(מקרה מימים עברו)
[א]
ערב יום הכיפורים בוא בא. הרחוב העולה לבית התפילה הגדול שבעיר N. מלא תשואות המון בני-אדם ההולכים ברגש לבית התפילה, מלובשים בגדי שבת ויום טוב, וסידורי התפילה תחת אצילי ידיהם, להתפלל תפילת המנחה ולקבל שמה את ייסורי ה“מלקות” אשר ילקם פסח העיוור (ואף כי על פי הרוב לא יכוון להלקות במקום הראוי ), בחגורתו אשר במותניו, או להריק את כיסיהם העמוסים בנחושת… ולפניהם ילדים קטנים נושאים נרות של שעווה או של חלב מזוקק בידיהם וכלי חרס מלאים עפרות חול לתת שמה את הנרות והעמידום על דפי החלונות ועל השולחנות ועל כותלי הספסלים בבית התפילה. אחרים מלובשים בגדי חול וכותנות ומטפחות, מסרקות ובורית תחת אצילות ידיהם עוברים ל“בית המרחץ” העומד לא הרחק מבית התפילה, כנהוג בתפוצות ישראל. המון עניים ואביונים, יתומים ואלמנות ומאספים לדברים שבצדקה, ימלאו את פני כל הרחוב מפה לפה וידיהם פשוטות לקבל נדבות מכל הבאים להתפלל, או “קערות” בידיהם ובהן “פתקאות” שונות שבהן רשום דבר הצדקה אשר כל אחד ואחד יאסוף כסף נדבות לטובתו. פושטי-יד אלה אינם מחכים עד אשר יקרב המתנדב אליהם לתת להם את נדבתו; כי אם בראותם מרחוק איזה מתפלל חדש הולך לבית התפילה, ימהרו לקדם את פניו ולסבבו מכל עברים בקולותיהם ופתגמי תחנוניהם השונים: רבי חיים! יאריך ד' את ימיך בטוב ובירכך בחתימה טובה, תן לי “נדבה”, כי עני ואומלל אני וגווע ברעב!
– יתום אובד אנוכי ואין לי לחם לאכול ובגד ללבוש.
– אל תשעה להם ולתחנוניהם, כי המה מסבבים אותך בכחש ואינם “נצרכים” כלל לעזרה. טוב איפוא כי תפתח את ידך לי, אני הגבר ראה עוני בשבט עברתו.
– יהי כן ד' עמדך כאשר אמת תדבר.
– כל המכות הכתובות בתורה תחולנה על ראשך, נבל!
– “גזר דין” בבטנך.
– שקרן! כזבן! הכל יודעים כי הנני עני יותר גדול ממך.
– מוטב כי תיתן את נדבתך לי ל“מלביש ערומים”!
– ל“חונן דלים”!
– ל“סומך נופלים”!
– ל“לחם עניים”!
– לפרושים ובחורים עניים!
– האם לי לא תיתן מאומה, ר' חיים?!
– ולי?!
– לי!
– לי!
והבאים להתפלל נותנים, אם ברצון ואם בהכרח, את כסף נדבתם לכל אחד את נדבתו.
ומה רבה ההתחרות בין ה“מקבלים”, ומה גדל השאון והמריבה, החרפות והגידופים, הקולות והצעקות!
והבאים להתפלל נותנים, אם ברצון ואם בהכרח, את כסף נדבתם לכל “פושטי יד”, לזה פרוטה אחת ולזה שתיים ולזה שלוש, הכל לפי המתנדב והמקבל, עדי הגיעם לפרוזדור בית התפילה; ושמה אל שולחן ארוך יושבים בעלי-הבתים הנכבדים אל ה“קערות” אשר לפניהם על השולחן ובתוכן פתקאות שונות שרשומה בהן תעודת כל קערה וקערה. ויש אשר “קערות” אחדות נכנסות תחת רשות אחת.
בראש כולם יושב ר' חיים “גבאי” בית התפילה, איש בעל כרס רחבה ובעל בשר, ולו זקן ארוך שיורד על פי מידותיו, ולפניו – קערות אחדות לבית התפילה, האחת: לעצי הסקה, השנית – למאור, השלישית – לבדק הבית, הרביעית – לספרים והחמישית – ל“בית התפילה” סתם וכל הכסף הרב הצבור בם (העולה על סכום כל כסף הקערות האחרות פי שניים ושלוש) יובא לאוצרו; אחריו גבאי החלוקה ר' שכנא, איש שמן ובעל בשר ופניו אדומים כיין, ולפניו קערה גדולה, ובתוכה – פתקא נדפסה שרשום עליה דמות “כותל מערבי” ו“קבר רחל” ו“חורבת ר' יהודה החסיד”, ו“קול קורא” מירושלים הקורא לעזרה. ועליו חתומים כל הרבנים והגאונים, האבדי“ם, הר”מ, המו“צ והבד”צ וממוני כל הכוללות בירושלים עיה“ק ת”ו. ומה יעלוץ לבו בקירבו בהתבוננו אל שטרות המדינה ומטבעות הכסף הנוספים ב“קערתו” מרגע לרגע, והנהו חושב את חשבונותיו ומסדרם במחשבתו ומצרף פרוטה לפרוטת קרן וריווח, קרן וריבית וריבית קצוצה ואבר ריבית וגו'. אחריו – “החזן” עם כל עוזריו הגדולים והקטנים, יאקיל ה“טנור”, פייטיל ה“באס”, איצקה ה“סופראן”, נחום ה“ביי”, ועוד אחד שמנגני N. לא ידעו לאיזה סוג ייחשב, ולפני כל אחד ואחד קערה מיוחדה; אחריו – “משנה החזן” הנקרא בפי בני העיר בשם “אונטער חזן”, מתפלל תפילת “שחרית” בראש השנה ויום הכיפורים בבית התפילה הגדול ומשרתו – משרת “שמש” בבית התפילה הזה ועוזרו האחד הנקרא בפי כול “שמריל הבאס”; אחריו ה“קורא” בבית התפילה וה“בעל תקיעה”; ואחריהם כל יתר הגבאים, הנאמנים והשמשים, הראשים והמשנים ועוזרי המשנה של כל החברות השונות לענייני הצדקה שבעיר; גם גבאי “חברה קדישא” ושמשיה לא יחסרו שמה. והבאים להתפלל יעברו על פני כל ה“קערות” והניחו את כסף נדבתם בכל אחת מהן, הכל לפי מצבם, לפי ערך הצדקה, ובייחוד לפי ערך היושב אל הקערה.
ומעבר השני של בית התפילה נראה בחזון הזה בין הנשים ההולכות להתפלל תפילת המנחה גם הן. גם אותן ייסבו הנערים העניים מכל עברים ולא ייתנו אותן עבור הלאה לדרכן עד תיתן לכל אחד מהם את נדבתן, ואליהם תתוספנה הנשים העניות, הזקנות והבלות, ומטפחות אדומות, או צהובות, מקופלות, חבושות לראשיהן כעין כברה, והן פורשות ידיהן לעזרה וקוראות את תחינותיהן וקריאותיהן: חנה ציפה! יאריך ד' את ימייך ושנותייך והיה לך “מזל טוב”, ברכה והצלחה ושנה טובה, תני לי נדבה.
– אשה אלמנה, ענייה וגוועת אנוכי, ולי חמישה ילדים קטנים שואלים ללחם ופורש אין להם.
– קץ השנה כבר הגיע ועליי לשלם לעוזר הסנדלר “שכר דירה”, ואם אין – ישליכני החוצה, אותי ואת כלי ביתי, חניני “לבי” ו“כתרי”, לאורך ימים תחיי ותני לי “נדבה”.
– חמלי נא עליי וחמל עלייך אבינו שבשמים, החורף ממשמש ובא ועצים להסקה אין לי, גם בגדי חורף לי ולילדיי.
– ואני אין לי במה לשלם “שכר לימוד” בעד טוביה בני.
– למה זה תהדפיני, חצופה, האם רק לך ניתנה הרשות לבקש נדבות?
– ומדוע זה תקפצי בראש ולא תיתני לכולנו ליקרב אל חנה ציפה?
– אנא, חנה ציפה היקרה, תני נדבה הגונה ליולדת ענייה.
– למשפחה ענייה וגוועת ברעב!
– ולי!
– ולי!
ובעזרת הנשים עומד שולחן ארוך ועליו קערות לעשרות לענייני צדקה שונים – ולפניהן נשים עניות או נערים לבושי קרעים או קערות בלי יושבים אליהן כלל.
[ב]
שמה בפינת הפרוזדור לפני פתח בית התפילה עומד איש עני אחד, לבוש קרעים ורגליו יחפות. שערותיו פרועות, כי לא עלה עליהן מסרק זה רבות בשנים, פניו דלים ורזים, לחייו שופו וקמטו, עיניו שחורות ומתרוצצות בחוריהן ומבטן מפיץ אימה וזוועה, ידיו פשוטות לכל עבר ומבקש נדבות מכל הבאים להתפלל בקול מוזר ופרוע: “תנו לי כסף והגשתי את משפטי עם ה”פריץ" הבלייעל לפני השופטים וגם את בתי התמימה והישרה אוציא מתחת ידו".
הילדים יביטו עליו בצחוק ויתגרו בו להרעימו ולהרגיזו והשם: “משוגע!” “משוגע!” יתמלט מפתחי פיהם, והוא יתרגז עליהם וירקע ברגליו ויאיים עליהם ברמיזת אצבע – והגדולים יביטו עליו במנוד ראש, ורגשי רחמים וחמלה יתעוררו בלבם למראה הזה, וכמעט כל הבאים להתפלל לא יעברו עליו מבלי משים, ובלב רבים מהם יתעורר רעיון מעציב והם קוראים בלבם: משפטיך ד' תהום רבה.
האיש הזה ייקרא בפי כל בני העיר. N בשם “אליקים המשוגע”!
אבל לפנים נקרא בשם: “רבי אליקים הגביר”, “רבי אליקים המופלג”, “רבי אליקים החכם”, “רבי אליקים הנדיב”!
מדי צאת האיש הזה החוצה, ירוצו אחריו להקת ילדים ונערים שובבים, יעפרו בעפר לעומתו, וסקלו אותו באבנים ויקראו אחריו מלא. והוא יתנפל עליהם במקלות ואבנים, ירדפם בחמתו ויקללם קללות נמרצות.
אבל לפנים הביטה עליו כל בני העיר בחרדת הכבוד והדרת הפנים, ויוקירוהו ויכבדוהו ושמו היה מרומם בפי כול, ומדי בואו העירה מאחוזתו במרכבה רתומה לארבעה סוסים אבירים ויעבור דרך רחובות העיר. N, פתחו כל בני העיר את דלתי בתיהם וחלונותיהם להביט ולהתבונן עליו ולנענע לעומתו בראשם בברכת שלום, ובבואו לבית התפילה פינו כל המתפללים את הדרך לפניו וטובי העיר והרב בראשם חרדו לקראתו ויקבלו את פניו בכבוד והדר, וכל אחד חשב לו לכבוד מאוד נעלה לשבת בחברת רבי אליקים הגביר אף רגעים מעטים ולדבר איתו דברים אחדים.
[ג]
עודני זוכר את היום ההוא שבו ראיתי בפעם הראשונה את ר' אליקים הגביר והליכות דרכו בקודש.
בימים ההם ואני עודני ילד כבן שמונה שנים. היום ההוא היה ערב יום הכיפורים, ואנוכי הלכתי אחרי אבי לבית התפילה להתפלל תפילת המנחה. סידור בידי האחת ונר שעווה בידי השנית, המון העניים והאביונים סבו אותנו מכל עברים ולא נתנונו עבור הלאה לדרכנו, ואבי החל לתת לכל אחד את נדבתו, והנה פתאום מיהרו כל העניים לסור מעלינו רגע אחד ואיש לרעהו קרא: “הנה ר' אליקים הגביר הולך וקרב לבית התפילה!” וכרגע התלקטו כל העניים והמאספים לדברים שבצדקה ויעמדו כולם בשורה אחת לפני פתח פרוזדור בית התפילה, ומחזה נהדר ונחמד נגלה לעיניי: איש אחד לבוש בגדי כבוד והדר הולך בראש ואחריו – שני משרתיו עושי רצונו, האחד מחזיק בידו כיס גדול מלא מטבעות כסף והשני – כיס מלא שטרות המדינה, והוא עובר לפני כל אחד ואחד ממקבלי הנדבות, ופונה אל משרתיו, פעם אל האחד ופעם השני ומצווה: שתי מטבעות! שלוש! ארבע! חמש! וכו' שטר אחד! שניים! שלושה! וכו' ומשרתיו ימהרו למלאות אחרי פקודת אדונם להעניק לכל מקבלי הנדבות נדבות כסף ולהשביעם רצון. ובבואו לפרוזדור בית התפילה חרדו לקראתו כל היושבים שמה אל הקערות ויקומו ממקומות מושבם, והוא ציווה לעושה דברו להניח בכל קערה שטרות המדינה בני חמישה, עשרה רובל, חמישה ועשרים.
המחזה הנהדר הזה עשה בקירבי רושם חזק ונמרץ ואקיף את אבי בשאלותיי: מי הוא זה ואי זה הוא האיש הפזרן ועושה צדקות הזה? ויגד לי כי ר' אליקים הגביר הוא, וכי חסדי האיש הזה וצדקותיו שהוא עושה לבני עוני עצמו מספור, ואנשים למאות ולאלפים כבר נושעו ונושעים על ידו.
[ד]
ר' אליקים הגביר היה עשיר גדול ורב אוצרות, מסחריו ועסקיו היו רבים ושונים. הוא היה בעל אחוזות גדולות בסביבות העיר. N אשר הכניסו לאוצר שכר רב מדי שנה בשנה. הוא היה סוחר ביערים וייקן יערים גדולים מאת ה“פריצים” לכרות את עציהם לשלחם ברפסודות על פני הנהר. הוא היה סוחר בתבואות וישלח אוניות טעונות בר, יבול שדות אחוזותיו, מחוץ לגבול שני בתי בישול יין שרף ושיכר היו לו באחוזתו הגדולה שגר בה תמיד, ובית ממכר יין שרף ושיכר לכל בעלי בתי המרזח בעיר. בכל העיר. N והערים אשר מסביב לה היה נודע שם ר' אליקים הגביר ורוב עושרו ויקר תפארת גדולתו, שרים ואצילים ביקשו קרבתו ויהיו מבאי ביתו. בייחוד נודע לשם בצדקת פזרונו הרב ובחסדיו הרבים שהפליא לעשות לבני עוני ויודעי מחסור. ביתו היה פתוח לרווחה לכל נקשה וכושל, וכל נדכה ונענה מקרוב ומרחוק בא אליו לדרוש עזרתו, וכולם יצאו מאיתו שבעי רצון. מחברים, מגידים, משולחים, מכניסי כלה, עשירים שירדו מנכסיהם, עגלונים שמתו סוסיהם, רבנים שירדו מכהונתם, חזנים שאיבדו את קולם, – כולם נהרו מרחוק לשמע שמו הטוב לאחוזתו, והוא פתח את ידו הנדיבה ויעניק לכל אחד ואחד נדבה הגונה. ומי יוכל לספר את רבי צדקותיו לבני עירו. בכל ענייני הצדקה שבעיר לקח הוא חלק בראש, וכמעט נדבותיו לבד היו היסוד שעליו נשענו כולם. בית החולים ובית המקלט לזקנים נבנו בכספו ועל חשבונו התכלכלו; בכל שבוע ושבוע שלח עגלות טעונות קמח לחברת “לחם עניים” לחלק לעניי העיר; הלבשת תלמידי התלמוד תורה היתה על חשבונו, וככה גם ליתר החברות ולענייני הצדקה פיזר נתן ביד רחבה. מכספו בנה בית תפילה גדול לבני העיר – הוא בית התפילה שאליו הבאתיך, קורא יקר, הפעם – ובית לתלמוד-תורה. לפני חג הפסח שלח עגלות טעונות חיטים, לחלק בין עניי העיר ובעלי הבתים שירדו מנכסיהם; תבערה כי פרצה בעיר ונתן להנשרפים עצי בניין לבתיהם מ“יעריו” חינם אין כסף. דבר כי התהלך בעיר ושלח לעיר הפלך לקרוא לרופאים והיו בעיר כל ימי התהלך המחלה בקירבה, וביקרו את החולים ונתנו להם סמי מרפא – והכל על חשבונו. הרב המורה-צדק, החזן והשמשים התכלכלו כמעט אך על ידו. ומה רבו צדקותיו וחסדיו שהרבה לעשות בסתר, לאלה הבושים לקחת עזרה בגלוי.
ר' אליקים הגביר, היה בעל כשרונות גדולים ומצויינים, שכלו – חד ועמוק, בינתו – ישרה ורחבה, רוחו רוח כביר עשוי לבלי חת, ויהי איש מתון ומיושב, ורבים פנו אליו לשאול עצה מפיו ודבריו היו בעיניהם כדברי האורים, ונוסף לזה היה עניו ומתהלך עם כל אדם באהבה וריעות, ויאר פניו לכל איש כקטן כגדול. הוא היה תלמודי מופלג וירא שמים ויקדיש את עיתותיו הפנויות ללימוד התורה, וגם ההשכלה לא זרה לו ויאהב להגות בספרי הפילוסופים העברים מימי הביניים וגם לקרוא במכתבי העת העברים וספרי הספרות החדשה. בקצרה – בר' אליקים התאחדו כל המעלות המצויינות והמידות הטובות שתפארת להן מן האדם, ויהי לברכה ולתהילה בפי כל יודעיו ושומעי שמעו.
גם רעיתו חברתו ואשת בריתו הנה, הצטיינה בטוב לבבה וישרת נפשה ותהי לעזר לבעלה במעשה הצדקה והחסד. גם היא היתה ענוות רוח ותמימת דרך, ותקבל פני כל הבאים לביתה, לשפוך לפניה מרי שיחם, בסבר פנים יפות ותשתדל לחלצם מן המצר ולהוציאם למרחב. וכל בני העיר N הוקירוה ויכבדוה וכאם רחמניה נחשבה לעניי העיר.
ויחי ר' אליקים הגביר חיי עונג ועדן, שקט ושלווה, אושר וכבוד בחברת רעיתו אהובת נפשו ובתו רחל אשר ילדה לו.
אך לא לעולם חוסן! גם כוכב הצלחת ר' אליקים הגביר החל לרדת מטה, מטה, עד כי נדעך כלה…
[ה]
רסיס רעל אחד הטיף הזמן בכוס חיי ר' אליקים ועל ידו הורעל בקרב הימים כל המשקה אשר בכוס… נקודה שחורה אחת עשה המקרה על שם-חיי ר' אליקים, וממנה החלו להתפשט צללי אופל ארוכים, והצללים האלה התרחבו והתפשטו עד אשר האפילו כלה את שמש חיתו…
חנה אשת ר' אליקים הגביר חלתה את חוליה אשר מתה בה…
רבות התאבל ר' אליקים על מתו זה, רבות השתוחחה נפשו ותהמה עליו על מות אהובת נפשו וחברתו הנאמנה בחיים. ואך בעזרת רוחו הכביר ולבו האמיץ התאושש ויט את שכמו לסבול תנופת יד המקרה ויכן את עצמו לקראת החיים הבאים, חיי בדידות ועצב… ויידור נדר לבלתי קחת עוד אשה אחרת כל ימי חייו, למען לא תהיה למפגע ולמורת רוח לבתו רחל, נחמתו האחת ותקוותו היחידה בחיים אחרי מות אשתו, ולמען יוכל להקדיש את כל ימי חייו לבתו, להצלחתה ואושרה.
בת שתים עשרה שנה היתה רחל במות עליה אמה וכבר היתה חמדת כל רואיה ושמה לתהילה בפי כל יודעיה. היא חוננה מאת הטבע ביופי וחן ובתכונות יקרות ונעלות, כשרונות נפשה היו טובים ונעלים, לבה לב מבין ורגש, ונפשה נפש זכה וטהורה. חן וקסם היו שפוכים על פניה, ותומת נפשה וענוות רוחה שתו על הוד יופיה נוספות, וכעבור עוד שנים אחדות כבר משכה אבירים בכוחה ורבים נשאו עין אליה… אביה שם כל מעייניו בה וישכור לה מורים הגונים ללמדה ספר ולשון, חכמה ודעת, ובהיותה בת שש עשרה שנה כבר דיברה צחות בלשונות אחדות.
אך עברית לא ידעה, כרוב בנות עמנו אשר אבותיהן יחשבו להם למותר ללמדן גם את שפת כתבי הקודש. בזה היה ר' אליקים ככל יתר אחיו בני דורו. ממילא מובן, כי ספר תולדות עמה וכל הקורות אותו בימי נדודיו הרבים, תולדות חכמיו וספרותו, היה כספר החתום לפני רחל, ואם אהבה את עמה ותשתתף בצרתו, הנה דבר הרגל בלבד היתה לה האהבה הזאת. היא ידעה כי עברייה היא, ולכן אהבה את בני עמה העברים. היא אהבה את אביה בכל חום לבה וטהרת נפשה ולכן אהבה את אחי אביה ובני עמו.
אמנם באו ימים לרחל אשר נשכחה האהבה הזאת מלבה, אשר נהפך לבה לשנוא את עמה ואת מולדתה…
ויד נעלמה. יד איש אחד ערום ובעל מזימות היתה בכל אלה.
[ו]
בבית ר' אליקים הגביר ביקרו כפעם בפעם האצילים ובעלי האחוזות אשר בשכונתו, לרגלי עסקיהם השונים אשר עשו איתו, ויתבוננו פעם בפעם אל רחל היפה (כן נקראה בפיהם) ויאהבו לשבת בחברתה, לחזות בנועם יופיה ולהקשיב את מדברותיה; אך היא לא שתה אליהם לבה ותבחל בחברתם, ותבחר לשבת כלואה בחדרה ולקרוא בספרים, אהובי נפשה וריעיה הטובים מיום מות אמה, משבת בחברת האצילים והאדונים לשמוע את שיחותיהם המוזרות ודברי העגבים אשר בפיהם… בכלל היתה בודדה במועדה ורוח עצבת ותוגה חרישית ריחפה על פניה תמיד. ריעותה האחת בחיים אשר בחברתה מצאה נחת, עונג ועדן, אשר לפניה גילתה את כל לבה וכל דבר ממנה לא כיחדה, היתה – אמה, ובמותה – נשארה יחידה וגלמודה בדרך החיים… הן אמנם כי אביה אהבה כנפשו, ובכל עת היותו בביתו לא סר מעליה רגע, ויהי צלה על ידי ימינה, ויתאמץ לשמח את רוחה ולהנעים לה את עיתותיה; אבל עסקיו הרבים הרחיקוהו מביתו פעם בפעם, ואך לעיתים רחוקות ישב בביתו חודש ימים או יותר מעט, גם ריעים וריעות לא היו לה במקום ההוא הריק מאדם. גם בעיר N, אשר היתה נוסעת שמה לעיתים לשבת שם ימים אחדים, לא מצאה לה ריע או רעיה כלבבה ותהי בודדה לנפשה. ורחל היתה מן הנפשות המשתוקקות לריעים, לנפשות קרובות, האוהבות לשיח דאגותיהן ורגשותיהן, עצבן ופחדן, גילן ומשושן בחיק ריעים או קרובים, על כן היה לה חסרת נפשות כאלה חיסרון מורגש, וכאשר לא יכלה למנות את החיסרון הזה,שמה כל מעייניה בספריה, למצוא בחברתם את עונג הריעות החסר לה. וכה הסכינה עמם, עד כי לפעמים לא הרגישה עוד את חסרון הריעות, אם כי רוח העצבת ותוגה החרישית לא סר מקירבה. לוא ידע אביה את זאת, לוא הרגיש את אשר הרגישה היא, לוא ידע גם את תוצאות המצב הזה מצב בתו המתבגרת… לוא ידע את כל זאת – כי אז, בלי ספק, עזב את העסקים אשר הרחיקוהו מביתו, וישב בחברת בתו האהובה לו כל הימים, או השתדל למצוא לה ריעים כלבבה; אבל חוק הוא, כי האבות לא יידעו את נפש הבנים והבנות, ורחל גם היא לא התאוננה באוזניו מעודה; על כן לא ידע ולא ראה דבר.
[ז]
בימים ההם בא אל האחוזה, הקרובה לאחוזת ר' אליקים, האציל הצעיר פטר לבית קונשלווסקי, שגמר את חוק לימודו בבית מדרש הגבוה בעיר המלוכה, לרשת את האחוזה ואת כל הנכסים אשר מסביב לה, שנפלו לו לחבל אחרי מות דודו. פטר קונשלווסקי היה יפה תואר וטוב רואי, קסם וחן היו שפוכים על פניו ומדברותיו ערבים ונעימים ורכו משמן, גם ערמה ומזימה בו קיננו וידע את אשר לפניו. הליכותיו ודבריו היו בנחת ויישוב הדעת: רוחו רוח כביר ולבו אמיץ, ואם הציב לו איזו מטרה לנגד עיניו אם גדולה או קטנה, לא נח ולא שקט, ויתגבר על כל המכשולים והמעצורים אשר מצא בדרכו, עדי הקימו את חפץ לבבו ועד בצעו את אשר יזם לעשות.
האציל הצעיר ההוא ראה פעמים אחדות את רחל, בעברו דרך אחוזת ר' אליקים, מתהלכת לשוח לבדה בין האלונים שלפני הבית, ויחמוד את יופיה בלבו, ויחבל תחבולות שונות ללכדה ברשתו… ותהי ראשית מעשהו לתת מהלכים בביתו להמורה הצרפתי אשר הורה את רחל שפת צרפת, איש קל הדעת וקל מסובין בכל מידותיו והשקפותיו, ומפיו נודעה לו תכונת הנערה היפהפייה הזאת והליכות דרכה, ויידע גם כי בודדה היא לנפשה ומבלה היא את עיתותיה ביחידות ועצב, ויבן כי דרוש לעורר בקירבה על ידי ספרים המכוונים לזה, הגיוני אהבה ועגבים וחפץ להתענג על נועם החברה והריעות… ויבא בבריתו את המורה והוא היה לו לעוזר נאמן, לסול לו מסילה בלב הנערה, למען יוכל אחרי כן, לזרוע שמה את הרוש והלענה אשר חשב.
התחבולות היו טובות ודרושות לתכליתן. המורה הצרפתי הביא פעם בפעם לרחל סיפורי עגבים ממיטב הבלי הצרפתים ושיקוציהם למקרא, ובאשר ידע לכונן דרכו כראוי ולעבור תמיד ממדרגה למדרגה, הצליח חפצו השפל בידו ורחל בלעה את הספרים כביכורה בטרם קיץ ותקראם בחמדת לבב ואוות נפש. נקל להבין כי לרגלם נולדו רעיונות חדשים לא שיערתם מעודה הנערה העברייה הזאת בת ר' אליקים מנדיבי עם אלוהי אברהם… עד העת ההיא לא ידעה אהבה אחרת מבלעדי אהבת בת לאמה ולאביה, ועתה – נפתח לפניה עולם חדש: עולם האהבה בתענוגיה, האהבה של המקולקלים בספרי הצרפתים… ותחל להתהלך בעולם החדש הזה לאורכו ולרוחבו לרוח הדמיון אשר הרכיב אותה על כנפיו בהקיץ ובחלום… והרוח הזה החל לבנות לה מגדלים באוויר, על דבר העתיד הניצב לפניה, על דבר החבלים אשר ייפלו לה בנעימים, על דבר “האוהב” אשר יכרע לפני רגליה לבקש את ידה, – והנה, הה מתלאה!… בעיניים פקוחות החלה להתבונן אל גורל הבנות העבריות בבוא עיתן, עת דודים, כי רחוק רחוק הוא מגורל הבנות אשר בספרי הרומנים… וגורל כזה הלא ייפול גם לה לחבל – ותתנודד… בפעם הראשונה לימי חייה החלה לבקר את דרכי בני עמה לרעה ולדונם לכף חובה, ולחשוב מחשבות לא-טובות על דבר חפצי אביה טוב הלבב לטובתה ואושרה… ומדי הרבתה לקרוא בספרים ההם ולהתהלך ברוח דמיונה בעולם החדש, הוסיפו מחשבות כאלה להתגנב אל חדרי לבבה. אז גדלה בקירבה עצבת רוחה, והבדידות שהסכינה בה זה ארבע שנים, החלה להעיק לה במידה מרובה, ורגש חסרון הריעות אשר נרדם בקירבה עד העת ההיא התעורר בכל תוקפו ועוזו… דם העלומים החל לרתוח בקירבה ותהי כאילו עברה רוח שיכרון… נפשה שאפה לחברות וריעות ותתאוו למצוא לה איש כלבבה, אשר תוכל לשפוך את שיחה בחיקו, להגיד לפניו צרת נפשה ולגלות לו את כל לבה…
ואיש כזה נמצא לה בעת ההיא!…
[ח]
פעם אחת בערב אחד מימי החורף בצאת רחל מחדרה אל חדר האורחים, מצאה את אביה יושב ומדבר עם אחד האצילים (הוא האציל פטר קונשלווסקי), ותשתומם למראה עיניה, כי מעודה לא ראתה איש יפה תואר וטוב רואי כמוהו ואך בימים האחרונים הציג לפניה דמיונה תמונה כזאת בחזון ובחלום הלילה… רגעים אחדים עמדה על סף החדר כחומר מקשה, מבלי למוש ממקומה, עד אשר עוררה אביה מתמהון נפשה, ויקראה לגשת אליו, ותקרב, והוא הציגה לפני האציל אשר קידם את פניה באותות כבוד ובפנים מאירים…
האציל פטר קונשלווסקי בא איתה בדברים, ומה התפלאה רחל למשמע אוזניה… עד העת ההיא הסכינה לשמוע מפי האצילים והאדונים, דברים פשוטים, דברי נבלה ופריצות, שחוק והוללות אשר היו לה לזרא וגועל נפש, ועתה – דברים אחרים ושיחות אחרות הקשיבו אוזניה… דברים נעלים ונשגבים, דעות ומשפטים על העולם ומלואו, על החיים, על ה“שאלות” הגדולות העומדות ברומו של עולם – והדברים האלה הינם נעימים וערבים, נחמדים וטובים וערוכים בסגנון נחמד ונעים, ערב ומושך את הלב ומתובלים בהלצות נחמדות ושנונות. הוא סיפר לפניה סיפורים יפים ונחמדים ומחזות שונים אשר ראו עיניו בשבתו בעיר המלוכה, במקום ששטף החיים יעבור בשאון והמולה, במקום החדשות והשינויים, החליפות והתמורות, ובכל המקומות שעבר בימי חייו.
יפי מראהו, עיניו השחורות והנוצצות אשר זיקי אש לוהטת יתמלטו מהן דבריו המלאים שכל טוב, והליכותיו הנעימות את אנשים, ובייחוד איתה, נערה עברייה, אשר דעת התבל והחיים זרה לה – כל אלה עשו בקירבה רושם חזק ונמרץ, וכל הלילה ההוא התהפכה על משכבה ולא יכלה תת שינה לעיניה, ותחשוב ותהגה ותחלום בהקיץ, ותמונת פטר היתה נגד עיניה תמיד…
מני אז החלה תקופה חדשה בחיי רחל, האציל פטר קונשלווסקי חדל לבקרה בביתה לעיתים לא רחוקות ובצאת אביה לדרכו כפעם בפעם, ותישאר לבדה בבית – יום יום, והיא מצאה נחת בחברתו, בהכירה לדעת יותר ויותר את תכונת נפשו ויקרת ערכו… כה עברו עליה שבועות אחדים עד כי – רגש חדש ההחל למצוא מסילות בחדרי לבבה… והרגש הזה התפתח יותר ויותר עד כי לא נכחד גם ממנה, כי רגש האהבה הוא. בראשונה נלחמה את הרגש הזה ותתאמץ לגרשו מקרב לבה, ולוא לא היתה בודדה לנפשה, או לוא היתה אז אמה בחיים או לוא היה לה אח או אחות, ריע או רעיה, אשר גילתה לפניו את כל לבה, והוא התאמץ לגרש את הרגש הזה מקרב לבה בעודו באיבו ולעזור לה במלחמתה, כי אז יצאה, בלי ספק, מהמלחמה הזאת כמנצחת; אבל אחרי כי בודדה היתה לנפשה, לא פגש הרגש הזה מעצור ומכשול בדרכו ויצעד צעדי ענק קדימה, עד כי לאחרונה נוכחה לדעת, כי קצרו ידיה לעמוד נגדו בקשרי המלחמה, ותכרע לפניו…
לאסונה לא היה גם אביה בביתו בכל ימי תסיסת הרגש הזה, מראשית צמיחתו עד בכרו, ובשובו הביתה כבר איחר מן המועד.
רחל היתה עלמה תמה וישרה, וכל אשר חשב לבה דיברה במו פיה ולא יכלה שים סתר פנים לה ולהסתיר את רגשותיה, מחשבותיה ומאווייה בקירבה ופעם בפעם גילתה את לבה להמורה הצרפתי והוא – עוד הועיל להוותה להבעיר בקירבה את אש האהבה לקונשלווסקי, במלאו פיו תהילתו כל היום וברוממו את חין ערכו בעיניה עד למאוד. וקונשלווסקי, אשר נודעו לו מפי המורה כל דברי רחל ואשר התחקה תמיד על צפונות נפשה, תיכן את רוחו והלך נפשה ולבה היה ערום נגדו ויידע לכלכל את רגש אהבתה אליו, מעת יצירתו עד צאתו לאוויר העולם… ובדעתו כי כבר נמשכה אליו בעבותות אהבה עזה, מצא לנכון להוציא לאור את דבר “התגלות הלב” ראשונה ויגלה לפניה את כל לבו, כי אוהב הוא אותה אהבה ניצחת, בה הנהו רואי אושרו וששונו, היא שמש חיתו, משושו ותקוותו ובלעדה חייו אינם חיים. באור פניה ועיניה הוא רואה חיי-עדן, חיי נשמות, חיי נצח, בראותו אותה – הארץ כגן עדן לפניו ואנשיה – מלאכי אלוהים, ובכל אשר יפנה יראה אך פרחים ושושנים נותני ריח ניחוח, ובלעדה – העולם כחרבה, מקום שממות נצח ותוהו ייליל ישימון בעיניו, החיים – מוות, השמש – אש תפתה, ובני האדם – שדי שחת ומלאכי תפתה, וכו' וכו' כל הנוסח עד גמירא, כפי אשר ידע אותו קונשלווסקי בעל פה להרצות אותו לפני עלמות תמימות כרחל; כי נוסחאות שונות היו לפניו, נערה נערה ונוסחה. גם כרע על ברכיו, גם נשבע שבועות אמונים – הכל על הסדר. כל הדברים האלה היו עוד כחדשים בעיני רחל, חדש בהקיץ, בפועל, כי עד כה ראתה אותם רק בחלום, בדמיון. נקל להבין כי לא עצרה העלמה המתבודדת ובעלת הדמיון הזאת לעמוד בפני להב האהבה הראשונה…
וברית האהבה יצאה אל הפועל…
[ט]
בראשונה התנודדה רחל, בשומה לנגד עיניה את קיר הברזל המפריד בינה ובינו. הוא – נוצרי והיא – עברייה, ובבואה במסורת הברית איתו, עליה לעזוב את עמה ואלוהיה, עליה לבגוד באחיה ולבגוד באמונתה, נורא ואיום הרעיון הזה ומי יכילנו! – גם אוהבת היא את אביה בכל עזוז אהבתה ואיך תוכל לעזבו? היוכל נשוא את עצמת מכאובו הגדול?…
אבל לא ארכו הימים ויחלש גם הרעיון הזה בקירבה, וייחדל לאט לאט להפיל עליה מוראו ולהפחיד את עצמותיה, וקיר הברזל הזה אשר הפריד בינה ובין פטר החל להתמוטט, עד כי נפל כלה… אוהבה ואהובה פטר הערום ואיש המזימות, אשר היה בעיניה כמלאך אלוהים וכסמל דמות האמת והתום החל להוכיח לה בטוב טעם ודעת, כי כל בני האדם אחים המה בני אל חי, נבראים בצלם אלוהים, ובכל בני האמונות השונות שווים המה בעיני ד', כי אמונה אחת לעמה ועמו, היא האמונה באל אחד, יחיד ומיוחד בורא שמים וארץ, וכל יתר החוקים והמשפטים, התורות והמנהגים השונים אשר לעמה ועמו הינם אך חקרי רוח בני אדם, קרוצי חומר, ולא מפי עליון יצאו, וחופשי הוא האדם להשליכם אחרי גוו ככלי אין חפץ בו… ויוסיף עוד להשפיל בעיניה את ערך עמה, בתיתו אותו לעם של רמאים ונוכלים, עם של רוכלים וסוחרים בבלויי סחבות, לעם שמלבד מקנה וקניין לא ידע מאומה בארץ.
והיא – לא ידעה לא את עמה ולא את אמונתה ולכן מצאו דבריו מסילות בלבבה, ותחל לבזות את עמה ולתעב את אמונתה ואמונת אבותיה.
ואחרי אשר שלחה את הרסן מעל פניה, לא מצאה עוד עוז בנפשה להתנגד לחפץ פטר ולתחבולותיו ותיפול במהמורות טמן לה…
ומקרה מן הצד שת על-זה נוספות ויעזור הרבה לרעה, להרחיקה מאביה ויגרש מקירבה גם אהבתה אליו וגם רגשי הרחמים והחנינה אשר קיננו בקירבה תמיד.
ועל-ידי מי? על-ידי אביה בעצמו!…
[י]
ארבעה ירחים שהה ר' אליקים בדרך לרגלי עסקיו הגדולים ולא ידע את כל הנעשה בביתו ויהי שקט ושאנן ושלוו במכונו, וייחזה לו חזיונות מרבים ונעימים לעתידות בתו, לרגלי “הנכבדות” שהציע לפניו אחד השדכנים עם בן הרב מעיר. N הנודע ומפורסם ל“עילוי” ו“מושלם”; אך פתאום לפתע בעצם יום אחד קיבל מכתב מפלטיאל הסוכן אשר על ביתו והנה מתלאה!… עיניו חשכו בחוריהן בקראו את דבריו ופלצות אחזתו. הסוכן הודיע לאדונו כי עוד לפני שבועות אחדים מתח קוו חשד על האציל קונשלווסקי בעל האחוזה הקרובה, אשר החל לבקר בביתו לעיתים לא רחוקות, עוד בשבת ר' אליקים בביתו, ומעת צאתו לדרך – החל לבוא מדי יום ביומו, ויתמהמה בכל פעם שעות אחדות, כי דבר בלייעל יצוק בו וכי נתן עיניו בבתו רחל אך בדעתו את בתו כי היא נערה תמימה וישרה ומצניעה לכת, התאמץ לגרש את החשד הזה מקירבו ולכן לא הודיעהו על אודות זה מאומה עד כה אולם עתה נזדמנו לפניו במקרה מכתבים אחרים שהריצו זה לזה ומהם ראה ונוכח, כי הה, נורא הדבר… כי רחל תאהב את האציל הנוצרי, וגם נתנה לו את בריתה ברית אהבה… והנהו ממהר להודיעו את זאת, למען ימהר לשוב הביתה, אולי יש תקווה להציל את בתו..
כעל כנפי נשרים דאה ר' אליקים וישב לאחוזתו בערב, ובתו לא ידעה דבר שובו. ויבוא הביתה וימצא… את בתו יושבת אחוזה בזרועות האציל הנוצרי והוא מעתיר לה עתרת נשיקות…
לוא ידע אז ר' אליקים לכלכל דרכו ומעשהו במשפט, לשום מעצור לרוחו וחמתו, והתאמץ לשובב אליו את לב בתו בדברים רכים וטובים, כי אז מי יודע אם לא התעוררה לחמלה עליו, אם לא שבו רגשי אהבתה לאביה לפעם בקירבה ואם לא ראתה את עוותתה ותתייצב על דרך טובה אבל הוא לא עשה כן – ומי יוכל להאשימהו על זאת? – בחמה ושצף קצף התנפל על קונשלווסקי.
– צא, צא לך מביתי, איש הבלייעל! – קרא בחמתו וירקע ברגליו – ואם תעיז לדרוך מעתה על סף ביתי, ארוצץ את גולגלתך.
– ואנוכי אראך את ידי, יהודי ארור, וידעת את תנואתי – קרא קונשלווסקי בקומו ממקום מושבו, וייצא מן הבית.
אחרי כן התנפל אליקים בחמה וקצף על רחל בתו האהובה וידבר דברים כמתלהמים באוזניה, וירים גם את ידו עליה ולא ידע רחם.
ובזה כלתה הרעה…
ימים אחדים שם ר' אליקים משטר על בתו ויפקד עליה שומרים לשמור את עקבה גם בצאתה החוצה ולא דיבר איתה דבר.
והמורה הצרפתי, אשר התחפש לעיני ר' אליקים לאחד מאוהביו ולוקח חבל בצרת נפשו, היה איש הביניים בין רחל ובין פטר אהובה, והוא הגיד לה את העצה היעוצה מאת אהוב נפשה, שעל ידה תוכל לצאת מן המיצר ולבוא לחסות בצלו…
[יא]
כעבור ימים אחדים אחר המאורע פרצה בערה באחוזת קונשלווסקי ובית בישול יין השרף אשר לו עלה כולו על המוקד.
לא ברק משמים ולא ידי בני אדם בלתי זהירות באש, שלח את האש באחוזת קונשלווסקי, כי אם ידי קונשלווסקי בעצמו שלחו את האש בבית בישול יין השרף, בדעתו כי לא יגיע הנזק אליו, כי היה הבית בטוח בחברת אחריות האש; תחת זה מצא בזה מקום לגולל האשמה על ר' אליקים, כי הוא הבעיר את הבערה – על-ידי שליח – ויעד עדים איכרים שכורים מעבדיו בני אחוזתו – כי התפאר לפניהם, כי ייקום את נקמתו מהאציל קונשלווסקי על נשאו את עיניו אל בתו, וכי המבעיר את הבערה אחד האיכרים אשר ידעו בו כי יצא בדרך רחוקה הודה לפניהם את פשעו. ועוד לא עברו ימים אחדים מעת התבערה ויבוא חוקר הדין מעיר N לאחוזת ר' אליקים ואיתו שוטרים ואנשי חיל ויביאו את ר' אליקים לבית הכלא.
הדבר הזה עשה את כל העיר N כמרקחת, וכל בני העיר, כעברים כנוצרים, בכו לאסון מיטיבם ואיש חסדם ר' אליקים הגביר וישתתפו בצערו, ונכבדי העיר וטוביה מיהרו אל חוקר הדין ואל שר המחוז ויעידו לפניו על יושרו וצדקתו, וישתדלו כי יוציאוהו לחפשי ממאסרו בעד העירבון סכום כסף גדול אשר חפץ לתת, עד אשר יחקרו את דינו; אבל כל השתדלותם היתה לא לעזר ולא להועיל, כי אוהב נאמן היה חוקר הדין לפטר קונשלווסקי מתמול שלשום ולא שמע בקולם ויוסיף עוד להכביד אוכפו על ר' אליקים גם בבית מאסרו, ויפשטו מעליו את בגדיו החמודות, וילבישוהו בגדי האסירים וגם לא נתנו לאיש לבקרו בבית כלאו.
אבל ר' אליקים לא שם לבו לכל אלה. ידוע ידע, כי ימי מאסרו לא יארכו, כי אמת מארץ תצמח, וראו השופטים, כי העליל עליו קונשלווסקי עלילת שווא ויצא נקי בהישפטו; אך דאגתו בדבר בתו לא נתנה מנוח ודמי לנפשו. הרעיון, כי בתו אהובתו וחמדת נפשו, תקוותו האחת, משושו ונחמתו בחיים, רחל התמימה והישרה נהפכה לאחרת ותצא לתרבות רעה לאהוב איש נכרי, דיכא לארץ חיתו… ועתה נשארה לבדה באין איש איתה – ומי יודע את אשר בלבה?… הן אמנם כי הפקיד עליה שומרים אשר לא יסירו את עיניהם ממנה, אבל, מי יודע?…
ובעוד ימים אחדים יצאה השמועה בעיר, כי רחל בת ר' אליקים הגביר ברחה מבית אביה לאחוזת קונשלווסקי ותבוא איתו במסורת ברית הנישואין…
והשמועה הגיעה גם לאזני ר' אליקים בבית כלאו – וייצא מדעתו…
ובבוא ביום ההוא אחד מפקידי בית הכלא לחדר מאסרו התנפל עליו בחמה, ויצעק: “הבה לי את בתי!” ויאחז בשערות ראשו ויישכהו. לקול זעקת הפקיד נקבצו ובאו פקידי בית הכלא, שוטרים ואנשי חיל, ואליקים התנפל עליהם וייכם הכה ופצוע, ויצעק קול גדול: “הבו לי את בתי! שקר הדבר! בתי לא המירה את דתה! הבו לי את בתי”!…
אז יצא לחופשי מבית כלאו – ויובל לבית אוסף המשוגעים אשר בעיר הפלך…
[יב]
ורחל שמעה את אשר קרה לאביה ויכמרו ניחומיה עליו, ורגשי אהבתה לאביה ישר-הלבב התעוררו בקירבה בכל עוז, גם רגשי החמלה והרחמים שבו אליה. וייחל הנוחם להציק לה ולענותה, ולא נתן דמי לה ויאכל באש את קרביה ולבה. גם אהבת פטר אליה החלה לרפות מעט מעט, אחרי עבור אש תאוותו הזרה… ותרא כי פניו אינם אליה כתמול שלשום; גם נוכחה אז לדעת, כי שגתה ברואה בדבר אביה בהאמינה בראשונה בתומת לבבה לדברי אהובה, כי אמנם ידי אביה הבעירו את הבערה ובגלל זה נפל ערכו בעיניה ותתעבהו בלבה, ותרא כי אביה הצדיק וקונשלווסקי – איש רע ונוכל, אכזרי ובלייעל, אשר התגולל על איש צדיק ממנו להצמית בבור חייו על לא חמס בכפו, וירב הנוחם להציקה ולענותה, עד כי שולח רזון בעצמותיה, ותחלה ותמת כעבור שישה ירחים אחר חתונתה.
ור' אליקים ישב שנים אחדות בבית המשוגעים, והרופאים ראו כי אין תקווה לרפאותו משגעונו, ובאחד הימים ברח משם ויבוא לעיר מולדתו N, וייחל לסבב על הפתחים לבקש נדבות להוצאות המשפט עם ה“פריץ” הבלייעל אשר יגיש לפני השופטים ולהוציא את בתו התמימה והישרה מתחת ידו.
כה עברו עליו עשר שנים.
זה היה ר' אליקים הגביר והנדיב לפנים, וזה הוא אליקים המשוגע עתה, העומד לפניך בפינת הפרוזדור של בית התפילה הגדול בעיר N ומבקש נדבות מכל הבאים להתפלל.
I
כשריקות הצפרדעים המגיעות לאזני ההלך טרם יעבור על פני אגם או בצה, כן יגיעו לאף העובר ברחוב האשכנזים, בעיר N בארץ רומניא, ולאזניו ריח רחוב היהודים – אף כי חורף בחוץ – ושאונו עוד בטרם יגיע אליו, וכל אשר יקרב אל הרחוב יגדלו הריח והשאון המגיעים לאפו ולאזניו. גם ריח רחוב האשכנזים, וביחוד, היוצא מהחצרים אשר משני עבריו ומיתר הרחובות הקטנים היוצאים ממנו לעברים שונים, איננו כריח גן עדן אשר ברכו ה' וגם בו לא תשלט דומיה; אבל כל אלה כאין המה לעמת ריח רחוב היהודים ושאונו….
הנה הרחוב לפני העובר!…
רחוב? ים! ים גדול לפניו, גלים הומים בשאון דכים, מצולת תהום רותחת כסיר… יער של מטפחות ראש וכובעים נשאים ברוח… עדת נמלים (Ameisenhaufen) רצות ומתרוצצות ביער… עולם חדש, עולם של תנועה ומרוצה, עולם של בריות משונות…. עולם הסרחון, הצחנה והחלאה…
בראשונה יפגש העובר בשוטר, העומד על משמרתו ברחוב האשכנזים, נכח פני רחוב היהודים, הוא שוטר הרחוב, איש כבן שלשים שנה, פניו קטנים ואדומים, וביחוד, חוטמו הארוך והחד כחרטום, עיניו כעיני החתול ומתרוצצות בחוריהן מבלי הרף, שערות ראשו ושפמו לבנות־כהות כפשתה, זקנו מגלח, שתי כפות ידיו תחובות בבתי היד, ובעבור איזה פקיד על פניו ימהר להוציאן משם ולהרים את ידו הימנית אל מול כובעו מימין לאות כבוד כנהוג. כפעם בפעם יעזב את מקום עמדו ובא לרחוב היהודים לשמור על הסדר…
הרחוב הוא צר ומעקל, משני עבריו בתי חומה, בעלי שתי קומות, לא תאר להם ולא הדר. אחדים מהם צבועים צבע צהוב או אדום־כהה ויתרם – צבע שאין לו כל מראה כמעט או בלתי צבועים כלל. חלונות הבתים קטנים ומגאלים, המעידים על גרי הבתים כי אינם מעשירי עם. אחרי אשר יעבור העובר על פני בתים אחדים אשר בראש הרחוב, יופיעו לעיניו: משמאל – בית חומה בעל שתי קומות, בקומה הראשונה חנויות ובית מרזח ובשניה בית המדרש של הגאון, ואחריו בית הכנסת הגדול הבנוי כעין כף יונית, בית חומה גבוה צבוע צבע תכלת, מסביב לו בתי חומה קטנים שבהם פרוזדור ובתי תפלה קטנים, וממעל, בראש קיר החומה אשר נכח הרחוב שתי מעקות של כלונסאות עץ, זו ממעל לזו, אשר כל רואיהן, כאדרכלים כאנשים פשוטים, לא ידעו למה נעשו ומה מקומן פה, ומימין: חצר הישיבה הגדולה, המכיל בקרבו חצרים ובתים רבים, חורין וסדקין, וריח רע, סרחון וצחנה של מאה חצרים, העולה בזה עוד על ריח חצר בית הכנסת אשר ממולו, יעלה ממנו באף העובר. אחריהם יתר בתי החומה של הרחוב.
לארך הרחוב משני עבריו, בקומה התחתונה של הבתים המון חנויות, גדולות וקטנות, רבות מהן תצטמצמנה בחורים, אשר אך איש אחד יוכל להכנס לתוכם, ובסדקין, בקיר החומה, אשר גם איש אחד לא יוכל להכנס שמה, כי אם להכניס את כף היד, ורבות מהן הנן אך בעלות קיר אחת: דפים אחדים דבוקים אל אחת הקירות מחוץ, או במבוא החצרים, ובהם תצטמצם “חנות”. מעל לפתחי החנויות, גם בעלות ארבע הקירות, אין כל שלטים, ובמקומם עומד בפתח כל חנות שלחן או ספסל, ועליו מונחות למראה סחורות מסחורות החנות, וברבות מהן הנן תלויות ביתדות אל הדלת או אל המשקוף מחוץ, או מונחות בצדי הרחוב. הסחורות האלה תחסמנה את הדרך בפני העוברים, עד כי מוכרחים המה לאחז את דרכם באמצע הרחוב. על פי הרוב מונחים בצדי הרחוב לפני החנויות – מהם על ספסלים – שקי קמח, גרש שעורים, שבולת שועל ריפות, אורז, דוחן, תפוחי אדמה, לפתן, לחם, חלות סלת, חמאה גבינה, מלח, דגים מלוחים, עלי קשואים חמוצים, זפת, שעוה, גחלים, שיד, יעות, עריבות, קדרות, כדים, חבלים, דליים, בגדים ישנים, מטפחות ראש וצואר ועוד. ולמען הקל את הטורח מעל הקונים, כי יוכלו לדעת את הטוב הצפון בחנויות, בלי כל עמל ויגיעה, נמצאים אצלן שלטים חיים, שלטים שמדברים, המה החנונים והחנוניות, או משרתותיהם, אשר גם מראה פניהם ובגדיהם, אשר עקבות כל הסחורות אשר בחנויותיהם נכרות בהם, לבד, יתן להעוברים מושג נאמן מהנמצא שמה, והמה מכריזים בקול רם את כל הנמצא בחנויותיהם וקוראים אל העוברים לסור אליהם ולקנות.
ובתוך הרחוב והחצרים אשר משני עבריו, ביחוד, בחצר בית הכנסת ובחצר “הישיבה” תראינה עיני העובר חנויות אין מספר, חנויות דניידי, חנויות אשר אין להן לא תקרה ולא קירות, לא פתחים ולא חלונות, והנן פרוצות מכל עברים, העומדות בצדי הרחוב, על אבני הרצפה, או המובלות ונשואות ביד ממקום למקום, הן חנויות הסלים והתבות, השלחנות והספסלים, העריבות והחביות, הקדרות והקערות וכף היד, המלאות כל מיני מזונות וצרכי אכל נפש, גם בגדים וחפצים שונים. החנויות האלה ממלאות את כל ארך הרחוב ורחבו. וגם אצלן נמצאים שלטים חיים ומדברים, המה הנשים, בעלות החנויות האלה – מספר האנשים בעלי חנויות כאלה מעט מאד ברחוב היהודים עד כי כאין נחשב לעמת מספר הנשים – זקנות וצעירות, רבן מכערות ומנולות, עטופות במעטפות ראש ישנות ולבושות קרעים, שמלות ישנות וקרועות, אשר פה ושם יציצו מהן חתיכות מוך ישן, הכתנת המגאלה והמטנפה שעל הבשר ומערומי הבשר, על פי הרוב, פרקי הזרועות, הלב והרגלים, ונעלים ישנים וקרועים ברגליהן אשר יראו מהם ראשי האצבעות. גם הן תתאמצנה להקל את הטרח מעל העוברים, ביחוד, מעל העוברות, שהן על פי רוב, קונות הסחורות אשר ברחוב הזה, למען יוכלו לדעת בנקל את הנמצא בחנויותיהן, בהכריזן בקול את כל הנמצא בהן, והן תגדלנה את הלחץ והדחק ברחוב, עד כי לא תתנה לאיש לעבור בו כי אם בעמל רב, ואך לעתים רחוקות יצלח בידי העובר לעבור את הרחוב בשלום מבלי אשר יגאלו בגדיו בקמח, בתבן, בנוצות, במוך ועוד. ורע ומר מזה גורל האשה העוברת בו, כי מכל עברים תסבינה אותה החנוניות ובעלות הסלים, תמשכנה אותה כל אחת אליה ותחרשנה את אזניה בקריאותיהן ובקשותיהן, שבועותיהן וקללותיהן.
– גברתי! גברתי! – נשמע קול אחת החנוניות קוראת לאחת הנשים העוברת ברחוב וסלה בידה – מה תחפצי לקנות? לחם לבן כחלת סלת!
– הנה, הנה, גברתי! פתה פת קיבר! לחמי יטעם לחך כחררות ביצים – קראה חנונית שניה
– שקר תדבר, גברתי! ראי נא את הלחם הזה כי אין כמהו בכל העיר! –
– אל תשמעי אל החצופה הזאת, גברתי! לחמה תפל מבלי מלח – ובדברה יצאה מן החנות ותחזק בכנף בגד העוברת ותמשכנה לחנותה.
– הניחי לי ללכת, כי לא אחפץ לקנות כל לחם! – קראה האשה.
– ראי נא את הלחם גברתי, העולה על שלחן גבירי העיר! –
– אבל אין לי חפץ בלחם הפעם! –
– גברת! גברת! סורי נא הנה! עגות שומשמין! עגות חלולות! חלות סלת! חלות לשבת! חלות קלות כנוצות! חלות “מזהירות כשמש”! –
– הנה הנה, גברת! קמח לבן! קמח סלת! קמח מכל המינים! שבע פרוטות לליטרא, שמונה, תשע, עשר! – נשמע קול אחת הנערות המכסה כלה בקמח, ובדברה מהרה ותקרב אל האשה.
– אבל תנה לי לעבור! ראי נא, נערה, הנה כבר הגאלת את בגדי בקמח, הלאה! –
– נשים, נשים! ברכת ה' עליהן! סרנה אלי! מה תחפצנה לקנות? ריפות! אורז! דוחן! לשבת! –
– סרנה אלי, גבירות! לה תשלמנה מחיר רב! –
– שקר! שקר! בזול גדול! בזול! בחנם! –
– מה תבקשי לחצי לוג ריפות? –
– כמה אבקש? המחיר הלא ידוע, ארבע עשרה פרוטות ללוג ריפות גסות.
– לא! אנכי אשלם תמיד אך שש פרוטות וחצי לחצי לוג –
– לא, גברתי! אנכי בעצמי שלמתי כסך הזה! כה יזכני ה' להוביל את בתי לחופה כאשר אמת בפי –
– נשים, נשים! לפת ודבש! –
– שומן אוז! פתותי בשר אוז מטגנות בשומן! היום טגנו! היום! –
– אלי, נשים! שלה כבר נסרחו! סם! סם המות! –
– תפוחי אדמה גדולים כדלועים! –
– תפוחי אדמה אפוים! מאכל מלכים! בני ישיבה, סורו אלי! שלשה תפוחים בפרוטה! –
– אם תתני לי ארבעה בפרוטה ולקחתי! –
– ניסלמי! הלא חיב אתה לי שתי פרוטות בעד תפוחי האדמה שלקחת ממני בהקפה זה כשבוע, ומדוע זה תלך לקנות מאחרת? –
– יען כי שלך נרקבים המה! –
– שלי? נרקבים? תפוחי אדמה שלי נרקבים? ומה תאמר עוד? השמעתן? כל העולם כלו יודע כי אין כשלי בכל רחוב היהודים והוא אומר נרקבים! זולל! ירקבו בני מעיך! את שתי הפרוטוֹת תן לי! השיבן לי כרגע! –
– לעת אחרת אשיבן לך! –
– לעת אחרת? אולי לא תחיה עד העת ההיא? שקץ! חצוף! אנכי אספר את הדבר הזה לרבי יאקיל המשגיח! גם את הדבר ההוא אספר! –
– אנא, גנענדיל! אל נא תקצפי עלי! אל נא תספרי לרבי יאקיל מאומה! הנני לקנות ממך! –
– אם כה תעשה, ארחמך, בן יקיר! בכמה פרוטות תחפץ לקנות? הגד נא, מחמדי! נשמתי! –
– פולים! פולים! פולים רכים! פולים יבשים! פולים חמים! –
– אלי! אלי! כל גבירי העיר יקנו את פולי, כה יברכני ה', “במזל טוב”, שלה מלאי רמה! –
– רמה תאכלך, חצופה! –
– “חלי רע” בבטנך! –
– תצבה בטנך! –
– לביבות, נשים, חמות! נשים! חמות! קנינה! –
– אלי! אלי! לביבות! נשים! שלש! שלש! נשים! שלש! בשתי פרוטות! –
– אדון! אדון! מה תחפץ לקנות? זפת! עטרן! נפט! מנקיות־שער של בגדים! של נעלים! –
– מעדנים! מעדנים! דגים מלוחים! דלועים חמוצים! קשואים! קשואים חמוצים! ציר דגים מלוחים! –
– מטפחות! סדינים! אלונטיאות! בד! ארג צמר! סורו נא הנה, אדונים, גבירות! –
– שמיכות חרף תפורות! בזול, בחנם! –
– כמה תבקשי בעד השמיכה הזאת? –
– ששה שקלים! –
– שקל וחצי אתנה! –
– אף אם תתני לי ששה שקלים חסר פרוטה לא אמכרה לך! –
– את מי תגידי מלין? הלא שמיכה כזאת כבר קניתי בחנות חוה והנני יודעת מחירה! –
– לא, גבירתי! שמיכה כזאת לא קנית! שמיכות כאלה אין בכל העיר! אך…. תני לי חמשה שקלים וחצי ומכרתיה לך, האמיני לי, גבירתי! כי אם אמכרה במחיר כזה עוד אפסיד מדמי הקרן; אך מה אוכל עשות והעתים רעות והפדיון מעט מאד! –
– לא! שנים אתנה!
– לא! –
– אם כן אלכה לי לחנות אחרת! –
– לכי לך לשלום! –
– ראי נא, חנה, אנה הלכה? האם לא תחזר? –
– לא! –
– רוצי והחזיריה! –
– אם תתני לי ארבעה שקלים אמכרה לך, אך בתנאי כי לא תספרי לאיש כי קנית אותה במחיר זול כזה! –
– הלא כבר אמרתי כי יותר משנים לא אתן! אלכה לי לחנות חוה! –
– ראי נא, חנה, אנה הלכה? –
– היא נכונה להכנס לחנות חוה! –
– רוצי והחזיריה ואמכרה לה בשנים! –
– הנני מוכרת לך את השמיכה בשני שקלים אך לא תספרי זאת לאיש, ראי בקשתיך! –
– כמה תבקשי בעד הבד הלבן הזה לאמה? –
– עשרים וחמש פרוטות! –
– עשר! –
– ויותר לא תתני? –
– לא! אלכה לי לחנות אחרת –
– ולואי קנו את הבד לתכריכים בעדה, אבינו שבשמים? מה תאמרי, חנה? קללת אלהים עליה! אנכי בעצמי אשלם שש עשרה פרוטות, והיא נותנת עשר! –
– חצופה! אם תקראי עוד הפעם את הקונים מחנותי, אכך עד מות! –
– הידעתם אותה? בטרם תרימי את ידך עלי להכותני תיבש! –
– לכי סבבי בלילות את הבחורים ברחובות כדרכך! –
– ומה עשית את בימי נעוריך?.. את מי מצאו מסתתרת בחורבה את…?
– הא לך, חצופה, מנה אחת אפים! אחת! ושתים! ושלש! –
– אויה! אויה! גזלנית! רוצחת! –
– ארורה! למה תכי את נערתי? למה? –
– הנה הכאה שם ברחוב! התראו? –
וכרגע נקהלו אנשים ונשים רבים סביב המכה והמכה, וקול זעקה ויללה, קול ענות, קול בוכים, קול צחוק ולעג, קללות וחרפות, נשמעו מכל עברים.
– הזהרו! אָ! א! א!.. פנו הצדה! אָ! א! מהר הצדה! אָ! א! א! – נשמע פתאום קול איש נוצרי נוסע בעגלה עמוסה שקי קמח.
כרגע נפצו כל הנאספים לשני עברי הרחוב.
– הוי! הוי! קדרה מלאה פולים הפך על פיה! – נשמע קול אשה זקנה בוכה ומיללת, ולפניה קדרה הפוכה על צדה ומסביב לה פולים מפזרים על הארץ וחרשי קערת ירוקה שבורה – הוי, פולי! פולי! הוי, קערתי היקרה! זה כשלש שנים אשר קניתיה ולא נשברה עד היום, רוצח! מיתה משונה עליו! רוצחים! הניחו לי ללקט את הפולים! דוד’קע! מאטקע! גנבים! למה תאכלו את פולי? חלי־רע בבטניכם! הוי דמי וזעת אפי! עוד לא הרוחתי היום את אשר הפסדתי ברגע הזה! –
– הוי! את חלבי שפך! – יללה נערה אחת ותבך מרה.
– הוי, את הביצים אשר בקערתי שבר ואנה אני באה? – יללה נערה שניה ותספק כפיה – עשרת ביצים! הביצים לרקיקות השבת! ואיך אוכל להראות את פני גברתי והביצים אין? אויה! אויה! אמללה אני! אטבע בנהר! אשתה סם המות! –
– נבלה! נבלה! איך לא נזהרת? האם אין עיניך בראשך? ראי נא את אשר עוללת לי – הרעים על הנערה איש אחד, מלכלך מכף רגל ועד ראש בחלמון הביצים השבורות, וירם את אגרופו למולה.
– חמאה! גבינה! שרה’לע! חיתי! נשמתי! מדוע זה קנית היום גבינה בחנות אחרת? מדוע בחלת בגבינתי? –
– גברתי צותני לקנות גבינה בחנות אחרת, באמרה כי גבינתך מרה! –
– ה' עמך! מה זה תדברי, שרה’לע? לבי! “כתרי”! אל תחטאי ואל תדברי בגבינתי! –
– נרות! פתילים! ציצית! מזוזות! “מעשיות”! –
– נערה! נערה! “מעשיות” יפות! “צענטוריא ווענטוריא”! “מעשה בבא”! “חאצקיל אלליין”! מעשיות “שמ”ר"! “א פאטש פון זיין ליעבען נאמיין”! “אכלה אויף פריקאט”! –
– איש צעיר! סדור עם רוסית! לוח! –
– נשים! נשים! תחנות! “רבונו של עולם” חדש! –
– תופינים! קני נפת! ארוכים, קצרים, משלשים, מרובעים! לחמניות! דובשניות! שומשמניות! אגוזים מתוקים כנפת! –
– תפוח גדול בשתי פרוטות! –
– “מציאות”! “מציאות”! לוג אגסים בשלש פרוטות! –
– הנה, הנה! יין! בקבוקי יין! יין! כל בקבוק בפרוטה! יין! תפוחים נקפאים! –
– ילד יפה! אל תקנה ממנה! תפוחי נרקבים ומלאי רמה! –
– הסי, מכשפה! היא לא תאמר הון! ששה סלים לה! את כל הרחוב תמלא ולא תתנני להרויח אף פרוטה! היום לא היה לי “פדיון” אף בפרוטה! והילדים גועים בבית מרעב ומקור! –
– אם יצר לך הרחוב בגללי, לכי לך מזה, מרשעת! –
– באי נא, גרונה, הנה! יתרה! יתרה של תפוחים בשלש פרוטות! –
– התראי, ציפה, כי שמעריל החל להביא אל הרחוב עגלה מלאה פולים! הוא יתעשר מיום ליום – קראה אחת ממוכרות הפולים בהראותה באצבעה ובעיני קנאה על איש צעיר אחד העומד לא רחוק ממנה ועל ידו עגלה מלאה פולים.
– יש “מזל” לשמעריל! ולנו, גרונה, אוי לחטאינו, אין כל מזל! – קראה ציפה מוכרת הפולים ותאנח.
– כן, כן, ציפה! אין לנו מזל! זה לנו עשרים שנה אשר אנחנו מוכרות פולים ברחוב והננו עניות וחסרות לחם ושמעריל זה כשנה החל למכור פולים ברחוב וכבר צבר לו הון רב, עד כי לא תקצר ידו מהביא בכל יום עגלה מלא הפולים הרחובה! – קראה גרונה ותנענע בראשה.
– גבר הוא ואנחנו נשים, אלמנות שוממות, ומי יוכל להתחרות את הגברים? – קראה שלישית.
– ריאה! כסלים! כליות! מעים! רגלי עגל!
– ריאה מבושלת, שמנה מבשר, משומן! –
– כבד חי, צלוי ומבשל! –
– רוטב של כבד! ארבע פרוטות לקערה!
– גריסין מבשלים בחלב! חמש פרוטות לקערה! –
– נשים! נשים! חמלנה על איש עור אשר לא יראה אור השמש! תנה לי נדבה! –
– נשים! נשים! תנה נדבה לאשה חולה וגועת! –
– נשים, תנה נדבה ליולדת עניה! –
– חמלנה עלי, נשים! חמלנה על יתומה עזובה! –
– יאריך ה' את ימיך בעד נדבת לבך! –
– ישלם לך ה' כפל כפלים כעל מתנת ידך! –
– יתן לך ה' מאה אלף שקלים בעד הפרוטה הזאת! –
– יתן לך ה' מילליון! –
– נשים! נשים! – נשמע פתאום קול אשה אחת ומטפחת אדומה מלאה מטבעות נחשת בידה – תנה לי את נדבותיכן לנערי הישיבה! –
– הא לך מטבע של ארבע פרוטות והשיבי לי שלש חזרה! – קראה אשה אחת מוכרת תפוחים בשומה מטבע אחת בתוך מטפחת מקבצת הנדבות. וכמוה עשו גם יתר הנשים החנוניות ובעלות הסלים.
– ישלח ה' “מזל ברכה” בפדיונך – ברכה ה“מקבצת” את כל אחת מהנותנות ותנענע בראשה מעלה ומטה ותשא את עיניה למרום – והרוחת היום מאה שקלים! –
– לו גם שלשה! – ענתה האחת ותנענע בראשה הצדה כמטלת ספק בברכתה.
– ולו גם אחד! ענתה השנית.
– אנכי לא אתנה! – קראה אשת אחת מוכרת אגוזים בעבור מקבצת הנדבות על פניה – אך חצי שקל הרוחתי היום ואין ידי משגת לתת “נדבה”.
– אם תתני “צדקה” יעזרך ה' והרוחת היום כסף רב, כי רב אונים הוא להושיע! –
– כבר נתתי היום פרוטה אחת ל“הכנסת כלה” ואחת ליולדת עניה. גם בן ישיבה אוכל היום על שלחני –
– מי יודע אם לא בזכות זה הרוחת את חצי השקל אשר אמרת? –
– היא תמאן תמיד לתת צדקה לעניים. אנכי עשיתי לי לחק לתת ארבע פרוטות לצדקה מכל שקל שאני מרוחת – קראה אשה אחת מוכרת דגים אשר בשם “לאה מוכרת הדגים” תקרא.
– אשריך וטוב לך, צדקנית! –
– ולואי הייתי “צדקנית” ונתתי עוד יותר לצדקה, ואולי לא המר לי אז ה' ככה… ואולי שלח אז “רפואה שלמה” למחלת אישי – קראה לאה ודמעות נזלו מעיניה על חייה.
– אל נא תבכי, לאה! – נחמה אותה מקבצת הנדבות – ה' הרופא חולים ירפא גם את אישך והקימהו מחליו, כי צדיק הוא אישך וירא אלהים ולא לו לשכב על ערש דוי.
– ולואי תקוים ברכתך, חנה רחל היקרה! – קראה לאה בהניעה את ראשה ממעלה למטה – מי יודע את צדקת אישי ויראתו את האלהים כמני?… גם בשכבו על ערש דוי לא יחדל מלמד תורה, בכל עת אשר ירוח לו מעט, הוא לומד תורה בעל פה. הוא בקי בכל התורה. הוא לא יצטער על מחלתו, כי אם כל כי לא יוכל לעסוק בתורה ותפלה ועבודת ה' כראוי… הה, חנה רחל! לו ידעת את טוב לבו… הוא לא יתרגז ולא יתקצף כחולים אחרים. הוא לא יתאונן כלל על מחלתו, הוא לא יאנק ולא ישוע, אף כי עצמו מכאוביו. הוא יתאונן אך על כי נטל עלי לעמול הרבה ולשבת בימי הקור ברחוב. הוא התחנן לפני פעמים רבות כי אכניסהו לבית־החולים למען יקל לי. אבל חלילה לי מעשות כדבר הזה… הה, חנה רחל, לו ידעת עד כמה נשבר לבי בקרבי ועד כמה תמס נפשי למראה ענויו הרבים… היום עוד הורע מצב בריאותו ורפיון גוו גדל מאד… הה, רבונו של עולם! לו חליתי אני במקומו!… צדיק הוא וירא אלהים, ואנכי אך אשה חוטאת…
– אל נא, לאה, תפתחי פה לשטן, חלילה! – קראה מקבצת הנדבות אשר דברי לאה העציבוה ויגזלו דמעות מעיניה – את תהיי בריאת אולם1 וגם אישך ישוב לאיתנו.
– הלואי, אמן! – ענו אחריה נשים רבות.
– אולי תסבבי עמדי, לאה – קראה אליה המקבצת – על פתחי החנויות לקבץ נדבות כאשר תעשי כפעם בפעם?
– הבה נלכה! – קראה לאה ותמח דמעה מעיניה ותמסר את שלשת סלי הדגים אשר לה, העומדים על ספסל נמוך, לאשה אחת מוכרת ריאות וכסלים, להשגיח עליהם ולמכר מהם לכל הבא לקנות, ותלוה אל המקבצת על דרכה.
– מכנסים שלמים! – נשמע קול אשה אחת הנושאת סל מלא מכנסים ישנים בידה – מכנסי גברים! שלמים בלי כל קרע! –
– בגדים ישנים! ארבע כנפות! סינורים! מכנסי נשים שלמות! – נשמע קול איש מפתח חור צר, באחת מקירות הבתים, המלא בגדים ישנים ובלואי סחבות.
– איש צעיר! אנפילאות של צמר! עבות! חמות! אין כמוהן בכל העולם! –
– נעלים חדשים! זה עתה נתפרו! – קראה אשה אחת נושאת סל מלא נעלים ישנים, ירוקים מזוקן, בידה.
– ערב שבת היום! ערב שבת! יהודים, קנו שומים! –
– זהב טהור! זהב! שלש פרוטות הליטרא! הנה! הנה! זהב! דגים קטנים בשלש פרוטות הליטרא! דגים העולים על שלחן מלכים! –
– דגים! דגים! מאה, נשים, בליטרא! –
____________________
II
– שלום לך, מרצלינו! – קרא אחד מבני עם הארץ, איש צעיר לימים, כבן עשרים וחמש שנה, פניו אדומים ומלאים אבעבועות וחוטמו עב ורחב, לבוש אדרת עור כבשים צהוב וכובע עור כבשים שחור על ראשו, חגור מעטפת צואר אדומה במתניו, אל שוטר הרחוב העומד בראש הרחוב, בגשתו אליו, ויושט לו את ידו.
– שלום, אנטניו! – ענה השוטר בלחצו את כפו באהבה.
– הנך מתנודד מקור, מרצלינו! – קרא אנטניו בצחוק – מדוע לא תלך לבית המזרח לחמם מעט את בשרך בכוס יי"ש? המעט הוא אשר קבצת היום מאת “יהודיך” ברחוב? הלא יום הששי היום, “היריד” של רחוב היהודים! היום הלא רבו מוכרות הדגים והבשר ברחוב, אשר לא תראינה את פניך ריקם… גם מוכרות התפוחים והפולים ויתר בעלות הסלים לא תקפצנה ידיהן ממך… הוי, כלי! יקחך שד משחת!
– יקח שד משחת את מגדלינה אשתי! בכל שעה ושעה תבוא אלי ותקח ממני את כל הכסף הנקבץ בצלחתי. השמעת, אנטניו? בכל שעה ושעה. היא תפחד פן אוציא את הכסף בבית המרזח, יקחנה שד משחת! היום כבר קבצתי שני שקלים, באלהים נשבעתי, שני שקלים! והיא לקחתם ממני! –
– אכן חכמה היא מגדלינה אשתך! הא! הא! הא! חי נפשי, חכמה! היא יודעת את נפשך, מרצלינו, כי לא תאמר “הון” בשתיה, הא! הא! הא! ולא באמת לא לקחה את כספך ממך בכל עת ועת, כי עתה היה מענדיל היהודי שבע־רצון ממך עד מאד. הא! הא! הא! אבל קשיטות אחדות היה לה להשאיר בצלחתך.
– אף קשיטה אחת לא תשאיר, באלהים נשבעתי, אנטניו! – קרא השוטר בחמה וינופף את אגרופו בקצף כאלו אשתו לנגד עיניו.
– ומדוע תתן לה את כל הכסף? –
– הלה לא אתן? הידעת את תנופת אגרופה, אנטניו? אתה לא תדענה, כי עליך לא הניפה את אגרופה; אבל אנכי אדעה. אנכי חשתי טוב טעמה ולא אכחד כי אפחד ממנה מאד. גם בבאי הביתה אני ירא מפניה לבל תכבדני במהלומות אגרופה, ביחוד, בבואי שותה שכור הביתה – כי אז תכני מכות נאמנות ולא תדע רחם – ומה גם בעמדי ברחוב, כי מה אעשה אם תרים את ידה עלי ברחוב, כאשר עשתה לפני ירח ימים, כי באה לבקש ממני את הכסף ולא נתתי לה ותכני על הלחי פעמים עד כי צללו שני בפי? לאשרי לא עבר אז אחד הפקידים ברחוב על פני…
– אכן אשת חיל לך ואנכי לא ידעתי! – קרא אנטניו בצחוק – אבל – הוסיף לדבר – כל עצמותיך תרעדנה מקור, גם לי קר מאד, הבה נלכה לבית מענדיל וקנית חצי לוג יי"ש לך ולי.
– הלא אמרתי לך, אנטניו, כי אין כסף בצלחתי, אך קשיטה אחת, ומענדיל, ילך לעזאזל, לא יתן לי בהקפה באמרו כי לא אשלם –
– הממך, שוטר רחוב היהודים, יבצר להשיג מעט כסף לקנות יי"ש ומה גם ביום הששי? עבור נא ברחוב ובטוח אני כי לא תשוב ממנו ריקם, ואף כי, בלי ספק, כבר לקחת מסוחרות הרחוב כסף היום, יודע אני כי לא תבוש לבקש מהן עוד הפעם –
– באלהים נשבעתי, כי צדקת, אנטניו! – קרא השוטר שבע רצון – הבה! קומה ונלכה! וראית גם את מוראי אשר אפיל על היהודיות בעברי דרך הרחוב, את החבלים אשר אחלק באפי ליושבים ברחוב ולעוברים בו, את משטרי אשר אעשה ופקודותי אשר אתן ורוית נחת וענג.
– הבה נלכה! – קרא אנטניו גם הוא וילכו.
– ציפה! מהרי נא והביאי את קדרת הגחלים החנותה! – נשמע קול אחת החנוניות מפתח אחת החנויות לנערה אחת היושבת מחוץ להחנות על ספסל אחד ומחממת את ידיה בחם הקדרה ממעל לה – הנה הוא הולך! מהרי! אך… הנה הוא קרוב אל החנות ובהביאך את הקדרה החנותה יראנה. מהרי נא והסתיריה מתחת לשמלתך.
הנערה מהרה לעשות כאשר צותה גבירתה.
– הראית, אנטניו? – קרא השוטר אל רעהו בהראותו באצבעו על הנערה – הנערה ההיא הסתירה את קדרת הגחלים תחת שמלתה ביראתה מפני, הא! הא! הא! אך אנכי אחשף את שוליה על פניה ומצאתי את אשר הסתירה. ראה נא, אנטניו, הנערה הזאת יפה עד מאד, יקחנה שד משחת! וכפעם בפעם אני אוהב לגשת אליה ולהשתעשע אתה ואין מוחה בידי, כי שליט אני ברחוב הזה. השמעת, אנטניו? הא! הא! הא! שליט אני ברחוב הזה, באלהים נשבעתי! –
– הראני נא את גבורתך ואראה! קרא אנטניו.
– ציפא! נערה יפה! – קרא השוטר בצחוק בגשתו אליה ויחזק בסנטרה.
– גש הלאה, מרצלינו! – גערה בו הנערה ותהדפהו מאתה בשתי ידיה – אל תעיז לנגוע בי.
– אל אעיז? הא! הא! הא! – צחק השוטר בקול ויגש שנית אליה – ומה תעשי לי אם אעיז לנגוע בך? – ובדברו תלש לה בלחיה ויצחק מלא פיהו.
– הרף ממני, מרצלינו! – התחננה הנערה – מדוע זה בחרת בי להציקני בתעלוליך כל הימים יותר מבכל נערות הרחוב?
– מדוע? יען כי כלן מגולות הן ואת יפה פיה והנני אוהבך! – קרא השוטר בצחוק ויכה בידו על כתפה לאות חבה.
– רב לך פשק שפתים ודבר דברי נבלה כאלה באזני! – קראה הנערה בקצף.
– הראית, אנטניו? ציפא היא צנועה גדולה, הא! הא! הא! ובכל זאת מה רבה תשוקתה לחתן! הא! הא! הא! ציפא! אולי תבחרי בי ל“חתן” לך? תני לי ידך ציפא, ואת אשתי אשלח לעזאזל! באלהים נשבעתי! מה תאמרי ציפא? הנני גבר ככל הגברים ולא נופל אני מהבחורים… לולא היינו במקום רואים, כי עתה נשקתיך הפעם…
– גש הלאה, נבל! – התמרמרה הנערה אל השוטר ופניה אדמו מקצף ותאטם את אזניה – ואם אין אתאונן עליך באזני פקיד הרחוב….
– את תתאונני עלי באזני הפקיד? ומה זה הסתרת תחת שמלך, ציפא? – קרא השוטר בצחוק ויקרץ בעינו למול אנטניו.
– אין דבר! – ענתה הנערה במבוכה.
– אין דבר? – קרא השוטר וישפל את עיניו ארצה להביט על ראשי נעליה ושולי שמלתה – הא! הא! הא! ומדוע זה לא תברחי מפני לבוא החנותה כאשר הנך עושה כפעם בפעם בגשתי אליך? הבה נא ואראה הכנים דבריך אם אין – ובדברו תקע את רגלו מתחת לשמלתה וירימה מעל הארץ – קדרת גחלים לוחשות! – הרעים השוטר בקולו – קדרת גחלים בחוץ! על יד החנות! הוי, מפרת חק! כסף ענושים תשלמי! –
הנערה מהרה החנותה ותּקרא בקול בוכים: "מה יבקש הנבל הזה ממני? כל הימים ידריכני מנוחה ולא ירף ממני וכבר כשל כח סבלי, אברחה! אברחה מפניו ובקשתי לי שֵרות במקום אחר, ברחוב אחר! –
– כסף ענושים! כסף ענושים! – קרא השוטר בהראותו באצבעו על קדרת הגחלים.
– בי אדוני, מרצלינו! – התחננה החנונית לפני השוטר – הא לך שתי פרוטות ולך לך לדרכך ואל תפריעני מ“פדיוני”.
– לא! שתים לא אקח! ארבע תלי לי! – קרא השוטר.
– הא לך שלש! – קראה החנונית ותתקע בידו מטבע של שלש פרוטות, ויעזב את החנות וילך לו.
– התחלה כבר עשיתי, אנטניו! – קרא השוטר בצחוק.
– אכן איש חיל אתה, מרצלינו! – קרא אנטניו בהכותו בכפו על שכם השוטר פעמים.
– עוד תראה, אנטניו, את ידי הנטויה ורגלי השלוחה! – קרא השוטר ויפן לכל עבריו לראות אם לא יוכל השתמש באבריו אלה למעשה כרגע.
– פעסיא! – קרא השוטר אל אשה צעירה אחת העומדת בפתח חנות קטנה לממכר חלב, חמאה וגבינה, ויגש אל החנות – תני לי גבינה קטנה!
– גבינה? מדוע אתן לך גבינה? האם הגבינות בחנם תקחנה? “מכות” אתן לך ולא גבינה! – ענתו החנונית.
– תני לי מה שתתני, כי אוהב אני גבינה מכל המינים –
– חא! חא! חא! – צחקה החנונית בקול בפנותה אל נערתה – הוא יבקש כי אתן לו “מכות” בחשבו כי מין גבינה הן, חא! חא! חא! מי יתן ובאו עליו כל חלי וכל מדוה וכל מכות מצרים. הנראה זולל כזה? – ובפנותה אחרי כן אל השוטר קראה באמץ רוח: “לא אתן, מרצלינו! בזעת אפי אקנה לי גניבה, במיטב כספי אשלם בעדה ואתה תבקשנה בחנם”
– אם לא תתני לי אז אקח בעצמי! – ובדברו חטף לו גבינה אחת מעל השלחן ויעזב את החנות.
החנונית צעקה בקול ותקללהו קללות נמצרות; אבל הגבינה לא הושבה לה עוד.
– הגבינה הזאת – קרא השוטר בגשתו אל רעהו – תהיה לנו לפרפרת אחרי היי"ש.
– כן דברת, מרצלינו! – קרא אנטניו שבע רצון.
– אנטניו! החפץ אתה לקטר גליל קטרת? –
– חפץ אני! –
– חכה נא מעט, והשגתי שני גלילי קטרת לי ולך –
– יענטקא! – קרא השוטר אל אשה אחת באה בימים, בבאו לחנות אחת, אשר מלבד כל מיני מכלת נמצאו בה גם חבילות טבק וגלילי קטרת לממכר – תני לי שני גלילי קטרת!
ותתן לו.
– זה הפעם השלישית היום אשר יקח ממני גלילי קטרת! – התאוננה החנונית באזני אחת מקונותיה – ולואי נחנק בעשן גלילי הקטרת, אב נעים שבשמים!.
– ומדוע זה תתנים לו? –שאלה הקונה.
– מדוע? ומה אעשה אחרת? הן אין לי תעודת ממכר עליהם – והנני יראה מפניו.. והאם יסתפק בזה? המעט הוא הכסף אשר אתן גם לו גם פקיד הרחוב, כפעם בפעם, בעד השתיקה?…
– הא לך גליל קטרת, אנטניו! – קרא השוטר אליו בצאתו מן החנות – הנך רואה, אנטניו, כי שליט אני ברחוב הזה וכל חפצי לבי ינתנו לי.
– כן, מרצלינו, שליט אתה ברחוב הזה וחבלים נפלו לך בנעימים! – קרא אנטניו בהביטו אליו בעיני קנאה.
– הרואה אתה, אנטניו, את שק שבלת השועל המוצג שמה לפני החנות מחוץ? הדבר הזה הוא נגד החק, הבה ונגשתי שמה –
– מדוע זה שמת את השק בצדי הרחוב? – שאל השוטר בקצף את איש צעיר לימים העומד בפתח חנותו ומראה בחפניו גרעיני שבלת שועל לאחד הקונים, ובדברו בעט ברגלו בשק עד כי נפל ארצה וגרעינים רבים ממנו נפזרו לכל עבריו.
– הוי, מה זאת עשית לי, מרצלינו! – התמרמר אליו החנוני.
– הבא את השק החנות! – קרא השוטר בקול נגיד ומצוה.
– אל נא, מרצלינו! אל תדרש ממני כזאת – התחנן החנוני – השק הזה ימשך קונים לחנותי.
– אם כן, תן לי עשר פרוטות! –
– עשר פרוטות? עוד לא הרוחתי היום עשר פרוטות! הא לך ארבע! –
ויתן לו ויעזב את החנות.
– עוד ארבע פרוטות נוספו לי, אנטניו! – קרא השוטר שבע רצון בגשתו אל רעהו.
אחרי עברם צעדים אחדים ראה דלי מלאה דבדבניות מטגנות עומדת לפני פתח אחת החנויות ויקרב אליה ויחטף את כוס המדה מיד החנונית וישאב בה מן הדלי ויגיחה מלאה אל פיו וילך לו.
אזניו הקשיבו מאחריו קללות החנונית וחרופיה; אבל הוא הרים קול צחוק מוזר ופרוע ויעש את דרכו הלאה.
– מה טוב חלקך, מרצלינו, ומה נעים גורלך! הנני מקנא בך! –
ברגע זה אפפו חנוניות אחדות ונערותיהן את אחת הנשים העוברות ברחוב ותמשכנה אותה כל אחת לחנות, ואז מצא לו מרצלינו שעת כושר להראות את גבורתו ועצם ידו ושלטונו ברחוב, וימטר מכות ומהלומות על ראשי החנוניות ונערותיהן, בקראו: “הוי, יהודיות ארורות! למה זה תתנפלנה על עוברות לבטח ברחוב ותחסמנה בפניהן את הדרך?!”
המוכות נסו לעברים שונים וקול צעקותיהן וקללותיהן נשמע מסביב.
ואנטניו התבונן אל המחזה הזה ויצחק בלי הפוגות ונפשו רותה לה נחת וענג.
פתאם ראה השוטר איש אחד מכסה בקמח הולך בצדי הרחוב, וימהר וירץ אליו ויאחז בכנף בגדו ויסחבהו אל תוך הרחוב.
– מה פשעי ומה חטאתי? – ילל האיש.
– הטרם תדע דבר החק כי אסור לאנשים מגאלים בקמח ללכת בצדי הרחוב? – קרא השוטר וירקע ברגל וידחפהו מאתו הלאה ויכבדהו במהלומות אחדות.
– הוי, ראש חמור! – התמרמר אל השוטר איש צעיר לימים, לבוש בגדי פאר, אשר עבר על פני השוטר ברגע ההוא וירא את המחזה הזה – איך נואלת להאמין כי חלה הפקודה הזאת גם על רחוב היהודים? הן מטרת החק הזה היא: לשמר על העוברים בצדי הרחובות לבל יגאלו בגדיהם בקמח, וזה יתכן אך ביתר הרחובות ששם ילכו האנשים בצדי הרחובות ולא באמצעיתם; אבל ברחוב הזה הלא לא ילכו האנשים בצדיו כי אם באמצעיתו, ואם כן הדין נותן להפך: לגרש את האנשים המגאלים בקמח מאמצע הרחוב, ששמה יעברו העוברים, לצדי הרחוב, ששמה לא יעברו העוברים, לרגלי קרשיהם הצרים והסחורות המוצגות שמה לפני פתח כל חנות.
– לא אבקש ממך כי תורני איך להתנהג! – ענהו השוטר ויעקם את שפתיו – אנכי שם לב אך אל החק בעצמו, שעלי לשמרו ולמלא אחריו, ולא אל מטרתו.
– ומי נתן לך הרשות להכות את האיש הזה? בחק נאמר רק כי יגרשו השוטרים אנשים כאלה מצדי הרחוב; אבל לא להכותם –
– לא אשאל את פיך ואת פי אחרים בחפצי להכות איזה איש. שוטר אני ועלי לשמר על הסדר. ולי הרשות להכות את מפריעי הסדר – ובדברו את הדברים האלה גרש עוד אנשים אחדים אשר היו מגאלים בתבן ומוץ, במוך וזפת, גם נשים אחרות נושאות סלים בידיהן, מצדי הרחוב, ויכבד את כל אחד מהם במכות אגרוף, כמו למורת רוח האיש הצעיר ולהראות לאנטניו כי אך הוא השליט ברחוב ואין מי מוחה בידו מעשות כחפץ לבו.
____________________
III
– הנה השוטר הולך! – נשמע קול הנשים, מוכרות הפולים והתפוחים ויתר בעלות הסלים, קוראות זו לזו – מהרנה והתרחקנה הצדה!
אבל לא כלן הספיקו להתרחק והשוטר בעברו ביניהן בעט ברגלו בהסלים אשר פגש באמצע הרחוב עד כי פולים ותפוחים רבים נפזרו על הארץ וצעקות וקללות נשמעו מכל עברים.
– הה, פולי! פולי! קללת אלהים עליו! –
– יכרת מארץ החיים! –
– “עשר מיתות משונות עליו”!
והשוטר יפנה כפעם בפעם אל בעלות הסלים פעם אל האחת ופעם אל השנית לאמר:
– תני לי, חוה, פולים יבשים מעט! –
– הלא כבר נתתי לך היום זה פעמים! –
– תני לי גם פעם שלישית! –
ותתן לו האשה פולים מלא חפנה, ובשומה את פניה אל שכנתה קראה בכעס: “יתן ה' ונהפכו לרעל ומרורת פתנים בקרבו!”
– תני לי, שרהקע, תפוח אחד! –
– הוי, גזלן! למה זה קמת היום לרוששנו! האם לא תדע כי תפוחי ימכרו בשתי פרוטות האחד? – התאוננה מוכרת התפוחים.
אבל זרוע השוטר אשר נחת ברגע ההוא על ראש האשה המריצה לתת לו את אשר בּקש מאתה.
– כדור מות, כגדל התפוח, יחת בו! – קללתו האשה בלכתו ממנה.
– הלואי, אמן! – ענתה אחריה אשה אחת מוכרת אגסים.
– שתי פרוטות תני לי! – קרא השוטר אל אחת ממוכרות הריאות, המעים והכבדים בגשתו אליה.
– הלא כבר נתתי לך היום שתי פרוטות! –
– שתי פרוטות תני! ואם אין אגרשך מפה! –
– הלואי תוציאן לצרכי מחלתך! – קראה האשה אליו ותתן לו את שתי הפרוטות. – הוי, טפשה! מרצלינו לא חלה מעודו! – קרא השוטר בצחוק מוזר ופרוע – האף אין זאת, אנטניו? – הוסיף לדבר בפנותו אל רעהו – מרצלינו לא חלה מעודו ולא יחלה! האף אין זאת, אנטניו? וירא אנכי גם מחמת מגדלינה אשתי, כי אם אנסה לחלות ולבלי הכנס כסף לצלחתה תרוצץ את גלגלתי, באלהים נשבעתי, תרוצץ את גלגלתי! אתה לא תדענה עוד, אנטניו! אבל אנכי אדעה, יקחה שד משחת!
וגם בעברו על פני יתר המוכרות האלה לא היו פיו, ידיו ורגליו בטלות. בפיו דרש מכל אחת מהן לתת לו פרוטות שתים ושלש – יש אשר הסתפק גם באחת – בידיו קבלן מידן ויכניסן לצלחת, או דחף את אלה שלא אבו למלא חפצו, וברגליו בעט בהן ובסליהן או רדף אחריהן בגרשו אותן מן הרחוב.
– נשים מוכרות דגים! – נשמע פתאום קול אשה אחת מוכרת אגוזים קוראת אל מוכרות הדגים – הנה הוא הולך! –
– אויה! הרוצח הולך וקרב! –
– אבוי! הנה השוטר בא לגרשנו מפה! –
– הלא לפני שעה נתנו לו כסף! –
– הנני נסה מפה! –
– לא! לא אנוסה! עוד לא הרוחתי היום אף חצי שקל ואני ובני ביתי גועים מרעב –
– ואני עוד לא הכינותי חלות, שומן וגריסין לשבת! –
– ואני עוד לא הכינותי מאומה לשבת! –
– לאה למה תעמדי? הבה ננוסה מפה! –
אבל לאה לא משה ממקומה. היא לא שמעה גם את קול הקורא אליה גם את השאון והמהומה אשר מסביב. היא היתה תפושה במחשבות אחרות. היא ישבה לה על הספסל האדום ומשני עבריה על הספסל סלי הדגים אשר לה, ועיניה מביטות לארץ. היא יושבת פה ברחוב, אבל רוחה הוא במקום אחר, במעונה על יד מטת אישה החולה… היא שבה זה עתה משם, ומה נשבר לבבה בקרבה… היא מצאה אותו חלש מאד, עד כי לא עצר כמעט כח לדבר. פניו נהפכו לירקון, נשימתו קצרה מאד וקולו כמו שנה… יום רע כזה לא היה לו עוד מעת שכבו על ערש דוי… היא הגישה לו מעט מרק; אבל הוא לא טעם ממנו… מה גדלה מצוקת נפשה לראות זאת בעיניה… מה חפצה אז כי תחלה היא במקומו והוא ישוב לאיתנו!.. היא עמדה על יד מטתו ותתבונן אליו ברוח נשברה ועיניה מלאו דמעה, אך התאפקה ברב כח כי לא תפרץ החוצה, לבל יראה זאת הוא ולבל יפול לבו עליו, חלילה…. והוא?… הוא לא נאנק ולא התאונן כי אם הביט אליה בחמלה ורחמים ורבים… הוא אחז אחרי כן בידה וישח מארץ אמרתו: “לאה… צר לי עליך… הנך מתנודדת מקור… עוד לא בא… אכל אל פיך… לא אוכל ראות גם בצרת הילדים… הנם רעבים ונקשים… אנא… הביאיני לבית החולים…” דבריו אלה קרעו לבה לגזרים “אל נא, זלמן! – ענתהו בתחנונים – אל נא תבקש כזאת ממני… טוב לי המותה מהביאך לבית החולים… ה' יעזרנו!” – אחרי כן אחזה תרדמה את אשמרות עיניו וירדם. כל הלילה נדדה שנה מעיניו ולכן שמחה מאד בהרדמו עתה; אבל הילדים הרימו קול בוכים ויבקשו אכל לנפשם “הסו, רשעים! – גערה בם בקצף – אל תעוררו את אביכם משנתו, רשעים! אביכם חולה מסכן ואתם אך אל האכל תשאו נפשכם. אנכי הנני רעבה מדי יום ביומו ולא אתאונן על זה כלל. הסו נא “השד לא יקחכם” ולא תמותו ברעב. עוד מעט ואלך הרחובה ואולי ישלח לי ה' “פדיון” טוב, וקניתי לחם לכם”; אבל הילדים לא חדלו מבכות ומשוע, וזלמן התנודד מעט כמו מתעורר הוא משנתו, חמתה עלתה עד להשחית ותתנפל עליהם ותכם מכות אכזריות. היא הכתה אותם בחמה וכעס והילדים נדמו ולא השמיעו עוד קולם; אבל מה הכה אותה לבה על זה אחרי כן. ילדים רכים הם…. ועוד לא הסכינו לענות ברעב נפשם… היא פנתה מהם אל החלון ותבך בכי תמרורים “רבונו של עולם! יסר נא אותי, אשה חוטאת, ולא את אישי הצדיק וילדי הרכים…”
היא נגשה אליהם ותפצה אותם באמרים נעימים. את הילד דוד’ל הושיבה על המטה השניה אשר בבית ותכסהו בשמיכה ותשקהו, ואת הילדה הבכירה ממנו, נחמה, צותה לבלי לסור ממטת אביה החולה, פן יקיץ משנתו ויבקש לו מה, והיא תלך אל הרחוב והביאה להם גם לחם לאכלה. אבל הוא הקיץ אז משנתו וירמז לה באצבעו כי תקרב אליו. “לאה!” – קרא אליה בקול נמוך מאד בגשתה אל המטה – הנני רואה כי… ימי ספורים… עוד מעט ואלך בדרך כל הארץ…" “אל נא, זלמן! – שסעה את דבריו – אל תחטא לאלהים… עוד תשוב לאיתנך בקרוב” “הניחי לי לכלות את דברי – חנן את קולו – לאה! אל נא… תתאבלי במותי… במותי יוסר עול כבד מעליך… לך ולהילדים ישפק רוח מסחרך די והותר… אל נא תתאבלי… ה' “דין אלמנות” לא יעזבך”. היא לא עצרה כח עוד להתאפק מבכי וזרם דמעה פרץ מעיניה, ותבקשהו בדמעות שליש כי לא יחשב מחשבות נוראות כאלה, כי יקוה לה' “הרופא לכל בשר” כי יקימהו מחליו, ותלך לקרוא לרופא. הרופא בא וירגיע את רוחו, כי חולשתו ביום הזה “סימן טוב” הוא כי רפתה מחלתו וכי מעתה ילך מצב בריאותו הלך וטוב… אבל בצאתו החוצה הגיד לה כי מסכן גדול הוא.. הוא הגיד לה כי נחוץ לו יין טוב לחזק את גוו, הוא יעצה לפנות לגבאי “בקור חולים”… אבל היכל2 תוכל לעשות כדבר הזה?… זה כשנה וחצי אשר הוא שוכב על ערש דוי ולא קבלה כל נדבה לצרכי רפאות מחלתו… התדרש היום עזרה מה“בקור חולים”?… היין אמנם נחוץ מאד… אבל היא לא תוכל… כל ימי חייה לא קבלה מתנת חסד מאיש…. המדה הזאת באה לה בירושה מאבותיה הצדיקים, זכרונם לברכה… היא לא תוכל לבקש חסד… היא תבחר במות מבקש חסד ונדבות… לא! החליטה בלבה, לא תפנה לגבאי בק"ח, היא תלך הרחובה וה' ירחם עליה וישלח לה “פדיון” טוב וקנתה את היין בכספה.
אבל זה כשעה אשר היא יושבת על יד סליה ועוד לא מכרה כי אם בעד שש פרוטות… הנה הן, חוה שרה האלמנה ויפה גרונה העקרה, כבר מכרו הרבה דגים והן לא תדענה מחסור. האחרונה היא גם עמוסה בכסף… והיא?… הילדים רעבים… וזלמן… הוא יבקש לו, בלי ספק, מה להשיב את נפשו ואין כל בבית… היין היה משיב את נפשו ויתן לו כחות חדשים….
היא יושבת פה ומה חפצה עתה להיות בבית… לראות את שלומו… להיות על ידו… אבל עליה להיות ברחוב… לחכות ל“פדיון”..
“רבונו של עולם!” – הגתה ברוחה הקשה – מדוע זה תיסרנו ככה? מדוע תשפוך עלינו את כל זעמך?.. אם לא תחמל עלי, מדוע לא תחמול על זלמן הצדיק?…. והילדים, אלה הצאן מה חטאו?… מדוע כה הורע מזלנו?.. “המגיד” אמר בדרשתו בבית התפלה, כי ה“עולם הזה” נתן אך לרשעים, יען כי אין להם חלק ל“עולם הבא” ולכן טוב להם בחייהם ורע במותם, לא כן הצדיקים, להם נתן ה“עולם הבא” ובעולם הזה חייהם רעים ומרים, וכן שמעתי גם מפי זלמן פעמים רבות… אבל… גם העולם הזה עולם הוא… ולא טוב לחיות בו חיים רעים ומרים ולשאת עמל ותלאה… אין אנכי מבקשת חיי אשר וענג כי אם חיים פשוטים ושלוים, חיי בריאות ופרנסה… גם בחיי עני אמצא חפץ אם אך יהיה אישי בריא אולם…"
– לאה! – נשמע פתאם קול לאזניה הוא קול השוטר אשר נגש אליה וינח ידו על שכמה – לכי נא ואספי כסף מכל מוכרות הדגים בעדי, כאשר תעשי כפעם בפעם, עשרים מוכרות דגים פה! לכי נא והביאי לי ארבעים פרוטות, שתי פרוטות לכל אחת, השמעת, לאה? ארבעים פרוטות!
כל דמי עורקיה רתחו בקרבה מכעס ומרירות: “מה חפץ הנבל הזה עוד? הלא כבר נתנה לו היום כסף פעמים וככה גם יתר מוכרות הדגים ברחוב! עוד צרה חדשה נוספה על צרותיה היום, בכל שעה ושעה הוא בא לדרש פרוטות חדשות, אישה חולה מסכן ואין לה במה להשיב את נפשו….. היא וילדיה רעבים ללחם… והוא לא יאמר “הון”. היא מחכה עתה “לפדיון” פרוטה בעינים כלות וכמו “להכעיס” מכרה היום אך מעט דגים והנה בא הנבל הזה עוד הפעם לדרש דמים – ועוד הוא דורש כי תאסף היא את הכסף למענו, בעוד אשר ראשה סובב הולך עליה כגלגל ולבה מלא מרירות ויגון…. לא! לא תאסף את הכסף למענו ויהי מה!…”
– גזלן – התמרמרה אליו לאה – הלא כבר נתנו לך היום כסף פעמים! ומה אתה חפץ עוד?
– את הכסף ההוא לקחה ממני מגדלינה, יקחה שד משחת! ועתה צמאתי למעט יי"ש – ענה השוטר בצחוק.
– סובא! שכור! חלי־רע עליך! – התמרמרה אליו ציפה גרונה העקרה – מתי אינך צמא ליי“ש? החבית יי”ש תנתן לך ומצא לך?
– רב לכן פשק שפתים, את הכסף תנה לי! – קרא השוטר בקול נגיד ומצוה.
– הלא בתתנו לך את הכסף בפעם האחרונה נשבעת לנו שבעי שבעות כי לא תבוא עוד היום לגרשנו מפה ולדרש כסף מאתנו, ולמה זה לא תשמר מוצא שפתיך, רוצח?! – שבה ציפה גרונה להתמרמר אל השוטר.
– אם כן לא תחזיקיני לאיש אמונים! – צהל השוטר בקול ובפנותו אל לאה קרא: “לכי נא, לאה, ואספי את הכסף!”
– הנח לי הפעם! – התחננה לאה מלפני השוטר.
– הנח לה כי מרת נפש היא! – מלאה אחרי דבריה חוה שרה – בעלה הנהו עתה חולה מסכן….
– אם כן אגרש את כלכן מפה! –
– אנכי אאספה למענך את הכסף הפעם! – קראה חוה שרה אל השוטר.
– טוב! ואת, לאה! – הוסיף לדבר בפנותו למול לאה ובהניעו לעמתה באצבעו פעמים אחדות כמו לאימה – תתחרטי על הדבר הזה!…
– אבל התבטיחנו, מרצלינו, כי אחרי אשר אתן לך את הכסף לא תקרב עוד היום אלינו? – שאלתהו חוה שרה.
– באלהים נשבעתי! – קרא השוטר בהניחו את ידו על לבו – כי לא אקרב עוד היום אליהן ולא אגע בכן היום לרעה.
– נשים! נשים! תנה כסף בעד השוטר! שתי פרוטות לכל אחת! – קראה חוה שרה בעברה בין מוכרות הדגים.
– אנכי לא אתן אף פרוטה אחת כי עוד לא הרוחתי היום אף עשרים פרוטות! – קראה אשה אחת בעלת סל דגים קטנים ודקים כשבלים.
– וגם אנכי לא אתן כי אם פרוטה אחת! – קראה אשה אחת בעלת סל דגים גדולים.
– ואנכי לא אתן אף חצי פרוטה! – קראה שלישית.
– הבעדי אקבץ את הכסף? – התמרמרה חיה שרה אל הנשים – אתן לא תחפצנה לתת? טוב אפוא, אלכה ואגידה זאת להשוטר.
כעבור רגעים אחדים נקבץ כל הכסף ויתן ליד השוטר.
ברגע ההוא נגשה נערה אחת אל לאה ותקן ממנה שתי ליטרות דגים בעד ארבעים פרוטות. עיני לאה אורו… בעד שלשים פרוטות תקנה מעט יין לבעלה, בעל המרזח הוא מכרה וגם בעד שלשים פרוטות ימכר לה יין טוב, אף כי לאחרים לא ימכר מהיין הטוב לחולים בעד סך מצער כזה, ובעד עשר פרוטות תקנה לחם לה ולשני ילדיה… והפרוטות האחדות הנמצאות כבר בצלחתה ביחד את אשר תרויח עוד ביום הזה תהיינה לצרכי השבת…
– התראה, אנטניו? – קרא השוטר אחרי קבלו מיד חוה שרה את הכסף אשר אספה למענו, בהראותו באצבעו על מטבעת הכסף של ארבעים הפרוטות אשר קבלה לאה ברגע ההוא מקונת דגיה – בעוד רגע תהיה המטבע הזאת בידי! נקם אקח ממנה הפעם על אשר מאנה לאסף את הכסף בעדי הפעם. ויגש אל לאה ויקרא:
– הראי נא את המטבע הזאת כי מזויפת היא.
לאה נבהלה ופניה חורו כמת…
– לא, אינה מזויפת, עוברת היא לסוחר! – קראה לאה ופניה הפיקו מבוכה נוראה, ותחפץ להסתיר את המטבע בצלחה; אבל הוא מהר ויוציא המידה בחזקה ויתבונן בה לשני עבריה ויקרא:
– מזויפת! מזויפת! לכי נא אתי לבית הפקידות!
– אוי לי – יללה לאה – זה עתה לקחתיה מיד נערה אחת.
– אחת היא לי ממי לקחתיה, לכי נא אתי לבית הפקידות! שמה תרצי את עונך בבּית האסורים! – הרעים עליה השוטר בקול.
"לבית הפקידות?, חשבה לאה במרירות, אוי לשברה!… אסון גדול לא פללה מעודה! מה יהיה גורל אישה וילדיה בלעדה?…
– הרף נא ממני, מרצלינו יקירי! – התחננה לפניו – הלא טוב לב אתה ולמה זה תמיט עלי שואה? חוסה נא עלי, על אישי החולה ועל ילדי הרעבים!
– לא! מרצלינו איננו טוב לב! לבית הפקידות! –
– הא לך שתי פרוטות והרף ממני! –
– לא לבית הפקידות! –
– הא לך ארבע פרוטות! –
– לא לבית הפקידות! –
– הא לך שש פרוטות! –
– טוב אפוא; אבל את המטבע הזאת לא אשיב לך לבל תתננה לאחר בתור טובה. את המטבע הזאת אשליך אל הנהר.
– אוי לשברי! – יללה לאה במרירות – ארבעים ושש פרוטות! עוד לא הרוחתי היום סך כזה! ומה אעשה עתה? הה, אישי וילדי!…
גם יתר הנשים נדו ללאה ותשתתפנה בצערה.
השוטר עזב את הנשים האלה ויקרא לרעהו בצחוק: המטבע הזאת “מזויפת” היא. הא! הא! הא! מי יתן והיו לי מטבעות רבות כמוה! –
עוד הרחיק השוטר ממוכרות הדגים והנה סגן פקיד הרבע נראה ברחוב מרחוק, הולך הלך וקרב אל מקום מוכרות דגים. השוטר נגש שנית אל הנשים ויקרא:
– עזבנה את הרחוב כרגע! מהר! מהר! לכנה לכן מפה! –
– גזלן! רוצח! – הרעימו עליו הנשים מכל עברים – הלא זה עתה לקחת כסף מאתנו! זה עתה! ומה תבקש עוד ממנו? הלא נשבעת כי לא תקרב עוד היום אלינו!
– הנה סגן פקיד־הרבע הולך! עזבנה את הרחוב! – הרעים עליהן השוטר בקולו ויפרש ארבות ידיו לשני עבריו כמגרש רחלים או תרנגולים.
– חוס נא!! רחם נא! –
– לא אוכל הושיעכן הפעם! מהר! מהר! הלאה! הלאה! –
– לא! לא נסור מפה! לא נעזב את הרחוב! –
– אף כי תכני עד מות לא אסור מפה! – קראה לאה.
– יהודית ארורה! עוד תעיזי להתקומם נגדי? – קרא השוטר ופניו אדמו מכעס וקצף ויחטף את אחד מסלי דגיה וישליכהו ארצה, עד כי הדגים הקטנים אשר בו נפזרו לכל רוח, ואת הספסל האדום אשר לה הרים מעל הארץ וישליכהו אל קיר החומה אשר ממולו וינפצהו ויהי לשבבים.
– אללי לי! הוה על הוה באו עלי! – יללה לאה ותספק כפיה – אויה, דגי.. דמי וזעת אפי! אויה, ספסלי…. כלי הבית האחד אשר לי…
– שוערים! סטפן! קאזמא! ברצל! – קרא השוטר בקול וינופף אצבעו למול שוערי החצרים הסמוכים, וכרגע נסבו השוערים על הנשים ויכון הכה ופצוע, וידחפון, ויסחבון, ויגרשון הלאה, הלאה לרחוב הזגגים.
וקללות ויללות, חרפות וגדופים נשמעו מכל עברים, עד כי היה הרחוב לחרדת אלהים.
– אכזר! רוצח! את כספנו השב לנו! –
– שכור! נבל! קללת אלהים עליך! –
– הרים וגבעות יפלו עליך! –
– עשרה “גזרי דינים” על ראשך! –
– חלי רע במעיך! –
–מכה טריה בגרונך! –
– הניחני להרים את דגי מעל הארץ, גזלן! –
– הלא הולכים אנחנו מפה ולמה זה תכונו? גזלנים! רוצחים! –
– הה, לפצעי! –
– הה, ראשי! ראשי! –
– הה שכמי! –
____________________
IV
ברגע ההוא נגש סגן פקיד־הרבע למקום המעשה. השוטר מהר להרים ידו למול כובעו.
– מה השאון הזה? – שאל את השוטר.
– את מוכרות הדגים גרשתי מן הרחוב! –
– ומדוע לא גרשתן עד הנה? – שאלהו סגן הפקיד בעין בוחנת.
– אנכי… אנכי… גמגם השוטר בלשונו וישפל מבטי עיניו ארצה – אנכי גרשתין עוד בבקר; אבל הן שבו ותבאנה אל הרחוב.
– אל תכזב בלשונך! – גער בו סגן הפקיד – הלא תדע כי דבר שקר שנאתי. בלי תפונה תקעו בכפך…
השוטר החריש ולא ענה דבר.
– לא אפקד עליך את העון הזה; אך תן גם לי חלק מהכסף – קרא סגן הפקיד ויקרץ עין.
– באלהים נשבעתי, כי מגדלינה אשתי, יקחה שד משחת, לקחה ממני את הכסף…
– ומה זה יצלצל בצלחתך? – קרא סגן הפקיד בהניעו את בגד השוטר.
– פרוטות אחדות נתנו לי עתה…הא לך חלק מהם – ובדברו נתן לו שלשים פרוטות.
– שמע נא, מרצלינו! – קרא סגן הפקיד בשומו את הכסף בצלחתו – הנני הולך מטעם מבקר תעודות המסחר לסגר את חנות מושה האלמנה ולהניח עליה חותם צר, כי לא לקחה תעודת מסחר לחנותה. לכן מהר נא ולך לפני והודעתה את הדבר הזה, ופנתה מהחנות את הסחורות הנחוצות לממכר, בטרם אסגר את החנות. הן לא צפון משכל לבך.. בלי תפונה תשלם לנו כגמולנו –
– טוב, אדוני! אני הולך כרגע! – וילך וירמז לאנטניו כי ילך גם הוא אחריו.
– לך נא גם אתה, אנטניו, אתי! – קרא השוטר אל רעהו בדרך – ועזרת גם אתה להחנונית לפנות את הסחורה מן החנות ונתנו גם על כפך…
– טוב! – ענה אנטניו בלב שמח.
אחרי עבור רגעים אחדים נראו ברחוב אנשים ונשים, נערים ונערות, ובתוכם שוטר הרחוב ורעהו נושאים בחפזון פסי ברזל, מסמרים, רקועי פחים ועוד, מחנות מושה האלמנה ומניחים אותם בחנויות אחרות הקרובות לה, או מביאים אותם למעון אחד משארי בשרה ומכריה אשר בחצר הקרוב.
כעבור עשרה רגעים בא גם סגן הפקיד למקום המעשה, ובראותו כי עוד לא כלתה העבודה, הסב את פניו לעבר השני אשר ממול חנות מושה ויקרא כפעם בפעם: “מהרו נא לכלות מעשיכם! עוד מעט ובא סגן פקיד הרבע לסגר את החנות”.
ואחרי אשר נתן לו השוטר אות כי כבר כלו את מעשיהם, קרב אל החנות ויסגרה וינח עליה חותם צר.
ומושה האלמנה הראתה לדעת, כי איננה כפוית טובה ותתקע בכף סגן הפקיד שטר אחד משטרות המדינה וחצי שקל ביד השוטר. גם לאנטניו נתנה עשר פרוטת.
– עתה נוכל ללכת לבית המרזח, מרצלינו! – קרא אנטניו – כי כבר יש לך כסף די והותר לחצי לוג יי"ש. גם פרפרת יש לך, גם לי עשר פרוטות.
– כן! אבל לו לא לקח סגן הפקיד ממני את שלשים הפרוטות, כי עתה היו לי עוד שלשים פרוטות, יקחהו שד משחת! התדמה כי זאת היא הפעם הראשונה שהנהו לוקח חלק מכספי אשר אקבץ ברחוב? כפעם בפעם מוכרח אני לתת לו חלק מכספי. יקחהו שד משחת! –
– מי יתן ועשו גם אותי לשוטר רחוב! – קרא אנטניו אל השוטר – וצברתי לי גם אני כסף והון כמוך.
– לא כל שוטרי הרחובות שוים! – קרא השוטר – שוטרי יתר הרחובות אין להם הכנסה רבה כהכנסתי. היהודים יחשבו לנו, השוטרים, לפרה חולבת טובה, באלהים נשבעתי, לפרה חולבת… ולולא הם שהיו לנו, כי עתה, באלהים נשבעתי, אכלנו לחם צר ומים לחץ וגם מעט יי"ש לא בא אל פינו… ומה גם כי ביתר הרחובות אין הנשים בעלות הסלים. גם ברחוב הזגגים וברחוב המטבחים מעט הוא מספרן מברחוב הזה, ומהן לי הכנסה רבה. אך בדבר אחד מעטה הכנסתי מהכנסתם, הלא תדע, אנטניו, כי ביום הראשון בשבוע, בימי חגינו וימי גנוסיא צריכות החנויות להיות סגורות עד חצי היום, ועל פקידי הרחובות ושוטריהם להשגיח על החנויות לבלי תפתחנה לפני המועד; אבל החנונים יתנו להם שכר קבוע לחדש, לבל ידקדקו עמהם הרבה, למען יוכלו להביא את הקונים, כפעם בפעם, אל החנויות. ברחוב המטבחים, לדוגמא, יותן לפקיד הרחוב ארבעה שקלים חדש ולהשוטר שני שקלים, והחנויות פתוחות שמה ביום הראשון והחגים כמעט לרוחה. אבל ברחוב הזה רבי החנויות הן של צרכי אכל נפש הפתוחות תמיד. והחנויות המעטות של יתר הסחורות, כמובן, לא תוכלנה לתת שכר גדול בעד הדבר הזה. לפקיד הרחוב יותן שקל וחצי ולי אך חצי שקל…
עוד לא כלה לדבר והנה קולות וצעקות, שאון ומהומה נשמעו מרחוק. השוטר ואנטניו מהרו לגשת אל מקום המעשה, והנה אחד החנונים ובחור אחד, משרת בחנות אשר ממולו, אשר קרא את אחד הקונים מחנות הראשון ויביאהו לחנות אדונו נצים, ומחרפים איש את רעהו.
– ממזר! חצוף! –
– כלב זקן! –
– הוי, יענקעל! – קרא השוטר אל החנונים בצחוק – מדוע תחשה? האם אין זרועך מושלה לך? כבדהו במנה יפה! הלא זקן אתה ממנו ואיך יעיז לחרפך? –
חיש היה ריב השפתים להכאת כפים והנצים החלו להכות איש את רעהו בעברה וחמה שפוכה.
– ואתה, זעליג? – פנה השוטר אל המשרת בלעג – הנך חסר אונים וכח! הן כבר תלש את כל שערות ראשך…
– המעט ממך כי לא תשקיע את האש ולא תשקיט את הריב, כי עוד תוסיף פחם ועצים להגדיל את המדורה? הכה תמלא את חובתך, חובת שוטר, באמונה? התמרמר איש אחד אל השוטר.
– הא! הא! הא! – צהל השוטר בקול בפנותו אל רעהו – מה תאמר, אנטניו? הרבה היא דאגתי בהכות אחד היהודים את רעהו? ומה מני יהלך אם גם יסיר האחד את ראש רעהו מעליו? הוא איננו יודע – לחש השוטר לאנטניו באזנו – כי הריב הזה אשר יצא, על ידי, לכלל הכאה, יביא טובה לצלחתי. עוד מעט וראית, אנטניו, כי נכונה דברתי.
– לכו נא עמדי לבית הפקידות! – קרא השוטר באחזו בידי בעלי הריב – לבית הפקידות!
הריב חדל ושני בעלי הריב החלו להתחנן לפני השוטר, כי ירף מהם.
– לא! לבית הפקידות! – הוסיף השוטר לקרא ולסחב אותם בידיו – אבל כרגע הרפה מהם, כי שניהם תקעו בכפו מטבעות אחדות, וישב לרעהו ויקרא בשמחה: – האם לא אמרתי לך כי הריב הזה יביא טובה לצלחתי? – ובדברו הראהו את המטבעות אשר נתנו לו בעלי הריב – עתה אנטניו! – הוסיף לדבר – הבה ונלכה לבית המרזח!
__________________
V
כעבור רבע שעה שבו הנשים מוכרות הדגים, אשר גרשו מהרחוב על ידי השוטר, אל הרחוב, ותעמדנה אשה אשה על מקומה. גם לאה שבה הרחובה. היא שבה ותעמד על מקומה; אבל מה גדלה עקת לבה ומה גדל יגונה… יום צרה ותלאה הוא לה היום הזה מאין כמוהו. בכל רגע צרה חדשה. מחלת זלמן חזקה ביום הזה מאד. הנהו עתה מסכן… ה“פדיון” מעט הוא ביום הזה, ותחת אשר בכל ערב שבת היא מרוחת שקלים אחדים לא הרויחה היום אף חצי שקל. היא וילדיה רעבים… רעבים; אבל בריאים ושלמים ולא יגועו מרעב… ואישה?…יין נחוץ לו מאד ואין לה במה לקנותו להשיב את נפשו ולחזק את גוו… ונוסף על כל אלה עוד התקומם השוטר נגדה וידכאה עד עפר… ארבעים ושש פרוטות, כל הונה שרכשה לה ביום הזה, גזל מאתה בזרוע… סל דגים קטנים אשר מחירם עלה לארבעים פרוטות פזר ארצה ויהיו למרמס, ואת ספסלה היחידי בבית פוצץ לרסיסים… הוא היה לה למקום מושב לשבת עליו ברחוב ולהציב עליו גם את סלי הדגים וככה גם למקום מושב לה ולילדיה בבית… ועתה?…
מי יודע מה שלום זלמן עתה?… זה כשעה וחצי אשר עזבה את הבית ולא ראתהו… הוא, בלי תפונה, כבר הקיץ משנתו והנהו מבקש לו מה להשיב את נפשו, ואין… מה חפצה עתה להיות על ידו… אבל איך תלך הביתה ובידה אין יין ואין כל דבר… והילדים?… התוכל לראות את פניהם ריקם?…
– בכמה תמכרי את הדגים האלה הליטרא? – שאלה אשה צעירה אחת את לאה בעברה ברחוב על פניה ותעמד על יד אחד מסליה אשר עמדו על הארץ.
– בשלשים פרוטות! – ענתה לאה בלב מלא תקוה, כי יהיה לה עתה “פדיון” רב, כי מראה פני האשה העיד עליה כי עשירה היא, ובלי שפק, תקנה ליטרות אחדות.
– בשלשים פרוטות? – קראה האשה ותעקם את פיה – עשרים אתן!
– עשרים? – קרה לאה – ואנכי בעצמי שלמתי להדיג עשרים וחמש פרוטות הליטרא.
– שקר תדברי! – קראה האשה – הדגים האלה אינם גם חיים.
– מה תדברי, גברתי? – קראה לאה ופניה הפיקו מרירות – היום נצודו, ולולא נקפאו, כי עתה, חי נפשי, גברתי, כי היו מפרכסים.
– לא! ולא! יותר מעשרים לא אתן, אלכה לי לאחרת –
כל קרבי לאה מלאו חמה וקצף. “הן, הגבירות חיות חיי עשר ומתענגות על רב טוב ולא תדענה נפש עניה כמוה… אכזריות הן ואינן חומלות על רעבות ללחם ומטים למות… מדוע לא תדענה שבעה?… מדוע הן חפצות להבנות ולהתעשר מחרבנם של עניים ומדכאים?… הרוששה לו נתנה לה שלשים פרוטות לליטרא?… והיא הן לא בקשה יותר מן המחיר…”
– אם לא תתני לי את הדגים בעשרים פרוטות הליטרא אלכה לי לאחרת! – קראה האשה שנית.
– ולואי יהיה לך מזל־רע כמוני! – קראה לאה בקצף ופניה אדמו בדם. האשה נבוכה ותבט אל לאה בתמהון; אבל לא ענתה אותה דבר ותלך לה מאתה.
כרגע החל הנחם להציק ללאה: “מדוע קללתיה? ואיך היתה לי הצדקה לזאת?… ואם לא חפצה לתת לי את המחיר אשר דרשתי החטאה בזה?… חטא גדול חטאתי כי הכלמתיה על חנם…. ענש המלבין פני חברו גדול מאד… מה זה היה לי?… השכחתי בת מי אני ואשת מי אני ולא לי להיות ככל יתר מוכרות הדגים?… האם לא ישא, חלילה, אישי את עוני?…”
לו השיבה האשה חרפתה אל חיקה, כי עתה רוח לה וסערת רוחה שככה; אבל האשה היתה מהנעלבות ואינן עולבות… הדבר הזה הציק לה עד מאד… היא חפצה לרוץ אחרי האשה ולהשיגה ולבקש מחילה ממנה… אבל ברגע אחד היתה רוח אחרת אתה. ציפה גרונה העקרה קראה להאשה לקנות אצלה דגים בעשרים פרוטות הליטרא וכבר החלה לשקל אותם לה. הדבר הזה העלה את חמתה כאש. היא, ציפה גרונה, היא עמוסה בכסף, היא כבר הרויחה היום כחמשה שקלים והיא לא תאמר הון!… היא יודעת את עניה ומחסורה… היא ראתה גם את קשי יומה ומעט פדיונה… והיא תגזל עוד טרף מפיה, מפי אישה החולה וילדיה הרעבים!…
– ארורה! – התנפלה לאה על ציפה גרונה בזעם – את תגזלי בלעי מפי?… את?…. ותחל להמטיר מכות ומהלומות על ראשה.
כרגע נסבו מוכרות הדגים על לאה וציפה גרונה ותפרדנה ביניהן. “לאה! – קראה אליה אחת מרעותיה הנאמנת – מה זה היה לך היום כי נהפכת לתהי לאחרת?…. לא אכירך כמעט… למה את שופכת זעמך על כל?… אמנם מר לך מר… אבל קוי לה' כי ישנה את מצבך לטוב…”
ציפה גרונה לא השיבה חרפה אל חיק מכתה… היא ידעה כי מרת נפש היא לאה… כי מצבה מר מאד… ואולי היתה לה הצדקה להתנפל עליה?… צרת נפש לאה נגעה גם את לבה ותחמל עליה…
ולאה לא דברה דבר. היא פנתה מעט הצדה ותבך מרה… אמנם כן הוא! היא נהפכה כמעט לאחרת. זה לה שנתים אשר היתה למוכרת דגים “ברחוב היהודים” ותמיד התהלכה בשלום ורעות את יתר מוכרות הדגים. לא התקוטטה באחת מהן ולא הכלימה את פניה… דרך התגרניות ובעלות הסלים אשר ברחוב היהודים רחקה ממנה… לא הכריזה בקול על סחורתה, לא נשבעה שבעי שבעות על דרך המחיר, לא התחננה אל הקונות ולא קללה אותן. בכלל, ידעה תמיד את ערכה, כי איננה מוכרת דגים פשוטה, כי עולה היא על יתר חברותיה ברחוב ולא לה התנהג כמוהן… וכן היתה גם בעיניהן. הן הביטו אליה ברגשי כבוד.. הן ידעו כי מיוחסת היא ואשת “תלמיד חכם” וכי לפנים היתה “בעלת בית” חשובה ותרא חיים אחרים, חיים טובים, חיי פרנסה ושלוה…. והיום?… מה זה היה לה היום?… האם לא היתה היום כיתר חברותיה?… אבל מי הסב בזה?…“רבונו של עולם! – קראה מעמקי לבבה – מדוע תיסרני כה באפך ולא תדע רחם?… מדוע כה מזלי רע?.. מדוע הורדתני למדרגה כזאת?… המעט ממך כי כה נפלתי פלאים, כי תדכא גם את נשמתי? כי יביאני מצבי הרע גם לחטא ולטמא את נפשי?… אם כאין אני בעיניך, ה' תעמד נא לי זכות אבותי הקדושים… ואם אין – טוב לי המותה מחיים כאלה…”
רוחה רחף ברגעים האלה על פני תהום מחשבות וזכרונות… היא זכרה את חייה הקודמים…. ומה רב ההבדל בין החיים הם והחים האלה… מה נפלה פלאים!…
מי מלל לה לפנים כי תרד למדרגה שפלה כזאת, כי היה תהיה בקרב הימים למוכרת דגים ב“רחוב היהודים”?… היא היתה בת יחידה להוריה העשירים, המה היו בעלי אחזה מסביב לעיר ס. האחזה לא היתה קנין כספם כי אם חכורה מאדוניה האציל. גם את בית הרחים הגדול חכרו להם מאדוני האחזה. המה היו מוצלחים בעסקיהם ויחיו חיי עשר וכבוד. אביה ר' חיים היה איש גדול בתורה וירא אלהים ונצר ממשפחה מיוחסה בישראל. הוא הגה תמיד בתורה ויתפלל בחסידות וקדושה; אבל הוא היה גם איש מ“עולם המעשה” ובעל עסקים גדולים. הוא שלח את יבול שדהו ויבול אחרים, אשר קנה מהאצילים אשר בהסביבה, באניות על פני הנהר ל“פרייסען”, גם נסע לעתים בעצמו ל“גינשפריק” ול“לייפסק”. אמה לקחה גם היא חלק בסחר אביה. היא היתה נבונת לב ואשת חיל. והיא, לאה? היא היתה נערה יפה וטובת חן. אבותיה אהבוה כנפשם וישימו כל מעינם בה. עודנה זוכרת את הימים ההם… בימים ההם היתה מאשרת. צרה ותלאה, עני ומחסור זרו לה וחייה עברו עליה בנעם וענג ובתקות טובות… אבותיה נשאו את נפשם להשיאה לאיש גדול בתורה, “מוסמך” מגדולי הרבנים להוראה, אשר ישב בקרב הימים על כסא מדין בישראל. וחזון לב אבותיה היה גם משאת נפשה… רוחה כבר חזה לה עתידות טובות, בהיותה בקרב הימים ל“רבנית” באחת הערים הגדולות…
ואמנם לאיש כזה השיאוה אבותיה. זלמן היה כבר אז, בעודנו פנוי, “מוסמך” מגדולי הרבנים להוראה, ורבים מהם נבאו עליו כי היה יהיה בקרב הימים לרב גדול בישראל. גם אביו היה רב גדול. אבותיה נתנו לה שלשת אלפים כסף לנדה. מיום הראשון לחתונתה אהבה את אישה ותכבדהו מאד, כן בגלל גדלו בתורה, יראתו את ה' ויחש משפחתו, וכן בגלל לבו הרך ומזגו הטוב, והוא גם הוא אהבה מאד. ובאמת היו תמיד, בכל מצב ומצב שהיה להם, באהבה ושלום וישתדלו תמיד לקדם כל אחד את רצון רעהו. זלמן בא לשכן בבית אבותיה ולאכל מזונות על שלחנם. השנים ההן עברו עליהם בנעם וענג, שקט ושלוה. הוא שם לילות כימים להגות בתורת ה' ונפשה רותה לה מזה נחת ועדן שמים. היא התענגה לשבת כפעם בפעם ממולו ולשמוע את קולו הנעים בלמודו. הדבר הזה הרחיב את לבה וימלא את כל קרביה רגשי גאון וכבוד. זלמן אמר לה, כי גם לה חלק בלמודו, כי גם היא תקבל שכר טוב בעולם הבא בעד למודו, יען כי לא תפריעהו ממנו כנשים אחרות, והנה לו לעזר בשרתה אותו כאשה כשרה ובמלאה את כל משאלות לבו. הדעת הזאת שמחה את נפשה מאד. כעבור שנה מזמן חתונתם ילדה לו בן וכעבור שנתים – בת. הילדים האלה, אפרים ודינה, אשר חננם ה', הנעימו להם את חייהם עוד ביתר שאת, וישיתו על ענג חייהם נוספות. הילדים האלה היו גם למתנה יקרה לאבותיה, אשר אהבום כבנים, ויהיו להם לשעשועים לעת זקנה.
אבל המצב הזה לא ארך. כעבור שלש שנים אחרי חתונתם נהפך הגלגל על אבותיה לרעה וההצלחה סרה מהם. האניה העמוסה בר אשר שלח אביה על פני המים גינשפריקה הכתה באניה אחרת אשר נפגשה אתה, ופרצים גדולים נבעו בה, ותרד מצולות. השבר הזה המיט אסון על בית אביה ויכהו לשבבים. כל הון אביה ביחד עם הון אחרים היו באניה ויהיו לשלל להנהר, והכסף המעט אשר נותר לאביה בבית היה לו לשלם את חובותיו. הוא שלם את חובותיו עד הפרוטה האחרונה מבלי שים לב אל השבר אשר השבר ואל מצבו הרע. וכה היה לעני ודל בפעם אחת. ובהיותו ירא אלהים וצדיק בכל דרכיו לא התאונן, חלילה, על ה' ויקבל את יסוריו באהבה. אך ימים רבים לא התענה, כי בטרם יעברו שלשה ירחים מיום השבר האניה חלה את חיו אשר מת בו. אז נשארו המה וילדיהם ואמה הזקנה בלי משען ומשענה. האחזה אשר חכר לו אביה שנים רבות נתנה בחכירה לאיש אחר. היא החלה להפציר בזלמן כי יבקש לו משרת רבנות באחת הערים, אשר בנקל ישיגה, אחרי כי “שם טוב” לו על פני חוץ; אבל הוא לא הטה לה אזן קשבת ולא אבה להיות לרב בישראל, בבארו לה, כי איש רך־לב ורפה־רוח כמוהו איננו מוכשר להיות לרב ולנהל עניני קהלה בישראל הדורשים אמץ לב ועז רוח, ויתחנן לפניה כי לא תציקהו בבקשתה זאת, והיא, בהיות חפצו קדוש בעיניה, לא מרתה את פיו ולא יספה עוד לדבר אתו על אדות הדבר הזה. אבל ה' המציא להם אז מקור פרנסה אחר, כי הואיל אדון האחזה למנות את אמה לחולבת באחזתו הגדולה ויתן לה בחכירה את מאת הפרות אשר לו באחזה. העסק הזה היה עסק טוב ומכלכל את נפש בעליו ברוחה. היא היתה גם למחבצת ומגבנת, והחלב, החמאה והגבינה נשלחו מדי יום ביומו לממכר העירה. היא עזרה על יד אמה בעבודתה ותהי למנהלת העסק הזה בזריזות ובחריצות. כעשר אכרות מאכרות הכפר שעל יד האחזה היו באות מדי יום ביומו, בבקר ובערב, לחלב את הפרות, לחבץ ולגבן, ומשרת עברי היה להן אשר הוביל את ה“סחורה” לממכר העירה. כעבור שנה מתה עליה אמה ויבא העסק הזה תחת רשותה. זלמן לא לקח כל חלק בעסק או בעבודת הבית, כי שם לילות כימים להגות בתורה; אבל עזרתו לא היתה דרושה לה וגם בעצמה ידעה לנהל את העסק הזה בטוב טעם ודעת. העסק הזה ביחד עם עבודת הבית אמנם העמיסו עליה עבודה רבה, אשר לא הסכינה בה מעודה; אבל “האדם לעמל יולד” חשבה לה בלבה, כפעם בפעם, בהיות לה געגועים על חייה הקודמים, חיי בת יחידה לבעל אחזה עשיר, והדעת, כי עמלה היא למען אישה הצדיק העוסק בתורה, וכי שכרה גדול לעתיד לבוא כשכר זבלון בגלל יששכר, כאשר הגיד לה זלמן פעמים רבות, וכי מפרנסת היא את בניה – היתה לה למשיבת נפש ותשביעה רצון.
כה עברו חמש עשרה שנה.
העסק לא הביא ברכה רבה לבעליו, לא הביא רוח רב כי יהיה ממנו גם להותיר ולקבץ על ידו הון ועשר, כי דרש גם הוצאות רבות, ויש גם אשר חלו מספר פרות או חדלו מתת חלב, ויש גם אשר מתו פרות רבות באמצע השנה, והאציל, בעל האחזה, דרש כמעט בכל שנה הוספה על כסף החכירה; אבל כלכל את בעליו ברוחה ובשופי. ביתה היה מלא תמיד כל טוב ולא חסר כל דבר במאכל ומשתה וכל בני הבית “רחצו כמעט בחלב וחמאה” – כן היה פתגמה תמיד – גם ביצים וגם בשר וכל מאכל אשר יאכל לא חסרו בבית. ביתה היה פתוח גם לאורחים עניים, אשר סרו אליו כפעם בפעם, והיא השביעתם רצון במאכל ומשתה וגם בנדבת כסף. גם להישיבה גם ליתר חברות הצדקה אשר בעיר נתנה, כפעם בפעם, נדבות הגונות. בעיר ס. נודע שמה “לבעלת בית” חרוצה ואשת חיל, לטובת לב ובעלת צדקה ולאשה כשרה וצנועה, ורבים הציגו למופת את הליכותיה הטובות את אישה, דאגתה הרבה לשלומו, התאמצותה למלא את כל מחסוריו ומשאלותיו בעין טובה ורצון והכבוד אשר תחלק לו. ובאמת שמה כל מעיניה אך בבעלה ותהי לו לא אך כאשה, כי אם גם כאם רחמניה. כל אשר שאל ממנה וגם כל אשר לא שאל אך חפץ בו לא אצלה ממנו. גם “חלב צפרים” לא חסר לו לוא היה דרוש לו. והוא אמנם ידע להוקיר את הליכות אשתו הטובות אתו ויכבדה ויאהבה, ויאמר לה, כפעם בפעם, כי אם שלמה המלך אמר: “אדם אחד מאלף מצאתי ואשה בכל אלה לא מצאתי” יוכל הוא להתפאר עליו, כי ה' המצא לו אשה הגונה, וכי כל הליכותיה ומעשיה יעידו בה כי בת נאמנה היא להאמהות הקדושות.
אפרים ודינה, כמובן, גדלו במשך העת. היא שכרה לה מלמד־בית אשר למד אותם קרא עברית, סדור, חומש ו“פסוק”. אחרי כן לקחה לביתה מלמד גמרא לאפרים ודינה החלה לעזור על ידה בעבודת הבית והעסק. הנער הצליח בלמודו ובמלאת לו שלש עשרה שנה יצא מרשות מהלמד וילמד בעצמו ולעתים – בחברת אביו, ויהי לעלם טוב וחרוץ בלמודו, והנערה גם היא היתה לנערה חרוצה וטובה. היא למדה גם כתב יהודית ולשון המדינה. באחת: הבנים היו לנטעי נעמנים, משמח אלהים ואנשים ולענג ונחת רוח להוריהם.
הידעו הבנים הרכים והענוגים האלה את גורלם בימים הבאים? העלה על לבם כי יגיעו למדרגה כזאת? לא! המה לא ידעו ולא עלה על לבם כזאת, כאשר גם היא וגם אישה לא פללו כי יבאו לידי כך….
גם אישה גם היא וגם בניהם התהלכו תמיד בדרך הטוב והישר, ומדוע? מדוע יסרם ה' ככה?…
צדיק הוא ה' ולא יעשה עול במשפט!…
חמש עשרה השנים האלה היו שנות חיים טובים ושלוים, מאשרים ונעימים…
אבל בא הקץ להן ותחלינה שנות העמל והתלאה…
אחרי אשר ילדה את נחמה בתה החל ה“מזל הרע” למרר את חייהם…. האציל בעל האחזה מת ותפול האחזה בירושה לאחד מקרוביו, אציל צעיר לימים, והוא שנא את היהודים תכלית שנאה. וכבואו אל האחזה לשבת בה, מהר ויקרא אותה אליו, ויודיעה, כי בכלות עתה שנת החכירה, לא תהיה עוד לחולבת אצלו, כי איננו חפץ להחזיק באחזתו חולבת יהודית, ולכן ימסר את העסק בידי נוצרי, ועליה לעזב את האחזה וללכת לגור באשר תמצא.
כרעם אדיר כן הלמה אותה פקודת האציל… לשוא בכתה ותתחנן לפניו כי יחוס עליה ועל בני ביתה ולא יכרית אכל מפיהם, כי אטם את אזנו כפתן חרש ולא שם לב לכל דברי תחנוניה ודמעות עיניה, והפקודה יצא לפעלות…
באחזה ההיא נולדה שם גדלה ותבלה את ימי נעוריה, שם נשאה לאיש ותלד בנים. באחזה היא בלתה שלשים ושמונה שנה, באחזה ההיא התפרנסה בכבוד וברוח – ומה נשבר לבה בקרבה בהאנסה לעזב את המקום ההוא. ומה רע ומר היה לה היום ההוא שבו יצאה היא ובני ביתה מן האחזה לבלי שוב אליה עוד…
את היום ההוא לא תשכח כל ימי חייה…
היא חפצה לקחת לה “עסק” כזה בחכירה מאת אציל אחר; אבל מטעם שר המחוז לא נתנו לה ולביתה להתישב בכפר, כי הוא נגד החק האוסר על היהודים לשבת בכפרים… ובכן מה נשאר לה לעשות? להתישב באיזו עיר. בס. לא מצאה לה כל מקור למחיה. מעט כסף אמנם היה בידה; אבל מה יכלה עשות בכסף הזה? לפתח שמה חנות? ואין בית בעיר הקטנה ההיא שאין שם חנות, ורוב בעליהן רעבים ללחם. לא נשארה אפוא עצה אחרת בלתי אם כי יהיה מעתה זלמן למפרנס הבית, כי יעשה הוא את תורתו קרדום לחפור בה. עתה היה מקבל עליו משרת רבנות לו נתנוה על שכמו; אבל להשיג גם משרת רבנות דרוש כסף בימים האלה… ובכן נחלט, כי יהיה זלמן ל“מלמד”. רבות בכתה במסתרים בעלות הרעיון על לבה, כי אישה המופלג והצדיק, אשר יוכל לשבת על כסא הרבנות בעיר גדולה, אישה המיוחס וחתן ר' חיים העשיר, אישה החלש ורפה הכח יהיה למלמד ככל המלמדים הבזוים והנקלים בעיני כל, ועובד עבודה קשה וכבדה כעבודת המלמדות; אבל כל עצה אחרת לא היתה… להיות למלמד בעיר ס. לא חפץ גם הוא וגם היא כי בושו, ולכן החליטו להעתיק משכנם לעיר אחרת, במקום שאין מכירין אותם, וטוב מזה בעיר גדולה, ששמה יראו המלמדים פרי טוב בעמלם, ובכן, באו לגור בעיר N….
ירחים אחדים עברו בטרם מצא לו זלמן תלמידים, ובין כה וכה אזל הכסף המעט שהיה להם מכליהם ויסבלו עני ומחסור, זלמן היה למלמד; אבל כל היום לא יכל לעסק בזה מפני חולשת גוו, ויעסק אך חמש ושש שעות ביום, ובאופן זה, השתכר מעט, ויחיו חיי עני וצער. ועוד נפש אחת נוספה על נפשות ביתם, כי כעבור חצי שנה לבואם עירה N ילדה בן, הוא דוד’ל. היא הסכינה לאט, לאט גם את הרעיון כי אישה היה למלמד, אבל מצב בריאותו החלש לא נתן דמי לנפשה ויעצב את רוחה תמיד….
היא החלה לדאג ע"ד עתידות בתה… היא כבר היתה לבת שמונה עשרה שנה, ובימים האלה נערה בלי כסף נדה – לו גם נערה יפה – כמטבע פסולה היא, כסחורה שאין עליה קופצים, ולכן שלחה אותה מביתה ותהי לשפחה, בראשונה בעיר N ועתה היא בעיר “שבורה” שם תקחנה השפחות שכר הגון, ויש תקוה, כי במשך שנים אחדות תקבץ לה מאות שקלים אחדות לנדה ולמלבושים –
“אוי לה ואוי למזלה הרע, כי בתה הרכה והענוגה, נכדת ר' חיים העשיר, היתה לשפחה”…
ובנה אפרים המופלג?… הוא עובד עתה בצבא… אמנם היתה לו זכות הפוטרת אותו מעבודת הצבא; אבל מעני ומחוסר לא שמה לבה להכין תעודותיו במועד וימסר לעה"צ… מקום תחנותו הוא במדינה רחוקה מאד… והנהו סובל שם מחסור וכפן… והפקיד שמה גם הוא איש רע וקשה לב… והנהו מכה את אנשי הצבא על כל דבר קל…
אוי לאם אמללה כמוה!…
והיא בעצמה? היא היתה למוכרת דגים ברחוב היהודים… היא ראתה כי בריאות אישה רופפת מיום ליום ועבודת המלמדות תוכל להצעידהו לבור שחת חלילה… ונפשה בכתה במסתרים… היא שתה עצות בנפשה למצא לה איזה מקור מחיה בעמלה ואישה ישוב להיות כשהיה ויהי מה… לא היתה עצה אחרת בלתי אם כי תהיה “לבעלת סל” ברחוב היהודים… היא גלתה לו ביום אחד את חפץ לבה ויבך כילד…"את, לאה, תהיי למוכרת דגים? צדיק הוא ה' "!..
מה קשה היה לה היום הראשון שבו באה הרחובה… לעד לא תשכח את היום ההוא… ביום ההוא נפלה לעמקי תהום, לעמקי השפלות והבזיון – אבל לאט, לאט הסכינה את המצב הזה!… היא כבר החלה להיות שבעת רצון מעבודתה, אשר על ידה תוכל לפרנס את אישה וילדיה ולהביט אליה בקר רוח; אבל ה' חפץ ליסרה. עבודת המלמדות הכשילה את כח זלמן הרפה, וגם בחדלו מעסק בה הלך מצב בריאותו הלך ורע מיום ליום, עד כי נפל למשכב, וזה כשנה וחצי אשר הוא שוכב על ערש דוי… המצב הזה דכא אותה עד עפר… כל עמלה ושכרה המעט אשר תרויח הוא אך לצרכי מחלתו… והיא וילדיה רעבים ללחם והולכי יחף וקרועי בגדים – גם את כל הנמצא בבית כבר מכרה ואין עוד כל רפאות למחלתו…
פתאם התעוררה לאה מהמון מחשבותיה וזכרונותיה: “מדוע אנכי עומדת פה?… מי יודע מה שלומו עתה”?… רעיון נורא עבר דרך חדרי לבה ותבהל מאד “לא אחכה עוד לפדיון – החליטה בלבה – אלכה לי הביתה”.
היא חפצה ללכת והנה בתה הילדה, נחמה, הולכת וקרבה אליה. הילדה היתה נמוגה בדמעות, פניה חורו כשיר וכל עצמותיה רחפו מקור ומפחד…
– מה זאת? – קראה לאה נבהלה – מדוע באת הנה, נחמה? מה יעשה אביך?… – אמי! – ענתה הילדה בקול בוכים – לא אדע מה היה לאבי… לפני רגעים אחדים לטש את עיניו למולי עד כי נבהלתי מאד… אחרי כן הניע פעמים אחדות בידו ויאנח ויעצם את עיניו… קראתי אליו בקול, הניעותיו בידי, והוא שוכב על משכבו כבול עץ…
– אוי לי! בעלי! עטרת ראשי! – קראה לאה בהשליכה את סלי הדגים ותספק כפיה ותגז שערות ראשה ותחל לרוץ דרך הרחוב; אבל כרגע שבה על עקבה, אל המקום שבו עמדה, ותחזק בשתי ידיה בהילדה ותניע את גוה לכל עבר ותלטש עיניה למולה בקצף נורא ותצעק: מה תדברי? אביך מת? הוא מת? רשעת! הגידי: הוא מת?
הילדה הרימה קול בוכים. כרגע נסבו נשים רבות על לאה ויוציאו את הילדה מידה: מה זאת, לאה? – נשמע מכל עבר – מה זה היה לך? –
– היא אומרת כי הוא מת! – קראה לאה בקול מוזר ועיניה הפיצו מורא ופחד – השמעתן?… הא! הא! הא! – פרץ פתאם צחוק איום מפיה – שקר הדבר! הוא לא מת!… שקר! שקר! הוא לא מת!…
– היא השתגעה! – נשמעו קולות קוראים מכל עברים.
[א]
כבר כלתה רגל מרחוב היהודים. תנועה ומרוצה אין בו עוד. שאון הרחוב, קריאות החנוונים והחנווניות ובעלות הסלים, צעקותיהם וקללותיהם, חדלו. דממת מוות פרושה על כל הרחוב וכבית הקברות ייראה, ובתיו העקומים והלוטים בעלטה — כמצבות מתים, כאילו מתו החיים אשר בקרב הרחוב, כאילו כל לוחמי מלחמת הקיום אשר בקירבו נפלו שדודים במלחמתם, וייקברו מתחת הבתים קבורת עולמים… בית הכנסת הגדול ובית תפילת הגאון יפיצו מורא ובלהות, ויש אשר ידמה העובר על פניהם, כי מלאים הם רוחות ומתים, גאוני ארץ מלפנים וגדולי הדורות שכבר נשכחו; וכמו אלפי עיניים מתות, גדולות, עמוקות ומוזרות, נוצצות מבעד לחלונים ומפיצות זיקי אש לכל עברים, וידיים ולשונות ארוכות מתפרצות, פעם בפעם, החוצה… אך יש אשר תיפרע לעתים הדומייה ואיזה אות חיים ייראה ברחוב: אחד משוערי החצרים ישמיע קול נחרה, שוטר הרחוב יעזוב את מקום עמדו וניגש אל רעהו העומד בעבר השני לשוחח מעט. ויש אשר ייראה איש מכוסה לבנים עובר ברחוב — אחד האופים, מכוסה כולו בקמח, יוצא מאת אחד הבתים וניגש אל הבאר לשאוב מים בדלי. ויש גם אשר יישמע קול אופני אחת המרכבות ברחוב האשכנזים בהשתקשקם במרוצה או בהתגלגלם לאיטם.
מחלון קטן אשר לאחד ממרתפי הבתים, המכוסה ביריעה אמוצה1 קטנה, ייראה איזה אור כהה.
במעון אשר במרתף, על השולחן שלפני החלון הפונה אל הרחוב, עומדת עששית מאירה קטנה, ולפני השולחן יושבת נערה אחת ותופרת.
על השולחן צבורים חתיכות בד, בתי יד תפורים, צווארונים, כפתורי בד קטנים, גלילי חוטים, והנערה תשלח ידה, פעם בפעם, לקחת מהם לצורך מלאכתה, וכותונת אחת בלתי נשלמת מונחת בחיקה והיא מטה אותה לרגעים לעברים שונים ומביאה בה ומוציאה ממנה את המחט במהירות.
המעון קטן וצר, רצפתו לחה, קירותיו שחורים ורטובים, תקרתו נמוכה. על יד הפתח מימין: תנור גדול בלתי מלובן בסיד ועל כתליו מטיילים הפשפשים וה“פרוסים”2 רצים רצוא ושוב, ומשמאל: דלי מלאה מים, משאב וסיר רחץ, ואחריהם ארון קטן לצרכי אוכל נפש וכלים. אחרי התנור, לאורך הקיר השני, מחיצת קרשים נמוכה המבדלת בין הבית ובין חדר קטן אחד, ושתי מיטות־עץ עומדות לאורך המחיצה. אצל הקיר השלישי ספת עץ פשוטה ואצל הקיר הרביעי ספסל ארוך ורחב למושב ולמשכב, ולפניו השולחן הקטן ומסביב לו כסאות עץ אחדים, פשוטים וישנים.
הנערה יושבת על אחד הכסאות ממול הספסל ומאחורה צל ארוך המאפיל על הישנים במיטות, מבלי אשר יחדור לעיניהם אור העששית.
הנערה היא בת עשרים וארבע שנה. פניה ארוכים ומלאים חן ונעימות, עורם לבן ואודם כהה יכסה לחייה, עיניה ממראה תכלת וארוכות, חוטמה ארוך מעט ודק, שערותיה צהובות ויורדות בלי סדרים ממול עורפה, קומתה בינונית.
על פניה מרחף איזה רוח כהה ועצבת. קמטי מצחה, תנועות ריסי עיניה וניד שפתיה לרגעים מביעים איזו מרירות ואומץ רוח כאחד.
בחדר לא חם; ובכל זאת בגדה הקצר איננו רכוס וכנפותיו פתוחות לשני עבריה, ומביניהם ייראה לובן צווארה וראשית החזה והכותונת שעל בשרה עד חצי הגוו — כמו יחמו רגשותיה החמים את בשרה ולא תחוש כל קור וכמו מתאמצת היא לשאוף רוח ברוחה…
יש אשר נשימותיה קצרות ותכופות, חזה ירומם וישפל במהירות, אודם לחייה יגדל וירחב, עפעפיה יתנועעו, יתחברו וייפרדו, במרוצה, ותחיבות מחטה בכותונת גם הן מהירות ותכופות; ויש אשר נשימותיה ארוכות וממושכות, חזה ירומם וישפל לאט לאט, אודם לחייה יכהה, עפעפיה יתנועעו בכבדות ותחיבות מחטה בכותונת בעצלתיים…
יש אשר היא מרימה את עיניה ומתבוננת אל הספסל אשר ממולה. הוא יעלה על לבה איזה זיכרון נעים: “על הספסל הזה ישבו שניהם, לעתים, שעות רצופות, וידברו חרש ויתעלסו” — —
ברגע הזה עלה על לבה זכרון שבת אחד בצהריים. אביה, עליו השלום, הלך לבית התפילה, ואמה ישנה שנת צהריים. הילדים הלכו להם לשחק והיא נשארה לבדה בבית והוא לא היה אז בחדר ותשכב על הספסל ותישן. ויהי בהקיצה משנתה ותפקח עיניה ותרא כי הוא עומד לפניה ועיניו השחורות נטויות אליה מבלי הרף.
– מה זה תביט בי, רפאל? — שאלתהו נכלמה ותשב.
– אין מחזה יפה ממראה נערה יפה בשנתה — ענה אותה בהחזיקו בידה באהבה — וזה כרבע שעה אשר אני עומד במקום הזה ומתבונן בך, כי כבת אלים נדמית לי.
– הרף מאמרי חלקות! — קראה בצחוק ותוצא ידה מידו ותקפוץ מעל הספסל ותיגש אל השולחן. והיא זוכרת כי ברגע ההוא העיפה עיניה כמו מבלי משים אל המראָה הקטנה התלויה בקיר ותרא כי התאדמו פניה מאוד, ובלבה חשבה אז כי אמנם תוכל למצא חן בעיני גבר ביפי פניה.
היא חשה אז עונג נעים ונפלא.
“חלומות! חלומות נעימות! — שבה לחשוב — ולמה לי להעלותם על לב? המה כבר עברו לבלי שוב עוד”.
ברגע ההוא נשאה את עיניה למעלה, אל החלון הקטן הפונה החוצה, ותרגש איזה רגש געגועים. רוחה כמו שאף למרחק, למרחק רחוק…
מי יודע איפה הוא עתה? ההרחיק נדוד לארץ החדשה?… טוב כי איננו לנגד עיניה… ובכל־זאת מי ייתן וראתה אותו עתה, לוא גם רגעים אחדים, אבל מרחוק, מבלי אשר יראנה הוא…
הוא הרחיק נדוד, הוא חפץ להשכיח את סער לבו ורגשותיו… הוא חפץ להשכיח את צרת נפשו — אבל הישכח? מי ייתן ושכחני!…
לרעיון הזה התנודדה וקור חלף בכל יצורי גווה: “הישכחני? היאהב אחרת?… לא! לא! אולי ייקח לו אשה; אבל אותי לא ישכח… הוא לא יוכל לשכוח אותי כאשר לא אשכחהו גם אנוכי עד עולם… אך מי ייתן וחוננתי בשכחה כזאת!”
— בתי! – נשמע פתאום לאוזניה קול אמה ממיטתה, קול תלונה ומביע דאגת אם — העודך ערה?
— אמי! — קראה הנערה בהתעוררה מהמון מחשבותיה ותנח את הכותונת על השולחן ותיגש אל מיטת אמה ותתבונן בה בחמלה — מה שלומך? הערבה עלייך שנתך? החלפו יסורייך?
יסוריי חלפו ושנתי ערבה עליי.
— האתן לך חמים, אמי? — שאלה הנערה ברחמים.
— לא! אינני חפצה לשתות; אבל, בתי, למה זה תאחרי כה שבת? הן כבר הגיעה השעה הראשונה אחרי חצות לילה.
— עלי לכלות לתפור כותונת אחת — ובדברה שבה אל השולחן ותשב לעבודתה.
— רב לך, דבורה, היום, רב לך תפור. עת לך לנוח ולהחליף כוח, לכי נא שכבי.
— עוד רבע שעה, אמי, עוד רבע שעה וכיליתי לתפור את הכותונת השתים עשרה בעד אליזבטה, כי הבטחתיה, להביא לה את הכותנות מחר בבוקר. הלא תדעי, אמי, את הגבירה הזאת ואת טוב לבה, ואם לא אשמור את מועדי בפעם הזאת, נשבעה, כי לא תוסיף עוד תת לי עבודה.
— אָח, אָח, הגבירות! הגבירות! הן לא תדענה רחם — נהמה האם בדממה — אבל חוסי נא על בריאותך, דבורה. הן חלשה את והינך עובדת כל היום וכל הערב מבלי נוח.
— אל תדאגי לי, אמי, דאגת חינם — ניחמה אותה הנערה — הנני ברוך השם, בריאה ושלמה והעבודה לא תזיק לי מאומה.
— אוי לי ואוי למזלי! — הוסיפה האם לנהום במרי שיחה — גם בלילה לא תינפשי מעמלך, אח, אח, והכול בשבילנו…
— אמי! — קראה הנערה בתלונה — עד כמה פעמים ביקשתיך לבל תדברי אליי כדברים האלה אשר ידקרו את לבי כחרבות…
האם החרישה ולא יספה דבר עוד.
למה תזכירני זאת, פעם בפעם? — התמרמרה הנערה בסתר לבה ועיניה נרעשו לדמוע — למה תזכירני זאת? החמלה הזאת תמרר את רוחי. לא אוכל נשוא אותה… ומה הוא החסד אשר עשיתי? ומה עשתה אחרת במקומי? ההיה לי לעזוב את אמי החולה ואת אחיי ואחיותיי הקטנים לנפשם. לתיתם לגווע ברעב וללכת אחריו? ההיה לי? — — אבל לב בשר לי ולא לב אבן ואנוכי אך את חובתי מילאתי.
גם ריעותיה תזכרנה אותה כזאת. הן מתפלאות בה כי רוח גבורה כזאת ניסכה בקירבה, כי יכלה לבצע מעשה כביר אשר כזה, ודבריהן יכעיסוה תמרורים. בשבת העבר לא יכלה עוד עצור ברוחה ובשמעה כדברים האלה מפי שפרה ריעותה התרגזה מאוד ותקרא בקצף; “אך רעת לב אַת ואוהבת את עצמך! רוח גבורה! לא גיבורה אני, ונהפוך הוא: לוא הלכתי אחרי מאהבי, כי עתה נחשבתי באמת לגיבורה, כי יכולתי להתגבר על כל רגשי הטוב והישר, לשכוח את כל חובת האדם וללכת אך אחרי מאוויי הלב — ובכלל למה תנודי לי בראשך? ואני הן לא מתי; ואם גם לא אנשא לאיש בכל ימי חיי אוכל לראות חיים”.
אמנם גם רפאל בעצמו לפני היפרדו ממנה — החלו מחשבות אחרות להתגנב בקירבה — הגיד לה כי תוכל להיחשב בצדק ל“גיבורה” באחד מספרי הרומאנים… רגשות כאלה לא ינוצחו בלי כוח חזק, בלי רוח גבורה… ואמנם היא יודעת את המלחמה הכבדה אשר עשתה איתם, והיא נלחמה איתם ותוכל להם. היא יצאה מנצחת מהמלחמה…
“אך לא! לא גיבורה אני. אנוכי נפצעתי במלחמה פצע עמוק בלב… הפצע הזה עוד לא נרפא… לא! אם גיבורה אני עליי להסיח את הרגשות האלה מלבי כלה… עליי לחשוב את כל דבר האהבה לחזיון־לילה שכבר עבר לבלי שוב עוד…” וכמו לגרש את מחשבותיה אלה שמה כל מעיינה בכותונת אשר לפניה: "הנה התפרים האלה לא נעשו כהוגן והקמטים אשר בחזה הכותונת מתחת להצווארון יתפשטו כמעט, גם בית היד השמאלי נוטה מעט הצדה, והכל בכלל “רעיונותיי”… היא מיהרה ותיקח את המספריים ותנתק את חוטי התפרים ותרחב את הקמטים אשר בחזה הכותונת ותתפרם היטב ואחר שמה עליהם את הצווארון לפי הכותונת.
“ארבעה שקלים אקבל מחר מאליבטה בעד תפירת הכותנות — חשב לבה — מי ייתן ולא תדחה את השילום ליום אחר כדרכה תמיד. הכסף הזה יחיינו. נעלי יצחק’ל כבר פתחו את פיותיהם. הערב בא מן החדר ונעליו היו מלאים מים ורפש. בהסירי את נעליו מעל רגליו היו אנפילאותיו3 רטובים וכמו שרויים במים. הוא עלול להתקרר, חלילה, דרוש מאוד לתיתם להסנדלר לתקנם; וכובע יעקב’ל קרוע לגזרים. תיכף בקבלי את הכסף אקנה לו כובע חדש; ובעד חיה’לה עליי לעשות מכנסי חורף, כי לא אוכל לשלחה עתה ב”שליחות" שונות, היא חלשה מאוד והרופא הן הזהיר לשמור עליה לבל תתקרר. חלילה. אנוכי אקנה ארג בחנות חוה שרה במחיר שלושים פרוטות האַמה ואתפור מכנסיים לחיה’לה. את הארג אקח בהקפה על מנת לשלם לשיעורין, אבל עליי לתת לחוה שרה שקל על החוב הישן, בעד חצי שקל אקנה עצים להשקה, כי כבר אפסו העצים. גם להאופה עליי לשלם את המגיע לו בעד לחם, שני זהובים ועשר פרוטות, ולהחנווני — חמישים פרוטות בעד צורכי אוכל נפש, ומי יודע עוד כמה יבקשו בעד הסם למרוח הדרוש לאמי, לפי דברי החובש? אולי ארבעה זהובים? גם לי דרושה מטפחת חורף גדולה. בלכתי עתה בחוץ תרעדנה כל עצמותיי מקור. אבל מי יודע מתי תשיג ידי לקנותה? מטפחת כזאת תעלה לי בארבעה שקלים או בחמישה וחוה שרה לא תיתנה לי בהקפה. ומה יהיה גורל מכונת התפירה? האין לי כל תקווה לרכוש אותה לי בזמן מן הזמנים? ובין כה וכה עליי לשלם שכר בעד תפירת המכונה, שתי פרוטות לכל כותונת" — היא ניתקה את חוטי התפרים אשר בין בית היד והכותונת ותטה את בית היד הצדה למען “יישב על מכונו” ותתפרדי.
[ב]
ברגע ההוא הגיעה לאוזניה אנחה חרישית אשר התפרצה מלב אמה בהתהפכה במיטתה מצדה האחד אל צדה השני. האנחה ההיא העירה מבלי משים זכרונות רבים משנתם… והזכרונות ההם חלפו במוח דבורה ברגעים ההם…
היו עיתים, והיא זוכרת אותם, אשר לא ידעה גם דאגה וחוסר וגם סערת האהבה ומרירותה, והיא היתה נערה גסה ונבערה מדעת ככל בנות גילה ב“רחוב היהודים”, לא ידעה קרוא וכתוב בשפה אחרת מלבד יהודית, וכל דבר השכלה זר לה, ולא ידעה כמעט מאומה מכל הנעשה מחוץ ל“רחוב היהודים”; וחוג מחשבותיה ומושגיה, חפצי לבה ורגשותיה, היה קטן וצר מאוד — ובעיתים ההן היתה שקטה ושלווה וגם לה אז מעתה הרבה והרבה…
היו עיתים — ואביה היה עוד בחיים ואמה היתה עוד בריאת אולם4. בימי נעוריו היה אביה שמש באחד מבתי התפילה, והיא זוכרת עוד, כי בהיותה כבת שש שנים כבר היתה עוזרת לאביה ולאמה, פעם בפעם, בעבודתם בבית התפילה ובעזרת הנשים, ובייחוד ביום השישי, כי אז רבו העבודות; לטאטא את הבית ולהשליך את העפר הנצבר החוצה, להסיר את האבק מעל הספסלים והעמודים, להסיר את החלב המותך מקני המנורות התלויות בסיפון הבית ואשר ב“עמוד” שלפני הארון, לשים בהם נרות ולהדליקם, לתלות אלונטית נקייה על יד הפתח, לאסוף את הספרים המפוזרים בכל פינות הבית למקום אחד, לארון הספרים, ובימי החורף — להסיר את העצים המיובשים מעל התנור, לשימם בתנור, להניח מתחתם קיסמים דקים, לפחת באש, לכתת את הגחלים, להסיר את האודים העשנים מהתנור ולכבותם במים ולסתום את פי הארובה וכדומה. בכל העבודות הללו עזרה לאביה ולאמה בכל אשר יכלה. היא זוכרת כי כל עבודה אשר שמו עליה אבותיה לא הכשילה כוחה, ואבותיה הציגוה תמיד למופת ולאחיה דניאל הצעיר ממנה, אשר היה ילד שובב וממרה את פיהם, וייתן להם כתף סוררת בכל עבודה אשר שמו עליו; והיא התקוטטה, פעם בפעם, את אחיה על הדבר הזה. גם בבית היתה לעזר גדול לאמה; להשגיח על הילדים, לתת להם אוכל בעיתם, לשעשעם וליישנם, לטאטא את הבית, לנקות את הכלים, להשיק את התנור וכדומה. המעון היה אמנם בן חדר אחד, קטן וצר עוד יותר מהחדר הזה, ובכל־זאת רבתה בו העבודה, ואמה היתה מתאוננת תמיד באוזני אביה כי דרוש לזאת “כוח חמור”. — המה חיו אז חיי דוחק וצימצום, כי כסף “שכירות” אביה עלה רק לשקל אחד לשבוע, ולולא ההכנסות הצדדיות, מתנות “בעלי הבתים”, דמי פורים וחנוכה, והקערה בערב יום הכיפורים5 החלב המותך מהנרות בבית התפילה; כי עתה רעבו ללחם. יש אשר השתכרה גם היא מן הצד, בשרתה את אחד מהפרושים6 הלומדים בבית התפילה, בלכתה ב“שליחות” אחד המה חיו אז חיי דוחק וצימצום, כי כסף “שכירות” אביה עלה רק לשקל שהיה להם למעון, בכבסה מטפחותיהם וכדומה; אבל את הכסף ההוא לא הוציאה למזונות או לממתקים, כי נתנה אותו לאבותיה, אך לעיתים חשכה מכספה לשכר ה“מלמדת” אשר באה לביתם יום יום להורותה קרוא עברית בשכר עשר פרוטות לשבוע. היא לא למדה זמן רב ובמשך שנה אחת כבר ידעה קרוא עברית ב“סידור” ו“תחינות”7 וגם ב“עברי דייטש”8. אביה היה מתפאר באוזני האנשים אשר היו באים לביתו, כי “ראש טוב” לה כלנער, ולוא היתה נער, כי עתה היה לו בן “עילוי”. ובגלל כל מעלותיה הטובות האלו אהבוה אבותיה יתר מכל הילדים.
אך בהיותה לבת עשר שנים בא שינוי במצב אבותיה, כי נימנה “גבאי” חדש בבית התפילה והוא דיבר על לב “בעלי הבתים” לפטר את חיים אביה ממשמרת ה“שמשות” ולמנות אחר — שהיה מבני משפחות — לשמש תחתיו. לשווא קרעו שמים בזעקתם ויבבו לפני הגבאי כי יחוס עליהם ולא ישבור מטה לחמם, כי אטם את אוזנו משמוע את קול תחנוניהם ויבצע את אשר זמם.
וכה עברו ירחים אחדים.
בימים ההם התענו תחת ידי המחסור והרעב, ועודנה זוכרת גם עתה איך נשבר אז לבה בקירבה לראות את ענות אבותיה ופניהם החמרמרים9 ולשמוע את אנחותיהם לרגעים. היא ביקשה אז את אבותיה כי יתנוה לשרת בבית אחרים, ובלבה חשבה לתת את שברה לאבותיה והיה להם לעזר מעט, ואבותיה בכו לשמוע הצעתה ולאחרונה הסכימו לה — אבל ביום אחד שונה הכל לטובה, כי אחד ממכרי אביה אשר שירת בבית מסחר ספרים עברים יעצהו להיות ל“מוכר ספרים” ב“רחוב היהודים” וכן עשה. על־פי ערובת10 מכרו נתן אדונו לאביה ספרים בהקפה על סך שלושה שקלים, ומכרו בחר למענו את הספרים הדרושים לו, סידורים וספרי תהילים קטנים, “תפילות הדרך”, “ספירות העומר”,11 “ברכות המזון”, “תחינות” “מעשיות” אחדות בשפת יהודית, “אלפא־ביתין”, “שירי המעלות” ליולדות12, לוחות גדולים וקטנים וציצית — ובהם היה אביה למוכר ספרים. הוא מצא לו פינה בחצר בית הכנסת ויצג לו שמה שולחן קטן, שעליו העמיד את חנות ספריו וספסל קטן לשבת על ידו ויכרז על ספריו בקול ויסחר.
וה' הצליח את מסחרו וישלח “מזל ברכה” במעשי ידיו ובמשך זמן קצר השיב למקיפו את חובו וייקח ספרים חדשים בהקפה בפעם השלישית לקח מעט ספרים ב“כסף מזומן” ויגדל את מסחר ספריו, והבית שב אז לתחייה. ללחם לא רעבו עוד; בכל יום ויום היה מביא הביתה זהובים אחדים, רווח מ“פדיון” ספריו, ויש גם אשר נותרו זהובים אחדים למשמרת; ואמה גם היא לקחה חלק בעסק, ובלכת אביה לחנות הספרים לקנות ספרים חדשים, או בסבבו על פתחי הבתים למכור “תחינות” לנשים או בלכתו לבית־הכנסת להתפלל תפילת המנחה והמעריב, ישבה היא אז אצל שולחן הספרים, וגם היא למדה להכריז על הספרים בקול ולקורא לעוברים ושבים לקנותם.
ואז לא נתנוה עוד אבותיה לשרת בבית אחר.
— לא! — אמרה אמה פעם אחת לדודתה גרונה אשר יעצתה לתת אותה לשרת באיזה “מקום” — אנחנו לא ניתן את בתנו לשרת בבית זרים ולא לכך נוצרה דבורה’לה להיות לשפחה, וה“זן ומפרנס”13 יעזרנו גם להשיאה לאיש כאשר תגיע לפרקה. הוא הכל יכול. ומלבד זאת הנה דרושה לי דבורה בבית. הן עליי לשבת, פעם בפעם, ברחוב אצל הספרים ועל מי אעזוב את הבית ואטוש את הילדים אם לא עליה? האעזוב את הבית על ה“שלימם־מזל”, על הגיבנת? ואביה הוסיף: דבורה’לה היא נערה חכמה וענוגה ולא היא תהיה לשפחה, והיא תועיל לנו גם בעסקנו. בקרוב אגדיל את העסק ואשאיר ספרים גם בבית, והיו לממכר לדורשיהם בבית ודבורה’לה “מלומדת” היא ותוכל לדעת את שמות הספרים ומחירם ולענות לכל שואל כהוגן.
ובמרוצת השנים אמנם הגדיל אביה את עסקו ומחיר ספריו ברחוב ובבית עלה לסך עשרים וחמישה שקלים, ולפני ה“ימים הנוראים” גם עד ארבעים שקלים. להוציא יתר מהסכום הזה למקנה ספרים לא אבה אביה ולא היה לו כל צורך בזה, כי הספרים שהיו לו דימו למוכר־ספרים קטן כמוהו לסחור בהם. ומזה מצאו לחם לאכול ובגד ללבוש וידם השיגה לשלם “שכר לימוד” ושכר דירה והשקה וכל צורכי הבית. ואחרים אמרו כי יותירו מכספם גם ב“מזומנים” וילוו כסף גם בריבית, ויש אשר אמרו כי יש להם שלוש מאות שקל ב“מזומנים”. ואמנם היתה מקצת אמת באומד ההוא, “ואם לא שלוש מאות שקל על כל פנים חמישים שקל היו להם, ואותם צברו ל”נדה"14 לה — אבל מה היתה אחרית המחשבה ההיא?
והיא התרגלה בעסק הספרים ותהי לבקיאה בו, בייחוד עסקה במכירת “תחינות” ו“מעשיות” קטנות, שהמעט מהן הושם על השולחן ברחוב ויתרן ימצאו בבית, — ובשבתה בבית באפס עבודה, לעיתים, היתה קוראה בספרים ההם ורוחה מלא מהם ותדע המון סיפורי נפלאות והגדות קדומות על אודות האבות והתנאים, על אודות הגאונים והרבנים והצדיקים, המון סיפורים מהנעשה לצדיקים ב“גן עדן” ולרשעים ב“גיהנום” ותתענג לספרם, אחרי כן, באוזני אמה ואחיותיה הקטנות וגם לחברותיה אשר כיבודה בגלל זה מאוד.
ברגע ההוא עלה זכרון דבר־מה על לבה וצחוק קל ריחף על שפתיה; הדבר ההוא היה לפני שנתיים באחד מלילי השבת. אביה הלך אז לבית התפילה לשמוע את ה“פרשה” מפי ה“רבי”, ואמה כבר ישנה את שנתה, וככה גם הילדים, והיא והוא עמדו שניהם על יד התנור החם וישוחחו. הוא סיפר לה סיפורים אחדים מתולדות “חכמים גדולים” מקרב הגויים. ואז קראה אליו בצחוק: “ואנוכי, רפאל, אספר לך סיפורים יפים מתולדות “חכמינו” אם תחפץ לשמוע”.
— ספרי נא, חמדתי, ספרי נא! — קרא הוא ויחזק ביד ימינה באהבה.
ואז חשבה רגעים אחדים: איזה מסיפוריה ימצאו חן בעיניו ביותר — ואחר החלה לספר, ותספר, ותספר כשעה תמימה, ודבריה יצאו מפיה בחום וברגש, והיא זוכרת כי בכל העת ההיא לא גרע עין ממנה, ובכלותה לספר העביר את ידו על לחיה ויישקה ויקרא בצחוק, “אכן בקיאה את בתולדות חכמינו יותר ממני!”
ואחרי כן, היא זוכרת, כי דיבר איתה רבות, ויסבר ויוכיח כי אין לה להאמין בהוויות הסיפורים ההם, כי סיפורים כאלה לא יבואו בסוד התולדה,15 כי המה ילידי רוח העם ויצירי דמיונו; כי ההמון הגס לא יוכל להתבונן אל הטבע והחיים בעין חודרת ובהכרה ברורה והינהו מהלך אך בגדולות ונפלאות ומבקש לו בכל דבר “נס ופלא”, ואשר על כן כל הסיפורים האלה אך סיפורי הגדה הם ואין להאמין בהם. — ולה היו אז כל דבריו חדשים בתכלית החידוש. היא לא מצאה אז מילים להתווכח איתו ולסתור את דבריו, אך לבה לא נתנה אז להאמין בהם ולהרוס בפעם אחת את כל מגדלי אמונותיה שנבנו בדמיונה מימי ילדותה, ופתאום נשמע אז קול צעדים לפני הפתח.
— אבי הולך! — קראה אז בדממה ומהירות.
והוא מיהר ויבוא לחדרו ויסגור את הדלת והיא נשארה אצל התנור.
ואביה בא.
והיא זוכרת כי עוד זמן רב עמדה על יד התנור ותהי תפושה במחשבות רבות, עד כי כבו הנרות בבית, ואז שכבה לנוח.
וביום המחרת בצהריים ובימים רבים אחרי כן שב לדבר על אודות העניין הזה ובקרב הימים האמינה לו.
ולא זאת בלבד, כי גם עוד אמונות רבות אשר האמינה בהן מימי ילדותה ועד הכירה אותו היו אחרי כן לאפס בעיניה…
הוא השפיע עליה מרוחו בדברים רבים — —
ואולם בטרם הכירה אותו היתה אדוקה בכל דבר אמונה וחרדה לכל דבר מצווה מאוד. היא התפללה אז בכל יום ויום, ועתה היא מתפללת אך ביום השבת.
והיא זוכרת כי אחיה דניאל בהתקוטטו איתה היה קורא אותה בלעג: “נשמה כשרה”! “צדקנית!”
ובזכרה את אחיה זה התעוררו מחשבות רבות בקירבה: המה חטאו לדניאל חטאה גדולה, ובייחוד, היא. הזקנים, כמובן, לא יוכלו להסכין את הליכות בני הדור החדש; אבל היא? מה לעלמה בימים האלה ולקנאת הדת? מי ביקש כזאת מידה להתעבר על ריב ה'? היא לא תוכל לסלוח לנפשה את העוון הזה כל הימים…
זה חמש שנים עברו מעת אשר עזב דניאל את העיר וינדוד לאמריקה, ומני אז נסתם כל חזון ממנו.
המה לא יוכלו גם להודיעהו דבר מות האב, כי יאמר “קדיש” לנשמתו…
[ג]
בית היד16 כבר נתפר כהוגן. היא החלה להכתיר את חזה הכותונת בזר דק מושזר כמעשי רשת ולתפרו מסביב…
וזיכרונותיה שבו לחלוף במוחה…
היא היתה כבת תשע עשרה שנה וכבר ביקשו הוריה את השדכנים לדבר בה נכבדות ויתחייבו לתת לה מאה שקלים לנדה.
אבותיה ביקשו אז למענה “בעל מלאכה” ישר ויהודי “ירא שמים”, וגם היא לא ביקשה אחרת. לוא הציעו אז לפניה “שידוך” את “אריסטוקראט” כי עתה בחלה בו. היא ידעה כי לאיש כזה ערוך תפתה ומוקדי שאול,17 וגם היתה יראה מפניו. איש כזה יבזה בלבו אחרי כי איננה “אריסטוקראטית” ואיש אשר כזה ידרוש ממנה גם כי לא תלבש פאה נוכרית, כי לא תיזהר ב“דיני נשים”18 — —
ברגע ההוא עלה על לבה זכר ה“חתן” אשר בא אז לראותה, והוא היה גבה הקומה, ופניו וידיו שחורים מאוד, וייוועדו שניהם בחדר השני שאז גר בו פייטיל הסנדלר ב“שכנות”, והיא בושה להביט בפניו וגם לדבר איתו; והוא גם הוא דיבר איתה אך מעט. הוא שאלה שאלות מקוטעות אחדות; “מי יגור בחדר הזה? כמה ישלמו שכר דירה? ההלכה לראות בהלוויית רבי ירחמיאל שמת לפני ימים אחדים? הנסעה כבר במסילת הברזל?” וכדומה. והיא ענתה על כל שאלה בשפה רפה, ושיחות אחרות לא נסבו בינותם. ואחרי רבע שעה באו החדרה אבותיה, אבי ה“חתן” והשדכן וגם אחיה ואחיותיה הקטנים. ואמה שאלה אותה בלחישה: ומה תאמרי, דבורה?"
— הנני סומכת עליכם! — ענתה ותתאדם.
— כל הנערות תקנאנה בך, דבורה’לה, כי תהיי לאשה ל“איש זהב” כזה — דיברה אליה אמה במאור פנים — כל יודעיו יאמרו כי טוב לב הוא מאוד “בלי מרה”,19 והוא בחור כשר וצנוע וגם חייט אומן, ואם ירצה השם תהיי מאושרת.
ואחרי כן יצאה מאת החדר אל הבית, ושמה מצאה את דודתה ונערה אחת מחברותיה אשר הביטה אליה בצחוק וגם על פניה ריחף צחוק־קל, וחברתה לחשה לה באוזנה דבר־מה.
מה אמרה לה אז איננה זוכרת עוד.
והיא זוכרת כי אחרי כן החלו שמה בחדר לשאת ולתת בדבר ה“פרטים”, וסכסוכים היו בין שני “הצדדים”. ה“צד” השני דרש כי יתנו לה מאה ועשרים וחמישה שקל לנדה, ואבותיה לא אבו לתת יותר ממאה, ולא באו לעמק השווה, ויילכו להם המחותנים והחתן מאיתם ודבר ה“שידוך” התפרד.
— אל תתעצבי נא, דבורה’לה! ניחמה אותה אמה בערב ההוא — עוד ייעתר ה“חתן” לסכומנו, ואם אין — ישלח לך ה' “חתן” אחר. ברוך השם, לא “סחורה פסולה” אַת.
והשדכן לא אמר עוד נואש ויישא וייתן את שני הצדדים שבועות אחדים, עד כי עשה פשרה ביניהם, כי יוסיף ר' חיים עוד עשרה שקלים על המאה אשר אמר לתת, ואביה ביקש ארכה לחודש ימים, להמציא במשך הזמן הזה את עשרת השקלים החסרים לו — ואז ישלישו את הכסף ויכתבו “תנאים”.
אבל במשך הזמן הזה בא שינוי נמרץ בבית ודבר ה“שידוך” לא יצא עוד לפעולות…
בעת ההיא ואמה התקררה ותחלה. היא חשה דקירות עצומות ברגליה וידיה ואחרי כן בכל גווה ומכאוביה גדלו מאוד. החובש אשר נקרא בראשונה לרפאותה לא ידע מה מחלתה — אך כעבור שבועות אחדים נקרא רופא מומחה לבקרה ויאמר כי מחלתה היא מחלת הרימאטיזם20 ויצוו לשמור עליה מאוד, לבלי תת לה לצאת החוצה ולעבוד כל עבודה בבית ולתת לה מזונות טובים ומבריאים וגם יין טוב לחזק את עצביה הרפים.
ואז לא יכל עוד אביהם להמציא את עשרת השקלים החסרים לכסף הנדה, ובקרב הימים החלו גם מאת השקלים ללכת הלוך וחסור… ומלבד זאת הנה לא נתנו אז הדאגות הרבות שים לב ל“שידוכים”.
וגם היא חדלה אז מחשוב על דבר ה“שידוכים” ותדאג אך לאמה החולה.
ובעבור ירחים אחדים מעת “התראות הפנים” ההיא בא בברית ה“תנאים” את בת שמואל החנווני אשר ממול מעונם. ואחרי עת קצרה באות בברית הנישואין.
עתה כבר ילדה לו שלושה בנים ואומרים כי יש לה “מערכה טובה”21 אצל בעלה, כי באמת “טוב לב” הוא ואיש ישר וגם יש לו עבודה רבה חמישה חניכים עוזרים על ידו.
המה גרים ב“רחוב היהודים” בחצר השלישי — —
והפרנסה גם היא נתמעטה אז. אביה היה מתאונן, כי הדאגה הרבה בדבר מחלת אשתו תטריד את מוחו ולבו, ובשבתו על יד שולחן הספרים, יש אשר הוא תפוש במחשבות רבות, וקונים רבים יעברו על פניו מבלי היקרא ויסורו אל ריעיו, אל יתר מוכרי־הספרים אשר ברחוב. גם לא יוכל עוד להאציל עת רבה לסובב על הפתחים את ה“תחינות” ויתר ה“מעשיות”, כי תחסר לו יד חרוצה אחת בעסק, ואין לו על מי לסמוך בעזבו את השולחן, כי היא דרושה להיות בבית, לשמור על אמה החולה ולכלכל גל דבר הנהקגת הבית וגם להיטפל במכירת הספרים בבית, ועל חנה הגיבנת לא יוכל לסמוך, כי לא תדע בעסק הספרים בין ימינה לשמאלה.
ומחלת אמה התגברה מיום ליום, וכעבור חצי שנה לא יכלה עוד להתהלך בבית ותשכב על המטה.
לבה נשבר בקירבה למראה אמה החולה וייסוריה העצומים, ועל פני כל בני הבית ריחפה תוגה חרישית. אך בקרב הימים החלו להסכין את הדבר.
ובמשך הזמן הזה נחסרו מכסף הנדה חמישים שקל.
בימים ההם יצא פייטיל הסנדלר מה“דירה” ויישאר החדר פנוי. ואמה אמרה אז, כי טוב להשכיר את החדר למעון לאחד הרווקים, כי שכן בעל אשה ובנים ירבה שאון בבית והיא למורת רוח לה, וגם היא הסכימה לחפץ אמה.
היכלה אז לדעת תוצאות החפץ ההוא?
פעם אחת בצאתה החצרה ראתה אותו בפעם הראשונה…
היא עלתה אז על המעלות לצאת החוצה והנה איש צעיר אחד, יפה תואר וטוב מראה, בעל פנים לבנים ושערות שחורות וזקן מגולח, עובר על פני המרתף, ופניו ולבושו העידו בו כי מה“אריסטוקראטים” הוא, אם כי לא מהעשירים, והוא העיף עליה מבטים חודרים וגם התבונן רגעים אחדים אל המרתף ומבואו ויעבור הלאה, ובלכתו החזיר פניו לאחוריו ויתבונן עוד פעם אל פניה ויילך לו: ובשובה הביתה אחרי רגעים אחדים ותשב נוכח החלון הפונה הרחובה ראתה אותו עוד הפעם עובר על פני החלון, והוא עמד רגע על עמדו ויבט מבעד החלון אל המרתף פנימה ויעף עליה עוד הפעם מבטים חודרים, ואחר הלך לדרכו.
והיא השפילה אז את מבטי עיניה ומחשבה אחת חלפה במוחה הנה כי כן דרך הבחורים האריסטוקראטים!… ובכל־זאת נעם לה לחשוב, כי האריסטוקראט ההוא הביט אליה פעמים אחדות, ומבלי משים כוננה אז את מבטיה לעומת המראה הקטנה התלוייה בקיר ותיטיב את שער ראשה…
ובלילה ההוא כאשר עלתה על משכבה זכרה עוד הפעם את דבר הצעיר ועוד הפעם חלפה המחשבה במוחה: הנה כן דרך הבחורים האריסטוקראטים!…
התוכל למצוא חן גם בעיני אריסטוקראט?…
ואחרי עבור ימים אחדים בצאתה החצרה פגשתהו עוד הפעם, והוא ניגש אליה ושאלה: “הגידי נא לי, עלמה! איפה מעון חיים מוכר הספרים?”
היא הרגישה אז כי פניה התאדמו ובהשפילה את מבטי עיניה ארצה ענתה: “פה במרתף!” ותיכף שבה על עקבה ותרד במעלות והוא אחריה, ובעוד רגע היה בבית.
— שלום! — קרא בבואו הביתה — אמרו לי כי יש פה חדר פנוי להשכיר.
— יש! — ענתה האם בהרימה את ראשה מעל הכר — דבורה! הראי לו את החדר.
רגע עמדה על מקום אחד כמו נמלכה בדעתה ואחר פתחה את דלת החדר ותבוא בו ראשונה והוא אחריה, ותבט כה וכה כנבוכה.
ןוהוא התבונן אל התקרה, אל הקירות, אל החלון ואל הרצפה, היא הביטה אליו פעמים אחדות מבעד לאשמורות עיניה ותרא כי עיניים שחורות לו ומצח רחב ולבן ושפמו שחור ומסולסל, ובהרימו את ראשו להביט אל התקרה ראתה את צווארו והוא לבן מאוד, ובהביטה אל ידיו ותרא כי לבנות הן וענוגות עד מאוד. “מראהו כמראה אחד מבני ה”פריצים" חשב לבה ברגעים ההם, ומבלי משים חלפה אז לעיני רוחה תמונת ה“חתן” אשר התראתה איתו פנים…
אחרי רגעים אחדים יצאה מן החדר והוא אחריה.
— מה הוא שכר המעון לחודש? — שאל אותה בצאתו מן החדר.
— שני שקלים לחודש! — ענתה אמה.
— לא! אך שקל וחצי אתן! — קרא הוא.
— לא! במחיר הזה לא נשכיר את המעון.
— ולוא יהי כדבריך! — ענה הוא — אבל דרושה לי גם שירות במידה ידועה, כמו: להגיש לי בבוקר מים לרחיצה, להביא לי חמים בבוקר ובערב, ללכת למעני, לעתים, באיזו “שליחות”.
— השירות הזאת תמצא לך! — קראה אמה.
— הנה כי כן נגמר הדבר. עוד היום בערב אבוא לשכון במעון ועתה הא לך דמי קדימה: חצי שקל!
— אתכבד לשאול: “מה שם אדוני?” — שאלתהו אמה.
— יואלזון! — ענה בהניחו את הכסף על השולחן.
והיא עמדה אז על יד מיטת אמה ותניע באצבעה את כפתורי מכסת הכר אשר מתחת למראשותה ולא דיבר דבר, והילדים נאספו בפינה וילטשו את עיניהם למול הזר ויביטו אליו בתימהון.
אחרי כן נפרד בברכה וייצא.
— לפי הנראה —אמרה לאמה אחרי צאתו — אריסטוקראט עני הוא ואשר על כן אין ידו משגת לשכור לו דירה נאה מחדרנו.
— כן, בתי! גם ביניהם ישנם עניים גדולים; אך לפי אשר אחזה לי אנוכי זה מקרוב בא הנה לבקש לו כהונה בבית מסחר או הוראה לשעות. אולם פניו מפיקים אצילות ורוך. בלי ספק “כותב גדול” הוא.
ורגשות שונים התעוררו אז בקירבה, רגשי הנאה ואי־רצון כאחד… היא מצאה קורת רוח בזה, כי יבוא איש אשר כזה לשכון בביתם. הדבר הזה כמו הרהיבה וייחשב בעיניה לכבוד להבית, ולוא בחל בחדרה, כי עתה חרה לה ותצטער; אבל הדבר הזה הביאה גם במבוכה. היא שיערה בנפשה, כי איש אשר כזה יביט אל נערה פשוטה ונבערה מדע כמוה מגבוה ויבזה בלבו — וההשערה הזאת לא נעמה לה…
[ד]
היא הניעה את כתפיה ותתמרמר במחשבתה: מה זה היה לי הערב? מה זה שבתי להעלות את זכרונו על לבי ואני הן כבר החלטתי להסיח מלבי את כל הזכרונות ההם אשר לא יתנו ולא יוסיפו לי מאומה, כי אם ירחיבו, יעמיקו את פצע לבבי?
היא כוננה את מבטיה אל חזה הכותונת ביתר שאת ותתאמץ לגרש את זכרונותיה מקירבה ויהי מה.
אבל כעבור רגעים אחדים שבו זכרונותיה לחלוף במוחה…
הזכרונות ההם יביאו עצב בלבה; אבל נפלא הדבר כי העצב הזה עצב נעים הוא לה, ויסורי הזכרונות האלה חביבים עליה מאוד.
והערב הזה היה לה למקור מחשבות וזיכרונות שכם אחד על כל הערבים, בערב הזה מלאו ארבע שנים למן הערב אשר בא לשכון בביתם…
הערב הזה לפני ארבע שנים היה אב התוצאות, ותוצאות מעציבות לכל עתידותיה בחיים…
הוא בא לשכון בחדר.
היא זוכרת כי בראות אביה את השכן ה“מגולח” בפעם הראשונה לא היה שבע רצון ממנו ויתעבר על כי לא חיכו כלל לשאלת פיו והסכמתו; אבל אמה השיבה לו: “ומה לך ולאי־חסידותו? הילקו אותך בשביל חטאיו בגיהנום? אם איננו חסיד לא תשתדכי בו את דבורה בתך”.
והיא זוכרת כי בהגיע לאוזניה דברי אמה האחרונים הרגישה את עצמה כנכלמה…
ובצאתו אחרי כן מאת החדר לבקש לו מה תקע לו אביה את כפו בשאילת “שלום עליכם” וישאלהו: “מאיזו עיר הוא ומה מלאכתו פה?” והוא ענהו על שאלותיו בסבר פנים יפות כי מעיר אידל הוא, וזה כשני ירחים אשר בא הנה, והוא מכין את עצמו לבחינה להיכנס במחלקה השישית של הגימנזיום, והוא מוצא לו מחיית נפשו מהוראה לשעות.
ביום המחרת, היא זוכרת, בא בדברים את אמה וישאלה: “מה מחלתה? וכמה ימי חולייה?” וייתן תקווה בלבה, כי המחלה הזאת איננה מסוכנה וכי שוב תשוב לאיתנה, ומדי התבוננו אל אמה הפיקו פניו חמלה וצער.
ובצאתו מן הבית אמרה אמה: “לפי הנראה איש ישר הוא וטוב לב”.
ודברי אמה היו לה לרצון.
ואחרי ימים אחדים, היא זוכרת, בא בדברים את אביה וישאלהו למצב עסקו ואיזה ספרים נמצאו אצלו. ואביה האיר פניו אליו ויספר לו בארוכה מצב מסחרו השפל, ובייחוד, ההתחרות שבינו ובין מוכרי־הספרים החדשים, עזי הפנים, אשר נוספו בחצר בית הכנסת, אשר ימשכו אליהם את הקונים בתחבולות שונות, ומה גם מעת אשר חלתה אשתו — והוא הראה אותות השתתפות בזה, וייתן לו את עצתו לקנות מספר רומני שמ"ר,22 גדולים וקטנים, האהובים בעיני ההמון, ולתיתם למקרא בשכר מצער לשבועות ולימים, ועל ידי זה בטוח הוא, כי ירוויח הרבה יתר מכל ספר מאשר ימכרהו, וגם הספר יישאר אצלו.
ואביה ניסה למלא אחרי עצתו וייקן לו מספר רומאנים כאלה ויסבב בהם על פתחי הבתים והחנויות וישכירם למקרא להנשים והשפחות — והעסק הזה החל להביא לו ברכה וה“פדיון” גדל על ידם.
— קצרה ידי מהודות לך, אדוני יואלזון, על עצתך הטובה אשר יעצת לי — אמר אליו אביה פעמים רבות.
וכל בני הבית היו לו אסירי תודה.
ופעם בפעם היה שואל את אביה למצב עסקו ופדיונו, וגם עמה בא, פעם בפעם, בדברים וייפן אליה תמיד בחן ונעימות.
— הלא זה דברי מראש כי איש ישר הוא וטוב לב — אמרה אמה פעמים רבות.
ובכלל הדבר הזה לא שמו עוד בני הבית את לבם להתבונן אל מעשיו והנהגתו בענייני הדת, וכאשר ניסתה פעם אחת אחותה חנה הגיבנת לדבר בו סרה באוזני אביה, לאמור: “הוא הולך תמיד בגילוי ראש וגם לא ייטול את ידיו לפני אכלו ובבוקר ישתה ויאכל עוד טרם יתפלל ואולי לא יתפלל כלל…” אז גער בה אביה: “הסי, חצופה! אל תוסיפי דבר בו סרה. ומה לנו ולהנהגתו? הנישא אנחנו את עוונותיו? והוא איש ישר מאוד”. ואמה הוסיפה: “יש אשר אנשים כאלה יקרים מלובשי ארוכים ומתפללים בחסידות, אנשים כאלה, על־פי רוב, נזהרים מאוד במצוות “שבין אדם לחברו” והנה יעשו טובה לאיש הרבה יותר מהחסידים”. — והיא זוכרת כי דברי אמה עוררו רגשות שונים בקירבה, ורעיון אחד חלף אז במוחה: “אנשים כאלה יוקירו גם את נשיהם ויאהבון הרבה יותר מהחסידים ומבעלי המלאכה הגסים…” ועל אחותה קצפה אז מאוד. — מרגע הראשון לבואו לגור בביתם יקר גם נכבד בעיניה מאוד גם מבלי אשר תדע מדוע. ההשכלתו נתנתו לחן בעיניה? אולי יושרו וטוב לבו והשתתפותו בעצותיו בענייני הבית? אולי נימוסו, הנהגתו הנאווה והליכותיו הנעימות את כל אחד מבני הבית? ואולי יפי פניו ותוארו הנחמד? — היא לא ביקשה אז כל חשבון לזה. ובשמעה את אחותה מספרת בגנותו כאב לבה מאוד… ומענה אבותיה היה לה לרצון.
אמנם גם היא ראתה את הליכותיו בענייני הדת אשר היו לה למורת רוח וייצר לה מאוד: “הנה כן דרך ה”אריסטוקראטים“!… מה ממנו הלך לוא כיסה את ראשו ולוא נטל את כפיו לפני האוכל? מה ממנו הלך?…” והיא בדעתה את העונש הנכון בגלל עבירות כאלו שמה “בעולם העליון” נדה לו בראשה ותחמול עליו מאוד — ובכל זאת התאמצה ללמד עליו זכות בלבה…
ואף כי יקר ונכבד בעיניה, ובכל־זאת כמו יראה מפניו: מי יודע מה בלב ה“אריסטוקראטים”? עליה להיזהר מפניו מאוד… והיא אמנם ראתה והוא מתבונן אליה, פעם בפעם, הרבה — והיא זוכרת כי נזהרה אז מבוא אל חדרו בעת היותו שם, וכאשר דרוש היה להגיש לו מים לרחיצה, חמים ומזונות, שלחה שמה את אחותה הגיבנת או את אחד הילדים, ותשמור לטאטא את החדר ולהציע את מיטתו בעת שלא היה בחדר; ויש אשר הקשיבה באמצע קול צעדים על המדרגות, ואז מיהרה לצאת מאת החדר ולשלוח שם את אחותה לכלות את אשר החלה. — פעם אחת בערב הציעה את מיטתו ותהי תפושה במחשבות לא שמעה את קול צעדיו, ובהפנותה את שכמה והנה הוא בחדר — ותירתע לאחורה וקול פחדים התפרץ מפיה.
— מה כה נבהלת, עלמה? — שאל אותה כמו בתלונה.
היא הכירה עוותתה ולא ידעה מה לענות ותצא נכלמה מאת החדר.
— למה כה נואלתי? — היכה אותה לבה אז — למה כה אירא מפניו? מה יעשה לי? הילדה קטנה אנוכי? ומה יחשוב עליי? האם לא יחשבני לסכלה ולא מן היישוב?
בלילה ההוא נדדה שינה מעיניה…
ובימים ההם נדמה לה כי פניו סרים וזועפים כמו כועס הוא עליה. המחשבה ההיא הכאיבה את לבה מאוד…
וימים אחדים עברו והיא בושה להביט בפניו. ואחרי כן, היא זוכרת, החליטה בלבה לשנות את הנהגתה עמו! היראה הזאת אך יראת שווא היא… מעתה תחל להראות לו כי איננה נערה סכלה ולא מן היישוב… יידע נא כי גם היא יודעת להתהלך את אנשים.
ובכל זאת באחרו, לפעמים, בנשף לשוב המעונה, בעת אשר כל בני הבית כבר ישנו את שנתם ובבית היה חושך, היתה יראה מקום ממשכבה ולפתוח לו את הדלת ותעשה את עצמה כישנה — ואביה או אחותה הגיבנת היו פותחים לו.
אך ביום היתה יוצאת ונכנסת בחדרו, פעם בפעם, ותהי מגשת לו מזונותיו ומשקהו, ויש גם אשר פנתה אליו בדברים ותשאלהו: אם יערבו לחיכו המזונות? אולי יבחר במזונות אחרים? וכדומה, והוא ענה אותה תמיד בפנים מאירות וצחוק חן. אך יש אשר נדמה לה כי לועג הוא לה בלבו ודבריו צללו באוזניה לעיתים כהיתולים ויחר לה מאוד…
ואיך לא ילעג לה בלבו? — ניסתה להצדיקו בלבה — איך יוכל לכבד נערה גסה ונבערה כמוה? ומאין תדע לדבר את אנשים?… ומחשבות תמרורים מילאו אז את קירבה…
והיא זוכרת כי היו עיתים אשר נפשה היתה מרה לה ותתחרט מאוד על דבר ה“שכנות” הזאת, כי מאז בא לגור אצלם חסרה לה המנוחה השלמה שהיתה לה מקודם… היא החלה לחוש אז, לעיתים, סערת לב והתרגשות נפש אשר זרו לה עד אז.
האם לא צדקה אז בחרטה ההיא?… האם לא החל אז לבה לנבא לה את אשר יקרה אחרי כן?… ואז עוד לא עבר המועד.
ובעת ההיא מצאה לה ספרים חדשים למקרא, המה הרומאנים הניתנים למקרא, אשר נמצאו אז בבית, ותתענג עליהם מאוד. היא קראה אותם באוות נפש, ויש גם איחרה לשבת בלילה ולקרוא הם, ולבה הסתער והתרגש, התעצב וישמח חליפות. ובקרב הימים פתחו הספרים בלבה מקור למחשבות חדשות ורגשות חדשים, לא ידעתם מעודה. רבים ממנהגי הדת ירדו בעיניה מקדושתם. הספרים ההם הורוה, כי “גילוי ראש” לא ייחשב לעוון כלל ואך פראים וקנאים יחשבו את הדבר הזה לחטאה. גם מי שאיננו נוטל את כפיו לפני אכלו וגם המגלח את זקנו יוכל להיות “יהודי” נאמן. ומה נואלה עד אז באמונותיה התפלות. אמונות תפלות כאלו לא לכבוד הן לעלמה בת הדור הזה — ולובשי הארוכים, על־פי־רוב, צבועים הם ואנשי מרמה. ומה טובים המה המשכילים! מה טהור הוא רוחם ומה רבה אהבתם!… מה טוב להיות לאשה לאחד מהם!… ובכלל מה טוב להיאהב!… והיא זכרה את ה“חתן” החייט ותתנודד… לאיש גס ומכוער כזה היתה נכונה להיות לאשה!
פעם אחת קראה באחד הרומאנים, כי אחד המורים המשכילים אהב נערה ענייה אחת, בת אחד הסנדלרים, וייקחה לו לאשה, ורגשות שונים מילאו אז את קירבה: אושר כזה יבוא אך לאחת מאלף!… היא לא תאושר עוד באהבה… גורלה יהיה כגורל כל בנות גילה.
והיא זוכרת כי בלילה ההוא והנה בחלומה: מסביב אנשים ונשים לבושי מכלול ולאוזניה יגיע קול “כלי הזמר” והיא מובלה אל החופה, ושמה מתחת לחופה, בין ארבעת כלונסאות עץ האחוזים בידי נערים, עומד הוא, לבוש כובע צילינדר על ראשו. החזן החל לומר והיא ושושביניה סבבו את החתן שבע פעמים, והנה היא עומדת על ידו ומתבוננת אליו מעבר פניה מבעד להצעיף המכסה אותם, והוא שם את הטבעת על אצבעה… ופתאום הקיצה משנתה; “חלום ריק — סערו אז מחשבותיה — אך חלום הוא. הוא לא ישים לב לנערה כמוני…”
ואז עברו ירחים אחדים והוא השכים לקום בבוקר ויילך לו ויתמהמה כל היום וישב בשעה השתים עשרה, גם אז לא שכב לנוח, כי הדליק נר בחדר. יהגה בספרים שעות אחדות, והיא היתה שומעת, פעם בפעם, והוא משנן בפיו מילות זרות ומשונות. ויש גם אשר, לעתים רחוקות, ישב בחדר, ביום או בערב, וגם אז לא מש מעל ספריו ולא שעה אל בני הבית ולא דיבר איתם דבר, וגם אליה לא שעה ולא התבונן.
“הוא לא ישים לב אליה כלל וכלל” חשבה בלבה בימים ההם.
נפלא היה גם בעיניה, כי כל מה אשר התרחק מאיתה נמשכה אחריו יותר…
והחורף עבר והקיץ בא.
הנה פתאום בא שינוי בהליכותיו, כי חדל משקוד על ספריו וירבה שבת בבית — אבל הוא היה עצוב רוח, וכל בני הבית התפלאו על זה מאוד. בייחוד נתן הדבר הזה חומר רב לה לחשוב מחשבות… והנה באחד הימים באה אל החדר ותגש לו כוס חמים. אחרי כן באה עוד הפעם להגיש לו כוס שנייה והנה עוד לא טעם מהכוס הראשונה.
— תודה לך, עלמה! — קרא בפנותו אליה — בימים האלה עצוב רוח אני ולא אשים לבי למאכלי ושיקויי.
— הקיבל, אדוני, איזו בשורה מעציבה? אימצה את לבה לשאלו.
— לא! — ענה אותה בחן — זה דבר עצבי; אנוכי הכינותי את עצמי להמחלקה השישית של הגימנזיום, וירחים אחדים לא אכלתי כמעט ולא שתיתי ושינה נדדה מעיניי, כאשר, בלי ספק, ראו גם עינייך, אשקוד על לימודי וספריי אעמול ואיגע — אבל תקוותי נכזבה, כי יצאתי מאת הבחינה וידיי על ראשי, יען כי יהודי אני!
החידה הסתומה בהליכותיו בירחים האחרונים נפתרה לה אז.
והיא החלה אז לדבר על לבו כי לא יתעצב, כי איש כמוהו יוכל למצוא לו מחייתו גם בלי הגימנזיום.
והוא השיב לה תודה על דבריה.
[ה]
אחרי ימים אחדים, היא זוכרת, בבואה אל החדר להגיש לו מה, קרא: אכן עלמה יפה את ונבונה!
ואז התאדמו פניה מאוד ותרגש חום בכל גווה: אל נא, אדוני, תלעג לנערה ענייה כמוני! — קראה אליו בהורידה את מבטיה ארצה.
— לא! לא! לא אלעג לך! — קרא ברגש — חלילה לי מזאת!
היא יצאה מאת החדר.
דבריו הטילו סער גדול בלבה וכל היום היתה כנדהמה.
האמנם לא ילעג לי? האמנם מצאתי חן בעיניו? האמנם?… אבל כן דרך ה“אריסטוקראטים!” אך חלקות ידבר ולבו בל עמו.
ומני אז עברו ימים אחדים והיא לא באה אל חדרו כפעם בפעם.
פעם אחת בלילה בשכבה על משכבה ושנתה נדדה מעיניה, שמעה והנה הוא דופק על הדלת. היא מיהרה ותשם את שמלתה עליה ותפתח לו את הדלת.
— דבורה! — קרא בדממה.
היא התנודדה. זאת היתה הפעם הראשונה אשר קרא אותה בשמה…
— תודה לך, דבורה! — הוסיף לקרוא ויחזק בידה. רעד עבר בכל יצורי גווה ולבה הלם בקירבה מאוד; אבל לא הוציאה ידה מידו.
— יפתי! — קרא בדממה וינח את ידו על שכמה.
היא חרדה חרדה גדולה, שיניה נקשו בפיה, זרם חם עבר בכל עורקיה ותרגש רטט נעים בכל יצורי גווה… רגעים אחדים עמדה על מקומה מבלי נוע ותהי כאובדת עצות… פתאום התעוררה מתרדמה הניעה את גווה ותסר את ידו מעל שכמה, ותפן לו עורף ותנס — —
היא עלתה על משכבה ותהי כשיכורה… רגשותיה סערו בקירבה מאוד, דמה רץ במרוצה, לבה הלם בקירבה כהולם פעם ותישום ותשאף, קור וחום עברו חליפות בגווה ומוחה היה כמתעתע: “הוא אומר לפרוש רשת לרגליי — ומדוע לא ברחתי תיכף? מדוע הנחתיו לעשות לי כזאת? — אך פתיה אני ורכת לב. אך אולי יאהבני?… האמנם? היחפוץ לקחתני לו לאשה? את מי? אותי? מה מצא בי?… ואנוכי ענייה ונבערה מדעת — לא! אך תקוות שווא היא? הוא חפץ אך להתעלס איתי”… וקצף גדול התלקח אז בלבה: “היחשבני לאחת השפחות ה”פרוצות" המתהוללות את הבחורים? לא, היו לא תהיה!"
ולמחרת בקומה משנתה שונו פניה מאוד, ואמה שאלתה בדאגה: מה זה היה לך, בתי? מדוע כה נפלו פנייך?
— ראשי יכאב עליי, אמי! — התנצלה.
כחולמת ישבה כמעט כל היום על מקום אחד ורוחה ריחף על פני תהום מחשבות ורגשות. והוא לא היה כל היום בבית.
ובערב ההוא בשובו לא ירדה עוד ממשכבה לפתוח לו את הדלת…
וימים אחדים, אחרי כן, לא באה לחדרו, ובעברו דרך הבית הסבה את פניה לעבר אחר לבל תראהו; אך בהביטה אליו חרש מעבר פניה ראתה והנה הוא מתבונן אליה בלי הרף.
ויהי בליל השבת. בני הבית כבר ישנו את שנתם והיא פתחה את הדלת בלאט ותצא ותעל על המעלות ותעמוד במבוא המרתף. הלילה היה ליל בהיר, ליל ירח וכוכבים. אור נעים היה שפוך על כול. מסביב שררה דומייה והיא עמדה שקועה בהמון מחשבות וציר מחשבותיה היה הוא… פתאום הקשיבה קול צעדים. היא אמרה לשוב הביתה, אבל בטרם הספיקה לרדת מדרגה אחת והנה הוא ניגש אל המבוא ויחזק בימינה.
— דבורה! — קרא אליה כמו בתחנונים.
— הרף נא, אדוני, ממני! — קראה באומץ לב ותוצא את ידה מידו.
— דבורה! אל תחשבי עליי תועה. אני אוהב אותך! — קרא בלאט.
היא לטשה את עיניה למולו כשואלת.
— דבורה! אני אוהב אותך זה כמה — שב לחנן קולו.
כל יצורי גווה רעדו, היא החשתה.
— מדוע תחשי? האם לא תאמיני לי?
— מה מצאת — אדוני — בי? ואנוכי ענייה ופשוטה — ונבערה מדעת — גמגמה בלשונה ותבט לארץ.
— עולם מלא מצאתי בך: יופי ותום, לב טוב ונפש עדינה!
— ועתה — הוסיף לדבר אחרי דומיית רגע — הגידי נא, דבורה: התתני ידך לי? התאבי להיות לי לאשה?
שערי גן־עדן נפתחו לפניה ברגע ההוא… אכן לא חלום ריק חלמה אז… היא הניעה בראשה ותושט לו ידה וזרם דמעות פרץ מעיניה.
הוא חיבקה אל לבו ויישקה.
— מאושרה אנוכי! — קראה בלאט בהישענה על שכמו ותבך.
— ולמה זה תבכי, יפתי?! — קרא בתחנונים.
אבל היא לא ענתה ותבך. כעבור מספר רגעים רווח לה.
— רב לי היום! — קראה אליו בהרימה את ראשה — ראשי סובב עליי כגלגל. אלכה לי לנוח.
הוא נשק אותה בחום ויובילה מעל המדרגות. היא פתחה את הדלת בלאט ויבואו הביתה והוא סגר את הדלת אחריהם וייפרדו מה מזה.
את רגשותיה בלילה ההוא לא תזכור עוד, כי רבים היו ושונים אך הבריח המבריח את כולם היתה הדעת כי מאושרה היא…
ובקומה ביום המחרת משנתה נחשבה בעיניה כבריאה חדשה, כשבה מ“גן עדן”… היא חפצה להביע את רגשי שמחתה ואושרה לאחרים, לדבר ולספר; אבל לא היה לה למי ונפשה צחקה ותעלוץ בקירבה. היא חיבקה את הילדים ותישקם בלי הרף, וכל היום הצהילה קולה ולא ידעה נפשה.
— בערב רזם לה כי תצא החוצה ובצאתה ביקשה לטייל איתו היא באה הביתה ותאמר לאמה, כי הולכת היא לאחת מריעותיה, ותצא מן הבית ותלך ראשונה ומאהבה אחריה עד בואם אל אחד הרחובות השקטים ויטיילו יחדיו.
את הערב ההוא לא תשכח כל ימי חייה. שתי שעות רצופות טיילו יחד. הוא סיפר לה כי מצאה חן בעיניו ברגע הראשון לראותו אותה, וכי בקרב הימים החלה לאט, לאט לקחת את לבו ביופיה ותומתה עד כי החל לאהבה — ובגלל הדבר הזה לא יצא מאת חדרם לבוא לשכון במעון אחר, אף כי כבר מצא לו הוראת שעות די מחייתו ברווח ודי שלם שכר דירה נאה — והאהבה גדלה מיום ליום, עד כי לא עצר כוח עוד להסתירה בלבו כיום הזה; והיא גם היא סיפרה לפניו את כל רגשותיה מעת הכירה אותו ועד עתה, וידברו גם על דבר עתידותיהם. הוא החליט לעמוד למבחן עוד הפעם, כעבור שנה, ועד העת ההיא יקווה כי יספיק בידו להכין את עצמו למחלקה השביעית. והיא התנתה עמו תנאי אחד, כי לא יעמול בלימודו יותר מדי, והוא הבטיחה. הוא אמר לה, כי עליהם לחכות עוד שנים אחדות עד אשר יקבל תעודת בגרות מהגימנזיום, ואז יבואו בברית הנישואין, והוא ייסע לעיר המלוכה אל האוניברזיטאֶט23 לגמור חוק לימודי רופא, והיא הבטיחתהו כי מצדה נכונה היא לחכות גם עשר שנים ולבוא איתו בברית הנישואין אחרי גמרו חוק לימודיו — אם אמנם כי לבה לא היה עמה בדברה כדברים ההם — גם המתיקו סוד על דבר הליכותיהם לימים הבאים, ויחליטו להסתיר את דבר אהבתם מאבותיהם, כי המה יתנגדו לזה, ובייחוד, אביה האדוק, ומה גם כי המה חפצים להשיאה לאיש בקרוב ולא יסכימו לדחות את הדבר לזמן רב, וישיתו עצות בנפשם איך ייזהרו לבל יוודע סודם בבית, בייחוד עליהם להיזהר מאחותה הגיבנת, אשר צרה עינה בו מאז ואשר הקנאה באושר אחותה תקים אותה לאוייבת להם, והיא ניחמה את עצמה בתקווה, כי בקרוב ישלחו אותה מאת הבית להיות משרתת, כי כן כבר נדברו אבותיה, ואז לא יהיה להם אורב בבית… לאחרונה ביקשה אותו בצחוק על שפתיה כי יחל ליטול את כפיו לפני האוכל ויבטיחה — ורבות רבות דיברו אז בערב ההוא, עד כי נזכרה כי אבותיה יחכו לה וישובו. עד הרחוב הקרוב ל“רחוב היהודים” ליווה אותה בדרכה, ומשם שבה לבדה הביתה.
ומני אז החלה תקופה חדשה בחייה, תקופת עדנים, שמחה ואושר…
ברגעים ההם עברו לפני דבורה כל העתים הנעימות שבהן התעלסה את אהובה, הטיולים הנעימים אשר טיילו יחדיו בלילי הקיץ והחורף, הרגעים והשעות הנעימים אשר עברו עליה בערבים רבים, בעת אשר בני הבית כבר ישנו את שנתם, בשבתה את אהובה על הספסל אשר ממולה או לפני התנור, או בעמדם יחד בחוץ, במבוא המרתף, ויתלחשו ויצחקו, וישוחחו ויתייעצו, ותזכור את אותות החיבה אשר הראה לה אהובה בכל פעם, את הדברים הנעימים אשר דיבר באוזניה, פעם בפעם…
אמנם בהיוודעם יחד בבית, היא זוכרת, היה עליהם להיזהר מאוד, לבלי עורר כל שאון והשמע כל קול, וייאנסו להתלחש חרש ולשבת או לעמוד על מקום אחד כמעט בלי כל תנועה ותנודה; ויש אשר הקשיבו לפתע איזה קול נחרה או שיעול, או נדנוד אחר הישנים בהתהפכו מצד אל צד, ואז היו חרדים חרדה קטנה ויעצרו גם בעד נשימת אפם — לא כן בשבתם בבית שפרה רעותה. שמה היו חופשים לנפשם לדבר, לצחוק ולהשתעשע בשעשועי חיבה מבלי כל מפריע, ושפרה עשתה את עצמה כאיננה רואה מאומה, וככה בטיילם לבדם ברחובות הרחוקים והשקטים; אבל נפלא הוא כי העיתים ההן אשר בילתה בחברתו בבית בהיחבא ובזהירות, נעמו לה הרבה יתר, וכל רגע ורגע השביעה אז נעימות אין קץ. העונג הגנוב מתק לה מאוד.
והיא זוכרה כי בשבתה כה על ידו ואוזניה קשובות לסודותיו הנעימים היתה כשכורת עדנים והשעות כרגעים חלפו להן אשה אחרי רעותה מלבי משים כמעט; ויש אשר עברו עליהם שעות רצופות מבלי אשר יוציאו אף הגה אחת מפיהם, ובבית היה חושך ומסביב להם דומייה נעימה, ואך לרגעים התלכדו שפתותיהם בנשיקה חרישית ונעימה, או מבטי עיניהם התאמצו לפלס להם נתיב מבעד להחושך ולהיפגש אלה את אלה…
החושך אשר מילא אז את הבית שפך על הרגעים ההם איזה קסם נפלא, איזה עדן־שמים…
היא חדלה מתפור, הכותונת אשר בחיקה נפלה על הארץ, ראשה נשען על מסעד הכסא מאחוריה ועיניה עצמו ותהי כחולמת… היא היתה ברגע ההוא כשוחה במרחבים… לעיניה אין ארץ ואין חוף, אך שמים ומים… רוח חרישית ונעימה מרחפת על פני המים, והיא שוכבת על גבי הגלים העולים ויורדים לאט, לאט, ופניה פונים למעלה, אל שמי התכלת הזרועים באלפי כוכבים נוצצים, וקווי הירח הנעים יעצמו את עיניה ויפילו עליה תרדמה מתוקה, והיא הוזה וחולמת ונשואה על גבי הגלים הלאה והלאה… ויש אשר יחבקה אחד הגלים וילחש לה באוזניה סודות נעימים… ועוד רגע ועוד רגע ונפשה מתפשטת ומתרחבת מתפרדת ונמסת לאט, לאט, עד כי תימס כלה והתערבה במי הים והיתה לאחד הגלים, והוא הומה ומתלחש, מפזז ומכרכר, מתנשא ומתגלגל גם הוא הלאה והלאה…
פתאום נטתה את אוזניה כמו להקשיב, חזה התרומם וישפל במהירות, ולבה הלם בקירבה כהולם פעם…
וכרגע התנשאה מעל הכסא ותמהר ותיגש אל הדלת ותפרש את זרועות ידיה ושפתיה דובבו בלחש: רפאל יקירי!…
אך כעבור רגע נרתעה לאחור ותניע את שכמה: מה זה היה לי?
ותירק פעמים אחדות…
דמיון נעים! — חשבה לה בלבה — דמיון! כמכשף היה לי בעת האחרונה!… וכשפיו אמנם נעימים, נעימים מאוד…
ודמעות נראו בעפעפי עיניה…
היא שבה אל השולחן ותשב לעבודתה.
ותמונת רפאל כמו חיה ניצבה לנגדה ברגע ההוא… הנה הפנים הזכים והעגולים… הנה העיניים השחורות המפיצות זיקי אש… הנה מבטיו המכוננים על פניה והקולעים אל לבה, והמה מביעים חום ורגש אהבה עזה ואמון בלי מצרים… הנה נשימת אפו החמה והנעימה… הנה שערותיו השחורות, החלקות והרכות… הנה ידיו הענוגות והלבנות…
אבל התמונה הנעימה הזאת כבר חלפה מאיתה לבלי שוב עוד…
וכה חלפו שבועות, עברו ירחים והיא היתה שכורת עונג וששון. לבה היה אז מלא שמחה וצהלה על כל גדותיו, מבלי תת בו כל מקום ל“חשבון” ומחשבה צדדית…
היא החלה אז להביט אל כל ריעותיה מלפנים בעינים אחרות. היא הרגישה אז בקירבה איזה רגש גאון פנימי ותבט אל כל בנות גילה מגבוה. היא איננה עוד כמוהן. היא “אוהבת” ולה אוהב “אריסטוקראט” ודגול מרבבות כרפאל. היא תהיה, בקרב הימים, אשת דוקטור…
היא זוכרת כי יש אשר גם בשבתה לבדה בבית ריחף צחוק על פניה…
פעם אחת ישבה לה על יד מיטת אמה ופתאום החלה לצחוק. ואמה שאלתה בתימהון: “מה תצחקי, דבורה?” והיא הוסיפה לצחוק, עד כי נבהלה אמה מאוד ותחל לצעוק: “מה זה יהיה לך?” ואז בדאה מלבה סיפור דבר־מה, כי הוא עלה על זכרונה ויעוררה לצחוק.
אך אחרי כן, היא זוכרת, החלה להביא את דבר אהבתם בחשבון, וספקות ומחשבות עצב החלו להתגנב בלבה: מי יודע אם יישאר נאמן לה באהבתו גם לימים הבאים, בהיותו בעיר המלוכה, בהכירו לדעת עלמות רבות, ומה גם אחרי כן בגמרו חוק לימודיו? ואם אמנם כי לא ימיר את “דברו” כי איש ישר הוא; אבל מי יודע אם יאהבה אז? ובאמת היוכל אז לכבדה ולהוקירה? והאם היא מסוגלת להיות לדוקטור לרעיה? — המחשבה האחרונה הזאת לא נתנה מנוח לה ותאכלנה כעש.
ופעם אחת בראשית החורף ראה אותה והנה פניה נוגים מאוד; מה לך, יפתי? — שאלה בדאגה — למה סרו פנייך בעת האחרונה?
— רפאל! — קראה אליו בהתרפקה עליו — הכה יהיה לבבך זה כל הימים לאהבני?
— למה תשאליני כזאת? — קרא בתלונה — האם לא תאמיני באהבתי? והיא לא תשונה כל ימי חיי.
— אבל התוכל להוקיר ולאהוב נערה נבערה מדעת כמוני גם בגמרך חוק לימודים? הגד נא, התוכל?
— יקרה את בעיניי מאלפי עלמות משכילות!
— רפאל! — גמגמה בלשונה ותשפל את מבטי עיניה — גם אנוכי חפצה להיות לעלמה משכלת.
הוא הביט אליה בתימהון.
–הנני חפצה — קראה שנית ותחזק בימינו — ללמוד לשון וספר ולרכוש לי חכמה ודעת ואקווה כי במשך השנים שתהיה עוד על ידי לא ייבצר ממך מהשכילני ומהורות לי כל הנחוץ לנערה בת הדור הזה לדעת.
והיא זוכרת כי בשמעו את דבריה אלה שמח שמחה גדולה מאוד, ויעתר לה עתרת נשיקות, ויאמר כי מאושר הוא כי התעורר חפץ כזה בקירבה.
וחפצה זה יצא לפעולות.
רפאל דיבר פעמים אחדות את אבותיה וייעצם, כי ייתנו את דבורה ללכת, לעת קבועה ביום, לתופרת: ללמוד מלאכת התפירה, כי מי יודע את הבאות, ואולי יבואו, חלילה, ימים אשר לא יוכלו המה לעזור לה והיא תוכרח לעזור את עצמה; ובקרב הימים תשתכר בעבודתה והקלה לאבותיה גם להשיאה לאיש — ובימים ההם כבר אפס כל הכסף שהיה שמור לה לנדה, כי מחלת אמה אכלתהו — וגם בהיותה לאשה לאיש, טוב כי תהיה איזו “אומנות” בידה, כי תוכל לעזור לבעלה בכלכלת הבית — והעצה הזאת מצאה חן בעיני אבותיה. והוא הציע לפניהם לתיתה לתופרת אחת שהיא שארת בשרו, והוא יבקשה ללמדה את המלאכה כראוי.
והיא החלה ללכת אל התופרת, היא שפרה ריעותה — אשר ידעה את דבר אהבתם — מדי ערב בערב. ושמה תפרה אך שעות אחדות, ויתר העת הקשיבה לקח מפי רפאל ביחד עם התופרת, הוא הורה אותן שפת המדינה, חשבון ויתר הידיעות הראשונות.
והן עשו חיל בלימודן. והיא עוד הצליחה בלימודיה ביתר שאת, ורפאל לא מצא לו די מלים להלל את כשרונותיה ושכלה הטוב. על־ידי הספרים אשר נתן לה רפאל בקרב הימים למקרא ועל ידי השיחות אשר שוחח איתה, פעם בפעם, נפתח לפניה עולם חדש, עולם הרוח, עולם הדעת; והעולם החדש הזה השפיע עליה השפעה רבה וגדולה, אשר שינתה את הלך רוחה, דעותיה ומחשבותיה מן הקצה אל הקצה; וכעבור שנתיים כבר ידעה לדבר ולכתוב בשפת המדינה ותדע שיעורים ידועים בקורות התבל, חשבון ועוד ידיעות נחוצות, וכבר קראה בספרים רבים ותהי לעלמה משכלת באמת, ורפאל אמר לה כי עולה היא בהשכלתה על רבות מהבנות המתיימרות בהשכלתן.
ורפאל היה שמח בזה ומאושר.
ובשבתה בבית הרבתה לקרוא בספרים ורפאל הגיד לאבותיה כי לא יפריעוה מזאת, כי, בלי ספק, לא ייחשב לה ל“חיסרון” אם תדע גם מעט ב“שפת המדינה”, והמה מילאו תמיד אחרי דבריו, בדעתם כי אוהב נאמן הוא להם וכ“בן בית” נחשב בעיניהם.
וברגע ההוא עברו לפניה כל הערבים הנעימים אשר עברו עליה בהקשיבה לקח מפי אהוב לבה, אופני הלימוד ודרכי רפאל בהוראתו… מה צללו באוזניה דברי לקחו! מה נעמו לה מבטיו אז! וכמה שעות בערבי הלקח עברו, לעתים, בשיחות נעימות וגם נכבדות. ומה נעים היה לה אחרי כן בשובה איתו יחד מהתופרת ובלוותו אותה דרך רחובות אחדים — איזה רגשות מילאו אז את קירבה? — — —
ברגע ההוא עלה על לבה זכר שיחה אחת שהיתה אז ביניהם באחד הערבים בטיילם בחוף הנהר, והדבר ההוא היה זה כשנה, והיא כבר ידעה אז שפת המדינה וגם קראה הרבה בספרים ותהי לנערה משכלת: רפאל יקירי! — קראה אליו אז — האמן לי, כי בהשקיפי עתה לאחור, אל החיים הקודמים, אחוש בקירבי איזו “קטנות” ובוז להם. החיים ההם היו גסים וריקים, ויש אשר אתפלא: איך יכולתי להיות שבעת רצון בהם?
— גם אנוכי אחוש כזאת, חמדתי! — קרא הוא — גם חיי היו ריקים, יבשים בלי כל לשד ולח, בלי כל נקודה מאירה אחת, בלי פואזיה24. לחיי הקודמים לא היה כל גוון וצבע. ועתה בכל מעבדיי והליכותיי, מחשבותיי ורגשותיי, אני מרגיש את השפעת אהבתנו, ואת, חמדתי, הינך הנקודה המאירה את דרכי בחיים.
— אתמול בשבתי בבית שפרה — שבה לדבר — שמעתי את מאַקס אומר: “אין אהבה בקרב היהודים” ואנוכי צחקתי אז בלבי לשמע דבריו, כי מי כמוני יודעת כי יש ויש אהבה בקרב היהודים, וגם ב“רחוב היהודים” תימצא האהבה, האף אין זאת, יקירי?
— כן, כן, אהובת נפשי! — קרא הוא ויתבונן אליה בחיבה — דברייך צדקו מאוד. גם אנוכי שמעתי כזאת מפי מאַקס וגם התווכחתי איתו על אודות הדבר הזה. הוא אומר כי עם היהודים עם החומר הוא, עם שואף ל“עסק”, לבצע, והוא יעשה “עסק” גם ב“אהבה” ואהבה בלי “חשבון” של “עסק” לא תיתכן כלל ביהודים; אבל הוא ישגה מאוד. האהבה כהיופי היא נחלת כל בני האדם ואיננה קניין עמים מיוחדים. הנפש העברית היא גם נפש אנושית וכל רגשי הנפש האנושית אינם זרים גם לה. ולא עוד כי עם היהודים מסוגל לאהבה ביתר שאת, בהיותו עם הרוח, עם המחשבה והרגש, שהמה מקורי האהבה. והעד על זה ספר־האהבה הנשגב, ספר “שיר השירים”. אמנם אהבת העברי היא יותר תמה וטהורה, יותר אמיתית וקיימת. היא איננה פרח כי אם פרי טוב; ודווקא ב“רחוב היהודים”. שמה במעון יושבי חושך, במרתפי העניים, נמצא את האהבה העברית בעצם תומה וטהרתה… שמה נמצא נפשות זכות ונקיות, בלי כל תאווה זרה, ואוהבות ברגש טהור ובאמון בלי מצרים; ואַת, חמדתי, הינך לעד על זה.
היא נאנחה…
מה נעים היה לה אז לחכות בלילה לשובו ולפתוח לו את הדלת!… ואיך קידמה אז את פניו? — —
— דבורה! — נשמע לאוזניה פתאום קול אמה בהקיצה משנתה — מה זה היה לך הערב? התאמרי להיות ערה כל הלילה?! אוי לי ואוי למזלי!… הגבירות! הגבירות! ריבונו של עולם! למה תענני ככה? קח נא את נפשי מאיתי, טוב מותי מחיים כאלה!
— אמי! הרפי נא הרפי! הנה כבר כיליתי לתפור את הכותונת והנני לשכב!
ובדברה קיפלה את הכותונת התפורה ותניחה אצל יתר הכותנות ותכבה את העששית ותעל על משכבה.
דברי אמה עוררו את מיתרי לבה. אנחה חרישית התפרצה מבתי נפשה ורסיסי דמעה התגלגלו חרש על לחייה. אלי! אלי! איך כה מהר חלפה “עת הזהב” ההיא? — — —
[ו]
היא עצמה את עיניה ותאמר לטבע את זכרונותיה בים הנשייה, בשינה; אבל שנתה נדדה מעיניה ולמרות רוחה שבו זכרונות העבר לעבור על פניה…
ובלולים ומטורפים הזכרונות במוחה, המקרים נשברו לשברים, לפירורים, המחשבות והרגשות השתפכו לטיפות לרסיסים.
היא זכרה פתאום את התגרות הקטנות האחדות שנפלו ביניהם: באחד מלילות השבת ישבה בבית שפרה רעותה וגם רפאל ואחדים ממריעיו היו שמה וישתעו יחד ופתאום ניגש אליה ויישק לה לעין כל הרואים ואז, היא זוכרת, התאדמו פניה מאוד ותקרא בקול מצווה: “לך מעמי!” ותדחפהו מאיתה בזרוע; והוא לא דיבר דבר ויסר מעליה וכל הערב ההוא לא פנה אליה בדברים, וגם בשובם אחרי כן הביתה לא דיבר כל הדרך מאומה, והיא ניחמה אז על מעשיה מאוד ותחש בקירבה מוסר כליות: “למה הכלימה אותו כה ברבים? והוא הן אך אות חיבה הראה לה!” ויום תמים עבר אחרי כן והוא לא שעה אליה. הדבר הזה הציק לנפשה מאוד ובערב השני ניגשה אליו ובדמעות על לחייה ביקשה סליחה מאיתו ותודה לו כי חטאה נגדו ותכלם את פניו, אם אמנם כי גם הוא לא עשה כהוגן בנשקו לה לעין רואים — והוא סלח לעוונה.
ופעם אחת, לפני שנתיים — היא זוכרת — נלוותה אליהם שפרה ויטיילו יחד באחד הרחובות וידברו על אודות עתידותיהם, ובאמור רפאל כי בעוד שנה הוא אומר לעמוד למבחן להיבחן בלימודי כל מחלקות הגימנזיום, וכאשר יקבל תעודת בגרות, הוא חושב לבוא איתה בברית הנישואין ואחר ייסע לעיר המלוכה להיכנס אל האוניברזיטאֶט, קראה היא: “אנוכי לא אחשוב עוד על דבר הנישואין! אנוכי רחוקה עוד מהצעד הזה. אנוכי נכונה לחכות עוד חמש ושש שנים”; והוא צחק לשמע דבריה ויקרא “אם גם לא אאמין בדבר הזה לא אחשב לאפיקורס. האף אין זאת, דבורה?” — כל דמי עורקיה רתחו בקירבה אז מכעס וקצף. היא נכלמה מאוד, ובייחוד כי אמר לה כזאת באוזני שפרה… היא אמנם ידעה כי לא כוזב בדבריו, כי אמנם אך אמרה כזאת ולבה אחרת חשב. היא ידעה כי איננה רחוקה מהצעד הזה, כי לבה מלא תמיד מחשבות על אודותיו — אך הדעת הזאת עוד הגדילה את קצפה ביותר… היא לא ענתו מאומה; ובהיפרד שפרה מעליהם וישובו הביתה לא דיברה איתו דבר, ובערב ההוא הקדימה לעלות על משכבה, וכאשר ניגש אליה בערב השני ויחזק בידה הוציאתה מידו ותשט מעליו.
וימים אחדים התאמצה לבלי בוא בחברתו.
אך אחרי כן, היא זוכר, התחנן לפניה כי תסלח לחטאת שפתו והוא אך בדרך הלצה דיבר את אשר דיבר ובאמת יאמין לדבריה בכל לבו — ואז סלחה לו בתנאי כי לא ישוב עוד לכסלה25 ולהשמיע באוזניה הלצות כאלו.
ומה נעמה לה עשיית השלום אחרי התגרות הקטנות ההן! כהתחדשות ברית האהבה נחשבה לה ותהי בעיניה כ“כלה” חדשה והוא — כ“חתן” חדש.
ופתאום עלה על לבה זכר שיחה אחת שהיתה פעם אחת בין אביה המנוח ובין אמה על אודותיה. הדבר ההוא היה ביום השבת בהאיר הבוקר. היא שכבה עוד על משכבה, אך לא ישנה עוד אם כי עיניה היו עצומות. היא היתה אז חולמת בהקיץ בעניין הנחמד לה והלוקח את כל לבה ורגשותיה ביום ובלילה, ופתאום הגיע לאוזניה קול התלחשות אבותיה. היא הטתה את אוזניה להקשיב:
— לא תדעי, גרונה — הגיע לאוזניה קול אביה דובר בלחש — עד כמה נשבר לבי בקירבי בגלל הדבר הזה. הדאגה הזאת תאכלני כעש. מה תהי אחרית הדבר? הן לא נערה קטנה היא. עוד מעט והיתה לנערה בת עשרים ושלוש שנה. עשרים ושלוש שנה! אח, אח, לוא יכולנו לתת לה כסף לנדה — אז, לפני שלוש שנים, השכימו השדכנים לפתחנו, ועתה לא יציעו אף “שידוך” אחד כאילו מתו כל ה“חתנים” שבעולם. ובאמת הייתכן “שידוך” בלי כסף כלל? גם הפחות שבפחותים ידרוש בימים האלה חמישים שקל כסף לנדה ומה גם בעל מלאכה הגון — ולנו אין אף חמישים אגורות. התזכרי את נפתלי החייט? היא יכלה להיות מאושרה בגורלו. כנראה לא חפצו “מן השמים” בזה. וגם זאת אגיד לך כי עוד מעט… הבריות! מי יוכל לחסום את פיהן? הן… בתולה זקנה איננה מעלה ב“שידוכים”.
— בתולה זקנה! — קראה אמה בקצף — למה זה תדבר הבלים כאלה? ייסכר פי דוברי הוות! דבורה איננה עוד בתולה זקנה. בימינו אלה רבות הן הנערות היושבות בבית אבותיהן גם עד עשרים וחמש שנה ויותר. וגם זאת אגיד לך, חיים, כי “דבורה שלנו” איננה “סחורה גרועה” כלל וכלל. מי יוכל למנות את מעלותיה הטובות?…
— ואנוכי — שיסע אותה אביה בדברה — האומר אחרת? מי כמוני יודע את שכלה המצויין ו“ראשה הטוב”? אבל מה תועילנה כל המעלות אם העיקר, הכסף, חסר?
והיא שכבה אז על משכבה ונפשה צחקה בקירבה: לוא ידעו את אשר בלבי… כי עתה ידעו כי אין לי צורך עוד ב“שידוכים”.
אכן עולם מלא היה אז בבית, עולם מלא סוד ואושר רב… סוד גדול וקדוש, נעים ונפלא הסתתר אז בבית — היא ורפאל גם יחד כסוד טמיר ונעלם היו אז — ואין מי אשר יידעהו. מקדש גדול ונהדר התנוסס אז בתוך המרתף הצר ובני הבית לא ראו אותו.
— והיא גם “כותבת גדולה” — הוסיפה אמה לדבר — היא יודעת גם בלשון העמים. לוא שמעת איך היא קוראת במהירות בספרי העמים. יואלזון אומר כי יודעת היא הרבה יתר מהבנות המלומדות. על דברתי! והכל בעצמה. הן כל מורה לא היה לה ולא לימדה כזאת כלל.
היא צחקה בלבה לשמע הדברים האלה.
— והיא “בריה”26 נפלאה ו“בעלת בית” מצויינה — הוסיפה אמה לספר בשבחה — גם יפהפייה “ומזהרת כחמה”. התדע, חיים, היא איננה “סחורה גרועה” כלל… יוכל היות כי יימצא לה חתן גם בלי נדה…
דברי אמה האחרונים העירו אז תימהון בלבה: מאין באה תקווה כזאת בלב אימה התמימה?… הינבא לה לבה חזון כזה? אולי תדע שמץ דבר מזה?…
ומני אז החלה להיזהר יותר בהליכותיה את רפאל וגם להתבונן היטב אל מבטי אמה ותנועות פניה בדברה איתה — והמבטים והתנועות ההם החלו אז לגזול מנוחתה… המבטים והתנועות ההם הפיקו איזה חשד, איזו דרישה וחקירה… ויש אשר לא יכלה נשוא את המבטים ההם ותשפל מפניהם את עיניה ארצה ופניה כוסו באודם. — ואז, היא זוכרת, החלה אמה לבוא את רפאל, לעתים קרובות, בדברים, ויש אשר עברו שעות רצופות והוא עמד על יד מיטתה או ישב נכחה על יד השולחן וישתעו,27 ואמה היתה מבטת אליו בלי הרף וגם אז הפיקו מבטיה ותנועות פניה איזה חשד, איזו דרישה וחקירה… ויש אשר הביטה אל שניהם בבת אחת או העיפה מבטיה במהירות רגע עליה ורגע עליו…
פעם אחת ישב רפאל נוכח המיטה וישתעה את אמה והיא ישבה אז לא רחוק ממנו ותקרא בספר, אבל פעם בפעם לא הביטה אל הספר ותבט מעבר פניה אל אמה, ופתאום ראתה והנה צחוק קל ריחף על פני אמה, והצחוק הפיק איזו שמחה נסתרת והנאה פנימית, וכעבור רגע חלף הצחוק וכמו ענן עצבת כיסה את מצחה… וכאשר עזב רפאל את הבית קראה לה אמה לגשת אל המטה. היא ניגשה.
— בתי! — קראה אליה אמה בלאט ותתבונן אל כל סביבה פעמים אחדות כמפחדת פן ישמע זר את דבריה — שבי נא על ידי. חפצה אני לדבר איתך דברים אחדים.
היא התחלחלה מעט ותשב.
— דבורה! — קראה אליה אמה ותבט אליה בעין חודרת — ההבטיחך לבוא איתך בברית הנישואין?
פניה חוורו כסיד וכעבור רגע זרם דם חם אל לחייה ופניה להטו.
— מי? — שאלה את אמה במבוכה — מה תדברי, אמי?
— בתי! אל נא תרהי28 מהגיד לי את האמת ואנוכי לא אחשוב לך זאת לעוון; ואם אמת הדבר אשמח על זה מאוד — ולמה זה, בתי, תכחדי ממני את הדבר? ואותי אל תרמי. אשה פשוטה אנוכי מדור הישן, אך אשה סכלה ולא יותר; ובכל זאת כבר הגיד לי לבי כזאת. אל תלעגי ללב אם, הוא יגיד פעמים רבות את הבאות מראש, אשר קצרה יד השכל מהשיגן. אך היום הוכיחוני מבטיכם לדעת, מבלי אשר אוכל להטיל כל ספק בזה, כי — כי אוהבים אתם זה את זה.
צחוק קל חלף על פניה אשר התאדמו מבושת ותשפל את עיניה ארצה.
— אל נא תבושי, בתי! — הוסיפה אמה לדבר בנעימות ותחזק בידה — אמנם אשה מדור הישן אנוכי, ובכל זאת לא אחשוב את הדבר הזה לעוון. יודעת אנוכי כי לא כימים הראשונים הימים האלה. לפנים בושתי לדבר את אביך עד עבור ירחים אחדים מהחתונה — והיום מנהגים אחרים, ולא לפלא הוא כלל כי יאהבך, כי אמנם, דבורה’לה תוכלי לקחת לב גבר, גם לב “אריסטוקראט” כיואלזון; ואם תיקח עלמה לב “אריסטוקראט” אז לא ישים לב למצבה הדל, ובאמת הן לא הנדה והיחש העיקר. מעשים כאלה יקרו בכל יום — וגם לך לא אחשוב לחטאה כי תאהביהו. יואלזון הוא איש נחמד וישר לב; אבל, בתי, — גמגמה בלשונה — הן אם אני ולי הרשות לדעת זאת. הן לא ילדים אתם ונחוץ להביא כל דבר בחשבון. ועתה הגידי לי דבורה, האומר הוא באמת לקחתך לו לאשה?
ובדבר אליה אמה כדברים ההם הרגישה את עצמה כרוחצת בים עונג וגיל, והיא נפלה על צווארי אמה ותישקה ודמעות נעימות נראו בעפעפיה, ואז לא כיחדה עוד מאומה דבר ותגל לה את כול; והיא זוכרת כי עברו אז שעות אחדות והן לא חדלו עוד מדבר על אודות זה. היא סיפרה לאמה את עזוז אהבת רפאל אליה, טוב לבו ורוחו הנדיבה, ועיני אמה הפיקו אז גיל וחדווה. אך בשמעה מפיה כי אומר הוא, אחרי עמדו למבחן, לנסוע לעיר אחרת ולגמור חוק לימודי רופא הוגו פני אמה פתאום ותאמר כי היא לא תוכל הסכם לדבר הזה עד אם יבוא איתה מקודם בברית הנישואין, כי לא ילדה קטנה היא עוד — ומה גם כי אין להישען כל כך על אמונת הגברים… ומי יודע מה יילד יום? ובשמעה מפיה, כי רפאל הגיד לה פעמים רבות, כי אמנם יחשוב לעשות כזאת נהרו פני אמה שנית — ונפלא היה בעיניה אז, כי מחשבת רפאל להיות בקרב הימים לרופא הרהיבה את לב אמה עוד ביתר שאת ותביע פעמים אחרות את רגשי ששונה ועליצותה בגלל הדבר הזה, ובמוחה עבר אז רעיון: “כי יש אשר הנשים הפשוטות תשכלנה להביט אל החיים ההווים ואל בני הדור החדש בעיניים יותר יפות ובהירות מהגברים הפשוטים, אדוקי הדת”. — לאחרונה אמרה אמה כי לעת עתה דרוש עוד להסתיר את הדבר מאביה והיא תחל להכינהו לקראת החדשה הזאת לאט, לאט — ובקרב הימים יאמר גם הוא לדבק טוב.
והיא זוכרת כי ערגה אז נפשה לרפאל מאוד. לבה היה מלא אז רגשות שמחה ונועם על כל גדותיו ותכסף להריקו ולשפוך את רגשותיה בחיק אהובה, ותצא החוצה ותחכה שעה תמימה לשובו; ובראותה אותו מרחוק רצה לנגדו ותבשרו את הבשורה הנעימה הזאת.
והוא רקד וצהל מרוב שמחה.
וביום המחרת בערב סיפר לה רפאל, כי דיברה איתו אמה דברים ברורים ומפורשים על אודות קשר אהבתם ותביע לו רגשי שמחתה, כי תיפול בתה בגורל איש כמוהו, ותרבה לספר לפניו גם בשבחה וכי בטוחה היא כי יראה עמה חיים טובים ונעימים, ותברך את אגודתם מקרב לב ותאמר כי מעתה תחשבהו לבן לה.
אז באו ימי הבחינה. רפאל שם לילות כימים וישנן את לימודיו ויעמול מאוד, והיא היתה אז מלאה דאגה וחרדה לשלומו וגם לתוצאות הבחינה; ועוד הפעם נכזבה תקוות רפאל. הוא יצא מאת הבחינה וידיו על ראשו — והיא זוכרת כי בשמעה את דבר תוצאות הבחינה הצטערה מאוד ותהי כנדהמת, בייחוד דאגה פן יפעל המקרה הזה לרעה, חלילה, על שלום רפאל ובריאותו — אך העצב היה מהול באיזה רגש הנאה ורצון נעלם וחייה העתידים התייצבו לפניה בצבעים אחרים מאשר עד כה והצבעים ההם נעמו לה… היא חשה איזו הרווחה כמו הוגלה אבן כבדה מעל לבה.
— מה תחשוב לעשות עתה, רפאל? — שאלתהו בימים ההם.
— עתה, כמובן, לא אכנס עוד לאוניברזיטאֶט — ענה אותה.
שמחה נסתרה מילאה את לבה אז… הרעיון כי יהיה רפאל בקרב הימים לרופא מלומד מסך תמיד נטפי דאגה וספק בכוס ששונה… היא ידעה היטב כי מצב כזה מרום ונישא ממנה מאוד… נערה “מרחוב היהודים” לא נוצרה להיות לאשה לרופא מלומד — ומי יודע את תוצאות מצב כזה?… והוא גם יעזוב אותה למספר שנים… והחיים מלאים חליפות ותמורות וככה גם מחשבות האדם ורגשותיו… ויש אשר גם לב בוער באש יצטנן במרוצת העת — — ובשמעה מפיו כי כבר ייאש את לבו ממחשבתו זאת עלצה נפשה במסתרים… עתה לא יגדל כל כך ההבדל שביניהם.
— אנוכי מצדי — הוסיף לדבר — הייתי חפץ לנסוע לחו"ל לגמור חוק־לימודים; אבל למענך, אהובתי, ארחיק את החפץ הזה מקירבי.
דבריו האחרונים הכאיבו את לבה מאוד… הנה כי כן תהיה לו למפגע על דרכו בחיים — —
— לא אבקש ממך כי תקריב קורבנות למעני — קראה אליו בתלונה עצורה — אנוכי לא אפריעך גם עתה מחפצך זה. הלא כבר אמרתי לך כמה פעמים, כי נכונה אני לחכות עוד מספר שנים.
— לא! — ענה אותה וצחוק קל ריחף על שפתיו — אם את נכונה לחכות, לא אחפוץ אני לחכות. הדרך הזאת, לנסוע לחוץ־לארץ ולגמור חוק לימודים, דרך ארוכה היא ודרך כזאת לא לי היא עתה. אנוכי אבחר עתה בחיים אחרים, לעסוק בעבודה אשר אני עוסק בה, עבודת מורה לשעות וממנו לחמנו יימצא.
אבל הכאב עוד לא חלף מלבה… ובלילה ההוא ובלילות רבים אחרי כן עלו הדברים ההם אשר שמעה מפי רפאל על זכרונה ויגזלו את שנתה מעיניה ויעוררו בקירבה רגשות לא נעימים… היא ידעה כי עבודת ההוראה עבודה קשה היא ומפרנסת את בעליה בדוחק ורוב המורים אשר בעיר עניים ודלים, והוא איננו גם “בר מזל” להוראת שעות, כי איש אמת הוא ובר לבב והתכונות המיוחדות למורים, שבהן ייקחו את לב אבות התלמידים, ובייחוד את לב האמות, כמו: שקר, חנופה ושפת חלקות, זרו לו ובכל השנים אשר הוא מתגורר בעיר N הרוויח אך די מחיית נפשו מבלי הותר אף סכום מצער — ובמשכורותו הדלה עליו גם לתמוך בידי אבותיו הזקנים והעניים המתגוררים בעיר מולדתו — ובכל זאת היתה שבעת רצון בחיים כאלה, לוא אך ידעה נאמנה כי גם הוא ישבע רצון בהם… ובחשבה כזאת נעמה לה המחשבה, כי לא ייבצר גם מידה בבואה בברית הנישואין לעזור לרפאל במלאכת ידה, התפירה, והקלה מעליו את עול הפרנסה.
אבל מה היתה אחרית כל המחשבות ההן?…
[ז]
אנחה כבדה התפרצה מעמקי לבבה… היא זכרה את האסון הגדול אשר קרה אז את הבית ואשר שם את כל תקוותיה וחלומותיה לאל…
באחד הימים שב אביה מן הרחוב ויתאונן כי ראשו יכאב עליו וכל עצמותיו תרעדנה מקור. היא הביאה לו תיכף חמים וישת ואחר שכב במיטה והיא מרחה את גוו בחומץ־חם ותכסהו בבגדים אחדים למען יזיע וירווח לו; אך ביום המחרת בבוקר בקומה משנתה מצאתו שוכב עודנו במיטה ותיבהל, ובגשתה אל מיטתו הרגיע את רוחה ורוח אמה החולה כי הוטב לו, ואם כי ראשו עוד יכאב עליו לא ישכב במיטה ויצא הרחובה כי השכיבה תוכל להביאו באמת לידי מחלה, חלילה. וכה עברו ימים אחדים והוא התהלך בחוץ, אבל תאוות האוכל עזבתו ולא טעם מאומה — וביום הרביעי שכב על המטה אשר לא ירד עוד ממנה…
הוא חלה במחלת הטיפוס. החובש אשר נקרא לרפאותו הרגיע את רוח בני הבית כי אין לפחד מאומה, כי ביום התשיעי למחלתו יזיע והמחלה תחלוף — אבל מיום ליום גדלה המחלה והרופא אשר נקרא, על־פי רפאל, לבקרו הגיד כי חולה מסוכן הוא. — הבית מלא אז פחד ואבל, אמה הרבתה לבכות בדממה וגם היא שפכה דמעות כמים. היא לא משה מן המיטה גם בלילה, אך אחרי כן לא הניחה רפאל להיות ערה כל הלילה וימלא את מקומה על יד מיטת החולה, וגם ביום לא הלך לבתי רוב תלמידיו ויישב על יד מיטתו בעת שהיא עמדה על יד האח המבוערת ותבשל מרק למען החולה. גם הוציא כסף מכיסו, בתור הלוואה, לשלם להרופא ולקנות את הסמים והעופות. — היא שיוותה אז לעיניה אך את מצב אביה החולה. היא ראתה את המחלה מכלה את בשר אביה מיום ליום ולבה נשבר בקירבה וכל מחשבה אחרת רחקה ממנה. יש אשר עלה רעיון נורא על לבה: אולי ימות אביה?… ותתחלחל מאוד — ואת עצמה שכחה כמעט ואת תוצאות הדבר הזה בנוגע אליה לא ראתה… אך הנה בא הלילה הנורא ההוא… לפני זה ישב רפאל על המשמר שלושה לילות רצופים ובלילה ההוא לא נתנתו עוד לשבת על יד מיטת החולה ותשב היא. בבית שררה דומייה עמוקה. המנורה הקטנה אשר עמדה על השולחן הפיצה אור כהה ומראה פני אביה היה כמראה הדונג, והיא ישבה תפושה במחשבות נוגות ולעתים שלחה ידה להחזיק בנאד הקרח אשר על ראש החולה — פתאום והנה נטפי זעה גדולים נראו על מצחו… ברק גיל חלף בקירבה למראה הזה: “הוא מזיע!” — אחרי רגעים אחדים פקח את עיניו…
— דבורה! — קרא בקול רועד ונפסק לרגעים — הסירי — את נאד הקרח — מעל ראשי — החום — כבר חלף — קר לי — מאוד.
נפשה עלצה בקירבה: “הוא מרגיש קרירות הקרח”. היא הסירה את נאד הקרח מעל ראשו.
— בתי! — קרא אליה שנית — הנני חש — רגעיי־ספורים — עוד מעט…
קול פחדים התפרץ מפיה: “אבי! מה תדבר? הינך מזיע, הודות לאל, ואני רואה כי רפתה המחלה מעליך”.
— לא! — בתי! — זעת המוות היא.
קור חלף בכל יצורי גווה וכל עצמותי רעדו מפחד…
— חפץ אני — לדבר איתך — בתי — דברים אחדים — בטרם אלך ואינני.
— אבי! — התחננה לפניו ודמעות זרמו על לחייה — אל תדבר דברים נוראים כאלה. עוד שוב תשוב לאיתנך ועוד תחייה לאורך ימים.
— עוד מעט — הוסיף לדבר מבלי שים לב לדבריה — וקרב קצי — ה' הוא היודע — כי אנוכי — עמלתי בכל כוחי — להשיאך לאיש — אבל — לא עלתה בידי — הדבר הזה — גזל מנוחתי — ויצערני מאוד — אך מה אדבר — כן חפץ ה' — ועתה — בתי — אל תבכי — ואל תדאגי — אבי היתומים — לא יעזבך — הוא ימציא לך — זיווגך — איש ישר — הנכרז ממרומים — אל תבכי — בתי — הן זה סוף — כל האדם — האב שבשמים — ישגיח עלייך — העיקר הוא —בתי — איש ירא שמים — בעל מלאכה ישר — ולא מתהוללים — אשר בימינו — ההולכים — בדרכי העמים.
הכבר לקחה אוזנו שמץ דבר אהבתם? – שאל אז לבה בקירבה.
רגעים אחדים החשה ואחר שב לדבר: אולם, בתי — ה' הוא היודע — עד כמה — קשה לי — לבקש ממך כזאת — את לא תדעי — לב אב — אולם — לבי לבית יזעק — על מי אטוש — אותה? — והיא חולה — ואלה הצאן — הילדים.
קולו נפסק מבכי רגעים אחדים ואחר שב לדבר: ועל מי מוטל — בתי — בלעדך — אל נא תשכחים — היי להם — לאם ולאָב — גם יחד — כן – לאם ולאב.
היא בכתה מאין הפוגות ובהקשיבה את דברי אביה האחרונים נפקחו עיניה פתאום ותרא גיהנום לנגד עיניה… מחשבות חדשות ונוראות התרוצצו בקירבה… היא הרגישה את עצמה כמתעוררת משינה… איך לא עלה כזאת על לבה זה כבר? על מי יוטש הבית?… התוכל להיות לאכזרייה כזאת?… התוכל?… לא! לא תוכל! לב אבן כזה אין לה – אבל איך תעשה?… והילדים עודם קטנים ועוד תעבורנה שנים רבות עד כי תוכל לעזוב את הבית… ואיך? — —
מה יהיה גורלה?… מה תעשה?… מה תעשה?…
היא היתה נדהמה ונבוכה…
“ריבונו של עולם! — התחנן אז לבה בתפילה — האין עוד כל תרופה?… האין בידך להושיע? ואתה כל תוכל! הן גם מתים תחייה… אל! אל! שלח לו רפואה! החלימהו! אל תמיט על כולנו אסון כזה!”
אביה עייף בדברו ויידום. עיניו עצמו. היא נטתה את אוזניה להקשיב את נשימות אפו — הוא ישן… היא שבה למחשבותיה: “מה יהיה גורל הבית בלעדה?… מי יכלכלם? הייתמו לגווע? — ואמה החולה? על מי תעזוב אותה? התובל לבית החולים? — היא התנודדה ותקוט בפניה על המחשבה הזרה הזאת — לא! היה לא תהיה! היא לא תעזוב את אמה… רוב הבאים לבית החולים ימותו מהרה… היבואו בברית הנישואין ויישארו בבית? — — ומאין ימצאו מחיית נפשם? והוא משתכר מעט וגם הוא תומך בידי אבותיו הזקנים… והיא בעבודתה, אם גם תתפור כל היום, לא תוכל לפרנס שתי משפחות… עתה אמנם אך שניים המה — אבל אחרי כן… אחרי כן — הצרכים יתרבו… ולא בכל עת תוכל לעסוק בעבודתה… והוא — אם גם יסכים לזה עתה, הנה במשך העת יקוץ בחיים כאלה… האיש ידרוש כי אשתו תהי נתונה לו לבדו, כי תדאג אך לביתו — הנה יפלו אז עליו למעמסה… וגם היא… הוא יתחרט… הוא יכול לראות חיים נעימים…” ופתאום זכרה את הדברים אשר שמעה מפי רפאל, כי לולא היא כי עתה נסע לחוץ לארץ לגמור חוק לימודים — — —
היא התפלצה… מחשבה חדשה באה בלבה… וברגעים ההם נדמה לה כי מוחה בוער באש… הנה כל אשר מסביב לה בוער באש… הנה עשן מתאבך… העשן יגדל מרגע לרגע, הוא יעצום את עיניה, הוא יזיל דמעות מעיניה… הוא ישים מחנק לנפש… הנה הבית מלא גלגלי קיטור ולשונות אש… ומתוך האש תיראינה תמונות זרות ומשונות, צלמי אדם אדומים ובוערים באש… והאש תשרוק מסביב… הזיקים עפים ומתנשאים למעלה, התקרה מתמוטטת וגחלים בוערות נופלות על ראשה, על ידיה ועל כל יצורי גווה…
המחשבה היתה עוד בלתי מבוררה… ומלחמה כבדה למחשבה החדשה בכל רגשי לבה… המה יסתערו להכריעה… אבל לשווא… המחשבה תילחם בהם בעוז וכוח — היא תרגיש כי המחשבה תכאיב את לבה מאוד, כי פוצעת היא אותו פצע עמוק, כי מגרת היא דם ודמע… אבל המחשבה ההיא כמו תרהיבה… היא מרגשת כי המחשבה נשגבה עד מאוד ובה תישגב ותתרומם גם היא…
אביה פקח שנית את עיניו: “בתי! — קרא אליה ויחזק בידה — הרימי את ראשי — אחפץ לשבת — מעט”.
היא שמה את ידה האחת מתחת להכר ובידה השנית החזיקה בהחולה ותושיבהו לאט לאט.
— בתי! — הוסיף לדבר שנית ומבטיו חדרו לתוך עיניה ויבהילוה — התבטיחיני — התהיי להם — לאם ולאָב — התהיי?
רגעים אחדים החשתה וזרמי דמעה פרצו מעיניה ופתאום כמסתערת על אויב נורא, כנלחמת בשארית כוח, כנואשת, הניעה בראשה לאות כי תמלא בקשתו. “לאם ולאב! כן לאם ולאב אהיה מעתה” השיבה בלבה. היא נפלה על צווארי אביה ותבך.
— אמותה — הפעם — קרא אביה ועיניו הביעו רצון ומנוחה — דבורה! גרונה! — ילדיי.
הוא נפל על הכר ועיניו סוגרו — לנצח.
— אבי! אבי! — החלה לזעוק וליילל בקול ולקול יללתה ניעורו כל בני הבית משנתם. גם רפאל הקיץ ויתפרץ מחדרו הביתה. אמה הרימה קול בוכים ותחל “לטעון”. הילדים קפצו ממקום משכבם ויכתירו את מיטת אביהם ויזעקו: “אבינו! אבינו!” — והיא הרגישה כי החל ראשה לסוב עליה גלגל ועיניה תחשכנה — ובעוד רגע התעלפה.
בהקיצה שכבה על ספסל המשכב ולפניה עמד רפאל וייז מים קרים על פניה ואחדות מהשכנות כבר נזעקו בבית ותקוננה.
ברגע הזה משכה את מכסה למעלה ותסתר את פניה מתחתיה… הזיכרון האחרון העביר תמונות מבהילות לנגד עיניה: הנה אביה המת מוטל ארצה מכוסה בשמיכה ומסביב לו נרות דולקים… הנה התכריכים הנתפרים… הנה ה“טהרה”… הנה הוא נישא החוצה… הנה ה“לווייה” — — ומחזה ה“לוויה” נצב כמו חי לנגד עיניה… הנה החצר הומה מאדם רב. גם ברחוב, לפני החלונות, התאספו אנשים רבים. הנה הושם הארון על העגלה הרתומה לסוס אחד. העגלה זזה ממקומה ואחריה נהרו אנשים ונשים מבני “רחוב היהודים” והיא הולכת אחרי ה“ארון” — היא לא תצעק, לא “תטען”, כי אם ראשה מוטה לארץ והיא נמוגה בדמעות. ברגעים ההם ניצב אסונה לפניה בכל צבעיו השחורים והאיומים… היא הרגישה כי גורשה מ“גן עדן” ותובא ל“גיהנום”.
"אבל למה זה יענוה רגשותיה? למה יוסיפו להילחם? — בכל רגע ורגע נדמה לה כי ייגזר חלק מלבה… כן “לאם ולאב” — שיננה במחשבתה — כן “לאם ולאב”… אנוכי אראה לכול כי תוכל נערה להיות “לאם ולאב”… אנוכי אראה… והיא זוכרת כי חלפה אז פתאום המחשבה במוחה: “האמנם דרש אבי ממני כזאת?… האמנם דרש כי אקריב את עצמי לקורבן?… אך לא! הוא לא דרש כזאת — הוא דרש אך כי אהיה להם “לאם ולאב” ואנוכי אוסיף על דרישתו…” ופתאום נשאה את עיניה ותרא את רפאל עובר על יד הארון ולבה חשב להישבר — — והיא זוכרת כי בשובה הביתה ותשב על הארץ לא בכתה ולא דיברה דבר, והשכנות דיברו באוזניה דברים ניחומים והיא לא הקשיבה; וגם רפאל דיבר על לבה ויתחנן לה כי תאכל מה, כי תשכב לנוח — והיא לא האזינה… היא לא ידעה ולא ראתה מה כל הנעשה מסביב לה כמו היתה אז לאבן…
וכה עברו שלושה ימים ושלושה לילות — —
— אל! מה היו לה שלושת הימים ושלושת הלילות ההם? איזה מחשבות ורגשות סערו בקירבה? איזו מלחמה התחוללה אז בקירבה פנימה? איזה ייסורי שאול נשאה במשך הימים האחדים ההם?
והמחשבה החדשה התבררה כל צרכה. היא היתה להחלטה! לנתק את מוסרות האהבה שבינה ובין רפאל… לנתק — היא אמנם לא תוכל לנתקם מלבה. היא לא תוכל לעקור את רגשי אהבתה אליו מקירבה; אבל היא לא תלך אחריו… היא נתונה עתה להבית, לאמה החולה והיתומים העזובים — ואין לה לחשוב כלל על־דבר “נישואין”… היא תהיה מעתה למפרנסת הבית, היא תעבוד יומם ולילה להמציא מחייה לבני הבית. האהבה תידחה מהחובה — —
אבל איך תגיד לו כזאת? היא לא תמצא לה די און בלבה להגיד לו דברים נוראים כאלה… והיא חשה כי כל אשר יוסיף להיות על ידה יגדל פצע לבבה ודי היה מבט אחד ממבטי עיניו להזיל דמעות מעיניה… והיא זוכרת כי היו אז עתים אשר ישב על ידה וינחמה וידבר באוזניה דברים רבים ונעימים ויראה לה אותות חיבה — ואז היו עיניה למקורי דמעה, ויש אשר דימתה כי נמוגה כלה ותהי לים דמעה… והיא התאמצה אז להתחמק ממנו — ופעם אחת לטש עיניו למולה ויבט אליה בתימהון גדול וישאלה: “למה תתחמקי ממני, דבורה? ולמה זה לא תתני פוגת29 לבת עינך בקרבי אלייך?” אבל היא לא ענתה דבר ותוסף לבכות…
אך כאשר תמו ימי ה“שבעה” החליטה לשום קץ למצב הזה ותלך לרעותה שפרה ותגלה לה את כל לבה. שפרה התנגדה לחפצה ותתרב איתה ותדבר ותוכיח, כי חלילה לה מעשות כדבר הרע הזה, כי קורבן כזה לא יוכל איש לדרוש מאיתה — אבל היא אמרה לה, כי לשווא תשחית אמריה, כי היא לא תשוב מהחלטתה ויהי מה; ותבקש אותה להודיע את דבר החלטתה לרפאל, כי לא תרהיב בנפשה להודיע לו כזאת בעצמה.
וביום המחרת בא הביתה והנה פניו חוורים כסיד ומבטי עיניו הפיקו מרירות ועצב נורא ויהי כאילו ירד עתה מערש דווי, והיא כמעט התחרטה על הדבר ורגשי אהבתה אליו מעורבים ברגשי חמלה ורחמים סערו בלבה בכל עוז; אבל תמונת אביה המת אשר התייצבה אז לפניה ודבריו האחרונים אשר צללו באוזניה השכיחו את הסער ויחזקו את החלטתה.
ובערב יצאו שניהם החצרה וידברו דברים ברורים ומפורשים — הוא התחנן לפניה כי תשוב ממחשבתה, כי נכון הוא להישאר אחרי נישואיהם בבית, כי בפרוסת לחמו האחרונה יחלק את בני הבית, כי המה לא ייפלו עליו למעמסה בכל אופן, ולמה לה להעלות את שניהם לקורבן לחינם? והוא לא יידע חיים בלעדה — ונפשה כמעט יצאה בדברו כדברים ההם; אבל היא אימצה את לבה ותוכיח לו, כי אחרת לא תוכל היות וכי לא תוכל להעמיד גם את עצמה בניסיון כזה, כי אהבתה אליו ולחייהם המשותפים תוכל בקרב הימים לפעול גם עליה ובני הביתה ייפלו גם עליה למעמסה — ומי יודע אם לא תבוא לידי כך, לעזוב את אמה והיתומים לנפשם… והיא לא תוכל גם למרר את חייו בנישואין כאלה בשום אופן — ואם תעשה כזאת והיתה לאכזרייה לבני הבית ולו גם יחד… ותאמר לו כי אהבתה לאחר לא תיתן ולא תשכחהו כל ימי חייה, והוא יוכל למצוא לו נערה כלבבו לקחתה לו לאשה ולראות עמה חיים…
והוא התרגש אז מאוד ויחזק בימינה ויאמר: “מה אומר לך, דבורה, ואנוכי לא אמצא לי מלים להכריע בהן את רוחך הנדיבה ולהזיזך מהחלטתך האיומה: אבל את זאת אגיד לך, כי אחרי המעשה הכביר הזה אשר את עושה אדע יותר מה אומלל אנוכי, כי אבדה לי סגולה יקרה ונפלאה כמוך…” ובדברו כדברים ההם חיבקה בזרועותיו ויאמצה אל לבו ויישק לה בחום ובכי — והיא נשענה על שכמו ותבך הרבה בכי…
— ובכל זאת, דבורה! — קרא אליה לאחרונה — אל תהי נמהרה בזה והתבונני היטב בדבר אשר את עושה.
— כן יקום ויהי! — ענתו באומץ לב.
והקשר שביניהם ניתק. במקום ההוא שבו נתנה את ידה לו, לפני שלוש שנים, שם משכה את ידה ממנו לנצח. — היא ביקשתהו כי לא יספר זאת לאמה, כי היא לא תדע עוד את החלטתה ואם תדע והתנגדה לה בכל כוחה, ואם אמנם כי לא תשמע לה; אבל למה לה לדכא נפשה חינם? בקרב הימים תספר לה זאת לאט, לאט. הוא הבטיחה. הוא אמר כי עוד ביום השני יעזוב את N כי צר לו פה המקום. הוא ייסע לעיר מולדתו ובקרוב ירחיק נדוד לחוץ לארץ. איפה לא יידע עוד. — על בקשתה, כי אחרי כל אלה יפקדה במכתבים, ענה כי לא יוכל הבטיחה כזאת והזמן ומקרי החיים יורוהו איך לעשות.
וביום השני בערב נפרד ממנה — — את הערב ההוא לא תשכח כל ימי חייה. הוא ביקשה ללוותו לבית הנתיבות; אבל היא אמרה לו כי אם חס הוא על בריאותה לא יבקש ממנה כזאת. היא לא יצאה גם מאת הבית החצרה. הוא תקע לה כפו וייפרד ממנה בברכה קצרה: “חיי בטוב!” “הייה מאושר!” — ויצא מאת הבית… ובצאתו נדמה לה כי בינתה הסתתרה, ראשה סבב עליה כגלגל, לבה הלם כהולם פעם ומורשי לבבה סערו בקירבה מאוד. כעבור רגעים אחדים מיהרה לצאת החצרה ומחשבה באה בלבה לרוץ אחריו ולהחזירו — אבל המחשבה ההיא חלפה לה מקירבה תיכף, והוא כבר עזב את החצר ובגשתה אל שער החצר לא ראתהו עוד ותשב הביתה. — — מאמה כיחדו את הדבר. בהיפרדו ממנה אמר לה כי יוצא הוא לגור בדירה אחרת, כי מצא לו הוראת שעה בבית אחד הגבירים ושם ייתנו לו מעון וארוחת תמיד. היא עלתה אז על משכבה — אבל לא ישנה כל הלילה ותמס את ערשה בדמעותיה…
ומני אז לא קיבלה כל ידיעה ממנו. אחרים יאמרו כי זה לא כביר הרחיק נדוד לאמריקה, אבל אל נכון לא תדע. —
ובקרב הימים כאשר נודע הדבר לאמה התקצפה עליה מאוד ותמרר בבכי: “משוגעה! מה זאת עשית? מי ביקש זאת מידך? האב שבשמים היה מרחם עלינו גם בלעדך. סגולה יקרה היתה לך ותאבדיהו בידיים, ועתה מי ישים לב אלייך? עתה תשבי בבתולייך עד שילבין ראשך” — אבל אך פעם אחת דיברה באוזניה דברים קשים כאלה… אולם אנחותיה, לעתים, מבטי החמלה אשר תעיף עליה ודברי הרחמים אשר יתמלטו מפיה, לפעמים, יכאיבו את לבה עוד הרבה יתר מהדברים הקשים ההם… היא לא תוכל נשוא אותם.
והיא החלה לעסוק בעבודת התפירה ומכרותיה התאמצו להמציא לה עבודה בבתי הגבירות. את הספרים המעטים שנשארו אחרי מות אביה מכרה ובכסף מחירם קנתה לה כלי תפירה שונים. גם שילמה את החובות אשר השתרגו עליה בימי מחלת אביה, וזה כירח ימים אשר לקחה לה גם חניכה אחת לעזור לה בעבודתה. — ועבודתה תספיק להם מחייה בצמצום ודוחק.
בחדר השני יגור עתה עושה תנורים אחד.
היא התהפכה מצד אל צד. כבר נשמעו קריאות התרנגול והיא לא ישנה עוד.
אכן ערב מלא זכרונות ורגשות היה לה הערב הזה.
[ח]
עברו שלוש שנים.
בני בית המנוח חיים המו"ס עוד ידורו במעונם הישן, במרתף.
גרונה עוד לא ירדה מערש דוויה, וכבר אפסה גם כל תקווה כי תירפא בזמן מן הזמנים: ודבורה עודנה יושבת בבתוליה כאז ומפרנסת את הבית.
ליל השבת.
בבית נקיון טהור. כלי הבית הדלים עומדים במשטר וסדר. רצפת הבית נקייה ומכוסה בחול צהוב דק. פי התנור מכוסה ביריעת בד אדומה וקטנה. על חבל דק מסביב להתנור ממעל תלויות כותנות לבנות ולחות למען התייבש30. כלי התפירה, המספריים, גלילי החוטים, הבד והכותנות התפורות צבורים על דף קטן אחד הדבק לקירות המעון בפינה ממעל. השולחן מכוסה במפה נקייה ולבנה. עליו עומדות ארבע מנורות נחושת קטנות ובהן נרות דולקים קטנים המכוסים בנטפי זעה. להבותיהם הקטנות והארוכות ומקפצות לרגעים למעלה ומביניהן ייראו הפתילים העבים והשחורים המוקפים בתכלת הלהבה אשר בתווך. הנרות הדלים יעמלו להפיץ מתוכם אור בהיר ומזהיר והמה מתייגעים ומזיעים; אבל יגיעתם לשווא ואורם הוא אור כהה ודל…
חם נעים בבית. כבר נאכלה ארוחת הערב גם בחדר “השכן”.
מעבר אחד לשולחן יושבת דבורה וקוראה בספר. אחריה יושב הילד יעקב’ל ומעלעל בסידור תפילה. ממולו יושב הנער יצחק’ל והוא קורא בפרשת השבוע על אחת מזרועותיה והיא מתנמנמת.
האם החולה ישנה.
פני דבורה שונו במשך שלוש השנים האל. לחייה המכו מעט, האודם חלף מעליהן. מצחה כמו שחר מעט. עיניה שקעו בחוריהן יותר ומתחתיהן קווי תכלת־צהובה. מבטי עיניה עכורים ונלאים ונטויים, על פי רוב, אל נקודה אחת. שפתיה צמקו. צווארה כחש. גם כל בשרה ויצורי גווה כחשו באופן ניכר. תווי פניה וכל תנועותיה מביעים איזו לאות ועצלות, ונשימות אפה מתמשכות וחרישות, חזה ירומם וישפל בעצלתיים.
היא לבושה שמלה אמוצה, פשוטה ונקייה.
היא הסכינה כבר את מצבה בשלוש השנים האל וכבר הורגלה להביט אליו במנוחה וקרת־רוח. הסער כבר חלף מקירבה ורוח חרישית לקחה מקומו. המלחמה אשר התלקחה בקירבה לפנים חדלה, רבים מרגשותיה כבר נפלו שדודים במלחמה ורבים גוועו לאט, לאט מחוסר מחייה וכלכלה ולבה היה כשדה קטל אחרי המלחמה… אמנם פה ושם עוד יתגלגלו רגשות נפצעים ונואקים מעצמת מכאוביהם, אבל קולם לא יישמע כמעט…
יש עיתים אשר היא שקועה ראשה ורובה בענייני הבית, הפרנסה וההשגחה על הילדים, מבלי אשר תחשוב כלל על אודות עצמה; ויש אשר היא מבטלת בלבה את החיים מכול וכול ומבטת אליהם בשאט־נפש… לעיתים היא מנסה לבטל בלבה את האהבה ומתאמצת להיות שבעת רצון בחלקה: “גם בלי אהבה ונישואין יש חיים. החיים חיים כשהם לעצמם גם בלי כל שיתוף חיים אחרים. והאם לא תוכל גם האשה לעמוד ברשות עצמה, אם תחפוץ או אם יביאוה המקרים לידי כך, כאשר יעשו רבים מהגברים? ועליה, אחרי כי הביאוה המקרים לידי מצב כזה, להרחיק מקירבה את הרכות הזאת, להשתוחח ולהתעצב תמיד ולהשתפך ברגשי עצב ותמרורים” — וברגעים כאלה היא שמה כל מעייניה באמה החולה והילדים והם יהיו לה לניחומים ולמשיב נפש, והדעת כי ממלאה היא חובת “אם ואב” תמלא כל בי נפשה רגשי עונג ונועם; ויש גם אשר היא מרגשת בקירבה איזה רוחב וגאון פנימי: “אכן עולה היא על כל בנות גילה החיות אך למען עצמן. היא חיה בייחוד למען אחרים. מפי שפרה ומכרותיה שמעה, פעמים רבות, כי הקריבה קורבן גדול על מזבח הצדקה; ואמנם היא הקריבה לקורבן את אהבתה, את עלומיה, והחיים אשר היא רואה עתה אמנם אינם חיים פשוטים וגסים, כי אם רוממים ונשגבים” — ובמחשבה כזאת היא מתאמצת להראות פנים שוחקות ולהצהיל קולה, בייחוד בהיותה בחברת מכריה, כמו להראות כי כבר נשכח זכר אהבתה מלבה והינה שמחה בחלקה באמת.
והיא היתה באמת שמחה בחלקה לולא העש ההוא האוכל את לבה, לעיתים, הוא הזיכרון. הוא תקע לו אהלו בלבה ולא תוכל הרחיקהו ממנה — אמנם בששת ימי המעשה בהיותה עמלה ועסוקה בעבודתה הרבה ועמוסה דאגות וטרדות שונות נחבא הוא באחת הפינות וישן את שנתו; אבל בלילות, בעלותה על משכבה לנוח, ומה גם ביום שבת ומועד, יתעורר משנתו וייצא ממחבואו לעבוד עבודתו, והוא מעביר לפניה מחזות שונים מחייה הקודמים אשר יעציבו את לבה וישפכו עליו איזו תוגה חרישית — וברגעים ההם היא חשה איזו דקירות בלבה, ויש אשר היא מדמה כי עלוקה אחת אחוזה שמה בקירות הלב והיא מוצצת את דמה לרגעים… ומבלי משים תפרוץ אז איזו אנחה חרישית מבתי נפשה, ולפעמים יתגנב גם איזה רסיס דמע מגולות עיניה וייזל לו חרש על לחי… ויש אשר בעקב המחזות ההם אוחזים גם מחזות אחרים, מחזות העתיד, וגם המה יעברו לפניה והיא מתגודדת למראיהם: “אלי! האמנם חיים שוממים ועגומים כאלה ייפלו לי למנה? ולכל ימי חיי? האמנם, אלי? וחיים כאלה הן מרים ממוות!”. ולפעמים היא מנסה לנחם את נפשה בתקווה, כי כעבור עוד שנות מספר יוכל המצב הזה להישנות לטוב: אחותה חיה’לה תלמד במשך השנים האל את מלאכת התפירה ויכלה להשתכר ולפרנס את הבית, והיא טובת לב מאד ועשה תעשה כזאת בחפץ לב, והילדים גם הם יגדלו אז והיו ל“בעלי מלאכה”; ואז — אז תוכל להיות לאיש אחר לאשה… אבל בעלות מחשבת תקווה כזאת על לבה היא מתחלחלת… ההיא תהיה לאיש אחר לאשה?… ולאיש גס? — חיים כאלה יהיו לה מרים מאוד. היא כבר טעמה מפרי האהבה והנישואין בלי אהבה מה הם בעיניה?… ולמה לה גם למרר חיי אחרים? והיא יודעת כי לא תוכל עוד לאהוב איש אחר אחרי רפאל?"
ובכל זאת איננה מתמרמרת אל העש הזה, אל הזיכרון, ויש אשר היא בעצמה מתאמצת לעוררו משנתו. הוא נעים לה. קסם נעים שפוך עליו והוא ימשוך את לבה אחריו פעם בפעם. הוא ישכיח אותה, לעיתים, את חייה ההווים ואת חייה העתידים לבוא — והשכחה הזאת חביבה לה מאוד, הכאב אשר תסב לה דקירת העלוקה מהול גם בעונג…
היא יושבת עתה וקוראת בספר בשפת עם הארץ, אך פעם בפעם יובילוה מחשבותיה וזכרונותיה הלאה, הלאה מגבולי הספר… היא מתאמצת להעלות איזה זיכרון ישן על לבה: גם אז היה ליל שבת. היא ישבה במקום הזה ותקרא בספר ותהי תפושה בקריאה. פתאום חשכו עיניה. שתי ידיים חמות הושמו פתאום על עיניה ותעצומנה אותן והידיים היו שלוחות מעל לשכמה מאחוריה.
רפאל! — קראה בצחוק ותתאמץ להסיר את הידיים מעל עיניה. אין עונה. כעבור רגע הריע צחוק באוזניה. הידיים הוסרו והיא הפכה את פניה לעבר רפאל…
— הנה זה כרבע שעה אשר אני עומד במקום הזה ואת לא הרגשת! — קרא אליה בצחוק נעים בהעבירו את ידו על חלקת צווארה.
— כרבע שעה? ואנוכי לא הרגשתי את בואך הביתה. אכן שקועה הייתי בדברי הספר — ותצחק מטוב לב.
— דבורה! ראי, נא, דבורה! — שיסע יעקב’ל את הזיכרון ההוא ויחזק בבית ידה — הנה “ובא לציון”! 31 הנה “נשמת”! 32 הנה “ברכי נפשי”! 33 מה תתני לי, דבורה, ואקרא כל אלה בעל פה?
קריאות הילד התמימות נעמו לה מאוד. היא הביטה אליו בצחק קל ובמבטי אהבה.
— לפת אתן לך! — קראה אליו ותסלסל בשערותיו.
הילד החל לקרוא את התפילות בעל פה במרוצה ומהירות ויניע את כל גוו ועיניו נוצצו משמחה וגיל.
פני דבורה נהרו. עיניה ברקו איזה ברק־גיל. “נחמד אתה לי, יעקב’ל!” — קראה ברגש ותחבקהו בזרועותיה ותישקהו. איזה רגש נעים עבר בקירבה ברגע ההוא…
— ואנוכי, דבורה, אקרא בעל פה פרשה שלמה מ“חומש”! — קרא יצחק’ל ויגש לה את החומש למען תעיין בו אם קורא הוא כהלכה וייחל לקרוא בעל פה מפרשת השבוע.
— גם אתה, ילד יפה! — קראה דבורה בחיבה ותעבר את ידה על לחיו.
— הגם לי תתני לפת, דבורה?
— אתן.
ובדברה נגשה אל התנור ותוצא ממנו קדירה שחורה. גלגלי אד התאבכו ברום ויפיצו בבית איזה ריח מיוחד. היא מילאה קערה אחת לפת ותשב את הקדירה אל התנור ותשב אל השולחן ותשם את קערת הלפת לפני הילדים. הם החלו לאכול את הלפת באוות נפש. גם חיה’לה הקיצה לריח הלפת אשר בא לאפה ותחל גם היא לקחת חלק באכילת הלפת.
— הגם את יודעת לקרוא “ברכי נפשי” בעל פה? — התמרמר אליה יעקב’ל ולא נתנה לתקוע עוד את כפה בקערה — ואיזה חלק יש לה בלפת?
— הגם את יודעת לקרוא פרשה ב“חומש” בעל פה? — התמרמר אליה יצחק’ל.
— הוי, ילדים שובבים! — גערה בה דבורה — כל “דרך ארץ” זר לכם. האם לא תספוק לכם הלפת אשר בקערה? ואם מעטה היא לכם ואוסיף — ולמה זה תצר עינכם באחותכם באכלה את הלפת איתכם יחדיו?
הילדים לא ניצו עוד.
— עתה עלו על משכבכם, ילדים! — קראה אליהם דבורה בקול מצווה בכלותם לאכול.
— אינני חפץ עוד לישון! — התחנן לפניה הבכור.
— גם אנוכי לא! — התחנן הצעיר.
— אם כן שבו על מקומכם במנוחה ואל תרימו כל שאון.
הילדים מילאו אחרי מצוותה. ויעקב’ל היטב את ראשו אל דבורה ויבט אל תוך הספר אשר היא קוראה, ואחר הניח את ראשו על ברכיה ויירדם. "הילדים אוהבים אותה מאוד וכאם נחשבה לבם. אמנם היא נחשבת להם “לאם ולאב”. המחשבות האלה נעמו לה מאוד. היא חיבקה את הילד באחת מזרועותיה ובשנית סלסלה את שערותיו. “אכן איננה “עץ יבש”. עוד עלים רעננים לה, מרהיבי עין ומשיבי נפש. חייה אינם ריקים ויבשים. גם בהם יש פואזיה… ועוד תשמענה אוזניה, פעם בפעם, שירי אביב, זמרת ציפורי זמר…” גם הילד השני נרדם וראשו נשען על השולחן. היא קמה ממקום מושבה ותישא את יעקב’ל בזרועותיה לאט, לאט ותשכיבהו המיטה ותפשיט את בגדיו מעליו בזהירות יתרה ואחר כיסתהו מכל עבריו במכסה. אחרי כן העירה את חיה’לה ויצחק’ל משנתם ותאץ בם כי יפשטו בגדיהם מעליהם ועלו על משכבם, היא במיטה והוא על ספסל המשכב. היא, חיה’לה ויעקב’ל ישנו יחדיו במיטה. הילד לא יחפץ לישון מבלעדי את דבורה.
אחרי כן שבה אל השולחן.
[ט]
היא החזירה פניה לאחוריה ותתבונן רגעים אחדים אל אמה השוכבת נכחה במיטה ותט את אוזניה להקשיב, כמו חפצה היא לדעת אם ישנה היא אם ערה ואחר עלתה על הספסל אשר לפני ראש השולחן ותשלח ידה אל הדף הדבק לקיר בפינה, ופתאום הסבה את פניה עוד הפעם לעבר אמה, כמו יראה היא מפניה פן רואה היא את אשר היא עושה, ואחר אחזה ידה בספר אחד ותפתחהו ותוצא משם איזה גיליון מקופל, ואחר סגרה את הספר ותניחהו על המקום שהיה מונח עליו מקודם ותרד מעל הספסל.
חזה החל להתרומם ולהישפל במהירות ולבה הלם בקירבה מאוד. היא כבשה את הגיליון על לבה ההולם, כמו להשביח את שאונו. הגיליון מכיל בקירבו מכתב מאהובה. היא קיבלה אותו זה כשנתיים. הוא בא לידה בהיסח הדעת ובקבלה אותו נבהלה מאוד ופניה חוורו כסיד, והיא זוכרת כי פתחה אותו בידיים רועדות וכעשרה רגעים עברו עד אשר עלתה בידה להשקיט את סער רוחה ועד אשר יכלה לקרוא בו, וכאשר אך קראה בו טורים אחדים נמלאו עיניה דמע, אשר הבדיל ביניהן ובין הגיליון אשר לפניה, ולא יכלה קרוא בו עד עבור עת רבה. — ומני אז כבר קראה בו פעמים רבות, בייחוד לא יעבור שבת אחד מבלי אשר תקרא בו פעמים אחדות. היא בקיאה בו וכל הכתוב במכתב שגור על פיה, ובכל זאת בכל עת מצוא תקרא בו עוד הפעם. כאוצר יקר ייחשב לה המכתב הזה, כסגולה האחת שנשאר לה לפליטה מכל מחמדיה לפנים, ככלי היקר האחד שהצילה מבית מקדשה החרב… גם מראה כתב יד אהובה בעצמו ישיב את נפשה ומה גם דבריו הנעימים — כמה דמעות גזל המכתב הנעים והמכאיב הזה מעיניה?.. במקומות רבים ייראו בו כתמים, המה נטפי דמעה אשר נזלו מעיניה וייפלו על הגיליון. דמע עיניה התערב בדיו אשר יצא מיד אהובה… בקראה בו יש אשר היא שוכחת הכול והיא מדמה כי אהובה ניצב לנגדה ומפיו היא שומעת את הדברים הנעימים אשר היא קוראה… ועליה לקרוא בו בסתר ובהיחבא. אמה תתרגז על זה מאוד. היא קוראת לו “מכתב ארור”. היא אומרת כי עושה הוא רושם רע על בריאותה והוא יוכל חלילה להמיט מחלה על נפשה. היא התחננה פעמים אחדות לפני שפרה ריעותה כי תמציא את המכתב לידה וקרעתו לקרעים. גם שפרה העירה את אוזנה למוסר בגלל הדבר הזה, כי אין עליה לדכא את נפשה חינם ולעורר בעצמה את לבה לעצב ויגון מבלי כל תועלת. היא איימה עלייה כי תוכל לבוא לידי מחלה, חלילה, וכי באמת מראה רע ופניה נפלו — וכל זאת בכלל מחשבותיה וזכרונותיה. אבל דבריהן לא נאמנו. היא יודעת כי המכתב לא ירע לבריאותה והוא נעים לה מאוד, ובקראה בו היא חשה עונג נפלא עובר בכל בתי נפשה, ורוחה כמו יתרומם אל על במרחבי אין קץ… לא! הזכרונות גם הם לא ירעו לה והם משיבים את נפשה תמיד ומרעיפים על רוחה טל בוקר… אמנם נפלו פניה ויש גם אשר היא מרגשת כאב בלבה; אבל לא מחשבותיה וזכרונותיה אשמים בזה, כי אם עמלה הרב ודאגותיה הרבות בכלכלת הבית…
ניו־יורק יום… לחודש… שנת…
דבורה!
בטרם אפרד ממך לא הבטחתיך לבוא אלייך בכתובים, ואמנם שנה תמימה עברה ואנוכי לא כתבתי אלייך — אך עתה בא פתאום חפץ עז בלבי לכתוב אלייך, ולא אוכל, בשום אופן, להכריע את חפצי זה, אם אמנם כי לבי יכני על זה, בדעתי כי מכתבי זה יוכל להרחיב את פצע לבך ולחדש את יגונך. האף אין זאת, דבורה? — ובכל זאת אני כותב אלייך הפעם.
כירחים אחדים התמהמהתי בעיר מולדתי בבית אבותיי העניים; אבל ראיתי כי צר לי שם המקום ויגוני ידכא את נפשי מבלי רחם וארחיק נדוד. אמרתי כי הנדודים, מרחק המקום והחיים החדשים יגהו מזור34 ממני; אבל תוחלתי נכזבה. עברתי את הים האטלנטי והגלים לא שטפו את יגוני, ונפלא הוא, כי בהיותי בלב ים, בין גלים הומים ומשברים זועפים, זכרתי אותך לרגעים ויהיו לי געגועים עלייך מאוד מאוד. — מה לגלי הים ולאהבת אנוש? איזה הדרך יעורר הים הזועף את רגשי האהבה בקרב לב האוהב? פתרון לשאלה הזאת לא אדע; אבל אחת אדע כי רגשות אהבתי סערו אז בקירבי בכל עוז. וזה כחצי שנה אשר באתי ניו־יורקה והנני רחוק ממך מרחק רב, ואני אחוז עתה בסבך מלחמת החיים — אבל כל אלה לא יסיעו את זכרונך מלבי ולא ירחיקו יגוני מקירבי.
אל תשחקי, דבורה לרוך לבי. אמנם גבר אני ולבי איננו רך בטבעו; אבל מודה אני בפה מלא כי אהבתנו האומללה הירכה את לבי מאוד והנהו מתרגש ומתעצב עתה במידה מרובה. הוא חולה. הנני מתאמץ לרפא את מחלת לבי במלחמת החיים הכבדה עליי פה. המלחמה הזאת נעמה לי, כמו מוצא אני בה “שכחת עצמי” — אבל היירפא הלב במלחמה הזאת רפואה שלמה?
הנני חפץ להיכנס להאוניברזיטאֶט, החיים הפרטים שעבדו לי ימריצוני לבקש לי חיים אחרים, חיים כללים, חיים רוחנים. ואם גורשתי מגן־עדן האהבה לא ייבצר ממני לבוא לגן־עדן החכמה. אקווה כי חפצי יצלח בידי בקרב הימים. אך רע בעיניי כי החכמה בארץ הזאת היתה פה למלאכה, לשפחה להחומר.
חברת אנשים לא תנעם לי עתה והנני בורח ממנה, בייחוד, מחברת נשים — הן תעוררנה בקירבי עצב נורא ויש גם אשר תרגזנה את רוחי — כל חיי ייכלאו עתה בי בעצמי.
ומה שלומך את, דבורה? — מי ייתן וידעתי כי מנוחת נפשך איתך וכי החילות לשכחני לאט, לאט. אני מטיל ספק בזה, והספק הזה נורא הוא לי. הוא יעורר בקירבי מוסר כליות: הנה שלווה היית ושמחה בחלקך ואנוכי גזלתי ממך את שלוותך ושמחתך — האוכל לשלוח לי את העוון הזה?….
מה חפצתי לראותך עתה, לוא גם אגע אחד. הרגע הזה כיובל שלם היה לי!
אך מה יועיל החפץ?
עני לי, אם תחפצי, על מכתבי זה והודיעיני: מה שלומך ומה צורת חייך עתה?
אוהבך עד נצח
רפאל.
אבל היא לא ענתהו על מכתבו, מלחמה עזה היתה לה את רגשותיה — הם הסיתוה לענותו — אבל היא יכלה להם. היא לא חפצה להדאיב את נפשו באמת ולנחמהו בשקר; והיא גם יראה מהעמיד את עצמה בניסיון כזה: לעמוד איתו בחליפות מכתבים… מכתבים כאלה יחדשו בכל פעם את המלחמה — ובכל זאת היו עתים אשר נשאה את נפשה למכתב ממנו… אבל מני אז ועד עתה לא קיבלה עוד כל מכתב ממנו והיא כבר התחרטה על זאת בלבה… ההיה לו הדבר הזה לאות כי אין את נפשה לקבל מכתבים ממנו? החשב כי כבר חדלה מאהוב אותו ואולי גם נתנה אהבתה לאחר? אך לא! הוא לא יחשוב כזאת… הוא יודע את לבה!
אולי חדל הוא מאהוב אותה?… אולי שינו המקרים והחיים החדשים את הלך נפשו?…
היא נקטה בפניה על המחשבה הזרה הזאת… לא! — “החיים הפרטים שאבדו לי” יצללו דברי המכתב באוזניה. לא!… ובכל זאת חפצה להיווכח כי כן הוא… היא חומלת עליו — היא מיררה את חייו והוא אומלל בגללה… אבל החמלה מהולה גם בהנאה נסתרה: “גם הוא סובל, גם הוא אומלל, ובשבילי… הוא מתאבל כמוני על חיינו המשותפים שמתו” — היא תקוט בפניה. היא יודעת כי רגשותיה אלה אינם רגשי צדק וטוב, המה חוטאים לאהבה. עליה לשמוח אם יאושר בחיים, אם ישכחה, אם יראה חיים את אחרת, ודברי המכתב “ומי ייתן וידעתי כי מנוחת נפשך איתך וכי החילות לשכחני לאט, לאט” צללו באוזניה… “אכן טובים הגברים מהנשים. אהבתם יותר טהורה. המה יכולים למשול ברוחם וברגשותיהם” — אבל רגשותיה החוטאים ישובו, פעם בפעם, אליה… “אכן יש אשר יחטאו הרגשות להצדק וגם להאהבה — ומי יוכל לדון את הלב?…”
הדלת נפתחה ואחותה הגיבנת באה הביתה.
היא למורת רוח לה עוד מאז… עוד בימי עלומיה התנכרה ברעת לבה וצרות עינה… היא הביטה גם אל רפאל בצרות עין… ומחלת אמן לא נגעה עד נפשה וגם במות אביהן לא התאבלה הרבה. גם בכלכלת הבית לא תשתתף מאומה, ויש אשר ידעו מחסור והיא התחננה לפניה, כי תעזור לה בהלוואה קטנה מכסף השירות אשר לה, אבל היא לא הלוותה להם אף פרוטה אחת. — והיא שמחה ועליזה כל הימים מבלי שים לב לצרת הבית בכלל ולצרתה בפרט, ומה גם מעת היותה ל“כלה”, זה ירחים אחדים. עתה היא מלאה שמחה ורננה והיא עליזה וצוהלת כל הימים.
כמו על אפה ולהדאיבה החלה לספר לה את הליכותיה את ה“חתן”, את מעלותיו הטובות, יופיו וחינו ותוקף אהבתו אליה…
“למה תספר לה זאת? — התלונן לב דבורה בקירבה — מי יבקש כזאת ממנה…. הבאה היא להכאיב את לבה במכוון?”.
דבורה החשתה.
הגיבנת החלה לרנן בדממה איזה שיר בשפת יהודית.
— הסי! — קראה דבורה אליה — עוד תעוררי את האם והילדים משנתם. היא הוסיפה לרנן כמו למרות את פיה.
— לכי רנני באוזני ה“חתן” ולא פה! — קראה אליה דבורה בכעס.
— בתולה זקנה! — התמרמרה אליה הגיבנת — הנני יודעת כי צרה עינך באושרי! הינך מקנאה בי כי “חתן” לי ולך אין.
פני דבורה החיוורים אדמו מאוד. כל דמי עורקיה רתחו בקירבה ומורשי לבבה סערו… היא לא ענתה אותה דבר, אך לטשה עיניה למול הגיבנת. מבטיה הביעו איזה רגש כבוד נכלם, משפט עשוק, צדקה נחרפת…
— מרשעת! — נשמע פתאום קול האם החולה ממטתה — למה באת הנה? מי ביקש זאת ממך? אכזרייה! ואת, דבורה’לה! אל תשיתי לבך אליה. אל תדברי איתה מטוב ועד רע. לא לכבוד הוא לך, נשמתי!
וזרם דמעה פרץ מעיני דבורה…
"הזה הוא הגמול אשר ישלמו לה? — הגתה תמרורים — ההיא תיחרף בגלל היותה לבתולה זקנה? הזה פרי הטוב והצדק?… גם החנוונית חירפה אותה זה לא כבר בשם הזה. אלי! מה גדלה רעת לבב בני האדם!… ואולם היא? אחותה? המפיה תשמע חירוף כזה? למען מי עשתה זאת…. למען מי?… ובשביל מה?…
זה הוא החירוף הזה?… במה נגרע משפט הבתולה הזקנה? במה ייפול ערכה, ערך האדם, מבתולה צעירה או מנשואה? במה?
הגיבנת הלכה לה ומן המיטה נשמע שפך שיח אמה: “ריבונו של עולם35! עד מתי תענני?… טוב לו ממני… הוא כבר ינוח ולא יידע כל צרה — ואני?… עד מתי?”
ודבורה הוסיפה להגות תמרורים: "היא אומרת כי צרה עינה באושרה… השונאה היא לה? והיא דורשת טובתה באמת — אך לא ינעם לה לראות אותה מתעלסת את החתן לעיניה בבית… וגם לשמוע את סיפוריה על דבר הליכותיהם לא ינעם לה — בלבה יתעוררו אז רגשות מכאיבים. רגשות כאלה יתעוררו בקירבה גם בשבתה בבית שפרה רעותה, בראותה את הליכות בעלה איתה וחייהם הנעימים — והיא אוהבת אותה באמת וחפצה באושרה.
גם בקראה בספורי אהבים על דבר חיי האוהב ואהובתו, הטובים והנעימים, יתעוררו בקירבה רגשות מכאיבים כאלה, ואשר על כן היא בוחרת לקרוא בסיפורים נוגים ומעציבים. בהם היא מוצאת קורת רוח ואחיות לצרתה…
הלזה יקרא צרות־עין?
[י]
עברו עוד שלוש שנים.
גרונה איננה עוד בחיים. היא מתה זה כחצי שנה.
הנער יצחק’ל נמסר לגיציל הסנדלר, בעל הגיבנת, לחניך ויעקב’ל נמסר להתלמוד־תורה. הנערה חיה’לה היתה לחניכה אצל שפרה התופרת.
ודבורה גרה עתה בבית אחותה הגיבנת. זה כחצי שנה אשר חדלה מעבוד עבודת התפירה.
היא חולה. מחלתה היא מחלת השחפת — בעת האחרונה עזבתה תאוות האכילה מכול וכול וכפות מרק אחדות ליום הן כל כלכלתה.
על פי בקשת האם לפני מותה לקחה אותה הגיבנת אל ביתה וכל מחסוריה עליה והיא מתהלכת איתה באהבה ורחמים.
יום חורף בצהריים. האויר הוא לח ומלא אדים ומבעד לשכבת הטל אשר על “רחוב היהודים” ייראו המון יצורים מתנועעים, רצים ושבים; וקולות בלולים, צעקות וחרפות, קללות ותחנות יעלו מהערב־רב ההוא; ואלפי ריחות רעים ומשונים המיוחדים ל“רחוב היהודים” יתחרו זה בזה והיו לריח רע אחד השם מחנק לנפש…
מעון חנה הגיבנת הוא במכפלה36 השלישית אשר לאחד הבתים, לא רחוק מבית תפילת הגאון. שני חדרים למעון. הראשון הוא חדר העבודה והאוכל והשני חדר המשכב. החדרים לא גדולים ולא נאים. התקרה נמוכה. הקירות שחורים. כלי הבית פשוטים. על יד אחד הקירות עומד שולחן עץ ארוך. אחריו שולחן קטן ונמוך, הוא שולחן העבודה, ומסביב לו ספסלים קטנים ונמוכים. כלי העבודה מפוזרים בלי סדרים בכל פנות הבית. בחדר השני מיטה וספת עץ אחריה, שולחן קטן ועריסת ילד.
מסביב לשולחן העבודה יושבים הסנדלר וחניכיו — אשר יצחק’ל אחד מהם — ועובדים עבודתם. חנה יושבת על יד התנור. היא מיניקה ילד קטן ואגב היא משגחת על האח המבוערת ועל התבשיל.
על ספסל רחב אחד מאחרי התנור שוכבת דבורה לבושה שמלותיה.
פניה חיוורים כפני מת, מצחה כמו קטן והוא מלא קמטים, עיניה מפיצו מקירבן מבטים דועכים… צווארה, ידיה וכל יצורי גווה רזו מאוד. עיניה פקוחות והן מביטות נכחן בלי כל מטרה… על פניה מרחפת איזו מנוחה, אבל מנוחה מוזרה כמנוחת בית הקברות — ויש אשר ידמה הרואה כי פס כל רגש מקירבה ולבה התאבן…
היא מרגשת כי כוחותיה הולכים הלוך ודלים והמוות הולך וקרב אליה, והוא לא יפחידה — היא מחכה לבואו בקור רוח ובמנוחה. ולמה ייצר לה? והחיים כבר איבדו את חינם בעיניה. חייה במתים נחשבו זה כבר — וטוב איפוא מוות מת מחיים מתים… עוד מעט ושכחה את החיים עם כל מרירותם ומכאוביהם — שמה בעולם הנשמות, היא מקווה, תגיד לאביה כי מילאה את חפצו. היא היתה ל“אם ולאב” ועוד שתה על חפצו נוספות… היא היתה בעצמה לקורבן… אך צר לה כי לא תדע איפה משכנו, מה מאוד תחפץ כי יידע הוא את זאת, כי היתה לקורבן, כי אהבתה לא חדלה מקירבה עד יומה האחרון והיא נחתמה בחותם המוות…
— דבורה’לה, מעט מרק! — התחננה לפניה חנה בקרבה אליה וקערה מלאה מרק בידה.
היא הניעה בראשה ובידה לאות כי איננה חפצה.
ברגע ההוא נפתחה הדלת ונושא האגרות בא ומכתב בידו.
— בעד דבורה! — קרא גיציל מעל המעטפת.
המכתב הובא אליה. היא העיפה עיניה על המעטפה ותתחלחל. המכתב הוא מאמריקה וגם הכתב לא מוזר לה… בידים רועדות פתחה את המעטפה וקול פחדים התפרץ מפיה: “מרפאל!”. המכתב נשמט מידה וייפול על הארץ והיא התעלפה.
כל בני הבית מיהרו לגשת אליה ויחלו להניעה ולהתיז עליה מים קרים. כעבור רגעים אחדים פקחה את עיניה. היא ביקשה כי ייתנו לה את המכתב שנית. אך חנה ביקשה אותה לחכות מעט עד אשר תשוב למנוחתה.
כעבור חצי שעה ניתן לה המכתב.
— עוד מכתב שני! — קראה בתימהון בפרשה את הגיליון — וכתב מוזר!… היא ישבה ותחל לקרוא את המכתבים.
ניו־יורק יום… לחודש… שנת…
דבורה!
חמש שנים עברו מעת אשר כתבתי אלייך את מכתבי הראשון והאחרון. את לא עניתיני ויהי לי הדבר הזה לאות כי מכתביי לא לרצון הם לך, ולכן חדלתי מכתוב אלייך — אבל אם חדלתי מכתוב אלייך לא חדלתי מאהוב אותך. אהבתי לא מתה בקירבי. היא חיתה ותוסף לחיות כל חמש השנים האל, אם אמנם חיי ייאוש ותמרורים — ואנוכי הוספתי להסתבך במלחמת החיים אשר לי, ובקרב הימים עלתה בידי להיכנס לאוניברזיטאֶט; וזה לא כבר גמרתי חוק לימודיי ואני מכותר בתואר “דוקטור לחכמת הרפואה” — וכבר ינהרו אליי חולים רבים והנני מרוויח כסף רב. אבל אנוכי לא יכולתי לשבוע רצון בחיי אחרי כי את, שירת חיי, חסרה לי. — עתה נקרה נקריתי את אחד מבני עירך ויספר לי כי קיבל מכתב מקרוביו אשר ב־N ובו הודיעוהו כי אמך מתה והבנים כבר יצאו לרשות אחרים ואת עוד לא היית לאיש אחר לאשה והינך חפשייה לנפשך — ותאורנה עיניי, כי את אשר לא פיללתי שמעו אוזניי… הנה כי כן עוד נחדש את אהבתנו וחיינו המשותפים. שש השנים שעברו כמעבר תיחשבנה לנו, ועתה אך עתה נבוא לשערי גן עדננו. עתה, דבורה, תשובי אליי והיית לי לסגולת חיי. אדמה כי עוד לא זקנה אהבתך, ואם זקנה הינה שוב תשוב לימי עלומיה ואחרי בלותה תהיה לה עדנה…
עתה נחדש ימי אושרנו כקדם…
ועתה, חמדתי, היכוני נא לקרא העתיד הנעים המחכה לנו. הנה בעוד יום או יומיים תקבלי כרטיס־מסע וכסף ואת אל תתמהמהי ובוא תבואי הנה. ביחד עם כרטיס־המסע אודיעך את סדר המסע לכל פרטיו. חושי ואל תתמהמהי, כי יום לשנה ייחשב לי.
רבות ירחש לבי עתה על אודותך והאושר הנכון לשנינו — אבל עוד מעט ואביע לך במו פי את כל רחשי לבי.
מהרי והודיעיני את תשובתך על ידי הטלגראף.
ועתה שמעי נא עוד אחת והשתוממת, כי מצאתי במקרה את אחיך דניאל אשר רבות סיפרת לי על אודותיו והוא עשיר ומתענג על רוב טוב וגם הוא מחכה לבואך בקוצר רוח.
גם את אחייך ואחיותייך הביאי הנה. אחיך כותב לך על דבר זה בפרטות.
אוהבך כנפשו המחכה לקראתך בזרועות פתוחות.
רפאל
אחותי!
במקרה נפגשתי עם הד"ר יואלזון והוא סיפר לי את כל הקורות את בית אבותיי, אשר לא אכחד; כבר הסחתי זכרוני מלבי. אבותינו דחוני מאיתם וישטמוני וגם לבי הפך לשנוא אותם. אכן עתה כבר מתו אבותינו — ינוחו על עפרם בשלום! — וגם שנאתי מתה. ואהבתי לאחיי ואחיותיי התעוררה בלבי בכל עוז. הנני מאושר בארץ ומאושר אהיה שבעתיים אם אראה את בני בית אבותיי על ידי. ועתה בואו נא הנה, את ואחינו ואחיותינו ואנוכי אדאג לכולכם, כי יש לי רב.
כסף להוצאות המסע לא ייחסר לכם.
אחיכם המחכה לבואכם בעיניים כלות.
דניאל רייכגולד
צחוק מר ריחף על שפתיה: “עבר המועד!” קראה בדממה. היא צנחה על הכר. סער גדול התחולל בלבה. דמה המעט זרם אל פניה ואודם כיסה את לחייה הצנומות. איזו אנקה חלושה פרצה מקירבה: “עבר המועד! עבר המועד!” “עוד לא זקנה אהבתך”! כן! אבל היא הולכת למות… “תשובה ע”י הטלגראף" כי — משימה אני פעמיי לדרך — המוות! חאַ! חאַ! נסיעה נעימה!… הוא יחכה לקראתי בזרועות פתוחות וחתן אחר, מלאך המוות, מחכה גם כן לקראתי בזרועות פתוחות… ייאבקו נא, יילחמו — מי ינצח את מי?… גם אתה, אחי, לא תראני עוד… הנני הולכת אל אבותינו!
כמו אלפי עלוקות דבקו אל קירות לבה. הן מוצצות את הדם באלפי פיות… היא יכלה להיות מאושרה בחיים!… כן, בחיים, אבל לא במוות. עתה יימר לה המוות… אחרי אביב נחמד כזה מה מבהיל הוא החורף! אחרי אור נעים כזה מה נורא הוא האופל!… — היא יכלה לשוב לימי עלומיה… היא יכלה; אבל כבר עבר המועד!
— איזה רגש געגועים עז סער בלבה; אם לא לחיות בזרועותיו, למיצער למות בזרועותיו… מי ייתנהו עתה על ידה — מה נעים היה לה למות בזרועותיו… נשיקתו האחרונה ונשיקת המוות היו נפגשות!…
עבר המועד! עבר המועד!
רסיסי דמעה התגלגלו על לחייה הרזות…
האלה הדמעות האחרונות?
— — — — — — —
אחרי ימים אחדים נהרה “לוויה” ברחוב היהודים.
אחרי ארון המת הלכה חנה הגיבנת ותספוק כפיה ו“תטען”.
אחריה הלכו חיה’לה, יצחק’ל ויפרשו כפיהם ויבכו מרה.
אחריהם נהרו אנשים ונשים מבני הרחוב.
— מי מת? מי מת? נשמע קול שואלים ושואלות ברחוב.
— הבתולה הזקנה דבורה בת חיים המו"ס “עליו השלום”!
-
אפורה. לפי זכריה, ו, 3. ↩
-
בהשאלה פרעושים. ↩
-
כאמור, בדרך כלל נעליים מלבד או צמר, כאן גרביים עבים וחמים. ↩
-
מן אול, כמו איל, כוח. המליצה הרווחת, בריא אולם, פירושה בריא, חזק, איתן, לפי תהלים, עג, 4. ↩
-
נהוג היה להניח קערות בבית הכנסת בערב יום הכיפורים, ואחרי תפילת מנחה עברו המתפללים על פני הקערות ותרמו צדקה, מעין דמי כפרות. ↩
-
פרוש — כינוי ליהודי שפרש מאישתו ומביתו ויצא ללמוד תורה בבתי־מדרשות בערים אחרות. ↩
-
בקשות ותפילות יחיד מחוץ לתפילות הקבועות בסידור. בייחוד נתפרסמו והיו אהובות תחינות לנשים מאת שרה בת טובים. תחינות רבות מאוד מצויות באידיש. רבים ממחבריהם עלומי שם. ספרי תחינות מפורסמים הם “שערי ציון” לר' נטע האנובר ו“לקוטי צבי”. ↩
-
ניב עברי־גרמני, אידיש קדומה שנשתמרה ב“צאינה וראינה” (לפי שיר־השירים, ג, 11: “צאינה וראינה בנות ציון”. ספר עממי בעברי דייטש מיועד בעיקר לנשים, לקריאה בשבת, ובו פרשיות התורה, ההפטרות וחמש המגילות, מתובל בביאורים, באגדות ובמדרשים מן התלמוד, פירוש רש“י ורבנו בחיי. חובר בפראג, בסוף המאה הט”ז בידי יעקב בן־יצחק אשכנזי. הספר נקרא גם טייטש־חומש.) ניב אידי זה נשתמר גם בספרי תחינות לנשים. ↩
-
צרובים, אדומים. לפי איוב, טז, 16. ↩
-
ערבות. ↩
-
קונטרסים, שבהם מניין ימי העומר, מיום שני של פסח ועד חג הביכורים — שבעה שבועות — שהם ארבעים ותשעה יום. אלה ימים שנקבעו כימי אבל, ועל כן נהוגים בהם מנהגי אבל, כמו אין מסתפרים ואין נישאים פרט לל"ג בעומר ולראש חודש סיוון. ↩
-
שירי המעלות ליולדות — כך קוראים לקמיע, שכותבים ליולדות לסגולה. הקמיע מתחיל במזמור “שיר המעלות אשא עיני אל ההרים” (תהלים קכ"א), מכאן שמו של הקמיע. נוסף למזמור בא ציור מגן דוד ושמות של אישים ומלאכים ושמה של לילית וכל הכת שלה. קמיע זה נמצא בספר ‘רזיאל’ וכתוב עליו שהוא בדוק ומנוסה. הוא נמכר ליולדות לסגולה. ↩
-
הכוונה לאלהים, לפי ברכת המזון וכן לפי ברכות י. ↩
-
נדה — נדוניה. ↩
-
היסטוריה, תולדות עם. ↩
-
שרוול. ↩
-
תיאור הגיהנום ↩
-
דינים מיוחדים לנשים, כמו: ברכת הדלקת נרות בערב שבת, הפרשת חלה והליכה למקווה להיטהרות. ↩
-
בלי אותה שלפוחית הנמצאת ליד הכבד והנקראת מרה, מקובל, שהמרה המייצרת מיץ מר ביותר משפיעה על אופי האדם. לפיכך מקובל הכינוי (בעיקר באידיש אך גם בעברית) אדם בלי מרה לאדם טוב לב במידה בלתי מצויה, שאינו יודע מרירות והתמרמרות. ↩
-
שיגרון. ↩
-
מצב טוב, מזל טוב (מערכה כינוי לסדר הכוכבים והמזלות). ↩
-
שייקביץ, נחום מאיר (1846—1905) סופר עברי ואידי. הירבה לכתוב סיפורים שעלילתם סבוכה. היו לו קוראים רבים בעיקר באידיש. ↩
-
אוניברסיטה. ↩
-
פיוּט. ↩
-
מעשה שטות, לפי תהלים ע"ח, 7. ↩
-
כינוי לאשה רבת פעלים, זריזה וחרוצה. ↩
-
שוחחו. ↩
-
תפחדי, לפי ישעיהו, מ"ד, 8. ↩
-
הפוגה. שימוש במליצה מקראית, לפי איכה ב', 18: “אל־תתני פוגת לך, אל־תדם בת־עינך”. ↩
-
במקור: התבייש – הערת פב"י. ↩
-
“ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב”, תפילה הנאמרת בשחרית (אחרי “אשרי”) וכן במנחה לשבת וראשיתה — ישעיהו נ"ט, 20—21. ↩
-
“נשמת כל חי תברך שמך” — תפילה הנקראת על־פי מלתה הראשונה, נאמרת בשבת ויום־טוב לפני “ישתבח”. זו תפילת הלל ושבח לאל היחיד, יוצר הכול, רחום לאדם (וגם גואל ישראל ממצרים). ↩
-
פתיחת מזמור ק“ד בתהלים המתחיל במלים אלה, נאמר בשבתות בין מנחה למעריב, משבת בראשית אחר סוכות עד שבת הגדול שלפני הפסח. מעין פתיחה ל”שיר המעלות" (תהלים, קכ—קל"ד).
הילד מזכיר את כל התפילות, כדי להראות שהוא יודע את התפילות בעל־פה כמו כל יהודי טוב ולגרום בזאת נחת רוח. ↩
-
יסירו מחלה, מליצה מקובלת לפי הושע, ח', 13 — “ולא יגהה מכם מזור”. ↩
-
צעקת־קריאה עממית מקובלת. ↩
-
קומה. ↩
[א]
באחד מימי החורף בבוקר.
דוד משה “נתנה תוקף” וחיים “החצופה” עוברים באחד החצרים אשר לרחוב היהודים ומשתעים יחדיו.
שניהם שואבי מים וצמדי דליים ריקות עמוסים על שכמם. המה הולכים אל הבאר אשר בראש הרחוב לשאוב מים ל“בעלי בתיהם”.
דוד משה רגיל להרבות בבכי ולשפוך דמעות כמים ב“ימים הנוראים” בתפילת “נתנה תוקף”, גם בכל ימות השנה דרכו להתאונן ולהיאנח תמיד, ואשר על כן קראו לו כל יודעיו “נתנה תוקף”, וחיים נמנה לפנים את עוזרי ה“חזן”, ובגלל קולו הדק והרך כקול נערה, אשר לא אבד לו גם עתה בשנת החמישים לחייו, קראו אותו בשם “החצופה”.
דוד משה הוא איש כבן שישים שנה, גבה הקומה, פניו הארוכים כדלעת מלאים קמטים ומפיקים מרירות, עיניו כהות ודומעות, חוטמו ארוך וכפוף מלמטה ושער זקנו השחור הפך לבן. על ראשו כובע עגול מארג-צמר שחור, המכסה גם את אוזניו עד החצי, ומשם ומטה תיראה המטפחת האדומה והמקופלת המכתרת את פניו מן הסנטר עד הקדקוד ושני קצותיה קשורים יחדיו מתחת להכובע. על בשרו בגד פשתן עב ממראה לבן-ברוד, ישן וקרוע פה ושם. מתחת לבגד הזה נגררים שולי בגדו התחתון הארוך ממנו, ממראה צהוב-כהה. מותניו חגורים מעטפת-צוואר ירוקה, ישנה ומגואלה, ומנוקדת נקודות שחורות, וכנפות בגדו עוטפות נעלי יד מארג-צמר הנחלקים לשני פרקים: לבוהן היד לבד ולארבע האצבעות ביחד לבד.
וחיים הוא כבן חמישים שנה, קצר קומה ודל בשר, פניו קטנים ונראים כצוחקים תמיד, עיניו בולטות ומבטיהן מביעים רצון וצהלה, חוטמו קטן ורחב ונסב לשני עבריו, זקנו צהוב וקטן ושיבה זרקה בו, על ראשו כובע עגול מעור כבשים הנראה כקופץ בראש כ“חצוף”. על צווארו מטפחת קטנה מקופלת מגואלת מאוד. על בשרו בגד תחתון, קצר ועב, מארג-צמר אדום משובץ שחור וקרוע בשוליו ובמקום פרקי הזרועות, ומן הקרעים יציצו גזרי מוך ישן וירוק מרוב ימים כמתפרצים לצאת החוצה. מכנסיו שכבר נמחה צבעם חשופים לעין כול מפנים ומאחור בלי התבושש כ“חצופים”, והמה מטולאים פה ושם והטלאים ייראו מרחוק כעיניים שחורות או אמוצות. ראשי נעליו פתוחים ונראים כצוחקים יחד את פני אדוניהם. ידו האחת עוטפה נעל יד של צמר קרוע ומטולא והשנית עירומה ואוחזת במוט הדליים.
שני ההולכים האלה משתעים איש את ריעהו פעם בנחת ולאט ופעם בשאון ומרוצה, וגם הדליים יש אשר תנוענה לאט ויש אש תנוענה במהירות, כאילו גם הן לוקחות חלק בשיחות בעליהן.
– מה שלומך, דוד משה? זה “יובל שנים” לא ראיתיך. חשבתי כי כבר נסעת לאמריקה או… לעלמא דקשוט – התלוצץ חיים.
– עוד לא מתי, חיים! – קרא דוד משה ויעצום את עיניו רגע – ולאמריקה… הם… גם אם ייתן לי הבארון “הירש” די כסף להוצאות הנסיעה לא אעצור עוד כוח לנסוע שמה… אמריקה טובה אך לאנשים צעירים מלאי כוח עלומים ולא לזקנים וחלשים כמוני. כבר עברו הימים הראשונים. לפנים גם בהיות צמד דליי עמוס על שכמי הייתי מטפס ועולה גם אל הקומה השלישית ברגליים קלות וממהרות, והיום גם בעלותי אל הקומה הראשונה תכסה זעה רבה את פניי ואיעף מאוד עד אשר תקצר נשמת אפי. כן, חיים, עברו הימים הראשונים.
– לפנים – שב דוד משה להתאונן – טוב היה לנו מעתה. אז היינו מרוויחים את ה“זוז” במעט עמל ודאגה ואמנם היינו מרוויחים. “עשירות” אמנם לא היתה לנו, אבל הלחם לא חסר לנו. וכמה היה אז מספר שואבי המים ברחובנו? הלא אך שניים, שלושה. ועתה הלא רבו מספור, ומי יוכל לעמוד בפני תחרות עזי הפנים הצעירים? הם הלא יגזלו את בלענו הנותר מפינו.
– כי גם להם פה לאכול ושינים ללעוס – צחק חיים.
– צדיק! – קרא דוד משה בלעג מלא מרורות – הוא יצדיקם עוד. הבגלל זאת להם הצדקה לגזול את בלענו האחרון מפינו? יבקשו להם פרנסה אחרת ולא יקפחו את פרנסתנו.
– אם יבקשו להם פרנסה אחרת – קרא חיים בצחוק – הלא יקפחו פרנסת אחרים, ותחתינו יצעקו אז האחרים ההם.
המה יצאו את החצר ויבואו אל הרחוב.
– לפנים – הוסיף דוד משה לשפוך מרי שיחו – היינו אנחנו ה“יחסנים”. לפנים, התזכור חיים? אז התחננו הגבירות לפנינו כי נשאב להן מים. אז לא ידעו כל “חכמות” אחרות. אז היה לכל בעלי הבתים צורך בנו. האין זאת, חיים? מי ידע אז דבר תעלות המים והצינורות? מי? והיום היו כולם ל“חכמים”. היום היו ל“פריצים” ו“פריצות”. היום יביאו את המים אל בתיהם בצינורות וב… ה“שדים” יידעו במה… והמה משלחים את שואבי המים לעזאזל… זאת היא העת החדשה והמצאותיה הארורות. המה אך מתחכמים לרושש את העניים והאביונים ולא יותר, ייקחם אופל, ריבונו של עולם! מה הלך מהם לוא לא נכרת אוכל מפינו? מה הלך מהם?
– אה! לא נמות ברעב! – קרא חיים בהניעו בראשו וידיו – ה' לא יעזבנו. עוד רבים הם, תהילה לאל, העניים אשר אין ידם משגת להביא את המים לבתיהם בצינורות והם יצטרכו לנו. התדע, דוד משה, את אשר אומר לך? יש אשר טוב לשרת את העניים משרת את העשירים. העניים לא יעשקו את שכרנו ולא ילינוהו איתם, וגם לא יביטו אלינו בגאווה ובוז כהעשירים.
– בדבר הזה צדקת, חיים! קרא דוד משה בהניעו בראשו מלמעלה למטה בהסכמה – העניים טובי לב מהעשירים והם יחשבו גם אותנו ל“אנשים”. זה חודש ימים אשר חדלתי משאוב מים לה“מאדאם רוזנבלאט” ועוד לא שילמה לי את שלושת הזהובים המגיעים לי וכבר כתותי רגליי פעמים רבות ללכת אל ביתה לתבוע ממנה את החוב ועוד לא שילמה לי, ואתמול עוד חירפתני כאחד הריקים על העיזי פניי לתבוע את אשר הרווחתי בזעת אפיי.
– על העיזך פניך להיות עני! – ליגלג חיים.
– והיא? הידעת מי היא? – עיקם דוד משה את שפתיו בבוז – הלא עודני זוכר אותה בהיותה נערה משרתת בבית ר' ירחמיאל זילברשטאם, והיא אז ענייה ולבושה בגדי עדים…
– שקר תשקר! – שיסע חיים את דבריו.
דוד משה לטש את עיניו מול חיים בתימהון: את מי תגיד מילין? – קרא בקצף – הלא עודני זוכר…
– לא משרתת כי אם “מלכה” היתה אז…
– הנטרפה דעתך אם שתית לשכרה? – שב דוד משה לקרוא ועיניו לטושות.
– השכחת, דוד משה! קרא חיים בדממה כמספר סוד – את “העטרה” שעיטרה את ראשה…
קול צחוק גדול אשר נדמה כקול בוכים פרץ מפי דוד משה: צדקת, צדקת, חיים! – קרא בהניעו בראשו ממעלה למטה פעמים אין ספורות – אך שפחה מנוגעת ומצורעת היתה בימים ההם וכל רואיה בזו לה וישקצוה – והיום היתה ל“גבירה”, ל“פריצה”, אמנם, חיים, הגבירות בימינו אלה יהירות ורעות לב. התזכור, חיים את “בעלות הבית” הטובות שהיו עלו לפנים? גם העשירות והיחסניות שבהן התהלכו איתנו בענווה וחמלה. עודני זוכר את הגבירה מנוחה זילברשטאם, עליה השלום. ולא פי להלל את יראתה את ה' וטוב לבה. מדי בואי אל ביתה שוחחה עמדי ותשאלני לשלום ביתי וילדיי, ומדי שבת בשבתו כיבדתני ב“כוס מלא” כדבעי. התבין, חיים? גם רקיקים וממתקים נתנה לי, גם לא גם להביא לילדיי הביתה. ובתה כיום הגבירה פאני בלומנקראנץ היא גאיונה ומרשעת. ואם איחרתי לפעמים רבע שעה מהביא את המים אל ביתה חירפתני בקצף ותאיים עליי כי תשליכני מעל המעלות. אולם זה שנים אחדות אשר לא תצטרך עוד לכל שואב מים, כי כבר עשו לה צינורות-המים במעונה; ועתה גם שפחת מנוחה לפנים, נעכע רוזנבלאט היתה ל“פריצה”, ייקחה אופל, ריבונו של עולם!
– רי-בו-נו של עו-לם! – החל חיים לזמר בזמרת החזן לפני תפילת מוסף של ראש-השנה, בשומו את ידו האחת מתחת לסנטרו לעבר לחיו השמאלית ובהתנועעו בתנועות מוזרות.
– הוי, לץ! – קרא דוד משה בצחוק תלונה.
– ונא-מ-ר א-מן! כילה את זמרתו וצחוק אדיר פרץ מפתחי פיו.
– לך נקל לצחוק ולעלוז – קרא דוד משה בהניעו בראשו ובנשאו עיניו למעלה – אתה אינך גלמוד כמוני. גם גרונה אשתך תעמול ותרוויח ומוטיל הלא יעזרך בעבודתך עזר רב. ולי אין כל עוזר ותומך לעת זיקנתי ברפות כוחי בהיות היא, עליה השלום, בחיים לא דאגתי מאומה. היא היתה לי לעזר רב. התדע, חיים, כי כמעט להחצי ממספר “בעלי בתי” הספיקה היא את המים. אח! אח! – נאנח ויניע בראשו – לחיות בלי אשה, חיים, מר ממוות. בכל רגע אני מרגיש כי היא חסרה לי. בהיותה בחיים יש אמנם אשר התקוטטה עימדי ולפעמים לא חשכה גם “קללות” ממני, אבל לא היתה רעת לב, חלילה, ואך כן דרך הנשים ולא יותר, והיא היתה לי רעיה נאמנה ותדאג לשלומי כל הימים.
– הלא זה כחמש שנים עבור מיום מותה! – קרא חיים בניחומים – ולמה זה שבת עתה להתאבל עליה? אולם – הוסיף לדבר כעבור רגע וצחוק לצון חלף על פניו – מי זה ימריצך להיות לגמוד בלי אשה? קח לך אשה אחרת תחת המתה.
– השבת להתלוצץ וללעוג לי? – קרא דוד משה בצחוק תלונה.
– לא אלעג לך, דוד משה! – קרא חיים ויעמד את פניו כמדבר בכובד ראש – “מנוחה” שלך כבר היתה אשה זקנה ורעת המראה, ועתה תוכל לקחת לך תחתיה נערה צעירה וטובת מראה לאשה…
– חיים! – שיסע דוד משה את החוליו 1בקצף – רב לך דבר מהתלות וניבול פה באוזניי.
– אמנם כבר זקנת – שב חיים לדבר בלצון – ובכל זאת עוד תוכל להוליד שלושה בנים ושש בנו, הא! הא!…
– “חצופה”! “חצופה”! – גער בו דוד משה ויסב את פניו ממנו בקצף וצחוק גם יחד.
– שמע נא לעצתי, דוד משה, וייטב לך! – שב חיים לדבר כמו בתחנונים – עוד תמצא לך נערה אשר תואיל להיות לך לאשה, חא, חא! האמן לי, כי לו הייתי נערה כי עתה נתתי גם אני ידי לך אם אך – חדלת מקונן ומהיות “נתנה תוקף”…
– חדל נא חיים! – התחנן דוד משה – דאגה אחרת לא תיתן מנוחה לנפשי. מה אעשה לרבקה נכדתי כי ידובר בה? כבר מלאו לה עשרים שנה ועוד לא נמצא “חתן” לה.
– הגם זו דאגה?! – קרא חיים בעקמו את שפתיו בלעג – המעטים הם החתנים ב- N? ורבקה נכדתך היא נערה יפה וטובת מראה, חי נפשי, נערה יפה!
– אבל מה בצע ביופייה – נאנח דוד משה – ולה אך חמישים רובל לנדה. ומה המה בימים האלה חמישים רובל לנערה ביום שידובר בה? התזכור, חיים, את הימים הראשונים? לפנים, הא, הא! מנוחה אשתי נתנה לי שלושה עשר זהובים ושש אנפילאות לנדה וגם גרונה אשתך, בלי ספק, לא הכניסה לך יותר, והיום – ידרשו ה“חתנים” אוצרות, אוצרות… זאת היא העת החדשה!
– הם… התמלטה הברה מפי חיים אשר היה, כנראה, תפוש במחשבות – יוכל היות כי אמצא “חתן טוב” לרבקה נכדתך… חתן טוב ויקר מאוד.
דוד משה הביט אליו בתימהון.
– לא היתולים עימדי הפעם! – ענה חיים – אכן שידוך טוב הוא מאוד – הוסיף לדבר כמו לנפשו – ועד היום לא עלה על לבי כלל.
– מי הוא החתן? – שאל דוד משה בקוצר רוח.
– בעת אחרת אגיד לך – ענה חיים.
ובדברם הגיעו אל הבאר וימלא כל אחד את דליו מים, ואחר נפרדו איש מעל ריעהו ללכת איש איש לדרכו.
[ב]
חיים סר אל אחד החצרים אשר ברחוב האשכנזים, אל אחד מ“בעלי בתיו” וירק שם את דליו, ואחר שב דרך רחוב היהודים ויסר אל החצר שלפני בית הכנסת.
– גרונה! – קרא מרחוק אל אשה אחת כבת חמישים שנה, גבוהת קומה ודלת בשר, בעלת פנים קטנים וירוקים ומפיקים תום-רוח וטוב-לב, היושבת שם על ספסל קטן וסל קטן אשר מעשה אופה בו לפניה, בהצילו את פניו ובקרצו בעיניו – פני את הדרך, חיים אישך הולך ובא!
על פני האשה חלף צחוק רצון.
– שב נא, חיים! – קראה גרונה בקומה ממקום מושבה – הלא עייף אתה, שב והינפש.
– בלי “עין הרע”, בלי “עין הרע”! – קרא חיים בהניעו בראשו לכל עבר בצחוק-תימהון – כבר אפסו העוגות מן הסל. אין זאת כי היה לך “פדיון טוב” היום.
ויישב על הספסל.
– אך לא בכסף! – קראה גרונה בצחוק קל – השכחת כי יום החמישי היום וכי נתתי עשרים עוגות לתלמידי הישיבה לארוחת הבוקר כפעם בפעם? וזה עתה בא השוט ויחטוף ממני עוד חמש עוגות. יקיא את בלעו מפיו! בהן הלא יכולתי לשבור רעבון בני ישיבה אחדים. ואולם ברוך ה' כי אין לנו להתאונן. אנחנו לא נרעב למצער ללחם; ואולם מה רבים הם כיום הגוועים ממש ברעב – ובדברה את דבריה האחרונים הניעה בראשה ופניה הביעו רחמים רבים.
– הכבר שבת לזמר את “פזמונייך” החביבים לך בדבר העניים הרעבים ללחם? – קרא חיים בתלונה קלה – הנה את עושה למען העניים האלה הרבה יותר מחובתך ויכולתך. מי ייתן והיו להגבירות לב טוב וחומל דלים כלבך.
– כל אשר נעשה, חיים, כאין הוא לעומת מצוות הצדקה הגדולה – קראה גרונה בנשאה את עיניה למרום. השכחת את אשר דרש המגיד בשבת על דבר מצוות הצדקה ועל דבר חשוכי בנים? ואנחנו אם חשך ה' ממנו פרי בטן וגם בן “קדיש” לא נתן לנו, הלא עלינו להרבות ב“מעשים טובים” בחיינו, למען אשר נסתופף גם אנחנו אחרי מותנו ב“גן עדן”. ומה הן הנדבות המעטות אשר אאסוף כפעם בפעם לעומת המחסור הגדול אשר בקרב בני עוני בעירנו? ובחרף הזה הלא גברה הדלות בעירנו שבעתיים. מה אומר ומה אספר לך, חיים! בלכתי ביום הראשון לחלק בין ה“נצרכים” את הלחם אשר אאסוף למענם ביום השבת תראינה עיניי מחזות נוראים אשר לזכרם אתנודד גם עתה. נפשות למאות גוועות ממש ברעב ובקור, ה' ירחם!…
– אה! – שיסע חיים את דבריה וינע ראשו כמבטל דבריה – ובכל זאת לא ימותו ברעב. גם לנו היו עתים רעות כאלו. התזכרי, גרונה, את מצבנו לפני חמש שנים בשכבך על ערש דווי ירחים אחדים וסלך עמד ריק ושמם בפינת הבית ומחלתך אכלה את כל אשר בבית – התזכרי? ובכל זאת " לא לקחנו השד".
– אבל האם לא לימדוך הימים ההם לדעת את נפש הרעב ולחוש בצרתו? – קראה גרונה בקול תמרורים.
– נדבר נא הפעם מעיני “עולם הזה” – קרא חיים בלצון – הכבר אכלת את ארוחת הצהריים?
– לא, זה עתה שבתי מבית הישיבה – ענתה גרונה – ששם חילקתי להתלמידים את הגבינה אשר נידב למענם ירחמיאל הכפרי – לוא ראית, חיים, את עליצותם בעת חלוקת הגבינה… אמנם המה עמלים כל היום וכל הלילה בתורת ה' ובטנם תחסר כפעם בפעם – ובדברה את דבריה האחרונים נאנחה מקרב לב.
– איזה נזיד בישלת היום? – שאל חיים, אשר, כנראה, גם בטנו חסרה הפעם.
– כאשר תאכל אותו וידעת! – השיבה גרונה כמו בכעש.
– למה זה תכעסי עליי יונתי? – קרא חיים בלשון של חיבה ויצחק מטוב לב.
– הכבר שבת לפשוק שפתיך כפעם בפעם? – גערה בו גרונה בהביטה אליו בזעם.
– העל כן גדלה חמתך יען כי רעבה את? – שב חיים להתלוצץ – אם כן איפוא אשבה לי אני על יד הסל ואת לכי לך הביתה לאכול ארוחתך.
צחוק קל חלף על פני גרונה.
– לא, חיים! – קראה אליו רכות – נפשי לא תאווה עוד לאכול. לך לך אתה לאכול ארוחת הצהריים ואחר אלכה לי אני.
– אם זה חפצך לא אריב איתך בגלל זה, גרונה’לה! – שב חיים לקרוא בלצון ויצחק.
– השמעת איך יתנה “החצופה” אהבים עם אוצר? – נשמע קול לעג אחת ממוכרות התפוחים, היושבת ממול גרונה, בדברה באוזני שכנתה מוכרת פול, והדוברת היא אשה צעירה כבת שלושים שנה. בעלת פנים רחבים ואדומים ועיניים מפיקים רשעות וזדון – גם בוש לא ייבושו גם היכלם לא יידעו…
גרונה נכלמה מעט וחיים הפך את פניו אל הלועגת ויקרא:
– המקנאה את בגרונה?
– אַה! אַה! – לעגה מוכרת התפוחים – לקנא בה! אכן אושר גדול הוא לתנות אהבים את איש זקן כמוך.
– אַה! אַה! – קראה חיים כזוכר נשכחות – את אהבת לתנות אהבים את בחורים צעירים, כן, כן, ואולם תחת זה יתנה איתך אישך אהבים כיום באופן אחר, במכות ומהלומות.
– תצבה ידך “חצופה”! בטרם יעיז בעלי המנוול להרים את ידו עליי – התמרמרה אליו מוכרת התפוחים ופניה אדמו כדם – ינסה נא לעשות כזאת ועקרתי כל שיניו מפיו.
– הרף נא, חיים! מבוא בריב את המרשעת הזאת! – קראה גרונה כמתחננת ותעמוד בין אישה ובין מוכרת התפוחים כמו להפריד ביניהם.
כרגע נאסף המון נשים ואנשים מסביב לשמוע אל דבר הריב.
– היא אוהבת אותי! – קרא חיים בלצון בהראותו באצבעו על מוכרת התפוחים – ואשר על כן לבשה קנאות בראוה כי מדבר אני את אשתי ולא איתה – ובדברו הסב את פניו הצדה ויארך לשון למולה.
צחוק גדול פרץ מפתחי פי הנאספים וגם חמת מוכרת התפוחים שככה מעט לשמע הלצון אשר חמד לו חיים.
ובעוד רגעים אחדים התפרדו הנאספים ויילכו איש איש לדרכו.
– כבר התלוצצת דייך – קרא גרונה אל אישה בתוכחה רבה – ועתה לך לך הביתה לאכול ארוחתך.
חיים קם ממקום מושבו וייחל לגרד את מפרקתו.
– אַה! – קרא פתאם כזוכר נשכחות – שכחתי לספר לך את אשר עלה היום בלבי. שידוך טוב עולה על לבי היום למען מוטיל שלנו.
– איזה? – קראה גרונה באוות נפש.
– את נכדת “נתנה תוקף”!
פני גרונה נהרו.
– ברוך טעמך, חיים! – קראה ברצון – אמנם היא נערה יפה וטובת לב, אבל…
– “אבל לא תחפוץ בו” חפצת להגיד? – שיסע חיים את דבריה בשאלתו.
– כן, יען…
– “יען כי שוטה הוא” – חפצת להגיד? – שב חיים לשסע את דבריה.
– שוטה! – ענתה גרונה בלעג של רוגז – הגבר השוטה והאשה החכמה במאזניים יישאו יחדיו. אנוכי חפצתי להגיד כי חוששת אני פן לא תחפוץ ב“שואב מים” כי אם ב“בעל מלאכה”.
– לא תחפוץ! – קרא חיים בלעג – אולם השכחת כי נערה ענייה היא מאוד, ולא תוכל ללכת בגדולות ונפלאות ממנה.
– ואיזה הדרך באה המחשבה הזאת בלבך? – שאלה גרונה את אישה כעבור רגעים אחדים.
– אנוכי נפגשתי היום את דוד משה ויתאונן לפניי כי כבר מלאו לרבקה נכדתו עשרים שנה ועוד לא נמצא חתן לה. ומדבריו היכרתי לדעת כי ימצא מוטיל חן בעיניו.
– מי ייתן והיה! – קראה גרונה בנשאה עיניה למרום – כי אכן גם היא יתומה עזובה ואומללה ומוטיל הן טוב לב הוא וישר דרך וטוב לה להיות לו לאשה.
חיים צפצף בשפתיו ויקרוץ בעיניו ואחר נפרד מעל גרונה ללכת הביתה.
"הנה כזאת דרכו מעודו – חשבה גרונה בלבה בלכת חיים מעל פניה – להתלוצץ ולפשוק שפתיים. כזאת אהב מני אז ועד היום הזה, וגם עד זקנה ושיבה – יאריך ה' ימיו עד מאה ועשרים שנה – לא יעזוב את דרכו זאת. ומי כמוני יודעת את יושרו ותום דרכו וכי כל מחשבה רעה רחקה ממנו. אכן זה דרך הגברים האוהבים לפעמים לדבר נלוזים ולבם בל עמם… ומה רב טוב לבו. אמנם יש אשר יתקצף עליי ויגער בי אבל כרגע יתן בשחוק קולו ויכפר את פניי.
ושחשבה כזאת חלף צחוק-רצון על שפתיה.
פתאום נסבו מחשבותיה לעבר אחר: מי ייתן והיה… שידוך טוב מאוד… אכן חכמים הם הגברים. הן גם היא יודעת את רבקה, ובכל זאת לא עלה הרעיון הזה על לבה מעודה. אמנם “ראש גבר” איננו “ראש אשה” סכלה… והיא אמנם נערה צנועה וישרת לב, וגם, כאשר שמעה, “בריה” נפלאה היא ו“בעלת הבית” שלה שבעת רצון בה מאוד. אמנם אך מעט כסף לה לנדה, אבל “גם זו לטובה”. לוא היה לה כסף כי עתה לא חפצה בו. ה' לא יעזבם… והוא הנותן טרף לכל ברואיו ימציא מחיה גם להם… הוא ישאב מים וגם היא תעזרהו ואולי תהיה גם היא לנושאת “סל” ברחוב… היא תחנך אותה בעבודה הזאת.
"כן, כן! – הוסיפה לחשוב בהניעה ראשה מעט – אם מנע ה' ממני פרי בטן אראה למצער נחת וטובה בבן אחי אשר כבן אימצתיו לי…
– גרונה! – הגיע לאוזניה פתאום קול הקורא בשמה ומחשבותיה נפסקו – למה כה את תפושה במחשבות?
גרונה היסבה את פניה ותקם ממקום מושבה ותקרא במאור פנים: עטיל! מה שלומך? מה הדבר אשר הביאך הלום?
– גרונה “עטרתי”! מה הביאני הלום? הם… האוכל לשבת בית? צרת מלכה קרובתי לא תיתן דומי לי, הוי ואבוי! כי באה עד הלום. הן לפני שנה, בהיות אישה בחיים, אמנם כ“מלכה” היתה ומה חסר לה? לחמה ניתן לה, כולם היו בריאים ושלמים ואישה הוקירה ויכבדה, ומה עוד? ועתה, הוי ואבוי, הבעל בקבר, היא שוכבת על עשר דווי והעוללים האומללים גוועים ברעב. היום ראיתי את פני הרופא ויאמר כי כל סמי המרפא לא ירפאו את מחלתה, והעיקר – יין ומרק תרנגולת לחזק את כוחותיה הרפים. ומה נעשה לה? הן אין כל חפץ עוד בבית לתת אותו בעבוט, גם הקור גדול במעונה והרופא הזהיר לשמור עליה מכל משמר לבל תאחזה צינה, חלילה, ואנוכי – הן עושרי לא נעלם ממך, גרונה’לה היקרה, הוי ואבוי לצרותיי.
בין כה וכה מיששה גרונה בכיס שמלתה ותוצא ממנו מטפחת אדומה מקופלת וקשורה ותמסרה לרעותה, בקראה: "אנוכי לא שכחתי את קרובתך האומללה ועוד בבוקר סבבתי על פתחי החנויות ברחוב האשכנזים ואאסוף את מעט הכסף הזה: שני רובל ושלושים וארבע אגורות, והיה לקנות בקבוק יין ותרנגולת למען החולה.
עיני עטיל נהרו.
– ברוכה תהיי לה‘, גרונה’לה, כי לא שכחת אותה – קראה עטיל בדמעות תודה – וה’ אלוהי הגמולות ישלם לך כפעלך הטוב.
– הרפי נא, עטיל, מתשבחותייך כי מה אנו ומה פעולתנו, הלא כמונו כאין! – קראה גרונה בענווה – והכסף הזה הלא מצער הוא מאוד. ואולם בואי נא מחר הלום ונסבב שתינו על פתחי החנויות ברחוב הטבחים גם ברחוב הזגגים ואספנו עוד מעט כסף למענה.
– יברכך ה' על חסך וצדקתך – קראה עטיל מתרגשת – ובעלה המנוח יהי לך ל“מליץ” טוב שם…
ובדברה נשאה את כפיה למרום.
עוד רגעים אחדים שוחחו יחדיו, ואחר נפרדה עטיל מאת גרונה ותלך לדרכה.
[ג]
ליל השבת.
באחד המעונות אשר לבית עצים אחד, קטן ושפל, בעל קומה אחת, באחת החצרות ל“רחוב היהודים”, ואשר חלונותיו קטנים ונמוכים ודלתו בביאה גם היא היא נמוכה מאוד, יושבים חיים שואב המים, גרונה ומוטיל קרובים אל השולחן ואוכלים סעודת ליל השבת. המעון הוא בעל חדר קטן אחד וצר וקירותיו שחורים משחור. על יד הפתח משמאל עומדת תנור גדולה בלתי מלובנת בשיד ופיה מכוסה עתה ביריעה אדומה קטנה. על ידה ספסל רחב למושב ומשכב. על יד הפתח מימין דלי גדולה מלאה מים וסיר רחץ מתחתיה, ובפינה צבורים כלי המלאכה אשר לבעלי הבית: הדליים ומוטותיהם והסל. אחורי התנור מימין עומדת מיטת עץ פשוטה וישנה ורבודה לבנים ועל ידה אצל הכותל השני עומד ספסל-משכב אדום. ממול המיטה עומד שולחן עץ ישן ומכוסה עתה מפה לבנה לכבוד השבת, ועליו ארבע מנורות חרש ובהן נרות דולקים. קרקע הבית גם היא מכוסה עפר לבן לכבוד השבת.
בכל פינות המעון ניקיון וסדרים.
בחדר חם מאוד, וחום החדר עם ההבל העולה מהתבשיל אשר לפני האוכלים יעממו מעט את האור היוצא מהנרות ואישם קטן ומתכווץ לרגעים, ובחדר אך אור מצער זרוע. פני חיים אדומים ונקיים וניכר כי היה לפני שעות אחדות בבית המרחץ. הוא יושב בלי לבוש עליון על בשרו, ובתי היד אשר לכותנתו גם הם מופשלים מעט למעלה. כבר כילה לאכול שתי קערות-בדיל גדולות מלאות תבשיל וזה עתה החל לאכול את השלישית וניכר כי הוא לועט את התבשיל ב“הנאה גדולה” והוא מתעתד לאכול גם קערה רביעית וגם חמישית. פני חיים מביעים רצון ועונג שבת. לימינו יושבת גרונה לבושה שמלת שבת ירוקה ועל ראשה מטפחת צהובה מקופלת המכתירה אותו סביב, סביב כזר. היא כבר כילתה לאכול את הקערה השנייה ושלישית לא תמלא. פניה מביעים מנוחה ומחשבה וגם יחד, והיא מביטה פעם אל חיים ופעל אל מוטיל היושב ממולה.
מוטיל הוא כבן עשרים וחמש שנה, קצר קומה ודל בשר, פניו ארוכים ושזופים, אפו רחב ונסב במעט למעלה, עיניו אמוצות ומביעות סכלות. שערות ראשו צהובות מעט. זקנו אך החל לצמוח ושערותיו הבודדות מפוזרות על החיים והסנטר בלי סדרים. פיו פתוח על פי רוב וממנו תראינה שיניים גדולות וצהובות. הוא לבוש עתה בגדי שבת וצווארו מהודר בצווארון הכותונת הנקייה שלבש לכבוד השבת. הוא יושב ואוכל בעצלתיים ונראה כתפוש במחשבות.
– גרונה! מדוע לא תאכלי עוד? שאל חיים את אשתו.
– לא אחפוץ עוד! – ענתה גרונה – קצת חולה אני, כי צינה אחזתני ונפשי לא תכסף אכול הפעם.
– לא אוכל עוד, חיים!
– עשי זאת איפוא, וירווח לך – קרא חיים בהניחו רגע את הכף מידו – אחרי האוכל יביא מוטיל כד חמים מבית המשתה ושתית כשמונה או כעשר כוסות חמים, ואחרי כן תשכבי ותתכסי היטב גם בכסת אשר לי – אנוכי אתכסה בבגדי – גם בבגדים אחדים ואז תזיעי וירווח לך; ואולם, גרונה! מחר תשבי בבית ולא תצאי החוצה, ולא תלכי גם לאסוף את הלחם, ראי הזהרתיך.
– לא, חיים, כדבר הזה לא אעשה! – התנגדה לו גרונה – הן אל הלחם הזה נשואות עיני עניים רבים, ואם אעשה כדבריך ונכרת אוכל מפי רעבים רבים.
– אבל “למסור את הנפש” וליפול למשכב, חלילה, בגלל הצדקה גם ה' לא ישאל – קרא חיים בתוכחה.
– לא, חיים! לא אשמע לך בדבר הזה וה' יעזרני ולא אנזק, חלילה, כאשר אמר המגיד בדרשתו בשבוע העבר. איך?… חיים! איך אמר? כי העוסקים במצוות… כן, כי העוסקים במצוות אינם ניזוקין, הלא?
– לא אזכור! – ענה חיים.
– ורק – קראה גרונה כעבור רגעים אחדים – לא אקום השבת הזה בבוקר השכם ללכת לשמוע את דרשת המגיד; אמנם צר לי מאוד, אבל ה' יסלח לי הפעם.
ברגע הזה קרץ חיים בעיניו אל גרונה ויור באצבעו אל מוטיל אשר ישב תפוש במחשבות ופניו הביעו עצב.
– מוטיל! מדוע אתה עצוב רוח? – שאלתהו גרונה רכות.
מוטיל החשה.
– מוטל’ה! מוטל’ה! קרא חיים בלצון ויחזק ביד ימינו – למה תחשה? ולמה אתה כה תפוש במחשבות? המכין אתה את עצמך לדרוש מחר בבית התפילה?
– לא אגיד, לא אגיד – ענה מוטיל במיאון בחלצו את זרועו מכף חיים והסבו את פניו ממנו.
– מה לא תגיד? – שב חיים לשאול בצחוק – האין את נפשך להגיד לי את תוכל הדרשה אשר תדרוש מחר?
– הרף נא מלעוג לו, חיים! קראה גרונה בתחנונים ותפן אל מוטיל ותקרא ברחמים רבים: הגד נא בני, מה היה לך? אולי חולה אתה!
– לא! – השיב מוטיל מתעקש – לא אגיד לכם דבר עצבי, לא אגיד!
חיים שב לקרוץ בעיניו אל גרונה ופניה הביעו תימהון רב.
– הרף נא, בני, מאיוולתך והגד מה היה לך? – קראה גרונה בחרדה קלה.
– החשקה נפשך ב“כלה”? – שם חיים להתלוצץ – הבגלל זה רוחך סרה? אל תדאג, מוטיל! הכלות לא תמו, גוועו, והמזווג זיווגים יזמין את המיועדת גם לך.
– כבר מצאת לך, חיים, מקום להתלוצץ ולפשק פה – גערה בו גרונה, וכעבור רגע הוסיפה ותקרא אליו בלאט: מחר אם ירצה השם בלכתי לאסוף לחם אראה גם את פני רבקה ובאתי עמה בדברים…
– רבקה? איזו רבקה? – שאל מוטיל נרעש ופניו הביעו תימהון וקוצר-רוח.
– נכדת דוד משה “נתנה תוקף”! – ענתה גרונה ותבט את מוטיל בעין חודרת.
מוטיל השפיל את עיניו ופניו התאדמו בדם.
– אַה! אַה! – קרא חיים ויתנועע בכל גופו – אכן נודע הסוד! נפשו חשקה ברבקה. כן, הנה כי כן, בחור יפה! – הוסף חיים לדבר ויתלוש לו באוזנו – הנה לא צפון משכל גם לבך וגם אתה יודע לבחור בטוב. כן, מוטיל! כלה נאה היא רבקה, חי נפשי כלה נאה!
מוטיל הוסיף להביט ארצה ויהי כנאשם העומד לפני השופטים והוא מכיר באשמתו.
– ברוך טעמך, בני! – קראה גרונה מלאה רצון – כי נשאת עיניך לנערך ישרה וצנועה כמוה ולא לאחרת. ואתה אל תבוש בדבר הזה בני, גם אנחנו כבר אמרנו טוב לדבק הזה, ולבי יאמר לי כי מה' יצא הדבר.
מוטיל נשא את עיניו אשר רטבו מדמעה. הוא הביט אליהם וכמעט לא האמין למשמע אוזניו ומבטי עיניו הביעו תודה אין קץ לדודו ודודתו; אבל כרגע הועמו פניו ומבטי עיניו שבו להיות עכורים ופניו שבו להביע צער ודאגה.
– ולמה זה תדאג, בני? – קראה אליו גרונה ברחמים – בעזר ה' היה תהיה לך רבקה ל“כלה” ועליך איפוא לשמוח כיום.
פתאום החל מוטיל לבכות בקול וזרם דמעות פרץ מעיניו.
– מוטיל מוטיל! מה זה היה לך? – קראה גרונה נבהלה.
– או-או-או! – יילל מוטיל וילט פניו בכפות ידיו.
– ההסתתרה בינתך אם שתית לשכרה? – קרא חיים גם הוא מלא תימהון.
– עתה אגיד לכם, אגיד… השיב מוטיל בדמעות בעיניו – נפשי חשקה בה מאוד… הנני חפץ כי תהיה לי ל“כלה”… לא ולא לאחר… אנוכי אבוא למענה באש ובמים… אנוכי לא אתן לה לעבוד אחרי כן… אנוכי אעמול למענה יום ולילה והיא תשב בביתה…
– ובכן? – שיסע חיים את דבריו בתימהון – למה תבכה?
– למה? הוא… הנבל, האוכל טריפות, המחלל שבת בפרהסיא… ירחמיאל’קה הסנדלר… הוא התגרה בי ויתפאר…
זרם דמעה פרץ מעיניו ולא עצר כוח לדבר…
– מה התפאר? מה? – שאלו חיים וגרונה פה אחד.
– הוא התפאר כי יסב את לבה מאחריי… כי תהיה לכלתו…
– חא! חא! חא! – פרץ קול חיים בשחוק כביר – זה כל דבר עצבך, שוטה! ואם התפאר כזאת באוזניך מה בכך? הלא אך למען הרעימך אמר כזאת; ולוא גם חפץ באמת כדבר הזה הבו לבד הדבר תלוי? ואף אם ייתן מלוא ביתו בכסף וזהב הייתן לו דוד משה את נכדתו לאשה? לו, לה“אוכל טריפות” הזה?
פני מוטיל אורו וצחוק רצון חלף על פניו. האמנם? חא! חא! – קרא ויצחק – האמנם, דודי, לא ייתן לו?…
– וגם רבקה תירק בפניו – עזרה גרונה על יד בעלה – כי יודע אני אותה, כי נערה צנועה וישרה היא ולבה לא יילך אחרי הוללים ופריצים כירחמיאל’קה הסנדלר.
– גם רבקה, חא! חא! – קרא מוטיל בהתעלות וצחוק עונג אין קץ.
– רבקה תשמח מאוד בהיותך לה ל“חתן” – הוסיפה גרונה לדבר.
עיני מוטיל הביעו שמחת אושר בלי מצרים וגם כל תווי הפנים, הלחיים, החוטם והשיניים עזרו על יד העיניים וכולם הביעו שמחה גדולה מאוד.
– האמנם? חא! חא! האמנם תיאות רבקה להיות לי לכלה?…
– ואחרי כן לאשה – קרא חיים בלצון – כן! ומדוע לא? הן אמנם לא ימנו אותך ל“פינאנץ מיניסטר”, אבל גבר אתה וחי נפשי כי תצלח לעבודת הבעל.
גרונה הביטה אליו בתלונה, וחיים לא שת לבו לתלונתה ויוסף לדבר: ועתה, מוטיל, זאת עשה! הלא מביא אתה שם מים מדי יום ביומו, מצא איפוא שעת הכושר, בהיותה יחידה בבית המבשלת, והגד לה כי אוהב אתה אותה…
פני מוטיל התאדמו כדם וישפל עיניו להביט ארצה.
– איך אוכל להגיד לה כזאת? – שאל בבושת פנים – איך?…
– אינני אומר, מוטיל, כי תכרע לפניה “לבקש את ידה” כאשר יעשו הגראפים ובני הגבירים – החל חיים להסביר את דבריו בצחוק – כן, רבקה אינה בת פוטוצקי; אולם לא כימים הראשונים הימים האלה. לפנים היו מנהגים אחרים… התזכרי, גרונה את הימים הראשונים בהיותנו ל“חתן וכלה”? שמע נא, מוטיל, ואספר לך: בהביאי מים יום יום אל דניאל האופה ששם שירתה למדתי להכיר אותה ונפשי חשקה בה; ובכל זאת לא העזתי קרוב אליה ולנסות דבר איתה. אך ציפה אשת האופה היתה לשדכנית בינינו ונבוא בברית ה“תנאים”. ומן התנאים ועד החתונה לא דיברנו ביחידות אף פעם אחת. הלא כן, גרונה? – קרא בצחוק וינח ידו על שכם גרונה – הלא אהבתיך לפנים וגם עתה – אף כי זקנו שנינו… ובדברו קרץ בעיניו אליה.
– הוי, פושק שפתיים! – קראה אליו בתוכחה ותסר את ידו מעל שכמה בכעס מהול בצחוק.
– ובכן מה חפצתי להגיד, מוטיל? – שב חיים לדבר – נשתנו העיתים, מוטיל! היום לא תסתפק גם השפחה ב“שדכן” לבד, גם היא תחשק ב“אהבה”… חאַ! חאַ! חאַ! ב“אהבה”, חי נפשי! ומה ממך יהלוך, מוטיל, אם לא תמנע מאיתה את ה“אהבה” הזאת? הייה איפוא לה גם ל“אוהב” ולא ל“חתן פשוט” בלבד. לך איפוא ואמור לה כי “אוהב” אתה אותה…
– אתבייש… אתבייש… לא אגיד לה כזאת – השיב מוטיל בהביטו נכלם ארצה ויניע בכתפיו לאות מיאון.
– פתי! – לעג לו חיים – איזו בושה יש כאן? בימינו אלה לא יתבייש הבחור גם לנשק לנערה בעת הצורך… ובדברו שרק בשפתיו פעמים אחדות לרמוז נשיקות…
גרונה הביטה אל בעלה בזעם ותקם ממקום מושבה ותיגש אל התנור ותעמוד על ידו. ופני מוטיל אדמו עוד יותר ולא יכול לשאת עין אל דודו מרוב הבושה. אחרי ברכת המזון הביא מוטיל חמים לדודתו ותשת הרבה חמים ואחר עלתה על מיטתה ותשכב ותתכס בבגדים רבים כדבר חיים.
גם חיים עלה על משכבו וכעבור רגעים אחדים נשמע קול נחרתו בבית.
[ד]
ומוטיל גם הוא עלה על משכבו, על הדרגש שלפני התנור, אבל שנתו נדדה מעיניו… בעולמו הדל והשוקט באו מקרים כבירים בעת האחרונה וירעישוהו, ומוחו הקטן נזדעזע הרבה מאוד…
הן חייו היו מלאים עד עתה שלווה ומנוחה. ומה חסר לו? אבותיו מתו עליו בעודנו ילד ולא ידעם וגם לא התאבל עליהם מעודו. דודו ודודתו לקחוהו להם לבן ומאז הוא בביתם וכל מחסוריו עליהם והמה כאבות רחמנים יתהלכו עמו כל הימים. בימי ילדותו בא ללמוד בתלמוד-תורה אבל מוחו לא תפס את הלימודים למרות המכות שהוכה בידי המלמדים וה“ריש דוכנא”. הוא אמנם לא התהלך מעודו בשרירות לב ולא השתובב כחבריו הילדים. ויט אוזנו תמיד להקשיב את הלקח אשר הטיפו מלמדי התלמוד-תורה באוזני התלמידים, אבל בכל עמלו – היו דברי הלימודים נשגבים מבינתו ולא ידעם, וגם אם הבינם עד מהרה נשכחו מלבו. ובקירבו התפלא מאוד על חבריו המבינים את הלימודים ה“עמוקים” ההם והזוכרים אותם לאורך ימים. ויכר בנפשו כי נעלים המה עליו ולא יוכל הידמות אליהם, ולא ידע גם כל קנאה בלבו ולקנא בילדים העולים עליו בלימודים. הוא הכיר בנפשו כי לא נוצר ללימודים וכזאת אמרו עליו גם מלמדי התלמוד תורה בראותם כי כבר עברו עליו שנים אחדות ללמדו ועוד לא ידע קרוא עברית ב“סידור” כראוי. ובהיותו לבן עשר שנים חדל מבקר את התלמוד תורה, בהכר המלמדים כי אין כל תועלת מלימודו, כי לא ידע עוד מה שלא ידע עד כה. והוא לא הצטער גם על זה. אז מסרוהו דודו ודודתו לירוחם הסנדלר ללמד את ידיו למלאכת הסנדלרים וישמח בלבו על אשר פטרוהו מעבודת הלימודים. אך שני ימים בשנה רעים ומרים היו לו, הם ימי פטירת אבותיו, בהיאנסו לקרוא את ה“קדיש” באוזני קהל ועדה ולשונו התנהגה בכבדות ויעורר אך צחוק בקרב המתפללים. וכעבור ה“ימים הנוראים” ההם שב למנוחתו ושלוותו ויהי אסיר תודה לה' הטוב והמיטיב, כי לא ילעג לו בשמעו תפילתו המגומגמת שלוש פעמים ביום. וכה עברו עליו שלוש שנים לשבתו בבית “ירוחם הסנדלר”, וגם המלאכה הזאת נשגבה ממנו וידיו לא לומדו בעבודתה, וירוחם אמר עליו כי לא יצלח גם לעשות טלאי על נעל קרוע, וייקחוהו אז מירוחם הסנדלר וימסרוהו לשמואל הנפח, ויעבוד אצלו שתי שנים וגם בעבודה ההיא לא הצליח. אז הכיר דודו כי לא יצלח עוד להיות ל“בעל מלאכה” וייחל לחנכו בעבודתו, בשאיבת מים, ובעבודה הזאת לא היה עוד מהנחשלים, וכעבור שנים אחדות הגידו כל שואבי המים כי איש חיל הוא וכמו קורא מבטן להיות ל“שואב מים”. ואמנם מראשית היותו לשואב מים עבד את עבודתו זאת בחשק לבב, ובהביאו הרבה צמדי דליים מים ביום ל“בעלי בתיו” הקבועים – ויהי לו הדבר הזה למקור עונג ורצון רב. וגם כל בעלות הבתים אשר ישאב להן מים שבעות-רצון בו ומהללות אותו על זריזותו בהבאת המים וגם על אי-קפדנותו במספר “צמדי המים” שעליו להביא להן בכל יום ובחפץ לב הוא מביא “צמד” או “צמדים” מים יתרים מבלי הביאם בחשבון כלל.
וכה עברו עליו חייו בשקט ובמנוחה. בחברת מרעיו “הבחורים ההוללים” לא בא מעודו. תמים היה ותמים דרכו ולא ידע לפשוק פה ודבר נבלה כמוהם. ובשבת היה מבחר תענוגיו לשכב על יד התנור – בחורף וקיץ – ולישון ב“הרחבת הדעת”, או לומר את זמירות התהילים ולפנות ערב – ללכת לבית התפילה. לשמוע אל דרשת המגיד, וכל תענוגים אחרים לא ידע. בחברת נערות לא בא מעודו ולא חשב על אודותן. וכאשר לעג לו לפעמים אחד מריעיו: “מוטיל! הלא כבר מלאו לך עשרים וחמש שנה ומדוע אין לך כלה עוד?” אז היה משיב בביטחה: “אל תירא! דודי ודודתי ימצאו כלה גם לי”. ואמנם בטח בלבו כי דודו ודודתו ימצאו לו כלה ולא יהיה רווק כל ימיו.
ואולם מה שונו פני כל הדברים בעת האחרונה, ובמשך זמן קצר כזה! הן זה אך חודש ימים אשר ידע אותה ומאז כמו היה לאחר. עוד בראותו אותה בפעמים הראשונות עשתה בלבו רושם נמרץ גם מבלי הדעת. הן לא שם לב עד עתה לכל הנערות המשרתות אצל “בעלי בתיו”, ויש עוד אשר ירעה לבו עליהן בגלל לעגן לו ובואן עמו בריב אם איחר לפעמים מהביא את המים רגעים אחדים, ופעמים רבות החליט בלבו כי כל השפחות רעות לב ורשעות; ואולם בראותו אותה ראה כי שונה היא מכל השפחות אשר בגילה, כי טובת לב היא ותמימת דרך וכי איננה לועגת לו ולא תתקוטט בו, ונהפוך הוא כי תראה לו תמיד פנים מסבירות, ויש אשר תבוא איתו בדברים ותשאלהו: כמה ישתכר, ואם לא תכבד עליו עבודתו, ופניה מביעים טוב-לב וצדקה, והיא מדברת תמיד בנחת ובדממה וקולה רך ונעים. ואולם בכל זאת לא באה כל מחשבת הרהור בלבו על אודותה עד הערב ההוא… הוא הביא אז מים לבית רוזנקראנץ והיא עמדה אז על יד התנור ותתחמם. הוא הריק את הדליים וישב להינפש מעט. אז אמרה אליו: “הלא קר לך, מוטיל, גשה אל התנור והתחמם”. ובדברה עזבה את התנור לתת לו מקום להחם את בשרו, והוא ניגש אל התנור ויעמוד עליו, וברגע ההוא באה בפעם הראשונה המחשבה בלבו, כי נערה טובת לב כמוה תהיה לרעיה טובה ונאמנה מאוד… וגם ביום השני בערב עשתה כמשפט הזה, אך לא עזבה עוד את התנור לגמרי, כי אם עמדה אל צד התנור מימינו, ואז, הוא זוכר, נגעה זרוע ידו מבלי משים בזרוע ידה ורעדה נעימה אחזה את יצורי גוו וייחם לו מאוד… וברגע ההוא באה המחשבה בלבו! כי אין טוב לפניו מאשר אם תהיה לו היא לאשה… ואז הסב את פניו ויתבונן אליה ויידע בפעם הראשונה כי חשקה נפשו בה מאוד… תאווה עזה התקלחה אז בקירבו לחבקה בזרועותיו; אבל מי יערב את לבו לעשות כדבר הזה? – והוא הן גם בנוגע זרועו בזרועה כיסתה הבושה את פניו. ולמן הערב ההוא נעדרה מנוחתו בקירבו ושלוות רוחו חלפה כצל… ולא ידע בעצמו מה זה היה לו. – ששון רוחו חלף מקירבו, גם תאוות האוכל עזבתו וגם שינה בלילות לא ידע. גם ליל השבת וגם התנור החם לא היו לא עוד למקור עונג בשבת העבר. כל הלילה התהפך על משכבו ושינה נדדה מעיניו… בקוצר-רוח ובחמדת לב החל לבוא אל בית רוזנקראנץ ופניה הנעימים ודבריה הרכים הגדילו בכל פעם את המדורה אשר בלבו… גם בבואו ביום השבת אל בית התפילה לא הקשיב לדברי “המגיד” מעל הבמה ויהי תפוש במחשבותיו הנוגות, גם בתהילים לא קרא… מחשבה אחת דקרה את מוחו ולא נתנה דמי לו: אולי לא תחפץ בו היא?.. היא נערה נחמדה וקופצים רבים יהיו עליה והיא תמצא לה חתן טוב ממנו… ככל אשר הוסיף לראות את פני רבקה הוסיפה המחשבה הזאת להציק לנפשו. פעמים רבות חפץ לשפוך שיחו בחיק דודו ודודתו להתחנן לפניהם בדמעות רבות לחוס עליו ולתת אותה לו לכלה. אבל בוש ולא ערב את לבו לעשות מעשה “פריצות” כזה… וכמה גדלה סערת רוחו בערב הזה בעת תפילת “לכו נרננה” בהתגרות בו ירחמיאל’קה הסנדלר: “בוש והיכלם, מוטיל! כבר לאו לך עשרים וחמש שנה ועוד לא מצאת לך כלה”. "כבר מצאתי! ענהו כמנצח. “שקר תשקר!” לעג לו ירחמיאל’קה “ומי היא הכלה אם אמת הדבר?” “רבקה נכדת דוד משה!” “היא? רבקה המשרתת בבית רוזנקראנץ? חאַ! חאַ!” לעג ירחמיאל’קה “אנוכי אסב את לבה מאחריך. היא תהיה כלתי!” וכרעמים אדירים הלמו הדברים ההם את מוחו ויכוהו בתימהון. הוא אמר ברגע ההוא להתנפל עליו ולהכותו בלי חמלה; אבל יראת המתפללים עצרתהו מהפיק את זממו ויחרוק שיניו וידום. הוא שב מבית התפילה מלא דאגה ועיצבון, ובשבתו אל השולחן לאכול סעודת ליל השבת לא ידע נפשו. הייפלא איפוא הדבר הזה?
ואולם מה נעמו לו דברי דודו ודודתו הערב! אבנים כבדות גללו מעל לוח לבו. הן בטרם מצא עוז בנפשו להגיד להם את אשר בלבו מצאו המה את חידתו, וגם המה יאמרו לדבר הזה “טוב”!" – אמנם טובים היו לו מעודו ועד היום הזה… טובים היו לו כאבות רחמנים. – ודודו “החכם” הן נחהו עוד בעצתו מה לדבר אל רבקה, חא! חא!.. אמנם “חכם” הוא דודו מאין כמוהו… ובדבר ירחמיאל’קה הן שחקו לו ולחלומותיו. “אף אם ייתן מלוא ביתו כסף וזהב הייתן לו דוד משה את נכדתו לאשה?” השיבהו דודו – ואמנם פחד שווא פחד. גם בעיני דוד משה גם בעיני רבקה לא יירצה איש אשר כזה… ברגעים האלה החל לשוות בדמיונו את הרגעים אשר יבוא לדבר את רבקה על אודות זה וכל קרביו מלאו חלחלה… איך יאמץ את רוחו לדבר כזאת באוזניה? ואם תשיב פניו ריקם ותאמר כי בחלה נפשה בו? הלא נורא הוא!
אך כעבור רגע התאושש ויאמץ את לבו: הלא צדק דודי באמרו כי “שוטה” אני! ובאמת למה זה אירא? הן לא בת מלכים היא! כמוה כמוני! הבה אגיד לה את כול, אגיד לה, למה אבוש? אגיד לה את כול… ודמיונו כבר שיווה לפניו את המחזה הנעים בעומדו לפני רבקה ובהגידו לה את כל לבו… הוא יגיד לה את כול… הוא יגיד לה כי יבוא באש ובמים למענה… הוא ינסה גם להניח ידו על שכמה… והיא לא תברח מפניו… לא, לא תברח! היא תסכים לחפצו וגם היא תהיה לו לכלה, היא תהיה לו לאשה.
[ה]
עברו שני ימים. השעה התשיעית בערב, בבית המבשלות אשר במעון הסוחר רוזנקראנץ יושבת רבקה נכדת דוד משה “נתנה תוקף” וממרקת את כלי הנחושת, את המיחם ואת הסירים.
היא נערה כבת עשרים ושתיים שנה. פניה שחרחרים ומלאים, לחייה אדומות מעט, חוטמה ממוצע, עיניה שחורות אך שקטות ומביעות תום. שפתיה עבות ואדומות. קומתה בינונית, שערותיה השחורות יורדות תלתלים על עורפה והיא לבושה שמלה ישנה אבל נקייה. בכלל איננה נערה יפהפייה, בכל זאת חוט של חן מתוח על פניה וגזרת גווה ותנועותיה נוחות ונאוות. היא תפושה כנראה במחשבות נעימות, ואיזה צחוק קל מרחף על שפתיה לרגעים.
עוד בראשית השיחה – תחלופנה מחשבותיה בקירבה – הבינה אל מה ירזמון מליה… החלה להקיף אותה בשאלות שונות: כמה כסף נדה לה? היש לה בגדים ומרבדי מיטה? האם לא ניסו לדבר בה נכבדות?… ואחר החלה לנוד לה כי צריכה היא לשרת בבית זרים, וכי טוב לה למהר ולהיות ל“בעלת בית” בעצמה, כי מה בצע אם תוסיף עוד להיות נערה פנויה מאיש, התמצא עוד בזה הון לה? ושכר השירות אשר תקבל הן מצער הוא מאוד… ומעניין לעניין באה להלל אותו, כי בחור ישר ותמים דרך הוא ולב טוב לו וגם “בריה” בעבודתו ואשתו לא תדאג ללחם… והיא אמנם התאדמה מאוד בשמעה את הדברים ההם, כי ידעה אל מה ירזמון; ומוטיל אמנם כבר לקח את לבה. היא יודעת אמנם כי איננו יפה מראה וגם שכלו לא רב; ואולם יושרו, תום רוחו וטוב לבו הנשקפים מבבות עיניו והניכרים בכל דבריו והליכותיו משכו את לבה אחריו. ובאמת מה מנה יהלוך אם איננו יפה תואר? הן גבר הוא ומגברים לא יידרש כי יהיו יפי תואר. ואם שכלו לא רב הנה לסוחר לא יהיה גם בלעדי זה, ואת העסקים שיש לו יידע לנהל גם בשכלו המעט. הוא יעבור את עולמו הדל בבטחה גם בשכלו זה. ובכלל הן עליה לדעת את מצבה היא, כי לא תוכל להידמות לבנות העשירים והיחסנים. להן ניתן הכול, גם יופי גם חכמה גם עושר, והן נערות אומללות, התוכלנה איפוא לדרוש הרבה לעצמן? הניתנה להן הבחירה לבחור להן אנשים כטוב בעיניהן? הן בחור יפה מראה ונבון דבר לא יבחר בהן… וכל אלה כטפל לעומת העיקר; כי יהיה ישר ותמים וטוב לב, ובחור אשר כזה הוא מוטיל, ומה תשאל עוד? הוא טוב בעיניה מכל המון הבחורים ההוללים אשר פיהם דובר נבלה כל היום ולבם רע ומעשיהם מגונים… הנה ירחמיאל’קה הסנדלר למשל… הוא סנדלר אמן, גם יפה מראה וחרוץ; אבל היא לא הלכה אחריו בעד כל הון… הוא אם יבחר בה לא תבחל נפשו גם בשנייה ומחר יעגוב גם על שלישית… ובמוטיל סמוך לבה ובטוח, כי היה יהיה לב לבעל טוב ונאמן והיא יחידה תהיה לו כל הימים. – וגרונה אמנם הבינה לרעה ותבן כי מצאו דבריה חן בעיניה ואשר על כן הוסיפה להלל אליה את מוטיל קרובה, “וגם” הוסיפה לאחרונה בשחוק “דעי לך, רבקה, כי מוטי’לה לא ימצא די מלים בפיו להללך, והוא אומר כי נערה יפה וטובת לב כרבקה’לה אין בכל העולם”. ולשמע הדברים האלה, היא זוכרת, התאדמה עד מאוד ותהי נבוכה מבושה… ואז לא התאפקה עוד ותגד גם היא למוטיל את יושרו ותאמר כי גם מוטיל בחור ישר וטוב הוא, והאשה אשר ייקח לו תהי שמחה בחלקה ומאושרת… ומה עלצה האשה הטובה לשמוע דבריה. היא לא מצאה די מלים בפיה להלל את טוב טעמה ושכלה, ותאמר כי יקרה בעיניה מאוד בגלל הדבר הזה.
– "הנני אצה לדרכי, רבקה’לה – אמרה לאחרונה בהיפרדה ממנה – “ללכת לאסוף את הלחם, ולא אוכל להרבות איתך בדברים הפעם. באחד מימי החול אבוא אלייך ואדבר עמך בארוכה על אודות הדבר הזה. אקווה כי תביני לי ואם ירצה השם לא תתחרטי”…
ובהיותה למוטיל לאשה – תחלוף ברגע הזה מחשבה בקירבה – ייטב גם לאביה זקנה החלש, כי היה יהיה לו לעזר והקל מעליו את עבודתו, ובקרב הימים ייחדל כלה מעבודתו, והם יכלכלהו בכבוד וחילץ את עצמותיו לעת זקנה ובילה אחרית שנותיו במנוחה וטוב.
המחשבה הזאת מילאה את לבה עונג אין קץ.
– “ומה יאמר הוא לשידוך הזה?” – שאלה את נפשה ברגע הזה – “היאמר לדבק הזה טוב גם הוא? אמנם כל חפצו הוא לראותה בחיק איש ישר וטוב”… אנחה קלה פרצה מקרב לבה: לוא היתה אמה עליה השלום עתה בחיים!… אז הן רחקה כל דאגה מלבה, היא היתה סומכת הכול עליה… הן מי עוד כאם רואה נכוחות? ועתה הן יתומה עזובה וגלמודה היא… ומי יורה ויודיעה את אשר תעשה?…
איזה שחוק קל חלף כרגע הזה על פניה: היא זכרה את אשר קרה היום בצהריים… הוא איחר מהביא את “צמד המים” השלישי ופה תם המים ותיקח את הכד ותלך אל הבאר ותמלאהו מים ובבואה החצרה והנה… פתאום נחטף הכד מידה מאחורה – היא הסבה את פניה והנה מוטיל עומד על ידה וכד המים בידו.
– לא אתנך לשאת בעצמך את המים – קרא אליה בצחוק רך.
היא התאדמה מאוד ופניה הביעו לו תודה בגלל הדבר הזה, ובלבה באה אז המחשבה, כי בהיותה לו לאשה לא ייתננה לעבוד עבודה קשה והוקר יוקירה תמיד…
ברגע הזה נפתחה הדלת ומוטיל עמוס צמד דלייו בא הביתה. רבקה התעוררה מהמון מחשבותיה ותתנודד מעט… היא הביטה אליו ותתאדם… ומוטיל גם הוא הביט אליה ויתאדם ויהי כנבוך. אחר הריק את הדליים וייגש אל התנור ויעמוד על ידו. – היא הוסיפה לעבוד עבודתה בתמים כמו לא תשית לב אליו כלל; אבל בקירבה סערו רגשותיה מאוד… איזה רגשות חדשים אשר לא ידעה אותם עד כה התעוררו בקרב לבה הפעם… היא חשקה ברגעים האלה להתבונן אליו ואל תנועותיו, אבל לא עשתה כזאת בהתאמצה להתנכר לו כאילו איננה יודעת מאומה מכל המדובר… היא עבדה את עבודתה בזריזות יתרה, ובכל זאת התכוונה להסב אליו את פניה וזרועותיה החשופות…
ומוטיל עמד על יד התנור ורוחו סוער בקירבו מאוד… דודתו כבר סיפרה לו את דבר השיחה שהיתה בינה ובין רבקה ביום השבת ולבו מלא ביטחון כי חפצו יימלא… ואולם הוא החליט לדבר איתה הפעם על אודות זה… הוא חפץ להגיד לה את כול… כבר נכונו בדמיונו נוסחאות שונות… אבל לא יימצא לו די און בלבו לפצות את פיו ולהגיד דבר… רגע באה מחשבה בקירבו: להשאיר את הדברים לעת אחרת… ואולם בו ברגע התנגדה לה מחשבה סותרת; ומה יהיה אם ישאיר את הדברים לעת אחרת? – הן סוף כל סוף לא יינצל מן הדבר הזה, והאם לא אחת היא לו אם ידבר את דבריו עתה אם בעת אחרת?… פתאום התעורר ספק בלבו: ואם תשיב את פניו ריקם? וכרגע כמו צלל באוזניו מענה פיה: “לא אחפוץ בך, מוטיל, נפשי דבקה באחר!” או: “לא לשואב מים אנשא כי אם לבעל מלאכה!” הלא נוראה הוא המענה הזה… “אך פתי אתה? איך יעלה על לבך כדבר הזה? הן דודתך ברור מללה כי מצאת חן גם בעיניה – ולמה תפחד מדבר אליה כדבר הזה? ומה תעשה לך כי תיחת מפניה? התאושש, מוטיל! פצה פיך ודבר”!…
הוא שעל פעמים אחדות ויוצא איזו שריקות בלתי מובנות מגרונו, ואחר פצה פיו ויסגרהו שנית, ואך כעבור רגע מספר התאושש ויאמר בחרדה קלה: רבקה! – והיא נשאה את עיניה ותבט אליו. היא הכירה את סערת רוחו ואת אשר יאמר להגיד לה, אבל התנכרה ותעש את עצמה כאילו איננה יודעת מאומה. – הוא נבוך. ברגע הזה כבר התחרט על החילו לדבר וכבר שת עצות בנפשו איך להסב את שיחתו לעבר אחר, לדבר צדדי, אבל כל תחבולה רחקה ממנו… רגע החשה ואחר התאושש ויקרב צעדים אחדים אחדים אליה ויעמוד. והיא התנודדה מעט אבל התאמצה לשבת במנוחה ותבט אל הכלי אשר בידה.
– רבקה – קרא עוד הפעם.
מבוכתו גדלה מאוד, פניו ואוזניו התאדמו ויהי כאובד עצות.
– מה חפצת להגיד לי? – שאלתו רבקה בקרת-רוח מדומה.
בינתיים כבר הספיק לאמץ את לבו ולהתאושש ויאמר:
– חפצתי להגיד לך, כי… כי נערה… יפה את… יפה וטובת לב.
פני רבקה התאדמו כדם ותשפל את עיניה ארצה.
– כן… נערה יפה וטובת לב! – שנה מוטיל את דבריו ויחשה, ואולם פיו עודנו פתוח, וניכר כי מתעתד הוא לבר עוד.
– שגית, מוטיל! – קראה רבקה כעבור רגע – ישנן נערות יפות וטובות לב ולא אנוכי.
– לא, רבקה! – קרא מוטיל ויקרב אליה עוד צעד אחד – האמיני לי…
– ובכן? מה חפצת איפוא להגיד עוד? – שאלתהו כעברו רגעים אחדים כמתנכרת.
שאלתה הרפתה רגע את רוחו, ואולם רגע משנהו אימץ את לבו ויען: אגיד לך את כול… אגיד לך… הנני חפץ בך… הנני חפץ…
היא החשתה.
– הנני חפץ.. כי תהיי לי לכלה… לכלה – קרא עוד הפעם ובתוכו השתומם לבו על גבורתו ואומץ רוחו – ואנוכי… אבוא למענך באש ובמים… לא אתנך לעבוד אחרי כן…
הוא החשה, וגם את פיו סגר, כמו כבר כילה לירות את כל חצי אהבתו וחשקו בלבה ויגד לה את כל מה שיש להגיד בדבר הזה… והוא עייף מאוד בדברו וזעה רבה כיסתה את מצחו וכל יצורי פניו, כמו עבד עתה עבודת פרך אשר לא עבד כל ימי חייו. ורבקה הוסיפה להתאדם ולחשות וכל יצוריה רעדו וכמו לא האמינה לשמוע דברים כאלה יוצאים מפיו.
לב מוטיל כבר החל ליפול עליו ולפון בדברי דודתו… הן לא תענהו מאומה… גם לא תשעה אליו הפעם…
ברגע הזה נשמע קול צעדים מאולם הבית. מוטיל נסוג אחור ורבקה גם היא קמה ממקום מושבה בחרדה קלה.
מוטיל העמיס עליו את “צמד הדליים” ללכת להביא עוד מים ובעוד רגע יצא אל המסדרון.
אנוכי החשיתי – חשבה בקירבה בסערת לב בצאת מוטיל את חדר המשלות – היכולתי להגיד לו את אשר בלבי? היכולתי לבטא בשפתיי כי אהיה לו לאשה?.. הן לא כאחת “הפרוצות” אדרבה… והוא? לא האמנתי כמעט למשמע אוזניי: הלא בחור תם הוא וצנוע הוא מעודו… ובכל זאת… אכן זה דרך הגברים… המה כול יוכלו… אמנם הוא אוהב אותי מאוד… מאושרה אהיה כל ימיי בהיותי לו לאשה… ואולם בשום אופן לא אגיד לו כדברים האלה בעצמי… אנוכי אגיד להם את הסכמתי על-ידי אחר…
עוד הפעם הגיע לאוזניה קול צעדים מאולם הבית וקול הצעדים כמו הולך ומתקרב לחדר המבשלות. היא התחלחלה: הנה מאַקס הנבל הולך ובא… עוד מעט וישוב ליקרב אליי… הוי, עד מתי לא יסור הנגע הזה מעליי?… אנוכי דימיתי כי בבוא כלתו אליו, למצער, יירף ממני, אבל כשאול לא תדע נפשו שבעה… הוי, מה מושחתים המה בני העשירים! הנה זה עתה כרע, בלי ספק לרגלי “אהובתו” ויישבע לה אהבת עולם ורגע משנהו יבוא לצחק את השפחה אשר בבית… אמנם יש לקנא בבנות העשירים!… אנוכי לא הייתי בוחר[ת] באיש כמוהו בעד כל הון… ולי יקר בחור ישר וצנוע כמוטיל שבעתיים מנבל ופוחז אשר כזה…
היא חרדה ותתחלחל… את אשר יורה בא לה… בן אדון הבית, מאַקס, בא לחדר המבשלות, והוא איש כבר עשרים ושבע שנשה, גבה קומה ודל המראה, זקנו מגולח ושפמו ארוך ומסולסל, ולבושו הדר.
– הינך לבדך בחדר, האח, מה טוב! – קרא מאַקס בצהלה ויקרב אל הנערה ויחזק בסנטרה.
“ישלח אלוהים את כל מגפותיו אל לבך, נבל!” קיללה אותו קללה נמרצת ברגע הזה – אבל רק בלב ולא בדבר שפתיים.
היא הסבה את ראשה ופניה התאדמו מאוד.
– יירף נא אדוני מעליי – קראה אליו תחנונים בהביטה נכלמה לארץ.
– הן לא כסיל אדם אנוכי כי ארף מנערה נחמדה כמוך! – צהל מאַקס אליה ויינח את ידו על צווארה.
היא הסירה את ידו מעל צווארה בכעס עצור: “למה יציק לי אדוני ולא ייתן מנוחה לנפשי?” – קראה בתלונה נמרצת.
– חאַ! חאַ! הבזה אציך לך כי אאהבך? הוי, פתיה! – לגלג מאַקס ויוסף לעשות כמעשהו הראשון.
– הן כבר יש כלה לאדוני, יאהב איפוא אותה ולא אותי! – קראה רבקה בתוכחת-לעג.
– הוי, פתיה! מה מנה יהלוך אם אוהב גם אותה גם עלמות אחרות? והיא ישנה עתה וטוב איפוא כי תשתעשעי את את נפשי ברגעים האלה.
“מי ייתן וירד הרעם מן השמים והממך!” התמרמרה אליו הנערה במחשבה.
היא קמה ממקום מושבה ותאמר לעזוב את חדר המבשלות, אבל הוא עצר בעדה בידיו הפרושות.
– הלא ירחם נא אדוני עלי ויירף ממני! – התחננה הנערה בקול בוכים.
– טוב, ארחם! – קרא מאקס בצחוק פרוע ויחבקה בזרועותיו באומץ כוח ויאמר לנשק לה: אך פתאום נשמע קול צווחה מוזרה במסדרון הבית: “הוי, הוי, אבוי!…”
כרגע הרפה ממנה ושניהם הסבו את פניהם לעבר המסדרון, והנה – מוטיל עומד שם וסופק את כפיו.
מוטיל עמד במסדרון זה רגעים אחדים. בפתחו את הדלת לצאת מאת הבית ובטרם עוד ישפוק לסגרה נזכר פתאום כי השאיר את נעל ידו האחת בבית המבשלות וימהר לשוב על עקבו; אך בהגיע לאוזניו קול בן אדון הבית ותחנוני רבקה מחדר המבשלות נשאר במסדרון ויעמוד בפינה נסתרה ויהי רואה את הנעשה שמה מבלי אשר ייראה הוא. כל העת הזאת רתחו דמיו בקירבו ורוחו סער מאוד אך התאפק וייחשה עד המחזה האחרון, ואז לא הבליג עוד על רוחו ויקרב אל פתח חדר המבשלות וייחל לצעוק ולספוק את כפיו.
מאקס נכלם ויתקצף כאחד ומראה פניו שונה חליפות… ורבקה גם היא מלאה בושה ומרורות למראה מוטיל אשר נזדמן לו לראות בקלונה; אבל גם שמחה כי חולצה מזרועות מאַקס הנבל.
לולא כלתו הישנה עתה בחדר המיטות כי עתה ישלם ל“עז הפנים” הזה כגמולו, וימרוט את לחייו וישליכהו החוצה; ואולם עתה מלא חרדה פן תיקץ הכלה משנתה בהיות שאון בבית וראתה את הנעשה… ולכן חרק אך את שיניו בקצף ויקמוץ את אגרופו למול מוטיל ויקרא בדממה: “הס! הס! אל תזעק!…”
אבל כרגע הוריד את זרועו ופניו חוורו כשיד, כי הופיעה כלתו לנגדו על סף החדר, והיא נערה רכה ומלאה חן ופניה מאדמים ושערותיה פרועות וניכר כי זה עתה התעוררה משינה; והיא מלאה תימהון וחרדה ותשאל: “מה זה נהייתה, מאקס?”
– אין דבר, אין דבר, יפתי! – נחפז מאקס לענות ויחזק ביד ימינה ויאמר להובילנה הבית; אולם היא נשארה על עמדה ותוסף לשאול באוות נפש: “מדוע זה תבך הנערה?” ובדבר הביטה אל מוטיל בחשד.
– הוא!… הוא!… החל מוטיל להצטדק ולהתחנן כאחד – היא איננה אשמה… הוא הציק לה… הוא לא הרפה מעליה… הוא אמר לנשק לה ולא חפצה ויאמר להכותה…
ברגע הזה פגש מוטיל מבטי עיני רבקה באזהרה נמרצה וייחדל מדבר.
– ומאקס היה כהלום רעם ולא ידע נפשו.
ופני הנערה, כלת מאקס, אדמו וחוורו חליפות.
– אנוכי לא אתן אסורים על ידך, מאַקס! – קראה אליו בדממה אבל בקול נמרץ – ומרגע הזה חופשי אתה לנפשי, כי אגודתנו הותרה.
מאקס החל להתחנן לפניה בדברים, אבל היא פנתה לו עורף ותיסגר בחדרה.
– הוי, מה נואלת לדבר, מוטיל! קראה אליו רבקה בהישארם לבדם בחדר המבשלות – הלא על ידי זה נכון ה“שידוך” להיבטל.
– ייבטל! – ענה מוטיל בחמה – יהי נא הדבר הזה ל“לקח טוב” לגברים.
לשמע הדברים האלה התרגשה רבקה וקולה פרץ בבכי, ודמעות רבות התגלגלו על לחייה במורד: מי יידע את ענות הנערות השפחות? הן כדבר “הפקר” נחשבנו בעיני “בעלי הבתים” ובניהם, וכל החפץ להתעלל בנו ויתעלל ויציק לנו כל היום ואין מוחה בידו… והמה לא ישימו לב לתחנונים ודמעות. המה באים להתעלל בנו בכוחם – אנחנו חלשות מהם…
– אל נא תבכי, רבקה! – קרא מוטיל בתחנונים ומבלי משים כמעט אחז בידה והיא לא חילצתה מידו – לא אוכל ראות בבכות איש לעיניי ומה גם את…
נהרה קלה הופיעה על פניה הבוכייה ותימח דמעתה מעל לחייה.
– אל נא תבכי! – הוסיף לדבר בניחומים – הן לכול קץ וזמן… וכאשר תהיי, אם ירצה השם, ל“בעלת בית” בעצמך תשכחי את ענותך לפנים…
– איש טוב אתה, מוטיל! – קראה רבקה בהתרגשות ותבט אליו בחיבה – הן לא הפך לבך לשנוא אותי בגלל הדבר הזה…
– לשנוא? חא! חא! – קרא מוטיל בצחוק – ואנוכי אוהב אותך מאוד…
היא השפילה מבטי עיניה ארצה.
– הלא תחפצי להיות לי ל“כלה” – קרא מוטיל בהשחו את ראשו אליה.
היא הניעה בראשה בצחוק-בושה. – – –
מוטיל הניח ידו על שכמה והיא אל התנגדה לו.
– הנה כי כן תהיי לי ל“כלה” רבקה’לה, חא! חא! – קרא מוטיל בצחוק התרגשות – ירחמיאל’קה הסנדלר יתפאר עוד עליי. האח, מה טוב לי עתה, חא! חא! – ובדברו היכה בכפו על שכמה לאות חיבה.
[ו]
אחרי שישה ימים. ליל מוצאי השבת. מעון פייטיל נושא-סבל, אשר אחת מפינותיו היא דירת דוד משה “נתנה תוקף”, מלא אורה וטהרה. קרקע הרצפה מכוסה חול צהוב, השולחן וספסלי העץ הארוכים אשר משני עבריו רוחצו ונוקו. דלתי החלונות שופשפו והיטהרו במים. המיטות רבודות, וכל אשר בבית עומד במשטר נכון. על השולחן מפה נקייה ולבנה ועליה עומדות שתי מנורות ובהן נרות דולקים. והבית מלא אנשים ונשים, רובם לבושים בגדי שבת. בראש השולחן האחר יושב מוטיל, פניו רחוצים ושערותיו סרוקות וכובע חדש על ראשו. בגדיו הם בגדי השבת שלו. על צווארו מעטפה ירוקה חדשה. פניו מפיקים צהלה ונחת אך גם בושה ומבוכה קלה. משני עבריו יושבים המחותנים: דוד משה מימינו וחיים משמאלו, שניהם לבושים בגדי שבת ישנים וירוקים מרוב ימים. חיים צוחק ומתלוצץ בלי הרף וגם על פני דוד משה מרחף צחוק קל לרגעים המהול גם בתוגה קלה. אחריהם יושבים “פרושים” אחדים מבית תפילת שואבי המים, המקבלים פעם בפעם משען כסף ולחם על ידי גרונה. אחריהם יושב זרח השמש ואחריו עוד קרואים שונים. ופייטיל בעל המעון גם הוא שבע רצון וצוהל, והוא משרת את הקרואים וסובב הולך בבית לשמור את הסדר ומדבר פעם עם זה ופעם עם זה.
ושמה על יד התנור ערוך שולחן קטן ומסביב לו יושבת “הכלה” והיא לבושה שמלת-צמר שחורה, ושערות ראשה יורדות במקלעה ארוכה על כתפה. אודם הבושה יכסה את פניה המביעים רצון ותום, ועיניה מביטות על פי רוב לארץ, אך לרגעים תעיף מבטי-חרש מבעד לאשמורות עיניה המורדות אל עבר הגברים… מסביב לה יושבות השכנות ואחדות מקרובותיה והן לא תחדלנה מהלל את ה“חתן” ומהביע את שמחתו על השידוך הזה. וגרונה איננה יושבת אל השולחן כי אם עושה סדרים בבית, מכינה את הכלים ואת המנות, וסובבת הולכת בין הקרואים והקרואות. אך לרגעים היא מביטה בנחת פעם אל החתן ופעם אל הכלה וכל קרביה מלאים גיל ושבח לה'.
– הנה כי כן “מחותנים” אנחנו, דוד משה! – קרא חיים בצחוק קל אל דוד משה – העלה כדבר הזה על לבך לפני שבוע? חא! חא! אכן “שדכן נפלא” הוא ה“יושב עליון”, האף אין זאת, דוד משה? והוא איננו מבקש גם כל שכר “שדכנות”.
– הוא מבקש שכר בעד עמלו – קרא ר' גרונם הפרוש בצחוק קל – הוא מבקש מאת החתן והכלה כי יילכו בדרך הישר ויעבדוהו בתחום לבב כל ימי חייהם – ובדברו את דבריו האחרונים נשא את עיניו למעלה ולכל עבר ויסתכל כמו מבלי משים גם במנות הערוכות על החלון אשר ממולו, ופניו הביעו חסידות.
דוד משה הניע בראשו לאות הסכמה וחיים קרא בצחוק: השמעת, מוטיל, את אשר ר' גרונם אומר? חלילה לך איפוא מהנהיג אחרי חתונתך “מאכלי טריפה” בחדר המבשלות שלך, חלילה!
קול צחוק פרץ מפיות הקרואים ומוטיל גם הוא צחק מבוייש: “מאכלי טריפה! חא! חא!” – ואת, כלה! – הוסיף חיים לדבר בהסבו את פניו לעבר הנשים והביטו אל רבקה כמו באזהרה נמרצה – חלילה לך מבלי שאת פאה נכרית על ראשך אחרי חתונתך.
הכלה התאדמה ותצחק. וכל הקרואים הוסיפו לצחוק והקריאות הגדילו לצחוק שכם אחד על הגברים. הקרואים החלו לשוחח בענייני דעלמא. ואחד הפרושים סיפר חדשות מעולם הפוליטיק ודבר המלחמה הגדולה אשר תהיה בקיץ הבא, ואחר בדבר ה“בארון הירש” ויספר כי היה הבארון אחד מתלמידי “חתם סופר” ו“עילוי” גדול בילדותו, והוא צדיק וחסיד גם במלי דשמיא מאין כמוהו.
– ומדוע יגלח את זקנו וילבש קצרים וראשו מגולה? – שאל אחד המסובים אשר קנה זה לא כביר את תמונת הבארון הירש.
– הרבנים הגאונים הגדולים התירו לו לעשות לו כזאת, יען כי לפני מלכים יתייצב – השיב הפרוש.
– ואיה איפוא היא ארגנטינה? – שאל אחד המסובים.
– היא רחוקה עוד גם מאמריקה השלישית ואומרים כי מקומה מעבר “להרי חושך” – קרא אחד הקרואים אשר התאמר ליודע שבילי ארץ, אחרי כי כבר היה במרחקים בנגב רוסיה.
– והאמנם כה גדל עושר הבארון הירש עד כי יוכל לגאול את כל ישראל?
– אמנם זאת היא שאלה הגונה! – השיב הפרוש מספר החדשות בלעג – הן אין אץ לאוצרותיו, אומרים כי רצפת ביתו מצופה זהב וכי יש לו אלפי אלפים מעיינות כסף-חי.
כל הקרואים האזינו לאמריו בנפש מצאה ורוחם מלא תימהון אין קץ.
– למה נחכה? – שאל חיים – הלא נוכל לכתוב את ה“תנאים”.
– יואל נא ר' גרונם לכתוב את ה“תנאים” – פנה אליו דוד משה.
הוא הניע בראשו ויושיטו לו גיליון ועט ודיו וייחל לכתוב.
ודוד משה נאנח.
– על מה אתה נאנח, מחותן? – שאלהו חיים.
– הה, לוא היו בתי ואשתי, עליהן השלום, בחיים כיום הזה! – השיב דוד משה ודמעות נראו בעיניו – בתי, אם רבקה’לה (תיבדל לחיים ארוכים!), עליה השלום, היתה אשה צנועה ויקרה מאוד ובעודה באיבה נקטפה, עוד בטרם מלאו לרבקה’לה שלוש שנים.
– הוי “נתנה תוקף”!" – לעג לו חיים בתוכחת לצון – הגם בעת שמחה כזאת לא תחדל מקונן והתאבל? – ואולם – הוסיף לקרוא באיימו עליו באצבעו – מהיום והלאה לא יהיה עוד כדבר הזה. מהיום הזה הינך מחותנו של חיים וחי נפשי כי לא תיתן לך ה“חצופה” להיות ל“נתנה תוקף” לימים הבאים.
הקרואים צחקו בלי הפוגות וגם דוד משה צחק עמהם.
ר' גרונם כילה את ה“תנאים” ואז היכה השמש בכפו על השולחן ויהס את המדברים ור' גרונם החל לקרוא: “המגיד מראשית אחרית”.
– הכלה! – קרא פתאום השמש וירזום באצבעו אליה כי תקרב את השולחן. היא קמה ממקום מושבה ותיגש אל השולחן ופניה היו אדומים מאוד. השמש הושיט להחתן והכלה את מטפחתו האדומה והמלוכלכה ויחזיקו שניהם בה “לקבלת קניין”.
אז שבה אל מקומה ופתאום רעש הבית לקול שבירת הכלים על ידי פייטיל.
– מזל טוב! מזל טוב! – נשמע מכל עברים. ומעבר הנשים נשמע קול נשיקות לאין מספר.
– איש חיל, פייטיל! – התלוצץ חיים – חי נפשי, איל חיל! הוא פוצץ את הקדירה לרסיסים דקים מן הדקים.
– חא! חא! – צחק גם מוטיל – איש חיל, חא! חא!
– כבר ניחר גרוני מדבר – קרא חיים – יגישו נא את ה“טיפה המרה”.
ורגע הציג פייטיל על השולחן שתי קערות-חרס צהובות מלאות דגים מלוחים וקערה אחת מלאה רקיקים.
– לחיים! ללחיים, מחותנים! לחיים מחותנות! לחיים “חתן וכלה!” לחיים! – נשמעו מכל עברים קריאות המסובים אשר גחו את הכוסות אל פיהם.
מזלגות לא הוגשו והקרואים השתמשו באצבעותיהם למזלגות לקחת בהן את פתותי הדגים המלוחים. – הקרואים שבו לשיחותיהם בהוויות העולם, אך ר' גרונם לבדו לא ייקח חלק בשיחה. הוא מתכווץ לאכול את כל הנשאר בקערה אשר לפניו וגם את שיורי הרקיקים אשר לשכניו.
כאשר כילו לאכול את הדגים המלוחים ניגשה גרונה שנית אל השולחן ובידה קצות סינורה המלא חתיכות “לקח” שחור ותחלק לכל אחד מנה אחת. ומוטיל טעם אך מעט מהמנה אשר לפניו ויישאר הנותר.
– התדמה באמת כי על “החתן” להשאיר ממאכלו? – לעג לו חיים.
– הוא שבע הערב בשמחת לבו – קראה גרונה ברצון.
הסעודה כלתה. אז בירכו “ברכה אחרונה” והקרואים קמו ממקומות מושבותיהם, אחדים הלכו להם ורובם עוד נשארו וישוחחו ויתלוצצו. – ומוטיל גם הוא קם מעל השולחן גם הוא ויקרב אל הכלה ויאמר מבוייש: מזל טוב!
– “מזל טוב” גם לך! – ענתהו רבקה נעימות.
– הנה כי כן, רבקה! קרא מוטיל שנית – הינך כלתי, חא! חא! מה טוב לי עתה, מה תאמר, פייטיל? – פנה פתאום אל פייטיל אשר עבר על פניו ברגע הזה – המצאתי לי כלה טובה ונאה? האין זאת, פייטיל? חא! חא!
– כן! כן! – הסכים פייטיל בצחוק.
– ומאקס כבר חדל מהיות ל“חתן”? – שאל מוטיל את רבקה כעבור רגע.
– כן! ממחרת היום שבה לבית אבותיה בג. וכעבור ימים אחדים נתקבלו “התנאים” בחזרה על ידי הפוסט – ענתה רבקה.
– חא! חא! – צחק מוטיל מלא רצון.
– ועתה, בתי! קראה גרונה בגשתה אליה – הנני להרעיש את לבך “בדבר טוב” – ובדברה הוציאה מצלחתה שטר בן שלושה רובל ותמסרהו לכלה – בכסף הזה שצברתי לי על יד ואחשכהו לצורך מתנה לכלת מוטיל תקני לך טבעת זהב טובה – קראה גרונה ברצון.
הכלה עלצה מאוד ותודה לה מקרב לב.
– התדמו כי חיים לא יידע לרקוד ולחול? – נשמע פתאום קול חיים בצחוק פרוע. ובדברו החל לרקוד בבית הנה והנה בשומו את ידיו לשני עבריו ובשוותו רגליו כיוצא במחול – וגם אתה, דוד משה, תחול עמי! – קרא אליו במשכו אותו אחריו.
– הרף נא, חיים, ממני! – התחנן לפניו דוד משה בצחוק תחנונים.
– לא! לא יועיל לך מאומה! זמן שמחה וששון הערב לכולנו. הבה נשמח את לב החתן והכלה ונצא במחול לכבודם, – ובדברו משך אחריו את דוד משה וירקדו יחדיו. וכל והקרואים הריעו תרועת שחוק.
– התראי? התראי? – צהל מוטיל אל כלתו – חא! חא!
-
כך במקור. ↩
(ציור ספרותי)
[א]
ליל חורף, פני הרחובות בעיר N מכוסים שלג רב. הקור גדול ומסמר כל בשר.
באחד הרחובות הולכים איש ואשה אחוזי זרוע. האיש הוא גבה קומה ודל בשר והאשה דקת בשר גם היא וקצרת קומה. שניהם לבושים בגדים קלים ופשוטים. הוא לבוש בגד קצר וקל אשר לא יוכר על נקלה אם בגד-חורף אם בגד-קיץ הוא. צווארו עוטה מטפחת צמר מקופלת ועל ראשו מגבעת שחורה אשר ילבשו אותה גם בקיץ. ידיו עורות. 1 על עיניו משקפיים; והיא לבושה מעיל-חורף קצר מארג צמר פשוט. על ראשה מגבעת צמר שחורה ואוזניה מכוסות מטפחת-בד לבנה ומקופלת. על ידה נעלי-חורף ישנים וקרועים מעט בראשי האצבעות.
בעברם על פני אחד הפנסים אשר בצדי הרחוב, או על פני חלון אחד בתי המסחר הפתוחים עוד, ייראו פני ההולכים והמה פני להבים ואוזני האיש אדומות כדם.
פני האיש ארוכים וחדים בסופם ופני האשה עגולים וקטנים. זקן-האיש הקצר מכוסה שלג ולא יוכר מראהו.
– הינך רועדת כולך מקור, יקירתי! – קרא האיש וייאנח.
– ואתה, מנחם? – קראה האשה – האם לא ירעד גם בשרך מקור?
– הלא סופר עברי אנוכי! – השיב מנחם בצחוק מר – ומה מנת כל סופר עברי בחיים אם לא רעב וקור? אבל את, חנה 2?
– אנוכי אשת ספר עברי – השיבה חנה בצחוק גם היא.
– כן, כן – נאנח מנחם – כבר למדת ממני תורת הרעב והקור. אמנם, יקירתי, מורה מצויין אני בתורה הזאת ואת תלמידה מצויינת. האף אין זאת, חנה? – כילה את דבריו בצחוק קל.
– שים ידך בצלחת בגדך ולא תקפא מקור – קראה חנה בדאגת חיבה ותרף את זרועו.
– צדי הרחוב חלקלקים עתה ונקל למעוד הפעם וליפול – קרא מנחם ויושט לה זרועו שנית.
– אבל גם לי עיניים לראות ודעת להיזהר – קראה חנה בהניעה ראשה בסירוב – ואינני צריכה לתמיכה.
– מצאתי עצה לבל תקפא ידי – קרא מנחם בתקעו את כף ידו הימנית אל תחת כנף בגדו ממעל לחזהו.
אז שבה ותחזק בזרועו.
– אמנם תקצר יד הסופר העברי ממלא מחסורי בני ביתו ומהשביעם עונג וטובה – קרא מנחם כעבור רגעים אחדים.
– למה, מנחם תדבר כדברים האלה? – התמרמרה חנה אליו – הלא זה תמיד כי האהבה הנאמנה תשחק למחסור ועוני ולכל תלאות החיים החומריים. המחסור ייחשב בעיניי אך ככור מבחן להבדיל על ידו בין אהבה צרופה ובין אהבה מלאה סיגים. האיש שאיננו יכול לסבול איננו מסוגל גם לאהוב. ואנוכי לא אתאונן על גורלי, יקר אתה לי, אישי, מכל אדרות-שיער 3ומכל מאכלי-תאווה, שבעולם – כילתה דבריה בצחוק נעים.
– ואנוכי יודע אמנם להוקיר את אהבתך הטהורה לי ואת תכונת רוחך הטובה – קרא מנחם באמצו את זרועה אל לבו ברגש חיבה – אולם, הוסיף לדבר כעבור רגע וצחוק-לצון חלף על פניו, בעת אשר יתקפנו הקור תרעדנה עצמותינו ובעת אשר קיבתנו תחסר נרעב מאד.
– ובכל זאת לא נגווע בקור וברעב – קראה חנה באומץ לב.
רגעים אחדים החשה מנחם ואחר קרא כזוכר נשכחות: “שכחתי לשאול אותך, חנה! השילמה לך הגבירה פינקלביץ שכר עבודתך?”
– לא! גם בעד הכותנות אשר תפרתי לה זה כשבועיים לא שילמה לי עוד. הפעם אמנם לא בושתי ואתבע את שכרי בפה מלא, אבל היא דחתה את השילום ליום מחר. נראה: התשמור דברה בפעם הזאת אם אין? ולך, מנחם? אולי שילמה לך הערב את שכר הוראתך את בניה בעד החודש העבר?
– לא! – ענה מנחם.
– לפי הנראה לא תדע עד כמה נחוץ לנו הכסף הזה – קראה חנה בלצון קל.
– ולוא גם ידעה לא מיהרה לפתוח כיס כספה לשלם לנו שכרנו במועד – קרה מנחם בתלונה – הגבירים לא ישיתו לב לצורכי העניים.
– כן! – הסכימה חנה בעצב – הן לולא הלנת שכר עבודתנו בכל פעם, כי עתה לא ידענו מחסור כל כך. בחודש הזה הרווחתי כחמישה עשר רובל ואתה כשלושים; אבל כמה גבינו מן הכסף הזה? אפונה אם גם החצי?
עוד לא הגיד לה כי אבדה לו היום הוראת שעה אחת – חשב מנחם ברגע הזה – עתה ירוויח, אך עשרים וחמישה רובל לחודש. בסוף השבוע הזה עליו לשלם גם שכר הדירה בעד החודש. סוכן הבית כבר העיד בו היום, כי אם לא ישלם לו שכר הדירה בשבוע זה יבוא עליו בקובלנא לפני שופט השלום ואת הדירה ישכיר לאחר. אולי ייבנה הפעם מהמו"ל 4החדש? הוא מבטיחו במכתבו לשלם לו בעד עבודתו שכר הגון, אולי? אמנם כבר הונו אותו המו“ל פעמים רבות בהבטחות כוזבות, ויש אשר פשטו לו את הרגל פעמים אין מספר; אך המו”ל החדש, כפי הנשמע, ישר לב הוא וגם חך טועם לו לדעת מה טוב.
– התדע, מנחם, את אשר עלה על לבי? – קראה חנה פתאום – כי נמכור את אדרת-השיער שלי הנתונה בעבוט. הקונה ייתן בעדה, בלי ספק, כחמישים רובל ונשארו לנו עשרים.
– לא! – קרא מנחם בהניעו בראשו לאות מיאון – עוד לא אבדה תקוותי כי תשיג ידנו לפדותה.
– למה לנו להשלות נפשנו בתקוות לא תבואנה? – טענה חנה נגדו.
– היום קיבלתי מכתב ממו"ל חדש בעיר א. ובו יודיעני כח מוציא הוא לאור מאסף-ספרותי ומבקשני להיות לו לעזר במעשי ידיי, והוא מבטיחני לשלם לי בעד עבודתי שכר הגון.
– חדל לך מתקוות כוזבות כאלו! – קראה חנה בלעג – העוד לא נוכחת כבר לדעת כי הספרות העברית עודנה משענת קנה רצוץ ולא תושיע ביום צר? הכבר שכחת את אשר רימוך מו"ל רבים בהבטחותיהם הבל, ואחרי הדפיסם את מעשי ידיך לא שילמו לך אף פרוטה אחת?
– ובכל זאת אנסה לשלוח אל המו"ל הזה איזה דבר מכתביי.
– ומה תשלח לו? – שאלה חנה.
– דוגמאות מספר-הזכרונות הספרותי שאני עורך בימים האלה – ענה מנחם.
– אנוכי עוד לא קראתי את כתבך זה – קראה חנה.
– הערב אקרא ממנו באוזנייך – ענה מנחם.
– ספרי זה – הוסיף מנחם לדבר כעבור רגעי מספר – לא יירצה למו“ל העברים האחרים, בהיותו מלא מרורות על מבחר הספרות העברית בהווה, על האלים האדירים אשר להם תכרע ולהם תשתחווה. ולא יאבו להדפיסו גם בלי תשלום שכר לבעליו; ואולם המו”ל החדש, כאשר אשער, יקבלו בשתי ידיים, ואם גם לא יאבה או לא יוכל לשלם לי שכר-סופרים בעדו אמסרהו לידו להדפיסו חינם, כי חביב הוא לי ספרי זה וחפץ אני כי תיוודענה דעותיו בקהל.
המה הגיעו עד קצה הרחוב וייסבו לבוא לרחוב אחר.
– ומה שלום הילדים בבית? – שאל מנחם את חנה כעבור רגעי מספר.
– שכחתי לבשרך, מנחם! – קראה חנה בצהלה וכזוכרת נשכחות – כי החלה הילדה להתהלך.
– האמנם? – קרא מנחם בשמחה גלויה – מתי?
– הערב! – השיבה חנה – וכבר עצרה כוח להתהלך לבדה מן שולחן כתיבתך עד הספה, אם אמנם כי נפלה, כמובן, בדרך הילוכה פעמים אחדות ארצה.
– בת חיל! – קרא מנחם שמח.
– היא ילדה חכמה מאוד – קראה חנה ותחל לספר לו רוב חכמותיה ותנועותיה היפות.
– אמנם היא תחכם מיום ליום – קרא מנחם גם הוא.
– מי שלא יחכם מיום ליום, כמובן, לא חכם ייחשב – העירה חנה.
צחוק רצון חלף על פני מנחם לשמע הערת אשתו.
– ומשה ושרה? – שב מנחם לשאול – העוד ערים היו בעזבך את הבית?
– שרה כבר עלתה על משכבה ומשה עוד השתעשע את הילדה. הוא רעב ללחם מאוד ואבטיחהו להביא לו אוכל מן הרחוב. אבל, גמגמה מעט בלשונה, אין בידי אף פרוטה אחת ובהקפה 5לא אוכל עוד לקחת, כי כבר חדל החנווני מתת לי בהקפה. כבר חייבת אני לו חמישה רובל. אולי נמצא בידך, מנחם, מעט כסף ובאתי לאחת החנויות לקנות שתי עוגות למשה וגם ליטרא לחם לארוחת הערב לכולנו.
– אך אגורות אחדות נמצאו בכיסי וכמדומני לא תספקנה לכולנו.
המה נגשו עד לפני אחד הפנסים אשר ברחוב ויוצא את כיסו 6מצלחתו ויפתחהו.
– אך ארבע אגורות! – קרא בצחוק מר – ומה תעשי בהן?
– אלכה ואקנה למצער שתי עוגות למשה ופת לחם לאמך – קראה חנה.
הוא נתן לה את ארבע האגורות ותעזהבו רגע ותבוא אל אחת החנויות וכעבור רגעים אחדים יצאה משם וצרור קטן צרור בניר תחת אציל ידה.
כעבור רגעים אחדים הגיעו עד שער אחד החצרים ויעמדו על ידו.
מנחם משך בפעמון השער.
– אין לי גם אגורה אחת לתת לשוער! – קרא מנחם בעצב.
– שלשום הלא נתת לו שלוש אגורות – הרגיעה את רוחו.
השוער פתח את השער והם באו החצרה.
השוער הביט אל ידיהם ובהרחיקם ללכת ממנו מספר צעדים נהם בקצף: “יהודים ארורים”!
המה באו האחד הפתחים וייחלו לעלות במעלות צרות ורעועות ויעלו ממכפלה למכפלה 7. בטרם יעלו אל המכפלה השלישית עמדה חנה ותשאף רוח מעט. מנחם מיהר לתמוך בזרועה ולעזור לה בעלותה; אבל היא חילצה זרועה מידו.
– עוד אעצור כוח לעלות במעלות 8לבדי – קראה בצחוק קל ובדברה החלה לדלג ממדרגה למדרגה ברגליים קלות ובמרוצה.
המה עמדו לפני דלת קטנה ונמוכה וידפקו עליה וכעבור רגעים אחדים נפתחה ויבואו הביתה.
– ערבא טבא 9! – קראו הבאים.
– שנה טובה! – ענתה בנעימות אשה זקנה אחת, אשר פתחה את הדלת ותקדם את פני הבאים בחיבה.
המעון הוא בעל שני חדרים קטנים. החדר הראשון הוא המבוא וחדר המבשלות כאחד ולו חלון קטן אחד. בקיר שעל יד הפתח תקועים יתדים 10אחדים לתלות בהם בגדים ומתחתיהם עומדת תיבת-עץ פשוטה ונמוכה. על הכיריים עומדת מכונת-בישול קטנה המוסקת בנפט וקול רתיחת מים עולה ממנה עתה. אצל הכיריים עומד שולחן עץ פשוט המכוסה גליון עיתון עברי ועליו עומדות שלוש כוסות נקיות בשלושה ספלי חרש לבנים ובהן שלוש מפות קטנות. ממול הכיריים דבקים אל הקיר דפי-עץ אחדים ועליהם סדורים קערות, כפות, מזלגות וכלים אחרים ומתחתיהם תלויים בקיר כלי נחושת אחדים, מסנן, מכתש, ארגז-עץ קטן למלח ועוד. החדר השני הוא חדר האוכל והמיטות כאחד ולו שני חלונים בקיר הימני. אצל החלון האחר עומדת מכונת תפירה של זינגר ועל יד החלון השני שולחן-כתיבה קטן מכוסה רקמה ירוקה, ישנה ומלוכלכת פה ושם בכתמי דיו, ועליו מסודרים בסדר נכון: קסת הסופרים, ניר, עיתונים וספרים שונים ולפניו כסא-עץ עגול עם משענות בצדיו. אצל הקיר אשר ממול הפתח עומד ארון-בגדים קטן ואחריו עריסת ילדים ובה שוכבת עתה ילדה קטנה וישנה. אצל הקיר אשר ממול החלונות עומדות שתי מיטות-ברזל רבודות 11אצל הקיר אשר בו הפתח עומדת ספת-עץ פשוטה צבועה אדום ועליה ישכבו שני ילדים וישנים. באמצע החדר עומד שולחן פשוט וישן ועליו מנורה קטנה דולקת, וחתיכות בד, פסי צמר, כותנות תפורות, גלילי חוטים וכפתורים צבורים לאורכו ולרוחבו.
החדרים צרים ודלים אבל נקיים וכל כליהם משופשפים ומרוחצים למשעי.
– מה שלומכם, בניי? – שאלה הזקנה את הבאים באהבה רבה – הגדול הקור בחוץ?
– כן, אמי! – ענה מנחם.
– וגם בבואכם הביתה לא תוכלו לחמם את בשרכם כי קר בבית מאוד – נאנחה הזקנה.
– ומה שלום אצבעך הכואבת, אמי? קרא מנחם בדאגה.
– כבר הוקל הכאב – ענתה הזקנה.
– הראי נא לי, אמי! – קרא מנחם שנית.
– היא הסירה את החיתולים 12מעל אצבעה הצבה והאדומה. וחנה הסבה את פניה הצדה לבלי הבט אל האצבע הכואבת אשר הצרה 13לנפשה מאוד.
– אמנם כבר החלה האצבע להירפא, ובזמן קצר תירפא כליל! – קרא מנחם.
ופני חנה שבו למנוחתם.
– הזה כבר השכבת, אם, את הילדה בעריסתה? – שאלה חנה את חמותה כעבור רגעים אחדים.
– לפני חצי שעה – ענתה הזקנה.
– ומשה? – שבה חנה לשאול – גם הוא כבר עלה על משכבו. צר לי, הוא שכב לו ונפשו רעבה.
היא פתחה את ווי מעילה ותחל לפשטו. מנחם אמר לעזור לה לפשוט את המעיל; אבל היא פנתה ממנו בצחוק ותקרא: “הלא יודע אתה, מנחם, כי שונאה אנוכי “נימוסים” כאלה, וידי לא תקצר מפשוט בעצמי את מעילי”.
– אנוכי הייתי תפוש במחשבות ואשכח את שנאתך לה“נימוסים” האלה – התנצל מנחם בלצון.
ובדברה פשטה את המעיל ותשב לפני שולחן עבודתה ותינפש מעט.
גם מנחם פשט את בגדו וישב אל שולחן כתיבתו.
– הכבר סיפרת לו, בתי, כי כבר החלה הילדה להתהלך הערב? – שאלה הזקנה את חנה בחיבה ורצון רב, ובדברה הביטה לעבר מנחם בפנים שוחקות.
– כבר סיפרה לי – מיהר מנחם לענות – אבל טוב כי הזכרתני. הנני חפץ לראות את זאת בעיניי. חנה! – קרא אליה כמתחנן וייגש אל העריסה – אעירנה משנתה ואראה בהתהלכה.
– לא, לא, מנחם! – קראה חנה ותמהר לקרב אל עריסת הילדה ולעצור בעדו – לא אתנך עשות כזאת. כל הערב לא ישנה ולא טוב להעירנה משנתה עתה. חכה נא עוד מעט.
הוא שב אל שולחן כתיבתו.
– הלא איוותה נפשכם מעט חמים 14– קראה הזקנה – המים כבר רתחו, בלי ספק, הנני ואביא לכם חמים להשיב את נפשותיכם הצמאות וייחמו גם גוויכם הקופאים.
– שבי, אמי, פה ואנוכי אלכה לי לחדר המבשלות להביא את החמים.
– הלא עייפה את, בתי, מעמל הדרך הרחוקה – קראה הזקנה ברחמים – גם כל יצורי גווך רועדים מקור ובחדר המבשלות קר מאוד.
– אין רע! – הניעה חנה בראשה לאות מיאון – צעירה אנוכי והקור לא יזיק לי מאומה.
ובדברה מיהרה ותרץ אל חדר המבשלות ופניה צוהלים ופיה מלא רננה.
– נפש יקרה היא חנה’לה! – קראה הזקנה בלחש באוזני מנחם – יתן לה ה' כח ועוצמה ויאריך ימיה עד מאה ועשרים שנה. לבה טוב עליה ורוחה עלזה בקירבה גם בעת מחסור ודחק. ברוך ה' כי זכית ברעיה מצויינה כמוה.
צחוק רצון חלף על פני מנחם לשמע התהילות אשר פיזרה אמו לחנה.
כעבור רגע שבה חנה מחדר המבשלות ותאמר: “עוד לא רתחו המים היטב, בעוד חמישה או עשרה רגעים ייבשלו”.
היא ישבה אל שולחן העבודה ותיקח לה כותונת אחת בלתי נגמרת לתפרה; אבל ידיה רעדו ולא עצרו כוח להחזיק במחט ולתפור, ותנח את המחט רגע ותחל לנשוף בהבל פיה בידיה הקפואות להחם אותן.
היא נשאה עיניה ותתבונן אל הילדים השוכבים על הספה ורגש חמלה התעורר בקירבה: "ילדי עוני! מה מנת חלקכם באביב חייכם? אך רעב וקור!… בפת לחם יבש תשקיטו את רעבונכם לכל הערב ולפעמים גם עד מחר בבוקר. שרה הותירה היום פת לחם מארוחת הצהריים ותאכל אותה בערב ומשה לא טעם מאומה מן הצהריים וישכב לנוח בבטן ריקה. הוא חיכה, בלי ספק, לשובי, להעוגות אשר הבטחתיו להביא לו מן הרחוב ונפשו קצרה בחכותו וישבור רעבונו בשינה. אבל הקיבה לא תשבע במאכל אשר כזה והבשר גם הוא דורש את תפקידו, וכאשר תחסר הקיבה יחלש הגוו. ואמנם ילדים חלשים הם ופניהם רזים מאוד. ילדים יפים הם אבל עניותם מנוולתם.
בני סופר עברי אתם וגורלם כגורל הסופרים העברים. גם בהם נמצאו כשרונות טובים ויפים אבל עניותם מנוולתם. העניות הזאת לא תיתנם להתפתח ולהתקדם כראוי. והאם רבים הם הסופרים אשר ידמו אל אישה, אשר למרות עוניו ומחסורו מנעוריו ועד עתה פיתח את כשרונו במידה מרובה ויעש חיל בספרות ויצטיין בה עד להפליא כיום הזה?
וסופר מצויין כמוהו באחת מן השפות החיות הידע עוני ומחסור? ולוא היה בעלה סופר בשפה אירופית, כי עתה הלא מלא כל פה תהילתו מספר חובשי בית המדרש “ואברכי משי” 15, הנמנים על קוראי עברית, והוא ושמו רומם על כל לשון. ובהיותו סופר עברי אין מי יודע אותו, מלבד מתי מתהלך בחושך צר בפינה בודדה ונסתרה, במעון דל וצר ומה חלקו בחיים? הלא אך ריש 16ותלאה, רעב וקור".
ברגע הזה נשאה את עיניה אל אישה היושב כפוף אל שולחן-כתיבתו וכותב ואנחה חרישית פרצה מלבה. איזה רגש תמרורים וחמלה חלף ברגע הזה בקרב לבה: “אמנם לא תתאונן על גורלה. היא לא שאפה מעודה לחיי עושר ומותרות, היא שאפה לחיי אהבה ואמון, לחיי יושר ואושר הנפש – וכל אלה מצאה בחייה ההווים והיא שבעת רצון מאוד, והדעת כי איש נעלה ומצויין כמנחם אוהב אותה בכל לבו דיה לאשר את חייה אושר רב. ואולם לבה נשבר בקירבה על מחסורו וחייו הקשים. הנה שש הוראות שעות לו והן תגזלנה מעתו כל היום וכל הערב. הוראת-שעה אחת היא בקצה העיר מעבר מזה והוראת-שעה שנייה בקצה העיר מעבר מזה, והוא רץ ועמל כל היום, מבלי יכולת לבוא הביתה גם לארוחת-הצהריים, ונושא חרפת רעב וקור; ובבואו אחרי רוב עמלו בשעה העשירית בלילה לביתו לא ימצא גם פת לחם יבש לשבור רעבונו”.
ומנחם יושב אל שולחן כתיבתו, עטו בידו וגליונות כתובים וחלקים מפוזרים על השולחן לפניו; אבל איננו כותב. הוא תפוש במחשבות רבות, כלליות ופרטיות, והמחשבות גוררות אחריהן גם זכרונות רבים. ומחזות שונים מימי חייו יעברו לפניו ברוח.
ברמסקי פיטר אותו היום ממשמרת הוראתו את בנו – חושם מנחם ברגעים האלה – גם הוא סופר. והאם מעטים הם הסופרים אשר לא יעלו בכשרון ודעת על ברמסקי ובכל זאת לסופרים גדולים ייחשבו בישראל. ואמנם גם הוא “כותב לשון קודש” נפלא, גם לו אוצרות מליצות ופסוקי תנ"ך רבים. והוא סופר וסוחר כאחד ואשר על כן הוא עוטה גאון ומבטל בלבו את כל הסופרים העברים: “הם אנשי רוח והוא איש מעשה, סוחר מעורב עם הבריות”. והוא שאל אותו היום בהטיפו לקחו לבנו להגיד לו את דעתו על הספר החדש אשר הוציא עתה לאור. אז ענהו כי חסד גדול היה עושה את הספרות העברית לוא לא חדל מאחוז אמת המידה בידו ולא המירה בעט סופרים מעולם, כי לא נוצר להיות סופר כי אם סוחר. ההיה לו להגיד לו אחרת מאשר חשב לבו? ההיה לו להלל את ספרו הנבזה בעיניו מאוד? או היכל גם לכחד את האמת תחת לשונו ולבלי הגיד לו את דעתו כלל? ותשובתו הקשה חוללה סער גדול וברמסקי התנפל עליו בחרפות ויגדפהו ויקללהו ועוד מעט ומרט את לחייו. והוא לא השיב את חרפתו אשר חירפהו אל חיקו, כי אם שאלהו בנחת: “ואיזו רעה עשיתי לך, אדוני ברמסקי? האין לי הצדקה להשמיע את דעתי על ספרתך ועל “כשרונך” כאשר יחשוב לבי? ואם יבוא איש ויאמר עליי, בלב תמים ונפש נקייה, כי אין כל כשרון-סופר בקירבי, האקצוף עליו בגלל הדברים האלה”?
ובאמת, הוסיף מנחם לחשוב, צחוק מכאיב לב הוא לראות קטנות הנפש הזאת בקרב הסופרים העברים אשר כל הנוגע לרעה במעשי ידיהם, אם גם בלב תמים וכוונה טהורה, כיורד לחייהם ייחשב.
צחוק קל חלף ברגע הזה על פני מנחם. ברמסקי קרא אליו בחמתו: “הדימית כי היה אהיה ריאליסט גס כמוך? הדימית כי יהיו כל הסופרים מלאי כפירה ומרי כמוך? הלא גם ענקי ספרותנו לא זכו בעיניך וכל קודש משחק לך. חא! חא! דברי גנאי ומידות מגונות!”…
ואמנם לא כיזב ברמסקי. רוח הכפירה אמנם נצנצה בו עוד מימי ילדותו והוא היה ריאליסט עוד בטרם ידע מה הוא הריאליזם ובטרם ידע כי כזה הוא. שתי מידות, ורעות לפני דברי הוריו ומוריו, דבקו בו מאביב ימי חייו: לבלי האמין כפתי לכל אשר יאמרו לו אחרים, לכפור בכל דבר הנחשב לו כדבר שאי-אפשר, למרות הקדושה החופפת על הדבר ההוא בעיני כל האנשים אשר מסביב לו ולא חש כל מורך בלבו, לבלי הסתר את כפירתו בקירבו ולהגיד תמיד את אשר בלבו מבלי חת; וגם לתת תמיד היתרון להמועיל מן הנעים ולבקש בכל דבר תועלת ממשית. אביו היה חסיד אדוק ב“רביים” ושטוף בנתינת “פדיונות” 17, ובנסעו להיראות את פני הרבי היה לוקח גם אותו עמדו, ואז יש אשר הקיף את אביו בשאלות ופקפוקים, אשר עוררו עליו את חמת אביו מאוד, ויגער בו תמיד על דרשו במופלא ממנו 18ובמוחו עודנו שמור זכרון שיחה אחת שהיתה בינו ובין אביו והוא עודנו אז בן שמונים שנים:
– הגם לפנים בשבת אבותינו בארץ ישראל היו לנו “רביים” ו“צדיקים”? – שאל את אביו באחד הימים ההם.
– כן, היו לנו – ענהו אביו.
– ומה היו הנביאים, אבי?
– הלא הם, הם היו ה“רביים”.
– ומשה רבנו?
– הוא היה ה“רבי” הראשון בישראל.
– ושמואל הנביא?
– גם הוא היה “רבי” גדול בדורו.
– מדוע איפוא, אבי! – שב לשאול את אביו בתלונה – אמר שמואל הנביא: “ומיד מי לקחתי כופר”? ו“רבנו” לוקח כופר פדיון נפש גם ממך גם מיתר האנשים אשר ידרשון אליו?
ואביו היה כנבוך ברגע ההוא וכמו שת עצות בנפשו מה לענות אותו, ואחר החל לדחותו בקש ותירוצים שונים.
אז נשא עיניו אל אביו ויקרא: “הבשביל כי לא תדע מה לענות אותי תבוא לדחות אותי בדברים של מה בכך”?
– עז פנים ואפיקורס! – התקצף עליו אביו וימרוט את לחייו בחמה עזה.
אבל בלבו ידע אז כי איתו הצדק ולא את אביו.
ופעם אחת בהתבוננו אל עושר בית ה“רבי”, מאכל שולחנו ומעמד משרתיו, פנה אל אביו וישאלהו:
– אבי! הלא עשיר הוא ה“רבי” ואין לו צורך ב“מתנות” ולעומתו רבים הם העניים הגוועים ברעב, הלא טוב עשית, אבי, לוא נתת את המתנה אשר הבאת ל“הרבי” להעניים ההם? האם אין זו מצווה גדולה מהוביל שי לה“רבי”?
– רשע! – גער בו אביו בקצף – רוח מינות נזרקה בך ולכן תשאל כדברים האלה.
וברגע ההוא גדל קצפו בקירבו מאוד ופניו אדמו מכעש 19ויתמרמר אל אביו: הרשע אני באמרי כי טוב אשר תיתן צדקה לעניים מאשר לעשירים? לא! לא רשע אני בדבר הזה!…
ובאחד הימים, הוא זוכר, שמע חבר “חסידים” מספרים מופתי ה“רבי” ונפלאותיו, ואחד מהם קרא:
– ומי ימלל רוב גודלו בתורה? הן אין אף ילוד אשה אחד אשר יבין לדברי תורתו העמוקים והחתומים.
– ומדוע יטיף לנו “רבנו” – שאל אז את הדובר – תורה עמוקה כזאת אשר לא נבין אותה? מדוע נבין לתורת משה רבנו?
– עם הארץ ומחוצף פנים! – גערו בו אחדים מבני החבורה – התדמה כי אם “שכל חד” לך תבין את דברי תורתנו הקדושה? הלא כמה פנים לתורה, ובכל אות ואות צפונים סודות קדושים ורזין עילאין ורזין תתאין 20, ואתה תדמה בנפשך כי תבין דברי התורה?
הוא לא ענה דבר, אבל ידע בלבו כי דברי הדובר לא נכונים. כי איש לא יכזיבנו באמרו כי יודע הוא ומבין את דברי התורה.
ואיזו תועלת נפיק מתורה אשר לא נבין אותה? שאל אז את נפשו, לא! הוא לא ילמוד לעולם תורה אשר כזאת.
וכה עברו עליו שנים אחדות ויהי ל“בר מצווה”, ובימים ההם לא ידע עוד כל לשון וכל ספר חול מלבד התלמוד וספרי הפוסקים, והוא זוכר כי גם בלימודים ההם לא היה תמים דעים את אביו ואת כל חבריו, כי תחת אשר בחרו הם בלימודי “סוגיות” התלמוד, לעמול ימים וחודשים בלימוד “סוגיא” חמורה אחת בתלמוד, בחריפות רבה ודקדוקים עד אין קץ, ביקש לו הוא תועלת בלימודו, ויבחר בלימודי “יד החזקה” 21להרמב“ם ו”שולחן הערוך" 22למרות חפץ אביו כי לא ייבדל בלימודו מכל חבריו.
– לא! – השיב לאביו על תוכחתו בדבר הזה – חפץ אני ללמוד הלכה למעשה לדעת אורח החיים ואת המעשה אשר אעשה ואת אשר לא אעשה.
ובהיותו לבן ארבע עשרה שנה כבר ריננו אחריו רבים כי רוח מינות נזרקה בו, ואביו חפש תחבולות בסתר לגרש מקירבו את הרוח המתעה הזאת. ויסע לה“רבי” ויוועץ איתו, והוא יעצהו לתת לו אשה בשחרות ימיו, ובהיות ריחיים 23על צווארו לא יילך עוד לבו אחרי דברי הבל ו“חקירה” והיה לאחד משלומי אמוני החסידים כאבותיו! ואביו כבר החל לשאת ולתת את השדכנים, אבל הוא התנגד לחפץ ההוא בכל עוז. הוא חפץ אז ללמוד עוד הרבה ולקנות לו דעת הפוסקים 24ולקבל תעודת ה“סמיכה” 25עוד בטרם יבוא בברית הנישואין, ואז יהיה בטוח כי לא ייבצר ממנו גם לכלכל אשה ובנים בעבודת ההוראה. “ואיזו תועלת יביאו לי לימודיי, חשב אז בלבו, אם אשאר באמצע הדרך ולא אגיע למעלת ההוראה? ואם אבוא עתה בברית הנישואין מי יודע אם אוכל לעסוק עוד בלימודיי כאשר אעסוק בהם עתה?”
ובדעתו כי אביו אומר להעמיס עליו את עול הנישואין בעל כורחו ברח מבית אביו וייסע וולוז’ינה.
ואולם בבואו לעיר ההיא שונה הלך רוחו תכלית שינוי. בחורים משכילים מתלמידי הישיבה התרועעו אליו וייתנו לו למקרא ספרים חדשים ושונים מכל הספרים אשר ידע עד כה, ספרים אשר לא יישאו דברם על עולם האצילות 26, על דבר האסור והמותר, המצוות והעברות, הגיהנום והגן-עדן, כי אם על עולם החיים, הטוב והרע, הנעים והמועיל, ספרים אשר לא יאמינו לכל דבר ולא יאמרו קדוש לכל אשר יאמרו אחרים קדוש, ספרים המוציאים משפט על כל מראה עיניהם ומשמע אוזניהם ולועגים בפה מלא לכל דבר כסל ושטות גם אם נקדש בעיני רבים – וייקחו הספרים ההם את לבו ויקרא אותם בחשק נמרץ, הלוך וקרוא, ויקרא ספרי שיר ומליצה, סיפורים וחזיונות, חקירה ומאמרי מדע, ויהי כאילו נפקחו עיניו פעם אחת וירא את אשר לא ראה עד כה… וכל אשר הוסיף לקרוא בספרים ההם רפתה תשוקתו אל הלימודים הישנים אשר עסק בהם עד אז, ודעות חדשות על דבר הדת והחיים באו אל קירבו, ובבואן אל קירבו פעלו בו פעולה נמרצה וניכרת, כי לא ידע מעודו להתגבר ולשים מסווה שקר על פניו, וכל אשר חשב לבו הגיד גלוי לכול. ובקראו איזה ספר דברי לעג על אחד ממנהגי הדת והדברים מצאו להם מסילות בלבו, אז חדל מאחוז במנהג ההוא ויתקלס בו לעיני כל חבריו, ולא שם לב גם אל הקצף אשר עורר על ידי זה במסיבו. ודבר הימנותם לפנים את החסידים עוד עזר, בהיותו לקורא ספרי ההשכלה, להרחיקו מדעותיו הישנות ביתר שאת ולהיות חופשי בדעותיו מאוד.
וכה עברה שנה אחת לשבתו בוולוז’ין ורוחו נהפכה מן הקצה אל הקצה, ואז החליט בלבבו לעזוב את לימודיו הישנים, אשר לא מצא בהם עוד כל חפץ ותועלת ולשים פניו ללימודי לשון וספר. ובבוא אליו ה“משגיח” אשר על הישיבה ויער למוסר אוזניו 27על עזבו את לימודי התורה ועל קראו ב“טרפה פסול” 28אז התקצף עליו ויקרא: “ומי שמך לשופט עליי? אנוכי לא שמעתי גם בקול אבי האשמע איפוא בקול איש זר אליי כמוך? אנוכי עזבתי את לימודי התלמוד ואבחר במקרא ספרי השכלה יען כי כה חפצתי ומה לך עוד?”
ואז גורש מהישיבה והוא לא שם לבו לדבר הזה, וכאשר יעצו אותו ריעיו לבוא לשבת באחת העיירות הקטנות הקרובות לוולוז’ין, בתור “בחור עני” אוכל ארוחות-ימים 29, ושם לא יפריעהו איש ממעשיו כי יחידי יישב בבית המדרש וכל עין זר לא תשגיח אליו – לא אבה שמוע להם, כי לא חפץ לגנוב דעת הבריות, אשר ייתנו לו לחמם על דעת כן שיעסוק בתורה והוא לא כן יעשה. גם כבד ממנו לשים מסווה על פניו גם לשעה או שתיים ביום, ללמוד תורתו אך בבוא הקהל להתפלל. ויבחר איפוא לבוא אל עיר המחוז ולהיות שם למורה עברי.
ובימים ההם לא ידע עוד כל שפה אחרת ואל ידע כל דברי סופר מסופרי הגויים, ויהיו בעיניו כל הסופרים העברים לבני סמכא ולאנשים גדולים עד מאוד; ובכל זאת לא דברי כל הסופרים לקחו את לבו, ויש אשר דברי אחד הסופרים לא מצאו חן בעיניו ויוצא עליהם משפטו לרעה. בדברי שיר ומליצה לא מצא על פי רוב כל חפץ והם לא רוממו את רוחו וגם לא ידע מדוע לא ימשכו את לבו אחריהם. יש אשר האשים את נפשו כי איננה מרגשת וכי לבו טפש מהבין להגיוני המשורר; ואולם יש אשר דימה בנפשו, כי לא ימצא כל תועלת וחפץ קיים במליצות השפה אשר למשוררים ההם. מה בצע בשירי התהילה אשר ישירו המשוררים ההם להטבע הדומם? מה בצע במהללי האביב, שמי התכלת וצבאותיהם, השושנים והפרחים? והלא גם עיניו רואות את האביב, את השמים וצבאותיהם ואת פרחי השדה ומדוע לא יתרגש לבו למראיהם? הוא ניסה פעמים רבות לצאת גם מחוץ לעיר, כאשר עשה יעשו המשוררים, לעלות על הרים רמים במוצאי בוקר וערב, להתבונן אל השמש בצאת ובבואה. אל השמים הטהורים, אל הירח והכוכבים, אל השושנים והפרחים ולבו לא התרגש מאומה ויתבונן אל כל אלה בקרת רוח ונפש שוקטת. איפה הוא הקסם השפוך עליהם בעיני המשוררים? הוא נטה אוזנו להקשיב גם זמירות הציפורים בין עפאי העצים המהוללות בפי כל המשוררים – מה זאת? הלאלו זמירות יקראו? הצפצופים חסרי טעם ונועם כאלה ייקחו את לבם? ולעומת זה בקוראודברי סופרים פרזיים 30, המדברים בשפה ברורה ומפורטת על אודות החיים והליכות עולם, המגנים את כל המגרעות אשר בחיי החברה והאדם והמודיעים את המעשה אשר יעשו בני האדם, לקחו הדברים את לבו מאוד מאוד. ויתרגז ויתענגף ויצטער וישמח, ויש אשר פתחו הדברים ההם מקור מחשבות בלבו ולא נתנו מנוחה לנפשו ובייחוד היו לו לרצון דברי הסופרים המגנים את בערות העם והבליו, הזיותיו ואמונותיו התפלות. בקוראו דברים כאלה עברו לפניו במחזה חייו הקודמים וחיי החסידים הנבערים אשר בילה בחברתם כל ימי ילדותו ויהי אסיר-תודה לסופרים ההם. טוב המה עושים הסופרים ההם, חשב אז לבו בקירבו בפקחם עיני עיוורים לראות נכוחות…
כן! – תעבור ברגע הזה מחשבה בקירבו – הוא היה ריאליסט עוד בטרם ידע מה הוא הריאליזם. וכבר בימים ההם נתן משפט הבכורה להמועיל, והוא זוכר כי בעוד אשר למראה השושנים והפרחים ולמשמע זמירות הצפרים לא התרגש לבו מאומה ולא שם אליהם לב, אהב להתבונן אל השדות הפוריות, המלאות בר, אל השיבולים המלאות, אל עמרי התבואה אחרי הקציר ואל האיכרים העובדים עבודתם בשדה, והמחזות ההם הרהיבו את לבו ויענגוהו מאוד מאוד. בם ראה חיים ותנועה, עבודה ותועלת. טוב יעשו הסופרים, חשב אז בלבו, המעוררים את אחיהם לאהבה את העבודה והמלאכה לשנוא את העצלות והבטלה.
ובימים ההם התעוררה בקירבו התשוקה להיות לסופר גם הוא. העבודה הזאת, לדבר אל העם מעל במת הספרות, להעיר אוזן על כל משגה וסלף, לעוץ עצות ישרות ולהורות אורחות חיים וטוב, לקחה את לבו מאוד. ובהביאו את התשוקה הזאת בפלס שכלו ידע כי לא ייבצר ממנו בקרב הימים להיות לסופר. הוא הכיר בנפשו כי מוחו איננו ריק ולבו איננו נבוב, וכי נפש חושבת ורוח הוגה ושופטת ומבדלת בין טוב לרע נתן לו אלוהים, ולבו מתחמץ בקירבו למראה כל עוול ורע.
ויצב לו אז למטרה בחיים – להיות סופר בישראל.
ברגע הזה עלה על לבו זכר שיחה אחת שעברה בינו ובין אחד מריעיו בהיותו בן שבע עשרה שנה. המה טיילו שניהם מחוץ לעיר. ריעו קרא מעל אחד הספרים אשר אחז בידו והוא היה תפוש במחשבות. פתאום קרא: “התדע, ידידי, את אשר אהיה בקרב הימים”?
– מה? – קרא ריעהו בתימהון.
– סופר עברי! – ענהו בבטחה.
קול צחוק פרץ מפתחי פי ריעו":
– אתה תהיה לסופר עברי? אתה? התדמה כי כשרון הסופרים ביד יוקח?
– ולא כאחד הסופרים הקטנים אהיה – הוסיף לדבר אל ריעו וקולו הלך הלוך וחזק – כי אם סופר גדול וכביר.
– ההיתולים עמך אם בינתך הסתתרה? – קרא ריעו בלעג גדול – ואתה לא תדע לכתוב בעברית גם איגרת קטנה בלי שגיאות.
– תורת הלשון לא בשמים היא ולא מעבר לים – ענהו אז בנחת.
– אבל ה“רעיונות”? הגם המה נקנים בלימוד מפי מורים?
– התדמה כי מלאכים הם הסופרים? גם הם בני אדם וקרוצי חומר כמונו, ואנוכי מכיר בקירבי כשרון סופר, אף כי לא ניסיתי עוד לכתוב מאומה. אמנם המטרה הזאת עודנה רחוקה ממני, אבל אין לך דבר העומד בפני חפץ האדם אשר רוח כביר בו והוא איננו רך ומוג-לב.
ואז החל ללמוד את כתבי הקודש ודקדוק השפה בשקידה נמרצה ויעש חיל עד להפליא. ובמרוצת שנה אחת ידע את תורת השפה לכל פרטיה, וידע לכתוב צחות בשפה הזאת ככל העולה על רוחו.
וכבר ידע אז להוציא מערכי לבו על הספר בשפה ברורה, בהיגיון וסדר נכון; ובכל זאת עוד לא עלה על לבו לערוך איזה דבר לדפוס. הליכות הסופרים הקטנים, הממלאים עמודי העיתונים העברים בידיעות חדשות, דלות וריקות, על דבר שוחטים ורבנים, מקוואות ושריפות, רחקו ממנו מאוד. הוא בזה לקטנות כאלה בלבו. הוא שאף לגדולות מאלה. והוא ידע כי בטרם אשר ייצא ללמד עליו עוד ללמוד הרבה, עליו עוד לקנות דעת שפות חיות ולימודי המדעים הנחוצים. ואז עזב את עיר המחוז K אשר התגורר בה ויסע לוו. ויתפרנס מהוראת שעות בשפת עבר, ובעיתותיו הפנויות למד מפי מורים לימודי שפות ומדעים כלליים ויתקדם וישתלם מיום ליום.
ובקנותו דעת הספרות האירופית כבר ידע לתת דין וחשבון לעצמו, מדוע הוא מבקש בכל דבר תועלת וחפץ ממשי ומדוע לא יתרגש לבו למראה ולמשמע כל דבר אשר יתרגשו מהם המשוררים בעלי הדמיון. הוא ידע והכיר אז את השיטה הריאלית ההולכת וגוברת בספרות אירופה, אשר רוב טובי הסופרים מחזיקים בה, וידע כי ריאליסט הוא בטבעו, והריאליזם הוא משאת נפשו בחיים ובספרות.
וכל אשר הוסיף להתקדם בלימודים הכלליים הכיר יותר לדעת כי עוד טרם תבוא עיתו לצאת לשערי הספרות ולהשמיע קולו בקהל; ואולם בינו לבין עצמו כתב אז הרבה מאוד, ויערוך אז את דבריו לא למען הדפוס כי אם למען האח, היום ערך איזה דבר ולמחרתו שרפהו באש, ותהי עבודתו הספרותית בימים ההם אך עבודת ההרגלה.
ואולם כל אלה אשר קראו את דבריו בכתובים כבר הכירו בו כשרון סופר גדול וינבאו לו עתידות גדולות וטובות מאוד.
והוא זוכר כי אחד מריעיו החל אז לדבר על לבו כי יחדול מן הספרות העברית, אשר לא תעשיר את בעליה וכל העוסקים בה עניים וחסרי לחם, וטוב מזה יעשה בהחילו להרגיל את עטו לעבודת הספרות בשפה חיהף ואז יהיה לסופר אירופי ויראה בטובה ככל הסופרים בשפות החיות. ואולם הוא התקצף על הדובר אליו כדברים ההם ויאמר: “לו דימיתי כמוך אשר מטרת הספרות היא הרחבת הכיס והאידיאל אשר לסופר – בצע כסף, כי עתה ירוק ירקתי בספרות וסופריה, ואנפץ את עטי ואחדל מן הספרות לעולם; ואולם בחשבי אחרת מאשר תחשוב אתה, בחשבי כי מטרת הספרות היא תיקון העולם והרחבת הטוב בקרב החברה, והאידיאל אשר לסופר – להועיל להאנשים אשר יחפוץ בתיקונם, לא אשים לבי לבצע כסף; ובאהבי את בני עמי וחפץ אני בתיקונם, עליי לדבר אליהם בשפתם ולכתוב עברית כל ימיי”.
וכה עברו עליו שלוש שנים לישיבתו בוו. ובימים ההם והוא החל להביט אל הספרות העברית בעיניים אחרות מאשר הביט אליה עד כה. בטרם ידע כל שפה זרה וספרות אחרת נחשבה הספרות העברית בעיניו לספרות גדולה ועשירה, יפה ונעימה ומלאה כל טוב וכל הסופרים העברים הנודעים לשם – לאנשים גדולים ורבי הכשרון, לסופרי-מופת אשר אין כמוהם. ואולם בקנותו דעת וטוב טעם מפי הספרות האירופית נוכח לדעת כי שגה מאוד, כי בבערותו ואי-ידיעותו חשב את אשר חשב עד כה. הוא קנה לו דעת הספרות הכללית וערך הספרות העברית ירד בעיניו מאוד, אל! מה רב ההבדל בין כל ספרות אירופית ובין הספרות העברית! מה עשירה היא הראשונה ומה דלה האחרונה! מה מצא בספרות הזרה ומה הוא מוצא בספרות עמו החדשה! שם על פי רוב: חיים רועשים והומים, כוח ועצמה, יופי ונשגב, ופה, על פי רוב, מות וביליון, 31רפיון וחולשה, חוסר-טעם ובלות; שם – שפעת ספרי חכמה גדולים ונשגבים. שירה רוממה ונפלאה, ספרות יפה ונעימה, ופה – שפעת ספרי שטות ודקדוקי עניות, שירה צנומה ודלה, ספרות יפה בשפ וכעורה בעצם; שם מצא אנשי-רוח גדולים ורבים, הוגי דעות נשגבות, יוצרים נפלאים במערכת החיים ומגלי צפונות הנפש ומסתריה הדקים, ופה – מה רבים קטני הרוח, ומה עצום מספר בעלי הדעות הטפלות והנבערות, המתאמרים ליוצרים והם לא יידעו בתורת החיים והנפש מאומה ויצוריהם אך צללים ופסלים אילמים בל יחיו ובל ירגישו. הספרות ההיא ברובה משפלת אותו עד עפר ומשקיעה אותו בסמרטוטין בולויי סחבות; והאם ספרות אשר כזאת, אשר איננה באמת אלא צל ספרות אמיתית תענה את צורכי הזמן החדש? והאם ספרות אשר כזאת מסוגלת להיות לספרות-עם, לפעול על רוח העם, לתקן את מגרעותיו ולהורות לו על אורחות חיים?
ואולם הידיעה החדשה הזאת לא ריפתה ידי מנחם ולא הרחיקה אותו מעל הספרות העברית, ונהפוך היא כי עוד קירבה את לבו אליה ביתר שאת. אם ספרות-עמו עזובה ודלה ומלאה פרצים הלא החובה על יחידי-הסגולה המכירים ברעה הזאת להתעודד ולגבר חיילים לצאת לעזרתה, לפחת בה רוח חיים ולהביא לה רפאות תעלה; ואם כל איש אשר שאר-רוח וחך-טועם לו ומכיר בנגעים יעזבה – מה תהי אחרית הספרות הזאת?
והאמנם אין כל תקנה לספרות העברית? האין כל תקווה כי תתוקן ותהי כאחת הספרויות החיות?
למען דעת את טיב מחלת הספרות העברית ואת הרפואה הטובה לה דרוש בטרם כול להתחקות על שורשי המחלה ולדעת את תולדתה וסיבתה.
ואז החל להתבונן אל התפתחות הספרות העברית מראשיתה ועד היום הזה, ויקרא בעיון נמרץ בספרי הסופרים הישנים, סופרי ימי הביניים, סופרי ראשית המאה הנוכחית, ואחר את סופרי שונות הארבעים, השישים, השבעים והשמונים – ואז נגלו לפניו ניצוצי אור מתוך החשכה אשר מסביב לו. אז ראה ונוכח כי היו והווים סופרים גדולים ובעלי כשרון מצויינים גם בקרב הספרות העברית וכי היו עיתים אשר ידעו בהן רבים מהסופרים העברים את אשר לפניהם וידברו אל העם כהלכה. סופרים כאלה קמו לישראל בחייחוד בשנות הששים והשבעים – ועל פיהם לא נבצר מקוות כי תלך הספרות באורח טבעי, בדרך העולה למעלה למשכיל, ואחרי שגיאותיה ושגיונותיה תתייצב בדרך טובה ומתוקנה, ודור יבוא וקמו סופרים חדשים אשר יעלו עוד על אבותיהם בכשרונותיהם וטוב טעמם ודעותיהם הצרופות, והמה יבצעו את אשר החלו סופרי הדור שלפניהם לעשות, והוליכו את הספרות בדרת המתוקנת שבה תלך כל ספרות אירופית.
אבל התקווה הזאת לא באה ונהיתה וסיבות שונות גרמו בדבר: האחת, כי הונחו בתחילוה יסודות רעועים מתחת לבניין הספרות הזאת ובגללם כל הבניין רעוע ומתמוטט, וזאת שנית, כי ספרות ישראל כחייו איננה עצמית ותלויה בדעת אחרים ותנאי חיים אחרים, אשר יפעלו בה לא לפי רוחה, וירחיקוה מאורחה הטבעיף ועוד שלישייה, שהיא תולדת הסיבה הקודמת, כי באו בשנות השמונים מקרים מן החוץ וירעישו את חיי העם וישנו את הלך רוחו וישנו לפתע גם את הספרות. גם את רוחה וגם את צורתה, וידחוה אחרונית…
[ב]
ברגע הזה עבר מנחם על פני אחד הכתבים הפרושים לפניו.
"כן! הגה לבו, הדעות אשר השמיע בכתב הזה הלא הן תוצאות מחשבותיו ןהכרותיו בימים ההם, אחרי חקרו לדעת תולדות הספרות העברית החדשה ויער את מקור מגרעותיה ודלותה, ויכר את התיקונים הדרושים להיעשות בתוכה.
הוא מצא ביסודי הספרות העברית החדשה יסודות רעועים כאלה אשר מחיי העם מוצאם, ואשר על כן לא ניתנו לתיקון עד אם יתוקנו חיי העם מקודם. ההבדל העיקרי אשר בין הספרות העברית וספרות עם-חי הוא: כי שם כתובה הספרות בשפת העם כולו, בשפה המדוברת בפי בניו ובנותיו, והספרות היא איפוא ספרות-העם כולו, והיא אוצרת בקירבה תמצית חיי הרוח אשר לכל העם וסכום כל מעלות-הרוח והכשרונות אשר בקירבו. לא כן הספרות העברית. העם העברי מפוזר בארצות שונות ומדבר בשפות שונות, איש, איש בשפת ארצו, והשפה העברית ידועה ומובנת אך לחלק קטן מהעם, וספרותו היא איפוא ספרות חלק קטן ממנו, ואיננה אוצרת בקירבה תמצית חיי-הרוח אשר להעם וסכום כל כשרונותיו. ואמנם לוא נאספו כל הכשרונות אשר בקרב העם העיברי לעבוד את עבודת הספרות העברית, כי עתה היתה הספרות הזאת לספרות גדולה ועשירה מאוד. לוא, למשל נמנו היינה, ברנה, רייסר, לסל, מרקס, ברנדייס, ביקונספילד, אוירבך, קומפרט, גרץ; צונץ, לצרוס, שטיינטל, פרנק ועוד ועוד בין הסופרים העבריים, מה דמות נערך אז לספרות העברית? זאת ועוד אחרת. ספרות כל עם ערוכה בשפה מדוברת וחיה, והספרות העברית בשפה שכבר חדלה מחיות ומהיות מדוברת, ולא תוכל איפוא לענות אל כל מושגי החיים ההווים. החיסרון הזה, חסרון חיות השפה הוא חיסרון עיקרי בספרות העברית, ולא ניתן להימלא כולו, כי אם להקטינו ככל האפשר, בטרם תהיה גם השפה הזאת לשפה מדוברת.
שלישית, הנה חיי העם המפוזר והמפורד הם חסרי עצמיות, כי תלויים הם תמיד בחיי אחרים ובדעתם, והעמדה העצמית הזאת חסרה גם לספרות העברית. היא איננה קיימת למען עצמה, איננה מתפתחת בקירבה פנימה לפי כוחותיה ונטיותיה המיוחדות לה בלבד, היא מסתכלת תמיד באחרים, היא נוטה אוזניה תמיד לשמוע מה יאמרו הבריות, היא נפעלת ממקרים הבאים מן החוץ, וכל ישעה וחפצה: אם להצטדק לפני אחרים, אם להתפאר בפניהם, אם להחניף להם ואם להילחם כנגדדם [הטעות במקור ]. וכל ארבעת הנטיות הללו הרעו לה מאוד, בהרחיקן אותה מן הדרך הישרה והטבעית, מדרך האמת, ותביאנה אותה לידי חטאים רבים להמציאות וזיופים רבים בחיים. הדרך הטנדנצית הזאת הרעה לספרות העברית הרבה מאוד.
ובהיות חיי העם רעים ומרים במציאות נאנסו הסופרים העברים לשאוב כל נחמתם ממעייני הדמיון ויתמכרו להאידיאליזם, לחלום להם חלומות בהקיץ, איש, איש לפי נטייתו ותכונתו. האידיאליזם הזה אשר הירע לפנים גם לספרות אירופה הרבה להרע לספרות העברית שכם אחד על כול, בהיות תנאי החיים מסביב לה, אבות הספרות ומקוריה, עוזרים לרעה הזאת; ותחת אשר בספרות אירופה כבר חלף הנגע הזה, בספרות העברית עודנו עומד בעיניו, וכל הספרות מלאה חלומות ואידיאלים ריקים.
ושתי הרעות האחרונות, הכיר מנחם, נגעו גם בספרות היהודים בשפות לועזיות, וגם לה ירעו הטנדנץ והאידיאליזם הרבה מאוד.
אבל על הסיבות הללו נוספו עוד סיבות אחרות, החליט מנחם בלבו: חסרון החיים העצמיים, המדיניים, לעם ישראל הביאוהו במרוצת ימי הגלות, לערב חיים שמים בחיי ארץ, ותהי הדת לעמוד התווך אשר חיי עם נשענים עליו, ותהי גם הספרות אשר לו לספרות דתית, וגם אלה המעטים אשר ניסו לפעמים לדבר בענייני חול שמו את הדת ליסוד מוסד לדבריהם. התערובה הזאת לא פסקה גם בספרות העברית החדשה, גם בה קודש וחול משתמשין בערבוביא, גם בדברי אלה אשר ינסו ללעוג לאיזה ממנהגי הדת. התערובה הזאת גזלה את החופש מהסופרים העברים, לבל יוכלו לדבר ככל העולה על רוחם, כי גם הסופר החופשי בדעותיו לא יביע על פי רוב את כל רוחו, ופח יגלה וטפחיים יכסה, והסופרים יצאו לדבר אל העם בפנים מכוסים במסווה שקר וצביעות – וספרות אשר האמת נעדרת בה, אשר סופריה לא יביעו את כל רוחם ובלב ולב ידברו אל העם, ספרות המוקפה בגדרים וסייגים, ספרות המקצצת כנפי הרוח לבל יוכל להתרומם מעלה ולהתעופף במרחב, ספרות המצבת גבול לעובדיה לאמור: עד פה תבואו ולא תוסיפו! – ספרות אשר כזאת לא תוכל להתקדם ולהתפתח ולהוציא פרי ברכה באמת.
אמנם נמצאו סופרים אשר פרצו גדרות הספרות החסודה הזאת, וידברו אל העם ככל העולה על רוחם; אבל בהיות מספרם מעט מאוד, והעם נידה אותם וייתנם ל“אפיקורסים” נבצר מהם לפעול הרבה לטובת התפתחות הספרות. זאת ועוד אחרת: כי רוב הסופרים ההם לא עצרו כוח להתרומם מעל המושגים הרגילים ולהפריד בין הדת וחיי-העם, ובהתכחשם להדת התכחשו גם לחיי העם, ויתמכרו לחיי-אחרים, וספרותם היתה אז איפוא חסרת כל תוכן עצמי וטבעי. הסופרים ההם לא יכלו איפוא גם הם להיות למקדימי הספרות ומשכלליה, כי הוליכוה באורחות עקלקלות וירכיבו בה זמורות זרות לטבעה ורוחה.
ואולם אחד המומים היסודיים בספרות העברית מצא מנחם בשפת הספרות הזאת. הוא הכיר לדעת כי גם בחדול השפה העברית מהיות שפה חיה ומדוברת ותהי אך שפה ספרותית, לא עמדה על מקום אחד, כי אם הלכה הלוך והתפתח, הלוך והתרחב והסתעף, כי סופרי הדורות ידעו אשר שפת כתבי הקודש איננה עוד כל השפה העברית, כי אם חלק ממנה, כי רבות ממלות השפה אשר השתמשו בהן העבריםבדיבור לא באו עוד בכתבי הקודש, והם הכירו וידעו כי השפה הזאת קצרה מאוד מהיותה מספקת לכל מושגי החיים ההווים והמעשים הנעשים בכל יום; ולכן עזבו את השפה הרכה והענוגה, השפה של משי, ויבראו להם שפה עברית חדשה, היא שפת המשנה, חלק גדול מהתלמוד והמדרשים וספרי הגאונים והרבנים עד ראשית ימי הספרות העברית החדשה. הדבר הזה היה יליד ההתפתחות הטבעית. ואולם הספרות העברית החדשה לא הוסיפה ללכת בדרך הטבעית הזאת. היא עזבה את השפה העברית החדשה ותשב אל שפת כתבי הקודש והסופרים שבו לכתוב בשפה העברית הישנה. המעשה הזה היה באמת נסיגה לאחור (ריאקציה). עזיבת כל פרי ההתפתחות הטבעית ושיבה אל הישן, והספרות העברית החדשה, אשר נועדה להיות לספרות של חול, ספרות החיים, בחרה לה שפת קודש, שפת מליצה ודמיון, שפת שמים, והשפה הזאת היתה לספרות העברית החדשה, ליסוד עיקרי רע ורופף. היסוד הזה גם הוא הניאה מהתקרב אל החיים והמציאות ויעזור לה להתמכר להדמיון והחלומות, כי אמנם טובה היא שפת בני הקדם לחלום יום ולילה, לראות על כנפי רוח ולהעפיל עלות אל ראשי הררי הדמיון והמליצה אשר שיאם לעבים יגיע, והשפה הזאת מלאה חלומות וזכרונות קדם, שיחות מתים ודברי רוח, וברוב מליצותיה יישמע הד קול החיים הקדומים, שלפני אלפי שנה, החיים שכבר מתו ועברו מן העולם.
והסופרים העברים בימים ההם אמנם לא ידעו אחרת ולא עשו אחרת מאשר להתמכר להדמיון ולחלום כל היום. המה התאמצו להידמות אל המליצים בימי קדם, אל הנביאים והמשוררים אשר בכתבי הקודש ולחקות את דבריהם וסגנונם; אבל חסרו להם הכוח העז והנשגב, החום הלוהט והרגש הכביר אשר למשוררי הקדם ההם, ויהיו איפוא כל דבריהם וחזיונותיהם מעשי קופים וכל ילדי רוחם מלאים אך ערימות פסוקים ושברי פסוקים מכתבי הקודש בלי כל טעם והיגיון, מליצות נפוחות ודברי ילדים מעוררים אך צחוק וגועל נפש.
ובימים ההם התהוללה גם הרומנטיקה בספרות הכללית ותהי גם ספרות אירופה מלאה דמיונות ומליצות ריקות, חלומות הבל ומקסם שווא, וגם הסופרים האירופים התרחקו מעולם המציאות והחיים ההווים, החפץ הממשי והתועלת, ויתמכרו להדמיון הכוזב והפורץ כל גבולות החיים. ויהיו אידיאליהם: הבטלה והחלום, הצמחים ו“פרח התכלת”, הלילה והמוות… הייפלא איפוא כי נפעלה גם הספרות העברית מהרוח הזאת אשר משלה אז ממשל רב בספרות הכללית? הייפלא איפוא כי התרחקו גם הסופרים העברים, הכותבים בשפה דמיונית ורומנטית, מהחיים ההווים ויהיו בעלי הזייה ובטלנים, המרבים אך להג ושטות ופטפוטי מילים וכל רוח חיים אין בקירבם?
ואולם גם במרוצת הזמנים, אשר שינתה הספרות הכללית את דרכה לטוב ותינזר מהבלי הרומנטיקה ותשם את פניה אל המציאות ותהי הספרות לספרות ריאלית ומלאה חיים ותועלת ממשית, וגם רבים מהסופרים העברים החלו לשים פניהם אל המציאות, לצייר את החיים ולדבר בשאלות עולם המעשה; גם אז לא חדלה הספרות העברית ברובה מהתמכר הרבה לדמיון ודברים בטלים, ללהג הרבה ופטפוטי מלים. ובין כל הסיבות אשר הסבו בדבר הזה לוקחת השפה הרומנטית הזאת חלק בראש. – אמנם ניסו הסופרים החדשים להרחיב את גבולות השפה ולהשתמש לפעמים גם במלות תלמודיות ובמבטאים מחודשים, וגם הועילו הרבה להתפתחות השפה והספרות; אבל גם הם לא הרהיבו לעזוב את דרכי אבותיהם ולהסיג גבולות שגבלו הסופרים שלפניהם, וגם הם לא יעיזו לזוז ממליצות כתבי הקודש ולהסיח דעתם מהן אף רגע, ושפת כל הסופרים היא שפת כתבי הקודש ברובה – השפה הרחוקה משפת החיים ההווים הרבה מאוד. ולוא עוד ידעו הסופרים לבור משפת כתבי הקודש אך את הדברים המדברים בעולם המעשה להשתמש בהם, כי עתה עוד לא גדלה הרעה; אולם רוב הסופרים העברים בוחרים דווקא בדברים המדברים בעולם האצילות, בדברי השיר והמליצה, בשפת ישעיה ואיוב, וישתמשו בהם גם לדברים פשוטים ונקלים; ויש איפוא אשר התוכן שיבור לו הסופר העברי גס ושפל ושפתו רוממה ונשגבה, וגם המלכה וגם שפחתה לובשות מחלצות משי; ויש אשר יהיה אחד הרצענים וההדיוטים אשר יצייר הסופר למליץ מפואר ומשורר נשגב, השור יגעה בשפת ישעיה והצפרדע יקרקר בשפת שיר השירים. והמעט זאת בעיניהם, כי עוד יתאמצו לדבר בסגנון כתבי הקודש, להשתמש במאמרים שלמים לקוחים מהם, ובחפוץ מי מהם לכתוב מלה אחת הדרושה לו יש אשר יביא גם את המלות שלפניה ואחריה, יען כי כן כתוב בתנ"ך, ופעמים רבות יגדל בשפתם סרח העודף מן הלבוש; ויש אשר המליצה הביבלית לא תביע היטב את הרעיון שחפץ הסופר להשמיע או לא יביעהו כלל והעיקר חסר מן הספר, יש אשר תגזים המליצה את המושג המובן בה ויש אשר תקטינו, וצחוק-מר הוא לראות את רוב הסופרים העברים שמים את הרעיון לטפל והטפל לעיקר והשמים כל מעיינם בהקבלת רעיונותיהם אל המליצות הביבליותאשר תעלינה על זכרונם. ותחת לכתוב בשפה מקורית וטבעית היוצאת מן הלב והמוח, המה לוקחים להם טלאים רבים בעלי צבעים שונים וממינים שונים, צמר פשתים ומשי, עבים ודקים, שלמים וקרועים, ומחברים אותם לבגד שלם. המה מגבבים גזרי מאמרים ושברי מליצות מכתבי הקודש ומחברים אותם למאמר שלם.
הרעה הזאת אשר אין לה כל זכר בשפה אחרת, הכיר מנחם, תשחית כל חלקה טובה בספרות העברית ועושה אותה לפעמים לקריקטורה נמבזה 32.
ואז התבונן מנחם גם אל התנועה החדשה בקרב בני ישראל בשנים האחרונות, היא התנועה הלאומית הציונית, והשפעתה על הספרות העברית. הדעה הלאומית בעצמה לקחה את לבו מאוד. מה הם חיי העם העברי בלעדי הדעה הלאומית? מה בצע בחייו המלאים עוני וצער, מחשכים ומרורים? אך הבל יהגו בעלי החלומות: "יש תעודה, משלחת קדושה לעם העברי להיות למורים לגויים "… החיים לא נבראו למען איזו תעודה, תעודת החיים היא – החיים בעצמם. אך אידיאל ריק הוא: לנדוד מגוי אל גוי עד נצח, להיענות ולהירדף ולהורות תורה לאחרים… כל בני האדם מורים זה את זה ולומדים זה מזה, ואם הורה העם העברי לאחרים את הלימודים הדתיים למד מהם לימודים אחרים. תעודת כל חי איפוא: לחיות על פי טבעו ההולך ומתפתח מדור לדור. ומה הם החיים הטובים אשר אליהם ישאף גם האדם הפרטי, גם העם השלם? חיים עצמיים, חיי חופש ועמדה עצמית. לחיים כאלה צריך איפוא לשאוף גם העם העברי. גם זה הבל ואידיאל ריק, בעיני מנחם, אשר יאמרו אחרים, כי יחדלו לאומים מקרב הארץ. בהיותו ריאליסט אדוק לא ישתעשע באידיאלים נעימים לא יבואו ולא יהיו. האדם לא יוכל לאהוב את כל בני האדם בשווה. הוא יבחר לו תמיד אנשים אחדים מקרב כל הקהל הסובב אותו להתהלך עמהם כריע, והיו לו לאוהבים ולמתי סודו, ואת האנשים אשר הסכין האדם בהם מימי ילדותו ואשר התהלך בחברתם ימים רבים יאהב יותר מאשר יאהב אנשים זרים לו. וקיבוץ אנשים אשר חיו יחדיו חיים משותפים אלפי שנה לא ייחדל לעולם מהיות. הוא יוכל אמנם להתבולל בקרב קיבוץ גדול ממנוף אבל באופן הזה הן לא יחדל מחיות חיי קיבוץ, אם גם בצורה אחרת; אולם לא יוכל התמוגג כולו והתפרד בהחלט. האינדיבידואליטט 33אשר לאדם הפרטי היא הנאציונאליטט 34אשר לעם כולו, ושתיהן לא תחדלנה לעולם. חלום הקוסמופוליטיזם המוחלט הוא כחלום אשר יהיה האדם בקרב הימים לבעל כנפיים ועף במרחב-הרום כעוף השמים. וחיי העם צריכים להיות חיים שלמים, עצמיים, ותלויים ברצון עצמו ודעתו, ולא חיים מתפוררים לאלפי פירורים, מפוזרים בכל ארבע כנפות הארץ ונספחים אל חיי אחרים כטפל לעיקר – כחיי העברים בימים האלה. העברי לא יחפוץ ולא יוכל למות, עליו איפוא לשאוף לתחייה גמורה. – מנחם מצא בדעה הלאומית תועלת ריאלית, מטרה ממשית. תחת לשכב על ערש דווי ולשאת כל מחלה ומדווה הלא טוב להיות בריאי אולם ומלאי כוח ועוז. תחת לחיות חיי שיעבוד ועבדות, חיי חנופה וערמה, לכוף ראש ושכם ולנשק ידי אדונים ולשבוע כלימות ורוק, הלא טוב טוב לחיות חיי חופש וחירות, חיי אושר וכבוד, ללכת בקומה זקופה ולהיות אדונים לעצמם. ורוח העם העברי, הנעה באין מעמד, התלויה ברוח מצויה ושאינה מצויה של אחרים, לקבל השפעה מכל הזר לה ולהידחף פעם בפעם, אם במירוץ רב קדימה ואם בכוח גדול לאחור, הלא טוב טוב כי תתהלך באורח ישרה וסלולה ותתקדם על פי טבעה.
והוא שיער בנפשו כי הדעה הזאת צריכה להשפיע מטובה גם על הספרות, כי תיתן תוכן, תוכן טבעי ונכון לספרות העברית ותחדש רוח נכון בקירבה, כי תציב לפניה מטרה נכונה וריאלית, חפץ חי וקיים תחייה, חופש ועצמיות, וחדלה מהשתעשע באידיאלים ריקים וכוזבים, וחדלה מדרוש אל המתים ולהתאבק בעפר הקברים, ומילאה את הספרות לשד חיים ועלומים; והיא גם היא תייפה את סגנון הספרות ותחדש לשונה ולא תהי כרוכה עוד אחרי מליצות הקדם וסגנון הישן, ודיברה מעתה בשפה טבעית ועצמית, חיה ומלאה עלומים.
ואולם בהתבונן מנחם אל הדבר הזה היטב ראה כי לא כאשר שיער בנפשו כן הוא באמת. הדעה הלאומית אמנם היטיבה לספרות העברית אבל גם הרעה לה הרבה. הדמיונות הישנים של שנות השישים והשבעים אמנם חדלו מקירבה וחלומות האידיאליזם המתוק, האחווה הכללית והתבוללות עם ישראל בקרב עמים אחרים, עברו ובטלו ויהיו כלא היו; אבל תחתיהם מלאה הספרות העברית דמיונות חדשים וחלומות חדשים. הסופרים העברים לא מצאו בדעה החדשה את הריאליטט 35אשר מצא בה מנחם, ויתמכרו להאידיאליטט 36אשר בדעה הזאת. המה מצאו בה שירה ודמיון אשר לקחו את לבם. הדעה הלאומית היתה לרוב הסופרים העברים לאידיאל-קסם ומקור חלומות נעימים: לשוב לארץ הקדושה. במקום אשר רוח אלוהים שפוכה על בחיריה, להשתטח על קברי האבות, לשפוך דמעות לפני הכותל המערבי ולנשק עפר הארץ וכי “נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים, והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונלכה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה בארחותיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים”… 37הוא ראה כי לא חידשה הדעה הלאומית בקרב הספרות העברית את הרוח הנכון אשר דימה, ויש אשר נסכה עליה רוח עיוועים וכזב ותהי הספרות העברית מלאה הזיות וחלומות, סנטימנטאליטט ודמעות-רגש, דברי רוח ולהג אין קץ… ורבים מהסופרים העברים החלו להתפעל מכל דמיון כוזב וצרמוניה 38ריקה. להשתעשע ולעלוץ ולבכות כל רגע כילדים… וכה גבר בקרבם הדמיון עד כי שכחו את המציאות כמעט לגמרי וייחלו להתנבא במחנה, כי כבר הגיע תור הזהב לעם ישראל, כי עוד מעט ושב יעקב אל אדמתו והיה לגוי גדול ועוד מעט ויצאה מציון תורה ואורה לכל הארץ, מבלי שים לב כלל אל האפשרות, אל האמצעים המובילים למטרתם וכי לא יוולד גוי ביום אחד והארץ גם היא עודנה ביד זרים ולא תוכל היגאל כה מהר; ומבלי שים לב אל האפשרות, אם תוכל ארץ ישראל לאסוף בקירבה את כל היהודים הנפוצים בכל הארץ, ואם תוכל במצבה היום להשביע לחם לבאים להיאחז בה, החלו לעורר יציאה כללית בקרב העם ולפתות את כל העם לעלות לארץ אבותיו… ואולם בייחוד, הכיר מנחם את הרעה אשר הביאה הדעה הלאומית לרוח הספרות העברית והתקדמותה בדרך ההשתלמות הכללית. הדעה הזאת השיבה אמנם רבים מהבנים המתכחשים לחיי העם אל אבותיהם ועמם; אבל הסבה ריאקציה גדולה בספרות. רוב הסופרים העברים לא הבינו את חפץ התחייה הלאומית ולא הכירו לדעת כי בשאוף העם העברי לתחייה אין עליו להרחיק מקירבו כל פרי התפתחותו ההסטורית ולשוב למקורו הישן, לשוב ולהיות לעברים קדמונים כאבותיהם בימי קדם, כי אם להחזיק בכל עוז בדברים הטובים אשר הביאה לו ההתפתחות הכללית, האנושית, ולהוסיף ללכת בדרך הפרוגרס 39הכללי. ומנחם ראה כי באה הדעה הלאומית ותקצץ את כנפי רוח הסופרים לבל יוכלו לעוף ולהתרומם מעלה ותשפל את עיניהם להביט אך מטה או הסבה אותן להביט אך לאחור ולשוב להתאבק בעפר הישן. ותחת אשר בשנות השישים והשבעים נשמעו לפעמים גם בספרות העברית דברי משפט נמרץ וביקורת חופשית, דברי מרי ודרישת תיקונים, בלי משוא פנים להישן ומשפטים קדומים, הנה מעת היוולד הדעה הלאומית היתה הספרות העברית לקדושה וחסודה, לפטריארכלית ושוקטת, ועיניה נשואות תמיד למרום… ותערובת החול והקודש, אשר שררה בספרות העברית כבחיי העם מאז, הראתה עתה את פעולתה לרעה ביתר שאת, ורוב הסופרים העברים אשר לא יכלו התרומם בדבר הזה מעל למושגי ההמון ולהפריד בין הדבקים האלה ברוח כביר ומשפט אמת ואשר בהתכחשם לפנים להקודש התכחשו גם להחול, הנה בשובם עתה אל החול שבו גם אל הקודש, ותהי בעיניהם הדעה הלאומית כדעה דתית, ויציבו להם למטרה: תחיית החול ותחיית הקודש ויהיו איפוא לריאקציונרים. רבים מהם פנו עורף להתפתחות הכללית ויאמרו: אין לנו חפץ עוד בהשכלת העולם; רבים מהם מלאו שנאה עזה לבעלי הלאומיות האחרות, והרוב מהם החלו להטיף לאמונה, לחיי שמים, ויירדו אל ההמון, להעריץ כל אשר לישראל גם אם משחתו בקירבו, להקדיש גם את הרפש והסחי אשר ברחוב היהודים ולהתהלל כל היום ב“אתה בחרתנו”. ורבים הם אמנם אשר בסתר לבם נשארו נאמנים לדעותיהם הראשונות, אבל בחפצם למשוך אליהם את לב בני ההמון כי ישמעו לדבריהם, חושבים הם לטוב להחניף להם ולשית להם ולמנהגיהם בחלקות ולהלל גם את דרכיהם העקלקלות, למען אשר יחשבו אותן לאנשים מהם ולתמימי דעים איתם והאמינו בהם ובדבריהם; וכה היו רבים מהסופרים העברים לצבועים וחנפים, המדברים אל העם בלב ולב – ואין לך דבר המזיק להתפתחות הספרות מצביעות-הסופרים והעדר האמת בדעותיהם. והרוח הזאת נחה על רוב הסופרים העברים וייחלו כולם להתנבאות במחנה בסגנון אחד ורוח אחת. אין עוד משמיע דעה חופשית ומאמר חדש, הכל יסובב במעגל אחר, הכל חתום בחותם הפיאטיזמוס 40.
גם לשפת הספרות וסגנונה לא היטיבה הדעה החדשה, כאשר קיווה מנחם, כי אמנם טובות הן המליצות הביבליות לדברי הזייה ודמיונות נישאים, לדבר בהן גבוהה, גבוהה ולחלום בהן חלומות אשר אין קץ; ויש אשר הועילה עוד לחזק את הפוריזם 41בשפת הסופרים.
התוכל ספרות במצב כזה להתפתח וללכת קדימה? והתוכל לפתח ולקדם את העם המחונך על ידה?
ואולם אחרי כל אלה הכיר מנחם כי נחוצה היא הספרות העברית לעם העברי ואין להחליפה באחרת, כי אוצרת היא בקירבה את תמצית רוח העם העברי בכל העיתים ובכל הזמנים, והדבר הזה נותן לה הזכות להיחשב בצדק לספרות-העם, והיא כתובה בשפה שהיא שפת-העם, אף כי איננה מדוברת בפיו, אחרי כי אין לו שפת-עם אחרת, ובשוב העם לתחייה הלא תשוב גם היא לתחייה, היא ולא כל שפה אחרת שבעולם; גם זאת הכיר מנחם כי יש תקנה לספרות העברית ורפואה למכתה. השפה העברית החדשה, שהלכה והתפתחה מעת חתום כתבי הקודש ועד היום, איננה שפה ענייה והיא מסוגלת להתפתח ולהתקדם ולענות גם את כל משאלות החיים ההווים. נחוץ אך לבטל את המשפטים הקדומים והמעוקלים אשר נאחזו בלב הסופרים העברים על-דבר יפי השפה וטהרתה הביבלית, נחוץ להפיץ בקרב העם דעות צרופות בדבר הקודש והחול, הדת והחים, ונחוץ לזרות את התבן מעל בר הלאומיות ולטהר את הדעה החדשה הזאת מחלאת האידיאליזם הדבקה בה ולפתוח חלונות בבית הספרות-העברית בימים האלה, למען יבוא בהם רוח צח לגרש מקירבה את העיפוש והביליון ויטהרה ויחייה.
ואת המטרה הזאת הציב מנחם לפניו בעבודתו הספרותית.
ואז באו ימים אשר עזב מנחם את ד' אמותיו ויעל על במת הספרות וייחל להשמיע את דעותיו בקהל, והדעות הללו עוררו שאון גדול במחנה הסופרים, ומכל עברים יצאו להילחם איתו וסופרים רבים התנפלו עליו בחרפות וגידופים וייתנוהו ל“ריאליסט גס” ל“כופר ומלא מרי”, ל“עז פנים” ול“מחלל כל קודש”. המלחמה היתה מלחמת הקיום. כל אלה הסופרים הרומנטים והאידיאליסטים, כל אלה הנמושות ו“שרידי הישן” הכירו כי נוגעות הדעות החדשות הללו אל נפשם ואם תנצחנה, חלילה, והיה כאילו נגזרה עליהם גזרת כיליון חרוץ… ואולם הוא לא שם לב אליהם ואל דבריהם ולא עזב את דגלו מידו עד היום הזה. – ולשמחתו הכיר כי איננו יחיד בדעותיו אלה, כי מוצא הוא דעות כאלו או דומות להן גם בקרב סופרים אחרים, בייחוד בקרב רבים מהסופרים הצעירים, אשר זה מקרוב החלו להתנבא במחנה, ובצאתו להילחם את השיטה הישנה בספרות מצא לו בהם פה ושם עוזרים על ידו.
ואמנם – חלפה ברגע הזה מחשבה בקרב לב מנחם – מני אז ועד עתה שונה מצב הספרות העברית לטובה, ובשנים האחרונות החלו להיראות פנים חדשות בקרב הסופרים העברים, סופרים אירופים, בעלי דעת וכשרון, היודעים מה הזמן דורש מאת הספרות העברית וסופריה. המה יצאו לדבר אל העם בטוב טעם ובשפה מלאה חיים ועצמה…
– מנחם! – הגיע פתאום לאוזניו קול חנה אשתו – קום-נא ושתה חמים.
מנחם התנודד מעט ויתעורר מהמון מחשבותיו ויקרב אל השולחן השני ויישב אליו.
על השולחן עמדו שלוש כוסות מלאות חמי תה וצבעם קלוש מאוד.
הזקנה וחנה ישבו אל השולחן גם הן ושלושתם החלו לשתות את החמים.
– אכלי, אם! את הלחם – קראה חנה אל חמותה ותור באצבעה על הלחם המונח על השולחן.
– ואתם, בניי? – שאלה הזקנה.
– בהיותנו אצל פינקלביץ' קראונו אל הלחם ונאכל איתם ארוחת הערב – ענתה חנה בחיפזון ותורד עיניה.
מנחם הביט אל רעיתו בחיבה ועל פניו חלץ צחוק קל: הוא הן ידע כי השתמשה חנה בדבר שקר הפעם, למען אשר לא תימנע אמו מאכול את הלחם. אמנם לב טהור ונפש עדינה ברא לה אלוהים…
הזקנה לקחה את הלחם ותאכל ממנו באוות נפש.
המכסה אשר על הילדה הקטנה השוכבת בעריסה נשמטה מעט וחנה מיהרה לגשת את העריסה ותמשוך את המכסה למעלה ותכס את הילדה מכל עבריה ובזהירות יתרה לבלי עורר אותה משנתה.
כאשר כילו לשתות את החמים שב מנחם אל שולחן-עבודתו וחנה העמידה את מחיצת הקרשים, המכוסה במסך ירוק ואשר עמדה מקופלת בחדר המבשלות, לפני שתי המיטות הרבודות, להבדיל בינן ובין אולם הבית, ואז עלתה הזקנה על משכבה אצל הילדים אשר על הספה ותישן.
וחנה ישבה אל השולחן ותשב לתפור.
[ג]
“הספר שהוא עורך עתה לא יירצה למו”ל העברים האחרים" חשב לב חנה ברגעים האלה. ואמנם המעטים הם המאמרים הטובים והמצויינים שערך מנחם והמו"ל העברים דנים בגניזה? והם לא מצאו בם מום או פחתת, חלילה, גם בתוכן גם בסגנון וגם בשפה, כי אם דברים קשים כנגד הסופרים או כנגד הדברים החביבים להעם, דברים היכולים להביא פחתת בכיסם…
ובכלל הנה רוב הסופרים הזקנים יביטו בעין צרה גם אל אישה גם אל יתר הסופרים החדשים, אשר החלו להיראות בספרות העברית בעת האחרונה, הסוללים להם מסילה חדשה בספרות, לא שיערוה הם ואבותיהם ואבות אבותיהם. הדרך החדשה הזאת תיחשב בעיניהם כחילול הקודש, כחילול “הספרות הצנועה והחסודה” וחילול “השפה הקדושה, השרידה, היחידה”; ובשגם כי רואים הם בדבריהם, בתוכנם ובשפתם, מחאה עזה ובולטת כנגדם… ואולם אין גבול לקצף אשר יקצפו על מנחם, בגלל צאתו לריב איתם בגלוי, בלי כל מורך לב ומשוא פנים, ובגלל צאתו, פעם בפעם, לבקר את ספרתם בשער ולישוך אותם בלשונו החדה עד זוב דם.
ברגע הזה עלה על לב חנה זכרון אביה המנוח. גם הוא נחשב על הסופרים מבית-הספר הישן. גם בעיניו לא נבראה הספרות אלא בשביל השפה. “לשון הקודש” נחשבה בעיניו כמטרה ולא כאמצעי. הוא כתב את כל אשר כתב אך למען השפה, ושפתו היתה רוממה ונמלצה, שפת ישעיה ואיוב, שפה מלאה שירה נשגבה גם בעניינים פשוטים וגסים, ובערכו את דבריו בספר היתה המליצה העיקר בעיניו והרעיון – טפל, וכל מלה זרה, כל מבטא תלמודי פגול היה לו – כסופר מבית-הספר הישן לכל משפטיו וחוקותיו. ובכל זאת לא הביט בצרות עין אל הסופרים החדשים ואל דרכה החדשה בספרות, ובהכירו לדעת את מנחם לא התמרמר אליו, כיתר חבריו מקרב הסופרים הזקנים, על שאפו בכל עוז לתיקונים בספרות העברית ועל סגנון לשונו החדש. אמנם הצטער על זה בקרב לבו, אבל ראה אצבע הזמן בדרך החדשה הזאת ויאמר כי הזרם החדש בספרות העברית זרם העת הוא ואין להתנגד לזרם טבעי, ועל הסופרים הזקנים איפוא לנענע בראשם אל הגל הזה העובר עליהם ולחשות. והוא כיבד והוקיר את כשרון מנחם מאוד, ומה גם מעת התקרבו אליו בקרבת משפחה, מני אז אהוב היה לו כל הימים וינבא לו עתידות גדולות וטובות, כי יפעל פעולה נמרצה בספרות העברית.
ואביה אמנם היה ישר לב ותמים דרך ונכלי רבים מהסופרים וקטנות מוחם זרו לו. והוא גם לא התפרנס מהספרות ולא נהנה ממנה אף באצבע קטנה. רוב ימי חייו היה סוחר ולעת זקנתו כאשר התמוטטו עסקיו בא לגור בעיר הזאת ויהי למורה קבוע בבית-ספר לעברים מטעם הממשלה ולחמו ניתן לו בעבודתו זאת עד יומו האחרון.
אמה מתה עליה בנעוריה ואביה לא נשא לו אשה אחרת תחתיה, והיא היתה בתו היחידה ותהי כל ששונו בחיים וישם כל מעייניו בחינוכה, ובעודה ילדה קטנה כבר לימד אותה ספרי הקודש ודעת השפה העברית, ובהיותה לנערה בת שלוש עשרה שנה כבר היו כתבי הקודש שגורים על פיה וכבר מצאה ידה לערוך אגרות עבריות בלי כל שגיאות. והוא לימדה גם שפות זרות ויתר ענפי המדעים, גם מורים שכר לה להקדימה ולהשלימה בלימודיה והיא אהבה את הלימודים ותשקוד עליהם ותהגה בם יום ולילהף ותרבה לקרוא בספרי עברית ובספרי העמים, וכל מעייניה היו בספרות. ואביה הביאה להיכל הספרות העברית פנימה ויעבר לפניה את כל הכוהנים העומדים לשרת בו ויוצא משפטו על כל אחד מהם, ותדע את תולדותם ודברי ימי חייהם; גם הוציא לפניה משפטיו על כל מעשי ידי הסופרים אם לשבט ואם לחסד וירגל אותה לקרוא את כל אשר היא קוראה בעין בקורת ורוח משפט. בהינתן החופש לחשוב ולשפוט ככל העולה על הלב קשה מאוד לדור החדש ללכת שלוב זרוע את הדור הישן. הזקנים צועדים תמיד לאיטם והצעירים ימהרו אורחם. וגם היא בכל הכבוד אשר חלקה לאביה הכירה כי רבים ממשפטיו הם חסרי טעם ותפלים. היא קראה באותם הספרים אשר קרא בם גם הוא, ובכל זאת הביאו הסופרים ההם אל קירבה זרם אחר, זרם משפטים חדשים. גם הקריאה בספרי העמים צרפה 42הרבה את טעמה הספרותי ולכן היו לה ספרים עברים רבים, אשר היו לתהילה בפי אביה, לתפלים ולזרא. ובהוציאה משפט על איזה סופר עברי לא נשאה את פניו ואת שמו המפורסם לא יראה, והדבר הזה נחשב לפעמים ל“עזות” בעיני אביה.
והיא זוכרת את בואה עם אביה לגור בעיר הזאת. עד העת ההיא ידעה את הסופרים העברים אשר בעיר N אך מפי השמועה ויהיו יקרים ונחמדים בעיניה מאוד; אך בבואם לגור בעיר הזאת אז החלה לדעת את הסופרים האלה פנים בפנים והידיעה הזאת הכאיבה לה מאוד. בבוא אביה לגור ב- N החלו רוב הסופרים אשר בעיר הזאת להתוודע אליו ולבקר בביתו בהיותו נודע בקירבם לשם ולתהילה, בייחוד, משכה היא רבים מהסופרים אל בית אביה, כי שמה הטוב הלך לפניה, כי נערה משכלת היא ויודעת שפת עבר ובקיאה בספרות העברית וגם – איננה רעת המראה… ובקרב הימים היו כמעט רוב סופרי N לבאי ביתם – ותיווכח עד מהרה לדעת עד כמה כיזב לה דמיונה בדבר רבים מהסופרים העברים ותכונתם. היא לא מצאה ברבים מהם את האידיאל אשר שיווה דמיונה לנגדה. כי תחת אשר קיוותה למצוא בהם סמל אנשי המעלה, משכילים בכל דבר חכמת בינה, הוגי דעות נעלות, מסורים בכל לבם ונפשם אל הדעה אשר בשמה ידגלו, ואנשים טהורי לב ומצויינים במידות, מצאה ברובם: אך קהילת בטלנים וקטני-מוח, אנשי-חול ושפלי נפש, מלאי כזב וחנופה, סכלות ורשעה, אנשים הפונים איש, איש לבצעו ולכיסו, ונכונים לסחור בדעות כרוכל במרכולתו. והקטנים האלה מה גדולים בעיני עצמם. אחד מהם כי לימד לשונו לכתוב “מליצה יפה” מיד לגדול ייחשב בעיניו וכל החכמים והסופרים כקליפות השום נגדו. והנשמע כדבר הזה בקרב סופרי העמים? איש קטן, אשר אין לו כל כשרון וכל מתת-יצירה, איש דל בדעות ורעיונות, יתאמר לענק, לבחיר ישראל, יען כי “כותב הוא לשון הקודש” יפה מאוד, כי מליצות כתבי הקודש שגורות בפיו ועטו פולטן לצורך ושלא לצורך. והתהילות אשר יפזר כל אחד מהם לעצמו מעוררות גועל נפש ובוז. ומה רבה שנאתם זה את זה. אין שנאה עזה משנאת הסופרים העברים ב- N זה לזה. ונוראה היא המלחמה אשר בין היצורים הקטנים האלה וכלי התכסיסים הם: דיבה ורכילות, שקר וחנופה. ובגלל מה הם נלחמים? בגלל אבק כבוד מדומה, בגלל זיק קנאה שפלה…
ובהתאספם יחד לא יישאו וייתנו בשאלות החיים והספרות ולא ידונו בצורכי העם ומחסוריו, כי אם ישלחו לשונם ללעג לחבריהם, לגנותם ולנבלם בכל אשר יוכלו, או יתהללו בנועם “מליצותיהם” וגבורת ידם ב“לשון הקודש”.
והיא החלה לבוז להאנשים ההם בקרב לבה וחברתם היתה לה למשא ותתרחק מהם ככל אשר יכלה.
ברגע הזה עלה על לבה זכר הסופר ההדיוט בן-בוזי וצחוק-בוז חלף על שפתיה: הסופר הזה הוא השפל בכל סופרי N, כשרונו צנום ודל ובינתו קצרה מאוד, ולעומת זה “מליץ” הוא, וידיו רב לו לגבב מליצות ריקות. והוא מאמין בלבו כי בחיר הסופרים הוא, בשגם כי ירבה לכתוב, והוא מתפאר כי נודע הוא בכל קהל ישראל לשם ולתהילה, והוא גבוה וחדל-אישים וכל רואיו יבזוהו בלבם; והסופר ההדיוט הזה ביקש את ידה להיות לו לאשה.
– אמנם נערה ענייה היתה מיום בוא אביה לגור ב- N וכל כסף לא היה לה לנדה, ובכל זאת ירוק ירקה בפני הסופר הנבזה ההוא ותגרשהו מעליה בחרפה.
ואולם גם אנשים סוחרים, משכילים ועשירים, ביקשו את ידה והיא השיבה פניהם ריקם. הוא רחקה מעל אנשי המעשה, השמים כל מעיינם במסחרם ובמטבע, וכל ענייני עולם האצילות, כל חזון רוח וכל משא נפש זרו להם, ולא יכלה איפוא התחבר אליהם.
ובימים ההם הכירה לדעת אותו. הוא בא אז לגור בעיר N ויבוא לדבר את אביה ויתוודע אליו בתור אחד הסופרים העברים העתידים, כי עוד לא הדפיס עוד דבר ממעשי ידיו. הוא בא בדברים את אביה וגם היא לקחה חלק בשיחתם ותיכף הכירה לדעת כי דבר לה את איש, בעל שכל כביר והוגה דעות נעלות ונבדל מכל יתר הסופרים אשר נודעו לה עד אז הבדל רב. ודבריו אשר דיבר ומשפטיו אשר הוציא על החיים ועל הספרות נשגבו מאוד. אביה נבהל בראשונה לשמע משפטיו העזים ויתנגד להם. המה נחשבו בעיניו כדברי עתק ומחללי קודש; והיא עמדה לימינו ותעזור לו בוויכוחיו את אביה, אבל גם לה נחשבו רבים ממשפטיו לקשים מאוד ולא יכלה הסכם להם, אם כי לא מצאה מילים להכזיבם. הוא הרבה לגנות את הספרות העברית בעת ההווה, את חוסר-טעמה וריקותה, את דלותה וחלאתה, והיא ידעה כי צדק מאוד, כי גם היא לא מצאה חפץ ונחת ברוב מעשי ידי הסופרים העברים בהווה; ואולם הוא הרחיק ללכת במשפטיו אלה וייפל ארצה גם את אילי הספרות, אשר קדוש אמרה להם תמיד ויהיו לה למופת כל הימים, ותהי כנבוכה והלומה.
“נורא הוא האיש הזה – חשבה אז בלבה – ומשפטיו נוראים עד מאוד”.
ואולם בכל אומץ לבו ורוחו הסוערת ובכל תבונתו הרבה וטוב טעמו הכירה כי ענוו הוא האיש הזה ולא יעשה כוונים לעצמו, ורחוק הוא מגאוות יתר הסופרים, אשר ידעה עד היום ההוא, ומקטנות מוחם. הוא לא התהלל בכשרונו וידיעותיו ולא דיבר דופי גם ביתר הסופרים, ובהוציאו משפט קשה על מעשי ידיהם לא פגע בכבוד בעליהם ולא לעג אף לאחד מהם, ויש אשר חשבה כי לגועל נפש הוא לו לנבל שם אחרים ולהתכבד בקלונם. ובשאלה אותו: “מדוע לא הדפיס עוד דבר ממעשי ידיו?” ענה אותה בענווה: “יודע אני מה טוב ומה היא ספרות יפה ומתוקנת, ולכן לא ייתנני עוד לבי להדפיס את דבריי ומכיר אני בנפשי כי בטרם אבוא להשמיע דעותיי בקהל עליי עוד להשתלם הרבה”! וענוותו ותום-רוחו הפליאו את לבה מאוד, באין חזיונם נפרץ בקרב הסופרים.
והיא הכירה אז כי מצאה חן בעיניו גם היא וגם אמנם הביע לה את התפלאותו למראה עלמה כמוה הבקיאה בספרות העברית ויודעת לשפוט בענייני הספרות בבינה ישרה וטוב טעם. וגם ידעה כי לא התכוון לפזר לה חלקות ולבו בל עמו, כי הכירה בו אשר רחוק הוא ממידה כזאת, והדעת הזאת היתה לה לרצון מאוד.
ובהיפרדו מאביה וממנה ויילך לו לא מנע גם אביה מהתפלא על בינת האיש הצעיר הזה ועל רוחו הכביר.
וכל הלילה ההוא נדדה שנתה מעיניה וזכר האיש הנפלא אשר נקרה לפניה לא חלף מלבה אף רגע.
והוא הוסיף לבקר בביתם ויתקרב אליה מאוד, וכל אשר הוסיף להתקרב אליה הוסיפה להכיר את רום ערכו ולכבדהו בלבה וכן הוסיפה להתרחק מחברת יתר הסופרים אשר היו לה לזרא. והוא הוסיף להשמיע באוזניה את משפטיו על הספרות העברית, מחסוריה ועתידותיה, ודבריו פעלו פעולה עצומה ברוחה. ובקרב הימים החל, לרוב הפצרותיה, לקרוא באוזניה את כתבי ידו – ועולם חדש נפתח לפניה, עולם מלא יצורים חדשים וחיים חדשים, עולם נשגב ומרומם. ואז הכירה את כשרונו המצויין וטעמו הטוב ואז הבינה היטב להלך-רוחו וחפצו ויהי בעיניה כריפורמטור 43גדול בספרות, השואף לתיקונים גדולים בקרב הספרות העברית, יסודותיה ועיקריה. זמן קצר התחוללה עוד מלחמה בקירבה, מלחמת הישן עם החדש, מלחמת ההרגל עם הביקורת, ואחר נכנעו הראשונים מפני האחרונים ותהי לאדוקה גדולה בדעות מנחם.
וכל אשר הכירה לדעת יותר את מנחם הוסיפה להכיר את בור לבבו וטוהר נפשו, ויהי לה לסמל איש המעלה והמופת ולאט, לאט שבה לא אך את רוחה כי גם את לבה ותאהבהו. ולא ברק חיצוני, יופי או עושר עיוור את עיניה. הוא לא נחשב בעיניה מעודו ליפה תואר וגם ידעה כי עני הוא ועני יהיה כל הימים, אך רוחו הנעלה ולההו הטהור לקחו את לבה. אהבתה אותו היתה ילידת הכבוד אשר חלקה לו בלבה.
ואולם אם איננו יפה תואר הנה חן נעים שפוך על פניו – חשבה לה ברגע הזה ותהי מלאה נועם ורצון – והאש הגדולה אשר בעיניו השחורות וההדורות לוקחת לבבות כל הימים.
ואז חשבה על אודותיו יום ולילה ותהי כחולמת… ולשמחת לבה הכירה לדעת כי גם היא לוקחת את לבו, וכי יקרה נפשה בעיניו מאוד, אבל לא ידעה אל נכון אם אך כבד יכבדה אם גם אהוב יאהבה. ויש אשר חשבה כי עוניה יעמוד לה לשטן, כי יכול למצוא לו נערה אחרת אשר כסף לה ואשר תיאות להיות לו לאשה.
ואולם אז בא היום אשר ביקש הוא את ידה. הוא קרא אז לפניה את אחד מכתביו אשר הפליא את לבה מאוד. אז הביעה לו את רגשי עליצותה והכבוד הרב אשר ירחש לו לבה, ואז הביט אל תוך עיניה רגעים אחדים ויקרא:
“ואנוכי כבד אכבדך, עלמה מצויינת, וגם אהוב אוהבך…”
והיא התאדמה מאוד לשמע דבריו ותהי נרעשת מהמון רגשי-גיל ועליצות-נפש.
“ומאושר הייתי, הוסיף לדבר ברגש בהוסיפו להביט אל תוך עיניה, אם תחת אשר כבד תכבדיני אהוב אהבתיני גם את”…
אז נשאה אליו את עיניה ותקרא: “לא אדע אם אושר הוא לך אם אין, אבל האהבה אשר אתה דורש נתונה לך כבר”.
ונהרה הופיעה על פניו וישאל בלאט: “הנכונה את איפוא להיות לי לאשה?”
“נכונה אני!” ענתה בלאט ותתקע לו כפה והוא החזיק בה בחיבה ויישקה.
ואז שבה ותאמר אליו: “אבל השמת אל לבך, מנחם, כי נערה ענייה אני ואין יד אבי משגת לתת לי כסף לנדה?”. ופני מנחם רעמו ברגע ההוא ויאמר: "השאלתי את פיך אם יש לך כסף אם אין? ואנוכי לא מכרתי את עטי בכסף וגם את לבי לא אמכור בכסף. ואת נערה עשירה עד מאוד וכל אוצרות כסף וזהב לא יישוו בעושרך הרוחני והמוסרי הגדול מאוד.
ומה שמח אביה על הדבק הזה! “לאושר כזה – קרא פעמים רבות מתרגש – לא קיוויתי ולא פיללתי”.
וכעבור שני ירחים באו בברית הנישואין.
ואז באו הימים ומנחם החל לאט, לאט להשמיע את דעותיו בקהל ותקמנה סער גדול בספרות העברית. בראשונה יצא כנגד הסופרים לגנות את דרכם ומעשיהם ולהציע תיקוניו ושיטתו החדשה בספרות הזאת, ואז יצאו סופרים רבים להשליך שיקוצים על הסופר החדש הזה המקעקע את כל בירתם, בירת הבצה, והמבקש לעקור את הכול, וייתנוהו לכופר, למחלל כל קודש ועז-פנים כאחד. אחר יצא נגד הרבנים והחסידים, אחר נגד המשכילים הבוגדים ואחר נגד הלאומיים הקיצונים – ומכל עברים התנפלו עליו בחרפות וגידופים וייתנוהו לשמצה; אבל הוא לא שם את לבו לכל חצי מתנגדיו וחרפותיהם ויוסף ללכת בדרך אשר סלל לו מבלי חת ומבלי כל מורך, ושמו נודע בקהל לסופר מצויין וגדל כשרון מאוד, אף כי גדל הקצף אשר קצפו עליו גם הקוראים גם הסופרים.
וב- N גדל הרעש בקרב הסופרים ויסתערו עליו מכל עברים ויאמרו להכריתו מארץ חיים, אבל הוא לא שת לבו לכל שאונם ולא אבה לבוא איתם גם בדברים. – ואביה אמנם לא הסכים לדעות מנחם וחפצי לבו; ובכל זה לא התמרמר אליו באמרו כי רוח הוא באנוש, ויש אשר אין האדם שליט ברוחו להטותו אחר הרבים.
וברגע הזה עלו על לבה דברי אביה המנוח אשר דיבר אל מנחם לפני מותו, זה ארבע שנים: “הנני עוזב את ארץ החיים בלב שאנן ונפש שוקטת, כי הפקדתי את בתי יחידתי בידים אמונות; ואתה, מנחם בני, יודע אני כי תוסיף להילחם את הסופרים הזקנים ואת הספרות הישנה וסוף כל סוף תנצח, כי הישן ייכנע תמיד מפני החדש, וסלות לך מסילה חדשה בספרותנו; אבל אל נא, בני, תרחיק ללכת יותר מדי. גם בישן נמצאו הרבה דברים טובים ולא טוב לבער אותם ביחד את הדברים הרעים. דע איפוא קצב לכל דבר וגבול לכל מעשה, ואז תהיה לברכה”.
ואולם מנחם לא ישמע למוסר אביה. הוא אומר תמיד, כי בטרם יבואו לתקן כל דבר, דרוש להסיר ראשונה את הקלקולים והמגרעות שכבר נמצאו בו, ועל הסופרים הטובים איפוא החובה לגרש בראשונה את כל הרוחות הרעות והמעופשות המנשבות בבית הספרות העברית, ולהסיר מקירבה כל החלאה והזוהמא אשר דבקו בה זה כמה, ואז אך אז לא ייבצר מהם להביא רוח חדש, צח ונעים, אל הספרות העברית, ולטהרה ולצרפב ולהעמידה בקרן אורה.
[ד]
ברגע הזה נשאה את עיניה ותרא והנה הותירה הזקנה פת לחם ממאכלה ופניה נהרו: “בלחם הזה ישבור מנחם את רעבונו” חשבה בלבה ותשמח, ותקם ממקום מושבה ותיקח את פת הלחם בידה ותיגש אל אישה. רגעים אחדים עמדה דוממה על ידו כי לא חפצה להפריעהו מעבודתו באמצע עניין, עד אשר הפסיק בעבודתו וינח עטו מידו, אז אמרה: “מנחם! הלא רעב אתה, אכול איפוא את הלחם הזה אשר הותירה האם מארוחתה”, ובדברה הניחה את ידה על עורפו ותסלסל בשערות ראשו בחיבה.
הוא התעורר מהמון מחשבותיו ויסב את פניו אל חנה ויחזק בידה באהבה ויאמר: “אכליהו את, רעיתי היקרה!”.
– לא כי אתה תאכלהו – קראה חנה כמתחננת.
– הלא כבר אכלתי הערב בבית פינקלוויץ' – קרא מנחם בלצון.
חנה צחקה בקול ותאמר: “אבל הן אתה לא אמרת כזאת כי אם אנוכי ואשר על כן גם לא לי לאכול את הלחם הזה כי אם לך”.
– אבל באכלי אני את הלחם הן לא תשבע קיבתך!
– ואם אנוכי אוכלהו התשבע אתה?
– לא אוכל כי אינני רעב! – קרא מנחם שנית וישב ויאחז בעט.
– לא אתנך לכתוב עד אם אכלת – קראה חנה בהישענה על שכמו ובהוציאה עטו מבין אצבעותיו בחזקה.
– אם תאכלי גם את ואכלתי – קרא מנחם.
– אבל הלחם הזה מצער מאוד ולא יספוק לך אם אוכל ממנו גם אני – שבה חנה להתחנן.
– הלא טוב מעט מאפס! – ענה מנחם.
רגע עמדה ותשת עצות בנפשה אם לשמוע לו ואם אין ואחר ישבה על ידו ותאמר: “אם כן הבה ונאכל את הלחם יחדיו”. וייחלו לאכול את הלחם היבש.
אנחה קלה פרצה מלב מנחם ברגע הזה.
– על מה אתה נאנח, יקירי? – שאלה חנה נבהלה מעט.
– אין דבר! – ענה מנחם.
– לא כי הגד תגיד לי על מה זה נאנחת – קראה חנה שנית ותבט אליו בחרדה קלה.
– נאנח אני – השיב מנחם ברחמים – כי אין בידי להשביעך גם לחם יבש.
– הלא זה כמה ביקשתיך, מנחם, לבלי דבר אליי כדברים האלב – התאוננה חנה ותחדל מאכול – הבך האשם אם נדע מחסור לפעמים? והאם מעט הוא עמלך בעבודת ההוראה כל היום וכל הערב?
– ואולם יש אשר יכני לבי ואני חושב כי בדעתי אשר דל חלקי בחיים וכי גם לימים הבאים תקצר ידי מפרנס אשה ובנים לא היה לי לבוא בברית הנישואין.
– הכזאת תדבר, מנחם? – קראה חנה בהתאדמה ורסיסי דמעה נראו בעפעפי עיניה – האין אתה איפוא שבע רצון בחלקך?
ובדברה קמה ממקום מושבה בכעס ותעזוב את שולחן-כתיבתו ותעמוד על יד התנור.
– האנוכי אינני שבע רצון בחלקי? – קרא מנחם כמצטדק – ואת הן כאוצר כל חמדה נחשבת לי בחיים ומאושר אני כי זכיתי ברעיה נעלה ונעימה כמוך; ואולם יש אשר יצר לי כי לא אוכל להשביע אותך רצון, חמדתי!
– אנוכי שבעת רצון מאוד – ענתה חנה ברגש – לא למפרנס בחרתיך לי בתיתי ידי לך להיות לך לאשה, וידי גם אני לא תקצר מעבוד ומהרוויח ולי יקרה אהבתך מכל חמדות החיים.
מנחם ניגש אליה ויעבר ידו על לחייה בחיבה: סלחי לי, יקירתי – קרא אליה כמתחנן – על אשר האדבתי את רוחך בדבריי ולא חפצי.
– הנני מבטיחך, חנה! – קרא מנחם בצחוק ויחבקה בזרועותיו ויישק לה על שפתיה.
– עתה שובי וכילינו לאכול את ארוחתנו – קרא מנחם שנית וימשוך אותה אחריו אל שולחן כתיבתו.
– בכלל הלא תדעני, מנחם! – קראה חנה בשבתה שנית על ידי – כי מסתפקת אנוכי במועט ושבעת רצון בכל מצב שיהיה. ואנוכי אינני מבקשת הרבה בחיים. החיים, אם רק אין בהם מחלה וייסורי הגוף, אינם, לפי דעתי, טובים או רעים בעצם; אך יקבלו צורה טובה או רעה בעיני כל איש ואיש לפי תכונתו וטבעו, והאיש המסתפק במועט ייתן תמיד לחייו צורה טובה ויפה והיו חייו טובים ויפים מאוד.
– ובכל זאת, יקירתי! לא אדע אם טוב ויפה הוא אשר את תדברי ואנוכי אוכל בין כה וכה את כל הלחם לבלי הותר ממנו מאומה בעדך – התלוצץ מנחם.
צחוק נעים חלף על שפתי חנה ותבצע מן הלחם לאכלה.
ברגע הזה התעורר הילד משנתו ויקרא: "אמי! אמי! "
– משה מחמדי! – קראה חנה בעליצות – בוא נא הלום ואכלת.
– אבי! – קרא הילד פתאום בשמחה רבה בראותו את אביו וימהר ויקפוץ מעל הספה, לבוש אך כותנתו הקצרה, ויילך הלוך והתגרד ויקרב אל אביו ויחבק את ברכיו בידיו הקטנות.
– מה שלומך, בן נחמד? – קרא מנחם בהעבירו את ידו על סנטר הילד בחיבה.
– אל תעמוד יחף על הרצפה הקרה! – קראה חנה ותרימהו מעל הארץ ותושיבהו על ברכיה.
– אל אבי! – קרא הילד וישמט מעל ברכיה ויעל על ברכי אביו.
מנחם אימצהו אל לבו ויישק לו במצחו.
הילד הוא כבן חמש שנים, קצר קומה ומלא בשר, פניו זכים ורחבים ועיניו ושערותיו שחורות.
הוא התרפק באהבה על אביו ויחבק את צווארו בידיו.
– אבי! הבה ואראך את הבית אשר בניתי לי – קרא הילד בעליצות גאון.
– מחר תראני אותו – קרא מנחם בסלסלו את שערות הילד.
– לא, רק עתה! – קרא הילד ויצנח מעל ברכי אביו וייגש אל החלון אשר אצל הפתח ויורד ממנו צרור קיסמים המחוברים זה לזה בתבנית בית ויביאם ויראם לאביו.
– טוב ויפה מאוד! – קרא מנחם במאור פנים.
– הלא רעב אתה, בני? – קראה חנה בנשקה לילד – הא לך את העוגות אשר הבאתי למענך מן הרחוב.
– תני לי את הלחם! – קרא הילד.
– הלא העוגות טובות מהלחם היבש.
– לא. תני לי את הלחם! – קרא הילד שנית וינע שכמו בעקשות.
האבות חדלו מאכול את הלחם וימסרוהו לילד.
ברגע ההוא התעוררה גם הילדה רחל משנתה ותקרא מעל הספה: “אמי!”
חנה נגשה אל הספה: “מה תבקשי, רחל נחמדה?” – קראה אל הילדה.
– קחיני אלייך!
– ישני, נשמתי, ישני! – קראה חנה כמתחננת.
– ומדוע משה ער?
– גם הוא ישכב מהר.
אבל הילדה לא שמעה בקול אמה ותפרוש את זרועותיה הקטנות אל חנה והיא לקחתה בזרועותיה ותביאה אל השולחן.
הילדה הצהילה פניה אל אביה ותצפצף: “אבי!” ותפרוש את זרועותיה אליו לאות כי יושיבה על ברכיו. מנחם הישח את ראשו אליה ויישקה בחיבה עזה: “הלא משה יושב על ברכיי!” קרא אל הילדה.
– יירד נא! – קראה הילדה בתלונה.
– לא אחפוץ לרדת! – קרא הילד ויתעקש.
הילדה הרימה קול בוכים" “יירד נא, יירד נא!” אז לקח מנחם את הילדה ויושיבה על ברכיו גם היא ויאחז בילדים משני עבריהם לבל ייפלו.
– תני לי, אמי! את העוגות, – קראה הילדה בראותה את העוגות המונחות על השולחן.
חנה נתנה לה את העוגות ותאכל אותן באוות נפש.
גם מנחם וגם חנה היו רעבים מאוד, אבל לא זאת הפעם הראשונה אשר אין להם במה לשבור את רעבונם. והמה הביטו אל ילדיהם האוכלים את הלחם והעוגות באוות נפש ויתענגו. – כחצי שעה השתעשעו ההורים את הילדים הנחמדים, ואחר נשקו הילדים לאבותיהם וחנה השכיבתם על הספה בזהירות יתרה לבלי עורר את חמותה משנתה, ותכסם במכסה ויישנו.
– השעות האחדות האלה אשר אני יושב בחברתך, חמדתי, ובחברת הילדים האהובים – קרא מנחם אל חנה בשובה אל שולחן-כתיבתו ותשב על ידו וכותונת נתפרת בידה – לניחומים הן לי על כל המרורות אשר אשבע בחיים ובספרות. שם אני מורה וסופר עברי ופה אני בעל ואב אוהב ואהוב. האף אין זאת, חנה היקרה?
– ומי ייתן וישבת כל היום בבית, כי אז מאושרת הייתי מאוד – קראה חנה בלאט.
– שם – הוסיף מנחם לדבר – אני שובע ממרורים וכעש. גם בעבודת ההוראה גם בספרות לא אמצא את שביקשה נפשי. בכל אשר אפנה אראה אך בוקה ומבוקה 44ומלחמה לי כל הימים בחסרי לב ושפלי נפש, ובבואי אל אהלי השוקט והדל והנה גן-עדן לפניי, אהבת רעיה נעימה.
– הרף נא מאמרי חלקות – שיסעה חנה את דבריו בצחוק ותנח ידה על פיו.
– וילדים נחמדים – הוסיף מנחם לדבר בהסירו את ידה מעל פיו – ואני אוהב ואהוב ושבע עונג ונעימות אין קץ. פה אמלא לשד חיים וכוח רב, למען אוכל לשוב למלחמתי שם.
– גם לי ייחשב האוהל הדל הזה לגן עדן בשבתך על ידי – השיבה חנה בחיבה.
– התדעי, רעיתי! – קרא מנחם בצחוק – כי לא יאומן אם יסופר אשר סופר עברי זכה בסגולה יקרה כמוך. לאושר כזה, אדמה, לא יגיעו רוב הסופרים העברים לעולם. אנוכי אמנם אינני יודע את נשות הסופרים העברים פה, די לי כי אני יודע אתם בעצמם, האדע עוד את נשותיהם? אולם בדמיוני ואני משווה לנגדי את אשת הסופר העברי והנה היא מנוולת וירקרקת ושפתיה תכלת ועיניה כהות, והיא לא רחצה מעודה ולא עלה מסרק על שער ראשה, ופניה מכוסים אבק ופיח. וריר יזוב מפיה והיא לבושה בלויי סחבות…
– תמונה נחמדה מאוד! – צחקה חנה בקול.
– והיא מקללת כל היום וכל הלילה את בעלה – הוסיף מנחם להתלוצץ – את המו“ל והמדפיסים והמו”ס 45וסוחרי הנייר ואת כל אשר נשמה באפו, האף אין זאת, חנה?
– הרף נא, מנחם! – קראה חנה בצחוק – רב לך כי תתגולל על הסופרים העברים ותתלוצץ בהם כל הימים, ואל נא תפגע, למצער, בנשותיהם, יהי להם את אשר להם.
– כן, כן, חנה! – ענה מנחם ברצון – יהי להם את אשר להם, ואנוכי לא אגזול את “מחמדיהם” מהם.
כעבור רגעים אחדים אחזה ידו בעט והוא שב לגמור את ספר-הזכרונות הספרותי ולהעתיק דוגמאות ממנו בעד המו"ל החדש; אך לפעמים הפסיק בעבודתו ומחשבות אחרות חלפו בקירבו: אמנם מאושר הוא בהיות לו אשה נעלה ונעימה כמוה לרעיה. “נפש יקרה היא חנה’לה” אמרה אמו, ואמנם נפש יקרה היא ואין ערוך ליקר נפשה, ולה גם שכל כביר ובינה ישרה. אמנם לא חוננה בכשרון סופרים. אבל יודעת היא להעריך מעשי ידי אחרים ולהוציא משפטים ישרים ונכונים על יצירי הסופרים. ומשפטיה בענייני הספרות נכבדים בעיניו מאוד והוא ישים אליהם לבו תמיד.
הוא לא יוכל לשוות לנגדו בדמיונו: מה היתה צורת חייו בהיות לו אשה אחרת לרעיה תחתיה? אם רבים מהסופרים והקוראים לא ידעו את נפשו ולא יבינו לריעו לא היה מוצא כל חפץ בחייו לוא גם חברתו בחיים לא ידעה את נפשו ולא הבינה לריעו. אמנם איננו איש ריעים והוא מתרחק מחברת מכריו ככל האפשר; אבל נפשו איננה גם כלואה בקירבהף והיא שואפת, פעם בפעם, להתפרץ החוצה ולהשתפך בחיק אחר, וחיים דוממים וסגורים בפני כל נפש אחרת לא היה יכול שאת. והוא חש תמיד עונג נעלה בנפשו בהראותו את יצירי רוחו לה והמה מדברים יחדיו בענייני הספרות ומתווכחים במשפט סופרים וספרים.
עוד בראותו אותה בפעם הראשונה הכיר כי נעלה היא על כל העלמות אשר ידע מנעוריו ועד אז. הוא שמע עוד את תהילתה מרחוק, ובהיותו עוד בעיר וו. שמע כי בת הסופר שריה יודעת שפת עבר והיא משכלת גדולה; אבל בהכירו לדעת אותה מקרוב ידע כי לא הוגד לו גם החצי. ידיעתה העצומה בשפת עבר ובקיאותה הרבה בספרות העברית הפליאו את לבו; אך בייחוד התפלא לראות כי איננה הולכת בעיניים עצומות אחרי הסופרים העברים, והיא מביאה במשפט את מעשי ידם בלי כל מורך ומשא פנים, וכי חך טועם לה לדעת מה טוב באמת ולתעב כל המתועב אף כי אהוב הוא לרבים. הוא מצא בה את הנפש הראשונה אשר הבינה לרעו ותדע את נפשו ואת אשר היא שואלת, אם אמנם כי היתה אז עוד רחוקה מדעותיו הרבה. – וכל אשר הוסיף להכיר אותה הוסיף להוקירה ולכבדה, ויידע כי נפש אשר כזאת דרושה לו ויתקרב אליה מיום ליום ויאהבה אהבה עזה, ומה מאושר היה בבקשו את ידה ותיתנה לו באהבה. והוא זוכר כי אחד מרעיו הטובים הניאהו אז מקחתה לו לאשה, בהוכיחו אותו לדעת, כי עני הוא ועליו איפוא לקחת לו לאשה נערה אשר כסף לה, למען אשר יוכל לכונן לו בכספה מעמד טוב בחיים, מבלי אשר יהיה מורה עברי ודל כל ימיו, ובשגם כי שם טוב לו על פני חוץ ורבים יהיו הקופצים אליו לתת לו את בנותיהם לאשה; אבל הוא התקצףמאוד על ריעו ויאמר אליו: “הסוס אני או שור פר כי אמכר בכסף לכל המרבה במחירי? ואנוכי לא את הכסף אקח לי לחבר בחיים, כי אם נפש חיה וחפץ אני בנפש משכלת, אחת היא אם יש גם כסף לנפש ההיא אם אין”.
כה ישב לו רגעי מספר ועטו אחוז בידו מבלי נוע, אך לאחרונה טבלהו בדיו אשר לפניו וייחל לכתוב; וברגעים ההם שכח את כל אשר מסביב לו ויהי שקוע כולו בעבודתו.
וחנה ישבה על ידו ותתפור את הכותונת, “אם תשלים תפירת הכותונת הזאת עוד בלילה הזה – חשבה לה ברגעים האלה בלבה – ונגמרה כל עבודתה בעד העלמה גרינבלט וקיבלה מחר בבוקר שכר עבודתה, כי היא איננה מלינה איתה את שכר פעולתה מעודה. אך…” פתאום נזכרה כי עוד יחסרו לה הכפתורים הדרושים לכל הכותנות “גם אגורות אחדות חסרו לה לקנותאת הכפתורים מבעוד ערב, ולא תוכל עוד לגמור את הכותנות היום. אמנם גדול המחסור בביתם בחורף הזה. שכר הדירות עלה למעלה מאוד. חמישה עשר רובל לחודש שכר שני החדרים הקטנים האלה! גם הפחמים נתייקרו וההשקה בתנור וכיריים עולה לה בארבעה רובל לחודש; ולוא השיקה את התנור בכל יום, כי עתה עלתה לה ההשקה בשישה רובל לחודש. גם מחיר כל צורכי אוכל נפש עלה למעלה בחורף הזה. ליטרא בשר כחוש, עצמות וגידים בעשרים אגורות וליטרא לחם בארבע…”
חוט התפירה נפסק ותיקח ותשחל חוט אחר במחט. ברגע הזה התבוננה אל אישה השקוע בעבודתו וכל קרביה מלאו רגשי כבוד וחיבה עזה לו. אין מחזה נהדר ונחמד בעיניה מאשר להתבונן במנחם בערכו דבריו בספר… ברגעים כאלה ילין עוז במצחו ופניו מביעים רוממות וגאון ורוח קדושה שפוכה עליהם… ברגעים כאלה היא עוטה גאון וכל בתי נפשה ימלאו עונג נשגב אשר לא יתואר בדברים… ברגעים כאלה היא נכונה ליפול אפיים ארץ לפניו ולמסור גם את נפשה למענו.
“ואולם גורל אנשים כאלה דל ומר בחיים מאוד – חלפה מחשבת עצב בקרב לב חנה ברגע הזה – למען הצלח בחיים דרושות: ערמה, הכנעה, חנופה וצביעות גם מידת אגואיזם גדולה – וכל אלה תחסרנה לו. תמים לבו עם אנשים וכל אשר יחשוב בלבו יגיד מבלי שאת פנים גם לגדולים, לא יהלל מה שראוי לגנות ולא יגנה מה שראוי להלל – ולכן מעט גם מספר אוהביו ורב מספר שונאיו ודורשי רעתו, אף כי אלא התכוון מעודו לעשות רעה לאיש. גם בהוראה גם בספרות לא ידע כל ערמה וכל מזימה ואשר על כן לא יצליח. הוא לא ישנה את סדר-הלימוד הטוב בעיניו למען מלא חפץ אבות התלמיד, לא יהלל מעודו את תלמידיו הגרועים בפני אבותיהם, לא יחניף לתלמידיו ולא יישא פניהם בהתרשלם בלימודם, גם את פני “המין היפה” לא יישא בדבר הזה. ובראותו כי תלמידיו אינם עושים חיל בלימודים יתפטר בעצמו מהורות אותם כי לא יחפוץ לקחת שכר חינם – וכל אלה יגרמו בדבר כי “שעותיו” מעטות ורעות “משעות” כל המורים העברים אשר כגילו. ובספרות לא יידע לתפוש את המו”ל והקוראים בלבם ולעשות להם מועמים כאשר יאהבו המה, כי אם יכתוב כל הטוב בעיניו הוא, הוא לא יפטם את הקהל העברי בתהילות ותשבחות, כי אם יגער בו ויריע על חסרונותיו ומומיו והקהל הזה לא יוכל סלוח לו על “העזות” הזאת. הוא ייסר את רוב הסופרים הזקנים וצעירי הסופרים הנגררים אחריהם בזעם לשונו והמה שונאים אותו שנאה עזה כמוות. הוא מחבב כל כשרון חדש וטוב הנגלה בספרות וישמח לקראתו וישימהו לנס – וגם בדבר הזה יעורר עליו חמת הסופרים הזקנים הנחשבים בעיני עצמם “כחוברי” הספרות והמביטים בשנאה וצרות עין אל כל סופר חדש המתחיל להתנבא במחנה כאילו את גבולם הוא מסיג. השכר נחשב בעיניו כדבר טפל והדעה אשר הוא חפץ להשמיע – העיקר בעיניו. והיא זוכרת עוד אשר זה לא כביר קרא אותו מו“ל העיתון*** המתנגד לדעה הלאומית, להימנות בעוזריו התמידים ויאמר לקצוב לו שכר הגון בעד עבודתו, והוא ענהו: “איך אוכל להימנות בעוזריך ודעותינו בדבר עתידות עמנו לא תתאימנה יחדיו”, וכאשר בא אליו אחד מעוזרי העיתון ההוא, הסופר כזביאל, וייחל לדבר על לבו למלא את חפץ המו”ל ויאמר אליו בצחוק: “הבאמת עליך למסור את נפשך על הלאומיות? והכסף הוא הלאומיות הנבחרת!” אז התנפל עליו מנחם בקצף ויאחז בציצית ראשו וישליכהו החוצה.
אנשים כמוהו לא יצליחו בחיים החומריים.
ברגע הזה התמוננה אל ידיו והנה הן אדומות מאוד ורועדות לרגעים ותקרא ברחמים: “ידיך רועדות מקור, יקירי!”
– אמנם כן – ענה מנחם ויניח רגע את העט מידו.
– תני לי את ידיך ואחממן – קראה חנה בצחוק-חיבה ותשם את כפיו בכפיה ותחככן זו בזו.
– הרפי, שובבה! – קרא מנחם בצחוק – ואם חפצה את, חנה, וקראתי באזניים את הדוגמאות מספר-הזכרונות הספרותי שערכתי בעד המו"ל החדש.
– חפצה אני מאוד! – ענתה חנה ותקרב כסאה אל כסאו ותשם פניה בגליונות אשר לפני מנחם.
ומנחם החל לקרוא מעל הספר:
“הדעה הלאומית היא ריאקציה בספרות העברית ותסב את מהלך התפתחותה החופשית אחורנית. הריאקציה בכלל אמנם לא תעורר כל פלא בקירבנו. ריאקציה אמיתית, מלואית, מתקנת היא ולצעידה קדימה תיחשב. ריאקציה כזאת אחרי מלאה את חסרונות התקופה שלפניה תקלוט בקירבה תכונת הקודמת ותשלימה ותקדים תנועתה לפנים; אולם ריאקציה כזאת לא תאריך ימים. ומדוע זה תאריך ימים הריאקציה אשר בספרות העברית? האם לא באה כבר העת כי תתעורר הספרות העברית משנת הריאקציה לחיים חדשיםף לחיי חופש והתפתחות טבעית? האם לא הגיע כבר המועד אשר תנפץ הספרות העברית את אליליה הישניםף את האידיאליזם הריק והפיאטיזמוס המנוול, והיתה לספרות בריאה וריאלית?”
“רבים מהסופרים הלאומיים מוליכים אותנו לקנוסה!”… 46
– מה טוב ויפה מבטאך זה! – קראה חנה בצחוק-התפעלות – אמנם לקנוסנ הם מוליכים אותנו.
“הסופרים ההם” שב מנחם לקרוא “התעטפו בבגדי הכהונה, וילבשו מעילים ארוכים ויגדלו להם פיאות ארוכות וישימו ירמולקות אל ראשם ויהיו ל”מגידי קעלם“, 47ותהי הספרות העברית לספרות קעלמית, מלאה דברי מוסר בדבר “גן עדן” ו”גיהנום“, שכר ועונש, ימות המשיח ועולם הבא. אבל אנחנו, אדוניי, לא נאבה ולא נשמע לכם. “אנחנו, בני הדור החדש, לא נלך לקנוסה!” ואם אך במחיר כזה נקנית הלאומיות לא היא ולא שכרה. אם באמת תדרוש הלאומיות מאיתנו להיות לסרטנים ולצעוד אחורנית לא נאבה שמוע לה. אבל באמת טעות היא בידכם, אדוניי! הלאומיות אשר אתם אומרים, המלמדת אותנו לתת ספר-כריתות להשכלת העולם ולשוב אל הישן ולהקדיש את כל אשר לנו גם אם משחתו בו; הלאומיות אשר אתם אומרים המשיבה אותנו אל החורבות הישנות, אל בית הקברות והחלומות; הלאומיות הזאת גסה היא ומזוייפת וחלילה לנו מלכת אחריה. לא, אדוניי! הלאומיות הטהורה היא תמצית הטוב אשר בקרב העם, תמצית כל היפה והנשגב אשר בחייו, והיא שואפת איפוא לטוב, לתיקונים, ליפה ונשגב. הלאומיות הזאת דורשת מאיתנו את ההיפך, כי נרחיק מקירבנו את כל החלאה והסחי אשר דבקו בנו במרוצת חיינו ההסטוריים, כי נגרש מחיינו את כל הכוחות הגרועים והמזיקים להתפתחותנו האנושית, וכי נתאמץ לקלוט בקירבנו את כל הסגולות היקרות אשר יביא לנו הפרוגריס הכללי. כי הפרוגריס איננו קניין עמים מיוחדים, אך קניין האנושות כולה”.
“יש אשר יעלה רעיון על לבי כי באה הדעה הלאומית אלינו קודם זמנה, כי אין עוד הדור ראוי לה, כי דרוש היה שיעבור עוד מספר שנים, עד אשר יוסרו כל הכבלים אשר ריתקו בהם חיי העם והספרות, עד אשר תרב ההשכלה הכללית בכל פינות העם, עד אשר יינתן חופש גמור לסופר העברי, לחשוב ולדבר ככל העולה על רוחו, ועד אשר תחדל הספרות מהתהולל בחלומות ודמיונות ריקים והיתה לספרות ריאלית ומלאה חיים – ובבוא הדעה הלאומית או היתה באה אך לתקן ולשפר”…
– דבריך אלה נשגבו ממני ולא אבין להם – קראה חנה בתימהון – הטוב טוב היה לוא היינו גם אנחנו כאחינו בארצות המערב, אשר רחקו מחיי העם ויתכחשו לצור מחצבתם ולרוח עמם עד היום הזה? המה הלא כבר התקדמו דיים בחיי העולם והשכלת החברה האנושית. ומה אנחנו רואים בהם? המה התרחקו מרוח עמם ויעזבו גם את שפתו גם את ספרותו והמה גם לעוג ילעגו ללאומיות ישראל ולא יחפצו לדעתה – והאם לא היינו גם אנחנו כמוהם לולא באו המקרים משנות השמונים ויהפכו לנו לב אחר וייתנו בקירבנו את הדעה הלאומית כיום הזה?
– שמעי נא את יתר דבריי בדבר הזה וחדלה פליאתך – קרא מנחם וישב לקרוא:
“טעות היא בידי אלה החושבים, כי עלינו להודות למקרי שנות השמונים, 48אשר יצרו את הלאומיות העברית, ולולא הם כי עתה התמכרנו כולנו להתבוללות ואפסה עוד כל תקווה אשר נשאף לתחייה בזמן מן הזמנים. טעות גדולה היא. הדעה הלאומית טבעית היא, כי מוצאה מתכונת העם, חייו ההסטוריים וגורלו בעמים. ולולא נולדה בשנות השמונים, כי עתה נולדה אחרי עבור מספר שנים, ואם לא נולדה במאה התשע עשרה נולדה במאה העשרים. – ההתפתחות ההסטורית אשר לכל עם נעשית ע”י חוקים קיימים בלתי מוחלפים, חוקים אשר כל כוח חזק לא יוכל לבטלם. אם מהרה ואם אחרי זמן רב תצא ההתפתחות הזאת לפעולה אחת היא, הדבר הזה תלוי, כמובן, במקום, בתנאי החיים ומקריהם אשר יעמדו לשטן לה או העוזרים לה, אבל יצוא תצא לפעולות בבוא זמנה. בגלגל החוזר אשר להתולדה תבוא לכל עם ועם שעתו. אמנם יש אשר זמן רב יישן העם; אבל בבוא שעתו ייקץ משנתו, יפקח את עיניו ויזורר 49וייצא לעבודתו. – חפץ התחייה באורח הטבע לא יכול התעורר בקרב בני עמנו בימי הקדם ובימי הביניים וגם בראשית העת החדשה, בטרם תחדור ההשכלה החדשה, השכלת הזמן ההווה, אל חיינו פנימה. כל עוד אשר היה כל העם בעל הזייה ושם כל מבטחו בניסים ונפלאות וחולם חלומות “ענני שמיא” לא יכול חפץ כזה להתעורר בקירבו. והאות כי בעלי ההזייה והמאמינים בהבלי שווא, שרידי העת הישנה, רחוקים גם בימינו אלה מהדעה הלאומית וחפץ התחייה. אך אנשים שהתפתחו וקלטו בקירבם את רוח העת החדשה מסוגלים לשאוף לעצמיות, לביטחון בכוח עצמם **ולתחייה טבעית. ** וההשכלה הבוגדה וההתכחשות לרוח העם ועתידותיו היו אך כמעבר מן התרדמה הנסוכה על עמנו והקיפאון הלאומי אל היקיצה הלאומית וחפץ התחייה. ואם ראה נראה אם אחינו בארצות המערב עודם מתכחשים לעמם ולעתידותיו וילעגו לדעה הלאומית עלינו לדעת כי עוד לא כלתה תסיסת התפתחותם, ולכן עודם שוגים בחלומות ההתבוללות והקוסמופוליטיזם; ובוא תבוא העת אשר גם המה, בלי כל מכות אגרוף ופרעות יחפים, יקיצו מתרדמתם והתעוררו מחלומותיהם הכוזבים והכירו וידעו את כל ריקות חייהם ואידיאליהם, את כל הקריקטורה אשר בחייהם, והכירו גם אם כי אך שני דרכים לפניהם: אם למות מיתה גמורה וחלוטה, ואם לשאוף לחיים שלמים ועצמיים, ובהיות חפץ החיים חי בלב כל איש, יחזיקו גם הם בדעה הלאומית ושאפו לתחייה גם הם. ואולם תחת אשר לוא נולדה הדעה הלאומית בזמנה, בתור פרי התפתחות טבעית, היתה פועלת גדולות ונצורות בקרב העם ותאחז באשורי הפרוגריס הכללי, ותהי דרכה אך לתקן את חיי העם, לזרות מקירבם את חלאתם וזוהמתם, ולתת תוכן עצמי וריאלו לספרות העברית; הנה בהיותה עתה ילידת הבהלה והאגרוף חותם הבהלה והאגרוף טבוע בה… ותסב איפוא גם בכל הרעות אשר בחיינו וספרותנו כיום הזה.
ואמנם רואים אנחנו כי מוקדמת היא הדעה הלאומית בקירבנו כי עוד מעטים הם בקרב בעם אשר נתנו ידם לה, ולמרות כל עמל הלאומיים זה יותר מעשר שנים, לא היתה עוד הדעה הלאומית לקניין כלל העם ולא גם רובו, והעם כולו עודנו רחוק הרבה מחפץ התחייה הלאומית. אות הוא כי עוד תחסרנה הכנות 50רבות בהתפתחות עמנו למען אשר יקלוט בקירבו את הדעה החדשה הזאת".
– אמנם חדשות השמעת הפעם, מנחם! – קראה חנה בהניעה ראשה בתימהון – ולי מחשבות אחרות בדבר הזה. אנוכי חושבת – הוסיפה לדבר כעבור רגע ותנח ידה על שכמו ותחדור להביט אל תוך עיניו – כי הדעה הלאומית איננה מוקדמת, כי גם מקרי שנות השמונים אשר הולידוה ילידי הזמן הם, תוצאות התפתחות החיים אשר לעמנו ואשר מסביב לו… ואם ראה נראה כי עם הטובה הביאה הדעה הזאת גם רעה בחיינו וספרותנו עלינו לדעת כי זו דרך כל תנועה חדשה בחיים לגרוף בזרמתה גם בצה ורפש הרבה, כי גם הבר יבוא לידנו אצור בתבן, ואיוולת היא להשליך מידנו את הבר בגלל התבן אשר מסביב לו. וגם כל הדעות הגדולות והכבירות אשר נולדו בעולם בכל הזמנים לא נוקו בראשונה מסיגים ופסולת רבה ואך במרוצת הזמן היטהרו ותיצרפנה. וגם הדעה הלאומית העברית תצורף בקרב הימים וסיגיה כליל ייתמו והביאה אך ברכה לחיי עמנו וספרותנו. ומה היא המחשבה אשר יחשוב לבך בדבר הזה. מנחם? התאמר כי עזוב נעזוב את הדעה המוקדמת הזאת, אחרי כי לא הגיע עוד זמנה?
– לא! – התעורר מנחם לענות – כזאת לא אומר. השעה הלאומית אשר כבר נולדה בקירבנו צריכה לחיות וגם לא תוכל למות. וגם כבר שמעת את דעתי, כי הדעה הלאומית טבעית היא ואמיתית, ואך בה יוושע העם. ואולם אנוכי דורש מסופרינו רק את הדבר הזה, כי ייתנו דין וחשבון לנפשם בדבר הדעה הזאת, כי יבדילו בין לאומיות מזוייפת וגסה ובין לאומיות אמיתית ויפה, כי יכירו ויידעו אשר הלאומיות האמיתית דורשת: צעידה קדימה ולא נסיגה לאחור, כי הלאומיות האמיתית ריאלית היא ורחוקה מדמיונות וחלומות; ועליהם איפוא גם לדעת, כי אין לנו תקווה אשר תהיה הדעה הלאומית לקניין העם, בטרם נרבה השכלה ודעת בקרב אחינו הנבערים והשקועים בהזיות והבלים, וכי בטרם יהיו לאנשים לא יהיו עברים לאומיים לעולם.
– בדבר הזה צדקת מאוד! – הסכימה חנה.
הוא שב לקרוא:
"אנחנו לא נקצוף עליכם, סופרים-חסידים, על אשר שלא כדעותינו דעותיכם. כי רוח הוא באנוש אשר יתעה לפעמים באורחות עקלקלות; ואולם אל נא תקצפו עלינו אם לא כדעותיכם דעותינו אנו. אחת נבקש מכם כי לא תערבו קודש בחול. בצאתכם להורות את העם אורחות חיים אל נא תטפלו בדברי אמונה ודת. בדבר הזה לא ידרוש העם את עזרתכם. יש לו מורי-דת בלעדיכם ואין לו כל צורך “בשולחן הערוך” החדש אשר תערכו אתם למעני. ואם עני הוא העם בחיים עשיר הוא בדברי אמונה ודת מאוד, “ושולחן הערוך” אשר לו גם הוא איננו דק כי יצטרך “להוספותיכם”; אל נא איפוא תהיו לקוזקים קדושים, אל נא איפוא תתנפלו בכעש ורוח קנאות על כל איש אשר לא יסכים לדעותיכם השמימיות. יילך לו כל איש בשם דעותיו וידבר לו כל אחד כטוב בעיניו… החופש הוא היסוד לכל התפתחות שבעולם ובהיעדרו נעדרת האמת, ובמקום שאין אמת אין כל טוב.
ובכלל אל נא תתוו שיטה מסויימת להסופרים לבל יהינו להרהר אחרי מחשבותיכם ואחרי המחשבות המוסכמות מכבר… נכוחים הם דברי המבקר הדני הגדול ברנדס 51באמרו: “כאשר ירגילו את האדם ללכת כן ירגילו את האדם לחשוב; ואם ימנעו מהאדם את עבודת ההליכה הלא תרפינה רגליו ולא יעצור עוד כוח לחשוב. הייתכן כי ניתן לאדם משענת תחת רגליו הטבעיות? כן הייתכן כי ניתן לאדם תחת מחשבותיו הטבעיות אך מחשבות אחרים, מחשבות מוסכמות ומקובלות שאין להרהר אחריהן? האדם לא יוכל לחשוב במוח של אחרים כאשר לא ישבע מאכילת אחרים”. יותן איפוא החופש לסופרים העברים לחשוב כל אחד במוחו ולדבר כאשר עם לבבו, ואז אך תתפתח הספרות העברית והיתה לברכה".
– ואנוכי חושבת – קראה חנה – כי דרושה ביקורת בספרות העברית, ביקורת אמיתית וחופשית אשר לא תישא פני איש, ביקורת אשר תהי כפטיש להכות על ראשי הסופרים השוטים ולעורר את הכשרונות הנרדמים משנתם. הביקורת היתה העבודה הראשונה לפני לסינג וחבריו, להרים על ידה קרן הספרות האשכנזית, ומצב ספרותנו כיום אולי שפל עוד ממצב הספרות האשכנזית לפני מאה שנה.
– כן, חנה! – ענה מנחם – אבל הא בהא תליא. במקום שאין חופש בדעות אין מקום לביקורת נאמנה. בספרות שיש בה משוא פנים לדעות ידועות ומחשבות מוסכמות, יש גם משוא פנים לסופרים ידועים ואנשי שם וביקורת ומשוא פנים שני הפכים המה.
הוא הוסיף לקרוא:
“מצב ספרותנו בכלל ברע הוא מאוד בימים האלה. קיפאון גדול שורר בקירבה ורוח תרדמה נסוכה עליה. הסופרים לבשו להם את שמלות השינה ומנמנמים… אין כל רגש סוער וכל רוח מתפרץ, אין רעיון גדול ואין מאמר כביר, אין תנועה ואין חיים… דרך אחת כמעט לכל הסופרים, הזקנים והצעירים, ופזמונים נושנים וידועים שגורים בפי כולם כל הימים. זה מעלה גרה מדברי השני והשני מעלה גרה מדברי הראשון, וכה סובב, הולת הגלגל הספרותי וממקומו לא ימוש. ומר עוד לראות את המנוחה והרצון אשר בקרב הסופרים האלה. אשר לא יכירו את חסרונם, והמה מדמים כי אנשים גדולים הם ומפליאים לעשות, והספרות העברית גם היא עשירה ומלאה כל טוב – והמה שמחים בחלקם ואינם מבקשים יותר. ואי ידיעת המחלה מחלה גדולה מאוד”.
“רבים מכם, הסופרים העבריים הזקנים, מתאוננים עלינו, בני הדור החדש, כי נלעג לכם ולדבריכם ונפן עורף לספרותכם, אבל לא תדעו כי לא בנו האשם כי אם בכם. לא כימים הראשונים הימים האלה. לפנים היה לכם דבר את ילדים, האוהבים להשתעשע בשעשועי הבל, במליצות ודמיונות, והיום דבר לכם אל האנשים, גדולים ובני תרבות, ושעשועי הבל לא ייקחו עוד את לבם, היום נדרוש מכם דברי טעם ותועלת, ואתם לא תעצרו כוח לכסות את עינינו במטפחת או לסתום את אוזנינו במוך למען לא נראה את נגעיכם ולא נשמע את פטפוטיכם. אנחנו לא נבין עתה לכם עוד פחות מאשר תבינו אתם לנו. ועליכם איפוא לדבר אלינו כיום בשפה אחרת ואם אין – שימו יד לפה ודומו”.
– נכוחים דבריך מאוד! – קראה חנה במאור פנים – אבל, לדעתי, המלחמה הזאת אשר תערוך את הסופרים הזקנים האלה יתרה 52היא לגמרי. שעתם כבר עברה וכאשר לא יועילו כן לא יזיקו עוד. ואין כדאי להמית את המתים.
– לוא הכירו גם המה כזאת כי עתה צדקת, – קרא מנחם – אבל הם אחרת יחשבו. המה אינם יורדים מבמת הסופרים גם בכהות עינם וגם ליחם: המה מתנשאים עוד למורים לכל הסופרים הצעירים ולאוטוריטטים גדולים שאסור להרהר אחריהם ומביטים בבוז ושנאה אל כל סופר צעיר בעל כשרון, הנחשב להם כמסיג גבולם; ורע עוד מזה כי גם רבים מהסופרים הצעירים נגררים אחרי דעותיהם הבלות והולכים באורותיהם, והמה, הצעירים-הזקנים, הרכים בשנים וזקנים בדעות, המלאים עלומים והם חסרי-שנים, ישחיתו את ספרותנו עוד יותר מההולכים לפניהם. דרוש איפוא להקדיש מלחמה על הנחשבים לאריות וחתו הזבובים מאליהם. נחוץ להפיל את המתנשאים לענקים 53משאתם ונפלו הגמדים ממילא.
הוא הוסיף לקרוא:
"דלה היא הספרות העברית בכל מקצועותיה, ואולם מה גדלה דלותה במקצוע הבלטריסטיקה 54! המקצוע הזה העשיר בספרות כל עמי אירופה, המקצוע האחד אשר יהיה לנו לסמל חיי העם והנחשב כראי חי לבני האדם בכלל ולבני העם ההוא אשר למענם נוצר בפרט – מה דל הוא בספרות העברית. המקצוע הזה דל היה בספרות הזאת גם לפנים. בספרות אירופה תוכל כל תקופה ותקופה על פי הטיפוס אשר השאירה בספרות היפה, כי בכל תקופה ותקופה נמצאו סופרים גדולים בקרב העמים אשר חרתו דברי ימי התקופה בטיפוס ידוע המקביל אל החיים בזמנו. ויצורי הסופרים ההם חוללו פעמים רבות גדולות ונצורות בחיים ובספרות. ויש אשר שינו את חיי החברה מן הקצה אל הקצה. ובספרות העברית? היצרה גם היא טיפוסים ידועים בספרות היפה אשר יהיו לסמל חיי כל תקופה ותקופה? איזה טיפוס השאירו לנו שנות הארבעים, איזה – שנות השישים ואיזה שנות שבעים? אך אפס ואפס! אך צללים השאירו לנו ולא טיפוסים חיים. ושנות השמונים והתשעים, זאת התקופה האחרונה, רבת המהומה והשאון, רבת ההתלהבות וההתעוררות, איזה טיפוס נתנו לנו הן?
הננו קוראים את רוב הסיפורים הכתובים עברית והננו מרגישים בקירבנו גועל נפש… ההמה יציירו לנו את החיים בכל עומקם ורוחבם? ההם יעבירו לפנינו את חיי האדם ומעמקי נפשו, את לבו ואת רגשותיו, רעיוניו הגדולים ונבליו הרעים? ההם יהיו להעם לראי חייו? ומה נחזה בסיפורים ההם? הנחזה בהם יופי ונשגב, מלאכת-יצירה ותורת החיים? לא! אנחנו נחזה בהם אך נפשות מתות, יצורי דמיון טפלים, מחשבות צנומות ומוסר אווילים; אנחנו נחזה בהם אך כיעור וריקבון, דרשנות ולהג, מליצות נבערות ומילים נפוחות".
"בימים האחרונים אמנם החלו להיראות בתוכנו סופריםחדשים אחדים, אשר החלו לצייר לנו ציורים ריאליים לקוחים מן החיים, ונותנים תקווה בלבנו כי מעתה ישונה מצב הבלטריסטיקה בקירבנו לטובה: ואולם רוב סופרינו הזקנים והצעירים הזקנים לא ישמחו על הפנים החדשות האלה ועוד יביעו את צערם על הדרך החדשה הזאת. הריאליזם לא ייקח את לבם. המה יוכיחו את הסופרים החדשים על אשר לא יציירו לנו צירים אידיאליים אשר יהיו לנו למופת, ולא ישימו אל לבם כי האידיאליזם היה אחד מעוכרי ספרותנו. האידיאליזם לא יצייר את חיינו כי אם את חלומותינו. המה לא ישימו אל לב, כי המלאכים לא יהיו לנו למופת כי אם בני האדם, והאדם איננו מלאך, האדים איננו כליל המעלות ולו גם חסרונות ומומים ולא יוכל להיות לנו למופת בכל מעשיו ומחשבותיו, ואשר על כן על הצייר לבלי העלם עין גם מחסרונות האדם, ויש איש יבחר לו הצייר אך את המקצוע הזה לענות בו מצייר את רפיון האדם וחטאיו – והדבר הזה איננו מכוער. יפי היצירה הוא לצייר את רפיון האדם וחטאיו – והדבר הזה איננו מכוער. יפי היצירה היא אמיתה, ציור החיים בחוקיהם הטבעיים, אחת היא אם הדבר המצויר הוא דמות עלמה יפה אם דמות שקץ נבזה. מכוער הוא אך דבר המתנגד להטבע, ציור שקר ומזוייף, ואין בחיים מורה טוב ומועיל מהאמת. היצירה האמיתית, הריאלית, היא אך היא תהיה לנו לתועלת ולא המזויפת והאידיאלית.
ואולם הייפלא הדבר הזה בעינינו? וספרותנו עוד לא נוקתה מחלאת הרומנטיקה, ויש אשר יבוא גם היום אחד הסופרים ודורש כי תחת חקירת החיים והעולם טוב שתימלא הספרות פרחים ושושנים, תחת דברי היגיון ודעת טוב שתימלא דמעות ומזמורים ".
“מה נואלו מחשבות רבים מסופרינו העברים בדבר השפה. בבואם לשפוט איזה ספר ושמו לבם ראשונה אל שפתו, הכשרון ומלאכת היצירה, תורת החיים והנפש, הדעה וההיגיון, כל אלה יידחו הצרה ונחשבו למדרגה שנייה או שלישית, והעיקר היא השפה. אם שפת הספר טובה, בעיניהם, אז מהולל הוא בפיהם וכל מומיו אשר בתוכנו לא ייזכרו ולא יעלו על לב, ואם ייזכרו יכופרו על נקלה ואם שפתו רעה, בעיניהם, אז לא יעמדו לו כל מעלותיו האחרות, העיקריות, במשפט ויגונה בפיהם כל היום. ומה היא השפה הטובה בעיניהם? לא השפה החיה והטבעית, העשירה במבטאיה הנכונים ובדיוק מושגיה, חלילה, כי אם השפה העשירה בליקוטי פסוקים ומליצות מרעישות מכתבי הקודש. וכל אשר ידמה יותר סגנון הסופר לסגנון הנביאים ומשוררי הקדם יותר משובח הוא בפיהם. הסופר העברי על-פי רוב, יתהלל כל היום ב”לשון הקודש" שלו, במליצותיו המסולסלות ובאוצר פסוקי התנ“ך כמו שיתהלל הנער ב”כתב יד" יפה ומלא צעצועים וכמו שיתהלל הבטלן ב“נגינות הטעמים” 55שהוא מיטיב לנגן. די הוא לסופר העברי להצטיין במליצת שפתו ובביבליותו והיה מהר לענק ספרותי, אך כי כשרונו צנום ודל ויצירתו רפה וקלה, ולכן רבו גם הענקים בספרות העברית, אחרי כי לא גאוניות ולא כשרון 56דרושים לסופר, כי תהיינה מליצות התנ“ך שגורות בפיו, וכי יהיה ל”כותב לשון קודש" נפלא. הוי, סופרים קטני נפש! מה היא השפה כולה אם לא לבוש חיצוני להרגש?! והייתכן כי נעריך את האדם לפי לבושו? והייתכן כי עשו מלבושי כל בני האדם בתבנית אחת ובמידה אחת וקצב אחד והיו לאחד רחבים וסרוחים ארצה ולשני צרים וקצרים עד לשים מחנק ללובשם? הייעשה האדם לפי מידת הבגד אם הבגד לפי מידת האדם? והשפה כלבוש תחליף את צורתה, פעם בפעם, לפי צורת החיים אשר בכל תקופה ותקופה, ואין אף שפה אחת בעולם אשר לא שינתה צורתה במרוצת הזמנים. ואם אמור נאמר לקבוע צורה בלתי מתחלפת להשפעה וידענו כי משפט מוות הוצאנו עליה. הן השפה בכלל לא תביע את הרגש נכונה, וגם בשפה חיה לא תהיה צורה אחת לרגש אשר בלב פנימה ולרגש המתלבש לפנינו בשפה. השפה המוסכמת תיאלץ תמיד להגזים אם להקטין. וראה נראה כי הסופרים הטובים שבכל אומה ולשון מתאמצים תמיד להרחיב את שפתם במבטאים חדשים, לבלי תת צורה כללית לרגשותיהם. ואלה הסופרים אשר יסובבו תמיד אך במילות המוסכמות לא יתקדמו לעולם, כאשר בכלל אם יעמדו בני האדם על מקום אחד או יסובבנו אך במעגלות במוסכמים לא תהיה כל התקדמות בעולם. ואתם המעט מכם כי חדלה שפתנו מהיות מדוברת ותחדל איפוא מקלוט בקירבה כל פרי התפתחות השפות החיות, וכי גם אם נאסוף את כל נפוצות שפתנו אשר בכל הספרות העברית שאחרי כתבי הקודש ועד היום, לא תספיק לנו השפה לכל צורכי החיים ההולכים ומתחדשים מיום ליום, ועלינו איפוא לשאוף תמיד להרחבת גבולות השפה ולבריאת מילים ומבטאים חדשים, והנה באתם אתם ותעזבו את כל פרי התפתחות השפה העברית במרוצת אלפיים שנה, את כל החיים האצורים בהתפתחות הזאת ואת כל סגולות הרוח היקרות אשר רכשה לה במרוצת העת הארוכה הזאת ותשובו כסרטנים לאחור, אל ימי הקדם, אל ראשית האלף הרביעי, אל שפתי כתבי הקודש – יען מה, יעל כי השפה ההיא היא השפה היפה, “השרידה היחידה” בעיניכם, יען כי הבלי הרומנטיקה התעוכם לשגות באהבת הדמיון והמליצה הריקה… שפה יפה! האבסולוטית היא השפה כי נאמר עליה שהיא יפה או כעורה כשהיא לעצמה? הלא אך בייחוסה להחיים תוכר השפה אם יפה היא אם אין. כל אשר תוסיף השפה להביע את עמקי הרגשות והמושגים אשר לאדם, כל אשר תוסיף השפה לאצור בקירבה מלים לכל דברי החיים ולכל המושגים הדקים מן הדקים יפה היא ביותר. ובקראנו באיזה ספר והיתה השפה אשר תמסור לנו את כל דעות הסופר ורגשותיו בכל עומקם ורוחבם, דקותם ואמיתם, מבלי כל הקטנה או הגזמה, השפה היפה והנבחרה. כשהן לעצמן אין המילות: “עפאים”, “ירקרק חרוץ” “לשם שבו ואחלמה” יפות מהמילות “עסק” “פשוט” “ממש”, וכולן בבואן במקום הדרוש יפות הן. ואם על פי הדבר הזה נוציא משפט, כי עתה אין שפה מכוערה ומעוררת גועל משפת “הסופרים המליצים” המורכבת מליקוטי פסוקים ומליצות שלמות מכתבי הקודש, המלאה הקטנות והגזמות, דמיון וחלומות, שקר וזיוף. והנשמע כדבר הזה באחת השפות החיות כי יבואו הסופרים החיים ללקוט משפטים ומליצות מדברי הסופרים הקדמונים ולחבר מהם מאמרים וספרים שלמים?
ונפלא הוא כי יש בין הסופרים רבים המכירים בעצמם כי הדבר הזה מעורר אך צחוק וגועל נפש; ובכל זאת ייגררו פעם בפעם אחר ליקוטי המליצות הביבליות, יען כי כה הורגלו מנעוריהם ויהי להם הדבר הזה לטבע שני. וישנם סופרים כאלה אשר מעבר אחד יתאמצו אמנם להרחיב את השפה על ידי מלים מתחדשות ושפת המשנה ומעבר השני הם מתאמצים לדבר בסגנון ביבלי, מסולסל ומגוהץ, בסגנון-כסף ומשי, בסגנון רומנטי ושפתם היא אפוא מורכבת משני הפכים מתנגדים זה לזה.
כיוצאים מן הכלל ראוים לתהילה אחדים מסופרי ארץ ישראל, אשר החלו לדבר אלינו בעשרות השנים האחרונות בשפה פשוטה וטבעית, בשפה בריאה ומלאת חיים, בשפה ריאלית ממש כשפה מדוברת".
מנחם כילה לקרוא את הדוגמאות.
– יקר אתה, מנחם! ויקרים משפטיך ויצוריך הספרותיים ימלאוני תמיד גאון ורוממות – קראה חנה בעליצות בכלות מנחם לקרוא את הכתבים ותישק לו במצחו.
עיני מנחם הפיצו אור יקרות וצחוק נעים פיזז על שפתיו.
– זאת נחמתי – קרא מנחם כעבור רגע – כי אם רוב הקוראים העברים ורבים גם מהסופרים לא יבינו לי הנה אַת מבינה לי ולרעי תמיד. והדבר הזה יקר לי מכל מחמדי החיים.
– התדע, מנחם, את אשר יעצתי אנוכי בדבר השפה? – קראה חנה – כי נחדל מלמוד את בנינו תנ“ך בימי ילדותם, למען אשר לא תבואנה המליצות הביבליות ונשארו בזכרונם והיו להם למוקש לימים הבאים; ורק אחרי אשר יסגלו להם ידיעת השפה ע”י מקורים אחרים וידוע ידעו לדבר בה בסגנון טבעי וריאלי, אז לא תזיק להם עוד שפת כתבי הקודש ויכלו ללמוד את התנ"ך כחפץ לבם.
– הרעיון הזה עלה על לבי זה כבר – ענה מנחם – ברצון – ואולם עתה אי אפשר עוד להוציאו לפעולות, כי במה נחנך את בנינו, וכל ספרי הלימוד והמקרא כתובים בסגנון הביבלי-רומנטי? נחוץ איפוא לחנך מקודם דור סופרים, אשר ימרדו בסגנון הישן, ועזבו את כבלי השפה הביבלית ואת סחבותיה, ויצרו לנו ספרות חדשה בשפה טבעית וריאלית ואז אך אז יגיע התור לרעיון הזה לצאת לפעולות. ואני מקווה כי דור-סופרים כזה יקום בקרב הימים. ואם אנחנו לא נוקינו עוד מפשעי המליצה הקדומה יבואו הסופרים הבאים ויתקנו את אשר עיוותו אבותיהם. ואולם הסופר החכם בן-יצחק ירחיק ללכת ממני בדבר הזה ודורש: כי נהיה לפוריסטים, אך בהוראה אחרת מהוראת הפוריזם הנהוג, כי נבחר לנו את השפה העברית החדשה לשפת הספרות וכתבנו בה גם סיפורים גם שירים ונוציא את השפה הביבלית, הקדומה והנושנה מן הכלל לגמרי. ואז אך אז תהי שפת ספרותנו טבעית וריאלית.
– אכן רעיון נחמד ונעלה הוא! – קראה חנה מתרגשת – משפטי הסופר החכם הזה עמקו תמיד ומלאים חכמה רבה וחידוש רב, ואני מכבדת אותו ואת דבריו בכל לבי ונפשי.
– אבל רחוק הוא אשר יצא הרעיון הזה לפעולות – קרא מנחם – בטרם תהיה השפה לשפה מדוברת, ומה גם כי חלק גדול בשפת כתבי הקודש יסכון גם לחיים ההווים, אם אך יעובד ויתוקן כראוי, ואשר על כן טוב, לפי דעתי, לבור גם משפת עבר הישנה גם מהחדשה את החלקים הטובים ולהרכיבם יחד ומשתיהן תצא לנו שפה טובה ומתוקנת.
– מתי תחשוב לשלוח את הכתבים האלה אל המו"ל החדש? – שאלה חנה אחרי רגעי מספר.
– מחר אם אך…
– אם אך יהיה בידך כסף לקנות את המרקאות 57הדרושות? – שיסעה חנה את דבריו בצחוק.
– כן… ואולם התדעי, חנה, את אשר אחשוב לעשות הפעם?
– מה?
– אנוכי אשלח אליו הפעם את דוגמאותיי בלי הדבק כל מרקאות בהן.
– הלא ישלם שכר-משלוח משנה? – שאלה חנה.
– יידעו איפוא המו"ל בישראל כי בבואם לדרוש מסופריהם האביונים לשלוח אליהם את כתבי ידם עליהם לשלוח להם מראש כסף למשלוח.
חנה צחקה בקול.
– חוששת אני – קראה אחרי עצרה בצחוקה – פן תקצר יד המו“ל מפדות את המכתבים אשר תשלח לו, כי, בלי ספק, גם הוא אביון גדול כרוב המו”ל העברים…
– יש לחשוש – ענה מנחם בצחוק קל.
כעבור רגעי מספר אחז מנחם שנית בעט ויאמר לשוב ולכתוב.
– העוד שב אתה לעבודתך? – קראה חנה בתלונה – הלא כבר הגיעה השעה השנייה וטוב כי תיתן מנוחה לנפשך.
– ומדע שבת לתפור את הכותונת? – קרא מנחם בתוכחה.
– עליי לגמור את תפירת הכותונת הזאת עוד הלילה, כי…
– לא, חנה – קרא מנחם – לא אתנך לתפור עוד.
ובדברו אחז בידה ויוצא מכפה את הכותונת והמחט בזרוע.
– אם כן חדל נא מכתוב גם אתה – קראה חנה בעקשות פה.
– לוא יהי כדברייך! – ענה מנחם כעבור רגעים אחדים. ובדברו אסף את נפוצות הגליונות ויסדרם בסדר נכון ויניחם בתיק הסופרים אשר על השולחן ויקם ממקום מושבו ויחלץ עצמותיו פעמים אחדות.
– התדעי, חנה! – קרא מנחם פתאום כזוכר נשכחות – כי איבדתי היום הוראת שעה אחת.
– אל תצטער, מנחם! כי תימצא לך הוראת-שעה אחרת תחתיה – קראה חנה במנוחה.
הוא הביט אליה וכמו התפלא כי לא הוגו פניה אף מעט: “אכן רעיה יקרה ונאמנה היא מאין כמוה” חשב בלבו ברגע הזה “כל דבר שבממון לא יצערה מעודה וזה דרכה תמיד לנחמני ולבלי תת אותי להתעצב בגלל מחסורי הבית אף רע”.
– התדעי הוראת-שעה של מי? – קרא מנחם שנית – של ברמסקי! הוא התאנף בי בכלל כנותי את ספרו בפניו.
צחוק בוז חלף על פני חנה: “אל תצטער, יקירי! חסרוננו יימלא” קרצה אל מנחם נעימות.
ברגע הזה נשמע קול הילדה הקטנה השוכבת בעריסה בהקיצה משנתה.
– הילדה! – קראו האב והאם כאחד בשמחה וימהרו לקרוב אל העריסה. הילדה פשטה את זרועותיה אל אמה ותרימה ותיקחה בזרועותיה ותוציאה מהעריסה.
– עתה הורידי נא אותה על הארץ ואראה בהתהלכה – קרא מנחם מלא רצון.
– חכה נא מעט כי רעבה היא – קראה חנה ותחלוץ שד להילדה.
הילדה ינקה מן השד באות נפש, אך לרגעיםפנתה מן השד ותצהל פנים לאביה.
כעבור עשרה רגעים חדלה הילדה מינוק ותפשוט זרועותיה אל אביה והוא לקחה בזרועותיו ויישקה פעמים אין ספורות וינענעה הנה והנה, והילדה פעם חיבקה את צוואר אביה בידיה הקטנות ופעם אחזה בשער זקנו ותשרוק ותצפצף.
אחר הורידה מנחם על הרצפה ותעמוד רגעים אחדים על מקום אחד כמו לבצר את עמדתה, ואחר החלה לנוע ותצעד צעדי מספר עדי קרבה אל אביה ותחזק בברכיו. ולשמחת מנחם לא היתה קצה. הוא הביט רגע אל רעיתו ורגע משנהו אל הילדה ונפשו שבעה לה עונג אין קץ.
– האם לא מאושרים אנחנו? – קראה חנה בלאט בהתרפקה על אישה – ומה הוא המחסור אשר נדע לעומת האושר הזה?
אכן מאושר אנוכי בהיות לי רעיה נעימה כמוך וילדים נחמדים כאלה! – קרא מנחם בשמחה ויחבק את רעיתו ואת הילדה אשר על זרועותיה ויישקן חליפות באהבה רבה.
-סוף-
-
עור ידיו חשוף (ללא כפפות). ↩
-
משוררים רבים קראו בשיריהם לאהובותיהן בשם חנה. ↩
-
מעיל פרווה. ↩
-
מוציא לאור. ↩
-
באשראי. ↩
-
ארנקו.הוציא ארנקו מכיסו (צלחת – כיס, לפי משלי יט, 24). ↩
-
מקומה לקומה. ↩
-
במדרגות. ↩
-
ערב טוב. ↩
-
ווים. ↩
-
מכוסות מרבד. ↩
-
האגדים, התחבושת. ↩
-
הכאיבה. ↩
-
תה. ↩
-
כינוי, לגלגני מעט, לצעיר – רווק או נשוי בשנים הראשונות – מעודן, הולך בטל. ↩
-
עוני. ↩
-
מתנות כסף שהעניקו החסידים לרבי לגאולת הנפש, וראה להלן. ↩
-
התעניינו בדברים סתומים, לפי חגיגה, יג'. ↩
-
מכעס. ↩
-
סודות של מעלה (סוד האלוהות) וסודות שלמטה (של העולם התחתון). ↩
-
שם נוסף ל“משנה תורה” של הרמב“ם. נקרה י”ד על שום ארבעה עשר החלקים שבו. בספר זה קיבץ הרמב"ם וניסח את כל ההלכות ועיקרי הדעות והדת של התורה שבכתב ושבעל פה. ↩
-
“שולחן ערוך”הוא קיבוץ כל דיני ההלכה וסיכומם, שחיבר ר' יוסף קארו, מחכמי צפת במאה השש–עשרה. בספר ארבעה חלקים (לפי מתכונת “ארבעה טורים” לר' יעקב בן אשר): “ארח חיים”, בו כלולים הדינים והמנהגים לימות החול, השבת והחגים; “יורה דעה” – דיני איסור והיתר, כגון כשרות וטריפה; “אבן העזר” – בענייני אישות; “חושן משפט” – נוהל בתי הדין וכן דין ודברים שבין אדם לחברו. בהמשך הדברים משתמש המספר בביטוי “ארח חיים” כמליצה במשמעות כפולה, הן במשמעות הפשוטה והן בהקשר לחלק הראשון של “שולחן ערוך”. ↩
-
עול כבד, בהשאלה – להיות נשוי ולשאת בעול כלכלת המשפחה. ↩
-
“פוסקים”כינוי הן לחכמי ישראל שהכריעו בענייני הלכה למעשה וקיבצו את פסקי ההלכה שלהם, והן לספריהם (למשל: “יד החזקה” של הרמב“ם; ”שולחן ערוך“ של ר' יוסף קארו ובתקופה האחרונה – ”חפץ חיים" לר' ישראל מאיר הכהן). ↩
-
בימינו “סמיכה” משמעה מתן זכות לשמש מורה הוראה – רב בישראל. למן ימי הביניים נעשית הסמיכה בכתב בידי ראשי הישיבות ורבנים גדולים. ↩
-
עולם עליון מעל לעולמות הבריאה, היצירה, והעשייה לפי הקבלה.האצילות – אלוהית, עולם הספירות העליונות. ↩
-
הטיף לו מוסר. ↩
-
כינוי לספרים שלא היו ספרי קודש, בעיקר כינוי לספרי השכלה. ↩
-
ארוחות חינם, שקיבל תלמידי ישיבות עניים בכל יום אצל בעל בית אחר.מנהג זה רווח בקהילות במזרח אירופה. ↩
-
דברי פרוזה. ↩
-
בלות, כיליון. ↩
-
נבזה. ↩
-
האינדיבידואליות. ↩
-
לאומיות. ↩
-
ריאליות. ↩
-
אידיאליות. ↩
-
לפי ישעיהו, ב, 3. ↩
-
טקס. ↩
-
הקידמה. ↩
-
דתיות, דבקות דתית. ↩
-
טהרנות, אדיקות קנאית לטוהר הלשון העברית. ↩
-
זיככה, טיהרה. ↩
-
מתקן. ↩
-
ריקנות, לפי מנחם, ב, 11. ↩
-
מוכר ספרים. ↩
-
היינריך הרביעי (1106–1050) נודה על–ידי האפיפיור גריגוריוס השביעי ונאלץ להופיע יחף בשלג לפני האפיפיור בקנוסה (טירה באיטליה) ולבקש סליחה. “הליכה לקנוסה” הפך לציון בקשת סליחה מבישה. ↩
-
המגיד מקעלם הוא ר‘ משה יצחק (1899–1828), דרשן עממי שהטיף לחיזוק היהדות החרדית הקיצונית. היה מתלמידיו של ר’ ישראל סלנטר שהקים את תנועת המוסר. על שמו קורא המספר לכל היהודים החרדים והקיצוניים – “מגידי קעלם”. ↩
-
הכוונה לפרעות ברוסיה בשנת 1881, שנקראו “סופות בנגב”, שלאחריהם התחוללה העליה הראשונה. ↩
-
יתעטש. ↩
-
השקפה שביטא אחד–העם, שעדיין אין האומה מוכנה לעלייה לארץ ישראל וקודם לכן יש להכשיר את הלבבות. ↩
-
גיאורג ברנדס (1927–1842), מבקר ספרותי נודע ורב השפעה; דני ממוצא יהודי (גיאורג מוריס כהן ברנדס). מספריו: “ראשי הזרמים בספרות המאה הי”ט“, ספרים ד–ה מצויים בעברית, סדרת ”לגבולם“, מוסד ביאליק ו‘מסדה’, ירושלים – תל–אביב, תש”ט–תשי"ד ↩
-
מיותרת. ↩
-
השימוש בתבניות הלשון “ענקים” “גמדים” קושר את המובא כאן בדעותיו של פרישמן בביקורת ובמונחים ממישנתו של פרידריך ניטשה (1900–1844). ↩
-
ספרות יפה. ↩
-
כינוי לסימנים המסורתיים במקרא המורים על ההטעמה, החיבור והפיסוק והניגון (הלחן) בקריאה בתנ"ך. ↩
-
ראה הערה 53. גם מונחים אלו “גאוניות” ו“כשרון” שגורים ביותר במשנתו של פרישמן. ↩
-
בולים. ↩
רבי שפרה / בן-אביגדור
[א]
זה כשלוש שנים אשר היא מתגוררת בעיר N, עיר הפלך, ושמה נודע לתהילה בכל העיר מקצה. כל פה מלא תהילתה וכל בני העיר יתברכו בה.
כל יודעיה קוראים לה, בני ההמון בתמימות והנאורים בלצון: “רבי שפרה”, והיא איננה אשה זקנה וחסודה, איננה “רבנית” או “מגדת תחינות” וגם איננה לובשת “ציצית”. היא לא תשא גם פאה נכרית על ראשה אף כי כבר היתה נשואה לאיש. ובכלל, איננה אדוקה באמונה ומנהגי הדת. היא אשה צעירה לימים מבנות הדור החדש ומשכלת נודעה לשם. היא יודעת שפות חיות אחדות ומדברת בהן צחות וידיעה רבה לה בספרות הכללית, וגם איש ריבה, הסופר התמידי להעיתון העברי-הרוסי “השחר”, ייפים מוטווייביץ זילברשטיין, יודה בעל כורחו כי “מדם גרינברג” (כינוי משפחתה) היא “חכמה גדולה” ורבת הדעת. ובכל זאת יתברכו בה גם בני הדור הישן שבעיר והיא נקראת בפי יודעיה בשם “רבי שפרה”.
היא משכלת גדולה ורבת הדעת, אבל בייחוד רבה דעתה בספרות ישראל. ידיעתה הרחבה בשפת עבר וספרותה תפליא לב כל יודעיה. היא בקיאה בכתבי הקודש וספרות העברית מימי הביניים והעת החדשה. גם בספרות האגדה אשר בתלמוד ומדרשים יש לה יד ושם וידיעותיה רבות בתולדות ישראל וספרותו ובכל הנוגע ליהודים וליהדות. גם ידה רב לה למשוך בשבט סופר בעברית צחה ומדויקת ולדבר בשפה הזאת כבשפה חיה, וככל חברי אגודת “שפה ברורה” אשר נוסדה ב- N בהשתדלותה, אין מי אשר יוכל להתחרות איתה במרוץ דברה העברי ודיוק לשונה.
והיא חוננה במתת הדיבר, לנאום נאום, בשפה נמלצה ורוממה ובסגנון נעים, לוקח לב, כאחד המטיפים הטובים; ובנשאה מדברותיה בקהל-עם על דבר ישראל ועתידותיו ועל דבר הרעיון הלאומי קסם בפיה לעורר נרדמים ולהלהיב את הלבבות.
ומיום בואה לגור בעיר הזאת לא תשקוט ולא תנוח והיא מקהלת קהילות ודורשת ברבים על דבר תולדות ישראל וקורותיו, תעודותיו בעבר, גורלו בהווה ותקוותיו לעתיד, מעוררת לב שומעיה ושומעותיה לאהבה את עמם וסגולותיו ולהחזיק במעוז הדעה הלאומית-הציונית, אשר היא נושאה את נפשה אליה, ואשר על כן איש ריב הוא לה תמיד ייפים מוטווייביץ, המתאמר לאסימילטור, והוא בא, פעם בפעם, אל האסיפות-הלאומיות, להתווכח איתה ולהשליך שיקוצים על הדעה הציונית; אבל בכל פעם ייצא מנוצח ומענותיו תסתתמנה.
זה לא כביר עלתה בידה לייסד ב- N אגודת “בנות ציון”, למשען האכרים העברים בארץ ישראל ולהרחבת הדעה-הלאומית בקרב הנשים, ובה תשתתפנה גם רוב הנשים הכבודות ובנות עשירי העיר. והיא עמלה בלי הרף להרבות דעת ישראל וספרותו בקרב בנות העיר ובייחוד בקרב הילדות הצעירות, על ידי הוראות חינם בשפת עבר – גם בעצמה וגם בעזרת מורים-מתנדבים אשר יעזרו לה בעבודה הזאת – ועל ידי דרשות ברוח הלאומי.
היא מתפרנסת מהוראת שעות בשפות החיות – אבל אך שעות אחדות ביום תעסוק בעבודה הזאת, ויתר עתותיה נתונות לאחרים, לעבודת הלאום וליתר עבודות הכלל; כי אף שכל מעייניה בעבודה הלאומית, בכל זאת היא לוקחת חלק גם ביתר צורכי הכלל, ואף אין מפעל-חסד אחד בעיר אשר לא תעסוק בו. העבודה הכללית תיחשב לעיקר בחייה וחייה הפרטיים – לטפל.
דרכי חייה מוזרים ונפלאים בעיני כל יודעיה. היא עודנה כבת עשרים ושמונה שנה, יפה ונעימה ומלאה חן וכוח עלומים, וחייהם דומים לחיי אחת הנזירות. היא לא תבוא בסוד עליזים, לא תבקר בבתי תיאטראות ולא תיקח חלק בכל שמחה וחג משפחה. כמה פעמים ביקשוה מכרותיה ותלמידותיה לבוא לשוש איתן משוש ביום חג הולדתן או חתונתן והיא לא נעתרה להן. גם בהתאסף חברות האגודה אשר יסדה לחוג איזה חג לאומי לא תיתן להשמיע אז קול נוגנים ולצאת במחולות, כי אם לקרוא פרקים מדברי ימי ישראל ולשמוע דרשות בדבר הלאומיות ועניין החג.
וצעירי הימים ב- N התאמצו הרבה להתוודע אל “רבי שפרה” היפה ולארח איתה לחברה, אבל היא פנתה עורף להם, ובנסות מי מהם לשית בחלקות לה הראתה לו אותות אי-רצון ותלונה. לא אחד ולא שניים מיושבי N, מבני העשירים והנאורים, כבר ביקש את ידה להיות לו לאשה והיא השיבה פני כל מבקש-ידה ריקם ובבוז נפש.
פעם אחת בא שדכן אל ביתה ויציע לפניה איזה “שידוך”, אז נמלאה חמה ותקרא בכעס: “איך העזת לדבר אליי כדברים האלה? הביקשתיך, אדוני, לשדך אותי אל אחד הגברים כי באת להציע “שידוכים” לפניי? ואנוכי לא אחפוץ להינשא לאיש לעולם!”
“מה שורש דבר נמצא בדבר הזה?” התפלאו כל מכריה ויודעיה “מדוע זה לא תחפוץ האשה הצעירה והיפה הזאת להינשא לאיש? מדוע זה תבחל האשה הזאת בחברת הגברים וחיי הנישואין? הצר לה להיפרד מחייה הבודדים והשוממים המלאים עמל ועוני, עיצבון וערירות? ומה איפוא פשר חיי הנזירות אשר בחרה בם ועבודתה הרבה לטובת הכלל?” אבל לא מצאו כל תשובה על שאלותיהם. “אכן נפלאה היא האשה הזאת, נפלאה עד מאוד!” החליטו כולם פה אחד.
ופני האשה הנפלאה הזאת מפיקים תמיד איזה עצב נסתר. כל צחוק לא יחלוף על שפתיה, על מצחה תשכון עננה ומבטי עיניה מביעים מחשבה עמוקה.
אומרים אמור כי לא נפל לה חבל בנעימים בעבר, בטרם תבוא לגור ב- N, וכי ימי נעוריה עברו עליה בצרות ומכאובים רבים – אבל מה היו הצרות והמכאובים ההם? ומה היו הנסיבות אשר הרחיקוה מחיי יתר אחיותיה ותביאנה להתבודד במועדיה ולחיות אך למען אחרים?
כל איש ב- N לא ידע זאת, כי לא הגידה לאיש דבר מכל המוצאות אותה לפנים.
[ב]
זה לה שלוש שנים אשר היא מתגוררת ב- N וימים רבים עברו ותהי בודדה במועדיה, מבלי כל חברה ורעיה. אמנם הרבתה לבוא בחברת הנשים ותשתדל להאציל עליהן מרוחה ולעוררן לעבוד איתה יחד בעבודה הלאומית; אבל ההתרועעות הזאת היתה אך בחוג העבודה הכללית, וכאשר אך יצא יצאה מהחוג הכללי והרחב הזה ותיכנס לחוג מעונה הקטן – חדר בודד בבית אחת ממכרותיה אשר היה לה למעון כל ימי שבתה ב- N – וחיי ביתה פנימה, שבה ותהי בודדת לנפשה. הנשים ההן אשר באה בחברתן לא יכלו להיות לה לחברות ורעיות. רוחה היה שונה מרוחן תכלית שינוי. היא הביטה אל כולן מגבוה ובבוז. כל אותן הנשים, כל הנפשות הקטנות ההן, המסתפקות בחיים יבשים וצנומים, דלים ושפלים, המבלות כל ימיהן בד' אמותיהן של חיי הבית, חדר המיטות ובית המבשלות, הבעל והבנים – כל אותן הנפשות הננסיות, אשר אין להן על מושג מעולם האצילות והאידיאלים, מהחברה האנושית ועבודת הכלל, מרוח הלאום ועתידותיו, אותן הנשים אשר גם בהשתתפן איתה בעבודה הלאומית כל כוחן הוא אך לחקות כקופים, ללכת בעיניים עצומות ולהיגרר אחריה כבהמה בבקעה – כל הנשים ההן לא יכלו לקחת את לבה ולמשוך אותה אחריהן בעבותות אהבה וידידות.
ואולם זה לא כביר מצאה לה רעיה אחת כלבבה, את רחל ויינשטיין, בת אחד העשירים ב- N, עלמה משכלת ונבונה, יודעת שפת עבר וציונית בכל לב ונפש. העלמה הזאת, אשר דבקה נפשה בשפרה ותהי לה כתלמידה מקשבת ועוזרת גדולה ונאמנה בעבודתה הלאומית, קנתה גם את לב שפרה לאהבה אותה ותתרועע עמדה כל הימים ותכרות איתה ברית ריעות וידידות. וכל עיתותיה הפנויות בילתה בחברתה, איתה קראה בספרים ואיתה הגתה דעות על דבר עם ישראל וגורלו ואיתה נועצה יחד בדבר עבודתה הכללית וכל הליכות חייה ומעבריה.
אבל גם לה לא הגידה את אשר עבר עליה לפנים וגם היא לא ידעה סיבת חיי הנזירות והבדידות אשר נפלו לשפרה למנה.
– ספרי נא לי, רעותי היקרה! – התחננה רחל לפניה פעמים רבות – את המוצאות אותך לפנים ולא תהיי לי עוד כספר החתום.
– אל נא, רחל, תבקשי כזאת ממני! – ענתה לה פעם בפעם – עברי היה מר ונורא מאוד וכבר קברתיו עמוק, עמוק בלבי, ולמה אשוב עתה להעלותו מקבר לבי ומתהום הנשייה? ובהעירי אותו לתחייה יפצע את לבי ויכאיב מאוד, מאוד… ולמה אבוא גם להעכיר את רוחך הברה והעליזה בקורות עברי האומלל? למה אבוא להעיב את שמי החיים הטהורים הנשקפים לך מרחוק? לא, לא אעשה כדבר הרע הזה. כן, רחל הנעימה! רבות רבות סבלתי בחיי ודברי ימיי מלאים עצב ותמרורים רבים ואת, יקירתי, עודך צעירה ממני הרבה ועוד תקוות נעימות ויפות משחקות לפנייך וחלילה לי מגזול אותן ממך.
– לוא יהי כדברייך, שפרה! אבל הגידי נא לי – שבה רחל להתחנן לפניה –: מדוע תפני כה עורף לחיים? מדוע תבחלי באהבת גבר וחיי הנישואין? והחיים ההם, כאשר אדמה, טובים ונעימים; ואם גם סבלת הרבה בחייך הנה עוד רעננת אַת ומלאה כוח עלומים ועוד שערי החיים פתוחים לפניים לרווחה ועוד יכול תוכלי להיות מאושרה בחיים.
– אחרי כי אין אני מספרת לך את דברי ימי עברי, רחל! הנה אין מקום כלל לשאלתך זאת, כי חיי ההווים הם תוצאות החיים שקדמו להם… אך אחת אומר לך, יקירתי, כי אותם החיים הטובים והנעימים בעינייך אַת, בעיניי אני רעים ומרים הם מאוד, מאוד. אנוכי מבטת עתה אל החיים ההם בבוז ושאט בנפש, החיים ההם היו עליי למשא ואברח מהם ואמלט לבית-מקלט בטוח. בנות עמים אחרים בברחן מהחיים ותלאותיהם תימלטנה לבית מקלט של בטלה, בקרב בית חומה סגור ומסוגר; ואנוכי נמלטתי לבית-מקלט של עבודה, בקרב אחיי בני עמי, וחיי עתה טובים ויפים שבעתיים מהחיים אשר אמרת. חיי עתה אינם תלויים בחיי אחרים, המה אצורים בקירבי פנימה. במחשבותיי והגיוניי, בחפצי לבי ושאיפותיי הרוחניות, והחיים העצמיים האלה הם מלאים ושלמים מאוד. – והאומנם תדמי, רחל, כי לא תוכל האשה לחיות חיים טובים ונעימים בלעדי הנישואין? הייחשבו בעיניים הנישואין לאידיאל נעלה לאשה שאין למעלה הימנו? התיחשב האשה באמת אך ל“פלג גופא” ואיננה מסוגלת לחיים עצמיים? הנבצרה מהאשה לעזוב את “חדר המיטות” ולבוא אל “העולם הגדול” ולקחת חלק בכל חיי החברה וענייניה כגבר? כן, רחל, כזאת תדמי את וכזאת ידמו גם רוב אחינו בני ישראל. מצב האשה בקרב עמנו בימים האלה
עודנו בשפל המדרגה. בקרב העמים האחרים כבר נלחמה האשה וגם אחרים נלחמו, בעד
זכויותיה וחופשה ומצבה שונה הרבה לטוב, והיא לוקחת כיום חלק גדול בכל עסקי החברה, בעבודת העם וארץ המולדת, בחכמה וספרות. ובעמנו תיחשב האשה עד היום אך כאחד מ“צרכי הגברים” כרעיה, מולידה בנים ומבשלת, ולא יותר. היא נחשבת עד היום כ“גולם” אשר אך הבעל יעשה ל“כלי”. התקח האשה העברייה איזה חלק בעבודת כלל האומה? הדואגת היא לטובת עמה ואושרו? והאם יודעת היא את עמה? התדע את שפתו, את ספרותו, את רוחו ודברי ימיו? ולמה לה לדעת זאת? והן “כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות!” האף אין זאת, רחל? אבל יש אשר שאר רוח גם באשה עברייה ללעוג לדעת-הקהל הזאת, שרידת ימי הקדם והביניים, והיא מסירה מעליה את כבלי העבדות אשר שמו על ידיה חזקים ממנה ואשר נקדשו על ידי הבלי המסורות מדור לדור ויוצאת לחופשי, לרשות עצמה, והיתה גם היא לאחד הכוחות הפועלים בהתקדמות החבאה האנושית; והיה אם לב רגש לה והיא אוהבת את עמה, היא משתתפת בצרתו, דואגת לטובתו ומקדשת עצמה לעבודתו. הייפלא איפוא הדבר הזה בעינייך, רחל? אבל לבי בטוח כי יבואו ימים אשר לא רק “רבי שפרה”, כי אם גם “שפרה” לבד, וגם שרה ורבקה, רחל ולאה, יש אשר תעזובנה את “חדרי משכבן” ועבדו עבודת האומה – ואז לא יהיה עוד הדבר הזה לפלא.
ורחל שמעה את דברי שפרה החוצבים להבות אש ותתרגש ומלים נעתקו מפיה. היא הכירה את היתרון הרב אשר לאשה הנפלאה הזאת ממנה ומכל הנשים אשר כגילה ותרחש לה כבוד ואהבה אין קץ; ולא יספה עוד להתחקות על שורשי חיי שפרה ולחקור לדעת את קורותיה לפנים. – אבל בא יום ושפרה פתחה לפני רחל את סגור לבה ולא העלימה מאיתה דבר. באחד הימים ורחל באה אל שפרה במעונה, כאשר הסכינה כפעם בפעם, ותרא והנה היא יושבת ובוכייה, ובחיקה מונח איזה גליון מקופל, אשר מיהרה להסתירו בצלחתה בבואה.
– מה לך, שפרה היקרה? – קראה רחל נבהלה ומלאה תימהון – מה זה היה לך כי תבכי? אַת “רבי שפרה” תבכי? אַת? ואנוכי דימיתי כי לא תוכלי גם לשחוק וגם לבכות.
– אם כה דימית, רחל, שגית מאד! – קראה שפרה ותמח דמעות עיניה במטפחתה – עוד לבי לב בשר ורגש האדם לא מת עוד בקירבי ואני בכיתי הרבה, הרבה בחיי עד כי חרב מקור דמעתי; אבל יש אשר ישוב המקור החרב הזה להקיר דמעות חדשות…
רחל ישבה דומם על הכסא אשר ממולה ותבט אליה בתימהון.
– אל תדמי, רחל! – שבה שפרה לדבר וקולה הביע עצב עמוק מאוד – כי כל ימיי פניתי עורף לחיים הרגילים. היו ימים אשר גם אנוכי זורמתי בזרם החיים ההם. היו ימים אשר לא נבדלתי מיתר אחיותיי,והאהבה והנישואין היו גם לי לאידיאלים נעלים בחיים… היו ימים וגם אנוכי קיוויתי, חלמתי, סבלתי… הלב הזה – ובדברה הניחה ידה על לבה – זקן עתה ברוח ויהי לפילוסוף ומאוויי הנוער לא יחדרו עוד אל תוכו. הוא שואף עתה לאידיאלים כלליים, למטרות רוחניות; אבל הלב הזה היה זה לא כביר לב רך וצעיר מאוד, ואז… אז, רחל, היה מלא שירה ומאוויים וכל רגשי הנוער רגשו אז בקירבו בחום העלומים ויאהב אז לבי הרבה מאוד… והוא אהב ואהב עד כי הועלה על מזבח אהבתו… עד כי בחל באהבה ומנעמיה ותמרוריה ויהיה לנזיר…
שפרה חדלה מדבר ושתי דמעות נצבו בעפעפי עיניה ואחר כך התגלגלו חרש על לחייה במורד.
– ספרי נא לי, שפרה, ספרי נא לי הפעם את דברי ימי הלב הזה – התחננה רחל ותחזק ביד שפרה באהבה רבה – אדעה נא את אשר סבלת ואת אשר תבכי היום.
– טוב, רחל, אספרה! – קראה שפרה אחרי דומיים רגעים אחדים – ימים רבים הסתרתי את עברי ממך והיום הנני להעבירו על פניים. הנני להסיר הפעם את צעיף-המסתרים אשר שמתי עליי וגיליתי לך את מסתרי לבי ופצעיו גם יחד. כן! הנני לספר. היום הזה שם אבן כבדה על לוח לבי והנני לגוללה מעליו בסיפורי תולדותיי.
[ג]
עברו רגעי מספר ושתי הנשים ישבו דומם מבלי דבּר דבר. מבטי שפרה היו נטויים אל השולחן אשר לפניה ויביעו מחשבה ומזימה. הם העידו בה כי צוללת היא בתהום זכרונות רבים ושונים והיא מתאמצת לקבץ את נפוצותיהם, שרידיהם ושאריתם, ולסדרם במערכה אחת ולבחור להם סדר נאה וסגנון טוב. ועיני רחל נשואות אליה והיא מייחלת למוצא פיה. – שפרה היא גבוהת קומה ודקת בשר. מבנה גווה רך ונעים. פניה לבנים, קטנים ועגולים וסנטרה חד מעט בקצהו, עיניה קטנות ושחורות וחודרות מאוד, אפה ישר ודק, שערותיה שחורות וארוכות, שפתיה סגורות יחדיו וצחוק מר יחלוף עליהן לרגעים. תווי פניה מביעים מרירות וגאון; ורחל היא בעלת קומה ממוצעת ואיננה דקת בשר, פניה זכים, מלאים ועגולים ולחייה אדומות, ועיניה גדולות ומראה תכלת להן, שפתיה עבות מעט ושערותיה צהובות-שחורות. מבטי עיניה ומראה פניה מביעים תום ורצון. שתיהן לבושות שמלות קיץ קלות, אך נבדלות בצורתן וצבען, של שפרה פשוטות ושחורות ושל רחל אמוצות עם קישורים ולולאות שונים.
ובחדר שוררת דומייה נעימה. חלוני החדר פתוחים לרוח היום ורוח-אביב חרישית תפוח בחדר. השמש כבר ירדה מחצי השמים וקוויה הרפים יחדרו דרך אחד החלונים אל החדר פנימה והם משתרעים על הרצפה כעין ריבוע אלכסוני.
החדר איננו גדול אבל גם לא צר, כליו פשוטים אבל נקיים. כל כלי החדר הם: שולחן עגול קטן מכוסה מפה מרוקמה ושלישה 1כסאות-עץ צהובים, ספה רכה, מיטה רבודה, ארון בגדים, מלתחה וארון-ספרים קטן, אשר פנקסאות שונים ימלאו את שדרתו העליונה ועל גביהם רשומים: “אגודת בנות ציון”, “מבקרות חולות”, “תמחוי” ועוד.
לאט, לאט נשאה שפרה את עיניה ותבט אל רחל פעמים אחדות ותתנועע מעט ואחר החלה לספר:
ילידת ב. אנוכי ויחידה הייתי לאבותיי אשר אהבוני מאוד. אבי חיים, היה בן הרב מעיר ה. ר' יצחק ז“ל, ואמי, חנה, בת הגביר אפרים רוזנבלום. שניהם היו טובי לב ושניהם היו חרדים למנהגי הדת, אף כי האירו פנים גם ל”השכלה" במידה מצומצמת. מסחר אבי היה בית-חרושת קטן למעשי ארג וממנו לחמו נמצא ברווחה ו“בשופי”. מעוננו היה מרווח ונהדר והליכות ביתנו כהליכות בית אחד העשירים בב. בהיותי בת שבע שנים שכרו לי אבותיי מורים טובים אשר לימדוני לשון וספר. גם מורה עברי שכרו לי ללמדני קרוא עברית וכתבי הקודש. מוריי אמרו עלי כי חוננתי בכשרונות נעלים ואנוכי למדתי בשקידה ואעש חיל בלימודיי, ובלמודי שפת עבר עוד הצטיינתי שכם אחד על כל הלימודים האחרים. אבי אמר לשלחני לבית-ספר פרטי לנערות, אבל אבי זקני, הרב ממ. לא נתנהו עשות כזאת, לבל אצא לתרבות רעה חלילה, ואשתלם בלימודיי בבית.
בהיותי בת עשר שנים מצאתי לי חבר בלימודיי. אחד מקרובי משפחתי מצד אבי מת וישאר אחריו נער יתום כבן שתים עשרה שנה, ושמו יואל, ויחמלו עליו אבותיי ויקחוהו לביתם לגדלו ולעשותו לאיש. הנער ההוא היה יפה תואר ונבון ויהי לי לחבר נאמן ונלמוד יחדיו ונצחק יחדיו. אך אבי לא נתנהו ללמוד עברית, באמרו כי “לשון הקודש” מסוכנת לנערים, כי תכניס בהם רוח כפירה ואפיקורסות, בעוד אשר לא הפריעהו מלמוד שפת המדינה וידיעות חול אחרות. אולם נפש הנער חשקה גם בלימודי שפת עבר ואהי לי אנוכי לעזר בהורותי אותו בסתר את הלימודים העברים, אשר לימדני מורי העברי, גם נתתי לו בסתר ספרים עברים למקרא. והוא למד את הלימודים ההם בחשק נמרץ ויהי לי אסיר תודה על החסד הזה, ואנוכי שבעתי רצון מאוד ב“מעשה הטוב” הזה אשר אעשה לו. ובראותי כי עושה הוא, בעזרתי, חיל בלימודים העברים שבעתי עונג וגיל אין קץ. – ונפשות שנינו נקשרו יחד וייחשב לי כאח ואנוכי לו – כאחות.
בימים ההם ואני עוד ילדה צעירה כבת שלוש עשרה שנה ועוד טרם אדע את האהבה מה היא ואהבתי את יואל אהבה תמה ונקיה, אהבה בלי כל חשבון ובלי כל מחשבות על דבר העתיד… ידעתי אך כי נעימה היא לי חברת יואל, כי נעים לי להביט אל פניו היפים ואל עיניו השחורות ולשמוע את צלצול קולו הנעים בדברו וצחקו, וכי כל הנוגע לו כנוגע גן לי ייחשב; וכאשר לא ישב על ידי רבו געגועיי עליו. – ובימים ההם מת עליי אבי; ואז חזק עוד הקשר אשר בין שנינו. צרת נפשי קירבה אותי אליו יותר. אז היתה הפעם הראשונה אשר שפכתי דמעות לפניו והוא מחה אותן במטפחתו. ומה חזק עוד הקשר בינינו כעבור שנה אחת וגם אמי מתה ואהיה ליתומה מאב ואם כמוהו!… מכל שלושת הנפשות אשר אהבתי בחיים נשארה לי אך אחת… וכל רגשי אהבתי הצטמצמו איפוא באהבתי את הנפש האחת הזאת. – לא אוכל לתאר לך, רחל, עד כמה נקשרה אז נפשי בנפש יואל. אם עברה שעה אחת ולא ראיתיו לא ידעתי שלוו בנפשי, וזכרון אבותיי המתים עלה אז על לבי הרך ואבך ואתייפח. אך בהיותו על ידו 2שכחתי יגוני ואהיה שמחה ומאושרת.
ובמות אבותיי בא אבי זקני הרב וייקחנו לביתו, עירה מ. הכסף שנפל לי בירושה מאבותיי הופקד למשמרת בבית אוצר הממשלה, ואנוכי גרתי מני אז בבית אבי זקני יחדיו את יואל, ותחת אשר בב. בעוד שהיו אבותיי בחיים, נמנה יואל בין תופשי התורה ויבלה רוב עיתותי היום בבית המדרש, הנה בבואו למ. לא היה כל משגיח עליו, כי אבי זקני היה יושב כל היום כלוא בחדר משכיתו ולא מש מתלמודו, ויהי יואל חופשי לנפשו לעשות כטוב בעיניו, ויעזוב את בית המדרש ויישב כל היום על ידי ונעסוק יחדיו בלימודים. ואבי זקני לא היה מהרבנים הקנאים אשר כל דבר השכלה פגול להם, ונהפוך הוא כי אהב את ההשכלה ואת הספרות העברית החדשה, ולא הניא גם אותי וגם את יואל מעסוק בלימודי שפות ומקרא ספרי השכלה, ועוד התפאר בהשכלתנו לעיני בני עירו, בייחוד התפאר לעיניהם בידיעתי בשפה עבר וספרותה.
הימים ההם טובים היו לי ונעימים מאוד. אנוכי כבר חדלתי אז מהתאבל על מות אבותיי ואתנחם בחברת יואל ובלימודים אשר למדנו יחדיו. ואבי זקני גם הוא התהלך עמי כאב רחמן.
אבי זקני שכר למעננו מורה אחד והוא הקדים אותנו בלימוד שפת המדינה, אשכנזית וצרפתית וביסודי המדעים השונים. ובכל הלימודים האלה עליתי במעלה על יואל ואצטיין ממנו, ובייחוד, בידיעת שפת עבר. אנוכי כבר ידעתי אז כתוב ודבר צחות בשפת עבר כאחד הסופרים המהירים והוא לא הגיע למדרגה כזאת. כל הדבר הקשה ממנו הגיש אליי ובפתרי לו את שאלותיו הביט אלי ביראת הכבוד וגיל פנימי כאחד ויתגאה בי תמיד. והנני זוכרת עוד את עונג נפשי בקראי לפניו, פעם בפעם, את הגיוני לבי בכתובים והוא לא מצא די מלים בפיו להלל את טוב טעמם וסגנונם.
כה עברו להן שנות מספר ואנוכי הייתי לנערה בת תשע עשרה שנה והוא לעלם בן עשרים ואחת שנה – ועוד לא נתנו דין וחשבון לנשפנו על היחס שבינינו ועל אודות עתידות שנינו בחיים. דימינו כי כה יהיה תמיד, תמיד. – אבל עד מהרה נפקחו עינינו…
באחד הימים בא יואל אל חדרי ופניו חיוורים כסיד ויקרא בחלחלה: התדעי, שפרה, כי בא שדכן להציע שידוך למעני.
אז חוורו גם פניי לפתע פתאום…
כמתעוררים מחלום ארוך היינו ברגעים ההם. אז היתה הפעם הראשונה אשר הרגשנו כי אוהבים אנחנו זה את זה לא כאח ואחות… אז היתה הפעם הראשונה אשר הכרנו את היחס האמיתי שבינינו. ואז היתה גם הפעם הראשונה אשר החילותי לסבול ייסורי האהבה.
רגעים אחדים ישבנו דומם מבלי דבר דבר… ואחר התאוששתי ואקרא: “האנחנו?…” ומלים נעתקו מפי.
– לא, שפרה, לא! – קרא יואל בההשפילו עיניו ארצה ופניו אדמו מאד – לא ניפרד זה מזה…
– גם פניי התאדמו ברגע ההוא מאוד…
– לא ניפרד זה מזה! – שב יואל לקרוא מתרגש ויחזק ביד ימיני.
לא בפעם הראשונה החזיק אז יואל בידי. כמה פעמים התעלסנו יחד ונישק איש לרעהו לא הרגשנו דבר; אך בהחזיקו בידי בפעם ההיא עבר רטט נעים בכל יצורי גווי וכל בשרי רעד…
– לא ניפרד! – קראתי גם אני מתרגשת.
– אנוכי אוהב אותך, שפרה, בכל לבי, בכל נפשי! – הוסיף יואל לדבר ויעבר ידו על לחיי ועל עורפי בחיבה עזה – ולא אוכל להיפרד ממך.
– גם אנוכי לא אראה חיים בלעדיך – קראתי בהתרפקי עליו. ואז נזכרתי את אשר סיפר על דבר השדכן ואעצב.
– ומה ענה אבי-זקני את השדכן? – שאלתיו בחרדת נפש.
– הוא קראהו לבוא אליו לחדר משכיתו להתייעץ בדבר ה“נכבדות” – ענה יואל ופניו הוגו גם הם.
אבל עברו ימים אחדים ואבי זקני לא הזכיר את דבר השדכן ושידוכו ונשב למנוחתנו. – אז החלה תקופה חדשה בחיי. בלבי השוקט כל הימים התלקחה אז לבת האהבה ואהיה לאחרת. עולם חדש נפתח אז לפניי, עולם מלא אורה ועליצות קודש. אַת, רחל, עוד לא ידעת אהבת גבר ולא תוכלי לשוות לנגדך מושג נאמן מרגשי הלב הצעיר בהתלקח בו להבת האהבה. דמי העורקים יחלו לרתוח אז שבעתיים, העצבים מלאים גרוי נעים, המוח מלא דמיונות מתוקים וחזיונות משעשעים והלב – הלב יימס ויהי לים עונג ונועם, הלב הוזה וחולם חלומות אל-מוות… בימים הראשונים אחרי “התגלות הלב” ההיא לא אכלתי ולא שתיתי כמעט. שבעה הייתי באושרי ולא חשתי כל רעבון בקרבי. לא יכולתי קרוא בספר כי מחשבותיי היו נפוצות מאוד, ובלילות לא נתתי שנת לעיניי. רגשותיי סערו אז בקירבי ומחשבותיי רבו מאוד. – בימים האחדים ההם דיברתי את יואל רבות, רבות על אודות אהבתנו ועתידותינו. כמעט כל הימים לא מש מחדרי ונדבר ונתעלס. איזה מגדלים פורחים בנינו לנו אז ברוח דמיוננו, איזה הררי תקווה שיווינו לנגדנו אז…
אך לעיתים עלו גם מחשבות פחד ודאגה על לבי: “פן לא תירצה אגודתנו בעיני אבי זקני? פן יאמר להפריד בינינו?”
אבל עברו ירחים אחדים ואין אבי-זקני מזכיר את דבר השדכן, ויישכח הדבר מלבנו ויהי בעינינו כלא היה.
[ד]
שפרה הפסיקה בסיפורה ותידום רגעים אחדים. קרן-אור טיפסה ותעל אליה ותחלוף על פניה, ותעצום את עיניה רגע, ותהי כחולמת חלום-אושר…
אולם כעבור מאז שנה – שבה שפרה לספר – נוכחתי לדעת כי לא לשווא פחדתי. אחות היתה לאבי זקני בעיר ג., אלמנה מאישה, ושמה שרה ניידיץ ולה בת, ושמה לאה, עלמה בת עשרים ושש שנה, לא יפה ולא מכוערת, טובת לב וסכלה גם יחד. והיא נתנה עינה ביואל, לבחור בו לחתן לבתה ובאחד הימים באה אלינו עירה מ. ותציע את ה“עניין” לפני אבי זקני ויהי לו הדבר לרצון מאוד.
אז החלו יסורי אהבתי… יואל היה נבוך ואנוכי – נדהמה. כאובדי עצות היינו מבלי דעת איך להתקומם לרעה הגדולה הזאת.
– גלה לאבי זקני כי בי איוותה נפשך! – אמרתי ליואל.
– אנוכי לא אוכל לדבר כזאת באוזניו – ענני בקול תחנונים – אנוכי זר לו כמעט, “קרוב רחוק”, ואוכל לחם חסד על שולחנו; ואַת נכדתו, ואם ידע כי חשקה נפשך בי לא יאבה להפריד בינינו.
– טוב! – קראתי אז באומץ לב – אלכה ואגלה לו את לבי.
– אמנם הכבוד הגדול אשר חלקתי לאבי-זקני, הדרת פניו והקדושה המרחפת על פניו הביאו מורך בלבי לדבר איתו ב“עניינים כאלה”; אבל האהבה מסכה בקירבי רוח גבורה ואתעודד ואבוא אל אבי זקני לחדר לימודו.
– הוא הסב את עיניו מן ה“גמרא” הפתוחה לפניו ויקרא אליי במאור פנים: “שבי, בתי, שבי! מה חפצת להגיד?”
– אבי זקני! – החילותי לגמגם בלשוני ופניי אדמו מאוד – האמת הדבר כי דודתי שרה באה לשדך את לאה בתה ליואל?
– כן, בתי! – ענני ויבט אליי בתימהון.
– אנוכי… אוהבת… את יואל… קראתי בהפסקות ואורד עיניי ארצה.
– אַת?… אוהבת? – קרא אבי-זקני מתפלא וינע בראשו – לא לבת ישראל ישרה וצנועה כמוך לדבר כדברים האלה, לא, בתי! בת ישראל ישרה וצנועה לא תאהב איש זר, אף כי שאר בשרה הוא. בת ישראל אוהבת אך את בעלה, את בן-זוגה הנכרז למענה במרומים…
– ומי יאמר כי יואל איננו בן-זוגי מן השמים? – קראתי בקול רועד.
– לא, בתי! – קרא אבי-זקני בצחוק קל ויעבר את ידו על סנטרי בחיבה – אוהב אנוכי גם את יואל, אבל יודע אנוכי כי עולה אַת עליו ברוב וראויה לחתן טוב ממנו. אלפיים שקל כסף יש לך לנדה ולך “שם טוב” מאוד בכל הסביבה – ו“אם ירצה השם” אבחר למענך חתן מעולה ומצויין. אנוכי אבקש גם “תכלית” למענך ויואל הוא עני ובלי כל “מעמד”. אנוכי אבקש חתן למענך בבני העשירים, חתן אשר ייתן גם מצדו נדה הגונה וגם יהי לו “מעמד טוב” בחיים.
– אנוכי הייתי כהלומה ורוחי סערה בקירבי מאוד.
– זאת ועוד אחרת, בתי! – שב אבי-זקני לדבר בקול רך – בת שרה אחותי היא אמנם נערה טובה וישרה, אבל… אבל לא מבנות ה“דור החדש” וכבר עברו עליה עשרים ושש שנה ועוד לא נמצא גואל לה… עלינו איפוא לחמול עליה. יהי לה איפוא יואל לחתן ואת, בתי, עולה עליה ו“בעלנים” רבים יימצאו לך.
– אבל, אבי-זקני! – קראתי לאחרונה בקול בוכים – טוב לי יואל מכל החתנים שבעולם ואנחנו אוהבים זה את זה מאוד.
– הינך צעירה לימים, בתי, ואת הסכנת בחברתך יואל מימי ילדותך – שב לדבר – ולכן תדמי כי הוא הנבחר מכל החתנים. ולבי בטוח כי כאשר אך, אם ירצה השם, תכירי חתן אחר ימצא הוא חן בעינייך והיית לו לאשה ואהבת אותו ושכחת את יואל; וגם יואל יהיה שבע רצון בחלקו, כי נערה טובה וישרה היא לאה.
– אנוכי לא עניתי דבר אך בכיתי…
– דעי לך, שפרה! – שב אבי-זקני לדבר וקולו היה כקול מצווה – כי כלה ונחרצה זאת מעמי ויואל יהיה לחתן לאה; ולכן אבקשך כי תחדלי מ“מעשי ילדותך” ולא תהיי למפגע לאושר לאה בת דודתך.
בלב נשבר ורוח הומייה עזבתי את חדר אבי-זקני ואבוא לחדרי ואבך הרבה מאוד. “לוא חיות אבותיי – חלפה אז מחשבה בקירבי – לא באתני הצרה הזאת. המה שתו לב לצרת נפשי”; ואת יואל ציווה אבי-זקני להתרחק מעליי מעתה וחדלנו גם מלמוד יחדיו. – וביום המחרת נסע יואל את אבי-זקני ואת דודתי עירה ג. להתראות את הכלה ו“לכתוב תנאים”. אני והוא לא יכולנו גם להיוועד יחדיו בטרם ייסע ולדבר איתו אף רגעים אחדים, כי אבי-זקני ודודתי ספרו, מיום האתמול עד רגעי הנסיעה, את כל צעדינו וישגיחו אלינו בשבע עיניים. – ובשבתו בעגלה יחד את אבי-זקני ודודתי לנסוע לג. היו פניו חוורים מאוד ומבטיו היו עכורים ומפיצי זוועה ויהי בעיניי כשה לטבח יובל; ובלבי התלקחה אז אש יוקדת. אהבה, קנאה, שנאה עזה בדודתי ובתה התערבו יחד ויאכלוני בכל פה.
וכה עברו ימים אחדים ואנוכי נהלכתי כצל ולבי מלא פחד ודאגה אך גם תקווה קלה… מי יודע אולי ימצא לו די און בלבו להגיד כי לא מצאה חן בעיניו?.. אבל תקוותי לא נהיתה. אבי-זקני שב מג. לבדו ובשורה בפיו כי היה יואל לחתן, והוא נשאר עוד אחרי התנאים בג. לבלות שבועות אחדים בחברת הכלה.
רחל! התוכלי לשוות לנגדך גם מושג קל מייסורי נפשי בימים ההם? הרעיון כי נפרד יואל ממני והיה יהיה לאיש לאחרת נורא היה לי, נורא מאוד, ולא יכלתי הסכן איתו כלל, ובייחוד אכלתני קנאתו
בלאה: “היא, הבתולה הזקנה, הסכלה והנבערה, היא תגזול את יואל מזרועותיי? היא תתענג על נועם אהבתו? ואנוכי? אנוכי זרה אהיה לו מעתה?…” ואז ניחמוני רגשות אחרים: “לא! הוא לא יאהבה, הוא לא ייתן אהבתו לאחרת… הנישואין לא ימריצו את הלב לאהוב את אשר לא יוכל לאהוב”. הרגשות האלה מסכו נטפי נוחם בכוס יגוני; אבל גם רגשות אחרים רגשו אז בקירבי: “הוא אמר כי לא ייפרד ממני עד עולם ולמה חילל את דברו? מדוע שמע בקולם? מדוע לא התנגד להם? למה לא נלחם בעד אהבתו? הכזאת יעשה אוהב נאמן?” – והרגשות ההם מיררו את רוחי מאוד והמה התגברו בקירבי מיום ליום ויחלו להכעיסני בו.
וכעבור שבועיים ימים שב יואל מג. ופניו לא היו עוד חוורים כביום נסעו. אמנם היה עוד עצוב רוח, ובכל זאת לא הביעו מבטיו שברון רוח כביום נסעו… המראה הזה הכאיב את לבי מאוד. – ובהתבונני אליו וארא את שעון הזהב ושרשרת הזהב, אשר ניתנו לו מאת הכלה לתשורה, התלויים לו בצלחת בגדו, ויידמו בעיניי כחיצים שנונים…
אז מצאנו לנו רגעים אחדים לדבר יחדיו.
– הנה כי כן היית לחתן! – קראתי אליו בלעג מר.
– כן! – ענני וישפל עיניו ארצה ויאדם מאוד.
– “מזל טוב” לך! – קראתי בתקעי לו כפי וזרם דמעה פרץ מעיניי.
נורא היה לי הרגע ההוא, עד נצח לא אשכחהו. אנוכי נשאתי את עיניי הרטובות אליו, הבטתי אל תוך עיניו והן יבשות… חפצתי אז לפגוש רסיס דמעה אחד בעיניו, חפצתי לשמוע איזו אנחה יוצאת מקרב לבו; אבל כל דמעה לא נראתה בעיניו וכל אנחה לא פרצה מקירבו - - ובפעם הראשונה חשתי את עצמי נעלבה על ידו, נעלבה מאוד… ורגשי כעס מילאו אז את לבי: “אך אבירי לב המה הגברים! – חלפה אז מחשבה מרה בקירבי – לבם איננו מסוגל לאהבה כלב האשה. המה אוהבים את עצמם הרבה יותר מאשר יאהבו את האחר…” וגאון לבי התעורר אז בכל עוז: “אם הוא לא יבכה, חשבתי אז, לא אבך גם אני. אם הוא יוכל לחיות בלעדיי אוכל גם אני לחיות בלעדו”.
– אך מוג לב ואגואיסט היה אהובך! – קראה רחל מתרגזת – ואנוכי הייתי מתעבת איש אשר כזה לוא גם אהבתיו מקודם אהבה עזה כמוות.
– גם אנוכי חשבתי אז כזאת ואחליט לעקור את אהבתו מלבי ויהי מה – שבה שפרה לדבר – אבל לבי לא שמע להחלטתי; האהבה אשר מימי הילדות מוצאה לא ניתנה להיעקר מלב מסוגל לאהבה. ולבי לא חדל איפוא מאהוב… אנוכי התאמצתי אז להתרחק מיואל ככל אשר יכולתי, ויש אשר עברו ימים רצופים ולא ראיתי את פניו כמעט. אבל כל זה היה ללא הועיל… וקנאתי בלאה מעבר אחד, וקרת-רוחו אליי, מעת היותו לחתן, מהעבר השני, ערכו תפתה בלבי ואהבתי אותו עוד גברה בקירבי מיום ליום. דימיתי כי להט אהבתי וקנאתי יכלני מנפש עד בשר.
ודודתי ידעה את היחס אשר ביני ובין יואל ותקדם את זמן החתונה ככל האפשר.
נפלא הוא כי בימים ההם התגנבו עוד לפעמים תקוות טובות בלבי, כי עוד יוכל המצב הזה להשתנות לטובה… ויש אשר היו התקוות מוזרות מאוד, עד כי אבוש כמעט מהעלותן על דל שפתיי. יש אשר קיוויתי כי ייתן ה' דעה טובה ורחמנות עליי בלב אבי זקני והתיר את הקשר בין יואל ולאה ושב לחבר את הנפרדים בזרוע, או כי… תמות לאה לפתע פתאום – אמנם ידעתי כי חפץ לבי זה רע מאוד וחוטאת אנוכי לה' ולאנשים בהתפללי אל אסון לאה והיא איננה אשנה במאומה; אבל יש אשר יחטא הלב גם נגד הכרתנו המוסרית ואין אנחנו יכולים להניאו מחטוא.
אבל כל אשר קרב זמן החתונה לבוא מעטו תקוותיי ולאט, לאט ספו תמו מקירבי כלה… הימים ההם היו הנוראים בכל ימי חיי. צעירה הייתי אז ומלאה כוח עלומים וחום וצרת נפשי גם היא היתה מלאה עלומים וחום. – במשך שבועות אחדים כחשתי ואדל ופניי רזו ויהיו רעים מאוד. אין קצה לדמעות הרבות אשר שפכתי אז באין רואה ויודע. בייחוד הרביתי לבכות בלילות, עד כי יש אשר נדמה לי כי כל החדר מלא דמעות וכל העולם היה לים דמעה ואני שוחה בים הזה וצוללת מטה, מטה…
ואז בא השבוע האחרון שלפני חתונת יואל… ואני זוכרת עוד את אחד הימים ההם, בשבתי ככה בודדה ועצובה בחדרי והנה נפתחה הדלת ויואל בא החדרה. הוא קרב אליי ויעמוד דומם על ידי. אנוכי השפלתי עיניי להביט ארצה, אך מבעד לאשמורות עיניי המורדות העיפותי אליו מבטי-חרש אחדים וארא והנה פניו שבו ויחוורו ומבטיו שבו ויהיו עכורים ומפיצי זוועה כביום נסעו לג. אל התנאים – ואיזה רגשי חמלה התעוררו אז בקירבי למראהו…
– ידעתי, שפרה! – קרא אליי אחרי דומיית רגעים אחדים – כי מעת היותי לחתן החילות להתרחק מעליי. הנני רואה כי תתחמקי ממני תמיד, כי נהפך לבך לשנוא אותי…
– לשנוא? – קראתי בתוכחת מוסר ודמעות ניצבו בעפעפי עיניי – התוכל להאמין כי אשנא אותך?…
– כי תכעסי עליי – מיהר לתקן את דבריו וקולו הביע כאב פנימי. אנוכי החשיתי.
– אַת תדמי – הוסיף לדבר בקול רועד – כי כבר חדלתי מאהבך וכי שבע-רצון אני בחלקי; אבל תשגי מאוד, שפרה! עוד לא חדלתי מאהבך, ואני אחד מחללי האהבה ואומלל בחיים.
ניחומיי נכמרו עליו מאוד, ובכל זאת חשתי ברגע ההוא כי רווח לי מעט ועקת לבי הוקלה… “אכן נחפזתי להוציא עליו משפט מעוקל” חלפה אז מחשבה במוחי "הוא לא נתן את אהבתו לבתולה הזקנה והסכלה "; ואולם התנכרתי אליו ואקרא: “אנוכי לא אחפוץ בצרתך חלילה, ואני מברכת אותך כי תראה חיים טובים את האשה אשר בחרת לך”.
– שפרה! – קרא כמתחנן ורסיסי דמעה נראו בעפעפי עיניו – למה תפלחי את לבי בדברייך הקשים? האנוכי בחרתי בה? המה… המה הכריחוני… המה הפרידו בינינו בזרוע… אבל אנוכי אאהבך כאז כן עתה.
דבריו ההם צללו אז בעיניי כצלצלי קסם וישפכו זרמי עונג על לבי וכמו הייתי אז לאחרת וכל רגשי כעסי על יואל והתמרמרותי אל “רפיונו” חלפו מקירבי ברגע אחד ואתנפל אל זרועותיו ואבך בקול: “כן, יואל, יודעת אני את לבך… יודעת אני… המה הפרידו בינינו בזרוע… אנחנו שנינו קורבנות אומללים”…
– כן! – קרא מתרגש בחבקו אותי אל לבו בחום – אנחנו שנינו “יתומים” עזובים וחלשים… והמה חזקים ממנו.
ואז בכיתי הרבה מאוד והוא מחה דמעותיי במטפחתו ויתחנן לפניי לתת פוגת לבת עיני, כי “אין עצה נגד ההכרח” וכל החיים מלאים גזל משפט וצרה – ועל החלש תמיד להיכנע בדומייה לפני ההכרח הגיבור ממנו… ודבריו עוד עוררוני לבכות ביתר שאת. – כשעה שלמה ישבתי דוממה ולא דיברתי דבר, אך אחרי כן קראתי אליו: “ובכל זאת, יואל, אל תשנא את לאה והיא איננה אשמה במאומה”. – היצאו הדברים ההם מעמקי לבי או אך מן השפה ולחוץ? זאת לא אזכור עתה. והוא לא ענה מאומה, אך פניו העידו בו כי דבריי ההם הגדילו עוד את ערכי בעיניו.
וימים אחדים עברו ויום החתונה בוא בא. ביום ההוא נורא היה לי מאוד. מה חפצתי אז ליפול למשכב למען אשר לא אצטרך לקחת חלק בחג חורבן-חיי; אבל אנוכי לא חליתי ועוד נאנסתי לעסוק
בכל ההכנות אשר נעשו לחתונה, וגם נסעתי יחד את אבי זקני ויואל ויתר קרובי משפחתנו לעיר ג. אל החתונה.
לא אנסה את כוחי כלל לתאר לך, רחל, את הלך נפשי ורגשותיי בעת החתונה. רגשות כאלה לא ניתנו להימסר במלים. רגשות כאלה אי-אפשר להבין ולדעת כי אם להרגיש.
לאה ואמה הביטו אליי בעין צרה. זאת היכרתי בחזות פניהם ובמבטי עיניהם, ואנוכי התאמצתי ככל אשר יכולתי לבלי היפגש את יואל. – בהביטי אל לאה בעמדה על יד יואל תחת החופה ובשבתה אחרי כן על ידו אל שולחן הממתקים ליהטה אש קנאתי את לבי מאוד. כמפלצת איומה נחשבה לי, ואני זוכרת כי התאמצתי לבזותה בלבי ולהביט אליה בשאט בנפש. וכצל נהלכתי בין כל ה“מחותנים” וה“מחותנות”, לא יצאתי במחול ולא טעמתי אל פי מאומה, בייחוד התאמצתי לברוח מהמנגנים. המנגינות זרו מלח על פצעיי ותכאבנה לנפשי מאוד, הן הרגיזו את עצביי ותפתחנה מקור דמעה בלבי. – מה חפצתי אז לברוח מהמקום הנורא ההוא ולמהר לשוב למ. מה ארכה לי אז העת!
רחל מחתה במטפחתה את דמעות עיניה, אשר שטפו על לחייה באין מעצור.
– הלא אמרתי לך, רחל! – קראה המספרת – כי דברי ימיי מלאים עצב ותמרורים רבים. ואמנם אז לא הייתי עוד את אשר הנני כיום. אז לא בזיתי עוד את החיים הרגילים בלבי. לבי היה מלא אז תשוקה עזה לחיים ההם ובהיגזל יואל מזרועותיי דימיתי כי חשך העולם בעדי וחיי ספו. תמו עד נצח.
– כן, כן, שפרה! – קראה רחל מתרגשת בעיניים רטובות – דברי ימייך מלאים תמרורים רבים, ואנוכי לא שיערתי כזאת.
גם בעפעפי שפרה נראו רסיסי דמעה אשר התנוצצו לנוגה השמש אשר לעבר פניה ויהיו כנטפי מרגליות.
ורוח חרישית נשבה מן החוץ ותהיה כאנחה עמוקה ומרה…
רגעים אחדים שררה דומייה בחדר ואחר שבה שפרה לספר:
החתונה עברה ואנוכי שבתי יחד את אבי זקני וקרובנו למ. ואז, אני זוכרת, החלו רגשי כעס וחמה על יואל למלא את לבי: “הוא מוג-לב ואגואיסט. לוא אהבני בה במידה שאני אוהבת אותו, כי עתה לא היתה כזאת”…
– הידע אביך-זקנך את צרת נפשך אז? – שיסעה רחל את דבריה בשאלתה.
– הוא ידע מעט – ענתה שפרה – אבל ניחם את נפשו. כי זאת אך “התרגשות הילדות” והזמן ישכיח את זכרון יואל מלבי וידבר אליי דברי ניחומים לעתים: “עוד תראי, בתי, איזה חתן אבחר למענך ואם ירצה השם תהיי מאושרת מאוד”. ואמנם כעבור זמן קצר החל לבחור חתנים למעני. שדכנים שונים החלו לדפוק אז על דלתי בית אבי-זקני ויציעו שידוכים שונים לפניי ואנוכי לא שמתי לב להם ולדבריהם כאלו לא בי ידובר ואינני נוגעת בדבר מאומה.
פצע לבי לא החל להירפא ואנוכי כבר היכרתי כי לא יירפא לעולם… אך הלהבת אשר בלבי עוממה מעט, תוגתי לא סערה עוד כמלפנים ותהי לתוגה עמוקה וחרישית אבל – נצחית…
כעבור שבועות אחדים הייתי לכלה. השדגן לא מצא די מלים בפיו לתהילות החתן ויחש אבותיו, רוב עושרו וטוב לבו, ואבי-זקני שמח ויודה לה' על ה“שידוך ההגון” הזה מאוד, מאוד. הוא הירבה לתאר לפניי מעלותיו הרבות, כי בן-גבירים הוא והוריו נותנים לו שלושת אלפים שקל לנדה, ואחרי החתונה
יכוננו לו עסק טוב, והוא בחור ישר וצנוע וטוב לב; ואנוכי שמעתי את דבריהם בקרת-רוח ונפש שוקטה כאילו אחת היא לי אם זה יהיה לחתן לי אם זה. “עלומיי כבר מתו, חשבתי אז בלבי, ואחת היא לי באיזה קבר תקברום”. – שם החתן היה נפתלי רוזנברג ושם עיר מגורו – וו. ובבואו למ. בחברת אביו – אמו כבר מתה – לראות את פניי לא התרגש לבי מאומה. קרח נורא כיסה אז את לבי. אם כי בקירבו פנימה יקדה אש. – אנחנו נועדנו שנינו לחדר אחד ל“ראיון” הנהוג. אנוכי הבטתי ישר בפניו כאשר יביט האיש בפסל אילם והוא הוריד עיניו ארצה ויתאדם. פניו הביעו טוב לב אבל גם סכלות. הוא היה קצר קומה, פניו היו לבנים, אבל בלי כל חוט חן. עיניו היו כעיני החתול ושערותיו וזקנו היו צהובים מעט. איזה רגש חמלה התעורר בקירבי למראהו: “צר לי על האיש הישר הזה כי יסבול הרבה בגללי ואנוכי הן לא אאהבהו וחייו יהיו מרים מאוד”; אך כרגע התעורר רגש תלונה בקירבי: “למה יתפרץ האיש הזה לרשות שאינה שלו? ולבי הן כבר נתון לאחר”. – הוספתי להתבונן אליו מכף רגלו ועד קדקדו והוא ישב ממולי כנבוך ומלים נעתקו מפיו. אך כעבור רבע שעה לשבתו עמדי התעורר לדבר מה וישאלני איזו שאלות מקוטעות ואנוכי עניתיו תשובות מקוטעות וכל שיחה ארוכה לא התפתחה בינינו. – אחרי ה“ראיון” שאלני אבי-זקני: “המצא החתן חן בעינייך, בתי?” “למה לך לשאול את פי?” עניתיו בתלונה מסותרה, “עשה כטוב בעיניך”.
ואז נכתבו ה“תנאים”. וכאשר הגיע לאוזניי קול ניפוץ כלי החרס וקריאות ה“מזל-טוב!” התעוררו בקירבי רגשות חדשים אשר לא ידעתים לפני זה: “האנוכי אהיה לאשה לאיש אשר לא אאהבהו? מה נורא הוא להאהב מאיש אשר נתעבהו!…” ונפשי מרה לי אז על חופשי הנגזל ממני… מה חפצתי אז לשבת פנויה כל ימי חיי, להתבודד בחדרי יום ולילה ולהתאבל לבדי תמיד, תמיד.
ימים אחדים אחרי התנאים התמהמה עוד אצלנו וארא כי אוהב הוא אותי אהבה תמה, עזה ולוהטת ואנוד לו מאוד. אנוכי לא יכולתי השב אהבה אל חיקו. ראיתי כי כורע הוא לפניי “ממש כעבד” ואבזהו בלבי עוד ביתר שאת. אנוכי התרחקתי ממנו ככל אשר יכולתי; וכבר החילותי להכיר אז ייסורי אהבתו, אבל לא יכולתי להיטיב.
ואז לא עבר רגע אשר לא חשבתי על אודות יואל. הדעת כי נתון הוא עתה לזרה והוא חי עמה חיי אישות הרתיחה את כל דמיי בקירבי… לא היה דבר נורא לנפשי מאשר לשוות לנגדי בדמיוני את אותות החיבה אשר יראה יואל לרעיתו… “האמנם לא חדל עוד מאהבני?” שאלתי אז את נפשי בלי הרף “היחשוב עוד על אודותיי? מי יודע?” השפק 3הזה מרר את רוחי מאוד.
חתני נסע מאתנו וייחל לשלוח אליי מכתבי אהבה ארוכים אשר היו לי לגועל נפש ואשרוף אותם באש בכל פעם; ואנוכי עניתיו בקצרה ובדברים פשוטים בסגנון מכתבי מסחר. הוא שלח אליי עדיים לתשואות ואנוכי לא שתים עליי ויהיו לי למשא.
לחג הסוכות נקרא מטעם אבי-זקני לבוא לביתנו ויתמהמה אצלנו שבועות אחדים. הוא לא סר אז מעליי וירבה להראות לי אותות חיבה אשר לא יכולתי נשוא אותם ואתנגד לו ולא נתתיו לנגוע בי…
ואַכר כי עינויי נפשו רבו מאוד. – פעם אחת שאלני בעצם: “האם לא תאהביני, שפרה?”
– לא – עניתיו בעוז-רוח.
ויהי כהלום רעם ברגע ההוא. בראשונה היכני לבי על תשובתי הקשה; אבל כרגע נתתי אל לבי כי היטבתי לענות: “למה לי להשלות נפשו בשווא? למה יאמר אחרי כן כי גנבתי את לבו? יידע את האמת ויחדל מעליי”. – ימים אחדים עברו אז ולא דיבר איתי דבר. אולם אחרי כן לא התאפק וישאלני: “הגידי לי, שפרה, מדוע לא תאהביני? ואנוכי הן אוהב אותך בכל לבי ונפשי!” ודמעות ניצבו בעפעפי עיניו. ולבי נשבר בקירבי לענות האומלל הזה; אבל היכלתי לסבב את נפשו בכחש?
עניתי לו בקורת רוח: “יען כי לא אאהבך!”
– איזה חיסרון מצאת בי, שפרה? – שב לחנן קולו.
– לא מצאתי בך כל חיסרון אבל לא אאהבך – עניתיו שנית.
– אקווה כי כאשר תוסיפי להכירני תאהביני, שפרה! – קרא כמנחם את נפשו.
– פני רחל הביעו ברגע הזה בוז ושאט בנפש.
– הנה כי כן אמרת לו בדברים ברורים כי לא תאהביהו – קראה ותעקם את שפתיה – ובכל זאת לא הרפה ממך. מה נבזה הוא הדבר הזה!…
– כן, נבזה מאוד! – הסכימה שפרה – אבל לא תדעי את עוצמת האהבה המעוורת גם עיני פקחים ומה גם עיני תמים וסכל כנפתלי. אנוכי אמרתי אליו אז בתלונה: "אבל למה זה, נפתלי, תרדוף אחריי? האם לא תמצא לך נערה אחרת לכלה אשר תשיב אהבה אל חיקך?
– לא! לא! – קרא ברגש ויבך – עלמה נפלאה כמוך לא אמצא בכל העולם.
אמנם הראיתי אותו קשה, רחל, ומדי זכרי את גורל האומלל הזה ואת אשר סבל, ועוד יסבול גם עתה, בגללי יבך לבי בקירבי הרבה בכי, אף כי האלוהים יודע את בור לבבי. אחרים אולי יאשימוני כי קשת-לב אנוכי ואכזרייה. אולי הייתי כזאת. האהבה הצולחה 4מרככת את הלב והאהבה האמולה 5– מקשה אותו להיות לאבן.
[ה]
כעבור ירחים אחדים באתי את נפתלי בברית הנישואין. – גם יואל ורעיתו באו לחג נישואיי. אך רגעים מעטים דיברתי את יואל, כי לאה ואמה ספרו את צעדינו וישגיחו אלינו בעיני חשד; אבל מדבריו המועטים היכרתי לדעת כי איננו מאושר… ההכרה הזאת היתה ניחומים לנפשי… ואז התעורר בלבי גם רגשי חמלה על לאה. בלי ספק גם היא סובלת כנפתלי. – “מה רבו התהפוכות בחיי בני האדם!” חשבתי אז “הן כל ארבעת הנפשות האלה יכלו להיות מאושרות לוא אך מצא מין את מינו, לוא חוברו זה לזו באורח ישר וטבעי”.
ומה היו נישואיי בעיניי? כמאסר נורא מאוד… אנוכי הושבתי על כסא הכלה, הובלתי לחופה, יצאתי ב“מחול הכשר” – ולא ידעתי נפשי…
ומעת אשר היה נפתלי לבעלי לי לא התנגדתי עוד לאותות חיבתו.
מסרתי את גווי בידו לעשות בו כטוב בעיניו ולמלא כל מאווייו – אבל נפשי? התוכלי לשוות לך, רחל, מושג נאמן מעינויי נפשי בימים ההם ובימים שאחרי כן, כמעט כל אותן השנים שחייתי עם בעלי חיי אישות? כדבר “הפקר” הייתי לבעלי, כנפש שאין לה תובעים – וכן הייתי גם בעיניי… הוא התענג על נועם עלומיי כנפשו שבעו – ואנוכי כבול-עץ, כפסל אילם הייתי לנגדו.
פני שפרה כוסו ברגע הזה אודם רב, גם רחל התאדמה ותשפל עיניה ארצה.
האמיני לי, רחל, כי מדי זכרי את אשר נשאתי אז ובכל הימים הרבים ההם אמלא רגש בוז לנפשי ולכל בנות גילי. בוז? לא! לא יבוזו לחלש כי יהיה למרמס, אבל נדה אני לכל מיננו. אך האשה תוכל להישפל כל עד עפר… אך כבוד האשה יוכל לרדת כה מטה… לא אדע, אולי אם היו יודעים הגברים מה היא בעיני האשה החיבה השנואה אשר יראו לה, כי עתה אולי חדלו ממנה. חדלו? הן אנוכי אמרתי לו עוד לפני הנישואין כי אינני אוהבת אותו ולמה לא חדל מעליי? למה גזל את עלומיי וחופשי ביד חזקה? איש כי יגזול כסף וזהב ובוז יבוזו לו ואם יבוא איש ויגזול נפש, עלומים וחופש – אין פוצה פה כנגדו. מה זר הוא הדבר! – ואנוכי לא התנגדתי לגזלתו – אנוכי לא תבעתי את עלבוני, אנוכי סבלתי בדומייה כרבות מאחיותינו העבריות. סבלנות גדולה כזאת לא תימצא בקרב בנות העמים האחרים. כגורל ישראל בעמים כן גורלנו בקרב הגברים ואנחנו נסבולה. –
הוא אהבני כנפשו, ולמרות קרת-רוחי אליו התהלך עמדי באהבה גדולה ורחמים אין קץ, הוא נשאני “ממש” על זרועותיו כאשר יישאו את הילד – ואהבתו זאת עוד הציקה לי ביתר שאת. מה מאוד חפצתי אז כי יחדל גם הוא מאהבני. לוא היתה כזאת כי עתה שלווה נפשי, כי עתה לא הציקני מוסר לבי; אבל כל אשר התרחקתי ממנו התקרב הוא אליי וכל אשר התקרב אליי גדלה עקת לבי: “הן טוב הוא לי נפתלי ונפש עדינה לו וראוי הוא להיאהב, ומדוע לא אשיב אהבה אל חיקו?”… בימים הראשונים היה שקוע בחיבתו ויהי כשיכור מיין תאוותו עד כי שגה לחשוב כי איתו הניצחון – אבל בקרב הימים התעורר מתרדמת שיכרונו ואז – אז נוכח לדעת כי עוד רחוק הוא הניצחון ממנו… ואכר כי ייסורי נפשו רבו מאוד. – פעמים רבות שמעתי אנחותיו ותקרענה לבי לקרעים.
– שפרה! – קרא אליי פעם אחת בהתעטף עליו נפשו ודמעות נראו בעיניו – מדוע לא תאהביני? הלא יקרה את לי מחיי וגם את נפשי נתתי בפרך.
הפעם לא עניתיו עוד קשה. לא אמרתי לו כי אינני אוהבת אותו; אבל גם לא כיזבתי לו לאמור את ההפך ואסבב את השיחה לעניין אחר.
וכה עברו שבועות וירחים וחיי היו מרים וריקים מאוד. חיי עברו עליי בבדידות ועיצבון נורא. מעת היגזל יואל ממני לא קראתי כמעט בכל ספר; ואחרי חתונתי שבתי לספריי ואמצא בם מעט ניחומים. אבל הקריאה עוד עוררה לפעמים את עצבי ביתר שאת ותהי לי לעיתים למשא. – יש אשר ניסיתי אז לשפוך לבי בספר ולהעלות את זכרונותיי ורגשותיי עלי גיליון! אבל גם העבודה הזאת לא שובבה את רוחי ובגבור עליי עצבוני השלכתי את רשימות זכרונותיי אל האח… את נפתלי דיברתי אך מעט. ניסיתי אז לשפוך לבי בספר ולהעלות את זכרונותיי ורגשותיי עלי גיליון; ובאמת לא היה לי כל עניין לדבר עמדו על אודותו, במסחרו לא התערבתי ובענייני ספרות ומדע ודברי העולם היה ריק ונבער.
כעבור חצי שנה אחרי חתונתי האמולה 6בא יואל לרגלי מסחרו עירה וו. ויבוא לבקרני. בראותי אותו נפעמתי מאוד. ולבבי סער בקירבי סער גדול… הוא נפל על צווארי ויישק לי ודמיי רתחו בקירבי בכל עוז. אישי לא היה אז בבית. הוא שאלני: “מה שלומך, שפרה?” ותחת לענותו דבר ניצבו דמעות בעיני… הבטתי בפניו הוא והנה הם מביעים מנוחה ושקט. “ומה שלומך אתה?” שאלתיו בקול רפה.
– שלום גם לי גם לרעיתי – השיב בקרת-רוח – היא דרשה בשלומך. אנוכי התאדמתי מאוד ואשפל עיני ארצה.
– מאוד אשמח לדעת כי טוב לך וכי שבע רצון אתה בחייך – אמרתי אליו במאור פנים. כזאת אמרתי לו, אבל מה חשב לבי ברגעים ההם? האוכל לתאר לך, רחל, את אשר עבר בלבי אז? לבי היה אז כשדה קטל. רגשות אבים התעלפו ורבים צעקו מרה מעוצמת הכאב… הלב היה אז נעלב מאוד… הגברים לא יוכלו לדעת תמרורי עלבון-לב כזה… דבריו צללו באוזניי כלעג נורא, לעג לכל כבוד האדם, לכל רגשי הלב. קצפי וקנאתי אכלוני אז באלפי פיות. - - ואז לא נראתה עוד כל דמעה בעיניי. רגשי כבודי וגאוני התעוררו אז בלבי בכל עוז ואקרא אליו: “גם לי שלום. אישי הוא יקר רוח וטוב לב והוא מתהלך עמדי באהבה רבה”, וכמדומני, כי ברגע ההוא חלף
איזה צחוק קל על פניו. – רגעים אחדים ישבנו דומם, ואחר הניח ידו האחת על שכמי ובשנית לחץ את כפי ויפתח שפתיו לדבר דבר; אבל אנוכי מיהרתי ואחלץ את כפי מכפו ואסר ידו מעל שכמי ואקרא: “לא נאווה, יואל! לך אשה ואנוכי אשת איש”. – וברגע ההוא בא אישי הביתה. ממנו לא נכחד דבר אהבתנו לפנים, וכמובן, לא שמח לקראת האורח הזה, ובכל זאת קידם את פניו באהבה גלויה.
ימים אחדים עשה יואל בוו. ואנוכי היכרתי בבעלי כי כנגע נראה לו יואל בביתו, ומאוד נפלאתי אז כי המעיט אז בעלי, בימים האחדים ההם, לשבת בבית, תחת אשר דימיתי כי יהיה ההפך. ואולם גם אנוכי התאמצתי אז להתרחק מיואל ככל אשר היתה לאל ידי. – בלילות ההם בכיתי הרבה מאוד… “הוא כבר שכחני” המו רגשותיי אז “הוא אוהב אותה. אכן זאת היא אהבת הגברים!”…
אבל נפלא הוא כי אחרי הפגישה ההיא עוד גברה בקירבי אהבתי את יואל, להבת לבי אשר עוממה מעט שבה ותתלקח בקירבי בכל עוז… שיוויתי תמונתו לנגדי בכל רגע ומה נחמדה היתה לי; אבל איזו אש זרה הציתה בקירבי!… לא אדע איזה רגשות גברו אז בקירבי יותר; אם רגשי אהבתי את יואל אם רגשי קנאתי בלאה… אבל הן לולא אהבתי כי עתה לא גדלה קנאתי.
ובנסעו אני זוכרת, התאמצתי להאיר את פניי לאישי ולדבר אליו רכות ואחל לפתות את לבי: “הלא ראוי הוא לאהבה! הוא טוב לב מאוד, רב יתר מיואל, וגם איננו רע המראה”… ואישי הרגיש את השינוי הזה לטוב ויהי מאושר מאוד… אבל בלבי ידעתי כי משלה הוא את נפשו בשווא… כי בלבי לא היה כל מקום לרגשי אהבה חדשה. – ואז עברו ירחים אחדים וארבה לחשוב על אודות יואל – אבל התאמצתי לגרש מלבי את זיכרון הפגישה האיומה… דימיתי אז כי היה יואל לאחר, ואנוכי העליתי על לבי אך את זכר יואל הראשון, יואל שלפני החתונה.
בקרב הימים ראיתי כי לא אוכל נשוא את ריקות חיי ומרירותם ואבקש לי איזה עבודה ועניין לענות בם ולהטריד את נפשי בהם. אז שבתי לקרוא בספרים; אבל חדלתי מקרוא בספרי השפות החיות ואקרא אך בספרי שפת עבר. החיים ההומים והרועשים אשר בספרות החיות הרעישו את עצביי מאוד ויגדילו את יגוני וגעגועיי על החיים שאבדו לי, ואבחר לקרוא בספרות מתה. בה מצאתי ניחומים לנפשי, בה מצאתי אך זכרונות חיי קדומים, שקט ומוות קברים ומצבות… ובייחוד בחרתי לקרוא בספרות העתיקה ושל ימי הביניים. הספרים ההם השכיחוני לעתים את החיים ההווים, מנעמיהם ותמרוריהם גם יחד. הרבה, הרבה קראתי בימים ההם עד כי הייתי לבקיאה בספרות ישראל מימים עברו; ועוד לא הסתפקתי בזה, כי התעוררה אז בלבי התשוקה להגות גם בספרות התלמוד והמדרש ואשכור לי אז מורה אחד, מתופשי התורה, ולמדני מדרש ו“עין יעקב” – ונפשי מלאה שקט ומנוחת נועם. הספרות ההיא החלה ליישן לאט, לאט את רגשי לבי ורחשי החיים ואהיה כמעט לנזירה ומבטת בבוז אל החיים הרגילים.
ככה עברו עליי כשנה וחצי – אז באו שינויים בהלך נפשי והליכות חיי. שמי יצא לשם בעיר וו. כבקיאה בספרות העברית וכהוגה דעות על דבר עמנו וספרותו, וייחלו משכילי וו. לבקרני בביתי ולהתרועע עמדי, ונשתעשע יחדיו בענייני ספרות, בשיחות מדעיות ובוויכוחים על דבר גורל ישראל ומחסוריו, יעודיו ותקוותיו. ובימים ההם, כאשר לא נעלם גם ממך, רחל! התגברה התנועה הלאומית בקרב בני ישראל, ורבים מבני הנעורים החלו לחלום על דבר שיבת ציון ותחיית עם ישראל, ורוב משכילי וו. נסחפו גם הם בזרם התנועה הזאת וירבו לעורר את רגש הלאומיות בקרב אחיהם, ובהיאספם לביתי הרבו לדבר נכבדות על דבר התנועה החדשה במחנה ישראל ותוצאותיה הטובות לעמנו בעתיד; מובן מאליו, כי החלומות הנעימים האלה של “ישראל הצעיר” לקחו את לבי מאוד, מאוד, וגם בליבי התעוררה התשוקה לעבוד לטובת הדעה הלאומית הציונית. הכרתי אז בלבי, כי טוב לעבוד למען עמנו מאשר לשבת בטל ולחשוב על אודותיו, וגם לנפשי טוב אשר אעסוק באיזו עבודה כללית מאשר אשבה כלואה בביתי ואתבודד במועדי, בקריאה ומחשבה. ומכריי הלאומיים מצדם עוררוני גם הם לצאת לעזרתם, בתקוותם, כי בהשכלתי וידיעתי את רוח עמנו וספרותו יכול אוכל לפעול רבות לטובת העניין הלאומי, ובייחוד יכול אוכל להשפיע מרוחי על הנשים, לעורר בקירבן את האהבה לעמנו וארצנו ולמשוך אותן אחרי העבודה הלאומית.
ואז יצאתי מתוך ד' אמותיי, מחוג חיי הצרים, חיי-הספר, ואבוא אל שוק החיים ואתערב בחיי החברה ואחל לפעול ולעשות. בימים ההם נזרע הגרעין הראשון של עבודת הכלל, אשר אני עסוקה בה יום ולילה מעת בואי ל- N עד היום. עתה, כמובן, חופשייה אני לנפשי לעשות כטוב בעיניי ויש
יכולת בידי להקדיש את כל חיי לעבודה הלאומית; לא כן אז, חופשי לא היה כולו בידי, והאסורים אשר על ידיי, חובותיי לביתי ודעת הקהל אשר סביבותיי לא נתנוני להתמכר כולי לעבודתי הכללית; אבל עבדתי ככל אשר היתה לאל ידי והעבודה היתה חביבה עליי מאד. החיים ההם, חיי עבודה למען הכלל, להרחבת הדעה הציונית בקרב העם, היו לי לניחומים משיבי נפש תחת החיים הפרטיים שאבדו לי. – ולשמחתי ראיתי כי פעולתי איננה לריק, כי עוררתי רבות מבנות עמנו בוו. להתאגד יחדיו לעבודת הלאום, ללמוד וללמד דעת שפתנו, דברי ימינו וספרותנו, ולעזור בחומר ורוח לאחינו האיכרים בארץ ישראל, והתנועה הזאת התגברה על ידי בקרב אחיותיי בוו. מיום ליום.
פעמים רבות נשאתי מדברותיי בדבר הלאומיות ודברי ימי ישראל באספות נשים ועלמות, וגם גברים באו לשמוע את דרשותיי, ומכל עברים פיזרו לי תהילות ותשבחות – והן עוד חיזקו את רוחי בעבודתי הכללית.
ועבודתי הלאומית הביאתני לעסוק גם ביתר ענייני הכלל, גם בבתי החסד המקומיים, גם בעזרת אנשים פרטיים, נגועי אלוהים ודורשי עזרה. וכל פעולותיי אלה השביעוני רצון ותנחמוני מיגוני.
אישי אמנם הביט בעין צרה אל דרכי חיי החדשים. הוא לא יכול להיות שבע רצון בהתרחקי מענייני הבית ובהקדישי את עצמי לעבודת הכלל. ובקרב עמנו עוד לא הסכינו למחזות כאלה, כאשר אמרתי לך זה פעמים רבות; אבל בהיות בעלי רך לב וטוב המזג מטבעו לא הפריעני מעבודתי, ויש עוד אשר התענג לראות כי סרה רוח עצבוני מקירבי והנני שלווה ושבעת רצון.
אבל אז בא הטבע ויפריעני מעבודתי וימריצני לשוב לאוהלי פנימה… אנוכי היכרתי פתאום כי עוד מעט והייתי – לאם… ההכרה הזאת הולידה בקירבי רגשות חדשים לא ידעתים עד כה… יש אשר הצטערתי על השינוי הזה, בהיותו בעיניי כמאסר חדש לחופשי, ככבל נוסף על הכבלים אשר אוסרה בם נפשי; אבל גם איזה רגש נעים לא ידעתי אכנהו התעורר בקירבי ונפלא הוא כי לרגלי השינוי ההוא החילותי להתקרב לאישי ולהאיר פניי אליו, ולא עורר עוד בקירבי גועל נפש בחיבתו – אם אמנם כי אהוב לא אהבתיו גם אז – ויש אשר נחשבה לי חיבתו כראויה להיות… אז נאנסתי להמעיט בעבודתי הכללית ומה גם כעבור ירחים אחדים – ואלד בת. – לאושר אישי לא היה כל קץ וגבול, וגם אנוכי הייתי שמחה ושבעה נעימות. לבי הצמא לאהבה מצא לו אז נפש אהובה דרושה לחפצי… ואמנם אהבתי את הילדה מאוד והאהבה הזאת נפחה בקירבי רוח חיים. – מעבודת הכלל נאנסתי אז למשוך את ידי, וגם בשובי לאיתני לקחתי אך חלק קטן בעבודה הלאומית, כי היה עליי לטפל בבתי וגידולה. נוכחתי אז לדעת כי “אין להרכיב שני הפכים בנושא אחד”, כי האשה האומרת להקדיש את עצמה לעבודת הכלל איננה צריכה לבוא בברית הנישואין, והאשה הנשואה – גם אם נישואיה הם למרות חפצה – החיה את בעלה חיי אישות, בכל אופן שיהיה, אמנם לא תוכל להקדיש עצמה לעבודת הכלל…
ומעת אשר הייתי לאם החילותי להתאמץ גם לאהוב את אישי ולפתות את לבי כי חפצי יצלח בידי; ואמנם עברו ירחים אחדים ואחל להתהלך איתו באופן טוב מאוד ואראה לו גם אותו חיבה – ולבי כבר החל להאמין כי החילותי לאהוב אותו ובקרב הימים יושמו כל המעקשים אשר בלבי למישור…
כה עברו כשנה וחצי. הימים ההם היו הטובים בכל שנות חיי-נישואיי. הילדה היתה יפה ונעימה ותשביעני נעימות ועונג רב – והיא קירבה את לבי לבעלי מיום ליום. האהבה המשותפת לבתנו שיתפה גם את חיי שנינו לאחדים. ויש גם אשר השיאני לבי לכפר את פניו על כל התמרורים אשר השבעתיו לפנים ולמחות באותות חיבה ואמון את זכר הליכותיי הקודמות. התאמצתי אז להשפיל בעיניי את ערך יואל לעומתו, ואעמול להשכיח את זכר אהובי הראשון מלבי כלה.
אבל אז נפגשתי שנית את יואל והפגישה הזאת פעלה עליי שנית לרעה – הוא בא שנית לעיר וו. ויבוא לבקרני והוא היה עלז ושמח, ויספר לי רבות מחיי ביתו, רעייתו וילדים, עסקיו ורוב עושרו – ודבריו הכאיבו את נפשי ולבי נעלב הרבה, אם אמנם כי לא כבפעם הראשונה… רגשי חמה וקנאה רגשו בלולים בקירבי. – ברגעים ההם התאמצתי לבזות אותו בלבי, וגם נקטתי בנפשי על "איוולתי
הנושנה" כי לא אחדל מאהוב איש אשר כזה והוא איננו ראוי לאהבתי. “ומדוע – שאלתי את נפשי אז – לא אוכל התגבר על רפיוני זה ולהסיח את זכרו מלבי?” ואחליט בלבי לחכם יותר לימים הבאים.
אבל בו ברגע עלה זכרון לאה על לבי ואש קנאה עזה ניצתה בקירבי ותלהטני בלי הרף…
אז התאמצתי להראות גם אני עליזה ושמחה ואצחק ואתלוצץ וארבה להלל לפניו את בתי ולספר לו את “חכמותיה”, ועודני זוכרת, כי בשעה ההיא ישנה בתי בעריסה הקטנה ובמכוון העירותיה משנתה ואקחה בזרועותיי וארבה לחבקה ולנשקה לעיניו – אבל עמוק, עמוק בלבי חשתי כעין דקירות עצומות לרגעים… שם נדמה לי, ימוץ איזה נחש קטן את דמי והוא נושך את קירות הלב באין הפוגות.
ובנסעו מוו. אני זוכרת עברו לילות רבים אשר נדדה בהם שנתי מעיניי ולא ידעתי שלוו בנפשי…
שפרה חדלה רגע מספר ותהי כתפושה במחשבות עמוקות…
[ו]
כבר הלאיתיך, רחל, בסיפוריי הנוגים – קראה שפרה בצחוק מר – האצווה להביא לך חמים?
לא, שפרה! – השיבה רחל בעצב – לא הלאיתיני ואין את נפשי לשתות חמים כעת. הוסיפי נא לספר.
השמש נטתה לערוב וקוויה האדומים חדרו מבעד אחד החלונים אשר בקיר השני אל החדר פנימה וישתרעו על השולחן ועל ידי שפרה ולרגעים טיפסו ויעלו על פניה ויהיו מראיהם כמראה האש.
רגעים אחדים שררה דומייה עמוקה בחדר.
– אולם כעבור ירחים אחדים, נאנחה שפרה מרה ותשב לספר, קרה מקרה אחד בחיי אשר הפך אותם משורש וייתן להם צורה חדשה לגמרי כאשר עינייך רואות כיום הזה: בתי הילדה האהובה נפלה למשכב – ותמת!
וזיק האור היחידי אשר האיר מחשכי לבתי בעת האחרונה כבה לי במותה ושארית נחמתי בחיי שודדה ממני; ואז שב ויהי אופל בלבי וחיי היו שנית ריקים ושוממים… ובעלי? הוא גזז שערות ראשו וייליל בלי הפוגות… הוא ידע היטב מה היתה לו הילדה – הוא ידע היטב מה אבד לו במותה, גם בת גם אשת אבדו לו.
אז נוכחתי לדעת כי השליתי נפשי בשווא בדמותי כי החילותי לאהוב את אישי – כי אהבה מלאכותית לא תאריך ימים, וכי רחוקה אני עתה ממנו עוד יותר מאשר לפנים.
בימים הראשונים עוד התהלכתי איתו ברחמים. צרת נפשו – המשותפת לשנינו – נגעה עד לבי ואחמול עליו… אבל אחרי כן שב הקיפאון לכסות את לבי וחברתו החלה להיות לי למעמסה גדולה מיום ליום; החילותי להתנגד לאותות חיבתו ויש אשר לא נתתיו גם לנגוע בי. לאט, לאט החלה חברתו לעורר בקירבי גם כעס וגם גועל נפש. עצביי רפו אז מאוד וכל דבר קל הרגיזם עד היסוד. ראיתי אז כי חיינו לא יתאחו עוד לעולם וכוח סבלי לשאת אותם יקצר מיום ליום…
וכה עבר חצי שנה ואז באה בלבי מחשבה אחת, אשר אמנם עוררה בראשונה מלחמה רבה בקרב רגשותיי, אבל סוף כל סוף התגברה ותנצח ותהי להחלטה חזקה וקיימה… אז ניגשתי באחד הימים אל נפתלי ואקרא אליו: “האוהב אתה אותי, נפתלי? הגידה נא!”
– למה תשאלי כזאת? – קרא אליי בתימהון ורגש – ואת הלא יודעת עד כמה אני אוהב אותך.
– התחפוץ באושרי בכל לבך? – הוספתי לשאול.
– אושרך יקר לי גם מחיי! – קרא מתרגש.
– אם כן אבקש ממך בקשה אחת – קראתי באומץ לב – ולא את חיים, כי אם: להשיב לי את חופשי.
– מה? – קרא בתימהון וילטוש עיניו למולי – מה תבקשי?
– גט פיטורין… עניתי בשפה רפה ואתאדם מאוד.
פניו נהפכו וזעקת שבר איומה פרצה מקירבו. הוא הליט פניו בכפות ידיו ויבך: “כזאת… תבקשי… ממני?”.
רגע אחד כמעט ניחמתי על צעדי זה; אבל רגע משנהו אימצתי את לבי ואקרא: “ומה בצע במררך את חיי לשווא?”.
הוא התנשא ממקום שבתו וייחל להתהלך בחדר הנה והנה ופניו הפיצו זוועה. נוראה היתה, בלי ספק, המלחמה אשר התחוללה אז בקרב האומלל ההוא… אנוכי לא דיברתי דבר ואחכה למשפטי החרוץ.
אך כעבור רבע שעה קרב אליי ויקרא בקול רועד ופניו הביעו ייאוש מר: “את חפצך אמלא, שפרה! עודך בעצם ימי עלומייך ועוד תוכלי להיות מאושרת!” וזרם דמעה פרץ אז מעיניו…
איזה רגשות רגשו אז בלבי; גורל האומלל נגע עד נפשי ואחמול עליו מאוד. טוב לבו וטוהר נפשו הפליאוני אז וייסרו את נפשי בלי חוק. חפצתי ליפול על צווארו ולנשקהו ולהשיב גם דבריי אחור… אבל לא יכולתי.
– עוד תמצא לך אשה אחרת טובה הימני, אשר תאהבך גם היא והיית מאושר בחיים – קראתי בתנחומים ודמעות תודה וחמלה גם יחד התפרצו מעיניי.
– לא! לא! – בכה כילד – אשה כמוך לא אמצא בכל העולם.
– התזכור, נפתלי! – קראתי כמצדקת את נפשי – את אשר אמרתי לך עוד לפני הנישואין, כי תעזבני לנפשי וביקשת לך נערה אחרת לאשה, התזכור?
– אז אחרת חשבתי! – קרא במחותו דמעה מעיניו – אז קיוויתי עוד…
כל היום ההוא וכל הלילה לא חדל מבכות, ובמסרו לידיי ביום המחרת את הגט גזז שערותיו ויך ראשו בקיר ויילך הלוך ובכה.
בעיני רחל נראו דמעות נוצצות…
– כל הרואים דימו אז כי “לב אבן” לי – שבה לדבר בבכי – אבל היכלו לדעת את אשר נשא לבי מן הנישואין ועד היום ההוא?
הוא החזיר לי את כסף נדני וכל חפצי ויענק לי ביד רחבה מכל הנמצא בביתו בחפצים וכלים שונים, ובהיפרדי מעליו לנצח לנסוע לב. דאג לי להכין למעני את כל הדרוש ויתהלך עמדי כאב רחמן – וכל אשר היטיב להתהלך עמדי היכני לבי יותר… נוראה היתה הפרידה לנפתלי וגם לי היתה נוראה מאוד ועד נצח לא אשכחה. זכר הפרידה ההיא יגזול גם עתה דמעות מעיניי פעם בפעם.
בבואי לב. אמרו קרובי משפחתי לשדכני לאיש שנית – אבל אנוכי לא אביתי שמוע כלל על דבר נישואין. החלטתי אז בלבי לכונן לי בית-מסחר לבדי, למען אשר לא אצטרך לאיש, ובהיות מצבי איתן, חשבתי, אשוב לעבודת הכלל כמלפנים. כוננתי לי חנות בכספי ואעסוק במסחר; אבל לא הצלחתי במעשה ידיי, כי לא לימדתי ידיי למסחר ומחשבותיי גם הן היו נפוצות ותועות – ותלך חנותי הלוך ודלה, עד כי כעבור שנה לשבתי בב. איבדתי כל כספי וחנותי נפלה בידי נושיי ואדל מאוד.
אז נאנסתי להחל להתפרנס מהוראת-שעות.
אבל התדמי, רחל, כי זה סוף סיפור תולדותיי ועינויי לבי? לא! עוד פרק אחד עליי להוסיף, פרק אשר נכתב בספר תולדותיי בדמי לבבי: בימים ההם באה אליי השמועה כי לאה אשת יואל מתה. לא אכחד ממך, רחל, כי השמועה ההיא עוררה איזו רגשי הנאה בקירבי… הרגשות ההם חטאים היו – אבל מי יוכל להתנגד לרגשות טבעיים כאלה? – ועתה שווי נא בנפשך, רחל, את סערת לבי בבוא אז יואל עירה ב. כי שמע אשר נתגרשתי מאישי, ויתחנן לפניי לתת לו את ידי…
– אנחנו אהבנו זה את זה, שפרה! – דיבר באוזניי אז – אך אביך זקנך ואחותו הפרידו בינינו בזרוע. לי נתנו אשה אחרת ואותך השיאו לאחר. – אבל מסיבות המקרים התירו עתה אסורינו, ועתה אין כל מפריע עוד לנישואינו, אשר נועדו עוד מאז בידי הטבע, והיינו מעתה אם ירצה השם מאושרים באמת.
אבל התדמי, רחל, כי שבתי אז להתנפל בזרועותיו כמלפנים? לא! חמש שנים עברו ולבי היה מעון לקנאה קשה כשאול, לעלבון-כבוד נורא, לגאון נכלם, לכעס עצום ותשוקת נקמה מעבר מזה, ולביזיון וגועל נפש, לחיבה מתועבה ומוסר פנימי מעבר מזה – כל אלה שינו את לבי מן הקצה אל הקצה ויעשוהו לאחר, למכוסה בקיפאון ועוצר בקירבו אש עברה ונקמה כאחד, למלא מרורות וארס… אהבתי העלובה ימים ושנים שאפה איפוא לנקם וגמול-גאון…
– לא, יואל! – קראתי אליו בפנים לוהטים וסערת לב עצומה – לא אהי לך לאשה. היו ימים אשר יכולנו להיות מאושרים. היו ימים אהבתיך בכל תום העלומים וחומם, בכל טוהר הלב ועזוזו – ואז עזבתני, כמוג-לב ואגואיסט שפל, אז השלכתני כנצר נתעב… אז נתת אהבתך לאחרת… אז שכחתני ולא ראית בצרת נפשי; ואנוכי? אנוכי לא חדלתי מאהבך גם אחרי כן, גם אחרי נישואיי, גם במרוצת השנים לא מתה אהבתי בקירבי. וכמה כבלתי במרוצת השנים האלה!… אל! תופת נערך בלבי ואתה היית שלוו ומאושר - - עתה כבר עבר המועד!… שושנת האהבה כי תיבול לא תשוב עוד לפרוח… הלב כי יזקין לא תהיה לו עדנה עוד… תן גם עתה, יואל, אהבתך לאחרת. אנוכי אתעבנה בכל לבי! אכן עשיר אתה ואנוכי ענייה, עולם יהי לך אשר לך ואנוכי לא אמצא חפץ בך ובכספך.
– נורא ונהדר מאוד המעשה אשר עשית! – קראה רחל מתרגשת ותחזק ביד שפרה ותלחצה באהבה וכבוד – אמנם גיבורה אַת, שפרה, ולך נאווה תהילה וכבוד אין קץ!
הוא הרבה להתחנן לפניי – שבה שפרה לספר – להצטדק ולתאר לפניי את “עתידנו” בצבעים מזהירים, אבל אנוכי דחיתיו מעליי בבוז וגאון. ואז הרגשתי הנאה עצומה וגמול נפש נפלא ונעים על כל אשר נשאתי. נקמה כזאת מתוקה מאוד ואין ערוך לה. – ובכל זאת, רחל, חליתי אחרי כן שבועות אחדים…
ובשובי לאיתני באה מנוחה אל לבי ואעזוב את ב. כי אחרי ה“צעד האחרון” ההוא חפצתי להתרחק ממקום מגורי יואל ככל אשר אוכל. ועל פי עצת אחד מקרוביי, באתי הנה עירה N. פה נתתי ספר כריתות לחיים הפשוטים אשר היו לי לחגא 7ולדיראון ואקדש עצמי לעבודת הכלל, זו העבודה הלאומית החביבה עליי עוד מכבר ושאר עבודות הצדקה הטובות; ויתר דרכי חיי ופעולותיי בעיר הזאת הלא הם גלויים וידועים לך, רחל, ואין צורך לי להעבירם על פנייך.
פה שבעת רצון אני בחיי. מכריי קוראים לי “רבי שפרה”, ואנוכי אתיימר בכינוי הזה. הוא יראהני לדעת כי פעולתי היא פעולה ניכרה ותוכל להידמות לפעולת הגברים. אות הוא כי גם אשה עברייה מסוגלת להקדיש עצמה לעבודת האומה והחברה.
– ומה זאת היה לך היום, רעותי הנפלאה, כי בכית וכי הושמה אבן כבדה על לוח לבך? – שאלה רחל בנפש צמאה לדעת.
שפרה הוציאה את הגיליון המקופל מצלחתה אשר הסתירתהו בה בראשונה ותתנהו על יד רחל לקרוא בו:
היא הגישה את הגיליון אל החלון הפתוח ותחל לקרוא:
"שפרה היקרה! חולה אני ומחלתי אנושה. הרופאים ציוו עליי לשים פעמיי לארץ איטליה, אולי ייטב לי שם ומחלתי תירפא. את סיבת מחלתי, בלי ספק, תדעי, שפרה!… אבל לא אאשימך. בי האשם… וכן חפץ ה'; אך אחת אבקש ממך ואל נא תמנעי אותה ממני. בטרם אלך לארץ איטליה, בדרך אשר אולי לא אשוב ממנה, חפץ אני לראות את פנייך… ותשוקתי זאת לא תיתן דומי לנפשי זה כמה… הרשיני איפוא לבוא ל- N. ולראות את פנייך אך הפעם והייתי מאושר!
אוהבך עד נשימתו האחרונה
נפתלי רוזנברג"
אומלל! – קראה רחל נרעשת ודמעות פרצו מעיניה.
ושפרה הליטה פניה בכפות ידיה ותבך מרה: “אנוכי, אנוכי הסיבותי בנפש האומלל הזה!…”
השמש כבר שקעה ובחדר שפרה נטו הצללים לאט, לאט עד אשר היה חושך בחדר.
– ואכן מרים ונפלאים מאוד קורות חייך! – קראה רחל בעיניים רטובות – ומה תעני לנפתלי?
– את חפצו אמלא! – ענתה בעצב.
זמן רב ישבו להן שתי הנשים דומם ותפושות 8 במחשבות רבות. ואחר התעוררה שפרה פתאום ותקרא: רב! זאת היא הפעם הראשונה אשר פתחתי את סגור לבי לפני נפש חיה בעיר הזאת וזאת גם הפעם האחרונה. עתה ייסגר הלב שנית והיה כאשר היה. רב לבכות ולהשתוחח!
[א]
הימים ימי חורף. – יום ערב השבת רד.
זה עתה שבה מן החנות הביתה. היא השליכה מפתחות אחדים על השולחן אשר נוכח הפתח בבואה ותיגש אל התנור הלוהט לחמם מעט את בשרה ובייחוד את ידיה האדומות והקפואות מקור. אחרי כן פשטה את בגדיה העבים מעליה ותרחץ שער ראשה, פניה וידיה במים חמים, וסרוק ותיטיב שערותיה ותלבש בגדים דקים ונקיים לכבוד השבת, ותשם מטפחת על ראשה ותבוא אל החדר השני ותברך על הנרות וארח הסירה את מטפחת הראש מעליה ותשב לשתות חמים.
היא אשה כבת שלושים שנה, גבוהת קומה ומלאת בשר. פניה העגולים והמלאים מפיקים עלומים, יופי וחן; אולם איזו תוגה חרישית נסוכה עליהם.
החדר הוא מרווח ונקי. הרצפה רחוצה למשעי, הקירות צבועים תכלת ומצויירים בצעצועים וציצים ירוקים.. התקרה מלובנת בסיד. על החלונות תלויות יריעות לבנות ומרוקמות בציצים ופרחים שונים. באמצע החדר עומד שולחן עגול ומסביב לו ארבעה כסאות-עץ צבועים צבע אדום-שחרחר. השולחן מכוסה במפה צבועה צבעים שונים, בקצה האחד מונחות החלות מכוסות במפה צהובה קטנה ובקצה השני ארבע מנורות כסף ובהן נרות דולקים מחלב מזוקק ולפניהן עששית גבוהה ומאירה. על יד הקיר המבדיל בין האולם ובין חדר-המבשלות עומדת ספה שחורה. על יד הקיר השני שני כסאות וארון מרובע. על הקיר אשר ממול הספה תלויה מראה קטנה. אחריה בפינה עומד ארון ספרים קטן. לאור הקיר הרביעי תלוי מסך עב ומרוקם המבדיל בין האולם ובין חדר המיטות.
חום נעים ממלא את כל הבית.
היא יושבת אל השולחן ולפניה כוס חמים. עיניה מביטות נכחה בלי כל מטרה. החמים כבר הצטננו ועוד לא תשתה – היא תפושה במחשבות…
וכה יחלפו להם חייה הלוך וחלוף בלי כל שינוי ותמורה – יחשוב לבה ואנחה קלה תתפרץ מקירבה – חיי עמל ויגיעה רבה, טרדות ודאגות רבות, מן השעה השמינית בבוקר עד השעה העשירית בערב בחנות, להיות נוקשה וקפואה מקור, להתעשק את החנוונית והגרון יחר מרוב דברים ו“טענות” את הקונים – והיא לא הסכינה בכל אלה מימי ילדותה – ולבדה… מבלי כל עוזר… וכל עונג ומשוש רחוקים עתה ממנה מאוד, וחייה מה יבשים, מה שוממים…
היא ראתה היום את לאה באה לחנות שרה-רבקה – תחלוף פתאום מחשבה אחרת בקירבה – ועוד לא שילמה לה את החוב הישן. שמה קנתה, בלי ספק, ב“מזומן” – כן, כן דרך בעלי-החובות.
היא שבה למחשבותיה הקודמות: וזה לי חמש שנים אשר אני רואה חיים מרים ושוממים כאלה… חמש שנים – ואני עגונה אומללה… ואני אני הסיבותי בכל אלה – אנוכי התאכזרתי נגדו כל הימים אשר ראה חיים עמי, אנוכי עיניתי את לבו תמיד בהנהגתי הסכלה – ועינויי לבו נעמו לי… אבל הסאה מלאה בקרב הימים, הסאה מלאה וכוח הסבל כשל… כן, אישי הנענה! כאכזרייה הייתי נגדך תמיד ותתאכזר גם אתה… הינך לוקח נקם – נקמה גדולה וקשה מאוד, וזה פרי מעלליי… אכן יכולים אתם גברים, להתנקם מהנשים – ונקמתכם מרה ואיומה… גם את פני צאצאיכם אין אתם נושאים ביום נקם ושילם… ואולם לוא ראיתני, אישי, עתה, לוא ראית את עינויי ויסוריי במשך חמש השנים האלה, לוא ידעת את לבי הנשבר, את מוסר כליותיי, את הנוחם האוכל אותי כעש – כי עתה אולי רפתה חמתך מעליי ותסלח לי, כי עתה אולי חדלה נקמתך…
והילדים ישבו גם הם אל השולחן וישתו חמים. לימינה יושב הילד דוד’ל. הוא לבוש בגד קצר ואדום-כהה מוכתר מסביב בזרי משי שחורים ומכנסיים אדומים וקצרים. אחריו הילדה חנה’לה, שחרחורת ומלאה חן ולה עיניים שחורות ושערות שחורות, לבושה שמלה לבנה וקצרה עד הברכיים ובתי היד אשר לשמלה רחבים וקצרים ומגיעים עד פרקי הזרועות. ממולם יושבת הנערה מלכה, חיוורת פנים ודלת בשר ולה עיני תכלת ושערות צהובות והיא לבושה שמלה צהובה וקצרה. לפניה פתוח ספר אחד בשפת המדינה והיא קוראת בו.
דומיה בחדר, אך התלחשות דוד’ל וחנה’לה וצחוקם חרש לרגעים יפריעו, פעם בפעם, את הדומייה אשר מסביב.
הדומייה לא ארכה. חנה’לה ביקשה מדוד’ל לתת לזמן קצר את התיבה הקטנה אשר לו והוא לא נתן ותתלקח מריבה ביניהם.
– אמי! – התאונן הילד באוזניה – היא קראה לי “שוטה”!
– ומדוע קרא לי “זוללה”? – התלוננה הילדה בהניעה את ראשה ממעלה למטה ובאלכסון.
והיא לא שמעה דבר, היא היתה תפושה במחשבותיה וזכרונותיה. שני רסיסי דמעה נראו בעפעפי עיניה. למראה הזה שקטו הילדים מריב…
– אמי! למה תבכי? – קרא הילד בהתבוננו אל פני אמו בעצב.
– התחפצי לאכול? הבה נאכל!
צחוק חלף על פני הבוכייה.
– האם תבכה בכל ליל שבת! – קראה חנה’לה לדוד’ל בדממה.
– הסו! – התמרמרה אליהם מלכה ותקרוץ בעיניה לאות אזהרה, כי לא יוסיפו לדבר בדבר הזה, לבלי עורר את האם לעצב…
כן בכל ליל שבת! – הגתה תמרורים – בששת ימי המעשה שקועה היא בעסק החנות, בענייני הפרנסה, בעמלה וטרדותיה, מבלי לשאוף רוח ברווחה אף רגע. בהם היא שוכחת את עצמה לפעמים… ואולם בימי המנוחה. ביום שבת ומועד. יחודש יגונה ופצע לבה… ולילי השבת הנעימים יזילו תמיד דמעה מעיניה… הדמעות האלו תפרוצנה מעיניה מבלי משים כמעט, ויש אשר תיראינה בעפעפיה כתולדות המנוחה הנעימה והקדושה אשר מסביב…
מה חפצה כי יהיו כל הימים ימי המעשה, כי לא תדע כל מנוחה ונופש. ימי המנוחה מרים לה מאוד. היא מבלה את רוב ימי המנוחה בשינה – ומה מרים המה חיים כאלה! ופניהם מה שחורים וזעפים!
היא מחתה דמעה מעיניה ותבוא אל חדר-המבשלות ותשב על הכסא אשר אצל התנור להחם את בשרה.
[ב]
..על האשה להתנכר אל הבעל. גם בעת אשר לבה בוער באש האהבה עליה להיראות כמו קרח נורא נטוי עליו, עליה לסגור את לבה לפניו מבלי אשר יידע את הרגשות העוברים בו… זאת תרהיבה ותוסיף לה להיות חן בעיני הבעל. כל מה אשר תתרחקו מאת הבעל ותתנכרי לו יוסיף להוקירך ולאהבך ולכרוע ברך לפנייך. כוח הדוחה אשר בהליכותייך איתו יחזק את כוח המושך אשר לך. אך בהנהגה כזאת תצליח האשה להיכבד בעיני בעלה ולהיאהב תמיד ולהשתרר עליו גם השתרר; ואוי, תראה לו אותות חיבה, – היא תאבד את חינה בעיניו ותהיה לו למרמס…"
הלקח הזה אשר שמעה פעמים רבות מפי אמה המנוחה, עלה עתה על לבה. אמה היתה נודעת לכחמת לב ובעלת שכל כביר, והיא היתה אשה יפה ומיוחסת – ואמה אמנם שמרה למלאות אחרי כל דברי הלקח אשר הטיפה באוזני אחרות. נפשה היתה כלואה תמיד בקירבה פנימה מבלי היגלות לאחרים וגם להנפשות הקרובות אליה. היא לא הרבתה שיחה כנשים אחרות והיא משלה בבעלה – באביה המנוח – ובילדים ממשלה בלתי מוגבלת. היא דיברה אליהם תמיד בקול מצווה; ואביה היה נכנע לפניה וסר למשמעתה ויכבדה ויוקירה מאוד, ויתאמץ תמיד לקדם את רצונה וחפץ לבה.
והלקח הזה אשר שמעה מפי אמה פעמים רבות מצא מסילות בלבה עוד בהיותה נערה רכה בשנים, ואמה היתה לה למופת בהליכות האשה את אישה – וגם היא נשאה את נפשה להנהגה כזאת בחייה העתידים…
והיא זוכרת כי בבואה פעם אחת אל רעותה אשר נישאה אז לאיש ותרא והנה היא מתעלסת את בעלה, מלבבת אותו בעיניה ומראה לו אותות חיבה, ותצחק בקירבה לאיוולת רעותה; ובהישארן אחרי כן לבדן בבית העירה את אוזן רעותה למוסר: “הנהגתך לא ישרה בעיניי כלל. בהנהגה כזאת יאבד מהר חנך בעיני בעלך. ולוא גם תאהביהו שבעתיים מאשר תאהביהו עתה, עלייך להסתיר את אהבתך בחובך ולהתנכר לו. אנוכי אבחר לי בהנהגה אחרת את האיש אשר יוכיח לי ה' לימים הבאים. אנוכי אתהלך איתו בגאון וקור-רוח, אנוכי אמשול בו והוא אפיים ארץ ישתחווה לפניי. התצחקי? הנה ימים באים ונוכחת כי כן יהיה”.
אמנם כן היה. אבל מה הן תוצאות ההנהגה ההיא?… היא היתה הבת היחידה לאבותיה ולה שני אחים. היא היתה צעירה מהם לימים. הון אבותיה לא היה רב; אבל המה התפרנסו וברווח ובכבוד. אביה היה סוחר בתבואה. אמה והיא היו יושבות בית. שנים אחדות למדה בבית הגימנזיום ואחר חדלה ותלמד מפי מורים בבית, היא למדה גם דבר צרפתית ולפרוט על פסנתר.
עתה כבר ככחה את כל אלה…
המה גרו בעיר ג.
השכלתה לא היתה רבה, ידיעותיה לא היו רחבות; ובכל זאת האמינו הגברים אשר באו בחברתה כי משכלת גדולה היא. היא לא דיברה רבות; אבל שקלה את דבריה במאזני השכל הבריא. היא חוננה בלב אמיץ ורוח כביר, ויש אשר התווכחה את גברים משכילים בעניינים נכבדים ונשגבים מאוד ולא שבה אחור מפני כול. היא היתה מדברת תמיד גבוהה בבטחון פנימי באמיתות משפטיה.
היא התהלכה את העלמות אשר בגילה, ובייחוד, את מעריציה הבחורים אשר סבוה מכל עברים, ותבט אליהם מגבוה. רבים ביקשו קרבתה והיא התרחקה מהם. רבים ביקשו את ידה והיא השיבה פניהם ריקם. “רחל היפה” היתה נקראה בפי הגברים והתהילה הזאת ביחד עם עוד תהילות ושבחים אשר שמעה, פעם בפעם, מפי רבים הרהיבוה וימלאוה גאון פנימי. אחרים קראו לה “רחל הגאיונה” וגם בגאוותה זאת התגאתה.
במלאת לה תשע עשרה שנה נתארשה לו. הוא מצא חן בעייה במראהו וטוב דעתו ובהליכותיו הנאות. ולו כהונה נכבדה באחד מבתי המסחר הגדולים ויקבל בשכרו מאה רובל לחודש. והיא זוכרת כי אחד מן הדברים אשר היטו אז את לבה אחריו היתה ההכרה כי לב רך וטוב לו והוא רפה-רוח ובעל מזג נעים, והיא תוכל למשול בו ולהטותו למשמעתה תמיד.
עתה כבר היכרה לדעת מה נתעב ונבער היה החפץ ההוא!…
ואמנם עוד בימים שבין האירושין והנישואין כבר החלה לפרש עליו את ממשלתה. חוט הנהגתה הזרה, אשר התעבת בקרב הימים ויהי לחבל עב השם מחנק לצוואר, כבר החל אז להיטוות. כבר החלה אז להתנכר לו וההתנכרות הזאת לא חדלה עד יום האחרון…
הוא היה מדבר באוזניה דברים נעימים, מלאים אהבה וחיבה, והיא שמעה אותם במנוחה ולא השיבה דבר. הוא הצהיל פניו אליה ומבטיו הפיקו חום ורגש והיא הביטה אליו בקור-רוח.
ברגע הזה עלה על זכרונה מחזה אחד מהימים ההם.
הדבר יה ביום השני. היא עמדה אז על יד החלון והוא עמד נשען על השולחן לא רחוק ממנה. פתאום ניגש אליה ויחבקה ואז התפרצה מזרועותיו ותצעד צעדים אחדים לאחור ותניע בראשה לשני עבריה ותקרא: “לא נאווה, יעקב!” ותבט אליו כמו בכעס, והיא ראתה אותו ופניו אדמו ויחוורו חליפות ויהי כנבוך, ומבוכתו נתנה שמחה רבה בלבה…
ובכל הימים ההם לא נתנתו להראות לה אותות חיבתו ותשב בחברתו כעלמה זרה לו. היא הכירה בו כי מתענה הוא בגלל ההנהגה הזאת כי נכספה וגם כלתה נפשו לאותות אהבתה. היא הכירה בו כי מטיל ספק הוא אף באהבתה אליו – ועינוייו אלה נעמו לאהבת עצמה וגאונה הפנימי. היא ראתה כי כאשר תוסיף להתרחק ממנו ולהיראות קרת-רוח בהליכותיה איתו כן תפרוץ תשוקתו אליה והאהבה תבער בלבו כאש – והמחזה הזה הרהיב את לבה ויענגה מאוד…כבר ראתה אז כי תחבולותיה מצליחות, כי שבתה את לבו כקוסמת, כי יכבדה ויעריצה מאוד וכי סר הוא למשמעתה – ודי היה אך רמז קל ומבט אחד להניאו מכל מעשה וחפץ… והיא היתה שבעת רצון.
ברגע הזה עלה על לבה זכר החתונה ואנחה חרישית התפרצה מעמקי לבה אז, ביום שמחתה לנבא לה, כי הקשר הזה ייפרד בקרב הימים ובאופן נורא כזה? ייפרד – ובכל-זאת לא יינתק כלה וחרצובותיה לא תיפתחנה כיום הזה… היא לא יכלה אז לראות מראשית אחרית. היא היתה אז שמחה בחלקה ומאושרה. פניה הפיקו אז זוהר וגיל וכל קרביה רנו בקירבה, ואולם אך הבט הביט הוא אליה וכרגע חלפו הזוהר והגיד מעל פניה ואיזו מנוחה שלמה, בלי כל תנועה והתרגשות, ריחפה על פניה וכל יצוריה כוסו בקרח…
וגם אחרי כן לא שינתה ההנהגה הזאת. ואם היו עיתים אשר לא הניאתו מהראות לה אותות חיבה ושעשועי עדנים – אבל היא… היא לא השיבה לו חיבה, היא לא חננה אותו אף במבט נעים וצחוק-חן. היא נסוגה אחור מכל אלה, כל הליכותיה איתו הביעו קרת-רוח, חוסר רגש ולב… והיא משלה בו, היא פנתה אליו תמיד בקרול מצווה, היא הביטה אליו כמו מגבוה, כמו עשתה איתו חסד גדול בתיתה ידה לו להיות לו לאשה…
איזה צללי זכרונות חלפו על פניה ותתאדם… מה נתעבה היא הנהגה כזאת!
והאם לא אהבה אותו? וגם לה לב ורגש… והוא היה טוב מראה ונחמד ונפשו מה עדינה ורכה! – אולם היא שמה מסווה על לבה…
גם האהבה המשותפת להילדים אשר ילדה לו לא שינתה את ההנהגה ההיא…
ההתנכרות אשר היתה בראשונה כעשויה, כמלאכותית, היתה בקרב הימים לטבעית, כמו לא תוכל היות אחרת.
היא ראתה יום יום את ענות-נפשו… היא ראתה אותו מפרפר בעינוייו… היא ראתה ומצחו מכוסה על פי רוב בענן עצבת ועיניו תפיצנה איזה מבטים עכורים ואפלים; היא ראתה את מחשבותיו המפוזרות והתועות וכל אלה נעמו לה – המחזות ההם אשר יקרעו עתה את לבה עינגוה אז מאוד…
איך יכלה אז להתאכזר ככה?… איך?…
האם לא יצדקו אלה הגברים הקוראים להאשה “נחש?”
האם לא נשכה את לבו יום יום?… האם לא הטילה בו את ארסה במסתרים, במחשך, בכל עת ועת?…
אכן יש אשר בעלות זכרונות העבר על לבה והנה כל קרביה ימלאו רגשי בוז ושאט נפש לה בעצמה ולכל בנות מינה… האשה – היופי, הרוך, הנועם, מלאך השלום והאהבה, שירת החיים! שקר תשקרו, משוררים ומליצים! האשה – יציר שפל, נחש, ארס, מלאך-המוות!…
זה לא כבר היתה קרואה אל חתונת אחד ממכריה, הוא היה שמח ועלז, פניו ונדנודי עפעפיו הפיקו רננה ואושר – והיא התבוננה אליו ועיניה הפיקו לעג מר: “שמח, בחור, בנחשך, אשר רכשת לך, שמח! והנה ימים באים ונהמת ויללת מעצמת הנשיכות…”
[ג]
ברגע הזה בא הילד לחדר המבשלות ויעמוד על יד אמו. הוא נשא את עיניו אליה ומבטיו הביעו איזו תחינה וכליון נפש. היא הושיבתהו על ברכיה ותאמצהו אל לבה בחום. מבטי הילד עוררו בקירבה זכרונות רבים… היא זכרה כי בשובו בערב מבית המסחר הביתה היה עמל ועייף ומבקש מנוחה; ובכל-זאת נהרו פניו ואיזה צחוק-רצון ריחף עליהם ומבטיו אשר העיף עליה הביעו חיבה עצומה, איזה צמאון נפש… אולם כעבור רגעים אחדים הועמו פניו, הצחוק חלף מעליהם ומבטיו הביעו מרירות ויאוש…
אומלל! הוא עבד כל היום, ויעמול וייעף, הוא שאף אחרי כן לפנים מאירים, לעיני יונים, למנוחת עדנים. ומה מצא בבית? מי קידם את פניו? מנוחת-אבן, פנים גאיונים, עיני נחש… הוא הביא לה לב מלא חום, חיבה ורגש; ואיזה לב נתנה לו תמורתו? לא את לבה הפנימי והטבעי, כי אם לב מזוייף, לב קר וחסר רגש…
היא ידעה כי במבט-מאיר אחד תשיב את נפשו, במלה נעימה אחת תחייהו, בהברת חיבה אחת תביאהו לגן-עדן – והיא לא עשתה כזאת… מדוע? למען תגדל אהבתו אליה… והאם לא הצחוק הוא? האם לא נוכחה כבר לדעת כי אוהב הוא אותה בנפשו? ומדוע לא הסתפקה באהבה העזה והעצומה ההיא? ומה חפצה עוד? עד כמה יכל לאהוב אותה עוד? עד כמה? כי ילחך עפר רגליה, כי יהיה לה, כאסקופה הנדרסת, כי יגווע לעיניה באהבתו? הוי, אגואיזם אוילי כזה!
מדי חשבה כזאת יחשוב לבה בכל פעם להתפוצץ… לולא ההתנכרות הארורה ההיא, לולא הגאון האווילי ההוא – כי עתה היו שניהם מאושרים ולאורך ימים… “אוי, אוי להאשה אשר לא תתנכר אל בעלה – היא תאבד חינה בעיניו ותהיה לו למרמס” – שקר! האמון והאהבה אשר היתה מראה לו היו מגדילים עוד את חנה בעיניו, הוא היה אוהב אותה עוד יותר. להשתרר? כי ייפול אפיים ארץ לפניה? – מה נאלח הוא חפץ כזה! היש מקום לשררות ועדות בחיי האהבה?
אגלי דמעה נראו בעפעפי עיניה… שתי דמעות ניצבו לפניה ברגע הזה… הוא ישב פעם אחת על ידה וידבר באוזניה דברים ערבים, דברי אהבה וחיבה, והיא ישבה דומם ובלי נוע. ובהטותו את ראשו ויאמר לנשק לה הניעה בראשה לאות מיאון ותקרא: “הנח לי!” ואז נראו שתי דמעות בעפעפיו… ואז היתה הפעם הראשונה אשר הקשיבה איזה קול-מוסר בקרב לבה ועינה הפיקו כמו בקשת-סליחה – אבל הקול הזה נדמה כרגע ועינה שבו להביט במנוחה וקרה. ואחרי כן, היא זוכרת, שמעה בפעם הראשונה תלונה יוצאת מפתחי פיו: “אמנם לא תאהביני, רחל!” – התלונה ההיא שרטה שרטת בנפשה ואיזה רגש חמלה התעורר בקירבה; אבל גאונה האווילי גירש כרגע את הרגש ההוא מקירבה וקצף לקח מקומו. היא הביטה אליו בזעם ותקרא בלעג: “אם, לפי דבריך, לא אאהבך – אות היא כי אינך שווה באהבתי” ואז ענה אותה קשות ומריבה עזה התלקחה ביניהם… אחרית המריבה היתה כי החלה לבכות בקול והוא התחנן לפניה כי תסלח לו על חטאת שפתיו…
הוא ביקש עוד סליחה מאיתה! אומלל!
– אמי! מה אוהבך! – קרא הילד פתאום ויישק לה.
היא הביטה אליו בחיבה ותעתר לו עתרת נשיקות. פניה נהרו מעט. לולא הילדים, כי עתה לא יכלה נשוא כובד חיים כאלה. אך המה ימתיקו לה מעט את חייה המרים, המה ישיבו את נפשה וישכיחוה, לעיתים את יגונה; אך פתאום הועמו פניה שנית. עיניה הפיקו כאב-לב פנימי… היא חשה בקירבה מוסר כליות נורא: היא התאכזרה גם כנגד הילדים. היא גזלה את אביהם מהם, את מגינם ומדריכם…מי ישים עתה עין עליהם? מי יחנכם?
– והיא שקועה כל הימים בענייני ה“פרנסה” והילדים יגדלו פרא בלי כל חינוך.
אתם אוהבים אותי, ילדיי הנעימים – חלפה מחשבה מרה בקירבה – ועליכם לשנוא אותי ולתעבני! עליכם לנקום ממי נקמת אביכם!
למחשבה הזו התנודדה.
והיא עוד הוסיפה לענותו – שבו מחשבותיה לייסרה – היא זרתה עוד מלח על פצעי לבו. היא עוד האירה פניה לאחרים… עמהם דיברה בחן ונעימות ותראה להם אותות ידידות וכבוד – היא לא חשבה, חלילה, מחשבה זרה;היא היתה נאמנה לבעלה ולחוקי המוסר; אבל היא עשתה כזאת למען עורר קנאה בלב אישה, ואמנם קנאה כזאת עוררה בלבו, והקנאה ההיא נעמה לה. “הקנאה מוסיפה עוד עצמה להאהבה” חשבה לה אז…
היא נאנחה… זכר האיש ההוא, לייבזון, עלה על לבה. הוא היה מקור אסונה… הוא היה רווק עשיר ואחד ממכרי יעקב. הוא החל לבקר בביתם, פעם בפעם, והיא התקרבה אליו מאוד, ויש אשר עברו שעות רבות והוא ישב בביתם ושניהם השתעו בנעימות ויצחקו בקלפים ואל יעקב לא שעתה כמעט. היא ראתה כי התקרבותה ללייבזון תצית אש קנאות בלב יעקב – והקנאה היא היתה לה לרצון…
קנאתו גברה מיום ליום ופעם אחת פרצה מקרבו בדברים, הוא איחר לבוא באחד הערבים הביתה.
– מדוע איחרת כה לבוא הערב? – שאלתהו בבואו.
– יען לא חפצתי להפריע אותך ואת לייבזון ממעשיכם!
מבול של חרפות המטירה עליו ברגע ההוא. אחרי כן פרץ קולה בבכי גדול.
אבל הפעם לא ביקש עוד סליחה מאיתה ונדם…
ומה עשתה היא לימים הבאים. השינתה את דרכה לטוב?… לא! קנאת אישה עוד הגדילה את המדורה. כמו להכעיסו ולהראות לו כי לא תיחת ממנו וכי היא הגברת גם לעצמה וגם לו, ועם זה להפיח באש אהבתו אליה עוד יותר, החלה להתקרב אל לייבזון עוד ביתר שאת, אם כי באמת לא הרגישה בלבה כל נטייה אליו ואף שמץ איזה רגש זר לא התעורר בקירבה.
אבל איך לא ראתה תוצאות הנהגה מסוכנת כזאת?…
באחד הערבים ביקשה יעקב לטייל איתו בחוץ והיא השיבה פניו ריקם. הוא הלך לו לבדו והיא נשארה בבית. כעבור חצי שעה בא לייבזון. היא קיבלה את פניו בידידות ובפנים מאירים. כשעה התמהמה בבית והמה השתעשעו יחדיו וישחקו יתלוצצו. אחרי כן אמרה לו, כי עליה ללכת לאחת ממכרותיה והוא הביע את חפצו ללוותה בדרכה.
המכרה גרה לא הרחק ממעונה, המה הלכו דרך רחוב אחד. ואחר נפרדה ממנו ותבוא לבית מכרתה.
שמה התמהמה כשלוש שעות.
ומה היו לה שלוש השעות ההן? עולם מלא, עולם חייה, נחרב אז…
היא שבה הביתה בשעת השתים עשרה בלילה – ומה השתוממה בראותה כי הוא איננו בבית.
היא פנתה אל השפחה בשאלה: ההיה פה יעקב?
– הוא היה פה ואחר הלך לו – ענתה השפחה במבוכה.
היא לטשה את עיניה למול השפחה בתימהון.
– לא אדע מה היה להאדון – קראה השפחה אחרי דומיית רגע ותגמגם בלשונה – הוא בא הביתה כעבור חצי שעה מעת לכת הגבירה וישאל איפה הגבירה?
– היא הלכה לה את לייבזון – עניתיו.
– מה? מה אמרת – גערה בשפחה בקצף.
השפחה החרישה.
– ומה אמר? הוסיפה לשאול את השפחה.
– הוא לא אמר מאומה – ענתה – אך בא אל האולם ויתהלך אחת הנה ואחת הנה, ואחר בא לחדר-המשכב ופתאם הקשבתי קול בכי. אנוכי נבהלתי מאוד ואתפרץ לחדר-המשכב, והנה האדון מחבק את הילדים ונושק להם ובוכה.
– אויה! – התפרץ קול פחדים מפיה.
השפחה הספיה לספר: מה להאדון? – שאלתיו.
– אין דבר! – ענני, וכרגע יצא מאת חדר-המשכב וילבש את אדרת-השער הטובה, אשר ילבש האדון ביום שבת ויום-טוב ויבוא עוד הפעם לחדר-המשכב ואנוכי הקשבתי קול נשיקות ואחר יצא מאת הבית.
עיניה חשכו וברכיה כשלו. ברוב כוח באה אל האולם ותצנח על הספה ותהי כהלומת רעם. אחרי כן התעודדה ותיגש אל ארון הבגדים ותפתחהו והנה כל בגדיו תלויים בארון מלבד האדרת הטובה, היא ניגשה אל המלתחה ותפתחה והנה כל כלי התכשיטין מונחים במקומם, אחד לא נפקד, גם השעון של זהב לא נפקד. היא פתחה את כיס הכסף. ביום ההוא היו מונחים שם שלושה שטרות בני מאה רובל והנה שטר אחד נפקד.
היא ספקה כפיה: “הוא נסע!”
מוחה חשב להתפוצץ לרסיסים. היא חפצה לדלוק אחריו – אבל לא ידעה אנא.
היא התבוננה עוד הפעם בכיסי-הכסף, תעודת-ההשלשה מאלף רובל המופקד בבית אוצר הממשלה לא נפקדה.
היא באה לחדר-המשכב, הילדים ישנו את שנתם.
היא ישבה על מיטתה ותצלול בים מחשבות… איזה סער התחולל אז בקירבה! איזה רגשות סערו בלבה! – היא קיוותה לרגעים, כי שוב ישוב בקרוב הביתה, כי אך ניסה להפחידה בזה ולאיים עליה, למען תשנה את הנהגתה לימים הבאים – ורגשי קצף התלקחו אז בקירבה: איך הרהיב בנפשו לעשות כזאת? הכהתל בילד יהתל בה? רגע החליטה כי בשובו הביתה תייסרהו בזעם על ההיתול הנורא הזה וגע הורה אותה גאונה הפנימי אחרת: בשובו תעשה את עצמה כאילו לא הצטערה כלל על הבריחה הזאת, כאילו אחת היא לה ואיום כזה לא יפחידה כלל וכלל – אבל פעם בפעם, נדחו הרגשות האלה מפני רגשות נוראים אחרים; פן עזב אותה לחלוטין? פן נסע לארץ אחרת?…
מה נורא היה לה הלילה ההוא, היא שכבה במיטה, אבל שנתה נדדה…
ובבוקר, היא זוכרת, שאלה אותה הילדה מלכה: “איפה האב?” והשאלה ההיא פלחה לבה כחץ. וכה עברו ימים אחדים ועקבותיו לא נודעו. כצל התהלכה ולא ידעה נפשה. היא התאמצה עוד להסתיר את הדבר מאחרים. כאשר שלחו מבית-המסחר לשאול: מדוע לא יבוא יעקב לבית-המסחר? ענתה: מעיר מולדתו הבהילוהו על ידי הטלגרף לבוא שמה, כי אביו חולה.
אך ביום השלישי נפתרה החידה. נושא האגרות הביא מכתב וחותם חוץ-לארץ עליו. היא פתחה אותו בידיים רועדות ועיניה חשכו למקרא:
"רחל!
בעת אשר יבוא המכתב הזה לידך ידוע תדעי כי הנני כבר מעבר לגבול. אנוכי עזבתי אותך ואת הילדים לנצח. יותר מחמש שנים סבלתי מידך ייסורי שאול. אנוכי אהבתיך בכל חושיי ורגשותיי – ואת שנאתיני. את עיניתיני באכזריות – ולאחרונה נתת את האהבה, אשר מנעת ממני תמיד, לאחר.
עתה כשל כוח סבלי. אהבתי נהפכה עתה לאיבה ניצחת. אנוכי אקום ממך את נקמת חיי המורעלים מידך לנצח.
לבי נשבר רק על הילדים – אך האלוהים הוא יודע עד כמה נלחמתי את רגשותיי, עד כי החלטתי בלבי החלטה נוראה כזאת, ואני אך איש ולא אל.
אקווה כי לא תייסרי את הילדים בגללי ורחם תרחמים כאם.
יעקב".
ובפעם אחת נשבר גאון לבה… ברגע אחד היתה לתולעת, לרמש: ברגע אחד נפקחו עיניה לראות נכוחה ותרא את רוע הנהגתה וסכלותה על כה – וחרטה עצומה אכלה את לבה באלפי פיות… מוקדי שאול נערכו אז בקירבה… לוא שב אז יעקב אליה, כי עתה נפלה אפיים ארץ לפניו ותבך ותתחנן לו, לסלוח לה על כול, על כול… היא היתה מתקנת את כל אשר עיוותה בחמש השנים ההן… היא היתה מגלה לו את לבה, היא היתה מסירה את המסווה מעליו ותפתח לפניו את מקור האהבה אשר בקירבה, ושאב ממנו אהבה וחיבה ואמון עד בלי קץ…
אבל הוא לא שב…
את המכתב ההוא לא ראתה עין זולתה – והוא חקוק בלבה, בדם ודמע…
ומאז קורא לה שם “העגונה”.
היא אולצה להיות למפרנסת הבית. היא עשתה לה חנות של בד ותהי לחנוונית.
היא יצאה מהדירה הרחבה והמהודרה ותבוא לגור פה… ותחל להמעיט את כל הוצאות הבית.
והיא עזובה ובודדה, גם אבותיה כבר מתו. אמה מתה עוד כשנתיים אחרי חתונתה ואביה כשנה אחרי כן.
אלי! האין די עוד? האם לא ייסרתני כבר כחטאותיי?
– אמי! רעב אני – התאונן הילד.
היא באה אל האולם ותצוו על השפחה להגיש את המאכלים.
היא ישבה אל השולחן ותחלק את המנות להילדים וארוחת הערב החלה – וזמן רב עוד הביטו עיניה נכחה בלי כל מטרה. המרק אשר לפניה כבר הצטנן והיא עוד לא טעמה ממנו…
“כן, בכל ליל שבת!”…
(אטיוד פסיכולוגי)
[א]
הוא מתהלך לאיטו בין הקברים.
ראשו מוטה לעיניו תועות הנה והנה, מבטיו וקמטי מצחו לרגעים מפיקים איזו מרירות וכאב נפש…
הוא איש כבר שלושים ושש שנה, פניו ארוכים וחיוורים, זקנו ושער ראשו צהובים ועיניו ממראה התכלת, גבה הקומה, מלובש בגדי קיץ אמוצים וקלים, על ראשו צילינדר ומקל תפארת בידו.
לרגעים יעמוד בלכתו, יישען על מקלו אשר בידו וילטוש את עיניו להתבונן בכתב שעל אחת “המצבות”, ויש אשר ינוד בראשו לאות חמלה ואנחה חרישית תתפרץ מחזהו:
“מי יודע אם לא יתגולל גם בקבר הזה איזה פרח נעים אשר נקטף ביד גסה וחזקה?”…
הוא מתהלך לו הלאה.
פרח נעים! – תוסיף מחשבתו למרר את נפשו – אמנם פרח נעים, מקומה היתה ראויה להיות בין פרחים והחבצלות ולא בין הקוצים – היא היתה צריכה לבוא בידי כורם, בידיים מסוגלות להיטפל בפרחים, הוא היה יודע לשמור עליה מכל משמר, לבל יכסה אבק החיים, לבל, תיבול לפני המועד.
פרח נעים! היוכל איש אחד מבלעדו לדעת את נעימות הפרח שהיה לו ואשר עודו באיבו נקטף בידו הגסה, והחזקה? לא! אך הוא לבדו יודע מה היה לו ומה חסר לו עתה… אך הוא לבדו.
הוא נשא עיניו למרחוק, עיניו הביטו לאיזה צד זמן רב – איזה זיכרון עלה על לבו:
“מה אוהבת את הפרחים, מאקס יקירי! – קראה אליו פעם אחת באחד מימי הקיץ בבוקר בשבתם על אחד הספסלים ב”גן הצמחים" ותור באצבעה הדקה על מחלקת הצמחים אשר ממולם – מקנאה אני בפרחים היפים האלה, ויש אשר גם אנוכי חפצתי להיות לאחד הפרחים ההם, לשרש ולשגשג כאחת הערוגות או באחד הגנים ההם. להתעלס את הרוחות הנעימות ואת קווי השמש השובבים ובייחוד, לשתות בבוקר מטל שמים… טל שמים, נעים ונפלא הוא בלי ספק המשקה הזה! מה תחשוב אתה, מאקס? המשקה ערב ונפלא הוא הטל?"
ובדברה כה הניחה את ידה הרכה והחמה על שכמו ותלטוש למולו את עיניה השחורות, הגדולות והתמימות וצחוק קסם, צחוק ילד פיזז על שפתותיה הדקות ועל סנטרה החד ובייחוד בגומות הלחיים מלמטה, ומבטיה העמוקים חדרו אל תוך עיניו ומשם זרמו בזרמי עדן את לבו וכל עורקיו.
והוא גס הנפש! – מתמרמר הוא אל נפשו לזכר השיחה ההיא – הוא היה אוהב להעיב את אור הפנים והעיניים, הוא היה מגרש את צחוק הקסם מעל פניה בחזקת היד, הוא היה אוהב תמיד ללעוג לתומתה ולהקניטה – האין זאת? והוא זוכר, כי תחת לצחוק ולהאיר פנים לתמימות “מלאכו” העמיד את פניו כמתקצף ויקרא כמצווה:
– עד כמה פעמים אמרתי לך, ליזה, כי תחדלי מדברי שטות כאלה. לא עוד ילדה הינך, כבר היית לרעית־בעל, ועוד מעט… עוד מעט… והיית לאם.
וברגע אחד חלף צחוק הקסם, עיניה הועמו ופניה אדמו כשושן, היא התרחקה ממנו בכעס לקצה הספסל השני ותישען על מסעד הספסל בפינה וריסי עיניה התפוצצו במרוצה.
והוא עוד התענג למראה הקינתור ההוא!
איך? – יתפלא עתה הלוך והתפלא – איך נואל כה בימים ההם? איך היה לועג לתמימותה הנעימה ולקסמיה הנפלאים? איך יכל להכאיב את לבה תמיד ולהכעיסה על לא דבר? איך?
ועתה – מה היה נותן במחיר צחוק קסם אחד כזה? מה היה נותן במחיר העיניים השחורות, הגדולות והתמימות ההן? מה היה נותן במחיר המבטים העמוקים והחודרים ההם? האם לא את כל אשר לו נתן בעדם?
הבוקר היה צח מאוד, פני השמים המכוסים תכלת הפיקו הוד. השמש קמה עתה ממשכבה ותיתצב בפאתי השמים במזרח ופניה מאדמים מעט, ושערות הזהב אשר לה ארוכות ונטושות ומרהיבות עין – ורוח חרישית ונעימה מרחפת מסביב. מאקס נשא את עיניו: מסביב אך שמים וירק ארץ, עשבות שדה ואחו, רום ומרחב יה. מה יפה ונעים פה הטבע! – אבל מה מר ומעציב הוא להיות בודד ואומלל בקרב הרום והמרחב הזה!… בודד במלוא מובן המלה… אין אשת ואין בנים.
והוא הן יכול להיות מאושר בחיים, לוא ידע להתהלך!
קול צפצוף אחת הציפורים מעל ענפי אחד העצים הגיע לאוזניו ברגע הזה. הוא נשא את עיניו למעלה ויתבונן בציפור המצפצפת. היא נדנדה בראשה ובכנפיה לרגעים ותסתר את חרטומה בין רגליה וכנפיה חליפות. אחר נשאה אבר ותעף לה הלאה והלאה… זמן רב היו עינו נטויות אל מעוף הציפור במרומי האוויר, עד אשר נעלמה מעיניו כלה…
ברגע ההוא עלה על לבו זכר הראיון הראשון.
אבותיה היו בעלי אחוזה מסביב לעיר N.. אביה היה אחד ממכריו זה שנים אחדות. והיא היתה בתם היחידה. הוא נסע אז אל האחוזה לראות את “הכלה” ולבוא איתה בברית “התנאים” אם תישר בעיניו. ויהי בעברו על פני הגן אשר לפני הבית הקשיבו אוזניו קול זמרת נערה עולה מן הגן. הקול היה רך וערב מאוד. “קולה הוא” שיער אז בנפשו – ולאמת. הוא ציווה לרכב לעצור בסוסים רגעים אחדים ואוזניו לא שבעו משמוע את קול הזמרות הרכות והמלאות קסם. העגלה עמדה על יד מבוא הגן והוא בא הגנה לבוא משם אל הבית. והנה על המעקה שלפני הבית יושבים: “המחותן” ועל ידו אשה כבת חמישים ונערה רכה. “האשה היא המחותנת והנערה – הכלה” שיער אז בנפשו – ולאמת, הוא הרים את כובעו פעמים אחדות למול היושבים וישתחו לקראתם מרחוק, המחותן מיהר לרדת מעל המעקה וללכת לקראתו לקדם את פניו. והוא ראה אז והנה התנשאה האשה הבכירה ממקומה ותרזום לה באצבעה, כנראה, כי תחדל מזמר ובאה הביתה איתה יחדיו; אבל הנערה הניעה בכתפיה לאות מיאון ולא קמה ממקום מושבה ולא חדלה מזמר. “המחותן” קידם את פניו באמצע הדרך אשר בין מבוא הגן ובין מבוא הבית בברכת שלום, ויקרא אליו בצחוק: "הנה ‘הכלה’ לעיניך. שובבה! היא לא תחדל מזמר ולא תתבושש כלל בפני ‘החתן’ ".
וברגעים ההם התבונן אליה: והנה היא נערה צעירה לימים מאוד, כבת שבע עשרה שנה ולא יותר, קצרת קומה ודקת בשר, ומה קטנים פניה ומה דק אפה! ואולם מה רב האצור בפנים הקטנים האלה! – מה רב הרוך הנסוך על תבנית גזרתה וכל יצורי גווה – והעיניים הגדולות והשחורות והארוכות – אל! כמה קסם בעיניים, בשפתיים ובשערות האלו! ועיניים ושפתיים ושערות כאלה לא ראה כל ימי חייו! – היא היתה לבושה אז שמלה צהובה־לבנה, והשמלה ההיא עוד הוסיפה לה לוויית חן ותהי אז בעיניו כחבצלת־קסם. בתמהון עונג הביט אל המראה הנחמד אשר לפניו ולא יכול הסב עיניו ממנו, ויהי בהקריבם לבוא אל הבית וירא והנה המחותנת לוחשת מה באוזני הנערה, וכרגע חדלה מזמר, ותמהר ותקפוץ מעל המעקה ותברח אל בינות לשיחים – והוא זוכר כי היה כנבוך ברגעים ההם ופניו התאדמו מאוד; אך “המחותן” פנה אליו בצחוק ויקרא: “הקונדס! היא מצחקת ולא יותר, ואולי חפצה היא לסיים את זמרתה”.
ואמנם ברגע ההיא נשמע שנית קולה בשיר עולה מבינות לשיחים.
והשחוק השובב ההוא עוד הגדיל את חינה בעיניו.
המה באו אל הבית ואחרי התוודעו אל “המחותנת” בא אל החדר אשר פינו למענו. שם רחץ את פניו ויחלף שמלותיו וכעבור חצי שעה יצא אל האולם והמחותנים הובילוהו אל הסוכה אשר בגן העשויה מזמורות דקות וירוקות מעשי מקלעות, ששם לפני שולחן הערוך בצנצנות וכוסות ומטעמים שונים ישבה היא, ועל ידה ישבה עוד נערה אחת בכירה ממנה לימים ותתלחשנה יחד, ובטרם יבוא אל הסוכה הגיעו לאזניו דבריה אשר דיברה בלחש באוזני הנערה השנייה: “שרה! מה נורא הוא! יראה אני מפניו מאוד”.
הוא נשך אז בשיניו את שפתו התחתונה.
עתה רואה הוא אמנם, כי לבה ניבא לה את העתיד. אמנם נורא היה לה!
ובשבתם כולם בסוכת הגן לא בושה בפניו מאומה ותדבר ותשחק, ואולם אחרי כן, בחפצו לטייל איתה לבדה בגן לא אבתה, ותקרא גם לחברתה להילוות אליהם, ובכל עת הטיול פנתה בדבריה אך לשרה כמו באמת יראה מפניו.
אולם עברו ימים אחדים והוא הסכינה עמו לאט.
וכעבור שבוע ימים באו בברית “התנאים”.
וייחלו לטייל גם לבדם.
ובכל זאת כאשר אמר פעם אחת בטיילם לבדם בגן, לחבקה, ברחה מפניו ותימלט אל סוכת הגן, ששם ישבה אז שרה ותישען עליה ותסתר את פניה בחיק הנערה “נורא הוא מאקס! נורא הוא!” התלוננה באוזני שרה.
והוא התלונן על זה בצחוק באוזני “המחותנים”, והם ענוהו כי בלי ספק, עוד לא זכה לזה, ועליו להתאמץ לרכוש לו את המתנה הזאת ב“מעשים טובים”.
ועוד פעם הוא זוכר, אמר לחבקה ותקרא בצחוק מצלצל: “שמע נא, מאקס! הבה נתחרה במירוץ, נרוץ נא שנינו כברת ארץ, והיה אם תשיגני במרוצתי” –; וכרגע החלה לרוץ בכל כוחה והוא דלק אחריה ויתפשה – ואז לא התנגדה לו עוד, והוא חיבקה בזרועותיו ויישקה פעמים אין ספורות.
איזה זרם חם עבר ברגע הזה בכל עורקיו לזכר המחזה ההוא – הוא עמד רגע על עמדו ויהי כחולם!
ואחרי כן חדל להיחשב בעיניה לנורא. אחרי כן החל להכיר בה אותות אהבה עזה אליו ותחל להתרפק עליו ולהראות לו אותות חיבה, וכעבור שבועיים “מהתנאים” נחשב מאושר בראותו כי אוהבת היא אותו בכל חום אהבת נערה צעירה.
וכאשר נפרד אחרי כן מאיתם לנסוע לעירו, בכתה רוב בכי, ובשבתו כבר בעגלה הפצירה בו, כי יירד מן העגלה ויתמהמה אצלם עוד ימים אחדים. וכאשר שב אליהם אחרי ימים אמרה לו בפני כל בני הבית, כי התגעגעה עליו מאוד.
וכל אשר הוסיף להיות בחברתה נגלו לפניו סגולות חדשות בנועמה ותומתה, עולם של רוך ותמימות נפתח לפניו. נפשה היתה טהורה כעצם השמים ולבה בר ונקי מכל שמץ חלאה.
כמו מבלי משים חלף זכר שיחה אחת במוחו:
– את ים השחור אני רואה בעינייך! – אמר אליה פעם אחת בהתבוננו אל עיניה.
– למה תדבר דברים מבהילים כאלה! – קראה אליו בתלונה ותתנודד – שם הים הזה יעורר בקירבי תמיד רגשי פחד ומורא. אנוכי לא נרציתי לעבור את הים הזה בעד כל כופר.
– ילדה! – דובבו אז שפתיו.
והיא היתה באמת ילדה תמימה. היא אהבה גם להתהולל ולהשתובב כילד, והיא היתה עליזה וצוהלת כל היום, פיה לא חדל משחוק ורננה ורגליה – מריקוד ומחול.
יש אשר בשבתם במסיבת בני הבית ניגשה אליו לפתע ותאמר אליו: “מאקס! צא נא איתי במחול!” ולא הרפתה ממנו עד אם נאות לחפצה ויצאו במחולות.
על לבו עלה זכר החתונה. פניה הפיקו אז צהלה ואושר אין קץ. היא לא שמה כל מסווה על פניה ותגלה תמיד את כל אשר בלבה מבלי התבושש ומבלי שים לב לפניות חיצונות. והוא זוכר את הצחוק אשר העירה לפני החופה בלב כל הקרואים, כי בטרם יכסה אותה בצעיף, כאשר ישבה על “כסא הכלה” ו“הבדחן” הטיף באוזניה דברי מוסרו, הנה תחת לבכות, כנהוג, מילאה שחוק פיה, וכאשר שאלוה הניצבות עליה: “מדוע לא תבכי?” ענתה בצחוק תימהון – למה אבכה? והלא היום הזה יום חתונתי, ואנוכי מובלת עתה לחופה ולא לקבר.
– ילדה! ילדה אמיתית! – שחקו עליה אז כל הניצבות עליה.
ואולם לא ראתה אז את הנולד, ובאמת הובלה אז לקבר. אומללה! היא לא שיערה בנפשה את האסון אשר תמיט עליה החתונה – היא אמרה אז פעמים אין ספורות: “מאושרה אני מאקס, מאושרה אני!”.
ופתאום עלו על לבו דברי ה“מחותנת” אשר דיברה באוזניו אחרי החתונה, בהיפרדם מהם לנסוע לעירו: “בני! – קראה אליו אז בהחזיקה בידו ודמעות נזלו מעיניה בלי הפוגה – בני! הננו מפקידים בידך פיקדון יקר, את אישון עינינו, את חיינו אנחנו מפקידים בידך. ואתה שמור מכל משמר את הפיקדון היקר הזה, נצרהו כאישון עינך. חוה’לה בתנו היא נפש ענוגה ומפונקת מאוד וידוע תדע איך להתהלך איתה. היה נא לה לבעל טוב ולאב ולאם גם יחד”. ובדברה נפלה על צווארו ותבך הרבה בכי.
איך? – ישאל עתה את נפשו – איך נשכחו ממנו בקרב הימים הדברים הנמרצים ההם? איך לא היו לו למזכירי עוון בכל שעה ובכל רגע?
אכן עתה לא יחדלו הדברים ההם מצלצל באוזניו אף רגע – והמה פולחים את לבו כחצים שנונים.
[ב]
ברגע הזה עמד בלכתו. הוא הביט על הקבר אשר לפניו ולבו החל להלום בקירבו בחזקה. ריסי עיניו התנוענו במרוצה ומבטיו הביעו איזה כאב נפש עצום, איזה ייאוש נורא…
איזו אנחה ארוכה וחרישית התפרצה מלבו.
“זה קברה!”
פה היה גווה הרך והענוג לברות לרימה!"…
הוא זכר פתאום כי באחד הימים הובלה אחת ממכרותיה לקברות, ובעת ה“לווייה” נהרה גם היא אחרי המיטה ויהי בשובה הביתה בכתה מאוד. “הגוו רך וענוג כזה יהיה לברות לרימה” וכל דברי ניחומיו גם לעגו לבכייתה לא הועילו מאומה –וכל הלילה ההוא לא חדלה לבכות.
“אומללה! השיערה אז כי כזה יהיה גם גורלה אחרי שנתיים ימים?”
– האם כל ימי חייך תתאבל על רעיתך? –ניחמהו זה לא כביר אחד מרעיו –העליך לבדך באה הצרה הזאת? הן יום יום תיקחנה נשים מזרועות בעליהן ויום יום תיקחנה נשים חדשות, שניות, שלישיות במקום המתות. והלא זה דרך העולם!וגם עליך להינחם אחרי רעיתך ולקחת לך אשה חדשה.
ואולם לוא כמות כל האדם מתה רעיתו, כי עתה אולי מצא גם הוא ניחומים לנפשו –ואולי כבר נשא לו אשה אחרת וזכר המתה כבר חלף מקירבו; אבל הדעת כי הוא המית את רעיתו, כי ידיו הגסות והחזקות קטפו את הפרח הנעים, שניתן על ידו בעודו באיבו, תרחיק כל נחמה מקירבו ולא תיתן לו להסיח את זכה מלבו אף רגע.
הדם הזה אשר שפך יידרש ממנו כל הימים!
ואיך היה כדבר הזה? –יתאמץ להעלות את דמיונות הימים שעברו על לבו –איך הסבו הליכותיו איתה במותה?איך?
היא לא היתה לו רעיה טובה ודרושה, כן! בקחתו אותה לו לאשה כבר עברו עליו שלושים ושלוש שנה, חום הבחרות כבר חלף מקירבו, הוא ביקש מנוחה נעימה ושקטה ולבו לא הלך אחרי שובבות העלומים ושעשועיהם, אחרי חיים מלאים שאון ותנועה. הוא ביקש לו רעיה בחיים, עזר כנגדו אשר תישא איתו יחד בעול החיים, אשר תיקח חלק במעבדיו ועסקיו, למצער, בדאגה ועצה, אשר תנהל את הבית ביד חרוצים –ומה מצא בה? הוא ראה כי אין לו בה עזר בחיים. בבוא הסוחרים אליו על דבר מסחר וקין היתה בורחת מחברתם ותיסגר בחדרה וכ“מלאכי זעם”, “ואנשים נוראים” היו בעיניה. פעם אחת ביקשה לערוך איזה חשבונות מסחר למענו ותרשום ותחשב שעות אחדות והחשבונות לא נערכו, ובשובו הביתה נפלה על צווארו ותבקשהו בדמעות, כי לא יקצוף עליה, כי לא תוכל ל“שבור” את מוחה על החשבונות, כי כבר החלה לחוש כאב ראש מ“שבירת המוח” הזאת, היא לא ידעה גם לכלכל הנהגת הבית בהשכל ודעת. היא פיזרה כסף רב למותרות מבלי דעת ערך הכסף. השפחה גנבה ותשם בכליה והיא לא ראתה ולא השגיחה. בעבדה איזו עבודה קלה בעבודות הבית, כבר היתה מתאוננת כי העבודה תכשיל כוחה, כן! היא היתה באמת אך כלי חמדה לשעשועים, ילדה נעימה ומשמחת, ולא רעיה בחיים. וגם שובבותה ושעשועיה הפריעוהו פעמים רבות ממעשהו וייפלו עליו למשא.
אבל מה אשמה היא בכל אלה?אם אשה אשר כזאת לא היתה טובה לו לרעיה בחיים, מדוע בחר בה לרעיה? והוא הן הכיר את תכונתה היטיב עוד לפני הנישואין –הלמען שעשע את נפשו זמן קצר ולשלחה אחרי כן לעזאזל בחר בה אז לאשה? הלמען הנעים חלק קטן מחייו היתה לו הרשות להמית חיים מלאים ושלמים של אחרים? ההיתה לו הרשות?
ובאמת הן התענג פעמים רבות גם אחרי הנישואין על ילדותה ושעשועיה התמימים, ויהיו לרוחו, פעם בפעם, למקור עדנים ורוך –והאם לא אך בו, במזגו היבש והקר, בתכונתו הקשה והקפדנות האשם, כי היו עליו לפעמים למשא? לא! לא היא אשמה בכל אלה, כי אם אהבתו את עצמו הנפרזה, האהבה הגסה לעצמו, אשר לא תיתנהו לוותר מאומה משלו ומנוחתו למען אחרים, אף לטובת רעיה אהובה ונעימה. האף אין זאת?
וגם זאת היה לו לשום אל לב –יקוט עתה בנפשו –כי בקרב הימים היה נשתנה הכול לטובה, כי בקרב הימים היתה לו גם רעיה טובה, אם אך השכיל להתהלך איתה בנועם, בהדרכה ישרה ונוחה, ולא בזעם ומרוצה, וכאשר עברו עוד שנות מספר ודעתה היתה מתיישבת עליה והיא קנתה לאט לאט את דעת החיים וצורכיהם –אז היתה לו גם שעשועים גם לעזר בחיים.
אבל הוא היה נבהל בחפצו לעשות אותה לאחרת בן רגע, לשנות את רוחה מכל לכול בפעם אחת, ולא בנועם כי אם במורא וגערה –אולם בדרך כזאת לא היטה את רוחה לחפצו, כי אם שברהו.
אז לא הרגיש עד כמה הוא מכאיב את נפשה בכל פעם בדעת ובבלי דעת, עד כמה הוא מדכא את רוחה וכבודה, ועם זה את חומרה, את בריאות גווה –אך עתה תעבורנה לפניו כל הפעמים ההן, ואחת לאחת תצטרפנה לחשבון גדול, לסך הכול כביר ומבהיל, אשר די אונים לו להחליא ולהצעיד למוות נפש רכה וגוו חלש כזה.
[ג]
היא היתה צוהלת ומרננת כל היום –אך כזאת היתה לפני הנישואין ואחרי כן, הוא זוכר, ראה אותה והינה עצובת רוח לעיתים, וכאשר שאלה לסיבת עצבונה היתה משיבה לו, כי יש לה געגועים על אבותיה, ולאט לאט החלה להתאונן באוזניו כי בודדת היא לעיתים, כי חסרה לה חברה משמחת, כי חפצה היא לטייל ולנסוע לשעשועים –והוא לא שם לב לתלונותיה ויהי שקוע בחשבונותיו ועסקיו; ויש אשר יעבור יום שלם מבלי אשר ידבר איתה דבר. והוא זוכר כי פעמים אחדות עוד גער בה על אשר תטריד את ראשו בדברים של מה בכך, כי השעשועים והטיולים הבל הם, וטוב איפוא כי תחדל מחשוב על אודות דברים ריקים כאלה, ושמה את לבה להליכות עסקיו והבית; ויש אשר עוד הוכח הוכיח אותה, כי בהתאוננותה היא שואפת לרעות וחברות אחרות –ומני אז חדלה מהתאונן עוד באוזניו על בדידותה.
ואולם צהלת רוחה לא שבה אליה.
עוד מימי ילדותו קראוהו בשם “עקשן” ומעודו לא ביטל דעתו מפני דעת אחרים וככה גם מפני דעת רעיתו, ואם הביע איזה חפץ לפניה לא זז עוד ממנו אף אם התנגדה לו מאוד. היא היתה מוכרחה למלאות כל היוצא מפיו. וגם בענייני אמונה ודת הכריחה להתנהג לפי רוחו. הוא חופשי בדעות, והיא, אף כי לא היתה אדוקה בדת ויראה, התחנכה מנוער על דרכי האמונה; ומלבד אשר גם הנהגתו החופשית בעצמה, שלא היה בה כל סימן דתי, הכאיבה את לבה מאוד, עוד דרש גם ממנה הנהגה כזאת. והוא זוכר עתה, כי עוד בערב השבת הראשונה אחרי החתונה בחפצה להדליק נרות ולברך עליהם ל“כבוד השבת” לא נתנה עשות כזאת. היא התחננה לפניו כי לא יגזול מאיתה את העונג הזה, היא נפלה על צווארו ותישקהו ותבך, וכל אלה לא הועילו ולא נתנה הדליק את הנרות של שבת בשום אופן “אינני סובל מנהגי יהודים נבערים כאלה”. מדברו לא שב. בלילה ההוא לא טעמה כל אוכל וגם בלילי השבת הבאים היתה עצובת רוח –גם לבית התפילה לא נתנה ללכת.
ועל לבו עלה ברגע הזה זכרון עוד דברים רבים בענייני הדת שהכריח אותה לעבור עליהם –ופניו התעקמו כמו בבוז לעצמו…
איך? –ישאל עתה את נפשו –איך גזל ממנה את חופשה ורצונה? הכאמה נחשבה לו? הזה דרך כל הגברים למשול באשה ולגזול ממנה את חפניה ורגשותיה?
פעם אחת הוא זוכר שב הביתה ותגד לו השפחה, כי אחד הסוחרים דרש לשכנו ויאמר כי דבר לו אליו, ובראותו כי איננו הלך לו, וכאשר שאלה אם היתה אז ה“גברת” בבית ענתה, כי באה לחדר הגברת ותגד לה, אבל היא לא יצאה מחדרה –אז חרה לו עד מאוד וישפוך עליה את זעמו ויאמר כי זה אות כי איננה נאמנת לו ואיננה חוששת לטובתו, ומ“צדה” יוכל כל הבית “להתהפך” וליפול למשואות, וגם היא ענתהו קשות, כי לא הלכה אחריו להיות לו “לשומרת בית” –וכי בכלל לא “תסבול” את האנשים הבאים אליו, אשר כל היום לא יסור שם ה“מטבע” מפיהם –ואז התלקחה מריבה ביניהם והיא אמרה לברוח אל בית אבותיה ולאחרונה פרץ קולה בבכי ותבקש את סליחתו, ותבטיחהו כי לימים הבאים תיטיב את דרכה ותשמור על הבית כראוי וגם מ“סוחריו” לא תתרחק עוד.
ואחרי ימים אחדים בערב בשבתו בחדר משכיתו על הספה שלפני שולחן הכתיבה ויעסוק בעריכת חשבונות שונים, באה גם היא החדרה ותשב על ידו. היא העבירה בידה הרכה על צווארו וראשה נשען עליו, אך הוא הסיר את ידה מעל צווארו ויקרא: “ליזה! אל תפריעיני מעבודתי, והלא רואה את במה אני עסוק”. וברגע אחד התרחקה מעליו לקצה הספה והוא ראה כי התאדמו פניה מאוד וכרגע חלף האודם מעליהם ויחוורו כסיד, ועיניה הביטו נכחו זמן רב כנבוכה; ואחר התנשאה מעל הספה ותעזוב את החדר. הוא הרגיש כרגע את עלבונה ויתחרט על עוותתו ויקרא אליה לשוב החדרה, אבל היא לא שבה ותשב לבדה באולם הבית. וימים אחדים התהלכה כנבוכה ולא ידעה נפשה.
ההיתה אז כמקיצה משנת חלומות נעימים? –מעמיק הוא עתה לחשוב –החשבה אז את עצמה כאלו גורשה מ“גן העדן” הדמיוני?
הוא היה לועג בכל פעם לתמימותה. פעם אחת בשבתה במסיבת סוחרים רבים שהיו אז בביתו והשיחה נסבה על אותו הסוחר פלטיאל שחדל משלם חובותיו, אז לטשה היא את עיניה הגדולות ותשאל: “איך, לא ישלם את אשר לווה?” צחוק קל התפרץ מפי הסוחרים לשמע שאלתה, אך הוא צחק בקול גדול יתר מכולם, והיא נכלמה ותתאדם מאוד –וזמן רב לא חדל צחוקו, וכאשר עזבו הסוחרים את הבית, פנתה אליו בתלונה: “ולמה צחקת לשאלתי? ואנוכי לא מבינה גם עתה, איך לא ישלם את הכסף אשר לווה?” ואז קרא לה בשם “פתיה”! “שוטה!” ויוסף למלא צחוק פיו –והיא החשתה ולא דיברה מאומה.
פעם אחת באכלם את ארוחתם והמאכלים לא ערבו לחיכו, קרא אליה: “התדעי, ליזה, כי לא תדעי לבשל כלל והמאכלים אשר תכיני לי לא יטעמו לחיכי”, ואז אדמו פניה והאודם לא חלף מעליהם זמן רב. ובלילה ההוא הקיץ משנתו פתאום ןיקשב קול בכייתה הקלה עולה באוזניו ממיטתה. הוא נבהל מאוד וישאלה בחרדה: “ליזה למה תבכי?” והיא לא ענתה, וכאשר שאלה פעם שנית ושלישית ענתה בקול נפסק לרגעים מבכי: “התדע, מאקס, כי נוקטת אני בנפשי, כי אנוכי מיררתי את חייך, כי לא מצאת בי את שביקשה נפשך, כי אינני מסוגלת להיות לך לרעיה”. הוא הרגיש אז כעין רגש חרטה בלבו. הוא החל לפייסה ולנחמה בדברים כי תשגה מאוד, כי אוהב הוא אותה בנפשו –אבל כל ניחומיו לא הועילו ולא חדלה מבכות: “אינני מסוגלת להיות לך לרעיה!”.
עתה הוא זוכר, כי כעבור שנה וחצי מזמן החתונה חדלה כלה מצהול קולה, משחק ורנן ותהי נוגה ומרת נפש כל הימים. הוא שאלה פעמים אחדות בחרדה פנימית: מה סיבת עצבה? ותידחהו בקש, באמתלאות שונות.
ואולם ההשתדל למצער אז לתקן את הליכותיו איתה?
אמנם לידי מריבות והתעקשות לא באו אז עוד. היא היתה סרה למשמעתו ותמלא את כל אשר ציווה עליה מבלי כל התנגדות. היא היתה אז כרחל נאלמה לפני גוזזיה.
והיא כבר הרתה אז.
היא היתה מרבה אז בטיול והוא ישב בית.
היו ימים אשר בשובה מן הטיול נהרו פניה ואיזה זיק תחייה התנוצץ בעיניה.
ומבלי כל תואנה לזה התגנב בלבו איזה חשד… איזה רוח קנאה עבר עליו אז –ומנוחתו החלו להיגזל ממנו.
– מדוע לא תשכונה רגלייך בבית כל היום? –שאלה פעמים אחדות.
– הוי, צר עין! –השיבה לו בתלונה –התאמר לגזול ממני גם את הטבע, את האוויר והרוח הצח? ובחברתם ישובו אליי ימי ילדותי והנני שואפת רוח ברווחה.
ודבריה אלה דקרו את לבו כרמחים. ואולם רוח הקנאה אשר עבר עליו לקנא את רעיתו גבר מיום ליום…
והוא החל אז לשמור את צעדיה.
הוי, שפלות! –יתמרמר עתה אל נפשו –מה שפלה היא קנאת גבר! והאם לא שפלה היא נפשו כי יכל לעבור עליו רוח קנאה ולחשוד כזאת אותה את היונה התמימה ההיא?
ופעם אחת הלכה לה לטייל ב“גן הצמחים” ויילך גם הוא אחרי חצי שעה הגנה. ובעברו חרש דרך אחת משדרות הגן, ראה והנה רעיתו יושבת באחת השדרות הצדדיות ואיש צעיר לימים אחד, הדור בלבושו ומוזר לו, יושב על ידה והמה משתעים יחדיו. אחר קמו ממקום מושבם ויטילו להם לאורך השדרה.
דמו רתח בקירבו מקצף וקנאה ופניו להטו. רעיונות מגואלים עלו אז על לבו וירעישוהו. הוא חפץ לגשת אליה ולשפוך עליה כל זעמו –אבל התאפק וישב הביתה, ויהי אז כארי זועם. ובשוב האומללה הביתה הרים קול שאון ויחרפה ויגדפה, כי עתה ראה ונוכח, מדוע לא תשב בית ורודפת כל היום בחוץ, כי רודפת היא אחרי גברים זרים.
המחזה ההוא ניצב עתה לפניו כמו חי.
היא לא דיברה דבר, אך פניה להטו ועיניה כוסו בדם ותביט אליו בשצף קצף, אשר לא ראה בה מאת הכירו אותה, ואיזה בוז עמוק ושאט בנפש גדול נשקף מעיניה. –אחרי כן קראה בקול מצווה, שהיה זר לה תמיד: “דום!”. וידום, כמו הכיר לדעת ברגע אחד את עוותתו נגדה.
היא באה לחדר המשכב ותעל על מיטתה, ושלושה ימים לא דיברה איתו.
הוא פנה אליה בדברים פעמים רבות והיא לא ענתה. ופעם אחת בגשתו אליה וייחל לבקש את סליחתה קראה: “מעתה אני מבזה אותך בלבי!”
המענה הזה הכאיב את לבו מאוד. כמו מוקדי שאול הוצתו אז בקירבו. הוא לא ידע מנוח בנפשו. הוא התאמץ מאז לכפר את פניה בכל אשר יכל –אבל היא לא הראתה לו עוד פנים מאירים.
וכעבור שבוע בא האיש הזר ההוא לבקרם בביתם וייוודע לו, כי היה לה לפנים למורה בבית אבותיה, והוא בא עתה לגור בעיר הזאת ויפגשה אז בפעם הראשונה בגן – ועל פי בקשתה בא הפעם לדבר אותה ואת אישה בבית.
ומה גדל אז מוסר־לבו, הוא לא יכול לשאת את עיניו להביט, אליה מבושת וחרטה.
ואחר החל ה“סוף” המעציב.
הוא ראה כי פניה הולכים ורעים מאוד ולבו החל לחוש לו עתידות לא טובות, אז החל לדרוש על אודותה בעצת הרופאים – ומה חשך אז עולמו בעדו בהיוודע לו כי חולה היא מחלת הרזון.
הוא ירא אז לבל ישתגע ממצוקת לב ונוחם…
אבל כל אלה לא הועילו – ומחלתה גדלה מיום ליום.
ובימים ההם ילדה לו בן.
לוא נשאר, למצער, הילד בחיים –חושב הוא עתה במרירות –כי עתה אולי מצאה נוחם לנפשו; אבל הילד מת אחרי שבועות אחדים –ועתה מה אומלל ובודד הוא בחיים!
ואחרי הלידה הלכה מחלתה הלוך וגוברת. היא לא עצרה כוח עוד להתהלך ותשכב על המיטה והוא לא מש מן המיטה, הוא ישב על ידה יום ולילה ויכלכל אותה בחוליה באהבה רבה ורחמים אין קץ.
היא שבה להאיר אליו פנים.
פעמים רבות החזיקה בידו בחיבה ותקרא: “מה אוהבך, מאקס!”
יש אשר נמלאו עיניה דמע בקראה כזאת ותוסיף: “מה קשה לי להיפרד ממך, מאקס!”
ולבו בכה בקירבו.
הוא חפץ פעמים אחדות להודיע לאמה –אביה לא היה עוד בחיים –דבר מחלתה; אבל היא לא נתנתו בשום אופן לעשות כזאת. למה להם לצערה ולהבהילה? דיה לצרה בשעתה.
ולנגד עיניו יעברו הרגעים האחרונים והנוראים, רגעי הגסיסה…
הוא ישב אז על מיטתה ויתבונן אליה ברחמים רבים –פניה היו אז קטנים מאוד מאוד, ידיה היו דקות כגבעולי תבן ונשימות אפה ודפיקות לבה נשמעו בעצלתיים. פתאום החזיקה בידו בשארית כוח ותקרא בקול רועד ורסיסי דמעה נראו בעפעפיה: "סלח נא, מאקס –אנוכי –מיררתי את חייך –לא הייתי –מוכשרת –להיות לך לרעיה –במותי –אני מכפרת את עוותותיי –שכחני, מאקס –היה – מאושר –מאקס –אמי –מאקס.
ועיניה עצמו…
הוא כרע לפניה על ברכיו וייבך ויזעק: סלחי, רעיה! סלח נא, מלאכי!
אבל היא היתה כבר מתה.
ומה היה אחרי כן – איננו זוכר עוד.
הוא זוכר אך את הרגע אשר העירו את אוזנו כי עוד מעט ותובל לקברות –היא שכבה אז על הארץ מכוסה בסדין לבן ומסביב לה עמדו נרות דולקים.
נורא היה מצב רוחו ברגעים ההם… הוא נחשב בנפשו אז כתולעת, כרמש.
והיא מה נשגבה ורוממה אז בעיניו!
ומחזה הקבורה ניצב לפניו כמו חי, והנה הוא עומד על יד הבור. ו“הנושאים” מורידים שם את גוויית חמדתו והוא לא ראה ולא שמע כמעט מאומה, ויהי כאילו מתו כל חושיו בו; ויש אשר נדמה לו, כי חשך העולם בעד כל החיים וכי גם הוא שב לעפר –אך מבטים אחדים אשר חדרו אז לתוך עיניו השיבו לו את חושיו. המבטים ההם היו מבטי אמה –אשר הבהילוה לבוא על ידי הטלגרף –היא לא דיברה דבר, אך הביטה אליו בלי הרף –ומה הכילו בקירבם המבטים ההם?
אל! המבטים הנוראים ההם לא יסורו מזכרונו עד יומו האחרון, המה ירדפוהו כל ימי חייו, הם יהיו לו כמלאכי זעם גם בקבר… איזה תוכחה לוהטת, איזה מוסר פולח, איזה בוז עמוק כתהום הביעו המבטים ההם… המבטים ההם כרמחים היו לו, המה דקרו את בשרו, המה ניקרו את עיניו. הוא חפץ אז לברוח מהם, לברוח עד קצווי ארץ, לעמקי התהום.
והוא זוכר את ליל השבת הראשון אחרי מותה! –נורא ואפל היה אז בבית. כל הבית התאבל אבל נורא –ופתאום נולד בקירבו איזה חפץ מוזר. הוא ציווה אז לשפחות להדליק “נרות” לכבוד השבת, ושעות אחדות ישב ויתבונן אל הנרות הדולקים וההולכים וכלים בלי הרף –וכאשר כבו הנרות התפרצה איזו זעקה איומה מפיו…
הוא העביר את ידו על מצחו: “אך מה נוראים אתם זכרונות הקבר”.
[א]
‘אכן נבדל הוא מכל הגברים אשר למדה לדעת עד היום… לזה ייקרא גבר, לבו לא ילך שבי אחרי מקסם שווא של יופי מדומה, הוא יודע להבדיל בין טוב לרע וטוב-טעם לו להכיר את היופי בסימניו האמיתים’…
הדברים האלה עלו על לב העלמה סוניה זילברשטיין באחד מימי הקיץ בבוקר, בעמדה לפני המראַה הגדולה אשר בחדר משכבה, ותעש את לבושה.
ובחשבה כזאת חלף צחוק-רצון על שפתיה.
'אכן מרגע ראשון לבואו אל ביתנו החל לבו ללכת אחריי ומיום ליום יילך הלוך והתקרב אליי.
‘ולי מה ינעם הדבר הזה! כן, אליה לא יביט ולא יתבונן, וכמעט שלא יבוא בחברתה ולא ידבר אתה דבר – ועיניה רואות וכלות…’
‘נקמה נעימה! אנוכי אוסיף להאיר פניי אליו ולשית לו בחלקות, למען הוסף משוך אותו אחריי וללכדו ברשתי… ולמען הוסף להדאיב נפשה ולהינקם בה נקם אחת אפיים’.
‘הן אך בגללה נעלבתי עד כה – החלה לצדק את נפשה בעיניה על מחשבות-הרשע אשר עלו על לבה – הן יפה אני, יפה עד מאוד’ – ברגע הזה הביטה בראי ותהי לה תמונתה הנשקפת משם כמאַשרת את מחשבתה – ואך היא, אחותי המרשעת, גזלה את משפטי ממני. היא היתה מתחרה איתי ותסב את לב כל הגברים אחריי. ואולם הפעם ישולם לה כגמולה…'
ברגע הזה שרקה את שערותיה הארוכות והצהובות ותאגדן למקלעה ארוכה היורדת על שכמה.
השמש שלחה את קוויה דרך החלון אשר אצל הראי ויעלו ויפזזו על פניה ושערותיה.
‘הן שערות אשר כאלה שערות-זהב הן, ויש משוררים המדמים אותן לקווי השמש – והמה, הגברים חסרי הדעת אשר ידעה עד עתה, בזו לה בגללן: “צהובה”! מום גדול!’.
ובחשבה כזאת עיוותה את פניה בצחוק בוז.
עוד הפעם התבוננה אל מראה הנשקף מן הראי.
והמראה מראה עלמה דקה וכחושה וגבוהת קומה. פניה ארוכים ולבנים, ובהרות קיץ תכסינה אותם. מצחה קטן ושער יכסהו עד החצי. עיניה אמוצות וגבותיהן צהובות ודקות. אפה ארוך וחד.
ובעמדה לפני המראה חשופת שכם וחזה נראו עצמותיה הבולטות והגומא אשר בראשית החזה מתחת לצווארה.
מה נשחת טעם היופי בקרב הגברים! – חלפה ברגע זה מחשבת לעג בקירבה – הן את ליזה יחשבו לעלמה יפה ואותה לא. ומה מצאו בליזה? בשר מפוטם, פנים בריאים כפני שפחה, לחיים מלאות ואדומות כסרטן וצוואר מלא ושמן כצווארה של ‘נגידה חשובה’. האם לא לצחוק הוא משפט אשר כזה? – היופי הוא ברוך הבשר ועדנתו. תבנית גוויה דקה ומחוטבת וקומה גבוהה הם אך הם מפיקים הוד. והאם יש עוד פנים ענוגים ונעימים כפנים ארוכים וצרים? בייחוד לא תוכל עצור ברוחה מקצוף וצחוק גם יחד לשמע משפט הגברים ההם בדבר מראה הפנים, צבע העיניים והשערות. המה ילכו שבי אחרי טיפוס אסיאטי, טיפוס עברי, פנים שחרחרים, עיניים שחורות ושערות שחורות. והאם לא הצחוק הוא? היא, תהילה לאל, איננה טפוס נבזה כזה, היא טיפוס אירופי, פנים לבנים – בהרות הקיץ הן תחלופנה בחורף – עיני תכלת – אם גם לא כתכלת השמים – ושערות צהובות, רק פנים כאלה מפיקים רוך ועדנה, עיניים כאלה – מנוחה תמימה ונעימה ושערות כאלה – קסם זהב לוקח לב.
ברגע הזה הניחה את ידה על לבה החשוף: ‘ומה לובן בשרי! הן כלבנת הספיר מראהו!’
היא לבשה את מועקת החזה (קורסט) ותהדקהו היטב.
ומה דקה היא גזרת גווי. הן בשתי כפות ידי אחבק את כל גווייתי'.
רגעים אחדים היתה תפושה במחשבות: איזה שמלה תבחר ללבושה היום? ואחר החליטה:' טוב מזה אם אלבש את השמלה האמוצה עם המעיל הלבן בעל הפרחים הירוקים. המה יוסיפו לי לווית חן'.
ובחשבה כזאת ניגשה אל ארון הבגדים ותוצא משם את השמלה והמעיל ותלבשם.
ברגע הזה נמשכו עיניה אחרי תמונה אחת, אשר חלפה בגן על פני חלון חדרה, היא ניגשה אל החלון הפתוח ותוצא ראשה החוצה ותבט אחרי התמונה, היא ליזה אחותה, אשר חלפה ותשב על הספסל שלפני חלון האולם.
‘זה מושבה החביב לה כל הימים!’ – חשבה מחשבה בקרב לב סוניה וענן עצבת כיסה את מצחה.
איזה זיכרון מעציב עלה על לבה ברגע הזה… שם מצאה את חתנה האחרון, אדולף, כורע על ברכיו לפני המרשעת ומנשק את ידיה… והן הוא נשבע לה עשרת מונים כי אוהב הוא אותה בכל לבו, ובו בערב התנה אהבים בסתר את ליזה… אכן עצרת בוגדים הם הגברים!
ברגע הזה לטשה את עיניה ותבט נכחה כתפושה במחשבות. איזה חשד חלף בקירבה: 'מי יודע אם טוב הוא מכל הגברים? אולי יתנה גם הוא אהבים את ליזה בסתר?
אך כרגע נהרו פניה שנית: לא! הן עיניה הרואות את כל הליכותיו מרגע הראשון לבואו הנה, כי יפנה עורף לליזה ויתרחק מאיתה מאוד,בעוד אשר אליה יתקרב מיום ליום.
לא! טוב הוא מכל הגברים האחרים ועולה עליהם הרבה מאוד. אמנם יש גם יוצא מהכלל…
ברגע הזה חלפו על פניה צללים רבים, היא זכרה את כל הגברים אשר ידעה עד היום ואשר ביכרו את ליזה עליה ויתקרבו אליה ויעגבו עליה ולה פנו עורף ויבזוה, ולבה התחמץ בקירבה מאוד… ותזכור גם את החתנים האחדים אשר באו לראות את פניה – ויגלו את חפצם לארוש להם את הצעירה… האם לא אנשי עוול ומרמה הם הגברים? ואחרי כן בהרחק אבותיה את המרשעת מן הבית בעת הראיון העירה – ההועיל הדבר? אמנם היתה לכלה; אבל בשוב המרשעת אחרי כן הביתה האם לא הסבה ברוב כשפיה את לב החתן מאחריה? הוא נסע אז לבית הוריו וכעבור שבוע ימים השיב לה את התנאים‘… הלא נוראה היתה חרפתה ביום ההוא!… והחתן האחרון הלא גם הוא נלכד ברשת הקוסמת הזאת… ואז אמנם לא חיכתה עד אשר ישיב לה הוא את ה’תנאים’, כי במצאה אותו בגן ברגע הנורא ההוא ותרא את אשר הוא עושה התנפלה עליו בחימה ותשפוך עליו את מרי זעמה ותקלל אותו קללות נמרצות ותגרשהו בחרפה מן הבית.
ומני אז נשבעה בלבה משטמת נצח לגברים…
אבל הפעם תיקום באחותה את נקמת כבודה וגאונה.
מה אמר אליה אתמול בערב בטיילם שניהם ביער? – החלה פתאום להעלות זכרון-דברים על לבה – כן, הוא אמר כי שבע-רצון הוא במשרה אשר ניתנה על שכמו בבית הוריה… והיא הן הבינה אל מה ירמזון דבריו אלה, לא המשרה תשביעהו רצון כי אם – חברתה… גם את משפטה אשר השמיעה באוזניו על ספרו של טולסטוי ה’סונטה הקרויצרית' הילל מאד, ויאמר כי גם דעתו כדעתה בדבר הזה. והיא הבינה לדבריו כי חפץ הוא בנפשו לדבר באוזניה כדברים האלה – ומצבה מרום ממצבו הרבה מאוד. להגיד לה כי לקחה את לבו גם בהשכלתה גם ביופיה, אבל לא הרהיב עוז הן מורה עני הוא, והיא בת הגביר זילברשטיין ואביה נותן לה עשרת אלפים רובל לנדה.
אחרי ארוחת הבוקר – הוסיפה לחשוב – אבוא אל האולם ואשובה לדבר איתו בדבר ספרו של טולסטוי… העניין הזה אולי יעוררהו גם לנגוע ביחס שבינו לביני לגלות פני הלוט…
'בערב אשובה לטייל איתו לבדו ביער.
‘ועיניה, האח, תראינה ותכלינה!’…
[ב]
על הספסל אשר בגן לפני אחד מחלוני האולם יושבת ליזה וקוראה בספר.
והיא נערה כבת תשע-עשרה שנה, בעלת קומה ממוצעת ובריאת-בשר, פניה עגולים ומלאים ושחרחרים מעט, ואודם נעים יכסה את לחייה, עיניה שחורות ומפיצות אש, אפה ישר ודק ושפתיה דקות ואדומות. שערותיה כלי סדרים על שכמה. איזה חוט נועם וחן לוקח לב מתוח על פניה וגזרת גווה, ומבטיה וכל תנועותיה מפיקים עלומים ואש נוער. היא לבושה שמלה קלה לבנה-כהה, מנוקדת נקודות אמוצות, ומעיל-תכלת אשר חזהו עטוף משי צהוב.
הספר מונח פתוח על ברכיה, אבל דבריו ממנה והלאה. איזו תוגה נעימה שפוכה על פניה והיא תפושה במחשבות:
‘הן זה כשני ירחים אשר בא אל ביתנו וכמעט אשר לא דברנו איש אל רעהו דבר. הוא מתרחק ממני בכל אשר יוכל. נפלא הדבר: ממני הוא בורח ורודף אחרי סוניה… רואה אני כי לקחה את לבו. במה? חי נפשי, לא אבינה, מה מצא בה? הן לא אתהלל במתה שווא אם אחשוב כי נערה יפה אנוכי, ובכול אופן יפה אני ממנה, ממנה. והיא עלמה מכוערת וחסרת-חן מאוד מאוד, וכל הגברים הן יפנו לה עורף. ומה מצא בה הוא? הן גם בהשכלה עולה היא עליה, גם בהגימנזיה היתה סוניה מהנחשלות, בעוד אשר אנוכי הצטיינתי שם בלימודיי והמורים לא חשכו תהילות ממני’.
‘ואולם מה לי ולו? מי הוא כי אשים לב אליו?’ – התמרמרה פתאום במחשבה ותעווה את פניה בבוז.
ובחשבה כזאת הרימה את הספר מעל ברכיה ותשב להעמיק במחשבות.
זכרונות שונים עלו על לבה ברגע הזה: מה רבים היו הגברים אשר הלכו שבי אחריה. הן בהיותה עוד נערה בת שש-עשרה שנה כבר עגב עליה תלמיד הגימנזיה גרישה. עודנה זוכרת את השבועות שנשבע לה כי עזה כמוות אהבתו אליה, וגם היא לא שנאתו. אבל אהבת הילדות איננה בת-קיימא, ברבות הימים התרחקו איש מעל ריעהו והאהבה נשכחה מלב עד היום הזה. ואחרי כן מה רבו מאהביה אף כי לא השיבה אהבה אל חיקם כי לא לקחו אל לבה… והחתנים אשר באו לראות את פני אחותה – הן כולם הלכו שבי אחריה. כולם כרעו ברך לפני יופיה וטוב-טעמה. אחותה עויינת אותה כל הימים, היא חושבת אותה לאבן-נגף בדרך ההשתדכות – אבל הנה האשם? ההיא אשמה כי יש עיניים לבני האדם ושכל במוחם לראות ולדעת מה טוב? והאם מעטים הם המרורים אשר השביעוה חתני סוניה באהבתם אליה? אמנם נעמה לה הדעת כי קסם רב ביופיה והינה לוקחת כל לב, והיא מילאה את לבה רגשי גאון והנאה פנימית; אבל האם לא היתה ההנאה ההיא מהולה גם בצער עצום ודאבון-לה על גורל אחותה? והאם לא דחתה אותם מעליה בקצף על העוול אשר יעשו לאחותה? האם לא נתנה אותם לבוגדים, למחללי שבועה ולאנשי תרמית?
הן לו נשאה אחותה לאיש, כי עתה כבר רבו הקופצים עליה לבקש את ידה.
ומדי בואה העירה הלא רבים הם הבחורים הרצים אחריה ומתאווים להיות בחברתה, ובבואה אל משתה-נישואין לא ירפו המחוללים מעליה.
והנה זה בא, מורה מסכן ונודד, וישבור גאון לבה בלי חמלה. הנה זה בא ומבטל אותה בלבו תכלית ביטול ולא יפנה אליה ולא ישים אליה לב כלל. עלבון אשר כזה לא ידעה כל ימי חייה, ולא זאת בלבד, כי ישפילה בעיני אחותה, בתיתו לה היתרון ממנה…
הן אמנם כי אהבת מורה מסכן לא תיתן ולא תוסיף לה מאומה, כי התיאות להיות לאשה לבן בלי-שם ודל? הן עשרת אלפים רובל שמורים למענה לנדה בבית האוצר ותוכל איפוא להיות לאשה לרופא או לעורך-דין, ופעמים רבות תלעג לנפשה, כי תשים לב לדבר אשר כזה וגם תידור נדר בלבה לבלי חשוב עוד על אודות זה מטוב ועד רע; ואולם לא תוכל השקט המיית רוחה המתאונן בקירבה; מדוע יהיה כדבר הזה? במה לא מצאה חן בעיניו ומה הן המגרעות אשר מצא בה? ובמה לקחה סוניה את לבו יותר ממנה?
'אין זאת כי נטיה טבעית בלבו אל נערות צהובות ורעות-המראה – תעבור מחשבת לעג בקירבה – הן יש אשר טעם זר ומשונה לגברים לשים חושך לאור ואור לחושך.
ברגע זה הגיעה לאוזניה איזה קול מן האולם הבית וטת אוזניה להקשיב:
‘קולו הוא – תחלוף מחשבה בקירבה ואיזה רעד קל חלף בכל יצורי גווה – הוא מורה עתה את איסק’.
‘הוא גבר יפה מאוד – תוסיף לחשוב בעצב – איזה קסם נפלא שפוך עליו הלוקח לבבות. בייחוד עצור חן רב בעיניו הגדולות והמביעות מחשבה. גם התוגה החרישית הנשקפת מהן נעימה ולוקחת לבבות. וכנועם מראהו כן נעים קולו הרך וכן נעמו הליכותיו הנאוות’.
ובכל זאת ייבצר ממנה מהבין: מה לה ולו? – יתפלא לבה בקירבה – מעת בואו הנה נעדרה מנוחתה בקירבה והשקט לא תוכל, ויש אשר תידור גם שנתה מעיניה בלילות – ולא תדע מדוע? היא מרגשת בנפשה איזה כוח נעלם אשר ימשוך אותה אחריו ולא תדעהו… הזאת לה הפעם הראשונה לראות גבר טוב מראה ורב חן? והיא הן יודעת היטב כי בשפל המדרגה הוא יושב, וירד לא תרד אל המדרגה ההיא…
בימים הראשונים ניסתה לקרב אותו אליה בתחבולות שונות, ויש אשר באה איתו בדברים, גם התאמצה פעמים אחדות להישאר איתו לבד בבית – אבל התחבולות הללו לא הועילו לה מאומה. היא הכירה כי מתרחק הוא ממנה ומשטמת מחברתה בכוונה – וגם בדברו איתה היו הדברים יבשים, מופשטים וחסרי כל רגש וכל קירבה. אז ניסתה לבטלו בלבה גם היא, ותתרחק ממנו גם היא בכוונה, ותתאמץ להראות כי בוז תבוז לאנשים כאלה, וחברתו אינה נעימה לה כלל… אבל למרות חפצה לא הועיל הביטול הזה מאומה, היא הרגישה כי איננו בטל ומבוטל, כי מעניין הוא את כל רגשותיה ביום ובלילה וזכרונו לא יתן דומי ללבה… אז מלאה עליו חימה ותקצוף עליו קצף גדול, ויש אשר לא יכלה גם להבליג על קצפה ותראה לו אותות זעמה בגלוי… פעמים אחדות כבר החליטה בלבה לנסוע מפה אל דודתה הגרה לא רחוק מפה, ולהתמהמה שם שבועות מספר, למען אשר תסיח את דעתה ממנו ולבה ישקוט בקירבה; אבל מידי אומרה להוציא את מחשבתה לפעולה הרגישה איזה כוח נעלם אשר ימריצה להישאר בבית. ומלבד זאת דאגה פן ייחשב הדבר הזה כהכנעה, כאילו היתה היא המנוצחת… ‘לא!’ באה אז לידי החלטה – ‘עלי להישאר בבית ולנצח… עלי להיות על-ידו ולהכניע תחתי, אם להטות לבו אחרי ואם לעקור את זכרונו מלבי מכל וכל’.
ופתאום שיווה דמיונה לפניה מחזה אחד:
בבית ששון ושמחה. המון קרואים וקרואות לבושי מכלול ימלאו את האולם ואת כל חדרי הבית. הנה סוניה לבושה שמלת משי-לבנה ומכוסה בצעיף, הנה היא יושבת על כסא הכלה ומסביב לה ריעותיה וחברותיה… והנה החופה… והוא עומד על ידה, המנגנים ינגנו והוא משים את הטבעת באצבעה.
היא התנודדה.
‘לא! הן לא יהיה כדבר הזה, לא יהיה!’.
[ג]
‘אכן נפלא הוא לב האדם ואין חקר לו. קטן הוא וצר, אבל אוצר בקירבו עולם מלא, פליאות ומסתרים, חליפות ותמורות אין קץ, הנה מת הלב ורגשותיו תמו, גוועו, ופתאום – יימלא לשד חיים ונשמה תנפח בקירבו וכל רגשותיו יתעוררו, יזוררו ויקיצו לתחיה’.
המחשבה הזאת עלתה על לב רפאל רוזנבוים המורה, בשבתו בבוקר היום הזה באולם הבית ומשמיע לקחו באוזני תלמידיו, בני הגביר זילברשטיין.
והוא איש צעיר, כבן עשרים וחמש שנה, גבה-קומה ודל-בשר, בעל פנים ארוכים מעט ולבנים ועיניים שחורות ושערות שחורות, ואפו רחב מעט ושער זקנו שחור זה אך החל לצמוח. תווי פניו ומבטי עיניו מביעים מחשבה ועיצבון, הוא לבוש בגדי-קיץ קלים.
הוא מתאמץ לכנס את מחשבותיו המפוזרות אל העניין אשר לפניו; אבל כפעם בפעם ישוב להעמיק במחשבות ולהעלות ראשונות על לב…
והוא אמר – תעל מחשבת עצב על לבו – כי כבר מת לבו בקירבו ויהי לאבן, כי גלי האהבה האמולה ההיא שטפו אותו ויטבעוהו לנצח. הוא אמר בלבו, כי אחרי דעתו את אהבת ברטה ואחרי אשר חטפה המקרה מידו לא ישוב עוד לדעת אהבה לכל אשה שבעולם, כי אך אחת בחיים יידע הלב לאהוב; והנה בא הניסיון ויראהו את משוגתו. הנה בא הניסיון ויחיה את לבו בקירבו ויבוא אליו חיים חדשים ואהבה חדשה, אבל עד עתה לא יכול לה, ונהפוך כי מגברת היא חיילים מיום ליום.
עוד ביום הראשון לבואו הנה הרגיש כי עוד חי לבו בקירבו, הוא ראה את ליזה בפעם הראשונה ותפעל בקירבו פעולה נמרצת מאוד… פני ליזה הרעננים והמלאים עלומים וחן, העיניים הלוהטות והמלאות רגש, התנועות הנאוות והמהירות, דבריה הסוערים והנמרצים – כל אלה היו כטל-בוקר על נפשו הנלאה והנוגה, ושקוי עדנים ללבו הפצוע. אבל גם דאגה גדולה מלאה פחד התעוררו אז בקירבו: האם לא תביאהו הנערה הזאת לידי אהבה לאהוב אותה? והן הוא כבר נכשל כישלון גדול באהבה אשר כזאת. הן נפש אחת יקרה ונעימה כבר נגזרה מידו מארץ החיים, היבוא לאבד עוד נפש שנייה מן העולם בקלות-דעתו ורפיון-לבו? היבוא לפרוש רשת לרגלי נפש שנייה, נקייה ותמימה, לגורה בחורמה ולצודה למדחפות?…
מידו! בקלות-דעתו ורפיון-לבו! – תעבור מחשבת תוכחה בקרב לבו – האם לא כן היה הדבר? הן שלווה ותמימה היתה ברטה בטרם תדע אותו, והיא יחידה היתה להם ואבותיה עשירים ולא חשׂכו כל טוב ממנה, והיא היתה עליזה ומאושרת – והנה בא הוא ויקטוף את השושן הזה בעודו באיבו וישימהו למרמס… הוא בא אל בית אבותיה להיות לה למורה, ותדבק נפשו אחריה ויתקרב אליה ויפח בקירבה רוח האהבה ותאהבהו גם היא… אז עברו ירחי מספר וישבעו מנעמי האהבה המוסתרה ויהיו מאושרים – – אבל מה היתה אחרית האהבה ההיא? אבותיה לא אמרו לדבק הזה טוב, ויתמרמרו אל בתם בגלל האהבה הזאת ואותו גירשו מן הבית – והאב לא היה לו לחזות מראש כי כזאת תהיה תוצאת הדברים? האם הוכו עיניו בסנוורים לבלי ראות, כי כרחוק שמים מארץ כי רחוק העשיר מאת העני? היא בת יחידה להורים עשירים ונודעים לשם והוא מורה עני ובן בלי-שם – הייתכן הדבק הזה? וממנו הן לא נעלם את משפט האבות הרודים בבניהם והמושלים עליהם ממשלה בלתי-מוגבלת וידע מראש כי לא יאַשרו את בחירת בתם, ולמה לא התגבר על רפיון לבו ולא הכחיד את רגשות אהבתו לברטה בחזקת היד?
ומה היה אחרי כן? – יחלוף זכרון מר במוחו – אחרי כן אמנם התחרטו אבות ברטה על אחזריות לבם, אחרי כן היו בוחרים בו חתן לבתם בשתי ידיים… אבל איחרו את המועד!… האהבה העזה שנכזבה אכלה את הגוויה הרכה ההיא ותשבור את לבה לשברים… היא חלתה אז במחלת השחפת המהירה ותיפול למשכב…
ואז קראו לו אבותיה על-פי הצהרת בתם החולה לשוב אל ביתם, ולא מנעוהו גם משבת אל מיטתה ולהפוך משכבה בחוליה.
והוא ראה יום-יום את אהובת נפשו צועדת אל המות ותאבל עליו נפשו; ולפני מותה כרע על ברכיו לפניה ויתחנן לה לסלוח לו על חייה אשר גזל מאיתה, והיא אחזה בידו ותבט אליו בעיניים מלאות אהבה אין קץ – ותמות.
רוח קל נשב ברגע זה דרך החלון הפתוח החדרה ויהי כעין הד אנחת הגוועת… וגם לבו ענה בהד קול ויתאנח חרש.
הוא התאושש ויחל להשמיע את לקחו בקול, למען מחות את הזיכרון המר הזה מעל לוח לבו; אבל כעבור רגעים אחדים שב לרחף על פני תהום מחשבות, והמון זכרונות ורגשות חלפו בלולים בקירבו.
הייפלא איפוא כי בראותו את ליזה באה דאגת פחד בלבו: פן יימשך לבו גם אחריה והיתה גורלה, חלילה, כגורל אהובתו המתה? ואז באה החלטה בלבו להתגבר ולבלי תת לכל רגש אהבה ונטייה לליזה לחדור אל קירבו, וירא ראשית לו להתרחק מחברתה ולהמנע מבוא איתה בדברים ובקירבה של ריעות ככל האפשר. הוא ראה את אחותה הבכירה, סוניה, ויאמר בלבו: ‘מפניה לא אֵחת מאומה, כי היא לא תקח את לבי לעולם, וטוב אם אתרועע אליה מאשר אל ליזה’.
ואמנם ביצע את החליט בנפשו, וזה לו שני ירחים אשר הוא יושב פה ובכל העת הזאת כמעט אשר לא בא את ליזה בדברים, ובשבתו בחברת שתיהן הוא מביט רק אל סוניה ופונה בדבריו אליה ומליזה יתרחק ככל אשר יוכל.
אבל מה בצע בכל אלה? ליזה לקחה את לבו, וכל אשר הוא מתרחק ממנה יתקרב אליה ברוח יותר. והוא מרגיש בנפשו כי לבו נמשך אחריה מיום ליום. הוא מסב עין ממנה, אבל עם זאת יתבונן אליה חרש ועינו תלין בה בחמדה רבה, ומראה פניה וקול דבריה יעוררו את עצביו וישפכו זרם אלקטרי אל בתי נפשו. הוא התאמץ לכסות את לבו בקרח ולהקפיא את רגשותיו; אבל הקרח המלאכותי איננו בר-קיימא וכבר נמס וימוג כולו. ומתחתיו התעוררו הרגשות הישנים ויציצו ציצים חדשים ויפרחו.
‘אני אוהב אותה!’…
‘ומה תהיה תוצאת הדבר הזה?’ – שאל את נפשו תמרורים.
הוא אוהב אותה – והיא? היא איננה אוהבת אותו כלל.
ועוד מתעבת היא אותו ומבטת אליו מגבוה ובבוז… היא לא תשעה אליו ולא תבוא בחברתו, ויש גם אשר תראה לו אותות שנאה גלויה, וגם תלעג לו לפעמים בדברים בוטים ותלבין את פניו לעיני כל אנשי הבית, וזה פעמים אחדות אשר הכעיסה אותו תמרורים גדולים מאוד.
מה שורש הדבר הזה? – יעמיק לחשוב ורגש מר ילחץ את לבו – יודע הוא כי מעודו לא שנאוהו הנשים ולא היה להן לבוז, יודע הוא כי נשים רבות חמדו את מראהו בלבן, והוא הן לא גבר מנוול הוא ויודע גם להתהלך איתן; ומדוע זה רק היא יוצאת מן הכלל? האם זה רק צחוק המקרה אשר יהתל בו להגדיל מכאוב לבו, יען כי אוהב הוא אותה?
זה פעמים אחדות אשר חפץ לשאול אותה מדוע זה תרע עינה בו ומדוע זה תתהלך עמדו בשנאה גלויה ובבוז? אבל לא יערב את לבו לעשות כזאת – והיא, כפי שלמד לדעת אותה, בעלת דם רותח ועצבים מתרגשים על נקלה, ומי יודע אם לא יגדיל בזה את שנאתה אליו.
גם היא עצובת-רוח – יוסיף להעמיק במחשבות – וכצל היא מתהלכת בבית… הוא שאל פעם אחת את סוניה על אודות הדבר הזה, אבל, היא צחקה ולעג לה ותען: ‘רק שיגעון הוא! וכה היא אוהבת מאז ללכת סרה וזועפה ולהתרגז ולהתקצף בלי כל סיבה’. אבל הוא לא יאמין בדבריה, היא רגילה מידי פעם בפעם להשפיל את כבוד אחותה בעיניו, למען הגדל על-ידי זה את ערכה היא בעיניו… אין זאת כי אוהבת היא ליזה איזה גבר ואהבתה היא אהבה שאין לה תקוה ולכן היא מתרגזת ומתקצפת על כל הגברים.
‘טיפוסים כאלה ישנם בקרב הנשים’ – אישר את מחשבתו זאת.
ברגע זה חלף צחוק-לעג על פניו: ולעומת זה, היא סוניה, תשאף צלו כל היום. ליזה מתעבת אותו והיא כנראה, תחמוד אותו בלבה, כן! היא עוגבת עליו ומתאמצת למשוך גם את לבו אחריה. אבל לא תדע עד כמה חברתה עליו למשא ועד כמה יבזה בלבו. אכן נערה חסרת טעם וחן היא מאוד, מאוד, ובפני ליזה היא – כקוף בפני אדם. והיא מאמרת עוד בלבה, כנראה, כי נערה יפה היא ונבונה, בייחוד תעוררנה התייפותה וחנופותיה גועל-נפש גדול בקירבו…
אמנם אין לו לפחד מתוצאות לא טובות בדבר הזה, היא לא תשת סם רעל ולא תתלה את עצמה בהוודע לה כי איננו אוהב אותה וגם לא תחלה ולא תפול למשכב, כי מנוסה היא באהבה נכזבה, וכפי הנשמע, אהבה רבים והם לא אהבוה, ועלבון אשר כזה איננו זר לה. ובכל זאת עליו לפקוח את עיניה, לבל תתעה להאמין כי אוהב הוא אותה.
ברגע הזה הביט אל החלון והנה ליזה עוברת על פניו – וירגש חום בכל גוו. ‘היא אינה יודעת את האש אשר תצית בלבי במראה פניה בלבד’. חשב תמרורים ברגע הזה, ‘בראותי אותה יש אשר אני נטעה להאמין כי ברטה המתה קמה לתחייה לפניי. והיא נעלה עוד על ברטה ביופיה’.
‘אבל’ – התאושש לאחרונה ויאמץ את לבו – ‘עלי לעקור את האהבה החדשה הזאת מלבי ויהי מה! חלילה לי מנפול שנית ברשת אהבה נכזבה… גבר אני ועלי לנצח את רגשי לבי בכל עוז. וכאשר החילותי לפנות עורף לה ולהתרחק ממנה כן אעשה לימים הבאים וסוף כל סוף אשמיד את רגשות אהבתי מלבי’.
[ד]
אחרי שני ירחים.
לפנות ערב. השמש ירדה לפאת מערב. חום היום רפה ורוח חרישית ונעימה נשבה מסביב.
ובגן אשר על-יד בית הגביר זילברשטיין, על הספסל שלפני חלוני אולם הבית יושבות שתי האחיות לבית זילברשטיין, הבכירה אוחזת ספר פתוח בידה וקוראה בו והצעירה יושבת בטלה ותפושה במחשבות.
פני הבכירה צוהלים ומביעים רצון ופני הצעירה נוגים ומביעים צער וייאוש.
מראה פני סוניה כמראה כפני הגיבור אשר הצליח במלחמה והמתעתד לשים מהר את עטרת הניצחון על ראשו, ומראה פני ליזה כפני המנוצח אשר נפל שבי ביד אויב.
ברגע הזה יצא רוזנבוים מאת אחת השדרות שבגן ויעבור על פני הנערות ויברכן לשלום.
– שב-נא, אדוני, עמנו פה, ונשתעה מעט! – קראה אליו סוניה במאור- פנים.
הוא ישב על ידה.
– מה תקראי, מרתי? – שאל אותה רוזנבוים בהביטו אל הספר אשר בידה.
– הנה גומרת עתה לקרוא את ספרו של בלאמי…
– את Looking Backward? ומה הוא בעיניך מרתי? היימצא ‘גן העדן’ העתיד אשר יתאר חן בעיניך – שאל רוזנבוים באוות-נפש.
– אנוכי לועגת לו ולחלומותיו! – ענתה סוניה ותעקם את שפתיה בבוז – היה לא יהיה כדבר הזה, כי יבואו גם הגבירים והגבירות לשרת בבתי אחרים כעבדים ושפחות.
– ומדוע לא? – לעגה לה ליזה בהתלהבות גדולה ופניה התאדמו מעט – מדוע לא יהיו כל בני האדם שווים בזכויותיהם? ומדוע ידוכא העני בחיים ויהי למרמס העשיר ממנו? האם לא מצור אחד חוצבו? את בגאונך לועגת לחזיוני בלאמי; ואנוכי בקראי בספר הזה התפעל לבי ויתרגש מאוד לראות את האידיאל הנישא הצפון לבני האדם באחרית הימים. מה מאושרים יהיו אז בני-האדם!
היא הביטה אל פני רוזנבוים לראות את הרושם אשר עשו עליו דבריה, היא קיוותה כי ייתן צדק לדבריה ותחכה לתשובתו.
– אהבתך את הבריות, מרתי! – קרא רוזנבוים רכות בפנותו אליה – אמנם ראויה לתהילה; אבל בדבר חזיוני בלאמי, סלחי לי, מרתי, אם אומר, כי גם דעתי כדעת אחותך וגם אנוכי אלעג לו ולחלומותיו הריקים, כן! – ובדברו פנה אל סוניה – חלומות בלאמי הם אך כקצף על פני מים, כ’אבעבועות בורית', אשר בגעת בם רוח הביקורת והיו כלא היו.
פני ליזה אדמו ויחוורו חליפות. היא השפילה עיניה ארצה וקצפה גדל מרגע לרגע. תאווה עזה התלקחה ברגע הזה בקירבה להכלימו ולשלם לו כגמולו, ולא יכלה עוד עצור ברוחה הסוער ותקרא בקצף:
– אכן בינתי קצרה ולא אוכל להבין: איך לא ישמחו ה’קבצנים' בחזיונות בלאמי?
פני רוזנבוים חוורו מאוד, הוא לא התבייש בעניותו ודברי ליזה כשהם לעצמם לא הכלימוהו מאומה; אך הכלימה אשר אמרה להעטות עליו הכאיבה את לבו, חרה לו וגם הצטער כאחד באמור היא להלבין את פניו וללעוג לו, ובמה? בהבדל המצב שבינו ובינה, בעניותו החומרית. רגעים אחדים היה כנבוך ולא ידע נפשו; אך לאחרונה התאושש ויאמר:
– את אמרת להכלימני, מרתי! אך הכלימה הזאת ממני והלאה, ‘העוני לא לחרפה יחשב!’ ואולם זה לך האות, מרתי! כי ‘הקבצנים’ אינם ‘אניים’, ולא יעלו את טובת הכלל לקורבן על מזבח טובתם הפרטית. וזה לך האות גם כי חזיונותיו של בלאמי הם הם מלאים הבל ורעות-רוח.
פני סוניה צהלו ויביעו גאוות ניצחון, ופני ליזה חפו ויביעו זעף וכאב.
רוזנבוים התנועע מעט, וישוב לדבר:
– גם אנוכי אוהב את בני-האדם כמוך, מרתי! אך האהבה הזאת תמריצני ללעוג להבלי בלאמי וחלומותיו, ראי-נא, הנה אַת אומרת כי מאושרת תהיה האנושית הבלאמית ואני אומר להיפך: האנושית ההיא אם תהיה – שזה רחוק מן הדעת מאוד – תהיה אומללה מאוד. כל פעולות הקולטורה הכללית יוצאת ממקור אחד: דאגת האדם לנפשו וקיומו. רק הדאגה הזאת הביאה את האנושות לכל ההתפתחות הזאת אשר אנו מוצאים בה בחומר ורוח, ולכן אם תחדל הדאגה הפרטית הזאת, שהאדם דואג לנפשו וקיומו, מהיות יסוד לכל המעשים ופעולות האדם, תחדל החברה מהתפתח ומהתקדם לפנים וגם מהתקיים. האדם האינדיווידואי מטבעו לא יוכל לבטל את עצמיותו הפרטית ולהתמוגג בהחלט בקרב הכלל. ובכל אשר הוא מרגיש, חושב ועושה טבוע בחותם האינדווידואיטט, ואך מקיבוץ אינדיווידואיים כאלה תתכונן החברה האנושית ומקיבוץ רגשות, מחשבות ופעולות אידיווידואיות – הקולטרה הכללית. ובכלל הן שגעון גדול הוא אם נאמר להדריך את כל בני האדם במסילה אחת ולהנהיג שיטה אחת בחברה האנושית, כי היה לא יהיה כדבר הזה לעולם. בני-האדם מוכרחים להתפרד לכיתות ולמפלגות שונות, בעלי שיטות מיוחדים ומושגים מיוחדים. הפירוד הזה הוא יליד ההתפתחות הטבעית ואין לשנותו, ואי-אפשר אשר תהיה דעה אחת, איזו שתהיה, להסכמית בכל העולם כולו ואי-אשר כי תהי מדרגת-השכלה אחת בכל הארצות. העמים הפראים, נחשלי החברה האנושית לא ישיגו אותנו במרוצת ההתפתחות לעולם, ובהגיעם למדרגה שאנחנו עומדים בה כעת ועמדנו אנחנו במדרגות רבות למעלה.
רוזנבוים החשה רגעים אחדים ואחר שב לדבר, מבלי שום אל לב, כי שתי הנערות גם יחד לא תשמענה כמעט את אשר הוא מטיף באוזניהן, כי כל אחת תפושה במחשבות-עצמיות היקרות לה מבלאמי ומכל החברה האנושית יחדיו.
‘הן אנחנו שואפים לחופש מוחלט והאידיאל אשר לנו: הרחקת כל כבלי העבדות שרידי הדורות הקדמונים, מעל החברה האנושית; ומה הוא העתיד אשר ישווה לפנינו בלאמי? הלא אך שיעבוד גדול ועבדות אכזרייה! כל בני-האדם יהיו משועבדים – גם השיעבוד שאינו ליחיד אך לרבים, לכלל, לחברה האנושית, שיעבוד הוא – לא שנה אחת ולא שנתיים, כי אם כל ימי החיים. אדם פרטי אני ולי לב מיוחד ורגשות מיוחדים וחפצים מיוחדים, ואנוכי מוצא חפץ בצורת חיים אשר כזאת והנה – עליי ללכת במסילה אשר יתוו לי אחרים, לחפוץ באשר יחפצו המה ולקבל את צורת החיים המוצאת חן בעיניהם הם. הנה משורר אנוכי ורוח השירה תפעמני כפעם בפעם לשפוך את נפשי בשירת הלב והרגש, ואני חפץ להתבודד ולהתמכר למחשבה והרגש והנה – עליי ללכת לעבוד עבודת משרת מספר שנים, ולהסיח את דעתי מכשרוני וממשאת-נפשי זמן רב מאוד. הנה איש פשוט אנוכי, בלי כשרונות ושאר-רוח; ובכל זאת הייתי חפץ להיות ממונה ו משגיח על עבודות אחרים ולו גם לעובד עבודה קלה, למוכר בחנות הכללית, וכדומה מאשר לעבוד עבודה קשה ונמאסה לנקות את תעלות השופכין… ואני מתקנא מאוד באלה הבטלים מעבודה או גם בעובדים בעבודות קלות, ואינני שבע רצון בחלקי; ויש אשר אני מתמרמר על הסדרים השוררים וקובל: לפנים היתה אקספלואטציה בממון: ועתה בעבודת הגוף ובכבוד. ובמה טובה האקספלואטציה החדשה מהישנה? הן לא הלחם אשר יאכלו העשירים העיר לפנים קנאה בלבי, כי אם מותרותיהם, ברק הזהב אשר להם, המרכבה היקרה אשר נסעו בה והדירות והמלבושים הנאים, ויהי אז הכסף לסמל הקנאה; והיום, באין צורך עוד בכסף, היו העבודה הקלה והכבוד לסמל הקנאה. אנוכי ובני ההמון אשר כגילי מתקנאים במתי-מספר המאושרים העובדים עבודות קלות ונאות והנוחלים כבוד בעד חריצותם וכשרונם, וכי אנחנו האשמים אם מנע מאיתנו הטבע כשרון וחריצות? אמנם על-פי ‘שולחן-הערוך’ הבלאמי אסורים לנו רגשות כאלה; אבל מה נעשה ואנחנו בני-אדם, בשר ודם, בעלי לב ועין, הלב חומד והעין מקנאה… אמנם חפצנו מאוד להיות ל’מלאכים’; אבל חפצנו זה ממנו והלאה. והן הממונים והמנהלים הגבוהים מעל הגבוהים, צריכים להיות בודאי ל’מלאכים' על-פי חפץ בלאמי; אבל עינינו הרואות כי גם הם בני-אדם, בשר ודם, כמונו. הנה פלוני הפקיד אוהב את אחיו וישתדל למסור ליד אחיו האחד עבודה קלה מאוד ואת אחיו השני מינה למשגיח על העבודה, אף כי יש הגונים לזה ממנו. ואחיו השלישי קיבל על פי השתדלותו, אות כבוד בעד חריצותו, אף כי איננו חרוץ בעבודתו כלל; ואלמוני הפקיד הגדול אוהב את בת פלוני אהבה עזה מאוד והיא מושלת בו ולכל אשר תחפוץ תטנו, ועל-פי חפצה נתמנה אביה לממונה ואחיה קיבל אות כבוד. כאלה וכאלה יקרו שם בממשלת הצדק הבלאמית.
סוף דבר: העולם הבא של בלאמי הוא חלום ריק, מעורר צחוק בלב כל נבון דבר, וגן-העדן המדומה הזה הוא באמת גיהנום לבני-האדם, בית-כלא לחופש ומוות לכל רגשי הלב ומשאת-הנפש, לשאר הרוח ולקידמה הכללית.
ובדבר רוזנבוים את דבריו התלהב מאוד ופניו התאדמו ועיניו הפיקו נוגה; אבל פתאום חדל מדבר ופניו הלבינו מאוד, כי קמה ליזה ממקום מושבה ותעזוב בחרי-אף את היושבים מבלי גם היפרד מהם לשלום ותצא מן הגן ותבוא הביתה.
רוזנבוים נבוך מאוד, וירגש את עצמו כנעלב גדול.
ועיני סוניה ברקו משמחה וניצחון.
אל נא תשים לב לגסות-נפשה ורשעות-לבה, אדוני רוזנבוים! – קראה אליו סוניה כמנחמת – הן לא נכחד עצמה ממך והיא לא תשנה את תכונתה השפלה.
פני רוזנבוים הביעו אי-רצון; אבל לא ענה אותה דבר, וכעבור רגעים אחדים נפרד מאיתה באמתלה, כי עליו לערוך מכתב נחוץ הערב, ויבוא הביתה ויסגר בחדרו.
[ה]
‘הנה כי כן אנוכי המנצחת!’ חלפו מחשבות רצון בלב סוניה בהיפרד רוזנבוים מעליה – חא! חא! חא! בכל אשר תפנה תרשיע ואנוכי – אצליח. הן באמת לא אשים לבי כלל להבלים כאלה, ואחת היא לי אם צדק בלאמי אם אין; אבל אנוכי כבר תכנתי את רוחו ויודעת כי לא ישתפק בהבלים וחלומות כאלה, ןלכן גם ידעתי לכוון את דבריי כי יתאימו לדעתו. ולוא ידעתי כי נוהה הוא אחרי בלאמי, כי עתה אחרת דברתי באוזניו, הן כזאת אני עושה תמיד כי מתאמצת אני להתאים את דבריי עם דעותיו, ואם ידחה פעם את דבריי לא אתנגד לו ולא אעמוד על דעתי. מה מני אם יצדק בעיניו? הן העיקר אצלי: למצוא חן בעיניו ולהטת את לבו אחריי.
'בדבר הזה, חי נפשי, חכמות הן הנשים מהגברים. המה מנשאים את נפשם לדעת רמות, לאידיאלים כלליים; ואנחנו הנשים נשחק בלבנו על ההבלים האלה כי הבלים הם. לנו יקר תענוג אחד של חיים והנאה מכל הדעות והאידיאלים שבעולם. צחוק-רצון אחד של גבר הוא הדעה היותר רמה בעינינו ואומר-תהילה אחד – האידיאל היותר כביר.
‘אמנם יש שוטה אחת יוצאת מן הכלל’.
'האם לא הצחוק הוא? היא כבר באה איתו פעמים רבות בריב על דבר דעות ואידיאלים. פתייה! היא תפסיד הרבה אם מגבה הוא את דעות בלאמי. ולי מה ינעם הדבר! אכן נקעה נפשו ממנה למן היום הראשון לבואו הלום; אבל הליכותיה אלה תוספנה להרחיקו מעליה וגם להשריש איבה בלבו אליה.
'בכלל סרה ההצלחה מעליה ולא תדע גם איך להתהלך. אמנם היטב יחרה להכי יבקר אותי עליה ולא ישים לב אליה, ופעמים רבות לא עצרה ברוחה ותראהו אותות כעסה וחרונה וכפעם בפעם תפגע בכבודו ותכלימהו בדברים; אבל היועילו לה כל אלה? והוא כבר נלכד ברשתי… ואני אמנם כבר נוכחתי כי אוהב הוא אותי באמת ולב תמים. אמנם עוד לא גילה לפניי את לבו, ולא הביע לי את אהבתו בדבר שפתיים; אבל מבטי עיניו, תנועותיו והליכותיו יביעו לי היטב את רחשי אהבתו העזה אליי. בכל דבריו אשר ידבר באוזניי תפכה חיבה עזה. גם בבואו לדבר באוזניי בדברים כלליים, דעות ואידיאלים, על דבר טולסטוי ובלאמי, שומעת אני את הדברים אשר הוא חפץ לדבר אליי: יפה את, סוניה! יפה ומשכלת מאוד, ולבי דבק בך לאהבה אותך".
‘אכן נפלאה היא בעיניי כי עד כה לא גילה לי את לבו ולא ביקש את ידי. ואנוכי מחכה אל זה בעינים כלות. אולי לא ירהיב אוז בנפשו לעשות “צעד” כזה בפחדו פן אשיב את פניו ריקם אחרי כי מרום מצבי מנגדו? ואולם הן מתאמצת אני להאיר אליו פני ולדבר איתו ידידות, למען יאמין בכל לבו כי אוהבת אותו גם אני’.
‘אין זאת כי עוד לא נוסה במסה כזה, כי זו היא אהבתו הראשונה בימי חייו, ולבו עודנו מלא פחד ובושה… אבל היום ההוא לא ירחק חוק ובוא יבוא…’
השמש הסתתרה כולה בפאת מערב וחשכת הערב באה בעקבה, וסוניה ישבה עוד על הספסל אשר בגן ותתענג על נועם חזיונותיה ותקוותיה.
אכן מחזה נחמד יהיה! הוא יכרע על ברכיי לפניה וינשק את ידיה ויישבע לה שבועי שבועות, כי עזה כמוות אהבתו אליה; והיא – היא לא תעשה כיתר הנשים להתנפל על המציאה הזאת ולזכות בה, לא! היא… היא תשב במנוחה וצחוק קל יחלוף על פניה, ואז תקרא אליו בנחת: ‘אודך, אדוני! על כי מצאתי חן בעיניך לאהבה אותי; אבל – אבל לא אתן לך את ידי כי – אינני אוהבת את הגברים, וגם – גם אותך איני אוהבת’…
הוא יבכה בדמעות שליש ויתחנן פניה, אבל לשוא! אכן ניצחון גדול יהיה לה המעשה הזה! נקמה גדולה, נקמת כבודה וגאונה, תיקום מאת הגברים הרשעים. ידעו-נא כי סוניה זילברשטיין איננה מטבע שנפסלה, סחורה גרועה.
ומה תאמר ליזה למעשה הזה? התביט עליה גם אז מגבוה? התאמר בלבה גם אז כי נעלה היא עליה ביופי.
אמנם צר לה על רוזנבוים, והוא איש ישר ותמים, ואולי יקוץ בחייו, בהיכזב תוחלתו ואהבתו, ויאבד את עצמו לדת?
אז עוד יגדל נצחונה, כי איבד גבר את עצמו לדעת בגללה.
והתוכל עשות אחרת? הן לא ‘אהבה’ תבקש בגברים, היא לא תחפוץ להיות ל’אוהבת'. היא מבקשת אך להנשא לאיש – האם ייחשב לה הוא לאיש כערכה כי תבוא איתו בברית הנישואין? ומה יאמרו הבריות? ‘חתן כערכה’ לא מצאה ותלך אחרי מורה מסכן.
‘לא!’ – החליטה בנפשה – אך התגלות אהבתו אבקש – ואחר אשלחהו לעזאזל'…
[ו]
‘הן בכל אשר יפנה יראני לדעת כי נקלותי בעיניו’ – הגה לב ליזה מרה בשבתה לבדה בחדרה על-יד החלון הפתוח הפונה הגנה – 'הן לכל אשר אומר יתנגד ויאמר את ההיפך למען הרעימני והכעיסני תמרורים.
'הן בטל יבטלני בלבי וכאין נחשבתי בעיניו, כרמש, כתולעת ולא איש?
‘היש לב ורגש הכבוד גם לתולעת?’
קצף גדול התלקח בחיקה ברגע הזה: הן נורא הדבר הזה! היא, אבן החן לכל הגברים הצודה לבבות רבים, היא, תהיה למרמס לרגל מורה מסכן, הן היא רודפת אחריו והוא – בורח ממנה, הוא בועט באהבתה. הוא יבכר את אחותה המנוולת, מפלצת כל הגברים, עליה. היא תקח את לבו ביופיה וחינה הרב גם השכלה רבה הוא מוצא בה.
היא חרקה שיניה בכעס גדול.
‘סוניה היתה פתאום גם למשכלת, הוא מסכים לדעותיה, גם היא בעלת דעות! גם לה מחשבות ורעיונות!’
הן לו לא נבצר ממנה לשנוא אותו, כי עתה שנאה אותו כמוות.
אבל הן הדבר הזה נבצר ממנה. והיא הלא כבר בחנה את לבּה בעשר בחינות ותדע כי היא המנוצחת. והיא נפלה שבי ולבה הוגש לנחושתיים. הוא אסיר, אסיר אהבה.
לפנים הטילה ספק בדבר האהבה הזאת, גם יש אשר קווה קיוותה לעקור אותה מלבה; אבל עתה היה הספק לוודאי וגם על התקווה ההיא חלף מלבה לבלי שוב עוד. היא יודעת עתה בנפשה כי עזה כמוות אהבתה אליו, כי כל מעייניה בו ביום ובלילה – והאהבה הזאת אמולה היא בלי כל תקווה טובה.
עתה היא יודעת כי האהבה הזאת תהיה גם קברה.
ואותותיה הראשונים הן כבר ייראו לעיניים. בחודשים האחרונים שולח רזון בבשרה במידה ניכרת, עצמותיה שפו ופניה נפלו. גם תאוות האוכל עזבתה, גם שנתה תידוד מעיניה בלילות, והיא מרגשת חולשה בכל יצורי גווה ראשה יכאב עליה לעיתים תכופות וכל עבודה קלה תייגע אותה מאוד. כל דבר קל, כל שאון ותנועה יעורר את עצביה וירגיז את רוחה עד היסוד, גם מוחה רופף והוא הוזה וחולם ושקוע בדמיונות ופחדים שאין להם כל שחר. לרגעים תחוש בכל יצורי גווה קור וחום בבת-אחת ופניה יחוורו ויתאדמו חליפות. אבותיה לא יתנו לה מנוח בשאלותיהם: מה היה לה? מה היא סיבת עוצבה ורוע מראה, והיא תדחה אותם באמתלות שונות. הן גם אל הרופא אשר בעיר הובילוה והוא אמר כי רפת-עצבים היא, ועליה לשמור לאכול ולשתות במועד, לעבוד ולנוח במשורה, לשאוף רוח צח ולטייל – ובמהרה תשוב לאיתנה. אבל מה יועיל לה הרופא? והיא מרגשת בנפשה כי כוחותיה הולכים ורפים ובריאותה תורע מיום ליום, – עוד מעט ותיפול למשכב.
הלילה בא ובחדר היתה חשכת אפלה, והיא לא האירה נר בחדר ולא זזה ממקום מושבה. היא ישבה ותבט נכחה, במרחב האפל, וגם העתיד ניצב לפניה באפלה ופניו מכוסים במסווה שחור. התעצור כוח להישאר בחיים בהיות לו סוניה לאשה? הלא נורא הוא דמיון אשר כזה.
הן מחיים אומללים כאלה טוב איפוא המוות.
פתאום נסבו מחשבותיה לעניין אחר. על לבה עלו הדברים הקשים אשר דברה באוזניו זה לא כבר וחרטה עצומה הציקה לנפשה מאוד: ‘מדוע הכלמתיו ככה על לא אוון בכפו? האסור לו לתת צדק לדברי סוניה? החובה עליו להסכים לכל אשר אומר?’
‘האם בו האשם אם אין לבו הולך אחריי? הן כל איש חופשי לנפשו לחשוב ולהרגיש ככל הטוב בעיניו. ומה היא החרפה אשר השאתי עליו? כי עני הוא ודל, היש גסות-נפש גדולה מזו? ומה איפוא אני בעיניו? היאשם איפוא אם יחשבני לגסת-רוח ורשעת-לב, לרגזנית ולנפש שפלה?’
והן באותו הרגע אשר הוציאה את הדברים ההם מפיה התחרטה מאוד. את כל אשר לה נתנה לוא יכלה להשיב את דברה אחור ולמחות את זכרונם מלבו, ובהשיבו אותה את דבריו הנכוחים והמלאים לעג ותוכחה, והיו לה הדברים כחיצים שנונים פולחי לב. כל מילה ומילה היתה לה כחרב שלוחה.
לולא גאון לבה וכבודה, לולא אחותה היושבת איתה ולו ידעה כי לא יבוז לה – כי עתה אולי לא עצרה ברוחה מהתחנן לפניו ומבקש את סליחתו.
וכל אשר הוסיף לברר את דעתו בדבר חזיונות בלאמי, כל אשר הוסיף להטעים את דעתו, גדלו מצוקות נפשה ומוסר כליותיה.
היא קצפה אז על כל העולם. גם עליו קצפה קצף גדול. לאחרונה לא עצרה עוד כוח לשבת על-ידו ותעזוב את מקום שבתה מבלי גם היפרד מאתו בשלום.
והאם זאת לה הפעם הראשונה אשר התהלכה עמו בגסות ורשעות ותכלימהו בפני אחרים? הן בכל פעם אשר התחמץ לבה על קרת-רוחו אליה ועל אותות האהבה אשר יראה לסוניה לא משלה ברוחה ותשלח עקיצותיה אל לבו ותלבן את פניו.
זרם דמעה פרץ מעיניה ברגע הזה.
‘אל! הן עצמי לא נכחד ממני ואני לא הייתי מעודי רעת-לב וגסת-רוח, הלא ידעתי תמיד כזאת!… לולא אהבתי האמולה, כי עתה התהלכתי איתו גם אני בעין טובה ונימוס, ואך הוא עשני לרגזנית וקפדנית. ובעת אשר יעלה קצפו עליו לא אוכל משול ברוחי’…
היא בכתה בדממה.
ומה רבו ייסורי נפשה בכל פעם ופעם אחרי שפכה עליו את זעמה, מוּסר כליותיה לא נתן דומי לה ויצק לה בלי הרף – אבל גם החרטה הזאת העלתה את קצפה עליו ותשוב להיוואל ולפגוע בכבודו.
‘אכן שטן נורא הקימה האהבה בקירבי!’
‘והן הוא לא ידע מה רבה אהבתי אליו. האהבה הזאת תוסיף עוצמה מיום ליום ותהי כאש לוהטת בקירבי, אשר תלהט את הנפש והבשר באין מכבה. הן יש רגעים אשר לא אדע בהם את נפשי כמעט, ובהביטי אז אליו ישתפך איזה זרם-עדן ואור אל לבי וכל קרבי רוחצים בים ענוג ונעים. ויש אשר תתלקח אז תאווה עזה בקירבי לחבקו בזרועותיי ולאמצו אל לבי בכל כוחי ולנשק אותו בכל חום לבי, לנשק אותו נשיקת הנצח – ולמות’…
'הה, לוא אהב אותי גם הוא – מה מאושרה הייתי!…
דמעות נעימות וקדושות התגלגלו חרש על לחייה.
[ז]
ורפאל רוזנבוים מתהלך בחדרו אחת הנה ואחת הנה.
על השולחן הקטן שלפני החלון עומדת עששית מאירה ולפניה ספר פתוח.
‘כבר כשל כוח סבלי’ – הוא הוגה במרירות – ‘לכל קץ וגבול’.
‘לשׂבוע כלימות ולשתות לעג ולשמוע דברי עקיצות פוגעים בכבוד – גם מנפש אחרת לא ינעם מאוד, ומה גם מנפש אהובה’…
הן לשוא היה כל עמלו לעקור את אהבתה מלבו, לשוא! ביד חזקה לא נטה את הלב לכל אשר נחפוץ. והוא ככל אשר התאמץ להתרחק ממנה ולהשמיד את רגשי אהבתו אליה מלבו כן הוסיף להימשך אחריה ולאהוב אותה.
והיא אמנם נערה יפה ונחמדה אשר לא ראה עוד כמוה. גם בכעסה וקצפה נחמדה היא ולוקחת ללבות.
איזה קסם נפלא במראה פניה, בעיניה היפות, בתנועותיה הנחמדות לצודד את נפשו כציפור, והוא כל פעם אשר אך תחלוף על פניו יחל דמו לרתוח ולבו לדפוק בקירבו בחזקה, והוא כמו מרגיש כי תוצת אש לוהטת בקירבו, השורפת את הבשר והנפש עד היסוד.
והיא הן גם שנוא תשנא אותו, מבלי דעת כל סיבה לשנאה הזאת, והוא לא פגע בכבודה אף פעם אחת, וגם בלעגה לו לעיתים הוא שם יד לפה ומחשה. מעודו לא שנא אותו איש, ומה גם אשה, כאשר תשנא היא אותו.
איזה רגש מר הכאיב את לבו; מה המה המגראות אשר מצאה בו? מה המה המומים הדבקים בו המשניאים אותו בעיני יעלת חן כמוה?
פעמים אחדות שלחה את עקיצותיה אל לבו בגלל דלותו.
והוא יודע אותה כי איננה רעת-לב וגאיונה, הוא יודע כי לב טוב וחונן ברא לה אלהים וכל העניים הדופקים על דלתות בית אביה ימלאו פיהם תהילתה. היא אמנם הפכפכת, היא עושה את דרכה בסופה וסערה ונוחה להתרגז ולכעוס; אבל גם נוחה לרצות ולהתפייס, ובכל אופן איננה מרשעת וגסת-רוח, כאשר תדבר בה אחותה. והוא גם הכיר בה פעמים אחדות אשר התחרטה על הכלימה אותו ולעגה לו, וכמו התאמצה אז להאיר אליו פניה ולדבר אתו רכות. ואולם כעבור זמן קצר תשוב להביט אליו בזעם ולפגוע בכבודו.
ובכלל הוא מכיר כי מבזה היא אותו בלבה וכאין נחשב בעיניה.
וגם זה עתה התנפלה עליו בלעג כי עני הוא כאילו יש לעוג לעני וכאילו בו האשם כי לא חונן בעושר. ובשמעה את משפטו ומדברותיו על דבר חזיוני בלאמי בזתה לו ולדבריה ותקום ותפן לו עורף ותלך.
ולהגדיל מבוכת נפשי נוספה גם היא על צרותיי – תחלוף מחשבת לעג בקירבו – המעט ממני שנאת ליזה ולעגה המר והנה – אהבת סוניה וחנופותיה. הפתייה המכוערת הזאת לא תדע עד כמה מתעב אנוכי אותה בלבי – והיא באמת מרשעת וגאיונה, אחת מן הבתולות הזקנות המלאות קצף והתמרמרות על כל הגברים. והתייפותה ותהילות פיה ואמרי החונף אשר תכביר לי – יעורר בקירבי אך גועל-נפש רב. והיא, להרבות ענות נפשי, עוגבת עליי כל הימים ולא תרף ממני אף רגע. הנני אומר לפעמים להתבודד או לטייל לבדי בגן והנה היא באה: “הלא תלווה אליי, אדוני, בטיולי!” ואנוכי הן לא אוכל להשיב את פניה ריקם. ובכל אשר אפנה והנה היא לקראתי ואין נסתר מפניה. כפי הנראה תאמין בלבה כי גם אנוכי אוהב אותה בלבי – ובדבר הזה אנוכי האשם, כי התקרבתי אליה בעת הראשונה לבואי הנה בבלי 'דעת ותיתן פנים אחרים להתקרבות הזאת.
'אולם עוד מעט ותיפקחנה עיניה, עוד מעט ונכזבה תוחלתה אליי.
'כן! כן, עוד מעט! וגם לליזה לא אהיה למפגע. עוד מעט ושנוא נפשה יסור מנגד עיניה לנצח.
'כן! כבר כשל כוח סבלי. אעזוב איפוא את המקום הזה, אשר לגן-עדן היה לי לו נמלא חפץ לבי, ועתה הוא לי לגיהנום ותופת נורא. עוד השבוע הזה אפרד מהם ואעזבה את הבית הזה לנצח. אנוכי אמצא לי אמתלה לעזוב את משמרת עבודתי בטרם כלות הזמן ואמור אומר להם כי הבהילוני מעיר מולדתי לבוא אל אמי אשר נפלה למשכב.
'באין היא מנגד עיניי, אקווה, ירווח לי מעט, בכל אופן לא אעונה יום יום ולא אסבול ייסורים קשים כאלה: לראות אותו שנאה ובוז מהנפש האהובה לי.
'ואולי יקרום הזמן עור על פצעי לבי בקרב הימים.
'אמנם משרה טובה והגונה כזאת לא אמצא בנקל, אבל אין עצה אחרת.
'אם לא אמצא לי משרה טובה אחרת, אולי ארחיק נדוד לארץ החדשה.
‘לפני עזבי את הבית אגלה לה את לבי הפצוע. תדע-נא כי חטא חטאה לי, כי שנאה ותמרר את חיי הנפש האוהבת אותה מאוד. ואולי תתחרט – והחרטה הזאת תהי לי לנחמה. תדע-נא גם, כי איש אחד יהיה אומלל כל חייו בגללה’.
הוא ניגש אל החלון ויעמוד על-ידו.
השמים היו טהורים ועב קל לא העיב אותם, הכוכבים נוצצו והירח הגיה אורו הנעים. רוח קל נפח בחוץ ודממה נעימה שררה מסביב.
איזו תוגה חרישית מילאה את לבו: מה צר לו להפרד מן המקום הזה! כמה אושר וכמה נעימות יקננו פה – אבל לא למענו.
[ח]
– למה תחשה, ליאון? הלא רואה אתה את ליזה והנה פניה נופלים מיום ליום, ומצב בריאותה הולך ומתמוטט, הלא דבר הוא! זה כמה פעמים אמרתי לך כי לא דבר ריק הוא, כי איזו דאגה תקנן בלבה ואתה תאמר: אין דבר!
– הדברים האלה יצאו ביום המחרת בבוקר מפי הגבירה אנה זילברשטיין, אשה כבת ארבעים וחמש שנה, קצרת-קומה ובריאת-בשר, בעלת פנים רחבים ומלאים אשר עוד עקבות יפי העלומים ניכרו בהם, חוטם רחב, עיניים שחורות, ושערות שחורות אשר שׂיבה זרקה בהן פה ושם – בשבתה על המעקה שלפני פתח הבית, לבושה שמלת הבוקר ושותה ספל קהווה, בפנותה אל אישה היושב לימינה וקורא באחד מהעיתונים היוצאים בשפת הארץ ומעשן סיגרה ולפניו ניצבת כוס המים.
– ובמה אוכל להושיע? הן זה כמה פעמים שאלתיה לסיבת עוצבה ותאמר: אין דבר! – ענה ליאון, והוא איש כבן חמישים שנה, גבה-קומה וטוב-המראה, בעל פנים עגולים וקמוטים פה ושם, חוטם ארוך, עיני תכלת, שערות צהובות וזקן מגודל, והוא לבוש מעיל-בוקר תוגרמי וראשו מגולח.
– אין דבר! – קראה אנה בתלונה – ומדוע לא היתה כזאת לפנים? ולוא לא העיקה תחת לבה איזו דאגה נסתרה, כי עתה הן לא היתה כדבר הזה, והיא היתה, תמיד עליזה וצוהלת, מרקדת ומצחקת ‘כילדה שובבה’; ועתה הן כמעט נהפכה ותהי לאחרת, היא תפושה כל היום במחשבות ומדברת אך מעט ונאנחת לרגעים, ומה נוחה היא עתה להתרגז! אם יאמר לה מי דבר ולא רוחה תתרגז ותמלא חימה וקולה יפרוץ בבכי. וגם לא תאכל ולא תשתה ותתבודד כל היום בחדרה. ואחרי כל אלה תאמר כי ‘אין דבר!’
– אכן זרות ותהפוכות אראה בה עתה! – הסכים לה גם ליאון וייאנה – אבל איך נציל מפיה שורש הדבר? והיא באחת כי איננה עצבה, אך חולה היא.
– אוי ואבוי! – התאוננה אנה מרה – היא חולה, ואנחנו האבות מחשים…
– הלא כבר דרשנו בעצת הרופא ותדעי את אשר אמר כי בריאה ושלמה היא, ולא תדע כל חולי, אך רפיון-עצבים במידה מועטת, ובקרוב תשוב לאיתנה – ענה ליאון כמצטדק ומנחם כאחד.
– מה יידעו הרופאים בעיר הזאת? הלא כל חכמתם ודעתם מאפע – קראה אנה בביטול – אנוכי חושבת כי טוב לנסוע איתה לחוץ-לארץ ולשאול בעצת הרופאים הגדולים אשר שם, אולי יכירו המה את המחלה הנסתרה אשר תאכל אותה בכל פה.
– לו יהיה כדבריך! – ענה ליאון.
– התדע, ליאון, את החשד אשר יתגנב לרגעים אל לבי – קראה אנה כעבור רגעים אחדים – כי חולת אהבה היא…
– גם על לבי עלה כדבר הזה – קרא ליאון וינענע בראשו לאות הסכמה – אבל לא אוכל לדעת: באיזו חבלי אהבה נלכדה? ומי הוא העלם אשר תאהב אותו?
– יש אשר יעלה רעיון-חשד על לבי: פן אוהבת היא את המורה אשר בביתנו, את רוזנבוים – קראה אנה ותבט בפני אישה לראות את הרושם אשר יעשו הדברים האלה בלבו.
– ההיתולים עמדך? – קרא ליאון משתאה – הלא רוח רעה שוררת ביניהם תמיד, והיא מתהלכת איתו בשנאה גלויה וקטטה, ופעמים רבות פגעה בכבודו ותלעג לו ותכלימהו. אנוכי חושב כי מבזה היא אותו בלבה ושנא תשנאהו. וכמדומני כי יש לחשוד יותר את סוניה פן דבקה נפשה אחריו, כי היא מתהלכת איתו בקירבה רבה ושואפת צלו כל הימים…
– לא תדע, ליאון, את לב הנשים – קראה אנה בצחוק קל – אנוכי אשה ואֵם גם יחד ויודעת אני את לב בנותינו יותר ממך.
– ומדוע איפוא תתעצב ותתמוגג ברעה? – שאל ליאון משתאה – הן לא ככל האבות הנבערים והאכזרים החושבים את בניהם כקנייניהם הפרטיים הננו, ולוא ייאמנו דברייך, כי עתה אף אם לא נשבע רצון בדבק הזה, בכל זאת הן לא נהיה לשטן לבתנו ולא נבור לצוות על לבה לאהוב את זה ולשנוא את זה; ורוזנבוים הן ייחשב למאושר בהיות לו ליזה בתנו לאשה. לאושר כזה הן לא פילל מעודו.
– אנוכי חושדת אותו כי יאהב את סוניה, ולא אותה, וזה הוא מקור עצבונה ומחלתה – ענתה אנה בקול דממה.
– אכן חכמה את, רעיתי! קרא ליאון בהתפעלות בהניחו את ידו על שכם אנה בחיבה – ויודעת את לבות בנותינו יותר ממני.
ואחר הוסיף בצחוק: ‘אם כה הוא יחסר לו הרבה למען דעת לבחור בטוב’, ויקרוץ בעיניו מול רעיתו, כאומר: הלא אנחנו יודעים את יתרון הצעירה מן הבכירה.
– ובכל זאת לא אחליט כי כאשר שיערתי בנפשי כן הוא, ואולי משגה איתי – קראה אנה בענווה.
– ומה נעשה עתה לחלץ מצרה נפש בתנו? – שאל אותה ליאון בדממה כאשר ישאל התלמיד את הרב בהלכה חמורה.
– עלינו עתה להתאמץ לחקור ולדרוש את הנערה בנועם וחיבה, ובמתינות ולאט, עד אשר נציל מפיה שורש דבר – ואז נדע את אשר לפנינו. הנה בעוד שלושת ימים הלא ניסע העירה לחג חתונת גולדברג מיודענו. שם בחברת מכרים ומכרות, בסוד עליזים ושמחים אולי תתאושש ותפזר את רגשי יגונה, ואז ייקל לנו לבוא גם עד חקר ‘סודה’ ולדעת את אשר בלבה, כן אקווה.
– צדקת מאד, רעיתי! – הסכים ליאון.
– צפרא טבא, הורים! – נשמע פתאום קול עלם אחד, כבן שלוש-עשרה שנה, אשר יצא ברגע הזה מאת הבית אל המעקה וייגש אל הוריו ויישק את ידיהם.
– וגרישה איסק הוא, איפה? – שאלה אנה את פי בנה.
– הוא שוכב עודנו במיטתו – ענה הנער בצחוק.
– לך והעירהו! – ציוותה עליו האם – הלא עוד מעט ותגיע שעת הלימוד.
[ט]
עברו שלושה ימים ובני בית הגביר זילברשטיין נסעו העירה לחג כלולות מיודעם וליזה נשארה בבית. איזה רגש נעלם ונסתר עורר חפץ בלבה להישאר ימים אחדים את רוזנבוים לבדו בבית.
ובבוא היום השלישי ותמצא לה אמתלה ותתחלה ותתאונן על כאב שיניים, אשר יניאה מנסוע העירה. אבותיה אמנם הצטערו על זה מאוד. ואמה אמרה להישאר גם היא בבית; אבל השבע השביעתה, לבל תמנע מנפשה את העונג והשמחה בחג כלולות מיועדם היקר בגללה, ותרגע את רוח אבותיה, כי הכאב קל מאוד וביום אחד או שנים כליל יחלוף. וחפצה הצליח בידה ותישאר לבדה בבית.
כל היום השני התבודד רפאל בחדרו ויהי תפוש במחשות רבות. הוא חפץ פעמים אחדות לבוא אל האולם ולהיפגש איתה; אבל כמו לא הרהיב בנפשו לעשות כזאת, כמו ירא מחמתה, כמו ירא פן תתקצף עליו על העיזו להפריע את מנוחתה, אולם לפנות ערב נזכר, כי לא מן הנימוס הוא אשר לא דרש היום בשלומה ולא שאלה על דבר כאב שיניה, ויהי לו הדבר הזה לאמתלה טובה לבוא אל האולם ולראות אותה.
הוא ניגש אל דלת האולם בלאט ולבו דפק בלבו בחזקה, מבלי דעת גם מדוע ולמה? איזה קול פנימי קרא אליו מעמקי לבו, כי הגיע הרגע, אשר יגלה לה את לבו, והרגע הנורא הזה הפיל עליו בלהות.
וליזה ישבה באולם ותהי מלאת קוצר-רוח ומרירות. זה פעמים אין מספר באה אל האולם לחכות לו, אולי יבוא, אבל תוחלתה נכזבה כל היום, גם לבקרה ולשאול לשלומה לא בא. הדבר הזה מלאה תמרורים רבים. ובבואו החדרה מלאה גיל וקצף גם יחד. היא השפילה עיניה להביט ארצה ופניה אדמו.
– השלום לך, מרתי? – שאל אותה בענווה.
ברגע הזה כמו שונתה ותהי לאחרת, דבריו עוררו את הפצע אשר בלבה, ותמלא תמרורים וקצף גדול, רעד עבר בכל יצורי גווה ופניה אדמו מאוד,
– מה לך, אדוני, ולשלומי? מהר-נא ונוסה מפה!
שיניה צללו בפיה.
והוא נבוך. כמו קיטון של רותחין נשפך עליו. דמיו החלו לרתוח בקירבו בחזקה וחום עבר בכל יצורי גוו.
– מרתי! – קרא בקול רועד – רב לך לענות את נפשי. עוד מעט ואנוס מפה. עוד מעט ואעזבה אותך כלה. עוד מעט ואצא מאת הבית הזה ללכת באשר אלך.
כרעם אדיר החרידו אותה דבריו. פניה הלבינו כסיד. הוא אומר לעזוב את בית אביה ולנצח לא תראה עוד את פניו. נורא הדבר הזה אשר הוציא מפיו. המחשבה הנוראה הזאת הסיתה רגע את כל רגשותיה האחרים, גם את רגשי החרטה על הכלימה את פניו. ואולם פתאום – נגלה קרן אורה לפניה, חדשה שמעו אזניה הפעם. הוא אינו אוהב את סוניה. הוא אומר לעזוב את הבית. לבה מלא ברגע הזה תימהון רב. אך המחשבה על עזבו את ביתה גברה על מחשבותיה האחרות.
– הן כל העת אשר ישבתי פה – שב רפאל לדבר בקול תמרורים – סבלתי ייסורי נפש נוראים. כל העת הזאת הראיתני קשה, אותו שנאה וכעס.
היא לא יכלה עוד עצור ברוחה וזרם דמעות פרץ מעיניה: – אנוכי – אנוכי – קראה בקול בוכים – כן, רבה אשמתי נגדך… אבל – אדוני – לו ידעת את לבי…
היא לא עצרה כוח לכלות את דבריה וקול בוכים גדול פרץ מפיה.
עיני רפאל אורו. את אשר לא פילל שמע הפעם… הן זה הוא פתרון החידה. האם לא הטעהו משמע אזנו? הוא היה כפוסח על שתי השׂעיפים.
פתאום פנתה אליו ותבט אל תוך עיניו בעין חודרת קרב ולב ותשאל: ‘האם לא תאהב את סוניה?’.
– לא!! – קרא בקול אדיר – לא! לא אהבתיה מעודי… רק אותך אהבתי ואוהב כל ימי חיי.
קול צעקה מוזרה פרץ מקירבה ותורד את ראשה ותעצום את עיניה – כמו לא עצרה כוח להביט באור הגדול אשר נגה פתאום לפניהן.
ורפאל נבהל בחשבו אותה למתעלפת וימהר אליה ויחזק בידיה.
אז התעוררה ותפקח את עיניה ותלחש בדממה: ‘מאושרת אני!…’
השמש שלחה את קוויה האחרונים בחדר ועוד פני הנאהבים והנעימים קרנו מאוד.
דממה נעימה שררה בחדר, רוח נעים וקל נשב דרך החלון וילחש סוד נעים באזני הנאהבים, סוד הטבע, סוד האהבה.
היא ישבה על הכסא שלפני החלון והוא עמד על ידה ויחזק בידיה. מבטי שניהם התאחדו, ועולם מלא, עולם מלא סתרים וחידות נעלמות, עולם הלב, נפתח לפניהם.
אז צנח ראשה על לבה ותבך חרש, דמעה אחר דמעה התגלגלה על לחייה ומשם נפלו על ידי רפאל – והדמעות מה נעמו לה, מה הקלו את לחץ הלב, את משא הרגשות… כטל בוקר, כפניני הנפש היו לה הדמעות האלה, והוא עמד דומם ולא עצר בעד דמעותיה ולא הפריעה במחשבותיה – ולבו מלא רגשי קודש, כמו התרומם והתקדש.
ומן החוץ נשמעו זמירות הזמיר וזמזומי הזבובים.
– ומדוע התאכזרת כה לי? – נשמע קול תלונתה מהול בבכי.
– ואת? – השיב רפאל בשאלה.
– במי האשם?
– במי?
רגעים אחדים החשו שניהם ואחר קראה ברגש:
– אכן אל-נא נפריע את נעימות הרגעים האלה!
אז קמה ממקום מושבה ותיתצב נכחו ותמח דמע עיניה ותישא את שפתיה אליו – ושפתי הנאהבים התלכדו יחדיו רגעים אחדים.
– עתה הניחה לי, אהובי! – קראה אליו רכות – ואלכה לי לחדרי לנוח, כי רבה התרגשותי היום ונפשי דורשת מנוחה.
אז ליווה אותה עד פתח חדרה ויגע את ידה אל פיו ויישקה וייפרד ממנה בברכת מנוחה נעימה.
[י]
ביום השני השכים רפאל לקום ממשכבו וייצא הגינה, והנה ליזה רצה לקראתו מאחת השדרות אשר בגן.
– ראה-נא רפאל! – קראה בעליצות-נפש – הנה השכמתי לקום ממך, אך האיר הבוקר ולא יכולתי לשכב במיטתי כלואה בחדרי, ואמהר ואצא הגינה. נפשי שואפת עתה למרחב. ואני בהשתוחה עליי נפשי לא הלך לבי אחרי הטבע וחמודותיו, ואשוב עתה אליו לכפר את חטאתי אשר חטאתי לו כל ימי הקיץ. בכל שדרות הגן חלפתי היום ואשק את הפרחים ואביע שמחתי לציפורים.
– הוי, ילדה שובבה! – ענה רפאל בחיבה ויסלסל בשערותיה המפוזרות בלי סדרים על חלקת צווארה – ולך הלא דרושה המנוחה. הערבה עליך שנתך בלילה?
– ערבה מאוד, גם חלומות נעימים שיעשעוני – ענתה בצחוק חן – ואולם עתה לא עת מנוחה לי, עתה עת לי לעבוד ולתקן את אשר עיוויתי בכל ימי הקיץ. עתה תראה את אשר אעשה למענך. אנוכי ארבה עתה לאכול ולשתות, לטייל ולרחוץ – ובעוד שבוע ימים לא תכירני, והיה אהיה לנערה יפה וטובת חן מאוד מאוד, והכול למענך – אכזרי אך… קראה פתאום בצחוק שובב, ‘אולי התחרטת על השידוך’ ורוח אחרת היתה איתך במרוצת הלילה?
– לא כסיל גדול אנוכי כי אוואל לעשות כזאת – ענה רפאל בצחוק – עתה לא ארף עוד מעלייך ולי תהיי כל הימים.
– כן, כן, רק לך ולא לאחר! – ענתה ליזה ותמשוך אותו אחריה לטייל יחדיו בגן.
אז דברו ויגלו זה לזה את כל רגשי לבותיהם ואת כל אשר סבלו בקיץ הזה מאי-דעת ומהטעות אשר טעו שניהם. אז באו לדבר גם בעתיד, ורפאל הביע לה את דאגתו פן לא יסכימו אבותיה לבחירתה; אבל היא הרגיע ה את רוחו, כי אבותיה טובי-לב ורחמנים המה, גם משכילים ונבוני דבר, ומלא ימלאו את משאלות לבה.
כה עבר עליהם כל היום בשיחות ושעשועי חיבה, וליזה צהלה ותרקוד ותמלא פיה רננה בלי הרף.
[יא]
וביום השלישי שבו בני בית זילברשטיין מהעיר.
אז רצה ליזה לקראתם ותקדם את פניהם בשמחה וצהלה.
אבותיה השתאו ולא האמינו כמעט למראה עיניהם, כי היה היתה במשך הימים האחדים האלה לאחרת, כי הוטב מראה פניה, עיניה הביעו צהלה ואודם הלחיים שב אליה כמקדם, ותשוב להיות את אשר היתה לפנים; וסוניה גם היא הביטה אליה ותשתומם, ותיכף חלף חשד בקרב לבה ותתנודד.
האבות ירדו ממרכבתם ויבואו לחדר משכיתם להחליף שמלותיהם, וסוניה גם היא באה לחדרה להסיר מעליה את בגדי הדרך ולרחוץ את פניה; אז מיהרה ליזה ותבוא לחדר אבותיה.
– השלום לך, ליזכן? – קידמו אבותיה את פניה בנחת – איזו חדשות טובות?
– שלום לי ושלום יהיה לי מעתה ועד עולם – קראה ליזה מתרגשת ותיפול על צווארי אביה ואמה ותישקם חליפות – ההבאתם לי מנה יפה מ’החתונה'? מהרו והוציאוה אלי ואוכל אותה באוות-נפש; הנני למלא עתה את אשר החסרתי זמן רב ואוכל ואשתה כנפשי שובעי, כי בריאה אני ומאושרה.
אבותיה הביטו עליה בתימהון ולא האמינו למראה עיניהם ולמשמע אוזניהם, ואמה קרצה בעין מלאה חשד אל ליאון.
– אבותיי! כל אשר היה כבר חלף כצל – שבה ליזה לקרוא מתרגשת ולהתרפק על אבותיה – ועתה לברייה חדשה הייתי. ברכוני-נא, אבותיי הנעימים! ברכו-נא אותי ואת בחירי רצתה נפשו בי וברכו את אגודתנו ואת בריתנו אשר כרתנו בינינו.
– מי הוא בחירך? – שאלה אותה אמה בעין בוחנת, אם כי בלבה כבר ידעה מי הוא.
– אבותיי! – שבה ליזה לקרוא ותנשק את ידי אביה ואמה חליפות – תנו-נא את הסכמתכם לדבק הזה, ואם אין – מתה אנוכי. ובחירי הן לא מוזר לכם, הוא – רפאל רוזנבוים.
ליאון הביט אל רעיתו ויחכה למוצא פיה ולפקודתה. אז חיבקה אנה את בתה בזרועותיה ותישקה ותקרא: – יקרה את לי, בתי, ויקרים לי חייך! ומאושרה אני כי אראך שמחה ועליזה; ואחרי כי בו חפץ לבך, חלילה לי מהיות לך למפגע, והנני נותנת את הסכמתי לדבר הזה.
– גם אנוכי אומר לדבק טוב – קרא ליאון בגשתו אל בתו ויישקה. ברגע השתמטה ליזה מבין זרועותיהם ותרץ ותקרא לרפאל ותביאהו החדרה.
אז חיבקו אותו אנה וליאון חליפות ויישקוהו באהבת אבות.
– בננו אתה מעתה! – קראה האם והאב גם יחד – ויואל אלוה להשפיע עליכם שפעת ברכה ואושר עד בלי די.
– איסק! גרישה! – קראה ליזה לילדים וכרגע באו החדרה.
– גם אתם חבקו ושקו את בחירי זה, כי אחיכם הוא מעתה – קראה אליהם מלאת עונד ורצון.
ברגע הזה נפתחה הדלת וסוניה באה החדרה.
– אחותי! – קראה אליה ליזה בהתרגשות – ברכיני- נא בברכת ‘מזל טוב’ וגשי-נא ושקי לבחירי זה, כי אחיך הוא מעתה.
כרעם אדיר הלם המחזה הזה את לב סוניה, פניה הלבינו כסיד וכרגע האדימו כדם וסער גדול התחולל בקירבה. היא הביטה אל אחותה ואל רפאל בעיני הנמר, כנכונה להתנפל עליהם ולקרעם כדגים; ותעמוד רגעים אחדים כנדהמת, ככלי מלא בושה וכלימה, קצף ועלבון, ופתאום קראה בקול גדול:
– ארורה את, מרשעת! וארורים כל הגברים!
ותתפרץ מאת החדר בחרי-אף.
(סיפור)
[א]
אופני העגלות משתקשקין, הקיטור שורק והמסע נוהר במרוצה.
זה אך עתה החל היום להאיר, עוד צללי לילה לא נגוזו כולם, עוד שכבת האד מכסה את פני הארץ. פני המזרח אדומים עוד מעט והנה קערת-אש תיראה על פני קצות השמים וקווי-אש חודרים דרך חלון העגלה ומפזזים על פני הקיר אשר ממול החלון.
הטבע שב לאט, לאט לתחייה.
הוא יושב אל החלון ומביט החוצה. עמקים והרים ושדי מישור יחלפו על פניו במרוצה, הקרח כבר נמס ואך זעיר שם, זעיר שם עוד ניכרו עקבותיו ונחלים גדולים וקטנים שוטפים בהמולה נעימה פה ושם; ולעיתים כבר תפגושנה עיניו ירק עשב וראשית שיבולי הדגן.
סוף החורף – ראשית האביב…
הטבע שב לאט, לאט לתחייה.
גם הנוסעים בעגלה אשר סביבותיו, השוכבים על הספסלים או היושבים נשענים אל קירות העגלה מקיצים לאט, לאט משנתם, מחלצים עצמותיהם ומגהקים ופוקחים את עיניהם, אלה קמים להתפלל ואלה להשיב את נפשם בצידת הדרך ואלה יוצאים החוצה, למעקת העגלה, לשאוף רוח צח.
כל הלילה לא נתן שנת לעיניו. הוא לא יוכל לישון עתה. לבו מלא המון רגשות ודמיונות ורוחו סוער כים.
הן שנים רבות, רבות מאוד חיכה ליום המאושר הזה!
וכמה עמל ודאגה נשא במשך השנים הרבות האל! כמה מרורות ומכאובים, עינויים ויסורים, ייסורי הגוף והנפש, מיררו את חייו וידכאוהו במשך הזמן הארוך הזה. אכן רב יתר מכוח אנוש לשאת נשוא את מכאוביו ומצוקותיו, ולא לפלא הוא אם כבר היו ימים אשר נואש מראות עוד בטובה… אולם סוף כל סוף הנה בא היום המקווה זה שמונה שנים!
שמונה שנים! שמונה שנים ארכה הטרגדיה הזאת, ושמונה שנים בחיי בני הנעורים המה כיובל שלם בחיי אנשים באים בימים! שמונה השנים האל היו לשניהם גם יחד עולם מלא, עולם מכאובים ומרורות עד אין קצה.
אכן לא רק על במת התיאטרון יעבירו לפעמים קומדיה אחרי טרגדיה, כי גם עלבמתי החיים יקרה כזאת לפעמים, והאם לא קומדיה נפלאה ישחק היום?
אכן גדול הוא הסירפריז אשר הכין להיום!
היא כבר נואשה ממנו, כבר חדלה מחכות לו; ואולם בטוח הוא כי אהבתה אותו לא פגה, אהבתה אותו עזה מאוד ולא תוכל לפגות. אהבתה עודנה בעצם תוקפה, וגם בטוח הוא כי לא נישאה עוד לאחר. היא רוממה בעיניו הרבה מאוד ולא יוכל שום חשד לעלות על לב, כי תיתן ידה לאחר, בעת שתאהב אחר, והיא, בלי ספק יושבת בבית אימה הענייה, לבנת פנים ועצובת רוח, משתוחחת ומתגעגעת, והנה – קומדיה נפלאה! – הדלת תיפתח והוא יבוא הביתה.
– דוד! – יתפרץ קול תרועה מפי האם והבת הנרעשות גם יחד.
ובעוד רגע והנה זרועותיו תחבקנה אותה ופיו יחבוש את פצעי לבב הענייה.
– הנה בוא בא היום המקווה, רבקה יקירתי! ה' ראה בעניינו וישלח לנו עזרתו מקודש. עוד היום ניכנס לחופה כדת משה וישראל ומחר בר נעשה את דרכנו לשוב עירה וו–א. גם את, אמי, תסעי עמנו ולא תשובי עוד הנה, כי בביתנו תהיי מעתה.
הן תבטנה אליו בתימהון ולא תאמנה למשמע אוזניהן.
– גם שמלות הבאתי לך מוו–א, גם עדיי זהב – ישוב לספר – ואת החסר לך תקני שם בוו–א. בכסף ישיגו שם הכול. ותדענה לכן כי מצבנו איתן, משכורתי שבעים וחמישה רובל לחודש ואחרי חתונתנו עוד יוסיפו לי עשרים וחמישה רובל לחודש, ומחסור לא נדע עוד בכל אופן.
וברגע יניח על השולחן את שעון הזהב היפה, את השרשרת, את העגילים והצמידים.
ועיני האם בורקות ברקי גיל.
– יהי שם ה' מבורך על כל הטוב הזה! – תקרא נרעשת משמחה.
– כבר שכרתי לנו דירה הגונה בוו–א, גם כלי בית כבר קניתי, וכבר ערכתי את מעוננו בסדרים נכונים, גם משרת כבר שכרתי.
והיא, רבקה הנעימה, תישען עליו, תסתר פניה על לבו ותבך. היא תבך והוא לא יפריעה, הוא יידע את לבה. הדמעות תקלנה לה, הן תמלטנה את משא רגשותיה. כל צרות נפשה ומכאובי לבה, כל ספקותיה וייאושה. כל מרורותיה ויגוניה שנצברו בכל השנים הרבות האל, כולם – תמס יילכו בדמעות האל. הדמעות האל תהיינה לנפשה למי ששון. עוד רגעי מספר תעבורנה והיא תחדל מבכות, עיניה תצחקנה ותנהרנה כאור שמש אחרי הגשם ביום קיץ. היא תחבקה אל לבה ותתרפק עליו, ונשיקות אין מספק תסינה את לחייו, שפתיו, מצחו.
ובעוד שעות מספר – תרב התכונה בבית. הוא לא יחפוץ לחכות אף יום אחד יותר. הוא כבר הירבה לחכות. הוא יחפוץ לשים קץ למצב הזה, אשר הסב להם הרבה צרות ומכאובים במשך שנים רבות, ויהי מה. כל רגע ורגע במצב הזה יעורר בקירבו אלפי זכרונות נוגים. ולמה להם לחכות? הצרמוניה כאין בעיניו. עשרת אנשים, רב ושמש וחופה, ודי. בשר מעושן ויין ורקיקים ומיני ממתקים הביא איתו מוו–א. ומה עוד? גם משרתו בבית המסחר תאלצהו למהר שובו עירה וו–א. הן גם כל השבוע האחרון המעיט לעבוד שמה, בעסקו בקניית כלי הבית והמלבושים ובהסדרת ענייני המעון.
ובערב – החופה, הנישואין!
ברגעים האלה שיווה דמיונו לנגדו את מראה פני בחירתו בערב הזה, ערב אושרם המקווה זה עידן ועידנים. היא עודנה לבנת פנים, לחייה שופו ואפה גם הוא דק ושרוע יותר מאשר היה לפנים; בעיניה ניכרו עוד עקבות עוני ויגון, הקמטים האחדים במצחה יעידו על רוב דאגה וניקור מחשבות. גם כל גווה כחש וייפול בשתי השנים האלה, והיא עייפה ונהלאה מאוד. ושמחת היום הזה גם היא הרעישתה מאוד; אבל צחוק נעים מרחף על שפתיה, צחוק אושר ועדן. היא מבטת אליו לרגעים ובעיניה נשקף לו עולם מלא, עולם שכולו רגש, אהבה בלי מצרים, כבוד ורוממות, תודה ואמון. העיניים האלה תגדנה לו הכול, העיניים האלה תבשרנה לו את אושרו בחיים הבאים, בהיות לו רעיה אוהבת ונאמנה כמוה. היא מדברת אליו חרש, ודבריה יערבו לו מאוד. הוא מבקש אותה לספר לו את כל אשר עבר עליה בשנים האחרונים, אבל היא תניע בראשה ותמאן. היא לא תחפוץ להעיב את שמי אושרם את הערב הנעים הזה, בזכרונות מעצבים. היא לא תחפוץ גם לשמוע את סיפוריו על דבר מקרי חייו בשנים האחרונות. “אחרי כן! בקרב הימים!” – תתחנן אליו – “עוד נספר בששון איש לרעהו את כל אשר סבלנו ואת אשר נשאנו, אך לא עתה!”
צחוק קל פיזז על שפתיו ברגע הזה.
– ‘קומידיאנט’ אמן אתה! – תקרא אליו לרגעים בצחוק נעים.
אכן הוא הפליא למלא אחרי כל פרטי משחק-תפקידו, מאין כמוהו.
הוא קם ממקום מושבו וייצא החוצה, אל מעקה העגלה.
רוח קל ונעים נשב אל פניו ויחלוף בכל גוו. הרוח הזה נעם לו ויחזק את עצמותיו הנהלאות. הוא התעטף היטב באדרתו וישאף את הרוח הצח בכל פה.
המסילה פילסה לה עתה נתיב דרך אחד היערים, מסביב אך שקט ודממת קודש. האלונים עומדים כחולמים. הרוח מתעלס חרש את ענפיהם, וכמו שיחה חרישית עוברת בכל היער. מעבר מזה רבו העצים עד לבלי חדור ביניהם אל כר נרחב, ובעצים סבוכים זה בזה, ומבדילים בין המסילה ובין במישור; ומעבר מזה העצים רחוקים זה מזה, נפזרים וודדים, והעין תחדור דרך בם אל המישור הרחב אשר מאחרי היער, וגם קווי השמש יפלסו להם נתיב ביניהם ומנוגה נגדם יפזו גם ראשי העצים אשר מעבר השני.
כל אשר הוא רואה בימים האלה יעוררו את רוחו למצוא בהם סימוכים למצבו הוא. והאיננו רואה גם בשני עברי היער האלה אם העבר והעתיד שלו? מעבר מזה חושך ואפלה ולחץ, ומעבר מזה אור שקוף וקווי שמש ומרחביה.
[ב]
הוא הוציא את שעונו מצלחתו ויתבונן בו.
“השעה השביעית! עו לי שש שעות עד בואי לשם”.
מה תארך לו הדרך! מה תארך לו העת! השעות כשנים בעיניו.
באמריקה, קרא בעיתונים, כבר החלו לנסוע בעגלות ההולכות בכוח האיליקטרון מתי יהיה כדבר הזה גם פה?
מה רבו געגועיו אל רבקה! מה תכל נפשו לראותה עתה!
מי יודע מה שלומה עתה? – חלפה פתאום דאגה בלבו – מי יודע אם טוב עשה במשחק הזה?
מי יודע אם לא פעל מצבה המעציב פעולה רעה, חלילה, על בריאותה? מי יודע אם לא עינוה ייסורי נפשה וייאושה עד לחלות? מי יודע?…
הוא התנודד ושערותיו סמרו מפחד.
הטוב טוב עשה בהישנות מצבו לטובה, כי העלים ממנה את הדבר? כי בעת שכבר זרחה שמשו ולבו כבר ראה את התקווה משחקת לפניו, והעתיד ניצב לפניו בכל תוקף נעמו ויופיו, הטוב טוב עשה אז כי הניחה להתענות תחת יד הדאגה והייאוש עד היום הזה?
הן זה פעמים רבות אשר ייסרהו לבו על הדבר הזה; ובכל-זאת איזה כוח טמיר המריץ אותו להוסיף ללכת על הדרך אשר התייצב עליו ולהוסיף להתעטף במסווה ההעלם, לבל ייוודע לה דבר מכל אשר איתו.
והסיבה העיקרית היתה, כי לא חפץ עוד להיות לה למנחם בדברים בלבד. כבר היו לה לזרא דברי תנחומיו ותקוותיו. התוחלת הממושכה עידן ועידנים, התקוות הרבות אשר נכזבו עשרות פעמים, מילאו את לבה מרורות וייאוש, וכל תקווה חדשה וכל דברי ניחומים שבעולם לא לקחו עוד את לבה; ובדברים ברורים הן אמרה אליו עם הספק: "לבי קהה לבלי הרגש עוד כל נועם בתקווה ונוחם בדברים, ואני מבקש אותך, יקירי, לבל תוסיף לבוא אליי עוד בדברי נוחם ותקוות טובות, כי לא אוכל נשוא אותם.
כן! דברים בעלמא לא לקחו עוד את לבה, ולכן אחת החליט בנפשו ויהי מה: לבוא אליה בתקווה מעשית, בתנחומי מעשים, וכל עוד אשר לא יוכל לעשות את המעשים האלה, לא ידבר אליה מטוב ועד רע.
התנחומין האלה לא יהיו לה לזרא. אותם תרגיש ותדע.
אכן לא היתה לפניו כל דרך אחרת! – הוסיף לזק את לבו ולצדק את נפשו.
לפני נסעו עלתה מחשבה על לבו: להודיע לה דבר נסעו בטלגרמה; אבל עד מהרה הרחיק מקירבו את המחשבה ההיא. אם ארך הסוד שנה שלמה, אין רע אם יארך עד יום אחר. יהי נא הסירפריז אשר הכין לה סירפריז שלם ואל יחליש את רושמו על ידי צעד נמהר.
אמנם אין ספק בעיניו, כי פעלו השנים האחרונות פעולה רעה על בריאותה, אבל תקוותו חזקה כי העונג והנחת אשר תרווה מעתה יבריאוה בזמן קצר, כי ייתנו לה כוח חדש וחיים חדשים, וכל אשר נשאה וסבלה יישכחו עד מהרה מלבה כליל.
הוא הוציא מצלחתו מראה קטנה וייבט בה.
גם פניו רעים ודלים בעת האחרונה. צרותיו ותלאותיו לפנים השאירו עקבותיהן גם בפניו. ועמלו הרב בשבועות האחרונים, לקנות ולהכין הכול, גם נדודי שנתו בכל השבוע האחרון, הוגיעוהו מאוד.
והוא איש כבן עשרים ושמונה שנה, גבה קומה ודל בשר, פניו ארוכים וחיוורים, מצחו רחב ונקמט פה ושם, עיניו אמוצות ועמוקות, אפו ארוך, שפמו עשוי וזקנו מגולח. בפניו ילינו עוז ואומץ, ומבטיו יפיקו רצון כביר, הוא לבוש בטעם המודה.
[ג]
האין לאדוני עץ גפרית? – נשמע פתאום לאוזנו קול הקורא אליו. הוא התעורר מהמון מחשבותיו וייפן אל הדובר בו, והוא יהודי, בא בימים, קצר קומה ושחרחר ומלא תנועה וסיגרה בפיו.
– יש! – ענה דוד, ויוצא מצלחתו תיבת עצי גפרית וידליקה ויושיטה להדובר בו ואחר הבעיר בה סיגרה גם לו.
– מאין נוסע, אדוני? – שאלהו האיש.
– מוו–א!
– ולאין?
– לס–ן.
– ואנוכי לוו–נא.
– ובכן? – שאל דוד את האיש בתמיהה.
– ובכן? – שנה אחריו האיש נכלם מעט – ובכן… לא מאומה… לדינא אין נפקא מינא בזה, ואנוכי רק לשם שיחה בעלמא כיוונתי.
כעבור רגעים אחדים פנה מעליו האיש הדובר בו ויבוא אל העגלה, והוא נשאר לבדו על מעקת העגלה.
הוא שמח בלבו על אשר הלך לו האיש מזה. לו ינעם עתה יותר להיות בודד לנפשו ולהתמכר למחשבותיו וזכרונותיו, מאשר לשוחח את אנשים זרים שיחות בטלות.
הוא קיטר את סיגרתו וגלגלי עשנו התגלגלו ברוח ויינשאו למעלה ויחלפו מעל פניו.
גם מבחרי ימי נעוריו כלו בעשן – חלפה מחשבת עצב במוחו – שמונה שנים נלחם בלי הרף, בלי ליאות, את כל פגעי הזמן ופגעי בני אדם, הקשים עוד יותר מהם, בשביל מה? בשביל פרוסת לחם, בשביל פרנסה קבועה לו ולה. ובמלחמה הזאת נפלו חלל הרבה שנות נוער וכוחות עלומים – אבידה שאינה חוזרת עוד.
זכרון ראשית אהבתו את רבקה עלה על לבו ברגע הזה ועל פניו חלפה נהרה.
הדבר היה לפני שמונה שנים.
הוא היה אז בן עשרים שנה והיא בת תשע עשרה שנה. היא היתה היפה בבנות העיר וגם הנבונה מכולן. עיניה השחורות בערו כגחלי אש ותבערנה אש זרה בלב כל הרואה אותה, ושערותיה השחורות כסמט שחור והרכות והחלקות כמשי היו ארוכות מאוד ותרדנה במקלעה ארוכה על עורפה ומשם עד חגורתה. פניה השחרחרים המלאים והעגולים הפיקו רעננות, ולחייה האדומות והמלאות בתפוחים יפים והגומא אשר בהן מדי צחקה צוד צדו נפשות. ואפה הישר ושפתיה הדקות והאדומות וסנטרה המלא הוסיפו לה לווית חן. גם בדעתה והשכלתה עלתה על כל בנות העיר, כי חוננה בכשרונות טובים, במוח חד, בתפיסה מהירה ובזיכרון טוב, ובבוא מורה אחד מערי הפלך לגור בעיר ס–ן למדה אצלו שנים אחדות דעת שפת המדינה ואשכנזית וראשית הידיעות הכוללות הנחוצות ותרבה לקרוא בספרים רוסים ואשכנזים מאשר השיגה למקרא מאת המורה. ותדע לדבר ולשפוט בכל העניינים המלבבים את הקוראים המשכילים ובעיר הקטנה כס–ן עוד יגזימו ויפליגו כל העניין, ובני העיר הפריזו גם בשבח השכלתה, ויאמרו כי מלומדת היא בחכמה ומדעים ולשונות רבות. ובהיותה גם ממשפחה מיוחסת, ואביה המנוח היה גדול בתורה ובמעשים טובים, ואמה היא נכדת רב גדול ירבו בני העיר ובנותיה לכבדה ולדבר תמיד בשבחה. אז הירבו השדכנים לדפוק על דלתי פתח בית אמה, כי אבות רבים חפצו להשתדך בבתה, ורבים היו הקופצים עליה.
אבל היא לא היטתה אוזן לעצת השדכנים.
והוא גם הוא היה מהולל בפי בני העיר. הוא בא אז מוולוז’ין, אשר התגורר שם חמש שנים וישב משם מלא וגדוש בדעת התלמוד והפוסקים, גם רכש לו ידיעה הגונה בשפת המדינה ובאשכנזית, ובשנים האחרונות לשבתו שם הרבה לקרוא בספרי המופת אשר בספרות, הרוסית והאשכנזית, ובעברית נחשב ל“מליץ מפואר”, בהיותו מריץ לאחיו – הוריו מתו זה כבר – היושב בס–ן מכתבים ארוכים, הערוכים “במליצות מסולסלות ומפוארות”, אשר “חזרו מיד ליד” בס–ן וכל קוראיהם הניעו בכתפיהם ויעצמו עיניהם ויקראו בהתפעלות: “אכן ‘מליץ’ גדול הוא!” בייחוד נישא שמו לתהילה, מעת אשר נדפסו ב“המליץ” קורספונדנציות אחדות, מעשי ידיו. בייחוד חלקו לו כבוד בני הנעורים, הבחורים המשכילים הקוראים בעיתונים עבריים. והוא היה מקבל אז על-ידי בי-הדואר גם את “המליץ” גם את “המגיד” וגם עיתון רוסי אחד ועיתון אשכנזי אחד, ויהי הדבר הזה לנס בכל העיר. שדכנים רבים השכימו אז לפתח בית אחיו, שבו התגורר, ויציעו לפניו שידוכים רבים ושונים, כל אחד הכיל בקירבו: בת יפה כלבנה.
וגם אמנם לא נמצא כל מפריע לקשר אהבתם, גם אחיו וגם אמה הסכימו וברה כחמה, משפחה מיוחסת בישראל, ואלפים רו"כ לנדה, מלבד תכשיטים ומזונות וכו'.
אבל הוא לא היטה אוזן להצעת השדכנים.
הוא שמע את שמעה והיא – את שמעו, יבקש האחד את קרבת השני ויתוודעו זה לזה.
אמנם ידעו זה את זה מימי ילדותם. אבותיו גרו בשכונת אבותיה, ובהיותם ילדים נחשבה לו לחברת וישתעשעו יחדיו וישחקו במשחקי-הילדים. אך בגודלם הורחקו זה מזה, הוא היה לנער בן תורה והיא לנערה, ולא גאווה לבן-תורה להתרועע את נערה, ובייחוד הורחק ממנה בחמש השנים אשר התגורר בוולוז’ין; ובשובו מצא אותה בתור נערה בוגרת, שהגיעה לפרקה, ותהי לו כנערה זרה לו באמת.
אך המה התוודעו זה לזה וימצאו חן איש בעיני השני.
למראית עין היתה באה לבית אחיו לבקר את רחל בתו, אבל הוא הבין את חפצה בביקוריה; וכה מצאו להם מקום ושעות הכושר להתוודע זה לזה וגם להתרועע יחד, לבלות את העת בשיחות וסיפורים, בייחוד, על דבר ההשכלה והספרות. ויש גם אשר היו קוראים יחיו באיזה ספר, וחברת האחד נעמה על השני. ואז החלו הראיונים לעיתים יותר תכופות, השיחות החלו לקבל צורות יותר פרטיות, והנטייה אשר לאחד אל השני הלכה הלוך ורבה, הלוך וחזקה; ואז החלו להרגיש כי צר להם המקום בבית אחיו וייחלו להיוועד יחדיו, חרש, מחוץ לעיר, ושם טיילו כפעם בפעם, שעות רבות. השעות ההן לא תימחנה מזכרונו כל ימי חייו. הן הביאו להם עונג גנוב אשר אין ערוך למתקו וטוב טעמו.
אחיו וגיסתו לא ידעו מאומה מזה; אך רחל ידעה והבינה הכול, אבל לא גילתה את ה“סוד”, ונהפוך הוא, כי עוד עזרה מצדה לדבר הקשר הנסתר, כי יתעבה ויתחזק יותר.
ומה היתה לו רחל בקרב הימים? הן היא אך היא היתה לו עתה למלאך הגואל לחלצהו ממצוקתי ולהעמיד במרחב רגלו.
ואז בא היום ההוא אשר בו גילו זה לזה את הסוד הנעים אשר בלב כל אחד ואשר גם לפני זה כבר נודע להם, כי – אוהבים המה זה את זה. לדבק הזה, ובכן – נועד “הראיון”, ואחר נכתבו “התנאים”.
מני אז החלו להם ימי רצון ואושר רב מאין כמוהם בכל השנים הבאות אחרי כן. אז לא ידעו עוד כל דאגה בהווה וכל מחשבת עצב בדבר העתיד לא עלתה עוד על לבם. כל מחשבה על דבר חומרי היתה נחשבת להם אז כמחללת קודש, כפירה בעיקר. המה שתו אז לרווייה מכוס האהבה וישתכרו, ולא ידעו ולא הרגישו כל דבר שאיננו נכנס בחוג אהבתם בדרך ישרה.
כה עברו עליהם אז ירחי מספר בשכרון אהבתם ובמנעמיה, ימי ילדותם שבו אליהם אז וישתעשעו בכל שעשועי תום וילדות. ויהיו מלאי רצון ומאושרים עד מאוד.
אך אז החלו “המחותנים” לעוררם משנתם הנעימה. אחיו ואמה בחלו לטכס עצה בדבר עתידות “החתן והכלה”. ה“מחותנת” התחייבה למסור בידי הזוג את ביתה, האכסניא החשובה בס–ן, ותגלה את חפצה כי יגבילו את הנישואין בזמן קרוב. גם אחיו הסכים לזה. אבל גם הוא גם היא התנגדו לחפץ הזה. המה הביטו אל הכול בעיניים אחרות, בעיני הדור החדש. גם הוא גם היא קראו בספרי השכלה וגם שמעו על אודות החיים שם, בעולם הגדול, בערים הגדולות, השונים לגמרי מהחיים הדלים והצנומים, חיי בעלי בתי מרזח או בתי מלון בעיר קטנה, ויתאוו אל החיים ההם. שניהם לא חפצו להיות כל ימי חייהם בעיר קטנה ולהתפרנס בדוחק וצער מ“האכסניא” אשר מיום ליום ירד ערכה, לרגלי סלילת מסילות הברזל בכל הסביבה. הלא טוב, טוב מזה לחיות ברווחה בעיר גדולה, לדור בחדרים יפים ומהודרים, להתלבש בטעם המודה, לערוך נשפי חשק וחג, לטייל שלובי זרוע בגנים ופרדסים, לבקר בבתי תיאטראות וקרקסאות, בבתי משתה הקהילה ובבתי המוזיאום, וגם – לאסוף הון ולהיות לגבירים.
ילדות! – הוא לועג לתמימות נפשם בימים ההם – אנחנו דימינו אז, כי כל אלה ביד ייקחו ועל נקלה, כי לא חסר לנו דבר בלתי אם לגור בעיר גדולה, ואז הכול מוכן לפניהם. העלה אז על לבי, כי יש אשר החיים בעיר גדולה רעים ומרים אלפי פעמים מהחיים בעיר קטנה? העלה על לבי אף צל של רעיון, כי אך מעטים יזכו לחיי מותרות ותפנוקים בעיר גדולה, והרוב הגדול מתגלגל תחת שואה, עובד בזעת אפו, עמל בלי הרף, מכתת רגליו ומנדד שינה מעיניו, ובכל זאת הוא חי במצור ומצוק, בדאגה ועיצבון, וכל מותרות החיים רחוקים ממנו מאוד? והעלה על לבי כי יש אשר גם פת לחם יבש לא ימצא האיש בעיר גדולה, יבקש עבודה ואין, והוא גווע ברעב ובמחסור ממש? כל אלה לא עלה על לבי אז; אבל הנה ימים באו ואלמד את התורה הזאת מפי הניסיון.
אכן תורה מרה היא תות-הניסיון הזאת!
מלבד החיים החומריים הטובים אשר בעיר הגדולה משכו החיים הרוחניים שם את לבו אחריהם. בעירו הקטנה הלא יישאר איש לא לומד כל ימי חייו, מאין מורים ומאין ספרים ללמוד ולמקרא; אבל שם, בעיר הגדולה, שם יש מורים מצוינים וביבליותיקות גדולות, שם כר נרחב לפניו להתפתח ולהשתלם, וגם – להיות סופר בישראל.
ומדי זכרו את המחשבה האחרונה לא יוכל עצור משחוק פיו. הוא נואל אז להאמין, כי בהיות לאל ידו לכתוב מכתב או “קורספונדנציה” קטנה בשפת עבר נמלצה מוכשר הוא להיות לסופר, ואז, עודנו זוכר, את המגדלים הפורחים אשר בנה על יסוד אמונתו זאת. הוא יבוא לעיר הגדולה וו–א, שם יבוא לכהן בתור עוזר בהרידקציה העברית, המוציאה את העתון “הבוקר”. כי דרושים שם עוזרים הרבה בזב לא היה מסופק כלל, ו“מליצתו” תמצא, גם כן בלי כל ספק, חן גדול בעיני הרידקטור, ונמצא חפץ רב בעזרתו. בראשונה יקבל משכורת מצערה של חמישים רובל לחודש. אבל כעבור ירחים אחדים יוסיפו לו על משכורתו ויקבל מאה רובל לחודש, ובקרב הימים – מאתיים, שלוש מאות. ואולם אם בעת הראשונה לא יקובל לעוזר בהרידקציה, שזה ספק רחוק מאוד, אז יהיה ל“מגיה” בבית דפוס עברי. הן שם יש הרבה בתי דפוס עברים ולכל אחד רוש “מגיה”. המגיה יקבל, בלי ספק, מאה רובל לחודש. אולם העבודה הזאת תהיה לו אך לעבודה שעתית, כי כאשר יקובל אחרי כן לעוזר במערכת “הבוקר” אז לא ימצא עוד חפץ בעבודת “מגיה” וישליכה אחר גוו.
ומי יודע אם לא יהיה בקרב הימים לרידקטור בעצמו?
והיא נתנה תוקף לכל תקוותיו וחלומותיו ותחזק את לבו לבל יירך להתנגדות אמה ואחיו, אשר יתנגדו אל החפץ הזה בכל עוז.
ואמנם הם התנגדו הרבה לדבר הזה. אבל הוא לא שם לבו לזה ויאמר כי המחשבה הזאת, לנסוע לוו-א, ולהביא אחרי כן את רבקה אליו, נחלטה בלבו וממנה לא ישוב. והיא לא תצטרך לחכות לו הרבה, ניחם את אמה. בעוד שנה, בטוח הוא, כבר יתכונן מצבו ואז יבוא ס-נה, ויבוא את רבקה בברית הנישואין, ואחר ייקחה איתו וו-אה ושם יגורו. ואם תחפוץ המחותנת תוכל למכור אז את הבית ובאה גם היא לגור בביתם בוו-א, והמה יכלכלוה בכבוד ובנחת כל ימי חייה.
ירחים אחדים עברו במשא ומתן, בהתנגדות וויכוחים; אבל לאחרונה הוכרחו גם אם רבקה גם אחיו להסכים לחפצו, כי ייסע לוו–א.
לפני נסעו לקח איתו, “מכתב מליצה” למו“ל “הבוקר”, מאת אחד מבחורי העיר, אשר היה מריץ לעיתים קורספונדנציות ל”הבקר" – כי הוא בעצמו היה עד אז אך קורספונדנט של “המליץ” – כי יקבלהו לעוזר בבית המערכת, כי כדאי והגון הוא לכך.
הוא זוכר עוד את הפרידה ההיא, הפרידה הראשונה! – כמה עצב ונועם גם יחד בפרידה אשר כזו. כמה מרורות בפרידה מנפש אהובה בימי הנעורים להאהבה; ולעומת זה כמה נעימות לאיש בדעת, כי לא בודד הוא בחיים, כי בנסעו ישאיר נפש אהובה אשר תחשוב על אודותיו ותתגעגע עליו. וכל הרגשות האלה מילאו את לבו בפרידה הראשונה; והיא רבקה, השתוחחה בעצמה ותמרר בבכי. הוא דיבר על לבה וינחמה, כי הפרידה הן איננה אלא לשנה אחת לכל היותר, וכי גם במשך הזמן הזה יריץ אליה מכתבים תכופים. אבל כל אשר הוסיף לדבר על לבה דברים טובים וניחומים הוסיפה לבכות. רוב דבריו ונעימות אהבתו עוררו את מיתרי האהבה שבלבה ביתר שאת. ומי יודע? אולי הגיד לה לבה אז, כי הפרידה הזאת איננה לשנה? ואולי הגיד לה לבה אז כי הפרידה הזאת תגרור אחריה פרידה שנייה, וכי עוד יעברו עיתים רבות מאוד, עד אשר יגיעו למחוז חפצם, להתאחד אחדות שלמה?
הוא נפרד ממנה וייסע לדרכו.
[ד]
ומה גדול התהום המפריד בין נסיעתו ההיא לבין נסיעתו זאת! – חשב מוחו בקירבו – מה שלם ומה ת היה לבו אז. עצב קל ונעים אמנם התגנב בקירבו לרגעים בזכרו את פרדתו מאהובת נפשו ובהתגעגעו אליה, אבל תום וילדות היו נסוכים עליו, מנוחה נעימה שררה בנפשו, כל דאגה וצרה ומלחמת החיים לא ידע עוד ורוחו חלם חלומות טובים וערבים; ועתה – אמנם לבו מלא תקוות טובות ונעימות, והוא שבע רצון ומאושר מאוד בנסיעה הזאת; אבל תומו וילדותו כבר חלפו ומנוחת הנפש וחלומות הנוער רחקו עתה ממנו. הוא רכש לו את טובו במלחמת החיים, והמלחמה זאת היתה קשה ומסוגנה מאוד, ולא כה מהר תישכח מלבו. היא השאירה אחריה פצעים בקירבו שעוד לא נרפאו, וכעם בפעם יתעוררו ויבצבצו דם.
הוא בא אז וו-אה!
ועוד בימים הראשונים לבואו שם החלו עיניו להיפקח ולראות עד כמה נואל בחלומותיו ותקוותיו להיבנות מעבודת סופר. עד היום לא יוכל עצור משחוק פיו מדי זכרו את הראיון הוא את מו"ל “הבוקר”. עוד ביום הראשון לבואו. וו-א מיהר ללכת להרידקציה של העיתון הזה. הוא ידע את שם הרחוב וגם מספר הבית ששם הרידקציה, כרשום בעלי העיתון. הוא בא אל הרחוב ההוא ואל הבית, יתפלא מאוד, כי אין שלט על פני הבית.
אז נכנס אל הפתח הראשונה אשר לפניו מבלי התבונן כלל אל הכתובת אשר על הדלת, בחשבו בלבו, כי כל בית החומה הזה בית הרידקציה הוא; אבל בבואו אל פרוזדור הבית השיבתהו השפחה, כי פה אין כל רידקציה. הוא יצא וישאל את העוברים בחצר: איפה הרידקציה? אבל כולם הניעו בכתפיהם וישיבו: “לא נדע!” “בלי ספק אינם מגרי החצר הזה” חשב בלבו. אז ניגש אל השוער וישאלהו: "איפה הרידקציה של “הבוקר”? אבל גם הוא הניע בכתפיו ויען: “אין פה כל רידקציה!” אך כעבור רגעים אחדים שאל: "אולי מבקש האדון בית דפוס? וזה נמצא שם בפתח הראשונה משמאל N… ". אז ניסה לבוא לבית הדפוס והנה שם אמנם הרידקציה. אך מה השתומם למראה עיניו! חדר קטן אחד, ד' אמות על ד', ושם אל שולחן קטן פשוט יושב איש כבן ארבעים שנה ורושם ומוחק, וזה כל הרידקציה של “הבוקר”.
כנופל משמים ארץ היה ברגע ההוא, ובכל זאת התאושש. וישאל את היושב אל השולחן אם הוא הרידקטור, ויען: “הרידקטור יגור ברחוב פלוני במעון לוני”.
– ומי, אדוני? – ניסה לשאלהו עוד.
האיש הביט אליו בתימהון: ולמה לאדוני לדעת מי אני? – קרא יבחנהו בעיניו.
הוא נכלם מעט, ובכל זאת הוסיף ויאמר: דבר לי אל הרידקציה ואל הרידקטור.
– אנוכי העוזר בהרידקציה! – השיב האיש – ומה הדבר אשר לך אל הרידקציה?
– האם רק עוזר אד בהרידקציה? שאל את האיש משתומם.
– מובן מאליו כי רק אחד! – ענה האיש.
– האין כל מקום בהרידקציה לעוד עוזר אחד? – שב וישאלהו.
האיש הביט אליו בעינים מביעות חשד וחרדה.
– ולמה לאדוני לדעת כל אלה?
– חפץ אנוכי להיספח לעוזר בהרידקציה! – ענהו בתמימות.
קול צחוק גדול התפרץ מפי האיש. אבל הצחוק הז הביע גם יראה מסותרה.
– חא! חא! חא! – צחק האיש בכל פה – גם העוזר האחד יודע מחסור ועוני.
אך כעבור רגע חדל מצחוק וישאלהו:
– הסופר אדוני? ומה שמו כי אתכבד לדעת?
הוא התוודע אליו בשמו ויגד לו כי סופר הוא ב“המליץ” מעיר ס-ן.
פני האיש נהרו ולעג קל עבר עליהם. וניכר היה כי פחד בלבו, לבל יבוא להתחרות איתו להוזיל את שכר עבודתו ולהכרית אוכל מפיו; ובשמעו את שמו ומעלת ספרתו שבה מנוחתו אליו.
הוא עזב את הרידקציה בפחי נפש וירא את פחזות חלומותיו; ובכל זאת החליט בלב לדבר גם את הרידקטור בביתו, לשמוע מה בפיו.
הוא בא למעון הרידקטור. השפחה רמזה לו לבוא בחדר המשכית הנפתח אל הפרוזדור.
הוא חיכה שמה רגעים אחדים, ואחר נפתחה הדלת והרידקטור בא החדרה.
הרידקטור הביט אליו וישאלהו איזה דבר לו אליו.
מבלי דבר דבר הוציא מצלחת בגדו את מכתב-המליצה אשר הביא מביתו וימסרהו על ידי הרידקטור.
הוא פתח את המכתב ויתבונן ראשונה אל החותמת.
– מי הוא הכותב את המכתב? – שאל הרידקטור – ושם כזה לא נודע לי.
– הלא סופר “הבקר” הוא מעיר ס-ן! – ענה כמתפלא על קוצר זכרונו של הרידקטור.
לעג קל עבר על פני הרידקטור, ויעבור על פני המכתב.
– אין לי חפץ בעוזר “להבקר” – ענה בקרת-רוח ויקם ממקום שבתו.
הוא עזב את הבית בשברון-לב וישב המעונה.
הוא ניסה לחקור בדבר עבודת “מגיה” בבתי הדפוס, והנה גם זה הבל. שני “מגיהים” ישנם בוו-א, ושניהם מחוסרי לחם. גם האחד שבהם, המצויין כמדקדק ומגיה נפלא אשר עבודה ברוב בתי הדפוס משתכר בעבודתו אך כעשרים וחמשה רובל לחודש.
הוא נוכח לדעת כי חלומות בן עיר ס-ן בדבר הספרות העברית והנוגע אליה הם רק חלומות שאין בהם כל ממש.
אבל מה יעשה וממה ייבנה?
בבית ששם גר, שכן עוד איש אחד, סופר עברי ואיש אשר לא צפון משכל לבו, והוא עוד הרבה להרוס את בנייני חלומותיו בלי חמלה. הוא הראהו לדעת, כי איננו סופר כלל ואין לו כל כשרון סופר, כי הקורספונדנציות התפלות שכתב אינן ולא כלום, ועליו לחדול מקוות להיות לסופר בזמן מן זמנים; ובכלל הראהו לדעת, כי אין לשאוף כלל למטרה אומללה כזאת, כי גורל הסופר העברי רע ומר בחיים מאוד, וכי הוא מקלל את יום היותו לסופר עברי. ואשר על כן טוב טוב לפניו להסיח מלבו את המחשבות והדמיונות האלה לגמרי ולשום אל עולם המעשה פניו. עליו לשאוף לבוא לשרת בבית מסחר בראשונה. אמנם בראשונה יקבל משכורת מצערה, אבל בקרב הימים יקבל משכורת הגונה ויעלה מעלה, מעלה.
בראשונה הכאיבו לו דברי שכנו וכגוזלי מבחרי תקוותיו היו בעיניו וינס גם להתנגד להם; אבל לאט לאט היכו הדברים שורש בלבו, ולאחרונה נוכח גם הוא לדעת, כי אין לפניו דרך אחרת וטובה מהדרך אשר התווה שכנו לפניו.
אבל איך יגיע למטרתו זו? עליו ללמו את תורת הבוכהאלטריה על ידי חליפות מכתבים, ואז הנקל לו להתקבל לבית מסחר בתור בוכהאלטר.
אז עמד לו לשטן מחסור הכסף. בנסעו נתנה לו מחותנתו שלושים רובל, וכבר הוציא החצי מן הסך הזה. ולימוד הבוכהאלטריה יעלה לו בעשרים וחמישה רובל. וכל עת הלימוד הן צריך הוא גם להתפרנס. ולבקש עוד תמיכת כסף ממחותנתו לא אבה בשום אופן. הוא לא אבה להשפיל כה את כבודו בעיניה, וגם ידע כי תסרב לתת עוד כסף, וכי הדבר הזה יגרום שתאיץ בו לשוב ס-נה ולהיות לבעל “אכסניא” כחפצה. ובכן החליט למצוא לעת עתה איזו הוראות לשעות, די מחיית נפשו ודי הותר מעט כסף לשכר לימוד הבוכהאלטריה. אמנם א לעבודה כזאת, הוראה ושעות, נשא את נפשו, אבל אין לפניו כל עצה אחרת; ובכל אופן הלא תהי לו העבודה הזאת אך עבודה שעתית, ובהיותו לבוכהאלטר ישליך את העבודה הזאת אחרי גוו, לבעלי דעתה עוד עד עולם.
אבל עברו שבועות אחדים ולא מצא גם הוראות השעות שביקש. הוא החל אז להתכלכל בצמצום, לאכול פת חרבה עם כוס חמים בבוקר ובצהריים ובערב וישכור לו מעון צר וזול לבל ייתם הכסף כה מהר; אבל גם כלכלה מצומצמת ודירה זולה דורשות כסף, וכן בא גם היום – כעבור שני ירחים לבואו ווא-ה – ומכיסו חדלה הפרוטה האחרונה.אזבאו לו ימים רעים מאוד. מכרים וקרובים לא היו לו אז בוו-א והוא היה עוד רך בשנים, מלא רגש ודמיון, ועול החיים עוד טרםיביד עליו את אוכפו עד אז; ובהיותו בודד ועזוב בעיר הגדולה הזאת, חסר ניסיון וחסר עזרה מן החוץ,ובלי כל מזון ומחייה, מר לו מאוד ויהי אובד עצות. הוא החל לעבוט לאט, לאט את חפציו, את השעון של כסף שנתנו לו, את בגדי-השבת אשר לו, את ספריו; וגם רעב לעיתים לא רחוקות. ומצבו החומרי הרע פעל גם על רוחו לרעה, ויילך קודר ושחוח בלחץ יגונו, והבטלה הביאתהו לידי שיעמום, כי גם בספרים לא קרה אז; כי מחשבותיו היו תועות ונפוצות ולבו מלא יותר מדי דאגה לנפשו ולעתידותיו.
וכל העת ההיא התנכר במכתביו לס-ן, ויכתוב למחותנתו ולאחיו מכתבים מלאים שמחה ואושר, כי כבר השיג משרה טובה בבית מסחר ולא יחסר לו דבר, ולבחירתו – אך מכתבי אהבה וחיבה, מבלי כל זכר למצבו הרע.
מדי זכרו את המכתבים ההם יעבור מבלי משים צחוק על שפתיו. לא מכתבים היו המכתבים ההם, כי אם “מאמרים”, מאמרים מלאים מליצה והשתפכות הנפש, משלים ודמיונות, ויש אשר ערך לה את מכותבו בשיר מראשו ועד סופו.
העבודה האחת שהיתה לו בימים ההם היתה אך עריכת המכתבים להם וקריאת מכתביהם הם. העבודה הזאת אמנם היתה נעימה לו עד מאוד; אבל היא לא תשביע עוד את הקיבה הרעבה ולכול יש קץ ותכלה, וגם בא היום שלא היה לו עוד מה לעבוט.
אז ראה כי אין לפניו דרך אחרת, מאשר להודיע לבחירתו את האמת ולב-קש ממנה עזרה חומרית. וכן עשה. הוא ערך אליה מכתב ארוך ויספר לה את כל המוצאות אותו מהחל עד כלה, וגם תיאר לה את העתיד הנשקף לו, אם יהיה לבוכהאלטר, ויבקש ממנה עזר כסף, ככל אשר תוכל להעלים מאמה.
– כעבור שבוע ימים קיבל מכתב תשובתה עם עשרת כסף ובו חיזקה את ידיו לבל ייפול רוחו מקירבו, כי בטוחה היא שיגיע את מטרתו בקרב הימים ותבטיחהו לשלוח לו עשרת רובל מדי חודש בחודשו, – יותר אין ביכולתה – מבלי אשר תדע מזה אמה דבר.
אז הוטב מצבו החומרי, אם כי העזר הזה שהושיטה לו בחירתו הכאיב את לבו מאוד. הוא שאף “לעמדה ברשות עצמו”, הוא חפץ לעזור לה ולא להיפך; אבל ניחם את נפשו, כי העזרה הזאת היא אך שעתית, ובכל אופן לא תהיה חסד של אמת, וכי השב ישיב לה את גמולה הטוב כל כפליים.
אב ללמוד את תורת הבוכהאלטריה לא יכל גם אז. עשרת הכסף שקיבל מבחירתו מדי חודש בחודשו הספיקו אך למחיית נפשו בדוחק.
וכה עברו ירחים אחדים – והנה ברוב עמל עלתה לו למצוא הוראת שעות אחדות בשכר עשרה רובל לחודש. אז ערך תיכף מכתב למורה הבוכהאלטריה לבקשהו לשלוח לו את מכתב-המבחן, וכבר שיווה לנגדו את שרותו בתור בוכהאלטר בבית מסר בעוד חצי שנה… ובואו בברית הנישואין כעבור שנה…
אבל.
אז קיבל א הבשורה המעציבה, כי היתה שריפה בס-ן, וכי כל העיר אוכלה באש, וגם בית מחונתו וכל חפציה עלו באש – והבית לא היה גם בטוח באחריות – ובכן בעצם יום אחד יצאה מחותנתו נקייה מנכסיה. וגם תקוותו הוא נכזבה.
מכתב מחותנתו היה מלא קינים והי, ולא בסתר רמזה לו, כי עליו עתה להקדים את זמן הנישואין, אחרי כי נשבר מטה לחמם. היא תמכור את אדמת הבית הנשרף במאתים רובל בודאי. והכסף הזה יהיה לעשות מלבושי הכלה ולהוצאות הנישואין.
ואולם היא, בחירתו, כתבה אליו בסגנון אחר לגמרי. היא נדה מצד אחד לאמה ומצד השני אימצה את רוחו, כי לא ייפול בקירבו, כי לא יתעצב בגללה, כי תמצאנה במה להתפרנס ולא תמותנה ברעב; והוא מצדו יילך לבטח בדרכו אשר סלל לו, עד אשר הגע יגיע למטרתו.
וכן אמנם כתבה לו גם בימים הבאים. אחת ביקשתהו בכל מכתביה, כי לא יחשוב כלל על דבר הנישואין, כל זמן אשר לא יתכונן מצבו החומרי על בסיס נכון, ולא תהיה לאל ידו לפרנס אשה ובנים.
והוא ככל אשר הוסיף להכיר במכתבי בחירתו את נפשה העדינה, את רוך לבה ודאגתה ואהבתה לו, כן הוסיף להתמרמר אל מקרים, לשבוע מרורות ומכאובים. הוא ראה לפניו אך דרך אחת לצאת מן המיצר ולהיוושע תשועת עולמים והיא: להיות לבוכהאלטר, אבל העטרה הזאת היתה עוד ממנו והלאה, ובשביל מה? בשביל סך קטן כעשרים וחמישה רובל!
כה עבר עוד כחצי שנה ללא כל צעד לפנים מצדו להתקרב למטרתו.
אבל הוא חגר שארית כוחו לבצע את חפצו ויהי מה. הוא מצא אז עוד הוראת שעות וידו מצאה לקמץ ולהותיר משכרו בכל חודש, עד כי כעבור שלושה ירחים עלתה בידו לאסוף את סך הכסף הדרוש ללימוד הבוכהאלטריה בחליפות מכתבים וישלח את הכסף אל המורה.
המורה שלח לו את המכתבים תכופים זה אחר זה, והוא למד אותם בשקידה נמרצה. כעבור חצי שנה כילה את חוק לימודו ויקבל תעודת גמר חוק לימודים מאת המורה, גם מכתב תהילה על חריצותו וידיעתו בלימודיו.
הוא כבר החל לבקש לו משרה בבית-מסחר; אבל דבר אחד עמד לו לשטן והוא: מצב בריאותו, כי לרגלי עמלו הרב בהוראת השעות ושקידתו הגדולה בלימודי מכתבי הבוכהאלטריה, וחייו המלאים דחק ומחסור – התרופפה בריאותו במידה מרובה, והרופא ציווה עליו לבלי עבוד כל עבודה ירחי מספר, לשאוף רוח צח ולהחליף כוח.
ובכן החליט בנפשו לנסוע ס-נה.
ואמנם זה כבר אשר התגעגע על בחירתו וישתוקק לראותה מאוד. וגם הביע זאת במכתביו אליה, אשר כבר פשטו אזמעליהם צורת “מאמרים” ומליצות ריקות ויקבלו צורות מכתבים אמיתית. וגם מכתביה היו מלאים געגועים רבים עליו.
ואז כבר עברו כשתי שנים אשר נפרד מעליה ולא ראו איש את פני ריעהו.
[ה]
עוד הפעם הוציא את שעונו מצלחתו ויתבונן בו.
השעה התשיעית! אך מה ארוכה הדרך!
גם בנסיעתו הראשונה מוו-א סנ-ה קצר רוחו בדרך הארוכה הזאת, אבל לא כבפעם הזאת. אכן בימים האחרונים רופפה מתינותו מאוד וכל רגע ליום ייחשב לו.
והוא זוכר את בואו הראשון ס-נה.
רבקה קיבלה את פניו בזרועות פתוחות, בעליצות נפש וחיבה יתרה. גם אמה קיבלתהו במאור פנים.
אחרי השריפה שכרו להן דירה בבית אחר ומכרו שם יי"ש לאיכרים ביומא דשוקא, ומזה מצאו מחיית נפשן בדוחק.
הוא התאכסן בבית אחיו.
הוא התפלא כי השנים השתיים האל ותלאותיהן לא פעלו עליה, כמעט כל רושם לרעה גם בתוארה החיצוני גם ברוחה ותכונת נפשה, כי היתה שמחה ועליזה ופיה מלא צחוק ורננה כמקודם. ומרוחה האצילה גם עליו ויהי גם הוא שמח וצוהל. הוא היה מלא תקווה, כי בשובו לוו-א ישיג משרת בוכהאלטר על נקלה, והיא לא הטילה כל ספק בתקוותו זאת. ומדי דברו על אודות הנישואין נשבעה לו פעמים אין ספורות, כי נכונה היא לחכות עוד שנות מספר ולא תדע כל דאגה והשבע השביעה גם אותו, לבל יצטער כלל וכלל אם יידחו הנישואין לעוד מספר שנים.
אך אימה דיברה איתו דברים ברורים, כי לפי מצבו זה עליו להתאמץ להקדים את זמן הנישואין ככל האפשר. והוא הבטיחה, כי תיכף בהשיגו משרה גם במשכורת מצערה ימהר לבוא בברית הנישואין, וגם אותה ייקחו לביתם בוו-א.
והירחים האחדים אשר בילה אז בס-ן היו לו לנוחם על כל תלאותיו אשר נשא בוו-א, ויהיו לו לרפאות תעלה ויחלף כוח באמת.
בת אחיו, רחל, לא היתה אז עוד בס-ן, כי כבר נישאה לאשה, לאחד הסוחרים בעיר מ.
אך ירחי העונג ההם לא ארכו. עליו היה לשוב לוו-א.
אנחה ממושכה פרצה מלבו ברגע הזה.
מה נוחלו תקוותיו בתקופה החדשה בחייו בוו-א.
הוא שב אז לוו-א וייחל לחפש ולדרוש אחרי משרת בוכהאלטר בבתי המסחר, אבל אז ראה ונוכח, כי אך דמיון ילד התעהו לחשוב, כי אך בגמרו חוק לימודי בוכהאלטריה על ידי חליפות מכתבים ימצא משרה על נקלה. ברוב בתי המסחר ישנם בוכהאלטרים מנוסים ומכהנים מכבר, ובאלה שיש צורך בוכהאלטר שאלוהו אם כבר יודע הוא את התורה הזאת במעשה, על פי הניסיון, ובהשיבו: לא, לא אבו גם שמוע לו. ואז נפגש את בוכהאלטרים רבים, מומחים ומנוסים, המבקשים גם הם משרות כאלה זה כמה ולא ימצאו, כי רבו הבוכהאלטרים על מספר המשרות במידה מרובה.
והוא ראה כי מוכרח הוא לעת עתה לשוב לעבודת ההוראה למען מצוא מחיית נפשו, וימצא לו אחרי רוב עמל הוראות שעות אחדות ויתפרנס בדוחק וצער. וכה עבר עוד כחצי שנה.
ובכל העת ההיא לא נמנע במכתביו לס-ן לפזר הבטחות טובות, כי עוד מעט, עוד מעט ומצא לו משרה הגונה כחפצו.
לאחרונה ראה ונוכח לדעת, כי אין לו כל תקווה להשיג עתה משרה בשכר, ורק אם יעבוד איזה זמן בחינם יוכל אחרי כן לקבל שכר ולעלות גם במעלות.
וגם משרה כזאת לא תימצא בנקל. כי רבו המבקשים גם משרות כאלו. ויש אמנם בוכהאלטרים אשר בבואם לכהן במשמרתם לא קיבלו כל שכר, וכיום הם לוקחים מאתיים רובל לחודש.
אחרי רוב עמל מצא לו משרה כזאת בבית המסחר של קמצן.
שם נתקבל בתור עוזר להבוכהאלטר ויעבוד שם מן הבוקר עד הערב.
ובלילה, אחרי שובו מבית המסחר באו אליו שלושה צעירים ממשרתי בית המסחר וישמעו לקח מפיו, ומזה מצא מחיית נפשו בדוחק.
כה עברה שנה שלמה ותקוותו סמכתהו, כי בראשית השנה החדשה יקצבו לו משכורת, ובתקווה הזאת ניחם גם את בחירתו ואמה בס-ן; אבל מה גדלה עקת לבו בתום השנה, בפטור אותו קמצן ממשמרתו, באמרו כי עתה ישיג עוזר חדש אשר יעבדהו חינם.
והוא זוכר, כי בשמעו את הדברים ההם מפי קמצן לא יכול עצור ברוחו ויחרף את אדונו בקהל-עם, אבל התמרמרותו לא הועילה ובחרפה גורש מאת בית המסחר.
מרוב עגמת נפש חלה אז שבועיים ימים.
עוד הפעם היה עליו לבוא במכתב לאהובי נפשו ולהכזיב את תקוותם.
אז החל עוד הפעם לבקש משרה בבית-מסחר, ואחרי רוב עמל מצא לו משרה בשכר עשרים רובל לחודש.
עוד הפעם האירה התקווה את פניה אליו ועוד הפעם היתה התקווה לנוחם לאהובי נפשו.
אבל כעבור ירחי מספר פשט בעל בית מסחרו את הרגל לנושיו ויברח ובית מסחרו נפל למשואות, והוא יצא נקי ממשרתו.
עוד הפעם החל לבקש משרה בבית מסחר ולא מצא.
אז נועץ עם לבבו להיות בעצמו לסוחר, לשים אל הקומיסיון פניו. הן בוו-א יש אלפי אנשים המתפרנסים בכבוד מעבודתם זאת. ומדוע לא יהיה גם הוא כאחד מהם? הוא למד לדעת, בימי היותו בבית המסחר, סוחרים שונים מערי המדינה, וייפן אליהם בבקשה, למלא את ידיו לקנות למענם, כפעם בפעם, את הסחורות הדרושות להם. וגם אמנם מיהר איש אחד לענות לו וימלא את ידיו ב“רשימה” קטנה, וכעבור שבועות מספר – ב“רשימה” הגונה; ואחד ממכריו הציגהו לפני אחדים מבעלי בתי המסחר, בתור איש אמונה, ויקבלו מידו את שטרי החוב אשר שלח לו הסוחר הדורש ההוא, עם ערובתו הוא, ולאט לאט מצא לו עוד סוחרים אחדים, אשר ביקשוהו להיות להם לאיש הביניים במסחרם; ובלבו כבר ריננה התקווה, כי מהעבודה הזאת ייבנה בקרוב ולא יעברו ימים רבים ויוכל לבנות גם את ביתו, וכזאת בישר גם לאהובי נפשו בס-ן.
הוא הרוויח מעט כסף ויהי מעשהו הראשון לקנות שתי תשורות, למחותנתו ולבחירתו ולשלחן אליהן, ולא היה קץ לעליצות נפשו בקבלו מהן מכתב תודה ורצון.
אבל כעבור שלושה ירחים – נהרסו כל מגדלי תקוותו. הסוחר אשר נענה ראשונה לא פרע את שטרי חובותיו שעלו לסך הגון, ובתור ערב היה עליו לפרוע את השטרות, ושלא באשמתו היה לפושט את הרגל.
בעלי בתי המסחר הציעו לפניו להתפשר עמהם ולשלם להם 50 פ“צ מן החוב, ואחדים – גם 30 פ”צ; אבל ידיו היו ריקות, וגם המעט שהיה לו לוקח ממנו על ידי בעלי החובות.
הוא חדל מהיות עוד לאיש הביניים. הוא ראה כי בידים ריקות אי-אפשר להיות לסוחר בפני עצמו.
עוד ירחי מספר עברו והוא לא מצא כל משרה וכל עבודת מסחר, ויתהלך קודר ומשמים ולא ידע את נפשו. לוא היה עליו לדאוג רק לנפשו, כי עתה לא מילא מצבו הרע את לבו דאגה רבה. הוא בעצמו לא יאבד בעיניו. אבל דאגתו אליה לא נתנה מנוח לנפשו: מה יהי קץ בתוחלת הממושכה הזאת? והוא ידע את מצבה החומרי הרע מאוד. מחותנתו הודיעתהו, כי יודעות מחסור הן וחיות בדוחק גדול. היא באה אליו בתלונה: מדוע הרע לבתה וישם עליה עבותים ללא הועיל? לוא היתה חופשית לנפשה, כי עתה נמצא לה גואל, איזה שיהיה, זה כבר. ודבריה דקרו את לבו כמדקרות חרב. הוא לא מצא מלים בפיו לענותה, אם כי לא היתה לו כל תואנה להאשים את נפשו בדבר הזה. ורבקה החשתה. במכתביה לא נזכר דבר וחצי דבר, גם לא כל רמז על דבר הנישואין או על רוע מצבה. ודומייתה זאת הכאיבה לו עוד יותר מתלונות אמה. מכתביה בימים ההם איבדו את חומם ורגשתם, ויהיו קצרים וקרים; אבל הוא קרא בהם בין השיטין, ובין השיטין הכיר, כפעם בפעם, אנחות עצורות ובכייה חרישית, ורוחו נשברה בקירבו מאוד.
עגלות הקיטור חלפו ברגע הזה על גשר נטוי על פני אחד הנהרות ובמוחו חלף זכרון המחזה המעציב, אשר חלף בקירבו זה פעמים רבות מאוד, ואשר בכל פעם ופעם זכרו אותו התנודד ונרעש מאוד.
הוא בא אז ס-נה. החיים בוו-א היו לו אז למשא ולא יכול נשוא אותם. געגועיו הרבים על רבקה משכו אותו ס-נה. היא התרגשה מאוד בראותה אותו וזרם דמעות פרץ מעיניה. הוא דיבר אליה רכות ויתחנן לפניה כי תחדל מבכות; אבל כל אשר הוסיף לדבר אליה הוסיפה לבכות. אך כעבור רבע שעה חדלה מבכות, ופניה הפיקו מנוחה שלמה, אבל המנוחה ההיא הדאיבה את נפשו עוד הרבה יותר מדמעותיה. המנוחה ההיא הביעה איזו ייאוש מוחלט, איזו התאבנות הרגשות, אשר הרעישוהו עד היסוד.
ומראה פניה שונה במשך השנים האלה לרעה הרבה מאוד. האש אשר בעיניה כבה, השערות כמו איבדו את חלקתן, הייחוד איבדו את שפעתן, כי נקרחו הרבה, פניה, רזו ואודם לחייה חלף כליל, אפה כמו דק יותר, שפתיה איבדו את אדמימותן וסנטרה גם הוא הצטמק. גם צווארה גם גווה רזו במידה ניכרת.
ובכל הימים ההם, אשר היה על ידה, דיברה אך מעט, בייחוד, נמנעה מדבר על אודות מצבה ועל אודות עתידות הקשר אשר ביניהם.
גם בספרים לא קראה בימים ההם. היא הגידה לו, כי הספרים חדלו מקחת את לבה, כי ייחסר לה ייחוד המחשבה הדרוש בעת הקריאה, ואם תקרא באיזה סיפור-אהבים והתרגש לבה עד מאוד ותבכה מאין הפוגות.
והוא הביע לה, כפעם בפעם, את תקוותו, כי סוף כל סוף יבוא קץ למצב הזה, כי מצבו יתכונן בקרוב, והאל הטוב ייטיב להם כעל כל הרעה אשר השביעם בשנים האלה, והיא החרישה ולא דיברה דבר.
ולאחד הימים ההם הלכו שניהם מחוץ לעיר, על יד הנהר. דומם הלכו איש על יד רעהו אל הדרך, כל אחד הביט לפניו אל הדרך המשתרעת לפניהם והנעלמת שם במרחק, מקום שם נשקפו קצות השמים האדומים ממורד השמש, או אל הנהר אשר על ידם, ההומה חרש ומשתרע גם הוא עד המרחק ההוא; ופתאום עמדה רבקה על מקומה ותהי כתפושה באיזו מחשבה מעניינת, ותאמר אליו:
– יקירי! עמוד נא רגע על מקומך ואל תמוש מזה.
– מה חפצך? – שאל אותה בתימהון.
– הכה נא עוד מעט ותראה! – ענתהו בנעימות.
הוא עמד והיא קרבה אל הגשר ותעבור אותו ותעמוד מעבר הנהר השני ממולו ותתבונן אליו רגעי מספר. איזה רעיון מפחיד עלה על לבו ויחפץ לעבור גם הוא את הגשר ולקרב אליה; אבל היא רמזה לו בידה, כי יעמוד על מקומו.
ותמהונו גדל מרגע לרגע.
ופתאום פרץ איזה צחוק פרוע מקירבה ותמהר לעזוב את מקומה ותעבור את הגשר ותקרב אליו.
– יקירי! – קראה אליו בקול נוגה ונעים כאחד – איזה דמיון כביר תקפני ברגעים האלה, ולא יכולתי הבלג ברוחי וחפץ עז התעורר בקירבי להגשים את הדמיון הזה למראה עיניים. האם לא יקרה בחיים, דוד, כי יעמדו שני אנשים, כמו שעמדנו אנחנו עתה, משני עברי הנהר, האחד נוכח השני, וכל אחד שואף לעבור את הנהר, להגיע למקום עמדת השני למען התאחד יחדיו; אבל אין מעבר בין שני עברי הנהר, והמה עומדים ומצפים לגשר שיינטה על פני הנהר, שיהיה למעבר להם, או לסירת דוגה שתקרב, אשר תעביר את האחד אל מקום השני; אבל תוחלתם תיכזב. הגשר לא יינטה, סירת הדוגה לא תקרב, וכה הם עומדים ומצפים, כל אחד מעבר הנהר, כל ימי חייהם עד רדתם קבר? הגד, יקירי, האם לא יקרו מקרים כאלה בחיים?
ואחרי דומיית רגע הוסיפה:
– ומי יודע, דוד, אם לא כמקרה השניים ההם יקרנו גם אנו?
ובדברה את הדברים האחרונים חלף צחוק קל על שפתיה; אבל מרורות הביע הצחוק ההוא!
והוא נרעש ברגעים ההם מאוד. איזה רטט מוזר חלף בכל יצורי גוו, וזעה רבה פרצה על פניו. אך הבליג ברוחו ויגער בה על דמיונותיה הכוזבים ועל חיטוט מחשבותיה במחזות-פחד שאין להם כל יסוד.
אבל הרושם שעשו בקירבו דבריה ההם לא חלף כה מהר ובמשך כמה ימים רצופים לא ניסח זכרון המחזה ההוא מקירבו אף רגע.
וברגע הזה הוא זוכר גם את המחזה השני כעבור שנה. הוא שב וו-א וישב להתענות וללחם מלחמת החיים, אבל לשווא! הוא דרש אחרי איזה משרה ולא מצא; הוא ניסה לשלוח ידו בעסקים שונים ולא הצליח, ויהי מלא יגון וייאוש רב. ובכל העת ההיא החליף מכתבים את רבקה לעיתים רחוקות, והמכתבים היו צנומים וחסרי כל רגש כמו נכתבו לצאת ידי חובה. והנה בעצם יום אחד קיבל ממנה את המכתב ההוא, את המכתב המר והאחרון. במכתב ההוא אמרה לו בדברים ברורים, כי כבר נואשה מתקווה מראות עוד בטובה, וכפי שהיא רואה לא יינטה הגשר המקווה על פני הנהר המבדיל ביניהם לעולם. ולמה איפוא יחסר נפשו מטובה ויעונה בחיים בגללה, ללא כל תועלת לנפשה? ובכן היא מתרת את אסורי ידיו, ומבקשת אותו להסיח את זכרונה מלבו ולחדול מחשוב על דבר האהבה האמולה ההיא. הלא טוב טוב מזה כי יישא לו אשה אחרת עם כסף נדה אשר בו ייבנה ויוכל לכונן לו מעמד בחיים.
ובכל אופן, אמרח אליו עם הספר ההוא, לא תחפץ עוד בחליפות המכתבים שביניהם, כי הם מעוררים בכל פעם את עצביה ומגדילים את מחץ לבה, וכל דברי תקוותיו ותנחומיו כבר היו לה לזרא ולא תוכל נשוא אותם.
והיא, הוסיפה לאמור לו, כבר נואשה מחיים טובים וכאשר אבדה אבדה. ועם זה יהיה בטוח בלבו, כי לא תחדל מאהוב אותו עד רגעי חייה האחרונים.
המכתב ההוא הרעישו עד היסוד, הוא נדמה לו כחץ האחרון אשר חדר אל קירבו מידי המקרים, ויהי כאחד החללים שנפל שדוד על המערכה, שאין לו כל תקווה עוד להתעודד לקום על רגליו ולחיות.
ימים אחדים התהלך כצל ולא ידע את נפשו.
הוא לא שמע לדבריה וירץ אליה מכתב, ושם אמר לה כי אהבתו תרד עמו קבר וכל מחשבת פיגול על דבר אשה אחרת לא תוכל לעלות על לבו. אך אם זה חפצה להפסיק במירוץ המכתבים ביניהם ימלאהו בהכרח.
אבל לא קיבל כל מענה.
אז באה בלבו ההחלטה האיומה ההיא: לאבד את עצמו לדעת.
וביום ההוא, לפנות ערב, קרה את נהר וו. ויילך לאורך החוף עד הרחיקו ללכת ושם עמד ויאמר לקפוץ המימה… אבל לא קפץ.
האם ממורך לב או מאהבתו לרבקה, לבל יהיה לה דבר מותו למכשול עוון כל הימים, לא עשה כזאת ואולי רק מאומץ לב לא עשה כזאת, כי לא חפץ לנוס משדה המערכה כמוג לב?
הוא שב אז כלעומת שבא.
אז שב להתענות מידי המקרים לשווא עמל ויחגור שארית כוחו להשיג איזו משרה, איזו שתהיה, בבית מסחר; לשווא ניסה גם לשנות את מזלו על ידי שינוי מקום מגורו, בבוא לעיר ל-ז, לבקש את אושרו שם, כי לא מצא את חפצו גם שם… וישב משם כלעומת שבא… מקור מחייתו שב להיות עבודת ההוראה לשעות.
וכה עברה עליו עוד כשנה תמימה.
הפסק מירוץ המכתבים בינו ובינה, אשר בעיתים בראשונות הרגיז את מנוחתו כפעם בפעם היה בהמשך העת לדבר טבעי, לדבר המובן מאליו.
ופתאום – נושע תשועה ניצחת.
בערב יום אחד שב לחדרו, והנה על השולחן מונח כרטיס, כתוב מעבר אחד. הוא התבונן אל הכרטיס והנה הוא מרחל בת אחיו (שגר אז לא בס-ן, כי אם בעיר ג-א). ובו היא מודיעה אותו, כי זה שבועות מספר אשר באה היא ובעלה ממ. לגור פה, וגם כוננו להם בית מסחר פה, ובשמעה על ידי מכתב מאביה כי גם הוא מתגורר פה דרשה אחריו בבית פקודות העיר. ובדעתה את מעונו הלכה לבקרו ולא מצאתהו ותשאר כרטיסה בבקשה, כי יבוא עוד היום אל מעונה, ברחוב ומעון פלוני.
הוא לא התמהמה ויילך לבקרה עוד בערב ההוא.
היא ובעלה קיבלוהו בזרועות פתוחות ובעליצות רבה. המה עשירים ובית מסחר גדול הקימו פה, ולהם דרוש בוכהאלטר וישימו את המשרה הזאת על שכמו.
בראשונה קיבל חמישים רובל לחודש. כעבור חצי שנה הוסיפו לו עד שבעים וחמישה ואחרי החתונה, הבטיחו לו, להוסיף עד מאה.
והוא החליט לבלי הודיע מזה דבר לס-ן, והחלטתו זאת נתקיימה עד היום הזה.
קול החליל נשמע לאוזניו. הוא התעורר מהמון זכרונותיו ויוצא את השעון מצלחתו ויבט בו: השעה האחת עשרה! עוד שתי שעות והוא בס-ן.
העגלות עמדו והוא ירד לבית הנתיבות לסעוד את לבו.
[ו]
הוא שב אל העגלה. הוא ישב על הספסל אשר על יד החלון, אבל לא יכול לשבת על מקומות במנוחה. העת ארכה לו מאוד, וכל אשר התקרב אל התקרב אל ס-ן סערו רגשותיו בקירבו יותר. הוא קם ממקומו ויתייצב לפני החלון ויבט אל השדות, ההרים והיערים, החולפים לפניו במרוצה, פעם עזב את החלון ויתהלך לאורך העגלה, ופעם עזב את העגלה וייצא החוצה ויעמוד על מעקת העגלה. עוד הפעם צללו מחשבותיו בתהום זכרונות ועוד הפעם שיווה לנגדו בדמיון מחזות שונים מראיונו את אהבות נפשו בעוד שעות אחדות.
"אכן מה עיוור הוא האדם! – חשב לבו בקירבו ברגע הזה – ואיננו רואה את הנעשה מאחריו. היוכל עתה לעלות איזה צל מחשבה על אהובתו, כי הוא נוסע ובא עתה אליה?
קול החליל נשמע. “תחנה ס-ן!” קרא הפקיד. הוא התעורר מהמון מחשבותיו, הוא הביט אל הכיכר שלפני בית הנתיבות הידוע לו היטב. “אולי היא במקרה פה בשעה הזאת?” חלפה מחשבה בקירבו – אבל כרגע ראה כי איננה במתי מספר האנשים העוברים על הכיכר שלפניו.
הוא קרא לנושא סבל, להוציא את מלתחותיו וצרוריו מן העגלה, ואחרי קבלו את יתר חפציו ממחלקת-הובלת החפצים, קרא לעגלון וייש בעגלה וייסע העירה.
התחנה רחוקה מן העיר כמרחק פרסא. הוא ציווה לעגלון לדפוק את סוסו כי ייסע במרוצה. עוד מספר רגעים ועיניו כבר נטיו שם, אל הבית הקטן בקצה הרחוב, ששם, כפי שהוא זוכר מלפני שלוש שנים, מעונן.
עוד רגעים אחדים והעגלה עמדה על יד הבית.
דרך החלון לא נראה כל איש.
הוא קפץ מעל העגלה ויקרב את פתח הבית.
לבו דפק בקירבו הוא פתח את הדלת.
אבל עיניו חשכו בחוריהן – – המחותנת יושבת על הארץ ובוכה…
רגע עמד על סף הבית כהלום-רעם, אבל כרגע התאושש ויקרא: רבקה?…
מבטי המחותנת ברגע ההוא היו לו לתשובה ברורה על שאלתו…
– אויה! – התפרץ זעקת שבר מפיו.
העולם חשך בעדו ברגע אחד.
אלפי עלוקות מצצו את דם לבו.
הוא נפל מתעלף ארצה.
כאשר פקח את עיניו היה שוכב במיטה ופניו ובגדיו רטובים ממים, אשר שפכו עליו לעוררו לתחייה.
המחותנת עמדה לפני המיטה. מראה פניה שונה לרעה הרבה מאוד. שערותיה הלבינו כליל. בעיניה נשקף יגון נורא וגם מבטי תוכחה עצומה. היא עמדה על יד המיטה ועיניה זלגו דמעות.
– מתי? – היתה שאלתו הראשונה.
– לפני שלושה ימים! – ענתה האשה ותשב לשבת על הארץ.
הוא לא דיבר דבר. כעבור שעה קם מעל המיטה ויילך אל מחוץ לעיר, אל בית הקברות.
הוא שאל את שומר בית הקברות לקברה ויראהו.
הוא עמד על יד הקבר ומבול דמעות פרץ מעיניו. כשעה שלמה עמד על הקבר. מעודו לא הירבה לבכות כבפעם הזאת.
בשובו עבר על פני הנהר ויעמוד במקום אשר עמד שם לפני שלוש שנים נוכח פניה.
שעות אחדות עמד שם וכל פרטי המחזה ההוא ניצבו כמו חיים לפניו, וכל דבריה אז צללו באוזניו ברגעים האלה, כמו עתה ישמעם.
עוד ביום המחרת עזב את ס-ן וישוב וו-אה.
בטרם נסעו שאל על פרטי מחלתה ומותה וייוודע לו, כי זה כשנה אשר חלתה במחלת השחפת, וכי בירחים האחרונים לא ירדה מעל המיטה, לפני מותה פרצה מלבה הקריאה: “מעבר הנהר, דוד!”
את כספו וכל חפציו השאיר לאם האומללה.
זה שנים אחדות חלפו למן העת ההיא.
הוא לא נשא לו עוד אשה. כל אשה אחרת לא תיקח את לבו.
הוא מכהן עוד במשמרתו בבית המסחר של שארת בשרו.
בכל עיתות החופש זה דרכו לטייל על פני חוף הנהר וו. ויש אשר יעמוד שם שעות רצופות ויתבונן אל המים ואל החוף השני אשר ממולו, וכל מורשיו יהמיו: “מעבר הנהר!”
(סיפור)
[א]
…אבל איך היה כדבר הזה? איך נהפך לבה פתאום?
והיא הן אמרה בלבה כי לעולם לא תאהב את האיש הזה, אשר כזר נחשב וייחשב לה כל הימים, למרות הקשר הנימוסי1 אשר בינה לבינו. האסורים אשר שם על ידיה, אשר בהם קשר את נפשה אליו, כאין נחשבו בעיניה, כפשתים אשר יבערו באש האהבה ויימסו מעל ידיה. היא הכירה אז בלבה אך משפט אחד, הלא הוא משפט הלב, רק אותו הכירה ותאַשר בכל תוקף, רק לו הצדקה לאהוב את אשר יאהב ולשנוא את אשר ישנא, והלב הזה כבר היה נתון לאחר, לאחר ההוא – מקור כל מעשיה והליכותיה זה שלוש שנים, מקור כל שכרונה האיום, אושרה הקצר ואסונה הגדול… את האחר הנורא ההוא אהבה ובו רק הגתה בהקיץ ובחלום; ודעת הקהל אשר מסביב, החשבון והתועלת – אן, התועלת! – המריצוה אך להתנכר לזה, לרמות אותו…
לא רק שלא התאמצה לאהוב את אישה, אלא גם לא חפצה בזה כלל. היא חפצה להתמכר כולה לאחר ההוא, להשקיע את כל חושיה במצולה הגדולה אשר בלבה, מצולת האהבה, וגם אמנם התמכרה.
במה נחשב כוח הצרמניה,2 כוח עבותות הנישואין אשר הושמו על זרועותיה בעת יאושה, בעת שכבר לא קיוותה עוד לטוב ולא היה לה עוד מה לאבד – במה נחשב הכוח הדל הזה כי יתנגד לכוח הטבע הגודל, לרוח הרגש, לכוח הלב, בעת שהוא מתעורר לחיים חדשים, בעת שהוא דופק בחזקה ודורש תפקידו בכל תוקף?
מה חשבה אז.
חשבה? בימים ההם לא חשבה כלל ולא נתנה כל דין וחשבון לנפשה מכל אשר היא עושה. היחשוב או הייתן השיכור דין וחשבון לנפשו מכל אשר הוא עושה? והיא גם היא רק שיכורה היתה בכל הימים הרבים ההם, גם בתקופה הראשונה,, אחרי הכירה אותו בהיותה עוד חופשית לנפשה, וגם בתקופה השנייה, בשובו אליה אחרי החתונה; היא היתה אז שכורת תאוותה, והשיכרון הזה, שכרון התאווה, גדול ועצום שבעתיים משכרון היין. ותוצאות השיכרון הזה גם הן רעות ומרות שבעתיים מתוצאות שכרון היין. – ורק עתה אחרי אשר פג שכרונה זה, רק עתה היא יכולה לחשוב ולהשקיף לאחור אל כל מעשיה והליכותיה בעת ההיא. המעשים וההליכות הכתובים על לוח לבה בדמע ודם ואשר לנצח לא יימחו… רק עתה היא יודעת עד כמה חטאה ועד כמה השפילה את נפשה במעשיה ההם, ורק עתה היא יודעת לנוד לנפשה החוטאת ולהתאבל על חורבן מקדשה.
רק שיכורה היתה בכל הימים הרבים ההם – והאם לא כן הוא? עתה אחרי אשר למדה להרגיש ולדעת את האהבה האמיתית, את האהבה הטהורה והרוממת, עתה נפקחו עיניה לדעת ולהכיר כי רק את נפשה השלתה אז בחשבה כי אוהבת היא אותו, את האחר ההוא, עוכר נפשה… לא האהבה, הטהורה והתמימה, קשרה את נפשה אל נפשו, כי אם התאווה הגסה והשפלה אשר התעוררה ותשם מסווה האהבה על פניה. עתה היא יודעת את ההבדל ואת המרחק שבין האהבה והתאווה. שפת תאווה תוכל להשפיל את הנפש ולפשוט את כבודה מעליה… ובאמת בכל אשר היא מוסיפה לצלול בתהום העבר ולהעלות זכרונותיה משם היא מוסיפה להיווכח כי רק יד התאווה היתה בכל אלה… והתאווה ההיא היתה סוערת ושוטפת, ולשונה כנחל אש ולא ידעה כל חוק וגבול, והיא רק היא מסכה עליה את רוח השיכרון ההוא… שיכרון כזה לא יוכל להיות יליד האהבה.
היא התנשאה מעל הספה אשר שכבה עליה ותשב ותישען במסעד הספה בפינה. עיניה נטיו אל השולחן אשר באמצע העולם, אל המכסה 3 המרוקמה אשר עליו, המכסה רק חלק ממנו, אל האלבומים והספרים המכורכים הדרה מפוזרים עליו, ולבה חולם בהקיץ.
אכן זה היום לפני שלוש שנים היה לה למקור כל המעשים הבאים והוא היה לה גם לראשית חטאת.
וכל פרטי המחזה ההוא ניצבים ברגע הזה לנגד עיניה, אין נעדר דבר.
הנה שוקטת ותמימה היתה אז והיא עודנה בנעוריה בית אביה, ועד השנה ההיא, שנת העשרים לימי חייה, לא יצאה מקיר עיר מולדתה הקטנה וחוצה, וגם השכלתה לא רכשה לה בבית-ספר, רק מורים פרטיים הביא אביה העשיר מהעיר הגדולה, להורותה דעת שפות אירופיות ולימודים כוללים4, וכל המורים שהיו לה, שני הזקנים והצעיר, היו ישרי לב ותמימי דרך, ויטיפו באוזניה למוסר ותום; ובבוא אבותיה איתה בשנה ההיא לגור בעיר הגדולה. היא היתה מלאה אמונה באלוהים ובאדם, וגם בגברים האמינה; וגם כעבור תשעה ירחים לשבתה בעיר ההיא לא הסכינה5 עוד את החיים החדשים ותהפוכותיהם זרו לה עוד. ובימים ההם כבר החלו השדכנים לדפק על דלתי בית אבותיה, ולבה כבר חלם חלומות העתיד הקרוב, חלומות אהבה ועדן… והנה הופיע הוא לנגדה וכל חושיה התבלעו6 והחיזיון המעציב החל. – היא היתה קרואה ביום ההוא לחג חתונת אחת מרעותיה, ותשב על יד “הכלה” ותתבונן אל כל הקרואות ותיגאה בלבה בדעתה כי עולה היא ביופיה על כל העלמות אשר מסביב ותשבע רצון בכל עת הביטה אל הראי אשר נכחה, לראות עוד כמה נאים בגדיה החדשים ועד כמה יוסיפו לה לוויית חן ונועם, ולעיתים התגנב בלבה רעיון נעים, כי אולי עוד מעט וישבה גם היא על כסא ה“כלה” – הוי, תמימות קדושה! – ואז החלה להתבונן אל הגברים ותרא אותו והוא היפה מכל הגברים אשר מסביב, וגם הוא מתבונן אליה. היא הורידה עיניה ארצה ותחש כי פניה לוהטים, ובנשאה את עיניה אל הראי אשר ממולה ראתה כי פניה התאדמו מאוד. היא הסבה את פניה לעבר אחר, אבל גם שם הופיע הוא לנגדה. היא הפנתה ראשה גם מן העבר ההוא ותבט עוד הפעם בראי, והנה הוא עומד לא רחוק ממנה ואיננו גורע עיניו ממנה, ואז התעוררה בה תשוקה עזה להביט ולהתבונן אל מראהו הנשקף לה מן הראי – ומה יפה המראה! והיא מעודה ועד היום ההוא לא ראתה גבר יפה-מראה ולוקח לב כמוהו. ואז לא גרעה גם היא עינה ממנו, מתמונתו אשר בראי. כעבור רגעים מספר באה מחשבה בלבה, כי חוטאת היא למוסר הטוב וכי לא נאה מאוד לנערה אשר כמוה להתבונן הרבה אל גבר, ולוא גם על ידי הראי בלבד, ובכל זאת הוסיפה להביט אל המראה אשר לפניה, וככל אשר הוסיפה להביט כן הוסיפה לחמוד את יופיו בלבה. הקרואים והקרואות התעתדו לצאת במחולות ותדע נאמנה כי עוד מעט ובא הוא לקחת אותה לבת-זוגו במחול. וכן היה. הוא ניגש אליה כעבור רגע וישתחו לפניה בחן והדר והיא לא סירבה לו, ובאחזו בידה ובהכתיר זרועו את גווה חלף רטט בכל יצורי בשרה וזרם דם זרם אל פניה ויאדימו מאוד, ובכל עת המחול היתה כנבוכה ולא ידעה נפשה. ברגעים הראשונים החשו שניהם, ואחר דיבר באוזניה דברים שונים אשר נעמו לה לשמעם. הם הכילו בקירבם מהללה7, אך לא בסגנון חלקות רגילות, והיא לא יכלה לפון8 אז כי כפיו כן לבו. המחול כלה ויולך אותה למקום שבתה ויבקש רשיונה לשבת על ידה, וכל עת המחולות והמשתה לא סר מעליה.
זה היה הצעד הראשון והצעדים הבאים נעשו עד מהרה.
אנחה קלה פרצה מלבה ברגע הזה.
מה בצע בפרטי הזכרונות מן הימים הבאים אחרי היום ההוא? לב האדם איננו אוהב כל חשבון, סדר והיגיון, ויש אשר הוא נלכד ברגע אחד, בלי כל עמל ותחבולות. וגם לבה נלכד ברגע אחד, במחול הראשון, במחול-האסון, אם כי לא הכירה לדעת את הדבר הזה עד עבור זמן ידוע. וכעבור הזמן ההוא, זמן קצר מאוד, גילה לה את דבר האהבה אשר הוא אוהב אותה ואת החמדה הגדולה אשר הוא חומד אותה בלבו ואת האש, אש חשקו, הלוהטת את כל קרביו באהבתו אותה, וגם נשבע לה כי בלעדה חייו אינם חיים, כי רק היא הנשמה שבקירבו, וכי נכון הוא לעבור למענה באש ובמים, וגם כי מאושר תהיה בחיים בהיותה לחברתו ואשת בריתו ועוד ועוד – והיא? הן גדולה היתה האמונה אשר האמינה בו כגודל אמונתה באלוהים, ולוא גם אלף פעמים ככה היה מבטיח לה בשבועתו, גם אז לא עלה כל ספק על לבה, לפון בדבריו. וגם לא כיחדה ממנו את אשר ירחש לבה אליו, אם כי תומתה9 שמה מחסום לפיה מלגלות לו את כל לבה.
והן גם אבותיה אמרו לדבק הזה טוב, אחרי כי בן-עשירים הוא ובעוד שנה יגמור חוק לימודיו בתור רופא וכל המעלות הטובות שביקשו ב“שידוך” טוב למענה מצאו בו.
ואז החלה תקופת אושר ועדנים בחייה אשר לא ידעה כמוה מעודה. הירחים האחדים ההם, ימי החופש מלימודים, אשר ישב הוא על ידה ויבלה רוב עתותיו בחברתה, היו לה למבחר ימי חייה. כוס התענוגים אשר שתתה אז לרוויה טהורה היתה מכל נטף מר, מכל אבק. היא לא ידעה אז עוד כל מלחמת הנפש, מלחמת יצר הרע עם יצר הטוב, ורוחה לא נכתם אז בכתם אחר – ותהי שלווה ומאושרה עד אין קץ.
הן רק תוצאות הימים ההם, שיצאו אחרי כן לפעולות, הרעות והחטאות, הן ממריצות אותה לחשוב את התקופה הראשונה גם היא לתקופת החטא, לראשית חטאת; ולולא הן, כי עתה רק שיכרון קל ועובר נחשב לה דבר האהבה ההיא, ושיכרון כזה איננו נחשב לעוון, רק למשגה בבלי דעת.
היא קמה ממקום מושבה ותיגש אל הפתח הפתוח לפני המעקה הפונה אל הרחוב, ותבט החוצה.
והיום יום קיץ נחמד. השמים טהורים ומלאי תכלת. כל עב קל לא ייראה על פניהם. השמש בחצי השמים, כי שעת הצהריים הגיעה, והיא איננה לוהטת והחום איננו גדול, כי רוח קל ומקרר נושב בחוץ. ודרך אחד החלונות אשר לאולם כבר חדרו אל תוכו קרני אור אחדות הנראות ככתם בהיר באחת מפינות החדר.
היא נשאה את עיניה השמימה. הוי, עת הטוהר כבר חלפה, ושמים טהורים ומפיקים זוהר כאלה לא נראו עוד בעולם חייה. על שמי חייה היא פרושים עננים כבדים כעופרת.
הנה חלפה עברה תקופת האושר והחום. הוא נפרד ממנה וישב לעיר המלוכה לגמור שם את חוק לימודיו במחלקה האחרונה – ומעת נסעו נסתם כל חזון ממנו. זמן רב חיכתה למכתבו ולשווא. סוף כל סוף עברה את גבולי הנימוס הנהוג ותכתוב אליו, אבל לא קיבלה כל מענה. היא לא הרהיבה עוד אז עוז בנפשה להאשימהו ולהטיל ספק ביושרו ואהבתו, ותחל לחכא 10 חטאים על נפשה – אבל הדבר הזה לא עלה בידה, כי הכירה וידעה אשר נקייה נפשה וזכה ולא חטאה לו מאומה. אז עלתה מחשבה על לבה כי קרהו אסון ותהי מלאה פחדים ותוגה רבה.
ואולם כעבור ירחי מספר נודע לה כי שלום לו וכי מתעלס הוא שם באהבים את נערה אחרת.
אז באו לה ימים רעים ומרים אשר לא ידעה כמותם כל ימי חייה, עיניה רחצו בנחלי דמעות יומם ולילה ועולמה חשך בעדה. האלוהים אשר האמינה בו ואשר היה לנשמה בקירבה לוקח ממנה – ויהי לבה ריק ושמם באין כל משאת נפש ובאין כל מטרה ותקווה בחיים.
במה נחשבו אז תנחומות השווא וההבל אשר הטיפו באוזניה בלי חשך אבותיה אנשי המעשה, אשר לא ידעו ולא יבינו את לב האשה ומה גורלו, בבוא יד אכזר ועוקרת משורש כל רגש טהור וכל אמונה נשגבה שבקירבו ועושה אותו לתל שממה?
היא נואשה אז מחיים – ורק חפץ אחד עוד נשאר לה בחיים: לנקום נקמתה ממנו… אבל לא ידעה איך ובאיזה אופן?
אז עברה עוד שנה והיא נארשה לאלברט אישה כיום. הוא בא מעיר מגורה עתה, א. לראות את פניה ובראיון הראשון דבקה נפשו אחריה לאהבה אותה ויבקש את ידה והיא נתנה לו את היד אשר ביקש – אבל לא את לבה. הוא אמנם מצא חן בעיניה בקומתו הנאווה ובמראה פניו הנהדרים והכבודים ובעיניו המביעות תום, אבל אהוב לא אהבה אותו גם אז וגם כעבור שבועות מספר לשבתו איתה בבית אבותיה. והיא לא כיחדה ממנו כי מצא חן בעיניה – אבל יותר לא הגידה לו. והוא, התם, מצא בדבריה אלה הכרת אהבה מצדה ויהי מאושר. ואולם אם לא אהבה אותו בלבה התאמצה להתראות בעיני הבריות כאוהבת אותו, ותראה לו פנים שוחקות תמיד, ותקבל ברצון את אותות החיבה שהראה לה ויש גם אשר הראתה היא לו אות חיבה, ולאושרו לא היה כל גבול – וכל אלה למען אשר יוודע לו כי איננה מתאבלת על אהבתה הנכזבת וכי אהוב תאהב גם אחר… ומדי חשבה כזאת התעורר חפץ עז בקירבה לאהוב את ארושה זה גם באמת ובלב תמים, אבל החפץ הזה היה ממנה והלאה…
אז החלה מחזה ההתנכרות בחייה – טרגדיה מרה מאוד.
ואבותיה שמחו מאוד בקשר החדש הזה, ויתנחמו בו, ויודו לה' הטוב והמיטיב, כי סיבב את פני המקרים לטובה, כי נעלה בעיניהם אלברט הסוחר הנאור על יקוב המלומד, וכשגם כי עשיר הוא אלברט ולו בית מסחר גדול בעיר א.
אבל מי ידע אז את אשר בלבה? מי ידע כי אך התנכר תתנכר, כי אך פניה לוהטים ובלבה הקרח הנורא? מי ידע כי אך מסווה תשים על פניה, בהיראותה כאוהבת את אלברט ושבעת רצון בחלקה, בעוד אשר ייאוש ויגון מילאו את לבה, בעוד אשר פסו כמעט כל הרגשות מלבה, ורק חפץ הנקמה ביקוב הוא המעוררו לחיים?
ואחרי הנישואין? – אחרי הנישואין עוד רבו מצוקות לבה שבעתיים. כל מה שהתקרבה לאישה בפועל כן רחקה ממנו בלבה. כל מה שהוסיף הוא לאהבה אותה ולחבבה הוסיפה היא להיווכח כי איננה אוהבת אותו וכי לא תאהבהו גם לעתיד. מדוע היתה כזאת? לא תדע גם היא. היא הכירה בלבה כי נעלה הוא על יקוב במזגו ובמידותיו, ביושרו ותום דרכו, וגם הוקירה אותו בלבה הרבה מאוד, אבל – האהבה היא תלוייה בלב, והלב איננו מבקש חשבונות, הלב הזה היה נתון ליקוב, למרות הבגד שבגד בה ולמרות כעסה וקצפה עליו. אז דימתה כי לנצח לא תאהב את אלברט ולנצח לא תחדל אהבתה אל יקוב. – וקרבת אישה אליה בפועל המרה את רוחה מאוד, ותחת אשר התנכרותה לו לפני החתונה היתה קלת ערך וארעית היתה אחרי כן להתנכרות גדולה ותדירית, בכל שעה ובכל רגע, ועינויי נפשה רבו עד מאוד. – פעמים רבות היכה אותה לבה על רמותה איש תמים וישר כאלברט ותאמר לפקוח את עיניו ולגלות לו את כל לבה; אבל בראותה את שלוותו ואושרו והאמונה אשר יאמין בה בתום לבו לא ערבה את לבה להוציא מחשבתה לפעולות. מה בצע כי תבוא לגרשו מגן העדן אשר הוא מטייל בו ומתענג על צוף עץ החיים שבו, על ידי פרי עץ הדעת אשר תיתן לו לאכלה? הוא איננו יודע מאומה – והוא מאושר, טוב איפוא כי יהיה אינו-יודע גם לעתיד. והיא בכל אופן הן ממלאה היא בפועל את כל חובותיה אליו, בתור אשה. ומה לו ולמסתרי לבה? ומלבד זאת לא חפצה להרוס בידיה את מגדל הנקמה אשר הקימה. כל מכריה חשבו אותה לאוהבת את אישה בכל עוז הנוער וחומו ותרווה נחת בחשבה כי הידיעה הזאת תגיע בוודאי גם לאוזני יקוב.
ואולם היו עיתים אשר לא עצרה כוח לשחק את מחזה ההתנכרות ותהי קרת-רוח בהליכותיה עם אישה – ואז ראתה עד כמה רבו עינויי נפשו בגלל זה, ותשב להאיר פניה אליו.
בהיפגשה אחרי כן עם יקוב הגיד לה, כי רק חייה אלה נחשבו כחטאת בעיניו, כי הנישואין וחיי האישות בלעדי האהבה – זימה הם, התמכרות הבשר בעד בצע כסף, או חשבונות של תועלת אחרים, והנפש היפה תבחל בהם. והאם לא כן הוא? האם לא חטא חטאה עוד אז, בתיתה ידה לאיש שלבה רחק ממנו ובהיותה לו אחרי כן לאשה למרות נטיית רוחה וכנגד רגשותיה? אמנם עתה היא יודעת בשביל מה הגיד לה כזאת. כי רק לתאוותו השפלה נתכוון – אבל הדברים כנים וצודקים. ואולם מי האשם בחטאת ההיא? הלא רק הוא, כי הוא הביאה לידי נישואין כאלה.
היא נשאה את עיניה להביט עוד הפעם החוצה והנה השמים התקדרו בעבים והשמש נעלמה ואיננה ובחדר רק אור כהה – ועוד מעט והנה צללו אוזניה לקול רעם אדיר, אשר רעם מקרוב וירעיד את הדלת ואת החלונות אשר בחדרו, וגם היא רעדה בכל גווה. קדרות השמים וקול הרעם הזכירוה את עוונה הגדול אשר הקדיר את שמי חייה, טוהר נפשה וכבודה. ואשר כרעם מחריד לא יחדל מהרעים באוזניה: חטאת! חטאת! וכל מחזה העוון ניצב לפניה כמו חי, ולבה היכה אותה עד מאוד… ורסיסי דמעה, דמעות נוחם ושברון לב, ניצבו בעפעפיה, ותצנח בלי כוח על הכסא אשר על יד הדלת, לא רחוק מן הפסנתר, ותעצום עיניה ותכסה את פניה בכפות ידיה, כמו בושה להביט בכל אשר מסביב לה.
הייפלא דבר נפלה ברשת החטא? והיא הן בכל רוגזה וקצפה וחמתה על יקוב לא חדלה אף רקע מחשוב על אודותיו גם לפני הנישואין וגם כעבור שנה אחריהם, ותכר אז בלבה כי רק אותו היא אוהבת אותו לא תחדל מאהוב; ובהפגשו אתה שנית לא נדרש עמל רב מצדו ורוגזה וקצפה וחמתה חלפו מקירבה כצל. בימים הראשונים לבואו אמנם ניסתה להתנכר לו, ותספר לו כי אוהבת היא את אישה בכל לבה וכי כבר חדלה מחשוב על דבר הימים הראשונים; אבל הוא הכיר את אשר בלבה ויאמר בקרת-רוח ובנחת: "אותי לא תשלי בשווא, ברטה היקרה, יודע אני כי אוהבת את אותי עתה כמו אז ורק אותי ". אמנם אדמו פניה מכעס ובושת לשמע הדברים ההם וקצף גדול קצפה עליו – אבל סוף כל סוף נכנעה לפניו, וזרם הדמעות אשר פרץ מעיניה ענה כחשה בפניה ויהי לו כהודאה מוחלטת…
ומאז היטה אותה אחריו אל אשר היה רוחו ללכת.
את האשמה אשר רבצה עליו גלל עליה בשתיים, שלוש מלים, בשקר אחד שבדה מלבו, שבעת ההיא נחשב לה עוד כדבר אמת, בספרו לה כי אחרי שובו לעיר המלוכה הודיעוהו מי. כי בגדה בו ותיתן ידה לאחר, ורק כעבור ירחים אחדים והאחר ההוא עזבה, שבה לתנות אהבים עמו במכתבה האחרון. ובקבלו איפוא את מכתבה ההוא עוד גדל קצפו עליה ביתר שאת ולא ענה אותה מאומה. אך בכל אשר התאמץ להסיע את זכרונה מלבו לא חדל מחשוב עליה ומהשתוקק אליה, וזה הדבר אשר עוררהו עתה לבוא לגור בא. בתור רופא, למען היות בקרבתה. ובהוכיחה אותו בתום לב, כי כל הדיבה שהוציאו עליה בשקר יסודה היו שניהם לצדיקים ולחללי משגה ולא יותר.
אז החל לבוא אל ביתה מדי יום ביומו. בימים הראשונים היה מבקר אותה במסיבת בעלה; אבל לאט, לאט החל לכוון את ביקוריו לעת שאין אישה בבית, וירבה לדבר באהבתו אותה, בעינויי לבו הרבים בהיות חמדת נפשו נתונה לזר, וכל דבריו מצאו להם הד קול בלבה – והיא לא ידעה ולא בחנה אז את החוטים הרבים אשר ארג בהם את הרשת ללכוד את נפשה, ובפקחה אחרי כן את עיניה כבר איחרה מן המועד.
שבועות מספר עברו ולא נתנתו לנגוע בה, לאחוז בידה ולהראות לה אות חיבה, איזה שיהיה; אבל הוא ידע לרפות לאט, לאט את התנגדותה זאת בלעג ולצון ובהוכחות, כי אך תמימות יתרה ומורך לב הוא מצדה בפחדה לעבור את גבולי המשפטים הקדומים אשר מסביב, כי הנישואין לא הטילו עליה כל חובה בנוגע לאישה, אחרי כי איננה אוהבת אותו. כי האהבה חופשית היא ולא תכיר זכות כל משפט וכן חוק שחקקו אנשים או אלים, יהיו מי שיהיו העומדים לה לשטן, והיא איננה נזקקת כלל למשען קנה רצוץ, למשען החוק והנימוס המקובל. בראשונה התחלחלה לשמע הדברים “הנוראים ההם”, אבל לאט, לאט הסכינה עמם, ולא מיחתה בידו בהרבותו להראות לה אותות חיבה בלי מעצור. אז היו ימים אשר היכה אותה לבה על מעלה באישה, בייחוד, על התנכרותה אליו ועל רמותה אותו בכל רגע ורגע, ותגלה את חפצה לו, כי תגלה את כל לבה לאישה ותבקשהו בדמעות לחוס על ימי עלומיה ולתת לה ספר כריתות; אבל הוא הניאה מעשות כדבר הזה, באמרו, כי לא ייעתר אישה לתת לה חופשה, ורק את שלוותו תפריע ואת חייו תמרר בלי כל תועלת, והוא גם הוא ייאנס אז להתרחק ממנה.
ואז היו הימים היותר מרים בחיי אישה. הוא ראה אותה מתרחקת ממנו מיום ליום ולא ידע את הסיבה. לשווא דרש וחקר ברמיזות ובשאלות שונות: מדוע נפלו פניה ומדוע תרחק מעליו, כי לא מצא כל מענה.
והיא – היא חדלה לאט, לאט גם מלחוס את נפשה, כי נסך עליה יקוב הערום רוח שיכרון ולא נתנה כל דין וחשבון לנפשה, ותשת לרווייה מכוס התענוגים אשר השקה אותה הוא. עד – שתותה אותו עד תומו, עם התרעלה אשר בתחתיתו, עד אשר ירדה למדרגה היותר תחתונה בחטאתה…
היום המר ההוא לא יסוף מזכרונה לנצח.
ואז נפקחו עיניה ותתעורר מתרדמת שכרונה…
אז היה הפלא הגדול בנפשה פנימה, אשר לא יחדל מהפליא את לבה עד היום הזה – כי אחזה האהבה, האהבה הטהורה והרוממה הממלאה עתה את כל קרביה, בעקב החטא…
אך נפקחו עיניה לדעת את חטאה הגדול – ותחל לאהוב את אישה.
עוד הפעם חלפה בקירבה השאלה: אבל איך? איך היה כדבר הזה? איך נהפך לבה פתאום?…
אישה לא היה אז בבית, כי נסע בדבר בית המסחר לעיר המלוכה ויתמהמה שם כשבוע ימים, ואז מצא לו הוא שעת הכושר לבצע את זממו הרע.
ורק אז פקחה את עיניה ותכר את עוותתה, ובפעם אחת נהרסו כל המגדלים הפורחים שהקים ברוח שפתיו, וכל התורה אשר הורה אותה בדבר האהבה החופשית היתה בעיניה פתאום לתורה כוזבת, ותדע כי כיזב לה האיש הזה, כי אשת איש אחר היא, כי בתיתה לו ידה לעיני רבים אישרה וקיימה את חובתה לו בכל תוקף; והיא רק אשה בוגדה, אשר רמסה את הקודש ברגליים ואשר מכרה את נפשה לשטן ותתמכר לתועבה.
אז הכירה בלבה כי בעשותה את המעשה הרע הזה במחשך ובמסתרים היתה גם לבוגדת רמאית, כי רימתה את אישה, המאמין בה כבכל קודש, באופן גס ואכזרי עד מאוד.
האם החמלה שחמלה אז על אישה הנעלב והמרומה הביאתה לידי אהבה, לאהוב אותו, או אם הדעת כי נעלה הוא עליה ומרום מנגדה כשמים מן הארץ, כי הוא איש תם וישר וצנוע והיא – בוגדת רמאית ומרשיעה ברית קודש וחללה, האם הדעת הזאת הביאה בלבה אהבה אליו?
ואולי יד החפץ היה בזה, החפץ הגדול אשר התעורר אז בלבה לספר את חטאתה הגדולה ולתקן את עוותתה הרבה באהבה אשר תאהב אותו מעתה – והחפץ הוליד את האהבה?
או אולי סיבה אחרת הביאתה לידי אהבת-אישה, הלא היא: הדעת אשר באה בלבה פתאום כי הוליך אותה יקוב שולל, כי באמת לא אהב אותה, כי רק תאוותו משלה בו, כי לוא אהבה לא המיט על ראשה אסון אשר כזה, ועל ידי הדעת הזאת נפל כרגע הקסם אשר חופף עליו ואשר נתן אותו לחן ולחמדה בעיניה, ובסוד הקסם הכוזב הזה נוכחה כי גם היא איננה אוהבת אותו ולא יד האהבה היתה בכל אלה, כי אם יד התאווה הפשוטה, ואשר על כן בהגיעה אליה היה לה הוא לזרא ולגועל נפש – ואך בסור אבן נגף הזאת מעל דרכה, דרך האשה-הרעיה, שבה מאליה אל אישה, אשר הקשר החברותי וחיי-הבית המשותפים עשום לאגודה אחת?
הוא לא שב עוד אל ביתה, ולוא שב כי עתה גירשה אותו מעל פניה בחרפה; וכעבור ימים מספר שב אז אישה הביתה, ותקבל את פניו בשמחה ובאהבה, ותישק לו בשפתיים דולקות, ותתרפק עליו כל היום ההוא, וגם דברי חיבה דיברה באוזניו, ותספר לו כי התגעגעה עליו, כי אך בחברתו היא רואה חיים ושמחות. ואישה לא האמין בראשונה למראה עיניו ולמשמע אוזניו, ובהיווכחו כי לא חלום הוא הביט אליה בתימהון רב, כי לא יכול להבין פשר דבר השינוי הגדול הזה, דבר האושר אשר בא לו פתאום ואשר לא פילל לו, ולא חדל מחבקה אל לבו ומשאול אותה בדממה: “האמנם אהבתיני, ברטה?” והיא הורידה עיניה ארצה בכל פעם ופעם אשר שמעה את שאלתו ההיא, ופניה התאדמו וחרש ענתה: “כן, אישי היקר, אהבתיך!” ועור פניו קרן אז מרוב שמחה, ועיניו הביעו עליצות ואושר בלי מצרים.
ומני אז הולך אושרו הלוך וגדול, ובהיותו על ידה לא יחדל מהצהיל קולו, מצחוק, מרנן, ומרקוד כילד.
כן, כילד! תמים הוא כילד, וכל חשד וכל מחשבה זרה לא יעלו על לבו, ואהבתה אותו, אשר גילתה לו ביום ההוא, והמתגלה מיום ליום באותות חדשים, הביאו בקירבו חיים חדשים, ויביאוהו לגן העדן, ושם הוא שבע לרווייה מעץ-החיים.
כן, אלברט יקירי! – הגה לבה ברגע זה, בהתבוננה אל תמונתו הגדולה התלויה בקיר על יד תמונתה היא – תפוח אדום וצח בידך ואתה מתענג על יפי מראהו; אבל התדע כי לב התפוח נבוב ותולעה גדולה מוצצת את לשדו? ולוא ידעת ההיית מאושר גם אז?
והיא – מאושרה ואומללה גם יחד. שני הפכים בקירבה והם מתרוצצים ונלחמים זה את זה בלי הרף. אהבתה את אישה הרבה מיום ליום תרווה אותה עונג ונועם ואושר אין קץ, בכל יום ויום היא מגלה בו מעלות טובות חדשות, והיא מתגעגעת עליו מדי עזבו אותה ושבתו בבית המסחר, ובשובו הביתה ימלאו כל קרביה נהרה וגיל ולא תחדל מהתרפק עליו מהשתעשע איתו בשעשועי חיבה; אבל האהבה הזאת תשביעה גם מכאוב-לב, יגון ומרורות, בעוררה בקירבה בכל תוקף את ייסורי החרטה הנוראה, וזכרון העבר אשר ימוץ את דמה כעלוקה… הן לולא אהבה כה עתה את אישה בכל חום הלב ועזוז הרגש, כי עתה לא גדל ככה מוסר לבה ולא עצמו כה ייסורי החרטה. וככל אשר תוסיף לאהוב את אישה כן תגדל ותעצם החטאת אשר חטאה לו; והלא הבדל רב יש בין חטאתה לאישה הנימוסי, הזר לה ברוח והרחוק מלבה, ובין חטאתה לאלברט אישה האהוב לה, ואשר נפשה קשורה בנפשו. – והאהבה והחטאת לא תחדלנה אף רגע מהילחם בקירבה, יש אשר תגבר האחת ויש אשר תגבר השנית, ויש אשר לא תנצח אחת מהן, וחשה אז בקירבה עונג מהול בכאב כמתגרד בפצע.
הוי, מה מר לאיש להיות מאושר ואומלל גם יחד! והיא על ידי אושרה אומללה היא עוד יותר.
ברגע זה נשאה את עיניה אל תמונת אישה הפוטוגרפית הנשקפת מתחת הזכוכית הניצבת על השולחן ותתבונן בחמדה אל תווי פניו השוחקות ואל מבטי עיניו המביעים אושר ותום ואנחה מרה פרצה מקרב לבה: “הוי, אישי הנעלב והתמים! אתה שמח ומלא רצון באהבתי, אבל לו ידעת, חמודי, את מקור אהבתי זאת, הלא הוא החטא?”… וכמו לכפר את פניו ולשכך עם זה המיית רוחה הסוער קמה ותיגש אל השולחן ותיקח את התמונה בידה ותישק לה ותלחצנה אל לבה; אבל רוחה לא שככה והלב דפק עוד ביתר שאת…
ברגע זה לקחה בידה גם את תמונתה היא הניצבת על השולחן ותתאנח: הן בחקותה 11 את התמונה הזאת היתה עוד בעולם אחר, בעולם התם והטוב; ואז היו גם פניה מלאים ובריאים ומפיקים נהרה וגיל, ועתה?
היא הביטה ברגע זה אל הראי הנצב אל הקיר אשר ממולה: “הוי, מה נפלו פניי במשך הירחים האחרונים!… הן רואיי לפנים לא יכירוני עתה”.
ואולם כל הרואה את ברטה גם עתה יאמר: רק אשה יפה ורבת-חן האשה הזאת! והיא גבוהת קומה ומבנה גווה איתן ומלא חן והוד, פניה עגולים וזכים ואודם קל יכסה את לחייה, שכנראה היו לפנים יותר מלאות, אפה קטן ורחב מעט בקצהו, עיניה שחורות אך בלי זוהר רב והן מביעות כליון-נפש ועיצבון גם יחד, הגומות אשר בלחייה אינן נראות כמעט, וניכר כי בעת שהיו הלחיים יותר מלאות עמקו הן יותר, שפתיה דקות מאוד ועילן מרחף לרגעים צחוק מר. סנטרה הכפול, צווארה השמן, שכמה וראשית חזה המגולים, המלאים יפעה והדר ושערותיה השחורות, והארוכות והעבותות – כל אלה יכתירו וישכללו את יופיה ויעשוה לסמל אשה מלאה חן ולוקחת לבבות.
והיא לבושה שמלת-בית, קלה ולבנה ונאווה, על מתניה חגורת בד-שחור רחבה, ועל רגליה נעלי-בית מרוקמים ומלאי צבעים.
רגעים מספר נשארה נטועה על עמדה ותתבונן אל התמונות אשר בידיה, פעם אל האחת ופעם אל השנית, ואחר העמידה אותן במקום אשר עמדו ותשב ותקרב אל פתח האולם שלפני המעקה ותבט החוצה, והנה נפזרו העבים, הרעמים חדלו, רק מטר דק ירד ארצה ולאור השמש אשר נראתה בשמים נוצצו רסיסי המטר, ויהיו כדמעות-גיל ועצב גם יחד, כדמעות, מאושרה ואומללה כמוה…
היש תקווה לצאת למרחב?… היישכח הכול ברבות הימים? – אבל איך?… הייתכן כי תשכח את חטאתה הגדולה והיו חייה רק בהווה ובעתיד?
אבל לא! חזון שווא הוא אשר לא יהיה לעולמים!
ומה היא הדרך תלך בה? ואיך תשים קץ לסוד הנורא אשר ידריכה מנוחה ביום ובלילה? התתוודה לפני אלברט? הן נורא הרעיון הזה! הן לב-אבן דרוש לה בבואה להתאכזר לאלברט מחמדה, לגרשו בחזקת היד מגן-עדנו ולהקדיר את שמי חייו – אולי לנצח…
קול צלצול הפעמון אשר הגיע לאוזניה עורר אותה פתאום ממחשבותיה ותתנודד מבלי משים. היא הביטה אל השעון התלוי בקיר: הנה השעה השלישית כבר הגיעה והיא לא הרגישה זאת. הנה אלברט בא.
[ב]
עברו עוד ארבעה ירחים.
השעה השמינית בערב.
ברטה יושבת באולם, על כסא רק, לפני השולחן הקטן אשר בתוך החדר, לפניה עששית גבוהה הפורשת אור כהה בחדר, ועל השולחן ספר פתוח, אך היא איננה קוראה בו. היא שקועה במחשבות רבות.
פניה נפלו בעת האחרונה עוד יותר. גם הלחיים גם הצוואר כחשו במידה ניכרת, עיניה שקעו בחוריהן ומבטיהן חדים וחודרים יותר. מראה פניה ומבטי עיניה ותנועות גווה מפיקים סערת-רוח גדולה ומלחמת-לב חזקה. כפעם בפעם היא עוזבת את מקום שבתה ומתהלכת בחדר הלוך ושוב ולעיתים היא מתבוננת בשעון אשר בקיר, כמו מתעתדת היא לקראת שעה ידועה.
הערב יהיה האות הזה! – סערה רוחה בקירבה – כבר קצרה נפשה לחכות יותר, ולא תוכל עוד נשוא את “הסוד הנורא”, רב לה, רב לכחש ולשקר…
לפנים עוד התגנב זיק תקווה בלבה, כי ברבות הימים תגבר האהבה על החטאת והכריעה אותה תחתיה, כי כאשר יגדל זרם האהבה אשר בלבה יעצור כוח לכבות את להבת החטאת המלהטת את נפשה – ועתה אפס כל זיק תקווה מלבה. היא רואה עתה כי ככל אשר תגבר האהבה לאלברט, תגבר גם חטאתה, וכל אשר תנסה לכבות את להבת החטאת תגדל הלהבה עוד יותר, ותהי למדורת שאול האוכלת אותה בכל פה. והיא בכל אות חיבה אשר יראה לה אישה האהוב, בכל מבט של אמון ותום אשר תפגוש בעיניו – היא רואה בעיני-רוח את מחזה העבר וכל נוראותיו, ובכל אמרי האהבה אשר ילחש אלברט באוזניה היא שומעת את הקול הנורא המחריש את אוזניה: חטאת חטאת! וכל מלה ומלה מדבריו תפריש ותישוך את כל קרביה כצפעוני. הוי, זיכרון אכזרי! מה נורא אתה לכל חוטא!
הוי, זיכרון אכזרי! מה נורא אתה לכל חוטא!
לוא יכולת להשמיד את האכזר הזה – מה מאושרה היתה אז!
ברגע הזה עלה על לבה זכרון הסיפור של בלמי 12 שקראה זה לא כביר: “התרופה הנפלאה של הד”ר הידנהוף“. גם האשה ההיא היתה אומללה בחיים לרגלי מחלת הזיכרון, וכל נחמתה היתה בתרופה אשר המציא הד”ר הידנהוף להמית ע"י זרם האלקטרון את תאי המוח האוצרים בקירבם את הזיכרון, ובאין העבר הנורא לנגדה, קיוותה, תהיה מאושרה באמת – אבל הן כל זה היה אך חלום ותרופה כזאת הן אך ילידת דמיון כוזב היא.
ואולם לוא גם היתה התרופה ההיא יוצאה אל הפועל – האם לא היה אז אושרה אושר-שווא, אושר הבנוי על אדני השקר? והן על ידי השמדת הזיכרון לא תשמד גם החטאת… החטאת דבקה אל הנפש ותהיינה לאחת, לנפש חוטאת, וכל זמן אשר לא תחדל הנפש מחיות לא תחדל גם החטאת, ולוא גם תחדל מזכור ומדעת אותה.
האין איפוא כל תקווה למרק את חטאתה ולטהר את נפשה מן החלאה אשר דבקה בה?… ואם ייעשה פלא, פלא גדול מאוד, ואלברט יסלח לה?… הן אך לוא חטאה ובידו להתם את החטאת בסליחה – ואת אשר חטאה לאלוהים – האלוהים יסלח לה בוודאי, כי הוא רואה ללבב, והוא יודע את אשר עונתה ואת אשר סבלה כבר – האמנם? האמנם תראינה עיניה את הפלא ואלברט יסלח לה?
אבל – דמיון ריק ונחמת שווא! כדבר הזה לא יהיה! לא אלוהים הוא אלברט כי יפליא עשות כאלוהים, רק אדם, וכאדם לא יוכל לסלוח על חטאת אשר כזאת ולא יסלח – ולמה לה להשלות את נפשה בתקוות שווא?
ובאמת מדוע יסלחו לה? הצדקה הוא כי יחטא אדם חטאה גדולה כזאת ולא ייענש כדי רשעתו ולא ישיבו לו כגמולו? והיא בכל העת האחרונה לא תחדל משמוע את קול לבה הצועק חמס על גזל המשפט הזה, כי לא השיבו לה עוד את הגמול הנכון לה, ויש אשר חפץ עז יתעורר בקירבה להיענש, להינקם מנפשה נקמת כבודה וכבודו, נקמת המוסר והצדק, ולייסר את עצמה בייסורים גדולים ורבים… וכל אלה הן יימצאו לה בגלותה לאישה את כל מסתריה – הוא לא יסלח לה, הוא יחדל מאהוב אותה… טוב! גמול אשר כזה טוב ונכון לה עד מאוד, ימהר נא הגמול הזה לבוא! נקמה! נקמה בנפש החוטאת!
היא ניגשה בלי משים אל הפסנתר אשר בפינת האולם ותבט אליו רגע בבוז: זה ירחים, ירחים רבים אשר לא פתחה אותו ולא ניגנה בו, ומה יועיל לה זה? פעם אחת ניסתה לשפוך את לבה במנגינה ולא יכלה. במה נחשב הפסנתר המת לעומת הלב החי? אך שווא יבקשו להם בני האדם הד לכל רגשותיהם בנגינה. גם הדיבור וגם הנגינה לא יעצרו כוח להביע גם רגש אחד מרגשי האדם בכל עומקו ורוחבו ובכל פרטיו ודקדוקיו, ומה גם המון רגשות רבים בהסתערם למלחמה זה את זה…
ופתאום באה מחשבה בקירבה להשוות את נפשה לפסנתר אשר נחסרו רבות מעצמות הנגינה אשר לו, התעצורנה העצמות השרידות והמעטות כוח להוציא מן הפסנתר מנגינות שלמות ומלאות הרמוניה ונועם אשר תיקחנה את הלב? אכן היו חייה לפסנתר שבור ובעל מומים רבים – ולנצח לא תהיינה בם השלמות, הנעימות וההרמוניה שהיו בחייה לפנים…
אבל תנסה הפעם להוציא מנגינה גדולה וכבירה, מלאה עוז וכוח, ואם לא תצלח, אם לא תוכלנה העצמות השרידות שנשארו עוד בפסנתרה השבור להוציא את המנגינה הזאת, אם תיעקרנה ותישברנה גם הן והפסנתר ידום כולו לנצח – טוב איפוא…
אכן נורא הוא הרעיון כי תילקח ממנה גם שארית סגולות חייה שנשארו לה עוד לפליטה ונוראים יהיו חייה בהילקח מהם תמציתם ולשדם – אהבת אישה אותה… אז יהיו חייה לתל שממה ולבית הקברות…
אבל יהיה מה ועוד מעט ותשים קץ למסתריה ולתעלומותיה, עוד מעט ותגלה לאלברט את כול… לא תכחד ממנו דבר – והיא מתעתדת לכל גורל וגורל שיפול מעתה בחבלה 13. הן לא כוח אבנים כוחה ולא תוכל לנצח להיות חצייה בגן עדן וחצייה בגיהנום, טוב, טוב מזה הגיהנום המוחלט…
היא הביטה אל לוח השעות אשר בשעון ותתנודד בלי משים: הנה בא המועד הנורא, עוד מעט ויבוא… הנה קול צלצל הפעמון יישמע… הוא בא.
– ערב נעים – נשמע קול גבר בפרוזדור והקול מלא רוך ונחת – איפה הגברת? – נשמעה שאלתו מחדר האוכל.
– באולם! – נשמע קול אשה מחדר המבשלות.
– איפה נסתרת, חמדתי? – נשמע כרגע קול האיש בצעדו על סף האולם.
ואלברט הוא איש כבן שלושים שנה, בעל קומה ממוצעת, פניו עגולים ומלאים ושחופים מעט, אפו ישר וארוך, עיניו ממראה תכלת, מצחו רחב ולבן וקרחת בקדקודו, שערות ראשו ושפמו צהובים מעט, זקנו מגולח, והוא לבוש בגדים שחורים ונאים, וכולו אמר כבוד וחן.
הוא ניגש אל ברטה ויישק לה בחום נפש.
– מה זאת? – קרא פתאום נבהל בהביטו בפניה – פנייך חיוורים כשיד,14 דמעות בעינייך וכולך רועדת… החולה את, יפתי? האלך ואקרא לרופא?
– לא, אלברט! – קראה ברטה כמתחננת ותמח דמעות עיניה במטפחתה – אינני חולה ורופא לא דרוש.
– ומה זאת? – קרא אלברט בתימהון – הקיבלת, חלילה, איזו בשורה מעציבה מבית אבותינו?
– לא! שב נא, יקירי! – קראה בהסיבה את פניה ממנו.
הוא ישב לימינה על הספה ויחבק בידו האחת את גווה ובשנית החזיק בסנטרה וייט את פניה אליו ויבט אליה בחיבה וחרדה גם יחד.
– אכן רואה אני בעת האחרונה – קרא אלברט בדאגה ורחמים – כי נפלו פנייך וכי איזו עצבת תעיק את לבך, אבל לא אדע את הסיבה.
– תנני נא להרגיע מעט את רוחי הסוער ואחר אדבר – קראה ברטה בנשאה אליו את עיניה המלאות דמעה.
הוא העביר את ידו על חלקת צווארה ויחבקה אל לבו בחום וחרדתו הלכה הלוך וגדול, והיא הסתירה את פניה על לבו ותבך…
– אבל מה זה היה לך, ברטה? – קרא אלברט בקוצר-רוח ובחרדה גדולה. – דברי נא ואל תשברי את לבי בבכייך.
– אכן עצבת גדולה ונוראה תעיק על לבי – קראה ברטה בקול בכוים ואת ראשה לא הרימה.
– ומה הסיבה? – שאל אלברט וירם את ראשה להתבונן בפניה.
– אשה אומללה אני, אומללה עד מאוד – הוסיפה ברטה לקרוא ותורד עיניה ארצה.
– את? את אומללה? – קרא אלברט בחלחלה ומבטיו חדרו לתוך עיניה המושפלות ארצה – במה? אולי לא תאהביני, ברטה?
– הלא רק באשר אהבתיך אומללה אני – קראה ברטה וזרם דמעות חדשות פרץ מעיניה – ואתה הן רואה כי אהבתי אליך רבה ועצומה, וכי תרבה ותעצם מיום ליום, אבל עמה יגדל גם אסוני.
– אבל מדוע? ובמה? – קרא אלברט בתימהון ומבוכה.
– לוא היתה כזאת תמיד, מעת הכירי אותך לדעת – קראה ברטה בהתבוננה אליו חרש – כי עתה מה חסר לי? הלא מאושרה הייתי אז… ואולם לפנים…
– אל נא, ברטה היקרה – שיסע אותה אלברט בדבריו וינופף את ידו כמגרש זבובים עוקצים מנגד פניו – אל נא תזכירי ראשונות. יודע אני כי לפנים לא רבה ככה אהבתך אלי… אבל אנוכי מתאמץ תמיד לבלי העלות את זכר העת ההיא על לבי, כי הזיכרון הזה לא נעים מאוד לנפש אוהבת כמוני… ולמה נמסוך נטף מר בכוס משתנו ותענוגינו ללא כל תועלת?… והן העת ההיא היתה הראשונה לבואנו בברית האהבה ועוד טרם למדת אז לדעת אותי ועוד טרם תסכיני בחברתי… ראי נא, ברטה הנעימה, אם רק זה הוא מקור עצבך הסירי איפוא את העצב השווא הזה מלבך, ואל נא תעני את נפשך במחשבות-חרטה על אשר לא אהבתיני לפנים בכל עזוז רגשותייך וחום לבך כמו עתה, והיי מאושרה בהווה ובעתיד, והיה אושרנו שלם…
רגעים אחדים החשה ומעל פניו לא חלפה עוד העננה אשר העלו דברי ברטה האחרונים וניכר היה כי לבו לא היה שלם איתו בדברו את דבריו, וכי עוררה ברטה בדבריה פצע ישן שבלבו, בהזכירה ראשונות שהתאמץ תמיד להשכיח מלבו… אבל לאחרונה התעורר ויקרא: “ודעי לך, חמדת נפשי, כי אדע להוקיר את רגשותייך הטהורים הללו, בהכות אותך לבך על אי-אהבתך אותי לפנים כמו עתה – ומשנה אהבה אוהבך”… ובדברו חיבק אותה עוד הפעם בזרועותיו ויאמצה אל לבו בחום ועזוז רגשותיו ויישק לה פעמים אחדות בשפתיים לוהטות.
וברטה החשתה. ברגע האחרון הזה התעוררה מלחמה עצומה בקירבה: הן עוד צעד אחד – ולא תוכל עוד לשוב… התשוב עתה בעוד מועד?… הן אם לא תספר לו עוד, את העיקר – ושב והיה הכל כמו שהיה…
ואם תעשה את הצעד האחרון הזה – הלא ייהרס הכול… והיא רואה עתה ברור כי אין לה לקוות לחנינה, לסליחה… וממנה לא נכחד הרושם שעשתה עליו בתודה הקלה הזאת…
– אבל – החפץ המהרס שב ויתעורר בקירבה בכל עוז – לא אעמוד בחצי הדרך… הלאה, מורך הלב! הכול אגלה לו, לא אכחד ממנו דבר, ואם ייהרס הכל – טוב, ייהרס… אין חנינה ואין רחמים במשפט המוסר והצדק, נקמה! נקמה בנפש החוטאת…
היא הרימה את ראשה ותתבונן אל אישה בעינים מפיצות אופל ובלהות, פניה חוורו כשיד ולבה דפק בקירבה בחזקה…
– התדמה, אישי – צחוק-שטן, צחוק לעג ומר, חלף על פניה בהוציאה את המלה האחרונה מפיה – כי כבר סיפרתי לך הכול?… הן רב חסד אתה ומרבה לסלוח – אבל היעמוד לבך בקירבך אם תדע את כל האמת, אם תדע כי גם אחרי בואי איתך במסורת הברית לא חדלתי אז מאהוב איש אחר?… את האיש אשר אהבתי עוד בטרם ידעתי אותך?… אם תדע כי גם אחרי חתונתנו היה לבי נתון לאחר ההוא ולא חדלתי רגע מחשוב על אודותיו?… אם תדע כי רחק אז לבי ממך ודימיתי כי לא אאהבך לנצח? אם תדע כי אחרי החתונה שבתי נפגשתי את האחר ההוא?…
– את מי? מי הוא האחר? – קרא אלברט בקול מר ובפנים לבנים כשיד ועיניים לטושות ומביעות בלהות וחלחלה, וזרועותיו צנחו כרגע מעל גווה.
– הלא נוראות אני שומע הפעם, אבל – הוסיף לקרוא – זיק תקווה קלה נשקף ברגע הזה מעיניו – מה טיפש לבי! הלא אך מתנכרת את לי, הלא אך צחוק תעשי לי בהתנכרות הזאת… האף אין זאת, ברטה? אנא, ברטה, חוסי עליי ואל תוסיפי עוד לענות את נפשי בצחקך המר והנורא… חוסי נא ואמרי נא אך מלה אחת, כי אך לצון חמדת לך הפעם…
– הוי, אישי התמים והנעלב! – קראה ברטה בהניעה בראשה לאות כי נדה לו ועיניה מלאו דמעות – המעט לך כל זה? התבקש אותות ומופתים חדשים? ועתה, דע לך כי לא צחוק ולא לצון חמדתי, כי אמת דיברתי… האחר ההוא היה האיש יקוב הרצשטיין אשר ידעת. אותו אהבתי בטרם אדע אותך ואותו אהבתי עת רבה אחרי כן, ולך רק התנכר התנכרתי… ובהיפגשי איתו שנית, בשנה אחרי החתונה, התמכרתי לאיש ההוא, בכל לבי ונפשי…
– אויה! – התפרצה נאקת שבר מלב אלברט ויספוק את כפיו ויקם ממקום מושבו ויסב את פניו ממנה רגעים מספר.
היא ראתה את תנועות פניו ומבטי עיניו, ותדע את אשר עוללה לו… אבל כבר איחרה מן המועד – כבר הגיעה לעברי פי פחת ועוד, רגע וקפצה אל הפחת ושברה את מפרקתה…
– התמכרתי לאיש ההוא בכל לבי ונפשי – שנתה את דבריה האחרונים בקול בוכים, ותוסף: – וגם בשרי… האיש הוא לכדני ברשתו ואהי לאשה חוטאת ובוגדה, ואז, ביום הנורא ההוא, בנסעך לעיר המלוכה, אז הגעתי למדרגה האחרונה שבחטאתי…
בדברה את דבריה האחרונים אדמו פניה כדם ועיניה הביטו ארצה.
– ואז אך אז – הוסיפה לדבר ובכיה היה ליללה גדולה – פקחתי את עיניי וארא את כל שפלותי ותועבותיי… אז תיעבתי את האיש הבליעל ההוא בלבי ולבי נהפך לאהבה אותך, אישי הצדיק, ואהבתי אותך אהבה גדולה ועצומה מיום ליום… אבל… האהבה הזאת הגדילה עוד את חטאתי ואסוני… וה' הוא היודע כמה סבלתי בירחים האחרונים, זה כחצי שנה, כמה הרבה הנוחם לאכול את לבי ובשרי… ואני רבות, הוי, רבות נלחמתי בנפשי עד אשר החלטתי לעשות את הצעד הזה… וכוחי כבר כשל להתנכר עוד יותר, ה' הוא יודע…
רגעים מספר עמד אלברט על מקום אחד, כמסמר נטוע וכהלום רעם, פניו חוורו כפני מת ובעיניו כמו כבה כל זיק חיים. כעבור רגעי מספר החל להתהלך באולם הנה והנה, ואחר התייצב נכחה, פניו האדימו ועיניו ירו ברקים וזעם.
– את עוד תזכירי שם ה' בשפתייך?… את? – קרא בקול מפיץ פחדים – ועוד תעיזי לקרוא לי “אישי”?…
ברטה לא ענתה דבר, רק הסתירה פניה בכפות ידיה ותבך חרש.
– איפה הוא עתה הבליעל? איפה? – קרא אלברט שנית וקולו הפיץ פחדים עוד ביתר שאת – איפה הוא ואנפץ את גולגלתו ולגזרים אקרעהו…
– קרע אותי לגזרים – נשמע קול ברטה ביללה – אנוכי חטאתי לך הרבה יותר ממנו…
– שימי יד לפה ודומי! – התמרמר אלברט אליה – כל מה אשר תוסיפי לדבר תגדל חטאתך… דומי… כבר דיברת הרבה. מאוד.
“הלא ידעתי מראש כי תהיה כזאת”, חשבה ברטה בלבה ברגע הזה וכמו לעגה ובזתה לנפשה ותחל להינקם ממנה את נקמתה האיומה, "וגמול כזה ראוי לך, חוטאת! הוא לא יסלח, כי לא יוכל לסלוח, כי נפשו טהורה ונעלה ממך…
הוא התהלך בחדר הנה והנה כמעט במרוצה וינהם כדוב שכול.
– את כבודי, את אידיאלי הקדוש, את כל היקר והנשגב בחיי, חיללת ביד אכזרייה, ולא ידעת רחם – קרא אלברט שנית, ובקולו נשמעה בכייה עצורה.
היא החשתה ולא נועזה להוציא אף הגה מפיה. לבכות כבר חדלה, כי יבש מקור דמעותיה. ותישען במסעד הספה בפינה ותבט ארצה.
– את מקדש חיי החרבת ואנה אני בא עתה? – שב אלברט לדבר בתוכחה לוהטת.
– הן בדברים לא תביע את כל עצמת חטאתי – קראה ברטה בלחש ובתמרורים ובתחנונים רבים – ואני יודעת בנפשי הרבה יותר ממך עד כמה הרביתי לחטוא לך… ועתה הגיעה שעת הגמול… יסרני נא איפוא, אישי, יסרני כדי רשעתי בלי כל חנינה… בזה רק הרגע תרגיע את נפשי החוטאת השואפת לעונש… ואנוכי לא אבקש כל סליחה ממך כי אינני ראויה לה…
הוא הביט אליה ורגש חמלה התעורר בקירבו למראה ולא מצא עוד די עוז בנפשו להוסיף להוכיח אותה בזעם, וידום.
כרבע שעה התהלך בחדר בלי דבר דבר, ואחר כמו חפץ להצטדק על דבריו הקשים ולברר את דעתו על עצם החטאת אשר חטאה לו קרב מעט אליה וירכך את קולו ויקרא:
– לא על אהבך איש אחר אני מתמרמר. לוא גילית לי אז את לבך, כי לא תאהביני, כי נפשך קשורה בנפש אחרת, כי עתה לא קצפתי עלייך ולא חשבתי לך זאת לחטאה, וגם את חופשך לא מנעתי ממך… ואת הלא ידעת אותי, כי אינני מן המשמרים והכרוכים אחרי המשפטים הקדומים… לי מושגים אחרים בדבר הזה… כל איש חופשי הוא לנפשו לאהוב ולשנוא כטוב בעיניו ואין כל שוטר ומושל ללב – אבל… למה רימיתיני? למה היתה לך תומתי לכדור משחק לשחק בו לא יום ולא יומיים. אבל כשנתיים ימים? ואנוכי הן האמנתי בך ובתומתך ובמוסריותך כאשר יאמין האיש בכל קודש, ולמה כה רמסת את אמונתי ברגליים?…
ברגעים האלה חשה ייסורי-נפש אשר לא ידעה כמוהם מעודה. הקול הרך אשר דיבר בו אלברט הפעם מצץ את דמה כעלוקה…
הוא החשה רגעי מספר ואחר כך שב לדבר:
– לייסרך, את אומרת, אבל אנוכי לא אייסרך. תייסרך חטאתך. ואולם – הוא עצר מעט בדברו ופניו הביעו תמרורים רבים – חיינו המשותפים יתפרדו מעתה ולא יתלכדו עוד… ומן הרגע הזה חופשך בידך ללכת אל אשר תלכי או לשוב לבית אבותייך…
היא נבהלה מאוד וכל עצמותיה רעדו. לעונש נורא כזה לא חיכתה. היא נשאה אליו את עיניה, אשר מלאו עוד הפעם דמעות, ותכנן את קולה ותקרא:
– אל נא, אלברט! הרגני נא הרוג ואל תעשה לי כרעה הגדולה הזאת… מנוחתי ותומתי וכבודי לוקחו ממני ואין לי בחיים אלא אהבתך וחברתך… אל נא תגזול איפוא ממני את המשענת האחת הזאת השרידה בחיי… טוב מותי מחיי בלעדי חברתך ואור פניך…
– בו ברגע אשר נודעו לי חטאתך ומעלך חלפה אהבתי אלייך מקרב לבי – קרא אלברט בהסיבו את פניו ממנה וגם עיניו מלאו דמעה – ואת הלא ידעת כי אין שוטר ומושל ללב… ובלעדי האהבה…
– טוב, איפוא, לא אפול עליך למשא – קראה ברטה ותהי כאיש אשר חלף חץ שנון את קירבו, ותחש כי נקמה עתה מנפשה את הנקמה הגדולה אשר אין עוד גדולה ממנה, והנקמה הזאת הסבה לה מכאוב איום ונעים כאחד…
היא מחתה את הדמעות מעיניה ומעל לחייה ותוסף: ”לפקודתך אני נכונה, וכטוב בעיניך עשה בי".
ותקם מעל הספה ותלך בלי כוח אל החדר השני, חדר המטות.
ואלברט הלך אל חדר משכיתו.
בקומה למחרת בצהרים ממשכבה – כל הלילה נדדה שנתה מעיניה, ורק כאשר האיר השחר נרדמה ותאחר לקום – מסרה לה שפחתה מכתב אחד, ובאחזה בו התחלחלה, כי לבה הגיד לה את הנעשה…
בידיים ממהרות קרעה את סגור המכתב ותקרא בו כדברים האלה:
"ברטה!
הלא תסלחי לי על נסעי מפה עתה, בבוקר השכם, ומבלי קחת גם ברכת הפרידה ממך. לא יכולתי עשות אחרת. חמתי שככה – אבל לבי ריק עתה ואהבתי אלייך חלפה מקירבי כליל. ואני הנה שבתי ניחמתי על מחשבתי ולא ארחיקך עוד מפה; אבל… עתה לא אוכל היות בחברתך וגם ראות פנייך רגע אחד. הנעשה לא ימוש מנגד עיניי, וחברתך מוסיף להבליט את חטאתך ועלבוני. לא אדע אולי בהיותי לא על ידך תשוב מעט נפשי למנוחתה ואולי יקרם עור על הפצע… לעת עתה גדל הכאב מאוד…
אני נוסע עתה לעיר המלוכה. מתי אשוב הנה לא אוכל עתה לדעת.
סלחי לי על דבריי הקשים שדיברתי אתמול באזנייך, בהתרגשות לבי הראשונה.
חיי בטוב.
אלברט".
[ג]
עבר חודש ימים.
השעה השתים עשרה בצהריים.
ברטה שוכבת על הספה הקטנה אשר בחדר המטות, עיניה פתוחות ונטויות בלי כל מטרה פעם אל הקיר אשר ממולה ופעם אל הסיפון:
זה עתה עזבה את מיטתה וכבר שכבה שנית ורק מעט ממלבושיה שמה עליה.
כמעט כל היום, בימים האלה, היא שוכבת בחדר המיטות, עד הצהרים במיטה ואחר, לבושה מעט, על הספה. אם תנסה לפעמים לקום ולהתהלך וחשה כרגע רפיון בכל יצורי גווה והיא אנוסה לשוב ולשכב. היא מרגשת כי כוחה הולך ורפה מיום ליום.
גם כל אוכל תזהם נפשה בימים האלה. השפחה הזקנה אשר בבית הנאמנת לה מאוד ואשר הביאה אותה איתה מי. מבית אבותיה, תפציר בה כפעם בפעם לאכול ולשתות, ומבלי חכות עד אשר תבוא אל חדר האוכל לאכול שם באשר הסכינה, היא מביאה לה את מאכלה ומשתה לחדר המיטות, אך היא לא תאכל ולא תשת. גם הפעם הגישה לה השפחה כוס חלב חם, והחלב כבר הצטנן והיא לא נגעה בו עוד.
ופניה מה דלו במשך העת האחרונה. הלחיים רזו ועצמותיהן שופו, עיניה שקעו בחוריהן עוד יותר וכמו כבה כל רגש חיים בהן. אפה כמו השתרע יותר, וכפל סנטרה כמעט לא ייראה. גם צווארה, שכמה וחזה המגולים וזרועותיה הערומות לא ינכרו אותותם כי כחשו עד מאוד.
גם בשערותיה הפרועות והנפולות בלי סדרים על הכר אשר למראשותה באה קרחה.
הפנים לבנים כסיד – אך על לחייה מרחף חכליל קל לרגעים.
היא מרגשת בנפשה כי חולה היא. האף אין זאת? הן כוחותיה יעזבוה מיום ליום, ויש אשר היא חשה איזה לחץ בלב, איזה גועל נפש בקרב, עד כי קרובה היא להתעלף.
חולה היא – ומי ייתן ותחלה מיום ליום עד אשר – תגווע לנצח.
כי מה בצע בחייה אלה? מה ייתנו ומה יוסיפו לה חיים ריקים ושוממים כאלה?
הן לולא חמלתה עליו וחוסה על כבודו – כבר שמה בידיה קץ לחייה המרים האלה… היא לא תעשה כדבר הזה ולא תוסיף מכה חדשה, גדולה ונוראה כזאת, על מכותיו אשר מידיה באו לו… ואולם מה טוב כי יחיש הטבע לעזרתה ולפדות נפשה.
לבה ריק עתה ושמם, באין כל תקווה ומשאת נפש. נחמתה האחת בחייה, למן היום אשר נפלה בפח החטאת, אהבת אלברט אליה, לוקחה ממנה, ומה נשאר לה איפוא עוד? אהבתו אליה מתה לגמרי, לולא זאת, כי עתה לא יכול להתאכזר לה ולעזבה לנפשה לעת כזאת… התקווה כי עוד יקומו רפאים מקברם והאהבה המתה תשוב לתחייה? תקוות שווא! איש כאלברט מסוגל לאהוב אך נפש טהורה וישרה ולא חוטאת ובוגדת… נקל לקוות יותר כי יסלח לה בקרב הימים, מאשר ישוב לאהוב אותה.
ובקרב לבה, לב פתוח, עוד יכול לפנים להתגנב זיק תקווה כי ייעשה פלא ואלברט בדעתו את דבר חטאתה לא ייחדל מאהבה אותה וגם סלוח יסלח לה… אכן עוד טרם תדע את החיים ואת לב בני האדם. היא לא ידעה ולא שיערה בנפשה את כל תוקף חמת הגברים בהיותם לנעלבים ולמרומים באהבה… חמה כזאת תלהט את כל הקרב כאש תפתה ולא תדע כל גבול.
והיא חלילה לה מהאשים את אלברט על המעשה אשר עשה. והלא יודעת היא את לבו הטוב והרחום ואת מזגו הנעים והרך – אבל יש רגשות בחיים אשר יעשו גם את הכבשה לשחל…
והן גם הוא אומלל. היא ראתה בערב ההוא את אסונו וייאושו ושבר לבו ומכאובי נפשו. היא יודעת כי גם חייו ריקים ושוממים עתה בלי כל תקווה ומשאת נפש… הלב אשר נעקרה ממנו אהבה אשר כזאת לב נשבר הוא אשר לא יצלח עוד בחיים… ורק מרוב יגון ותמרורים התאכזר לה וישבע נדודים במרחק. ומה צר לה עליו! צרת נפשו לא תיתן דומי לה. היא אם תעונה ותשומם – הלא חטאה והיא האשמה; אבל הוא הלא צדיק אובד בצדקו הוא!
ומדי חשבה כזאת לא תוכל לעצור בעד דמעות עיניה משטוף החוצה. על גורלה היא כבר חדלה מבכות – אבל על גורלו הוא עוד תמצא דמעות במקור דמעותיה. הן כרגע נתנה את נפשה כופרו, לוא ידעה כי בזה ימצא ניחומים לנפשו…
בירח הזה החלה נפשה להרגע לאט, לאט… היא כבר עשתה את כל אשר היה בכוחה לעשות, וכבר נענשה בעונש קשה וגדול שאין עוד למעלה הימנו – ומה עוד? על ידי העונש הזה נמרקת החטאת מעט, מעט… שבתה בביתה לבדה, אחרי עזוב אלברט אותה בדרך כזו, כשבת במאסר נחשבה לה, כאילו הושיבוה בכלא למרק את חטאתה בעונשים וסיגופים, ולצרף את נפשה מכל סיגי החטאת, למען אשר תשוב בתשובה שלמה. – והיה אם לא ישונה מצב חייה ההווים ושקטה נפשה יותר ויותר, ותרדמה תינסך עליה, תרדמת הרגשות, ויירדם רגש אחרי רגש עד – אשר יירדמו כל רגשותיה תרדמת נצח לבלי התעורר עוד מתרדמתם לעולם…
הטוב טוב עשה אלברט בהשאירו אותה בבית והוא עזבה לנפשו? ואם לא ימריצה על-ידי המעשה הזה לשבוע כלימת-נפש כל היום, כי היתה לו למשא כבד, כי אוכלת לחם חסד היא על שולחנו, וכי בגללה נאנס להרחיק מעיר מגוריו ומביתו… האם לא היטיב לעשות לוא השיבה אל בית אבותיה והוא לא היה עוזב את ביתו?
בעלות המחשבה הזאת על לבה התנודדה ותרגז: לאכזריות כזאת אין איש כאלברט מסוגל. דייה לצרה האחת, כי אומלל איש אחד בגללה, וחלילה, חלילה מהמיט אסון כזה על ראשי עוד נפשות תמות וישרות כאבותיה. לוא נודעה להם חרפתה, חרפת בתם, היתה מורידה אותם ביגון ותמרורים שאולה.
ולולא עזב אלברט אותה כיום? – היא יודעת היטב, כי לוא היה פה על ידה כעת, כי עתה שבעה הרבה יותר תמרורים ורוגז וכעס. היא יודעת כי לוא היה פה עתה, כי עתה היה מתהלך איתה בחמלה ורחמים רבים – אבל החמלה הזאת היתה מכאבת את נפשה מאוד, ולא יכלה שאתה. כל מבט עיניו שהיה מעיף עליה, מבט של חמלה בלי אהבה, היה פולח את לבה כחץ – וחטא חטאה בנפשה בהיות המעשה אשר עשה אלברט לאכזריות בעיניה, כי באמת רק מרוך מזגו ונפשו העדינה חס עליה וימנע ממנה את חברתו עתה, לבלי הכאב לנפשה ולבלי היות לה למזכיר עוונה ולעולבה בכל הליכותיו איתה.
ובכל זאת היתה בוחרת להיענות ולהתייסר גם בייסורים כאלה רק למען היות בחברתו ולהתענג על נועם מראהו, ויש רגעים אשר תשכח את כל מצבה ואת כל אשר אתה והיא מתגעגעת על חברתו הרבה מאוד, והגעגועים האלה לא יתנו דומי לנפשה ויציקו לה מאוד.
ויש עיתים אשר לא יכלה להבליג על רגשותיה ותשב לערוך מכתב אליו ולבקשו כי יחוס על נפשה וישוב אליה. והיא יודעת בנפשה כי יחוס על נפשה וישוב אליה. והיא יודעת בנפשה כי לוא קיבל ממנה מכתב אשר כזה, כי עתה לא התמהמה אף רקע ממלא את בקשתה ומשוב הביתה – אבל בכל פעם ופעם שמה אל לבה כי לא טוב היא עושה ולא ביצעה את מחשבתה. הן הוא התמרמר עליה על העיזה בנפשה לקורא לו: “אישי”, ואיך תעיז בנפשה אחרי כל אלה לבוא עוד אליו בכתובים? ומלבד זאת עגיות15 היא לה וקשי לב אם תדרוש ממנו קורבן אשר כזה, כי מי יודע אם לא ימצא גם הוא מעט תנחומים לנפשו בהיותו רחוק ממנה ובאין מכשול עוונה נוכח פניו, ולמה תבוא ותגזול ממנו את שרידי תנחומיו ולדרוש ממנו כי ירבו ייסורי נפשו ומכאוביו?
היא קמה ברגע הזה מעל מקום משכבה ותיגש אל החלון ותרם את היריעה המורדה ותבט החוצה.
הן זה שבועות אחדים אשר כמעט לא הביטה החוצה. בעת האחרונה נבדלה לגמרי מן העולם הגדול אשר מסביב לה, וגם אם בא איש מבאי ביתם לבקרה, ביקשה את המשרתת להגיד כי איננה בבית, או כי קצת-חולה היא ולא תוכל לקבל פני אורח – ויהי כאילו מתו כל החיים אשר מסביב, ורק היא לבדה מתגודדת בבית-עלמין גדול, בין קברים ומצבות…
קרן אחת מקרני השמש פיזזה כרגע על פניה ותעצום את עיניה רגע וקוו אור וחום ירד גם אל לבה פנימה. היא הביטה החוצה, הרחוב מלא שאון ותנועה, המון אנשים רצים ושבים ודוחפים איש את אחיו, ומרכבות מרקדות משתקשקות בכל עבר, וקולות מקולות שונים עולים באוזניה. האמנם לא בא כל שינוי בטבע והחיים אשר בעולם הגדול לא מתו עוד, ורק בה השינוי ורק היא נבדלה מן החיים ונספחת אל המתים?…
ברגע הזה דבקו עיניה בלי משים בילד קטן אשר השתעשע על זרועות אומנתו העוברת ברחוב ומחשבה חדשה חלפה בקירבה: הן לולא היתה חשוכת בנים… לוא היה גם לה ילד… כי עתה הן לא היו חייה כה ריקים ושוממים כמו שהם עתה… כי עתה היה לה קוו אור בחייה והיה לה עניין בחיים… ומי יודע אם לא היה אז גם הקשר שבינה ובין אלברט יותר חזק ולא ניתק כה מהרה, ואם עתה לא סלח לה אולי היה סולח לה אז למען הילד…
ואולם מה בצע ב“לוא” ועד עתה נמנע ממנה פרי בטן…
ופתאום נפתחו עיניה לרווחה ותהי נרעשת ממחשבת-פתאום אשר חלפה ברגע הזה במוחה: מי יודע – אם לא יהיה כדבר הזה?… מי יודע אם לא החל כבר “מצב חדש” בקירבה?… ובחלוף המחשבה הזאת בקירבה והנה הוטל סער גדול בנפשה ורגשות מרגשות שונים התרוצצו בקירבה, ותהי כאיש טובע בים המתאבק עם הגלים השואפים לבלעהו ופתאום ראו עיניו אוניית-שיט הולכת וקרובה אליו לחלצהו ממצולה להצילהו מרדת שחת… ותדבק אחרי המחשבה החדשה בכל עוז, והמחשבה הוסיפה להתחזק ולהתברר והספק הרחוק היה כמעט לוודאי… הן רק במכאובה הגדול ובצרת נפשה הרבה לא הרגישה את הדבר הזה עד כה, ועתה נפקחו עיניה פתאום והנה סימנים רבים לא ינכרו אותותיהם כי כן הוא… והיא בהיותה שקועה באבלה נואלה 16 לייחס את הסימנים האלה למחלה…
היא חשה בנפשה כי צר לה עתה המקום בחדר הזה ותצא אל האולם ותחל להתהלך בו הלוך ושוב ותהי מלאה מחשבות חדשות ורגשות חדשים ותהי כאסיר המתעתד לצאת לחופשי מבית כלאו. “אם כן הוא” – חשבה בנפשה – “הלא יש תקווה כי תחל מעתה תקופה חדשה בחייה… עד עתה היו חייה רק בעבר והווה, והם הלא מלאים מכאובות ומרורות, ועתה ייפתח לפניה עולם חדש: העתיד, והעולם הזה הן גדול ורחב ידיים שבעתיים מן העולם הקטן אשר התהלכה בו עד עתה… עתה הלא יש לה עניין רב בחיים, להעלות את נשמתה לשמי הנצח, לחבר את נפשה עם הדורות הבאים… עתה תהיה לה נפש אהובה חדשה, אשר לא תאסור עליה לשפוך עליה את אהבתה, והנפש ההיא אהוב תאהב גם אותה… ואישה גם הוא – הן לא יקשיח את לבו מיוצא חלציו, ומי יודע אם לא תשוב האהבה המשותפת להנפש השלישית לחבר את נפשותיהם הם, אשה אל רעותה, כמלפנים… אם לא בעקב האהבה החדשה תאחז גם האהבה הישנה שכבר במתים נחשבה”…
היא לא יכלה להבליג על רגשותיה ועל קוצר רוחה ותחפוץ להיווכח אל נכון כי לא שגתה ותלך ותקרא לשפחה הזקנה, ותגלה לפניה את מחשבתה, והזקנה אישרה וקיימה את מחשבתה בכל תוקף, ותבך מרוב שמחה לשמע הבשורה הטובה הזאת, ותתחנן עתה לפני גבירתה, כי תסעד את לבה עתה בארוחת הבוקר וכי מעתה תשים לב לשמור על בריאותה למען הנפש החדשה אשר בקירבה. והיא מילאה את רצון השפחה כרגע וגם הבטיחה לאכול ולשתות מעתה בכל יום במועד הנכון. ואחרי כן ביקשה את השפחה לקרוא לרופא לבוא ולבקרה, בחפצה להרחיק כל ספק מלבה בדבר הזה.
ביום השני ישבה ברטה בחדר המשכית אשר לאלברט ותערוך מכתב אליו לאמור:
"אלברט יקירי ואישי האהוב!
אמנם התמרמרת עליי, יקירי, על העיזי בנפשי לקרוא לך “אישי” אחרי כל הדברים שסיפרתי לך – וזו הסיבה שהבלגתי על רגשותיי בכל העת האחרונה ולא כתבתי אליך. לולא זאת, לולא חשבתי כי רק למשא אפול עליך במכתבי, כי עתה לא יכולתי להתאפק והייתי כותבת אליך, גם בהימנעך מבוא איתי בדברים; אבל מה שלא העזתי בנפשי לעשות עד עתה אעיז בנפשי כיום, כי זכויות חדשות לי עתה שלא היו לי מקודם. ובגלל הזכויות החדשות אולי לא אהיה עוד עליך למשא במכתבי.
חדשה אודיעך, כי בעוד ירחי מספר והיית – לאב ואני – לאם…
זה עתה ביקרני הרופא ולפי דבריו החל זה עתה הירח הרביעי.
לא אדע אם תשמח אל השמועה הזאת אם אין; ואולם בקירבי נסכה החדווה הזאת רוח חיים חדשים תחת החיים הישנים שאיבדו את ערכם וחינם בעיניי. אם נואשתי בעת האחרונה מטוב אני מלאה עתה תקווה ונהרה – עתה חפצה חיים אני, לא למעני – נפש חוטאת אשר איבדה את אושרה וטובה בידיים – ולא למענך – אח שבחלה בי נפשך ואהי לך למשא – אבל למען הילד אשר במעיי… ואנוכי לא אוכל לחיות בלעדיך, יקירי. בירח הזה רבות עוניתי בגלל חסרון חברתך, אבל סבלתי את מכאוביי בדומייה, ועתה לא אוכל עוד נשוא. – ואתה אם הקשחת לבך עד כה מרעיתך לא תקשיח לבך מאם הילד אשר ייוולד לך בקרוב, ותשוב הלום ואשובה לחזות באור פניך.
למעני, לא יכולתי לדרוש ממך קורבן כזה, לשוב ולהיות על ידי – אבל למען הנפש החדשה אוכל ואוכל, והיא בכל אופן לא חטאה לך, והיא פרי אהבתך אותי לפנים.
רעיתך האוהבת אותך כמו אז כן עתה והמחכה לשובך בעיניים כלות.
ברטה".
היא שמה את המכתב במעטפה ותכתוב על המעטפה את כתובת בית מסחר אישה בעיר המלוכה ותקרא לשפחה ותמסור את המכתב על ידה לשלחו על ידי הפוסט בטוח באחריות.
בפעם הראשונה למן הערב ההוא עשתה היום את מלבושיה ואת שער ראשה כאשר הסכינה מלפנים. רק תחת השמלות הצרות שהיתה לובשת לפנים שמה עלה עליה שמלה רחבה ומעיל ארוך ורחב, כאשר ציווה עליה הרופא.
היא היתה כחולה אשר זה עתה קם מחוליו המסוכן, והוא מלא שמחה ותקווה.
פניה אורו ועיניה הביעו גיל, ובהעיפה עיניה אל הראי ראתה כי הוטב מראה פניה למן יום האתמול ברב, ותחליט לאכול ולשתות מעתה במועד הנכון ולהתאמץ לחזק את בריאות גווה ככל האפשר. הדבר הזה נחשב לה עתה לחוב קדוש, למען הנפש החדשה.
עד שוב אישה עוד יוטב מראה פניה יותר – המחשבה הזאת השביעה אותה רצון ונחת.
לרגעים עוד התגנבו ספקות שונים בלבה: מה יהיה הרושם אשר יפעל המכתב בלב אלברט? אולי לא ישמח על-זאת כלל? אולי לא ימלא את בקשתה? אבל היא התאמצה לשימם לאל בלבה: איש כאלברט לא יוכל התאכזר במידה כזאת, ולו לב רך ונפש עדינה. בעוד ארבעה ימים כבר יהיה על ידה, ואם עסקיו לא יתנוהו לעזוב כרגע את מקום שבתו בלי ספק ימהר לכתוב אליה ויודיעה מתי ישוב.
פתאום נשכרה את אשר שמעה אתמול מפי הזקנה בדרך אגב ותתנודד…
הזקנה סיפרה לה מאורע אחד באחת ממכרותיה, משרתת בית איש חסיד אחד, אשר נתפתתה לאדונה… וייוודע הדבר לה“מורה הוראה” וישלח לקרוא לה ויאכף עליה לקבל ספר כריתות מבעלה, כי ע"פ דין ישראל היא אסורה לו מעתה והילדים שתלד לו לא יהיו ילדים כשרים…
הלא נורא הוא דין כזה!
אולם מי ישים לב לדין אכזרי אשר כזה? גם היא גם אלברט אינם אדוקים בדת ומעולם לא היתה אצלם האמונה למכריעה בחיים. והילד אשר ייוולד להם ילד כשר יהיה, ובעת שנוצר כבר אהבה את אישה בכל לבה וכבר התחרטה ותעונה אז על החטאת שחטאה לו, ואם היא חטאה לפנים התגולל החטאת על ראש הילד החף מפשע? לא! כל זה הבל וריק! והיא מקווה כי הילד עוד ימרק חטאתה היא, וכל מה שיגדל תלך חטאתה הלוך והתמעט
היא לא תיתן לשום רעיון מעציב, לשום ספק מר, לחדור אל קירבה ויהי מה.
אבל הרעיונות המעציבים והספקות המרים לא חדלו מחדור אל קירבה לעתים וידריכו את מנוחתה; וכעבור שבוע ימים ואלברט לא שב וגם כל תשובה לא נתקבלה ממנו, אז נחלו אלה ניצחון שלם… היא חיכתה עוד יום, יומיים ושלושה ימים ולשווא – אז נפלה עוד הפעם משמים ארצה ותתמכר לייאוש ביתר שאת… הנה כי כן קיוותה לשווא ותתנחם בהבל… לנפש חוטאת אשר כמוה אין עוד כל תקנה, גם הילד לא ימרק את חטאתה, ואולי עוד יגדילה בהיותו על-פי דין-האמונה לילד לא כשר… ורק מחסרון ניסיון בחיים האמינה כי עולם חדש נפתח לפניה, כי באמת עוד לא נפל העולם הישן למשואות. ואלברט – הוא בחל בה ובאהבתה ובפרי-אהבתה ונפשו נקעה ממנה לגמרי ולא יחפוץ לדעתה מעתה ועד העולם…
אז חדלה שנית מאכול ומשתות ותרבה לבכות ולהמס את ערשה בדמעות. היא בכתה יומם וליל בלי הרף ותהי כשוחה בים דמעות. לשווא התחננה הזקנה לפניה כי תחוס על ימי עלומיה וגם על הנפש החדשה אשר בקירבה, לבל יקנה אסון, לשווא גם חקרה ודרשה מפי גבירתה לדעת סיבת בכייתה ויגונה. היא היתה כחרשה וכאילמת אשר לא תשמע ולא תדבר. “הזקנה התמימה מייראה אותה” – השתוחחה נפש ברטה – "כי תיזהר לבל יקרנה אסון. אבל מי ייתן וקרה האסון חיש מהרה… מי ייתן וגוועה עתה לנצח – ואז נושעה נפשה תשועת עולמים וגם לאלברט היתה הרווחה, כי יכול לשוב לביתו, באין אשתו השנואה לנגדו…
בראשונה התמרמרה נפשה אל אלברט, כי אכזרי הוא ולב-אבן לו ומקרב הלב הזה פסוּ גם רגשי הרחמים והחמלה, ובשנאתו אותה לא חמל גם על הנפש החדשה החפה מכל פשע, וטוב בעיניו לאבד שתי נפשות מוותר אף מעט מחוקי מוסרו ומקריב איזה קורבן למענם… אבל לאט לאט רפתה ההתמרמרוּת הזאת ותחל להצדיק אותו בלבה ולדונו לכף זכות, כי אך מחוסו עליה, לבל תחוש עלבון ומוסר-לב בהליכותיו איתה בהיותו על ידה מנע את חברתו ממנה, ולהתנכר, לדבר אחרת מאשר יחשוב לבו – לא יוכל אף אם יחפץ… ולמה תאשים אחרים והיא רק היא האשמה? חוטאת היא ומפרי חטאתה תאכל. וחטאתה זאת עוד תגדל על-ידי הילד אשר בקירבה, כי אם צריכה הרעיה להיות תמימת-דרך וישרת לכת וצנועה ובעל מוסר טוב בכל הליכותיה. על אחת כמה וכמה – האם, המגדלת את הדורות הבאים על ברכיה. האם אשר חטאת כזאת רובצת עליה מגוללת את החטאת הזאת גם על ראש צאצאיה והם אשר כזאת תהיה אך לקללה בפי כול וגם בפי בניה…
אך תקנה אחת לה, אך הצלה אחת – במוות. וגם לילד נוח לו שלא ייברא משייברא…
ופחד הזקנה לא היה פחד שווא, כי ביום העשירי אחרי הישלח המכתב, בערב, שמעה הזקנה את גבירתה נאנחת ונואקת, ואחרי רוב הפצרות סיפרה לה כי חשה היא מכאובי-בטן עצומים, וכעבור חצי שעה לא עצרה עוד כוח לשבת ותשכיבה הזקנה במיטתה, ומבלי חכות לפקודת גבירתה הלכה ותקרא לרופא, ומתנועת פני הרופא ומבטי עיניו הכירה הזקנה כי גבירתה היא חולה אמיתית וכי יש לפחד; ואמנם בצאת הרופא מחדר המיטות רמז לה באצבעו כי תצא אחיו, ואז הגיד לה, כי דרוש להיזהר עתה מאוד, לשמור עליה לבלי הרגיז את רוחה, כי עוד הערב ואולי מחר בבקר תפיל, ויש לפחד כי ההפלה לא תהיה כהלכה, ויש לחשוש לבל יתהווה פרץ-דם… ועיני הזקנה חשכו בחוריהן לשמע כל ה“נוראות” האלה מפי הרופא… ולא הרפתה ממנו עד אם נאות ללון פה הלילה.
זה היום השלישי למחלת ברטה. ההפלה היתה שלא כהלכה. הרופא היה אנוס להשתמש במלקחיו. גם פרץ-דם התהווה – הכל כמו שניבא הרופא מראש. ייסורי החולה ומכאוביה היו נוראים מאוד. גם הקדחת ליהטה את בשרה. חומה עלה לעתים עד ארבעים מעלות ואחת.
מלבד הזקנה והשפחה השנייה, הנוכרית, והרופא אשר לא מש כמעט מעל מיטת החולה בכל הימים האלה, אין איש בבית. לשווא התחננה הזקנה לפני גבירתה כי תרשה להריץ טלגרמה לאבותיה בי. וגם לאלברט, כי ימהרו לבוא, ולשווא דיבר גם הרופא על לבה להסכים לזה. היא התנגדה לדבר הזה בכל כוחה… “מה בצע בזה?” – השיבה ברטה על הדברים האלה – “אם אחיה בוודאי אין כדאי להרגיזם ממנוחתם לשווא ולהסב להם דאבון-לב וצער ללא כל תועלה; ואם אמות, למה להם לראות את זאת בעיניהם? המוות מרחוק איננו נורא כמקרוב”.
היום רד. השמש עומדת במורד השמים. פאתי מערב אדמו כאש, וקווי-אש חודרים דרך חלון החדר ומפזזים על פני מיטת החולה. יריעות החלון נטו הצידה על פי בקשת ברטה. “חפצה אני לראות עוד הפעם את אור השמש בטרם אלך ואינני” קראה אל הזקנה.
– אבל למה תדבר גבירתי כדברים הנוראים האלה? – התלוננה הזקנה ותימח דמעות עיניה בסינורה – עוד תשוב גברתי ותחיה מחולייה ושבה לאיתנה כמלפנים.
הרופא עזב לשעה את החולה ותישאר על ידה רק הזקנה.
הקדחת רפתה. החום סר. וברטה שוכבת במנוחה ומסתכלת בקווי השמש המפזזים על המיטה למרגלותיה.
פני החולה לבנים כפני מת. אין בהם אף טיפת דם אחת. עיניה חדות ומפיצות מבטים חודרים.
הזקנה שמחה ותביע שמחתה לברטה, כי רואה כי סרה הקדחת מעליה, והחולה הניעה בראשה כנואשת.
ברגע הזה נשמע קול צלצול הפעמון ממסדרון הבית.
הזקנה התעוררה ותט אזנה לשמוע. גם החולה התעוררה מעט ותשאל בקול רפה:
– מי הבא? הרופא?
רגעים אחדים החשתה הזקנה ואחר הריעה בקול: הלא קול האדון אנוכי שומעת!
החולה נרעשה, אודם רב כיסה ברגע הזה את פניה ולבה החל לדפוק במרוצה רבה.
הזקנה קמה ממקום מושבה ללכת להביא את האדון החדרה והנה נשמע קול דופק על דלת החדר.
החולה נתנה אות להזקנה כי תפתח את הדלת ותפתח ואלברט בא החדרה.
רגע אחד נשאר על עמדו, על סף החדר, פניו הלבינו כסיד ועיניו הביעו בלהות ופחדים.
– אלי! מה עיניי רואות?! – קרא אלברט בקול בוכים.
הזקנה יצאה מאת החדר ואלברט מיהר לגשת אל החולה ויתנפל על המיטה אשר שכבה עליה וייבך בכי תמרורים, ולא עצר כוח להוציא הגה מפיו.
– ההריצו אליך טלגרמה על-דבר מחלתי? – שאלתהו ברטה נבוכה ובלי דעת מה תחשוב על-דבר שובו.
– לא! – ענה אלברט בשבתו על יד המטה, באחזו בידו האחת ביד החולה ובידו השנית מחה דמעותיו מעל עפעפיו ולחייו – הן אני לא ידעתי מאומה, ואשוב בלב מלא תקווה וגיל ולא פיללתי ולא עלה על לבי כי אמצאך שוכבת על ערש דווי.
ברטה הביטה אליו בתימהון ותקרא בשפה רפה: ומי המריצך לשוב עתה?
– יקירתי! – קרא אלברט בהשחו את ראשו אליה ויישק לה – הלא האשמתיני, בלי ספק, בראותך כי אין מענה ממני על מכתבך; אבל יד המקרה הרע היתה בזה, כי נסעתי ימים אחדים בטרם בוא מכתבך לעיר המלוכה לעיר ה. לרגל מסחרי, ואמנם מיהר סוכני לשלוח את מכתבך אליי למקום שבתי, אבל בין כה וכה איחר המכתב לבוא לידי בשבוע אחרי המועד הנכון, ובקבלי אותו מיהרתי תיכף לדאות אלייך, יקירתי.
עיני החולה נפקחו יותר ותהי נרעשת לשמע דברי אישה ותקרא:
– אם כן אך משגה היתה בזה!… ואנוכי אחרת חשבתי…
– משגה, אך משגה, יקירתי! ומה מחלתך?…
– הפלתי… את הוולד…
– אויה! – התפרצה זעקת שבר מפי אלברט ויספוק את כפיו. מה אני שומע?
– לפני יומיים… קראה החולה בשפה רפה ובהפסקות, ואות רצון נשקף בעיניה – אז… כאשר לא קיבלתי כל מענה… אחרת חשבתי…
אלברט צנח מעל המיטה על הארץ ויסתר פניו בכפות ידיו וייליל: "אם כן… אנוכי הסיבותי באלה… אנוכי הרגתי את הנפש ההיא… אנוכי… סליחה, ברטה, סליחה!…
– קומה, אלברט, מכרוע על ברכיך… לא אתה כי אם אנוכי הרגתיו… לא לך לבקש סליחה כי אם לי…
– אנוכי הלא כבר סלחתי לך – קרא אלברט בנשקו בכף ידה – זה כבר…
– הלא אך להרגיע את רוחי… אמרת כדבר הזה… האף אין זאת אלברט? – ועיניה הביעו גיל וספק גם יחד.
– לא, יקירתי, רק אמת דיברתי – קרא אלברט שנית ויעבר ידו על לחייה הרזה – בכל היקר לי נשבעתי לך, כי כבר סלחתי לך, וכבר שבתי לאהוב אותך בכל לבי ונפשי כמלפנים…
– מאושרה אנוכי! – קראה ברטה וצחוק רצון חלף על פניה – לאושר כזה לא פיללתי עתה… ועתה רב לי!… דימיתי כי ארד ביגון שאולה… ועתה… עתה המתיק לי האל הסלח את רגעיי האחרונים. עתה ארד הקברה מלאה רצון ומאושרה…
– אל נא, ברטה היקרה! – התחנן אלברט בדמעות בעיניו – אל תדברי כדברים הנוראים האלה… עוד תשובי לאיתנך… עוד תשובי תחיי לפניי, והיו חיינו מעתה מלאי אושר ונעימות…
היא פרשה את זרועותיה הדקות והכחושות ותחבק את אלברט והוא השח את ראשו אליה ותישק לו, ותקרא: "לא, אלברט יקיר! ה' לא חפץ בזאת… הלוא רואה אתה… רב לחוטא כי יסלחו לו… שיוכל למות במנוחה ובשלום… ולהיות מאושר שם בשמים… אבל לחיות… להיות מאושר בארץ… כדבר הזה לא יהיה… אמנם יכולנו להיות מאושרים בחיים… לולא עכרני הבוגד ההוא… ועתה, אלברט מחמדי… תמוך נא את הכר מראשותיי… ואשבה…
הוא עשה כדבריה ותשב והוא מחזיק בה בשתי ידיו.
– כן, אלברט יקירי! – הוסיפה לדבר ותישק לו עוד הפעם – יש רעיון מוסרי והגיוני בדין ההוא…
– איזה דין? – שאל אלברט בתימהון.
– כי… חיי משפחה… חיי אישות… הנכתמים בכתב כזה… בחטאת גדולה כזאת… יתפרדו ולא יתלכדו… לנצח… גם היא אסורה לבעלה… גם הילדים לא כשרים… כן… כן צריך להיות… אנוכי לא הבינותי זאת לפנים… ועתה… רגעיי ספורים… מאושרה אני… כי סלחת לי… כי שבת לאהבני… היה שלום, אלברט… ברך בשמי… את אבותיי… שקה לי אלברט… עוד הפעם… אלברט…
אלברט נשק לה והיא צנחה על הכר… והגסיסה החלה.
כעבור רבע שעה נסגרו עיניה לנצח.
קוי השמש פיזזו בפעם האחרונה על פניה, אשר רוח שלום ומנוחה ואושר חפפה עליהם – ואחר חדלו גם הקווים, כי שקעה השמש.
-
מיוונית: nomos – נומוס, חוק, מנהג. כאן: הקשר החוקי, שהוא הנישואין. שימוש זה בתיבה נימוס מצוי גם בגיטין, ו, ה. ↩
-
טקס, כאן טקס הנישואין. ↩
-
מפה או מפית המכסה את השולחן. ↩
-
לימודים כלליים. ↩
-
התרגלה. ↩
-
התבלבלה, נבוכה, לפי תהלים, קז, 27. ↩
-
תהילתה. ↩
-
לפקפק, לפי תהלים, פח, 16. בתקופת השכלה הרבו להשתמש בפועל זה. ↩
-
תמימותה. ↩
-
לבדות, לטפול, לפי מלכים ב, יז, 9. ↩
-
חקקה, במשמעות הצטלמה. ↩
-
אדוארד בלאמי (Edward Bellamy) 1898–1850 סופר אמריקני, חיבר סיפורים וכן רומאנים אוטופיים. ספרו “Looking Backward 2000–1887” תורגם בידי פ‘ פרנקל (בר–טוביה) “בעוד מאה שנה”. ברדיצ’ב (תרנ“ח! תרנ”ט?), וכן בידי פ“י תומארקין, וארשה, תרנ”ח, וארשה, 1903. הספר – מעין טכנוקראטיה לאומית–סוציאלית, היה רב–מכר ועורר גם פולמוס, מועדוני בלאמי. ראה גם “מעשה בשתי אחיות”, הערה 9. ↩
-
בחלקה, יהיה קניינה, לפי יהושע, יז, 14. ↩
-
כמו סיד. ↩
-
צ"ל: עניות. ↩
-
היתה אווילה. ↩
(סקיצה)
(א)
באחד מערבי הקיץ לשנת תרנ"א.
רוח חרישית ונעימה מסלסלת בעלי העצים אשר בגן הצמחים בעיר. N. העצים מתלחשים בדממה. הלבנה הברה מבטת מעל לעצים וכמו תטה את אוזניה להקדיש סוד שיחתם, הכוכבים ינוצצו ויקרצו עין.
ובאחד השדרות הקיצונות אשר לגן מטיילים גבר ועלמה, אחוזי זרוע ומשוחחים פעם חרש ופעם בקול.
– מאתמול ועד היום לאחרת הייתי, גבריאל יקירי! – נשמע קול הנערה כקול פעמון דק וראשה צנח לרגעים על שכם האיש – אהבתך אותי אשר גילית לי אתמול עשתני לבריאה אחרת, לבריאה רוממה ונשגבה, כמו רוח ממרום נפחה בי האהבה ולבי מלא המון מחשבות חדשות ורגשות חדשים… אהבתך אצלה עליי מהרוח הכביר המפעם אותך ואהי לציונית אמיתית, והאידיאל המרומם, אשר יעסיקך כל הימים, היה היה עתה מטרת חיי גם אני. הן אמנם, כאשר תדע גם אתה, זה כשנה וחצי אשר לקח האידיאל הזה את לבי. אבל יש אשר אדמה, כי לא הכרתי עד כמה לדעת את כל יפעתו ורוממותו, כמו כיסהו איזה מסווה, איזה צעיף-מסתרים, ומבעד לצעיף התבוננתי אליו. ולכן לא היטבתי לראותו. אמנם דיברתי השכם ודבר על אודות האידיאל הזה וערכו הרב לעמנו, אבל דיברתי ולא ידעתי מה.
צחוק קל ריחף על פני האיש לשמע דבריה האחרונים.
– כן, כן אהובי! לא אבוש להודות לך על האמת. חיבת ציון נישאה על שפת כל לשון ותהי למודה ואגרר גם אנוכי אחרי המודה הזאת; רוב העלמות אשר בעירנו נספחו על אגודת “בנות ציון” ואעש גם אני כמוהן… הנה כי כן נתתי את ידי אל האגודה הזאת כמעט בבלי דעת. לאט לאט אמנם החילותי ללמוד את תורת הלאומיות העברית ולהכיר את ערך התנועה הציונית בייחוסה לתחיית העם – ובכל זאת לא ירדתי לסוף דעת הציוניות, יסודות אחדים נגלו לפניי ורבים נשארו מכוסים בצעיף עלטה ולא ראיתים או ראיתי אפס קציהם, ויהיו לי איפוא מושגים כוזבים בתורת השיטה הזאת, עד… אשר
באת אתה, זה כשנה בשובך מדארפאט הנה ותהיה לרוח החיה באופני פעולות האגודות הלאומיות פה, ותחל לפקוח את עיניי, להסיר לאט, לאט את המסווה מעל פני האידיאל הזה ולהעביר על פניי את כל טובו האמיתי ויפעתו הטבעית, ועיניי נפקחו לראות נכוחה… ברוחך הכביר, בקסם אשר על שפתיך, במדברך המחוכם גילית לפניי עולם חדש, עולם נשגב ומרומם, עולם מלא חיים של כבוד, חיי ענקים – ואת העולם הזה גילית לפניי בדעה הציונית. ראיתי ועיניי אורו… המושגים הכוזבים החלו להישמט מקירבי איש אחרי אחיו והכרה ברורה וצרופה מערך האידיאל הזה החלה לקחת את מקומם.
– כן, חוה יקירתי! – הסכים האיש בהניעו ראשו ממעלה למטה – אמנם ראיתי כי לבך תופס את התורה הזאת יותר מכל רעותייך, ואשר על כן מצאת חן בעיניי להכירך לטוב מכל העלמות אשר בגילך ותלבביני לאט לאט גם לאהבה אותך כיום הזה.
היא הסבה את פניה לעבר פניו ותבט אל תוך עיניו בצחוק אהבים ומבטיה הביעו חיבה עזה.
– ואולם – הוסיפה לדבר אחרי דומייה רגעים אחדים בקמטה את מצחה מעט כמתאמצת להעלות על זכרונה את סוף דבריה – לא את העולם החדש הזה בלבד הראית לי, כי עוד עולם חדש גילית לפני, עולם חדש בחיי הפרטיים, עולם מלא אור ויקרות, וגם הוא מלא חיים של כבוד, חיי ענקים – אתה יקירי, שבית שבי לא אך את רוחי כי אם גם את נפשי, את לבי; אתה היית לאידיאל בחיי אני ובך ראיתי תעודת חיי ואושרי עלי אדמות – ומה מאושרה אנוכי מיום אתמול!
– ועד יום אתמול, חוה היקרה, האם לא יכולת להכיר כי אוהב אני אותך? – שאל האיש ועיניו חדרו לתוך עיני העלמה.
– אמנם עלה כזאת על לבי פעמים רבות – השיבה העלמה – אבל להחליט כדבר הזה לא יכולתי, ובכל פעם התגנב השפק בלבי, אולי אשגה בחשבי כזאת, אולי יקרתי בעיניך אך בעולם הכללי ולא בעולם הפרטי, ובייחוד בדעתי כי לפנים, בטרם החלה התנועה הלאומית בקרב בנות עירנו, בבואך הנה לימי החופש לא רדפת אחרי חברתי, אף כי שמעת את שמעי וגם ידעתני פנים. – לכן אי אפשר היה לי להחליט על פי הליכותיך ודבריך איתי, כי גם אהוב תאהבני. ואולם מה חפצתי להגיד?… כן! חפצתי להגיד לך, כי אף אם במשך העת אשר הכרנו לדעת זה את זה היטב נתת בינה בלבי להכיר את ערך האידיאל הלאומי כמו שהוא, בכל זאת לא ירדתי לכל עומקו כבעת הקצרה – מאתמול עד היום התגלות לבך על דבר אהבתך אותי אשר אישרתני בה אתמול הסירה את שארית הצעיף מעל פני האידיאל הזה והנהו ניצב עתה לפני כמו שהוא חי וטבעי, ורוחי מלא עתה ממנו ואהי לאחרת. הוא לקח עתה כל חושיי ורגשותיי בקירבי, הוא זורם עתה במירוץ הדם אשר בקירבי וממלא את כל תאי מוחי.
הוא הביט אליה בעין חודרת.
– אבל, חוה, האין זאת התרגשות בת רגע? – שאלה אותה גבריאל בכובד ראש – האם לא תהיה ההתרגשות הזאת בת רגע באמת?. האם לא תחלוף מקירבך בין רגע כאשר נולדה בין רגע, ובעבור ההתרגשות האם לא יחלוף גם האידיאל מקירבך? הגידי נא, חוה!
– הכלמתני יקירי! – ענתה הנערה בהניעה ריסי עיניה ובעקמה את שפתיה מעט לתלונה – הכה קלה דעתי בעיניך להאמין כי מסוגלת אני להחליף את אידיאלי לרגעים? אם כזאת תחשוב, יקירי, תשגה מאוד. בכל התפתחות איזו פעולה, בכל צמיחה טבעית יש רגע אחרון, רגע הגמילה וההשלמה, אם אמנם כי מראשית הגמילה עד סופה תעבור עת רבה. ורגע כזה היה לי היום הזה. ביכור דעת האידיאל החל בקירבי מעת בואי בחברתך, אבל היום – נשלם.
– הנני משווה לנגד עיניי, יקירי – הוסיפה לדבר אחרי דומיית רגעים אחדים – תמונה נהדרה מהעתיד, בעת אשר חינו יתלכדו ולא יתפרדו – ואנחנו נשכון בארץ אבותינו, וראינו שמה חיים טובים, חיי אהבה ונועם, שקט ושלווה, חיי עבודה לטובת הכלל.
פני גבריאל כמו הועמו מעט ומבטיו הפיקו אי-רצון.
– האין האידיאל הלאומי אשר לך, חוה, אחוז וקשור כולו בהאידיאל הפרטי שלך, ואם נצייר במחשבתנו, כי אידיאלך הפרטי נכזב – אף כי היה לא יהיה כדבר הזה – האם לא ייחדל אז גם אידיאלך הכללי, הלאומי? – הוא הביט אליה בעין חודרת ויוסף לדבר – האם האידיאל הכללי שלנו, תחיית ישראל בארץ אבות, אינו אידיאל נחמד ומרהיב לב לבדו, גם מבלי תערובות העצמיות, התקוות הפרטיות?
– אמנם צדקת יקירי! – ענתה חוה כמצטדקת – אבל שני האידיאלים האלה, אתה ותחיית הלאום, חזקים בקירבי כל כך, עד כי לא אוכל לצייר עתה במחשבי את האחד בלעדי השני. שני האידיאלים האלה היו בקירבי לאידיאל אחד, כביר ונעים, ועתידותינו המשותפות מעורבות בדמיוני, מבלי משים כמעט, בעתידות הלאום.
– כן! כן! – קרא גבריאל וינענע לה בראשו – גם אנוכי יודע כי האיש בתור אינדיווידואי גם בהתרוממו אל הכלליות לא יוכל להסיח את דעתו בהחלט מהעצמות הפרטיות, ומבלי משים נגררת גם היא אל הכלליות, והן כלולות יחד. אנוכי אמרתי אך את זאת, כי אין על האידיאל הכללי להיות תלוי ועומד בהאידיאל הפרטי.
המה יצאו מהשדרה הקיצונה ויבואו אל אחת השדרות התיכונות, ובעברם על פני הפנסים המאירים אור מסביב נראו פני ההולכים. היא נערה כבת עשרים שנה, בעלת קומה ממוצעת, פניה עגולים וזכים, עיניה תכלת, אפה קצר, שערותיה צהובות ויורדות במקלעה ארוכה על שכמה, מבטיה מפיקים חום ורגש; היא לבושה, שמלה אמוצה ועליה מעיל קיץ צהוב-כהה, על ראשה מגבעת תבן נמוכה. והוא איש כבן עשרים ושש שנה, גבה הקומה, פניו שחרחרים וארוכים, עיניו שחורות, מבטיו מפיקים עוז רוח, שערות ראשו וזקנו הקצר והחד שחורות, והוא לבוש בגדים שחורים ומעיל קיץ לבן-כהה עליהם ועל ראשו מגבעת שחורה, נמוכה ועגולת השוליים.
המה נגשו אל אחד הספסלים ויישבו. היא נשענה עליו מעט.
– מה תערוג נפשי – קראה חוה אחרי דומייה ממושכה – אלה ימים הנעימים העתידים שבהם נבוא לשכון בארץ אבותינו, אתה תהיה שם לרופא, לרפא את חולי הגוף והנפש, להמציא מזור ותרופה חינם אין כסף לעניי אחינו המשדדים את אדמת ארצנו ולהטיף אמרותיך הנשגבות לטוב למוסר וצדק – ואנוכי לעוזרת על ידך ככל אשר תהיה לאל ידי; התקווה הנעימה הזאת מלאה קסם רב והנני שואפת אליה בכל חושיי בי.
היא לא כילתה את דבריה, כי ברגע הזה נמשכו עיניה אחרי שמלת אחת המטיילות, אשר עברה על פניה, ומראה השמלה אשר לבשה, המצויינת בגזרתה ותכניתה, הסב את לבה אליה, להתבונן אליה ולחשוב בה רגעי מספר.
(ב)
עבר חצי שנה.
באחד מימי החורף בערב.
גבריאל זילברמן הרופא וחוה יושבים שניהם בחדר המשכית אשר לה בבית אבותיה למשפחת גולדשטיין.
קירות החדר מכוסים ביריעות ניר צבועות ויפות, הסיפון מלובן בסיד ומצוייר ציורים שונים בקצוות ובתווך, ועששית דולקת תלויה בו המאירה את פני החדר. לאורך הקיר האחד ספה רכה ולפניה שולחן קטן אחד, אשר אלבום לתמונות וספרים אחדים מכורכים הדר מונחים עליו, ומשני עברי הספה שני כסאות רכים, ואחרי כל אחד שולחן קטן אחד, צבוע שחור; לאורך הקיר השני ארון נמוך ועליו צעצועים שונים ומראה קטנה ביניהם ושני נרות צבועים בלתי דולקים משני עבריו. מעבר הארון מזה עטג’רה יפה לספרים, ומעבר השני תנור קטן ולבן. בקיר האמצעי ממול הפתח חלון אחד הפונה אל הרחוב, המכוסה ביריעה יפה ומשני עבריו תמונות שונות תלויות על הקיר. הספה והכסאות מכוסים סמיט אדום.
גבריאל יושב על הספה היפה וראשו אחוז בזרועו הימנית הנשענת על משען הספה הקיצוני, וחוה יושבת על ידו ומתרפקת עליו לרגעים.
היא התבוננה פעמים אחדות אל פניו העגומים ותיחרד.
– מדוע אתה עצוב רוח, גבריאל יקירי? – שאלתהו חוה ותנח את ידה על שכמו ותתאמץ להביט לתוך עיניו.
הוא נשא את ראשו ויבט אליה בליאות ומבטיו הביעו איזה כליון נפש.
– מדוע אני עצוב רוח תשאליני? – קרא גבריאל בקול ממושך – מדוע?
– הגד נא, הגד נא, יקירי, אל תכחד ממני דבר! – התחננה לו.
– התזכרי, חוה, איפה חברנו זה את זה ומי קירב את נפשותינו זו לזו? קולו הביע איזו תלונה עמוקה.
– איפה? – שנתה חוה את שאלתה מבלי משים.
– בחיק האידיאל! – קרא גבריאל בקול תוכחה – אנוכי ידעתיך אך מעט ובהיפגשנו אחרי כן בשדה הפעולה הכללית קירב הרעיון את נפשותינו זו לזו, אז הכרתיך ואז אהבתיך, ובבואנו בברית האהבה אמור אמרנו – וגם את הן לא שכחת את הדברים הם – כי האהבה תוסיף עצמה למשאת נפשנו, כי האהבה תשפוך עלינו רוח קודש, רוח מרום יינשא, וכי בהיותנו לאגודה אחת נוסיף עוז וחיל בעבודתנו הכללית? ועתה?… מה אנחנו עושים עתה? האהבה הרפה לאט לאט את מקדש הרוח אשר לנו; האהבה שפכה עלינו רוח חול, רוח קטנות ופרטיות, ואנחנו חדלנו כלה מעבוד עבודתנו הכללית וגם מחשוב על אודותיה, האהבה לא רוממה אותנו כי אם השפילתנו, היא כלאה אותנו בקירבנו פנימה ותחזק את “אהבת עצמנו”, ומפניה נדחתה האהבה האחרת, האהבה הכללית.
פני חוה אדמו וחוורו חליפות. קצף וכלימה ומבוכה רבה כולם נתנו אותותיהם בפניה.
– מדוע אני עצב תשאליני – שב גבריאל לדבר ויקם מעל הספר וייחל להתהלך בחדר אנה ואנה – האוכל להיות שבע רצון בחיינו הפשוטים האלה? ואני לא תורגלתי בחיים כאלה, אמנם זמן קצר הייתי כשיכור האהבה וארדם תרדמת שיכרון, האהבה לכדתני בקסמיה ועוצמת כשפיה.
– ועתה כבר נקעה נפשך מן האהבה הזאת – שיסעה חוה את דבריו בחמה עצורה ופניה חוורו מאוד.
– עתה – שב גבריאל לדבר ויישר מבטיו נכחה – עתה פג שכרוני ואיקץ מתרדמת האהבה – ואחל להרגיש ריקות עצומה בלבי, וכמו תשמענה אוזני פיהוקי הבטלה באפס כל חזון והלך רוח. ואמנם נפשי איננה קטנה ולא תוכל התכווץ בחוג צר לאורך ימים, היא לא תוכל מצוא חפץ בחיים פרטיים בלבד, היא שואפת למרחב, לגדולות.
– גם נפשי לא תוכל התכווץ בחוג צר – ענתה חוה ואודם רב כיסה את פניה.
– גם אנוכי אינני “אוהבת עצמי” במידה מרובה כאשר תדמה אתה, ואנוכי יודעת כי כל הדברים שדיברת הפעם לא נכונים הם, אנוכי לא הושפלתי על ידי האהבה, כי אם עוד התרוממתי ברוח.
– אבל, חוה, הן כל אלה אך “מליצות יפות” – קרא גבריאל
בביטול – ואנוכי אינני רואה כל התרוממות הרוח בדברי אהבה ושעשועי חיבה כל היום.
– איך לא תיבוש לדבר דברים גסים כאלה, גבריאל – קראה חוה בקצף גדול.
– הן זה דרכי מאז לדבר תמיד כאשר עם לבבי – ענה גבריאל במנוחה ויעמוד נכחה – מבלי כל התגברות ומבלי שום מסווה משי על דבריו.
– אין זאת כי היתה לך אהבתי לזרא ותבחל בה – קראה חוה בתוכחת מגולה.
– לא אכחד ממך, חוה, כי אהבה פשוטה כזאת המצמצמת את הנפש אך ב“אגואיזם” ובחמדה פשוטה בלבד אמנם – אמנם נופלת עליי למשא. לא זה הוא האידיאל אשר שיוויתי לנגדי באהבתנו.
– הלא הברירה בידך ויכול תוכל לנתק את מוסרות האהבה “הפשוטה” הזאת בכל עת ובכל שעה – קראה חוה בקול מלחשים, אשר הביע עלבון גדול ולעג מכאיב, ועיניה הביטו ארצה.
– אל נא בחמתך, חוה! – קראה גבריאל בהחזיקה בידה – אני לא אנתק את מוסרות האהבה הזאת, כי אוהב אני אותך כמו אז כן עתה, אנוכי אמרתי לך את זאת, כי סרנו מדרך הטוב והתרחקנו מהעבודה האידיאלית אשר לכל בה חיי רוחי.
חוה החשתה ולא ענתה מאומה וגם את ידה הוציאה מכפו.
– הן את בחנת את לבי, חוה – שב גבריאל לדבר רכות וינח ידו על שכמה – וידוע תדעי, כי אוהב אני אותך בכל נפשי ובכל עזות רגשותיי, ועם זאת לא תוכל האהבה הזאת בלבד להשביעני רצון, כי אם גם אהבה אחרת לקחה את לבי, הלא היא האהבה הכללית. האהבה הכללית ההיא תנעים לי גם את מנעמי האהבה הפרטית – ובלעדיה נפשי ריקה עד מאד. ואת, אהובתי, הן יודעת, כי מעודי איש אידיאלי אנוכי, לפנים מצאתי את אידיאלי באומנתי, בנשאי את נפשי להקדיש את עיתותיי ועבודתי להכלל, לגהות מזור מכל נגועי חולי חינם; ומעת אשר לקחת הדעה הציונית באידיאלי הישן בלבד, כי נוסף עליו אידיאל חדש, גדול וכביר, אשר כל מעייני בו – ובלעדי האידיאלים האלה חיי אינם חיים.
– ואני רואה, גבריאל – קראה חוה בתלונה – כי נקלותי בעיניך, ואולי לא יקרתי בעיניך מעודי, ואשר על כן האידיאל הכללי עיקר אצלך ואנוכי טפלה לו, ואם נחדל מהגות בו, יירד גם כבודי בעיניך וחדלת מאהבני.
– לא כן הדבר – ענה גבריאל – אמנם בחיי החברותיים האידיאל הכללי עיקר אצלי, אבל בחיי הפרטיים את אידיאלי, את – העיקר, ואולם לא אכחד ממך, יקירתי, כי ההרמוניה שמצאתי בהלך רוחנו, השיתוף בעבודה הכללית, בעבודת הלאום שפכו עליך קסם מיוחד, והם המה נתנוך לן ואהבה בעיניי בעצם וראשונה ואם תחדל ההרמוניה הזאת…
– אז תחדל גם אהבתך אליי! – שיסעה חוה את דבריו ותבט אליו בעין חודרת.
– לא אוכל לערוב לה כי לא תחלש! – ענה גבריאל חרש.
– אוי לאהבה התלויה במוח ולא בלב, בדעה ולא ברגש – קראה חוה בלעג ותסב את עיניה מנגדו.
– מדוע?
– יען כי הדעה איננה בת אלמוות ובמרוצת עת יש אשר תיחלף בדעה חדשה הטובה ממנה!
– והרגש?
– את רגשותיי לא אחליף לעד!
– אבל את דעותיך תחליפי! – מיהר גבריאל להחליט ממנה – אמנם כן הוא! לפנים היית ציונית נלהבת מאוד ולבך בער אז באש האהבה להאידיאל הנישא, תחיית עמנו בארץ אבותינו, עוד גם טרם תביני אותו כראוי; ועתה, אחרי אשר כבר תפס לבך את כל עומקה ורומה של הדעה הלאומית, עוממה אש האהבה ההיא בקירבו, עד כי חושש אני פן תעזבי את האידיאל הזה בקרב הימים כלה.
– שמע נא, גבריאל! קראה חוה בהחלט ותחזק בידו – ואחרי כל אלה לא על הרוח בלבד יחיה האדם, וגם החיים דורשים את שלהם.. ואחרי כל “מליצותיך” ותוכחותיך יודעת אני, כי לא חטא גדול יחטאו אנשים צעירים כמונו בהתענגם על נועם אהבת הנוער אשר תיקח את לבם… ואף אם תביא אלפי ראיות והוכחות לדבריך, אוהבי איש הרוח, לא אחדל מחשוב, כי לא רשעים וחטאים אנחנו, אם נלך אחרי רגשות לבנו הטהורים והחפים מכל פשע.
את הדברים האלה דיברה בקול צחוק והיתול נחמד, אשר ריכך גם את התוכחה והמענה הנמרץ אשר בפי גבריאל, ויחשוב רגע להמתיק את דבריו; אך ברגע הזה נשמע קול דופק על דלת החדר.
– יואילו האדונים לבוא למשתה החמים, נשמע קול השפחה בפתחה את הדלת ותעמוד על הסף.
והשיחה נפסקה.
(ג)
אחרי חצי שנה.
יום אביב לפנות ערב. השמש נטתה לערוב, קוויה האחרונים מפזזים על ראשי הבתים אשר בצדו האחד של הרחוב, רוח צד משובב נפש יפוח לרגעים, ועל המעקה הפונה אל הרחוב אשר למעון גולדשטיין יושב הרופא גבריאל זילברשטיין, ועל ידו איש צעיר אחר לבוש בגדי סטודנט, קצר קומה ובעל פנים שחורים וארוכים ותוויהם בולטים, עיניו שחורות ולוהטות, והוא מדבר בחום ורגש.
– אכן חדשות לא פיללתי אני שומע הפעם! – קרא הסטודנט בתימהון והניע בכתפיו, ועיניו אזרו זיקות – אתה, גבריאל איצקוביץ הציוני הנלהב, אתה – אתה היית עתה למתנגד לציונים ותהיה לארגנטיני נלהב, חי נפשי! כי לא אדע אם בהקיץ או בחלום אני שומע כל אלה.
– בהקיץ! בהקיץ! – קרא גבריאל בצחוק לעג. כן, ליאון גריגורוביץ אנוכי מתנגד עתה לדעה הציונית ומודה בכל לבי אחרי היישוב הארגנטיני.
– אתה? – שב ליאון להתפלא – ואיך היה כדבר הזה פתאום? הלא לפני שנה…
– כן; כן, ליאון גריגורוביץ יקירי! – שיסע זילברשטיין את דבריו בצחוק – לפני שנה עוד נואלתי לשגות בחלומות ולנהות אחרי היישוב בפלשתינה, אבל זה היה לפני שנה, ועתה כבר נפקחו עיניי והחלומות התעופפו מעל פניי, ואתה, ליאון, הלא תדע כי יש אשר יחליף האדם את דעותיו, ומה שיקרב היום ירחק מחר ולהיפך. אך משמרים אדוקים ופראים אחוזים בחבלי אמונה ומשפטים קדומים, לא ישנו את דעותיהם, לא כן אנשים משכילים ונאורים… אני את יסוד הדעה הלאומית לא החלפתי. כמו אז כן עתה שואף אנוכי לעמדת עמנו ברשות עצמו – ורק שינוי מקום יש בזה, כי נוכחתי לדעת שלתכלית הזאת טובה ארץ ארגנטינה ולא פלשתינה.
– ומה הן הסיבות אשר המריצוך לשנות את דעותיך אלה ולהסיר את לבך מאחרי רעיון היישוב בארץ ישראל? – שאלהו ליאון בלעג נסתר.
– כי הכרתי לדעת, אשר טובה לעמנו ארגנטינה הנאורה מלשוב לאסיה, ולהתיישב בארץ תוגרמה הפראית – קרא זילברשטיין בהטעימו כל מלה ומלה.
– הפראית? הנאורה? – שנה ליאון את דבריו.
– מי לא ידע, כי לא נגה אור ההשכלה על ארצות תורגמה ויושביהן עודם שקועים בבערות? – קרא גבריאל בבטחה.
– אבל בשביל זה איננה עוד פראית – ענה ליאון – אמנם לא נגה עוד אור ההשכלה על הארצות ההן: אבל כבר החל לבקוע גם אליהן; ואם יבואו שמה בני-ישראל, בטוח אני, כי היה תהיה ארץ ישראל לארץ קולטורית מלאת דעת וחכמה. ואולי עוד יתרון לנו, כי עוד לא התרחבה שם ההשכלה האירופית. באופן כזה יצלח לנו להחל שם את עבודת ההשכלה מראשיתה, לפתח שם השכלה מקורית וטבעית, השכלה עצמית – ולא השכלה קופית ומלאכותית הזרה לרוחנו ותכונתנו המכחדת מקירבנו לאט לאט את כוח העצמיות. שם נוכל לחנך את ההשכלה ברוח המוסר הנפלא אשר לנו – והיתה השכלתנו השכלה אמיתית, מקור כל המידות הטובות והמשובחות בתבונת האדם.
– הן גם אנוכי נתתי לפנים היתרון לפלשתינה – קרא זילברשטיין – יען כי חשבתי שאין לנו ארץ טובה הימנה, אבל עתה בהיות יכולת להתיישב בארגנטינה…
– ובעיני רבים – שיסעהו ליאון בדבריו – תיחשב ארגנטינה לארץ פראית, ההשכלה המעטה אשר פילסה לה נתיב בארץ ההיא השחיתה את דרכה ותקבל צורה כעורה ומנוולת, יושב הארץ ההיא הוא פראי ושואף לדם לגזל ורצח, לשלמונים ומעשקות, וכל הארץ מלאה סוטה וחמס. ההשכלה השפנית ההיא איננה מסוגלת לתכונת עמנו ורוחנו. כן יאמרו רבים.
– אבל השכחת, כי יישוב חדש של עם שלם דורש כסף תועפות – קרא גבריאל בהתלהבות – והכסף הזה לא יימצא לעת עתה ליישוב ארץ ישראל, בעוד אשר ליישוב ארגנטינה נמצא נדיב גדול כהברון הירש, אשר הקדיש לזה סכום גדול ועצום של נשמע כמוהו – ולאיזה ייתנו איפוא היתרון?
– הכסף! חא! חא! – קרא ליאון בהניעו בראשו ממעלה למטה בצחוק לעג – כן זוהי באמת הסיבה הראשית המושכת לב העם ולבך גם אתה אחרי היישוב הארגנטיני. אבן החן הזאת, הכסף, היא מושכת מאז מעולם לבות רבים אחריה. ברק הזהב הזה יעוור את חובבי ארגנטינה כל כך, עד כי יתנפלו בחרפות וגדופים על כל איש המנסה להטיל ספק גם בטיב הארץ וטוב יישובה לעמנו. המידה הזאת היא מידה מגונה מאוד, היא מראה באופן בולט את מידת השנוררות אשר דבקה בעמנו במשך ימי הגלות; את הכריעה וההשתחוות לכל מטבע של כסף ועגל זהב. התבונה הזאת מעוררת גועל נפש בלב נקיי הדעת; אבל אגב, אודה ולא אבוש, יקר לי העם מאלפי מיליונים. עם שלם אינו נקנה בכסף. אנוכי לא אמכור את טובת העם ועתידותיו בכסף, ואני מכיר ויודע, כי תחיית העם תוכל לצאת לפעולה אך בארץ ישראל ולא בכל ארץ אחרת.
– לא! קרא גבריאל – זה משפט קדום, העם יכול להיות לעם חי בכל ארץ שתהיה. אך האדוקים חושבים וחולמים על דבר ציון וירושלים אבל בעיני איש משכיל אחת היא: פלשתינה וארגנטינה או ארץ אחרת.
– גם האדוקים על בני העם ייחשבו – השיב ליאון – להם רוב מניינו ובניינו של העם והמשכילים לא יוכלו להוציאם מכלל העם, ואחרי כי החלק הגדול של העם שואף לארץ אבותיו, אינני רואה כל עתיד לאומי ביישוב ארגנטינה – אם גם ניווכח לדעת כי טוב היישוב בחומר מאוד, ולוא גם אודה לך, כי בעיני המשכילים אחת היא: פלשתינה או ארגנטינה הנה כידוע לך יש אך מרכז אחד לעם חי ולא שני מרכזים. אך בהיות עם אחד ושלם ייחשב לעם, ולא בהישברו לשברים ובהירסקו לאיברים… אדמה, כי גם אתה תודה, כי אי אפשר להשכיח מלב כל העם את ארץ אבותיו, למען ייחדל כולו מחלום עליה ושאוף אליה ומה איפוא החלום אשר חלמתם לכם בדבר תחיית האומה בארץ השפנים וגם בדבר המשכילים…
– ואנוכי אומר, כי אפשר להשכיח מלב העם את הארץ שלפני אלפיים שנה גרו בה אבותיו ושזה כבר ניתנה לזרים. אפשר ואפשר. השכחה הזאת תלויה בהשכלתו. כל אשר נוסיף להשכיל את העם ולהביא בינה בלבו תחדלנה הזיותיו ואמונותיו. ואם יהיו כל בני עמנו מקצה משכילים ובני-דעת, יכירו בעצמם, כי אין כל קדושה לארץ זו או אחרת. ואין כל יתרון לארץ שבה נמצא “בית העלמין” הישן שלו מן ארץ חדשה, העם איננו חי למען העבר המת, כי אם ההווה והעתיד. והאות כי בני עמנו המשכילים באשכנז וצרפת ויתר הארצות הנאורות כבר שכחו את פלשתינה ולא יחלמו עוד עליה.
– לא נכונה ההחלטה הזאת – קרא ליאון – התנועה הציונית פילסה לה נתיב גם בקרב אחינו אשר בארצות ההן. שכחת ארץ אבותינו עד כה לא היתה טבעית, כי אם מלאכותית, ולכן לא האריכה ימים. ציון קשורה במשאת נפש העם ועתידותיו המקוות מעת לכתו בגולה ועד עתה, והקשר הזה היה חזק כל כך, עד כי התעורר החפץ הלאומי, הציוני גם בלב אלה, אשר פסה כל אמונה דתית מלבם. והינך רואה, כי ראשי נושאי העדה הציונית בארצנו ובארצות אחרות הם משכילים ובני דעת, אשר על דגל אדוקי הדת לא יתחשבו.
– גם זה יעבור! – קרא גבריאל בהניעו ראשו ובידו לאות ביטול בלב.
– בהשערות כאלה הן לא נוכיח איש את רעהו.
רגעים אחדים החשו היושבים ואחר פנה גבריאל אל ליאון בשאלה:
– הנה כי כן, לפי דעתך, כל היישוב בארגנטינה בנוי על אדני תוהו ועלינו להתנגד לו?
– מי אמר לך כזאת? התחשבו כי הציונים יתנגדו לכל קולוניזציה בארץ אחרת? חלילה! אדרבה הם שמחים על החפץ להושיב רבים מנודדי עמנו על האדמות בארצות שונות, בדעתם היטב, כי היישוב הציוני, אשר ממנו לעתידות הלאום ותחייתו תוצאות, אם יהיה בהמון רב; בבלבול הדעות והמעשים, בערבוביא וחיפזון, יקלקל תחת לתקן ולא יגיע אל המטרה הניצבת לפניו לעולם, ומה יעשו איפוא רבבות אחינו הגוועים ברעב ב“תחום המושב” ונודדים ללחם איה? ואם יימצאו נדיבים החפצים להושיב את רבבות האנשים האומללים ההם על האדמה, לעבדה ולשמרה, להרחיק מקרב רבים מאחינו לאט לאט את ה“חיים מן הרוח” את התגרנות והסרסרות ולהרגילם לעבודת האדמה – היש די תודה בפינו להנדיבים הגדולים האלה? וכמובן, טוב עושים הנדיבים, כי לא יאמרו לפזר את הנודדים לארצות שונות לשבור את עמנו לעוד אלפי שברים, כי אם לאספם למקום אחד, לארץ אחת – במקום אשר יוכלו לחיות חיי קיבוץ וחברה מסודרת, ואם אך ניווכח באמת, כי טובה ארגנטינה ליישוב אחינו, אין ערוך למפעל הגדול והכביר, אשר הברון הירש עושה ביום הזה. ואולם אנוכי מתנגד אך לאלה בעלי ההזייה, אשר בשעה שהם לועגים להשואפים לתחיית העם בציון המה חולמים על דבר תחיית העם בארגנטינה. ואנוכי לא כן עמדי, אנוכי אינני רואה בכל ארץ אחרת, ומה גם קתולים מבני השפנים, כל עתידות לאומיות ומדיניות לעמנו. ואם יש לדון בדבר תחיית העם בציון, על כל פנים בארגנטינה בוודאי לא יחי העם ולא ירכוש לו עמדה עצמית ומדינית.
– ואנוכי איננה חפצה ללכת גם לארגנטינה וגם לפלשתינה – קראה חוה, אשר נראתה ברגע הזה בפתח האולם על מפתן המעקה ותצחק בדברה – רק פה נשבה ופה נשתקע.
– הגם את, חוה פנית עורף לאידיאליך – שאלה ליאון בלעג – התזכרי את אשר דיברת באוזניי לפני שנה?
– לפני שנה! השיבה חוה בצחוק – ואולם עתה… עתה בואו גם אדוניי ונשת חמים תחת להתווכח על דבר אידיאליכם…
עברו שלוש שנים.
(ד)
באחד מימות הקיץ לפנות ערב.
על מעקה בית אחר ברחוב אחרת יושבת הגברת חוה זילברשטיין ומתלחשת את עלמה בכירה ממנה לימים היושבת על ידה. שתיהן לבושות שמלות קיץ קלות תפורות בתבנית אחת, וחגורות משי שחורות ורחבות מכתירות את מותניהן, אך שמלת הראשונה לבנה ושמלת השניה צהובה ומנוקדת נקודות שחורות, וגם במראה פניהן הינן נבדלות בהבדל דומה לזה. פני הראשונה זכים ויפים ופני השניה ירקרקים מעט ומלאים בהרות ובכל אופן קשה מאוד לקרוא להם פנים יפות.
– הלא ראית חוה – קראה העלמה בלחש – כי לא סר מעליי כל הנשף, ובשבתו על ידי לא חדל מפזר לי תהילות רבות אשר הכרתי, כי לא אמרות חלקות מן השפה ולחוץ אלא ממקור לבו נבעו.
– מאוד ישמח לבי על הדבר הזה – קראה חוה בשמחה גלויה – כי אמנם גבר יפה ומורם טעם הוא ומאושרת את, ליזה, אם איש כזה אוהב אותך.
פני העלמה הביעו עונג לשמוע דברי חוה ותקרא: כן, הוא אוהב אותי אהבה עזה; אף כי לא הגיד לי עוד כזאת, ועוד מעט בלי ספק יגלה לפניי את אהבתו אליי, ואני – למה אכחד – גם אני לא אשנאהו, כי מצא חן בעיניי.
וכמו להשיב תודה לרעותה על דבריה הטובים הוסיפה העלמה ותאמר: התדעי חוה כי גם את מצאת חן בעיניו ויהללך בפניי.
– האמנם ליזה? – שיסעה אותה חוה בדברה ופניה התאדמו ועיניה הביעו נחת גיל – מה אמר לך על אודותיי?
כי עלמה יפה ורבת חן את – השיבה ליזה בצחוק – ולא הכיר כלל שכבר נשואה את.
פני חוה הביעו רצון רב ותאמר: האמנם, ליזה? אכן גם עורך הדין גולד שיצא איתי במחול חשב אותי לנערה פנויה, ועוד רבים כמוהו שנפגשו איתי בפעם הראשונה טעו כזאת, ואולם ליזה, ספרי לי מה אמר עוד האדון רייכברג על אודותיי?
בדבריה אלה עוררה קנאה בלב רעותה ותקרא: ולה תחפצי לדעת זאת? הלא כבר נשואה את וכבר יש לך אליל אחד…
– הלא טובים הרבים מן האחד! – קראה חוה בלצון – ובאמת התדמי, כי אשה נשואה נזירה היא מכל העולם הגדול? גם אשה כזאת חפצה לדעת מה דעת אחרים עליה, ומלבד זאת, ליזה, הלא שמעת מפי כי לא יזיק כלל לאשה אם רואה אישה כי רעיתו נושאת חן בעיני אחרים… מה שטוב לאחרים טוב גם לו יותר. התביני? הלא סיפרתי לך את קנאת אישי בראותו את התקרבות עורך הדין גולד אליי, והקנאה הזאת לא תזיק כלל לרעיה…
– אכן צדקת! – קראה ליזה ותהי ברגעים האלה כתלמידה מקשבת – ואולם נדבר נא הפעם על אודות ענייני דיומא הקרובים, הכבר החילות לעשות הכנות לחג הפרחים הקרוב? כבר תפרתי לי שמלה חדשה ללבוש ביום ההוא, והשמלה באמת יפה והדורה, כאשר תודי בעצמך, גם מגבעת קיץ חדשה ומחסה משרב חדש בטעם השמלה קניתי, ואנוכי ואישי כבר ערכנו תכנית נפלאה ומצויינה למקלעות הפרחים אשר ללבושי ולמרכבתנו; אשר נוכל לקוות, ליזה, כי נזכה בגללם באחד מפרסי הכבוד… ולך ליזה, לא אראה את כל אלה לפני המועד – קראה לאחרונה בצחוק ובקריצת עין אל הנערה – לבל תתחרי איתי.
– הכבר מריבות אתן בדבר פרסי הכבוד בחג-הפרחים אשר לא נפלו עוד
לאחת מכן למנה? נשמע פתאום קול הרופא גבריאל זילברשטיין בהיראותו בפתח הפתוח אל המעקה בפנים צוחקים – ואני בטוח כי יש אמנים יותר גדולים ממנו במקצוע זה ובגורלנו לא ייפול אף צל פרס כבוד…
– הס! – קראה חוה בסטרה בכפה על פי אישה בחיבה – אל תפתח פה לשטן.
גבריאל ישב אל המעקה גם הוא ושיחה ארוכה ומפורטת נסבה על אודות זכרונות מענייני החג הזה בשנה הקודמת והשערות שונות על אודות הליכות החג הבא, ואחר נפרדה ליזה מעל בעלי הבית לשוב לבית אבותיה, ואחרי לוות אותה גבריאל וחוה עד פתח המסדרון שבו אחוזי זרוע אל המעקה ויישבו.
– ההיו לך חולים רבים הפעם יקירי? – שאלה חוה את אישה.
– הלא תדעי יונתי, כי אין לי מחסור בחולים הבאים לשאול בעצתי – קרא גבריאל באחזו בכפה בחיבה – גם הפעם היו חמישה עשר חולים וכולם שילמו בכסף מלא. אחד ניסה להשתמט ולבלי שלם מאומה בהתחננו כי ארפאהו חינם כי עני הוא; אבל אנוכי אמרתי לו כי אנוכי אינני מקבל עתה חולים עניים כל עיקר, ועליו לשאול בעצת הרופאים החדשים מקרוב באו, שאין להם עוד כל עבודה ושימוש במלאכתם, וכך ירפאו אותם חינם.
– חא! חא! חא! צחקה חוה בכל פה – אכן זאת עצה ישרה! ובאמת הלא ריפוי חולים עניים, בעת שאין עוד לרופא חולים שואלים לעצתו בשכר, מועיל לו מאוד, לפרסם את שמו ברבים וגם אתה הן השתמשת בתחבולה הזאת לפנים. ורק כאשר נתפרסם שמך ברבים ורבו החולים השואלים בעצתך חדלת מן החולים העניים המתרפאים חינם.
– כן, כן, – הסכים גבריאל לדברי רעיתו – התחבולה הזאת היא בדוקה ומנוסה בתור תחבולה מועילה לרופא חדש מקרוב בא, שאין יודע אותו עוד. ומלבד זאת הנה הדין וההיגיון נותנים כי תהי חלוקת העבודה בין הרופאים בשווה, כי ירפאו הרופאים החדשים ההולכים בטל באין עבודה, את החולים העניים, מבלי אשר ייפלו למשא על הרופאים המומחים שידיהם מלאות עבודה גם בלעדיהם.
– לפנים! הוסיף גבריאל בצחוק – לפנים הלא הייתי “אידיאליסט” – את המלה האחרונה ביטא בלעז ובוז – יען כי אז לא ידעתי עוד את החיים וגם לא חסר לי דבר; אולם מעת אשר מתו אבותייך ואבותיי ירדו מנכסיהם, וארא כי עליי לפרנס אותנו ואת ילדינו וגם את הוריי בעבודתי,
אז נוכחתי לדעת כי האידיאליות איננה מטבע עוברת לסוחר כלל, ובכן הייתי ל“בעל תכלית” כדברייך.
– כן, כן, – קראה חוה גם אני לא ידעתי אז את החיים וגם אנוכי יכלתי להשתעשע באידיאלים.
– העוד לא שבו הילדים מטיולם? – שיסע גבריאל את דבריה בשאלתו.
– הנני רואה שם מרחוק את האמה עם הילדים השבים, קראה חוה בשמחה ותבט אל העבר ההוא בחיבה וכליון נפש.
גם גבריאל הביט למרחוק ברצון ועונג.
פתאום נשא גבריאל את עיניו אל מעקה הבית אשר ממולם וישאל: מה השאון שמה במעון ליאון גריגורוביץ?
– הלא אין עוד עבודה לו וכמעט שאין לו אף חולה אחד שואל בעצתו – קראה חוה בצחוק בוז – ולכן יילך לבו עוד אחרי הבלים ריקים, אחרי פלשתינה או ארגנטינה… וגם הפעם בלי ספק אסיפת פלשתיניים במעונו, ולכן רבו עתה הבאים אליו.
– אכן טוב לגבר צעיר ההולך בטל להשתעשע גם באידיאלים כאלה – קרא גבריאל בנחת – כי הבטלה מביאה לידי שיעמום, ומלבד זאת… בבואו אחרי כן באנשים, אל עולם המעשה, לא יזיק לו מאומה דבר היותו אידיאליסט לפנים… ולא נכחד ממך יקירתי. כי גם לי אין להתחרט על היותי לפנים פלשתיני ואחר ארגנטיני… אמנם אז בעת ההיא הלך לבי אחרי הדעות הללו באמת ולב תמים, אבל בדיעבד, הביאו לי טובה רבה, כי על ידם נתפרסם שמי בתור “עוסק בצרכי הכלל” ודואג לטובת העם, ונודעתי לרבים והייתי ממילא גם לרופא מפורסם… ואולם עתה אין לי עוד צורך בפרסומים כאלה, האף אין זאת יקירתי?
– ואנוכי אדמה, כי זה האיש ליאון גריגורוביץ לא ייחדל תמיד מהחזיק בדעה הפלשתינית – קראה חוה אשר לא שמעה את דברי אישה האחרונים – ומעודי לא ראיתי פלשתיני אדוק כמוהו, הן האיש הזה היה לפנים אחד מ“אוהבינו” ועתה יתרחק מאיתנו ככל אשר יוכל; ובהיפגשו איתי פעמים אחדות בנשפי חשק, נס מפניי ממש כאשר ינוס איש מפני הארי והלא אין כל סיבה אחרת לזאת בלתי אם כי פנינו עורף לאידיאליו.
– פנטיק – קרא גבריאל בלעג – ואולם נראה נא אם יהיה כה כל
הימים, גם בדעתו עת עול החיים ובהיות לו אשה ובנים…
– קול צחוק פרוע התפרץ פתאום מפי חוה.
– למה תצחקי? שאל אותה גבריאל בתימהון.
– מחזה אחד מחיינו לפנים עבר הפעם לנגדי ברוח – השיבה חוה בצחוק – הלא הוא הערב ההוא בחורף לפני שלוש שנים ומחצה בהתמרמרך אליי על התמכרנו ירחי מספר לאהבה ועל הסיחנו את דעתנו זמן קצר מאידיאלינו, הדעה הציונית… התזכור, יקירי, את תוכחתך והתנצלותי אז?
גבריאל לא ענה מאומה ופניו האדימו מעט…
ברגע הזה שבה השפחה עם הילדים, ילדה כבת שנתיים וילד כבן שנה היושב על זרועה, ותגש אותם אל ההורים.
חוה חיבקה את הילדים ותישקם חליפות ותקרא: אלה הם הפלשתיני וארגנטיני שלי… אך לא! פלשתינה וארגנטינה הן הבל הבלים וילדיי הנחמדים הם סגולות נחמדות אשר אין ערוך להן.
מדי שנה בשנה, הימי ספטמבר האחרונים, יבואו גם שניהם אל המקום הנועד. כל אחד מעבר אחר יבוא, ושם הם נפגשים יחדיו.
המקום הזה הוא – פינה נסתרה ונעלמה בגן-הטיול הגדול אשר מחוץ לעיר.
והימים ימי סגריר. הרוח הומה ומיילל בין ענפי העצים הנקרחים. מסביב ערימות עלים נובלים, שנשרו מן העצים, - שרידי חיים שכבר אפסו. כל הכיכר מסביב ייראה כשדה חללים גדול, ומרגע לרגע יתוספו חללים חדשים אל הישנים. והעצים הערומים כמעט, כמתאבלים עומדים כסופים על קברי מתיהם… הספסלים אשר משני עברי השדירה רטובים וקווי מים וביצה לפניהם. המטר מטפטף בעיצבון ובעצלתיים מבין העצים וענפיהם. ונעלי הרגליים אשר להולכים מוסיפים מרגע לרגע להירטב ולהשרות במים, גם מנטפי המטר ממעל וגם מרסיסי המים אשר בעשב שמסביב לעצים. ומסביב חשכת ערפל נתעב פרושה ורובצת על כול.
המה ניגשים אל קצה השדירה, מקום פרשת דרכים שונים, ויעמודו.
המה עומדים שחוחי ראש ובעיניים נטויות לארץ כאבלים.
ובמקום הזה אין כל גל, אין כל קבר ומצבה; ובכל זאת – במקום הזה נקברה נשמתם, לשד חיתם ולבתם, הלא היא – אהבתם. ולא בקבורת כל נפש אחרת היתה קבורתה. היא לא מתה אז, חיים נקברה.
בקרב הימים אמנם כבר מתה, אבל זכרונה זיכרון מאדיב וממרר, עודנו חי בלבות שניהם.
והיום הזה הוא יום הזיכרון להם, יום הזיכרון לקבורת אהבתם, מדי שנה בשנה.
גם היום ההוא, לפני עשרים שנה, היה יום כזה, יום כהה וסגריר, יום מלא שיממון ועיצבון.
ואולם לפני זה כמה ימי אורה ואושר היו להם.
מראיהם וחזות פניהם הם עתה כמראה הטבע מסביב. מסביב כמישה ובליון, קדרות ושיממון, וגם בפניהם ניכרים אותות הכמישה והבליון, הקדרות והשיממון. קומת האיש הגבוהה כפופה מעט, גוו כחוש ודל, ופניו חוורים, ומלאי קמטים, ועיניו מפיקות מרירות ושיממון; גם האשה כחושה ודלה מאוש, ופניה מראה ירוק להם, לחייה שפו ועיניה מפיקות ליאות ועיצבון. וכל תווי פניהם מביעים חוסר חיים ותנועה, הם נבלו. ואולם בימים ההם והוא היה בן עשרים וחמש שנה, בעל קומה גבוהה ופניו היו זכים ומלאי אודם ורעננות, מצחו היה גבוה ורחב ומפיק הוד, ועיניו הביעו חיים ועוז, וכל רואיו אמרו עליו כי גבר יפה תואר ורענן הוא מאוד; וגם היא נחשבה בימים ההם בין בנות העיר היפות. והיא היתה אז בת עשרים ושלוש שנה, בעלת פנים עגולים ושחרחרים מעט ולחיים כתפוחים אדמדמים, ועיניים מפיצות זיקי רגש ותנועה, קומתה הדורה ומבנה ועוז איתן. ושניהם היו גם אנשים משכילים, יודעי דעת ולשון, ואבות שניהם היו אנשים אמידים מגרי העיר N החשובים ולא ידעו אז כל מחסור בחיים.
אז היו מלאים חיים ותקווה, וכל משאת נפשם ותקוותיהם מצאו באהבתם.
והאם לא אהבו אז איש את ריעהו אהבה עזה וכבירה מאוד?
וכפעם בפעם עוד יעלה על זכרונם אחד מימי האביב ותקווה. ואז רק שבועות אחדים עברו למן היום אשר התוודעו איש אל אחיו, לרגל שבתם בנאות קיץ מחוץ לעיר מושבם, היא עיר מולדתם ועיר מגורם עתה, ורק ימים אחדים – מעת אשר נשבעו איש לריעהו אהבה נאמנה, אהבת נצח. והשעה היתה אז השעה החמישית בבוקר. כל גרי מעונות הקיץ עוד ישנו את שנתם, במנוחה ובנעימות, אך היא לא ישנה. וכאשר אך חדרו מבעד לחלון אל חדרה קווי השמש הראשונים הקיצה משנתה וייצר לה המקום בחדר הקטן. היא היתה מלאה אז רגש ומאוויים, שאיפות ותקוות, ורוחה שאף למרחב ותמהר ותלבש את בגדיה ותלך היערה לשאוף רוח צח, לשמוע רננת צפרים בין עפאים ולחלום בהקיץ על אודותיו, על אודות תמונתו הנעימה אשר לא תסור מנגד עיניה ברוח, והנה אך צעדה צעדים אחדים במסילת היער, ותרא והנה הוא הולך לקראתה בזרועות פשוטות. – היא חרדה כמעט ותיסוג צעד לאחור, אבל ביוד רגע והנה היא חבוקה בזרועותיו ונשיקה חמה, רעננה כרעננות הטל הפרוש מסביב, נשמעה בדממת היער, והצפרים צפצפו בנעימות, כמו קידמו את פני הנאהבים בברכת הבוקר.
– אבל אנוכי לא פיללתי, יקירי, כי אמצאך עתה בזה – קראה אליו חרש ותתרפק עליו באהבים.
– אנוכי ידעתי כי בוא תבואי, חמדתי, ואחכה לך – קרא הוא בקול נעים וצחוק חן.
והיער ענה בהד לעומת קולותיהם הצלולים.
– ואיך ידעת כזאת, מאקס יקירי? – שאלתהו בחיבה.
– יען כי בהאיר הבוקר הקיצותי ולא יכולתי עוד לישון שנית ואדע כי גם את לא תישני, ובלכתי לשאוף רוח צח ביער ידעתי כי גם את תעשי כזאת, כי נפשותינו בכול נשתוו, כאשר תדמה הנפש אל עצמה. כי מה אנחנו אם לא נפש אחת בשתי צורות חיצוניות שונות? האין זאת, קלרה היקרה?!
– אמנם בן הוא, מאקס! – ענתה – תכונות נפשותינו בכול נשתוו. וגם עתה כמוני כמוך סיבה אחת המריצתנו להשכים קום ולהיפגש יחדיו ביער.
– והלא זה כל סוד אהבתנו – קרא ברגש – לולא היתה תכונת-נפש אחת לשנינו בכול כי עתה לא נקשרנו יחדיו ולא אהבנו איש את ריעהו כיום הזה. אנוכי ביקשתי לי אך אשה כערכי, אשר תתאים בכול עם הלך נפשי והגות לבי – ואשה כזאת הכרתי בך ביום הראשון להיפגשנו יחדיו.
– וגם אנוכי, יקירי, ביקשתי לי אך איש כמוך. ואיש אחר, בעל תכונת-נפש אחרת לא לקח את לבי לעולם.
ואז טיילו שניהם שלובי זרוע באחת משדירות היער, הצפרים הוסיפו לרנן, והרוח הוסיף ללחוש סודות באוזני היער, וגם הם לחשו סודות איש באזני ריעהו והסודות מה נעימים היו! סודות אושר וסודות נועם! סודות האהבה בכל תוקף דמיונותיה.
וכל עוד היתה אהבתם חדשה עמהם, כל עוד אשר היו שיכורי אהבה, היו מאושרים. אז שתו לרוויה אך את היין המשומר בה ליחידי סגולה, הערב לחך והמעדן את הנפש; אבל ימים באו והם החלו להתעורר משכרונם ולהביט אל אשר מסביב להם בדעה צלולה ועיניים פקוחות, ואז – החלו לטעום לאט, לאט גם את החומץ שבאהבה, ושיניהם קהו לעתים קרובות. הם היו בעלי תכונת נפש אחת, וזאת היתה להם לרועץ. הם היו שניהם תקיפים בדעתם, בעלי רצון וכביר וקשיות עורף, שניהם בעלי אידיאל אחד, בעלי “פרינציפים” ואקסיומות, וכל אחד חשב את דעותיו לאקסיומות ו“פרנציפים” קבועים שאי אפשר לזוז מהם, ובדעות הן לא יכלו להתאים תמיד. ואז באו, כפעם לפעם, לידי התגוששות והתנגדות, ואלה הביאו גם לידי מריבות. ובשל מה היה כל אלה? בגלל מה התנגחו לפעמים? הלא אך בגלל דברים קטני ערך, בשביל דברים של מה בכך – אבל מה בצע בקירוב מקום, בגבול מבדיל אך מעט, אם כל אחד לא יזוז אף צעד ממקום עמדתו? חומר וקשה וחומר רך כי יתנגשו יחדיו וחדר הראשון בשני ומתחהו וקיפלהו וכפפהו לפיהו, והשלים בו את פרצותיו וחסרונותיו והתלכדו יחדיו לחומר אחד; אבל שני חומרים קשים במידה אחת כי יתנגשו יחדיו אז יתפוצצו שניהם יחדיו או ירחיקו זה מעל זה בכוח רב ויתרחקו איש מרעהו לגמרי.
יש אשר קראו יחדיו בספר וכל אחד הוציא משפט אחר על הספר, ויתווכחו כל אחד בתוקף דעתו ויתעצמו ויבואו גם לידי כעס ומריבה!
– הנני רואה, כי אין לך כל מושג במקצוע הספרות הזה – קראה אליו בבוז.
– ואנוכי רואה כי לא תביני כלל מה שתקראי – קרא הוא אליה בחמה…
ואז היו עוברים ימים מספר ולא דיברו איש את ריעהו.
יש אשר היה בא לבית אבותיה לבקרה והיא ישבה וקראה בספר או עשתה מלאכתה ברקמה ותתנכר ולא הספיקה מקריאתה או מעבודתה בבואו ותעשה את עצמה כאינה מרגשת כלל את בואו וכאילו אין דבר בואו נוגע אליה. ואז היה יושב רגעים אחדים ואחר היה נפרד מעליה ולא בא עוד לבקרה ימים מספר. ויש אשר ישבו שעות אחדות יחדיו והוא היה מתנכר ולא הראה לה כל אות חיבה, ואז היתה היא כועסת עליו בלבה ותתנכר גם היא ותראהו אותות קרירות רוח ותדבר אליו כאשר ידברו את איש זר.
פעמים רבות באו לידי ויכוחים בדבר הנהגת ביתם לעתיד. הוא אמר כי לא יהיה כל זכר בביתם לענייני הדת, וכי גם את הילדים אשר יוולדו להם יחנך בלי כל דת, ורק כאשר יגדלו ויידעו במה לבחור בעצמם אם להישאר בלי דת ואם לבחור בדת הרצויה בעיניהם. ואולם אין לו כל צדקה להעמיס עליהם דת בעל כורחם בהיותם עוד קטנים, מבלי דעתם מאומה לבחור בטוב ולמאוס ברע, ואשר אולי ברבות הימים תהיה לא לפי רוחם.
– הן תדע, מאקס, כי אדיקותי בדת איננה גדולה משלך – קראה אליו – ובכל זאת אני מכירה ביסודי הדת פרינציפים מוסריים, אשר יביאו תועלת לאנשים שאין להם עוד מקורים אחרים לפרינציפים מוסריים כאלה, ואשר על כן נחוץ מאוד לחנך ילדים ברוח הדת, ברוח המוסר שלה, עד אשר יגדלו והיו לאנשים מוסריים, ויוכלו אז בעצמם לפרוק מעליהם עול הדת אם לא ימצאו עוד כל צורך בה, כאשר עשינו גם אנחנו, אם כי חונכנו על ברכי הדת. ולכן לא אסכים לך בשום אופן לגרש את הדת מביתנו בשביל הילדים שיהיו גם ילדיי ואתה אין לך כל הצדקה להכריחני לחנך את ילדיי לא לפי רוחי.
– ואת אין לך כל הצדקה להכריחני לחנך את ילדיי לא לפי רוחי – קרא הוא בהחלט.
– אם כן בחר לך אשה אחרת אשר תסכים לדעתך.
– ואת בחרי לך איש אחר אשר יסכים לדעתך.
ואז עברו שבועות אחדים אשר לא ראו איש את רעהו.
התנגדות כזאת נגלתה אצלם בכל עניין ועניין שנקרה לידם, גדול או קטן.
ויש אשר כמו התאמצו להתעקש ולהתנגד איש לריעהו בכל אשר יכלו.
ואז פרצה ההתנגדות בפעם האחרונה. שבועות אחדים לא נפגשו איש את ריעהו ואחר הושלמו יחדיו. ויהי באחד מימי ספטמבר האחרונים, כעבור שנה ומחצה מעת היקשרם יחדיו בקשר האהבה, והוא בא לבקרה ויבקשה לנסוע איתו לגן אשר מחוץ לעיר ולשוט בסירה על פני המים, אבל היא אמרה לו, כי יום סגריר הוא ולח ולא טוב לשוט על פני המים, והיא מבקשת אותו לבקר את בית התיאטרון אשר בגן ההוא. אולם הוא עמד על דעתו כי ישוטו דווקא על פני המים; ואחרי כי לא הסכימה לו עזב את ביתה בחרי אף ויאמר כי יבקש לו חברות אחרות לשוט עתה בסירה, והיא השיבה לו כי תבקש לה חברים אחרים לבקר עתה את בית התיאטרון.
אז נפגשו שניהם בגן הזה. היא הלכה בחברת בחורים אחדים ממכריהם לבית התיאטרון אשר היה בגן הזה, ותעבור על פני הנחל אשר שם שט הוא בחברת עלמות אחרות ממכרותיהם בסירה על פני המים. ובשובה עם בני לוויתה מן התיאטרון נפגשה איתו במקום הזה עם בני לוויתו ולא בירכו איש את רעהו בשלום, וייפרדו זה מעל זה. היא סרה למסילה אחרת והוא – למסילה אחרת.
וממחרת היום ריבל ממנה מכתב קטן:
"מאקס!
הנני רואה כי אנשים כמונו לא יוכלו להתאחד יחדיו בחיים. האהבה תדרוש הרמוניה בכול. ואצלנו חסרה ותחסר לעולם. ואשר על כן הנני מתירה את אסוריך ומחזירה לך את “דברך”, וחופשי אתה לנפשך מעתה לבחור באחרת לחברה בחיים.
קלרה
וכעבור שעה קיבלה ממנו מכתב קטן:
"קלרה!
הנני רטאה כי נפשותינו לא תתאחדנה לעולם באחדות גמורה, ואשר על כן הנני מקבל בחזרה את “דברי” ומשיב לך את “דברך”, וחופשית את לנפשך מעתה לבחור באחר לחבר בחיים.
מאקס"
ומני אז נפרדו לגמרי.
הוא נסע לעיר אחרת והיא באה אחרי כן לגור בעיר אחרת, ולא ידעו ולא שמעו איש על אודות ריעהו למטוב ועד רע עד לפני שנתיים – בשובם שנית לעיר הזאת לגור בה וייפגשו יחדיו בגן הזה, ביום הזיכרון הזה.
ומה מר היה שובם זה ומה מרה היתה פגישתם זו!
מה הרבו לסבול ולהתענות במשך השנים הרבות האלה!
הם נפרדו זה מעל זה במכאובי-לב ויסורי-רוח. הם אהבו זה את זה גם בעת התנגדותיהם ומריבותיהם וגם בהיפרדם זה מעל זה לגמרי. הפרידה פצעה את לבותיהם פצעים גדולים ועמוקים, אשר לא נרפאו גם בקרב הימים. אבל כאנשים תקיפים בדעתם ואמיצי לב התאמצו לבלי הראות כל אות מורך והכנעה, ויישאו את גורליהם בדומייה ובכאב עצור ובלתי נראה.
הוא ביקש אז להתקשר את אשה אחרת, אשר אם לא יאהבה למצער ימשול עליה ממשלה בלי מצרים ואשר יטה אל כל אשר יהי רוחו ללכת. ושה אשר כזאת מצא באשתו הראשונה אשר נשא לו בעיר ההיא, עלמה יתומה מאם ואשר אם חורגת רעה לב לה. העלמה ההיא היתה טובת לב ורכת המזג, רפת רוח ועדינת נפש וגם נחמדה למראה. ונפשה דבקה אחריו לאהבהו בכול עזוז נפשה ותום רוחה, תום ילדה בלתי מנוסה בחיים. היא חסרה בחייה אהבת אם ואהבת ריעים ותהי בודדה ועזובה, ובמצאה לה חבר בחיים התמכרה אליו בלב ונפש ויהי לה לאב ולאם ולריע – וגם לאל. אבל הוא לא ידע להוקיר אהבת נפש יקרה אשר כזאת. הוא לא יכול עוד לשכוח את אהובתו מכבר וזיכרונה לא חלף מלבו. ואם כי היה שבע רצון בממשלתו אשר משל ברעיתו ובהכנעתה תחתיו לא יכול מבלי לבוז אותה בלבו, ולהביט אליה כאל ילדה פותה, חסרת שכל ורצון, כאל סמרטוט שאין לו כל ערך. והיא – הרבה, הרבה סבלה בחוסר אהבתו והוקרתו וקרירת רוח אליה, והרבה, הרבה התענתה תחת ידו הקשה. ולא פעם אחת ולא שתיים שמע את אנחותיה החרישות, וראה את דמעותיה הנסתרות.בימים הבאים אמנם היכה אותו לבו ויתחרט מאוד על התאכזרו לנפש נקייה ותמה כזאת; אבל כבר איחר מן המועד. היא אפסה מיום ליום. היא הוכתה במחלת השחפת, וכעבור ירחים אחדים אחרי לידתה לו בת נפחה נפשה על יד ערש הילדה, אשר לא האריכה גם היא ימים אחריה.
אז עברו עליו שנים אחדות בעצב ושיממון, המוסר לב ומרירות רוח.
אז נשא אשה שנייה. ובפעם הזאת סרה איוולתו מעליו ולא ביקש עוד ממשלה לנפשו ולא חפץ עוד מאומה, מלבד לחיות חיי שקט ומנוחה נעימה; אבל הפעם נהפך עליו הגלגל. אשתו השנייה היתה רבת חן ויופי ומצודדת נפשות, והוא אמנם נמשך אחריה בעוז אהבה סוערת; אבל היא היתה בעלת נפש רחבה ובלתי מסתפקת במועט. וייצר לה המקום בחוג הבית והמשפחה, כי פרשה זרועותיה לחבוק עולם ומלואו, ולהיצמד אל כל גבר יפה ולהידבק אל כל נועם ותענוג בחיים, ותבז לאהבה אישה ולאמונתו ותלעג למוסרו ולהתמרמרותו; ועיניו ראו וכלו ברדפה עגבים גם בפניו ובהיות שמה לחרפה ולדיכאון בעיר מדורם – וסוף סוף נפרדו זה מזה בגט כריתות.
וגם היה מצבו החומרי הרסה האשה ההיא, וגם נאנס לתת לה כסף למען אשר תיקח גט כריתות מידו.
מני אז הוא בודד שנית לנפשו. לבוא בברית הנישואין פעם שלישית לא היה בו עוד רוח וחפץ.
עסקיו החומריים גם כן לא הצליחו ויהי למורה, ואחר שב לעיר מולדתי ויפתח בה בית ספר לנערים מתחילים.
וגם היא נישאה לאיש פעמיים. אבל היא רק אשה, וגורלה היה שונה לגמרי מגורלו.
והיא לא ביקשה אז עוד אהבה. היא לא האמינה עוד באהבת הגברים, וגם ידעה כי לא תוכל עוד לאהוב איש אחר מבלעדי מאקס אשר עוד זכרה אותו, כפעם בפעם, בגעגועים רבים. ולכן אמרה להתנחם תחת האהבה החסרה לה במותרות החיים ותענוגיהם. ותינשא לאיש אשר רוב כסף לו, ותתמכר לתענוגי החיים. אבל חייה אלה לא ארכו, כי היה אישה איש מפזר כסף לריק ואוהב הוללות ושחוק, וכאהבו את רעייתו כן אהב גם נשים אחרות וירדוף אחרי חברתן וירבה לאבד כסף. וכל אלה לא היו לה לנחת רוח. כעבור שנים אחדות איבדו כל כספם ונשארו בעירום ובחוסר כול, ולא היה עוד כל קשר אשר יקשר אותה אל אישה ותתגרש ממנו. וכעבור שנים אחדות המריצה ההכרח להינשא לאלמן אשר גם בנים לו מאשתו הראשונה. והאיש איש קשה וכילי ובניו ובנותיו רעי לבב – והשנים האחדות אשר בילתה בחברת אישה הזה עברו עליה במרורות ועינויים, במדנים וקטטות, וגם אישה וגם בניה החורגים הציקוה וימררו את חייה עד בלתי נשוא. ולסוף נאנסה לקבל גט פיטורין ממנו ולהישאר בביתו את הילד אשר ילדה לו, כי לא אבה למסרו לידה. ואז שבה לעיר מולדתה ותלמד את תורת המיילדות ותהי למיילדת ומזה תמצא חיית ידה.
וחיי שניהם מלאים עתה שיממון ומרורות, עיצבון ובדידות.
וגם אבות שניהם אינם עוד בחיים, זה שנים רבות.
עתה הן כבר אפסה אהבתם זה לזו מלבם. עתה הן אי אפשר להם עוד להתאחד. הם כבר זקנו בלב ורגש. הם נבלו ולא יוכלו עוד לשוב ולפרוח; אבל אז – האם לא יכלו להיות מאושרים כל ימי חייהם? והאם באמת לא יכלו שתי נפשות בעלות תכונה אחת להתאחד בהרמוניה גמורה, ולחיות חיי שלום ונועם? הן לוא למד כל אחד לוותר מעט מאשר לו, ולבלי לעמוד על דעתו בכל דבר וקטן, להתעקש ולריב בגלל דברים של מה בכך: או לוא. למצער, למד כל אחד להיות סבלן בדעתו, להיות תקיף רק בדעתו ולא בדעת האחר, להסכים לזה שיתנהג כל אחד על פי חפצו ונטות רוחוף מבלי כל אונס וכפייה – כי עתה הן אחרת היתה. והחיים בהכרח דורשים ויתורים וסבלנות, הנחות ופשרות.
עתה הם מכירים ומבכים את עוותתם בשכבר הימים.
אבל מה בצע בזה, והעבר לא ישוב עוד להיות להווה.
– איזו שעה עתה, אדוני? – שאלה אותו.
– כבר הגיעה השעה השביעית!
הוא ליווה אותה עד פתח הגן ואחר ישב כל אחד בעגלה לשוב איש, איש לביתו, ולבלי התראות שוב שנה תמימה, עד יום הזיכרון להם בשנה הבאה.
Fata Morgana!
האם לא זהו הסך-הכול של כל תקופה ותקופה מעבודתו הספרותית?
האם לא זהו הסך-הכול מכל עבודת-הסופרים שלו?
כמה תקופות כבר עברו בעבודתו, וקץ כל אחת ואחת – אחד… Fata Morgana!
מה גדולה ההתלהבות-התמימה בראשית כל אחת ומה גדולה התוחלת הנכזבה, מה רב הייאוש בסופה!…
הייקחו לבו עתה להתעורר עוד הפעם אחרי נפלו, לחפש ולמצא לו דרך-עבודה חדשה, מטרה חדשה, אל חדש?
האם לא בא כבר מועד להכיר לדעת כי כל החיים גם הם רק Fata Morgana?
ומה יתרון לו מכל עמלו?
האם לא מוטב לו לנפץ את עטו ולעזוב את עבודתו לגמרי, לבלי שוב אליה עוד?
התקופה הראשונה היתה תקופת האהבה.
הוא היה אז עוד צעיר לימים, מלא כוח עלומים ואש הנוער, תום ואמונה.
ואז נפגש ראשונה עמה, עם אותה הנערה היפה, וייאהבה.
והאהבה היתה עזה, סוערת, אהבת-הנוער הראשונה.
אז נפתח ראשונה מקור השירה שבנשמתו. אז החל להביע את רגשותיו בשירה.
אז שר שירי אהבה לוהטים, סוערים וכבירים.
את כל האש הגדולה שבנשמתו העלה בשירתו, את כל רוחו הסוער נפח בה, את כל רגשותיו העמוקים יצק בה.
ויהי שירו שיר השירים של האהבה.
שירתו הביעה כל אשר במעמקי נפשו פנימה: כל עוז אהבתו וחשקו לה, ליפה; כל שכרון חושיו למראה פניה היפים ולשמע קולה הנעים; כל הקסם השפוך על כל יצירי בשרה, מבנה גווה הרך ונועם הליכותיה; כל כליון-נפשו וגעגועיו אליה; כל ספקותיו וייסורי נפשו המרים פן לא מצאה אהבתו אליה הד בלבה; כל הקנאה האוכלת את בשרו בראותו אותה בחברת אחרים…
שירתו היתה שירת העדן והתופת של האהבה.
והנערה לא שעתה אליו בראשונה. גאיונה היתה, וממרום הביטה אליו ותיבז לו.
וככל אשר פנתה לו עורף כן רדף הוא אחריה, כן גדלה אהבתו אליה וכן גברה ועצמה בת-שירתו.
וכה חלפו שנים אחדות וסוף סוף דלק אחריה וישיגה. סוף סוף לכד את לב הגאיונה ותאהבהו גם היא.
אז היה מאושר.
אבל האושר לא ארך. אך חדלה הנערה מפנות לו עורף, אך חדלה המלחמה בשביל האהבה, אך נתנה לו אהבתה במתנה, אך התמכרה אליו בכל חושיה באהבתה אותו – ותרף אהבתו אליה, ותלך הלוך ורפה, עד אשר היתה לאפס.
האהבה חדלה מהיות בעיניו לבת-אלים ותהי לו לשפחה.
האהבה ירדה מקדושתה ותהי לו לחולין, ללחם חוקו, ותאבד את חינה וערכה בעיניו.
אז באה התקופה השניה, תקופת התהילה והכבוד.
הוא הציב לו אז מטרה חדשה בעבודתו: לנחול לו שם, תהילה וכבוד, להיות לאחד מגדולי הסופרים הנודעים בעולם, אשר שמם נישא על כל לשון, אשר תהילתם בחוץ תרון וכבודם מלא הארץ.
אז החל לכתוב בשיר ובפרוזה דברים מהוקצעים ומיופים, מפותחים ומסולסלים, ומטרת כולם לעשות לו שם בארץ ולנחול על ידם תהילה וכבוד.
אבל ככל אשר שאף למטרתו כן התרחקה ממנו והלאה, וככל אשר רדף אחרי התהילה והכבוד כן ברחו הם ממנו, וינחל קלון תחת כבוד.
בני ההמון לא הבינו את דבריו, סלסוליו וצעצועיו, ובני העלייה ראו בהם אך מלאכותיות, דברים עשויים, בלי תוכן טבעי, בלי רוח שירה ונשמת-ספרות.
אז התחמץ לבו בקירבו ונפשו מלאה מרורות…
אז התייאש מן התהילה והכבוד וייפן עורף לכל הקהל הגדול, אשר למענו כתב ולתהילתו שאף, ויתבודד, ויצטמצם בעולמו הפנימי ויתעמק בו, וייחל לשיר ולכתוב בלי כל מטרה, אך לרווחת נפשו, להקל את משא יגונו, לשיח עם לבו ולשפוך את נפשו בשירתו…
ותהי אז מטרת עבודתו – העבודה בעצמה.
ואז – התקרב למטרתו בהיסח הדעת; אז החלה עבודתו להסב אליה את עין הקהל; אז החלו להלל את פועלו בשער; אז החלו להנחילו תהילה וכבוד מכל עברים.
ותעבורנה שנים מספר, ושמו, שם ישובב הסופר, היה מהולל בפי כל, ויהי לאחד הסופרים הגדולים בארץ, לאחד משוכני מרומי הפרנס.
אז היה מאושר.
אבל האושר לא ארך.
הוא החל להתבונן אל התהילה והכבוד, המוגשים לו מכל עברים, בעיניים חודרות, ואז נוכח לצערו, כי בכל מהלליו ומכבדיו אין מי כמעט שיירד לעומקה של שירתו, שיבין את מהותה וירגיש את תוך תוכה; כי מכל קהל מעריציו רק מעטים מאוד שיש להם דעה עצמית במשפטם על מעשי ידיו, והרוב הגדול שבהם נשען רק על משענות מלאכותיות, על משפטי אחרים; כי גם אלה המעטים שנשענו על משפטם העצמי, מחולקים זה עם זה בדעה על סיבת משפטם: האחד מכניס בדבריו כוונה זו והשני – כוונה אחרת, בעוד ששתיהן לא עלו על לבו כלל.
בייחוד נוכח לדעת, כי אחרי שיצא לו כבר שם טוב, כל היוצא מעטו מתקבל מהקהל בתהילה וכבוד, מבלי כל הבחנה.
איזה ערך יש איפוא לתהילת כל הקהל הנבער הזה, שאין בו כל טעם והבחנה בין טוב לרע?
אז ירק בבוז בכל התהילה והכבוד אשר פיזרו לו מכל עברים וינפץ את עטו, עט-התהילה וייחדל מכתוב…
אז באה התקופה השלישית, תקופת העושר.
הוא הציב לו אז מטרה חדשה בעבודתו: לנחול לו עושר.
הוא בחל בתהילה וכבוד שאין להם כל יסוד נכון, וישאף להון, לצבור לו כסף בעבודתו, דבר שיש בו ממש.
הכסף ינחיל לו גם תהילה וכבוד שיסודם אמת, כי כל בני האדם יודעים להוקיר את ערך הכסף ולכבד את בעליו.
ואולם לא זה העיקר. הכסף ייתן לו כוח וממשלה בידו. הכסף הוא המושל היותר תקיף שבעולם, הכל ייחתו מפניו והכול מתרפסים לפניו. עד עתה כשבא בחברת אנשי מעשה, אילי-הארץ ועשיריה, הביטו אליו מגבוה, ויבוזו לו: הנה המשורר, הסופר, החוזה ובעל החלומות, הנה חדל! ועתה יהיה גם הוא לאיש מעשה, לאיש אשר לו כסף וזהב. הכסף ייתן לו גם את היכולת לראות בטובה ולהתענג בחיים.
אז החל להתנשא במעלות הפרנס ולאחוז שנית בעט ולחבר דברים יותר טובים ויותר יפים, להדפיסם ולמוכרם.
אבל ככל אשר התנשא במעלות הפרנס כן מעטו קוני ספריו, וככל אשר שיפר את מעשי ידיו וישכללם כן איבדו את חינם בעיני הקהל וכן מעטו דורשיו.
אז לחש לו אחד המו"ל החרוצים באוזנו, כי על כן מעטו קוני ספריו יען אשר התנשא יותר מדי במעלות הפרנס, כי מרום הוא מהקהל, ואם חפץ הוא שיהיו ספריו יותר רצויים לקהל, עליו לרדת מעלות אחדות מן ההר ולדבר משם אל העם, ולבחור לו עט חדש לעבודתו, עט-זהב.
והסגולה הועילה.
הוא ירד מעלות אחדות והספר שערך שם נפוץ בקהל במספר רב וינחל לו הון.
אז הוסיף לרדת מן ההר אל העם יותר ויותר, וככל אשר הוסיף לרדת כן הוסיף להתעשר ולצבור לו הון רב.
לאחרונה ירד לגמרי מן ההר ויתיצב בתוך העם ויטה אוזן רק לאשר יגיד לו הקהל, ויכתוב רק את אשר יחפוץ ויעשר עושר רב.
אז היה לאחד העשירים הגדולים בארץ.
אז גדל הכבוד אשר חלק לו העם פי שבעים ושבעה מבראשונה; אז השכימו גם שרים ורוזנים לפתחו; אז רבו ידידיו ואוהביו גם בקרב הסופרים אשר לפנים, בהיות שמו מהולל רק בתור משורר וסופר בלבד, קינאו בשמו הטוב והיו לו לאויבים; אז היה הארי שבחבורת הסופרים וימשול בממלכת הספרות ממשל רב.
כה עברו שנים רבות.
ואולם לאט לאט נפקחו עיניו לדעת כי גם זה הבל וריק, כי גם עבודתו זו לא הביאה לו אושר, וכי התקופה הזאת היתה לו לתקופה היותר רעה שבחייו.
ראשית, לא הביא לו העושר את שבע-הרצון שקיווה לו, כי “אוהב כסף לא ישבע כסף”, וככל אשר רב עושרו כן גדלה תאוותו להגדילו וכן לא היה שבע רצון במידתו; שנית נעדרה המנוחה מקירבו, בהיותו חרד תמיד על כספו ושומר עליו לבל יבלעוהו זרים ולא ידע מנוחה ביום ושינה בלילה; שלישית, מנע ממנו העושר מהתענג בחיים, כי בהיותו לאוהב כסף חס על כל פרוטה ופרוטה מהוציאה לבטלה, ויהי לעכברא דשכיב אדינרי; רביעית, הנה לא הוא המושל כי אם עושרו משל בו, ויהי לו לעבד ומשועבד לו שעבוד גמור; חמישית, כל אוהביו וידידיו היו עליו למשא בחלקותיהם אשר העתירו עליו וחנופותיהם אשר הקטירו לו, וכולם רק לכספו נשאו עיניהם.
ועל כל אלה נפקחו עיניו לראות כי במחיר יקר מאד רכש לו את עושרו, בנשמתו, בכשרונו.
רוח אלוהים סר מקירבו מעת אשר החל לכתוב רק בעד הכסף.
את נשמתו מכר לשטן, את כשרונו הקריב על מזבח אלילו, הממון.
אז התנודד מצער ומכאב.
ויפזר את כספו לעניים ויטהר מן הזוהמה והחלאה אשר דבקו בו בימי עושרו, וינפץ את עט-הזהב אשר לו לרסיסים…
אז באה התקופה הרביעית, תקופת המוסר.
הוא הציב לו מטרה חדשה בעבודתו, לעבוד לטובת הציבור, להטיף מוסר לבני האדם, להורות להם את הטוב ואת הצדק.
כל המטרות הפרטיות שהיו לו בעבודתו לפנים הן היו לאפס, חייו הפרטים ריקים עתה מאהבה. בתהילה וכבוד ששבע למכביר בחל, וגם העושר היה לו לאסון ויפזר אותו לאחרים.
וכל אלה באו לו יען כי הלך עד כה בדרך לא טוב, כי רק את טובת עצמו ביקש בעבודתו, כי היתה לו עבודתו רק לאמצעי לטובתו הוא.
עתה נפקחו עיניו לראות ולהכיר מטרת עבודת הסופר, אשר רוח ממרום בו, אשר חננו אלוהים בכשרון וייתן לו לשון לימודים ועט-סופר, הלא היא: להיות לנביא, למוכיח לבני האדם, ללמד תועים בינה, לטעת את דברי אלוהי הצדק בלבבות, לבער אחרי הרע, הרשעה והזדון שבקרב החברה האנושית.
היש מטרה נעלה יותר מזה לסופר?
אז החל לכתוב רק לתועלת הכלל, לטובת אחרים.
אז החל לכתוב את ספריו המלאים רק מוסר וצדק.
פעם השמיע קולו ברמה וידבר רתת וימטר אש וגפרית על סביבותיו, ויהי עטו אז לשבט מוסר להכות בו על קדקוד כל עושי הרשעה.
ויהי עטו אז למטאטא השמד, לטאטא את כל הסחי והזוהמה שבקרב החברה.
ויהי עטו אז לחרב פיפיות לגזור בו על ימין ועל שמאל.
ונשוא לא נשא אז פני איש ומפלגה, ורק את אשר שמה האמת בפיו השמיע ליחיד ולרבים.
בשוט לשונו היכה את העשירים, הטוחנים פני עניים, את התקיפים העושקים ומוצצים דמי החלשים; וגם על העניים והחלשים, הנעשקים והמצוצים שפך את חמתו, על אשר ייתנו גוום למכים ולחייהם למורטים, על אשר ייתנו את עצמם להיות למרמס לרגלי התקיפים, על אשר לא יגנו על זכויותיהם בכוח.
ופעם כאוב מארץ השמיע אמרתו וידבר תחנונים וישפוך דמעות רבות.
ויהי עטו אז למקונן על צרות הנדכאים והנענים ולשופך דמעות על גורל הנעלבים.
ויהי עטו אז לשליח-רחמים, להרך את הלבבות הקשים ולעורר רחמים בקרב בעלי יכולת על העניים וקשי-יום.
ויהי עטו אז למלאך השלום והאהבה, לשכך את חמת המריבים והנלחמים זה בזה, לקרב את המפלגות והקיבוצים זה לזה, ולעורר את אהבת הבריות, אהבת האדם לאדם, אהבת עם למשנהו, בקרב בני החברה.
ודרכים שונים בחר לו בעבודתו זו:
פעם היו ספריו לראי נאמן לחיים, שבו נשקפה המציאות בכל כיעורה ונוולותה, בכל הוותה ומרירותה, בהיות בהם החיים ההווים מצויירים בצבעים נאמנים, למען אשר יראו בני האדם על ידם את ערוותם ויתבוששו, למען אשר יתעורר גועל נפש בקירבם למראה חייהם המכוערים וישאפו לשנותם.
ופעם היו ספריו למקסם-נעים להחיים, שבו שחק העתיד האפשרי לפני בני האדם, עתיד מלא הוד ונועם, בכל יופיו וחינו, בהיותם מתארים את החיים שאינם עוד במציאות, שנבראו רק במוחו הקוסם ובלבו הבוער של המשורר, למער אשר ימשכו אחריהם בקסמם ויופיים את בני ההווה, ויתאמצו להגיע במהרה אל האידיאלים הנעלים המזהירים לפניהם.
אז היו באמת עיתים רבות אשר בהן היה המשורר מלא רצון ואושר הנפש.
אבל האושר לא ארך.
כי כפעם בפעם התעורר מתרדמת ההזיה השפוכה עליו וייחל להתבונן אל החיים בעיניים פקוחות, ואז נוכח לדעת כי רק מרוב תום והזייה נפתה להאמין, כי יש בכוח עט וספרים לשנות את ערכי החיים, את המציאות; כי כל המוסר שבספריו הוא לא לעזר ולא להועיל, כי איננו עושה כל רושם ממשי בקרב החברה לשנות את דרכה לטוב; כי העולם כמנהגו נוהג, למרות צעקותיו ומחאותיו, למרות תחנוניו ודמעותיו. התקיפים והעריצים בזים לו ולמוסרו, ומביטים אליו כאל בטלן הוזה הרחוק מהחיים וצורכיהם, והחלשים והנדכאים אינם שומעים כלל את דבריו מקוצר-רוח ומעבודה קשה. הנה הוא כותב את דבריו בדמע עיניו ובדמי לבבו, בכל עומק הצער והכאב הלוהט שבנשמתו, ושם קוראים את דבריו ומהללים את יפי סגנונו ונועם שפתו, והמבקרים באים וקושרים כתרים לכשרונו הספרותי, כאילו אל זה הוא נושא את נפשו. הוא נוכח לדעת כי יש גם אשר החיים המנוולים, חיי החטא והזדון, שהוא מתאר בספריו בצבעים כל כך נאמנים, תחת לעורר בקרב קוראיו רגשי תיעוב וגואל נפש להם הינם מושכים אחריהם את לב קוראיו לחקות אותם ולטעום גם הם מפרי החטא והזוהמה שבהם; והחיים היפים והנעלים, חיי הטוהר וצדק של העתיד, שהוא מעביר לפניהם, נוסכים עליהם תרדמה, לבלי התבונן כלל אליהם, או מעוררים בקרבם פטורי שפה ומנוד ראש של לעג.
אז התעורר מחלומו ושכרון רוחו פג ורוח הקודש נסתלקה מעליו וייחדל מכתוב…
Fata Morgana!
אז באה התקופה החמישית, היא האחרונה, תקופת היופי.
רעיון חדש עלה אז על לבו:
אין כל פלא שהמוסר אינו פועל כל פעולה על בני האדם לשנות את דרכם לטוב, בהיותם שקועים כל הימים בגסות החיים וכיעורם, במצולות המציאות היבשה, מבלי הכירם את היופי שבטבע ובחיים, באמנות ובשירה. רק אותו היופי הנשגב, האין-סופי, שבכל היקום, שבכל בריאות האלוהים והאדם, רק הוא מסוגל לרומם את רוח האדם ולטהר את נפשו; רק הוא מסוגל לברוא לב חדש לבני האדם ולשנות את ערכי חייהם.
רק אז כאשר יתעלו ויתעדנו בני האדם על ידי הכרת היופי הנצחי שמסביב להם; רק אז כאשר תתלהב נפשם ולבם יילך שבי מקסמי כל הטוב והיפה שבכל הגדול והיפה; רק אז יהפוך הכושי שבאדם את עורו, והעבד הגס והמשועבד לקטנות שבחיים יהיה לבן מלך, חופשי ובן-חורין גמור – ואז יבוא המוסר מאליו; אז תחדל הרשעה וממשלת הזדון שבחיים; אז ישפך רוח תום ואהבה על כל הנברא בצלם אלוהים, והכול יתעדן, יגדל ויתקדש…
אז החל לכתוב את ספריו היפים על היופי באלפי גווניו: על היופי שבאלוהים ובבריאה; על היופי שבארץ ובשמים, שבשמשות ובלבנות ובכל העולמות הגדולים הגלויים והנסתרים, בכל הנקודות הקטנות והמאירות; על היופי שבאביב ובחורף, שבחוויה ובכיליון, שבחיים ובמוות; על היופי שבמציאות ובדמיון, שבאהבה ובנקמה, שבמלחמה ובשלום; על היופי שבשירה ובאומנות.
אז כתב את ספריו על יפי הטבע והאמנות המחקה אותה; על יפי הטבע שברא האלוהים ועל יפי תמצית הטבע שברא האדם; על היופי שבמעשי בראשית ושבמעשי האחרית, שבכל אשר יחדש ויברא האדם בכל יום, למן הימים הראשונים ועד הימים האחרונים.
אז כתב את ספריו על היוצרים והאמנים והגדולים, על המשוררים, המזמרים והמנגנים, המשחקים והמחוללים, על הציירים והמפסלים, שבהם התאמץ להרחיב את ראיית בני האדם ולפתח את שמיעתם, למען אשר יראו את אשר מסביב להם בעיניים חדשות וישמעו את קול האלוהים המתהלך בגן הבריאה למקצהו האחד עד קצהו השני.
בכנפי הנשר התרומם אל על ויהי מאושר בחושבו כי נושא הוא בכנפיו את כל בני האדם וגם הם מתרוממים איתו אל על…
אבל פתאום גז חלומו וירא וייווכח, כי כנפיו קלות למאוד, כי רק הוא התרומם בטיסתו; אבל כל הקהל הגדול נשאר על עמדו מתחת, בשפל…
היופי שבטבע ובכל בריאת האלוהים היפה איננו מושך אחריו כל לב, “מאי קא משמע לן?” הם שואלים למקרא דבריו הנישאים על יפי הטבע והבריאה, הכי לא ידוע זה גם לנו בלעדו ואיזה חידוש הוא משמיע לנו בזה? ומה בצע בכל אלה? כן, מה בצע?! איך יכירו לדעת את היופי אם גם בהתבוננם בו לא יסירו מעל עיניהם את אותם המשקפיים המגואלים, משקפי הבצע והתועלת המעשית? ויש אמנם רבים המהללים את יפי הטבע, אבל רק מן השפה ולחוץ, רק מתוך חובה לברך על זה איזה ברכות, או בתור חיקוי ונימוס ריק; אבל ההכרה החיה מהדר הטבע ויופיו נעדרה מלבם, ואיך אפשר שיביטו אל הדר הטבע ויופיו בהתבוננות הראויה ויתענגו עליהם, אם היו להם כל מחמדי הטבע לקניינים, שכל אחד אומר כי לו הם, והם מתעצמים ומריבים עליהם זה עם זה ונלחמים על אודותם כל הימים?
והיופי שבאמנות גם הוא איננו לוקח את הלבבות באמת. אמנם לו יש מעריצים ומכבדים במספר רב יותר, יען כי בכמה מקצועות הוא רק חיקוי להטבע, מלאכותי במידה ידועה; אבל גם היה הוא על פי רוב רק לקניין שמתהדרים בו לעומת אחרים, לקניין שקונים אותו בכסף ומציגים אותו בחדרי משכית, מבלי אותה ההכרה החיה הדרושה, מבלי אותה ההסתכלות העמוקה בנשמה המחייה אותו והתרוממות הנפש הראויה למראה בריאה אמנית אמיתית. וכל אותם מעריצי האמנות הם ברובם נעדרי חוש היופי הטבעי ונגררים על כן בבלי דעת אחרי משפטי אחרים, ואשר על כן הם רק מפטירים בשפתם תהילות האמנים המוסכמים מאחרים ובריאותיהם המפורסמות.
לא! קשה להביא את הכרת היופי בלבות אלא שלא חוננו בכשרון הכרת היופי מטבעם… אי אפשר לתת לבני אדם לב חדש, עיניים חדשות ואזניים אחרות…
ולעומת אלה השלווים והדשנים המתהדרים באמנות וביופי ולבם נבוב, יש הרבה, הרבה בני אדם שחוננו מיוצרם בכשרון הכרת היופי; אבל המציאות המרה, ייסורי החיים ופגעיהם מרחיקים אותם בזרוע מעולם היופי… איך אפשר לאמור שירה באזניהם ולשפוך את רוח היופי עליהם אם טובעים הם בים צרה וגוועים ברעב ונצמקים במחסור?
הוא התעורר גם מחלומו זה ויחדל ממנו.
Fata Morgana!
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
בדד ישב לו המשורר בדמי הליל האפל על מעקת עלייתו ורוחו מלא אבלות ויאוש…
אפלה ודממה מסביב, אין זיק אור, אין כוכב נחמה…
מה יתרון לו מכל עמלו?…
* * *
– אל נא תיוואש, יקירי! – הגיע לאזניו קול נעים, ולפניו הופיע כרובו האהוב, כרוב הדמיון – הבה ואשאך רגעי מספר על כנפי ואראך איזה ממחוזות החיים, וראית את היתרון שבעמלך…
וכעבור רגע הובא אל אחד הבתים הקטנים והנמוכים אשר באחד הרחובות הנשכחים, בחדר צר ואפל, מלא עשן ואשר מכל פינותיו נשקף העוני באלפי עיניים, ששם אל שולחן קטן וצולע, לאור נר כהה, יושב עלם אחד לבן-פנים וכחוש, בעל לחיים נובלות ושפתים צומקות, לבוש קרעים ורועד מקור וקורא בספר.
לרגעים הוא מרטיב את לשונו ברוקו ובולע אותו כמו להשקיט בזה רעבונו או צמאונו.
רק עיניו יפות ומאירות, ועל פניו שפוכה נהרה.
– הרואה אתה את העלם הזה? – לחש לו כרובו – הוא נקשה מרעב ורועד מקור. חייו ההווים רעים ומרים מאוד. יתום הוא מאב ואם. כל היום עבד בזיעת אפו להשתכר מטבעות אחדות לכלכל בזה את אחיו הקטן הלומד “בתלמוד תורה” ולקנות מעט יין להביא אל אחותו הצעירה ממנו, השוכבת בבית החולים, והוא בעצמו רעב ללחם, והנה עתה שב מעבודתו ומביקורו את אחותו בבית-החולים ואת אחיו בתלמוד תורה, והוא מוצא נוחם לנפשו בקריאת הספר אשר לפניו. והיודע אתה מה הוא קורא? הבט נא.
הוא הביט ויכר כרגע כי קורא העלם באחד מספריו שחיבר הוא.
– ועל מה זה ינהרו כה פניו? – שאל את הכרוב.
– ספרך מעורר בקירבו תקוות טובות של העתיד – השיב הכרוב. הוא רואה עתה בדמיונו, לרגלי קריאתו בספרך, את עצמו בעתיד, בתור איש גיבור ושבע אהבה ורצון, עושר ואושר…
– ואיך יהיו חייו באמת? – שאל המשורר.
– חיים רעים ומרים מאד, חיי עוני ושפלות, ייסורים ומכאובים.
Fata Morgana! התפרץ קול המשורר במרירות.
______________
כעבור רגעים מספר התנשא הכרוב שנית ויבא את המשורר אל בית-האוסף לזקנים, בית דל ועזוב, מלא שיממון וייאוש, והנה שם באחת הפינות, באחת המיטות השבורות שוכב זקן חולה אחד, אשר עיניו סגורות למחצה, והמות כבר החל לחרות תוויו על פניו.
ופתאום אורו עיני הזקן ויבט סביבותיו בעיניים מלאות רצון ונחמת אושר.
– מה זה היה לזקן הגווע שאורו פניו פתאום? – שאל המשורר את הכרוב בתימהון.
–לפני שעות אחדות קרא באחד מספריך – השיב הכרוב – והוא עורר בקירבו זכרונות נרדמים של הילדות, העוברים עתה ברוח לפני הזקן, והם נסכו עליו אור מיוחד ונחמה לפני עזבו את עמק הבכא.
– ואיך היתה ילדותו של הזקן? ואיך היו חייו באמת? – שאל המשורר.
- ילדות מרה וחיים מרים, אבל יען כי מעת לעת הורעו חייו, נדמו בעיניו העיתים שעברו ליותר טובות מהבאות אחריהן, ועתה באחרית חייו נדמתה לו ילדותו כגן-עדן, מלא אושר ונועם. וזה פעל ספרך – השיב הכרוב.
Fata Morgana! קרא המשורר שנית במרירות.
– כן! – השיב הכרוב בקול מביע נחמה – שם עורר ספרך Fata Morgana של העתיד, ופה – Fata Morgana של העבר, וזה היתרון שבעמלך, כיתרון שבעמל כל משורר אמיתי, שיכול לוא גם לרגעי מספר לעורר בלב קוראיו אילוזיות נעימות כאלה להיות להם לנחמה ברגעי חייהם ההווים המרים.
שני חזיונות
מאתבן אביגדור
שתי אנחות
מאתבן אביגדור
(חיזיון)
(א)
הלילה הוא ליל התשיעי לירח אב!…
החושך יכסה ארץ וערפל שמים. אין ירח כסף, אין כוכבים נוצצים בשמי מעל. ענן גדול אחד יעיב את כל היקום ובאדרתו השחורה יליט את השמים, את פני כל החיים, הצומחים והדוממים, את פני הבריאה כולה…
צעיף אבל פרוש על פני הטבע… הבריאה מתאבלת…
סער גדול וחזק מתחולל בחוץ ומרגע לרגע יגבר חיילים…
היקום נאנח, ירים קול צווחה וייליל בקול נורא, מחריד לב ונפש…
נטפי גשם יורים ארצה – השמים בוכים…
החושך יכסה ארץ ואני הולך בדרך עזובה ונשכחה מני רגל, בודד ושומם… עצמותיי תרחפנה מסועה, שיניי רועדות ושפתי תצללנה… הנני מתנודד בלכתי, קרסולי ימעדו לרגעים ורגליי תתנגפנה באבני נגף… והרוח יסחבני סחוב והשלך ויטלטלני טלטלה לכל עברי הדרך… נשמת אפי תקצר מרגע לרגע, אשום ואשאף יחד…
ונתיבות חושך ואורחות עקלקלות, צרות וסבוכות זו בזו, יוצאות מן הדרך לעברים שונים, ואנוכי אטה כפעם בפעם מן הדרך הצדה ואתע בישימון נתיבות החושך והאורחות העקלקלות… אל כל המקום אשר אפנה לא תחזינה עיניי כל מאומה, כל חי וכל רמש, כל עץ וכל שיח… אך חושך ואפלה מסביב לי, חושך ממעל, חושך מתחת, חושך מכל עברים… וחושך ואפלה גם בלבי השומם… רגשי מורא ופחד, רגשי בלהות ושיממון ימלאו את כל קרביי…
ורוחות איומות תרגיזנה שמים וארץ… ואוזניי תקשבנה קול יללתן וצווחתן… וקולות משונים יישמעו פתאום במרומי האוויר ממעל… וקול גלים זידונים ומשברי ים זועף מתחת… ושמה בתוך חשרת האופל ייראו לעיניי המון צלמי בלהות, שעירי שחת ובני תפתה, רוחות ולילין, שדים ולצים, המריעים לעומתי בצחוק נורא כרעם ומאריכים לשון, לשון גדולה וארוכה, למולי… וכל הקולות האלה יתלכדו ויהיו לקול המולה גדולה ושאון מוזר מאוד…
כל הכיכר היה לחרדת אלוהים…
לבי מלא רגשי מורא ובלהות ורוחי הגה פחדים…
ומתוך המולת הקולות הזרים והמשונים האלה הגיע לאוזניי פתאום קול דממה דקה, כאוב מארץ יצפצף, קול אנקה חלושה, כאנקת החולה בעת הגסיסה… וקול הדממה הזה יחריש את כל הקולות הגדולים והאדירים הצווחות והשאגות, הנשמעים מכל עברים בהמולה גדולה… הקול הזה הוא קורע לה וגוו, פולח כליות ונפש… הקול הזה חודר ללבי, למוח עצמותיי, לכל טפי הדם אשר במסלולי עורקי… הקול הזה כקול אנחה היא, אנחה מרה וממושכה, אנחה איומה, מרגזת שמים ממעל וארץ מתחת…
וכרגע והנה תמונה מוזרה עפה ברוח לנגדי… פניה מפיקים חמלה ותחנונים, אפיסת כוח והתייפחות הנפש… קמטי מצחה רחבים ועמוקים ובהם חרותים תווי תוגה נוראה, עצבת ולחץ… עיניה כעיני יונה גוועת בעיני אהובה מתגעגעת… גווה דל ורזה ורגליה ארוכות ודקות ורטובה כולה במים…
– מי את? – שאלתי את התמונה בחרדה.
– “אנחה” שמי! – ענתה התמונה בקול דק ואיום.
– בת מי את? ומה שם מקום מולדתך?
– אבי הוא איש זקן וחולה, אין אונים וכוח, ואמי שכולה וגלמודה ושם מקום מולדתי “עזובה”.
– ולאן תעופי?
– השמימה!
– ומי יעלה למרום?
– הרוח!
– הואילי נא, אנחה, וספרי לי תולדתך וקורת אבותייך.
– הנה שמה מרחוק תחזינה עיניי את ריעך הטוב, את דמיון הולך וקרב אליך, הוא ימלא את חפצך ויודיעך את כל אשר תחפוץ לדעת.
ותתנשא התמונה ברוח ותעף למרום השמים…
(ב)
עוד עיניי נשואות למרום, עודני מרעיד ושומם ומתבונן אל דרך התמונה במרומי האוויר… עוד מראה מרחף על פניי, עוד יצלצלו באוזני דבריה וקולה הנוגה – והנה ריעי דמיון ניצב לנגדי…
– ריעי! – קרא דמיון בגשתו אליי – הנה אתה חפץ לדעת את תולדות האנחה, את אבותיה וקורותיהם, גם מגמת חפצה בשמים, הבה ואמלא את חפצך…
ובדברו העלני על כנפיו ויתנשא איתי ויעף…
ברגע אחד ובטיסה אחת הביאני ריעי אל ארמון גדול, רם ונישא, המעורר השתוממות ותימהון בלב כל רואהו… ויעבור איתי דרך כל חדרי הארמון. החדרים יפים ונהדרים. דלתותיהם גבוהות ורחבות ומשוחות בששר נחמד למראה ועליהן פיתוחים מעשי צעצועים והינן פתוחות לרווחה. החדרים רחבי ידיים ומרווחים. רצפתם היא רצפת אבן שיש לבנה ועליה מרבדים יקרים פרושים לאורכה ולרוחה. קירותיהם גבוהים ומכוסים במעטפות משי עם רקמת חוטי זהב וכסף, מקלעות פרחים ופטורי ציצים. מראה הסיפון מראה תכלת השמים ובו תורי זהב ונקודות כסף. חלונותיהם גבוהים ורחבים וקרועים אל גנים ופרסים נחמדים נותני ריח ניוחו, ורוח צח משיב נפש יפרח דרך החלונים אל תוך החדרים.
ובתוך החדרים פנימה תחזה כל עין: כלים יקרים, כלי זהב וכסף, עצי ארזים ואלמוגים, שש ומשי, וכולם ערוכים בסדר ובמשטר, עד כי יפליאו את עין הרואה, ואגני פרחים ושושנים ניצבים על ידי החלונות והינם מפיצים ריח נעים וערב.
כל החדרים האלה מלאים אנשים ונשים, כולם בריאי אולם ואמיצי כוח. מבנה גוום איתן וחזק, וכל יצורי גוום ואבריהם יפיקו אומץ וגבורה. פניהם צוהלים, דשנים ומלאים, כולם שמחים וטובי לב, אוכלים ושותים. עלזים וחוגגים, מתענגים ומתעדנים, שרים ומזמרים, מרקדים ויוצאים במחולות…
שונים המה החדרים זה מזה בגודלם ורוחבם, במראיהם וצביונם, בסדריהם ומשטריהם; אבל כולם נהדרים ונחמדים המה. גם האנשים אשר בהם שונים אלה מאלה; אבל כולם בריאים ושלמים, שמחים ועליזים, חוגגים וטובי לב… אך אין שלום ביניהם, והינם מריבים ומקנאים זה בזה…
גם אנשי החדרים שונים אלה מאלה; אך טיפוס אנשים אחד מצאתי כמעט בכל חדר וחדר והוא שונה תכלית שינוי מיתר טיפוסי האנשים אשר בחדרי הארמון. האנשים ההם המה רזים ודלים, פניהם חוורים ונוגים ועצמותיהם שפו, גבם כפוף וכל יצורי גוום רועדים ומתגודדים, עיניהם מפיקות אימה ופחד… ומבטיהם תועים הנה והנה… וגורלם שונה מאוד מגורל יתר אנשי החדרים. בחדרים רבים עומדים הם כעניים בפתח או בירכתי החדר, או מלקטים עצמות ופירורים תחת השולחנות ביחד את הכלבים… והינם מגואלים ולבושי קרעים, ואין מי מאנשי החדר אשר יפנה אליהם, ויש אשר ירקו העוברים בפניהם ומשליכים עליהם נעל. או דוחפים אותם מאיתם בשתי ידים ודורכים עליהם ברגל גאווה. ובחדרים רבים אמנם גורל אחד להם וליתר האנשים, וגם המה שמחים וצוהלים יושבים אל השולחנות ואוכלים ושותים, גם מרקדים יחד את חבריהם ויוצאים איתם במחולות; אבל גם עיניהם מפיקות יראה ופחד… וכל הליכותיהם מפיקות חנופה ושפלות… ויש אשר אנשי החדרים מביטים גם אליהם בבוז ושאט בנפש כעל פחותים ושפלים מהם ולא יארחו לחברה איתם…
המחזה הזה הוגה את רוחי ויעציבני: “מדוע? – התעוררה שאלה בלבי – מדוע נבדלו האנשים האלה לרעה מכל חבריהם? הלא האנשים המה כשכניהם וגם להם המשפט לחיות ולהתענג על מנעמי החיים!”… התבוננתי היטב בפניהם ואכיר בם אותו יחד ואצילות גאון והוד, ואדע כי המה מגזע אצילים ואנשי שם – ואתעורר לחמלה עליהם…
– מי המה אלה? – שאלתי את דמיון ריעי בהראותי באצבעי עליהם
– המה בני הזן החולה, אבי אנחה, אשר הנני מוליך אליו הפעם – ענני דמיון.
אך מחזה אחר אשר ניצב לפניי ברגע ההוא עשה עליי רושם אחר. ראיתי והנה האנשים האלה מתערבים בתוך התולעים והרמשים הרוחשים על הרצפה וזוחלים על גחונם איתם יחד… ראיתים והינם נופלים אפיים ארץ וכורעים ברך לפני כל גרי החדרים ונושקים את כפות רגליהם הדורכות עליהם בגאווה ובוז… ראיתי – וכל קרביי מלאו רגשי בוז וגועל נפש. בזתי להאנשים האלה המשפילים את כבודם עד עפר ויורדים למדרגת הרמשים והתולעים… ואצדיק עליהם את הדין.
– אל נא תבוז להם בלבד: – שמעתי קול דמיון קורא אליי – עיניך הרואות את מצבם, כי אין להם חדר מיוחד כליתר גרי הארמון, כי גורשו זה כמה מחדרם שהיה להם לפנים והינם דרים ב“שכנות” בחדרי זרים, הינם מפוזרים ומפורדים בכל חדרי הארמון, ו“כזרים” אמנם ייחשבו בעיני כול, וכ“שכנים” ידם על התחתונה והינם מצפים לחסדי בעל-הבית, לחסדי אדוני החדרים, כי ייתנו להם לשבת בחדריהם – ואין לך להתפלא איפוא אם המצב הזה יפעל פעולה רעה על רוחם, כי ימלא כל קירבם רגשי יראה ופחד ויביאם גם לחנופה ולהכנעה יתירה.
והנה באחת הפינות אשר לארמון הזה, בפינה מסותרה וחשכה נפתחה לפניי פתאום, לא ברווחה, דלת קטנה, דלת ישנה, שבורה וסדוקה פה ושם, וחדר קטן נגלה לעיניי… ואבוא אחרי דמיון מוליכי אל החדר ההוא.
החדר קטן וצר, דל ואפל. קרקע החדר איננה רצופה, כי אם פשוטה ועורה, רטובה ולחה ומלאה בורות וחפירות עמוקות. קירות החדר הרטובים מכוסים בפיח ושחור ומעוררים זוועה וגועל נפש. תקרתו נמוכה וטיחה כבר נפל מעליה. חלונותיו קטנים ומגיעים עד לארץ וקרועים אל אגם ביצה ורפש, המעלה צחנה ובאשה באף כל עובר, וריח רע ומשחית יחדור תוכם אל החדר פנימה. האויר רע ומחנק נפש. גם כליו פשוטים ושבורים המה ועומדים בלי כל משטר וסדר… באמצע החדר עומד שולחן ישן נושן, צולע על ירכו, ועל ידו ספסלים ארוכים הנעים הנה והנה בשבת איש עליהם.
שם במיטת עץ, ישנה ובלה מזוקן, שבורה וסדוקה פה ושם החגה ונעה לכל עבר, בגעת בה יד איש, ומשמיעה קול שריקות מוזרות, שוכב איש זקן ושבע ימים. פניו לבנים כפני מת ובהם קמטים רחבים ועמוקים, עצמות לחייו שפות, חוטמו שרוע, עיניו שקועות בחוריהן ושמורות לבנות וארוכות תכסינה אותן. בשערות ראשו הלבנות כשלג קרחה ועליה גילדי קרח. צווארן כחוש ועצם גרגרתו בולטת החוצה. הנהו מכוסה בבגד ישן וקרוע, טלאי על גבי טלאי, ירוק ככרתי מרוב ימים, אך הטלאים מצבעים שונים ומשונים המה. מראה הבגד המגואל והמטונף בבוץ וחלאה, יעורר גועל נפש ומיאוס בלב הרואה. יש אשר לא יספיק אחד מכנפי הבגד לעור השוכב, ולעין ייראה אחד מאברי השוכב הרזים והדלים, יד או רגל, צד או ארכבה, עירום ועריה, והרואה יתגודד למראם, ויש אשר יקפל הבגד או כי יירום מעט וייטה הצדה ולעין יגלה מראה נורא: כל גוו הזקן מכוסה בפצעים אנושים, חבורות ומכות טריות וליחה צהובה ירוקה, ועליו תחבושות חרדל ועלוקות מוצצות דם. עיניו עצומות. כל אות תנועה וחיים לא נראה בפני הזקן, והנהו שוכב על ערשו כבול עץ, בלי רגש בלי נוע. נורא הוא מראה פני הזקן; אך עקבות יפי העלומים עוד לא עברו מעליהם.
על השולחן הקטן שלפני המיטה צבורים המון פתקאות קמיעות, גם סמים שונים, עשבים וירקות. על יד המיטה יושבים אנשים שונים, בהם זקנים וצעירים. מראה פניהם יעיד בם כי בני הזקן החולה המה. רבי הזקנים יושבים על הארץ, מתפלשים בעפר, מקוננים ובוכים בדמעות שליש… ורבי הצעירים עליזים ושמחים, משתעשעים בשעשועים שונים, אוכלים ושותים, שרים ומזמרים, רוקדים ויוצאים במחולות ועושים כמעשי שכניהם יושבי החדרים הטובים והיפים.
(ג)
– זה הוא הזקן אבי אנחה! – קרא אליי דמיון ריעי בהראותו באצבעו על השוכב במיטה – האיש הזה היה לפנים מאושר בחיים. הוא היה בריא אולם, קומתו היתה זקופה ורגלו ישרה. הוא היה יפה תואר וטוב רואי, פניו היו יפים ונעימים, לחייו מלאות ואדומות, עיניו מפיצות זיקי אש לוהטת ומבטים חדים וחודרים, צווארו עב ושמן ולבושו הדר – ויחי חיים טובים ונעימים בחדר אשר במזרח הארמון, חדר יפה אף נעים, נחמד וכלול בכל פאר והדר, אשר עלה ביופיו ומראהו על כל יתר חדרי הארמון, בחברת אשתו היפה רבת החן והקסם, אשר אהבה כנפשו. שמה התענג על רוב טוב ונועם ויהי מאושר בחיים.
אך גם לאושרו בא הרץ! שכניו הרעים קינאו בכבודו ותפארתו, וייחלו להציק לו ולענותו – ואחרי כן גירשוהו כלה מחדרו וירחיקוהו בחזקה מזרועות חברתו ואשת בריתו האהובה לו, ויפשיטו מעליו את בגדיו החמודות, וכל כבודו ותפארתו שמו למרמס.
ומני אז ירד מלאים! שכניו הרעים לא אמרו די להוות נפשם, והמעט מהם כי גרשוהו מחדר מגורו, כי הרחיקוהו מרעיתו, אהובת נפשו, כי הפשיטו מעליו בגדי תפארתו ויחפצו גם להכריתו כלה ולאבד כל שם וזכר לו… ויתנפלו עליו בחמה שפוכה, ויכוהו, ויפצעוהו, וידושו את בשרו בקוצים וברקנים, וישפכו את דמו כמים. פינות צרות וחשכות ייחדו לו, במקום אוויר משחית ומחנק נפש, ויסגרו בעדו בבריח ודלתיים לעצור בעדו מצאת מפינתו הצרה למרחב…
וגם שמה התפרצו כפעם בפעם ויעשו בו שפטים נוראים באש ובמים ובכל כלי מועקה. אות קלון שמו על מצחו, על יצורי גוו ועל בגדיו… וכן דחוהו מאיתם בחמה ובוז ויסגרוהו בחדר הצר והאפל הזה…
כל הרעות האלה מאז ומלפנים הרסו עמודי בריאותו, גזלו מבחר כוחותיו ויעשוהו לחלש אין אונים, דל ורפה כוח, וימיטו עליו מחלה כבדה וממושכה, עד כי נפל לאחרונה למשכב, והנהו שוכב על ערשו, ערש דווי, בלי כל אות תנועה וחיים – כאשר עיניך רואות הפעם – ויהי כמעט לאחר. יפי הפנים המאירים ונעימותם, אור העיניים השחורות ומבטיהן החודרים, הגאון וההוד אשר היו שפוכים על פניו, הדר קומתו הזקופה והישרה, אודם לחייו, משמן צווארו וכל יצורי גוו חלפו כצל… ומה עיניך רואות אתה? בריה משונה המעוררת חמלה ומנוד ראש… גל של עצמות יבשות…
והבנים? הינך רואה את מעשי הבנים והליכותיהם את אביהם הזקן החולה… הזקנים טפש כחלב לבם לבלי ראות ולבלי הרגש את נגעי אביהם ואסונו…
– הלא יושבים הם על הארץ, מתפלשים בעפר, מקוננים ובוכים! – קראתי אל דמיון.
– לא תמיד המה עושים כזאת – ענני דמיון – היום הזה יום אבל הוא להם מדי שנה בשנה, כי בו גורש אביהם מחדרו לפנים ויילך שבי לפני צר; אבל האבל איננו טבעי כי אם מלאכותי והדמעות הנוזלות מעיניהם אינן יוצאות מעמקי הנפש, מקירות הלב – אך נטפי מים הן. יד ההרגל עשתה זאת. המה יתאבלו ביום הזה כי חובה עליהם להתאבל, כי כן נצטוו ולא יותר. ובכל הימים לא ישימו לב כלל אל מחלת אביהם החולה. בכל הימים עסוקים הם בענייני עצמם והנאתם הפרטית. – יש גם אשר ישחקו במשחקי ילדים ומתעסקים בעניינים תפלים וחסרי טעם, ויש גם אשר ינצו איש את רעהו וקוראים למהלומות… רבים מהם אמנם יודעים כי חולה הוא אביהם ומחלתו עצומה ומסוכנה; אבל לא ידעו טיב מחלתו, סיבתה ומקורה, ולכן לא ישכילו לתת לו סמי מרפא טובים ומועילים, וישקוהו סמים מתוקים, שאין בכוחם לרפא את מחלתו, כי אם להפיל עליו תרדמה ולהכחיד מקירבו כל הרגשה, או נתנו לו “קמיעות”, סגולות הבל ולחשי שווא, עשבים וירקות וגם עתה לא יחדלו מתת לו “תרופות” כאלה… ורבים מהם עוד הרעו לו רעה גדולה, בשומם על ראשו גילדי קרח ועל גוו תחבושות חרדל ועלוקות מוצצות דם הקוראות: “הב! הב”, באומרם, כי על ידם יירפא ממחלתו; אבל המה עוד הכבידו את המחלה פי שניים ויגדילו את הסכנה… וכל אלה לא ינסו לעשות איזה דבר לטובת אביהם. לא ישכילו להעלות ארוכה למחלת אביהם בפעולה ובמעשה. המה יסתפקו בבכיות, בקינות ובעצות… ורבים מהם לא ישעו אליו כלל ואינם מצטערים אף במעט בצרת אביהם החולה. האנשים ההם לא ישעו אליו כלל ואינם מצטערים אף במעט בצרת אביהם החולה. האנשים ההם רעי לבב הם ואכזרים, אהבת עצמם תמלא את כל חדרי לבבם עד אפס מקום בהם לאהבה אחרת, לאהבת אביהם, ואחת היא להם אם יקום אביהם מחוליו ואם לא, ולא עוד כי חפצים המה במיתתו והינם מתאמצים לקרב את קץ ימי חייו… ובעת אשר אביהם החולה מתהפך לעיניהם על ערש דווי, במכאובים נוראים, הינם אוכלים ושותים, חוגגים ושמחים… ויש אשר יבגדו בו ויתוספו גם המה על שונאיו…
יש אמנם יוצאים מן הכלל; אבל הבנים האלה בטלים ברוב וקולם הוא כקול קורא במדבר ואין ידיים לפעולתם…
והזקן החולה? הוא שוכב על ערשו בלי רגש, בלי נוע, בלי הרגש עוצמת מכאוביו ומחלתו האיומה והנוראה, ומבלי גם הרגש קרירות הקרח שעל ראשו ועקיצות העלוקות… רוח תרדמה נסוכה עליו זה עידן ועידנים, תרדמה עזה, תרדמת אלוהים… התרדמה הזאת היא פעולת הסמים המתוקים אשר השקוהו רופאי האליל ותוצאותיהם… ובשנתו הנה חולם חלומות נעימים ושונים, לפי רוח מלאכי החלומות הניצבים סביב למיטתו… יש לפעמים והנה בחלומו: כרובים ומלאכי מעל נושאים אותו על כנפיהם ומביאים אותו שמה. שמה, אל חדר מעונו לפנים, אל רעיתו האהובה לו, ושמה יראה חיים טובים ונעימים… ויש לפעמים והנה בחלומו: אנשים אשר זרה להם רוחו יבואו לחדרו, יאירו אליו פנים, יורידוהו מעל המיטה, ייקחוהו בזרועותיהם ויביאוהו לחדרם, ושמה ידברו על לבו דברים נעימים וערבים, דברי אהבה, אחווה וחן… ושמה הנהו בריא אולם, איתן וחזק, אוכל למעדנים ושותה לרוויה…
אבל יש רגעים שבהם ייתן החולה אות, כי איננו כבול-עץ, כי הרגשתו עוד לא מתה בקירבו…
עוד לא כילה לדבר והנה הניד החולה את ידיו, רגליו, ואבריו, תנודה קטנה, שפתיו נפתחו מעט, ועל פניו ריחפה רוח תחנונים, ויללה איומה גחה מחדרי לבבו…
– זה לך האות! – קרא אליי דמיון ברגע ההוא – זה לך האות כי עוד לשד חיים בקירבו. יללה כזאת מקירבו, ביום הזה, בכל שנה ושנה…
היללה הזאת איננה מלאכותית, כי אם טבעית… היללה הזאת היא ארוכה ונשמעת, במשך כל הזנה, מסוף העולם ועוד סופו – אבל אך לאוזן מקשבת… לאוזן יחידי סגולה…
– ובכל זאת – הוסיף דמיון לאמר – גם ביום הזה עיניו עצומות מבלי הפתח.
(ד)
– רב לכם התהולל בהבל! – נשמע קול אחדים מהבנים הצעירים בדברם אל הזקנים – למה לאבינו לנוע אל חדרו השומם ולשוב אל רעיתו הזקנה, אשר כבר פג טעמה וריחה גמר, וחינה והדרה כבר סרו ממנה? למה לו לראות חיים עם אשה בלה, בעת אשר חדרים רחבי ידיים, מלאים כל טוב ויקר, כל פאר וחמדה, פתוחים לפניו, והוא יכול לבוא אליהם, לשכון בהם ולרוות דודים, נחת ועדנים, את בנות החן המרהיבות כל עין ביופיין ומראיהן הנחמד.
ויעזבו את חדר החולה ויבואו אל החדרים האחרים…
אחרי כן קרבו עוד המון בנים צעירים אל מיטת החולה ויתבוננו אליו רגעים אחדים. אחרי כן היטו את אוזנם לקול נשימות אפיו, וימששו את עורקי ידיו, ויקשיבו רב קשב לקול דפיקות לכו, ויקראו: “לשווא נישאר פה על מיטתו, הוא לא יחיה עוד, רגעי חייו ספורים המה, עוד מעט וקרב קצו!” ורבים מהם קראו: “ומה לו ולנו? ולמה נתגולל בחדר הצר והמעופש הזה, לשבוע כלימות ורוק ולחסר נפשו מטובה? הבה נעזוב את החדר הזה, אשר כתופת היה לנו ובאנו לשכון בחדרים האחרים. שמה לא נדע מחסור, שמה נוכל לרוות עונג ונחת מלא חפניים!”…
וימהרו ויעזבו גם המה את חדר החולה, ויבואו אל החדרים האחרים, ואחריהם נמשך המון אדם רב, מבני החולה הצעירים, עד כי בזמן רגעים אחדים עזבו כמעט רובי הצעירים את החדר…
ודומם ישבו הבנים המעטים, יחידי הסגולה, אשר לבם ער לאהבת אביהם וירידו בשיחם מכאב לב, וייאנחו, וייאנקו…
(ה)
– הבה אוליכך עתה לחדר האומלל הזה מלפנים! – קרא אליי דמיון ריעי.
ונעזוב את חדר החולה, ונעבור דרך חדרים רבים מחדרי הארמון עד אשר באנו אל חדר אחד במזרח הארמון, הוא החדר “עזובה”.
החדר הוא רחב ידים ומרווח, יפה ונחמד; אבל מה רבה בו העזובה, דלתותיו גבוהות ורחבות וצבועות בצבעי קסם; אבל שבורות הן ומלוכלכות זעיר שם זעיר שם. קירותיו גבוהות; אבל פשוטות ועורות. תקרתו מרהבת עיניים במראה הנחמד והנאווה; אבל אבק רב יכסה. רצפתו היא רצפת אבני שיש מחוטבות; אבל גלי עפר וערמות חול צבורים עליה בכל עבר ופינה. חלונותיו גבוהים ומאירים ודרך בם תשלח השמש קרניים אל החדר פנימה; אבל זכוכיותיהם מטונפות וסדוקות במקומות רבים וגזרי עץ וניר ימלאו את החיסרון. לפני החלונות גן גדול, גן מרהיב עיניים; אבל שמיר ושיח עלה בו, ובכל עבר ופינה מפוזרים ומושכלים ענפים יבשים, עלים נובלים וקוצים כסוחים, ומראים לכל את גודל החורבן והשיממון אשר בו, ובכל העזובה הרבה אשר בחדר, עודנו נחמד ומרהיב עיניים. אווירי צח ונעים,וריחות נעימים כריח “גן עדן” אשר בירכו ה' נודפים עד למרחוק. פלגי מים יזרמו מסביב לו בקול המולה נעימה, וגלי מימיהם, כמי נחל השילוח ההולכים לאט, דומם, אט, אט יהמיו.
ושמה באחת הפינות שוכבת אשה זקנה, עטופה בגדי אבל, פניה חיוורים ומלאי קמטים; אבל יפי העלומים עוד לא חלף מעליהם ואודם כהה עוד יכסה את לחייה. עיניה מפיצות מבטים נוגים ושוממים; אבל גם חודרים. תוגה חרישית מרחפת על פניה ורוח עצבת ושיממון נוסך עליהם… ואיזה קסם נעים ונורא כאחד יכסה את פניה… יש אשר מבטי עיניה תועים בחדר אנא ואנה… יש אשר היא מתייפחת ומפרשת בפיה ועיניה תזרומנה דמעות כמים… ויש אשר תיליל משבר לב ונואקת כגוועת…
– זאת היא אשת הזקן החולה! – קרא אלי דמיון – גלמודה ועזובה מאישה ובניה, היא בוכה במר נפשה על גורלה וגורלם המר. רחוק הוא אישה ממנה; אבל קרוב ללבה ואת ברית נעוריה עוד לא שכחה… אנשים רבים ושונים כבר באו אל החדר הזה לשים בו משכנם, ויצהילו לה פנים, וידברו דברי אהבה באוזניה… וינסו גם להפיל עליה מוראם ופחדם; אבל היא לא אבתה שמוע אליהם ולא נתנה להם את דודיה כי אך אל אישה תשוקתה… ביום הזה, יום הזיכרון לאבלה ושברה, היא מתייפחת ומייללת שכם אחד על כל הימים. זה לא כביר התפרצה אנחה מקרב לבה, היא האנחה אשר פגשת אותה בדרך נשואה על כנפי רוח למרום – אנחה כזאת תתפרץ מלבה ביום הזה מדי שנה בשנה.
התבוננתי לכל עברי החדר וארא באחת מפינותיו עדת יצורים שונים ומשונים, בריות שפלות זוחלות על גרונן, אשר אחרי התבונני בהם זמן רב נראו לי כצללי אנשים, כגמדים… פניהם לבנים כפני מתים ותו מוות חרות על מצחם. עיניהם מפיצות מבטים כהים ורפים. כל יצורי גוום דלים ורזים וכל הליכותיהם מפיקות עבדות, הכנעה ושפלות, והם מגואלים ומטונפים ולבושים בגדי עדיים והינם פושטים יד לכל עובר ומשתחווים בעד פת לחם ואגורת כסף. מראה האנשים האלה עשה עליי רושם רע, ויעורר בקירבי רגשי בוז וגועל נפש.
– מי המה אלה? – שאלתי את דמיון.
– המה בניה אשר באו אליה מרחוק, זה כבר, להסתופף בחדר הזה; אבל היא לא תרווה נחת מהם, כי יעציבוה מאד במראם והליכותיהם ולבה מר לה, בראותה את בניה עומדים על מדרגה שפלה כזאת.
עודנו מדבר והנה איש אחד עבר על פני עדת האנשים ההם וישלך להם אגורות כסף אחדות ויקרא: “הא לכם אגורות כסף וקוננו ובכו!”… ומיד הרימו האנשים קול בוכים, קול קינה ויללה, ויורידו דמעה מעיניהם ויתייפחו, וישוועו…
ופני הזקנה נהפכו לירקון, רגעים אחדים נאנחה ותעקם את שפתי פיה לאות בוז, ואחר אטמה את אוזניה ותלט פניה בכר שמראשותה.
– הרואה אתה את שפלות האנשים האלה? – קרא אליי דמיון בהראותו באצבעו עליהם – לא מצב אביהם המר ולא עוני אמם השכולה יעוררם לבכי וקינה, כי אם אגורות כסף… הקינות האלה תשרוטנה שרטת בנפש הזקנה והיא אוטמת אוזניה משמוע אותן…
כעבור רגעים אחדים חדלו הקינות, והמקוננים החלו לריב איש את רעהו בגלל האגורות: מי ייקח חלק גדול בהן ומי – חלק קטן…
– הה, אישי! הה, בניי! – דובבו שפתי הזקנה בלחש ודמעותיה נזלו חרש על לחייה – עד אנה, הה, אהיה כאלמנה שכולה? מתי אשוב לחזות בנועם פניך, אישי היקר? ובניי? עד מתי יהיו לי למורת רוח אלה הבנים בדרכם והליכותיהם? מתי יבואו אליי בניי הנחמדים המהוללים בפי כול?… אתה, ה' אלוהים עד אנה לא תאמר לצרותיי די?… הנה שערי השמים ננעלו לפניי!… וגם אנחותיי אשר שלחתי שמה, זה כאלפיים במספר, לעורר עלי רחמים במרום, לא תמצאנה שמה אוזן קשבת, ומי יודע אם לא כן יהיה גם גורל האנחה החדשה אשר שלחתי שמה זה עתה?…
רגעים אחדים שררה דומייה בחדר, אחרי כן שבה הזקנה לריד בשיחה ולקונן, ומלות בודדות נשמעו לאוזניי: יום אבל ואסון!… צרה ושבר!… חורבן… שרפה!… שבי!…
– עתה נשובה לחדר הזקן החולה – קרא אלי דמיון.
(ו)
ובעוד רגע כבר היינו בחדר הזקן. והנה פתאום נפתחה הדלת ורבים מהבנים הצעירים, אשר עזבו לפני זה את חדר אביהם הזקן ויילכו להם אל החדרים האחרים, באו החדרה, חפויי ראש ועיניהם נטויות ארצה ופניהם אדומים מבושת…
והזקן החולה התנועע מעט… ופתאום פקח את עיניו ויזורר…
– אבינו! אבינו! – קראו רבים מהבנים השומרים על מיטת החולה – הנה פקחת את עיניך! הנה הסירות שינה מהן… סימן טוב! סימן תחייה!…
– אבינו! סלח לנו! מחל לנו! – התחננו הבנים הצעירים אשר באו זה עתה החדרה, ויישקו את כפות ידי אביהם – הנה חטאנו והעווינו הישרה! לעיתות בצרה עזבנוך ובבושת פנים הנה שבנו אליך… נסכלנו עשו אב יקר! כי השלכנו יהבנו על שכנינו אשר תחת אהבתנו ישטנונו ויפנו אלינו עורף ולא פנים… הנה בניך אנחנו ומעתה עמך אנחנו בצרה ולא נעזבך עוד עד עולם…
וצחוק תמים עבר על שפתי הזקן ושני אגלי דמע, דמע גיל, נראו בעיניו…
– אבינו – קרא שנית אחד מהבנים השומרים על מיטת אביהם, בהתבוננו בפני החולה באהבה – הננו לתת לך סם טוב ומבריא. הוא יחזק את מוסדי גווך ההרוס, יאמץ את כוחך, יוריק מיץ מרטיב ומבריא בעצמותיך היבשות, והתעודדת, וגברת חיילים, וישבת על המיטה – ואחרי כן תרד ממנה, ואנחנו נוליד אותך לאט לאט על הדרך המוליכה לחדר מולדתנו… שמה תשוב לאיתך והיית בריא אולם, דשן ורענן, עלז ושמח… שמה יחודשו ימי נעוריך, ימי העדנה והעלומים ישובו אליך, קומתך הכפופה תיזקף, עצמותיך היבשות תדשנה, גווך הרזה וצווארך הכחוש ישמנו, פניך החיוורים יאדמו, לחייך אשר שופו עצמותיהן תימלאנה, עיניך השקועות בחוריהן תישבנה על מילאת, ושבו והפיצו מקירבן מבטי חיים ואורה…
– ועתה, אחיי היקרים! – הוסיף לדבר בפנותו אל אחיו הצעירים – יילכו נא אחדים מאיתנו לפנינו, לפנות את הדרך העולה שמה, ליישר את המסילה ולבשר לאמנו המתאבלת, כי ימי עונייה לא יימשכו עוד, כי עוד מעט יבוא הקץ למצב אלמנותה… גם לעשות משטר וסדרים בחדר, כי רבתה העזובה בקירבו ושממה ואי סדרים שוררים בכל פינותיו.
גם אנחנו נלך שמה – לחש לי דמיון באוזני.
(ז)
באנו אל החדר ההוא.
הזקנה לא שכבה עוד במטה, כי אם ישבה באחד מירכתי החדר. ראשה נשען על כפות ידיה ופניה נוגים מאד…
פתאום נפתחה דלת החדר ובני הזקן הצעירים, אמיצי רוח, מלאי כוח עלומים, בפנים מאירים וצוהלים, באו החדרה ויריעו תרועת ששון: “שלום לך, אמנו היקרה!” ויישקו את כפות ידיה באהבה.
– בניי! בניי! – קראה הזקנה בעליצות נפש ולב הומה מרגשי גיל וששון, ותחבקם בזרועותיה, ותישקם במו פיה, באהבת אם רחמנייה, ודמעות גיל פרצו מעיניה ותזרומנה על לחייה ומשם על ידי בניה – מה שלומכם? מה שלום אביכם, אישי היקר? האמנם אתכם, בניי היקרים, עיניי רואות? הבהקיץ אם בחלום אחזכם?…
– בהקיץ! בהקיץ! – קראו הבנים בקול עלז – נפשנו כלתה אלייך, אמנו היקרה, לחזות בנועם פנייך ולראות חיים בחברתך הנעימה… ונעזוב את חדרנו הצר והאפל, ונבוא הנה, ומעתה לא נעזבך עוד עד עולם… ועתה הננו לבשרך, כי ימי עונייך לא יימשכו עוד, כי אישך, אבינו היקר, ישוב גם הוא אלייך בקרוב… ועתה נעשה נא משטר וסדרים בחדר ובגן…
פני הזקנה הפיקו צהלה ושמחה.
עברו רגעים אחדים והנה שונה מראה פני החדר והגן שלפניו תכלית שינוי, הדלתות נוקו מחלאה ובוץ, הוסר האבק מעל פני התקרה, ערמות החול מעל פני הרצפה, הדקי החלונות תוקנו, הוסרו הקוצים והחרולים מקרב הגן ונטיעות חדשות ניטעו שמה…
והזקנה מתבוננת אל כל מעשי בניה והינה שבעה נחת ועונג, הקמטים אשר בפניה נתפשטו ויחלפו, אודם לחייה גדל פי שניים, עיניה תפיצנה מבטי אור, רצון וחיים… קומתה נזקפה והינה מרימה ראשה בגאון והוד…
– הבה ריעי – קרא אליי דמיון – והביאותיך עוד הפעם לחדר הזקן החולה!…
(ח)
באנו לחדרו!
והנה הזקן יושב על מיטתו נשען על כרים אחדים ותמוך בזרועות אחדים מבניו הזקנים והצעירים גם יחד, רבים מגלידי הקרח כבר הוסרו מעל ראשו, פניו החיוורים כוסו באודם כהה, לחייו נמלאו מעט, קומתו נזקפה מעט והנהו מתבונן אל כל סביבותיו, אל בניו האהובים לו, במאור פנים ומעיף עליהם מבטי חיים ואור, אהבה וחן… כוחותיו נתחזקו מעט; אבל הדיבר אין בו עוד…
האחדים מהבנים השומרים על מיטתו ייתנו לו, כפעם בפעם, כף סמים לשתות וקוראים: "שתה אבינו, מן הסמים האלה, המה ייחזקו את גווך ויחליפו כוחותיך… למען תוכל לרדת מעל המיטה… הנה בשורות טובות הגיעו לאוזנינו כי כבר נעשו משטר וסדר בחדר מולדתנו… ואמנו גם היא חידשה כנשר נעוריה…
עוד לא כילה לדבר את דבריו והנה המון בנים זקנים וצעירים גם יחד אפפו את המטה ויקראו: “למה, אבינו, תשמע לעצת בניך האווילים, לחכות עד אשר תכלה לשתות את שמיהם ועד אשר תוכל לרדת בעצמך מעל המיטה וללכת ברגליך? עת לעשות היא! עלינו להחיש את מעשינו! הבה נעשה את דרכנו עתה! ואם לא תעצור כוח לרדת מעל המיטה נישאר אנחנו במיטה והביאונוך לחדר אמנו כרגע!”
וירימו את המיטה מעל הארץ וייחלו לשאתה…
אבל הזקן לא עצר כוח לשבת במיטה הנישאה במהירות וישכב…
– הוי, בנים משחיתים! – התמרמרו אליהם הראשונים – מה אתם עושים? האומרים אתם להביא את אבינו לחדר אמנו עתה, בהיותו עוד חולה וכואב, מלא פצעים וחבורות? הבזה תשמחו את לב אמנו בהביאכם אליה בעל חולה ונגוע? וביחד את המיטה הזאת, העוצרת בקירבה אדים משחיתים וקטב מרירי?
אבל נושאי המיטה לא שמו לב לדברי הבנים המתונים וייחלו עוד להטיל אבק בעיני רבים מהם. למען לא יראו את מעשיהם, וימהרו לעשות את דרכם הלאה…
(ט)
וריעי דמיון הביאני עוד הפעם אל החדר המזרחי והנה רובי הבנים החדשים שינו את דרכם לרעה, אהבתם לאמם רפתה בקירבם ואינם פונים עוד אליה… במקומות רבים רבה העזובה והמה יחבקו יד בעצלתיים… והמה מריבים וניצים איש את רעהו ומתחרים זה בזה ועושים מעשים אשר לא ייעשו… ורבים מהם התערבו בתוך הבנים הגמדים, צללי האנשים, וגם המה היו לבריות משונות, לפושטי יד לקבל נדבות… ופני האשה הזקנה עגומים שנית והיא בוכה בדממה ומקוננת: “אם אלה המה בניי למה הם לי? היוכלו בנים כאלה לשמח לב אם זקנה?… היש דמיון ביניהם ובין בניי האהובים בשנים קדמוניות? ואני אנה אסתיר את חרפתי מעיני שכניי אשר בחדר ומעיני העוברים בו כפעם בפעם?”…
ואנחה חדשה התפרצה מלב הזקנה, אנחה מרה ואיומה, וכרגע ניצבה לפני בדמות ובצלם האנחה הראשונה; אך פני האנחה הזאת מפיקים זוועה מרירות והתמרמרות, תקווה נכזבה וייאוש…
ומעיני הזקנה פרצו דמעות ודם אשר נקוו אחרי כן בשני מקומות ויהיו למקווה דמעות ולמקווה דם, ותרחץ הזקנה את האנחה במי הדמעות ותז עליה מדם המקווה, ותאמר: “בדמיי חיי! בדמיי חיי!” ואחרי כן קראה בשבר רוח: “לכי נא, אנחתי, גם את, ועלי השמימה אחרי אחותך!… שמה תתנפלי לפני כסא אבי הרחמים, תשפכי לפניו מרי שיחי, תגידי צרתי באוזניו, אולי יחוס, אולי ירחם… חלי נא פניו כי ייאצל מרוח בניי האהובים לפנים על בניי אלה, כי ייתן להם לב חדש ורוח חדשה – ואם אין למה לי בנים כאלה? וטוב לי להיות שכולה וגלמודה כאשר הייתי מאשר תראינה עיניי יוצאי חלציי, מכוערים ומגונים, על יד ימיני…”
– – – – – – – – – – – – – –
ויוציאני דמיון ריעי מן הארמון ויעלני על כנפיו ויעף, ואחרי רגעים אחדים הורידני מכנפיו ארצה, על הדרך העזובה והשוממת וייעלם מעיני…
ואחרי רגעים אחדים ראיתי את האנחה השניה נישאה על כנפי רוח למרום השמים…
וצעיף אבל פרוש עודנו על פני הטבע… הבריאה מתאבלת…
ונטפי גשם יורדים ארצה – השמים בוכים – – –
משה או שלושת הנביאים
מאתבן אביגדור
(חיזיון)
[א]
צהרים!
השמש עומדת בחצי השמים ומשם היא מראה פנים שוחקות להבריאה ושולחת אליה מבטים חמים ומאירים, קווי אור וזוהר, השופכים אור בהיר על פני הכיכר הנחמד והנעים המשתרע מסביב והמרהיב כל עין ביופיו ובכל חמודותיו הנגולות כספר לעין כל עובר… שם גבעות מכוסות בירק דשא ועמקים עוטפי בר, שדמות ארוכות עוטפות מעטפות ירוקות, ירקרקות, צהובות ולבנות ונראות מרחוק כדומינות משובצות בצבעים שונים. השיבולים מהן עולות ימים, ניצבות בקומה זקופה ומרימות ראשיהם בגאון והודף מהן באות בימים כופפות ראש כענווים ושפלי ברך ומהן זקנות, שוכבות בעצלתיים כעייפות מחום היום וישנות שנת צהריים… כל רוח קל לא יפוח בחוץ, כמו המלאך הממונה על הרוחות חס הוא על השיבולים הזקנות ואיננו חפץ להפריען משנתן… השושנים והחבצלות עוצמות עיניהן ונותנות לחייהן לנושקים, לקווי השמש הנושקים אותן בחום ורגש, ואודם חכלילי יכסן, כעלמה תמה בנשק אותה אוהבה… היער הזקן לא ימצא, לפי הנראה, חפץ בחברת קווי השמש הנלהבים, השואפים לחמדות ארץ ותענוגותיה ולא ייתן להם לבוא אל תוכו, לפזז ולכרכר בו כמעשיהם בשדות והנהו מתבודד במועדיו ותפוש במחשבותיו וזכרונותיו העתיקים, אשר ירהיבוהו וימלאו כל קרביו רגשי גאון… אך ילדיו הקטנים, הציפורים וכל בעלי כנף, מבלי שים לב לאביהם הזקן ומנוחתו, הינם רוקדים ועופפים מענף לענף, צוהלים ושמחים, מצפצפים ומהגים, משוחחים בקול, שרים ומזמרים… ואביהם הזקן לא יתרגז עליהם, אם מ אשר לא יקפיד בדבר משחקי הילדים, בדעתו כי ילדים הם ועליהם לשמוח בילדותם ואם מאשר יודע הוא כי לא יהיה לו שומע בקרב הילדים… ומפה ומשם יישמע קול המיית הנחלים ההולכים לאט ושוטפים בקול המולה נעימה, ופני המים מוזהבים פה ו שם – קרני השמש רוחצות בהם לרגעים, שחות הנה והנה ומשחקות את הדגים השוטטים מתחת לפני המים…
דומיה נעימה שפוכה על פני כל הכיכר… היקום מתענג בחיק המנוחה הנעימה ושלוות השקט הפרושה מסביב… ופני הטבע מפיקים אורה והרחבת הנפש…
אך שמה ממול הכיכר הנחמד הזה ישתרע כיכר עזוב ושומם, אין בו כל עץ וכל שיח, כל פרח וצמח הארץ, כי אם ערבות חול וסלעים… ואין כל צל להיסתר בו מקרני השמש הלוהט שמה… בכל עבר ופינה בארות מים וחמר המעלות מקירבן אדים ולח, צחנה ובאשה, ובמקומות רבים תטבע הרגל ברפש ומדמנה. גם שם שוררת דומיה, אך לא דומייה נעימה כי אם דומיית המוות, ולעיתים יישמע קול העורבים ובנות היענה, הצורחים מר בקול מוזר והשורט שרטת בנפש… הטבע ייראה שם כמת עירום בלי תכריכם, כנבלה סרוחה, ומסביב לה מקוננים ומספידים שכירים… ובאחת הפינות תיראנה מצבות מפוזרות פה ושם, בלחיי רבות מהן עלו עשבים ירוקים והכתובות שעליהן נמחקו… המקום ההוא מועד לכל חי הוא…
וקול ניחר ומר, קול בכי ויללה, קול העוצר בקירבו עצב עתיק יומין, עצב של אלפי שנה, יפריע לרגעים את דומיית המוות אשר מסביב… הקול הזה בוקע ועולה מבית הקברות אשר בירקתי הכיכר השומם… והוא עולה ויורד, מתגבר ורפה חליפות…
הקול הזה הוא קול איש זקן היושב שם על הארץ, על יד אחד הקברים, ומקונן ובוכה מאין הפוגות…
ופני האיש החוורים כשיד מפיקים יגון מר, אימה וזוועה, מצחו מלא קמטים, עיניו רכות מבכי, שמורותיהן אדומות וריסיהן כבר נשרו מעליהן, מבטי עיניו כהים ונלאים ותועים הנה והנה, והוא עטוף בגדי אבל ומטפחת גדולה חבושה מסביב לראשו.
ראשו נשען על שתי כפות ידיו ולפניו ספר פתוח ועיניו נטויות אליו לרגעים, ודמעות עיניו נושרות כפעם בפעם על גיליוני הספר…
הזקן הזה הוא המקונן הלאומי ירמיהו הנביא!
היום הזה הוא יום התשיעי לירח אב – והוא יושב ומקונן את הקינה הלאומית מעשה ידיו.
וקול מילים בלולות באנחות ויללות יישמע לאוזן:
"איכה ישבה בדד העיר רבתי עם היתה כאלמנה רבתי בגויים שרתי "במדינות היתה למס – דרכי ציון אבלות מבלי באי מועד כל שעריה "שוממין – איכה יעיב באפו אדוני את בת-ציון השליך משמים ארץ תפארת "ישראל – כלו בדמעות עיני חמרמרו מעי נשפך לארץ כבדי על שבר "בת-עמי – מה אעירך ומה אדמה לך הבת ירושלם מה אשוה לך ואנחמך "בתולת בת ציון כי גדול כים שברך מי ירפא לך – במחשכים הושיבני "כמתי עולם, גדר בעדי ולא אצא הכביד נחשתי – סחי ומאוס תשימני "בקרב העמים, פצו עלינו פיהם כל אויבינו – בני ציון היקרים המסלאים "בפז איכה נחשבו לנבלי חרש מעשה ידי יוצר.
דומיית מוות… קינת המקונן תישפך בכל מרחבי הכיכר ומתחתיות ארץ יענה לעומתה הטבע השומם בהד קולו, הד מת, הד איום ונורא…
והעורבים ובנות היענה צורחים מר…
ושמה בכיכר הנחמד אשר ממולו ירנן וירועע… השמש מראה שם פנים שוחקות, הנחלים ייהמו בהמולה נעימה, הצפרים צוהלות ונותנות בשיר קולן ופני הטבע מפיקים אורה והרחבת הנפש…
מה להטבע הצוהל ולקינת המקונן?…
פתאום נשא המקונן את עיניו למרום וייחל לשפוך שיחו לפני ה‘: "ראה ה’ והביטה כי הייתי זוללה – ראה ה' והביטה למי עוללת כה – "זכר עניי ומרודי לענה וראש – אל תעלם אזנך לרוחתי ולשועתי – זכר ה' מה היה לנו הביטה וראה את חרפתנו, נחלתנו נהפכה לזרים בתינו "לנכרים, יתומים היינו ואין אב אמותינו כאלמנות, על צוארינו נרדפנו "יגענו ולא הונח לנו – עבדים משלו בנו פרק אין מידם – למה לנצח “תשכחנו תעזבנו לאורך ימים, השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם”.
עיני המקונן אורו מעט… התפילה הקלה את יגונו ותשב את נפשו…
"חלקי ה' אמרה נפשי – דובבו שפתיו בלחש – על כן אוחיל לו, “טוב ה' לקוו נפש תדרשנו, טוב ויחיל ודומם לתשועת ה‘, טוב לגבר כי "ישאעל בנעוריו, ישב בדד וידם כי נטל עליו, יתן בעפר פיהו אולי יש "תקוה, יתן למכהו לחי ישבע בחרפה, כי לא יזנח לעולם ה’”.
– אוריד כנחל דמעה יומם ולילה – הוסיף המקונן לדבר אל נפשו – לא אתן פוגת לי, לא תדם בת עיני אשפך כמים לבי נכח פני ה' – אולי חוס אולי ירחם.
ולאט לאט התרומם ויקם מעל הארץ, התבונן אל כל סביבותיו בעיניים מפיצות מבטים עגומים וישתטח על הקברים וירם קול בוכים וישאג, וינהם כלביא: "עצמות חביבות מה אתן שוכבות? בניכן גלו ובתיהם חרבות "ואיה זכות אבות בארץ תלאובות? – תנו קול, אבות, בבכי הצבי, "תעו בניכם והריהם בשבי, אם כאדם עברו ברית, איה זכות כרותי ברית?
היום רד ויהי לילה.
[ב]
וידום המקונן… הבכייה חדלה… עייף ויגע השתרע על הארץ והתרדמה סגרה שמורות עיניו ויישן…
ותידום כל מקהלת האבל… גם העורבים ובנות היענה חדלו מצרוח… וגם מכיכר השני, הנחמד, לא נשמע כל קול. גם שמה שבתה ההמולה, כולם שכבו לנוח…
המקונן שוכב פרקדן… הוא ישן; אבל גם בשנתו לא ינוח לבו… פניו מפיקים איזה יגון מר, יגון קורע לבבות, יגון אשר לא יתואר באומר ודברים, ורוח תחנונים, תחנוני אומה שלמה מרחפת עליהם: “מה פשעי ומה חטאתי? מדוע לא תתנו מנוח לי? החטאתי כי חלשה אני ורפת כוח?… עד מתי אשבעה נדודים ואקוצה בחיי?… הה, עד מתי?”…
מחזה אבל!… גם הטבע מתאבל ומתחנן…
פני השמים מכוסים בעבים קטנים, הלבנה ממרום השמים מתבוננת בדממה אל הכיכר השומם מתחת ופניה עצובים… אך לבה הרך לא ייתנה להתבונן זמן רב אל מחזה האבל אשר מתחת והינה מסתתרת מתחת לעבים, לבל תראינה עיניה את מחזה האבל. היא מליטה את פניה ובוכה בסתר…
המקונן ישן; אבל גם בשנתו לא ינוח לבו. רוחו יחזה לו המון חזיונות ונפשו חולמת…
גם המראות אשר יראה בחלום עצובים ומוגים…
פתאם הופיעה נהרה על פני הישן…
חלום נעים יחלום לו… בחלומו והנה שמע ה' את תפילתו: "הנה "ימים באים נאום ה' – הוא שומע קול ניחומים משמים – והקימותי לדוד "צמח צדיק, ומלך מלך והשכיל ועשה משפט וצדקה בארץ, בימיו תושע "יהודה וישראל ישכון לבטח, וזה שמו אשר יקרא ה' צדקנו – ואני אקבץ "את שארית צאני מכל הארצות אשר הדחתי אותם שם והשבותי אתהן " על נוהן ופרו ורבו – ושבתי את שבות עמי ישראל ויהודה אמר ה' צבאות "אל הארץ אשר נתתי לאבותם וירשוה – הנני מביא אותם מארץ צפון " וקבצתים מירכתי ארץ בם עור ופסח הרה וילדת יחדו קהל גדול ישובו – "כי פדה ה' את יעקב וגאלו מיד חזק ממנו – ורויתי נפש הכהנים "דשן ועמי את טובי ישבעו נאם ה' – ונתתי להם לב אחד ודרך אחד "ליראה אתי כל הימים – ולכהנים הלוים לא יכרת איש מלפני, מעלה “עולה ומקטיר מנחה ועשה זבח כל הימים”
צחוק נעים מרחף על פני המקונן היעף.
[ג]
עפעפי שחר נבקעו… ומלכת היום יצאה מחדר משכבה בפנים אדומים ומצוחצחים ותיתצב שמה בפאתי קדים…
היקום פקח את עיניו… הבריאה הקיצה משנתה…
וקול המולת דברים, שיחות, רננה, המיה, צפצוף נשמע מכיכר המחמד, עצי היער מניעים ראשיהם, שואלים איש את רעהו לשלום ומברכים זה את זה בברכת הבוקר… הילדים, הציפורים וכל בעלי כנף, צוהלים וצוחקים בקול, פוצחים רינה, מצפצפים ומהגים, רוקדים וסובבים במעגלה כילדים שובבים.. השיבולים מתלחשות והולכות רכיל אשה ברעותה כנשים… השיבולת ההיא פורצת גדר הצניעות, היא פושטת צווארה לאהובה, הרוח, הנושק אותו באין הפוגות… והשיבולת ההיא עצלה ושוכבת בחיבוק ידיים עד נכון היום… השושנים והחבצלות מתעלסות באהבים את קרני השמש דמעות גיל נוצצות בעיניהן היפות…
גם העורבים ובנות היענה אשר בכיכר השומם הקיצו משנתם והינם משתעים ומשוחחים בקולם המוזר.
בוקר… טל ילדות פרוש על פני כל הבריאה!…
הס, הס מסביב!… הטבע מתפלל תפילת שחרית!… היער הזקן הוא החזן העובר לפני התיבה ומקהלת המשוררים, הציפורים, השיבולים השושנים ויובלי המים, תען אחריו בקול. גם העורבים ובנות היענה יצרחו בתפילה לעומתו.
הטבע אומר שירה למלך הכבוד!…
והזקן המקונן כבר הקיץ משנתו וישב לקונן…
מה להמקונן ולשירת הטבע?…
והנה קול זמרה נשמע בכיכר השומם, קול נעים מרנין לב, קול ניחומים משיב נפש, קול מקהלת המלאכים במרום, והקול יגדל ויתקרב מרגע לרגע… והמון מילים בלולות עולות בקול… עוד רגע והמילים נשמעות לאוזן:
"נחמו נחמו עמי! יאמר אלהיכם, דברו על לב ירושלים וקראו אליה "כי מלא צבאה כי נרצה עונה כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאותיה – "על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון הרימי בכח קולך מבשרת ירושלם – "פנו דרך ה' ישרו בערבה מסלה לאלהינו, כל גיא ינשא וכל הר וגבעה “ישפלו והיה העקב למישור והרכסים לבקעה”.
“נחמו נחמו עמי!”
וההר יענה בקול לעומתו: נחמו! נחמו!
“מה זאת? מה הוא הקול המגיע לאוזניו? שלמי הוא? המלים אינן מוזרות לו; אבל מפי מי הן יוצאות הפעם?” המקונן מלא השתוממות ותימהון.
"אל תירא כי אתך אני – יוסיף הקול להשמיע – ממזרח אביא "זרעך וממערב אקבצך, אמר לצפון תני ולתימן אל תכלאי הביאי בני “מרחוק ובנותי מקצה הארץ”.
“נחמו נחמו עמי”!
– מה אנוכי שומע? – יקרא המקונן לנפשו בתימהון – היקויים עתה דבר חלומי שחלמתי בלילה הזה? היבוא עתה “צמח צדיק”? – הוא נוטה אוזנו ומוסיף להקשיב:
"אנוכי אנוכי הוא מחה פשעיך למעני וחטאותיך לא אזכר – מקים "דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים האומר לירושלם תושב ולערי יהודה תבנינה וחבותיה אקומם – צאו מבבל ברחו מכשדים בקול רננה – אמרו "גאל ה' עבדו יעקב – עורי עורי לבשי עזך ציון לבשי בגדי תפארתך "ירושלם עיר הקדש כי לא יוסיף יבא בך עוד ערל ותמא, התנערי מעפר "קומי שבי ירושלם התפתחי מוסרי צוארך שביה בת ציון – עניה סערה "לא נחמה הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך ויסדתיך בספירים, ושמתי כרכר “שמשתיך ושעריך לאבני אקדח וכל גבולך אבני חפץ”.
“נחמו נחמו עמי!”
עברו רגעים אחדים והנה איש מלא כוח עלומים, פניו מלאים ומפיקים אומץ לב ורוח, אורה ושמחה, ועיניו מזרות זיקי איש ומפיצות מקירבן מבטים לוהטים ומהירים, קומתו זקופה ורגלו ישרה, נראה מרחוק הולך וקורא את הקריאות האלה, והוא הולך וקרב אל המקונן.
– רב לך ירמיהו אחי! – קרא האיש ההוא בגשתו אל המקונן – רב לך שבת על הארץ וקונן! בקינות לא ייוושע עמנו, עלינו לעורר את רוח העם לפעולה ומעשה, כי יושיע העם את עצמו, כי עזרתו אך בו בעצמו, ואם לא ינסה בעצמו לעשות חיל ברוח חכמה ובלב מתנה לא ייוושע עד עולם.
– מי אתה, בן אדם! כי תלך בגדולות ונפלאות כאלה? – קרא אליו ירמיהו בעינים מפיקות זעם ובוז כאחד ומבלי מוש ממקום שבתו.
– ישעיהו הנביא אנוכי – ענה האיש – "ורוח ה' עלי "יען משח ה' אותי לבשר ענוים שלחני לחבש לנשברי לב לקרא לשבים "דרור ולאסורים פקח-קוח – לאמר לאסורים צאו לאשר בחשך הגלו על "דרכים ירעו ובכל שפיים מרעיתם – ה' יצרי מבטן לעבוד לו לשובב "יעקב אליו וישראל לו יאסף ואכבד בעיני ה' ואלהי היה עוזי, ויאמר נקל " מהיותך לי עבד להקים את שבטי יעקב ונצורי ישראל להשיב – לשלם "לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר שמן ששון תחת אבל מעטה תהלה "תחת רוח כהה וקרא להם אילי הצדק מטע ד' להתפאר, ובנו חרבות “עולם שממות ראשנים יקוממו וחדשו ערי חרב שממות דור ודור”.
– שקר תדבר! – קרא אליו ירמיהו בקצף וייסב את עיניו ממנו – לא ישעיהו אתה ולא ה' שלחך! הנה כאחד הבוגדים, אשר “ידרכו את לשונם קשתם שקר ולא לאמונה גברו בארץ”, תדבר! סור לך מזה, נביא השקר! לא אובה ולא אשמע לך! חלילה לי מתת ידי למושיעי ברית ול“דוחקים את הקץ”, חלילה! פה אשב ואקונן במר נפשי ואתחנן לה' עד אשר ישלח אלינו את משיח צדקנו!
– אם כן אלך לי בעצמי אל העם! – קרא ישעיהו וייפן מאיתו ויילך הלאה – אקרא בגרון ולא אחשך כשופר ארים קולי ואגיד לעמי פשעו ולבית יעקב חטאתם, כי יחכה לניסים, ולא יעשה מאומה בעצמו ולרווחתו לישועתו, ולא אנוח ולא אשקוט עד אם יתעורר העם לפעולה ומעשה, או אז יבקע כשחר אורו וארכתו מהרה תצמח.
וירמיהו נשאר על מקום שבתו, על הארץ, והינהו בוכה, מתפלש בעפר ומקונן כבראשונה…
וישעיהו נעלם ואיננו…
ובעוד רגעי מספר נראה מרחוק עוד הפעם ישעיהו ואחריו להקת אנשים צעירים לימים הולכים ומרננים אחרי ישעיהו: “נחמו נחמו עמי”! ומבלי סור למקום מושב ירמיהו הולכים להם הלאה, הלאה…
– אתם בניי היקרים! – קרא אליהם ישעיהו בדרך – אתם תחיו את ארץ אבותינו מעפר שממותה, אתם תבנו חורבות ציון, ואתם תהיו למופת לכל יתר אחיכם אשר בגולה.
– ציונה! ציונה! – מילאו אחרי דבריו צעירי הימים בתרועת ששון.
עוד לא עברה עת מעטה וישעיהו נראה עוד הפעם עובר על פני הכיכר, פניו מפיקים רצון ועליצות והוא צועד צעדים גדולים ורחבים ומדבר לבו: “עת לעשות היא! מספר אנשים מבני ישראל כבר העלתי לארץ אבותינו וכבר באו שמה אל המנוחה ואל הנחלה, ועתה הנני לשוב אל העם ולעורר עוד רבים מבני הגולה לעשות גם המה כמעשי אחיהם ולעלות לארץ אבותיהם”.
ובעוד רגעי מספר שב ישעיהו ועמו להקת אנשים גדולה מאוד, וכולם עושים דרכם בחיפזון ומרוצה, וקוראים ומריעים: “לארץ אבותינו! לארץ אבותינו!…”
[ד]
והנה מאחד ההרים אשר על פני הכיכר נשמע פתאום קול אדיר וחזק קורא: "ישעיהו! ישעיהו!
ישעיהו הרים את עיניו למעלה והנה איש אחד לבוש בגדים לבנים ניצב על ראש ההר, ומראה פני האיש כמראה פני אלהים, קווצותיו תלתלים לבנות כשלג וזקנו הלבן יורד על פי מידותיו, עור פניו קרן ומאיר כאור שבעת הימים, מצחו רחב ולבן ומפיק הוד נורא, עיניו כוכבים נוצצים וקרני הוד על ראשו, והוא גבה הקומה וחסון כאלון, קומתו הזקופה ומראה פניו מפיקים גבורה ואומץ לב ורוח, ועוד לא כהתה עינו ולאנס לחה – והוא קורא אל ישעיהו בכוח.
– הני! הנני! – אמר ישעיהו ויגש אל ההר בחרדה.
– משה עבד ה' אנוכי! נשבע קול האיש מראש ההר.
– משה איש האלהים!! – קרא ישעיהו בחרדת קודש וייפול לרגלי ההר, מלוא קומתו ארצה.
ויתר האנשים אשר הלכו אחרי ישעיהו ניגשו אל ההר גם הם ויטו אוזניהם שמוע דברי איש האלהים.
– קום לך, בני, מעל הארץ! – קרא משה בקול נעים וערב בהחילו לרדת מן ההר – לא איש אלוהים אנוכי, כי אם אדם כמוך וככל איש ישראל. ועתה שמע נא, בני ישעיהו! ראה ראיתי את אשר אתה עושה לטובת עמך ואבוא לנחותך בעצתי, והודעתי לך את הדרך תלך בה ואת המעשה אשר תעשה.
וירד משה מן ההר אל העם.
דממה מסביב… חדלה השיחה בין עצי היער והשיבולים, השושנים והחבצלות חדלו מהתעלס באהבים את קווי השמש. הציפורים חדלו מזמר, גם העורבים ובנות היענה חדלו מצרוח – כוללם נטו אוזניהם לשמוע את דברי המחוקק הגדול מכל מחוקקי העולם, את דברי המורה לכל בני האדם…
– שמע נא, בני ישעיהו! – קרא איש האלהים ברדתו מן ההר – הנה אתה אומר להושיע את עמך, לקבץ את נידחיו מארבע רוחות השמים ולהעלותם לארץ אבותיהם, ברוך תהיה לה' על מחשבתך הטובה הזאת, הן שמעתי רבים מבני עמנו אומרים: עוד מעט ויזרה אור החופש על כל בשר וכל העמים יאירו אלינו פניהם ויחיו אתנו בשלום ואחווה; אבל דע לך, בני, כי כל עוד אשר יהיו בני עמנו החלשים מכל בני האדם, כל עוד אשר יהיו מפוזרים ומפורדים בכל הארצות ונודדים בגויים, לא יהיה להם מנוח והיו האומללים והנדכאים מכל בני האדם. עליהם איפוא לתור להם פינה אחת בתבל, אשר שם יוכלו, בחסד הממשלות אשר בצל כנפיהן ייחסו, לשוב לכבודם הראשון ולהיות לעם. אז יהיו בטוחים מפחד, וגם אלה אשר יתגוררו עוד בארצות העמים האחרים לא יראו רע, כי לא יהיו עוד כיתומים עזובים.
וכאשר ראיתי את עוני עמי בחומר כן ראיתי את עוניו ברוח, רוח עמנו ירד פלאים, ה“גלות” מארצו והנדודים, זה שנות אלפיים, הכחידו כל חלקה טובה בו, שירשו מקירבו את המידות הטובות שהיו לו לפנים וישרישו בקירבו מידות שפלות ורעות. הרעות יחבלו בו רוח האדם והטובות רוח הגוי. בהיות בני עמנו נעדרי מתנות הטבע, אשר חלק בשווה לכל בני האדם, ולמדו להונות, לרמות, לשקר, לריב, להרע ולהזיק לעשות תחבולות עורמה, למען השג להם משפטיהם במזימות רעה ואורחות עקלקלות, וכאשר יאירו אליהם העמים פניהם ייוואלו לחשוב כי חסד יעשו העמים איתם, ועליהם להצמיד להם חנף, להקריב להם שלמי תודה יקרים, להתכחש לעמם ולרוחו, לעזוב את הסגולות היקרות אשר להם, כל אל ה ישחיתו את רוח העם וירחיקו מקירבו את רוח תורתי, תורת אל חי, אשר ציוויתי להם, מורשה קהילת יעקב, את התורה אשר עשתם לעם חכם ונבון; כי גם אלה המתיימרים בכבודה ושומרי משמרתה לא ידעוה, לא יחדרו אל תוכה, לדעת רוחה, המה רואים רק את קליפתה החיצונית ולא את גרעינה הפנימי. הקליפה אשר שמו עליה נוספות מדור לדור יקדישו ויעריצו כתורה שלמה, ואת התורה בעצמה, את מקור המים החיים יעזבו – עד כי בראותי את מומי בני עמי בימים האלה תאבל עליי נפשי. “שחת לו” עמי “לא בניו”! – העברים אשר אני רואה לא ייראו כיוצאי חלצי העברים הקדמונים, אשר היו לשם ולתהילה… וכל עוד אשר יוסיפו לשבוע נדודים יילך רוחם, כרוח האדם כרוח הגוי, הלוך וירוד… ואך כאשר ייקבצו הרבה מים במקום אחד וחיו על חשבון עצמם מבלי צפות לחסד לאומים יוכלו לחיות ברוחם, רוח העם העברי הקדמוני, להרחיק מקירבם את מידותיהם הרעות, ולסגל להם את כל המידות הטובות שהיו להם לפנים.
הארץ הטובה בעד נודדי עמנו לבנות להם שמה את ביתם ההרוס היא אך ארץ אבותיהם, כי אין מקום יותר נאמן, כלאיש אחד כלאומה שלמה, מנחלת אבות. בארץ ההיא לא ייחשבו, גם בעיני אחרים גם בעיני עצמם כזרים. שמה יידע העברי כי על אדמתו הוא יושב. בה היו גם אבותיו ובה יחיה גם הוא. בה יהיה מושבו איתן… הארץ הזאת תרומם גם את רוח העם. כל מראה עיניים בארץ הזאת תעורר בקרב העברי הלך נפש, זכרונות העבר, זכרונות העם בימים עברו, והזכרונות האלה יעוררו בקירבו רגשי עם. שמה החלה תולדות ישראל ושמה גם תכלה; לא כן בארץ אחרת. אף אם תינתן להם ארץ מיוחדת, ארץ טובה ומבורכת, לא יהיה שם מצבם איתן, וגם בעיני אחרים וגם בעיני עצמם ייחשבו כזרים. העברי ירגיש שם איזה רגש נכר כי הארץ ההיא איננה ערש ילדותו. שמה לא יעורר מראה עיניו בקרב העברי הלך נפש, זכרונות עם ורגשי עם, ובאין רגשי עם אין עם. שם יהיה העם לעם קטוע בלי ראש, בלי ילדות…
ארץ ישראל היא הארץ אשר תשאף אליה כל נפש עברי באשר הוא שם, גם מקצווי ארץ וים רחוקים, הנטייה הטבעית הזאת לא תוכל היכחד כלה.
וטוב אתה עושה, בני ישעיהו, כי תעורר את העם לפעולה ומעשה, כי יקום בעצמו לעזרתו, כי אמנם כבר חלפה עברה עת הפלאות וה' לא יושיע לאלה החובקים יד בצלחת באפס כל מעשה… ואם לא יתעורר העם בעצמו לעשות לו שם ושארית בארץ לא יוושע לעולם.
אבל, בני ישעיהו, אם מחשבתך טובה מעשיך לא טובים.
לא זה הדרך!
הדרך הזאת אשר ברת לך ללכת ולהוליך בה את בני עמנו לא תוביל אל המטרה הנישאה אשר הצבת לך.
עליך לא אך למצוא ארץ לבני עמך כי אם גם לברוא עם; להעלות את בני עמנו ממדרגת עדר צאן התועים איש לעברו, למדרגת בני אדם אשר רגש כללי יאחרם ויתן להם לב אחד, שפה אחת ודברים אחדים, למדרגת בני עלייה ובני תרבות. עליך לחיות את העם, עליך לאסוף את העצמות היבשות, להעלות עליהן בשר, לקרום עליהן אור ולפחת בהן הרוח למען תחיינה – ומדוע לא תשים לבך אל דבריך אתה אשר קראת לפנים: “אם ייוולד גוי בפעם אחת?” כי תבהל ברוחך ותעשה את דרכך במרוצה וחיפזון? העבודה הזאת,עבודת תחיית העם, עבודה גדולה ונכבדה היא, עבודה קשה וכבדה, ואין עליך לדחוק את הקץ, עליך איפוא לצעוד צעדים קטנים אבל בטוחים. עליך להביא את צעדיך ומעשיך בחשבון, כי כל משגה קטן בעבודה כזאת יכול לחבל את כל המעשה!
דע לך בני, כי הראשונים העולים לארץ המה יהיו אבני המוסדה לבנין בית ישראל, ועליך לדעת איפוא כי לא כל האבנים טובות ליסוד, וכי היסוד דורש גם חומר טוב, גם סידור ומערכה טובה ואז אך אז יוכל להבנות עליו בית נכון ונישא – אבל אם תיקחנה ליסוד אבנים שבורות ולחות וחומר טפל והאבנים תצרבנה בלי כל משטר וסדר, לא ייכונן יסוד, כי אם גל אבנים, ערמהמוציאה ריקבון ולח, והבניין אשר ייבנה עליו ייהרס וייפול למשואות… גרעין טוב אם יינטע בארץ יוציא פרי טוב ולא גרעין נרקב… עליך גם להעמיד מנצחים אמנים על עבודת בניין-העם, אשא ידעו את כל חוקי הבנייה, גם כי יהיה רוח אחד לכל המנצחים על העבודה, כי יידעו כולם את תעודת הבניין, כי אם האחד יאמר לעשות את הבניין לבית מושב אדם, השני – לבית אסם או גורן והשלישי לאורוות סוסים – מה דמות נערך לבניין כזה?… ולהיפך, הבונים בעצמם טוב כי יהיו אנשים פשוטים, בעלי ידיים גסות, והמה לא יבקשו להם חשבונות רבים, כי אם ישמעו בקול המנצחים על העבודה ויעשו ככל אשר יצוום.
ומה אתה עושה? אתה לוקח מכל הבא לידך, להעלותם לארץ אבותיהם מבלי לשים לב אם מסוגלים הם להיות לאבני המוסדה לבניין בית ישראל. הנך מעלה שמה ערב רב, אנשים העושים שמה את מעשיהם המנונים והרעים אשר הסכינו בהם בארצות נודם, אנשים אשר יהיו למפגע ולמכשול לתחיית העם; אתה לוקח לך חומר תפל, הנך מפתה את בני עמך לעלות לארץ אבותיהם באמרים נעימים, בשירי זמרה והבטחות טובות, לא כי על ידם ייוושע העם כולו, כי אם, כי שמה יתענג כל אחד עלרוב טוב ועדן שמים, אבני פוך וספירים, כרכור ואבני אקדח – בחומר תפל כזה לא תדבקנה אבן אל אבן, כי בבואם שמה וראו כי הבטחותיך הטובות שהבטחתם לא באו או כי תיאחרנה לבוא ורגזו, והתקצפו וקיללו בעמם ובארצם… והאבנים לא תיערכנה במשטר וסדר. העולים לארץ לא יתנחלו על האדמה בחשבון ודעת, לא יכוננו את יישובם על יסודות חזקים ונאמנים והבנייה עזובה לנפשה, באין מנצחים אמנים על העבודה, בלי תכנית ותרבות ידועה. ויש אשר ימצאו לה מנצחים בלתי קרואים אשר לא יידעו בין ימינם לשמאלם, ולכל אחד רוח אחרת ודעה אחרת, וכל אחד מהם יערוך לה תוכנית לפי רוחו; ולהיפך, לבונים תיקח לך רבים שאין להם ידיי גסות ובריאות, כי אם לב הוגה דעות ורוח דמיון, והמה יבקשו חשבונות רבים ויחבלו את מלאכת הבנייה…
לא! לא זה הדרך!
דע לך, בני, כי אך חלק קטן מבני עמנו מסוגל עתה לעלות לארץ אבותינו…
אבל רבנו! – שיסע ישעיהו את דברי איש האלהים – בני עמנו בימים האלה המה עניים מדוכאים וחסרי לחם, והרבה מהם נודדים ממקומותיהם מבלי מצוא כל מקור מחייה לנפשם, ואנה איפוא יפנה הרוב הזה אם לא לארץ ישראל?
לא בני! – ענה משה – היישוב בארץ ישראל אשר אתה מכונן איננו בשביל עניי אחינו שאין להם ממה להתפרנס. המה אם ירעבו בארץ מולדתם יבקשו להם לחם בארצות אחרות; אבל לא בארץ ישראל, הישוב הזה הינהו בשביל טובת האומה כולה, לעשות חלק ידוע מבני ישראל לעם חי על אדמתו, ולא נוכל להקריב את טובת כלל האומה על מזבח הפרט. גם את זאת עליך לשים אל לב, כי אין ישראל קטנה היא ודלה ולא תוכל עתה לקלוט אל קירבה מספר רב מאחינו, כי לא תתן להם גם מחייה לנפשם כי אם מספר קטן.
אחרי דומיית רגעים אחדים הוסיף לדבר: "עליך לדעת כי המטרה עודנה ממך והלאה, כי תחיית העם לא תוכל עתה וגם בזמן קרוב לצאת לפעולות – ולוא גם תוכל, הנה הדור הזה החי עמנו כיום איננו מסוגל לזה. מורך-לב, רפיון-רוח, עבדות מוסרית, שפלות פרוד הלבבות, מחלוקת, שנאה, קנאה, אהבת עצמו יותר מן המידה ועוד ועוד, כל אלה המידות הרעות שדבקו בבני עמנו בנדודיהם זה מאות בשנים, אינן מכשירות אותם לחיי-עם, ואך הדור הבא, בני שילשים או ריבעים, אשר יקום מאחריהם, אם ישימו עליו עין כראוי, יש תקווה, כי יהיה מסוגל להוציא את תחיית העם לפעולה ורוב הדור הזה איננו מסוגל גם לעלות לארץ אבותינו, גם מבלי אשר יחיה שמה חיי-עם, כי יביא איתו שמה את כל מידותיו הרעות והשפלות, ומנהגי ארץ הקדם, אשר החוקים יירמסבו שם ברגלים, עוד יגדילו משובתו… ובהיותו למופת לבניו אשר יילדו על ברכיו לא יקום לעולם הדור המבוקש אשר יהיה מסוגל לחיי-עם – ואם גם יקום דור כזה והיה לעם, לא יהיה העם אשר אנחנו מבקשים, העם העברי, החכם והנבון, המצויין במידותיו ותכונת נפשו, כי אם עם חדש, עם פרא ומושחת…
גם הדור אשר הוצאתי ממצרים, דור העבדים, לא היה מסוגל לחיי עם וגם לעלות לארץ כנען, ומה עשיתי אנוכי? רוח ה' היתה בי ואמאס בדור ההוא, וגזירה יצאה מלפני ה', כי נרעה ארבעים שנה במדבר, כל היוצאים ממצרים ימותו במדבר, עד תום כל דור העבדים ואך הדור החדש, אשר העבדות היתה זרה לו, אשר גדל ויחונך ברוח תורתי, הוא עלה לארץ נחלתו והוא ירשה, ובני עמנו עתה עוד גרועים מיוצא מצרים, כי הם היו בני עבדות בת מאתיים שנה ואלה סבני עבדות בת אלפיים שנה. הדור ההוא היה יונק רך, ילד, אשר נקל להטותו לכל רוח והדור הזה הוא זקן והנהו גפן סרוחה, ארז ישן, אשר אם נבוא להטותו לרוח אחר ייעקר משורש כלה. הדור ההוא היה נבער מדעת ויהי הנקל להורותו תורה ולתת לו לב חדש והור הזה הוא בן דעת ומתיימר בשם ה“השכלה” וכל מגרעותיו נחשבו בעיניו למעלות טובות.
האנשים האלה – הוסיף איש האלהים אמריו לו – ברובם לא יסכנו להיות מן העולים אל ארץ הקודש, ואם צר להם מ קומם, אם אין להם מוצא אחר כי אם לעזוב מקום מושבם לבקש אוכל לנפשם, יילכו באשר יילכו אך לא לארץ ישראל. ורק חלק קטן ממנו, אלה האנשים התמימים והישרים אשר עוד לא עפלה נפשם בם, האוהבים חיי שלום והנכונים לשמוע בקול מדריכיהם ומוריהם להועיל, אלה אם יצא יצאו מארצות מגוריהם, אותם תעלה לארץ ישראל, ולא בחיפזון, כי אם לאט לאט, בחשבון ודעת. ולא די כי תביאמו לארץ נחלתם, כי גם תיטעמו, כי תכונן שמה את יישובם על יסודות נאמנים. עליך להושיבם שמה על האדמה לעבדה ולשמרה. על-ידי הדבר הזה תברא בקרב עמנו המפלגה שבלעדיה לא ייכון כל עם, היא מפלגת ממציאי החומר, מפלגת עובדי האדמה, המפלגה אשר לוקחה מאיתנו בידי אחרים, אשר עשונו אך ל“מעבדי החומר” ול“מעבידי החומר” ממקום למקום ומזמן לזמן, לאומנים ותגרנים, ומהאחרונים למידות רעות שדבקו בנו תוצאות.
הקיבוץ הקטן הזה בארץ אבותינו, אם יהיה ערוך ומסודר היטב, דרוש מאוד לחפץ תחיית העם. הוא יהיה הראש לכל הגווייה, הוא יאצל מרוחו על כל בני הגולה והוא יהיה החוט אשר יקשר ויאגד את כולם לאחדים; ואם תאמר לחדול מזה כלה, לבלי כונן בארץ אבותינו כל קיבוץ עברי ולחכות עד אשר יצורפו ויזוקקו אז לא תגיע לעולם אל המטרה הניצבת לפניך, כי העברים אשר יתגוררו בארצות אחרות, באין להם כל דבר מאחד ומאגד, כל מרכז עברי, עלולים לשכוח במרוצת הימים את עמם ותורתם, מקור מחצבתם וארץ מולדתם כולה.
אבל ידוע אדע כי “כבד ממך הדבר לא תוכל עשהו לבדך” נבל תבל גם אתה גם העם“. ו”עתה שמע בקולי איעצך ויהי אלהים עמך": אנוכי אבחר לך כוהנים מקרב העם אשר יכהנו פאר במקדש עבודת-העם ואשר יישאו איתך בעול העבודה. העבודה הזאת, תחיית העם, היא עבודה ארוכה לדורות. העבודה הזאת נפלאה היא במינה, אין ערוך עליה בכל דברי העמים. עבודה כזאת לא תוכל הימסר בידי הטבע להיעבד על ידו לבד. עבודה כזאת לא תיעבד מאליה. גם לפנים בחרתי לי כוהנים לעבודת העם, להורות את העם תורה ודעת ולחנך את רוח העם. אך לפנים בחרתי את הכוהנים משבט מיוחד, שבט לוי, אשר היה חופשי במצרים ועול העבדות לא עלה עליו, והיה הוא למקור הרוח והחכמה בישראל, הכוהנים אשר בחרתי לא עבדו את האדמה ולא עסקו בענייני החומר ויחיו על חשבון העם, ויהיו מסוגלים להיות מורים להעם ולהאציל מרוחם עליו. ועתה אין עוד בקרב עמנו שבט מיוחד אשר יעלה על אחיו במעלות הרוח, ולכן דרוש לבחור כוהנים מכל פינות העם: אנשי חיל, אנשי אמת, שונאי בצע, אנשים אשר אהבת עמם מצאו קן לה בלבב אנשים הנכונים להקריב קורבנות מחים, חלק גדול מאהבת עצמם והנאתם, על מזבח האומה והמה יהיו לכוהנים טובים במקדש-העם. המה יורו את העם תורתי הצרופה ויביאו בקירבו את רוחה; המה יעוררו את רגש העם בקרב אחיהם, והרגש הזה יכשירם לחיי– עם; המה יחנכו את הדור הבא, ידשרשו בקירבו את מידותיו הרעות וישרישו בקירבו את המידות הטובות שהיו לאבותיו – ועל כל אלה ינצחו על עבודת בנין בית ישראל בארץ ישראל, כי תיקחנה אבנים שלמות וחזקות ליסוד ולבנין, כי תיערכנה במשטר וסדר, כי יחמרו אותן בחומר טוב – למען יהיה הבניין בניין מרום ונישא, בניין עדי עד.
– – – – – – – – – – – – – – –
משה כילה לדבר. דממה מסביב. הטבע עודנו נוטה אוזן להקשיב את דברי המחוקק…
השמש האירה את פניו ויקרן אורם שבעתיים…
– קירבו נא אלי! – קרא משה בהתבוננו לכל עבר וברמזו באצבעו, למתי מספר אנשים מקרב העדה אשר עם ישעיהו, כי יקרבו אל ההר.
האנשים קרבו אליו.
– בכם אבחר לכוהנים במקדש עבודת-העם – קרא אליהם משה בגשתם אליו – אתם שמעתם את אני שואל מעינכם ואותה תשמרו לעשות
– נעשה ונשמע! – קראו האנשים קול אחד.
ובעוד רגעים אחדים עזב איש האלהים את העדה ויעל על ההר ויעלם…
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.