קולר היה אחד מהראשונים של העליה השניה שהכרתי בעלותי לארץ (בראשית שנת תרפ"ב). וראה זה פלא: על אף ההבדל הניכר בגיל שבין הפועל הותיק לבין העולה החדש, שזה מקרוב בא, לא היתה מורגשת שום מחיצה מצדו של הותיק כלפי ה“חלוץ”; אדרבא: בכל עת־מצוא היה מוכן קולר לשוחח ולהסביר לעולה החדש כמה מבעיות החיים, ש“החלוץ התקשה בהבנתן או בעיכולן”.

הקשרים עם קולר נעשו הדוקים יותר, כאשר לרגלי הכשרתה של קבוצת החלוצים מפינסק לקראת חיי חקלאות היה צורך לבוא בדברים לעתים קרובות עם המרכז החקלאי. קולר היה תמיד מוכן להשיא עצה ואף לעזור להחדיר מאנשינו למשקי הפועלות, למקוה ישראל, למשקים קבוצתיים. רבות היו השאלות שהטרידו את קבוצת הבחורים והבחורות מפינסק אשר במשך 5–6 שנים כיוונו את כל פעולותיהם בעיר ובמושבות לקראת ההתישבות בכפר ולא פעם היה צורך להטריד את קולר ואת עמיתו היקר הרצפלד יבל"ח לאסיפות־הקבוצה. הופעתם של השנים היתה מסייעת לקבוצה להתגבר על מכשוליה ולהגדיל את כח התנופה שלה לקראת העתיד.

בשנים שקולר עבד במרכז החקלאי לא פסק לחלום על שיבה למקורו, לקבוצה. בין ההצעות השונות שהיו לפניו הוא שקל את האפשרות להצטרף לקבוצת החלוצים הצעירה בגבת. אך לבסוף החליט להצטרף לגבע – אל חבריו מהעליה השניה. גם בהיותו חבר בגבע הייתי נפגש אתו לעתים. הפגישות אתו היו מסבות לי הרבה קורת־רוח, כי תמיד היה מגלה את דעתו בבהירות על הבעיות המנסרות בעולמנו. על אף הליקויים והפגמים שבחיינו ידע תמיד להעריך את החיוב וההישגים שביצירתנו בארץ. הוא, ששיכל את בנו הבכור ושעד יומו האחרון לא מצא ניחומים לו, לא נתפש ל“מרה שחורה” והמאור שבתנועתנו הזין והאיר את נשמתו הברה.

מה צר על שחיים יפים אלו נקטפו בלא עת.

ד. ברזילי

בנסיבות טרגיות, בתאונת דרכים בין תל־אביב לירושלים, ניספּה א. מ. קולר חבר קבוצת גבע, קרבן למות האורב לאזרחי ישראל בכבישי הארץ.

בודאי יוסיפו הכותבים ויאמרו: איש העליה השניה, מחלוציה וסוללי נתיבותיה ומגשימי פּעלה – אך אין זה הכל. כל שפגש את א. מ. ק. בעת האחרונה לא יכול היה שלא להתרשם מחיוניותו של האיש שהתקרב לגיל השבעים, מעירנותו ומפעילותו, הוא לא ניזון רק מ“העבר המפואר”, מהחסכונות המוסריים חלוציים שאדם שומר לעצמו לעת־זקנה, כשהוא מעבר לחיי חברה, שאונם והמונם ומתבונן במתרחש מן הצד.

כל כולו היה נתון לבקורת החברתית בהסתדרות, כחבר ועדת הבקורת המרכזית, בה עבד בשנים האחרונות.

בעבודה זו ראה יעוד חלוצי, שמירה על טוהר המידות, על סגנון־חיים לפי מיטב המסורת של תנועת הפועלים החלוצית הישראלית בשחר נעוריה, כאשר הלב היה מלא רחשי־עתיד מופלאים.

לעתים אנו מתבוננים באנשים אלה כעומסים על עצמם משימה שלא כפי כוחם, כעומדים מול זרם אדיר, גורף, ומנסים לעצרו במעדר שביד התשושה… ואף על פי כן, הם השומרים הנאמנים על “צלם האלהים” ובלכתם מתהוה חלל.

א. מ. קולר לא רגע ולא שקט ועקב בעירנות רבה אחרי המתהוה בארץ, במדינה ובתנועת הפועלים, התבונן בחזיונות והגיב בעתונות מפלגתו, ואף גם לא נמנע משלוח דבריו לעתונים אחרים. לא יצר הכתיבה הניע אותו, כי אם האמונה שהאות הכתובה, הנדפסת, עשויה לחולל תמורות רעיוניות ומוסריות בקרב אנשים. בן דורו היה: עקשן באמונתו, באידיאלים שהגה בימי נעוריו, אזרחה הנאמן של תנועת הפועלים כולה, של ההסתדרות. איש מפלגה היה ומפלגתו מפא"י, ובשבילה דרך “ללא סטייה”, אך מעל לכל ראה את ההסתדרות כולה כחברת עבודה העתידה, שתקיף את כל בית־ישראל, מאוחדת ושלמה, ארגונית ורעיונית.

בנסיבות טרגיות נספה והטרגיות האישית לא פּסחה עליו גם בחייו הפרטיים. – יהי זכרו ברוך.

“למרחב”, 1 אפריל 1958