הילדה מרים בריק נכלאה עם אלפי יהודים בגטו לוצק, נמלטה ממנו והסתתרה בבור עם אמה – אביה כבר נרצח בידי הגרמנים – עם אחיה ועם קרובי משפחה אחרים. מרים הילדה חירפה את נפשה ויצאה מן המסתור לקבץ נדבות בכפרים כדי להציל את קרוביה ממוות. כמו ילדים רבים בזמן השואה, נאלצה להילחם על חייה באמצעות אימוץ דת זרה.

סיפורה של מרים – הוא סיפור של אופטימיות ואהבת החיים. היא הצליחה לשרוד בדרך נס, ובכוח הרצון התגברה על התלאות ועל הסבל שהותירו את חותמם עליה ונחלצה ממעמקי הייאוש. לאחר המלחמה חזרה אל אמונתה ואל עמה וחידשה את לימודיה. מרים היתה תלמידה מצטיינת ולאחר מכן מורה שהקנתה לתלמידיה ולילדיה ערכים של מסורת ישראל ואהבת ישראל. בעדותה האותנטית, הנמסרת בפשטות הנובעת מעומק הלב, המחברת משכילה לשתף את הקורא בקורותיה, בכאבה ובניצחונה.

בגעגועים ובהוקרה, אני מקדישה את הספר להורי היקרים, לאַחַי ולבני משפחתי שנספו בשואה. לכל אלה שעזרו לי לשרוד במלחמה וסייעו לי, בדרכים שונות, לחיות את חיי בכבוד ובהגינות.

ספרי מוקדש גם לנספים שלא נותר מי שינציח את זכרם. “גם סיפור הוא מצבה” כתב המשורר נתן יונתן באחד משיריו. לכן כשאין מצבה, אין קבר שניתן להניח עליו אבן או פרח, תשמש עדות זו מצבה לזכרם.

 

השיבה לנוף ילדותי    🔗

24 בספטמבר 2002

שריקת הקטר בישרה את יציאת הרכבת מהתחנה הראשית של ורשה לכיוון חֶלְם. העיר הזאת, הנמצאת בגבול שבין פולין לאוקראינה, ידועה מהפולקלור שלנו ובייחוד משלום עליכם שכתב סיפורים רבים על “חכמי חלם”.

החלפנו רכבת ועלינו לרכבת אוקראינית, שבדרכה לעיר קייב עברה בעיר הולדתי, לוצק (Łuck). היה אביב. הנוף מסביב הזכיר לי את ימי ילדותי. בעונה זו של השנה, באזורים הכפריים בפולין, הנוף יפה מאוד. השדות חרושים וזרועים, כל חלקה מעובדת בצורה גיאומטרית שונה וצבועה בגוונים שונים של ירוק וצהוב. שדות החיטה המצהיבים, השעורה, תפוחי אדמה, ושאר ירקות. הקרקע המיועדת לחקלאות מנוצלת באירופה עד תום.

הרכבת עברה דרך כפרים ועיירות שונות, והשמות שהופיעו על השלטים בתחנות הרכבת היו מוכרים לי היטב: אוטווצק, אוֹפָטוֹב, חְרוּבְיֶשוֹב, כולם נושאים עִמם זיכרונות עצובים. משך דורות גרו באזורים אלה רבבות משפחות יהודיות. בעיירות אלה (“שטעטלאך”) תססו חיים יהודיים. במשך דורות חיו היהודים בשלווה בשכנות עם העם הפולני. בעבר הוזמנו היהודים על־ידי מלך פולין, קָזִימִיר הגדול (1309–1370), כדי לפתח את המסחר בפולין. הם השרישו שורשים בפולין, אך שמרו בה בעת על דתם, על מסורתם העתיקה ועל ערכים ומנהגים יהודים.

אולם כעת הכול השתנה. לא נותר זכר לחיים היהודים התוססים שהיו שם. אפילו בהשוואה לימי ילדותי חלו שינויים מפליגים. הכפרים והערים הקטנות קיבלו מראה יפה יותר. הבתים הישנים בעלי גגות קש מטים ליפול, פינו את מקומם לבניינים חדשים ומודרניים. הרחובות הורחבו. הכיכרות, שבהן נהגו האיכרים למכור את תוצרתם בימי השוק, הפכו לגנים מטופחים.

אלא שבשבילי הנסיעה לפולין איננה טיול סתמי של תיירים. ארץ זו אינה יכולה להיחשב עבורנו כאתר תיירות, ואיננו יכולים להתפעל מנופיה מבלי שניזכר באירועים הטרגיים שאירעו בה. אמנם קיבלו אותנו יפה ולא הרגשנו באנטישמיות הרוחשת עדיין בפולין. אבל אני בשום פנים ואופן לא הייתי יכולה לחזור לגור בארץ הזו, שכל מקום בה מזכיר לי סבל ומוות. חזרנו לפולין לאחר שנים רבות כדי להזיל דמעות, להתפלל ולהדליק נר נשמה לזכר ההורים, האחים והקרובים שלנו שנספו על אדמת פולין.

ביקרנו במחנות הריכוז והמוות שבהם הושמד עמנו. במשך שעות התהלכנו כשראשינו רכונים, היינו שפופים ומדוכאים מאוד. אינני יודעת כיצד הצלחנו, אחרי מה שראו עינינו, להמשיך בחיי היומיום, כיצד הצלחנו לחייך שוב…

ביקרנו באושוויץ, המחנה שבו מיליוני אנשים עברו עינויים נוראים ונרצחו. מי שלא היה שם בתקופה הנאצית, לא מסוגל להבין ולהרגיש את הסבל הנורא. סבל זה, כשמכפילים אותו במיליוני קרבנות – אינו נתפס ואינו ניתן לתיאור. לפי מחקרים אחרונים, נספו באושוויץ כ־1.5 מיליון אנשים, רובם יהודים.

בעלי נלקח ביוני 1944, מגטו לודז' לאושוויץ. שם היה עֵד לאכזריות שלא תתואר. הוא לא יכול היה לעצור את התרגשותו ובכה בזכרו את המקום שבו הפרידו אותו מאִמו. בפעם האחרונה שראה אותה, כשסחבו אותה לתאי הגזים, היא המשיכה להתבונן בו עד שנעלמה מעיניו. בעלי בכה שוב כשראה את הצריף שבו התגורר. שם היה אסיר בתנאים בלתי אנושיים של רעב וסבל איום. ראינו את קיר המוות, את תאי העינויים שאליהם הושלכו אסירים בגין “חטא” שכביכול חטאו, שם עינו אותם עינויים נוראים עד למותם. נכנסנו גם לתאי הגזים.

מחנה אושוויץ משמש כמוזיאון בן־לאומי ובו חלונות ראווה גדולים מלאי נעליים של מבוגרים וילדים, קָבַיִים, איברים מלאכותיים, צעצועים, אין סוף משקפיים, תמונות ושיער של הקרבנות. המבקרים: מבוגרים, צעירים רבים, אנשים מארצות שונות, ניצולי שואה, צוענים שמשפחותיהם נספו אף הם באושוויץ, באים לתת כבוד לזכר הנספים.

למחנה המוות טרבלינקה, העבירו 300,000 יהודים מגטו ורשה, ביניהם את הד"ר יַנוּש קוֹרְצַ’ק ואת היתומים שלו. המחנה הזה נחרב לגמרי על־ידי הגרמנים כדי למחוק את שרידֵי האכזריות. הגענו לטרבלינקה ביום ראשון בבוקר. לא היתה שם נפש חיה. רק אנחנו והאבנים. אלפי אבנים מכל הגדלים והצורות. כל אחת מסמלת עיר, כפר או יישוב אשר ממנו לקחו קרבנות למות במחנה המוות. עברנו בין האבנים בשביל שהובילו בו את היהודים אל תאי הגזים. הרגשנו כאילו אנו דורכים על גחלים בוערות. הרגליים שלי להטו והלב נקרע לגזרים מכאב. ומסביב שפע צמחייה, עצים גבוהים ויפים, הכול ירוק ורענן. טרגי מאד להיווכח שהטבע לא נרעד מהאכזריות. השמש המשיכה לזרוח והגשם השקה את הקרקע הפורייה המכוסה אפר אנושי…

מרחוק ראינו כמה דמויות, שתי נשים ושלושה ילדים התקרבו. הם הגיעו לאנדרטה הגדולה שהוקמה בין האבנים. הנשים והילדים הדליקו נרות, יישרו את הנרות העקומים והדליקו מחדש נרות שכבו. הם נשארו שם זמן מה ואחר כך הלכו להם. הסתכלנו בהם כשהתרחקו, אך חסר לנו האומץ לשאול אותם מי הם. נדמה היה שהיו אלה מלאכים.

לא ידעתי שמחנה ההשמדה מַיידנק, תאי הגזים והקרמטוריום שבו, נמצא כל כך קרוב לעיר לובלין. מאז תום המלחמה גדלה לובלין וכיום היא נוגעת בשולי המחנה הנאצי. מהכביש אפשר לראות את במת הזוועה. המחנה נשאר כשהיה. הצריפים נשארו על תִלם, הקרמטוריום מכיל עדיין שלדים של אנשים שלא נשרפו בשלֵמותם. במיידנק, הופתעו הנאצים על־ידי ההתקדמות המהירה של הצבא הסובייטי ולא הספיקו למחוק את שאריות הרצח. במצבת הזיכרון, המָאוֹזוֹלֵיאוֹן, מכסה כִפת זכוכית על הר ענקי של אפר אנושי ובו רסיסי עצמות. זאת העדות הבלתי מוכחשת, המעידה על רצח־עם שאירע במקום, ומשמשת אזהרה לאנושות כולה.

במשך הנסיעה חשבתי בלבי: “מה אנחנו עושים ברכבת הזאת?” כל עוד הפריד “מסך הברזל” בין הארצות הסוציאליסטיות לשאר העולם, לא האמנתי שיבוא יום ואחזור לעיר מולדתי. אולם אחרי התפצלותה של ברית־המועצות, כשהתאפשר להגיע למקומות האלו, רציתי להגיע לשם. ידעתי שיהיה לנו קשה, אבל רציתי לתת כבוד למשפחתי שנספתה שם. לא היה לי מנוח, הפצרתי בבעלי לנסוע לפולין והוא הבין אותי ותמך בי. הוא ליווה אותי למה שנראה יותר כ“חלום בלהות” מאשר לנסיעה להזכר בעבר.

הרכבת הפולנית הנקייה והנוחה, הביאה אותנו לעיר חֶלְם. משם היה עלינו להמשיך לעיר הולדתי לוצק הנמצאת כיום באוקראינה.

 

העיר לוצק    🔗

לוצק היא אחת הערים העתיקות בווֹלין אוקראינה. ממחקרים היסטוריים וארכיוניים עולה שהעיר נוסדה בשנת אלף אחרי הספירה. שמה נובע מהשבט לוצ’ני שהשתקע שם. בשנת 1320, נכבשה העיר בידי הנסיך הליטאי גֶדִימִין והוא מסר אותה לבנו הנסיך לוּבַרְט שנשבע לו אמונים. לוברט בנה בלוצק מבצר להגנתה.

במאות הארבע־עשרה והחמש־עשרה אזור וולין שגשג, כי דרכו עברו שיירות סוחרים שהביאו סחורות מהמזרח לארצות המערב. בימי שלטונו של הנסיך לוברט, לא גבו מִסים מהסוחרים שעברו דרך העיר, לכן התעשרה העיר מאד והיתה לאחת הערים המפותחות בסביבה. עושרה הביא לה אויבים וסכנות, ומושלים שונים ניסו לכבוש אותה. בשנת 1595 פלשו אליה הקוזקים אשר ביצעו טבח בתושביה.

היהודים היו בלוצק כנראה מהמאה הארבע־עשרה. בתחילה הם השתקעו בקרבת העיר, מאחר ואסור היה להם לגור בין חומותיה. לנוכח המסחר שהתפתח, גם הם התעשרו והרגישו בטוחים למדי. כעבור זמן קיבלו היהודים רשות לגור בעיר עצמה. ב־5 במאי 1626 העניק המלך ליהודי לוצק זכות לבנות בית כנסת גדול בעיר. בית כנסת זה שנחנך ב־1628 היה מהגדולים והמפוארים מסוגו בפולין.

במשך מאות שנים היו חיים יהודיים בלוצק. הקהילה היהודית היתה מאורגנת ומסודרת וקיימה רשת מסועפת של מוסדות חינוך, תרבות ועזרה סוציאלית. ערכים יהודיים נשמרו: ערבות הדדית, ביקור חולים, הכנסת כלה, גמילות חסדים, ניחום אבלים ומנהגים נוספים. הקהילה תמכה במוסדות פילנתרופיים, הקימה בתי כנסת ובתי־ספר, טיפלה בזקנים, בחולים וביתומים. היו בלוצק סוחרים, בעלי מקצועות חופשיים, בעלי מלאכה ופועלים יהודים. היו משכילים ובורים, רחבי לב וקמצנים, היו גם יהודים עשירים בלוצק, אבל רובם היו אנשים קשי יום שנאבקו מבוקר עד ערב כדי לפרנס את משפחותיהם.

בשנת 1939 היו בלוצק כ־18,000 יהודים, (כ־45 אחוזים מכלל תושבי העיר). הם סבלו מאנטישמיות סמויה מצד השלטונות וכן משכניהם האוקראינים והפולנים. אך למרות הרדיפות והתנאים הקשים, הם לא זנחו את הדת ואת מסורת ישראל.

לוצק היתה עיר ואם, ושימשה מרכז לעיירות ולכפרים שמסביב לה. גם כיום עומדת העיר על תִלה, אבל לא נותרו בה יהודים. הגרמנים ועוזריהם רצחו במבצר לוברט ובפוֹלָנְקָה¹ כמעט את כל תושביה היהודים של העיר לוצק.

 

ילדותי    🔗

בהסתכלי מבעד לחלון בקרון הרכבת, נזכרתי בילדותי. הייתי כבת חמש או שש כשאמא לקחה אותי עמה להבראה בשְצַ’בְנִיצָה שבהרי הקרפטים. המקום ידוע באתריו הרפואיים. אמא סבלה מאסתמה ולעתים קרובות היו לה התקפים. על אף המצב הכספי הדחוק, לא חסך אבא משאבים ואִפשר לה לנסוע. עד היום אני זוכרת את המקום היפה השוכן בין ההרים. שכרנו חדר בבית איכרים, ואת ארוחת הצהרים אכלנו במסעדה קטנה. בימים ההם, הרגשתי את עצמי כילדה המאושרת בעולם. לארוחות ישבתי עם המבוגרים וכולם שיבחו אותי על התנהגותי הטובה. טיילתי עם אמא בגן המטופח ושתינו מים מינרליים מכוס בעלת צינורית קטנה. הכל היה חדש עבורי.

אני נזכרת שהמבוגרים שוחחו ברצינות ובדאגה על פלישת גרמניה הנאצית לחבל הסודטים בצ’כיה, ממש מעבר להרי הקרפטים.

חזרנו הביתה עליזות וטובות לב. בדרך חזרה הייתי קצרת רוח, אצה לי הדרך כי מיהרתי לראות את אבא ואת אחי הקטן מוֹנְיֶק. קנינו בשבילו מתנה, מקל חרוט שהוכן על־ידי אנשי המקום.

בסוף הקיץ, כשהתחילו הלימודים התחלתי ללמוד בבית־ספר. ההורים רצו שאלמד בבית־הספר היהודי “תרבות” אבל מסיבה כלשהי רשמו אותי לבית־ספר עירוני כללי. הוא היה ברחוב הראשי של העיר, ברחוב יָגֶלוֹנסקה, סמוך לבית המשפט. אהבתי מאד את הלימודים וגם את המחנכת שהיתה סבלנית ונעימה לכל התלמידים, ללא הבדלי דת וגזע. מדי בוקר בבוקרו, בטרם החל השיעור הראשון, התפללו התלמידים הקתולים. אנחנו, התלמידים היהודים, היינו צריכים לעמוד בשקט ולהמתין. שיעורי דת ניתנו בנפרד, המורה שלנו לדת היהודית סיפר סיפורים מהתנ"ך שהקסימו אותנו.

אבא שלי, יעקב בְּרִיק, עסק במסחר. מכיוון שהיה הבן הבכור עזר לסבתא לפרנס את המשפחה. היא מכרה קמח ותבואות במכולת קטנה. סבא שלי, כנהוג במשפחות דתיות, הקדיש את זמנו ללימוד כתבי הקודש. הכניסה לחדרו היתה אסורה לילדים, כדי לא להפריע בעת לימודי הקודש.

גרנו ברחוב בוֹלֶסְלָוָה חְרוֹבְרֶגוֹ בבית מספר 46, ברחוב הראשי של השכונה ווּלְקָה. זה היה בניין קטן, בחזית הבית היו ארבע חנויות. הדירה שלנו נמצאה מאחורי החנויות. החלונות והדלת פנו לרחוב צדדי קטן. גרנו תחת קורת גג אחת עם הסבים, הורי אבא, יצחק וחנה, אבל בדירות נפרדות.

במרתף היו דירות מושכרות לשתי משפחות. שם היה גם מחסן עצים. מדי פעם הגיעו אלינו עגלות גדולות עמוסות עצים להסקה. האנשים שהביאו אותם, עבדו במסורים ובגרזנים, חתכו את בולי העץ למידות מתאימות להסקה, וסידרו אותם במחסן. כשהגיע קונה, נהג סבא להפסיק את הלימוד ולרדת עם הקונה למחסן כדי לשקול את העצים. לאחר מכירתם היה חוזר לספרי הקודש שלו.

בימי חמישי הגיעו לביתנו עניי העיר וסבא היה מחלק להם נדבות. סבתא היתה אישה אדוקה, מסורה למשפחתה ופעילה מאד. לאחי ולי, הנכדים שגרו קרוב אליה, היתה מעניקה אהבה רבה ותשומת לב. מהמכולת הצנועה שלה הצליחה לגדל חמישה ילדים. הבת הבכורה מרים, עברה לאחר נישואיה לגור בארצות־הברית. את מכתביה קראו כולם שוב ושוב. סבתא היתה מאושרת כשהגיעו מכתבים ותמונות מחמשת הנכדים שגרו בניו־יורק, כולם מוצלחים ולבושים יפה. מפעם לפעם, היתה הדודה מרים שולחת גם כמה דולרים להוריה. שני אחיו של אבא, משה ומרדכי, נסעו לארץ־ישראל עם תנועות נוער, עוד בשנות השלושים. סוֹסְיָה, אחות אבא, נישאה לאדם טוב ומצליח בעסקיו. הם גרו בעיירה סמוכה ללוצק, בשם קוֹפָצֶ’בקה.

אבא שלי נשאר עם הוריו ועבד בחנות המכולת גם לאחר נישואיו. כשסבתא סגרה את החנות, פנה אבי למסחר, מכר חיטה וקמח בסיטונות.

גם אמי באה ממשפחה גדולה. כשאני מסתכלת בתמונתה הישנה של סבתא, שֶיינדל גייער, אֵם אמא שלי, מוקפת בשבעת ילדיה: שלמה, חנה, אהרן, טויבה (אמא שלי), סוסיה, אתל ופרומה, אני מעריצה את החריצות, החיונית והמרץ של האישה הזאת. על אף שנתאלמנה ונשארה עם שבעה ילדים קטנים, הצליחה לגדל אותם ולחנכם למצוות ולמעשים טובים. והימים ימי מלחמת העולם הראשונה והתנאים קשים מאוד. חמשת בנותיה היו יפות, במיוחד הקטנה שבהן, פרומה, שהיתה ממש יפהפיה.

לסבתא היתה חנות נעליים וכשהילדים גדלו הם עזרו לה בחנות. דודה חנה, בתה הבכורה, נהגה לנסוע לעיר הבירה ורשה, ולקנות שם סחורה לפי העונות והאופנה. היא היתה סוחרת גדולה. כשהתחתנה, פתח הזוג הצעיר חנות נעליים נוספת.

שני הבנים של סבתי, עזבו את בית אִמם בגיל צעיר. הבכור התחתן וגר בעירנו. לזוג לא היו ילדים. הדוד היה סוחר פרוות וראה ברכה בעמלו, הם היו די עשירים. אִתם לא היו להורי יחסים לבביים, לעתים רחוקות היינו מבקרים אותם. הדוד השני אהרן, חי כמה שנים בארץ־ישראל, אחר כך עבר לגור עם משפחתו בברזיל.

לא הכרתי את סבתא רבא שלי, אם סבתי, רייזל. במשך שנים היא גרה עם בתה ועזרה לה לגדל ולחנך את הילדים. בעוד בתה מנהלת את חנות הנעליים, הייתה רייזל מנהלת את המשפחה. כולם נשמעו לה, כיבדו אותה וצייתו לדבריה. רייזל היתה אישה חכמה ומשכילה, בקיאה בספרי הקודש. אפילו בזמנים ההם, כשנשים לא נהגו ללמוד, היא ידעה את התורה ופירושיה.

כשהיינו קטנים, היינו מבקרים את בית סבתא, בכל שבת הלכנו אליה ברגל. הילדים שמחו מאד כי שני זוגות הדודים וילדיהם גרו באותו הבית, וכך היתה לנו הזדמנות לשחק יחד. לדודה סוסיה היו תאומים: דוד ורייזלה, ולדודה פרומה, היה בן וגם שמו היה דוד. כדי לכבד את זכר אביהם, כל בני סבתי נתנו את השם דוד לבנם הבכור, וכשנולדה בת, קראו לה דבורה. הבת של הדוד אהרן נקראת דבורה ולי נתנו שני שמות: מרים־דבורה. במשפחת אבי קראו לי מרים, ואילו במשפחת אמי – דבורה.

בשבתות היו המבוגרים מתכנסים בבית סבתי, סביב השולחן הגדול,שתו תה ואכלו עוגות שסבתא הכינה לשבת. אנחנו הילדים נהגנו לשחק, ומשום מה נהגנו גם לרוץ מסביב לשולחן.

למרות שהורי לא היו דתיים כמו הסבים שלנו, הם כיבדו את חוקי הדת והיו מסורתיים. מדי שבת בבוקר, מוֹנְיֶק אחי ואני, ליווינו את אבא לבית הכנסת בשכונה שלנו, לתפילת השבת. כשהמבוגרים התפללו שיחקנו בחצר בית הכנסת. בחגים היה בית הכנסת מלא מפה לפה. הגברים עטופים בטליתות, התפללו באולם הגדול של בית הכנסת, לשם היה מותר לילדים להיכנס. בקומה העליונה, ב“עזרת נשים”, היה צפוף ומחניק. הנשים שמעו את התפילות דרך חלונות קטנים. אמא, ובייחוד השכנה שישבה לידה, לא הרשו לנו להפריע ושלחו אותנו תמיד החוצה.

בראש השנה אהבתי לשמוע את תקיעת השופר. באותה השעה היה שקט גמור בבית הכנסת, המתפללים הניעו רק את השפתיים ולחשו את התפילות בהתרגשות.

כאשר היו אומרים “יזכור” נהגו לשלוח את הילדים מחוץ לבית הכנסת, כי היתה זאת תפילה מאד עצובה והיו מבוגרים שהזכירו את קרוביהם ובכו על מותם. נוכחות הילדים שהוריהם היו בחיים היתה אסורה במשך התפילה הזאת. בחצר בית הכנסת היינו, אנו הילדים, מפסיקים את המשחקים מתוך רגשי כבוד ודרך־ארץ.

היו לי חברות אחדות שגרו בשכנות, במיוחד אני זוכרת את רִיבְצְיָה. היא גרה בבית עם גינה, ובחצר שלה אהבנו לשחק כאילו אנחנו מוכרות בשוק או בחנות. אילתרנו מאזניים, פיסות נייר שימשו בתור כסף, וכל מיני צמחים ועלים היו “ירקות” שמכרנו. כשהמבוגרים הפתיעו אותנו בעודנו שקועות במשחק הם היללו את חוש היצירה והמקוריות שלנו.

ליד ביתנו היה בית מלאכה לתפירה. זה היה בית צנוע, ששימש גם מקום מגורים. שם תפרו שמלות לנשים עשירות בעיר. שלוֹש האחיות: סטיסיה, אלקה ומלכה ועוד שותפה אחת, גוטה, היו בעלות בית המלאכה. תופרות מומחיות במקצוען. הן היוו את משפחתי השנייה. בחורות מתלמדות ביצעו את העבודות המשניות. כולן אהבו אותי ואימצו אותי בתור קמע. כשהייתי קטנה נהגתי לבלות זמן רב בחברותן; שמעתי סיפורים ושרתי אִתן. מפיסות הבדים שנשארו הייתי “תופרת” שמלות לבובות שלי. לעתים קרובות הן לקחו אותי לטיולים.

כשאלקה נפטרה, ואני עדיין ילדה קטנה, בכיתי וסבלתי מאד. הי מתה ממחלה קשה שלא היה לה מרפא בתקופה ההיא. זו היתה האבדה הראשונה שלי, מותה של מישהי שאהבתי מאד. במשך זמן רב לא יכולתי להתקרב לביתן, כל כך כאבתי את מותה.

סטיסיה עזבה את פולין ועברה לחיות בברזיל, בהיותי קטנה מאד עדיין. את גוטה אהבתי במיוחד. אני זוכרת כשלקחה אותי ואת אחי מוֹנְיֶק, לבלות את הקיץ בכפר נופש שנקרא הֶלֶנוּבְקָה.

גוטה ואמהּ גרו לא רחוק מביתנו, בבית קטן, פשוט וצנוע, מסודר ונקי מאד. בקיץ, נהגנו מוניֶק ואני לשחק בגינתן מלאת הפרחים הצבעוניים. חדשים אחדים לפני² פרוץ המלחמה, נסעה גוטה להצטרף לחתנה בברזיל.

לאחי מוניק היו חברים משלו שגרו בשכונה שלנו, אולם הם לא רצו ילדות בחברתם ולכן לא שיחקתי עמם.

בחורף היה אבא מוריד את המגלשה שבמשך חדשי הקיץ היתה בעליית הגג והיה לוקח אותנו לטייל. גלשנו על השלג במורד הגבעות, לבושים בבגדי חורף מתאימים. עשינו גם בובות שלג עם ילדים נוספים מהסביבה.

רוב הזמן התנהלו חיינו בתוך הקהילה היהודית, אבל בבית־הספר או ברחוב, שמעתי פעמים רבות פרחחים פולנים צועקים אלינו:

“Precz z Zydami”! “Zydzi do Palestyny”! “החוצה יהודים!” או “יהודים לפלשתינה!” לא שמתי לב אליהם כי אז טרם הבנתי את הדברים.

במהלך שנת הלימודים הראשונה שלי, החליף אבא את עבודתו. חנות אחת מהחנויות שבבניין שלנו התפנתה והורי החליטו לפתוח שם חנות בדים. אנחנו הילדים רצינו מאד שתהיה זאת חנות ממתקים ושוקולד. המקום עבר שיפוצים, סידרו מדפים וחלון ראווה. אבא נסע לעיר אחרת והביא ארגזים רבים של סחורות. הכול סודר על המדפים. בחלון הראווה הציגו את הבדים היפים. החנות נפתחה בחורף של 1938 –

1. היינו מאושרים. אמא ואבא עבדו בחנות, כשהרשו לנו גם אנחנו, אחי ואני, “עזרנו” בחנות.

באותה השנה קרה עוד דבר חדש במשפחתנו: נולדו לנו עוד שני אחים תאומים. הרשלה, כהה שער ועיניו כחולות, ודוד, בעל שער בהיר ועיניו כהות. אחי מוניֶק ואני התחלקנו בהם: הרשלה היה “שלו” ודוד “שלי”. עם הולדת התאומים חלו, מדרך הטבע, שינויים מפליגים במשפחה. מוניֶק ואני כבר לא היינו מרכז תשומת הלב, שעברה לקטנים שדרשו את זמנה של אמא וגם של העוזרת. מכיוון שאמא נאלצה להיות בחנות, היה עלי לשמור על התינוקות ולנענע אותם בעריסה גדולה.

מיד אחרי היוולדם נהגו לעטוף אותם ברצועות לוחצות “כדי שהרגליים לא תגדלנה עקומות”, מנהג שרווח בפולין בתקופה ההיא. עקב אי הנוחיות, הם בכו מאד. אני ריחמתי עליהם, הייתי שרה להם שירים ביידיש ובפולנית, מנענעת את העריסה עד שנרדמו. כעבור זמן, כשאמא הורידה את הרצועות, הם נעשו יפים ושמנמנים.

כשהרשלה ודוד גדלו הם החלו להבין את המשחקים שמוֹניֶק ואני שיחקנו אִתם. אמא נהגה לקחת אותם לטיול בעגלה, אני החזקתי אותה מצד אחד ואחי בצד האחר. אמא היתה מאושרת כשהשכנים התפעלו מילדיה.

כשהתינוקות יכלו לשבת הם נהגו לגרד את הקיר שליד העריסה, לקלף את הטיח ולאכול אותו. תחילה הרחקנו את העריסה מהקיר, אבל אז מישהו אמר שהם אוכלים טיח מחוסר קלציום בגופם. השארנו את עריסתם במקומה והקיר היה מלא חורים.

פעם עשתה אמא אמבטיה להרשלה וביקשה מהעוזרת הפולנייה שתביא מים חמים. הבחורה הביאה ושפכה את המים הרותחים על התינוק. היה נורא! אחי הקטן ניכווה קשה. הזעיקו מיד את הד"ר פלון, רופא ילדים, הוא שם משחות ותרופות וחבש אותו. גוף התינוק היה מכוסה פצעים, הוא לא פסק מלבכות ואנחנו יחד אִתו.

ההורים שלי אמרו שהעוזרת עשתה זאת בכוונה, כי לא היתה זאת הפעם הראשונה שעזרה ברחיצת התינוקות, ופיטרו אותה. כולנו, אפילו הדודות שלי היו באות כדי לטפל בתינוק. ימים קשים היו אלה.

גם מבחוץ הגיעו שמועות רעות. כולם דיברו על מלחמה. אנחנו הילדים לא הבנו את פשר הדבר. אני תיארתי לעצמי שמלחמה מתרחשת על גגות הבתים.

עד אז, המאורע המפחיד ביותר שחוויתי היו רעמים בימי סערה וגשם. בשעת הרעמים הייתי בוכה בפינה ונאחזת באמי. כדי להרגיע אותי היתה סבתא חנה ממלאת כוסות מים ושמה אותן על החלונות. “זאת סגולה נגד הרעמים” היתה אומרת, ודבריה הרגיעו אותי.

 

רוחות מלחמה    🔗

מדי יום ביומו הלכו ורבו השמועות אודות מלחמה בין גרמניה ופולין. על אף שלא הרשו לילדים לשמוע את השיחות, שמענו אותן בכל מקום. לא ניתן היה להימנע מזה. כולם שוחחו, פירשו וניבאו… רוחות המלחמה נשבו כבר חודשים רבים לפני כן, המילה “מלחמה” היתה כבר באוויר.

ולמרות השמים המתקדרים מעל ראשנו המשיכו האנשים לחיות באשליות. רבים טענו שהיטלר לא יעז לתקוף את פולין מפני שהיתה בעלת ברית של צרפת ואנגליה. כולם רצו להאמין בכך כדי להירגע.

לקראת סוף הקיץ, לאחר החופש הגדול, היינו מוכנים לחזור ללימודים. אולם אז ביום 1 בספטמבר 1939 הגיעה השמועה שהצבא הגרמני תקף ופלש לפולין. יחידות הפרשים של הצבא הפולני לא יכלו לעצור את הטנקים הגרמניים החדישים. תוך שבועות אחדים נכנעה פולין כולה. עולמם של המבוגרים חרב עליהם. אני זוכרת את הבעת הפנים המודאגת של ההורים שלי. האנשים התאספו בקבוצות ו“ניתחו” את ההתרחשויות ששמעו ברדיו. כולם היו חרדים מאוד.

בימים הראשונים של המלחמה, הפציצו מטוסים גרמניים את עירֵנו. פחדתי מאד. כבר לא היו אלה רעמים שהטילו עלי פחד. באותם ימים היו הסבים שלי בבית הדודים בקוֹפָצֶ’בקה, שם הם נהגו לבלות את חודשי הקיץ. כדי להגן עלינו, החליט אבא לשלוח גם אותנו לשם. הוא שכר עגלה רתומה לסוסים, העמיס עליה חבילות וחפצים ואנחנו יצאנו לעיירה שקטה יותר ובטוחה מפני ההפצצות. אבא נשאר בעיר.

אני זוכרת את ההערות האכזריות של האוקראינים בראותם את עגלות הפליטים היוצאות מהעיר: “היטלר ישיג אתכם!” וגם: “לא יעזור לכם לברוח, היטלר כבר בא לגמור עם כולכם!” המבוגרים הבינו את הקריאות ואת האיום המשתמע מהן. אני לא הבנתי, אבל כשראיתי את אמא כל כך עצובה ומודאגת, הבנתי שמצבנו רע מאד.

בעיירה קופצ’בקה, יחד עם הדודים, הסבים ובני הדודים, לא הרגשנו פחד. לפחות אנחנו, הילדים, שיחקנו יחד נטולי דאגות.

יום אחד הגיעה בשורה טובה וכולם נשמו לרווחה. היטלר וסטלין כרתו ברית וחילקו את פולין ביניהם. למזלנו עבר האזור שלנו, ווֹלין, לידי השלטון הסובייטי. האוקראינים שמחו, ליהודים היה זה נס גדול בהאמינם שניצלו מהגרמנים. הפולנים נחלו מפלה, הם איבדו את השלטון ואת עצמאותם, מדינתם חולקה בין גרמניה לברית־המועצות.

חזרנו הביתה ללוצק והחיים החלו לחזור כמעט למסלולם הרגיל. בימי הקרבות הופצצה העיר שלנו כמה פעמים. משפחות וידידים, יהודים ונוצרים, בכו על הקרבנות.

לאחר חלוקת פולין, סומן הנהר בוג כגבול בין שתי הארצות. רבבות אנשים, במיוחד יהודים, התחילו לברוח מזרחה לחצות את הבוג מהצד הגרמני לצד הקומוניסטי. רוב הפליטים היו צעירים שעזבו את בתיהם ומשפחותיהם ועברו לצד הרוסי. העיר לוצק נתמלאה אלפי פליטים יהודים שברחו מאזורי הכיבוש הגרמני. הקהילה היהודית התגייסה כדי לאכסן אותם בבתים ולאפשר להם, ולוּ מקלט זמני, כי החורף כבר עמד בפתח ועמו השלג והקור.

כמעט בכל בית התארחו פליטים. אצלנו היתה בחורה צעירה בת 18 או 20 בשם הלה. היא היתה יפה ועדינה. ההורים שלי התייחסו אליה באהדה ובתשומת לב, כאילו היתה בת בית. גם אנחנו, הילדים, אהבנו אותה. בתחילה היא עזרה לאִמי במשק הבית ובטיפול בתאומים הקטנים. בהיותי הבת היחידה בבית, קינאתי בה לפעמים, כי היא היתה כבר גדולה והשתתפה בשיחות ובדיונים עם הורי.

להלה היו רגעים של עצבות וייאוש. הוריה וכל משפחתה נשארו בצד השני של הגבול והיא דאגה להם. היא הצליחה לברוח עם אחותה אבל בדרך, עקב המהומה, הן איבדו זו את זו. הלה בכתה ולעתים קרובות היו לה סיוטים. לפעמים בלילות היתה צועקת מתוך שינה. כולנו היינו מתעוררים וההורים ניסו להרגיעה. כעבור זמן החלה לעבוד בבית חולים. היא הרגישה טוב יותר ונראתה עליזה יותר.

 

בצל המשטר הקומוניסטי    🔗

האזור שלנו הפך לחלק מברית־המועצות והושלט בו משטר קומוניסטי. חיילים ופקידים רבים הגיעו מברית־המועצות. חל שינוי במהלך החיים של כלל האוכלוסייה ובתוכה גם באורח חייהם של היהודים. עסקים שונים הולאמו ומוסדות יהודיים נסגרו. במשטר הקומוניסטי התארגנות לאומית ודתית נחשבה לעבירה חמורה, כל פעילות דתית נאסרה. המסחר חויב לפעול כרגיל.

אבא פתח את החנות שהיתה גדושה בסחורות יפות שנרכשו זמן קצר לפני המלחמה. הוא השקיע בהן את כל חסכונות המשפחה וגם הלוואות שהתחייב לשלמן. אולם, כבר בימים הראשונים התחילו הבעיות. קונים היו הרבה. החיילים והפקידים הרוסים מילאו את החנות וקנו הכול. הם קנו בכמויות גדולות וציוו לארוז את הסחורה בחבילות. אלא שבשעת התשלום הוציאו מכיסם זלוטי, שטרות של כסף פולני שאיבד את ערכו. לכול היה ברור שתוך זמן קצר יוכרז על הוצאת הזלוטי מסל המטבעות וניתן יהיה להשתמש אך ורק ברובלים רוסיים. אבא לא ידע איך לנהוג. לא למכור היה נחשב לעבירה, ואילו למכור היה הפסד, מסירת הסחורה בחינם.

ההורים שלי החליטו להוציא מהחנות את הסחורות ולשלחן לבית הדודים בקופצ’בקה. הדודים, מפחד שיחפשו אצלם, חילקו את הסחורות בין אנשים שבהם נתנו אמון. כך התרוקנה החנות בתוך ימים ספורים.

כשהתחילה שנת לימודים חדשה, כיוונו אותי לבית־ספר שבו למדתי קודם. אחי מוֹנְיֶק החל גם כן ללמוד. השפה הפולנית הוחלפה ברוסית ובאוקראינית, השפות החדשות היו דומות זו לזו ולא היוו קשיים עבורי. שיעורי הדת בוטלו כמובן.

בהתאם לרוח הדיקטטורה הסובייטית, שהגיעה לשיאה באותן שנים בעת שלטונו של סטלין, חדרה גם אלינו התעמולה הקומוניסטית. שטיפת מוח נעשתה גם בבית־הספר. קומיסרים פוליטיים נשלחו מטעם המפלגה. הם דיברו בלהט על כך שרק הקומוניזם יביא עִמו שוויון ואחווה, הם הטיפו לנאמנות מוחלטת למשטר ויצרו פולחן אישיות לסטלין שלא היה לו אח ורע בשום תקופה ובשום עם. בלימודים הדגישו את גבורתו של “אבא סטלין”. סרטים הראו עד כמה היה חביב לילדים, ובייחוד לבתו סווטלנה. שרנו שירים שהיללו את סטלין ואת ברית־המועצות, ולמדנו אודות הגיבורים הסובייטים³ שהמציאו שיטות ודרכים כדי להעלות את התפוקה. כך למשל הפכו לסמל את החבר סְטַחַנוֹב, שהיה פועל במכרות פחם בשנות השלושים. הוא הצליח לכרות כמות גדולה יותר מהכמות שנקבעה במכסה. כל הפועלים נדרשו ללמוד ממנו ולהגיע לתפוקה גדולה יותר, על פי ההישג שלו. העיתונים שיבחו אותו, הוא נסע מעיר לעיר כדי לספר על מסירותו וחריצותו והפך לגיבור לאומי, דוגמה ומופת לכולם. כך נולד הביטוי “סטחנוביץ” וכל מקום עבודה שכיבד את עצמו היה מעניק תעודות הוקרה על רמת התפוקה לפועלים מצטיינים. “סטחנוביץ” בתעשיית המכוניות, “סטחנוביץ” בבנייה, וכך בכל ענפי המשק. אצלנו סיפרו בשִבחה של בחורה צעירה, “סטחנובצה”, שהצליחה ללקט כמות כפולה של כותנה בשדות ברית־המועצות מפני שעבדה בשתי הידיים. שמענו גם סיפור על ילד שהלשין על הוריו שהיו “בוגדים במולדת”. הוא היווה דוגמה ומופת לבן נאמן של ברית־המועצות.

הבניין שהיה בעבר “הישיבה הגדולה” של העיר לוצק – הוחרם. בבניין הוקם מרכז לתנועת הצופים האדומים (הפיוֹנרים) ונקרא מעתה “ארמון הפיונרים”. פיונרים היו ילדים ונוער שנשבעו להיות נכונים תמיד לשרת את המולדת. הם ענדו מטפחות אדומות על צווארם, הדוקות בטבעת עם סמל ועליו היה כתוב: “תמיד מוכן לשרת!” בארמון הפיונרים היו משחקים ובילויים. מדריכים לימדו עבודות יד, מוזיקה, שירה וריקודי עם, לפי הכישרונות והגיל של הילדים. ביקרו את המקום יהודים ולא יהודים. הפרחחים האוקראינים והפולנים, שבעבר קיללו את היהודים וקראו להם בשם גנאי “ז’יד” – לא הציקו להם בפומבי. אין זאת אומרת שהם החלו פתאום לאהוב אותנו, אולם אסור היה להשתמש במילה “ז’יד”. היהודים נקראו “יֵבְרִי”, ביטוי פחות מעליב. באותם ימים נהנו היהודים בלוצק מחסות המשטר ומחופש יחסי.

בבית־הספר העריכו ועודדו התנהגות טובה ושקדנות בלימודים. זה דִרבן את התלמידים להשקיע בלימודים כדי לקבל ציונים טובים. בסוף שנת הלימודים קיבלו התלמידים המצטיינים תעודות ומדליות, במפקד שנערך בנוכחות כל תלמידי בית־הספר.

כשקיבלתי תעודה בתור התלמידה הטובה בכיתתי, היו ההורים שלי גאים מאד. הם שמו את התעודה במסגרת ותלו אותה במקום מכובד בחדר האוכל החדש שלנו.

חברתי, רִבצ’ה, היתה בכיתה גבוהה יותר. מכיוון שהצטיינה בלימודיה, קיבלה בתור פרס נסיעה למוסקווה יחד עם תלמידים מצטיינים נוספים ובליווי מדריכים. זה נחשב היה לפרס הגדול.

שלא כמו לילדים הרי שלמבוגרים היו אלה ימים של דאגה. מתח רב ניכר בכל, בייחוד בקרב המעמד הבורגני וכל האנשים שלא היו קומוניסטים, דהיינו רוב האוכלוסייה. במבצע “לטיהור המדינה מאלמנטים בלתי מהימנים” היו אנשי האֶנ קָא וֶה דָה⁴ מעמיסים על רכבות מסע אלפי אנשים, בעיקר כאלה שנחשבו בורגנים: סוחרים ובעלי נכסים, והגלו אותם לסיביר. הם היו מגיעים לבתים בדרך כלל בלילות, אוסרים את בעלי הבית ומוסרים צו גירוש. המבוגרים לחשו ביניהם על גירוש של מכרים וחברים מדי יום ביומו. כולם חשו חוסר ביטחון. להורים שלי לא היו סיבות גדולות לפחד, אבל חששנו שנחשב בעיני השלטונות כבורגנים. אינני יודעת אם הבית שבו גרנו השתייך לסבא או לאבא שלי, ובעבר הרי היתה לנו חנות. איש לא ידע מה עלול היה להרגיז את השלטון וכולם פחדו.

לילה אחד שמענו דפיקות בדלת. קפצנו מהמיטות מבוהלים. ההורים פתחו את הדלת בחרדה. מולם עמדו אנשי האנ קא וה דה. הם חיפשו את הבחורה שגרה אִתנו, הלה. היא, ברגעים של עצבות וגעגועים למשפחתה שנותרה בצד השני של הגבול, נרשמה כדי לחזור לשם. המודעות להרשמה נתלו במכוון על־ידי הממשלה והנרשמים שחשקו לחזור לבתיהם ולמשפחתם נשלחו לסיביר.

השוטרים ציוו עליה לאסוף את חפציה וללכת אִתם. באותו רגע הרגשנו כולנו עד כמה אהבנו אותה ונקשרנו אליה. ההורים שלי התחננו בפני השוטרים שלא ייקחו אותה, אבל דבר לא עזר. הפרידה היתה טרגית.

השכם בבוקר, יצא אבא כדי לנסות לשחרר את הלה. אינני יודעת כיצד, אך הוא הצליח. אמרו ש“הזיז הרים”. אבא קיבל אישור להוציא אותה מקרון הרכבת ולהחזיר לנו את הלה היקרה. הקצו לה זמן מסוים לסידור התעודות. הלה חזרה לעבודתה ונדמה היה שהכל הסתדר. אולם כעבור זמן הופיעו שנית אנשי משטרה בלילה וציוו על הלה להתלוות אליהם. הפעם דבר לא עזר. הובילו אותה לתחנת הרכבת ורק בקושי רב הצליחו ההורים שלי למסור לה חבילת מזון ובגדים חמים, כדי לשרוד בקור הסיבירי.

להורים שלי היתה הלה כבת, ולנו הילדים כאחות מבוגרת שלמדנו לאהוב ולכבד.

אמא היתה מאד עצובה ועצבנית. ועוד בטרם הספיקה להתגבר על גירושה של הלה, ואסון נוסף התרגש ובא עלינו.

בחורף של שנת 1940 – 1941 לקתה סבתא שיינדל בשבץ והיתה במצב מאד קשה. היא שכבה בביתה ואמא הלכה לבקר אותה יום יום. שתי בנותיה הנוספות, סוסיה ופרומה, שגרו באותו בית, טיפלו בה. מחלתה לא נמשכה זמן רב, כעבור ימים אחדים היא נפטרה. לילדים לא הרשו ללכת ללוויה.

סבתי היתה אישה גבוהה ודי יפה. היא בטח התגעגעה לנכדיה שמהם היתה מקבלת מכתבים ותמונות. בתקופה ההיא לא יכלה להרשות לעצמה לבקר בברזיל כדי לראות את משפחתה. כלפינו, הילדים והנכדים שגרו בקִרבתה, היתה מסורה ואהובה.

כשעברו ימי השבעה והתפילות בבית סבתא, חזרה אמא הביתה מדוכאת מאד. הייתי קטנה ולא הערכתי נכון את האבדה הגדולה ואת סבלה של אמא.

*

לאחר פינוי החנות, צורף המקום לדירה שלנו בתור חדר אוכל. הדירה התרחבה והיתה נוחה יותר. באמצע החדר היה שולחן גדול, שם סעדנו בשבתות ובימי חג, ואירחנו בו אורחים. בחדר היתה גם ספה, שעליה⁵ ישנתי לבד, מאז שהלה גורשה לסיביר. היא חסרה לנו כל כך. נזכרנו בה בגעגועים ומדי פעם היינו מקבלים ממנה מכתבים. אבא היה שולח לה חבילות אוכל ובגדים.

אבא היה חייב למצוא עבודה, כי המשטר הסובייטי רדף אנשים שלא היה להם מקום עבודה קבוע. אולם היה קשה למצוא פרנסה כי כל העסקים הולאמו והשתייכו לממשלה. אחרי מאמצים רבים הוא הצליח להתקבל לעבודה בקיוסק שבו מכרו משקאות שקראו להם “קבס”, בירה, גלידה וממתקים. הקיוסק נמצא על יד השער הראשי של הגן העירוני החדש. במשך הזמן התרגל אבא לעבודתו. מוניק ואני חיפשנו תמיד תירוץ כדי לבוא אליו לקיוסק ולעזור לו.

באותה תקופה היו שני גנים ציבוריים בעיר לוצק. אחד במרכז העיר, ברחוב הראשי מול העירייה. זה היה הגן הישן ובו עצים גבוהים, שדרות רחבות וספסלים. היה שם גם ארגז חול ונדנדות לילדים. אמא נהגה לקחת את האחים התאומים לגן הזה, שהיה קרוב לביתנו. מוניק ואני עזרנו לה לדחוף את העגלה. זיכרונות יפים נשארו לי מהטיולים האלו.

לעומת זאת, הגן החדש נמצא בשכונת הפקידים הממשלתיים. זאת היתה שכונה נקייה ובה בתים יפים ומודרניים, מוקפים גנים. לפני המלחמה גרו שם פקידים פולנים עם משפחותיהם, רובם היו שחצנים ואנטישמים. יהודים לא נתקבלו למשרות ממשלתיות. לכן כמדומני, לא גרו יהודים בשכונה הזאת, אבל יכולנו לבקר בגן. אני נזכרת בטיולים בגן ההוא בשבתות, כשגוטה ומלכה היו לוקחות אותי לשם. אחרי פלישת ברית־המועצות לעירנו, עזבו הפקידים הפולנים את השכונה, או שגורשו ממנה, ובמקומם התיישבו בה פקידים ואנשי צבא שהגיעו מרוסיה. בעיני היה זה המקום היפה ביותר “בעולם”. עד היום אני מתגעגעת לגן ההוא, אם כי לא ברור לי אם געגועי הם לפארק היפה או לימי הילדות המאושרים.

באביב שנת 1941 הייתי ילדה מאושרת. בבית־הספר הצלחתי וקיבלתי ציונים מצוינים. האחים הקטנים שלי, התאומים, גדלו ואמא לא נזקקה לעזרתי כבעבר, כך שהיה לי יותר זמן פנוי לשחק ולטייל עם חברותי. בדרך כלל הלכנו לגן החדש שבו היה הקיוסק של אבא, ואני עזרתי לו למכור. הרגשתי נפלא.

יום אחד, בשבת אחר הצהרים, טיילתי עם חברותי וקטפנו פרחים, ניצני שושנים אדומות. כשהגעתי הביתה, שמתי אותם באגרטל על שולחן בחדר הגדול שבו ישנתי.

בלילה התעוררנו לשמע רעש נורא. הדבר הראשון שראיתי, בפקחי את עיני, היה זר השושנים האדומות זרוק על השולחן. המראה הזה מלווה אותי עד היום. הרעש נמשך. הבית רעד, זכוכיות החלונות התנפצו ועפו לכל עבר⁶ עם חפצים אחרים.

היינו מבוהלים, לא ידענו מה קורה ומה פשר הרעש הנורא.

 

הפלישה הגרמנית לברית־המועצות    🔗

ביום ראשון לפנות בוקר ב־22 ביוני 1941 תקפה גרמניה הנאצית את ברית־המועצות. שלושה מיליון חיילים גרמנים ובעלי בריתם פלשו לרוסיה לאורך גבול בן אלפיים קילומטרים, מן הים הבלטי ועד לים השחור. העולם כולו נדהם, שהרי שתי הארצות כרתו ביניהן, ב-23 באוגוסט 1939, ברית לאי לוחמה (הסכם ריבנטרופ־מולוטוב). אז חילקו ביניהם שני הרודנים, היטלר וסטלין, את פולין. הסובייטים לא האמינו שהיטלר יפר את ההסכם.

הבהלה היתה עצומה, פאניקה שקשה לתאר. האנשים לא ידעו מה לעשות. אפילו אנשי צבא רוסים לא ידעו אל מי לפנות. בבוקר המשיכו מטוסים להפציץ את העיר ולהחריב בניינים ובתים. היו הרוגים ופצועים רבים. אנשים רבים החלו לברוח מזרחה. היה ברור שהגרמנים מתקרבים. הפקידים, אנשי צבא ואנשי המשטרה החשאית על משפחותיהם ומטלטליהן מיהרו למשאיות וברחו לכיוון מזרח, לעבר רוסיה. הנוער היהודי חיפש כל הזדמנות להצטרף לתחבורה הסובייטית ורבים ברחו ברגל.

כעבור שעות אחדות באותו בוקר נפסקו ההפצצות. אנשים תמהו והופתעו ונראה היה שכולם בהלם. רוחם היתה משותקת, כאילו איבדו את העשתונות. כולם חיכו להתרחשויות הבאות. היו אופטימיסטים שטענו שזהו רק תכסיס מלחמתי של הצבא האדום, שאיפשר בכוונה תחילה לגרמנים לעבור את הגבול ואחר כך יוכל לכתר את הצבא הנאצי ולהחריבו. אולם חיש מהר התבדינו. מטוסי האויב חזרו ושוב הטילו פצצות, בייחוד על השכונה שלנו ועל הכביש הראשי, עורק התחבורה העיקרי ששימש את הבורחים לכיוון ברית־המועצות.

לנו לא היה לאן לברוח. הכל סביבנו עלה בלהבות! כדי להימלט מהגיהינום רצו אנשים מבוהלים נושאים בידיהם ילדים וחבילות אל המישור שליד הנהר סְטִיר. זה היה שדה גדול ללא עצים. צמח שם רק עשב גבוה. כאחוזי טירוף חיפשו כולם מקלט מהאש. גם אנחנו רצנו לשם.

אבא השאיר אותנו ליד הנהר וחזר להציל חפצים, כי שרפת הבית שלנו היתה בלתי נמנעת. במחסן בנוי לבֵנים בקצה החצר, היה מרתף גדול שבו היינו שומרים את המזון בקיץ, אז עדיין לא היו מקררים בעירנו. אבא זרק לתוך המרתף כל מה שבא לידיו, לפני שהאש התפשטה. הוא סגר היטב את מכסה המתכת ומעל זה זרק חפצים לא דליקים.

אלפי אנשים עמדו בסמוך לנו ליד הנהר נדהמים בוכים וצועקים. מטוסים גרמנים עברו בלי הפוגה בטיסה נמוכה וירו מתת־מקלעים על האומללים. הם ירו באוכלוסייה האזרחית בלי הבחנה וללא רחמים. זה היה מחזה נורא, יהודים מבוהלים, ילדיהם נופלים מעייפות, בוכים ומבועתים. משפחות התפזרו, הורים חיפשו את ילדיהם וילדים את ההורים. בכל מקום היו מוטלות גופות של מתים. באימה גדולה ניסו האנשים להסתתר מצרורות הכדורים שנורו לעברם. במשך הלילה היה השדה מואר על־ידי להבות האש שהתפשטו בכל השכונה שלנו.

אבא הצליח לחזור ומצא אותנו בגיהינום הזה. רבים החלו לברוח וגם אנחנו החלטנו לעזוב את העיר באותו לילה. פנינו לכפרים הסמוכים. היינו שני מבוגרים וארבעה ילדים. אני הגדולה ביניהם. עזרתי לשאת את אחד מאחי הקטנים. הלכנו במשך כל הלילה עד שהגענו לכפר. היו בו הרבה פליטים. האיכרים האוקראינים לא הרשו את כניסתנו לבתיהם, ודרשו מחירים בלתי מתקבלים על הדעת עבור כל פרוסת לחם או ספל מים.

בני נוער ומבוגרים ללא ילדים המשיכו בדרכם מזרחה. אולם אנחנו לא יכולנו. נשארנו בכפר. כעבור שלושה ימים השיגו אותנו הגרמנים. הם גירשו את כל הפליטים מהכפרים וציוו על כולם לחזור לעיר.

משפחות מיוגעות ורעבות נסחבו בכביש שלכל אורכו היו גופות מוטלות על הארץ. אני זוכרת את אבא מכסה את עיני כדי שלא אראה את המתים מקרוב.

חזרנו ללוצק. מהבית שלנו נשארו רק חורבות. מכיוון שלא היה גג לראשינו, פנינו לביתה של הסבתא שנמצא בשכונה אחרת. השכונה הזאת, על אף שהיתה בקרבת תחנת הרכבת ומחנה צבאי, נשארה שלמה. עברנו לגור שם יחד עם משפחות הדודים.

למזלנו, המרתף שלנו לא עלה באש. אבא הוציא ממנו כמה חפצים נחוצים. היתר נשאר במרתף, סגור ומכוסה מתחת להריסות שהותירה השרפה.

 

רדיפות היהודים    🔗

הרדיפות החלו כבר בימים הראשונים של הכיבוש הנאצי. הגרמנים פעלו בשיתוף פעולה עם האוקראינים שייסדו מיליציות מקומיות (משטרת מתנדבים שסייעו לנאצים). ברחובות הכו יהודים, תלשו זְקָנים או שגזזו אותם באכזריות. רבים סבלו עינויים ומתו. הגרמנים חטפו ברחובות יהודים זקנים ומכובדים והכריחו אותם לבצע עבודות משפילות.

ימים אחדים לאחר הכיבוש הוצאו להורג 300 יהודים. ב־2 ביולי 1941 הופיעו מודעות ברחובות ובהם ציוו על היהודים להתייצב לעבודה ולביא אתם אֵת או טורייה. המשפט האחרון אִיֵם תמיד: “מי שלא יציית לפקודה יומת במקום!” הצו חל על כל הגברים היהודים מגיל 16 עד 60.

באותו יום יצאה אמא מוקדם בבוקר כדי להשיג מזון. קרוב משפחה שלנו, היה בעל מאפייה ואמא הלכה אליו בתקווה להשיג לחם בשבילנו. בדרך ראתה את המודעות על הקירות.

היא חזרה הביתה וסיפרה מה שראתה. אבא שלי והדוד אֶלְיֶה, בעלה של הדודה סוסיה, לקחו כלי עבודה ופנו למבצר.

כ־2,000 יהודים נענו לפקודה. אספו אותם במבצר לוברט העתיק, שהיה בעיר. הגברים לא חזרו. בני משפחותיהם חשבו שהם נשלחו ללוות את הצבא הגרמני בהתקדמותו מזרחה.

עברו ימים ושבועות ואיש מהם לא חזר. כולם נעלמו. בני המשפחות בכו והתחננו בפני היודנרט ובפני השלטונות, הגרמניים והאוקראיניים. אולם ללא הצלחה. לא ניתן היה לברר מה עלה בגורלם של האנשים ומדוע לא שבו הביתה.

אנשים חסרי לב ומצפּוּן, אוקראינים ואפילו יהודים אחדים, באו עם “חדשות טובות” למשפחות העשירות בעיר. תמורת תשלום היו מוסרים ידיעות מעודדות כאילו נמצאים הגברים במחנות עבודה. המשפחות האמינו בשקרים. אולי רצו להאמין שהידיעות הן אמיתיות וכל בשורה כזו על ניצוץ חיים עודדה את כולנו.

מדי יום ביומו נחתו גזרות חדשות על הקהילה היהודית, כל אחת חמורה מקודמתה וכולן נועדו להקשות את הקיום, להרעיב, להשפיל ולהתעלל. היהודים חויבו לענוד טלאי צהוב בצורת מגן דויד על החזה והגב. כשיהודי עבר ברחוב ונתקל בגרמני היה עליו להסיר את כובעו. נאסרה על היהודים הכניסה למקומות ציבוריים. נאסר עליהם ללכת על המדרכות אלא בשולי הכביש, ועוד גזרות משפילות מסוג זה. ואם חלילה מישהו לא ציית להן היה סופג מכות ומהלומות והיו מקרים רבים של רצח בגין אי ציות.

על היהודים נאסרה הכניסה והקנייה בשוק. מנות המזון שהגרמנים הקציבו לנו היו דלות מאד, אי אפשר היה להתקיים מהן. וכדי לקבל את המנה של 80 גרמים לחם ליום, נאלצנו לעמוד בתורים ארוכים.

אמא היתה נתונה במתח ובחרדה. הילדים הקטנים בכו מרעב ולא היה לה מה להאכיל אותנו. כדי לעזור לאמא, נהייתי אני פתאום “בוגרת”. ניסיתי לעזור לה ככל שיכולתי.

תמורת בגדים טובים, כלי מיטה, מפות שולחן ומצרכים אחרים, אפשר היה להשיג מזון מהאיכרים שהביאו את תוצרתם לעיר. הסחר הזה היה מסוכן מאד ונעשה בחשאי. שוטרים אוקראינים ואפילו פרחחים וסתם שכנים היו מלשינים לגרמנים.

הרעב הלך וגבר, ככל שחלף הזמן הוא הציק יותר. קרוב המשפחה שלנו, האופֶה, לא יכול לעזור עוד. הוא עבד כפועל במאפייה שלו תחת השגחה חמורה.

אמא פחדה להוציא את הדברים שנותרו במרתף, היא השאירה אותם במקומם, מוסתרים בין החורבות והלבֵנים השחורות מהשרפה. לפעמים הוצאנו בזהירות כמות חפצים וסחרנו בהם תמורת אוכל. יום אחד באנו אל ביתנו השרוף ומצאנו את המרתף ריק! מישהו חיפש בין החורבות ומצא את המסתור שלנו. כמה כאב וסבל! הפסדנו את כל מה שהיה לנו למחייה.

הימים הלכו ונהיו קשים וקודרים. כל יום הופיעו גזרות ודרישות כדי למרר עוד את חיי היהודים ולשדוד מהם את כל רכושם. נצטווינו לספק לגרמנים כמויות גדולות של תכשיטים, זהב וכסף. הם דרשו גם שעונים, פרוות, שמיכות וחפצים נוספים. כל מה שהיה בעל ערך נלקח מאִתנו. הפקודות האלה הוצאו אל הפועל בעזרת היודנרט.

הזעם שלנו הופנה לא פעם כלפי אנשי היודנרט; הם נאלצו לקבל את התפקיד הכפוי עליהם ולבצע את פקודת הגרמנים. אולם היו גם כאלה שהתייצבו מרצונם לעבוד ביודנרט, אלה הגזימו בביצוע הפקודות, נטו להתעלל באחיהם כדי למצוא חן בעיני הרודנים. אנשים הגונים העדיפו לסבול רעב ומחסור עם משפחותיהם ולא לעבוד ביודנרט. לצערנו, טיפוסים כאלו קיימים בכל החברות, גם בשלנו.

האוקראינים מצדם ניצלו את המצב כדי לשדוד ולגנוב מהיהודים. הם נהגו להיכנס לבתים בליווי גרמנים ושוטרים אוקראינים, עשו חיפושים ושדדו את המעט שעוד נותר.

פעם פגשנו איכר שהציע לנו להחליף מזון תמורת סחורה טובה. הוא לא רצה להביא את המזון עד שנראה לו את דברי הערך. בבית הוא בחן ובחר את הדברים הטובים. שם הכול בסדין, קשר אותו בארבע הקצוות, העמיס את החבילה על גבו ובחוצפה גדולה פנה לדרכו. לא יכולנו לעשות דבר, לא היה בפני מי להתלונן, ליהודים לא היו זכויות הגנה.

לייאושנו הגדול נוספה העובדה שהצבא הגרמני הלך והתקדם במהירות אל תוך ברית־המועצות. אלפי שבויים רוסיים הגיעו לעירנו. ואם לא הספיקו הצרות שלנו, נכחנו בעינויים שעברו השבויים האומללים האלה. כל יום היו מובילים אותם כאילו היו עדר בקר ברחובות העיר; בבוקר לעבודות פרך, ולפנות ערב חזרה לבית הסוהר. במלבושים קרועים, רעבים ומעונים, פצעיהם לא חבושים, צולעים ונסחבים, נשענים ותמוכים בחבריהם, בעוד אחיהם האוקראינים מכים ודוחפים אותם.

על אף שגם אנו סבלנו מרעב, לא יכולנו לעמוד מנגד. לפני שעברה שיירת השבויים, היינו מניחים חתיכות לחם או תפוחי אדמה בקצה המדרכה. אחדים הצליחו להרים את האוכל בסתר ולהכניסו לפה, אבל אם נתפסו על־ידי השוטרים היו אלה מענישים אותם באכזריות. השבויים הסתכלו בנו והתחננו לאוכל.

נודע לנו שליד בית הסוהר נערמו ערמות ובהן גוויות של שבויים מתים שנשרפו. אז עוד לא ידענו מה קורה לבני משפחתנו ולעם שלנו! בכינו והצטערנו על גורלם של השבויים הרוסים.

החיים שלנו התרכזו במאבק להישרדות ולא ידענו דבר מהמתרחש בערים ובעיירות אחרות תחת הכיבוש הנאצי. חשבנו שרק אצלנו מתרחשים אסונות. מקורות המידע שלנו ניזונו משמועות ומדברי אנשים מסוימים, חלקם היו פרי דמיונם והם פיזרו פנטזיות ושקרים.

סמוך לבית שלנו היה בניין דו־קומתי שבו התגוררו חיילים גרמנים של הוורמכט, הצבא הרגיל. הם לא הציקו לנו. פעמים רבות הגיעו משאיות עם חיילים, הם באו והלכו אך לא פגעו בנו. לילה אחד, כבר בסוף הקיץ, שמענו מישהו מנסה לפרוץ את התריסים כדי להיכנס דרך החלון לביתנו. סמוך לחלון עמדה ספה שעליה ישנו אני ובת־דודתי רייזלה. החלון נפתח וחייל גרמני קפץ לתוך הדירה שלנו. נבהלנו מאד. במהירות משכתי את בן דודי, דוד, ודרך אותו חלון פתוח קפצנו החוצה, ורצנו לעבר הבניין של הגרמנים. אסור היה לצאת לרחוב כי שרר עוצר בשעות הלילה. מי שלא ציית לפקודה נורה במקום. אולם השומרים הגרמנים ראו שאנחנו שני ילדים, מבוהלים בבגדי שינה, ולא ירו. התחננו בפניהם ביידיש, בכינו וביקשנו שיעזרו לנו. גרמני אחד ליווה אותנו הביתה והציל את המשפחה מהאורח הבלתי רצוי. כולם אמרו שאנחנו, שני הילדים, היצלנו את המשפחה מאסון נוסף.

קרוב לבית סבתא, באותו הרחוב, גר כבר שנים רבות סנדלר אוקראיני שומו פאנפילוביץ'. אמא והדודות זכרו אותו עוד מהתקופה שהן היו ילדות קטנות. הן הכירו את משפחתו ואת בית המלאכה שלו לתיקון נעליים. הוא, שתמיד חי בסביבת יהודים והרוויח את לחמו מהם, החל בעת הכיבוש לשתף פעולה עם הגרמנים ברדיפת היהודים. הוא ריגל ומסר למשטרה הגרמנית והאוקראינית פרטים על הבתים היותר עשירים שאפשר היה לשדוד מהם דברי ערך. הוא מסר שבבית שלנו יש עורות. הדוד שלי אֶלְיֶה, שנלקח יחד עם אבא ב־2 ביולי 1941, עבד במחסן עורות עוד בזמן המשטר הסובייטי. בפלישה הגרמנית הופצץ המחסן ונשרף כליל ולא נשאר כלום.

פאנפילוביץ' הצביע לגרמנים על ביתנו כדי שיחפשו בו עורות. השוטרים פלשו לבית פעמים אחדות, איימו על הנשים והילדים הנפחדים, שברו כל מה שעמד בדרכם, הפכו רהיטים, אפילו את הקרשים של הרצפה עקרו ממקומם ושברו את התקרה, אבל לא מצאו עורות. פאנפילוביץ' זה גרם לנו צרות צרורות, ועד היום אני זוכרת את שמו לדיראון.

השכנים הפולנים והאוקראינים חיכו להזדמנות כדי לרשת את רכושם של היהודים. האנטישמיות ותאוות הבצע שלהם באה על סיפוקה בימים ההם. נדיר מאד היה לפגוש מישהו שלא השתתף במעשים אלה. ובכל זאת נותרו אנשים הגונים, כמו אותו כומר פרוטסטנטי ובתו שגרו ליד הבית של סבתא. הם היו אנשים טובים שלא שאפו להתעשר על חשבון האסון שלנו. לפעמים, אפילו עזרו ונתנו לנו ירקות מגינתם. הדודות העבירו לבית השכנים האלה מכונת תפירה כדי שלא תיפול בידי שודדים.

הפחד מפני בואו של החורף הארוך והקר מאד באזור, ללא מזון והסקה, הוסיף לכולנו דאגה ומתח.

 

הגטו    🔗

בסוף הסתיו הגיעו שמעוות אודות עיירות אחדות, סמוכות לעיר לוצק, שבהן קיבלו היהודים פקודה לקחת את חפציהם ולעזוב את בתיהם. הם נאספו בכיכר השוק ושם ירו בהם הגרמנים ורצחו את כולם.

השמועות האלו הוסיפו עוד על הזוועה והחרדה שבה חיינו. לא ידענו מה צופן לנו העתיד. אחדים אמרו שיעבירו אותנו לגטו בשכונה העתיקה בעיר. לא ידענו מתי נצטווה לעבור לשם, לכן הכנו חבילות עם בגדים חמים לכל אחד מאִתנו.

שבועות אחדים חיינו בציפייה דרוכה ואז בהתחלת דצמבר לפינות בוקר, התעוררנו לשמע צעקות ודפיקות בדלתות. הפקודה היתה לעזוב את הבתים תוך עשרים דקות. הנאצים הרשו לקחת רק חפצים שיכולנו לשאת.

“מי שלא יציית ייהרג!”, צרחו מבחוץ.

נשים עם ילדים, זקנים מבוהלים, כולם סחבו חבילות, עזבו את בתיהם והצטופפו ברחובות מכוסי שלג. אחרי שעזבנו את הבתים, חתמו אותם ומי שהיה מנסה לחזור אליהם הסתכן בעונש מוות. לא ידענו אם יובילו אותנו לגטו או שירצחו אותנו⁷ בכיכר השוק.

עד היום אינני מבינה איך פתאום אזרנו אומץ ובמקום להתקדם יחד עם השכנים והמשפחה, לכיוון שהגרמנים הורו לנו, התחמקנו ופנינו לצד הפוך, לכיוון תחנת הרכבת הקרובה לבית סבתי. הצלחנו
להגיע לפסי הרכבת והמשכנו: אמא, מוניק, האחים הקטנים ואני.

נסחבנו עם החבילות ובדרך נס איש לא עצר אותנו ולא שאל דבר. בקשיים רבים התקדמנו אל ביתה של בוֹלְקָה. היא עבדה לפני שנים בתור עוזרת אצל הדודה חנה, לפני שהדודה ומשפחתה עזבו את פולין והיגרו לברזיל. בוֹלְקָה גידלה את שני בני הדודים שלי ואהבה את כל משפחתנו. גם כשהדודים גרו בברזיל היא המשיכה להיות קשורה אלינו. כשכל המכרים והשכנים הנוצרים הפנו לנו גב, היא השתדלה לעזור לנו בהשגת אוכל, על־ידי החלפת הדברים שלנו עם האיכרים. ציפינו שבביתה של בולקה נמצא תקווה והצלה. בעלה עבד במסילת הברזל. הם גרו בבית שהיה מיועד לפקידים, קטן, אדום, מרוחק מהעיר, בקרבת מסילת הברזל.

הם הרשו לנו להיכנס. בולקה הסתירה אותנו בחדר קטן וסגרה אותו. עובדי מסילת הברזל, מכרים שלהם, נכנסו פעמים אחדות ושוחחו על ההתרחשויות בעיר. הם התבטאו בהנאה אודות האסון שלנו; רק הביעו צער שהבתים חתומים ולא ניתן לקחת מהם רכוש.

שמענו את דבריהם ופחדנו שיגלו אותנו ויסגירו אותנו לגרמנים. מודאגים ומיואשים לא ידענו מה קורה לאוכלוסייה היהודית בעיר. כעבור זמן, בעלה של בולקה הגיע וסיפר שהיהודים גורשו לשכונה העתיקה של העיר, בקרבת בית הסוהר ליד המצודה העתיקה והכנסייה הקתולית. נרגענו קצת. לפחות לא רוצחים. ידענו שעלינו לחזור לעיר ולהצטרף ליתר היהודים בגטו.

בולקה הכינה אוכל. עד היום אני זוכרת את טעם הניוֹקִים שבישלה. לנו, שמזה זמן רב לא אכלנו ארוחה הגונה, היה האוכל שהכינה כטעם גן־עדן. במשך שעות אחדות היינו בבית נורמלי שבו גרו אנשים “רגילים”, אנשים שגרים בבתיהם החמים, שיש להם מספיק אוכל, והכל בזכות העובדה שאינם יהודים. בניגוד לנו הם לא עמדו כל רגע בפני סכנת מוות.

שוב נדדנו דרך הסמטאות והחצרות הריקות, לא היו בהן דיירים. חששנו מלפגוש אדם שיסגיר אותנו לגרמנים. באותה שעה כבר אסור היה ליהודים להיות בחלק הזה של העיר. הבתים שלנו היו ריקים וחתומים. לא מצאנו נפש חיה בחצרות שעברנו.

החשיך. בגלל העוצר והקור העז היה דחוף שנמצא מקום שנוכל לעבור בו את הלילה. אם היו מוצאים אותנו ברחוב אין ספק שהיו הורגים אותנו. בלית ברירה פתחנו דלת חתומה של אחת הדירות ונכנסנו. האחים היקרים שלי, בני השלוש, שהכירו רק פחד ורעב, נרדמו מיד מעייפות. אמא שלי, שהיתה תמיד עדינה ושקטה, השלימה עם הגורל. היא דיברה מעט. מוניק ואני, לקחנו על עצמנו את התפקיד להקל עליה ככל האפשר את הסבל. הרי היינו כבר גדולים!

במשך אותו לילה נשארנו בבית הריק. פחדנו מכל רעש. בדומייה הסתכלנו לחצר הדירה דרך הסדקים שבחלון. כשעלה השחר יצאנו מהר כדי שלא יראו שהיינו בדירה החתומה.

היה יום קר מאד והמדרכות היו מלאות בוץ. הפעם נסחבנו ברחוב, לא היתה ברירה אחרת. בדרך פגשנו כמה אנשים, גם הם סחרו חבילות. כולם היו מיואשים כמונו. שוטרים שפגשנו לא שאלו מאין באנו ונתנו לנו להמשיך לגטו. המשכנו ברחוב שגרנו בו עד אתמול והצצנו לבית הגדול של סבתא. הוא לא נראה אותו בית בהיותו כעת ריק וחתום. המשכנו דרך רחוב דולינה עד רחוב יָגֶלוֹנסקָה, בסוף הרחוב עברנו את השער שהגרמנים העמידו בצד השני של הגשר, מעל נהר קטן, וכעת היינו מבודדים מהעולם. משם לא ניתן היה לצאת.

פנינו לביתה של הדודה חָנְקָה, אחות סבא שלי, שגרה עם בנה ומשפחתו בקרבת הגשר. הבית היה ישן, ובו קירות עבים וחלונות גדולים. לפני המלחמה, ביקרנו אותם לעתים רחוקות. הם היו נדיבים כלפי משפחתנו, במיוחד הדודה חָנְקָה תמיד היתה אהובה מאד. הם לא היו מאוד עשרים אבל גם לא עניים במיוחד.

כשהגענו לגטו, פנינו לביתם, הם היו הקרובים היחידים שלנו בשכונה זאת. בדירה היו הרבה אנשים, חלקם קרובים ומכרים ואחרים זרים. הדודה סוסיה, אחות אמי וילדיה היו שם. הדודה פרומה, בעלה ובנם הקטן היו במקום אחר, לא ראיתי אותם במשך כל זמן שהותנו בגטו.

הגטו נתמלא אנשים. לא היו מספיק דירות לכל האוכלוסייה. האנשים הצטופפו בכל מקום. כשהגענו לדירת הדודה, כבר לא היה מקום שינה. על שתי המיטות שבחדר שכבו הילדים הקטנים, לרחוב המיטות. בת דודתי ואני ישנו על תיבה שהמכסה שלה מעוגל. שמנו לידה כסאות וחפצים אך בכל זאת החלקנו ממנה כל פעם. הנשים ישנו בכל מקום שבו יכלו להשעין את ראשן. היה קר מאד ולא היה במה לחמם את מקום מגורנו העלוב. המים קפאו בדליים. על אף שלבשנו בגדים חמים רעדנו מקור. הילדים הקטנים שכבו כל הזמן במיטות ובכו מרעב.

בימי ראשון היו האיכרים הפולנים מגיעים מהכפרים לכנסייה שבתחומי הגטו. הם הורשו להיכנס לשם עם עגלות. בהזדמנות זו היו מחביאים בעגלות מזון להחלפה עם יהודי הגטו. כל מי שהיה לו עדיין רכוש בעל ערך היה מחליפו תמורת אוכל. לפעמים אמא והדודה סוסיה הצליחו להחליף דבר מה ולהביא לנו מעט מזון. כשהצליחו בכך, בישלו מרק וכולנו אכלנו. בגלל הקור לא יצאנו תכופות מהדירה.

החורף של 1941 – 1942 היה קשה וחמור. עקב מצבנו העלוב והאומלל הקור נראה אכזרי יותר מתמיד.

יום אחד, אמא סיפרה שפגשה באחד התורים ידידה שלנו מלפני המלחמה. לאחר שרפת הבתים שלנו, איבדנו קשר עם השכנים והידידים. וכך נודע לי שמלכה התופרת, שכל כך אהבה אותי, ובנה הקטן, מצאו מקלט בבית הכנסת הגדול. אמנם לא היו לנו כוחות לחפש קרובים ומכרים וכל אחד היה שקוע באסונו וניסה להמשיך בחיים, יום ועוד יום. אבל כשאמא סיפרה לי אודות מלכה שכל כך אהבתי, ביקשתי לראותה והלכתי עד בית הכנסת הגדול.

הלכתי ברחובות המזוהמים, בסמטאות העתיקות וראיתי את סבל הילדים, המבוגרים והזקנים שלא מצאו קורת גג בגטו. לא ניתן לתאר את מצבם. בבית הכנסת ראיתי אנשים דחוסים. מחוסר מקום שכבו רבים על הרצפה הקרה, בבגדים קרועים, רעבים, קפואים מקור. חולים רבים לא יכלו להרים את ראשם. מראה נורא!

חיפשתי את מלכה ומצאתיה עם התינוק בזרועותיה…

אני לא מבינה איך המשכנו לחיות!

 

בית הכנסת הגדול בעיר לוצק    🔗

נוסף על היותו מרכז דתי וחברתי של יהדות לוצק, סימל בית הכנסת הגדול גם את השאיפה לאחדות, לתרבות ולרוחניות. בבית הכנסת שימרו ותיעדו את קיום החיים היהודיים בלוצק. היו רשומות ושמורות בו תעודות היסטוריות על אירועים חשובים במשך דורות. חלקם טובים ומהללים את הקהילה, וחלקם תיעדו אסונות כמו בזמן פלישת אויבים, או כאשר היו פוגרומים ושריפות.

עקב התקפות הטטרים והקוזקים על הערים הפולניות, הרשה המלך זיגמונד ה-3 ליהודים לבנות את בית הכנסת מלבֵנים, במקום מעץ. הוא גם התיר להם לבנות בו מגדל גבוה, שישמש כמצפה כדי שבשעת מלחמה ימלא תפקיד של הגנה ושמירה על העיר. בית הכנסת הגדול בלוצק נבנה בין השנים 1628–1626. הארכיטקטורה שלו מושפעת מסגנון גותי שהיה נפוץ בעת ההיא. במשך מאות שנים היו בית הכנסת הגדול בלוצק והאוכלוסייה היהודית חלק אינטגרלי מהעיר. כל ההתרחשויות והאסונות שנגזרו על העיר, קיבלו הֵד בבניין בית הכנסת.

העיר העתיקה של לוצק, נבנתה על אי מוקפת חומות, ליד הנהר סטיר. לפי המחקרים ומקורות היסטוריים, היה בית הכנסת מחובר על-ידי מנהרה לבניינים החשובים האחרים שנועדו להגנת העיר, כמו המצודה לוברט והכנסייה הקתולית. ביחד הם יצרו מערכת הגנה והספקת מזון.

בעת השרפה בעיר בשנת 1810, נפגע גם בית הכנסת, אבל הודות להתארגנות היישוב היהודי, הוא שוקם ונבנה מחדש כעבור זמן קצר.

בשרפות שפרצו בשנים 1848 ו-1869 נחרב פנים בית הכנסת. שוב התגייסו התושבים היהודים אספו כספים ושיקמו אותו.

באסון הנורא שהתרגש ובא על האוכלוסייה היהודית בזמן הכיבוש הנאצי, שימש בית הכנסת הגדול בתור מקלט למאות יהודים שלא הצליחו למצוא קורת גג בגטו. בחורף של 1942–1941 גדשו אותו המון יהודים מורעבים וחולים. משפחות גוססות, רעבות, בבגדים קרועים, חולים שכבו על הרצפה הקפואה והמזוהמת.

לאחר השמדת כל האוכלוסייה היהודית של לוצק ושל העיירות והכפרים הסמוכים, השתמשו הנאצים בבניין בית הכנסת כמחסן לחפצים ששדדו מיהודי הגטו ובתור רפת לסוסים.

 

הבריחה מהגטו    🔗

יום אחד אמא התחילה להכין אותי למבצע שנשמע לא יאומן בתנאי הגטו. היא אמרה שבאחד הימים יבואו איכרים וייקחו אותי אל מחוץ לגטו. הם יביאו אותי לביתם של הדודים בקופצ’בקה. בכיתי. לא רציתי להיפרד מאמא ומאחיי הקטנים. אמא הרגיעה אותי: “אם הכל יצליח” אמרה, “גם אני והילדים נצא מהגטו”.

ביום ראשון קשרו מטפחת לראשי כדי שאראה כבת איכרים מקומית, ולקחו אותי לכיכר הכנסייה. שם השכיבו אותי בעגלה. איכרים שלא הכרתי כיסו אותי בשמיכה עבה. הייתי עטופה היטב עד שדמיתי יותר לחבילה.

העגלה פנתה לגשר ובעקבות עגלות אחרות שחזרו מהכנסייה עברנו את ביקורת השוטרים. יצאנו מהגטו. לפנות ערב הגענו לקופצ’בקה לבית הדודים שלי.

לפני המלחמה, משפחת הדוד, הוַולדוֹקסים, היתה ידועה ומכובדת בסביבה. גם האיכרים הפולנים והאוקראינים התייחסו בכבוד לדוד שלי ושררו ביניהם קשרי מסחר טובים ויחסי כבוד הדדיים.

כשהגרמנים כבשו את האזור והתחילו הרדיפות, המשיכו איכרים אחדים להתייחס לדודים בכבוד ולעזור להם בהשגת מזון. הדודים העבירו את כל דברי הערך לאיכרים, אפילו את הבדים מהחנות שלנו, חילקו ביניהם. לא ידועה לי מהי הטובה שעשו הדודים שלי ושבזכותה הסכימו האיכרים לסכן את עצמם ולהוציא אותנו מהגטו.

בעיירה קופצ’בקה נוכחות הגרמנים כמעט ולא הורגשה וחיי היהודים המשיכו כבעבר. כשהגעתי, גרו הדודים שלי עדיין בביתם היפה והמרווח, לא סבלו מרעב והחיים שלהם היו כמעט שגרתיים. הסבים, הורי אבא, גם כן היו שם. כפי שנהגו כל השנים, הם הגיעו לעיירה בתחילה הקיץ של 1941, לפני פרוץ המלחמה, כדי לשהות עם הבת ומשפחתה במשך חודשי הקיץ.

רק 17 קילומטרים הפרידו בין לוצק וקופצ’בקה, אבל היה זה כאילו הגעתי למדינה אחרת. אחרי כל כך הרבה תלאות, פתאום חזרתי להתגורר בבית חם ומסודר. ציפיתי בקוצר רוח לבואם של אמא והאחים שלי שנותרו בגטו. הדודים הרגיעו אותי וביקשו שאהיה סבלנית עוד כמה ימים. “בעזרת ה' לא ייקח הרבה זמן וגם הם יגיעו לכאן”, אמרו.

בבוקר השכם שמעתי לחש של תפילה, דודי וסבי התפללו שחרית בחדר הגדול. שניהם מכוסים בטליתות והתפילין על זרועותיהם. עדיין היתה להם הזכות ליהנות מרגעי אמונה ואינטימיות. דרך הכביש עברו שיירות של חיילים גרמנים אבל הם לא הטרידו את האוכלוסייה היהודית. היהודים בעיירה דאגו בשמעם אודות ההתרחשויות בעיירות ובכפרים בסביבה, והניחו שגם אליהם תגיע הפורענות, אבל באותה עת זרמו החיים בעיירה ברגיעה כבימים ימימה.

יום אחד, בהפתעה גמורה, הביאו את אמא ואת האחים שלי. זאת היתה משימה מאד מסוכנת שהשתתפו בה כמה איכרים. הם הגיעו בשתי עגלות. כמה טוב היה להיות שוב יחד! זאת היתה סיבה לשמחה גדולה, אבל אנחנו כבר לא ידענו לשמוח. פחדנו שבכל רגע עלול לקרות משהו שיחריב את רגעי השלווה היחסיים שלנו.

לא לקח הרבה זמן, ימים אחדים לאחר בואם, התחוללה פתאום כעין סופה. הגרמנים הגיעו לעיירה, הוציאו פקודות וצווים והתחילו להטיל פחד וטרור. אחת הפקודות הראשונות היתה עבודת כפייה. הם פרצו לבתים וסחבו מתוכם את הגברים. גם את דודי לקחו. לפנות ערב הביאו אותו הביתה גוסס. אמרו שבזמן מילוי פקודות של הריסת בית הכנסת, נפל עמוד על ראשו. מצבו היה קשה מאד. לא היה רופא, לא בית חולים ולא ניתן היה לעזור לו.

בצער גדול עמדנו כולנו סביבו מתפללים ובוכים, אך לשווא. תושבים מהסביבה באו ללוויה. כולם הצטערו מאד על מותו הטרגי של הדוד. הוא היה הקרבן הראשון של הגרמנים בעיירה הזאת. ניחמו את דודה סוסיה שהיה צדיק, מפני שמת בבית הכנסת. זה היה בית הכנסת של קופצ’בקה שנבנה לפני שנים על-ידי משפחתו. האסונות המשיכו. כעבור זמן קצר, סבא נפטר. זה היה מוות רגוע של איש זקן ודתי מאד. הפעם השלמנו עם הגורל. למות מוות טבעי היה נחשב בימים ההם כזכות גדולה, זכו לה רק צדיקים והם נקברו לפי הטקס בבית קברות יהודי. הדודה סוסיה וסבתא שוב ישבו שבעה.

הדברים נהיו חמורים יותר ויותר. כולם הרגישו שמשהו נורא עומד להתרחש אך לא יכולנו למנוע את הבאות. בבית נותרו רק נשים וילדים. מהחוץ הגיעו אלינו פקודות וגזרות של הנאצים.

בעיירה סמוכה היתה מִפקדה של הס“ס ואנשיה הפילו אימה על כל הסביבה. לקצין הס”ס האכזרי והסדיסטי היו שני עוזרים, אוטו ואלברט, שהיו פוֹלקסדוֹיטשֶה (גרמנים אתנים). קראנו להם תלייני בֶרֶזוֹלוּפִי. יום אחד הם החליטו להקים מפקדה גם בעיירה שלנו. מכיוון שביתה של הדודה היה יפה וגדול ונמצא במרכז העיירה, הם החליטו להתמקם בו. הם גירשו אותנו מהבית והרשו לנו לקחת רק את החפצים החיוניים ביותר מתוכו. העברנו את מטלטלינו לבקתה קטנה.

לאחר שהשתלטו הנאצים על בית הדודים החלו החיים בעיירה להיות קשים מנשוא. הקצין ועוזריו הִכו ועינו יהודים שמצאו ברחוב. אחר כך התחילו לפלוש לבתים ולשדוד כל מה שמצא חן בעיניהם. מדי כמה ימים הם היו מגיעים, צועקים ויורים. בכל אחד מביקוריהם האכזריים נפלו קרבנות. הרציחות הפכו לדבר שבשגרה. נפלה עלינו אימה נוראה. נשמנו לרווחה כשהם עזבו את העיירה שלנו ופנו לעיירות סמוכות. רק אז היו התושבים היהודיים פותחים את הדלתות ויוצאים מהבתים כדי להשיג מזון.

הדודה שלי היתה מיואשת. היא לא הצליחה להשיג מזון לכולנו, שלושה מבוגרים ושבעה ילדים. מכיוון שהייתי הגדולה מכולם, הלכתי יחד עם רייזלה, בתה של דודה סוסיה, לבתי האיכרים. המכרים, שברשותם היו חפצים שלנו: בגדים, בדים ורכוש נוסף, נתנו לנו אוכל. כך הכרנו את בני הכפרים.

איש לא דיבר עוד על מפלתם הקרובה של הגרמנים. התקדמותם מזרחה נמשכה. המבוגרים דיברו על כך שהם עלולים להגיע לשערי הבירה הסובייטית – מוסקווה. לא הִשלנו את עצמנו שהמצב ישתפר בקרוב.

יום אחד שמענו על בואם של תלייני בֶרֶזוֹלוּפִי. כולם היו בבית. פתאום נפרצה הדלת בבעיטה ושני הרוצחים, אוטו ואלברט, פרצו בצעקות והצליפו על כולנו בשוטים. הם תפסו את הדודה שלי ומשכו אותה החוצה, ציוו עליה לעלות על המשאית שעמדה לפני הבית. הם התחילו להכות אותה, אחר כך זרקו אותה מהמכונית והמשיכו להכותה בשרשראות ברזל ושוטים. כמה פעמים ציוו עליה שתעלה על המשאית והמשיכו להכותה בלי הרף, עד שהתעלפה ולא יכלה לציית להם. בכאב נורא ראינו את עינוייה ולא יכולנו לעזור לה. כשהרוצחים עזבו הכנסנו את הדודה הביתה. גופה היה פצוע קשה, דם רב זב ממנה והיא היתה מחוסרת הכרה.

אלוהים, האם הצער והבכי שלנו לא הגיעו עד לב השמים?!

כשחזרה להכרתה, נשארה שבועות במיטה. גופה היה סגול, פצוע וחבול, והיא צעקה מכאבים. סבתא, אמא ונשים אחרות טיפלו בה בתרופות ביתיות עד שהוטב לה. אבל היא לא חזרה לאיתנה.

הרוצחים המשיכו לזרוע פחד וטרור. בתקווה שנוכל להטעות אותם, היינו תולים מנעול גדול מצדה החיצוני של הדלת, כדי שהבית ייראה ריק מאנשים. בזמן שהותם של הרוצחים בעיירה, התחבאנו מתחת המיטות, בעליית הגג או מקומות מסתור אחרים.

למרבה המזל, הם לא שבו שנית לביתנו.

 

המקלט    🔗

כך עבר החורף והגיע האביב של שנת 1942.

בימים ההם אמא שמעה שבאחד הכפרים, בְרִישְצֶ’ה שמו, היתה אחוזה גדולה שהשתייכה לפולקסדויטשה, ובה קיבלו יהודים לעבודה. בעל האחוזה הטיל על יהודי אחד, קרוב שלנו, לקבל ולפקח על עבודת היהודים. הקרוב הזה, סייע לנו להגיע לכפר. השגנו בית ריק וגם חלקת אדמה קטנה. עברנו לשם ונשמנו לרווחה. לפחות היינו רחוקים מהתליינים. אמא ודודה היו יוצאות לפנות בוקר לעבודה בשדה. חרף העובדה שהן מעולם לא עבדו בחקלאות, הן למדו לשתול, לזרוע ולעשֵׂב. הן היו חוזרות בלילה עייפות מאד, אבל מצבנו היה טוב יותר מאשר בקופצ’בקה.

אני נזכרת כיצד נראתה אמי באותם הימים, רזה מאד, לבשה תמיד חלוק ארוך, הבגד היחיד שהיה לה. היתה מגיעה מהעבודה רצוצה, ללא כוחות, שוכבת מיד לישון ולפנות בוקר חוזרת שוב לעבודה בשדה.

סבתא היתה מבשלת כל יום מרק תפוחי אדמה ואטריות עשויות בבית מקמח ומים שנהיו לדייסה סמיכה. את המרק הזה, לקחנו בת דודתי רייזלה ואני, לאמהות שלנו, בשעת הצהריים. שתיהן עבדו במשתלות שונות וכל אחת מאתנו לקחה אוכל לאִמהּ. הן לא הרוויחו דבר בעד עבודתן. אסור היה ליהנות מהירקות או מהפֵּרות. השומרים לא הרשו לאכול ולא לקחת הביתה.

אנחנו, הילדים הגדולים, שתלנו גן ירק קטן במגרש שליד הבית. גם סבתא עזרה. נוסף על כך ניסינו להיות מועילים לשכנים ולעזור בכל מיני מטלות, כדי לקבל מהם מזון בתמורה. אחי מוניֶק התחיל לעזור לאשה זקנה (פולקסדויטשה), שגרה ליד ביתנו בעבודות קטנות בבית, והיה לוקח את הפרה שלה למרעה. בסוף היום, היתה האשה נותנת לו תמורה כלשהי. בת דודתי ואני השתדלנו לעזור לשכנות בעבודות הבית, ובימי ראשון, כשהבחורות הצעירות רצו לטייל, או לצאת עם בחורים, הייתי לוקחת את הצאן שלהן למרעה ומקבלת בתמורה מעט אוכל. האחים שלי ובני הדודים הקטנים, שהיו בערך בני אותו גיל, כבר לא היו כל כך רעבים ומבוהלים כפי שהיו בקופצ’בקה.

בקיץ הכול נראה יותר קל. המלחמה נמשכה אך אנו החזקנו מעמד. התליינים, שכל כך הפחידו אותנו בקופצ’בקה, לא הגיעו לאחוזה. גם גרמנים אחרים כמעט ולא הופיעו. התחלנו לקוות, שיבוא יום והמלחמה תיגמר ומצבנו יהיה טוב יותר. אולם לאשליות אלו לא היה כל בסיס במציאות.

בסוף הקיץ, השדות המעובדים באוקראינה יפים להפליא. החיטה גבוהה בצבע זהב, מוכנה לקציר. אנחנו לא נהנינו מהיופי ומהעושר בסביבתנו כי דבר לא היה שייך לנו. אולם האיכרים היו מרוצים מפרי עבודתם, ולפעמים גילו מעט יותר נדיבות כלפינו.

בדרך כלל האסון שלנו לא הטריד אותם. במקרה הטוב הם היו אדישים כלפינו ולא היה אכפת להם מה יעלה בגורלנו. מעטים מאד היו בעלי מצפון. רוב האוקראינים תמכו בגרמנים ובמעשיהם, רבים התחברו ושיתפו פעולה עם הנאצים ברדיפת היהודים. הם הצטיינו באכזריותם אף יותר מהגרמנים.

ידיעות על המשפחה בגטו לוצק לא הגיעו כלל. אי אפשר היה לדעת איך הם שורדים בגטו הסגור והמבודד. הכנסייה הקתולית שנמצאה בתחומי הגטו, אִפשרה קשר כלשהו באמצעות הפולנים שביקרו בה. אולם הגרמנים הפרידו בינה לבין הגטו בחומה גבוהה וכל מגע בין יהודים ופולנים פסק. היחידים שיצאו מהגטו היו העובדים שיצאו מלוּוים בשומרים לעבודות פרך בעיר.

יום שישי אחד, 21 באוגוסט 1942, (התאריך נודע לי אחר כך), הלכתי להביא את המרק לאמא. המרחק מהמשתלה לבית היה קילומטרים אחדים. בדרך הייתי פוגשת ילדים יהודים שגם הם הביאו אוכל לקרוביהם. באותו יום, חשתי משהו מוזר. לא ידעתי מהו אבל היתה לי תחושה שיום זה אינו כתמול שלשום. כשפגשתי את אמי, היא סיפרה לי שמגיעות שמועות נוראות מגטו לוצק. היא שמעה שהגרמנים והשוטרים האוקראינים גירשו את כל היהודים מבתיהם, אספו אותם בכיכר השוק ולקחו אותם במשאיות מחוץ לעיר. שם הכינו בורות ענקיים ורצחו אותם.

כשנודעה הידיעה הטרגית הזאת, עזבו האנשים את עבודתם וכולם ניסו לברר אם יש בה ממש. הלכנו אל הקרוב שלנו, הממונה על העבודה, גם הוא היה שרוי באימה. הוא לא יכול היה להבטיח חסות והגנה, מפני שגם הוא ומשפחתו היו באותו מצב.

כולנו, אחוזי בהלה ומטורפים מפחד, רצנו הביתה. היה עלינו לפעול מהר, כי ידענו שהנאצים לא יאחרו להגיע גם לכפר. את מעט החפצים שנותרו לנו העברנו לביתה של השכנה שלנו הפולקסדויטשה שאצלה עבד אחי. היא הבטיחה לשמור על כל הדברים וגם על אחי. היא אמרה שבביתה הוא יהיה בטוח.

אמא ודודה החליטו לקחת אותנו ליער; זה היה המקום היחיד שהיהודים חשבו שיהווה מסתור מהגרמנים. סבתא שלנו לא רצתה להצטרף. היא היתה זקנה ובאפיסת כוחות והעדיפה להישאר עם יתר הקשישים שנשארו בבית, סמוך ליער. זאת היתה הפעם האחרונה שראינו אותה.

היער שאליו נכנסנו לא היה גדול כמו יערות אחרים באזור זה באירופה שהשתרעו על פני קילומטרים רבים. אבל היה זה יער צפוף ובו אגמים מכוסי טחב וצמחייה סבוכה. מֵי האגמים היו מלוכלכים וירוקים.

לפני המלחמה, היער היה מקום בילוי עבורנו, הכרנו אותו מטיולים ומשעשועים. אהבנו לטייל עם אבא ביער, נהגנו ללקט בו תותים, פטריות ופרות. מדי שנה היה אבא שוכר דירה בכפר הֶלֶנוּבְקָה, ליד יער גדול, ושם בילינו את חדשי הקיץ. בסופי שבוע, היה אבא בא כדי לבלות אתנו בשבת, ואחר כך, בשאר ימי השבוע, חזר לעבוד בעיר.

עכשיו המצב היה שונה לחלוטין, היער היה בשבילנו מקום מקלט ומסתור.

בחיפזון אספנו מעט בגדים, כלים ושאריות מזון שהיו בבית, ורצנו ליער כדי להימלט מהגרמנים שעלולים להגיע בכל רגע. היינו: אמא והאחים הקטנים שלי בני הארבע, אני, דודה סוסיה עם שלושת ילדיה, שתי בנות: הגדולה רייזלה, שהיתה צעירה ממני; אסתר, אולי בת שש; והקטן מכולם, משה בן השלוש. התחבאנו במקום צפוף שהגישה אליו סבוכה וקשה. הצטרפו אלינו עוד שלושה אנשים זרים: זוג עם בן מתבגר ופחדן, שהתנהגותו היתה גרועה יותר מזו של הילדים הקטנים.

בתחילה הסתתרנו באזור של עצים צפופים וביצות. השמועות מהחוץ היו איומות. נודע לנו שלמחרת הבריחה שלנו, בשבת, באו התליינים והוציאו מהבתים את האנשים הזקנים ואת יתר היהודים שנשארו בכפר ורצחו אותם. סבתא שלי היתה בין הקרבנות האלו. בכפר שבו גרנו, כמו בכל יתר המקומות בסביבה, לא נשאר אף יהודי. גם בלוצק ובשאר הערים הגדולות בווֹלין שהיו בהן גטאות, נרצחו כמעט כל היהודים באותם ימים בסוף אוגוסט 1942. היהודים שהצליחו עדיין להסתתר נרדפו, והגרמנים ומשתפי הפעולה חיפשו אחריהם בכל מקום.

היער היה מעתה המחבוא שלנו, לזמן בלתי ידוע. התחבאנו בתוך הצמחייה, כל קבוצה לחוד. השתדלנו לשמור על שקט במשך היום. הפחתנו את התנועה, רק לדברים הנחוצים ביותר, כדי שלא להשאיר עקבות שיעידו על נוכחותנו. אפילו הקטנים שמרו על שקט ולא התלוננו על התנאים הנוראיים ועל הרעב.

אני זוכרת את אמא מנחמת אותנו ומנסה לטעת בנו מעט תקווה במצבנו העלוב. היא היתה אומרת לנו “שביאת המשיח קרובה מאד, כי זאת התקופה הקשה ביותר שהיהודים עוברים, והיא בוודאי מבשרת על בואו”. ומאחר ש“הימים הנוראים” היו בפתח אמרה אמא שהמשיח בטח יגיע ביום כיפור. ואנחנו האמנו וציפינו לו בכל לבנו בכיסופים ובתקווה!

אולם ראש השנה ויום כיפור עברו ודבר לא השתנה. כדי להתגבר על הפחד, לימדה אותנו אמא תפילה: “שַׁדַי ישמרנו ויצילנו מכל רע”. אמרנו את התפילה הזו בבוקר ובערב וגם בכל רגעי הסכנה והפחד. התפילה הזאת עזרה במקצת להתגבר על החרדה היומיומית ועל הסבל המתמשך.

בשבועות הראשונים לשהותנו ביער, היו השדות בכפרים מלאי ירקות ותפוחי אדמה, ועל העצים היו פרות בשלים. היינו יוצאים בלילות מהמחבוא אל שולי המשתלות וגני הפרות ולוקחים בחשאי קצת מזון. כך התקיימנו. אולם בסתיו אספו בעלי האחוזות את היבול וקיומנו נהיה קשה מאד. היה קשה למצוא תפוחי אדמה בשדות, אפילו רקובים לא נותרו. חיפשנו את האיכרים וביקשנו מהם עזרה. רובם היו משסים בנו את כלביהם ולא נתנו לנו להתקרב לבתיהם. בייחוד למבוגרים שבינינו היה מסוכן לצאת מן היער. דיירי הכפרים זיהו אותם בקלות והלשינו עליהם לגרמנים. פחדתי מאד שיתפסו את אמא. לעומת זאת ילדים משכו פחות תשומת לב בכפרים, וחוץ מזה הם היו יותר זריזים.

בת דודתי ואני נהגנו לצאת ממקום המחבוא לפנות ערב. איכרים אחדים ריחמו עלינו ועזרו לנו לפעמים במעט מזון. אחרים גירשו אותנו כאילו היינו כלבים משוטטים. אני נזכרת שהגענו לבית שדייריו היו בעבר שכנים שלנו. בדיוק באותה עת אכלה המשפחה ארוחת ערב. הקיבה שלנו התהפכה מריח האוכל. כשיגמרו לאכול, חשבתי, בטח יתנו לנו את השאריות. חיכינו על סַף הדלת. כשגמרו לאכול, קם בעל הבית ממקומו ואמר: “עכשיו, יהודיות ארורות, אני הולך למסור אתכן לגרמנים!”

ברחנו כל עוד נפשנו בנו.

יש לציין שלא כולם היו כאלה. קרה שפגשנו אנשים טובים שריחמו עלינו ועזרו.

בסתיו, החלו הגשמים והלילות נעשו מאד קרים. כדי להגן את עצמנו חפרנו “בונקר”. כולנו השתתפנו במשימה הזאת. חפרנו בור גדול ודי עמוק. את האדמה סחבנו רחוק ופיזרנו אותה, כדי שהנאצים לא ימצאו שרידים מהחפירה. כיסינו את הבונקר בגזעי עץ, ענפים יבשים ועלים. בצורה כזאת הסווינו את הבור. פתח קטן, גם הוא מוּסווה, שימש לנו לכניסה ויציאה. נשירת העלים בסתיו, הוסיפה גם היא וסייעה להסוות עוד יותר את מקום המסתור שלנו. חשבנו שהבונקר יהיה מקום בטוח ויגן עלינו.

במשך היום ישבנו שם מבלי להגיד מילה בקול רם. מבוגרים וילדים שמרו על השקט, כי לא יכולנו לדעת אם היה מישהו בקִרבת מקום. כולם נחשבו לאויבים! לא רק הגרמנים, אפילו הילדים מהכפרים הסמוכים שבאו לאסוף ענפים או אגוזים ביער – גם הם עלולים היו להסגיר אותנו לגרמנים.

כך שכבנו בחושך, בלכלוך, בקור, רעבים ונפחדים. כשירד גשם, המים והבוץ חדרו לתוך הבור, אבל אף אחד לא התלונן. חשבנו רק לעבור יום ועוד יום ולהישאר בחיים…

כשהחשיך היינו יוצאים מהבונקר כדי לנשום אוויר ולהשיג מזון. בלילה הרגשנו יותר מוגנים הודות לחושך וחשבנו שהגרמנים לא יבואו ליער בלילה.

בשעות החשיכה הייתי יוצאת לכפרים, מבקשת נדבות. בדרך חזרה הייתי מביאה דלי מים נקיים. הכרתי היטב את היער, את העצים והשבילים. מעולם לא טעיתי בדרך, גם לא פחדתי לפגוש חיה, פחדתי רק מאנשים.

למרות התנאים הנוראיים והרעב לא איבדנו את התקווה. רקמנו פנטזיות של נִסים שיצילו אותנו. נאחזנו בתקווה הזאת והמשכנו להיאבק נגד הזמן.

מדי פעם שמעתי בכפרים חדשות על מהלך המלחמה. אלה עודדו והוסיפו לנו כוח להמשיך ולהיאבק. כשסיפרתי את החדשות בבונקר שלנו, היה זה מספיק כדי שנאמין בשחרור אפשרי. אולי היינו סתם טיפשים או תמימים? ידענו היטב מה קרה לכל שאר היהודים ועדיין חשבנו שגורלנו יהיה שונה…

כל יום שעבר הביא עמו תזכורת לחורף המתקרב. לא היו לנו בגדים ולא נעליים, גופינו היו עטופים בסמרטוטים, היה ברור שלא נוכל לשרוד כך בקור העז. כבר באוקטובר קפאנו מקור. לא יכולנו להאמין שנצליח לשרוד שם בחורף. אולם על אף שידענו זאת, לא דיברנו על כך. אני בטוחה שהמבוגרים היו מודעים היטב לסכנות ולסיכויים הקלושים שלנו, אבל הם לא אמרו דבר.

אומללות האמהות היהודיות. למרות הייאוש הענקי, עדיין היו להן כוחות הגוף והנפש כדי להגן על ילדיהן ולטעת תקווה בלבבות, גם כשידעו שאין תקווה.

יום שישי אחד יצאנו שתינו, אני ובת דודתי, לחפש מזון. עברנו בחשש את הכביש, נזהרות מתנועת המשאיות והמכוניות הגרמניות, וחוששות גם מעגלות האיכרים. פחדנו כל הזמן שנפגוש מישהו שילשין עלינו. המשכנו את דרכנו בקצה היער. בצד השני של דרך צרה היתה שורת בתים. דפקתי בדלת הבית הראשון ופתחה אותה אשה צעירה. כשראתה אותי לא התרגזה, כפי שעשו רבות אחרות, גם לא הביעה גועל בראותה את בגדינו המזוהמים והקרועים. היא נתנה לנו אוכל, אחר כך אספה מזון בכמות גדולה משציפינו. היתה סקרנית לדעת היכן אנו מסתתרות והביעה צער רב על מצבנו. פחדתי לספר לה אבל התנהגותה כלפינו נסכה בי ביטחון.

איכרים אחרים שפגשנו היו שואלים בציניות: “יהודיות, אתן עדיין בחיים?” בטוחים שמקומנו כבר לא בעולם הזה. האשה הזו היתה שונה.

היינו מאושרות מהמזון שקיבלנו ופנינו ללכת כאשר האשה פנתה עלי, הגדולה מבין שתינו, ושאלה: “את יודעת לעבוד? את יודעת לשמור על תינוק, לחלוב פרה ולנקות את הבית?” עניתי לה שאני יודעת לבצע את כל העבודות האלו. והיא אמרה: “את יכולה להישאר כאן ולעזור לי בעבודות הבית, אני צריכה לתפור ואין לי זמן לעבודות האלו”.

זה היה בלתי יאמן! איש מאִתנו לא האמין שיכול להתרחש נס שכזה. להימצא בבית, לא לסבול מרעב, היה זה החלום של כל אחד מאתנו!

הייתי נשארת ברצון רב אבל חשבתי על המשפחה שהיתה תלויה בי וחיכתה שאביא לה מזון. סיפרתי לפולנייה על הדאגה שלי והיא הבטיחה לי שתיתן לי אוכל גם בשביל משפחתי.

בשמעה אודות החדשות האלו, בכתה אמי מרוב אושר. היא אמרה שהיא אישה מאושרת כי שניים מילדיה יהיו בבתי נוצרים, מוגנים מאסון. אמא והדודה בירכו ונישקו אותי וציוו עלי לחזור לבית הפולנייה עוד באותו הלילה. הן יעצו לי להיות ממושמעת ומחונכת, לציית לכל פקודה, כדי שעבודתי תמצא חן בעיני הפולנייה.

“מי יודע, אולי את תצליחי להישאר בחיים. תזכרי מה קרה עם כולם. אם המלחמה תיגמר באחד הימים, תחפשי את המשפחה ותספרי להם. תנקמי במקומנו! אל תשכחי!”, אמרה אמא שלי בבכי ונישקה אותי.

באותו לילה חזרתי לביתה של סטפציה. הגעתי מזוהמת לבושה בלויי סחבות בבגדים קרועים ומלאי כינים. היא שלחה אותי לישון בחלק הבלתי גמור של הבית. אך בשבילי, שהגעתי מהבור ביער, היה זה כמו לישון בארמון. למחרת, היא אמרה לי להתרחץ היטב, לחפוף את השיער ולשפשף את ראשי בנפט. היא נתנה לי מבגדיה הישנים.

התחלתי להתמצא בסביבה החדשה. הבית היה מרוחק מהכפר. הוא היה בשלבי בנייה, המלחמה קטעה כנראה את המשך הקמתו. בחלקו הגדול היו בו קירות עשויים קרשים וגג. פתחי החלונות והדלתות היו סגורים בקרשים. חדר אחד והמטבח היו מוכנים למגורים. בחורף היה חם במטבח ושם התנהלו חיי המשפחה.

סטפציה גרה באותה דירה עם פיוֹטְרוּס, תינוק בן שמונה חודשים. בעלה היה בצבא הסובייטי, נלחם נגד הגרמנים. היא היתה תופרת במקצועה וכך הרוויחה למחייתם. היה מסוכן מאד לתת מחסה ליהודי, אפילו שהייתי רק ילדה. בהתנהגותה סיכנה לא רק את חייה גם את חיי בנה.

עשיתי כל עבודה שהטילה עלי, אבל לא את כולם ידעתי לבצע. לשמור על תינוק למדתי עוד בבית, כשהאחים שלי היו קטנים. גם לנקות את הדירה הקטנה הצלחתי. אבל לחלוב את הפרה ולטפל בבעלי החיים הביתיים, לא היה לי מושג. את העבודות האלה היא נאלצה ללמד אותי אך עשתה זאת בכעס ובחוסר סבלנות.

בימים הראשונים השאירה אותי סטפציה לבד עם בנה הקטן ליום שלם. אמרה לי לא לצאת מן הבית ולא לדבר עם אף אחד. נשארתי לשמור על התינוק ועשיתי את כל יתר העבודות שהטילה עלי. האוכל שסטפציה נתנה לי היה בנדיבות, החבאתי כמות גדולה ממנו כדי לקחת ליער.

התעודדנו קצת. אמא ודודה שמחו כשראו אותי נקייה ומביאה “כל כך הרבה אוכל”. האחים הקטנים נישקו אותי ואמא חזרה ואמרה לי לשמוע בקולה של סטפציה ולהיות תמיד מוכנה למטלות ולבקשות שלה. אמא בכתה על המזל שנפל בחלקה בכך שאני ואחי מוֹניֶק היינו בטוחים, פחות או יותר.

כשחזרתי מהיער הייתי נכנסת לפינתי בחלק הבלתי גמור של הבית. למרות הקור שחדר בלילה דרך הסדקים בין הקרשים, הרגשתי כאילו אני חייה חיי פאר. דאגתי רק למשפחתי ביער. הנאצים המשיכו עדיין לחפש יהודים בכל מקום, גם בבתי האיכרים. חייתי כל הזמן בפחד גדול.

באותו השבוע, ביום שלישי בלילה, הלכתי שוב ליער. לקחתי אוכל ומים ונשארתי זמן מה עם יקירי. כאבתי את גורלם המר של האחים שלי ובני הדודים הקטנים, בהשוואה לתינוק פיוֹטְרוּס שהיה מטופח, נקי ושבע.

בכפרים, בזמן המלחמה, התנהל סחר חליפין. בתמורה לתפירה היתה סטפציה מקבלת מזון שהיה קשה להשיג בעיר. היא היתה מחליפה את המזון בשוק בעיר לוצק בדברים שונים שהיו הנחוצים לה, כך שלא חסר אוכל בביתה ונשאר מספיק מזון כדי שאקח ליער. האוכל ששלחה למשפחתי היה טוב יותר מזה שהשגתי בנדבות.

בליל חמישי שוב חזרתי ליער. סטפציה הבטיחה לי שביום ראשון תרשה לי שוב לראות את משפחתי. חיכיתי בקוצר רוח לרגע.

כשהגיע יום ראשון, סחבתי על גבי שק אוכל די כבד. הייתי מרוצה ואסירת תודה לסטפציה על טוּב לבה כלפינו. נשקתי את ידיה לאות תודה.

זה היה סוף אוקטובר, יום קר אבל בלי גשם. הלכתי בזהירות בקצה היער. מרחוק ראיתי עגלות עם איכרים בבגדים חגיגיים, שהרי היה זה יום המנוחה שלהם. התחבאתי וחיכיתי שיעברו. אחר כך, בזהירות רבה, עברתי את הכביש ונכנסתי ליער. הלכתי בשבילים שהכרתי היטב, בציפייה לראות את המשפחה. רציתי לספר להם הכול.

פתאום שמעתי צעקות של גברים, וצעקות ובכי של נשים וילדים. התקרבתי יותר למקום המחבוא שלנו וחשבתי: למשפחה שלי לא יקרה שום דבר רע, בטח שלא! הם נמצאים בבונקר ואף גרמני לא ימצא אותם. יתר על כן, חשבתי בלבי, הנאצים לא יחפשו יהודים ביום ראשון לפנות ערב.

התקרבתי יותר. מבין העצים ראיתי אנשים לבושים במדים גרמנים וכן כאלה שלבשו תלבושת כחולה של המיליציה האוקראינית. פתאום שמעתי יריות, צעקות ובכי. היו אלה קולות מוּכרים! היריות חזרו על עצמן שוב ושוב…

אינני יודעת איך זה קרה. נפלתי והם הבחינו ברעש וירו לעברי. כדורים שרקו לידי מכל הצדדים. הצלחתי להתחבא בין השיחים והענפים. שכבתי כך זמן רב. המשכתי לשמוע יריות ועוד יריות. יריות ואנשים עברו ממש לידי. שכבתי מכוּוצת בין העלים. אני לא יודעת כמה זמן עבר ומה עוד קרה…

חיכיתי עד שהשתרר שקט ביער. אחר כך יצאתי והתקרבתי לבונקר. מצאתי את כולם מתים. אמא והאחים הקטנים שכבו בצד אחד, מכוסי דם, מבטיהם נותרו מבוהלים, בלי תנועה. על ידם הדודה סוסיה עם ילדיה, שוכבים באותה צורה. כל היקרים שלי עם מבט זוועה שקפא על פניהם. כולם מתים.

במרחק מה מהם שכבו הזוג ובנם שהיו אתנו בבונקר. כולם היו מכוסי דם, בלי תנועה.

זאת היתה משפחתי, משפחתי היקרה שכל כך נאבקה על חייה! האחים היקרים שלי, שידעו רק סבל, לא התלוננו על הקור, על הלכלוך והרעב. הם רק רצו לחיות ונאחזו בכל כוחותיהם בתקווה שיבוא יום וחלום הבלהות הזה ייגמר. אבל הנאצים הרגו אותם. בדיוק ביום ראשון, ביום ששיערנו שניתן להרפות בו מעט את השמירה, כי זהו יומם הקדוש.

עמדתי על ידם. בכיתי והסתכלתי על כל אחד מהם.

הילדים היפים, כל כך מוזנחים, והדודה סוסיה שעשתה הכול כדי להוציא אותנו מהגטו. היא ניסתה לעזור לנו בצרה שלנו אך לא הצליחה להציל אפילו את ילדיה. כולם מתו.

היער החשיך ואני בכיתי והתייפחתי. הייתי שבורה ומיואשת.

לפתע נתקפתי בבהלה שהגרמנים יחזרו. ברחתי משם והמשכתי לרוץ בבכי בחושך דרך היער, דרך הכביש, עד לביתה של סטפציה.

 

החיים עם סטפציה    🔗

במשך ימים ארוכים השתדלה סטפציה לנחם ולהרגיע אותי. “ליקרים שלך טוב יותר ככה. עם בוא החורף לא היו להם סיכויים לשרוד בקור וברעב”, אמרה. “מעתה והלאה אשמור עליך ואגן עליך מפני הגרמנים”, הבטיחה.

המלים שלה השפיעו עלי אבל לא יכולתי להפסיק לבכות בימים ובלילות. לא היתה לי סיבה לחזור ליער ונשארתי בביתה של הפולנייה.

ביום ראשון שלאחר מכן חל יום “כל הקדושים”, יום קדוש לנוצרים. קיבלתי רשות לחפש את אחי מוֹניֶק שהיה בביתה של הפולקסדויטשה. היה מסוכן מאד להתהלך בכפר, כי תושביו יכלו לזהות אותי, למרות שהמטפחת כיסתה את ראשי וחלק גדול מפני.

מצאתי את אחי ומסרתי לו את הידיעה הטרגית. הלכנו דרך השדות החשופים עד היער. שם התיישבנו ויחד ספדנו למשפחתנו ובכינו על שנשארנו שנינו גלמודים בעולם. האישה שבביתה התגורר מוניק אחי – התעללה בו. חייו היו קשים מאוד ונוסף על כך לא ידענו מה צפוי לנו בעתיד. במשך כל אותו זמן המשיכו הגרמנים לחפש אחר יהודים ורצחו כל אחד שמצאו. החלטנו שלא להסתכן בפגישות נוספות. כל אחד יישאר במקומו וכפי שאמא המליצה, להשתדל לעבוד היטב ולמלא את רצון מעבידנו כדי שנוכל להישאר בבתיהם. נפרדתי מאחי וחזרתי “הביתה”.

במשך היום הייתי טרודה בעבודות שסטפציה הטילה עלי. היא היתה מאד קפדנית ודרשה הרבה. אני הייתי רק בת עשר ולא ידעתי לבצע היטב כל מה שביקשה. פעמים רבות כעסה עלי וציוותה לבצע שוב ושוב את העבודה עד שנעשתה לשביעות רצונה. היא התלוננה בלי הרף. אמנם סטפציה מעולם לא היכתה אותי, אבל היא צעקה וקיללה, והיתה אומרת שאני ככל היהודים לא רוצה ללמוד ולעבוד.

בגלל האסונות הייתי תמיד עצובה. התגעגעתי למשפחתי ובכיתי כל הלילות בפינתי.

הזמן עבר, ולאט לאט נוצרה בינינו חיבה. התייחסתי לפיוטרוס כפי שהתייחסתי לאחים שלי ואהבתי אותו. הילד מצדו אהב אותי וסטפציה התחילה להתייחס אלי טוב יותר. כשהלך הקור וגבר, והרוח החדירה את השלג דרך הסדקים לאגף הבית הבלתי גמור, למקום שבו ישנתי, היא לקחה אותי לישון במיטה היחידה שהיתה במטבח, יחד אתה ועם פיוטרוס.

לכולם היא אמרה שאני בת אחותה, יתומה ששלחה להביא מעיר חְרוּבְיֶשוֹב, בצד השני של הנהר בוג. היא הפיצה את הסיפור הזה בין השכנים ובין המכרים שבאו לביתה. מי שידע את האמת, היה דווקא מפקד הכפר, פולקסדויטשה, שהיה מבקר אותה מדי פעם. לא ניתן לחשוד בו שאהב יהודים, אבל בנוגע אלי, לא היה אכפת לו שחייתי בביתה. עם זאת הוא הזהיר שאם מישהו מבני הכפר ילשין עלי, הוא יצטרך להרוג אותי. יום אחד הוא בא רכוב על סוס, כדי להזהיר את סטפציה שבאותו יום יערכו חיפושים בכפר ועליה להסתיר אותי. היא החביאה אותי בתוך ארון בחדר הקר שבחורף לא השתמשו בו. הנאצים באו, חיפשו בבית, בעליית הגג, ברפת, אך את דלת הארון לא פתחו. כך ניצלתי פעם נוספת ממוות.

כדי להציל את חיי וכן את חיי הפולנייה שנתנה לי מחסה, הייתי צריכה לנהוג כקתולית. התחלתי ללמוד עם סטפציה את דתה. סטפציה היתה קתולית אבל לא נהגה לבקר בכנסייה. היא לימדה אותי להצטלב, הסבירה לי על התפילות, המנהגים היומיומיים, המאכלים שאכלו בהזדמנויות חגיגיות ועוד. היה עלי להיות מוכנה לענות על כל שאלה של סקרנים, גרמנים, פולנים ואוקראינים, על המוצא הקתולי שלי. בייחוד היה עלי לדבר נכון בשפה הפולנית ולהשתחרר מהמבטא שכל כך אִפיין את יהודי פולין.

סטפציה חזרה ותיקנה את מבטאי, והיתה מתרגזת מאד כשלא למדתי מהר. כעבור זמן קצר נהייתי תלמידה טובה וקתולית נלהבת. כיוון שאסור ומסוכן היה להתפלל את התפילה שאמא לימדה אותי, התחלתי להתפלל בפולנית ולהגיד את התפילות הקתוליות. הרגשתי צורך לשפוך את לבי. הייתי כורעת על ברכי לפני הצלב, שופכת דמעות ומבקשת בקשות. ה“תפילה” סייעה לי, הרגשתי רגועה יותר. כעבור זמן הפכתי להיות ילדה קתולית של ממש. כשהגיע חג המולד, קישטנו את העץ, הכנו מאכלים מיוחדים לחג, ושרנו שירים מסורתיים לחג המולד.

לפני המלחמה גרה סטפציה בצד השני של הנהר בוג. כשהגרמנים התקיפו את פולין ב-1939 וכבשו אותה, התחלפה האוכלוסייה באזור, בהתאם להסכם שנחתם בין גרמניה וברית-המועצות. הפולקסדויטשה עברו לגור בשטח המערבי של פולין המובסת. ואילו הרוסים, הרוסים הלבנים והאוקראינים, התיישבו בשטחים של פולין המזרחית תחת שלטונה של ברית-המועצות.

בעלה של סטפציה היה אוקראיני, ומשפחתו תמכה בקומוניזם. הם באו לאזור שלנו והשתקעו בבתים ובאחוזות שהגרמנים השאירו. ואילו המשפחה הפולנית של סטפציה נשארה בצד המערבי של הנהר בוג. עם הפלישה הגרמנית לברית-המועצות, ביוני 1941, כשפרצה המלחמה בין שתי המדינות, גויס בעלה של סטפציה לצבא האדום והשאיר את סטפציה בהריון. משפחת בעלה גרה בכפר סמוך, קילומטרים אחדים מאתנו. הם היו איכרים טיפוסיים. אף כי ידעו את מוצאי, לא הפריע להם הדבר.

אולם דאגות רבות גרמה לנו השכנה שלנו פיאַטְנִיצְקָה. אישה זקנה שחיה עם בעלה במשק קטן לידינו. הבתים היו מופרדים רק על-ידי גינות ירק. לא היתה ידידות בין שתי הנשים. בזמן האחרון, התחילה פיאַטְנִיצְקָה להתקרב לגדר וניסתה לדבר אִתנו. כשהיתה מתקרבת נהגה סטפציה למצוא איזו אמתלה כדי לשלוח אותי רחוק ממנה. פחדנו מאד שהיא תחקור אותי עד שתגלה את סודי ותמסור אותי לגרמנים. מהשכנות האחרות, לא חששנו, הן היו טרודות בעבודתן בתוך הבתים.

לנשים בכפר היה מנהג להתכנס בחורף, כל פעם בבית אחר ל“אוֹדֶנְקִי”. הן תפרו, רקמו, סרגו וגם היו מרכלות. בחום, על-יד האח, הן לא הוטרדו מהקור הנורא, כשהטמפרטורות ירדו לעתים למינוס 30 מעלות מתחת לאפס, ומהשלג שהתרומם לגובה אדם. מרחוק יכולתי לשמוע את שירתן באוקראינית ובפולנית, עשן היתמר מהארובה, וריח נהדר של לחם ועוגות שאפו עלה באפי. ואני באותה עת מטפלת במשימות שלי ברפת, שואבת מים מהבאר, או מפנה את השלג מהכניסה לבית. עקבתי אחרי הפגישות האלו בקנאה. גם אני רציתי להיפגש עם ילדות בגילי, לדבר, לשיר בלי דאגות ופחד. אבל מצבי היה שונה ונסיבות חיי העצובות מנעו ממני חיים נורמליים. הרבה פעמים חלמתי על אמא ועל האחים שלי. התגעגעתי מאד לאחי מוֹניֶק, כל כך רציתי לראותו ולדבר אתו. אבל היה זה מסוכן מאד וסטפציה לא הרשתה לי ללכת. חשבתי שגם מוניק ידע זאת ולכן לא בא לבקר אותי.

זה היה חורף נורא בשבילי. הייתי עדיין ילדה אבל סחבתי עול כבד מאד על כתפי. חייתי בפחד קיומי מתמיד שיגלו אותי, הכאב והגעגועים לבני משפחתי שנספו בצורה טרגית לא הרפו ממני, העבודה בבית ובמשק שלא הייתי רגילה אליה, הנזיפות של סטפציה, כל אלה יחד היו משא כבד מנשוא. את הכאבים והסבל פרקתי בבכי ובתפילות. אלה עזרו להירגע מעט. עד היום עוברת בי צמרמורת כשאני נזכרת בסדר יומי בעת ההיא. לפנות בוקר הייתי קמה בקור נוראי, בחושך, מדליקה את הפנס כדי להאיר את המטבח, מדליקה אש לחימום החדר. אחר כך יוצאת לרפת להאכיל את הפרה ולטפל בבעלי החיים של סטפציה. הבגדים שלבשתי לא חיממו אותי. גם הנעליים לא הספיקו והאצבעות קפאו. לא יכולתי להזיזן והייתי סגולה מרוב קור.

עם בוא האביב, כאשר השלג והקרח נמסו והשמש חזרה לחמם, נשמתי לרווחה. לפני חג הפָּסְקְבָה (פסח של הנוצרים), לימדה אותי סטפציה את התפילות, המנהגים והמאכלים של הקתולים לחג הזה. פיוֹטְרוס גדל, התהלך בחדר ובחצר, והיה עלי לפקח עליו בשבע עיניים מפני שנגע בכל דבר.

לא היו לנו שדות תבואה, כמו ליתר השכנים בכפר. הכנו את גן הירק ושתלנו בו תפוחי אדמה וירקות נוספים.

מצד אחד הייתי יותר רגועה כי הצלחתי לעבור את החורף בשלום, לא הלשינו עלי ואפילו המפקד הגרמני התעלם ממני. אולם ידעתי שבקיץ יהיה קשה יותר להסתיר את סודי. אנשים מתהלכים יותר בדרך על-יד הבית, נפגשים בשדות. אצטרך להוביל את הפרה למרעה ואפגוש שם רועים אחרים מהכפר. על אף שהייתי מוכנה לענות על כל שאלה אודות המוצא והדת שלי, פחדתי מאד. הילדים שנהגו לרעות את הבקר היו סקרנים, רשעים וערמומיים. הם לא פסקו מלשאול ולחקור. לא היה זה מקרה רגיל שילדה תגיע לכפר מאזור רחוק. לכל מקרה נהגתי להצטלב ולומר “ישו מריה”, בדיוק כפי שהילדים הקתולים נהגו לעשות. לעתים נהגו הילדים לשוחח אודות היהודים, הם סיפרו מקרים ששמעו בבתיהם, צחקו ולעגו לנו ולאסון שלנו. בהזדמנויות אלו, היה לי קשה לשמור על קור רוח ולהיות אדישה, כשבתוכי בכיתי. היו אלה רגעים מסוכנים ביותר שבהם פחדתי לבגוד בעצמי. מספיק מילה או עווית שלא במקומה כדי שסודי יתגלה.

בקיץ פרמה סטפציה ציפית לבנה, צבעה אותה לכחול כהה ותפרה לי שמלה חדשה. לא היינו זקוקים לנעליים בתקופת זו של השנה, הלכתי יחפה ככל הילדים.

יום אחד סטפציה הכינה חמאה, גבינה, שמנת, אספה ביצים, שמה את כל זה בשני סלים ושלחה אותי למכור או להחליף בשוק בעיר לוצק. יצאתי השכם מהבית. המרחק בין הכפר לעיר היה כ-14 קילומטרים, דרך הכביש הראשי. לבושה בשמלה החדשה, מטפחת צחורה לבנה על ראשי, “איש לא יחשוד בי שאני יהודייה”, חשבתי לעצמי.

בשוק הצלחתי במשימה. מאותו יום, החלה סטפציה שולחת אותי לעתים קרובות לעיר. מכרתי את התוצרת וחזרתי לפנות ערב עם כסף ועם הזמנות לסחורה נוספת.

מי שראה בכביש ילדה קטנה סוחבת שני סלים והולכת ללא מבוגר התפלא בוודאי. אך אני תמיד הכנתי תירוץ להסביר מדוע “אמא” שלחה אותי לבד העירה. הרבה פעמים נעצרו והציעו לי “טרמפ” לקטע מסוים של הדרך, או אפילו עד השוק בלוצק.

פעם אחת נעצרה לידי מכונית ובה גרמנים, הם ציוו עלי לעלות לרכב. ברגעים הראשונים חשבתי שהם גילו את מוצאי. תקף אותי פחד נורא. אך במשך הנסיעה הבנתי שהם פשוט לקחו אותי בחושבם שאני ילדה פולנייה רגילה. הם הסיעו אותי עד לוצק והרשו לי לרדת ליד השוק. מלמלתי כמה מילות תודה בפולנית ונשמתי לרווחה כשהמכונית התרחקה.

באותו קיץ, בשנת 1943, החליטה סטפציה לעבור לגור עם משפחת בעלה. הוריו, בבקה ודיודיו, הסבתא והסבא, בעלי הבית, היו מכובדים בכפר. הסבתא היתה אשה גבוהה, שמנה ושתלטנית, חזקה ופעילה. דיודיו, מבוגר ממנה בהרבה שנים, חלש ובעל לב טוב. בבית כבר גרו הכלה שהיתה נשואה לבן הבכור, עם ילדיה, בעלה שירת גם הוא בצבא האדום. כן התגוררה שם בתם הרווקה של בעלי הבית, נדיה. הבית היה גדול, מוקף גן ובו עצי פרי שונים. הם דיברו אוקראינית וחגגו את חגי הכנסייה היוונית אורתודוקסית.

הבית נוהל כמשק סגור, הכול התבצע בו. במשתלה שלהם גידלו פשתן שממנו טוו חוטים ואריגים וייצרו בדים. כשהבדים היו מוכנים, פרשו אותם על דשא ושפכו עליהם מים כדי שקרני השמש ילבינו אותם. אחר כך רקמו, תפרו וייצרו בגדים. את הכבשים גזזו בקיץ ומהצמר טוו חוטים וסרגו מהם בגדים לחורף. מהחלב הכינו מאכלים שונים, אפו לחם, עשו אטריות, בישלו סבון. שתלו, זרעו וקצרו את יבולם. במשך השנה לא נזקקו בני הבית לקנות מצרכים מהחוץ. בחודשי הקיץ הם הכינו מזון לחורף למשפחה ולבעלי החיים. בחודשי החורף עסקו הנשים בעבודות יד: תפירה, סריגה ורִקמה. כולם עבדו. לארוחות היתה המשפחה כולה מתאספת מסביב לשולחן הגדול.

העבודות שהטילו עלי היו רבות והייתי צריכה להשביע את רצון כולם. אך שם באמת למדתי לעבוד. יחד עם דיודיו, הייתי יוצאת עם הבקר למרעה. לפעמים היה מספר לי אגדות מהפולקלור האוקראיני וסיפורים יפים אודות הדת. מעולם לא כעס עלי ולא הזכיר את מוצאי.

לדיירי הסביבה, השמדת היהודים נתפסה כתופעה נורמלית. הם השתלטו על הבתים היהודיים וירשו את רכושם. כאילו מעולם לא התנהלו חיים יהודיים באזור. אך מכיוון שלא נותרו עוד יהודים ולא נותר במי להתעלל, הפנו האוקראינים את שנאתם כלפי הפולנים. השנאה ביניהם היתה ידועה מדורי דורות ולא היה לה גבול. הגרמנים עודדו אותם בהבטיחם לאוקראינים מדינה עצמאית, והאוקראינים החלו להתנכל למשפחות פולניות. הם פלשו לבתיהם, הרגו את בעלי המשקים, שדדו את רכושם ושרפו בתים ואחוזות. בלילות ראינו שרפות בסביבה. כפרים שלמים נחרבו ודייריהם הומתו באכזריות. כדי להגן על חייהם, ברחו הפולנים המבוהלים לערים גדולות בתקווה ששם יהיו מוגנים יותר.

בכפר שלנו, בצד השני של הכביש היתה אחוזה לא מיושבת. זה היה נכס פולני גדול שנעזב על-ידי בעליו. באמצע החורשה היה בית ענקי ובו חדרים רבים. מסביב לרכוש היתה גדר, והשער הראשי פנה אל הכביש. מכיוון שהמקום היה עזוב, לכולם היתה בו דריסת רגל. התחלנו להוביל לאחוזה את הבקר למרעה. אחר כך החליטה סטפציה לגור באותו בית, שלושתנו, היא, הילד ואני. השתמשנו רק בחדרים אחדים, בחלק אחד של הבית, היתר נשאר סגור. במשך היום היינו יחד, אך בלילה פחדה סטפציה מפלישת האוקראינים והלכה עם הילד ללון אצל משפחתה. היא היתה משאירה אותי לבד, באחוזה הגדולה, בחושך. פחדתי מאוד, אך לא היתה לי ברירה ולא יכולתי להתלונן.

אם עד אז הצלחתי להינצל מהגרמנים, הייתי עכשיו נתונה לפלישת הרוצחים האוקראינים. הייתי כורעת על ברכי ומתפללת בכל מאודי לאלוהים שישמור עלי גם מכנופיות הגזלנים. פעם אחת, בסגרי את הדלת, ראיתי צפרדע נכנסת לבית. נקשרתי לבעל החיים הזה, מושפעת מהסיפורים שקראתי. בפנטזיה האמנתי שהצפרדע שומרת עלי. לא הייתי סוגרת את הדלת עד שלא ראיתי את הצפרדע יחד אִתי בתוך הבית.

לאחר זמן מה הוציאה אותי סטפציה משם וחזרנו לחיות עם משפחתה. אני כמובן נשמתי לרווחה.

בסוף הקיץ העיסוקים היו רבים. השתתפתי בהם יחד עם כולם. כבר היה לי ניסיון, יכולתי לתרום את חלקי בעבודה ורכשתי יותר ביטחון עצמי.

לא שמעתי עוד הערות של השכנים אודות סריקות הגרמנים בחיפושם אחר יהודים מסתתרים. במשך כל אותו זמן לא היו לי ידיעות מאחי. התגעגעתי אליו מאד, אבל סטפציה אסרה עלי לחפש אותו.

בסתיו של 1943 התחילו השמועות שמשהו השתנה בחזית. פסקה התקדמות הצבא הגרמני לתוך ברית-המועצות. התקווה התעוררה. דיברו אודות פעולות הפרטיזנים שפוצצו רכבות עם נשק וחיילים גרמנים. גיסתה של סטפציה, נדיה היתה מביאה ידיעות שהחבר שלה סיפר. היא דיברה בשקט רק למבוגרים, אך בכל זאת הצלחתי לפעמים לשמוע את דבריה.

בתוכי הייתי שמחה מאד אבל נזהרתי מלהראות את שמחתי כדי שלא יחשדו בי. הייתי כבר בתוך המשפחה. אף השכנים והמכרים לא הטרידו אותי ולא חששתי שילשינו עלי.

בהתחלת החורף של 1944–1943, כשהיה כבר קר מאד ושלג כיסה את הסביבה, הופיעה בכפר קבוצת עובדים בליווי שומרים. הם היו עייפים ורעבים מאד, לבושים בלויי סחבות ודיברו שפה מוזרה שאיש לא הבין. לפעמים הצליח מישהו מהם להיכנס לבתי האיכרים, כדי להתחמם ולבקש אוכל. האיכרים גילו הבנה. השוטרים כבר לא היו כל כך קפדנים. במשך היום חפרו העובדים חפירות בקרקע הקפואה, ליד הכביש הראשי. בכפר אמרו שהם יהודים הונגרים שנלקחו על-ידי הגרמנים לעבודות כפייה. הובילו אותם מרחק רב מארץ מולדתם.

התעוררה בי תקווה: מי יודע, אולי אבא שלי נמצא בקבוצת עובדים כזו, בתנאים עלובים, אבל בחיים… האמנתי שבאחד הימים אחרי המלחמה אפגוש אותו.

שמנו לב שהאנשים האלו דפקו בדלת הבית שלנו בכל מיני אמתלות, יותר מאשר בבתים אחרים. הם הביטו בי ובעיניים דומעות לחשו את המילה “קישְלַיין”. לא הבנתי מה פירוש המילה, אבל אחרי המלחמה נודע לי שבהונגרית פירושה “ילדה קטנה”. איני יודעת מי סיפר להם שאני יהודייה, אולי הם פשוט הרגישו בזאת, לכן כל אחד מהם רצה לראות אותי ולוּ לרגע קט. הם בוודאי לא מצאו יהודים נוספים בכל העייירות והכפרים באוקראינה שאליהם הובלו על-ידי הגרמנים. לאחר זמן מסוים הם נעלמו. בכפר אמרו שהשוטרים ההונגרים והאוקראינים הרגו וקברו אותם בקבר אחים ביער.

שוב הייתי בהלם. תקוותי לפגוש את אבא נגוזה באחת. בכיתי בסתר, כדי שלא יראו אותי וישאלו שאלות.

החבר של נדיה בא כל ערב וסיפר כבר בגלוי אודות התקדמותם וניצחונם של הצבאות הסובייטיים. לעתים קרובות היה מספר על איזו עיר באוקראינה שכבר השתחררה מעולם של הגרמנים. אפילו בסביבה שלנו, עדיין הרחק משדה הקרב, אפשר היה להרגיש את שינוי המצב בחזית. התנועה בכביש גדלה, אין סוף משאיות עברו במשך ימים ולילות. אנשים ראו רכבות מלאות חיילים פצועים, וגם נפוצו שמועות על התקפות הפרטיזנים שנלחמו בעורף נגד הצבא הגרמני. שמענו שהם פוצצו גשרים, פסי רכבת וכבישים בסביבות קיוֶרְצֶה. שם היו הבסיסים שלהם כי היערות בסביבה רחבי ידיים והעצים סבוכים ועבותים.

בקרב אותם פרטיזנים היו גם קבוצות יהודים שהצליחו לברוח מהגטאות ולהצטרף ללוחמים. גם הם גרמו לגרמנים אבדות קשות. תרומת הלוחמים הפרטיזנים היתה בעלת ערך רב, גם במערכה וגם בהשלכות המורליות שלה.

בדומיית הלילה יכולנו כבר לשמוע מרחוק הדי התפוצצויות משדה הקרב. שוב התקרבה אלינו החזית. רבים היו מרוצים, אחרים לא כל כך. בסביבה שלי, כולם ציפו לשובו של הצבא הסובייטי. בבקה ודיודיו כרעו ברך והתפללו לשלום בניהם, אי שם בשדה הקרב. הנשים חיכו לשובם של בעליהן.

בסוף ינואר בשנת 1944, הגיעו הקרבות לעיר לוצק. הגרמנים ניסו להתנגד. שוב ושוב הופצצה העיר על-ידי הרוסים והגרמנים. הקרבות היו קשים. האוכלוסייה התחבאה במקלטים. מכיוון שגרנו ליד הכביש הראשי שהופצץ בלי הרף, התחבאנו מההפצצות והיריות בבית בטוח יותר בנוי מלבֵנים. הרוב היו נשים וילדים.

לילה אחד, בעודנו מצטופפים והדי הקרבות נשמעים מבחוץ, הילדים בוכים והמבוגרים מפחדים למות דווקא כעת כשהשחרור כה קרוב, שמעתי אשה מתלוננת בפני חברותיה ואומרת להן: “אני גרתי בברזיל והיו לי חיים טובים, הייתי רחוקה מהמלחמות והצרות. לא יודעת מה קרה לי? לא מבינה מדוע החלטתי לחזור לפולין בכדי לבקר את המשפחה”…

כששמעתי את המילה ברזיל, נזכרתי פתאום שהכרתי את המילה הזאת. היא לא היתה זרה לי. נזכרתי שהורי שוחחו והזכירו את השם הזה ושהדודים שלי גרו בארץ הזאת. סטיסיה שהתחתנה עם מוטיה, בן דוד של אמא שלי וגוטה, שתיהן ידידות של משפחתי מלפני המלחמה, השכנות שלנו, עברו גם הן לחיות בברזיל. זיכרונות ילדותי שבו אלי. במשך תקופה ארוכה הפסקתי לחשוב על שנות ילדותי המאושרות, כשהייתי בת למשפחה אוהבת מוקפת חברים ומכרים. אפשר שפחדתי שאפילו המחשבה אודות משפחתי עלולות להסגיר את רגשותי ולגלות את המוצא היהודי שלי. כדי שלא אשכח את השם ששמעתי, מצאתי פיסת נייר ורשמתי עליה את המלה “ברזיל”. תפרתי את הנייר בתוך מכפלת המעיל הישן שלבשתי.

 

השחרור    🔗

העיר לוצק שוחררה על-ידי הצבא הסובייטי אחרי קרבות קשים בתחילת פברואר 1944. זמן קצר לאחר מכן גורשו הגרמנים גם מהכפר שלנו.

ימי השחרור הראשונים נראו לי כאילו התעוררתי מחלום בלהות. ההבדל היה שבדרך כלל החלום גרוע מהמציאות, אולם, לנו היהודים שנשארנו בחיים אחרי הכיבוש הנאצי, המציאות היתה גרועה מסיוט! המשפחות שלנו נרצחו באכזריות, הבתים שלנו נחרבו, והניצולים ששרדו היו גלמודים בעולם, שבורים ומזכירים שוב ושוב את מתיהם.

במשך כמה ימים ניסיתי להתרגל למחשבה שאני חופשייה ושהגרמנים אינם מאיימים עלי עוד. הקרבות נמשכו במרחק, אולם רעש ההפגזות הלך והתרחק. הגרמנים עדיין היו חזקים. החזרת השטחים שנכבשו על-ידי הצבא הנאצי, עדיין גבו מחיר גבוה בקרבנות של חיילים ואזרחים. פחדנו שהגרמנים עלולים לחזור. אולם כשהחזית התרחקה מאתנו, התחלתי להאמין שאני באמת חופשייה. במשך כל הזמן חשבתי: “אלוהים, האם אחיה עד יום השחרור?” והנה כעת הגיע היום וכבר לא פחדתי. השתחררתי מהחרדה שפרחח כלשהו יצביע עלי ויאמר “יודה”, כפי שקרה ליהודים רבים, ובכך יחרוץ את גורלי.

היזמה הראשונה שלי לאחר השחרור היתה לחפש את אחי מוֹנְיֶק. ידעתי שאיש לא ימנע זאת ממני כעת. הלכתי לכפר שבו הוא התגורר. בדרך רקמתי תכנות והבטחות שלהבא נהיה תמיד יחד. רציתי לדעת איך עברו עליו השנים האחרונות, לספר לו עלי, לדבר על משפחתנו, לבכות יחד, בלי פחד, על מות אמא, על האחים הקטנים ועל כל המשפחה שלנו…

התקרבתי אל בית האשה שאצלה התגורר אחי. פגשתי שכנה שהכירה אותי. היא סיפרה לי שאחי לא נמצא עוד בחיים. האשה הזקנה (הפולקסדויטשה), שבביתה התגורר, הביאה בעצמה למותו. כשנודע לזקנה שכל משפחתנו הושמדה, קשרה חגורה למרפקו וסחבה אותו עד הגרמנים. כך סיפרה לי השכנה. כנראה שהזקנה רצתה לגזול מאתנו את החפצים שהשארנו אצלה לפני שברחנו ליער. אולי קיבלה גם פרס מהגרמנים.

שוב חרב עלי עולמי. בכיתי מאד ולא היו לי כוחות לפגוש את האשה הרוצחת. מה יכולתי לעשות? הרגשתי אליה שנאה עצומה, אולם הייתי רק ילדה. נקמה אינה באה בחשבון, חשבתי, שהרי אחי לא יקום לתחייה. עזבתי את המקום הארור.

החלטתי ללכת ללוצק. מי יודע? אולי אמצא מישהו מבני משפחתי. אולי אבא הצליח להישאר בחיים? אולי הדודים? אולי בני הדודים…

מצאתי את העיר חרבה אף יותר משהיתה קודם, עקב הקרבות האחרונים. רחובות ובתים הרוסים לגמרי. חיפשתי יהודים. אך רק מתי מעט ניצלו בלוצק. בימים הראשונים לשחרור, פחדו היהודים, כמוני, לצאת ממקומות הסתר שלהם. פגשתי את הגברת קוּנִיצָה הרופאה, ועוד כמה יהודים גלמודים, שבורים נסחבים ברחובות העיר. כולם חיפשו מישהו מהמשפחה או לפחות איזה מכר. לא הצלחתי למצוא נפש חיה מהמשפחה שלנו.

כששאלתי על אבי בתקווה שניצל, סיפרו לי את האמת הטרגית. כל הגברים שנלקחו ל“עבודות” והתייצבו ביום ההוא עם כלי העבודה במצודה העתיקה, נרצחו על-ידי הגרמנים ועוזריהם. סיפרו לי על סבל יהודי לוצק בגטו במשך החורף הנורא. רבים מתו מרעב, מקור וממחלות, עוד לפני השחיטה הגדולה ביולי 1942. סיפרו לי איך באוקטובר בחרו הגרמנים כ-500 בעלי מלאכה מומחים שעדיין היו נחוצים להם, הפרידו אותם ממשפחותיהם, הוציאו אותם מהגטו וסגרו אותם במחנה עבודה. לאחר חיסול הגטו, המשיכו פועלים אלו בעבודתם, בייצור נעליים ובגדים לצבא הנאצי. הם היו תחת שמירה קפדנית ואכזרית. כשחשו אותם יהודים, בדצמבר 1942, בכוונת הגרמנים להשמיד אותם, התמרדו ונלחמו בכל האמצעים הדלים שעמדו לרשותם. הם, יהודים מורעבים וחלשים, נלחמו בגבורה ומתו מות גיבורים, בהתקוממות נואשת בין חורבות מחנה העבודה.

העצבות והבכי תקפו אותי שוב. “האם כדאי היה להגיע בחיים ליום השחרור?” חשבתי, “נותרתי לבדי בלי נפש אחת ממשפחתי?”

הבית שלנו נשרף. בביתה של סבתא גר הסנדלר פָנסִילוֹבִיץ שגרם לנו כל כך הרבה צרות וסבל. העדפתי שלא להיכנס לבית. לא רציתי לראות את הגזלן. ביתה של סבתא הזכיר לי את הימים המאושרים שלפני המלחמה, שהייתי ילדה שמחה ללא דאגות, עם אבא, אמא ואחים. לא יכולתי להשתחרר מהכאב, מחשבותי נדדו לימי הפחד והסבל…

שכנה אחת, בתו של הכומר הפרוטסטנטי, קיבלה אותי בסבר פנים יפות. מיד אמרה לי שמכונת התפירה של הדודה, נמצאת אצלה בבית, ושאני יכולה לקבל אותה. הלכתי לחפש את בוֹלְקָה, העוזרת הנאמנה שעזרה לנו בשעת צרה. אולם גם היא לא גרה יותר בבית שליד מסילת הרכבת ולא מצאתיה. הייתי לגמרי גלמודה.

הגברת קוּניצָה גרה לפני המלחמה ברחוב שלנו. כולם העריכו וכיבדו אותה מפני שלמרות היותה אישה הצליחה לסיים את לימודי הרפואה באותם זמנים. נוסף על כך, בהיותה יהודייה עמדה מול קשיים כפולים ומכופלים. באותה תקופה הונהגה באוניברסיטאות בפולין שיטת הנוּמֶרוּס קלָאוּזוּס, שהגבילה את קבלת היהודים ללימודים באוניברסיטאות בפקולטות מסוימות, ובמיוחד ברפואה. אלה שיכלו יצאו ללמוד בארצות אחרות. במאמצים אדירים ותוך התגברות על קשיים רבים, הצליחה הגברת קוּנִיצָה לסיים את לימודי הרפואה. עוד מימי ילדותי זכרתי שסיפרו ברחוב שהיא רופאה הגונה וטובה, ואינה גובה תשלום מעניים שאין ידם משגת לשלם.

הד"ר קוניצה הצליחה להינצל יחד עם בעלה. היא הכירה את משפחתי וכשנודע לה שנשארתי לבד מכל משפחתנו, רצתה שאשאר אִתם בדירתם הקטנה. נשארתי עם הזוג במשך ימים אחדים. הם היו מאד אדיבים וטובים אלי, אבל אני לא רציתי להיות לנטל על איש.

החלטתי שאם לא מצאתי אף קרוב משפחה, אבחר בסטפציה ובבנה פיוטרוס הקטן להיות משפחתי. רציתי להישאר אִתם. חזרתי לכפר והמשכתי בעבודתי. אולם על אף שהחיים בכפר התנהלו כבעבר, כעת כבר ידעו כולם מי אני. הם יעצו לי לספר למשטרה על הרוצחת שהסגירה את אחי. יום אחד חזרתי ללוצק, פניתי למשטרה החשאית הסובייטית האנ קא וה דה, וסיפרתי להם הכל. הם הבטיחו לאסור אותה אך אני לא מאמינה שהענישו אותה בגלל שסייעה להרוג עוד ילד יהודי…

המשכנו לגור שלושתנו עם משפחתה של סטפציה. כולם ציפו בחרדה לחדשות מהבנים ומהבעלים שנלחמו בצבא הסובייטי, אבל לא הגיעה כל ידיעה. בני המשפחה דאגו, ההורים בכו בפינות הבית, והנשים היו מאד מתוחות ועצבניות.

לאחר זמן, משלא הגיעו ידיעות מבעלה, החליטה סטפציה להיות עצמאית ולעזוב את הכפר. אולם לא היה לנו היכן לגור. בעיירה קופצ’בקה נשאר הבית שהשתייך לדודים שלי. הלכתי לבקש אותו מהשלטונות הרוסיים. הגזלנים שהתיישבו בו בתקופה הנאצית ברחו, ואל הבית פלשו כמה משפחות. נשאר לנו רק חדר אחד, חדר השינה של הדודים. ארונם נמצא עדיין באותו מקום שבו השארנו אותו. עברנו שלושתנו לגור באותו החדר.

כל פינה, בבית הדודים שלי, הזכירה לי את נוכחותם. לפני המלחמה שתל הדוד שלי עצי פרי מסביב לבית. הגרמנים עקרו אותם כדי שיוכלו להשקיף על התנועה בעיירה ובכביש. הכל היה ריק מסביב. הבית היה מוזנח מאוד ולא טופל על-ידי הדיירים החדשים. לא פגשתי איש מתושביה היהודים של העיירה. בבתי היהודים התיישבו אנשים אחרים.

נזכרתי שהדודים שלי מסרו חפצים וגם בדים מהחנות שלנו לאיכרים אחדים. הבעיה היתה שהיה מסוכן לחזור לכפרים כדי לבקש מהאיכרים את הרכוש. כבר שמענו על מקרי רצח שקרו בנסיבות כאלה. פחדתי לסכן את עצמי, אם כי זכרתי את יחסם הטוב והאנושי של אותם איכרים בזמן הכיבוש הגרמני.

יום אחד הכרתי חייל רוסי יהודי. סיפרתי לו על הבעיה שלי והוא היה מוכן לעזור לי. רכובים על סוסים הגענו לבתי האיכרים. אחדים הכירו אותי והחזירו את המעט שעדיין נשאר אצלם. הודיתי להם והמשכתי בדרכי. על אף שנראה היה לי שישנו עוד רכוש, לא רציתי לדרוש אותו, מכיוון שלא הייתי בטוחה מה עוד נשאר אצלם. היו איכרים שהכחישו הכל. החייל שהיה אִתי איים לחזור אליהם ולערוך אצלם חיפוש עם אנשי האנ קא וה דה אימת התושבים. מבוהלים הם הוציאו מהמחבואים את הבדים שלנו, חליפה של אבא, גם חבילת עורות שאבא קנה לפני המלחמה כדי להכין מעיל חדש לאמא. הם החזירו גם כלי מיטה ומפות שולחן של הדודים, ועוד חפצים אחדים. לקחתי הכל לסטפציה, גם את מכונת התפירה שבת הכומר החזירה לי. כך שיפרנו את תנאי החיים שלנו בקופצ’בקה.

התחילו הלימודים. רציתי מאד ללמוד. בשנת 1941, לפני הכיבוש הנאצי, הספקתי לסיים כתה ג. איבדתי שלוש שנות לימוד ורציתי להשלים אותן מהר ככל שניתן. כדי להרוויח זמן, קפצתי כיתה ונרשמתי לכיתה החמישית. הלימודים בבית-ספר רוסי-אוקראיני בעיירה, שבו מרבית התלמידים לא הצטיינו בחכמתם ולא ברצונם ללמוד, לא הפחידו אותי כלל. אהבתי מאד ללמוד, לקרוא ולכתוב. תוך זמן קצר הצלחתי להשלים את החומר, ואפילו להשתוות לתלמידים הטובים בכיתה.

הייתי היהודייה היחידה בבית-הספר. לא יצרתי יחסי ידידות עם בני כיתתי. שקדתי מאד על הלימודים. ביצעתי את כל החובות שהטילו עלינו המורים. בערבים למדתי לאור העששית, קראתי וחזרתי בעל-פה את הפואמות של סופרים ומשוררים רוסים ואוקראינים. אהבתי לדקלם את היצירות שלהם בעל-פה, בקול רם. המשוררים האהובים עלי היו פושקין, לֶרְמוֹנְטוב, שֶבְצֶ’נְקוֹ ואחרים. לעתים קרובות הפצירו בי המורים לדקלם שירה בימי חג לאומי שנחוג בבית הספר. פעם הטילו עלינו לכתוב חיבור על הנושא: “איך עברתי את שנות הכיבוש הנאצי”. כתבתי את הסיפור שלי וקראו אותו בכל הכיתות. אין לי ספק שחלק מהילדים ששמעו אותו היו בניהם וקרובי משפחתם של משתפי פעולה שסייעו להשמיד את משפחתי ואת עמי.

האם שימש להם החיבור שלי כאות אזהרה?!

*

יהודים בודדים, ילידי הכפרים מהסביבה, באו לגור בקופצ’בקה. הם גרו יחד כדי לעמעם מעט את תחושת הבדידות, את היותם כל כך גלמודים. בבית סמוך לשלנו גרה הגברת הניה, אשה באה בימים, ושתי בנותיה, ניצולות יחידות ממשפחה גדולה. עמן גרו שתי אחיות נוספות שניצלו בכפר אחר. הבנות של הניה היו מאד יפות. הן היו מבוגרות ממני. אמא שלהן שמרה עליהן ולא הרשתה להן לצאת לבד מהבית. לפרנסתן היתה הניה אופה לחם ועוגות ומוכרת אותם בתחנת הרכבת ברוֹזִישְצֶה, עיירה גדולה יותר, מרוחקת כחמישה קילומטר מקופצ’בקה.

מדי פעם ביקרתי בביתן והייתי חברה של שולה, בתה הצעירה של הניה. בביתם היו מתכנסים לפעמים ניצולים מעיירות שכנות. אחדים היו פרטיזנים או כאלה שהתחבאו ביערות או על גגות ואסמים של האיכרים. אחד מהם סיפר לי שאחרי רצח בני משפחתי, הגיעו למקום בלילה יהודים שהיו ביער ההוא וניצלו. הם קברו את היקרים שלי בבור שחפרנו כדי שישמש לנו להגנה. רציתי לחזור ליער, להגיע לבור שבו היתה קבורה משפחתי, להיות על ידם, להספיד אותם, אבל לא היה בי האומץ ללכת לבד. שולה ועוד בחורה נוצרייה נענו לבקשתי והלכנו יחד. הסתובבנו בין העצים ובשבילים שזכרתי. ניסיתי לזהות את הבור, אבל בשנתיים שחלפו היער השתנה. חיפשתי בייאוש ולא מצאתי דבר. אין מי שיכול להחזיר לי את משפחתי. יצאתי מהיער בבכי נורא ולא יכולתי לשוב אליו שנית.

יום אחד, הציעו לי בנותיה של הניה להצטרף אל אִמם בנסיעתה לעיר רובנו, עיר גדולה, ממזרח ללוצק, כדי לקנות סחורה שהיתה נחוצה לה, שמרים לעשיית הלחם ונייר דקיק שממנו עשו סיגריות. הסכמתי להצעה. גם אני רציתי להרוויח כסף. הלכתי לשוק בלוצק, מכרתי את החליפה של אבא והשגתי כסף לקניית הסחורה.

היינו נוסעות ברכבות מלאות חיילים. בדרך כלל הרכבת היתה מזדחלת לילה שלם עד שהגיעה לעיר רובנו, שמרחקה מלוצק, כמה עשרות קילומטרים בלבד. בימים היינו קונות את הנחוץ לנו ובלילה שלמחרת היינו חוזרות הביתה. הרווחתי רווחים נאים ממכירת השמרים והנייר ומסרתי את הכסף לסטפציה.

פעם קניתי לי זוג מגפיים לחורף. אבל לאכזבתי הרבה גיליתי שרימו אותי. המגפיים היו עשויות מנייר עבה ונמסו בגשם הראשון. הייתי אומללה מאד כי הוצאתי עליהן את כל כספי.

באחת הפעמים, כאשר חיכינו לרכבת שנהגה לאחֵר תמיד, נרדמתי על רצפת המלט בתחנה והתקררתי מאד. כך הסתיימה הקריירה שלי כסוחרת. גם הניה הפסיקה את הנסיעות הקשות והמסוכנות לרובנו.

פעם אחת פגשתי בביתה של הניה בחור יהודי. הוא הסתכל עלי ואמר: “את לא מכירה אותי, אבל אני ראיתי אותך הרבה פעמים בחצר ביתה של סטפציה בזמן הכיבוש הגרמני”. הבחור סיפר שהסתתר בעליית גג בביתה של השכנה פיאַטְנִיצְקָה, האישה הזקנה מהמשק הסמוך, ומשם עקב אחרי התנועות שלי. כשיום אחד לא ראה אותי בחצר, דאג לי וביקש מהמיטיבה שלו, פיאַטְנִיצְקָה, שתלך לראות מה קרה לי. זאת הסיבה שהיא באה כל פעם לגדר שלנו, מה שגרם לנו בזמנו לפחד גדול.

הבחור הזה התחתן עם אחת האחיות שגרו עם הניה. זמן קצר לאחר שנישאו, נרצחה אשתו הצעירה על-ידי האוקראינים כשחזרה לכפר הולדתה לבקש את רכוש המשפחה. לא היתה זאת הפעם הראשונה שניצולים נרצחו כשניסו לקבל בחזרה את רכושם שהופקד בידי מכרים. ולא היה זה נדיר שהרצח בוצע בגין חפץ שערכו פעוט.

לעומת זאת, היו נוצרים שהתייחסו אלינו בכבוד ובנימוס, כך בזמן הכיבוש הנאצי, וגם לאחר השחרור. שמעתי שהצ’כים עזרו ליהודים, לא ביקשו להרוויח על חשבונם, והחזירו את הרכוש שהופקד בידיהם.

היחסים ביני ובין סטפציה היו קרובים וטובים מאד. פיוטרוס היה כבר ילד גדול ויפה, אהבתי אותם והם אהבו אותי. לפעמים היתה סטפציה לוקחת את הילד לבית הסבים שלו בכפר ונשארת שם כמה ימים. אני הייתי נשארת לבד בבית עם העבודות, שיעורי הבית והמחשבות הכבדות. הבית הזה הזכיר לי את משפחתי ואת כל היקרים שאיבדתי. מכל פינה בבית צצו זיכרונות.

בבקרים, כשהייתי לבד בחדר, היה נדמה לי שאני שומעת את תפילת השחרית של סבי ודודי, בדיוק כפי ששמעתי כשהגעתי לביתם מהגטו. אבל כשהתעוררתי ממחשבותי פגשתי מציאות אכזרית ושונה לחלוטין.

באחד הימים השגתי ספר שירים בפולנית. שיר אחד, “עין אלוהים", היה עצוב במיוחד. השיר תיאר בית קטן במרחקים וילדה קטנה שגרה בו לבדה כי היתה יתומה. התאמתי לשיר מנגינה שהכרתי והשוויתי את הבדידות שלי לזו של הילדה. שרתי את השיר הזה ובכיתי מאד. כשסטפציה היתה חוזרת מבית משפחתה ומוצאת אותי אומללה, היתה מנחמת אותי במלים רכות.

עברו חודשים מאז השחרור. סטפציה לא קיבלה ידיעה כלשהי אודות בעלה. היא כבר איבדה את התקווה לראותו שוב. היתה משוחחת אִתי על רצונה לחזור לבית הוריה שגרו בגדה השנייה של הנהר בוג. היינו רחוקים משדה הקרב אבל המלחמה עדיין התנהלה. דיברו שמפלת הגרמנים קרובה ועומדת להתרחש, אך לא ידענו שבאותם חודשים, כשאנחנו היינו כבר חופשיים, המשיכו הגרמנים להשמיד רבבות יהודים מכל ארצות אירופה. הפשעים האלה, קרו על פי רוב במחנות השמדה על קרקע פולנית. בסוף יולי 1944, הגיע הצבא האדום לסביבות ורשה ושם נעצר. ב-1 באוגוסט פרץ מרד של אנשי “צבא המולדת”. ב-2 באוקטובר 1944, נכנעו המורדים. לוּ היה הצבא האדום ממשיך בהתקדמותו, המוני אנשים היו ניצלים מעינויים איומים וממוות.

יום אחד, חזרה סטפציה מבית החמים שלה מאושרת. היא קיבלה ידיעה שבעלה פְיֶטְיָה חי ושהוא בדרך הביתה. בציפייה ובחרדה חיכתה לבואו. גם פיוטרוס חזר וקרא בקול רם “אבא”, אף על פי שמעולם לא ראה אותו. סוף סוף הגיע בעלה של סטפציה לבית הוריו. היא והילד הלכו לפגוש אותו, ונשארו שם ימים אחדים.

כאשר חזרה משם סטפציה לבדה, הילד נשאר בבית הסבים, ראיתי שהיא מאוד עצובה ובוכה. רציתי לדעת מה קרה, אבל לא היה לי אומץ לשאול אותה, חששתי לחטט, והיא מעולם לא סיפרה לי. מבחינות רבות הייתי כבר די בוגרת, אבל כשמדובר היה בבעיות רגש ובעניינים שבלב, הייתי עדיין ילדה קטנה ולא הבנתי דבר.

פעמיים נוספות נסעה סטפציה אל בית החמים, אך בכל פעם שחזרה לא העידו פניה על אושר. פעם אחת, היא, בעלה פְיֶטְיָה, והילד, באו אלינו הביתה. פְיֶטְיָה היה באמת יפה תואר, כפי שאכן תיארה אותו. הוא לבש מדי צבא וענד מדליות על חזהו. נודע לי שהיה מאושפז זמן רב בבית חולים, וגם כעת צלע עקב פציעה ברגל. אני משערת שנוכחותי אתם נראתה לו מוזרה, הוא אפילו לא דיבר אִתי. נשאר רק לילה אחד עם אשתו ובנו (בגלל חוסר מקום בחדר, ישנתי על השולחן). למחרת חזרו כולם לבית הוריו ואחר כך הוא נסע. סטפציה והילד חזרו והמשכנו את חיינו כרגיל. אנשים דיברו שהיתה לו אשה אחרת ברוסיה והוא חזר אליה.

בקופצ’בקה היתה טחנת קמח. איכרים וסוחרים רבים היו באים לטחון בה את תבואתם. בדרך לבית-הספר, ראיתי תמיד שורה של עגלות מלאות שקי תבואה, ואנשים מחכים לתורם לטחון. ליד טחנת הקמח, גרה אשה יהודייה, הגברת אִיטָה, הניצולה היחידה ממשפחתה. האשה הזאת אהבה אותי והציעה לי לגור בחברתה. אולי הזכרתי לה את בתה או מישהי ממשפחתה. אני חיבבתי אותה והשתתפתי בצערה על חייה הגלמודים, אבל סירבתי לבקשתה. אמרתי לה שכבר יש לי משפחה, סטפציה ופיוטרוס. מדי פעם נהגה הגברת איטה לבוא אלינו, היתה מוסרת איזה בגד לתיקון ומדברת עם סטפציה.

 

השיבה למקור מחצבתי    🔗

בהתחלת האביב של 1945, כשחזרתי מבית-הספר, סיפרה לי סטפציה על שתי בחורות יהודיות שבאו מעיירה סמוכה לקנות קמח בטחנה. הן באו לבקר אותה ורצו לראות אותי דחוף. הייתי סקרנית להכיר אותן. “אלוהים”, חשבתי, “האם מישהו מהמשפחה ניצל ובא לחפש אותי?” במשך כמה ימים חיכיתי במתח ובצפייה לבאות. אולם לא, הן לא היו קרובי משפחה. רוזה היתה המבוגרת מבין השתיים, היא ניצלה עם אמהּ. השנייה, יהודית, הצליחה להינצל עם אחיה שהיה בצבא הרוסי. שלוש הנשים גרו בדירה יחד עם עוד שני ניצולים, אב ובנו.

בנסיעות שלהן לטחנת הקמח בקופצ’בקה, נודע להן עלי משיחותיהן עם איטה. הן רצו להכיר אותי. כשנפגשנו, דיברו אִתי בחיבה רבה, כפי שהרבה זמן איש לא דיבר אלי. אולי מפני שהתייחסו אלי כמו אל ילדה, כפי שבאמת עוד הייתי. הן שאלו על משפחתי, על החיים שלנו לפני המלחמה, ובאופן מיוחד דאגו לעתידי. אני כמובן לא יכולתי להבין את הסיבה לדאגתן, מפני שגרתי עם סטפציה ופיוטרוס, הרגשתי טוב, למדתי, ולא הייתי זקוקה לדבר.

רוזה ויהודית עוררו בי סקרנות ורצון לחפש את משפחתי שהיתה מחוץ לאירופה. נזכרתי בפיסת הנייר שתפרתי במכפלת המעיל אודות הקרובים שלי בברזיל. הבחורות עשו כל שביכולתן כדי לרכוש את לבי, אבל אני לא רציתי להיפרד מסטפציה. פעמים רבות הן הפצירו בי להתלוות אליהן, אבל תמיד סירבתי. אני חושבת שבזמן היעדרי היתה להן שיחה עם סטפציה והן הצליחו לשכנע אותה, והיא שכנעה אותי. סטפציה עודדה אותי להתלוות אליהן לכמה ימים, הן הבטיחו שאם לא ימצא חן בעיני הן יחזירו אותי מיד אליה. נעניתי להצעתן.

בדירה קטנה בת שני חדרים גרנו שישה איש. שני גברים בחדר הקדמי ששימש גם למטבח, ואנחנו ארבע הנשים בחדר השני. כולם היו אדיבים אלי. אני דיברתי פולנית והמשכתי במנהגים הקתוליים. הם אף פעם לא נזפו בי ולא אסרו עלי. ישנתי במיטה עם יהודית ודיברתי אתה הרבה. יהודית התחילה לבטא מילים ביידיש ושאלה אותי האם זכרתי את פירושן. לאט לאט החל זיכרוני להתעורר. חזרתי על המילים ואפילו התחלתי לחבר משפטים. את המילים האלו ביידיש היה לי אומץ לבטא רק בפני יהודית, בלילה. עם האחרים דיברתי פולנית.

אמא של רוזה היתה אשה באה בימים והזכירה לי את סבתא. היא תמיד התייחסה אלי בחיבה והעניקה לי תשומת לב. קראתי לה סבתא “בבציה” ואהבתי אותה מאד.

בגלל המצב הביטחוני וגם כדי לא להיות גלמודים, התאספו בעיירה ניצולים מהעיירות ומהכפרים הסמוכים ויצרו קהילה קטנה. זה היה לפני פסח והוחלט להכין מצות. באחד הבתים רוקנו חדר, הכינו שולחנות ארוכים מקרשים חדשים, הכינו מערוכים וכלי אפייה נוספים, כולם חדשים כדי שהכל יהיה כשר לפסח לפי המסורת. כל אנשי הקהילה הקטנה שהתקבצה השתתפו בעבודה. הגברים הכינו את הבצק, הנשים רידדו אותו במערוכים החדשים, יצרו מצות ודקרו אותן כדי שלא יתפחו. גברים אחרים אפו אותן. היתה זאת בשבילי עבודה נעימה ונהניתי מאוד.

ההכנות לחג יצרו הקבלה מתבקשת בין יציאת בני ישראל מעבדות לחירות, לבין הסיפורים והתלאות של הנוכחים. פסח ראשון בחופש, אחרי שנות הכיבוש הנאצי. רבים סיפרו על הבית ועל ההכנות לקראת ימי החג שהיו נהוגים במשפחותיהם לפני המלחמה. הסיפורים, אפיית המצות, המפגשים, הכל יחד, יצרו אווירה של געגועים ונוסטלגיה.

השתתפנו בעריכת סדר פסח, שני לילות כנהוג, ואכלנו מצה במשך שמונת ימי החג. ביום האחרון של החג, קראו לי להתפלל תפילת יזכור. לא הכרתי את האותיות העבריות ולא הבנתי את פירושן. יהודית ורוזה הסבירו לי, ואני בהתרגשות רבה חזרתי על דבריהן מלה במלה.

התפילה הזאת נגעה במעמקי לבי. התחלתי להרגיש שאני שייכת לאנשים האלה, שחגם הוא חגי, שדתם היא דתי, שזו המסורת שהיתה של הסבים וההורים שלי, וכעת נותרתי רק אני, היחידה מהמשפחה, לזכור אותם, להתפלל לעילוי נשמתם, ולהמשיך את כל מה שהיה קדוש וחשוב להם. כאילו התעוררתי פתאום וחזרתי למציאות. לא פחדתי עוד להיות יהודייה, רציתי להימצא בחיק העם שלי.

בימים הבאים השתדלתי להתאמץ ולחזור על המלים והמשפטים ביידיש. “בני המשפחה החדשה שלי” שמחו. “דאס קינד רעט יידיש” (הילדה מדברת ביידיש), סיפרו לכולם בהתרגשות.

במשך השבועות שהייתי אתן ביקרתי רק פעמים ספורות את סטפציה. רוזה ויהודית מצאו תמיד תירוץ כדי להתחמק מבקשתי לבקר אותה. אני לא מאשימה אותן, הן בוודאי פחדו שארצה להישאר אתה.

יום אחד הורידו את הדגלים האדומים לחצי התורן, כאות אבל על מותו של נשיא ארצות-הברית, פ"ד רוזוולט, שהיה אז בעל בריתה של ברית-המועצות במלחמתה נגד הנאצים.

כולם שוחחו על מפלתה של גרמניה ועל סוף המלחמה ההולך וקרב. ביום 8 במאי של 1945, נכנעה גרמניה. כולם חגגו את סוף המלחמה. החיילים הרוסים וגם האוכלוסייה האזרחים, כולם חגגו. אפילו האוקראינים, שאך לפני זמן לא רב חגגו את בואם של הנאצים וקיבלו אותם בפרחים, לחם ומלח, והיו בעלי בריתם נגד ברית-המועצות, חגגו גם הם.

אנחנו היהודים, הניצולים מטבח שלא היה לו תקדים בהיסטוריה, שמחנו כמובן במפלת גרמניה אבל היינו שבורי לב, מדוכאים ומעונים, ללא משפחה וללא בית. לא היה לנו מה לחגוג, כל אחד בכה על בני משפחתו, הקבורים בכל עיר, בכל כפר, ביערות ובשדות…

אנחנו לא חגגנו.

היהודים שהכרתי באותם ימים, שאפו לצאת מהארץ המקוללת והעויֶנת כלפינו, מהר ככל האפשר ולהתחיל בחיים חדשים, חיי שלום וביטחון. יום אחד, הגיעה רוזה הביתה ובפיה בשורה חדשה. היא השיגה קרון משא. נקרתה הזדמנות אחת יחידה וצריכים לנצל אותה במהירות האפשרית. היינו במהומה, בגלל הנסיעה הקרובה מערבה — לפולין. ראשית רצינו להגיע לשם.

לא תיארתי לעצמי שנסיעתנו תהיה כה מיידית. לא הספקתי להיפרד מסטפציה ופיוטרוס, לא הלכתי ליער להפרד מהמתים שלי… הכל קרה כל כך מהר, כה בלתי צפוי!

יצאנו בקרון משא פתוח. אנחנו עם החבילות והמזון בצד אחד, ובצד השני על מחצית הקרון, הפרה האדומה “סלבה”, הפרה של בבציה. היא השתייכה לה עוד מלפני המלחמה והיתה מאד חשובה לה. בבציה לא רצתה בשום אופן להיפרד ממנה. בגלל הפרה, היינו כולנו חשופים לשמש, לגשם לרוח, לקור בלילות ולחום בימים.

הנסיעה נמשכה שבועיים. לפעמים נשאר הקרון שלנו באיזו תחנת רכבת משנית, במשך שעות ולעתים אפילו יום או שנים.

בהתחלה תכננו לנסוע ללובלין שבמרכז פולין. אך בדרך שמענו בחרדה אודות הפוגרום בעיר קיֶלצֶה, לא הרחק מלובלין. הפוגרום הגדול מסוגו, שנעשה בניצולים יהודים על-ידי פולנים לאחר המלחמה. זה קרה ב-4 ביולי 1946. עשרות יהודים נרצחו. לנוכח המצב המפחיד החליטה “המשפחה שלי” להמשיך בנסיעה, עד שקרון המשא שלנו הגיע לעיר הגרמנית אלנשטיין, הקרובה לים הבלטי. מכיוון שלא היה לנו עניין להישאר בעיר הזאת. ביקשנו שיכוונו אותנו לעיר לודז‘. שם התארגן יישוב יהודי גדול של ניצולים מפולין וממזרח אירופה. לודז’ היתה עיר גדולה ולא נחרבה בשנות המלחמה.

כשהגענו ליעדנו, הפרידו את הקרון מהרכבת והשאירו אותנו בפסי רכבת משניים רחוק מהתחנה. רוזה ויהודית יצאו העירה לחפש דירה. בבציה, אני והפרה, נשארנו בקרון וחיכינו לשובן. חיכינו הרבה זמן עד שכבר התחלנו לדאוג. סוף סוף הן הגיעו עם חדשות וסיפרו בהתרגשות שפגשו יהודים והתארגנה בלודז' קהילה מסודרת. חיי הציבור די מסודרים, היה בית כנסת, והוקם משרד שבו נרשמו הניצולים וניתן היה לחפש קרובים גם מחוץ לפולין.

רוזה ויהודית מצאו מקום מגורים, דירה שהשתייכה קודם ליהודים, אבל הפרה לא יכלה להצטרף. לא ניתן היה להחזיק בעלי חיים בעיר גדולה. במאמצים רבים הן הצליחו לשכנע את בבציה להיפרד מהפרה. לבסוף היא הסכימה והפרה נמכרה כבר בתחנת הרכבת.

לנו, ילידי העיירות הקטנות, ואפילו אלו שבאו מעיר המחוז לוצק, נראתה לודז' כעיר ענקית. חשמליות נסעו ברחובות רחבים, המון אנשים, בנינים גדולים וגבוהים. הכל היה שונה ממה שהכרנו עד אז. בימים הראשונים, היינו המומים ואיבדנו שוב ושוב את דרכנו ברחובות הזרים. נזקקנו לבקש עזרה מעוברים ושבים כדי למצוא את הרחוב והבניין שבו גרנו. הרחוב שלנו, צֶגֶלְנִיָנָה מספר 15, היה במרכז העיר. שם התרכזו יהודים רבים. כמו בכל הבניינים הגדולים בלודז', גם הבניין שלנו היה בן שלוש קומות, ויחד עם הבניינים שלידו נוצרה רחבה פנימית מרובעת וגדולה. כל חלונות הדירות פנו לרחבה. הדירה שלנו היתה בקומה השנייה. גרנו ארבעתנו בחדר גדול. לא יכולנו לתאר חדר טוב יותר ומרווח יותר משלנו. בחדר השני של הדירה גרו יהודים שמוצאם היה גם כן מהסביבה שלנו באוקראינה.

כבר באותו יום הלכנו להירשם במשרד הקהילה. ביקשו מאתנו להיזכר בכל נתון ופרט שיוכל לסייע, גם שמות וכתובות של קרובים בארצות אחרות. הבטיחו לחפש אותם ולהודיע להם אודותינו. ידעתי שהיו לי שני דודים בארץ-ישראל. מכיוון שהם היו אחים של אבא, ידעתי את שם משפחתם. היו לי גם קרובים בברזיל ובארצות-הברית שאת שם משפחתם לא זכרתי. הפקידים רשמו את כל הפרטים ואמרו שישתדלו לאתר אותם ולהודיע לי על כך.

במשרד הקהילה כולם חיפשו מישהו. הקירות היו מכוסים בשלטים קטנים, בפתקאות או פשוט כתובות של ניצולים שחיפשו בני משפחה, חברים, מכרים או שכנים. בתקווה לאתר מישהו שהכירו מלפני המלחמה. רבים עמדו וקראו את המודעות במשך שעות. לפעמים קרה שמישהו פרץ בבכי או בקריאת שמחה, כשהתקווה הפכה למציאות. לצערי, אני לא מצאתי איש ממשפחתי.

בהיותי בלודז' ניסיתי ליצור קשר עם סטפציה ופיוטרוס. כתבתי להם כמה מכתבים אבל לא קיבלתי תשובה. כעבור זמן נודע לי ממכרה אחת מקופצ’בקה שהגיעה ללודז' שסטפציה והילד חזרו לבית אביה.

אחרי המלחמה, עקב שינוי הגבולות, ומשום שמיליוני אנשים נסעו ממקום למקום, היה בלתי אפשרי למצוא מישהו במזרח אירופה. כך איבדתי את הקשר עם סטפציה שהצילה את חיי.

לאחר התקופה הראשונה, כשהתחלנו להסתגל לחיים בעיר הגדולה, התחלנו להרגיש טוב. כדי להרוויח למחייתם, נהגו התושבים החדשים לנסוע עד לערים הגרמניות הקרובות לגבול עם פולין. שם קנו בגדים ומצרכים שונים מהגרמנים ומכרו אותם ברווח ניכר בלודז'. רוזה ויהודית נסעו גם הן פעמים אחדות לקנות חפצים. ברכבות גדושות, בחברת כל מיני הרפתקנים, גנבים ואנטישמים. היו אלה נסיעות מסוכנות בייחוד לבחורות צעירות והן נאלצו להפסיק. כדי לעזור למחיה, בבציה היתה קונה תפוחי עץ בשוק ואנחנו מכרנו אותם בשער הבנין שבו גרנו. נהגתי לשבת על ארגז, ולמכור את תפוחי העץ לעוברים ושבים. באותה עת, בעודי מחכה לקונים, הייתי סורגת אפודה מפיסות חוטים אדומים, חיברתי אותם כך שבצד שמאל היו המון קשרים. הצרכים שלנו היו צנועים, לא שילמנו שכר דירה בכסף שהיה לנו קנינו רק מזון.

כשרוזה ויהודית יצאו לטייל או לבקר מכרים, בדרך כלל היו מזמינות אותי להתלוות אליהן. פעם קרה שהן התלבשו ליציאה ולא קראו לי, הבנתי שהן רוצות ללכת בלעדי. באותה שעה הייתי קצת מאוכזבת, אבל זה חלף והעסקתי את עצמי בדברים אחרים. אחרי שיצאו, הגיע בחור, מכר של הדיירים האחרים, והתחיל לספר על הזוועות שעברו עליו בתקופה הנאצית, בגטו לודז' ובמחנות ריכוז.

ידעתי על הזוועות שקרו אצלנו באותו הזמן, אבל מדברי הבחור התחלתי להבין לראשונה את גודל הזוועה. עד אז לא ידעתי על העינויים וההרעבה במחנות הריכוז, לא שמעתי על המוות בתאי הגזים ועל הקרמטוריום. הזדעזעתי מאד. חזרו אלי זיכרונות הטרגדיה האישית שלי. תקפה אותי התקפת בכי ולא יכולתי להירגע כל אותו לילה. לא עזרו המילים המעודדות והבעת חיבה מהאנשים היקרים לי. סערת רגשות ועצבות נוראה עטפו אותי ולא יכולתי להפסיק לבכות. רציתי למות. כה גדולים היו הסבל והכאב שהרגשתי. לא מצאתי סיבה לחיות אחרי מה שקרה למשפחתי ולמיליוני יהודים, ילדים, מבוגרים וזקנים. חשתי ייאוש גדול.

בבציה ניסתה לעודד אותי ואמרה מלים שהיו בשבילי שיעור באומץ-לב: “ילדתי היקרה”, התחננה שאקשיב, “היטלר רצה להרוג את כולנו ולהחריב את עמנו, אבל אנחנו נשארנו בחיים. לא יכולנו לעשות יותר מכפי שעשינו כדי להציל את משפחתנו היקרה מהמוות. עכשיו, אנו צריכים לחיות למעננו וגם למענם. החיים שלנו מאד יקרים. את צעירה מאד וכל החיים לפנייך. תתבגרי, תתחתני ותקימי משפחה שתהיה הנחמה שלך, בעד כל מה שעבר עלייך. אני כבר זקנה, איבדתי את משפחתי ולא אוכל לבנותה יותר. עולמי נחרב ולמרות זאת לא התייאשתי. ברצוני לחיות! אם הצלחתי לראות את מפלתו של היטלר והגרמנים, כל יום הוא שַי בשבילי”.

בימים הבאים התחיל לבקר בדירתנו בחור נחמד. אז הבנתי מדוע רוזה ויהודית לא רצו לקחת אותי אִתן כשיצאו באותו ערב. ניסן, כך קראו לו, היה יפה ואדיב. לפני המלחמה למד בישיבה ועמד לקבל הסמכה לרבנות. במשך המלחמה, שירת בצבא הרוסי ונלחם נגד הגרמנים. כשחזר לעיר מולדתו, אחרי גירוש הגרמנים, נודע לו על מותם של כל בני משפחתו. אחר כך מצא אח אחד שניצל. הבחור הזה ורוזה היו מאוהבים. התאהבותם הכניסה חיים חדשים ותקווה בבבציה שלי. כולנו שמחנו באושרה של רוזה. אחרי זמן קצר הם התחתנו.

באותה תקופה באו לגור בבניין שלנו אשה ובת שהגיעו מהסביבה שלנו באוקראינה. התיידדתי עם הבת, רחל, שהיתה בת גילי בערך. היא היתה גבוהה ואני נמוכה. קראו לנו “קורץ פרייטיג און שבת הגדול” (יום ששי הקצר ושבת הגדול). כל הזמן היינו יחד. היא השתדלה לעזור לאמהּ שדאגה לפרנסתם, ואני רציתי להקל על ההתחייבויות של בבציה, רוזה ויהודית. בשעות הפנאי הלכנו לפעמים לקניות בשוק או פשוט להסתובב ולהכיר את העיר.

לודז', העיר התעשייתית הגדולה בפולין, לא הצטיינה ביופייה ובניקיון רחובותיה. העשן מארובות בתי החרושת השחירו את הבניינים. שני הגנים הציבוריים בעיר היו מוזנחים למדי אחרי שנות המלחמה. אולם מקום יפה שאהבנו לבקר בו היה כיכר החרות שבמרכזה פסלו של הגיבור הלאומי הפולני טדיאוש קושציוּשקוֹ.

פעם אחת הלכנו לשכונה שבה היה ממוקם גטו לודז‘. הרחובות ריקים, הבניינים העזובים נראו כצללים בתוך הלכלוך והסרחון. הגרמנים גורשו מלודז’ לפני זמן קצר, ואיש לא רצה לגור בשכונה ששימשה כזירה לכל כך הרבה אסונות וזוועות, ובה סבלו רבבות יהודים. ראינו עדיין שרידים של החיים העלובים שהיו נחלתם של האומללים שחיו בגטו. בגדים מלוכלכים מפוזרים, נעליים קרועות, נעלי ילדים… בגטו לודז' הסגור והמסוגר חיו היהודים ללא תנאים היגייניים, מתים מרעב, ממחלות ומקור. הרגשת אימה תקפה אותנו לראות את המקום הזה. אני ששמעתי את דבריו של הבחור שהיה בגטו לודז', יכולתי להרגיש את הסבל שצעק אלי מכל בית ומכל פינת רחוב. שתינו היינו מאד מזועזעות.

בקהילה היהודית דיברו על פתיחת בית-ספר יהודי בעיר. ואכן, בתחילת שנת הלימודים בפולין, בספטמבר 1945, נפתחו שערי בית-הספר היהודי הראשון באירופה המשוחררת. בית-הספר הוקם ברחוב צגלנינה 15, בבניין שפנה לרחוב. התלמידים והמורים היו ניצולים, חלקם הגיעו ממחנות ריכוז, אחרים התחבאו ביערות או שמצאו מסתור בבתי הנוצרים. הילדים הגיעו מאירופה המזרחית, מפולין, מאוקראינה, מליטא ומארצות נוספות. כל אחד דיבר בשפת ארץ מולדתו. המכנה המשותף היתה שפת היידיש. המורים בבית-הספר התייחסו אלינו בחיבה ובהבנה. לימדו אותנו את האלף-בית העברי ואת ההיסטוריה של עמנו. באותם ימים רבים מאִתנו שמעו לראשונה על ארץ-ישראל, על המולדת שלנו, שבה נוכל לחיות בלי הפליה וללא רדיפות.

בית הספר העניק לנו השראה ותקווה לחיים חדשים. שאפנו להשלים את הלימודים שהפסדנו בגלל המלחמה. לא היו לנו עדיין ספרים, אבל היה לכולנו רצון עז וסקרנות אדירה ללמוד. מבניין בית הספר ניתן היה לשמוע מרחוק שירים ביידיש ובעברית. היהודים שגרו בעיר אמרו שזהו נס לשמוע שוב בפולין קולות עליזים של ילדים יהודים.

התלמידים הציגו הצגות בבית-הספר. אנשים מכל הגילים מילאו את האולם, כולם באו לשמוע את שירת הילדים ולראות את ההצגות. שרנו את השירים שחוברו בגטאות וביערות על-ידי הפרטיזנים. דקלמנו פואמות של המשורר יצחק קצנלסון, שנרצח באושוויץ, בהן כתב על חורבן העם היהודי באירופה ובכה שילדים יהודים לעולם לא ישירו עוד בפולין. הראינו לעולם שילדים יהודים שיצאו מהאֵפֶר, בלבבות קרועים לגזרים, עדיין מסוגלים לשיר ולדקלם. המשורר הגיבור קצנלסון היה בוודאי מתעודד לו ידע זאת!

היה לי קול יפה והמורים בחרו בי לשיר ולדקלם. בהתחלה, התביישתי להופיע בפני אנשים רבים ובייחוד בפני קהל מבוגר, אבל אחר כך התגברתי והופעתי בהצגות.

בבית-הספר היו ילדים שעד אז לא היתה להם הזדמנות ללמוד. אנחנו, הילדים הגדולים יותר, נבחרנו כדי לעזור להם ולהדריכם בשפה הפולנית ובחשבון. אני לימדתי ילד בן שבע או שמונה. למזלו, היו לו הורים, הם ניצלו בצד הארי של העיר. התלמיד שלי היה מפונק ועצלן, ולא רצה ללמוד. כך שלניסיוני הראשון ללמד לא היתה הצלחה רבה. גם בגלל הזמן הקצר שעמד לרשותנו.

עם בו החורף תכננה “המשפחה שלי” לעבור לברלין. באותו זמן רצו רוב היהודים לעזוב את פולין מהר ככל שניתן. כולם פחדו מסגירת הגבולות שיבודדו בין ברית-המועצות וגרורותיה לבין העולם החופשי. כפי שבאמת קרה כאשר הקומוניזם הוריד את “מסך הברזל” על המדינות הקומוניסטיות.

האפשרות היחידה לעזוב את פולין בדרך למערב, היתה בדרך בלתי לגלית. היו כנופיות שסייעו לאנשים להסתנן דרך הגבולות. הם ארגנו קבוצות לטרנספורטים. התור היה ארוך והם דרשו סכומי כסף גדולים תמורת העברה מלודז' לברלין. הם הבטיחו להביא אותנו עד לאזור הסובייטי של ברלין. משם היה קל יותר לצאת מאירופה.

במשך שבועות היינו במתח. חיכינו לקבל אור ירוק לנסיעה. את החפצים המועטים שהיו לנו הכנו וארזנו. בליל חורף קר קיבלנו את האות. התאספנו במקום שנקבע, קבוצה די גדולה של פליטים יהודים. חילקו אותנו לשלוש משאיות פתוחות, כל אחת מהן מכוסה באַבַּרזין (ברזנט). הורו לנו לשמור על שקט מוחלט עד שנגיע לגבול.

המשאיות יצאו בהפרשי זמן זו מזו. חשבנו שנגיע לברלין למחרת בבוקר, אולם התבדינו. אחרי כמה שעות נסיעה, נעצרה לפתע המשאית באופן בלתי צפוי. מעלינו התחילו לזרוק חבילות ומזוודות. אנשים עלו והתיישבו מעל האברזין שכיסה אותנו. החפצים הנופלים ומשקל האנשים שמעלינו הכבידו והכאיבו מאד. מי שהיה כמוני מתחת לאברזין, נותן חסר אוויר לנשימה, בגלל הבד העבה והחפצים הכבדים שמעל. שכבתי שם נחנקת, לא יכולתי לצעוק. מה גם שאיש לא היה שומע אותי ברעש המשאית וההמולה. נואשת וכמעט מעולפת השלמתי עם גורלי. פתאום שמעתי את רוזה צועקת: “הילדה, איפה הילדה?!” מכיוון שלא שמעו את קולי, התגייסו האנשים והחלו לחפש אותי. הם הוציאו אותי מלמטה על סף עילפון.

הנהגים טענו שהיתה תקלה במשאית השנייה, ולכן היה עליהם להעביר את נוסעיה למשאית שלנו. המשכנו את דרכנו בצפיפות גדולה. כעבור זמן, שוב עצרנו, גם הפעם בתירוץ דומה. על המשאית שלנו טיפסו ועלו אנשים מהמשאית השלישית. למזלנו יכולנו לנשום את האוויר הקר שנכנס דרך פתח האברזין. בחשכת הלילה לא ראינו אורות של בתים ושל יישובים. הצפיפות והדוחק היו איומים, רצינו שהנסיעה תיגמר ונוכל ליישר את רגלינו ולרדת מהמשאית.

אך המשאית שוב נעצרה. הפעם הודיעו הנהגים שהמנוע התחמם ו“רתח” מחוסר מים. שני הנהגים מצויידים בדליים הלכו לחפש מים. הם נעלמו לזמן רב, וכשחזרו סוף סוף והביאו עמם מים “נוכחו” שהרדיאטור קפא ולא ניתן להמשיך בנסיעה. הם ציוו על כולנו לרדת מהמשאית.

היינו מעבר לגבול שבין פולין וגרמניה, במקום נידח שאת שמו לא ידענו. נשארנו על הכביש הריק. לא עברה בו אף מכונית. הכל מסביבנו היה מכוסה שלג. נשארנו חסרי אונים ומיואשים. חיכינו עד אור הבוקר בתקווה להשיג עזרה. באור היום ראינו בית קטן לא הרחק מהכביש. האנשים הלכו אליו בתקווה למצוא מקלט ולהתחמם. זה היה בית מאד עלוב, אבל היו שם מים והנהגים שהכירו כבר את הדרך, בטח ידעו זאת.

הבנו שכל התקלות היו מתוכננות מראש. אנשי הכנופיה רימו כך את כולם, ביודעם שאיש לא יחזור על עקבותיו לפולין כדי לספר מה קרה. המצב היה איום. הבית הקטן והעני לא יכול להכיל את האנשים. הגרמנים בכפרים הנידחים, שפגשנו אחרי המלחמה, היו שונים לחלוטין מאלה שהכרנו ככובשים וכשליטים.

היינו רעבים אך לא היה מקום שבו ניתן לקנות אוכל, כי לגרמנים בשטח הרוסי בקושי היה מספיק מזון להשביע את הרעב שלהם.

בבוקר, תיקנו הנהגים כביכול את המשאית ויצאו לדרך. הם אמרו שיביאו עזרה ונסעו. אנחנו נשארנו על הכביש, מתלוננים, מאוכזבים ומקללים אותם. הרגשנו עזובים לגורלנו. לא האמנו שהמשאית תחזור ותוביל אותנו למקום המוסכם. הנוסעים חיפשו פתרון למצב. רבים נשארו על הכביש וניסו לעצור טרמפ, לפחות עד לתחנת הרכבת.

“המשפחה שלי” החליטה להתפצל. שתי הנשים הצעירות, רוזה ויהודית, הצטרפו אל נוסעים אחרים, בתקווה להשיג תחבורה, להגיע לברלין ולמצוא בה מקום מגורים לכולנו, כי שמענו שקשה מאד למצוא דיור בגלל ההרס בעיר. במשך היום הן הצליחו לתפוס טרמפ, יחד עם אחרים, במשאית צבאית רוסית, שנסעה ישר לברלין.

בבציה, ניסן בעלה של רוזה, ואני, נשארנו כדי להמתין לעזרה. אני לא יודעת אם ניסן נשאר כדי להגן עלינו, או מפחד שמא יאסרו אותו ויגייסו אותו שוב לצבא הרוסי שבו שירת ונלחם במשך שנים. קבוצת האנשים שחיכו לעזרה התפזרו. אחדים השיגו טרמפים במכוניות הנדירות שעברו בכביש, אחרים יצאו ברגל. גם אנחנו החלטנו ללכת ברגל עד לתחנת הרכבת הקרובה שעליה דיווחו הגרמנים המקומיים.

בבציה הלכה לאט, לעתים קרובות הצטרכה לעצור ולנוח. אנחנו עזרנו לה והצלחנו להגיע לעיירה שנראתה מלבבת יותר מהמקום הקודם שבו עצרנו. קנינו מזון ומצאנו מקום לינה בעליית גג בבית גרמני. למחרת שוב הלכנו זמן רב, עד שהגענו לתחנת הרכבת.

לא היה קל להגיע לברלין ברכבת. השלטונות הסובייטיים חקרו כל אחד, ולא כל אדם הורשה לקנות כרטיס נסיעה. הטענה שלנו, שאנו ניצולי שואה ורוצים להיות עם בני משפחתנו הנמצאים בברלין, שכנעה אותם. אבל הם רצו לעצור את ניסן בשל היותו צעיר וחייל לשעבר. ביקשנו שירשו לו לנסוע אתנו, התחננו בפניהם, אך לשווא.

ניסן הרהיב עוז ואמר, באומץ לב בלתי רגיל, דברים שמילאו את לבנו גאווה. ייתכן שבאותו זמן לא ידעתי להעריך עד כמה מסוכן היה להתבטא כך, ועוד בפני קצינים סובייטים. הוא עלול היה להישלח לסיביר. אבל הוא לא היסס ובהיותו משוכנע בצדקתו אמר להם בלהט אמונתו הפנימית: “התגייסתי בהתנדבות לצבא הסובייטי ביום הראשון למלחמה. נלחמתי במשך שנים עד למפלת האויב. המדליות ברשותי מעידות שאני דובר אמת. כשחזרתי לעיר מולדתי, לא מצאתי איש מבני משפחתי. כולם הושמדו על-ידי הנאצים. גם את ביתי לא מצאתי. שפכתי את דמי ונלחמתי בעדכם בכל כוחותיי. יש לי הרגשה טובה שעזרתי לשחרר את המולדת הסובייטית. אבל עכשיו אני רוצה להגיע לארץ שלי, שם יש לי קרובים. אם יהיה צורך אלחם בעד ארצי, בתקווה שאזכה לחיות חיים חדשים במולדתי האמיתית”.

בבציה ואני עצרנו את הנשימה מרוב הערצה לבחור הזה. הקצינים הסובייטים הביטו בו במבט רציני, הופתעו והתרגשו. הם הסתכלו איש על רעהו, והִרשו לנו לקנות כרטיסים ולעלות לרכבת לברלין. לאחר כמה שעות נסיעה, הגענו לתחנה החרבה שבצד הסובייטי של ברלין.

הכתובת שהיתה לנו, שאליה הגיעו כל היהודים מפולין, היתה לקהילה היהודית ברחוב אוֹרַניֶיבורג. שם פגשנו את רוזה ויהודית. איזה מקום נורא! חדרים מלוכלכים בחורבות, מיטות צפופות בשתי קומות. האנשים נראו כאילו חזרו שוב למחנה ריכוז. גברים בצד אחד, נשים בשני. רבים שכבו במיטות בגלל הקור העז, אחרים פנו לחדר האוכל כדי לקבל את מנות המזון.

למזלנו, לא נשארנו שם זמן רב. בעזרת מכר שפגשנו הצלחנו להשיג חדר בבית נקי, אצל אלמנה גרמנייה. אבל המשכנו לקבל את מנות המזון בחדר האוכל של הקהילה. לא חשבנו להישאר שם זמן ממושך. העיר חולקה אחרי המלחמה בין בעלות הברית ומטרתנו היתה להגיע לאזור האמריקאי של ברלין. אלא שלשם היה קשה להגיע בגלל הבירוקרטיה הרוסית. כולם פחדו שהרוסים יסגרו את המעברים בין האזורים בברלין. כך אכן קרה זמן קצר לאחר שהותנו שם.

כעבור ימים אחדים הצלחנו להגיע לאזור האמריקאי למחנה פליטים שתוחזק כמו שאר המחנות, על ידי אונרר"א (UNRRA).⁸ במחנות היו בעיקר פליטים יהודים שהגיעו מארצות שונות. כולם נדדו באירופה בחיפושם אחר בית חדש. כל היהודים רצו לעזוב במהירות את גרמניה, ארץ כל כך שנואה עלינו.

המחנה היה נקי ומסודר. על פי המבנה היפה והמתוכנן, היה זה כנראה בעבר, מחנה צבאי גרמני, שיועד לקצינים. בניינים קטנים עמדו בין גנים ושדרות.

כשהגענו למחנה, הקציבו לנו חדר מוסק עם מיטות וארונות. אחרי הנדודים הקשים מלודז' ועד ברלין, הגענו סוף סוף למקום בטוח וגם די נוח. החיים החברתיים והתרבותיים היו מאורגנים למדי במחנה. לילדים ולנוער היו שיעורים ופעולות בהדרכת מורים ומדריכים. התחלתי להשתתף באספות ובשיעורים, וכן בקבוצות לימוד ובידור.

זה היה בחורף של 1945 – 1946. כל רצוננו היה לעזוב את אירופה מהר ככל האפשר. רצינו להמשיך לגרמניה המערבית, שם המתינו אלפי פליטים לקבלת רשיונות כניסה שמעבר לים. העיר ברלין נמצאה בשליטה רוסית ולכן אפשר היה לעזוב את המחנה רק בשיירה וברשותם של השלטונות האמריקאיים. האנשים חיכו בסבלנות שיגיע תורם לצאת מהמחנה.

באחד הימים נודע לנו שקבוצה של ילדים ונוער קיבלה רשות לעבור לגרמניה המערבית. רוזה ויהודית רשמו אותי ויעצו לי לנצל את ההזדמנות שנקרתה. כך יתאפשר לי לעזוב את ברלין מבלי להמתין זמן רב לתורי. אבל כשהגיע יום הנסיעה, הייתי עצובה ולא רציתי להיפרד ממשפחתי החדשה. גם הם היו עצובים וניחמו אותי שבקרוב נתראה.

בקבוצה שלנו היו כ-30 יתומים, ילידי ארצות שונות באירופה. זוג יהודים, ניצולי השואה מהעיר לודז', ליוו את קבוצת הילדים. דיברנו שפות שונות ולא הכרנו איש את רעהו. איחד אותנו רק העבר הטרגי. היו ילדים ניצולי מחנות ריכוז, כמו מֶנְדֶל ושלמה ילידי רומניה, פיקחים וערנים אבל תוקפנים ולא מחונכים. נדמה היה שהם עדיין נלחמים על פיסת לחם כדי להציל את חייהם. ילדים אחרים היו מבוהלים ועצובים, הם פחדו מהכול.

המשימה שקיבלו על עצמם הזוג הלן ורודולף לוֹאֶפֶל, לא היתה קלה. באהבה אין סוף, בנדיבות, בסבלנות ובהתמדה, הם הצליחו להעניק לנו אווירה משפחתית של הבנה ועם הרבה חיבה, לה היינו כל כך זקוקים.

בעזרת המוסדות היהודיים בברלין וברשות השלטונות האמריקאיים עלינו לרכבת בדרך למינכן. שם, מתחנת הרכבת לקחו אותנו לאכסניה לפליטים. אחר כך העבירו את הקבוצה לאשאו ((Ashau בבווריה, לא רחוק מבירת המחוז מינכן. המקום היה יפה. דיירי העיירה אשאו, גרו בבתים יפים ומטופחים, לא סבלו מהפצצות במשך המלחמה ולא חסר להם דבר. הם היו שמנים וסמוקי לחיים ומאד עליזים. צחקו ושרו למרות מפלתה של גרמניה, והעובדה שארצם חולקה בין המנצחים. הם טענו שכלל לא ידעו על קיום מחנות ריכוז ומוות, ובכלל לא שמעו על השמדת מיליוני יהודים.

המחנה שלנו היה מסודר ונוח, קרוב לחורשה. בזמן המלחמה שימש מקום מגורים לעובדים גרמנים בבתי חרושת תת קרקעיים לנשק. לאחר המלחמה השתמשו בו האמריקאים כמחנה לפליטים יהודים. זה היה מחנה מיוחד לילדים ולנוער מכל התנועות הציוניות, שהמתינו לעלייתם לארץ-ישראל.

גרנו בבתים קטנים בשתי דירות; חדר אחד גדול ובו מיטות בנות שתי קומות, חדר כניסה וחדר אמבטיה. בדירת הבנות חולק חדר הכניסה על-ידי ארונות ושם היה חדר שינה קטן של המדריכים. הגברת הלן סיימה לפני המלחמה את אוניברסיטת סורבון בצרפת, והאדון רודולף, היה עורך דין מפורסם. הם גרו בעיר לודז'. עם פרוץ המלחמה הם ברחו לוורשה, שם לא הכירו אותם ולא ידעו שהם יהודים. הם עברו לגור בנפרד בחלק הארי של העיר.

הודות למראה הארי והשליטה המוחלטת בשפה הפולנית, הצליחה הלן לקבל משרה כאומנת ומורה לצרפתית בבית פולנים עשירים. גם בעלה הצליח להתחבא מפני הגרמנים, ובזמן המרד הפולני בוורשה הצטרף למורדים ונלחם נגד הגרמנים. לאחר שחרור העיר, נפגשו בני הזוג. ממשפחותיהם לא נשאר איש. הזוג החליט להתמסר לילדים יתומים שאיבדו את הוריהם ומשפחותיהם בזמן השואה.

היה לנו מזל גדול וזכות ליהנות מהדרכתם, טיפולם וחיבתם. במשך ימים ולילות השתדלו להרגיע ולעודד את “ילדיהם”, כפי שקראו לנו. הילדים הקטנים זכרו רק זוועות וסבלו מסיוטים. נחוץ היה להעניק להם הרבה אהבה ותשומת לב כדי לעודד, לחנך ולהחזיר להם שמחת חיים.

לילי, ילדה ילידת הונגרייה, דיברה אך ורק בשפת האֵם שלה. היא היתה במחנה אושוויץ-בירקנאו, שם איבדה את ההורים ואת שאר בני משפחתה. יחד עם אחותה הגדולה, נלקחו לניסיונותיו האיומים של הרופא מנגלה הרוצח. היא זכרה רק שהזריקו לה זריקה, ואחר כך התעוררה בבית חולים ברוסיה. היא לא ידעה מה עלה בגורל אחותה. לילי שכבה במיטה העליונה, לא רצתה לדבר עם איש. אכלה רק כשהבאנו לה מזון למיטה. לא שמרה על ניקיונה האישי, וחסר לה כוח רצון לחזור לחיים נורמליים.

ילדה אחרת, טוסיה, העדיפה להימצא בעליית הגג של דירתנו. על עליית גג התחבאה מהגרמנים והמשיכה בהרגל הזה גם אחרי המלחמה. היא לא רצתה להשתתף בפעולות הקבוצה.

ארבעת האחים וינר, היו ילידי ליטא. הבוגר ביניהם, שמואל, היה בערך בין שבע-עשרה או שמונה-עשרה. יחד עם אחותו, “אמא” ציפורה, טיפלו בשתי האחיות הקטנות שלהם, ושמרו עליהן אחרי מות הוריהם במשך כל שנות המלחמה.

לכולם פנתה הלן במילות נחמה ועידוד. כל אחד מאִתנו נותר מצולק ונשא עמו פצע שבמשך הזמן חדר לעומק הנשמה.

הזוג הנהדר הזה, לואפל, לא חסכו כוחות, כדי להעניק לנו אווירה משפחתית. הם לא הזכירו לנו את שנות המלחמה. ניסו בכל רגע לטעת בנו תקווה לעתיד מאושר. כל מי שהכיר אותם, ובייחוד אנחנו הילדים, הערצנו ואהבנו אותם. להיות בחברתם, היה בשבילי ממש חיוני לביטחוני העצמי ולצמיחתי.

פעמים רבות אמרו לי בני הזוג לואפל ששאפו שתיוולד להם בת ותהיה דומה לי. מחמאה כזו מפיהם היתה הגדולה שבשבחים.

מרבית הצעירים במחנה אשאו, השתייכו לקבוצות חלוציות מכמה תנועות ציוניות. הקבוצה שלנו היתה היחידה שלא היתה קשורה לתנועה פוליטית כלשהי. היינו ציונים בלתי מפלגתיים. האדון לואפל רצה שנבחר תנועה רק לאחר שנגיע להבנה ולהכרה מהי התנועה שמוצאת חן בעינינו.

לאחר זמן הגיעו בבציה ומשפחתה לגרמניה המערבית. הם נשלחו למחנה פליטים בזַלְצְהַיים, קרוב לפרנקפורט. נסעתי לבקר אותם ונשארנו יחד במשך כמה ימים. כמוני, גם הם שאפו לקבל ידיעות מבני משפחתם מעבר לים ולעזוב את אירופה.

שגרת היום במחנה היתה מאורגנת; כל שעה היתה מנוצלת ללימודים ולפעולות שתוכננו על-ידי המורים. הם היו גם המדריכים ואפילו החברים שלנו.

בית-ספר במחנה אִפשר לכל אחד מאִתנו להתאים את עצמו ללימודים בהתאם לרמה האישית ולכישורים. נוסף על השיעורים הרגילים השתתפנו גם בהרצאות שעסקו בידע כללי, בפוליטיקה וכמובן בציונות. שמענו על הפוליטיקה הבריטית ויחסה לפלשתינה, ואפילו הרצאה על מעצמות העולם והעניין שהן מגלות בנפט במזרח התיכון. לא אתיימר לומר שהבנתי את כל הנושאים שהועלו בהרצאות. רצינו בעיקר לשמוע על ארץ-ישראל ולהגיע לשם בעתיד.

את כל הארוחות אכלנו בחדר האוכל הגדול ששימש גם לאספות, לאירועי תרבות ולציון חגים ומועדים.

האספקה למחנה נתרמה בידי מוסדות פילנטרופים, וטופלה על-ידי המבוגרים שגרו אִתנו. אכלנו בשתי משמרות; האוכל היה דל ולא מספיק לנוער שהיה בשלבי ההתפתחות וזקוק למזון מזין ומשביע אחרי שנות המלחמה. לא היה בשר. הארוחות הוכנו לפי דיני הכשרות. האחראים על המטבח וחדר האוכל היו מאד קפדנים. לא הרשו מטעמי דת, להוציא צלחות, כלים וסכו“ם לחדרים. ידענו שארגון אונרר”א סיפק את המזון, לכן התפלאנו מהעובדה שהיינו רעבים כל הזמן, וזאת בתקופה שלאחר המלחמה. לפעמים החלפנו עם הגרמנים שבעיירה חתיכת השוקולד שקיבלנו בערב שבת, בעד התלושים שהוקצבו להם לקניית מזון. בצורה זאת יכולנו ליהנות מארוחה מזינה ולפעמים אפילו לשתות בירה במסעדת העיירה.

יום אחד הגיעה משלחת ביקורת אמריקאית והתברר שהמזון שלנו נגנב. חלק גדול מהאספקה למחנה נגנב ונמכר בשוק השחור לגרמנים. בעוד אנחנו רעבים, הלכו האחראים על האספקה והתעשרו.

החל מאותו יום, מלבד הארוחות הרגילות, קיבלנו מזון נוסף. שלמה, הבחור יליד רומניה, שנראה בתחילה כילד ממורמר ועקשן, התגלה כסוחר ממולח וטוב. הוא היה מחליף חלק מהמנות הנוספות שלנו בעד בשר שהשיג בכפר. הוא הביא גם סיר ענקי ובו במשך כל שעות היום רתח מרק טעים. מי שהיה רעב, אפילו מקבוצות אחרות, יכול היה לבוא אלינו ולאכול כאוות נפשו. השתמשנו בצלחות ובסכו"ם שהוצאנו בחוצפה ומבלי לקבל רשות מחדר האוכל.

הדירה שלנו היתה מוסקת ונקייה; כדי שהרצפה העשויה עץ תהיה מבריקה וצהובה כמו חלמון ביצה, שטפנו אותה בערבים, לאחר שהבנות כבר שכבו במיטות ולא הפריעו בעבודה. כל שבוע החלפנו את תורניות הנקיון. כך השתתפו כולן בשמירה על הנקיון וגם למדו להעריך את עבודתם של האחרים.

לי, באופן מיוחד, היתה הזדמנות ליישם את ידיעותי בנקיון ובסדר כפי שלמדתי מסטפציה. תמיד ניקיתי, סידרתי ותפרתי משהו. אפילו תפרתי וילונות שהוסיפו חן לחדר שלנו. הלן קראה לי “דבורה שקדנית”.Pracowita pszczo’lka

בערבים הגשומים והקרים שבסתיו, התאספו בדירה שלנו גם בני נוער מקבוצות אחרות. שוחחנו ושרנו והם ניצלו את ההזדמנות לאכול ארוחה טעימה של מרק ובשר.

פעמים אחדות לקחו מאתנו פרטים ורשמו רשימות כדי לאתר את מקום מגורם של הקרובים שמעבר לים. הרבה ילדים במחנה אשאו כבר קיבלו ידיעות ומכתבים מקרוביהם. ילדה מהקבוצה שלנו, אסתר, מצאה את אביה שניצל גם הוא. זאת היתה פגישה מאד מרגשת; הגרמנים הפרידו ביניהם כשהיתה ילדה קטנה מאד ולכן לא זכרה את אבא שלה. כולנו התרגשנו מאד כשאביה הגיע והרעיף עליה אהבה ופינוקים. עם זאת לא יכולנו להימנע מלהרגיש טיפת קנאה. כעבור ימים, בא אבא של אסתר ולקח אותה אליו.

ילדים אחרים שמצאו את משפחותיהם, קיבלו אשרת כניסה לארצות הברית ואפילו לאוסטרליה. הם עזבו מאושרים את המחנה באשאו.

התחלתי לחשוב שאני לא מעניינת איש. חלפה כבר שנה מאז שנרשמתי בלודז' לחיפוש קרובים, ולא קיבלתי כל תשובה. על כל פנים, הייתי משוכנעת בדבר אחד: רציתי בכל מאודי להגיע לארץ-ישראל. אם אמצא בה את בני משפחה וגם אם לא. אהבה גדולה משכה את לבי לארץ הזאת. רכשתי כבר ידיעות אודות העבר של עמנו, והאמנתי שרק שם, במולדת עם ישראל, אחרי אלפיים שנות גלות, אוכל לחיות באושר ובביטחון.

לעתים קרובות היינו מקבלים אורחים. אנשים חשובים שהיו מעונינים להכיר אותנו והבטיחו לתמוך בנו. מלוּוים במנהיגי המחנה, עברו בבתים הקטנים, נישקו את הילדים והבטיחו סרטיפיקטים לארץ-ישראל, שלא קיימו.

גם אנשי צבא אמריקאים באו לבקר אותנו. אחדים מהם אפילו ארגנו קבוצות עזרה בעריהם שבאמריקה. הערים האלו, או הכנסיות “אימצו” קבוצות ילדים ושלחו לנו בגדים ונעליים שהיו נחוצים לנו מאד.

פעם אחת התכוננו לביקורם של אורחים חשובים מארצות-הברית. זה היה ביקור של סופר ידוע, ועמו זמרת מפורסמת. הם הגיעו לגרמניה כדי להכיר ניצולי שואה ולהעביר להם את דאגתם ותמיכתם של יהודי ארצות-הברית. רצו להעניק לנו רגעי תרבות ולהנעים לנו במוזיקה. לאחר שביקרו במחנות של ניצולי שואה מבוגרים, רצו לבקר גם ילדים שניצלו. ההכנות לקבלת האורחים נעשו אצלנו במחנה בהתלהבות רבה. האולם הגדול קוּשט בפרחים ובדגלים בצבעי כחול לבן. כל הילדים לבשו את בגדיהם הטובים. המקהלה היתה מוכנה לקבל את פניהם. התרגשות היתה גדולה.

פתאום קרה לי מישהו: “מניה! מניוסה!” (כך קראו לי שם), “בואי מהר! מכתב! הגיע מכתב בשבילך מפלשתינה!”

זה היה המכתב הראשון מהדודים משה ומרדכי בריק, אחים של אבא. הקשר הראשון שלי עם המשפחה, אחרי שאיבדתי את כולם בשואה. לא הייתי מסוגלת לשיר במקהלה ולא הייתי נוכחת כשהאורחים הגיעו. תקפה אותי שמחה, עצבות, התרגשות סערת רגשות עזה. בבכי קראתי את המכתב שוב ושוב.

כבר לא הייתי גלמודה! היתה לי משפחה שאהבה אותי ודאגה לי. בני משפחה שרצו כמה שיותר מהר לראות אותי. הדודים כתבו שגם יתר בני משפחה קיבלו הודעה על מקום הימצאי, הדודים מארצות הברית וגם המשפחה בברזיל. לפי דבריהם, אקבל בקרוב מכתבים גם מהם. הייתי מאד מאושרת. המכתב הראשון מקרובי, גרם לי שמחה והתרגשות שכמוה לא חוויתי מזה שנים. נדמה היה לי שכל חברי השתתפו בשמחתי.

כעבור ימים אחדים קיבלתי מכתב מאחות אבא, הדודה מרים מניו-יורק. מכתב מרגש שבו ביטאה את אהבתה ודאגתה אלי. ביקשה שאבוא לגור אִתם בארצות-הברית. אחר כך הגיע מכתב גם מדודה חנה, אחות אמא מברזיל. כולם היו מאד נרגשים שלפחות מישהו מהמשפחה הגדולה שלנו באירופה ניצל.

כולם רצו אותי. הדודה חנה היתה מוכנה לבוא מברזיל כדי לקחת אותי אליהם. עניתי לה בהודיה, שמאד הייתי רוצה לראותם, אבל אני מתכננת לחיות בארץ-ישראל. הסברתי להם את הסיבות להחלטתי.

נסעתי לזלצהיים לבבציה ומשפחתה כדי לבשר להם על הקשר שנוצר עם קרובי. בשמחה נודע לי שגם הם קיבלו מכתב מארגנטינה, שם גר אחיה של בבציה. למרות שאיפתם להגיע לארץ-ישראל, הם החליטו לנסוע לבואנוס איירס. באותה עת, תקופת המנדט הבריטי בארץ, והבריטים לא נתנו אישורי עלייה (סרטיפיקטים) ומנעו כניסתם של יהודים. כל פעילות ההעפלה נעשתה במחתרת, וניצולים רבים הגיעו ארצה בדרכים בלתי לגליות. בבציה היתה כבר באה בימים, עייפה, ואחרי הסבל הרב שעברה לא יכלה לאסוף כוחות לנסיעה ארוכה בתנאים קשים. לכן החליטה המשפחה להמשיך לארגנטינה כאשר יתקבלו אישורי הכניסה.

במשך הזמן מצאה יהודית את אחיה שהשתחרר מהצבא הרוסי. שניהם עברו לגור במחנה פליטים אחר, בסביבת מינכן. שם הכירה יהודית בחור ועמדה להתחתן בקרוב.

היה לי נעים מאד לראות את שמחתם ותקוותם של יקירי. בשבילי רוזה ויהודית היו יותר ממשפחה. הן נתנו כיוון ומשמעות חדשים לחיי. במשך השנים הבנתי והערכתי עוד יותר את המחווה שלהן ואת המאמצים שהשקיעו כשלקחו אותי יחד עמן. בזכותן הגעתי לחיים טובים בחיק בני עמי. הודות להן מצאתי את משפחתי מעבר לים. באהבת ובתודה מעומק לבי אני נזכרת בהן ובכל מה שעשו למעני.

את טרזה, אחת מבנות הקבוצה שלנו, הכרתי עוד בברלין, שם התגבשה הקבוצה שלנו. יחד נסענו לגרמניה המערבית ויחד היינו במחנה אשאו. טרזה היתה בלונדינית, יפה, היה לה מראה ומבטא של פולנייה, הודות לכל אלה ניצלה. לא היתה לה משפחה באירופה. היא רק דיברה על דוד שגר בתל אביב. היתה מחונכת ואדיבה. כולנו אהבנו אותה. באותו קיץ באשאו, התחילה להתלונן על כאבי ראש. אמרה שלא יכולה לסבול את רעש האנשים סביבה, והעדיפה לשכב בחורשה הקרובה לבתים של המחנה.

ייחסנו את מצבי הרוח שלה למריבות בינה לבין החבר שלה שמואל, האח המבוגר מהאחים וינר, חבר בקבוצה שלנו. הזמן עבר אך כאבי הראש של טרזה לא פסקו, למרות התרופות שנתן לה הרופא שלנו. אחרי זמן של כאבים איומים, טרזה התעוורה. לקחו אותה לבית חולים במינכן. הבדיקות גילו גידול במוח שלחץ על עצב הראייה. החליטו על ניתוח דחוף. כל חברי הקבוצה היו מאד עצובים ומודאגים. טרזה היתה כאחות לנו. אסונה השפיע עלינו מאד. היינו שבורים.

הד"ר רודולף, הגברת הלן ורופא המחנה, ליוו אותה לבדיקות והיו לידה בשעת הניתוח. הם היו מוסרים לנו שיש תקווה שמצבה ישתפר. אבל דבר לא השתנה גם אחרי הניתוח. טרזה היתה עיוורת.

כשנסעתי לראות אותה בבית החולים הצבאי במינכן, אי אפשר היה להכירה. התלתלים הבלונדיניים נגזרו ופניה היו נפוחים. הצטרכתי להעמיד פנים ולעודד אותה שהכל בסדר ושבקרוב תחזור בריאה הביתה.

כשהרופאים נוכחו שאין בידם אמצעים לרפאה, העבירוה לבית חולים אחר, נקי ושקט של נזירות גרמניות בבאד רייכנהל. אני וחברות נוספות מהקבוצה, אלה שהיו קרובות לטרזה, החלטנו להיות אִתה כל הזמן. לא רצינו להשאיר אותה לבדה בבית החולים. כל אחת מאִתנו נשארה אִתה זמן מה והשתדלנו בכל כוחותינו להנעים לה את הזמן ולנחם אותה בסבלה. היה כבר חורף. הנוף בסביבות ההרים של באד רייכנהל, היה נפלא. על שפת אגם יפהפה, לא רחוק משם על פסגת ההר נמצא בברכטסגדן, אחד המקומות היפים בגרמניה. כדי להנעים את זמנה, הייתי מתארת לה את הנוף, קוראת בפניה בקול רם ומספרת לה מה שראיתי ובמה שנזכרתי. כששערותיה גדלו קצת, גנדרנית כפי שהיתה תמיד, ביקשה שאסרק אותה ואסדר לה תסרוקת.

טרזה היתה אחת מאתנו. מי שהגיע לבקרה היה מביא לה מכתבים מהחברים ומהדודים מתל אביב. קראנו לפניה את המכתבים מילים לבביות ואיחולים להבראה וחזרה מהירה הביתה. ועדיין התלוצצנו, אף כאשר מלאו עינינו דמעות ובגדו בנו.

היינו מאד מאוכזבים משמואל החבר שלה שכל כך חיכתה לו. הוא לא התעניין בה ואפילו לא ביקר אותה.

בפעם האחרונה שהייתי עם טרזה, היה מצבה רע מאד. הגידול התפשט במוח. אבל אני לא ידעתי את האמת וציפיתי להחלמתה.

בחדר בית החולים, כאשר שהינו שם שתינו, במשך ימים ולילות, בשעות הכאבים הקשים שתקפו את טרזה, הבנתי כמה חשוב היה שמישהו קרוב יימצא על ידה. באותם הימים חשבתי: “אם אצליח להגיע לארץ-ישראל ותהיה לי אפשרות ללמוד, הייתי רוצה להיות אחות כדי לעזור לחולים”.

בחודשים האחרונים עזבו צעירים רבים את מחנה אשאו. כשקבוצה היתה מתכוננת “לעלייה”, השמחה היתה כללית. החלפנו תמונות וכתבנו אחד לשני ביומן, מסרנו כתובות של קרובים, הבטחנו זה לזה הבטחות להתכתב ולהמשיך את הידידות. שרנו ורקדנו עד אור הבוקר.

לא כולם פנו לארץ-ישראל. היו צעירים שלפי בקשת קרוביהם נסעו לאמריקה ולארצות אחרות מעבר לים.

אנחנו היינו רשומים לעלייה. התור היה ארוך והסרטיפיקטים שהאנגלים הקציבו היו מעטים. הברירה השנייה היתה עלייה בלתי לגאלית, “עלייה ב”. זו היתה דרך מסוכנת ולא בטוחה. האנגלים עקבו אחר ספינות המעפילים הרעועות, תפסו אותן ושלחו את המעפילים למחנות הסגר באי קפריסין. ילדים מעטים נתקבלו לעלייה זו. העדיפות ניתנה לצעירים ולמבוגרים.

אחרי שנוצר קשר ביני לבין הדודים שלי, הלך וגבר עוד יותר רצוני להגיע לארץ-ישראל. ביקשתי להצטרף לקבוצת חברים בוגרים יותר מקבוצתנו. פעם אף הלכתי אל משרדו של נחום גולדמן, נשיא הקונגרס העולמי, שבאותה תקופה היה במינכן, וביקשתי ממנו שיכלול אותי ברשימה לעלייה ב, יחד עם חברי קבוצתי. אולם היו לו כל כך הרבה בעיות ודאגות שהבעיה שלי לא נראתה לו חשובה. הוא רשם את שמי ואת הפרטים שמסרתי לו, אך לא הבטיח דבר.

אחרי חודשים, כשהגיע תורם של בני קבוצתי להפליג, הופיע גם שמי באותה רשימה.

אנחנו, החברות שהתחלפנו בשמירה על טרזה, התלבטנו והתייסרנו. לעזוב אותה ולנסוע, או להישאר לידה ולוותר על העלייה ארצה. המדריכים שלנו סייעו לנו להחליט. הם אמרו שאיננו יכולים להחמיץ את ההזדמנות לעלייה שהיתה משאת נפשנו, התגשמות חלומנו וכל כך ציפינו לה. הם הבטיחו לנו שטרזה תזכה להשגחתם של החברים שעדיין נשארו באשאו.

 

העלייה לארץ ישראל    🔗

שנה תמימה שהינו במחנה אשאו. כשהגיע תורנו לנסוע ערכו גם לנו מסיבת פרידה. החלפנו תמונות וכתובות ביומנים של החברים. חלק מקבוצתנו הצטרף לנוער שהשתייך לתנועות הציוניות. מלוּוים במדריכים, עזבנו את גרמניה במחשבה שבקרוב ניפגש בארץ-ישראל.

היה לנו קשה מאד להיפרד מהמחנכים. הם העניקו שנה מיוחדת לחיינו. אני שומרת רגשות של חיבה ועדנה בזוכרי את התמסרותם לקבוצת הילדים היהודים, הגלמודים והאומללים, שכל כך נזקקו למילים של אהבה והגנה.

הנסיעה ברכבת מגרמניה היתה רגועה ועברה ללא קשיים. גם בגבול הצרפתי לא התעוררו בעיות. הגענו למרסיי, שם העבירו אותנו לבית גדול על שפת הים, הוזהרנו להתנהג בנימוס ובמיוחד להימנע מלהופיע בעיר בקבוצות גדולות. היתה תקווה שנפליג כעבור כמה ימים.

לפי עצותיו של הד"ר רודולף, המחנך שלנו, היה עלינו להמשיך להיות עצמאיים בדעותינו, כי לא השתייכנו לשום תנועה פוליטית. אבל המחנכים שלנו נשארו בגרמניה והקבוצה הקטנה שלנו נותרה בלי מדריכים. החלטנו להצטרף לקבוצת נוער, שהגיעה גם היא מאשאו, והשתייכה לתנועה הדתית “בני עקיבא”. הם היו מאורגנים על-ידי מדריך טוב. לאט לאט השתלבנו בקבוצה, אימצנו את אורח חייהם, קיימנו מצוות ומנהגים ככתוב בתורה. הם התפללו כל יום ושמרו את השבת. למדנו גם אנו להתפלל, לברך ברכת המזון, ולומר את כל שאר הברכות והתפילות באמונה שלמה.

טקסי השבת, היום הקדוש לתפילה ולמנוחה, היו יפים מאד. ביום ההוא הרגשנו מאושרים. אפילו בבית הורי, לפני המלחמה, לא ראיתי טקסים כאלו. נמשכתי לרוחניות ולשלווה שהרגשנו בשבת. כאשר נשאנו את קולנו בתפילות הודיה חשנו התרוממות רוח.

את זמן שהותנו במרסיי, ניצלנו ללימוד השפה העברית, היסטוריה ותנ"ך. שיעורים אינטנסיוויים ומעניינים. כל יום היינו להוטים לדעת עוד על חוקי הדת ומנהגי התורה. בשבילי, קיום מצוות הדת נעשה טבעי, כאילו תמיד הייתי דתית.

באותם הימים החלטתי לצום פעמיים בשבוע. ביקשתי מאלוהים שישמור על טרזה. התפללתי שתבריא, שתחזור לראות, ושגם היא תגיע לארץ-ישראל.

המדריך שלנו, כמו גם החברים החדשים בקבוצה, היו רובם מהונגריה. לילי שלנו היתה מאושרת. עיניה הכחולות הבריקו משמחה כי היו אלה בני ארץ מולדתה. אִתם יכלה לדבר בשפת אמה. אנחנו, הפולנים, הצטרכנו להסתדר ביידיש ובעברית הדלה שלנו, אך יכולנו להבין איש את רעהו.

במשך שבועות חיכינו בבית שעל שפת הים, אחר כך העבירו אותנו לאחוזה על פסגת הר, בסביבות מרסיי. המקום היה מבודד בתוך יער. על אף שחיכינו בקוצר רוח לעלייה, גם את הימים האלו אני זוכרת בחיבה.

בתנועת בני עקיבא חונכנו לשמור על חוקי התורה ועל אהבת עם ישראל. חברי בני עקיבא לא היו אדוקים פנטיים. הבחורים והבחורות דיברו ביניהם, ישבו יחד, שרו ורקדו. את חג פורים בילינו בבית על ההר. לא נראו כל סימנים שהעלייה ארצה קרובה. התחלנו להתכונן לפסח. האביב הגיע, ואף במזג האוויר הנוח של דרום צרפת, הביא עמו האביב התחדשות ואווירה נעימה. הפרחים סביבנו פרחו.

הידיעה הצפויה על צאתנו הגיעה בערב פסח. זה היה רגע משמעותי מאד בחיינו. לא האמנו שהגיעה השעה. לאחר המתנה ארוכה והכנות נפשיות ממושכות, יכולנו סוף סוף להגשים את הנסיעה שכה השתוקקנו לה. “אם המזל יאיר לנו פנים, והאנגלים לא יגלו את הספינה, נגיע תוך כמה ימים לארץ-ישראל”, חשבנו. כל אחד מאתנו קיבל חבילת מצות ובקבוק ריק למֵי שתייה, ובמקרה הצורך נוכל להשתמש בו גם “כנשק” נגד האנגלים…

בחשכת הלילה, ירדנו מההר בשורה עורפית, כל אחד נושא עמו את חבילת המצות ואת הבקבוק. רק כשצעדנו בלילה בשביל הצר ביער, התחלנו להאמין שהרגע המאושר אכן הגיע.

מכיוון שהיה זה ערב פסח, היתה ליציאה שלנו מאירופה דמיון רב ליציאת בני ישראל ממצרים בזמן אבותינו. כמוהם, אנחנו עוזבים ארץ שבה סבלנו ופונים בדרך חתחתים קשה לחיי חופש בארץ-ישראל. כפי שכתוב בכתבי הקודש על יציאת ישראל מגלות בבל: “בשוב ה' את שיבת ציון, היינו כחולמים.”

באותם רגעים לא חשבנו על הקשיים הצפויים לנו. הספינה שלנו שקיבלה את השם “תיאודור הרצל”, היתה ישנה ורעועה והועלו עליה 2,641 מעפילים. הצפיפות והמחנק היו נוראים. כשעלינו לספינה, מעפילים שהקדימו אותנו, כבר הסתדרו במיטות של ארבע קומות, בכל שלוש הקומות שבבטן הספינה. הבחורות מקבוצתי נשלחו לקומה התחתונה. הרווח בין קומות המיטות היה צר מאד, כדי לשכב במקום המיועד לנו היינו צריכות להיכנס כמו אל תוך מגירה. החום והריח היו איומים. אבל לא התלוננו. היינו מוכנים לתנאים קשים וקיבלנו הכל באהבה, מפני שהיינו בדרך לארץ-ישראל, לארץ שלנו.

“תיאודור הרצל” עזבה את הנמל הקטן ליד מרסיי ב-2 באפריל 1947. הספינות שנרכשו לעלייה ב נקנו באופן מחתרתי בקשיים גדולים. היו אלה אניות ישנות ורעועות שתוקנו במהירות והותאמו איכשהו כדי להכיל יותר אנשים מכפי שניתן היה. רב החובל והצוות היו בדרך כלל הרפתקנים שיצאו להפלגה תמורת סכומי כסף גבוהים. אבל מפקדי הספינה והמלווים היו אנשי הפלמ"ח (הפלי"ם), אידיאליסטים, שבאו מהארץ והתנדבו למשימה הנעלה להביא ניצולי שואה לארץ אבותיהם.

כבר בשעות הראשונות של ההפלגה החלה הספינה להיטלטל. במרתפים הגדושים, בלי אוורור, לא החזקנו מעמד. אנשים החלו לחוש מחנק, הקיאו ונאנחו. המצב היה נורא! בגלל החשש ממטוסי הסיור הבריטים אסור היה לעלות לסיפון. סודר תור כדי שלכל אחד תהיה הזדמנות לעלות לכמה דקות אל פתח הדלת, כדי לשאוף אוויר צח. אנשים החלו עולים ויורדים במדרגות הצרות, המלוכלכות והחלקות.

מכיוון שהיה פסח, אנחנו מבני עקיבא לא אכלנו את האוכל שחילקו בספינה, מחשש שאינו “כשר לפסח”. היו לנו מצות וכל אחד קיבל ליטר חלב ליום.

בימים הראשונים הרגשתי רע מאד. סבלתי ממחלת ים ולא יכולתי להרים את ראשי או לצאת ממשכבי. לא היה לי כוח אפילו לקבל את מנת החלב שלי. החברים שהרגישו טוב יותר עזרו לחלשים. המלאך שלי היה בחור מקבוצתי בשם שוֹנִי. הוא שמר עלי במסירות. היה מביא לי את החלב ועזר לי לשתות בלגימות קטנות. הוא גם עזר לי לעלות במדרגות כדי לנשום אוויר. הודות לעזרתו התגברתי על השלב הקשה.

עודדה אותנו המחשבה שכל יום שחולף מקרב אותנו ליעדנו. התחלנו אפילו להאמין במזלנו שהמטוסים האנגלים לא יגלו אותנו. כשעברנו בקרבת האי כרתים, הים סער מאוד. גלים גבוהים טלטלו את הספינה והמעיים שלנו התהפכו. בהמשך הנסיעה נרגע הים, היה שקט והימים נעשו בהירים ושקופים.

האנגלים סיירו בים התיכון כדי לגלות ספינות “בלתי חוקיות”. הסכנה לגילוי הספינה היתה במשך היום. בלילות, בחסות החשיכה, יצאנו בקבוצות למעלה אל הסיפון, והתיישבנו בכל מקום פנוי. כיום, כשאני רואה עץ ועל ענפיו המון ציפורים ואין מקום ריק, אני נזכרת בסיפון האנייה שלנו.

באותם לילות פגה מעט המתיחות. שוחחנו על העבר וטווינו תכניות לימים הבאים. לפעמים התחילה קבוצה לשיר שיר עברי, ויתר המעפילים היו מצטרפים אליה ושרים יחד במקהלה. זוגות נאהבים החליפו שבועות של אהבה תחת השמים זרועי הכוכבים, בלילות הנעימים של הים התיכון. רבים העדיפו להישאר על הסיפון ולחזור למשכבם רק עם עלות השחר.

יום אחד חגו שני מטוסים מעל ספינתנו. קיבלנו פקודה להישאר בבטן הספינה. רק הצוות והמלווים עלו למעלה והשקיפו על תנועתם. אחר כך המטוסים נעלמו. מכיוון שהספינה היתה מוסווית חשבנו שהם לא זיהו אותנו. אך לצערנו השמחה היתה מוקדמת ולא ארכה הרבה זמן.

בערב, ראינו שתי ספינות קרב בריטיות מתקרבות אלינו. שתי המשחתות הענקיות של הממלכה הבריטית התקרבו אל הספינה הקטנה והרעועה שלנו. האנגלים קראו ברמקולים שנהיה רגועים ונבצע הוראותיהם. המשחתות התקרבו והחלו לנגוח בספינה. נגרם לה נזק. ההתנגשות היתה רצינית. כולנו רצנו בבהלה לסיפון, הפעם לא עיכבו בעדנו. הרגעים האלו השאירו עלי רושם בלתי נשכח.

התחדד הכאב נגד משטר המנדט שסירב להתיר לנו כניסה חופשית לארצנו. בכינו מצער, מתחושת אי הצדק ומהאכזבה.

פתאום החל מישהו לשיר את “התקווה”. כולם הצטרפו במקהלה ענקית נלהבת שפרצה מהלבבות והנשמות של כולנו. לעולם לא שמעתי שוב שירה כזאת של ההמנון. הקולות ביטאו את אהבתנו לארץ היקרה וגם את המחאה והשנאה נגד אלה שמנעו מאתנו להגיע למולדתנו. כשגמרנו לשיר, פתאום, בתנועת מרד ומחאה החל גשם של בקבוקים להיזרק אל אניית האויב. רבים הצטופפו על הסיפון וניסו למנוע מהבריטים לעלות על הספינה, אולם הבריטים התיזו בסילוני מים, ירו מנשקם והשליכו רימוני גז. שלושה אנשים נהרגו וכמה נפצעו.

התחילה בהלה גדולה. החיילים הבריטים שמו גשר-נייד בין שתי האניות והשתלטו על הספינה. ציוו שכל אחד יישאר במקומו בבטן הספינה. כשהגעתי למקום הלינה שלי, בקומה התחתונה, היו כבר שם הרבה מים בגלל הנזק שנגרם על-ידי המשחתות.

עם נִדנוד הספינה הלכו המים בתוכה וגאו, עד שכיסו את המיטות שלנו. חשבנו שהספינה עלולה לטבוע. הייאוש והאכזבה השתלטו עלינו. האנשים קיללו את שר החוץ הבריטי בווין. כשגאו המים עוד ועוד בבטן הספינה, הרשו לנו האנגלים לעלות לסיפון.

לפנות בוקר, ב-14 באפריל 1947, ראינו את אורות החוף של ארץ-ישראל. המשחתות גררו אותנו לנמל חיפה. כשהתקרבנו ליבשה, עקפו אותנו ספינות שמירה קטנות והובילו אותנו עד לנמל. לא הרשו לנו לרדת. ברחובות הקרובים לנמל, עמדו אנשים ובידיהם כרוזים וביטאו את מחאתם, ראינו אותם מרחוק מניפים דגלים, צועקים ושרים. בכינו מרוב אכזבה; הגענו לארץ-ישראל ולא יכולנו לדרוך על אדמתה.

צי שלם של חיילים בריטים נשלח כדי לשמור עלינו. הפצועים הורדו מהספינה. גופות שלושת הבחורים המתים הורדו כדי לקבור אותם. כאב נורא! שלושה אנשים ניצולי השואה, מצאו את מותם הטרגי מכדורים בריטיים! לא יכולנו להירגע. ליווינו את הוצאת הגופות בכאב, בדמעות ובזעם נגד הרודנות החדשה.

כבר באותו יום הצמידו האנגלים לספינה שלנו קוֹרבֶטַה שסיפונה הוקף בגדר ברזל. היא נראתה ככלוב גדול. העבירו את כולנו מ“התיאודור הרצל” לאניית-הכלוב ומשם לקפריסין. מכיוון שהיינו כמעט 3,000 מעפילים, נאלצו האניות לחזור כמה פעמים. האנשים נסחבו על-ידי החיילים שהעלו אותם בכוח לאנייה הבריטית.

הרגשתי נורא כאשר הגיע תורי להיכנס לכלוב הזה. אני לא הייתי במחנות ריכוז הנאציים, ולא הכרתי גדר מחושמלת. אך הודות לממשלת הוד מלכותו הבריטי, חוויתי את התחושה האיומה להימצא מאחורי גדרות ותחת שמירה. ספינות נושאות פליטים יהודים מיואשים נעו ונדו בימים, ולא היתה מדינה שנאותה לפתוח את שעריה. ודווקא באותם הימים, הגבירו האנגלים את השמירה על חופי הארץ, כדי למנוע מפליטים הנואשים לבוא אליה.

גם כאשר נודעו הזוועות שהתרחשו באירופה במלחמת העולם השנייה, והתברר חורבנן של קהילות יהודיות שלמות, סירבה הממשלה הבריטית לאפשר את כניסתם של פליטים שהצליחו להינצל מהגיהינום הנאצי. מִכסת היהודים שנקבעה ב“ספר הלבן” כבר התמלאה בעלייה “בלתי חוקית”, קבעו האנגלים.

אפילו בשעה שמתנדבים יהודים נלחמו כתף אל כתף עם חיילים בריטים נגד הנאצים, טבעו אחיהם מול חופי ארץ אבות, כי אסרו עליהם את כניסתם.

אחרי המלחמה, כשהניצולים התחננו להגיע למולדתם ולהתחיל בחיים חדשים, אטמה הממשלה הבריטית את לבה ונצמדה לתקנות “הספר הלבן”. מעפילים “בלתי לגליים” נסגרו במחנות הסגר מיוחדים בפלשתינה ובקפריסין. צבא בריטי גדול שכלל חיל ים, חיל רגלים וחיל אוויר גויס למטרה זו.

גירוש היהודים לקפריסין גרם להתנגשויות בין כוחות ההגנה היהודיים וכוחות בריטיים. גם המעפילים עצמם ניסו להתארגן וללחום נגד הגירוש האכזרי. ועדות בינלאומיות דנו בנסיון לפתור את הבעיה. ובזמן שהדיפלומטים התווכחו במשרדיהם הנוחים, הועברו ניצולים בכוח, ואני בתוכם, לאניות “כלוב” והובלו למחנות הסגר בקפריסין.

 

במחנה מעפילים בקפריסין    🔗

באפריל שנת 1947, נלקחנו, נוסעי הספינה תיאודור הרצל, לקפריסין. ההפלגה מחיפה לקפריסין לא ארכה זמן רב. אולם גם בנסיעה קצרה זו היה לנו די זמן לשקול את מצבנו. ידענו שבקפריסין היו עצורים רבבות מעפילים שחיכו לסרטיפיקטים. היה ברור שבתנאים אלה נצטרך לחכות זמן רב עד שנראה שוב את הר הכרמל בחיפה. לא ידענו איך נתמודד עם החיים במחנות ובמה נעסוק במשך שהותנו שם.

הגענו לנמל פָמַגוּסְטָה, משם הובילו אותנו למישור מוקף גדרות תיל גבוהות, ומגדלי שמירה מסביב. רבים מאִתנו, שהיו במחנות ריכוז גרמניים, לא הצליחו לעצור את הבהלה ואת הדמעות כשהחיילים הבריטים הובילו אותנו פנימה.

נשלחנו למחנה 68. המגורים היו באוהלים. החום היה ללא נשוא, תחת כיפת השמים, ללא הגנה. “הוותיקים” התקבצו סביבנו כדי לשמוע חדשות מהחוץ. אנחנו רצינו לשמוע על התנאים ועל סדר היום במקום הארור הזה. “מחנה חורף”, כך קראו למחנות קטנים שהיה מעבר חופשי ביניהם. רוב האנשים חיו באוהלים, בחום אַלִים, בלי שום נוחיות, בתנאים קשים. האנשים היו ממורמרים והתלוננו כל הזמן.

במחנה 65 המגורים היו בצריפים בעלי גגות מעוגלים. הצריפים היו מיועדים לקבוצות ילדים ונוער. למזלנו, לאחר כמה ימים העבירו אותנו למחנה 65. שם הצריפים היו נוחים יותר. סבלנו מאד מהימים החמים באי, השמש יוקדת, אין ירק מסביב, לא עץ לא צמח ולא דשא; רק חול ואין סוף שורות של צריפים.

המקלחות ובתי השימוש היו מרוכזים במקום אחד וכדי להשתמש בהם עמדנו בתור. עקב מחסור במים, הוקצבו והוגבלו שעות השימוש במקלחות. לכן, גם כדי להתקלח או לכבס איזה בגד, נוצרו תורים ארוכים.

בימים הראשונים היינו מדוכאים עקב ההתרחשויות המאכזבות והמכאיבות שעברנו. הכל הרגיז אותנו. אורח חיינו היה חדגוני ועצוב, היינו אדישים וחסרי יזמה. אך הודות למדריכים, שהתעשתו מהר והשתדלו לעודד אותנו ולהחזיר לנו מעט שמחה ועניין, חזרנו לעצמנו והתגברנו.

כדי להרים את המורל, קיבל כל אחד מאתנו תפקיד לסדר ולקשט את הפינה שליד מיטתו; כך הפכו ארגזי קרטון, שהגיעו למטבח והכילו קודם מצרכי מזון, לחפץ שימושי ביותר. הם הפכו לארונות, לאצטבות ולמדפים.

בימים הראשונים על האי ראינו אנשים לובשים בגדים מבד דק בצבעים: כחול, חאקי ולבן. גילינו מיד את מקור הבדים. האוהלים היו עשויים מכמה שכבות בדים. למדנו מהוותיקים והורדנו שכבה או שתיים מהאוהלים. מהבד תפרנו חצאיות, מכנסיים, חולצות ועוד. הבגדים שתפרנו מבדי האוהל היו דקים ולא חיממו במיוחד. היו קבוצות שתפרו תלבושת אחידה מאותו הבד. במשך הזמן גם אנחנו עשינו כמוהם.

גם את הרחבה הריקה שבין שני הצריפים כיסינו באותו בד אוהלים. יצרנו שם כיתת לימוד מאוּוררת ומוצלת.

לאט לאט התארגנה הקבוצה ונכנסנו לשגרה חיים מסודרת; שעות היום התמלאו בתכניות לימוד, תורנות במטבח וגם בילויים. כמו קבוצות נוער אחרות, גם אנחנו, היינו תמיד עסוקים ומאורגנים.

הבחורים והבחורות מילאו אותם התפקידים. גם הבחורים שמרו על ניקיון הצריף, כיבסו את בגדיהם ועבדו במטבח.

באותה כיתת לימוד מאולתרת שבין שני הצריפים, נשבה רוח נעימה מהים, אפילו בימים החמים ביותר. למדנו עברית, היסטוריה ותנ“ך, נוסף על מקצועות אחרים. השיעורים היו מעניינים. אנחנו התלמידים, כמו גם המדריכים והמורים, השתדלנו ש”הזמן האבוד" בקפריסין יהיה מנוצל היטב. הידיעות שרכשתי באותה תקופה בקפריסין מהוות בשבילי מטען רוחני חשוב עד היום.

ההנהלה הפנימית של המחנה סיפקה לנו ספרים וחומרי לימוד שנשלחו עבורנו מארץ-ישראל. מדי פעם היה מגיע שליח שמסר לנו חדשות מהארץ וגם הודיע לנו על הדיונים של הוועדות שטיפלו בבעיית המזרח התיכון.

במחנה 65 החיים תססו. נוצרו קבוצות לימוד שונות, היו בני נוער שעסקו באמנות, קבוצת התיאטרון ערכה חזרות למחזה הפולקלורי “מלך הבצל והשום”, שתוכנן להיות מוצג על בימת האמפיתיאטרון תחת שמי קפריסין זרועי הכוכבים. המקהלה מלווה בחלילים עשתה חזרות לשירים ישראליים.

בהתאם לנהוג בבני עקיבא שמרנו על השבת כיום מנוחה. התפללנו בצריף ששימש גם כחדר אוכל. המזון היה כשר והכנו אותו בעצמנו. לא אכלנו בשר כלל בקפריסין.

בלילות נהיה מזג האוויר נעים יותר. כשלא היו תכניות לימודים, היינו מתאספים כדי לשוחח או לשיר. שרנו בדרך כלל שירי געגועים לארץ-ישראל. חלמנו לצאת מהאי הזה ולחיות חופשיים על אדמת אבותינו.

השומרים במגדלי השמירה צפו על תנועותינו; אסור היה להתקרב לגדר ובלתי אפשרי היה להגיע לים. על השערים שמרו שומרים חמושים, הם פתחו את השערים רק כדי להוביל חולה לבית החולים בעיר, וגם אז היתה היציאה מהמחנה מלווה בשמירת חיילים.

למרות המאמצים והרצון הטוב של המדריכים, שהפכו לחברים וידידים של ממש, תקפו אותנו לעתים קרובות רגעים של דכדוך ועצבות. כשהייתי נזכרת בעבר הייתי מאד עצובה ולא היה לי רצון להשתתף באספות. בכיתי הרבה. היו אלה געגועים להורי, לאחים שלי ולמשפחתי שאינם עוד. חשבתי גם על גורלה של טרזה, מאושפזת בבית החולים בגרמניה, מבלי שאדע מה שלומה. כל עוד צמתי פעמיים בשבוע, הייתי משוכנעת שאני תורמת להחלמתה. ואלם באנייה וגם בקפריסין אסרו עלי לצום כפי שנהגתי קודם.

למיטב זיכרוני, לא קיבלתי מכתבים מהדודים או ממשפחתי בארצות-הברית וברזיל כאשר הייתי בקפריסין. הם כנראה שלא הצליחו לאתר את מקום הימצאי.

למרות שלא היו לנו רדיו ועיתונים, השמועה אודות תפיסת הספינה “יציאת אירופה” (“אקסודוס”) שעל סיפונה כ-4,500 מעפילים, הגיעה לידיעתנו מהר. עקבנו אחר העימות של אחינו בספינה והזדהינו עם סבלם. שידורי הרדיו מהספינה הועברו לציבור כולו. כמונו, גם הם יצאו מנמל בצרפת, אולי מאותו הנמל שאנחנו יצאנו ממנו. וכמונו גם הם נאבקו בבריטים בקרב פנים אל פנים שהתנהל על הספינה, ב-18 ביולי 1947. גם הם ספגו אבדות, ארבעה הרוגים ופצועים רבים. כמונו גם מעפילי “אקסודוס” סירבו בגבורה לעזוב את נמל חיפה, וגם אותם העבירו באכזריות לספינות כלוב. אלא שבמקום להעבירם לקפריסין, החליטו הבריטים להחזירם לנמל היציאה בדרום צרפת, בתקווה לשבר את תנועת ההעפלה. המעפילים סירבו לרדת בצרפת, ובמשך שלושה שבועות שהו בספינה גברים, נשים וילדים בתנאים בלתי אנושיים.

מכיוון שהצרפתים לא נכנעו ללחץ האנגלי, המשיכו הספינות לנמל המבורג בגרמניה, שהיתה אז בפיקוח האנגלים. שם, ב-8 בספטמבר 1947, הורדו המעפילים בכוח. הם הוכרחו לחזור דווקא לגרמניה שנואת נפשם. ניצולים ממחנות ריכוז גרמניים נסגרו שוב מאחורי גדר תיל.

בליל תשעה באב, התאספו כל בני הנוער ממחנה 65 בקפריסין, וארגנו פעולה נפלאה שנשארה חרוטה בזיכרוני. פעולה של הזדהות ותפילה על הייסורים שעברנו ומשמעותן ביום המיוחד הזה. על ההיסטוריה העצובה שלנו נוספה כעת הטרגדיה האחרונה של מעפילי אקסודוס.

בצריף ענק מואר בלפידים בודדים, ישבנו על הארץ לאות אבל. בהתרגשות קראנו מדרש איכה, את ספר איוב ופרקי התוכחה שבספר ירמיהו. הקינות וההספדים של הנביא ביטאו את העצב והאבלות על חורבן הבירה ירושלים ועל גירוש תושביה לגלות בבל. “אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הִַעִיר רַבָתִי עָם…”(איכה א א). הרגשתי אז כאילו גם אנחנו גולים על גדות נהרות בבל, בוכים ונשבעים: “אםִ אֶשְׁכָּחֵך יְרוּשָלַיִם תִשכַּח יְמִינִי” (תהילים קלז).

אותן שנות נעורי היו שנים של התלהבות, של חזון ושל אידיאלים ענקיים שקיווינו להגשים. לתנאים החומריים הקשים בקפריסין לא היתה משמעות רבה. אמנם ההפגנות שלנו היו רק בין גדרות התיל, אולם התרגשנו והזדהינו בכל לבנו עם אחינו שנשלחו חזרה לאירופה. לא עלה בדעתנו שאנחנו חיים בתקופה כל כך דרמטית וחשובה שתשפיע על הקמת מדינת ישראל. ולא ידענו שאנחנו, המעפילים הכלואים בקפריסין, משתתפים במאמץ הזה.

אחרי המקרה עם אקסודוס, הודיעו פתע האנגלים על מחווה אנושית, בהקציבם 500 סרטיפיקטים לילדים עד גיל 15, שהיו בקפריסין. הידיעה הזאת השקיטה במקצת את רגשות הזעם שהתעוררו עקב ההתרחשויות הקודמות.

הצעירים שזכו בסרטיפיקטים התכוננו לנסיעה. המקהלות עשו חזרות לליל הפרידה. גם מעפילים ממחנות אחרים הוזמנו למאורע. המאושרים שנבחרו לנסיעה קיבלו מידי הנציג מארץ-ישראל שתיל צבר כדי להחזירו לאדמה שממנה נלקח, ולסמן בכך את שיבת עם ישראל למולדתו.

זה היה הלילה האחרון לשהותי בקפריסין. איש לא ישן בלילה ההוא. פרידות ועוד פרידות. דרישות שלום לקרובים ולחברים שכבר הגיעו לארץ-ישראל.

 

הגשמת חלומי    🔗

הייתי היחידה מקבוצתי שזכיתי לסרטיפיקט. לא היה קץ לאושרי שסוף סוף אוכל להגיע לישראל, לפגוש את הדודים ולהתחיל בחיים נורמליים. אחרי ששת החדשים בקפריסין, החלומות והתכניות שלי עמדו להתגשם. קשה היה להיפרד מחברים שהפכו כמעט למשפחה, ליוו אותי בימי השמחה, כמו גם בימים שהייתי זקוקה לעזרה ולהבנה. לא ידענו עוד כמה זמן הם יישארו בקפריסין.

בבוקר נפגשנו לפני השער הראשי, מלוּוים בחברים רבים שלצערנו לא יכלו לעבור אותו. הם נותרו מאחורי גדרות התיל, ואנחנו המשכנו אל החופש כשמסביבנו שוטרים בריטים קרי מבט.

המשכנו לנפנף אליהם לשלום…

הפלגנו שוב בספינת כלוב, אולם הפעם לא בתור שבויים. זלזלנו בשוטרים הבריטים על אף שהם השתדלו להיות אדיבים כלפינו. כשראינו את חופי ארץ-ישראל באופק, גל של שמחה הציף אותנו. שרנו את התקווה כאילו היא פורצת מעצמה מתוך הלבבות שלנו. הפעם שרנו את ההמנון בתחושת ניצחון. כך, בשירה ובריקודים, הגענו לנמל חיפה. נתקבלנו על-ידי משלחת הסוכנות בברכת: “ברוכם הבאים!” ליוו אותנו לעתלית, מחנה מעבר לעולים. קיבלו אותנו בטקס ממשלתי, בהיותנו כעת עולים לגאלים. אחר כך מסרנו את כתובות הקרובים שלנו כדי שיודיעו להם על בואנו.

לאחר ימים אחדים שוחררנו לחיות בחופש על אדמת ארץ-ישראל, אולם עדיין תחת שלטון המנדט הבריטי.

הדודים שלי, משה ומרדכי בריק, אחי אבי, הגיעו מיד. הם היו הראשונים מבני משפחתי שפגשתי אחרי המלחמה. אני הניצולה היחידה מכל משפחתנו באירופה. למרות רצוני להיות עליזה ולחייך בזמן פגישתנו, לא הצלחתי. ההתרגשות היתה גדולה והדמעות בגדו בי. שלושתנו בכינו על העבר הטרגי וגם על כך שזכינו סוף סוף להיפגש. שני הדודים שלי היו עדיין רווקים וחיו בתנאים צנועים. לכן הם לקחו אותי לביתה של בת-דודה שלהם (ושל אבא שלי), מניה, כדי שאגור בביתה בתל אביב. מניה קיבלה אותי באהבה רבה. אירחה אותי בחום, השתדלה שארגיש בבית, והעניקה לי תחושה שמזמן לא היתה לי. בחיק משפחתה הרגשתי חופשייה ובטוחה.

במשך הזמן הכרתי קרובים נוספים שגרו בתל אביב ובסביבת העיר, בני דודים ועוד בני משפחה. דיברנו בעברית, וזה הדהים אותם, איך הצלחתי לקלוט כל כך מהר את השפה. הייתי מאושרת להשתייך אליהם.

למחרת, יחד עם הדוד מרדכי, הלכנו לפגוש את משפחתה של החברה שלי טרזה, ולהיוודע על מצב בריאותה. מופתעת ונדהמת קיבלתי את הבשורה על מותה. התברר שהיא נפטרה לפני חודשים. יחד עם משפחתה בכינו על מותה. טרזה היתה הניצולה היחידה ממשפחתם.

דודה מניה גרה בקומה העליונה בבית דו קומתי שהשתייך בעבר לאביה, הֶרש שניידר. בלוצק, היתה משפחת שניידר משפחה אמידה ומבוססת. הם היו בעלי בית החרושת הגדול ביותר לבירה, באזור לוצק. גרו באחוזה גדולה והיו מכובדים ביישוב. דוד הֶרש החליט לעזוב את פולין ולחיות בארץ-ישראל. הוא הגשים את חלומו, קנה בית בתל-אביב, והיתה לו זִקנה מאושרת בארץ הקודש. מניה היתה הבת הבכורה והיחידה בין כמה בנים. בימי ילדותה לא קיימו בלוצק בתי-ספר לבנות, לכן שכרו עבורה מורה פרטי צעיר. שני הצעירים, מניה והמורה שלה, התאהבו. הם נישאו ועברו לגור בלובלין. אחרי כמה שנים חלה בעלה ונפטר, ומניה נותרה עם שני ילדים קטנים.

כשהחליטה המשפחה לעזוב את פולין, גם מניה ושני ילדיה הצטרפו ובאו לגור בתל אביב. מניה התחתנה שנית עם חיים אשכנזי שהגיע לארץ בזמן שהקומוניסטים תפסו את השלטון ברוסיה. הוא עלה ארצה עם ארבעת בניו. כל אחד מהם הצטרף לקבוצה חלוצית והיו בין מייסדי ארבעה קיבוצים. הצעיר שביניהם נהרג בהתפוצצות בית מלאכה מאולתר לייצור נשק.

כשבאתי לגור אתם, נתנו לי את חדר השינה שלהם. הדודה מניה היתה אשה יפה, אלגנטית ועדינה מאד. עוד בימים הראשונים הערכתי את חכמתה ואורח חייה.

הדודים שלי היו באים לראות אותי ולעקוב אחר הסתגלותי לחיים בארץ. הכירו לי קרובים, בני דודים של אבא שגרו בקיבוץ עין השופט. בגאווה הראו לי הקיבוצניקים מה הצליחו לבנות ולהשיג בעבודה הקשה, במקום שהיה לפני כן עזוב ושומם.

הקרובים שלנו קיבלו אותי בהרבה אהבה. במיוחד מרים. הרגשתי את כנותה ומסירותה אלי. דאגה שלא יחסר לי דבר והזמינה אותי לשיחה של אם ובת מתבגרת. מכיוון שעבדה עם נוער, הבינה עד כמה נזקקתי לשיחה מעין זאת.

בקיבוץ רצו לדעת על שנות המלחמה באירופה. חברים ומכרים שאלו אותי אודות גורל משפחותיהם, על אף שידעו שאיש מהם לא ניצל. הם רצו להאמין ולקוות שאולי בכל זאת מישהו שרד. לצערי, לא יכולתי למסור להם בשורות טובות.

החגים, ראש השנה ויום כיפור התקרבו. על אדמת אבותינו יש להם טעם מיוחד; אפילו אלה שאינם דתיים ואינם מקפידים על שמירת החוקים והדינים, מכינים את בתיהם ואת משפחתם ליום הגדול. בערב חג, עם שקיעת החמה, מִשתנה הארץ, כאילו שורה השכינה על כולם, שלום וקדושה יורדים על הארץ.

הייתי היחידה במשפחה ששמרתי שבת וחגים. הדודה מניה נהגה לומר שרק אני, היחידה במשפחה, יכולה להיות מליצת יושר ולבקש חסד ורחמים מאלוהים ביושבו על “כיסא הדין”. הם לא זלזלו במנהגי הדת שלי. להפך. בחג ההוא, בראש השנה הראשון בתל אביב, הלכתי ברגל מקצה זה של העיר עד הקצה האחר, כדי להתפלל בבית כנסת.

אחרי החגים התחילו הלימודים. רציתי מאד להתחיל ללמוד בכיתה רגילה יחד עם בני גילי. ידעתי אמנם שחסר לי ידע, אך הייתי מוכנה לקדם את האתגר ולהסתגל לתנאים בכיתה עם תלמידים ילידי הארץ.

כבר בימי הראשונים בארץ, הלכה אִתי דודה מניה לתיכון עירוני בתל אביב. ניצולי שואה כוֹונו בדרך כלל לפנימיות של עליית הנוער, שם הסתגלו לחיים החדשים בארץ, למדו את השפה ועבדו. עשרות אלפי ילדים ונוער שהגיעו לארץ בלי משפחה, נקלטו כך בארץ. אולם מצבי היה שונה, אני גרתי עם משפחתי בתל אביב לכן נתקבלתי לתיכון מהטובים בעיר. תלמידים מצטיינים למדו שם בחינם.

אבל אני, הילדה שזה עתה הגיעה מקפריסין, ולא שלטה עדיין בעברית, התקשיתי לעמוד בקצב. התמדתי מאוד, למדתי ביום ובלילה. כדי לעזור לי, שכרו הדודים שלי מורה פרטית. חודשים אחדים השתדלתי בכל כוחותי להעלות את רמת ידיעותי ולהשתוות לאלה של בני כיתתי, אך לא הצלחתי. הגעתי למסקנה שלא אצליח בגלל הפער הגדול שהפריד ביני לבין יתר תלמידי הכיתה. יום יום התרחקתי מהם ולא הצלחתי להשיגם.

למרות שהמורים וגם בני הכיתה התייחסו אלי בחיבה ועודדו אותי, הדבר לא מצא חן בעיני. רציתי להצליח בכוחות עצמי ולא בזכות רחמנותם. התחלתי בחיים חדשים על אדמת ישראל ורציתי להצליח בהם במאמצים גדולים, אבל בכבוד וביושר.

באותם חודשים אירעו התרחשויות היסטוריות הרות גורל. החלה המערכה הפוליטית שעתידה היתה להכריע את גורלו של היישוב היהודי בארץ. בכ“ט בנובמבר 1947, נצמדו כולם למקלטי הרדיו והאזינו לשידור מהאו”ם שהעביר את ההצבעה על חלוקת הארץ. העולם היהודי בארץ ובתפוצות עצר את נשימתו. ספירת הקולות של המדינות המצביעות היתה מלוֹּוה במתח שקשה לתארו. אנשים ספרו יחד עם הקריין. קול בעד גרם לשאגות שמחה, וקול נגד גרם לדממה עצובה. במתח רב ציפינו לתוצאות. כשמספר הקולות בעד היה יותר משני שליש, נשמעו מכל הבתים והרחובות קריאות שמחה והתרגשות שאינן ניתנות לתיאור. בשעה שתיים לפנות בוקר בקעה מתוך מקלטי הרדיו ההודעה המיוחלת. העצרת הכללית של האו"ם החליטה על חלוקת ארץ-ישראל לשתי מדינות – יהודית וערבית. גל שמחה אדיר שטף את היישוב בארץ ואת יהודי העולם. צחקנו ובכינו. ברחובות ובכיכרות העיר רקדו האנשים ושרו במשך כל הלילה. החגיגות נמשכו עד אור הבוקר. היה ברור שמַתחילה תקופה חדשה בתולדות עם ישראל.

לדאבוננו, נמשכו החגיגות זמן קצר. מיד אחר כך החלו מאורעות הדמים. מאות ערכים חמושים עברו יום יום לפלשתינה מארצות ערב. הבית הדו קומתי שבו גרנו ברחוב פרץ, לא היה קרוב לגבול שבין תל אביב ליפו, אך גם כך נוקב הקיר שלו מכדורים רבים.

בקומה התחתונה של ביתנו הדו קומתי, גר אחיה של דודה מניה, משה, עם משפחתו. במו ידיו השתתף בבניין העיר תל אביב. היו לו זיכרונות נעימים מאותה התקופה והיה גאה להצביע על בניינים שהשתתף בבנייתם. בִתו של משה נקראת גם היא מרים. שתינו בנות אותו גיל בערך ושתינו נקראות על שם הסבתא. מרים, שהכול כינו אותה מיטקה, למדה מוזיקה בקוֹנְסֶרְבוַוטוֹרְיוּם. בבית היתה מנגנת במשך שעות ארוכות. האצבעות שלה רצו על קלידי הפסנתר במהירות רבה.

בדצמבר, במשך שמונה ימי חופשת החנוכה, לאחר התלבטויות רבות, החלטתי להפסיק את לימודי בתיכון עירוני ולחפש מקום לימודים אחר. לפי עצתה של מיטקה, התעניינתי בבית-הספר שבו למדה, ונוכחתי ששם הלימודים אינם כה קשים וקפדניים כמו בתיכון עירוני.

ביקשתי מהדודים שיעבירו אותי לגימנסיה תלפיות. זה היה מוסד פרטי שבו שילמו שכר לימוד. אך בהתחשב בהיותי עולה חדשה, קיבלתי הנחה משמעותית. בגימנסיה הזו התייחסו אלי התלמידות בכיתה בלבביות רבה. נתקבלתי יפה גם על-ידי המורים והתאקלמתי בקלות. הדגש בלימודים הושם על המקצועות ההומניים וגם על תנ"ך.

בעצם אני חייבת להודות, שהסתגלותי המהירה לבית-הספר הזה, היה בזכות ציפורה, חברתי הטובה. היא היתה בת כיתתי וגרה ליד הרחוב שלנו. אחרי הלימודים היינו חוזרות יחד הביתה. ציפורה היתה בחורה מאד מוכשרת אבל לא שקדנית במיוחד, תלמידה טובה בלי להתאמץ. אהבתי ללמוד והייתי שקדנית, אך היו לי קשיים מסיבות ברורות. בילינו זו עם זו כל הזמן. כעת כבר לא הייתי כל כך מודאגת וחסרת ביטחון.

התרחשויות חשובות קרו בארץ באותם ימים. בחורף החלו האנגלים לשחרר אלפי מעפילים מקפריסין. הישראלים קיבלו אותם בזרועות פתוחות, אבל התנאים היו קשים ואי אפשר היה לספק לעולים את כל צורכיהם. חוץ מהעזרה למעפילים, היה צורך לספק בגדים חמים גם לאנשי ההגנה ולוחמים האחרים. הנשים, ואף תלמידות בתי-ספר, סרגו סודרים, צעיפים וכובעים. הצבא טרם הוקם, לא היו מדים וחסרה אספקה. כדי לסייע ללוחמים קיבלנו רשות לסרוג גם בזמן השיעורים.

באותם ימים הגיעו החברים שלי מקפריסין. נפגשנו בשמחה ובהתרגשות גדולה. את חברי הקבוצה שלי שלחו לבית-ספר החקלאי “מקווה ישראל”. בימים הראשונים שוכנו חברי באוהלים. הקור היה עז, ירדו גשמים והם סבלו מאוד. דודה מניה עזרה לי לאסוף בין בני המשפחה ומכרים בגדי חורף בשבילם. לא יכולתי להשלים עם כך שאני ישנה במיטה חמה בחדרי, בשעה שחברי ישנים באוהלים. רציתי לעזור להם. אך לא היה באפשרותי. לאחר זמן קצר, העבירו אותם לחדרים מסודרים וחייהם נכנסו לשגרה ברוכה, הם למדו ועבדו בתחום בית-הספר. בשבתות נהגתי ללכת ברגל לבקרם, גם כשהכדורים מיפו שרקו מעל ראשי.

ההכרזה על הקמת המדינה היתה במיוחד בשבילנו, ניצולי השואה, אירוע שקשה לתארו במילים. יום של פֶּרץ רגשות והתרוממות רוח. היו אלה רגעים בלתי נשכחים. שרנו את התקווה יחד עם כמה קרובים שהיו בביתנו וידענו שאנחנו עדים לרגעים ההיסטוריים. נרגשת מאד חשבתי על החלומות, הכיסופים והתקוות של עמנו, שחיכה אלפי שנים לרגע הזה. חשבתי גם על הדם והדמעות שנשפכו, על כל הסבל שסבלנו בגלות בארצות זרות, ובעיקר על משפחתי שלא זכתה להגיע ליום הזה. הגיעה שעת החופש שלנו!

למחרת החלה פלישת מדינות ערב ופרצה מלחמת העצמאות.

בשעה שחפרנו את המקלט בחצר הבית שלנו, שמענו אזעקה. מטוסים מצריים טסו מעל העיר והטילו פצצות על התחנה המרכזית שהיתה הומה אדם. מהחצר שלנו, כמה רחובות מהתחנה, יכולנו לראות את הנעשה. נדמה היה שהפצצות נופלות ממש מעל ראשנו. שמענו את הצעקות הנוראות של הפצועים. התחילה בהלה בשכונה. אחרי ההתקפה נוכחנו לדעת עד כמה גדולה היתה הטרגדיה. עשרות מתים ופצועים שכבו בשלוליות דם, רבים מתו מתוך האוטובוסים שעלו באש עקב ההפצצות. זה היה אסון גדול שהרעיד את היישוב. אחרי ההתקפה הזאת, עם הישמע האזעקה, רצנו לבניין קטן מעבר לרחוב, שם בפרוזדור בקומה התחתונה חשנו בטוחים יותר.

למרות שההפצצות אלה לא דמו למה שעברתי במלחמת העולם באירופה, כשעשרות מטוסים הטילו פצצות והחריבו ערים שלמות – גם פצצות מצריות, קטנות באופן יחסי, הביאו למותם של רבים והחריבו בתים.

התלמידים מבתי-ספר תיכוניים ואני ביניהם, נקראו להתגייס לשירות בגדנ"ע (גדודי נוער). אמנם לא השתתפנו בפעולות צבאיות, אבל היינו מאורגנים. עברנו אימונים והוכשרנו להשתמש בנשק קל. יומיים בחודש היינו במחנה אימונים סַלָמֶה בסביבת תל אביב.

במשך חודשים ארוכים לא בא משה דודי לתל אביב. הוא גר בחיפה. בגלל ההתקפות והמארבים בכבישים עדיף היה לא להסתכן. בימי ההפוגה הראשונה, שנכנסה לתוקפה ב-11 ביוני 1948, הוא הגיע. שמחתי מאד לראותו, כי הדוד הזה (במחילת כבודם של יתר בני המשפחה) היה לי יקר מאד. הוא הגיע לארץ-ישראל בגיל צעיר מאד, החיים הקשים והריחוק מהמשפחה, השאירו בו סימני עצבות. כשהגעתי לארץ, הוא ראה בי את השריד היחיד מכל משפחתו שנשמדה באירופה. הוא לא חסך מאמצים כדי שארגיש מאושרת. הדוד משה ואחיו מרדכי, הצעיר ממנו, עזרו לדודה מניה לקיים אותי וגם שילמו את שכר הלימוד שלי.

שנת הלימודים התקרבה לסיום. על אף שהיתה זו שנת מלחמה ומתח, השלמנו את תכנית הלימודים. אני התאמצתי ושקדתי בלימודי כדי להגיע לרמה של הכיתה. הציונים שלי לא היו מצוינים, אבל בעזרתה של חברתי ציפורה, הצלחתי והגעתי לתוצאות די טובות. בבחינות סוף השנה הפתעתי את המורים ואת עצמי. זה היה בשבילי ניצחון שהעיד על המאמצים הגדולים שהשקעתי. שמחתי שלא אכזבתי את כל אלה שבטחו והאמינו בי.

ביום העצמאות הראשון, אלוהים! איזו שמחה! נערכו מסיבות והיתה התרגשות עצומה. חיי היום יום שלנו לוו בתחושה של ראשוניות, התלהבות ופטריוטיזם.

השנים הראשונות של המדינה היו שנות צנע. לא היה רעב אבל היה מחסור במצרכי מזון. שר האספקה והקיצוב, דב יוסף, הנהיג הקצבת מצרכים חיוניים כמו לחם, חלב, ביצים, אורז ועוד. מצרכים אלה נקנו בכמויות מוגבלות תמורת תלושי מזון. המשפחה שלנו, כמו רוב האוכלוסייה, הבינה את המצב הקשה בארץ, הסתדרה עם מה שהיה ולא התלוננה.

כאשר נודע לדודה חנה בברזיל על הקצבת המזון בארץ, החליטה לעזור לנו. היא שלחה עשרות חבילות קטנות. בחור יליד ברזיל, שהגיע כמתנדב לצבא, דוד שטולמן, בא לבקר אותנו. הדודה שלחה אתו כמה מתנות. הוא סיפר לנו, במשך שעות אחדות, על המשפחה ועל החיים שלהם בברזיל.

בחופש הגדול באותה שנה קראתי והשתדלתי לשפר את ידיעותי במקצועות בהם הייתי חלשה יותר. במיוחד השקעתי בלימוד השפה העברית והדקדוק. לא היתה לי הזדמנות להשתמש ביידיש, “זאת שפת הגלות”, היו הצברים אומרים.

בשעות הפנאי אהבתי לשבת על הרצפה בפינה ולסרוג. סרגתי לפי הזמנה כדי להרוויח מעט כסף להוצאות אישיות קטנות. באותה עת “גיליתי” את המוזיקה הקלאסית. בעבר לא היתה לי הזדמנות לשמוע מוזיקה. לא ידעתי דבר אודות הקומפוזיטורים המפורסמים והיצירות שלהם. זכורני שבזמן תרגילי הפסנתר הארוכים של מיטקה, נהגתי להקשיב בהנאה רבה.

היו ערבים שבהם בכיתי מכאב ומגעגועים. בשנים הראשונות בישראל, כמעט ולא דיברו על השואה. הפצעים של הניצולים היו עדיין טריים ומדממים. הם עצמם רצו להשאיר מאחור את הטרגדיות שחוו. אני חשבתי שהכאב הנורא שסבלתי היה רק שלי, ומי שלא היה שם בגיהינום הנאצי, לא יוכל להבין. לכן העדפתי לבכות לבד ולהסתיר את המצב. הישראלים נמנעו מלגעת בנושא, אולי משום שהיו טרודים במאמץ המלחמתי ובביסוס המדינה, ואולי כדי לא להעלות כאב וזיכרונות מרים אצל הניצולים.

דודי היה חובב אופרה. כשפסקו הקרבות והחיים בתל אביב חזרו למסלולם. הגיעו להקות אופרה להופעות בישראל. עד היום אני זוכרת שראיתי את “הספר מסיביליה”, לָה טְרָוְיָטַה", “כַּרְמֶן” ואחרות. התרשמתי עמוקות מהשירה, מהתזמורת, מהתלבושות, מהתפאורה, מהדרמה, מהכול. ככל שחולפות השנים אני מרגישה רצון להודות מעומק לבי לדודים שאפשרו לי הנאה צרופה במחיצתם. בזכותם גיליתי עולם חדש. מעולם לפני כן לא היתה לי הזדמנות לבקר באופרה או בתיאטרון. עולמי היה מוגבל, הכרתי רק עצבות וסבל. בזכות הדודים שלי למדתי להאזין למוסיקה קלאסית, גיליתי את הצד היפה והנשגב של התרבות האנושית.

מנהל הגימנסיה, מהנדס ממוצא רוסי, הנהיג בה סדר ומִשמעת כפי שנהוג היה בבתי-ספר שמרניים וקפדנים באירופה. הוא לימד אותנו (וגם כיתות אחרות) אלגברה וגיאומטריה. משני המקצועות רעדנו מפחד. נוסף על המבחנים הרגילים, נהג לבחון כל תלמידה בנפרד. היה מזמין כל אחת מאתנו למשרדו ובוחן את ידיעותינו בקפדנות וברצינות. השקעתי אין סוף מאמצים והתמדה כדי לזכות בציונים טובים.

אני זוכרת בחום גם את המורה קונין. אדם מלומד, פשוט וצנוע, שיכול היה ללמד תנ"ך משנה והגדה וגם פיזיקה ומתמטיקה.

בימי ראש חודש או בימי טקסים אחרים, היה המנהל אוסף את התלמידות ואת צוות המורים לאולם הגדול לתפילה בציבור. בין התלמידות בגימנסיה שרתה אווירה נעימה וחברותית.

בימי המנדט הבריטי, לימוד השפה האנגלית היה חובה. השתדלתי ללמוד והתקדמתי ככל שיכולתי. למדנו גם צרפתית כשפה זרה נוספת.

לצערי, ביחסים שלי עם החברים מאירופה חלה התרחקות. לא היינו עוד קבוצה מלוכדת בעלת מטרה אחת וחלום משותף לעלות ארצה. אחדים גויסו לצבא, אחרים עבדו ולמדו במקומות מרוחקים. לילי, חברתי היקרה שסבלה באושוויץ מניסויים איומים שעשו בה הגרמנים, מצאה דודה שגרה בירושלים ועברה לגור אִתה. רק קומץ חברים נאמנים באו לבקר אותי מדי פעם. לפעמים הייתי הולכת למקווה ישראל, כל עוד אחדים מחבריי היו שם עדיין. גם אני התחלתי חיים חדשים וההשקפות והשאיפות שלי השתנו עם הזמן. ציפורה היתה חברתי החביבה בבית-הספר וגם בשעות הפנאי.

דודי משה עבר לגור בתל אביב. הוא הצליח לשכור מחסן ופתח בו חנות “כלבו”. הזמנים לא היו קלים. בשעת הצורך, באנו, מיטקה ואני, לעזור בחנות. היא היתה זריזה יותר בקופה ואני סייעתי במכירה.

הדודה חנה מברזיל המשיכה להתעניין בי. התכתבנו ביידיש. מאחר שלא למדתי לכתוב בשפה זו, כתבתי עם הרבה שגיאות והוספתי מלים בעברית כשלא ידעתי מילה ביידיש. במכתביה סיפרה לי על משפחתה ובעיקר על שני בניה: דוד ומרכוס. בכל אחד ממכתביה חזרה והפצירה בי לבוא לביקור בברזיל, ולו רק לזמן קצר.

בשנה הראשונה לאחר הקמת המדינה הגיעו יהודים לארץ לפגוש את קרוביהם וגם לראות במו עיניהם את הנס. יום אחד הגיע אדם מסאן פאולו, מר זילדו קוֹפְפֶר. מכר של הדודים שלי. דודה חנה ביקשה שישכנע אותי לבוא לביקור בברזיל. האורח סיפר על החיים בברזיל ועל משפחתי. הוא הילל ושיבח את המדינה הגדולה והיפה, את תושביה דורשי השלום, ארץ שבה כל הקבוצות האתניות חיות בשקט ובשלווה ואין בה אנטישמיות. שמחתי לשמוע את דבריו אבל היו לי תכניות משלי, רציתי להמשיך ללמוד. נפרדתי ממנו בהבטחה להיפגש פעם בברזיל. הוא הביא לי סכום כסף, מתנת הדודים, והשתמשתי בו לקניית אופניים. זה היה הגשמת חלום. מצאנו זוג אופניים משומשים. זה היה הרכוש הראשון שלי, אחרי אותן מגפיים שקניתי בלוצק.. ניקיתי את האופניים וצחצחתי אותם, שמרתי שלא ייגרם להם נזק.

בגימנסיה השתפרתי והתקדמתי. דודה מניה היתה חוזרת קורנת מנחת מאספות הורים. היא היתה אומרת שזו אותה ההרגשה נעימה שחוותה לפני שנים כשהמורים היו משבחים את בנה מישה. הדודים שלי רצו שאמשיך את לימודי גם באוניברסיטה. אולם לי היתה דעה משלי. רציתי ללמוד מהר מקצוע כדי להיות עצמאית, ולא ליפול למעמסה על הדודים שכבר העניקו לי כל כך הרבה. רציתי להיות אחות. המדינה היתה זקוקה לרופאים ולאחיות. כדי להתגבר על המחסור באחיות, הוחלט לקבל ללימודים גם תלמידות שסיימו שישית בגימנסיה. הודות להחלטה חדשה זו, יכולתי לגשת לבחינות כבר באותה שנה.

התחלתי להתכונן לבחינות הקבלה לבית-הספר לאחיות בבלינסון. לבחינות ניגשו מועמדות רבות, רובן היו מבוגרות ממני. היו ביניהן צבריות והיו גם עולות חדשות, כמוני. כל אחת התייצבה בפני הבוחנים ונבחנה בעל-פה. התרגשתי מאד. הבוחנים: המנהל וצוות הרופאים (שלימדו בבית-הספר לאחיות בתחום התמחותם), התייחסו לנבחנות בלבביות ובחביבות. בסיפוק רב מצאתי את שמי בין אלה שהתקבלו.

הלימודים נמשכו שלש שנים. במשך שעות העבודה רכשנו ניסיון בטיפול מעשי בחולים ועבודה במחלקות השונות. כך יישמנו את החומר שלמדנו בכיתה.

גרנו בבתים קטנים, בין עצי פרי, דשאים וצמחים. בכל חדר גרו ארבע תלמידות; בחדר שלי שתי בנות היו ממוצא פולני, אחת מבולגריה ובחורה שהגיעה לישראל לפני מספר שנים מגרמניה. בית-הספר סיפק לנו את צורכנו בדיור, במזון, בלבוש וגם הקציב לנו סכום כסף קטן. בסמסטר הראשון, עיקר תפקידנו היה לשרת את החולים. עבודה זו איננה מעניינת ונעימה במיוחד, אולם כל התלמידות חויבו לעבור את השלב הזה.

בהתחלה המשכתי לשמור על המסורת ולא נסעתי בשבתות. בגלל הזמן הקצר והמרחק לא יכולתי להגיע למשפחתי בתל אביב. עם הזמן, בגלל צורכי העבודה ורצוני לראות את קרובי, התחלתי לְהַרְפּוֹת, פעם אחת הפתעתי את המשפחה כשהגעתי הביתה בשבת. לא הרגשתי רגשי אשמה, כמעט הופתעתי לגלות שמצפוני נקי.

הייתי מסורה לעבודתי ואהבתי אותה. לא חסכתי כוחות כשהיה באפשרותי להקל על סבלם או על עצבונם של החולים.

אחרי שנת הלימודים הראשונה קיבלנו כמה ימי חופש. הדודים, מניה ואשכנזי, הזמינו אותי להכיר את הנגב ואת באר שבע. בירת הנגב היתה אז עיירה מאובקת ובדווים עם גמליהם התהלכו ברחובותיה. בהזדמנות אחרת, נסענו לקיבוצים בצפון הארץ, שם חיו בניו של דודי. הבכור, מתתיהו, היה ממייסדי אפיקים. השני, קוּתִי, גר בבית השיטה. שם פגשתי את הגברת הניה ובנותיה שהכרתי אחרי השחרור בקופצ’בקה. השלישי נוח, גר בניר דוד. הנכדים עוררו בי התפעלות: כולם גבוהים ובריאים, ומבטם משוחרר וחופשי. הם הראו לי בגאווה את המשקים שלהם.

 

ברזיל    🔗

הרעיון לבקר בברזיל עלה במקרה. בערבי שבת כאשר לא יצאנו לטייל בגלל התחייבויות בבית החולים, היו חברים ומחזרים באים לבקר את תלמידות בית-הספר לאחיות. היתה שמחת נעורים, שוחחנו על נושאים שונים, רקמנו תוכניות לעתיד ונהגנו כפי שנוהגים בני גילנו. באחת הפגישות דיברנו אודות המכביה העולמית הראשונה שעמדה להתקיים בישראל העצמאית. בשיחה הזאת הוזכר השם ברזיל. מישהו הילל את הארץ, אחר הזכיר את הקפה המעולה שבה, ואני סיפרתי על משפחתי שגרה שם ועל ההזמנה הפתוחה שחוזרת ועולה בכל אחד ממכתביה של דודתי. אמרתי לחברי שברצוני להכיר את המשפחה, אבל אני דוחה את הנסיעה לסוף לימודי.

“איך את יכולה לסרב להצעה שכזאת?” שאל אחד החברים. “לו היתה לי אפשרות לנסוע לברזיל לא הייתי מפקפק לרגע, הייתי מקבל אותה בשמחה”.

חברי יעצו לי לבקר בברזיל כעת, כי אחר כך, כאשר אהיה אחות מוסמכת, תוטל על כתפי אחריות גדולה יותר ויהיה קשה לצאת לחופשה ארוכה. “לא תוכלי לעזוב את העבודה בבית החולים ולהיעדר לכמה חודשים; עכשיו הזמן הנכון לנסוע. תפסידי חצי שנה מלימודייך וכשתחזרי תמשיכי במחזור הבא. כך תזכי להכיר את משפחתך וגם תראי עולם”.

כולם שכנעו אותי לנסוע, כל אחד הוסיף עוד נימוק ועוד סיבה מדוע עלי להיענות להזמנת הדודה. אפילו החברים מהספינה “תיאודור הרצל” הוסיפו נימוק ואמרו: “אחרי הנסיעה במרתף האנייה, מגיעה לך הפלגה נעימה יותר. הדודה שלך צודקת. משפחה שלמה אינה יכולה לבוא לכאן כדי להכיר אותך. אבל את יכולה לנסוע אליהם”.

באותה עת, לא ייחסתי למילים שנאמרו חשיבות רבה. אבל בימים הבאים התחלתי לשקול ולחשוב שוב. בבית סיפרתי לדודה מניה על השיחות עם החברים, ואז בפעם הראשונה שקלתי ברצינות נסיעה לברזיל. בימים הבאים התחלתי להתרגל לרעיון וכתבתי לדודה שאני מוכנה לקבל את הזמנתה.

התשובה לא איחרה להגיע. מיד התחילו לטפל בהשגת תעודות ובאישור כניסה לברזיל שלא היה דבר של מה בכך בעת ההיא. באותם ימים לא היו עדיין יחסים דיפלומטיים בין ברזיל לישראל. השגרירות הקרובה ביותר היתה בלבנון אלא שזו היתה מדינת אויב, לכן נאלצנו לטפל בניירת באמצעות השגרירות באיטליה. ההכנות נמשכו כמה חודשים. הדודים השתדלו לקבל את המסמכים הדרושים במשרד החוץ של ברזיל, ובד בבד דאגתי אני לקבל ויזה לאיטליה ולהצטייד בתעודות הישראליות הנחוצות. ובינתיים, בעודי ממתינה לאישורים מברזיל, סיימתי את הסמסטר הרביעי, למדתי ועבדתי בבית החולים לפי תכנית הלימודים.

הדודים הודיעו לי במכתב שתעודת הכניסה לברזיל תינתן לי באיטליה על-ידי הקונסול הברזילאי בגֶנואה. מצדי ההכנות הושלמו, והייתי מוכנה להרפתקה הגדולה. נפרדתי ממשפחתי ומחברי. היה קשה להיפרד מהאנשים הנהדרים שרק לפני ארבע שנים קיבלו אותי לחיקם וכבר הייתי כבת משפחתם.

ביום ההפלגה לקח הדוד משה את מניה ואותי בטנדר שלו לנמל חיפה. בדרך ראינו אנשים שותלים משני צדי הכביש שתילים קטנים. הדוד העיר: “יש לי הרגשה שרק כאשר השתילים הקטנים האלה יהיו כבר עצים גבוהים תחזרי שנית לישראל”. דברים שאינם מתקבלים על הדעת, חשבתי בלבי. הייתי בטוחה שאחזור כדי לסיים את לימודי, אעבוד בבית החולים ואחיה את המשך חיי בישראל.

עליתי לאנייה שהפליגה לאיטליה. התא באנייה היה קטן מאד. נשארתי לבד. אמנם התרגשתי לקראת הנסיעה, אבל דאגתי ופחדתי. הרגשתי עצובה כשאורות הכרמל הלכו והתרחקו.

בימים הבאים פגשתי כמה צעירים ובחברתם היתה הנסיעה עליזה ומשעשעת. במשך הנסיעה הזאת יכולתי לדבר ולהבין את כולם; אולם פחדתי שבאיטליה לא יהיה לי קשר עם האנשים, כי לא הכרתי את שפתם. בין הצעירים שנסעו אתי היה בחור מפרו שהתגייס כמתנדב לצבא במלחמת השחרור. עם תום המלחמה היה בדרכו חזרה לארצו, כי היה בן יחיד והוריו חיכו לשובו הביתה.

מכיוון שנסעתי במחלקה הראשונה באנייה, היתה לי זכות להתארח בגנואה במלון טוב. אך כדי שלא אשאר לבד בעיר הזרה העדפתי להצטרף לחברי, והתאכסנתי כמוהם באכסניית מהגרים, מלאת מהגרים ערבים, רובם לבנונים. חברי ואני ישבנו תמיד יחד. היינו דומים לישראל הקטנה בין ים הערבים. היה לי חשוב מאד להיות עם הידידים החדשים. במיוחד עם הבחור הפֶרואני שדיבר ספרדית והבין איטלקית.

ביום שהגענו לגנואה, החברים הלכו אתי לקונסוליה הברזילאית כדי לקבל את הוויזה. הקונסול האדיב, ענה שלא קיבל שום הוראה להעניק לי ויזה. המלים שלו גרמו לי ייאוש גדול. לבדי בארץ זרה, בלי כסף (היו לי רק חמישה דולר שהתירה ממשלת ישראל באותה התקופה להוציא מהארץ) ובלי ויזה להמשיך את נסיעתי…

החברים שלי גם הם התייאשו. הסברנו לקונסול את מצבי אבל הוא לא יכול לעזור ללא אישורים מברזיל. הוא יעץ לי לשלוח מברק למשפחתי כדי שימריצו את משלוח הוויזה.

מיד חיפשנו את מר בָּרוֹקַס שהדודים שלחו לי את מספר הטלפון שלו. הוא היה מאד אדיב. התעניין במצבי והלווה לי את סכום הכסף הנחוץ למשלוח מברק לברזיל. נרגעתי קצת. היה לי זמן מוגדר של שבועיים. מלון ומזון שולם ותקווה לקבל את הויזה במשך הזמן הזה, עד צאת האנייה לברזיל.

כל יום חזרנו לקונסוליה וכל יום קיבלתי תשובה שלילית. אחרי שבוע ביקשתי עשרה דולר נוספים ושלחתי שנית מברק לברזיל. ייאושי הלך והתגבר עם התקרבות יום ההפלגה.

משפחת בָּרוֹקַס היו מאד אדיבים ודאגו לי כאילו היינו מכרים וידידים ותיקים. למרות שלא הבנתי את שפתם, התקשרתי אליהם והרגשתי שהם באמת ובתמים רוצים לעזור לי. אלא שגם הם לא הצליחו לפתור את הבעיה, ואני לא רציתי להעמיס עליהם את דאגותי.

האנייה לפרו הפליגה ועליה ידידי הפרואני. נשארתי לגמרי לבד. נודע לי שגם שני לבנונים מחכים כמוני להפלגה לברזיל. הם הציעו ללוות אותי לקונסוליה. זה היה מבחן של אמון באנשים ובאופיַם. לא היה אכפת להם מהנתינות ומהדת שלי, הם ידעו שאני ישראלית ולמרות זאת נחלצו לעזור לי.

ביום לפני תאריך ההפלגה של האנייה לברזיל, ישבתי כל היום בקונסוליה בציפייה לחדשות. בשעה מאוחרת, כמעט לפני סגירת המשרד, הגיעה סוף סוף תשובה חיובית. מיד דאגו לבדיקה רפואית וגם הכינו את הניירות הנחוצים להפלגה.

ביום ששי, 1 ביוני, ליוותה אותי, בשמחה והקלה, משפחת ברוקס לנמל. עליתי על סיפונה של “פאולו טוסקנלי”. הודיתי לאלוהים, שכמו בנסיבות הקשות האחרות בחיי, גם הפעם הרגשתי יד מושטת לעזרתי.

ימי ההפלגה היו רגועים ומאושרים. יתר הנוסעים היו עליזים וחביבים. כולם היו מהאריסטוקרטיה האירופאית, נוסעי המחלקה הראשונה. אני לבשתי את בגדי הפשוטים שתפרתי בעצמי והיו לי שתי צמות. לא דאגתי למראי ולבגדי הלא מתאימים, נהניתי מהמותרות ומהאוכל באנייה. כולם אהבו אותי, אולי מפני שהייתי אותנטית ואולי בשל היותי “עוף מוזר” לעומת הנוסעים האחרים. בתא היו עמי עוד שלוש נשים. איטלקייה, אוסטרית ושחקנית ברזילאית ידועה ומפורסמת. כל אחת דיברה בשפתה ולמרות זאת הבנו זו את זו.

בשעת הארוחות סייעו לי חברותי לתא לבחור אוכל, מפני שלא הכרתי את השמות המתוחכמים של המאכלים, אבל כבר מהלגימה הראשונה אהבתי את הקפה הברזילאי. מכיוון שנסעתי לבד, והייתי צעירה, התעניינו רבים במטרת נסיעתי לברזיל. אני סיפרתי להם על ילדותי ועל סיבת נסיעתי.

אחרי 17 ימי הפלגה נכנסו לפנות ערב למפרץ גְוַנַבָרָה. הנוף היה מרהיב. האנייה שטה בין איים קטנים, יפים להפליא, מוארים בקרני השמש האחרונות. הים היה שקט וחלק. כעבור זמן ראינו מרחוק את חופי הים ואת אורות ריו דה ז’נירו. האנייה נשארה בנמל שעות אחדות. למחרת בבוקר הגענו לנמל סָנְטוס. כולנו עלינו לסיפון והסתכלנו בסקרנות אל החוף המתקרב. בארץ הזאת יתחילו רבים תקופה חדשה בחייהם ואפשר שיגשימו את חלומם ושאיפתם לחיים טובים יותר.

כאשר נקשרה האנייה ועגנה, עמדו רבים על הרציף ונפנפו אלינו לשלום. כאילו מברכים אותנו בבואנו. גם אנחנו נפנפנו אליהם. ניסיתי לזהות פנים מוכרות של בני משפחתי. הבחנתי מרחוק בקבוצה קטנה של אנשים, מבוגרים וילדים, מנפנפים בלי הרף. הם קראו בשמי בהתרגשות רבה. הייתי כל כך מאושרת!

המטען שלי היה מזוודת יד וגם בובה גדולה שקניתי באי לַאס פָלְמַס, כשהאנייה עגנה שם לזמן קצר. הודות להלוואה בת כמה דולרים מחברי הלבנונים. סחבתי אתי גם כמה ספרים ומחברות. כשירדתי, בין הראשונים, התעניינו שלטונות המכס דווקא בבובה שלי. הייתי כבר מוכנה להשאיר אותה בידיהם, כשבן דודי מרכוס התקרב, שילם את הסכום הדרוש וגם החזיר ללבנונים את הכסף שלוויתי מהם.

מאושרת ונרגשת דרכתי בפעם הראשונה על אדמת ברזיל!

מבעד להתרגשות, לנשיקות ולדמעות, התחלתי להכיר את משפחתי. דודים ודודות, בני דודים קרובים ורחוקים שלא הכרתי או שלא זכרתי. הרי הייתי עדיין צעירה מאד בעזבם את העיר לוצק. אבל היו ביניהם אנשים שהכרתי, הדודה אֶתֶל, אחות של אמא, שהגיעה לברזיל באחת האניות האחרונות שיצאו לפני פרוץ המלחמה. הכרתי גם את סטיסיה וגוטה שהיו חרותות בזיכרוני. וכמובן את הדודים חנה ובֶבָה שהקיפו אותי באהבה והעניקו לי את מלוא תשומת לב.

לאחר ארוחת הצהריים שנערכה לכבודי, בחברת כל הקבוצה, עלינו לאוטובוס בדרכנו לסאן פאולו. הדודה אתל ומשפחתה חזרו לביתם בעיר אחרת. אנחנו נשארנו בסאן פאולו. למחרת הלכנו לחנות לבגדי ילדים, שם עבדה הגברת מרטה ברוקס, כדי להודות לה על הטובה שבני משפחתם באיטליה עשו למעני; וגם להחזיר את הכסף שהלוו לי בגנואה ולהביע את תודתנו לה ולבעלה על אדיבותם.

למחרת עלינו לרכבת בדרך לאוֹרינהוּס, המרוחקת 400 קילומטרים מסאן פאולו. הדודים היו רגילים למרחקים כאלה, אבל אני חשבתי שנוסעים לארץ אחרת.

דודי בֶבָה היה אדם מיוחד. הרגשתי אליו חיבה מיוחדת וההבנה ההדדית בינינו נמשכה כל השנים. לאחר “הכרזת בלפור”, שבה הוכר הצורך להקים על אדמת ארץ-ישראל בית לאומי לעם היהודי, עזבו צעירים רבים את אירופה ועלו ארצה. גם צעירים רבים מלוצק הצטרפו לחלוצים, ביניהם דודי אהרון, אחי אמי, וגם בֶבָה, במשך שנים עבדו יחד בהקמת העיר תל אביב. בבה היה מאורס לדודה חנה שנשארה באירופה ולא הסכימה להשאיר את משפחתה בפולין. הדוד נאלץ לחזור ללוצק ושם נישאו השניים. אבל דוד בבה לא יכול היה לשאת את האנטישמיות בפולין והחליט להגר לברזיל בעקבות בן משפחתו. כשהתבסס כלכלית הביא לברזיל את אשתו ושני ילדיו הקטנים.

כשהגענו לתחנת הרכבת באורינהוס, היה כבר חושך. הדודה אתל ומשפחתה חיכו לנו. הדוד בבה פתח את דלת ביתו ובירך אותי בעברית בברכת “ברוכה הבאה”, והזמין אותי להיכנס ראשונה. הרגשתי אושר ותודה על האהבה הרבה שהעניקו לי. בית הדודים היה יפה מאד. מעולם לפני כן לא ראיתי בית כה יפה ומרוּוח. התרשמתי ממנו ותיארתי אותו בפרוטרוט במכתבי הראשון לקרובי בישראל.

כבר בימים הראשונים התחילה הדודה להפציר בי לשנות את מראי. לגזוז את השערות “כראוי לבחורה”. באמת חל שינוי ניכר במראי. אבל לא תמיד הייתי מאושרת מהבגדים ומהמתנות שהרעיפו עלי. באתי מתרבות אחרת ומעולם שונה, וחלף זמן בטרם התרגלתי לנעול נעלי עקב, ולנקב את אוזני כדי לענוד את העגילים שקיבלתי במתנה מסטיסיה. ההתקשטות וההתגנדרות נראו בעיני מיותרים ולא התאימו לאישיותי ולאורח חיי.

בבוקר אהבתי ללוות את הדודים לחנות, חנות אופיינית לעיר קטנה בברזיל. תוך זמן קצר התחלתי לומר כמה מילים בפורטוגזית. בערבים, אפשר היה לשמוע בבית מוזיקה נפלאה. לבית באורינהוס הגיעו מבקרים ואורחים רבים. כל אורח זכה תמיד לארוחה טובה ולהכנסת פנים לבבית. אף-על-פי שהיו מבודדים מקהילה יהודית מאורגנת, היו הדודים שלי קשורים ליהדות, השתדלו לשמור על המסורת וחגגו את חגי ישראל.

פעמים אחדות, נסענו לעיר אָסִיס אל בתם של סטיסיה ומוטיה. הפגישות האלו תרמו לחיזוק הקשר המשפחתי וגם לחיזוק המסורת שהועברה לבני הדור הצעיר ילידי ברזיל. את הימים הנוראים, בילו הדודים בחיק המשפחה בסאן פאולו. הלכו לבית הכנסת, התפללו וצמו ביום כיפור.

בנסיעותיה לסאן פאולו, היתה דודתי לוקחת אותי אִתה. בהזדמנויות אלו יכולתי להכיר קצת את העיר הגדולה וגם את היישוב היהודי שבה. הבן הבכור של הדודים, דוד, היה לוקח אותי לבקר במקומות מעניינים ויפים, ומראה לי בניינים מודרניים שנבנו בעת ההיא. הלכנו לקולנוע ולפעמים הלכנו לנשפים שנערכו על-ידי ארגונים ציוניים.

הדודים השתדלו להעניק לי שהות נעימה בסאן פאולו אבל אני התגעגעתי לישראל: למשפחתי, לחברי ולעבודתי בבית החולים. לא היו לי חברים, לא נפגשתי עם בני גילי, הרגשתי זרה ושונה מהאחרים. בנשפים שבן דודי הזמין אותי אליהם, התקוממתי למראה הבחורות העומדות ונשענות לאורך הקיר ומחכות שהבחורים יבחרו אחת מהן ויזמינו אותה לרקוד. חשתי שזאת השפלה, כאילו הנערות הן סחורה שהגברים בוחרים להם. בן דודי היה אומר לי: “טוב שבפינת החדר לא קיימת פינה נוספת, כי אז היית מסתתרת גם בתוכה”.

פעמים רבות חשבתי: “כמה מאושרים צעירים שחיים בסביבה שבה נולדו, מוגנים על-ידי הוריהם ואחיהם”. אבל הזמן הוכיח שאנחנו, ילדי השואה, ידענו להתמודד היטב עם מכשולי החיים. נקטנו יזמה, היינו חרוצים, רובנו הצלחנו להתקדם, להקים משפחות ולחיות חיים הגונים ופרודוקטיוויים.

למרות החיבה והאהבה שהרעיפו עלי בני משפחתי, לא הרגשתי מאושרת. הזכרתי כל הזמן את משפחתי בארץ. כיום אני מתחרטת על כך ויודעת שדברי נשמעו לקרובים ברזיל ככפיות טובה. הם הרי עשו כל שביכולתם כדי להנעים את זמני. פעם אחת, בשעת הַמְתָנָה לרכבת באורינהוס, התישב לידי הדוד בבה ואמר לי שהדודה חנה משתדלת לעשות את הכל כדי לראות אותי מאושרת ועליזה, אבל אני מדברת רק על מניה ועל החיים בישראל, והדבר מעציב אותה. התנצלתי. השתדלתי להיות לדודים שלי הבת שמעולם לא היתה להם.

עברו כמה חודשים. לא היה טעם להישאר עוד באורינהוס. הייתי צעירה וחשתי שאינני מגשימה את ייעודי, ללא עבודה וללא חיי חברה שיספקו אותי. החלטתי לחזור לישראל, לסיים את לימודי ולמצוא שם את עתידי.

נסעתי לסאן פאולו במטרה לחפש ארגון יהודי שיסייע לי לחזור ארצה. הלכתי למשרד שייצג את מדינת ישראל בסאן פאולו (קונסוליה עדיין לא היתה שם). היצגתי את בקשתי ושוחחתי עם פקיד שדיבר עברית. הוא אמר: “אנחנו מתכוננים לפתוח תכנית הסברה לדור הצעיר, אודות השפה, התרבות והדת. בתכניתנו לפתוח בתי-ספר נוספים ולהכניס שיפורים באלו הקיימים, אבל אין לנו מספיק מורים. החלטנו להביא מורים ומחנכים מישראל אולם הדבר כרוך בקשיים ובהוצאות רבות. את נמצאת כאן, תתחילי ללַמד, תעזרי לנו במאמץ הזה, כעבור זמן תחזרי הביתה”.

“אינני מורה ואין לי ניסיון בהוראה”, עניתי לו, אך הוא הפציר בי להיענות להצעה. שקלתי את דבריו, שמחתי על ההזדמנות לעבוד, וחשבתי שגם בהתנסות מסוג זה אוכל לתרום. קיבלתי את העבודה.

כעבור ימים אחדים נשלחתי לבית כנסת וקיבלתי קבוצת מתבגרים לשיעורי עברית. התלמידים התקדמו בשפה העברית ואני למדתי מהם פורטוגזית. השיעורים היו בערבים. מדי ערב הייתי נוסעת ללמד, ובלילה הייתי חוזרת בחשמלית, נוסעת לבדי למרחק גדול למדי. כשנודע הדבר לדודה חנה היא מחתה נמרצות: “מה יגידו? שהבאתי את בת אחותי, הניצולה היחידה מכל משפחתנו, כדי לשלוח אותה לעבוד ושתחזור לבדה בלילה בחשמלית?” היא כל כך הפצירה בי עד שנאלצתי לעזוב את העבודה.

בינתיים הגיעו המורים מישראל. זוג מפקחים לגני ילדים, ועוד ארבע מורות צעירות שהופנו לבתי-הספר העבריים שקיימים היו בעיר. התיידדתי אִתן והחיים שלי השתנו לטובה. היתה לנו שפה משותפת, עניין רב בעבודה ומשמעות חדשה להקניית מורשת ומסורת לילדי הקהילה היהודית.

התגבשה סביבנו קבוצה של דוברי עברית. בפגישות שלנו עסקנו בתרבות יהודית, וגם יכולנו לעדכן את עצמנו בחדשות מישראל ומהעולם. במשך שישה חודשים עברנו קורס שבו ניתנו לנו שיעורים תיאורטיים וגם עבדנו ב“גן לדוגמא” תחת פיקוחה של יפה, המפקחת שהגיעה מהארץ.

אחרי הבחינות נשלחנו לבתי-הספר העבריים כדי להפיץ בהם את שיטת הלימוד שרכשנו. אותי שלחו לעבוד בבית-ספר בשכונה שמנתה מספר ניכר של יהודים. למזלי, קיבלתי כחברה לעבודה את כלתם של משפחת ברוקס, פָני, בחורה פיקחית, פעילה וסימפטית. שתינו התמסרנו לעבודה ובסוף השנה השגנו תוצאות יפות. היינו גאות בתלמידים שלנו וחשנו סיפוק מעבודתנו.

בשנה הבאה קיבלתי משימה לארגן בסאנטו אַנְדְרֶה, עיר סמוכה לסאן פאולו, בית-ספר וגן ילדים חדש. היה עלי לארגן את בית-ספר ולהכין אותו לשנת הלימודים הקרובה. אף שגרו בעיירה הזאת משפחות יהודיות, לא היה להם עד אז בית ספר יהודי. בהנהלת הד“ר פוקס, אחד מתושביה המכובדים של העיר, ובעידוד ההורים, הוחלט לפתוח בית-ספר. הד”ר פוקס עמד בראשו והיה לנשיא בית-הספר. יחד עם אשתו ציונה פוקס, ביקרנו בבתי חרושת ובחנויות על מנת לבקש מבעליהם כלים וחומר דידקטי. הלכנו גם לאסוף כספים והתרמנו יהודים תושבי העיר. לפי הוראות המפקחת הזמנו רהיטים. גן הילדים שלנו נחשב לחדיש ביותר ביישוב היהודי בסאן פאולו. הייתי אחראית על גן הילדים ועל כיתת לימוד שהכינה את הילדים לבית-ספר עממי.

הוקסמתי מהיישוב היהודי בסאנטו אַנְדְרֶה, מההורים ומהתלמידים הקטנים. נשלחו אלינו גם ילדים מעיר סמוכה. נקשרתי והתמסרתי לבית-הספר ועבדתי שעות רבות, הרבה מעבר למחויבותי המקצועית. בית-הספר הפך להגשמה אישית שלי והילדים ומשפחותיהם הפכו להיות כמעט בני משפחתי. מקץ זמן קצר, נעשה בית-הספר מרכז לחיים החברתיים של היישוב היהודי בעיר.

רוב המשפחות היהודיות הגיעו לברזיל מאירופה לפני המלחמה. פעמים רבות נשכחה המסורת ונעזבו ההרגלים ואורח החיים היהודי, עד שבמשך הזמן נשארו רק זיכרונות דלים על חגים ומנהגים שראו בבית. לכן, כשהילדים הקטנים בבית-הספר שלנו והתחילו ללמוד שירים בעברית, ציינו מאורעות חשובים בהיסטוריה שלנו, וגם מנהגים שונים, הם הביאו עמם הביתה ערכי דת ומסורת ישראל. ילדים ביקשו מאמהותיהם להדליק נרות שבת, והורים סיפרו על ההתרגשות לחגוג בחיק המשפחה שבתות וחגים. ההורים התחילו להכין מאכלים מסורתיים לכבוד הימים הטובים. הם קיבלו ברצון את הצעותיי ועזרו ביצירת קהילה תוססת מלאת שמחת חיים והתלהבות.

הילדים בני החמש והשש, למדו גם מושגי חברות ואזרחות. הם אפילו התחילו להתעניין בחדשות היומיות מהרדיו ומהטלוויזיה וסיפרו לחבריהם. כל אחד נשא באחריות למען טובת הכלל. באמצעות משחקים ופעילויות שונות הקנינו לילדים ערכים חברתיים ותרבותיים שונים.

בערב שבת ערכנו תמיד קבלת שבת. היו אלו רגעים של התעלות ורוחניות, אשר במשך הזמן קירבו אלינו גם את המבוגרים. אמהות וסבתות לבושות בגדי חג, היו נכנסות בתחילה בחשאי, קצת נבוכות, לאולם שבו ערכנו את קבלות השבת ואת החגים. מדי שבוע הלך מספרן וגדל.

הילדים החלו לומר בטבעיות מלים עבריות, דקלמו, שרו ורקדו. הצבנו לנו למטרה שכבר מגיל צעיר ילמדו הילדים לאהוב את ישראל, וגם לאהוב את ארץ מולדתם, ברזיל, שקיבלה את כל המהגרים ואפשרה להם חופש ואיכות חיים.

המשכורת שלי הספיקה לי ויכולתי לוותר על העזרה התמידית של הדודים. המשכתי לגור בדירתם בסאן פאולו. לפעמים הייתי חוזרת מאוחר מהעבודה ולא יודעת שהדודים באו לבקר. אבל מרגע שנכנסתי לפרוזדור הבניין, הרגשתי בנוכחותה של הדודה. ריח המאכלים המיוחדים ונהדרים שהיתה מכינה היה מגיע לאפי עוד במדרגות, אז הייתי רצה במהירות במעלה המדרגות כדי לחבק אותה.

משפחת נשיא בית-ספר, ובמיוחד ציונה פוקס, העניקה לי חברוּת וחיבה בימים ההם של בדידות שהייתי זקוקה להן מאד. הידידות בינינו נמשכת עד היום.

גם גוטה, אחות דודי מברזל, השפיעה עלי מאוד. בשנות נעוריה, היתה גוטה חברת גימנסיה של אמי. היו לה זיכרונות נעימים מאותם ימים כשהיו חברות וגרו בשכנות. גוטה סיימה את הסמינריון הפדגוגי העברי בעיר וילנה, אחד המוסדות היהודיים הנודעים והיוקרתיים. היא עלתה ארצה, לימדה וניהלה בית-ספר בתל-אביב במשך שנים, עוד לפני המלחמה.

פגשתי את גוטה בבואי לישראל. אז התעניינה בי ועקבה אחרי הסתגלותי ולימודי. כשהייתי מקבלת ידיעות מברזיל, תמיד מסרתי לה את החדשות. ביקרתי אותה לפעמים בדירתה, בחדר אחד שכור בבית משפחה. שנות נעוריה עברו עליה מבלי שתקים משפחה, ולא מחוסר מחזרים, היא היתה יפה, בעלת השכלה ומצליחה.

בבואה לברזיל, לבקר את אחיה היחיד ואת משפחתו, הוזמנה גוטה ללמד עברית. היא התמסרה לעבודתה, ועולמה נסב סביב המקצוע לבדו, גוטה אהבה אותי, התעניינה בעבודתי וחיי החברתיים. שוחחנו הרבה והיא חזרה והזהירה אותי לחשוב על העתיד. “לכל אדם ישנו רגע מכריע וההזדמנות לאושר; חשוב לחוש ולנצל את הרגע הנכון ולא להחמיץ אותו” יעצה לי תמיד⁹.

בזמן שהותה בסאן פאולו, התיידדה גוטה עם גברת פֶפֶר, אשת קונסול הכבוד של מדינת ישראל בברזיל, ועם נשים נוספות שדיברו עברית. ביזמתה החלו הנשים להיפגש כל שבוע, לשיחות ולדיונים בעברית על נושאים תרבותיים, חברתיים ופוליטיים הקשורים בישראל, בברזיל וגם בנושאים כלליים. נשים נוספות הצטרפו לקבוצה שנקראה: “חוג דוברות עברית”. החוג ממשיך לפעול זה למעלה מארבעים שנה.

מסירותי לקהילה היהודית בסאנטו אַנְדְרֶה זכתה להוקרה והערכה. הודות לשמי הטוב הוזמנתי להשתתף בישיבות, הוזמנתי למסיבות ולפגישות תרבותיות שנערכו בסאן פאולו. רכשתי ידידים רבים והיו מבוגרים שהיו תמיד מעונינים לשמוע מפי דברים אודות ישראל, ציונות ויהדות.

הגעתי למסקנה שקיים פער דורות גדול בין ההורים שהיגרו לברזיל לבין ילדיהם שנולדו בה. המהגרים אמנם הביאו “במטענם” אהבה לעמם ולמסורת, אולם לא הצליחו להעביר את המורשת הזו לבניהם. במאבקם הקשה לפרנסה ולעצמאות כלכלית, שאפו לראות את בניהם בוגרי אוניברסיטאות ולהעניק להם כל מה שנבצר מהם להשיג בארצות מוצאם. הבנים נהנו מתנאי חיים נוחים, למדו בבתי-ספר טובים והתקבלו לפקולטות יוקרתיות. אחדים התביישו בהוריהם שלא התבטאו נכון בשפה הפורטוגזית או ש“התנהגותם” בחברה לא מצאה חן בעיניהם. במבטי העצוב, סימלתי להם את “העבר”. הצעירים בני גילי שנולדו וגדלו בארץ חופשית, לא יכלו לדמיין את החיים באירופה ובמיוחד בזמן השואה.

רשמתי ביומני, שבו התחלתי לכתוב עוד בישראל, את הספקות, את רגעי השמחה והעצב שלי. היומן הפך להיות חברי הנאמן. הוא תמיד קיבל בשקט ובהכנעה את דעותי ואת התלונות והטרוניות שלי.

בבית-הספר עבד יחד אתי המורה שמואל אוקסמן. הוא לימד עברית והיסטוריה, תלמידים מתבגרים שלמדו בבתי-ספר חילוניים בעיר ובאו לבית-ספרנו לרכוש ידיעות ביהדות. שמואל היה יליד לוצק. הוא הגיע עם הוריו לברזיל בהיותו ילד קטן. נוצרה בינינו ידידות מבוססת על כבוד והבנה הדדית. היה לו ידע רב, להוט תמיד ללמוד עוד ועוד, איש אשכולות, ועם זאת צנוע ולא התפאר בידיעותיו. במשך שנים רבות לימד צעירים על התרבות ועל ערכי הדת היהודית, והיה מתורגמן ידוע.¹⁰

*

כפי שהדודה מניה כתבה לי, כולם אישרו את בחירת המקצוע החדש שלי. “שני המקצועות, של אחות ושל מורה, נחוצים מאד בישראל בימים האלו כשמגיעים עולים חדשים והארץ מתפתחת. תמצאי הרבה עבודה בישראל”, כתבה לי באחד ממכתביה.

מלאו ארבע שנים מאז הגעתי לברזיל. לא הייתי עוד הילדה בת החמש-עשרה שהגיעה מארצות המלחמה ומקפריסין. התבגרתי, רכשתי הערכה וכבוד מהאנשים שהכירו אותי, והייתי בארץ חופשית שבה לא הורגשה אנטישמיות.

התלבטתי לגבי ההמשך, מחד גיסא רציתי מאוד לחזור ארצה ולהשתתף בבניין הארץ. לא פיקפקתי שכאשר אחזור ארצה אתקבל יפה על-ידי המשפחה. כל שנת לימודים בבית-הספר הייתי בטוחה שהיא האחרונה לשהותי בברזיל. חסכתי חלק מהמשכורת והפקדתי אותו בבנק לכרטיס נסיעה חזרה. מאידך גיסא, הייתי נחוצה גם כאן. עבודתי היתה חשובה לחינוך הדור הצעיר.

ומעל לכל השיקולים היה לי קשה להיפרד שוב מהכול ומכולם. עייפתי מלנדוד בעולם כמו עלה יבש נידף על-ידי הרוח…

המכתבים שקיבלתי מחברי שיקפו שינויים שחלו אצלם. לא היינו עוד קבוצת בני נוער שחותרים כולם לאותו כיוון. באותם ימים החלו חברי להגשים כל אחד את שאיפותיו הפרטיות. אחדים כבר הקימו משפחה, אחרים עמדו להגשים זאת. התחלתי לחשוב על עתידי.

גם אני חלמתי לפגוש מישהו שיעשני מאושרת, אחרי שנים ארוכות של בדידות וסבל. רציתי שתהיה לי משפחה משלי, בית משלי. היתה לי התקווה שבאחד הימים אזכה להגשים את חלומי. עד אז לא פגשתי גבר שהתאים לחלומות שלי. אבל רצה הגורל שאשריש שורש בברזיל, הארץ שקיבלה אותי בזרועות פתוחות.

 

הפגישה    🔗

בנסיעותי לעבודה בסאנטו אַנְדְרֶה, הייתי פוגשת נוסעים קבועים. היו אלה פקידים, מורים, תלמידים וסוחרים שפנו כל אחד לעבודתו ולימודיו. אפילו מבלי להכיר, בירכנו בניד ראש זה את זה. ולעתים אף החלפנו כמה מלים. בתחנות שבהן נעצרה הרכבת, היו מעבירים דרך החלונות הפתוחים ארנק או איזה חפץ כדי לשמור מקום ישיבה פנוי, בזמן שחיכו להיכנס לקרון.

במשך הזמן נוצרו קבוצות קטנות בין הנוסעים הקבועים. אחדים העדיפו לקרוא ספר או עיתון במהלך הנסיעה.

שמתי לב לבחור גבוה, רזה, מרכיב משקפיים שהיה יורד בתחנת המרכזית של העיר.

במוצאי שבת אחת, הוזמנתי על-ידי זוג ידידים ללכת אתם לקולנוע. בלכתנו במרכז העיר, פגש השכן מכר והוא הבחור שנסע אִתי ברכבת. חיים קוראים לו. שוחחנו זמן מה ונפרדנו כל אחד לדרכו. שמעתי את השכן אומר לאשתו: “בחור הגון וחרוץ, הוא יגיע רחוק”. שבועות אחדים אחר כך, חגגנו בכיתה את יום הולדתן של שתי אחיות, תלמידות שלי. באותה ההזדמנות בעלת השמחה הכינה בשבילי עוגה מקושטת כדי לחגוג גם את יום הולדתי. המסיבה נמשכה וכשהגעתי לתחנת הרכבת, היה כבר חושך. נכנסתי לרכבת ושמתי את העוגה העטופה על הספסל לידי ושקעתי בקריאת ספר. בתחנת בְרָז כרגיל, ירדו הרבה נוסעים, אחרים עלו.

כשהרמתי את עיני מהספר, עמד לפני חיים. הוא זיהה אותי והתיישב לידי, והשיחה קלחה, כאילו הכרנו כבר זמן רב. היינו כל כך שקועים ונלהבים בשיחה; אני מספרת על העבר שלי והוא מזכיר את הניסיונות המרים שעברו עליו, את בואו לברזיל וחייו הבודדים כאן. דיברנו כל כך הרבה שלא שמנו לב שהרכבת עברה כבר כמה וכמה תחנות והתקרבה לשכונה מרוחקת.

ירדנו מהרכבת והלכנו ברגל לחפש בית קפה. כשעברנו ליד קולנוע, הוא הזמין אותי לראות סרט ואני הסכמתי. נכנסנו עם העוגה שהחזקתי בידי. כשהסרט נגמר חזרנו במונית לשכונת מגורינו.

החלו פגישות יומיות. ניצלנו כל רגע כדי להיות יחד, שני אנשים גלמודים הזקוקים לעדנה והבנה. איחד אותנו העבר הטרגי של המלחמה והסבל, מצאנו שפה משותפת. אחרי הפגישות הראשונות, התחיל חיים לבקר בדירתי. גם גוטה היתה מקבלת אותו בסבר פנים יפות. היא העריכה את חיים, את שכלו, את האינטליגנציה שלו, את ההשכלה, ובאופן מיוחד את תשומת הלב והעדינות שביחסו אלי. חיים היה בחור דינמי ובעל יזמה. הוא הגיע לברזיל ללא אמצעים, בלי משפחה שתעזור לו וללא הכרת השפה הפורטוגזית. בשותפות עם חבר, הקים בית מלאכה קטן בשכונת בְרֵז. שניהם היו חרוצים, עבדו קשה ובמשך הזמן הצליחו.

חיים גר בחדר קטן אצל משפחה, קרוב לרחוב שלי. כך שיכולנו לבלות יחד שעות ארוכות. פעם יצאנו מקולנוע וירד גשם שוטף; לא הצלחנו להשיג תחבורה ונאלצנו לחזור הביתה ברגל, רטובים עד לשד עצמותינו. חיים אמר לי: “אני לא מבטיח לך מכונית, אבל אשתדל לקנות מטרייה”. מצבו החומרי הקשה לא הרתיע אותי כלל.

כשחיים בא לדירתנו להכיר את הדודים שלי, הוא קנה את החולצה הראשונה שלו בברזיל. מאז השבועות הראשונים של פגישתנו, היה גלוי לב וכן כלפי. הוא סיפר לי את תולדות חייו ועל סבלו גם אחרי המלחמה. דיבר גם על כוונתו הרצינית בנוגע לעתידנו.

באותה השנה התחייבתי לעבוד בקייטנת קיץ עם קבוצת ילדים במקום נופש, רחוק מהעיר סאן פאולו. זאת היתה הפרידה הממושכת הראשונה והיחידה שלנו. בשלושת השבועות שעבדתי בקייטנה קיבלתי יום יום מכתבים ומברקים, כהוכחה לאהבתו ולגעגועיו. הפרידה הזאת ביססה עוד יותר את יחסינו. מאז לא היה שום ספק שהגורל הפגיש אותנו על אדמת ברזיל.

יחד נסענו לאורינהוס כדי להודיע לדודים את החלטתנו ולבקש את הסכמתם לנישואים. לא ערכנו מסיבת אירוסין. התארסנו בחוג המשפחה בדיוק במלאת שנה לבואו של חיים לברזיל. אחרי שלושה חודשים התחתנו בטקס מרגש. לשנינו לא היו הורים לברכנו ולהובילנו לחופה. הדודים מילאו את מקום ההורים. הם, מאושרים ושמחים בשמחתנו, הכינו לנו מסיבת חתונה יפה. בית הכנסת היה מלא קרובים וידידים. ביניהם ההורים ובני משפחות של תלמידי שבאו להשתתף בשמחתנו ואושרנו.

במעט החסכונות שהיו לנו הצלחנו לרכוש דירה צנועה. קיבלנו במתנה רהיטים ומכשירים בסיסיים למשק הבית וכך התחלנו את חיי הנישואים. היינו מאושרים שנפגשנו ושהצלחנו להקים קן משלנו. עבדנו קשה והינו חוזרים הביתה רק בלילה. חיים שמר עלי והעניק לי אהבה ופינוק. חשתי שהגשמתי חלום, לצִדי היה חבר אהוב.

בית-הספר שבו עבדתי נמצא רחוק מאד מביתי. קיבלתי משרה חדשה בבית-הספר העברי “ביאליק”, הקרוב לביתי. כשנולד הבן שלנו, יעקב, החלטתי לגדל אותו בעצמי, ולא להשאיר אותו לטיפולן של מטפלות זרות. חיים ואני שאפנו להקים בית חם שבו נוכל להרגיש נוחיות וחיי משפחה מאושרים. אחרי שנת הלימודים בביאליק, לא חזרתי שוב לעבודתי והתמסרתי כולי לטיפול בילד ובבית. התקופה הזאת היתה מאד נעימה, הייתי מאושרת ועקבתי בהתרגשות אחר התפתחותו של בני.

כעבור זמן, הודות לחריצותם ולמסירותם של בעלי ושל שותפו אברהם, התחיל בית המלאכה שלהם להתפתח. שני השותפים, שהיו נמרצים וישרים, הצליחו בעבודתם והתקדמו. לאחר שלוש שנים עברנו לדירה גדולה ונוחה יותר, כך יכולנו להעניק לילד מרחב וביטחון. יעקב שלנו היה ילד פיקח, עליז ומלא חיים.

בעלי היה תמיד זהיר בעסקיו וכך גם בהתייחסותו לממונם של אחרים. היה דורש מלקוחותיו כבוד ורצינות, והקפיד לקבל מהם את מה שהגיע לו. אגב, זהו הקו המאפיין בכל התנהגותו. מכיוון שהוא אדם הגון וכן רכש את אמונם של האנשים. תכונות אלה זכו להערצתי.

הולדת בִתנו השלימה את אושרי. הילדים שלנו, המשך משפחתנו, מהווים נחמה על המשפחות שאיבדנו. הם קיבלו את שמות הורינו וכך אנו מנציחים את זכרם.

בהיותם קטנים עדיין, הסברנו להם מדוע אין להם סבים ולא דודים ובני דודים קרובים, כפי שיש ליתר הילדים. מדוע הוריהם בוכים לעתים תכופות. אהבה ופינוק שלא קיבלו מהסבים, אנחנו השתדלנו להעניק להם. עם זאת דרשנו מהם משמעת ואחריות. רצינו להכין אותם להיות יהודים טובים וגם אזרחים הגונים בעלי הכרה ואחריות.

 

בר מצווה בישראל    🔗

בננו הגיע למצוות. לקראת המאורע המשפחתי החשוב, שאפתי לחגוג את בר המצווה שלו בישראל. תשע-עשרה שנים חלפו מאז יצאתי את הארץ. רציתי לראות את המשפחה בישראל אחרי זמן ממושך כל כך. במיוחד רציתי לגרום להם תענוג ושמחה גדולה כשהבן שלי מקבל את עול המצוות, ומזדהה עם העבר וההווה של עמנו.

המשפחה קיבלה אותנו באהבה רבה. השמועה על בואנו ארצה התפשטה מהר בין בני המשפחה. כולם רצו לראות אותנו. לצערנו אחדים מהמשפחה כבר לא היו בחיים. לשמחתי לא היה שיעור. ראיתי שוב את יקירי שעקבו אחרי התפתחותי בנעורי. הודות להם יכולתי להתגבר על המכשולים שעמדו לפני.

קיוויתי לפגוש שוב את רוזה ויהודית עם משפחותיהן וגם את חברַי מהימים ההם. רציתי להיות בחברתה של הדודה מניה היקרה וגם להרגיש את מבטו הרך וחמימות לבו של הדוד משה. כמה אהבתי אותם! אושרי היה מושלם, רציתי בהיותנו יחד להעניק להם את השמחה והנחת לראות אותי מאושרת, עם בעלי האהוב ושני ילדי הנהדרים.

באותם הימים הכרתי לראשונה את משפחת בעלי. הוא היה מאושר כשהציג אותם. חיים לא היה עוד האדם הגלמוד שהכרתי לפני שנים. דודים ודודות מצד אביו, אנשים מושרשים בארץ. הקרובים מצד אמו, רובם דתיים המקדישים את חייהם לדת ולמצוות. כולם קיבלו אותנו באהבה רבה ובהכרת תודה על שבאנו לחגוג את שמחתנו בישראל.

ביקרנו ביד ושם. אנו שהיינו שם יכולים להעריך את חשיבות העדות הזאת לדורות הבאים. על הר הרצל עמדנו ביראת כבוד ליד קברו של המנהיג הגדול שחזה את הקמת הבית הלאומי לעם ישראל. בראש רכון הלכנו בין הקברים של בית קברות צבאי על הר הרצל, כדי לזכור את אלו שבגבורתם הקריבו את חייהם וכך האידיאל וחלומו של הרצל יכלו להתקיים. הכותל שבמשך דורות היה מקום של עצבות ובכי, רואה היום גם אירועים משמחים ואושר.

בחברת אביו, שם בני את התפילין והטלית בפעם הראשונה ונתקבל בחיק הציבור כמבוגר. להתרגשותי לא היה שיעור. הסתכלתי עליהם ועל הכותל. בין דמעות של אושר יכולתי רק ללחוש את ברכת “שהחיינו”.

מאז נסיעתנו זו, כבר חזרנו ארצה הרבה פעמים, בכל נסיעה הקשרים מתחדשים ומתהדקים.

 

הביקור בפולין    🔗

אחרי הרבה שנים אזרנו אומץ לחזור לפולין. לראות שנית את העיר לודז', עיר הולדתו של בעלי חיים. המשפחה הפולנית שכיום גרה בדירתם היתה “אדיבה” והרשתה לנו להיכנס כדי להיזכר בעבר. אבל הדוור הבודד שגר בתא הקטן, שבו גרו חיים עם אמו ואביו, בגטו, חשד בנו שבאנו לגרשו מדירתו העלובה. הרגעתי אותו שאנחנו חיים באושר בברזיל ואין לנו שום כוונה לחזור לגור בפולין. רק אז הוא הרשה לבעלי להיכנס, להזיל דמעות של געגועים על הוריו שנרצחו.

פנינו לבית הקברות היהודי. חיפשנו את מקום קבורתו של אביו המנוח, שמת מרעב בגטו. כוונתנו היתה להעמיד מצבה, אך לנוכח המצב המוזנח של בית הקברות לא הצלחנו למצוא את הקבר. בית הקברות היה הרוס, קטעים מהחומה שהקיפה אותו וגם המצבות שנותרו בו עדיין, היו הרוסים ומנותצים, עזובה וונדליזם בכל מקום.

כדי להוקיר את זכרו של אביו המנוח, הזמין חיים שלט. תלינו אותו על קטע החומה שנותר, כדי שישמש מצבה סימבולית על מותו הטרגי.

רצינו לבקר גם את קברו של סבא שנפטר עוד לפני המלחמה. ביקשנו מהנהג שיעבור בעיר זגֶייז‘, עיר קרובה ללודז’. הסתובבנו ברחובות העיר אך איש לא ידע להראות לנו את מקום בית הקברות. פנינו לפולני זקן, הוא זכר בקושי את המקום, אבל נבוך והתחמק כשביקשנו ממנו שיכוון אותנו אליו. תמורת תשלום הוא הסכים להדריך אותנו אל בית הקברות.

גם בית הקברות הזה היה הרוס לגמרי. ראינו רסיסי עצמות אדם מפוזרים על הארץ. במקום מסוים היה משטח בטון. לדבריו של הפולני, כיסה הבטון קבר אחים, שלתוכו נזרקו עצמות הנספים שנמצאו בבית העלמין הזה.

כשעברנו בלובלין, בדרך למיידנק, ראינו מצד ימין של הכביש חומה מקושטת במגני דוד ובמנורות בעלות שבע קנים. פנינו לשתי נשים פולניות שעברו במקום כדי להיוודע מה פשר החומה ומי בנה אותה. אשה אחת ענתה לנו בלגלוג שיהודי אמריקה כל כך עשירים, שבאו לבנות חומה חסרת ערך סביב בית הקברות היהודי.

מספר קטן מאד של יהודים ניצולי השואה ממשיכים לגור שם בעליבות, גלמודים בערים הפולניות. לפני השואה היו במקומות אלה קהילות יהודיות תוססות שהפיקו מעיינות של חיים. עולם שלם של השכלה, של תרבות יהודית, של מורשת ומסורת שהועברו מדור לדור. הכל נכחד ואיננו.

 

הביקור בעיר מולדתי    🔗

על אף פי שידעתי שלא אמצא איש ממשפחתי, אזרתי עוז כדי לראות שוב את עיר הולדתי – לוצק. זה היה כאילו התעוררתי מחלום ארוך ומרוחק. כשראיתי מבעד לחלון הרכבת את השלט של העיר הקרובה חֶלְם, ידעתי שאנחנו מתקרבים לגבול שבין פולין ואוקראינה.

הרכבת נעצרה בתחנה עלובה. לפי תכנית הנסיעה, היו לרשותנו עשרים דקות לקנות כרטיסים ולעלות לרכבת האוקראינית, שבדרכה לקייב עוברת ועוצרת בעיר לוצק.

הסתכלתי על האנשים הממהרים, נושאים מזוודות כבדות ועולים לרכבת בחיפזון. מזמן כבר עברה שעת יציאת הרכבת אך בעלי שיצא לקנות את הכרטיסים עדיין לא חזר. אחרי זמן ממושך ראיתי מרחוק את בעלי, בחברת לובש מדים. ברגע הראשון עלה בדעתי שעצרו אותו. כשהתקרבו הוצגתי לפני מנהל הרכבת. הוא הוביל אותנו לתא מיוחד, נוח יותר, בתא היו ארבע מיטות, שתיים מהן היו כבר תפוסות על-ידי שני אנשים שגם היו בני חסותו של המנהל, שני אוקראינים צעירים. דיברנו בפולנית וברוסית, הכל נראה רגוע. הרכבת זזה בקצב אִטי עד שהגיעה לגבול, שם נעצרה לבדיקת הדרכונים.

החשיך. הוצאתי מהסל את האוכל שהבאתי וכיבדתי את השכנים בתא. אחר כך ניסיתי לפתוח את החלון אך ללא הצלחה. שני האוקראינים הסבירו לנו כי חלונות הרכבת חסומים עקב הגנבות והרצח, והקרבנות שנהגו הרוצחים לזרוק דרך החלונות.

ההסבר הזה הבהיל אותנו מאד, וכשמנהל הרכבת עבר על יד התא שלנו, ניגש בעלי לברר אצלו האם יש אמת בדברם ששמענו. המנהל לא רק אישר את הדברים, אלא התפעל מכך שהעזנו לנסוע ברכבת. דבריו הבהילו אותנו עוד יותר. אמנם רציתי להגיע ללוצק, אבל לא במחיר כזה.

אמרתי לבעלי שנחכה בתחנת הרכבת בלוצק ועוד באותו הלילה נחזור לכיוון פולין. בלי לרדת העירה. אך חיים לא הסכים לוותר.

בינתיים חזר אחד השכנים שלנו בתא עם בקבוק שמפניה והציע לנו להתכבד; חשדנו בטוב לבו והתנצלנו בטענה שאיננו שותים. היינו במתח עצום ופחדנו לעצום עין. לפנות בוקר הגענו לקִיבֶרְצֶה, עיירה קרובה ללוצק. החרדה שלי גברה בהיזכרי בילדותי, הרגשתי קרובה מאד להתרחשויות שקרו באותו המקום.

הגענו לתחנת הרכבת בלוצק. היא נשארה בדיוק כפי שזכרתי אותה. מנהל הרכבת ירד אתנו כדי לחפש מונית שתיקח אותנו למלון. חושך שרר ברחובות והנהג פנה העירה, בדרך לא מוכרת לי. ביקשתי ממנו שימשיך ברחוב שהוביל לביתה של סבתא שלי. ידעתי שבעבר זאת היתה הדרך העירה, אבל הוא סירב והמשכנו ברחובות זרים. חשדתי בו והייתי מתוחה מאוד. לבסוף הוא הביא אותנו למלון, שם השגנו חדר.

בעלי קבע עם הנהג שלמחרת יאסוף אותנו לבקר את המקומות שמעניינים אותנו.

חיים נרדם. אך אני, נרגשת מאד, עמדתי בחלון וחיכיתי לקרני האור הראשונות. מרחוק ראיתי את מגדלי הכנסייה הקתולית ואת הרחובות ובתי העיר שבעבר היתה גם שלי. תקפה אותי עצבות נוראה ולא יכולתי לעצור את הדמעות. שוב צפו הזיכרונות והמחשבות המכאיבים על אותם הימים.

הנהגים (באו שניים) הגיעו בבוקר ויצאנו לסייר בעיר. בהתחלה לא הכרתי את הרחובות. הכל נראה שונה ממה שזכרתי. רציתי לראות את בית הסבתא, אבל כל הבתים העתיקים נהרסו ובמקומם נבנו בתים חדשים. רציתי לראות את הגן הציבורי “החדש” שאותו אהבתי כל כך. במקומו עמדו בניינים גבוהים.

השכונה שלנו שנחרבה בשעת השריפה, ביום הראשון למלחמה, נבנתה מחדש. בית הקברות היהודי נהרס לגמרי. אפילו הגן העירוני הישן, במרכז העיר, שונה. במקומו הוקמה כיכר גדולה ומודרנית ובה מזרקה. בניין השלטון המחוזי, שבזמנו נראה לי מרשים בגדלו, נראה לי נמוך ונטול חשיבות.

בהמשך הרחוב הראשי, יָגֶלוֹנסקי לשעבר. הגענו לכיכר קטנה, שם הכרתי את בניין בית-הדין, סמוך לבית-הספר שאחי מוֹניֶק ואני למדנו. לדברי השכנים בית-הספר עדיין פועל. התרגשתי לראותו שוב.

בסביבת הכנסייה הקתולית בשכונה העתיקה שבעיר, במקום שבו היה הגטו, עמדתי מול המצודה מימי הביניים. זהו המקום שבו רצחו הנאצים את אבא שלי ועוד אלפי יהודים, בימים הראשונים לכיבוש העיר. זיכרונות מרים ליוו אותי בכל מקום. המשכנו בשכונה הנקראת קְרָסְנוֹ ומשם לפולָנְקָה, מקום שאפילו כיום נמצא רחוק מהעיר.

מרחוק ראיתי חורשה ובה עצים גבוהים וירוקים מאד. האוקראינים אמרו לי שבמקום זה התרחש הטבח הגדול. במקום ההוא, הכריחו הנאצים את היהודים לחפור בורות ענקיים. שם נרצחו ונקברו רוב תושבי הגטו.

התקרבנו. איך יכולתי לדרוך על האדמה הזאת שליד הבורות? מתחת לרגלי קבורים גברים, נשים וילדים שחטאם היחיד היה היוולדם יהודים. פה נשפכו כל כך הרבה דמעות ודם. פה התרחש אסון כל כך נורא.

על האדמה השחורה והפורייה מסביב לבורות, שתלו האיכרים ירקות. במקומות שבהם ישנם קברי האחים צומחים רק עצים, כפי שאמרו לי, כי איש אינו מעיז לשתול שם ירקות או לעבד את האדמה הרוויה בדם.

בזמן המשטר הסובייטי היה המקום עזוב, לא הזכירו ולא דיברו עליו כלל. אבל בתקופת שלטונו של גורבצ’וב, הוקמה אנדרטה לזכר קרבנות הנאצים. באוקראינית כתוב שהקרבנות היו נתינים סובייטיים. רק על שלט קטן ביידיש צוין שהם היו יהודים.

זמן רב עמדנו בדומיה וחשבתי על כל אלה שהיו בגטו. אנשים שהכרתי, שזכרתי את מראה פניהם, שידעתי מי היו משפחותיהם, כאילו עברו נגד עיני. המבוגרים והילדים, כולם קבורים בבורות האלו. 25,658 יהודים מבני עירי.

בעלי אמר קדיש ואני הנחתי כמה פרחים קטנים על המצבה. התרחקנו בבכי מהמקום.

המכונית המשיכה בכביש בדרכנו לקופצ’בקה. בדרך ראיתי שלטים המציינים את הכפר ברֶישְצֶ’ה, מצד זה של הכביש ומהצד האחר את השם רוקִיני. הכפרים שבהם הייתי בזמן המלחמה. לא רחוק משם היער שבו הסתתרנו. היער נשאר כשהיה, רק העצים נראו יותר גבוהים ודחוסים. עצרנו. היינו נרגשים וכואבים.

חמישים ואחת שנה חלפו מאז רצח היקרים שלי באותו היער. כעת אני עומדת ליד העצים האלו, העדים לאסון הגדול שקרה. זה היה כאילו אני שומעת שנית את הצעקות והבכי של אחי הקטנים, ואת היריות של התליינים שהרגו את כל משפחתי.

עמדתי שבורה. אפילו לבכות לא יכולתי מרוב יגון ועצב.

בעלי שוב אמר קדיש והתרחקנו באיטיות לכיוון קופצ’בקה.

בעיירה הזאת לא מצאנו זכר לבית הדודים שלי, ולא נותר אף בית יהודי. הכל השתנה. רק טחנת הקמח נמצאת באותו המקום, למרות הזמן הרב שחלף.

החזרה לעבר שלי, הזיכרונות המרים במקום שבו התרחשה הטרגדיה האישית שלי, השפיעו עלי עד שנשברתי כולי. נוסף על כך חשדנו בשני האוקראינים שליוו אותנו. מדוע שניים? האם חושבים הם לפגוע בנו? תקפה אותנו חרדה. ידענו שהאוקראינים הם רוצחים וגזלנים ולא יתחשבו בשני יהודים שבאו “לבקר” בעירם.

מאז שעזבתי את אוקראינה ונסעתי לפולין בסוף המלחמה, ניסיתי פעמים רבות ליצור קשר עם סטפציה. כתבתי לה מכתבים עוד בהיותי באירופה. גם כשהגעתי לארץ-ישראל, שלחתי לה גלויה דרך הקונסוליה הסובייטית בתל אביב, שהיתה בתקופה ההיא בשדרות רוטשילד. אבל מעולם לא קיבלתי תשובה.

כשבתי אדית, נסעה לפולין להשתתף ב“מצעד החיים”, ביקשתי ממנה לפרסם מודעה בעיתון בוורשה על חיפושי אחר סטפציה ובנה פיוטרוס. לא קיבלתי שום תשובה.

בהיותי באוקראינה, כל כך קרובה למקומות שבהם עברתי את שנות המלחמה, והודות לסטפציה נשארתי בחיים, רציתי לחפש אותה בכפרים הסמוכים. אולי מישהו שמע עליה. אולם היה מסוכן להיכנס לכפרים והחלטנו לא להסתכן.

רציתי להקים מצבה בלוצק או לפחות לקבוע שלט זיכרון, כפי שעשינו בבית הקברות בלודז'. אולם זה לא ניתן.

השהייה בלוצק היתה קשה עבורי מאד. כל צעד ושעל העלו זיכרונות מרים, הכאב והעצב לא הרפו. החלטנו לחזור לוורשה עוד באותו לילה. סיכמנו עם הנהג שיבוא לאסוף אותנו לתחנת הרכבת בשעה מסוימת. מכיוון שנשאר עוד הרבה זמן עד הערב, יצאנו לסייר ברגל ברחובות המוכרים לי במרכז העיר.

הגענו לרחוב שבו גרנו. אחרי המלחמה נבנה הרחוב מחדש ושום דבר לא הזכיר לי את נוף ילדותי. על פי זיכרוני וגם על פי האינטואיציה, נעצרתי בפינה שבה הייתי בטוחה עמד הבית שלנו. אותה סמטה שבזמנו ירדה עד לשדה, עלובה ובלתי סלולה, הפכה לגן יפה עם מזרקת מים וספסלים משני צדדיה. הרחוב נמשך עד לשדה ומשם משתרע שטח ירוק, מלא פרחים ועצים, שמגיע עד הנהר סטיר.

באותו הרגע חזרתי לימי ילדותי. היה נדמה לי שאם ארד בריצה אמצא שם את כולם. את אבא, את אמא, את אחי ואת החברות שלי. התחלתי לרוץ למטה, והשארתי את בעלי מאחור.

פתאום שמעתי את בעלי צועק. כנופיה של בחורים אוקראינים סובבו אותו וניסו למשוך ממנו את המצלמה. הוא רץ והאוקראינים אחריו. כשהתקרבתי הם התפזרו. נבהלנו מאד וחזרנו מהר לחדר המלון.

היינו מאד מודאגים מהנסיעה שלנו חזרה לתחנת הרכבת. הוזהרנו גם על-ידי פקידת הקבלה במלון שבלילות היו מקרים של התנפלויות שודדים ואפילו רצח. בעלי חזר ואמר: “אם במונית יהיו שני אנשים, אנחנו לא ניסע!”

נוסף על הפחד, הצטערתי מאד שבעצמי גרמתי למצב הזה והעמדתי גם את בעלי בסכנה. ספרתי את הדקות שעברו. היתה לי רק משאלה אחת: לצאת מלוצק בשלום! בשעה שלוש לפנות בוקר הודיעו לנו שהמונית מחכה. כשירדנו מצאנו שני נהגים זרים במכונית. אלה לא היו הנהגים שהכרנו בבוקר. בעלי סירב להיכנס למכונית.

באותו רגע צץ רעיון בראשי, קראתי לפקידת הקבלה שהיתה כל כך סימפטית אלינו, הבטחתי לה תשלום אם תסכים ללוות אותנו עד לתחנה. חשבתי שהימצאותה תגן עלינו, מפני שלא יעיזו לגרום לנו רעה בנוכחותה. כשראתה שאנו כל כך מבוהלים, הסכימה לנסוע אִתנו. ובאמת, אִתה במכונית, הרגשנו בטוחים יותר.

רק קצת יותר מעשרים שעות היינו בעיר מולדתי, וכל אותו זמן חזרו אלי מראות זוועה שראיתי וחוויתי בעת הכיבוש הגרמני. עשיתי כל שיכולתי כדי להיות קרובה אליהם, לפחות במשך יום אחד.

 

סוף דבר    🔗

מיליון וחצי ילדים יהודים נספו באירופה בשנות השואה. רצה הגורל ואני, אחת ממעטים, ניצלתי, היחידה מכל משפחתי הגדולה.

אילו ניצלתי רק כדי לחזות במפלת הנאצים, לטעום את טעם החופש, לראות את תבוסת הרודנות ואת קץ ימי האימה והמוות – דייני. די היה לי באלה לספק את שאיפותי ולדון את עצמי לאושר. על אחת כמה וכמה שנתמזל מזלי, ואנשים מסורים שפגשתי בדרכי דאגו לי ולא חסכו מאמצים וכוחות כדי שלא אשאר נשכחת ועזובה בחלק הזה של אירופה שהופרד מהעולם החופשי במסך של שנאה. הודות לאנשים האלה חזרתי לעם שלי, מצאתי את קרובי משפחתי, למדתי, התקדמתי וחייתי חיים של כבוד ומיצוי עצמי.

ואם לא די בכך, זכיתי לראות גם את הקמת מדינת ישראל ואת עמנו קם לתחייה, מנצח על-אף המחיר הכבד שגבו מאתנו המלחמות ונהיה לעם עצמאי וריבוני.

ולא די שזכיתי להיות מאושרת ואסירת תודה על כל אלה, אלא אף פגשתי את בעלי היקר, אדם נהדר, והוא עזר לי, באהבה ובסבלנות, להתגבר על סבלי ולימד אותי לקדם את החיים באופטימיות. התברכנו בשני ילדים מסורים ואהובים, והם ובני זוגם – שגם הם כבנים יקרים לי – וארבעת הנכדים שהעניקו לנו, מסבים לנו שמחה וגאווה.

מוקפת בני משפחה וחברים, אני שוקדת על עוד דרך להגן על כבודם של ששת מיליוני הקדושים הגיבורים שנסו באירופה ולהנציח את זכרם.

המאבק על החיים, המשך המשפחה והגנה על קיום הדת והמסורת שלנו. הם הם הנקמה הטובה ביותר באלה שקמו עלינו להשמידנו.

 

נספחים    🔗

נספח א: המשפחה    🔗

עם חלוף השנים, המשפחות היהודיות שגרו בעיירות עברו לגור בסאן פאולו. הקרובים שלנו מהעיירות, הדודים שלי אתל, יצחק וילדיהם, החליטו לעבור לעיר הגדולה, כדי לאפשר לבנים שלהם לימודים ברמה גבוהה והתגשמות שאיפותיהם המקצועיות.

סטיסיה, מוטיֶה והבנות עברו לעיר הגדולה. בנו כאן בית חם שנהיה מקום מפגש לכל המשפחה. הכנסת האורחים של הזוג, אפשרה לכולנו שעות נעימות. תשומת לבם והעצות שקיבלתי מהם בזמנו עזרו לי להתגבר על הבדידות ועל מצבים קשים.

כעבור זמן, דודני מרכוס, התחתן עם פאולינה, הבת הבכורה של סטיסיה ומוטיה. החתונה הזאת חיזקה עוד יותר את הקשר המשפחתי והידידות בין שתי המשפחות.

למרות שבניהם הנשואים כבר גרו בבירה, הדודים שלי, חנה ובֵֶבָה היססו. הם היו מושרשים באורינהוס ופחדו להתחיל חיים חדשים בעיר גדולה. הם באו לעתים קרובות לכמה ימים וחזרו לביתם. עברו שנים ובריאותו של דודי החמירה. הוא סבל מסוכרת ומסיבוכי המחלה. במשך מחלתו הממושכת עוד היתה לי הזכות לשמוע את סיפוריו על נעוריו ועל שנות התבגרותו.

באותם רגעים של יגון וייאוש, כשהיה ברור שימיו של דוד בבה ספורים, הגיע בנו דוד שגר עם משפחתו בישראל. הדוד פתח את עיניו לרגע, הביט בבנו, כאילו רק חיכה לרגע הזה ואחר כך עצם את עיניו לתמיד.

נותרנו עם חלל גדול וגעגועים…

במשך כל השנים שמרתי על קשר עם משפחתי בארץ. קראתי ספרים ועיתונים והייתי מעודכנת. השלום לא הושג עדיין, תושבי הארץ היו מוטרדים תמיד בגלל המצב הביטחוני. לצערנו, לעתים קרובות הספידו אבדות.

בשישה ביוני 1967 בבוקר, הגיעו שמועות על מלחמה נוספת במזרח התיכון. מדינת ישראל היתה מאוימת בשלוש חזיתות על-ידי שלושה צבאות גדולים (ירדן, מצרים וסוריה) הקשורים בברית צבאית. במשך אותו יום, הגיעו ידיעות ממקורות מצריים שדיווחו על ניצחונות ערביים בשדה הקרב. דיברו על השמדת חיל האוויר הישראלי והתקדמות הצבא המצרי לערים בישראל.

באותן שעות היינו שרויים בכאב גדול ובייאוש. רחוקים במרחק אבל קרובים בלב, באהבתנו לעם ישראל ולמשפחה בארץ. נחרדנו מהסכנה המאיימת ומהמחשבה שכל מה שנבנה במשך השנים, ייחרב במלחמה. כעבור יום שמענו על הניצחונות ונודע לנו שבשלוש השעות הראשונות למלחמה הושמדו מאות מטוסי קרב ושותקו מרבית שדות התעופה של אויבינו. צה"ל ניצח תוך שישה ימים בניצחון מוחץ.

אפילו ברזילאים לא יהודים שעד לפני זמן לא היה להם שום עניין בארץ הקטנטונת הרחוקה מברזיל, הפגינו את התפעלותם והוקרתם. שכן אחד שלנו, איש צבא, שמעולם לא הראה סימפטיה מיוחדת כלפי היהודים, דפק בדלת ביתנו, בירך אותנו בחמימות ואמר: “שלום, אנחנו מנצחים”!

גיורא, אחד הצנחנים שבזכותם הוחזר הכותל לעם ישראל, נפל בקרבות האחרונים בירושלים העתיקה, לפני שביתת הנשק. הוא היה נכדו הבכור של דודי אשכנזי וגם הבן הראשון בקיבוץ ניר דוד (תל עמל). אמו, בת עמי, ילידת הארץ בת למשפחה ותיקה נצר לכמה דורות של ילידי הארץ, לא יכלה לשאת את הכאב. חלתה ונפטרה זמן קצר אחרי מותו.

בקיץ 1969, בחופש הגדול, נסענו הילדים ואני, בפעם הראשונה לפורטו אלגרה, עיר מרוחקת כ-1,200 קילומטרים מסאן פאולו. נסענו לבקר את הדוד מרדכי, להכיר את ילדיו ואת משפחתה של אישתו שריתה.

דודי התחתן עם בחורה מפורטו אלגרה ועברו לגור בדרום ברזיל, עיר מולדתה ומקום מגוריהם של בני משפחתה. הם פתחו חנות קטנה ושניהם התמסרו לעבודה בהתמדה. פעמיים בשנה אחד מהם היה מבקר בסאן פאולו.

בביקורנו הראשון נהנינו מהכנסת האורחים של המשפחה. היה לנו נעים מאד להכירם ולהתיידד עִמם.

בנם טוליו, עבר לגור בישראל, נשא אשה ויש לו שלושה בנים “צברים”. הוא עובד באר-שבע כרופא ילדים. הבת גרה עם משפחתה בעיר מולדתה. הדוד מרדכי, חי במשך הרבה שנים בעיר הזאת, אבל בשנים האחרונות החליט לחיות בישראל. הוא מגשים את חלום חייו, נעשה פעיל ומעורב בחיים בארץ.

נספח ב: ספר הזיכרונות של חיים (הנרי) בן אברהם – להיות חופשי    🔗

באחד הימים, אחרי שובנו מישראל מבר מצווה של בננו יעקב, אמר לי חיים שברצונו לכתוב ולספר את זיכרונותיו משנות הכיבוש הנאצי. במשך חודשים הוא שקד על המשימה הזאת.

דאגתי מאד, מפני שבמשך שנים מאז שהתחתנו חיים סבל מאד בהיזכרו בשנות נעוריו בגטו לודז' ובמחנות. לעתים קרובות היו לו סיוטי לילה. לפעמים כשחלה וקדח מחום היה קורא לאמו שתאכיל אותו ותעזור לו כפי שעשתה בגטו בזמן מחלתו. לא פעם הילדים ואני הערנו אותו שטוף זיעה מהסיוטים הנוראים.

אולם בעת כתיבת הזיכרונות קרה דבר מפתיע: ככל שחזר ותיאר את העבר כך הלך ונרגע. כאילו השתחרר ממועקה ומסבל גדול.

בטקס ההוצאה לאור של ספרו הראשון להיות חופשי, השמיע חיים נאום מרגש שהפתיע את הקהילה הוא הזהיר מפני הניאו-נאצים. בשם הספרתי שבחר, מנציח חיים את שמו של אביו, אברהם ז"ל, השם הוא בעל משמעות נוספת כי אברהם היה היהודי הראשון, אב האומה.

מבקרים יהודים וברזילאים התייחסו לספר בהערכה. הספר הקטן הפיץ את סיפור השואה בקרב הברזילאים. לרבים מהם כלל לא היה מושג על ההתרחשויות באירופה בזמן מלחמת העולם השניה.

לזכור ודבר לא לשכוח

חיים כתב ופרסם עוד 14 ספרים, רובם אודות ההתרחשויות במלחמת העולם השנייה והשואה. ספריו תורגמו לאנגלית וראו אור בארצות-הברית. הספר להיות חופשי¹¹ ראה אור מטעם מוזיאון השואה בוושינגטון.

הוא מחלק את הספרים בחינם לספריות ציבוריות, לבתי-ספר ולאוניברסיטאות, במטרה להפיץ את הידע על המעשים הנוראיים שקרו בתקופה הנאצית באירופה. אנחנו נוסעים למקומות שונים, קרובים ורחוקים, לא חוסכים מאמצים על מנת לספר לאוכלוסייה הברזילאית את האמת, ולהזהיר את הדור החדש כדי שטרגדיה דומה לזאת לא תישנה שוב לעולם.

באגודה של ניצולי השואה קיבל על עצמו חיים תפקיד אחראי: להכין ולבצע את הטקסים ביום השואה. להתחייבות התנדבותית זו הוא מקדיש זמן רב ועושה זאת במסירות רבה. אני מתגייסת לעזור ומעניקה את תמיכתי ועזרתי.

בצפון ברזיל קמה קבוצה של אנשים שקיבלו על עצמם להתנגד לניאו-נאצים. כדי להילחם נגד התעמולה המזיקה, הוקמה אגודת “בן אברהם”. חיים שומר על קשר מתמיד עם מנהלי האגודה, על מנת להדריכם ולעזור בעבודת ההסברה. בביקורינו השנתיים בצפון ברזיל אנו מעודדים אותם ומשתתפים בעבודתם. חיים מתקבל לריאיונות מיוחדים עם מושלים באזור, על-ידי ראשי הערים ומנהיגים פוליטיים ודתיים. לבעלי נתנו בברזיל אותות הוקרה בגין התמסרותו לעבודתו להגנת זכויות האדם.

לנוכח התעמולה הניאו-נאצית, ולאחר שצפינו בסרט “מקצוע ניאו-נאצי” של הבמאי וינפרד בֶנֶנְגֶל, חשבתי: “האם אנחנו חוזרים לזמנים שעברו, כאשר לא התחשבו בהשפעתו ובכוחו של היטלר, וכשהתעוררו היה כבר מאוחר מדי? אסור לנו לשתוק!” המשכתי להרהר: “מרים, את לא ראויה לחיים הטובים שזכית, לחופש ולאושר שנפלו בחיקך, אם תביטי בפסיוויות ובשאננות על הדברים, ובייחוד כאשר קיימת להיטות למלחמות נוספות המופנות נגד אנשים חלשים וחפים מפשע”.

בסיום ההקרנה, עלה בעלי על הבמה, היחיד מבין כל הנוכחים, ומחה בזעם נגד ההצגה הזאת. גם אני עליתי, לקחתי את המיקרופון, והבעתי כעס נגד מי שאפשרו, ועודדו את אלטהנס הניאו-נאצי, להביע את רעיונותיו. בעיקר הפניתי את הזעם לעברו של במאי הסרט, וינפרד בֶנֶנְגֶל.

אני שראיתי במו עיני את רצח משפחתי, שהכרתי את האישה שהביאה לרציחתו של אחי, ושבמשך כל חיי חנקתי את הכאב בתוכי, כי האמנתי בעולם טוב יותר – חשבתי שהאנושות למדה למנוע אסונות כאלה בעתיד. אבל אם ישנו מישהו ששוב מעודד שנאה ורוצה לאיים על ילדי ונכדי לא אשתוק ולא אקבל שום השכנת שלום בינינו.

למען זכרם של ההורים, האחים ובני המשפחה, למען ששת המיליונים של עמנו ושל מיליוני קרבנות מעמים אחרים ומדתות שונות, למען כל אלה תקפתי אותו בפני כל הקהל.

אינני יודעת מהיכן אזרתי אומץ. המעשה לא מתאים לטבע ולאופי שלי, אבל הייתי חייבת לעשות משהו כדי להפסיק את הפצת הסרט. אני לא מצטערת, הייתי נוהגת כך שוב, כדי שהנאצים ירגישו שאין סליחה, אין מחילה ואין שיכחה על המעשים שלהם.

אחרי זמן נודע לנו מהעיתונות שבמאי הסרט הוכרח לעזוב את גרמניה ולחפש מקלט בצרפת. גיבור הסרט, הנאצי אלטהנס, נידון לשלוש וחצי שנות מאסר.

זה תרגום המאמר שפורסם בעיתון Algemeine Zeitung בגרמניה:

אלטהנס, שחקן הסרט “מקצוע ניאו-נאצי” נידון למאסר. השחקן הראשי של הסרט “מקצוע ניאו-נאצי” בלה אוסוולד אלטהנס, נידון בברלין לשלוש וחצי שנות מאסר. בית הדין דן אותו בעוון הסתה נגד עם, עלבון והשמצת זכר החללים, על-ידי הכחשת השואה… הוא נאשם על-ידי השופטים בתור מסית מסוכן ודמגוג מסוכן… הודות למשפט הוא יאבד את עמדתו על בימת הניאו-נאצים.

השופטים דנו אותו לשישה חודשים נוספים על אלו שדרש הקטגור, בעיקר בגלל שהכחיש את רצח היהודים ועוד במקום שבו התרחש הרצח. בטקס בארגונו של בננגל בשנת 1992, הכריז הנאשם בתוך תא הגזים במחנה אושוויץ, מקום שבו נרצחו מיליוני אנשים, שמות היהודים במקום הוא בדייה של היהודים.

המאבק על החיים, המשך המשפחה והגנת הדת והמסורת שלנו הם הנקמה הטובה לאלו שרצו להשמיד אותנו.

נספח ג: לזכר בננו היקר יעקב    🔗

כנראה שכוס הדמעות והצער לא היתה מלאה עדיין.

אני בוכה על בני היקר שעזב אותנו. הכאב עצום.

אני משתתפת בצערם של כל ההורים המבכים את בניהם.

לבננו היקר, יעקב ז"ל.¹²

אינני יודע איך להביע את הכאב והצער על שעזבת אותנו.

במשך שנות חייך, אני ואמא שלך שמחנו על האושר והברכה שזכינו לבן כמוך.

בן למופת, מסור, על מי שלעת זקנה ובשעת מחלה יכולנו לסמוך. היינו בטוחים, כשתגיע השעה שלנו, נשאיר “קדיש” כראוי.

אנחנו ניצולי השואה שאיבדנו את כל משפחתנו וקרובינו במשך המלחמה ושלא ידוע אפילו מקום קבורתם, בנינו שנית משפחה ואתה היית האוצר שלנו.

ילד בריא, עליז ופיקח.

נוכחותך מילאה את ביתנו בשמחה.

אושרנו גדל עוד יותר בנישואיך ובבניך הנכדים שלנו. הפצעים התחילו להתרפא, הרגשנו הגשמה בחיינו.

חשבנו שהמורשת שלנו והמשך משפחתנו, זאת התשובה לכל אויבי ישראל שניסו להחריב אותנו, והשמידו מיליונים מבני עמנו בזמן השואה.

לי, ולאמא שלך, תישאר תמיד “היינגעלע” [ילד] שלנו.

יישאר בזיכרוננו, איך בגילך הרך, עדיין לא בן שנתיים, הצבעת על הירח ואמרת ש“האווירון שבר את הירח”.

הפיקחות וההיגיון גדלו יחד אִתך.

מעולם לא אכזבת אותנו. היית תלמיד מצטיין, החל מבית-הספר העממי, ועד לסיום הלימודים באוניברסיטה להנדסה, הטובה בברזיל.

תמיד היית מוכן לעזור לזולת.

הדם שתרמת לעתים תכופות, זורם בהרבה ורידים של אנשים שכלל לא הכרת.

ההגינות והיושר שלך, היו ללא פגם.

ושמך הטוב תמיד לפניך.

בננו היקר, באחד הימים נהיה שוב יחד.

עד אז, דיוקנך יישאר חי בלבבנו ובמחשבותינו, כפי שהיה מיום היוולדך, עד היום הטרגי שעזבת אותנו…

בן אברהם