(חיזיון)
(א)
הלילה הוא ליל התשיעי לירח אב!…
החושך יכסה ארץ וערפל שמים. אין ירח כסף, אין כוכבים נוצצים בשמי מעל. ענן גדול אחד יעיב את כל היקום ובאדרתו השחורה יליט את השמים, את פני כל החיים, הצומחים והדוממים, את פני הבריאה כולה…
צעיף אבל פרוש על פני הטבע… הבריאה מתאבלת…
סער גדול וחזק מתחולל בחוץ ומרגע לרגע יגבר חיילים…
היקום נאנח, ירים קול צווחה וייליל בקול נורא, מחריד לב ונפש…
נטפי גשם יורים ארצה – השמים בוכים…
החושך יכסה ארץ ואני הולך בדרך עזובה ונשכחה מני רגל, בודד ושומם… עצמותיי תרחפנה מסועה, שיניי רועדות ושפתי תצללנה… הנני מתנודד בלכתי, קרסולי ימעדו לרגעים ורגליי תתנגפנה באבני נגף… והרוח יסחבני סחוב והשלך ויטלטלני טלטלה לכל עברי הדרך… נשמת אפי תקצר מרגע לרגע, אשום ואשאף יחד…
ונתיבות חושך ואורחות עקלקלות, צרות וסבוכות זו בזו, יוצאות מן הדרך לעברים שונים, ואנוכי אטה כפעם בפעם מן הדרך הצדה ואתע בישימון נתיבות החושך והאורחות העקלקלות… אל כל המקום אשר אפנה לא תחזינה עיניי כל מאומה, כל חי וכל רמש, כל עץ וכל שיח… אך חושך ואפלה מסביב לי, חושך ממעל, חושך מתחת, חושך מכל עברים… וחושך ואפלה גם בלבי השומם… רגשי מורא ופחד, רגשי בלהות ושיממון ימלאו את כל קרביי…
ורוחות איומות תרגיזנה שמים וארץ… ואוזניי תקשבנה קול יללתן וצווחתן… וקולות משונים יישמעו פתאום במרומי האוויר ממעל… וקול גלים זידונים ומשברי ים זועף מתחת… ושמה בתוך חשרת האופל ייראו לעיניי המון צלמי בלהות, שעירי שחת ובני תפתה, רוחות ולילין, שדים ולצים, המריעים לעומתי בצחוק נורא כרעם ומאריכים לשון, לשון גדולה וארוכה, למולי… וכל הקולות האלה יתלכדו ויהיו לקול המולה גדולה ושאון מוזר מאוד…
כל הכיכר היה לחרדת אלוהים…
לבי מלא רגשי מורא ובלהות ורוחי הגה פחדים…
ומתוך המולת הקולות הזרים והמשונים האלה הגיע לאוזניי פתאום קול דממה דקה, כאוב מארץ יצפצף, קול אנקה חלושה, כאנקת החולה בעת הגסיסה… וקול הדממה הזה יחריש את כל הקולות הגדולים והאדירים הצווחות והשאגות, הנשמעים מכל עברים בהמולה גדולה… הקול הזה הוא קורע לה וגוו, פולח כליות ונפש… הקול הזה חודר ללבי, למוח עצמותיי, לכל טפי הדם אשר במסלולי עורקי… הקול הזה כקול אנחה היא, אנחה מרה וממושכה, אנחה איומה, מרגזת שמים ממעל וארץ מתחת…
וכרגע והנה תמונה מוזרה עפה ברוח לנגדי… פניה מפיקים חמלה ותחנונים, אפיסת כוח והתייפחות הנפש… קמטי מצחה רחבים ועמוקים ובהם חרותים תווי תוגה נוראה, עצבת ולחץ… עיניה כעיני יונה גוועת בעיני אהובה מתגעגעת… גווה דל ורזה ורגליה ארוכות ודקות ורטובה כולה במים…
– מי את? – שאלתי את התמונה בחרדה.
– “אנחה” שמי! – ענתה התמונה בקול דק ואיום.
– בת מי את? ומה שם מקום מולדתך?
– אבי הוא איש זקן וחולה, אין אונים וכוח, ואמי שכולה וגלמודה ושם מקום מולדתי “עזובה”.
– ולאן תעופי?
– השמימה!
– ומי יעלה למרום?
– הרוח!
– הואילי נא, אנחה, וספרי לי תולדתך וקורת אבותייך.
– הנה שמה מרחוק תחזינה עיניי את ריעך הטוב, את דמיון הולך וקרב אליך, הוא ימלא את חפצך ויודיעך את כל אשר תחפוץ לדעת.
ותתנשא התמונה ברוח ותעף למרום השמים…
(ב)
עוד עיניי נשואות למרום, עודני מרעיד ושומם ומתבונן אל דרך התמונה במרומי האוויר… עוד מראה מרחף על פניי, עוד יצלצלו באוזני דבריה וקולה הנוגה – והנה ריעי דמיון ניצב לנגדי…
– ריעי! – קרא דמיון בגשתו אליי – הנה אתה חפץ לדעת את תולדות האנחה, את אבותיה וקורותיהם, גם מגמת חפצה בשמים, הבה ואמלא את חפצך…
ובדברו העלני על כנפיו ויתנשא איתי ויעף…
ברגע אחד ובטיסה אחת הביאני ריעי אל ארמון גדול, רם ונישא, המעורר השתוממות ותימהון בלב כל רואהו… ויעבור איתי דרך כל חדרי הארמון. החדרים יפים ונהדרים. דלתותיהם גבוהות ורחבות ומשוחות בששר נחמד למראה ועליהן פיתוחים מעשי צעצועים והינן פתוחות לרווחה. החדרים רחבי ידיים ומרווחים. רצפתם היא רצפת אבן שיש לבנה ועליה מרבדים יקרים פרושים לאורכה ולרוחה. קירותיהם גבוהים ומכוסים במעטפות משי עם רקמת חוטי זהב וכסף, מקלעות פרחים ופטורי ציצים. מראה הסיפון מראה תכלת השמים ובו תורי זהב ונקודות כסף. חלונותיהם גבוהים ורחבים וקרועים אל גנים ופרסים נחמדים נותני ריח ניוחו, ורוח צח משיב נפש יפרח דרך החלונים אל תוך החדרים.
ובתוך החדרים פנימה תחזה כל עין: כלים יקרים, כלי זהב וכסף, עצי ארזים ואלמוגים, שש ומשי, וכולם ערוכים בסדר ובמשטר, עד כי יפליאו את עין הרואה, ואגני פרחים ושושנים ניצבים על ידי החלונות והינם מפיצים ריח נעים וערב.
כל החדרים האלה מלאים אנשים ונשים, כולם בריאי אולם ואמיצי כוח. מבנה גוום איתן וחזק, וכל יצורי גוום ואבריהם יפיקו אומץ וגבורה. פניהם צוהלים, דשנים ומלאים, כולם שמחים וטובי לב, אוכלים ושותים. עלזים וחוגגים, מתענגים ומתעדנים, שרים ומזמרים, מרקדים ויוצאים במחולות…
שונים המה החדרים זה מזה בגודלם ורוחבם, במראיהם וצביונם, בסדריהם ומשטריהם; אבל כולם נהדרים ונחמדים המה. גם האנשים אשר בהם שונים אלה מאלה; אבל כולם בריאים ושלמים, שמחים ועליזים, חוגגים וטובי לב… אך אין שלום ביניהם, והינם מריבים ומקנאים זה בזה…
גם אנשי החדרים שונים אלה מאלה; אך טיפוס אנשים אחד מצאתי כמעט בכל חדר וחדר והוא שונה תכלית שינוי מיתר טיפוסי האנשים אשר בחדרי הארמון. האנשים ההם המה רזים ודלים, פניהם חוורים ונוגים ועצמותיהם שפו, גבם כפוף וכל יצורי גוום רועדים ומתגודדים, עיניהם מפיקות אימה ופחד… ומבטיהם תועים הנה והנה… וגורלם שונה מאוד מגורל יתר אנשי החדרים. בחדרים רבים עומדים הם כעניים בפתח או בירכתי החדר, או מלקטים עצמות ופירורים תחת השולחנות ביחד את הכלבים… והינם מגואלים ולבושי קרעים, ואין מי מאנשי החדר אשר יפנה אליהם, ויש אשר ירקו העוברים בפניהם ומשליכים עליהם נעל. או דוחפים אותם מאיתם בשתי ידים ודורכים עליהם ברגל גאווה. ובחדרים רבים אמנם גורל אחד להם וליתר האנשים, וגם המה שמחים וצוהלים יושבים אל השולחנות ואוכלים ושותים, גם מרקדים יחד את חבריהם ויוצאים איתם במחולות; אבל גם עיניהם מפיקות יראה ופחד… וכל הליכותיהם מפיקות חנופה ושפלות… ויש אשר אנשי החדרים מביטים גם אליהם בבוז ושאט בנפש כעל פחותים ושפלים מהם ולא יארחו לחברה איתם…
המחזה הזה הוגה את רוחי ויעציבני: “מדוע? – התעוררה שאלה בלבי – מדוע נבדלו האנשים האלה לרעה מכל חבריהם? הלא האנשים המה כשכניהם וגם להם המשפט לחיות ולהתענג על מנעמי החיים!”… התבוננתי היטב בפניהם ואכיר בם אותו יחד ואצילות גאון והוד, ואדע כי המה מגזע אצילים ואנשי שם – ואתעורר לחמלה עליהם…
– מי המה אלה? – שאלתי את דמיון ריעי בהראותי באצבעי עליהם
– המה בני הזן החולה, אבי אנחה, אשר הנני מוליך אליו הפעם – ענני דמיון.
אך מחזה אחר אשר ניצב לפניי ברגע ההוא עשה עליי רושם אחר. ראיתי והנה האנשים האלה מתערבים בתוך התולעים והרמשים הרוחשים על הרצפה וזוחלים על גחונם איתם יחד… ראיתים והינם נופלים אפיים ארץ וכורעים ברך לפני כל גרי החדרים ונושקים את כפות רגליהם הדורכות עליהם בגאווה ובוז… ראיתי – וכל קרביי מלאו רגשי בוז וגועל נפש. בזתי להאנשים האלה המשפילים את כבודם עד עפר ויורדים למדרגת הרמשים והתולעים… ואצדיק עליהם את הדין.
– אל נא תבוז להם בלבד: – שמעתי קול דמיון קורא אליי – עיניך הרואות את מצבם, כי אין להם חדר מיוחד כליתר גרי הארמון, כי גורשו זה כמה מחדרם שהיה להם לפנים והינם דרים ב“שכנות” בחדרי זרים, הינם מפוזרים ומפורדים בכל חדרי הארמון, ו“כזרים” אמנם ייחשבו בעיני כול, וכ“שכנים” ידם על התחתונה והינם מצפים לחסדי בעל-הבית, לחסדי אדוני החדרים, כי ייתנו להם לשבת בחדריהם – ואין לך להתפלא איפוא אם המצב הזה יפעל פעולה רעה על רוחם, כי ימלא כל קירבם רגשי יראה ופחד ויביאם גם לחנופה ולהכנעה יתירה.
והנה באחת הפינות אשר לארמון הזה, בפינה מסותרה וחשכה נפתחה לפניי פתאום, לא ברווחה, דלת קטנה, דלת ישנה, שבורה וסדוקה פה ושם, וחדר קטן נגלה לעיניי… ואבוא אחרי דמיון מוליכי אל החדר ההוא.
החדר קטן וצר, דל ואפל. קרקע החדר איננה רצופה, כי אם פשוטה ועורה, רטובה ולחה ומלאה בורות וחפירות עמוקות. קירות החדר הרטובים מכוסים בפיח ושחור ומעוררים זוועה וגועל נפש. תקרתו נמוכה וטיחה כבר נפל מעליה. חלונותיו קטנים ומגיעים עד לארץ וקרועים אל אגם ביצה ורפש, המעלה צחנה ובאשה באף כל עובר, וריח רע ומשחית יחדור תוכם אל החדר פנימה. האויר רע ומחנק נפש. גם כליו פשוטים ושבורים המה ועומדים בלי כל משטר וסדר… באמצע החדר עומד שולחן ישן נושן, צולע על ירכו, ועל ידו ספסלים ארוכים הנעים הנה והנה בשבת איש עליהם.
שם במיטת עץ, ישנה ובלה מזוקן, שבורה וסדוקה פה ושם החגה ונעה לכל עבר, בגעת בה יד איש, ומשמיעה קול שריקות מוזרות, שוכב איש זקן ושבע ימים. פניו לבנים כפני מת ובהם קמטים רחבים ועמוקים, עצמות לחייו שפות, חוטמו שרוע, עיניו שקועות בחוריהן ושמורות לבנות וארוכות תכסינה אותן. בשערות ראשו הלבנות כשלג קרחה ועליה גילדי קרח. צווארן כחוש ועצם גרגרתו בולטת החוצה. הנהו מכוסה בבגד ישן וקרוע, טלאי על גבי טלאי, ירוק ככרתי מרוב ימים, אך הטלאים מצבעים שונים ומשונים המה. מראה הבגד המגואל והמטונף בבוץ וחלאה, יעורר גועל נפש ומיאוס בלב הרואה. יש אשר לא יספיק אחד מכנפי הבגד לעור השוכב, ולעין ייראה אחד מאברי השוכב הרזים והדלים, יד או רגל, צד או ארכבה, עירום ועריה, והרואה יתגודד למראם, ויש אשר יקפל הבגד או כי יירום מעט וייטה הצדה ולעין יגלה מראה נורא: כל גוו הזקן מכוסה בפצעים אנושים, חבורות ומכות טריות וליחה צהובה ירוקה, ועליו תחבושות חרדל ועלוקות מוצצות דם. עיניו עצומות. כל אות תנועה וחיים לא נראה בפני הזקן, והנהו שוכב על ערשו כבול עץ, בלי רגש בלי נוע. נורא הוא מראה פני הזקן; אך עקבות יפי העלומים עוד לא עברו מעליהם.
על השולחן הקטן שלפני המיטה צבורים המון פתקאות קמיעות, גם סמים שונים, עשבים וירקות. על יד המיטה יושבים אנשים שונים, בהם זקנים וצעירים. מראה פניהם יעיד בם כי בני הזקן החולה המה. רבי הזקנים יושבים על הארץ, מתפלשים בעפר, מקוננים ובוכים בדמעות שליש… ורבי הצעירים עליזים ושמחים, משתעשעים בשעשועים שונים, אוכלים ושותים, שרים ומזמרים, רוקדים ויוצאים במחולות ועושים כמעשי שכניהם יושבי החדרים הטובים והיפים.
(ג)
– זה הוא הזקן אבי אנחה! – קרא אליי דמיון ריעי בהראותו באצבעו על השוכב במיטה – האיש הזה היה לפנים מאושר בחיים. הוא היה בריא אולם, קומתו היתה זקופה ורגלו ישרה. הוא היה יפה תואר וטוב רואי, פניו היו יפים ונעימים, לחייו מלאות ואדומות, עיניו מפיצות זיקי אש לוהטת ומבטים חדים וחודרים, צווארו עב ושמן ולבושו הדר – ויחי חיים טובים ונעימים בחדר אשר במזרח הארמון, חדר יפה אף נעים, נחמד וכלול בכל פאר והדר, אשר עלה ביופיו ומראהו על כל יתר חדרי הארמון, בחברת אשתו היפה רבת החן והקסם, אשר אהבה כנפשו. שמה התענג על רוב טוב ונועם ויהי מאושר בחיים.
אך גם לאושרו בא הרץ! שכניו הרעים קינאו בכבודו ותפארתו, וייחלו להציק לו ולענותו – ואחרי כן גירשוהו כלה מחדרו וירחיקוהו בחזקה מזרועות חברתו ואשת בריתו האהובה לו, ויפשיטו מעליו את בגדיו החמודות, וכל כבודו ותפארתו שמו למרמס.
ומני אז ירד מלאים! שכניו הרעים לא אמרו די להוות נפשם, והמעט מהם כי גרשוהו מחדר מגורו, כי הרחיקוהו מרעיתו, אהובת נפשו, כי הפשיטו מעליו בגדי תפארתו ויחפצו גם להכריתו כלה ולאבד כל שם וזכר לו… ויתנפלו עליו בחמה שפוכה, ויכוהו, ויפצעוהו, וידושו את בשרו בקוצים וברקנים, וישפכו את דמו כמים. פינות צרות וחשכות ייחדו לו, במקום אוויר משחית ומחנק נפש, ויסגרו בעדו בבריח ודלתיים לעצור בעדו מצאת מפינתו הצרה למרחב…
וגם שמה התפרצו כפעם בפעם ויעשו בו שפטים נוראים באש ובמים ובכל כלי מועקה. אות קלון שמו על מצחו, על יצורי גוו ועל בגדיו… וכן דחוהו מאיתם בחמה ובוז ויסגרוהו בחדר הצר והאפל הזה…
כל הרעות האלה מאז ומלפנים הרסו עמודי בריאותו, גזלו מבחר כוחותיו ויעשוהו לחלש אין אונים, דל ורפה כוח, וימיטו עליו מחלה כבדה וממושכה, עד כי נפל לאחרונה למשכב, והנהו שוכב על ערשו, ערש דווי, בלי כל אות תנועה וחיים – כאשר עיניך רואות הפעם – ויהי כמעט לאחר. יפי הפנים המאירים ונעימותם, אור העיניים השחורות ומבטיהן החודרים, הגאון וההוד אשר היו שפוכים על פניו, הדר קומתו הזקופה והישרה, אודם לחייו, משמן צווארו וכל יצורי גוו חלפו כצל… ומה עיניך רואות אתה? בריה משונה המעוררת חמלה ומנוד ראש… גל של עצמות יבשות…
והבנים? הינך רואה את מעשי הבנים והליכותיהם את אביהם הזקן החולה… הזקנים טפש כחלב לבם לבלי ראות ולבלי הרגש את נגעי אביהם ואסונו…
– הלא יושבים הם על הארץ, מתפלשים בעפר, מקוננים ובוכים! – קראתי אל דמיון.
– לא תמיד המה עושים כזאת – ענני דמיון – היום הזה יום אבל הוא להם מדי שנה בשנה, כי בו גורש אביהם מחדרו לפנים ויילך שבי לפני צר; אבל האבל איננו טבעי כי אם מלאכותי והדמעות הנוזלות מעיניהם אינן יוצאות מעמקי הנפש, מקירות הלב – אך נטפי מים הן. יד ההרגל עשתה זאת. המה יתאבלו ביום הזה כי חובה עליהם להתאבל, כי כן נצטוו ולא יותר. ובכל הימים לא ישימו לב כלל אל מחלת אביהם החולה. בכל הימים עסוקים הם בענייני עצמם והנאתם הפרטית. – יש גם אשר ישחקו במשחקי ילדים ומתעסקים בעניינים תפלים וחסרי טעם, ויש גם אשר ינצו איש את רעהו וקוראים למהלומות… רבים מהם אמנם יודעים כי חולה הוא אביהם ומחלתו עצומה ומסוכנה; אבל לא ידעו טיב מחלתו, סיבתה ומקורה, ולכן לא ישכילו לתת לו סמי מרפא טובים ומועילים, וישקוהו סמים מתוקים, שאין בכוחם לרפא את מחלתו, כי אם להפיל עליו תרדמה ולהכחיד מקירבו כל הרגשה, או נתנו לו “קמיעות”, סגולות הבל ולחשי שווא, עשבים וירקות וגם עתה לא יחדלו מתת לו “תרופות” כאלה… ורבים מהם עוד הרעו לו רעה גדולה, בשומם על ראשו גילדי קרח ועל גוו תחבושות חרדל ועלוקות מוצצות דם הקוראות: “הב! הב”, באומרם, כי על ידם יירפא ממחלתו; אבל המה עוד הכבידו את המחלה פי שניים ויגדילו את הסכנה… וכל אלה לא ינסו לעשות איזה דבר לטובת אביהם. לא ישכילו להעלות ארוכה למחלת אביהם בפעולה ובמעשה. המה יסתפקו בבכיות, בקינות ובעצות… ורבים מהם לא ישעו אליו כלל ואינם מצטערים אף במעט בצרת אביהם החולה. האנשים ההם לא ישעו אליו כלל ואינם מצטערים אף במעט בצרת אביהם החולה. האנשים ההם רעי לבב הם ואכזרים, אהבת עצמם תמלא את כל חדרי לבבם עד אפס מקום בהם לאהבה אחרת, לאהבת אביהם, ואחת היא להם אם יקום אביהם מחוליו ואם לא, ולא עוד כי חפצים המה במיתתו והינם מתאמצים לקרב את קץ ימי חייו… ובעת אשר אביהם החולה מתהפך לעיניהם על ערש דווי, במכאובים נוראים, הינם אוכלים ושותים, חוגגים ושמחים… ויש אשר יבגדו בו ויתוספו גם המה על שונאיו…
יש אמנם יוצאים מן הכלל; אבל הבנים האלה בטלים ברוב וקולם הוא כקול קורא במדבר ואין ידיים לפעולתם…
והזקן החולה? הוא שוכב על ערשו בלי רגש, בלי נוע, בלי הרגש עוצמת מכאוביו ומחלתו האיומה והנוראה, ומבלי גם הרגש קרירות הקרח שעל ראשו ועקיצות העלוקות… רוח תרדמה נסוכה עליו זה עידן ועידנים, תרדמה עזה, תרדמת אלוהים… התרדמה הזאת היא פעולת הסמים המתוקים אשר השקוהו רופאי האליל ותוצאותיהם… ובשנתו הנה חולם חלומות נעימים ושונים, לפי רוח מלאכי החלומות הניצבים סביב למיטתו… יש לפעמים והנה בחלומו: כרובים ומלאכי מעל נושאים אותו על כנפיהם ומביאים אותו שמה. שמה, אל חדר מעונו לפנים, אל רעיתו האהובה לו, ושמה יראה חיים טובים ונעימים… ויש לפעמים והנה בחלומו: אנשים אשר זרה להם רוחו יבואו לחדרו, יאירו אליו פנים, יורידוהו מעל המיטה, ייקחוהו בזרועותיהם ויביאוהו לחדרם, ושמה ידברו על לבו דברים נעימים וערבים, דברי אהבה, אחווה וחן… ושמה הנהו בריא אולם, איתן וחזק, אוכל למעדנים ושותה לרוויה…
אבל יש רגעים שבהם ייתן החולה אות, כי איננו כבול-עץ, כי הרגשתו עוד לא מתה בקירבו…
עוד לא כילה לדבר והנה הניד החולה את ידיו, רגליו, ואבריו, תנודה קטנה, שפתיו נפתחו מעט, ועל פניו ריחפה רוח תחנונים, ויללה איומה גחה מחדרי לבבו…
– זה לך האות! – קרא אליי דמיון ברגע ההוא – זה לך האות כי עוד לשד חיים בקירבו. יללה כזאת מקירבו, ביום הזה, בכל שנה ושנה…
היללה הזאת איננה מלאכותית, כי אם טבעית… היללה הזאת היא ארוכה ונשמעת, במשך כל הזנה, מסוף העולם ועוד סופו – אבל אך לאוזן מקשבת… לאוזן יחידי סגולה…
– ובכל זאת – הוסיף דמיון לאמר – גם ביום הזה עיניו עצומות מבלי הפתח.
(ד)
– רב לכם התהולל בהבל! – נשמע קול אחדים מהבנים הצעירים בדברם אל הזקנים – למה לאבינו לנוע אל חדרו השומם ולשוב אל רעיתו הזקנה, אשר כבר פג טעמה וריחה גמר, וחינה והדרה כבר סרו ממנה? למה לו לראות חיים עם אשה בלה, בעת אשר חדרים רחבי ידיים, מלאים כל טוב ויקר, כל פאר וחמדה, פתוחים לפניו, והוא יכול לבוא אליהם, לשכון בהם ולרוות דודים, נחת ועדנים, את בנות החן המרהיבות כל עין ביופיין ומראיהן הנחמד.
ויעזבו את חדר החולה ויבואו אל החדרים האחרים…
אחרי כן קרבו עוד המון בנים צעירים אל מיטת החולה ויתבוננו אליו רגעים אחדים. אחרי כן היטו את אוזנם לקול נשימות אפיו, וימששו את עורקי ידיו, ויקשיבו רב קשב לקול דפיקות לכו, ויקראו: “לשווא נישאר פה על מיטתו, הוא לא יחיה עוד, רגעי חייו ספורים המה, עוד מעט וקרב קצו!” ורבים מהם קראו: “ומה לו ולנו? ולמה נתגולל בחדר הצר והמעופש הזה, לשבוע כלימות ורוק ולחסר נפשו מטובה? הבה נעזוב את החדר הזה, אשר כתופת היה לנו ובאנו לשכון בחדרים האחרים. שמה לא נדע מחסור, שמה נוכל לרוות עונג ונחת מלא חפניים!”…
וימהרו ויעזבו גם המה את חדר החולה, ויבואו אל החדרים האחרים, ואחריהם נמשך המון אדם רב, מבני החולה הצעירים, עד כי בזמן רגעים אחדים עזבו כמעט רובי הצעירים את החדר…
ודומם ישבו הבנים המעטים, יחידי הסגולה, אשר לבם ער לאהבת אביהם וירידו בשיחם מכאב לב, וייאנחו, וייאנקו…
(ה)
– הבה אוליכך עתה לחדר האומלל הזה מלפנים! – קרא אליי דמיון ריעי.
ונעזוב את חדר החולה, ונעבור דרך חדרים רבים מחדרי הארמון עד אשר באנו אל חדר אחד במזרח הארמון, הוא החדר “עזובה”.
החדר הוא רחב ידים ומרווח, יפה ונחמד; אבל מה רבה בו העזובה, דלתותיו גבוהות ורחבות וצבועות בצבעי קסם; אבל שבורות הן ומלוכלכות זעיר שם זעיר שם. קירותיו גבוהות; אבל פשוטות ועורות. תקרתו מרהבת עיניים במראה הנחמד והנאווה; אבל אבק רב יכסה. רצפתו היא רצפת אבני שיש מחוטבות; אבל גלי עפר וערמות חול צבורים עליה בכל עבר ופינה. חלונותיו גבוהים ומאירים ודרך בם תשלח השמש קרניים אל החדר פנימה; אבל זכוכיותיהם מטונפות וסדוקות במקומות רבים וגזרי עץ וניר ימלאו את החיסרון. לפני החלונות גן גדול, גן מרהיב עיניים; אבל שמיר ושיח עלה בו, ובכל עבר ופינה מפוזרים ומושכלים ענפים יבשים, עלים נובלים וקוצים כסוחים, ומראים לכל את גודל החורבן והשיממון אשר בו, ובכל העזובה הרבה אשר בחדר, עודנו נחמד ומרהיב עיניים. אווירי צח ונעים,וריחות נעימים כריח “גן עדן” אשר בירכו ה' נודפים עד למרחוק. פלגי מים יזרמו מסביב לו בקול המולה נעימה, וגלי מימיהם, כמי נחל השילוח ההולכים לאט, דומם, אט, אט יהמיו.
ושמה באחת הפינות שוכבת אשה זקנה, עטופה בגדי אבל, פניה חיוורים ומלאי קמטים; אבל יפי העלומים עוד לא חלף מעליהם ואודם כהה עוד יכסה את לחייה. עיניה מפיצות מבטים נוגים ושוממים; אבל גם חודרים. תוגה חרישית מרחפת על פניה ורוח עצבת ושיממון נוסך עליהם… ואיזה קסם נעים ונורא כאחד יכסה את פניה… יש אשר מבטי עיניה תועים בחדר אנא ואנה… יש אשר היא מתייפחת ומפרשת בפיה ועיניה תזרומנה דמעות כמים… ויש אשר תיליל משבר לב ונואקת כגוועת…
– זאת היא אשת הזקן החולה! – קרא אלי דמיון – גלמודה ועזובה מאישה ובניה, היא בוכה במר נפשה על גורלה וגורלם המר. רחוק הוא אישה ממנה; אבל קרוב ללבה ואת ברית נעוריה עוד לא שכחה… אנשים רבים ושונים כבר באו אל החדר הזה לשים בו משכנם, ויצהילו לה פנים, וידברו דברי אהבה באוזניה… וינסו גם להפיל עליה מוראם ופחדם; אבל היא לא אבתה שמוע אליהם ולא נתנה להם את דודיה כי אך אל אישה תשוקתה… ביום הזה, יום הזיכרון לאבלה ושברה, היא מתייפחת ומייללת שכם אחד על כל הימים. זה לא כביר התפרצה אנחה מקרב לבה, היא האנחה אשר פגשת אותה בדרך נשואה על כנפי רוח למרום – אנחה כזאת תתפרץ מלבה ביום הזה מדי שנה בשנה.
התבוננתי לכל עברי החדר וארא באחת מפינותיו עדת יצורים שונים ומשונים, בריות שפלות זוחלות על גרונן, אשר אחרי התבונני בהם זמן רב נראו לי כצללי אנשים, כגמדים… פניהם לבנים כפני מתים ותו מוות חרות על מצחם. עיניהם מפיצות מבטים כהים ורפים. כל יצורי גוום דלים ורזים וכל הליכותיהם מפיקות עבדות, הכנעה ושפלות, והם מגואלים ומטונפים ולבושים בגדי עדיים והינם פושטים יד לכל עובר ומשתחווים בעד פת לחם ואגורת כסף. מראה האנשים האלה עשה עליי רושם רע, ויעורר בקירבי רגשי בוז וגועל נפש.
– מי המה אלה? – שאלתי את דמיון.
– המה בניה אשר באו אליה מרחוק, זה כבר, להסתופף בחדר הזה; אבל היא לא תרווה נחת מהם, כי יעציבוה מאד במראם והליכותיהם ולבה מר לה, בראותה את בניה עומדים על מדרגה שפלה כזאת.
עודנו מדבר והנה איש אחד עבר על פני עדת האנשים ההם וישלך להם אגורות כסף אחדות ויקרא: “הא לכם אגורות כסף וקוננו ובכו!”… ומיד הרימו האנשים קול בוכים, קול קינה ויללה, ויורידו דמעה מעיניהם ויתייפחו, וישוועו…
ופני הזקנה נהפכו לירקון, רגעים אחדים נאנחה ותעקם את שפתי פיה לאות בוז, ואחר אטמה את אוזניה ותלט פניה בכר שמראשותה.
– הרואה אתה את שפלות האנשים האלה? – קרא אליי דמיון בהראותו באצבעו עליהם – לא מצב אביהם המר ולא עוני אמם השכולה יעוררם לבכי וקינה, כי אם אגורות כסף… הקינות האלה תשרוטנה שרטת בנפש הזקנה והיא אוטמת אוזניה משמוע אותן…
כעבור רגעים אחדים חדלו הקינות, והמקוננים החלו לריב איש את רעהו בגלל האגורות: מי ייקח חלק גדול בהן ומי – חלק קטן…
– הה, אישי! הה, בניי! – דובבו שפתי הזקנה בלחש ודמעותיה נזלו חרש על לחייה – עד אנה, הה, אהיה כאלמנה שכולה? מתי אשוב לחזות בנועם פניך, אישי היקר? ובניי? עד מתי יהיו לי למורת רוח אלה הבנים בדרכם והליכותיהם? מתי יבואו אליי בניי הנחמדים המהוללים בפי כול?… אתה, ה' אלוהים עד אנה לא תאמר לצרותיי די?… הנה שערי השמים ננעלו לפניי!… וגם אנחותיי אשר שלחתי שמה, זה כאלפיים במספר, לעורר עלי רחמים במרום, לא תמצאנה שמה אוזן קשבת, ומי יודע אם לא כן יהיה גם גורל האנחה החדשה אשר שלחתי שמה זה עתה?…
רגעים אחדים שררה דומייה בחדר, אחרי כן שבה הזקנה לריד בשיחה ולקונן, ומלות בודדות נשמעו לאוזניי: יום אבל ואסון!… צרה ושבר!… חורבן… שרפה!… שבי!…
– עתה נשובה לחדר הזקן החולה – קרא אלי דמיון.
(ו)
ובעוד רגע כבר היינו בחדר הזקן. והנה פתאום נפתחה הדלת ורבים מהבנים הצעירים, אשר עזבו לפני זה את חדר אביהם הזקן ויילכו להם אל החדרים האחרים, באו החדרה, חפויי ראש ועיניהם נטויות ארצה ופניהם אדומים מבושת…
והזקן החולה התנועע מעט… ופתאום פקח את עיניו ויזורר…
– אבינו! אבינו! – קראו רבים מהבנים השומרים על מיטת החולה – הנה פקחת את עיניך! הנה הסירות שינה מהן… סימן טוב! סימן תחייה!…
– אבינו! סלח לנו! מחל לנו! – התחננו הבנים הצעירים אשר באו זה עתה החדרה, ויישקו את כפות ידי אביהם – הנה חטאנו והעווינו הישרה! לעיתות בצרה עזבנוך ובבושת פנים הנה שבנו אליך… נסכלנו עשו אב יקר! כי השלכנו יהבנו על שכנינו אשר תחת אהבתנו ישטנונו ויפנו אלינו עורף ולא פנים… הנה בניך אנחנו ומעתה עמך אנחנו בצרה ולא נעזבך עוד עד עולם…
וצחוק תמים עבר על שפתי הזקן ושני אגלי דמע, דמע גיל, נראו בעיניו…
– אבינו – קרא שנית אחד מהבנים השומרים על מיטת אביהם, בהתבוננו בפני החולה באהבה – הננו לתת לך סם טוב ומבריא. הוא יחזק את מוסדי גווך ההרוס, יאמץ את כוחך, יוריק מיץ מרטיב ומבריא בעצמותיך היבשות, והתעודדת, וגברת חיילים, וישבת על המיטה – ואחרי כן תרד ממנה, ואנחנו נוליד אותך לאט לאט על הדרך המוליכה לחדר מולדתנו… שמה תשוב לאיתך והיית בריא אולם, דשן ורענן, עלז ושמח… שמה יחודשו ימי נעוריך, ימי העדנה והעלומים ישובו אליך, קומתך הכפופה תיזקף, עצמותיך היבשות תדשנה, גווך הרזה וצווארך הכחוש ישמנו, פניך החיוורים יאדמו, לחייך אשר שופו עצמותיהן תימלאנה, עיניך השקועות בחוריהן תישבנה על מילאת, ושבו והפיצו מקירבן מבטי חיים ואורה…
– ועתה, אחיי היקרים! – הוסיף לדבר בפנותו אל אחיו הצעירים – יילכו נא אחדים מאיתנו לפנינו, לפנות את הדרך העולה שמה, ליישר את המסילה ולבשר לאמנו המתאבלת, כי ימי עונייה לא יימשכו עוד, כי עוד מעט יבוא הקץ למצב אלמנותה… גם לעשות משטר וסדרים בחדר, כי רבתה העזובה בקירבו ושממה ואי סדרים שוררים בכל פינותיו.
גם אנחנו נלך שמה – לחש לי דמיון באוזני.
(ז)
באנו אל החדר ההוא.
הזקנה לא שכבה עוד במטה, כי אם ישבה באחד מירכתי החדר. ראשה נשען על כפות ידיה ופניה נוגים מאד…
פתאום נפתחה דלת החדר ובני הזקן הצעירים, אמיצי רוח, מלאי כוח עלומים, בפנים מאירים וצוהלים, באו החדרה ויריעו תרועת ששון: “שלום לך, אמנו היקרה!” ויישקו את כפות ידיה באהבה.
– בניי! בניי! – קראה הזקנה בעליצות נפש ולב הומה מרגשי גיל וששון, ותחבקם בזרועותיה, ותישקם במו פיה, באהבת אם רחמנייה, ודמעות גיל פרצו מעיניה ותזרומנה על לחייה ומשם על ידי בניה – מה שלומכם? מה שלום אביכם, אישי היקר? האמנם אתכם, בניי היקרים, עיניי רואות? הבהקיץ אם בחלום אחזכם?…
– בהקיץ! בהקיץ! – קראו הבנים בקול עלז – נפשנו כלתה אלייך, אמנו היקרה, לחזות בנועם פנייך ולראות חיים בחברתך הנעימה… ונעזוב את חדרנו הצר והאפל, ונבוא הנה, ומעתה לא נעזבך עוד עד עולם… ועתה הננו לבשרך, כי ימי עונייך לא יימשכו עוד, כי אישך, אבינו היקר, ישוב גם הוא אלייך בקרוב… ועתה נעשה נא משטר וסדרים בחדר ובגן…
פני הזקנה הפיקו צהלה ושמחה.
עברו רגעים אחדים והנה שונה מראה פני החדר והגן שלפניו תכלית שינוי, הדלתות נוקו מחלאה ובוץ, הוסר האבק מעל פני התקרה, ערמות החול מעל פני הרצפה, הדקי החלונות תוקנו, הוסרו הקוצים והחרולים מקרב הגן ונטיעות חדשות ניטעו שמה…
והזקנה מתבוננת אל כל מעשי בניה והינה שבעה נחת ועונג, הקמטים אשר בפניה נתפשטו ויחלפו, אודם לחייה גדל פי שניים, עיניה תפיצנה מבטי אור, רצון וחיים… קומתה נזקפה והינה מרימה ראשה בגאון והוד…
– הבה ריעי – קרא אליי דמיון – והביאותיך עוד הפעם לחדר הזקן החולה!…
(ח)
באנו לחדרו!
והנה הזקן יושב על מיטתו נשען על כרים אחדים ותמוך בזרועות אחדים מבניו הזקנים והצעירים גם יחד, רבים מגלידי הקרח כבר הוסרו מעל ראשו, פניו החיוורים כוסו באודם כהה, לחייו נמלאו מעט, קומתו נזקפה מעט והנהו מתבונן אל כל סביבותיו, אל בניו האהובים לו, במאור פנים ומעיף עליהם מבטי חיים ואור, אהבה וחן… כוחותיו נתחזקו מעט; אבל הדיבר אין בו עוד…
האחדים מהבנים השומרים על מיטתו ייתנו לו, כפעם בפעם, כף סמים לשתות וקוראים: "שתה אבינו, מן הסמים האלה, המה ייחזקו את גווך ויחליפו כוחותיך… למען תוכל לרדת מעל המיטה… הנה בשורות טובות הגיעו לאוזנינו כי כבר נעשו משטר וסדר בחדר מולדתנו… ואמנו גם היא חידשה כנשר נעוריה…
עוד לא כילה לדבר את דבריו והנה המון בנים זקנים וצעירים גם יחד אפפו את המטה ויקראו: “למה, אבינו, תשמע לעצת בניך האווילים, לחכות עד אשר תכלה לשתות את שמיהם ועד אשר תוכל לרדת בעצמך מעל המיטה וללכת ברגליך? עת לעשות היא! עלינו להחיש את מעשינו! הבה נעשה את דרכנו עתה! ואם לא תעצור כוח לרדת מעל המיטה נישאר אנחנו במיטה והביאונוך לחדר אמנו כרגע!”
וירימו את המיטה מעל הארץ וייחלו לשאתה…
אבל הזקן לא עצר כוח לשבת במיטה הנישאה במהירות וישכב…
– הוי, בנים משחיתים! – התמרמרו אליהם הראשונים – מה אתם עושים? האומרים אתם להביא את אבינו לחדר אמנו עתה, בהיותו עוד חולה וכואב, מלא פצעים וחבורות? הבזה תשמחו את לב אמנו בהביאכם אליה בעל חולה ונגוע? וביחד את המיטה הזאת, העוצרת בקירבה אדים משחיתים וקטב מרירי?
אבל נושאי המיטה לא שמו לב לדברי הבנים המתונים וייחלו עוד להטיל אבק בעיני רבים מהם. למען לא יראו את מעשיהם, וימהרו לעשות את דרכם הלאה…
(ט)
וריעי דמיון הביאני עוד הפעם אל החדר המזרחי והנה רובי הבנים החדשים שינו את דרכם לרעה, אהבתם לאמם רפתה בקירבם ואינם פונים עוד אליה… במקומות רבים רבה העזובה והמה יחבקו יד בעצלתיים… והמה מריבים וניצים איש את רעהו ומתחרים זה בזה ועושים מעשים אשר לא ייעשו… ורבים מהם התערבו בתוך הבנים הגמדים, צללי האנשים, וגם המה היו לבריות משונות, לפושטי יד לקבל נדבות… ופני האשה הזקנה עגומים שנית והיא בוכה בדממה ומקוננת: “אם אלה המה בניי למה הם לי? היוכלו בנים כאלה לשמח לב אם זקנה?… היש דמיון ביניהם ובין בניי האהובים בשנים קדמוניות? ואני אנה אסתיר את חרפתי מעיני שכניי אשר בחדר ומעיני העוברים בו כפעם בפעם?”…
ואנחה חדשה התפרצה מלב הזקנה, אנחה מרה ואיומה, וכרגע ניצבה לפני בדמות ובצלם האנחה הראשונה; אך פני האנחה הזאת מפיקים זוועה מרירות והתמרמרות, תקווה נכזבה וייאוש…
ומעיני הזקנה פרצו דמעות ודם אשר נקוו אחרי כן בשני מקומות ויהיו למקווה דמעות ולמקווה דם, ותרחץ הזקנה את האנחה במי הדמעות ותז עליה מדם המקווה, ותאמר: “בדמיי חיי! בדמיי חיי!” ואחרי כן קראה בשבר רוח: “לכי נא, אנחתי, גם את, ועלי השמימה אחרי אחותך!… שמה תתנפלי לפני כסא אבי הרחמים, תשפכי לפניו מרי שיחי, תגידי צרתי באוזניו, אולי יחוס, אולי ירחם… חלי נא פניו כי ייאצל מרוח בניי האהובים לפנים על בניי אלה, כי ייתן להם לב חדש ורוח חדשה – ואם אין למה לי בנים כאלה? וטוב לי להיות שכולה וגלמודה כאשר הייתי מאשר תראינה עיניי יוצאי חלציי, מכוערים ומגונים, על יד ימיני…”
– – – – – – – – – – – – – –
ויוציאני דמיון ריעי מן הארמון ויעלני על כנפיו ויעף, ואחרי רגעים אחדים הורידני מכנפיו ארצה, על הדרך העזובה והשוממת וייעלם מעיני…
ואחרי רגעים אחדים ראיתי את האנחה השניה נישאה על כנפי רוח למרום השמים…
וצעיף אבל פרוש עודנו על פני הטבע… הבריאה מתאבלת…
ונטפי גשם יורדים ארצה – השמים בוכים – – –
(חיזיון)
[א]
צהרים!
השמש עומדת בחצי השמים ומשם היא מראה פנים שוחקות להבריאה ושולחת אליה מבטים חמים ומאירים, קווי אור וזוהר, השופכים אור בהיר על פני הכיכר הנחמד והנעים המשתרע מסביב והמרהיב כל עין ביופיו ובכל חמודותיו הנגולות כספר לעין כל עובר… שם גבעות מכוסות בירק דשא ועמקים עוטפי בר, שדמות ארוכות עוטפות מעטפות ירוקות, ירקרקות, צהובות ולבנות ונראות מרחוק כדומינות משובצות בצבעים שונים. השיבולים מהן עולות ימים, ניצבות בקומה זקופה ומרימות ראשיהם בגאון והודף מהן באות בימים כופפות ראש כענווים ושפלי ברך ומהן זקנות, שוכבות בעצלתיים כעייפות מחום היום וישנות שנת צהריים… כל רוח קל לא יפוח בחוץ, כמו המלאך הממונה על הרוחות חס הוא על השיבולים הזקנות ואיננו חפץ להפריען משנתן… השושנים והחבצלות עוצמות עיניהן ונותנות לחייהן לנושקים, לקווי השמש הנושקים אותן בחום ורגש, ואודם חכלילי יכסן, כעלמה תמה בנשק אותה אוהבה… היער הזקן לא ימצא, לפי הנראה, חפץ בחברת קווי השמש הנלהבים, השואפים לחמדות ארץ ותענוגותיה ולא ייתן להם לבוא אל תוכו, לפזז ולכרכר בו כמעשיהם בשדות והנהו מתבודד במועדיו ותפוש במחשבותיו וזכרונותיו העתיקים, אשר ירהיבוהו וימלאו כל קרביו רגשי גאון… אך ילדיו הקטנים, הציפורים וכל בעלי כנף, מבלי שים לב לאביהם הזקן ומנוחתו, הינם רוקדים ועופפים מענף לענף, צוהלים ושמחים, מצפצפים ומהגים, משוחחים בקול, שרים ומזמרים… ואביהם הזקן לא יתרגז עליהם, אם מ אשר לא יקפיד בדבר משחקי הילדים, בדעתו כי ילדים הם ועליהם לשמוח בילדותם ואם מאשר יודע הוא כי לא יהיה לו שומע בקרב הילדים… ומפה ומשם יישמע קול המיית הנחלים ההולכים לאט ושוטפים בקול המולה נעימה, ופני המים מוזהבים פה ו שם – קרני השמש רוחצות בהם לרגעים, שחות הנה והנה ומשחקות את הדגים השוטטים מתחת לפני המים…
דומיה נעימה שפוכה על פני כל הכיכר… היקום מתענג בחיק המנוחה הנעימה ושלוות השקט הפרושה מסביב… ופני הטבע מפיקים אורה והרחבת הנפש…
אך שמה ממול הכיכר הנחמד הזה ישתרע כיכר עזוב ושומם, אין בו כל עץ וכל שיח, כל פרח וצמח הארץ, כי אם ערבות חול וסלעים… ואין כל צל להיסתר בו מקרני השמש הלוהט שמה… בכל עבר ופינה בארות מים וחמר המעלות מקירבן אדים ולח, צחנה ובאשה, ובמקומות רבים תטבע הרגל ברפש ומדמנה. גם שם שוררת דומיה, אך לא דומייה נעימה כי אם דומיית המוות, ולעיתים יישמע קול העורבים ובנות היענה, הצורחים מר בקול מוזר והשורט שרטת בנפש… הטבע ייראה שם כמת עירום בלי תכריכם, כנבלה סרוחה, ומסביב לה מקוננים ומספידים שכירים… ובאחת הפינות תיראנה מצבות מפוזרות פה ושם, בלחיי רבות מהן עלו עשבים ירוקים והכתובות שעליהן נמחקו… המקום ההוא מועד לכל חי הוא…
וקול ניחר ומר, קול בכי ויללה, קול העוצר בקירבו עצב עתיק יומין, עצב של אלפי שנה, יפריע לרגעים את דומיית המוות אשר מסביב… הקול הזה בוקע ועולה מבית הקברות אשר בירקתי הכיכר השומם… והוא עולה ויורד, מתגבר ורפה חליפות…
הקול הזה הוא קול איש זקן היושב שם על הארץ, על יד אחד הקברים, ומקונן ובוכה מאין הפוגות…
ופני האיש החוורים כשיד מפיקים יגון מר, אימה וזוועה, מצחו מלא קמטים, עיניו רכות מבכי, שמורותיהן אדומות וריסיהן כבר נשרו מעליהן, מבטי עיניו כהים ונלאים ותועים הנה והנה, והוא עטוף בגדי אבל ומטפחת גדולה חבושה מסביב לראשו.
ראשו נשען על שתי כפות ידיו ולפניו ספר פתוח ועיניו נטויות אליו לרגעים, ודמעות עיניו נושרות כפעם בפעם על גיליוני הספר…
הזקן הזה הוא המקונן הלאומי ירמיהו הנביא!
היום הזה הוא יום התשיעי לירח אב – והוא יושב ומקונן את הקינה הלאומית מעשה ידיו.
וקול מילים בלולות באנחות ויללות יישמע לאוזן:
"איכה ישבה בדד העיר רבתי עם היתה כאלמנה רבתי בגויים שרתי "במדינות היתה למס – דרכי ציון אבלות מבלי באי מועד כל שעריה "שוממין – איכה יעיב באפו אדוני את בת-ציון השליך משמים ארץ תפארת "ישראל – כלו בדמעות עיני חמרמרו מעי נשפך לארץ כבדי על שבר "בת-עמי – מה אעירך ומה אדמה לך הבת ירושלם מה אשוה לך ואנחמך "בתולת בת ציון כי גדול כים שברך מי ירפא לך – במחשכים הושיבני "כמתי עולם, גדר בעדי ולא אצא הכביד נחשתי – סחי ומאוס תשימני "בקרב העמים, פצו עלינו פיהם כל אויבינו – בני ציון היקרים המסלאים "בפז איכה נחשבו לנבלי חרש מעשה ידי יוצר.
דומיית מוות… קינת המקונן תישפך בכל מרחבי הכיכר ומתחתיות ארץ יענה לעומתה הטבע השומם בהד קולו, הד מת, הד איום ונורא…
והעורבים ובנות היענה צורחים מר…
ושמה בכיכר הנחמד אשר ממולו ירנן וירועע… השמש מראה שם פנים שוחקות, הנחלים ייהמו בהמולה נעימה, הצפרים צוהלות ונותנות בשיר קולן ופני הטבע מפיקים אורה והרחבת הנפש…
מה להטבע הצוהל ולקינת המקונן?…
פתאום נשא המקונן את עיניו למרום וייחל לשפוך שיחו לפני ה‘: "ראה ה’ והביטה כי הייתי זוללה – ראה ה' והביטה למי עוללת כה – "זכר עניי ומרודי לענה וראש – אל תעלם אזנך לרוחתי ולשועתי – זכר ה' מה היה לנו הביטה וראה את חרפתנו, נחלתנו נהפכה לזרים בתינו "לנכרים, יתומים היינו ואין אב אמותינו כאלמנות, על צוארינו נרדפנו "יגענו ולא הונח לנו – עבדים משלו בנו פרק אין מידם – למה לנצח “תשכחנו תעזבנו לאורך ימים, השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם”.
עיני המקונן אורו מעט… התפילה הקלה את יגונו ותשב את נפשו…
"חלקי ה' אמרה נפשי – דובבו שפתיו בלחש – על כן אוחיל לו, “טוב ה' לקוו נפש תדרשנו, טוב ויחיל ודומם לתשועת ה‘, טוב לגבר כי "ישאעל בנעוריו, ישב בדד וידם כי נטל עליו, יתן בעפר פיהו אולי יש "תקוה, יתן למכהו לחי ישבע בחרפה, כי לא יזנח לעולם ה’”.
– אוריד כנחל דמעה יומם ולילה – הוסיף המקונן לדבר אל נפשו – לא אתן פוגת לי, לא תדם בת עיני אשפך כמים לבי נכח פני ה' – אולי חוס אולי ירחם.
ולאט לאט התרומם ויקם מעל הארץ, התבונן אל כל סביבותיו בעיניים מפיצות מבטים עגומים וישתטח על הקברים וירם קול בוכים וישאג, וינהם כלביא: "עצמות חביבות מה אתן שוכבות? בניכן גלו ובתיהם חרבות "ואיה זכות אבות בארץ תלאובות? – תנו קול, אבות, בבכי הצבי, "תעו בניכם והריהם בשבי, אם כאדם עברו ברית, איה זכות כרותי ברית?
היום רד ויהי לילה.
[ב]
וידום המקונן… הבכייה חדלה… עייף ויגע השתרע על הארץ והתרדמה סגרה שמורות עיניו ויישן…
ותידום כל מקהלת האבל… גם העורבים ובנות היענה חדלו מצרוח… וגם מכיכר השני, הנחמד, לא נשמע כל קול. גם שמה שבתה ההמולה, כולם שכבו לנוח…
המקונן שוכב פרקדן… הוא ישן; אבל גם בשנתו לא ינוח לבו… פניו מפיקים איזה יגון מר, יגון קורע לבבות, יגון אשר לא יתואר באומר ודברים, ורוח תחנונים, תחנוני אומה שלמה מרחפת עליהם: “מה פשעי ומה חטאתי? מדוע לא תתנו מנוח לי? החטאתי כי חלשה אני ורפת כוח?… עד מתי אשבעה נדודים ואקוצה בחיי?… הה, עד מתי?”…
מחזה אבל!… גם הטבע מתאבל ומתחנן…
פני השמים מכוסים בעבים קטנים, הלבנה ממרום השמים מתבוננת בדממה אל הכיכר השומם מתחת ופניה עצובים… אך לבה הרך לא ייתנה להתבונן זמן רב אל מחזה האבל אשר מתחת והינה מסתתרת מתחת לעבים, לבל תראינה עיניה את מחזה האבל. היא מליטה את פניה ובוכה בסתר…
המקונן ישן; אבל גם בשנתו לא ינוח לבו. רוחו יחזה לו המון חזיונות ונפשו חולמת…
גם המראות אשר יראה בחלום עצובים ומוגים…
פתאם הופיעה נהרה על פני הישן…
חלום נעים יחלום לו… בחלומו והנה שמע ה' את תפילתו: "הנה "ימים באים נאום ה' – הוא שומע קול ניחומים משמים – והקימותי לדוד "צמח צדיק, ומלך מלך והשכיל ועשה משפט וצדקה בארץ, בימיו תושע "יהודה וישראל ישכון לבטח, וזה שמו אשר יקרא ה' צדקנו – ואני אקבץ "את שארית צאני מכל הארצות אשר הדחתי אותם שם והשבותי אתהן " על נוהן ופרו ורבו – ושבתי את שבות עמי ישראל ויהודה אמר ה' צבאות "אל הארץ אשר נתתי לאבותם וירשוה – הנני מביא אותם מארץ צפון " וקבצתים מירכתי ארץ בם עור ופסח הרה וילדת יחדו קהל גדול ישובו – "כי פדה ה' את יעקב וגאלו מיד חזק ממנו – ורויתי נפש הכהנים "דשן ועמי את טובי ישבעו נאם ה' – ונתתי להם לב אחד ודרך אחד "ליראה אתי כל הימים – ולכהנים הלוים לא יכרת איש מלפני, מעלה “עולה ומקטיר מנחה ועשה זבח כל הימים”
צחוק נעים מרחף על פני המקונן היעף.
[ג]
עפעפי שחר נבקעו… ומלכת היום יצאה מחדר משכבה בפנים אדומים ומצוחצחים ותיתצב שמה בפאתי קדים…
היקום פקח את עיניו… הבריאה הקיצה משנתה…
וקול המולת דברים, שיחות, רננה, המיה, צפצוף נשמע מכיכר המחמד, עצי היער מניעים ראשיהם, שואלים איש את רעהו לשלום ומברכים זה את זה בברכת הבוקר… הילדים, הציפורים וכל בעלי כנף, צוהלים וצוחקים בקול, פוצחים רינה, מצפצפים ומהגים, רוקדים וסובבים במעגלה כילדים שובבים.. השיבולים מתלחשות והולכות רכיל אשה ברעותה כנשים… השיבולת ההיא פורצת גדר הצניעות, היא פושטת צווארה לאהובה, הרוח, הנושק אותו באין הפוגות… והשיבולת ההיא עצלה ושוכבת בחיבוק ידיים עד נכון היום… השושנים והחבצלות מתעלסות באהבים את קרני השמש דמעות גיל נוצצות בעיניהן היפות…
גם העורבים ובנות היענה אשר בכיכר השומם הקיצו משנתם והינם משתעים ומשוחחים בקולם המוזר.
בוקר… טל ילדות פרוש על פני כל הבריאה!…
הס, הס מסביב!… הטבע מתפלל תפילת שחרית!… היער הזקן הוא החזן העובר לפני התיבה ומקהלת המשוררים, הציפורים, השיבולים השושנים ויובלי המים, תען אחריו בקול. גם העורבים ובנות היענה יצרחו בתפילה לעומתו.
הטבע אומר שירה למלך הכבוד!…
והזקן המקונן כבר הקיץ משנתו וישב לקונן…
מה להמקונן ולשירת הטבע?…
והנה קול זמרה נשמע בכיכר השומם, קול נעים מרנין לב, קול ניחומים משיב נפש, קול מקהלת המלאכים במרום, והקול יגדל ויתקרב מרגע לרגע… והמון מילים בלולות עולות בקול… עוד רגע והמילים נשמעות לאוזן:
"נחמו נחמו עמי! יאמר אלהיכם, דברו על לב ירושלים וקראו אליה "כי מלא צבאה כי נרצה עונה כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאותיה – "על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון הרימי בכח קולך מבשרת ירושלם – "פנו דרך ה' ישרו בערבה מסלה לאלהינו, כל גיא ינשא וכל הר וגבעה “ישפלו והיה העקב למישור והרכסים לבקעה”.
“נחמו נחמו עמי!”
וההר יענה בקול לעומתו: נחמו! נחמו!
“מה זאת? מה הוא הקול המגיע לאוזניו? שלמי הוא? המלים אינן מוזרות לו; אבל מפי מי הן יוצאות הפעם?” המקונן מלא השתוממות ותימהון.
"אל תירא כי אתך אני – יוסיף הקול להשמיע – ממזרח אביא "זרעך וממערב אקבצך, אמר לצפון תני ולתימן אל תכלאי הביאי בני “מרחוק ובנותי מקצה הארץ”.
“נחמו נחמו עמי”!
– מה אנוכי שומע? – יקרא המקונן לנפשו בתימהון – היקויים עתה דבר חלומי שחלמתי בלילה הזה? היבוא עתה “צמח צדיק”? – הוא נוטה אוזנו ומוסיף להקשיב:
"אנוכי אנוכי הוא מחה פשעיך למעני וחטאותיך לא אזכר – מקים "דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים האומר לירושלם תושב ולערי יהודה תבנינה וחבותיה אקומם – צאו מבבל ברחו מכשדים בקול רננה – אמרו "גאל ה' עבדו יעקב – עורי עורי לבשי עזך ציון לבשי בגדי תפארתך "ירושלם עיר הקדש כי לא יוסיף יבא בך עוד ערל ותמא, התנערי מעפר "קומי שבי ירושלם התפתחי מוסרי צוארך שביה בת ציון – עניה סערה "לא נחמה הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך ויסדתיך בספירים, ושמתי כרכר “שמשתיך ושעריך לאבני אקדח וכל גבולך אבני חפץ”.
“נחמו נחמו עמי!”
עברו רגעים אחדים והנה איש מלא כוח עלומים, פניו מלאים ומפיקים אומץ לב ורוח, אורה ושמחה, ועיניו מזרות זיקי איש ומפיצות מקירבן מבטים לוהטים ומהירים, קומתו זקופה ורגלו ישרה, נראה מרחוק הולך וקורא את הקריאות האלה, והוא הולך וקרב אל המקונן.
– רב לך ירמיהו אחי! – קרא האיש ההוא בגשתו אל המקונן – רב לך שבת על הארץ וקונן! בקינות לא ייוושע עמנו, עלינו לעורר את רוח העם לפעולה ומעשה, כי יושיע העם את עצמו, כי עזרתו אך בו בעצמו, ואם לא ינסה בעצמו לעשות חיל ברוח חכמה ובלב מתנה לא ייוושע עד עולם.
– מי אתה, בן אדם! כי תלך בגדולות ונפלאות כאלה? – קרא אליו ירמיהו בעינים מפיקות זעם ובוז כאחד ומבלי מוש ממקום שבתו.
– ישעיהו הנביא אנוכי – ענה האיש – "ורוח ה' עלי "יען משח ה' אותי לבשר ענוים שלחני לחבש לנשברי לב לקרא לשבים "דרור ולאסורים פקח-קוח – לאמר לאסורים צאו לאשר בחשך הגלו על "דרכים ירעו ובכל שפיים מרעיתם – ה' יצרי מבטן לעבוד לו לשובב "יעקב אליו וישראל לו יאסף ואכבד בעיני ה' ואלהי היה עוזי, ויאמר נקל " מהיותך לי עבד להקים את שבטי יעקב ונצורי ישראל להשיב – לשלם "לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר שמן ששון תחת אבל מעטה תהלה "תחת רוח כהה וקרא להם אילי הצדק מטע ד' להתפאר, ובנו חרבות “עולם שממות ראשנים יקוממו וחדשו ערי חרב שממות דור ודור”.
– שקר תדבר! – קרא אליו ירמיהו בקצף וייסב את עיניו ממנו – לא ישעיהו אתה ולא ה' שלחך! הנה כאחד הבוגדים, אשר “ידרכו את לשונם קשתם שקר ולא לאמונה גברו בארץ”, תדבר! סור לך מזה, נביא השקר! לא אובה ולא אשמע לך! חלילה לי מתת ידי למושיעי ברית ול“דוחקים את הקץ”, חלילה! פה אשב ואקונן במר נפשי ואתחנן לה' עד אשר ישלח אלינו את משיח צדקנו!
– אם כן אלך לי בעצמי אל העם! – קרא ישעיהו וייפן מאיתו ויילך הלאה – אקרא בגרון ולא אחשך כשופר ארים קולי ואגיד לעמי פשעו ולבית יעקב חטאתם, כי יחכה לניסים, ולא יעשה מאומה בעצמו ולרווחתו לישועתו, ולא אנוח ולא אשקוט עד אם יתעורר העם לפעולה ומעשה, או אז יבקע כשחר אורו וארכתו מהרה תצמח.
וירמיהו נשאר על מקום שבתו, על הארץ, והינהו בוכה, מתפלש בעפר ומקונן כבראשונה…
וישעיהו נעלם ואיננו…
ובעוד רגעי מספר נראה מרחוק עוד הפעם ישעיהו ואחריו להקת אנשים צעירים לימים הולכים ומרננים אחרי ישעיהו: “נחמו נחמו עמי”! ומבלי סור למקום מושב ירמיהו הולכים להם הלאה, הלאה…
– אתם בניי היקרים! – קרא אליהם ישעיהו בדרך – אתם תחיו את ארץ אבותינו מעפר שממותה, אתם תבנו חורבות ציון, ואתם תהיו למופת לכל יתר אחיכם אשר בגולה.
– ציונה! ציונה! – מילאו אחרי דבריו צעירי הימים בתרועת ששון.
עוד לא עברה עת מעטה וישעיהו נראה עוד הפעם עובר על פני הכיכר, פניו מפיקים רצון ועליצות והוא צועד צעדים גדולים ורחבים ומדבר לבו: “עת לעשות היא! מספר אנשים מבני ישראל כבר העלתי לארץ אבותינו וכבר באו שמה אל המנוחה ואל הנחלה, ועתה הנני לשוב אל העם ולעורר עוד רבים מבני הגולה לעשות גם המה כמעשי אחיהם ולעלות לארץ אבותיהם”.
ובעוד רגעי מספר שב ישעיהו ועמו להקת אנשים גדולה מאוד, וכולם עושים דרכם בחיפזון ומרוצה, וקוראים ומריעים: “לארץ אבותינו! לארץ אבותינו!…”
[ד]
והנה מאחד ההרים אשר על פני הכיכר נשמע פתאום קול אדיר וחזק קורא: "ישעיהו! ישעיהו!
ישעיהו הרים את עיניו למעלה והנה איש אחד לבוש בגדים לבנים ניצב על ראש ההר, ומראה פני האיש כמראה פני אלהים, קווצותיו תלתלים לבנות כשלג וזקנו הלבן יורד על פי מידותיו, עור פניו קרן ומאיר כאור שבעת הימים, מצחו רחב ולבן ומפיק הוד נורא, עיניו כוכבים נוצצים וקרני הוד על ראשו, והוא גבה הקומה וחסון כאלון, קומתו הזקופה ומראה פניו מפיקים גבורה ואומץ לב ורוח, ועוד לא כהתה עינו ולאנס לחה – והוא קורא אל ישעיהו בכוח.
– הני! הנני! – אמר ישעיהו ויגש אל ההר בחרדה.
– משה עבד ה' אנוכי! נשבע קול האיש מראש ההר.
– משה איש האלהים!! – קרא ישעיהו בחרדת קודש וייפול לרגלי ההר, מלוא קומתו ארצה.
ויתר האנשים אשר הלכו אחרי ישעיהו ניגשו אל ההר גם הם ויטו אוזניהם שמוע דברי איש האלהים.
– קום לך, בני, מעל הארץ! – קרא משה בקול נעים וערב בהחילו לרדת מן ההר – לא איש אלוהים אנוכי, כי אם אדם כמוך וככל איש ישראל. ועתה שמע נא, בני ישעיהו! ראה ראיתי את אשר אתה עושה לטובת עמך ואבוא לנחותך בעצתי, והודעתי לך את הדרך תלך בה ואת המעשה אשר תעשה.
וירד משה מן ההר אל העם.
דממה מסביב… חדלה השיחה בין עצי היער והשיבולים, השושנים והחבצלות חדלו מהתעלס באהבים את קווי השמש. הציפורים חדלו מזמר, גם העורבים ובנות היענה חדלו מצרוח – כוללם נטו אוזניהם לשמוע את דברי המחוקק הגדול מכל מחוקקי העולם, את דברי המורה לכל בני האדם…
– שמע נא, בני ישעיהו! – קרא איש האלהים ברדתו מן ההר – הנה אתה אומר להושיע את עמך, לקבץ את נידחיו מארבע רוחות השמים ולהעלותם לארץ אבותיהם, ברוך תהיה לה' על מחשבתך הטובה הזאת, הן שמעתי רבים מבני עמנו אומרים: עוד מעט ויזרה אור החופש על כל בשר וכל העמים יאירו אלינו פניהם ויחיו אתנו בשלום ואחווה; אבל דע לך, בני, כי כל עוד אשר יהיו בני עמנו החלשים מכל בני האדם, כל עוד אשר יהיו מפוזרים ומפורדים בכל הארצות ונודדים בגויים, לא יהיה להם מנוח והיו האומללים והנדכאים מכל בני האדם. עליהם איפוא לתור להם פינה אחת בתבל, אשר שם יוכלו, בחסד הממשלות אשר בצל כנפיהן ייחסו, לשוב לכבודם הראשון ולהיות לעם. אז יהיו בטוחים מפחד, וגם אלה אשר יתגוררו עוד בארצות העמים האחרים לא יראו רע, כי לא יהיו עוד כיתומים עזובים.
וכאשר ראיתי את עוני עמי בחומר כן ראיתי את עוניו ברוח, רוח עמנו ירד פלאים, ה“גלות” מארצו והנדודים, זה שנות אלפיים, הכחידו כל חלקה טובה בו, שירשו מקירבו את המידות הטובות שהיו לו לפנים וישרישו בקירבו מידות שפלות ורעות. הרעות יחבלו בו רוח האדם והטובות רוח הגוי. בהיות בני עמנו נעדרי מתנות הטבע, אשר חלק בשווה לכל בני האדם, ולמדו להונות, לרמות, לשקר, לריב, להרע ולהזיק לעשות תחבולות עורמה, למען השג להם משפטיהם במזימות רעה ואורחות עקלקלות, וכאשר יאירו אליהם העמים פניהם ייוואלו לחשוב כי חסד יעשו העמים איתם, ועליהם להצמיד להם חנף, להקריב להם שלמי תודה יקרים, להתכחש לעמם ולרוחו, לעזוב את הסגולות היקרות אשר להם, כל אל ה ישחיתו את רוח העם וירחיקו מקירבו את רוח תורתי, תורת אל חי, אשר ציוויתי להם, מורשה קהילת יעקב, את התורה אשר עשתם לעם חכם ונבון; כי גם אלה המתיימרים בכבודה ושומרי משמרתה לא ידעוה, לא יחדרו אל תוכה, לדעת רוחה, המה רואים רק את קליפתה החיצונית ולא את גרעינה הפנימי. הקליפה אשר שמו עליה נוספות מדור לדור יקדישו ויעריצו כתורה שלמה, ואת התורה בעצמה, את מקור המים החיים יעזבו – עד כי בראותי את מומי בני עמי בימים האלה תאבל עליי נפשי. “שחת לו” עמי “לא בניו”! – העברים אשר אני רואה לא ייראו כיוצאי חלצי העברים הקדמונים, אשר היו לשם ולתהילה… וכל עוד אשר יוסיפו לשבוע נדודים יילך רוחם, כרוח האדם כרוח הגוי, הלוך וירוד… ואך כאשר ייקבצו הרבה מים במקום אחד וחיו על חשבון עצמם מבלי צפות לחסד לאומים יוכלו לחיות ברוחם, רוח העם העברי הקדמוני, להרחיק מקירבם את מידותיהם הרעות, ולסגל להם את כל המידות הטובות שהיו להם לפנים.
הארץ הטובה בעד נודדי עמנו לבנות להם שמה את ביתם ההרוס היא אך ארץ אבותיהם, כי אין מקום יותר נאמן, כלאיש אחד כלאומה שלמה, מנחלת אבות. בארץ ההיא לא ייחשבו, גם בעיני אחרים גם בעיני עצמם כזרים. שמה יידע העברי כי על אדמתו הוא יושב. בה היו גם אבותיו ובה יחיה גם הוא. בה יהיה מושבו איתן… הארץ הזאת תרומם גם את רוח העם. כל מראה עיניים בארץ הזאת תעורר בקרב העברי הלך נפש, זכרונות העבר, זכרונות העם בימים עברו, והזכרונות האלה יעוררו בקירבו רגשי עם. שמה החלה תולדות ישראל ושמה גם תכלה; לא כן בארץ אחרת. אף אם תינתן להם ארץ מיוחדת, ארץ טובה ומבורכת, לא יהיה שם מצבם איתן, וגם בעיני אחרים וגם בעיני עצמם ייחשבו כזרים. העברי ירגיש שם איזה רגש נכר כי הארץ ההיא איננה ערש ילדותו. שמה לא יעורר מראה עיניו בקרב העברי הלך נפש, זכרונות עם ורגשי עם, ובאין רגשי עם אין עם. שם יהיה העם לעם קטוע בלי ראש, בלי ילדות…
ארץ ישראל היא הארץ אשר תשאף אליה כל נפש עברי באשר הוא שם, גם מקצווי ארץ וים רחוקים, הנטייה הטבעית הזאת לא תוכל היכחד כלה.
וטוב אתה עושה, בני ישעיהו, כי תעורר את העם לפעולה ומעשה, כי יקום בעצמו לעזרתו, כי אמנם כבר חלפה עברה עת הפלאות וה' לא יושיע לאלה החובקים יד בצלחת באפס כל מעשה… ואם לא יתעורר העם בעצמו לעשות לו שם ושארית בארץ לא יוושע לעולם.
אבל, בני ישעיהו, אם מחשבתך טובה מעשיך לא טובים.
לא זה הדרך!
הדרך הזאת אשר ברת לך ללכת ולהוליך בה את בני עמנו לא תוביל אל המטרה הנישאה אשר הצבת לך.
עליך לא אך למצוא ארץ לבני עמך כי אם גם לברוא עם; להעלות את בני עמנו ממדרגת עדר צאן התועים איש לעברו, למדרגת בני אדם אשר רגש כללי יאחרם ויתן להם לב אחד, שפה אחת ודברים אחדים, למדרגת בני עלייה ובני תרבות. עליך לחיות את העם, עליך לאסוף את העצמות היבשות, להעלות עליהן בשר, לקרום עליהן אור ולפחת בהן הרוח למען תחיינה – ומדוע לא תשים לבך אל דבריך אתה אשר קראת לפנים: “אם ייוולד גוי בפעם אחת?” כי תבהל ברוחך ותעשה את דרכך במרוצה וחיפזון? העבודה הזאת,עבודת תחיית העם, עבודה גדולה ונכבדה היא, עבודה קשה וכבדה, ואין עליך לדחוק את הקץ, עליך איפוא לצעוד צעדים קטנים אבל בטוחים. עליך להביא את צעדיך ומעשיך בחשבון, כי כל משגה קטן בעבודה כזאת יכול לחבל את כל המעשה!
דע לך בני, כי הראשונים העולים לארץ המה יהיו אבני המוסדה לבנין בית ישראל, ועליך לדעת איפוא כי לא כל האבנים טובות ליסוד, וכי היסוד דורש גם חומר טוב, גם סידור ומערכה טובה ואז אך אז יוכל להבנות עליו בית נכון ונישא – אבל אם תיקחנה ליסוד אבנים שבורות ולחות וחומר טפל והאבנים תצרבנה בלי כל משטר וסדר, לא ייכונן יסוד, כי אם גל אבנים, ערמהמוציאה ריקבון ולח, והבניין אשר ייבנה עליו ייהרס וייפול למשואות… גרעין טוב אם יינטע בארץ יוציא פרי טוב ולא גרעין נרקב… עליך גם להעמיד מנצחים אמנים על עבודת בניין-העם, אשא ידעו את כל חוקי הבנייה, גם כי יהיה רוח אחד לכל המנצחים על העבודה, כי יידעו כולם את תעודת הבניין, כי אם האחד יאמר לעשות את הבניין לבית מושב אדם, השני – לבית אסם או גורן והשלישי לאורוות סוסים – מה דמות נערך לבניין כזה?… ולהיפך, הבונים בעצמם טוב כי יהיו אנשים פשוטים, בעלי ידיים גסות, והמה לא יבקשו להם חשבונות רבים, כי אם ישמעו בקול המנצחים על העבודה ויעשו ככל אשר יצוום.
ומה אתה עושה? אתה לוקח מכל הבא לידך, להעלותם לארץ אבותיהם מבלי לשים לב אם מסוגלים הם להיות לאבני המוסדה לבניין בית ישראל. הנך מעלה שמה ערב רב, אנשים העושים שמה את מעשיהם המנונים והרעים אשר הסכינו בהם בארצות נודם, אנשים אשר יהיו למפגע ולמכשול לתחיית העם; אתה לוקח לך חומר תפל, הנך מפתה את בני עמך לעלות לארץ אבותיהם באמרים נעימים, בשירי זמרה והבטחות טובות, לא כי על ידם ייוושע העם כולו, כי אם, כי שמה יתענג כל אחד עלרוב טוב ועדן שמים, אבני פוך וספירים, כרכור ואבני אקדח – בחומר תפל כזה לא תדבקנה אבן אל אבן, כי בבואם שמה וראו כי הבטחותיך הטובות שהבטחתם לא באו או כי תיאחרנה לבוא ורגזו, והתקצפו וקיללו בעמם ובארצם… והאבנים לא תיערכנה במשטר וסדר. העולים לארץ לא יתנחלו על האדמה בחשבון ודעת, לא יכוננו את יישובם על יסודות חזקים ונאמנים והבנייה עזובה לנפשה, באין מנצחים אמנים על העבודה, בלי תכנית ותרבות ידועה. ויש אשר ימצאו לה מנצחים בלתי קרואים אשר לא יידעו בין ימינם לשמאלם, ולכל אחד רוח אחרת ודעה אחרת, וכל אחד מהם יערוך לה תוכנית לפי רוחו; ולהיפך, לבונים תיקח לך רבים שאין להם ידיי גסות ובריאות, כי אם לב הוגה דעות ורוח דמיון, והמה יבקשו חשבונות רבים ויחבלו את מלאכת הבנייה…
לא! לא זה הדרך!
דע לך, בני, כי אך חלק קטן מבני עמנו מסוגל עתה לעלות לארץ אבותינו…
אבל רבנו! – שיסע ישעיהו את דברי איש האלהים – בני עמנו בימים האלה המה עניים מדוכאים וחסרי לחם, והרבה מהם נודדים ממקומותיהם מבלי מצוא כל מקור מחייה לנפשם, ואנה איפוא יפנה הרוב הזה אם לא לארץ ישראל?
לא בני! – ענה משה – היישוב בארץ ישראל אשר אתה מכונן איננו בשביל עניי אחינו שאין להם ממה להתפרנס. המה אם ירעבו בארץ מולדתם יבקשו להם לחם בארצות אחרות; אבל לא בארץ ישראל, הישוב הזה הינהו בשביל טובת האומה כולה, לעשות חלק ידוע מבני ישראל לעם חי על אדמתו, ולא נוכל להקריב את טובת כלל האומה על מזבח הפרט. גם את זאת עליך לשים אל לב, כי אין ישראל קטנה היא ודלה ולא תוכל עתה לקלוט אל קירבה מספר רב מאחינו, כי לא תתן להם גם מחייה לנפשם כי אם מספר קטן.
אחרי דומיית רגעים אחדים הוסיף לדבר: "עליך לדעת כי המטרה עודנה ממך והלאה, כי תחיית העם לא תוכל עתה וגם בזמן קרוב לצאת לפעולות – ולוא גם תוכל, הנה הדור הזה החי עמנו כיום איננו מסוגל לזה. מורך-לב, רפיון-רוח, עבדות מוסרית, שפלות פרוד הלבבות, מחלוקת, שנאה, קנאה, אהבת עצמו יותר מן המידה ועוד ועוד, כל אלה המידות הרעות שדבקו בבני עמנו בנדודיהם זה מאות בשנים, אינן מכשירות אותם לחיי-עם, ואך הדור הבא, בני שילשים או ריבעים, אשר יקום מאחריהם, אם ישימו עליו עין כראוי, יש תקווה, כי יהיה מסוגל להוציא את תחיית העם לפעולה ורוב הדור הזה איננו מסוגל גם לעלות לארץ אבותינו, גם מבלי אשר יחיה שמה חיי-עם, כי יביא איתו שמה את כל מידותיו הרעות והשפלות, ומנהגי ארץ הקדם, אשר החוקים יירמסבו שם ברגלים, עוד יגדילו משובתו… ובהיותו למופת לבניו אשר יילדו על ברכיו לא יקום לעולם הדור המבוקש אשר יהיה מסוגל לחיי-עם – ואם גם יקום דור כזה והיה לעם, לא יהיה העם אשר אנחנו מבקשים, העם העברי, החכם והנבון, המצויין במידותיו ותכונת נפשו, כי אם עם חדש, עם פרא ומושחת…
גם הדור אשר הוצאתי ממצרים, דור העבדים, לא היה מסוגל לחיי עם וגם לעלות לארץ כנען, ומה עשיתי אנוכי? רוח ה' היתה בי ואמאס בדור ההוא, וגזירה יצאה מלפני ה', כי נרעה ארבעים שנה במדבר, כל היוצאים ממצרים ימותו במדבר, עד תום כל דור העבדים ואך הדור החדש, אשר העבדות היתה זרה לו, אשר גדל ויחונך ברוח תורתי, הוא עלה לארץ נחלתו והוא ירשה, ובני עמנו עתה עוד גרועים מיוצא מצרים, כי הם היו בני עבדות בת מאתיים שנה ואלה סבני עבדות בת אלפיים שנה. הדור ההוא היה יונק רך, ילד, אשר נקל להטותו לכל רוח והדור הזה הוא זקן והנהו גפן סרוחה, ארז ישן, אשר אם נבוא להטותו לרוח אחר ייעקר משורש כלה. הדור ההוא היה נבער מדעת ויהי הנקל להורותו תורה ולתת לו לב חדש והור הזה הוא בן דעת ומתיימר בשם ה“השכלה” וכל מגרעותיו נחשבו בעיניו למעלות טובות.
האנשים האלה – הוסיף איש האלהים אמריו לו – ברובם לא יסכנו להיות מן העולים אל ארץ הקודש, ואם צר להם מ קומם, אם אין להם מוצא אחר כי אם לעזוב מקום מושבם לבקש אוכל לנפשם, יילכו באשר יילכו אך לא לארץ ישראל. ורק חלק קטן ממנו, אלה האנשים התמימים והישרים אשר עוד לא עפלה נפשם בם, האוהבים חיי שלום והנכונים לשמוע בקול מדריכיהם ומוריהם להועיל, אלה אם יצא יצאו מארצות מגוריהם, אותם תעלה לארץ ישראל, ולא בחיפזון, כי אם לאט לאט, בחשבון ודעת. ולא די כי תביאמו לארץ נחלתם, כי גם תיטעמו, כי תכונן שמה את יישובם על יסודות נאמנים. עליך להושיבם שמה על האדמה לעבדה ולשמרה. על-ידי הדבר הזה תברא בקרב עמנו המפלגה שבלעדיה לא ייכון כל עם, היא מפלגת ממציאי החומר, מפלגת עובדי האדמה, המפלגה אשר לוקחה מאיתנו בידי אחרים, אשר עשונו אך ל“מעבדי החומר” ול“מעבידי החומר” ממקום למקום ומזמן לזמן, לאומנים ותגרנים, ומהאחרונים למידות רעות שדבקו בנו תוצאות.
הקיבוץ הקטן הזה בארץ אבותינו, אם יהיה ערוך ומסודר היטב, דרוש מאוד לחפץ תחיית העם. הוא יהיה הראש לכל הגווייה, הוא יאצל מרוחו על כל בני הגולה והוא יהיה החוט אשר יקשר ויאגד את כולם לאחדים; ואם תאמר לחדול מזה כלה, לבלי כונן בארץ אבותינו כל קיבוץ עברי ולחכות עד אשר יצורפו ויזוקקו אז לא תגיע לעולם אל המטרה הניצבת לפניך, כי העברים אשר יתגוררו בארצות אחרות, באין להם כל דבר מאחד ומאגד, כל מרכז עברי, עלולים לשכוח במרוצת הימים את עמם ותורתם, מקור מחצבתם וארץ מולדתם כולה.
אבל ידוע אדע כי “כבד ממך הדבר לא תוכל עשהו לבדך” נבל תבל גם אתה גם העם“. ו”עתה שמע בקולי איעצך ויהי אלהים עמך": אנוכי אבחר לך כוהנים מקרב העם אשר יכהנו פאר במקדש עבודת-העם ואשר יישאו איתך בעול העבודה. העבודה הזאת, תחיית העם, היא עבודה ארוכה לדורות. העבודה הזאת נפלאה היא במינה, אין ערוך עליה בכל דברי העמים. עבודה כזאת לא תוכל הימסר בידי הטבע להיעבד על ידו לבד. עבודה כזאת לא תיעבד מאליה. גם לפנים בחרתי לי כוהנים לעבודת העם, להורות את העם תורה ודעת ולחנך את רוח העם. אך לפנים בחרתי את הכוהנים משבט מיוחד, שבט לוי, אשר היה חופשי במצרים ועול העבדות לא עלה עליו, והיה הוא למקור הרוח והחכמה בישראל, הכוהנים אשר בחרתי לא עבדו את האדמה ולא עסקו בענייני החומר ויחיו על חשבון העם, ויהיו מסוגלים להיות מורים להעם ולהאציל מרוחם עליו. ועתה אין עוד בקרב עמנו שבט מיוחד אשר יעלה על אחיו במעלות הרוח, ולכן דרוש לבחור כוהנים מכל פינות העם: אנשי חיל, אנשי אמת, שונאי בצע, אנשים אשר אהבת עמם מצאו קן לה בלבב אנשים הנכונים להקריב קורבנות מחים, חלק גדול מאהבת עצמם והנאתם, על מזבח האומה והמה יהיו לכוהנים טובים במקדש-העם. המה יורו את העם תורתי הצרופה ויביאו בקירבו את רוחה; המה יעוררו את רגש העם בקרב אחיהם, והרגש הזה יכשירם לחיי– עם; המה יחנכו את הדור הבא, ידשרשו בקירבו את מידותיו הרעות וישרישו בקירבו את המידות הטובות שהיו לאבותיו – ועל כל אלה ינצחו על עבודת בנין בית ישראל בארץ ישראל, כי תיקחנה אבנים שלמות וחזקות ליסוד ולבנין, כי תיערכנה במשטר וסדר, כי יחמרו אותן בחומר טוב – למען יהיה הבניין בניין מרום ונישא, בניין עדי עד.
– – – – – – – – – – – – – – –
משה כילה לדבר. דממה מסביב. הטבע עודנו נוטה אוזן להקשיב את דברי המחוקק…
השמש האירה את פניו ויקרן אורם שבעתיים…
– קירבו נא אלי! – קרא משה בהתבוננו לכל עבר וברמזו באצבעו, למתי מספר אנשים מקרב העדה אשר עם ישעיהו, כי יקרבו אל ההר.
האנשים קרבו אליו.
– בכם אבחר לכוהנים במקדש עבודת-העם – קרא אליהם משה בגשתם אליו – אתם שמעתם את אני שואל מעינכם ואותה תשמרו לעשות
– נעשה ונשמע! – קראו האנשים קול אחד.
ובעוד רגעים אחדים עזב איש האלהים את העדה ויעל על ההר ויעלם…
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.