אברהם בן יקותיאל מאפו נולד בסלובודקה (פרוור של קובנה) שבליטא בח׳ בשבט תקס״ח, 6 בפברואר 1808 למשפחת תלמידי חכמים מתנגדית וקיבל בנעוריו חינוך יהודי עשיר שכלל תנ״ך, תלמוד וגם קבלה. כאופייני למשכילים העבריים בני הזמן והמקום, היה זה החינוך המסודר היחידי שקיבל, ומתוכו עוצב הבסיס היהודי־עברי של כתיבתו. אחרי נישואיו (בגיל 17), ומשהורע מצבו הכלכלי של חותנו, החל לעבוד כמורה פרטי לחומש וגמרא בעיירות ליטא. בשנים אלה החל גם ללמוד, בדרך האוטודידאקטית שהייתה אופיינית למשכילי הזמן במזרח־אירופה, שפות זרות (גרמנית, לטינית, רוסית וצרפתית), שהיו לו לשער לתרבות האירופאית ולספרותה. להשכלה העברית התקרב מאוד בהיותו ביורבורג (Georgenberg, עיירה בפלך קובנה) בשנים 1832–1835. מאז ועד 1848 נדד עם משפחתו בין ערי ליטא ועבד בהן כמורה: יורבורג – קובנה – רוסייני (Rossyieny , מרכז השכלה חשוב בליטא) – שוב קובנה, וּוילנה. ברוסייני התקרב מאפו לקבוצת המשכילים שם, ומתוכם במיוחד למשכיל הדומיננטי שניאור זק״ש (1816–1892) שהיה זה שהשפיע עליו לכתוב דווקא בעברית. בתקופה זו החל בכתיבת הרומן שולמית שכנראה היה הבסיס ליצירתו הראשונה שהתפרסמה, אהבת ציון. גם להשכלת וילנה נודעה השפעה מרכזית על כתיבתו, למרות טענתו כי לא הרגיש כל קרבה למשכילי העיר. מאפייניה המרכזיים של השכלה זאת – ההדגשה של התנ״ך כמקור הכתיבה העברית החדשה וכן היחס המיוחד, הקרוב, לארץ־ישראל – היו למאפיינים מרכזיים של הרומנים שלו.
בשנת 1848 חזר מאפו לקובנה ללמד בבית הספר העברי לנערים, בו לימד לפני מעברו לוילנה ב-1847, ובמשרה זו החזיק כעשר שנים. שנים אלה היו הטובות בחייו והפוריות ביותר בכתיבתו. ב-1851 נישא בשנית (אשתו הראשונה נפטרה ב-1846 והותירה אותו עם בן ובת קטנים); היו אלה נישואים מוצלחים במיוחד. גם מצבו הכלכלי בשנים אלה היה מסודר יחסית. בשנים אלה פורסם הרומן הראשון שלו – אהבת ציון (1853) שעשה רושם עצום על בני הזמן, והחלק הראשון של הרומן עיט צבוע (1857; שאר החלקים פורסמו ב-1861 ו-1864). בשנים אלה גם כתב את חלקו השני של עיט צבוע ואת חלקו הראשון של חוזי חזיונות (רומן היסטורי על דורו של שבתאי צבי, שנאסר לפרסום על־ידי הצנזור הרוסי; שבעה פרקים מכתב היד נמצאו בין כתבי מאפו לאחר מותו ופורסמו כתוספת לכרך המלא של עיט צבוע, 1869). כן פרסם שני ספרי לימוד לנוער: חנוך לנער, להוראת העברית (1859) ודער הויזפראַנצאָזע (1859), לימוד צרפתית למתחילים, כתוב בגרמנית באותיות עבריות.

התקופה האחרונה בחיי מאפו (לערך מאז 1859) מאופיינת בדיכוטומיה שבין פרסומו הרב וההערצה אליו, ובין חייו האישיים שהיו בתהליך ירידה. הוא נפגע מאוד מפסילת ספרו על ידי הצנזורה, מצבו הכלכלי הורע עם מחלת אשתו השנייה, האהובה (שנפטרה ב 1863) ובריאותו החלה מידרדרת: ״עווית סופרים״ שהקשתה עליו מאוד את הכתיבה, החלשות ראייתו ודלקת כליות שכנראה הביאה לפטירתו. למרות כל אלו המשיך לכתוב ולפרסם: נוסף על פרסום חלקי ההמשך של עיט צבוע, פרסם את אשמת שומרון (חלק א – 1865; חלק ב – 1866) ואת ספר הלימוד לעברית אמון פדגוג (1867) שבין תרגיליו הוצנע סיפור לבני הנעורים (בית חנן, פורסם על־ידי י׳ קלוזנר כספר נפרד ב-1920).

מאפו לא כתב כל מאמרי ביקורת ספרותית אולם דעותיו על הספרות העברית נוסחו בבהירות במכתביו הרבים למשכילי תקופתו ולאחיו מתתיהו, שקובצו על־ידי ב״צ דינור (1970). מכתבים אלה מהווים לכן לא רק מקור חשוב להכרת אישיותו (יחסיו עם אחיו, עם אשתו ועם ילדיו) אלא גם להבנת דרכי הכתיבה שלו ודעותיו על הספרות.
שלוש יצירות הפרוזה הבדיונית [fiction] של מאפו – אהבת ציון, עיט צבוע ואשמת שומרון, מהוות צומת מרכזית בהתפתחות הפרוזה הבדיונית המשכילית, בהיותן סיכום מחַדֵּש של הישגי הספרות העברית עד זמנו של מאפו ובסיס עיקרי של הפרוזה הבדיונית העברית המשכילית שאחריו. ביצירותיו השתמש מאפו בלשון המקורות הקנוניים העבריים (בעיקר לשון המקרא), בעלילה ובאלגוריה של רמח״ל (1707–1747) ובתיאורים הסאטיריים של יוסף פרל (1773–1839) ויצחק ארטר (1791–1851). יצירותיו של מאפו היו לבסיסה של הפרוזה הבדיונית המשכילית, בהביאן לספרות ההשכלה העברית את השילוב שבין המסורת העברית ובין הפרוזה הבדיונית האירופאית בת הזמן, בעיקר את דגם הרומנס.
דגם רומנס הפרוזה [prose Romance] הוא שקבע את תבניות העלילה ואת הקונבנציות המרכזיות של עיצוב הדמויות והשפה ביצירות מאפו. רומנס הפרוזה היה סוגה פופולארית באירופה בראשית המאה ה-19 (דוגמא בולטת שממנה הושפע מאפו ביותר – ספרו של הצרפתי איז׳אן סי [Eugene Sue] מסתרי פריז [Les mysteres de Paris, [1857–1860), וכן בספרות היידית העממית. בהתאם לקונבנציה של ז׳אנר זה, עלילת היצירה ועיצוב הגיבורים אינם משקפים ריאלייה, אלא באים לגלם את המאבק בין כוחות מרכזיים בנפש האדם, ביצירות מאפו – בין האמת ובין השקר והצביעות. עקרונות אלה מגולמים בגיבורים השונים, כאשר במוקד העלילה עומד מסע ההרפתקאות של גיבור האמת האידיאלי, המכֻוון לגילוי זהותו האמיתית ולהשגת הגיבורה האהובה האידיאלית. גיבורי הרומנסים של מאפו מעוצבים כגיבורים לא־ריאליסטיים במכוון, ׳גדולים מן החיים׳, שדרכם ומאבקם האישיים הם הגילום לדילמות האנושיות המרכזיות.
שניים מן הרומנסים נראים, לכאורה, כמנותקים לחלוטין מן הריאלייה של החברה היהודית במזרח אירופה וממאבקיה; עלילת הרומנסים התנ״כיים, אהבת ציון ואשמת שומרון, מתרחשת על רקע ארץ־ישראל שבימי בית ראשון. אולם למרות ריחוקן של היצירות מליטא של אמצע המאה ה-19, אמיצים קשריהן עם האידיאלים והמאבקים של חברת זמנו של מאפו. זאת הן כתוצאה מן ההתמקדות בקונפליקט האנושי בין אמת וצביעות, הרומזת על קיומו גם בהווה, הן בתיאור הגיבורים האידיאליים במתכונת המשכיל בן־זמנו והן – ובעיקר – בהצבת החיים היהודיים בארץ ישראל המקראית כאוטופיה המנוגדת לחברה היהודית במזרח אירופה.

לשתי היצירות, ובמיוחד לאהבת ציון, יצירה שזכתה לפופלאריות עצומה (ואף לתרגומים לשפות שונות) מאז הופעתה ועד סוף תקופת התחייה, נודעה השפעה רבה על משכילי הזמן ובעיקר על הנוער שנתפס להשכלה. ביצירות מצאו הקוראים, לראשונה בספרות העברית החדשה, עלילת הרפתקאות מושכת־לב וביטוי לרגשות אהבה רומנטית. המשכילים הצעירים אף מצאו ביצירות אלה תיאור של חברה יהדות ״אחרת״ וגיבורים שאורח חייהם היה להם לאידיאל ולדגם חיקוי. חשובה במיוחד הייתה השפעת תיאור החיים בארץ ישראל המקראית על המשכילים בני מזרח אירופה. כמו קוראיו, גם מאפו לא היה מעולם בארץ ישראל ובכל זאת הצליח לעצב תיאורים מלאי חיים ומשכנעים. הוא עשה זאת על־ידי שילוב מבריק בין מקורות טקסטואליים גיאוגרפיים (בעיקר ספרו של שלמה לויזון מחקרי ארץ, 1819) ובין פסוקי מקרא שקושרו על־ידי אסוציאציות מילוליות. הקוראים מצאו עצמם מתגעגעים לחיים של עם עצמאי בארצו המתנהלים בין שדות וכרמים וברחובות ירושלים, כמו גם לנופי הירדן והכרמל, הרי יהודה והגליל. אין פלא כי רבים מציוני מזרח אירופה כרכו את התעוררות האידיאולוגיה הציונית שלהם עם קריאת יצירותיו של מאפו.
בשונה מן הרומנסים ההיסטוריים, מתאר מאפו בעיט צבוע את חיי היהודים בזמנו ובמקומו, אך בדומה לתיאור ההיסטורי גם חיי היהודים בהווה מתוארים כמכוונים על ידי הקונפליקט שבין אמת וצביעות. למרות התבנית הרומנסית של היצירה, היא משקפת במידה רבה את חיי יהודי ליטא בסוף שנות החמישים של המאה ה-19. הרומן רצוף תיאורים מלאי חיים של טיפוסים שונים בני הזמן: הלמדן התמים ולעומתו המתחזה ללמדן, הסוחר העשיר המצליח ולעומתו היורד מנכסיו, בעלת הפונדק הערמומית, בת העשיר היפה והמשכילה וכמובן המשכיל. עלילת היצירה שלובה בבעיות חברתיות אופייניות לזמן כמו המתח הבין־דורי, בעיית ההשכלה המזויפת וכדומה. בפירוט מתוארות פעולות חברתיות קבוצתיות אופייניות לתקופה, המשקפות את תהליך ההשתנות של החברה: מתואר בילוי ערב של משכילים בתיאטרון, סדר פסח בבית עשירים, קבוצה של מעמידי פני למדנים המתקבצת בפונדק, הצגת תיאטרון בבית האציל וכו׳. תיאור החברה מכוון, עם זאת, גם לגילום של הצעות רפורמה חינוכית וכלכלית בחיי יהודי מזרח אירופה. כך למשל, לגבי הגיבור האידיאלי נעמן, ההשכלה אינה רק תיאוריה אלא גם מעשה – הוא לומד אגרונומיה באוניברסיטה ועומד להיות לחקלאי.
ביקורתו של מאפו על החברה היהודית הליטאית בת זמנו אינה, עם זאת, רדיקאלית. את חִצֵּי הביקורת הוא מכוון לא אל כל החברה השמרנית, אלא רק אל הרשעים והצבועים שבתוכה וכך הוא גם מתאר שמרנים תמימים וכאלה המוכנים להשתנות. למעשה, למרות ביקורתו המשכילית, מאפו הוא במידה רבה גם בן נאמן לחברה המסורתית ולכן אין הוא מציע לעוזבה או להורסה, אלא רק לשפרה ולתקנה. מכאן הנימה האופטימית של סיומי היצירות.
נאמנותו של מאפו לערכי תקופתו מתבטאת גם בתיאורי הגיבורות ביצירותיו. שתיים מן הגיבורות האידיאליות ביצירותיו (תמר באהבת ציון ואלישבע בעיט צבוע) מתוארות בראשית היצירות כחזקות ודומיננטיות במיוחד, שונות מן האידיאל הנשי הרומנסי הפסיבי בן הזמן. אלישבע אף מתוארת כאשה משכילה מאוד וכך מוסיפה את השכלת האישה לתכונותיה האידיאליות. אולם האסרטיביות וההשכלה אינם משנות למעשה את גורל הגיבורות, שלקראת סיום היצירות תופסות את המקום הפסיבי המסורתי של הגיבורה הרומנסית הקלאסית. מאפו אינו סוטה אפוא מן התפיסה הקונבנציונלית המשכילית של האישה, הרואה בהשכלתה קישוט ולא פיתוח אישיות עצמאית, תוך אידאליזציה של ״מלאך הבית״.
ראשוניותן של יצירות מאפו ועוצמתן עשו אותן לדגם הבסיס, שבדמותו עוצבה הפרוזה הבדיונית המשכילית בדור שאחריו. גם אלה מן הכותבים שניסו במודע להשתחרר ממתכונת הרומנס המאפואי לא הצליחו לעשות זאת. עלילות היצירות ועיצוב הגיבורים, תיאור מסעו של הפרוטגוניסט לגילוי זהותו ועלילת האהבה המרכזית וכן גם עיצוב הנוף והסביבה המשיכו להתבסס על הרומנסים של מאפו עד שנות ה-80 של המאה ה-19.
גם לפריצת הדרך הלשונית של מאפו הייתה השפעה רבה על משכילי זמנו, בהוכיחה את האפשרויות הגלומות בשפה העברית העתיקה. העברית המקראית, הסתבר, איננה רק שפת שירה גבוהה (כפי שכבר הוכח על־ידי משוררים שקדמו למאפו), אלא אף שפה בה ניתן לכתוב פרוזה מודרנית. השער הלשוני שנפתח כך אִפשר את פריחתה של הפרוזה הבדיונית העברית המשכילית בשנות הששים והשבעים. פריחה זאת קרבה את העברית לחיים המודרניים והיא שאפשרה את המעבר לעברית מודרנית מדוברת בארץ ישראל עם תחילת העליות.
אברהם מאפו נפטר בקניגסברג (פרוסיה) ביום כיפור תרכ״ח, 9 באוקטובר 1867.

נכתב על ידי טובה כהן עבור Originally prepared for The Yivo Encyclopedia of Jews in Eastern Europe

למידע נוסף על אברהם מאפו בספריה הלאומית

[מקורות נוספים: קרסל, האנציקלופדיה העברית, לקסיקון אופק לספרות ילדים, המכון לתרגום ספרות עברית, ויקיפדיה, Jewish Encyclopedia, Электронная еврейская энциклопедия, Encyclopedia of the Bible and its Reception *]