– הבא נא אתך נר חלב – אמר אלי ה“רבי” בלכתי לאכול ארוחת הצהרים – כי כל הנערים הלומדים “חומש” מתחילים מהיום (הוא יום א' פ' “לך לך”) למוד בערב, ומהיום והלאה ידע נא כל נער הלומד “חומש” כי עליו להביא בכל שבוע נר חלב להאיר לפניכם את השולחנות, גם פנסים הביאו אתכם להאיר את הדרך בשובכם בערב הביתה.

היום אחל ללמוד בערב – חשבתי בלבי בלכתי לביתי לאכול ארוחת צהרים – מה נעימה הבשורה הזאת! היום בבואי הביתה אומר לאמי כי גדול הנני, גם לאחיותי בריינדל ושרה’קה אומר כי גדול הנני וכי לא אשתעשע עמהן עוד בצעצועים כאשר עד הנה. מה נעים הדבר להיות גדול! זוכר הנני כי בשנה שעברה הייתי עוד קטן. הנערים אמרו אז כולם: חפני עוד קטן הוא, הוא לא ילמד בערב, גם הסגן נשא אותי על כתפיו לביתי, ויאמר לאמי: חפני עודנו נער קטן ואיננו יכול ללכת רגלי ברפש. קטן, קטן, את המלה הזאת שמעתי תמיד! הוי מה חפצתי אז להיות גדול, ללמוד “חומש” ולשבת ב“חדר” בערב! גם אמי חפצה כי אהיה לגדול. אני שמעתי פעם אחת באמרה לה“רבי”: " אבל מתי יבוא הקץ? הלא שנים יעברו ויחלפו כצל והוא יגדל פרא כרועה ומגדל חזירים?" עוד קטן הוא חפני – ענה ה“רבי” – ואיננו יכול עוד ללמוד “חומש”. ועתה?…עתה הנני לומד “חומש”, והיום הנני מתחיל ללמוד גם בערב… מה טוב הדבר ומה נעים!… שבתי החדרה.

הרפש בחוץ “עד הצואר”, השמים מעוננים ונטפי גשם דקים נשאים ברוח ומכים בזעם בפני העוברים ושבים ההולכים שחוח תחת סבל מלבושיהם הקרועים והבלויים, שנתמלאו מי גשמים וטיט חוצות. הנעלים מתחבטות וקשה להן עד מאד היציאה מן הרפש; מעטה יגון קודר וצל דאגה עמוקה פרושים על פני כל האנשים, הפנים מביעים יאוש, הלב אינו מרגיש לא שמחה ולא תוגה, והוא מתאוה ושואף אך לחצות עד מהרה את הבצה והרפש ולבוא בשלום אל הבית האפל, הלח והנמוך.ואני חפני אהבתי מאד לעמוד אז ב“חדר”על הספסל אשר אצל החלון ולהביט החוצה; אהבתי מאד להביט על הקצף והאבועבועות העולים על פני אגמי הרפש ברדת עליהם המטר; אהבתי להביט בפני הנשים העגומים הנלחמים בכל כוחם עם חלוקי האבנים וגזרות העצים הפזורים אנה ואנה למסלות, ובהפגש עליהם שני אנשים – והמה מתלכדים, מתאחזים ונכשלים, עד שאחד מהם נופל, ולפעמים גם שניהם. בצה ורפש, צללי אנשים, בתים כקברים, חלוקי אבנים לחים, שברי זכוכיות, גשם ושלג מעורבבים… כל אלה נחרתו בלבבי בכתב איום ונורא עד מאד; אנכי עמדתי אז מבלי התנועע ועיני הביטו נכחן, לא חפצתי דבר ולא הרגשתי דבר – כאלו אין בתבל כולה ענין מבלעדי אלה…

בין הערבים. התנועה בחוץ רבתה מעט, התינוקות שבים מ“החדר” עם הסגן; הגברים הולכים להתפלל “מנחה ומעריב”, הנשים הולכות לקנות נפט ושאר צרכי הבית, אחדות מהחנוניות שבות לביתן, המפתחות וצרכי ביתן בידן האחת וסיר גחלים עוממות בידן השניה. ערפל עב ממלא את האויר, החושך הולך הלוך וגדול, ואני הנני רואה מבעד החלון אך צללים המתנועעים בלאט בתוך הערפל… ה“רבי” הלך להתפלל, ה“רבנית” הלכה לקנות נפט ולשוחח מעט עם מכירותיה, והסגנים הלכו ללוות את התינוקות לביתם. החושך מתגבר, עלטה נוראה בחוץ, הצללים נעלמים, ואני מסב את ראשי מן החלון אל הבית פנימה, ובבית חושך ודממה. הילדים התקבצו יחד במעגל והמה מתחככים זה בזה… רעד עובר בבשרי, שערות ראשי תסמרנה, ירא אני לעמוד גלמוד אצל החלון, והנני נגש גם אני אל חברת הילדים.

נער אחד עומד בתוך המעגלה ומספר בלאט ובקול עצב… והוא נעור פתאום בחצי הלילה ורואה כי הנהו ישן “בבית הכנסת הגדול “, “נר התמיד” הדולק על ה”עמוד” יאיר באור כהה את הבית. פתאום נתמלא הבית אור גדול, ושאון גדול נשמע מרחוק, והשאון הולך הלוך וקרוב… אהה ד' אלוהים! בית הכנסת מלא “מתים” מפה לפה… הנה הם עומדים ב“תכריכיהם” הלבנים, עומדים, מתנועעים ומתפללים… המה נגשים אל “ארון הקודש”, מוציאים “ספרי תורה”, ואחד מהם קורא:" יעמוד כהן!" והנה נגש מת אחד אל התורה מעוטף בטליתו ויברך, וזה קורא לפניו. “יעמוד לוי!” והנה נגש מת אחר ויברך, וזה קורא לפניו; “יעמוד שלישי!” “יעמוד רביעי!”… והאחרונה – “יעמוד החתן זרח ברבי גרונם, מפטיר!”… והוא שוכב כבול עץ על הספסל, ויירא להניע אבר ולהניד עפעף. והנה קול קורא עוד הפעם." יעמוד החתן זרח ברבי גרונם, מפטיר!“… הוא מסתיר את פניו בשתי כפות ידיו, והקול קורא עוד הפעם.” יעמוד החתן זרח ברבי גרונם, מפטיר!" – הוא מתעלף… והנה שני מתים עומדים עליו… המה נושאים אותו אל הבמה ומעמידים אותו לפני הס“ת. " ברך ברכת התורה!”. – הרעים עליו המת הקורא, והוא מברך, והמת קורא… אחרי כן קרא את ה“הפטרה” יחד עם כל המתים ויברך את ה“ברכות “, והמתים ענו “אמן” אחרי כל ברכה וברכה… התפלה עוד טרם נגמרה, והשמש בא לערוך “חצות”, וידפוק שלוש פעמים על הדלת – והנה סר האור הגדול, המתים נעלמו, ו”נר התמיד” בוער באור כהה, ובבית חושך וצללים… ויבוא “השמש” וימצא את הנער מתעלף, וישב אליו רוחו, ויספר לו הנער את כל המוצאות אותו – וימת.

הנער כלה את ספורו, וכל הילדים עומדים ושפתותיהם פתוחות, חפצים המה לשמוע ולשמוע עד אין סןף. הפחד גדול מאד, האגודה מתכוצת עוד יותר, ואנחנו אוחזים זה בזה ומתדבקים יחד, כמו חפצים אנו ללחום איש בעד רעהו עם “השד” או “המת” אשר יבוא לשבות ממנו שבי.

ו“המעשיות” עוד לא כלו. הנה נער אחד מתחיל לספר “מעשה בשנים עשר לסטים”, ונער אחר מפסיקו ב“מעשה ממלך השדים”; המעשיות ילכו וירבו, כל נער מתחרה עם רעהו בספור המעשה ששמע גם הוא… פתאום באה “הרבנית” ותדלק את הנר. הבית נתמלא אורה, ואנחנו הילדים עומדים וחוככים את העינים הכואבות מאור פתאום. הפחד עבר, הדמיונות עפו, והמון המחשבות וה“מעשיות” נפסקו פתאום ונשכחו מן הלב, ואנחנו עומדים כולנו רגעים אחדים בלי נוע, כנדהמים וכגולמים בלי מחשבה וחפץ. “הרבי” והסגנים שבו אל “החדר”, ובבית קם שאון. הילדים התפרדו ונתפזרו בכל מלוא הבית, אחדים מהם משוחחים ומריבים, אחדים סועדים את לבם בפת לחם וחתיכת דג מלוח, חמאה, גבינה,שומן, שיורי ארוחת הצהרים, וכדומה.

“הרבי” ישב בראש השולחן ושני הסגנים בצדדיו. השבט בעל רצועות העור מונח לפני “הרבי” על השולחן, וכל הילדים יושבים על הספסלים מסביב לשולחן. קול “הרבי” מתבולל יחד עם קולות הסגנים וקולות הילדים הענוגים. השאון גדול. הנה נער אחד מוכה, והוא בוכה, והשבט עוד לא הונח על השולחן, עוד יד “הרבי” נטויה, פניו מתקמטים ועיניו מפיקות קצף נורא. הוא כועס על הילדים, על הסגנים, על “הרבנית”, על השולחן, על השבט ועל רצון אלהים שברא עולם נורא ומלא רוגז כזה… עוד רגעים אחדים והנה שני ילדים בוכים, שלושה, ארבעה, חמשה, “הרבי” מכה, לומד וצועק מעבר מזה, והסגנים מכים, לומדים וצועקים מעבר השני… “החומש” משתפך בקול עצב איום, כל מלה מלאה תוגה וחרדת אלהים ." לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך"… מה נורא עתה ללכת! בחוץ אפלה נוראה, גשם, שלג ורפש, האויר קר ולח, הבגד קרוע והרוח האכזר נושב בו, ובבית הן יש אם ואחות ולפעמים גם תפוחי אדמה חמים… גם “הרבי” והשבט נעימים עתה מללכת גלמוד בחוץ…

חבורה אחת מתפטרת מלפני “הרבי” ויורדת ויושבת בקצה הספסל, וחבורה אחרת עולה ויושבת בראש הספסל לפני “הרבי”, ועוד הפעם מכות ומהלומות, קולות וצעקות ונגון קודר מהול בבכי. “לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך”… השאון ילך הלוך וקטן, “הרבי” עיף ויגע, הסגנים גוהקים ופוהקים, אחדים מהילדים מתנמנמים מעט מעט על אצילי ידיהם, “הרבנית” יושבת אצל התנור מרחוק וטווה פוזמקא. “החדר” כולו מלא עיפות, יגיעה, אי-חיים ואי-רגש, ואך רצון כביר אחד ממלא את לבנו. להתפטר עד מהרה מ“החדר” ולשוב הביתה. השאיפה הזאת גדולה וחזקה עד מאד. המוח איננו חושב דבר מבלעדי מחשבה זאת, ואנחנו מונים את הרגעים ומביטים בפני “הרבי” להבין בתנועות פניו אם דעתו לשלחנו תיכף או לא. “הרבי” והסגנים קמים ויוצאים מעל פני השולחן. התנועה גדולה. הילדים נדחפים מאחורי השולחן וכל אחד מתאמץ לרדת תחלה מן הספסל. עיני הילדים נוצצות ומפיקות ברק אור של ששון החיים, ולולא מוראו של “הרבי” היו רוקדים ומשתגעים מרוב שמחה. הלבבות הצעירים מרגישים עתה אהבה עזה וגעגועים אלה לאלה. כל נער מביט לרעהו באהבה ובנעימות. הן כל היום ישבנו יחד כלואים תחת מבטי “הרבי” האיומים, ועתה, בבוא עת החופש, ו“הרבי” הסיר את עיניו הנוראות ממנו, עתה עלינו להפרד איש מרעהו וללכת איש לביתו!… הסגנים מלבישים את הילדים, רוכסים בגדיהם היטב ומעטפים במטפחות עבות את צואריהם, מישרים את מגבעותיהם, מסדרים את פאותיהם ומציגים אותם בני רחוב רחוב לבדם. “הרבי” עומד ונשען על השולחן ומביט אלינו, אבל פחדו כבר סר מעלינו. הן גם עתה הוא עומד נגדנו ועיניו נטויות אלינו, אך הקסם סר מעל העינים האלה והנן מפיקות עתה ליאות נוראה. ופניו המתקמטים, המכוונים מול “הרבנית”, מעידים כי בעוד רגע יתגרד פנים ואחור ויאמר כמתנמנם." ציפה, תני לי ארוחת הערב, הנני חפץ לישון, עיף הנני!"… אנחנו מדליקים את פנסינו ומתפרצים בקול רעש החוצה. כוחות הנעורים מבקשים להם מוצא אחרי העצרם והסגרם כל היום; הלבבות הרכים חפצים לחיות רגע, והנם שוכחים את “החדר”, את “הרבי”, את “הגזלנים”, את “הגיהנום”, את “הגוי”, את “המכשף”, את “השדים”, ואת “מלאך המןת” – והנם שמחים רגע ומרקדים בלאט איש תחתיו… החושך גדול מאד, הגו יסמר מקור, איזה חומר לח, שקשה להכירו בחושך אם הוא גשם או שלג, מכה בזעם בהפנים ובהאזנים הקפואות, ונטפים אחדים מתגנבים דרך בית הצואר ויורדים עמוק עמוק, עד החזה ולמטה, והרגלים נלחמות עתה, מלחמה קשה וכבדה מאד… אך מי ישים לב לקטנות כאלה בשעה שהנפש מלאה והלב שמח? הילדים מרננים בקול שמחה, דוחפים אלה את אלה באהבה מן המסלה אל הרפש, ומתרגזים ומריבים בידידות. המחנה הולך הלוך וקטון, מדי פעם בפעם מתפטר אחד הילדים מאת החבורה בקול שאון ובתרועת גיל ונכנס אל בית הוריו. השמחה נאספה, הרנה נפסקה, ואני נשארתי בדד ברחוב. דממה איומה, עלטה, הרוח מקונן. קוי אור כהים מתגנבים מבעד החלונות הנמוכים ומביטים ביגון קודר על הרחוב המת. הפנס מאיר לי אך את ד' אמותי, ומחשיך ומעבה יותר את החושך אשר סביבי, ואני חפני הנני הולך לי בדד בדמי הליל בהעולם הנורא, המלא מתים, שדים ורוחות, מכשפים וצוענים… גלמוד ובדד הנני… הנני הולך כגבור. הנני צועד צעדים גדולים… הנני מוסר את נפשי לכל מי שחפץ, והנני הולך…עוד רחוב צר אחד… עוד חמשה בתים… עוד ארבעה,עוד שלושה… הנה בית שכונת אבי… בחלון אור זורח! מה טוב להיות שמה! שמה אין פחד המתים, אין רפש וקור ומסלות חלקלקות, ואני חפני הן אהיה שם בעוד רגע!… הדלת נפתחה, ואני הנני מתפרץאל הבית בקול שאון, פנסי בידי האחת, ובידי השניה הנני סוגר את הדלת אחרי, והנני מרגיש את עצמי כגדול לכל דבריו, ובקול עלז ושמח הנני קורא: ערב טוב! אמי יושבת על דרגש לפני התנור החם, על השולחן העומד לפניה בוערה עששית באור כהה, והיא תופרת ומתקנת את כלי הלבן.

לפני הדרגש סמוך להשולחן תלויה עריסת נצרים, והיא, אמי, מנענעת ברגליה את החבל התחתון העשוי לנענע את העריסה; היא מישנת עתה את אחי הקטן סנדריל; אחותי הגדולה בריינדל יושבת עתה לפני אמי על ספסל עץ ומתלמדת לטוות פוזמקאות, ואחותי הקטנה שרה’קה שוכבת על ברכי אמי ומנמנמת. המטות כבר הוצעו, ובחדר שוררת דממה. אמי, כנראה, שבעה רצון מביאתי; היא אינה מגדת לי דבר, אך הנני מכיר בפניה כי כבר חכתה לי בכליון עינים; היא השליכה עלי מבט חד וחודר בעת פתחי את הדלת.

– השלום לך, חפני? מה למדת היום בחדר, בני. הגידה נא, חפני, ההנך רעב?

– כן, אמי, הנני רעב!

– הנני ואמרח לך פת לחם בשומן.

– אבל, אמי, אינני אוהב שומן!

– אם כן, הא לך אגסים ללפת בהם את הפת.

– אי אפשי באגסים.

– האתן לך “מעדני מלך”, או את צרות נפשי אתן לך!?

– זה פרי ההתפנקות – הוסיפה אמי בכעס – התדמה באמת כי עודך “בן יחיד”? גם סנדריל – לו יחיה לפני – גם בריינדל ושרה’קה ישנם בעולם.

– אבל, אמי, ספרי נא לי, “מעשה יפה” ואוכל פת לחם בשומן!

אחותי בריינדל נתנה עיניה באמי, כמתחננת לה כי תשמע לקולי ותספר “מעשה”, ואמי ענתה לי בצחוק של רצון ורוגז כאחד; הנני ואספר לך מעשה בנער אחד אומלל, וידעת כמה מאושר הנך, כי לך יש "רבי ", “חדר”, אב ואם, שומן ואגסים, ולו האומלל…

– אמי – נכנסתי לתוך דבריה – איה אבא?

– אבא? – אמרה אמי באנחה – אבא נסע אל “היריד”…בליל סגריר כזה!… אולי ירויח שם מה…

– אבל, אמי – אמרתי אחרי דומיה מעטה – ספרי נא, ספרי!

אמי הניחה את כלי הלבן מידיה ותשח את ראשה ותבט בפני סנדריל הישן, אחרי כן לחצה את אחותי שרה’קה אל לבה, ותחל לספר;

לפני ימים רבים, רבים מאד, בעת אשר באי אמי הזקנה היה עוד נער קטן, קטן מאד, ואבותיו ישבו אז בכפר אצל “פריץ” אחד, – ישב בכפר ההוא – כן ספרה לי אמי הזקנה בהיותי גם אני נערה קטנה כמותך, ברינדלי, והיא היתה אשה זקנה וכבירה לימים עד מאד – עוד יהודי אחד, רבי יוסף שמו, ירא אלהים ו“למדן” גדול, והוא היה ה“מוכסן” בכפר, ויהי עני גדול, גדול עד מאד, ו“הפריץ” אהבהו ויקראהו אליו לעתים תכופות, ויצו עליו כי ישיר לפניו “זמירות של שבת”, ו“נגונים” של “ימים נוראים” – גם “הפריצים”, חפני יקירי, אוהבים את זמירותינו! – גם לפעמים, כטוב לב “הפריץ” ביין, צוה עליו לרקוד לפניו, ותחת זה לא היה לו כנושה בתשלומי המכס. כה עברו ימים רבים, רבים מאד. רבי יוסף ישב לו במנוחה בביתו, אשתו – שמה שכחתי עתה –היתה אשה יראת אלהים, טובת לב ו“מכנסת אורחים”, ותהי היא המוציאה והמביאה בבית המשקה, ורבי יוסף ישב רוב עתותיו סגור בחדרו, ויעסוק בתורה ותפלה, עד כי כל “הגויים” אשר בכפר ידעו כי “יוסקה” הוא איש אלהים קדוש, ויתנו כבוד לשמו. ויהי היום, ויעבור רבי ליב שרה’ס, תלמיד הבעש“ט ז”ל, דר הכפר, ויסר ללון בבית רבי יוסף. רבי יוסף ואשתו לא ידעו כי איש אלהים קדוש הוא, ויתנו לו ארוחת הערב ומקום ללון כאשר נתנו לכל האורחים. הבוקר אור ורבי ליב שרה’ס קם ממשכבו ויתפלל, ויחפוץ ללכת. " לא תלך מזה – אמרה אליו אשת רבי יוסף – עד אשר תאכל אתנו ארוחת הצהרים“. ותפצר בו – ויאכל. אחרי הצהרים לקח מקלו ותרמילו בידו ויפן אל רבי יוסף ואשתו ויאמר: “ראה ראיתי כי יראי אלהים אתם וברכת ה' הטוב מרחפת על פני הבית הזה, לכן הגידו נא לי, אנשים טובים, מה יחסר לכם ובמה אברככם, אולי ימלא ה' את שאלתי “. – " אין אנו חסרים דבר, ב”ה – ענה רבי יוסף – פרנסה ב”ה יש לנו, אם כי בדוחק ובצער, ועושר לא יחסר לנו, כי למה לנו עושר ואנחנו בגדולות ממנו לא הלכנו מעודנו? אך דבר אחד יחסר לנו – אמר ברי יוסף ויאנח – בן חכם ויודע תורה. בנות יש לנו ב”ה, אך מה לי הבנות? בוא נא אורח נכבד, ואראך ארון מלא ספרים, ומי יהגה בם אחרי מותי?" – " אם כן, רבי יוסף – אמר רבי ליב – כעת חיה והנה אשתך חובקת בן, והבן הזה יהיה בעל נשמה גדולה, גדול בתורה ובקדושה, אך “סמאל” יתן עיניו בו, ואז תאבק “הקדושה” עם “הקליפה” ( אנחנו הילדים כבר ידענו כל השמות האלה, כי אמי ספרה לנו “מעשיות” כאלה לעתים תכופות ), והמלחמה תהיה קשה, קשה עד מאד… ואתם דעו לכם, כי עליכם לשמור על הילד ולהרחיקו מכל דבר טמא". וכהתימו לדבר את הדברים האלה מהר ויפתח את הדלת, ויצא ויעלם.

עברו תשעה ירחים ויולד בן לרבי יוסף, יפה תואר כמלאך אלהים, ויודע הדבר לה“פריץ” וישלח לקרוא אליו את רבי יוסף ויאמר אליו: "שמע נא, משקה( כן קרא אותו “הפריץ”), הלא עני אתה ולך נולד בן, ועתה למה לך, משקה, הבן הזה, המעטים לך בניך הרבים אשר ילדת לבהלה לשאת עוני ומחסור? שים נא אל לבך, משקה, הן זה כשמונה שנים אשר לא שלמתלי את המכס, ואני בחסדי הגדול נשאתי פניך, משקה! ובנך זה מה יהיה? משקה כמותך! הוא ילבש מלבושים נבזים כמותך, וידבר בשפה נמבזה כמותך, וישיר את השיר הנבזה “מה יפית” לפני “הפריץ” שלו כמותך, וחייו מה יהיו? עוני ומחסור, ריש וקלון, כחייך אתה, משקה, ואני, משקה, טוב ורחמן הנני ורחמי נכמרו על הילד – אשר אמרו לי כי יפה תואר הוא – ולא אחפוץ כי יהיה יהודי ארור ונמאס. תנהו על ידי, משקה, ואני אחנכהו. חי אלהים, כי ייטב לו עמדי! הן גלמוד וערירי הנני, והיה בכל הטוב אשר ייטב אלהים עמדי ישבע גם הוא ".

– אבל, אדוני הרם! – אמר רבי יוסף בחרדה – הן יהודי הנני…

– לך לעזאזל, מצורע, עם יהדותך! יהודי נבזה איננו רוצה לתת את בנו לאציל פולני לחנכהו! בעוד שמונת ימים תביא לי מס בעד שמונת השנים אשר לא שלמת לי, ואם לא תביא את הכסף אשליכך אותך ואת אשתך ובניך אל הבור אשר בחצרי, השמעת, משקה?…

ו“הפריץ” הזה היה מכשף גדול ונורא, ויהי בספר רבי יוסף את דברי “הפריץ” לאשתו, ותאמר אליו:" שמע נא , אישי, הנה שמעתי כי הבעש“ט הנהו עתה בעיר הסמוכה, והוא איש אלהים ו”בעל מופת“, לך נא ובקש מאתו כי יתן לך “קמיע” טובה לשמור על הילד מכשפים”. ויסע רבי יוסף אל הבעש“ט. ויהי בבואו אל הבית אשר שם התאכסן הבעש”ט, ויכר שמה את הזקן אשר ברכו כי יולד לו בן, רבי יוסף הכירו, אך הוא התנכר אליו, ויקרא אליו הבעש“ט לאמור: “ליב! למה תתנכר? ידע נא העולם כי כוחך גדול בשמים ובארץ! ועתה לך עם האיש הזה והחישה לו עזרה, אל תירא! גם את מקלי קח אתך ואל תניחהו מידך אף רגע, ראה הזהרתיך. גם עוד שמונה אנשים תקח אתך למען תהיו ל”מנין”, ובלילה שלפני ה“ברית-מילה” תהיו נעורים כל הלילה ותלמדו “משנה” ותקראו בספר “הזוהר” ותסגרו את הדלתות ותפקקו את חורי החלונות וארובות העשן,והיה אם ידפוק איש על הדלת – אל תפתחו, אם יקרא אל תענו, גם אם יקראו בשמי אל תענו דבר, ראו הזהרתיכם!" – והלילה ההוא בא. “המנין” התאסף בחדר היולדת, ר' ליב שרה’ס עשה “השבעות” ו“צירופים”, ויעש “עיגול” במקל הבעש“ט סביב מטת היולדת, וילחש עליו ב”שמות הקדושים“, ויפן אל המסובים ויאמר: " דעו, כי עלינו ללחום היום מלחמה קשה וכבדה מאד, הס”מ מגבר חילים, הוא רוצה לקחת את נשמת הילד; “הפריץ” הוא ניצוץ מהס“מ, הוא רוצה לקחת את הילד ולעשות אותו ל”גוי“… למסרהו אל “הקליפה” ח”ו, לכן, אחי, התחזקו! היו נעורים כל הלילה, למדו “משנה” וקראו בספר “הזוהר”, ואל תעלימו עינכם מספריכם אף רגע. הרבה תראו ותשמעו בלילה הזה, אך אל תיראו! המקל הזה ( ובדברו הראה אל המקל אשר בידו) הוא מקל הבעש“ט, הוא יבריח מפניכם את כל המזיקים, המכשפים והשדים; בשם ד' אלהי ישראל ובשם רבינו ישראל בן חוה בעל שם טוב, אל תיראו! ד' ילחם לכם ואתם תחרישון”…עוד הוא מדבר, והנה קול דופק על הדלת: " פתחו! בשם הפריץ, פתחו!" – אבל אין פותח… פתחו! אני עבד הפריץ, הפריץ ייסרכם קשה, יהודים נבזים, אם לא תפתחו את הדלת!" אבל אין פותח… דומיה. עברה שעה אחת, והנה עוד הפעם קול דופק על הדלת: " פתחו! משקה, פתח הדלת! האם לא תכירני, משקה, הלא אני הפריץ? משקה, פתח! מחר איסרך בשוטים לחים אם לא תפתח את הדלת! משקה!… משקה, דבר לי אליך, פתח! מחר אשליכך הלאה אם לא תפתח!" – אבל אין פותח… עברה עוד שעה אחת, והנה קול המון גדול נשמע מרחוק. קול המון אנשים הולכים הלוך וקרוב אל הבית ברעש… הנה קול דופק בחזקה על הדלת: " יוסקה, פתח לנו את הדלת! הננו חפצים לשתות יין שרף!" – אבל אין פותח, – " יוסקה! מה לך, יוסקה, מדוע לא תפתח את הדלת? הננו חפצים לשתות, תן לנו יין שרף פן נשבור את הדלת! יוסקה, פתח לנו את הדלת! שמח לך עם “יהודיך” אשר הבאת מן העיר כאות נפשך, אך לנו תן יין שרף! יין שרף תן, יוסקה, ואם לא, נקרקר קירות הבית ולא נשאיר מביתך אבן על אבן!… הנה הם מכים בדלת בכוח גדול, עוד מעט ותשבר, הם קורעים את מכסה החלונות ומשליכים בהם אבנים… הרעש גדול, עוד מעט ויפול הבית על יושביו – אבל אין פותח! עברה עוד שעה אחת והנה קול מנגנים נשמע מרחוק, והמנגינה, הוי, מה נפלאה!… היא מושכת את הרגלים בחזקה לרוץ לקראת המנגנים… כל החושים נמלאו שכרון, הלב דופק, העינים נוזלות דמעות, הרגלים מתנשאות כמו מאליהן, הדם בתוך העורקים רץ מרוצה נעימה וזרה לפי מדת הקולות… המנגינה הולכת וקרבה, המה חפצים לשבת על מקומותיהם ולהגות בספר “הזהר”, אבל המנגינה מושכת אותם אליה… המה מתחזקים ומתאזרים עוז לשבת על מקומם, והמנגינה מושכת ומושכת… העינים כהות, אלפי נקודות רצות דחופות ומבוהלות לפני העפעפים… העינים חפצות לנום, המוח נרדם, הוא מבקש מנוחה, והלב מתגעש וחפץ חיים, עוד מעט ויתפוצץ לרסיסים מרוב תאוה… והמנגינה הולכת וקרבה, הנה היא נשמעה כמו מאחורי הדלת והחלונות; רגע נשמעה מנגינת עצב, והמה קוראים בספר “הזהר” ועיניהם יורדות דמע. פתאום נשמעה מנגינה עליזה, והנה הם קוראים בספר “הזוהר” ומשחקים מרוב גיל ורוקדים איש תחתיו… והקולות מושכים ומושכים… הלבבות מלאים נעימות וגעגועים ונמשכים לצאת אך רגע לראות את המנגנים הנפלאים, – אבל אסור! רבי ליב עומד נשען בכל כוחו על “המקל”, שפתיו נעות וקולו לא ישמע – הוא עושה “השבעות” ו “צירופים”…המנגינה חדלה… והנה פתאום קול דופק על הדלת: " בשם רבי ישראל בעש“ט, פתחו! – הנני!” – קרא אחד מן “המנין”…רבי ליב עיוה את פניו ויתחלחל… אבל כבר עבר המועד: חתול שחור פרץ אל תוך הבית, וירץ עד מטת היולדת, ויחטוף את הילד ויעלם. “הס”מ נצח!" – קרא רבי ליב ויתעלף.

בבקר בא רבי יוסף אל “החצר” ויבקש את משרתי החצר כי תנוהו לראות את הפריץ.

– הפריץ צוה להכותך חמשים בשבטים לחים – אמרו אליו המשרתים.

– אבל בשם ד' – הרים קולו רבי יוסף – מה פשעי ומה חטאתי? ישיב לי את בני ואז יכני גם שמונים! אנא, בשם ד', הניחו לי לבוא אל הפריץ.

– הכו, אל תחמולו! – נשמע קולו של הפריץ מהחדר הפנימי.

ביום המחרת מת רבי יוסף ומשפחתו גורשה מהכפר.

והילד הלך הלוך וגדול בבית הפריץ. ויהי יפה עינים וטוב רואי, חכם, מבין ומקשיב, והפריץ אהבהו מאד וילמד אותו כל “שבע חכמות”, והנער עשה חיל עד להפליא.

– אבי! – שאל הנער פעם אחת – הגידה לי, מה זה “זשיד”?

– “זשיד” הוא “רוח”, שד, מחבל.

– אבל מדוע יקראו אותי נערי החצר: “זשיד”?

– לא אדע – אמר הפריץ וישוך את שפתיו מכעס.

ומהיום ההוא חדלו הנערים מלקרוא לו: “זשיד”.

– אבי! – שאל הנער פעם אחרת – היום ראיתיך מדבר עם איש אחד נבזה ושחוח, אתה, קראת אותו: “משקה, כלב!”

ובצאתו מעל פניך קראו לו הנערים: “זשיד”, וידו אבנים בו;

האמת הדבר כי הוא “שד”, ומדוע לא תגור אתה מפניו?…

– לא, בני, הוא יהודי, בן העם הארור והנבזה, אשר קללת אלהים רובצת עליו עד עולם.

– אם כן, יהודי ושד דבר אחד הוא?

– אמנם כן, בני!

– אבי! – שאל עוד פעם אחרת הנער, והוא אז בן שתים עשרה שנה – האמנם כי “זשיד” הנני? היום אמר לי אחד מנערי החצר: “פטר”, דע לך כי הנך “זשיד”, אבי ספר אתמול בערב כי אביך היה “זשיד” ושמו היה יוסקה; אבי אמר כי אביך ה“זשיד”היה איש טוב וישר, הוא לא שתה לשכרה ולא הכה את אשתו, אך תמיד כל היום התפלל לאלהי ה“זשידים”, – האמנם, אבי, כי “זשיד” הנני?

– לא, בני, שקר הדבר! – אמר הפריץ במבוכה.

ובטרם מלאות להנער שלש עשרה שנה, והוא חולם, והנה איש שיבה עומד עליו, פניו פצועים ומפיקים עוני ומחלה, והפנים פני “זשיד” חולה: " אביך אני – קרא הזקן הנענה – הפריץ עשק אותך בחזקה מחיק אמך היולדת, ואותי, אביך, הרג… ואתה יהודי הנך ועליך להיות יהודי… בעוד ימים ימלאו לך שלש עשרה שנה, ויהודי בן שלש עשרה שנה מחויב לעבוד את ד' ולעסוק בתורתו הקדושה. קומה בני ולך אחרי…

הנער התחלחל וישמיע קול צעקה – וייקץ.

– מדוע צעקת בלילה? – שאל אותו הפריץ בבוקר בקומו ממשכבו.

– חלום נורא חלמתי,אבי! – ענה הנער ועיניו מלאו דמעות.

– מה לך, בני? ספר, הן החלומות שוא ידברו;

– הוי, אבי, הנני ירא לספר… הוי, נורא הדבר עד מאד… בחלומי בא אלי “זשיד” אחד קרוע ופצוע, ויאמר אלי כי אבי הוא, וכי הנני יהודי, וידרוש מאתי כי אלך אחריו… הוי,אבי, האמת הדבר כי “זשיד” הנני? הן גם נערי החצר אומרים כי “זשיד” הנני.

– שקר דבריהם! גם החלום שוא הוא – אמר “הפריץ” ואותות חרדה נראו על פניו…

– הוי, אבי! – אמר הנער ממחרת היום בבוקר – בלילה הזה הכני היהודי מכה רבה… הוא מרט את שערותי ויקרע בצפרניו את עור בשרי עד שפך דם… לוא ראית את פניו האיומים, את עיניו המלאות דם ואת מצחו המלא קמטים, המביעים דאגה עמוקה ויסורי הנפש… ולו שמעת את קולו הנורא קורא אלי: “יהודי אתה, ואני אביך, קומה ולך אחרי, פן אמיתך כרגע”… ולו… הוי, אבי, אבי!

וביום השלישי בבוקר, בהקיצו משנתו, והנה הוא שוכב ערום ברחוב העיר – על מפתן בית-המדרש.

ובלילה ההוא והרב חולם, והנה איש שיבה עומד עליו, תארו כתואר פני מלאך אלהים וקולו רך ונעים כקול הכנור, והוא מתחנן אליו לאמור: רבי, מחר בבוקר ימצאו השמשים על מפתן בית-הכנסת נער ערום, טוב תואר ויפה עינים, הנער הזה הוא בני; הפריץ עשקו ע“י כשפים, ואותי המית, ואת אשתי וילדי הגלה מן הכפר… מחר ימלאו להנער שלש עשרה שנה, והוא איננו יודע גם לדבר יהודית, גם את הא”ב איננו יודע, לכן היה נא אתה, אדוני, אב להנער הזה, חנכהו במצוות ולמדהו תורת אלהים… וידוע תדע כי נשמתו היא נשמה גדולה, אך ס“מ אורב עליה, ועליך ללחום מלחמת ד', לבלי תת להאויב לבוא אל שעריך לקחת את נשמת הילד”…

הרב לקח את הנער אל ביתו.

ביום הראשון למד הנער את הא“ב, ביום השני כבר ידע את הנקודות, ביום השלישי קרא ב”סדור", ביום הרביעי כבר ידע להתפלל, וביום החמישי החל הנער ללמוד “חומש”; הרב אהב את הנער אהבת אב לבנו, הרבנית גדלתו כאם, ויהי הנער בכל דרכיו משכיל, ויעש חיל בתורת אלהים עד להפליא.

– בני! – אמר הרב אל הנער פעם אחת בבקר – אתה נוצרת להיות רב וגאון בישראל, ואני לא אוכל עוד להיות רבך, הרי לך מכתב ולך אמשטרדמה, ושם תלמד ב“הישיבה הגדולה”. אך ראה נא וזכור את אביך המת, זכור גם אותי וזכור את אלוהי ישראל, ד' אחד… וידוע תדע, בני, כי השטן אורב אליך לקחת את נפשך… רבותנלחם אביך ורבות נלחמתי אני בעד נשמתך… אך עתה ד' צוה כי תפרד מאתי… עליך לעמוד ב“נסיון”… הא לך “הקמיע” הזאת, גם את מקלי הנני נותן לך, והיה בכל פעם אשר תלך לישון תעשה סביב משכבך “עיגול” במקלי, ומן ה“עיגול” לא תצא עד אור הבוקר, ואת “הקמיע” תחזיק בידך עד אשר תקום משנתך, ראה הזהרתיך, חזק ואמץ!

ויפול הרב על צואר הנער ויבך, ויבך גם הנער, ותבך גם הרבנית מרחוק…

הנער לקח את צרורו על שכמו – וילך.

הנער האמון עלי תולע, אשר מורים, אומנים ואומנות, עבדים ושפחות צפו הליכותיו וינצרוהו כבבת עינם, הולך עתה רגלי עמוס

בילקוט על שכמו… הדרך רחוקה… עליו לעבור ערים וכפרים, יערים ונהרות, עד בואו אל “הישיבה הגדולה " אשר באמשטרדם… אבל עליו ללכת והוא הולך… הדרך עוברת בתוך יער גדול; משני עברי הדרך מתנשאים אלונים רמי הקומה; הדרך ארוכה עד בלי קץ… והיער עמוק, עמוק בלי קץ… השמש נוטה לערוב… רגליו עיפות מאד. הוא עמד להתפלל “מנחה” …החושך כסה את הארץ… הוא מתפלל “מעריב”, אחרי התפלה הוציא פת לחם מילקוטו ויחפוץ לאכול, אך מים אין לו ל”נטילת ידים", ואיך יאכל?… הוא עיף ויגע עד מאד, אשמורות עיניו נסגרות בעל כרחן… הוא קרא את “שמע” ויעש את “העיגול” סביב משכבו, גם את “הקמיע” לקח בידו ואת ילקוטו הניח למראשותיו – וישן.

אשמורות עיניו עוד טרם נסגרו היטב, והנה קול שאון העירהו… הוא פתח את עיניו והנה מחנה של זאבים רצים בתוך היער ופניהם מועדים אליו, עיני הזאבים נוצצות כאש, פיותיהם פתוחים ושניהם הגדולות והחדות מפיצות אימה… המחנה הולך הלוך וקרב… הוא בא עד לפני “העיגול”… הזאבים חפצים לבוא אל תוך “העיגול” פנימה, אבל אינם יכולים, המה נדחקים בכל כוחם, רוקדים ומשתגעים מרוב כעס. אבל את “העיגול” אינם יכולים לעבור… המחנה חלף הלך לו, והנה חזיר מיער רץ לנגדו! הוא בא עד לפני “העיגול” ויעמוד, כי לא יכול ללכת הלאה ולבוא אל תוכו… החזיר עבר. והנה מתוך היער נשמעה מנגינה נפלאה מאד, המנגינה נשואה על כנפי הרוח הצח, המנשב אז בלאט בתוך היער, והרוח הזה יוצא מתוך “גן העדן” בחצות הלילה, כאשר יפתחו שעריו לפני ל“ו הצדיקים הבאים בכל לילה אל “גן העדן” ללמוד שם תורה מפי “שבעת הרועים”… נפשו נמשכה אחרי המנגנים הנפלאים… הוא זוכר את הפריץ ואת כנורו… הן הפריץ ידע לנגן בכנור עד להפליא, וגם אותו למד לנגן בכנור, ומה אהב אז את כנורו הקטן!… הוא רוצה לצאת מתוך “העיגול”, אבל הוא מתאפק… לבו נשפך בקרבו כמים מרוב תאוה…ידיו רועדות, “הקמיע” כמו נשמטת… היא נפלה לארץ, והוא יוצא בעל כרחו מתוך “העיגול” ועל כנפי רוח הוא נשוא הלאה, הלאה למרחוק אחרי קולות המנגנים… הוא עובר ימים ונהרות, שדות ויערים, ערים וכפרים, והמנגנים לפניו…הנה הם אך ד' אמות לפניו, אך איננו יכול להשיגם… הנה כפר מולדתו… הנה בית הפריץ… הוא עומד לפני הדלת… הדלת נפתחה, והנה…והנה יד חזקהוגדולה מושכת אותו לאחור בכוח… מחלמה גדולה התעוררה…כוח אחד חזק מושך אותו אל הבית, אל הפריץ, וכוח אחד חזק מושך אותו לאחור; “אביך אני, אני יוסף אביך, ואתה הנך בני, האם לא תכירני – קראה אליו תמונה כתמונה אשר ראה אז בחלום – אביך אני, ואתה הנך בני, הנך יהודי, אל תבוא אל הבית! פה תהיה ל”גוי”. ל“בעל תאוה” ולשכור, אל תלך אחרי המנגינה, אחרי הכנור..המנגינה היא תורת אל נכר, והמנגן הוא “האשמדאי”, השטן…בני! אמשטרדמה לך, אל הישיבה! שם תלמד תורה, תורת אלהים, תורת אל חי!… ראה נא, בני, בשרי קרוע ופצוע, הפריץ האכזר קרע אותי… אם תהיה ל“פריץ” תהיה גם אתה לאכזר; בני, אמשטרדמה לך ולמד תורה! אל תשמע אל המנגינה, אל הכנור… הא לך “הקמיע” אשר אבדה לך ביער… שובה בני, שובה "… ועוד פעם הוא נשוא על כנפי…

אחי הקטן סנדריל הקיץ פתאום משנתו ויחל לבכות, ואמי הפסיקה את ספורה, ותט את ראשה אליו להשקיטהו, ואת אחותי שרה’קה הניחה אל מטתה; אחותי בריינדל כבר התנמנמה מיושבת, הפוזמקא בידה האחת וכדור חוט הארג בידה השניה. עיניה סגורת וראשה מתנועע מעלה ומטה ומנענע את שערותיה היפות הנה והנה; הנפט בעששית אפס ואורו הולך הלוך וקטן. צללי אופל פרושים על פני הבית… התקרה שחורה ואפלה והצל יורד ממנה עד חצי הכתלים; מלא תוגה נוראה; איזה דבר מרחף עתה בבית. ואני לא אדע מה הוא הדבר, אם טוב ואם רע, אם קדוש או טמא… אבל זאת יודע אני, כי נורא הדבר הזה המרחף עתה על פני הבית… כן, הבית נורא, “החדר” נורא, “הרבי” נורא, בית-הכנסת נורא, העולם נורא והחיים נוראים… ובתוך החיים הנוראים האלה עלינו ללחום תמיד עם כוחות נוראים האורבים לנו תמיד… עלינו ללחום עם “הגויים”, עם “מנקי הארובות”, עם השממיות הטמאות שהביאו אש לשרוף את בית אלהינו, עם הגלות, עם השדים ועם היצה“ר… והיצה”ר הזה הן יש אשר יסית את איש יהודי גם לאכול “טרפה” ולהסתכל בעלמה… הוי, מה נורא הדבר! מה חזק היצה"ר! ומה כבד לחיות חיים נוראים וחטאים כאלה!… עיני מלאו דמעות, ואמי הביטה בי ותאמר: “חפני, מחר אספר לך הכל. עתה קרא את “שמע” ושקה את “המזוזה” ולך לישון, כי הנפט אפס בעששית, ואין עתה העת לספר ספורים”.

– אבל, אמי, מה היתה אחרית הנער?

– מחר אספר לך הכל!

– אבל, הנשאר אצל הפריץ?

– לא, הספור עודנו ארוך, מחר אספר לך הכל; הנער נשאר יהודי כשר, וגם אתה, חפני, היה יהודי כשר כאבותיך!…

בלב מלא רגש קראתי את “שמע” ונשקתי את “המזוזה”, ובעלותי על מטתי עוד יספתי להגות באהבה בנער “הגבור” הזה, אשר שרה עם הס"מ ויוכל לו, עד כי נסגרו עיני ואישן.

בלילה הקיצותי פתאום בקול בכי.

– מה לך, חפני – אמרה לי אמי בהקיצה גם היא לקול בכיי – למה זה תבכה?

– הנני ירא, אמי, הנני ירא, רחמי נא עלי, הדליקו את הנר.

– איך נואלת, חפני, לירוא? ומפני מי? – אמרה אלי אמי בקול רועד, ותמהר ותדלק את העששית, בהוציאה אך מעט את קצה הפתילה, לבל יגדל האור.

– הנני ירא מאד, אמי, חלום חלמתי והקיצותי והנה שכחתיו, וזה כשעה אשר הנני שוכב ער על משכבי ואינני יכול לישון והנני ירא מאד לשכב ער באישון הלילה.

– אך כסיל הנך – אמרה אלי אמי בקול צרוד ודק –ותרדם.

אנכי הסבותי את מבטי ישר אל אור העששית הכהה. בבית שררה דממה ואך נחרת הישנים נשמעה אט בסדר ידוע, כמנגינה מסודרה, ותפריע מעט את הדממה. העששית, העומדת בקצה השולחן, מאירה את רובו, גם את חצי פך המים העומד הכן ל“נטילת ידים “, ומשם יפסק האור וצל אפל יכסה את הכל. הנה שני הכסאות העומדים לפני השולחן שחורים עד מאד ומפיצים אימה: האור בוקע למעלה באויר הבית, מהעשיית ועד התקרה, ושם הוא משתעשע בנעימה ורוקד ומתנועע פנים ואחור, ומשם והלאה מסביב חושך וחושך, והחושך אשר מאחרי האור דמות לו ומראה לו והוא נראה לי עב עד מאד, שחור וגס… חצי-הפך שחור מפיץ בלהות… הנני מסב ומעמיק את מבטי לעבר מטת אמי, אבל יותר מדף המטה וכנף הכר אינני רואה מאומה… ראשי ריק מבלי רעיון. הנני מכוון עוד פעם את מבטי על פתילת העששית ועל שביב האור הדק האחוז בה. הנני שוכח אם ער או ישן אנכי, והנני שוכב בלי נוע… לאט לאט שבה איזו מחשבה אל קרבי, לא מחשבה, אך רגש דק: הנה קול יצלצל באזני כקול הפעמון, והקול הזה מעורר בקרבי את הרגש, והנני זוכר כי הנני ער, והרגש הזה מעורר איזו מחשבה דלה ופזורה: העששית, הפתילה, האור, עוד עוד… עוד המון דברים ורגשות כהים, כמדומה לי: שדים,רוחות, אבי, יריד, הרבי… עוד כזה דברים, אבל אינני יודע איך לכנותם… מצבי רע מאד, אך במה? אינני יודע! אינני ישן, אבל מדוע לא אישן? ואיה האם? אינני שוכב ב”עיגול”, ביער, גם לא ב“בית הכנסת”… הנני ממשש את הכר… כן, אני שוכב על הכר… חפץ אני לבכות, אבל אמי הן תכעוס עלי. אקרא את “שמע”. אבל הלא ידי אינן נקיות… יכול אני לכוף את ראשי אל כד המים ולטול את ידי, גם הנני חפץ לעשות כזאת, אך אינני יכול. רצוני הוא חלש כל כך, עד כי לא יוכל לצוות עלי אף להוציא את ידי מתחת לשמיכה. רוצה אני להעיר את אמי, אבל הנני ירא להוציא קול…

המצב איום ואי אפשר לסבול אותו, ומבלי משים הנני מתחיל לבכות, בתחילה בקול דממה דקה ובסירוגין: הנני משמיע קול בכי רגע, ומשנהו אטה את אזני לשמוע את הקול ולחשוב על אודותיו, ובכיי מרגיע אותי מעט ומחזקני: הן לא גלמוד אנכי פה, עוד דבר ישנו עמדי בלעדי. הקול הוא סימן חיים, ובמקום שיש חיים אין פחד. קולות בכיי כמו יוצאים מאליהם, הקולות קצרים ונמוכים, ומפרק לפרק יתארכו ויתחזקו, הכל במדה…

– חפני, מה לך? למה תבכה, חפני? – קראה אלי אמי בקול נפעם מאד, בהקיצה משנתה לקול בכיי.

הדבור החי הוציאני כרגע ממבוכתי ויחדש בקרבי רוח נכון.

– מה לך, חפני? שאלתני אמי בחרדה, בהקיצי גם בליל השני בקול בכי – מה לך, בני, למה תבכה עוד הפעם?

– הוי, אמי, הנני ירא! בחלומי ראיתי את הקדוש, אשר על אודותיו סיפרה לי אמי הזקנה. הוי, אמי, קחיני אל משכבך ואספר לך הכל… הן תזכרי את “הקדוש”, את הקדוש שספרה לנו על אודותיו אמנו הזקנה. היא אמרה כי “הקדוש” היה אבי זקני, לא, אבי אבי זקני, הוא ישב אז בפולנאה בזמן חמלניצקי – הן את מספרת תמיד ע“ד חמלניצקי ו”הקדושים“– ואני ראיתיו עתה בחלומי, והוא יוצא לבוש “תכריכיו” הלבנים אל גדוד חמלניצקי, וקורא: הרגני נא! הריני מקבל עלי מסירת נפש לקדש את השם, שמע ישראל ה' אלהינו, ה' אחד!– והוא נהרג… הוי, אמי, היש גם בימינו קדושים? ההולכים גם היום בפולנאה עד הברכים בדם? ומדוע לא יהיו גם בעירנו “קדושים”? רעי שלומיאל ספר לי, כי בימי חמלניצקי לא הלכו הנערים והילדים אל “החדר”. ופעם אחת בא חמלניצקי אל “חדר” אחד וימצא אותו מלא ילדים, והסגנים עם הרבי יושבים ולומדים עם הילדים א”ב, ויאמר להם “הרבי”: אל תיראו, ילדי, נעזוב את העולם הזה, הנתעב והטמא, בידי ה“קוזקים” האלה, ואנחנו, בשם אלהינו, נבוא אל “הגן עדן”, אל “האבות הקדושים”, אברהם, יצחק ויעקב. ויהי חמלניצקי שוחט את הילדים ו“הרבי” קורא עמהם “שמע ישראל”, ויגדל הקול, ותבאנה גם האמהות, וישחטו “הקוזקים” גם אותן וישפכו את דמן על דמי עולליהן. ויבואו גם האבות, וישחטו גם אותם וישפכו את דמם על דמי נשותיהם. ואז – כה אמר לי שלומיאל – נתערבו דמי הילדים בדמי “הרבי” והסגנים, בדמי הרבנית וילדיה ובדמי האמהות והאבות, ויזל הדם כפלג מים בכל רחובות העיר, ויבוא אל תוך הנהר, ויאדם גם הוא. הוי, אמי,אמי, מה נורא הדבר!

אמי הרכינה את ראשה אלי, ותחבק אותי בזרועותיה ותאמראלי: אל תירא, חפני, אל תירא. מחר אקרא את המילדת הזקנה “ותגלגל” אותך בביצה ותחדל מלירוא.

– זלמן – אמרה אמי אל אבי בשובו מ“היריד” – אויה לי, זה חמשה לילות אשר חפני מקיץ פתאום בקול בכי וילל נורא. המילדת הזקנה כבר“גלגלה” אותו, וגם את הצוענית כבר הבאתי אליו, והוא באחת – בוכה ובוכה… גם ביום הוא יושב משמים “בחדר”, וכבוא הלילה – כן ספר לי הסגן – הוא מתחלחל לרגעים מפני כל צל וכל מראה, וצועק בקול או בוכה. אויה לי, מה אעשה לו?

– אך כסיל הנהו, כסיל ובער!

– למה זה תבכה, כסיל? – פנה אלי אבי וישאלני.

– הנני ירא, אבי, הנני ירא מפני הצל ומפני החושך, הנני ירא…

– לו לקולי הקשבת, זלמן – אמרה אמי אל אבי – ויעצתיך לנסוע אתו אל “קדושינו” שיחיה. לבי מפחד בי מאד ומנבא לי רעות… אנא, הנח את כל עסקיך ולך עמו אל הקדוש. התשמע?

– להניח את כל עסקי? טוב מאד, עסקי זה כבר מונחים המה – אמר אבי בהתול מר – אבל כסף להוצאות הדרך ובגדים חמים לימים קרים כאלה מאין אקח?… לא אסע! את הנך אשה ולא תדעי דבר, לא תוכלי לדעת… סוד יש לי בדבר, אך את לא תביני אותו, לא תוכלי להבין… לו גם היה לי כסף ובגדים חמים לא נסעתי… סוד יש לי בדבר ואת לא תוכלי הבין… אין לי, אין לי אל מי לנסוע… התביני? את לא תביני, ואיך תביני? פצע עמוק יש לי בלבבי, את לא תביני מה זאת “חסידות”, גם בה“קלייזל” לא יבינו רבים, גם רבים מ“הנוסעים” לא יבינו… הוי לימים הרעים האלה! הלב מכוסה אפר: מינות, אפיקורסות, קלות דעת, דאגות הפרנסה והגלות – והגחלת הולכת ועוממת, הולכת וכבה… “הזקן” מת. את אשר הבינו “זקני החסידים”, את אשר למדתי אני מאבותי ולא חסרתי מהם אפילו ככלב המלקק מן הים,– לא יבין היום גם “הרבי” בעצמו – אל תחלחלי ככה. את הנך אשה ולא תוכלי להבין – כצאן בלי רועה הננו. אין לנו אב, אב אין לנו! התשמעי? אנו אין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים. לא אסע, לא אסע…

– אנא, אל תחטא לאלוהים – התחננה אמי – חדל לך מדברי הבל כאלה, לא לנו להכניס את ראשינו בין הרים כאלה…

– הרפי, את הנך אשה ולא תדעי דבר… אני הנני עני, יהודי מדוכא, נודד ללחם, אבל יהודי… אני יודע מה זאת “מדריגה”, אני יודע את המדריגה של הבעש“ט, את המדריגה של “המגיד ממעזריטש”, את המדריגה של “הסבא משפאלא” ואת המדריגה של “הזקן מטשרנוביל”… אך את לא תביני מה זאת “מדריגה”, כסבורה את ש”מדריגה" היא מדריגה סתם, כמו שאומרים האנשים, אבל לו הבנת את הספרים הקדושים באמת – גם בזה יש לי סוד, אך את לא תביני אותו. אינני רשאי גם לדבר דברים כאלה עם אשה. גם ב“קלייזיל” נתמעטו מאד ה“מבינים” – כי עתה ידעת, כי מדריגה איננה דבר פשוט, אך דבר עמוק מאד מאד… סוד יש לי בדבר, ואת לא תוכלי להבין… לו ידעתי למצער, כי מבין “הרבי” היטב מה זאת “מדריגה”… אבל גם בזה מסופקני… הנני רואה, כי הכל ירד לטמיון, הכל, כל עמל אבותינו ירד לטמיון! לבי מנבא לי רעות גדולות. הכל ירד לטמיון. כל היהדות תרד לטמיון בעוון הדור. אינני יודע מה יהיה גם בננו זה חפני. האדם צריך יניקה – סוד הוא ואת לא תוכלי להבין – הקדושה הולכת ומתמעטת, ויהיה מוכרח לינוק מ“הקליפה”, ועץ אין בארץ, אין צדיק שיגן על הדור… לא, לא אסע. מוטב לי ללכת עמו אל רבי שמעיה “המקובל”. אמנם, הוא נשאר “מלבר”, הוא “מתנגד”, הוא יודע את “ההדרגות” רק עד האר“י והרי”ח ויטאל, וה“קדושה” מהבעש"ט עד “הזקן” – סוד הוא ואת לא תוכלי להבין – בכל זאת, טוב מעט מלא-כלום. הוא יודע למצער מה זאת “מדריגה”… כן אלך אליו, אך אליו.

אמי רחצה את פני, שפשפה את פי, שני ועיני, ותסלסל יפה את פאותי ותלבישני מעיל השבת ותשם עלי אדרת החורף, אחרי הטהרה מהרפש והטיט הרב שעלו עליה בימי הגשמים, ואת מגבעתי על ראשי הישירה, ואחרי הביטה בי רגע אחד ותנד את ראשה בנחת, אמרה אלי:ראה נא, חפני, התנהג ב“נימוס”. הן הולך אתה עם אביך אל רבי שמעיה המקובל, ורבי שמעיה הוא אדם גדול, “יהודי כשר” ואביך אומר, שהוא “בעל מדריגה”, הלואי והיית גם אתה כמוהו, לא לחרפה היה הדבר לאבותיך הקדושים לו היית להיות כמוהו, וגם אתה לא בושת באבותיך לו היית גם גדול ממנו. לך, בני, לך, הנה כבר לבש גם אביך את בגדו, לך נא אתו ב“נימוס” לבל יכעס עליך.

– היודע אתה אנא אתה הולך? – שאלני אבי בצאתנו מפתח הבית החוצה.

– אל רבי שמעיה המקובל, אבי.

– ומי הוא רבי שמעיה המקובל, התדע?

– רבי שמעיה הוא יהודי כשר, יהודי גדול, כן אמרה אמא.

– ויותר לא? הוא גם “מקובל” ו “בעל מדריגה”. – ולמה אתה הולך, חפני?

– למה? נראה לי, שאמרת לאמי למה!

– הוי, חפני, מי יתן והבנת! לאמך אמרתי. כן, היא רוצה אך ב“גשמיות”, כסבורה היא שהכל למען “הפרנסה” ולמען העולם הזה, היא מצטערת על בכיך. כסבורה היא שדבר גדול הוא, ואני יוגע, כי בכיך איננו שוה פרוטה. כסיל הנך, נער שוטה, ולכן תבכה. ובאמת, למה תבכה? מה הנך רואה, שאתה בוכה? הן דאגות הפרנסה אין לך, ו“רוחניות” לא תבין עוד. בודאי אינך בוכה על “גלות השכינה”. אך משהגיעה שעת הכושר, הנני לוקח אותך אתי אל רבי שמעיה, סגולה היא לתורה וליראת שמים להביט בפני אדם כשר, ואנשים כרבי שמעיה – אמר אבי ויאנח – הולכים וחסרים…, ואתם, בני הדור הצעיר, מי יודע אם תראו עוד אנשים כאלה. הן בימינו ולעינינו משחקים בנו, והננו מרגישים, כי העולם הזה לא לנו הוא עוד, והחיים האלה לא שלנו הם, הכל נשתנה בעוונותינו…

אבי הפסיק את שיחתו, כי ראה והנה עומדות רגלינו בבצה עד הברכיים, ויקח אותי על זרועותיו ויוציאני מן הרפש ויעמידני על גזרת העץ המונחת בצד הרחוב. אחרי כן הלכנו פסיעה אחר פסיעה, הלוך ובקש מסלות, גזרות עץ וחלוקי אבן.פעם בפעם היה לי אבי למעבר, כי לקח אותי על זרועותיו וישאני ממסלה למסלה, עד בואנו אל “המקובל”. בחצר היתה הבצה עמוקה עד מאד, ויקחני אבי עוד הפעם על זרועותיו, וישאני על פני כל החצר, ויפתח את הדלת, והנה עומדים אנחנו ב“בית תפלת המקובל”.

– אבי, האם פה בה“קלייזיל” יושב המקובל? הן כמדומה לי, כי קלייזיל פה?

– הקלייזיל הזה שלו הוא, אך גם בית יש לו.

– הבביתו המקובל? – פנה אבי אל אחד היושבים בבית התפלה.

– בביתו.

אבי פתח דלת אחרת המפנה אל הבית, ונבוא אל מסדרון ארוך ואפל, אבי פתח עוד דלת, ונבוא אל חדר קטן. שולחן-עץ ארוך משוח בצבע אדום, עומד כאמה מלפני החלון, בצדו האחד עומדת אצטבא ארוכה לאורך כל השולחן, מצד השני מנגד עומדים שני כסאות עץ, לרחבו מעבר מזה עומד דרגש, ולעבר השני, בראש השולחן, עומד כסא גדול, ועליו יושב איש שיבה ומעמיק מבטו בספר גדול ועב המונח לפניו.

אבי גנח, כנראה, למען הסב אליו את עיני הזקן.

הזקן הסב את ראשו ויעופף את מבטו בכל פנות החדר, אחרי כן העמיד את עיניו על אבי ועלי. אנכי נבהלתי מאד מפני מבטו. עיניו השחורות והגדולות השקועות עמוק בחוריהן נדמו לי כגחלי אש: בבות עיניו ארוכות ומסוגרות ולמעלה מהן נשקף המצח הגדול והלבן החרוש לכל ארכו ורחבו בהמון קמטים: פאותיו ארוכות ופרועות, זקנו מגודל, לחייו צנומות ודלות ומראיהן תכלת כהה, כמראה פני מת. אנכי נבהלתי מאד ולא יכולתי לסבול את מבטו…נורא היה לי המבט הזה, קדוש ומלא הוד נראה לי המצח, ואנכי בעצמי לא ידעתי מדוע. מוחי עבד עבודה רבה ויעביר לפני דמיונות ומחשבות רבות ושונות, אבל כולן היו מקוטעות, ואך דבר אחד ידעתי, דבר אחד הרגשתי, כי פה עולם אחר, עולם של קסם וקדושה. החדר קטן ודל, היהודי היושב בו רזה וחלוש, ככל היהודים, ובכל זאת מה רב ההבדל! מרגיש הנני בנפשי, כמה נשא ונעלה הוא היהודי הזה וכמה קדושה וטהרה מרחפות בחדר הקטן הזה!…

– הא, הא, זלמן – קרא הזקן – מה חפצך, ומי הוא הנער?

– הנער הוא בני, רבי, הנה דרך נעורים לו, זה לילות אחדים אשר הוא נעור פתאום משנתו בקול בכי וילל נורא. גם ביום יושב הוא משמים ב“חדר” ו “המרה השחורה” התגברה עליו.

הזקן נתן עיניו בי, ואני נבהלתי מאד ואחזתי בכנף בגד אבי.

– הלומד הוא ב“חדר”?

– כן, רבי, אצל גד המלמד.

– הקורא הוא “שמע” בכל לילה?

– קורא.

– ציציותיו כשרות?

– כשרות.

– והמזוזות בביתך גם כן כשרות?

– כן.

– אין דבר, אין דבר, כסיל הוא ולכן יבכה. אבל, זלמן, אם הקטנים בוכים בחנם, הרבה הרבה יש לנו, הגדולים, לבכות. הוי, הגידה נא לי, זלמן, מה יהיה בנך זה? אינני חושב חלילה, כי תמסור אתה את בנך אל “הקליפה”, אבל הנני חושש – אל נא אפתח פה לשטן – שמא תמשוך “הקליפה” את בנך אליה בעל כרחו… הוי, מי יודע מה ילד יום! משיח עוד לא בא, כבר כלו כל הקצין. עיני הדור כבר כלו מיחל, אנשי אמונה אבדו, “המוחין” הולכים וקטנים, והשכינה לא תרד למטה מ“עשר ספירות” שלה… דבר גדול אני אומר לך, אם כי קשה להבין אותו: האבות מוכרחים לתת את בניהם ל“שקאָלעס”, וה“משכילים” מוכרחים לקרוא “ספרים חיצונים” – הקדושה כביכול נסתלקה מן העולם בעוונותינו הרבים, ומכיוון שנסתלקה הקדושה ונשאר העולם פנוי, פרש “סמאל” את רשתו ומצודד נפשות בחרמו. האיש שיש לו עינים רואה את הדבר בחוש… העולם ריק מכל קדושה…אוי לנו, אוי לנו, אוי לנו – הרים את קולו ביללה – אין לנו תפיסה בעולם הזה, אין לנו מקום בו, ואנחנו בגלות יחד עם השכינה כביכול…

אנכי לא הבנתי את שיחתם, ובכל זאת נפעם לבי בקרבי מאד. דבר אחד הבנתי: כי נורא המצב, המלחמה היא קשה, היצה"ר הוא בעל דין קשה, הוא מלאך, אמנם מלאך רע, אבל בכל זאת – מלאך. אוי – חשבתי אז בלבבי – במה שוה הוא העולם האפל הזה, המלא בצה ורפש, להלחם עליו ולסבול עליו כל כך?! אמי מספרת, כי צריך לשמור את הילד גם בעריסה לבל יחנקוהו בלילה… גם ילד בעריסה צריך להתאבק, צריך להלחם! הוי עד נצח להתאבק, עד נצח להלחם!

– הנה לך “קמיע” – הפסקני אבי ממחשבותי – הרבי נתן לך “קמיע”, גשה אל הרבי והוא בעצמו יקשור אותו אל צוארך, גשה!

הוא אחז אותי בידי ויובילני עד לפני המקובל ויצגני לפניו.

המקובל קשר על צוארי את “הקמיע”, ויאמר אלי בקול רועד:

– שמך חפני? היה יהודי כשר, חפני!

– אמן! – ענה אבי, ויאחז בידי ויצא.

ובצאתי הרגשתי בי רוח גבורה: נשק נתנו לי, איש צבא הנני – ועלי להלחם…

הימים אז ימי הקיץ, ולי עוד טרם מלאו תשע שנים.

השמש השפילה ממכון שבתה להביט בעיניה הבוערות אל “החדר” האפל, וכמו להכלים את “מלמדנו”, השליכה מבטה בלעג אל ה“טלית –קטן " שלו המלוכלך, ותסבך קרניה בזקנו החד למען הרעימו, ותשפוך השובבה קרני זהבה על הבצה והרפש ועל תעלת השופכין שב”רחוב ההקדש“, שהוא גם “רחוב בית הכנסת”, גם “רחוב המלמדים”, גם “רחוב השוחטים” וגם השוק, ובעצמת כשפיה רמזה אלינו בצחוק: ילדים אוילים, למה תשבו פה סגורים ומסוגרים עם ה”רבי" הכסיל? ואמנם מה יקרות, מה אהובות הן קרני השמש המפזזות ומכרכרות באהבה ובנעימה מבעד לחלון! ובחוץ מה יפה ומה נעים! מה טובים השעשועים שמה! מה נאה הוא האד העולה מתעלת השופכין, ומה מאושרים המה הנערים המתגלגלים עתה שמה, המתאבקים בעפר ועושים כדורי רפש ומיבשים אותם בשמש! אבל הרבי הוא קשה ואכזר, הוא לא ידע חנות! הוא יושב ולומד! יושב ושונה! אגלי-הזיעה נוטפים על פני הגמרא, הכתונת לחה ומדובקה אל העור, הידים כבדות, הראש כואב, הקול צרוד – והרבי שונה, לומד ושונה…

אך עוד מעט ייעף גם הוא… הנה הוא פוסק ממשנתו, אומר לפנינו מעט דברי כבושין ומזהיר אותנו ללכת אל “בית המדרש” להתפלל “מנחה-מעריב”. אנחנו יוצאים בבהלה ובקוצר רוח החוצה – והנה העדר לקראתנו, התישים המכובדים הולכים בראש, בישוב הדעת ובהכרה עצמית, כרבנים וטובי העיר בעת לכתם עם “אנשים פשוטים” לאיזו “שמחה” של מצוה, לקבלת פני חתן, ברית מילה והלוית המת: אחריהם העזים ואחריהם הפרות, העגלים, החזירים, והסייחים, איש איש על מחנהו: האבק עולה עד לב השמים, ואנחנו מתבוללים ומתערבים בין המחנה. זה רוכב על גבי תיש וזה על גבי עז, זה זורק מרה בבהמות, מבהילן ומפחידן, למען ידעו, כי "איש " הנהו, בן המין המושל בגבורתו בעולם ומלואו. והנה פרתנו לקראתנו הולכת בקצה המחנה, לימין הרועה הנושא על כתפיו עגל נחמד למראה. אנכי הבנתי כרגע את “הסוד”, כי כבר הגידה אמי לא אחת, כי פרתנו היא “מעוברת”. שמחתי הגיעה אז עד מרום קצה, ובכליון הנפש הבטתי אחרי הרועה, הנושא את העגל היפה על כתפו ישר לבית אבי, ובכל לבי חפצתי לרוץ אחריו, להתמודד על העגל ולנשקו מנשיקות פי באהבה. אך מה אעשה? והרבי? ותפילת מנחה? ומה תאמר אמי בראותה את “הבחור” שלה, הלומד “גמרא”, מפנה לבו לבטלה כזאת? ובכן הוכרחתי, למרות רצוני, ללכת אל בית המדרש להתפלל. התפילה עברה, ואנכי שבתי לביתי בחפזון לקדם פני העגל. כבואי הביתה רצו לקראתי אחי ואחיותי הקטנות ויבשרוני דבר הולדת העגל: – לוּ ראית, חפני – אמרו אלי כולם פה אחד – כמה נאה עגל זה, לו ראית את מצחו הרחב, את נחיריו הרחבים, את לשונו הארוכה ואת שפתיו האדומות והמלאות: לו ראית… " אנכי לא יכולתי להתאפק עד כלותם את כל דבריהם, ובקוצר רוח רצתי אל הרפת, כרעתי על ברכי לפני העגל, מששתי בידי את כל אבריו אחד-אחד, אחרי כן לקחתיו על זרועותי ונשאתי אותו אל חדר הבשול, למען אוכל להביט עליו לאור הנר. שמה מלחתי פתותי לחם אחדים והנחתי אותם על לשונו, והוא אכל לתיאבון, ויבט אלי במבט רצון ונדיבות. אנכי הכרתי אז כרגע, כי מצאתי חן בעיני העגל וכי שווה אני בעיניו להתרועע אתי, כי הבדילני לטובה מכל הילדים, אחי ואחיותי, ויכונן את מבטו אך אלי, ואל כל אשר פניתי ליוני מבטו האהוב. אנכי הרגשתי אז בנפשי אהבה חזקה, מהולה בגאון, אל העגל היפה, ובכל לבבי התמכרתי לאהוב ולחון את העגל ולשלם לו אהבה תחת אהבה.

– הנה כן – אמרה אמי אל אבי בערב בבואו הביתה – בא גד! הפרה המליטה עגל. בשבוע הבא נשחט את העגל ויהיה לנו בשר צלי ליום השבת כאשר אהבת.

– היתכן, אמי? היתכן כי תשחטי את העגל הנחמד והנעים הזה? – שאלתי בחרדה.

– עודך נער, בני! עוד כסיל ובער הנך, לו דברת כדברים האלה בחברת אנשים – והיית לצחוק.

ובשובי עוד הפעם לחדר הבשול לבקר את העגל מחמד עיני ומחמל לבבי, ובראותי את עיניו, הנטויות אלי וכמו מפיקות בקשת חנינה ורחמים – זלגו עיני דמעות, ובאהבה רבה התמודדתי עליו ומששתי את עורו, ודמעותי החמות טפטפו על צוארו, ואני נשקתיו ובכיתי עוד.

ובלילה הזה – אזכרה – חשבתי מחשבות רבות.

אז הרגשתי ראשונה, כי נבקע איזה אפרוח במוחי הסגור, והוא מנקר שם בחרטומו החד… וכמו אשמע את קולו: חפני! עגל זה למה הוא בא לעולם? לשחיטה? ומדוע יישחט? עגל זה, היפה והנעים, למה יישחט? ואם לא בא לעולם אלא כדי להשחט מדוע זה הוא נאה כל כך, הלא יכול היה להבראות אומצא מקופלת באיזה סמרטוט של עור – ודיו? מדוע זה תאמר אמי לשחטו? מי נתן לה המשפט לשחוט את העגל היפה הזה?…

ובלילה הזה נדרתי ח"י פרוטות לקופת "רבי מאיר בעל הנס ". כי יהפוך את לב אמי לטובה על העגל – ואישן.

ובחלומי – והנה העגל עקוד, השוחט עומד עליו וסכינו בידו… הנה הוא שוחט… העגל מפרכס, הדם מזנק…

בבוקר, בקומי מעל משכבי, רצתי ראשונה אל הרפת ומצאתי, לשמחת לבבי, את העגל שאהבה נפשי שוכב בשלות השקט, חי וקים, ואמו מתרפקת עליו באהבה, מלקקת בלשונה את עור גבו ומסדרת את שערותיו הקצרות שורות שורות.

יודע אני עתה, בעת כתבי הדברים האלה, כי העגל לא היה מרכז הבריאה, וזה האות, כי העגל כבר נשחט והעולם כמנהגו נוהג: אולם אז דמיתי, כי כל העולם כולו נצטמצם בהעגל, כי הכל הוא כעין התגשמותו וצלו של העגל…

ביום המחרת בערב, בבואי הביתה, מצאתי את הטבח מחשב עם אמי, ובתוך הדברים הוא קונה מאתה את עור העגל. אנכי החרשתי אז, כי כבר הגידה לי אמי אתמול כי כסיל הנני, אבל רוחי סער בקרבי, ולבי הלם כהולם פעם. האומנם – דיברתי אז אל לבבי – כסיל הנני? ומדוע? מי זה יאמר, כי אסור לרחם על העגל היפה הזה? אמי? הן היא אמרה לא אחת, כי מצוה לרחם על בעל חי ואסור להתאכזר! לבלי התאכזר – ולשחוט?! לרחם – ולשחוט?! אמי אמרה כן! אבל מי יאמר כי הצדק איתה?… אבל איך? התשגה אמי? הגם אמהות שוגות?… רבש“ע! הן אמי והעגל שניהם בידך, מדוע נפחת רוח חיים בהעגל, ובלב אמי נתת רצון להמיתו?! רבש”ע! עגל זה, שיצרת בכל אבריו וגידיו ונתת בו כוח ועצמה לחיות שנים רבות על פני האדמה, למה יישחט? ד' אלוהים! הן לפניך גלוי וידוע איזה עגל יישחט ואיזה לא יישחט, ומדוע יצרת את העגלים העומדים לשחיטה ונתת בהם כוח לחיות ולהחיות עוד זרע על פני האדמה? ואם אתה בראת לחיות, מדוע זה יעברו אחרים על רצונך?… ואחי הקטן שמת ביום השמיני ללדתו? הן עליו אמרה אמי בפירוש, כי עוד לפני יצירתו בבטן כתבו בספר השמים, כי כך וכך יחיה, ומדוע זה נברא בכל תפארת אדם? למה לו הרגלים, אם לא הלך בהן? למה לו הידים, אם לא עשה בהן? והפה? והשפתים? ומה היה לולא חנקה אותו המינקת? ובמה חטאה המינקת, אם הרג אותו “מלאך המות”?… הן אמי אמרה כי "מלאך המות " שחט את הילד, אך אם המינקת חנקה, למה למלאך עוד לשחוט? והיתכן כי ימות איש, ואפילו ילד, בלא "מלאך המות "?

– אמא, היכול אדם למות בלא “מלאך המות”?

– ההשתגעת, חפני? קראה אמי, כי נכלמה מפני הטבח, אשר מלא שחוק פיו על שאלתי הנבערה – למה לך לדעת זאת? האם כבר תדע את כל “הגמרא”, כי יחסר לך אך לדעת איך ימות האדם?

ואז נפלו פני וחרה לי עד מאד.

ובלילה הזה נדדה שנתי ומחשבות מרות ואיומות מלאו את מוחי. אנכי הליטותי פני בשמיכה, כי נבהלתי מפני מחשבותי הנוראות המעוררות בקרבי שאלות מרגיזות-לב. אז חשתי כי איזה בנין נופל בקרבי, איזה דבר נתלש ממקומו ונתעקר משרשו… אז חשתי כי נלחם אני – בי, כלומר מוחי נלחם בלבבי: הלב משתמט ובורח מפני המוח… והלב חוגר שארית כוחותיו ללחום מלחמת מגן עם המוח… והלב נופל ונכשל… והפצע עמוק עד מאוד.

ואז נדרתי עוד הפעם ח"י פרוטות לקופת "רבי מאיר בעל הנס " ואמרתי בכוונה ובלב נשבר, כאדם היודע עד כמה חטא בלבבו: " ד' בידך אפקיד רוחי " – ואישן.

" רגע ירדוף רגע, יום ישיג יום". הנה היום השני, השלישי, הרביעי והחמישי… העגל יישחט ביום השמיני, ואני אנה אני בא?!

והעגל הולך וגדל מיום ליום, מקפץ ברגליו הארוכות והדקות, ומדי ראותו אותי מרחוק הוא רץ לנגדי, מרקד ומשתגע מטוב לבב, ואני הנני מקבלו באנחה חרישית ובוכה ושוחק כאחד.

והיום הנורא בא, בא היום השמיני.

ואני רואה כי הרגעים הנוראים הולכים וקרבים, העת רצה בחפזון, השמש הנה היא עולה ועולה… הנה היא יורדת מערבה… נורא הדבר.

יודע אני כי העגל לא יישחט, בודאי לא יישחט… אי אפשר שיישחט… אבל בכל זאת לבי מפעם בי: יודע אני כי השמים ירדו לעזרתו… המלאכים יבואו להצילו… הסכין יתפוצץ או צוארו ייעשה שיש… בדרך הטבע אין מפלט: אמי היא קשת עורף, – אבל נס ייעשה, באופן אחר אי אפשר… העגל הוא יפה עד מאוד, ואנכי נדרתי הרבה לקופת רבי מאיר בעל הנס… בכל שעה הרביתי לנדור…

ובכל זאת – מי יודע…

ולבי מפעם בי, עיני מלאות דמע, רגשותי יהמיו. מחשבות רצות רצוא ושוב… קשה ליישב הדבר, גם הרבי לא ידע… לא! לא אשאל את הרבי, גם הוא, כאמי, ישחק עלי וכסיל יקראני…

והעגל נשחט…

…ובכל העולם הגדול והרחב עם שעשועיו הרבים והנחמדים, בכל החיים המלאים המון מחזות ותענוגים לא לקח אותי דבר זולתי הצל.

רבים הם האנשים האוהבים את היום ואת האור, ואני הנני אוהב את הלילה ואת הצל.

ליל אופל וצל שחור, היש מראות נעימים ממראות כאלה?

והשמש האכזריה קורעת את עיני, האור קורא אותי ביד חזקה לראות ולהנות מהעולם הארור, השוא והתפל: הלב הרך קל הדעת מתעורר רגע, רגע לכל מחזה עובר ולכל תאוה שפלה ומתרוצץ לבוא ולהכנס לעולמות שאינם שלו: הגיהנום פתוח תחתיו והוא יורד לתוכו עמוק, עמוק ומושך אחריו את כל גופי, תנועותי ורגשותי, ובהיותי אסור למרות רצוני אל העולם והבליו, ולבי הפרא וה“בעל תאוה” מתענג על קרני השמש המכשפה, ולא יתנני ללכת ולבקש את אהובי הצללים – הנני פונה, למצער, את דעתי ומחשבתי רגע אחד אל הצל.

בלילה.

ואני יושב בבית המדרש הישן, המט לנפול. השמש כבר הלך לביתו, בחוץ יהום הרוח ביללת סערה ודופק על שברי לוחות החלון ומשתעשע עם שלהבת נר החלב אשר בידי, מניעו בחזקה ומטילו הנה והנה. העמודים הרכים הנפוצים על פני כל הבית עומדים כמצבות על הקברים, ואני עומד נשען על הבמה בתווך, הגמרא פתוחה לפני והנני לומד.

נרי הקטן בוער בהמולה דקה ומתיז צרורות חלבו על פני הגמרא, הנה הוא מפיץ אור כהה על פני הבית וממלא את כל חללו צללי חושך: האור מרפרף מסביב לי ד' אמות ובוקע ועולה משם ומשתרע על פני כל התקרה ממעל ויורד כוילון עד חצי הפרוכת, אשר ממולי, הצללים מתנועעים, צל נופל בתוך צל וצל משתרע על גבי צל. הנה הבית כולו מתנועע, הכתלים משתחווים, הצללים מדברים שלום וידידות ונושקים איש את רעהו… הנה המה מדברים, המה מתלחשים ואנכי לא אבין דבר… המה מתלחשים בדממה ואני אינני שומע.

ואני משתעשע עם הצללים, הנני מבליעם בקרב נפשי פנימה…הנני שואף אותם ומתענג על תארם השחור והנני רוצה כי יתקדרו עוד יותר, יתרחבו ויתפשטו וימלאו כל חללו של עולם אימה מתוקה ופחד נעים – כמוני.

הגמרא פתוחה לפני ואני הנני לומד בקול עצב ובנגון מחריד כליות ולב, והצללים מקשיבים ויוצאים במחול לפי הניגון, גם לבי בי דופק כהולם פעם: הניגון חודר אל תוכו פנימה ולוקח בו מקום למרות רצונו.

ואני, חפני, אינני יודע את אשר אני מרגיש אז, אינני מבין את נפשי אני: אינני מבין אף את קצות אלפי הרשויות המושלות בי אז והעושות שלום ביניהן ברגעים המאושרים האלה, והנני חוגר כל כוחותי ומתעמל אך למען הבין מעט את נפשי, ולהשאיר לי שריד זכרונות מקוטעים מהעונג הקדוש הזה.

ואז נודע לי בפעם הראשונה כי הצללים מושכים אותי אליהם, המה משכו אותי בדמי הלילה לבית המדרש…המה שפכו רוח תוגה ותמרורים על התלמוד וייצרו לו נגינה עצובה ושוממה, המה, אך המה…

אך מי המה הצללים? ומה לי ולהם?

אבי ספר לי, כי הוא אהב מאד בימי עלומיו להגות בלילה בתלמוד בבית המדרש וזה היה תענוגו האחד בחייו המלאים תמרורים, זוכר אני כי מדי דברו בזכרונות ימי נעוריו ובתארו לפני את שקידתו בלמודים זלגו עיניו דמעות, דמעות געגועים אל הלילות הנעימים אשר בלה בתורה בבית המדרש: הוא היה אומר, כי הרגיש אז בנפשו, כי נאצל עליו רוח ממרום, ואש קודש ירדה אל לבו מאת ה' מן השמים, ותמלא את כל קרביו חום אהבה אל הניגון העצב, אל הלילה ואל הצללים… מי יודע! אולי זה הוא הניגון, הלילה והצללים שאוהב גם אני?… אין זאת אלא כי זו היא נחלתי שירשתי מאבי…

אבי העני המאושר! אתה לא כבית את אש לבבך הקדוש באש זרה – התאוה! אתה לא הפגת את חומך בים החיים הקר! אתה, אבי, בטלת כל חשק עוד טרם נברא רצונו – ובי, בנך האומלל, בי אש ואש נלחמות. ים החיים שוטף בחזקה ללבבי, התאוה איננה בטלה זולתי מפני תאוה הגדולה ממנה, רצוני נמכר לעקר,לאדונים קשים…כל הרוחות הרעות המתרגשות ובאות לעולם לוקחות להן מקום בלבבי, והנני רואה כי ממשלת הצללים פוסקת מעלי מיום ליום ורוח הקודש מסתלקת מאתי.

העולם כולו ישן ואני – ער.

יודע אני כי העולם איננו מקנא באשרי. העצלים השוכבים סרוחים על ערשותם מדמים כי המה הנם מאושרים: קטני הנפש, שלוי עולם, השמחים כעל כל הון על פת לחם, שבא להם בחרף נפשם – אינן יודעים זולתי לעבוד ולעמול למען האכילה והשינה ולישון ולאכול למען העבודה והעמל: מבקשי תענוגות,שומרי נשף, האומללים השקועים ביון התאוות, שכורי כל חשק וכל חמדה בזויה ינודו לאומלל כמוני. גם בי יתעורר לפעמים חפץ זר, האומר אלי:חפני הכסיל, מה לך פה ומי לך פה? ולמה תמנע שינה מעיניך ותענוגים מבשרך? – אבל בכל זאת יודע אנכי, כי מאושר הנני, מאושר במאושרים! ואומלל אהי רק אז כאשר אישן ככל האנשים, כאשר ארדוף תוהו ובוהו ככל בני חלוף… כאשר יפוח היום ונסו הצללים.

יודע אני כי העולם רואה את בית מדרשי הישן המט לנפול כראות כל חורבה ישנה ושוממה המטה לנפול, אבל אני, הוי מה אמולה לבתי!…

העולם כולו הוא אך נקודה אחת בלבבי, ולבבי כולו הוא אך נקודה קטנה בבית מדרשי הישן, וכשתקדר השמש הן תחשך גם הארץ…

ואני רואה את בית מדרשי בנוי במרכזו של עולם ומשם קוי אורה יוצאים אל כל היקום…

ובלילה…

בעת דבר מה ילחוץ את לבבי וקסם נעלם ישפוך את רוחו עלי וימשכני לאיזה מקום, לאיזה דבר אשר לא אדעהו: בהרגישי, כי נפשי מבקשת לה מין מזון אשר לא תשיגהו בחדר הבישול: בהרגישי כי עיני המלאות דמע מבקשות להן פרח נחמד לשפוך את רסיסי טליהן עליו – הנני בורח אל בית המדרש, ובין המון צבאות הצללים הנני מתענג לאור הנר הכהה, על הספרים הקדושים.

והספרים קדושים, בודאי המה קדושים… והארונות מה מלאים!…

אינני יודע איך הוא הדבר, אבל בכל זאת כן הוא הדבר: ישנם רגעים כאלה, אשר אינני רואה ספרים כל עיקר אך המון אנשים ו"שדרות דורות ": והאנשים מה גבוהים ומה רמים ומה קרן עור פניהם! ואנשים האלה עולים מתוך הארונות ומתבוללים בין הצללים… והצללים שחורים… ומתחת רגלי האנשים העולים ינהרו נהרי נחלי דם… והבכיות והצעקות עולות עד לשמים… לפניהם נחל דמע ודם ואחריהם דמע ודם… וגם מלפני וגם מאחרי…

דמע ודם!

ובתוך הדם, בתוך הגויות הנשברות והמדוכאות תלויות על בלימה נשמות מה קדושות ומה גבוהות!…

ודמע ודם!…

ופה לא גלמוד הנני, פה רבים האומללים כמוני… פה רואה אני את השממון ואת המדבר אשר מלפני ואת החושך ואת התהום אשר מאחרי… פה לא גלמוד הנני, פה רבים המאושרים כמוני… פה רואה אני את האור ואת הטוב אשר מלפני ואת הנצח ואת ההוד אשר מאחרי…ופה… פה מה רחב הוא עולמי!…

פה אחיה ופה אמות: פה אסבול כאשר סבלו כל המון הנשמות האלה העולות אלי מתוך הארונות הישנים, ופה אקוה, אקוה כאשר קוו האומללים ההם.

ובתוך סערת המחשבות המרות והאיומות המכות גלים בלבבי ומקדירים בתארם השחור כל בתי נפשי, למראה האלימות הנורא, של בוז וקלון, של יסורי הנפש והגוף – יתעורר בלבבי רוח גאון ועוז בראותי כי רבבות האומללים האלה חיים וקימים! חיים וקימים עוד יותר מאלה אשר בנו חרבות למו: חיים וקימים בתוך ארונות נרקבים, בין עלים בלים ומעופשים.

אשריך ישראל! בעת שחנטו אחרים גויות גבוריהם ואדיריהם חנטת אתה נפשות מעוניך ומדוכאיך, לכן חיות וקימות ומרחפות כצללים בתוך הארונות השבורים, בין העלים הבלים… ואשרי שיאחז ונפץ את העלים הבלים אל הסלע להסיר מעליהם אבקם הרב למען יראו בכל עצם זהרם וטהרתם…

אבל…

הוי, התלמוד מה קשה ומה עמוק! המהרש“א בונה עולמות ומחריבם, אבל העולמות מה המה?… הוי, העולמות הם קטנים, צרים ומקוטעים… האלפסי, המרדכי והרא”ש, הרמב"ם, הטור ובית יוסף, כן, זה הים גדול ורחב ידים ואני צולל בו, אבל מה אמצא על תהומו?!…

וה“כוזרי”, וה“מורה”, “האמונות והדעות” ו“מלחמות השם”? הוי מה אהבתי את ה“כוזרי” מה אבהתי את ה“מורה”!

אבל אבי, הוי אבי…

אבי אומר כי עון פלילי הוא לעיין בה“מורה”, מלא נא כריסך בתלמוד, המוחות שלנו קטנים וצרים והיצה"ר אורב לנו על כל פסיעה ופסיעה לצודנו למדחפות… אנא, בני, חוסה על נפשך ועל נפשי אני ואל תפנה לבך להפילוסופיה השובבה…

מה לך, בני, – אומרת אלי אמי – מה לך לשגות בהבלים? אביך לא התפלסף, אבי אביך לא התפלסף ובכל משפחתנו לא ימצא “פילוסוף” אחד: מחותנך איננו “פילוסוף”, הוא איש נכבד ונשוא פנים, ו“כלתך” יפה כלבנה וברה כחמה ולימי הפורים ישלחו לך שעון זהב…

וה“מורה”, הוי ה“מורה”! מה איום הוא ה“מורה” ומה מאד אאהבנו!

ורעדה תחלוף בכל בשרי, שערות ראשי תסמרנה, הרעיון גבוה עד לשמים ועמוק עד שאול תחתית… ואני הנני משוטט גלמוד ובדד בעולם המחשבה והרעיון:איזה זרם חזק שטפני אל העולם הארור הזה למרות רצוני, ובעל כרחי הנני חושב מחשבות…

והמחשבה מרה ואיומה, היא מנקרת את מוחי ומרגיזה את לבבי, מפצחת עצמותי ויונקת את לשד חיי ושני עולמות שונים מתרוצצים בקרבי.

והעולמות שונים ורחוקים כרחוק מזרח ממערבולבי האומלל סובל את שניהם…

הנה קול דופק על הדלת, לנכון בא רבי שלמה. הוא ער שלשה לילות בכל שבוע ועוסק בתורה, אנכי מסתיר את ה“מורה” תחת ה“במה” כי רבי שלמה איננו אוהב את ה“מורה”. הוא היה אומר:אוהב אנכי את מחבר ה“יד החזקה” ולא את מחבר ה“מורה נבוכים”. ואני אוהב את רבי שלמה, הנני אוהבו בלב ונפש וחלילה לי למרר את רוחו.

ורבי שלמה הוא תמונה מזהירה ומאירה בתוך הצללים השחורים, המתנועעים בכל מלוא הבית.

רבי שלמה הוא בן ששים שנה ומעלה, קומתו כפופה, ראשו שחוח עד החזה. מצחו הלבן, הרחב והגדול חרוש לתלמי קמטים רבים גדולים וקטנים ושתי עיניו הגדולות והעמוקות מזהירות מבעד לבבותיהן הארוכות כשתי בארות מים חיים בין סלעי מגור ורוכסי הרים, המכוסים בחורש מצל עב: על שפתיו מרחף תמיד שחוק קל המשתלשל ויוצא מתוך מחשבה עמוקה, המלאה אהבת אדם וטוב לבב ופניו מפיקים תמיד תומת הנעורים ושלות השיבה.

ורבי שלמה כוחו ככוח אבן השואבת, הוא מושך אותי אליו ביד חזקה. היתכן? – אומר אני לנפשי – היתכן, כי רבי שלמה הזקן, רבי שלמה הלמדן, המשתמש בשני כתרים, סיני ועוקר הרים ביחד, רבי שלמה העני המדוכא, שבביתו אין לחם ואין שמלה – ער הלילה, ואני? אני הנער, שכוח בחורים כוחי, שלחמי ניתן ומימי נאמנים, אני ישן?! מה קטונתי אז בעיני!…

ורבי שלמה עוסק בתורה מעומד, הוא אומר כי הוא איננו “נהנה” מלמודו אם הוא לומד מיושב. התורה – אומר הוא –צריכה התפשטות הגשמיות, ולא לבד שצריך אני לשכוח כי רעב אנכי וכי עיף הנני, אלא שצריך אני לשכוח, כי יש רעב ויש עיפות: צריך אני לשכוח כי יש עולם אחר וחיים אחרים מבלעדי עולמי זה וחיי אלה: צריך אני לשכוח כי יש תחלה וסוף ללמודי…. וצריך אני לדעת ולהבין כי אני ה“כעל תכלית”, הנני אך טבעת וחוליא בה“תורה” הגדולה הנצחית ה“בלתי תכליתית”.

ורבי שלמה שוכח כל אלה:כן, הוא שוכח! מעיד אני עליו כותלי בית המדרש השחורים, הרואים את הזקן הנדכא והשחוח עומד נשען על ה“גמרא” בלילי טבת הארוכים, מאז הלילה ועד הבוקר – כי שוכח הוא…

ואני מקנא אז ברבי שלמה, הנני רואה ומכיר בפניו המלאים זיו כי הוא שובע שמחות וחן עולמו עליו: הוא אינו מבקש דבר ומוקיר דבר זולת הדבר אשר כבר הגיע אליו, ואשר הוא רוצה אך לפארו ולשכללו.

אמנם מאושר אתה, רבי שלמה!

ואני אומלל הנני, צר לי מקומי פה, הנשימה פה קשה והצללים רבים מאד… החיים הולכים לאט, הדם נוזל בעצלתים והנשמה מרחפת אך בין קברים ישנים וצללי תוהו, ולצאת לא אוכל… אי אפשר לצאת… אינני יכול לעזוב את אהובי הצללים… העולם הזה יקר הוא לי, יודע אני כי מבלעדי החדר השמם הזה יש עוד אוצרות רבים ושונים בעולמי זה… אך האוצרות האלו סגורים, עין אדם לא שזפתם. ואני הנני מבקש את המפתחות…

וה“מורה” וה“כוזרי” גם המה בקשו המפתחות, המה ידעו והרגישו כי צר החדר הזה… כי בית המדרש השמם לא ימלא כל מחסורי החיים… כי יותר מאשר יש פה יש לדרוש ולבקש מהמקום הזה, אבל המצאו?… לא, המה אך הרחיבו את החדר הזה, ויאירו את אפלתו… אבל את המפתחות לפתחי עולם יותר רחב לא מצאו…

אך מי זה בא, טעיתי הפעם, לא רבי שלמה בא. הנה איש עני עמוס בילקוטו על שכמו עומד לנגד עיני.

– שלום עליכם!

– עליכם השלום!

– מאין באת עתה, רבי יהודי, בדמי הליל?

– היום בבוקר יצאתי מהכפר הקרוב ללכת העירה. האכרים אמרו לי כי אך מהלך שלש שעות מהכפר אל העיר ולכן לא אכלתי שם לחם ולא שתיתי מים כי אמרתי אבוא העירה ואוכל שם לחם אצל אחי היהודים, אך השלג הרב כסה את עין הארץ עד אשר לא יכולתי למצוא את הדרך ולכן תעיתי עד כה.

– ולכן צמת היום, רבי יהודי, היתכן? הן לא יום צום היום?

– הוי, נער מאושר אתה! אביך לנכון הוא "בעל הבית " ואולי גם עשיר, לכן תשאלני: " היתכן כי צמת "? לך, בודאי, קשה היה גם להתענות "עשרה בטבת ", אם כי ישבת כל היום בבית ולערב חכתה לך ארוחה טובה וערבה, אך אנחנו האומללים הננו כבר רגילים להתענות, אנכי אצום פה ושמה מרחוק תצום עלי אשה וחמשה בנים: אנחנו האומללים הננו כבר רגילים לשאת כל עוני ומתלאה, לשאת כל קלון וחרפה, להיות נגעי בני אדם ושבט בני איש… אשריך, נער, כי לא תדע את נפש העני! הה, לו ידעת את הנפש הזאת… לו ידעת…

– אבל עתה הן רעב הנך?!

– ומה אעשה אם רעב הנני? האם אעיר ישנים משנתם? הן כשממית יבזוני אם גם לא אפריעם מאומה, ומה עוד אם אעירם משנתם היקרה להם!

בחוץ השלך הס, שלות השקט פרושה על כל הרחוב מסביב, אין קול אנשים ואור נר, אך מקצה הרחוב יראה קרן אור זרוע על פני המרצפה ושאון עליזים ישמע.

קרבתי אל הבית, עברתי את המסדרון ומבלי חשוב הרבה נדחפתי כמו ביד חזקה את הבית.

הדבר נחוץ, מוכרח אני לבוא אל הבית, העני סובל שם רעב… הרעב הוא דבר רע מאד… משער אנכי בנפשי כי לא נעים הדבר להיות רעב… כן אבוא ויעבור עלי מה… ואני הנני עומד באולם הבית.

האולם גדול ורחב ידים, הכל מסודר וערוך יפה, הכסאות והשולחנות עומדים בסדר ובמשטר, יריעות החלונות יפות ומהודרות, המנורה הגדולה התלויה בספון בתווך מפיצה אור נעים וזך ועל השולחנות בתוך מנורות הכסף יאירו נרות גדולים ואנשים רבים יושבים ומטיבים את לבם ועוסקים – בשחוק הקוביא.

האור הגדול הזרוע מסביב והשאון הרב אשר עלה באזני אחרי חושך בלי מצרים ודומיה ארוכה הראו אותי לדעת, כי נכנסתי לעולם אחר של אנשים אחרים ושל חיים אחרים. והחיים האלה מה יפים ונעימים! פה אין כתם, אין צל אחד, פה הכל מבהיק ומזהיר: פה ים החיים מכה משברים וגלים בסער ורעש, וכל הנשמה צוהלה ושמחה.

הוי חיים, חיים! גם אנכי הנני אוהב חיים… נפשי בקרבי תלהט, אפסי ארץ מתרוצצים בחובי ושמים ושאול תחתית בי נלחמים בעוז…

ואני מביט בתמהון על פני האנשים האלה, חפץ אני לחדור אל תוכם פנימה… לראות איך יחשבו, איך יאהבו, איך ישנאו, לראות אם יש באמת שווי וערך ישר בין השאיפה המחשבית ובין התגלמותה המעשית: העושים המה את אשר יבינו וירגישו, או, למצער, המבינים המה ומרגישים את אשר המה עושים: לראות עד כמה הנם מאושרים, נהנים ושבעים מעולמם… לראות ולדעת אולי… אולי אמצא פה את חידתי… אולי פה הוא החוף המקווה ומעין האושר והטוב, אשר אני מבקש… ואולי גם עלי לבקש לי פתרונים לכל שאלותי המרגיזות בעולם אשר כזה…

– ערב טוב!

– האספה נתנה עינה בי, ואחד מן הנאספים פנה אלי, ויאמר: מה חפצך, נער?

– מה חפצך, נער? הפסיקו עוד אחד.

– מה לך, נער? קרא אלי עוד אחד.

– גשה הנה, נער! קרא אלי עוד אחד בלעג.

– איש עני אחד בא עתה לבית המדרש, הוא תעה כל היום בדרך ועתה הנה בא עיף, רעב ויגע, כי כל אוכל לא בא היום אל פיו, אנא, חננוהו, אדוני, ותנו לי למענו פת לחם…

– תנו לו פת לחם למען העני שלו.

– מה מעשיך בבית המדרש, נער?

– המעטים הבטלנים ומורדי האור בבית המדרש?

– הוי, בני אדם יושבי חושך!

– אם תתן לי קווצה אחת מפאות ראשך אתן פת לחם להעני שלך.

– יאמר נא לנו איזו נערה מצאה חן בעיניו!

המשרתת הגישה לי פת לחם – ואצא.

אז נפלו האנשים בעיני עד מאד ויהיו בעיני כחגבים…הוי, שפלים! – חשבתי אז בלבבי – אם אנשים חיים אתם איה רגשותיכם? איה המון רחמיכם? לא! לא אנשים חיים אתם! דמעת אומלל אחד מפיקה חיים ותנועה יותר מכל מחולותיכם ושעשועיכם הבל: ברק אור מחשבה אחת של רבי שלמה הזקן השחוח מפיצה אור בהיר במחשכי לבבות נדכאים יותר מכל המנורות וברק האור של רקבון אשר העליתם בחדריכם… הוא, רבי שלמה הזקן העני והחלש, אשר אתם בוז תבוזו לו, יודע להתנשא מעל עולמו השפל המלא תמרורים ועוני לעולם גבוה ורם מלא קדושה ואצילות: הוא, בכיותיו – תהום רבה, תקותו – גבהי שמים, ורצונו – עולם ומלואו, ואתם? אתם, קטנים הנכם! אנשים מקוטעים, החיים בעולם צר ושפל של תאוות שפלות ושאיפות בזויות…

ועוד הפעם הנני בין הצללים, החושך ישופני… נשמתי מבקשת לה מוצא לעולם יותר רחב, לעולם יותר גדול… אוהב אני את הצללים, אבל יותר מהם הנני אוהב את השמש… אבל את השמש אשר תופיע על כל ותאיר את כל… את השמש אשר גם חומות גבוהות ורמות לא יוכלו להשליך צל ולכסות בעדה…שמש צדקה אשר תופיע על כל, על קטן וגדול…ואז אצא מבית מדרשי, אברח מבין הצללים…

אבל עתה אנה? אנה אברח, אנה אצא?

האליהם? האל אלה אשר לא ידעו את נפש האומלל?

לא! אינני חפץ להיות עשוק, אבל יותר מלהיות עשוק אינני חפץ להיות – עושק .