בן אברהם, שם עט של ניצול שואה שכתב כמה ספרים על התקופה הנוראה ההיא, היה נער צעיר באותם הימים ושהה בגטו לודז' ובמחנות במשך שש שנים ארוכות.

בגטו לודז' פקד את בן אברהם הרעב והחולי והוא שקע בייאוש. רק הודות למסירותה של אמו שחסכה אוכל מפיה וסיכנה את חייה כדי להשיג בעבורו תרופות ומזון, הבריא בן אברהם וניצל מגורלם של אלפי הילדים ובני הנוער שקיפחו את חייהם בגטו לודז'. הנער הצעיר ניחן בכישורים מכניים ורכש לו מיומנות במלאכת המכונאות – עובדה שהצילה את חייו.

לאחר חיסול גטו לודז' נשלחו בן אברהם ואמו לאושוויץ. בן אברהם הופרד מאמו ולא שב לראותה לעולם. מאושוויץ נשלח בן אברהם לשורה של מחנות עבודה וצער בצעדת המוות למחנה רוונסבריק.

משנשמעו צהלות השמחה עם השחרור לא מצא בן אברהם בקרבו כוח לעלוז. “אנחנו היהודים, לא צעקנו. רק בכינו ובכינו בלי הפסק”.

לזכר הורי היקרים ובני משפחתי

שלא שרדו בגיהינום הנאצי

העדות הזאת מוקדשת לילדים שיגדלו ויחרצו לימים את גורל העולם, בתקווה שבבגרותם לא ישכחו את הילדים שעל לא עוול בכפם סובלים מרעב ומתים במלחמות בגלל יהירותם של אלה שגם הם היו פעם ילדים.

הקדמה

אצל רוב האנשים ההתבגרות היא היפה שבתקופות חייהם. בשבילי – היות שלא הייתי אלא מספר, אסיר אחד מני רבים במחנות הריכוז – זאת היתה תקופה של סבל וגסיסה למן הימים הראשונים של ספטמבר 1939 ועד ה־2 במאי 1945.

כמו כל היהודים, סבלתי רעב, עינויים ועלבונות מידי הנאצים. איבדתי את משפחתי הקרובה – את אבי ואת אמי שנרצחו בגלל השנאה של אנשים כמו היטלר, הימלר, אייכמן ומנגלה.

אדם שלא עבר את הגיהינום הנאצי מתקשה להאמין שתיתכן השמדה מאורגנת ומחושבת שכזאת; שאומה שנחשבה לתרבותית ביותר באירופה, אפשרה לאדם מטורף להוביל אותה למעשי רצח ועינויים שגימדו את המעשים הנתעבים ביותר – של מעשי ההונים, הברברים, ההיידמקים, הוונדלים ואחרים – שבוצעו לאורך כל ההיסטוריה האנושית

אין מטרתי בדברי לעורר רחמים, אלא להזהיר ולהתריע כדי שמעשים כאלה לא יישנו בשום מקום עלי אדמות.

חלק ראשון

א

כשהאישה עברה, הסתכלתי ברגליה ונעצתי את מרפקי בצלעו של חברי פרנק: “כבר ראית אישה ערומה?” שאלתיו. “אני לא, ואתה?” שאל. צחקנו. שמש אוגוסט להטה. היינו בחופשה והלכנו בטלים ברחובות העיר, בלי מטרה. השנה היתה 1939. כולם נראו מבוהלים מאוד. בכל מקום הורגש אי שקט. האם תפרוץ עוד מלחמה, עוד אחת?

היינו שותפים למתח הזה ובתמימותנו הילדותית הצטערנו שטרם הגענו לגיל הגיוס לצבא.

פרנק הצעיר ממני, אמר: “הדוד שלי, יאן, סיפר לי שכשהיה בן 15 כבר יצא להילחם. לך יש מזל, שבשנה הבאה כבר תוכל להתגייס, אבל אני אצטרך לחכות עוד שנתיים. עד אז המלחמה עלולה להיגמר”.

שמנו לב שאנשים רבים רצו אל דלת בניין המשטרה הישן שמעבר לרחוב. “בוא נראה מה קרה”, צעקתי אל חברי.

התחלנו לרוץ. נדחפנו ופילסנו לנו דרך בין האנשים שעמדו לפני בניין המשטרה. ראינו שלט גדול ולמקרא הכתוב בו, פעם ועוד פעם, הרגשנו בלבנו עליצות: “כל הגברים מבני 21 ועד 45 חייבים להתייצב מיד בבסיס הצבאי הקרוב ביותר!” הקשבנו לדברי המבוגרים שעמדו בקבוצות קטנות. האופטימים שביניהם אמרו שאחרי שלושה ימי קרבות כבר נהיה בברלין ונחגוג את ניצחוננו. אבל אני שמעתי את דבריו של זקן אחד: “שאלוהים ירחם עלינו. כבר נלחמתי בשלוש מלחמות. הן נמשכות שנים, ואנשים מתים כמו זבובים”. פרנק הביט בי מבוהל. התרחקנו מההתקהלות ולאִטנו המשכנו את דרכנו הביתה. בדרך קנינו סיגריות וביקשנו מחייל שעבר לידנו שידליק לנו אותן. הוא הביט בנו במבט רציני, אבל לא אמר מילה.

קנאנו בו.

התפרצתי הביתה בצעקות: “מלחמה, מלחמה!” אמא הדפה אותי וראיתי את פניה הבוכיות. “אתה טיפש גדול. אינך יודע מה אתה מדבר. האם אתה יודע מה זאת מלחמה?” והמשיכה בבכייה. “אתה מתאר לעצמך, כמה קרבנות וסֵבל היא מביאה? לא, אתה לא יודע. בוא, ארוחת הצהריים על השולחן. תאכל, ולך לשחק עם החברים. אבא שלך יצא, ואני הולכת אל הורי”.

“גם אני רוצה ללכת אתך”.

“לא, תישאר פה, יש להם מספיק בעיות בלעדיך”.

“אם לא תקחי אותי, אלך לבד”.

ידעתי שלסבא ולסבתא שלי יש בעיות, אבל רציתי לשחק עם בן דודי מונייק או לחטט במגירות ולחפש מטבעות רוסיים ושטרות גדולים ועליהם דמותו של הצאר, שכבר בימים שלפני המהפכה הרוסית איבדו מערכם. יכולתי גם לחפש בולים על מעטפות המכתבים הישנים שאיש כבר לא קרא.

אלא שבעיני הסבא והסבתא שלי, ההורים של אמא, נחשבתי ל“שייגעץ” כי לא התפללתי כל יום, לא לבשתי בגדי חסידים עם הציציות בחוץ, וגם לא היו לי פאות, כמו למונייק, ואפילו יידיש לא דיברתי. בייחוד סבא שלי בעל הזקן הלבן והארוך – בן למשפחת רבנים אריסטוקרטית שניהל בית כנסת גדול בעיר – התבייש בי.

ב

באמצע הלילה התעוררתי בבהלה. רעש מחריד של אזעקות. רצתי אל החלון כדי לראות מה קרה. חושך מוחלט שרר בעיר. החלונות היו מכוסים בנייר שחור, כדי שהאור לא ייראה בחוץ. הסדקים בחלונות היו מודבקים בפסי נייר, כדי למנוע חדירת גזים אם יהיו הפצצות גזים. הכול פחדו מהגזים. רק חיילים, אנשי משטרה, חברי ממשלה או עשירים גדולים קיבלו מסכות גזים, ומאחר שלא השתייכנו לאחת הקבוצות הללו, היינו מוכרחים לאלתר מעין תחליף מסכה לאף ולפה מחתיכות בד וצמר גפן.

על כל הבניינים התנוססו מודעות שפירטו את כללי התנהגות האוכלוסייה בשעת הפצצת גזים. למשל, בשעת הפצצת גזים עלינו לעלות לקומות הגבוהות, מפני שהגזים כבדים יותר מהאוויר, ובשעת הפגזה קונבנציונלית, עלינו לרוץ למרתפים. ואם נופצץ בשני סוגי הפצצות, אלוהים יודע מה עלינו לעשות! חשבתי על ההנחיות מטעם הממשלה, בעוד האזעקות מוסיפות ליילל. משנפסקה האזעקה, חשבתי שזה היה עוד ניסוי צופרים – השמיני באותו שבוע. הלילה היה ליל ה־30 באוגוסט.

בשבע בבוקר המחרת העירו אותנו דפיקות חזקות בדלת. “אדון אברהם תתעורר, פרצה מלחמה”. את הידיעה העצובה הביאה לנו שוערת הבניין שלנו. בבהלה הודיעה לנו שהצבא הפולני כבר חדר לשטח הגרמני והוסיפה: “דנציג ופרוסיה המזרחית כבר בידינו. עכשיו נתקדם לברלין ונגמור עם היטלר”.

יצאתי לרחוב בריצה, ולא הסתרתי את השמחה שבלבי. הכול שפעו אופטימיות וניתחו ופירשו את הניצחונות של פולין בשדה הקרב, אף שבידיהם החזיקו מסכות גזים. אבא של פרנק סיפר על ניצחונות הצבא הפולני על הגרמנים והבליט את מבצע חיל הסוסים. פרנק ואני התקרבנו אליו בזהירות, כדי לקחת ממנו את המסכה, אבל הוא לא הניח לנו. “אני עלול להזדקק לה בכל רגע”, וליטף אותה, כאילו היתה כלי זין חשאי המסוגל להשמיד את כל הצבא הגרמני.

האזעקה הוסיפה לייבב. בן רגע כיסו עשרות מטוסים את השמים. שמענו יריות. המטוסים טסו בלי הרף. הרמקולים של מכשירי הרדיו שהוצבו במכוון על חלונות הדירות, שידרו בלי הרף. הקריין הודיע בשמחה רבה על מספר מטוסי האויב שהופלו בקרב. גם אנחנו שאגנו משמחה. לא ידענו שכבר ביומה הראשון של המלחמה הושמד כל חיל האוויר הפולני.

למחרת כבר נשמעו דיבורים אחרים. סיפרו שהגרמנים כבשו את שלזיה וצעדו בכיוון העיר פוזנן. אבל אבא של פרנק הוסיף לטעון בתוקף שהמרשל רידז’־סמיגלי בוודאי נוקט תכסיס אסטרטגי, כלומר מניח לגרמנים להתקדם, כדי שיקל להשמיד אותם. “שאם לא כן, אין בזה כל היגיון. הרי זה יכול לעלות לנו בקרבנות רבים”, אמר וחיבק את מסכת הגזים שנשא אתו תמיד.

מטוסי האויב הוסיפו לטוס בשמי העיר, ולמראה העננים הקטנים שהתפוצצו באוויר בהפגזות הארטילריה הפולנית, צעקנו: “יותר ימינה, יותר שמאלה, כמעט, כמעט”.

הפצצות הראשונות שהשליכו אווירוני האויב על בניין גבוה בסביבת ביתנו, היו גם היחידות. רצתי לשם לראות את הנזק. הבניין כאילו נחתך באמצעו. הקומה העליונה היתה הרוסה, ומיד נודעה לי התוצאה: הרוג אחד ושני פצועים.

כעבור זמן שמענו ברדיו שצרפת ואנגליה שלחו אולטימטום לגרמניה, בדרישה שתוציא מיד את צבאה משטח פולין. הכול שמחו: “עכשיו לא רק אנחנו פועלים נגד האויב. עכשיו יקיץ הקץ על היטלר.” אם לומר בכנות, לא רציתי שהמלחמה תיגמר מהר. באותו הרגע הגיע פרנק ובפיו החדשה שמגייסים בחורים בני 17, זאת אומרת שכעבור שנתיים אוכל להתגייס.

הגרמנים הוסיפו להתקדם.

שמעתי שכשצרפת ואנגליה הצטרפו למלחמה, פנה האפיפיור פיוס ה־12 אל הממשלות הנלחמות בקריאה שלא להשתמש בגזים. תשובת כולן היתה: “לא נהיה הראשונים להשתמש בהם”. ואכן נמנעו משימוש בגזים בכל ימי המלחמה. אבא של פרנק, כבר בלי המסכה, ירד עצבני: “האפיפיור בוודאי גרמני, או לפחות איטלקי, ידיד של הגרמנים. עם הגזים היינו מחסלים את הגרמנים בתוך 24 שעות. בלי הגזים, הגרמנים עדו עלולים לנצח. בגדו בנו!”

ג

6 בספטמבר. אני זוכר הכול כאילו זה קרה היום. הצבא הפולני עזב את העיר לודז'. לא היתה משטרה ברחובות, רק אבל והרס. ברדיו הממשלתי ביקשו שכל הגברים המסוגלים לאחוז בנשק, יצאו מן העיר מזרחה. העיר היתה כמרקחה. כל הכבישים שהוליכו אל ורשה מלאו אנשים. מעולם לא ראיתי כדבר הזה. מחזה נורא. ילדים, צעירים וזקנים צעדו מבוהלים בשקט מעורר חלחלה. רבים הלכו ברגל, אחרים רכבו על סוסים ורובם סחבו את מטלטליהם כדי להציל לפחות את מקצת רכושם. בין סוסים בלי רוכבים ובקר מבוהל צעדו אנשים, ומכל עבר הצטרפו עוד ועוד פליטים אל המון ההולך וגדל. פחד ניכר על פניהם שעטו מעין מסכה משותפת. בקרב ההמון השקט נשמע בכי הילדים כפזמון משעמם, עצוב וקטוע. היבטתי בהם מבולבל ומבוהל. גרוני ניחר וכולי כוסיתי באבק. כל הזמן עברו לידי חיילים מלוכלכים ועייפים שבגדיהם קרועים, רבים מהם יחפים, ולא חמושים. המכוניות ננטשו בכבישים לאחר שנגמר מלאי הדלק. מפעם לפעם היו כולם נופלים על הארץ מפחד המטוסים שהיו צוללים ויורים במכונות ירייה על הצועדים. כששכבתי בסבך שמעתי צעקות מחרידות. הפצועים נשארו בלי טיפול רפואי ובלי עזרה. צעדתי ובכיתי למראה פני המתים שנשארו על אם הדרך. רק שני דודים שלי הצליחו להגיע לוורשה. הרבה אנשים, וביניהם אני, פרשו וחזרו הביתה.

כמעט על כל הבתים והקירות מצאנו כרזות שדמות חייל פולני מתנוססת עליהם ובפיו המילים: “חזקים, מאוחדים ומוכנים”. באחד השלטים שראיתי הוסיף מישהו בצד: “חזקים נגד היהודים, מאוחדים בשכרות ומוכנים לבריחה”. הבטתי בשלט ופתאום ראיתי שמתקרבת קבוצת גרמנים בבגדיהם האזרחיים, על זרועם סרטים אדומים וצלב קרס. הם עברו בלי להשגיח במישהו. כעבור כמה רגעים חלפה במקום מכונית, ובפעם הראשונה בחיי ראיתי חיילים גרמנים במדים אפורים, על ראשם קסדה ובידיהם מקלע.

פתאום הרגשתי פחד נורא. התקרבתי אל כמה שכנים שניסו לפרש את בואו של הצבא הגרמני. כולם היו מודאגים. אחדים אמרו שלא הכול אבוד וציטטו את הנס שאירע ב־1920 על נהר ויסלה. אז הצליח הצבא הפולני לנצח את חילות האדומים ואת כל צבא הבולשוויקים. הפולנים האמינו בנסים.

הרחובות היו ריקים. רק נשים וילדים נראו בתור שהשתרך ליד המאפיות וחנויות המכולת. החיילים הגרמנים תלו כרוזים של צווים לאוכלוסייה בחתימת הגנרל פון בראוּכיטש, המפקד העליון של כוחות היבשה בגרמניה. בכל הכרוזים הודגש: “העבריינים יוצאו להורג!”

גם רדיפות היהודים החלו. הגרמנים היו חוטפים אותם ברחובות לצורך עבודות כפייה ששכרן היה מכות. הפחד מפני החטיפות ברחוב היה לסיוט של כל היהודים. אנשים נעלמו פתאום, בלי להשאיר סימן. המנהיגים היהודים היו הראשונים להיעלם. אחריהם נעלמו סופרים, שחקנים ומקצת האינטלקטואלים שהיו בעיר. הם נאסרו בלילות ואיש לא ראה אותם עוד. הגרמנים שחיו בפולין – ונודעו בשם פולקסדויטשה – שאבו עידוד מן הנסיבות ושדדו את בתי היהודים. כעבור זמן קצר התחילו לפרוץ לדירות הטובות שהשתייכו ליהודים וגירשו את הדיירים מבתיהם.

כל זה אירע לפני תום המלחמה נגד פולין ובטרם נכנעה ורשה הבירה. הפולנים הגנו עליה בחירוף נפש. אני זוכר את הפליטים הראשונים שחזרו מהחזית הזאת והביאו רק ידיעות רעות. ההפצצות בעיר ורשה נמשכו. יום ־יום החריף המחסור במזון. בעיר היו המוני הרוגים. ריח הגוויות היה נורא. פצועים רבים לא קיבלו שום עזרה רפואית, בגלל המחסור הגדול בתרופות.

ב־28 בספטמבר, אחרי ימי מערכה נואשת, נכנעה ורשה לאויביה. המערכה הסתיימה, ונותרה רק התקווה שצבאות צרפת ואנגליה ינצחו במערב, אחרי הכרזת המלחמה נגד גרמניה. למרות הכול עשו הפולנים יד אחת עם הגרמנים, אויביהם, ברדיפתם את היהודים.

באותו הזמן שמנו לב שאביו של חברי פרנק נעלם. באחד הימים הביא פרנק לביתי חיילי עופרת, צלבי קרס והרבה צעצועים גרמניים ואמר שהביא לי מתנה. המתנה עוררה את סקרנותי. “איפה השגת את כל זה?” שאלתיו. “כפי שאתה יודע, אבא שלי ברח, אף אחד לא יודע איפה הוא. אמא היתה זקוקה לכסף, לכן השכירה את אחד החדרים שלנו לפולקסדויטשה, והוא נתן לי את אלה. יש לי הרבה כאלה. אני יכול להביא לך כמה שתרצה”. סקרתי בסקרנות את הפריטים ואחר בחנתי שעה ארוכה את פניו של חברי. פרנק המשיך: “הוא כל כך טוב אלי ומרשה לי לישון על הספה בחדר האוכל ובעצמו ישן במיטה עם אמא שלי, רק כדי שיהיה לי יותר נוח. הוא ממש טוב אלי. איני מבין מדוע אתם היהודים לא אוהבים אותם”.

הידידות שלנו הלכה ודעכה. יום אחד הוא אמר לי, “אני לא אשחק אתך יותר. אתה יהודי מלוכלך ואני בן לגזע טהור. הדוד שלי – כך קרא לגרמני שגר בביתם – אמר לי שלדעתו הדירה שלכם תתאים לנו מאוד”.

בתמימותי חשבתי: בוודאי, אנחנו הבעלים של הבניין הגדול הזה. יש לנו שני חדרי שינה ודירה מרווחת. הם גרים בדירה קטנה וחולקים בית שימוש עם יתר הדיירים.

האנטישמים שיוו ליהודים תדמית מעוותת, ולפיה אנחנו מנצלים אחרים. האמת היתה שונה לגמרי. מכורח הנסיבות היו היהודים חוסכים כל פרוטה. מניסיון של אלפי שנות גלות למדנו שבשעת חירום רק הכסף יכול להבטיח לנו חופש ואפילו להציל חיים. לא בזבזנו את הכסף על משתאות, כמו הפולנים. בכל ערב שישי, יום תשלום המשכורת השבועית, נראה מחזה קבוע: פולנים שיכורים כלוט הרודפים אחרי יהודים בעלי זקן או מבזבזים את כספם על פרוצות, בזמן שבבתיהם שורר הרעב והעוני.

לודז' היתה עיר מכוערת, מלוכלכת ומלאה עשן. ובכל זאת בשכונות היהודים שררה מידת מה של ניקיון. בימי שישי נראו ילדים יהודים בבגדי שבת נכנסים לצד הוריהם לבתי הכנסת לקבל את פני “שבת המלכה”. בימות השבוע דאגו היהודים כיצד יושג הכסף בשביל לחגוג את השבת בכבוד. בימות השבוע היה המזון אצל העניים דל ומועט, אבל לשבת לא חסכו והעלו על שולחנם דגים, יין וחלה. אף שמרבית היהודים היו עניים, הרי היו “עשירים”, ולמרות העצב, היו מאושרים.

האמנו שאם דורות עמדנו בכל הצרות שניחתו על ראשינו – אינקוויזיציה, שחיטות ורדיפות – והצלחנו לשרוד, הרי האנטישמיות בפולין לא צריכה להדאיג אותנו. לא חשבנו שיש צורך לפחד מהאנטישמים. היינו עַם הסגולה שה' בחר לתת לו את התורה ואת עשרת הדִברות.

כך חשבו היהודים לפני מלחמת העולם השנייה. הגרמנים מצאו בפולין קרקע פורייה לאנטישמיות שלהם. למשל, הפולנים והגרמנים כאחד נהנו לגזור את הזקנים של היהודים הדתיים שנקרו בדרכם. פעמים גזזו רק צד אחד של הזקן וראו בזה שעשוע גדול יותר. היהודים היו מכסים את זקניהם או נמנעים מלצאת לרחוב. לדוד שלי גזזו את הזקן. סבא שלי שהתגאה תמיד בזקנו הלבן והארוך, פחד לצאת מן הבית.

פעם אחת חזר אבי הביתה כולו פצוע ושותת דם. הוא שכב על הספה וסיפר לנו שהגרמנים גררו אותו לעבודת כפייה, ומכיוון שהיה חולה כליות ועבר שני ניתוחים, נבצר ממנו להרים שקים כבדים של קמח. הגרמנים היכו אותו עד שאיבד את ההכרה. אחר כך נודע לנו מפי השכנים שהמכים היו גרמנים ששנים גרו בשכונתנו, אלה שלפני המלחמה התלוננו שאין בפולין שוויון זכויות, ליהודים ולגרמנים כאחד.

ימים ולילות שמעתי את אבי גונח במיטתו. כששב לאיתנו, באו שכנינו הפולנים אל דלת דירתנו והמנומסים שביניהם אמרו: “היינו בטוחים שתמות אחרי המכות האלה”. האחרים אמרו: “יש לך בריאות של סוס”.

בקיץ 1939, חודשים מעטים לפני פרוץ המלחמה, יצא חוק ולפיו נדרש לצבוע את כל בנייני לודז' באפור, ובִן לילה כל הולך בטל נהיה צבע. אף־על־פי־כן זאת היתה משימה קשה לביצוע בגלל הזמן הקצר והצבע המועט שהוקצב לה. בניינים רבים לא נצבעו בזמן, והמשטרה דנה לכף חובה את בעלי הרכוש.

ברחוב מגורנו היו 42 בניינים, מהם 26 היו בבעלות פולנים, 14 בבעלות גרמנים ושניים בבעלות יהודים. רוב הבניינים לא נצבעו בזמן המוקצב.

המשפטים היו מצחיקים: כל מקרה נדון בשלוש דקות לערך. השופט היה שואל מה הם שמו, כתובתו ודתו של בעל הבית. הקנסות ניתנו לפי התשובות:

לפולנים – 20 זלוטי

לגרמנים – 100 זלוטי

וליהודים – 250 זלוטי.

אותם גרמנים שהתלוננו תמיד על אי הצדק של הפולנים, יישמו עכשיו “צדק” משלהם.

הפולנים היו צינים מטיבם. התהלכו שמועות שבנאומו בסנט חודשים מעטים לפני המלחמה הפציר ראש ממשלת פולין, הגנרל סלבוי־סקלדובסקי, באוכלוסיה הפולנית לא להכות את היהודים, אלא רק להטיל עליהם חרם. החל מאותו יום ראינו קבוצות של פרחחים, מקלות בידיהם, שמנעו את התושבים הפולנים מלהיכנס לחנויות היהודים. אחרי שכבשו הגרמנים את פולין, רוב הפרחחים למדו מהר את המילה הגרמנית – אולי היחידה שסיגלו לעצמם – Jude (יהודי).

ד

בראש השנה היהודי היתה העיר מלאה כרוזים שאיימו במוות על יהודים שיתכנסו להתפלל. כל חנויות היהודים חויבו להיפתח. אותו צַו חל גם על יום כיפור.

המצב החמיר מיום ליום. בני משפחתי נשארו בבית, התפללו ובכו. סבי אמר שהגיע הזמן שיבוא המשיח. בתי הכנסת בעיר הועלו באש והגרמנים והפולנים ראו בזה שעשוע. הכאבים הביאו אתם פחי נפט, כדי להגדיל את השרפה. כל בתי הכנסת בעיר נשרפו, והזעם וההרס הגרמניים החריבו הכול – ספרי תורה קדושים, כלי כסף עתיקים ובעלי ערך היסטורי רב, שטיחים יקרים. עמנו נשאר חסר מגן.

יום כיפור הגיע, ואני צמתי. ההרגשה שאני יהודי החלה לפעפע בתוכי. להולדתי בפולין לא היתה עוד שום משמעות בעיני. מעכשיו השתייכתי לעם אחר.

את בעלי החנויות הכריחו לתלות על דלת החנות כרוז ועליו כתוב “חנות של יהודים”. במסעדות ובמועדוני לילה פולניים היתה הכניסה אסורה ליהודים ולכלבים. חנויות של יהודים צוינו במגן דוד, כדי להזכיר שעליהן להיפתח בראש השנה וביום כיפור. מיד אחרי החגים הוחרמו כל חנויות היהודים.

באוקטובר של אותה שנה התחילו להתפשט השמועות הראשונות על הכוונה להקים גטו. דיברו שתהיה שכונה רק ליהודים. אפילו אמרו שהגטו ימוקם בשכונת בלוטי ( Baluty ), הענייה והמלוכלכת שבשכונות העיר. לבסוף הגיע היום או, ליתר דיוק, הלילה ובו היו השמועות למציאות. את האוכלוסייה הפולנית העבירו בחיפזון כדי לפנות את הבתים ליהודים.

באותו זמן הופיע חיים רומקובסקי,¹ המנהיג החדש של היהודים בגטו. עד אז הוא לא היה מוכר בקרב יהודי העיר. תחילה הבטיח רומקובסקי אספקה יומיומית של 5,000 יהודים לעבודות פרך בשביל הגרמנים. תמורת זאת הבטיחו הגרמנים לא לחטוף עוד יהודים ברחוב. ברור שההבטחה מעולם לא קוימה, אף שיום־יום התייצבו 5,000 יהודים לעבודה.

הגזרות הבלתי נסבלות נמשכו. אחת מהן ציוותה על כל היהודים לשאת סרט צהוב על זרועם הימנית, שהוחלף בתוך זמן קצר בטלאי צהוב מצד ימין של הלבוש מלפנים ומאחור. חוק אחר אסר על היהודים להתהלך ברחובות הראשיים בעיר. עוד חוק דרש שהיהודים ירדו מהמדרכות כשמופיע גרמני.

ה

ב־15 בפברואר, בסביבות שש בבוקר העירו אותנו דפיקות חזקות בדלת הקדמית “לפתוח, גסטפו”! כשפתחנו את הדלת, ראינו שני חיילים ואדם בבגדים אזרחיים.

אחרי כמה רגעים גורשנו מביתנו בבגדים שלגופנו. את ההורים שלי בדקו בקפדנות ולקחו מהם את כל רכושם. החיילים לקחו את חפצינו וגם את הכסף שמצאו בבית. בצער רב ראינו איך חתמו בחותמת את דלת דירתנו. מי שניסה להתנגד לפקודותיהם, הומת בו במקום. נאלצנו לעבור לגור בגטו. פחד וייאוש מילאו את לבנו עת שירכנו את רגלינו בעיר אל השכונה המיועדת ליהודים. לברוח לא יכולנו, כי לא היה לנו כסף. בערב הגענו אל הדירה החדשה. חדר ומטבח קטן ברחוב בזֶ’זינסקה 41.

גירוש היהודים אל הגטו התנהל לפי תכנית. כל יום הגיעו אנשים מבתים ומשכונות כפי שנקבע. אלא שתהליך שכזה היה נמשך זמן רב – שלושה חודשים לפחות. לכן באחד הימים אספו הגרמנים גברים ובחורים צעירים, העמידו אותם אל הקיר והרגו את כולם לעיני האמהות, הנשים והילדים. כך השיגו הגרמנים את מטרתם ביתר מהירות, שכן כל היהודים ברחו מיד אל הגטו, בלי לחכות לפקודות. הגטו התמלא עוד ועוד אנשים, והחורף התקרב ואף הקדים לעומת שנים עברו.

בדירתנו, נוסף על הורי ועלי, גרו הסבא והדוד. כל יתר בני המשפחה ברחו לפיוטרקוב, עיירה בקרבת לודז', עיירת הולדתו ונעוריו של סבא.

הקור באותו החורף הגיע ל־30 מעלות מתחת לאפס. אבא שלי ואני ישנו באותה המיטה, מכוסים רק בשתי שמיכות דקות. למרות הסבל והייאוש הגדול, קרא לי אבא שלי בשארית כוחותיו קטעים מהספר “במערב אין כל חדש” מאת אריך מריה רֵמארק. בדרך כלל היינו נרדמים מעייפות ומחולשה תמידית. חסרו עצים להסקה, ובחדר שלנו היה קר מאוד. בבוקר היו מי הדלי שבחדרנו קפואים. אני הייתי מתקרב לדליים ומנסה לשווא לשבור את הקרח.

דרך סדק הייתי משקיף בקנאה על רחובות הפולנים ורואה את הילדים ואת בני הנוער מחליקים על הקרח. גם אני הייתי רוצה להחליק כמוהם. לפני המלחמה הייתי אלוף כיתתי, ועכשיו נאסר עלי להצטרף אליהם. השעשוע הותר רק לגרמנים ולפולנים.

רומקובסקי שלט בגטו. מפעם לפעם היה מפיץ עיתון ומודיע על החלטות חדשות: קיצוב של אוכל, הקמת משטרה יהודית, תחומי הגטו. אבל הודעותיו לא זכו לתשומת לב מרובה, לפחות לא בהתחלה.

ב־8 בנובמבר 1939 סופחה לודז' לרייך הגרמני. ב־11 באפריל 1940 הוחלף שמה לליצמנשטט (Litzmannstadt), על שם הגנרל הגרמני קרל ליצמן.

ב־1 במאי 1940 הגיעה אלינו הידיעה הקשה: הגטו עומד להיסגר. איש לא יוכל לא להיכנס ולא לצאת ממנו בלי רישיון מיוחד מהגרמנים. אחר כך נודע לנו שגטו לודז' היה הגטו הגדול הראשון באירופה שנסגר וגודר.

לפני המלחמה חיו בלודז' כ־233,000 יהודים, מהם כ־164,000 נכלאו בגטו.

החשמלית שקישרה את לודז' עם הערים הסמוכות לה, עברה בתחומי הגטו. הרחוב שבו עברה החשמלית נחצה לשניים ומעליו נבנו כמה גשרים שחיברו את שני חלקי הגטו. כמה פעמים ראיתי גרמנים יורים לעבר עוברי אורח על הגשרים כדי לצוד יהודים.

סגורים בחדרים הצרים, קינאנו ביהודים בני ערים אחרות, ובייחוד באלה שעדיין היו חופשיים. הגטו בוורשה טרם הוקם. למרות כל הקשיים והבעיות, המגורים ברחוב בז’זינסקה היה בשבילי ניסיון חדש. בסביבה שלנו, כמו בכל מקום, היו כל מיני אנשים – טובים ורעים, אדוקים וחופשיים – ורבים מהם לא ידעו שהם יהודים. אפילו כומר הגיע אל הגטו רק מפני שסבו היה יהודי. משכילים רבים שגרו בסביבתנו, דיברו רק פולנית. לעומתם החסידים, לא שלטו בפולנית. הגטו גדל כל כך, עד שנדמה למדינה עם שלטון עצמאי וחוקים משלו, משטרה ובייחוד “נשיא” ו“שרים”.

הרעב שימש לנשא רומקובסקי כלי להנהיג את שלטונו. כך או אחרת הכול נכנעו לו. התחילה הקצבת המזון. המנות השבועיות לא הספיקו אפילו ליום אחד. כולם סבלו מרעב. בעלי הכסף, קנו מזון מבחוץ, אבל במחירים מופקעים. היינו זקוקים לכסף. סבא שלי נזכר שגרמני זקן – חבר ותיק מהימים שלפני מלחמת העולם הראשונה, ואדם הגון – היה חייב לו כסף. אבל איך לצאת אל מחוץ לגטו? התנדבתי לצאת ולחפש את הגרמני למרות איסורה של אמי המפוחדת.

הצלחתי לרמות שומר, עברתי מתחת לגדר והצלחתי לצאת מהגטו. תודות לבגדי הגלישה על הקרח שלבשתי ולמיניאטורות החיילים שקיבלתי מפרנק והיו בידי, כנראה נראתי כמו פולקסדויטשה. למזלי, אחרי שעות ששוטטתי ברחובות, מצאתי את הגרמני שבאמת היה ישיש טוב לב. האיש זכר היטב את סבי ונתן לי קצת כסף. מפעם לפעם חזרתי לבקרו, והוא נתן לי תמיד סכום כסף, שלח דרישת שלום לסבא שלי והפציר בי שאזהר מאוד בדרכי חזרה. באותן יציאות קניתי תמיד סיגריות ומיני מצרכים שהיו נדירים מאוד בגטו. לא תמיד עברו הסתננויותי בשלום. לפחות פעמיים, ככל שאני זוכר, התנסיתי בחוויה קשה, לשמע שאגתו הפתאומית של שוטר גרמני: “הי, אתה, יש לך תעודות?” רציתי לענות משהו, אבל מרוב פחד לא הצלחתי להוציא הגה מפי. באותו רגע שמעתי קול מאחורי עונה: “אנחנו מוכרי סמרטוטים”. זאת היתה ההצלה שלי. ליהודים שסחרו בסמרטוטים ובחלקי ברזל ישנים הותר אז לצאת אל מחוץ לגטו.

בפעם אחרת רדפו אחרי שני בחורים פולנים בצעקות: “הוא נראה יהודי”.

“הי, יהודי מה אתה עושה כאן?”

נפניתי אליהם וקיללתי אותם בגרמנית, “חזירים פולנים”.

נבוכים ביקשו סליחה והסתלקו.

כשהגעתי הביתה וסיפרתי מה קרה, לא הירשו לי עוד לצאת מהגטו.

ו

בקיץ של אותה שנה מתו תינוקות רבים בגטו בגלל החום החריג, הלכלוך והמחסור בתרופות. החצר של בניין מגורנו שימשה מקום מפגש לשכנים בנושא המלחמה בלבד. מישהו הופיע תמיד ובפיו החדשות האחרונות. בדרך כלל השלו כולם את עצמם שהגרמנים ינחלו מפלה. למען האמת, הכול היה בדיה. הרי לא היו לנו בגטו לא עיתונים מבחוץ ולא מכשירי רדיו. כשנודע לנו על מפלתה של צרפת, האמנו שרוסיה תציל אותנו. קיווינו שסטלין יציב אולטימטום להיטלר וידרוש לפנות את ורשה ואת לודז' – מחוזות שלפני מלחמת העולם הראשונה היו בריבונות רוסיה. מיד התברר לנו שהפעם המצב שונה לגמרי.

החדשות המדומות על מהלך המלחמה היו מנופחות ומטעות. השתוקקנו לניצחונה של אנגליה, ורק על כך דיברנו. זה היה מעין גילוי של תקווה. את השמועות הפיצו הזמרים והקבצנים שבשעות היום התהלכו בחצרות. תמורת כמה פרוטות, שרו שירים על רומקובסקי ועל ארץ־ישראל ועל הימים שווייצמן יהיה לנשיא וז’בוטינסקי – לשר מלחמה.

אני נזכר שבאותה תקופה נפתחו בתי־ספר בגטו. אבא שלי מיהר לרשום אותי לבית־ספר מקצועי. הוא רצה שאלמד להיות אורג, ואילו אני רציתי להיות מסגֵר. אחרי ויכוחים מרובים, שיכנעתי אותו. וכך לימדו אותי את המקצוע: נתנו לי קוביית ברזל שגודלה כ־10 סנטימטרים וציוו עלי להשחיז אותה עד שכל צדדיה ישתטחו בזווית של 90 מעלות. זאת היתה משימה כמעט בלתי אפשרית כי הפצירה היתה ישנה וקהה. אבל לא התייאשתי. שנה שלמה השחזתי, מתוך שאיפה להיות למסגר טוב. תחילה התנפחו ידי וכאבו מאוד, אבל עם הזמן התחשלתי, למרות היבלות, ורכשתי לעצמי מיומנות בעבודת כפיים, גם אם לא ממש התמחיתי במקצוע.

בקיץ הודיע רומקובסקי על הקצאה של חלקות אדמה, 50 מטרים מרובעים כל אחת, בין אנשים שרוצים לגדל בהן ירקות, וכי מי שיעבד חלקה, יקבל זרעים. שכרתי חלקה והתחלתי לזרוע צנוניות, מלפפונים ולשתול פקעות תפוחי אדמה. כדי שתנובת חלקתי תהיה גדולה יותר, נקטתי תכסיס והצלחתי. בחלק אחד של החלקה שתלתי תפוחי אדמה בין הפקעות זרעתי זרעי צנונית שגידולן מהיר יותר ואחרי שלושה שבועות כבר אפשר לאכול אותן. בין המלפפונים זרעתי חסה ומעליה פטרוזיליה. כן זרעתי סלק וצנון. הרביתי לזבל את חלקתי ופעמיים ביום השקיתי את הגינה. צנוניות זרעתי גם בפחים ובסירים ישנים שתליתי בחלונות. בעלי הסלק שהתמידו לצמוח הרבנו להשתמש, כי משבושלו היה טעמם כטעם התֶרֶד.

באותם ימים הלכה והתגבשה בגטו “אריסטוקרטיה” חדשה. מדובר במעמד הפקידים, הכבאים והשוטרים. הם השתכרו היטב, קיבלו יותר מזון והתהלכו ברחובות מלאי חשיבות עצמית, על זרועם הימנית התנוססו בגאווה סמלי מעמדם. לעומת זאת בקרב יתר תושבי הגטו זה זמן רב שהרעב הלך והחמיר, עד שבאחד הימים לא יכלו עוד האנשים לשאת זאת. הם יצאו לרחובות והתחילו להכות את הפקידים ואפילו את השוטרים שמיהרו להוריד את הסרט מזרועם. אפילו על בתי “השרים” נזרקו אבנים. אחרי המרד הזה החמיר המצב. המשטרה הגרמנית עברה ברחובות במכוניות פתוחות וירתה לעבר האנשים בגטו. רבים נהרגו. על המשטרה היהודית הואצלו עוד סמכויות, והחיים בגטו היו לסיוט. מונו עוד שוטרים יהודים, חלקם מקרב אנשי העולם התחתון. יחידה מיוחדת של הקריפו (המשטרה הפלילית) הוקמה בגטו. תפקידה היה לבצע חיפושים בבתים וייעודה האמיתי היה לגזול מהיהודים את רכושם, ובייחוד כסף וזהב. אנשי הקריפו, השתדלו להוציא מהיהודים רכוש ככל האפשר, אלא שהשיטה שנקטו כדי לסחוט מידע על הרכוש, היתה עינוי הקרבנות שנפלו לידיה, וכמעט יום־יום מתו אנשים.

בגטו הופיע כסף חדש, רומקי (Rumki) שמו, ואִתו צו חדש, ולפיו נאסר על היהודים להחזיק מרקים גרמניים ונדרש מהם להמיר את כל הכסף הגרמני שברשותם ברומקי. על כל שטר התנוססו הכתובת “גטו ליצמנשטט” (Litzmannstadt Ghetto) וסמלי מגן דוד קטנים.

ז

בשנת 1940 ניצל רומקובסקי את ראש השנה ויום כיפור הממשמשים ובאים לכנס את הקהל ולשאת נאום באוזניו. בנאומו הזכיר לכולם שהוא נשיא הגטו, ורק לו מותר לצוות, בזכות היד החופשית שנתו לו הגרמנים. שמענו זאת, והיה בידיעה שיש לנו שלטון עצמי כלשהו כדי להרגיע אותנו במידת מה. למשל, הפעילות הדתית התקיימה בחגים, בלי שום מגבלות. רומקובסקי הבטיח שבתוך שלוש שנים יפעל הגטו כהלכה, כמו שעון, אבל הרוב לא שוכנעו מדבריו מפני שהאמינו שהמלחמה תיגמר בתוך כמה חודשים. חוץ מזה היינו משוכנעים שכעבור זמן קצר ייפתח הגטו.

כאמור, העיר לודז' צורפה לרייך ואנחנו חשבנו שהחל מאותו זמן ניחשב ליהודים גרמנים (Reichsjuden) וניהנה מעוד זכויות. בגטו קמו בתי החרושת הראשונים לייצור מדים לצבא הגרמני שעוררו עניין רב בגטו. הכל רצו לעבוד בבתי החרושת. הבנו מיד שהעובדים ייבחרו בזכות קשריהם (פרוטקציה). לפני המלחמה היו לאבי קשרי מסחר עם אחיו של רומקובסקי. לכן אמא התחילה להפציר בו שיחפש את האיש, כדי שאולי יסדר לו משרה כלשהי.² על כך ענה לה אבי בזעם: “אני מעדיף למות מרעב מאשר לבקש טובות מהבנקרוטניק (פושט הרגל) הזה שעד היום לא פרע חוב של שנים”.

ח

הגיע החורף ואִתו המחסור והרעב הבלתי נסבלים והמוות. המתים הרבים כבר לא זכו ללוויות. הם פשוט נעזבו על המדרכות. אני זוכר בבהירות נוראה את הקרון הגדול והרועש הרתום לסוסים ואת התלמים העמוקים שחרץ בשלג בשעה שעבר ברחובות לאסוף את הגוויות שנזרקו לתוכו כאילו היו פסולת.

מנהלי הגטו היו מקבלים תפוחי אדמה וירקות תמורת זהב, כסף ודולרים. לפני החורף לא רצה רומקובסקי לחלק את המזון שהוקצב לגטו, מחשש שמא יאזל הכול במהירות. אלא שבגלל הקור העז, קפאו תפוחי האדמה, ולא היו ראויים למאכל. באין בררה הכינו מהם רק לטקעס, המזון היחיד שהצטרף אל המנה היומית לנפש – 200 גרמים לחם ועשרה גרמים סוכר. כדי להקל קצת את הרעב, בישלנו לחם במים והשלינו את עצמנו שכמות האוכל גדלה. היינו מרתיחים לחם בסיר מלא מים בתוספת מלח. משני חוטים חשמליים המחוברים לשני לוחות מתכת קטנים אלתרנו מכשיר להרתחת מים. כשלוחות המתכת צללו במים, האלקטרוליזה שנוצרה חיממה את המים אף שטעמם היה נורא.

החורף היה קשה ביותר ורגלינו התנפחו. לצורך הסקה פירקנו גדרות, קירות ורצפות.

פעם בחודש היינו מקבלים סוג אחר של מזון: 100 גרמים בשר סוס. איזו שמחה! אבל הרעב נמשך. אחר כך הורעו תנאי התברואה, והתוצאה היתה כינים. גדולות ולבנות שהשתלטו על גופנו. שעות ניסינו כולנו להיפטר מהן. ממש גיהינום!

סוף סוף השגתי עבודה – פעמיים בשבוע בנגרייה – בתפקיד עוזר. ביום עבודתי הראשון יצאתי לרחוב עם עוד שני אנשים כדי לקושש עצים. מלבד החיפוש המפחיד למדי, היה לנו עוד תפקיד: להרוס בתי שימוש ציבוריים. עבודה קשה. אמא שלי הלבישה אותי בשני זוגות מכנסיים ועטפה את נעלי בחותלות כדי שלא ארגיש קור וכדי שלא אקלקל את נעליו הישנות של אבא – הזוג היחיד הראוי לשימוש שנשאר בבית. בכסף שהרווחתי, שני רומקי ליום, היינו קונים את מנות האוכל.

בדרך כלל נאלצנו למכור את מקצת המנות שלנו בשוק השחור, מחיר 50 גרמים סוכר היו שקולים למנות כל השבוע.

באביב 1941 הועברו אלינו מגטו ורשה כמה רופאים, וביניהם דוד של אבי, הד“ר איז’יו נקריץ. רומקובסקי הורה לקרוב אחר שלנו, הד”ר ויינברג, מהנדס אלקטרוניקה, לארגן רֶסוֹרט.³ לפני המלחמה היה הד"ר ויינברג היהודי היחד שעבד במפעלי החשמל הפולניים. נוכחותו בעבודה היתה חיונית משום שכל ארכיוני העיר ומפותיה נשרפו כבר בשנות השלושים, והוא היחיד שהכיר בעל־פה את רשת החשמל התת קרקעית של עירנו.

אבי פנה אליו וביקש ממנו שיסדר לי עבודה. קיבלו אותי לעבודה באגף הייצור של דודי בישול ומאגרים למים. בניין בית החרושת היה קטן למדי. בקומה התחתונה היו אולם ומחסן שבו עבדנו. בקומה הראשונה מוקמה דירתו של המהנדס הממונה באגף. כמעט כל פועלי בית החרושת היו בני משפחת קופרשמיט, שם מעניין שפירושו עובד בנחושת, מקצוע שעבר במשפחה מדור לדור. לממונה עלינו היה זָקָן שחור וכולם קראו לו “דוד”.

בתפקידי עשיתי הכול – רחצתי כלים, חילקתי דואר, ניקיתי את דירתו של המהנדס, חיממתי לעובדים את “הקפה” וצבעתי את דודי המים – עד שהתקבל בחור חדש לעבודה. אז עליתי בדרגה, ולימדו אותי להלבין את דודי הנחושת: כשהדוודים התחממו, הייתי צריך לשפוך לתוכם חומצה כלורידית ולמרוח בה את הדוד. אדי החומצה חדרו לריאותי וסבלתי מכאבי ראש איומים ומשיעול תמידי. יום אחד ירקתי דם. ביקשתי מהמהנדס הממונה שיעביר אותי לאגף אחר. הוא הסכים, ואני הייתי לעוזר למַלְחֵם. התלהבתי מאוד מעבודתי החדשה. אלא שכדי להשתלם מהר יותר במלאכה, עקבתי אחר העבודה בלי להגן על העיניים מפני הניצוצות ובלילה התעוררתי עם כאבים נוראים ועיני צרבו. יומיים שכבתי במיטה וחשבתי שהנה אתעוור ובכל מחיר רציתי להחליף עבודה.

לא יכולנו לצפות לעזרה מהקרוב שלנו, המהנדס, כי הגרמנים העבירו אותו למפעל החשמל שמחוץ לגטו ואת מקומו תפס נושא משרה בכירה במשטרה. נזכרתי באדון באנד, גיס של דודי שהיה רואה חשבון ברסורט המתכת, והלכתי לחפש אותו. הצגתי את עצמי ואמרתי שאני אחיין של לייבל (כך קראו לדודי) וכי הייתי רוצה לעבוד בסניף הראשי של בית החרושת וללמוד מקצוע. רציתי להיות מסגר. האדון באנד קרא למהנדס הראשי של בית החרושת ומסר לו את בקשתי. אבל כששאל באיזה מקצוע אני רוצה להשתלם, שיניתי בן רגע את דעתי. “החלום שלי”, אמרתי “הוא להיות מכונאי”.

בילדותי מיהרו צעצועי להישבר מפני שהייתי מפרק אותם כדי לראות איך הם פועלים. גם את השעונים בבית פירקתי, ועל כך נענשתי במכות.

“בסדר, תתייצב בקומה השלישית אצל מר רוזן, המכונאי הממונה”.

“האם לא תהיה בעיה במקום עבודתי הקודם?”, שאלתי.

“שום בעיה, תשאיר לי לטפל בכול”, סיים.

למחרת התייצבתי לפני מר רוזן. אדם לא חביב, אבל בעל לב טוב. “עוד פרוטקציונר”, אמר. “אנשים שיודעים לעבוד הם לא שולחים לי. הקבוצה שלי נהייתה גן ילדים. מה אתה יודע לעשות”

“לפני המלחמה עבדתי בבית המלאכה של האחים בורשטיין”, שיקרתי. הם היו ידידי משפחתי.

“מצוין, נראה”.

“תביט על שלושת הבחורים האלה”, אמר לי, והצביע עליהם. “כל אלה מכונאים. הראשון הוא אייזמן, הבן של שומר ראשו של רומקובסקי, השני – הרצברג, הבן של מנהל בית הסוהר, והשלישי –טום, הוא האח של… הבטלנים האלה לא עושים שום דבר. שם למטה הם חושבים שאני כבר לא זקוק למכונאים, שבקבוצה שלי יש הרבה עובדים. אתן עבודה גם לך”, סיים. לא עניתי, אבל הרגשתי אי נוחות. הרי ידעתי רק למרוח את הדוודים. כדי לבחון אותי נתן לי מר רוזן חתיכת ברזל שטוחה ובמרכזה תבריג. התחלתי להשחיז לפי הוראותיו, וזמן מה הוא צפה במעשי, ועבודתי מצאה חן בעיניו. הרי להשחיז ידעתי. אבל התקשיתי לשוות לברזל צורה של שש זוויות. השחזתי בלי הרף את כל קצות הברזל, פעם התקבל מרובע לא מדויק ופעם טרפז. אפילו משולש הצלחתי לעשות,אבל בשום אופן לא הגעתי לשש זוויות. השחזתי עד שחור התבריג נעלם. מר רוזן התקרב כדי לצפות במעשי.

“כבר מוכן?”, שאל אותי.

“עוד לא, חסר מעט”. המשכתי להעמיד פנים שאני עובד. כעבור שעתיים חזר.

“איפה התבריג?”

“לא יודע”.

“מה זאת אומרת לא יודע?”

“לא יודע”, גמגמתי אדום כסלק, בלי לדעת מה לענות. “רציתי לעשות משהו טוב יותר”.

“טוב יותר?! אבל איפה התבריג?”

“אני חושב שנעלם”.

“מה זאת אומרת נעלם. זה היה היחיד שהיה לי, ובלעדיו לא אוכל להסתדר”, צעק.

“אני רציתי לעשות משהו יפה יותר. במקום שש זווית רציתי לעשות שמונה. לא הצלחתי, והשחזתי את הכול”.

מר רוזן כעס מאוד. “תתייצב לפני מר פפר ותגיד לו שלא יוצלחים יש לי די והותר”. פרצתי בבכי. הדמעות זלגו על פני המלוכלכים והשאירו סימנים. למראה בכי נרגע ודיבר אלי בשלווה.

“מדוע לא אמרת לי שאינך יודע לעבוד? זה היה פשוט יותר. מה זה משנה, טיפש אחד יותר או פחות. אבל להבא אם לא תדע לעשות משהו, תגיד לי. ראיתי שאתה יודע להשחיז, ואפילו יותר מדי”. עזב אותי והלך לדרכו. לולא הרעב, כמעט הייתי מאושר באותה תקופה. הייתי היחיד במשפחתנו שעבד, גם אם משכורתי הספיקה רק לקניית המנות המוקצבות לנו. אהבתי את עבודתי וגם את החבר’ה שעבדו אתי, חוץ מאייזמן והרצברג. לעומת חתיכת הלחם בשמן זול שהיתה מזוני לכל היום, שני המיוחסים האלה אכלו היטב. הם היו מתיישבים אתנו לשולחן ומוציאים כל אחד לחם שלם, נקניק ועוד דברים טובים ודאגו תמיד להשפיל אותנו. אפילו מר רוזן לא אהב אותם, אבל לא היה יכול לפטר אותם.

ט

ב־22 ביוני 1941 הופצה חדשה משמחת, ולפיה רוסיה נכנסה למלחמה. בתמימותנו חשבנו בגטו שרוסיה הכריזה מלחמה על גרמניה ושהכול ייגמר. שלושה ימים שררה שמחה גדולה. ברחובות ניעורה תקווה חדשה, אבל קצרת מועד, נוכח השמועות על התקדמות גרמנית. האנשים לא רצו להאמין. “הם עושים זאת רק כדי לטשטש את המפלות שלהם”, אמרו אחדים. לא ידענו למי להאמין, עד שבאחד הימים שלחו מישהו לבית החרושת שלנו. “מאיפה באת?”, חקרנו. “מביאליסטוק”, ענה, וסיפר לנו את הקורות אותו. הוא היה בן לודז' שברח לצד הרוסי כשהגרמנים כבשו את פולין המערבית. עד פלישת הגרמנים לביאליסטוק, הוא התגורר שם. לפני כמה ימים חזר ללודז' בתקווה לפגוש את משפחתו. ולא זו בלבד שלא מצא איש, אלא אף נאסר. הפולנים שגרו בביתו, קראו למשטרה הגרמנית ואנשיה מסרו אותו לשלטונות הגטו. חברי לעבודה ראו בניצחונות הגרמנים מלכודת שטומן להם סטלין. דבריהם הזכירו לי את הנימוקים של אביו של פרנק מתחילת המלחמה. עברו ימים. עם התקדמות הגרמנים בשדה הקרב הוטבו תנאי הספקת המזון. התחלנו לקבל לחם לבן, ולא חסרו ירקות. הגרמנים פלשו בתקופת הקציר לשטחים הכי פוריים ברוסיה. אבל מצב זה לא נמשך זמן רב. בסוף הקיץ הידרדר שוב המצב בגטו, אבל לא איבדנו את התקווה. דיברנו על נפוליאון וחיכינו לחורף.

כדי להקשות על חיינו, התחילו הגרמנים להרוס חלקים בגטו שבהם יעבור הכביש שיחבר את ברלין עם מוסקווה. למרות זאת, בזכות בתי המלאכה החדשים שנפתחו בגטו, השתפר קצת המצב.

באותה תקופה התחיל אבי לעבוד בהריסת הבתים והבניינים שבתוואי הכביש. אבא היה תמיד אדם חולני, ועכשיו נאלץ לעבוד בעבודה קשה. אמא עבדה בתור תופרת בבית חרושת למדים צבאיים. כדי להתקבל לעבודה היתה צריכה להביא את מכונת התפירה שהביאו אתם לגטו מבית סבי. למזלנו, בסוף השנה עבדנו כולנו. יום־יום היו שולחים לגרמניה משאיות מלאות מתוצרת הגטו. בינתיים התייקר מחיר המזון, ושכרנו הספיק רק לקנייתו (ומן הסתם ממילא לא היתה כל משמעות לרווח). חוץ מהמנות המוקצבות, היה ניתן להשיג מזון רק בשוק השחור שמחיריו הלכו והאמירו.

הימים הנוראים עברו בלי שנרגיש בכך. בתי החרושת עבדו בלי הפסקה, ואיש מאתנו לא צם.

מאז אוגוסט קיבלנו ליטר מרק ליום. המרק היה למעשה מים תפלים שצפו בהם ארבע חתיכות תפוחי אדמה. ביום כיפור קיבלנו חמין “טעים” יותר – עיסת תפוחי אדמה וקמח – ואף־על־פי־כן כל השנה חיכינו ליום המבורך הזה כדי לטעום מן המאכל הזה.

והגטו עוד הוסיף להתמלא אנשים. אלפי יהודים גרמנים היו מגיעים יום־יום מברלין, מפרנקפורט ועוד ערים גרמניות. הם עוררו את קנאת תושבי הגטו בגופם המלא, בלחייהם הוורודות ובבגדיהם הטובים. אני זוכר את היום שירדו מהרכבת בתחנת מרישין שמחוץ לגטו, בידיהם מזוודות עור, וחשבו שהגיעו לתעלת למנש ואף שאלו מתי יוסעו לאנגליה, כדי שיוחלפו בגרמנים השוהים שם. הגרמנים הוליכו אותם שולל, ובתוך זמן קצר היה מצבם גרוע משלנו. הם מכרו את חפציהם בעד קמצוץ אוכל וחיו בתנאים נוראיים. כשהודיעו הגרמנים שהם זקוקים ל־20,000 יהודים לעבודה מחוץ לגטו, הם היו הראשונים שנלקחו והראשונים למות.

כן הגיעו ללודז' יהודים מווינה, מפראג, מלוקסמבורג ומהגטאות בסביבה.

י

עבר עוד חורף. עבדנו כל היום, ולאחר יום העבודה אכלנו ושכבנו מיד לישון. אבא סבל מאוד מהקור כיוון שעבד בחוץ. אחר כך מצא עבודה במסגרייה, ושם הוטבה הרגשתו. וכך חלפו הימים בלי שינוי. באחד הימים חזר אבא מהעבודה עצוב מתמיד, לא אכל ומיד הלך לשכב. חקרנו מה קרה, והוא סיפר שלקחו אותו עם פועלים מבתי מלאכה אחרים לכיכר שהוכנו בה שני עמודי תלייה. תלו שני יהודים שנתפסו בשעה שקנו תפוחי אדמה מחוץ לגטו. הגטו כבר היה לבית סוהר, והיהודים שילמו בחייהם כשיצאו ממנו. אבא הוסיף שאחד הנידונים צעק: “יש לי אישה וילדים, תנו לי לחיות”! השני צעק רק “שמע ישראל” לפני מותו.

באביב 1942 הגיעו אלינו שמועות שהגרמנים מגרשים את היהודים מהגנרל־גוברנמן למקומות לא ידועים. לא האמנו שדבר כזה יכול לקרות גם לנו, הרי הגטו פעל “כמו שעון”, כפי שהבטיח רומקובסקי לפני זמן מה; הרי אמר שהגרמנים זקוקים לנו, כי סיפקנו מלבושים לחיילים הגרמנים; הרי מיליון תלבושות כבר יצאו מבתי המלאכה שלנו ונשלחו לצבא שנלחם ברוסיה. אלא שהגרמנים לא כבשו לא את מוסקווה ולא את לנינגרד, ממש כמו בימי נפוליאון בשנת 1812.

בבית החרושת שלנו חלו שינויים. בית המלאכה נעשה צפוף, והעבירו אותנו למקום גדול יותר. המחלקה המכנית התחילה לתקן מכונות תפירה מכל הסוגים, אבל בטרם הגיעו, אני ועוד שלושה בחורים התקנו צבתות – מכשיר כירורגי. חברי ניחנו בכמה כישורים, וכל אחד עשה משהו אחר. האחד הצטיין בחריטה במתכת והתפרסם בזכות עבודותיו הנפלאות, ובייחוד המדליה שהנציחה את הגטו. בצדה האחד היה חרוט פרופיל של רומקובסקי ובאחר – מגן דוד והכתובת “גטו ליצמנשטט”. באחד הביקורים בחנו הגרמנים את עבודתו של הבחור. כעבור כמה ימים לקחו אותו למקום סודי, ונודע לנו שנשלח לאחד ממחנות הריכוז, ושם – בפקודת הגסטפו – ייצר גלופות מזויפות להדפסת דולרים ולירות שטרלינג.

המבנה של בית החרושת נעשה צר מהכיל, ושבו העבירו אותנו למקום גדול יותר ברחוב יקובה 6. כבר לא היה לנו קשר עם רסורט המתכת. אגפנו נקרא עכשיו “בטריב 41”. מר ליטווק מונה למנהלו. פרלמן, שוטר בגטו, שלפני המלחמה היה מכונאי, התמנה לאחראי על הביטחון.

למדתי לתקן מכונות תפירה, לכן נשלחתי לרסורט סַטלר ועבדתי עם עוד שני בחורים בפיקודו של מכונאי. בבית החרושת עבדו בלי הרף 500 מכונות תפירה. חסרו חלקים למכונות ונאלצנו להסתדר עם מה שיש. את התיקונים הקטנים עשינו בעצמנו. בבית החרושת לבשתי סרבל כחול שאמא תפרה לי, ובכיסי מברג וצבת – המכשירים החיוניים לעבודתי. פעמים רבות איתרתי מיד את התקלה במכונות, אבל לא גיליתי לאיש. הייתי מפרק אותן ומחברן שוב כדי שיעריכו את עבודתי.

בשעת עבודתי דיברתי עם התופרות בעניינים טכניים. אני חושב שהן קלקלו את המכונות בכוונה כדי לקרוא לי, כי כולן חיבבו אותי. אולי מפני שהתיקונים שלי היו ממושכים יותר ואפשרו להן לנוח. מעניין לציין שגם המנהלים בבית החרושת שלנו העדיפו אותי בטענה שאני ממש מכונאי.

יום אחד רב הממונה על אגפנו עם המנהל, מר פלמן, והועבר לבית חרושת אחר. את מקומו תפס איש שהיה מרביץ לעוזריו כשלא שמעו בקולו. התגעגענו לממונה הקודם, אבל לא היה בידנו לשנות דבר. אז המצאנו את משחק תיקון המכונות. כשקראו לנו לתקן מכונה, היינו מרימים את המחטים, מוציאים את מלאי הנייר שבתוכן, ורצים ממכונה למכונה כדי לתקן אותן. את האשמה גוללנו על הממונה החדש, בתואנה שסירב לספק לנו את החלקים החסרים. המשחק נמשך זמן רב ותפוקת בית המלאכה לא היתה מספקת. כל אחד התנער מאחריות וגולל את האשמה על מישהו אחר: המדריכים על הממונים, הממונים על התופרות והתופרות עלינו. לבסוף ביקר באגף שלנו מנהל הרסורט, בדיוק כאשר הממונה תיקן מכונה. אלא שהוא לא הרגיש שהפכנו את המחט, ומשום כך המכונה לא פעלה, ולכן למרות עבודתו, הוסיפה המכונה לקרוע את החוטים. במבוכתו ובכעסו לקח פטיש ושבר את המכונה לעיני כולם. בסופו של דבר החזיר מר פלמן את הממונה הקודם, וכולנו שמחנו על כך. כעבור זמן קצר נכנסה העבודה לקצב הרגיל, והכול – הנייר והמחטים – חזר לקדמותו ולמקומו.

רומקובסקי גר בבית יפה בקרבת רסורט סטלר. הוא היה כבן 70 ונשוי לאישה צעירה ממנו בשנים רבות. בגטו ריננו שהיא התחתנה אתו בעל כורחה, שאם לא כן היה מגלה אותה עם משפחתה. יום־יום ראינו את רומקובסקי יוצא בעגלתו לפקח על הגטו, לבוש בלבן. אשתו נשארה בבית עם שומר ראש, שוטר גבוה ויפה. די היה בכך כדי לעורר את חרושת השמועות.

לרומקובסקי היתה עֵז שהתהלכה חופשי בחצר בית המלאכה והיתה מקור אספקה יומיומית של חלב טרי. חברי ואני החלטנו ליהנות גם אנו מהחלב וחלבנו את העז בפינת בית המלאכה. להערכתי הרגישו מיד שמישהו חלב את העז והפקידו עליה שומר. למרות זאת המשכנו במעשינו. בזמן שחלבנו את העז לתוך פח שמן מכונות, דפק השומר על הדלת והזעיק עזרה. החבאנו את הפח עם יתר פחי השמן, זרקנו את העז דרך החלון האחורי, פתחנו את הדלת וראינו את הממונה עלינו מתקרב ואתו שני שוטרים. שומר העז סיפר להם מה קרה, והממונה עלינו שאל:

“היכן העז?”

“איזו עז?”, השבנו בשאלה.

“מדוע סגרתם את הדלת?”

“לא נעלנו שום דלת, רק סגרנו אותה. הרי המכונות רגישות מאוד לאבק”.

השוטר ניגש לחלון וצעק. “הם חלבו את העז וזרקו אותה דרך החלון”. שוטר אחר חזר עם העז ואמר, “אין לה חלב”. ושומר העז שאל, “איפה החלב?”

בציניות מוחלטת ענינו: “בטח שתית את כל החלב ועכשיו אתה מאשים אותנו?” ציוו עלינו לפתוח את הפה ולהראות את הלשון ואת הגרון. אחר כך חיפש בסירים ובבקבוקים. בלי לדעת למי להאמין, התרחקו הממונה עלינו ושני השוטרים. רגעים אחר כך שתינו את החלב, למרות כתמי שמן המכונות שבו. למחרת יצאה העז לבדה, אבל שק עור סגור במנעול כיסה את עטיניה. לרומקובסקי כבר לא חסר חלב טרי.

עם הזמן התפזרה משפחתנו. אתנו חיו דוד אחד, אשתו ותינוקת בת חודשיים. סבא שלי עבר לעיר פיוטרקוב הסמוכה. סבתי מצד אבא היתה גם היא בגטו, אבל התראינו לעתים רחוקות. לאיש לא היה כוח לבקר קרובים. חיינו במשטר של סבל ורעב. לא רבים יודעים מה פשרם, ועל אחת כמה וכמה, כשיש לשאת את שניהם.

למשל, זמן חלוקת המזון היה צירוף של עלבון ושמחה. כל אחד היה לוקח את מנתו, פורש לאחת הפינות וזולל כאילו הוא עושה זאת בפעם האחרונה בחייו. לפעמים היתה אמי מפרישה לי או לאבא מהמנה שלה. את מנת הלחם, שהיתה אמורה להספיק לשמונה ימים, היינו בולעים בכמה דקות. מנות לעשרה ימים הספיקו רק ליומיים. תפוחי אדמה וירקות לשבוע, נעלמו גם הם במהירות. בזמן ההמתנה למנות החדשות, שתינו “קפה” דליל בתוספת סכרין. בבית החרושת אכלנו כל יום מרק דליל. בגלל הרעב, התקשינו לישון וסבלנו מכאב בטן נורא. לפעמים דיברנו שעות על אוכל. זיכרונות המאכלים מן הימים שלפני המלחמה היו מגוחכים. אחדים סיפרו שאכלו תרנגול הודו שלם, אחרים שתפריטם היומיומי היה אווזים. בכל פעם הלכו הבדיות וגדלו, אבל רצינו לשמוע אותן ולהרגיש את הטעם בפה. חיינו נסבו סביב האוכל. לא היינו מסוגלים לחלום על דברים אחרים. בגלל הרעב לא הרגשנו את רגלינו הנפוחות. בעלי הקשרים במדור הבריאות, היו מקבלים מרשם רפואי ובזכותו קיבלו קליפות תפוחי אדמה במטבח של בתי החרושת. מהקליפות היו מכינים לביבות. לא ייאמן, אבל המאכל הזה הפחית את הנפיחות ברגלינו. מי שלא הצליח לקבל את התרופה היקרה הזאת, היה מתמוטט בהדרגה.

כעת השכיר רומקובסקי חלקות אדמה רק לשוטרים ולפקידים הבכירים, אף שהם ממילא קיבלו מנות מיוחדות. היה אפשר לחלק את האוכלוסייה לשני סוגים. אנחנו, המסכנים הרעבים הלבושים בלואים שאינם מסוגלים להזיז את רגליהם; והמיוחסים – הפקידים והשוטרים – שלבשו בגדים חדשים ונקיים, נעלו מגפיים וענדו סרטים על זרועם.

עם הזמן נהיינו אדישים כל כך שאפילו חדלנו להתעניין במהלך המלחמה. דאגתנו היחידה היתה לשרוד עוד יום ועוד יום, עד שהכול ייגמר. דיברנו רק על אוכל, על המחסור בו.

מצבה של משפחתי הורע מיום ליום. גירשו אותנו מהדירה ונאלצנו לעבור למקום קטן יותר בשכנות עם עוד משפחה. שוטר מהיחידה המיוחדת של שוטרים יהודים עבר לדירה שלנו. חיינו כעת בצפיפות בחדר שגודלו 3 X 4 מטרים, ובישלנו (אם לזה ייקרא בישול?!) בפרוזדור. יכולנו לצפות רק לגרוע ביותר.

י"א

בבוקר 1 בספטמבר 1942, התעוררנו לשמע חדשה איומה. הגרמנים התחילו להוציא את החולים ולהגלות אותם. ראינו איך הוציאו את החולים מהמיטות וזרקו אותם לתוך משאיות ענקיות. שמענו את זעקות הילדים שנזרקו דרך החלונות. ואז ראיתי מחזה בלתי נתפס ובלתי נשכח. חיילי ס"ס הוציאו תינוקות מזרועות אמותיהם וניפצו את ראשיהם בקיר. אני זוכר שהקיר האדים מדם וממוחות התינוקות. כדי לא ללכלך את ידיהם לבשו הגרמנים כפפות עור. עד היום זיכרון הרצח הזה מביא אותי לידי בכי. לא שיערתי בנפשי שבני אדם יכולים להיות אכזריים כל כך. כל מי שנכח במחזה האיום, עמד משותק וחסר אונים, והכאב המציף ייבש את מקור הדמעות. משהתרוקנו בתי החולים, שרר בגטו עצב כבד יותר.

באותם ימים שמענו שהגרמנים הורו לרומקובסקי לגרש מגטו לודז' 20,000 יהודים. באחד הימים חזרתי מעבודתי וראיתי בחצר הכאבים אנשים רבים מתגודדים סביב רומקובסקי. הוא נאם מעל במה מאולתרת, מבטו מושפל מטה. התאמצתי לשמוע את דבריו. שלא כנהוג בפנייה אל יהודי הגטו, הוא לא פתח את דבריו במילים “יהודים שלי” או אחים ואחיות, אלא רק “יהודים”, והמשיך: “הגרמנים דורשים להגלות מהגטו 20,000 יהודים בתוך שבוע. עשיתי ככל יכולתי, אבל לא הצלחתי לשנות את דעתם. זאת אומרת שיש לספק 3,000 איש ליום, רצוי אנשים לא יצרניים. לכן מוטב שהזקנים והחולים, אלה שאפסו סיכוייהם לחיות, יתנדבו. אפשר שאמהות שימסרו את ילדיהן, יעזרו להם, משום שייתכן שסיכוייהם לשרוד מחוץ לגטו גדולים יותר”. כשסיים את נאומו, חזרתי הביתה ומסרתי להורי את דבריו. המהומה היתה כה גדולה שכבר לא הרגשנו רעב, ושנתנו נדדה.

למחרת שמענו צעקות וקללות. השוטרים ניסו להוציא את הילדים מזרועות האמהות. הנשים שפכו עליהם מים רותחים ונאבקו נואשות, ובאמת הצליחו באותו יום להציל את הילדים והרחיקו את השוטרים, שרבים מהם נפצעו בפניהם. נשות השוטרים והפקידים הבכירים וילדיהם נשלחו מבעוד מועד למרישין שמחוץ לגטו כדי שלא יוטרדו. לשווא חיכו הגרמנים למתנדבים, והם החליטו לנקוט שיטה אחרת. המשימה הוטלה על הס“ס שנקט אמצעים קיצוניים. הוכרז על שפֶּרֶה⁴ (עוצר), זאת אומרת, איש לא יצא מן הבית. הגרמנים כיתרו רובע אחר רובע במשאיות ענק ודרשו שכולם יתייצבו בחצר הבניין. הזקנים, החולים והילדים נשלחו במשאיות מיוחדות. ביום השלישי לפעולה הם הגיעו לרובע מגורנו. אבא, אף שהיה חולה וכבר יומיים היה מרותק למיטתו, קם וציית לפקודה. כשחלף על פני אנשי הס”ס, כמעט שנשלח לאחת המכוניות. למזלנו, ביקש אחד השוטרים, בעלה של דודנית של אמי, שיניחו לו ונענה. הפעם הצלחנו להתחמק.

בתום האקציה של אותו היום חזרנו לחדרנו. היות שכמה משפחות מהבניין שלנו נשלחו מהגטו, התפנו כמה דירות, והמשפחה שגרה אתנו, עברה מיד לאחת מהן.

אבא שלי היה חלש מאוד. הורדנו את בגדיו והשכבנו אותו במיטה. ביומיים האחרונים לא אכלנו כי לא יכולנו לצאת ולקנות מזון. בייאושי ירדתי לחצר והבאתי כמה ענפים. אמא בישלה אותם במלח, ושתינו את המים ולעסנו את הענפים.

בלילה קראה לי אמא ואמרה: “אבא רועד מהתכווצויות”. הכול קרה מהר מאוד. אחרי כמה דקות אבא נפטר. כיסינו אותו בסדין. עייפים, רעבים ודואבים ישבנו כל הלילה ושמרנו על גופתו של אבא. למחרת הותר לנו לצאת לרחוב משבע ועד תשע בבוקר. הלכתי אל ביתו של הדוד. אמא יצאה לחפש מזון. כעבור שעות חזרה ובידה רק כמה מלפפונים גדולים וצהובים, בשלים מדי. אני והדוד הלכנו לחברה קדישא, כדי להזמין את טקס הלוויה. הבטיחו לנו לקחת את גופתו של אבא בו ביום. הדוד ואני רחצנו את הגופה והלבשנו אותה בלבן, כמקובל ביהדות. לפנות ערב הגיע קרון המתים. לפני שהניחו את אבא עם שאר המתים, ראיתי שתלו על צווארו פתק ועליו מספר. אחר כך המריצו את הסוסים והתרחקו. ניסינו ללוות את הקרון, אבל השוטרים עיכבו אותנו ואמרו שהגרמנים יהרגו אותנו אם נלווה את קרון המתים. השמש כבר שקעה, ואנחנו לא בכינו עוד. אמא אמרה שלאבא היתה לוויה הגונה. חזרנו לדירה ומצאנו את השכנים שבאו להתפלל את תפילת המתים לנשמתו של אבא. שכן שהיה מקורב אלינו יותר מאחרים, אמר אתי קדיש. בדיוק בראש השנה נפטר אבי וכבן 45 היה במותו. אמא ואני הרגשנו עזובים וכאובים והתבודדנו בפינת החדר. הריקנות עכשיו היתה גדולה יותר; הכאב – עמוק ועצום יותר. שכבנו בלי לפשוט את בגדינו, אבל לא הצלחנו להירדם.

לפנות בוקר שמענו מישהו קורא לשכן שלנו מהקומה העליונה. האיש היה שוטר, גיסו, הורה לו לברוח, כי עדיין חסרו 4,000 איש למילוי המכסה שקבעו הגרמנים. לשם כך כותר הרחוב שלנו. ברחנו מהבית ורצנו להודיע לדוד שגר באותו רחוב שאנשי הס"ס הגיעו. בידו כבר היתה מוכנה מזוודה גדולה מחוררת, מחבוא לבתו הקטנה. יצאנו ואחר כך נפרדנו. הוא הלך עם המזוודה לביתו של הגיס ואנחנו אל בית הדוד של אמא, החותן של השוטר שהציל את אבא. שניהם גרו מחוץ לתחום המסוכן. התנהגותו של הדוד היתה משונה. הוא ישב בכיסא תפס זבובים והרג אותם בידיו. סיפרנו לו מה קרה לאבא וביקשנו מקלט עד שתסתיים האקציה, משום שאם ניתפס ברחוב יהרגו אותנו. הוא לא התרגש מדברינו, אבל מחשש שמא יגיעו הגרמנים אל ביתו ושמא לא יוכל חתנו להציל את כולם, גירש אותנו. לא ידענו לאן ללכת, שכן לדירתנו לא יכולנו לחזור. נכנסנו לבניין ריק. הופיעה אישה ושאלה אותנו מה אנחנו עושים שם. “האם אינכם יודעים שיכולים להרוג אתכם, רק מפני שאינכם בבית?”, שאלה. סיפרנו לה מה קרה לנו.

היא הקשיבה לדברינו ובלי לומר מילה, פתחה את דלת דירתה והזמינה אותנו להיכנס, נתנה לי חתיכת לחם, שאכלתי בן רגע, ובעצב סיפרה את סיפורה. היא גרה בדירה עם שלושה אחים, אב וגיס. לפני יומיים לקחו אנשי הס"ס את כל קרוביה, והיא נשארה לבד. עכשיו נשאר לחם, והיא כבר לא היתה רעבה. האישה העצובה הזאת עוררה בי את האמונה בבני אדם. כמה פעמים חזרתי כדי לראות אותה, אבל לא פגשתיה עוד.

לפנות ערב של אותו יום הוסר העוצר. הגרמנים השיגו את היהודים שרצו. כעבור זמן נודע לנו שכולם הושמדו בחלמנו (Chelmno).

יב

אחרי ההגליה הוטב קצת מצבנו בגטו. משהופחת מספרנו, היה לנו יותר מקום. גם מנות האוכל שקיבלנו היו גדולות יותר – תוספת של תפוחי אדמה וירקות.

פחדתי לחפש מניין וכל השנה התפללתי לבדי לנשמתו של אבא, לא פסחתי על שום קדיש. מפעם לפעם עלינו אמא ואני לקבר.

למרות הסבל, נמשכה העבודה בבית החרושת. החדר שלנו, שלפני העוצר גרו בו שתי משפחות, נראה גדול לשנינו אף שהיה קטן ממטבח ביתנו בימים שלפני המלחמה. הנוחיות הזאת היתה קצרת מועד. אנחנו ושכנינו קיבלנו צו לפנות את החדר. התירוץ של הגרמנים לפינוי היה שכביש ברלין-מוסקווה התחיל ברחוב ווֹלבוֹרסְקה והגיע לרחוב בז’זינסקה. מטרתם האמיתית היתה להרוס את הגטו. אמא יצאה בבהלה לחפש חדר אחר. אחרי חיפושים ממושכים הצליחה למצוא חדר פנוי בבניין של חמש קומות, הגדול שבגטו, ברחוב פרנצ’יסקנסקה פינת בז’זינסקה. בעל הבניין, שעכשיו שימש בתפקיד שוער, אמר לאמא שיתיר לה להעביר את חפצינו תמורת 200 מרקים ושני קילוגרמים לחם. את הכסף הנדרש השיגה אמא ממכירת מנות האוכל שלנו בשוק השחור. כדי להשיג את הלחם, נאלצנו ארבעה שבועות לקצץ במנות שלנו.

ממשפחתו של אבא לא נשאר איש. הם מתו או שולחו מהגטו. אחיה של אמא הצליח לקבל משרה של שומר בנין. החדר שבו גרנו עכשיו, היה קטן מהקודם. רהיטינו היו שתי מיטות שקירבנו זו אל זו, תנור וסל בגדים ששימש לנו לאחסון תפוחי אדמה וירקות. מכיוון שגרנו בקומה החמישית, התקשינו מאוד לעלות ולרדת שוב ושוב, לכן שמנו דלי מתחת לסל, והשתמשנו בו לצרכינו. ארון לא היה לנו בחדר. את הבגדים תלינו על המסמרים שהיו פזורים על הקירות. התרחצנו בקערה שעמדה תמיד מעל סל הירקות. סביב התנור תלינו סירים ומחבת. המחבת היתה המכשיר החיוני ביותר ששימש לליבוב לביבות כמעט מכל דבר – קליפות תפוחי אדמה, קליפות של ירקות – ולהכנת קפה מלאכותי במים. ריח ריקבון עמד בחדר, ועם הזמן התרגלנו אליו. השכנים גילו לנו את סיבת הריח. שנים גר בחדר הזה זוג זקנים. בזמן העוצר נקראו כל אנשי הרובע לרדת לסלקציה. הזקן היה חולה, ולא ירד. הזקנה נעלה את דלת החדר וירדה. הגרמנים תפסו אותה ושלחו אותה עם אחרים בטרנספורט למקום “בלתי ידוע”. משום מה לא ערכו הגרמנים את החיפוש הרגיל אחרי המתחבאים. ייתכן שחשבו שאין איש בחדר, מפני שהיה נעול מבחוץ. הזקן מת לבדו בחדר ורק כעבור ימים רבים כשהשכנים לא יכלו לשאת את הריח הנורא, הם פרצו את הדלת ומצאו את הגווייה המתפוררת. באין דירה אחרת, נאלצנו להישאר בחדר הזה.

קירות החדר היו מצופים בנייר ישן דהוי וצהוב. מתחת לנייר שרצו המוני פרעושים שהלכו והתרבו מיום ליום. כל לילה טיילו בחדר מאות פרעושים. משימתנו היתה להילחם בהם ולהכניע אותם, אבל כל ניסיונותינו עלו בתוהו – השארנו את החשמל דולק, הרחקנו את המיטות מהקירות או שמנו את רגלי המיטות בתוך כלים מלאים מים – ועד מהרה הם היו שוב על המיטות ועל גופנו. ולמרות הסיוט הזה, עוד אזרנו כוח לעבוד בבתי החרושת.

י"ג

הגיע החורף ואתו הצורך בהסקה לחימום החדר. השגנו קצת עצים וכעין פחם. אמנם ה“פחם” נדלק מהר יותר מהפחם שהיה בשימוש לפני המלחמה, אבל גם נשרף מהר מאוד. יום אחד אמא היתה עייפה מכדי לרדת חמש קומות והחליטה לבקע עצים בחדר. כעבור דקות פרץ לחדר בצעקות השכן שלנו מהקומה התחתונה, איש גבוה במשקפיים: “אני אלך לכיכר בלוטי ואצווה לגרש אתכם. אני עובד בקריפו”.

נבהלנו מאוד. ביקשנו והתחננו והבטחנו שהדבר לא יישנה. נראה שבדיוק באותו היום עבר לבניין, היות שמעולם קודם לכן לא ראינו אותו שם. ידענו שכיכר בלוטי היתה מרכז הקשר בין הגטו ובין הגרמנים. שם מוקם משרדו הראשי של בּיבּוֹב, הממונה על הגטו. כשראה האיש את הייאוש בעינינו, ריחם עלינו ואמר שהפעם הוא סולח, אבל בפעם הבאה יקיים את איומו. מעניין לציין שלא נזקקנו כלל לחמם את חדרנו. מאחר שעבד בקריפו, קיבל האיש פחם בלי הגבלה, והחום מדירתו חימם גם את חדרנו. היות שכך התחלנו להמיר את הפחם שקיבלנו בירקות.

לילה אחד חלמתי שהבית אפוף להבות. התעוררתי בבהלה. “מים, אני צמא”, ביקשתי מאמי. היא הביטה בי ומיד הבינה. “יש לך חום”, אמרה והניחה את המדחום תחת זרועי. ואכן החום שלי עלה מעל 40 מעלות. “אני חוששת שזה טיפוס”, אמרה בבהלה. בזמן האחרון התגלו בגטו כמה מקרים של המחלה. בגלל מחסור במזון ובתרופות, איש לא חמק מהמוות. נבהלתי מאוד. בבניין שלנו גרה רופאה יהודייה מגרמניה. אמא מיהרה לקרוא לה, ולמרות שכבר היה מאוחר, היא באה לראות אותי. לצערנו היא אישרה את חששותיה של אמי. “טיפוס”, אמרה. אמא פרצה בבכי ואמרה: “לפני המלחמה יכולתי לטפל בו, להכין לו מרק עוף עם אורז, אבל עכשיו, מה אעשה? במה אאכיל אותו? בצנון ובקפה מלאכותי? תפוחי האדמה שלנו כבר נגמרו בנובמבר”. הרופאה ענתה: “הכל עוזר. צנון, קפה מלאכותי, כל מה שיש לך בבית. אבל בלי אוכל, הוא לא יתגבר על המחלה. אם יאכל, יש סיכוי שיחלים”.

שלושה ימים קדחתי מחום. ביום האחרון איבדתי את ההכרה. בייאושה לא הלכה אמא לעבודה וישבה כל הזמן ליד מיטתי. ואז אמרה הרופאה שהמשבר חלף. יום-יום באה לבקר אותי. מחלת הטיפוס נמשכת בדרך כלל 21 יום. אני נשארתי במיטה 18 יום. אלה היו ימים קשים לאמא. היא התחילה לעבוד בשש בבוקר. בשעת הצהריים היתה נחפזת לבקרני ולהביא לי את המרק שקיבלה בצהריים. בלילה היתה מכינה “קפה”. שתינו את הנוזל ושמרנו את האבקה שהיתה נשארת בספלים. כדי להכין ממנה “לביבות”. באחד מימי מחלתי ביקרה אותי בת דודתי.

“מדוע אתה במיטה?”, שאלה.

“חליתי בטיפוס”, עניתי.

“אבל איך ייתכן שאתה חולה בטיפוס ואוכל צנון?”

“בהוראת הרופאה”.

“השתגעת, איפה אמא שלך?”

“עומדת בתור לקבל את מנות האוכל שלנו”.

בת דודתי יצאה ומלמלה לעצמה: “זה ממש לא הגיוני… לאכול צנון כשחולים בטיפוס”.

אלא שלא היה דבר אחר לאכול.

בזמן מחלתי קראתי. הדוד, שבתחילת המלחמה ברח לרוסיה, קנה בזמנו אנציקלופדיה בחמישה כרכים. סבתא גרה בדירתו כשגורשנו מביתנו בבגדינו לגופנו, והיות שידענו שבכל רגע גם הם יגורשו לגטו, הוצאנו מבית הדוד את כל מה שיכולנו והבאנו לגטו. לקחתי שלושה כרכים של האנציקלופדיה ולמחרת התכוננתי לקחת את היתר. אלא שבאותו היום אטמו הגרמנים את הדירה, ולא יכולנו עוד לקחת דבר. לכן היו בידי רק שלושה מכרכי האנציקלופדיה. קראתי אותם כמה פעמים ולדברי אחרים נהייתי משכיל. הייתי צריך להיזהר לא להשתתף בשיחות שהנושאים הנדונים בהן התחילו באותיות F עד P, שני הכרכים שחסרו לי. ידעתי הרבה על אריסטו,ארכימדס ואיינשטיין, אבל לא ידעתי כלום על היטלר או על נרון. הייתי מרוצה מידיעותי.

לפי אבחון הרופאה בתחילת המחלה, ביום ה- 21 למחלתי כבר הייתי אמור להבריא. זה יותר משמונה ימים שהחום שלי היה תקין. בבוקר, לפני שיצאה אמא לעבודה, אמרתי לה שאקום מהמיטה ואלך לבקר את בת דודתי כדי להוכיח לה שגם צנון מרפא את מחלת הטיפוס. משיצאה אמא, התלבשתי בישיבה. כמה פעמים ניסיתי להתרומם, אבל ברכי פקו תחתי. במאמצים עילאיים הצלחתי להגיע עד הדלת. לא התקשיתי לרדת במדרגות, אבל כדי להגיע עד ביתה של בת דודתי, נאלצתי להישען על הקירות. לצערי לא מצאתי איש בבית. משם פניתי למקום עבודתי, כדי להודיע שלמחרת אחזור לעבודה. המנהל הוכה בתדהמה למראי, ולא אמר מילה. הפקיד שעמד לצדו, נבהל כל כך והפך כלי דיו על השולחן. לא הבנתי את פשר הדבר. המנהל התאושש ואמר לי: “מה אתה עושה כאן, אתה הרי מת?”

“איך זה?”, עכשיו אני נדהמתי. “אדוני, אני מוכן לחזור לעבודה”.

“תסתכל”, אמר והראה לי בספר. “פה כתוב שאתה מת”.

כעבור כמה רגעים הגיע מר ליטווק. כל פועלי בית החרושת, מכרים לשעבר, סובבו אותי. לא ידעתי מה להגיד להם. יותר משבועיים נחשבתי למת. הממונה על המחלקה, מר סינגר, ניגש אלי ואמר לי: “טוב, עכשיו אתה תחיה הרבה שנים”. בסופו של דבר הכל התברר. בזמן שחליתי, חלה עוד בחור ושמו צמח, שלא התגבר על המחלה. בזמן מחלתי, ביקרו כבאים בבית החרושת כדי להדריך את העובדים כיצד לנהוג בשעת הפצצות מהאוויר. כשהתייצבו הפועלים וקראו בשמי, צעק מישהו: “הוא מת”, כי בלבל את שמותינו. משום כך נחשבתי למת ונמחקתי מרשימת העובדים בבית החרושת. מר ליטווק אמר איני אשם בבלבול, ובכל זאת מצבי היה מסובך. המשרד הציע שאעבוד בלי רישום עד הגירוש הבא, ואז יצורף שמי לרשימה. המנהל לא הסכים. הרי אי אפשר לרשום ברשימה מישהו שאינו קיים. לבסוף הציע שאעבוד בשמו של צמח, ואילו בשמי עדיין אחשב למת. לא הסכמתי. זה באמת היה מצב מביך. מר ליטווק התבדח: “בתור אחד שקם לתחייה, מה התפוקה שלך?”

“21 מנות מרק, אחת לכל יום שהחסרתי בעבודה”, עניתי. “ואני רוצה את התלושים שלי”.

המנהל ציווה לממונה על המשרד לתת לי את התלושים של צמח, והאיש הסמיק, ולא אמר דבר.

“אכלת את המנות שלו?”, צעק המנהל. “אני אמסור אותך לגרמנים”. אחרי ויכוחים מרובים, עשה אתי המנהל הסכם. הוא יתן לי עוד מנת מרק אחת ליומיים, עד שנסדיר את החשבון. למחרת חזרתי לעבודה.

י"ד

בקצה השני של הגטו היה הרסורט לייצור נעלי עץ שעובדיו היו בעיקר נשים בנות שישים ומעלה. מכיוון שרק שמונה מכונות ישנות פעלו, לא עמד לרשותם מכונאי. אחרי השפֶּרֶה אפילו זקנים וילדים נאלצו לעבוד, בפקודה.

מר ליטווק קבע שאביו יהיה המכונאי באותו בית חרושת, ולא זו בלבד אלא שרשם אותו בתור מכונאי מומחה ממדרגה ראשונה, אף-על-פי שהמסכן לא ידע להחזיק מברג. כשהתקלקלה מכונה באזור שלו, נשלח מכונאי לתקן אותה. הפועלים התמרדו נגד “הפרוטקציה” הזאת.

ביומי הראשון בעבודה לאחר שהחלמתי ממחלת הטיפוס, קרא לי המנהל ואמר: “אתה זקוק להבריא ממחלתך, ולא תוכל לבצע עבודה קשה. אשלח אותך לרסורט נעלי העץ כדי לעזור לאבא שלי. תהיה לך עבודה קלה, תחלים ותחזור מהר לאיתנך”. לקחתי את תיק המכשירים שלי והתייצבתי אצל מר ליטווק האב.

אף שבעיני כולם היה נודניק, בעיני היה סימפטי מאוד. הוא הורה לי לתקן שתי מכונות. ביצעתי את עבודתי מהר, אבל מר ליטווק לא נראה מרוצה. “עבודה מהירה אינה משתלמת”, אמר.

“טוב, להבא אעבוד לאט יותר”.

לפירוק ולניקוי מכונה נדרשות שעתיים לכל היותר. לבקשתו של מר ליטווק התעכבתי בעבודה הזאת יומיים. היינו צריכים להיות עסוקים תמיד, אני בעבודתי והוא בפיקוח. לכן הזקן רצה שאאט את קצב העבודה. אני ביזבזתי זמן והמצאתי פגמים במכונות וגם מחסור חלקים. בימי חלוקת המנות, “חסר” לי תמיד בורג שהיה עלי להביאו מבית החרושת הראשי. בדרך עמדתי בתור למנות שבשעות העבודה לא היה ארוך ביותר, הבאתי את המזון לדירה שלנו ומשם פניתי להביא את הבורג. מר ליטווק היה מרוצה מפני שהתיקון התעכב עוד.

יום אחד קרא לי. “הודיעו לי שבזמן העבודה אתה הולך לקבל את המנות”. נבהלתי. פחדתי שמא יענישו אותי על כך. הזקן הוציא מכיסו ארבעה תלושי מנות ומסר לי אותם. “מהיום אני רוצה שתביא גם את המנות של משפחתי”. אני מודה שהדברים הסבו לי אושר גדול כי פירושם היה שנתן בי אמון.

הזקן ואני היינו לידידים אמיתיים. אחרי התיקונים המדויקים והניקיון, נראו המכונות כחדשות. בימי הביקורת של הגרמנים ברסורט היה מר ליטווק שולח אותי לבית שימוש, כדי שיחשבו שהוא המכונאי היחיד ברסורט. אנחנו, הפועלים שעבדנו מחוץ למרכז, קיבלנו את מנות המרק במקום עבודתנו, תמיד על פי תלושים. פעם אמר לי הזקן" “הצלחתי להשיג שני מרקים, בלי להציג תלושים. כך תוכל לקבל עוד שתי מנות מרק במרכז. מרק אחד בשבילך ואחד תשאיר אצלי בבית”. המשפחה שלו גרה בסביבת בית החרושת המרכזי ונהנתה מזכויות יתר, כאמור משום שבנו היה המנהל.

המטבחים בבתי החרושת היו עצמאיים, והיתה להם הנהלה משלהם, בפיקודה של יחידה מיוחדת. אפילו על עובדי המטבח נאסר לאכול יותר ממנה אחת ליום. תפוחי האדמה נשקלו לפני קילופם, אחר כך נשקלו הקליפות – שחולקו רק לפי מרשם רופא – עם תפוחי האדמה. המשטרה שמרה תמיד על המטבחים, כדי להבטיח חלוקת מזון הוגנת לפועלים. רק לפקידים הבכירים, לשוטרים ולכבאים היו זכויות מיוחדות והם קיבלו תלושים מיוחדים למזון.

הייצור בבתי החרושת בגטו הוסיף לגדול כל העת. חשמליות מלאות בתוצרת עברו ברחובות לכיוון צומת מסילת הברזל במרישין. בדרכן חזרה הביאו החשמליות ירקות ומזון. כל משא היה מגיע לגטו בליווי משטרתי כבד. איש לא העז לגנוב, כי העונש היה הרחקה למקום בלתי ידוע – כלומר מוות. בזמן ההמתנה למשלוח הוטל על העובדים לנקות את הבורות ולסחוב חביות צואה כבדות.

החברות בין ליטווק הזקן וביני הלכה והתהדקה. הוא העריך אותי ואהב אותי כבן, והיה אומר: “אתה שומע בקולי. הבן שלי, רק מפני שהוא מנהל את בית החרושת, חושב שהוא חכם ממני”.

למיטב זיכרוני, בערך באותה תקופה נודע לנו על החוק, שלפיו כל פועל בעל ותק של יותר משנתיים היה זכאי לשבוע נופש בבית ההבראה במרישין. זאת היתה יזמה של אשת רומקובסקי. אלא שעל 12 המקומות בבית ההבראה קפצו כמעט 100,000 איש בעלי זכות. לפי החישוב שלנו, נדרשו שנים רבות כדי שכולם יזכו לצאת לנופש.

יום אחד אמר לי מר ליטווק, "יש מחסור במכונאים. הבן שלי ביקש שאשאיל אותך לרסורט לילדים העומד לקום לבני 12–8 שהצליחו לחמוק מהשפֶּרֶה. רומקובסקי רצה להראות לגרמנים שגם הילדים יכלו להיות פרודוקטיוויים, ולכן לא צריך להגלות אותם. היו שמועות שלפני המלחמה ניהל רומקובסקי בית יתומים.

הימים היו ימי סתיו 1943. הקור כבר היה עז. כדי להרכיב את המכונות שכבתי הרבה מזמני על רצפת המלט. הרגשתי שאם אמשיך בעבודה הזאת, אחלה. לכן השתדלתי לעבוד מהר, כדי לחזור לבית החרושת הקודם, הן משום שקיבלתי שם מרק חם, הן משום שהמקום היה מחומם יותר והן משום שהתגעגעתי למר ליטווק.

יום אחד, ממקומי על הרצפה בשעת הרכבת המכונה ראיתי הרבה רגלים במגפיים שחורים. כשקמתי ראיתי את רומקובסקי, את שומרי ראשו ואת מנהל הרסורט. חשבתי: זאת ההזדמנות שלי. עכשיו או לעולם לא. החלטתי לדבר עם רומקובסקי. זאת היתה עזות מצח שהיתה יכולה לעלות לי במחיר כבד. אזרתי עוז והתקרבתי אליו.

“חליתי בטיפוס. אני עובד בבית החרושת מאז שהקימו אותו. הייתי רוצה מאוד לקבל חופש וללכת לבית הבראה. רק האדון יכול לעזור לי”.

רומקובסקי תפס אותי בכוח וסטר לי על לחיי. כמעט נפלתי. בכיתי מזעם והמשכתי לעבוד, כאילו לא קרה דבר. בסוף יום העבודה, קרא לי מנהל הפנקסים של הרסורט.

“אתה הוא המכונאי שדיבר עם רומקובסקי?”

“כן”, עניתי.

“קח את זה”, ומסר לי נייר. זה היה רשיון לבלות שבוע בבית ההבראה, מתנה של רומקובסקי. לא ייאמן! לפני שהתאוששתי, הסביר לי אל מי עלי לפנות.

רצתי לשם עוד באותו היום. בחורה מילאה את הטופס ושלחה אותי לבדיקה רפואית באותו בניין. בשעת הבדיקה שאל אותי הרופא אם כבר היה מקרה של שחפת במשפחתי. עניתי בשלילה. הבדיקה היתה שטחית מאוד, הוא אפילו לא ציווה עלי להוריד את בגדי מפאת הקור העז. בשבע בבוקר של יום שני הבא נדרשתי להתייצב בבית ההבראה לשהות של שבוע, עד יום ראשון שלאחר מכן אחרי ארוחת הערב.

חזרתי הבית שמח מאוד. בעוד שלושה ימים אוכל לנוח!

אמא היתה מאושרת. “עכשיו תוכל להשתקם ממחלתך”, אמרה. “בזמן המלחמה גדלת מעט ונוסף על כך חלית בטיפוס והבראת בנס”.

אכן הנס היה כפול. שכן לא זו בלבד שמעטים הבריאו בגטו, גם אמא לא נדבקה ממני. יכולנו למות שנינו, כי לא היה איש שיעזור לנו, ואכלנו מאותן הצלחות והשתמשנו באותו הסכו"ם, ולא היו לנו אמצעים לנקות את החדר.

“אבא שיושב בשמים, בוודאי שומר עלינו”, היתה אומרת.

לא היתה לי סבלנות. ספרתי את הרגעים עד יום שני. לבשתי את החליפה של אבא וחולצה שאמא הטליאה ותיקנה במיוחד בשבילי. מילאתי תיק בבגדים נקיים. נפרדתי מאמא ויצאתי לדרך.

כשהגעתי לבית ההבראה, התייצבתי מיד אצל המנהלת. שמו אותי בחדר עם עוד שני אנשים. כשנכנסתי לחדר האוכל לארוחה הראשונה, לא האמנתי למראה עיני. לחם, ריבה, מרגרינה ומעט נקניק בכמויות שלא הייתי מורגל בהן, וכן קפה בחלב. התחלתי לזלול ואחר כך השהיתי בפה כל חתיכת לחם בהנאה וייחלתי שהזמן לא יעבור.

אחרי ארוחת הבוקר פניתי לאולם המשחקים ושיחקתי שח ודמקה עם יתר האורחים. כשהגיעה שעת הצהריים, הרגשתי כמלך. הגישו לי קציצת בשר סוס שמשקלה יותר ממאה גרם, כמות שכבר מזמן לא ראיתי. גם מחית תפוחי אדמה ומרק. לקינוח הגישו לפתן סלק מומתק בסכרין. אחר כך שכבנו לנוח. ארוחת הערב דמתה לארוחת הבוקר, ולקינוח קיבלנו תפוח עץ קטן, ירוק וחמוץ. אחר כך שרנו כולנו עם אנשי הצוות שלפני המלחמה היו חניכים בבית היתומים של רומקובסקי.

כבר ביומיים לפני הנופש לא חשתי בטוב וחשבתי שזאת רק הצטננות קלה. אבל ביום השלישי לשהותי שם התעוררתי בלי תיאבון ועם חום גבוה. התאמצתי לאכול כי היה לי חבל לבזבז אוכל טוב כל כך.

לפנות ערב אמא באה לבקר אותי ומיד ראתה שיש לי חום. היא השיגה מדחום, ובאמת חומי עלה ל-39.5 מעלות. היא נבהלה מאוד. “אל תגיד לאף אחד, כי ישלחו אותך מכאן. מחר אחליף את התור שלי בבית החרושת ואעבוד בלילה. ככה אוכל להיות אתך ביום”. למחרת באה והביאה את האוכל למיטה, כי לא יכולתי לקום.

“אתה יודע הייניק, היום צריכה לבקר כאן הגברת רומקובסקי, אדבר אתה עליך. אגיד לה שאתה חלש, ולא יכול לקום מהמיטה, אבל על החום לא אגיד לה”. אחרי שדיברה עם גברת רומקובסקי, אמרה לי אמא: “היא ריחמה עליך והעניקה לך עוד שבוע חופש בבית ההבראה. היא אשה סימפטית, ממשפחה טובה. מכירה גם את המשפחה שלנו. התחתנה עם הזקן… טוב כולם יודעים למה. תחזיק מעמד עוד יומיים. ביום שני תבוא קבוצה אחרת, אז נראה מה לעשות בשבוע הנוסף, אל תגיד שום דבר על המחלה שלך. תגיד רק שרגליך כואבות בגלל החולשה, ואינך יכול לקום מהמיטה. אשאר כאן כדי להביא לך את מנות האוכל”.

“איך תוכלי לעבוד בלילה?”

“אל תדאג לי, תישן. אני אשתדל להירדם לידך”. וכך היה. ביום שני באה קבוצה חדשה. למען האמת, לא שמתי לב מי היה אתי בחדר. כשאמא הגיעה, הרגשתי רע מאוד. היו לי כאבים נוראיים בצד שמאל של החזה. “אני לא יכול לשאת יותר את הכאב ועלול לצעוק, קחי אותי הביתה”.

“טוב נלך הביתה”.

היא הלבישה אותי ופנתה להודיע להנהלת בית ההבראה שאני חוזר הביתה. המנהל פקד על הטבחית למסור יום-יום לאמא את האוכל שלי.

כדי להגיע לדירה שלנו, היינו צריכים לעשות דרך ארוכה – כשני קילומטרים וחצי. הייתי חלש מאוד ונשענתי על אמא שהיתה נמוכה ממני וצנומה והתקשתה מאוד לתמוך בי. ההליכה היתה מסע עינויים. כל רגע נעצרתי להשתעל ולנוח. השיעול הסב לי כאבים נוראיים, וכשצעקתי מכאב, השתעלתי שוב. כבר היינו קרובים ליעדנו כשהבחנו שהרחובות ריקים יותר מן הרגיל. משהו משונה קרה. לא ראינו איש. באותו רגע עבר בריצה כבאי וצעק אלינו: “תתחבאו מהר! הגרמנים תופסים ומגרשים את כל מי שהם מוצאים ברחובות”.

למזלנו הצלחנו להגיע לשער בניין מגורינו. נאחזנו זה בזו בחוזקה והשתדלנו לא לזוז. שלוש שעות נשארנו שם באפלה ושמענו מרחוק את הצעקות הרועמות של החיילים ואת פקודותיהם. אני חושב שבגלל הפחד פסקו כאבי והצלחתי להחניק את השיעול.

המשכנו בדרכנו. אמא תמכה בי, הצלחנו להגיע לחדר, ואני נשכבתי. אמא רצה לקרוא לרופאה. היא הגיעה מיד ולאחר בדיקה יסודית פסקה שלקיתי בדלקת אֶדֶר ( Pleuritis ) ואמרה, “המחלה ממושכת, והכאבים והחום יימשכו”.

“יש תרופה לזה? הכאבים חזקים מאוד”, אמרה אמא.

“אפשר לדקור, לנקז את הריאות ולהוציא את המים במזרק. אני לא ממליצה על השיטה הזאת, כי הריאות מתייבשות, וגדל הסיכוי ללקות בשחפת. מוטב שיישאר במיטה, עד שהמים ייספגו מעצמם. היה מועיל אילו קיבל כמה זריקות קלציום. אבל הן נדירות מאוד בגטו. לי אין אפילו אחת. יכול להיות שתשיגי בשוק השחור. הגרמנים חדלו לספק תרופות למרכז הבריאות. מוטב שלא יאכל מלח וגם לא ישתה הרבה נוזלים. בעזרת ה' נתגבר גם על המחלה הזאת. תחזיק מעמד בחור! אתה צריך לחיות כדי לראות את סוף המלחמה. אתה עדיין צעיר מאוד”.

אמא ליוותה אותה עד המדרגות וחזרה בוכייה. היה עליה ללכת לעבודה. היא סידרה את סל הקניות, ביקשה שאאזר בסבלנות ופנתה לדרכה. היא עבדה משבע בערב עד שמונה בבוקר. נשארתי לבדי מכוסה בשמיכה ובכיסוי מיטה. הכאבים הוקלו קצת, מלבד כשהשתעלתי.

למחרת יצאה אמא ולקחה את צעיף הפרווה שלה שהצליחה להציל מהגרמנים כשחדרו לביתנו וגירשו אותנו משם לגטו. למען האמת, זה לא היה צעיף, אלא שועל, ממש לפי צו האופנה שלפני המלחמה. אישה שלא היה לה שועל כזה, לא נחשבה אישה אלגנטית. היו כמה סוגי שועלים: לנשים לא עשירות – באדום ובצהוב; לעשירות – בשחור ובחום כהה; ולעשירות מאוד – בכסף, שמקורם בקנדה או באלסקה.

זמן מה אחר כך חזרה אמא ובידה חמש זריקות קלציום. “עכשיו תבריא. הייתי בלשכת הבריאות והבטיחו לי לשלוח מישהו שיזריק לך את הזריקות”. למחרת, כשעמדה אמא בתור למנות האוכל, הגיע האח. בזמן שרתחו המים לחיטוי הזריקה, סיפר לי שלמד רפואה בוורשה. זה היה מקרה נדיר בפולין שלפני המלחמה. ליהודים הוקצה מקום אחד לעומת 200 המקומות שהוקצו לסטודנטים פולנים.

נזכרתי שבשנת 1938 כשאבא שלי רצה שאלמד מקצוע “הגון”, למשל, אורג. בעירנו היה בית-ספר מקצועי ממשלתי אחד. כדי לגשת לבחינות הכניסה לבית-הספר נדרש לסיים שמונה כיתות בית-ספר עממי. כשניגשתי לבחינות נשארו לי עוד שתי כיתות

גימנסיה. לפני הבחינות נפגשתי עם חבר ששמו היה גרנֶק, שכבר למד בבית-הספר. גרנק הזהיר אותי שליהודים מוקצים רק שני מקומות בכיתות של 50 תלמידים. כן אמר לי שבגלל ההפליה הזאת, בשנה הבאה בדעתו לעלות לארץ ישראל (אחר כך נודע לי שב-1940 הוא ברח מפולין דרך רומניה, על סיפונה של אניית משא, הגיע בחשאי לארץ ישראל והיה מהנודעים שבחברי הלח"י. ב- 1948, במלחמת השחרור, נהרג והוא בעל דרגת קצונה גבוהה).

למרות הכול ניגשתי לבחינות בתקווה שאצליח, והתאכזבתי מאוד כשגיליתי ששמי לא נמצא ברשימת המתקבלים. מעניין לציין, שאל המקום הראשון הגיע בחור פולני שהעתיק ממני את כל הבחינה. שום בחור יהודי לא התקבל. אבא הלך לבית-הספר כדי להיוודע מה קרה, היות שהתעקשתי שהצלחתי בבחינות. המנהל הסביר לו שבאמת עמדתי בבחינות, אבל מכיוון ששני תלמידים יהודים שלמדו בכיתה הראשונה נכשלו בלימודיהם, ולא עברו לכיתה השנייה, לא הירשו לו לקבל עוד תלמידים יהודים, והוסיף שאם בשנה הבאה אתייצב, שוב יקבלו אותי ללימודים, בלי לגשת לבחינות.

בכל זה נזכרתי כשחיכיתי להזרקת הקלציום. המים כבר רתחו, והאח הכין אותי להזרקה. בזמן ההזרקה הרגשתי חום גדול מתפשט בגופי. למרות חששותי, ההזרקה עצמה כמעט שלא הכאיבה. האדון ז’ולין – זה היה שמו – סידר את התיק שלו ואמר שיחזור כעבור יומיים, “כי זריקת קלציום מזריקים לסירוגין”, הסביר, נפרד והלך. הרגשתי הוטבה, לא ברור אם בגלל הזריקה או אם משום רצוני העצום להבריא.

ט"ו

קשה לשכב במיטה לבד. כל שעה נראית כשנה והיום לא נגמר. את האנציקלופדיה כבר ידעתי בעל-פה. כדי להשלים את הכרכים שחסרו לי, קראתי את המילון המקוצר בכרך האחרון. רשמתי נושאים שעניינו אותי, כדי ללמוד אותם ביתר הרחבה בתום המלחמה.

כדי להיאבק בשיעול העקשני, הכינה לי אמא סירופ מסלק. היא צרה חור בסלק, מילאה אותו בסוכר ושמה בתנור על אש קטנה. כך נמס הסלק והיה לסירופ מרוכז. דיללנו אותו במים חמים, ובשעת השיעול לקחתי כף מהתרופה הזאת. עם הזמן ירד החום וכבר יכולתי לשבת במיטה. שעות שיחקתי בקלפים. לפני שהתחלתי במשחק הפַּסיאנס, חשבתי על משאלה כלשהי שתתגשם אם המשחק יצליח. למשל, שאצליח לחיות עד סוף המלחמה, שאהיה בריא, שלא אסבול עוד רעב, שאהיה מאושר עם אמא שלי. כשחשבתי על עצמי, המשחק היה מצליח וכשחשבתי על אמא – נכשלתי, והדבר הטריד אותי מאוד.

כשהתחלתי להחלים ממחלתי, חזר התאבון והתחלתי שוב להרגיש רעב. חוץ מהמנות שקיבלתי, נתנה לי אמא חלק מהמנות שלה, כאילו בלי שארגיש. את “הקפה” שהכינה, היתה ממתיקה בסוכר שלה, במקום בסכרין.

בימים הראשונים למחלתי ביקר אותי מר ליטווק. הוא נכנס לחדר שלנו עייף מאוד. לא קל לאדם קשיש לעלות לקומה החמישית. בפעם הראשונה פגש את אמא, והיא הודתה לו על כל מה שעשה למעני וגם על מנות המרק שהיה שולח לי יום יום.

“למרות שרק עכשיו הכרתיך אישית”, אמרה אמא “אני כבר מכירה אותך היטב מסיפוריו של הבן שלי”. מר ליטווק סיפר על משפחתו, ובייחוד על בניו: הבן שהיה המנהל שלנו, ובתו שעבדה בתור מזכירה.

נודע לנו שלפני המלחמה הוא הכיר את אבא שלי והוקיר מאוד אותו ואת משפחתנו. לפני שעזב ביקש ממני שאלמֵד אותו לתקן מכונות תפירה שכבר התחילו להישבר. מר ליטווק ביקר אותי כל שבוע.

שלושה חודשים הייתי מרותק למיטה ועוד חודשיים לא יצאתי מהחדר, בהוראת הרופאה, כדי למנוע הצטברות מים בריאה השנייה. פעמיים ביום עיסתה אמא את גבי בשמן קַמפור שהרופאה נתנה לאמא. פעם אחת ניסתה אמא להודות לרופאה על העניין שגילתה ועל מסירותה והגישה לה חצי קילוגרם לחם וספל סוכר. היא סירבה לקבלם. “הבן שלך זקוק לזה יותר ממני”, אמרה.

בכל ימי מחלתי לא נרשם דבר בכרטיס העובד שלי בבית החרושת. מר ליטווק ידע שהגרמנים מוציאים מהגטו את החולים, ובלי לומר מילה דאג שאקבל את משכורתי בכל ימי המחלה, כאילו המשכתי לעבוד.

ט"ז

במרס חזרתי לעבודה. ליטווק הזקן עבר לעבוד במחסן בית החרושת המרכזי. את מקומו תפסה בחורה שהיתה אמורה להעביר לנשים קורס מיוחד במכונאות כדי שימלאו את מקום הגברים שהנהלת בית החרושת החליטה לשלוח לעבודות קשות יותר.

בתקופת מחלתי שוחחתי כמה פעמים עם מר ליטווק על האפשרות שאלמד לתקן מכונות מיוחדות, מאחר שכבר נעשיתי מומחה במכונות הפשוטות ויכולתי לפרק את המכונות האלה ולהרכיב אותן עד הבורג האחרון. מר ליטווק דיבר על כך עם בנו, ועד שעת הצהריים הותר לי לעבוד על המכונות המיוחדות. למדתי לתקן מכונות לתפירת אוברלוק, זיג-זג וסוגים אחרים. קבוצת המכונאים שעבדו שם היו קנאים למומחיותם ולא סבלו אותנו, החדשים. הם אמרו שלא זו בלבד שאנחנו לומדים את המקצוע, אלא גם מקבלים שכר תמורת ההשתלמות, וכי לפני המלחמה, מי שרצה ללמוד מקצוע, היה צריך לשלם תמורת ההשתלמות.

אחר הצהריים, זאת אומרת, אחרי חלוקת המרק,הייתי לוקח סיר עם מרק אל משפחת ליטווק במרישין, אל הבית הקטן שהיה מיועד לפקידים בכירים, ובו התגוררה משפחת המנהל שלנו בימי הקיץ.

י"ז

שמו של מנהל בית החרושת שבו עבדה אמא היה זְבַר, ועל שמו נקרא בית החרושת. פעם אחת קיבל ה“זבר” הזמנה ענקית. שני מיליון חורים עגולים מעובדים יפה בשביל מדי החיילים הגרמנים. הזמן שהוקצב לביצוע ההזמנה היה 45 יום. בכל הגטו רק מכונה אחת היתה יכולה לבצע את העבודה, והיא היתה בזבר. אלא שכדי להשלים את ההזמנה, נדרשו 450 ימי עבודה, 24 שעות ביממה, ומנהל בית החרושת היה חסר אונים. בייאושו פנה אל המפקח שלנו, מר פלמן, שימציא מכונה שתוכל לבצע את העבודה מהר יותר. האיש ענה לו בלעג שיבצעו את העבודה בידיים. בסופו של דבר הציל את מר זבר מכונאי פיקח שתיחזק את המכונות ברסורט שלו. בתוך שלושה ימים הוא התאים למשימה החדשה את מכונות בית החרושת הישנות. והתוצאה: ההזמנה היתה מוכנה בזמן המוקצב. המכונאי זכה לשבחים מההנהלה בבלוטי וכן בתוספת מנות אוכל. אלא שמר פלמן כעס על שיתוף הפעולה עם המכונאי והעביר אותו למקום עבודה אחר. וכך השפיל אותו לפני כולם. המכונאי ביקש להתפטר ולעבור לרסורט של זבר שהיה שמח לקבלו. אבל כדי להתקבל לעבודה במקום אחר, נדרש ממקום העבודה הקודם לפטר את העובד, ומר פרלמן סירב לתת לו את מכתב הפיטורים, ועוד הוסיף: “אני יכול לשחרר אותך מבית החרושת שלנו רק למרישין”. מרישין היה כינויו של בית הקברות בשכונה זאת של הגטו.

במחלקה שלנו היו רק שני מכונאים שהתמחו במכונות המיוחדות – מכונאי מ“זבר” ואחד שעבר ברסורט “גוניק”. כדי שמר זבר לא יתלונן על מחסור במכונאים, שלח לשם המפקח את המכונאי של גוניק, ומינה אותי לממלא מקומו.

לא יכולתי אלא לציית לפקודות. בגוניק היו כמה מכונות מיוחדות, אבל מרביתן היו מכונות “זינגר” פשוטות. כעבור ימים אחדים לקחה אותי מנהלת בית המלאכה לאולם ובו כעשרים מכונות. היא הצביעה על מכונה בפינה ואמרה: “תתקן את המכונה הזאת”! ראיתי שהמכונה תוכננה היטב, אבל בגלל פגם קטן שברה בנקל את המחטים.

ממש “התאהבתי” במכונה עד ששכחתי לאכול. כשהתופרות עזבו את עבודתן, התיישבה לידי אחת מהן והזהירה אותי: “שמע בחור, עזוב את המכונה הזאת. היא אף פעם לא פעלה. ככה הגיעה מגרמניה. אתה רוצה לדעת את האמת? המנהלת הורתה לך לתקן את המכונה רק כדי להראות את חוסר מיומנותך במקצוע וכדי להחזיר את המכונאי הקודם. היא עלולה לעשות הכול כדי לסבך את חייך. אתה יודע למה? המכונאי שאתה מחליף היה המאהב שלה”.

היא ביקשה שאשמור בסוד את שיחתנו. הבטחתי לה לא לספר לאיש. רק רציתי לתקן את מכונת התפירה. לשם כך היה עלי להכיר את פעולתה ולהבין אותה. ידעתי שחסר משהו.

נרדמתי בעודי חושב על המכונה ובשנתי מצאתי את הפתרון, ולא בפעם בראשונה. הפגם היה בציר. למחרת השכם בבוקר רצתי לבית החרושת. שום פועל עוד לא הגיע. פירקתי את המכונה, ולא שמתי לב שהתופרות כבר הגיעו וכבר עבדו. פתאום שמעתי את צעקות המנהלת: “אתה משחק, ובינתיים התופרות לא יכולות לעבוד, בגלל מכונות מקולקלות. אתה לא מסוגל לעבוד כאן. אבקש ממר גוניק שישלח לי את המכונאי הקודם”. נזכרתי בדבריה של הבחורה ועניתי למנהלת שלא ידעתי על מכונות המחכות לתיקון. הלכתי לאולם השני, תיקנתי מהר את המכונות וחזרתי אל המכונה שלי. לקחתי את החלק הבעייתי לבית המלאכה, ובכמה פעולות הלחמה והשחזה התייעלה פעולתו.

עבדתי על זה יותר מארבע שעות. משהרכבתי את החלק הבעייתי, הרגשתי שצלחה מלאכתי. ביקשתי מתופרת חתיכת סרט, שמתי במכונה וניסיתי להפעיל אותה. בהתחלה לאט לאט, ביד. אחר ביקשתי סרט ארוך יותר ושוב ניסיתי. הפעם מהר יותר.

לא רק המנהלת עמדה לידי, אלא כל התופרות הקיפו אותי. אסור היה לי לטעות. לחצתי על הדוושה בכל הכוח. תפרתי כעשרה מטר בכמה שניות, ולא שברתי שום מחט. המנהלת לא האמינה למראה עיניה. היא ביקשה לשבת ליד המכונה ולנסות בעצמה. פיניתי לה את מקומי. בעל כורחה נאלצה להעריך את עבודתי. כעבור רגעים ספורים נודע הדבר בכל בית החרושת. בזמן קצר נהייתי מפורסם. נזכרתי בגורלו של המכונאי מזבר וכדי למנוע סיבוכים, מיהרתי לצלצל למר פלמן. כשאמרתי לו שתיקנתי את המכונה הישנה, קרא האיש בהתפעלות: “לא יאמן. אני מיד מגיע לשם”. הוא באמת הגיע מיד, ומאז חייתי כמו מלך. קיבלתי מכיכר בלוטי לחם ששקל כשני קילוגרמים, פחית בשר חזיר, שני קילוגרמים קמח ושני קילוגרמים סוכר ושבועיים גם קיבלתי תלושים לארוחות ערב. בדרך כלל, רק עובדים שבהיעדר מקום לא יכלו ללכת לבית הבראה, זכו לארוחות הערב. תפריט הארוחה היה קציצת בשר סוס, מרק ומאה גרם לחם. אמא ואני כבר לא סבלנו כל כך מרעב, כי חוץ מהמנות הרגילות, קיבלנו גם מנות “לאנג”, שחולקו לעובדי לילה שעבדו יותר מעשר שעות. אמא עבדה בלילה וכעת שנינו זכינו במנות הללו.

כעבור כמה ימים מוניתי לממונה על כל מכונות התפירה, הפשוטות והמיוחדות, של רסורט גוניק. המכונאי שהיה הממונה הקודם על המכונות הפשוטות, היה עכשיו לעוזר שלי, ומלבד מקצועיותו, היה גם שחקן שח מצוין. קצב העבודה שלי השתפר בהרבה. משעה שבע עד שמונה עשיתי סיבוב בבית החרושת בחברת העוזר. משמונה עד שתים-עשרה שיחקנו שח או שוחחנו. משתים-עשרה עד אחת אכלנו צהריים. מתחת לשולחן היו לי תמיד שלוש מכונות במצב מצוין שיחליפו את אלה שבמקרה התקלקלו, כדי שהתופרות לא יפסידו זמן עבודה. מארוחת הצהריים ועד השעה ארבע שיחקנו שוב שח, וביתר הזמן תיקנו את המכונות המקולקלות שנכנסו למלאי ליום הבא.

יום אחד, כשהייתי מרוכז במשחק השח, לא השגחתי שמר גוניק מתקרב. שותפי ראה אותו כשכבר עמד מאחורי, ופשוט ברח. התנצלתי בפניו, אבל זה היה מיותר. מר גוניק אמר לי, ואת המילים האלה לא שכחתי לעולם: “כשהעבודה בסדר, לא אכפת לי מה אתם עושים. אתם יכולים לבלות כרצונכם. העובד המיומן הוא זה שעבודתו הושלמה, ונשאר לו זמן לבילוי”.

כעת התחלתי לשים לב למרים, מכונאית שעבדה בפיקוחי. כעבור זמן הרגשתי שאני מאוהב בה. בשעת הצהריים היתה הולכת לדירתה, להכין אוכל לאמה ולאחותה שגם הן עבדו. בשיחה גילינו שדודנה היה נשוי לאחותה הצעירה של אמי, הדודה רחל. שיחותינו נסבו ברובן סביב זיכרונות ילדות. מרים שמעה תמיד את דברי בסבלנות, וצחקנו יחד ממעשי הקונדס שלי. אני לא יודע אם מרים אהבה אותי, אבל אני יודע שהסמקנו כשהסתכלנו זה בעיניו של זו. יום אחד היא אמרה לי שהיתה רוצה העברה לרסורט אחר, רחוק מהבית, כי במקום שעבדה סיכוייה לעלות בדרגה היו אפסיים. היא סיפרה לי שחברותיה שעבדו ברסורטים אחרים יכלו לנוח בשבתות ולצאת לטייל עם בחורים.

בתמימותי, ומכיוון שזאת היתה אהבתי הראשונה, קיבלתי את דבריה כפשוטם. טלפנתי למר פלמן וביקשתי להעבירה לבית חרושת בקצה השני של הגטו.

מר פלמן ידע על חיבתי לבחורה, חשב שרבנו והסכים מיד לבקשתי. כשנודעה לי החלטתו, רצתי מהר להודיע למרים.

“השגתי את העברתך”.

“איזו העברה?”

“הרי אמרת לי שהיית רוצה לעבוד ברסורט אחר”.

“אדיוט”, צעקה עלי והפנתה לי את הגב. אחרי שעברה לעבוד ברסורט השני, ראיתיה רק פעמיים. נפגשנו ברחובות הגטו כאנשים זרים ורק הסמקנו כסלק.

ציפינו לסוף המלחמה. הצבא הרוסי הלך והתקדם. עקבנו אחרי החדשות ושמחנו מאוד כשב-6 ביוני פלשו בעלות הברית לנורמנדיה. את החדשות הביאו לגטו אנשים בעלי קשרים עם הגרמנים או הפולנים. כשנודע לנו ביולי על ההתנגשות בחייו של היטלר, התחלנו לתכנן תכניות לעתיד, כאילו כבר הסתיימה המלחמה.

פתאום נתלו שלטים ברחובות הגטו על גירוש תושביו לגרמניה, כדי שימשיכו לעבוד שם. בּיבּוֹב נשא נאום: “יהודים יקרים שלי, הפירר זקוק לכם בגרמניה כדי שתייצרו מדים לחיילים. אתם תעזבו את הגטו, אבל תהיו במקום בטוח, רחוק מהמלחמה. פיתחו את הדלתות ואת החלונות ותשמעו את התותחים בוורשה. אני אתלווה אליכם. אינכם צריכים לקחת שום מטען, רק סירים וסכו”ם. אלה שיתייצבו מהר, יזכו למקומות טובים יותר. התייצבו מיד. יום-יום יוצא משלוח של 12,000 איש".

איש לא התייצב. כולם זכרו מה קרה ליהודים שבאו מגרמניה. האנשים המסכנים שהגיעו ללודז' וחשבו שהגיעו לתעלת למנש. באותה תקופה עוד לא ידעתי כלום על טרבלינקה, מיידנק ומקומות השמדה אחרים. המגורשים מעולם לא שלחו ידיעות.

תגובת הגרמנים היתה מידית. למחרת נאומו של בּיבּוֹב, הקיפה המשטרה הגרמנית את כיכר הגטו המלאה יהודים ואסרו כ- 500 איש בבת אחת. בּיבּוֹב דיבר שוב: “עיניכם הרואות שאני יכול לאסור את כולכם בכוח, אבל אני לא מעוניין בזה. אני רוצה מתנדבים. תחזרו לבתיכם וחשבו על כך. התייצבו מחר מרצונכם החופשי עם המשפחות”. למחרת הורו על עובדי בית החרושת שלי לארוז הכול.

עשרה עובדים טובים נדרשו לביצוע המשימה. היעד: גרמניה. קיבלתי הודעה ממר ליטווק שאמא ואני צריכים להתייצב מיד. לא התייצבנו. קבעתי עם אמא שנתחבא בגטו, עד שיגיעו הרוסים. אבל גורלנו כבר נחרץ. כשהתעוררנו כבר הוקף רובע מגורינו במאות אנשי ס"ס מזוינים מכף רגל ועד ראש. גם המשטרה הגרמנית עזרה. עד היום אני זוכר את נביחות הכלבים הענקיים שהם שחררו ברחובות. בפעם הראשונה ירו באוויר וציוו על כולם לצאת מהבתים. אחר כך התחילו החיפושים. הכלבים האיומים חיטטו בכל מקום. אמא ואני החלטנו לא להיכנע. אמא התחבאה בסל הבגדים המלוכלים. מעל הסל שמתי כל מה שהיה בבית: בגדים, ירקות, ארגזי פחם ועצים.

את דלת החדר נעלתי מבחוץ בקרש שהכנתי בעוד מועד, כדי שיחשבו שהחדר ריק. כן שפכתי על הרצפה את תוכן סיר הלילה כדי להגעיל את הגרמנים ולשבש את חוש הריח של הכלבים. ולבסוף נשכבתי מאחורי התנור ומשכתי את הווילון שכיסה אותו.

כעבור כמה רגעים שמעתי את הגרמנים המתקרבים. הם פרצו את הדלת. ממחבואי ראיתי רק את המגפיים הגבוהים. תענוג מיוחד היה לגרמנים למצוא מחבואים, ודבר לא עצר בעדם. למזלנו, לא נשארו הרבה זמן בחדר שלנו. אחר כך שמעתי דפיקות אצל השכנים ומיד צעקות, בכי ומהומה. הם מצאו את הילדים שהתחבאו על הגג ולקחו אותם החוצה. אז השתרר שקט איום. נשארנו במחבוא כמה שעות עד שנוכחנו שהחיפוש נגמר. הגרמנים לקחו את כולם, גם את איש הקריפו ומשפחתו. רק אנחנו שנינו ובעל הבניין שהסתתר בבאר, נשארנו.

בימים הבאים, גבר המצור על הגטו. לא ידענו לאן לפנות. כדי להקל על “עבודתם”, התחילו הגרמנים לאסוף את האוכלוסייה בחלק קטן של הגטו. כך ביתר קלות השתלטו וגירשו את כולם. אמא ואני ידענו שבכל רגע ניתפס. כדי להרוויח זמן ולחשוב על מחבוא טוב יותר, החלטנו ללכת לרסורט שלנו. חיפשנו את מר ליטווק. מצאנו אותו עם משפחתו של פלמן ועם מנהלי בית החרושת על משפחותיהם. יחד מנינו 26 איש.

זמן מה קיבלנו קילוגרם לחם ותפוחי אדמה ליום. אני עדיין הייתי רעב. בכל רגע ביקשתי לפתוח את פחית הבשר חזיר שקיבלתי אחרי תיקון המכונה. אמא מצאה תמיד תירוץ לא לפתוח אותה, וכך היא נשארה.

כשהגענו לרסורט, חיפשתי מיד מחבוא לשנינו. מרתף בית החרושת נראה לי מקום בטוח ואידאלי. שם היו מאחסנים את מכונות התפירה שכבר יצאו מכלל שימוש. כדי לעמוד בימים הקשים שלפנינו, הכנתי שני פחי מים של 20 ליטר כל אחד, שק של צנון וכחמישה קילוגרמים סוכר.

מנהל הרסורט שלנו האמין שנהיה האחרונים לעזוב את הגטו כי נצטרך ללוות את המכונות, אחרי שנארוז אותן.

יום אחד הופיעו אנשי הס“ס ברסורט, פקדו על כולם להתייצב ודרשו ממר פלמן את רשימת השוהים בבית החרושת. מר פלמן אמר שהם רוצים לדעת אם יש מישהו זר בינינו והוסיף שאחרי הביקורת ישחררו אותנו. לא חשדנו בכלום. אני ואמא, עם כל השאר, עמדנו בתור לפני החיילים. פתאום שמענו את איש הס”ס אומר: “לא הבנתם, אנחנו רוצים את כולם עם המטען. אתם עוזבים את בית החרושת”.

הקצין הגרמני בחר שני אנשים מהקבוצה, ומלווים בחייל גרמני הם הביאו את המטען של כולם. תחושה רעה כרסמה בלבי. כל התכניות שאמא ואני תכננו, התנפצו פתאום ונוכחנו שאנו קרבנות של מלכודת. בתוך זמן קצר הוליכו הגרמנים את כולנו אל החשמליות שכבר היו מוכנות לגירושנו משם.

אני רק יודע שכעבור זמן שלחו אותנו למסילת הברזל במרישין – ושם דחקו אותנו לתוך קרונות משא שעמדו שם. אנשי הס"ס לא צעקו ולא התעללו בנו. הם ציוו שניכנס מהר לקרונות. אמרו שאין מה לפחוד כי לוקחים אותנו לגרמניה, ושם נעבוד בעבודות המוכרות לנו.

הקרונות נסגרו מבחוץ. בלילה שמעתי את חריקתם. בדומיה אכזרית החלה הרכבת לזוז. איש לא דיבר ולא זז. אני חושב שבשלב הזה כבר שקענו באפתיה איומה. שמעתי ילד שבכה מפחד, ולא רצה לנסוע. אמו ניסתה לנחם אותו והשתדלה להרגיע ולהרדים אותו. הקרון שהוביל אותנו היה דחוס. החלונות נסתמו בקרשים שהשאירו רק סדקים אחדים. הרגשנו צימאון ומחנק. בפינה אחת של הקרון תלינו שמיכה ושם עשינו את צרכינו בתוך דלי. כעבור זמן קצר, עלה משם ריח נורא. נשענתי על אמא והשתדלנו לשמוע רק את רעש הקרונות. נרדמנו מעייפות. אני לא יודע כמה זמן נסענו.

פתאום נעצרה הרכבת. קרני אור אחדות האירו את פנינו השקטות והאדישות. לבסוף נוכחנו שאנו בתחנת רכבת. שמעתי מישהו צועק: “היהודים הגיעו לבית חרושת של סבון”. הרכבת המשיכה עוד קצת. ראיתי עמודי בטון וגדר תיל. מיד ראינו הרבה חיילים גרמנים, מזויינים במקלעים, וגם גברים לבושים בבגדי פסים, בכחול לבן, וראשיהם מגולחים.

חריקת הבלמים צרמה באוזני, דלתות הקרונות נפתחו ברעש. שמענו צעקות ללא הפסק.

“מהר, החוצה, החוצה, יהודים ארורים!”

הגענו לאושוויץ.

חלק שני

י"ח

רעש משגע. צעקות, בכי, התעלפויות. ילדים חבוקים ברעד בזרועות הוריהם. יהודים אדוקים ומזוקנים מתפללים. מהומה בכול.

“כולם החוצה”, צועקים אנשי הס"ס.

“גברים בצד אחד ונשים באחר, ילדים וזקנים בנפרד”.

האנשים בבגדי הפסים עזרו לסדר את הטורים. כל התינוקות נלקחו בכוח מזרועות האמהות והועברו לידי הזקנים. אחר כך פקדו את הילדים בני אותו הגיל ולימדו אותם להתייצב לפני הגרמנים בזוגות.

מחזה אחד לעולם לא שכחתי. איש ס"ס אחד לקח כידון וחתך בו את בטנה של אישה הרה ששכבה על הארץ, ואחר כך קרא ליתר הגרמנים לבוא ולהסתכל. הקבוצה נאלמה דום. איש לא היה מסוגל להוציא הגה. הזעם שיתק אותנו. הגיע הרגע להיפרד מאמא שלי. היא נאלצה ללכת לטור הנשים. התחבקנו והתייפחנו בבכי נורא. הרגשנו שזוהי פרדה. המום ראיתי את אמא מתרחקת ממני אט אט. מה להגיד לה? היא כבר לא תצטרך ללחום כדי להציל את בנה. הרגשתי כאב איום, אבל לא יכולתי לבכות. אולי אלוהים יגן עליה.

האנשים בבגדי הפסים יעצו לנו להוריד את המשקפיים ולצבוט את פנינו עד שיסמיקו. אחרי ההפרדה לקבוצות, שלחו אותנו החיילים לצעוד לפני גרמני שפניו דמו לפני רוצח. הוא לבש מכנסיים, חולצה חומה וכתפיות. אחר כך נודע לנו שעמדנו לפני מנגלה הידוע לשמצה.

בפקודת אנשי הסס התייצבנו לפני הגרמני. הוא לא אמר דבר, רק הפנה את האגודל שלו שמאלה או ימינה, ואנחנו היינו פונים לפי הסימן הזה, מוקפים תמיד במקלעים ובמקלות. אני עמדתי בטור אחד עם בני משפחת ליטווק. כשעברנו לפני הגרמני, לא הוריד הזקן את הכובע, כפי שצווה. איש הס“ס צעק עליו, “מדוע לא הורדת את הכובע?” כשמר ליטווק הוריד את כובעו, התגלו שערותיו הלבנות. מנגלה לקח מקל מידי איש ס”ס, הוציא אותו מהטור וחרץ את גורלו.

“רמאי”, צעק. “כדי להסתיר את השערות הלבנות, לא צייתּ לפקודתי”. בתוך שנייה הוקף הזקן בקבוצת אנשי ס"ס שהיכו אותו קשה במקלות ובשוטים. בנו ואני נאלצנו להתקדם, ורק שמענו את האיש המסכן מתחנן: “Ich habe nicht gevust”, כלומר “לא ידעתי”.

המשכנו והשארנו מאחורינו את זעם הגרמנים. מנגלה עצר יותר ממחצית האנשים שירדו אתנו מהקרונות הגדושים. שאלנו אסיר בבגדי פסים לאן לוקחים אותם, והוא רק הצביע על ארובה שממנה התנשאו אש ועשן שחור, ואמר: “לקרמטוריום”. לא ידענו מה זה. “האנשים נכנסים מפה”, והצביע על השער, “ויוצאים משם”, והצביע על הארובה. שאלנו על הילדים, ותשובתו היתה שרק התאומים נשארים, וגם הם לזמן קצר, כי הניסויים בתאומים הוא הבידור המועדף על מנגלה הרופא.

באותו רגע ראיתי מרחוק קבוצת נשים. התאמצתי מאוד לזהות את אמא, אבל לא הצלחתי. הייתי קצר ראייה ופחדתי להרכיב את המשקפיים. עדיין חשבתי על גורלה של אמא כשהתקרבה אלינו קבוצת אנשים בבגדי פסים:

“זהב, יהלומים, כסף”, צעקו, והצביעו על הדליים הריקים שנשאו. “מי שיסתיר, ימות מיד”. בכמה רגעים התמלאו הדליים. זמן רב קודם לכן הסתירה אמא במכפלת המכנסיים שלי טבעת יהלומים; מתנה אוהבת מאבא שלי. כשנזכרתי בה, פחדתי. פרמתי את מכפלת המכנסים והוצאתי את הטבעת. זרקתי אותה בדלי הראשון שראיתי.

המשכנו לצעוד בדממה. שמענו רק את קולותיהם המתנשאים של אנשי הס“ס שליוו אותנו עם מקלעים המכוונים אלינו. לקחו אותנו לאולם וציוו עלינו להתפשט. איש ס”ס התקרב והתחיל להצליף בנו בכוח. נדחפנו למקום צר. רבים מהיהודים שהיו אתנו נפגעו בפניהם ובגופם. אחד מהם צעק, בעוד דמו זולג על פניו: “שמע ישראל, הדם היהודי נשפך!” אחר כך נדחפנו בשוטים אל המקלחות. המים התחלפו מקרים לחמים מאוד, במהירות נוראה. בסוף הפרוזדור עמדו כמה לובשי פסים שגילחו את שיער ראשינו ואת השערות מתחת לבתי השחי. על לובש פסים אחר הוטל לחטא בסמרטוט ספוג בתמיסה שורפת את מקומות הגילוח, “כדי להרוג את הכינים”, הסביר. קפצנו מכאב, כי התמיסה צרבה את העור, בייחוד במקומות שהתער פצע. אחר כך קיבלנו “בגדים חדשים”. מכנסיים ישנים ומעיל בלוי, אבל ללא חולצה. במקום גרביים קיבלנו שני משולשים תפורים עם צד אחד פתוח להכניס את הרגליים. ולהשלמת המראה קיבלנו זוג כפכפי עץ הולנדיים וכובע. אחדים קיבלו נעליים ישנות.

כבר החשיך כשיצאנו שוב לרחבה. הרגשנו ריח חזק מאוד של בשר ועצמות שנצרבו. הרגשנו שהשמים חדלו להתקיים. הנוף שהצלחנו לראות הסתכם בגוש אפר עם כתמים לבנים, הלוא הם המבודדים שדרכם עבר חוט תיל מחַשמֵל. על העמודים תלו מנורות שהפיצו אור חלש, אות לעצמת זרם חשמלי חזקה.

נכנסנו לבירקנאו. דחפו אותנו לצריף ריק. על דלתו היה שלט: “40 סוסים”. היינו כ־500 איש. היינו מבוהלים, ולא ידענו מה לעשות, פתאום נכנס איש נמוך עם מקל ודלי והתחיל לצעוק:

“האם אתם יודעים איפה אתם, בני זונה? אתם באושוויץ, מחנה הריכוז הגדול בעולם. מכאן יוצאים רק דרך הארובה. תזרקו לדלי את כל הזהב והיהלומים שהחבאתם, אחרת אהרוג אתכם”.

הוא הצביע על שני אנשים מקבוצתנו וציווה עליהם להוריד את המכנסיים ולעשות את צרכיהם באמצע הצריף. אחד מהם לא הצליח, הוכה באכזריות וצנח ארצה. אחדים זרקו לדלי חתיכות זהב ויהלומים שעדיין הסתירו. פחדנו ממנו, ולא ידענו שגם הוא אסיר כמונו, פולני, איש העולם התחתון שעשה זאת על דעת עצמו, וכונה “מגיד”. הוא אסף הכול, שם בכיסים ויצא.

לילנו הראשון במחנה היה נורא. שכבנו על רצפת המלט, בחמש בבוקר שמענו צעקות: “מסדר, כולם להתייצב!” היה עלינו להתייצב לפני הצריף למיפקד הבלוקאלטסטר והקאפו. בהצלפות שוטים הכריחו אותנו לעזוב את הצריף ומי שלא רץ קיבל מכות.

אוכל לא נכנס לפינו זה יותר מ־20 שעות. בגלל החולשה הסתחרר ראשנו. לבסוף הסתדרנו בטורים. הקאפו צעד קדימה והתחיל ללמד אותנו: “Mützen ab Mützen auf”, כלומר להוריד את הכובע, לשים את הכובע. למשמע המילה Mützen שמנו את היד הימנית על הכובע, למשמע המילה Ab היינו מורידים אותו ומכים בכוח על הירך. למשמע המילה Auf היה עלינו לחזור ולחבוש אותו על הראש. היינו צריכים לבצע את התנועות במהירות רבה, וָלא ניחתה המכה.

איש הס“ס הממונה הופיע כדי לספור את הקבוצה שלנו. עמדנו בשורה כל זמן שספר בקצה השוט שלו. אחרי שאיש הס”ס הלך, הורה לנו הבלוקאלטסטר להישאר בטורים כדי ללמוד עוד תרגיל – Knielegen – להתכופף ולקפל את הברכיים. הקאפו צעק, ואנחנו צייתנו וחזרנו על התרגיל אין־ספור פעמים. הצעירים למדו מהר את התרגיל, אבל המבוגרים יותר לא הצליחו לבצעו. כששגו התקרבו אליהם הקאפו והבלוקאלטסטר והיכו את המסכנים. עייפים ורעבים נפלו האנשים על הארץ וזכו לעוד מכות, בלי שיכולנו לעזור להם. עם הזמן נאמר לנו שהמתמנים לתפקידי הקאפו והבלוקאלטסטה במחנה היו בדרך כלל גנבים ופושעים שהובאו לאושוויץ מבתי סוהר פולניים. למשל, לפני המלחמה היה הבלוקאלטסטר שלנו בעל בית זונות בוורשה.

במחנה צייתנו לפולחן מחריד. בחמש בבוקר גירשו אותנו מהצריפים ונדרשנו להסתדר בטורים בשביל קצת קפה מלאכותי. אחר כך כפו עלינו שעות של תרגילים מעייפים. בצהריים קיבלנו מרק דליל מתפוחי אדמה לא מקולפים שגרגרי אדמה דבקו בהם תמיד. מיד אחרי הצהריים – עוד תרגילים. ולבסוף הגיעה שעת המיפקד לפני איש ס"ס שמנה אותנו. בלילה היינו מקבלים פרוסת לחם במרגרינה. משהגענו למחנה, חשבנו שרק אנחנו נפלנו לגיהינום הזה, ואילו יתר אנשי הגטו הגיעו למקומות טובים יותר. עם הזמן נוכחנו שכל תושבי הגטו עברו דרך המיון של מנגלה ועוזריו.

רבבות מיהודי הונגריה שולחו לאושוויץ בטרנספורטים שארגן אייכמן עצמו הממונה על יישום “הפיתרון הסופי”. כשהגענו לאושוויץ, רק מעטים מיהודי הונגריה נשארו במחנה. האחרים הושמדו או הועברו למחנות ריכוז אחרים בגרמניה.

הקאפו בבירקנאו נהגו בנו כחיות טרף אכזריות, כאילו לא היינו עוד בני אדם. לפעמים הופרה שתיקתנו בצעקות איומות, וכבר ידענו שאחד האסירים השליך את עצמו על הגדר המחושמלת. המקרים הללו הצחיקו מאוד את אנשי הס"ס, והם ציוו לא להוריד את המת מהגדר ולהשאיר את השלד השרוף עד שיירקב. אזהרה נוראה. אני זוכר היטב את הצללים שנשארו תלויים על גדר התיל לאור הפנסים הקלוש. לא קל לשכוח אותם.

הקרמטוריום לא פסק מלפעול. אש ועשן יצאו מהארובה בלי סוף. היינו כמעט מחוסרי שאיפות ורק חשבנו מתי יגיע יומנו. עם הזמן התרגלנו לריח הבשר השרוף.

אנשי הס"ס ביצעו את פקודת ההשמדה של היהודים בדייקנות. תפקיד זה היה בעיניהם חשוב יותר מביטחונם של החיילים הגרמנים כשבשעת המתקפה הרוסית נאלץ הצבא הגרמני לברוח.

בבירקנאו היה צריף שקראו לו “קנדה”, מקום מגוריהם של האסירים שמתפקידם היה להוריד מהקרונות את היהודים שהגיעו לאושוויץ, לאסוף ולמיין את החבילות שלהם. אסירים אלה היו שמנים וחסונים כי לא חסר להם מזון. למרות עבודתם הלא אנושית, גילו אחדים מהם רגשות אנושיים. את כל האחרים עינה הרעב, ומאחר שהתקשיתי לשאת אותו חיפשתי לי פתרון. ההזדמנות נקרתה לי משהשגחתי שהקאפו לא מצליחים לפקח על חלוקת המרק. היות שלא היו לנו לא שמות ולא מספרים, פיתחתי שיטה שהצליחה. בשעת חלוקת המרק רצתי מהר ונעמדתי בתור הראשון. כשקיבלתי את המרק שלי, אכלתי אותו מהר ומיד התייצבתי בין האחרונים בתור אחר. כך הצלחתי לקבל עוד מנת מרק. את התכסיס הזה אני זוקף לזכות רכושי הגדול: צלחת מפח! אגב, מעולם לא השארתי אותה בשום מקום ולא נפרדתי ממנה, כדי לא לקבל את המרק בידיים כמו אלה שלא היתה ברשותם צלחת, ומרבית מנתם נשפכה.

אבל לצלחת שלי היה עוד שימוש. היא שימשה גם סיר לילה. כשאני נזכר בזה, אני בוכה מבושה ומזעם. לאיזה מצב של השפלה יכול להגיע בן אדם!

הצריפים היו מלאים וגדושים. כשמישהו קם בלילה לעשות את צרכיו, כשחזר כבר לא מצא מקום שינה. כולם ישנו על צד אחד זה בתוך זה. באמצע הלילה היה מישהו צועק מפעם לפעם שכולם יחליפו צד, וכולנו כאחד החלפנו צד. אם מישהו רצה לצאת, הוא נאלץ לדרוך על האחרים ,ומקומו היה נתפס מיד.

אלה שנשלחו למוות – כאשתו ובתו הקטנה של דודי שפגשתי באושוויץ – נכנסו לבניין שעל דלתו נכתב: “מקלחות”. אלא שהיו אלה תאי גזים. האסירים חשבו שהם נכנסים להתקלח. לפעמים אפילו קיבלו בכניסה סבון ומגבת. כשכולם הצטופפו ב“מקלחות”, נאטמו הדלתות ומהצנורות יצא גז ציקלון במקום מים. אחרי כמה רגעים נחנקו כולם לעיני אנשי הס"ס שהציצו דרך אשנבים מוגנים היטב בזכוכית עבה. משהיה ברור שכולם נחנקו, הפעילו הגרמנים מאווררים בעלי עצמה, כדי שריח הגזים יתנדף. אחר כך הוצאו הגופות כדי להפשיט אותן לגמרי מהמעט שנשאר עליהן – הסירו טבעות ושיני זהב, גזזו שערות. אחרי ששרפו את הגוויות, היו העצמות והאפר לדשן.

את העבודה הזאת ביצעו אסירים, אנשי היחידה המיוחדת, הזונדרקומנדו, שאחרי זמן מה נשלחו גם הם לתאי הגזים, כנראה כדי שלא יהיו יותר מדי עדויות על מעשיהם. אנשי היחידה לא נמנו עם אותם אנשים שניהלו את הגטו, ולראיה, רומקובסקי וכל משפחתו, ובהם אחיו ובנו המאומץ, נשרפו באושוויץ ביום שהגיעו לשם.

כמה שיטות היו לאנשי הס“ס לבחור אסירים שילכו אל מותם. לפעמים בזמן המיפקד היומי בחרו בשרירות קבוצת אסירים ושלחו אותם “להתרחץ”, לעתים די היה שאסיר הסתכל או נדמה היה שהסתכל על איש ס”ס כדי שייחרץ גורלו. החיילים ראו בזה שעשוע ואפילו המציאו משחקים שמטרתם היתה לשלוח אסירים חדשים לקרמטוריום.

חיינו במתח האיום הזה, כשיום אחד הודיעו לנו שמנהלים גרמנים מבתי חרושת שונים מבקרים במחנה ומחפשים אסירים לעבודת כפייה. התייצבנו לפניהם. בדקו את השיניים שלנו ואת השרירים – כל מה שהעיד על בריאותנו ועל כוח העבודה שלנו. גיליתי שאחד מהם חיפש מכונאים וחרטים. רצתי להתייצב. מצאתיו מוקף אנשים. מספר גדול של אסירים ביקשו להצטרף אליו. כולם נשבעו שהם מומחים במקצוע כלשהו, כי ידעו שכך יוכלו לצאת מאושוויץ. אבל הקאפו ידעו על כך ושיחקו באסירים. למשל, צעקו שדרושים Speckjagers או Schüvzenläufers. אלה שלא ידעו גרמנית, התייצבו מיד. הקאפו פרצו בצחוק, תפסו את האסירים הללו בצוואר והיכו אותם מכות רצח, ואז הסבירו מה פשר המילים: ציָד שומן ורודף שמלות.

למזלי הצלחתי לדבר עם אותו מנהל. הוא שאל אותי כמה שאלות בתחום המכונאות שרק מכונאי בעל ניסיון היה יכול לענות עליהן, ובפי היו תשובות נכונות. המנהל קיבל אותי והכניס את שמי לרשימתו. היה ברור שאני עובר לבראונשווייג (Braunschweig). חיכיתי לטרנספורט בצריף מספר 3.

מצבי השתפר לאין ערוך. נחסכו מאתנו מרבית התרגילים המעייפים, מעשי ההתעללות של אנשי הס"ס והסלקציות. אבל אליה וקוץ בה, מהצריף הזה כבר לא יכולתי להיכנס לכמה שורות כדי לקבל עוד מנות מרק.

באותה תקופה התיידדתי עם רופא שיניים ושמו צווייג שעבד אתי ברסורט בגטו לודז' וחיכה כמוני להעברה לבראונשווייג. יחד פיתחנו תחבולה שתגדיל את כמות המרק שנקבל. בשעת החלוקה נשארתי בבלוק מספר 3, בעוד הוא רץ לצריפים האחרונים. לאחר שאכלתי את המנה שלי, רצתי מהר לבלוק שחברי עמד בתור, נעמדתי לידו בתור, קיבלתי עוד מרק ואותו חילקנו שווה בשווה בין שנינו. יום אחד עמדנו עצובים בטורים וחיכינו למסדר, כשפתאום הופיע איש ס"ס. נבהלנו כשהפריד את 15 הטורים הראשונים ופקד על הבלוקאלטסטר לערוך רשימה של שמותינו – הראשונים לעבור לגרמניה בימים הקרובים.

בפעם הראשונה נקראנו בשמות. בהזדמנות הזאת קיבלתי את המספר 50627 שליווה אותי כל זמן שהותי במחנות הריכוז. למחרת בדיוק כשצווייג ואני חילקנו את המרק השני שלנו בצריף מספר 27, הגיע קאפו וצעק את שמותינו. “יש לכם מזל”, אמר. “שהשמות שלכם ברשימה של ה־150, ואני אחראי בפני הס”ס על שלמותכם. אחרת הייתי הורג אתכם במו ידי. אני מחפש אתכם יותר משעה".

הוא ליווה אותנו עד בלוק מספר 3, שם חיכו בערך 250 אסירים לתחבורה. אל 150 הנבחרים צירפו עוד 100 ששמותיהם התחילו באותיות A, B, C.

אחרי המקלחת קיבלנו בגדים מפוספסים ולקחו אותנו למסילת רכבת צדדית. שם ראינו ערימות גדולות של קופסאות שעל מדבקותיהן נכתב: “זהירות רעל”. על כולן היתה מודפסת גולגולת. תיארנו לעצמנו שזה הגז המיועד לתאי הגזים.

לפני שנכנסנו⁵ לקרונות, קיבלנו לחם שלם וחתיכת נקניק, כעשרה סנטימטרים אורכו. כדי לקבל את המנה, היינו צריכים להרים את הזרועות. מי שחילק עמד על רציף ועשה את החלוקה אוטומטית, בלי להסתכל באסירים. כשקיבלתי את המנה שלי בכוונה הנחתי לה ליפול לארץ ושוב הרמתי את הזרועות במהירות, וכך השגתי עוד מנה. כשנכנסנו לקרונות, הודיעו לנו שזה יהיה מזוננו בשלושת ימי המסע. אני נזכר שבאותו יום מלאו שבועיים לשהותי באושוויץ, שבועיים שנדמו לי כמאתיים שנה.

הקרונות היו מרווחים. באמצע הקרון היה תנור ועליו דלי עם “קפה”, חם תמיד. כל אסיר קיבל שמיכה שממש הצילה אותנו. מים ו“קפה” לא חסרו לנו. אנשי הס"ס שליוו אותנו, לא הטרידו אותנו ולא שמו לב אלינו. חשבתי על אמא שלי. ידעתי שלא אראה אותה עוד.

י"ט

אחרי שלושת ימי המסע הגענו לבראונשווייג. מתחנת הרכבת הלכנו ברגל למחנה, תמיד בפיקוחם של אנשי ס"ס. העיר היתה חרבה למדי מההפצצות. עיי חרבות נראו בכל מקום, אבל הרחובות היו נקיים. טיפחנו בלבנו תקווה חדשה. לאורך הדרך ראינו שלטים גדולים שצוירה עליהם צללית אדם בכובע שחור ולידה הכתובת: “שקט, האויב מקשיב!” רק צעדי האסירים הפרו את דממת העיר הריקה.

הוליכו אותנו אל מחנה ריכוז שעדיין היה בשלבי הבנייה, ואכסנו אותנו בצריפים זמניים. הרגשנו מיד שהקאפו והבלוקאלטסטה לא היו אכזריים כמו באושוויץ. הם הזהירו אותנו מפני ה“משחקים” של אנשי הס"ס שאהבו, למשל, לזרוק במכוון כובע אל מחוץ לגדר המחנה, לצוות על האסיר שלידם להחזיר אותו ולהרוג אותו אם נענה לצו, היורה קיבל כמה ימי חופשה על הרג עריק.

במחנה הזה נשארנו רק יום אחד. למחרת העבירו אותנו לווֹכהאלדה (Wochelde), עיירה המרוחקת כעשרים קילומטרים מבראונשווייג. הנסיעה הזאת זכורה לי במיוחד, בגלל עצי התפוחים והאגסים שצמחו משני צדי הדרך, ובתקופה הזאת של השנה היו מלאים פֵרות. העבירו אותנו במשאיות גדולות, שחומר הבערה שהניע אותן היה עצים במקום דלק. מאחורי תא הנהג היה דוד שהפך את הבערה לגז שתועל היישר אל המאייד. אחרי חצי שעה בערך הגענו לווֹכהלדה, מקומו של סניף בית החרושת Büssing. בית החרושת נבנה בעיירה הזאת בגלל ההפצצות התכופות. אותנו מיקמו בסמוך לבית החרושת. אולם השינה היה עצום, ובו מיטות קומתיים ומזרני קש. אמנם שני אסירים נאלצו לחלוק מיטה ושמיכה, אבל אלה היו בגדר חיי מותרות לעומת רצפת המלט הקרה באושוויץ.

לתפקיד בלוקאלטסטר מינו קאפו גרמני מבראונשווייג – לשעבר איש צוות באנייה שנאסר בעוון הומוסקסואליות, ושמו הרמן. הוא מיד התאהב בבחור כבן 15 שזכה ליחס מיוחד. לעוזרו של הרמן מונה שבוי מלחמה רוסי ושמו איוון. האיש מונה לרופא, אף שלא היה לו שמץ מושג ברפואה. על בגדיו נשא משולש אדום.

קל היה להבדיל בין אסירי המנחה, הן על־פי מספרם והן על־פי הסימן שנתפר על חולצתם: ליהודים – משולש צהוב, לאסירים הפוליטיים – אדום, לפושעים – שחור, להומואים – ורוד, לפציפיסטים ולחוקרי התנ"ך הגרמנים (“עדי יהווה”) שהתנגדו למשטר הפשיסטי, ולא התגייסו לצבא – סגול.

למחרת בואנו התחלנו לעבוד. בבית החרושת ייצרו תיבות הילוכים למשאיות Büssing. עבדו שם בעבודת כפייה אנשים מצרפת, מהולנד, מאיטליה ומפולין בפיקודם של אזרחים גרמנים. ההבדל בינם ובין האסירים היהודים היה שאותנו ניצלו עד תום ואחר כך השמידו אותנו, ואותם לא. הם גם נהנו מזכויות יתר. למשל, קיבלו מזון מיוחד וכסף, ובימי ראשון היו חופשיים ללכת לעיר ולבקר בקולנוע, ולבשו בגדים אזרחיים, ועל כיס המעיל נרשמה ארץ מוצאם.

עלי ועל עוד שלושה מכונאים הוטל לשמור על הניקיון ועל תקינות המכונות. גרמני זקן, תושב ותיק מווכהלדה, מונה למפקח עלינו. לאיש היה מספר על זרועו, והוא התגאה שנאסר בתור קומוניסט כשהיטלר עלה לשלטון. הוא היה רע מטבעו ולא עזר לנו כלל. פעם אחת ביקשתי שיביא לי מהבית קצת קליפות תפוחי אדמה, ותשובתו היתה שיש לו ארנבות להאכיל.

מפעם לפעם היינו מטרה להתקפות אוויריות. כשנשמעה אזעקה, ריכזו אותנו הגרמנים במרתפי בית החרושת. השומרים עמדו בחוץ, והגרמנים והפועלים בני שאר הארצות העדיפו לחפש מקלט מחוץ לבית החרושת. אחרי האזעקות, הם חזרו תמיד ובאמתחתם שלל פֵרות וסלק מבית החרושת לסוכר שהיה בקרבת מקום.

האיטלקים וההולנדים עזרו לנו יותר מכל הפועלים; האחרים רק חשבו על מסחר. אבל מכל האנשים שהכרתי שם, אני נזכר בחיבה בבחור איטלקי כבן עשרים ושמו ג’ובני, שהיה תמיד מחלק את מה שהיה לו. סביב מקום עבודתו תלה תמונות של קדושים והתפלל אליהם תמיד למען היהודים. אם יש גן עדן, לבטח יש לו שם מקום מכובד.

המזון שחילקו לנו במחנה היה מגיע מבית החרושת המרכזי והיה לא רע. בדרך כלל תפריט המנה היומית היה מורכב ממרק סמיך, 400 גרמים לחם ומרגרינה, ריבה או בשר טחון וקפה. שלוש פעמים בשבוע היינו מקבלים גם חלב מלאכותי.

אחרי זמן מה זממתי תחבולות כיצד להשיג עוד מזון. השוטר ששמר על הקבוצה שלנו – שמנתה שבעה איש – היה איש נמוך ואדיש לכול, לא טוב ולא רע. סמל ראשון, הפלדוובל, היה שמן ואכזרי ונהנה להעניש אותנו. היו עוד שני בחורים כבני 16 שהשתדלו מאוד לשלוח אותנו להביא את הכובע מחוץ למחנה. מלבדם היו גם שלושה זקנים כבני 70 שנה ואף שלבשו תלבושות של הס"ס, כמו האחרים, לא היו רעים. נודע לנו אחר כך ששניהם היו עורכי דין שהוצבו לעבודה הזאת וחיכו כמונו לסוף המלחמה. כשהם שמרו עלינו הצלחתי תמיד לחמוק מבית החרושת ולהביא שאריות סלק מבית החרושת לסוכר. מכיוון שהסלק היה טעים ומזין, סחרתי בו עם יתר האסירים תמורת לחם ומרגרינה. אחרי זמן נודע דבר המסחר שניהלתי במחנה ואסירים רבים חיכו לשאריות הסלק. כדי שלא יגלו את מקור המזון, אמרתי שפועלים זרים מביאים אותו. לא הייתי היחיד שעסק במסחר. המומחים –כך קראו לגרמנים ולעובדי החוץ – גם הם עזרו בהביאם מצרכי מזון שבהם בחרו. בתקופה ההיא כל עובדי בית החרושת עלו במשקל ובשלושת החודשים הראשונים איש לא מת.

הבלוקאלטסטר הרמן, נהג בנו יפה, ולא הכה איש מאתנו. מן הסתם היה תמיד עסוק בשלושת המאהבים שלו. כולם חשבו שהוא בן אדם טוב. אבל אחרי זמן הוא חשף את פרצופו האמיתי, ולצערי, אני הייתי הגורם לכך. באחד הימים, אחרי חלוקת המרק, נשאר עוד משקע בדוד. הרמן קרא לכל המוזלמנים (כך קראו לאסירים החלשים במחנה) לקבל מנה נוספת. אני הייתי הראשון להתייצב. הרמן הביט בי, וללא מילה, לקח מקל כדי להרביץ לי. מתוך אינסטינקט הגנתי על עצמי, תפסתי את המקל בדיוק לפני שפגע בי. רגע קפאנו על מקומנו, המקל בידינו, כמו שני מתאבקים. אבל הרמן היה חזק ממני, תלש את המקל מידי והכה אותי עד ששבר אותו על גבי. הוא לא הסתפק בכך ותפס שרפרף ושבר אותו על ראשי. אחר תלש ממנו רגל והמשיך להכות אותי. איבדתי את הכרתי ונשארתי שוכב על הארץ. הוא הוסיף להכותני עד שאפסו כוחותיו – כך סיפרו לי אחר כך. אף שהייתי מכוסה פצעים בכל גופי ולא יכולתי לזוז, יעצו לי האסירים להתייצב לעבודה, מחשש שמא הרמן יהרוג אותי.

אחרי המקרה הזה, התחיל הרמן להתקיף את כולם. רק המאהבים השקיטו את זעמו. אפילו הצוות הגרמני וגם העובדים האזרחים התמרדו נגד התנהגותו האכזרית. גרמני אחד שאחיו היה איש גסטפו, התערב, ובעזרת אחיו הצליח להעביר את הרמן למקום אחר.

כמה מקרים זכורים לי מהתנהגותו לפני שהועבר מהמחנה שלנו. למשל בתחילת נובמבר עברה ההספקה שלנו לאחריות של הס"ס. הרמן טען שהיה טבח באנייה והבטיח לבשל לאסירים מרק מיוחד. שבוע לא בישלו שום מאכל אצלנו, כי הדוודים לא היו מוכנים. ביום ראשון בישל הרמן את המרק והכניס בו את כל תפוחי האדמה והירקות של השבוע, וגם את כל הקצבת המלח השבועית. ברור שאיש לא היה מסוגל לאכול את המרק המפורסם שהיה מלוח כל כך שאפילו אחרי שהוסיפו לו מים ונרחצו תפוחי האדמה לא היה אפשר להכניסו לפה. אחד האסירים השחיל תפוח אדמה בחוט ברזל וניסה לרחוץ אותו במים בבית השימוש, אבל גם זה לא עזר.

אגב, בתי השימוש. בניית בתי שימוש חדשים במחנה נחוגה ב“מסיבה”. מפקד המחנה נשא נאום והילל את הטכניקה הגרמנית שלא היתה ידועה לנו, כי בפולין היינו רגילים לחפור בורות.

מקרה המוות הראשון במחנה אירע כשהרמן היה עדיין מפקד הקבוצה. אחד האסירים חלה ורגליו התנפחו מאוד, כמעט פי שלושה מגודלם הרגיל. איוון – “הרופא” היחיד – החליט לקטוע את רגלו של האסיר בעזרתו של הרמן. לשם כך הכינו גרזן והשחיזו סכין מטבח. מכיוון שלא היה חומר הרדמה, קשרו את החולה לשולחן. המסכן לא עמד בניתוח ונפטר על השולחן. בהסכמת מפקד הס“ס התפללנו בזמן המיפקד, ו”חזן" שר את “אל מלא רחמים”. הכול בכו. גם הרמן בכה והבטיח לא להכות איש. ואכן קיים את הבטחתו עד יום המחרת. אחר כך נהיה אכזרי יותר. שלושה ימים אחרי המעשה הוחלף.

את מקומו של הרמן תפס אדם ושמו וילי. על חולצתו התנוסס משולש שחור, אות שהיה פושע רגיל. בשנת 1938 הוא נאסר בעוון סרסרות. וילי היה שונה מקודמו. הוא התלבש בקפדנות וקשר תמיד מִטפחת צבעונית על צווארו. המאהבים של הרמן לא עניינו אותו, ומאז בואו נשלחו חזרה לבית החרושת. היינו רגועים יותר.

כ

כשהספקת המזון עברה לפיקוח הס"ס החמיר המצב מאוד, וכמות האוכל פחתה. לכן פיתחתי שיטות חדשות להגדלת מנת מזוני. למשל, עיכבתי את התיקונים, כדי לעבוד שעות נוספות ולקבל עוד מרק.

בינתיים הגיע החורף. כבר לא היו פֵּרות, והשלג כיסה את השדות. אפילו את שאריות הסלק כבר לא יכולנו להשיג. כדי לחמם את גופנו בקור, לבשנו מתחת לחולצות שקי מלט ריקים אף־על־פי שהכינים כיסו את גופנו.

חלוקת הסיגריות פסקה. המעשנים התחילו לעשן עלים צהובים מהעצים מגולגלים בנייר עיתון, ובאין בררה עישנו את הקש מהמזרונים. בהיעדר סכיני גילוח, גידלו רבים זקן, אחדים השתמשו לתגלחת בשברי זכוכית. למזלי, לא התלבטתי בבעיה כי עדיין לא התגלחתי.

באותם ימים כבר רכשתי את אמונם של הממונים הגרמנים. נחשבתי למכונאי מצוין. הוטלה עלי האחריות לכל המכונות, והייתי כפוף רק למפקח הגרמני הראשי ולעוזרו ההולנדי. הגרמני היה ישיש טוב השונה מהאחרים. הוא דאג תמיד להביא לי משהו לאכול. גם ההולנדי לא היה אדם רע ולפעמים נתן לי פֵרות וסלק. אגב, האיש נהג בפיקחות, וכשצבא בעלות הברית התקרב, גנב משאית וחצה את הקווים.

החורף החמיר את מצבנו מיום ליום. כל שבוע מתו כמה אסירים. היה בינינו רב הונגרי שלמרות עייפותו לאחר יום עבודה מפרך היה רוחץ את המתים לפי כללי היהדות. את המתים פינתה המשאית שהביאה את המזון שלנו.

במיטה הסמוכה לשלי, ישן בחור, בנאי במקצועו. לילה אחד הוא אמר לי שגילה דרך להשיג מזון נוסף ושאל אותי אם אני רוצה לעזור לו, כי מדובר בעבודה לשניים. הסכמתי מיד, תקענו כף לאישור שותפותנו החשאית. למחרת היה צריך לגלות לי את הסוד.

בבוקר נפגשנו. הוא ביקש שאלווה אותו עד אולם המכונות. לקחתי את קופסת המכשירים כדי להעמיד פנים שאני עובד, וליוויתי אותו. בזכות עבודתנו נהנינו שנינו מחופש תנועה בבית החרושת בלי שעוררנו שום חשד. הגענו עד אולם המכונות, והוא הצביע על חלון קטן פתוח שמאחוריו היה מחסן המזון של אנשי הס"ס. הוא אמר לי שגילה זאת במקרה כשעבד במקום.

מחסן אנשי הס"ס היה גדוש, בייחוד בלחם. הבעיה היתה למצוא דרך להיכנס לשם. על־יד החלון עמדו כמה מכונות שעבדו 24 שעות ביממה, ולכן היו תמיד אנשים לידן. שקלנו היטב את האפשרות והחלטנו לחדור למחסן בלילה, בזמן התקפה אווירית. כשתהיה אזעקה, נהיה מוכנים להרפתקה. אחרי כמה ימים נקרתה לנו ההזדמנות והתחלנו לפעול. לשמע האזעקות המתריעות על התקפה אווירית, כבו האורות, וכל האסירים נשלחו למרתף וננעלו מבחוץ. התחבאנו באולם המכונות. צל המכונות המוארות באור הירח הקלוש שחדר דרך סדקי המכונות הרשים ביותר.

פעלנו מהר. עליתי על גב “שותפי” ובקפיצה אחת הצלחתי להגיע לחלון. הודות להסברים של חברי התמצאתי היטב בפנים, העברתי לו דרך החלון כמה ככרות לחם ויצאתי משם. החבאנו את הלחם הגנוב וחיכינו מכווצים מאחורי המכונות לצופר שיודיע על סוף ההתקפה האווירית, ואז יצאנו ממקום מחבואנו.

עוד שלוש פעמים הצלחנו לחזור על המשימה הזאת בהצלחה. בפעם הרביעית לא שיחק לנו המזל. כשקפצתי מהחלון לתוך המחסן, במקום שקים היתה במקום חבית עם ריבה. בבהלה תפסתי רק כמה ככרות לחם וקפצתי מהר החוצה, מלוכלך בריבה, ורצתי לבית החולים המאולתר. באולם השינה היו חולים שלא יכלו לרדת למרתף בזמן האזעקה, ביקשתי מאחד מהם זוג מכנסיים. “תמורת מה?” שאל. הורדתי את המכנסיים, ובלי להגיד מילה העברתי את האצבע שלו עליהם והכנסתי אותה לפיו. האיש התחיל לצעוק: “ריבה, ריבה!” מיד התחילו שאר החולים לריב על המכנסיים שלי. באותו זמן החביא “שותפי” את הלחם תחת דוכן המכונות. הוא לא הבחין באסיר שעקב אחרינו זה כמה ימים ודרש את הלחם תמורת שתיקתו.

בלהט הוויכוח הרועש הופיעו אנשי הס"ס. הבחור התחיל לצעוק: “תפסתי גנב, תפסתי גנב!”. גם לבלוקאלטסטר כבר נודע שהחולים “בבית החולים” רבו בגלל זוג מכנסיים. הוא מיהר לשם ומצא אותם מלקקים כמו כלבים את מכנסי המתוקים, בעוד אני עומד לידם עירום. שלושתנו – אני, שותפי והאסיר השלישי נלקחנו למטבח. הסמל התחיל בחקירה. מיד נפל החשד עלי, והוא שאל: “איך התלכלכו המכנסיים שלך בריבה?”

“המכנסיים לא שלי”, עניתי.

“שקרן, איך לא שלך?”, וסטר על פני.

“הלכתי לבית שימוש”, אמרתי. “ותליתי אותם על החלון, בזמן שעשיתי את הצרכים מישהו החליף אותם”.

“תגיד את האמת או שאני יורה”, צעק הסמל וקירב את האקדח לפני.

“מוטב למות ככה מאשר מרעב”, עניתי.

אבל הוא לא ירה והפנה את האקדח לשותפי שרעד מפחד והודה בכל הסיפור. בסופו של דבר שוחרר האסיר השלישי, ואותנו כלאו במקלחת. מכיוון שרשת הביוב נסתמה, היתה רצפת המקלחת מוצפת במים, ולא היה לנו איפה לשבת. בתושייתנו נקטנו, באין בררה, צעד לא מוסרי. שלוש גוויות אסירים היו במקלחת, ולאחר רגע של היסוס קירבנו את המתים זה לזה, פניהם למטה, והם שימשו חיץ בינינו ובין המים, ואנחנו שכבנו וישנו עליהם. לא ברור לי איך יכולנו לישון. אבל המצב הנורא והעייפות אפשרו, כנראה את השינה. למחרת לא יכלו האסירים להיכנס לבית שימוש.

מישהו הודיע שעומדים לתלות אותנו. ובאמת שמענו רעש של פטישים ומשור. למזלי, הייתי מכונאי טוב וחיוני מפני שהייתי היחיד שידע לתקן את המכונות המסובכות. בהיעדר שמן לשימון המכונות, השתמשו הגרמנים במים מהולים בחומר הדומה לחלב, והמכונות נשחקו מאוד. כמו כן חסרו מכונאים, משום שכל הגרמנים הצעירים נשלחו לחזית, והמומחה מבראונשווייג, שאת מקומו תפסתי, היה עסוק מדי בבית החרושת המרכזי. זאת היתה ההצלה שלי. התלייה שלנו נדחתה לתאריך לא מוגדר, ושוחררנו מבית השימוש. סוף סוף, אחרי שלושה ימים, הם היו שוב בשימוש.

הבלוקאלטסטר הכריז על העונש שלנו ועשה מזה הצגה. הוא ציווה על כל שוכני הצריף לעמוד בחמישיות, והתייצב מולנו, ולצדו עוזריו ועובדי המטבח. במעמד נכח גם מפקד הס"ס.

וילי צעד שני צעדים קדימה ונשא נאום: “שניים מכם העזו לגנוב מזון ממחסן הס”ס בזמן ההתקפה האווירית. פשע זה עונשו מוות אפילו לגרמנים. לאשמים נגזר עונש מוות בתלייה שיבוצע בהזדמנות אחרת. בינתיים יקבלו את העונש המגיע להם".

הבחורים שעבדו במטבח, צעדו צעד קדימה והניחו לפני הבלוקאלטסטר ספסל. שמענו את שמותינו, ואני וחברי התקדמנו. ראשון לקחו אותי. את פני הניחו על הספסל והחזיקו את רגלי, את ידי ואת ראשי. “הרופא” שם סמרטוט רטוב על אחורי, כדי שהבשר לא ישתחרר מהעצמות מעוצמת המכות. הבלוקאלטסטר התחיל להכות אותי בכבל מצופה גומי. המכות הראשונות כאבו מאוד, את האחרות כבר לא הרגשתי, כאילו הכו גוף זר. מה שהרגיז את האיש במיוחד היה שלא צעקתי כלל. ולכן במקום לקבל 25 מכות, כנהוג, קיבלתי 56 מכות. כך סיפרו לי אחר כך. כדי לא לצעוק במכות הראשונות, נעצתי את שיני בספסל.

חברי נענש פחות. כשהגיע תורו וילי כבר היה עייף. הוא קיבל “רק” 25 מכות. בסוף “הטקס” תלו על כל אחד מאתנו שלט מלפנים ומאחור ועליו כתובת באותיות גדולות: “אני גנב”.

מאותו היום ואילך היו חיי במחנה לגיהינום. עוזרו של הבלוקאלטסטר עקב אחרי כל הזמן, ולא יכולתי לנוח ולו לרגע. כדי לקבל את המרק הייתי צריך להתייצב ראשון ולאכול אותו בעמידה ליד הדוד. הרגשתי שאני מתמוטט, כי רק אכלתי מרקים דלילים. השמירה סביבי הלכה והתהדקה כל הזמן. העובדים בבית החרושת פחדו לעזור לי. יום אחד ריחם עלי גרמני ונתן לי סלק, אבל השומר ראה, ולא הירשה לי לאכול אותו ותלש אותו מידי. הלכתי ונחלשתי, ולא ידעתי למי לפנות. למזלי, עלה על דעתי רעיון. התחלתי לייצר מציתים.

בגרמניה היה מחסור בברונזה. ובמקום להשתמש בחומר הזה לייצור מגופות לטבעות הילוכים, ייצרו אותן הגרמנים מברזל ובצדן הפנימי הכניסו מגופות דקות מברונזה. לצורך ייצור המציתים שעיצבתי בצורת ספר קטן, הייתי חותך את המגופות החיצוניות מברזל, ומהמגופות הפנימיות התקנתי לוח מתכת קטן. את הגלגלים ייצרתי מבלוק מתכת המנוקב באמצעו וחתוך לפרוסות. השחזתי אותם בפצירה ויצרתי את שיניהם. משהיו מוכנים חיממתי אותם וטבלתי בשמן. הקפיץ היה עשוי מחוט מתכת מגולגל על חוט ברזל.

השומרים לא השגיחו בעבודתי. כשייצרתי את המציתים, הייתי משאיר לידי מכונה, ומפעם לפעם התאמתי את חלקי המציתים למכונה. בלילה, שפשפתי אותם בשמיכה שלי כדי שיבריקו.

הודות להמצאה הזאת הצלחתי להתגבר על התקופה הגרועה ביותר בווכהלדה. הצלחתי לייצר שני מציתים ליום. כל הגרמנים שקיבלו ממני מצית במתנה, החזירו לי תמיד תמורה כלשהי, תלוי במזל: לפעמים לחם, לפעמים חתיכת תפוח אדמה ולפעמים אמירת “תודה רבה” יפה.

אחרי 15 יום החליפו את השמירה עלי, הורידו את השלט מחזי ומגבי. באותם ימים כבר סיפקתי מציתים לכל הגרמנים שבסביבה. הזמן עבר. יום אחד חיפש אותי וילי כדי לדעת אם אני מסוגל לייצר מפתח Yale. עניתי לו בחיוב, אלא שדרושה לי תבנית.

“אני חושב שזה יהיה קשה”, אמר.

הסברתי לו דרך פשוטה ביותר לייצור תבנית באמצעות חתיכת סבון שלוחצים על המפתח. הוא יצא וחזר עם התבנית הדרושה. אבל היא לא היתה טובה, כי הסבון שהשתמש בו היה קשה מדי. וילי שאל: “מה אפשר לעשות?” הצעתי לו שנלך לראות את המנעול. וילי היסס קצת, אבל לבסוף גילה לי את הסוד, לקח אותי למחסן והראה לי את המנעול. במחסן עבדו גרמני זקן, אסיר ושתי בחורות גרמניות. וילי רצה את המפתח כדי לבקר בלילה את אחת הבחורות, אהובתו. המפתח המקורי היה תמיד אצל הגרמני הזקן. הדלת נפתחה אל מחוץ לבית החרושת, אל שירותי הגרמנים. הבנתי את חשיבות בקשתו של וילי וברצון נעניתי.

הכנתי חתיכת קיסם דק ובעזרת חוט ברזל החדרתי אותו לתוך המנעול. כך המפתח לא נכנס למנעול והדלת נשארה סגורה. אחרי זמן השתרך תור ארוך של גרמנים שרצו להשתמש בבית השימוש. הגרמני הזקן שהמפתח היה ברשותו, בא לבקש עזרה כדי לפתוח את הדלת. וילי “שבמקרה” נמצא בקרבת מקום, הציע שיקראו לי. ראשית הוצאתי את המנעול כדי שהגרמנים יוכלו להשתמש בבית השימוש כרצונם, ולקחתי אותו למקום עבודתי ושעות תיקנתי אותו.

וילי סוף סוף קיבל את המפתח שלו. אלא שהוא לא ידע שהעתקתי מפתח נוסף בשבילי. התחבולה הצליחה. כל עוד וילי בילה את הלילות עם הבחורה מחוץ למחנה, הייתי אני נכנס ולוקח מהסלק שהיה שם. עד שלילה אחד נפגשנו. וילי תפס אותי בכתף.

“מה אתה עושה כאן? אני אהרוג אותך”.

“והאדון, מה עושה כאן?”, שאלתיו. “אם אני אמות, נמות שנינו”.

“תמהר!”, סיים ועזב אותי, ומעולם לא העלה שוב את הנושא.

כ"א

בראשית חודש מרס 1945 נתנו הוראות חדשות. אסירי המחנה שלנו נאלצו לפנות אותו, כי הצבא האמריקני התקדם, והגרמנים נסוגו בבהלה לשטחי הרייך הישן. בחזית השנייה הרוסים כבר הפציצו בתותחים את שרלוטנבורג, פרוור של ברלין. ב־21 במרס הגיע הצו להעברתנו לבית החרושת המרכזי בבראונשווייג ומשם, למחנות ריכוז אחרים. אנשי הס"ס עצמם סיפרו לנו את החדשות. כעת, בעקבות המפלה הצבאית, הם כבר לא היו אכזריים כל כך.

כשהגענו לבראונשווייג, פגשתי מכרים ותיקים מגטו לודז'. מצאתי שם את מר ליטווק שאתו חילקתי את הצנון שהצלחתי להשיג ברגעים האחרונים לפני צאתנו מווכהלדה. המחנה החדש היה גדול למדי. הקאפו, שבאו מיד לקדם את פנינו, נראו כחיות טרף והכו אותנו בלי כל סיבה. גם הרמן ואיוון, המכרים הוותיקים שלנו, היו שם, והיו אכזרים מבעבר. עכשיו לא היה שום סיכוי להשיג תוספת מזון. הפחיתו את המנות שלנו לכדי מחצית הכמות. במחנה ראיתי רק שלדים, אנשים אדישים שכבר השלימו עם גורלם ורק חיכו למוות.

לילה אחד השתעלתי ודם התחיל לזרום מפי. נבהלתי מאוד. בכל מאודי רציתי לחיות ולחזות במפלת הגרמנים. הייתי קובע לי תאריכים שבהם תיגמר המלחמה ונהיה חופשיים. נהגתי כך מאז מחלתי בגטו. כשהתאריך התקרב והמצב נשאר כשהיה, הייתי דוחה אותו. באותם ימים היה 1 במאי היום שבו בחרתי. פחדתי שמא לא אגיע ליום הזה בשל מחלת הריאות שסבלתי ממנה עוד מימי הגטו.

למחרת קיבלנו את הבשורה שיעבירו אותנו למחנה ואטנשטט (Watenstedt), הסמוך להמבורג, שם היה ממוקם המפעל הצבאי החשוב ביותר בגרמניה – Hermann Göring Werke. החל משש בבוקר לימדו אותנו הקאפו לצעוד ולשיר שיר על המחנה, שהיה מוקף בגדר תיל. אין סוף פעמים הקפנו את המחנה שלנו ובלילה נפלנו שדודים על המיטות. לפנות בוקר, העירו אותנו הקאפו בצעקות ובמכות ודרשו שנסתדר מיד בטורים ונצעד עד בראונשווייג. העיר היתה כולה עיי חורבות ושום בניין לא עמד שלם על תלו. פה ושם נראו מבין החורבות כמה קירות, עדות לבניינים שפעם עמדו שם ונהרסו בהפצצות מהאוויר עוד בחודש פברואר. ההפצצה היתה כבדה כל כך שהאירה את ווכהלדה המרוחקת. החורבות האלה היו לנו מקור לנחמה, אות שקץ המלחמה קרוב.

למרות הצלפות הקאפו והמכות שקיבלנו מקתות הרובים של אנשי הס"ס לא הצלחנו להתקדם מהר. החלשים שהתיישבו בשולי הדרך לנוח, נורו בעורפם על ידי השומרים האוקראינים. בדרך עברנו ליד עגלה שהובילה סלק. התנפלנו עליה כמו ארבה, ואפילו האוכל של הסוס נעלם מהשק.

פגשנו בדרך שבויים אמריקנים בבגדים מלוכלכים וקרועים שצעדו בכביש בפיקוחם של ה“פולקסשטורם” – גרמנים קשישים החמושים ברובי ציד בעלי קנה כפול. אחד השבויים צעק ביידיש: “גם אני יהודי. תחזיקו מעמד עוד קצת, כי המלחמה קרובה להסתיים!”

כשהגענו לוואטנשטט פקדו עלינו לפשוט את בגדינו ולשכב עירומים על המיטות. לפנות בוקר התקלחנו וקיבלנו בגדים אחרים וגם קצת “קפה” ולחם, הארוחה הראשונה אחרי יותר מעשרים שעות. ברשותי היה עוד מצית אחד שהרכבתי בווכהלדה. נתתי אותו במתנה לבלוקאלטסטר החדש שלנו.

“ומה אתה רוצה בתמורה?”, שאל.

“אני רוצה להיות מנקה בתי שימוש (Scheissmeister)”.

“אין כאן תפקיד כזה. את בתי השימוש מנקה מי שאני מצווה עליו”.

התחננתי כל כך שלבסוף הסכים לבקשתי. ברור שהיתה סיבה לתחנוני. הרי ידעתי שאת דודי המרק, אחרי החלוקה, משאירים ליד בתי השימוש, ומי שגירד היטב את הדוד, השיג יותר מרק. מזמן חלמתי להיות מנקה בית השימוש.

רופא השיניים צווייג שהיה אתי באושוויץ, הצליח לקבל את התפקיד הזה בווכהלדה, וזמן רב התקיים היטב. בסינר מגומי שחור ובמטאטא ביד התהלך במחנה גאה כטווס, כאילו היה ראש הממשלה, וזלזל בחבריו הוותיקים מהגטו. אפילו אותי – שבאושוויץ היינו צוות וחילקנו בינינו את תוספת המרק שהשגנו בערמה – לא זכר.

עכשיו הייתי אני מנקה השירותים. דאגתי לי למטאטא ומחתיכת שק התקנתי סינר. בלילה בקושי עצתי עין מרוב שמחה. אבל שמחתי היתה קצרת מועד. למען האמת, יום וחצי. למחרת התקבלה פקודה חדשה, ולפיה על כל המכונאים להתייצב לקראת מעבר להילדסהיים ( Hildesheim ), אל בתי החרושת לתחמושת. לפי השמועה, כל האסירים העוברים לשם יזכו בכמות מזון גדולה יותר, חוץ מזכויות אחרות. בתי החרושת היו ממוקמים במכרות עתיקים, תת־קרקעיים.

שמחתי כל כך בתפקידי החדש ולא התייצבתי. אלא שאחרי שהמכונאים עזבו את המקום, קראו לנו למיפקד כללי וחילקו את האסירים לצריפים, ואותי העבירו למקום אחר. בכיתי מזעם. גם הפסדתי את התפקיד, גם בזבזתי את המצית האחרון שהיה לי וגם חמקה ממני ההזדמנות לצאת מהמחנה. בנוסף על כך, חברי לקבוצה, שקודם קינאו בי, צחקו ממני כעת: “הממונה על החרא איבד את המינוי ונשאר רק עם ה…”

שלחו אותי לצריף מספר 7 עם עוד 11 איש. כל הלילה נדדה שנתי. הרגשתי שכל עולמי חרב עלי.

כ"ב

צריף מספר 7 היה היחיד שסיפק אסירים לעבודות פנים. כל תושביו – רוסים, פולנים ואוקראינים – עבדו במאפיות, במטבחים ובחלוקת המנות.

הבלוקאלטסטר היה גרמני. הוא נאסר בשנת 1933 כשהיטלר עלה לשלטון. בעבר מילא תפקידים חשובים במפלגה הסוציאל־דמוקרטית. זה היה הראשון מקרב הבלוקאלטסטה והקאפו שפגשתי, שהיה אנושי.

לפני שהגענו היו האסירים מחליפים מזון תמורת כל מיני דברים מפני שאוכל לא חסר שם. אבל כשהגענו, השתנה המצב. הבלוקאלטסטר הודיע ל“תושביו” הוותיקים של הצריף כי יוכלו לאכול בצריף, אבל אסר עליהם להוציא את המזון ולסחור בו. אכלנו את הארוחות בישיבה סביב שולחנות. כל יום אסיר אחר הגיש את האוכל. הצריף היה נקי. כמו כן התקלחנו כל יום. בהשוואה לתנאים אחרים שחוויתי, אלה לא היו חיים גרועים.

בצריפים האחרים היה המצב אחר ושלט בהם הרעב. כאמור המחנה שלנו היה ממוקם במרכזו של המפעל הגדול ביותר בגרמניה לייצור נשק כבד – Hermann Göring Werke. יום אחד התריעו אזעקות על התקפה אווירית. המהומה היתה כללית. אנשי הס"ס השתטחו על הארץ, אבל אני ועוד כמה אסירים נשארנו בצריף והצצנו מבעד לחלונות. לא פחדנו כלל. כשנפלו הפצצות הראשונות, נשברו שמשות החלונות והדרגשים היטלטלו. ראיתי שמחצית מצריף מספר 3, צריפו של הבלוקאלטסטר, נהרס. חיפשתי שם את המצית שנתתי לו, אבל לא מצאתי.

חזרתי לצריף שלנו בלי שירגישו בהיעדרי, התחבאתי תחת השמיכה וזללתי את האוכל שמצאתי. אחר כך הגיעו האסירים שעבדו מחוץ למחנה ובפיהם הידיעה: “האמריקנים התקדמו ובכל רגע יהרגו אותנו או יעבירו אותנו למחנה אחר”.

בערך בשעה ארבע לפנות בוקר העירו אותנו אנשי הס"ס בצעקות.

“כולם להתייצב!” למרות שהיהודים שבבלוק הזה לא עבדו, הכריחו אותנו להעביר מזון ובגדים לרכבות המוכנות להעביר אותנו לאזור אחר בגרמניה. אני ועוד שישה נשלחנו למאפייה ומיד יצרנו כעין שרשרת להעברת הלחם. מכל כיכר לחם שעברה דרכי,הורדתי חתיכה. אני חושב שמימי לא אכלתי כמות גדולה כל כך של לחם. אחר כך נסענו באותה המשאית אל תחנת הרכבת.

הגיעו משאיות נוספות ופרקנו גם אותן, כמו את הראשונה ושוב מינו אותנו לסדר את המזון שבתוך הקרונות. היו שם ריבה, מרגרינה, דבש מלאכותי וסיידר בכמויות גדולות. אכלתי הרבה. כשלא יכולתי לאכול יותר, הייתי מכניס את האצבע לגרון ומקיא, כדי שאוכל שוב לאכול.

הבחורים שעבדו אתי נהגו כמוני. החבאנו דבש, מרגרינה ואפילו לחם מתחת לבגדים. אני קשרתי תמיד את המכנסיים למטה ולפנים השארתי אותם פתוחים. דרך הפתח הכנסתי מזון שהצלחתי להשיג. הפעם חשדו בנו אנשי הס"ס והודיעו: “מוטב שלא לקחת דבר, כי בשער המחנה תיבדקו, ומי שבכליו יימצא מזון גנוב – יומת במקום”. כשהבחורים שמעו זאת, הם זרקו את כל המזון שהחביאו. אני החלטתי לא לציית להוראה זו. הסתדרנו שוב בטורים כדי לחזור למחנה, הייתי כנראה היחיד שמכנסיו היו מלאים לחם וסוגי מזון נוספים. ידעתי שיהרגו אותי על כך, אבל לא היה לי אכפת. הרי למזון היה ערך עצום מכדי שאזרוק אותו.

בדרך למחנה פגשנו המון אסירים שצעדו אל הרכבות. אנשי הס"ס ליוו אותם בצעקות: “מהר, מהר!”, שכן היו צריכים לפנות את המחנה משום שהאמריקנים כבר היו קרובים לבראונשווייג. הקבוצה שלנו התערבבה אתם, וכך הצלחתי לחמוק ובמכנסי המזון היקר.

דחסו אותנו בקרונות פתוחים, כ־70 איש בקרון. כל אסיר קיבל שמיכה ופרוסת לחם. בחור אחד, גם הוא מצריף מספר 7 שהעמיס אתי את המזון על הקרונות, עמד לידי. עשיתי אתו שותפות. התחלקנו במה שהיה לי והסכמנו שנשמור במשמרות מפני האסירים האוקראינים, הרוסים והפולנים שהיו מוכנים להרוג בשביל אוכל.

הרכבת שלנו המשיכה לנויֶנגמה (Neuengamme) הסמוכה להמבורג. למזלנו הגענו לשם באיחור של שעתיים. לדברי אנשי הס"ס האוקראינים, הגרמנים כבר הטביעו במספנה את כל האסירים שהיו במקום. שמונה ימים נשארנו שם בקרונות הפתוחים, בלי אוכל ובלי שתייה, והינו חשופים לשמש, לגשם ולקור. קשה ביותר היה לשאת את הצימאון. בימים הראשונים “נרדמה” לי מפעם לפעם הרגל הימנית. השתדלתי לשפשף אותה ולהניע את האצבעות, והיה בכך כדי להיטיב את הרגשתי.

הייתי רזה, ממש עור ועצמות. שערותי התארכו משני צדי הראש. בכל שבוע, לפי פקודת הס"ס, גולח שביל באמצע הקרקפת שזכה לכינוי “רחוב הכינים” (Leusenstrasse). אלא שהבדיחה שבדבר היתה שהכינים לא נזקקו לרחוב, הם הרי טיילו על כל גופנו, ואפילו נכנסו לפה ולאף.

הגשמים הנדירים עזרו לנו קצת. שכבנו על גבנו ופתחנו את הפה, כדי ליהנות מטיפות המים. 70 איש דחוסים בקרון אחד יצרו מצב בלתי נסבל. אחרי יומיים של נסיעה, התחילו למות האסירים הראשונים. פקדו עלינו לזרוק את המתים בתחנות הרכבת, אבל לא עשינו זאת. שכבנו עליהם כדי להתחמם קצת. זאת היתה הדרך היחידה להיאבק בקור.

באחת התחנות ראיתי צינור ענקי שממנו זרמו מים. השתגעתי. תפסתי דלי ורצתי כדי לקחת קצת מהנוזל היקר. איש ס“ס ראה אותי וצעק: “עמוד!” בלי לפקפק עניתי מיד: “איש הס”ס שלנו שלח אותי, אל תירה”. כך הצלחתי למלא את הדלי ולחזור לקרון. אסירים אחרים ראו אותי עושה זאת, והתחילה ריצה. אנשי הס"ס ירו. באמצע ההמולה התחבאתי בפינה והתחלקתי עם החבר שלי במים. שתינו ככל שיכולנו, ואחר כך האחרים תפסו את הדלי מידי ורבו על קצת מים. כשהסתכלתי החוצה, ראיתי עשרות אסירים מתים. מחזה איום ונורא. אלה שלא הצליחו לשתות, ביקשו מאתנו שנשתין בקערה כדי שיוכלו לשתות את השתן. אבל הגוף ספג את כל המים, ולא יכולנו להשתין.

את מעט הלחם והדבש שעדיין היה חבוי בבגדינו, אכלנו רק בלילה כדי שלא יראו אותנו. פעם אחת לא יכולתי לשאת עוד את הרעב, תלשתי חתיכונת מהלחם שהיה לי מתחת לחולצה. הבחנתי במבטו של אסיר אוקראיני, בברק המוזר שבו, וידעתי שהוא יתקוף אותי. כשהחשיך, העברתי את מה שנשאר לי מהמזון לחברי ואמרתי לו ללכת לצד השני של הקרון. השארתי אצלי רק חתיכת לחם קטנה, עטופה בסמרטוט. בלילה הרגשתי שמישהו לוחץ על צווארי ביד אחת ובשנייה קורע את כפתורי חולצתי. כשמצא את החבילה שהכינותי, שיחרר אותי. ראיתי שזה היה אותו אוקראיני. הגעתי למסקנה שמוטב לאכול את מה שנשאר מהמזון בבת אחת. ובהזדמנות הראשונה עשינו חברי ואני בדיוק כך. באפריל 1945 הגענו לרוֶונסבריק (Ravensbrück), ומתוך ה־70 שהתחילו את המסע בקרוננו, רק 27 איש שרדו.

כ"ג

רוונסבריק היה מחנה ריכוז. כשהגענו לשם כבר היינו צל של בני אנוש. קידמו את פנינו בכמה דוודים של “קפה” וביקשו שנתאזר בסבלנות כי יש די “קפה” לכולם, אבל כולנו רצנו בבת אחת, כמו עדת חיות, דחפנו זה את זה ולבסוף הפכנו את הדוודים, וכל “הקפה” נשפך. מיד כרענו על הרצפה הרטובה והתחלנו ללקק, אבל איש לא הצליח לשתות.

ברוונסבריק פגשנו אנשים ממחנות אחרים. האסירים שהיו שם דמו לחיות יותר מאשר לבני אנוש. כל פעם שחילקו את המנות היומיות פרצו מריבות נוראות בגלל המזון חסר הערך. הצריפים היו גדושים. שלושה אסירים ישנו על דרגש. כלומר בארבע קומות של דרגשים ישנו 12 איש.

למחרת בבוקר, בזמן המיפקד, ביקשו אנשי הס“ס מתנדבים לניקוי המחנה. התייצבתי מיד. ידעתי שכך אוכל “לארגן” לעצמי עוד אוכל. איש הס”ס שליווה אותנו חילק את העבודה בינינו. עלי הטילו להבעיר מדורה ולשרוף את הזבל מאחורי המטבח. התקרבתי לקיר העץ והתחלתי לחפור בור בידי, כאילו אני אוסף זבל במקום ששיערתי שהוא מחסן המטבח. ובאמת מצאתי כמה תפוחי אדמה. התקנתי לי חוט ברזל ולתוכו השחלתי את תפוחי האדמה ולקחתי אותם למדורה ששרפתי בה את הזבל. אבל לרוע מזלי איש הס"ס ששמר עלינו מהמגדל, ראה אותי וקרא לחברו בצעקה: “הוא גונב תפוחי אדמה”.

איש הס“ס התקרב אלי, תפס בכידון את חוט הברזל ועליו תפוחי האדמה וזרק אותם על הגדר. נשמעו קולות התבקעות וניצוצות ניתזו לכל עבר מפני שהגדר היתה חשמלית. בכעס שאל השומר לאיזה בלוק אני שייך ורשם את המספר שלי בפנקס שחור. לקח אותי עד הצריף שלנו והודיע לבלוקאלטסטר, בלי לומר, כמובן מילה על הקצר שגרם. הבלוקאלטסטר, גרמני שעל חולצתו התנוסס משולש אדום, דחף אותי בידו מתחת לסנטר, כאילו הוא מרביץ לי. איבדתי את שיווי המשקל, והוא אמר לאיש הס”ס שאקבל עונש חמור. אחרי שיצא איש הס"ס מן הצריף, הוא יעץ לי להיזהר יותר בעתיד. אחרי כמה שעות הוא חזר בצעקות: “כלב נבזה! גרמת לקצר בגדר והדינמו נשרף. עכשיו הגרמנים זועמים, כי הזרם החשמלי שותק בכל המחנה”. התחנות של מפעלי החשמל שסיפקו זרם חשמלי לכל הסביבה, הופצצו כבר מזמן. ואז הוסיף: “תן לי את ‘אות הכלב’ שלך”, והתכוון ללוחית המתכת שהיתה על צווארם של כל האסירים. הוא לקח אותה ממני ואמר: “מעכשיו כשמישהו יקרא למספר 50627, הוא לא קיים. הוא מת. הבנת?!”, ונתן לי לוחית עם מספר אחר.

בערב, כשקרא מפקד הס"ס את מספרי הקודם, לא התייצבתי. הוא חזר על המספר ואמר שהיה מצריף מספר 11. כשראה שאיש לא מתייצב קרא לבלוקאלטסטר וחקר אותו מה קרה לאסיר מספר 50627. “הרגתי אותו, הוא היה גנב”, ענה והראה על גווייה, אחת מתוך רבות אחרות שהיו מונחות בסביבה. לא דאגתי שמא יזהו אותי, הרי היינו כולנו עור ועצמות, שלדים חיים מכוסים בסמרטוטים.

בדרך כלל סיים המפקד את המיפקד בספירת האסירים והגוויות שהיו מונחות על הארץ. מכיוון שהמספר התאים, שחרר את כולם. חבר, שגם הוא הגיע מאושוויץ, סיפר לי שפעם, בזמן הספירה, חסר אסיר אחר. בתור עונש הכריחו את כל האסירים לעמוד יומיים באותו המקום. אלא שאחרי כל זאת ואחרי שתלו ארבעה אסירים, חבריו של הנעדר, מצאו אותו טבוע בתוך בור צואה.

יום אחד פשטה השמועה שעומדים להעביר את היהודים לשוודיה וכי הצלב האדום ידאג להם לחבילות מזון. חשבנו שזאת בוודאי עוד תרמית של הגרמנים. כבר היינו אפתיים כל כך שלא האמנו לשום שמועה ורק חיכינו לגרוע ביותר. אבל הפעם טעינו. כל אחד מאתנו באמת קיבל חבילת מזון של חמישה קילוגרמים. פחית “בשר כשר”, סיגריות, עוגיות ועוד מאכלים טעימים שאפילו לפני המלחמה לא זכינו לאכול שכמותם.

חלק ניכר מזה לקחו הקאפו והבלוקאלטסטה ובתמורה דאגו לנו לצריף נפרד וגם הגנו עלינו מפני רציחות וגנבות. את מה שנשאר, אכלנו בתערובת משונה של אבקת חלב עם מים, בשר, סוכר ועוגיות.

למחרת לקחו אותנו לאגף אחר של המחנה והודיעו שיעבירו אותנו לשוודיה בחסות נשיא הצלב האדום הבינלאומי, הנסיך ברנדוט. חילקו לכל אחד שלוש חבילות מזון של הצלב האדום שעליהן היה כתוב: “למנהיג היהודים ברוונסבריק”. בלי פיקוחם המחמיר של אנשי הס"ס, לא היתה החלוקה מסודרת, לכן למי שהיה די אומץ לרוץ, השיג יותר חבילות. בשל חולשתנו, הקושי היה לשאת את החבילות. למרות זאת קשרנו אותן בשמיכות וסחבנו אותן.

אני נזכר שבאותו היום פגשתי מכר – מכונאי מבית חרושת “זבר” בלודז'. הוא סיפר לי שהיה מרוצה ממה שקרה למנהל שלנו בגטו, מר פלמן, הצביע על גווייתו ואמר: “לפני מותו ביקש ממני שאכסה אותו בשמיכה שנפלה לארץ, אמרתי לו שילך למרישין”.

אחרי שאמר זאת, הפניתי לו את הגב. ואף־על־פי שאיבד באושוויץ אישה וילד, לא רציתי לשוחח עוד עם אדם שרק הנקמה במחשבותיו.

אחרי חלוקת החבילות, צעדנו לעבר הקרונות שהיו אמורים להוביל אותנו לשוודיה. האם זאת אמת? האין זאת עוד תחבולה של הגרמנים? למען האמת, כבר לא היה לי אכפת. עלינו לקרונות סגורים והתארגנו בתוכם. על הקרונות התנוססו שלטים של הצלב האדום־שוודיה.

הרכבת זזה. כולם היו כאילמים, שקועים באפתיה גמורה. איש לא האמין לסיפור על נסיעה לשוודיה. הרי כמה מכוניות וקרונות של אסירים שנכתב עליהם “אנגליה”, נשלחו היישר לתאי הגזים. נשענתי בפינת הקרון וניסיתי לחשוב על משהו אחר. פתאום זיהיתי לידי בחור בשם שפרלינג שעבד אתי בגטו שיחסי אתו היו תמיד טובים. התחלנו לדבר, וצירפנו את החבילות שלנו על רצפת הקרון. הייתי חלש כל כך שלא יכולתי לעמוד על רגלי ותקף אותי שיעול בלי הרף. כעבור זמן הרגשתי דם בפי ואליו הצטרף גם שלשול חזק. באותו רגע נעצרה הרכבת בתחנה קטנה. נהג הקטר פתח את ברז הקטר כדי להקל עלינו, ונשפכו מים חמים. למי שהיה עוד כוח, רץ לקחת אותם. אני לא יכולתי לרוץ, שכבתי באפיסת כוחות. שפרלינג הביא פח מלא מים חמים, ערבב קצת קפה וסוכר והשקה אותי. הרגשתי הוטבה. ביקשתי מאלוהים שירשה לי רק לחזות במפלת הגרמנים, היתר כבר לא היה חשוב. ידעתי שלא אחזיק מעמד, שאני עומד למות.

אחרי נסיעה של יומיים נעצרה הרכבת בין שתי תחנות. אנשי הס"ס אמרו שהתחנה הבאה הופצצה ועלינו להמשיך ברגל עד המחנה הקרוב סמוך ללוּדוויגלוּסט. נשענתי על שפרלינג וכך נשרכתי בדרך אף שלא היתה ארוכה. לצריפים המיועדים לנו לא היו גגות, הרצפה היתה רצפת חול, הקירות בלי טיח.

שפרלינג ואני הבחנו מיד שהקאפו במחנה החדש מוכנים לכול כדי לגנוב את חבילות הצלב האדום שלנו. כדי למנוע זאת חפרנו כמה בורות בחול והחבאנו בהם את קופסאות המזון שלנו. מעל הבורות שמנו את חבילות הצלב האדום הריקות, ואת הכול כיסינו בשמיכה. רוב האסירים עשו כמונו.

פעולת הקאפו לא איחרה לבוא. התחילו לצעוק עלינו וציוו שנצא מן הצריפים, בלי לקחת שום דבר. כשחזרנו לצריף, ראינו שהם הוציאו את כל מה שמצאו, ונשאר רק המזון שהחבאנו.

הדיזנטריה תקפה את רוב האסירים עקב ערבוב המאכלים שעשינו ברוונסבריק. למזלנו הרצפה היתה רצפת חול, וכדי להקל על עצמנו, קרענו את המכנסיים באזור האחוריים. איש לא רצה לצאת מהצריפים, מפחד שמא יגנבו את מזונו. אל הצריף שלנו צורפו שני בחורים שהועברו מוואטנשטט להילדסהיים. הם סיפרו שמתוך 150 האסירים שהועברו לשם, רק הם נשארו בחיים. את האחרים הרגו בזמן ההעברה. האוקראינים והליטאים קיבלו מהגרמנים פרוסת לחם תמורת כל יהודי מת. בצריף שלנו היו רק יהודים. האחרים לא נכנסו מפחד שמא נשיב להם כגמולם על מה שעשו לאחינו. כשנודע להם שאת כולנו תקפה דיזנטריה, הרתיחו הרוסים מים בפחים והציעו לנו אותם תמורת סיגריות. הם עמדו ליד הצריפים וצעקו: Kipiatok, שפירושו מים רתוחים.

האחד במאי, היום שקבעתי לשחרורי, הגיע, אף שאין לי מושג איך החזקתי מעמד עד אותו היום. הגרמנים הודיעו ששוב יעבירו אותנו, כי צבא בעלות הברית מתקדם. הם הציעו לאסירים הלא יהודים להילחם למען גרמניה תמורת מדים ונשק. הקאפו והבלוקאלטסטה, גם אלה שענדו משולשים שחורים וּורודים, התייצבו מיד.

ניתנו פקודות חדשות, ולפיהן היה עלינו לצעוד אל הרכבות שבסביבת המחנה. אני התיישבתי על הארץ, נשענתי על קיר הצריף ואמרתי לשפרלינג שלא אלך, כי אין לי יותר כוחות. קאפו אחד, כבר במדי הס"ס, הודיע: “מי שיישאר ימות”.

שפרלינג עזר לי לקום. נאחזתי בו והתקדמנו לכיוון הקרונות שהיו גדושים באסירים. בכל אחד היו בערך כ־150 “סחָבות אדם”. במאמצים רבים הצלחנו לקבל פינה בקרון. פתאום נשמעה המולה נוראה. אלה היו צעקות של יהודים מקרונות אחרים. הם ניסו לברוח מהאוקראינים ונורו למוות.

הקרון שלנו התמלא כל כך שלא היה אפילו מקום לשבת. למזלי עמדתי ליד דלת הקרון, ושפרלינג עמד לידי. שמר עלינו איש ס“ס שמן, על תרמיליו וחבילותיו, והוא התחיל לדבר אתנו ביידיש. לדבריו, לפני שהיטלר עלה לשלטון היה תמיד ידיד של היהודים וסחר אתם. הוא סיפר לנו שהיטלר התאבד ושהמלחמה נגמרה. האם זה נכון? תהינו. נשענתי על החבילות של איש הס”ס ונרדמתי מעייפות. כשהתעוררתי נעלם איש הס"ס ואתו חבילותיו, ואני ישנתי ברווחה במקום מושבו. באותו לילה, ליל ה־2 במאי 1945, נחנקו רבים מהאסירים מכובד משקלם של אלה ששכבו עליהם. אחד מהם היה הרב ההונגרי הצדיק שבווֹכהלדה היה רוחץ את המתים לפי כללי ההלכה היהודית.

מתוך אדישות גמורה חשבתי רק איך לצאת משם, איך להיחלץ מבין הגוויות שהיו סביבי. פתאום שמעתי צעקות: “טנקים! טנקים!”. במאמץ אדיר התרוממתי והסתכלתי החוצה. ראיתי טור של טנקים מתקרב, ועליהם כוכבים מחומשים לבנים, ובגללם חשבתי ברגע הראשון שאלה טנקים רוסיים. לא ידעתי שלאמריקנים היה סמל דומה.

האסירים התחילו לעזוב את הקרונות ולרוץ לקראת הטנקים. הגרמנים קראו להם לחזור, ואיש ס"ס אחד לקח תת־מקלע וירה בהם. אלא שהאסירים הרוסים תפסו אותו, ובמו ידיהם קרעו אותו לגזרים. שאר הגרמנים זרקו את כלי נשקם. הרוסים התחבקו וצעקו בשמחה: Hurra! Hurra!

אנחנו היהודים לא צעקנו, רק בכינו ובכינו בלי הפסק.

אפילוג – נעילה

בדרך נס הצלחתי להישאר בחיים, כמו עם ישראל ששרד את כל הרדיפות, האינקוויזיציות והפוגרומים. יום יום אני מודה לאלוהים על המתנה הזאת; על החיים ועל האושר שעד היום הם מנת חלקי.

בזמן המלחמה דבר אחד עזר לי לשרוד, והוא הרצון העז לחזות במפלת הגרמנים ולהיות חופשי לפחות רגע אחד. אחר כך לא היה אכפת לי למות.

היטלר מת, הימלר מת ואתם רבים אחרים. אני נשארתי בחיים. גרמניה הנאצית התמוטטה, ואילו העם שלנו הוסיף להתקיים, והיה נכון להתחיל הכול מחדש.

רצוני שספר זה יוכיח לעולם שגם אנחנו, היהודים, הננו בניו של האל וזכאים לחיים ולשלום; זכאים לבנות את עתידנו ככל העמים.

ולוואי ופרק זה – שלא היה לו אח ורע בהיסטוריה האנושית – של רדיפות אכזריות והרג של עם או גזע כלשהו על פני הארץ, יהיה האחרון.

הילדה מרים בריק נכלאה עם אלפי יהודים בגטו לוצק, נמלטה ממנו והסתתרה בבור עם אמה – אביה כבר נרצח בידי הגרמנים – עם אחיה ועם קרובי משפחה אחרים. מרים הילדה חירפה את נפשה ויצאה מן המסתור לקבץ נדבות בכפרים כדי להציל את קרוביה ממוות. כמו ילדים רבים בזמן השואה, נאלצה להילחם על חייה באמצעות אימוץ דת זרה.

סיפורה של מרים – הוא סיפור של אופטימיות ואהבת החיים. היא הצליחה לשרוד בדרך נס, ובכוח הרצון התגברה על התלאות ועל הסבל שהותירו את חותמם עליה ונחלצה ממעמקי הייאוש. לאחר המלחמה חזרה אל אמונתה ואל עמה וחידשה את לימודיה. מרים היתה תלמידה מצטיינת ולאחר מכן מורה שהקנתה לתלמידיה ולילדיה ערכים של מסורת ישראל ואהבת ישראל. בעדותה האותנטית, הנמסרת בפשטות הנובעת מעומק הלב, המחברת משכילה לשתף את הקורא בקורותיה, בכאבה ובניצחונה.

בגעגועים ובהוקרה, אני מקדישה את הספר להורי היקרים, לאַחַי ולבני משפחתי שנספו בשואה. לכל אלה שעזרו לי לשרוד במלחמה וסייעו לי, בדרכים שונות, לחיות את חיי בכבוד ובהגינות.

ספרי מוקדש גם לנספים שלא נותר מי שינציח את זכרם. “גם סיפור הוא מצבה” כתב המשורר נתן יונתן באחד משיריו. לכן כשאין מצבה, אין קבר שניתן להניח עליו אבן או פרח, תשמש עדות זו מצבה לזכרם.

השיבה לנוף ילדותי

24 בספטמבר 2002

שריקת הקטר בישרה את יציאת הרכבת מהתחנה הראשית של ורשה לכיוון חֶלְם. העיר הזאת, הנמצאת בגבול שבין פולין לאוקראינה, ידועה מהפולקלור שלנו ובייחוד משלום עליכם שכתב סיפורים רבים על “חכמי חלם”.

החלפנו רכבת ועלינו לרכבת אוקראינית, שבדרכה לעיר קייב עברה בעיר הולדתי, לוצק (Łuck). היה אביב. הנוף מסביב הזכיר לי את ימי ילדותי. בעונה זו של השנה, באזורים הכפריים בפולין, הנוף יפה מאוד. השדות חרושים וזרועים, כל חלקה מעובדת בצורה גיאומטרית שונה וצבועה בגוונים שונים של ירוק וצהוב. שדות החיטה המצהיבים, השעורה, תפוחי אדמה, ושאר ירקות. הקרקע המיועדת לחקלאות מנוצלת באירופה עד תום.

הרכבת עברה דרך כפרים ועיירות שונות, והשמות שהופיעו על השלטים בתחנות הרכבת היו מוכרים לי היטב: אוטווצק, אוֹפָטוֹב, חְרוּבְיֶשוֹב, כולם נושאים עִמם זיכרונות עצובים. משך דורות גרו באזורים אלה רבבות משפחות יהודיות. בעיירות אלה (“שטעטלאך”) תססו חיים יהודיים. במשך דורות חיו היהודים בשלווה בשכנות עם העם הפולני. בעבר הוזמנו היהודים על־ידי מלך פולין, קָזִימִיר הגדול (1309–1370), כדי לפתח את המסחר בפולין. הם השרישו שורשים בפולין, אך שמרו בה בעת על דתם, על מסורתם העתיקה ועל ערכים ומנהגים יהודים.

אולם כעת הכול השתנה. לא נותר זכר לחיים היהודים התוססים שהיו שם. אפילו בהשוואה לימי ילדותי חלו שינויים מפליגים. הכפרים והערים הקטנות קיבלו מראה יפה יותר. הבתים הישנים בעלי גגות קש מטים ליפול, פינו את מקומם לבניינים חדשים ומודרניים. הרחובות הורחבו. הכיכרות, שבהן נהגו האיכרים למכור את תוצרתם בימי השוק, הפכו לגנים מטופחים.

אלא שבשבילי הנסיעה לפולין איננה טיול סתמי של תיירים. ארץ זו אינה יכולה להיחשב עבורנו כאתר תיירות, ואיננו יכולים להתפעל מנופיה מבלי שניזכר באירועים הטרגיים שאירעו בה. אמנם קיבלו אותנו יפה ולא הרגשנו באנטישמיות הרוחשת עדיין בפולין. אבל אני בשום פנים ואופן לא הייתי יכולה לחזור לגור בארץ הזו, שכל מקום בה מזכיר לי סבל ומוות. חזרנו לפולין לאחר שנים רבות כדי להזיל דמעות, להתפלל ולהדליק נר נשמה לזכר ההורים, האחים והקרובים שלנו שנספו על אדמת פולין.

ביקרנו במחנות הריכוז והמוות שבהם הושמד עמנו. במשך שעות התהלכנו כשראשינו רכונים, היינו שפופים ומדוכאים מאוד. אינני יודעת כיצד הצלחנו, אחרי מה שראו עינינו, להמשיך בחיי היומיום, כיצד הצלחנו לחייך שוב…

ביקרנו באושוויץ, המחנה שבו מיליוני אנשים עברו עינויים נוראים ונרצחו. מי שלא היה שם בתקופה הנאצית, לא מסוגל להבין ולהרגיש את הסבל הנורא. סבל זה, כשמכפילים אותו במיליוני קרבנות – אינו נתפס ואינו ניתן לתיאור. לפי מחקרים אחרונים, נספו באושוויץ כ־1.5 מיליון אנשים, רובם יהודים.

בעלי נלקח ביוני 1944, מגטו לודז' לאושוויץ. שם היה עֵד לאכזריות שלא תתואר. הוא לא יכול היה לעצור את התרגשותו ובכה בזכרו את המקום שבו הפרידו אותו מאִמו. בפעם האחרונה שראה אותה, כשסחבו אותה לתאי הגזים, היא המשיכה להתבונן בו עד שנעלמה מעיניו. בעלי בכה שוב כשראה את הצריף שבו התגורר. שם היה אסיר בתנאים בלתי אנושיים של רעב וסבל איום. ראינו את קיר המוות, את תאי העינויים שאליהם הושלכו אסירים בגין “חטא” שכביכול חטאו, שם עינו אותם עינויים נוראים עד למותם. נכנסנו גם לתאי הגזים.

מחנה אושוויץ משמש כמוזיאון בן־לאומי ובו חלונות ראווה גדולים מלאי נעליים של מבוגרים וילדים, קָבַיִים, איברים מלאכותיים, צעצועים, אין סוף משקפיים, תמונות ושיער של הקרבנות. המבקרים: מבוגרים, צעירים רבים, אנשים מארצות שונות, ניצולי שואה, צוענים שמשפחותיהם נספו אף הם באושוויץ, באים לתת כבוד לזכר הנספים.

למחנה המוות טרבלינקה, העבירו 300,000 יהודים מגטו ורשה, ביניהם את הד"ר יַנוּש קוֹרְצַ’ק ואת היתומים שלו. המחנה הזה נחרב לגמרי על־ידי הגרמנים כדי למחוק את שרידֵי האכזריות. הגענו לטרבלינקה ביום ראשון בבוקר. לא היתה שם נפש חיה. רק אנחנו והאבנים. אלפי אבנים מכל הגדלים והצורות. כל אחת מסמלת עיר, כפר או יישוב אשר ממנו לקחו קרבנות למות במחנה המוות. עברנו בין האבנים בשביל שהובילו בו את היהודים אל תאי הגזים. הרגשנו כאילו אנו דורכים על גחלים בוערות. הרגליים שלי להטו והלב נקרע לגזרים מכאב. ומסביב שפע צמחייה, עצים גבוהים ויפים, הכול ירוק ורענן. טרגי מאד להיווכח שהטבע לא נרעד מהאכזריות. השמש המשיכה לזרוח והגשם השקה את הקרקע הפורייה המכוסה אפר אנושי…

מרחוק ראינו כמה דמויות, שתי נשים ושלושה ילדים התקרבו. הם הגיעו לאנדרטה הגדולה שהוקמה בין האבנים. הנשים והילדים הדליקו נרות, יישרו את הנרות העקומים והדליקו מחדש נרות שכבו. הם נשארו שם זמן מה ואחר כך הלכו להם. הסתכלנו בהם כשהתרחקו, אך חסר לנו האומץ לשאול אותם מי הם. נדמה היה שהיו אלה מלאכים.

לא ידעתי שמחנה ההשמדה מַיידנק, תאי הגזים והקרמטוריום שבו, נמצא כל כך קרוב לעיר לובלין. מאז תום המלחמה גדלה לובלין וכיום היא נוגעת בשולי המחנה הנאצי. מהכביש אפשר לראות את במת הזוועה. המחנה נשאר כשהיה. הצריפים נשארו על תִלם, הקרמטוריום מכיל עדיין שלדים של אנשים שלא נשרפו בשלֵמותם. במיידנק, הופתעו הנאצים על־ידי ההתקדמות המהירה של הצבא הסובייטי ולא הספיקו למחוק את שאריות הרצח. במצבת הזיכרון, המָאוֹזוֹלֵיאוֹן, מכסה כִפת זכוכית על הר ענקי של אפר אנושי ובו רסיסי עצמות. זאת העדות הבלתי מוכחשת, המעידה על רצח־עם שאירע במקום, ומשמשת אזהרה לאנושות כולה.

במשך הנסיעה חשבתי בלבי: “מה אנחנו עושים ברכבת הזאת?” כל עוד הפריד “מסך הברזל” בין הארצות הסוציאליסטיות לשאר העולם, לא האמנתי שיבוא יום ואחזור לעיר מולדתי. אולם אחרי התפצלותה של ברית־המועצות, כשהתאפשר להגיע למקומות האלו, רציתי להגיע לשם. ידעתי שיהיה לנו קשה, אבל רציתי לתת כבוד למשפחתי שנספתה שם. לא היה לי מנוח, הפצרתי בבעלי לנסוע לפולין והוא הבין אותי ותמך בי. הוא ליווה אותי למה שנראה יותר כ“חלום בלהות” מאשר לנסיעה להזכר בעבר.

הרכבת הפולנית הנקייה והנוחה, הביאה אותנו לעיר חֶלְם. משם היה עלינו להמשיך לעיר הולדתי לוצק הנמצאת כיום באוקראינה.

העיר לוצק

לוצק היא אחת הערים העתיקות בווֹלין אוקראינה. ממחקרים היסטוריים וארכיוניים עולה שהעיר נוסדה בשנת אלף אחרי הספירה. שמה נובע מהשבט לוצ’ני שהשתקע שם. בשנת 1320, נכבשה העיר בידי הנסיך הליטאי גֶדִימִין והוא מסר אותה לבנו הנסיך לוּבַרְט שנשבע לו אמונים. לוברט בנה בלוצק מבצר להגנתה.

במאות הארבע־עשרה והחמש־עשרה אזור וולין שגשג, כי דרכו עברו שיירות סוחרים שהביאו סחורות מהמזרח לארצות המערב. בימי שלטונו של הנסיך לוברט, לא גבו מִסים מהסוחרים שעברו דרך העיר, לכן התעשרה העיר מאד והיתה לאחת הערים המפותחות בסביבה. עושרה הביא לה אויבים וסכנות, ומושלים שונים ניסו לכבוש אותה. בשנת 1595 פלשו אליה הקוזקים אשר ביצעו טבח בתושביה.

היהודים היו בלוצק כנראה מהמאה הארבע־עשרה. בתחילה הם השתקעו בקרבת העיר, מאחר ואסור היה להם לגור בין חומותיה. לנוכח המסחר שהתפתח, גם הם התעשרו והרגישו בטוחים למדי. כעבור זמן קיבלו היהודים רשות לגור בעיר עצמה. ב־5 במאי 1626 העניק המלך ליהודי לוצק זכות לבנות בית כנסת גדול בעיר. בית כנסת זה שנחנך ב־1628 היה מהגדולים והמפוארים מסוגו בפולין.

במשך מאות שנים היו חיים יהודיים בלוצק. הקהילה היהודית היתה מאורגנת ומסודרת וקיימה רשת מסועפת של מוסדות חינוך, תרבות ועזרה סוציאלית. ערכים יהודיים נשמרו: ערבות הדדית, ביקור חולים, הכנסת כלה, גמילות חסדים, ניחום אבלים ומנהגים נוספים. הקהילה תמכה במוסדות פילנתרופיים, הקימה בתי כנסת ובתי־ספר, טיפלה בזקנים, בחולים וביתומים. היו בלוצק סוחרים, בעלי מקצועות חופשיים, בעלי מלאכה ופועלים יהודים. היו משכילים ובורים, רחבי לב וקמצנים, היו גם יהודים עשירים בלוצק, אבל רובם היו אנשים קשי יום שנאבקו מבוקר עד ערב כדי לפרנס את משפחותיהם.

בשנת 1939 היו בלוצק כ־18,000 יהודים, (כ־45 אחוזים מכלל תושבי העיר). הם סבלו מאנטישמיות סמויה מצד השלטונות וכן משכניהם האוקראינים והפולנים. אך למרות הרדיפות והתנאים הקשים, הם לא זנחו את הדת ואת מסורת ישראל.

לוצק היתה עיר ואם, ושימשה מרכז לעיירות ולכפרים שמסביב לה. גם כיום עומדת העיר על תִלה, אבל לא נותרו בה יהודים. הגרמנים ועוזריהם רצחו במבצר לוברט ובפוֹלָנְקָה¹ כמעט את כל תושביה היהודים של העיר לוצק.

ילדותי

בהסתכלי מבעד לחלון בקרון הרכבת, נזכרתי בילדותי. הייתי כבת חמש או שש כשאמא לקחה אותי עמה להבראה בשְצַ’בְנִיצָה שבהרי הקרפטים. המקום ידוע באתריו הרפואיים. אמא סבלה מאסתמה ולעתים קרובות היו לה התקפים. על אף המצב הכספי הדחוק, לא חסך אבא משאבים ואִפשר לה לנסוע. עד היום אני זוכרת את המקום היפה השוכן בין ההרים. שכרנו חדר בבית איכרים, ואת ארוחת הצהרים אכלנו במסעדה קטנה. בימים ההם, הרגשתי את עצמי כילדה המאושרת בעולם. לארוחות ישבתי עם המבוגרים וכולם שיבחו אותי על התנהגותי הטובה. טיילתי עם אמא בגן המטופח ושתינו מים מינרליים מכוס בעלת צינורית קטנה. הכל היה חדש עבורי.

אני נזכרת שהמבוגרים שוחחו ברצינות ובדאגה על פלישת גרמניה הנאצית לחבל הסודטים בצ’כיה, ממש מעבר להרי הקרפטים.

חזרנו הביתה עליזות וטובות לב. בדרך חזרה הייתי קצרת רוח, אצה לי הדרך כי מיהרתי לראות את אבא ואת אחי הקטן מוֹנְיֶק. קנינו בשבילו מתנה, מקל חרוט שהוכן על־ידי אנשי המקום.

בסוף הקיץ, כשהתחילו הלימודים התחלתי ללמוד בבית־ספר. ההורים רצו שאלמד בבית־הספר היהודי “תרבות” אבל מסיבה כלשהי רשמו אותי לבית־ספר עירוני כללי. הוא היה ברחוב הראשי של העיר, ברחוב יָגֶלוֹנסקה, סמוך לבית המשפט. אהבתי מאד את הלימודים וגם את המחנכת שהיתה סבלנית ונעימה לכל התלמידים, ללא הבדלי דת וגזע. מדי בוקר בבוקרו, בטרם החל השיעור הראשון, התפללו התלמידים הקתולים. אנחנו, התלמידים היהודים, היינו צריכים לעמוד בשקט ולהמתין. שיעורי דת ניתנו בנפרד, המורה שלנו לדת היהודית סיפר סיפורים מהתנ"ך שהקסימו אותנו.

אבא שלי, יעקב בְּרִיק, עסק במסחר. מכיוון שהיה הבן הבכור עזר לסבתא לפרנס את המשפחה. היא מכרה קמח ותבואות במכולת קטנה. סבא שלי, כנהוג במשפחות דתיות, הקדיש את זמנו ללימוד כתבי הקודש. הכניסה לחדרו היתה אסורה לילדים, כדי לא להפריע בעת לימודי הקודש.

גרנו ברחוב בוֹלֶסְלָוָה חְרוֹבְרֶגוֹ בבית מספר 46, ברחוב הראשי של השכונה ווּלְקָה. זה היה בניין קטן, בחזית הבית היו ארבע חנויות. הדירה שלנו נמצאה מאחורי החנויות. החלונות והדלת פנו לרחוב צדדי קטן. גרנו תחת קורת גג אחת עם הסבים, הורי אבא, יצחק וחנה, אבל בדירות נפרדות.

במרתף היו דירות מושכרות לשתי משפחות. שם היה גם מחסן עצים. מדי פעם הגיעו אלינו עגלות גדולות עמוסות עצים להסקה. האנשים שהביאו אותם, עבדו במסורים ובגרזנים, חתכו את בולי העץ למידות מתאימות להסקה, וסידרו אותם במחסן. כשהגיע קונה, נהג סבא להפסיק את הלימוד ולרדת עם הקונה למחסן כדי לשקול את העצים. לאחר מכירתם היה חוזר לספרי הקודש שלו.

בימי חמישי הגיעו לביתנו עניי העיר וסבא היה מחלק להם נדבות. סבתא היתה אישה אדוקה, מסורה למשפחתה ופעילה מאד. לאחי ולי, הנכדים שגרו קרוב אליה, היתה מעניקה אהבה רבה ותשומת לב. מהמכולת הצנועה שלה הצליחה לגדל חמישה ילדים. הבת הבכורה מרים, עברה לאחר נישואיה לגור בארצות־הברית. את מכתביה קראו כולם שוב ושוב. סבתא היתה מאושרת כשהגיעו מכתבים ותמונות מחמשת הנכדים שגרו בניו־יורק, כולם מוצלחים ולבושים יפה. מפעם לפעם, היתה הדודה מרים שולחת גם כמה דולרים להוריה. שני אחיו של אבא, משה ומרדכי, נסעו לארץ־ישראל עם תנועות נוער, עוד בשנות השלושים. סוֹסְיָה, אחות אבא, נישאה לאדם טוב ומצליח בעסקיו. הם גרו בעיירה סמוכה ללוצק, בשם קוֹפָצֶ’בקה.

אבא שלי נשאר עם הוריו ועבד בחנות המכולת גם לאחר נישואיו. כשסבתא סגרה את החנות, פנה אבי למסחר, מכר חיטה וקמח בסיטונות.

גם אמי באה ממשפחה גדולה. כשאני מסתכלת בתמונתה הישנה של סבתא, שֶיינדל גייער, אֵם אמא שלי, מוקפת בשבעת ילדיה: שלמה, חנה, אהרן, טויבה (אמא שלי), סוסיה, אתל ופרומה, אני מעריצה את החריצות, החיונית והמרץ של האישה הזאת. על אף שנתאלמנה ונשארה עם שבעה ילדים קטנים, הצליחה לגדל אותם ולחנכם למצוות ולמעשים טובים. והימים ימי מלחמת העולם הראשונה והתנאים קשים מאוד. חמשת בנותיה היו יפות, במיוחד הקטנה שבהן, פרומה, שהיתה ממש יפהפיה.

לסבתא היתה חנות נעליים וכשהילדים גדלו הם עזרו לה בחנות. דודה חנה, בתה הבכורה, נהגה לנסוע לעיר הבירה ורשה, ולקנות שם סחורה לפי העונות והאופנה. היא היתה סוחרת גדולה. כשהתחתנה, פתח הזוג הצעיר חנות נעליים נוספת.

שני הבנים של סבתי, עזבו את בית אִמם בגיל צעיר. הבכור התחתן וגר בעירנו. לזוג לא היו ילדים. הדוד היה סוחר פרוות וראה ברכה בעמלו, הם היו די עשירים. אִתם לא היו להורי יחסים לבביים, לעתים רחוקות היינו מבקרים אותם. הדוד השני אהרן, חי כמה שנים בארץ־ישראל, אחר כך עבר לגור עם משפחתו בברזיל.

לא הכרתי את סבתא רבא שלי, אם סבתי, רייזל. במשך שנים היא גרה עם בתה ועזרה לה לגדל ולחנך את הילדים. בעוד בתה מנהלת את חנות הנעליים, הייתה רייזל מנהלת את המשפחה. כולם נשמעו לה, כיבדו אותה וצייתו לדבריה. רייזל היתה אישה חכמה ומשכילה, בקיאה בספרי הקודש. אפילו בזמנים ההם, כשנשים לא נהגו ללמוד, היא ידעה את התורה ופירושיה.

כשהיינו קטנים, היינו מבקרים את בית סבתא, בכל שבת הלכנו אליה ברגל. הילדים שמחו מאד כי שני זוגות הדודים וילדיהם גרו באותו הבית, וכך היתה לנו הזדמנות לשחק יחד. לדודה סוסיה היו תאומים: דוד ורייזלה, ולדודה פרומה, היה בן וגם שמו היה דוד. כדי לכבד את זכר אביהם, כל בני סבתי נתנו את השם דוד לבנם הבכור, וכשנולדה בת, קראו לה דבורה. הבת של הדוד אהרן נקראת דבורה ולי נתנו שני שמות: מרים־דבורה. במשפחת אבי קראו לי מרים, ואילו במשפחת אמי – דבורה.

בשבתות היו המבוגרים מתכנסים בבית סבתי, סביב השולחן הגדול,שתו תה ואכלו עוגות שסבתא הכינה לשבת. אנחנו הילדים נהגנו לשחק, ומשום מה נהגנו גם לרוץ מסביב לשולחן.

למרות שהורי לא היו דתיים כמו הסבים שלנו, הם כיבדו את חוקי הדת והיו מסורתיים. מדי שבת בבוקר, מוֹנְיֶק אחי ואני, ליווינו את אבא לבית הכנסת בשכונה שלנו, לתפילת השבת. כשהמבוגרים התפללו שיחקנו בחצר בית הכנסת. בחגים היה בית הכנסת מלא מפה לפה. הגברים עטופים בטליתות, התפללו באולם הגדול של בית הכנסת, לשם היה מותר לילדים להיכנס. בקומה העליונה, ב“עזרת נשים”, היה צפוף ומחניק. הנשים שמעו את התפילות דרך חלונות קטנים. אמא, ובייחוד השכנה שישבה לידה, לא הרשו לנו להפריע ושלחו אותנו תמיד החוצה.

בראש השנה אהבתי לשמוע את תקיעת השופר. באותה השעה היה שקט גמור בבית הכנסת, המתפללים הניעו רק את השפתיים ולחשו את התפילות בהתרגשות.

כאשר היו אומרים “יזכור” נהגו לשלוח את הילדים מחוץ לבית הכנסת, כי היתה זאת תפילה מאד עצובה והיו מבוגרים שהזכירו את קרוביהם ובכו על מותם. נוכחות הילדים שהוריהם היו בחיים היתה אסורה במשך התפילה הזאת. בחצר בית הכנסת היינו, אנו הילדים, מפסיקים את המשחקים מתוך רגשי כבוד ודרך־ארץ.

היו לי חברות אחדות שגרו בשכנות, במיוחד אני זוכרת את רִיבְצְיָה. היא גרה בבית עם גינה, ובחצר שלה אהבנו לשחק כאילו אנחנו מוכרות בשוק או בחנות. אילתרנו מאזניים, פיסות נייר שימשו בתור כסף, וכל מיני צמחים ועלים היו “ירקות” שמכרנו. כשהמבוגרים הפתיעו אותנו בעודנו שקועות במשחק הם היללו את חוש היצירה והמקוריות שלנו.

ליד ביתנו היה בית מלאכה לתפירה. זה היה בית צנוע, ששימש גם מקום מגורים. שם תפרו שמלות לנשים עשירות בעיר. שלוֹש האחיות: סטיסיה, אלקה ומלכה ועוד שותפה אחת, גוטה, היו בעלות בית המלאכה. תופרות מומחיות במקצוען. הן היוו את משפחתי השנייה. בחורות מתלמדות ביצעו את העבודות המשניות. כולן אהבו אותי ואימצו אותי בתור קמע. כשהייתי קטנה נהגתי לבלות זמן רב בחברותן; שמעתי סיפורים ושרתי אִתן. מפיסות הבדים שנשארו הייתי “תופרת” שמלות לבובות שלי. לעתים קרובות הן לקחו אותי לטיולים.

כשאלקה נפטרה, ואני עדיין ילדה קטנה, בכיתי וסבלתי מאד. הי מתה ממחלה קשה שלא היה לה מרפא בתקופה ההיא. זו היתה האבדה הראשונה שלי, מותה של מישהי שאהבתי מאד. במשך זמן רב לא יכולתי להתקרב לביתן, כל כך כאבתי את מותה.

סטיסיה עזבה את פולין ועברה לחיות בברזיל, בהיותי קטנה מאד עדיין. את גוטה אהבתי במיוחד. אני זוכרת כשלקחה אותי ואת אחי מוֹנְיֶק, לבלות את הקיץ בכפר נופש שנקרא הֶלֶנוּבְקָה.

גוטה ואמהּ גרו לא רחוק מביתנו, בבית קטן, פשוט וצנוע, מסודר ונקי מאד. בקיץ, נהגנו מוניֶק ואני לשחק בגינתן מלאת הפרחים הצבעוניים. חדשים אחדים לפני² פרוץ המלחמה, נסעה גוטה להצטרף לחתנה בברזיל.

לאחי מוניק היו חברים משלו שגרו בשכונה שלנו, אולם הם לא רצו ילדות בחברתם ולכן לא שיחקתי עמם.

בחורף היה אבא מוריד את המגלשה שבמשך חדשי הקיץ היתה בעליית הגג והיה לוקח אותנו לטייל. גלשנו על השלג במורד הגבעות, לבושים בבגדי חורף מתאימים. עשינו גם בובות שלג עם ילדים נוספים מהסביבה.

רוב הזמן התנהלו חיינו בתוך הקהילה היהודית, אבל בבית־הספר או ברחוב, שמעתי פעמים רבות פרחחים פולנים צועקים אלינו:

“Precz z Zydami”! “Zydzi do Palestyny”! “החוצה יהודים!” או “יהודים לפלשתינה!” לא שמתי לב אליהם כי אז טרם הבנתי את הדברים.

במהלך שנת הלימודים הראשונה שלי, החליף אבא את עבודתו. חנות אחת מהחנויות שבבניין שלנו התפנתה והורי החליטו לפתוח שם חנות בדים. אנחנו הילדים רצינו מאד שתהיה זאת חנות ממתקים ושוקולד. המקום עבר שיפוצים, סידרו מדפים וחלון ראווה. אבא נסע לעיר אחרת והביא ארגזים רבים של סחורות. הכול סודר על המדפים. בחלון הראווה הציגו את הבדים היפים. החנות נפתחה בחורף של 1938 –

1. היינו מאושרים. אמא ואבא עבדו בחנות, כשהרשו לנו גם אנחנו, אחי ואני, “עזרנו” בחנות.

באותה השנה קרה עוד דבר חדש במשפחתנו: נולדו לנו עוד שני אחים תאומים. הרשלה, כהה שער ועיניו כחולות, ודוד, בעל שער בהיר ועיניו כהות. אחי מוניֶק ואני התחלקנו בהם: הרשלה היה “שלו” ודוד “שלי”. עם הולדת התאומים חלו, מדרך הטבע, שינויים מפליגים במשפחה. מוניֶק ואני כבר לא היינו מרכז תשומת הלב, שעברה לקטנים שדרשו את זמנה של אמא וגם של העוזרת. מכיוון שאמא נאלצה להיות בחנות, היה עלי לשמור על התינוקות ולנענע אותם בעריסה גדולה.

מיד אחרי היוולדם נהגו לעטוף אותם ברצועות לוחצות “כדי שהרגליים לא תגדלנה עקומות”, מנהג שרווח בפולין בתקופה ההיא. עקב אי הנוחיות, הם בכו מאד. אני ריחמתי עליהם, הייתי שרה להם שירים ביידיש ובפולנית, מנענעת את העריסה עד שנרדמו. כעבור זמן, כשאמא הורידה את הרצועות, הם נעשו יפים ושמנמנים.

כשהרשלה ודוד גדלו הם החלו להבין את המשחקים שמוֹניֶק ואני שיחקנו אִתם. אמא נהגה לקחת אותם לטיול בעגלה, אני החזקתי אותה מצד אחד ואחי בצד האחר. אמא היתה מאושרת כשהשכנים התפעלו מילדיה.

כשהתינוקות יכלו לשבת הם נהגו לגרד את הקיר שליד העריסה, לקלף את הטיח ולאכול אותו. תחילה הרחקנו את העריסה מהקיר, אבל אז מישהו אמר שהם אוכלים טיח מחוסר קלציום בגופם. השארנו את עריסתם במקומה והקיר היה מלא חורים.

פעם עשתה אמא אמבטיה להרשלה וביקשה מהעוזרת הפולנייה שתביא מים חמים. הבחורה הביאה ושפכה את המים הרותחים על התינוק. היה נורא! אחי הקטן ניכווה קשה. הזעיקו מיד את הד"ר פלון, רופא ילדים, הוא שם משחות ותרופות וחבש אותו. גוף התינוק היה מכוסה פצעים, הוא לא פסק מלבכות ואנחנו יחד אִתו.

ההורים שלי אמרו שהעוזרת עשתה זאת בכוונה, כי לא היתה זאת הפעם הראשונה שעזרה ברחיצת התינוקות, ופיטרו אותה. כולנו, אפילו הדודות שלי היו באות כדי לטפל בתינוק. ימים קשים היו אלה.

גם מבחוץ הגיעו שמועות רעות. כולם דיברו על מלחמה. אנחנו הילדים לא הבנו את פשר הדבר. אני תיארתי לעצמי שמלחמה מתרחשת על גגות הבתים.

עד אז, המאורע המפחיד ביותר שחוויתי היו רעמים בימי סערה וגשם. בשעת הרעמים הייתי בוכה בפינה ונאחזת באמי. כדי להרגיע אותי היתה סבתא חנה ממלאת כוסות מים ושמה אותן על החלונות. “זאת סגולה נגד הרעמים” היתה אומרת, ודבריה הרגיעו אותי.

רוחות מלחמה

מדי יום ביומו הלכו ורבו השמועות אודות מלחמה בין גרמניה ופולין. על אף שלא הרשו לילדים לשמוע את השיחות, שמענו אותן בכל מקום. לא ניתן היה להימנע מזה. כולם שוחחו, פירשו וניבאו… רוחות המלחמה נשבו כבר חודשים רבים לפני כן, המילה “מלחמה” היתה כבר באוויר.

ולמרות השמים המתקדרים מעל ראשנו המשיכו האנשים לחיות באשליות. רבים טענו שהיטלר לא יעז לתקוף את פולין מפני שהיתה בעלת ברית של צרפת ואנגליה. כולם רצו להאמין בכך כדי להירגע.

לקראת סוף הקיץ, לאחר החופש הגדול, היינו מוכנים לחזור ללימודים. אולם אז ביום 1 בספטמבר 1939 הגיעה השמועה שהצבא הגרמני תקף ופלש לפולין. יחידות הפרשים של הצבא הפולני לא יכלו לעצור את הטנקים הגרמניים החדישים. תוך שבועות אחדים נכנעה פולין כולה. עולמם של המבוגרים חרב עליהם. אני זוכרת את הבעת הפנים המודאגת של ההורים שלי. האנשים התאספו בקבוצות ו“ניתחו” את ההתרחשויות ששמעו ברדיו. כולם היו חרדים מאוד.

בימים הראשונים של המלחמה, הפציצו מטוסים גרמניים את עירֵנו. פחדתי מאד. כבר לא היו אלה רעמים שהטילו עלי פחד. באותם ימים היו הסבים שלי בבית הדודים בקוֹפָצֶ’בקה, שם הם נהגו לבלות את חודשי הקיץ. כדי להגן עלינו, החליט אבא לשלוח גם אותנו לשם. הוא שכר עגלה רתומה לסוסים, העמיס עליה חבילות וחפצים ואנחנו יצאנו לעיירה שקטה יותר ובטוחה מפני ההפצצות. אבא נשאר בעיר.

אני זוכרת את ההערות האכזריות של האוקראינים בראותם את עגלות הפליטים היוצאות מהעיר: “היטלר ישיג אתכם!” וגם: “לא יעזור לכם לברוח, היטלר כבר בא לגמור עם כולכם!” המבוגרים הבינו את הקריאות ואת האיום המשתמע מהן. אני לא הבנתי, אבל כשראיתי את אמא כל כך עצובה ומודאגת, הבנתי שמצבנו רע מאד.

בעיירה קופצ’בקה, יחד עם הדודים, הסבים ובני הדודים, לא הרגשנו פחד. לפחות אנחנו, הילדים, שיחקנו יחד נטולי דאגות.

יום אחד הגיעה בשורה טובה וכולם נשמו לרווחה. היטלר וסטלין כרתו ברית וחילקו את פולין ביניהם. למזלנו עבר האזור שלנו, ווֹלין, לידי השלטון הסובייטי. האוקראינים שמחו, ליהודים היה זה נס גדול בהאמינם שניצלו מהגרמנים. הפולנים נחלו מפלה, הם איבדו את השלטון ואת עצמאותם, מדינתם חולקה בין גרמניה לברית־המועצות.

חזרנו הביתה ללוצק והחיים החלו לחזור כמעט למסלולם הרגיל. בימי הקרבות הופצצה העיר שלנו כמה פעמים. משפחות וידידים, יהודים ונוצרים, בכו על הקרבנות.

לאחר חלוקת פולין, סומן הנהר בוג כגבול בין שתי הארצות. רבבות אנשים, במיוחד יהודים, התחילו לברוח מזרחה לחצות את הבוג מהצד הגרמני לצד הקומוניסטי. רוב הפליטים היו צעירים שעזבו את בתיהם ומשפחותיהם ועברו לצד הרוסי. העיר לוצק נתמלאה אלפי פליטים יהודים שברחו מאזורי הכיבוש הגרמני. הקהילה היהודית התגייסה כדי לאכסן אותם בבתים ולאפשר להם, ולוּ מקלט זמני, כי החורף כבר עמד בפתח ועמו השלג והקור.

כמעט בכל בית התארחו פליטים. אצלנו היתה בחורה צעירה בת 18 או 20 בשם הלה. היא היתה יפה ועדינה. ההורים שלי התייחסו אליה באהדה ובתשומת לב, כאילו היתה בת בית. גם אנחנו, הילדים, אהבנו אותה. בתחילה היא עזרה לאִמי במשק הבית ובטיפול בתאומים הקטנים. בהיותי הבת היחידה בבית, קינאתי בה לפעמים, כי היא היתה כבר גדולה והשתתפה בשיחות ובדיונים עם הורי.

להלה היו רגעים של עצבות וייאוש. הוריה וכל משפחתה נשארו בצד השני של הגבול והיא דאגה להם. היא הצליחה לברוח עם אחותה אבל בדרך, עקב המהומה, הן איבדו זו את זו. הלה בכתה ולעתים קרובות היו לה סיוטים. לפעמים בלילות היתה צועקת מתוך שינה. כולנו היינו מתעוררים וההורים ניסו להרגיעה. כעבור זמן החלה לעבוד בבית חולים. היא הרגישה טוב יותר ונראתה עליזה יותר.

בצל המשטר הקומוניסטי

האזור שלנו הפך לחלק מברית־המועצות והושלט בו משטר קומוניסטי. חיילים ופקידים רבים הגיעו מברית־המועצות. חל שינוי במהלך החיים של כלל האוכלוסייה ובתוכה גם באורח חייהם של היהודים. עסקים שונים הולאמו ומוסדות יהודיים נסגרו. במשטר הקומוניסטי התארגנות לאומית ודתית נחשבה לעבירה חמורה, כל פעילות דתית נאסרה. המסחר חויב לפעול כרגיל.

אבא פתח את החנות שהיתה גדושה בסחורות יפות שנרכשו זמן קצר לפני המלחמה. הוא השקיע בהן את כל חסכונות המשפחה וגם הלוואות שהתחייב לשלמן. אולם, כבר בימים הראשונים התחילו הבעיות. קונים היו הרבה. החיילים והפקידים הרוסים מילאו את החנות וקנו הכול. הם קנו בכמויות גדולות וציוו לארוז את הסחורה בחבילות. אלא שבשעת התשלום הוציאו מכיסם זלוטי, שטרות של כסף פולני שאיבד את ערכו. לכול היה ברור שתוך זמן קצר יוכרז על הוצאת הזלוטי מסל המטבעות וניתן יהיה להשתמש אך ורק ברובלים רוסיים. אבא לא ידע איך לנהוג. לא למכור היה נחשב לעבירה, ואילו למכור היה הפסד, מסירת הסחורה בחינם.

ההורים שלי החליטו להוציא מהחנות את הסחורות ולשלחן לבית הדודים בקופצ’בקה. הדודים, מפחד שיחפשו אצלם, חילקו את הסחורות בין אנשים שבהם נתנו אמון. כך התרוקנה החנות בתוך ימים ספורים.

כשהתחילה שנת לימודים חדשה, כיוונו אותי לבית־ספר שבו למדתי קודם. אחי מוֹנְיֶק החל גם כן ללמוד. השפה הפולנית הוחלפה ברוסית ובאוקראינית, השפות החדשות היו דומות זו לזו ולא היוו קשיים עבורי. שיעורי הדת בוטלו כמובן.

בהתאם לרוח הדיקטטורה הסובייטית, שהגיעה לשיאה באותן שנים בעת שלטונו של סטלין, חדרה גם אלינו התעמולה הקומוניסטית. שטיפת מוח נעשתה גם בבית־הספר. קומיסרים פוליטיים נשלחו מטעם המפלגה. הם דיברו בלהט על כך שרק הקומוניזם יביא עִמו שוויון ואחווה, הם הטיפו לנאמנות מוחלטת למשטר ויצרו פולחן אישיות לסטלין שלא היה לו אח ורע בשום תקופה ובשום עם. בלימודים הדגישו את גבורתו של “אבא סטלין”. סרטים הראו עד כמה היה חביב לילדים, ובייחוד לבתו סווטלנה. שרנו שירים שהיללו את סטלין ואת ברית־המועצות, ולמדנו אודות הגיבורים הסובייטים³ שהמציאו שיטות ודרכים כדי להעלות את התפוקה. כך למשל הפכו לסמל את החבר סְטַחַנוֹב, שהיה פועל במכרות פחם בשנות השלושים. הוא הצליח לכרות כמות גדולה יותר מהכמות שנקבעה במכסה. כל הפועלים נדרשו ללמוד ממנו ולהגיע לתפוקה גדולה יותר, על פי ההישג שלו. העיתונים שיבחו אותו, הוא נסע מעיר לעיר כדי לספר על מסירותו וחריצותו והפך לגיבור לאומי, דוגמה ומופת לכולם. כך נולד הביטוי “סטחנוביץ” וכל מקום עבודה שכיבד את עצמו היה מעניק תעודות הוקרה על רמת התפוקה לפועלים מצטיינים. “סטחנוביץ” בתעשיית המכוניות, “סטחנוביץ” בבנייה, וכך בכל ענפי המשק. אצלנו סיפרו בשִבחה של בחורה צעירה, “סטחנובצה”, שהצליחה ללקט כמות כפולה של כותנה בשדות ברית־המועצות מפני שעבדה בשתי הידיים. שמענו גם סיפור על ילד שהלשין על הוריו שהיו “בוגדים במולדת”. הוא היווה דוגמה ומופת לבן נאמן של ברית־המועצות.

הבניין שהיה בעבר “הישיבה הגדולה” של העיר לוצק – הוחרם. בבניין הוקם מרכז לתנועת הצופים האדומים (הפיוֹנרים) ונקרא מעתה “ארמון הפיונרים”. פיונרים היו ילדים ונוער שנשבעו להיות נכונים תמיד לשרת את המולדת. הם ענדו מטפחות אדומות על צווארם, הדוקות בטבעת עם סמל ועליו היה כתוב: “תמיד מוכן לשרת!” בארמון הפיונרים היו משחקים ובילויים. מדריכים לימדו עבודות יד, מוזיקה, שירה וריקודי עם, לפי הכישרונות והגיל של הילדים. ביקרו את המקום יהודים ולא יהודים. הפרחחים האוקראינים והפולנים, שבעבר קיללו את היהודים וקראו להם בשם גנאי “ז’יד” – לא הציקו להם בפומבי. אין זאת אומרת שהם החלו פתאום לאהוב אותנו, אולם אסור היה להשתמש במילה “ז’יד”. היהודים נקראו “יֵבְרִי”, ביטוי פחות מעליב. באותם ימים נהנו היהודים בלוצק מחסות המשטר ומחופש יחסי.

בבית־הספר העריכו ועודדו התנהגות טובה ושקדנות בלימודים. זה דִרבן את התלמידים להשקיע בלימודים כדי לקבל ציונים טובים. בסוף שנת הלימודים קיבלו התלמידים המצטיינים תעודות ומדליות, במפקד שנערך בנוכחות כל תלמידי בית־הספר.

כשקיבלתי תעודה בתור התלמידה הטובה בכיתתי, היו ההורים שלי גאים מאד. הם שמו את התעודה במסגרת ותלו אותה במקום מכובד בחדר האוכל החדש שלנו.

חברתי, רִבצ’ה, היתה בכיתה גבוהה יותר. מכיוון שהצטיינה בלימודיה, קיבלה בתור פרס נסיעה למוסקווה יחד עם תלמידים מצטיינים נוספים ובליווי מדריכים. זה נחשב היה לפרס הגדול.

שלא כמו לילדים הרי שלמבוגרים היו אלה ימים של דאגה. מתח רב ניכר בכל, בייחוד בקרב המעמד הבורגני וכל האנשים שלא היו קומוניסטים, דהיינו רוב האוכלוסייה. במבצע “לטיהור המדינה מאלמנטים בלתי מהימנים” היו אנשי האֶנ קָא וֶה דָה⁴ מעמיסים על רכבות מסע אלפי אנשים, בעיקר כאלה שנחשבו בורגנים: סוחרים ובעלי נכסים, והגלו אותם לסיביר. הם היו מגיעים לבתים בדרך כלל בלילות, אוסרים את בעלי הבית ומוסרים צו גירוש. המבוגרים לחשו ביניהם על גירוש של מכרים וחברים מדי יום ביומו. כולם חשו חוסר ביטחון. להורים שלי לא היו סיבות גדולות לפחד, אבל חששנו שנחשב בעיני השלטונות כבורגנים. אינני יודעת אם הבית שבו גרנו השתייך לסבא או לאבא שלי, ובעבר הרי היתה לנו חנות. איש לא ידע מה עלול היה להרגיז את השלטון וכולם פחדו.

לילה אחד שמענו דפיקות בדלת. קפצנו מהמיטות מבוהלים. ההורים פתחו את הדלת בחרדה. מולם עמדו אנשי האנ קא וה דה. הם חיפשו את הבחורה שגרה אִתנו, הלה. היא, ברגעים של עצבות וגעגועים למשפחתה שנותרה בצד השני של הגבול, נרשמה כדי לחזור לשם. המודעות להרשמה נתלו במכוון על־ידי הממשלה והנרשמים שחשקו לחזור לבתיהם ולמשפחתם נשלחו לסיביר.

השוטרים ציוו עליה לאסוף את חפציה וללכת אִתם. באותו רגע הרגשנו כולנו עד כמה אהבנו אותה ונקשרנו אליה. ההורים שלי התחננו בפני השוטרים שלא ייקחו אותה, אבל דבר לא עזר. הפרידה היתה טרגית.

השכם בבוקר, יצא אבא כדי לנסות לשחרר את הלה. אינני יודעת כיצד, אך הוא הצליח. אמרו ש“הזיז הרים”. אבא קיבל אישור להוציא אותה מקרון הרכבת ולהחזיר לנו את הלה היקרה. הקצו לה זמן מסוים לסידור התעודות. הלה חזרה לעבודתה ונדמה היה שהכל הסתדר. אולם כעבור זמן הופיעו שנית אנשי משטרה בלילה וציוו על הלה להתלוות אליהם. הפעם דבר לא עזר. הובילו אותה לתחנת הרכבת ורק בקושי רב הצליחו ההורים שלי למסור לה חבילת מזון ובגדים חמים, כדי לשרוד בקור הסיבירי.

להורים שלי היתה הלה כבת, ולנו הילדים כאחות מבוגרת שלמדנו לאהוב ולכבד.

אמא היתה מאד עצובה ועצבנית. ועוד בטרם הספיקה להתגבר על גירושה של הלה, ואסון נוסף התרגש ובא עלינו.

בחורף של שנת 1940 – 1941 לקתה סבתא שיינדל בשבץ והיתה במצב מאד קשה. היא שכבה בביתה ואמא הלכה לבקר אותה יום יום. שתי בנותיה הנוספות, סוסיה ופרומה, שגרו באותו בית, טיפלו בה. מחלתה לא נמשכה זמן רב, כעבור ימים אחדים היא נפטרה. לילדים לא הרשו ללכת ללוויה.

סבתי היתה אישה גבוהה ודי יפה. היא בטח התגעגעה לנכדיה שמהם היתה מקבלת מכתבים ותמונות. בתקופה ההיא לא יכלה להרשות לעצמה לבקר בברזיל כדי לראות את משפחתה. כלפינו, הילדים והנכדים שגרו בקִרבתה, היתה מסורה ואהובה.

כשעברו ימי השבעה והתפילות בבית סבתא, חזרה אמא הביתה מדוכאת מאד. הייתי קטנה ולא הערכתי נכון את האבדה הגדולה ואת סבלה של אמא.

*

לאחר פינוי החנות, צורף המקום לדירה שלנו בתור חדר אוכל. הדירה התרחבה והיתה נוחה יותר. באמצע החדר היה שולחן גדול, שם סעדנו בשבתות ובימי חג, ואירחנו בו אורחים. בחדר היתה גם ספה, שעליה⁵ ישנתי לבד, מאז שהלה גורשה לסיביר. היא חסרה לנו כל כך. נזכרנו בה בגעגועים ומדי פעם היינו מקבלים ממנה מכתבים. אבא היה שולח לה חבילות אוכל ובגדים.

אבא היה חייב למצוא עבודה, כי המשטר הסובייטי רדף אנשים שלא היה להם מקום עבודה קבוע. אולם היה קשה למצוא פרנסה כי כל העסקים הולאמו והשתייכו לממשלה. אחרי מאמצים רבים הוא הצליח להתקבל לעבודה בקיוסק שבו מכרו משקאות שקראו להם “קבס”, בירה, גלידה וממתקים. הקיוסק נמצא על יד השער הראשי של הגן העירוני החדש. במשך הזמן התרגל אבא לעבודתו. מוניק ואני חיפשנו תמיד תירוץ כדי לבוא אליו לקיוסק ולעזור לו.

באותה תקופה היו שני גנים ציבוריים בעיר לוצק. אחד במרכז העיר, ברחוב הראשי מול העירייה. זה היה הגן הישן ובו עצים גבוהים, שדרות רחבות וספסלים. היה שם גם ארגז חול ונדנדות לילדים. אמא נהגה לקחת את האחים התאומים לגן הזה, שהיה קרוב לביתנו. מוניק ואני עזרנו לה לדחוף את העגלה. זיכרונות יפים נשארו לי מהטיולים האלו.

לעומת זאת, הגן החדש נמצא בשכונת הפקידים הממשלתיים. זאת היתה שכונה נקייה ובה בתים יפים ומודרניים, מוקפים גנים. לפני המלחמה גרו שם פקידים פולנים עם משפחותיהם, רובם היו שחצנים ואנטישמים. יהודים לא נתקבלו למשרות ממשלתיות. לכן כמדומני, לא גרו יהודים בשכונה הזאת, אבל יכולנו לבקר בגן. אני נזכרת בטיולים בגן ההוא בשבתות, כשגוטה ומלכה היו לוקחות אותי לשם. אחרי פלישת ברית־המועצות לעירנו, עזבו הפקידים הפולנים את השכונה, או שגורשו ממנה, ובמקומם התיישבו בה פקידים ואנשי צבא שהגיעו מרוסיה. בעיני היה זה המקום היפה ביותר “בעולם”. עד היום אני מתגעגעת לגן ההוא, אם כי לא ברור לי אם געגועי הם לפארק היפה או לימי הילדות המאושרים.

באביב שנת 1941 הייתי ילדה מאושרת. בבית־הספר הצלחתי וקיבלתי ציונים מצוינים. האחים הקטנים שלי, התאומים, גדלו ואמא לא נזקקה לעזרתי כבעבר, כך שהיה לי יותר זמן פנוי לשחק ולטייל עם חברותי. בדרך כלל הלכנו לגן החדש שבו היה הקיוסק של אבא, ואני עזרתי לו למכור. הרגשתי נפלא.

יום אחד, בשבת אחר הצהרים, טיילתי עם חברותי וקטפנו פרחים, ניצני שושנים אדומות. כשהגעתי הביתה, שמתי אותם באגרטל על שולחן בחדר הגדול שבו ישנתי.

בלילה התעוררנו לשמע רעש נורא. הדבר הראשון שראיתי, בפקחי את עיני, היה זר השושנים האדומות זרוק על השולחן. המראה הזה מלווה אותי עד היום. הרעש נמשך. הבית רעד, זכוכיות החלונות התנפצו ועפו לכל עבר⁶ עם חפצים אחרים.

היינו מבוהלים, לא ידענו מה קורה ומה פשר הרעש הנורא.

הפלישה הגרמנית לברית־המועצות

ביום ראשון לפנות בוקר ב־22 ביוני 1941 תקפה גרמניה הנאצית את ברית־המועצות. שלושה מיליון חיילים גרמנים ובעלי בריתם פלשו לרוסיה לאורך גבול בן אלפיים קילומטרים, מן הים הבלטי ועד לים השחור. העולם כולו נדהם, שהרי שתי הארצות כרתו ביניהן, ב-23 באוגוסט 1939, ברית לאי לוחמה (הסכם ריבנטרופ־מולוטוב). אז חילקו ביניהם שני הרודנים, היטלר וסטלין, את פולין. הסובייטים לא האמינו שהיטלר יפר את ההסכם.

הבהלה היתה עצומה, פאניקה שקשה לתאר. האנשים לא ידעו מה לעשות. אפילו אנשי צבא רוסים לא ידעו אל מי לפנות. בבוקר המשיכו מטוסים להפציץ את העיר ולהחריב בניינים ובתים. היו הרוגים ופצועים רבים. אנשים רבים החלו לברוח מזרחה. היה ברור שהגרמנים מתקרבים. הפקידים, אנשי צבא ואנשי המשטרה החשאית על משפחותיהם ומטלטליהן מיהרו למשאיות וברחו לכיוון מזרח, לעבר רוסיה. הנוער היהודי חיפש כל הזדמנות להצטרף לתחבורה הסובייטית ורבים ברחו ברגל.

כעבור שעות אחדות באותו בוקר נפסקו ההפצצות. אנשים תמהו והופתעו ונראה היה שכולם בהלם. רוחם היתה משותקת, כאילו איבדו את העשתונות. כולם חיכו להתרחשויות הבאות. היו אופטימיסטים שטענו שזהו רק תכסיס מלחמתי של הצבא האדום, שאיפשר בכוונה תחילה לגרמנים לעבור את הגבול ואחר כך יוכל לכתר את הצבא הנאצי ולהחריבו. אולם חיש מהר התבדינו. מטוסי האויב חזרו ושוב הטילו פצצות, בייחוד על השכונה שלנו ועל הכביש הראשי, עורק התחבורה העיקרי ששימש את הבורחים לכיוון ברית־המועצות.

לנו לא היה לאן לברוח. הכל סביבנו עלה בלהבות! כדי להימלט מהגיהינום רצו אנשים מבוהלים נושאים בידיהם ילדים וחבילות אל המישור שליד הנהר סְטִיר. זה היה שדה גדול ללא עצים. צמח שם רק עשב גבוה. כאחוזי טירוף חיפשו כולם מקלט מהאש. גם אנחנו רצנו לשם.

אבא השאיר אותנו ליד הנהר וחזר להציל חפצים, כי שרפת הבית שלנו היתה בלתי נמנעת. במחסן בנוי לבֵנים בקצה החצר, היה מרתף גדול שבו היינו שומרים את המזון בקיץ, אז עדיין לא היו מקררים בעירנו. אבא זרק לתוך המרתף כל מה שבא לידיו, לפני שהאש התפשטה. הוא סגר היטב את מכסה המתכת ומעל זה זרק חפצים לא דליקים.

אלפי אנשים עמדו בסמוך לנו ליד הנהר נדהמים בוכים וצועקים. מטוסים גרמנים עברו בלי הפוגה בטיסה נמוכה וירו מתת־מקלעים על האומללים. הם ירו באוכלוסייה האזרחית בלי הבחנה וללא רחמים. זה היה מחזה נורא, יהודים מבוהלים, ילדיהם נופלים מעייפות, בוכים ומבועתים. משפחות התפזרו, הורים חיפשו את ילדיהם וילדים את ההורים. בכל מקום היו מוטלות גופות של מתים. באימה גדולה ניסו האנשים להסתתר מצרורות הכדורים שנורו לעברם. במשך הלילה היה השדה מואר על־ידי להבות האש שהתפשטו בכל השכונה שלנו.

אבא הצליח לחזור ומצא אותנו בגיהינום הזה. רבים החלו לברוח וגם אנחנו החלטנו לעזוב את העיר באותו לילה. פנינו לכפרים הסמוכים. היינו שני מבוגרים וארבעה ילדים. אני הגדולה ביניהם. עזרתי לשאת את אחד מאחי הקטנים. הלכנו במשך כל הלילה עד שהגענו לכפר. היו בו הרבה פליטים. האיכרים האוקראינים לא הרשו את כניסתנו לבתיהם, ודרשו מחירים בלתי מתקבלים על הדעת עבור כל פרוסת לחם או ספל מים.

בני נוער ומבוגרים ללא ילדים המשיכו בדרכם מזרחה. אולם אנחנו לא יכולנו. נשארנו בכפר. כעבור שלושה ימים השיגו אותנו הגרמנים. הם גירשו את כל הפליטים מהכפרים וציוו על כולם לחזור לעיר.

משפחות מיוגעות ורעבות נסחבו בכביש שלכל אורכו היו גופות מוטלות על הארץ. אני זוכרת את אבא מכסה את עיני כדי שלא אראה את המתים מקרוב.

חזרנו ללוצק. מהבית שלנו נשארו רק חורבות. מכיוון שלא היה גג לראשינו, פנינו לביתה של הסבתא שנמצא בשכונה אחרת. השכונה הזאת, על אף שהיתה בקרבת תחנת הרכבת ומחנה צבאי, נשארה שלמה. עברנו לגור שם יחד עם משפחות הדודים.

למזלנו, המרתף שלנו לא עלה באש. אבא הוציא ממנו כמה חפצים נחוצים. היתר נשאר במרתף, סגור ומכוסה מתחת להריסות שהותירה השרפה.

רדיפות היהודים

הרדיפות החלו כבר בימים הראשונים של הכיבוש הנאצי. הגרמנים פעלו בשיתוף פעולה עם האוקראינים שייסדו מיליציות מקומיות (משטרת מתנדבים שסייעו לנאצים). ברחובות הכו יהודים, תלשו זְקָנים או שגזזו אותם באכזריות. רבים סבלו עינויים ומתו. הגרמנים חטפו ברחובות יהודים זקנים ומכובדים והכריחו אותם לבצע עבודות משפילות.

ימים אחדים לאחר הכיבוש הוצאו להורג 300 יהודים. ב־2 ביולי 1941 הופיעו מודעות ברחובות ובהם ציוו על היהודים להתייצב לעבודה ולביא אתם אֵת או טורייה. המשפט האחרון אִיֵם תמיד: “מי שלא יציית לפקודה יומת במקום!” הצו חל על כל הגברים היהודים מגיל 16 עד 60.

באותו יום יצאה אמא מוקדם בבוקר כדי להשיג מזון. קרוב משפחה שלנו, היה בעל מאפייה ואמא הלכה אליו בתקווה להשיג לחם בשבילנו. בדרך ראתה את המודעות על הקירות.

היא חזרה הביתה וסיפרה מה שראתה. אבא שלי והדוד אֶלְיֶה, בעלה של הדודה סוסיה, לקחו כלי עבודה ופנו למבצר.

כ־2,000 יהודים נענו לפקודה. אספו אותם במבצר לוברט העתיק, שהיה בעיר. הגברים לא חזרו. בני משפחותיהם חשבו שהם נשלחו ללוות את הצבא הגרמני בהתקדמותו מזרחה.

עברו ימים ושבועות ואיש מהם לא חזר. כולם נעלמו. בני המשפחות בכו והתחננו בפני היודנרט ובפני השלטונות, הגרמניים והאוקראיניים. אולם ללא הצלחה. לא ניתן היה לברר מה עלה בגורלם של האנשים ומדוע לא שבו הביתה.

אנשים חסרי לב ומצפּוּן, אוקראינים ואפילו יהודים אחדים, באו עם “חדשות טובות” למשפחות העשירות בעיר. תמורת תשלום היו מוסרים ידיעות מעודדות כאילו נמצאים הגברים במחנות עבודה. המשפחות האמינו בשקרים. אולי רצו להאמין שהידיעות הן אמיתיות וכל בשורה כזו על ניצוץ חיים עודדה את כולנו.

מדי יום ביומו נחתו גזרות חדשות על הקהילה היהודית, כל אחת חמורה מקודמתה וכולן נועדו להקשות את הקיום, להרעיב, להשפיל ולהתעלל. היהודים חויבו לענוד טלאי צהוב בצורת מגן דויד על החזה והגב. כשיהודי עבר ברחוב ונתקל בגרמני היה עליו להסיר את כובעו. נאסרה על היהודים הכניסה למקומות ציבוריים. נאסר עליהם ללכת על המדרכות אלא בשולי הכביש, ועוד גזרות משפילות מסוג זה. ואם חלילה מישהו לא ציית להן היה סופג מכות ומהלומות והיו מקרים רבים של רצח בגין אי ציות.

על היהודים נאסרה הכניסה והקנייה בשוק. מנות המזון שהגרמנים הקציבו לנו היו דלות מאד, אי אפשר היה להתקיים מהן. וכדי לקבל את המנה של 80 גרמים לחם ליום, נאלצנו לעמוד בתורים ארוכים.

אמא היתה נתונה במתח ובחרדה. הילדים הקטנים בכו מרעב ולא היה לה מה להאכיל אותנו. כדי לעזור לאמא, נהייתי אני פתאום “בוגרת”. ניסיתי לעזור לה ככל שיכולתי.

תמורת בגדים טובים, כלי מיטה, מפות שולחן ומצרכים אחרים, אפשר היה להשיג מזון מהאיכרים שהביאו את תוצרתם לעיר. הסחר הזה היה מסוכן מאד ונעשה בחשאי. שוטרים אוקראינים ואפילו פרחחים וסתם שכנים היו מלשינים לגרמנים.

הרעב הלך וגבר, ככל שחלף הזמן הוא הציק יותר. קרוב המשפחה שלנו, האופֶה, לא יכול לעזור עוד. הוא עבד כפועל במאפייה שלו תחת השגחה חמורה.

אמא פחדה להוציא את הדברים שנותרו במרתף, היא השאירה אותם במקומם, מוסתרים בין החורבות והלבֵנים השחורות מהשרפה. לפעמים הוצאנו בזהירות כמות חפצים וסחרנו בהם תמורת אוכל. יום אחד באנו אל ביתנו השרוף ומצאנו את המרתף ריק! מישהו חיפש בין החורבות ומצא את המסתור שלנו. כמה כאב וסבל! הפסדנו את כל מה שהיה לנו למחייה.

הימים הלכו ונהיו קשים וקודרים. כל יום הופיעו גזרות ודרישות כדי למרר עוד את חיי היהודים ולשדוד מהם את כל רכושם. נצטווינו לספק לגרמנים כמויות גדולות של תכשיטים, זהב וכסף. הם דרשו גם שעונים, פרוות, שמיכות וחפצים נוספים. כל מה שהיה בעל ערך נלקח מאִתנו. הפקודות האלה הוצאו אל הפועל בעזרת היודנרט.

הזעם שלנו הופנה לא פעם כלפי אנשי היודנרט; הם נאלצו לקבל את התפקיד הכפוי עליהם ולבצע את פקודת הגרמנים. אולם היו גם כאלה שהתייצבו מרצונם לעבוד ביודנרט, אלה הגזימו בביצוע הפקודות, נטו להתעלל באחיהם כדי למצוא חן בעיני הרודנים. אנשים הגונים העדיפו לסבול רעב ומחסור עם משפחותיהם ולא לעבוד ביודנרט. לצערנו, טיפוסים כאלו קיימים בכל החברות, גם בשלנו.

האוקראינים מצדם ניצלו את המצב כדי לשדוד ולגנוב מהיהודים. הם נהגו להיכנס לבתים בליווי גרמנים ושוטרים אוקראינים, עשו חיפושים ושדדו את המעט שעוד נותר.

פעם פגשנו איכר שהציע לנו להחליף מזון תמורת סחורה טובה. הוא לא רצה להביא את המזון עד שנראה לו את דברי הערך. בבית הוא בחן ובחר את הדברים הטובים. שם הכול בסדין, קשר אותו בארבע הקצוות, העמיס את החבילה על גבו ובחוצפה גדולה פנה לדרכו. לא יכולנו לעשות דבר, לא היה בפני מי להתלונן, ליהודים לא היו זכויות הגנה.

לייאושנו הגדול נוספה העובדה שהצבא הגרמני הלך והתקדם במהירות אל תוך ברית־המועצות. אלפי שבויים רוסיים הגיעו לעירנו. ואם לא הספיקו הצרות שלנו, נכחנו בעינויים שעברו השבויים האומללים האלה. כל יום היו מובילים אותם כאילו היו עדר בקר ברחובות העיר; בבוקר לעבודות פרך, ולפנות ערב חזרה לבית הסוהר. במלבושים קרועים, רעבים ומעונים, פצעיהם לא חבושים, צולעים ונסחבים, נשענים ותמוכים בחבריהם, בעוד אחיהם האוקראינים מכים ודוחפים אותם.

על אף שגם אנו סבלנו מרעב, לא יכולנו לעמוד מנגד. לפני שעברה שיירת השבויים, היינו מניחים חתיכות לחם או תפוחי אדמה בקצה המדרכה. אחדים הצליחו להרים את האוכל בסתר ולהכניסו לפה, אבל אם נתפסו על־ידי השוטרים היו אלה מענישים אותם באכזריות. השבויים הסתכלו בנו והתחננו לאוכל.

נודע לנו שליד בית הסוהר נערמו ערמות ובהן גוויות של שבויים מתים שנשרפו. אז עוד לא ידענו מה קורה לבני משפחתנו ולעם שלנו! בכינו והצטערנו על גורלם של השבויים הרוסים.

החיים שלנו התרכזו במאבק להישרדות ולא ידענו דבר מהמתרחש בערים ובעיירות אחרות תחת הכיבוש הנאצי. חשבנו שרק אצלנו מתרחשים אסונות. מקורות המידע שלנו ניזונו משמועות ומדברי אנשים מסוימים, חלקם היו פרי דמיונם והם פיזרו פנטזיות ושקרים.

סמוך לבית שלנו היה בניין דו־קומתי שבו התגוררו חיילים גרמנים של הוורמכט, הצבא הרגיל. הם לא הציקו לנו. פעמים רבות הגיעו משאיות עם חיילים, הם באו והלכו אך לא פגעו בנו. לילה אחד, כבר בסוף הקיץ, שמענו מישהו מנסה לפרוץ את התריסים כדי להיכנס דרך החלון לביתנו. סמוך לחלון עמדה ספה שעליה ישנו אני ובת־דודתי רייזלה. החלון נפתח וחייל גרמני קפץ לתוך הדירה שלנו. נבהלנו מאד. במהירות משכתי את בן דודי, דוד, ודרך אותו חלון פתוח קפצנו החוצה, ורצנו לעבר הבניין של הגרמנים. אסור היה לצאת לרחוב כי שרר עוצר בשעות הלילה. מי שלא ציית לפקודה נורה במקום. אולם השומרים הגרמנים ראו שאנחנו שני ילדים, מבוהלים בבגדי שינה, ולא ירו. התחננו בפניהם ביידיש, בכינו וביקשנו שיעזרו לנו. גרמני אחד ליווה אותנו הביתה והציל את המשפחה מהאורח הבלתי רצוי. כולם אמרו שאנחנו, שני הילדים, היצלנו את המשפחה מאסון נוסף.

קרוב לבית סבתא, באותו הרחוב, גר כבר שנים רבות סנדלר אוקראיני שומו פאנפילוביץ'. אמא והדודות זכרו אותו עוד מהתקופה שהן היו ילדות קטנות. הן הכירו את משפחתו ואת בית המלאכה שלו לתיקון נעליים. הוא, שתמיד חי בסביבת יהודים והרוויח את לחמו מהם, החל בעת הכיבוש לשתף פעולה עם הגרמנים ברדיפת היהודים. הוא ריגל ומסר למשטרה הגרמנית והאוקראינית פרטים על הבתים היותר עשירים שאפשר היה לשדוד מהם דברי ערך. הוא מסר שבבית שלנו יש עורות. הדוד שלי אֶלְיֶה, שנלקח יחד עם אבא ב־2 ביולי 1941, עבד במחסן עורות עוד בזמן המשטר הסובייטי. בפלישה הגרמנית הופצץ המחסן ונשרף כליל ולא נשאר כלום.

פאנפילוביץ' הצביע לגרמנים על ביתנו כדי שיחפשו בו עורות. השוטרים פלשו לבית פעמים אחדות, איימו על הנשים והילדים הנפחדים, שברו כל מה שעמד בדרכם, הפכו רהיטים, אפילו את הקרשים של הרצפה עקרו ממקומם ושברו את התקרה, אבל לא מצאו עורות. פאנפילוביץ' זה גרם לנו צרות צרורות, ועד היום אני זוכרת את שמו לדיראון.

השכנים הפולנים והאוקראינים חיכו להזדמנות כדי לרשת את רכושם של היהודים. האנטישמיות ותאוות הבצע שלהם באה על סיפוקה בימים ההם. נדיר מאד היה לפגוש מישהו שלא השתתף במעשים אלה. ובכל זאת נותרו אנשים הגונים, כמו אותו כומר פרוטסטנטי ובתו שגרו ליד הבית של סבתא. הם היו אנשים טובים שלא שאפו להתעשר על חשבון האסון שלנו. לפעמים, אפילו עזרו ונתנו לנו ירקות מגינתם. הדודות העבירו לבית השכנים האלה מכונת תפירה כדי שלא תיפול בידי שודדים.

הפחד מפני בואו של החורף הארוך והקר מאד באזור, ללא מזון והסקה, הוסיף לכולנו דאגה ומתח.

הגטו

בסוף הסתיו הגיעו שמעוות אודות עיירות אחדות, סמוכות לעיר לוצק, שבהן קיבלו היהודים פקודה לקחת את חפציהם ולעזוב את בתיהם. הם נאספו בכיכר השוק ושם ירו בהם הגרמנים ורצחו את כולם.

השמועות האלו הוסיפו עוד על הזוועה והחרדה שבה חיינו. לא ידענו מה צופן לנו העתיד. אחדים אמרו שיעבירו אותנו לגטו בשכונה העתיקה בעיר. לא ידענו מתי נצטווה לעבור לשם, לכן הכנו חבילות עם בגדים חמים לכל אחד מאִתנו.

שבועות אחדים חיינו בציפייה דרוכה ואז בהתחלת דצמבר לפינות בוקר, התעוררנו לשמע צעקות ודפיקות בדלתות. הפקודה היתה לעזוב את הבתים תוך עשרים דקות. הנאצים הרשו לקחת רק חפצים שיכולנו לשאת.

“מי שלא יציית ייהרג!”, צרחו מבחוץ.

נשים עם ילדים, זקנים מבוהלים, כולם סחבו חבילות, עזבו את בתיהם והצטופפו ברחובות מכוסי שלג. אחרי שעזבנו את הבתים, חתמו אותם ומי שהיה מנסה לחזור אליהם הסתכן בעונש מוות. לא ידענו אם יובילו אותנו לגטו או שירצחו אותנו⁷ בכיכר השוק.

עד היום אינני מבינה איך פתאום אזרנו אומץ ובמקום להתקדם יחד עם השכנים והמשפחה, לכיוון שהגרמנים הורו לנו, התחמקנו ופנינו לצד הפוך, לכיוון תחנת הרכבת הקרובה לבית סבתי. הצלחנו
להגיע לפסי הרכבת והמשכנו: אמא, מוניק, האחים הקטנים ואני.

נסחבנו עם החבילות ובדרך נס איש לא עצר אותנו ולא שאל דבר. בקשיים רבים התקדמנו אל ביתה של בוֹלְקָה. היא עבדה לפני שנים בתור עוזרת אצל הדודה חנה, לפני שהדודה ומשפחתה עזבו את פולין והיגרו לברזיל. בוֹלְקָה גידלה את שני בני הדודים שלי ואהבה את כל משפחתנו. גם כשהדודים גרו בברזיל היא המשיכה להיות קשורה אלינו. כשכל המכרים והשכנים הנוצרים הפנו לנו גב, היא השתדלה לעזור לנו בהשגת אוכל, על־ידי החלפת הדברים שלנו עם האיכרים. ציפינו שבביתה של בולקה נמצא תקווה והצלה. בעלה עבד במסילת הברזל. הם גרו בבית שהיה מיועד לפקידים, קטן, אדום, מרוחק מהעיר, בקרבת מסילת הברזל.

הם הרשו לנו להיכנס. בולקה הסתירה אותנו בחדר קטן וסגרה אותו. עובדי מסילת הברזל, מכרים שלהם, נכנסו פעמים אחדות ושוחחו על ההתרחשויות בעיר. הם התבטאו בהנאה אודות האסון שלנו; רק הביעו צער שהבתים חתומים ולא ניתן לקחת מהם רכוש.

שמענו את דבריהם ופחדנו שיגלו אותנו ויסגירו אותנו לגרמנים. מודאגים ומיואשים לא ידענו מה קורה לאוכלוסייה היהודית בעיר. כעבור זמן, בעלה של בולקה הגיע וסיפר שהיהודים גורשו לשכונה העתיקה של העיר, בקרבת בית הסוהר ליד המצודה העתיקה והכנסייה הקתולית. נרגענו קצת. לפחות לא רוצחים. ידענו שעלינו לחזור לעיר ולהצטרף ליתר היהודים בגטו.

בולקה הכינה אוכל. עד היום אני זוכרת את טעם הניוֹקִים שבישלה. לנו, שמזה זמן רב לא אכלנו ארוחה הגונה, היה האוכל שהכינה כטעם גן־עדן. במשך שעות אחדות היינו בבית נורמלי שבו גרו אנשים “רגילים”, אנשים שגרים בבתיהם החמים, שיש להם מספיק אוכל, והכל בזכות העובדה שאינם יהודים. בניגוד לנו הם לא עמדו כל רגע בפני סכנת מוות.

שוב נדדנו דרך הסמטאות והחצרות הריקות, לא היו בהן דיירים. חששנו מלפגוש אדם שיסגיר אותנו לגרמנים. באותה שעה כבר אסור היה ליהודים להיות בחלק הזה של העיר. הבתים שלנו היו ריקים וחתומים. לא מצאנו נפש חיה בחצרות שעברנו.

החשיך. בגלל העוצר והקור העז היה דחוף שנמצא מקום שנוכל לעבור בו את הלילה. אם היו מוצאים אותנו ברחוב אין ספק שהיו הורגים אותנו. בלית ברירה פתחנו דלת חתומה של אחת הדירות ונכנסנו. האחים היקרים שלי, בני השלוש, שהכירו רק פחד ורעב, נרדמו מיד מעייפות. אמא שלי, שהיתה תמיד עדינה ושקטה, השלימה עם הגורל. היא דיברה מעט. מוניק ואני, לקחנו על עצמנו את התפקיד להקל עליה ככל האפשר את הסבל. הרי היינו כבר גדולים!

במשך אותו לילה נשארנו בבית הריק. פחדנו מכל רעש. בדומייה הסתכלנו לחצר הדירה דרך הסדקים שבחלון. כשעלה השחר יצאנו מהר כדי שלא יראו שהיינו בדירה החתומה.

היה יום קר מאד והמדרכות היו מלאות בוץ. הפעם נסחבנו ברחוב, לא היתה ברירה אחרת. בדרך פגשנו כמה אנשים, גם הם סחרו חבילות. כולם היו מיואשים כמונו. שוטרים שפגשנו לא שאלו מאין באנו ונתנו לנו להמשיך לגטו. המשכנו ברחוב שגרנו בו עד אתמול והצצנו לבית הגדול של סבתא. הוא לא נראה אותו בית בהיותו כעת ריק וחתום. המשכנו דרך רחוב דולינה עד רחוב יָגֶלוֹנסקָה, בסוף הרחוב עברנו את השער שהגרמנים העמידו בצד השני של הגשר, מעל נהר קטן, וכעת היינו מבודדים מהעולם. משם לא ניתן היה לצאת.

פנינו לביתה של הדודה חָנְקָה, אחות סבא שלי, שגרה עם בנה ומשפחתו בקרבת הגשר. הבית היה ישן, ובו קירות עבים וחלונות גדולים. לפני המלחמה, ביקרנו אותם לעתים רחוקות. הם היו נדיבים כלפי משפחתנו, במיוחד הדודה חָנְקָה תמיד היתה אהובה מאד. הם לא היו מאוד עשרים אבל גם לא עניים במיוחד.

כשהגענו לגטו, פנינו לביתם, הם היו הקרובים היחידים שלנו בשכונה זאת. בדירה היו הרבה אנשים, חלקם קרובים ומכרים ואחרים זרים. הדודה סוסיה, אחות אמי וילדיה היו שם. הדודה פרומה, בעלה ובנם הקטן היו במקום אחר, לא ראיתי אותם במשך כל זמן שהותנו בגטו.

הגטו נתמלא אנשים. לא היו מספיק דירות לכל האוכלוסייה. האנשים הצטופפו בכל מקום. כשהגענו לדירת הדודה, כבר לא היה מקום שינה. על שתי המיטות שבחדר שכבו הילדים הקטנים, לרחוב המיטות. בת דודתי ואני ישנו על תיבה שהמכסה שלה מעוגל. שמנו לידה כסאות וחפצים אך בכל זאת החלקנו ממנה כל פעם. הנשים ישנו בכל מקום שבו יכלו להשעין את ראשן. היה קר מאד ולא היה במה לחמם את מקום מגורנו העלוב. המים קפאו בדליים. על אף שלבשנו בגדים חמים רעדנו מקור. הילדים הקטנים שכבו כל הזמן במיטות ובכו מרעב.

בימי ראשון היו האיכרים הפולנים מגיעים מהכפרים לכנסייה שבתחומי הגטו. הם הורשו להיכנס לשם עם עגלות. בהזדמנות זו היו מחביאים בעגלות מזון להחלפה עם יהודי הגטו. כל מי שהיה לו עדיין רכוש בעל ערך היה מחליפו תמורת אוכל. לפעמים אמא והדודה סוסיה הצליחו להחליף דבר מה ולהביא לנו מעט מזון. כשהצליחו בכך, בישלו מרק וכולנו אכלנו. בגלל הקור לא יצאנו תכופות מהדירה.

החורף של 1941 – 1942 היה קשה וחמור. עקב מצבנו העלוב והאומלל הקור נראה אכזרי יותר מתמיד.

יום אחד, אמא סיפרה שפגשה באחד התורים ידידה שלנו מלפני המלחמה. לאחר שרפת הבתים שלנו, איבדנו קשר עם השכנים והידידים. וכך נודע לי שמלכה התופרת, שכל כך אהבה אותי, ובנה הקטן, מצאו מקלט בבית הכנסת הגדול. אמנם לא היו לנו כוחות לחפש קרובים ומכרים וכל אחד היה שקוע באסונו וניסה להמשיך בחיים, יום ועוד יום. אבל כשאמא סיפרה לי אודות מלכה שכל כך אהבתי, ביקשתי לראותה והלכתי עד בית הכנסת הגדול.

הלכתי ברחובות המזוהמים, בסמטאות העתיקות וראיתי את סבל הילדים, המבוגרים והזקנים שלא מצאו קורת גג בגטו. לא ניתן לתאר את מצבם. בבית הכנסת ראיתי אנשים דחוסים. מחוסר מקום שכבו רבים על הרצפה הקרה, בבגדים קרועים, רעבים, קפואים מקור. חולים רבים לא יכלו להרים את ראשם. מראה נורא!

חיפשתי את מלכה ומצאתיה עם התינוק בזרועותיה…

אני לא מבינה איך המשכנו לחיות!

בית הכנסת הגדול בעיר לוצק

נוסף על היותו מרכז דתי וחברתי של יהדות לוצק, סימל בית הכנסת הגדול גם את השאיפה לאחדות, לתרבות ולרוחניות. בבית הכנסת שימרו ותיעדו את קיום החיים היהודיים בלוצק. היו רשומות ושמורות בו תעודות היסטוריות על אירועים חשובים במשך דורות. חלקם טובים ומהללים את הקהילה, וחלקם תיעדו אסונות כמו בזמן פלישת אויבים, או כאשר היו פוגרומים ושריפות.

עקב התקפות הטטרים והקוזקים על הערים הפולניות, הרשה המלך זיגמונד ה-3 ליהודים לבנות את בית הכנסת מלבֵנים, במקום מעץ. הוא גם התיר להם לבנות בו מגדל גבוה, שישמש כמצפה כדי שבשעת מלחמה ימלא תפקיד של הגנה ושמירה על העיר. בית הכנסת הגדול בלוצק נבנה בין השנים 1628–1626. הארכיטקטורה שלו מושפעת מסגנון גותי שהיה נפוץ בעת ההיא. במשך מאות שנים היו בית הכנסת הגדול בלוצק והאוכלוסייה היהודית חלק אינטגרלי מהעיר. כל ההתרחשויות והאסונות שנגזרו על העיר, קיבלו הֵד בבניין בית הכנסת.

העיר העתיקה של לוצק, נבנתה על אי מוקפת חומות, ליד הנהר סטיר. לפי המחקרים ומקורות היסטוריים, היה בית הכנסת מחובר על-ידי מנהרה לבניינים החשובים האחרים שנועדו להגנת העיר, כמו המצודה לוברט והכנסייה הקתולית. ביחד הם יצרו מערכת הגנה והספקת מזון.

בעת השרפה בעיר בשנת 1810, נפגע גם בית הכנסת, אבל הודות להתארגנות היישוב היהודי, הוא שוקם ונבנה מחדש כעבור זמן קצר.

בשרפות שפרצו בשנים 1848 ו-1869 נחרב פנים בית הכנסת. שוב התגייסו התושבים היהודים אספו כספים ושיקמו אותו.

באסון הנורא שהתרגש ובא על האוכלוסייה היהודית בזמן הכיבוש הנאצי, שימש בית הכנסת הגדול בתור מקלט למאות יהודים שלא הצליחו למצוא קורת גג בגטו. בחורף של 1942–1941 גדשו אותו המון יהודים מורעבים וחולים. משפחות גוססות, רעבות, בבגדים קרועים, חולים שכבו על הרצפה הקפואה והמזוהמת.

לאחר השמדת כל האוכלוסייה היהודית של לוצק ושל העיירות והכפרים הסמוכים, השתמשו הנאצים בבניין בית הכנסת כמחסן לחפצים ששדדו מיהודי הגטו ובתור רפת לסוסים.

הבריחה מהגטו

יום אחד אמא התחילה להכין אותי למבצע שנשמע לא יאומן בתנאי הגטו. היא אמרה שבאחד הימים יבואו איכרים וייקחו אותי אל מחוץ לגטו. הם יביאו אותי לביתם של הדודים בקופצ’בקה. בכיתי. לא רציתי להיפרד מאמא ומאחיי הקטנים. אמא הרגיעה אותי: “אם הכל יצליח” אמרה, “גם אני והילדים נצא מהגטו”.

ביום ראשון קשרו מטפחת לראשי כדי שאראה כבת איכרים מקומית, ולקחו אותי לכיכר הכנסייה. שם השכיבו אותי בעגלה. איכרים שלא הכרתי כיסו אותי בשמיכה עבה. הייתי עטופה היטב עד שדמיתי יותר לחבילה.

העגלה פנתה לגשר ובעקבות עגלות אחרות שחזרו מהכנסייה עברנו את ביקורת השוטרים. יצאנו מהגטו. לפנות ערב הגענו לקופצ’בקה לבית הדודים שלי.

לפני המלחמה, משפחת הדוד, הוַולדוֹקסים, היתה ידועה ומכובדת בסביבה. גם האיכרים הפולנים והאוקראינים התייחסו בכבוד לדוד שלי ושררו ביניהם קשרי מסחר טובים ויחסי כבוד הדדיים.

כשהגרמנים כבשו את האזור והתחילו הרדיפות, המשיכו איכרים אחדים להתייחס לדודים בכבוד ולעזור להם בהשגת מזון. הדודים העבירו את כל דברי הערך לאיכרים, אפילו את הבדים מהחנות שלנו, חילקו ביניהם. לא ידועה לי מהי הטובה שעשו הדודים שלי ושבזכותה הסכימו האיכרים לסכן את עצמם ולהוציא אותנו מהגטו.

בעיירה קופצ’בקה נוכחות הגרמנים כמעט ולא הורגשה וחיי היהודים המשיכו כבעבר. כשהגעתי, גרו הדודים שלי עדיין בביתם היפה והמרווח, לא סבלו מרעב והחיים שלהם היו כמעט שגרתיים. הסבים, הורי אבא, גם כן היו שם. כפי שנהגו כל השנים, הם הגיעו לעיירה בתחילה הקיץ של 1941, לפני פרוץ המלחמה, כדי לשהות עם הבת ומשפחתה במשך חודשי הקיץ.

רק 17 קילומטרים הפרידו בין לוצק וקופצ’בקה, אבל היה זה כאילו הגעתי למדינה אחרת. אחרי כל כך הרבה תלאות, פתאום חזרתי להתגורר בבית חם ומסודר. ציפיתי בקוצר רוח לבואם של אמא והאחים שלי שנותרו בגטו. הדודים הרגיעו אותי וביקשו שאהיה סבלנית עוד כמה ימים. “בעזרת ה' לא ייקח הרבה זמן וגם הם יגיעו לכאן”, אמרו.

בבוקר השכם שמעתי לחש של תפילה, דודי וסבי התפללו שחרית בחדר הגדול. שניהם מכוסים בטליתות והתפילין על זרועותיהם. עדיין היתה להם הזכות ליהנות מרגעי אמונה ואינטימיות. דרך הכביש עברו שיירות של חיילים גרמנים אבל הם לא הטרידו את האוכלוסייה היהודית. היהודים בעיירה דאגו בשמעם אודות ההתרחשויות בעיירות ובכפרים בסביבה, והניחו שגם אליהם תגיע הפורענות, אבל באותה עת זרמו החיים בעיירה ברגיעה כבימים ימימה.

יום אחד, בהפתעה גמורה, הביאו את אמא ואת האחים שלי. זאת היתה משימה מאד מסוכנת שהשתתפו בה כמה איכרים. הם הגיעו בשתי עגלות. כמה טוב היה להיות שוב יחד! זאת היתה סיבה לשמחה גדולה, אבל אנחנו כבר לא ידענו לשמוח. פחדנו שבכל רגע עלול לקרות משהו שיחריב את רגעי השלווה היחסיים שלנו.

לא לקח הרבה זמן, ימים אחדים לאחר בואם, התחוללה פתאום כעין סופה. הגרמנים הגיעו לעיירה, הוציאו פקודות וצווים והתחילו להטיל פחד וטרור. אחת הפקודות הראשונות היתה עבודת כפייה. הם פרצו לבתים וסחבו מתוכם את הגברים. גם את דודי לקחו. לפנות ערב הביאו אותו הביתה גוסס. אמרו שבזמן מילוי פקודות של הריסת בית הכנסת, נפל עמוד על ראשו. מצבו היה קשה מאד. לא היה רופא, לא בית חולים ולא ניתן היה לעזור לו.

בצער גדול עמדנו כולנו סביבו מתפללים ובוכים, אך לשווא. תושבים מהסביבה באו ללוויה. כולם הצטערו מאד על מותו הטרגי של הדוד. הוא היה הקרבן הראשון של הגרמנים בעיירה הזאת. ניחמו את דודה סוסיה שהיה צדיק, מפני שמת בבית הכנסת. זה היה בית הכנסת של קופצ’בקה שנבנה לפני שנים על-ידי משפחתו. האסונות המשיכו. כעבור זמן קצר, סבא נפטר. זה היה מוות רגוע של איש זקן ודתי מאד. הפעם השלמנו עם הגורל. למות מוות טבעי היה נחשב בימים ההם כזכות גדולה, זכו לה רק צדיקים והם נקברו לפי הטקס בבית קברות יהודי. הדודה סוסיה וסבתא שוב ישבו שבעה.

הדברים נהיו חמורים יותר ויותר. כולם הרגישו שמשהו נורא עומד להתרחש אך לא יכולנו למנוע את הבאות. בבית נותרו רק נשים וילדים. מהחוץ הגיעו אלינו פקודות וגזרות של הנאצים.

בעיירה סמוכה היתה מִפקדה של הס“ס ואנשיה הפילו אימה על כל הסביבה. לקצין הס”ס האכזרי והסדיסטי היו שני עוזרים, אוטו ואלברט, שהיו פוֹלקסדוֹיטשֶה (גרמנים אתנים). קראנו להם תלייני בֶרֶזוֹלוּפִי. יום אחד הם החליטו להקים מפקדה גם בעיירה שלנו. מכיוון שביתה של הדודה היה יפה וגדול ונמצא במרכז העיירה, הם החליטו להתמקם בו. הם גירשו אותנו מהבית והרשו לנו לקחת רק את החפצים החיוניים ביותר מתוכו. העברנו את מטלטלינו לבקתה קטנה.

לאחר שהשתלטו הנאצים על בית הדודים החלו החיים בעיירה להיות קשים מנשוא. הקצין ועוזריו הִכו ועינו יהודים שמצאו ברחוב. אחר כך התחילו לפלוש לבתים ולשדוד כל מה שמצא חן בעיניהם. מדי כמה ימים הם היו מגיעים, צועקים ויורים. בכל אחד מביקוריהם האכזריים נפלו קרבנות. הרציחות הפכו לדבר שבשגרה. נפלה עלינו אימה נוראה. נשמנו לרווחה כשהם עזבו את העיירה שלנו ופנו לעיירות סמוכות. רק אז היו התושבים היהודיים פותחים את הדלתות ויוצאים מהבתים כדי להשיג מזון.

הדודה שלי היתה מיואשת. היא לא הצליחה להשיג מזון לכולנו, שלושה מבוגרים ושבעה ילדים. מכיוון שהייתי הגדולה מכולם, הלכתי יחד עם רייזלה, בתה של דודה סוסיה, לבתי האיכרים. המכרים, שברשותם היו חפצים שלנו: בגדים, בדים ורכוש נוסף, נתנו לנו אוכל. כך הכרנו את בני הכפרים.

איש לא דיבר עוד על מפלתם הקרובה של הגרמנים. התקדמותם מזרחה נמשכה. המבוגרים דיברו על כך שהם עלולים להגיע לשערי הבירה הסובייטית – מוסקווה. לא הִשלנו את עצמנו שהמצב ישתפר בקרוב.

יום אחד שמענו על בואם של תלייני בֶרֶזוֹלוּפִי. כולם היו בבית. פתאום נפרצה הדלת בבעיטה ושני הרוצחים, אוטו ואלברט, פרצו בצעקות והצליפו על כולנו בשוטים. הם תפסו את הדודה שלי ומשכו אותה החוצה, ציוו עליה לעלות על המשאית שעמדה לפני הבית. הם התחילו להכות אותה, אחר כך זרקו אותה מהמכונית והמשיכו להכותה בשרשראות ברזל ושוטים. כמה פעמים ציוו עליה שתעלה על המשאית והמשיכו להכותה בלי הרף, עד שהתעלפה ולא יכלה לציית להם. בכאב נורא ראינו את עינוייה ולא יכולנו לעזור לה. כשהרוצחים עזבו הכנסנו את הדודה הביתה. גופה היה פצוע קשה, דם רב זב ממנה והיא היתה מחוסרת הכרה.

אלוהים, האם הצער והבכי שלנו לא הגיעו עד לב השמים?!

כשחזרה להכרתה, נשארה שבועות במיטה. גופה היה סגול, פצוע וחבול, והיא צעקה מכאבים. סבתא, אמא ונשים אחרות טיפלו בה בתרופות ביתיות עד שהוטב לה. אבל היא לא חזרה לאיתנה.

הרוצחים המשיכו לזרוע פחד וטרור. בתקווה שנוכל להטעות אותם, היינו תולים מנעול גדול מצדה החיצוני של הדלת, כדי שהבית ייראה ריק מאנשים. בזמן שהותם של הרוצחים בעיירה, התחבאנו מתחת המיטות, בעליית הגג או מקומות מסתור אחרים.

למרבה המזל, הם לא שבו שנית לביתנו.

המקלט

כך עבר החורף והגיע האביב של שנת 1942.

בימים ההם אמא שמעה שבאחד הכפרים, בְרִישְצֶ’ה שמו, היתה אחוזה גדולה שהשתייכה לפולקסדויטשה, ובה קיבלו יהודים לעבודה. בעל האחוזה הטיל על יהודי אחד, קרוב שלנו, לקבל ולפקח על עבודת היהודים. הקרוב הזה, סייע לנו להגיע לכפר. השגנו בית ריק וגם חלקת אדמה קטנה. עברנו לשם ונשמנו לרווחה. לפחות היינו רחוקים מהתליינים. אמא ודודה היו יוצאות לפנות בוקר לעבודה בשדה. חרף העובדה שהן מעולם לא עבדו בחקלאות, הן למדו לשתול, לזרוע ולעשֵׂב. הן היו חוזרות בלילה עייפות מאד, אבל מצבנו היה טוב יותר מאשר בקופצ’בקה.

אני נזכרת כיצד נראתה אמי באותם הימים, רזה מאד, לבשה תמיד חלוק ארוך, הבגד היחיד שהיה לה. היתה מגיעה מהעבודה רצוצה, ללא כוחות, שוכבת מיד לישון ולפנות בוקר חוזרת שוב לעבודה בשדה.

סבתא היתה מבשלת כל יום מרק תפוחי אדמה ואטריות עשויות בבית מקמח ומים שנהיו לדייסה סמיכה. את המרק הזה, לקחנו בת דודתי רייזלה ואני, לאמהות שלנו, בשעת הצהריים. שתיהן עבדו במשתלות שונות וכל אחת מאתנו לקחה אוכל לאִמהּ. הן לא הרוויחו דבר בעד עבודתן. אסור היה ליהנות מהירקות או מהפֵּרות. השומרים לא הרשו לאכול ולא לקחת הביתה.

אנחנו, הילדים הגדולים, שתלנו גן ירק קטן במגרש שליד הבית. גם סבתא עזרה. נוסף על כך ניסינו להיות מועילים לשכנים ולעזור בכל מיני מטלות, כדי לקבל מהם מזון בתמורה. אחי מוניֶק התחיל לעזור לאשה זקנה (פולקסדויטשה), שגרה ליד ביתנו בעבודות קטנות בבית, והיה לוקח את הפרה שלה למרעה. בסוף היום, היתה האשה נותנת לו תמורה כלשהי. בת דודתי ואני השתדלנו לעזור לשכנות בעבודות הבית, ובימי ראשון, כשהבחורות הצעירות רצו לטייל, או לצאת עם בחורים, הייתי לוקחת את הצאן שלהן למרעה ומקבלת בתמורה מעט אוכל. האחים שלי ובני הדודים הקטנים, שהיו בערך בני אותו גיל, כבר לא היו כל כך רעבים ומבוהלים כפי שהיו בקופצ’בקה.

בקיץ הכול נראה יותר קל. המלחמה נמשכה אך אנו החזקנו מעמד. התליינים, שכל כך הפחידו אותנו בקופצ’בקה, לא הגיעו לאחוזה. גם גרמנים אחרים כמעט ולא הופיעו. התחלנו לקוות, שיבוא יום והמלחמה תיגמר ומצבנו יהיה טוב יותר. אולם לאשליות אלו לא היה כל בסיס במציאות.

בסוף הקיץ, השדות המעובדים באוקראינה יפים להפליא. החיטה גבוהה בצבע זהב, מוכנה לקציר. אנחנו לא נהנינו מהיופי ומהעושר בסביבתנו כי דבר לא היה שייך לנו. אולם האיכרים היו מרוצים מפרי עבודתם, ולפעמים גילו מעט יותר נדיבות כלפינו.

בדרך כלל האסון שלנו לא הטריד אותם. במקרה הטוב הם היו אדישים כלפינו ולא היה אכפת להם מה יעלה בגורלנו. מעטים מאד היו בעלי מצפון. רוב האוקראינים תמכו בגרמנים ובמעשיהם, רבים התחברו ושיתפו פעולה עם הנאצים ברדיפת היהודים. הם הצטיינו באכזריותם אף יותר מהגרמנים.

ידיעות על המשפחה בגטו לוצק לא הגיעו כלל. אי אפשר היה לדעת איך הם שורדים בגטו הסגור והמבודד. הכנסייה הקתולית שנמצאה בתחומי הגטו, אִפשרה קשר כלשהו באמצעות הפולנים שביקרו בה. אולם הגרמנים הפרידו בינה לבין הגטו בחומה גבוהה וכל מגע בין יהודים ופולנים פסק. היחידים שיצאו מהגטו היו העובדים שיצאו מלוּוים בשומרים לעבודות פרך בעיר.

יום שישי אחד, 21 באוגוסט 1942, (התאריך נודע לי אחר כך), הלכתי להביא את המרק לאמא. המרחק מהמשתלה לבית היה קילומטרים אחדים. בדרך הייתי פוגשת ילדים יהודים שגם הם הביאו אוכל לקרוביהם. באותו יום, חשתי משהו מוזר. לא ידעתי מהו אבל היתה לי תחושה שיום זה אינו כתמול שלשום. כשפגשתי את אמי, היא סיפרה לי שמגיעות שמועות נוראות מגטו לוצק. היא שמעה שהגרמנים והשוטרים האוקראינים גירשו את כל היהודים מבתיהם, אספו אותם בכיכר השוק ולקחו אותם במשאיות מחוץ לעיר. שם הכינו בורות ענקיים ורצחו אותם.

כשנודעה הידיעה הטרגית הזאת, עזבו האנשים את עבודתם וכולם ניסו לברר אם יש בה ממש. הלכנו אל הקרוב שלנו, הממונה על העבודה, גם הוא היה שרוי באימה. הוא לא יכול היה להבטיח חסות והגנה, מפני שגם הוא ומשפחתו היו באותו מצב.

כולנו, אחוזי בהלה ומטורפים מפחד, רצנו הביתה. היה עלינו לפעול מהר, כי ידענו שהנאצים לא יאחרו להגיע גם לכפר. את מעט החפצים שנותרו לנו העברנו לביתה של השכנה שלנו הפולקסדויטשה שאצלה עבד אחי. היא הבטיחה לשמור על כל הדברים וגם על אחי. היא אמרה שבביתה הוא יהיה בטוח.

אמא ודודה החליטו לקחת אותנו ליער; זה היה המקום היחיד שהיהודים חשבו שיהווה מסתור מהגרמנים. סבתא שלנו לא רצתה להצטרף. היא היתה זקנה ובאפיסת כוחות והעדיפה להישאר עם יתר הקשישים שנשארו בבית, סמוך ליער. זאת היתה הפעם האחרונה שראינו אותה.

היער שאליו נכנסנו לא היה גדול כמו יערות אחרים באזור זה באירופה שהשתרעו על פני קילומטרים רבים. אבל היה זה יער צפוף ובו אגמים מכוסי טחב וצמחייה סבוכה. מֵי האגמים היו מלוכלכים וירוקים.

לפני המלחמה, היער היה מקום בילוי עבורנו, הכרנו אותו מטיולים ומשעשועים. אהבנו לטייל עם אבא ביער, נהגנו ללקט בו תותים, פטריות ופרות. מדי שנה היה אבא שוכר דירה בכפר הֶלֶנוּבְקָה, ליד יער גדול, ושם בילינו את חדשי הקיץ. בסופי שבוע, היה אבא בא כדי לבלות אתנו בשבת, ואחר כך, בשאר ימי השבוע, חזר לעבוד בעיר.

עכשיו המצב היה שונה לחלוטין, היער היה בשבילנו מקום מקלט ומסתור.

בחיפזון אספנו מעט בגדים, כלים ושאריות מזון שהיו בבית, ורצנו ליער כדי להימלט מהגרמנים שעלולים להגיע בכל רגע. היינו: אמא והאחים הקטנים שלי בני הארבע, אני, דודה סוסיה עם שלושת ילדיה, שתי בנות: הגדולה רייזלה, שהיתה צעירה ממני; אסתר, אולי בת שש; והקטן מכולם, משה בן השלוש. התחבאנו במקום צפוף שהגישה אליו סבוכה וקשה. הצטרפו אלינו עוד שלושה אנשים זרים: זוג עם בן מתבגר ופחדן, שהתנהגותו היתה גרועה יותר מזו של הילדים הקטנים.

בתחילה הסתתרנו באזור של עצים צפופים וביצות. השמועות מהחוץ היו איומות. נודע לנו שלמחרת הבריחה שלנו, בשבת, באו התליינים והוציאו מהבתים את האנשים הזקנים ואת יתר היהודים שנשארו בכפר ורצחו אותם. סבתא שלי היתה בין הקרבנות האלו. בכפר שבו גרנו, כמו בכל יתר המקומות בסביבה, לא נשאר אף יהודי. גם בלוצק ובשאר הערים הגדולות בווֹלין שהיו בהן גטאות, נרצחו כמעט כל היהודים באותם ימים בסוף אוגוסט 1942. היהודים שהצליחו עדיין להסתתר נרדפו, והגרמנים ומשתפי הפעולה חיפשו אחריהם בכל מקום.

היער היה מעתה המחבוא שלנו, לזמן בלתי ידוע. התחבאנו בתוך הצמחייה, כל קבוצה לחוד. השתדלנו לשמור על שקט במשך היום. הפחתנו את התנועה, רק לדברים הנחוצים ביותר, כדי שלא להשאיר עקבות שיעידו על נוכחותנו. אפילו הקטנים שמרו על שקט ולא התלוננו על התנאים הנוראיים ועל הרעב.

אני זוכרת את אמא מנחמת אותנו ומנסה לטעת בנו מעט תקווה במצבנו העלוב. היא היתה אומרת לנו “שביאת המשיח קרובה מאד, כי זאת התקופה הקשה ביותר שהיהודים עוברים, והיא בוודאי מבשרת על בואו”. ומאחר ש“הימים הנוראים” היו בפתח אמרה אמא שהמשיח בטח יגיע ביום כיפור. ואנחנו האמנו וציפינו לו בכל לבנו בכיסופים ובתקווה!

אולם ראש השנה ויום כיפור עברו ודבר לא השתנה. כדי להתגבר על הפחד, לימדה אותנו אמא תפילה: “שַׁדַי ישמרנו ויצילנו מכל רע”. אמרנו את התפילה הזו בבוקר ובערב וגם בכל רגעי הסכנה והפחד. התפילה הזאת עזרה במקצת להתגבר על החרדה היומיומית ועל הסבל המתמשך.

בשבועות הראשונים לשהותנו ביער, היו השדות בכפרים מלאי ירקות ותפוחי אדמה, ועל העצים היו פרות בשלים. היינו יוצאים בלילות מהמחבוא אל שולי המשתלות וגני הפרות ולוקחים בחשאי קצת מזון. כך התקיימנו. אולם בסתיו אספו בעלי האחוזות את היבול וקיומנו נהיה קשה מאד. היה קשה למצוא תפוחי אדמה בשדות, אפילו רקובים לא נותרו. חיפשנו את האיכרים וביקשנו מהם עזרה. רובם היו משסים בנו את כלביהם ולא נתנו לנו להתקרב לבתיהם. בייחוד למבוגרים שבינינו היה מסוכן לצאת מן היער. דיירי הכפרים זיהו אותם בקלות והלשינו עליהם לגרמנים. פחדתי מאד שיתפסו את אמא. לעומת זאת ילדים משכו פחות תשומת לב בכפרים, וחוץ מזה הם היו יותר זריזים.

בת דודתי ואני נהגנו לצאת ממקום המחבוא לפנות ערב. איכרים אחדים ריחמו עלינו ועזרו לנו לפעמים במעט מזון. אחרים גירשו אותנו כאילו היינו כלבים משוטטים. אני נזכרת שהגענו לבית שדייריו היו בעבר שכנים שלנו. בדיוק באותה עת אכלה המשפחה ארוחת ערב. הקיבה שלנו התהפכה מריח האוכל. כשיגמרו לאכול, חשבתי, בטח יתנו לנו את השאריות. חיכינו על סַף הדלת. כשגמרו לאכול, קם בעל הבית ממקומו ואמר: “עכשיו, יהודיות ארורות, אני הולך למסור אתכן לגרמנים!”

ברחנו כל עוד נפשנו בנו.

יש לציין שלא כולם היו כאלה. קרה שפגשנו אנשים טובים שריחמו עלינו ועזרו.

בסתיו, החלו הגשמים והלילות נעשו מאד קרים. כדי להגן את עצמנו חפרנו “בונקר”. כולנו השתתפנו במשימה הזאת. חפרנו בור גדול ודי עמוק. את האדמה סחבנו רחוק ופיזרנו אותה, כדי שהנאצים לא ימצאו שרידים מהחפירה. כיסינו את הבונקר בגזעי עץ, ענפים יבשים ועלים. בצורה כזאת הסווינו את הבור. פתח קטן, גם הוא מוּסווה, שימש לנו לכניסה ויציאה. נשירת העלים בסתיו, הוסיפה גם היא וסייעה להסוות עוד יותר את מקום המסתור שלנו. חשבנו שהבונקר יהיה מקום בטוח ויגן עלינו.

במשך היום ישבנו שם מבלי להגיד מילה בקול רם. מבוגרים וילדים שמרו על השקט, כי לא יכולנו לדעת אם היה מישהו בקִרבת מקום. כולם נחשבו לאויבים! לא רק הגרמנים, אפילו הילדים מהכפרים הסמוכים שבאו לאסוף ענפים או אגוזים ביער – גם הם עלולים היו להסגיר אותנו לגרמנים.

כך שכבנו בחושך, בלכלוך, בקור, רעבים ונפחדים. כשירד גשם, המים והבוץ חדרו לתוך הבור, אבל אף אחד לא התלונן. חשבנו רק לעבור יום ועוד יום ולהישאר בחיים…

כשהחשיך היינו יוצאים מהבונקר כדי לנשום אוויר ולהשיג מזון. בלילה הרגשנו יותר מוגנים הודות לחושך וחשבנו שהגרמנים לא יבואו ליער בלילה.

בשעות החשיכה הייתי יוצאת לכפרים, מבקשת נדבות. בדרך חזרה הייתי מביאה דלי מים נקיים. הכרתי היטב את היער, את העצים והשבילים. מעולם לא טעיתי בדרך, גם לא פחדתי לפגוש חיה, פחדתי רק מאנשים.

למרות התנאים הנוראיים והרעב לא איבדנו את התקווה. רקמנו פנטזיות של נִסים שיצילו אותנו. נאחזנו בתקווה הזאת והמשכנו להיאבק נגד הזמן.

מדי פעם שמעתי בכפרים חדשות על מהלך המלחמה. אלה עודדו והוסיפו לנו כוח להמשיך ולהיאבק. כשסיפרתי את החדשות בבונקר שלנו, היה זה מספיק כדי שנאמין בשחרור אפשרי. אולי היינו סתם טיפשים או תמימים? ידענו היטב מה קרה לכל שאר היהודים ועדיין חשבנו שגורלנו יהיה שונה…

כל יום שעבר הביא עמו תזכורת לחורף המתקרב. לא היו לנו בגדים ולא נעליים, גופינו היו עטופים בסמרטוטים, היה ברור שלא נוכל לשרוד כך בקור העז. כבר באוקטובר קפאנו מקור. לא יכולנו להאמין שנצליח לשרוד שם בחורף. אולם על אף שידענו זאת, לא דיברנו על כך. אני בטוחה שהמבוגרים היו מודעים היטב לסכנות ולסיכויים הקלושים שלנו, אבל הם לא אמרו דבר.

אומללות האמהות היהודיות. למרות הייאוש הענקי, עדיין היו להן כוחות הגוף והנפש כדי להגן על ילדיהן ולטעת תקווה בלבבות, גם כשידעו שאין תקווה.

יום שישי אחד יצאנו שתינו, אני ובת דודתי, לחפש מזון. עברנו בחשש את הכביש, נזהרות מתנועת המשאיות והמכוניות הגרמניות, וחוששות גם מעגלות האיכרים. פחדנו כל הזמן שנפגוש מישהו שילשין עלינו. המשכנו את דרכנו בקצה היער. בצד השני של דרך צרה היתה שורת בתים. דפקתי בדלת הבית הראשון ופתחה אותה אשה צעירה. כשראתה אותי לא התרגזה, כפי שעשו רבות אחרות, גם לא הביעה גועל בראותה את בגדינו המזוהמים והקרועים. היא נתנה לנו אוכל, אחר כך אספה מזון בכמות גדולה משציפינו. היתה סקרנית לדעת היכן אנו מסתתרות והביעה צער רב על מצבנו. פחדתי לספר לה אבל התנהגותה כלפינו נסכה בי ביטחון.

איכרים אחרים שפגשנו היו שואלים בציניות: “יהודיות, אתן עדיין בחיים?” בטוחים שמקומנו כבר לא בעולם הזה. האשה הזו היתה שונה.

היינו מאושרות מהמזון שקיבלנו ופנינו ללכת כאשר האשה פנתה עלי, הגדולה מבין שתינו, ושאלה: “את יודעת לעבוד? את יודעת לשמור על תינוק, לחלוב פרה ולנקות את הבית?” עניתי לה שאני יודעת לבצע את כל העבודות האלו. והיא אמרה: “את יכולה להישאר כאן ולעזור לי בעבודות הבית, אני צריכה לתפור ואין לי זמן לעבודות האלו”.

זה היה בלתי יאמן! איש מאִתנו לא האמין שיכול להתרחש נס שכזה. להימצא בבית, לא לסבול מרעב, היה זה החלום של כל אחד מאתנו!

הייתי נשארת ברצון רב אבל חשבתי על המשפחה שהיתה תלויה בי וחיכתה שאביא לה מזון. סיפרתי לפולנייה על הדאגה שלי והיא הבטיחה לי שתיתן לי אוכל גם בשביל משפחתי.

בשמעה אודות החדשות האלו, בכתה אמי מרוב אושר. היא אמרה שהיא אישה מאושרת כי שניים מילדיה יהיו בבתי נוצרים, מוגנים מאסון. אמא והדודה בירכו ונישקו אותי וציוו עלי לחזור לבית הפולנייה עוד באותו הלילה. הן יעצו לי להיות ממושמעת ומחונכת, לציית לכל פקודה, כדי שעבודתי תמצא חן בעיני הפולנייה.

“מי יודע, אולי את תצליחי להישאר בחיים. תזכרי מה קרה עם כולם. אם המלחמה תיגמר באחד הימים, תחפשי את המשפחה ותספרי להם. תנקמי במקומנו! אל תשכחי!”, אמרה אמא שלי בבכי ונישקה אותי.

באותו לילה חזרתי לביתה של סטפציה. הגעתי מזוהמת לבושה בלויי סחבות בבגדים קרועים ומלאי כינים. היא שלחה אותי לישון בחלק הבלתי גמור של הבית. אך בשבילי, שהגעתי מהבור ביער, היה זה כמו לישון בארמון. למחרת, היא אמרה לי להתרחץ היטב, לחפוף את השיער ולשפשף את ראשי בנפט. היא נתנה לי מבגדיה הישנים.

התחלתי להתמצא בסביבה החדשה. הבית היה מרוחק מהכפר. הוא היה בשלבי בנייה, המלחמה קטעה כנראה את המשך הקמתו. בחלקו הגדול היו בו קירות עשויים קרשים וגג. פתחי החלונות והדלתות היו סגורים בקרשים. חדר אחד והמטבח היו מוכנים למגורים. בחורף היה חם במטבח ושם התנהלו חיי המשפחה.

סטפציה גרה באותה דירה עם פיוֹטְרוּס, תינוק בן שמונה חודשים. בעלה היה בצבא הסובייטי, נלחם נגד הגרמנים. היא היתה תופרת במקצועה וכך הרוויחה למחייתם. היה מסוכן מאד לתת מחסה ליהודי, אפילו שהייתי רק ילדה. בהתנהגותה סיכנה לא רק את חייה גם את חיי בנה.

עשיתי כל עבודה שהטילה עלי, אבל לא את כולם ידעתי לבצע. לשמור על תינוק למדתי עוד בבית, כשהאחים שלי היו קטנים. גם לנקות את הדירה הקטנה הצלחתי. אבל לחלוב את הפרה ולטפל בבעלי החיים הביתיים, לא היה לי מושג. את העבודות האלה היא נאלצה ללמד אותי אך עשתה זאת בכעס ובחוסר סבלנות.

בימים הראשונים השאירה אותי סטפציה לבד עם בנה הקטן ליום שלם. אמרה לי לא לצאת מן הבית ולא לדבר עם אף אחד. נשארתי לשמור על התינוק ועשיתי את כל יתר העבודות שהטילה עלי. האוכל שסטפציה נתנה לי היה בנדיבות, החבאתי כמות גדולה ממנו כדי לקחת ליער.

התעודדנו קצת. אמא ודודה שמחו כשראו אותי נקייה ומביאה “כל כך הרבה אוכל”. האחים הקטנים נישקו אותי ואמא חזרה ואמרה לי לשמוע בקולה של סטפציה ולהיות תמיד מוכנה למטלות ולבקשות שלה. אמא בכתה על המזל שנפל בחלקה בכך שאני ואחי מוֹניֶק היינו בטוחים, פחות או יותר.

כשחזרתי מהיער הייתי נכנסת לפינתי בחלק הבלתי גמור של הבית. למרות הקור שחדר בלילה דרך הסדקים בין הקרשים, הרגשתי כאילו אני חייה חיי פאר. דאגתי רק למשפחתי ביער. הנאצים המשיכו עדיין לחפש יהודים בכל מקום, גם בבתי האיכרים. חייתי כל הזמן בפחד גדול.

באותו השבוע, ביום שלישי בלילה, הלכתי שוב ליער. לקחתי אוכל ומים ונשארתי זמן מה עם יקירי. כאבתי את גורלם המר של האחים שלי ובני הדודים הקטנים, בהשוואה לתינוק פיוֹטְרוּס שהיה מטופח, נקי ושבע.

בכפרים, בזמן המלחמה, התנהל סחר חליפין. בתמורה לתפירה היתה סטפציה מקבלת מזון שהיה קשה להשיג בעיר. היא היתה מחליפה את המזון בשוק בעיר לוצק בדברים שונים שהיו הנחוצים לה, כך שלא חסר אוכל בביתה ונשאר מספיק מזון כדי שאקח ליער. האוכל ששלחה למשפחתי היה טוב יותר מזה שהשגתי בנדבות.

בליל חמישי שוב חזרתי ליער. סטפציה הבטיחה לי שביום ראשון תרשה לי שוב לראות את משפחתי. חיכיתי בקוצר רוח לרגע.

כשהגיע יום ראשון, סחבתי על גבי שק אוכל די כבד. הייתי מרוצה ואסירת תודה לסטפציה על טוּב לבה כלפינו. נשקתי את ידיה לאות תודה.

זה היה סוף אוקטובר, יום קר אבל בלי גשם. הלכתי בזהירות בקצה היער. מרחוק ראיתי עגלות עם איכרים בבגדים חגיגיים, שהרי היה זה יום המנוחה שלהם. התחבאתי וחיכיתי שיעברו. אחר כך, בזהירות רבה, עברתי את הכביש ונכנסתי ליער. הלכתי בשבילים שהכרתי היטב, בציפייה לראות את המשפחה. רציתי לספר להם הכול.

פתאום שמעתי צעקות של גברים, וצעקות ובכי של נשים וילדים. התקרבתי יותר למקום המחבוא שלנו וחשבתי: למשפחה שלי לא יקרה שום דבר רע, בטח שלא! הם נמצאים בבונקר ואף גרמני לא ימצא אותם. יתר על כן, חשבתי בלבי, הנאצים לא יחפשו יהודים ביום ראשון לפנות ערב.

התקרבתי יותר. מבין העצים ראיתי אנשים לבושים במדים גרמנים וכן כאלה שלבשו תלבושת כחולה של המיליציה האוקראינית. פתאום שמעתי יריות, צעקות ובכי. היו אלה קולות מוּכרים! היריות חזרו על עצמן שוב ושוב…

אינני יודעת איך זה קרה. נפלתי והם הבחינו ברעש וירו לעברי. כדורים שרקו לידי מכל הצדדים. הצלחתי להתחבא בין השיחים והענפים. שכבתי כך זמן רב. המשכתי לשמוע יריות ועוד יריות. יריות ואנשים עברו ממש לידי. שכבתי מכוּוצת בין העלים. אני לא יודעת כמה זמן עבר ומה עוד קרה…

חיכיתי עד שהשתרר שקט ביער. אחר כך יצאתי והתקרבתי לבונקר. מצאתי את כולם מתים. אמא והאחים הקטנים שכבו בצד אחד, מכוסי דם, מבטיהם נותרו מבוהלים, בלי תנועה. על ידם הדודה סוסיה עם ילדיה, שוכבים באותה צורה. כל היקרים שלי עם מבט זוועה שקפא על פניהם. כולם מתים.

במרחק מה מהם שכבו הזוג ובנם שהיו אתנו בבונקר. כולם היו מכוסי דם, בלי תנועה.

זאת היתה משפחתי, משפחתי היקרה שכל כך נאבקה על חייה! האחים היקרים שלי, שידעו רק סבל, לא התלוננו על הקור, על הלכלוך והרעב. הם רק רצו לחיות ונאחזו בכל כוחותיהם בתקווה שיבוא יום וחלום הבלהות הזה ייגמר. אבל הנאצים הרגו אותם. בדיוק ביום ראשון, ביום ששיערנו שניתן להרפות בו מעט את השמירה, כי זהו יומם הקדוש.

עמדתי על ידם. בכיתי והסתכלתי על כל אחד מהם.

הילדים היפים, כל כך מוזנחים, והדודה סוסיה שעשתה הכול כדי להוציא אותנו מהגטו. היא ניסתה לעזור לנו בצרה שלנו אך לא הצליחה להציל אפילו את ילדיה. כולם מתו.

היער החשיך ואני בכיתי והתייפחתי. הייתי שבורה ומיואשת.

לפתע נתקפתי בבהלה שהגרמנים יחזרו. ברחתי משם והמשכתי לרוץ בבכי בחושך דרך היער, דרך הכביש, עד לביתה של סטפציה.

החיים עם סטפציה

במשך ימים ארוכים השתדלה סטפציה לנחם ולהרגיע אותי. “ליקרים שלך טוב יותר ככה. עם בוא החורף לא היו להם סיכויים לשרוד בקור וברעב”, אמרה. “מעתה והלאה אשמור עליך ואגן עליך מפני הגרמנים”, הבטיחה.

המלים שלה השפיעו עלי אבל לא יכולתי להפסיק לבכות בימים ובלילות. לא היתה לי סיבה לחזור ליער ונשארתי בביתה של הפולנייה.

ביום ראשון שלאחר מכן חל יום “כל הקדושים”, יום קדוש לנוצרים. קיבלתי רשות לחפש את אחי מוֹניֶק שהיה בביתה של הפולקסדויטשה. היה מסוכן מאד להתהלך בכפר, כי תושביו יכלו לזהות אותי, למרות שהמטפחת כיסתה את ראשי וחלק גדול מפני.

מצאתי את אחי ומסרתי לו את הידיעה הטרגית. הלכנו דרך השדות החשופים עד היער. שם התיישבנו ויחד ספדנו למשפחתנו ובכינו על שנשארנו שנינו גלמודים בעולם. האישה שבביתה התגורר מוניק אחי – התעללה בו. חייו היו קשים מאוד ונוסף על כך לא ידענו מה צפוי לנו בעתיד. במשך כל אותו זמן המשיכו הגרמנים לחפש אחר יהודים ורצחו כל אחד שמצאו. החלטנו שלא להסתכן בפגישות נוספות. כל אחד יישאר במקומו וכפי שאמא המליצה, להשתדל לעבוד היטב ולמלא את רצון מעבידנו כדי שנוכל להישאר בבתיהם. נפרדתי מאחי וחזרתי “הביתה”.

במשך היום הייתי טרודה בעבודות שסטפציה הטילה עלי. היא היתה מאד קפדנית ודרשה הרבה. אני הייתי רק בת עשר ולא ידעתי לבצע היטב כל מה שביקשה. פעמים רבות כעסה עלי וציוותה לבצע שוב ושוב את העבודה עד שנעשתה לשביעות רצונה. היא התלוננה בלי הרף. אמנם סטפציה מעולם לא היכתה אותי, אבל היא צעקה וקיללה, והיתה אומרת שאני ככל היהודים לא רוצה ללמוד ולעבוד.

בגלל האסונות הייתי תמיד עצובה. התגעגעתי למשפחתי ובכיתי כל הלילות בפינתי.

הזמן עבר, ולאט לאט נוצרה בינינו חיבה. התייחסתי לפיוטרוס כפי שהתייחסתי לאחים שלי ואהבתי אותו. הילד מצדו אהב אותי וסטפציה התחילה להתייחס אלי טוב יותר. כשהלך הקור וגבר, והרוח החדירה את השלג דרך הסדקים לאגף הבית הבלתי גמור, למקום שבו ישנתי, היא לקחה אותי לישון במיטה היחידה שהיתה במטבח, יחד אתה ועם פיוטרוס.

לכולם היא אמרה שאני בת אחותה, יתומה ששלחה להביא מעיר חְרוּבְיֶשוֹב, בצד השני של הנהר בוג. היא הפיצה את הסיפור הזה בין השכנים ובין המכרים שבאו לביתה. מי שידע את האמת, היה דווקא מפקד הכפר, פולקסדויטשה, שהיה מבקר אותה מדי פעם. לא ניתן לחשוד בו שאהב יהודים, אבל בנוגע אלי, לא היה אכפת לו שחייתי בביתה. עם זאת הוא הזהיר שאם מישהו מבני הכפר ילשין עלי, הוא יצטרך להרוג אותי. יום אחד הוא בא רכוב על סוס, כדי להזהיר את סטפציה שבאותו יום יערכו חיפושים בכפר ועליה להסתיר אותי. היא החביאה אותי בתוך ארון בחדר הקר שבחורף לא השתמשו בו. הנאצים באו, חיפשו בבית, בעליית הגג, ברפת, אך את דלת הארון לא פתחו. כך ניצלתי פעם נוספת ממוות.

כדי להציל את חיי וכן את חיי הפולנייה שנתנה לי מחסה, הייתי צריכה לנהוג כקתולית. התחלתי ללמוד עם סטפציה את דתה. סטפציה היתה קתולית אבל לא נהגה לבקר בכנסייה. היא לימדה אותי להצטלב, הסבירה לי על התפילות, המנהגים היומיומיים, המאכלים שאכלו בהזדמנויות חגיגיות ועוד. היה עלי להיות מוכנה לענות על כל שאלה של סקרנים, גרמנים, פולנים ואוקראינים, על המוצא הקתולי שלי. בייחוד היה עלי לדבר נכון בשפה הפולנית ולהשתחרר מהמבטא שכל כך אִפיין את יהודי פולין.

סטפציה חזרה ותיקנה את מבטאי, והיתה מתרגזת מאד כשלא למדתי מהר. כעבור זמן קצר נהייתי תלמידה טובה וקתולית נלהבת. כיוון שאסור ומסוכן היה להתפלל את התפילה שאמא לימדה אותי, התחלתי להתפלל בפולנית ולהגיד את התפילות הקתוליות. הרגשתי צורך לשפוך את לבי. הייתי כורעת על ברכי לפני הצלב, שופכת דמעות ומבקשת בקשות. ה“תפילה” סייעה לי, הרגשתי רגועה יותר. כעבור זמן הפכתי להיות ילדה קתולית של ממש. כשהגיע חג המולד, קישטנו את העץ, הכנו מאכלים מיוחדים לחג, ושרנו שירים מסורתיים לחג המולד.

לפני המלחמה גרה סטפציה בצד השני של הנהר בוג. כשהגרמנים התקיפו את פולין ב-1939 וכבשו אותה, התחלפה האוכלוסייה באזור, בהתאם להסכם שנחתם בין גרמניה וברית-המועצות. הפולקסדויטשה עברו לגור בשטח המערבי של פולין המובסת. ואילו הרוסים, הרוסים הלבנים והאוקראינים, התיישבו בשטחים של פולין המזרחית תחת שלטונה של ברית-המועצות.

בעלה של סטפציה היה אוקראיני, ומשפחתו תמכה בקומוניזם. הם באו לאזור שלנו והשתקעו בבתים ובאחוזות שהגרמנים השאירו. ואילו המשפחה הפולנית של סטפציה נשארה בצד המערבי של הנהר בוג. עם הפלישה הגרמנית לברית-המועצות, ביוני 1941, כשפרצה המלחמה בין שתי המדינות, גויס בעלה של סטפציה לצבא האדום והשאיר את סטפציה בהריון. משפחת בעלה גרה בכפר סמוך, קילומטרים אחדים מאתנו. הם היו איכרים טיפוסיים. אף כי ידעו את מוצאי, לא הפריע להם הדבר.

אולם דאגות רבות גרמה לנו השכנה שלנו פיאַטְנִיצְקָה. אישה זקנה שחיה עם בעלה במשק קטן לידינו. הבתים היו מופרדים רק על-ידי גינות ירק. לא היתה ידידות בין שתי הנשים. בזמן האחרון, התחילה פיאַטְנִיצְקָה להתקרב לגדר וניסתה לדבר אִתנו. כשהיתה מתקרבת נהגה סטפציה למצוא איזו אמתלה כדי לשלוח אותי רחוק ממנה. פחדנו מאד שהיא תחקור אותי עד שתגלה את סודי ותמסור אותי לגרמנים. מהשכנות האחרות, לא חששנו, הן היו טרודות בעבודתן בתוך הבתים.

לנשים בכפר היה מנהג להתכנס בחורף, כל פעם בבית אחר ל“אוֹדֶנְקִי”. הן תפרו, רקמו, סרגו וגם היו מרכלות. בחום, על-יד האח, הן לא הוטרדו מהקור הנורא, כשהטמפרטורות ירדו לעתים למינוס 30 מעלות מתחת לאפס, ומהשלג שהתרומם לגובה אדם. מרחוק יכולתי לשמוע את שירתן באוקראינית ובפולנית, עשן היתמר מהארובה, וריח נהדר של לחם ועוגות שאפו עלה באפי. ואני באותה עת מטפלת במשימות שלי ברפת, שואבת מים מהבאר, או מפנה את השלג מהכניסה לבית. עקבתי אחרי הפגישות האלו בקנאה. גם אני רציתי להיפגש עם ילדות בגילי, לדבר, לשיר בלי דאגות ופחד. אבל מצבי היה שונה ונסיבות חיי העצובות מנעו ממני חיים נורמליים. הרבה פעמים חלמתי על אמא ועל האחים שלי. התגעגעתי מאד לאחי מוֹניֶק, כל כך רציתי לראותו ולדבר אתו. אבל היה זה מסוכן מאד וסטפציה לא הרשתה לי ללכת. חשבתי שגם מוניק ידע זאת ולכן לא בא לבקר אותי.

זה היה חורף נורא בשבילי. הייתי עדיין ילדה אבל סחבתי עול כבד מאד על כתפי. חייתי בפחד קיומי מתמיד שיגלו אותי, הכאב והגעגועים לבני משפחתי שנספו בצורה טרגית לא הרפו ממני, העבודה בבית ובמשק שלא הייתי רגילה אליה, הנזיפות של סטפציה, כל אלה יחד היו משא כבד מנשוא. את הכאבים והסבל פרקתי בבכי ובתפילות. אלה עזרו להירגע מעט. עד היום עוברת בי צמרמורת כשאני נזכרת בסדר יומי בעת ההיא. לפנות בוקר הייתי קמה בקור נוראי, בחושך, מדליקה את הפנס כדי להאיר את המטבח, מדליקה אש לחימום החדר. אחר כך יוצאת לרפת להאכיל את הפרה ולטפל בבעלי החיים של סטפציה. הבגדים שלבשתי לא חיממו אותי. גם הנעליים לא הספיקו והאצבעות קפאו. לא יכולתי להזיזן והייתי סגולה מרוב קור.

עם בוא האביב, כאשר השלג והקרח נמסו והשמש חזרה לחמם, נשמתי לרווחה. לפני חג הפָּסְקְבָה (פסח של הנוצרים), לימדה אותי סטפציה את התפילות, המנהגים והמאכלים של הקתולים לחג הזה. פיוֹטְרוס גדל, התהלך בחדר ובחצר, והיה עלי לפקח עליו בשבע עיניים מפני שנגע בכל דבר.

לא היו לנו שדות תבואה, כמו ליתר השכנים בכפר. הכנו את גן הירק ושתלנו בו תפוחי אדמה וירקות נוספים.

מצד אחד הייתי יותר רגועה כי הצלחתי לעבור את החורף בשלום, לא הלשינו עלי ואפילו המפקד הגרמני התעלם ממני. אולם ידעתי שבקיץ יהיה קשה יותר להסתיר את סודי. אנשים מתהלכים יותר בדרך על-יד הבית, נפגשים בשדות. אצטרך להוביל את הפרה למרעה ואפגוש שם רועים אחרים מהכפר. על אף שהייתי מוכנה לענות על כל שאלה אודות המוצא והדת שלי, פחדתי מאד. הילדים שנהגו לרעות את הבקר היו סקרנים, רשעים וערמומיים. הם לא פסקו מלשאול ולחקור. לא היה זה מקרה רגיל שילדה תגיע לכפר מאזור רחוק. לכל מקרה נהגתי להצטלב ולומר “ישו מריה”, בדיוק כפי שהילדים הקתולים נהגו לעשות. לעתים נהגו הילדים לשוחח אודות היהודים, הם סיפרו מקרים ששמעו בבתיהם, צחקו ולעגו לנו ולאסון שלנו. בהזדמנויות אלו, היה לי קשה לשמור על קור רוח ולהיות אדישה, כשבתוכי בכיתי. היו אלה רגעים מסוכנים ביותר שבהם פחדתי לבגוד בעצמי. מספיק מילה או עווית שלא במקומה כדי שסודי יתגלה.

בקיץ פרמה סטפציה ציפית לבנה, צבעה אותה לכחול כהה ותפרה לי שמלה חדשה. לא היינו זקוקים לנעליים בתקופת זו של השנה, הלכתי יחפה ככל הילדים.

יום אחד סטפציה הכינה חמאה, גבינה, שמנת, אספה ביצים, שמה את כל זה בשני סלים ושלחה אותי למכור או להחליף בשוק בעיר לוצק. יצאתי השכם מהבית. המרחק בין הכפר לעיר היה כ-14 קילומטרים, דרך הכביש הראשי. לבושה בשמלה החדשה, מטפחת צחורה לבנה על ראשי, “איש לא יחשוד בי שאני יהודייה”, חשבתי לעצמי.

בשוק הצלחתי במשימה. מאותו יום, החלה סטפציה שולחת אותי לעתים קרובות לעיר. מכרתי את התוצרת וחזרתי לפנות ערב עם כסף ועם הזמנות לסחורה נוספת.

מי שראה בכביש ילדה קטנה סוחבת שני סלים והולכת ללא מבוגר התפלא בוודאי. אך אני תמיד הכנתי תירוץ להסביר מדוע “אמא” שלחה אותי לבד העירה. הרבה פעמים נעצרו והציעו לי “טרמפ” לקטע מסוים של הדרך, או אפילו עד השוק בלוצק.

פעם אחת נעצרה לידי מכונית ובה גרמנים, הם ציוו עלי לעלות לרכב. ברגעים הראשונים חשבתי שהם גילו את מוצאי. תקף אותי פחד נורא. אך במשך הנסיעה הבנתי שהם פשוט לקחו אותי בחושבם שאני ילדה פולנייה רגילה. הם הסיעו אותי עד לוצק והרשו לי לרדת ליד השוק. מלמלתי כמה מילות תודה בפולנית ונשמתי לרווחה כשהמכונית התרחקה.

באותו קיץ, בשנת 1943, החליטה סטפציה לעבור לגור עם משפחת בעלה. הוריו, בבקה ודיודיו, הסבתא והסבא, בעלי הבית, היו מכובדים בכפר. הסבתא היתה אשה גבוהה, שמנה ושתלטנית, חזקה ופעילה. דיודיו, מבוגר ממנה בהרבה שנים, חלש ובעל לב טוב. בבית כבר גרו הכלה שהיתה נשואה לבן הבכור, עם ילדיה, בעלה שירת גם הוא בצבא האדום. כן התגוררה שם בתם הרווקה של בעלי הבית, נדיה. הבית היה גדול, מוקף גן ובו עצי פרי שונים. הם דיברו אוקראינית וחגגו את חגי הכנסייה היוונית אורתודוקסית.

הבית נוהל כמשק סגור, הכול התבצע בו. במשתלה שלהם גידלו פשתן שממנו טוו חוטים ואריגים וייצרו בדים. כשהבדים היו מוכנים, פרשו אותם על דשא ושפכו עליהם מים כדי שקרני השמש ילבינו אותם. אחר כך רקמו, תפרו וייצרו בגדים. את הכבשים גזזו בקיץ ומהצמר טוו חוטים וסרגו מהם בגדים לחורף. מהחלב הכינו מאכלים שונים, אפו לחם, עשו אטריות, בישלו סבון. שתלו, זרעו וקצרו את יבולם. במשך השנה לא נזקקו בני הבית לקנות מצרכים מהחוץ. בחודשי הקיץ הם הכינו מזון לחורף למשפחה ולבעלי החיים. בחודשי החורף עסקו הנשים בעבודות יד: תפירה, סריגה ורִקמה. כולם עבדו. לארוחות היתה המשפחה כולה מתאספת מסביב לשולחן הגדול.

העבודות שהטילו עלי היו רבות והייתי צריכה להשביע את רצון כולם. אך שם באמת למדתי לעבוד. יחד עם דיודיו, הייתי יוצאת עם הבקר למרעה. לפעמים היה מספר לי אגדות מהפולקלור האוקראיני וסיפורים יפים אודות הדת. מעולם לא כעס עלי ולא הזכיר את מוצאי.

לדיירי הסביבה, השמדת היהודים נתפסה כתופעה נורמלית. הם השתלטו על הבתים היהודיים וירשו את רכושם. כאילו מעולם לא התנהלו חיים יהודיים באזור. אך מכיוון שלא נותרו עוד יהודים ולא נותר במי להתעלל, הפנו האוקראינים את שנאתם כלפי הפולנים. השנאה ביניהם היתה ידועה מדורי דורות ולא היה לה גבול. הגרמנים עודדו אותם בהבטיחם לאוקראינים מדינה עצמאית, והאוקראינים החלו להתנכל למשפחות פולניות. הם פלשו לבתיהם, הרגו את בעלי המשקים, שדדו את רכושם ושרפו בתים ואחוזות. בלילות ראינו שרפות בסביבה. כפרים שלמים נחרבו ודייריהם הומתו באכזריות. כדי להגן על חייהם, ברחו הפולנים המבוהלים לערים גדולות בתקווה ששם יהיו מוגנים יותר.

בכפר שלנו, בצד השני של הכביש היתה אחוזה לא מיושבת. זה היה נכס פולני גדול שנעזב על-ידי בעליו. באמצע החורשה היה בית ענקי ובו חדרים רבים. מסביב לרכוש היתה גדר, והשער הראשי פנה אל הכביש. מכיוון שהמקום היה עזוב, לכולם היתה בו דריסת רגל. התחלנו להוביל לאחוזה את הבקר למרעה. אחר כך החליטה סטפציה לגור באותו בית, שלושתנו, היא, הילד ואני. השתמשנו רק בחדרים אחדים, בחלק אחד של הבית, היתר נשאר סגור. במשך היום היינו יחד, אך בלילה פחדה סטפציה מפלישת האוקראינים והלכה עם הילד ללון אצל משפחתה. היא היתה משאירה אותי לבד, באחוזה הגדולה, בחושך. פחדתי מאוד, אך לא היתה לי ברירה ולא יכולתי להתלונן.

אם עד אז הצלחתי להינצל מהגרמנים, הייתי עכשיו נתונה לפלישת הרוצחים האוקראינים. הייתי כורעת על ברכי ומתפללת בכל מאודי לאלוהים שישמור עלי גם מכנופיות הגזלנים. פעם אחת, בסגרי את הדלת, ראיתי צפרדע נכנסת לבית. נקשרתי לבעל החיים הזה, מושפעת מהסיפורים שקראתי. בפנטזיה האמנתי שהצפרדע שומרת עלי. לא הייתי סוגרת את הדלת עד שלא ראיתי את הצפרדע יחד אִתי בתוך הבית.

לאחר זמן מה הוציאה אותי סטפציה משם וחזרנו לחיות עם משפחתה. אני כמובן נשמתי לרווחה.

בסוף הקיץ העיסוקים היו רבים. השתתפתי בהם יחד עם כולם. כבר היה לי ניסיון, יכולתי לתרום את חלקי בעבודה ורכשתי יותר ביטחון עצמי.

לא שמעתי עוד הערות של השכנים אודות סריקות הגרמנים בחיפושם אחר יהודים מסתתרים. במשך כל אותו זמן לא היו לי ידיעות מאחי. התגעגעתי אליו מאד, אבל סטפציה אסרה עלי לחפש אותו.

בסתיו של 1943 התחילו השמועות שמשהו השתנה בחזית. פסקה התקדמות הצבא הגרמני לתוך ברית-המועצות. התקווה התעוררה. דיברו אודות פעולות הפרטיזנים שפוצצו רכבות עם נשק וחיילים גרמנים. גיסתה של סטפציה, נדיה היתה מביאה ידיעות שהחבר שלה סיפר. היא דיברה בשקט רק למבוגרים, אך בכל זאת הצלחתי לפעמים לשמוע את דבריה.

בתוכי הייתי שמחה מאד אבל נזהרתי מלהראות את שמחתי כדי שלא יחשדו בי. הייתי כבר בתוך המשפחה. אף השכנים והמכרים לא הטרידו אותי ולא חששתי שילשינו עלי.

בהתחלת החורף של 1944–1943, כשהיה כבר קר מאד ושלג כיסה את הסביבה, הופיעה בכפר קבוצת עובדים בליווי שומרים. הם היו עייפים ורעבים מאד, לבושים בלויי סחבות ודיברו שפה מוזרה שאיש לא הבין. לפעמים הצליח מישהו מהם להיכנס לבתי האיכרים, כדי להתחמם ולבקש אוכל. האיכרים גילו הבנה. השוטרים כבר לא היו כל כך קפדנים. במשך היום חפרו העובדים חפירות בקרקע הקפואה, ליד הכביש הראשי. בכפר אמרו שהם יהודים הונגרים שנלקחו על-ידי הגרמנים לעבודות כפייה. הובילו אותם מרחק רב מארץ מולדתם.

התעוררה בי תקווה: מי יודע, אולי אבא שלי נמצא בקבוצת עובדים כזו, בתנאים עלובים, אבל בחיים… האמנתי שבאחד הימים אחרי המלחמה אפגוש אותו.

שמנו לב שהאנשים האלו דפקו בדלת הבית שלנו בכל מיני אמתלות, יותר מאשר בבתים אחרים. הם הביטו בי ובעיניים דומעות לחשו את המילה “קישְלַיין”. לא הבנתי מה פירוש המילה, אבל אחרי המלחמה נודע לי שבהונגרית פירושה “ילדה קטנה”. איני יודעת מי סיפר להם שאני יהודייה, אולי הם פשוט הרגישו בזאת, לכן כל אחד מהם רצה לראות אותי ולוּ לרגע קט. הם בוודאי לא מצאו יהודים נוספים בכל העייירות והכפרים באוקראינה שאליהם הובלו על-ידי הגרמנים. לאחר זמן מסוים הם נעלמו. בכפר אמרו שהשוטרים ההונגרים והאוקראינים הרגו וקברו אותם בקבר אחים ביער.

שוב הייתי בהלם. תקוותי לפגוש את אבא נגוזה באחת. בכיתי בסתר, כדי שלא יראו אותי וישאלו שאלות.

החבר של נדיה בא כל ערב וסיפר כבר בגלוי אודות התקדמותם וניצחונם של הצבאות הסובייטיים. לעתים קרובות היה מספר על איזו עיר באוקראינה שכבר השתחררה מעולם של הגרמנים. אפילו בסביבה שלנו, עדיין הרחק משדה הקרב, אפשר היה להרגיש את שינוי המצב בחזית. התנועה בכביש גדלה, אין סוף משאיות עברו במשך ימים ולילות. אנשים ראו רכבות מלאות חיילים פצועים, וגם נפוצו שמועות על התקפות הפרטיזנים שנלחמו בעורף נגד הצבא הגרמני. שמענו שהם פוצצו גשרים, פסי רכבת וכבישים בסביבות קיוֶרְצֶה. שם היו הבסיסים שלהם כי היערות בסביבה רחבי ידיים והעצים סבוכים ועבותים.

בקרב אותם פרטיזנים היו גם קבוצות יהודים שהצליחו לברוח מהגטאות ולהצטרף ללוחמים. גם הם גרמו לגרמנים אבדות קשות. תרומת הלוחמים הפרטיזנים היתה בעלת ערך רב, גם במערכה וגם בהשלכות המורליות שלה.

בדומיית הלילה יכולנו כבר לשמוע מרחוק הדי התפוצצויות משדה הקרב. שוב התקרבה אלינו החזית. רבים היו מרוצים, אחרים לא כל כך. בסביבה שלי, כולם ציפו לשובו של הצבא הסובייטי. בבקה ודיודיו כרעו ברך והתפללו לשלום בניהם, אי שם בשדה הקרב. הנשים חיכו לשובם של בעליהן.

בסוף ינואר בשנת 1944, הגיעו הקרבות לעיר לוצק. הגרמנים ניסו להתנגד. שוב ושוב הופצצה העיר על-ידי הרוסים והגרמנים. הקרבות היו קשים. האוכלוסייה התחבאה במקלטים. מכיוון שגרנו ליד הכביש הראשי שהופצץ בלי הרף, התחבאנו מההפצצות והיריות בבית בטוח יותר בנוי מלבֵנים. הרוב היו נשים וילדים.

לילה אחד, בעודנו מצטופפים והדי הקרבות נשמעים מבחוץ, הילדים בוכים והמבוגרים מפחדים למות דווקא כעת כשהשחרור כה קרוב, שמעתי אשה מתלוננת בפני חברותיה ואומרת להן: “אני גרתי בברזיל והיו לי חיים טובים, הייתי רחוקה מהמלחמות והצרות. לא יודעת מה קרה לי? לא מבינה מדוע החלטתי לחזור לפולין בכדי לבקר את המשפחה”…

כששמעתי את המילה ברזיל, נזכרתי פתאום שהכרתי את המילה הזאת. היא לא היתה זרה לי. נזכרתי שהורי שוחחו והזכירו את השם הזה ושהדודים שלי גרו בארץ הזאת. סטיסיה שהתחתנה עם מוטיה, בן דוד של אמא שלי וגוטה, שתיהן ידידות של משפחתי מלפני המלחמה, השכנות שלנו, עברו גם הן לחיות בברזיל. זיכרונות ילדותי שבו אלי. במשך תקופה ארוכה הפסקתי לחשוב על שנות ילדותי המאושרות, כשהייתי בת למשפחה אוהבת מוקפת חברים ומכרים. אפשר שפחדתי שאפילו המחשבה אודות משפחתי עלולות להסגיר את רגשותי ולגלות את המוצא היהודי שלי. כדי שלא אשכח את השם ששמעתי, מצאתי פיסת נייר ורשמתי עליה את המלה “ברזיל”. תפרתי את הנייר בתוך מכפלת המעיל הישן שלבשתי.

השחרור

העיר לוצק שוחררה על-ידי הצבא הסובייטי אחרי קרבות קשים בתחילת פברואר 1944. זמן קצר לאחר מכן גורשו הגרמנים גם מהכפר שלנו.

ימי השחרור הראשונים נראו לי כאילו התעוררתי מחלום בלהות. ההבדל היה שבדרך כלל החלום גרוע מהמציאות, אולם, לנו היהודים שנשארנו בחיים אחרי הכיבוש הנאצי, המציאות היתה גרועה מסיוט! המשפחות שלנו נרצחו באכזריות, הבתים שלנו נחרבו, והניצולים ששרדו היו גלמודים בעולם, שבורים ומזכירים שוב ושוב את מתיהם.

במשך כמה ימים ניסיתי להתרגל למחשבה שאני חופשייה ושהגרמנים אינם מאיימים עלי עוד. הקרבות נמשכו במרחק, אולם רעש ההפגזות הלך והתרחק. הגרמנים עדיין היו חזקים. החזרת השטחים שנכבשו על-ידי הצבא הנאצי, עדיין גבו מחיר גבוה בקרבנות של חיילים ואזרחים. פחדנו שהגרמנים עלולים לחזור. אולם כשהחזית התרחקה מאתנו, התחלתי להאמין שאני באמת חופשייה. במשך כל הזמן חשבתי: “אלוהים, האם אחיה עד יום השחרור?” והנה כעת הגיע היום וכבר לא פחדתי. השתחררתי מהחרדה שפרחח כלשהו יצביע עלי ויאמר “יודה”, כפי שקרה ליהודים רבים, ובכך יחרוץ את גורלי.

היזמה הראשונה שלי לאחר השחרור היתה לחפש את אחי מוֹנְיֶק. ידעתי שאיש לא ימנע זאת ממני כעת. הלכתי לכפר שבו הוא התגורר. בדרך רקמתי תכנות והבטחות שלהבא נהיה תמיד יחד. רציתי לדעת איך עברו עליו השנים האחרונות, לספר לו עלי, לדבר על משפחתנו, לבכות יחד, בלי פחד, על מות אמא, על האחים הקטנים ועל כל המשפחה שלנו…

התקרבתי אל בית האשה שאצלה התגורר אחי. פגשתי שכנה שהכירה אותי. היא סיפרה לי שאחי לא נמצא עוד בחיים. האשה הזקנה (הפולקסדויטשה), שבביתה התגורר, הביאה בעצמה למותו. כשנודע לזקנה שכל משפחתנו הושמדה, קשרה חגורה למרפקו וסחבה אותו עד הגרמנים. כך סיפרה לי השכנה. כנראה שהזקנה רצתה לגזול מאתנו את החפצים שהשארנו אצלה לפני שברחנו ליער. אולי קיבלה גם פרס מהגרמנים.

שוב חרב עלי עולמי. בכיתי מאד ולא היו לי כוחות לפגוש את האשה הרוצחת. מה יכולתי לעשות? הרגשתי אליה שנאה עצומה, אולם הייתי רק ילדה. נקמה אינה באה בחשבון, חשבתי, שהרי אחי לא יקום לתחייה. עזבתי את המקום הארור.

החלטתי ללכת ללוצק. מי יודע? אולי אמצא מישהו מבני משפחתי. אולי אבא הצליח להישאר בחיים? אולי הדודים? אולי בני הדודים…

מצאתי את העיר חרבה אף יותר משהיתה קודם, עקב הקרבות האחרונים. רחובות ובתים הרוסים לגמרי. חיפשתי יהודים. אך רק מתי מעט ניצלו בלוצק. בימים הראשונים לשחרור, פחדו היהודים, כמוני, לצאת ממקומות הסתר שלהם. פגשתי את הגברת קוּנִיצָה הרופאה, ועוד כמה יהודים גלמודים, שבורים נסחבים ברחובות העיר. כולם חיפשו מישהו מהמשפחה או לפחות איזה מכר. לא הצלחתי למצוא נפש חיה מהמשפחה שלנו.

כששאלתי על אבי בתקווה שניצל, סיפרו לי את האמת הטרגית. כל הגברים שנלקחו ל“עבודות” והתייצבו ביום ההוא עם כלי העבודה במצודה העתיקה, נרצחו על-ידי הגרמנים ועוזריהם. סיפרו לי על סבל יהודי לוצק בגטו במשך החורף הנורא. רבים מתו מרעב, מקור וממחלות, עוד לפני השחיטה הגדולה ביולי 1942. סיפרו לי איך באוקטובר בחרו הגרמנים כ-500 בעלי מלאכה מומחים שעדיין היו נחוצים להם, הפרידו אותם ממשפחותיהם, הוציאו אותם מהגטו וסגרו אותם במחנה עבודה. לאחר חיסול הגטו, המשיכו פועלים אלו בעבודתם, בייצור נעליים ובגדים לצבא הנאצי. הם היו תחת שמירה קפדנית ואכזרית. כשחשו אותם יהודים, בדצמבר 1942, בכוונת הגרמנים להשמיד אותם, התמרדו ונלחמו בכל האמצעים הדלים שעמדו לרשותם. הם, יהודים מורעבים וחלשים, נלחמו בגבורה ומתו מות גיבורים, בהתקוממות נואשת בין חורבות מחנה העבודה.

העצבות והבכי תקפו אותי שוב. “האם כדאי היה להגיע בחיים ליום השחרור?” חשבתי, “נותרתי לבדי בלי נפש אחת ממשפחתי?”

הבית שלנו נשרף. בביתה של סבתא גר הסנדלר פָנסִילוֹבִיץ שגרם לנו כל כך הרבה צרות וסבל. העדפתי שלא להיכנס לבית. לא רציתי לראות את הגזלן. ביתה של סבתא הזכיר לי את הימים המאושרים שלפני המלחמה, שהייתי ילדה שמחה ללא דאגות, עם אבא, אמא ואחים. לא יכולתי להשתחרר מהכאב, מחשבותי נדדו לימי הפחד והסבל…

שכנה אחת, בתו של הכומר הפרוטסטנטי, קיבלה אותי בסבר פנים יפות. מיד אמרה לי שמכונת התפירה של הדודה, נמצאת אצלה בבית, ושאני יכולה לקבל אותה. הלכתי לחפש את בוֹלְקָה, העוזרת הנאמנה שעזרה לנו בשעת צרה. אולם גם היא לא גרה יותר בבית שליד מסילת הרכבת ולא מצאתיה. הייתי לגמרי גלמודה.

הגברת קוּניצָה גרה לפני המלחמה ברחוב שלנו. כולם העריכו וכיבדו אותה מפני שלמרות היותה אישה הצליחה לסיים את לימודי הרפואה באותם זמנים. נוסף על כך, בהיותה יהודייה עמדה מול קשיים כפולים ומכופלים. באותה תקופה הונהגה באוניברסיטאות בפולין שיטת הנוּמֶרוּס קלָאוּזוּס, שהגבילה את קבלת היהודים ללימודים באוניברסיטאות בפקולטות מסוימות, ובמיוחד ברפואה. אלה שיכלו יצאו ללמוד בארצות אחרות. במאמצים אדירים ותוך התגברות על קשיים רבים, הצליחה הגברת קוּנִיצָה לסיים את לימודי הרפואה. עוד מימי ילדותי זכרתי שסיפרו ברחוב שהיא רופאה הגונה וטובה, ואינה גובה תשלום מעניים שאין ידם משגת לשלם.

הד"ר קוניצה הצליחה להינצל יחד עם בעלה. היא הכירה את משפחתי וכשנודע לה שנשארתי לבד מכל משפחתנו, רצתה שאשאר אִתם בדירתם הקטנה. נשארתי עם הזוג במשך ימים אחדים. הם היו מאד אדיבים וטובים אלי, אבל אני לא רציתי להיות לנטל על איש.

החלטתי שאם לא מצאתי אף קרוב משפחה, אבחר בסטפציה ובבנה פיוטרוס הקטן להיות משפחתי. רציתי להישאר אִתם. חזרתי לכפר והמשכתי בעבודתי. אולם על אף שהחיים בכפר התנהלו כבעבר, כעת כבר ידעו כולם מי אני. הם יעצו לי לספר למשטרה על הרוצחת שהסגירה את אחי. יום אחד חזרתי ללוצק, פניתי למשטרה החשאית הסובייטית האנ קא וה דה, וסיפרתי להם הכל. הם הבטיחו לאסור אותה אך אני לא מאמינה שהענישו אותה בגלל שסייעה להרוג עוד ילד יהודי…

המשכנו לגור שלושתנו עם משפחתה של סטפציה. כולם ציפו בחרדה לחדשות מהבנים ומהבעלים שנלחמו בצבא הסובייטי, אבל לא הגיעה כל ידיעה. בני המשפחה דאגו, ההורים בכו בפינות הבית, והנשים היו מאד מתוחות ועצבניות.

לאחר זמן, משלא הגיעו ידיעות מבעלה, החליטה סטפציה להיות עצמאית ולעזוב את הכפר. אולם לא היה לנו היכן לגור. בעיירה קופצ’בקה נשאר הבית שהשתייך לדודים שלי. הלכתי לבקש אותו מהשלטונות הרוסיים. הגזלנים שהתיישבו בו בתקופה הנאצית ברחו, ואל הבית פלשו כמה משפחות. נשאר לנו רק חדר אחד, חדר השינה של הדודים. ארונם נמצא עדיין באותו מקום שבו השארנו אותו. עברנו שלושתנו לגור באותו החדר.

כל פינה, בבית הדודים שלי, הזכירה לי את נוכחותם. לפני המלחמה שתל הדוד שלי עצי פרי מסביב לבית. הגרמנים עקרו אותם כדי שיוכלו להשקיף על התנועה בעיירה ובכביש. הכל היה ריק מסביב. הבית היה מוזנח מאוד ולא טופל על-ידי הדיירים החדשים. לא פגשתי איש מתושביה היהודים של העיירה. בבתי היהודים התיישבו אנשים אחרים.

נזכרתי שהדודים שלי מסרו חפצים וגם בדים מהחנות שלנו לאיכרים אחדים. הבעיה היתה שהיה מסוכן לחזור לכפרים כדי לבקש מהאיכרים את הרכוש. כבר שמענו על מקרי רצח שקרו בנסיבות כאלה. פחדתי לסכן את עצמי, אם כי זכרתי את יחסם הטוב והאנושי של אותם איכרים בזמן הכיבוש הגרמני.

יום אחד הכרתי חייל רוסי יהודי. סיפרתי לו על הבעיה שלי והוא היה מוכן לעזור לי. רכובים על סוסים הגענו לבתי האיכרים. אחדים הכירו אותי והחזירו את המעט שעדיין נשאר אצלם. הודיתי להם והמשכתי בדרכי. על אף שנראה היה לי שישנו עוד רכוש, לא רציתי לדרוש אותו, מכיוון שלא הייתי בטוחה מה עוד נשאר אצלם. היו איכרים שהכחישו הכל. החייל שהיה אִתי איים לחזור אליהם ולערוך אצלם חיפוש עם אנשי האנ קא וה דה אימת התושבים. מבוהלים הם הוציאו מהמחבואים את הבדים שלנו, חליפה של אבא, גם חבילת עורות שאבא קנה לפני המלחמה כדי להכין מעיל חדש לאמא. הם החזירו גם כלי מיטה ומפות שולחן של הדודים, ועוד חפצים אחדים. לקחתי הכל לסטפציה, גם את מכונת התפירה שבת הכומר החזירה לי. כך שיפרנו את תנאי החיים שלנו בקופצ’בקה.

התחילו הלימודים. רציתי מאד ללמוד. בשנת 1941, לפני הכיבוש הנאצי, הספקתי לסיים כתה ג. איבדתי שלוש שנות לימוד ורציתי להשלים אותן מהר ככל שניתן. כדי להרוויח זמן, קפצתי כיתה ונרשמתי לכיתה החמישית. הלימודים בבית-ספר רוסי-אוקראיני בעיירה, שבו מרבית התלמידים לא הצטיינו בחכמתם ולא ברצונם ללמוד, לא הפחידו אותי כלל. אהבתי מאד ללמוד, לקרוא ולכתוב. תוך זמן קצר הצלחתי להשלים את החומר, ואפילו להשתוות לתלמידים הטובים בכיתה.

הייתי היהודייה היחידה בבית-הספר. לא יצרתי יחסי ידידות עם בני כיתתי. שקדתי מאד על הלימודים. ביצעתי את כל החובות שהטילו עלינו המורים. בערבים למדתי לאור העששית, קראתי וחזרתי בעל-פה את הפואמות של סופרים ומשוררים רוסים ואוקראינים. אהבתי לדקלם את היצירות שלהם בעל-פה, בקול רם. המשוררים האהובים עלי היו פושקין, לֶרְמוֹנְטוב, שֶבְצֶ’נְקוֹ ואחרים. לעתים קרובות הפצירו בי המורים לדקלם שירה בימי חג לאומי שנחוג בבית הספר. פעם הטילו עלינו לכתוב חיבור על הנושא: “איך עברתי את שנות הכיבוש הנאצי”. כתבתי את הסיפור שלי וקראו אותו בכל הכיתות. אין לי ספק שחלק מהילדים ששמעו אותו היו בניהם וקרובי משפחתם של משתפי פעולה שסייעו להשמיד את משפחתי ואת עמי.

האם שימש להם החיבור שלי כאות אזהרה?!

*

יהודים בודדים, ילידי הכפרים מהסביבה, באו לגור בקופצ’בקה. הם גרו יחד כדי לעמעם מעט את תחושת הבדידות, את היותם כל כך גלמודים. בבית סמוך לשלנו גרה הגברת הניה, אשה באה בימים, ושתי בנותיה, ניצולות יחידות ממשפחה גדולה. עמן גרו שתי אחיות נוספות שניצלו בכפר אחר. הבנות של הניה היו מאד יפות. הן היו מבוגרות ממני. אמא שלהן שמרה עליהן ולא הרשתה להן לצאת לבד מהבית. לפרנסתן היתה הניה אופה לחם ועוגות ומוכרת אותם בתחנת הרכבת ברוֹזִישְצֶה, עיירה גדולה יותר, מרוחקת כחמישה קילומטר מקופצ’בקה.

מדי פעם ביקרתי בביתן והייתי חברה של שולה, בתה הצעירה של הניה. בביתם היו מתכנסים לפעמים ניצולים מעיירות שכנות. אחדים היו פרטיזנים או כאלה שהתחבאו ביערות או על גגות ואסמים של האיכרים. אחד מהם סיפר לי שאחרי רצח בני משפחתי, הגיעו למקום בלילה יהודים שהיו ביער ההוא וניצלו. הם קברו את היקרים שלי בבור שחפרנו כדי שישמש לנו להגנה. רציתי לחזור ליער, להגיע לבור שבו היתה קבורה משפחתי, להיות על ידם, להספיד אותם, אבל לא היה בי האומץ ללכת לבד. שולה ועוד בחורה נוצרייה נענו לבקשתי והלכנו יחד. הסתובבנו בין העצים ובשבילים שזכרתי. ניסיתי לזהות את הבור, אבל בשנתיים שחלפו היער השתנה. חיפשתי בייאוש ולא מצאתי דבר. אין מי שיכול להחזיר לי את משפחתי. יצאתי מהיער בבכי נורא ולא יכולתי לשוב אליו שנית.

יום אחד, הציעו לי בנותיה של הניה להצטרף אל אִמם בנסיעתה לעיר רובנו, עיר גדולה, ממזרח ללוצק, כדי לקנות סחורה שהיתה נחוצה לה, שמרים לעשיית הלחם ונייר דקיק שממנו עשו סיגריות. הסכמתי להצעה. גם אני רציתי להרוויח כסף. הלכתי לשוק בלוצק, מכרתי את החליפה של אבא והשגתי כסף לקניית הסחורה.

היינו נוסעות ברכבות מלאות חיילים. בדרך כלל הרכבת היתה מזדחלת לילה שלם עד שהגיעה לעיר רובנו, שמרחקה מלוצק, כמה עשרות קילומטרים בלבד. בימים היינו קונות את הנחוץ לנו ובלילה שלמחרת היינו חוזרות הביתה. הרווחתי רווחים נאים ממכירת השמרים והנייר ומסרתי את הכסף לסטפציה.

פעם קניתי לי זוג מגפיים לחורף. אבל לאכזבתי הרבה גיליתי שרימו אותי. המגפיים היו עשויות מנייר עבה ונמסו בגשם הראשון. הייתי אומללה מאד כי הוצאתי עליהן את כל כספי.

באחת הפעמים, כאשר חיכינו לרכבת שנהגה לאחֵר תמיד, נרדמתי על רצפת המלט בתחנה והתקררתי מאד. כך הסתיימה הקריירה שלי כסוחרת. גם הניה הפסיקה את הנסיעות הקשות והמסוכנות לרובנו.

פעם אחת פגשתי בביתה של הניה בחור יהודי. הוא הסתכל עלי ואמר: “את לא מכירה אותי, אבל אני ראיתי אותך הרבה פעמים בחצר ביתה של סטפציה בזמן הכיבוש הגרמני”. הבחור סיפר שהסתתר בעליית גג בביתה של השכנה פיאַטְנִיצְקָה, האישה הזקנה מהמשק הסמוך, ומשם עקב אחרי התנועות שלי. כשיום אחד לא ראה אותי בחצר, דאג לי וביקש מהמיטיבה שלו, פיאַטְנִיצְקָה, שתלך לראות מה קרה לי. זאת הסיבה שהיא באה כל פעם לגדר שלנו, מה שגרם לנו בזמנו לפחד גדול.

הבחור הזה התחתן עם אחת האחיות שגרו עם הניה. זמן קצר לאחר שנישאו, נרצחה אשתו הצעירה על-ידי האוקראינים כשחזרה לכפר הולדתה לבקש את רכוש המשפחה. לא היתה זאת הפעם הראשונה שניצולים נרצחו כשניסו לקבל בחזרה את רכושם שהופקד בידי מכרים. ולא היה זה נדיר שהרצח בוצע בגין חפץ שערכו פעוט.

לעומת זאת, היו נוצרים שהתייחסו אלינו בכבוד ובנימוס, כך בזמן הכיבוש הנאצי, וגם לאחר השחרור. שמעתי שהצ’כים עזרו ליהודים, לא ביקשו להרוויח על חשבונם, והחזירו את הרכוש שהופקד בידיהם.

היחסים ביני ובין סטפציה היו קרובים וטובים מאד. פיוטרוס היה כבר ילד גדול ויפה, אהבתי אותם והם אהבו אותי. לפעמים היתה סטפציה לוקחת את הילד לבית הסבים שלו בכפר ונשארת שם כמה ימים. אני הייתי נשארת לבד בבית עם העבודות, שיעורי הבית והמחשבות הכבדות. הבית הזה הזכיר לי את משפחתי ואת כל היקרים שאיבדתי. מכל פינה בבית צצו זיכרונות.

בבקרים, כשהייתי לבד בחדר, היה נדמה לי שאני שומעת את תפילת השחרית של סבי ודודי, בדיוק כפי ששמעתי כשהגעתי לביתם מהגטו. אבל כשהתעוררתי ממחשבותי פגשתי מציאות אכזרית ושונה לחלוטין.

באחד הימים השגתי ספר שירים בפולנית. שיר אחד, “עין אלוהים", היה עצוב במיוחד. השיר תיאר בית קטן במרחקים וילדה קטנה שגרה בו לבדה כי היתה יתומה. התאמתי לשיר מנגינה שהכרתי והשוויתי את הבדידות שלי לזו של הילדה. שרתי את השיר הזה ובכיתי מאד. כשסטפציה היתה חוזרת מבית משפחתה ומוצאת אותי אומללה, היתה מנחמת אותי במלים רכות.

עברו חודשים מאז השחרור. סטפציה לא קיבלה ידיעה כלשהי אודות בעלה. היא כבר איבדה את התקווה לראותו שוב. היתה משוחחת אִתי על רצונה לחזור לבית הוריה שגרו בגדה השנייה של הנהר בוג. היינו רחוקים משדה הקרב אבל המלחמה עדיין התנהלה. דיברו שמפלת הגרמנים קרובה ועומדת להתרחש, אך לא ידענו שבאותם חודשים, כשאנחנו היינו כבר חופשיים, המשיכו הגרמנים להשמיד רבבות יהודים מכל ארצות אירופה. הפשעים האלה, קרו על פי רוב במחנות השמדה על קרקע פולנית. בסוף יולי 1944, הגיע הצבא האדום לסביבות ורשה ושם נעצר. ב-1 באוגוסט פרץ מרד של אנשי “צבא המולדת”. ב-2 באוקטובר 1944, נכנעו המורדים. לוּ היה הצבא האדום ממשיך בהתקדמותו, המוני אנשים היו ניצלים מעינויים איומים וממוות.

יום אחד, חזרה סטפציה מבית החמים שלה מאושרת. היא קיבלה ידיעה שבעלה פְיֶטְיָה חי ושהוא בדרך הביתה. בציפייה ובחרדה חיכתה לבואו. גם פיוטרוס חזר וקרא בקול רם “אבא”, אף על פי שמעולם לא ראה אותו. סוף סוף הגיע בעלה של סטפציה לבית הוריו. היא והילד הלכו לפגוש אותו, ונשארו שם ימים אחדים.

כאשר חזרה משם סטפציה לבדה, הילד נשאר בבית הסבים, ראיתי שהיא מאוד עצובה ובוכה. רציתי לדעת מה קרה, אבל לא היה לי אומץ לשאול אותה, חששתי לחטט, והיא מעולם לא סיפרה לי. מבחינות רבות הייתי כבר די בוגרת, אבל כשמדובר היה בבעיות רגש ובעניינים שבלב, הייתי עדיין ילדה קטנה ולא הבנתי דבר.

פעמיים נוספות נסעה סטפציה אל בית החמים, אך בכל פעם שחזרה לא העידו פניה על אושר. פעם אחת, היא, בעלה פְיֶטְיָה, והילד, באו אלינו הביתה. פְיֶטְיָה היה באמת יפה תואר, כפי שאכן תיארה אותו. הוא לבש מדי צבא וענד מדליות על חזהו. נודע לי שהיה מאושפז זמן רב בבית חולים, וגם כעת צלע עקב פציעה ברגל. אני משערת שנוכחותי אתם נראתה לו מוזרה, הוא אפילו לא דיבר אִתי. נשאר רק לילה אחד עם אשתו ובנו (בגלל חוסר מקום בחדר, ישנתי על השולחן). למחרת חזרו כולם לבית הוריו ואחר כך הוא נסע. סטפציה והילד חזרו והמשכנו את חיינו כרגיל. אנשים דיברו שהיתה לו אשה אחרת ברוסיה והוא חזר אליה.

בקופצ’בקה היתה טחנת קמח. איכרים וסוחרים רבים היו באים לטחון בה את תבואתם. בדרך לבית-הספר, ראיתי תמיד שורה של עגלות מלאות שקי תבואה, ואנשים מחכים לתורם לטחון. ליד טחנת הקמח, גרה אשה יהודייה, הגברת אִיטָה, הניצולה היחידה ממשפחתה. האשה הזאת אהבה אותי והציעה לי לגור בחברתה. אולי הזכרתי לה את בתה או מישהי ממשפחתה. אני חיבבתי אותה והשתתפתי בצערה על חייה הגלמודים, אבל סירבתי לבקשתה. אמרתי לה שכבר יש לי משפחה, סטפציה ופיוטרוס. מדי פעם נהגה הגברת איטה לבוא אלינו, היתה מוסרת איזה בגד לתיקון ומדברת עם סטפציה.

השיבה למקור מחצבתי

בהתחלת האביב של 1945, כשחזרתי מבית-הספר, סיפרה לי סטפציה על שתי בחורות יהודיות שבאו מעיירה סמוכה לקנות קמח בטחנה. הן באו לבקר אותה ורצו לראות אותי דחוף. הייתי סקרנית להכיר אותן. “אלוהים”, חשבתי, “האם מישהו מהמשפחה ניצל ובא לחפש אותי?” במשך כמה ימים חיכיתי במתח ובצפייה לבאות. אולם לא, הן לא היו קרובי משפחה. רוזה היתה המבוגרת מבין השתיים, היא ניצלה עם אמהּ. השנייה, יהודית, הצליחה להינצל עם אחיה שהיה בצבא הרוסי. שלוש הנשים גרו בדירה יחד עם עוד שני ניצולים, אב ובנו.

בנסיעות שלהן לטחנת הקמח בקופצ’בקה, נודע להן עלי משיחותיהן עם איטה. הן רצו להכיר אותי. כשנפגשנו, דיברו אִתי בחיבה רבה, כפי שהרבה זמן איש לא דיבר אלי. אולי מפני שהתייחסו אלי כמו אל ילדה, כפי שבאמת עוד הייתי. הן שאלו על משפחתי, על החיים שלנו לפני המלחמה, ובאופן מיוחד דאגו לעתידי. אני כמובן לא יכולתי להבין את הסיבה לדאגתן, מפני שגרתי עם סטפציה ופיוטרוס, הרגשתי טוב, למדתי, ולא הייתי זקוקה לדבר.

רוזה ויהודית עוררו בי סקרנות ורצון לחפש את משפחתי שהיתה מחוץ לאירופה. נזכרתי בפיסת הנייר שתפרתי במכפלת המעיל אודות הקרובים שלי בברזיל. הבחורות עשו כל שביכולתן כדי לרכוש את לבי, אבל אני לא רציתי להיפרד מסטפציה. פעמים רבות הן הפצירו בי להתלוות אליהן, אבל תמיד סירבתי. אני חושבת שבזמן היעדרי היתה להן שיחה עם סטפציה והן הצליחו לשכנע אותה, והיא שכנעה אותי. סטפציה עודדה אותי להתלוות אליהן לכמה ימים, הן הבטיחו שאם לא ימצא חן בעיני הן יחזירו אותי מיד אליה. נעניתי להצעתן.

בדירה קטנה בת שני חדרים גרנו שישה איש. שני גברים בחדר הקדמי ששימש גם למטבח, ואנחנו ארבע הנשים בחדר השני. כולם היו אדיבים אלי. אני דיברתי פולנית והמשכתי במנהגים הקתוליים. הם אף פעם לא נזפו בי ולא אסרו עלי. ישנתי במיטה עם יהודית ודיברתי אתה הרבה. יהודית התחילה לבטא מילים ביידיש ושאלה אותי האם זכרתי את פירושן. לאט לאט החל זיכרוני להתעורר. חזרתי על המילים ואפילו התחלתי לחבר משפטים. את המילים האלו ביידיש היה לי אומץ לבטא רק בפני יהודית, בלילה. עם האחרים דיברתי פולנית.

אמא של רוזה היתה אשה באה בימים והזכירה לי את סבתא. היא תמיד התייחסה אלי בחיבה והעניקה לי תשומת לב. קראתי לה סבתא “בבציה” ואהבתי אותה מאד.

בגלל המצב הביטחוני וגם כדי לא להיות גלמודים, התאספו בעיירה ניצולים מהעיירות ומהכפרים הסמוכים ויצרו קהילה קטנה. זה היה לפני פסח והוחלט להכין מצות. באחד הבתים רוקנו חדר, הכינו שולחנות ארוכים מקרשים חדשים, הכינו מערוכים וכלי אפייה נוספים, כולם חדשים כדי שהכל יהיה כשר לפסח לפי המסורת. כל אנשי הקהילה הקטנה שהתקבצה השתתפו בעבודה. הגברים הכינו את הבצק, הנשים רידדו אותו במערוכים החדשים, יצרו מצות ודקרו אותן כדי שלא יתפחו. גברים אחרים אפו אותן. היתה זאת בשבילי עבודה נעימה ונהניתי מאוד.

ההכנות לחג יצרו הקבלה מתבקשת בין יציאת בני ישראל מעבדות לחירות, לבין הסיפורים והתלאות של הנוכחים. פסח ראשון בחופש, אחרי שנות הכיבוש הנאצי. רבים סיפרו על הבית ועל ההכנות לקראת ימי החג שהיו נהוגים במשפחותיהם לפני המלחמה. הסיפורים, אפיית המצות, המפגשים, הכל יחד, יצרו אווירה של געגועים ונוסטלגיה.

השתתפנו בעריכת סדר פסח, שני לילות כנהוג, ואכלנו מצה במשך שמונת ימי החג. ביום האחרון של החג, קראו לי להתפלל תפילת יזכור. לא הכרתי את האותיות העבריות ולא הבנתי את פירושן. יהודית ורוזה הסבירו לי, ואני בהתרגשות רבה חזרתי על דבריהן מלה במלה.

התפילה הזאת נגעה במעמקי לבי. התחלתי להרגיש שאני שייכת לאנשים האלה, שחגם הוא חגי, שדתם היא דתי, שזו המסורת שהיתה של הסבים וההורים שלי, וכעת נותרתי רק אני, היחידה מהמשפחה, לזכור אותם, להתפלל לעילוי נשמתם, ולהמשיך את כל מה שהיה קדוש וחשוב להם. כאילו התעוררתי פתאום וחזרתי למציאות. לא פחדתי עוד להיות יהודייה, רציתי להימצא בחיק העם שלי.

בימים הבאים השתדלתי להתאמץ ולחזור על המלים והמשפטים ביידיש. “בני המשפחה החדשה שלי” שמחו. “דאס קינד רעט יידיש” (הילדה מדברת ביידיש), סיפרו לכולם בהתרגשות.

במשך השבועות שהייתי אתן ביקרתי רק פעמים ספורות את סטפציה. רוזה ויהודית מצאו תמיד תירוץ כדי להתחמק מבקשתי לבקר אותה. אני לא מאשימה אותן, הן בוודאי פחדו שארצה להישאר אתה.

יום אחד הורידו את הדגלים האדומים לחצי התורן, כאות אבל על מותו של נשיא ארצות-הברית, פ"ד רוזוולט, שהיה אז בעל בריתה של ברית-המועצות במלחמתה נגד הנאצים.

כולם שוחחו על מפלתה של גרמניה ועל סוף המלחמה ההולך וקרב. ביום 8 במאי של 1945, נכנעה גרמניה. כולם חגגו את סוף המלחמה. החיילים הרוסים וגם האוכלוסייה האזרחים, כולם חגגו. אפילו האוקראינים, שאך לפני זמן לא רב חגגו את בואם של הנאצים וקיבלו אותם בפרחים, לחם ומלח, והיו בעלי בריתם נגד ברית-המועצות, חגגו גם הם.

אנחנו היהודים, הניצולים מטבח שלא היה לו תקדים בהיסטוריה, שמחנו כמובן במפלת גרמניה אבל היינו שבורי לב, מדוכאים ומעונים, ללא משפחה וללא בית. לא היה לנו מה לחגוג, כל אחד בכה על בני משפחתו, הקבורים בכל עיר, בכל כפר, ביערות ובשדות…

אנחנו לא חגגנו.

היהודים שהכרתי באותם ימים, שאפו לצאת מהארץ המקוללת והעויֶנת כלפינו, מהר ככל האפשר ולהתחיל בחיים חדשים, חיי שלום וביטחון. יום אחד, הגיעה רוזה הביתה ובפיה בשורה חדשה. היא השיגה קרון משא. נקרתה הזדמנות אחת יחידה וצריכים לנצל אותה במהירות האפשרית. היינו במהומה, בגלל הנסיעה הקרובה מערבה — לפולין. ראשית רצינו להגיע לשם.

לא תיארתי לעצמי שנסיעתנו תהיה כה מיידית. לא הספקתי להיפרד מסטפציה ופיוטרוס, לא הלכתי ליער להפרד מהמתים שלי… הכל קרה כל כך מהר, כה בלתי צפוי!

יצאנו בקרון משא פתוח. אנחנו עם החבילות והמזון בצד אחד, ובצד השני על מחצית הקרון, הפרה האדומה “סלבה”, הפרה של בבציה. היא השתייכה לה עוד מלפני המלחמה והיתה מאד חשובה לה. בבציה לא רצתה בשום אופן להיפרד ממנה. בגלל הפרה, היינו כולנו חשופים לשמש, לגשם לרוח, לקור בלילות ולחום בימים.

הנסיעה נמשכה שבועיים. לפעמים נשאר הקרון שלנו באיזו תחנת רכבת משנית, במשך שעות ולעתים אפילו יום או שנים.

בהתחלה תכננו לנסוע ללובלין שבמרכז פולין. אך בדרך שמענו בחרדה אודות הפוגרום בעיר קיֶלצֶה, לא הרחק מלובלין. הפוגרום הגדול מסוגו, שנעשה בניצולים יהודים על-ידי פולנים לאחר המלחמה. זה קרה ב-4 ביולי 1946. עשרות יהודים נרצחו. לנוכח המצב המפחיד החליטה “המשפחה שלי” להמשיך בנסיעה, עד שקרון המשא שלנו הגיע לעיר הגרמנית אלנשטיין, הקרובה לים הבלטי. מכיוון שלא היה לנו עניין להישאר בעיר הזאת. ביקשנו שיכוונו אותנו לעיר לודז‘. שם התארגן יישוב יהודי גדול של ניצולים מפולין וממזרח אירופה. לודז’ היתה עיר גדולה ולא נחרבה בשנות המלחמה.

כשהגענו ליעדנו, הפרידו את הקרון מהרכבת והשאירו אותנו בפסי רכבת משניים רחוק מהתחנה. רוזה ויהודית יצאו העירה לחפש דירה. בבציה, אני והפרה, נשארנו בקרון וחיכינו לשובן. חיכינו הרבה זמן עד שכבר התחלנו לדאוג. סוף סוף הן הגיעו עם חדשות וסיפרו בהתרגשות שפגשו יהודים והתארגנה בלודז' קהילה מסודרת. חיי הציבור די מסודרים, היה בית כנסת, והוקם משרד שבו נרשמו הניצולים וניתן היה לחפש קרובים גם מחוץ לפולין.

רוזה ויהודית מצאו מקום מגורים, דירה שהשתייכה קודם ליהודים, אבל הפרה לא יכלה להצטרף. לא ניתן היה להחזיק בעלי חיים בעיר גדולה. במאמצים רבים הן הצליחו לשכנע את בבציה להיפרד מהפרה. לבסוף היא הסכימה והפרה נמכרה כבר בתחנת הרכבת.

לנו, ילידי העיירות הקטנות, ואפילו אלו שבאו מעיר המחוז לוצק, נראתה לודז' כעיר ענקית. חשמליות נסעו ברחובות רחבים, המון אנשים, בנינים גדולים וגבוהים. הכל היה שונה ממה שהכרנו עד אז. בימים הראשונים, היינו המומים ואיבדנו שוב ושוב את דרכנו ברחובות הזרים. נזקקנו לבקש עזרה מעוברים ושבים כדי למצוא את הרחוב והבניין שבו גרנו. הרחוב שלנו, צֶגֶלְנִיָנָה מספר 15, היה במרכז העיר. שם התרכזו יהודים רבים. כמו בכל הבניינים הגדולים בלודז', גם הבניין שלנו היה בן שלוש קומות, ויחד עם הבניינים שלידו נוצרה רחבה פנימית מרובעת וגדולה. כל חלונות הדירות פנו לרחבה. הדירה שלנו היתה בקומה השנייה. גרנו ארבעתנו בחדר גדול. לא יכולנו לתאר חדר טוב יותר ומרווח יותר משלנו. בחדר השני של הדירה גרו יהודים שמוצאם היה גם כן מהסביבה שלנו באוקראינה.

כבר באותו יום הלכנו להירשם במשרד הקהילה. ביקשו מאתנו להיזכר בכל נתון ופרט שיוכל לסייע, גם שמות וכתובות של קרובים בארצות אחרות. הבטיחו לחפש אותם ולהודיע להם אודותינו. ידעתי שהיו לי שני דודים בארץ-ישראל. מכיוון שהם היו אחים של אבא, ידעתי את שם משפחתם. היו לי גם קרובים בברזיל ובארצות-הברית שאת שם משפחתם לא זכרתי. הפקידים רשמו את כל הפרטים ואמרו שישתדלו לאתר אותם ולהודיע לי על כך.

במשרד הקהילה כולם חיפשו מישהו. הקירות היו מכוסים בשלטים קטנים, בפתקאות או פשוט כתובות של ניצולים שחיפשו בני משפחה, חברים, מכרים או שכנים. בתקווה לאתר מישהו שהכירו מלפני המלחמה. רבים עמדו וקראו את המודעות במשך שעות. לפעמים קרה שמישהו פרץ בבכי או בקריאת שמחה, כשהתקווה הפכה למציאות. לצערי, אני לא מצאתי איש ממשפחתי.

בהיותי בלודז' ניסיתי ליצור קשר עם סטפציה ופיוטרוס. כתבתי להם כמה מכתבים אבל לא קיבלתי תשובה. כעבור זמן נודע לי ממכרה אחת מקופצ’בקה שהגיעה ללודז' שסטפציה והילד חזרו לבית אביה.

אחרי המלחמה, עקב שינוי הגבולות, ומשום שמיליוני אנשים נסעו ממקום למקום, היה בלתי אפשרי למצוא מישהו במזרח אירופה. כך איבדתי את הקשר עם סטפציה שהצילה את חיי.

לאחר התקופה הראשונה, כשהתחלנו להסתגל לחיים בעיר הגדולה, התחלנו להרגיש טוב. כדי להרוויח למחייתם, נהגו התושבים החדשים לנסוע עד לערים הגרמניות הקרובות לגבול עם פולין. שם קנו בגדים ומצרכים שונים מהגרמנים ומכרו אותם ברווח ניכר בלודז'. רוזה ויהודית נסעו גם הן פעמים אחדות לקנות חפצים. ברכבות גדושות, בחברת כל מיני הרפתקנים, גנבים ואנטישמים. היו אלה נסיעות מסוכנות בייחוד לבחורות צעירות והן נאלצו להפסיק. כדי לעזור למחיה, בבציה היתה קונה תפוחי עץ בשוק ואנחנו מכרנו אותם בשער הבנין שבו גרנו. נהגתי לשבת על ארגז, ולמכור את תפוחי העץ לעוברים ושבים. באותה עת, בעודי מחכה לקונים, הייתי סורגת אפודה מפיסות חוטים אדומים, חיברתי אותם כך שבצד שמאל היו המון קשרים. הצרכים שלנו היו צנועים, לא שילמנו שכר דירה בכסף שהיה לנו קנינו רק מזון.

כשרוזה ויהודית יצאו לטייל או לבקר מכרים, בדרך כלל היו מזמינות אותי להתלוות אליהן. פעם קרה שהן התלבשו ליציאה ולא קראו לי, הבנתי שהן רוצות ללכת בלעדי. באותה שעה הייתי קצת מאוכזבת, אבל זה חלף והעסקתי את עצמי בדברים אחרים. אחרי שיצאו, הגיע בחור, מכר של הדיירים האחרים, והתחיל לספר על הזוועות שעברו עליו בתקופה הנאצית, בגטו לודז' ובמחנות ריכוז.

ידעתי על הזוועות שקרו אצלנו באותו הזמן, אבל מדברי הבחור התחלתי להבין לראשונה את גודל הזוועה. עד אז לא ידעתי על העינויים וההרעבה במחנות הריכוז, לא שמעתי על המוות בתאי הגזים ועל הקרמטוריום. הזדעזעתי מאד. חזרו אלי זיכרונות הטרגדיה האישית שלי. תקפה אותי התקפת בכי ולא יכולתי להירגע כל אותו לילה. לא עזרו המילים המעודדות והבעת חיבה מהאנשים היקרים לי. סערת רגשות ועצבות נוראה עטפו אותי ולא יכולתי להפסיק לבכות. רציתי למות. כה גדולים היו הסבל והכאב שהרגשתי. לא מצאתי סיבה לחיות אחרי מה שקרה למשפחתי ולמיליוני יהודים, ילדים, מבוגרים וזקנים. חשתי ייאוש גדול.

בבציה ניסתה לעודד אותי ואמרה מלים שהיו בשבילי שיעור באומץ-לב: “ילדתי היקרה”, התחננה שאקשיב, “היטלר רצה להרוג את כולנו ולהחריב את עמנו, אבל אנחנו נשארנו בחיים. לא יכולנו לעשות יותר מכפי שעשינו כדי להציל את משפחתנו היקרה מהמוות. עכשיו, אנו צריכים לחיות למעננו וגם למענם. החיים שלנו מאד יקרים. את צעירה מאד וכל החיים לפנייך. תתבגרי, תתחתני ותקימי משפחה שתהיה הנחמה שלך, בעד כל מה שעבר עלייך. אני כבר זקנה, איבדתי את משפחתי ולא אוכל לבנותה יותר. עולמי נחרב ולמרות זאת לא התייאשתי. ברצוני לחיות! אם הצלחתי לראות את מפלתו של היטלר והגרמנים, כל יום הוא שַי בשבילי”.

בימים הבאים התחיל לבקר בדירתנו בחור נחמד. אז הבנתי מדוע רוזה ויהודית לא רצו לקחת אותי אִתן כשיצאו באותו ערב. ניסן, כך קראו לו, היה יפה ואדיב. לפני המלחמה למד בישיבה ועמד לקבל הסמכה לרבנות. במשך המלחמה, שירת בצבא הרוסי ונלחם נגד הגרמנים. כשחזר לעיר מולדתו, אחרי גירוש הגרמנים, נודע לו על מותם של כל בני משפחתו. אחר כך מצא אח אחד שניצל. הבחור הזה ורוזה היו מאוהבים. התאהבותם הכניסה חיים חדשים ותקווה בבבציה שלי. כולנו שמחנו באושרה של רוזה. אחרי זמן קצר הם התחתנו.

באותה תקופה באו לגור בבניין שלנו אשה ובת שהגיעו מהסביבה שלנו באוקראינה. התיידדתי עם הבת, רחל, שהיתה בת גילי בערך. היא היתה גבוהה ואני נמוכה. קראו לנו “קורץ פרייטיג און שבת הגדול” (יום ששי הקצר ושבת הגדול). כל הזמן היינו יחד. היא השתדלה לעזור לאמהּ שדאגה לפרנסתם, ואני רציתי להקל על ההתחייבויות של בבציה, רוזה ויהודית. בשעות הפנאי הלכנו לפעמים לקניות בשוק או פשוט להסתובב ולהכיר את העיר.

לודז', העיר התעשייתית הגדולה בפולין, לא הצטיינה ביופייה ובניקיון רחובותיה. העשן מארובות בתי החרושת השחירו את הבניינים. שני הגנים הציבוריים בעיר היו מוזנחים למדי אחרי שנות המלחמה. אולם מקום יפה שאהבנו לבקר בו היה כיכר החרות שבמרכזה פסלו של הגיבור הלאומי הפולני טדיאוש קושציוּשקוֹ.

פעם אחת הלכנו לשכונה שבה היה ממוקם גטו לודז‘. הרחובות ריקים, הבניינים העזובים נראו כצללים בתוך הלכלוך והסרחון. הגרמנים גורשו מלודז’ לפני זמן קצר, ואיש לא רצה לגור בשכונה ששימשה כזירה לכל כך הרבה אסונות וזוועות, ובה סבלו רבבות יהודים. ראינו עדיין שרידים של החיים העלובים שהיו נחלתם של האומללים שחיו בגטו. בגדים מלוכלכים מפוזרים, נעליים קרועות, נעלי ילדים… בגטו לודז' הסגור והמסוגר חיו היהודים ללא תנאים היגייניים, מתים מרעב, ממחלות ומקור. הרגשת אימה תקפה אותנו לראות את המקום הזה. אני ששמעתי את דבריו של הבחור שהיה בגטו לודז', יכולתי להרגיש את הסבל שצעק אלי מכל בית ומכל פינת רחוב. שתינו היינו מאד מזועזעות.

בקהילה היהודית דיברו על פתיחת בית-ספר יהודי בעיר. ואכן, בתחילת שנת הלימודים בפולין, בספטמבר 1945, נפתחו שערי בית-הספר היהודי הראשון באירופה המשוחררת. בית-הספר הוקם ברחוב צגלנינה 15, בבניין שפנה לרחוב. התלמידים והמורים היו ניצולים, חלקם הגיעו ממחנות ריכוז, אחרים התחבאו ביערות או שמצאו מסתור בבתי הנוצרים. הילדים הגיעו מאירופה המזרחית, מפולין, מאוקראינה, מליטא ומארצות נוספות. כל אחד דיבר בשפת ארץ מולדתו. המכנה המשותף היתה שפת היידיש. המורים בבית-הספר התייחסו אלינו בחיבה ובהבנה. לימדו אותנו את האלף-בית העברי ואת ההיסטוריה של עמנו. באותם ימים רבים מאִתנו שמעו לראשונה על ארץ-ישראל, על המולדת שלנו, שבה נוכל לחיות בלי הפליה וללא רדיפות.

בית הספר העניק לנו השראה ותקווה לחיים חדשים. שאפנו להשלים את הלימודים שהפסדנו בגלל המלחמה. לא היו לנו עדיין ספרים, אבל היה לכולנו רצון עז וסקרנות אדירה ללמוד. מבניין בית הספר ניתן היה לשמוע מרחוק שירים ביידיש ובעברית. היהודים שגרו בעיר אמרו שזהו נס לשמוע שוב בפולין קולות עליזים של ילדים יהודים.

התלמידים הציגו הצגות בבית-הספר. אנשים מכל הגילים מילאו את האולם, כולם באו לשמוע את שירת הילדים ולראות את ההצגות. שרנו את השירים שחוברו בגטאות וביערות על-ידי הפרטיזנים. דקלמנו פואמות של המשורר יצחק קצנלסון, שנרצח באושוויץ, בהן כתב על חורבן העם היהודי באירופה ובכה שילדים יהודים לעולם לא ישירו עוד בפולין. הראינו לעולם שילדים יהודים שיצאו מהאֵפֶר, בלבבות קרועים לגזרים, עדיין מסוגלים לשיר ולדקלם. המשורר הגיבור קצנלסון היה בוודאי מתעודד לו ידע זאת!

היה לי קול יפה והמורים בחרו בי לשיר ולדקלם. בהתחלה, התביישתי להופיע בפני אנשים רבים ובייחוד בפני קהל מבוגר, אבל אחר כך התגברתי והופעתי בהצגות.

בבית-הספר היו ילדים שעד אז לא היתה להם הזדמנות ללמוד. אנחנו, הילדים הגדולים יותר, נבחרנו כדי לעזור להם ולהדריכם בשפה הפולנית ובחשבון. אני לימדתי ילד בן שבע או שמונה. למזלו, היו לו הורים, הם ניצלו בצד הארי של העיר. התלמיד שלי היה מפונק ועצלן, ולא רצה ללמוד. כך שלניסיוני הראשון ללמד לא היתה הצלחה רבה. גם בגלל הזמן הקצר שעמד לרשותנו.

עם בו החורף תכננה “המשפחה שלי” לעבור לברלין. באותו זמן רצו רוב היהודים לעזוב את פולין מהר ככל שניתן. כולם פחדו מסגירת הגבולות שיבודדו בין ברית-המועצות וגרורותיה לבין העולם החופשי. כפי שבאמת קרה כאשר הקומוניזם הוריד את “מסך הברזל” על המדינות הקומוניסטיות.

האפשרות היחידה לעזוב את פולין בדרך למערב, היתה בדרך בלתי לגלית. היו כנופיות שסייעו לאנשים להסתנן דרך הגבולות. הם ארגנו קבוצות לטרנספורטים. התור היה ארוך והם דרשו סכומי כסף גדולים תמורת העברה מלודז' לברלין. הם הבטיחו להביא אותנו עד לאזור הסובייטי של ברלין. משם היה קל יותר לצאת מאירופה.

במשך שבועות היינו במתח. חיכינו לקבל אור ירוק לנסיעה. את החפצים המועטים שהיו לנו הכנו וארזנו. בליל חורף קר קיבלנו את האות. התאספנו במקום שנקבע, קבוצה די גדולה של פליטים יהודים. חילקו אותנו לשלוש משאיות פתוחות, כל אחת מהן מכוסה באַבַּרזין (ברזנט). הורו לנו לשמור על שקט מוחלט עד שנגיע לגבול.

המשאיות יצאו בהפרשי זמן זו מזו. חשבנו שנגיע לברלין למחרת בבוקר, אולם התבדינו. אחרי כמה שעות נסיעה, נעצרה לפתע המשאית באופן בלתי צפוי. מעלינו התחילו לזרוק חבילות ומזוודות. אנשים עלו והתיישבו מעל האברזין שכיסה אותנו. החפצים הנופלים ומשקל האנשים שמעלינו הכבידו והכאיבו מאד. מי שהיה כמוני מתחת לאברזין, נותן חסר אוויר לנשימה, בגלל הבד העבה והחפצים הכבדים שמעל. שכבתי שם נחנקת, לא יכולתי לצעוק. מה גם שאיש לא היה שומע אותי ברעש המשאית וההמולה. נואשת וכמעט מעולפת השלמתי עם גורלי. פתאום שמעתי את רוזה צועקת: “הילדה, איפה הילדה?!” מכיוון שלא שמעו את קולי, התגייסו האנשים והחלו לחפש אותי. הם הוציאו אותי מלמטה על סף עילפון.

הנהגים טענו שהיתה תקלה במשאית השנייה, ולכן היה עליהם להעביר את נוסעיה למשאית שלנו. המשכנו את דרכנו בצפיפות גדולה. כעבור זמן, שוב עצרנו, גם הפעם בתירוץ דומה. על המשאית שלנו טיפסו ועלו אנשים מהמשאית השלישית. למזלנו יכולנו לנשום את האוויר הקר שנכנס דרך פתח האברזין. בחשכת הלילה לא ראינו אורות של בתים ושל יישובים. הצפיפות והדוחק היו איומים, רצינו שהנסיעה תיגמר ונוכל ליישר את רגלינו ולרדת מהמשאית.

אך המשאית שוב נעצרה. הפעם הודיעו הנהגים שהמנוע התחמם ו“רתח” מחוסר מים. שני הנהגים מצויידים בדליים הלכו לחפש מים. הם נעלמו לזמן רב, וכשחזרו סוף סוף והביאו עמם מים “נוכחו” שהרדיאטור קפא ולא ניתן להמשיך בנסיעה. הם ציוו על כולנו לרדת מהמשאית.

היינו מעבר לגבול שבין פולין וגרמניה, במקום נידח שאת שמו לא ידענו. נשארנו על הכביש הריק. לא עברה בו אף מכונית. הכל מסביבנו היה מכוסה שלג. נשארנו חסרי אונים ומיואשים. חיכינו עד אור הבוקר בתקווה להשיג עזרה. באור היום ראינו בית קטן לא הרחק מהכביש. האנשים הלכו אליו בתקווה למצוא מקלט ולהתחמם. זה היה בית מאד עלוב, אבל היו שם מים והנהגים שהכירו כבר את הדרך, בטח ידעו זאת.

הבנו שכל התקלות היו מתוכננות מראש. אנשי הכנופיה רימו כך את כולם, ביודעם שאיש לא יחזור על עקבותיו לפולין כדי לספר מה קרה. המצב היה איום. הבית הקטן והעני לא יכול להכיל את האנשים. הגרמנים בכפרים הנידחים, שפגשנו אחרי המלחמה, היו שונים לחלוטין מאלה שהכרנו ככובשים וכשליטים.

היינו רעבים אך לא היה מקום שבו ניתן לקנות אוכל, כי לגרמנים בשטח הרוסי בקושי היה מספיק מזון להשביע את הרעב שלהם.

בבוקר, תיקנו הנהגים כביכול את המשאית ויצאו לדרך. הם אמרו שיביאו עזרה ונסעו. אנחנו נשארנו על הכביש, מתלוננים, מאוכזבים ומקללים אותם. הרגשנו עזובים לגורלנו. לא האמנו שהמשאית תחזור ותוביל אותנו למקום המוסכם. הנוסעים חיפשו פתרון למצב. רבים נשארו על הכביש וניסו לעצור טרמפ, לפחות עד לתחנת הרכבת.

“המשפחה שלי” החליטה להתפצל. שתי הנשים הצעירות, רוזה ויהודית, הצטרפו אל נוסעים אחרים, בתקווה להשיג תחבורה, להגיע לברלין ולמצוא בה מקום מגורים לכולנו, כי שמענו שקשה מאד למצוא דיור בגלל ההרס בעיר. במשך היום הן הצליחו לתפוס טרמפ, יחד עם אחרים, במשאית צבאית רוסית, שנסעה ישר לברלין.

בבציה, ניסן בעלה של רוזה, ואני, נשארנו כדי להמתין לעזרה. אני לא יודעת אם ניסן נשאר כדי להגן עלינו, או מפחד שמא יאסרו אותו ויגייסו אותו שוב לצבא הרוסי שבו שירת ונלחם במשך שנים. קבוצת האנשים שחיכו לעזרה התפזרו. אחדים השיגו טרמפים במכוניות הנדירות שעברו בכביש, אחרים יצאו ברגל. גם אנחנו החלטנו ללכת ברגל עד לתחנת הרכבת הקרובה שעליה דיווחו הגרמנים המקומיים.

בבציה הלכה לאט, לעתים קרובות הצטרכה לעצור ולנוח. אנחנו עזרנו לה והצלחנו להגיע לעיירה שנראתה מלבבת יותר מהמקום הקודם שבו עצרנו. קנינו מזון ומצאנו מקום לינה בעליית גג בבית גרמני. למחרת שוב הלכנו זמן רב, עד שהגענו לתחנת הרכבת.

לא היה קל להגיע לברלין ברכבת. השלטונות הסובייטיים חקרו כל אחד, ולא כל אדם הורשה לקנות כרטיס נסיעה. הטענה שלנו, שאנו ניצולי שואה ורוצים להיות עם בני משפחתנו הנמצאים בברלין, שכנעה אותם. אבל הם רצו לעצור את ניסן בשל היותו צעיר וחייל לשעבר. ביקשנו שירשו לו לנסוע אתנו, התחננו בפניהם, אך לשווא.

ניסן הרהיב עוז ואמר, באומץ לב בלתי רגיל, דברים שמילאו את לבנו גאווה. ייתכן שבאותו זמן לא ידעתי להעריך עד כמה מסוכן היה להתבטא כך, ועוד בפני קצינים סובייטים. הוא עלול היה להישלח לסיביר. אבל הוא לא היסס ובהיותו משוכנע בצדקתו אמר להם בלהט אמונתו הפנימית: “התגייסתי בהתנדבות לצבא הסובייטי ביום הראשון למלחמה. נלחמתי במשך שנים עד למפלת האויב. המדליות ברשותי מעידות שאני דובר אמת. כשחזרתי לעיר מולדתי, לא מצאתי איש מבני משפחתי. כולם הושמדו על-ידי הנאצים. גם את ביתי לא מצאתי. שפכתי את דמי ונלחמתי בעדכם בכל כוחותיי. יש לי הרגשה טובה שעזרתי לשחרר את המולדת הסובייטית. אבל עכשיו אני רוצה להגיע לארץ שלי, שם יש לי קרובים. אם יהיה צורך אלחם בעד ארצי, בתקווה שאזכה לחיות חיים חדשים במולדתי האמיתית”.

בבציה ואני עצרנו את הנשימה מרוב הערצה לבחור הזה. הקצינים הסובייטים הביטו בו במבט רציני, הופתעו והתרגשו. הם הסתכלו איש על רעהו, והִרשו לנו לקנות כרטיסים ולעלות לרכבת לברלין. לאחר כמה שעות נסיעה, הגענו לתחנה החרבה שבצד הסובייטי של ברלין.

הכתובת שהיתה לנו, שאליה הגיעו כל היהודים מפולין, היתה לקהילה היהודית ברחוב אוֹרַניֶיבורג. שם פגשנו את רוזה ויהודית. איזה מקום נורא! חדרים מלוכלכים בחורבות, מיטות צפופות בשתי קומות. האנשים נראו כאילו חזרו שוב למחנה ריכוז. גברים בצד אחד, נשים בשני. רבים שכבו במיטות בגלל הקור העז, אחרים פנו לחדר האוכל כדי לקבל את מנות המזון.

למזלנו, לא נשארנו שם זמן רב. בעזרת מכר שפגשנו הצלחנו להשיג חדר בבית נקי, אצל אלמנה גרמנייה. אבל המשכנו לקבל את מנות המזון בחדר האוכל של הקהילה. לא חשבנו להישאר שם זמן ממושך. העיר חולקה אחרי המלחמה בין בעלות הברית ומטרתנו היתה להגיע לאזור האמריקאי של ברלין. אלא שלשם היה קשה להגיע בגלל הבירוקרטיה הרוסית. כולם פחדו שהרוסים יסגרו את המעברים בין האזורים בברלין. כך אכן קרה זמן קצר לאחר שהותנו שם.

כעבור ימים אחדים הצלחנו להגיע לאזור האמריקאי למחנה פליטים שתוחזק כמו שאר המחנות, על ידי אונרר"א (UNRRA).⁸ במחנות היו בעיקר פליטים יהודים שהגיעו מארצות שונות. כולם נדדו באירופה בחיפושם אחר בית חדש. כל היהודים רצו לעזוב במהירות את גרמניה, ארץ כל כך שנואה עלינו.

המחנה היה נקי ומסודר. על פי המבנה היפה והמתוכנן, היה זה כנראה בעבר, מחנה צבאי גרמני, שיועד לקצינים. בניינים קטנים עמדו בין גנים ושדרות.

כשהגענו למחנה, הקציבו לנו חדר מוסק עם מיטות וארונות. אחרי הנדודים הקשים מלודז' ועד ברלין, הגענו סוף סוף למקום בטוח וגם די נוח. החיים החברתיים והתרבותיים היו מאורגנים למדי במחנה. לילדים ולנוער היו שיעורים ופעולות בהדרכת מורים ומדריכים. התחלתי להשתתף באספות ובשיעורים, וכן בקבוצות לימוד ובידור.

זה היה בחורף של 1945 – 1946. כל רצוננו היה לעזוב את אירופה מהר ככל האפשר. רצינו להמשיך לגרמניה המערבית, שם המתינו אלפי פליטים לקבלת רשיונות כניסה שמעבר לים. העיר ברלין נמצאה בשליטה רוסית ולכן אפשר היה לעזוב את המחנה רק בשיירה וברשותם של השלטונות האמריקאיים. האנשים חיכו בסבלנות שיגיע תורם לצאת מהמחנה.

באחד הימים נודע לנו שקבוצה של ילדים ונוער קיבלה רשות לעבור לגרמניה המערבית. רוזה ויהודית רשמו אותי ויעצו לי לנצל את ההזדמנות שנקרתה. כך יתאפשר לי לעזוב את ברלין מבלי להמתין זמן רב לתורי. אבל כשהגיע יום הנסיעה, הייתי עצובה ולא רציתי להיפרד ממשפחתי החדשה. גם הם היו עצובים וניחמו אותי שבקרוב נתראה.

בקבוצה שלנו היו כ-30 יתומים, ילידי ארצות שונות באירופה. זוג יהודים, ניצולי השואה מהעיר לודז', ליוו את קבוצת הילדים. דיברנו שפות שונות ולא הכרנו איש את רעהו. איחד אותנו רק העבר הטרגי. היו ילדים ניצולי מחנות ריכוז, כמו מֶנְדֶל ושלמה ילידי רומניה, פיקחים וערנים אבל תוקפנים ולא מחונכים. נדמה היה שהם עדיין נלחמים על פיסת לחם כדי להציל את חייהם. ילדים אחרים היו מבוהלים ועצובים, הם פחדו מהכול.

המשימה שקיבלו על עצמם הזוג הלן ורודולף לוֹאֶפֶל, לא היתה קלה. באהבה אין סוף, בנדיבות, בסבלנות ובהתמדה, הם הצליחו להעניק לנו אווירה משפחתית של הבנה ועם הרבה חיבה, לה היינו כל כך זקוקים.

בעזרת המוסדות היהודיים בברלין וברשות השלטונות האמריקאיים עלינו לרכבת בדרך למינכן. שם, מתחנת הרכבת לקחו אותנו לאכסניה לפליטים. אחר כך העבירו את הקבוצה לאשאו ((Ashau בבווריה, לא רחוק מבירת המחוז מינכן. המקום היה יפה. דיירי העיירה אשאו, גרו בבתים יפים ומטופחים, לא סבלו מהפצצות במשך המלחמה ולא חסר להם דבר. הם היו שמנים וסמוקי לחיים ומאד עליזים. צחקו ושרו למרות מפלתה של גרמניה, והעובדה שארצם חולקה בין המנצחים. הם טענו שכלל לא ידעו על קיום מחנות ריכוז ומוות, ובכלל לא שמעו על השמדת מיליוני יהודים.

המחנה שלנו היה מסודר ונוח, קרוב לחורשה. בזמן המלחמה שימש מקום מגורים לעובדים גרמנים בבתי חרושת תת קרקעיים לנשק. לאחר המלחמה השתמשו בו האמריקאים כמחנה לפליטים יהודים. זה היה מחנה מיוחד לילדים ולנוער מכל התנועות הציוניות, שהמתינו לעלייתם לארץ-ישראל.

גרנו בבתים קטנים בשתי דירות; חדר אחד גדול ובו מיטות בנות שתי קומות, חדר כניסה וחדר אמבטיה. בדירת הבנות חולק חדר הכניסה על-ידי ארונות ושם היה חדר שינה קטן של המדריכים. הגברת הלן סיימה לפני המלחמה את אוניברסיטת סורבון בצרפת, והאדון רודולף, היה עורך דין מפורסם. הם גרו בעיר לודז'. עם פרוץ המלחמה הם ברחו לוורשה, שם לא הכירו אותם ולא ידעו שהם יהודים. הם עברו לגור בנפרד בחלק הארי של העיר.

הודות למראה הארי והשליטה המוחלטת בשפה הפולנית, הצליחה הלן לקבל משרה כאומנת ומורה לצרפתית בבית פולנים עשירים. גם בעלה הצליח להתחבא מפני הגרמנים, ובזמן המרד הפולני בוורשה הצטרף למורדים ונלחם נגד הגרמנים. לאחר שחרור העיר, נפגשו בני הזוג. ממשפחותיהם לא נשאר איש. הזוג החליט להתמסר לילדים יתומים שאיבדו את הוריהם ומשפחותיהם בזמן השואה.

היה לנו מזל גדול וזכות ליהנות מהדרכתם, טיפולם וחיבתם. במשך ימים ולילות השתדלו להרגיע ולעודד את “ילדיהם”, כפי שקראו לנו. הילדים הקטנים זכרו רק זוועות וסבלו מסיוטים. נחוץ היה להעניק להם הרבה אהבה ותשומת לב כדי לעודד, לחנך ולהחזיר להם שמחת חיים.

לילי, ילדה ילידת הונגרייה, דיברה אך ורק בשפת האֵם שלה. היא היתה במחנה אושוויץ-בירקנאו, שם איבדה את ההורים ואת שאר בני משפחתה. יחד עם אחותה הגדולה, נלקחו לניסיונותיו האיומים של הרופא מנגלה הרוצח. היא זכרה רק שהזריקו לה זריקה, ואחר כך התעוררה בבית חולים ברוסיה. היא לא ידעה מה עלה בגורל אחותה. לילי שכבה במיטה העליונה, לא רצתה לדבר עם איש. אכלה רק כשהבאנו לה מזון למיטה. לא שמרה על ניקיונה האישי, וחסר לה כוח רצון לחזור לחיים נורמליים.

ילדה אחרת, טוסיה, העדיפה להימצא בעליית הגג של דירתנו. על עליית גג התחבאה מהגרמנים והמשיכה בהרגל הזה גם אחרי המלחמה. היא לא רצתה להשתתף בפעולות הקבוצה.

ארבעת האחים וינר, היו ילידי ליטא. הבוגר ביניהם, שמואל, היה בערך בין שבע-עשרה או שמונה-עשרה. יחד עם אחותו, “אמא” ציפורה, טיפלו בשתי האחיות הקטנות שלהם, ושמרו עליהן אחרי מות הוריהם במשך כל שנות המלחמה.

לכולם פנתה הלן במילות נחמה ועידוד. כל אחד מאִתנו נותר מצולק ונשא עמו פצע שבמשך הזמן חדר לעומק הנשמה.

הזוג הנהדר הזה, לואפל, לא חסכו כוחות, כדי להעניק לנו אווירה משפחתית. הם לא הזכירו לנו את שנות המלחמה. ניסו בכל רגע לטעת בנו תקווה לעתיד מאושר. כל מי שהכיר אותם, ובייחוד אנחנו הילדים, הערצנו ואהבנו אותם. להיות בחברתם, היה בשבילי ממש חיוני לביטחוני העצמי ולצמיחתי.

פעמים רבות אמרו לי בני הזוג לואפל ששאפו שתיוולד להם בת ותהיה דומה לי. מחמאה כזו מפיהם היתה הגדולה שבשבחים.

מרבית הצעירים במחנה אשאו, השתייכו לקבוצות חלוציות מכמה תנועות ציוניות. הקבוצה שלנו היתה היחידה שלא היתה קשורה לתנועה פוליטית כלשהי. היינו ציונים בלתי מפלגתיים. האדון לואפל רצה שנבחר תנועה רק לאחר שנגיע להבנה ולהכרה מהי התנועה שמוצאת חן בעינינו.

לאחר זמן הגיעו בבציה ומשפחתה לגרמניה המערבית. הם נשלחו למחנה פליטים בזַלְצְהַיים, קרוב לפרנקפורט. נסעתי לבקר אותם ונשארנו יחד במשך כמה ימים. כמוני, גם הם שאפו לקבל ידיעות מבני משפחתם מעבר לים ולעזוב את אירופה.

שגרת היום במחנה היתה מאורגנת; כל שעה היתה מנוצלת ללימודים ולפעולות שתוכננו על-ידי המורים. הם היו גם המדריכים ואפילו החברים שלנו.

בית-ספר במחנה אִפשר לכל אחד מאִתנו להתאים את עצמו ללימודים בהתאם לרמה האישית ולכישורים. נוסף על השיעורים הרגילים השתתפנו גם בהרצאות שעסקו בידע כללי, בפוליטיקה וכמובן בציונות. שמענו על הפוליטיקה הבריטית ויחסה לפלשתינה, ואפילו הרצאה על מעצמות העולם והעניין שהן מגלות בנפט במזרח התיכון. לא אתיימר לומר שהבנתי את כל הנושאים שהועלו בהרצאות. רצינו בעיקר לשמוע על ארץ-ישראל ולהגיע לשם בעתיד.

את כל הארוחות אכלנו בחדר האוכל הגדול ששימש גם לאספות, לאירועי תרבות ולציון חגים ומועדים.

האספקה למחנה נתרמה בידי מוסדות פילנטרופים, וטופלה על-ידי המבוגרים שגרו אִתנו. אכלנו בשתי משמרות; האוכל היה דל ולא מספיק לנוער שהיה בשלבי ההתפתחות וזקוק למזון מזין ומשביע אחרי שנות המלחמה. לא היה בשר. הארוחות הוכנו לפי דיני הכשרות. האחראים על המטבח וחדר האוכל היו מאד קפדנים. לא הרשו מטעמי דת, להוציא צלחות, כלים וסכו“ם לחדרים. ידענו שארגון אונרר”א סיפק את המזון, לכן התפלאנו מהעובדה שהיינו רעבים כל הזמן, וזאת בתקופה שלאחר המלחמה. לפעמים החלפנו עם הגרמנים שבעיירה חתיכת השוקולד שקיבלנו בערב שבת, בעד התלושים שהוקצבו להם לקניית מזון. בצורה זאת יכולנו ליהנות מארוחה מזינה ולפעמים אפילו לשתות בירה במסעדת העיירה.

יום אחד הגיעה משלחת ביקורת אמריקאית והתברר שהמזון שלנו נגנב. חלק גדול מהאספקה למחנה נגנב ונמכר בשוק השחור לגרמנים. בעוד אנחנו רעבים, הלכו האחראים על האספקה והתעשרו.

החל מאותו יום, מלבד הארוחות הרגילות, קיבלנו מזון נוסף. שלמה, הבחור יליד רומניה, שנראה בתחילה כילד ממורמר ועקשן, התגלה כסוחר ממולח וטוב. הוא היה מחליף חלק מהמנות הנוספות שלנו בעד בשר שהשיג בכפר. הוא הביא גם סיר ענקי ובו במשך כל שעות היום רתח מרק טעים. מי שהיה רעב, אפילו מקבוצות אחרות, יכול היה לבוא אלינו ולאכול כאוות נפשו. השתמשנו בצלחות ובסכו"ם שהוצאנו בחוצפה ומבלי לקבל רשות מחדר האוכל.

הדירה שלנו היתה מוסקת ונקייה; כדי שהרצפה העשויה עץ תהיה מבריקה וצהובה כמו חלמון ביצה, שטפנו אותה בערבים, לאחר שהבנות כבר שכבו במיטות ולא הפריעו בעבודה. כל שבוע החלפנו את תורניות הנקיון. כך השתתפו כולן בשמירה על הנקיון וגם למדו להעריך את עבודתם של האחרים.

לי, באופן מיוחד, היתה הזדמנות ליישם את ידיעותי בנקיון ובסדר כפי שלמדתי מסטפציה. תמיד ניקיתי, סידרתי ותפרתי משהו. אפילו תפרתי וילונות שהוסיפו חן לחדר שלנו. הלן קראה לי “דבורה שקדנית”.Pracowita pszczo’lka

בערבים הגשומים והקרים שבסתיו, התאספו בדירה שלנו גם בני נוער מקבוצות אחרות. שוחחנו ושרנו והם ניצלו את ההזדמנות לאכול ארוחה טעימה של מרק ובשר.

פעמים אחדות לקחו מאתנו פרטים ורשמו רשימות כדי לאתר את מקום מגורם של הקרובים שמעבר לים. הרבה ילדים במחנה אשאו כבר קיבלו ידיעות ומכתבים מקרוביהם. ילדה מהקבוצה שלנו, אסתר, מצאה את אביה שניצל גם הוא. זאת היתה פגישה מאד מרגשת; הגרמנים הפרידו ביניהם כשהיתה ילדה קטנה מאד ולכן לא זכרה את אבא שלה. כולנו התרגשנו מאד כשאביה הגיע והרעיף עליה אהבה ופינוקים. עם זאת לא יכולנו להימנע מלהרגיש טיפת קנאה. כעבור ימים, בא אבא של אסתר ולקח אותה אליו.

ילדים אחרים שמצאו את משפחותיהם, קיבלו אשרת כניסה לארצות הברית ואפילו לאוסטרליה. הם עזבו מאושרים את המחנה באשאו.

התחלתי לחשוב שאני לא מעניינת איש. חלפה כבר שנה מאז שנרשמתי בלודז' לחיפוש קרובים, ולא קיבלתי כל תשובה. על כל פנים, הייתי משוכנעת בדבר אחד: רציתי בכל מאודי להגיע לארץ-ישראל. אם אמצא בה את בני משפחה וגם אם לא. אהבה גדולה משכה את לבי לארץ הזאת. רכשתי כבר ידיעות אודות העבר של עמנו, והאמנתי שרק שם, במולדת עם ישראל, אחרי אלפיים שנות גלות, אוכל לחיות באושר ובביטחון.

לעתים קרובות היינו מקבלים אורחים. אנשים חשובים שהיו מעונינים להכיר אותנו והבטיחו לתמוך בנו. מלוּוים במנהיגי המחנה, עברו בבתים הקטנים, נישקו את הילדים והבטיחו סרטיפיקטים לארץ-ישראל, שלא קיימו.

גם אנשי צבא אמריקאים באו לבקר אותנו. אחדים מהם אפילו ארגנו קבוצות עזרה בעריהם שבאמריקה. הערים האלו, או הכנסיות “אימצו” קבוצות ילדים ושלחו לנו בגדים ונעליים שהיו נחוצים לנו מאד.

פעם אחת התכוננו לביקורם של אורחים חשובים מארצות-הברית. זה היה ביקור של סופר ידוע, ועמו זמרת מפורסמת. הם הגיעו לגרמניה כדי להכיר ניצולי שואה ולהעביר להם את דאגתם ותמיכתם של יהודי ארצות-הברית. רצו להעניק לנו רגעי תרבות ולהנעים לנו במוזיקה. לאחר שביקרו במחנות של ניצולי שואה מבוגרים, רצו לבקר גם ילדים שניצלו. ההכנות לקבלת האורחים נעשו אצלנו במחנה בהתלהבות רבה. האולם הגדול קוּשט בפרחים ובדגלים בצבעי כחול לבן. כל הילדים לבשו את בגדיהם הטובים. המקהלה היתה מוכנה לקבל את פניהם. התרגשות היתה גדולה.

פתאום קרה לי מישהו: “מניה! מניוסה!” (כך קראו לי שם), “בואי מהר! מכתב! הגיע מכתב בשבילך מפלשתינה!”

זה היה המכתב הראשון מהדודים משה ומרדכי בריק, אחים של אבא. הקשר הראשון שלי עם המשפחה, אחרי שאיבדתי את כולם בשואה. לא הייתי מסוגלת לשיר במקהלה ולא הייתי נוכחת כשהאורחים הגיעו. תקפה אותי שמחה, עצבות, התרגשות סערת רגשות עזה. בבכי קראתי את המכתב שוב ושוב.

כבר לא הייתי גלמודה! היתה לי משפחה שאהבה אותי ודאגה לי. בני משפחה שרצו כמה שיותר מהר לראות אותי. הדודים כתבו שגם יתר בני משפחה קיבלו הודעה על מקום הימצאי, הדודים מארצות הברית וגם המשפחה בברזיל. לפי דבריהם, אקבל בקרוב מכתבים גם מהם. הייתי מאד מאושרת. המכתב הראשון מקרובי, גרם לי שמחה והתרגשות שכמוה לא חוויתי מזה שנים. נדמה היה לי שכל חברי השתתפו בשמחתי.

כעבור ימים אחדים קיבלתי מכתב מאחות אבא, הדודה מרים מניו-יורק. מכתב מרגש שבו ביטאה את אהבתה ודאגתה אלי. ביקשה שאבוא לגור אִתם בארצות-הברית. אחר כך הגיע מכתב גם מדודה חנה, אחות אמא מברזיל. כולם היו מאד נרגשים שלפחות מישהו מהמשפחה הגדולה שלנו באירופה ניצל.

כולם רצו אותי. הדודה חנה היתה מוכנה לבוא מברזיל כדי לקחת אותי אליהם. עניתי לה בהודיה, שמאד הייתי רוצה לראותם, אבל אני מתכננת לחיות בארץ-ישראל. הסברתי להם את הסיבות להחלטתי.

נסעתי לזלצהיים לבבציה ומשפחתה כדי לבשר להם על הקשר שנוצר עם קרובי. בשמחה נודע לי שגם הם קיבלו מכתב מארגנטינה, שם גר אחיה של בבציה. למרות שאיפתם להגיע לארץ-ישראל, הם החליטו לנסוע לבואנוס איירס. באותה עת, תקופת המנדט הבריטי בארץ, והבריטים לא נתנו אישורי עלייה (סרטיפיקטים) ומנעו כניסתם של יהודים. כל פעילות ההעפלה נעשתה במחתרת, וניצולים רבים הגיעו ארצה בדרכים בלתי לגליות. בבציה היתה כבר באה בימים, עייפה, ואחרי הסבל הרב שעברה לא יכלה לאסוף כוחות לנסיעה ארוכה בתנאים קשים. לכן החליטה המשפחה להמשיך לארגנטינה כאשר יתקבלו אישורי הכניסה.

במשך הזמן מצאה יהודית את אחיה שהשתחרר מהצבא הרוסי. שניהם עברו לגור במחנה פליטים אחר, בסביבת מינכן. שם הכירה יהודית בחור ועמדה להתחתן בקרוב.

היה לי נעים מאד לראות את שמחתם ותקוותם של יקירי. בשבילי רוזה ויהודית היו יותר ממשפחה. הן נתנו כיוון ומשמעות חדשים לחיי. במשך השנים הבנתי והערכתי עוד יותר את המחווה שלהן ואת המאמצים שהשקיעו כשלקחו אותי יחד עמן. בזכותן הגעתי לחיים טובים בחיק בני עמי. הודות להן מצאתי את משפחתי מעבר לים. באהבת ובתודה מעומק לבי אני נזכרת בהן ובכל מה שעשו למעני.

את טרזה, אחת מבנות הקבוצה שלנו, הכרתי עוד בברלין, שם התגבשה הקבוצה שלנו. יחד נסענו לגרמניה המערבית ויחד היינו במחנה אשאו. טרזה היתה בלונדינית, יפה, היה לה מראה ומבטא של פולנייה, הודות לכל אלה ניצלה. לא היתה לה משפחה באירופה. היא רק דיברה על דוד שגר בתל אביב. היתה מחונכת ואדיבה. כולנו אהבנו אותה. באותו קיץ באשאו, התחילה להתלונן על כאבי ראש. אמרה שלא יכולה לסבול את רעש האנשים סביבה, והעדיפה לשכב בחורשה הקרובה לבתים של המחנה.

ייחסנו את מצבי הרוח שלה למריבות בינה לבין החבר שלה שמואל, האח המבוגר מהאחים וינר, חבר בקבוצה שלנו. הזמן עבר אך כאבי הראש של טרזה לא פסקו, למרות התרופות שנתן לה הרופא שלנו. אחרי זמן של כאבים איומים, טרזה התעוורה. לקחו אותה לבית חולים במינכן. הבדיקות גילו גידול במוח שלחץ על עצב הראייה. החליטו על ניתוח דחוף. כל חברי הקבוצה היו מאד עצובים ומודאגים. טרזה היתה כאחות לנו. אסונה השפיע עלינו מאד. היינו שבורים.

הד"ר רודולף, הגברת הלן ורופא המחנה, ליוו אותה לבדיקות והיו לידה בשעת הניתוח. הם היו מוסרים לנו שיש תקווה שמצבה ישתפר. אבל דבר לא השתנה גם אחרי הניתוח. טרזה היתה עיוורת.

כשנסעתי לראות אותה בבית החולים הצבאי במינכן, אי אפשר היה להכירה. התלתלים הבלונדיניים נגזרו ופניה היו נפוחים. הצטרכתי להעמיד פנים ולעודד אותה שהכל בסדר ושבקרוב תחזור בריאה הביתה.

כשהרופאים נוכחו שאין בידם אמצעים לרפאה, העבירוה לבית חולים אחר, נקי ושקט של נזירות גרמניות בבאד רייכנהל. אני וחברות נוספות מהקבוצה, אלה שהיו קרובות לטרזה, החלטנו להיות אִתה כל הזמן. לא רצינו להשאיר אותה לבדה בבית החולים. כל אחת מאִתנו נשארה אִתה זמן מה והשתדלנו בכל כוחותינו להנעים לה את הזמן ולנחם אותה בסבלה. היה כבר חורף. הנוף בסביבות ההרים של באד רייכנהל, היה נפלא. על שפת אגם יפהפה, לא רחוק משם על פסגת ההר נמצא בברכטסגדן, אחד המקומות היפים בגרמניה. כדי להנעים את זמנה, הייתי מתארת לה את הנוף, קוראת בפניה בקול רם ומספרת לה מה שראיתי ובמה שנזכרתי. כששערותיה גדלו קצת, גנדרנית כפי שהיתה תמיד, ביקשה שאסרק אותה ואסדר לה תסרוקת.

טרזה היתה אחת מאתנו. מי שהגיע לבקרה היה מביא לה מכתבים מהחברים ומהדודים מתל אביב. קראנו לפניה את המכתבים מילים לבביות ואיחולים להבראה וחזרה מהירה הביתה. ועדיין התלוצצנו, אף כאשר מלאו עינינו דמעות ובגדו בנו.

היינו מאד מאוכזבים משמואל החבר שלה שכל כך חיכתה לו. הוא לא התעניין בה ואפילו לא ביקר אותה.

בפעם האחרונה שהייתי עם טרזה, היה מצבה רע מאד. הגידול התפשט במוח. אבל אני לא ידעתי את האמת וציפיתי להחלמתה.

בחדר בית החולים, כאשר שהינו שם שתינו, במשך ימים ולילות, בשעות הכאבים הקשים שתקפו את טרזה, הבנתי כמה חשוב היה שמישהו קרוב יימצא על ידה. באותם הימים חשבתי: “אם אצליח להגיע לארץ-ישראל ותהיה לי אפשרות ללמוד, הייתי רוצה להיות אחות כדי לעזור לחולים”.

בחודשים האחרונים עזבו צעירים רבים את מחנה אשאו. כשקבוצה היתה מתכוננת “לעלייה”, השמחה היתה כללית. החלפנו תמונות וכתבנו אחד לשני ביומן, מסרנו כתובות של קרובים, הבטחנו זה לזה הבטחות להתכתב ולהמשיך את הידידות. שרנו ורקדנו עד אור הבוקר.

לא כולם פנו לארץ-ישראל. היו צעירים שלפי בקשת קרוביהם נסעו לאמריקה ולארצות אחרות מעבר לים.

אנחנו היינו רשומים לעלייה. התור היה ארוך והסרטיפיקטים שהאנגלים הקציבו היו מעטים. הברירה השנייה היתה עלייה בלתי לגאלית, “עלייה ב”. זו היתה דרך מסוכנת ולא בטוחה. האנגלים עקבו אחר ספינות המעפילים הרעועות, תפסו אותן ושלחו את המעפילים למחנות הסגר באי קפריסין. ילדים מעטים נתקבלו לעלייה זו. העדיפות ניתנה לצעירים ולמבוגרים.

אחרי שנוצר קשר ביני לבין הדודים שלי, הלך וגבר עוד יותר רצוני להגיע לארץ-ישראל. ביקשתי להצטרף לקבוצת חברים בוגרים יותר מקבוצתנו. פעם אף הלכתי אל משרדו של נחום גולדמן, נשיא הקונגרס העולמי, שבאותה תקופה היה במינכן, וביקשתי ממנו שיכלול אותי ברשימה לעלייה ב, יחד עם חברי קבוצתי. אולם היו לו כל כך הרבה בעיות ודאגות שהבעיה שלי לא נראתה לו חשובה. הוא רשם את שמי ואת הפרטים שמסרתי לו, אך לא הבטיח דבר.

אחרי חודשים, כשהגיע תורם של בני קבוצתי להפליג, הופיע גם שמי באותה רשימה.

אנחנו, החברות שהתחלפנו בשמירה על טרזה, התלבטנו והתייסרנו. לעזוב אותה ולנסוע, או להישאר לידה ולוותר על העלייה ארצה. המדריכים שלנו סייעו לנו להחליט. הם אמרו שאיננו יכולים להחמיץ את ההזדמנות לעלייה שהיתה משאת נפשנו, התגשמות חלומנו וכל כך ציפינו לה. הם הבטיחו לנו שטרזה תזכה להשגחתם של החברים שעדיין נשארו באשאו.

העלייה לארץ ישראל

שנה תמימה שהינו במחנה אשאו. כשהגיע תורנו לנסוע ערכו גם לנו מסיבת פרידה. החלפנו תמונות וכתובות ביומנים של החברים. חלק מקבוצתנו הצטרף לנוער שהשתייך לתנועות הציוניות. מלוּוים במדריכים, עזבנו את גרמניה במחשבה שבקרוב ניפגש בארץ-ישראל.

היה לנו קשה מאד להיפרד מהמחנכים. הם העניקו שנה מיוחדת לחיינו. אני שומרת רגשות של חיבה ועדנה בזוכרי את התמסרותם לקבוצת הילדים היהודים, הגלמודים והאומללים, שכל כך נזקקו למילים של אהבה והגנה.

הנסיעה ברכבת מגרמניה היתה רגועה ועברה ללא קשיים. גם בגבול הצרפתי לא התעוררו בעיות. הגענו למרסיי, שם העבירו אותנו לבית גדול על שפת הים, הוזהרנו להתנהג בנימוס ובמיוחד להימנע מלהופיע בעיר בקבוצות גדולות. היתה תקווה שנפליג כעבור כמה ימים.

לפי עצותיו של הד"ר רודולף, המחנך שלנו, היה עלינו להמשיך להיות עצמאיים בדעותינו, כי לא השתייכנו לשום תנועה פוליטית. אבל המחנכים שלנו נשארו בגרמניה והקבוצה הקטנה שלנו נותרה בלי מדריכים. החלטנו להצטרף לקבוצת נוער, שהגיעה גם היא מאשאו, והשתייכה לתנועה הדתית “בני עקיבא”. הם היו מאורגנים על-ידי מדריך טוב. לאט לאט השתלבנו בקבוצה, אימצנו את אורח חייהם, קיימנו מצוות ומנהגים ככתוב בתורה. הם התפללו כל יום ושמרו את השבת. למדנו גם אנו להתפלל, לברך ברכת המזון, ולומר את כל שאר הברכות והתפילות באמונה שלמה.

טקסי השבת, היום הקדוש לתפילה ולמנוחה, היו יפים מאד. ביום ההוא הרגשנו מאושרים. אפילו בבית הורי, לפני המלחמה, לא ראיתי טקסים כאלו. נמשכתי לרוחניות ולשלווה שהרגשנו בשבת. כאשר נשאנו את קולנו בתפילות הודיה חשנו התרוממות רוח.

את זמן שהותנו במרסיי, ניצלנו ללימוד השפה העברית, היסטוריה ותנ"ך. שיעורים אינטנסיוויים ומעניינים. כל יום היינו להוטים לדעת עוד על חוקי הדת ומנהגי התורה. בשבילי, קיום מצוות הדת נעשה טבעי, כאילו תמיד הייתי דתית.

באותם הימים החלטתי לצום פעמיים בשבוע. ביקשתי מאלוהים שישמור על טרזה. התפללתי שתבריא, שתחזור לראות, ושגם היא תגיע לארץ-ישראל.

המדריך שלנו, כמו גם החברים החדשים בקבוצה, היו רובם מהונגריה. לילי שלנו היתה מאושרת. עיניה הכחולות הבריקו משמחה כי היו אלה בני ארץ מולדתה. אִתם יכלה לדבר בשפת אמה. אנחנו, הפולנים, הצטרכנו להסתדר ביידיש ובעברית הדלה שלנו, אך יכולנו להבין איש את רעהו.

במשך שבועות חיכינו בבית שעל שפת הים, אחר כך העבירו אותנו לאחוזה על פסגת הר, בסביבות מרסיי. המקום היה מבודד בתוך יער. על אף שחיכינו בקוצר רוח לעלייה, גם את הימים האלו אני זוכרת בחיבה.

בתנועת בני עקיבא חונכנו לשמור על חוקי התורה ועל אהבת עם ישראל. חברי בני עקיבא לא היו אדוקים פנטיים. הבחורים והבחורות דיברו ביניהם, ישבו יחד, שרו ורקדו. את חג פורים בילינו בבית על ההר. לא נראו כל סימנים שהעלייה ארצה קרובה. התחלנו להתכונן לפסח. האביב הגיע, ואף במזג האוויר הנוח של דרום צרפת, הביא עמו האביב התחדשות ואווירה נעימה. הפרחים סביבנו פרחו.

הידיעה הצפויה על צאתנו הגיעה בערב פסח. זה היה רגע משמעותי מאד בחיינו. לא האמנו שהגיעה השעה. לאחר המתנה ארוכה והכנות נפשיות ממושכות, יכולנו סוף סוף להגשים את הנסיעה שכה השתוקקנו לה. “אם המזל יאיר לנו פנים, והאנגלים לא יגלו את הספינה, נגיע תוך כמה ימים לארץ-ישראל”, חשבנו. כל אחד מאתנו קיבל חבילת מצות ובקבוק ריק למֵי שתייה, ובמקרה הצורך נוכל להשתמש בו גם “כנשק” נגד האנגלים…

בחשכת הלילה, ירדנו מההר בשורה עורפית, כל אחד נושא עמו את חבילת המצות ואת הבקבוק. רק כשצעדנו בלילה בשביל הצר ביער, התחלנו להאמין שהרגע המאושר אכן הגיע.

מכיוון שהיה זה ערב פסח, היתה ליציאה שלנו מאירופה דמיון רב ליציאת בני ישראל ממצרים בזמן אבותינו. כמוהם, אנחנו עוזבים ארץ שבה סבלנו ופונים בדרך חתחתים קשה לחיי חופש בארץ-ישראל. כפי שכתוב בכתבי הקודש על יציאת ישראל מגלות בבל: “בשוב ה' את שיבת ציון, היינו כחולמים.”

באותם רגעים לא חשבנו על הקשיים הצפויים לנו. הספינה שלנו שקיבלה את השם “תיאודור הרצל”, היתה ישנה ורעועה והועלו עליה 2,641 מעפילים. הצפיפות והמחנק היו נוראים. כשעלינו לספינה, מעפילים שהקדימו אותנו, כבר הסתדרו במיטות של ארבע קומות, בכל שלוש הקומות שבבטן הספינה. הבחורות מקבוצתי נשלחו לקומה התחתונה. הרווח בין קומות המיטות היה צר מאד, כדי לשכב במקום המיועד לנו היינו צריכות להיכנס כמו אל תוך מגירה. החום והריח היו איומים. אבל לא התלוננו. היינו מוכנים לתנאים קשים וקיבלנו הכל באהבה, מפני שהיינו בדרך לארץ-ישראל, לארץ שלנו.

“תיאודור הרצל” עזבה את הנמל הקטן ליד מרסיי ב-2 באפריל 1947. הספינות שנרכשו לעלייה ב נקנו באופן מחתרתי בקשיים גדולים. היו אלה אניות ישנות ורעועות שתוקנו במהירות והותאמו איכשהו כדי להכיל יותר אנשים מכפי שניתן היה. רב החובל והצוות היו בדרך כלל הרפתקנים שיצאו להפלגה תמורת סכומי כסף גבוהים. אבל מפקדי הספינה והמלווים היו אנשי הפלמ"ח (הפלי"ם), אידיאליסטים, שבאו מהארץ והתנדבו למשימה הנעלה להביא ניצולי שואה לארץ אבותיהם.

כבר בשעות הראשונות של ההפלגה החלה הספינה להיטלטל. במרתפים הגדושים, בלי אוורור, לא החזקנו מעמד. אנשים החלו לחוש מחנק, הקיאו ונאנחו. המצב היה נורא! בגלל החשש ממטוסי הסיור הבריטים אסור היה לעלות לסיפון. סודר תור כדי שלכל אחד תהיה הזדמנות לעלות לכמה דקות אל פתח הדלת, כדי לשאוף אוויר צח. אנשים החלו עולים ויורדים במדרגות הצרות, המלוכלכות והחלקות.

מכיוון שהיה פסח, אנחנו מבני עקיבא לא אכלנו את האוכל שחילקו בספינה, מחשש שאינו “כשר לפסח”. היו לנו מצות וכל אחד קיבל ליטר חלב ליום.

בימים הראשונים הרגשתי רע מאד. סבלתי ממחלת ים ולא יכולתי להרים את ראשי או לצאת ממשכבי. לא היה לי כוח אפילו לקבל את מנת החלב שלי. החברים שהרגישו טוב יותר עזרו לחלשים. המלאך שלי היה בחור מקבוצתי בשם שוֹנִי. הוא שמר עלי במסירות. היה מביא לי את החלב ועזר לי לשתות בלגימות קטנות. הוא גם עזר לי לעלות במדרגות כדי לנשום אוויר. הודות לעזרתו התגברתי על השלב הקשה.

עודדה אותנו המחשבה שכל יום שחולף מקרב אותנו ליעדנו. התחלנו אפילו להאמין במזלנו שהמטוסים האנגלים לא יגלו אותנו. כשעברנו בקרבת האי כרתים, הים סער מאוד. גלים גבוהים טלטלו את הספינה והמעיים שלנו התהפכו. בהמשך הנסיעה נרגע הים, היה שקט והימים נעשו בהירים ושקופים.

האנגלים סיירו בים התיכון כדי לגלות ספינות “בלתי חוקיות”. הסכנה לגילוי הספינה היתה במשך היום. בלילות, בחסות החשיכה, יצאנו בקבוצות למעלה אל הסיפון, והתיישבנו בכל מקום פנוי. כיום, כשאני רואה עץ ועל ענפיו המון ציפורים ואין מקום ריק, אני נזכרת בסיפון האנייה שלנו.

באותם לילות פגה מעט המתיחות. שוחחנו על העבר וטווינו תכניות לימים הבאים. לפעמים התחילה קבוצה לשיר שיר עברי, ויתר המעפילים היו מצטרפים אליה ושרים יחד במקהלה. זוגות נאהבים החליפו שבועות של אהבה תחת השמים זרועי הכוכבים, בלילות הנעימים של הים התיכון. רבים העדיפו להישאר על הסיפון ולחזור למשכבם רק עם עלות השחר.

יום אחד חגו שני מטוסים מעל ספינתנו. קיבלנו פקודה להישאר בבטן הספינה. רק הצוות והמלווים עלו למעלה והשקיפו על תנועתם. אחר כך המטוסים נעלמו. מכיוון שהספינה היתה מוסווית חשבנו שהם לא זיהו אותנו. אך לצערנו השמחה היתה מוקדמת ולא ארכה הרבה זמן.

בערב, ראינו שתי ספינות קרב בריטיות מתקרבות אלינו. שתי המשחתות הענקיות של הממלכה הבריטית התקרבו אל הספינה הקטנה והרעועה שלנו. האנגלים קראו ברמקולים שנהיה רגועים ונבצע הוראותיהם. המשחתות התקרבו והחלו לנגוח בספינה. נגרם לה נזק. ההתנגשות היתה רצינית. כולנו רצנו בבהלה לסיפון, הפעם לא עיכבו בעדנו. הרגעים האלו השאירו עלי רושם בלתי נשכח.

התחדד הכאב נגד משטר המנדט שסירב להתיר לנו כניסה חופשית לארצנו. בכינו מצער, מתחושת אי הצדק ומהאכזבה.

פתאום החל מישהו לשיר את “התקווה”. כולם הצטרפו במקהלה ענקית נלהבת שפרצה מהלבבות והנשמות של כולנו. לעולם לא שמעתי שוב שירה כזאת של ההמנון. הקולות ביטאו את אהבתנו לארץ היקרה וגם את המחאה והשנאה נגד אלה שמנעו מאתנו להגיע למולדתנו. כשגמרנו לשיר, פתאום, בתנועת מרד ומחאה החל גשם של בקבוקים להיזרק אל אניית האויב. רבים הצטופפו על הסיפון וניסו למנוע מהבריטים לעלות על הספינה, אולם הבריטים התיזו בסילוני מים, ירו מנשקם והשליכו רימוני גז. שלושה אנשים נהרגו וכמה נפצעו.

התחילה בהלה גדולה. החיילים הבריטים שמו גשר-נייד בין שתי האניות והשתלטו על הספינה. ציוו שכל אחד יישאר במקומו בבטן הספינה. כשהגעתי למקום הלינה שלי, בקומה התחתונה, היו כבר שם הרבה מים בגלל הנזק שנגרם על-ידי המשחתות.

עם נִדנוד הספינה הלכו המים בתוכה וגאו, עד שכיסו את המיטות שלנו. חשבנו שהספינה עלולה לטבוע. הייאוש והאכזבה השתלטו עלינו. האנשים קיללו את שר החוץ הבריטי בווין. כשגאו המים עוד ועוד בבטן הספינה, הרשו לנו האנגלים לעלות לסיפון.

לפנות בוקר, ב-14 באפריל 1947, ראינו את אורות החוף של ארץ-ישראל. המשחתות גררו אותנו לנמל חיפה. כשהתקרבנו ליבשה, עקפו אותנו ספינות שמירה קטנות והובילו אותנו עד לנמל. לא הרשו לנו לרדת. ברחובות הקרובים לנמל, עמדו אנשים ובידיהם כרוזים וביטאו את מחאתם, ראינו אותם מרחוק מניפים דגלים, צועקים ושרים. בכינו מרוב אכזבה; הגענו לארץ-ישראל ולא יכולנו לדרוך על אדמתה.

צי שלם של חיילים בריטים נשלח כדי לשמור עלינו. הפצועים הורדו מהספינה. גופות שלושת הבחורים המתים הורדו כדי לקבור אותם. כאב נורא! שלושה אנשים ניצולי השואה, מצאו את מותם הטרגי מכדורים בריטיים! לא יכולנו להירגע. ליווינו את הוצאת הגופות בכאב, בדמעות ובזעם נגד הרודנות החדשה.

כבר באותו יום הצמידו האנגלים לספינה שלנו קוֹרבֶטַה שסיפונה הוקף בגדר ברזל. היא נראתה ככלוב גדול. העבירו את כולנו מ“התיאודור הרצל” לאניית-הכלוב ומשם לקפריסין. מכיוון שהיינו כמעט 3,000 מעפילים, נאלצו האניות לחזור כמה פעמים. האנשים נסחבו על-ידי החיילים שהעלו אותם בכוח לאנייה הבריטית.

הרגשתי נורא כאשר הגיע תורי להיכנס לכלוב הזה. אני לא הייתי במחנות ריכוז הנאציים, ולא הכרתי גדר מחושמלת. אך הודות לממשלת הוד מלכותו הבריטי, חוויתי את התחושה האיומה להימצא מאחורי גדרות ותחת שמירה. ספינות נושאות פליטים יהודים מיואשים נעו ונדו בימים, ולא היתה מדינה שנאותה לפתוח את שעריה. ודווקא באותם הימים, הגבירו האנגלים את השמירה על חופי הארץ, כדי למנוע מפליטים הנואשים לבוא אליה.

גם כאשר נודעו הזוועות שהתרחשו באירופה במלחמת העולם השנייה, והתברר חורבנן של קהילות יהודיות שלמות, סירבה הממשלה הבריטית לאפשר את כניסתם של פליטים שהצליחו להינצל מהגיהינום הנאצי. מִכסת היהודים שנקבעה ב“ספר הלבן” כבר התמלאה בעלייה “בלתי חוקית”, קבעו האנגלים.

אפילו בשעה שמתנדבים יהודים נלחמו כתף אל כתף עם חיילים בריטים נגד הנאצים, טבעו אחיהם מול חופי ארץ אבות, כי אסרו עליהם את כניסתם.

אחרי המלחמה, כשהניצולים התחננו להגיע למולדתם ולהתחיל בחיים חדשים, אטמה הממשלה הבריטית את לבה ונצמדה לתקנות “הספר הלבן”. מעפילים “בלתי לגליים” נסגרו במחנות הסגר מיוחדים בפלשתינה ובקפריסין. צבא בריטי גדול שכלל חיל ים, חיל רגלים וחיל אוויר גויס למטרה זו.

גירוש היהודים לקפריסין גרם להתנגשויות בין כוחות ההגנה היהודיים וכוחות בריטיים. גם המעפילים עצמם ניסו להתארגן וללחום נגד הגירוש האכזרי. ועדות בינלאומיות דנו בנסיון לפתור את הבעיה. ובזמן שהדיפלומטים התווכחו במשרדיהם הנוחים, הועברו ניצולים בכוח, ואני בתוכם, לאניות “כלוב” והובלו למחנות הסגר בקפריסין.

במחנה מעפילים בקפריסין

באפריל שנת 1947, נלקחנו, נוסעי הספינה תיאודור הרצל, לקפריסין. ההפלגה מחיפה לקפריסין לא ארכה זמן רב. אולם גם בנסיעה קצרה זו היה לנו די זמן לשקול את מצבנו. ידענו שבקפריסין היו עצורים רבבות מעפילים שחיכו לסרטיפיקטים. היה ברור שבתנאים אלה נצטרך לחכות זמן רב עד שנראה שוב את הר הכרמל בחיפה. לא ידענו איך נתמודד עם החיים במחנות ובמה נעסוק במשך שהותנו שם.

הגענו לנמל פָמַגוּסְטָה, משם הובילו אותנו למישור מוקף גדרות תיל גבוהות, ומגדלי שמירה מסביב. רבים מאִתנו, שהיו במחנות ריכוז גרמניים, לא הצליחו לעצור את הבהלה ואת הדמעות כשהחיילים הבריטים הובילו אותנו פנימה.

נשלחנו למחנה 68. המגורים היו באוהלים. החום היה ללא נשוא, תחת כיפת השמים, ללא הגנה. “הוותיקים” התקבצו סביבנו כדי לשמוע חדשות מהחוץ. אנחנו רצינו לשמוע על התנאים ועל סדר היום במקום הארור הזה. “מחנה חורף”, כך קראו למחנות קטנים שהיה מעבר חופשי ביניהם. רוב האנשים חיו באוהלים, בחום אַלִים, בלי שום נוחיות, בתנאים קשים. האנשים היו ממורמרים והתלוננו כל הזמן.

במחנה 65 המגורים היו בצריפים בעלי גגות מעוגלים. הצריפים היו מיועדים לקבוצות ילדים ונוער. למזלנו, לאחר כמה ימים העבירו אותנו למחנה 65. שם הצריפים היו נוחים יותר. סבלנו מאד מהימים החמים באי, השמש יוקדת, אין ירק מסביב, לא עץ לא צמח ולא דשא; רק חול ואין סוף שורות של צריפים.

המקלחות ובתי השימוש היו מרוכזים במקום אחד וכדי להשתמש בהם עמדנו בתור. עקב מחסור במים, הוקצבו והוגבלו שעות השימוש במקלחות. לכן, גם כדי להתקלח או לכבס איזה בגד, נוצרו תורים ארוכים.

בימים הראשונים היינו מדוכאים עקב ההתרחשויות המאכזבות והמכאיבות שעברנו. הכל הרגיז אותנו. אורח חיינו היה חדגוני ועצוב, היינו אדישים וחסרי יזמה. אך הודות למדריכים, שהתעשתו מהר והשתדלו לעודד אותנו ולהחזיר לנו מעט שמחה ועניין, חזרנו לעצמנו והתגברנו.

כדי להרים את המורל, קיבל כל אחד מאתנו תפקיד לסדר ולקשט את הפינה שליד מיטתו; כך הפכו ארגזי קרטון, שהגיעו למטבח והכילו קודם מצרכי מזון, לחפץ שימושי ביותר. הם הפכו לארונות, לאצטבות ולמדפים.

בימים הראשונים על האי ראינו אנשים לובשים בגדים מבד דק בצבעים: כחול, חאקי ולבן. גילינו מיד את מקור הבדים. האוהלים היו עשויים מכמה שכבות בדים. למדנו מהוותיקים והורדנו שכבה או שתיים מהאוהלים. מהבד תפרנו חצאיות, מכנסיים, חולצות ועוד. הבגדים שתפרנו מבדי האוהל היו דקים ולא חיממו במיוחד. היו קבוצות שתפרו תלבושת אחידה מאותו הבד. במשך הזמן גם אנחנו עשינו כמוהם.

גם את הרחבה הריקה שבין שני הצריפים כיסינו באותו בד אוהלים. יצרנו שם כיתת לימוד מאוּוררת ומוצלת.

לאט לאט התארגנה הקבוצה ונכנסנו לשגרה חיים מסודרת; שעות היום התמלאו בתכניות לימוד, תורנות במטבח וגם בילויים. כמו קבוצות נוער אחרות, גם אנחנו, היינו תמיד עסוקים ומאורגנים.

הבחורים והבחורות מילאו אותם התפקידים. גם הבחורים שמרו על ניקיון הצריף, כיבסו את בגדיהם ועבדו במטבח.

באותה כיתת לימוד מאולתרת שבין שני הצריפים, נשבה רוח נעימה מהים, אפילו בימים החמים ביותר. למדנו עברית, היסטוריה ותנ“ך, נוסף על מקצועות אחרים. השיעורים היו מעניינים. אנחנו התלמידים, כמו גם המדריכים והמורים, השתדלנו ש”הזמן האבוד" בקפריסין יהיה מנוצל היטב. הידיעות שרכשתי באותה תקופה בקפריסין מהוות בשבילי מטען רוחני חשוב עד היום.

ההנהלה הפנימית של המחנה סיפקה לנו ספרים וחומרי לימוד שנשלחו עבורנו מארץ-ישראל. מדי פעם היה מגיע שליח שמסר לנו חדשות מהארץ וגם הודיע לנו על הדיונים של הוועדות שטיפלו בבעיית המזרח התיכון.

במחנה 65 החיים תססו. נוצרו קבוצות לימוד שונות, היו בני נוער שעסקו באמנות, קבוצת התיאטרון ערכה חזרות למחזה הפולקלורי “מלך הבצל והשום”, שתוכנן להיות מוצג על בימת האמפיתיאטרון תחת שמי קפריסין זרועי הכוכבים. המקהלה מלווה בחלילים עשתה חזרות לשירים ישראליים.

בהתאם לנהוג בבני עקיבא שמרנו על השבת כיום מנוחה. התפללנו בצריף ששימש גם כחדר אוכל. המזון היה כשר והכנו אותו בעצמנו. לא אכלנו בשר כלל בקפריסין.

בלילות נהיה מזג האוויר נעים יותר. כשלא היו תכניות לימודים, היינו מתאספים כדי לשוחח או לשיר. שרנו בדרך כלל שירי געגועים לארץ-ישראל. חלמנו לצאת מהאי הזה ולחיות חופשיים על אדמת אבותינו.

השומרים במגדלי השמירה צפו על תנועותינו; אסור היה להתקרב לגדר ובלתי אפשרי היה להגיע לים. על השערים שמרו שומרים חמושים, הם פתחו את השערים רק כדי להוביל חולה לבית החולים בעיר, וגם אז היתה היציאה מהמחנה מלווה בשמירת חיילים.

למרות המאמצים והרצון הטוב של המדריכים, שהפכו לחברים וידידים של ממש, תקפו אותנו לעתים קרובות רגעים של דכדוך ועצבות. כשהייתי נזכרת בעבר הייתי מאד עצובה ולא היה לי רצון להשתתף באספות. בכיתי הרבה. היו אלה געגועים להורי, לאחים שלי ולמשפחתי שאינם עוד. חשבתי גם על גורלה של טרזה, מאושפזת בבית החולים בגרמניה, מבלי שאדע מה שלומה. כל עוד צמתי פעמיים בשבוע, הייתי משוכנעת שאני תורמת להחלמתה. ואלם באנייה וגם בקפריסין אסרו עלי לצום כפי שנהגתי קודם.

למיטב זיכרוני, לא קיבלתי מכתבים מהדודים או ממשפחתי בארצות-הברית וברזיל כאשר הייתי בקפריסין. הם כנראה שלא הצליחו לאתר את מקום הימצאי.

למרות שלא היו לנו רדיו ועיתונים, השמועה אודות תפיסת הספינה “יציאת אירופה” (“אקסודוס”) שעל סיפונה כ-4,500 מעפילים, הגיעה לידיעתנו מהר. עקבנו אחר העימות של אחינו בספינה והזדהינו עם סבלם. שידורי הרדיו מהספינה הועברו לציבור כולו. כמונו, גם הם יצאו מנמל בצרפת, אולי מאותו הנמל שאנחנו יצאנו ממנו. וכמונו גם הם נאבקו בבריטים בקרב פנים אל פנים שהתנהל על הספינה, ב-18 ביולי 1947. גם הם ספגו אבדות, ארבעה הרוגים ופצועים רבים. כמונו גם מעפילי “אקסודוס” סירבו בגבורה לעזוב את נמל חיפה, וגם אותם העבירו באכזריות לספינות כלוב. אלא שבמקום להעבירם לקפריסין, החליטו הבריטים להחזירם לנמל היציאה בדרום צרפת, בתקווה לשבר את תנועת ההעפלה. המעפילים סירבו לרדת בצרפת, ובמשך שלושה שבועות שהו בספינה גברים, נשים וילדים בתנאים בלתי אנושיים.

מכיוון שהצרפתים לא נכנעו ללחץ האנגלי, המשיכו הספינות לנמל המבורג בגרמניה, שהיתה אז בפיקוח האנגלים. שם, ב-8 בספטמבר 1947, הורדו המעפילים בכוח. הם הוכרחו לחזור דווקא לגרמניה שנואת נפשם. ניצולים ממחנות ריכוז גרמניים נסגרו שוב מאחורי גדר תיל.

בליל תשעה באב, התאספו כל בני הנוער ממחנה 65 בקפריסין, וארגנו פעולה נפלאה שנשארה חרוטה בזיכרוני. פעולה של הזדהות ותפילה על הייסורים שעברנו ומשמעותן ביום המיוחד הזה. על ההיסטוריה העצובה שלנו נוספה כעת הטרגדיה האחרונה של מעפילי אקסודוס.

בצריף ענק מואר בלפידים בודדים, ישבנו על הארץ לאות אבל. בהתרגשות קראנו מדרש איכה, את ספר איוב ופרקי התוכחה שבספר ירמיהו. הקינות וההספדים של הנביא ביטאו את העצב והאבלות על חורבן הבירה ירושלים ועל גירוש תושביה לגלות בבל. “אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הִַעִיר רַבָתִי עָם…”(איכה א א). הרגשתי אז כאילו גם אנחנו גולים על גדות נהרות בבל, בוכים ונשבעים: “אםִ אֶשְׁכָּחֵך יְרוּשָלַיִם תִשכַּח יְמִינִי” (תהילים קלז).

אותן שנות נעורי היו שנים של התלהבות, של חזון ושל אידיאלים ענקיים שקיווינו להגשים. לתנאים החומריים הקשים בקפריסין לא היתה משמעות רבה. אמנם ההפגנות שלנו היו רק בין גדרות התיל, אולם התרגשנו והזדהינו בכל לבנו עם אחינו שנשלחו חזרה לאירופה. לא עלה בדעתנו שאנחנו חיים בתקופה כל כך דרמטית וחשובה שתשפיע על הקמת מדינת ישראל. ולא ידענו שאנחנו, המעפילים הכלואים בקפריסין, משתתפים במאמץ הזה.

אחרי המקרה עם אקסודוס, הודיעו פתע האנגלים על מחווה אנושית, בהקציבם 500 סרטיפיקטים לילדים עד גיל 15, שהיו בקפריסין. הידיעה הזאת השקיטה במקצת את רגשות הזעם שהתעוררו עקב ההתרחשויות הקודמות.

הצעירים שזכו בסרטיפיקטים התכוננו לנסיעה. המקהלות עשו חזרות לליל הפרידה. גם מעפילים ממחנות אחרים הוזמנו למאורע. המאושרים שנבחרו לנסיעה קיבלו מידי הנציג מארץ-ישראל שתיל צבר כדי להחזירו לאדמה שממנה נלקח, ולסמן בכך את שיבת עם ישראל למולדתו.

זה היה הלילה האחרון לשהותי בקפריסין. איש לא ישן בלילה ההוא. פרידות ועוד פרידות. דרישות שלום לקרובים ולחברים שכבר הגיעו לארץ-ישראל.

הגשמת חלומי

הייתי היחידה מקבוצתי שזכיתי לסרטיפיקט. לא היה קץ לאושרי שסוף סוף אוכל להגיע לישראל, לפגוש את הדודים ולהתחיל בחיים נורמליים. אחרי ששת החדשים בקפריסין, החלומות והתכניות שלי עמדו להתגשם. קשה היה להיפרד מחברים שהפכו כמעט למשפחה, ליוו אותי בימי השמחה, כמו גם בימים שהייתי זקוקה לעזרה ולהבנה. לא ידענו עוד כמה זמן הם יישארו בקפריסין.

בבוקר נפגשנו לפני השער הראשי, מלוּוים בחברים רבים שלצערנו לא יכלו לעבור אותו. הם נותרו מאחורי גדרות התיל, ואנחנו המשכנו אל החופש כשמסביבנו שוטרים בריטים קרי מבט.

המשכנו לנפנף אליהם לשלום…

הפלגנו שוב בספינת כלוב, אולם הפעם לא בתור שבויים. זלזלנו בשוטרים הבריטים על אף שהם השתדלו להיות אדיבים כלפינו. כשראינו את חופי ארץ-ישראל באופק, גל של שמחה הציף אותנו. שרנו את התקווה כאילו היא פורצת מעצמה מתוך הלבבות שלנו. הפעם שרנו את ההמנון בתחושת ניצחון. כך, בשירה ובריקודים, הגענו לנמל חיפה. נתקבלנו על-ידי משלחת הסוכנות בברכת: “ברוכם הבאים!” ליוו אותנו לעתלית, מחנה מעבר לעולים. קיבלו אותנו בטקס ממשלתי, בהיותנו כעת עולים לגאלים. אחר כך מסרנו את כתובות הקרובים שלנו כדי שיודיעו להם על בואנו.

לאחר ימים אחדים שוחררנו לחיות בחופש על אדמת ארץ-ישראל, אולם עדיין תחת שלטון המנדט הבריטי.

הדודים שלי, משה ומרדכי בריק, אחי אבי, הגיעו מיד. הם היו הראשונים מבני משפחתי שפגשתי אחרי המלחמה. אני הניצולה היחידה מכל משפחתנו באירופה. למרות רצוני להיות עליזה ולחייך בזמן פגישתנו, לא הצלחתי. ההתרגשות היתה גדולה והדמעות בגדו בי. שלושתנו בכינו על העבר הטרגי וגם על כך שזכינו סוף סוף להיפגש. שני הדודים שלי היו עדיין רווקים וחיו בתנאים צנועים. לכן הם לקחו אותי לביתה של בת-דודה שלהם (ושל אבא שלי), מניה, כדי שאגור בביתה בתל אביב. מניה קיבלה אותי באהבה רבה. אירחה אותי בחום, השתדלה שארגיש בבית, והעניקה לי תחושה שמזמן לא היתה לי. בחיק משפחתה הרגשתי חופשייה ובטוחה.

במשך הזמן הכרתי קרובים נוספים שגרו בתל אביב ובסביבת העיר, בני דודים ועוד בני משפחה. דיברנו בעברית, וזה הדהים אותם, איך הצלחתי לקלוט כל כך מהר את השפה. הייתי מאושרת להשתייך אליהם.

למחרת, יחד עם הדוד מרדכי, הלכנו לפגוש את משפחתה של החברה שלי טרזה, ולהיוודע על מצב בריאותה. מופתעת ונדהמת קיבלתי את הבשורה על מותה. התברר שהיא נפטרה לפני חודשים. יחד עם משפחתה בכינו על מותה. טרזה היתה הניצולה היחידה ממשפחתם.

דודה מניה גרה בקומה העליונה בבית דו קומתי שהשתייך בעבר לאביה, הֶרש שניידר. בלוצק, היתה משפחת שניידר משפחה אמידה ומבוססת. הם היו בעלי בית החרושת הגדול ביותר לבירה, באזור לוצק. גרו באחוזה גדולה והיו מכובדים ביישוב. דוד הֶרש החליט לעזוב את פולין ולחיות בארץ-ישראל. הוא הגשים את חלומו, קנה בית בתל-אביב, והיתה לו זִקנה מאושרת בארץ הקודש. מניה היתה הבת הבכורה והיחידה בין כמה בנים. בימי ילדותה לא קיימו בלוצק בתי-ספר לבנות, לכן שכרו עבורה מורה פרטי צעיר. שני הצעירים, מניה והמורה שלה, התאהבו. הם נישאו ועברו לגור בלובלין. אחרי כמה שנים חלה בעלה ונפטר, ומניה נותרה עם שני ילדים קטנים.

כשהחליטה המשפחה לעזוב את פולין, גם מניה ושני ילדיה הצטרפו ובאו לגור בתל אביב. מניה התחתנה שנית עם חיים אשכנזי שהגיע לארץ בזמן שהקומוניסטים תפסו את השלטון ברוסיה. הוא עלה ארצה עם ארבעת בניו. כל אחד מהם הצטרף לקבוצה חלוצית והיו בין מייסדי ארבעה קיבוצים. הצעיר שביניהם נהרג בהתפוצצות בית מלאכה מאולתר לייצור נשק.

כשבאתי לגור אתם, נתנו לי את חדר השינה שלהם. הדודה מניה היתה אשה יפה, אלגנטית ועדינה מאד. עוד בימים הראשונים הערכתי את חכמתה ואורח חייה.

הדודים שלי היו באים לראות אותי ולעקוב אחר הסתגלותי לחיים בארץ. הכירו לי קרובים, בני דודים של אבא שגרו בקיבוץ עין השופט. בגאווה הראו לי הקיבוצניקים מה הצליחו לבנות ולהשיג בעבודה הקשה, במקום שהיה לפני כן עזוב ושומם.

הקרובים שלנו קיבלו אותי בהרבה אהבה. במיוחד מרים. הרגשתי את כנותה ומסירותה אלי. דאגה שלא יחסר לי דבר והזמינה אותי לשיחה של אם ובת מתבגרת. מכיוון שעבדה עם נוער, הבינה עד כמה נזקקתי לשיחה מעין זאת.

בקיבוץ רצו לדעת על שנות המלחמה באירופה. חברים ומכרים שאלו אותי אודות גורל משפחותיהם, על אף שידעו שאיש מהם לא ניצל. הם רצו להאמין ולקוות שאולי בכל זאת מישהו שרד. לצערי, לא יכולתי למסור להם בשורות טובות.

החגים, ראש השנה ויום כיפור התקרבו. על אדמת אבותינו יש להם טעם מיוחד; אפילו אלה שאינם דתיים ואינם מקפידים על שמירת החוקים והדינים, מכינים את בתיהם ואת משפחתם ליום הגדול. בערב חג, עם שקיעת החמה, מִשתנה הארץ, כאילו שורה השכינה על כולם, שלום וקדושה יורדים על הארץ.

הייתי היחידה במשפחה ששמרתי שבת וחגים. הדודה מניה נהגה לומר שרק אני, היחידה במשפחה, יכולה להיות מליצת יושר ולבקש חסד ורחמים מאלוהים ביושבו על “כיסא הדין”. הם לא זלזלו במנהגי הדת שלי. להפך. בחג ההוא, בראש השנה הראשון בתל אביב, הלכתי ברגל מקצה זה של העיר עד הקצה האחר, כדי להתפלל בבית כנסת.

אחרי החגים התחילו הלימודים. רציתי מאד להתחיל ללמוד בכיתה רגילה יחד עם בני גילי. ידעתי אמנם שחסר לי ידע, אך הייתי מוכנה לקדם את האתגר ולהסתגל לתנאים בכיתה עם תלמידים ילידי הארץ.

כבר בימי הראשונים בארץ, הלכה אִתי דודה מניה לתיכון עירוני בתל אביב. ניצולי שואה כוֹונו בדרך כלל לפנימיות של עליית הנוער, שם הסתגלו לחיים החדשים בארץ, למדו את השפה ועבדו. עשרות אלפי ילדים ונוער שהגיעו לארץ בלי משפחה, נקלטו כך בארץ. אולם מצבי היה שונה, אני גרתי עם משפחתי בתל אביב לכן נתקבלתי לתיכון מהטובים בעיר. תלמידים מצטיינים למדו שם בחינם.

אבל אני, הילדה שזה עתה הגיעה מקפריסין, ולא שלטה עדיין בעברית, התקשיתי לעמוד בקצב. התמדתי מאוד, למדתי ביום ובלילה. כדי לעזור לי, שכרו הדודים שלי מורה פרטית. חודשים אחדים השתדלתי בכל כוחותי להעלות את רמת ידיעותי ולהשתוות לאלה של בני כיתתי, אך לא הצלחתי. הגעתי למסקנה שלא אצליח בגלל הפער הגדול שהפריד ביני לבין יתר תלמידי הכיתה. יום יום התרחקתי מהם ולא הצלחתי להשיגם.

למרות שהמורים וגם בני הכיתה התייחסו אלי בחיבה ועודדו אותי, הדבר לא מצא חן בעיני. רציתי להצליח בכוחות עצמי ולא בזכות רחמנותם. התחלתי בחיים חדשים על אדמת ישראל ורציתי להצליח בהם במאמצים גדולים, אבל בכבוד וביושר.

באותם חודשים אירעו התרחשויות היסטוריות הרות גורל. החלה המערכה הפוליטית שעתידה היתה להכריע את גורלו של היישוב היהודי בארץ. בכ“ט בנובמבר 1947, נצמדו כולם למקלטי הרדיו והאזינו לשידור מהאו”ם שהעביר את ההצבעה על חלוקת הארץ. העולם היהודי בארץ ובתפוצות עצר את נשימתו. ספירת הקולות של המדינות המצביעות היתה מלוֹּוה במתח שקשה לתארו. אנשים ספרו יחד עם הקריין. קול בעד גרם לשאגות שמחה, וקול נגד גרם לדממה עצובה. במתח רב ציפינו לתוצאות. כשמספר הקולות בעד היה יותר משני שליש, נשמעו מכל הבתים והרחובות קריאות שמחה והתרגשות שאינן ניתנות לתיאור. בשעה שתיים לפנות בוקר בקעה מתוך מקלטי הרדיו ההודעה המיוחלת. העצרת הכללית של האו"ם החליטה על חלוקת ארץ-ישראל לשתי מדינות – יהודית וערבית. גל שמחה אדיר שטף את היישוב בארץ ואת יהודי העולם. צחקנו ובכינו. ברחובות ובכיכרות העיר רקדו האנשים ושרו במשך כל הלילה. החגיגות נמשכו עד אור הבוקר. היה ברור שמַתחילה תקופה חדשה בתולדות עם ישראל.

לדאבוננו, נמשכו החגיגות זמן קצר. מיד אחר כך החלו מאורעות הדמים. מאות ערכים חמושים עברו יום יום לפלשתינה מארצות ערב. הבית הדו קומתי שבו גרנו ברחוב פרץ, לא היה קרוב לגבול שבין תל אביב ליפו, אך גם כך נוקב הקיר שלו מכדורים רבים.

בקומה התחתונה של ביתנו הדו קומתי, גר אחיה של דודה מניה, משה, עם משפחתו. במו ידיו השתתף בבניין העיר תל אביב. היו לו זיכרונות נעימים מאותה התקופה והיה גאה להצביע על בניינים שהשתתף בבנייתם. בִתו של משה נקראת גם היא מרים. שתינו בנות אותו גיל בערך ושתינו נקראות על שם הסבתא. מרים, שהכול כינו אותה מיטקה, למדה מוזיקה בקוֹנְסֶרְבוַוטוֹרְיוּם. בבית היתה מנגנת במשך שעות ארוכות. האצבעות שלה רצו על קלידי הפסנתר במהירות רבה.

בדצמבר, במשך שמונה ימי חופשת החנוכה, לאחר התלבטויות רבות, החלטתי להפסיק את לימודי בתיכון עירוני ולחפש מקום לימודים אחר. לפי עצתה של מיטקה, התעניינתי בבית-הספר שבו למדה, ונוכחתי ששם הלימודים אינם כה קשים וקפדניים כמו בתיכון עירוני.

ביקשתי מהדודים שיעבירו אותי לגימנסיה תלפיות. זה היה מוסד פרטי שבו שילמו שכר לימוד. אך בהתחשב בהיותי עולה חדשה, קיבלתי הנחה משמעותית. בגימנסיה הזו התייחסו אלי התלמידות בכיתה בלבביות רבה. נתקבלתי יפה גם על-ידי המורים והתאקלמתי בקלות. הדגש בלימודים הושם על המקצועות ההומניים וגם על תנ"ך.

בעצם אני חייבת להודות, שהסתגלותי המהירה לבית-הספר הזה, היה בזכות ציפורה, חברתי הטובה. היא היתה בת כיתתי וגרה ליד הרחוב שלנו. אחרי הלימודים היינו חוזרות יחד הביתה. ציפורה היתה בחורה מאד מוכשרת אבל לא שקדנית במיוחד, תלמידה טובה בלי להתאמץ. אהבתי ללמוד והייתי שקדנית, אך היו לי קשיים מסיבות ברורות. בילינו זו עם זו כל הזמן. כעת כבר לא הייתי כל כך מודאגת וחסרת ביטחון.

התרחשויות חשובות קרו בארץ באותם ימים. בחורף החלו האנגלים לשחרר אלפי מעפילים מקפריסין. הישראלים קיבלו אותם בזרועות פתוחות, אבל התנאים היו קשים ואי אפשר היה לספק לעולים את כל צורכיהם. חוץ מהעזרה למעפילים, היה צורך לספק בגדים חמים גם לאנשי ההגנה ולוחמים האחרים. הנשים, ואף תלמידות בתי-ספר, סרגו סודרים, צעיפים וכובעים. הצבא טרם הוקם, לא היו מדים וחסרה אספקה. כדי לסייע ללוחמים קיבלנו רשות לסרוג גם בזמן השיעורים.

באותם ימים הגיעו החברים שלי מקפריסין. נפגשנו בשמחה ובהתרגשות גדולה. את חברי הקבוצה שלי שלחו לבית-ספר החקלאי “מקווה ישראל”. בימים הראשונים שוכנו חברי באוהלים. הקור היה עז, ירדו גשמים והם סבלו מאוד. דודה מניה עזרה לי לאסוף בין בני המשפחה ומכרים בגדי חורף בשבילם. לא יכולתי להשלים עם כך שאני ישנה במיטה חמה בחדרי, בשעה שחברי ישנים באוהלים. רציתי לעזור להם. אך לא היה באפשרותי. לאחר זמן קצר, העבירו אותם לחדרים מסודרים וחייהם נכנסו לשגרה ברוכה, הם למדו ועבדו בתחום בית-הספר. בשבתות נהגתי ללכת ברגל לבקרם, גם כשהכדורים מיפו שרקו מעל ראשי.

ההכרזה על הקמת המדינה היתה במיוחד בשבילנו, ניצולי השואה, אירוע שקשה לתארו במילים. יום של פֶּרץ רגשות והתרוממות רוח. היו אלה רגעים בלתי נשכחים. שרנו את התקווה יחד עם כמה קרובים שהיו בביתנו וידענו שאנחנו עדים לרגעים ההיסטוריים. נרגשת מאד חשבתי על החלומות, הכיסופים והתקוות של עמנו, שחיכה אלפי שנים לרגע הזה. חשבתי גם על הדם והדמעות שנשפכו, על כל הסבל שסבלנו בגלות בארצות זרות, ובעיקר על משפחתי שלא זכתה להגיע ליום הזה. הגיעה שעת החופש שלנו!

למחרת החלה פלישת מדינות ערב ופרצה מלחמת העצמאות.

בשעה שחפרנו את המקלט בחצר הבית שלנו, שמענו אזעקה. מטוסים מצריים טסו מעל העיר והטילו פצצות על התחנה המרכזית שהיתה הומה אדם. מהחצר שלנו, כמה רחובות מהתחנה, יכולנו לראות את הנעשה. נדמה היה שהפצצות נופלות ממש מעל ראשנו. שמענו את הצעקות הנוראות של הפצועים. התחילה בהלה בשכונה. אחרי ההתקפה נוכחנו לדעת עד כמה גדולה היתה הטרגדיה. עשרות מתים ופצועים שכבו בשלוליות דם, רבים מתו מתוך האוטובוסים שעלו באש עקב ההפצצות. זה היה אסון גדול שהרעיד את היישוב. אחרי ההתקפה הזאת, עם הישמע האזעקה, רצנו לבניין קטן מעבר לרחוב, שם בפרוזדור בקומה התחתונה חשנו בטוחים יותר.

למרות שההפצצות אלה לא דמו למה שעברתי במלחמת העולם באירופה, כשעשרות מטוסים הטילו פצצות והחריבו ערים שלמות – גם פצצות מצריות, קטנות באופן יחסי, הביאו למותם של רבים והחריבו בתים.

התלמידים מבתי-ספר תיכוניים ואני ביניהם, נקראו להתגייס לשירות בגדנ"ע (גדודי נוער). אמנם לא השתתפנו בפעולות צבאיות, אבל היינו מאורגנים. עברנו אימונים והוכשרנו להשתמש בנשק קל. יומיים בחודש היינו במחנה אימונים סַלָמֶה בסביבת תל אביב.

במשך חודשים ארוכים לא בא משה דודי לתל אביב. הוא גר בחיפה. בגלל ההתקפות והמארבים בכבישים עדיף היה לא להסתכן. בימי ההפוגה הראשונה, שנכנסה לתוקפה ב-11 ביוני 1948, הוא הגיע. שמחתי מאד לראותו, כי הדוד הזה (במחילת כבודם של יתר בני המשפחה) היה לי יקר מאד. הוא הגיע לארץ-ישראל בגיל צעיר מאד, החיים הקשים והריחוק מהמשפחה, השאירו בו סימני עצבות. כשהגעתי לארץ, הוא ראה בי את השריד היחיד מכל משפחתו שנשמדה באירופה. הוא לא חסך מאמצים כדי שארגיש מאושרת. הדוד משה ואחיו מרדכי, הצעיר ממנו, עזרו לדודה מניה לקיים אותי וגם שילמו את שכר הלימוד שלי.

שנת הלימודים התקרבה לסיום. על אף שהיתה זו שנת מלחמה ומתח, השלמנו את תכנית הלימודים. אני התאמצתי ושקדתי בלימודי כדי להגיע לרמה של הכיתה. הציונים שלי לא היו מצוינים, אבל בעזרתה של חברתי ציפורה, הצלחתי והגעתי לתוצאות די טובות. בבחינות סוף השנה הפתעתי את המורים ואת עצמי. זה היה בשבילי ניצחון שהעיד על המאמצים הגדולים שהשקעתי. שמחתי שלא אכזבתי את כל אלה שבטחו והאמינו בי.

ביום העצמאות הראשון, אלוהים! איזו שמחה! נערכו מסיבות והיתה התרגשות עצומה. חיי היום יום שלנו לוו בתחושה של ראשוניות, התלהבות ופטריוטיזם.

השנים הראשונות של המדינה היו שנות צנע. לא היה רעב אבל היה מחסור במצרכי מזון. שר האספקה והקיצוב, דב יוסף, הנהיג הקצבת מצרכים חיוניים כמו לחם, חלב, ביצים, אורז ועוד. מצרכים אלה נקנו בכמויות מוגבלות תמורת תלושי מזון. המשפחה שלנו, כמו רוב האוכלוסייה, הבינה את המצב הקשה בארץ, הסתדרה עם מה שהיה ולא התלוננה.

כאשר נודע לדודה חנה בברזיל על הקצבת המזון בארץ, החליטה לעזור לנו. היא שלחה עשרות חבילות קטנות. בחור יליד ברזיל, שהגיע כמתנדב לצבא, דוד שטולמן, בא לבקר אותנו. הדודה שלחה אתו כמה מתנות. הוא סיפר לנו, במשך שעות אחדות, על המשפחה ועל החיים שלהם בברזיל.

בחופש הגדול באותה שנה קראתי והשתדלתי לשפר את ידיעותי במקצועות בהם הייתי חלשה יותר. במיוחד השקעתי בלימוד השפה העברית והדקדוק. לא היתה לי הזדמנות להשתמש ביידיש, “זאת שפת הגלות”, היו הצברים אומרים.

בשעות הפנאי אהבתי לשבת על הרצפה בפינה ולסרוג. סרגתי לפי הזמנה כדי להרוויח מעט כסף להוצאות אישיות קטנות. באותה עת “גיליתי” את המוזיקה הקלאסית. בעבר לא היתה לי הזדמנות לשמוע מוזיקה. לא ידעתי דבר אודות הקומפוזיטורים המפורסמים והיצירות שלהם. זכורני שבזמן תרגילי הפסנתר הארוכים של מיטקה, נהגתי להקשיב בהנאה רבה.

היו ערבים שבהם בכיתי מכאב ומגעגועים. בשנים הראשונות בישראל, כמעט ולא דיברו על השואה. הפצעים של הניצולים היו עדיין טריים ומדממים. הם עצמם רצו להשאיר מאחור את הטרגדיות שחוו. אני חשבתי שהכאב הנורא שסבלתי היה רק שלי, ומי שלא היה שם בגיהינום הנאצי, לא יוכל להבין. לכן העדפתי לבכות לבד ולהסתיר את המצב. הישראלים נמנעו מלגעת בנושא, אולי משום שהיו טרודים במאמץ המלחמתי ובביסוס המדינה, ואולי כדי לא להעלות כאב וזיכרונות מרים אצל הניצולים.

דודי היה חובב אופרה. כשפסקו הקרבות והחיים בתל אביב חזרו למסלולם. הגיעו להקות אופרה להופעות בישראל. עד היום אני זוכרת שראיתי את “הספר מסיביליה”, לָה טְרָוְיָטַה", “כַּרְמֶן” ואחרות. התרשמתי עמוקות מהשירה, מהתזמורת, מהתלבושות, מהתפאורה, מהדרמה, מהכול. ככל שחולפות השנים אני מרגישה רצון להודות מעומק לבי לדודים שאפשרו לי הנאה צרופה במחיצתם. בזכותם גיליתי עולם חדש. מעולם לפני כן לא היתה לי הזדמנות לבקר באופרה או בתיאטרון. עולמי היה מוגבל, הכרתי רק עצבות וסבל. בזכות הדודים שלי למדתי להאזין למוסיקה קלאסית, גיליתי את הצד היפה והנשגב של התרבות האנושית.

מנהל הגימנסיה, מהנדס ממוצא רוסי, הנהיג בה סדר ומִשמעת כפי שנהוג היה בבתי-ספר שמרניים וקפדנים באירופה. הוא לימד אותנו (וגם כיתות אחרות) אלגברה וגיאומטריה. משני המקצועות רעדנו מפחד. נוסף על המבחנים הרגילים, נהג לבחון כל תלמידה בנפרד. היה מזמין כל אחת מאתנו למשרדו ובוחן את ידיעותינו בקפדנות וברצינות. השקעתי אין סוף מאמצים והתמדה כדי לזכות בציונים טובים.

אני זוכרת בחום גם את המורה קונין. אדם מלומד, פשוט וצנוע, שיכול היה ללמד תנ"ך משנה והגדה וגם פיזיקה ומתמטיקה.

בימי ראש חודש או בימי טקסים אחרים, היה המנהל אוסף את התלמידות ואת צוות המורים לאולם הגדול לתפילה בציבור. בין התלמידות בגימנסיה שרתה אווירה נעימה וחברותית.

בימי המנדט הבריטי, לימוד השפה האנגלית היה חובה. השתדלתי ללמוד והתקדמתי ככל שיכולתי. למדנו גם צרפתית כשפה זרה נוספת.

לצערי, ביחסים שלי עם החברים מאירופה חלה התרחקות. לא היינו עוד קבוצה מלוכדת בעלת מטרה אחת וחלום משותף לעלות ארצה. אחדים גויסו לצבא, אחרים עבדו ולמדו במקומות מרוחקים. לילי, חברתי היקרה שסבלה באושוויץ מניסויים איומים שעשו בה הגרמנים, מצאה דודה שגרה בירושלים ועברה לגור אִתה. רק קומץ חברים נאמנים באו לבקר אותי מדי פעם. לפעמים הייתי הולכת למקווה ישראל, כל עוד אחדים מחבריי היו שם עדיין. גם אני התחלתי חיים חדשים וההשקפות והשאיפות שלי השתנו עם הזמן. ציפורה היתה חברתי החביבה בבית-הספר וגם בשעות הפנאי.

דודי משה עבר לגור בתל אביב. הוא הצליח לשכור מחסן ופתח בו חנות “כלבו”. הזמנים לא היו קלים. בשעת הצורך, באנו, מיטקה ואני, לעזור בחנות. היא היתה זריזה יותר בקופה ואני סייעתי במכירה.

הדודה חנה מברזיל המשיכה להתעניין בי. התכתבנו ביידיש. מאחר שלא למדתי לכתוב בשפה זו, כתבתי עם הרבה שגיאות והוספתי מלים בעברית כשלא ידעתי מילה ביידיש. במכתביה סיפרה לי על משפחתה ובעיקר על שני בניה: דוד ומרכוס. בכל אחד ממכתביה חזרה והפצירה בי לבוא לביקור בברזיל, ולו רק לזמן קצר.

בשנה הראשונה לאחר הקמת המדינה הגיעו יהודים לארץ לפגוש את קרוביהם וגם לראות במו עיניהם את הנס. יום אחד הגיע אדם מסאן פאולו, מר זילדו קוֹפְפֶר. מכר של הדודים שלי. דודה חנה ביקשה שישכנע אותי לבוא לביקור בברזיל. האורח סיפר על החיים בברזיל ועל משפחתי. הוא הילל ושיבח את המדינה הגדולה והיפה, את תושביה דורשי השלום, ארץ שבה כל הקבוצות האתניות חיות בשקט ובשלווה ואין בה אנטישמיות. שמחתי לשמוע את דבריו אבל היו לי תכניות משלי, רציתי להמשיך ללמוד. נפרדתי ממנו בהבטחה להיפגש פעם בברזיל. הוא הביא לי סכום כסף, מתנת הדודים, והשתמשתי בו לקניית אופניים. זה היה הגשמת חלום. מצאנו זוג אופניים משומשים. זה היה הרכוש הראשון שלי, אחרי אותן מגפיים שקניתי בלוצק.. ניקיתי את האופניים וצחצחתי אותם, שמרתי שלא ייגרם להם נזק.

בגימנסיה השתפרתי והתקדמתי. דודה מניה היתה חוזרת קורנת מנחת מאספות הורים. היא היתה אומרת שזו אותה ההרגשה נעימה שחוותה לפני שנים כשהמורים היו משבחים את בנה מישה. הדודים שלי רצו שאמשיך את לימודי גם באוניברסיטה. אולם לי היתה דעה משלי. רציתי ללמוד מהר מקצוע כדי להיות עצמאית, ולא ליפול למעמסה על הדודים שכבר העניקו לי כל כך הרבה. רציתי להיות אחות. המדינה היתה זקוקה לרופאים ולאחיות. כדי להתגבר על המחסור באחיות, הוחלט לקבל ללימודים גם תלמידות שסיימו שישית בגימנסיה. הודות להחלטה חדשה זו, יכולתי לגשת לבחינות כבר באותה שנה.

התחלתי להתכונן לבחינות הקבלה לבית-הספר לאחיות בבלינסון. לבחינות ניגשו מועמדות רבות, רובן היו מבוגרות ממני. היו ביניהן צבריות והיו גם עולות חדשות, כמוני. כל אחת התייצבה בפני הבוחנים ונבחנה בעל-פה. התרגשתי מאד. הבוחנים: המנהל וצוות הרופאים (שלימדו בבית-הספר לאחיות בתחום התמחותם), התייחסו לנבחנות בלבביות ובחביבות. בסיפוק רב מצאתי את שמי בין אלה שהתקבלו.

הלימודים נמשכו שלש שנים. במשך שעות העבודה רכשנו ניסיון בטיפול מעשי בחולים ועבודה במחלקות השונות. כך יישמנו את החומר שלמדנו בכיתה.

גרנו בבתים קטנים, בין עצי פרי, דשאים וצמחים. בכל חדר גרו ארבע תלמידות; בחדר שלי שתי בנות היו ממוצא פולני, אחת מבולגריה ובחורה שהגיעה לישראל לפני מספר שנים מגרמניה. בית-הספר סיפק לנו את צורכנו בדיור, במזון, בלבוש וגם הקציב לנו סכום כסף קטן. בסמסטר הראשון, עיקר תפקידנו היה לשרת את החולים. עבודה זו איננה מעניינת ונעימה במיוחד, אולם כל התלמידות חויבו לעבור את השלב הזה.

בהתחלה המשכתי לשמור על המסורת ולא נסעתי בשבתות. בגלל הזמן הקצר והמרחק לא יכולתי להגיע למשפחתי בתל אביב. עם הזמן, בגלל צורכי העבודה ורצוני לראות את קרובי, התחלתי לְהַרְפּוֹת, פעם אחת הפתעתי את המשפחה כשהגעתי הביתה בשבת. לא הרגשתי רגשי אשמה, כמעט הופתעתי לגלות שמצפוני נקי.

הייתי מסורה לעבודתי ואהבתי אותה. לא חסכתי כוחות כשהיה באפשרותי להקל על סבלם או על עצבונם של החולים.

אחרי שנת הלימודים הראשונה קיבלנו כמה ימי חופש. הדודים, מניה ואשכנזי, הזמינו אותי להכיר את הנגב ואת באר שבע. בירת הנגב היתה אז עיירה מאובקת ובדווים עם גמליהם התהלכו ברחובותיה. בהזדמנות אחרת, נסענו לקיבוצים בצפון הארץ, שם חיו בניו של דודי. הבכור, מתתיהו, היה ממייסדי אפיקים. השני, קוּתִי, גר בבית השיטה. שם פגשתי את הגברת הניה ובנותיה שהכרתי אחרי השחרור בקופצ’בקה. השלישי נוח, גר בניר דוד. הנכדים עוררו בי התפעלות: כולם גבוהים ובריאים, ומבטם משוחרר וחופשי. הם הראו לי בגאווה את המשקים שלהם.

ברזיל

הרעיון לבקר בברזיל עלה במקרה. בערבי שבת כאשר לא יצאנו לטייל בגלל התחייבויות בבית החולים, היו חברים ומחזרים באים לבקר את תלמידות בית-הספר לאחיות. היתה שמחת נעורים, שוחחנו על נושאים שונים, רקמנו תוכניות לעתיד ונהגנו כפי שנוהגים בני גילנו. באחת הפגישות דיברנו אודות המכביה העולמית הראשונה שעמדה להתקיים בישראל העצמאית. בשיחה הזאת הוזכר השם ברזיל. מישהו הילל את הארץ, אחר הזכיר את הקפה המעולה שבה, ואני סיפרתי על משפחתי שגרה שם ועל ההזמנה הפתוחה שחוזרת ועולה בכל אחד ממכתביה של דודתי. אמרתי לחברי שברצוני להכיר את המשפחה, אבל אני דוחה את הנסיעה לסוף לימודי.

“איך את יכולה לסרב להצעה שכזאת?” שאל אחד החברים. “לו היתה לי אפשרות לנסוע לברזיל לא הייתי מפקפק לרגע, הייתי מקבל אותה בשמחה”.

חברי יעצו לי לבקר בברזיל כעת, כי אחר כך, כאשר אהיה אחות מוסמכת, תוטל על כתפי אחריות גדולה יותר ויהיה קשה לצאת לחופשה ארוכה. “לא תוכלי לעזוב את העבודה בבית החולים ולהיעדר לכמה חודשים; עכשיו הזמן הנכון לנסוע. תפסידי חצי שנה מלימודייך וכשתחזרי תמשיכי במחזור הבא. כך תזכי להכיר את משפחתך וגם תראי עולם”.

כולם שכנעו אותי לנסוע, כל אחד הוסיף עוד נימוק ועוד סיבה מדוע עלי להיענות להזמנת הדודה. אפילו החברים מהספינה “תיאודור הרצל” הוסיפו נימוק ואמרו: “אחרי הנסיעה במרתף האנייה, מגיעה לך הפלגה נעימה יותר. הדודה שלך צודקת. משפחה שלמה אינה יכולה לבוא לכאן כדי להכיר אותך. אבל את יכולה לנסוע אליהם”.

באותה עת, לא ייחסתי למילים שנאמרו חשיבות רבה. אבל בימים הבאים התחלתי לשקול ולחשוב שוב. בבית סיפרתי לדודה מניה על השיחות עם החברים, ואז בפעם הראשונה שקלתי ברצינות נסיעה לברזיל. בימים הבאים התחלתי להתרגל לרעיון וכתבתי לדודה שאני מוכנה לקבל את הזמנתה.

התשובה לא איחרה להגיע. מיד התחילו לטפל בהשגת תעודות ובאישור כניסה לברזיל שלא היה דבר של מה בכך בעת ההיא. באותם ימים לא היו עדיין יחסים דיפלומטיים בין ברזיל לישראל. השגרירות הקרובה ביותר היתה בלבנון אלא שזו היתה מדינת אויב, לכן נאלצנו לטפל בניירת באמצעות השגרירות באיטליה. ההכנות נמשכו כמה חודשים. הדודים השתדלו לקבל את המסמכים הדרושים במשרד החוץ של ברזיל, ובד בבד דאגתי אני לקבל ויזה לאיטליה ולהצטייד בתעודות הישראליות הנחוצות. ובינתיים, בעודי ממתינה לאישורים מברזיל, סיימתי את הסמסטר הרביעי, למדתי ועבדתי בבית החולים לפי תכנית הלימודים.

הדודים הודיעו לי במכתב שתעודת הכניסה לברזיל תינתן לי באיטליה על-ידי הקונסול הברזילאי בגֶנואה. מצדי ההכנות הושלמו, והייתי מוכנה להרפתקה הגדולה. נפרדתי ממשפחתי ומחברי. היה קשה להיפרד מהאנשים הנהדרים שרק לפני ארבע שנים קיבלו אותי לחיקם וכבר הייתי כבת משפחתם.

ביום ההפלגה לקח הדוד משה את מניה ואותי בטנדר שלו לנמל חיפה. בדרך ראינו אנשים שותלים משני צדי הכביש שתילים קטנים. הדוד העיר: “יש לי הרגשה שרק כאשר השתילים הקטנים האלה יהיו כבר עצים גבוהים תחזרי שנית לישראל”. דברים שאינם מתקבלים על הדעת, חשבתי בלבי. הייתי בטוחה שאחזור כדי לסיים את לימודי, אעבוד בבית החולים ואחיה את המשך חיי בישראל.

עליתי לאנייה שהפליגה לאיטליה. התא באנייה היה קטן מאד. נשארתי לבד. אמנם התרגשתי לקראת הנסיעה, אבל דאגתי ופחדתי. הרגשתי עצובה כשאורות הכרמל הלכו והתרחקו.

בימים הבאים פגשתי כמה צעירים ובחברתם היתה הנסיעה עליזה ומשעשעת. במשך הנסיעה הזאת יכולתי לדבר ולהבין את כולם; אולם פחדתי שבאיטליה לא יהיה לי קשר עם האנשים, כי לא הכרתי את שפתם. בין הצעירים שנסעו אתי היה בחור מפרו שהתגייס כמתנדב לצבא במלחמת השחרור. עם תום המלחמה היה בדרכו חזרה לארצו, כי היה בן יחיד והוריו חיכו לשובו הביתה.

מכיוון שנסעתי במחלקה הראשונה באנייה, היתה לי זכות להתארח בגנואה במלון טוב. אך כדי שלא אשאר לבד בעיר הזרה העדפתי להצטרף לחברי, והתאכסנתי כמוהם באכסניית מהגרים, מלאת מהגרים ערבים, רובם לבנונים. חברי ואני ישבנו תמיד יחד. היינו דומים לישראל הקטנה בין ים הערבים. היה לי חשוב מאד להיות עם הידידים החדשים. במיוחד עם הבחור הפֶרואני שדיבר ספרדית והבין איטלקית.

ביום שהגענו לגנואה, החברים הלכו אתי לקונסוליה הברזילאית כדי לקבל את הוויזה. הקונסול האדיב, ענה שלא קיבל שום הוראה להעניק לי ויזה. המלים שלו גרמו לי ייאוש גדול. לבדי בארץ זרה, בלי כסף (היו לי רק חמישה דולר שהתירה ממשלת ישראל באותה התקופה להוציא מהארץ) ובלי ויזה להמשיך את נסיעתי…

החברים שלי גם הם התייאשו. הסברנו לקונסול את מצבי אבל הוא לא יכול לעזור ללא אישורים מברזיל. הוא יעץ לי לשלוח מברק למשפחתי כדי שימריצו את משלוח הוויזה.

מיד חיפשנו את מר בָּרוֹקַס שהדודים שלחו לי את מספר הטלפון שלו. הוא היה מאד אדיב. התעניין במצבי והלווה לי את סכום הכסף הנחוץ למשלוח מברק לברזיל. נרגעתי קצת. היה לי זמן מוגדר של שבועיים. מלון ומזון שולם ותקווה לקבל את הויזה במשך הזמן הזה, עד צאת האנייה לברזיל.

כל יום חזרנו לקונסוליה וכל יום קיבלתי תשובה שלילית. אחרי שבוע ביקשתי עשרה דולר נוספים ושלחתי שנית מברק לברזיל. ייאושי הלך והתגבר עם התקרבות יום ההפלגה.

משפחת בָּרוֹקַס היו מאד אדיבים ודאגו לי כאילו היינו מכרים וידידים ותיקים. למרות שלא הבנתי את שפתם, התקשרתי אליהם והרגשתי שהם באמת ובתמים רוצים לעזור לי. אלא שגם הם לא הצליחו לפתור את הבעיה, ואני לא רציתי להעמיס עליהם את דאגותי.

האנייה לפרו הפליגה ועליה ידידי הפרואני. נשארתי לגמרי לבד. נודע לי שגם שני לבנונים מחכים כמוני להפלגה לברזיל. הם הציעו ללוות אותי לקונסוליה. זה היה מבחן של אמון באנשים ובאופיַם. לא היה אכפת להם מהנתינות ומהדת שלי, הם ידעו שאני ישראלית ולמרות זאת נחלצו לעזור לי.

ביום לפני תאריך ההפלגה של האנייה לברזיל, ישבתי כל היום בקונסוליה בציפייה לחדשות. בשעה מאוחרת, כמעט לפני סגירת המשרד, הגיעה סוף סוף תשובה חיובית. מיד דאגו לבדיקה רפואית וגם הכינו את הניירות הנחוצים להפלגה.

ביום ששי, 1 ביוני, ליוותה אותי, בשמחה והקלה, משפחת ברוקס לנמל. עליתי על סיפונה של “פאולו טוסקנלי”. הודיתי לאלוהים, שכמו בנסיבות הקשות האחרות בחיי, גם הפעם הרגשתי יד מושטת לעזרתי.

ימי ההפלגה היו רגועים ומאושרים. יתר הנוסעים היו עליזים וחביבים. כולם היו מהאריסטוקרטיה האירופאית, נוסעי המחלקה הראשונה. אני לבשתי את בגדי הפשוטים שתפרתי בעצמי והיו לי שתי צמות. לא דאגתי למראי ולבגדי הלא מתאימים, נהניתי מהמותרות ומהאוכל באנייה. כולם אהבו אותי, אולי מפני שהייתי אותנטית ואולי בשל היותי “עוף מוזר” לעומת הנוסעים האחרים. בתא היו עמי עוד שלוש נשים. איטלקייה, אוסטרית ושחקנית ברזילאית ידועה ומפורסמת. כל אחת דיברה בשפתה ולמרות זאת הבנו זו את זו.

בשעת הארוחות סייעו לי חברותי לתא לבחור אוכל, מפני שלא הכרתי את השמות המתוחכמים של המאכלים, אבל כבר מהלגימה הראשונה אהבתי את הקפה הברזילאי. מכיוון שנסעתי לבד, והייתי צעירה, התעניינו רבים במטרת נסיעתי לברזיל. אני סיפרתי להם על ילדותי ועל סיבת נסיעתי.

אחרי 17 ימי הפלגה נכנסו לפנות ערב למפרץ גְוַנַבָרָה. הנוף היה מרהיב. האנייה שטה בין איים קטנים, יפים להפליא, מוארים בקרני השמש האחרונות. הים היה שקט וחלק. כעבור זמן ראינו מרחוק את חופי הים ואת אורות ריו דה ז’נירו. האנייה נשארה בנמל שעות אחדות. למחרת בבוקר הגענו לנמל סָנְטוס. כולנו עלינו לסיפון והסתכלנו בסקרנות אל החוף המתקרב. בארץ הזאת יתחילו רבים תקופה חדשה בחייהם ואפשר שיגשימו את חלומם ושאיפתם לחיים טובים יותר.

כאשר נקשרה האנייה ועגנה, עמדו רבים על הרציף ונפנפו אלינו לשלום. כאילו מברכים אותנו בבואנו. גם אנחנו נפנפנו אליהם. ניסיתי לזהות פנים מוכרות של בני משפחתי. הבחנתי מרחוק בקבוצה קטנה של אנשים, מבוגרים וילדים, מנפנפים בלי הרף. הם קראו בשמי בהתרגשות רבה. הייתי כל כך מאושרת!

המטען שלי היה מזוודת יד וגם בובה גדולה שקניתי באי לַאס פָלְמַס, כשהאנייה עגנה שם לזמן קצר. הודות להלוואה בת כמה דולרים מחברי הלבנונים. סחבתי אתי גם כמה ספרים ומחברות. כשירדתי, בין הראשונים, התעניינו שלטונות המכס דווקא בבובה שלי. הייתי כבר מוכנה להשאיר אותה בידיהם, כשבן דודי מרכוס התקרב, שילם את הסכום הדרוש וגם החזיר ללבנונים את הכסף שלוויתי מהם.

מאושרת ונרגשת דרכתי בפעם הראשונה על אדמת ברזיל!

מבעד להתרגשות, לנשיקות ולדמעות, התחלתי להכיר את משפחתי. דודים ודודות, בני דודים קרובים ורחוקים שלא הכרתי או שלא זכרתי. הרי הייתי עדיין צעירה מאד בעזבם את העיר לוצק. אבל היו ביניהם אנשים שהכרתי, הדודה אֶתֶל, אחות של אמא, שהגיעה לברזיל באחת האניות האחרונות שיצאו לפני פרוץ המלחמה. הכרתי גם את סטיסיה וגוטה שהיו חרותות בזיכרוני. וכמובן את הדודים חנה ובֶבָה שהקיפו אותי באהבה והעניקו לי את מלוא תשומת לב.

לאחר ארוחת הצהריים שנערכה לכבודי, בחברת כל הקבוצה, עלינו לאוטובוס בדרכנו לסאן פאולו. הדודה אתל ומשפחתה חזרו לביתם בעיר אחרת. אנחנו נשארנו בסאן פאולו. למחרת הלכנו לחנות לבגדי ילדים, שם עבדה הגברת מרטה ברוקס, כדי להודות לה על הטובה שבני משפחתם באיטליה עשו למעני; וגם להחזיר את הכסף שהלוו לי בגנואה ולהביע את תודתנו לה ולבעלה על אדיבותם.

למחרת עלינו לרכבת בדרך לאוֹרינהוּס, המרוחקת 400 קילומטרים מסאן פאולו. הדודים היו רגילים למרחקים כאלה, אבל אני חשבתי שנוסעים לארץ אחרת.

דודי בֶבָה היה אדם מיוחד. הרגשתי אליו חיבה מיוחדת וההבנה ההדדית בינינו נמשכה כל השנים. לאחר “הכרזת בלפור”, שבה הוכר הצורך להקים על אדמת ארץ-ישראל בית לאומי לעם היהודי, עזבו צעירים רבים את אירופה ועלו ארצה. גם צעירים רבים מלוצק הצטרפו לחלוצים, ביניהם דודי אהרון, אחי אמי, וגם בֶבָה, במשך שנים עבדו יחד בהקמת העיר תל אביב. בבה היה מאורס לדודה חנה שנשארה באירופה ולא הסכימה להשאיר את משפחתה בפולין. הדוד נאלץ לחזור ללוצק ושם נישאו השניים. אבל דוד בבה לא יכול היה לשאת את האנטישמיות בפולין והחליט להגר לברזיל בעקבות בן משפחתו. כשהתבסס כלכלית הביא לברזיל את אשתו ושני ילדיו הקטנים.

כשהגענו לתחנת הרכבת באורינהוס, היה כבר חושך. הדודה אתל ומשפחתה חיכו לנו. הדוד בבה פתח את דלת ביתו ובירך אותי בעברית בברכת “ברוכה הבאה”, והזמין אותי להיכנס ראשונה. הרגשתי אושר ותודה על האהבה הרבה שהעניקו לי. בית הדודים היה יפה מאד. מעולם לפני כן לא ראיתי בית כה יפה ומרוּוח. התרשמתי ממנו ותיארתי אותו בפרוטרוט במכתבי הראשון לקרובי בישראל.

כבר בימים הראשונים התחילה הדודה להפציר בי לשנות את מראי. לגזוז את השערות “כראוי לבחורה”. באמת חל שינוי ניכר במראי. אבל לא תמיד הייתי מאושרת מהבגדים ומהמתנות שהרעיפו עלי. באתי מתרבות אחרת ומעולם שונה, וחלף זמן בטרם התרגלתי לנעול נעלי עקב, ולנקב את אוזני כדי לענוד את העגילים שקיבלתי במתנה מסטיסיה. ההתקשטות וההתגנדרות נראו בעיני מיותרים ולא התאימו לאישיותי ולאורח חיי.

בבוקר אהבתי ללוות את הדודים לחנות, חנות אופיינית לעיר קטנה בברזיל. תוך זמן קצר התחלתי לומר כמה מילים בפורטוגזית. בערבים, אפשר היה לשמוע בבית מוזיקה נפלאה. לבית באורינהוס הגיעו מבקרים ואורחים רבים. כל אורח זכה תמיד לארוחה טובה ולהכנסת פנים לבבית. אף-על-פי שהיו מבודדים מקהילה יהודית מאורגנת, היו הדודים שלי קשורים ליהדות, השתדלו לשמור על המסורת וחגגו את חגי ישראל.

פעמים אחדות, נסענו לעיר אָסִיס אל בתם של סטיסיה ומוטיה. הפגישות האלו תרמו לחיזוק הקשר המשפחתי וגם לחיזוק המסורת שהועברה לבני הדור הצעיר ילידי ברזיל. את הימים הנוראים, בילו הדודים בחיק המשפחה בסאן פאולו. הלכו לבית הכנסת, התפללו וצמו ביום כיפור.

בנסיעותיה לסאן פאולו, היתה דודתי לוקחת אותי אִתה. בהזדמנויות אלו יכולתי להכיר קצת את העיר הגדולה וגם את היישוב היהודי שבה. הבן הבכור של הדודים, דוד, היה לוקח אותי לבקר במקומות מעניינים ויפים, ומראה לי בניינים מודרניים שנבנו בעת ההיא. הלכנו לקולנוע ולפעמים הלכנו לנשפים שנערכו על-ידי ארגונים ציוניים.

הדודים השתדלו להעניק לי שהות נעימה בסאן פאולו אבל אני התגעגעתי לישראל: למשפחתי, לחברי ולעבודתי בבית החולים. לא היו לי חברים, לא נפגשתי עם בני גילי, הרגשתי זרה ושונה מהאחרים. בנשפים שבן דודי הזמין אותי אליהם, התקוממתי למראה הבחורות העומדות ונשענות לאורך הקיר ומחכות שהבחורים יבחרו אחת מהן ויזמינו אותה לרקוד. חשתי שזאת השפלה, כאילו הנערות הן סחורה שהגברים בוחרים להם. בן דודי היה אומר לי: “טוב שבפינת החדר לא קיימת פינה נוספת, כי אז היית מסתתרת גם בתוכה”.

פעמים רבות חשבתי: “כמה מאושרים צעירים שחיים בסביבה שבה נולדו, מוגנים על-ידי הוריהם ואחיהם”. אבל הזמן הוכיח שאנחנו, ילדי השואה, ידענו להתמודד היטב עם מכשולי החיים. נקטנו יזמה, היינו חרוצים, רובנו הצלחנו להתקדם, להקים משפחות ולחיות חיים הגונים ופרודוקטיוויים.

למרות החיבה והאהבה שהרעיפו עלי בני משפחתי, לא הרגשתי מאושרת. הזכרתי כל הזמן את משפחתי בארץ. כיום אני מתחרטת על כך ויודעת שדברי נשמעו לקרובים ברזיל ככפיות טובה. הם הרי עשו כל שביכולתם כדי להנעים את זמני. פעם אחת, בשעת הַמְתָנָה לרכבת באורינהוס, התישב לידי הדוד בבה ואמר לי שהדודה חנה משתדלת לעשות את הכל כדי לראות אותי מאושרת ועליזה, אבל אני מדברת רק על מניה ועל החיים בישראל, והדבר מעציב אותה. התנצלתי. השתדלתי להיות לדודים שלי הבת שמעולם לא היתה להם.

עברו כמה חודשים. לא היה טעם להישאר עוד באורינהוס. הייתי צעירה וחשתי שאינני מגשימה את ייעודי, ללא עבודה וללא חיי חברה שיספקו אותי. החלטתי לחזור לישראל, לסיים את לימודי ולמצוא שם את עתידי.

נסעתי לסאן פאולו במטרה לחפש ארגון יהודי שיסייע לי לחזור ארצה. הלכתי למשרד שייצג את מדינת ישראל בסאן פאולו (קונסוליה עדיין לא היתה שם). היצגתי את בקשתי ושוחחתי עם פקיד שדיבר עברית. הוא אמר: “אנחנו מתכוננים לפתוח תכנית הסברה לדור הצעיר, אודות השפה, התרבות והדת. בתכניתנו לפתוח בתי-ספר נוספים ולהכניס שיפורים באלו הקיימים, אבל אין לנו מספיק מורים. החלטנו להביא מורים ומחנכים מישראל אולם הדבר כרוך בקשיים ובהוצאות רבות. את נמצאת כאן, תתחילי ללַמד, תעזרי לנו במאמץ הזה, כעבור זמן תחזרי הביתה”.

“אינני מורה ואין לי ניסיון בהוראה”, עניתי לו, אך הוא הפציר בי להיענות להצעה. שקלתי את דבריו, שמחתי על ההזדמנות לעבוד, וחשבתי שגם בהתנסות מסוג זה אוכל לתרום. קיבלתי את העבודה.

כעבור ימים אחדים נשלחתי לבית כנסת וקיבלתי קבוצת מתבגרים לשיעורי עברית. התלמידים התקדמו בשפה העברית ואני למדתי מהם פורטוגזית. השיעורים היו בערבים. מדי ערב הייתי נוסעת ללמד, ובלילה הייתי חוזרת בחשמלית, נוסעת לבדי למרחק גדול למדי. כשנודע הדבר לדודה חנה היא מחתה נמרצות: “מה יגידו? שהבאתי את בת אחותי, הניצולה היחידה מכל משפחתנו, כדי לשלוח אותה לעבוד ושתחזור לבדה בלילה בחשמלית?” היא כל כך הפצירה בי עד שנאלצתי לעזוב את העבודה.

בינתיים הגיעו המורים מישראל. זוג מפקחים לגני ילדים, ועוד ארבע מורות צעירות שהופנו לבתי-הספר העבריים שקיימים היו בעיר. התיידדתי אִתן והחיים שלי השתנו לטובה. היתה לנו שפה משותפת, עניין רב בעבודה ומשמעות חדשה להקניית מורשת ומסורת לילדי הקהילה היהודית.

התגבשה סביבנו קבוצה של דוברי עברית. בפגישות שלנו עסקנו בתרבות יהודית, וגם יכולנו לעדכן את עצמנו בחדשות מישראל ומהעולם. במשך שישה חודשים עברנו קורס שבו ניתנו לנו שיעורים תיאורטיים וגם עבדנו ב“גן לדוגמא” תחת פיקוחה של יפה, המפקחת שהגיעה מהארץ.

אחרי הבחינות נשלחנו לבתי-הספר העבריים כדי להפיץ בהם את שיטת הלימוד שרכשנו. אותי שלחו לעבוד בבית-ספר בשכונה שמנתה מספר ניכר של יהודים. למזלי, קיבלתי כחברה לעבודה את כלתם של משפחת ברוקס, פָני, בחורה פיקחית, פעילה וסימפטית. שתינו התמסרנו לעבודה ובסוף השנה השגנו תוצאות יפות. היינו גאות בתלמידים שלנו וחשנו סיפוק מעבודתנו.

בשנה הבאה קיבלתי משימה לארגן בסאנטו אַנְדְרֶה, עיר סמוכה לסאן פאולו, בית-ספר וגן ילדים חדש. היה עלי לארגן את בית-ספר ולהכין אותו לשנת הלימודים הקרובה. אף שגרו בעיירה הזאת משפחות יהודיות, לא היה להם עד אז בית ספר יהודי. בהנהלת הד“ר פוקס, אחד מתושביה המכובדים של העיר, ובעידוד ההורים, הוחלט לפתוח בית-ספר. הד”ר פוקס עמד בראשו והיה לנשיא בית-הספר. יחד עם אשתו ציונה פוקס, ביקרנו בבתי חרושת ובחנויות על מנת לבקש מבעליהם כלים וחומר דידקטי. הלכנו גם לאסוף כספים והתרמנו יהודים תושבי העיר. לפי הוראות המפקחת הזמנו רהיטים. גן הילדים שלנו נחשב לחדיש ביותר ביישוב היהודי בסאן פאולו. הייתי אחראית על גן הילדים ועל כיתת לימוד שהכינה את הילדים לבית-ספר עממי.

הוקסמתי מהיישוב היהודי בסאנטו אַנְדְרֶה, מההורים ומהתלמידים הקטנים. נשלחו אלינו גם ילדים מעיר סמוכה. נקשרתי והתמסרתי לבית-הספר ועבדתי שעות רבות, הרבה מעבר למחויבותי המקצועית. בית-הספר הפך להגשמה אישית שלי והילדים ומשפחותיהם הפכו להיות כמעט בני משפחתי. מקץ זמן קצר, נעשה בית-הספר מרכז לחיים החברתיים של היישוב היהודי בעיר.

רוב המשפחות היהודיות הגיעו לברזיל מאירופה לפני המלחמה. פעמים רבות נשכחה המסורת ונעזבו ההרגלים ואורח החיים היהודי, עד שבמשך הזמן נשארו רק זיכרונות דלים על חגים ומנהגים שראו בבית. לכן, כשהילדים הקטנים בבית-הספר שלנו והתחילו ללמוד שירים בעברית, ציינו מאורעות חשובים בהיסטוריה שלנו, וגם מנהגים שונים, הם הביאו עמם הביתה ערכי דת ומסורת ישראל. ילדים ביקשו מאמהותיהם להדליק נרות שבת, והורים סיפרו על ההתרגשות לחגוג בחיק המשפחה שבתות וחגים. ההורים התחילו להכין מאכלים מסורתיים לכבוד הימים הטובים. הם קיבלו ברצון את הצעותיי ועזרו ביצירת קהילה תוססת מלאת שמחת חיים והתלהבות.

הילדים בני החמש והשש, למדו גם מושגי חברות ואזרחות. הם אפילו התחילו להתעניין בחדשות היומיות מהרדיו ומהטלוויזיה וסיפרו לחבריהם. כל אחד נשא באחריות למען טובת הכלל. באמצעות משחקים ופעילויות שונות הקנינו לילדים ערכים חברתיים ותרבותיים שונים.

בערב שבת ערכנו תמיד קבלת שבת. היו אלו רגעים של התעלות ורוחניות, אשר במשך הזמן קירבו אלינו גם את המבוגרים. אמהות וסבתות לבושות בגדי חג, היו נכנסות בתחילה בחשאי, קצת נבוכות, לאולם שבו ערכנו את קבלות השבת ואת החגים. מדי שבוע הלך מספרן וגדל.

הילדים החלו לומר בטבעיות מלים עבריות, דקלמו, שרו ורקדו. הצבנו לנו למטרה שכבר מגיל צעיר ילמדו הילדים לאהוב את ישראל, וגם לאהוב את ארץ מולדתם, ברזיל, שקיבלה את כל המהגרים ואפשרה להם חופש ואיכות חיים.

המשכורת שלי הספיקה לי ויכולתי לוותר על העזרה התמידית של הדודים. המשכתי לגור בדירתם בסאן פאולו. לפעמים הייתי חוזרת מאוחר מהעבודה ולא יודעת שהדודים באו לבקר. אבל מרגע שנכנסתי לפרוזדור הבניין, הרגשתי בנוכחותה של הדודה. ריח המאכלים המיוחדים ונהדרים שהיתה מכינה היה מגיע לאפי עוד במדרגות, אז הייתי רצה במהירות במעלה המדרגות כדי לחבק אותה.

משפחת נשיא בית-ספר, ובמיוחד ציונה פוקס, העניקה לי חברוּת וחיבה בימים ההם של בדידות שהייתי זקוקה להן מאד. הידידות בינינו נמשכת עד היום.

גם גוטה, אחות דודי מברזל, השפיעה עלי מאוד. בשנות נעוריה, היתה גוטה חברת גימנסיה של אמי. היו לה זיכרונות נעימים מאותם ימים כשהיו חברות וגרו בשכנות. גוטה סיימה את הסמינריון הפדגוגי העברי בעיר וילנה, אחד המוסדות היהודיים הנודעים והיוקרתיים. היא עלתה ארצה, לימדה וניהלה בית-ספר בתל-אביב במשך שנים, עוד לפני המלחמה.

פגשתי את גוטה בבואי לישראל. אז התעניינה בי ועקבה אחרי הסתגלותי ולימודי. כשהייתי מקבלת ידיעות מברזיל, תמיד מסרתי לה את החדשות. ביקרתי אותה לפעמים בדירתה, בחדר אחד שכור בבית משפחה. שנות נעוריה עברו עליה מבלי שתקים משפחה, ולא מחוסר מחזרים, היא היתה יפה, בעלת השכלה ומצליחה.

בבואה לברזיל, לבקר את אחיה היחיד ואת משפחתו, הוזמנה גוטה ללמד עברית. היא התמסרה לעבודתה, ועולמה נסב סביב המקצוע לבדו, גוטה אהבה אותי, התעניינה בעבודתי וחיי החברתיים. שוחחנו הרבה והיא חזרה והזהירה אותי לחשוב על העתיד. “לכל אדם ישנו רגע מכריע וההזדמנות לאושר; חשוב לחוש ולנצל את הרגע הנכון ולא להחמיץ אותו” יעצה לי תמיד⁹.

בזמן שהותה בסאן פאולו, התיידדה גוטה עם גברת פֶפֶר, אשת קונסול הכבוד של מדינת ישראל בברזיל, ועם נשים נוספות שדיברו עברית. ביזמתה החלו הנשים להיפגש כל שבוע, לשיחות ולדיונים בעברית על נושאים תרבותיים, חברתיים ופוליטיים הקשורים בישראל, בברזיל וגם בנושאים כלליים. נשים נוספות הצטרפו לקבוצה שנקראה: “חוג דוברות עברית”. החוג ממשיך לפעול זה למעלה מארבעים שנה.

מסירותי לקהילה היהודית בסאנטו אַנְדְרֶה זכתה להוקרה והערכה. הודות לשמי הטוב הוזמנתי להשתתף בישיבות, הוזמנתי למסיבות ולפגישות תרבותיות שנערכו בסאן פאולו. רכשתי ידידים רבים והיו מבוגרים שהיו תמיד מעונינים לשמוע מפי דברים אודות ישראל, ציונות ויהדות.

הגעתי למסקנה שקיים פער דורות גדול בין ההורים שהיגרו לברזיל לבין ילדיהם שנולדו בה. המהגרים אמנם הביאו “במטענם” אהבה לעמם ולמסורת, אולם לא הצליחו להעביר את המורשת הזו לבניהם. במאבקם הקשה לפרנסה ולעצמאות כלכלית, שאפו לראות את בניהם בוגרי אוניברסיטאות ולהעניק להם כל מה שנבצר מהם להשיג בארצות מוצאם. הבנים נהנו מתנאי חיים נוחים, למדו בבתי-ספר טובים והתקבלו לפקולטות יוקרתיות. אחדים התביישו בהוריהם שלא התבטאו נכון בשפה הפורטוגזית או ש“התנהגותם” בחברה לא מצאה חן בעיניהם. במבטי העצוב, סימלתי להם את “העבר”. הצעירים בני גילי שנולדו וגדלו בארץ חופשית, לא יכלו לדמיין את החיים באירופה ובמיוחד בזמן השואה.

רשמתי ביומני, שבו התחלתי לכתוב עוד בישראל, את הספקות, את רגעי השמחה והעצב שלי. היומן הפך להיות חברי הנאמן. הוא תמיד קיבל בשקט ובהכנעה את דעותי ואת התלונות והטרוניות שלי.

בבית-הספר עבד יחד אתי המורה שמואל אוקסמן. הוא לימד עברית והיסטוריה, תלמידים מתבגרים שלמדו בבתי-ספר חילוניים בעיר ובאו לבית-ספרנו לרכוש ידיעות ביהדות. שמואל היה יליד לוצק. הוא הגיע עם הוריו לברזיל בהיותו ילד קטן. נוצרה בינינו ידידות מבוססת על כבוד והבנה הדדית. היה לו ידע רב, להוט תמיד ללמוד עוד ועוד, איש אשכולות, ועם זאת צנוע ולא התפאר בידיעותיו. במשך שנים רבות לימד צעירים על התרבות ועל ערכי הדת היהודית, והיה מתורגמן ידוע.¹⁰

*

כפי שהדודה מניה כתבה לי, כולם אישרו את בחירת המקצוע החדש שלי. “שני המקצועות, של אחות ושל מורה, נחוצים מאד בישראל בימים האלו כשמגיעים עולים חדשים והארץ מתפתחת. תמצאי הרבה עבודה בישראל”, כתבה לי באחד ממכתביה.

מלאו ארבע שנים מאז הגעתי לברזיל. לא הייתי עוד הילדה בת החמש-עשרה שהגיעה מארצות המלחמה ומקפריסין. התבגרתי, רכשתי הערכה וכבוד מהאנשים שהכירו אותי, והייתי בארץ חופשית שבה לא הורגשה אנטישמיות.

התלבטתי לגבי ההמשך, מחד גיסא רציתי מאוד לחזור ארצה ולהשתתף בבניין הארץ. לא פיקפקתי שכאשר אחזור ארצה אתקבל יפה על-ידי המשפחה. כל שנת לימודים בבית-הספר הייתי בטוחה שהיא האחרונה לשהותי בברזיל. חסכתי חלק מהמשכורת והפקדתי אותו בבנק לכרטיס נסיעה חזרה. מאידך גיסא, הייתי נחוצה גם כאן. עבודתי היתה חשובה לחינוך הדור הצעיר.

ומעל לכל השיקולים היה לי קשה להיפרד שוב מהכול ומכולם. עייפתי מלנדוד בעולם כמו עלה יבש נידף על-ידי הרוח…

המכתבים שקיבלתי מחברי שיקפו שינויים שחלו אצלם. לא היינו עוד קבוצת בני נוער שחותרים כולם לאותו כיוון. באותם ימים החלו חברי להגשים כל אחד את שאיפותיו הפרטיות. אחדים כבר הקימו משפחה, אחרים עמדו להגשים זאת. התחלתי לחשוב על עתידי.

גם אני חלמתי לפגוש מישהו שיעשני מאושרת, אחרי שנים ארוכות של בדידות וסבל. רציתי שתהיה לי משפחה משלי, בית משלי. היתה לי התקווה שבאחד הימים אזכה להגשים את חלומי. עד אז לא פגשתי גבר שהתאים לחלומות שלי. אבל רצה הגורל שאשריש שורש בברזיל, הארץ שקיבלה אותי בזרועות פתוחות.

הפגישה

בנסיעותי לעבודה בסאנטו אַנְדְרֶה, הייתי פוגשת נוסעים קבועים. היו אלה פקידים, מורים, תלמידים וסוחרים שפנו כל אחד לעבודתו ולימודיו. אפילו מבלי להכיר, בירכנו בניד ראש זה את זה. ולעתים אף החלפנו כמה מלים. בתחנות שבהן נעצרה הרכבת, היו מעבירים דרך החלונות הפתוחים ארנק או איזה חפץ כדי לשמור מקום ישיבה פנוי, בזמן שחיכו להיכנס לקרון.

במשך הזמן נוצרו קבוצות קטנות בין הנוסעים הקבועים. אחדים העדיפו לקרוא ספר או עיתון במהלך הנסיעה.

שמתי לב לבחור גבוה, רזה, מרכיב משקפיים שהיה יורד בתחנת המרכזית של העיר.

במוצאי שבת אחת, הוזמנתי על-ידי זוג ידידים ללכת אתם לקולנוע. בלכתנו במרכז העיר, פגש השכן מכר והוא הבחור שנסע אִתי ברכבת. חיים קוראים לו. שוחחנו זמן מה ונפרדנו כל אחד לדרכו. שמעתי את השכן אומר לאשתו: “בחור הגון וחרוץ, הוא יגיע רחוק”. שבועות אחדים אחר כך, חגגנו בכיתה את יום הולדתן של שתי אחיות, תלמידות שלי. באותה ההזדמנות בעלת השמחה הכינה בשבילי עוגה מקושטת כדי לחגוג גם את יום הולדתי. המסיבה נמשכה וכשהגעתי לתחנת הרכבת, היה כבר חושך. נכנסתי לרכבת ושמתי את העוגה העטופה על הספסל לידי ושקעתי בקריאת ספר. בתחנת בְרָז כרגיל, ירדו הרבה נוסעים, אחרים עלו.

כשהרמתי את עיני מהספר, עמד לפני חיים. הוא זיהה אותי והתיישב לידי, והשיחה קלחה, כאילו הכרנו כבר זמן רב. היינו כל כך שקועים ונלהבים בשיחה; אני מספרת על העבר שלי והוא מזכיר את הניסיונות המרים שעברו עליו, את בואו לברזיל וחייו הבודדים כאן. דיברנו כל כך הרבה שלא שמנו לב שהרכבת עברה כבר כמה וכמה תחנות והתקרבה לשכונה מרוחקת.

ירדנו מהרכבת והלכנו ברגל לחפש בית קפה. כשעברנו ליד קולנוע, הוא הזמין אותי לראות סרט ואני הסכמתי. נכנסנו עם העוגה שהחזקתי בידי. כשהסרט נגמר חזרנו במונית לשכונת מגורינו.

החלו פגישות יומיות. ניצלנו כל רגע כדי להיות יחד, שני אנשים גלמודים הזקוקים לעדנה והבנה. איחד אותנו העבר הטרגי של המלחמה והסבל, מצאנו שפה משותפת. אחרי הפגישות הראשונות, התחיל חיים לבקר בדירתי. גם גוטה היתה מקבלת אותו בסבר פנים יפות. היא העריכה את חיים, את שכלו, את האינטליגנציה שלו, את ההשכלה, ובאופן מיוחד את תשומת הלב והעדינות שביחסו אלי. חיים היה בחור דינמי ובעל יזמה. הוא הגיע לברזיל ללא אמצעים, בלי משפחה שתעזור לו וללא הכרת השפה הפורטוגזית. בשותפות עם חבר, הקים בית מלאכה קטן בשכונת בְרֵז. שניהם היו חרוצים, עבדו קשה ובמשך הזמן הצליחו.

חיים גר בחדר קטן אצל משפחה, קרוב לרחוב שלי. כך שיכולנו לבלות יחד שעות ארוכות. פעם יצאנו מקולנוע וירד גשם שוטף; לא הצלחנו להשיג תחבורה ונאלצנו לחזור הביתה ברגל, רטובים עד לשד עצמותינו. חיים אמר לי: “אני לא מבטיח לך מכונית, אבל אשתדל לקנות מטרייה”. מצבו החומרי הקשה לא הרתיע אותי כלל.

כשחיים בא לדירתנו להכיר את הדודים שלי, הוא קנה את החולצה הראשונה שלו בברזיל. מאז השבועות הראשונים של פגישתנו, היה גלוי לב וכן כלפי. הוא סיפר לי את תולדות חייו ועל סבלו גם אחרי המלחמה. דיבר גם על כוונתו הרצינית בנוגע לעתידנו.

באותה השנה התחייבתי לעבוד בקייטנת קיץ עם קבוצת ילדים במקום נופש, רחוק מהעיר סאן פאולו. זאת היתה הפרידה הממושכת הראשונה והיחידה שלנו. בשלושת השבועות שעבדתי בקייטנה קיבלתי יום יום מכתבים ומברקים, כהוכחה לאהבתו ולגעגועיו. הפרידה הזאת ביססה עוד יותר את יחסינו. מאז לא היה שום ספק שהגורל הפגיש אותנו על אדמת ברזיל.

יחד נסענו לאורינהוס כדי להודיע לדודים את החלטתנו ולבקש את הסכמתם לנישואים. לא ערכנו מסיבת אירוסין. התארסנו בחוג המשפחה בדיוק במלאת שנה לבואו של חיים לברזיל. אחרי שלושה חודשים התחתנו בטקס מרגש. לשנינו לא היו הורים לברכנו ולהובילנו לחופה. הדודים מילאו את מקום ההורים. הם, מאושרים ושמחים בשמחתנו, הכינו לנו מסיבת חתונה יפה. בית הכנסת היה מלא קרובים וידידים. ביניהם ההורים ובני משפחות של תלמידי שבאו להשתתף בשמחתנו ואושרנו.

במעט החסכונות שהיו לנו הצלחנו לרכוש דירה צנועה. קיבלנו במתנה רהיטים ומכשירים בסיסיים למשק הבית וכך התחלנו את חיי הנישואים. היינו מאושרים שנפגשנו ושהצלחנו להקים קן משלנו. עבדנו קשה והינו חוזרים הביתה רק בלילה. חיים שמר עלי והעניק לי אהבה ופינוק. חשתי שהגשמתי חלום, לצִדי היה חבר אהוב.

בית-הספר שבו עבדתי נמצא רחוק מאד מביתי. קיבלתי משרה חדשה בבית-הספר העברי “ביאליק”, הקרוב לביתי. כשנולד הבן שלנו, יעקב, החלטתי לגדל אותו בעצמי, ולא להשאיר אותו לטיפולן של מטפלות זרות. חיים ואני שאפנו להקים בית חם שבו נוכל להרגיש נוחיות וחיי משפחה מאושרים. אחרי שנת הלימודים בביאליק, לא חזרתי שוב לעבודתי והתמסרתי כולי לטיפול בילד ובבית. התקופה הזאת היתה מאד נעימה, הייתי מאושרת ועקבתי בהתרגשות אחר התפתחותו של בני.

כעבור זמן, הודות לחריצותם ולמסירותם של בעלי ושל שותפו אברהם, התחיל בית המלאכה שלהם להתפתח. שני השותפים, שהיו נמרצים וישרים, הצליחו בעבודתם והתקדמו. לאחר שלוש שנים עברנו לדירה גדולה ונוחה יותר, כך יכולנו להעניק לילד מרחב וביטחון. יעקב שלנו היה ילד פיקח, עליז ומלא חיים.

בעלי היה תמיד זהיר בעסקיו וכך גם בהתייחסותו לממונם של אחרים. היה דורש מלקוחותיו כבוד ורצינות, והקפיד לקבל מהם את מה שהגיע לו. אגב, זהו הקו המאפיין בכל התנהגותו. מכיוון שהוא אדם הגון וכן רכש את אמונם של האנשים. תכונות אלה זכו להערצתי.

הולדת בִתנו השלימה את אושרי. הילדים שלנו, המשך משפחתנו, מהווים נחמה על המשפחות שאיבדנו. הם קיבלו את שמות הורינו וכך אנו מנציחים את זכרם.

בהיותם קטנים עדיין, הסברנו להם מדוע אין להם סבים ולא דודים ובני דודים קרובים, כפי שיש ליתר הילדים. מדוע הוריהם בוכים לעתים תכופות. אהבה ופינוק שלא קיבלו מהסבים, אנחנו השתדלנו להעניק להם. עם זאת דרשנו מהם משמעת ואחריות. רצינו להכין אותם להיות יהודים טובים וגם אזרחים הגונים בעלי הכרה ואחריות.

בר מצווה בישראל

בננו הגיע למצוות. לקראת המאורע המשפחתי החשוב, שאפתי לחגוג את בר המצווה שלו בישראל. תשע-עשרה שנים חלפו מאז יצאתי את הארץ. רציתי לראות את המשפחה בישראל אחרי זמן ממושך כל כך. במיוחד רציתי לגרום להם תענוג ושמחה גדולה כשהבן שלי מקבל את עול המצוות, ומזדהה עם העבר וההווה של עמנו.

המשפחה קיבלה אותנו באהבה רבה. השמועה על בואנו ארצה התפשטה מהר בין בני המשפחה. כולם רצו לראות אותנו. לצערנו אחדים מהמשפחה כבר לא היו בחיים. לשמחתי לא היה שיעור. ראיתי שוב את יקירי שעקבו אחרי התפתחותי בנעורי. הודות להם יכולתי להתגבר על המכשולים שעמדו לפני.

קיוויתי לפגוש שוב את רוזה ויהודית עם משפחותיהן וגם את חברַי מהימים ההם. רציתי להיות בחברתה של הדודה מניה היקרה וגם להרגיש את מבטו הרך וחמימות לבו של הדוד משה. כמה אהבתי אותם! אושרי היה מושלם, רציתי בהיותנו יחד להעניק להם את השמחה והנחת לראות אותי מאושרת, עם בעלי האהוב ושני ילדי הנהדרים.

באותם הימים הכרתי לראשונה את משפחת בעלי. הוא היה מאושר כשהציג אותם. חיים לא היה עוד האדם הגלמוד שהכרתי לפני שנים. דודים ודודות מצד אביו, אנשים מושרשים בארץ. הקרובים מצד אמו, רובם דתיים המקדישים את חייהם לדת ולמצוות. כולם קיבלו אותנו באהבה רבה ובהכרת תודה על שבאנו לחגוג את שמחתנו בישראל.

ביקרנו ביד ושם. אנו שהיינו שם יכולים להעריך את חשיבות העדות הזאת לדורות הבאים. על הר הרצל עמדנו ביראת כבוד ליד קברו של המנהיג הגדול שחזה את הקמת הבית הלאומי לעם ישראל. בראש רכון הלכנו בין הקברים של בית קברות צבאי על הר הרצל, כדי לזכור את אלו שבגבורתם הקריבו את חייהם וכך האידיאל וחלומו של הרצל יכלו להתקיים. הכותל שבמשך דורות היה מקום של עצבות ובכי, רואה היום גם אירועים משמחים ואושר.

בחברת אביו, שם בני את התפילין והטלית בפעם הראשונה ונתקבל בחיק הציבור כמבוגר. להתרגשותי לא היה שיעור. הסתכלתי עליהם ועל הכותל. בין דמעות של אושר יכולתי רק ללחוש את ברכת “שהחיינו”.

מאז נסיעתנו זו, כבר חזרנו ארצה הרבה פעמים, בכל נסיעה הקשרים מתחדשים ומתהדקים.

הביקור בפולין

אחרי הרבה שנים אזרנו אומץ לחזור לפולין. לראות שנית את העיר לודז', עיר הולדתו של בעלי חיים. המשפחה הפולנית שכיום גרה בדירתם היתה “אדיבה” והרשתה לנו להיכנס כדי להיזכר בעבר. אבל הדוור הבודד שגר בתא הקטן, שבו גרו חיים עם אמו ואביו, בגטו, חשד בנו שבאנו לגרשו מדירתו העלובה. הרגעתי אותו שאנחנו חיים באושר בברזיל ואין לנו שום כוונה לחזור לגור בפולין. רק אז הוא הרשה לבעלי להיכנס, להזיל דמעות של געגועים על הוריו שנרצחו.

פנינו לבית הקברות היהודי. חיפשנו את מקום קבורתו של אביו המנוח, שמת מרעב בגטו. כוונתנו היתה להעמיד מצבה, אך לנוכח המצב המוזנח של בית הקברות לא הצלחנו למצוא את הקבר. בית הקברות היה הרוס, קטעים מהחומה שהקיפה אותו וגם המצבות שנותרו בו עדיין, היו הרוסים ומנותצים, עזובה וונדליזם בכל מקום.

כדי להוקיר את זכרו של אביו המנוח, הזמין חיים שלט. תלינו אותו על קטע החומה שנותר, כדי שישמש מצבה סימבולית על מותו הטרגי.

רצינו לבקר גם את קברו של סבא שנפטר עוד לפני המלחמה. ביקשנו מהנהג שיעבור בעיר זגֶייז‘, עיר קרובה ללודז’. הסתובבנו ברחובות העיר אך איש לא ידע להראות לנו את מקום בית הקברות. פנינו לפולני זקן, הוא זכר בקושי את המקום, אבל נבוך והתחמק כשביקשנו ממנו שיכוון אותנו אליו. תמורת תשלום הוא הסכים להדריך אותנו אל בית הקברות.

גם בית הקברות הזה היה הרוס לגמרי. ראינו רסיסי עצמות אדם מפוזרים על הארץ. במקום מסוים היה משטח בטון. לדבריו של הפולני, כיסה הבטון קבר אחים, שלתוכו נזרקו עצמות הנספים שנמצאו בבית העלמין הזה.

כשעברנו בלובלין, בדרך למיידנק, ראינו מצד ימין של הכביש חומה מקושטת במגני דוד ובמנורות בעלות שבע קנים. פנינו לשתי נשים פולניות שעברו במקום כדי להיוודע מה פשר החומה ומי בנה אותה. אשה אחת ענתה לנו בלגלוג שיהודי אמריקה כל כך עשירים, שבאו לבנות חומה חסרת ערך סביב בית הקברות היהודי.

מספר קטן מאד של יהודים ניצולי השואה ממשיכים לגור שם בעליבות, גלמודים בערים הפולניות. לפני השואה היו במקומות אלה קהילות יהודיות תוססות שהפיקו מעיינות של חיים. עולם שלם של השכלה, של תרבות יהודית, של מורשת ומסורת שהועברו מדור לדור. הכל נכחד ואיננו.

הביקור בעיר מולדתי

על אף פי שידעתי שלא אמצא איש ממשפחתי, אזרתי עוז כדי לראות שוב את עיר הולדתי – לוצק. זה היה כאילו התעוררתי מחלום ארוך ומרוחק. כשראיתי מבעד לחלון הרכבת את השלט של העיר הקרובה חֶלְם, ידעתי שאנחנו מתקרבים לגבול שבין פולין ואוקראינה.

הרכבת נעצרה בתחנה עלובה. לפי תכנית הנסיעה, היו לרשותנו עשרים דקות לקנות כרטיסים ולעלות לרכבת האוקראינית, שבדרכה לקייב עוברת ועוצרת בעיר לוצק.

הסתכלתי על האנשים הממהרים, נושאים מזוודות כבדות ועולים לרכבת בחיפזון. מזמן כבר עברה שעת יציאת הרכבת אך בעלי שיצא לקנות את הכרטיסים עדיין לא חזר. אחרי זמן ממושך ראיתי מרחוק את בעלי, בחברת לובש מדים. ברגע הראשון עלה בדעתי שעצרו אותו. כשהתקרבו הוצגתי לפני מנהל הרכבת. הוא הוביל אותנו לתא מיוחד, נוח יותר, בתא היו ארבע מיטות, שתיים מהן היו כבר תפוסות על-ידי שני אנשים שגם היו בני חסותו של המנהל, שני אוקראינים צעירים. דיברנו בפולנית וברוסית, הכל נראה רגוע. הרכבת זזה בקצב אִטי עד שהגיעה לגבול, שם נעצרה לבדיקת הדרכונים.

החשיך. הוצאתי מהסל את האוכל שהבאתי וכיבדתי את השכנים בתא. אחר כך ניסיתי לפתוח את החלון אך ללא הצלחה. שני האוקראינים הסבירו לנו כי חלונות הרכבת חסומים עקב הגנבות והרצח, והקרבנות שנהגו הרוצחים לזרוק דרך החלונות.

ההסבר הזה הבהיל אותנו מאד, וכשמנהל הרכבת עבר על יד התא שלנו, ניגש בעלי לברר אצלו האם יש אמת בדברם ששמענו. המנהל לא רק אישר את הדברים, אלא התפעל מכך שהעזנו לנסוע ברכבת. דבריו הבהילו אותנו עוד יותר. אמנם רציתי להגיע ללוצק, אבל לא במחיר כזה.

אמרתי לבעלי שנחכה בתחנת הרכבת בלוצק ועוד באותו הלילה נחזור לכיוון פולין. בלי לרדת העירה. אך חיים לא הסכים לוותר.

בינתיים חזר אחד השכנים שלנו בתא עם בקבוק שמפניה והציע לנו להתכבד; חשדנו בטוב לבו והתנצלנו בטענה שאיננו שותים. היינו במתח עצום ופחדנו לעצום עין. לפנות בוקר הגענו לקִיבֶרְצֶה, עיירה קרובה ללוצק. החרדה שלי גברה בהיזכרי בילדותי, הרגשתי קרובה מאד להתרחשויות שקרו באותו המקום.

הגענו לתחנת הרכבת בלוצק. היא נשארה בדיוק כפי שזכרתי אותה. מנהל הרכבת ירד אתנו כדי לחפש מונית שתיקח אותנו למלון. חושך שרר ברחובות והנהג פנה העירה, בדרך לא מוכרת לי. ביקשתי ממנו שימשיך ברחוב שהוביל לביתה של סבתא שלי. ידעתי שבעבר זאת היתה הדרך העירה, אבל הוא סירב והמשכנו ברחובות זרים. חשדתי בו והייתי מתוחה מאוד. לבסוף הוא הביא אותנו למלון, שם השגנו חדר.

בעלי קבע עם הנהג שלמחרת יאסוף אותנו לבקר את המקומות שמעניינים אותנו.

חיים נרדם. אך אני, נרגשת מאד, עמדתי בחלון וחיכיתי לקרני האור הראשונות. מרחוק ראיתי את מגדלי הכנסייה הקתולית ואת הרחובות ובתי העיר שבעבר היתה גם שלי. תקפה אותי עצבות נוראה ולא יכולתי לעצור את הדמעות. שוב צפו הזיכרונות והמחשבות המכאיבים על אותם הימים.

הנהגים (באו שניים) הגיעו בבוקר ויצאנו לסייר בעיר. בהתחלה לא הכרתי את הרחובות. הכל נראה שונה ממה שזכרתי. רציתי לראות את בית הסבתא, אבל כל הבתים העתיקים נהרסו ובמקומם נבנו בתים חדשים. רציתי לראות את הגן הציבורי “החדש” שאותו אהבתי כל כך. במקומו עמדו בניינים גבוהים.

השכונה שלנו שנחרבה בשעת השריפה, ביום הראשון למלחמה, נבנתה מחדש. בית הקברות היהודי נהרס לגמרי. אפילו הגן העירוני הישן, במרכז העיר, שונה. במקומו הוקמה כיכר גדולה ומודרנית ובה מזרקה. בניין השלטון המחוזי, שבזמנו נראה לי מרשים בגדלו, נראה לי נמוך ונטול חשיבות.

בהמשך הרחוב הראשי, יָגֶלוֹנסקי לשעבר. הגענו לכיכר קטנה, שם הכרתי את בניין בית-הדין, סמוך לבית-הספר שאחי מוֹניֶק ואני למדנו. לדברי השכנים בית-הספר עדיין פועל. התרגשתי לראותו שוב.

בסביבת הכנסייה הקתולית בשכונה העתיקה שבעיר, במקום שבו היה הגטו, עמדתי מול המצודה מימי הביניים. זהו המקום שבו רצחו הנאצים את אבא שלי ועוד אלפי יהודים, בימים הראשונים לכיבוש העיר. זיכרונות מרים ליוו אותי בכל מקום. המשכנו בשכונה הנקראת קְרָסְנוֹ ומשם לפולָנְקָה, מקום שאפילו כיום נמצא רחוק מהעיר.

מרחוק ראיתי חורשה ובה עצים גבוהים וירוקים מאד. האוקראינים אמרו לי שבמקום זה התרחש הטבח הגדול. במקום ההוא, הכריחו הנאצים את היהודים לחפור בורות ענקיים. שם נרצחו ונקברו רוב תושבי הגטו.

התקרבנו. איך יכולתי לדרוך על האדמה הזאת שליד הבורות? מתחת לרגלי קבורים גברים, נשים וילדים שחטאם היחיד היה היוולדם יהודים. פה נשפכו כל כך הרבה דמעות ודם. פה התרחש אסון כל כך נורא.

על האדמה השחורה והפורייה מסביב לבורות, שתלו האיכרים ירקות. במקומות שבהם ישנם קברי האחים צומחים רק עצים, כפי שאמרו לי, כי איש אינו מעיז לשתול שם ירקות או לעבד את האדמה הרוויה בדם.

בזמן המשטר הסובייטי היה המקום עזוב, לא הזכירו ולא דיברו עליו כלל. אבל בתקופת שלטונו של גורבצ’וב, הוקמה אנדרטה לזכר קרבנות הנאצים. באוקראינית כתוב שהקרבנות היו נתינים סובייטיים. רק על שלט קטן ביידיש צוין שהם היו יהודים.

זמן רב עמדנו בדומיה וחשבתי על כל אלה שהיו בגטו. אנשים שהכרתי, שזכרתי את מראה פניהם, שידעתי מי היו משפחותיהם, כאילו עברו נגד עיני. המבוגרים והילדים, כולם קבורים בבורות האלו. 25,658 יהודים מבני עירי.

בעלי אמר קדיש ואני הנחתי כמה פרחים קטנים על המצבה. התרחקנו בבכי מהמקום.

המכונית המשיכה בכביש בדרכנו לקופצ’בקה. בדרך ראיתי שלטים המציינים את הכפר ברֶישְצֶ’ה, מצד זה של הכביש ומהצד האחר את השם רוקִיני. הכפרים שבהם הייתי בזמן המלחמה. לא רחוק משם היער שבו הסתתרנו. היער נשאר כשהיה, רק העצים נראו יותר גבוהים ודחוסים. עצרנו. היינו נרגשים וכואבים.

חמישים ואחת שנה חלפו מאז רצח היקרים שלי באותו היער. כעת אני עומדת ליד העצים האלו, העדים לאסון הגדול שקרה. זה היה כאילו אני שומעת שנית את הצעקות והבכי של אחי הקטנים, ואת היריות של התליינים שהרגו את כל משפחתי.

עמדתי שבורה. אפילו לבכות לא יכולתי מרוב יגון ועצב.

בעלי שוב אמר קדיש והתרחקנו באיטיות לכיוון קופצ’בקה.

בעיירה הזאת לא מצאנו זכר לבית הדודים שלי, ולא נותר אף בית יהודי. הכל השתנה. רק טחנת הקמח נמצאת באותו המקום, למרות הזמן הרב שחלף.

החזרה לעבר שלי, הזיכרונות המרים במקום שבו התרחשה הטרגדיה האישית שלי, השפיעו עלי עד שנשברתי כולי. נוסף על כך חשדנו בשני האוקראינים שליוו אותנו. מדוע שניים? האם חושבים הם לפגוע בנו? תקפה אותנו חרדה. ידענו שהאוקראינים הם רוצחים וגזלנים ולא יתחשבו בשני יהודים שבאו “לבקר” בעירם.

מאז שעזבתי את אוקראינה ונסעתי לפולין בסוף המלחמה, ניסיתי פעמים רבות ליצור קשר עם סטפציה. כתבתי לה מכתבים עוד בהיותי באירופה. גם כשהגעתי לארץ-ישראל, שלחתי לה גלויה דרך הקונסוליה הסובייטית בתל אביב, שהיתה בתקופה ההיא בשדרות רוטשילד. אבל מעולם לא קיבלתי תשובה.

כשבתי אדית, נסעה לפולין להשתתף ב“מצעד החיים”, ביקשתי ממנה לפרסם מודעה בעיתון בוורשה על חיפושי אחר סטפציה ובנה פיוטרוס. לא קיבלתי שום תשובה.

בהיותי באוקראינה, כל כך קרובה למקומות שבהם עברתי את שנות המלחמה, והודות לסטפציה נשארתי בחיים, רציתי לחפש אותה בכפרים הסמוכים. אולי מישהו שמע עליה. אולם היה מסוכן להיכנס לכפרים והחלטנו לא להסתכן.

רציתי להקים מצבה בלוצק או לפחות לקבוע שלט זיכרון, כפי שעשינו בבית הקברות בלודז'. אולם זה לא ניתן.

השהייה בלוצק היתה קשה עבורי מאד. כל צעד ושעל העלו זיכרונות מרים, הכאב והעצב לא הרפו. החלטנו לחזור לוורשה עוד באותו לילה. סיכמנו עם הנהג שיבוא לאסוף אותנו לתחנת הרכבת בשעה מסוימת. מכיוון שנשאר עוד הרבה זמן עד הערב, יצאנו לסייר ברגל ברחובות המוכרים לי במרכז העיר.

הגענו לרחוב שבו גרנו. אחרי המלחמה נבנה הרחוב מחדש ושום דבר לא הזכיר לי את נוף ילדותי. על פי זיכרוני וגם על פי האינטואיציה, נעצרתי בפינה שבה הייתי בטוחה עמד הבית שלנו. אותה סמטה שבזמנו ירדה עד לשדה, עלובה ובלתי סלולה, הפכה לגן יפה עם מזרקת מים וספסלים משני צדדיה. הרחוב נמשך עד לשדה ומשם משתרע שטח ירוק, מלא פרחים ועצים, שמגיע עד הנהר סטיר.

באותו הרגע חזרתי לימי ילדותי. היה נדמה לי שאם ארד בריצה אמצא שם את כולם. את אבא, את אמא, את אחי ואת החברות שלי. התחלתי לרוץ למטה, והשארתי את בעלי מאחור.

פתאום שמעתי את בעלי צועק. כנופיה של בחורים אוקראינים סובבו אותו וניסו למשוך ממנו את המצלמה. הוא רץ והאוקראינים אחריו. כשהתקרבתי הם התפזרו. נבהלנו מאד וחזרנו מהר לחדר המלון.

היינו מאד מודאגים מהנסיעה שלנו חזרה לתחנת הרכבת. הוזהרנו גם על-ידי פקידת הקבלה במלון שבלילות היו מקרים של התנפלויות שודדים ואפילו רצח. בעלי חזר ואמר: “אם במונית יהיו שני אנשים, אנחנו לא ניסע!”

נוסף על הפחד, הצטערתי מאד שבעצמי גרמתי למצב הזה והעמדתי גם את בעלי בסכנה. ספרתי את הדקות שעברו. היתה לי רק משאלה אחת: לצאת מלוצק בשלום! בשעה שלוש לפנות בוקר הודיעו לנו שהמונית מחכה. כשירדנו מצאנו שני נהגים זרים במכונית. אלה לא היו הנהגים שהכרנו בבוקר. בעלי סירב להיכנס למכונית.

באותו רגע צץ רעיון בראשי, קראתי לפקידת הקבלה שהיתה כל כך סימפטית אלינו, הבטחתי לה תשלום אם תסכים ללוות אותנו עד לתחנה. חשבתי שהימצאותה תגן עלינו, מפני שלא יעיזו לגרום לנו רעה בנוכחותה. כשראתה שאנו כל כך מבוהלים, הסכימה לנסוע אִתנו. ובאמת, אִתה במכונית, הרגשנו בטוחים יותר.

רק קצת יותר מעשרים שעות היינו בעיר מולדתי, וכל אותו זמן חזרו אלי מראות זוועה שראיתי וחוויתי בעת הכיבוש הגרמני. עשיתי כל שיכולתי כדי להיות קרובה אליהם, לפחות במשך יום אחד.

סוף דבר

מיליון וחצי ילדים יהודים נספו באירופה בשנות השואה. רצה הגורל ואני, אחת ממעטים, ניצלתי, היחידה מכל משפחתי הגדולה.

אילו ניצלתי רק כדי לחזות במפלת הנאצים, לטעום את טעם החופש, לראות את תבוסת הרודנות ואת קץ ימי האימה והמוות – דייני. די היה לי באלה לספק את שאיפותי ולדון את עצמי לאושר. על אחת כמה וכמה שנתמזל מזלי, ואנשים מסורים שפגשתי בדרכי דאגו לי ולא חסכו מאמצים וכוחות כדי שלא אשאר נשכחת ועזובה בחלק הזה של אירופה שהופרד מהעולם החופשי במסך של שנאה. הודות לאנשים האלה חזרתי לעם שלי, מצאתי את קרובי משפחתי, למדתי, התקדמתי וחייתי חיים של כבוד ומיצוי עצמי.

ואם לא די בכך, זכיתי לראות גם את הקמת מדינת ישראל ואת עמנו קם לתחייה, מנצח על-אף המחיר הכבד שגבו מאתנו המלחמות ונהיה לעם עצמאי וריבוני.

ולא די שזכיתי להיות מאושרת ואסירת תודה על כל אלה, אלא אף פגשתי את בעלי היקר, אדם נהדר, והוא עזר לי, באהבה ובסבלנות, להתגבר על סבלי ולימד אותי לקדם את החיים באופטימיות. התברכנו בשני ילדים מסורים ואהובים, והם ובני זוגם – שגם הם כבנים יקרים לי – וארבעת הנכדים שהעניקו לנו, מסבים לנו שמחה וגאווה.

מוקפת בני משפחה וחברים, אני שוקדת על עוד דרך להגן על כבודם של ששת מיליוני הקדושים הגיבורים שנסו באירופה ולהנציח את זכרם.

המאבק על החיים, המשך המשפחה והגנה על קיום הדת והמסורת שלנו. הם הם הנקמה הטובה ביותר באלה שקמו עלינו להשמידנו.

נספחים

נספח א: המשפחה

עם חלוף השנים, המשפחות היהודיות שגרו בעיירות עברו לגור בסאן פאולו. הקרובים שלנו מהעיירות, הדודים שלי אתל, יצחק וילדיהם, החליטו לעבור לעיר הגדולה, כדי לאפשר לבנים שלהם לימודים ברמה גבוהה והתגשמות שאיפותיהם המקצועיות.

סטיסיה, מוטיֶה והבנות עברו לעיר הגדולה. בנו כאן בית חם שנהיה מקום מפגש לכל המשפחה. הכנסת האורחים של הזוג, אפשרה לכולנו שעות נעימות. תשומת לבם והעצות שקיבלתי מהם בזמנו עזרו לי להתגבר על הבדידות ועל מצבים קשים.

כעבור זמן, דודני מרכוס, התחתן עם פאולינה, הבת הבכורה של סטיסיה ומוטיה. החתונה הזאת חיזקה עוד יותר את הקשר המשפחתי והידידות בין שתי המשפחות.

למרות שבניהם הנשואים כבר גרו בבירה, הדודים שלי, חנה ובֵֶבָה היססו. הם היו מושרשים באורינהוס ופחדו להתחיל חיים חדשים בעיר גדולה. הם באו לעתים קרובות לכמה ימים וחזרו לביתם. עברו שנים ובריאותו של דודי החמירה. הוא סבל מסוכרת ומסיבוכי המחלה. במשך מחלתו הממושכת עוד היתה לי הזכות לשמוע את סיפוריו על נעוריו ועל שנות התבגרותו.

באותם רגעים של יגון וייאוש, כשהיה ברור שימיו של דוד בבה ספורים, הגיע בנו דוד שגר עם משפחתו בישראל. הדוד פתח את עיניו לרגע, הביט בבנו, כאילו רק חיכה לרגע הזה ואחר כך עצם את עיניו לתמיד.

נותרנו עם חלל גדול וגעגועים…

במשך כל השנים שמרתי על קשר עם משפחתי בארץ. קראתי ספרים ועיתונים והייתי מעודכנת. השלום לא הושג עדיין, תושבי הארץ היו מוטרדים תמיד בגלל המצב הביטחוני. לצערנו, לעתים קרובות הספידו אבדות.

בשישה ביוני 1967 בבוקר, הגיעו שמועות על מלחמה נוספת במזרח התיכון. מדינת ישראל היתה מאוימת בשלוש חזיתות על-ידי שלושה צבאות גדולים (ירדן, מצרים וסוריה) הקשורים בברית צבאית. במשך אותו יום, הגיעו ידיעות ממקורות מצריים שדיווחו על ניצחונות ערביים בשדה הקרב. דיברו על השמדת חיל האוויר הישראלי והתקדמות הצבא המצרי לערים בישראל.

באותן שעות היינו שרויים בכאב גדול ובייאוש. רחוקים במרחק אבל קרובים בלב, באהבתנו לעם ישראל ולמשפחה בארץ. נחרדנו מהסכנה המאיימת ומהמחשבה שכל מה שנבנה במשך השנים, ייחרב במלחמה. כעבור יום שמענו על הניצחונות ונודע לנו שבשלוש השעות הראשונות למלחמה הושמדו מאות מטוסי קרב ושותקו מרבית שדות התעופה של אויבינו. צה"ל ניצח תוך שישה ימים בניצחון מוחץ.

אפילו ברזילאים לא יהודים שעד לפני זמן לא היה להם שום עניין בארץ הקטנטונת הרחוקה מברזיל, הפגינו את התפעלותם והוקרתם. שכן אחד שלנו, איש צבא, שמעולם לא הראה סימפטיה מיוחדת כלפי היהודים, דפק בדלת ביתנו, בירך אותנו בחמימות ואמר: “שלום, אנחנו מנצחים”!

גיורא, אחד הצנחנים שבזכותם הוחזר הכותל לעם ישראל, נפל בקרבות האחרונים בירושלים העתיקה, לפני שביתת הנשק. הוא היה נכדו הבכור של דודי אשכנזי וגם הבן הראשון בקיבוץ ניר דוד (תל עמל). אמו, בת עמי, ילידת הארץ בת למשפחה ותיקה נצר לכמה דורות של ילידי הארץ, לא יכלה לשאת את הכאב. חלתה ונפטרה זמן קצר אחרי מותו.

בקיץ 1969, בחופש הגדול, נסענו הילדים ואני, בפעם הראשונה לפורטו אלגרה, עיר מרוחקת כ-1,200 קילומטרים מסאן פאולו. נסענו לבקר את הדוד מרדכי, להכיר את ילדיו ואת משפחתה של אישתו שריתה.

דודי התחתן עם בחורה מפורטו אלגרה ועברו לגור בדרום ברזיל, עיר מולדתה ומקום מגוריהם של בני משפחתה. הם פתחו חנות קטנה ושניהם התמסרו לעבודה בהתמדה. פעמיים בשנה אחד מהם היה מבקר בסאן פאולו.

בביקורנו הראשון נהנינו מהכנסת האורחים של המשפחה. היה לנו נעים מאד להכירם ולהתיידד עִמם.

בנם טוליו, עבר לגור בישראל, נשא אשה ויש לו שלושה בנים “צברים”. הוא עובד באר-שבע כרופא ילדים. הבת גרה עם משפחתה בעיר מולדתה. הדוד מרדכי, חי במשך הרבה שנים בעיר הזאת, אבל בשנים האחרונות החליט לחיות בישראל. הוא מגשים את חלום חייו, נעשה פעיל ומעורב בחיים בארץ.

נספח ב: ספר הזיכרונות של חיים (הנרי) בן אברהם – להיות חופשי

באחד הימים, אחרי שובנו מישראל מבר מצווה של בננו יעקב, אמר לי חיים שברצונו לכתוב ולספר את זיכרונותיו משנות הכיבוש הנאצי. במשך חודשים הוא שקד על המשימה הזאת.

דאגתי מאד, מפני שבמשך שנים מאז שהתחתנו חיים סבל מאד בהיזכרו בשנות נעוריו בגטו לודז' ובמחנות. לעתים קרובות היו לו סיוטי לילה. לפעמים כשחלה וקדח מחום היה קורא לאמו שתאכיל אותו ותעזור לו כפי שעשתה בגטו בזמן מחלתו. לא פעם הילדים ואני הערנו אותו שטוף זיעה מהסיוטים הנוראים.

אולם בעת כתיבת הזיכרונות קרה דבר מפתיע: ככל שחזר ותיאר את העבר כך הלך ונרגע. כאילו השתחרר ממועקה ומסבל גדול.

בטקס ההוצאה לאור של ספרו הראשון להיות חופשי, השמיע חיים נאום מרגש שהפתיע את הקהילה הוא הזהיר מפני הניאו-נאצים. בשם הספרתי שבחר, מנציח חיים את שמו של אביו, אברהם ז"ל, השם הוא בעל משמעות נוספת כי אברהם היה היהודי הראשון, אב האומה.

מבקרים יהודים וברזילאים התייחסו לספר בהערכה. הספר הקטן הפיץ את סיפור השואה בקרב הברזילאים. לרבים מהם כלל לא היה מושג על ההתרחשויות באירופה בזמן מלחמת העולם השניה.

לזכור ודבר לא לשכוח

חיים כתב ופרסם עוד 14 ספרים, רובם אודות ההתרחשויות במלחמת העולם השנייה והשואה. ספריו תורגמו לאנגלית וראו אור בארצות-הברית. הספר להיות חופשי¹¹ ראה אור מטעם מוזיאון השואה בוושינגטון.

הוא מחלק את הספרים בחינם לספריות ציבוריות, לבתי-ספר ולאוניברסיטאות, במטרה להפיץ את הידע על המעשים הנוראיים שקרו בתקופה הנאצית באירופה. אנחנו נוסעים למקומות שונים, קרובים ורחוקים, לא חוסכים מאמצים על מנת לספר לאוכלוסייה הברזילאית את האמת, ולהזהיר את הדור החדש כדי שטרגדיה דומה לזאת לא תישנה שוב לעולם.

באגודה של ניצולי השואה קיבל על עצמו חיים תפקיד אחראי: להכין ולבצע את הטקסים ביום השואה. להתחייבות התנדבותית זו הוא מקדיש זמן רב ועושה זאת במסירות רבה. אני מתגייסת לעזור ומעניקה את תמיכתי ועזרתי.

בצפון ברזיל קמה קבוצה של אנשים שקיבלו על עצמם להתנגד לניאו-נאצים. כדי להילחם נגד התעמולה המזיקה, הוקמה אגודת “בן אברהם”. חיים שומר על קשר מתמיד עם מנהלי האגודה, על מנת להדריכם ולעזור בעבודת ההסברה. בביקורינו השנתיים בצפון ברזיל אנו מעודדים אותם ומשתתפים בעבודתם. חיים מתקבל לריאיונות מיוחדים עם מושלים באזור, על-ידי ראשי הערים ומנהיגים פוליטיים ודתיים. לבעלי נתנו בברזיל אותות הוקרה בגין התמסרותו לעבודתו להגנת זכויות האדם.

לנוכח התעמולה הניאו-נאצית, ולאחר שצפינו בסרט “מקצוע ניאו-נאצי” של הבמאי וינפרד בֶנֶנְגֶל, חשבתי: “האם אנחנו חוזרים לזמנים שעברו, כאשר לא התחשבו בהשפעתו ובכוחו של היטלר, וכשהתעוררו היה כבר מאוחר מדי? אסור לנו לשתוק!” המשכתי להרהר: “מרים, את לא ראויה לחיים הטובים שזכית, לחופש ולאושר שנפלו בחיקך, אם תביטי בפסיוויות ובשאננות על הדברים, ובייחוד כאשר קיימת להיטות למלחמות נוספות המופנות נגד אנשים חלשים וחפים מפשע”.

בסיום ההקרנה, עלה בעלי על הבמה, היחיד מבין כל הנוכחים, ומחה בזעם נגד ההצגה הזאת. גם אני עליתי, לקחתי את המיקרופון, והבעתי כעס נגד מי שאפשרו, ועודדו את אלטהנס הניאו-נאצי, להביע את רעיונותיו. בעיקר הפניתי את הזעם לעברו של במאי הסרט, וינפרד בֶנֶנְגֶל.

אני שראיתי במו עיני את רצח משפחתי, שהכרתי את האישה שהביאה לרציחתו של אחי, ושבמשך כל חיי חנקתי את הכאב בתוכי, כי האמנתי בעולם טוב יותר – חשבתי שהאנושות למדה למנוע אסונות כאלה בעתיד. אבל אם ישנו מישהו ששוב מעודד שנאה ורוצה לאיים על ילדי ונכדי לא אשתוק ולא אקבל שום השכנת שלום בינינו.

למען זכרם של ההורים, האחים ובני המשפחה, למען ששת המיליונים של עמנו ושל מיליוני קרבנות מעמים אחרים ומדתות שונות, למען כל אלה תקפתי אותו בפני כל הקהל.

אינני יודעת מהיכן אזרתי אומץ. המעשה לא מתאים לטבע ולאופי שלי, אבל הייתי חייבת לעשות משהו כדי להפסיק את הפצת הסרט. אני לא מצטערת, הייתי נוהגת כך שוב, כדי שהנאצים ירגישו שאין סליחה, אין מחילה ואין שיכחה על המעשים שלהם.

אחרי זמן נודע לנו מהעיתונות שבמאי הסרט הוכרח לעזוב את גרמניה ולחפש מקלט בצרפת. גיבור הסרט, הנאצי אלטהנס, נידון לשלוש וחצי שנות מאסר.

זה תרגום המאמר שפורסם בעיתון Algemeine Zeitung בגרמניה:

אלטהנס, שחקן הסרט “מקצוע ניאו-נאצי” נידון למאסר. השחקן הראשי של הסרט “מקצוע ניאו-נאצי” בלה אוסוולד אלטהנס, נידון בברלין לשלוש וחצי שנות מאסר. בית הדין דן אותו בעוון הסתה נגד עם, עלבון והשמצת זכר החללים, על-ידי הכחשת השואה… הוא נאשם על-ידי השופטים בתור מסית מסוכן ודמגוג מסוכן… הודות למשפט הוא יאבד את עמדתו על בימת הניאו-נאצים.

השופטים דנו אותו לשישה חודשים נוספים על אלו שדרש הקטגור, בעיקר בגלל שהכחיש את רצח היהודים ועוד במקום שבו התרחש הרצח. בטקס בארגונו של בננגל בשנת 1992, הכריז הנאשם בתוך תא הגזים במחנה אושוויץ, מקום שבו נרצחו מיליוני אנשים, שמות היהודים במקום הוא בדייה של היהודים.

המאבק על החיים, המשך המשפחה והגנת הדת והמסורת שלנו הם הנקמה הטובה לאלו שרצו להשמיד אותנו.

נספח ג: לזכר בננו היקר יעקב

כנראה שכוס הדמעות והצער לא היתה מלאה עדיין.

אני בוכה על בני היקר שעזב אותנו. הכאב עצום.

אני משתתפת בצערם של כל ההורים המבכים את בניהם.

לבננו היקר, יעקב ז"ל.¹²

אינני יודע איך להביע את הכאב והצער על שעזבת אותנו.

במשך שנות חייך, אני ואמא שלך שמחנו על האושר והברכה שזכינו לבן כמוך.

בן למופת, מסור, על מי שלעת זקנה ובשעת מחלה יכולנו לסמוך. היינו בטוחים, כשתגיע השעה שלנו, נשאיר “קדיש” כראוי.

אנחנו ניצולי השואה שאיבדנו את כל משפחתנו וקרובינו במשך המלחמה ושלא ידוע אפילו מקום קבורתם, בנינו שנית משפחה ואתה היית האוצר שלנו.

ילד בריא, עליז ופיקח.

נוכחותך מילאה את ביתנו בשמחה.

אושרנו גדל עוד יותר בנישואיך ובבניך הנכדים שלנו. הפצעים התחילו להתרפא, הרגשנו הגשמה בחיינו.

חשבנו שהמורשת שלנו והמשך משפחתנו, זאת התשובה לכל אויבי ישראל שניסו להחריב אותנו, והשמידו מיליונים מבני עמנו בזמן השואה.

לי, ולאמא שלך, תישאר תמיד “היינגעלע” [ילד] שלנו.

יישאר בזיכרוננו, איך בגילך הרך, עדיין לא בן שנתיים, הצבעת על הירח ואמרת ש“האווירון שבר את הירח”.

הפיקחות וההיגיון גדלו יחד אִתך.

מעולם לא אכזבת אותנו. היית תלמיד מצטיין, החל מבית-הספר העממי, ועד לסיום הלימודים באוניברסיטה להנדסה, הטובה בברזיל.

תמיד היית מוכן לעזור לזולת.

הדם שתרמת לעתים תכופות, זורם בהרבה ורידים של אנשים שכלל לא הכרת.

ההגינות והיושר שלך, היו ללא פגם.

ושמך הטוב תמיד לפניך.

בננו היקר, באחד הימים נהיה שוב יחד.

עד אז, דיוקנך יישאר חי בלבבנו ובמחשבותינו, כפי שהיה מיום היוולדך, עד היום הטרגי שעזבת אותנו…

בן אברהם