו את שרה ואת בתה וישימו כבודן לקלון. ואנכי רבתי תמיד ביריביהם, נלחמתי בם, אך לא נשמע קולי משאון קמיהם עולה תמיד. אך אחרי הצרות הרבות אשר באו עליהם, ואחרי מות נעמן בכור שרה, אשר אמרו בצלו יחיו,והנה עשיר עובר ארח ושמו שאול, סר אל בית מלוני, והוא אלמן מאשתו: לפניו הגדתי את מהללי שרה, כי אשת חיל היא וטובת לב. סוף דבר: רוממתיה מאד על שפתי, ושאול העשיר סר אל ביתה, ותמצא שרה חן בעיניו ויקחנה לו לאשה. וה’ שלם לי גמולי, כי שבע שנים הייתי עגונה, כי עזבני אישי הראשון, אשר אהב ללקט עצמות תחת שולחן זרים, וירחק נדוד ללכת למרחבי ארץ כגבר לא יצלח, ואנכי אמרתי: נשיתי טובה ועגונה אשב כל ימי, אך ראה ה’ בעניי, ובאחרית הימים האלה שב אישי הראשון ממרחקים ויקרא לי דרור, בתתו לי ספר כריתות״.

עודנה מדברת, והנה עמיל שב ובידו ספר קטן, אשר גליונותיו מצופים זהב, וצפנת שחקה ותאמר: "הנה בא אישי עם הספר להתפלל ", כי חשבה צפנת את הספר לספר תפלות.

ועמיל שחק לה ויאמר: "שגית, אשתי, כי הספר הזה ספר תמונות הוא, מזכיר את תמונות העלמות היפות ונשי החן, האלמנות והגרושות, אשר עזבתי מפניך;והיה לעת אשר תריבי עמדי, ושמתי את ספר הזכרון הזה נגד עיניך״.

–הנני לריב בך כרגע, –ענתהו צפנת –כי שתית, אישי, הרבה ויאבד לבך. ועתה הראני -נא את הספר הזה, אשר יוכיח על פני דרכי.

והימן השקיף בעד חלון התא ויאמר: "הנה ענן כבד בא וברקים כשביבי אש נראו ממרחק ".

–הס! –ענתה שפרה בחלחלת לב –גם שאון רעם נשמע מקצה ארץ, ואנחנו בלב ים.

–אל תיראי, ידידות נפשי, –ענה אותה עזריאל –כי עיני ה’ משוטטות ביבשה ובים, אך שמעי -נא לי, שאהבה נפשי, ולכי אל התא אשר לנו ונתת תנומה לעפעפיך, כי השכמת היום בשחר.

–לא, ידידי, –ענתה שפרה –לא אתן לעפעפי תנומה עד אשר יכלו העננים אשר הקדירו את השמים מים ודרום. והנני עתה לראות: מה ספר התמונות הזה ומה דמות הנפשות הקרובות לי.

ועמיל פתח את ספרו וישימהו נגד עיני עזריאל ושפרה, וגם הימן וזרח הביטו, ראו בו מרחוק. והנה התמונה הראשונה היא תמונת אשה צעירה מאד לימים ויפה -פיה. ועזריאל אמר: "הלא עתליה היא, אשר מימי ילדותה יעָדה יעבץ אביה לעתניאל רעי, ואהבתם הלכה וגדלה לשמחת לב הוריהם, ואחרי מות הוריהם נעכרו גם נפרדו הנפשות הדבקות באהבת הבצע, כי אליאב בן יעבץ הפרידן ויתן את עתליה אחותו לאיש אחר. אהבת הנאהבים והנעימים היתה תאניה ואניה. גם רעי עתניאל,בראותו כי תוחלתו נכזבה, ויקח לו אשה בעתיקה. ובאחרית הימים האלה הפך ה׳ יגונם לששון, כי עתליה נותרה אלמנה, ועתניאל נתן ספר כריתות לאשתו מעתיקה, אשר עצבה את רוחו. אלה הדברים, אשר שמעתי בדרך מפי יושב קרית אמון, ופרשת הדברים יגיד לנו פי עתניאל רעי, בהיותו בקרית לונדון ".

ועמיל אמר: "הן אותם אגיד לך אני, כי ידעתי את הדברים מהחל ועד כלה, כי עד כמה פעמים שחרני אליאב לקחת את אחותו עתליה אחרי מות אישה, ואנכי מאנתי לקחת אשה אהובת איש ".

בדברו זאת, הפך את הגליון ותמונת אלישבע נראתה, וכראות אותה זרח, נאנח במרירות ועיניו מלאו דמעה. והימן התבונן בו ויאמר אליו עברית: "מה האנחה הזאת, השוברת חצי גופך?״

וזרח ענהו לאמר: "זאת הנשקפה כמו שחר, היעודה לי על פי אביה הזקן זה כמשלש ירחים. ומי מלל לי בעת ההיא, כי מפניה אברח אל ימים רחוקים? אלישבע זאת, כלילת כל פאר, כּעָש ללבי, וזכרה –הה! –רקב בעצמותי, כי כרוח בינתה כן גדלה רוח העועים אשר בקרבה: פעם תשא נפשה אל נעמן בן יוסף, אשר שלחוהו ביד פשעו אל בית -כלא על פי נרגן, ושמו זימון, עלם רב חן ורב רֶשע; ופעם עיניה נשואות אל זימון זה, אשר עכר נפש נעמן ידידה. ואביה הזקן לא יביט אל כל משכיות לבה וביד חזקה יתננה לאשר רצתה נפשו בו, לר׳ צדוק חתן אבי, אשר עכר נפש אחותי וישיבנה עד דכא. הן נפשה עתה שוכנת דומה, ונפשו תעוז באהבתו את אלישבע ".

ובדברו זאת וימרר בבכי, והימן שאל כלא יודע: "ומי זה ר’ צדוק, אשר שלם רעה תחת טובה?״

–המעט ממנו לשלם רעה תחת טובה, כי הגדיל עוד לעשות –ענה זרח –כי גנב את לב אבי ואת לב כל נכבדי עירנו ובשקר הוא נסתר, בשם כבוד הוא נקרא ולא זה שמו.לוּ ידעתי בעתיקה את הצפונות אשר נגלו לי בדרך, כי עתה השלכתי עליו שקוצים. אך עין בעין אראה, כי יופיע אלהים על עצתו וכל חפצו ישלים.

ועמיל הוסיף לגולל את גליונות התמונות, והנה תמונת אשה עדינה. והימן, אשר רצה לשאול את זרח מי הוא ר’ צדוק ומה שמו, כי נקרא הוא בשם הכבוד אשר בחר לו, –הימן חשׂך שאלתו מפני התמונה החדשה, הנראה לו, ויתבונן בנה מספר רגעים ודמעתו נראתה על לחייו.

–מה לך, הימן יקירי? –שאל עזריאל.

–הביטה, יקירי, –ענה הימן –הביטה אל התמונה הזאת וראה דמות רחל רעיתי, אשר אהבתי כבבת עיני, כי כיפיה כן היה חסד נעוריה. הה! קירות לבבי הומה לי בהביטי אל תפארת רום עיניה, המפיקות לי אהבה וחן;הנה שפתיה נעות, כמו קוראה היא בשמי. הה, רחל רעיתי! האומנם מצאה דמותך חן בעיני יוצרך, על כן ערך לך דמות אחרת בצלמך ובתבניתך, למען לא ישבות זכרה מקרב החיים?

כן דבר הימן עברית בהלך נפשו, ועמיל לא הבין דבר. אך זרח הבין דבריו ויענהו עברית לאמר: ״גם על זאת פקח ר’ צדוק עיניו בעוד אשתו לנגדו, כי זאת רחל, אשת החן והמשכלת, טובת לב מאד, וכאשר מטה יד אביה, תכלכל היא את נפשות ביתו מפרי כפיה, כי תופרת היא שמלות יקרות לנשי עשירי עירנו, וכן באה תמיד אל בית אחותי לתפור שלמותיה, ור׳ צדוק אישה לא גרע ממנה עיניו ובהביטו אליה, נאנח במרירות.ויהי כאשר התבוננה אחותי במרי אנחותיו, ותשאלהו לאמר: ׳מה לך, אישי, כי תאָנח במרירות, בהביטך אל פני רחל?׳ ויאמר לה ר׳ צדוק: ׳כי יודע אני צרות נפשה מיד אחירע אישה, אשר עכר אותה׳. אך מן העת ההיא לא הוסיפה רחל לבוא אל אחותי כפעם בפעם, ואנכי חקרתי את שמריה אחיה לדעת מדוע עזבה רחל את בית אחותי. ויאמר אלי: ׳כי אחותך צותה עליה לבלתי בוא עוד בצל קורתה, להכאיב את רוח ר’ צדוק אישה ולהדאיב נפשו, היודעת צרת נפש אחותי.' אך זאת לא זאת.כי קנאת אחותי אכלתה, בדעתה את רוח אישה החנף, הכוסה זמת לבו בבגד בוגדים ובמעיל צדק, כחזיר, המראה פרסותיו השסועות. כי כן היא החנף הזה: צדיק הוא בעיני כל יודעיו, ולבו אחר עיניו הולך. הן הוא עכר את נפשי ויהי מושל בכל בית אבי, ואנכי נדח ונהדף אל קצוי ארץ. ומה נעים עתה גורלו אחרי מות אחותי! עתה יחדש כנשר נעוריו, בהביטו אל פני אלישבע, היעודה לו על פי אביה הזקן. על כן אמרתי: "אברח מעתיקה, כי איכה אוכל וראיתי את חמדת נפשי נתונה לתועבת נפשי?״

ולא יכול זרח להתאפק וימרר בבכי. ותאמר אליו צפנת: "מה לך עוד,זרח, הרוח השגעון החל לפעמך? הן שמעו אזני את שם ר׳ צדוק היוצא תמיד מפיך, גם את שם רחל זכרת. אך מה עשה לך ר׳ צדוק המת, כי תקלל את שמו? הלא חפני עכר את נפשך והוא בפי ובשפתי, כאשר ידעת. חכה לי מעט עד בואנו לונדונה ומשם אירה חצי מות אל לבו ונפל שדוד. ראה -נא, קרובי, כי שלומך וטובתך אני דורשת. ר׳ צדוק מת וחפני ימות בחרפה, ואלישבע עוד חיה תחיה לפניך, לכן בטח בי״.

ועמיל הוסיף לגולל את גליונות התמונות ויאמר: "הנה דמות רוחמה בת יוסף״.

ויערכנה לעיני שפרה, אשר התענגה על נעימות תארה. וצפנת ראתה ותפן אל עמיל ותדבר אליו בלשון אחרת לאמר: "הוי, נוכל שוגה בתמונות זרות בעוד תמונתי לנגדך! אך פקוד אפקוד זדון לבך ודרכך בראשך אתן. הוי, גבר לא יצלח רק לשגות בתמונות נשים שונות! ואנכי טרם אדע מה בחרתי לי תחת ירחמיאל, אשר מאסתי "'.

עוד הנפשות האלה הוגות איש איש בחזון לבו, והשמים התקדרו בעבים, ומראיהם כזפת שחורה נתָּכה, אף ברקים כלפידים ירוצצו וקול רעמים נשמע לרגעים. ואחד יושבי האניה בא אל התא בחיל מתנים ויאמר: ״שאו -נא לי, אלופי, כי ערבתי את לבי לבוא אל התא. על צפוי האניה עמדתי לראות מעשה המלחים, והנה רב החובל, אשר למרחוק עיניו יביטו בעד כלי המחזה, יורד אל המלחים ואומר: ׳היו נכונים על משמרתכם, כי הנה סערה קרובה לבוא, לכן אל ירד לבבכם ואל תרפינה ידיכם׳. לכן, אלופי, נהיה גם אנחנו נכונים לקרוא אל ה׳, אשר יעיב באפו את השמש בהִלו״.

עוד האיש מדבר, והנה פני הים זועפים, כי רוח סער מתחולל שמהו כמרקחה, ומראהו כהה וירקרק, וקצף על פני המים מעלה אבעבועות, כי הסער ירתיח כסיר מצולה;משבָּרים על משברים נשברו וגלים על גלים התגלגלו, נערמו, נצבו כמו נד.תחת מעטה הכהה הזה כהתה כל רוח וינע כל לב, כאשר תחוג ותנוע האניה, אשר היתה כעוטיה בין עדרי הגלים ואובדת בים דרך. והנה ברק מאיר חשכת תהום ואחר הברק נשמע קול רעם כהמון גבּור עריץ בשאון ורעש מלחמת הגלים. גם רב החובל הרעים על מים רבים במחי קֳבָלו לאות, כי היתה האניה לתאניה ואֲניה ומבקשת מעוז מרעותה, אולי אחות לצרה תולד לה מקרוב או מרחוק.

–אוי -נא לנו, אישי! –קראה שפרה הנמוגה, בנפלה בין זרועות עזריאל.

–אל -נא תיראי, יונתי –ענה עזריאל בפיו ובשפתיו, ולבו חרד בקרבו ואימת מות נפלה עליו.

–אל -נא תחרדי, בתי –ענה אלימלך –הלא האלהים, אשר שלח את אישך כמלאך מושיע להעלותך מתהום ים כנרת, הוא ישלח מלאכו לפנינו להוציאנו לרוָיה גם משאון הים הזה, כי רב חסד הוא ורב להושיע ומלכותו בכל משָׁלה.

–אהה לאניה הזאת! –קרא שלומיאל, בספקו כף –האניה תמוט בלב ימים, כי כבד עליה פשעה. הנה צפנת, זאת הרשעה היושבת בה, בקשו לעונה כי רב הוא ודרשו לחטאתה כי כָבדה מאד! הן לשמע שמה חרד לבי בקרבי, בזכרי את ירחמיאל אישה הצדיק, אשר הבריחה החיה הרעה הזאת, כי אני ידעתי את מכאוביו וצרת נפשו. הן היא תוכיח על ר׳ צדוק חרפתו, כי חפני הוא אשר אבקש, ואולם חקרוה נא על דבר חפני הידוע לה ועל אודותיה, כי ירחמאיל אישה זה מקרוב שב אל עתיקה: שאלו -נא את האשה המוקדנית ותגיד לכם. ועתה איכה היתה לאיש אחר זה, הנצב פה, בטרם יעברו שלשה ירחים אחרי קחתה מירחמיאל ספר כריתותיה? ומי יודע אם גרושה היא? אוי -נא לנו מפני החַטאים האלה בנפשותם!

זאת דבר ויצא מן התא, ויעל על צפוי האניה, ויוסף ויזעק זעקה גדולה ומרה: אוי -נא לנו מפני החַטאים בנפשותם! ושפרה הנמוגה והמתעלפת פקחה עיניה ותאמר אל אישה: ״הסירה מפני את האשה נעות הלב ואת הגבר ההולך עמה, כי חטאתם חרושה על מצחם״.

ואלימלך אחז ביד עמיל ויקרא גם אל צפנת ויאמר: סורו, טמאים, מזה ואל יאבדו נקיים בחטאותיכם!״

ועמיל וצפנת יצאו דחופים ונבהלים מן התא ויעלו על צפוי האניה, אך גם שם רעדה אחזתם, כי הרעיש עליהם שלומיאל את כל החרדים על נפשותם.וזרח, הנשאר בתא, אמר אל הימן: "אוי -נא לי, כי באתי בכף צפנת המרשעת, אשר לקחה ממני את הגנבה אשר גנבתי מבית אבי בברחי מפני אלישבע; וזאת הרשעה שמה מתגה בשפתי, על כן החרשתי ולא הגדתי פשעה, כי עודנה אשת איש, אשת ירחמיאל, אשר הצמיתה חייו בבית -כלא ותלך עם מאהבה זה עמיל למרחבי ארץ להתעלס אתו באהבים. ועל אודות חפני, המתימר בכבוד ר׳ צדוק המת, יודעת היא מפי הנער לוי, משרת ר׳ צדוק, כי אהבה לא טהורה היתה בין צפנת ובין לוי, אשר גלה לה כל צפוּן על דברת ר׳ צדוק. ועתה פקדו -נא את הארורה הזאת ונשאה עונה״.

והימן ועזריאל ואלימלך נעוו משמוע את כל דברי זרח, אך לבם פונה אז אל שפרה הנמוגה, אשר חבשה פניה בטמון בין זרועות עזריאל אישה. והים הולך וזועף ומשבָּרים נשאו את האניה על גבם ויטלטלוה כמוץ הרים ויורידוה אל עמקי מצולה וישברו כֵן -תרנה, והנה היא צולעה על ירכה ונדחה מדחי אל דחי אל סלע מגור, הנראה עולה מים כמלאך אכזרי, שֻלח בה לעשות אותה כלה;אך היא עודנה נאבקה עם שאון גלים בכל מאמצי כח לקרוב אל אי, הנשקף אליה, ורוח עזה הדפה אל שן הסלע ויפרוץ בה פרץ, והנה מי הים פורצים אל האניה, והמלחים אצים להריק המים במשאבים ולחזק בדק, וידיהם לא תעשינה תושיה.

במהומה ובמבוכה הזאת ראו יושבי התא אשר לאלימלך, כי המים הזידונים גם אליהם יגיעו, עד עקבותיהם נודעו, ויחישו מפלט למו על צפוי האניה. והנה אנשים ונשים עולים מירכתי האניה כרפאים עולים מקבריהם, אימת מות מרחפת על כל פנים בראותם, כי רב החובל כאיש נדהם והמלחים קצרי יד. ושטף גלים עוברים על צפוי האניה בזעף, אף חטפו נפשות מדי עברם. והנה אלה –מֻכי תמהון ואלה מורטים שער ראשם, ורבים, אשר קמה עוד רוח בם,קוראים אל ה׳ בחזקה ותעל שועתם השמימה. שפרה, הנמוגה מפחד אחוזה בזרועות אביה, ועזריאל פושט בגדיו –לא נותרו עליו זולתי כותנתו ומכנסי הבד אשר על בשרו –ונכון הוא לקשור אליו את שפרה ידידות נפשו ולשחות במים אדירים בלב בטוח בה’, כי כאשר עזרהו אז בים כנרת, כן יעזרהו עתה בעת צרה ומתהומות ישוב יעלה אותו ואת חמדת נפשו ויוציאם למרחב אל האי הנשקף למו. ותהי עצתו גם לאלימלך לקשור גויתו בגויתו.

–אל -נא, בני, –ענהו אלימלך –אל -נא תפצר בי לעשות זאת להיות עליך למשא. הנני נצב פה נכון לשבט או לחסד.

ושפרה אמרה: ״אתך אני, בחירי, ונלוה גם אבי אלינו ".

עוד אלימלך עומד נדהם כאיש אובד עצות,וגל כהר נופל שטף על צפוי האניה ויקח נפשות בעברו. וצפנת, הנהדפה אל ירכתי האניה, נסחפה גם היא אל הים וידיה אחוזות באחד החבלים, והנה היא תלויה בשתי ידיה מחוץ לקיר האניה: רגליה וחצי גויתה טובלות בים, אך עוד ירום ראשה על פני המים וקולה מר צורח, תשַוֵע אל עמיל לחוש לעזרתה ואין עונה. ותדור נדרים לה’, כאשר הסכינה, והנה אנשים הודפים ודוחפים את עמיל, וקול שלומיאל קורא אליו: "סור, טמא, סור אל הנפש החוטאת ויחדיו תכליון, כי בשלכם באתנו כל הצרה הזאת ". והאנשים,אשר ידעו מפי שלומיאל את חטאת שתי הנפשות האלה, הדפו את עמיל למדחפות עד מקום צפנת, התלויה לישועתו, אך גל עובר הדף את עמיל אל הים;ויחזק בצפנת למלט נפשו, אך ידיה רפו, והנה היא נעתקה ממקומה ועם עמיל יחדיו צללה במים אדירים;ויתגוללו בשוא גלים ויהיו רגעים אחדים משחק למו, ויבלעם תהום ולא נראו עוד.ושלומיאל נשא כפיו לה’ ויאמר: "עתה ירוח לנו ונמלטנו ".

והימן הביא את אחותו אל המקום אשר אלימלך ועזריאל ושפרה נצבים שם, ויאמר אל עזריאל: "לא טובה העצה היעוצה ממך, להשליך נפשך ונפש רעיתך אל ים זועף, כי רב החובל רואה מרחוק אניה באה והיא הולכת וקרבה אלינו. אולי יתעשת אלהים לנו ולא נאבד,או אולי יקים סערה לדממה. הלא כל עוד אנחנו נצבים פה יש תקוה, וים אמר: לא בי היא. אין טוב בצרה הגדולה הזאת, כי אם לשבת יחיל ודומם לתשועת ה׳״.

עודנו מדבר, והסער הולך וסוער וגלים ומשברים יתנשאו, יתרוממו,עד לעבים יגיעו. אך תקוה נשקפה מרחוק, ועיניהם ראו את האניה, עוברת בים דרך, הולכת וקרבה אל האניה הנשברה אשר עמדה מלכת, כי התיצבה בחול ותתנודד כמלונה. ויהי כגשת אליה האניה החשה לעזרתה, ורב החובל צוה להשליך שם עוגן להעמידה. ורב החובל אשר באניה הנשברה צוה את המלחים להוריד צִנות, סירות וכלי גומא אל הים, אליהם קפצו נבוכים ודחופים למלט נפשם.ועזריאל קפץ אל צנה ואלימלך הוריד אליה את שפרה, ואחרי כן ירד גם הוא אליה;וכן עשה הימן לאחותו, ויורידו אליה את זרח הנפעם; ועזריאל והימן תפשו משוט ובעוצם ידם העבירוה עד אנית שלום ויעלו אליה. ועזריאל הוריד את שפרה אל אחד התאים וישכיבנה במקום מנוחה וידבר על לבה, והיא חבוקה בזרועותיו, לא תאמין בחיים.

אך נעזב -נא את האניה השניה בלב ימים ונעביר את הקורא אל איי שלום ואל קרית משוש, היא לונדון המעטירה.

יח: רעדה אחזתם שם

בשלישי בחודש השלישי, בבוקר השכם, ומרכבה מרקדה, רתומה לשלושה סוסים מיוזנים, עומדת לפני בית -קיץ נחמד אשר באחד מגרשי קרית לונדון, מהלך שלש שעות הרחק מן העיר הגדולה לאלהים. מעבר מזה –יער צומח עצי חמדה, ומעבר מזה –נהר הטעמזא, ההולך בגְאון מימיו אל הקריה הגדולה, ששם ישתפך אל הים הצפוני. לפני הבית הזה נצבים שני אנשים רוכלים וצרורות מרכולתם על שכמם. ויאמר האחד אל רעהו: "האומנם יודע אתה את היושבים בבית -הקיץ הזה? הלא כדעתי את נפשי יודע אני את עתניאל בן בנימין, באשר הוא יליד עירי קרית אמון; גם את עתליה בת יעבץ יודע אני,אך זאת נפלָאת בעיני: הלא עתליה היתה לקוחה לאיש ועתניאל לקח לו אשה בעיר עתיקה, ואיכה נקרו ויאתיו הלום לרשת הון, כאשר לקחה אזני שמץ הדברים האלח מפי משרת עתניאל?״

– אך לא עת עתה להתודע אליו בבוקר –ענהו השני –חכה -נא עד עת הצהרים ועלית אליו ואמרת לו כי בן עירו אתה, והרים לך נדבה ונעזרת.שמעה לי ולכה עתה עמדי אל מקום פלוני אלמוני, כי שם תקוה נשקפה לי להשתכר.

שני הרוכלים הלכו למו, ועתניאל, אשר השקיף בעד החלון, הביט מרחוק אליהם ויפן אל אמו ויאמר: "התאמיני, הורתי, כי הכרתי פה מרחוק אחד מיושבי עירנו, אשר מטָה ידו ויברח מפני נושיו, והנה הוא פה ונושא צרור על שכמו. אך איה עתליה?״

– הלא היא בחדרי בני יוסף, –ענתהו אמו –כי הנער רפאל חלה את ראשו. אך אלכה -נא ואראה שלומו ואאיצה בנעמן וברוחמה למהר לעשות דרכם העירה, לראות: הבאה אנית בעללא, כי אמנם בוששת היא לבוא. ומה ידוה לבנו, אם לא יבוא עזריאל עם רעיתו ליום מחר, יום נחלה!

–כן דברת, אמי –ענה עתניאל –לכן הפצירי -נא בנעמן וברוחמה וחשו לבוא בספינת קיטור העירה, כאשר דברו ליל אמש, ואנכי נכון לבקר עתה בבית אחד השרים אשר למשפטם עומד ריב מיכאל עם בעל משפטו, אשר עשק ממנו מכרה הזהב בארץ החדשה. והשר אשר אני נכון לבקר בהיכלו אמר לי כי אם עוד מספר שבועות ימשכו דברי הריבות, אך משפט היורשים יצא לאור. ובדברי על דבר השר הנוטה לי חסד,עלה זכרון אשתו על לבי: הן היא בת אחד נדיבי ארצנו, אשר נולדה בקרית אמון, שם גדלה עד מלאת לה חמש עשרה שנה, וכאשר עזב אביה את ארץ מולדתו, לקח את בתו עמו ויתננה לשר אנגליא לאשה. הן יודעת היא את בית יעבץ, ובהגידי לה, כי בתו יעודה לי לאשה וכי היא פה, ותפצר בי להביאה אליה כי רוצה היא לדעתה ולדבר אתה שפת ארצנו. לכן הגידי -נא, אמי, לעתליה, כי אם רוצה היא לארח לחברה עמי, הנה מרכבה נכונה לשאת אותנו.

–טוב, בני –ענתהו אמו –אנכי אבצע אמרתך.

זאת דברה ותפן ותצא.

ועתניאל ישב לכתוב את הדברים הדרושים לחפץ הנחלה הגדולה ודברי הריבות על אודות מכרה הזהב. עודנו כותב, והנה עתליה, נעמן ורוחמה באים. ויקם עתניאל וישאל לשלום רפאל. ויאמר נעמן: "אך שלום יהיה לו, כי בחלותו איך ישיר שיריו?״

–מי יתן ובא עזריאל רעי –ענה עתניאל – והצגתי את אחיך לפניו, ושמח בו והשתומם על רוח השיר הנוססה בו. ואתה, נעמן יקירי, גם פה כסה שמך, כי פה נמצאים אנשים מארצנו, כאשר חזיתי עתה רוכל מיושבי קרית אמון.אך מהר -נא לעשות דרכך העירה בספינת קיטור, ודרשת על החוף, הבאה אנית בעללא, אשר עזריאל ושפרה רעיתו עם אלימלך אביה היו נכונים לעבור בה ארחות ימים? הלא מחר יום נחלה, וראשי היורשים טרם יבואו. חושה, נעמן ידידי, אל תאחר.

– הנני נכון לבוא העירה עם רוחמה אחותי, כי גם בעיני יפלא הדבר –ענה נעמן. ויאחז ביד רוחמה ויאמר: "קומי, אחותי, ונלכה העירה לחזות המון אנשים רבה לחוף אניות, ומי יתן שובנו הלום עם עזריאל ושפרה קרובָתנו ועם אלימלן אביה״.

–הניחה לי, אחי הנעים –ענתה רוחמה –לך אתה לבדך, ואנכי דואגת לרפאל אחינו, ואיכה אוכל לעזבו על ערשו?

–הלא מצער היא, –ענה נעמן –כי האשה הנלוה אלינו תכלכל את רפאל אחינו כאם רחמניה, ועזרא ישיחהו ויספר לו ספורים וקורות, והנער שמח וטוב לב. ואנכי נחמתי הפעם, כי לקחנוהו אתנו, כי לוּ נותר עם הורתנו, כי עתה נסע אתה לקרית אמון וישב בבית שאול, אשר היה לו לאב. הן הורתנו יושבת כיום במנוחות שאננות את פני שאול אישה, הטוב לה, ולבה לא ישקוט ולא ינוח בדאגה לנער, ועינינו הרואות כי שלום הוא מפחד. לכן, אחותי, אל תדאגי לו, הבה לכי עמדי לחדות בשמחה את פני שפרה, הקרובה לנו, אשר קורותיה הנפלאות לא נכחדו ממך, אשר בכית על צרת נפשה ותשישי משוש על אחריתה הטובה. לשמע אוזן שמעת כל אלה, ותבכי ותגילי, ומה תרב עתה שמחת לבבך, בראותך עתה את פני הרֵעים האהובים. ומי יודע, אולי גם את זימון בחירך תמצאי, כי אנכי הלא כתבתי אליו שלשום כי בקרית לונדון ימצאך.

–לוּ יהי, אחי, כדבריך –ענתה רוחמה, ואחוזה ביד אחיה הלכה עמו לשבת בספינת הקיטור הנכונה ללכת לונדונה.

ועתליה אמרה אל עתניאל: "ואנכי נכונה לחפצך,בחירי, ללכת אתך אל אשר אמרה לי הורתך. כי חפצך לי חוק ולא יעבור ".

-וכן לי חפצך –ענה עתניאל –הן המכתבים נכונים ואנכי נכון לקראתך, ידידות נפשי.

זאת דבר, ויקם ויאחז ביד ימינה ויאמר: "הבה ואקחך אל אשת השר, המצפה לבואך, כי היא בת נדיבים, משרי ארצנו ומאציליה, ואישה השר נוטה לי חסד וקרבתו מה טובה לי, כי דרוש הוא לחפצנו בדברי הריבות אשר היו בין מיכאל זכרו לברכה ובין בעל משפטו, אשר ישיב ליורשים שש מאות אלף שקל כסף במשפט אשר ימהר השר ויחיש להוציאו לאור ".

–הלא אתה, ידידי, חפצת –ענתה עתליה – ואנכי לא אבקש חשבונות רבים.

ובדברה זאת, הלכה עם עתניאל, אשר הגיש אותה אל המרכבה ויושיבנה בה, וישב גם הוא אתה ויצו את הנוהג בסוסים לאחוז דרכו. ויפן אל עתליה ויאמר: "יבוא שלום עזריאל ידידי עם שפרה אהובתו מחר ביום נחלה, וכסף תועפות לנו״.

–נפלאה דרכך ממני, בחירי –ענתה עתליה –הן אתה לי ואני לך, ומה יתן ומה יוסיף הכסף לנו? אנכי נכספה ליום אשר אקרא לך אישי ואתה תקרא לי אשתי, שארי ובשרי, ונפשך אתה נכספה ליום נחלה ולכסף תועפות.

–שמעי -נא, ידידות נפשי –ענה עתניאל –אמנם צדקת בדבריך, כי כל הון לא ישוה באהבתנו, ובכל זאת נכספה נפשי להון עתק, כי אותו אשית זר תפארה סביבותיך, סמל אהבתי, להושיבי אותך בהיכלי עונג ובין כל שכיות החמדה, כי על כן באנו לונדונה, אשר בה חלקת עשרנו ספון, לכונן לנו בית כאחד בתי הגדולים בקרית אמון.לכן יהי זכר מיכאל תמיד לברכה בפינו, כי נחלתו שפרה עלינו, והיה אוצר נכון לפרי אהבתנו, אשר יתן לנו ה’, ופרי יגיעי אני יהיה לכלכל ביתנו בכבוד.ובית חמול ובית עכבור, דורשי רעתנו, לשמע אוזן ישמעו את גדולתנו ונכלמו ובושו ממועצותיהם, כי אַת, ידידות נפשי, תתפתחי כשושנה לפני, וחדשים לבקרים יפיך תפריחי, ותענוגיך יוסיפו לך לוית חן, וכן נבַלה בטוב ימינו ושנותינו בנעימים. התשישי עתה, ידידות נפשי, על כל הון הצפון לנו?

–הלא רבות הגדתי לך, משוש גילי –ענתהו עתליה –הן אתה לי ועמך לא חפצתי מאומה. ומי מלל לי, כי כאלה תשמענה אזני וכי אותך תראינה עיני? לא הון עתק יגדיל אשרי, כי אם זכרון התלאות אשר עברו עלי כאשר נקעה נפשך ממני. יש אשר קשתה עלי יד אלוה בהקיץ, ותנחמני ערשי בשעפים ובחזיונות לילה, ובחלומות לך אמר לבי: אלוף נעורי אתה; וחזיונות מחמדי נהפכו לנדודים ולמכאובים רבים לי כאשר זרחה השמש עליהם, ומה רבו עצבותי אחרי חלומותי הטובים! אז הלכתי קדורנית כל היום. עתה האח, עתניאל ידידי ומשא נפשי! עתה הנך אל עבר פני בהקיץ, הנך אורי וישעי, מאיר על נתיבות חיי, ועיני הרואות אותך לא בחזון שקר, ואני כחולמת, כי מאנה נפשי להאמין בנחמתי ובכל שעשועי. ולרגעים אדברה אל לבי לאמר: שובי, נפשי, למנוחיכי, עורי לקראת דודך, אשר כצנה יעטרך רצון ואהבת עולם. אכן, באשרי אשרוני בנות; אני ראיתי עלמות עדינות ושאננות, האמונות עלי תולע כמוני, והן נושאות עתה חרפת עוני וחוסר שלות נפש, הרעה עוד מחוסר לחם. זאת אשיב אל לבי, ואיך אבקש גדולות לנפשי לנחול הון עתק, בעוד אוצר נחמד לי ויקר מכל הון? הן כל אָשרי, בקראי לך אלוף נעורי, וכל ישעי וחפצי לדעת חפצך, בטרם תשא אותו על שפתיך. באחת אדבר: כל אשרי וחשקי לבקש אהבתך ולמצוא אותה בכל דרכיך ובכל משכיות לבבך.

– אנכי אבין לך, ידידות נפשי, –ענה עתניאל –כי חפצך לשבת במשכיות לבבי, להאיר שם כשמש לממשלת היום וכירח יקר הולך לממשלת הלילה, וזה חפצי גם אני;ואם יקדירו עבים את כוכבי חיתי, כי לא יחדל ענן גם מיום בהיר, אז אביט אל שתי עיניך והאירו לי אור שבעתים, ונס יגון וכלה ענן ועברו הגיוני עלטה כצל עובר, ואורה ושמחה באהלנו נצח.

– האח, עתניאל רוח אפי! –ענתה עתליה בהמון עליצותה –מה נעמו אמרותיך! ומי יתן ושמעו כאלה אזני אלישבע אהובת נפשי מפי נעמן, באמרו אליה: אני – נעמן ידיד ילדותך ובחיר עלומיך, ובשמי נעמן גלותי מעלי חרפה, אשר חרפני לבבך בסתר על בגדי בזימון רעי. האח! נכספה נפשי ליום ההוא, אשר יסיר נעמן את מעטה הכהה, הפרוש עליו: אז ימלא שחוק פיו ושמחת עולם תהיה על ראש אלישבע. ועוד היום הנני לערוך אליה מכתב להזהירנה מעצת אביה הזקן, אשר הוא יועץ עליה.

–הן אלה משאלות לבבי גם אני –ענה עתניאל –ושלום אלישבע עצמך ובשרך קרוב בלבבי. הן כלו עיני מיחל לעזריאל ידידי, לשמוע מפיו על דבר התעלומות, אשר ראשיתן הגיד לי הימן במכתבו ויכס ממני פרשת הדברים: מה עשה במשכן געל, בכתבו כתבי עמל על פיו להכריע נפשות? מי הן הנפשות ובמה הצילן הימן? ומי הוא שלומיאל משחת המראה, המבקש את אשר יבקש הוא? ומה הדברים אשר בינו ובין ירחמיאל? כל אלה חידות סתומות ממני, כאשר אמר לי הימן במכתבו, ומתי אדע פתרונן?

כן נדברו הרעים האהובים עד הגיעם אל בית השר. ויצאו מן המרכבה ויעלו במעלות, ושומר הפתח הגיד את בואם אל השר. והנה השר יוצא לקדם פניהם.

ובבית השר ישבו הרעים האהובים וישיחו עם אשתו הגבירה עד אשר יפוח היום, ואחרי כן שבו אל מקום משכנם וימצאו את נעמן ואת רוחמה מדברים עם רפאל אחיהם ורוח עצבון על פניהם.

– הטרם תבוא אנית בעללא? –שאל עתניאל.

– עקבותיה לא נודעו –ענה נעמן במרירות אנחה.

–מה לך, נעמן ידידי? –שאל עתניאל –הן פניך נפלו, הלא דבר הוא!

– ורוחמה נמוגה! –קראה עתליה – ודמעתה על לחיה.

–אל תחקרו, ידידי לבבי, ואל תשאלוני –ענה נעמן, בספקו כף –נשב ונדום, כי ה׳ הדִמָנו; בשמחת עולם באנו הלום ובכליון עינים חכינו לאנית בעללא, והנה נהי נהיה, כי היתה תקותנו מפח נפש.

–ומה החידות האלה? –שאל עתניאל.

–אכן, –קראה עתליה אחריו – הן דברי קנים והֶגה שמעו אזנינו ואין אנחנו יודעים פשרם.

–ה׳ יודע פשר דבר –ענה נעמן –ואם אגידנו, והיה על שפתי כאש צרבת, ואם בלבי אצפנהו, והיה כאש עצור בעצמותי. דעו לכם, כי אנית בעללא לא תבוא עוד הלום, כי נבקעה בצור, וסערה הפיצה אותה, ויושביה צללו כעופרת בלב ים. אלה הדברים אשר שמענו ונדעם מפי מלחים אשר לחוף אניות.

כאשר שמעו זאת עתניאל ועתליה, נפעמו ולא יכלו דבר, ותרב המבוכה בבית.

– זאת היא שמחת אנוש! – קראה עתליה בספקה כף.

– אהה, ליום שקוינוהו! –ענה נעמן –חזיונות מחמדים חזינו לנו, והנה בא אבל ביום נחלה וכאב אנוש!

כהנה וכהנה נדברו איש אל רעהו ואשה אל רעותה, וכן עבר היום ולא שתו לבם עוד לנחלה והון. ותהי העצה היעוצה מאתם להשכים מחר בבוקר לבוא אל הקריה לחקור ולדרוש שם בכתבי העתים דברי הימים, ואחרי ראותם, כי נכזבה תוחלתם מעזריאל ושפרה, ושבו ודרשו בשערי המשפט לדעת, היתנו למו חלקם ביום מחר, אם ראשי היורשים עוד אינם; ואם לא יתנו עוד מחר ונמשכו הימים, אז ישב עתניאל עם עתליה בלונדון, ונעמן ואחותו ואחיו ישובו לעתיקה אחרי מלאם יד עתניאל לקחת להם חלקם כמשפט. ועתליה אמרה אל עתניאל: "אנכי אנוד לנפשות הנאהבים והנעימים, ודמוע תדמע עיני בזכרי אותם, אך הון ונחלה משחק לי, כי אתה עתניאל –נחלתי, כאשר דברתי לך. לכן ישב נעמן פה עם רוחמה ורפאל, ואנחנו נשובה לביתנו. ואני רק על זאת אתפלל לה׳: והשיבנו בשלום והעמידנו בחיים, ומה לנו עוד?״

ועתניאל התאנח ויאמר: "אהה לאסון הנורא הזה! הן גזרה נגזרה על שפרה להאסף במים בים כנרת, ועזריאל רעי משה אותה מן המים, ונפשותיהם נקשרו ויראו חיים ויתענגו על אהבה וידידות. ולתקופת השנה, למועד הזה, אשר הציל אותה עזריאל, והנה המציל והמֻצָלה צללו יחד במצולות ים הצפוני, כי ה’ רצה, ומי יאמר אליו: מה תעשה?״

ורפאל אמר אל נעמן: "הלא כן הוציאו עליך,אחי, דבה לאמר: נעמן טבע בנהר. הלא ספרנו לך את האֵבל והמספד הגדול, אשר עשינו לך בשבת הגדול, ולשמחת לב כל אוהביך עודך חי, וכן יחיו גם עזריאל ואשתו. התערבו -נא עמדי וראיתם, כי יבואו דברי. רק על תעָצבו ואל תאָנחו עד דעתכם דבר אל נכון, ומחר יהיה האות הזה, כי עשה יעשה ה׳ אות לטובה״.

–אמן, כן יאמר ה '! –ענו השומעים פה אחד,ולבם לא שתו לתנחומות הנער. ויתהלכו בחוץ וישיחו בצרת האובדים ובתקות החיים, כי היתה מפח נפש. כן עבר להם ליל אביב הקצר ביגון ואנחה, ויתנו לעפעפיהם תנומה בעלות השחר.

יט: יום נחלה

השמש יצא בגבורתו על הארץ, והנה הוא הולך ואור עד נכון היום. ויקיצו הנרדמים ביגון לבבם ובשבר רוחם ויתפללו לה׳, וישבו לאכול ארוחתם בבוקר להחליף כחם לשאת משא יגונם ועמלם. עתניאל ונעמן היו נכונים לבוא העירה לחקור היטב על אדות האניה בעללא, אשר אבדה בים, ולדרוש בשערי המשפט על דבר ההון והנחלה, למען דעת מה להם לעשות ואנה פניהם מועדות. והנה מבית השר, הנודע לעתניאל, משרת בא להגיד ליורשים להיות נכונים בבית פלוני אלמוני בעיר לעת הצהרים, כי שם יקרא באזניהם את מצות המת ושם יקח איש איש חלקו מן ההון השמור להם. ויאמר עתניאל למשרת: "הגידה לאדוניך השר, כי את ראשי היורשים קרה אסון בים, ויום נחלה היה לכאב אנוש לנותרים "'.

המשרת יצא וירכב על סוסו להשיב את אדוניו דבר, והנה קול מר צורח מחוץ: חושו לעזרתי! וישקף עתניאל בעד החלון, והנה שני כלבים גדולים, שומרי הבית, אוחזים בכנפי איש עברי משחת המראה. ויאמר אל נעמן: "שלח -נא את עזרא והציל את העברי העני מן הכלבים ונתן לו נדבה והלך לו ".

וישלח נעמן את עזרא אל העני, ויצילהו ויעלהו אל חדריו וישב אל עתניאל ויאמר: ״העני ימאן לקחת נדבה מידי, כי דבר לו אליך״.

–האֵלַי? –ענה עתניאל –אך הוסיפה לו נדבה כהנה וכהנה והגידה לו, כי לא עת לי עתה לדבר אתו ולהטות אוזן לשיחו.

ויאמר עזרא: "הן הגיד לי האיש, כי לא לקחת מתנות ונדבות השכים לבוא הלום, כי דבר לו אליך״.

ותאמר עתליה לעתניאל: "ולמה, ידידי, תשיב דך נכלם? צא -נא ויבוא הביתה ושמעת מה בפיו״.

–לוּ יהי כדבריך, ידידות נפשי, –ענה עתניאל –כי רוחך הנדיבה כרוח המושל עולה עלי תמיד,לכן יבוא הדל הלום.

עזרא יצא ויָשב עם הדל משחת המראה: ראשו מגולח וחלק כראי, ושתי פאותיו מעבר מזה ומזה יורדות עד צוארו, וכנפי בגדיו קרועות, וכראות אותו עתליה, לא יכלה לעצור בשחוק ותשם ידה לפיה. והדל נגש אל השלחן ויאמר: "מי זה עתניאל?״

ויאמר עתניאל: "אני הוא זה. ועתה הגידה -נא לי: מה חפצך?״

– בטרם אגיד לך חפצי – ענה הדל –הנני לגלות למוסר אזנך, כי תגדל כלבים רעים בתוך ביתך להרחיק מנתיבותיו כל ישרי לב ותמימי דרך. זה ימים אחדים אשר קרעתי לבבי בתפלה, וה’ הביאני בשלום אל מחוז חפצי, ולמה יקרעו כלבים מרעים את בגדי? דעו לכם, כי אינני חרד לנפשי בעת לעשות רצון ה’ ורצון יראיו: אני האיש אשר נתתי גוי למכים לחלץ נקי וצדיק מעלילות ברשע, אך לא אתן בשרי למורטים. לכן גרשו את הכלבים הרעים מפני האורחים הנכבדים הנכונים לבוא הלום. אכן,נכבדים הם, כי נתן ה’ נפשות חטאים כּפרם, ובגללם הצליח ה’ דרכי,כי נודעו לי עקבות נוכל, אשר בקשתי אני ואשר בקשו רבים לפני ולא מצאו. אך טוב ה’ לנפש תדרשנו. ועתה הנני הולך מזה להגיד לאורחים הנכבדים, כי עתניאל בביתו.

–השמת קנצי למלין? –שאל עתניאל כולו משתומם.

ועתליה עצרה בשחוק ותאמר: "הן טרם יפצה הגבר הזה פיו נראה, כי חכמות ידבר, אך אנכי לא אבין לשכל מליו״.

–כי נשגבים הם, עדינה, ממך –ענה נעמן – ואנכי אשאלהו ויגיד לנו פשר דבריו, מי הם האורחים הנכונים לבוא הלום,כי נגרש את הכלבים מפניהם? הקדושים הם?

–אכן,כולם קדושים הם –ענה הדל –יען הראם ה’ חסדו ונפלאותיו. אך אלכה ואביאם הלום.

זאת דבר, ויפן ויצא וירד במעלות, והנה האורחים לקראתו. ויעל לפניהם להראותם מבוא הבית. ועתניאל ונעמן יצאו מן הבית, כי הגיד להם עזרא כי אורחים באים. ומה פג לב עתניאל, בראותו את עזריאל נצב לקראתו ואשת חן לימינו ואיש זקן משמאלו ולהם נלוה איש אחד, ועל פי מכתבי עזריאל הבין עתניאל מי אלה לפניו. ויפול על צוארי עזריאל ויקרא: "האח! ראתה עיני, אשר לא פללתי עוד לראות! האומנם האניה בעללא אבדה,ואתה, עזריאל רעי, וזאת רעיתך עם אביה חיים כולכם היום?״

–גם חיה נחיה ונראה טוב –ענהו עזריאל, בנשקו לו. ועתניאל לקח את האורחים ויביאם הביתה, ובהציגו את עתליה לפני שפרה, אמר: ״הביטי וראי, עדינה, יושבת ארץ הצבי: זאת היא עתליה ידידות נפשי, אשר שבע ביום תזכרך,כי גורל אחד לשתיכן: אותך פדה אישך מכף אלדד הזקן ואנכי פדיתי את עתליה מיד עכבור, הדומה לאלדד״.

ועתליה הביטה אל שפרה ותאמר: ״מה נֵחנת ומה נעמת לי, יפתי! לשמע אוזן שמעתי כל קורותיך מפי עתניאל בחירי, אשר קרא באזני את המכתבים הנעימים אשר הריץ לו אישך. ועתה קראי -נא לי אחות, אחותי יפתי, וכן אקרא לך; ועוד לנו שלישיה,הלא היא אלישבע בת אחותי, היעודה לנעמן בן יוסף, זה קרובך, הנצב אתנו פה. אך עוד קיר ברזל מבדיל בינו ובינה. האח! עודך חיה, יפתי, ונפלו קירות הברזל, והנאהבים והנעימים יראו חיים, ירננו וישמחו בכל ימיהם, כי הגדיל ה’ לעשות עמהם״.

זאת דברה ותפול אשה על צוארי רעותה ותבכינה. ושפרה אמרה: "הלא יודע אישי, כי לא אביתי ללכת למרחבי ארץ ולעבור ארחות ימים באימת מות לרשת הון. בעוד אישי לנגדי, כי הוא חלקי בחיים ונחלתי שפרה עלי. אך הפעם אשמח ואגיל בראותי פניך, ועתה אדברה -נא שלום אל בני יוסף, הקרובים בלבי״.

– הנה הנם לפניך – ענתה עתליה –הנה נעמן הבכור והנה רוחמה אחותו, והנה רפאל אחיהם הצעיר; אלהים יָחנכם. קרובי הנעימים, ועיני תראינה בשמחתכם ושש לבי עליכם.

והגברים אשר נדברו איש אל רעהו בדַבר הנשים אשה אל רעותה –הגברים שמו קבצי למלין, כי אמר עתניאל: "לא עת דברים היא. הבה, עזריאל ושפרה, רעים אהובים, שבו אתי במרכבה והולכתי אתכם אל השר, העומד לימין צדקנו ואשר יוציא לאור משפטנו, ועוד שש מאות אלף שקל כסף נכונים לנו, ונוסף כפלים על ירושתנו, –רק נמהר ונחיש מעשינו, כי היום הזה נועד ליום נחלה, והיינו נכונים לעת הצהרים, בהקבץ השופטים והפקידים יחדו אל מקום המשפט לבצע דברנו, ובדרך תספר לי איך נמלטתם מים זועף?״

–כן דברת, עתניאל ידידי –ענה עזריאל – הבה,שפרה רעיתי, ונקדם פני השר.

זאת דבר ויקח את שפרה ללכת עם עתניאל. הם יצאו, והנה חבל נהר טעמזא הומה מאדם: אלה באים הלום מן הקריה ואלה הולכים אליה בספינות קיטור, וצבים וכרכרות ומרכבות עומדות הכן לכל החפצים לעבור בהן אל אשר יהיה הרוח ללכת. ועתניאל ועזריאל ושפרה ישבו במרכבה לקדם פני השר, ועזריאל ספר לעתניאל ככל הנפלאות אשר עשה למו ה׳ בים, אשר נתן נפשות צפנת ועמיל כָּפרם ואותם הותיר לטובה.

ונעמן שמע ככל הדברים האלה מפי הימן, אשר הביא גם את זרח אל מקום משכנם, ונעמן ורוחמה ורפאל השתאו למשמע אזניהם ולמראה עיניהם ויקראו לזרח לשלום.ויאמר לו נעמן: ״היה תמים עמנו ושכחנו בן מי אתה, ולא נפקוד עליך עונות אביך וששתי להיטיב לך. הן אביך החנף מנע ממך כל חכמה ודעת, ופה חפשי תהיה ללמוד דעת וכשרון לטוב לך כל הימים, וכל מחסורך עלינו, הבאים הלום לרשת הון. רק שכח עירך ובית אביך, אשר היה כמערת פריצים, מסתר לר׳ צדוק, איש דמים ומרמה; אך לא יחרוך רמיה צידו, כי באה עת פקודתו.רק אתה היה תמים אתנו ".

עודנו מדבר, והנה מכתב בא אליו, ויקחהו נעמן מיד המביאו לו ויאמר: "האח! מעתיקה הוא בא ושלום הורי אראה ".

זאת דבר ויקרא בו כדברים האלה:

"נעמן בני, ששוני ונחמתי לעת זקנה! שלום לך ושלום לרוחמה אחותך ולרפאל אחיך הצעיר, וה’ ישלח לכם את ברכתו ובשלום אראה פניכם.

״הן שרה הורתכם נסעה מזה בשמחות וגיל עם שאול אישה, אשר לקחה באהבה זה שני שבועות, והנה היא יושבת עתה בהיכלי עונג ובמנוחות שאננות, ועל הריסות ביתי הישן יתהדר עתה בית כליל בהדרו, בו חדרים רבים רחבי ידים, ושונאינו לבשו בושת, כי נפוצו, ברחו, איש לעברו תעו, ועקבותיהם לא נודעו. אכן, אל גמולות ה '! ועתה אדברה אליך על בית עובדיה, כאשר שאלת ממני, ואודיעך בפעם הזאת את החדשות אשר צמחו בו עד כה.

"צביה אשת עדן, בראותה אחריתה, כי אישה עוד איננו, ותָּשב אל בית אביה, ואלישבע תשב כל ימי הקיץ בגן הרוזן אשר בקרן בן שמן, ורחל הטובה הואילה להיות נלוה לה, כי היא תשיחנה ותנחמנה מעצבה ומיגון לבבה, ונחמיה רעי ואסתר אשתו ישבו במשכנותי כל ימי הקיץ, ואסתר תבקר במשכן אלישבע בגן ומדברת על לבה דברים טובים ונחומים. אך אלישבע לא תאמין עוד בטובה: שבע ביום תזכיר את שמך בתוכחת מגולה מאהבה מסותרת, כי תוכיח עליך חרפתך על בגדך בנעמן, בשבתו לבטח עמך, ועל אמרך לקחת את רוחמה אחותו ואחרת בלבך, כי נפשה יודעת מאד את נפשך, הקשורה בה, אך דרכך –דרך תהפוכות בעיניה, ובשמעה מפי אסתר, כי כן אתה בעיני רוחמה, שמח לבה, ועלי ועל שרה תשתומם, איכה נואלנו לתתך לארח לחברה ללכת אתה לונדונה. באחת אדבר: כרודף קדים אתה בעיני אלישבע, ובכל זאת נפשה תשחרך בסתר לבה ומיחלת היא לתשובת הרוזן אל ביתו, כי הוא ישנה את פני הדברים לטוב לה, ואחרי דבריו לא ישנה אביה הזקן. אך עובדיה מכבד את ר’ צדוק כמלאך אלהים, ולוּ שמע מפי אלישבע כי נכונה גם היא לקראתו, כי עתה אמר הזקן: רב לי, אמותה הפעם, כי יודעת בתי למאוס ברע ולבחור בטוב. ויהי דבריו אל רחל לאמר: ׳ראי -נא, כי על פי נלוה אַת אל בתי, ואם יצליחו דבריך להטות את לבה לאשר אחפוץ,ונטיתי אל בית אביך חסד והקימותים מעפר, ואצלתי לך ברכה ושמחת בחלקך׳.אך רחל לא תנסה דבר אל אלישבע לתת את חן ר’ צדוק בעיניה, ושורש דבר נמצא בה, סוד כמוס הוא עמה, אשר גלתה לאסתר, וזה הוא: כי בעוד מחלת בת געל חיה, שם ר’ צדוק עיניו על רחל, אשר תפרה שמלות וצניפים למחלת, אך עין קנאה –עין איה, וכאשר התבוננה בת געל באישה, כי עיניו נשואות אל רחל בבואה בצל קורתה, ותבער כאש קנאתה ותרחק את רחל מפתח ביתה. ורחל התמימה לא שתה לבה לזאת, כי אמרה: אך משגה הוא. אך למראה עיניה ולמשמע אזניה נוכחה, כי ר’ צדוק הוא איש תככים, כי אחרי מות אשתו מרבה הוא לשלוח עזרתו אל בית אביה, ואמה דברה על לבה בסתר לאמר: ׳אל תדאגי, רחל בתי, כי יש תקוה לאחריתך, ואם תמאן אלישבע העדינה להיות לר׳ צדוק, ובחר הוא בך׳. ורחל שחקה לדברי הורתה התמה ותאמר לה: ׳אל -נא, אמי, תשעי בדברי שקר ואל תפני אל משאות שוא, כי אם יהיה ר’ צדוק נשיא בישראל, לא אשא נפשי אליו, וגם הוא לא יחלל כבודו לקחת לו אחת מבנות אנשי המלאכה; הן שולח הוא עזרתו אל ביתך למען אהיה לו לפה אל אלישבע, ועיניו ישית לנטות בארץ ולתור אחרי הבנות היפות והכבודות. וברוך ה’, כי מך ערכי ודל חלקי, ואם שגיתי באחירע, לא אוסיף. אחת שאלתי מאת ה׳: ומצא לי מרגוע בבית איש טוב לב, היודע מלאכת מחשבת, ואם יהיה בן ארבעים שנה, והיה לי לאב ולאלוף נעורי, ואהבתיו וכבדתיו׳.

״כן דברה רחל, ואמה השיבה אמרים לה לאמר: ׳לא חזון שקר אחזה לך, בתי, כי נכון הדבר מאת געל, אשר חזה לו מאז, כי בתו הולכת למות, ולבו דוה לראות מראש, כי ינחלו אחרים את כבודו, ועובדיה איש בריתו יהיה הראשון לקרבו ולתת לו את אלישבע, היעודה לזרח בנו. על כן יתור לר׳ צדוק מקום באחת ערי אשכנז, להרחיקו מעיר מושבו ומאלישבע, למען לא ידוה לבו, בראותו את הכבוד אשר גלה מביתו. ומה תרב נחמתנו ותגדל תפארתך על הדרך הזה,כי יבחר בך ר’ צדוק ואחר כבוד יקחך׳.

״ורחל שמעה דברי אמה ותאמר: ׳הלא עיניך הרואות כי יסכל ה’ עצת געל, כי זרח בנו ברח למרחוק, ועובדיה מחזיק בר׳ צדוק, אשר אמאס; יהיה לו מורה צדק לעדתו, וה’ יורני דרך לתעב כל אנוש כערכו ולבחור בטוב׳.

״ואנכי טרם אדע, מי היא איש הבינים בין געל ובין אם רחל: אין זה כי אם נחשון, הצופה תמיד לראות איזה דרך עובר הרוח, והזורע זרעו בכל המקום אשר יראה, ומכל המקום אשר יצמח יקצור קצירו, כי יאמר: הן ידי עשתה זאת ופי היא צוה ויַאת. ובראותו כי זרח בחושך אור לביתי, ויתגנב לבוא אלי ויבוא עמי חדר בחדר ויאמר אלי: ׳ראה ראיתי כי אלהים עמך, ולעת ערב היה אור בביתך, כי הנה ישעך בא מכל עבר, ושונאיך יבושו ויחפרו,על כן אמרתי: אדרוש שלומך וטובתך גם אני, ובמועצות ודעת אסבב פני הדברים להשיב את נדחך, את נעמן, ולהסב אליו את בת עדן ונחלתו,אשר צפון לה בידי הרוזן. רק עשה שלום לגעל וידו תכון עמי וחפצו בידינו יצלח '.

״ואנכי שאלתי כלא מבין ערמה לאמר: ׳ואיך תבצע מעשיך?׳ ויגל לי נחשון סוד געל, כי חשקה נפשו בצביה האלמנה, אשר תהיה לו ברצון הרוזן, הנוטה לו חסד כחסד אשר הוא נוטה לזימון, הנכון לקחת את רוחמה. ואת חפץ שניהם ישלים הרוזן, ולקח נעמן את אלישבע, אשר תשלים אתך גם את עובדיה אביה הזקן, ובשלום ובשיבה טובה תנוב.

״ואנכי אמרתי לו: ׳ישוב נעמן נדחי הלום –אז נראה איך יפול דבר׳. ונחשון יצא מאת פָּני שמח וטוב לב, ואשר אחזה לי, זאת היא ראשית מלאכתו להפר את האחוה בין עובדיה ובין ר’ צדוק, וזאת היא העצה היעוצה מאתו, על דברת רחל, אחרי שמעו מפי אמה כי נשא ר’ צדוק עיניו אליה בעוד מחלת אשתו חיה.

״סוף דבר: שחוק עשה לנו אלהים, ונחשון השוגג ומשגה יסכסך משפחות במשפחות, ואנכי אשקטה ואביטה במכוני, ושחוק אעשה לגעל ולעובדיה ממקום אחר, משערי המשפט, כי עוררתי את דברי הריבות הישנים, ושאול הקים את בן -צבי למליץ לי, ומשפטי אור יצא, והוצאתי את ביתי מיד עובדיה, וגעל בנפשו ישלם, כי הגדיל לעשות. אלה דברי אביך הזקן, המחכה לראות אותך ואת אחיך ואחותך והמברך אתכם, ירוחם.

״עוד שכחתי להודיעך כי חמול אינני וביתו נהרס, כי באו נושים וינַקשו לכל אשר לו, אך בזאת לא השקיטו לבבם, כי שלחו אנשים לבקשו, ואוי לחמול, אם ישיגוהו רודפיו בין המצרים! זרח נעלם ועקבותיו לא נודעו, ומה ענה גאון געל, כבוא השמועה לאזניו? ובכל זאת עודנו נושא נפשו אל צביה. גם צפנת המרשעת חמקה עברה, ורבים אומרים, כי ארח עמיל לחברה אתה, ולא נודע אנה הובילוה רגליה. כן יפוצו כל משנאינו מפנינו. בית התפלה לאכרים בנוי כמו רמים ונכון בראש ההר, וחנוכת הבית תהיה בשוב הרוזן, כי עצים לבית מיערו כרתום. והיו הדברים האלה לך לנחת, מאת אביך הנ״ל״.

ככַלות נעמן לקרוא את המכתב, ויפן אל זרח ויאמר: ״אל תהיה, זרח, כאביך, אשר הגדיל עלינו עקב וזממו לא הפיק,כי צרה ומצוקה מצאוהו מכל עבר, ועוד תשיגהו כמים בלהות״.

– אל -נא, אדוני, –ענה זרח –אל -נא תפקוד עלי חטאת אבי,אשר כל ישעו וחפצו היה לרומם קרן ר’ צדוק חתנו, ואותי נהג חושך ולא אור. ומה ישתומם לבו בקרבו, בשמעו חרפת ר׳ צדוק וקלונו!

–הן קלונו נגלה לי הפעם –ענה נעמן –הן אביך יתור לו מקום מנוחתו כבוד בארץ אשכנז, למען הרחיקו מבית עובדיה;גם אשה יבקש לו מבנות דלת העם, הלא היא רחל היפה, אשר נשא עיניו אליה בעוד אשתו לנגדו, – והיא לא תצלח, כי רחל התמה תמאסהו ותבוז לו ולהונו, ויקר בעיניה ממנו איש בא בימים היודע מלאכת מחשבת, כי נבונה רחל מאד למאוס באשר בחר אביך. הן צפנת היא האשה הנכונה לר’ צדוק, אך היא הלכה עם מאהבה עמיל, כאשר נודע לי.

–ועל שניהם כסה הים –ענה זרח, ויספר לו את כל הליכות צפנת ואת התעלומות אשר גלתה על דברת ר’ צדוק, כי לא זה שמו וכי חפני הנוכל ואלקום הרוצח הוא,אשר יבקש הימן זה הנצב לפניהם, ואשר תחפש אשה מוקדנית. ונעמן שמע את כל הדברים האלה ויפג לבו, ויבט אל פני הימן לשמוע מפיו הכֵּנים כל דברי זרח. ויספר לו הימן את כל הדברים מהחל ועד כלה, ויכל דבריו ויאמר: ״חיים וחסד עשה עמנו ה’, בתתו נפשות חטאים כָּפרנו, ובחסדו אבטח, כי עוד יביאני אל מחוז חפצי לעשות שפטים באלקום הרוצח ולתת נפשו תחת נפש רחל אשתי, הנוה והמעונגה, אשר נשא עיניו אליה ויאמר להגות אותי ואת אחותי מני דרך ולשיש באהבתה. עתה מצא את רחל יושבת עתיקה בצלמה ובדמותה, ומי יודע, מה יעשה בה? צר לי, כי אבדה תמונתה עם העלם הנקלה עמיל: בתמונה ההיא חזיתי תמונת רחל אשתי המתה. לוּ אבה הנקלה לתתה לי, כי עתה נתתי בעדה כל אשר לי, כי מה יקר לי זכרה!״

– כתמונה ההיא עוד נמצָאה ביד רוחמה אחותי, ובנפש חפצה תתנֶהָ לך –ענה נעמן –ואולם בטח בי, כי תחת תמונתה אביא לך את נפשה, ומאושר תהיה בה, אף היא תאהבך בכל נפשה. שאל את אחותי והגידה לך את טובה ואת יפיה. והיום הנני להריץ מכתב אל אבי הזקן, וכתבה אחותי לרחל להודיע את אשר מצאתי לה. הטובה עצתי בעיניך?

–בעצתו ינחני ה’ תמיד –ענהו הימן.

אך עוד מלתו על לשונו, והנה עתניאל ועזריאל ושפרה אשתו באים. ויאמר עתניאל לנעמן: ״קח את אחותך ואת אחיך ובחפזון נרד אל ספינת הקיטור, הנכונה לבוא העירה אל המקום הנועד לנו. חושה ואל תאחר, ואת חותני מצאתי בחוץ ואשלחהו לפנינו״.

ונעמן מהר לעשות כדבר עתניאל ויקח את אחותו ואחיו וילכו. ותלך עתליה עם שפרה, ויקרא עתניאל גם להימן ולזרח לארח לחברה אתם, וישבו בספינת הקיטור. קול החליל נשמע, והספינה הלכה לדרכה.

חלק חמישי

א: פקודת מיכאל

ההיכל אשר אליו נועדו יורשי מיכאל הוא ארמון יושב על משפטו בראש הומיות על גפי מרומי קרית לונדון המעטירה. שם ישבו כסאות למשפט שרים נכבדי עם, ובראשם המעוז לעמו, אשר בידו פתשגן כתב הפקודה, אשר בו כל הדברים אשר צוה מיכאל לפני מותו, לקרוא אותם באזני היורשים ולהביאם באָלה להקימם בנפש חפצה. והיורשים באו ויתיצבו לפני השרים ויתנו עדיהם ותעודותיהם בכתב אמת, כי הם המה היורשים אשר נקב מיכאל בשמותם, ומהם נפקדו שנים: הלא הם יאיר ואסף הסופר. והמעוז לעמו קם ויקח את הגליון בידו ויקרא בו את הפקודה אשר פקד מיכאל לפני מותו לאמר:

"בראותי כי אני הולך ערירי, ומחלה עזה אשר עברה על נפשי תתקפני לנצח ותוליכני בדרך כל הארץ, –בשומי זאת אל לבי, אמרתי אני לנפשי: לא עת לחשות, הבה ואודיע את דברי האחרונים לאלופי ומיודעי אשר בלונדון, העיר הגדולה לאלהים, והנני עורך אותם על הגליון הזה:

״שלש מאות אלף שקל כסף נמצאים עמי, ומהם אפיל חבלים בנעימים לקרובי, הנקובים בשמותם על הגליון הזה:

לשפרה בת אלימלך מטבריה –מאת אלף שקל כסף.

לעתניאל בן בנימין מקרית אמון –עשרים אלף שקל כסף, לבד ביתי, אשר יקח מעכבור במשפט.

ליאיר, היושב בקרית אמון, חמשת אלפים שקל כסף.

לבני יוסף, חתן ירוחם מעיר עתיקה, עשרת אלפים שקל כסף.

לאסף הסופר, הנודע בספריו, אלפַּים שקל כסף.

ארבעה -עשר אלף שקל כסף לעתניאל –מוצא לכסף הדרוש לחפץ המשפט, אשר ביני ובין בעל משפטי, אשר עשק ממני מכרה זהב בארץ החדשה ויברח לונדונה;ואשר ישאר מן הכסף הזה יהיה שכר לנושאים את עצמותי לעיר טבריא לקברן עם קבורת אבי, ושם עצמותי כדשא תפרחנה.

ועודני נכון להגיד בגליון האחרון מה יעָשה במאה וחמשים אלף שקל הכסף הנותרים, כי טרם חשבתי דרכי אחת לאחת למצוא חשבון ולדעת מה טוב, לכן יהיו שמורים ביד המעוז לעמו עד הגידי משפטם בגליון האחרון.

״ואני, בהנחילי יגיעי ליורשי, אחלה פניהם לשית לבם אל הליכותי באחרית ימי חיי ואל כל ישעי וחפצי בעמלי למען יבצעו הם את אשר זמותי לעשות לטובת עמי, כי קרוב היה לי ישעו בפי ובלבבי ואת שלומו וטובתו דרשתי כל ימי צבאי בכל מעשי. אנכי יתום נותרתי באין אב ואם וקרובי הישר באדם, ושמו מנחם, אשר אהב את אבי, אספני אל ביתו עודני ילד ויגדלני כאב, ואהי נער עם בתו הנערה היפה, אשר חשָבַתני לה לאח, ושמה בת שבע, וגם אני חשבתיה לאחות לי, כי על כן לא מצא מנחם את הדרך נכון לתתה לי לאשה ויקח לי לאשה נערה משכלת וחכמת לב; ואהי לגבר משכיל בכל דרכי, כי היא היתה אור לנתיבתי, ותאלפני דעת לשון וספר, ותורני הליכות עולם, ותנחני בעצתה, ובשמעי בקולה תמיד הצלחתי בכל דרכי: אך מנע ה׳ ממנה פרי בטן, ומקץ שנתים ימים לשבתה עמי עברה מחלה על נפשה, מחלה מכַלת עינים ומדיבת נפש, ואנכי באהבתי אותה כאישון עיני, עזבתי את ביתי וקניני, הולכתיה אל מעיני הישועה, אך מחלתה האנושה מאנה הרפא;עבר קיץ וקצה בא, וחבוקה בין זרועותי השיבה רוחה אל אלהים. ואנכי לא אביתי עוד לקחת אשה אחרת תחתנה, כי לא שכחתיה.

״ומנחם קרובי נסע אל ארץ הצבי ויודיעני אחרי מות אשתי, כי בת שבע בתו מצאה מרגוע בצל איש חמודות, ושמו אלימלך בעיר טבריא, ותהי לי הבשורה הזאת נחמתי בימי אבלי. ומקץ שנה הודיעתני בת שבע, כי ילדה בת לאלימלך אישה וכי מת אביה מקץ ירח ימים אחרי לדתה את שפרה, וינָהו אחריו כל יודעי שמו. בעת ההיא נדרתי בלבי נדר לצבור הון לי ולנסוע אל ארץ הצבי לשבת בעיר טבריא, אך רבות מחשבות בלב איש ומה׳ מצעדי גבר, כי נסתרה דרכי מה׳ והמאֵרה היתה שלוחה בכל משלח ידי. ויקומו עלי נושכי, עדת עריצים, וישסוני, ועכבור הנקלה באפס עשקני ויקח ממני את ביתי חנם. ובברחי מחמת נושי, אשר אמרו להביאני אל בית כלא, הייתי כצפור נודדת מקנה;עברתי דרר קרית אמון ואת צרתי הגדתי לפני בנימין, גבר חכם ונדיב רוח, כי דבר על לבי וינחמני ויביאני בצל קורתו, ויבקש נתיב לי, והוא יעצני להרחיק נדוד אל הארץ החדשה. ואנכי שמעתי לעצתו ובידו הפקדתי את המשפטים אשר לי לדבר עם עכבור עושקי, להוציא בלעו מפיו. ולפני שומי לדרך פעמי, נתן לי בנימין אלף שקל כסף ויאמר: ׳קח אלה מידי והשיבות אותם לי כאשר תשיג ידך, כי עוד יאיר ה׳ פניו אליך ודרכיך יחילון '. ונדבת יד בנימין היתה לי עזרה בצרות. אך עודני באניה ההולכת לונדונה, ונפשי נבהלה מן השמועה הרעה, כי נאסף בנימין איש חסדי. השמועה הזאת דכאה לעפר נפשי ואבך מנהמת לבי; בעצב ויגון באתי אל ארץ בריטניה ואתהלך ברחובות לונדון באין דורש לנפשי, וחסד בנימין העמידני בארץ נכריה. ירדתי אל אניה ההולכת אל הארץ החדשה, ואחרי תלאות רבות באתי שמה, ומסבות התהפכו בתחבולותי, גם הביאוני אל מקום מכרה הזהב. שם ראיתי כי לא יזנח לעולם ה ': רבת שבעה לה נפשי עמל וכעש, וה’ שלם לי את השנים הרעות, בפתחו לי את אוצרו הטוב. והנה מצפון זהב יאתה לרומם קרני וקרן כל הנפשות הקרובות בלבי; אך באשרי קנא איש אנגלי ויקם לי לשטן, ואחרי עשקו ממני שש מאות אלף שקל כסף, ברח לונדונה, קרית נוהו,ואנכי רדפתי אחריו, השגתיו ואקריבהו למשפט. הגשתי עצומותי ותהי לי תקוה להוציא לאור משפטי. אך עודני דורש משפט להוציא את החמס מיד עושקי, והנה מחלה עזה עברה על נפשי, –מחלה אשר תנחני בדרך עולם, ובהשיבי אל לבי, כי אנכי הולך ערירי ובן אין לי לרשת יגיעי, ויעל זכרון קרובי על לבי.

"הן נפש ברכה בי, וכל עוד רוח אלוה באפי לא אשכח את חסדי מנחם קרובי הראשונים ואת החסד האחרון אשר עשה לי בנימין; מנחם גדלני כאב, וחסדיו הנאמנים הנני משיב היום לשפרה בת בתו בת שבע, ואת חסד בנימין אשלם לעתניאל בנו. לאסף הסופר נקבתי אלפים שקל כסף, והוא לא קרוב לי, אך זאת לו מתנת ידי חלף העונג אשר שבעה לה נפשי בימי צרתי, בקראי ראשית חזיונותיו, אַחלַי יוסיף שנית ידו לברוא חזיונות חדשים גם ישנים על אדמת יהודה ולטעת נטעי נעמנים בכרם בית ישראל, למשוך לב צעירינו אל נעימות שפתנו הקדושה ואל תפארת מחמדינו בימי קדם. הנותר מארבעה עשר אלף שקל הכסף אשר ביד עתניאל יהיה שמור ביד הפקידים והיה קודש לספרי החנוך, להשכיל ולהורות את ילדי ישורון דתם ואמונתם לבית ישראל; ומן הכסף הזה יהיה עוד שכר טוב לסופרים, אשר כתתו עטיהם לחניתות להלחם בוואלטער ובאייזענמענגער יריבינו, אשר יחפאו על בית ישראל דברים אשר לא כן, לשומם לשמצה בין שכניהם. וחמש מאות שקל כסף ירימו מזה נדבה לעדת עשרה אנשים יראי ה׳ ותמימי דרך, אשר יואילו לשבת בטבריא ולהתפלל על קברי מדי שנה בשנה ביום האספי אל עמי, ועל מאה וחמשים אלף שקל הכסף הנותרים עוד אגיד חפצי בגליון האחרון, ואותו אל יפתחו כי אם ביום נחלה.

"ואם יצא לאור משפטי בדבר מכרה הזהב, אשר אני מתעשׂק עליו עם בעל משפטי, אז יראו הפקידים הנכבדים ויביטו אל הפקודה האחרונה, הכתובה והחתומה בידי והשמורה בשערי המשפט. את חפצי האחרון הגדתי, וה’ יגמר בעדי. נאום הגבר, הנושא לאלהיו נפשו, מיכאל ״.

והמעוז לעמו, אחרי קראו את פקודת מיכאל הראשונה, לקח גליון אחר ובו כתב הפקודה האחרונה, הכתוב ביד מיכאל, ויאמר: "הגליון החיצון כתוב הוא וחתום בידי השופטים״. ויפתחהו ויקרא באזני הנמצאים שם את תעודת השופטים העונה בפקודה האחרונה, כי כתובה היא ביד מיכאל, בהיות דעתו זכה ורוחו נכונה בקרבו, ואחרי כן מתח את גליון הפקודה ויקרא בו כדברים האלה:

"אחרי כתבי את פקודתי הראשונה, דרשתי וחקרתי על דברת יורשי הוני, ומפי אנשים נאמנים אשר הריצו אלי מכתביהם, נגלו לי הליכותיהם ומעשיהם, על כן אוסיף שנית ידי לכונן חפצי בגליון האחרון הזה.

"מקרית אמון נודע לי, כי עכבור הנקלה בקש להכניע את עתניאל בן בנימין איש חסדי וישת ידו עם חמול, יושב עתיקה הנקלה כמוהו, והוא חותן עתניאל,ויכרתו שניהם ברית להתחתן זה בזה. ועכבור הסית את חמול איש בריתו בעתניאל חתנו לקחת את כל אשר לו ולגרשו מביתו, וחמול הקים את דבר מסיתו. ועכבור חש לבוא אל קרית אמון ומצודו הקיף על עתליה בת יעבץ, היעודה לעתניאל בימי ילדותה, אשר נותרה אלמנה בימי עלומיה. כל זאת עשו למחוץ לב עתניאל ולדכא נפשו, ואחרית הדברים טרם אדע כיום, ורחמי נכמרו על עתניאל הנחמד בן בנימין איש חסדי, אשר רדפוהו וימררוהו אבירי לב. על כן ממאה וחמשים אלף שקל הכסף הנותרים, אשר לא גליתי עליהם חפצי בגליון הראשון, –מן הכסף ההוא הנני מרים עוד חמשים אלף שקל כסף לעתניאל להדריכו על במותיו ולתת לו עוז ותעצומות לריב ריבו מחמול חותנו אביר הלב, וריבי –מעכבור עושק נחלתי.

"מעתיקה הודיעני דניאל, איש אמונתי לפנים,על דברת בני יוסף, אשר ירדפם געל הנבזה בתגרת ידו, –הוא געל, אשר אסף אל ביתו את ר׳ צדוק, איש צעיר לימים ורב, ויפרידהו געל משפרה בת קרובתי בת שבע ויתן לו את בתו לאשה, ויחדו יהותתו על בית ירוחם, חותן יוסף קרובי ועל שרה אשתו הכבודה ועל צאצאיה הנחמדים, לשום אותם לשמצה ולדראון, למען לא ירימו ראש להוציא את חילם העשוק מיד עושקיהם. ומי כמוני יודע את נפשות הנרדפים והנעלבים האלה, אשר יפנו לימין ואין עוזר, ועל שמאל ואין תומך? על כן אמרתי: אבקש את הנרדפים האלה ואהיה מגן ומחסה למו להושיעם מיד עושקיהם כח. הן הודיעני דניאל כי נעמן בן יוסף הבכור למד חכמת יבול הארץ וצאצאיה, גם השלים חוקו בה, והיה לגבר מצליח. על כן יעדתי לו ולאמו ולשני צאצאיה האחרונים רוחמה ורפאל עוד מאת אלף שקל כסף, וקנה נעמן לו ולהם נחלת שדות ויערים, והיה הוא המנהל לנחלה ההיא, וישבו יחדו במנוחות שאננות ובמשכנות מבטחים ויתענגו על רוב שלום.

"ואני תקוה כי יצא לאור משפטי על דבר מכרה הזהב אשר אני מתעשׂק עליו, או אז יגדל ששון יורשי נחלתי, כי יגדל הונם מאד ונוסף עליו מספר עצום: שש מאות אלף שקל כסף. וחלקו פקידי הנחלה את הכסף הנוסף בין היורשים: לרב ירבו נחלתו ולמעט ימעיטו נחלתו, והעדיפו ליאיר עוד עשרת אלפים שקל כסף ולאסף עוד ארבעת אלפים שקל כסף, לשפרה ולעתניאל ולבני יוסף יעדיפו לפי חלקם, אשר לקחו מראשית הוני, שלש מאות אלף שקל הכסף.

"ואליכם, יורשי הוני, אשים דברתי: ראו -נא, כי רב טוּב צפנתי לכם לרומם קרנכם בכבוד, ובהתאסף ראשי משפחותיכם יחד, נשיכם וכל הנלוים לכם, וכוננתם מעשיכם בעצות ובהשכל ודעת, למען תהיו לאותות ולמופתים בקרב עמכם,וקניתם לכם שדות והקימותם בתי חרושת המעשה לכל מלאכת מחשבת וישבתם כאחים יחדו: איש את אחיו תעזורו –זה בחכמת לבו וזה בתבונות כפיו וזה בכחו ואונו;ונלוה עליכם כל יד חרוצים מקרב עמכם, והיה חבל נחלתכם מקור חיים לאדם רב, והייתם למופת בקרב אחיכם, ויצאו רבים וכן שלמים בעקבותיכם לכונן כל מלאכת מחשבת בישראל, כי היא הנותנת כח לעשות חיל. הן חברתכם, חברת האכרים ומלאכת מחשבת, תהיה מקור נפתח לאהבה ואחוה ולשלום אין קץ, ובאשר שלש אלה, שם ילין צדק, וממקור הברכה הזה ישתו רבים מי מנוחות לרויה, ואחריכם כל אדם ימשוך ואמרו: נבחרה לנו גם אנחנו חיי מנוחה ושלות השקט בנוה שאנן ובנאות האכרים, כי כן חיו אבותינו בימי קדם. כן אחזה לי עתה בהלך נפשי משכנותיכם, אשר אליהם ינהרו המונים המונים לעבוד עבודתכם בשדה ובכל מלאכת מחשבת. השמרו לכם: אל תשפילו אותם כעבדים נקלים, כי אם כשכירים וכתושבים יהיו עמכם, כי עמָכם יהיה מקור חיים לאדם רב, ורבצו סביבותיו אכרים אנשי שדה, חורשים, קוצרים,נוטעי עצי פרי, אורגים, רוקמים ועושים בכל מלאכת מחשבת. ופקחתם עיניכם על דרכיהם, להעשיר כל יד חרוצים ולשפוך בוז על נרפים ועצלים, למען יראו כבוד אחיהם, השוקדים על עבודתם והמהירים במלאכתם, אשר פרי מעלליהם יאכלו בשלות השקט, וראו נרפים וחרדו ורגזו על כל הטוב, והוסיפו אומץ לאכול יגיע כפיהם. וחכמים חקרי לב יבקרו בנאות עדניכם יראו מנוחתכם כבוד ואת הליכותיכם כי נעמו, ולקחו עמם דברים וחקקום בספרתם ונשאו מדברותיהם על מנוחותיכם השאננות ועל משכנותיכם העליזים, והגידו לדור את דברי ימיכם כימי השמים על הארץ ואת פעלכם והדרכם, הנראה על המתלוננים בצלכם, והתברכו בכם כל שומעי שמעכם ואמרו: אשרי נדיבי עם ואשרי כל החוסים בצלם. שמעו אלי ואכלו טוב ותתענג בדשן נפשכם על רוב שלום, וזכרתם לטוב את המנחיל לכם מנוחה, אוהב עמו ואוהבכם, מיכאל ״.

ב: אור צדיקים ישמח ונר רשעים ידעך

בעשירי לחודש אב, הוא ערב "שבת נחמו " בבוקר, ועיני ירוחם הזקן ראו נחמתו, כבוא אליו שאול חתנו עם שרה בתו, נשואים בעגלת צב רתומה לסוסים מיוזנים, ומשרתם ושתי שפחות אתם. ויסורו אל בית ירוחם החדש, הכליל בהדרו. וישמח ירוחם לקראת מחמדי נפשו ויחבקם וינשקם וישאל לשלומם. ותאמר שרה העליזה: "כן ישפות ה’ שלום לנו תמיד וחסדי אישי הטוב ואהבתו לא ימושו ממני כל ימינו״.

עודנה מדברת, והנה מרכבה שניה באה, וממנה יצא אחיטוב עם מיכל אשתו העדינה, בת שאול. ותרב שמחת נחמיה ואסתר, אשר קדמו לבוא אל בית ירוחם לקדם פני אחיטוב נכדם ואשתו, וירוחם הביא אותם בחדרים, אשר פִּנה לגבר ואשתו. ואחרי דרוש נחמיה לשלום מחמדי נפשו, בא אל חדרי שאול ושרה ויאמר להם: "התפארו עלי, כי איש סודכם אני מעתה על אודות נעמן בנכם!״

– ומי הגיד לך, אדוני, אדותיו? –שאלה שרה בתמהון.

–אך משגה הוא, –ענה נחמיה –כי בהיות ירוחם רעי במצפה, שחרני לקחת מבית הרצים את המכתבים השלוחים אליו, ומכתב אחד מלונדון בא אלי, ואני אמרתי בחפזי כי לי הוא שלוח, ואפתחהו ואמצא בו דברי נעמן אל אביו הזקן;והנני איש סודכם מעתה, ומה ישמח לבי עתה אחרי יגוני על נעמן!

– ואנכי אשמח למקרה הזה, –ענתה שרה –כי איך נכסה ששוננו מאוהבנו לעתות בצרה? אך שבועת ה׳ היתה בינותינו לבלתי גלות סוד,ומה טוב כי נגלה הוא לך ולא מפינו. רק שמרהו -נא בלבך עד בוא עתו להגָלות, כי כן הוא רצון הרוזן ואותו נעשה. ועתה הגידה -נא לנו, אבי, את שלום אלישבע, אשר בה קשורה נפש נעמן בני, כאשר כתב לנו מארץ צרפת. כי אחרי צאת משפט מיכאל לאור על דבר מכרה הזהב, ויורשיו עתקו גם גברו חיל, הואילו לראות ארץ צרפת ולעבור גם בארץ איטליא, ועוד מעט יבואו יחדו הלום לשוש משוש נעמן ביום חתונתו וביום שמחת לבו באלישבע, על כן אדרוש שלומה: הנכונה היא לקראת בני, אם נעתרה לאביה הזקן, החפץ לתתה לר׳ צדוק?

–הן כל נפשי יודעת על דברת נעמן מחמדנו –ענה ירוחם –ועל דבר אלישבע אגיד לך, כי ממחרת חג השבועות עד כה יושבת היא בבית הקיץ אשר בגן הרוזן, ורחל, הגרושה מאחירע, נלוה לה, והיא תשיחנה כל היום, גם תסיר את לבה מאחרי האיש החנף אשר בחר לה אביה הזקן, ואת נעמן תרומם על שפתיה, מבלי דעת מי הוא. ואנכי מלאתי את יד בן -צבי לריב ריבי מגעל ומעובדיה, עושקי נחלתי, והנה הוא עומד עתה על הפרק להביא עליהם מבוכה, אשר לא ימישו ממנה צוארותיהם. עוד מעט יבוא בן -צבי הלום להגיד לי את דבר המשפט. הלא הודעתיכם, בני, כאשר הודעתי את נעמן דבר בעתו, על אודות נחשון והליכותיו עתה לעשות שלום ביני ובין עובדיה על פי אלישבע, אשר פיו יעָדה לנעמן, ואת צביה, אלמנת עדן, יעד לגעל, גם לר’ צדוק מצא את רחל נכונה. הנה הוא שוקד על דלתותי יום יום, ותחת רדפו שלום, הוא רודף בצע.

עוד ירוחם מדבר, והנה בן -צבי בא אל הבית, ובמצאו את האזרחים היקרים, שמח לקראתם וישאלם לשלום, וישאלהו שאול על דבר המשפט אשר לחותנו עם אנשי ריבו. ויאמר לו בן -צבי: "עובדיה עודנו מסתולל בר ' צדוק, היקר בעיניו כבבת עין, אך עתה תהיה מבוכתו, כי חמול הפקיד בידי ר’ צדוק שלשת אלפים שקל כסף, והם נגנבו על ידי זרח, וחמול, אשר מאז היתה רעה נגד פניו לבלוע חיל זרים, מצא עת נכונה לפניו לבצע מחשבתו הרעה ויצפון חילו בידי מדהבה, והוא ברח. אך נושיו יחד שכרו אנשים לרדפו על דרכים ויתפשוהו בעיר הגדולה, יושבת חבל הים, ויחזיקו בו ויקריבוהו למשפט, ושופטי העיר השיבוהו על ידי שומרי צבא לעירו, ותמול בנשף הביאוהו אל שערי עתיקה, ויתעוררו הנושים על החנף הזה, והוא צועק חמס על ר’ צדוק, אשר שלח ידו בפקדון, והיום בבוקר שלחו השופטים את שוטרי העיר להקריב את ר’ צדוק למשפט, והוא נלכד עתה בפח. ועובדיה נבוך מאד על אדותיו וישלח לקרוא לי להתיעץ עמי, אך אנכי מאנתי לבוא אל הזקן, הנפתה אחרי ההבל, בדעתי כי לא אשנה עור לטוב טעמו, ולבי יגיל בקרבי בראותי מבוכתו. ונחשון הערום בא היום אלי ויאמר לי: ׳הן עת להפריד בין הדבקים, בין עובדיה ור׳ צדוק׳. –עתה באתי הלום להגיד לך, ירוחם ידידי, את החדשות האלה, ומה שמח לבי במצאי את בניך פה וגם את נחמיה, הקרוב לכם, לכן הבה אשמעה עצתכם: הנה -נא הואלתי לריב ריב עשוקים מעושקיהם, והנני עומד כיום על הפרק, ועתה עוצו עצה: העד צדק אשיב משפט, להוציאו אור ולהביא שואה על געל ועל עובדיה יחד?״

ויען שאול ויאמר: "אנכי אחוה לך דעי. לך אל עובדיה וערכת לנגד עיניו אחריתו, בצאת לאור משפט, ואמרת לו כי באחת ישלים אתנו: בתתו את אלישבע בתו לנעמן, אשר ישוב הלום. ואם איננו חפץ שלום, או אז ידע את תנואתי, כי ישיב אשמו בראשו לבעליו, ואת אלישבע יקח נעמן ממנו בחזקה. ואל -נא אהיה כמשחק בעיניו: הן חתן ירוחם אני ואת יריביו אנכי אריב;הלא אשתי אהובה לי, וטובת צאצאיה אדרוש כל הימים. ועתה, ידידי, הנני לשחרך על דבר נחלת הרוזן, אשר אני חפץ לדעת כל הדברים הנוגעים בנחלה: הלא הם רשומים עמדי על גליון. וקמת ועלית השערה אל השופטים, ודרשת וחקרת היטב, והשיבות אותי דברים נכונים, למען אדע לכלכל דברי במשפט. כי הנה עמנואל אלופי הגביר נכון לבוא הלום בעוד שלושה ימים, והנני קורא לך למשתה אשר אני עושה פה ביום הרביעי, הוא משתה שרה אשתי, שמחת צאצאיה, אשר מצאו הון למו. ואתה אל -נא תעָצל לבוא הלום לשוש אתנו משוש, גם אסף הסופר נכון לבוא הֵנה למועד ההוא, והגידה -נא לידידנו הוגא הרופא, כי אני ואשתי באנו הלום וחפצים אנחנו לראות פניו״.

זאת דבר שאול ויוצא ממלתחתו גליון ויתנהו אל בן -צבי ויאמר לו: "קחהו -נא וידעת להשיבני דבר לאשורו״.

ובן -צבי לקח את חגליון ויאמר: "הנני, אדוני, למהר לשוב העירה, ועוד היום אדע דבר אל נכון;גם עם עובדיה אדבר וידעתי את מחשבתו״.

ויקרא בן -צבי לשלום לכל הנצבים שם, ויפן ויצא, וישב בעגלתו, ויבוא העירה, ויסר אל בית עובדיה וימצאהו נכון לצאת. ויאמר לו בן -צבי: "שא -נא, אדוני, הנך נכון לצאת ואנכי באתי לעצרך מספר רגעים״.

–- ומה טוב בואך! –ענהו הזקן – הנך לי עתה כמטר בעתו להצמיח ברכה; הלא ידעת אם לא שמעת, כי הושב חמול, הלובש אדרת שער למען כחש כי כאיש ירא ה’ התחשב בעיר, ויעש מעשהו כירוחם לפנים, ועוד הגדיל לעשות ממנו, כי צפן חילו בידים אמונות, בידי מדהבה אשתו, ויברח אל ארץ הקדושה, אך נושיו עצרוהו וישיבוהו הלום לדבר משפטים אתו. אך הוא מושך עתה תמימים אל בית כלא, כי הפקיד שלשת אלפים שקל כסף ביד ר׳ צדוק, בהיותו עשוק ורצוץ על דבר אשתו, וכל באי שער עירנו הלא יודעים, כי זרח בן געל גנבם, ועתה הנה חמול דורש הכסף מידו, ומדהבה הסיתה בו את שופטי השער לשומו במשמר, יען אשר מאס את זלפה בתה; והנני חפץ לתת ערבון בעד ר’ צדוק, ואותך, ידידי, אשחר לריב ריבו מחמול, וגמולך אשיב לך ביד נדיבה,וראשית דבר היא לכתוב לי תעודות הערבון כמשפט. מהר והחישה -נא מעשיך, הנה הגליון לפניך.

ובן -צבי שחק ויאמר: "הנני נאות לך לעשות רצונך, וגם אתה, אדוני, עשה -נא רצוני ושמע לעצתי לטוב לך. הנך נותן ערבון לקרוא דרור לר’ צדוק, ומי יתן ערבון לך?דע לך, איפוא, כי משנאיך נשאו ראש, וירוחם זה, אשר עשקת ביתו, מצא ידיו, כי בני שרה בתו מצאו הון למו, וגם שאול חתנו מגן בעדו, וישחרני לדבר משפטים אתך, ואנכי לא אמנע מחפצם: ראה, לא אכחד ממך דבר אמת, אך בטרם אצא לריב אפתח בשלום, וזאת איעצך, ויהי אלהים עמך: הסכן עם אנשי ריבך ושְלָם, כי רק בזאת תבואך טובה; התרפס ורהב רעיך, פן יאנפו ותאבד דרך, ואתה זקנת, ובפניהם לא תתיצב, כי אני אריב ריב ירוחם והוצאתי לאור משפטו, והשב תשיב לו נחלתו עם תבואות השנים. הן שמעתי עליך לאמר, כי ציון תעלה על לבבך ושמה תעלה לשבת במקום הקודש: העת לך עתה להתעשׂק ולדבר משפטים, אשר ימנעו רגליך ממחוז חפצך?כפר -נא פני ירוחם ועשה אתו ברכה, וקמת ועלית אל המקום הקדוש, וברוך יהיה צאתך מזה ובואך אל ארץ אבותינו״.

– ובמה, איפוא, אכפר פני ירוחם האיש הקשה? –שאל עובדיה –האשיב לו את הבית אשר לקחתי ממנו בצדקה ובמשפט?

–זאת לא זאת –ענהו בן -צבי –הן יש דרך ישרה לפניכם להקים את הבית לך, ואם תחפוץ, והשיב לך ירוחם את הכסף אשר אתה נושה בו, ולקחת הכסף בידך וקמת ועלית אל ארץ הצבי –רק תן לירוחם כבוד,כי אנוש כערכך הוא מעתה. ואם לקח שאול את שרה בתו, מדוע לא תתן אתה את אלישבע בתך לנעמן בנה?הלא לשוא תמנענה ממנו, כי נפול תפול לו חבל בנעימים.

–הזה הוא השלום אשר ירוחם ושאול אומרים לעשות לי? –ענה עובדיה בשחוק וכעס עצור –העל כן הם לוחצים ודוחקים אותי בנכליהם, כי חפצים הם קרבתי? ונעמן בן פריץ יאמר: תן לי הנפש והרכוש קח לך. ואתה, ידידי, באת אלי למסוך בי רוח עועים,לשים רסן מתעה בלחיי למשכני בחבלי השוא;הן לא לאיש כמוך פעלך, כי נאוה הוא לנחשון. הן זקן אני, וה’ לא לקח טעמי, ויודע אני לבחור בטוב לבתי ולהסיר ממנה מוקש רע. הן אמרת כי בני שרה מצאו הון למו, ומה הונם? עשרת אלפים שקל כסף לשלשתם. ומה חלק נעמן?שלשת אלפים שקל. הלא כהנה שלש פעמים לר’ צדוק, וכפלים לתושיה עמו, ואך פתי יסור הנה לפתות אותי למאוס בטוב ולבחור ברע. הן תבהילוני בתנופת יד שאול, אך יש גבוה גם עליו, והנני להקריב צדקתי לאלופו האדיר ולהתאונן רע באזניו על איש אמונתו, אשר בא הלום לעורר מדנים. ואם תמאן אתה לעמוד לימין צדקי, ומצאתי לי איש אחר, נבון ויודע דת ודין כמוך, אשר יַראה בשער צדקתי.

–רב לנו התוכּח –ענהו בן -צבי –אשר היה לי לעשות עשיתי, ועתה עשה כחכמתך וכטוב טעמך, ובעוד ימים אחדים נתראה פנים.

זאת דבר בן -צבי ויפן ויצא, ועובדיה ענה אחריו: "ה’ לי בעוזרי, ומה יעשה לי אדם?״

כן הגה הזקן ברוחו הקשה, ויצא וילך ויבוא אל בית ר’ גדיאל, אשר קם עמד מפניו. ועובדיה אמר לו: "הן שב חמול הלום ככלב שב על קיאו. הלא עונותיו ילכדוהו, והוא מושך עון בחבלי השוא; הלא חמסו על קדקדו ירד,ומה לו ולר ' צדוק,כי תנואות עליו ימצא?העשוי ר’ צדוק לדבר עמו משפטים בשער? לכן זאת היא העצה היעוצה: יתנו -נא כל יושבי עירנו ערבון בעדו. למען לא יטלטלוהו טלטלה יום יום לעלות השערה אל השופטים״.

–ומדוע לא נעשה כזאת לירחמיאל,הנפש הנענה? –שאל ר’ גדיאל.

וטרם כלה לדבר, והנה איש בא במגלת ספר כתוב, ויאמר לו ר’ גדיאל: "ברוך בואך, הנושך ושובר עצמות יבשות!״

–ומה השם הזה? –שאל עובדיה בתמהון.

–השם הזה נאוה לו, –ענהו ר’ גדיאל –כי המחבר הזה, המקנא קנאת ה’, כתכ ספר ויקרא לו ״נשיכת השועל ״. אמנם,טוב הוא ונכוחים דבריו, המוצאים חן ושכל טוב בעיני אלהים והחרדים על דברו וכקוצים מכאיבים הם לדור חכם בעיניו. סוף דבר: הספר נאה לעת ונאה לכותבו. גם ידי תכון עמו. השמת נוספות על המקום אשר הראיתיך?כי מגרעות נתת לו.

–הוספתי דעת –הוספתי מכאוב לנבונים נגד פניהם –ענהו המחבר הקנא –גם ר’ צדוק עבר בשערי הספר ויכתוב דבריו בפתחי שערים בחרוזים.

ובדברו זאת,פתח את הספר ויקרא בו את דברי ר’ צדוק לאמר:

״ה׳ עמך, גבור החיל, אשר שמת צלך כלַיִל, לך יקָרא מושיע ורב,גבור ערוך לקרב על צרינו עתה נבראו, מצפון להר געש באו, דור געש עליו ההר, על כן כולו יחדו סר, וימלאו פיהם סוד שיח,לקחו מלוא חפניהם פיח, וישימו אור לאפלה, למען הרבות המכשלה,ויריעו בזמירותיהם,ומי לא יבין סירותיהם? משאתם יעצו להדיח בשוא תפל וטיח. כל הולך בשרירות לבו, כל נער עודנו באבו גם שפע עמים יינָקו ורוחם על זרעינו יצָקו. כן יגודו עלינו עַזים ולתפארתנו הם מבזים,עד שקמת בסופה וסערה, להשיב מלחמה שערה, כי לא תֵחת מהמונם ובדבריך תפלג לשונם, להשיב עליהם אונם. אמרת לרוגנים: שעו עָל,גורו מנשיכת השועל, ותשלח ידך להלמות עמלים,כל נחבא אל הכלים. רדפת את הפרעושים,ויתושים עשו באושים. תריע אף תצריח, בכל צוררינו תפיח,וקראו לך גודר פרץ,ועשית לך שם בארץ; אותותיך מכלי בני רשף ונקודותיך –נקודות הכסף –נותנים לדור אמרי יושר,יקרים מהון ועושר. ספרך כתוב מעשה ידי אמן, ובנית לך בית נאמן״.

– נאוו הדברים למי שאמרם –ענה עובדיה, אחרי שמעו דברי ר’ צדוק –הן שפתיו ברור מללו בספר להודיע לקוראיו, על מה אדניו הטבעו,כי נושך הוא כשועל את כל המתחכמים והמתפרצים בעם,אשר רבו כיום. ומבשרי אחזה כי כמוני ישישו כל יראי ה’ וחושבי שמו לקראת הספר הזה,כי הוא דבר בעתו.

– ברוך ה’ –ענה המחבר –הן כל החרדים לדבר ה’ יחרדו אלי בכל מקום בואי ונדיבי עמנו יקדמוני במיטב כספם,יעוררוני וירהיבוני בנפשי עוז לצאת למלחמה על דור חכם בעיניו. הן כל הדור יודעים כי שפתי אתי, וכל לשון תקום אתי למשפט ארשיע,והנני עוד לעורר על גאים ישני אדמת עפר, כולם גבורים מלומדי מלחמת ה’, הערוכים מאתמול למלחמה על סרי סוררים. אשרקה להם ואקבצם מדור דור, והִקשיבו נלוזים קשב וראו כי כל תכונתם מאפע וכל חכמתם תתבלע. ותקטן עוד מלאכתי זאת מול מלאכת בני, הבחור מעם, בחור בתורה ויראת ה’ היא אוצרו:אני אדבר והוא יענני בקול האות האחרון.

–העודנו בגפו? –שאל ר’ גדיאל.

–עודנו נער בן שמונה עשרה שנה –ענה המחבר –הן הגיעה לו עת דודים,ורחוקים יחפצו קרבתי; גם נחשון נכבדות ידבר בו. ואולם בתוך עמי אנכי יושב, ונבניתי בתוך עמי, והעם אשר אני יושב בקרבו, כולם אוהבי רבנן, ועל צאצאי ישיתו עשירים עיניהם בטרם יגדלון וכסף מלא ישיבו לי מחירם.

עודנו מדבר ונחשון בא. ויהי כאשר ראהו עובדיה, ויפן ויצא בפנים נזעמים ולא פנה עוד אל ר’ גדיאל אשר קרא לו להשיבו. ונחשון לא שת לבו לזאת ויפן אל המחבר ויאמר לו: "התפאר עלי, אלופי ומיודעי, כי כמעט בא האורח ואנכי חשתי אליו ואמצא שם את בן -צבי. הוחלתי עד צאת השטן ואדבר עמו דברי וגם על דבר ספרך, והנהו דרוש לחפצך, ולמעני יעשה זאת להגיש את ספרך לאלופו, ונדבתו תתמוך אותך. רק הסירה את הגליון הראשון,ותחת נשיכת שועל קרא לו שם אחר. אך למה אסתיר דבר?הן שאול הלא מן הדור החדש הוא, ולמה יתעורר על שם ספרך, אשר יעיר קנאתו? ומי יתן וגם על אסף תשיב ידך לנשוך אותו בסתר עקב, כי הציגני למופת, וגם בכבוד ר’ גדיאל פגע. וכדי בזיון וקצף, כי גם שאול לעג לי בדברי עמו דברים נכוחים;מיד אסף לי זאת,כי שמני שחוק לכל עמי״.

–אל יפול לבך עליו, –ענהו חובר החבָרים –כי על דברת אסף נועצתי עם שובאל, גם נקים עליו משחית לחבל חבל נמרץ במעשה ידיו. המשחית ההוא –רב הון ורב פעלים, ומרחוק יריח מנחה וישתחוה לנו בעד אגורות כסף. הן השכיל שובאל לדבר, באמרו: הלא טוב לנו לגדל כלב אחד עז נפש,אשר יגרש מפנינו המון כלבים החורצים לנו לשונם. והנני משיב תודות לך, כי קדמת את פני שאול;אכן, מהרת לבצע דבריך ביום בואו, בטרם יתאספו אליו המון אנשים לשחר פניו, ותקוה נשקפה לי לשאת נדבה נכונה מאת פני אלופו הגביר. יעבור השבת ואקדם פניו, ונפשי תברכך על חסדך.

זאת דבר המחבר ויצא. ור ' גדיאל אמר אל נחשון:״לא זך וישר פעלך בעיני, בהשלימך חפץ געל להפריד את בת עדן מר ' צדוק, למען הביא אותה אל נעמן בן פריץ ולמען יקח ר’ צדוק את גרושת אחירע ויצא לגור אתה באחת ערי אשכנז כרצון געל. הגם תבצע עצתו ותשלים חפצו בדבר צביה למרות עיני עובדיה?ראה -נא, ידידי, לא ישרו דרכיך בעיני. המעט מר ' צדוק שבתו בחוסר כל, כאשר דרשו (בנדרים ): בלי אשה, בלי משרת, כי גם אשתו גם לוי משרתו מתו, וכל מי שמתה אשתו, עולם חשך בעדו, ור ' צדוק יושב עתה בחוסר כל ובחושך, ואם לא דיה לצרה בשעתה, הנה עוד חמול בא עמו במשפט, והנה גם אתה בא לחסר נפשו מטובה. וכי כך עושים לבני לויה? ועל זאת יזעף לבי: הלא הון ארבעים אלף שקל כסף הניח עדן לאלישבע ביד הרוזן, ונהפך עתה כל החיל הזה לבן פריץ! הן בא עתה עובדיה אלי לשחרני לעורר את אנשי העיר לתת ערבון בעד ר’ צדוק. הבה! תכון -נא ידך עמי להציל נפש נקיה: הלא יודעים כל באי שער עירנו כי נגנב כסף חמול מיד ר’ צדוק על ידי זרח. התשנא נקי וצדיק בעבור הבצע?״

–מורי ואלופי! –קרא נחשון –הן חפץ אני להיות נקי מה’ וממך, לכן שלח -נא לקרוא לפתחיה והשביעהו לגלות לך סוד כמוס אתו.

ור ' גדיאל שלח את נערו לקרוא לפתחיה, ויביאהו הנער, ויושיבהו ר’ גדיאל לימינו וישם לפניו יין. ויאמר פתחיה: "ולשמחה מה זו עושה?אין זאת כי אם השלמת היום סדר בתלמוד,ולסעודת מצוה נקראתי ".

– לא מצוה מן התורה, –ענהו ר’ גדיאל בשחוק –כי אם מצוה מדרבנן, אשר אמרו במקומם: מי שכל רזי עולם גלויים לו, ישתה יין וישתכר, ונכנס יין יצא סוד. לכן שתה -נא, ידידי, וגלה לי סודך על דברת ר’ צדוק.

– סודי צפון בלבי –ענהו פתחיה, בלטשו עיניו לנחשון –כמוס הוא עמדי, וברית כרותה לשפתים.

–הוי, אויל שפתים! –קרא ר’ גדיאל –אם ברור לך הדבר כבוקר –אמרהו, ואם לאו, אל תאמרהו. וזולת זאת, הנני גוזר עליך באָלה ובשבועה להגיד לי סודך, למען אדע גם אני, ואם לא תגיד –ונשאת עונך.

– דברי עונות גברו ממנו –ענה פתחיה –אך אשאלך, מורי ואלופי, הנאמנים דברי ההולך למות?

–הלא מודעת זאת לכל יודע ספר, –ענה ר’ גדיאל –כי דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דומים.

– אם כן, איפוא –הוסיף פתחיה לדבר באנחה –דע לך, מורי ואלופי, כי לוי הוא השכיב מרע, אשר בו יהגה לבי גם אחרי מותו. הן הוא נשא עונותיו אתו אל ארץ נשיה, אך גם צדקת ר’ צדוק –ספק חשֵכה, ספק אינה חשכה, כי לוי משרתו, בחלותו את חליו, אשר ימות בה, הצדיק עליו את הדין, גם התודה את חטאתו בירחמיאל ובצפנת אשתו, אשר ראה עמה חיי פשע ואשר התנקש בנפשות בית ירוחם, אשר טמן מוקש בביתם להדיח עליהם רעה. כהנה וכהנה דבר לוי באזני ואין איש אתנו, ואנכי שאלתיו: "איכה ראה ר’ צדוק אָון ולא התבונן? ויאמר לוי: "אוי לנפשי, כי חבר הייתי לאיש משחית, על כן הייתי בכל רעה״. ולא יכול עוד לוי להאריך לשון, כי תקפוהו מכאוביו לנצח, ובהקיאו מרֵרתו, ויגז את ראשו ויקלל בשפה רפה לאמר: "ארור אלקום וחפני ותהי אחריתו כמוני״. זאת דבר ולא יסף עוד,כי המות הבהילהו, ובצאת נפשו לפני היה בי לבי לאבן בראותי כי הבל כל אדם, כי גדולות שאלתי את לוי ותשובתו נשארה מָעל. לשוא בקשתי, שאלתי מאת לוי אחרי מותו להֵראות אלי בחלומות ולבאר לי פשר דבריו האחרונים על דברת ר’ צדוק, אשר חלל שמו מבלי הגד לי על מה ולמה, מה הם שני השמות אלקום וחפני, אשר נקב ויקלל? ולוי נראה אלי בחזיונות אימה, ואנכי לא הצלתי מפיו דבר אמת. אך את חטאי אני מזכיר היום: בהיותי בשלשה עשר לחודש האביב בחדרי ר’ צדוק, נצב כשומר לפתחו, רצה ירחמיאל להרוס ולבוא אל ר׳ צדוק, ואנכי חשבתיו למסכן ואכהו שתי מכות לחי. ויתקצף ירחמיאל התמים ויקרא לי: הוי, אלקום! הוי, חפני! מי יתן ונקרא דרור לירחמיאל, אז אבוא עד תכונתו ושאלתיו פשר שני השמות האלה, כי לא דברים ריקים הם. ועל דברת לוי חקרתי ודרשתי את האשה אשר היתה מבשלת בבית צפנת, ותגד לי כי ראה לוי חיים עם צפנת כאיש עם אשת חיקו וכי יָראה לנפשה להגיד חטאתם בשער.

ור ' גדיאל שמע את דברי פתחיה ויתנודד, וגם נחשון ספק כפיו, ויתמהו איש אל רעהו. ויאמר ר’ גדיאל אל נחשון: "עתה מצאתי חידת הקדחת אשר בערה בלוי בליל חודש אדר, ותצו צפנת לפנות לו חדר לבד,ובבוקר השכם, כאשר קם לוי ופניו זועפים, שאלתיו: ׳השלום לך, שכיב מרע?' –הה! לא קדחת היתה זאת כי אם בערה בו כאש רשעה, ור׳ צדוק גִדלו בביתו, וירא אָון ולא התבונן. שמעה -נא, נחשון: הן לבי סחרחר, לכן נתן בעפר פינו, נחשה ונדום עד בוא געל הלום, כי עוד דבר לָאט עמו על אודות ר’ צדוק, כאשר כתב אלי. ועל דעת פתחיה נציל דבר אמת מפי ירחמיאל, מה דבר אלקום וחפני. ועתה אבין מדוע ר’ צדוק לשטן על דרך צדקה ולא יתן את עובדיה לתת ערבון בעד ירחמיאל״.

–עתה אבין גם אני –ענה פתחיה –מדוע הזהירני ר׳ צדוק אז לבלתי תת כל איש לבוא אליו, ולפני בוא ירחמיאל חבש ראשו במטפחת עד כי לא נכרו פניו עוד. אין זה כי אם ירא מירחמיאל, על כן הקשיח לבו מקול תחנוניו, בהתחננו אליו לדבר אתו מספר רגעים.

–סוף דבר –ענה ר’ גדיאל –הנני משביע אתכם, נחשון ופתחיה, להסתיר דבר עד שוב געל הלום, או אז נשמע מה בפיו גם על דבר היקרות אשר ננגבו מאלישבע, ואיך באו מהם חפצים ליד לוי לטמנם בבית ירוחם, כאשר הגיד פי לוי לפני מותו באזני פתחיה. הן כל אלה כסירים סבוכים,ובחפש מחופש בסתר נפַתח חרצובות –רק שמרו פתחי פיכם.

–רב לי –ענה נחשון –עתה לא תתנני עוד,מורי ואלופי, כרודף בצע, ור ' צדוק לא יהיה עוד כנקי וצדיק בעיניך. הן יקר היה ר’ צדוק גם בעיני עד אשר נגלו לי הליכותיו בסתרי מזמותיו על אודות רחל גרושת אחירע, אשר נתן עיניו בה בעוד אשתו חיה. כן הגידה לי אם רחל, החפצה קרבת ר’ צדוק, למרות עיני בתה, אשר תמאס בו, כאשר מאסה באחירע, אשר סופו על תחלתו מוכיח. מי יתן ורצתה רחל בצדוק, כי עתה שמחתי לראות את האיש הפלאי הזה יוצא מזה לגולל מעלינו חרפה ובוז. הן זה האיש צדוק בא בשיר על הספר לנַבל את בני הדור החדש, ואיך נשא אנחני פנינו אליהם, כאשר תגָלה חרפת חורפם?אך קנצי למלין, כי את ר׳ צדוק ראיתי עובר לפני החלון.

עודנו מדבר, והנה ר׳ צדוק בא ויאמר אל ר’ גדיאל: ״הן רגלי חמול טבעו בבוץ ורפש ואותי יאמר למשוך אליו, אך בתוך עמי אנכי יושב וכבודי חדש עמדי, וקויתי כי בני עירי לא ימנעו מתת ערבון בעדי, ומאתך,מורנו ואלופנו, אשאל לעמוד לימין צדקי ולהיות לי לפה מול העם״.

ור ' גדיאל כסה שנאה במשאון ויאמר: "זכר -נא, מי הוא נקי אבד. הלא אם ישרה נפשך בך, וענתה בך צדקתך. הן האמת נר לרגלנו, ושקר אין לו רגלים. מתגרת יד חמול אל תירא. הלא אם אבקש בעדך ערבון, ונתנו אותי בני העיר כנושא פני עשירים ואמרו: ׳מדוע זנחת את ירחמיאל, הנענה בכלא באין עוזר?׳ אין טוב כי אם יערבך עובדיה, כי לו משפט הגאולה״.

ור ' צדוק ראה כי נגעו דבריו בפדות ירחמיאל, ויאמר אל ר’ גדיאל: ״בך,מורי ואלופי, אבטח ולא אפחד,כי אוהבי ומכבדי לא יתנו למוט רגלי״.

ג: מבקרי ספרים

ובבית ירוחם רבה התכונה לקדם פני האורחים הנחמדים, אשו יעדו יום בואם בארבעה עשר לחודש אב. היום הזה הגיע והכל נכון בבית ירוחם החדש. החדרים הנכונים לאורחים –כולם מחמדים, חדר לגבר ולאשתו: אחד –לעתניאל ולעתליה, השני –לאחיטוב ולאשתו בת שאול, ושני חדרים צוה נעמן במכתבו לפַנות לגבר ולאשתו העדינה, החובקת בן, ולאביה הבא אתה, ולא נקב אותם נעמן בשמותם. אך דעת לנבון נקל, כי האב הוא אלימלך ובתו היא שפרה, אשר ילדה בן לעזריאל אישה בדרך. המקום הרביעי פִּנה ירוחם לאיש חמודות, והחמישי –לאשה עשירה. את פרשת דברי התכונה הגיד נעמן במכתבו, וירוחם לא הפיל דבר מכל אשר שאל נעמן נכדו. ויעש מעשהו לא בהמולה ושאון, כי אם במתון ובנחת, כי כן שאל נעמן להסתיר דבר.

יום ארבעה עשר לחודש בא, ויושבי בית ירוחם השכימו קום ושאול בראשם, וחפץ אחד העירו, כאשר העיר רבים מעיר עתיקה,כי ביום אתמול בא עמנואל הגביר עם הרוזן ויסר אל חצרותיו. והקול נשמע בעתיקה, כי בא עמנואל אל גבולם, ויתעוררו רבים לקדם פניו. ראשי חברות הכינו מכתבי תחנה להגיד בם דבר חברותיהם, והמחברים, אשר נקבצו באו לעתיקה לשֵמע בוא הגביר הלום, –המחברים הכינו לספריהם מכתבים להגיד לגביר על מה אדניהם הטבעו ומה ראו על ככה ומה הגיע אליהם, כי עשו את הספרים הנקובים בשמותם. איש איש מהם אמר כי הוא יגדיל תורה ויאדיר, ובכן לו נאוה תודה ונדבה בעולם הזה ושכרו ערוך לעולם שכולו ארוך.

ושאול השכים בבוקר וילך אל חצרות הרוזן לקדם פני אלופו ולהגיד לו על דבר אחוזת הרוזן, אשר הוא נכון לקנות. וכאשר בא אל החצר, והנה עדת אנשים, הסובבים אותו. ויקרבו אליו כלם ויפצרו בו להגיד לאלופו כי לכבודו באו הנה וחפצים הם לראות פניו.

– אל נא, אחי, –ענה שאול –אל -נא יחד עליו תתמלאון. הבו לי מכתביכם והגשתים לאלופי, ואתם עמדו ואשמעה מה יצוה לכם.

שאול בא אל אלופו, והאנשים הוחילו עד בוש עד צאת שאול אליהם. ויאמר להם: ״כפרו -נא, אחי, לאלופי הטרוד מאד, ואת המכתבים ואת הספרים שאו לביתי ונתתם אותם על יד אשתי והיו שמורים אתה עד בואי. ואם יש את נפשכם, חכו לי גם אתם, וערכתי משאלותיכם על גליון אחד והקרבתיו אל אלופי, ונקב שכר לכל דורשי נדבתו ".

זאת דבר שאול ויתן לאחד ראשי החברה גליון חתום לתתו לשרה אשתו, וישב אל אלופו. והאנשים יצאו מחצר הרוזן והמחברים הניעו ראשם בעקשות פה וילכו אל בית ירוחם ויבואו שמה, ויתן האחד הגליון על יד שרה, ותקרא בו ותאמר: "הואילו -נא, אדוני, ובואו אל הבית הגדול, אשר אַראכם, וחכיתם שם לאישי, כי שוב ישוב לעת הצהרים, ואת המכתבים והספרים תנו על ידי והיו שמורים עמדי״.

ותַּראם שרה בית גדול ורחב ידים, ויבואו האנשים שמה. ותשם לפניהם יין ופרי מגדים ותצא מאת פניהם ותצו את משרתה לקחת את הספרים ואת המכתבים מיד בעליהם ולהעלותם אל אביה, אשר ישב בעת ההיא עם נחמיה ועם אסף, אשר בא שמה זה יומים. ושרה לא עשתה זאת מלבה, כי אם על פי שאול אישה, אשר כבדה עליו בקורת הספרים בעת ההיא, וישם אותה לפני שלשה המבקרים האלה אשר יגידו לו משפטם, ועל פיהם יגיד לאלופו ערכם, והעריך למו נדבות איש לפי פעלו. ומבקשי הנדבות הבינו פשר דבר, ויתלחשו ויתמהו איש אל רעהו, וישתוממו לגדולת בית ירוחם,לאבן מאסו הבונים אשר היתה לראש פנה.

ושרה, לבושה הוד והדר, יושבת בביתה ונשקָפה בעד החלון, ועיניה מצפות דרך שוב אישה מעבר מזה ודרך בוא צאצאיה עם האורחים הנכבדים מעבר מזה. ומה רחב לבה בעת ההיא, כי בשמחתה יתערבו זרים ביום מחר, יום חמשה עשר באב, אשר יעדו האכרים אנשי השדה מבני ישראל לשמוח בו שמחת הקציר, כי ברך ה’ יגיע כפיהם, ודגנם ויבול אדמתם רבו;גם ישישו ביום מחר משוש חנוכת בית -התפלה, הבנוי כמו רמים בראש הר נחמד לאכרים מעֵצים אשר הרים להם הרוזן נדבה; ולפאר שמחתם שלח שאול לקרוא הלום מקהלת מזמרי משכיל ומיטיבי נגן ויאמר לקרוא גם לרוזן ולעמנואל לעלות אל בית ה׳, למען תהיה גם תפארתם על הדרך הזה.

עוד שרה יושבת לבדה בכליון עינים, והנה בן -צבי בא אל הבית וידרוש שלומה ושלום אישה וישאל אותה: הפה נחמיה? ותאמר לו: "הנה הוא ביציע העליון, ששם גם אסף יושב עם אבי. עלה אליהם והיית להם דבר בעתו. אך הגידה -נא לי: מה לך כי תדרוש לנחמיה?אולי שמעת, כי אחיטוב נכדו ואשתו קרובים לבוא. הגידה -נא לי וישמח לבי גם אני, כי חתן אישי ובתו כצאצאי נחשבו לי ".

–בשורה מוצאת בפי לנחמיה לבדו –ענה בן -צבי –הלא ידעת, אם לא שמעת על דבר סוכן בית החולים, אשר רקח מרקחת סמים למרפא ואשר התאמר לירא וחרד על דבר ה׳, ויראתו היתה על שפתיו כאש צרבת, ומדי זכרו את שם נחמיה, ויקללהו קללה נמרצת ויאמר: ימח שמו וזכרו, –הסוכן הזה פרוע עתה לשמצה בעיר, כי נגלה עון גנבתו אשר גנב עשרים ושמונה שנים וימעל מעל בקדשי עניים מדוכאים. ואנכי חפץ להגיד הדבר הזה לנחמיה, כי השיב ה׳ שבעתים אל חיק מנאציו את חרפתם אשר חרפוהו. גם חמול שונאו ומנדו שותה עתה את קובעת כוס התרעלה, כי ממושך וממורט הוא יום יום אל בית המשפט מתגרת יד נושיו, ומדהבה אשתו תקיא חַיִל בלעה לשחד בעד אישה, לבל ידכאוהו במקום חושך; וליל אמש הבהילו את הרופא הוגא ויקראוהו אל זלפה, כי אחז אותה השבץ, והיא עודנה בין החיים והמות. אמנם, החיים והמות ביד הלשון, ומזעם לשון מדהבה אמה היתה לה מחִתה, כי מדהבה בגובה אפה ספרה תמיד לרעותיה אשר באו לבקר בביתה, כי יריץ עתניאל מכתבים אל רעיו יום השכם ושלוח ויחַלה פניהם להיות לו לפה אל חמול אישה ואל זלפה בתה לחדש ברית אהבתם. ותספר אתמול כזבים כאלה אל אשה אחת הבאה בצל קורתה, ותאמר לה האשה: "שקר ענו האנשים, כי הון עתק צפון לעתניאל בלונדון, ויקח לו את עתליה משאת נפשו ויחדו נסעו למשוש דרכם, ושבו הלום לכונן בית חרושת המעשה, וגדול יהיה כבוד הבית הזה, ואליו ינהרו עושי מלאכה מכל עבר ". ותשמע זלפה כזאת והשבץ אחז אותה. אך למה אדבר?הנה הוגא ידידנו בא, והוא יגיד לנו דבר. ועל אודות עובדיה אגיד לך, כי נהפכו פניו לירקון בשמעו מפי כי שאול אישך יביאהו במשפט וכי אנכי רב ריב ביתך ממנו. ובכל זאת עודנו בוטח, כי יאמר להתאונן על אישך רע באזני אלופו הגביר. אך יתרוצץ עובדיה, ישקוד,יעמול –ונלאה.

עודנו מדבר, והנה כרכרה נגשה אל הבית. ממנה יצא הוגא ויבוא אל הבית ויאמר אל שרה: "הנני נושא לך בפי עתרת שלום מאישך הנחמד אשר הציגני בטובו לפני אלופו הגביר, בהיותי קרוא אל חצר הרוזן. ועוד מעט יבוא אישך הלום והגיד לך דברים משמחי לב. אך אחרי הגידי לך דברי ששון, הנני להגיד לך, אשה כבודה, דבר עצב, אשר בקרתי את אלישבע במשכנה אשר בגן הרוזן ואמצא אותה סרה וזעֵפה; ולא נפלאת היא, כי כאשר היא מתאמצת להבליג על אבלה ולשכוח את עדן אביה כמת מלב, כן תוסיף תת עצבת בלבבה. וברצותי לנחם אבלה, אמרתי לה: ׳הלא מחר לך יום נחלה, כי ישיב לך הרוזן את ההון אשר צפן לך אביך בידו,וידעת לבחור בנעמן ידיד ילדותך, הנכון לבוא היום׳. ותאמר לי אלישבע באנחה: ׳אחת נשבעתי לאבי הזקן, כי הוא יבחר לי איש ולא אני, ומחפצו לא אסור ימין ושמאל׳. ואנכי קראתי בשממון: ׳שמים לרום וארץ לעומק ולב אשה אין חקר! הלא בהיותך צפויה אל חסדי אביך הזקן, בחרת באשר מאס, ועתה בהיותך גברת לנפשך, הפקדת רוחך בידו, והוא הלא יפקידך ביד ר׳ צדוק, וכאשתו אראך מעתה״.

ושרה ספקה כפיה בשמעה הדברים מפי הוגא, ובן -צבי אמר לה: "אל יפול לבך על שבועת אלישבע, אשר נשבעה ברוח עועים לאביה הזקן, כי גם אותו גם את ר׳ צדוק ידידו אשיג ביו המצרים, וכשל עוזר ונפל עזור, ובפיו יתחנן הזקן אל נעמן בנך לקחת את אלישבע בתו והונה כופר נפשו. אך נקדמה -נא, ידידי הרופא, ונעלה אל ירוחם, נחמיה ואסף, אנשי שלומנו, ושם נשתעה יחדו״.

בן -צבי והוגא עלו שמה, ושרה נותרה תפושה ברוב שרעפיה בקרבה על דבר אלישבע, לדעת מה זה ועל מה זה נשבעה לבלתי סור מחפץ אביה הזקן ימין ושמאל; ואם על פיו תחיה, ונקעה נפשה מנעמן בנה. כן חשבה שרה מחשבות עד עת הצהרים, והנה שאול אישה בא הביתה ויבט אל פני שרה ויאמר: "מה לך, ידידות נפשי, כי סרו פניך?״

–כן אנכי עמדי, –ענתה שרה, בנפלה על צואריו –כן אנכי בעת אשר אין פניך הולכים עמי,ואף כי עתה אחרי שמעי כי נכון עובדיה להתאונן עליך רע באזני אלופך האדיר.

ושאול שחק וישק לה ויאמר: "הוי, יונה פותה! ואולם דעי לך כי חג לנו מחר, כי קראתי לאלופי ולרוזן ולביתו למשתה אשר אעשה להם, ויאמרו לכבדני. לכן דעי ובִיני, שאהבה נפשי, את אשר לפניך, והיתה תפארתך על דרכי, ובטחתי בך כי כאשת חיל תכיני את אשר תביאי לשולחן. האבטח ולא אפחד?״

–אל -נא תדאג, אישי –ענתה שרה –הלא בקרית אמון הראיתיך לדעת את שרה אשתך, כי אשת חיל היא ויודעת לכלכל דבריה במשפט. הן בביתנו רבה התכונה: עגלי מרבק, ברבורים אבוסים עם כל עוף כנף, גם משקה רב אתנו עם פרי מגדים, מרקחות וממתקים. וכרגע אשלח את משרתנו העירה להביא לי רקחות ומבשלות והוריתין להכין מעדנים ומאכל תאוה. אך גם אתה, אישי, לי כאחד השרים: הן הכינותי הכל לצהרים, ונחמיה ואסף הסופר קרואינו יושבים עם אבי והוגים בספרים אשר שלחת להם. הימצאו בם מעדנים לנפשם?״

–הקדמת, שאהבה נפשי, את פני עושי הספרים בממתקים ויין, כאשר הוריתיך בכתובים? –שאל שאול.

– לא אבין לך עוד,ידידי, היום –ענתה שרה –האומנם שכחת היום את שרה אשתך, היודעת משאלות לבך לפני הגָלות על שפתיך והמַשלמת כל חפצך ביתר שאת מאשר דרשת?

– צדקת, שאהבה נפשי, בריבך –ענה שאול –ואולם כפרי -נא לאישך חטאת שפתיו, כי אמנם דברים רבים השתרגו עלו על צוארי היום, כי כמעט נשמע במחוז הזה כי אלופי נכון לבוא הלום, ורבים מצאו ידיהם ורגליהם, איש איש תעודתו בידו, והכסף יענה את הכל.

עודנו מדבר, והנה ירוחם, נחמיה ואסף באים אל הבית החיצון. ושאול פתח דלתו ויאמר: "בואו, ברוכי ה׳,וכפרו לי, כי תחת מעדנים לנפש נתתי לכם עמל רוח לשית בקורת על ספרים, ומה מצאתם בם?

–את צל ההרים ראו בעליהם כספרים –ענה נחמיה –אך הם מצאו להם שמות נעימים;בם ראינו ספרי דרוש, הנקראים בשמותם: מעשה רוקח, צפיחית בדבש, מעולפת ספירים. אך אין ריח במעשה רוקח, הדבש לא ימתק בפינו והספירים לא יזהירו. בם ראינו השגות על אבן עזרא,ושם הספר: כשיל וכילפות, והשגות על המורה,ושם הספר: בעל קרנים, אך ראו זה חדש הוא: ספר יושבי אוהלים –קבוצת דינים עתיקים, אשר יצאו מבית מדרש של שם ועבר. שם שאלות אשר שאל אבינו הראשון יעקב, ותשובות שם ועבר בצדן, כתבנית שאלות ותשובות מן השמים. אך בעליו לא יתפאר במעשה ידיו, כי זכה למצוא את הספר בכתובים, וחפץ ה’ בידו יצלח להוציאו לאור.

– שאוני -נא, אלופי –ענה הוגא –אנכי כראות רופא אחזה, כי האחרון הזה נשוך כלב שוטה הוא. ואתם הניחו לי ואביאהו אל בית המשוגעים, פן ישוך אנשים אחרים והשתגעו רבים, ומי יודע?אולי נגלה בו יראת מים, האות האחרון למשוגעים האלה.

על זאת פערו השומעים בשחוק פיהם, ושרה אמרה: "הבה, אלופי הקרואים, בואו -נא אל חדר האוכל ".

– אל -נא, בתי, –ענה ירוחם –אל -נא תאיצי בנו לאכול, בטרם ישיב אישך דורשיו דבר.

– צדקת, חותני – ענה שאול –יבואו -נא דורשַי הלום ואשיבם דבר.

הדבר יצא מפי שאול ושרה יצאה ותָּשב, ויבואו אחריה כל דורשי הנדבות. ויאמר שאול אל ראשי החברות: "עוד אשב פה ששת ימים, ונתן אלופי לכל חברה לפי ערכה, ועל פני כולן יבכר חברת מחזיקי יד, כי אמנם רבה היא ".

ויברכוהו ראשי החברות ויצאו.

והמחברים שאלוהו גם הם: מה תקותם?

ויאמר אליהם שאול: ״שבו -נא, אלופי הסופרים, ונשתעה יחדו, אף כי לא עת לי עתה לדבר, אך עת לעשות לה '".

והסופרים לקחו מקומם סביב לשולחן, ושאול ישב בראשם.

– כן דברת, אדוני –ענה בעל הקרנים –עת לעשות לה’ ולתורתו.

–אמנם, – ענה אסף –תורת ה’ תמימה, ואך לשוא תנגח אותה בקרניך, כי לא תעשה בה כל מום.

– ומי אתה, בעל הלשון? –שאלהו בעל הקרנים.

–אנכי מגזע קרנים –ענהו אסף –רק אל תרים למרום קרניך, פן לא אשיגן, כאשר לא השיגו הן את קרסולי המורה.

–אך קול לצון אשמע –ענה בעל כשיל וכילפות.

– לא לצון הוא –ענה אסף –הן ימים על שנה יגעת להכין לך כשיל וכילפות. איך התפוצצו עתה על אבן עזרא!

והמחברים, בשמעם מוסר כלימתם, התלחשו ויאמרו: "מי הוא זה ואי זה הוא, אשר שנן לשונו דבר מר, לשום ספריהם כאבני גיר מנופצות?״

– גם הוא חובר חבָרים –ענה בן -צבי אותם –הלא ידעתם, אם לא שמעתם את שמע ספרו ״חידות מני קדם״!

– הזה הוא? –ענה בעל הקרנים בתמהון, בשומו יד לפה –אך הבה אנסה דבר אליו: יתחרה -נא אתי ונראה, היגביר ללשונו.

אך עודנו ערוך לקרב, והנה שני אנשים –פנים חדשות – הבאים במגלות ספר, ויציגום לפני שאול. והנה שם האחד: "פַּתח חרצובות״, אשר חבר יפתח, מורה תולע בן עכבור, לפתח חרצובות כל דבר קשה; ואחריו בא רעהו בספרו "נשיכת השועל ", אשר הסב את שמו בפעם הזאת "מחקרי דינים חדשים״. האחרון הכביד את כבוד ספרו בעדות אנשי השם, אשר הגידו תהלות מחברו וישימוהו לגאון ולתפארת, אשר בו ישראל יתפאר.

ושאול, אשר קצרה נפשו בעמל המחברים, דבר אל לבו בעקשות פה: עוד ספר ועוד ספר, עוד אח לצרה. ושרה התבוננה בשאול אישה, כי מתנודד הוא, ולא יתנהו לבבו להשיב פני האנשים הבאים בצל קורתו, כי רוח נדיבה בקרבו, ותאמר אל האנשים הבאים: "שאו -נא, אלופי, לפשע שפתי, כי לב אשה חרד על בעלה, הן אישי –רב פעלים, אשר שבעו עיניו לראות ואזניו מלאו משמוע, ונפשו ריקה, כי עוד לא אכל בצהרים. לכן הכבדו -נא ושבו פה, ואשר לא אכל בצהרים, יגיד לי,והיה בין קרואַי לשבת סביב לשולחני״.

אך האנשים, החרדים על כבוד תורתם, הביטו איש אל רעהו, והכרת פניהם ענתה בם כי לבם נוקפם לאכול משולחן ירוחם. ושרה הבינה פשר דבר ותאמר: "ראה אראה, כי אנשי רוח אתם, השוגים באהבת תורתם וההוגים בה כל היום, ונפשותינו אנחנו לא תשבענה מהגיון לב, כי על הלחם נחיה, ועת לנו עתה לאכול בצהרים, לכן, אלופי, אל -נא תבוזו לנו, ההולכים למלא נפשנו כי נרעב״.

– "ושמרתם לנפשותיכם "' –תצונו גם תורתנו –ענה יפתח –לכן לכו אכלו בשמחה לחמכם ושתו בטוב יינכם. אחר אשים לפניכם מלחמה של תורה, ובספרי אראכם נפלאות, כי אשר קשרו רבים אני אפתח, וספרי נקרא על שמי יפתח: עליו השתוממו רבים וכן שלמים גדולים חקרי לב, ויברכו על המאור.

–ואשרי עין ראתה את יוצר המאורות –ענה שאול בחן ובשחוק עצור בשפתיו.

ויצא הוא ושרה אשתו וירוחם עם קרואיהם ויבואו אל חדר האוכל.

ובעל הקרנים אמר אל יפתח: "כמה לא חולה ולא מרגיש גבר, אשר ה’ בעזרו. האומנם כבד יכבדך שאול וישמח במעשיך? הלא הוא בוטה כמדקרות חרב, הן רבת שבעה לה נפשנו פה קלון מכבוד. דע לך, איפוא, כי אסף פה, לכן שמור לפיך מחסום בעודו לנגדך, פן בעיניו יקחך והביאך אל שערי ספרו והעמיד אותך על הפרק לשחוק לכל עמנו, ונטה עליך קו תוהו״.

–כן דברת, אלופי רעי –ענה בעל נשיכת השועל –אם ראית אנשים שהתורה חביבה עליהם, –פזר, ואם לא –כנס. הן נודע ספרי לשאול בשם "מחקרי דינים חדשים״,ואולם זה שמי, אשר פי יקבנו: "נשיכת השועל״, אשר כל מאמר בו נושך ושובר עצם מן העצמות היבשות, אשר אין כל כחם רק בפה. על כן אמרתי: אפתח אני פי וגחלים בערו ממנו. אך יראתי מפני עין הרע, השולטת בדברים אשר עודם בכתובים. על כן שניתי הפעם הזאת את שם ספרי, גם צפנתי עמי את דברי ר’ צדוק ואת מהללי יתר אנשי השם, פן יהיו דבריהם לקטני אמנה כעשן לעינים. לכן, יפתח אנוש כערכי, אל תבקש גדולה לעצמך, כי לא זו הדרך ולא זו העיר, ולא פה ישראל יתפאר. הלא כל מגמת פנינו פה אל הכסף, ומי זה יערוך מחיר לספרינו במקום הזה, אשר חכמת סופרים תסרח? דעו לכם, רעי, כי געל שב עתה ממעיני הישועה, והוא יחזיק בידינו, כי אם איננו מבין בספרים, הלא מוקיר רבנן הוא. רק צר לי עליו,כי במות בתו אבד ממנו כלי חמדתו, הלא הוא ר׳ צדוק;גם זרח בנו יחידו יצא לתרבות רעה, כי שמעתי אומרים, כי הרחיק נדוד לונדונה.

– האומנם צדק ידברו בו, –שאל יפתח –כי בת עדן לא רצתה בו כי אם בשובו משם לתקופת השנה כאיש מבין חכמות ולשונות כל עם ועם, אשר יהיה הגון וראוי לעמוד בהיכל מלכים? עתה אראה, כי כל דברי חמול צדקו יחדו: "אין זכר למקרא״, כי ראשית תקלת זרח באה לו מן המקרא אשר למד בילדותו. לוּ נמנו וגמרו להקבץ בעלית ר’ צדוק ולגזור גזרה למנוע בנינו מן המקרא, כי הוראת שעה היא! יעמלו בנינו בתורה וילמדו שיטות, ונפקחו עיניהם וראו, כי כל הלמודים הם רק נובלות החכמה הזאת. מי יתן והתבוננו רק פרק אחד מספרי, כי עתה השליכו את כל ספריהם באש, כי עליהם אני קורא: ועלו בתנוריך –קל וחומר מצפרדע.

ובעל נשיכת השועל שמע את כל דברי יפתח ויאמר: "הן התרגזך ושאננך עלה באזני, כי שאנן היית תמיד בקירות בית המדרש, ותרב שם גדולתך, ותאמר בלבבך כי על פיך יחיה כל בית ישראל: אתה תגזור אומר ויקום לך. אני ידעתי שאננך באהליך ואת התרגזך בצאתך מארבע אמות של הלכה, בראותך עולם הפוך״.

–כן הוא,עולם הפוך ראינו, –ענה הוגא,אשר שמע הדברים האחרונים, בבואו אל חדר מושב המחברים –אמנם, עולם הפוך הוא עתה מאשר היה לפנים, כי יבקשו הרופאים את החולים, הסופרים –את קוראי ספריהם, וחפצי חסד –את בית ירוחם. הגידו -נא לי, אלופי, הבאים עתה מן העיר: האומנם שב געל?

– כן שמעתי בבית ר’ גדיאל –ענה בעל נשיכת השועל.

–גם בו עולם הפוך ראיתי –ענה הוגא בשחוק, ויפן ויצא, והמחברים לא יספו לדבר עוד.

ד: ברזל בברזל יחד

והוגא שב אל השולחן ויקח מקומו ויאמר: "אכן, שב געל, כאשר הגיד לי חוקר הדינים החדשים. גם אותו שמעתי מתאונן כמוך רע על עולם הפוך, ורצון מי יעשה ה׳?לכן אחת דברתי ולא אסור ממנה: איש נמהר לב יאמר לכונן ארחות תבל לפי שכלו, ועולם כמנהגו נוהג״.

את המלין האלה ערך הוגא אל אסף, המתאונן על דברת בני האדם. ואסף שב אל דבריו ויאמר: "אכן, עולם כמנהגו נוהג, ואנכי לא אשא מדברותי על כל העולם, כי אם על בני עמנו באשר אנחנו שם. ומה חזיתי?האריה גועה וכבקר אוכל תבן, ושם חמור חמורתים מתהדר בגאון אזניו הארוכות ושאגה לו כלביא;פה בעל כנפים עצור בכלוב ומתענה במעוף צוקה, ושם זוחל ארץ יעשה לו כנפים ככנפי החסידה וידמה כי אחריו יאיר נתיב אל -מות; עורבי נחל מראש הרים יצוָחו להחריש נעימות כנף רננים. הלא מאלפנו יוצר האדם מבהמת הארץ, כי הטוב והרע נראה בכל חי: הכלב מכיר את קונו והחתול איננו מכיר את קונו. אך מדרך הכלב למדו לבלתי דעת שבעה ולקרוא: הב הב! ומדרך החתול למדו מדת צניעות וחונף:הצנע לכת ושרוט שרטת בצפורן שמיר;כמעט הסכין החתול לאכול הנותר משולחן בעליו, וירא עכבר מתרוצץ, –ויעזוב נחת שולחנו ויקפוץ על טרפו! עולם כמנהגו נוהג!

–אסף! אסף! –ענה שאול ואמר –הן כל יודעיך כמוני מישרים אהבוך, כי תביע חידות בספרתך, ואתה תשכיל לעשות בעזבך את החידות לימי קדם ואת משָׁלֶיך – אל גיא החזיון, ועינך ולבך תשית לבקש ולמצוא את דרך עץ החיים.

–הלא אלה הדברים אשר דברתי אליו בכתובים מאז –ענה נחמיה –אך שוא תרבה רקוחיך, תן לקוראי ספריך מעט אמרי תפל, מעט ריר חלמות, בלול במשלי אפר וברעיון רוח, וקראו לאולתך דעת קדושים. ראה את המחברים הבאים הלום, וחֲכָם: הן מגמת פניהם לא לתורה כי אם אל הבצע, כי הוא עץ החיים.

–האומנם לא חפשתי? –ענה אסף באנחה –אנכי בקשתי נתיבות עץ החיים; רבות שקדתי, רבות עמלתי, והנה מעבר מזה חתול שרט שרטת בבשרי ומעבר מזה חרץ לי כלב לשונו. לוּ היה בעיני רעב ללחם,כי עתה השלכתי לו בלע בלועו;כזאת לא עשיתי, על כן שגיתי: שכחתי, כי הכלב עז נפש, לא ידע שבעה, והוא נתיבותי עִוָּה.

–השָקט, ידידי – ענהו נחמיה –כי עוד תמצא את עץ החיים, והכלב המת לא יעשה לך מאומה,כאשר לא נגחני הראם בקרניו;השקט, כי עוד תצא למרחב.

–הגם אתה, איש בריתי, –אמר שאול –הגם אתה בא לנסות אותנו בחידות?כי מי הראם ומה קרניו כי אדע?

–הראם אין עוד אתנו – ענה נחמיה – ואולם אנכי אדבר בהאורזילא,והוא ראם בן יומו, אשר גדלו כהר תבור –שלש פרסה. משך צוארו –שלש פרסה, ומרבץ ראשו –פרסה ומחצה; הוא הטיל גללים ויסָכרו מעינות הירדן. התדעו מי היא האורזילא בעתיקה? שאלו את אחיטוב ויגיד לכם, כי הוא ר׳ צדוק. אשר מגאון הירדן מוצאו, מעיר טבריא.

– הדמות הזאת לא ערוכה בכל לר׳ צדוק –ענה אסף.

– ערוכה היא מאד לאנוש כערכו ושמורה לבאים בסודו –ענה נחמיה.

וישחק לו שאול, אשר הניף ידו בעקשות פה ויהס אותו ויאמר: "הלא עת היא לדבר עם הסופרים, המחכים לי ".

זאת דבר ויצא אליהם, והקרואים באו אחריו. ובעל נשיכת השועל אמר: "האמת נכון הדבר, כי אצל האלוף הגביר ברכה לחברת מחזיקי יד?אף היטיב לעשות, כי עיני כל אליה ישַׂבֵּרו. הלא עיני רבים וכן שלמים גם על ספרינו, כי בם ימצאו מעדנים לנפש: בספרים טובים יהחגו עניי עמנו וישכחו רישם״.

–מה לתבן את הבר? –ענה שאול –לוּ תשבירו בר לעם הארץ, כי עתה צדקו דבריכם, ואולם ספריכם אתם לא יבואו להַראות, כי אם להֵרָאות. הלא עת היא להראות לעם דרד ישכון אור, לפקוח עינים עִורות, אסירי כסל ותפל, האומרים יין הרקח לריר חלמות. וה׳ הלא נתן לכם לב לדעת מה טוב; ועתה מה הטוב אשר יצמיחו ספריכם יחד? הבהם יוָשע יהודה?

על הדברים האלה השתוממו המחברים ויתמהו איש אל רעהו. ונחמיה אמר: "הלא זרע ה׳ בארץ זרע אדם וזרע בהמה,ויודע צדיק נפש בהמתו לתת את אכלה בעתה, ומגמת פני סופרינו אלה אל בהמה רבה, להצמיח הרים חציר. לכן, שאול ידידי, הנח לשור על בלילו ולכבש תמים על מרעהו;הנח להם ואל תשדד רבצם, כי אם השיבה ברכה לרועים. זאת התורה אשר הודיעוני רוב ימים ומכאובים רבים, אשר שבעה לה נפשי״.

–אכן, קול ענות חלושה שמעתי –ענה אסף –ולא קול ה׳, המתהלך לרוח היום. הידום המשכיל בעת הרעה הזאת?הבמסתרים תבכה נפשו וימחה דמעותיו, בצאתו החוצה לעשות הלולים? הן רבה העזובה בקרבנו, תוהו ולא סדרים עינינו תראינה על כל מדרך כף רגל, מיתרי הטוב והמועיל נתקו בידי הוללים, והאולת בכל תבואה תשָׁרש, משורש עד ענף תכַלה, וחילה עצום כארבה וכילק סמר. והמשפט הלא לנבונים, אשר חכמים יגידו ולא יכחדו אמת תחת לשונם;אך חכמתם להם לבדם, יעמדו מרחוק כשועלים בפרצות ועל הריסות אחיהם יבנו בתיהם. איש איש לבצעו יפנה ואיש לעברו תעו, ומהם אין איש שׂם על לב לפקוח עיני עורים לראות נכוחות ולהוציא ממסגר אסירי כסל, האומרים מטעמים לתפל, בּשׂמים –ללא ריח, וגבורה –ללא כח, אשר יחלמו כרעבים לאכול מאכל תאוה ויקיצו בנפש רעבה. הנמלה אמרה ים למר מדלי,עד אשר ראתה את הים ברוב גֻדלו: לכו חזו מפעלות ה׳ בספרים אשר הכינו גם חקרו גדולים חקרי לב, אשר בידם מחקרי ארץ; צאו מאהליכם למרחב והקשיבו לחכמות אשר בחוץ תרונה, חכמות היוצר ביצוריו, ואזניכם תשמענה מוסר כלמתנו מאחרינו לאמר: הוי, כסילים! מתי תשכילו? עד מתי הבל תהבלו?עד מתי תבנו מגדלים עולים בתוהו, אשר יהיו להשאות גלים נצים לרצץ בם ראשי היושבים תחתם?ולא שוא יפטירו עלינו בשפה, כי על מוסדי עולם נבנה בית ישראל בימי קדם קדמתה. אז החלו לבנות בתים על בתים, שניים, שלישים, רביעים, גבוהים מעל גבוהים, ובני אדם, אשר לא ידעו על מה אדניהם הטבעו, חתרו בקירות הבתים ויתקעו איש יתדו, ויתלו על היתדות את הצאצאים והצפיעות, אשר הוציא איש איש מילקוטו, וכל אבן ואבן, אשר מאסו הבונים הראשונים, היו לאחרונים אבני קודש, להכביד על בית ישראל עבטיט. ואוי -נא לנו מיום הרס רב, בנפול המגדלים האלה! אז נבהלו אחינו יושבי אשכנז, והעברים אשר בצרפת אחָזָמו רעד וירחקו מעל גבול ישראל. מיד מי זאת?הלא מידכם, אלופי: בעל הקרנים ובעל כשיל וכילפות וחבריכם.

–אמנם, –ענו שני המחברים –בתורתנו לקחנו לנו קרנים לנגח את כל הדוברים עתק, וכשיל וכילפות בידינו לנפץ בם את כל הנוגעים בנחלתנו. הן אתה, אסף,תרומם על שפתיך את חכמות החכמים בעיניך, אשר מאסו אבותינו לשית אותן לרקחות ולטבחות ויטמנום בחול; ואחריהם נענה גם אנחנו: לא מהם ולא מהמונם, כי כמר מדלי וכשחק מאזנים נחשבו נגד חכמות סופרינו. ואתה, אסף, הרף מאף ושאל חכמיך ויגידו לנו שמץ דבר מן החכמות הערוכות בספרינו; יגשו -נא נבוניך לשחות אתנו בים, –ובינתם תסתתר וחכמתם תתבלע, וראו כי רק אתנו חכמה,וחכמת מֶה להם.

ואסף הניע אחריהם ראש בשחוק ובשבר רוח ויאמר: "הן יקיאו אלה את סכלות הקאליף אמיר על דברת ספרי החכמה אשר מצא באוצר אלכסנדריא, ויחרוץ משפטו עליהם לאמר: ׳אם חכמת אמת יהגו הספרים האלה, הלא כל מבקשיה ימצאוה בספר דתנו אַל קוראַן, ואם כזאת לא נמצא בספר דתנו, הלא כאין וכאפס נחשבו, לא לאמונה גברו, ואחת דתם להשרף׳. לכן שמעה -נא, בעל הקרנים: לו על פיך יחיה עמנו, כי עתה תצוה את בני ישראל להעביר כל ספרי החכמה באש, כי על דעתך כל אלה מונחים בקרן זוית בספרך. אך מה דעתך, ידידי? דעת גמול עלי אמו!״

עודנו מדבר, ושרה פתחה דלת החדר ותנף ידה אל שאול ותאמר: "הלא תסלח לי, אישי, כי אפריעך מדבריך״.

–הנני, ידידות נפשי, לשאלתך – ענה שאול.

ויפן אל המחברים ויאמר: "שובו -נא הלום ביום השלישי ומצאתם נדבות אלופי ערוכות אתי ".

המחברים יצאו, ושאול נגש אל שרה ויאמר: "ומה שאלתך, שאהבה נפשי?״

ותאמר לו שרה: "אחד מהאכרים אנשי השדה חפץ לדבר עמך״.

ושאול שב עם שרה אשתו אל חדר האוכל. ויגש אליו איש השדה ויאמר: "האומנם נכון אלופך לקנות לו נחלת הרוזן?כי לנו, האכרים, לדעת זאת, למען נדע לכלכל דברינו ".

ויאמו לו שאול: "טרם אדע להשיבך דבר אל נכון״.

ואל הקרואים הבאים החדרה אמר שאול: "הידעתם את אשר הרוזן עושה לכבוד אלופי?הלא צוה לבנות בּמַת יער, במת ישחק בשדה יער, והמשחקים יציגו לעין רואים על גיא החזיון את מחזה יוסף ואחיו, ופרי החזיון הזה –הנדבות אשר ירימו הרואים – יהי משען לעניי האכרים, להכין למו כלי מחרשה. על כן שלח הרוזן דברו אל שר העיר עתיקה וישחרהו לעורר את יושבי עירו לבוא ולראות את גיא החזיון, ותרומת הרואים –שקל כסף מכל הבא, והמוסיף יוסיף מסת נדבת ידו. ואלופי ירים נדבה לאכרים מבני עמו לפי ערכו הרם, למען יתעוררו רבים מבני עמנו ובחרו בחיי האכרים. ואתם, נחמיה ואסף, הרימו גם אתם נדבות פיכם,ונשאתם מדברותיכם ושפכתם רוח חן על עבודת השדה ועל מנוחות שאננות, אשר האכרים יושבים בהן, להעיר לבבות לאהבה את עבודת הקודש, אשר אהבו אבותינו בימי קדם ".

–הנני להשלים חפצך, איש בריתי –ענה נחמיה.

– והנני גם אני לבצע אמרתך, ידידי –ענה אסף אחריו –הן יקר החפץ הזה,כי מה רב טובו ומה נעים הלקח אשר ישים בפינו! אתה, נחמיה רעי, תדבר ואנכי –אחריך למלא דבריך. ומי יתן ונשמעו דברינו, וחפץ ה’ בפינו יצלח.

–אשאלך -נא, שאול אדוני –שאל הוגא –הגידה -נא לי: מה אלה פני הלוט הלוט, אשר ראיתי בחצרות הרוזן, אנשים נסוכי מסכה? המן המשחקים אלה?

– לא מן המשחקים, כי אם מן השרים הקרואים אל המשתה הם –ענה שאול – ושורש דבר נמצא בם: כי אחד הקרואים אל משתה הרוזן הוא משרי הצבא שוּבי מלחמה, אשר קרהו מקרה לא טוב, כי כדור אש עבר על פניו ויסר חוטמו;ובהיותו עתה משחת המראה, שם מסכה על פניו, ולבלתי הכלימו שמו רבים מן הקרואים מסכה על פניהם.

– הדבר חדש הוא? –ענה אסף –הלא ארח עולם מימי קדם קדמתה! הלא היא כתובה בספר ישעיהו בן אמוץ (כ״ה ): ובלע בהר הזה פני הלוט הלוט על כל העמים והמסכה הנסוכה על כל הגוים.

–אף על זאת פקחת עיניך, ידידנו המליץ –ענה הוגא –חפשת בספרי הקודש ותמצא מסכה נסוכה ופני הלוט הלוט, והיו נכונים אתך לחזיונותיך החדשים, אשר תברא לנו, ואנכי טרם אדע שמם. רק מהר והחישה מעשיך ואל תאריך נפש המחכים לדבריך;הכינה מטעמים ומעדנים לקרואיך, קוראי אמרותיך.

– האנכי אאריך נפש קרואי הקוראים? –ענה אסף –הלא קצרה נפשי בעמלם! ימים על שנה אדרוש אחר כל מתוק, כל ערב, כל נחמד ונעים. אספתי, קבצתי מכל עברים, ערכתי נחת שולחני, וקרואי אכלו מעדני בכל אַות נפשם, ויקומו ויתנו אגורות למשרתים מגישי המטעמים, ונפשי ריקה וראשי לחלי מכל עמלי. גם רבים מקרואי ישימו למו סתר פנים: הם ראוני על המשתה אשר הכינותי להם, ואנכי לא ראיתי פניהם;גם אוהבי יתנכרו, למען לא ישיבו תודות לי. ואולם אחשוך דברי אלה למועד אחר ונשובה לדבר על אודות משתה הרוזן ובמות ישחק, אשר ערך על גיא החזיון, –מחזה יוסף ואחיו. הן הגדת לנו, הוגא ידידנו, כי בא געל אל חצר הרוזן, ואני חפץ לדעת: היהיה מן הרואים על גיא החזיון, אם ידרוך על במותיו והיה כאחד המשחקים?

– ומה דמות תערוך לו, ידידי המליץ? – שאלהו שאול.

–לגעל? –ענהו אסף –הלא לחם אונים אוכל הוא, והדמות הערוכה ושמורה לו היא דמות שר האופים, כאשר פתר לו יוסף חלומו. מי יתן וישחק לפנינו בדמותו זאת, כי עתה ישחק לו יום אחרון.

וישחק שאול על החזון הזה, והנה משרתו נותן לו מכתב, כתוב על שמו ושם ירוחם, ויאמר: "את זה הביאה רחל מאת אלישבע ".

ויאמר שאול אל ירוחם: "הבה, חותני, נסורה -נא ונראה מה זה ".

זאת דבר ויבואו יחדו אל חדר אחר ויסירו מעטפת המכתב, והוא נגול לפניהם, ויקראו בו כדברים האלה:

״אלופי הנכבדים! הנני באה עם הספר לפקוח עיניכם על דרככם ולהראותכם כי שגיתם, ועיניכם תראינה הפעם השוגג והמַשגה ונחמתם על השגגה, אשר יצאה מאתכם לשלוח את זימון עם צאצאיכם, לעורר תמהון בלבי ובלבות כל דורשי שלומכם וטובתכם, כי זימון העלם לוקח נפשות בחן שפתיו, ובנעימות אמרותיו התעה את לב רוחמה בתכם התמה, אשר אמרה: בצלו אחיה. אכן, צלו ראתה ולא חקרה לדעת את לבו. לכן אנכי אגלה לכם את לבו במתק שפתיו, אשר ערך אלי למשכני בחבלי השוא. ואלה הדברים לא מלבו יצאו; אין זאת כי אם גנובים הם אתו מדברי נעמן, אשר מצאם ערוכים ונכונים לפניו, כי שפת עבר הלא זרה לזימון. לכן שימו לבבכם על הדברים, אשר למראה עיניכם:

״אלישבע, חמדת הבנות, רבת החן, חַכמת הנשים!

"יפיפית כאילת השחר, נעמת ברוח חן שפך ה’ על נטעי נעמניו, אשר קראו לה בני רומה ״פלאַרא״ והעברים יקראו לה ״בָּשמת״. ראי -נא, יפתי, כי שפת לא ידעתי אשמע, ופי מדבר אליך עברית. ומי מלל לך כזאת? זאת היא פעולת האהבה רבת הפעלים. ומי גבר יראה נעימות אמרותיך בשפת עבר ולא יחַפשנה ממטמונים? אני חפשתיה אף מצאתיה, לוּ כן אמצאך,יפתי! ולי מה יקרו אמרותיה, בערכי אותן לכל הגיון לב נעלה ונשגב! כן אדמך לרוח חן, השפוכה על פרחי שדים, אשר אכנה שמה בשמת, ומה נאוה לך! הן זאת בשמת תנוב בתפארה ולא תחיה על הדרה,על כן ידַמוה המושלים ליעלת חן אשר שפך היוצר עליה רוח חן, גם נסך עליה רוח תרדמה. הנה ערשה רעננה תחת חוג השמים, ורפידתה –חן ונחת, ועל פניה העליזים והנעימים פרוש מעטה ירוק מקוטר מור וכל בשמי ריח. השמש, בצאתו כחתן מחופתו, יביט בעיני חן על קסם יפיה; אך זאת העדינה בשמת, גברת הפרחים הנרדמה, תסב אל השמש פניה, אף תאמץ זרועותיה לחבקו באהבה וידידות בלי דעת;והשמש ישיש עליה, בצאתו כגבור לרוץ ארח, סובב הולך הוא לתקופתו ולמשוש דרכו, ישיש על חמדת הנוה והמעונגה –באפס תקוה למשכה אחריו בעבותות אהבה, כי שתולה היא בנוה;ישלח אליה קוי אור לפקוח עיניה היפות, והעדינה תתענג, תשגשג, תתן ריח עדנים ולא תפקח עיניה העצומות ולא תראה את הנותן מעדנים לנפשה. כן ישוב השמש וישתעשע בה, ולא יחכה לחסד נעוריה בדעתו, כי כל ימי עולם לא תשיב המעונגה אהבה אל חיקו והוא לא יתעלס אתה באהבים, כי כל תפארתה להשׁכּים, אשר יקטפוה מנוה חמדתה.

"כן ראיתיך, אלישבע היפה, וכן דמיתיך גם אַת, עדינה רבת הקסם והחן, השתולה בנוה הוריך. אקרא לך, ואַת תשעי אל עבר פני, בלי דעת תביעי אלי בשפתותיך שושנים נוטפות מור; אפרוש ידי אליך וגם את תאמצי זרועותיך, תשאי אלי כפיך. אז יעלוז לבי, אמרתי: אכן, נפשך אלי תשאי; אשלח ידי לחבקך בהמון עליצותי, וכרגע נהפך לבך בקרבך, תסבי עיניך מנגדי, תפני אלי עורף כבשמת גברת הפרחים –אל השמש. זכרי -נא, כי שמש לוהט קראת לי, ואולם אני לך שמש צדקה, כי אהבתיך נדבה, באפס תקוה לחסד נעוריך, כי שתולה אַת בנוה אביך הזקן, אשר שם רסן מתעה בלחייך, ותהי לי כעשב "אל תגע בי״,אשר לא יתן כל יד לנגוע בו. אך אל תגע בך גם יד עמל, כי אם יעוז אנוש להחזיק ידו בך, וקצותי את כפו ונקרתי את עיניו הנשואות אליך, כי מאד נעלית על כל רעותיך, קודש אַת לי, ראשית אהבתי, ויאשמו כל החושקים בך. ראי, רעיתי, הזהרתיך, ואת דעי לך, ונשאת נפשך לנפש תדרשך, זימון ״.

ככלות ירוחם ושאול לקרוא את דברי המכתב, ויתמהו איש אל רעהו וישתוממו על אלישבע, אשר לא שתה לבה לדברי זימון הנעימים ותגל סודו להם. ויבואו יחדו החדרה אל שרה וימצאוה מדברת עם רחל, וישאלו את רחל לשלום אלישבע, ותאמר רחל: "מי תכן את רוחה ומי יחקור לבה? הן לבה שוגה באהבת זימון, ורוח מבינתה תתעבהו על תהפוכות דרכו; אך רומם שם נעמן על שפתיה, ובקראה את המכתב השלוח על ידי, כתבה דברים אחדים בדמעה ותתהפך מזמות בתחבולותיה, ואחרי כן נתנה לי את המכתב צרור וחתום במעטפה ותאמר: ׳את אשר היה לי לעשות עשיתי ואין להשיב, וה’ הטוב בעיניו יעשה׳. הדברים האלה חידות לי ופתרונם הלא בכתובים. רק זאת אדע, כי נבוכה אלישבע מאד ואנכי לא הפצרתי בה לגלות לי תעלומות לבה״.

ושרה אמרה אל רחל: "שבי -נא אתנו פה והוריתיך את אשר תדברי עם אלישבע, למען דעת מבוכתה. מי יתן והואילה לבוא הלום, ונחמתיה ושמחתיה מיגונה, כי חמודות היא לי״.

בדברה זאת, נשקפה בעד החלון, והנה רץ בסוס נגש אל הבית וילקוטו תלוי על ירכו. ותאמר שרה אל אביה ואל אישה: "הן בשורה מוצאת לנו בפיו״.

הרץ בא אל הבית ויוצא מכתב חתום מילקוטו ויתנהו אל ירוחם ואל שאול; ויקראו בו, ושמחת לבם נראתה על פניהם, ושרה עומדת ומתבוננת בם בכליון עינים, ויאמר לה שאול: "דעי לך, ידידות נפשי, כי בטרם יבוא השמש, ואורחינו יחד בצל קורתינו; איש לא נעדר: גם אחיטוב ובתי, גם עתניאל ועתליה באים, לכן הכיני הכל לקדם פני אורחינו ולהביאם איש על מקומו בשלום״.

ולב שרה פחד ורחב, ותאמר אל רחל: "עתה לא אתנך ללכת מזה עד הכיני הכל, והיית את עוזרת ידי״.

–הנני להשלים חפצך בנפש חפצה –ענתה רחל – וישמח לבי גם אני לראות שמחת עלזי לב.

עודנה מדברת, ונחשון בא הביתה, לא כדבר בעתו, ודעת לנבון נקל, כי בואו לא לרצון היה לכל הנצבים פה. ושאול אמר לו: "הן בקשת גם מצאת נתיבות ביתנו, ומה לידידי בביתנו? הגם אתה באת אלי במגלת ספר כאחד המחברים? ומי יודע, אולי ספר הבת קול תביא לי?אך ראה -נא, כי לא האמנתי אז לדברי הבת קול, המדברת מתוך גרונך, כי אם לקול הבת הזאת, הנצבת עמי בזה, היא שרה אשתי, אשר חדשים לבקרים רבה אמונתי בה, למרות עיני ר’ גדיאל, אשר נפטר אז ממני בדבר הלכה, באמרו אלי אז: ׳מפני שלשה דברים אין נכנסים לחורבה: מפני החשד,מפני המפולת ומפני המזיקין׳. אך שמענו לקולו, כי החורבה נהרסה ובית חדש קם על תלה, ועתה הגידה -נא לי, ידידי: מה אתה מבקש?״

– אני מבקש שלום ורודפהו, –ענה נחשון –רודף שלום אני עתה כאהרן הכהן, וכמוהו לקחתי קטורת, שמתיה על אש המריבות, והמדנים נעצרו;ואתה, אדוני, אל תזכר לי הראשונות, והימים הראשונים יפלו במצולות ים.

– אני אגיד לך, אישי, פשר דבר –אמרה שרה אל שאול –הן זה האיש נחשון מבקש דרך ישכן אור, ובראותו כי זרח ה’ אור על בית אבי, מדוע לא יבקש גם הוא נתיבות ביתנו?אך קומי -נא, רחל שאהבה נפשי, כי עת לנו לעשות.

זאת דברה שרה ותפן ותצא עם רחל, ונחשון אמר: "אמנם, מוציאי דבה הגדילו בפיהם על הבית הזה, המלא חכמה, כי גדול כח המחלוקת, אך ה’ עושה שלום במרומיו ואין לאדם כי אם ללכת בדרכיו, כאשר אמרה שרה המשכלת. ואני בראותי, כי נוטה ה’ אל הבית הזה כנהר שלום, הנני דורש מעתה שלומו וטובתו. אמנם, האיר ה’ פניו לכם וימנע מרשעים אורם, והם בחושך ידָמו, והנני לבאר לכם דברי: אמנם, איש ריב היה געל עמכם מזעם לשון מחרחרי ריב והולכי רכיל בעמם, אשר הגדילו המדורה, ור ' צדוק, חתנו הצדיק, החזיק ביד לוי משרתו הרשע, אשר דבר סתר היה לו עם צפנת המרשעת, –מפי המבשלת נגלה הדבר הזה –והם יעצו להדיח רעה על בית תמימים;וצפנת, אשר חָלקה עם גנבים, לקחה חלקה בגנבת היקרות אשר לאלישבע ותתן מהן ללוי, והוא צפנן בחדריו לעת מצוא. סוף דבר: ר’ צדוק ראה אָון ולא התבונן, והוא תלמיד חכם שסרח. ועל דעת ר׳ גדיאל לכסות אותו בלילה ובמשאון כדין, ועל דעתי, מפרסמין את החנפים מפני חלול השם כדין. וגעל הולך לשיטתו, והוא בא ככתוב השלישי להכריע את חתנו החנף, אשר גנב את לב עובדיה, הנתעה בשוא והחפץ לתת לו את אלישבע, הבאה אל הנחלה ביום מחר;ואנכי מצאתיה נכונה מאד לנעמן בן שרה, בחירה רצתה נפשה, אשר הריצה אליו מכתבי ידידות, ור ' צדוק נצב לשטן על דרכי ומפריד בין הדבקים; אך געל יגער בשטן הזה, ולעובדיה אמר לבי: כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, ועוד מעט יהיה כאלו כפהו שד. כי מי לו שד שודד כגעל, האוחז אותו בצפרניו? זאת היא העצה היעוצה ממני, ועצתי היא תקום ודברי לא ישובו ריקם, ואמרתם ביום שמחתכם: יד נחשון עשתה זאת, ועל טוב יזכר גם שם געל, אשר, אמנם, נרצה עונו, כי בניו יצאוהו: את בתו לקח המות ואת בנו יחידו לקח אופל; ואתם אל -נא תרדפוהו כמו אל, כי אם שלום תענוהו. עתה הָראיתם לדעת, כי מבקש שלום אני ורודפהו, כי בו יבָּנה בית לנעמן ולאלישבע ברוכי ה׳״.

– אמן, כן יאמר ה’ –ענה ירוחם –יאמר לדבק טוב;ואולם דע לך, נחשון, כי לא רק בדבר שפתים עושה געל שלום לי: הלא יודע הוא את אשר אני דורש מידו, והתעודות הלא ערוכות במקום המשפט.

–לכן, –ענה נחשון –לכן אגלה לכם חפצו: הן ראה געל, כי הולך הוא ערירי, ויאמר לעשות לו בית חדש, וימצא את צביה אלמנת עדן נכונה לו. הלא ידעתם, כי הניח לה עדן אחריו ברכה ביד הרוזן, והיה כי יקחנה, ולקח גם את הונה, ומצאה ידו להשיב לך, ירוחם, את אשר אתה דורש ממנו. הן ישר הדבר מעבר מזה ומזה, אך צביה לא תעשה דבר ואת פי עובדיה לא שאלה, ועובדיה לא יאבה לראות אשת בנו בבית אחר, אף כי אולת היא, כי עדן לא ישוב עוד אליו. על כן יעץ געל לשום מתגו בשפתיו, והמתג הוא פחד המשפט אשר ישים לנגד עיניו; ואם אתה, ירוחם, תהיה עם פיו, והיתה אחרית דברי הריבות –שלום, ופריו –אהבה וחן. ראו -נא, כי אני מבקש שלום ורודפהו, אף אשיגהו בין המצרים. הן עובדיה וצביה עתה בבית הרוזן, וגעל יחכה בבית איש שלומו, הסוכן אשר על בית הרוזן, לדעת מפיו את העצה היעוצה לצביה ולאלישבע מאת הרוזן, הנוטה לגעל חסד; ועדן, לפני לכתו לבקש מחיה לצבא, הניח הונו ביד הרוזן, אך מאת ה׳ היתה נסבה, כי נפל עדן בידי צרים אשר נתנוהו כמרגל, והרוזן הלא יודע את חפצו האחרון, והוא יגיד לצביה ולאלישבע מה טוב, וסמוך לב געל בחסד הרוזן, המשוך לו, כי חפצו ישלים.

– הדברים סבוכים מאד –ענה ירוחם – ולא לזקן כמוני הבין לשכל מליך פעם אחת. גם עת לעשות לנו עתה בביתנו, מאין פנות אל כל חפץ, כי הנה בני שבים מאיי הים. לכן שובה הלום לעת מצוא, אז נקח מועד להבין דבר לאשורו, ועצת ה’ היא תעמוד.

–דבר יקר שמעתי מפי זקן חכם –ענה נחשון, ויפן ויצא, וירוחם ושאול הניעו אחריו ראש.

ה: תקות חנף

וגעל, אשר היה בבית הרוזן, יצא עתה ממנו דרך הפתח הפתוח אל הגן, והנה הסוכן אשר על בית הרוזן לקראתו ויאמר: ״הן הכרת פניך ענתה בך כי אלופי הרוזן נתן שמחה בלבך, כי בשמחת עולם שב אל ביתו, וכל דורשיו יוצאים שמחים מאת פניו. רק אלי לא האיר פניו ולא שאלני להליכותי ולתבואות נחלתו. האומנם נבאשתי בו, כי נבעו לו מצפוני?״

–הרף -נא ממגורת שוא, –ענהו געל –כי לוּ נגלה לו שמץ דבר, כי עתה לא נשא פני גם אני, כי איש סודך הלא אני, ועל ידי עשית לך את החיל הזה, ומה היית בעת אשר היה יוסף חתן ירוחם תקיף בבית הרוזן? הן הוא היה נקי כפים, ובנקיון כפיו מת בדמי ימיו, ושאול ישמח עתה בשרה ידידות נפשו; אך החכמה תחַיה את בעליה. ואולם לא זה הַחִלי לדבר עמך, כי אם חפצתי להגיד לך על דבר החסד אשר הרוזן נוטה לי, כי דבר על לבי וינחמני מעצבוני, ובהגידי לו חפצי בצביה אלמנת עדן, אשר אליה אני נושא את נפשי, ויאמר לי כי ישר הדבר הזה מאד בעיניו וכי אין לי כי אם לדבר על לבה ביום מחר, לפני בואה אל הנחלה אשר השאיר לה עדן ברכה בידו. אך שמע -נא והשתומם: עוד הרוזן מדבר עמי, והנה משרתו בא להגיד לו, כי עובדיה וצביה כלתו בחצר. ויצו הרוזן את משרתו להעבירני בחדריו ולתת לי מוצא דרך הפתח הפתוח אל הגן, לבלתי פגעי בעובדיה ובצביה. עתה אשחרך, אדוני הסוכן, להביאני אל משכן אלישבע: הלא היא בגן, כאשר שמעתי.

–כן הוא –ענהו הסוכן, ויקחהו אל בית הקיץ אשר בגן, ויבוא אל הבית החיצון, ויבט געל בעד חור המנעול והנה אלישבע יושבת לפני החלון ותופרת, ועצבון רוחה נגלה על פניה הנחמדים. וגעל זכר את זרח בנו ויתאנח, וישפל אמרתו אל הסוכן ויאמר: "הן יפיה היה בעוכרי נפש בני, ובזעם שפתיה דכאתהו כחלל ותרחיקהו קצוי ארץ ואיים רחוקים;אך אֶכפה -נא אפי ואדברה לשלום״.

ובדברו זאת דפק הדלת, וקול אלישבע נשמע לאמר: "האת זאת, רחל?״

–לא רחל, –ענה געל מאחרי הדלת –כי אם איש שלומך.

–יבוא שלום –ענתה אלישבע, ותגש ותפתח הדלת,והנה הסוכן, וגעל בא אחריו. מפניו נבהלה אלישבע, וגעל הביט אליה בחן ויאמר: "השלום לך, עדינה? הלא תכפרי לי, כי באתי אל משכנך כאורח לא קרוא להחרידך ממנוחות שאננות! אך למה תחרדי,בתי, את החרדה הזאת,ואנכי לשלום בא? ראי -נא, עדינה, אנכי עוד בתי אקרא לך, מבלי פנות אל הראשונות, אשר מאסתיני מאב לך ותהדפי את בני יחידי עד אפסי ארץ, כי מעקת לב עבר עליו רוח שגעון ויעש מעשהו, זר מעשהו״.

– הזה שלומך, אדוני, –ענתה אלישבע – כי באת להזכירני על אודות בנך ולהוכיח דרכו אל פני?

זאת דברה ותָּשב לפָעלה, וגעל הוסיף לדבר ויאמר: "ואולם אני לא אזכור לך עוד את הראשונות בדעתי, בי לא מזדון לבך, כי -אם מעקת לב ומשבר רוח עוללת כה לבני ותפגעי בו את עון אביך הזקן, אשר לקח אלהים טעמו ועליו אבד כלח, והוא שם רסנו בלבבך ומתגו בשפתיך למשכך אל כל אשר הוא חפץ. זאת חזית, על כן עמדת על משמרתך ותרחיקי את אשר הקריב אליך, ומי יתן והיה לבבך זה לך גם עתה ביום נחלה, בבואך לרשת את הברכה, אשר השאיר לך אביך אחריו ברכה ביד הרוזן. עמדי על משמרתך ואל תהיה לך הברכה לקללה, בלכתך בעצת אביך הזקן. הן עדן אביך היה איש חמודות ונבון, אשר בחן לב איש ואיש;לוּ הקשבתי למשפטו, אשר חרץ אז על צדוק חתני, כי עתה בני לא יצאוני בענין רע כיום הזה. הן אביך החכם, זכרו לברכה, הניע אחרי ראש, בהביאי אל ביתי את ר׳ צדוק חתני, גאון נחלתי, אשר קרא לו בשמו הנאוה לו "עיט צבוע ״. אמנם, עיט צבוע היה נחלתי לי, והעיט הזה שמע כי אביך יפטיר עליו בשפה, ויכהו חרם בשבט פיו ואת ריחו הבאיש בעיני אביך הזקן. הלא נפשך יודעת מאד אחרית דבתו הרעה: אביך ראה כי ישטמהו אביו, ויהי שבתו בבית מעט ויבקש נתיבותיו בערים אחרות, עד אשר הרחיק נדוד באחרית הימים האלה לרגלי הרוזן; ולולא העיט הצבוע, שהיה בעוכרי נפשו, כי עתה ראינוהו עוד כיום, כי עתה הגיד לו פי מה זך וישר היה משפטו אשר חרץ על גאון נחלתי, אשר גם בתי מידו נגזרה, כי עבר עליה רוח קנאה בראותה, כי עיני אישה, כבודה ומרים ראשה, נשואות אל רחל, ותשא מכאובים רבים ולא הגידה צרתה לפני, עד אשר היתה נפשה טרף לקנאה נסתרה. מי פעל ועשה כל זאת? הלא הצבוע הזה, ואחרי עשותו המזמתה פקח עיניו עליך, עדינה, בראותו כי עזובה אַת אל אביך הזקן, המכבדו והמרוממו. הן פחים טמונים לרגליך, ואם כעת לא תשמרי רגליך מלֶכד דעי מה אחריתך; אנכי לא אוציא דבה, אך כל איש אשר עיניו בראשו יבין לאחריתך. על כן באתי אליך להגיד לך עצתי, אשר יעצתי לטובתך, וזאת היא: הלא ידעתי, כי חליפות מכתבים היו בינך ובין נעמן בן שרה, אשר אהבת חן שפתיו;הן היום או מחר ישוב הלום, ומה מאושרה תהיי אם תבחרי בו: ברית שלום תהיה זאת בין אנשי הריב. ודעי לך, עדינה, כי יד ירוחם רמה ונטויה היא על אביך הזקן להשיבו עד דכא ולהרסו עד היסוד. הן שמעתי כי זימון, יפה פרי תואר, חפץ קרבתך, ואולם אנכי אזהירך ממנו, כאשר הזהרתיך מחתני הנוכל הארור, כי צבוע משכיל בחכמות רע ומר אלף פעמים מצבוע אשר בין תופשי התורה. כן הגידו לי חכמי לב בארץ אשכנז, כי אם איש שפתים יצדק ובעל לשון יתחסד,אז מפניו יחילו רבים, כי בפה חנף ישחית רעהו, ובלבם אין חנינה ואין חמלה ורחמים, ולא עת ספורות עתה לעלילות אנשים כאלה, אשר שמעו אזני בארץ אשכנז. לכן שמעי, בת, לעצתי, ברחי מכל חנפי לב מעבר מזה ומעבר מזה ובחרי בעלם נחמד כנעמן, אשר לא יעבט ארחותיו ולא ישנה דרכו מפני רוח המושל, העולה עליו״.

ואלישבע שמעה לדברי געל, אשר עברו כזרם מים על שפתיו, ולרגעים מחתה דמעה מעל פניה, וככלות געל לדבר, ענתה ואמרה לו: "אנכי על דברתי לא אכזב, כי אחרית דבריך לי לקח טוב, ואויה -נא לי, כי אב חכם ומשכיל אין לי לעת כזאת להגיד לי מה טוב;אך מה יושיעני לקחך, ואנכי חִשבתי דרכי. שַתּי עצות בנפשי, אך נלאיתי ברוב עצותי. ראיתי כי גלמודה אני ופחים טמונים לרגלי על ימין ועל שמאל, על כן אמרתי: הן כל דורשי טובתי לבם אחרי בצעם הולך, ומי בכל אלה כאבי הזקן, הדורש שלומי וטובתי באמת ותמים? על כן נשאתי באָלה נפשי לבלתי סור מכל דבריו ימין ושמאל, הפקדתי רוחי בידו לעשות בי כאשר תמצא ידו, ואם חפץ ה’ בי, הלא יכונן צעדיו לטוב לי ומוקשים ישית לרגלו על כל דרך נלוז; ואם ה’ לא ישמרני, אך שוא שקד שומר ".

עודנה מדברת, והנה קול איש מזורר נשמע, ועטישותיו הגידו כי עובדיה אביה הזקן בא. הזקן בא אל הבית ושבר רוחו נגלה על פניו. וירא את געל ויאמר בעקשות פה: "מה לך פה, געל? השלום לך?הלא כעמט באת ולא בקרת בביתי, ועתה מה שלומך?״

–לשלום מר לי, מר –ענהו געל –הן חפצתי לבקר בהיכלי הרוזן ויגידו לי כי אתה וצביה שם, על כן חכיתי פה לעת צאתכם. הן מספר ירחים לא ראינו איש את רעהו, ומה רבו החליפות לגבר, אשר דרכו נסתרה!

– הינקה ה׳ אותי? –ענה עובדיה באנחה –הלא השביעני ממרורים! ומה יתאונן אדם חי? די אשר הוא חי. אך למה נשב פה? נצא מזה ונתהלך בגן ונשתעה יחדו עד צאת צביה מאת פני הגבירה, ושבנו העירה, כי עוד רבות לנו לעשות בעיר.

זאת דבר עובדיה ויצא עם געל אל הגן. שם פתח געל פיו ויאמר: "אמנם, שנינו שתינו מחמת שדי, כי אב שכול אתה מבנך, וכמוני הותירך ה’ ליגון ואנחה; ואולם זכר -נא, כי שברך אחד ואני משנה שברון השברתי, לקחתי מיד ה’ כפלים, כי שני בני יצאוני ואנכי נותרתי כערער בערבה; לא כן אתה, כי בנך מת, ועוד שורש בארץ גזעו: הלא היא אלישבע משיבת נפשך לעת זקנה, אשר מצאת לה איש כלבבך. לא ממרחק תביאהו, כי אם מקרוב מצאת לה נטע שעשועים, אשר לא עמלת בו ולא גדלתו: אנכי נטעתיו שורק, ואתה מצאתו כגפן אדרת וכזית רענן;אנכי בן גדלתי, ואלישבע בתך דכאתהו כחלל. בן אחד הלך ממך, ובן ובת תביא תמורתו, כי את ר’ צדוק אמצת בן לך: הוא יגיל באלישבע בתך, ואתה תשיש על שניהם, תשיש ותנוב בשיבה טובה, ואני, איש בריתך, אבכה על צרות נפשי ועל כל הבא עלי מביתך!״

–הרף -נא, ידידי, מאף –ענהו עובדיה –אנכי אבין סירותיך, ואולם לא עלי תלונתך, כי אם על ה '.

–הן זעף ה’ אשא, –ענה געל –אך חמת אדם מי ישאנה?וחמתך, ידידי, שותה רוחי, על כן אקיא מרֵרתי; חמסי ושארי על אלישבע בתך, כי ילד הרגה לחבּורתי, הרגתהו באמרי פיה ובזעם שפתיה, יען אשר דבקה נפשו בה באהבה נצחת. ואיה, איפוא, פיך, אשר דברת לי לפני נסעי להיות לאב לבני ולתת לו את אלישבע בתך כלוית חן?

– העוד לך פֶּה? –ענהו עובדיה – ואיה צדקתך לבתי, אשר יעצת עליה בושת לגנוב יקרותיה במצפה?

–הס! –ענה געל –אל תבַהל על פיך להוציא משפט בטרם תחקור. שאל -נא את המבשלת, אשר ראתה אָון בבית צפנת, ותגיד לך הליכות לוי, נער ר׳ צדוק, החבר לאיש משחית, אשר היה בכל רע, והוא וצפנת שתו עם גנבים ידם. ושאל -נא את פתחיה ויגדך גם הוא את אשר דבר לוי לפני מותו בשפה בלולה, אשר קלל את ר’ צדוק מורהו, אשר הוליכו בדרך לא טוב וינחהו בעצתו;הלא הוא הנער לוי, אשר טמן מוקש בבית ירוחם להדיח על ביתו רעה גדולה, ועצה נבערה היא כיום, כי ירוחם יצא למרחב; אנחנו אמרנו: בלענוהו, עתה יתקומם עלינו והקיא נקיא את כל חילנו. ככה עשה לנו ר’ צדוק, אשר רם כבודו בעיניך, ואולם כבודו בקלון אמיר, כי הוא הבריח את בני, ובתי מידו נגזרה;שאל את רחל התמה ותגיד לך דרכו.

–שמעה -נא, געל ידידי, –ענהו עובדיה –אם אאמין לכל דבריך, הלא יהיה ר’ צדוק כרוצח בעיני, ואולם נאמן לי מכתב ר’ בון, זכרו לברכה, מאלף פיפיות, אשר ידברו עליו עתק בקנאה. ועל דבר בנך אגיד לך, כי אחריתו הלא ענתה בו, בהשאירו בגדיו על שפת הנחל להונות לבבות, והוא צלל בנחלי בליעל עם חיל זרים, אשר נשא אתו; וזאת הרשעה הלא היא פרי משובתו מאז, כי לא יצא מעפר אָון פעם אחת, והן הוא הלך חשֵכים מאז, ועלי ועל בתי יזעף לבך, כי הדפנוהו. הן הוא לא ישוב עוד הלום, ובת אחרת אין לך לתת לר’ צדוק, ולמה תרע עינך בו, תכהו בלשון חדה כחרב פיפיות?

–בת אחרת אין לי לתת לו, –ענה במנוד ראש –אך אנכי לא אתן אחת משפחותי לנצר מטעי, אשר מצאתיו כנצר נתעב.

–הרף -נא, ידידי, –ענה עובדיה –כי מרוב שיחך וכעשך דברת כל אלה, ואין אדם נתפש על צערו, גם ה’ יכפר חטאת שפתיך. ואולם נדבר -נא עתה על אודות הדברים אשר ביני ובינך, והגידה -נא לי למתי אחכה לך להשיב לי כספי. דע לך, איפוא, כי מסלות ציון בלבבי, ובשוב כספי אלי, ולקחתי מקלי בידי ונסעתי אל עיר הקודש, כי מה לי פה ומי לי פה? ועתה הגידה -נא לי: מתי יהיה האות הזה?

וגעל שחק ויאמר: "לא כן דמיתיך, ידידי, כי לנבון וחכם חשבתיך, אך לקח ה’ טעם זקנים. הלא הגדתי לפניך צרתי והריסות מצבי, אמרתי:אחת אדבר לך ושתים תשמע, ואתה טרם תבין מה ירזמון מלי, ותהי כאיש אשר לא שומע. לוּ היה כסף נכון בידי, כי עתה שמתי גם אני פעמי לדרך הקודש, לשבת בארץ הקדושה, אשר הקיאה מקרבה תועבה כר ' צדוק, אשר הציגני ככלי ריק ".

–אנא, געל! –ענה עובדיה בבהלה ובתמהון –אל -נא תהתל באיש בריתך: הלא לבעבור נסות אותי דברת אלי בלשון ערומים, כי איש אמונים אתה ובאמונתך הלא תחיה תמיד.

–אבדה האמונה, –ענה געל באנחה –כי פסו אמונים מבני אדם, כי שקר, כזב ותרמית לא לאמונה גברו בארץ, ור ' צדוק יוכיח במישור לך כי כדברי כן הוא. אך מדוע שנית פניך ונפשך נבהלה מאד? הן עוד לא אבדה תקוה.

– אבדון ותקוה! –קרא עובדיה משבר רוח –לא אבדה תקוה לראות את כספי, יגיעי ועמלי, אשר הפקדתי בידך? היתכן דרכך? ומה יענו כל ישרי לב? הלא הם יענו ויאמרו לך: אם אין לך לשלם, תן את ביתך וכל אשר לך בכסף והשיבה מַשה יד לבעליו.

וגעל שחק לדבריו ויאמר: "מכרה כיום את ביתך, נחלת ירוחם, ולך אל עיר הקודש. אך מה אדבר, ואתה טרם תראה את הרעה הצופה לנו מבית ירוחם, אשר אם נשען על בתינו, לא נעמוד ביום תוכחה. שאל את בן -צבי ויגדך, כי הוא יריב את ריב ירוחם, והוא מצודו עלינו הקיף, כי שאול חתנו לו מחסה עוז, וכלה ונחרצה הם עושים אותנו, והשב ישיבו לנו שבעתים אל חיקנו את חרפתנו אשר חרפנו, גם תנואות עלינו ימצאו להרסנו: את בתינו יקחו, את חילנו יבוזו ולא ישאירו לנו עוללות, ולשואה יבקשו גם נפשותינו. הן דרכנו כמשוכת חדק, ונקמה כחתף תארוב לנו, ואתה לא תשים על לב, כי באה שמחה בלבך מיום מות בתי, במצאך את נטע שעשועי נכון לפניך. והנה בא היום לתת את בתך לזרע ברך ה’, על כן אתה אומר אלי: השיבה לי כספי וקמתי והלכתי אל עיר הקודש, כי את ביתך תתן לרעים האהובים. היתכן דרכך זה? השיבה -נא אל לבך, כי כאיש אחד חברים היינו בכל משלח יד, ועמי חלקת תמיד פרי עמלי. האיש בריתך הייתי רק בעת אשר הצליח ה׳ מעשה ידי ויחילו דרכי, ועתה, כאשר נסתרה דרכי מה’, הנך כערום ראה רעה ונסתר?התעזבני לעתות בצרה ותלך לך למנוחות שאננות?גם זה העלם יפה העינים, זימון, אשר בחרנו לשחק בבית ירוחם, להונות לבם באהבתו את רוחמה, למען ימציא לנו את התעודות, –גם זה העלם זימון נהפך לנו כקשת רמיה, כי הוא ראה את בתך, כי תאוה היא לעינים, והיא ראתהו כיפה פרי תואר, מפניהם נהדף בני, ברח מרחוק. עתה יקח זימון נקם בראותו, כי נקעה ממנו נפש בתך, והיא נתונה לאחר, כי הנה בני שרה ירשו הון רב, כאשר שמעתי, ובת שרה תבחר לה דרך אחרת, וזימון ישים מצור על בתך. ואם לא תאמין לדברי, לך אל בית הרצים ויגידו לך כי בא מכתב, שלוח מלונדון אל בתך. אין זה כי אם מכתב זימון. ועתה הביאה עצה להנצל מכף רע. העת לך עתה לדרוש כסף מידי, לשום לדרך הקודש פעמיך? הן רגליך נלכדו בסד,וידי אנשי ריבנו אוחזות בעקבך, ולמה זה הבל יפצה פיך? הלא כמוך רצה גם חמול לעשות דרכו אל עיר הקודש, וישב על עקב בשתו והוא עצור עתה בכלא. הכמוהו תתאוה יום אָנוש?״

– ומה, איפוא, תקותי? –שאל עובדיה, בספקו כף –הגידה -נא לי, איש שלומי: מה לי לעשות?

–אנכי אגיד משאלותיך ומעשיך –ענה געל –הלא שתים אתה שואל: להנצל מכף עריצים ולהשיב כספך אליך. ועל שתי אלה אשית עצות בנפשך: הן בית ירוחם קמים עליך: תן את אלישבע לנעמן בן שרה, ועשו שלום לך;אנכי נהרס ממעמדי ואין לי מה לשלם: הביאה לי את צביה בדבר שפתיך, ומכספה, אשר הניח לה בנך, יהיה די שלומים למַשה ידך. הגדתי לך מעשיך, ואתה דע לך.

–בתי לנעמן, בן לא אֵמון בו! – קרא עובדיה בתמהון –ואשת בני בבית נכרי, ועיני רואות וכלות! אך העבר -נא ה׳ עיני מראות, יקחני אופל, ואל אראה צרת נפשי.

– למה תתגעש ולמה חרה לך? –ענה געל – הן נעמן –תועבת נפשך, ונפש בתך תשחרהו. ועל צביה למה זה יהמה לבך?הלא ריקם באה אל ביתך, ומלאה ברכת ה’, אשר השאיר לה בנך, תצא ממנו כנכריה, והלכה והיתה לאיש אחר, ואכלו יגיע בנך ומעמל נפשו ישבעו ויעלזו יחדו, ומה ממך יהלוך, אם כספה ישוב אליך?הלא עוד צביה קוראה לך אבי לא בשפת אמת, כי אם בשפתי חלקות, ואומרת היא לך כי על פיך תחיה ותגזור אומר ויקום לך לפני בואה אל הנחלה, אשר הנחילה בנך. והשיבותי לך משה ידך, ובשלום תבוא אל עיר הקודש, וידעת כי שלום בנוַת בתך, ושמועה טובה תבוא לך תמיד מארץ מרחק. העוד לך אלי מלין?

–אנכי אתן בעפר פי, אחשה ואדום –ענה עובדיה מנהמת לבו –אך הניחה לי ואשובה אל משכן בתי, אולי ינוח לי מעצבי ומרגזי אשר תקפוני לנצח.

–לך לשלום –ענהו געל, ויעזבהו ויאמר אל לבו: "הן חִצַי עמו, ועתה יבקש רפאות לנפשו בנתיבות אשר הוריתיו ".

ועובדיה בא אל משכן אלישבע עשוק ורצוץ מעקת לב. ותאמר לו אלישבע: "הבליגה -נא, אבי, על יגונך, כי אחד הלא אתה לי ואחת אני לך. הגידה -נא לי: מה אעשה לך ואנחמך?״

– אל תעשי לי מאומה –ענה הזקן הנדהם –רק הגידי -נא לי, בתי יחידתי, קושט אמרי אמת: האומנם השיגוך דברי זימון מלונדון?

–לא אכחד ממך, אבי, מאומה –ענתה אלישבע –אמנם, השיגוני דבריו זה ירח ימים, אך מכתבו היה לי לישועה כי כאשר הוספתי לקרוא מִרמת דבריו, כן הוספתי שנוא אותו; אף שלחתי את המכתב לירוחם, למען ידעו גם הם ערמתו כי רבה. ואתה, אבי, אל תירא, כי את שבועתי בחלום אקים בהקיץ: בידך אני, וכלכת יצחק אחרי אברהם אביו אל הר המוריה, כן אלך אני אחריך, אבי, ולא אשאל:איה השה לעולה. האקוה, כי יקרא לך מלאך ה׳ מן השמים? הן תקותי אבדה, כי אם לא חפץ בי ה׳ הלא גם בעדן גנו ימצאני הנחש ונלכדתי בערמתו. לכן בידך אפקיד רוחי ונפשי, וה’ ינהגך מישור.

–לה’ הישועה –ענה הזקן – ואַת, בתי, אל תשתוחחי ואל תהמי, כי לא עקודה אַת. הן הרעות לעשות בעצרך מכתב זימון ירח ימים אתך, אך אחרית פעלך תכפר על ראשיתו: בחכמה שלחת את המכתב אל ירוחם, למען יראו כי טובתם אני דורש, כי מי ידון עם התקיפים האלה? הנני לשוב לביתי וערכתי מכתב תחנונים אל ירוחם; אנכי אבקש זאת מר ' צדוק, והוא יכלכל דברי, כאשר נאוה לאנוש כערכי: אולי ישובו רודפי מחרון אפם ויתנוני השב רוחי.

כן חשב עובדיה לעשות וישכח, כי גם ירוחם ערך אליו מכתב תחנונים זה ארבעה ירחים ויתחנן אליו מנהמת לבו, והיא היה אז אביר לב ולא ראה בצרת נפשו. ומה ענה על דבריו? – "כלבים צועקים –מלאך המות בעיר ".

וצביה באה ותאמר אל הזקן: "הן הגבירה ובתה העתירו עלי דבריהן ותאמרנה לי, כי אין טוב לי כי אם לבקש לי מרגוע בצל איש, פן אשחית את נחלתי, בשבתי גלמודה, ואנכי באחת דברתי אליהן, כי נחלת אישי יקרה בעיני, כי מידי היא, וזכר רב טובו יכסה במשאון לפני את כל איש אשר על פני האדמה״.

זאת דברה ותמרר בבכי, ותבך גם אלישבע, והזקן אמר: "קומי, בתי, ונשובה העירה, כי עוד רבות לנו לעשות בעיר, ומחר נשובה הלום, וה’ ינהלנו בארח מישור ולא יתן למוט רגלינו ".

ובדברו זאת קם ויברך את אלישבע בשלום, וצביה נפלה על צוארה ותבך ותאמר: "אנכי בתי אקרא לך תמיד ובשלומך לי שלום ".

ותפן צביה ותצא אחרי חמיה, ויצאו מחצרות הרוזן וישבו בכרכרה לשוב העירה.

ו: דעת נשים

השמש בא, וירח בחצי חודש עמד זבולו לפאת קדמה תימנה, ורחל שבה מבית ירוחם לבושה הוד והדר, ותאמר לה אלישבע: "בכליון עינים חכיתי לך, רחל, הפעם הזאת, אך מה אחזה בך?הן הוד והדר לבשת, בגדי תכלת וקשוריך –שני. ומה נחנת, שאהבה נפשי! ועתה הגידי נא לי: מאין לך אלה?״

–אל תאיצי בי להגיד לך, אלישבע עדינה, את כּל פעם אחת –אמרה לה רחל –אנכי אגיד לך הדברים, כאשר באו:

מכתבך עם מכתב זימון עוררו תמהון בלבבות ירוחם ושאול, אך לא כעש ורוגז, ועל זאת אשתומם, פליאה דעת היא ממני, לא אבין לה, ושרה דרשה שלומך באהבה וברחמים גדולים ותאמר: "לא ידעתי נפשי, כי מדי דברי באלישבע, והנה לבי הומה לה; על כן צר לי מאד,מדוע תמנע רגליה מנתיבות ביתי ולא תבוא בצל קורתי״. ואנכי אמרתי לה: "הלא כלבבך אליה כן לבבה אליך, ורק דברי אֶפע מבדילים בינה ובין נפשות ביתך״. ורץ בא לבשר, כי בניה באים אליה ממרחק עם רעיהם ורעותיהם, ההולכים לרגלם. ותפצר בי שרה להיות עוזרת ידה לקדם פני האורחים, ואנכי עזרתיה בחפץ כפי להכין הכל. ויהיו האורחים הראשונים השבים: זימון, נעמן, רוחמה ורפאל, ולא אנסה דבר לספר לך שמחת עולם אשר באה אל בית ירוחם לרגלם. וכראות אותי רוחמה, נפלה על צוארי, כמו רעותה הטובה אני בעושר ובכבוד,ותביאני אל חדרה ותאמר לי: "הן הביאותי שמלות תכלת וחפצה אני לראות מה המגרעות הנמצאות בהן, לכן לבשי אותן ואראה מה הן״. ואנכי השלמתי חפצה, לבשתי השמלות, ותאמר אלי: "הנה הן כמַדך ולך הביאותין״. ואנכי מאנתי לקחתן ותשביעני לבלתי שנות אחרי דבריה. ולתמהון לבי ראיתי את זימון מדבר ברוח חן עם רוחמה, ושלום ורֵעות על כל פנים. עוד מעט והנה עתניאל ועתליה דודתך באים, ועוד שני רעים אהובים ונחמדים על כל דבר שפתים, ועוד אנשים ונשים, הנלוים אליהם, וישבו כולם סביב לשולחן הערוך, ואני ושרה מגישות משקה, מעדנים וממתקים לאורחים, ובבית ירוחם אך גילת ורנן; הזקן שב לימי עלומיו, שרה כאם הבנים שמחה.

– הבאה נפשי בסוד עליזים? –שאלה אלישבע באנחה –העלה זכרי על לב אחת הנפשות השמחות לדרוש שלומי?

– הרפי -נא משאלתך –ענתה רחל –הן עתניאל ועתליה יִסְפרו רגעים, מתי יבואו לראות פניך;גם זימון שאלני בלאט, מה הוא בעיניך ומה שלומך ומעשיך, ואל נעמן אמר: "הלא תבקר כל המקומות אשר שחקת שם עם אלישבע בילדותכם? –הן זאת היא ראשית דרכי מחר כעלות השחר –ענה נעמן בענות חן. וישחקו לו עתניאל ועתליה, וישחקו לו גם זימון ורוחמה, ואנכי עמדתי משתוממת באין הבין דבר, מה השחוק הזה: חידות הן ואך הבל איגע למצאן. אך עוד לא תמו דברי, כי גם לי אָצל אלהים תמהון לב ומבוכה. הגשתי ממתקים אל איש נחמד למראה בחצי ימיו, ויאמר לי בחן שפתיו: "נעמו לי הממתקים האלה מיד המגישה אותם לי״. –אך לזה יקרא חכם חרשים! –ענה זימון בשחוק, ודברי החן נפלו כחצים בלבי, ויאדימו פני ויחורו חליפות, הרחקתי מחכם החרשים, בהתלחש אתו זימון, ואשמע שפת לא ידעתי, ועיני פגעו בעיני האיש, המביט אלי בתמהון.

השמש באה, ובחדרי ירוחם העלו נרות ולא נתנו כל איש זר לבוא. ואנכי נבוכה ממראה עיני וממשמע אזני, ותשאלני שרה למבוכתי, ואנכי אמרתי לה, כי ליל חידות הוא לי. הגדתי לה על דבר חכם החרשים, והנה זימון נגש ויאמר: "חכם החרשים זה עשיר הוא וחפץ הוא לקחת אל ביתו אשה צעירה לימים כמוך, לננען תהיה נלוה לאשתו. הגדתי לו את צדקתך לבית אביך, ויאמר לי האיש: ׳כל מחסורם עלי, רק תשב -נא רחל בצל קורתי, ורמה קרנה בכבוד,וגמלתי תבונות כפיה ביד נדיבה״. ואנכי השיבותי אל לבי לאמר: הן זה האיש לא ידעני מתמול שלשום וידבר אלי ידידות בראשית דעתו אותי: אולי רודף קדים הוא, אשר ישים רסן מתעה בלחיי למשכני ברשת זו טמן לתומתי, ואיך אשב כסמל הקנאה בביתו לעורר עלי קנאת אשתו? הגדתי כל זאת לשרה באזני זימון, ויאמר אלי זימון: "חי נפשי וחי אלישבע הטובה לך, כי חכם החרשים הוא נכבד וישר ואין ברוחו רמיה; ועל דבר אשתו אל תיראי, כי אם תעוררי קנאתה, והייתי כנוכל ארור בעיניך והגדת פחזותי בשערים. ודעי לך, כי עודני בגפי וכבודי יקר בעיני ״.

זאת דבר וישחק עוד, ותצחק גם שרה בקרבה, וזימון ראה כי נבוכה אני, ויאמר: "צחוק עשה לנו אלהים, על כן מלא שחוק פינו. ואַת, רחל, אל תשיתי לב לאשר אשחק, כי אם נאותה אַת לשבת בבית האיש, הנני נותן לך כרגע אלף שקל כסף, אשר תתני אל הורתך, והאיש הנחמד יהיה תמיד מקור חיים לבית אביך. ומה תעני, רחל?״ זאת דבר ויאחז ביד שרה ויקחנה אל אחד החדרים, ויתלחשו, ואחרי התלחשם נשמעו לי נשיקות שפתיהם. ובצאתם אמרה לי שרה: "אנכי אערבך, רחל, עם איש החמודות הזה, וחי נפשי וכל הנפשות הקרובות בלבבי, כי תברכני נפשך בגללו״.

ואנכי לא יכולתי להתאפק מבכי, וכן אמרתי אל שרה: ״לוּ הוכחת אותי להיות אשה לאיש חמודות כמוהו, אשר יארשני לו באהבה ובחסד וברחמים, אשר הוא נכון לעשות לבית אבי, כי עתה אשיתך, שרה, בפי ברכות לעד. אך נפשי יודעת מאד ערכי כי מך, ונקלותי אני בעיני מִשאת עיני אל איש כערכו, ההולך בגפו. ומה אענה עתה, אשר איש חסדי זה בעל אשה הוא, החפץ לקחת אותי אל ביתו ולהיות מקור חיים לבית אבי? נחלה מבהלת היא, כי ברגע קטן נולדה, על כן יראתי פן לאורך ימים או לנצח אחלל כבודי;על כן אמרתי: הן מושך חסד הזה מושך עון הוא בחסד אשר הוא אומר לעשות לבית אבי;לא כן אנכי עמדי, כי אם בעמל נפשי וביגיע כפי אכלכל את בית אבי, אך לא בחלל את כבודי. אנכי יראתי לנפשי, פן תמוט בארח צדקה ".

ושרה שמעה את דברי ותשק לי שפתים ותאמר לי: "אשרי אישך, אשר תבחרי ותקָרבי! הניחי לי, שאהבה נפשי, כי אני אשקוד על טובתך ". וזימון שחק אלי ויאמר: "מחר, רחל, מחר תהיה רוח אחרת עמך ובחרת באשר מאסת היום. ואַת דרשי -נא בשמי לשלום אלישבע הטובה, תפארת העלמות, אשר לא ראיתי כמוה באיים רחוקים. רק אל תהיה לי כקרח הנורא ביום מחר, בבואי לראות פניה״.

וככלות רחל לדבר, שאלה את אלישבע, אם היטיבה להשיב פני שרה וזימון על אדות האיש המושך לה חסד, באשר הוא מושך עון בחבלי השוא. ואלישבע נפלה על צוארי רחל ותבך ותאמר: "מה מאד נעלית עלי, רחל, ומה נקלותי אני בעיני! כי הנך עומדת על משמרתך ולא תתני כל רודף קדים למשול ברוחך, בכל החסד והטוב אשר הוא אומר לעשות לבית אביך, ומה אנכי נגדך? הן יאשרוני רבים כי נבונותי, וחכמתי לא עמדה לי לעת מצוא: ברגע קטן משכני זימון רועה הרוח ולאורך ימים חמס נפשי,כי בעת אשר איגע לפתח מוסרי רשתו, אמצאם סבוכים מאשר היו. הלא גם הוא משכני בחיים וחסד אשר עשה אז לאבי, ואיה עתה חסדיו הראשונים? הלא בארץ נשיה! וזימון רודף קדים עוד ירדפני בחלום ובהקיץ, כי נתן לי רעיון רוח אשר יכביד עלי אכפו ולא אמיש צוארי ממנו כי אם באָלה ובשבועה, וגם אלה לא מצודות סלעים משגבן בעת אשר ישים השטן עליהם מצור. לכן מאד נעלית בעיני,רחל אהובתי, כי השיבות את פני השטן המשחית בראשית עלילותיו: כבירת כח לב אַת ובטחת כי יתקפוך כל נכלי נוכלים ונלחמו אתך –ולא יוכלו לך. לכן לא לך להתיעץ עמי, כי אם לי התיעץ אתך על צפונותי אשר אגלה לך ואשר הביאוני לאסור נפשי באָלה ובשבועה. וצפונותי אלה הן דברי חלומות, שהם הרהיבוני בהקיץ וישיגוני בין המצרים ביום נחלה, כי מה יועילו לי אוצרות הניח לי אבי, אם נפשי תקוץ בחיים. אַת, רחל, אוהבת את בית אביך, אשר להם תקריבי כל עמל נפשך, ואיך לא תאהב נפשי את אבי הזקן, האוהבני בכל נפשו ובכל מאדו, כי מי לי עוד זולתו? ועתה שמעי את אשר חזיתי בחזיונות לילה אשר שלח לי אלהים להזהירני, גם נזהרתי בם. הלא תזכרי עוד, רחל, כי במוצאי השבת בערב הגיתי בכל דברי המכתב אשר הריץ אלי זימון ואשר בם גבירה שמני לפרחים, ואַת אמרת לי: ׳מה שפרו לי דברי זימון ומה נאוה לך שם "גברת הפרחים "!' ואנכי אמרתי לך: ׳הניחי לגברת הפרחים, אשר תשלג בצלמון '. ובכל זאת היה שמו, אשר קרא לי,שעשועים לנפשי, כי אמרתי בלבי להשיב את זימון דבר: אם גברת הפרחים אני, היה אתה גביר לי;זאת חשבתי לענות, וישיבוני שעיפי דבר מר ויציגו לפני את זימון כנמר בחברבורותיו, וברוב שרעפי בקרבי נרדמתי. אני ישנה ולבי ער, ורעיוני כבני רשף יגביהו עוף, ורוח החזיון קבצם ויארוג מהם מסכה נוראה, ככל החזיון הזה הכתוב לפני על ספר לזכרון.

בחלומי והנני בבית אבי הזקן בחדרי הצופה אל הגן, עיני קדמו אשמורות, ואלבש שמלת בוקר ואשב לערוך מכתב אל עתליה דודתי. שפכתי לפניה שיחי, הגדתי לה צרות לבבי ואהבָתי את זימון, ועצה בקשתי מפיה לדעת את אשר לי לעשות במבוכתי. עודני דוברת דברי בספר, והנה קול ישורר בחלון: הקשבתי קשב, והנה קול דודי זה, דופק לבבי בשיר ידידות כשיר אשר שמענו אני והוא בקרית אמון על במות ישחק בליל החזיון. פתחתי חלון חדרי אל הגן, והנה קול זימון אלי קורא: ׳מה לך פה, גברת הפרחים, כי תפרחי במדבר?מה לך פה ומי לך פה? הן אני לך שמש ומגן ואלי שאי כפיך׳. נפשי יצאה בדברו ואקרא לו: ׳היה, דודי, גביר לגברת הפרחים '. זאת דברתי, וזימון בעד החלון בא אלי כגנב לגנוב את לבבי, ויחבקני בזרועותיו ויאמר לי: ׳זכרי -נא לי, ידידות נפשי, חסדי אביך הנאמנים;זכרי כי חלצתי נפשו ממות ואת עיניך מדמעה׳.

על הדברים האלה התעוררתי ואֹמר אליו: ׳ואיה חסדיך הראשונים עמדי? הלא המות בלעם׳. ויענני זימון ויאמר: קראי -נא, יונתי, מכתב אביך '. ואתחלחל ואקח המכתב מידו ואמצא כתוב בו, כי זימון שלוח מאתו למלט נפש יונתו, העצורה בכלוב, ולשמרה מפח יוקשים. ויאמר לי: ׳קומי, יונתי, ואנהגך אף אביאך אל אביך, וברך את אגודתנו לנצח '.

שמעתי ותחי רוחי, ואשאל את זימון לאמר: ׳איך נצא מחצר אבי הזקן, והוא סגור דלתים ובריח?׳ ויענני זימון לאמר: ׳אל תיראי, יפתי, אני אקחך על זרועותי ואשאך כנפי שחר. הנה פתח שער החצר פתוח ועגלת צב מכוסה ורתומה לסוסים קלים נכונה לשאתנו ‘. ואנכי חשתי ולא התמהמהתי, לבשתי בגדי החמודות ואקח את הדברים הדרושים לחפצי, ואשימם בארגז עור ואתנהו לזימון, אשר נשׂאוֹ. ויצא הוא ואנכי אתו,ויושיבני בעגלת הצב, וישב הוא בה ויצו את דופק הסוסים, וידפוק את סוסיו וירוצו עד כי יצא רשף לרגליהם. ואני וזימון נמוגים באהבתנו, ונעבור במעקשים ובנלוזים עד בואנו אל מלון בדרך אליו סרנו. ויביאני זימון בשני חדרים ויסגור דלתם בעדנו ויאמר אלי: ׳עוד רב הדרך עד בואנו אל אביך, ואנכי לא נתתי לעפעפי תנומה כל הלילה להכין הכל לדרכנו, לכן אשכבה ואנום מעט, ואם חפצה אַת, יונתי, עשי כמוני.’

זאת דבר וישכב וירדם. הוא ישן ולבי ער, כי ששוני לא נתנני לנום. חשבתי דרכי אל אבי, אשר עוד מעט אראה פניו, כי עודנו חי, וכי זימון בחירי יהיה עוד מעט אלוף נעורי. ואנכי יושבת ומבטת אל פניו, משתאה ומחרשת לחין ערכי ולחמדת תארו;אך פתאום נבהלתי מראות, כי בכנפיו נמצא דם, ואשתומם על המראה ועצמותי רחפו. השיבותי אל לבי, כי בחירי זו הוא עלם אשר חרף נפשו לרדוף אחרי חבר מרצחים ביער, ומי יודע, אולי עשוק הוא בדם נפש וצפוי אל חרב נוקמת.

עוד לבבי הוגה אימה, והנה קול דופק הדלת, ואנכי הגיתי בזימון ואתחלחל. ראיתי כי תרדמה גדולה נפלה עליו, ואגש אל הדלת בלאט ואשאל: ׳מי זה בא? –נעמן, ידיד ילדותך –ענה הקול. ויחרד לבי בקרבי, בהשיבי אל לבי, כי נלחצה נפשי בין שני צרי צוררים. פתחתי הדלת בלאט, והנה עלם נחמד נגדי. האתה זה, נעמן ידיד ילדותי? –שאלתיו,בהשפילי אמרתי ובהניפי ידי אליו, לבל ירים גם הוא קולו. אַת זאת, אלישבע העדינה? –שאל נעמן, בהניעו עלי ראשו –הלא אַת היא, אשר רוממתי שמך בכתובים! הזאת לך המרגעה בזרועות רשע? איך נלכדת בגאונך, נפלת משמים ארץ, אילת השחר, ותעוללי בעפר קרנך, כי אהבת איש עשוק בדם נפש ותתני הודך לאכזרי, אשר רצח את אביך הזקן, מקור חייך, וַיֵז נצחו על בגדיו, ואותך גנב מביתו?הן קול דמי אביך צועקים מן האדמה, וקול רוצחו יחריש קול מר צורח! ותכרתי ברית לרוצח הזה ותתחמקין ללכת אתו, כי התעה אותך בפחזותו להגיד לך כי עוד אביך חי, והוא בין רפאים ישכב, ובחירך זה יוליכך בדרכי סירים שאולה.

אנכי שמעתי דבריו ויהי לבי לאבן. אמרתי: מי יתן ופצתה האדמה את פיה ובאתי בתחתיות ארץ. ואנכי נאנָקה דום, סופקת כף וטורפת נפשי באפי, בהשיבי אל לבי כי אני הסבותי בכל השערוריה הזאת. אחזתי ביד נעמן, אמרתי לו: ׳הגידה -נא לי, כי רמיתני מאהבתך אותי, והלכתי אחריך אל אשר תלך '.

– ומה בצע כי ארמה אותך? הבזאת ישוב אביך הזקן ויחיה? והוא מיד זימון נגזר. ואל יפול לבבך על הרוצח הזה, כי אנשי הצבא, ההולכים לרגלי, נסבו על הבית ללכדו ולהסגירו אל השופטים, כי הוא רצח את אביך הזקן ואותך התעה מביתו. אך הנני להצילך.

– אוי -נא לי ואוי לנפשי! –צעקתי מנהמת לבי זעקה גדולה ומרה מאד. לקולי התעורר זימון ויקם ממשכבו ויקרא בקול פחדים: מה זאת? רצח בעצמותי! עניתי ואמרתי לו: הוי, נמר אכזרי! איכה עכרתני?

– אם נמר אני –ענה הרוצח בקול נורא ויוצא שכין מתחת למדיו –אם נמר אני, אטרוף כל נפש אשר תקרב אליך! –זאת דבר ויקפוץ על נעמן וידקרהו, וַיֵז נצחו על בגדי, וגם אני נפלתי על גוית החלל ואתעלף. ואחרי שוב רוחי אלי, והנני לבדי בחדרי בבית אבי הזקן, וקול יללה עלה באזני, יללת אנשים ונשים, הסופדים לאמר: הוי איש ירא ה’ והוי הודו! הוי תופש תורה ושומר מצוה! איך נפלת לפני בן עולה, נגזרת מיד עריץ, אשר שם דמים בביתך! ודמיך יטוש ה’ על בת נעות הלב, אשר לא שמעה לקול מוסרך. צדיק אתה ונקי מה׳ ומישראל, והנפש החוטאת תשא את עונה והיתה דראון לכל בשר.

לשמע זאת התפלצתי,בראותי כי אמת נכון הדבר. קמתי ממשכבי, חרדתי לבוא הביתה, וכל רואי נדדו ממני. ומה חזיתי? והנה גוית אבי הזקן מושכבת על הארץ ונר מראשותיו, ואנשים ונשים סופדים עליו וסופקים כף, ובראותם אותי, נדדו ממני כמו ראו מראה בלהות. חפצתי לגלות את המסכה הנסוכה על פני אבי הזקן, ולראות פניו אחרי מותו, ושומרי גויתו נתנו עלי בקולם לאמר: ׳הוי, מוראָה ונגאָלה! איכה נועזת לנגוע בגוית איש צדיק? הן רב טוב צפון לו ולך נכונו שפטים נוראים. לכן סורי, סורי, אל תגעי בגויתו, לכי אל מאהבך, אשר שפך דם צדיק׳.

ואנכי טרפתי נפשי באפי,בראותי כי ירדתי פלאים ואין דורש לנפשי, ומנהמת לבי צעקתי על גוית החלל: ׳כפר -נא, אבי, לבתך, כי לא ידעה דבר מכל הנעשה, ובנפשך הטהורה נשבעה אני לבלתי סור מחפצך ימין לשמאל '. ומרוב שאגותי התעוררתי, ואפקח עיני –והנה חלום. ומה פג לבי מכל החזיונות האיומים האלה, אשר אפס קציהם כתבתי לזכרון לפני.

הלא שמעת, רחל, את דברי החלום. אכן, קול ה’ אשמע בו, אשר יזהירני מלכת בדרך זימון. נשאתי כפי להודות לה׳, כי עוד אבי חי, ונפשי עוד טהורה, וקרוב הדבר אלי מאד בפי ובלבבי לעשות ככל אשר יורני אבי לטוב לי. על כן שמחתי לקראתו ביום ההוא, כבואו לבקר במשכני, ספרתי לו חלומי. ויאמר לי: ׳הלא על הדבר הזה התפללתי לה’ –לנחותך בדרך ישרה, ואם תקימי שבועתך, אשר נשבעת בחלום, אז סורו ממני, כל פועלי און, כי לב בתי שלם עם ה’ ועמדי, וממי אירא? אך אויה לי אם תֵזלי לשנות דרכך, כי אז ברצח בעצמותי תדכאי נפשי, והקיצות ולא תמצאיני עוד. לכן, בתי, כתבי ככל החזון הזה לך זכרון בספר, למען תדעי ובחנת דרכך׳.

ולמה אכחד ממך, רחל שאהבה נפשי? הן תשוקתי לזימון עזה עתה בקרבי ביתר שאת, ולרגעים תפקדני, אך נפתולי אלהים נפתלתי עם חשקי, ושבועתי לאבי הזקן בחלום ובהקיץ –כקיר ברזל ביני ובין מאויי, ולמען השקט את רוחי, אשיבה אל לבי תמיד תהפוכות דרכי זימון. אמנם, נעמו אמריו, מאד נמלצו, אך מה נאלחו מחשבותיו! הן כל עין ראתהו ותעידהו, וכל פה יגיד תהלתו, כי כולו מחמדים, יפה פרי תואר יקראו לו, אך ראי דרכו עם נעמן, אשר הדיח עליו רעה, ועוד לו פֶה לדַברו לשלום ולהתהלך עם בית ירוחם כרע נאמן להם. אין זאת כי אם תרמיתו עמוקה משאול;כן יסובבני בכחש לצודני כיונה פותה, ובמכתבו אלי אמר לחתות גחלים בחיקי, אך זממו אל יפק סוג -לב זה. אנכי אגַבר חילים וה’ אלהים יעזר לי לבער מקרבי שארית אהבה בשארית חֵמות וברוח בער, וכאשר יעצתי אז לפַתּח מושכות הכסיל זרח, כן תמצא ידי לפתח חרצובות רשע ומוסרות זימון אנתק, וברא לי ה’ לב טהור, ואבי הזקן בעצתו ינחני מישור. הן מחר לי יום נחלה, ולא יחדל איש חמודות מקרב צעירי עמנו, וידעתי את אשר אקריב אלי״.

ורחל אמרה: "הן עת היא לך, עדינה, לעלות על ערש יצועך. לכן אצא לסגור החלונות ".

– טוב, רחל –ענתה אלישבע –אנכי אתן תנומה לעפעפי, למען יהיה רוח נכון בקרבי ביום מחר.

זאת דברה אלישבע, ורחל יצאה.

– לא נכון הדבר הזה, אדוני! –נשמע קול רחל מחוץ בחלחלה.

– מה זאת, רחל? –שאלה אלישבע, בהשקיפה מן החלון, ומה נבהלה נפשה, בראותה לנוגה הירח את זימון ועוד איש אחד אשר מסכה נסוכה על פניו, והגבירה ולוירא עמדו בגן מרחוק. וזימון אמר אל אלישבע: "אל -נא, אלישבע עדינה, כה תתפלצי, כי לשלום באתי הלום לראות הוד פניך ".

–אם חפץ אתה להמיתני,גשה הלום –ענתה אלישבע בחלחלה – ואם אמנם יקרה נפשי בעיניך, גש הלאה, כי עיניך בי – ואינני, כי, אמנם, אנכי כעשב "אל -תגע -בי ", כאשר דבר פיך במכתבך אלי. לכן סור לך מהר מזה.

ובדברה זאת, והנה האיש אשר מסכה נסוכה על פניו הניף ידו לזימון וימשכהו אחריו, ויצאו מן הגן. והגבירה ולוירא נגשו אל אלישבע ובשפתי חן הוכיחו דרכה אל פניה. ולוירא אמרה לה: "הלא עיניך הרואות כי אנחנו מתהלכות בגן, ולא תאונה אליך רעה, ולמה חרדת את החרדה הזאת?״

– לא עת דברים היא –ענתה הגבירה –לכן שומרים אפקיד למשכנך בראותי כי יראה וחרדה אַת מפחד בלילות ותגערי בזימון ותמלאי פניו קלון, והוא נמוג מפניך, ושלומך וטובתך כל ישעו וחפצו, כאשר עיניך תחזינה מישרים ביום מחר, ונחמת על אולתך.

ואלישבע נכלמה מאד מתוכחת הגבירה, ומוסר כלמתה השקיט את חרדתה. לשוא רצתה להצטדק לפני הגבירה, כי אמנם שורש דבר נמצא בה ולבה יודע מרת נפשה, כי לא השגיחה אליה הגבירה עוד ותפן ותלך ותבצע אמרתה, בהפקידה שני שומרים ממשרתי ביתה לשמור סביב למשכן אלישבע כל הלילה.

–צר לי מאד – אמרה אחרי כן אלישבע אל רחל –כי בספרי לך שעפים וחזיונות לילה, מלאה רוחי מאלה, עד כי חשבתי את זימון כי בא הוא להדיחני, כאשר נראה לי בחלומות שוא. לא כן ענתה בו הגבירה, כי על דעתה שוקד זימון על טובתי. אך הנני לראות מחר את פני עתליה דודתי –כי מי קרובה לי כמוה? –ועמה אתיעץ על צפונותי.

– אך אותה תראי בבית התפלה לאכרים, –ענתה רחל –כי חג להם מחר, והמה ישכימו קום לאור שחר;שם משוררים ירנינו במקהלות ושם שולחן ערוך, ובא גם הרוזן שמה עם כל כבודו, ועמנואל האדיר בראשם, ונחמיה ואסף ישאו שם מדברותיהם, ואחרי כן יהיה חג לאכרים ושמחו לפני ה’ ועלזו בחצרות קדשו.

– לכן,ענתה אלישבע –לכן מחר נשכים קום כעלות השחר.

זאת דברה אלישבע ותעל על ערש יצועה.

ז: למשה עשר באב

השחר טרם יעלה, והאכרים ונשיהם ינהרו וירוצו אל בית התפלה, הבנוי כמקדש מעט בראש ההר. לרגליו נוזל נחל עדנים, אשר ילָפתו ארחות דרכו, ובהליכות עקלקלות יחלק נאות דשא ושדי תרומות לאיים קטנים, ושפעת טל תכסם עתה, ורוח צח נושב בקמה ובעשבות שָׂדי, הצומחים אחרי גֵז יפיח בם, ויתנו ריח ניחוח להרנין לב.

מן העמק עלו שני אנשים צעירים לימים, לבושם הוד והדר וראשיהם נמלאו טל.

– אל נא תשתוחח, נעמן מחמדי –אמר האחד אל רעהו –הן אתמול גערה אלישבע בך, בחשבה אותך לזימון תמיד. עוד מעט ונפקחו עיניה לראות נצורות, לא שעָרום הגיוניה, ושפה אחרת תדבר עמך. הלא חמשה עשר באב היום, והנני להגיד לך את משפט היום הזה בימי קדם, על פי מאמר ערוך בתענית: "אמר ר׳ שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהם בנות ישראל יוצאות בכלי לבן שאולים, כדי שלא לבייש את מי שאין לה, ובנות ירושלים היו יוצאות וחולות בכרמים, ומי שאין לו אשה נפנה לשם. ומה הן אומרות?בחור! שא -נא עיניך וראה, מה אתה בורר לך. וארבע משפחות היו בארץ ישראל: יפה -פיות שבהן אומרות: תנו עיניכם ביופי, שאין אשה אלא ליופי; המיוחסות שבהן היו אומרות: תנו עיניכם במשפחה, שאין אשה אלא לבנים; עשירות שבהן היו אומרות: תנו עיניכם בבעלי ממון; והעניות אמרו: קחו מקחכם לשם שמים, וכו '. ואלישבע משאת נפשך עוד תאמר לך: "בחור! תן עיניך ביופי, במשפחה ובכסף, כי שלש אלה אָצל אלהים ברכה לנפשה, ולאחר כבודה לא תתן, ואל גערתה ליל אמש אל תשית לב: הן מזל החודש אב הוא אריה, על כן לבה –לב האריה. והנה חודש אלול בא, אשר מזלו –בתולה בתקופת המזרות: אז תשמח בתולה במחול. ראה -נא, ידידי, כי חוזה בכוכבים אני היום, וכוכבך יאיר אל עבר פניך.

ונעמן נשא עיניו השמימה ויאמר: “כן דברת, עתניאל ידידי: הן כוכבי יאיר עתה אל עבר פני, ומה יפה אילת השחר, בהתנוססה בין כוכבי נשף, כאלישבע בין הבנות! אכן, אילת אהבים היא אלישבע, ומה נאמנים לי פצעיה! אנכי באתי אל משכנה, אמרתי להשמיעה ששון ושמחה ולגלות המסכה הנוראה הנסוכה על הקרוב מאד בלבה, ולדאבון נפשי השיבה פני, ועוד ליל עמל מִנה ה’ לה להתענות תחת יד עצב מדכא נפש. אך הס! התראה שם שתי תמונות מעופפות?הן עיני רואות מרחוק, והליכות אלישבע אכיר בהאחת, ורעותה אין זאת כי אם רחל, ושתיהן הולכות אל בית התפלה. האח, ראתה עיני! ופה לי מקום לדבר עם אלישבע.”

–ואנכי, –ענה עתניאל –אנכי לא אשסע אותך בדברים. אשחרך להגיד לה בערמה, כי עתליה חולה ושואלת היא ממנה לבקר במשכנות בית אביך הזקן ולראות פניה, ואנכי אלך מזה לבוא אל בית התפלה, כי הנה אור נגה בעד החלונות, והמון העם נקבצו.

עתניאל הלך לו,ונעמן עומד על משמרתו. והנה אלישבע ורחל עולות, ובהגיען אל ראש ההר, ואלישבע נבהלה נחפזה פתאום, בראותה את זימון נצב לקראתה. ותספוק כפיה ותאמר אל רחל: "הלא אמרתי לך, כי אורב הוא על כל הליכותי לשמור עקבי ".

ונעמן אמר לה: "הגידי -נא לי, אלישבע עדינה, במה הלאיתיך ובמה צררתיך, כי אתמול גערת בי לעיני הגבירה ובתה, ואנכי טרם אדע על מה זה? גם עתה הייתי למפגע לך ומפני נבהלת על לא דבר. החיה רעה אני, אם רוצח, כי כן תברחי מפני?״

–הרוצח אתה? –ענתה אלישבע, ובזכרה את דברי חלומה ותתחלחל –אך יש רוצח, אשר ידקור את רעהו בחרב, ויש בוטה כמדקרות חרב: שפתותיו נופת תטופנה והן פתיחות. כן באוני דבריך בם קראת לי גברת הפרחים, ואת נפשך המשלת לשמש, ודרכך –חושך.

– אלה הם דברי זקן וסר טעם! –קרא הנקוב זימון –אך מי יתן אביך דַבר, כי עתה רוח אחרת היתה עמך;הן עובדיה הוא איש הולך בחושך, אשר עטה אותך רוח כהה תחת רוח ששון. לכן דעי לך, גברת הפרחים, כי החיים לך בפי ובשפתי, אם תאמיני לי. אני אדבר דבר וחיתה רוחך פעם אחת, אז תקראי לי שמש ומגן, ואם תאבי ללכת אחרי, והראיתיך אות לטובה, כי רק חיים וחסד בפי ובשפתי.

ואנכי, –ענתה אלישבע, בהביטה אל רחל בתמהון להראותה, כי הנה חלומה בא –ואנכי אדע את אשר תגיד לי בלכתי אחריך: הלא תגיד לי, כי עוד אבי חי, ואליו תקחני, ואת אבי הזקן תשלח בדרך טובה, בדרך כל הארץ, האף אין זאת?

–מה לך, אלישבע? –קרא זימון בבהלה –הלקחה אזנך שמץ דבר על דבר אביך?

–לא לקחה אזני דבר –ענתה אלישבע –אך ה׳ גלה את אזני לא באומר ודברים, כי -אם בחזון. ועתה התפאר עלי, כי עוד לא נשאת דבריך על שפתיך, ואנכי מצאתים.

–הגם נביאה אַת או קוסמת? –ענה זימון בתמהון – ואולם דעי לך, עדינה, כי נצורות עמדי: דבר סתר וקושט אמרי אמת אגיד לך, ואם תכזיבי אחד מדברי, והייתי לך חרם, והיתה זאת תוכחתי, כי רעה ממנה לא אדע.

ורחל שמעה זאת ותרחק אל ירכתי ההר. וזימון אמר לה: "הן כל הליכותי עד כה בבית ירוחם עם רוחמה נפלאו ממך, ובצדק חרפת עקבותי, אך באה העת לגלות את המסכה הנסוכה על כל עלילותי, אשר הסתרתי עד כה, כי רבצה בי אָלה, ושבועתי שמרה לפי מחסום, וליל אמש אמרתי לבצע דברי בך, ותגערי בי בחרפה ובוז. ועתה השבעי לי באלהים הֵנַה להסתיר דבר עוד היום, ולעת ערב יהיה אור לכל ההולכים בחושך ".

ואלישבע אמרה לו: "הנני נשבעה לך להסתיר דברי היום, אם לא יועיל להוָתי״.

–טוב –ענה העלם, באחזו בידה –הן קצפת על זימון, אך לנעמן לא תשמרי עברה. דעי לך, איפוא, כי נעמן אני, ונפתרו לך כל החידות, הסתומות ממך עד כה. היי לי אַת תמר, ואני לך – אמנון לנצח!

– נעמן! –קראה אלישבע אחרי התבוננה בי מספר רגעים, ויפג לבה, כי לא האמינה בראשית דברו.

–אכן, נעמן אני –ענה העלם –חי נפשך העדינה וחי הנפש הקרובה בלבבנו, ואנכי אשים אותותי אותות, ומפי שרה אמי ומפי עתליה דודתך תשמעי: אני הוא נעמן, ידיד ילדותך. הזכיריני כל עתותי משחקנו במקומות האלה, והגדתי לך כל חליפות דברינו. הנה השושנים והנה החוחים, העולים שם בקנה אחד; הלא תזכרי יום, אשר אוית ללקוט שושנים ובידך עלה החוח, אשר הוצאתי מאצבעך ויזב ממנה דם. אנכי התחלחלתי ואַת צחקת, ויהי לי המקרה הזה תמיד לאות כי כן אבער קוצים מכאיבים מסביב לך. עתה הנה בא האות והמופת! ועוד לי אליך מלין, ולא פה המקום להגידם לך, כי הנה עתליה דודתך מחכה לך: שם תדעי רבות ונצורות, אשר אירא להשמיען פה על שפתי.

– הנני, ענתה אלישבע, הנמוגה מבכי, ולבבה הולם פעם –הנני ללכת אחריך ושם אקרא לך בשמך.

–עתה, –ענה נעמן בעליצות נפש – עתה הרחיב ה’ לי. קראי -נא לרחל, הנלוה אליך, כי למן היום אשר ראיתיה בבית אמי, חשבתי לכונן אשרה ולסעדה. עתה הקרה ה’ לפני איש אשר בצלו תחיה.

ואלישבע הניפה ידה לרחל, אשר קצרה נפשה לחכות עד כלות שיחתם, ותגש ותבט אל פני אלישבע ותאמר: "הכרת פניך, אלישבע עדינה, ענתה בך, כי חלף רוחך הכהה״.

וישסע אותה נעמן בדברים ויאמר: "ומה תשיבי אותי דבר על אודות איש החמודות?״

ותאמר רחל: "קטונתי מאד מהיות אשה לו, ואף כי בעל אשה הוא, ומאד תיקר נפשי בעיני להתמכר לו כשפחה חרופה בביתו וכסמל הקנאה״.

– לא עת הָתל בך היום! –ענה נעמן –האיש הזה הולך בגפו. והאשה משחת המראה, הנלוה לו, אחותו היא. הן הוא חכם חרשים ומלא תורה ודעת, ונפשו חשקה בך מאד,באשר אַת בדמות אשתו המתה ובצלמה. אך הסתירי דבר ובואי אל אמי, ואנחנו נבוא אחריך.

ודמע גיל נראה על עפעפי רחל. וינופף נעמן ידו לה ויאמר: "לכי -נא, כי ברכתך שמורה לך ואיש החמודות שומר את בואך בכליון עינים ".

זאת דבר נעמן, ורחל הלכה לבוא אל שרה, ונעמן ואלישבע הלכו אחריה מרחוק. ותאמר אלישבע: "אם לא חולמת אני, מי מאושרה כמוני בבנות?אך עוד אחת אשאלך, ידידי, והשיבני:הן נשבעת בנפשי ובנפש הקרובה בלבבנו, כי נכוחות תדבר; עתה הגידה -נא לי: מי הנפש הקרובה בלבבנו? הגידה -נא לי ואל תאריך נפשי עד בואנו אל בית אמך״.

– הנפש הקרובה בלבבנו? –ענה נעמן כפוסח על שתי השעפים: הלחשות אם לדבר –יען כי תאיצי בי, לכן אגיד לך, כי הנפש ההיא שָבעה ברעות, בנפלה שבי בידי צר, והיא במתים נחשבה. וה’ נתָנה לרחמים לפני שוביה ותתמלט בעור שניה, והיא עתה נפש נענה, ידועת מכאובים ותחלואי מות, אך עינה תשוב לראות ארץ מולדתה מקץ עשרה ימים. שאלי, משאת נפשי, את הרוזן ויגידך, את עמנואל האדיר בעמו ויאמר לך, כי היא נפש אביך.

– אבי עודנו חי, וידוע מכאובות ותחלואי מות, אך חי הוא ועיני אותו תראינה! –כן קראה אלישבע הנמוגה, ועיניה דלו למרום, כמו שואלת היא את השמים, האמת נכון הדבר, כי עוד לבה פג ולא תאמין. ותתנהל בכבדות עד אשר הביאה נעמן אל בית אמו ואל חדר הורתו, ושרה קבלתם בשמחה ובדמע גיל, אך אין ספורות לחליפות השיחות. ומי ימלל שמחת רחל אחרי שמעה מפי הימן כי חפץ הוא בה מאד וכי ראה תמונתה מאז בקרית לונדון? גם עתליה לבשה בגדיה החמודות ותשלח להגיד לשפרה רעותה, כי זאת אלישבע, אשר נכספה נפשה לדעתה, נמשכה אחרי נעמן והנה היא בצל קורתם. כל החזיונות האלה צפונים ושמורים יהיו עד הגָלותם עם החזיונות הבאים.

השמש יצא על הארץ, ורבים מנכבדי עתיקה באים בכרכרות אל כפר בן שמן לעלות אל בית התפלה, ששם משוררים ישירו במקהלה אחרי כלות התפלה. והבוקר הולך ואור עד נכון היום, ורבים נקבצו אל בית התפלה, כי הרוזן וביתו עם עמנואל האדיר ועוד שרים נכבדי עם באו אליו. וישירו המשוררים במקהלה משירי דוד: "עִטַרת שנת טובתך ומעגליך ירעפון דשן;עמקים יעטפו בר, יתרועעו אף ישירו״. ועוד פסוקים רבים, הדרושים לחפץ העת והמקום הזה.

בתוך הבאים אל בית התפלה הזה מעתיקה נראה גם דניאל הנכבד,גם ר’ גדיאל, נחשון, בן -צבי, געל, ר’ צדוק;אלה באו הלום במצות שר העיר, אשר השלים בזה חפץ הרוזן, ואלה באו לראות את פני עמנואל האדיר בעמו. מגמת פני געל לדבר על לב צביה, ור ' צדוק גם הוא בא לראות היש תקוה לאחריתו לראות את אלישבע נכונה לו ביום נחלה. והנה גם עובדיה הזקן בא בכרכרה אל כפר בן שמן, ויסר אל משכן אלישבע, ולא מצא אותה,ויאמר בלבו: אין זאת, כי אם הלכה עם רחל לראות ההוד וההדר הנִתן היום לבית התפלה, וישב בכרכרה הוא וצביה כלתו לבוא שמה. וישאל מאת צביה לראות הנמצאה אלישבע בעזרת הנשים, ומה נבוך הזקן, בצאת צביה משם ובהגידה לו כי איננה! וישלח את שמריה נערו, הבא לרגלו, לבקש את אלישבע ואת רחל אחותו בכל מקום ולדרוש אודותן גם בבית ירוחם, כי אולי נמשכה אלישבע שמה במועצות זימון הנוכל, אשר דבר על לבה ויפתנה בחלקת לשונו, למען ימצאנה נכונה לפניו ביום נחלה. ותגדל מבוכת הזקן מאד, ויקלל את ירוחם ואת נוהו, ובלב נשבר בא אל בית התפלה.

והנה נחמיה עולה על הבמה ונושא מדברותיו לאמר:

"שמעו -נא, העדה הנכבדה ואדירי עם, הבאים אל הבית הזה להתערב בשמחת האכרים, השמחים לפני ה’ שמחת בקציר, כי יגילו ברנה נושאי אלומותיהם,באספם יבול שׂדים הגורנה; גם בני הנעורים יתרועעו אף ישירו בראותם כי מלאו אסמיהם בר, באה שמחה במעונתם. לכן שמחו, אכרים, אל תבושו בעמל כפיכם ואל יפלו פניכם נגד שרים נכבדי עם. הנני בא לשפוך רוח חן על נאות שדי ורוח כהה על משכנות הערים. לוּ נתן לכם ה’ עינים לראות ולב לדעת את חיי יושבי הערים, את עמל נפשם ואת יגיעם לריק, למלא כל מחסור, אשר לא יחסר לכם; לוּ ידעתם ספוני טמוני עצבון ושבר רוח אשר לאחיכם יושבי הערים, כי עתה עניתם ואמרתם: אשרינו, מה טוב חלקנו, כי חבלים נפלו לנו בנעימים; אשרינו יושבי מנוחות שאננות ומשכנות מבטחים, הרחוקים מהמון עיר, מדברי ריבות, מרמות ותך, נחלת יושבי הערים,כי מה יתנו ומה יוסיפו למו בתי החמדה, אם כעש ומכאובים במגורם בקרבם?היתענגו על פאר בגדי חמודות, אשר יביאום בעליהם בעמל נפשם לא לתת למו כבוד ויקר, כי אם מגנת לב ולעורר עליהם קנאה, הנחש הטמון במארב חצרים? גם מעדנים לא יתנו כח לנפש עמֵלה בדאגה, ומאכל תאוה נהפך לזרא, כי אלה יפנקו בשר אוכליהם וישחיתו נפשם. אני ראיתי אוכלי למעדנים וסובאי יין, לובשי מחלצות ושוכני בתי חמדה, ופניהם דלים ורעים: כי מתעשרים הם ואין כל, גם ישחקו ויליצו לא מטוב לב, כי אם משבר רוח; יחזו מהתלות לשום למו סתר פנים, להסתיר רישם ומחסורם מעין צופיה הליכות ביתם, פן ישָמע על פיהם דבר עצב, והשומעים יבינו ויביטו אל מעוֹריהם –ורחקו מישע, כי כל חונן ומלוה יקפוץ ידו מהם, אז יקומו נושכיהם ויקצו מזעזעיהם, ואבד יתר הפלטה, הנשארת למו, אשר לא אכל כבוד הבל. על כן ישחקו אלה ויתלוצצו לגנוב לב, אך לבם יהמה בקרבם ונפשם בוכיה במסתרים, גם ערשם לא תנחמם, ועל משכבם בלילות יתהפכו מסבות בתחבולותיהם וישבעו נדודים עד ראש אשמורות, עד עת קרוא השכוי. אז אתם, אנשי השדה, משכימי קום, כי שנתכם ערבה לכם, והיא החליצה עצמותיכם, החליפה כחכם לצאת לעבודתכם, הנותנת לכם לחם ומלבוש בהשקט ובבטחה. אשריכם היושבים בשלות השקט על אדמתכם, הרחוקים מפחד חטאים ומתקות שוא,השמחים בחלקכם, אשר נתן לכם אלהים, כי שלות נפש היא אוצרכם הטוב, וחליפות עתותי השנה לכם חליפות עונג ושעשועים: האדמה תשלג בצלמון כל ימי החורף, תעשה פרחים באביב, תתחמם בחום קיץ ותשאף צל אחרי הקציר והבציר. החליפות האלה למנות ימינו הודיע אותנו אלהים, וירחי שוא ימנה לו האדם, אשר מחוקות השמים והארץ ירחק חק. לא זה גורלכם אתם, אנשי השדה, כי מעט הזרע אשר הפקדתם בחיק אדמתכם, פרץ בארץ וימלא אסמיכם שובע; העמקים יעטפו בר והעצים כפופים תחת משא פרים; פרותיכם, השמנות ממרעה דשן, גועות בעמקים, ועטיניכם מלאי חלב; כבשיכם ירקדו על נאות דשא, ובגדיכם –צמר צחר; גם הפשתה גבעול –מטוה לנשיכם ולבנותיכם. אשריכם הישנים בקיץ על ערש רעננה ועל חציר נותן ריח! מה מתוקה שנת העובד בצל עץ רענן! אין נדודים, אין שעפי עלטה ואין חזיונות אימה לכם, אנשי השדה, כי בשלום תשכבו ושלות השקט רפידתכם, ותומתכם תשמור עליכם. כן ישליון לכם אוהלים ולפניכם תדוץ דאבה! מני אז נכספה וגם כלתה נפשי להכין מושבי בתוככם, ותשאני רוחי היום לשבת בקרבכם, והיה כל ישעי וחפצי לשפוך רוח חן על חייכם בלקח טוב, והגדתי לכם דבר ה’ בימי מנוחתכם, ושמעו בניכם דברי ספר וצמחו מבין חציר כנטעי נעמנים, ותומת ישרים תנחה אותם, וכל רואיכם יכירו וידעו, כי נחלת שפרה עליכם, ואמרו:אשרי העם, שככה לו!״

– נגידים דברת! –קרא הרוזן, אשר קרא דבריו נעתקים בלשון עמו.

– מדברך נאוה! –ענה עמנואל האדיר ויתן ידו לנחמיה –ומי יתן ורבו אנשי שדה כעדה הזאת ונפוצו בכל מושבות בני ישראל, ומנהל כמוך בראשם לתת למו לקח טוב.

ואסף נשא גם הוא מדברותיו, ויען ויאמר:

״אמנם, נגידים דבר לכם נחמיה, ושפתיו ברור מללו דברים נכוחים, כי נתן לו ה׳ לשון למודים, לרומם גורלכם על שפתיו על גורל אנשים כערככם, היושבים בערים, משכימי קום לבקש טרף,ואיש את רעהו ידחקון למצוא חית ידם, לאכול לחם עצבים. לא כן אתם, היוצאים לפעלכם, זה יסד אלהים לאדם מראש מקדמי ארץ, למן היום אשר גרש את אבינו הראשון מעדן גנו: לעבוד את האדמה ולשמרה. ובימות עולם, בטרם ערים יֻלדו, בני האדם היו אנשי שדה, שוכני יער וכרמל, ויראו חיים נעימים ומעמל כפיהם שבעו נחת;ומשם נפוצו אנשים נרפים, ויחלו לבנות ערים, ויבחרו למו פעלים שונים, ויבראו למו תענוגים חדשים לבקרים, אשר לא שערום אבותיהם ואשר לא עליהם יחיה האדם. ויבנו למו היכלי עונג, והקנאה והתאוה והכבוד נאחזו בם. אז פרח סחר הארץ, כי אוהבי עונג נתנו מחמדיהם באוכל להשיב נפש עיפה מעונג ומרוך,והרכים והענוגים, אשר לא נסו לעבוד עבודה, סחרו אל ארץ לקנות עמל יושבי השדה, וגם האכרים האלה, תמימי דרך, נתנו יתרם בכסף,ואת הכסף –בכל אשר תאוה נפשם, וכאשר החלו אנשי השדה לתור אחרי לבבם ואחרי עיניהם, –ויעזבו מנוחות שאננות, ובאַות נפשם שאפו לשבת על גפי מרומי קרת בימי החורף, בעת אשר נאסף כל שמחה וגיל מנאות שׂדי, ויבואו העירה לבקש שם עונג לנפשם בבתי -המשתה, וכאשר הסכינו על כל תענוגות בני אדם בערים, ויעזבו עבודתם בשדה, וישכחו תום דרכם,ותזנח משלום נפשם. זכרו -נא זאת, ואל יפתה לבבכם לעזוב יגיע כפיכם ומשכנותיכם השאננים ולהמירם באהלי דאגה ועמל רוח, כי מה טוב ומה נעים שבת אנשים נבחרים כשבת אחים גם יחד לאהבה תענוגות שדה מכל פאר קריה. הן עמל היום ימתיק לכם כל אוכל, ומדי שבת בשבתו, אחרי כַלותכם להתפלל בבית אלהים זה יסדתם לכם, ונקבצתם יחדו אל בית נחמיה, חכם עדתכם, הדורש שלומכם וטובתכם, וקדשתם את יום השבת על היין, ורעי בתבונות שפתיו יתן לכם לקח טוב, להחליף כחכם ולהחליץ עצמותיכם; ובליל מוצאי שבת תתקבצו אל בית אחד מחבריכם, והוא יעשה לכם משתה, לא מראשית מעדנים ומאכל תאוה, מפנקי נפשות אוכליהם, כי -אם ממאכל בריאה, הנותן ליעף כח והמחזק ידים דלות לעבוד עבודה. כן יקיפו ימי המשתה בית איש בשַׁבָּתו. ובימי הקיץ תערכו שולחן על יצוע דשא, ואכלתם יגיע כפיכם בשמחת לבב, ושאפתם רוח ששון במקום טהור,במשכנות האהבה, האחוה והרעות. יום כלולות כי יקרה בתוככם, וכולכם יחד תשישו משוש על ראש שמחת הרֵעים האהובים;או אשה כי תלד,ובאתם יחדו אל בית היולדה ושמחתם לקראת הנפש החדשה, הנוספה על עדתכם, וברכתם אותה בשם ה׳. וה׳ ישיתכם ברכות לעד: ילדיכם ירקדון כאֵילים על נאות שדי, ובנותיכם תצאנה כעגלי מרבק, ורעו על רקמת פרחים בבוקר בבוקר, וראו אגלי טל אורות מתנוססים כפנינים בין נטעי נעמנים; כן יתנוססו רעיוני טוהר במשכיות לבב בני הנעורים. הס מפניהם כל עשתונות רהב וכל מחשבות הבל, העולות על לב גבר יהיר, אץ להעשיר, הרודף כבוד בדרך קלון! אכן, אור ה׳ זרוע לישרי לב, ואותם נמצא בנאות שדי, ששם יהגה האדם מישרים, בלי גאון וגובה ובלא לב ולב; שם מישרים יאהב איש את רעהו, והבעל –את חבֶרתו אשת בריתו, ויגיעת כפים משכחת עון. באחת אדבר: אשריכם, יושבי אהלי צדק, אמונה ושלום, לא ידעום נכלי בליעל ונלוזים לא ישבו בם. –שאו -נא מרום עיניכם, אחים ורֵעים, וראו את המאור הגדול אשר עלה מקצבי הרים על פני חוג השמים, אשר יפיץ אורו על שדותיכם עמוסי בר, המשיבים לכם שפע ברכה חלף עבודתכם והמביאים עונג ונחת אל בתיכם. הנה השבלים כופפים ראשיהם לעומתכם, רוח צח נשבה בם ומראיהם כגלים על תלמי שדי. צאו, אכרים, לפעלכם, שלחו מגל, כי בשל קציר, ואנחנו אוהביכם ברכנוכם מבית ה׳: בשמחה תצאו ובשלום תאספו יגיעכם, ואל שדי ישלח ברכתו במעשה ידיכם. עוד מעט יחשפי יערות מטעיהם, והשדות יתנצלו את עדים, ואסף השמש נגהו, ובעלי כנף יפרשו כנפיהם לתימן ויצאו חוצץ כולם, אדמתכם תשלג בצלמון ועבי שחקים יריקו עליה מימיהם, ואתם תשבו באוהלים חמים, ואכלתם מתבואות הקציר ומפרי הבציר, והתענגתם על עמל נפשכם ויגיעת בשרכם עד שוב האביב לתקופת השנה. כן תבלו ימיכם בטוב ושנותיכם בנעימים; אמן, כן יאמר ה׳!״

ח: לב אבות על בנים

הבוקר אור, ושאול אמר אל שרה אשתו: "הן משתה הלולים ומחולות נכון בבית הרוזן לעת ערב, ואנחנו נשמח פה ביום חתונת נעמן בננו עם אלישבע בלי כל המון ורעש, אחרי הגלות פני הלוט הלוט והמסכה הנסוכה על חנפים. הנה הכל נכון: ירחמיאל יצא בדבר הרוזן מבית כלאו והוא נסתר בחדר עם הימן ואחותו, ונסוכי מסכה יבואו אל גיא החזיון, ששם גם ר׳ צדוק עם רבים מנכבדי העיר נאספים לראות חזיון יוסף ואחיו במצרים, ושם גם געל נכון לדבר על לב צביה, המתאבלת על אישה, ועדן, נסוך מסכה על פניו, יהיה נצב מאחרי המסך ויקשיב לכל דברי געל אל אשתו;אך עוד מעט יבוא הלום, ומסכה נסוכה על פניו, להתוַדע אל אלישבע בתו. לכן שמרי, ידידות נפשי, לבל יוָדע עדן פה לאיש, וכתום כל החזיון אז נמחא כף ונריעה;ובטוח בחכמתך, הנני הולך אל אלופי, כי שלח לקרוא לי ".

–בטח, אישי, בי, –ענתה שרה –כי אדע להסתיר עלילות ולכלכל דברי במועצות ודעת, ומחר אכין משתה לאלופנו ולרוזן ולביתו. לכן לך, אישי, לשלום.

– ידעתיך, –ענה שאול –ידעתיך, אשתי המשכלת, כי אחת אדבר ושתים תשמעי.

זאת דבר שאול, ויפן וילך.

ושרה שבה אל נעמן בנה ואל אלישבע הנדברים; עוד אלישבע נמוגה מעליצות נפשה, לבה פג ויגיל ברעדה, ונעמן מדבר על לבה בכל אותות אהבתו. ותאמר אליה שרה: "זה ארבעה ירחים, אשר קרני כחזון הזה, כי במתים נחשב לי נעמן, ונפשי שחה לעפר, בראותי עזובת ביתי, ואהי אז בעיני כשה נדחה עם עָלותיה צפויות אל זאבי ערב. ופתאום היה אור במושבותי, בשוב נעמן בחירך בהודו ובהדרו, כאשר הוא למראה עיניך; מפניו נסו יגון ואנחה, ולרגלו באה הברכה אל ביתי; בא שאול כבודי ומרים ראשי, ותרם קרני בכבוד ובעושר. מספר רגעים, אמנם, התעלפתי, ואחרי כן הייתי כחולמת, כי פג לבי, בצאתי פתאום מאופל ומחושך לאור גדול. הן אפלתי היתה אפלת שאול תחתיה וחָשכי –חֶשכת מות, על כן לא עצרתי כח לראות אור שבעתים, אשר נגה עלי ועל צאצאי ועל אבי הזקן פעם אחת. לא כן אַת, בתי, אשר חשכתך היתה כאורה נגד ימי עניי ומרודי, ועיניך, איפוא, אל תכהינה מראות אורך, ולבך אל יפוג משמחת עולם על ראשך. אמרי לנפשך: ׳הן אבי חי ובריא אולם, ובחירי נכון כשמש נגדי׳. הן אני לך אם רחמניה, רוחמה בתי –אחות לך, רפאל בני – אחיך הצעיר; גם אבי לך –אב זקן וחכם, ושאול אישי יחשבך כבת, ומה לך עוד?הרגיעי, בתי, את סערת רוחך, צהלי ושמחי, כי זה היום עשה ה׳״.

–זה היום עשה ה׳ –ענה נעמן - ובו נגילה ונשמחה כל ימינו.

–האח, נעמן בחירי ומשוש גילי! –קראה אלישבע, בנפלה על צוארי נעמן –מה תחזה בי, כי עשית לי גדולות? את נפשי חשקת מצרה ויגון ואת נפש אבי חלצת ממות, ובהשתוחח נפשי על אבי האובד ועל זימון הנדח, ואתה חרדת אלי מים ובנדבות פיך הפכת אבלי לששון ותנחמני מיגוני. אמרת לי: "הנני בחירך, כאשר רצתה נפשך, והנה אביך עודנו חי ובריא אולם, ועיניך עוד מעט תראינה אותו כגבר צולח״. אנכי חזיתיך היום, נעמן מחמדי, כמלאך מבשר שלום, משמיע ישועה, ומה תחזה בי?

–חזות הכל אחזה בך! –ענה נעמן, בהביטו אליה בעיני חן –ולולא עשיתי לך כל אלה, כי עתה קטונתי משאת עיני אליך, כי מאד נעלית על כל עלילותי. ולוּ התבוננתי בך גיל ורעדה, כאשר חזיתי בך בנשף חשקי וחרדתי בליל השמורים, או לוּ שמעתי גם עתה מפיך כדבריך אלי ממחרת במשכן הגבירה לאמר: "רוחך לי כמו אז כן עתה, אך רוח המושל בי תנחני –האתן נפש אבי הזקן כָפרך?״ לוּ כאלה שמעתי מפיך, כי עתה אמרתי לך: שכחי, אלישבע, את כל הגדולות אשר עשיתי לך מבלי דעת אותך, והיו כל דברי כלא נאמרו וכל מעשי כלא נעשו, כי שגיאות הן.

–ומה תגיד לי עתה, ידידי? –שאלתהו אלישבע –אני שגיתי ועודני שוגה באהבתך, ואם שגיתי בשמך, הלא אתך תלין משוגתי.

כדברה את הדברים האלה, והנה איש בא ומסכה נסוכה על פניו, וינופף ידו אל אלישבע ותחרד אליו, ותגש גם שרה, ונעמן נותר על מושבו. ואיש כסוי הפנים הוציא את הנשים אל חדר אחר ויגל את המסכה, והנה הוגא נצב לפניהן, ויאמר: "ראינה, נשים כבודות, כי גם אני מתהלך לרוח היום, וכמוני כיתר נסוכי מסכה, ופני הלוט לכולנו; לא כן אני פה עמכן, כי נאמן רוח אני לנאמנים: את ירוחם אכבד וגם עובדיה יקר בעיני, וכל ישעי וחפצי היה לעשות שלום בין אנשי הריב, וה׳ הצליח חפצי בידי. השגתי את עובדיה בין המצרים, העתרתי עליו דברי שלום ואמת, פקחתי עיניו על דרכו הנסתרה כל הימים, אשר לא ישלים ביתו עם בית ירוחם על ידי נעמן ואלישבע. שומו שמים על זאת! הזקן נעתר לעצתי, ובאַותו לנסוע אל ארץ הקדושה יתן את אלישבע בכסף, ובזאת ישים קץ לנכלי זימון. ישחקו עליהם ירוחם, נחמיה, שאול, אחיטוב ועתניאל, ויחשבום הם לדברי רוח, לא כן חזיתים אני באלישבע, אשר ליל אמש קראה ירח לאבל והיום ירננו לפניה שמים וארץ, ומה ירנין לבה?ואם לא תדעי לך, היפה בנשים, אני אגיד לך אחרית השחוק הזה״.

–אחריתו שמחה –ענתה אלישבע –ואולם דע לך, אדוני הרופא, כי נפשי יודעת מאד כי שלומי וטובתי אתה דורש, ודבריך יהיו לי היום כדברי האורים. הן נפשי דבקה בשרה הכבודה ואל נעמן בנה תשוקתי, ומה יעשה זימון לי?כלה מעשיך ונפשי תברכך תמיד.

הוגא יצא, ואלישבע שבה אל נעמן בחירה ותספר לו על אודות אביה הזקן ככל אשר הגיד לה הוגא, ותאמר: "הן שמך, זימון, היה לחגא לרבים וכן שלמים, כי גם אוהבינו אנשי שלומנו עודם הולכים בחושך, ירוצו, ידברו ולא ידעו מה;ועלינו זרח היום שמשנו, שמש צדקה, ונשכחו הראשונות, כי בחושך באו וערפל חתולתן, ואנחנו נשמח לקראת הבאות המביאות לנו שלום רב ועונג אין קץ. האח! אני לדודי ודודי לי!״

עודנה מדברת ושרה ועתליה נגשו. ותאמר עתליה אל אלישבע: ״הראו עיניך, שאהבה נפשי, את היקרות אשר הביא לך בחירך מאיי הים?״

–ומה יקר לי מנפשו? –ענתה אלישבע –הן נפשו לי, ומה לי עוד?

–אמנם, נפש בני לך, – ענתה שרה –אך נפשך ריקה, כי לא אכלת מאומה, ומדברי ידידות ואהבים לא תמָלא הנפש. הבה,בתי, ולכי עמדי והאכלתיך למעדנים, אשר אהב בחירך.

–ומה זאת תדברי, שרה הכבודה? –ענתה עתליה –הלא יום צום ועת רצון היום לשני הרֵעים האהובים.

–צדקה עתליה דודתך –אמרה שרה אל אלישבע –עת רצון היא לכם היום, ונשאת, בתי, תפלה בעד נפשך ובעד נפש בחירך, ונתן לכם ה’ אורך ימים ושנות חיים בנעימים, וחן וכבוד יתן לכם ה’ והתענגתם על רוב שלום.

– שבי -נא פה, ידידות נפשי –אמר נעמן אל אלישבע –הן עתליה דודתנו הזכירתני על דבר היקרות, ואנכי אבואה אל חדרי והוצאתים מן המלתחה וערכתים מערכה, –אז תראי ונהרת, כי ידע בחירך את שאהבה נפשך.

נעמן יצא, ושרה, אלישבע ועתליה ישבו גם נדברו. והנה בן -צבי בא אל הבית ופניו נזעמים, ויאמר אל שרה: "הלא תסלח לי אלישבע, בתתי דופי באביה הזקן: למצער נעתר לדברי הוגא ידידנו הרופא ויהי נכון לבוא הלום לנסות ראשית דברי הברית, והנה רוח אחרת אתו, כי מצא חזון לר’ צדוק באחת ערי אשכנז, אשר יושביה נאותו לקחת למו למורה צדק את ר’ צדוק, באשר סמך ר’ בון ידו עליו במכתב. וגם געל עתה ככפיר בוטח, כי חוסה הוא בחסד הרוזן, הנטוי לו, ועובדיה לא יתיצב לשטן לו בדברו על לב צביה כלתו לקחתה, כי כאשר אחזה לי אני, געל ישיב לו את הכסף לנסוע לארץ הקדושה, ואלישבע תפול ביד ר׳ צדוק. הלא התהלל הזקן לפני לאמר: הן בתי בידי לתתה לאשר אני חפץ, ואחר דברי לא תשנה. הן נכון הוא לבוא הלום, לדבר עם ירוחם על דבר תשובת ביתו לו במחיר מצער מאד למען לא יעצרהו מלכת בדרך הקודש. הגדתי לכן, נשים שאננות, את אשר נהיה;שאננות אקרא לכן, כי לא התעוררתן על כל אלה. לכן אעלה אל ירוחם הזקן, למען ידע את אשר לפניו ".

בן -צבי יצא, ועתליה מִלאה שחוק פיה על מרוצת האנשים, החרדים על לא דבר. עוד הנשים נדברות, והנה עובדיה בא אל הבית. ותקדם שרה פניו בכבוד ותאמר: "אות היא לטובה;עתה ירחיב ה’ לנו, כי כבודך, אדוני הזקן, בא אל ביתנו: אין זאת כי -אם לחדש אתנו ברית שלום ואהבת עולם ".

–אנכי לשלום באתי הנה –ענה עובדיה –ואת אביך אדרוש לבקש שלום ולרדפהו כמוני; אנחנו כישישים, אשר לבנו ראה חכמה, נשתעה יחדו, משפט נבחרה לנו לדעת מה טוב. אמנם, רחוקים דרכינו כרחוק ציון מעתיקה ולא יקרבו עוד,ובכל זאת הלא יש לאל ידנו להסיר כל מכשול מדרכינו. ואַת, אלישבע בתי, הנה באת הלום לחַדות בשמחה את פני דודתך;רק אל ילוז החזון הנורא מעיניך ואל תשכחי, כי יום נחלה לך היום הזה, ואשר נשבעת, מי יפר?אנכי אעלה אל ירוחם, ואחרי כַלותי לדבר עמו, אשובה הלום ויחדו נלך אל חצרות הרוזן.

–שא -נא, אדוני הזקן, ואשאלך –אמרה שרה –האמת נכון הדבר, כי געל נושא נפשו באהבה אל צביה כלתך וכי גם עצת הרוזן תכון עמו?

והזקן התאנח ויאמר: "שמענה, נשים, דברי, כי רוב שנים הודיעוני חכמה. מה טובים היו הימים הראשונים לבית ישראל, בעת אשר לא ראה החתן פני כלתו, ואגודתם נוסדה על עצת הוריהם, והרֵעים האהובים, נהוגים בידי הוריהם, הובאו אל תחת החופה, ויראו זרע ויאריכו ימים;לא כן הימים האלה, מעת אשר החלה האהבה להיות לרוח עצה בקרב צעירינו. הן אמור בכתבי קדשנו, כי עזה כמות אהבה, ועיני ראו, כי כל נפש אוהבת או אהובה תמות בלא עתה: כן מת יוסף, אשר אהב את שרה מאד,ותמת אֵם אלישבע, האהובה מאד לעדן בני, וכן מת עדן בני לחַבּורתי ולפצעי, כי אהבתהו צביה מאד,ועתה יאהב געל את צביה וימות גם הוא. וכל נפש, החפצה חיים לראות טוב, תרחק מאהבה העזה כמות, כי רק אהבת ה’ עומדת לעד,והיא תַרבה ימים ותוסיף שנות חיים. קושט אמרי אמת הגדתי ולקח טוב נתתי לכן. והנני הולך לעלות אל ירוחם, ושבתי הלום והלכה בתי עמי״.

זאת דבר הזקן ובעיניו קרץ אל אלישבע להזהירנה מרעתה, ויצא ויעל אל ירוחם. ונעמן, אשר שמע את כל דברי הזקן אחר הדלת והמזוזה, בא אל הבית, ותאמר לו עתליה: "לקח טוב נתן עובדיה הזקן פה לצעירים הנאהבים והנעימים״.

– שמעתי –ענה נעמן ברוגז.

–ואנכי עצרתי במלין –ענתה עתליה –לא עניתי את הזקן כאולתו. הן אליאב אחי ועדה אשתו –שתי נפשות חיות באהבים ובנעימים, ואורך ימים ושנות חיים נעימים יתן ה’ לי ולאישי, לשרה ולאישה ולכם, נעמן ואלישבע, מחמדי הטובים,הנאהבים והנעימים.

ונעמן נגש אל אלישבע, הבוכיה מדברי הזקן, וימח דמעתה מעל פניה ויאמר: "רק עמך, ידידות נפשי, עמך אראה חיים ואהבה״. ויחבקנה בזרועותיו ויאמר: "חותם אַת על לבי, ואביך הזקן הכסיל לא ינתקך ממני. הן רפאל אחי בחדר הקדים עם רוחמה וזימון ידידה, ואין טוב כי -אם לשלחו אל אבי הזקן להגיד לו, כי עוד מעט יבוא עדן אבינו הלום ומסכה נסוכה על פניו, ומשך ירוחם אבי הזקן את עובדיה אביך הזקן בדברים עד ראותך, ידידות נפשי, את פני עדן אבינו ועד הגידך לו את כל לבבך״.

–הנני למצותך, אלוף נעורי –אמרה אלישבע, ותלך ותבצע אמרת נעמן ותשב אליו.

ויאמר לה נעמן: "עתה לכי עמי״.

ותלך עמו אלישבע ותבוא אל החדר אשר בו חפצי נעמן שמורים, והנה חפצים יקרים מתנוססים כספירים מזהירים נגד עיניה. ויקח נעמן מן המערכה צמידים יקרים מעולפי ספירים וישימם על ידיה ויאמר: "אלה לך למען תריצי ידיך לחבקני״; וישם נזמים מעולפי ספירים באזניה ויאמר: "למען תהיינה אזניך קשובות לי "; וישם חרוזי פנינים לצוארה ומורה שעות יקר שם בצלחת שמלתה ויאמר: ״הן זה ימודד רגעי שעשועינו, כי אקוה למנות ימינו בטוב ושנותינו בנעימים, חרף החזות הקשה אשר הגיד אביך הזקן. ואולם דעי לך, משאת נפשי, כי לא שוא הכין הרוזן גיא חזיון, אשר טרם תדעי פשרו, כי הנה עדן אבינו היקר עושה היום שחוק לעיני רואים, ושחקו על השחוק הזה קרובים ורחוקים, וחרק געל שניו ונמס, ונקלה כבוד ר׳ צדוק, והשתומם אביך הזקן על המראה, וכל מכבדיו איש אל רעהו יתמהו ונבהלו ונחפזו, בראותם את אשר התעלל אבינו בחנפי לב, אשר ישאו כלמתם את יורדי בור, כי הגדילו לעשות; וספק אביך הזקן כפיו, כי נתעה בשוא, ופתחון פה לא יהיה לו מפני כלמתו והוליך חרפתו אל ארץ הקדושה. ואלישבע משאת נפשי תראה שִלומת רשעים וכתבה הדברים בספר זכרון לפניה ".

ואלישבע שמעה את כל הדברים האלה בלי חמדה ותאמר: "מי מלל לי אתמול, כי אעמדה היום אתך יחד לחדות בשמחה את פניך ולחזות לנו חזיונות נעימים, והנך נושא על שפתיך שמות אשר היו לנו לחגא. לכן, ידידי, השביתה מפנינו כל מחמצת לב והשיבני על שאלתי: הן קנית היום את כל יצורי במחיר אבני חפץ, המתנוססות בידי ובאזני, גם על צוארי שמת אותותיך, כי הייתי לך למקנה; ועתה הגידה -נא לי: במה קנית לבבי?״

–לבבך? –ענה נעמן –ובמה יסולא לבבך?קחי -נא לבבי מחירו, בו כל יקר תמצאי;ואולם גם לו מצאתי עדי יקר.

ובדברו זאת, הוציא בתי -נפש מחיקו, כבוהן יד גדלם, ויפתחם, והנה תמונתו מעבר האחד ותמונת אביה לעומתו. ויסגרם חותם צר ויתנם לאלישבע ויאמר: "שימי החותם הזה על לבך, ונגרש ממנו כל עצב ויגון, וששון ושמחת עולם ישיגוהו״.

עודנו מדבר, והנה שרה באה, והיא נושאה בידיה רקוע פח כסף, ועליו עוגה גדולה עגולה, עשויה מעשה ידי אופה אמן, עליה שמות נעמן ואלישבע מזהירים באותות מתנוססות כלבנת הספיר; ולפני העוגה בקבוק יין טוב וכוס זהב, ובזֵר העוגה כתוב:אכלו רעים,שתו ושכרו דודים! ותאמר שרה: "המנחה שלוחה והנה שולחה זה בא״.

בדברה זאת, פתחה דלת החדר ותצא. והנה איש בא וסוגר הדלת בעדו על המסגר, ובהסירו מעליו את המסכה, אשר שמה לו סתר פנים, והנה עדן בהודו ובהדרו נצב לפני הרֵעים האהובים. ברחמים גדולים חבק עדן את אלישבע בזרועותיו,והוא נאנק דום, כי הגידה לו שרה, כי עובדיה אביו יושב עם אביה ביציע העליון. וישפל קולו ויאמר: "השלום לך, אלישבע בתי יחידתי, שושנה בין החוחים? אני ידעתי שׂאתך בחיקך רבים מכאובים, אשר לא השביתו מטהרך, אך ברוך ה’, כי ראיתי הוד פניך וכל אנחתך השבַּתי״.

ואלישבע, החבוקה בזרועות אביה, נמוגה נמסה מדמעה,לבבה דופק סואן ברעש. ובאמרתה השחה אמרה: ״האח! ראתה עיני את אבי, מקור חיי, ומעין דמעתי – עֵד;עתה באת, אורי וישעי, ונסו מפניך יגון ואנחה. האח, גואלי חי! כי לך משפט הגאולה״.

–אל תיראי, חמדתי, –ענה עדן –כי גאלתיך, ואת שבועתך לאבי אני מפר ביום שמעי.

ויחבק עדן את נעמן וישק לו ויאמר: "כפרו -נא לי, רֵעים אהובים, כי הנחלתיכם ירחי שוא ולא באשמתי, כי נפלתי שבי ביד זרים, אשר אסרוני בכלא, וכל הימים ההם במתים נחשבתי לכם, וכן הייתי בעיני; ובהגיגי באלישבע עלי נפשי השתוחחה, בשומי אל לבי, כי צפויה היא אלי חרב המתהפכת ".

–אבי כבודי ומרים ראשי –ענתה אלישבע –כטוב לבי בעליצותי אגידה לך קצות עקת לבי, כי צוד צדוני כצפור בזויי נפשי, יוקשים טמנו פחים לי: געל משָכַני בחבלים אל זרח בנו, בול עץ יבש, ואבי הזקן לִמד את חתן געל אלוף לראשי, ועל זה בחרתי מרבבה השליכו שקוצים ויחפאו עליו דברים לא כן וישימוהו תועבות לי. כן לחצוני בין המצרים. ואף גם זאת, בהיות הנקוב זימון זעום שונאיו ומנדיו, לא יכולתי לשרשו מקרב לבבי; נפתולי אלהים נפתלתי עם יצר מחשבות לבי ולא יכולתי, ושׂעִפי, הנבוכים בהקיץ, הבהילוני בחזיונות לילה, ומבלי דעת אל מי אפנה, נשבעתי לאבי הזקן לבלתי סור מדבריו ימין ושמאל; כמעט מטה רגלי על ירכתי בור, וה’ שמר רגלי מדחי, פדה בשלום נפשך, והנה נפשי נמלטה.

–חמעט ממך,בתי, כי נמלטת –ענה עדן – ועיניך עוד תראינה באשר זממו לך, ונדוש געל תחתיו, ונבהל צדוק חתנו מפחד פתאום, ונכלם שוגג ומשגה, ואבי יראה שלומת רשעים ורעדת חנפים, והשתומם על המראה ואמר: אודך ה׳, כי שלחת לי את בני להאיר עיני הכהות.

ויפן עדן אל נעמן ויאחז בידו וביד בתו ויאמר: "שא -נא עיניך, נעמן בני, וראה מה אתה בוחר לך: עלמה יפה כלבנה ועדינה כחבצלת, בת נכבדי עם. ואולם באחת רמיתיך,בני, כי את ההון אשר צפנתי לה, שלח הרוזן פדות וכופר נפשי, ולאלישבע אהובתך אין עתה מאומה זולתי כבודה ותפארתה. אולי תשיב אל לבבך לאמר: הן לי תפארת בחורים ורב הון, ומה זאת עשיתי לבחור לי אשה בלי כל הון ונחלת אבות בעת אשר תקוה נשקפה לי לבחור לי אשה מבנות אצילי הארץ? – ראה -נא, בני: הלא אין זר אתנו פה, ואשר בלבבי לא אכחד ממך; הן עוד עתותיך בידך, וגם בראותי אותך נסוג אחור, אהבתי מאתך לא תמוש, ותודתי ערוכה ושמורה לך כל ימי צבאי, כי אתה חלצת נפשי ממות, גאלת חיי״.

לשמע הדברים האלה נבהלה נפש אלישבע ותבט אל פני נעמן, אשר עמד משתומם, בדבר עדן דבריו. וככלותו לדבר, נגש אל אלישבע וימח דמעתה מעל לחייה ויאמר: "הן דמעתך הפעם הזאת לך לחטאה ולאות, כי טרם תאמיני בי ולא תכיריני, כי לוּ ידעת אחת מני אלף מחשבותי בך, כי עתה שחקת על כל החזון אשר חזה אביך״. – ויפן אל עדן ןיאמר: "שא -נא, אדוני, כי שפת לא ידעתי אשמע הפעם מפיך, ובדברך אלי זרות, הראיתני, כי כזר אתה נחשב לי, לכן אדוני אקרא לך ולא אבי, כי מאסתני מהיות בנך. לוּ נחלה והון בקשתי, כי עתה כאחד הנבלים נחשבתי, לבקש אותם באימת מות. ואתה, אדוני, הלא ידעת, כי כפשע היה ביני ובין המות, בחלצי נפשך. ואם כן אני בעיניך,הלא אשוב אתפלא, איך עלה על לבך לתת לי את בתך העדינה, אשר כל הון לא ישוה בה?אני עברתי ארחות ימים, התהלכתי ברחובות לונדון, קרית אלפי אלפים יושבים; אמנם, שם חזיתי עלמות יפות מאליפות ברחובותיה, וכולן חלפו עברו כצללים לפני, כי זרחה לי תמונת אלישבע שמש צדקה ותגרש מפני כל סמל וכל תמונה. אמרתי אני בלבי: אחת היא אלישבע לאביה ויחידה תהיה לי, וארשתיה לי באמונה ובאהבת עולם; אבן חן תהיה לי, וחדשים לבקרים תזהיר לפני באור שבעתים;רק אותה לבדה שאלה נפשי, ועמה לא חפצתי בארץ. והנה זה אביה בא להגיד לי חדשות, כי ההון אשר צפן לה היה כופר לנפשו למלטו מיד זרים! שית, אדוני, מחיר על בתך, הרבה עלי מוהר ומתן ואתנה. ואחרי הדברים והאמת האלה הגידה -נא לי ואדע חפצך ".

– רב מאשר חפצתי נתן לי אלהי חסדי –ענה עדן, בחבקו את נעמן ואת אלישבע יחד –הן אָשרי וששוני עברו משכיות לבבי! ועתה מה שאֵלָתי מאתך, ה’ אלהים? העמידני -נא ואחיה, למען תראינה עיני שלוַת הרֵעים האהובים האלה. דע לך, בני, כי כזבתי לך, למען נסותך, לדעת לבבך. אמנם, אין חפץ לכם בהון, וארבעים אלף שקל הכסף אשר צפנתי לאלישבע יהיו שמורים לפרי אהבתכם. ועתה, בָּני, אעזבה אתכם לשוב אל חצרות הרוזן להתעלל בחנפים, ואחרי כן אשובה אליכם.

וישק עדן לבניו, וישם לו סתר פנים במסכה, ויפן ויצא. הוא יצא מחצר ירוחם, והנה קול מדבר נשמע, באמרו: "אנכי לשלום באתי אליך, ירוחם, אך פיך קורא לריב, כי קצף לך על ר’ צדוק, אשר חדשים לבקרים כבודו חדש עמדי, לכן אצא מזה ולקחתי את בתי והלכתי ".

ונעמן שמע בדבר עובדיה זאת, ויסגור דלתי חדרו בעדו ובעד אלישבע; והנה קול צעדיו נשמע בבית באין אומר ודברים, וכעבור שנים ושלשה רגעים, והנה הוא קורא בקול: ״אלישבע! אלישבע! הה! אין קול ואין עונה, אלישבע בתי! איפה נסתרת מנגד עיני? מה זאת? אין כל נפש בבית, כי כל יושביו ברחו ממני, וגם בתי חמקה עברה! האומנם באו דברי חלומה? אין זה כי אם זימון התעמר בה, ומה אחריתי? אך הס! הנה בת ירוחם! הגידי -נא, שרה, פשר דבר: אנכי נתתי את בתי לבוא בצל קורתך, ואנה הלכה מזה?אך לא הלכה, כי אם נמשכה אל מערת פריצים. הן זאת אחזה, כי הֲתֻלים עמדי; זאת לי כי לא שמעתי לעצת דורש שלומי וטובתי, אשר הזהירני מתת את בתי לשבת בבית הזה, פן יבוא השטן ובעיניו יקחנה״.

–אל -נא, אדוני הזקן, –ענתה שרה בשחוק ורוגז –אל -נא תרעיש על ביתי שמים וארץ ואל -נא תפתח את פיך לשטן, והוא כצל הולך אחריך; אך עוד מעט וסר צלו מעליך וקודר ילך בלא חֵמה, כי קדר עליו היום, ועליך יזרח שמש צדקה, ואתה תשיש משוש על ראש שמחת צאצאינו, כי שמחה אחת לנו. לכה אתי ואראך את בתך יושבת ככלה עדינה לימין נעמן בני.

זאת דברה שרה ותגש אל דלת חדר הרֵעים האהובים, והנה היא פתוחה. ונעמן ואלישבע נגשו אל הזקן ויאמרו: "ברכנו -נא, אבינו הזקן, ביום רצון וברכה!״

והזקן התנודד ועצמותיו רחפו, ויתן קול פחדים לאמר: הוי,בת סוררה! ואיה שבועתך?הה! הנה חלומך!"

–הס! ענתה שרה –הניחה לי, אדוני הזקן, ואשביעך גם אני לכסות דברי: את שבועת בתך הפר אביה היום, ופיו יגיד לך.

–אה! –קרא הזקן –הנה החלום! כי זימון זה רמה את בתי לאמר: עוד אביך חי; ואם חי הוא, יבוא וייתן את בתו בחיק הנוכל הזה, ואנכי נסוג אחור; אז יחיה הוא כאשר בני חי.

– כן יחיה נעמן בני זה, אשר חשבת לזימון, כאשר חי בנך –ענתה שרה –ועיניך עוד מעט תראינה אותו, אך ראה: השבעתיך לכסות דברי.

–העוד בני חי? העוד אראנו היום?הזה לא זימון, כי אם נעמן בנך?הה! נפשי עיפה להתעלף.

זאת דבר, והנה לבו סחרחר. הזקן לטש עיניו, המזרות אימה, ונעמן ואלישבע תמכוהו וישכיבוהו על מטה, ושרה חרדה להביא מים קרים ויין לעודדו ולהשיב רוחו אליו.

ט: הָפוך רשעים ואינם, ובית צדיקים יעמוד

הבית אשר הרוזן שוכן בו בנוי בטוב טעם ודעת, כאחד בתי החמדה בקרית מלך רב. תחתִּיִם ושנִיִם הוא עשוי, בו קרועים חלונים עשרים וארבעה בצלעו הדרומי, שנים עשר בכל יציע, וכמספרם גם בצלעו הצפוני; הצלע הדרומי נשקף על פני גן נחמד בבית הקיץ הבנוי, בו ישבה אלישבע, ולפאת צפון שני עמודי גזית ממזרח ושני עמודים ממערב. על העמודים האלה בנוי יציע, וגדר קני ברזל יקיפהו כמעקה לשלשה צלעותיו. לאורך היציע הזה הכינו כסאות שתי שורות לקרואים הנכבדים להשקיף משם על במות ישחק, הערוכות בין עצי יער והקרובות אל בית הרוזן, המתנוסס בין כל שכיות החמדה, מעשה ידי אדם ומעשה ידי יוצר.

ביציע העמודים נראה איש, אשר מסכה נסוכה על פניו, והוא פעם מתהלך בין שורות הכסאות, ופעם עומד ומתבונן, מוציא מורה שעות מחיקו ומביט בו כאיש אשר ארכה לו העת, בכליון עינים. פתאום התאושש האיש, בראותו דלת ההיכל סובבת על צידה, והנה שאול יוצא ממנה אל יציע העמודים, ושמחה נראתה על פניו. והאיש נסוך המסכה חרד לקראתו וישפל אמרתו וישאלהו: "השלום לאבי הזקן, השבה אליו רוחו?״

–השָקט, עדן איש בריתי, –ענהו שאול –כי שמחת לבו גברה על חרדתו, ויתעודד ויחלף כח, ונעמן ואלישבע בתך בכו לפניו ויתחננו לו להתערב בשמחתם; ויקראו להימן ויספר לזקן על אודות ר’ צדוק איש ימינו, כי הוא אלקום איש הדמים וחפני איש המרמה, ויקרא באזניו את המכתבים אשר כתב עליו הרב בן זרחי. ויתנודד הזקן, בשמעו את העלילות, אשר השחית התעיב ר’ צדוק, ויפג לבו ויאמר: "ומי יגיד כי לא ר’ צדוק, כי אם אלקום או חפני הוא?״ ויקרא הימן לעזריאל ולשפרה הרֵעים האהובים, ותספר לר שפרה על אודות ר’ צדוק, ואלימלך אביה יצא גם הוא מחדרו, ויחדו נשבעו לו כי ר’ צדוק מת בדרך,ויראוהו את הטבעת הנמצאה. סוף דבר: אביך הזקן ספק כפיו, שרק בשפתיו ויאמר: "אוי -נא לי, כי כן הגיע לי לחשוב את השטן המשחית כמלאך ה׳;עתה אבין, כי גם מכתב ר’ בון היה מעשה ידיו להתפאר בו. אויה -נא לי, כי מלאך רע שלח בי ה׳ לגנוב את לבבי, ואיך אשא פני אל עדן בני? –כהנה וכהנה דבר הזקן ברוח נשברה, אך נעמן ואלישבע לא יתנוהו להתעצב אל לבו, כי ינחמוהו וישמחוהו, ועל פיהם כתב הזקן את הדברים האלה: "להודיע לכל החפץ לדעת, כי אלישבע בתי נתונה לנעמן בן שרה, והיום הזה הוא יום שמחתם ". את הדברים האלה שלחתי ביד משרתי, וגם געל והצבוע ראום. געל אמר, כי על פי עצתו היתה שומה כל זאת. והצבוע נבהל מראות את הדברים האלה; ולפני צאתי מן הבית באו דבריו כתובים על גליון לרחל, ותקראם באזני הימן, ותצא מחדרו ותאמר לנער השליח: "הגידה לשולחך, כי נכונה אני לראותו בגיא החזיון, ושם אדבר עמו וידע את לבבי״. ותתן משאת כסף לנער, אשר יצא שמח וטוב לב. הנני –אמרה רחל אחר צאתו –הנני לשחק בצבוע הנוכל הארור, וישחק ליום אחרון.

וכשחוק הזה אעשה לגעל –ענה עדן –הביטה -נא, שאול איש בריתי: הנה החלון החמישי איננו ועל פתחו פרושה יריעת משי, נמתָּחה ורכוסה בווים מבית לבל תזח;לפני המסך הזה שני כסאות: על האחד תשב צביה אשתי, ובא געל ומצא את כל הכסאות נושבים, ורק כסא אחד לימין אשתי ריק, וישב עליו. והגבירה ובתה יעצוהו מאתמול לקחת עמו דברים לדבר על לב צביה, להסיר מעטה כהה, צעיף אלמנותה, וללבוש בגדי תפארתה, כי הוא ימח דמעתה מעל פניה. ואנכי שלחתי לקרוא אלי את בן -צבי, ואתודע אליו,ואפקידהו על מקומו מעבר למסך פנימה בחדר סגור. ולפני המסך כסא ושולחן, גליון ודיו, וכל אשר ישיח געל לאשתי ואשר תענהו היא יכתוב בן צבי בעט סופר מהיר על הגליון. ואני ידעתי את נפש אשתי, הדבקה בי והמתאבלת עלי, מבלי דעת, כי שמחת עולם צפונה לה היום. וכראות געל, כי דבריו יפלו ארצה, ושם קנצי למלין, ונקראה אשתי אל חדר הגבירה, שם יכינו את לבה מעט מעט עד דעתה, כי עודני חי, ובכל העת ההיא אצחק בגעל.

–אשאלך -נא, איש בריתי, והודיעני –אמר שאול –הן שלח הרוזן אל בית חותני גליון חתום, ובו קרואים כל האורחים בשמותיהם לבוא אל חצרותיו, ומי כתב את הגליון?הן יראתי, פן יוָדע לגעל והוא עודנו תקיף בבית הרוזן, ונגלה לו סוד צפון ונשבת החזיון.

–הלא ידי כתבה כל אלה –ענה עדן –ועוד יכתוב הרוזן אל שר העיר להביא את ירחמיאל ואת קלונימוס, לדעת מפיהם איך ומדוע נתפשו. גם פתחיה, משרת בית התפלה אשר לאבי, נקרא לבוא הלום על פי בן -צבי, כי גם מפיו נציל דבר אמת, מדוע לא נתן את ירחמיאל לבוא אל הצבוע ויכהו על הלחי; הלא עתה נבין פשר דבר, כי ירא הצבוע ממנו,פן יכירהו ויגלה קלונו בעיר, כי הוא חפני: על זאת פקח ירוחם חותנך את עיני נעמן בננו וגם נחמיה ידידנו, אשר רבת שבעה לה נפשו מעברות צורריו געל וחתנו, ובא הלום עם אחיטוב חתנך וראו מפלתם. אך שא -נא עיניך, איש בריתי, וראה: הנה הנוגנים באים, הנה הם לוקחים מקומם לפני במות ישחק;גם המונים המונים באים מעתיקה; יראו הם חזון יוסף ואחיו, ולנו צפון חזיון אחר, והיה שעשועים לנפשותינו. ואחרי כן נשיש משוש על ראש שמחת בנינו בעדת אוהבינו, עליזי גאותנו, כי בשמחתנו היום לא יתערב זר, למען הניח לנו מרגזנו ומסערת רוחנו; ומחר נעשה משתה לרוזן ולנפשות ביתו, ובא עמנואל האדיר עמו בצל קורתנו.

– כן הגדתי לאשתי –ענה שאול –אך ראה -נא, ידידי: המון אנשים באים אל גיא החזיון, ולנו ללכת איש לעברו.

זאת דבר שאול, ויפן וילך, והמנגנים פצחו קול תרועה, וירעש היער.

והאנשים והנשים אשר באו מעתיקה לקחו מקומם, ועל יציע העמודים באו שרי חיל וישבו לכסאות, איש איש על מקומו הנועד לו במספר. וצביה עצובת רוח באה שם גם היא עם אשה כבודה המסתופפת בבית הרוזן, כי היא לִמדה את לוירא בתו. ועדן ישב במושב הקרוב אל מושב צביה אשתו בשורה השניה, ואזניו הקשיבו לאנחותיה, הפורצות ממעמקי לבה לרגעים. לב עדן נשבר בקרבו ועיניו ירדו דמעה, אך איש לא ראה דמעתו, כי מסכה נסוכה על פניו, ונפשו תבכה במסתרים. והנה רחל באה ותשב לימין איש, היושב לימין עדן; האיש ההוא שם לו סתר פנים במסכה, לא פנה אל רחל היפה ולא שעה אליה בעת אשר רק בה שגה, כי הוא הימן. והנה ר’ צדוק בא שמה ויפן כה וכה, ופקיד הרוזן הראהו מקומו לימין רחל. וישב ויאמר: ״ה׳ הוכיח לי מקומי לימינך, רעיתי היפה!״

–רעיתך? –ענתהו רחל בשחוק נסתר.

והצבוע הביט אליה ויאמר: "מאז כן דמיתיך, בבואך בצל קורתי; אז לבי חזה מראש, כי תנחלי כבוד מחלת. אך מי זה היושב משמאלך?״

–אחד משרי החיל –ענתהו רחל –ואתה אל תשית אליו לבך. הגידה -נא לי: מה הכבוד אשר תאמר להנחילני?

–אם לא תדעי לך, היפה בנשים, אנכי אקרא באזניך מכתבים, השלוחים אלי מערים שונות, אשר בם ישחרוני להיות מורה צדק לעדתם, ואני אין את נפשי לשבת בארץ הזאת, כי אם אבחר מושבי באחת ערי אשכנז.

– שא -נא ואשאלך –ענתה רחל –הלא ידעת, כי לא בת נכבדי עם אני, ובמה, איפוא, מצאתי חן בעיניך להכירני ולהנחילני את כל הכבוד הזה?הלא אליך יפנו רבים וידרשוך להיות מורה להם, ומי לא יחפוץ קרבתך, בתתו לך את בתו לאשה עם כסף נֵדה רב מאד? - אך הס! הן החל החזיון, הבה אראה.

–ומה תראי, ידידות נפשי? –ענה הצבוע –הלא חזות קשה היא לראות אחים מורידים את יוסף אחיהם אל הבור ומעלים אותו ממנו למכרו ממכרת עבד. חֵי נפשי, כי גם בקראי את הדברים האלה, תסַמר שערת בשרי.

–אות היא לטובה, –ענתהו רחל –אות היא, כי רך לבב אתה וחמלה בלבך. אך נראה ואחר נדבר.

וגעל בא גם הוא בין הרואים ויפן כה וכה, והנה עוד מקום ריק לימין צביה, ויבחר לו שם מושבו. וצביה אמרה לאשה, היושבת משמאלה: “הביטי -נא וראי את יעקב הזקן, באמור אליו בניו: זאת מצאנו, הכר -נא: הכתונת בנך היא, אם לא? ומה איום ונורא מראהו, באמרו: כתונת בני היא, חיה רעה אכלתהו! כן אמר גם חותני בשמעו, כי מת בנו, הוא עדן אישי, וימאן להתנחם ויאמר: כי ארד אל בני אבל שאולה. ואחריו אענה גם אני. ואם יעקב, אב לאחד עשר בנים הנשארים, מאן להתנחם, איך יתנחם חותני, אשר יחיד היה לו עדן אישי ואיננו, כי לקח אותו אלהים!”

–לא לקח אותו אלהים, – ענה געל –כי בחטאו מת;ולמה,אשה יראת ה’, תשימי לאלהים תִפלה?הן עדן חטא וישַלחהו אלהים ביד פשעו, ואביו לא יתאבל עליו,כאשר לא אתאבל אני על זרח בני יחידי, האובד והנדח בחטאתו.

–אל -נא, געל, תנבל מנוחתו כבוד –ענתה צביה –כי מה פשעו וחטאתו?אוי -נא לי, כי חטאתי, ויקחהו אלהים ממני.

–צביה העדינה! –ענה געל –אל -נא תרשיעי נפשך הנקיה והזכה. ואולם אני אגיד לעדן פשעו ולבן עובדיה חטאתו: הלא מודעת זאת בכל העיר עתיקה, כי בתורה וביראת ה’ גִדל עובדיה את בנו, וגם לא אכחד כי דרך עדן היתה ישרה בראשיתה, עד אשר לקח את בת יעבץ ויאבד לבו באהבתה;כי היא קנתה כליותיו ולבו ובחלקת לשון נכריה הסירה את לבו לאט לאט מאחרי ה’ ותוליכהו בישימון דרך ובנתיבות לא ידעו אבותיו ותרחיקהו ממקור ישראל, עד אשר היתה אמונתו כגחלת עוממה וכַחַש כקוץ מונד במשכיות לבבו. אז הוקיר רגליו מבית אלהים ויעש חוזה עם חוזי מהתלות, אשר בספרי נכרים ישפיקו. וירא אביו כי פרוע הוא לשמצה בין תופשי התורה, ויִגל למוסר אזנו;אך אזני עדן כבדו משמוע מוסר אב, בדבקו באשתו, אשר באחת מאמרותיה הפכה תוכחות עובדיה ללהג הרבה ובנשיקות פיה אבדה כל זכר למו. ועדן בחר בכל דרכיה וימאס את כל אשר מאסה היא: משפט אלהיו עזב ותורה לארץ הניח. ואלהים, אשר לא יאחר לשלם, פקד על בת יעבץ חטאותיה ויעלנה בחצי ימיה. אז היה אֵבל כבד לעדן, ותבחר מחנק נפשו, למען יארח לחברה עמה, לרדת יחדו אתה שאולה,כי לא רצה להאריך ימים אחריה, ומות נבחר לו מחיים בעת ההיא.

– דבריך האחרונים נכוחים למבין –ענתה צביה, במחותה דמעה מעל פניה – וכן גם אני באבלי, כי אם אכל המות חצי בשרי, למה לי חיים?

וגעל ראה כי דבריו טרם יועילו להטותה לחפצו, ויקח עמה דברים מעודרי קנאת אשה מרעותה, ויאמר: "הן בזאת צדקת –אענך –כי היה עדן בעיניו כמו אכל המות חצי בשרו, ורק אחת העמידה חציו השני בחיים אחדי מות אשתו: הלא היא אלישבע פרי בטנה, אשר ילדה לו בת יעבץ בצלמה ובדמותה, ולמענה רצה לראות חיים, למען גדל אותה כחפץ הורתה וכאשר עשה עמה. אך ימים חלפו, ירחים עברו, ומקץ שנה תמימה פקח עדן עיניו על עזובת ביתו וירא את אשר ראה יוצר האדם,כי לא טוב שבת האדם לבדו. אכן, אמת ואמונה כל זאת, ונפשי יודעת מאד כי בלא אשה לא יראה האדם נחת בכל עמלו, אשר יעמול תחת השמש. עדן ראה הריסות ביתו, ראה כי בלי חסדי אביו אין לו מעמד,ויט שכמו לסבול כל אשר נטל עליו, ויקח אותך למלא משאלות אביו, אשר חשב, כי תהיי לו לעינים על דרך ה '. אכן, עצתו אמונה:לוּ שמע אישך בקולך, לוּ היו לו דבריך כדברי האורים, כי עתה בראת לו לב טהור; אך לחַבורת אביו ולפצעו, מצא אותך עזר כנגדו לקומם הריסות ביתו, ולבבו הגה בבת יעבץ;קרובה היית לו, צביה, ורחוקה מכליותיו, כי רק מיראתו את אביו דבר אתך במתק שפתים, להשלות את נפשך, ואחרת דבר עמדי, כהפנותו שכמו ממך;כי לפנַי הגיד צרת לבבו, התאונן רע על אביו איש בריתי, אשר לא הבין להוקיר את בת יעבץ, בתתו לו את צביה תמורתה; ואשתו האהובה גם במותה לא נפרדה ממנו, ולשמה ולזכרה תאות נפשו״.

וצביה נעוה משמוע את כל דבדי הבלע ותאמר: "לא כן אנכי עמדי: נחמד ונעים היה לי עדן בחייו, ובמותו לא נפרד ממני; ומה טוב ומה נעים לשבת אלמנה ונקרא שם עדן עלי, כי לשמו ולזכדו תאות נפשי ".

–ואנכי אנוד לך, עדינה –התאנח געל –הלנצח תשבי שכולה וגלמודה? הלא מעצבך ורגזך תנחלי מחלת לב וחשכו עיניך, ושם עדן, הנקרא עליך, לא יִרפָּא לך ולא ישים לך כבוד. דעי לך, עדינה, כי בעוד עדן חי,אני הייתי מגן ומחסה לך, אני אני דברתי על לבו, רוממתי תפארתך בעיניו, ובראותי, כי אלישבע לך כסמל הקנאה, יעצתיו לשלחה אל אליאב דודה. ועובדיה איש בריתי שמע לעצתי ולא כהה בעדן לבצע עצתי. ובכל זאת עוד היתה לו בת יעבץ כמזכרת עון, עוד לא סרו הספרים הזרים אשר הביאה אל עדן ואשר קראתם לפניו, בהיותה חבוקה בזרועותיו: כן ראיתים פעמים רבות. הספרים ההם נתנו לו מכשולים רבים,הסירוהו מאחרי ה׳ ומאחריך. כי בהגיגו בם התאנח, בזכרו מחמדיו ושעשועיו את בת יעבץ. עד כמה פעמים הפצרתי בו להסירם מביתו ולהשבית זכר בת יעבץ מלבו, ודברי שבו תמיד ריקם; ראיתי, כי הוא באחת –ומי ישיבנו? ולא הוספתי דבר עוד. ויהי בהביאי את ר׳ צדוק אל ביתי, וילעג לי עדן;אמנם, בזאת צדקו דבריו, אך לא מחכמה לעג לר’ צדוק, כי אם משנאתו את תופשי התורה תכלית שנאה, כי כן שנֵאָתם בת יעבץ, וכן תשנאם אלישבע: כאמה כבתה! ואני בתומי הלכתי תמיד,כאז כן עתה, כי נפשי ליראי ה’ ולחושבי שמו, ואמונתי בקהל קדושים, ובסוד קדושים מצאתי אז את ר’ צדוק, על כן בחרתי בו;ועדן לעג לו, כי ברח מתופשי התורה ובסודם לא באה נפשו, על כן תעבוהו הם, ובסתר צוה ר’ גדיאל, אשר לא יבוא עדן בקהל למו. שאלי, צביה העדינה, את החרדים לדבר ה׳ ויגידו לך, כי בהתאסף תשעה אנשים ישרים אל בית התפלה להתפלל, ועדן נקרה בתוכם, אז לא חשבו את עדן במספר עשרה;הדבד הזה נעלם ממך עד כה, כי מי זה נואל להעציב את רוחך? וגם עובדיה קרא תמיד אביוני אדם בשבתות ובחגים לאכול אתו, לבלתי צרף את בנו לזמון, כי את פושעים הוא נמנה על דעתו. לוּ אהב אותך עדן, כי עתה לא הרחיק נדוד ללכת אחרי הרוזן ולאכול אתו כל מאכל, אשר לא יבוא אל פי איש ישראל, כי אבדה האמונה מלבו. וה’ פקד עליו כל חטאותיו,ויגפנו ה’ וישמד שמו מתחת השמים, כי בן אין לו בעבור הזכיר שמו; ומי יודע, אולי בצדקתך מנע ה’ ממך פרי בטן, כי לוּ בן ילדת לו,כי עתה היה לתוגה לך. ואחר הדברים והאמת האלה הלא תשיבי תודות לה׳, אשר לא הפגיע בך עון עדן. אמנם, מותו כפר על כל עונותיו, ואַת, עדינה ויראת ה’, כתובה לחיים בצל איש אשר יכבדך ויאהבך. ועתה מי כמוני, היודע ערכך,המכבדך והאוהבך?ומה מצאת בי עול, כי תרחקי ממני?ראי -נא, עדינה, הן בכל בית הרוזן נאמן אני, ופקידו עושה הכל על פי, ועל פיך אחיה -נא, אני אוהבך ומוקירך האחד.

– האחד היה עדן, –ענתה צביה ועיניה נגרו –האחד היה עדן, אשר הוקירני מפז ויאהבני בכל נפשו, ואך שוא, געל, תחביר עלי במלין להפשיט כבודו מעליו אחרי מותו. הן מנוחתו כבוד, ולא ישיב עוד חורפו דברו, אך שמו נקרא עלי, ובכבודו אתימר תמיד ולא אתן לאחר כבודו. אך דברים יגעים תבטא, געל, בשפתיך, תחפא על עדן דברים אשר לא כן באמרך כי עבר תורות, והמשפט הוא לאלהים, והוא רמים ישפוט, צדיק ורשע. ואם כרשע עדן בעיניך,זך וישר הוא בעיני, ועל דעתי מצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם. ולמה אתוכח עמך בדבר, אשר רק אלהים יחקרהו? אנכי על דבריך אכזב באמרך כי זרה רוחי לעדן ורוחו לא נאמנה עמי. אי לך, געל! הידעת רוחו יותר ממני, אשר ראיתי חדשים לבקרים רבה אמונתו בעודנו חי ועזה כמות אהבתו?הלא עיני כל תראינה, כי גם במותו זכר חסדו ואמונתו לי וינחילני הון! אכן, נפלאה לי אהבתו, אשר אותותיה ראיתי בחייו ובמותו, בנשיקות פיו ובדברי שפתיו האחרונים,עת דודי נסע ונגלה ממני. אז זכר את צביה משאת נפשו ובנדבות פיו נקב לי נחלה, משענת חיי. הה! נפלה עטרת ראשי וחבלים נפלו לי בנעימים, על כן זכר רב טובו אביע תמיד. אזכרה ירחי קדם, אהבת כלולותי, באמור אלי עדן: ״הן אשה נחמדה לקח ממני אלהים;ברוך הוא, כי הביא לי אותך תמורתה, והיית נחמתי בחיים ואֵם רחמניה לאלישבע״. ומי ימלל הוד פניו ומתק שפתיו, בדברו אלי! עיניו כעפעפי שחר אלי נשקפו ואנחותיו ונשיקות פיו הראוני אותות אהבתו. אכן, תמים היה עדן אישי עמדי, אך אנכי הסכלתי ואשגה הרבה מאד,כי חטאתי לו באלישבע בתו בראשית בואי אל ביתו; ובחשבי אז, כי אני לבדי קניתי את לבבו לאהבה אותי, לא יכולתי לראות אותו חובק את בתו הילדה, פן תהיה לי מזכרת אהבת הורתה, ומאתי היתה שומה לשלחה אל דודה. וגם בשובה הלום, מררתיה, העצבתיה חנם על דבר היקרות אשר אבדו ממנה ברשעת שונאיה, אשר התנכלו בה, ואחרי הוָדעי כי אלישבע נקיה,ספקתי כפי וחרפה שברה לבי. אך טובה אלישבע כעדן אביה, על כן העבירה חטאתי בחסד נעוריה; והיה זה פרי שלומנו, כי אשיש אתה משוש על ראש שמחתה, בראותי אותה מאושרה בצל איש חמודות, ואני אלך בצל אישי ובזכרו אחיה.

זאת דברה ועיניה דלפו, והנה קול פעמון נשמע מאחריה, מעבר למסך יריעת ההיכל, ורעותה, היושבת משמאלה, קמה ותאמר: "הן מכתב הביאו אלינו מבית הרצים לתתו לך: הנה הוא שמור עמדי בחדרי. לכן קומי ולכי עמדי, כי את אשר אחזה לי אני, המשחקים לא נכונים היום לשחק לפנינו;גם הרוזן טרם יבוא עם נפשות ביתו, לכן קומי ולכי עמדי והשיבותי לך מכתבך״.

–הבה נלכה –ענתה צביה, ותלך אחרי רעותה, אשר אמרה לה, כהפנותן שכמן מגעל, לאמר: "המכתב נפתח בשגגה, ואני יודעת, כי הדברים הכתובים בו יחדשו רוחך״.

–בשוב ה׳, אלהי הרוחות לכל בשר, נפש חיה לישני אדמת עפר, אז ישוב אלי אישי ויחדש בקרבי רוח ששון תחת רוח כהה –ענתה צביה, ותלך ותבוא החדרה אל רעותה, אשר נתנה לה המכתב. ויהי כאשר קראה בו שתי דלתות, ותזעק זעקה גדולה, כי נבהלה נפשה, והנה הגבירה ולוירא באות החדרה.

ועל יציע העמודים נראה חזיון אחר: הרוזן, לבוש בגדי שר צבא, בא שמה עם עמנואל האדיר, ויעמוד ויקרא באזני המון העם הנאספים לאמר: "לי העיר עתיקה, ושלומה וטובתה אני דורש, אך למגנת לבי אין שלום בה,כי אם דברי ריבות בשעריה, ואנשים נקובי שם הפילו תחנתם לפני להסיר המכשלה הזאת מקרבה. על כן אמרתי: לא עת שחוק היום, כי אם עת עשית שלום לאנשי הריב, ולמען חקור דבר אל נכון, קבצתים הלום אל עמק יהושפט, ועתה יקומו אנשי הריב –געל נאמן ביתי עם חתנו, וגם בית עובדיה ובית ירוחם – וחקרתי דברי ריבותם ועשיתי משפטם״.

הדברים יצאו מפי הרוזן, וגעל וחתנו, ועובדיה וירוחם, ושאול ונעמן עלו על היציע ויגשו אל הרוזן אשר ישב למשפט. ועמנואל יושב לעומתו, ובן -צבי הסופר יושב לפניהם לערוך דבר הריבות על הגליון. ויאמר הרוזן אל געל: "דבר אתה ונשמעה״.

ויען געל ויאמר: "אני מבקש שלום ורודפהו: הן שלום עשיתי היום בין בית עובדיה ובין בית ירוחם, ועל פי קמו היום דברי הברית ביניהם, כי יתחתן עובדיה בירוחם;ולמען השלום אמרתי גם אני לקחת את צביה אלמנת עדן, אך היא מתאבלת על עדן אישה ".

עודנו מדבר, והנה מעבר אחר עדן בא גלוי פנים, ותפול אימה ופחד על כל הנצבים, אשר חשבוהו במתים, ופני געל נהפכו לירקון, סמר מפחד בשרו, וכל הנצבים שם איש אל רעהו יתמהו. עובדיה, אשר היה בבית ירוחם עד כה, בא עתה עמו לראות פני בנו, ויפול על צואריו ויבך. וקול נשמע מן גיא -החזיון מתחת: "עוד יוסף חי!״ ועדן קרא מעל היציע לאמר: "לא יוסף אני, כי אשא לפשע פושעים, אשר רעה גמלוני ". ויפן אל געל ויאמר באזני הנצבים: "מה היה לך,געל, כי לפתע פתאום נאלמת דומיה?הלא באזני אשתי הטובה לקחת לשונך ותנאם נאום הגבר, החרד על דבר ה׳, ותתן אמרי שפר ואזני שמעו דבריך מאחרי! הלא יערוף עתה כמטר לקחך באזני אלופינו נכבדי ארץ! האין לך עוד פתחון פה?״

– שא -נא לפשע שפתי! –ענה געל תחנונים –הלא במתים נחשבת, על כן אמרתי: אנחם את צביה, בשאתי עליך משאֵת חרפה, למען נחם אותה מעצבונה ומרגזה. אמרתי: מה ממך יהלוך, וכבודך הלא לעפר ישכון?

והרוזן ועמנואל שחקו וימחאו כף ויאמרו:״הן איש שפתים יצדק, כי אמר לנחם אלמנה!״

–קרא -נא, בן -צבי, תנחומותיו –אמר עדן –קרא -נא באזני אלופינו, ויבינו לקח לנחם אבלים ולעודד אלמנה.

ובן -צבי לקח הגליון ויקרא קול גדול באזני הנצבים את שיחת געל ואת מענה צביה, וישמעו גם המון העם הנאספים בגיא -החזיון. וככלות בן -צבי לקרוא את כל השיחה, והנה קול מצהלות אשה נשמע מבית הרוזן, המתאמצת לצאת משם ולבוא אל היציע, והנה קול צביה, הבאה עם הגבירה ובתה קורא לאמר: ״העוד אישי חי?אם חולה הוא למות, הניחו -נא לי ורחצתיו בדמעות שליש, והיו מרפא לכל בשרו, או אמותה אתו בזרועותיו ".

כן קראה צביה, ויהי בגשתה אל עדן ובראותה כי חי הוא, ותתן קול פחדים ועליצות, ותפול על צואריו ותבך באין אומר ודברים. ולב הרואים נמס בקרבם, ומשרתי הרוזן הגישו שני כסאות ויושיבו עליהם את עדן וצביה, והוגא הגיש להם שקוי מרפא ויצו לקחת ממנו אל פיהם לעודדם ולאמץ רוחם. ואחרי כן פתח עדן שפתיו ויען ויאמר אל געל: ״הוי, עצב נבזה נפוּץ, מפריש כצפעוני באזני ידידות נפשי זאת, נוַת צדקי! את מי חרפת וגדפת באזניה בלשון אפעה?האותי, כל חלקה בחיים?כי חמסת מזמות ותנואות עלי מצאת! הבדברי סרה זמות לעורר שנאה בלב צביה תמתי, לצוד נפשה היקרה, הבוכיה לשמי ולזכרי? והיא כאשה כבודה התנודדה בשמעה פשע שפתיך, ולא נשאה חרפתך על שפתיה הטהורות. הוי, נתעב ונאלח! אך שוא הוצאת את כל רוחך באמרי נואש: חרפת נבל שׂמתּני באזני רעיתי, ואת כבודך הנקלה הרימות מאשפות. איך לא נאוה לנבל שפת יָתר! הן דבריך לעו, שבו ריקם ולא הצליחו על לב אשתי, החזק מצור, אשר זכר אישה בלבה ותורת חסד על לשונה. ומה נמרצו אמריה להאביד תקות חנף! הן כבודי חדש עמדי ואת כבודך היום לעפר תַּשכּן. הן הגדלת לעשות ושנים רבות היית כשבט הנוגש לבית ירוחם, איש בריתי כיום, ותשיבם עד דכא באכזריות חֵמה, בהוציאך דבה על נוה תמימים, ותּשת ידך עם גנבים ותצפון הגנבה באהלי צדיקים. עתה באה עת פקודתך, ופקד ה׳ על ביתך, מערת הפריצים, מעון תנין, ופקד אלופנו הרוזן עליך דרכיך, ונפקד מושבך בעתיקה, כי גזרת על ימין ועל שמאל, ואל ארץ גזרה ישלחך ".

וגעל ראה כי כלתה אליו הרעה, ועצמותיו רחפו, ולשונו לחכו דבקה. והרוזן אמר אל עדן: ״מהיר צדק אתה, כי את משפטי חרצת בטרם תחקרהו״.

ועדן ענה: ״ידעתי, אדוני, כי ישר משפטך ".

וירא עדן את ר’ צדוק ויאמר: ״מי כמוך מורה צדק, ומה משפטך מלפניך יצא?השמיענו ונדע״.

והצבוע נגש אל עדן ויקדם פניו בשלום ויאמר: ״בריך רחמנא דיהבך לן ולא יהבך לעפרא, לאמר: ברוך ה’ אשר השיבך משערי מות לֵאור באור החיים. אך מה המריבה הזאת?אל -נא באפך תוכיח, כי מענה רך נאוה לגבר חכם כמוך ".

– אמנם, –ענה עדן –במענה רך גנבת את לב אבי התמים, במענה רך חפצת קרבתו ובמענה רך אמרת לצוד נפש בתי היפה והמעונגה ולהשיגנה בין המצרים. אכן, מענה רך עושה נפלאות גדולות!

– עדן אלופי! –ענה הצבוע באמרים נמרצים – חלילה לי מהיות כצד ציד! שאל אביך הישיש הנכבד ויגדך כי לא פציתי פי אליו ולא נשאני לבבי לבקש ממנו את בתך;ושאל -נא את כל יושבי עתיקה ויאמרו לך, כי מיום שבתי בעיר לא פגעתי באיש ולא הציקותי לאדם עד היום הזה.

–אכן, –ענה עדן –לא הציקות לאדם, כי אם באחת תפעל עם חללי ידיך, ובזאת נעלית על געל חותנך, החכם להרע ולענות נפש.

–אוי -נא לי! –ענה הצבוע, בחננו קולו –אוי -נא לי, כי כזאת שמעו אזני מפי גבר, אשר רומַם שמו על שפתי, כי תשים איש נקי כחלל רשע.

–נקי וצדיק אתה! –ענה עדן בשחוק –קרא אל השמים מעל ויענו: נקי! שיח לארץ ותאמר: צדיק! אך מה תעשה ליום פקודה, כאשר יוציאו מלאכי זעם עצמות מקבריהם ושטחום לעיני השמש ואמרו: הנה עצמות אדם, חללי ידי ר’ צדוק!

–רב לך, אלופי, –ענה הצבוע –רב לך להכות איש נכה רוח בשבט פיך, ואנכי טרם אדע, איזה דרך עבר עליך רוח חמה, או מי הסיתך בי. אדע -נא מי הוא: אולי אתרפס, ארהב שונאי חנם;ואם עברתך שמורה לי, כבדני -נא נגד זקני עמי: הלא בחרפך אותי, ונקלה כבודם וכבוד אביך הישיש, אשר יקר כבודו מאד, וה׳ יסלח לך בזכותו, כי הרבית פצעי חנם; ואנכי לא אמצא בנפשי עון אשר חֵטא, אך ה׳ אמר לך: קלל, וזעמו אשא.

–אישי, אישון עיני! – דברה צביה תחנונים באזני עדן –הלא עשה ה’ את הישועה הגדולה לנו, ולמה תתקוטט במשנאיך? הלא ר’ צדוק זה, אשר אתה מחרף, נכבד בעיני אבינו, ומה עול מצאת בו?הלא תם הוא!

ועדן הרים קולו, ובהשיבו לאשתו, ענה ואמר באזני כל הנצבים לאמר: ״הרפי מעט, ידידות נפשי: הן טובת לב אַת, על כן לא תדעי רע. אל תביטי אל ראשו, הכפוף כאגמון: הן כסליו מלאו נקלה ואמרי פיו חלקו מחמאות, על כן כשלו בו אבות ובנים. והמכשלה הזאת תחת ידי עיני העדה, הרואות צדקת ה’ בכל פרא בודד לו, המדבר בצדקה וביראת אלהים, ואם עוד יפצה שפתיו ופער פיו לבלי חוק לנבל כל דורש חכמה, אז מי כמוהו מורה? כן רדף באש קנאת ה’ את נחמיה ידידי ומסתר אהלו שלח חצי מות אל בית ירוחם איש בריתי להשליך שקוצים על נַפשות נקיים, וביד לוי נערו טמן מוקש באהלי צדיקים מן הגנבה אשר הפקיד חותנו בידו. ראי -נא, תמתי, כי השערוריה הזאת יצאה לאור, וה׳ המגלה עמוקות מני חושך, יגלה לנו עוד המון נסתרות, כי העמיק הנוכל הארור הזה לשחת בחושך סתרו, ושואה ממרחק תבוא עליו, וקם בו כחשו ובפניו יענה ".

עודנו מדבר, והנה אחיטוב נגש אל הצבוע ויאמר: "הגידה -נא לי: מה מחיר חלק עולם הבא בשקל הקודש? מהר החישה, מכרהו -נא לי, ואם מחציתו האחת מכורה לגעל, הנני לקנות בכסף מלא מחציתו השנית ".

–ומה ישאר לי? –ענה הצבוע בשחוק לכסות את מבוכתו.

ואחיטוב ענהו לאמר: "ומה ישאר לך?הלא הנפש החוטאת!״

–רב לכם, רעי, התל בי – ענה הצבוע תחנונים –ומה יתן לכם ומה יוסיף לכם לשון רמיה, אשר תשפוך לארץ כבודי? הודיעוּני -נא על מה תריבוני.

–את דבר ריבי נפשך יודעת מאד –ענה אחיטוב –אנכי אריב עמך ריב רחל, אשר נתת תקוה בלבה לקחת אותה אחר כבוד, ובעוד בת געל חיה דברת עם רחל מרחוק ותאמר לה: עוד חזון למועד; ועתה אחרי מות אשתך הלא בא המועד לך, ואיה החזון לרחל?

–אם לרחל תקנא, –ענה הצבוע – למה חרדת עלי את החרדה הזאת בטרם תחקור את רחל? שאל את פיה ותגיד לך, כי נועצתי עמה עתה על כל אשר לנו לעשות, לכונן לנו בית בכבוד.

–רחל! –קרא עדן.

ורחל נגשה בענות חן לפני היושבים. והנה אחד מנסוכי המסכה נותן אל הרוזן גליון למקרא, ובגליון צרורה תמונה. הרוזן קרא את הגליון ויתנודד לרגעים, וככלותו לקרוא, נתן את הגליון לעמנואל, ויתנודד גם הוא. וישימו שניהם עיניהם על הצבוע, שרקו ויניעו ראשם, ואחרי כן הביטו חליפות: פעם אל התמונה הנתונה להם, ופעם אל רחל, וישתוממו. ויען הרוזן ויאמר אל הצבוע: "אני אעידה לך, כי את רחל אהבת מאז ".

–שא -נא, אלופי הרוזן –ענה עדן –עברים אנחנו כולנו פה, וכדת משה נקים דבר על פי שנים עדים; אנכי אבַלע פני הלוט ונראה אור.

זאת דבר עדן ויגל המסכה מעל פני הנצב לפניו, והנה ירחמיאל נצב לפני הצבוע.

–אלקום! חפני! –נתן ירחמיאל קול פחדים –ויעמוד מאחריו ויאמר: "אסור להסתכל בפני אדם רשע ", וכמסתר פנים ממנו עמד מספר רגעים, ספק כפיו, הניע ראש אחרי הצבוע. ופני ירחמיאל דלים ורזים, מראהו נורא מאד מעוצר רעה ויגון, וינודו לו כל רואיו. והצבוע הכיר בלהות צלמות, ותכסהו פלצות,כאיש אשר פגע בדוב שכול או באריה משחית. והנה ירחמיאל אוחז בערפו וינידהו באש חמתו ובצדקת תומתו ויקרא: "הוי, אלקום הרוצח! הוי, חפני איש דמים ומרמה! הה! מדוע אין לאל ידי לשסע אותו כשסע הגדי?״

והצבוע חגר שארית כחו ויתעודד ויאמר: "הן שונאי חנם קשרו עלי, נוסדו יחד להאבידני ויסגירוני אל איש משוגע ממראה עיניו״.

–המשוגע אני? –ענה ירחמיאל –אך יגשו הלום תופשי תורה וינסו אותי וראו, כי עוד חכמתי עמדה לי. הבה נשתעה יחדו, רק אל אראה פניך. האתה זה ר’ צדוק, המרגיז הארץ, ותעש לך שם כשם הגדולים? הלא עליך נשאתי חרפה ומכאובים, עליך הָשלכתי אל בית -כלא ועליך, חלל רשע, עוכר ישראל, יביא ה’ את כל האלות והקללות, אשר אררוך ואשר קללוך רבני המחוזות!

ובדברו זאת, הוסיף הנקי להתעורר על חנף ויטלטלהו טלטלה, באחזו בזקנו, ויאמר: "יעכרך ה׳,עוכר ישראל, אשר עכרת נפשות תמימות: את אשתך, אחות הימן האיטאלקי, ואת בת הבורסקי במוקדן! הן מצוה לפרסם את החנפים, לכן דעו לכם,כל הנצבים פה, כי הנוכל הארור הזה רצח, עשה מזימות לא שערום ישרי לב, ואחרי אשר השחית התעיב עלילה, עזב שתי נשים עגונות, וזה שבע שנים אשר יבקשוהו בכל תפוצות ישראל, והוא מצא לו סתר ומפלט בבית געל, כי נודע אליו בשם ר’ צדוק, וינחל נחלה לא לו, וגדולים וקטנים נתעו בשוא הזה, ויתהלל במכתב, אשר כתב אליו ר’ בון. ועתה, כאשר נפקחו עיני לראות מי האיש ר’ צדוק, אשר נכבדות ידברו בו, עתה אבין, כי המכתב ההוא מעשה ידיו הוא, כי שלח בעַולתה ידיו תמיד, ולא יבָּצר ממנו כל מזמה. ומי יודע את המרמה אשר הצמיד עלי על ידי לוי משרתו, החבר לאיש משחית?עתה אבין מדוע העמיד את פתחיה ככרוב על פתחו, ויכני לחי, ברצותי אז להרוס ולבוא אל אהלי הנשיא הזה;ואת לוי משרתו הלא ראו עיני במלון צפנת –האשה אשר מצאתי מר ממות, כי הצבוע ומשרתו נוסדו עלי יחד, וצפנת –ירקב שמה –היתה להם שלישיה,ולקחת נפשי זממו. הה! ארבעה ירחי שוא ישבתי בחושך, סגור בכלא בתוך עם טמאי שפתים; וה’ יודע מכאובי, ולולא קלונימוס, אנוש כערכי שהיה לי, כי עתה כָליתי. אך ה’ ראה צרת נפשי, ולך יסד המקום ההוא, כי נמלאה סאתי, ואנכי היום מן הארבעה הצריכים להודות, ותודתי כפולה,ככתוב: שירו לה’, הללו את ה’, כי הציל את נפש אביון מיד מרעים. ושיר חדש אשירה לו, כי ראו עיני במפלת רשעים. ברכי נפשי את ה’, הללויה!״

את הדברים האחרונים האלה דבר ירחמיאל בהמון עליצותו ויבט אל פני הצבוע לראות מפלתו. אך הצבוע כנחש רצוץ התחזק עוד לנסות זעם לשונו, ויפתח שפתיו ויחנן קולו ויאמר: "הלא אתם נצבים פה כולכם, אלופי ומכירי, ועיניכם הרואות, כי הסגירני ה’ אל איש משוגע ממראה עיניו, אשר יראני בדמות אלקום או חפני. אמנם, יש אנשים, שפרצופיהם דומים זה לזה. הבגלל הדמיון הזה יאמר לפטור שתי נשים עגונות בספרי כריתות, אשר אכתוב להן בשמות החדשים, אשר יקרא לי האיש הזה, אשר לא ראיתי ולא ידעתי זולתי היום? הן הוא חרפני, ואנכי מן הנעלבים ואינם עולבים, השומעים חרפתם ואינם משיבים, וה’ יריב ריבי מיד המסיתים אותו בי, האומרים להפשיט כבודי מעלי ולעשות אותי כלה ".

והנה קול אנשים שונים עולה מגיא החזיון וקורא: "הניחו לר’ צדוק ואל תחללו כבודו על לא דבר ". וקול אנשים אחרים קורא: "אכן משגה הוא, וירחמיאל עתיד ליתן את הדין, כי הפיל אור פני צדיק, וה’ ידרוש דמו מיד שופכיו, ורבצה בם קללה ".

וירחמיאל ענה: "עלי קללת ה’, אם שגיתי, אך אלהים קלל את נחש הבריח הזה, תנין בעל שבעה הראשים, אשר רעל ומות בקרבו. אך לא יחרוך רמיה צידו, לא יאריך ימים הַצָיד הרמאי הזה. הן הוא אומר כי משוגע אני ממראה עיני, ואני אביא עדות נאמנה, כי דברי נכוחים, וקרובים הם מצדיקי! אכן, מצדיקי הרבים הם, כי יפרסמו את החנף הזה אשר הכשיל רבים וכן שלמים ".

עודנו מדבר, ועדן צלצל בפעמון קטן אשר בידו, והנה אלימלך ושפרה בתו היפה ועזריאל אישה, והימן ואחותו, ובת הבורסקי ושלומיאל באו על היציע. ביד חזקה אחז עדן בעורף הצבוע ויאמר לו: ״ראה את כל הנכבדים האלה, הבאים לקדם פניך״.

עתה התפלץ הצבוע, פניו נטפו זעה קרה, כי דמו היה לקפאון;בשרו סמר מפחד ועצמותיו רחפו מאימת מות. שפרה הביטה אליו בחרפה ותאחז ביד עזריאל אישה ותאמר: ״אל -נא, ידידי, תשים עיניך על חרפת אדם ".

ואלימלך עמד משמים ויאמר: "הזה הוא המתימר בשם ר׳ צדוק,אשר היה אמון אצלי?ומתי יהיה אפר תחת כפות רגליו?הן נפש ר׳ צדוק חוסה עתה בצל חסין -יה, ואת נפש המרצח הזה יקלעו מלאכי זעם בכף הקלע ".

ובת הבורסקי ואחות הימן עומדות וסופקות כפיהן, נאנקות דום באין אומר ודברים. והרוזן ועמנואל האדיר איש אל רעהו יתמהו, בהביטם אל המחזה הזה;געל חבש פניו בטמון, והצבוע לא עצר כח לעמוד,כי כשלו ברכיו, ולא היה לו עוד פתחון פה,בראותו כי כל אלה נוסדו יחד להאבידו. גם כל ההמון אשר בגיא החזיון מתחת נשאו עיניהם לראות פנים חדשות,באין הָבן פשר המחזה. ויקרא ירחמיאל המכתבים באזניהם, וישתוממו ויתלחשו וישרקו בשפתותיהם, וידמו בכליון עינים לאחרית החזיון.

בדממה הזאת נגש הימן אל הצבוע וישם ידו על שכמו, ופניו אל המון הרואים, ויאמר: ״נמצאת וגם נתפשת, זאב ערב! האתה זה נטע שעשועים לגעל, אשר לך אמרו: אשרי יולדתו, אשרי שבא לכאן ותלמודו בידו,אשר היה לגאון לפני שבר, ויכחש בירחמיאל ויסתולל בכזביו? ואולם אני את עיניו אנקר ואת אותותיו לא אנַכּר. הן אות קין במצחו! ראו -נא את השרטת הזאת: זאת לו מן צור התער, אשר כונן להשחית נפשי, ואת נפשו השחית, הקדישה ליום הרגה. ואתם, הרואים הנכבדים, אל תנודו לו ואל יפול לב אדם עליו: הבור הזה ריק, אין בו מים, אך נחשים ועקרבים יש בו. מידו נגזרה רחל אשתי היפה, אשר תפארתה בלתה בעפר ונקמתי לא כלתה. הן אנכי מצאתי פה תמורתה את רחל יושבת עירכם, בשם אשתי המתה ובדמותה. ראיתיה, אהבתיה, והיא נכונה להיות לי, –אצבע אלהים היא, ורוחה קבצה נקמתי ואהבתי במקום אחד. אמנם, גם על חמדתי זאת פקח העיט הצבוע את עיניו ויאמר לקחת אותה אחר כבוד. אך לא תקום פעמַים צרה, כי ידי אלקום אסורות בחבלי חטאתו, עיניו נמקות בחוריהן. ולכבוד בית ישראל אגיד כי העצב הנבזה הזה בחושך בא ממקום לא טהור, וערפל חתולתו, כי היתה אמו שבויה בין שודדי הים, ועל בית יעקב נספח בנה כספחת. הללויה, כי השבית סיגים. הללויה, כי הוציא יקר מזולל, את רחל מכף שואפה. הללויה, כי ראו עיני מפלת הרשע הזה. שירי, נפשי, הללויה!"

והרוזן אמר: ״הוציאו מעלינו את חתן הדמים ואת חותנו, והיו למשמרת סגורים על מסגר, עד אשר יביאום במשפט על כל נעלם״.

זאת דבר הרוזן ויאחז בימין עמנואל, והגבירה אחזה בימין צביה, ויקראו לעדן ולשאול ולהימן ולעזריאל ולשפרה רעיתו היפה ולאלימלך אביהם ללכת ולבוא אתם אל בית הרוזן, ואת הזקנים בקשו להגיד אל המון העם הנאספים, כי תחת חזיון יוסף ואחיו במצרים ראו עיניהם מחזה המלמד תועים בינה, ותורה ממנו תצא, כי האדם יראה לעינים ולמראה עיניו ישפוט,וישגה על דברת בני האדם, וה׳ הוא הרואה ללבב.

השרים עזבו את היציע ויבואו אל היכלי הרוזן,ובעד חלון היכלו השקיף הרוזן כבוא אנשי חיל לבצע דברו, ויכתירו את הצבוע ואת חותנו ויביאום אל המשמר;וכן אמר נחמיה בלכתם: מעבירין את המת מלפני הכלה!

וירוחם ועובדיה ונחמיה קראו לירחמיאל, לשלומיאל ולנכבדי עתיקה לבוא אל בית ירוחם, לשוש אתם משוש על ראש שמחתם ביום חתונת נעמן ואלישבע, ולפני לכתם נשא נחמיה מדברותיו באמרים נמרצים ויתן לקח טוב לעדה על דברת בני אדם והליכותיהם, ועלילותיהם הנגלות והנסתרות. וככלותו לדבר, הלכו אל בית ירוחם. שם מצאו את אסף ויוכיחוהו על דבר גיא החזיון אשר לא ראה, ויאמר להם אסף: "לכם טוב מראה עינים, ולי –הלך נפש, וכהנה וכהנה אראה במחזה הדמיון, הנעלה לי על כל מראה עינים;ואשר ראיתם אתם, אותה אתאר אני בשרד ככל הדברים אשר נקרו ויאתיו, ובאתי במגלת ספר כתוב על כל הקורות אתכם, וקרא בכתובים דור הולך ודור בא״.

–עשה כאשר דברת –ענה נחמיה –וגם אני אודך, כי תושע לך ימינך.

ונכבדי עתיקה ונשיהם ובנותיהם הכבודות נאספו אל בית ירוחם ויקדמו פני נעמן ואלישבע, אשר יצאו מחדרם, ויריעו לקראתם מנגנים בכלי שיר; והרואים ראו כן תמהו, כי את אשר לא שמעו התבוננו.

ועדן וצביה, הימן, רחל ושאול באו אל בית ירוחם, ויריעו המנגנים לקראתם. ועזרא הלך במצות שאול להביא גם את ירחמיאל ואת שלומיאל, ושרה הביאה את בת הבורסקי ואת אחות הימן ותציגן לפני הנשים, אשר שממו עליהן. והנה נעמן החתן יכהן פאר בין הגברים, ואלישבע כחבצלת מתנוססת ביקרותיה בין הבנות, תזהיר ביפיה להרנין לב. עזריאל ושפרה ואחיטוב ואשתו בת שאול נבחרו להיות שושבינים להרֵעים האהובים, ובבית ירוחם ששון ושמחה, השולחנות מלאו ממתקים ויין, והקרואים שמחים וטובי לב.

והנה שתי מרכבות באות: מהאחת יצא הרוזן עם נפשות ביתו, ומהשניה יצא עמנואל האדיר עם אלימלך ובניו העליזים, ויבואו אל בית ירוחם, ויקדמום נוגנים בקול תרועה. וישבו השרים על מקומם, וישתו הקרואים לחיי הגבירים והגבירות, ויריעו נוגנים בהמון תרועת שירים. וישת הרוזן ויברך את הרעים האהובים, וישת עמנואל האדיר ויברכם, וכן עשו הגבירות. ועדן ושאול אצים להביא את החתן והכלה אל תחת החופה, כי חליפות רעדה וגיל עברו על נפשותיהם העדינות, גם צמו עד כה, אף כי היה יום חמשה עשר באב. עזריאל ואחיטוב לקחו מנורות מאירות בידיהם, ונשיהם אתם, וינהגו את החתן והכלה אל תחת חופתם לקול תרועת מנגנים.

וירוחם שת ידיו על החתן והכלה ויאמר: ״נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי כנפלאות עשה לנו ה’ ביום הזה, כי הפליא לעשות בעצות מרחוק, לא שערון כל חכמי לב, אשר רחוקים יקרבו, יתלכדו ולא יתפרדו. עין בעין נראה, כי רוח ה’ קבצם, השיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. עוד היא לכם, בני, לטובה, כי ברוכים אתם לה’ והתענגתם על רוב שלום״.

–אמן! –ענו הקרואים.

ועובדיה נגש גם הוא אל הרעים האהובים ויָשת ידיו על ראשם ויאמר: "האזיני, אלישבע בתי, ואדברה,וישמע נעמן בחירך אמרי פי: אל תבוזו טעם זקנים. הן השבית אלהים סיגים, השבית מדנים מקרבנו, כן תשביתו גם אתם כל רעיוני רוח, וצרוף כזהב יהיה לבבכם. אתה, נעמן בני, עלית לגדולה, וה’ יסלח לך כל שגיאותיך עד כה. ידעתי, בני, כי תושיה לא נדחה ממך ולא רחוק ה’ מכליותיך, כי נפשך תברכהו תמיד על הברכה אשר ברך אותך, –על אילת אהבים זאת, אלישבע בתי הנאוה והמעונגה, אשר הוכיח לך. באור פניה תראה חיים חדשים ובמתק שפתיה תתן מעדנים לנפשך, כי זך לִקחה ותורת חסד על לשונה – וחן, אהבה ושלום יתן לכם ה’ מעתה ועד עולם.״

– אמן! –ענו הקרואים יחד.

ועדן שת ידו על ראשם ויאמר: "ברכת ה’ עליך, בתי יחידתי, ועל נעמן בחירך, אשר כבן אמצתי לי. משושנים צמחה אהבתכם, וכשושנים תפרחו, וריחכם יהיה כשמן הטוב; וכמשושך, נעמן, היום על בתי העדינה, השֵׁגל הנצבה לימינך, וכשמחתך, בתי, בבחירך, כן ישיש ה’ עליכם, תבלו ימיכם בטוב ושנותיכם בנעימים״.

–אמן! – ענו הקרואים פה אחד.

ושרה נגשה גם היא ותשת ידיה על הרֵעים האהובים ותתן קולה בבכי ותאמר: "אודך ה’, כי בדרכי סירים סבוכים הביאותני עד הלום לחדות בשמחה את פני מחמדי נפשי, וברוב חסדיך, אלהי ישעי, אל תסיר ממני את חמדת שעשועי, כי בדמעות שָליש קניתים, בשנות עמל ותלאה. וברכתי היום תעלה על ראשך, בני בכורי, ועל ראשך, אלישבע בתי החמודה, עטרת תפארתו, אשר רצתה נפשו משחר טל ילדותו. כן ישפוך ה’ רוח חן על משוש דרככם כל ימי חלדכם, וחייתם ורביתם באהבת עולם ובנעימות ורוב שלום״.

–אמן! כן יאמר ה'! ענו הקרואים – וגברה עוד ברכת ה’ על ברכות הוריהם!

ויאָרשׂ נעמן לו את אלישבע כדת משה וישראל. ואחרי מקרא הכתובה וברכות הנישואין הוּבלו הרעים האהובים בשמחות וגיל אל חדר משכיתם. וישקו למו הוריהם;רפאל נפל על צוארי נעמן אחיו, ורוחמה נפלה על צוארי אלישבע ותקרא בהמון עליצותה: “מה נעמת לי, אחותי!” ונעמן חבק את זימון בזרועותיו ויאמר: "עתה הנני משיב לך את שמך, כי בשמי אלך עם רעיתי בשובה ונחת מעתה ועד עולם״.

הרוזן ונפשות ביתו ועמנואל האדיר ברכו את החתן והכלה וישובו לביתם, ושרה אחזה בידי הרֵעים האהובים ותגישם אל שולחן ערוך ותבריאם מראשית מעדנים, והקרואים והקרואות סובבים את השולחנות, המלאים דשן, אוכלים,שותים וחוגגים.

מדבר ברור שבתי צבי

וּצְבִי עֶדְיוֹ לְגָאוֹן שָׂמָהוּ וְצַלְמֵי

תוֹעֲבוֹתָם, שִׁקּוּצֵיהֶם עָשׂוּ בוֹ, עַל-כֵּן

נְתַתִּיו לָהֶם לְנִדָּה.

(יחזקאל ז‘, כ’)

פתחי שערים

כיונת אֵלם רחוקים שב אלי העיט הצבוע, להגיד לי, מה ישיחו בו נבונים ורוגנים; כי אלה יהללוהו ואלה יחללוהו וישימו דבריו לגדופים, ואליהם אשים דברתי:

הלא רבות ראיתם בו זעיר שם, זעיר שם, מה מגמת פני החזיון החדש הזה. הלא ראיתם במכתב אחיטוב על דברת נחמיה, ובשיחת שאול אל ר' גדיאל ונחשון, ראיתם – וידיכם אוחזות תמיד בקוצים, וריח השושנים לא יעלה באפכם. לכן אשובה אגידה עוד הפעם במצער מלין, מה ראיתי על ככה, כי ערכתי את גיא-החזיון החדש בעיט הצבוע.

הלא מודעת היא לנו, כי מקור הברכה לעמנו הוא שלום על ישראל, ובאשר אין שלום ואגודה אחת, שם ירקוד השטן ויפרע פרעות בישראל, ונפלגו עם אלהי אברהם לפלגות אין מספר. מגמת פני אלה קדימה, ופני אלה – ימה, זה סובב לדרום וזה פונה לצפון, ובהתלכדם יחד, יסכסכו אלה באלה, ויתפוצצו רשפי אש, ודור החדש, החפץ חיים ואוהב ימים לראות טוּב הארץ, מוציא דבה לאמר: הן יתאבכו גאות עשן מארובות הבית הישן; אהה! אש אוכלת במסתרים! הבה נברח ונמַלט נפשותינו.

מקול הדברים האלה יחרדו רבים מבני דור החדש על נפשותם, יעזבו מעונתם וערומים ינוסו כעורקי ציה, ורגליהם מתנגפות על קוצים ודרדרים, אף ילינו תחת פני השמים מבלי מחסה מזרם וממטר. ואיש אחד, אשר קצרה נפשו בעמלו, התחמק בסתר לשוב אל מעונתו, המלאה עשן, ויבַער גזרי עצים דקים ויצת בם אש, ולאור המדורה ראו מעבר מזה ומזה את המגרעות הנתן לבית. – והנה הנסים התעוררו וישובו, ושומרי הסף, הוזים שוכבים, בפקחם עיניהם לראות אור, קראו: “הוי, מבעיר את הבעירה! בִּן הכות אתה!” – הס! הס! – ענו השבים – ומה עשה האיש הזה? הלא עתה עינינו הרואות, כי שלום הבית מפחד, ואם נסיר המגרעות ממנו, וחדל גם העשן. – לא, לא! – ענו הרוגנים פה אחד – האיש הזה, הוא המבעיר את הבערה, בנפשו ישלם, כי הוא העלה את העשן הזה! – ההוא העלה את העשן? – קראו נבונים – הן הוא העלה הלהב, ולאורו נראה עב הענן כתמרות עשן! – אך לא יועיל כל שכל, וכל חכמה תתבלע להשקיט שאון. אבל יום לה' והוא נכון לבוא, יום אור ושלם לבני ישראל, והיה ביום ההוא אמונת עתּיו – חוסן ישועות, חכמות ודעת; יראת ה' היא אוצרו. הדור הישן לא ירשיע את הדור החדש, והדור החדש לא ילעג לדור הישן, כי בשלום יחדו ישבו, ורועה אחד ירעם אמונה על מבועי החכמה ינהלם, ושתו לרויה מים טהורים ממקור ישראל, וראו חזיונות בעיט הצבוע ובשלל הצבעים ואמרו: “מה נואלו בני הדור ההולך, אשר הסיתו חכמה באמונה, בהתקוטטם איש ברעהו”; ושבו וראוי חזיונות בצבוע לאחר שבע שנים ואמרו: “אכן, חזיונות שלום הם, כי ר' גדיאל ישפות שלום לנחמיה, ויכרתו ברית אחים אחרי ראותם את הפרעות, אשר פרעו דברי הריבות בישראל; ואשר חזה הסופר בחזון לבו, אותה נראה אנחנו למראה עינינו”.

כן, כן הוא, אלופי! אל תשפטו אחרית דבר מראשיתו. הן בפעלי זה אנכי כמקלקל על מנת לתקן, כחבורות פצע תמרוק ברע לרפא מכות חדרי בטן, זולת זאת, לכו חזו מפעלות ראשי הסופרים בעמים, אשר ישאו מדברותיהם במשאות ובחזון, אשר ינבלו את האולת ולא את האוילים, ומי פתי יסור הנה לקרוא על הסופר חמס, לאמר: הלא אותי חרפת וגדפת? גם הציר האמן יתאר בשרד תמונות איומות וכל תבנית משחת המראה, והרואים יראו ויסירו מעל פניהם כל עקשות פה ולזות שפתים. אך יהגו בגרונם הצועקים על לא דבר, והסופר, השומע לקול הקריאה, אשר יקרא לו רוח היום, ידום ויעשה מעשהו.

אך עוד תשמענה אזני דברים מאחרי – לא קול משכיל על דבר, כי אם מבטח תפל, לאמר: “העיט הצבוע פגול הוא, לא ירָצה, כי שיחות חכמים נמצאו בו”. – אבל יבינו-נא הדוברים לא בדעת, כי פי הוא המדבר צחות באהבת ציון, אשר יסודתה בימי קדם קדמתה, וכי על כן בחרתי שיחות חכמים בעיט הצבוע, באשר הנפשות, אשר יצרתי לשחק בו, מתהלכות לרוח היום הזה, והדברים, אשר אשים בפי תופשי התורה, הם שיחות חכמים, אשר הסכינו לדבר בהן בקודש ובחול; כי לא ידברו אלה מליצה, הישיחו, איפוא, בלשון יושבי הקרנות? הן נאוה למו מאד לשון חכמים! וזולת זאת, הלא מודעת זאת לכל משכיל על דבר, כי כל לשונות העמים, אשר מליהן עצמו מספור, מבקשות מעוז מלשונות אחרות. ומה נעשה לאחותנו העבריה? הנקח לה דברים מן לשונות זרות, לשונות צרפת ואשכנז? הלא לשון המשנה קרובה לב, ושיחות חכמים נאות לערכה; בהן תשתרע יריעת קדשה, ולא יאמרו עוד: קצר מצע שפת עבר מהשתרע על כל ענין ועל כל חפץ, כי יתכנס בה הרעיון ולא יצא למרחב. ואמנם כן הוא: הן שירי דוד וחזון בן אמוץ כדבש וחלב תחת לשוננו: הבהם יביע איש חפצי יום יום? ממתקים ערבים לנפש: הבהם ישבור איש רעבונו? על כן אמרתי לכל תופשי עט: הנה לשון המשנה רחבת ידים לפניכם, לכן הבו לעבריה, סופרים, הבו לה כבוד וחן, הבו לה עוז ותעצומות; הבו לחכמינו כבוד שמם, שיחו בכל אמרותיהם הצרופות, אשר תמצאו, ודבריהם בין שורותיכם יצהירו, כי רק בהם תצא שפת עבר למרחב-יה.

כן עשיתי במחברתי עיט צבוע, אשר איש איש מדבר בה כלשונו. הן אמרו חכמינו במקום אחד, כי הבית השני חרב בעון שנאת חנם; ובמקום אחר אמרו, כי חרב – מנפי שהעמידו דבריהם על דין תורה. ועל דעתי שתי אמרותיהם אלה ממקור אחד יצאו, כי שנאת חנם מעמדת דבריה תמיד על דין תורה, למען תצדק. כמראה הזה יראה הקורא בעיט הצבוע בשיחת ר' גדיאל ושאול, ולמען דעת כל איש, מה רעה ומרה היא שמנאת חנם, כי תסלף דברי חכמים, והיו בידה לחצים, כחצים ביד גבוֹר שנונים, להפילם בלב אנשי עברתה; ושנאת חנם לא תשוב גם מפני תוכחת על עון, בהעמידה דבריה על דין תורה. על כן שאול השכיל שם פיהו, באמרו אל ר' גדיאל: “מדוע תבחר תמיד דברים קשים כגידים וכלפידים? ומדוע לא יאירו נגד עיניך דברי חכמים בנחת, וכו'?”

מן הנקודה הזאת יתבוננו מעתה על פעלי כל ישרי לב, אשר שטן שנאת חנם לא ירקוד ביניהם, וחנפי לב ישימו אף, ישַׁועו, כי יעקשו פיהם על כל מפעל טוב בשפת עבר, אשר זרה לה רוחם. על כן יענו ויאמרו יחד: “מה צדקתנו ומה ישועתנו בה?” – ומה יענה הדור החדש אף הוא חלקו? הלא זה דברו: “השביתו מפנינו שפת עבר, כי למה נהיה כדורשים אל המתים, בעוד הלשונות החיות אתנו?” ואם ככה ידבר דור ישן מעבר מזה ודור חדש מעבר מזה, ונשכחה שפת עבר מלב בני עבר, ודללה וחרבה, ואחריתה פה כאחריתה בקרב אחינו בני אשכנז, אשר גליונותיה מתגוללים בעליות, במערות ובחנויות והיו לצרור בהם סחורה. וידל שם כבוד בית יעקב; ומה כבוד בית יעקב? הלא היא שפת קדשנו, “השפה היפה, השרידה היחידה”, כאשר קרא לה מליץ דורנו, החכם אד"ם הכהן לעבענזאהן. אמנם, יפה היא אחותנו השרידה היחידה מכל מחמדינו; הלא היא המגדת לנו את דברי מולדתנו ותוצאותינו ממקור ישראל, ולוּ היתה גם שפת עלגים, כי עתה בזאת קָדשה לנו. ומה נענה עתה, אשר שרים ויועצי ארץ נותנים לה פאר? דעו לכם, איפוא, כי שר השכלת העם, אשר דבריו נשמעים בלמודים על ארץ רחבת ידים, ארץ רוסיא המעטירה, היועץ בדברי המלוכה, המיניסטער נאָראָוו, מבין שפת עבר לאשורה; וזאת היא תהלתי בקהל רב, כי פיו דבר אלי בהדר גאונו, ויאמר לי: “קראתי את ספריך, בחנתים, והנם כתובים בשפה ברורה כשפת כתבי הקודש”. ואחרי כן נשא מדברותיו לעורר את לבב אחינו בני ישראל לשמוע בלמודים ולהפיק רצון מאדונינו הקיסר רב החסד, ירום הודו.

ועד יום אחרון לא שכח היום ההוא, ודברי השר הגדול הרנינו את לבי, וענתה בי השירה האת:

א

שִׁירִי שְׂפַת עֵבֶר, פִּצְחִי רִנָּה וְשִׁירָה,

זַמְּרִי כָבוֹד לַאֲבִי רוּס המַּעֲטִירָה,

לְמֶלֶךְ אַדִּיר, עוֹשֶׂה שָׁלוֹם לָעַמִּים,

הַנּוֹתֵן לְאַרְצוֹ שַׁלְוָה וּמְנוּחָה,

בּוֹ תִשְׂמַח וּבוֹ כָּל חַיֵי רוּחָהּ.

שִׁירִי: חֶסֶד וּמִשְׁפָּט בְּנַפְשׁוֹ תַמִּים.

ב

מָאוֹר וָשֶׁמֶשׁ הוּא לְזֶה הַדּוֹר,

בְּאוֹר פָּנָיו יִרְאֶה חֶסֶד וָאוֹר,

תִּרְאֶה – וְתִתְאוֹשֵׁשׁ גַּם תּוֹלַעַת יַעֲקֹב,

הַזּוֹחֶלֶת מֵרֹאשׁ הַרְרֵי קְדוּמִים,

הָעוֹבֶרֶת דּוֹרוֹת רַבִּים וַעֲצוּמִים,

תִּרְאֶה אוֹר וְתָשִׂים לְמִישׁוֹר הֶעָקֹב.

ג

בִּשְׁמוֹ יְגִילוּן תָּמִיד רַבִּים עַמִּים,

אַף שָׁלוֹם יִשְׂאוּ לוֹ אֶרֶץ וְיַמִּים;

יָגֵל גַּם יַעֲקֹב, יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל,

כִּי חוֹסֶה הוּא בְּשֵׁבֶט מַלְכוּתוֹ,

וְאָב לַבָּנִים יְסַפֵּר מַלְאֲכוּתוֹ,

כִּי לְטוֹב וּלְחֶסֶד שְׁלָחָהוּ הָאֵל.

ד

שִׁירִי לוֹ, שְׂפַת עֵבֶר, וַחֲיִי בְצִלּוֹ;

יָפָה וּבָרָה, קוּמִי רֹנִּי בְהִלּוֹ,

וּלְנֹגַהּ זַרְחֵךְ יֵלְכוּ בָנָיִךְ.

עוֹד תָּשִׁירִי לְאַלֶכְְּסַנְדֶר עֹז וְתִפְאֶרֶת

בִּלְשׁוֹן לִמּוּדִים, בְּשָׂפָה מְדַבֶּרֶת,

עוֹד תְּשוֹרְרִי וְעָנִית כִּימֵי עֲלוּמַיִךְ.

ה

הֵן שָׁלַח לָךְ אֱלֹהִים מוֹשִׁיעַ וָרָב,

יוֹעֵץ בִּדְבַר מְלוּכָה, הַשַׂר נָארָאב:

יְבִינֵךְ, יְבוֹנְנֵךְ וְאֹזֶן לָךְ יָעִיר.

דְּבַר מֶלֶךְ אַדִּיר יְכַלְכֵּל בִּתְבוּנָה,

בַּלִּמּוּדִים יְנַהֵל, יִרְעֶה אֱמוּנָה

וְלָךְ שְׂפַת קֹדֶשׁ, פָּנָיו יָאִיר.

ו

לָכֶן, שְׂפַת עֵבֶר, שִׁירִי לְמַלְכֵּנוּ,

זַמְּרִי כָבוֹד לְאַלֶכְּסַנְדֶר אַדִּירֵנוּ,

יְדִיד אֱלֹהִים, עוֹשֶׂה שָׁלוֹם לָעַמִּים.

כָּל מַלְכֵי אֶרֶץ יַחַד יְרוֹמְמוּהוּ,

כָּל זוֹכְרֵי שְׁמוֹ לִרְגָעִים יבָרְכוּהוּ:

יְהִי כִּסְאוֹ נָכוֹן וְחוֹסָיו שַׁאֲנַנִּים.

גם זאת תעשה לנו שפת עבר, כי תכרה ליודעיה אוזן ותכין לבם לשמוע בלמודים, כי ספרים רבים עתה נמצאים בה, המדברים בחכמה ובדעת. אמנם, אין בה חקר מלין, הדרושים לחפץ חכמה להבין אותה לאשורה; אך רב לנו, אם שמץ ממנה ידע העברי בשפת עבר, שפת אבותינו מימי קדם. שימו-נא זאת על לב, החרדים על קדשי בני ישראל, השואפים עפר ארץ הקדושה והרוצים את אבניה: הן יקר לנו גוש עפר ואהובים לנו חלוקי אבנים מארץ הקדושה, בזכרנו, כי אולי על העפר הזה ועל האבנים האלה דרכו רגלי אבותינו מעולם, - ואיך לא תיקר לנו שפת קדשם, הָגות לבם וניב שפתיהם, אשר בהם כל חיי רוחם? הלא הם כתבי הקודש, אשר זנחו בני הדור ההולך לפנינו, וימנעו חמדת ישראל מבני ישראל, וגם בימים האלה ידעום רק שלשה בעיר ושנים במשפחה. לתכלית הזאת כתבי ראשי פעלי "אהבת ציון " – ספר חזיון, המושך לב צעירינו לשפת עבר ולכתבי הקודש בעבותות אהבה. ועתה בספרי עיט צבוע יסכנו נערינו גם עם שפת עבר, גם עם דברי חכמים ושיחתם, אשר לא רבים ישאבום ממקורם, ופה בשובה ונחת ידעום. ומה שמח לבי בראותי, כי ספרי ימשכו אחריהם גם את לבות נכבדינו, רופאי בני ישראל, אחרי שכחם כמעט שפת עבר במשך ימי הלמודים. ועתה טרם תשיג ידי להוציא לאור את השלל צבעים, הנכון עמדי בכתובים, הנני נותן עוד פני אלופי הקוראים את פעלי "חוזי חזיונות " בו יראה הקורא רמות ונשגבות, חזיונות נפלאים בימי שבתי צבי משיח השקר; המראות, אשר חזה מנשה החוזה האומלל, איש כֶּבד עון, גבר שׁתום עין וחוזה חזות הכל בעת אשר חדלו כל חושיו בו, וכל הגיוניו – מַחשׁך; ורוחו הרעה אשר תבעתהו, תדובב שפתיו בשבעה קולות שונים ובנגינות הימים הנוראים, פעם בשירים ובחרוזים ופעם בצחות ובשפה ברורה. כן ידבר וכן יחזה חליפות חזיונות, חזון קודש בשמים ממעל ומשא דומה בשאול מתחת; ואת כל דברי המראות ידבר החוזה בלשון מדברת גדולות ונשגבות.

אכן, נעימה אַת, השפה היפה, בדברך בחזיונות עברים לעברים. לכן עורי, שפת קודש, עורי ובואי בעדי עדיים: הלא אַת היא, עדינה, המתהדרת בפאר בגדיך החמודות מני קדם ובשמלתך לעורך, אשר לא בלתה מעליך מרוב ימים, כי מתנות אלהים אלה לך, מתנות יוצרך מרחוק. על כן ריח שמלותיך כריח לבנון, כי מהרי בשָׂמים תבואי מן השדה, אשר ברכו ה‘: שם ארית מורך ובשמיך, ותיבי רקוחיך, ותבואי בעדי עדיים כלולה בהדרך ותשאי חן וחסד לפני יוצרך, וישיחך וידובב שפתיך, ותהי תאות נפש כל ימי עולם, ולא יסור קסם משפתיך כל ימי השמים על הארץ; כי מי גלה פני לבושך, צעיף אלמנותיך, הוא יחזה מבעד לצמתך הוד עלומיך, היפה והמעונגה. עוד קרן אור פניך, ועלומיך – עלומי נצח, שראשך נמלא טל חרמון ונופת תטופנה שפתותיך. עמדי-נא על הרי ישראל ושאי סביב עיניך וראי המוניך, הנפוצים על רגעי ארץ, המקשיבים לקולך, כי כרה להם ה’ אוזן לשמוע ניב שפתיך כי נעים ומדברך כי נאוה.

לכן צהלי קולך, יפה וברה, ודובבי שפתי ישנים: יקיצו ויתעוררו שוכני עפר לקול קריאתך, יקום שבתי צבי ההולל וישׂחק לפנינו, יעמוד ביפיו ובעצמת קסמיו ועשה אותות בדים לעיני הדור הזה, יעשה מעשהו, זר מעשהו במראות ובחזיונות, והתהוללו החוזים וטחו תפל ויפיחו לקץ הפלאות כי קרוב בפי שבתי צבי ובלבבו, למהרו ולהחישו, והמצפצפים והמהגים ישיחו בסוד שיח שרפי קודש וישאו מרום עיניהם כבאים בסוד אלוה, וחזו בחורים חזיונות בלַבת אש דמיונם, והתעלפו הבתולות היפות, ונמוגים בני רשף יגביהו עוף. אלה וכאלה, מכבדי משיח השקר והמלעיבים בו, יעברו לפנינו על גיא-החזיון כצללי רפאים, והתערבה בחזיונות האלה האהבה בתענוגיה, הסכלות בהֲתֻליה והקנאה בנכליה, והיו החזיונות נצבים חיים לפנינו מחזה מול מחזה, זה לעומת זה, ויסכסכו אלה באלה בעלילות נפלאות, אשר נקרו ויאתיו בדור מה רמו עיניו, דור רב פעלים, אשר אמר: גבהי שמים אֶפְעָל וארובות ממרום נפתחו לי, דור, קדוש ישראל התוָה במשאות שוא ובמדוחים, אשר יסודתם בהרי נשף, בתעתועי שבתי צבי.

זה החלי לעשות וה' יגמור בעדי. הנה החזיון הזה כאבן הראשה, ואבן שלמה ומסע נבנה, כי עומד הוא בפני עצמו. ואם ימצא זה חן בעיני הקוראים וראו עיניהם גדולות ונשגבות מאלה, כי מקור נפתח לי לעלילות הדור ההוא רב הנפלאות. ושלום, ברכה וחן לכל אוהבי שפת עבר ודורשיה, כחפצם וחפץ אוהבכם.

המחבר

ראש דבר

בשנת שפ"ו נולד שבתי צבי בעיר אזמיר, היא סמירנא, יושבת חבל הים ארכיפעלאגוס באזיא הקטנה. ובראש המאה החמישית ראה השטן ראשית לו ויפרע פרעות בישראל, ויחלף שמלותיו, הנגאלות בדם, באֶדר היקר, ויקם לשחק ביעקב ברוב התֻלים וקסם, כי מסך רוח עועים בקרב פתאים מאמינים לכל דבר זר ונפלא, ויַתעם במשאות שוא ומדוחים, להחזיק בקרנות צבי מודח ומדיח. אז אשתוללו נעוי לב, זקנים ונערים, בחורים ובתולות, ויהיו לטחי שוא ותפל, לחוזי חזיונות ולחולמי חלומות. אז כשלה אמת ברחובות, ושקר נשא נס על הרי ישראל. ויראו תועי רוח ויחרדו אליו ממזרח, מצפון ומים; כי החרדים לדברו השליכו משכנותיהם, מקניהם וקנינם; את יגיע כפיהם ועמל נפשם, אשר עמלו בם שנים רבות, מכרו בלא הון וינהרו אל הצבי ישראל. וכזב ותרמית עשוי אותות בדים במטה הקסם לעַור עינים, והשוגים ברואה שמו אותותיהם אותו ועיניהם ראו זרות, והנה מתי עולם עולים מן הארץ ורוחותיהם מתגלגלות תחת שואה בקרב החיים. –

ומה חזו בשבתי צבי? אוי-נא למשוגעים ממראה עיניהם! בו חזו משיח אלהי יעקב ויאמרו לו: אכן, בצלם בן ישי הוא מתהלך, וקרן דוד צמחה עליו, אף רוחו נוססה בו לנס עמים! עליו נָשַמו אחרונים מבלי דעת, אם היה שבתי צבי שוגג ומשגה עברים בדרך תמים בעיניו, או זד יהיר, אשר הרחיב כשאול נפשו להפיץ מדוחיו בישראל? אך יהי מה, עין יעקב תראה כיום, כי שגו בו רבים וכן שלמים מאצילי בני ישראל. וכאשר החל העם לשגות, ויעקשו הישרה, ויראו קודש בחול, טהור בטמא וצדקה בעון פלילי, ותרב השערוריה בקרב ישראל, ויהי שבתי צבי כסמל הקנאה לעורר קנאת עם, לסכסך משפחות במשפחות, איש באחיו ואבות בבנים, ויהי ריב ומדון. זה אומר: לשבתי צבי אני, ובצלו אחיה ואצפה לקץ הפלאות, הקרוב בפיו ובלבבו להחישו ולתת מופתים בשמים ובארץ, כי קרוב ישעו וידעו כל יושבי תבל, כי ה' אלהים שלחהו ורוחו. ורעהו, המלעיב בו, אמר: הן אויל הוא שבתי צבי, איש מֻכה בתמהון לב, ההולך בגדולות ובנפלאות, ומוליך פתאים שולל בחזון לבו, ואחריתו עדי אובד וצלו – צלמות לכל הבוטחים בו. אך מכבדי שבתי צבי, מעריציו ומקדישיו, שמו את דמי המורדים והפושעים בו כמים המוגרים ויקראו למו בשמותם: רוגנים, רוגשים, מחרפי עקבות משיח ה', אשר אחריתם נכרָתה. ותרב משטמה בקרוב ישראל. אך התקוטטו הערים, הקרובות אל החלל, ויושבי קצוות הביטו אליו מרחוק וינהרו למקום מנוחתו כבוד, ויעברו ארחות ימים באניות רנתם, ומגמת פניהם קדימה לחזות הצבי ישראל על במותיו ולחכות לעת בוא דברו, כי כביר כח הדמיון ונוראה עלילה על בני אדם מדור דור.

והשטן הפיק זממו, כי בשוד פתאום הכה באלפיו, ובסוד פתאים – ברבבותיו.

אך באשר צללים שם אור, כי כן ברא אלהים תבל וכן הֱכִינָה: קיץ וחורף כי נפגשו, שחר ועֵיפה נשקו מני עד. וכן יצר אלהים את האדם: יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, ושכל טוב ככרוב סוכך לו מסביב, למען לא ידח האדם שרירות לבו לרדת פלאים כבהמה בבקעה וללכת בגיא צלמות ולא סדרים; גם נֹגַה מראה הקשת ביום הענן לאות ברית שלום הוא, להודיע לבני האדם, כי שלום יעשה ה' במרומיו לתהפוכות הצוררות מראש עפרות תבל עד ראש כוכבים, ובעבור הרע לא ישחית אלהים את הטוב, כי אם יוציא יקר מזולל, יתן טהור מטמא, ומדור עקש ופתלתול יַפלה לו ישרי לב, המשכילים לדעת את ה‘, המזהירים בין חשוכים כצבעי הקשת בקדרות הענן, ככוכבי הרקיע כֶאֱשון לילה וכנר ה’ נשמת אדם, חופש כל חדרי בטן. גם בפרוע שבתי צבי פרעות בישראל, וישח אדם וישפל איש אל פסילי דמיונו, – גם אז התנוססו טהורי לב בעם ה‘, כי בהר ציון ובירושלים היתה פלטה ובשרידים, אשר ה’ קורא; וכאשר רבה אמונת שבתי צבי על ארץ רבה, כן פסו אמונים בו מירושלים עיר הקודש, כי ה', השוכן בתוך חרבותיה, הוא ליושביה אל אמונה אמֶן.

א

ספר תולדות המשפחה לקנה הרוקח, יושב ירושלים

אך טוב וישר הוא לכל אדם נבון לבוא במגלת ספר, כתוב עליו כל הקורות אותו מספּר ימי חייו; ספר זכרון הוא, מזכיר מעללי יה ועלילות מצעדי גבר. הן לא נוצר האדם לשבת לבדו, כי אם איש ברעהו ידבקו ויתלכדו: כן אין מקרה בודד בתבל ארצה, כי אם כל מקרה הוא ילד נולד לקורות הראשונות ואב לקורות הבאות; גם נאחז הוא בסבך מסבות רבות, המסוכסכות בו; וכן אין חפץ בודד, אשר לא יסוכסך בחפצים אחרים ובהמון תשוקות ויצרי מעללי איש ואיש. ובכן ספר תולדותי יהיה כספר זכרון לתולדות משפחות אחרות, המתלכדות בבית אבי, לשבט או לחסד, לתהלה או לתָהלה.

אבי היה רוקח בקרית וויניציא בארץ איטליא המפוארה, ויהי לו שני בנים נחמדים ובת אחת יפה, ואני בנו הבכור הייתי סופר מהיר. ויהי בשנת שצ"ח ויעבור עלינו איש אחד אדיר, יושב ארץ אוקריינא, אשר סחרו היה אבני חפץ וכל יקר, – איש, אשר היו לו מהלכים בחצרות רוזנים. ויראני וידבר על לב אבי לתת אותי על ידו לסופר, ואבי נאות לו בשמחת לב, כי נודע שם הסוחר האדיר הזה בקצוי ארץ בעשרו ובנדבת רוחו, ושמו זבולון. ויקחני זבולון ויביאני אל ארצו ואל עירו ויושיבני בהיכלי מחמדיו, ואנכי אז בן שבע עשרה שנה. ולזבולון שני בנים נחמדים ושתי בנות עדינות, וזקן ביתו – איש בא בשנים, אשר מצא הון לו למן היום, אשר נספח לבית זבולון הנדיב. ולו בת יפה ונצורת לב ושמה חוה. וידבר אביה על לבי לקחת את בתו לי לאשה, ואנכי מצאתי הדבר ישר לפני, כי מצאה חוה חן בעיני. ובת זבולון הנדיב הבכירה, אשר אקרא לה עדינה, שחקה לחפצי ותאמר לי: “עצתך נבערה, לא תקום ולא תהיה”. ודברי העדינה היו לי לחוק, ולא יכולתי לשנות אחרי דבריה, מבלי שאול ממנה פשר דבר.

ויהי כאשר האיץ בי אבי חוה להגיד לו חפצי, ואמצא פתחון פה להגיד לו: “תשב-נא בתך בביתך שנה תמימה, עד מלאת לי שבע עשרה שנה, והיתה לי”.

ואנכי לא רמו עיני להביט על העדינה בת הנדיב, אך היא נשאה עיניה לי, ואנכי לא ידעתי. ויהי היום בימי חנוכה שנת שצ"ט, והנדיב עשה משתה ויקרא לנכבדי העיר וסופריה ויגד להם חפצו, כי חפץ הוא לקחת אותי לחתן לו. ויאמרו כל הקרואים: “טוב הדבר הזה!” כי, אמנם, מצאתי חן בעיני כל רואי. דעת לנבון נקל, כי לבבי פחד ורחב, בשמעי את אשר לא דמיתי ולא פללתי גם בחלומות, ואבך בעליצות נפשי. וידידוּת נפשי, בת הנדיב העדינה, אמרה לי בלעגי שפה: “הלא אמרתי לך, כי עצתך נבערה, ועצתי היא קמה כיום הזה”. ובלילה ההוא נכתבו הדברים בספר, ויום שמחת לבנו נועד בימי הפורים בשנה ההיא. ולאבי שלחתי מכתב, מגיד לו שמחתי, ואקרא לו ולאמי, לאחי ולאחותי לשוש אתי משוש על ראש שמחתי; וידיעות נפשי כתבה גם היא ידה לו ותרא לו אבי. אך כאשר גדלה שמחתי, כן רבתה קנאת חוה, אשר כמעט היתה יעודה לי; ואחרי הנתק מוסרותינו, שמעו אזני מאחרי על חוה דברים כמתלהמים, חטאת זמה, – אז שמחתי משנה שמחה.

האהבה והקנאה! הלא הן הראשונות לפעולות בני אדם, נוראות עלילה על כל יושבי חלד, מראש מקדמי ארץ עד אחרון על עפר יקום. האשה, אשר נתן ה' לאדם, היתה אחת מצלעותיו, והיא היתה נכונה לצלעו; וכן הוא מאז ועד עתה: ביפיה תצוד נפשות, ותליך הגברים שולל, ובקנאתה תפיל חללים; ומחוה, אֵם כל חי, עד חוה, אשר אדבר בה, פרעו נשי פרעות, בעַבּטן ארחותיהן. נוראה היא האהבה העזה כמות, בערה נפשות, ואיומה קנאה הקשה כשאול, בהרחיבה נפשה להשחית ולבַלע. עדות היא ביוסף, אשר הוסיף לו אביו לוית חן ויעטהו מעיל קנאה – היא כתונת הפסים, אשר עוררה עליו קנאת אחים ותורידהו מצרימה; ועדות היא ביוסף גם האהבה העזה, אשר אהבה אותו גברתו, הבוגדה בפוטיפר אישה, והוא – הניח בגדו בידה, וינס ויצא החוצה. הבגד הזה וכתונת הפסים מרחיבים שוליהם כיריעת השמים, ועליה כתובים כל דברי הימים לישראל מדור דור.

גם אנכי כאוּד, מֻצל מאש האהבה והקנאה, אשר להטה בי, ובית אבי ובית חותני הנדיב היה לה לקש. הן לפני נתכנו עלילות כשרשרות אחוזות, המתלכדות והמסכסכות אלה באלה, וכולן יחד השתרגו עלו על צוארי. ואשר נקרו ויאתיו אספרה, ואשר תקרינה – אל עליו הוא יודע. הנה קורות עתותי כעבים תּעופינה ועלילות נוראות כצלמי אימה תעבורנה; האהבה הרָתַן, הקנאה ילָדָתַן, והבלי שוא שמו עליהן נוספות, עטוני ויצנפוני צנפה. עד מהרה ירוץ דברי, לא אאריך לשון, אך לא כן חשו העלילות, כי אם לאט התנהלו אשה לרגל אחותה.

עברו לי שבועות אחדים בכליון עינים, והרצים לא נחו עד בואם אל בית אבי ועד אשר הביאו כל מחמדי נפשי לשוש אתי משוש. עבר גם יום חתונתי, חלפו שבעת ימי המשתה בתרועת שמחה, בקול מנגנים ומחולות. וחותני וידידוּת נפשי הפצירו באבי לשבת אתנו עד עבור ימי חג המצות. ימַי היו אז כימי אדם הראשון בגן עדן: אנכי ידעתי, מה יפה האהבה בתענוגים; ובשמחתנו התערבה קרבת ימי חג הפסח, ובבית חותני רק ששון וגיל ולא ידענו, כי שואה צפונה לנו במסתרים.

כי עודֵנו יושבים שלוים ושאננים בליל שמורים, והנה שוטרי העיר באו הביתה ויגידו לנו, כי נמצא ילד חלל בגבולנו. ויפג לבנו ונהי כמתים מפחד פתאום, ומהיכלי תענוגנו הובילונו למחשכים, עד אשר יחקרו וידרשו שורש דבר.

ויהי בשבתנו בכלא, ואבי חלם חלום לשנות את שמותינו, למען יקָרע גזר הדין, המתוח עלינו. על כן שׁנה אבי את שמות נפשות ביתו לפי משלח ידו, ובהיותו רוקח, קרא לי: קנה, ולאחי הצעיר: מור, ולאחותי הבתולה: בּשׂמַת. וחותני גם הוא שנה את שמות צאצאיו לפי משלח ידו, ויען כי סחרו היה כל אבני חפץ, על כן קרא לאשתי בָּרֶקֶת, לבנות האחד: ברק, לבתו השניה: פנינה, ולבנות הצעיר: ספיר. ואנכי נדרתי אז נדר לשבת עם ידידוּת נפשי בירושלים, אם יוציאני ה' למרחב. וה' ראה בעניֵנו וצדק מן השמים נשקף עלינו, ותצא כאור צדקתנו ומשפטנו – כצהרים. ומיד מי היתה לנו המבוכה הזאת? הה, מיד חוה המרשעת! כי היא הדיחה עלינו את הרעה ואת החרדה הזאת.

ואשר נדרתי שלמתי, כי אחרי מועד חג השבועות, בשוב אבי עם נפשות ביתו אל ארץ מולדתנו וויניציא, אחזנו דרך הים, וחותני ובני ביתו שלחונו עד הגבול וישובו, ואני ואשתי עם בית אבי באנו דרך הים אל עיר אזמיר, מקום מולדת שבתי צבי ההוֹלל. שם לקחו אזנינו דברים על דברת נפלאותיו, כי עודנו נער בעת ההיא, היה משפטו להתחמק מביתו וללין במדבר ויער, בהרים, בגבעות ובמערות; אל אשר נשאַתּוּ רוחו, שם הלך בהלך נפשו וישב שם ימים, שבועות וירחים. ועוד ספרו לנו, כי ברחצו בים, היה בשרו נותן ריח כריח השדה, אשר ברכו ה'. הלא כן ארחות כסילים: בראותם איש הולך בגדולות ובנפלאות וזר במעשהו, והיה האיש ההוא שיחתם, והנה זה יאמר לו: פלא! ורעהו יענה: מרום דרכו מנגדנו! והשלישי קורא לו נביא, ואחריהם יענו כל העם ויאמרו: קדוש! קדוש! קדוש!

באזמיר ידענו איש אחד, הפטרון בעיר, אשר לקח בעת ההיא אלמנה גבירה מקרית קונשטנטינא. לאלמנה ההיא היה הון רב, אשר הניח אישה הראשון לשני בניו מנשה ואפרים ולאביגיל בתו. את כל ההון הביאה הגבירה אל בית אישה הפטרון, אשר היה לצאצאיה לאב, ואחרי קחת אותה הפטרון לאשה, היתה שמחה משולשת לשלשת בניה, כי נתן הפטרון את אחותו למנשה הבכור, ואת אביגיל בת אשתו נתן לגביר מדמשק ושמו זכריה.

ובראות אבי, כי נכבד הפטרון בעירו, ותחשק נפשו להתחתן בו, ויתן את בשמת אחותי לאפרים בן הגבירה, ומור אחי לקח את בת הפטרון היפה ושמה רחל; והאהבה, אשר בינה ובין מור אחי, היתה נפלאה מאד, כאהבה אשר ביני ובין ברקת אשתי, ידידוּת נפשי. והפטרון היה איש קשה ואביר לב עם בני איש, משַמר הבלי שוא ומאמין לכל דבר, ואמונתו בכל תפל היתה לו כל צדקתו: לא נפלאת היא, כי דבקה נפשו בשבתי צבי, אשר האמין, כי לגדולות שלָחוֹ ה'. לא כן היה מור אחי ובשמת אחותי. ומריבה צמחה בבית הפטרון, ואם אָמרי אספר את כל חליפות הדברים, אשר נקרו ויאתיו בבית הפטרון, ואת כל דברי הריבות, אשר יצאו ממקור אכזב, משבתי צבי, והיו הדבירם לסֵפר. אך אדלג שלש שנים עם מספר ירחים, ואגרות מור אחי לי לעֵדה.

ב: אגרות מור

“אזמיר ת”ג.

"קנה אחי, יושב ציון! שלום לך ושלום לברקת אשתך ולקציעה בתך, אשר ילדה לך. ברוכי אתם לה' בנוה הקודש ובמנוחות שאננות, ומציון יסעדני ה' וישקיט גם את בשמת אחותנו, כי אל עקרבים אנחנו יושבים בבית חותני הפטרון אחרי מות רבקה אשתו. ובשמת אחותנו ילדה בת לאפרים אישה ותקרא לה בשם רבקה חמותה, הגבירה המתה, ורחל ידידוּת נפשי ילדה לי בת וקרא לה הדסה, ונחשבה על בית אבינו הרוקח וגדלה כהדס בערוגת הבושם.

"אל עקרבים אנחנו יושבים בבית חותני אביר הלב, אשר יקשיח לבו גם מאשתי רחל, בתו היחידה, וכאשר רחוקה היא מאביה בנדבת רוחה, כן קרובה היא בלבבי מאד, וכל ישעי וחפצי לטעת אותה בנוה שאנן בארץ מולדתנו איטאליא, רק ישיב לי חותני את המוהר והמתן, אשר נתן אבינו לי, אך יגורתי מאד, בראותי את רעת לבו, כי בשמת אחותנו התחננה לו לאמר: “מה לי ולאפרים אישי בביתך ומי לנו פה אחרי מות רבקה חמותי היא אשתך, לכן השיבה לאישי את הון אביו, אשר בידך, ושַׁלחהו מאתך”. וחותני גער בה ויאמר: “הלא את ההון הזה השיבותי אל אשתי עודנה חיה, ומי יודע מה עשתה בו? ואתם צאו לכם מביתי, כי כל חלק ונחלה אין לכם אתי, וכזרים אתם לי פה!”

"הדברים האלה נפלו כחצים שנונים בלב בשמת אחותנו, ויאחזנה השבץ, וכמעט שכנה דומה נפשה מכאב נעכר, ובחסד אֵל שבה לאיתנה, אך עודנה כצל נהלכה, וה' יהיה עזרה. כן משפט חותני עם בני אדם, וצדקתו לפני ה' היא רק אמונת הבלי שוא, כמקרה נפלא, אשר אספר לך:

“זה ירח ימים באו אל ביתנו שני משמרי הבלי שוא ויספרו לו נפלאות, אשר ראוי עיניהם בעלם הנפלא שבתי צבי, לאמר: “בעד חור דלתו נשקפנו בחצי הלילה, לראות מה מעשהו בשבתו בדד בחדרו, והנה מטתו הפוכה והעלם יושב על הארץ, מתפלש באפר ובוכה מאין הפוגות. והנה שני מלאכי שלום מחזיקים בימינו ובשמאלו להקימו, מנערים אותו ואומרים: ‘אנא, אלהי השמים! הקם-נא את סוכת דוד הנופלת!’” – על זאת ענה חותני ואמר: “דעו, לכם, איפוא, כי מן העת הזאת קמה אלומתו וגם נצָבה”. ואנכי לא עצרתי בשחוק ובלעגי שפה עניתי לאמר: “הן מטתו היתה הפוכה, כי כבד עליה פשעה, ויען כי לא היתה מטתו שלמה, על כן באו שני חרשים לכוננה, בל תמוט עוד”. ויהי כאשר שמע חותני כזאת, ותצלח כאשר חמתו ויך בחרפה לחיי לעיני מספרי הנפלאות ויאמר: “צא לך, בן פריץ, מביתי, פן אכה אותך ולא אָשנה”. ואשתי נתנה קולה בבכי ובשמת אחותנו גם היא בכתה בכי תמרורים”.

וזאת היא האגרת השניה, אשר כתב לי מור אחי בשנת זא"ת בירח אלול:

"אליך, קנה אחי, אקרא, לפניך אשפוך שיחי, בהתעטף עלי נפשי. הלא הגיע עובר הארח עדיך, הלא הגיד לך על ‘דבר כל התלאות הנוראות. תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה. שאלתי את ההלך הזה על דברת בית חותנך, מה אחריתם, ואיננו יודע עד מה; ומי יודע, אולי שרדו מהם שרידים, לכן נקוה לה’, כי לא לנצח יקצוף. והנני להגיד לך חדשה על דברת ביתי, - הלא תרעיד ותשתומם לשמועה הזאת, כי חוה המרשעת, אשת עברתך, חוה – מקור המָשחת לצרות בית חותנך, פרצה כנחל מעם גר ותברח משוד להביא שוד ושבר בנוה תמימים, כי לרגלי גד אחיה הנוכל באה לאזמיר, וחותני ראה אותה ונפשו חשקה בה ויקחנה לו לאשה. ותשב אתנו יחד כחית טרף בעדר צאן ירח ימים, מיום החמשה עשר לירח אב עד חמשה עשר יום לירח אלול, כי אז השחיתה התעיבה עלילה.

"האשה הזאת נשאה עיניה לי כאשת פוטיפר אל יוסף. ויהי היום ותקרא לי אליה החדרה ותדבר עמדי אהבה וחן. ואנכי עניתיה בחרפה ובוז ובדברים כמתלהמים, יורדי חדרי בטן. ותצלח כאשר חמתה ותתן עלי בקולה. והנה חותני בא החדרה, ובראותו דמעה על פני ידידוּת נפשו, וישאל פשר דבר. ותענהו נעות הלב לאמר: “הלבעבור זאת הובילוני רגלי מרחוק הלום, לשמוע מפי חתנך זה דברי זמה? הן הוא מתגאה ביפיו ובחין ערכו, ואנכי הלא אחת כרתי לך בכרית, ואם יאיר חתנך באור שבעתים, הלא זרה לי רוחו; והוא לא כן ידמה, כי יבאיש ריח חותנו בעיני, למצוא חן”.

“טרם כִּלתה נצורת הלב לדבר כזביה, וחותני מרט בחרפה לחיי ויכני באגרוף רשע מכה אכזריה, ובנקבו שם ה‘, כאשר לִמד אותו שבתי צבי, נשבע בשם הגדול לרדוף אותי עד מות, אם לא אתן לרחל ספר כריתות בעוד שבעת ימים. ואנכי חשבתי מחשבות לברוח מן העיר, אך האכזרי הבין מחשבותי ויקדם פני, ויהי דברו אל שר העיר לתפשני בכלא, כי שֹם לי עלילות דברים. שלשת ימים ישבתי בכלא בעקת לב וברעב ובצמא, ובעלות על לבי מחשבה להפרד מרחל ידידות נפשי, מרטתי שערת ראשי, קרעתי סגור לבבי, טרפתי נפשי באפי. ויהי ביום השלישי בנשף והאכזרי בא אלי ויאמר: "הטרם מאנת לשַלח בתי חפשי, אחרי בגדך בה ובאביה ובה’? וגם יקום עליך עד נאמן וענה כחשך בך”. ואנכי בכיתי מרה באזני התנין האכזר, אשר ראה דמעתי ויאמר לי: “הן חייך תלואים לך מנגד, ורק בספר הכריתות תמַלט נפשך, וגם רחל נאותה להפרד ממך, בדעתה את מעלך, אשר מעלת בה”.

“אך למה, אחי, אפורר את לבבך בפרשת דברי האבל הזה, אשר ממנו צורים יתבקעו. ממחרת היום ההוא נתתי ספר כריתות לרחל ידידוּת נפשי, אשר אהבתי מאישון עיני ומנפשי, אשר לא אשכחנה עד אשר תשכח ימיני. לא אגיד לך, אחי, את דברי הנהי, אשר נשאה רחל, בקחתה את ספר הכריתות מידי, כי עליהם יָשׁוֹמו שמים וכל שומעיהם ישומו וישרקו. וזה החסד האחרון, אשר עשה לי האכזר: כי נתן לי את הדסה בתי הילדה, ובה אראה תמיד את דמות רחל. את הדסה נתתי על ידי מינקתה ובבכי ויללה ירדתי אל האניה, ההולכת וויניציא. ואת הדברים האלה אני כותב לך מקרית קונשטאנטינא, וה' יביאני בשלום אל בית אבינו וירפא מחץ מכתי, וישלם נחומים לי ולכל אבֵלי השנה הזאת”.

מקץ שני ירחים קרני שבר על שבר, כי לברקת אשתי נודע השבר הגדול, אשר קרה בארץ מולדתה, ותמת בעצבונה. ובעת ההיא בא אלי מכתב מלא יללה מאפרים, אשר הודיעני, כי מתה אשתו, היא בשמת אחותי, מיגונה על אחרית מור אחינו ומשבר רוח על העושק, אשר עשק הפטרון את נחלת אפרים אישה, נחלת אביו. ויהי בחודש שבט ומכתב שני בא אלי מאפרים ומחותני לבשרני, כי נמלט זבולון וברק בנו ופנינה בתו הצעירה עם ספיר הבין הצעיר, ואשת זבולון, היא חמותי, מתה, ואשת ברק עם אוריה בנה היונק אבדו ולא נודע אנה באו. וישמחוני בבשורתם, כי אפרים לקח את פנינה בת זבולון חותני ויצאו מאזמיר לשבת בעיר קטנה, הקרובה אל אזמיר, כי הציל זבולון וחותני הון רב ואבני חפץ, אף אמר לדבר משפטים עם הפטרון על נחלתו, אשר עשק; ולמען יהיה אפרים נצמד יותר אל משפחת חותנו, יעד את רבקה בתו לספיר בין שתים עשרה שנה בעת ההיא, ורבקה אז בת שבע שנים, ואנכי אמרתי לדבק טוב. אך לא ארכו לי גם ימי שמחתי ונחמתי זאת, כי לתקופת השנה באו שוטרי הישמעאלים אל בית זבולון השוקט ויריקו את אוצרותיו, אשר הצליל, ויאסרום בכבלי ברזל להוליכם דרך הים אל קרית הסולטן; ולא נותרו מהם רק אפרים ופנינה אשתו עם רבקה, אשר היו אז בקונשטאנטינא, כי בקר אפרים בבתי קרוביו בעת ההיא. ואסירים עם מנהליהם נפלו שבי ביד שודדי הים, ואפרים עם פנינה ועם רבקה שבו, ותרב תאניה ואניה, ואחרי האסון הזה מקץ ירח ימים נמצאה פנינה מתה על מטתה. זאת היא אחרית בית זבולון חותני האדיר, הנדיב והישר באדם; ועל שברם אבכה תמיד. הן ראשית אידם היתה קנאת חוה המרשעת, אשר עברתה שמורה לי נצח, והבלי השוא, מדוחי שבתי צבי, עזרה לרעה, כי קנא הפטרון קנאה גדולה לשבתי צבי ויפרד את רחל בתי מאחי, אלוף נעוריה, ויתננה לגד הנוכל, אחי חוה המרשעת, למרר את חייה.

ואפרים ומנשה בקשו את קרבת הפטרון ויהיו נצמדים לשבתי צבי ללכת אחריו בכל מסעיו עם להקת חבריו ההוללים. ומיכה בן מנשה, נער משולח ונעזב לנפשו, עזב את בית אביו ויבוא ירושלימה, ויהי נלוה אל החברים, המקשיבים לקול ר' יעקב חגיז, ראש צוררי בתי צבי. ומיכה – נער נבון ושוקד על דלתות התורה באהלי יעקב, והנער חפץ קרבתי ובא תמיד בצל קורתי, ובעצת ר' יעקב חגיז נכון אני לתת לו את קציעה בתי היפה לאשה. כן התהפכו הדברים עד השנה הזאת, היא שנת תכ"ג, וה' יגמור בעדי ולא אוסיף עוד לדאבה, והיה זה שכרי, כי אוציא יקר מזולל, ומי יתן והיה שלום ואמת בימי מעתה ועד עולם.

זה לי שלש שנים, אשר אני רואה חיים עם שפרה אשתי היקרה, בת טובים, אשר עכסה אמה, בת הקדושים אשר בארץ, היא חמותי, אשר היתה עתה לאשה אל יליד ארץ צרפת ושמו דן אמיר.

ג: חזון הרוחות

בשנת תכ“ד, בשמיני לחודש אב, בנשף בליל אשר יבכיון אבלי ציון, נראה המחזה הזה בסביבות ירושלים, ביער אשר בין רוכסי הרים. והנה סוכה עשויה בין עצי היער, ובסוכה ערוך השולחן ועליו מנורות, חלות, דגים, בשר ויין עם פרי מגדים וממתקים, ולהקת אנשים לבושי מכלול ובגדי חמודות, ואיש אחד יושב בראשם. רוח החזיון על פניו יחלוף, כי כן ענו בו עיניו, אשר פעם הן נשואות השמימה ופעם משוטטות בהלך נפש אל כל עבר ופאה. האיש הזה, הזר במעשהו, היה נתן העזתי, אשר סמך שבתי צבי ידו עליו ויקימהו לנביא, להנבא על הגדולות ועל הנפלאות, אשר יעשה לקץ הפלאות הקרוב, בשנת תכ”ו, שנת שלומי"ם לריב ציון, אשר בה יחשוף זרועו הנטויה לקחת נזר הסולטן מעל ראשו, ונהפכו ימי צום לחגים, ויום תשעה באב יהיה משנה שמחה, באשר הוא גם יום הולדת למשיח הזה; אך בטרם נגלתה זרועו, לא נגלתה גם שמחת היום ההוא. ונתן הנביא חש עתידות לעדת ההוללים, ההולכים אחריו, לעורר לבבם במחזה הזר והנפלא.

– האח! – ענה איש הרוח ואמר בחרדת קודש – ברוכים הבאים בשם ה'! ברוכים הבאים, שבעה האושפיזין, מגלי רזין! ומה נשמע עתה בסוד שיח שרפי קודש?

ומדי דברו הקשיב קשב, רב קשב בדממה, ואחר הוסיף לדבר: “האומנם יבוא עתה דודי לגנו?”

ומדי דברו מחא כף וירנן בחרוזים קול עוז לאמר:

“שמחו ועלזו יחד, אנשי שלומנו, ביום הולדת שבתי צבי מָגננו. מגן העדן סורו, הכרובים, פַּנו דרך לפני רֵעים אהובים. יחדל להתהפך להט החרב, והיה לשומרי אמונים אור לעת ערב. זמן נחמתנו היום, עת רצון, לא ישלוט בו חרון, אף מרי ולצון. ביום זה קדמו שרים אחר נוגנים, חדלו רוגז הפושעים והרוגנים. לכן שמחו ועלזו, אנשי שלומנו ותנו כבוד לצבי תפארתנו. שובי, שובי לנו, השולמית, צאי מתוך הפכה, ממעונה ארמית. כימי קדם היי לנו לצור מעון ולצבי עוז תפארתנו – לגאון. שובי, שובי-נא אל מעון הקודש, קומי אורי כסהר בחצי חודש. אז ירננו תמיד אנשי שלומנו ביום הולדת שבתי צבי מגננו”.

את השירה הזאת שר נתן פעמַים ושלש, וחבריו המקשיבים לקולו מרעידים ומשתוממים, ובחרדת קודש פצו פיהם וימחאו כף וירננו יחד. ויהס נתן הנביא את עדתו, ובכפים פרושות השמימה ענה ואמר: “האח! האח! נפתחו שערי גן עדן! הנה ריח עולה באפי, ריח השדה, אשר ברכו ה‘. עורי, צפון, ובואי, תימן: הפיחי גני, יזלו בשמיו, יבוא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו. דודי צח ואדום, דגול מרבבה; ראשו כתם פז, הוא נזר הסולטן, אשר יציץ עליו, וריח שלמותיו – ריח לבנון; כל יראי ה’ יריחו ריח בגדיו. זה דודי וזה רעי, בנות ירושלים! הנה ריח מר-דרור עובר ברוח! ברוך אתה ה', בוראי מיני בשמים!”

ככלותו לדבר דבריו, ויקח כוס יין בידו ויקדש היום, ויען ויאמר: “ברוך אתה ה‘, אשר בחר בנו מכל הרוגנים והמורדים ורוממנו מכל אובדי דרך, היורדים לבאר שחת, וקדשנו ברוח קדשו וישלח מלאכו לפנינו. ותתן לנו, ה’ אלהינו, את יום חג הנחמות הזה, זמן שמחתנו, באהבה מקרא קודש, זכר ליציאת מצרים, כי בנו בחרת ואותנו קדשת. ברוך אתה ה', מקדש היום הזה והמאמינים”.

וכל היושבים לשולחן ענו אמן, ונתן שתה את כוסו וישתו אחריו חבריו. ואיש צעיר לימים, ושמו מיכה בן מנשה, והוא חתן קנה הרוקח, פנה אל אפרים דודו ויאמר לו: “הן בער אנכי ולא דעת קדושים לי ובסודם לא באתי, אך אשאלך והגידה-נא לי, דודי: מה לנו עתה לזכר יציאת מצרים?”

את הדברים האלה שמע נתן ויאמר אליו: “עוד מעט אגידה לך פשר דבר. רחצו-נא, אחי, ידיכם ונאכל משמנים לכבוד חג הנחמות”.

והעדה רחצו ידיהם וישבו סביב לשולחן, ונתן נשא עיניו השמימה ויקרא: "בואי-נא, רוח יחזקאל הנביא, בואי בי ואראה מראותיך על נהר כבר. האח! אור ה' ויאר לנו! הן רוח יחזקאל דברה בי, ואתם, רעים אהובים, שמעו, כי נגידים אדבר. המשא, אשר חזה נתן הנביא על ירושלים.

כי כה אמר ה‘: קום קרא להרים ולגבעות, לאפיקים ולגאיות בציון; הכינה פניך אליהם וזרועך חשופה, ונבאת על הסָרָבים והסלונים, היושבים בקרבה, לאמר: הן זאת ירושלים בתוך טבור הארץ שמתיה וסביבותיה ארצות, ותמאס את צבי עדיה, גאון נחלתה, ותֶּמֶר את משפטיו לרשעה מכל הארצות, לכן הנני מחלל מקדשה, ולא תהיה עוד כקסם בימיני, ונתתי את כבודי במצרים, והיה לי היאור לאור עולם, כי בשפלה תשפל העיר ציון, ורמה קרן מצרים ופתרוס, מוף ותחפנחס, ולא יקראו לה עוד ממלכה שפלה, ערוַת הארץ. ונתתי צבי בארץ החיים, והיתה מנוחתו כבוד באלכסנדריא, הקריה היושבת על מבואות הים, רוכלת העמים, והיתה רוכלת בנפש אדם. כי הנה ה’ פוקד בחרבו הקשה על התנין הגדול, הרובץ בתוך יאוריו, והקיא חיל בלע, ומבטנו יוריש את הרוחות הנדחים בארץ מצרים. זה הוא זכר ליציאת מצרים, כי מעז יצא מתוק ובחושך זרח אור לישרים. לא כן היא ירושלים ויושביה: בתוכה קבוצת נחושת, בדיל, ברזל ועופרת, וצבי מעוזנו נפח בה להבת שלהבת, ונצרבו בה כל פנים מועדות לחרפה ולדראון. על כן עליה ירגיז שמים ממעל ורעשה ארץ תחתיה, יען וביען אשר הגדילו בפיהם על קדוש ישראל, העתירו עליו דבריהם ויאמרו: מה יושיענו זה? ויהָתֵלו בו כהתל באנוש, באש קנאה ובשאט נפש, - ונָמַקו ביום אידם, ונָקוֹטוּ בפניהם בעת עון קץ אל כחשם ואל מרים, ונהמו באחריתם כל תועי לבב, הממרים עם משיחנו, אשר לא ידעו דרכיו עלי ארץ ופעלו בשמים. כי הנה קרוב היום ההוא, ועיניכם, אחי, תראינה, את יֶאֶתה מרבבות קודש והאירה תבל מכבודו, ובושו רוגנים וחפרו, ונגד המאמינים בו – כבוד".

ככלותו לדבר דבריו ברוחו אש, וינָפש מעט, ואפרים נגש אליו עם מיכה בן אחיו מנשה ויאמר לו: “ברכנו-נא, איש הרוח, למען נחיה באמונתנו ולא נִמוֹט עוד, כי הנה מנשה אחי הוא אבי מיכה. העלם הזה יושב עתה בלבנון בארמון זכריה, הגביר מדמשק, בעל אביגיל אחותנו, וזכריה זה כתב אלי, כי עוד מנשה אחי מחזיק באמונתו, אך כבוא לו עת הפקודה, עת אשר רוח רעה תבעתהו, אז יחרף ויגדף את קדושנו. היחשוב ה' זאת עון לו? והפטרון כתב אלי מאזמיר, כי גד, בעל רחל בתו ואחי חוה אשתו, חפץ לקחת את רבקה בתי לבנו, אך גם זכריה הגביר, יושב דמשק, חפץ גם הוא לקחתה להבל בנו, אשר ילדה לו אביגיל אחותי, והבל עודנו בן שלש עשרה שנה, ובתי כעץ רענן. הגידה-נא לי, איפוא, מה אעשה לבתי היום?”

– ברוך אתה, אפרים – ענה נתן – וברוך מיכה בן מנשה אחיך. הנני מגיד לכם עתה בחזקת היד, מה תוכן רוחותיכם למספר שמותיכם: אתה, אפרי“ם – אש”ל נטע אברהם בבאר שבע; ואתה, מיכ“ה – היל”ל בן שחר, ומנש“ה אביך – השמ”ן עתה לבו, אך יסיר אות ה' משמו והיה שמ“ן חלקו. אתה, אפרים, לקחת לך מאז שתי נשים: שם הראשונה – בשמ”ת, והיא מן ק“ץ כ”ל בש“ר, כי כן מספר שמה, ואשתך השניה פנינ”ה היא נקמ"ה במספרה; ושתיהן ממקום לא קדוש יצאו: הראשונה – מקו תוהו, והשניה – מאבני בוהו, ואחריתן נכרתה. ועל אודות רבקה בתך אגיד לך: הן עוד רעת בשמת אמה בה, והיא לא תטהר, כי אם בבית ישרים, הנאמנים עם ה' ועם משיחו. והנה הפטרון וזכריה כשני צנתרות הזהב, מריקים מעליהם הזהב לתתו אל אוצר הקודש, כן יחיל טובם וינוב חילם והיו לעטרת צבי. ובכל זאת העצה, היעוצה לך, להתחתן בזכריה, בעל אביגיל אחותך, ומבשרך לא תתעלם.

ומה אעשה אני? – שאל מיכה – הן קנה חותני מלעיב במשיחנו וקציעה אשתי מגדפת אותו, אך נפשי קשורה בנפשה.

– אם-כן, איפוא, – ענהו נתן – והיה שמך מיכ“ה במספר ילל”ה, כי אם קשורה נפשך במשיחנו, פַּתּח חרצובות רשע, התר אגודה לא טהורה. אלה הם הדברים, אשר דברתי גם לדן אמיר על דברת שפרה בת אשתו, אשר נתן מאז לקנה הרוקח, הוא חותנך, הממרה עם קדושנו. הן ד“ן אמי”ר הוא במספר ק“ץ הימי”ן, והוא מצניע לכת עם ה' ועם קדושיו, ושפרה בת אשתו גם היא באמונתה תחיה, אך נפשה קשורה בנפש קנה אישה הבליעל, ואין ישועתה לה באליהם, כי אם בהתפתחה ממסגרות השטן. אחת היא ואותה שימו על לב: צ’דיק ב’אמונתו י’חיה – צבי בראש מלין! ועל קנה הרוקח נשאתי משל לאמר: היעבור איש בחורשה עבותה שטוף ועבור, לדחות מטעי אל ולקצץ נטעי נעמנים ולרמוס זמורותיהם ברגליו? הלא ישלח את הזמורה לאפו, והנטעים, אשר קצץ, יהיו לו לשבטחים נוראים והכו פניו ושרטו בם שרטת. הן בית המרי הזה לא יקום, כי מוט ימוט, ונותרו ממנו שרידים, הלא הם: מיכה ושפרה עם פרי בטנה, כי אם ימָלא בית קנה נפשות אדם, ונמַקו כולן בעונו, ונמלטו השרידים האלה באמונתם. – ואתה, אפרים, התחתן בזכריה, הנקרא לגדולות, וצבי מחמדנו יפיל לו חבלים בנעימים ארצות טובות ואיי הים, וכסא כבוד נחילהו, והבל בנו יהיה יורש עצר. זאת היא נחלת זכריה. ואתה, אפרים, תקח לך את שפרה אשת קנה הרוקח אחר גרושיה, להוציא יקר מזולל, וקציעה בתו, אשת מיכה, תספה בעון אביה.

עודנו מדבר והנה קול פעמי איש נשמע בין עצי החורשה, ונתן הנביא אמר: “הן בני ישמעאל יבואו מארץ מרחקים לשם משיחנו כאבדול, הבא עתה אלינו; בן ¹ ישמעאל הוא ובשם שבתי צבי הוא עושה נפלאות: אות הוא לבני מרי”.

הוא טרם כלה לדבר דבריו, ואבדול הישמעאלי בא, והוא איש צעיר לימים, כבן עשרים וחמש שנים, יפה תואר ויפה מראה; מצנפתו על ראשו לבנה וקשריה – שָׁני, שפמו על שפתיו כחוט דק מתוח, מוסיף לוית חן לחמדת תארו; בגדיו – רקמת משי רבת הצבעים. כאשר בא אל הסוכה שאל: “מי הוא זה הנביא?”

ויאמר לו נתן: “אני הוא זה. הלא מארצות בֶּרבֶּריה אתה בא, ובשם צבי מחמדנו אתה עושה נפלאות, לכן לא עוד אבדול יקָרא שמך, כי אם – הבדלה, כי הבדל הבדילך אלהים מעל עמך, ובקרנות צבי תחסה, וקרנך תרום בכבוד. ועתה לכה ואשלחך אל עיר דמשק לגרש את הרוח, אשר תבַעת את מנשה, אחד מאנשי שלומנו”.

ואבדול בן הישמעאל התחלחל, וכל השומעים נבהלו נחפזו, בשמעם את דברי נתן הנביא, אשר אין נסתר מנגד עיניו. עודם מרעידים ומשתוממים, ונתן התעורר וימחא כף ויאמר: “האח! האח! שבעה האושפיזין עלו מעלינו, כי שבתי צבי עלה כרגע השמימה לשבת בסוד קדושים רבה; האושפיזין יכתירוהו ואלפי שמנאן יצהלו לקראתו: האח! מי זה בא אל היכל שעשועים, היכל עוז וחדוה? הן דומה דודי לצבי על הרי בשמים! לכן אכלו, רֵעים, שתו ושכרו, דודים, כי עת ששון וחדוה היא, ואנכי אלכה מפה אל אשר תשאני רוחי, כי הנה מארבע רוחות השמים תעופינה עתה אלי רוחות ונשמות מֵתי עולם, כולן כיונים הומיות ועונותיהן כרוח ישָׂאון, אך באה עת לחננן בעת רצון. רננו, אחים, כי קול רנה וישועה מגן עדן נשמע; עופו עופו, רוחות עתיקי ימים, ואני אמהר אחישה אליכם והעליתי אתכם מאבדון לֵאור באור ה' ולחזות פני דודי צח!”

מדי דברו זאת, התחמק נתן מן הסוכה וילך שפי באשון לילה במחשכי היער, וחבריו ההוללים והזוללים ששים ושמחים, אוכלים ושותים, ולרגעים נשמע מרחוק קולו: דומה דודי לצבי על הרי בשמים!

ד: חוזה ושתום עין

לרגלי הלבנון נראה ארמון, בנוי לתלפיות, כליל בהדרו; סביבותיו כרמי חמד ואהלי כורמים ויוגבים. הארמון הזה והכרמים האלה היו לזכריה הגביר, יושב דמשק, איש אביגיל, ובו ישב זכריה עם נפשות ביתו ועם מנשה אחי אביגיל אשתו כל ימי הקיץ שנת תכ"ד. ויהי בחודש אלול וזכריה שב עם בני ביתו אל משכנותיו בדמשק. שם בא אליו אבדול ובידו מכתב מנתן הנביא, מכתב מגיד נפלאותיו, כי רופא הוא חולים מוכי שגעון או רוח רעה בגליונות, אשר כתובים עליהם שמות שבתי צבי ולחשים אחרים, אשר שמו בראשי מלין או במספר האותיות. ונתן יעץ לשאול בו על מחלת מנשה. ויספר זכריה לאבדול לאמר: “מנשה אחי אשתי דבק בשבתי צבי בכל נפשו ובכל מאדו, אך רוחו הרעה תוליכהו שולל בחלומות נוראים, בשעפים איומים ובחזיונות מחרידי לב. הן בריא אולם היה עד חג המצות, אשר אז עזבנו שאון קרית דמשק לשבת בירכתי לבנון, ומן העת ההיא החל ללכת בתמהון לב ובשממון יומם, ובלילות הרגיזוהו ויחתוהו שעפים וחזיונות, עד אשר החל רוח החזיון לפעמו בליל תשעה באב, הוא ליל בכי וקנים והגה ונהי לבני ישראל. בעת ההיא התעורר מתרדמתו ויקם ויעמוד על רגליו ובשבעה קולות שונים פעם בכר, פעם שחק, פעם רגז ופעם חרף ויגדף את אור ישראל וקדושו, ובדברו דבריו, היה עומד על רגליו ושתום עין; ואף גם זאת, בהיות עיניו עצומות, אין כל חזון נסתם ממנו, כי בעד קירות אבנים יחזה ומרחוק עיניו צופיות. כן ראה בליל תשעה את מיכה בנו יושב בסוכה ביער בסוד עליזים ושמחים ואת נתן הנביא בראשם; גם הגיד דברים, אשר דבר בעת ההיא אזני חברים, המקשיבים לקולו. ואין איש מאמין לשמועתו, אך עתה אראה, כי שורש דבר נמצא בו, כי בעת ההיא אמר, כי רואה בסוד חבריו איש נחמד למראה, לבוש בגדי ישמעאל, הנכון לבוא אליו ולרפא אותו מחליו. ועיני הרואות, כי לא נפל דברו ארצה; גם בעת החזיון יגיד, מתי תשוב אליו עת הפקודה. ומה איומים ונעימים שיריו, אשר ישורר בחרוזים ובשבעה קולות: פעם בנהמת דובים, פעם בהמית חלילים, פעם בשאון עליזים ופעם בקול בוכים. אך נבהלו ונחפזו השומעים, כאשר החל לחרף ולגדף את צבי מחמדנו, אשר יכבד כמלאך אלהים בהקיץ, ובעת הגדופים האלה היה טורף נפשו באפו. אז אמרנו פה אחד, כי רוח הטומאה מדברת מתוך גרונו דברי בלע, על כן יגורתי לשלחו אל קדושנו, אשר ירפא חולים באמרי פיו. ועתה אם יש לאל ידך למצא ארוכה למזורו, בטח בי, כי יש לאל יד גם אני לגמלך טוב”.

– הנני, – ענה אבדול – הנני נכון לבקש מזור למחלת המוכה בשעון, לא בסמים למרפא, כי אם בשם שבתי צבי, הגורש רוח הטומאה. רק אל יבוא כל איש אל הארמון בעת הפקודה, כאשר ידבר בחזו, פן יעוז איש להקשיב קשב בעת הנוראה ההיא ונפגע וקרהו אסון ואנכי לא אערבנו. לכן שלח איש עתי אל המקום ההוא והזהיר את כל יושבי המקום מגשת אל הארמון, בראותם נס אדום מתנוסס על גגו, וגם משרתו אשר אתו יחרד לצאת בעת ההיא, כי הנני לערוך אז מלחמה את רוחות הטומאה, אשר לא בפעם אחת אגרשם, כי אם מעט מעט.

וזכריה עשה ככל אשר יעץ אבדול. ויהי בשבעת ימים לפני יום הכֶּסֶא, ואבדול בא שמה ויסתתר באחד האוהלים לשמור עת הפקודה אשר יעד מנשה, הוא יום הכסא שנת תכ"ה, היא שנת השמיטה; ויום הכסא חל אז ביום השבת וממחרת ביום הראשון, ולפני בוא היום ההוא רכב אבדול שבע פעמים סביב לארמון בחצי לילה. כן עשה שבעת ימים, ויושבי המקום ראו כן תמהו, ויוסיפו לגור.

ויהי ביום הששי בבוקר, ומנשה נרדם בחדרו ושנתו נדדה לרגעים מחלומות, אך לא התעורר, כי שכב על מטתו כבול עץ. וכאשר יפוח היום, בנטות צללי ערב, ואבדול העלה שבעה נרות מאירים בחדר; המשרת נס מן הבית, וכל יושבי המקום נדו גם נעו מן הארמון, אשר היה מגור מסביב, ואבדול סגר את כל הארמון וחדריו בעדו ויהי נכון לעת הפקודה, כי היה אמיץ לב.

ויהי בחצי הלילה, ומנשה קם ממשכבו ויתרונן בקול דממה דקה ובהמית חלילים ובשיר ויקרא: “תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה”. ויקח את המפתח בידו ויפתח את מלתחת הבגדים ויקח ממנה בגדים לבנים וילבשם, ויתכס בטליתו. ויפן אל אבדול ויאמר לו: “ברוך בואך הלום, ספיר בין זבולון בשם אבדול! הן נבהלת בראותך, כי נודעת לי בשמך, אך השקט ואל תירא, ספיר: הן כ נעלם צפוי עתה אל עבר פָּני וכל רחוק קרוב לי; הן בית זבולון אביך ובי הרוקח על צוארם נרדפו, ומור בן הרוקח הגיע עד ארץ החדשה, שם מצא הון לו, סגולות מלכים וזהב אופיר בבית אלמנה, גברת נשים אשר לקח, אחרי אשר רבת שבעה לו נפשו בוז ומכאובים מתגרת עריץ הוא חותנו הפטרון. נפלאים דרכי ה'! אך בכל עשרו ואשרו יזכור מור את רחל אשת נעוריו ואת הדסה בתם. ראה, כי עיני בקצה ארץ”.

ואחרי החרישו מעט ויוסף לדבר: “ראה-נא, ספיר, כי גבר שתום עין כמוני עתה צופה ויודע רבות וגדולות, אשר תבואנה בימים יוצָרו, ומי יתן ולא אראה את הראשונות, אשר עוללתי לבית אביך ולבית הרוקח!”

ומדי דברו שר בקול בוכים לאמר: “אם כגמול – הלב יחיל, אך צדקה אקוה ממך ואוחיל”, ובשומו ידו על לבבו, אמר: “אש תמיד תוקד פה, לא תכבה, כי השערוריה הנעשה היא העולה על מוקדה על מזבח לבבי! מי הפריד את מור אלוף נעורים מרחל בת הפטרון, אשת חיקו, הִדבקה בו עד היום? הלא אני! מי כרה שוחה לבשמת, אחות מור ואשת אפרים אחי, וישפתנה לעפר מות? הלא אני! מי הדיח רעה גדולה על בית אביך ויסר חיָתם לממתים בשוט לשון שקר? הלא אני! ובכל אלה לא שקטה רשעה, הבוערת כאש, כי מי הצמית את פנינה אחותך, אשת אפרים אחי השניה? הלא אני, כי נתתי בבָרוּתה רוש. הלא אני עשיתי כל אלה, הלא מנשה זה, הנצב לפניך, כפליט בא מארץ רפאים! שמעה-נא, ספיר, הצעיר בבית זבולון אביך! גואל הדם אתה ואם תַּתר ידך לבצעני, אין עֵד עמנו פה מבלעדי ה‘, ולא יאשימך אליהם, בקנאך קנאת בית אביך בקנאה חמת גבר. אך קטונתי מכל הנפשות האלה, אשר הצמתי. הן חמתך שותה עתה רוחי כעסיס, אך איכה אברח מחרון אף ה’? הנני עתה לפניך כחלל רשע, כי חלל לבי בקרבי, מתו כל חושבי בי; לא למראה עינים אראה עתה, לא למשמע אזנים אשמח, כי אם ברוח, על כל אראה ואשמע רמות, נשגבות ורחוקות. הה לחבורתי ולפצעי! חוזה אני חזות הכל, אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת, ורואה אנכי את עונותי, המבדילים ביני ובין אלהי ישעי”.

והחוזה עמד מחריש רגעים אחדים, בספקו כף על ערך ובשרטו שרטת על לבו כטורף נפשו באפו, פניו איומים ועיניו עצומות כהוזה שוכב, ופתאום קרא בקול פחדים: “לא פשעי ולא חטאתי, ה'! הנחש הקדמוני השיאני אכול פרי כחש ובמתק שפתיו המתיק לי אשכלות מרורות וענבי רוש מגפן סדום, וחוה האוקריינית, נעות הלב וצודדת נפשי, משכתני בעבותות אהבה ובחבלי השוא, וחבלי שאול עתה סבבוני. ‘אם, אמנם, אוהב אתה אותי’ – אמרה לי המרשעת בחלק שפתיה – ‘הראני נא אות נאמן והשיבה נקם לצרי – לבית זבולון ולבית הרוקח איש בריתו, מחרפי עקבות משיחנו שבתי צבי, אשר יחשוב כל חטאת לצדקה ולכ תאוה לשלהבת יה; נקום גם נקמתו מהם ונרצה עוננו’. כן דברה אלי המרשעת הרת כל רשעה ותפתני, כי החליקה אלי בעיני למצוא עוני לרצון. הה! הבלי שוא, מושכי עון בחבלי השוא! עיניה הרהיבוני ודבריה יכלו לי, כלענה ורוש פרחו נכלי רצח בקרב לבבי, הפרעתי פרעות כדֶבר באופל יהלוך וכאש אוכלת במסתרים. וחוה אמר אלי: ‘הלא קנאת משיחנו – קנאת מן המורדים והפושעים בו, אר סר צלם מעליהם וכזרע עמלק נחשבו, אשר דמיהם כמים המוגרים וכל שופכיהם לא יאשָׁמו’. זאת התורה, אשר שׂם מורה שקר למאמינים בו, לא תורת חסד, כי אם תורת הקנָאות, לסכסך משפחות במשפחות. התורה הזאת היתה נר לרגלי”.

יש דרך ישר פני איש ואחריתה מוקשי מות

"הדברים האלה כתובים בדמי עורקי על לוח לבבי, בדמי עורקי – הה! – ובדם הנפשות הנקיות, אשר הקרבתי לשחת, וזכרן כעש ללבי ורצח בעצמותי. כהנה וכהנה עשיתי לשבתי צבי מוראי ומעריצי ולחוה אהובתי, ונפשי נמכרה לשטן המשחית!

"ומזה אחרית פשעי? כגן עדן היתה לי הארץ לפניו, ואחריו – הה! – מדבר שממה ועמק עכור באין פתח תקוה, כי עונותי דכאוני במקום תנים וחית טרף, ואנכי נופל מהם ברעתי: הכפיר בוטח ברבצו אחרי טרפו נפש אדם ושכב ואין מחריד, ואנכי אפחד יומם, אף לילות יסרוני כליותי. הה! מוסר כליות, מוסר שדי! קול אלהים הוא, המתהלך בהלך נפשי, בקומו לערוץ רוחי ולהחרידני בחזיונות ובקול דמי חללי, הצועקים אלי מן האדמה, כי שמע רגש מקבר, צוָחה מאשמנים והמון זרים מדממת ליל ומרוח נושבת. קול פחדים אלי קורא תמיד: קין! קין! וחושך על פני תהום לבבי, הנגרש כים, אשר ברצח בעצמותי יחרפני בקול קורא: קין! קין!

“ובכל זאת מי תכן עצת ה' ומי הבי דרכו? אנכי חשבתי על בית אביך רעה, לבצע בכם מחשבת חוה המרשעת, ושוטרי אסרו אתכם בכבלים, וישימו מועקה במתניכם ויוליכו אתכם דרך ים צרה ליום חושך, ושודדי הים לקחו אתכם ואת שוביכם בשבי ויביאוכם אל משכנותיהם וישַלחו את אביכם חפשי, והוא מאן להפרד מכם, כי אם להיות אתכם בצרה. וירחק נדוד אל ארץ הודו, שם עשה חיל, ואותך הציל מקץ שנה תמימה על ידי עובר ארח, אשר לא ידעת מתמול שלשום, הוא המציל אתכם ביום רעה בארץ מולדתך, ומקץ שנתים ימים הציל גם את ברק אחיך, והוא ישיב לב בנים על אבות לעת מצוא. הן אתה, ספיר, התגלגלת תחת שואה מארץ אל ארץ כנער משולח ונעזב לנפשך, וה' העיר רוחך ללמוד חכמת הרפואה, וחפצך בידך יצלח, ותתגלגל בארצות בּרבריה, במקום פראי בני אדם; גם שם עשית לך שם ונפשך לא שקטה, כי דאגת לאביך ולאחיך ותבקשם בארץ הקדושה, ותתבולל בין הצבאים, באשר אל שבתי צבי ידרשו רחוקים, יחוגו וינועו אליו מאפסי ארץ. ובראותך, כי פה אין חכמה ואין תבונה, כי אם האולת שלטת, ותלבש סכלות כמדך ובשקר נסתרת, באמרך, כי ישמעאל אתה ורופא חולים בשם שבתיצבי, בעת אשר הסמים למרפא הם יגהו מהם מזור. ותרמיתך זאת עשתה לך שם בין משמרי הבלי שוא, כי אמנם אין חכמה ואין עצה כי אם להשתגע בין משוגעים ולהתהולל בין הוללים. ועוד חזון למועד, אשר תמצא את זבולון אביך ואת ברק אחיך. ואנכי – הה! – אבד נצחי ותוחלתי מה'!”

וספיר, הנקרא אבדול, עמד מרעיד ומשתומם, בראותו איש עומד כבול עץ, ובעינים עצומות חוזה הוא כל סתום. ויאמר לו: “הידעת את אשר הצמדתי מרמה עם נתן נביא השקר?”

– ידעתי, – ענה החוזה – כי בשמונה לחודש אב בבוקר חִלה פניך לבוא אליו בחצות לילה אל מקום פלוני אלמוני בסוכה ביער. ויהי בשמעו קול פעמי איש, ויהי כמתנבא על דבר בואך, וישתאו לו חבריו. כן יחזקו ערומים אמונת שוא בקרב פתאים מאמינים לכל דבר, ובכסותך את שמך, תבוא גם אתה אל מחוז חפצך, וה' לא יחשוב זאת עון לך.

– אם כן, איפוא, – ענה ספיר – הגידה-נא לי: האמצא את רבקה בת אפרים אחיך, היעודה לי?

– את רבקה? – ענה החוזה, בחשבו מחשבות – אך היא התחמקה מבית אביה ותעבור ארחות ימים, והנה היא יושבת עתה בבית קנה דודה הרוקח בירושלים, והפטרון חפץ לקחת אותה לבן גד, אחי חוה אשתו המרשעת, וזכריה הגביר ואביגיל אשתו, היא אחותי, חפצים לקחתה אל הבל בנים, הנער הקטן, ואתה השמר לך מהתודע בשמך לאיש, כי אז חייך תלואים לך מנגד; החזק בתרמיתך, כי רק בה תבוא אל מחוז חפצך, וגם לי לא תגיד שמץ דבר בהקיצי כי אז רוח אחרת לי. אך חכה-נא לי, כי הנה חזיון חדש לנגדי.

ה: חסד ואמת

והחוזה הוחיל עד בוש, החריש ולא ענה עוד. כן עברו שתי שעות, ויהי באשמורה השלישית, והחוזה ענה ואמר: “הן נעתקו ממני מלין עד כי נסתם ממני כל חזון, אך מה הם מלין לחזון לב? הן גם לב טהור הוא לב בשר ודם, והחֵמר יהיה תמיד לחומר וחייו הם חיי אדמה, ובכל זאת לא יכיל פה איש שמץ דבר מחזון לבו ומכל החזיונות אשר תחת השמש, ואף כי חזיונות הרוח הרמים והנשגבים, אשר הפה הוא כלי לא יצלח למצוא למו מלין. היעוף רוח בן אדם, העולה למעלה? היעוף בין לשונו ומלקוחיו על כנפי מלין קלים אין בם בינה? אכן, עמל ריק הוא ויגיעת שוא. הן הנפש, האסירה שבעתים בכלא בבית חמרה, נפש אדם, הנשקפה בעד האשנב, המציצה מן חרכי חמשה חושיה ומבטת אל התבל רק מן הקצה האחד, - גם הנפש, האסירה בכושרות, לא תביע כל חפצה בלשון ובשפתים, והרוח, אשר התפתחה ממוסרותיה, איכה תדבר בשפתי בשר? הן רוחי עתה כל גבוה תראה ומעפר אמרתי תצפצף בקול ענות חלושה. אך הס! הן הוכן בצדק כסא המשפט ליום הכֶּסא”.

מדי דברו, פתח פיו ויזמר את הדברים האלה בנגינתם: “צדק ומשפט מכון כסאך, חסד ואמת יקדמו פניך!” ויוסף לדבר עוד: "ומי את, הנשקפה כמו שחר, לבושה בגדים לבנים, תבואי תשורי מראש אמנה? מי את, יפה וברה, צומחת כחבצלת מארץ ומראש מקדמי ארץ? הן עוזבת היא אדמת מטעה ותעפיל לעלות! הגידו, יושבי תבל: מי היא העוזבת ארץ מולדתה לשום במקום קנה? הלא היא האמת בת אליהם! על השמים הודה ועל הארץ כבודה! מתרפקת היא על חסד דודה ועולה במעלות הסולם, המוצב ארצה, וראשו מגיע השמימה. לראתה ישמחו השמים, ירננו כוכבי בוקר ויריעו יחד בני אלהים, ורכב אלהים, רבותים אלפי שנאן, יקדמו פניה לאמר: ‘ברוכה אַת, אמת, בבואך וברוך חסד נעוריך!’ ובתרועה ובקול זמרה נשאו צבאות מרום קולם: אמת היא אור עולם! הלא היא העוברת יובלות ושנות עולמים, ובנרה חופשת נעלמים, היוצאת בעקבות בני איש והנהדפה מהם. ותרא דור תהפוכות, דור מלאו מחשכי ארץ נאות חמס, ותחז תוכחתם לבקרים, ומים עמדו על ההרים, ובכל זאת החליפה כח ותּאֶר נרה בתיבת נח. ויקם דור חדש בלב נמהר, בוני מגדל בארץ שנער, ובאשר רמיה – גברת, שם אמת נעדרת, ובשפתם הבלולה נפוצו עלי ארץ כולה. ותשבע אמת נדודים עד מצאה את השרידים, את אברהם יצחק ויעקב, אשר שמו למישור העקוב וילמדו בינה תועים, כי יש אל אחד תמים דעים. אז נתן אלהים אמת ליעקב, חסד לאברהם, וחסד ואמת נפגשו מן העת ההיא ויהיו מורשה לשבטי יה ויפרו בין אחים, שנים עשר בני יעקב, אשר צמחו כמטעי אל מרפש צוען שדה מצרים, עד אשר ירד ה' על הר סיני ויאמר לאמת: ‘רדי ושבי בישראל בחירי’, ולחסד – ‘היה מעוז לעמי מעתה ועד עולם’. מה נאוו רגליהם על הרי ישראל, התנדב עם, ומה שודדה הדרתם, בפרוע פרעות בישראל, עת הלכו אחר ההבל ויהבּלו! כי כשלה אמת בין משמרי הבלי שוא, אשר חסדם יעזובו, וכל חסדם כציץ השדה ימשכו רק לחֶבר פתאים ואוילים והנהפכים לאכזרים כיענים במדבר לאשר לא ילכו בדרכיהם. כן אנכי בימי אורי, בלכתי עלי אדמות.

"אך עלתה אמת השמימה וחסד עמה, והנה רכב אליהם, רבותים אלפי שנאן, יקדמו פניהם בקול רנה: “ברוכה אַת, אמת, בבואך וברוך חסד נעוריך!” הוסיפו מלאכי שלום לשאלה: “הגידי-נא, אמת, אחותנו העדינה: מדוע אַת משרכה דרכך בלא כח כצולעה ונדחה? מדוע כעוטיה הנך ודמותך מוֹרְאה ונגאָלה על פני הישימון נשקפה? האם בני איש נהרו בך? אך מי אַת ותיראי מרבבות עם, כי כן תסובי עיניך מנגדם? דַברי אתם רתת ועני כחשם על פניהם!”

• אהה! – ענתה האמת – אהה, כי הייתי נאלמה! נוּדו לי, בני אלהים, ומלאכי שלום עלי מר יבכיון, כי מרה קראו לי עלי אדמות, על כן נאלמתי דומיה, ואהי צולעה ונדחה, ומבלי מצוא נתיבותי, התנגפו רגלי על הרי נשף; קראתי למאהבי – ואין עונה, לבני בחירי – ואין שם על לב, ושקר, כזב וכל הבלי שוא יחלקו בגדי להם, ובגדי היה למו לבגד בוגדים, ותבחר בם הסכלות תועבת נפשי ותלבישם את שבתי צבי בחירה ותאמר לי: “השתחוי לו, כי הוא אדוניך!” ותדריכהו על במות בעל ויהי למופת. ואנכי – הה! – כאָמה נכריה לו, כי יתעמר בי נגדה-נא לכל עמי, וישוֹב יתפלא בי, ואשר לא דברתי, אותה יגיד. ואולת אויבתי תתעורר ותשרוק לכל מכבדיה מרחוק, תתהולל בבחירה ותרים קולה לאמר: “הבו לבחירי כבוד, כי האמת נר לרגלו”, אף תשים אותותיו אותות. כל זאת באתני ומבני איש אין מתעורר להחזיק בי ולאמר לאולת: “הוי, סוררה, עד מתי תחניפי את הארץ?” הנה עיניה כעין הינשוף שומרת נשף, על כן תשית חושך, בו ירמוש כל תפל וכל שיח שיג. וזוחלי עפר חמסו תורה, ערו עד היסוד בה, ערות יסוד עד צואר סלה, ותהי כר נרחב לחבר הצבאים לטוח עליה תפל, ובארות נשברים חצבו למו בצור מכשול, ויקראו לו צור ישראל, הלא הוא שבתי צבי, הזורק אפר העגל השמימה לעיני כל ישראל, והיה לשחין פורח אבעבועות באדם ובבהמה. ומעריציו ומקדישיו יאמרו לו: “הן הוא מרומים ישכון, הוא יעלה לנו השמימה ויוריד רוח הקודש בחפניו!” והנה קול מלחשים וחוברי חבָרים, הול המון חוגג, ששים ושמחים לקץ הפלאות. ואנכי נאלמה, לא אפתח פי, ומכבדי – איש ידיו על חלציו ומחשים! ורוח שקר צרר אותי בכנפיו, ישאני קדימה אל ממלכות האליל, לחפש ספוני טמוני חול בהודו ובפרס, ומֻטות כנפיו מצרימה, להקות אותי מים דלוחים ממעין נרפשׂ, ממקור מָשחת וממי שיחור, חטאת מצרים, מהם ישתו הצבאים לשכרון. ועל זאת הָשברתי משנה שברון, כי אנכי נאלמה, ויד אויבתי רמה. אחרישה אם אָמרי: הן ישתמרו חוקות עמרי, גם שבו לאיתנם הראשון, כי קמו מנחל קישון השחוטים נביאי הבעל וילַמדו למעול מעל, כי יתגודדו ביערים, ילינו בקברים, יעוררו למו הרפאים, לשאוף רוחם כפראים. הלא עליון חוקר טוחות, הוא לכל בשר אלהי הרוחות, וגבר, עליו נפשו תשוח, איך יעשה משקל לרוח, להגיד אנה תתגולל ובחיים איך תתבולל? לכן רב לי, נאנחה, לשבת בעמק הבכא, לא אוסיפה לרדת להיות בארץ נודדת; פה בין צבא השמים אאירה כצהרים.

"הלא שמעת, בן זבולון, את אמרי האמת, אשר אין קץ לדבריה, אך טחו עיניך מראות אלפי שנאן, אשר ישאוה על כנפיהם אל מעון הקודש, מעון עוז, חדוה ואור עולם; שם יצאה למרחב-יה, ונשמות צדיקי עולם מזהירות ככוכבים בתכלת הרקיע, הנטוי על העדן ועדינו. הה! כהו עיני מהביט בם; משם אשפיל לראות על ארץ חשכה, והנה כל הארץ תחוג ותנוע במרחבי אין קץ כאבק דק, ומה יושביה, הם, אמונם וגאונם? הלא מאין ותוהו נחשבו, כי הכל הבל עלי ארץ, ולהבל נדף הזה – הה! – הקרבתי נפשי. מה נחמדו מטעי אֵל, צמחי העדן, לא שזפתם עין בשר ולא ידע אנוש ערכם! ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע עד אין קץ ילכו יונקותיהם ותארכנה פארותיהם; עליהן ישכון עוף השמים, הלא הן רוחות תמימים: בזמירותיהם ישירו שיר חדש, ברן יחד כוכבי אל ממעל, ובני אלהים יריעו לעומתם זמרת יה לנאדר בקודש, שירה אין על עפר מָשלה ולא שמעוה אזני בשר. לקול הזה צללו שפתי, אף אענה אחריהם: קדוש! קדוש! קדוש! בגיל וברעדה ובקול ענות חלושה, כי יראתי לפצות פי ולהשמיע במרום קולי. הה! נפשי נמוגה משלהבת-יה; ומי יתן וגָועה כרגע מהמון שׁרים אחרי נוגנים, ההולך וסואן קול אדיר וחזק ובנעימה קדושה. הה, נפשי, נפשי! לו נתן לי ה' מאז עינים לראות אלה שכיות החמדה, כי עתה תעבתי כל תענוגות בני אדם ואתן מחמדי אלף שנים ברגע קטן מחיי נצח; עד עתה נפקחו עיני לראות אור עולם באוצר חיי עד, למען אדע מה אומלל אני, בהמירי כל אלה בהבל נדף. לוּ, בן זבולון, נתן לך ה' עינים לראות נהרי נחלי מור ואפרסמון, אשר יכתירום אֲהָלים נטע ה‘! בשמיהם נוזלים ונותנים קטורה באף טהורי רוח. לנחלי עדנים אלה יקראו פלג אלהים, בו ירחצו רוחות קדושות, אשר יריחו ביראת ה’ עלי ארץ, ובבשמי הנוזלים יטהרו מצחנת אדמה.

"אך הס! הן קול שמעו אזני, קול נעים קורא: דודי ירד לגנו! לקול הקריאה הזה כל הקולות יחדלו, ובגיל ורעדה תשפל אמרתם לאמר: הנה כבוד אלהי ישראל בא מדרך הקדים, וקולו כקול מים רבים והעדן האיר מכבודו; אך עיני לא תראינה כל תמונה, כי אם טל כעין הבדולח פרוש על פלג אלהים ועל צמחי העדן. מה נכספה נפשי להשתפך בחן ובתחנונים ברוח טהורה, וקול קורא אחרי: דום, טמא שפתים!

"ומה המראה הזר, הנשקף לעיני, מעבר למסך, המבדיל בין הקודש ובין החול? מראה איום הוא: גבותיו מלאות עינים, שמלותיו נגאלות בדם כשר הטבחים, וחרב מתחת למדיו. כדוב אורב הוא לבוא אל הקודש פנימה. הה! רחפו עצמותי ממגור! כי בכור מות הוא ולבושו אדום מן טבחו, אשר טבח. עתה הנה הוא יוצא מעמק עכור להגיד לבית יעקב חטאותם וזומם הוא לעמוד היום לשטנם ביום תוכחה. הנה הוא חורק עלי בשניו, כי מכרתי לו נפשי לצמיתות. ועודני עומד בקודש יגער ה' בך, השטן, ושניו יחרוק ונמס, כי לא תמצא ידו לי הפעם הזאת, כי נפלתי – קמתי והנני עתה כאוד מוצל מאש; וחלל רשע זה באחת יפול, כי יום לה' ומחה שמו מתחת השמים. הן שמיטה השנה הזאת, אשר בה ישמוט כל בעל משה ידו, אשר יַשה ברעהו, לכן סור לך השטן, מפה, כי עת רצון היום ה', יום זכרון תרועה, מקרא קודש.

“והנה קול ברמה נשמע: שבת שבתון היום לה', שבת הימים ושבת השנים, משמים טרם נשמע דין וארץ יָראה ושקטה היום! הידעת, בן זבולון? הנה פרש השטן כנפיו ויעף. אך למה אשמח? הן שוב ישוב השטן ביום מחר, ביום שופר ותרועה, והמשפט ממחרת היום, כי הוא נורא ואיום, בו יקום אֵל לדין, ואותי – הה! – ירשיע בדין! אנה אנוס מאף וחרון ואיך תשוב נפשי לבצרון? בלבבי רעש ורעם, וכליותי מלאו זעם, מאחרי מלאכי חֵמה ולפני תקדמני אימה, לא נותרה בי עוד נשמה וקרבי – שאיה ושממה, והנני שומע קול ברמה: אדם להבל דמה עִוה פני אדמה! הלא הוא שבתי צבי, זכרו יטרוף נפשי כלביא, יבקע ויקרע סגור לבבי. אך הס! נפתחו שערי שמים. שכרני, אל, זכרני לחיים!”

והחוזה חדל לדבר במשא ובחזון ויאמר אל ספיר: “מחר לעת כזאת באשמורת הבוקר תשוב אלי רוח החזיון, ואתה תעלה שבעה נרות בחדרי והאירו במנורותיהם על השולחן, ושמת עליו שופר להיות נכון בעת אשר אצוה אותך לתקוע, להחריש קול פחדים. ובהיותי בהקיץ כאחד האדם, ונזהרת מדבר דבר באזני מכל חזיונותי היום, וברוממי את שבתי צבי על שפתי, וענית ואמרת אחרי אמן, והיתה לך תרמיתך מחסה עוז מעם לא בינות, וכן תגיע למחוז חפצך. ועתה הניחה לי, כי תרדמת אלהים נפלה עלי”.

ו

וַיְהִי היּוֹם וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים

לְהִתְיַצֵּב עַל ה', וַיָּבוֹא גַם-הַשָּׂטָן בְְּתוֹכָם.

(איוב, א‘, ו’)

ויהי ביום השני וספיר בן זבולון קם לראש אשמורות, ויעל שבעה נרות, אף הכין שופר על השולחן, ויהי נכון לראות מה יהיה חזון היום, והוא יושב אל מטת מנשה מראשותיו מחכה לעת הפקודה.

עת הפקודה באה, ומנשה קם, עמד וילבש תכריך בוץ לבן, ועיניו עצומות כאיש נרדם. ויפתח שפתיו ויען ויאמר: “האח, עודני בקודש!” וספיר הביט אליו, והנה פניו נהרו מעליצות נפשו. ואור שבעת הנרות שמו על פניו נוספות, ויהי מראהו נורא מאד. פתאום התעורר כאיש רואה מחזה נורא ויאמר:

"אל אדיר ונאור, באורך נראה אור! אל נאזר בגבורה, ושמך נורא בעבורה, שמים תִּכּן בזרת, ולו הגדולה והתפארת, לו הנצח ואין עוד, אל אלוה נורא הוד! ומי יחקור עד היסוד מלכות כל העולמים, מכל חי נאלמים? המגביהי לשבת על חיות שלהבת. מרום, קדוש ונורא, מקור חיים ואורה! אדון כל הנפלאות, הוא אלהי הצבאות. הריעי, ארץ, בחג הכֶּסֶה, בשבת אלהים לכסא. ומארבע רוחות השמים ינהרו כזרם מים, ירוצון אל עמק יהושפט, כי שם מקום המשפט לכל יצורי עולמים, שם עליון ישפוט רמים. שם גדולים וקטנים, סגנים וחשמנים, עם לא עצום כשפנים. שרים ורוזנים כעדרי צאן לפניו עוברים כבני מרון, לא יועיל כבוד והון. ובמקום נשמע קולם: “היום הרת עולם”.

"משפט הוא לאלהים, גבוה מעל גבוהים; הוא ישפוט תבל ומְתים, נפשות החיים והמתים. ישני עפר יקיצו, מקבריהם יציצו. ירוצו המונים המונים, לעמק יהושפט פונים. שם משוררים ישירו, יניעו ראש, בשפה יפטירו. הן אל דַיָּן ומוכיח, ואנוש איך לבו יקשיח וביראתו לא יריח? לכן בבכי ובדמעות חַלו פני ה' צבאות!

"הנה קול מארץ קורא לאל, לב האדם בורא. הלא אתה, אלהים יוצרנו, מראש יודע יצרנו. אז בקדשך גזרת אומר: רק רע הוא קרוץ מחומר. אדמתנו מלאה קללה, ויושביה חטאים בגללה. ברא-נא למו לב טהור, ואור פניך יראו אור. הס! הנה קול נשמע ברמה: אִספו לי חסידי שמה. קול עליו קורא דור דורים: שמעו-נא, המורים, הביטו וראו האיתנים, מצוקי ארץ, נשואי פנים. המה מוסדי דור ודור, אחוזים כצרור המור. היו גם הם בשר ודם וילבשו צדקה כמדם. הם יזהירו ככוכבים, אך אתם, שׂטי כזב ורהבים, מעשיכם ישָקלו בפלס, הוי, בושת, כלמה וקלס! במשקל הם מהבל, עתה יבוא לכם חֵבל. לכן שובו לבצרון והַשביתו אף וחרון.

"האזינה, ספיר, ואגיד לך חזות קשה. הנה פלס ומאזני משפט תלויים ברום עולם, לאיש איש מאזני משקלו. הכף האחת בקודש: בה ישימו צדק ומישרים, והכף השניה תלויה בחול, אל מול שאול ואבדון: בה ישימו רשע, כסל, מרד ומעל. כן בקודש חזיתי כפות צדק, שורה ארוכה מארץ מדה, ורֶוח בין הכפות, אך משולבות הן בשרשרות אשה ברעותה; וכן חזיתי לעומתן כפות הרשע. כף הרֶשע, אם תרד מטה מטה, כי כבד עליה פשעה, והנה לעומתה כף הצדק עולה מעלה מעלה; הכף העולה נקרָאה כף הקלה. אך אשובה-נא לראות את פלס עלילותי. הה! נפשי נבהלה מאד: הנה כף צדקתי היא כף הקלה, כמוץ הרים עולה מעלה מעלה עד ראש כוכבים, וכף רשעתי – הה! – היא כף הקלע, צוללת כעופרת ויורדת פלאים בעמקי שאול, וברדתה היא מושכת את הכפות הקרובות, האחוזות בה, כפות רבות ועצומות מאד. מדוע כל אלה הכפות בּדי שאול תרדנה?

"והנה רוחות הורי בצלמם ובתבניתם נראו לי. אהה, בננו! – אלי יזעקו – אהה כי עכרתנו! הנה כף צדקותיך כאיפת רזון זעומה עולה, וכף רשעך כֶּבד עון יורדת עד שאול תחתית. מידך היתה זאת לך, כי אשת איש אהבת לפצענו ובעולת בעל לחַבּורתנו; והנה זאת הרשעה יושבת בתוך האיפה, הלא היא חוה זעומת ה', אשת הפטרון! אהה, אב רחמן ואם רחמניה! איכה ראיתם אָון בידי ולא גליתם אזני בחלומות, כי נפשי ברעה תתמוגג? האם תמה נפשי לגוע ביום תוכֵחה? האין עוד עזרתה בי? הגם תורתי לא תהיה מגן בעדי?

"האח! חסדי אבות טרם תמו. הנה הם קובצים קבוצת תורתי: מקרא, משנה, גמרא, הליכות עולם וסברא, ערמת ספרים, אשר יטילו אל כף צדקתי הקלה להכריעה; גם ידיהם אוחזות בם, ובכל מאמצי כח ימשכוה מטה; אף תעשינה ידיהם תושיה, כי הנה גם כף רשעתי עולה לאט לאט מעמקי שאול, וזאת הרשעה, היושבת בתוך האיפה ההיא, נשואה עתה בין השמים ובין הארץ לעיני ולעיני הרואים, וכדֵי בזיון וקלון. האח! זכות אבותי עמדה לי, גם היתה הרוָחה ללבי: אולי יש תקוה!

“אהה! הנה שואה ממרחק ואיד יעלה מן הארץ! כי הנה נפשות אבות אבותיך המתים חשות עפות ממרומי על כצפרים עפות, הומיות וצועקות חמס לאמר: ‘האל יעות משפט? הגנוב, רצח וזמה יזכו, יעלו?’ וגם אִמרת זבולון אביך מעפר תצפצף: ‘רדי, חוה המרשעת, רדי שאולה!’ והנה נפשות אבותיך העלו אבר כנשרים ובעופפן מעלה מעלה, משכו אחריהן את כף צדקתי, ומליצי הורי נסוגו אחור על עקב בשתם, וקול פחדים אלי קורא: 'הנה אות קין על מצחך בתָו דם ואין ישועתה לך באלהים!”

“הה! בשרי סמר מפחד, הורי חמקו מני יחד, ומכל מליצי אין מנחמים, זולתי אל מלא רחמים. הושיעה שוכן עד, הושיעה נרעש ונפחד. הושיעה-נא לבן חפר, פנה לעפר ואפר. אל-נא בסערה תשופני ואל-נא צנפה תצנפני. חדש כנשר נעורי, ואיַשר כל הדורי. אתיצב על דרך טוב ואעשה צדקות לרוב. על נפשי נכמרו נחומי, השיבה לי ימי עלומי: אז כל מעֻות אתקין, ועם אל צורי אסכין. הושיעה נפש נענה, הושיעה, אל, הושענא!”

והחוזה הוחיל עד בוש, עמד ולא ענה עוד, וספיר נצב לקראתו וישאלהו לאמר: “מדוע בחרת לך לשון הפיוט ותדבר דבריך בחרוזים?”

• אנכי אגיד לך – ענהו החוזה – הן דבר החרוזים, אשר בחרו בם משוררי הפיוט, נקדשו לבני ישראל, ושירותיהם הן שירות היכל, רִפאות לרוח נשברה; על כן קראו לשירות האלה קרובות, כי בהן תחפוץ הנפש קרבת אלהים. ואתה אל תשית לבך לצחות הדברים והשירים, כי קול הזמרה יתן להם לוית חן. הן התעוררה רוחי גם הפעם הזאת מזמרת יה במקום.

והחוזה הקשיב קשב מספר רגעים, ובשנותו את קולו, ענה ואמר:

עוּרָה, מְנַשֶׁה, מַה לְךָ נִרְדַּם?

עוּרָה מֵחֹמֶר קָרוּץ

וּלְכִלָּיוֹן חָרוּץ!

עַל מִצְחֲךָ תָּו דָּם;

עוּרָה, מַה לְּךָ נִרְדָּם?

הָאַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים –

קוּרֵי עַכָּבִישׁ אֲרוּגִים!

בֶּעָפָר יְסוֹדָם.

עוּרָה, מַה לְּךָ נִרְדָּם?

הֵן מֵלִִיץ לְּךָ אָיִן,

קוּם הֱיֵה נָע וָנָד כְּקַיִּן.

הַרְחֵק נְדֹד מֵאָדָם;

עוּרָה, מַה לְּךָ נִרְדָּם?

יָמֶיךָ נִזְעָכוּ,

כְּפִשְׁתָּה דָעָכוּ.

כִּי קָרוֹב יוֹם אֵידָם.

עוּרָה, מַה לְּךָ נִרְדָּם?

נַפְשְׁךָ בַעַדַת פְּרָאִים,

שוֹכֶנֶת בְּתוֹךְ לְבָאִים.

יָדֶיךָ מָלְאוּ דָם;

עוּרָה, מַה לְּךָ נִרְדָּם?

הוֹי, נֶחְבָּא בָאַשְׁמַנִּים,

שְׁמַע שִׁירוֹת שִׁנְאַנִּים.

נַפְשְׁךָ לֹא תָבוֹא בְסוֹדָם;

עוּרָה, מַה לְּךָ נִרְדָּם?

קוּם קְרָא אֶל אֱלֹהֶיךָ,

אוּלַי יָשׁוּב יְרַחֲמֶךָ.

קְרָא בַאֲשֶׁר אַתָה שָׁם;

עוּרָה, מַה לְּךָ נִרְדָּם?

"חזיון חדש חזיתי. התאמין, ספיר, כי התגנב השטן אל הקודש פנימה? לא ידעתי, הבמחתרת בא, אם עד חלונים עלה כגנב, אך לבוש הוא מעיל קודש. הן ילטוש עיניו לי, גם חרק עלי בשניו כחזיר מיער, אשר יכרסם עצמות. והנה רוח על פני חלוף כשרף מעופף וכברוק ברק, וכל תמונה לא אראה זולתי דברים וקול אשמע: ‘הנה האורח בא מעמק עכור, עמק השדים! ועתה מה לך פה, השטן, ומי לך פה בשמים?’ – להשתחוות לה' באתי – ענה השטן, בחננו קולו – וראה מעיל קדשי המגיד לך, כי משרי קודש אני. – הוי, נחש בריח! – ענה המראה – הוי, נחש עקלתון, הולך על גחון, צורר לכל בני איש ועוכר ישראל! התאמר לרמות צבאות מרום במרום במעטה הצדק? והיא לא תצלח! האתה תשתחוה לה' לבוש מעיל קודש, הגנוב אתך? הן בכנפיו נמצא דם מן הטבח הגדול, אשר טבחת, לכן חגור חרבך על ירך, הודך והדרך, ומעיל קודש הסר מעליך.

"והנה עיני השטן מזרות אימה וזעם, ובחרקו שן, ירים עב קולו לאמר: ‘הרף מאף, פן תצלח חמתי כאשר אוכלת עד אבדון’. – הוי, מרגיז כל הארץ! – ענה המראה – הגם שמים תרגיז? האין המל במסִבו? הנני בא אליך לשאלך בשם הנכבד והנורא: מה הרגיזך לעלות מעמקי שאול ולהתגנב אל הקודש פנימה?

"והשטן התקומם בסערת חמה ויז מפיו קצף, ויתן בקולו לאמר: ‘ומי אתה המדבר אלי בשם גבוה על גבוה?’ – הוי, מלא עינים ולא יראה! – ענה המראה – אנכי הלא ציר שלוח מרב חסד, ואם אספר לך מלאכותי, דע לך, כי אני מיכאל שר ישראל, כהן לאל עליון, המקריב נשמות צדיקי עולם לחסין יה, להסתירן בסתר ענפיו מזעם לשונך. ועתה ה' אליהם שלחני ורוחו לשאלך: מה לך עוד, עוכר ישראל? הלשִׂטנם אתה אומר היום ביום המשפט? ואיה ספר כתבת, איש ריבי, ספר מגיד פשע? – לא, - ענהו השטן, בשככו חמתו – לא אַראה מאומה, פן תפגל ספרי, וכרוב חסך תמחה כל דבר פשע, ולריק יהיה יגיעי, כי מליץ אחד אתה מני אלף להגיד לעמך ישרם ביום תוכחה, בגשתי לדבר כל דבר פשע.

– הס! – נשמע קול בכח ובהדר יוצא מחביון עוז. וירופפו עמודי שמים ויתמהו מגערתו, ויחילו שרי קודש, ויחרד השטן וילָפת ויפול מלוא קומתו; ואנכי נרעש ונפחד, נפשי נמוגה, נתקו מורָשי לבבי. – חוסה-נא, כביר ונאור, חוסה על אנוש רִמה ועל בן-אדם תולעה! הן מלפניך משפטי יצא, כי שוב אשוב לימי עלומי; חוסה-נא ואל אגוע בטרם עשיתי אשר חפצת ואצליח אשר שלחת. נותן ליעף כח! עודדני והעמידני עד שובי לבצרון לעוז במעוזך. הן אחדש כנשר נעורי, ומעללי הרעים, אשר עוללתי, יהיו לזכרון נגדי תמיד ולא אֶמוֹט; גם זכר רב טובך, אשר צפנת ליראיך, יהיה נר תמיד לרגלי, להאיר לפני ולנַחות אותי בדרך, העולה בית אל.

– הס! – נשמע שנית – יקומו אנשי הריב, יתיצבו ויגישו עצומותיהם; הקטן יחל והגדול יכלה. ומה היא השטנה הזאת?

“לקול הזה יתעודד השטן ותחנונים ידבר כרש לאמר: ‘אליך יוצר אור ובורא חושך, ארא מרחוק; אליך, עושה שלום ובורא רע, אגלה ריבי. הלא מראש מקדמי ארץ למשפט שמתני וצור להוכיח יסדתני, כי כמַצרף בראתני לנסות בני איש, וחרבי משׁכלת רק זעומי ה’. בחנתי, צרפתי גם את עמך ישראל: אכן, גוי צדיק הוא, שומר אמונים! ואולם מי חשף אמונתו לעיני כל יושבי תבל? הלא אני! ונאמנים פצעי אוהב, כי חבורות פצע תמרוק ברע. דרוש אני לחפצך, נאור ואדיר, ובלעדי לא יחיל טובים: הן מעיק הייתי לישראל בארצות בבל, פרס, רומה וספרד ומשם יצאה אמונתם צרופה ומזוקקה. אך לאמונה הן עתה, אל שדי, יתגברו הגבורים בעלי השם, אשר הרימו אמונתם עד שחקים, כי ישיתו בשמים פיהם להשביע צבאות מרום במרום בשמותם, אשר קראו למו עלי אדמות; אף יתהללו, כי יגזרו אומר ויקום להם, וכי כל מלאכיך יחד עושי רצונם ויבצעו אמרתם, לבנות ולהרוס לעקור ולטעת ככל העולה על רוחם; ונער נוהג בם, הלא הוא שבתי צבי, אשר הַמשל ופחד עמו ואשר יתאמר לנהל כעדרים משרתי עליון, ובאמונתם בו יסתוללו אנשי אמונה ויכחשו לאל ממעל. העל אלה תחשה ותתאפק? האראה אנוש כי יעוז, ולא אפצה פה?'”

מדי דברו החריש החוזה מעט. ויקח את השופר הערוך ויתנהו ליד ספיר ויקרא בגרון:

תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה!

– האח! – קרא החוזה – האח! שמעה אזני קולות עולים מן הארץ, קולות מחרידי שאול ומרגיזי השטן, כי את שפתיו בללו, ולמיכאל נתנו עוז ותעצומות. האח! ראתה עיני, כי נבעת השטן, אף נעתקו ממנו מלין, בלעהו ה', פלג לשונו!

"והנה מיכאל לוקח עמו דברים, יענה ויאמר:

“הוי, שונא בני איש ועוכר ישראל! האתה תגיד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם? האתה, הצורר לעם הזה מימי קדם קדמתה וממצרים ועד הנה? ומי פשע יעקב? הלא אתה איש ריבם. אתה חבלים תחלקם באפך לפלגות הליכותיהם לאגודות שונות, למען לא תהיה להם תורה אחת, חוקה אחת ומשפט אחד; כי חלק לבם, אז תעלוז, כי יאשמו. כן יעצת גם הפעם הזאת על בית יעקב לקרוע בעם קרעים, לפרוע פרעות ולפרוץ פרצות על ידי שבתי צבי איש מעשיך, הגוזר ישראל לגזרים והמסכסך משפחות במשפחות, אבות בבנים. הן אמרת, כי ישראל הוא גוי צדיק, שומר אמונים, וכי אתה בחנת אמונתו בחרבך, המשַכלת רק זעומי ה‘. הוי שטן המשחית! הלא הגוי גם צדיק תהרוג, וחרבך, הדשנה מחֵלב תמימים, אף רותה מדמי ישרים. ואולם חרבך רק בשר אכלה, רק מלא גויות, ורוחות חלליך שבו לאל אלהי הרוחות לכל בשר: לא רכשת מהן נפש אחת לשאולה. והרוחות והנפשות האלה כעדים נאמנים בשחק לגיד, כי נאמן ישראל עם אלהיו. ראה, השטן, דרכך בארצות בבל, פרס ורומה, ולא תוסיף להביט אָון ביעקב ולראות עמל בישראל, עם נאמן מן הוא והלאה, אשר חדשים לבקרים רבה אמונתו, הצרופה באש ובכור עוני, הלא היא העצורה בעצמותיהם כלהבת-יה. הן נסית את איוב ואמונתו התמוטטה, לא כן ישראל, אר דכאת בארצות בבל, פרס ורומה, ותכתוש אותם בעֱלי במכתשת בתוך לענה ורוש ולא הסירות תומתו ממנו. אך הבאים ישרש יעקב בעמים נאמני רוח, יציץ ופרח ישראל בצל מושלי צדק, אשר ירעו אותם דעה והשכל ², ויראת ה’ טהורה עומדת לעד בקרב עדת ישראל, ואמונתו – נחלת שדי ממרומים – לא ימירוה בטוב הארץ. ואולם יום לה' על חרבך הקשה ושבה אל תערה, אז תקיא חיל בלעת, אז תחוג ותנוע כשכור בקיאך ולא יהיה לך עוד פתחון פה”.

– הה! – התאנח השטן – הה! נעויתי משמוע גדופים כאלה. הלא לה' אני ומלאך זעמו, ושמו גם בקרבי, כי סמאל – זה שמי וזה זכרי. אמנם, על פי יעמיק אדם לשחֵת, ישחית יתעיב עלילה, יֵרד פלאים אל עמקי שאול ואבדון, ומן המצר יקרא יה ויענהו במרחב. ואם בתחבולות יעשה אדם אתי מלחמה, ונהפך בו כל רע לטוב, כל משחית – להוד, מלאכי זעם – לשרפי קודש, ונגע – לעונג. הלא יתרון האור, בצאתו מן החושך, האמת תצמח משגיאות רבות, ואחרית כחש – אמונה. הלא הוד ודָוה, עונג ונגע יחדו יפרחו בעץ הדעת טוב ורע, ועל כל תהפוכות נִכר חותם שדי. ואנכי מה, אם ישלח האדם ידו לאכול פרי כחש מעץ הדעת טוב ורע ולא פרי משמח אלהים ואנשים? הלא זאת היא רעתו: אנכי אמשכהו – וירוץ אחרי לבאר שחת, אניף ידי לו ויאמר: הנני!

תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה!

– קרא החוזה שנית, ויאמר: "קול ה' שובר שִׁני השטן, קול ה' מחריש אזניו; הן יחוג השטן וינוע כשכור, אך יתעודד, ישאף רוח ויפצה פיו לאמר:

‘אחלה פניך, יוצר אור ובורא חושך; אם, אמנם, באה העת לבלע המות לנצח ולמחות זכרי מתחת השמים ודמעה מעל כל פנים, הנני בידך ומי יאמר לך: מה תעשה? אך אם רחוקה העת ההיא, אחלה פניך, יוצר הכל: אל תפריעני ממעשי, הניחה לי ואנסה את ישראל, לא בחרבי הקשה ולא במקל חובלים, כי אם בלעג ובדברי הֲתֻלים. רק אחת אשאל מאתך, מרום וקדוש: הן כל מלבושי אגאלתי מדמי אדם, ובגדי כדורך בגת; הלא יתעבוני שלמותי וכל רואי יתנודדו ממני ויקראו לי: סור, טמא! הה-נא לי בגדי קודש מאוצרך הטוב, ויהי-נא ריח שלמותי כריח לבנון – ובפחד שאול נשבעתי, כי יחזיקו בכנפי בגדי רבים וכן שלמים, ומלאה שאול מפה לפה נפש אדם. שחוק אעשה-נא לך, היושבי בשמים!’

"וקול ברמה נשמע: ‘משחוק שאול יתפלצון עמודי תבל. הן שאלתך נתונה לך, השטן: החליפה שמלותיך והיו הרוחות משחק לך. רק בבשר איש אל תשלח ידך להרבות חלים חנם’. הדבר יצא, והנה על גבי השטן כחומר מלבוש, והוא נכון לצאת מן הקודש לשמח לבבי, כי בהגרש לץ יצא קלון וישבות ריב ומדון. אראה-נא, איזו דרך יעוף היעטוף ימין או שמאל, היאחז דרך קודש או דרך חול?

“אויה לי ואוי לנפשי! הן תקע השטן צפרניו בלבי! אהה כי נגזרתי! הן פרש השטן כנפיו לעוף במעוף צוקה, ואותי צרר הרוח בכנפיו, יצנפני צנפה, ונפשי תגולל תחת שואה כגלגל לפני סופה. הנני – הה! – בעמק השדים! אשמע שריקותיהם אימה, ולפני נגולו שערי צלמות ושערי שאול אראה. השיבני, ה' אלהי! חוסה, חנון ורחום! חוסה על נפשי האומללה, אל תבלעני שאול! אויה לי, כי אין מענה אלהים! אללי לי, כי התולים עמדי ואזני שומעת הוללות שעירים, לצון ולהג הרבה. נדמיתי לשאול ואין אומר: השׁב!”

ז: משא דומה

– הכי קראו לשטן מלך הבלהות? – הוסיף החוזה אחרי הנָפשו – הן פה אראהו בכל חרדת גאונו! כמעט הגיע על שערי שאול, וישרוק לצלמות, והנה לילית רבת המהומה יוצא עם שלשת רעותיה: אַגרת, מחלת, נעמה, ועם כל רוחות הטומאה, ההולכות לרגלן; כלן מוֹרְאות ונגאלות. ולילית – זעומת ה' וזועמת בני איש, המסיתה נשים ארורות בגברים, כאשר הסיתה בי את חוה אשת הפטרון לפרוע פרעות ולנתק מוסרות אפרים אחי ובשמח אשתו ועבותות אהבת עולם, אר בין מור בן הרוקח ורחל ידידוּת נפשו, בת הפטרון האכזר. ועון האחרון הכביד: הלא הוא הרצח, אשר הבאתי בעצמות פנינה אחותך, אחרי הדיחי על בית אביך רעה. עלילות כאלה תתעולל לילית בבני איש על ידי נשים ארורות, המיטיבות דרכן לבקש את האהבה בנתיב עקלתון המוליכות את הגברים שולל לענותם בהקיף ובחלום. הן עלילות כאלה תשחית תתעיב לילית ההומיה והוסררת, והיא חרדה עתה ממעונתה לראת אישה השטן.

– מה לך, אישי שר הטבחים, כי חרדת היום את החרדה הזאת להרגיז שאול לקראת בואך? האם דֶבר יהיה בין בני האדם? התקרא רעב על הארץ? או תביא עליה חרב? כי, אמנם, ארכו ימי המנוחה לארץ ובמנוחתה בטן שאול תחסר; או אולי קץ כל בשר בא, להשביע שאול נפשה? האף אין זאת, אישי אדון הפרעות?

והשטן שואף רוח הטומאה, יזורר ברעש גדול, ומנחיריו יצא עשן כעשן להבה תלהט יער. אף הוא ישיב אמריו אל לילית לאמר: “מה תדברי, אשתי בת שבע תועבות, הרת כל נגעי בני אדם? הקץ כ ברש בא? זאת לא זאת, תועבתי, טומאתי, כי כמעט בא קץ לחושך להריק שאול נפשה”.

– רב לך, סמאל אישי, חשכת נפשי, שר צלמות – תענה לילית – רב לך התל בי כהתל באנוש. הן לבך כיום נגרש. פניך מלאי זעם, עיניך מזרות זיקות: המשוט בארץ בעת? הראית אמת, חסד ושלום צומחים מן הארץ, כי כן תתנודד? ומה צרור השמלות האלה על שכמך? ומה נֵפל אשת הזה? הן ריח קודש ורוח חיים – תועבת נפשי: השלך בגדי הקודש אל המדורה בשאול, ואת חרבך הניפה על ילוד אשה הזה ובצעהו.

– שמעי-נא, אשת זנונים, הרת כל נבלה – ענה השטן בקול נחר – אנכי מאת פני עליון יצאתי וזעמו מלאתי. כי מלאכיו ומשרתיו, שרי קודש, נִחרו בי בגלל הדבה הרעה, אשר הבאתי לו, דבת עם עברתי, אשר עמדתי היום לשִׂטנו. וכמעט יצא מפי עליון דבר ולא ישוב, לבל יוָדע חושך מקומו ולהשבית זכר אבדון ממתים מחֶלד; ולוא תרמיתי שעמדה לי, כי עתה בִּלע המות לנצח, ונהי כלא היינו. ואולם התפארי עלי, כי עוד תשׂבע שאול נפש אדם עד קץ כל בשר ועד תכלית אור עם חושך. הנה הבגדים, הנתונים לי מאוצר הקודש, יהיו לאותות ולמופתים; עוד מעט תראי את אשר אעשה בם. ועל דבר נפל אשת הזה, אשר אַת לוטשת עיניך לו, הנני להגיד לך, כי לנו הוא: הלא הוא מנשה עוגב חוה, אשר מכרו לנו נפשם לצמיתות, ויהיו לנו זרוע לבצע מעשי תעתועים עלי אדמות.

והחוזה דבר את דברי השטן, בשַנותו את קולו להֶמית דובים, ויוסף דבריו לאמר: “הן לי נפשך נמכרה לצמיתות. אך הוי, בן אדם תולעה! הן אני אדון כל מרד, מרי ומעל, ואנכי אלמד פושעים דרכי. אך מדוע מרדת בי? הן חרפתני היום, בעמדך בקודש! וזה דרככם כסל לכם, ילודי אשה, כי בעמדכם בקודש, בצור מעון, תשפכו עלי בוז, תשליכו עלי שקוצים, וכל גבורתכם תמיד בהשקט ובבטחה, בשבתכם בקודש פנימה. – ואולם צאו-נא כמעט רגע ורדו ממבצר משגב מעוזכם והציגו כף רגל במקום שלטון לי, – והנה לי אתם מכף רגל ועד ראש. עוצו עצה להמלט ממני, ושם אני להפירנה, ובכל תחבולותיכם אנכי אתערב תמיד. רדו בארץ, כבשוה וסחרוה, וכל סחרה לי הוא: פה אנכי – כנען בידו מאזני מרמה, ושם – עריץ רודף בצע מעשקות. אני שופך בוז על נדיבים ומקשיח אבירי לב, הרחוקים מצדקה; אני אכלא רוח חן, אשר יתעורר בקרב האדם לעשות טוב; אני אראה כֵּלַי עשיר, הצובר כעפר כסף מבלי עשות כל טוב, והנה אני בן-משק ביתו ומכלכל דברו במשפט. זרוע אני לאיש חמסים וכלי משחית ביד הרוצח; תום ויושר אסָער בסערת קדים וארדפם כמוץ הרים. ועיניך הלא ראו חסד ואמת עולים מן הארץ השמימה, כי לי כל הארץ? ואתה, נפל אשת, אשר באשר עבדתני ובכסף מלא מכרת לי נפשך, האתה תמרוד בי? לכן בחמה שפוכה אמשול בך, וביראה וברעדה תעבוד עבודתי עד שובך הלום”.

כן דבר החוזה בפי השטן, ובשנותו את קולו, צעק צעקה גדולה ומרה: “אהה, אדוני השטן! הן שיבה זרקה בי, לא אוכל עוד לעבוד עבודתך; הן לך נתתי ימי שחרותי, הניחה לי ואקדיש ימי זקנתי לה'”.

– הס! – קראה לילית בחמה, בהניפה עליו יד רשע – הס, כי לא להזכיר פה בשם ה'! פה ארץ צלמות ואישי השטן הוא המושל בה. הן את נפשך נשאת לו: התפר עתה חזותך עם שאול? לא כן, נפל אשת, לא תתפתח עוד ממסגרותיו, כי גנוֹב, רצח, וזמה הם מוסרותיך, ובהם ימשכך מקצוי ארץ, ואם תעזוב עתה שאול מזבול לך אנה תבוא? הלא על מצחך תו דם ושערי השמים סגורים לך: שובה והתענה תחת ידי אישי. אך מי, אתה, עצב נבזה, כי אדבר בך? אנכי אל אישי אשים דברתי! הגידה-נא לי, סמאל אישי, מה יעצת בושת? הן בטנך תחסר ונפשך שוקקה למאכל טמא, והשולחן ערוך בחדר עלטה, עליו שם המולך, המבשל כל מאכל תועבה.

– אהה! – קרא החוזה – אהה, כי גם אותי משכו אל ארמון זרים! ומה איום ונורא הוא חדר העלטה! בו מנורות מחמר שחור, ונרותיהן מגפרית וזפת בוערה, ושלהבת אִשם ממראה תכלת שחרחר, כי באש שאול יבערו. שם ישב השטן וישאל את המולך: “ומה הנזיד, אשר תלעיטני היום? הן עיף אנכי”.

– אדוני השטן! אדון כל תועבה! – ענה המולך – הן עיני הרואות, כי עיף אתה מאד. לוּ שבו ימי קדם, כי עתה הייתי מלעיט אותך מן המטעמים, שאהבה נפשי המטעמים, אשר עשו לי בני האדם, המקריבים לי בינהם ובנותיהם. אך עברו הימים האלה, והנני נותן היום מעדנים אחרים לנפשך: לחם אונים, לחם רעי עין, השבים ככלבים אל קיאם, צוברי זהב וכסף וקוטפי מַלוח למאכלם, המעדיפים הון למו ומחסרים נפשם מכל טוב, למען לא יחסר צרור כספם. הלא בשרם וחלבם לך מאכל תאוה, וכעסיס דמם תּשכָּר.

– האח! האח! – קראה לילית, בפערה בשחוק פיה – משוט בארץ באתי גם אני ואראה בני איש, הממלאים בתיהם כסף ומחסרים נפשם מטובה, ונפשם יבשה ובשרם כחש משמן, והמה אומרים איש אל רעהו: מדוע דלי בשר אנחנו? ואנכי צחקתי בקרבי, אמרתי: האח! ירעבו הם ויצמאו, וחלבם ודמם יעלו תמיד לרצון על שולחן צוררם והיו לו מעדנים ומאכל תאוה.

עוד לילית מדברת, והמולך הביא בקלחת גדולה חֵלב ודם רעי העין, עודם רותחים, עודם מעלים אבעבועות; מן הנזיד הזה הלעיט את השטן, עֵרה את הקלחת אל גרונו עד היסוד בה ויאמר: “יהי הנזיד הזה למלא בטנך”.

והשטן מחה פיו ושפמו ויאמר: “הטרם תדע, כי הנפשות האלה לא ידעו שָׂבעה, ואיך מחלב ודשן זה תשבע נפשי. זולת זאת, הן הנזיד הזה תפל בלי מלח, והיה עתה לשבור רעבוני מספר רגעים עד כלותי לפקוד צבאות שאול”.

מחדר עלטה בא השטן עם לילית ורעותיה אל ארמון זרים, ואנכי נמשך אחריהם. חלונות הארמון הזה פתוחים לשאול, ושלהבת תפתה תאיר בם; בעד החלונות האלה יעלה המות, ושם מכון שבת השטן, וסביבותיו שבע תועבות, ולפניו כלי משחית: שבט עברה, מטה זעם, חרב מרוטה, מקל חובלים ומטאטא השמד. ויאמר: “מה יעצתם, יועצי בליעל, ומה חדשה צמחה?”

ויען הבל ויאמר: “ימים רבים ישבתי על האדמה עם שוא אשתי, אשר ילדה לי בנים, הנקראים בשמותם עלי אדמות: הבלי שוא. ומה טוב חלקם! הן אחד מהם יוב בקרית הסולטן ויודיעני על דברת איש אחד, יושב העיר ההיא, ושמו אברהם היָכיני, אשר כתב ספר ובו יפיח לקץ הפלאות, כי קרוב וכי יציץ מעיר אזמיר, ושם איש המופת שבתי צבי, אשר יקום לבלות שאול מזבול לנו. הנה הספר אתי ואותו אקריב לפניך, שר שאול ואבדון”.

השטן לקח הספר בידו ויקרא בו שתים ושלש דלתות, ויאמר לשקר נושא חותמו: “שים חותמך על הספר הזה. הלא שבתי צבי לנו הוא וציר שלוח ממני בארץ”.

ויפער פיו בשחוק, וקול המולה נשמע כצרור אבן במרגמה, ויאמר: “הן הבל אך הבל יפצה פיו! אך הנני לפקוד היום כל חבלי שאול וצבאות אבדון”. ומדי דברו השקיף בעד חלון אחד, הפתוח אל שאול תחתית, ויקרא: “הרחיבי, שאול, נפשך והקיאי חיל בלעת”.

והנה קול כקול גלגל רחים נשמע, וקרואי השטן חרדו מעמקי שאול. ויצא קיטור עבר מעלה צחנה, ואחריו יצאה המחנה הראשונה: כל נגעי בני אדם, כל חלי ומכה, כל מחלה ומדוה מדיבות נפש, מארה, מגערת, צרעת, שחין, שֵׁאת, ספחת בהרת, בוהק,שחפת, עפולים, טחורים, חַרחור, יֵרָקון, שדפון, עוָרון. כל אלה יצאו חוצץ כולם, רופא אליל נוהג בם ותוחלת נכזָבה אחריהם. והשטן עבר עליהם ויאמר: “חליים רעים ונאמנים אתם!” ואחריהם יצאו מלאכי מות, היוצאים לרגלי השטן והשומרים עקבותיו, הלא הם: קטב מרירי, דבר הוות, נגף, מגפה, שבר ופרץ, המחבלים ארץ ביום זעם. ויאמר השטן: “משלוחת מלאכי רעים! אתם דרושים לחפצי, בפרוע פרעות בבני אדם, ואחד מכם יכול להפוך ארץ ומלואה ביום זעם, אך לא עתה דרושים אתם לחפצי”. והשטן שרק עוד, ותצא המחנה השלישית – כל מגרעות נפש, ראשית חטאת לבני האדם: אולת, הבלי שוא, רעיון רוח, התולים, לצון, רכיל, רוח עועים, רוח זנונים, רמיה, גאוה, רעת עין, קנאה, שנאה, אכזריות, ריב, חֵמה, נקמה; לפניהם מלאך רע, ואחריהם מוסר אויל, הנהפך ללהג. ויאמר השטן: “הן טרפו חיות באלפיהן, ואלה נגעי בני אדם – ברבבותיהם. הן שנאה תעורר מדנים, תפיח קריה ותרא מלחמה; קנאה בוערת כשאול; רכיל בין אחים יפריד. אך כל אלה יהיו מאסף למחנות, אשר אשלח הפעם הזאת על עם עברתי”. מדי דברו שורק הוא לצלמות וקורא קרואיו מעמקי שאול, לאמר: “היצאה כל חלאת הסיר?”

והנה לקול הקריאה הזאת יוצאים מחגוי שאול ומנקיקי אבדון גדודי בלהות, גִלולי מצרים, הודו ופרס, וגם אלילי כנען ושכניה, הלא הם: בעל צפון, בעל פעור, בעל המון, בעל זבוב, בעל נבו, כמוש, דגון, אמון, גם הורמיז ואחרימון. האימים האיומים האלה, אשר נתנו לפנים חתיתם בארץ החיים, שכנו צחיחה בירכתי שאול תחתית, וישוחו במעונותיהם שנות אין מספר, כי נשבת זכרם ממתים מחלד; וכצאתם לקול הקריאה, שטו כצללים סביבות השטן, חשך משחור תארם, וכאודים עשנים מכוסים הם בפיח כבשן התופת, פוערים פה ואומרים:

“הננו כי קראת לנו, מלך הבלהות, שר הפרעות! אך מה לך, כי חרדת עלינו את החרדה הזאת, ואנחנו לא נקראנו לבוא אליך זה שנות אלף?”

והשטן מפקד צבאותיו אלה, ובגַאות עריצים הוא עונה אמריו: “הנני שולח אתכם בתבל ארצה ועל עם עברתי צויתיכם”.

– העל עם עברתך? – ענו האימים פה אחד – העודם חיים על אדמה? הישובו ימי קדם? הן צורנו לבלות, שאול זבול לנו, סביב מדורתה נחמם, שם נמצא עצמות יבשות ושרופות! ומה נמצא עלי אדמות? היתנו לנו בני האדם בדל אוזן? הלא כל צאן ובקר להם לבָרות, כן ספרו לנו. ומה יתנו לנו בני ישראל דלי הבשר? הניחה לנו! הלא נביאיהם בִּערו אחרינו ויגרשונו מעל פני האדמה וישומונו סחי ומאוס, לחרם ולגדופים. וזולת זאת, הלא גם זמלותינו בלו; איה צפוי כספנו ואפודת מסכת זהבנו?

– הוי נמהרי לב, זוללים וסובאים! – ענה השטן – הלא זאת היתה ראשית חטאתכם לפנים, כי אהבתם תמיד כל חלב וכל נתח טוב, או עולת כליל חפצתם, וכהניכם הלכו בנקיון שנים – ויזנחו אתכם. ועל דברת הבגדים, אשר אמרתם בלו, הן נכון עמדי כחומר מלבוש, ובגדי תלבשו להתהלך לרוח היום, ואמרו לכם: הנה אלהים קדושים מתהלכים בתוכנו. ברו לכם איש שמלתו לעורו, והיו הבגדים לכם לכבוד ולתפארת מן האדם, ושמו לכם סתר פנים. ואלה האותות, אשר אני נותן לכם להבדיל בין איש לאיש, כי כמעט שכחתם משפט בני האדם, ואף כי הליכותיו בימים האלה: ויצאתם לשוטט בתבל וראיתם איש הוגה בחכמה, ועזבתם אותו: לא לכם הוא ולא זה האיש, אשר אתם מבקשים, כי אני, השטן, מרקד בין המתחכמים הרבה: את רוחם אמלא כחש ואת לבבם אקשיח מחסד ורחמים; אך אם תראו איש הולך בגדולות ובנפלאות, אשר ישא מרום עיניו, כמו נפתחו לו ארובות השמים, – הוא האיש, אשר אתם מבקשים: והחזקתם בו והכיתם אותו בשעון, אף תחזו לו משאות שוא ומדוחים, והיה משוגע ממראה עיניו; ואנכי ארקד על ירכתים משני קצות העם: הנָס מהבלי שוא יפול בכחש, והנס מן הכחש ילָכד בסכלות, ובדרך התיכון לא אתן מעמד.

אני, השטן, מלך הבלהות, שר הפרעות, קראתי דרור בארץ רפאים, פִּתַּחתי מוסרותיכם, אימים איומים, לשוטט עמי בארצות החיים לצודד נפשות; הן שבתי צבי הוא בחירי ואיש בריתי עלי אדמות, ולילית אשתי בחרה בשרה אשתו, והיה מעשנו לבנות למו היכלי רוח וארמנות הבל על אדני תוהו. ואתה, המולך, שפות הסיר, סיר לא יצאה חלאתו ממנו מימי מצרים, ושים בו את אשר אומר לך.

כרגע לקח המולך דוד גדול ויתלהו בחבלי ברזל וישפתהו על גחלי רתמים, והשטן אמר לו: “שים בו מאת הין יין ענושים, אשר שתו לפנים בבית הבעלים, עשרה הין יין נח מגלה ערוה, חמישים הין יין לוט מרבה זמה; שים בו עשרה חמרים ענשי רוש מגפן סדום, עשרה חמרים רוש ולענה, ועל כל אלה שים מאת הין ריר חלמות במדת שאול, מעט צרי תקוה, מעט תנחומות אל, והיה למרקחה. האח! האח! הן המולך יצלח גם למלאכת רוקח: הנה על פני המרקחה קצף רותח,מעלה אבעבועות: אלה הם הבלי שוא! ואתם, אלילי קדם, מלאו כליכם מן המרקחה הזאת וצאו ושוטטו עלי ארץ רבה ובאתם בבית בעלי החלומות וחוזי החזיונות ושמתם מן המשקה הזה במעדניהם ובמנעמיהם, ואכלו ושתו ולעו, וחזו חזיונות וחלמו חלומות, והתהוללו כפראים וכמשוגעים בשעפים ובחזיונות אין להם שחר; ואתם תהיו לרוח שקר בפיהם ולמקסם כזב ולהתולים לכל לב הוּתל, והתעלפו החוזים ונמוגו בחזיונותיהם. אתה, בעל צפון, צפוּנך תמַלא בטן שבתי צבי. ובעל פעור יפער פיו גם הוא להגיד דברים, אשר לא נשמעו בבתי ישראל מימי שבת ישראל בשטחים, בדבקם בבנות מואב. ואתה, בעל זבוב אלהי עקרון, בואה אל בית נתן העזתי ומלא רוחו חזון שקר. ואתה, אמון אלהי מצרים, תמלא עצמות מנשה עלומים בעת אשר אצוך, ושב לימי נעוריו ולתעתועיו, כי לי האיש הזה ופעולתו!”

– האח! – נהם מנשה החוזה בחריקת שן – אשובה לימי עלומי ואשחק לשטן ולתעתועיו, כי ידעתי עתה, מה אחרית חטאות נעורים!

ומדי דברו דבריו לנפשו, הוסיף לדבר ברוח לילית אל השטן וחבר מרעיו לאמר:

“היה אתה רו”ח שק“ר בפי שבת”י צב“י, איש יוד”ע צי“ד, אי”ש שד“ה וחבריו, ואני אביעה רוחי לשרה אשתו היפה; ואתכן רעותי, אשלח אל חוה אשת הפטרון ואל כל הנשים נצורות הלב והייתן למכשול ולפוקה אל הנשים המורדות בי. הן שם חזיתי רבקה בת אפרים, אשר עזבה בית אביה לשבת בבית דודה קנה הרוקח ולהתל באנשי בריתנו; וכן היא הדסה בת מור הרוקח, אשר ילדה רחל בת הפטרון: סוררת היא וצוררת את שבתי צבי, אך עוד מעט תשנה טעמה: הן רבקה והדסה יפות הן מאד וצוד יצודו אותן מאהביהן. ואתן, רעותי, אַגרת ונעמה, שמורנה צעדי רגליהן ופתחי פיהן והגדתן לי הליכותיהן ואמרותיהן, כי ברוב כח יתהללו הגברים, ונשים משלו בם; לכן אמשול אני בנשים וחפצי בידן יצלח”.

– לכן – ענה השטן – דאו לכם, אימים איומים, רוחות שאול, על ארץ רבה, צאו לפעלכם והשיבוני דבר! הן עת היא פרוע פרעות?

זאת דבר החוזה ולא יסף לדבר עוד, כי שב אל רבצו ויהי נרדם עד הנשף; ובהקיצו לא ידע שמץ דבר מכל חזיונותיו הנוראים, וידבר עם אבדול הנחמד טובות ויברכהו על אשר בא לחסות בצל שבתי צבי, אשר בשמו יעשה נפלאות, ויפצר בו לשבת בבית זכריה הגביר עד קץ הפלאות. וזכריה אמר להוציא את רבקה מבית דודה קנה הרוקח ולתתה להבל בנו, ואבדול הוא ספיר שמר את הדבר, כי חשקה נפשו לראות את רבקה, אשר יְעָדה אפרים אביה לו מאז, בקחתו את פנינה אחותו.

א.

בעיר זפרון יש שני עשירים. שם האחד חנן ושם השני נחבי. חנן הוא איש נדיב, אשר לא ימנע מקרובים שאלתם ומעניים בקשתם. לזה הוא נותן בגד ישן, לזה כסף ולאלה לחם. ונחבי הוא איש כֵּלַי, אשר לא יכול תת, האומר לאביו ולאמו: לא ראיתים, את אחיו איננו מכיר ואת קרוביו לא ידע. ויושבי זפרון קוראים לו זאב דוב. ולחנן בן ושמו טוביה, ולבבו כלבב אביו, כי אוהב הוא נערים יתומים ובני-עניים לתת להם לחם ושמלה;וגם משרתי בית חנן טובים מאד, הלא כן יאמר: כבעל-הבית בן משרתיו עושי דברו. הלא תגידו, בנים, הלא תבדילו בין בית חנן לבית נחבי. הלא יתרון לחנן על נחבי כיתרון האור מן החושך. אוי לנחבי הרע, כי אותו יקללו רבים, ואשרי חנן, כי אותו יברכו רבים. גם ה' יברך את ביתו וגדול יהיה שמו, ונחבי יהיה למשל, כי על כל איש כֵּלַי יאמרו: הנה האיש הזה כנחבי.

עתה אנסה לספר לכם את דברי שני הבתים, אשר ראשיתם ראיתי בספר-זכרון, אשר כתב שמואל המורה, ותשוקתי גדולה לדעת אחריתם. בם ראיתי, כי יש תקוה לאחרית דכאי-רוח, כי ה' הופך פתאום עצבון לשמחה, וצרה וצוקה לשלום ועונג;גם שמחת איש מצליח לא תעמוד, כי על-פי ה' יהיה כל דבר לשבט או לחסד, והאדם לא יבין דרכו. על כן אולת היא לאדם לדאוג ליום מחר או לבטוח בטוב, אשר יראה היום. גם זאת לכם לדעת, בנים אהובים, כי ראשית רשע – אולת ואחריתו – חרפה, וכל כסיל נלכד באולתו, ואחרית חכמים – כבוד להם, לבניהם אחריהם ולכל משפחתם.

לפני דעתכם את דברי חנן ונחבי אגיד לכם דרכי כל אחד: לנחבי יקָרא רשע, כאשר יוכיח עליו שמואל חרפתו בספר-הזכרון אשר לו, כי כלבים רעים שומרים את חצרו לבלתי תת כל אביון לבוא אליו. את דלת ביתו הוא סוגר ואין איש מקרוביו פותח אותה. על כן כל יודעיו מקללים נוהו. ולחנן יאמר: פי צדיק מקור חיים, כי חיים הוא למוצאיו, ינחם דכאי-רוח מעצבונם ומצרתם יוציאם. בביתו ירוחם אביון, ואל קרוביו יאיר פניו. רעבים באים אל בית חנן ויוצאים ממנו שבעים. על כן קרובים ורחוקים, אביונים ויתומים מברכים נוהו. וה' ברך אותו, כי טוביה בנו הנער הוא בן חכם ולבבו טוב מאד, כי מאביו הוא רואה וכן הוא עושה. ועוד מעט אודיע לכם דרך חנניה חברו: הלא דבריו כתובים בספר-הזכרון, ומשני הנערים האלה תלמדו דעת.

וחנן עושה חיל בכל מעשהו, כי ברכו ה' בכל משלח-ידו. ויבחר בחנניה, נער יתום וחכם מאד, להיות חבר לטוביה בנו, ויהיו שעשועים לכל רואיהם, כי שניהם נחמדים למראה ושוקדים על למודיהם, ותשוקתם היתה גדולה לכל דבר טוב ומועיל. לא עזבו יום אחד בלי קנות דעת חדשה, ויהיו לשם ולתהלה בפי כל יודעיהם. ויושבי זפרון יהללו מאד הליכות חנן, כי איש יקר הוא מאד, איש, אשר אין בלבבו קנאה ושנאה. נחבי שונא לו, והוא איננו שונא לנחבי, ושמחתו גדולה, בראותו את נחבי מצליח במשלח-ידו. נחבי מגרש כל אביון מחצרו, וחנן חונן אביונים, נחבי שונא כל איש וכל איש מתעב אותו, וחנן אוהב כל איש ואיננו שונא רק את האיש, אשר נמצא בו מעל. לחנן נאוה תהילה ונחבי הוא ירפה לשכניו. גם לנחבי בן ושמו בֶּלַע, ולפני הגידי לכם דרכו תבינו, כי לבבו כלב נחבי אביו. הוא אשר דברתי לכם: הבנים רואים מאביהם וכן הם עושים. המעט מבלע, כי הוא איננו עושה טוב, שונא הוא גם את חבריו, העושים טוב.

אשרי הבנים, אשר ראו טוב וחסד בנוה הוריהם. – טוביה ועדה, אחותו הקטנה, אהבו לעשות טוב וחסד, כי הוריהם היו להם למופת: מהם ראו וכן עשו. וחנן ודבורה אשתו הכבודה, בראותם, כי בניהם לא יפזרו את כספם, נתנו להם כסף-חוקם, ויחלקוהו בניהם הטובים לבני אביונים, ליתומים ולכל נפש רעבה, והוריהם ראו וישמחו. ראו-נא, בנים, מה עשו הוריהם: הלא הגדתי לכם, כי עיר זפרון קטנה היא, אך לא חדלו אביונים גם ממנה. אבל האביונים ההם לא ידאגו לחג הפסח, כי בוטחים הם בחסדי חנן, הקונה קמח לפסח, ואנשי-מעשהו אופים מצות לאביונים. אחרי בער החמץ מן הבתים – והנה מנות שלוחות לאביונים: מצות אפויות, בשר, יין, גם משמנים וממתקים לימי החג, והנפשות הנעזרות אוכלות ושותות בשמחה ומברכות נוה-צדיק.

ב.

אך עת היא עתה להגיד לכם דרכי, איך הכרתי את בית חנן. לכן שמעו ואספרה: הלא ידעתם, כי מנה לי ה' גורל להיות מורה. אני למדתי שני נערים תורה ודעת, והוריהם לא היו עשירים. וישלמו לי שכרי ויאמרו: "ה' ישלם פעלך, אשר הגדלת לעשות עם בנינו, ועיניך הרואות, כי עת להם עתה לעבוד עבודה, למצוא לחם לנפשם, לבלתי היותם עלינו למשא, ומאד בכיתי בהפרדי מחנניה, הנער היתום, ומאפרים אחיו. את הנער חנניה מצאתי נבון מאד, והוא יתום, אין אב, ואביו היה רֵע נאמן לי. ולפני מותו אמר לי אביו: “עליך, שמואל רעי, אני עוזב את חנניה בני, ועשית עמו חסד”. ואני נשבעתי לו למלא משאלותיו. ובעזבי מקום-שבתי, בכה חנניה מאד, כי כזוב הוא. ומה יכולתי לעשות ומקומי עזבני? – ולי אשה ושני בנים, וכספי מעט מאד. ואני אמצתי את לבבי ואנחם את חנניה. אמרתי לו: “ה', אשר עזרָנו, הוא יעזרנו תמיד”. נשאתי רגלי ואלך עד בואי אל מלון. ובעל-המלון הביאני אל חדר חם ויאמר: “הנה איש ישן פה ושמו פרעוש, הקרוב לנחבי העשיר, היושב בעיר זפרון”.

את כיס-כספי צפנתי בצלחת בגדי, אשר תליתי על יתד, התקועה בקיר, וטרם אתן מנוחה לנפשי, מניתי עוד הפעם את כספי ואשיבהו אל מקומו, ואברך את ה' ואישן.

קמתי לאור-בקר, רחצתי ידי ופני, פניתי אל מטת האורח – ואיננו. אמרתי בלבי: אולי יצא החוצה, גם ישוב. פניתי אל בגדי, התלוי ביתד על הקיר – ואיננו. בקשתיו, חפשתי את כל החדר – ואין. בעת ההיא הסיר משרת-המלון את מכסה החלון, ןיהי אור בחדרי וחושך – בלבבי! הבטתי אל קירות חדרי – ובגדי איננו עוד. נפעמתי מאד ולבבי הבין, כי מקרה רע הוא. יצאתי מחדרי, הגדתי צרת-נפשי לבעל המלון, כי בגדי החדש איננו, ובצלחתו היה צפון כיס-כספי. ובעל המלון שאל את משרתו ואת שפחתו, אולי ראו הם את בגדי, והם ענו: “הלא דלת החדר היתה סגורה כל הלילה ואיש לא בא אליו, ופרעוש, הקרוב לנחבי העשיר, שלם את אשר לקח במלון ובטרם בוקר ואיננו. והוא אמר, כי רץ הוא אל קרובו זפרונה, אשר יעזרהו לימי חג הפסח, ובעוד חמשה ימים ישוב בדרך הזה, גם יסור אל המלון הזה”.

ובעל-המלון גער במשרתו ויאמר: “מה יועילו דבריך ללב דַכָּא? ומי לא יבין זאת, כי קרוב-נחבי שלח ידו בצלחת ויגנוב את הבגד והכסף?”

– עשרים שקל כסף! – קראתי בלב נשבר – הלא זה חלקי מכל עמלי! אני חסרתי נפשי מכל טוב, בדעתי מחסור ביתי. הלא אשתי ושני בני מחכים לי בכליון-עינים, כי חג הפסח קרוב, ואשתי לא הכינה מאומה, ואין תקוה לכסף. צדיק אתה, ה' על כל הבא עלי! כי בלכתי בדרך, דאגתי מאין יבוא עזרי אחרי השָבר משען לחמי. דאגת-חנם דאגתי, והנה באה עלי צרה פתאום, ואנה אני בא?

–קרוב-נחבי עשה זאת, – ענה בעל המלון – ומי יכול לדעת את כל האנשים, הסרים אל מלוני? הלא מראהו היה כאיש-צדיק. התחת אלוהים אני, כי אראה ואביט אל לבבו? – –הביטו וראו מכאובי! – קראתי בלב נשבר – האין עוד עצה להשיב אלי כספי ובגדי?

– אם פרעוש הקרוב לנחבי לן פה, – ענה איש מפנה נסתרת – אם פרעוש היה פה, אל תבקשו עוד את הבגד והכסף במקום אחר, כי גנב הוא. זאת היא מלאכתו וזה משלח ידו. ועתה רדפו אחריו לא בדרך, ההולך זפרונה, כי אם בדרך, אשר בה ישוב לביתו.

ובעל המלון צוה את משרתו למהר ולרדוף אחרי פרעוש.

ישבתי יומים במלון, ושר המקום דרש ממני לתת לו תעודה גלויה על כל הדברים, אשר נגנבו ממני. ואני מכרתי ספרים אחדים, אשר נשאתי עמי, להיות מחירם לי למחיה על הדרך, ובעצבון-לב וברוח נשברה הלכתי לדרכי.

בהיות בדרך פגע בי איש אחד ממכרי, ושמו ירוחם, ונשאל איש לרעהו לשלום. וירוחם הגיד חי, כי תקוה טובה עוצרת אותו במקומות האלה, והדבר הזה הוא עוד סוד כמוס, ואחרי בוא תקותו, אז אדע דברו גם אני. ואני הגדתי צרתי לפניו, כי נגנב כל אשר היה לי, ומחסורי לא יתנני לשוב אל ביתי בידים ריקות. וירוחם חמל עלי ויאמר אלי: “קח מידי עשרים שקל כסף, וכאשר יעזרך ה' אז תשיבם לי, ואתה מהר והחישה מעשיך, ושלחתם אל אשתך על-ידי הרצים”.

בדברו זאת, הניח את הכסף בידי ויאמר: “לך זפרונה ושם נראה איש את רעהו, אולי אמצא לך עצה”.

כאח לצרה נולד לי ירוחם. ואברך את ה' אשר שלח לי עזרו וישעו על ידי האיש הזה, ואלך לדרכי זפרונה.

בשמחת נפש שלחתי את הכסף לאשתי על ידי הרצים, כעצת ירוחם. ואת בעל-המלון הודעתי במכתב, כי אחוג חג-הפסח בעיר זפרון, ובהוָדע אליו דבר על דבר הגנבה, ושלח לי דברו זפרונה;ואני בטחתי באיש ההוא, כי לא ימנע הטוב ממני ומלא ימלא משאלותי.

השמש זרחה על הארץ בראשית ימי האביב ומחֻמה נמס השלג ורפש היה על הדרך, ובעברי ברגלי, הלכתי לאט, ומקץ שלשה ימים באתי אל עיר זפרון. ישבתי בעיר הזאת יומים, כי חכיתי בכליון-עינים לראות את ירוחם הטוב, אשר הגדיל חסדו עמי, והוא לא נראה אלי.אך מקץ יומים ומשרת הרצים דרש איש עובר-דרך לתת לו מכתב, ואני, בקראי שמי ושם משפחתי כתוב על המכתב, ואקחהו ואפתחהו, והנה דברים כתובים אלי מאת בעל-המלון, אשר הודיעני, כי פרעוש נתפס כגנב, גם נלכד במעשהו הרע, כ מצאוהו האורבים לו עם גנבים, אשר אכלו את כספי בבשר וישתו יין יחדו, ומכספי לא נותר שקל אחד, ורק בגדי נמצא עוד;ואת פרעוש הושיב שר-המקום בכלא לחרפת משפחתו ולחרפת נחבי בן-דודו.

ואני אמרתי: אבוא אל בית נחבי, אנסה דבר אליו, אראהו את המכתב, השלוח לי על-דבר פרעוש בן-דודו אשר עכר נפשי, בעשותו את הנבלה לחרפתו ולבושת משפחתו. חשבתי להגיד לו, כי קרובו הוא עני, ומחסורו עשה זאת למשכו עם רשעים ועם גנבים, להיות חבר נלוה להם ולשבת עמהם יחדו בכלא, ושפטו אותו השופטים ויסרו אותו. כן הכינותי לנחבי דברי-מוסר להוכיחו, כי לא טוב הוא עושה, בעזבו את קרובו לבושת ולחרפה. דרשתי למשכנו ויושבי-זפרון הראוני מקומו. וכבואי אל חצרו – והה כלבים נובחים על איש אחד וקורעים שמלותיו. בכבדות הציל האיש נפשו מן החיות הרעות האלה. גם האיש הזה היה קרוב אל נחבי ואת נפשו חִלה לספלו אל אנשי-מעשהו או לעזרו, ויגער בו נחבי ויגרשהו בחרפה מביתו, ומשרתיו הרעים הסיתו בו כלבים, להזהירו מבוא אל חצרו עוד. – כי לא הסכין נחבי לחמול על קרוביו ולעזרם, ותחת הנתן לקרובו העני לחם ושמלה, קרעו כלביו את שמלתו לעורו. בשמעי את הדברים האלה מפי קרובו, אשר מראהו ענה בו, כי טוב הוא, – בשמעי זאת, אמרתי אל לבי: הרף ואל תוכיח רשע, פן תהיה אחריתך חרפה ומכאוב.

חכיתי לירוחם מכירי בכליון-עינים ואיננו. וחג-הפסח הולך וקרוב, ואין כסף בכיסי לתת לאיש, למען יספחני אל ביתו להיות מלוה לו בימי-החג. וחרפה שברה לבי, בגלותי מחסורי לאיש אחד, אשר נודע לי בשמו. ויעודדני האיש ההוא ויאמר: “אל תתן עצבון למשול בך, לעכור בשרך ולהשחית את נפשך. התאושש-נא והתעודד, בטח בה' והתחזקת והיית לאיש. אני לא אתהלל ולא אתפאר בכבודי, היקר מאד בעיר זפרון, ואני לא אתגדל ולא אתרומם בן על חברי. גם בבית חנן העשיר דברי נשמעים, כי כל אנשי-מעשה יודעים ומכבדים אותי. אני אגיד להם מחסורך והם יגידוהו לאדונם, ועזָרך בידו הנדיבה”.

ואני אמרתי אל האיש: “מברך אני אותך, כי התעוררת לאמצני ולעודדני. אך דע לך, כי לא זה דרכי עד היום. אני הסכנתי למצוא לחמי בעמל-נפשי, ובושת-פני כסתני לבקש נדבות על דלתי-נדיבים”.

אך לא בדעת תדבר עתה, – ענה האיש – כי חנן מסתיר צדקתו, ובשלחו לך נדבה. ישלחנה לך במכתב וגם שמו לא יכתוב עליו, כי כן עשה פעמים רבות.

אם כדברך כן הוא – עניתי – עשה כאשר דברת, כי אין חכמה, אין כבוד ואין עצה נגד המחסור, החזק ממני.

השמש יצאה על הארץ ויושבי זפרון בִּערו את החמץ, פִּנו את הבתים לחג הפסח. הקרח יצא מן האדמה וחום היום – עונג לנפש, וכל פה אומר:הנה האביב בא עם חג-הפסח. בכל בית ריח-ניחוח: ריח מצות, משמנים, ממתקים ויין יחדיו, ונפשי ריקה ורעבה, כי זה היום השני, אשר לא בא אל פי מאומה. ומחצר חנן העשיר נשואים סלי-מצות, בקבוקי יין, בשר ומשמנים, – מנות שלוחות לאביוני-אדם, אשר אין להם כסף להכין להם כל אלה. החמץ אינו עוד בעיר, רק בקרבי יתחמץ לבבי;נחמתי מאד, כי עזבתי את האיש, אשר התעורר לחמול עלי ולבקש מקום לי למלא נפשי הריקה בימי החג. על כן סבותי ברחובות לבקש את האיש, אולי אפגע בו וחליתי פניו לעשות לי כאשר דבר. אך לשוא יגעתי ולא מצאתיו. ראיתי המון אנשים כולם שמחים וטובי-לב, ואני בודד לנפשי ובשמחתם לא התערבתי. גם נחמתי מאד, אשר שלחתי לאשתי כל עשרים שקל הכסף, בלי הותיר מאומה לנפשי. כן חשבתי, בעברי לפני שער החצר אשר לנחבי הכֵּלַי.

ונחבי, אשר תעבוהו כל יושבי זפרון, בקנאו בחנן העשיר, פתח גם הוא את אוצרו הטוב, אוצר פרי האדמה, אשר אכלם הקרח. ומשרתיו, הרשעים כאדונם, צברום ערמה בפנת החצר, ויעמדו בשער ויקראו נדבות לכל עובר, ויאמרו “מי האיש, אשר יחסר עוד פרי-אדמה לימי החג, יסור הלום, כי אדוננו עושה צדקות!”

ואני סרתי לראות המראה הזה. באתי אל החצר, והנה אביוני-אדם סובבים ערמת פרי-אדמה, אשר צחנת רקבון עולה ממנה. ואנשים ונשים זה אל זה יביטו ויראים לקחת מזה. ואחד משרתי-נחבי אומר: “אם אין לכם כסף די לקנות פרי-אדמה, קחו מזה חנם. ואם מפנקים אתם נפשכם ואוהבים לאכול מעדנים, לכו שאלו על דלתי חנן, ונתן מעדנים לנפשכם”.

ואנכי התעוררתי על הדברים האלה. על-כן פניתי לאחד האביונים, אשר שלח ידו לקחת מפרי-האדמה. אמרתי אליו: “השלך את הרקבון הזה! התשא את המחלה הזאת אל ביתך? הלא מות ברקבון הזה!”.

והעניים והאביונים, אשר שמעו לדברי, קראו זה אל זה לאמר: “כן האיש הזה מדבר! מות ברקבון הזה, אל תגעו בו!”

ונחבי יצא מביתו, ויגידו לו משרתיו, כי אני מנעתי את האביונים מקחת ממנחתו מאומה, באמרי, כי רקבון הוא ומות בו. והנה הוא נגש אלי ויאמר: “מי אתה, בן אספסוף, כי באת אל חצרי לגנוב? אני אושיבך בכלא ובא רקבון בעצמיך!”

– הוי גנב! – עניתיו – המעט ממך הונות אנשים במנחת-שוא, מנחת-קין, בפרי-רקבון, כי עוד אומר אתה להונות את ה'? הלא ירקב שמך גשם פרעוש קרובך הגנב, היושב עתה בכלא עם גנבים על גנבו את בגדי וכספי, פרי-עמלי.״

והנה המון אנשים נאספים סביב לחצר נחבי ושומעים דברי, ונחבי רגז, קצף עלי מאד ויגש אלי להדפני, ואני אמרתי לו: “אם תסית בי את כלביך הטובים ממך, כאשר עשית לקרובך, אז אצא מחצרך”.

והאנשים, אשר התאספו מסביב לי, בשמעם תוכחתי ומוסרי, התענגו על חרפת נחבי שנוא נפשם וישחקו. ואני לא חכיתי עוד לדברי נחבי ואמהר לצאת מחצרו.

היום נטה לערוב והחג הבא קרא דרור לכל נפש עמלה וישַלח רצוצים חפשי מעבודתם הקשה, אשר עבדו למלא מחסורם. ואני הולך בלא כח. האגיד מחסורי לאשר לא ידעוני? העשוי אני להלאות אנשים? – והעוברים ברחוב, אשר שמעו את חרפתי, אשר חרפתי את נחבי, עמדו ויתבוננו בי. ולא אכחד מכם, בני, כי דרכי זה היה כסל לי להתערב בדבר לא-לי. זכרון הדברים האלה הדאיב נפשי לרגעים, נחמתי מאד, כי עשיתי זאת, כי לט נאוה הדרך הזה לאיש, היודע ארחות-חיים. כי התחמץ לבי בקרבי וארגז ואתעורר על נחבי להוכיח דרכו על פניו, ומה הועילה לו תוכחתי? הישנה את לבבו והליכותיו? היבחר לו דרך טוב? – והוא איש מצליח בדרכו הרע ולא יעזבהו, ועל איש דכא כמוני ישחק.

הלכתי בקרב צרה ואתה צפנתי בלבבי. כי על מי אתאונן? האתאונן על ירוחם, אשר אמר להֵראות אתי בזפרון ולא בא? האשכח את החסד, אשר עשה לי? הלא אחרי הפרדו ממני השאיר אחריו ברכה בידי, עשרים שקל כסף, ואותם שלחתי לאשתי ובני להיות להם למחיה בימי-החג ואחרי החג. היכול אני להביע די תודה לאיש-חסדי? – הן זה חלקי וזה גורלי, אשר מנה לי ה', ואני אתעזר עוז לשאת את משא עצבוני בלי התאונן. במחשבותי אלה הלכתי – והנה איש לקראתי, ובנעימת-דבריו שאלני: “האתה זה שמואל המורה?”

אני הוא – עניתי את האיש.

אם אתה זה – ענה האיש – לך-נא עמי, כי חנן אדוני קורא לך לחוג את כל ימי הפסח בביתו. שם גם את ירוחם רעך תמצא, כי שמהו אדוני על ביתו ועל משלח-ידו. הנה הוא מחכה לך.

מהרתי ללכת עם האיש, אשר הביאני אל חצר-חנן ואל חדר-ירוחם. וירוחם חבקני בזרועותיו ויאמר: “אני הדאבתי את נפשך, רעי, כי אחרתי לבוא, ואתה חכית לי בכליון עינים. ואולם דע לך, כי מן היום הזה נשב כשבת אחים יחדיו”.

וירוחם אחז בידי ויאמר: “דע לך, רעי, כי נכבדות דברתי בך. והגדתי תהלתך אל חנן הנדיב, כי מורה נבון אתה. והוא נכון לקחת אותך אל ביתו להיות מורה לטוביה בנו, נער בו שתים-עשרה שנה, כולו מחמדים, ועבודתך עמו תתן שעשועים לנפשך, וחיית והתענגת”.

ואני הייתי כאלם לא יפתח פיו, כי מאין אקח דברים להשיב תודות לאיש, אשר עשה חסד עמי פעמָים? – והנה אחד ממשרתי-חנן נושא שמלות החדרה ויאמר: “הן אלה נשלחו לאורח הזה על-ידי הרצים על שם אדוני”.

המשרת יצא, ואני שאלתי את ירוחם: “ומי זה שלח את אלה לי?”

וירוחם שחק ויאמר: “הן אלה דרכי חנן להסתיר צדקתו. ואתה החלף שמלותיך, כי עוד מעט נבקר בחדר חנן. רק מחה דמעה מעל פניך”.

–רעי היקר! – עניתי – בוכה אני דמעות-שמחה, כי הפכת לי את עצבוני לשמחה.

את אשר היה לי לעשות עשיתי, – ענה ירוחם – אך צר לי מאד, כי התגלה ריב בינך ובין נחבי, כאשר שמעתי. כי אמנם כֵּלַי הוא נחבי, ואולם מפזר הוא כסף ביד פתוחה לקנות לבנו חכמה ודעת. יען כי נחבי יודע, כי מחסור חכמה ודעת לו לבושת ולחרפה, על כן הוא רוצה להסיר מעל בנו החרפה הזאת; גם חלה את פני חנן לתת לבלע בנו מהלכים עם טוביה בנו. וחנן איננו מונע טוב מדורשיו. אך עוד נשוב לדבר בדבר הזה.

ג.

אני באתי עם ירוחם אל חדר גדול ומלא-הוד והדר, רצפתו משוחה בששר והמצע עליה רקמת תמר אדומה. ומשרתי-הבית עורכים השולחן וישימו עליו כלי-כסף וכלי-זכוכית יקרים עם כל שכיות-החמדה, לכבוד החג הזה, הראשון לכל החגים. וחנן שמח לקראתי וישאלני לשלום, ויושיבני ויאמר: “הלא ימים אחדים אתה יושב בזפרון ולא כבדתני לבקר בביתי, הפתוח לכל אורח, הבא מרחוק ומקרוב; לכן ימים על שנה תשב בביתי”.

וישלח לקרוא לבנו הנער, לטוביה. ויבוא, והוא לבוש הוד והדר, ויאמר לו אביו: “ראה, בני, את האורח, הבא אל ביתנו. הוא יהיה מורך ללמדך תורה, חכמה ודעת, כי חכם ונבון הוא ואתה תשמע לכל אשר יצוך לטוב לך”.

וטוביה דרש שלומי באהבה וכבוד ויאמר: “אתה, אדוני, תהיה לי מורה חכם, ואני אהיה לך תלמיד טוב לשקוד על כל דבריך”.

וטוביה כולו מחמדים, וטובו ושכלו נראים על פניו.

ואני וירוחם הלכנו אחרי חנן אל בית-תפלתו, הבנוי בחצרו, ששם העלו נרות. גם נחבי ובלע בנו הנער באו שם. ויגש בלע אל טוביה לראות את בגדיו החדשים, אשר לבש, ולהראותו שמלותיו. וידבר טוביה באזני בלע לאמר: “ראה זה חדש הוא, כי האורח הנכבד הזה הוא מורי החדש, אשר בחר לי אבי, המהללו והמכבדו מאד, כי חכם ונבון הוא”.

הרף ממני! – ענהו בלע – כמעט החל החג, והנה אתה מדבר במורים, התאחר לדבר בם אחר החג?

את הדברים האלה שמעו אזני מאחרי ואני עמדתי כלא שומע.

לא כן אדמה אני, – ענה טוביה – כי המורה החדש ילמדני דברים חדשים, ואת

הישנים אֶשנֶה ואשלש להיותם שמורים בלבבי, לבלתי היות עמלי לשוא.

ולי אגוזים רבים לשחק בם, – ענה בלע – ואם אתה אינך רוצה לשחק עמי, ומצאתי לי חברים אחרים, כי חג הימים האלה לנו. היודע אתה, – הוסיף בלע – כי בחצרנו נולדו ששה כלבים קטנים? ונתתי לך אחד לגדלו,.

גש הלאה! – ענהו טוביה – הלא המקום הזה קדוש הוא ואתה מדבר דברים, אשר יתנודד מהם כל איש ישראל, כי לא פה המקום לדבר בם. וה' יסלח לך חטאת שפתיך.

ראה נא צדקת-טוביה! – ענה בלע ברוגז – אני שכחתי, כי מגיד-מוסר אתה ומוכיח לרבים. לכן לא אוסיף לדבר עמך.

כאשר כִּלתה העדה להתפלל ואנחנו הלכנו הביתה, – והנה השולחן ערוך בהוד והדר. לפני מושב כל נפש מבית חנן נכון בקבוק יין טוב וכוס. ודבורה, אשת-חנן הכבודה, לקחה מקומה לימין אישה, והיא לבושה מחלצות לכבוד ולתפארת. ואני לבוש שמלות חדשות, הנתונות לי מבית חנן. שכחתי צרת-נפשי ועצבון-רוחי ולבבי היה אך שמח. רק נפשי היתה רעבה ממכת-בכורות, אשר היתה לי, כי צמתי כל היום כאחד הבכורים, הצמים בערב הפסח. ולשמחתי אמרה דבורה אל אישה: “מהר, אישי, היום לעשות הסדר ואל תאריך, כי נפשות בני-ביתי רעבות אחרי העבודה הקשה, אשר עבדו היום”.

וחנן שמע לדברי אשתו, ונשב איש איש על מקומו, ואחרי כַלותנו הסדר אכלנו למעדנים, גם שתינו יין הרבה, ונפשי חיית חיים נעימים בחג הזה, כי הוציאני ה' מעצבון ומחושך לאור.

השכמנו בבקר ונשב סביב לשולחן לשתות חמים. וטוביה תלמידי הנער הראני ראשית דברים, אשר העתיק מלשונות אחרות, והנה בם שגיאות מעט מאד. ויראני את חליפות המכתבים אשר בינו ובין בן-דודו, היושב בעיר אחרת, ואמצא בדבריו חן, טוב-טעם ודעת. ויגד לי חנן, כי יסוד לו בחשבון וראשית-לימודים לו בגבולות-הארץ. ומכל אלה ראיתי ואתבונן, כי לַמדי את הנער הנחמד הזה לא יהיה עמל-נפש כי אם עונג ושעשועים, ובלבבי ברכתי את ה' אשר הביאני אל הבית הזה, וחנן אמר לי: “אני לא אתאונן על טוביה בני, כי כל מוריו, אשר למדוהו, השאירו אחריהם ברכה בנפשו. ורק זאת התבוננתי: כי לא טוב שבתו לבדו, וטוב מאד אם יהיה נלוה לו חבר טוב. וירוחם אמר לי, כי מצא לו חבר טוב, נער נבון ונחמד בהליכותיו, ושמו חנניה, והוא יתום, וכי הוא היה אחד מתלמידיך. המצאתו טוב לבני?”

– אין טוב ממנו, – עניתיו.

לכן, – ענה חנן – לכן קרא אליו במכתב והגדת לו, כי גורלו יהיה נעים בביתי. ורק ימהר לבוא הלום ואל יאחר.

ונחבי בא לפני הצהרים לבקר בבית חנן. ואחרי שתותו יין ואכלו ממתקים, שם עיניו עלי ויאחז בידי ויקחני אל פינת-הבית ויאמר: “האתה זה איש חרמי, אשר אתמול בחצרי ענית עזות ותחרפני באף וחמה, ולא חרדת ולא פחדת מאפי ומחמתי, כי נסת מפני ותאמר בלבבך: אני מלטתי נפשי, כי חנן מגן לי. ואולם דע לך, כי חמתי בוערת כאש, וחרדת לרגעים מנקמתי, האורבת לך, כי לא אסלח לך עד אם עשיתי בך נקמה. אך באחת תכפר פני, וזאת היא: הנה שמעתי עליך לאמר: מורה נבון וחכם אתה ואשר תלמד מלּומד הוא. ולי בן, נער מבין דבר, וכסף לא נחשב לי מאומה לשלם שכר טוב בעדו. ואם רוצה אתה לכפר פני, ולמדת את בני תורה, חכמות ודעת, והפכת שנאתי לאהבה;ואם לא תמלא משאלותי, ונחמת באחריתך. ראה-נא, הנה משפתך בפיך ובשפתיך לחרוץ אותו לשבט או לחסד”.

אינני יכול להשיבך עתה דבר, – עניתי – כי אם אשר יאמר לי חנן אדוני אותו אשמור לעשות.

בחנן בטח לבי, – ענה נחבי – כי אנשים רֵעים אנחנו ולא ימנע הטוב ממני.

זאת דבר ויצא.

וירוחם שאלני, מה דבר נחבי עמי, כי ראה אותי מתנודד מדבריו. ואספר לירוחם את דברי נחבי. ויאמר אלי חנן: “נמהר היית, ידידי, בצאתך לריב עם נחבי, כי לא טוב התגרות באיש רע. ואת שאלתו אני נכון למלא. ישלם לך נחבי שכר טוב, וספחתי את בלע בנו אל טוביה בני. ולא אפחד פן ישחית בלע את בני, כי אם יהיה בלע לו למשל למאוס ברע. קרא לחנניה הלום. ואם מהולל הוא כאשר אמרת, ויָשב הוא עם טוביה בני כחברים טובים יחד, ואולי יהפכו שניהם גם את לב בלע לטוב, והוציאו יקר מזולל, ודעו לכם, כי שונא אני ריב ואוהב שלום בכל דרכי”.

ד.

ומשרת הרצים היא מכתב אל ירוחם, ובו מכתב אלי. ויתנהו ירוחם לי, והנה הוא כתוב אלי מאת חנניה, שמחתי עליו ואקרא בו כדברים האלה:

"למורי מלמדי ומדריכי, החכם שמואל, שלום!

"אתה העירות לי אוזן לשמוע בלמודים ותלמדני תורה, חכמה וארחות-חיים. המעט ממך, כי כן הכינות את לבבי, בשבתך עמנו, ועוד השארת אחריך ברכה בקרבי: תשוקה גדולה אל כל חכמה ודעת. ומה נמס לבי אחרי הפרדך ממני. ואני נותרתי לבדי באין מנהל לי. אחי – מסכן, וחייו חיי-צער, כי בעצבון ובכבדות יביא לחם צר אל ביתו, ומכלכל הוא את אמנו האלמנה, ואין ידו משגת לנהלני בכל מחסורי. והן אחד בעלי-החנות רוצה לקחתני למשרת בחנותו. האחליף למודי הטובים בעבודת-עבד, ובאחריתי אהיה בער?

"מטע-ידך אני. על-כן לא נכלמתי להלאותך בשאלתי לתור לי מנוחה באחד המקומות, אשר תעבור שם: אולי אמצא ארוחתי בית איש יומו. וצמה אני שואל? – רק לחם צר, למען אוסיף קנות דעת. זכרני, מורי, ופנה אל הנפש, הקשורה בנפשך, חנניה ", עברו ימי החג הראשונים, ואני ערכתי מכתב אל חנניה, גם ירוחם וגם טוביה בן חנן כתבו ידם לו, ועל-פי חנן שכרתי עגלה ואשלחנה אל חנניה למהר לשאת אותו זפרונה, כי טוביה חכה לו בכליון-עינים.

ועל ימי-החג האחרונים בא חנניה אל בית-חנן, והוא ודבורה אשתו קבלוהו בשמחה, ונפש טוביה דבקה בו, ויתן לו שתי חליפות שמלות ויַראהו את כל אשר אתו בכתובים ואת אוצר-ספריו, וחנניה היה כחולם חלום, פג לבו ולא האמין, כי את כל אלה הוא רואה בהקיץ. וחנן אחז בידו ויאמר לו: “ראה, בני, בך בחרתי להיות חבר לבני וישבתם כשבת אחים יחדו, ותחת למדך עד היום למודיך בעצבון, תלמד מעתה בשמחה, והיו עיניכם רואות את מורכם ולבכם תשיתו לכל הדברים, אשר ישנן לכם. הנה עוד נער אחד נלוה לכם, והוא עצל, והעירותם את לבבו לבקש עונג ושעשועים בלמודים. ואם ימשוך הוא אתכם אל תענוגים, אשר לא יועילו, אל תפנו אליו ואל תשימו לב לדבריו, כי אם בזאת תתהללו – אם תשנו את טעמו לטוב. כי רק לבעבור נסות אתכם ספחתיו אליכם”.

"אפרים, אחי כאב לי!

"אתה צויתני לפני הפרדי ממך להודיעך את דבר בואי אך בית-חנן, ומצותך זאת אשמור. ראשית דבר אודיעך, כי בשלום באתי הלום, וחנן הנדיב ודבורה אשתו הנדיבה קבלוני באהבה, וטוביה בנם הנער שמח לקראתי: מה נחמד הוא ומהנחמדים מעשי-ידיו! כי הראני את כל שכיות-חמדתו, אשא עשו ידיו, ויתן לי מאלה כלי-תפארת, ואותו אני שולח לאחותי. רק נעימות אראה, רק נדיבות אשמע בבית-נדיבים זה, ולרגעים אברך את ה‘, אשר הביאני לשבת בצל-קורתם עם מורי איש-חסדי. הן הפרידני ה’ מאֵם רחמניה, מאָח יקר ומאחות אהובה, אחרי קחתו את אבי ממני, ופה מצאתי הורים יקרים ואח נחמד ונעים. יש אשר אני נאנח, בזכרי את עזובת בית-אבינו, אך כרגע אשיב אל לבי, כי בשמחתי ישמח לבכם. אכן, טוב ה' לבוטחים בו, כי עתה החל ה' להראותני חסדו, וקויתי לו, כי עוד רב טוב צפן לי. החדר, אשר אני וחברי ומורנו יושבים בו, מלא ספרים.

" ושלום רב לך, אחי, לאמנו ולאסתר אחותנו. לרגעים אזכרכם ואברך אתכם, וברכתם גם אתם את הנפש, הקשורה בנפשותיכם, חנניה".

"חנניה, אחי הנחמד!

"בדבריך הנעימים נתת שמחה בלבנו. בם ראינו אותות אהבתך אלינו, כי נפשך קשורה בנפשותינו, עד כי בשפע כל טוב עוד נפשך תדרשנו ולרגעים תזכרנו. הנך אומר, כי יש אשר נעצב אתה לנו. ואולם, אחי, שית לבך לתבונה ועצבון לא ימשול בך, אכן, טוב וחסד עשה מורך היקר עמך, בהפרידו אותך ממנו, לטעת אותך בנוה ישרים ונדיבים, למצוא לך הורים חדשים ואח נחמד. ועיניך רואות את מורך, אשר הגדיל לעשות עמך. כי מי נטע בלבבך מטעי-הדעת? – הלא הוא, וזה פרים, כי תביע רוחך אלי במכתב כתוב בטוב טעם ודעת. ומי למדך לכלכל דבריך בתבונה? – הלא הוא מורך היקר, והוקרת אותו. והוקרת עתותיך ואל יאבד יום אחד ממך בלי השאֵר אחריו ברכה בנפשך, והיית למופת לחברך הנחמד והיית אהוב להוריו. אחי הנחמד! בדאגה ובעצבון עברו עברו ימי-ילדותך, ובכל זאת לא עזבת למודיך, ותתאזר עוז לשאת את עמל-החיים. עתה התאזר עוז לשאת את שפע הברכות, אשר נתן לך ה', וזכרת, כי דרכיך הטובים הביאוך אל בית-נדיבים, והוספת אומץ לאחוז בדרכיך אלה, והיתה זאת תודתך למורך היקר ולהוריך החדשים, ונחמת את אמנו ואחותנו, ושמחת את נפש אחיך אוהבך, המברכך, אפרים.

"אפרים, אחי היקר!

"מכתבך הנעים מצא חן בעיני חנן הנדיב, אשר בקר בחדר למודי עם טוביה בנו, וימצאנו קוראים את מכתבך, ויקחהו בידו ויקראהו ויאמר לי: “דברי אפרים אחיך כולם מחמדים, ואני משיב לו תודה על הלקח הטוב, אשר הוא נותן לכם. ואתה, חנניה בני, זאת עשה: כתוב לאחיך את כל הדברים, אשר אתה רואה ושומע בביתי”.

ואיך אעשה הדבר הזה? – שאלתי את חנן – הלא בזאת אהיה כהולך רכיל מגלה סוד?

אל תירא, בני, – ענה חנן – הלא יודע אני, כי כל אשר תראה וכל אשר תשמע בביתי, אך טוב הוא, ואני מתיר ידך לכתוב לאחיך את כל זאת.

"אחי היקר! ומי האיש, אשר יוכל להתהלל כחנן, כי כל הנראה והנעשה בביתו, אך טוב הוא? הן ידי לא עוד אסורות ובכל אות-נפשי אכתוב לך תהלות חנן הנדיב ואשתו הנדיבה, ונכבדות אדבר בטוביה, חברי הנחמד, אשר נפשי בו דבֵקה. ובדברי בם, אברך תמיד את מורי, אשר הביאני הלום להתענג על כל הטוב הזה. רבים הם הדברים האלה, כי חדשים וגם ישנים, אחי, צפנתי לך. אני אכתוב כל הליכות בית-חנן, וגם אתה, אחי, אל תמנע הטוב ממני ונתת לי תמיד לקח טוב במכתביך. ודע לך, כי כל דבריך יהיו קודש לאחיך, אוהבך ובמכבדך, חנניה ".

"חנניה אחי יקירי!

"אשריך ואשרי חלקך, כי חוסה אתה בצל חנן הנדיב ונלוה אל טוביה בנו, אשר קצות דרכיו הטובים התבוננתי במכתבך ומכתב מורך היקר. אכן, לו נאוה תהילה. אך באשר אור שם צל ולא יחדל רע מטוב: האור והטוב הלא אתה וטוביה חברך, והרע והצל הלא הוא בלע, הנלוה עליכם. כי חברתו היא כחברת הנחש אל אדם הראשון, אשר הסיתו ויפתהו לעבור את מצות ה' למען הגרש הוא וחוה אשתו מגן-עדן. כי כן הושיבך ה' בנוה עונג ושעשועים לנפשך, ובחברתך יתערב נחש מסית ומפתה, למען נסותך ולמען הגרשך מבית תענוגיך. לכן השמר לך, אחי, והזהר והזהרת גם את טוביה חברך מבלע, כי אשריכם, אם תצליחו להוציא יקר מזולל. אך דעו לכם, כי בלע בחטאת שפתיו הוא יכול להפוך לכם ברכה לקללה, עונג לנגע והוד לדָוֶה. ראו, בנים טובים, העידוץי בכם, ואתה, חנניה, קרא תמיד את מכתבי זה ודע לך, כי הדברים יוצאים מלב אחיך אוהבך כנפשו, אפרים ".

"אפרים אחי, מלמדי ומדריכי!

"דבריך מצאו חן בעיני חנן ובעיני מורי, וטוביה הוגה ושוגה בם. חנן משיב תודה לך על אשר תחוה לנו דעת, והוא בוטח בנו, כי לא נשגה.

"דבורה, אשת-חנן הכבודה, יעצה לצאת מן העיר ולשכון בשדה, לשאוף שם רוח צח כל ימי האביב, ולכלול את תענוגיה תקח את עדה בתה הקטנה, והיא בת תשע שנים, יפה וטובה כהוריה, וגם את טוביה בנה ואותי ואת מורי תקח שמה. ואשת-נחבי, המקנאה תמיד בדבורה, שכרה גם היא משכן בשדה, הקרוב למשכננו, ועמה תקח את בלע בנה, למען ישמע לקח מפי מורנו, ואני ירא פן יפריענו בלע ממעשינו. אך אני וטוביה רעי נעמוד על משמרתנו, ודברי בלע לא יצליחו להסירנו רגע מן הדרך הטוב.

“קול בלע הנה זה בא. קולו כנחש הולך. אשמע מה ידבר עם טוביה רעי, אז אשוב לדבר עמך במכתב”.

"אפרים, אחי היקר!

יום-יום אוסיף לאהבה את טובי ולשנוא את בלע, השם אור לחושך ומתוק למר.

– היודע אתה חנניה, – אמר לי טוביה – כי מורנו נלוה לנו, בשבתנו בנאות-שדי? ולבי שמח על חברתו, ולבבי כלבבך, – עניתי אף אני חלקי.

– ואני לא אשמח בו, – ענה בלע – כי אינני אוהב לשמוע תוכחתו לרגעים, כי היתה לי לזרא. המעט ממנו הלאות אותנו בעיר, כי עוד ילאנו בשדה?

לך כל מוסר טפל, – ענה טוביה – לא כן הוא לי, כי על דעתי טוב מורה מוכיח, המזהירנו מכל דרך-כסל, מאיש מחליק לשון, המהלל כל מעשינו.

– ואני אמרתי בלבבי, – ענה בלע – כי בצאתי מן העיר, אצא לחפשי מסבל-הלימודים ונקרא לנו דרור, והנה המורה עמנו להביאנו בעול.

העול הוא? – ענה טוביה – השכחת את דברי מורנו, כי העבודה תמתיק לנו אחרי כל עונג, ובאפס עבודה יהיו לנו כל שעשועים לזרא? ואני בחנתי דבריו ואמצאם נאמנים.

“כן דברו טוביה ובלע איש אל רעהו, והנה דבורה קוראה לנו לאכול ארוחתנו”.

"אפרים, אחי היקר!

"טוביה הכין צרור-חפציו, ואני עשיתי כמוהו, והיו צרורותינו נכונים למחר בבקר לשאתם אל מקום-מועדנו.

הנכון צרורך? – שאל טוביה את בלע.

הלא את העבודה הזאת שמתי על משרת-אבי הזקן, והוא יכין צרורי בלילה אחרי כַלותו עבודת-היום, – ענהו.

צר לי על המשרת הזקן, – ענתה עדה – כי עובד הוא שני אדונים: את אביך ביום ואותך בלילה. ומתי ינוח אחרי עבודתו הקשה?

האני אדאג למנוחתו – ענה בלע – הלא אבי משלם לו שכר עבודתו, וגם לחמנו הוא

אוכל. העובד הוא עבודתו חנם?

ועדה הניעה אחריו ראש בחרפה ובוז ותאמר: “לו היתה חמלה בלבבך, כי עתה הֲקִלותָ מעל הזקן עולך. הלא אות עצלות וגאוה היא, בשומך על זקן עבודה, אשר אתה יכול לבצע בידיך”.

אל נא, עדה, – ענה בלע – אל תתני לי לקח. וגם אני אינני רוצה להתוכח עמך.

רב לכם, אל תוסיפו דַבר, – ענה טוביה – כי הנה אחרית שיחתכם – ראשית מדון, וטרם התגלע הריב נטשו שיחתכם.

“מחר אכתוב לך מנאות-שדי, ושלום לך מאת אחיך, חנניה”.

ה.

"אפרים אח היקר!

"באנו אל נאות-שדי, פה בית-קיץ נחמד וכר נרחב ביער לשוח בו, גם גן נחמד פה, כולו מחמדים להרנין לב. ולכלול את תפארת בית-הקיץ הביא טוביה אליו כל הוד והדר ויפארהו במעשי-ידיו הנחמדים, לשמחת לב הוריו, המתענגים עליהם. הן טוביה שונא מנוחה ועצלות, על-כן בחר לו חלקה טובה בגן לזרוע ולטעת בה, ומן הכסף, הנתון לו מאת הוריו, שלם לאכר מחצית-השקל לעבוד עבודתו בחלקה, אשר בחר. ואף כי חנן משלם שכר טוב לאכר לכלול תפארת-הגן, לא ימנע טוביה ממנו שכרו גם הוא, בדעתו, כי לאכר הזה אשה וששה ילדים. ובלע אמר לו:, הלא בהודע הדבר לאביך, יגער בך על פזרך חנם את הכסף, אשר אתה קובץ על-יד'.

וטוביה אמר לו:,דע לך, בלע, כי אינני עושה מאומה, אשר לא יהיה לאבי לרצון, ואם יוָדע המעשה הזה לאבי, לא יגער בי על העשותו, כי אם על הודעו. כי כן למדני אבי להסתיר מעשה-הצדקה'.

לו שמעת יעצתי, – ענה בלע – לו שמעתני, כי עתה יעצתי לעשות מאורי-אש במחיר הכסף לשעשועי-נפשנו.

ועדה הניעה אחריו ראש ותאמר:,הזאת עצתך? – ואולם טובה ממנה עצת אחי, כי מאורי-אש לא יתנו שעשועים לנפשותינו כי אם רגעים אחדים, ועונג גדול מזה לאחי בראותו, כי במחיר כספו קנה האכר נעלים לילדיו למנוע רגליהם מיחף, לבלתי הכאיבן עוד בקוצים. ובכל עת, אשר יראה אחי את הנעלים על רגלי הילדים, ישמח לבו'.

“הלא תראה, אפרים אחי, כי בני נדיבים ידברו נדיבות!”

"חנניה, אחי הנחמד!

“מכתבך הרנין את לבבי, בראותי, כי מכל מראה-עיניך ומכל משמע-אזניך בבית-נדיב אתה לוקח מוסר: כי במה יזכה טוביה רעך הנחמד? הלא בחסרו נפשו ממותר למלא מחסור אביון. ובמה נמאס בלע? הלא בהיות כל מעשיו ומחשבותיו ר לנפשו. ורב לקח הוא לך לבחור בדרכי טוביה ולמאוס כל דרכי בלע ומחשבותיו. ואל תאמר, אחי, בלבבך: איך אבחר בדרכי טוביה, וה' מנע ממני העושר, אשר חנן אותו, ואיך אעשה כמוהו טוב וחסד לאביונים? הלא נתן לך ה' פה ושפתיים לדבר נדיבות על לב דכאי-רוח ולהיות יועץ נדיבות לרעך ולעורר את לבו לעשות טוב! ובה יהיו דבריך נשמעים? הלא בעשותך לך שם תפארת בחכמה ודעת, אשר תלמד בימי נעוריך, ובהליכותיך ובמעשיך הטובים תמצא חן, והיו דבריך נשמעים. הלא כן נשמעו דברי מורך היקר, אשר יעץ נדיבות את חנן הנדיב לקחת אותך אל ביתו. ובמה עשה לך מורך את החסד הגדול הזה? הלא במוצא-שפתיו, כי דברי חכמים בנחת נשמעים. עשה לך שם טוב בנעוריך ונשמעו גם דבריך, בהיותך לאיש”.

"אפרים אחי היקר!

"הלא יודע אתה את מורנו, אשר ילמדנו כל דבר במשל. כן למדָנו את מוסר חכמינו הראשונים: “אל תבוז לכל אדם, כי אין לך אדם, שאין לו שעה”, ויבאר לנו הדברים במשל הזה: האריה היה ישן ועכבר נבזה רץ מסביב לו ויעירהו. ויקצוף האריה, ובכל זאת לא עשה לעכבר רעה. ויהי היום, ואת האריה ההוא קרה מקרה, כי נלכד ברשת או בפח. והנה העכבר הנבזה בא ויפתח חרצובות הרשת וינתק מוסרות הפח, והאריה יצא לחפשי. מן המשל הזה יוצא לנו לקח טוב, כי הנבזה יכול לעשות חסד לנכבד. את הלקח הזה צפן טוביה בלבבו, ובלע, אשר יבוז לכל משל, תוכחת ומוסר, לא שת לבו גם למשל הזה. עתה אספר לך, אחי, את המקרה אשר קרהו, ואם לא יוָסר בפעם הזאת, אין עוד תקוה לאחריתו ולשוא ישחית מורנו את דבריו הנעימים, כי לא יועילו לו. ומה יועיל ההון, אשר ישאיר לו אביו, אם יעשה בו כאשר עשה בו אביו? – שית לבך, אחי, למקרה, אשר אספר לך.

"זה שלשה ימים אשר צוה מורנו את בלע להשלים חוקו בלימודים, אשר שם לפניו, ובלע לא שת לבו למצות המורה ויצא מחדרו לשוח עמי ועם טוביה רעי;כי אנחנו השלמנו חוקנו. ובהיותנו בדרך, והנה נער, מושך עגלה קטנה, אשר בה חבית קטנה מלאה שמן-דגים, הולך ובא לקראתנו. ובראות הנער, כי צר הדרך, נטה הוא מפנינו, גם רצה להטות עגלתו אל עבר הדרך. אך שני גלגליה עברו על אבן ויהפכוה וישליכו את החבית ממנה;והנער עומד ובוכה במבוכתו, כי בכח-ידיו איננו יכול להרים את החבית ולהשיבה אל מקומה.

חנניה! בלע! – קרא טוביה – הלא לנו לעזור את הנער ולהושיעו ממבוכתו.

לא נאוה לנערים כמונו, – ענה בלע – לטנף את שמלותינו ולעבוד עבודה עם הנער המסכן הזה.

הבה! – קרא טוביה אלי – הבה נעזר-נא את הנער.

הבה! – קראתי גם אני – וברגעים אחדים הרימונו את החבית והשיבונוה אל מקומה. ובלע עמד ויתבונן בנו בלי מוש ממקומו. והנער השיב לנו תודות ויברך אותנו וילך לדרכו, ובלע שחק עלינו. וטוביה אמר לו: "אל תבוז לכל אדם, כי אין לך אדם, שאין לו שעה'.

ואם תהיה לו שעה, – ענה בלע, אני אינני רוצה לעזרו ולא להעזר בו.

"אך השעה ההיא באה לחרפת בלע ולישעו, כאשר תראה, אחי.

"מקץ שלשה ימים אחר הדברים האלה, וטוביה קרא לי ללכת עמו אל בית-האכר, העובד את חלקת גנו, לשתות שם חב חם, ובלע נלוה אלינו. באנו אל מקום האכר, ושם ברכת-מים ובה סירת-דוגה קשורה בחבל אל עץ. ויאמר לנו בלע השובב: "הבו נערים! נשב בסירת-הדוגה ונשוט על פני הברכה'.

ונאמר לו:,אנחנו לא נלך עמך'.

“ונזהירהו מעשות זאת, ובלע לא שמע לנו ויפַתח את החבל וישב בסירת-הדוגה. ואנחנו באנו אל בית האכר, שתינו שם חלב חם. – והנה קול צועק: חושו לעזרה! – לקול הזה חשנו לצאת, והאכר עמנו. באנו אל הברֵכה ורעדה אחזתנו, בראותנו את הנער, אשר עזרנוהו זה שלשה ימים, והנה הוא אוחז בכנף בגד בלע, אשר נפל אל המים, ואיננו יכול להצילו. והאכר קפץ אל המים ובכח-ידיו הוציאו – והנה בלע כמת וכל רוח-חיים אין בקרבו, וטוביה ציוה את האכר לשאת את בלע אל ביתו ולשימו על מטה. הוא מהר לקרוא לאם בלע, בהגידו לה, כי חלה מעט. ומה נבהלה נפשה בראותה, כי בנה שוכב כמת! ותצעק בקול ותתעלף. אז היתה מבוכה. אשת האכר חשה לעורר את אם-בלע, ואנחנו יגענו בכל כחנו עד שוב רוח בלע אליו. עוד מעט אכתוב לך אחרית המקרה הזה”.

"אפרים, אחי היקר!

"עברה החרדה, סרה אימת-המות, אשר נפלה על בלע, אך קדחת נשארה בו. ואת נחבי אביו לא הודיעו על דבר המקרה הזה. ואני וטוביה עם מורנו באנו לבקר את בלע, אשר פקח עיניו לראותנו, ויאמר:,מה טוב אתה, מורי, ומה טובים אתם, חברי, כי באתם לבקרני! ואתה, מורי היקר, סלח-נא לי, כי, אמנם, חטאתי לנער המסכן, אשר מנעתי ממנו עזרה, והוא לא שלם לי כגמולי: כי לולא החזיק בכנף בגדי בחמלתו עלי, כי עתה צללתי במי-הברכה: או לו בושש האכר ויתמהמה רק רגעים אחדים, כי עתה אבדתי. ועתה יהיו דברי חכמינו הראשונים חרותים על לבבי: “אל תבוז לכל אדם, כי אין לך אדם, שאין לו שעה”.

"ומורנו אמר לו: "אשרי הנער, אשר ישמע לכל לקח וכל מוסר וישימם על לבו, למען זכרם תמיד לבלתי הכשל. ואתה לא הטית אזניך למשל האריה והעכבר ולקחו הטוב לא צפנת בלבבך;אתה עזבת דברי מוסר, והם כמעט עזבוך לעתות בצרה. ועתה זכר-נא את המקרה הזה ושוב אל תורה, חכמה ומוסר, כי כשלת בעוונך. ואתה, אחי, ראה-נא, כי מכל מקרה יצא לקח טוב לאחיך אוהבך ומכבדך, חנניה ".

ו.

"אפרים, אחי היקר!

"דבורה הכבודה וטוביה בנה, ואני עמהם, היינו קרואים אל משתה, אשר עשה אחד מעשירי העיר. שם ראיתי הליכות טוביה רעי בין נכבדי-עם. הליכותיו נעימות ודבריו – חן ונחת; מדבר הוא מעט ושומע הרבה, ובדברו והנה כל איש מטה אזניו לשמוע נעימות-אמרותיו. את הזקנים והגדולים ממנו הוא מכבד, את נערים כערכו הוא מוקיר ועל המָך מערכו לא ירום לבו. על כן אהוב ונכבד הוא לכל איש.

"בשובנו מן העיר אל נאות-שדי רצה חנן לבקר במשכנותינו, וישב הוא ואשתו הכבודה עם עדה בתם בעגלה אחת ואני ומורנו עם טוביה בעגלה אחרת, והעגלה הראשונה עברה לפנינו. ובהיותנו בדרך, ראה טוביה והנה מסכן עִור יושב תחת עץ. וישאל מאת מורנו לרדת מן העגלה ולשאול את העור, מדוע הוא לבדו באין מנהל?

רד בני, – ענהו מורנו.

וטוביה מהר אל העור וישאלהו למנהלו. ויאמר לו העור:, מנהלי עזבני פה, כי לא אספתי היום כסף די שלם לו'.

הוי אביר-לב! – יקרא טוביה, באחזו ביד העור, וישאלהו למשכנו. ויאמר העור:, הנה הוא במקום, הקרוב למשכנות חנן הנדיב'.

"ויושיבהו טוביה בעגלה, ויביאהו אל מקומו, ויתן לו כסף, ויצוהו לבקר במשכנות חנן יום-יום. ויברכהו העור בשם ה'. – זה חברי וזה רעי טוביה! – הודיעני-נא, אחי, שלומכם, כי בשלומכם שלום לאחיך אוהבך, חנניה ".

"אפרים, אחי היקר!

"לא לחנם בא חנן אל משכנותינו, כי יום-הולדת היום לאשתו הכבודה. וטוביה השכים היום בבוקר ויתפלל לה' להאריך ימי הורתו ולהשביעה עונג ונחת. ואחרי כלותו להתפלל – והנה עדה דופקת דלת חדרנו ותקרא לנו ללכת עמה לקדם פני הורתה בברכה ביום הולדת לה.

באנו אל דבורה החדרה, והנה היא, לבושה מחלצות, יושבת ואוכלת ארוחת-בקר עם אישה. ויגש אליה טוביה ויברכנה בחן-שפתיו ויַקרב לה צרור-פרחים, אשר לקח מחלקת-גנו. ותברך גם עדה את הורתה ותקרב לה כיס נחמד, אשר רקמו ידיה. ויחבקם חנן וינשק להם. ואחרי כן נגשתי גם אני בכבוד וחן ואברך את דבורה הכבודה. והיא חלקה לנו מנות, – ממתקים ומעדנים, אשר הכינה ליום הזה. ותתן לעדה בתה נזמים יקרים ולי ולטוביה נתנה ספרים יקרים. ולעת-ערב באו אלינו אנשים ונשים מן העיר לברך את דבורה הכבודה. ותצו את משרתה לערוך שולחן בגן, וישימו עליו מעדנים, ממתקים ויין: והיום הזה היה לנו יום טוב, יום עונד ושמחה. ועוד ימי שמחה נכונים לנו, הלא הם ימי חג-השבועות, כי אותם יחוג חנם עמנו פה לשמחת לבבנו. ושלום לך, אחי, מאת אחיך אוהבך, חנניה ".

"אפרים אח היקר!

"מכתבך היקר נתן שמחה בלבי ובלב טוביה רעי, אשר שמח מאד על דבריך: “טובה תורה עם מלאכה, כי האחת נותנת חכמה ודעת בלבנו, והשניה מחזקת כחנו”.

הבה! – קרא טוביה, באחזו בידי – מן היום הזה והלאה תעבוד עמי עבודת-אדמה בחלקת-גני, וזאת תהיה מלאכתנו כל ימי שבתנו בנאות-שדי.

טובים דבריך, – עניתי.

וטוביה הוסיף לדבר: " הן עת הפרחים עברה, והיתה ראשית-מלאכתנו בחלקת גני לזרוע בו ירק לכלכל בו נפשות-ביתנו כל ימי הקיץ'.

"וטוביה צוה לעשות לנו בגדי-פשתים ללבשם בעת עבדנו את עבודת-האדמה, ובבוקר נשכים לפני צאת השמש, נתפלל ונצא אל הגן. יתדות-ברזל בידינו לעבוד עבודתנו לפני חום-היום, והיתה לנו העת ההיא לחפור את האדמה, לזרוע ולנטוע, לעקור נטוע, אשר לא הכה שורש בארץ, או לשרש קוצים, העולים בין תלמינו להשחית הזרע הזרוע. הלא טוב לנו לזרוע ולשָרש, לעקור ולטעת, מלכת באפס מעשה כבלע. הלא עבודתנו מחזקת כחנו, ורעבים נבוא לאכול ארוחת הבוקר, ואחרי-כן נחליף כח לשמוע בלימודים, אשר ילמדנו מורנו. אכן טובה תורה, אשר יש עמה מלאכה. ועל עצתך הטובה ישיב תודות לך אחיך אוהבך כנפשו, חנניה ".

"אפרים, אחי היקר!

"חנן יחוג חג-השבועות במשכנותיו אשר בנאות-שדי, וטוביה רעי, בדעתו, כי אוהב אביו לפאר את משכנותיו בחג הזה בפאר חמדת-האביב, העירני טרם יעלה השחר. השכמנו בעב טל לבוא אל חלקת הגן, ויאמר לי טוביה:,זרענו טרם יצמח ועת לנו לעשות לחג לפאר משכנותינו בעצים רכים ובענפים מלאי ציצים ופרחים נותני ריח-ניחוח, כי אותם אוהב אבי לראות במשכנותיו בחג הזה'.

"באנו אל היער, ומשם כרתנו עצים וענפים מלאי ציצים ופרחים ונביאם הביתה בעלות השחר. והנה דבורה עם שתי שפחותיה עושות לביבות ומאכלי-חלב חיום מחר, יום-חגנו. בראותה את אשר הבאנו לפאר את החג, ותשמח ותאמר:,התפללו, בנים, ונתתי מעדנים לנפשכם'.

"התפללנו תפלת השחר, ואחת השפחות קראה לנו לבוא אל הגן. שם מצאנו את חנן ואשתו הכבודה עם מורנו יושבים סביב לשולחן ערוך בצל עצים רעננים, ונחת-שולחנם מלא מעדנים, מאכלי חלב. וחנן השיב תודות לנו על אשר שקדנו לפאר את חגנו, לתת לו פאר וכבוד, עונג ושעשועים. השמש יצא על הארץ ואורו זרח בעד העצים הרעננים, ואני ורעי אכלנו למעדנים. ראה-נא, אחי, כתבתי לך זאת למען תתענג נפשך על כל תענוגי אחיך אוהבך, חנניה ".

"אפרים, אחי הנחמד!

“ירוחם עם אנשים אחדים באו הלום מן העיר, ובבית חנן רבה התכונה ליום מחר: משקה, מרקחות ומטעמים, מאכלי-תאוה עשויים מחמאה וחלב. גם נחבי רע-העין ושני משרתיו באו הלום. ומורנו נסע העירה להביא ספר-תורה להביאו אל חדר-התפלה לקרוא בו בשני ימי-החג, ואני וטוביה נפאר היום את בית-התפלה והוד והדר נתן לו. ואת יתר דברי אחשוך למחרת ימי-החג”.

"אחי היקר!

" ימי-החג עברו בשמחה ושעשועים. ביום הראשון בבוקר אחר התפלה וחנן אסף את קרואיו אל הגן, ששם ערוך השולחן ועליו משקה, ממתקים, מטעמים, מעדנים וכל מאכל-תאוה. חנן ישב ראש, וקרואיו מימינו ומשמאלו סביב לשולחן, הנכון בין העצים, כולו מחמדים, להרנין לב. הקרואים שאפו רוח צח, ואחרי אכלֵנו קרא לנו נחבי לבקר במשכנותיו. אך מי יתאוה למטעמי רע-עין" – הלוא פגול הם! ואולם חנן לא רצה להתגרות באיש רע, וילך הוא וילכו אחריו הקרואים בלא חמדה. ואשת-נחבי שמה לפניהם בשר, והקרואים נגעו בצלי בקצה המזלג, וימאנו לאכול ויותירו את כל אשר שמו לפניהם. הדבר הזה הכאיב לב נחבי והדאיב נפשו, בראותו, כי נמאס הוא בעיני הקרואים ומאכלו נבזה להם. על זאת חרק שן וגם רגז בקרבו".

ז.

"אפרים, אחי היקר!

"שמחתני במכתבך והנני להודיעך דבר, אשר בו תשמח: "אתמול הלך טוביה עמי, וטבלע, השומר רגלנו, הלך אחרינו, ונבוא אל חָרָש חכם, אשר יצא גם הוא מן העיר לשבת עם אשתו החולה בנאות-שדי. ולהם בן, נער כערכי, אשר למד תורה ודעת, ועתה החל אביו ללמדו גם מששה-חרשים, למען חזק את כחו ולמען ימצא גם מחיה במלאכתו. ובן-החרש הראָנו את כל מעשי ידיו, כלי-חמדה שונים, כולם עשויים בחכמה ובתבונה, מעשה ידי-אמן. ויקנט טוביה בתבונת הנער הזה ואקנא בו גם אני. ואחרי צאתנו מבית החרש אמרתי אל בלע: "מה לך כי הסבות את פניך מבן-החרש ותמאן להביט אל מעשי-ידיו? הן ראה אראה, כי תבונת-כפיו לא לרצון לך'.

לא כן אני, – ענה טוביה – ולא אכחד ממך, חנניה רעי, דבר-אמת, כי אני אוהב את בן-החרש על מעשי-ידיו ועל תבונות-כפיו. מי יתן והייתי אמן כמוהו! הראית את הכלוב, אשר עשה? – הלא מעשה-ידי-אמן הוא!

"עוד טוביה מדבר בכלוב, אשר עשה בן-החרש, והנה בן-האכר, אשר עבד בחלקת-גנו, נושא כלוב מלא עוף, והכלוב לא מעשה ידי-חרש, כי אם מעשי ידי-אכר, וטוביה צוה לשאתו אליו הביתה.

"בן-האכר הביא את כלוב-העוף אל משכנות חנן, ועדה בתו צהלה אל היצורים הנחמדים, ותאמר לנער: ,מה מחירם?'

אני אשלם מחירם, ענה בלע.

ואני, – ענה הנער – אני לא אמכרם לך בכל מחיר! הלא אתה קנית ממני את הזמיר והוא מת ברעב וצמא. לכן אמכרם לטוביה או לעדה אחותו: אז אבטח ולא אפחד ליצורים האלה.

אני אקנם, – הוסיפה עדה – אקנם ואשלחם לחפשי, כי מה חטאו היצורים האלה, כי אסורים הם בכלא?

השקטי, אחותי, על אודותם, – ענה טוביה – כי בעלי כנף, אשר נולדו בכלוב, לא יצאו ממנו גם אם תשלחים לחפשי. ומה טוב ומה נעים להם שבת בכלובם, בהנתן להם מאכל ומשקה. כי שמחים הם בחלקם ולא יקנאו בגורל בעלי-כנף, אשר יעופו בשדות וביערים.

ועדה שמחה ותאמר: ‘הניחות, אחי, את רוחי על-דבר גורל בעלי-הכנף’.

הלא תראי, אחותי, – ענה טוביה – עוד אושיבם בנוה-חמדה, בכלוב, אשר יתן לי בן-החרש במחיר.

"זאת דבר טוביה וישלח את משרתו להביא לו את הכלוב הנחמד. ספרתי לך, אחי, זאת, למען תראה דרכי עדה בת נדיב, היודעת גם את נפש בעלי-כנף לחמול עליהם, ולמען תספר באזני אסתר אחותנו ובחרה בדרכיה.

"הכלוב הובא, והנה הוא נפלא, בני כתבנית היכל כליל בהדרו, בו יציע עליון, יציע תיכון ויציע תחתון, ובכל יציע חדרים שונים, ועיני רואים לא תשבענה לראות תפארתם, כי כולם מחמדים. ובלע העלים עיניו ולא שת לבו אל מלאכת בן-החרש ואל תבונות-כפיו, ויאמר אל טוביה:,ומה ראית, כי תרומם את בן-החרש להשפיל כבודך? – הן לו תבונות-כפים ןלך כסף לשלם מחיר מעשה-ידיו. הנאוה לבן העשיר לקנא בבן-חרש?'

אל-נא תדבר בגאוה ובוז על חכמי-חרשים! – ענה רעי – הלא עוד נערים אנחנו ועינינו ראו בכל זאת עשירים, אשר ירדו ממצבם ומאומה אין בידם לכלכל נפשם לעתות-בצרה: לא כן גורל חכמי-חרשים, אשר על תבונות-כפיהם יחיו. השכחת את אשר למדנו מורנו, כי טובה תורה, אשר עמה מלאכה? וכל תורה שאין עמה מלאכה לא תעמוד ובאחריתה היא מושכת עון.

"ראה נא, אפרים, כי טוביה רעי שומר בלבבו כל לקח טוב. הלא הגדתי לך לא פעם אחת, כי לטוביה תשוקה גדולה אל כל מלאכת-מחשבת וחכם-חרשים יהיה: וחנן אביו רואה זאת ונכון הוא לשלחו אל העיר הגדולה פאריז אשר בארץ-צרפת, ללמדו כל מלאכת-מחשבת, ושלום לך, לאמנו ולאחותנו מאת אחיך אוהבך, חנניה ".

"אפרים, אח היקר!

"מורנו נסע לביתו לראות את אשתו ובניו, ומקץ שני שבועות ישוב הלום: וחנן ואשתו נסעו אל עיר, ששם שוק גדול. גם נחבי ואשתו נסעו שמה. לא נותרה עמנו כי אם אשה זקנה לשרתנו, ולדאבון-לבנו חלתה האשה הזאת, וכל עבודת-הבית עתה על עדה בת חנן, והיא עודנה בת שתים-עשרה שנה. היא מכלכלת עתה את כל דברי הבית. תכין לנו כל דבר ותבשל. והמעט ממנה העבודה הקשה הזאת, והיא עוד מכלכלת את האשה החולה ואיננה מתאוננת על עמלה. ובלע הולך עתה שובב בשרירות-לבו בלי הבט אל כל ספר, כי אם ירוץ כל היום בשדות וביערים כפרא-אדם, או ישַחק בכלב או בחתול, או יקשור חוט ברגל צפור, הצפור תעוף והוא ירוץ אחריה אל כל אשר תעוף, לשוא קראנו לו ללמוד את כל הדברים, אשר צונו מורינו להשלימם עד שובו הלום. הפרא הזה ימאן לשמוע תוכחת-מוסר באמרו לנו:,הלא אתם רוצים להיות סופרים וחלקכם ספרים ודיו: לא זה חלקי בימי-חיי, כי סוחר אהיה. הלא אבי לא למד מאומה ובכל זאת עשיר הוא'.

"זה בלע ואלה הליכותיו, ועוד יכתוב לך על אודותם אחיך אוהבך כנפשו, חנניה ".

"אפרים, אחי היקר!

"היום ישבתי עם טוביה רעי לערוך מכתבים, אני – אליך וטוביה – אל הוריו, – והנה בלע הפרוע בא עם כלבו הגדול, ובראותו את עדה סועדת את האשה החולה להשקותה משקה-מרפא, אמר אליה:,הנאוה היא לבת חנן לשרת את שפחתה?'

אך אכזרי ידבר כאלה, – ענתה עדה – ולבת חנן לא נאוה להיות אכזריה! הלא בחלותי סעדה אותי האשה הזאת ותהי נצמדת לי לכלכל מחלתי, ולי עתה לשלם גמולה.

"ובראות בלע, כי דבריו אינם נשמעים וכי אני וטוביה שוקדים על מעשינו, אשר היו לו לחרפת-לב, ויחשוב מחשבות להפריענו ממעשינו, – והנה הוא מסית את כלבו הגדול בחתול אשר בחדרנו, וכאשר רדף הכלב את החתול, הפיל את השולחן לארץ,והדיו נשפך על מכתבינו.

הוי, השטן המשחית! – קראתי – אוי לנער, אשר יתרועע אתך!

וטוביה רעי שחק ולא דבר מאומה. ובלע יצא ממנו ואפו חרה בנו. אך טובי יעתיר אל אביו להפרידני מפרא-האדם הזה, כי חרפה היא לנו, וקויתי, כי מלא ימלא חנן משאלות-בנו. כי אמנם רב לו לנסות אותנו, כי כל ימי היות בלע נצמד לנו לא למדנו מדרכיו כי אם למאוס אותם. ועוד יוסיף לכתוב לך אחיך אוהבך, חנניה.

ח.

ויוסף שמואל המורה לדבר אל תלמידיו ויאמר: "מי ימלל כל גדולת חנן, יביע כל תהילתו! ולו קראתם מכתבי חנניה, כי עתה לא תדעו רק שמץ דבר מכל חסדי חנן, צדקותיו ונדיבותיו, אשר ראו עיני בשלש השנים, אשר ישבתי בצל קורתו. על-כן אמונתו היתה רבה סביבו וקרובים ורחוקים שלחו אליו ערֻבתם ויפקידו רכושם בידו, ואוצרותיו היו מלאים כל יקר. ויהי חנן איש-הבינים בין מוכרים וקונים, וכל מעשהו היה באמונה, ורכוש-זרים היה יקר בעיניו מרכושו. ועל-פי עצתי שלח חנן את בלע מביתו, כי השחית דרכו. ולמן היום, אשר נפרד מחבריו הטובים, בחר לו בנים משחיתים וילך בעצתם, ומרעה אל רעה יצא, עד כי שלח ידו בהין אביו ויגנוב ממנו כסף, ויתן את הכסף בכל אשר תתאוה נפשו, כי לתאוה יבקש נפרד. ונחבי אביו לא שם אליו לבו ולא התבונן, כי בגלל בנו ביתו הולך ונהרס, כי אם חשב בלבבו, כי ביתו נהרס בגלל בית חנן איש-חרמו ההולך וגדול, וקנאת ביתו אכלתהו. לשוא נסה נחבי להוציא על חנן שם רע, כי שולח הוא ידו ברכוש-זרים, כי צדקת חנן יצאה תמיד לאור. ונחבי חרק שן בראותו, כי כל עצה רעה על חנן לא תצלח.

וחנן נולך ומצליח, כי היה תמים בכל דרכיו והסיר ממנו עקשות-פה ולזות-שפתים. ובחשבו לשלוח את טוביה בנו אל מחוז-חפצו צרפתה ללמדו שם חכמות, העניק לי כסף ומתנות, בהיותי נכון לשוב לביתי. בעת ההיא יצא פרעוש הגנב מבית-כלאו ויבוא אל בית נחבי וישחרהו לעזרו, ונחבי לא מנע מחפצו ויספחהו אל אנשי-מעשהו, ויהי גם לאיש-עצתו. ויהי הדבר הזה לפלא בעיני יושבי-העיר, ורבים הללו את נחבי, באמרם, כי בתמכו את פרעוש קרובו, הסיר חרפה מביתו. כי רק למלא נפשו הרעבה גנב פרעוש, ועתה, אם כל מחסורו על נחבי, ילך בדרך תמים. גם נחבי שנה לטוב דרכיו ויבקש שלום. ויאמר אל חנן:,ראה ראיתי, כי ה' עמך בכל אשר אתה עושה, ולא אקנא עוד באשרך, כי אם אשחרך לתת לי את בריתך שלום ולהיות גם לי לאיש-הבינים. הלא ידעת, כי פשתים, עורות וחֵלב הם משלח-ידי, והפקדתי תמיד ערֻבּתי לאוצרך לשלחה אל מחוז-חפצי. ואתה זה חסדך עמדי לתת לי מחיר החפצים, המָפקדים עמך, למען תשיג ידי תמיד לקנות חדשים תחתם, ומשלח-ידי יביא לך תמיד פרי'.

הנני נותן לך את בריתי שלום, – ענהו חנן.

ואלי אמר:,הראית, כי נכנע נחבי מפני? ואני נכון למלא משאלותיו בכל עת'.

וזה מכתב חנניה לי אחרי הפרדו ממני.

"מורי החכם!

"ראשית-דברי אליך להודיעך, כי שלח חנן את טוביה בנו צרפתה ללמדו שם מלאכת-מחשבת, ועל-ידי שלח כסף לאפרים אחי, כסף די כונן משלח-יד בעיר קטנה לכלכל את נפשות בית-אמי. ואלי ואל טוביה בנו דבר חנן לפני הפרדנו כדברים האלה:,אני גדלתיכם בתורה וחכמה, והיו שתי אלה ערוכות ושמורות בלבבכם תמיד, כברית-עולם, אשר תהיה בינותכם. הן ארץ-מרחקים תפריד אתכם וברית-ילדותכם תחברכם, ולשון עברית, ראשית-למודיכם. תהיה לכם אות-הברית. דרשו חכמות ודעת בלשונות עם ועם ועשו בהן חיל, כתבו לכל איש כלשונו, אך את מכתביכם אתם תכתבו עברית, כי היא תזכירכם ימי-ילדותכם הנעימים, בשבתכם כאחים יחד בצל-קורתי. הן רבים הם עתה שוטני העבריה, המכחשים בה, אשר יחללוה, ינבלוה וישקצוה, ואתם אל תכחשו בה, כי היא שארית מחמדי-אבותינו, ואת כבודם אל תחללו. אות-ברית תהיה העבריה לכם. למען תהיה גם תפארתה על דרככם, וה' יברך אתכם וינהלכם אל מחוז חפצכם'.

"ואתה, מורי, הודיעני מקום-שבתך, כי דרש ידרשך תמיד תלמידך אוהבך ומכבדך, חנניה ".

"שמואל ידידי!

"קום קרא את דברי ירוחם רעך ובכה תבכה עמי. ידעתי, כי מכתבי זה ירגיז לבבך וידכא נפשך. ואולם אשריך, ידידי, כי עיני ראו חזון נורא ועיניך לא תראינה רק מלין כתובות. זה לי ארבע שנים בבית חנן הנדיב, בו מצאתי מחיה לביתי: גם אותך, ידידי, הביאותי בצל-קורתו ותשבע עונג שלש שנים, ואשר לא פללנו ראינו. אוי לי, כי ראיתי אחריתו! כי חורש-בליעל חשב על בית-חנן מחשבה, כִּלה רעתו, ובית-נדיבים היה לכליון! לא שוא פחדתי תמיד מקנאת-נחבי, הבוערת כאש. הזהרתי ממנו את חנן, אמרתי לו: אל תחמול על אכזרי, ואם יחנן את קולו, אל תאמין בו, כי קולו כנחש הולך, – ומגורתי באה. בית-נדיבים היה לכליון. ואם כשל עוזר ונפל עזור. ראה-נא, כי לבבי עמוס ומלא יגון לכלכל דברי כפעם בפעם, על-כן בושש אני: ואתה, ידידי, אל תהיה נמהר לדעת, כי הדעת הזאת לא תתן מעדנים לנפשך.

"אני העידותי בחנן, הזהרתיו מנחבי לאמר: למה תעשה עמו טו וחסד והוא דורש רעתך, כי רע-עין הוא? הלא פיו יאשרך וכעס בלבבו! וחנן שחק עלי ויאמר:,לא פללתי, ירוחם, לשמוע אולת כזאת מפיך. הלא אם נחבי הוא רע-עין, עליו אקרא:,רשע יראה וכעס, שניו יחרוק ונָמָס‘. יראה, כי רב חילי, וירבה עצבונו: יראה, כי רק אמונה תרומם גבר ועַולה תשפילהו. ידעתי, כי ברכת ה’ אותי היא תכעיסהו. בראותו, כי אני עולה מעלה והוא יורד מטה'.

"כן נדברנו בלילה, אני וחנן, ונלך לתת מנוח לנפשנו. אני ישנתי בחדר-טוביה – וקול פחדים העירני, קול צועק מר:,קומו, ישנים, וחושו לעזרה!'

"רעדה אחזתני. פקחתי עיני לראות מה זאת. ומה נבהלה נפשי, בראותי אור-אש בעד החלון המכוסה! רצתי אל חדר-חנן, והנה הוא אוחז בדבורה אשתו בידו האחת ובעדה בתו בשניה להוציאן מן הבית, ושתיהן מתעלפות מאימת-מות, אשר נפלה עליהן. ןחנן קורא לי בקול פרוע:,חושה ידידי, להציל נפשות!'

"לקחתי את עדה על זרועותי, וחנן מחזיק ביבי אשתו להוציאה מן הבית. ואני עצרתיו מעט ואסגור לפניו את הכסף, הנמצא באחד החדרים, ושומר נאמן הפקדתי לבית ואצא החוצה, אחרי תתי את עדה על-ידי אחד השכנים.

"יצאתי החוצה, – והנה הלהבה אוכלת בארבע פנות האוצר, המלא כל טוב: שמן, חֵלב ופשתים וכל דבר יקר. לקול ההמולה הגדולה נאספו אנשי- העיר לכבות את האש, – וכל עמלם עליה לא יצליח. וחנן, אחרי הביאו את אשתו ואת בתו בעזרת שכניו אל מקום בוטח, שב אל החזון הנורא, והוא פרוע, נבוך ונדהם, סופק כפיו וקורא: ‘חושו, אחים, והצילו רכוש-זרים אשר באוצרי!’

"ואני אחזתי בידי חנן, הביאותיו אל הבית ואקח שקי-עור ובם שמתי כל הכסף, הנמצא בבית. הנחתי כל יקר בעגלות, מהרתי להביאן אל קצה-העיר, ועליהן הפקדתי שומרים נאמנים. ולשון-אש עוד לוחכת את הבתים מסביב, ופיח ורשפי-אש ואודים עשנים נשואים על הבתים הקרובים. וחנן התאושש ויקפוץ על הגג ויעורר אנשים רבים לעזרו. ויהי הוא מפיל הקורה – והלהבה להטה בבגדיו. ואני אחזתי בו עד הביאי אותו אל מקום בוטח, ששם אשתו ובתו. וחנן אחר לי:,בעת צרה יוָדע האוהב. צדיק אתה, ידידי, כי בעת שלום הזהרתני מנחבי, השטן המשחית, ואני לא נזהרתי ממנו, ומידו לי הצרה הזאת. צדיק ה' על כל הבא עלי!'

"את אוצר-החמדה אשר לחנן אכלה האש עד היסוד בסו. והנה רוח עזה נושבת. האש התאזרה עוז, החליפה כח ותתגבר כגבור-מלחמה. והנה היא קופצת ובוערת בבתים, אשר בחרה לה, ועל בתים אחרים תפסח: לפידים כברקים ורשפים כשרפים מעופפים על בית-חנן. והנה האש אוחזת בארבע פנותיו. עליו רבים ספקו כף ויענו ויאמרו: איה בית-נדיב, בית בנוי על חסד וצדקה, אשר אמרנו: על נדיבות יקום ובצלו יחיו כל דכאי-רוח וכל יגיעי-כח? איה נוה-צדק, תקות-אביונים, מנוחת-עמלים, שמש-צדקה, אור לישרים, מגן ליתומים ומקור-חיים לאלמנות אומללות?! – כן ספדו על הבית הזה משפחות-משפחות.

“והאש הפכה כל פאר לאפר, ועמל שנים רבות כָּלה בעשן. אך השיב ה' גמול-נחבי ואש אכלה גם את נוהו. ממנו יצאה ואליו שבה להשחית ולחבל כל אשר לו. אך מי לא יבדיל בין צרת חנן לצרת נחבי? לב חנן ינוח, כי לא ימצא עון לו, ותקותו לא אבדה, כי כל אוהביו יחמלו עליו וישעו קרוב. אך נחבי הביא רעה על נפשו, לבבו יחרד, ירגז וידאג מחטאתו, ותקותו אבדה, כי מי יחמול על רשע?”

ט.

(מכתב טוביה)

"הורי היקרים!

"קויתי לשלום מרחוק – והנה מר לי מר! ואולם טוב עשה ירוחם הסוכן בבשורתו על-דבר התבערה, כי מדוע לא אשא גם אני מכאוביכם, ולמה תסתירו עמל מעיני? – הבשורה הרעה הזאת הציתה אש בעצמותי. נפעמתי, נדהמתי, ספקתי כפי ואתנודד. ובהתבונני כי מיד נחבי הרשע הרעה הזאת לכם, טרפתי נפשי באפי! וכרגע השיבותי אל לבי, כי נחבי, זה מלאך רע, בצע מעשהו הרע בדבר ה‘. זאת חשבתי ולא קצפתי עוד, כי אם בכיתי. חליתי את פני ה’ להשיב לכם את הימים הטובים ולהרחיב את גבולכם: אכן, טוב ה' למעוז ביום-צרה ויודע הוא נפש כל איש מצוק, וישעו קרוב לנו כאשר רחוקה כל תקוה ממנו. ואתם, הורי היקרים, אל תאמרו נואש. אני אספר לכם מקרה אחד, אשר ראשיתו אות לטובה, כי עוד לא אבדה תקותנו: ואם האיר ה' פניו אלי בעת-צרה, באורו תראו גם אתם אור חדש.

"אני יושב על מושבי בגן תחת עץ וקורא את מכתבכם בדמעות, והנה לפָני בחור אחד נחמד למראה, אשר ראיתיו פעמַים ואשר ידעתי, כי שומע הוא בלמודים ולומד משפטי עם ועם. הבחור הזה הוא מארץ אוסטריה ושמו דניאל בן עמינדב. הלא ידעתם, הורי, אם לא שמעתם את עמינדב העשיר, אשר ראשיתו היתה מצער, כי היה כחד הסוחרים, אשר לא נודעו בשמם, ובער שניִם עשה חיל במשלח-ידו והונו עולה כיום עד אלף-אלפים שקל כסף. דניאל זה סר אלי ויאמר:, הלא שמך טוביה ולומד אתה פה חכמת-חרשים וכל מלאכת מחשבת. ואני ראיתיך פעמים שמח וטוב-לב, ומה לך עתה כי תבכה?'

"ואני הראיתיו את מכתבכם, ויקראהו ויאמר:,את משכנות הוריך אכלה אש, ותהי זאת נחמתך, כי עודם חיים. גם הצילו מעט מן הכסף, הנמצא בביתם'.

את הכסף ההוא, – עניתי – הלא ישיב אבי לאנשים, אשר הפקידו רכושם בידו ואש אכלתהו.

קום, ידידי, ענה דניאל, בהחזיקו ידו בי, – קום ולך עמי אל מעוני, ושם אדבר דברי אליך.

"ואני קמתי ואתעודד ואלך אחרי דניאל.

"באתי אל מעונו הנחמד, ויושיבני דניאל ויאחז בידי ויאמר:,כמקרה-הוריך קרה גם את הורי לפני עשר שנים, כי אש אכלה את משכנותיהם ואת חנותם, ולספות מכאוב על מכאובינו שמו שכנינו הרעים עלילה על אבי לאמר: עמינדב ראה, כי רבים נושיו, על כן הריק את חנותו ויצת אש במשכנותיו, וכל יקר צפן לנפשו. וצרה כפולה היתה לנו, כי היה רכושנו לשרפה וכבודנו לחרפה. ולמה אכחד ממך? אנחנו נשאנו חרפת-רעב, ואבי נסע אל העיר הגדולה, עיר רוכלת-העמים ליפסיה, כי קוה אבי למצוא שם ישע. ותחת ישע שמו עליו נושיו עלילות ברשע, באמרם: הלא יושבי-עירך הגידו, כי צפנת לנפשך הון-זרים ותצת אש במשכנותיך. ויציקו לו נושיו מאד, ויביאוהו אל בית-כלא. ויאכילוהו לחם צר, ואמי תפרה בגדים לנשים אחרות בשכר, לכלכל נפשות-צאצאיה. אני הייתי אז בן עשר שנים, ורחל אחותי בת שבע ופרץ אחי בן שלוש שנים: הנה תמונותיהם עם תמונות-הורי תלויות על הקיר, ופניהם מאירים מרוב טובה. לא כן היה לפני עשר שנים! – ואבי אכל לחם צר בבית-כלאו, וזכרון אשתו וצאצאיה העטופים ברעב דכא לעפר נפשו. כן התענה אבי שנה תמימה, עד אשר שלח לו ה' את המלאך הגואל, אשר שלם על-יד השופטים אלף שקל גסף לפדות את אבי מידי נושיו. ויתנו לו השופטים תעודה, והוא נודע להם בשם “סטט”, ואחרי עשותו את החסד הגדול הזה, חמק עבר. לשוא בקשוֹ אבי – הוא לא מצָאו. ומן העת ההיא החל אבי לעשות חיל בכל משלח-ידו ורכושו פרץ מאד, ועתה הוא נמנה את גדולי העשירים אשר בארצנו, ונכון הוא לתת שלשת אלפים שקל כסף לאיש, אשר ימצא את איש-חסדו הנעלם, הנודע בשם “סטט”. מי יתן ויָדע אבי איה מקום-כבודו וימצאהו, כי עתה יכבדהו כמלאך, הגואל אותו. ומכל אלה הלא תראה, ידידי, כי לא יתן ה' מוט לצדיק.לכן אל תדאג לאביך, כי יש תקוה לאחריתו. הודיעהו, כי מצאת חן בעיני, ואני בחרתיך לחבר לי, ישבת במעוני, וכל מחסורך עלי. בעוד שלשה ירחים אקחך עמי, בנסעי אל ארצי לראות את הורי ואת אחותי ואחי, ויחדו נשוב הלום'.

“כן דבר עמי דניאל הנחמד וינחמני מעצבוני. יתן ה' והיה לכם שלום כשלום בנכם, הדואג לכם, טוביה”.

(מכתב חנן)

"בני יחידי ומחמדי!

"מכתבך הנחמד והנעים נתן שמחה בלבנו, ואני ראיתי כי אצבע אלוהים היא, ורצונו הביאך אל בן-הנדיב ויתן חנך בעיניו. אכן, אל גמולות ה' ומה נפלאים דרכיו: אני אספתי את חנניה אל ביתי, בחרתי בו להיות חבר לך, ובן-עמינדב בחר בך. ראשית דרכי-אל ועוד תראה נפלאות, אשר לא פללת. חכה, בני, לחסדי ה‘, כי לא כלו רחמיו. כן דברת, בני: כי החל ה’ להאיר פניו אלינו ובאורו נראה אור חדש. ועוד תשתומם בני וקראת: מה גדלו נעשיך, ה', מאד נפלאים דרכיך!

"וכאשר ישלם ה' לעושי-טוב כצדקתם, כן לא יאחר לשלם לעושי-רעה כרשעתם. כי נגלה עון נחבי, כי הוא המבעיר את התבערה. גם חביות מלאות-חול הפקיד באוצרי, ויקח מידי כסף מחירן לקנות חֵלב חדש, ואת החדש שם באוצרותיו וגם בו בערה האש. נחבי נתפש כמבעיר הבערה, ובלע בנו נתפש כגנב, כי הוא ופרעוש קרובו גנבו כלי-כסף בעת-המבוכה, וכולם ישאו עונם ויוָסרו. כן יאיר ה' פניו לבית אוהבך, חנן.

"אבי כבודי והורי!

"באו ימי המנוחה ודניאל לקח תעודה מאת השר הפקיד לשוב לביתו. וכן עשיתי אני, כי דניאל לוקח אותי עמו ברצון-אביו, אשר מכתבו בא אליו היום. בו יספר לו, כי בא איש אחד, אשר יתאמר לאיש-חסדו היעלם, לאמר:,זה לי עשר שנים, אשר עלה בגורלי כסף חמשה אלפים שקל, ובשמעי צרתך ומחסור-ביתך, הרימותי מהם אלף שקל ואתנם על יד השופטים, אשר נודעתי להם בשם “סטט”: כי ברצותי להסתיר צדקתי, כסיתי שמי אלימלך. ועתה כי אכף עלי מחסורי, גליתי את שמי ואת מעשה-צדקתי. אך לדאבון-לבבי אינני יכול להוכיח כל זאת, כי עכברים אכלו את תעודתי'.

והעכברים ההם, – ענה עמינדב בשחוק – הם אכלו אמונתי, ולבבי ימאן להאמין בדברים ריקים.

"ורחל במכתבה אל דניאל אחיה נשאה משל על השועל הערום והעכברים. המכתב ההוא מלא מהתלות ומדי קראֵנו בו נמלא שחוק פינו: וגם בהביטו אל תמונת רחל אחותו על הקיר, יזכור מהתלותיה וישחק. ומדי דברה באלימלך השועל הערום, תספר הליכותיו הזרות, כי עוצם הוא עיניו מראות בנשים, ופרץ אחיה הקטן יהתל בו. ובכל זאת לא ימנע עמינדב ממנו טוב, כי הושיבו בחדר בודד בחצרו, והשועל הערום אוכל למעדנים.

“אך רב לי לדבר בערומים, מחכה אני בכליון-עינים לראות את עמינדב הנכבד ואת כל נפשות-ביתו אחרי ראותי את תמונותיהן על קיר-חדרנו. ומבית-עמינדב יגיעו אליך דברי בנך, המכבדך מכל יקר והמתפלל לה' לחדש ימינו הטובים, טוביה”.

"הורי היקרים!

“הנני בבירת אוסטריה ובבית עמינדב. ומי ימלל את כל הכבוד והגדולה, אשר ראיתי בבית הזה! אך אגיד לך הדברים מראשית ועד אחרית: בית-עמינדב יצאו לקראתנו אל מחוץ לעיר, ויציגני דניאל לפני עמינדב ואשתו ולפני רחל אחותו, ויאירו אלי פניהם, ויקבלוני בכבוד ובשמחת-לבב, ויחדו באנו העירה. יום-בואנו היה כיום-חג. ובשלשת הימים הראשונים, אשר אני יושב בבית-עמינדב, הסכנתי עם כל נפשות-ביתו וגם עם השרים הגדולים, הבאים לבקר בהיכלו. אלימלך השועל הערום לקח נדבות-כסף מיד עמינדב וישב לביתו, ועמינדב בעת מנוחתו ישיחני על דבר בית-חרושת, אשר הוא אומר לכונן, ונכון הוא לקחת אותי לפקיד על הביתה הוא אחרי השלימי חוקי בלימודים, ושכרי יהיה הרבה מאד, די סמוך אתכם, הורי היקרים, בעת-מחסור. רחל בת עמינדב תשימני למופת לפרץ אחיה הקטן, השובב מעט בהליכותיו כנער, אשר לא ראה כי אם עונג ונחת והון ועושר בבית אביו: על-כן ראיתי פני פרץ והנה אינם אלי ככל נפשות בית-אביו. אך יגדל וישנה לטוב טעמו. הגדתי לכם, הורי היקרים, את כל דרכי ואת תקותי, והיתה זאת לכם לנחת ולשלום מאת בנכם האוהבכם, טוביה”.

תם ספר הזכרון לבית-חנן, אשר כתבתי

אני שמואל המורה.

י.

(מכתב חנן זה לא בא בספר-הזכרון לשמואל המורה, כי סוד צפון הוא בין חנן ובנו)

"טוביה בני יקירי!

“הן ראשית דרכי-אל ראיתי בגמול נחבי הרשע ובחסד, אשר הוא נוטה לי, כי נתנני לחן, לחסד ולרחמים בעיני אוהבי הקרובים והרחוקים, אשר יעצו לקומם הריסות-ביתי ולכונן משלח-ידי. ומה נפלאים מעשי ה', אשר הוא עושה עמך, בהביאו אותך אל בית-עמינדב! אצבע-אלוהים ראיתי במקרה הזה. דע לך, בני, סוד צפון בלבבי עד היום: עתה אגלהו לך וצפנתו גם אתה בלבבך. דע לך, כי אלימלך הוא שועל ערום, כאשר קראה לו רחל בת עמינדב, כי בא במרמה להונות את עמינדב. כי לא הוא פדה את עמינדב, כי אם אני אביך. ובשם “סטט” נודעתי לשופטים, והם אותיות חנן בא”ת ב“ש. והשופטים נתנו לי תעודה: ואיש צדיק, המורה צדק לעדתו, כתב ידו לתעודה, אך המורה ההוא מת והתעודה נשרפה בליל החרדה והמבוכה. לכן, בני, הסתר סודי. כי, אם לא כמקרה-העכברים המקרה הנורא הזה? – ולא נהיה לשחוק ולמשל. מה תאמר לדבר הזה? – ואני משיב תודה לה‘, אשר העיר אז חמלה בלבבי לעשות מעשה-צדקה בסתר, וזאת הדעת לנפשי תנעם, כי זרעתי לצדקה על אדמה פוריה, אשר תצמיח רב-טוב לאדם רב. התעודה נשרפה ומורה-הצדק מת, אך חי ה’: ומה נפלאים דרכיו, בהביאו אותך אל בית עמינדב! וקויתי, כי עוד אחר כבוד יקחך לטוב לך כל הימים ולשמחת אביך אוהבך, חנן”.

"אבי הנעלה!

“לא אשתומם על מעשה-הצדקה אשר עשית, כי צדקות צפונות כהנה רבות עמך. אך על זה אשתומם: על הגלות לי המקרה הזה בעתו. ועתה, אבי וכבודי, תן לי פתחון-פה להגיד צדקתך, ונפתח לי פתח-תקוה להיות גבר צולח. ודע לך, אבי, כי סודך זה כאש עצורה כלבבי. פתח-נא שפתי – ופי יגיד צדקתך לחן ולכבוד לבנך אוהבך ומכבדך, טוביה”.

"טוביה בני יקירי!

“הלא למדתיך תמיד לאמר: אמת קנה ואל תמכור! אתה חפץ למכור מעשה-צדקתי במחיר לחללה. לא זה דרכי, בני.דע לך, כי אין רגלים לשקר, ושפת-אמת לעולם תעמוד. הן אמת מארץ תצמח. חכה נא מעט, והיא תורה דרכה וחן וכבוד תתן לך. הלא למען נסותך גליתי לך סודי, לדעת, התוכל לשמרו ולצפנו עמך, אם לא. עוד הפעם אגיד לך: אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף, ופריָם לך – חן וכבוד,לשמחת לב אביך, המלמדך בדרך-טובים, חנן”.

סוף דבר.

חנן היה שָׂש לעשות צדקות בסתר, וה' גלה צדקתו וענוָתו. כי מעשה-הצדקה, אשר עשה לעמינדב, נמצא כתוב בספר-זכרון למורה-הצדק לעדתו, ומספר-הזכרון ההוא נודע הדבר לעמינדב, מי הוא איש-חסדו. ויחשוב עמינדב לכבוד לביתו להתחתן בחנן, ויתן את רחל בתו לטוביה בנו, וחנן נתן את בתו לחנניה. וה' ברך את שני הבתים האלה, ויחילו דרכיהם מאד וכל אשר עשו הצליח בידם, ומברכתם התברכו רבים. ובית-נחבי רשו ורעֵבו, וחנן האכיל את שונאיו לחם.