יצירות שלא כונסו G
x מוגש ברשות פרסום m נחלת הכלל
a מאמרים ומסות
k מחזות
l פרוזה
כל פריטי יצירות שלא כונסו זה זמינים להלן
המלצות: 3 המלצות קוראים
שבחה לשקר / אוסקר ויילד

שְׁבָחָה לַשֶּׁקֶר / אוֹסְקַר וַיְלְד

שׁבחת אוסקר ויילד לשׁקר – מסגרתה דו־שׂיח בין שני ידידים, סיריל וּויויאֶן.

בא סיריל אֶל ויויאֶן, ומכהה בו שלא עוד יבזבז יום יפה כזה בשבתו כלוּא בספרייתו, אֶלא יצא עמו אֶל חיק־הטבע, יחד ישבוּ על כר־דשא ויֵיהנו מזיווֹ של יוֹם. משיב לו ויויאֶן כי המך שבנגרים יכול לעשות כסא יותר נוח־לישיבה מכל הטבע כולו. כּר־דשא מלֵא רגבים קשים, ורומשׂים בו כל מיני חרקים כעוּרים. ולא עוד אֶלא הטבע הוא כל־כך אדיש, כל־כך בלתי־אישי. “כשאני מטייל בפּארק שבכאן אני מרגיש כי אֵין אני חשוב בעיניו יותר מן הבּקר הרוֹעה בצלע־הגבעה או הברקן הפורח בשׁוּחה… מוטב שתצא לך אל הטבע שלך, המייגע והבלתי־נוח, ותניחני לתקון הגהותי”.

משמגלה סיריל סקרנות בנוגע לשמו ותכנו של החיבור הכתוב על ידי ידידו, מציע לפניו ויויאֶן שיקשיב בלא הפרעות יתירות, אזי ישמע את המאמר כולו, כי מאמר הוא זה, ושמו “קמילת השׁקר”. עצם־השם מעורר תמיהה אצל סיריל. כלום קמל השקר? הן עדיין הוא משׂגשׂג אצל הפוליטיקנים! מסבּיר לו ויויאֶן כי כאן מדוּבּר בשקר לשמוֹ, בשקר בחינת אָמנוּת. וקורא ויויאֶן לפני ידידו את המאמר כולו. סיריל פה ושם שוסע את הקריאה בהערותיו אך השסיעות קצרות ומעטות הן.

העובדה שאוסקר ויילד איווה־לו לדבּר לא בשם עצמו כי־אם תחת המסווה של אחד “ויויאֶן”, מורה כי לא נתכוון הסופר למסמרות נטועים; כל כוונתו היא לעורר נרדמים למחשבה עצמית. ואַל תבקשו ממנו עקביוּת. כאמוֹר ויויאֶן אל סיריל: “וכי מי רוצה להיות עקבי? השעממן ובעל הדוֹקטורינה הקפואה, האנשים המייגעים המביאים את עקרונותיהם עד לידי הסוף המר של מעשה… לא אני. כמו אֶמרסון, כותב אני על דלת־ספרייתי את המלה: הפכפּכוּת. מלבד זאת, מאמרי באמת הוא בבחינת אזהרה מחזיקת־ברכה ורבת־ערך. אם ישמעו בקולו, אפשר יבוא רנסאנס חדש לאמנות”.

ילוּקטו כאן פסוקים ספוּרים מדברי ויויאֶן במאמרו, עניין לעניינו; וחיווּי המלקט לאחרונה יוּצבוּ.

השקר – אח לשירה

"קמילת השקר: מחאה. – אחת הסיבות הראשיוֹת, שאליהן אפשר לייחס את טיבו הזוֹל של רוב ספרות תקופתנו, ללא ספק הריהי קמילת השקר בחינת אמנות, מדע, ותענוּג חברוּתי. ההיסטוריונים הקדמונים נתנו לנו סיפוֹרת־מחמדים בצוּרת עוּבדות. כותב־הרומאנים המודרני מגיש לנו עוּבדות דהוֹת בלבוש סיפורת… תמצאוהו בליבּריירי נאסיונאל (הספריה הלאומית של צרפת) או במוזיאון הבריטי, בלא־בוּשה מתפטם בקריאה על נושׂאוֹ. חסר הוא אפילו את ההעזה ליטול רעיונות מאחרים, אלא מתעקש הוא ללכת ישר אל החיים בשביל כל דבר ודבר. בין אֶנציקלופדיות ובין נסיונו האישי, סופו שהוּא ירוּד עד עפר. זאת – מפני ששאב את טיפוסי־הנפשות שלו מן החוג המשפחתי אוֹ מן הכובסת אחת־לשבוע, ומפני שסיגל־לו סכום של מידע מועיל, כבר אי־אפשר לו להשתחרר ממנו לגמרי אפילו בעליוֹני רגעיו ההירהוריים.

ההפסד היוצא לכלל־הספרות מזה האידיאל המסולף של דורנו, אי־אפשר להגזים בשיעורו. מבלי־משׂים מדברים בני־אדם על שקרן מלידה, כמו שהם מדברים על משורר מלידה. בשני המקרים, הם טועים. השקר והשירה הם אָמנוּיוֹת – אָמנוּיוֹת אשר כפי שראה אפלטון, לא יחסר קשר ביניהן – והן תובעות לימוד מאוד־מאוד קפדני, התמכרות עליונה בלא־פנייה. אכן, יש להן טכניקה משלהן, כעין זו שישנה באָמנוּיוֹת החוֹמריוֹת יותר. הציור והפיסול: סודות חמיקים של צורה וצבע, מסתורין של בית־מלאכה, מיתודות־עשׂייה שבדעת וכוונה. כשם שהמשורר ניכר במוסיקה בת־עדנים שלו, כן יוּכּר השקרן במבעו הריטמי העשיר, ולא זה ולא זה די לו בהשראת־הרגע המקרית. בכאן, כמו בכל מקום, התאַמנות קודמת לשלמוּת. בּרם, בימינו אלה, בעוד שהאפנה של כתיבת־שירים רב־מדי היתה לנחלת־הכלל, ובדין היה למעט אותה, לוּ־אַך ניתן הדבר להיעשות – כמעט שהיתה אופנת־השקר לחרפה. צעיר לא־אחד יוצא אל החיים מתוך מתנת־הגזמה טבעית, אשר אילו טוּפחה בנסיבות יאוֹת ואוהדות, או אילו היתה הולכת בעקבות הדגמים הטובים ביותר, היתה גדלה (ד' צרויה) עד לידי משהו אדיר ונפלא. אך בדרך־כלל אחריתו אפס. או שהוא נופל לתוך הרגלים רשלניים של דיבוּר נכוֹחוֹת…או שהוא גורר עצמו אחר חברתם של ישישים ומרבי־ידיעה. שני הדברים כאחד יש בהם כדי להמית את דמיונו של אדם, ולאחר זמן־מה הוא מפתּח בעצמו את המידה החלכה והחולנית של הגדת־אמת; מתחיל הוא לבדוק אמיתּוּתן של כל האמירות הנאמרות במחיצתו, אינו מהסס לערער על דבריהם של צעירים ממנו בשנים. לעתים קרובות הוא מסיים בכתיבת־רומאנים שהם כל־כך דמוּיי־חיים עד שאין איש ויוכל להאמין כי הם בגדר־האֶפשרי. אין זו אלא דוגמה אחת מני רבות. ואם לא ייעשה משהו להפסיק, או לפחות להחליש, את פולחן־העוּבדוֹת המפלצתי שלנו, האָמנות עקרה תהיה ויופי יחלוף מן הארץ".

אמנות טהורה מכל נגיעה בדבר

“סוברים הצבור כי, מפני שהם מעוניינים בנסיבותיהם, הקרובות והתכופות, חייבת גם האמנות להיות מעוניינת בהן, ומתפקידה לסגלן כחומר־נושׂא לה. אבל עצם־העובדה שהם מעוניינים בהללוּ, שׂמה אותן בלתי־ראויות כנושׂאים לאמנות. מאן־דהו אמר פעם: אין דברים יפים אלא כאלה שאינם נוגעים לגופנו. כל זמן שאיזה דבר הוא מועיל או נחוץ לנו, או פועל עלינו לצער או לעטנג. או דובר עזוֹת לכמירת־רחמינו, או מהווה חלק חיוני מן הסביבה שאנו נושמים בה, הריהו מחוץ לספירת־האמנות למהוּתה. נושׂאים שבאמנות, בדין שנהיה שווי־נפש לגבם. מכל מקום, מן הצורך שלא נהגה חיבה יתירה לעצם שהוא הנושׂא ושלא נתייחס אליו בדיעה קדומה או ברגש פארטיזאני מאיזה מין שהוא. דווקא מפני שהאֶקוּבּה 1 אינה ולא־כלום לנו, לפיכך ייסוריה הם מוטיב נהדר לטראגידיה”.

שלוש דרגות

תחילת האמנות – בקישוט מופשט, ומלאכתה על טוהר־דמיון ורוב מתן־עונג, עיסוקה במה שאינו ממשי ואין לו מציאות. זוהי הדרגה הראשונה. באו חיי־הממש, הוקסמו מן פלא־החידוש הזה, וביקשו שתינתן להם כניסה לעיגול־הקסם… קיבלה אותם האמנות כחלק מחומריה הגלמיים, ומישנה־יצירה יצרתם, עיצבה אותם מחדש בצורות רעננות: היא, אדישה לעובדות, ממציאה, מדמה, חולמת, והיא שומרת בינה לבינם מחיצה בל־תוּחדר של סגנון יפה, של תיקון קישוטי או אידיאלי, הדרגה השלישית היא, כשהחיים ידם על העליונה והם מגרשים את האמנות המידברה. זהו הניווּן האמתי, והוא שאנו סובלים ממנו כיום".

לדוגמה, הדראמה האנגלית

“טוֹל את קורות הדראמה האנגלית. בראשונה, בידי הנזירים, היתה האָמנות הדראמתית מופשטת, קישוטית ומיתולוגית. אָז גייסה את החיים לשירוּתה, ובהשתמשה באֵילוּ צורות חיצוניות של החיים, יצרה גזע־ברוּאים לגמרי חדש, והם – יגוֹנוֹתיהם איוּמים מכל יגון שהרגישהו בן־אדם מעולם; שׂשׂוניהם עזים מכל ששון אשר לגבר אוהב; זעמם זעם־טיטנים ושלוות־אלים שלוותם; חטאיהם מפלצתיים־מופלאים, וסַגיאות־מופלאות צדקוֹתיהם: ותתן להם שׂפה שונה מן הלשון המשמשת למעשה, שׂפה מלאתי מוסיקה הודדת עוטה פאֵר בריננת קודש, מתעדנת בחרוּזי־שעשועים, מלוּשמת במלים מתנוצצות, ומועשרת במליצה נשׂגבה. במחלצות מוזרות הלבישה את צאצאיה, ומסכות נתנה להם, ולקול־מיצוותה קם העולם העתיק מקברות־שיש שלו. קיסר חדש צעד בחוצות־רומא אשר שבו ויחיו, וקליאופטרה אחרת, במיפרשׂ־ארגמן ומשוטים נהוגי נגינת־חלילים עברה במעלה־היאור אֶל אנטיוֹכיה. מיתוֹס ואגדה וחלום לבשו צורה מוחשית וממשוּת־חוֹמר. ההיסטוריה שׁוּכתּבה מעיקרה, ולא היה אף אחד מבין המחזאים שלא הכּיר כי תכלית־האמנות היא לא אמת פשוטה כי־אם יופי מורכב”.

“…ואולם עד מהרה ניתצו החיים את שלמוּת־הצורה. אפילו בשקספּיר כבר נראתה תחילת־הסוף. זו מתגלית בהתעררות השורות הלבנות במחזות המאוחרים. בהתרחבות תחום־הפרוֹזה, ובחשיבוּת היתירה הניתנת לאיפיוּן הנפשוֹת”.

שפל המדרגה (לסברת ויויאֶן) מוּשׂג בסיפּוֹרת ריאליסטית, שבה חיים אפורים וחסרי־דמיון מתוארים בסגנון אָפור ולשון בלתי־יצירתית, שאוּלים מאותם החיים עצמם.

טבע מחקה אמנות

…“מהו הטבע? אין הטבע, ‘אמא תולדה’ כבירה, ואנחנו ילדיה. הריהו יצירה שלנו. במוחנו הוא מתפעם למוֹ חיים. העצמים ישנם מפני שאנו רואים אותם, ומה שאנו רואים, וכיצד אנו רואים אותו תלוי באָמנוּיוֹת אשר השפיעו עלינו. להביט אל דבר ולראות דבר אינם היינו־הך. אין רואים דבר עד שרואים את יוֹפיוֹ. אז, ורק אז, הוא מגיע לכלל־מציאות. כעת אנשים רואים ערפילים, לא מפני שישנם ערפילים. אֶלא מפני שמשוררים וציירים לימדום את החן המסתורי אשר ל’אֶפקטים' כאלה. אפשר, במשך מאות בשנים היו ערפילים בלונדון. מעז אני לומר שהיו, אבל איש לא ראה אותם, ובכן אין אנו יודעים כלום על־אודותם. הם לא היו קיימים עד שהאָמנוּת יצרה אותם. עכשיו – יש להודות – הובאו ערפילים עד לידי גדישת־הסאה. הם נהיו שיגרה של כת, והריאליזם המוגזם של שיטת־מלאכתם מקנה להדיוטות בּרוֹנכיטיס… ובכן, נהיה נוהגים במידת־הרחמים, ונזמין את האָמנוּת שתתן עיניה במקומות אחרים. והנה, כבר עשתה כן. אוֹר־השמש הלבן, המרתת, שאותו אנו רואים כיום בציור הצרפתי עם פּעפּוּעי־לילך מוזרים שלו וצללי־ארגמן חדלי־נוֹח שלו – הטבע עושה מהם ריפרודוקציות ראוּיוֹת־להערצה. במקום שהיתה נוהגת לתת לנו קוֹרוֹאים ודוֹבּיניים, כעת היא נותנת לנו מוֹנייאים יקרי־יקרים ופּיסארוֹאים נוסכי־כישוּף. אכן, ישנם רגעים – אמנם, נדירים הם אף על פי כן ניתן לראותם מפעם לפעם – שבהם הטבע נעשה מוֹדרני בהחלט. לא תמיד אפשר לסמוך עליו”.

כאן מפרשׁ ויויאֶן: האומנות יוצרת את אשר תיצר, והולכת הלאה אל עניין אחר. לא כן הטבע. אך למד איזה “אֶפקט” מן האמנות, אין הוא יודע מתי להפסיק, כמו הגרוּעים שבתלמידי־אמנים, חוזר הוא על אותו המוטיב עד לזרא. למשל, שקיעות נעשו באנליוֹת ביותר. בן־תרבות לא עוד שוֹעה אליהן; שייכוֹת הן לזמן שבו היה טורנר הצליל האחרון באמנות. ובכל זאת, אין הטבע חדל מהן. ומספר ויויאֶן:

“אתמול עם ערב, התעקשה גברת ארוּנדל שאֶגש אל החלון ואשקיף על מה שקראה ‘רקיע נהדר’. כמובן, אנוס הייתי להביט עליו… הריהי אחת מאות ‘פלישתיוֹת’ הנחמדות, שאין מסרבין להן בשום דבר. ומה היה זה? היה זה בפשטוּת טורנר ממדרגה שנייה־שבשניות, טורנר מתקופה רעה שלו, ושם גרוּעי־חסרונותיו של הצייר מוגזמים ומודגשים למכביר”.

נזק שבהגדת אמת

מגנה ויויאֶן כותבי דברי־הימים שעיקר־מלאכתם איסוף־עוּבדות, ומשבח הוא אותם חיבורי תולדות־עמים וקורות־אישים, שבהם הדמיון מרובה על העוּבדוֹת, או לפחות אותם שבהם העוּבדוֹת משועבדות והדמיון שליט – כגון ה“היסטוריה” של הירוֹדוֹטוּס, ה“אוטוביאוגראפיה” של בנוונוּטה צ’ליני, “המהפכה הצרפתית” של קרלייל. והוא מוסיף:

עוּבדוֹת, לא די שמצאו להן דריסת־רגל בהיסטוריה, אלא שהן חוטפות לעצמן את ממשלת החזון, וכבר פלשו אל ממלכת־הרומאנטיקה. מגען המצנן פּרוּשׂ על פני כוֹל. ממיטוֹת הן ווּלגאריזאציה על המין האנוֹשי. הקומרציאליזם המגוּשם של אמריקה, רוּחה החמרנית, אדישוּתה לפּנים הפיוּטיים אשר לדברים, חוסר־דמיון שלה והעדר אידיאלים נשׂגבים בני־בלי־הישׂג, נובעים לחלוטין מכך שאותה ארץ סיגלה־לה כגיבור לאומי איש אשר, לפי עדוּת־עצמו, לא היה ביכלתו להגיד שקר. ואין זה מן הגוזמה לומר כי הסיפור על ג’ורג' ואשינגטון ועץ־הדובדבן 2 הירבה נזק בעולם, ובזמן קצר בערך, יותר מכל מעשׂייה אחרת במלוֹא הספרות כולה…המבדח בדבר הוא שכל אותו המעשה בעץ־הדובדבן הוא מיתוֹס טהור…

ובהתלהבות מתנבא ויויאֶן ליום תחיית־השקר – לא שקר לשם פרנסה או שידוך או שׂררה או חינוך או תוכחת־מוסר, כי אם – השקר שהוא אמנות לעצמה ומתמצית נשמת האָמנוּיוֹת כולן. ביום ההוא ישליך האדם נעלו על העוּבדות, ויתענג על במתי־הדמיון:

“וכשיזרח אותו היום, או תאדים אותה השקיעה, איך נשׂישׂ משׂושׂ כולנו! עוּבדוֹת כבנוֹת לא־אֵמון־בהן תיחשבנה, אמת תימצא יושבת אבלה על רתּוּקוֹתיה, ורומנטיקה, על מזג־התפלאוּת שבה, תחזור לשכון בארץ. עצם מראֵה־העולם ישתנה לעינינו המופתעות. מן הים יגישׂ בהמוֹת ולוויתן, וישׂחו מסביב לספינות משוט־מפרשׂ גבוהות, כמו שהם עושים באותן המפות החמודות מתקופות שבהן היו ספרי־גיאוגראפיה קריאים בפועל. דרקונים על פני מדבריות, דוֹדוּ, וזפיר־החול תמריא לאוויר מתוך קן־שלהבתה. על צפע נהדה ידינו, ונראה את אבן־החן אשר בקדקוֹד־הקרפד. באוּרווֹתינו יעמוד סוּס־הפּרס 3 ויאכל שבלי־שועל של זהב, ומעל ראֹשינו תשוּט הצפור הכחוּלה, ותשיר על דברים יפים ובלתי אפשריים, דברים אשר חמדה בהם ולעולם לא ייבראו ויהיו, דברים שאינם והם ראוּיים להיות. ואולם בטרם יבוא היום ההוא, עלינו לטפח את אמנוּת־השקר האבוּדה”.

המלקט אומר

אוסקר ויילד נולד בדובּלין (1854, מת 1900), כלומר, בשורשו איש אירי הוא, והאירים – עם נוטה לרומנטיקה, שעצם־לשונו (הן הגיילית הקדומה, שעדיין שיוּר־חיוּת לה במקומות נידחים ויש מאמץ להחיותה במדינה האירית כולה, והן האנגלית השלטת, שהאידיוֹם שלה מטובע בחותם הגיילית) שופעת גוזמאות פיוּטיוֹת. ומכאן אהדת ויילד לשקר בן־דמיון.

מתלווה אל דברי ויילד על הטבע כמחקה את האמנות – נוסף על הכלל הבּרקלינאי שהמוּחשיוֹת הן סוּבייקטיביוֹת – איזה זיהוּר מיטאפיסי, שהטבע כולו תאֵב התבטאוּת, ובאמנוּת יצוּרת־אנוֹש העולם מגיע לדרוֹר שבהתבטאוּת.

מלת־ויילד על מעשׂיית עץ־הדובדבן כמקור לפכחון־האמריקני במסחר ודבקוּתוֹ בפולחן־העוּבדות, היא דוגמה אחת מאחדות (ביניהן, ההתאַבּדוּיוֹת עקב “ורטר” של גתה) המוּבאוֹת ב“קמילת השקר” ללמד מה־השפעה מוּפקת מן המיתוס על החיים. בדבר זה מתקרב ויילד אל הוראת אחד־העם, כי האמת ה“היסטורית” של משה – משה כיוצר היסטוריה – היא דמותו האגדית, זו שנשמת־העם יצרה אותה ובני־העם לדורותם משווים אותה לנגדם, ולא משה כמו שהיה בחייו ממש (שהיא אמיתו ה“ארכיאולוגית”). אותה מחשבה נשנית אצל אחד־העם בייחס לדמות־הרצל בהספדו אחרי מות המנהיג.

מן המוֹתר לומר כי ויילד תפס רק צד אחד שבאופי האמריקני והתעלם מצדדים אחרים שבו, המתגלים במובהק בכגוֹן ואשינגטון עצמו, אברהם לינקולן (זה חקוּק בלבה של אומה זו לייתר־עומק מוואשינגטון), ג’והן בראוּן – שאין לדבר על אישים ספרותיים.

אשר לזיקוֹת האָמנוּת אל החיים – ודאי לא לשם החייאת כּימירות וסוסי־פרא גרידא, מיצווה עלינו לחנך את ילדינו ברוח של האדרת־דמיון. אף לא בניתוק מן החיים החולפים של יצורים בני־תמותה תשׂגה ספרות־העתיד; וּויילד עצמו יוכיח. מה היתה כתיבתו בתקופתו האֶסתיטית־לעילא? שירים שהם הדים למעשי קיטס ורוזטי (יוצא מן הכלל למקוֹריוּת: המזמור המאקאבּרי, “בית הזונה”); מחזות טרקליניים פיקחים־שטחיים; אגדות־מיספר לילדים (והן באמת חביבות); “תמוּנת דוֹריאן גריי”, על פי שילוב מוֹטיבים משני סיפורים של אדגר אַלן פּוֹ, “הדיוֹקן הסגלגל” וּ“ויליאם וילסון”. אבל, ראֵה מה־חיוּניוּת ומה־שלמוּת נסכו ביצירותיו נסיונותיו המרים במישפט ובבית־אסורים! הנה, הוידוי “ממעמקים”; הבאלאדה של כלא־רדינג", המתפּגשת עם רצח ותלייה; המחזייה הפיוּטית נקיית־הבניין ורנוּנת־המכאוב, “סאלוֹמה” (שלומית). את זו האחרונה חיבר בצרפתית בהיותו בגלות־צרפת; ואחד מידידיו (דומני, לורד הוֹטוֹן שמוֹ) יצק אותה באנגלית, שהיא הדוקה בצרפתית עד כדי ניצול שרשים שהם משותפים לשתי הלשונות – והתוצאה: מוֹפת־יוֹפי.

  1. ) האֶקוּבה – אשת פריאַם מלך־טרוֹיה. בנפול טרוֹיה, לוּקחה בשבי. היה עמה קטון־ילדיה. סברה, משום קטנוּתוֹ לא ישגיחו בו, ותוכל לקחתו עמה אל גלות ועבדות. ניגשו השוֹבים והגידו לה כי כבר נגזרה גזירה ואין להשיב שיהא התינוק מושלך כקורבן אחרון מרוּם חומת־טרוֹיה ארצה. תפקיד רב ניתן לדמוּת־האֶקוּבּה בשני מחזות של אבריפּדס.  ↩

  2. מעשׂייה עממית (תחילתה בבדוּתא של כותב־זכרונות אחד), המסוּפרת לכל תינוקות ארצות־הברית. וזוהי: אביב של ג‘ורג’ ואשינגטון, בהיות ג‘ורג’ ילד, קנה לו במתנה גרזן קטן. בחצר־הבית עמד עץ־דובדבן רך, שהאָב זה־מקרוב שתלוֹ. ניסה ג‘ורג’ את גרזינו בעץ והפּילוֹ. בא האב הביתה, ראה את העץ הקטוּל, ושאל ברב־כעס: “מי קיצץ את העץ הזה?” ניגש ג‘ורג’ ואמר: “אבא” אינני יכול לשקר. עשיתי זאת בגרזיני הקטן".  ↩

  3. ([iii] סוּס־הפּרס – הפוֹגריף: יצור אגדי, גופו של סוס, וכנפיו וראשוֹ של פרס.  ↩

חשיבותה של רצינות / אוסקר ויילד

חשיבותה של רצינות: מחזה של קלות־ראש לאנשים כבדי־ראש


הנפשׁות:


דְּז’וֹן ווֹרְתִּינְג.

אַלְגֵּ’ירְנוֹן מוֹנְקְרִיף.

קַנּוֹנִיקוּס צֵ’יסְיוּבְּל, דוקטור לתיאולוגיה.

מֵירִימַן, משׁרת.

לֵין, משׁרת.


לֵידִי בְּרַקְנֵיל.

גְּוֶנְדּוֹלִין פֵירְפֶקְס, בתה.

סֵיסִילִי קֵרְדְיוּ.

מִיס פְּרִיזְם, אוֹמנת.

הזמן: ההֹוה.


מערכה ראשונה

חדר במעונו של אלג’ירנון בלונדון, ערוך ברב פאר ובטוב-טעם. מן החדר הסמוך נשמעים צלילי-פיאנו. – לין עורך את השלחן למשתה הַטֵּה של אחרי-הצהרים. המנגינה פוסקת ואלג’ירנון נכנס.

אלג’ירנון

השמעת מה שנגנתי, לין?

לין

חשבתי, שלא מן-הנמוס הוא להקשיב, אדוני.

אלג’ירנון

צר לי על זה – עליך. אני אינני מנגן בדיוק – הלא כל אדם יכול לנגן בדיוק – אבל אני מנגן ברגש נפלא. עד-כמה שהדבר נוגע לפיאנו, כחי גדול מאד ברגש. את המדע אני חושֵׂך בשביל החיים.

לין

כן, אדוני.

אלג’ירנון

ומדי דבּרי במדע של החיים – הֲנִתַּחְתָּ את עוגת-הקשואים בעד לֵידי ברקניל?

לין

כן, אדוני. מגישן לו על טס.

אלג’ירנון מסתכל בהן יפה, בוחר לו שתים ויושב על הספה

כן, לין, בדרך-אגב – רואה אני בפנקסך, כי ביום החמישי בערב, כאשר סעדו אצלי לורד שורמן ומ"ר ווֹרתינג, נִשתו, לפי חשבונך, שמונה בקבוקי שַׁמפני.

לין

כן, אדוני: שמונה בקבוקים וחצי הבקבוק.

אלג’ירנון

מדוע-זה שותים המשרתים בביתו של רַוָק תמיד יין שמפני? אני שואל זאת רק לשם ידיעה בעלמא.

לין

אני מבאר זאת על-ידי איכותו המעֻלה של יין הרַוקים, אדוני. בדקתי ומצאתי, שבבתי הנשואים יין עם חותמת ממדרגה ראשונה הוא יקר-המציאות עד-מאד.

אלג’ירנון

אבינו שבשמים! האמנם כל-כך גדולה היא פעֻלתם המשחיתה של הנשואים?

לין

לפי דעתי, הזווג הוא מצב נעים מאד. עד עתה היה לי נסיון מועט במקצוע זה. הייתי בעל אשה רק פעם אחת. זה בא מתוך מִשגה שהיה ביני ובין נפש צעירה אחת –

אלג’ירנון נִלאה

אינני בטוח, שחיי-המשפחה שלך יעַנינוּ אותי ביותר, לין.

לין

לא, אדוני. זה חֹמר שאינו מעַנין עד-מאד. אני עצמי אינני מהרהר בו לעולם.

אלג’ירנון

כך מחַיֵּב טבעו של דבר, מובטחני בזה. תוכל ללכת,

לין

תודה לך, אדוני. יוצא.

אלג’ירנון

דעותיו של לין על חיי-הנשואים נראות לי חפשיות קצת. באמת, אם המעמדות התּחתּונים לא ישַמשו לנו מופת של חיים הגונים, איזה צֹרך יש בהם בכלל? כפי-הנראה, בתור מפלגה, אין להם שום רגש של אחריות מוסרית.

נכנס לין.

לין

מיסטר ארנסט ווֹרתינג.

נכנס דְּזֶ’ק. לין יוצא.

אלג’ירנון

מה שלומך, ארנסט יקירי? מה הביאך העירה?

דזֶ’ק

אָה, התענוג, התענוג! וכי איזה עסק אחר יוכל להביא את איש לכל מקום שהוא? ואתה, אלג’י, עוסק באכילה, כנהוג?

אלג’ירנון בחשיבות מעֻשה

כפי שידוע לי, נוהגים בחברה המעֻלה לטעום קצת בחמש שעות. איפה בלית את כל העת מיום החמישי שעבר?

דז’ק יושב על הספה

בכפר.

אלג’ירנון

במה אתה עוסק שם?

דז’ק מסיר את נעלי-ידיו

כשאדם יושב בעיר הוא משעשע את-עצמו. כשאדם יושב בכפר הוא משעשע את אחרים. וזה משעמם עד-מאד.

אלג’ירנון

ומי הן הבריות שאתה משעשע שם?

דז’ק בבדיחות-הדעת

אָה, שכנים, שכנים.

אלג’ירנון

שכנים נעימים במחוז שרופשיר שלך?

דז’ק

איֻמים ונוראים, אינני מדבּר אף עם אחד מהם.

אלג’ירנון

אם כן, אתה משעשע אותם ביד רחבה! נגש אל השלחן ולוקח לו עוגה. הלא שרופשיר הוא שֵׁם המחוז של אחֻזתך?

דז’ק

איך? שרופשיר? כן, כמובן. הוֹ, הוֹ! למה כל הכוסות הללו? למה אותן עוגות-קשואים? למה פזרנות הוללה שכזו אצל צעיר שכזה? ומי ומי הבאים אל הַטֵּה?

אלג’ירנון

אָה, רק הדודה אוגוסטה וגוֶנדולין.

דז’ק

מה-טוב ומה-נעים!

אלג’ירנון

כן, עד-כאן הכל טוב; אלא שחוששני, שהדודה אוגוסטה לא תהיה שבעת-רצון ביותר ממציאותך בכאן.

דז’ק

רשאי אני לשאול, מדוע?

אלג’ירנון

ידידי היקר, מנהג העגבנות שאתה נוהג בגונדולין הוא ממש מנֻוָּל. הוא כמעט לא פחות מגֻנה ממנהג העגבנות שגונדולין נוהגת בך.

דז’ק

אני אוהב את גונדולין. אני באתי לונדונה ביחוד ובפֵרוש כדי להשתדך לה.

אלג’ירנון

ואני דמיתי, כי באת לשם תענוג. להשתדכות אני קורא עסק.

דז’ק

כמה אי-רומנטי אתה!

אלג’ירנון

באמת אינני רואה שום רומנטיות בהשתדכות. רומנטי הוא מאד להיות שקוע באהבה. אבל אין אף קורטוב של רומנטיות בהצעה ברורה ומָחלטת. הלא אפשר שתתקבל ההצעה. כמדֻמני, שכך סופה של כל הצעה. ואז הלא עברה ובטלה כל ההתרגשות. אם אקח לי אשה בזמן מן הזמנים, אשתדל בודאי לשכוח את העובדה.

דז’ק

בזה אינני מסֻפּק כלל, אלג’י היקר. לא נבראו דַּיָּנֵי גרושים אלא לבריות שכמותך, שכֹּח זכרונן אינו כתִקנו.

אלג’ירנון

לא להועיל הם וכוחים בענין זה. הגֵּרושים נחתכים בַּשָּׁמַיִם – דז’ק שולח את ידו לקחת עוגה. אלג’ירנון ממהר ועוצר בידו אנא, אל-נא תגע בעוגות-הקשואים. הן נועדו מתחלת ברִיָּתן לשם הדודה אוגוסטה. לוקח אחת ואוכלהּ.

דז’ק

ואולם אתה הנך אוכל אותן כל-העת.

אלג’ירנון

אני – זה ענין אחר לגמרי. הלא היא דודתי. לוקח קערה מעל השלחן. הנה לך לחם עם חמאה. הַלַּחמאות הללו הוכנו בשביל גוֶנדולין. גונדולין מעריצה לחמאות.

דז’ק נגש אל השלחן ולוקח לו לחמאוֹת

באמת, הלחם טוב מאד וגם החמאה יפה.

אלג’ירנון

אבל, ידידי היקר, מבּין פתחי-פיך נכּר, שאתה מתכַּון לאכול את הכל. הנך מתנהג ממש כאילו כבר היית בעלה. ואולם עדַין לא נִשאה לך, ומסֻפּקני, אם בכלל תִּנָּשא לך.

דז’ק

מאין לך השערה זו?

אלג’ירנון

ראשית, אין הנערות נִשאות לעולם לאותם שהן מתעסקות אִתם בפלירט. אין זה נאה בעיני הנערות.

דז’ק

הבל הבלים!

אלג’ירנון

אין זה הבל, אלא אמת גדולה. ובזה מתבאר המספָּר העצום של רַוקים שאנו רואים בכל-מקום. והשנית, אני לא אתן הסכמתי.

דז’ק

הסכמה שלך?

אלג’ירנון

ידידי היקר, גונדולין היא שארת-בשרי, שנית-בשני. ובטרם אתן לך רשות לשאת אותה, עליך לברר לי את כל אותו הענין עם סיסילי. מצלצל בפעמוֹן.

דז’ק

סיסילי? מה פֵּרושם של דברם הללו? מי היא אותה סיסילי? אינני יודע שום סיסילי.

נכנס לין.

אלג’ירנון אל לין

הָביאה לי את תיק-הסיגריטות, שעזב מ"ר וורתינג בחדר-העִשון כשסעד אצלנו באחרונה.

לין

שומע אני, אדוני. יוֹצא.

דז’ק

האם כַּונתך לאמר, שתּיק-הסיגריטות שלי היה כל-אותה העת אתך? מדוע אפוא לא הואלת להודיעני את הדבר? ואני כתבתי מכתבי-יאוּש אל הבולשת. וכבר אמרתי לקצוב שכר הגון למשיב את האבֵדה.

אלג’ירנון

חבל, שלא קצבת. כי באמת השעה דחוקה לי עתה יותר מכפי-הרגיל.

דז’ק

עתה אין שום חשבון להציע שכר הגון, מאחרי שנמצאה האבדה.

לין מביא את תיק-הסיגריטוֹת על טס. אלג’ירנון ממהר לקחת את התיק. לין יוֹצא.

אלג’ירנון

אני מחֻיָּב להגיד לך, כי זוהי גסות גדולה מצדך, אֶרנסט. פוֹתח את התיק וּמתבוֹנן בוֹ ואולם, אין בכך כלום; כי כפי שאני רואה עתה מתוך הכתֹבת שמבפנים, אין זה כלל התיק שלך.

דז’ק

כמוּבן הוא שלי. קָרֵב אליו אתה ראית אותו אצלי מאה פעמים, ואין לך שום רשות לקרֹא מה שכתוב מבפנים. אין דרכו של גֶּ’נטלמן לקרֹא כתבות פרטיות של תיקי-אחרים.

אלג’ירנון

אך טפשות היא להתנהג תמיד על-פי כללים קבועים ומוצרים, מה שֶּׁמֻּתָּר לקרֹא ומה שאסור לקרֹא. יותר ממחציתה של הקולטורה של הזמן מיֻסדת על מה שאסור לקרֹא.

דז’ק

עובדה זו ידועה גם לי, ואינני מתכַּון כלל להכּנס בוכּוחים על-דבר הקולטורה של הזמן. זה אינו חֹמר לשיחה פרטית. אלא, פשוט, אני דורש את תיק-הסיגריטות שלי בחזרה.

אלג’ירנון

כן; אבל התיק הזה אינו שלך. תיק זה הוא מתנה של נפש אחת, שנקראת סיסילי, ואתה אמרת, שאינך יודע שום בעלת שֵׁם כזה.

דז’ק

אחרי שחשקה נפשך ככה לדעת זאת, הנני מודיעך, כי אותה סיסילי היא דודה שלי.

אלג’ירנון

דודה שלך?

דז’ק

כן-הוא. וגם מלבּבת היא מאד, מטרונה זקנה זו. והיא יושבת בטונברידג'-וֶלס. ועתה הָשיבה לי את תיקי, אלג’י.

אלג’ירנון נסוֹג אל מאחרי גבּה של הספה

אבל מדוע היא קוראה לעצמה סיסילי הקטנה, אם היא דודתך ויושבת בטונברידג’וֶלס? קוֹרא “מאת סייסלי הקטנה, בחבּה יתֵרה”.

דז’ק נגש אל הספה וכוֹרע עליה

וכי מה בכך, ידידי היקר? יש דודות רמות-קומה ויש דודות שפלות-קומה. לפי דעתי, צריכה שאלה זו להמסר לדודות, וכל אחת מהן רשאית לפתרה כטוב בעיניה. כסבור אתה, שכּל דודה מחֻיבת להיות דוקא כאותה שלך? הלא זה דבר שאין הדעת סובלתו. בשם אלהים, הָשיבה לי את תיקי. הוֹלך אחרי אלג’ירנוֹן בכל החדר סביב.

אלג’ירנון

כן; אבל מדוע קוראה לך דוֹדתך בשם דוֹד? “מאת סיסילי הקטנה, בחבּה יתרה – לדודהּ היקר דזֶ’ק”. מודה אני, שאין לערער אל קטנותה של דודה; אבל כי דודה, מאיזו קומה שתהיה, תקרא לבן-אחיה או לבן-אחותה בשם דוד, – זה דבר שאין שִׂכלי תופס אותו. ומלבד זה, אין שמך כלל דז’ק, אלא אֶרנסט.

דז’ק

לא אֶרנסט שמי, כי-אם דז’ק.

אלג’ירנון

תמיד אמרת לי, כי אֶרנסט שמך. אני הצגתיך לפני כל העולם בשם ארנסט. גם חזותך מוכיחה, כּי שמך הוא ארנסט. מימי לא ראיתי בעל פנים ארנסטיים 1כמוך. שגעון גמור הוא להחליט, שאין שמך ארנסט. הלא כן נִדפס על כרטיסיך. הנה אחד מהם. נוטל כרטיס מן התיק “מ”ר ארנסט וורתינג, ב. 4. אלבני". הכרטיס הזה יהיה שמוּר אתי, לעֵד כי ארנסט שמך, פן תנסה להכחיש את הדבר בפני או בפני גונדולין או בפני מי-שיהיה. שָׂם את הכּרטיס בכיס בגדו.

דז’ק

פשוטו של דבר כך הוא: בעיר קוראים לי ארנסט, ובכפר – דזֶ’ק, ותיק הסיגריטות נִתַּן לי במתנה בכפר.

אלג’ירנון

כן, – אבל זה אינו פתרון מספיק כל-עִקר לאותה החידה, שדודתך הקטנה סיסילי, היושבת בטונברידג'-ולס, קוראה לך בשם “דודי היקר”. שמע-נא, נער זקן, מוטב שתוציא אלי את כל הדבר תכף ומיד. פתח פיך!

דז’ק

אלג’י יקירי, הנך מדבּר ממש כדנטיסט, אות באות. ולדבּר כדנטיסט בשעה שאינך דנדטיסט – זה מגֻנה מאד. זה עושה רשֶׁם כוזב.

אלג’ירנון

זהו ממש מה שעושים הדנטיסטים. ועתה, פתח פיך ויאירו דבריך! ספּר לי את כל הדבר כמו שהוא. צריך אני להעיר, כי תמיד חשדתיך, שאתה בחשאי בונבוריסט גמור; ועתה נוכחתי, כי חשדתיך במה שיש בך.

דז’ק

בונבוריסט? בריה זו מה טיבה?

אלג’ירנון

אני אגיד לך את פֵּרוש המלה המצֻינה הזאת, תכף לאחר שתואיל לבאר לי, מדוע הנך ארנסט בעיר ודזֶ’ק בכפר.

דז’ק

טוב; אבל הוצא אלי את תיק הסיגריטות שלי בראשונה.

אלג’ירנון

הנהו. מוֹסרוֹ לידו ועתה הוצא אלי את באורך, והשתדל-נא, שיהי רחוק מן המציאוּת. יוֹשב על הספה.

דז’ק

ידידי היקר, בבאורי אין כל אי-אפשרות. אדרבה, הוא פשוט עד-מאד. מ"ר תומַס קַרדיוּ המנוח, אשר אִמצני לבן לו כשהייתי עוד בילדותי, הפקידני אחרי-כן, על-פי צַואתו, לאפיטרופוס לנכדתו, מיס סיסילי קַרדיוּ. וסיסילי זו, מתוך רגשי הכבוד, שלבה רוחש לי ושאתה בודאי לא תוכל להעריכם כראוי, קוראה לי דודי, והיא יושבת באחֻזתי בכפר תחת השגחתה של האומנת המצֻינה שלה, מיס פריזם.

אלג’ירנון

בדרך אגב: איה מקום כבודה של אחֻזתך זו?

דז’ק

זה אינו נוגע לך, נערי הטוב. אותך לא יזמינו לשָׁם בעתיד הקרוב… אבל אני יכול רק להגיד לך בתם-לבב, כי מקומה איננו במחוז שרוֹפשיר.

אלג’ירנון

כן נבּא לי לבי מכבר, רעי היקר! אני “בונבורִיתי” את שרופשיר לארכה ולרחבה שתי פעמים, לרגלי ענינים שונים. ובכן, המשך-נא את ספורך. מדוע הנך ארנסט בעיר – וּדז’ק בכפר?

דז’ק

אלג’י יקירי, מסֻפקני, אם מסֻגל אתה להבין את נמוקַי האמּתיים. אין בך רצינות בשעוּר הדרוש לכך. כשאדם מתעלה למדרגת אפיטרופוס, הריהו משתדל, מבלי-משים, לעלוֹת גם למדרגה רמה של מוסריות מכל הבחינות. זוהי חובתו. ומפני שמדרגה רמה של מוסריות אינה עשויה להועיל הרבה לבריאותו של אדם או להצלחתו, לפיכך, כדי שתהיה לי אמתלה לנסוע העירה, המצאתי בדותה: שיש לי אח צעיר, ארנסט שמו, והוא יושב בלונדון, באלבני, ונופל תמיד מדחי אל דחי. הרי לפניך, אלג’י יקירי, כל האמת כמוֹת שהיא, בכל טהרתה ובכל פשטותה.

אלג’ירנון

האמת איננה תמיד טהורה, ולעולם איננה פשוטה. החיים המודרניים היו משעממים מאד אִלו היתה כך, והספרות החדשה הלא היתה אז ממש מן הנמנעות!

דז’ק

צרה זו היה אפשר עוד לשאת.

אלג’ירנון

בבקֹרת הספרות אין כחך גדול כלל, ידידי היקר. אל-נא תגע בה. הנח זאת לאנשים שלא היו מעולם באוניברסיטה. הם עושים זאת בהצלחה מרֻבּה בעתונים היומיים. אתה הנך באמת בונבוריסט. צדקתי מאד באמרי, שאתה בונבוריסט. אתה מן הבונבוריסטים המשֻׁכללים ביותר.

דז’ק

אבל מה פֵּרושה של מלה זו?

אלג’ירנון

אתה בדית אח צעיר, מועיל מאד, שנקרא ארנסט, כדי שתוכל לעלות העירה בכל שעה שתחפוץ. ואני בדיתי לי חולה תמידי יקר-הערך, שנקרא בונבורי, כדי שאוכל לרדת הכפרה בכל שעה שאחפוץ. בונבורי זה – ממש אין ערוֹך לו. ולמשל, אלמלא רֹעַ מצב בריאותו של בונבורי, לא היתה לי שום אפשרות לסעוד אתך היום בערב בבית-היין של ויליס, אחרי שדודתי אוגוסטה הזמינה אותי עוד לפני שבוע לסעוד אצלה היום.

דז’ק

אבל אני לא הזמנתיך כלל לסעוד אתי הערב באיזה מקום שהוא.

אלג’ירנון

יודע אני. אתה מתנהג בהתרשלות איֻמה בנוגע למשלוח הזמנות. זוהי טפשות גדולה מצדך. אין לך דבר משעמם יותר מאי-קבלת הזמנה.

דז’ק

מוטב שתסעד היום אצל דודתך אוגוסטה.

אלג’ירנון

אין בי אף קורט של תשוקה לדבר שכזה. ראשית, סעדתי אצלה ביום השני, ולסעוד אצל קרובים פעם בשבוע – זה די והותר. שנית, אם אתמיד או לא אתמיד לסעוד אצלם, הם מתנהגים אתי תמיד כעִם בן-בית, בן-משפחה, ואני נשלח אל השלחן או בלי אשה כלל או בשתים בבת-אחת. שלישית, אני יודע מראש, ליד מי היא אומרת להושיב אותי בערב הזה. היא רוצה להושיבני אצל מֵירי פרוקהַר, המשחקת תמיד בפלירט עם בעלה שלה מקצה השלחן ועד קצה השלחן. זה אינו תענוג גדול לשכנה. ולא עוד, אלא שזה גם שלא כהוגן… ומנהג מגֻנה זה הולך ומתפשט במדה מבהילה. מספר הנשים בלונדון הנוהגות פלירט בבעליהן שלהן הוא גדול עד לשערוריה. כמה מן הכּעוּר יש בזה! הרי זה פשוט כמי שמכבס את לבניו הנקיים בפרהסיה. וחוץ מכל זה, הנה עתה, לאחרי שנודע לי שאתה בונבוריסט בלב ונפש, הריני מרגיש צֹרך טבעי לשיח אתך על-אודות הבונבוריסמוס. אני רוצה לפרש ולברר לך את כל משפטיו וחֻקותיו.

דז’ק

אינני בונבוריסט על-עִקר. אם תקבל גונדולין את ידי ולבי, הריני מוכן וּמזֻמן להרוג את אחי; באמת אומר אני להרגהו בכל-אֹפן. סיסילי התחילה מתענינת בו יותר מדי. וזה היה לי לטֹרח. ולכן אני מתעתד להפטר מארנסט. ואני יועץ אותך בכל-תֹקף לעשות כן גם למ"ר… לאותו ידידך החולה התמידי בעל השם הטפשי.

אלג’ירנון

בשום-אֹפן לא אֹבה להפרד מעל בונבורי שלי, ואם בזמן מן הזמנים תהיה נשוי – מה שמוטל אצלי בספק גדול – תשמח מאד לדעת ולהכיר את בונבורי. מי שנושא אשה ואינו מכיר את בונבורי, צפוי הוא אל שעמום מרֻבּה מאד.

דז’ק

הבל וריק. אם אקח לי לאשה נערה מלבבת כגונדולין – ורק בה לבדה בחרתי מכל הנערות אשר ידעתי – אז בודאי לא אהיה זקוקו לרֵעוּתו של בונבורי.

אלג’ירנון

אם כן, תהיה אשתך זקוקה לכך. כפי-הנראה, אין אתה יודע, שבחיי-הנשואים יש שלשה שֻׁתפים ולא שנים.

דז’ק כמטיף מוּסר

זוהי, ידידי הצעיר, הדעה הנפסדה, שהדרמה הצרפתית הפּרועה מפיצה בעולם במשך חמשים השנים האחרונות.

אלג’ירנון

כן; והבית האנגלי המבֹרך הוכיח את אמתתה במשך חצי ההזמן הזה.

דז’ק

בשם אלהים, אל-נא תתאמץ להיות ציניקן. קל מאד להיות ציניקן.

אלג’ירנון

רעי הטוב, בזמן הזה לא קל כל-עִקר להיות דבר-מה. ההתחרות איֻמה בכל פנה שאתה פונה. נשמע צלצול פעמוֹן אלקטרי אה, זוהי, מסתמא, הדודה אוגוסטה. רק קרובים ונושים מצלצלים בסגנון וַגנֶרי כזה. ובכן – אם אהגה אותה מן המסלה לעשרה רגעים, כדי שתהיה לך שעת הכשֶׁר להציע את הצעתך לגונדולין, – הנלך אז לסעוד בערב אצל ויליס?

דז’ק

יהי כן, אם אתה עומד על-כך.

אלג’ירנון

כן – אבל עליך להתיחס לזה בכֹבד-ראש. אני שונא את האנשים, הנוהגים קלות-ראש בעניני-אכילה. זוהי שטחיות גדולה מצדם.

נכנס לין

לין

לֵידי ברַקניל ומיס פֵירפקס.

אלג’ירנוֹן הוֹלך לקראתן. הן נכנסוֹת.

לידי ברקניל

שלום לך, אלג’ירנון יקירי. אקוה, שאתה נוהג כשורה.

אלג’ירנון

מצב בריאותי הוא כהוגן וכשורה, דודה אוגוסטה.

לידי ברקניל

זה אינו אותו הדבר בעצמו ממש. ולא עוד, אלא שעל-פי-רֹב הם נמצאים ביחד. רוֹאה את דז’ק ומנענעת לוֹ ראשה בקָרת-קֶרח.

אלג’ירנון אל גוֶנדולין

הוֹ, הוֹ, איזה הִדור!

גונדולין

אני תמיד מהֻדרה. האין זאת, מ"ר וורתינג?

דז’ק

אַת תכלית השלֵמוּת, מיס פירפקס.

גונדולין

אה, אקוה, שאינני כך. כי אם כן, הלא אין עוד מקום להתפתחות, ואני אומרת להתפתח עוד בכמה בחינות. גוֶנדוֹלין וּדזֶ’ק יוֹשבים להם בקרן זוית.

לידי ברקניל

מאד יֵצַר לי אם אֵחרנו קצת, אלג’ירנון, אבל הייתי מחֻיבת לסור אל לידי הרבורי היקרה. אני לא הייתי אצלה מעת שמת עליה בעלה. מימי לא ראיתי שנוי כזה באשה: היא נראית עתה צעירה בעשרים שנה, לפחות. ועתה, תנה-נא לי כוס טה ואחת מאותן עוגות-הקשואים הנחמדות שהבטחת לי.

אלג’ירנון

כרגע, דודה אוגוסטה. הוֹלך אל שלחן הטה.

לידי ברקניל

אולי תבואי לשבת אצלי, גונדולין?

גונדולין

תודה רבה, אמא; גם פה אני יושבת בהרוָחה.

אלג’ירנון מרים את הקערה הריקה ונבעת

אבינו שבשמים! לין! מדוע אין כאן עוגות-קשואים? הלא הזמנתין בפֵרוש.

לין בפנים נזעמים

היום לא היו קשואים בשוק, אדוני. הלכתי לבקשם פעמַים.

אלג’ירנון

לא היו קשואים?

לין

לא כלל, אדוני. אף לא בכסף מזֻמן.

אלג’ירנון

טוב. תוכל ללכת, לין. תודה לך.

לין

תודה, אדוני. יוֹצא.

אלג’ירנון

אני מצטער מאד מאד, דודה אוגוסטה, שאין כל קשוּאים, ואף לא בכסף מזֻמן.

לידי ברקניל

אין בכך כלום, אלג’ירנון. טעמתי עוגות אחדות אצל לידי הרבורי, שכפי-הנראה, אין לה עתה בעולמה כלום מלבד תענוגים.

אלג’ירנון

שמעתי, כי שערה הפך כֻּלו זב מִצַּעַר.

לידי ברקניל

צבע שערה נשתנה, זה ברור. אלא שאינני יודעת מאיזו סבּה. אלג’ירנון מגיש לה כוֹס טה. תודה. צפנתי לך תענוג מיֻחד לערב הזה, אלג’ירנון. אי אומרת להושיבך לידי מירי פרוקהַר. היא אשה נעימה ונוהגת חבּה מרֻבּה כל-כך בבעלה. ממש הנאה היא להביט אליהם.

אלג’ירנון

צר לי מאד, דודה אוגוסטה, אבל חוששני, שאהיה מוכרח לוַתר על העֹנג לסעוד אצלך בערב הזה.

לידי ברקניל בפנים נזעמים

אקוה, שלא יבוא לידי-כך. הלא זה יהרוס את כל סדר-השלחן שלי. על דודך יהיה אז לסעוד למעלה. לאשרנו הוא רגיל בכך.

אלג’ירנון

זוהי בודאי מורת-רוח לך, ואין לי צֹרך להגיד לך כמה גדול צערי שלי, אך מה אעשה וזה-עתה קבלתי טלגרמה, המודיעה אותי, כי ידידי המסכן בונבורי חלה שוב מחלה קשה. מחליף מבטי-עין עם דז’ק. כנראה, חושבים אנשי ביתו, שמציאוּתי אצלו נחוצה עתה.

לידי ברקניל

זה דבר משֻׁנה מאד. בריאותו של אותו מ"ר בונבורי היא, כנראה, רופפה עד-מאד, במדה שאינה מצוּיה כלל.

אלג’ירנון

כן; קו הבּריאות של בונבורי המסכן הוא דק מן הדק – הוא חולה כל ימיו.

לידי ברקניל

באמת מחֻיבת אני להגיד לך, אלג’ירנון, כי לפי-דעתי, כבר הגיע זמן למ“ר בונבורי להחליט בבֵרור, האומר הוא לִחיות או למוּת. בשׁאלה כזו לא נאה כלל להראות פנים לכאן ולכאן – זה, פשוט, חֹסר-טעם. וגם אין דעתי נוחה כלל מאותה החבּה היתרה שמראים בזמננו לחולים. חבּה זו גם היא חולנית, בעיני. מחלה, מאיזה מין שתהיה, אינה כלל מן המדות שראוי לסיען ולזרזן אצל חברינו. הבריאות היא ראשית חובת החיים. אני אומרת זאת תמיד לדודך העלוּב, אך הוא, כנראה, אינו משגיח בדברי – עד-כמה שהם נוגעים לרפאותו. אני אחזיק לך טובה, אם תבקש בשמי את מ”ר בונבורי, כי יואיל להשתדל, שלא יאחזהו קורדיקוס או פגע אחר ביום-השבת הבא; כי אני סומכת עליך, שתהיה לי לעזר בעריכת נשף-המנגינות. זה הנשף האחרון שלי וצריך להכניס בו איזה חִדוש, אשר יחַיה את רוח האורחים ויתן חֹמר לשיחה, ובפרט בשלהי העוֹנה, כשכּל אחד כבר הגיד כל מה שהיה לו להגיד, מה שבדרך-כלל לא היה, מסתמא, “מִרבּה להכיל”.

אלג’ירנון

אני אדבר עם בונבורי, דודה אוגוסטה, אם רק דעתו מיֻשבת עליו עדַין, וכמדֻמני, שאוכל להבטיחך, כי ליום-השבת יהיה בקו הבריאות. ואמנם המוסיקה היא ענין קשה. הלא ידעת, כי במוסיקה יפה אין הם מאזינים, ובמוסיקה גרועה אין הם מסיחים. ואולם אני אברר לך בקצור את הפרוגרמה, שרשמתי לי בראשי-פרקים, אם תואילי ללכת אתי אל החדר הסמוך, לרגעים מועטים.

לידי ברקניל

אני מודה לך, אלג’ירנון, על חבּתך וטובך. קמה והוֹלכת אחריו. מֻבטחת אני, שהפרוגרמה תהיה נפלאה, אחרי קצורים והשמטות מועטים. זמירות צרפתיות לא אוכל להרשוֹת. הבריות חושבות אותן לבלתי-הגונות, ואז או שמעמידות פנים נעלבים, מה שהוא מנֻוָּל מאד, או שממלאות פיהן צחוק, מה שרע עוד יותר. ואולם אשכנזית נשמעת כלשון הגונה כל-צרכה, וכמדֻמה לי, כי כן היא באמת. גונדולין, את תלכי אתנו.

גונדולין

בודאי, אמא.

לידי ברקניל ואלג’ירנוֹן יוצאים אל חדר-המוסיקה, וגונדולין נשארת על מקוֹמה.

דז’ק

היום הזה היה יפה מאד, מיס פירפקס.

גונדולין

אנא, אל-נא תדבר אלי על-אודות מזג האויר, מ"ר וורתינג. כשמדבּרים עלי על-אודות מזג האויר, בטוחה אני, שמתכּונים לדבר אחר – וזה מביא אותי לידי התרגשות.

דז’ק

אני מתכַּון לדבר אחר.

גונדולין

מראשית כזאת ידעתי. בכלל, כל השערותי באות תמיד.

דז’ק

ואני הייתי רוצה, שתרשיני להשתמש בהסתלקותה הזמנית של לידי ברקניל – –

גונדולין

אני יועצת אותך בכל-תֹקף לעשות כזאת. יש לה לאמא מנהג מגֻנה לשוב החדרה לפתע-פתאם, וכבר היה לי אִתה דין ודברים בנדון זה פעמים רבות.

דז’ק מתוֹך זעזוע-עצבים

מיס פירפקס, מן הרגע הראשון שראיתיך הערצתי אותך יותר מכל הנערות… שפגשתי אחרי-כן – – לאחרי שראיתי אותך – –

גונדולין

כן; זה ידוע לי היטב. ואני חפצתי פעמים רבות, כי לכל-הפחות בקהל תַּראה זאת ביתר-הבלטה. אני מצאתי בך תמיד קסם מיֻחד, שאין לעמוד לפניו. וגם בטרם ראיתיך לא הייתי כלל וכלל שוַת-רוח אליך. דז’ק מביט אליה בתמהון. אנחנו חיים – אקוה, שזה ידוע לך, מ"ר וורתינג – בדור של אידיאלים. עובדה זו מוטעמת בהתמדה בירחונים היקרים ביותר, וכפי ששמעתי, כבר הגיעה עד בימת-המטיפים בבתי-התפלה שבערי-השדה. והאידיאל שלי היה תמיד – לאהוב את מי ששמו ארנסט. יש בשם זה מה שמעורר בטחון מָחלט. ובו ברגע שהגיד לי אלג’ירנון, כי יש לו ידיד שנקרא ארנסט, בו ברגע ידעתי, כי עתידה אני לאהוב אותך.

דז’ק

האמנם אַתּ אוהבת אותי, גונדולין?

גונדולין

אהבה עזה!

דז’ק

חֶמדתי! לא תוכלי לשער, כמה אִשרת אותי.

גונדולין

ארנסט שלי!

דז’ק

ואולם הלא אין כַּונתך לאמר, שלא יכולת לאהבני אִלו לא נקראתי ארנסט?

גונדולין

אבל הלא שמך ארנסט.

דז’ק

כן, זאת ידעתי. אבל, נניח שאני נקרא בשם אחר – האם כַּונתך לאמר, שאז לא יכולת לאהוב אותי?

גונדולין בלי-פקפוק

זהו בפֵרוש פלפול מיטַפיסי, וככל פלפול מיטפיסי אין לו אלא יחס רחוק מאד אל המעשים של חיי-המציאות, כפי שאנחנו תופסים אותם.

דז’ק

האמת אגיד לך, חמדתי, כי כשאני לעצמי אינני מחבב את השם ארנסט… כמדֻמני, שהוא אינו נאה לי כלל.

גונדולין

הוא נאה לך ואתה נאה לו. זה שם אלֹהי. יש בו מוסיקה מיֻחדת. הוא מעורר רטט.

דז’ק

באמת אני מחֻיב להודות, גונדולין, כי לפי-דעתי, יש המוני שמות אחרים יפים ונעימים יותר. למשל, דזֶ’ק, הוא לפי-טעמי, שֵׁם נפלא.

גונדולין

דז’ק?… לא, בשם דז’ק אין מוסיקה אלא מעט מאד, אם בכלל ישנה בו. הוא אינו מרעיד – אינו מעורר שום רטט… אני ידעתי הרבה דזֶ’קים, וכֻלם, בלי יוצא מן הכלל, היו משעממים יותר מכפי-הרגיל. ומלבד זה, הנה ידוע לכל, כי דזֶ’ק הוא שֵׁם למשרתים, שנתקצר מן דז’ון. ואני נָדה לכל אשה, שֶׁנִּשאה לאיש ששמו דז’ון. היא לא תזכה, בודאי, לעולם לטעום טעמו של עֹנג הבדידות – אם גם לרגע קטן. השם היחידי, שאפשר לבטוח בו, הוא ארנסט.

דז’ק

גונדולין, אני צריך שֶׁיִּקָּרא לי שם תכף – רצוני לאמר: אנו צריכים להכנס לחֻפּה תכף. אין לאבּד אף רגע.

גונדולין

להכּנס לחֻפּה, מ"ר וורתינג?

דז’ק בתמהון

כמובן – בודאי. הלא את יודעת, שאני אוהב אותך, וגם את, מיס פירפקס, הראיתִני לדעת, שאינך כלל שוַת-רוח אלי.

גונדולין

אני מעריצה אותך. אבל עוד לא באת אלי בהצעה. עוד לא נדברנו כלל על-אודות החתֻנה, בענין זה עוד לא נגענו כל-עִקר.

דז’ק

טוב… האוכל לבוא אליך עתה בהצעה?

גונדולין

לפי-דעתי, זו שעת הכשֶׁר מאין כמוה. וכדי שלא תַשלה את נפשך בשום תקות-שוא, הנני רואה לי חובה להזהירך מראש, כי גמורה ומָחלטת אצלי לקבל את הצעתך.

דז’ק

גונדולין!

גונדולין

כן, מ"ר וורתינג – מה היה בדעתך להגיד לי?

דז’ק

אַת יודעת מה שרציתי להגיד לך.

גונדולין

אבל עדַין לא הוצאת את הדבר מפיך.

דז’ק

גונדולין, התֹאבי להנשא לי? כורע על ברכיו.

גונדולין

כמובן, מסכימה אני, מחמדי. אבל כמה הארכת בהכנות לכך! חוששת אני, שנסיונותיך במקצוע זה מועטים מאד.

דז’ק

יחידתי, מעולם לא אהבתי כל נפש בעולם, חוץ ממך.

גונדולין

כן, אבל יש שהגברים עושים הצעות לשֵׁם הרגל בעלמא, כדי “לאַמן” את לשונם. אני יודעת כי אָחי ג’ירַלד מתלמד בכך. כל חבֵרותי מספרות לי זאת. מה נפלאות-כחֻלות עיניך, ארנסט! הן כחֻלות לגמרי, לגמרי. אקוה, כי תביט אלי תמיד בעיניִם כאלה, ביחוד במעמד אחרים.

נכנסת לידי ברקניל.

לידי ברקניל

מ"ר וורתינג! קום, אדוני, ממצב השכיבה-למחצה. זה אינו מן הנמוס כל-עִקר.

גונדולין

אמא! הוא מנסה לקום, והיא עוצרת בו אני מחֻיבת לבקש ממך להסתלק. לא זה המקום לך. ומלבד זה, הנה מ"ר וורתינג עוד לא כִלה עד-גמירא.

לידי ברקניל

רשאית אני לשאֹל, מה לא כִלה?

גונדולין

אני נתארסתי למ"ר וורתינג, אמא. הם קמים שניהם יחד.

לידי ברקניל

סלחי לי, אַת אינך מאֹרסה לשום איש. כשתהיי מאֹרסה לאיש, אז אני או אביך – אם יַרשהו מצב בריאותו – נודיעך את הדבר. הארוסין צריכים לבוא על הנערה כהפתעה, נעימה או לא-נעימה, הכל לפי הענין. בכל-אֹפן אין דברים כאלה מסורים להכרעתה ולהחלטתה… ועתה יש-לי לערוך אליך, מ"ר וורתינג, שאלות אחדות. ובעוד שאני אעסוק בחקירה ודרישה, תחכי לי את, גנדולין, בחוץ במרכבה.

גונדולין בלשוֹן-תוכחה

אמא!

לידי ברקניל

אל המרכבה, גונדולין! גונדולין הולכת אל הפתח. היא ודז’ק שולחים זה לזה נשיקות מאחרי גבּה של לידי ברקניל. זו מביטה לצדדים בתמיה, כאילו אינה יודעת מה קול הצלילים האלה. לבסוֹף היא פונה לאחור גוֶנדולין, המרכבה!

גנדולין

כן, אמא. יוצאת כשהיא מביטה לאחור אל דז’ק.

לידי ברקניל יושבת

תוכל לשבת, מ"ר וורתינג. מחפשת בכיסה אחרי פנקס ועפרון.

דז’ק

תודה לך, לידי ברקניל; אני בוחר לעמוֹד.

לידי ברקניל עם עפרון ופנקס בידה

אני רואה לי חובה להודיעך, כי שמך לא נמצא ברשימת הצעירים שלי הבאים בחשבון, אף-על-פי שרשימתי היא אותה בעצמה של הדוכסית בולטון היקרה. באמת, אנחנו עובדות יחדו. ואולם הנני מוכנה לרשֹׁם גם את שמך, אם תשובותיך עשויות למלא את משאלותיה של אֵם אוהבת באמת. אתה מעַשן?

דז’ק

כן; אני מחֻיב להודות, שאני מעשן.

לידי ברקניל

על זאת אני שמֵחה מאד. צריך שיהיה לאיש תמיד עסק קבוע. רב יותר מדַּי מספר הולכי-בטל בלונדון. כמה ימי חייך?

דז’ק

עשרים ותשע.

לידי ברקניל

גיל יפה מאד לנשואים. אני עומדת על דעתי, כי מי שרוצה לשאת אשה צריך שידע הכל או לא-כלום. מה יודע אתה?

דז’ק אחרי פקפוק מוּעט

איני יודע כלום, לידי ברקניל.

לידי ברקניל

נעים לי מאד לשמוע כזאת. אני אינני מסכימה כל-עִקר לכל אותן התחבולות המכֻוָּנות להמעיט את הבערוּת הטבעית. הבערוּת משוּלה לאותם הפֵּרות הרכים הבאים מכרכי הים: אך תגע בה יד – פָּרח לו פִּקָסָהּ. כל תורת החנוּך של הזמן אינה נכונה מעִקרא. לאשרנו, אין החנוּך – לפחות באנגליה – נושא שום פרי. לוּ נשא, אז היה מעמיד בסכנה גדולה את המעמדות העליונים, והיה מביא לידי מעשי-אלמות בככר-גרוסוינר. מה הן הכנסותיך?

דז’ק

משבעה ועד שמונת אלפים ליטרה בשנה.

לידי ברקניל רוֹשמת בפנקסה

בקרקעות או בניָרות?

דז’ק

רֻבּן בניָרות.

לידי ברקניל

זה משביעני רצון. ברבוי המסים, שגובים מאתנו בחיינו ושנפרעים מאתנו לאחת מיתה, פסקוּ הקרקעות להיות מקור של הכנסה או של הנאה. אחֻזת-אדמה נותנת לבעליה איזה מעמד בחברה ושוללת ממנו את היכלת להחזיק מעמד זה. זהו כל מה שאפשר לאמר על הקרקעות.

דז’ק

יש לי בית-שדה, וכמובן, עם קצת קרקע הַשַּׁיך לזה, בערך אלף וחמש מאות אַקר; אבל פרנסתי אינה תלויה בזה. ובאמת לפי ידיעתי אני, רק גנבי-היער מוציאים איזו תועלת מאחֻזתי זו.

לידי ברקניל

בית-שדה! כמה חדרי-מִטות? ואולם דבר זה יוכל להתברר אחרי-כן. אקוה שיש לך בית גם בעיר? מנערה פשוטה ותמימה כגונדולין הלא אין לדרשׁ שתשתקע בכפר.

דז’ק

כן, יש לי בית בכפר בילגרב, אבל הוא מָשְׂכּר ללידי בלוקסהַם. כמובן, אוכל לקחתו בחזרה, בכל עת שאחפוץ, לאחרי מסירת מודעה של ששה חדשים.

לידי ברקניל

לידי בלוקסהם? אינני מכּירה אותה.

דז’ק

אָה, היא אינה נראית בחברה אלא לפרקים רחוקים. היא מטרונה באה בימים למַדי.

לידי ברקניל

אַה, בימינו אלה אין זאת תעודת-כּשרוּת. מה הוא מספַּר הבית בכפר בילגרב?

דז’ק

קמ"ט

לידי ברקניל מניעה בראשׁה

בצד הבלתי-מהֻדר. מראשית כזאת ידעתי, שיש כאן איזה חסרון. אבל זה אפשר לתקן על-נקלה.

דז’ק

את ההִדור או את הצד?

לידי ברקניל ברגזה

אדַמה, גם זה וגם זה, ולכשיהיה צֹרך בכך. ומה הן דעותיך הפוליטיות?

דז’ק

בּאמת, חוששני שאין לי כלל. אני קונסרבטיבי ליברלי.

לידי ברקניל

אָה, הם נחשבים על הטוֹרִיים. הם סועדים אצלנו; או, לכל-הפחות, סרים אלינו בערב. עתה נעבור אל השאלות הטפלות. העוד אבותיך חיים?

דז’ק

לי אבדו שני הורַי.

לידי ברקניל

אבֵדת אחד מן ההורים תוכל להחשב כאסון; אבל אבדת שניהם נראית כרַשלנות. מי היה אביך? כפי-הנראה, היה איש אמיד. האם נולד בכתֹנת-ארגמן של סוחר – כאשר יאָמר בעתונים הרַדיקליים – או הוא מגזע אצילים?

דז’ק

חוששני, שלא אוכל להשיב תשובה ברורה. כאשר אמרתי לך, לידי ברקניל, אבדו לי הורי. אבל קרוב יותר לאמת הוא, אם אֹמַר, כי אני, כנראה, אבדתּי להורי… אינני יכול להגיד בבֵרור, מי אני על-פי מולדתי. אותי… כן, אותי מצאו.

לידי ברקניל

מצאו!

דז’ק

מ"ר תומַס קרדיו המנוח, בעל לב רך וטוב, מצא אותי ויכנני בכנוּי וורתינג, מפני שבמקרה נמצא אז בכיס-בגדו כרטיס-מסע של במחלקה הראשונה עד וורתינג. הוא שֵׁם עיָרה במחוז סוסיקס. זה מקום-מרפא על שפת הים.

לידי ברקניל

איפה מצא אותך אותו הגֶּ’נטלמן הרחמן בעל הכרטיס של המחלקה הראשונה לאותו מקום-המרפא שעל שפת הים?

דז’ק בכבד-ראשׁ

בצקלון.

לידי ברקניל

בצקלון?

דז’ק ברצינות גדולה

כן, לידי ברקניל. אני נמצאתי בצקלון, בצקלון של עוֹר, גדול למדי, עם בתי-אחיזה, – בקִצור, צקלון פשוט ורגיל.

לידי ברקניל

באיזה מקום נזדמן לידו של מ"ר דזֶ’מס או תומַס, קַרדיו אותו הצקלון הפשוט?

דז’ק

במחלקה לצרורות-יד בבית-הנתיבות של ויקטוריה. הוא נמסר לו בטעות תחת הצקלון שלו.

לידי ברקניל

במחלקה לצרורות-יד בבית-הנתיבות של ויקטוריה?

דז’ק

כן. במסלת ברֵיטון.

לידי ברקניל

המסלה איננה עִקר. מ"ר וורתינג, הנני מחֻיבת להודות, שאני תמהה קצת על הדברים שספרת לי זה-עתה. להִולד, או על-כל-פנים להתגדל, בצקלון של יד, בין שיש לו בתי-אחיזה בין שאין לו, נראה לי כהתקלסות בדרישות-הנמוּס הפשוטות של חיי-המשפחה, – מה שמזכיר לנו את השערורויות היותר מכֹערות של המהפכה הצרפתית. אקוה, שאתה יודע את התוצאות האיֻמות של אותה תנועה-של-פגעים? ואשר למקום המשֻׁנה, שבו נמצא הצקלון, הנה מחלקת-הצרורות של בית-הנתיבות עלולה לשַׁמש מסתור לאי-צניעות חברתית, – ובודאי השתמשו בה לצֹרך זה עוד קֹדם לכן – אבל קשה להחליט, שהיא תוכל להחשב כבסיס נאמן למעמד חשוב בחברה הגונה.

דז’ק

רשאי אני לשאלך, מה תיעציני לעשות? אין לי צֹרך להגיד, שאעשה כל מה שבכחי כדי להבטיח את אָשרה של גונדולין.

לידי ברקניל

אני יועצת אותך בכל-תֹקף לבקש ולרכשׁ לך איזו משפחה במהירות האפשרית ולהתאמץ בכל-כחך להמציא לידינו לכל-הפחות מחצית ההורים, זכר או נקבה, בטרם יחלוף הסיזון.

דז’ק

כן; אבל אינני רואה את האפשרות לעשות זאת. יש לאֵל ידי להמציא את הצקלון בכל-עת ובכל-שעה. הוא אתי בביתי בחדר-המלתחה. אפשר שזה יספיק לך, לידי ברקניל?

לידי ברקניל

לי, אדוני? כלום נוגע הדבר לי? וכי תעלה על דעתך, שאני ולורד ברקניל נַרשה, אפילו בחלום, לבתנו היחידה – נערה שחֻנכה בהשגחה מיֻחדת ובהִדור מעֻלה – להנשא למחלקה של צרורות ולהתחתן עם צקלון? שלום לך, מ"ר וורתינג! יוצאת את החדר בגֹבה-אף.

דז’ק

שלום! בחדר הסמוך מתחיל אלג’ירנון מנגן את הימנוֹן החתֻנה. דז’ק רץ אל הפתח בחֵמה שׁפוכה בשם אלהים, אתה תנגן את המר-של-פגעים הזה, אלג’י! היצאת מדעתך?

המוסיקה פוֹסקת, ואלג’ירנון נכנס עליז ושׂמח.

אלג’ירנון

האם לא עבר הכל בשלום, נער זקן? הן לא תאמר לי שגוֶנדולין סרבה לך? אמנם יודע אני, שיש לה מנהג משֻנה כזה. היא משיבה את פני כל-איש. אני חושב זאת לרֹע-לב.

דז’ק

אָה, עם גונדולין נגמר הענין בכי-טוב. עד-כמה שהדבר נודע לה, הרי אנו מאֹרשים. אבל אמה היא ממש כבדה מנשׂא. מעוֹלם לא נפגשתי עם גורגונה שכזו… אמנם אינני יודע בבֵרור מה מראיה של גורגונה, אבל בטוח אני בהחלט, שלידי ברקניל היא מאותו המין. בכל-אֹפן היא בריה אימתנית, ומה שמעציב עוד יותר: לא אגדית… סלח-נא לי, אלג’י, כמדֻמני, שאינו מן-הראוי שאדבר על דודתך בפניך דברים כאלה.

אלג’ירנון

נערי הטוב, אני אוהב לשמוע כשמחרפים את קרובַי. זהו הדבר היחידי הַמַּשלים אותי אִתם. קרובים הם פשוט צבּור משעמם של בריות, שאין להם אף מֻשג כל-שהוא כיצד צריך לחיות, ולא מקצת מן-המקצת של חוש טבעי מָתי צריך למות.

דז’ק

אין אלה אלא דברי-הבלים!

אלג’ירנון

לא כלל!

דז’ק

אין בדעתי להכּנס אתך בוִכּוחים על-אודות זאת. אתה אוהב תמיד לריב ולהתוַכח על כל דבר.

אלג’ירנון

אך ורק לתכלית זו נוצרו הדברים מתחלת ברִיָּתם.

דז’ק

ב“הן” שלי, אִלו חשבתי כך, הייתי ממית עצמי ביריה… הפסקה מה דעתך, אלג’י? היש תקוה לגונדולין להִדמות לאמה במשך מאה וחמשים שנה הבאות עלינו לטובה? מה?

אלג’ירנון

כל הנשים נעשות דומות לאמותיהן. זוהי הטרגדיה שלהן. אנשים – לעולם לא. זוהי הטרגדיה שלהם.

דז’ק

זה פתגם מחֻדד?

אלג’ירנון

הוא מאמר יפה, ואמִתי הוא, ככל מה שצריכה להיות איזו הערה בחברת בעלי-תרבות.

דז’ק

כבר היה לי החדוד לזרא, עד למות. בזמן הזה הכל מחֻדדים. בכל פנה שאתה פונה הנך נתקל באנשים מחֻדדים. זה היה ממש למכת-מדינה. אני מתפלל, שישארו אצלנו, טפשים אחדים.

אלג’ירנון

יש לנו רב.

דז’ק

מאד מאד הייתי חפץ להזדמן אִתם. על מה הם מדבּרים?

אלג’ירנון

הטפשים? כמובן, על הפקחים המחֻדדים.

דז’ק

אכן טפשים הם!

אלג’ירנון

בדרך-אגב: ההגדת לגונדולין את האמת, שאתה ארנסט בעיר ודז’ק בכפר?

דז’ק בטוֹן של פטרוֹן

ידידי החביב, האמת אינה מן הדברים שאומרים לנערה נחמדה, נעימה, מהֻדרה. איזו דעות משֻׁנות יש לך בדבר התחבולות איך להתנהג עם אשה!

אלג’ירנון

הדרך היחידי להתנהג עם אשה הוא לחזר אחריה כשהיא יפה, ואחרי אחרת כשהיא אינה יפה.

דז’ק

גם זה הבל!

אלג’ירנון

ומה בדבר אחיך? מה בדבר אותו ארנסט הסורר ומורה?

דז’ק

אה, בסוף שבוע זה אפקיע את-עצמי ממנו. אני אודיע, שהוא מת בפַריז מיתה חטופה, כי אחזהו השבץ. הרבּה בני-אדם מתים בשבץ, לפתע-פתאם – האין זאת?

אלג’ירנון

כן, אבל זו מחלה העוברת בירֻשה ידידי היקר. היא מתנחלת מאיש לאיש, מדור לדור, בכמה משפחות. מטוב, שתּבחר בהִצטננות קשה.

דז’ק

יודע אתה בבֵרור, שהצטננות קשה אינה עוברת בירֻשה וכיוצא בזה?

אלג’ירנון

כמובן, אינה מתנחלת.

דז’ק

זה טוב מאד. אחי ארנסט נקטף באבּו לפתע-פתאם מהצטננות קשה, בפַריז. על-ידי-כך אפּטר ממנו.

אלג’ירנון

ואולם, כמדֻמני, שאמרת כי… מיס קַרדיו מתענינת קצת יותר מדַּי באחיך המסכּן ארנסט? האם לא תגע אבֵדה זו עד-נפשה?

דז’ק

אָה, אין דבר. סיסילי – וזה נעים לי להגיד – איננה כלל נערה רומנטית טפשית. יש לה תאבון מֻפלג, מטַילת ארֻכּות, ואינה שָׂמה לב כלל לשִׁעוּריה.

אלג’ירנון

אני הייתי רוצה להציץ בסיסילי זו.

דז’ק

אי אעשה כל מה שביכלתי, שלא תבוא לידי-כך. היא יפה עד-מאד ורק בת שמונה-עשרה.

אלג’ירנון

האמרת לגונדולין, שאתה אפיטרופוס ליפהפיה בת שמונה-עשרה?

דז’ק

אָה, דברים ממין זה אין מפטפטים בפני הבריות ללא-צַרך. מֻבטחני, כי סיסילי וגונדולין תתרועענה עד-מהרה ותהיינה לידידות נאמנות. אתערב אתך בכל אשר תחפוץ, כי כחצי שעה לאחרי פגישתן תקראנה זו את זו אחותי.

אלג’ירנון

הנשים עושות זאת רק לאחרי שקראו זו את זו בכנויים אחרים לגמרי. ועתה, נערי הטוב, אם רוצים אנו להשיג שלחן הגון אצל ויליס, אז עלינו למהר ללכת ולהחליף בגדינו. יודע אתה? הנה כבר קרוב לשבע.

דז’ק מתוך התרגזוּת

אָה, תמיד הוא קרוב לשבע.

אלג’ירנון

אבל אני רעב.

דז’ק

לא ידעתי מתי אינך רעב –

אלג’ירנון

ומה נעשה לאחרי הסעֻדה? נלך לתיאטרון?

דז’ק

לא, לא! קַצתי בשמיעה.

אלג’ירנון

אם כן, נלך אל הקלוב?

דז’ק

לא, לא! בחלה נפשי בשיחה.

אלג’ירנון

טוב מאד. אם כן נוכל לסור אל הפַּנורַמה בשעה העשירית?

דז’ק

לא, לא! לזרא לי לשבת ולהביט. זה טפשי מאד.

אלג’ירנון

ובכן, מה נעשה אפוא?

דז’ק

לא-כלום!

אלג’ירנון

לעשות לא-כלום – זו עבודת פרך. אבל אינני נרתע גם מעבודת פרך כשאין לפָני שום תכלית מסֻימת.

נכנס לין.

לין

מיס פירפקס.

נכנסת גוֶנדולין. לין יוצא.

אלג’ירנון

גוֶנדולין, בהן שלי!

גונדולין

אָנא, אלג’י, פנֵה עֹרף. יש-לי דבר סתר אל מ"ר וורתינג.

אלגירנון

באמת, גונדולין, כמדֻמני, שאין לי להתיר לך זאת כל-עִקר.

גונדולין

אלג’י, אתה מתיחס תמיד אל החיים באי-מוסריות קשה. עוד לא זקנת למַדי לעשות כזאת.

אלג’ירנון פורש אל הַקַּמין.

דז’ק

חמדתי!

גונדולין

ארנסט, אפשר שלא נבוא בברית-הנשואין. כפי שאני רואה בפני אמא, חוששת אני, שלעולם לא נבוא. מעט מאד מספר ההורים בזמננו המתחשבים עם דברי בניהם. המנהג הישן של כבּוּד הבנים הולך ועובר ובטל. מקצת ההשפעה, שעוד היתה לי על אמא, אבדה לי תכף למלֹאת לי שלש שנים. אבל, אף כי יש לאֵל ידה למנוע אותנו מהתחתן ואני אהיה מֻכרחת להנשא לאחר, ולהנשא לעתים תכופות – בכל-זאת לא תעלה בידה לרפף את אהבתי הנאמנה, הנצחית, אליך.

דז’ק

גונדולין יקירתי!

גונדולין

הספור על-דבר מולדתך הרומנטית, שמסרה לי אמא בצרוּף הערות ובאוּרים אי-נעימים, הרעיש את נפשי, כמובן, עד-היסוד. בשמך יש קסם נפלא, שאין לעמוד בפניו. פשטותו של אָפיך עושה אותך בלתי-מובן לי כלל, עד להפליא. כתָבתך בעיר, באלבני, יֶשנה אתי. ומה היא כתבתך בכפר?

דז’ק

אחֻזת וולטון, הירטפורדשיר.

אלג’ירנון, ששמע באֹזן קשבת את כל דבריהם, מחַיך בפני-עצמו ורושם את הכתֹבת על המנשיטה שלו; אחרי-כן הוא חוטף מעל השלחן את רשימת-המסעות.

גונדולין

אקוה, כי הדֹאר הוא שם כתקונו. אפשר שיהיה מן הצֹרך לעשות דבר מסֻכּן. כמובן, זה טעון ישוב-הדעת. אני אכתוב אליך דבר יום ביומו.

דז’ק

יחידתי!

גונדולין

עד-מתי תשהה בעיר?

דז’ק

עד היום השני.

גונדולין

טוב מאד. אלג’י. עתה מֻתּר לך להסב פניך אלינו.

אלג’ירנון

תודה לך. כבר הסבותי פני.

גונדולין

תוכל גם לצלצל בפעמון.

דז’ק

התרשיני ללַוותך עד המרכבה, חמדת נפשי?

גנדולין

כמובן.

דז’ק אל לין הנכנס

אני אלַוה את מיס פירפקס.

לין

שומע אני, אדוני. דז’ק וגונדולין יוצאים. לין מגיש לאלג’ירנון מכתבים על טס. יש לשער, שהם חשבונות, כי לאחרי שהציץ אלג’ירנון במעטפותיהם הוא קורעם מיד.

אלג’רינון

כוס חֶרֶס, לין!

לין

שומע אני, אדוני.

אלג’ירנון

מחר, לין, אני יוצא לדרך, “לבונבור”.

לין

שומע אני, אדוני.

אלג’ירנון

כפי-הנראה, לא אשוב עד היום השני. תוכל לחבשׁ באמתחתי את הפרַק, את הסמוֹקינג, וכל המלבושים לצרכי בונבוריסט.

לין

כן, אדוני. מגיש לו את כוס היין.

אלג’ירנון

אקוה, כי מחר יהיה יום יפה, לין.

לין

לעולם אין מזג-אויר יפה, אדוני.

אלג’ירנון

לין, אתה פסימיסט מָחלט.

לין

אני משתדל ככל יכלתי למצֹא חן בעיני אדוני.

נכנס דז’ק. לין יוצא.

דז’ק

אך זו נערה חכמה, מַשכלת! הנערה היחידה שמצאה חן בעינַי מכל אשר ראיתי בכל ימי חיי. אלג’ירנון נותן קולו בצחוק ממֻשך על-מה זה עלץ לבך ככה?

אלג’ירנון

אני דואג קצת לבונבורי המסכן – זה הכל.

דז’ק

אם לא תִזָּהר, חוששני, שבאחד הימים יביאך ידידך בונבורי במבוכה גדולה.

אלג’ירנון

אני אוהב מבוכות. זה הדבר האחד שאינו רציני.

דז’ק

זה הבל, אלג’י, אין אתה מדבּר אלא דברי-הבלים.

אלג’ירנון

שום אדם אינו מדבּר אחרת. דז’ק מציץ בו ברגזה ויוצא מן החדר. אלג’ירנון מבעיר אש בסיגריטה, קורא מה שרשום על המנשיטה שלו ומחַיֵּך.

המסך.


מערכה שנית

גן ליד בית-האחֻזה בוולטון. מדרגת-אבנים עולה אל הבית. הגן, אחד מאותם שעל-פי הנוסח הישן, מלא שושנים. הזמן: חֹדש יולי. כסאות מעשה-מקלעת, ושלחן עם גל של ספרים עליו, עומדים תחת עץ-טכסוס גדול.

עם הרמת המסך יושבת מיס פריזם אל השלחן, וסיסילי משקה את הפרחים בירכתי הבמה.

מיס פריזם

סיסילי, סיסילי! עבודת-תכלית כזו של השקאת פרחים, הריהי בודאי חובתו של מולטון ולא מחובותיך את. ובפרט בשעה שתענוגים רוחניים מחַכּים לך. הנה ספר דקדוק לשון-אשכנז פה על השלחן. אנא, פתחי אותו בדף החמשה-עשר. אנחנו נחזור על השעוּר של יום-אתמול.

סיסילי* הולכת אל השלחן באטיוּת יתרה

אבל אני אינני אוהבת אשכנזית. לשון זו אינה כלל לפי-צוּרתי. בדקתי ומצאתי, כי תמיד לאחרי השעוּר האשכנזי נעשים פָּני טפשיים-משֻׁעממים.

מיס פריזם

יַלדתי, הלא ידעת, עד-כמה חרד ודואג אפיטרופסך לשכלול השלמתך בכל-המקצועות ועוד אתמול לפני נסעו העירה הִטעים ביחוד את נחיצותם של הלמודים האשכנזים בשבילך. באמת, הוא מדגיש תמיד נחיצות זו כשהוא נוסע העירה.

סיסילי

הדוֹד דז’ק היקר הוא סריוזי יותר מדי. לפעמים הוא סריוזי כל-כך, שאני חוששת שבריאותו אינה כתקוּנה.

מיס פריזם מזדקפת

בריאותו של אפוטרופסך היא על הצד היותר טוב, ורצינות הליכותיו ראויה לשבח גדול, ביחוד באיש צעיר לימים, לפי-הערך, כמוהו. אינני יודעת שום איש, שרגש החובה והאחריות מפֻתּח בו יותר משלו.

סיסילי

מסתמא בשביל-כּך הוא נראה על-פי-רֹב משֻׁעמם קצת כשאנו יושבים שלשתנו יחד.

מיס פריזם

סיסילי! את מתמיהה אותי מאד. למ"ר וורתינג יש הרבה דאגות בחייו. ולכן אי-אפשר כלל, שיהיה מקום בשיחתו לבדיחות ריקה ולקלוּת-ראש. זכרי-נא את חרדתו התמידית לאותו הצעיר האמלל – זה אחיו.

סיסילי

אני הייתי חפצה מאד, שֶׁיַּרשה הדוד דז’ק לאותו הצעיר האמלל, זה אחיו, לבוא אלינו לפעמים. אפשר שאנחנו היינו משפיעות עליו לטובה, מיס פריזם. מֻבטחת אני, שאַת בודאי היית מצליחה בזה. אַת יודעת גם אשכנזית, גם גיאולוגיה, וּדברים ממין זה יש יש להם השפעה עצומה מאד על הגברים. כותבת דבר-מה ביוֹמנה.

מיס פריזם מניעה בראשׁה

ספק גדול הוא אצלי, אם אצליח אפילו אני להשפיע על אֹפי, אשר לפי הודאת אחיו בעצמו, הוא רופף וחלוש עד לאין מרפא. ובאמת אינני מרגישה בי חפץ מיֻחד לעסוק בתקונו. אין דעתי נוחה כלל מאותו הבולמוס, שתקף את בני-דורנו, להפוך אנשים רעים לטובים על רגל אחת. מה שאדם זורע, זאת יקצור. הסתירי-נא את היומן שלך, סיסילי. בכלל אינני יודעת, למה אַת כותבת יומן?

סיסילי

אני כותבת יומן, בכדי לרשֹׁם בו את סודות-הפלאים של חיי. לוּ לא רשמתי אותם, בודאי שהייתי שוכחתם לגמרי.

מיס פריזם

הזכּרון, סיסילי יקירתי, זהו היומן שאנחנו נושאים אתנו כלנו.

סיסילי

כן; אבל על-פי-רֹב הוא רושם את הדברים שלא אירעו מעולם ושגם לא יכלו להִקרות. לפי-דעתי, הזכרון הוא החַיב כמעט בכל הרומנים משֻׁלשי הכרכים, ששולחת לנו הביבליותיקה של מודי.

מיס פריזם

אל יהיו רומנים משֻׁלשי הכרכים קלים בעיניך, סיסילי! אני בעצמי כתבתי לפנים רומן שכזה.

סיסילי

האמנם, מיס פריזם? הנך חֲכָמה מחֻכּמה! אקוה, כי סופו לא היה טוב? אינני אוהבת ספורים הגומרים בכי-טוב. הם מדכאים את רוחי כל-כך.

מיס פריזם

הצדיקים שבספּורִי אחריתם טובה, והרשעים – אחריתם רעה. זה סוֹדה ותכליתה של הספרות היפה האמתית.

סיסילי

מסתמא כך הוא. אך לפי-דעתי, זה לא מן הישֶׁר. והרומן שלך יצא לאור?

מיס פריזם

אהה, לא! כתב-היד נזנח. סיסילי נרתעת. השתמשתי במלה זו בהוראת “אבד” או “נתעלם מן העין”. ואולם, שובי-נא למלאכתך, יַלדתי, שיחות כאלה אין בהן שום תועלת.

סיסילי בבת-צחוק

ואולם אני רואה את הדוקטור צ’יסיובל היקר הולך ובא הֵנה בגן.

מיס פריזם קמה והולכת לשמאל

דוקטור צ’יסיובל? זה באמת נעים מאד.

נכנס הקנוניקוס צ’יסיובל.

צ’יסיובל

ומה שלומנו היום בבֹקר? מיס פריזם, אקוה, כי אַת בקו הבריאות.

סיסילי

זה-עתה התאוננה מיס פריזם על כאב-ראש קל. אדַמה, כי יוקל לה הרבה, אם תטַיל אִתך קצת בגן, ד"ר צ’יסיובל.

מיס פריזם

סיסילי, אני לא דבּרתי דבר על-אודות כאב-ראש.

סיסילי

כן, מיס פריזם היקרה, זאת יודעת אני; אבל הִרגשתי בחוש טבעי, שראשך כואב עליך. באמת הרהרתי רק בזה ולא בשעוּר האשכנזי, כאשר בא הרֶקטור היקר.

צ’יסיובל

אקוה, סיסילי, כי אַת אינך פזורת-נפש.

סיסילי

אָה, חוששת אני, שאני פזורה מאד.

צ’יסיובל

מוזר הדבר. לוּ אֻשרתי אני להיות תלמידהּ של מיס פריזם, הייתי תלוּי תמיד בשפתותיה. מיס פריזם רובה ברקי-זעם מעיניה. אני אמרתי זאת בדרך-השאָלה. זה ציור מליצי, שלקחתי מן הדבוֹרים. המ… מ"ר וורתינג, כפי-הנראה, לא שב עדַין מן העיר?

מיס פריזם

לפני יום ב' אחרי הצהרים אין אנו מחַכּים לו כלל.

צ’יסיובל

אַה, כן, הוא אוהב לבלות תמיד את יום הראשון בלונדון. הוא איננו מאותם שאין עינם ולבם אלא לתענוגם, ואשר אליהם שַׁיָּךְ, כנראה מכל המסֻפּר על-אודותיו, אותו הצעיר האֻמלל, זה אחיו. ואולם אינני רוצה להפריע עוד את איגיריה ואת חניכתה ממעשיהן.

מיס פריזם

איגיריה? שמי ליטיציה, דוקטור.

צ’יסיובל בהשתחוותו

זה רק רמז לשם קלַסי, לקוּח מסופרי-המופת עובדי-האלילים. אקוה לראות שתיכן בבית-התפלה לתפלת הערב?

מיס פריזם

אדַמּה, דוקטור יקר, כי טוב לי לטַיל אִתך קצת. סוף-סוף בדקתי ומצאתי, שראשי כוֹאב באמת; אולי יועיל הטיול להסיר את הכאב מעלי.

צ’יסיובל

בעֹנג גדול, מיס פריזם, בעֹנג גדול. אנחנו יכולים ללכת עד בית-הספר ולשוב.

מיס פריזם

זה יהיה נעים מאד. סיסילי, אַת תעברי בינתים על שעוּרך בתורת הכלכלה המדינית. על הפרק העוסק בירידת שער הרופי תוכלי לדלג. זה מביא לידי התרגשות. גם שאלות הַוַּלוטה של מתכת יש בהן צד מילודרמטי. הולכת עם צ’יסיובל לעֹמק הגן.

סיסילי מאספת את הספרים ומשלכת אותם שוב על השלחן.

כלכלה מדינית נמאסה! גיאוגרַפיה נמאסה! אשכנזית איֻמה ונמאסה!

נכנס מירימן עם כרטיס על-גבי טס.

מירימן

מ"ר ארנסט וורתינג בא זה-עתה במרכבה מן התחנה. הוא הביא אתו את כל צרוֹרותיו.

סיסילי לוקחת את הכרטיס וקוראה

“מ”ר ארנסט וורתינג, אלבַני, 4, במערבה של לונדון“. אחיו של הדוד דז’ק! האמרת לו, כי מ”ר וורתינג הוא עתה בלונדון?

מירימן

כן, מיס. וכנראה, הצטער על זה מאד. אני הרציתי, שאַת ומיס פריזם יושבות בגן. הוא אמר כי הוא חפץ מאד לדבּר אתך ביחידות רגע קטן.

סיסילי

בַּקש את מ"ר וורתינג לבוא הֵנה. ואתה דַבּר עם הסוכנת על-אודות חדר בשבילו.

מירימן

שומע אני, מיס. מירימן יוצא.

סיסילי

מימי לא נזדמן לי להפּגש עם אדם רשע ממש. ואמנם מרגישה אני קצת פחד. חוששת אני מאד, שמא פניו כפני כל-אדם. נכנס אלג’ירנון, עליז מאד והדור בלבושו כך הוא!

אלג’ירנון מרים את מגבעתו

הלא אַת שארת-בשרי הקטנה סיסילי? בטוח אני בזה.

סיסילי

מִשגה הוּא אִתך, טעות ראִיה, אינני קטנה כל-עִקר. ולא עוד, אלא שכמדֻמה לי, שהנני גדולה יותר מכפי שנותי. אלגירנוֹן נבוך קצת. אבל אני שארת-בשרך סיסילי. ואתה, כפי שאני רואה מכרטיסך, הנך אחיו של הדוד דז’ק, שאר-בשרי ארנסט, ארנסט הרשע.

אלג’ירנון

אָה! אין אני רשע כלל, שאֵרתי סיסילי. חלילה לך מחשֹׁב אותי לרשע.

סיסילי

אם אינך רשע, אז הולַכת שולל אותנו כלנו, במרמה שאין לה סליחה. אקוה, שלא חיית חיים כפולים, להִתראות כרשע ולהיות באמת צדיק כל-הימים. הלא זה היה מעשה צביעות.

אלג’ירנון מביט אליה בתמהון

אָה, כמובן, לא הייתי צדיק.

סיסילי

שמֵחה אני לשמוע זאת.

אלג’ירנון

באמת, מכיון שנגעת בענין זה, מודה אני, שהייתי רע-מעללים עד-מאד.

סיסילי

לפי דעתי, אין לך להתפאר בזה, אף שבטוחה אני, כי זה היה נעים מאד.

אלג’ירנון

נעים יותר להיות אִתך פה.

סיסילי

באמת קשה לי להבין, איך נפלת לכאן. הדוד דז’ק לא ישוב לפני יום ב' בערב.

אלג’ירנון

על זה אני מצטער מאד. עלי לשוב לונדונה ביום ב' בבֹקר עם הרכבת הראשונה. יש לי שם ועידה בדבר עסק, שאני חפץ מאד – לאחר.

סיסילי

וכי אינך יכול לאַחרה אלא בלונדון?

אלג’ירנון

לא, לועידה זו נקבע המקום בלונדון.

סיסילי

כמובן, יודעת אני מה חשוב הדבר, שלא לקַים הבטחה של עסק, ביחוד כשרוצים לשמור את הרגשת היֹפי שבחיים; בכל-זאת, לפי-דעתי, מוטב שתמתין עד שוב הדוד דז’ק. כפי שידוע לי, יש-לו לדבּר אִתך על-אודות האמיגרציה שלך.

אלג’ירנון

על-אודות מה?

סיסילי

האמיגרציה שלך. הוא נסע העירה לקנות לך בגדי-מסע וכל המכשירים.

אלג’ירנון

אני לא הייתי מרשה לדז’ק, בשום-אֹפן, לקנות לי מכשירי-מסע. אין לו שום הבחנה בעניבות-צואר.

סיסילי

מסֻפּקתני, אם יהיה לך צֹרך בעניבות-צואר. הדוד דז’ק משַׁלח אותך לאוסטרליה.

אלג’ירנון

אוסטרליה! מוטב שאמות.

סיסילי

כן – ביום ד' בשעת סעֻדת-הערב אמר, כי עליך יהיה לבחור בין העולם הזה, בין העולם הבא, ובין אוסטרליה.

אלג’ירנון

טוב מאד. ואמנם הידיעות, הנמצאות תחת ידי על-אודות אוסטרליה והעולם הבא, אינן מעודדות ביותר. העולם הזה טוב לי למַדי, שארתי סיסילי.

סיסילי

כן, אבל הטוב אתה לו למַדי?

אלג’ירנון

חוששני, שאינני כך. כי על-כן אני מבקש ממך, שתואילי לתקנני לטוב. אַת תוכלי לעשות זאת לתעודת חייך, אם עין אַת מתנגדת לכך, שארתי סיסילי.

סיסילי

חוששת אני, שהיום לא יהיה לי פנאי.

אלג’ירנון

אם כך, אולי תסכימי, שאתקן אותי היום אני בעצמי?

סיסילי

זהו באמת רעיוַן דון-קיחוֹטי. אך, בכל-אֹפן, הלא תוכל לנסות.

אלג’ירנון

אנסה. אני מרגיש, כי כבר שֻׁניתי לטוב.

סיסילי

מראה פניך שֻׁנה לרעה קצת.

אלג’ירנון

זהו מפני שאני רעב.

סיסילי

איזה הסח-הדעת! הלא הייתי מחֻיבת לזכור, כי אדם שאומר להתיַצב על דרך חיים חדשים לגמרי, הריהו זקוק למזונות מבריאים וקבועים כסדרם. אולי תכנס החדרה?

אלג’ירנון

תודה לך. רשאי אני לבקש פרח ללולאת בגדי? לעולם אין לי תאבון עד שאקבל תחלה פרח לפי בגדי.

סיסילי

אולי מרשל ניל? נוֹטלת מִסְפָּרַיִם.

אלג’רנון

לא; אני מבכר שושנה אדמדמת.

סיסילי

ומדוע? קוטפת את הפרח.

אלג’ירנון

יען כי את דומה לשושנה אדמדמת, שארתי סיסילי.

סיסילי

כמדֻמה לי, שלא היית צריך לדבּר אלי כזאת. מיס פריזם אינה אומרת לי מעולם דברים ממין זה.

אלג’ירנון

אם-כן, מיס פריזם היא בודאי זקנה קצרת-ראות. סיסילי מהדקת את השושנה בפי בגדו. אַת יפה מכל הנערות שראיתי מימי.

סיסילי

מיס פריזם אומרת, כי חיצוניות יפה אינה אלא פח מוקש.

אלג’ירנון

זה פח, אשר כל בעל שכל ישר יאבה להִוָּקש בו.

סיסילי

כמדֻמה, שלא הייתי חפצה כלל לצוד בעל שכל ישר. אני לא הייתי יודעת על-מה לשיח אתּוֹ. הם נכנסים אל הבית.

מיס פריזם וד"ר צ’יסיובל שָׁבים.

מיס פריזם

אתה מתבודד יותר מדי, ד"ר צ’יסיובל היקר. עליך לקחת אשה. יכולה אני להבין את המיזאנטרופוס, אבל אִשָּׁהטרופוס 2אינני מבינה כלל.

צ’יסיובל מזדעזע, כלמדן שׁשׁמע “עם-הארצוּת”

האמיני לי, אין אני ראוי כלל ליצירה לשונית חדשה כזו… הכנסיה הנוצרית הָעַתיקה התנגדה בפֵרוש לחיי-נשואים, גם להלכה גם למעשה.

מיס פריזם כפוסקת-הלכה

ובודאי משום-כך לא הֶאריכה הכּנסיה הָעַתיקה ימים עד דורנו זה… כפי-הנראה, אין אתה מרגיש, דוקטור יקר, כי מי ששרוי בלא אשה הריהו עושה את-עצמו סכנת נסיון ומַדוּחים תמידית לחברה האנושית. הגברים צריכים להיות זהירים יותר; רַוקוּת שכזו מדיחה מדרך הישר את הספינות, שיש בהן בקיעים.

צ’יסיובל

אבל האם בעל-אשה איננו מסֻכּן ומושך את הלב כל-כך?

מיס פריזם

איש נשוי אינו מושך עוד שום לב, מלבד לב אשתו.

צ’יסיובל

ועל-פי-רֹב, כפי שהֻגד לי, אף לא את לבה היא.

מיס פריזם

זה תלוי בסימפַּטיות הרוחניות של האשה. על הבאות בימים יש לסמוך ולבטוח תמיד. יש אֵמון בבגרות. נשים צעירות הן ירֻקות מאד. ד"ר צ’יסיובל נרתע אני דבּרת בלשון הגננוּת. מליצתי לקוחה ממערכת הצומח, מן הפֵּרות. ואולם איה איפה סיסילי?

צ’סיובל

אפשר שהלכה אחרינו בדרך לבית-הספר.

מירכתי הגן בא במתינות דז’ק. הוא לבוש בגדי אבל; מסביב למגבעתו פס-קרֶפּ שחור וידיו נעולות נעלי-יד שחורות.

מיס פריזם

מ"ר וורתינג!

צ’יסיובל

מ"ר וורתינג?

מיס פריזם

זוהי באמת הפתעָה. אנחנו לא חכינו לך לפני יום ב' אחרי הצהרים.

דז’ק לוֹחץ ידה של מיס פריזם בתנועה טרגית

אני קִדמתי לשוב מאשר דִּמיתי. ד"ר צ’יסיובל, אקוה, כי שלום לך?

צ’יסיובל

מ"ר וורתינג היקר, אני מקַוה, כי מלבּוש-אבֵלות זה אינו, חס וחלילה, סמן לפורענות שלא תבוא?

דז’ק

אחי –

מיס פריזם*

שוב חובות מגֻנים ומעשים משֻׁנים?

צ’יסיובל

עודנו מחזיק בחייו העליזים?

דז’ק מניע בראשו

מת!

צ’יסיובל

אחיך ארנסט מת?

דז’ק

מת לחלוּטין.

מיס פריזם

אך זה לֶקח-מוּסר לו! אקוה, כי זה יביא לו תועלת.

צ’סיובל

מ"ר וורתינג, הרשני-נא להגיד לך, שאני משתתף בצערך מעֹמק הלב. וּתהי זאת נחמתך, כי היית תמיד אחד נדיב ורב-הסליחות.

דז’ק

ארנסט המִּסכן! היו בו הרבה חסרונות, אבל זוהי מכה מעציבה, מעציבה.

צ’יסיובל

מעציבה מאד. ההיית אצלו בשעת מיתתו?

דז’ק

לא. הוא מת בחוץ-לארץ, כלומר: בפַריז. אמש קבלתי טלגרמה מאת מנהל המלון גרַנד-הוטֶל.

צ’יסיובל

הנזכרה בטלגרמה סבּת מיתתו?

דז’ק

הצטננות קשה – כפי-הנראה.

מיס פריזם

מה שאדם זורע, זאת יקצור.

צ’יסיובל מרים את ידו.

רחמים, מיס פריזם היקרה, רחמים! שום אדם איננו בתכלית השלֵמוּת. אני בעצמי נוח מאד להתקרר, ביחוד ברוח-פרצים. האם תהיה הקבורה פה?

דז’ק

לא. כפי-הנראה, הביע רצונו להקבר בפַריז.

צ’יסיובל

בפַריז! מניע בראשו חוששני, שהדבר הזה אינו מוכיח כלל על דעת צלולה ברגעים האחרונים. אתה תחפוץ, בלי שום ספק, שביום א' הבא ארמוז קצת על אסון-המשפחה הזה. דז’ק לוחץ את ידו בקונבולסיביות דרָשתי על סוד הַמָּן במדבר יכולה להסתגל לכל מקרה של שמחה, או – כמו בענין שלפנינו – של תוגה. כלם נאנחים אני דרשתי אותה בתפִלות על שפע פרי-האדמה, בחגיגות של טבילה, בקונפירמַציות, בימי הכנעה ובימי חג. בפעם האחרונה הטפתי אותה בבית-התפלה הגדול לטובת דבר שבצדקה, בעד “החברה למניעת התאוננות בכהֻנה הגדולה”. הבישוף שהיה באותו מעמד, נתפעל מאד מהשוָאות אחדות שהבאתי.

דז’ק

אַה, עתה נזכרתי – הלא דברת על-אודות חגיגות של טבילה. ד“ר צ’יסיובל? אתה, בודאי, יודע “לנַצר”? ד”ר צ’יסיובל מביט עליו בתמהון רציתי לאמר: אתה עוסק תדיר בהטבּלות, האין זאת?

מיס פריזם

אני מחֻיבת להגיד בצער, כי זוהי אחת מחובותיו היותר מתמידות של הרֶקטור בעֵדה זו. אני דברתי פעמים רבות בענין זה עם דַּלת העם. אבל הם, כנראה, אינם יודעים כלל מה-זה קִמוץ.

צ’יסיובל

אבל, האן יש כאן איזה תינוק שאתה מתענין בו ביחוד, מ"ר וורתינג? כמדֻמני, שאחיך היה רַוק – האין זאת?

דז’ק

בודאי, כמובן.

מיס פריזם במרירות

אנשים החיים רק להנאתם הם תמיד רַוקים.

דז’ק

אבל אינני מתכַּון כלל לתינוק, דוקטור יקר. אני אוהב ילדים עד-מאד. לא! הענין הוא כך: אני חפץ שתנַצר אותי גופא, בערב, אם אין לך עסק אחר נאה מזה.

צ’יסיובל

אבל, מ"ר וורתינג, הלא בודאי כבר נִצרו אותך?

דז’ק

אינני זוכר את הדבר כל-עִקר.

צ’יסיובל

אבל, כלום יש לך נמוקים חשובים להטיל את הדבר בספק?

דז’ק

אני נכון לבקש נמוקים חשובים. אלא שאינני יודע, שמא יהיה הדבר לך לטֹרח, מאיזו סבה שהיא, או שמא אתה סובר שאני גדול בשנים קצת –

צ’יסיובל

כלל וכלל לא. הזאה, ואפילו הטבּלה, של גדולים היא מנהג דתי מֻתּר לכל-הדעות.

דז’ק

הטבּלה!

צ’סיובל

אין לך לפחד כלל. הזאה בלבד תספיק לצרכנו, וכנראה לי, מחַיבת כך גם הזהירות. מזג-האויר משתנה אצלנו כל-כך. באיזו שעה רוצה אתה שתֵּעשה הַצֶרֶמוניה?

דז’ק

אני יכולתי לסור אליך בשעה החמישית, אם שעה זו כשֵׁרה לפניך.

צ’יסיובל

כשֵׁרה וכשרה. באמת יש לי באותה שעה עוד שתי צֶרֶמוניות מסוג זה. מאורע של תאומים, שאירע זה-לא-כבר באחת הַסֻּכּות שבקצה אחֻזתך. זה דז’נקינס המסכן, בעל-העגלה, איש עמל, עובד עבודת-פרך.

דז’ק

אַה! אין זה משעשע אותי להתנצר ביחד עם עוללים אחרים. אולי יכשר לך בחצי השעה הששית?

צ’סיובל

טוב ויפה. מוציא את שעונו ועתה מ"ר וורתינג, איני רוצה עוד להיות לטֹרח בבית האֵבל. רק אחת אבקש ממך, שלא תתמכר יתר מדי אל היגון. מה שנראה לנו כצרה גדולה, אינה על-פי-רב אלא טובה מסֻתּרת.

מיס פריזם

כמדֻמה לי, כי בענין שלפנינו הטובה גלויה לעין כל.

סיסילי באה מן הבית.

סיסילי

הדוד דז’ק! מה-שמֵחה אני לראות, כי כבר שַׁבתּ. אבל מה הם הבגדים המכֹערים שלבשת! בוא החדרה והחליפם.

מיס פריזם

סיסילי!

צ’יסיובל

יַלדתי! יַלדתי! –

סיסילי הולכת אל דז’ק; הוא נושקה על מצחה דרך אבֵלוּת.

סיסילי

מה-זאת, דוֹד דז’ק? הראה-נא פנים שוחקות. לפי-חזותך יש לחשֹׁב שאתה חש בשִׁניך, ואני יש-לי הפתעה גדולה בשבילך. נַחש-נא: מי יושב עתה בחדר-האֹכל שלנו? אחיך!

דז’ק

מי?

סיסילי

אחיך ארנסט. הוא בא אלינו זה כחצי השעה.

דז’ק

איזו שטוּת! אין לי אח.

סיסילי

אל-נא תאמר כזאת. אם גם הִרבה לחטֹא לך בראשונה, הלא אחיך הוא. אתה אינך אכזרי ככה, ולא תוכל להתכחש לו. אני אקראהו לבוא הֵנה; ואתה תתקע לו כפך; – הלא תעשה כן, דוֹד דז’ק? שבה במרוצה אל הבית.

צ’יסיובל

הנה חדשות משַׂמחות-לב!

מיס פריזם

אחרי שכבר השלמנו עם מתתו, הרי תחיתו הפתאומית עושה רשֶׁם מדרכא, לפי-דעתי.

דז’ק

אחי יושב בחדר-האֹכל? איני יודע כלל מה פֵּרוּש הדברים. כפי שנראה לי, אין זה אלא אבסורד גמור.

נכנסים אלג’ירנון וסיסילי, אחוזי-יד. הם נגשים לאטם אל דז’ק.

דז’ק

אבינו שבשמים! רומז לאלג’ירנון ללכת מזה.

אלג’ירנון

אחי דז’ון, אני באתי מן העיר להגיד לך, כי נִחמתי על כל הצער, שגרמתי לך, וכי נכון אני להיטיב את מעללי מהיום והלאה.

דז’ק מביט עליו בחֵמה, ואינו מושיט לו את ידו.

סיסילי

דוֹד דז’ק, האמנם תדחה מפניך את היד, שהושיט לך אחיך?

דז’ק

בשום-אֹפן לא אתקע לו את כפי. אני חושב את ביאתו הֵנה לנבָלה. הוא יודע היטב משום-מה.

סיסילי

דוֹד דז’ק, היֵה-נא טוב ונעים. בכל אדם יש דבר טוב. ארנסט סִפּר לי זה עתה על-אודות ידידו האמלל, מ"ר בונבורי, ידוע-החלי, שהוא נוֹסע לבקרו לעתים קרובות כל-כך. והרי בודאי יש הרבה מן הטוב במי שמראה חבה יתרה כל-כך לבעל-מום ועוזב את תענוגותיה של לונדון למען שֶׁבת ליד ערש-דוי.

דז’ק

אַה, הוא סח על-אודות בונבורי? כך?

סיסילי

כן, הוא ספּר לי את כל פרטי הדברים על-אודות מ"ר בונבורי האמלל ומצב-בריאותו הנורא.

דז’ק

בונבורי! אם כן, אינני מרשה לו לסַפּר לך על-אודות בונבורי ועל שום אדם ועל שום דבר שבעולם. יש בזה כדי להוציא את האדם מדעתו!

אלג’ירנון

כמובן, מודה אני, שאני החַיב בכל זה. אבל עם-זה כלי להגיד, כי קרירותו של אחי דז’ון אלי מעציבה אותי מאד. אני חיכתי לקבלת-פנים יותר מהֻדרת, ובפרט שזוהי הפעם הראשונה שאני בא הֵנה.

סיסילי

דוד דז’ק, אם לא תתן ידך לארנסט, לא אסלח לך עד-עולם.

דז’ק

לא תסלחי לי לעולם?

סיסילי

לעולם, לעולם, לעולם!

דז’ק

אם כן, אעשה זאת בפעם האחרונה. תוקע כפו לאלג’ירנון ועיניו מזרות קצף.

צ’יסיובל

מה-יפה ומה-נעים לראות התפַּיסות כזו! לפי-דעתי, עלינו לעזוב את האחים ביחידות.

מיס פריזם

סיסילי, אַת תלכי אתנו.

סיסילי

בודאי, מיס פריזם. עסקִי הקטן של עשית-השלום כבר נגמר.

צ’יסיובל

אַת עשית היום מפעל יפה מאד, יַלדתי היקרה.

מיס פריזם

אל-נא נהיה נמהרים במשפטנו.

סיסילי

מה-מאֻשרה אני! הם הולכים שלשתם. נשארים דז’ק ואלג’ירנון.

דז’ק

בן-בליעל, אלג’י, בְּרח-לך מזה ואל תאַחר. לא זה המקום לבונבוריסמוס. לא אתן רשות לכך.

נכנס מירימן.

מירימן

אני הנחתי את חפציו של מר ארנסט בחדר הסמוך לחדר אדוני. הייטב הדבר?

דז’ק

מה?

מירימן

צרורות חפציו של מר ארנסט, אדוני. אני פִתחתי אותם והנחתים בחדר הסמוך לשלך.

דז’ק

צרורות חפציו?

מירימן

כן, אדוני. שלשה צקלונים, ארגז-בגדים, שני תיקי-מגבעות וסל-מזונות גדול.

אלג’ירנון

צר לי מאד, אך כפי-הנראה, לא אוכל לשהות כאן הפעם יותר משבוע.

דז’ק

צו להגיש תכף את המרכבה. מר ארנסט נקרא פתאם לשוב העירה.

מירימן

שומע אני, אדוני. שב אל הבית.

אלג’ירנון

הנך שקרן נורא, דז’ק. איש לא קרא אותי לשוב העירה.

דז’ק

לא. נקרֵאתָ.

אלג’ירנון

לא שמעתי שום קול קורא אלי.

דז’ק

חובתך, חובת ג’נטלמן, קוראה לך לשוב.

אלג’ירנון

חובתי, חובת ג’נטלמן, לא הפריעה אותי מעולם מתענוגותי אף כל-שהוא.

דז’ק

זה לא קשה לי להבין.

אלג’ירנון

כן, וסיסילי נחמדה ונעימה.

דז’ק

אל תדבר על-אודות מיס קרדיו בלשון כזו. זה לא טוב בעיני.

אלג’ירנון

ובעיני לא טוב מלבושך המשֻׁנה. הנך נראה בו נלעג עד-מאד, ומדוע איפוא אינך הולך להחליף בגדיך? הרי זו ממש טפשות דרדקאית להתאבל ולהתעטף שחורים על אדם שיתארח אצלך שבוע תמים. זה נלעג עד-מאד.

דז’ק

אתה לא תשב בצל קורתי שבוע תמים, לא בתור אורח ולא בתור אחר. אתה תסע מזה – ברכבת של ארבע שעות וחמשה.

אלג’ירנון

אני לא אעזבך כל-זמן שאתה שרוי באבֵלוּת. איך אעשה כזאת לידידי! לוּ הייתי אני שרוי באבלוּת, מֻבטחני, שהיית שוהה אצלי. ואם לא, הייתי חושב אותך לרע-לב.

דז’ק

יהי כן. התסע מזה אחרי שאחליף את בגדי?

אלג’ירנון

כן, אם רק לא תאריך יותר מדי. מימי לא ראיתי איש המאריך כל-כך בתלבשׁת ובהצלחה מועטת כל-כך.

דז’ק

בכל-אֹפן הרי זה טוב יותר מהיות תמיד מסֻבל בבגדי-צבעונים כמוך.

אלג’ירנון

אם לפעמים אני מסֻבל קצת בבגדים יתר מן השעוּר, הרי אני, לעֻמת זה, מסֻבל תמיד בהשכלה הרבה יותר מן השעוּר הרגיל.

דז’ק

שחצנותך נלעגה, מנהגיך איֻמים, ומציאותך בגני היא ממש טפשית. אך איך שיהיה, עליך להשתדל, שלא לאחר את הרכבת של ארבע וחמשה, ואקוה שתנעם לך הנסיעה בחזרה ללונדון. הבונבוריות, כמו שאתה קורא לזאת, לא עלתה הפעם בידך כהוגן. הוֹלך אל הבית.

אלג’ירנון

ואני חושב, כי עלתה יפה מאד. אני מלא אהבה לסיסילי – וזהו העִקר. בירכתי הבימה נראית סיסילי. היא נוטלת את הקתון ומתחילה משקה את הפרחים ואולם צריך אני לראותה לפני נסעי מזה ולהִדָּבר אִתה על-אודות נסיעה בונבורית שנית. אה, הִנֶהָ.

סיסילי

אָה, אני שבתי רק להשקות את השושנים. אני דמיתי, שאתה עם הדוד דז’ק –

אלג’ירנון

הוא הלך לצוות, שיגישו את המרכבה בשבילי.

סיסילי

אָה, הוא רוצה לטַיל אתך קצת במרכבה?

אלג’ירנון

הוא אומר לשלחני בחזרה ללונדון.

סיסילי

אם כן, הגיעה שעת הפרידה?

אלג’ירנון

לדאבוני, כן-הוא. זוהי פרידה קשה מאד.

סיסילי

תמיד קשה הפרידה מאנשים שאנו יודעים רק זמן מועט. העדרם של ידידים ישָׁנים אפשר לשאת במנוחה שלמה. אבל הפּרישה – אפילו לזמן מועט מאד – מאיש, שהתוַדעת אליו זה-עתה, היא תמיד קשה מנשׂא.

אלג’ירנון

תודה לך.

נכנס מירימן.

מירימן

המרכבה עומדת ליד השער, סיר.

אלג’ירנוֹן מביט אל סיסילי כמתחנן.

סיסילי

היא תוכל להמתין, מירימן… לערך… חמשה רגעים.

מירימן

שומע אני,מיס. יוצא.

אלג’ירנון

אקוה, סיסילי, שלא תֵעָלבי, אם אֹמַר לך בתם-לבב, כי את נחשבת בעיני כהגשמתה המוחשית של תכלית השלמוּת בכל הבחינות.

סיסילי

אני חושבת, כי התגלות-לבך תוכל להיות לך רק לכבוד, ארנסט, ואם תרשה, הנני וארשֹׁם את הערותיך ביומן שלי. נגשת אל השלחן ומתחילה כותבת ביומן.

אלג’ירנון

האמנם את כותבת יומן? מה-מאד הייתי חפץ להציץ בו, רשאי אני?

סיסילי

לא, לא! סוככת בכפה על היומן ראה-נא, זה פשוט קֹבץ רעיונות ורשמים של נערה צעירה מאד, וממילא הוא מְכֻוָּן להתפרסם בדפוס. כאשר יֵצא לאור בתבנית ספר, אקוה שתקנה לך אכספמלר אחד. אבל – אנא, ארנסט, אל-נא תפסיק. אני אוהבת מאד לכתוב על-פי הקראה. הנה הגעתי עד “תכלית השלמות”. תוכל להמשיך. אני מוכנה ליותר מזה.

אלג’ירנון נבוך קצת

המ… המ…

סיסילי

אָה, אל-נא תשתעל, ארנסט, מי שמקריא להכתבה – צריך לבטא את המלים בשפה ברורה ולא לטשטשן על-ידי שעוּל. וגם אני יודעת כיצד כותבים שעוּל. כותבת מפי אלג’ירנון.

אלג’ירנון מדבּר בחפּזון

סיסילי, תכף כאשר ראיתי בפעם הראונה את יפיך הנפלא, שאין ערוֹך לו, נועזתי לאהבך בשגעון, בסערה, באמונה, באפס-תקוה.

סיסילי

לפי-דעתי, לא היית צריך לאמר לי, שאתה אוהב אותי בשגעון, בסערה, באמונה, באפס-תקוה. כמדֻמני, שאין כל טעם ב“אפס-תקוה” – האין זאת?

אלג’ירנון

סיסילי!

נכנס מירימן.

מירימן

המרכבה ממתינה, סיר.

אלג’ירנון

הזמֵן אותה לבוא באותה שעה עצמה לאחרי שבוע.

מירימן מציץ אל סיסילי, אך פניה אינם אומרים כלום

שומע אני, סיר. יוצא.

סיסילי

היטב יחרה לדוֹד דז’ק, אם יֵדע, שאתה אומר לשהות פֹה עד השבוע הבא באותה שעה עצמה.

**אלג’ירנון

מה-לי דז’ק! מה-לי כל העולם כלו, חוץ ממך! אני אוהב אותך, ססילי. רצונך להנשא לי?

סיסילי

נער שוטה! בודאי ובודאי. הלא אנחנו מאֹרשים זה שלשה חדשים.

אלג’ירנון

זה שלשה חדשים?

סיסילי

כן, ביום ה' יִמָּלאו שלשה ירחים בדיוק.

אלג’ירנון

אבל, איככה “נתארשׂנו”?

סיסילי

כך: מאותה שעה, שהדוֹד דז’ק היקר הודיע בתחלה, שיש לו אח צעיר מָשחת-המוסר ורע-מעללים, מני-אז נהיית, כמובן, לחֹמר-שיחה ראשי ביני וּבין פריזם. וגם זה מובן מאליו, כי איש שמרבים לדבּר על-אודותיו, סופו להיות מושך את הלב. לִבֵּנוּ אומר לנו, כי בודאי יש באיש הזה איזה דבר מיֻחד. אפשר שזו היתה טפשות מצדי, אבל סוף-כל סוף “התאהבתי” בך, ארנסט.

אלג’ירנון

חמדָּתי! ומתי באנו בברית-האֵרושים?

סיסילי

ביום ארבעה-עשר לחֹדש פברואר. לא יכולתי לשאת עוד את המצב הקשה הזה, להיות מציאותי בלתי ידועה לך כל-עִקר, וָאֶגמור בלבי לעשות קץ לדבר באיזה אֹפן שיהיה. ואחרי שנלחמתי עמדי מלחמה ארֻכּה, קבלתי את הצעתך, פֹה תחת העץ הזקן החביב הזה. ביום המחרת קניתי לי בשמך את הטבעת הקטנה הזאת; הנה גם הצמיד הקטן עם קשר האמון, אשר הבטחתי לשאת כל הימים.

אלג’ירנון

אני נתתיו לך לתשורה? חֵפץ יפה ונעים, האין זאת?

סיסילי

כן, יש לך טעם טוב עד להפליא, ארנסט. ובגלל-זה סלחתי לך תמיד את מעלליך הרעים. והנה התיק, אשר אני שומרת בו את כל מכתביך היקרים. כורעת על ברכיה לפני השלחן, פותחת את התיק ומוציאה צרור-מכתבים קשור בפתיל תכלת.

אלג’ירנון

המכתבים שלי! אבל, סיסילי יקירתי, מעולם לא כתבתי לך כל מכתב.

סיסילי

אין לך כל צֹרך להזכיר לי זאת. גם בלעדיך אני יודעת היטב, שהייתי מֻכרחת לכתוב תחתיך את כל מכתביך בעצם ידי. אני כתבתי תמיד שלש פעמים בשבוע, ולפעמים גם לעתים קרובות יותר.

אלג’ירנון

הלא תרשיני לקראם, סיסילי?

סיסילי

לא, אי-אפשר לי. הם יתנו לך מקום להתגאות ולהתפאר יתר מדי. משיבה את התיק למקומו. אותם שלשת המכתבים, שכתבת אלי לאחר שהֵפַרתי את הארושים שלנו, הם יפים כל-כך ומרֻבּי-שגיאות כל-כך, שגם היום איני יכולה לקרוא בהם בלי שפיכת דמעות קצת.

אלג’ירנון

האמנם הופרו הארושים שלנו?

סיסילי

כמובן, הופרו. ביום העשרים ושנים למַרס. תוכל לראות את הרשימה ביוֹמני, אם תחפוץ. מראה את היומן הנה: “היום הפרתי את הארושים שלי עם ארנסט. אני מרגישה, כי כך עדיף. מזג האויר עודנו עומד ביפיו”.

אלג’ירנון

אבל על-מה ולמה הפרת את הארושים? במה חטאתי לך? הן לא עשיתי כל רע! סיסילי, אני מצטער מאד מאד לשמוע, כי הפרת את הארושים. ובפרט כשמזג האויר היה יפה כל-כך.

סיסילי

אי-אפשר לארושים להתקַים באמת ובתמים, אם לא הופרו לכל-הפחות פעם אחת. אבל אני סלחתי לך עוד בטרם עבר השבוע.

אלג’ירנון נגש אליה וכוֹרע על ברכיו

הנך ממש מלאך, סיסילי!

סיסילי

אתה נערי היקר, הרומנטי. הוא נושק לה; היא מעבירה את אצבעותיה בין שערות ראשו. אקוה, כי שערותיך מסתלסלות מאליהן, האין זאת?

אלג’ירנון

כן, חמדת נפשי, עם קצת סיוע מן החוץ.

סיסילי

אני שמֵחה כל-כך!

אלג’ירנון

אַת לא תפרי עוד את ברית-הארושים שלנו, סיסילי?

סיסילי

מסֻפקת אני, אם אוכל עוד להפר, אחרי אשר התודעתי אליך בפֹעל-ממש. מלבד זה, כמובן, הלא העקר אצלי הוא שמך.

אלג’ירנון נירווזי

כן, כמובן.

סיסילי

אל תצחק לי, מחמדי, אבל זה היה תמיד חלומי, עוד מימי-ילדותי, לאהוב איש ששמו ארנסט. אלג’ירנון קם, ואחריו קמה גם סיסילי יש בשם זה מה שמעורר בטחון מָחלט. אני נָדה לכל אשה, ששם בעלה אינו ארנסט.

אלג’ירנון

אבל, יַלדתי הנעימה, האם כַּונתך לאמר, שלא יכולתּ לאהוב אותי אלמלי נקראתי בשם אחר?

סיסילי

באיזה שם, למשל?

אלג’ירנון

אָה, האיזה שם שתחפצי – למשל: אלג’ירנון…

סיסילי

אבל אי אפשר בשם אלג’ירנון.

אלג’ירנון

יַלדתי הקטנה היקרה, הנעימה, הנחמדה – באמת אינני רואה מדוע לא ייטב בעיניך השם אלג’ירנון. זה אינו שֵם רע כל כלל. אדרבה, זה שם אריסטוקרטי. מחציתם של הצעירים, שבית-דין לבנקרוטים מעמיד להם אפיטרופסים, נקראם בשם אלג’ירנון. אבל, באמת ובתמים, סיסילי… מתקרב אליה. אלו היה שמי אלג’י, כלום לא יכולתּ לאהבני?

סיסילי קמה

אפשר היה לי לכבדך, ארנסט, אפשר היה להוקיר את אָפיך, אבל מסֻפקת אני מאד, אם היה ביכלתי לתת לך את כל לבי.

אלג’ירנון

המ… סיסילי! חובש מגבעתו לראשו. הרֶקטור שלכם בכאן בקי, מסתמא, כל-צרכו בעריכת כל מנהגי הדת למעשה?

סיסילי

א, בודאי. ד"ר צ’יסיובל הוא למדן גדול. הוא לא כתב מימיו אף ספר אחד, ובכן הלא תוכל לשער מה-רבו ידיעותיו.

אלג’ירנון

עלי לראותו תכף בדבר הטבּלה חשובה מאד… רציתי לאמר בדבר עסק חשוב מאד.

סיסילי

אָה!

אלג’ירנון

אני אשוב בעוד חצי שעה, לא יאֻחר מזה.

סיסילי

אחרי שאנחנו מאֹרשים עוד מיום הארבעה-עשר לפברואר, ורק היום היתה פגישתנו הראשונה, לפיכך אני חושבת כמעט לאכזריות מצדך לעזוב אותי לפרק-זמן ארֹך כל-כך: לחצי שעה! האם לא תוכל לגמור את העסק בעשרים רגעים?

אלג’ירנון

אני אשוב במהירות שלמעלה מן הזמן. נושק לה ורץ לירכתי הגן.

סיסילי

איזה נער סוער! שערותיו מוצאות חן בעיני מאד. צריכה אני לרשֹׁם את הצעתו ביומני.

נכנס מירימן

מירימן

איזו מיס פירפקס באה זה עתה והיא מבקשת לראות את מ"ר וורתינג. בדבר עסק חשוב מאד, לפי-דבריה.

סיסילי

האין מ"ר וורתינג בחדר-הספרים?

מירימן

מ"ר וורתינג יצא זה-לא-כבר בדרך העולה לבית-הכהן.

סיסילי

בַּקש את הגבירה לבוא אלי הנה. בודאי ישוב מ"ר וורתינג בקרוב. תוכל להגיש לנו טֵה.

מירימן

שומע אני, מיס. יוֹצא.

סיסילי

מיס פירפקס! אל-נכון זו אחת מן הנשים הטובות הבאות בימים, המשתתפות עם הדוֹד דז’ק במעשי הצדקה שלו בלונדון. אינני חובבת ביותר את הנשים העוסקות במעשי צדקה. אני רואה בזה מין קפיצה בראש –

נכנס מירימן

מירימן

מיס פירפקס.

נכנסת גונדולין. מירימן יוצא.

סיסילי הולכת לקראתה

הרשיני-נא להציג אותי לפניך. שמי סיסילי קרדיו.

גונדולין

סיסילי קרדיו? נגשת אליה ותוקעת לה כפה מה-נעים שֵׁם זה! לבי אומר לי, שאנחנו נהיה ידידות נאמנות. אַת מוצאת כבר חן בעיני, יותר ממה שאוכל להגיד לך. הרשֶׁם הראשון שעושים עלַי בני-אדם אינו מטעה אותי מעולם.

סיסילי

מה-יפה הדבר מצדך שמצאתי בעיניך חן רב כל-כך, אף שאין אנחנו יודעות אשה את רעותה אלא זמן קצר לפי-הערך. אנא, שבי-נא.

גונדולין מוסיפה לעמוד

רשאית אני לקרֹא לך סיסילי? הלא?

סיסילי

אנא, בבקשה!

גונדולין

ואת תקראי לי תמיד גונדולין? הלא כן?

סיסילי

אם רצונך בכך.

גונדולין

ובכן, ענין זה נגמר ונסדר לגמרי – הלא כן?

סיסילי

אקוה, כי כן. הפסקה. שתיהן יושבות בבת-אחת.

גונדולין

עתה, כמדֻמה לי, היא שעת-הכשֶׁר לברר לך, מי אני. אבי הוא הלורד ברקניל. בודאי לא שמעת מעולם דבר על-אודות אבי?

סיסילי

כמדֻמה לי – לא.

גונדולין

מחוץ לחוג משפּחתנו – זה נעים לי להודיע – אין אבּא ידוע כל-עִקר. וכן צריך להיות, לפי-דעתי. הבית הוא, כפי שנראה לי הספירה הּסֻגלת ביחוד לַגבר. מכיון שהאיש מתחיל מזניח את חובותיו הביתיות, הרי הוא נעשה דומה לנקבה עד להצטער, – בזה אין שום ספק; הלא כן? וזה לא טוב בעיני. זה עושה את האיש מלבּב כל-כך. אמא, שדעותיה על החנוּך הן קשות וחמוּרות מאד, חנכה אותי לקצרת-ראות עד-מאד. זהו אחד מיסודות השיטה החנוכית שלה. ובכן, סיסילי, אקוה, כי לא יֵרע בעיניך, אם אשקיף עליך בעד הלורניטה שלי?

סיסילי

אָה, כלל וכלל לא, גונדולין. אני אוהבת מאד להיות “נשקפת”.

גונדולין לאחר שהסתכלה בסיסילי בעיון בעד הלורניטה

אַת מתארחת כאן, מסתמא, לזמן מועט?

סיסילי

אָה, לא! אני יושבת פה כל הימים.

גונדולין בפנים נזעמים

האמנם? בלי-ספק יושבת אתך גם אמך או אחת מקרובותיך הבאות בימים?

סיסילי

אָה, לא! אין לי אם, וגם קרובים אין לי באמת.

גונדולין

האמנם?

סיסילי

אפיטרופסי היקר נושא עליו, בעזרת מיס פריזם, את הטֹרח הגדול להשגיח עלי.

גונדולין

אפיטרופסך?

סיסילי

כן. אני חניכתו של מ"ר וורתינג.

גונדולין

אָה, מוזר הדבר, כי מעולם לא אמר לי, שיש לו חניכה. מדוע הוא מתעלף בסודות? הוא נעשה מעַנין יותר משעה לשעה. אף כי לא אוכל להחליט, שהחדשה הזאת שִׂמחה אותי ביותר. קמה ונגשת אל סיסילי. אני מחבבת אותך מאד, סיסילי; אַת מצאת חן בּעיני מן הרגע הראשון שהתוַדעתי אתך. ואולם אני מחֻיבת להודיע, כי עכשיו, לאחרי שנודע לי, כי הנך חניכתו של מ"ר וורתינג, אי-אפשר לי שלא להביע את חפצי, שתהיי – גדולה בשנים ממה שהנך לפי-חזותך – ולא כל-כך מלבבת בחיצוניותך. באמת, אלו הורשיתי לדבּר בהתגלות-לב – –

סיסילי

אנא, דבּרי. לפי-דעתי, אם יש-לו לאדם להגיד דבר שאינו נעים, צריך הוא להגידו בהתגלות-לב.

גונדולין

טוב, אם לדבּר בהתגלות-לב גמורה, סיסילי, אז הייתי חפצה שתהיי בת ארבעים ושתים בשלֵמוּת, ושמראך יהיה מכֹער יותר מן הראוי לאותו גיל. אָפיוֹ של ארנסט הוא ישר וחזק. הוא הגשמתה של האמת והנדיבות. בגידה היא אי-אפשרית אצלו כתרמית. אבל גם אנשים בעלי אֹפי נדיב ומוסרי מן המדרגה הראשונה משֻׁעבדים להשפעת יפי חיצוניותם של אחרים. ההיסטוריה החדשה, וגם העתיקה, מלאה המון דוגמאות מעציבות בנדון זה. ובאמת אלמלא כך, לא היה אפשר כלל לקרֹא את ההיסטוריה.

סיסילי

סלחי-נא, גונדולין – את אמרת: ארנסט?

גנדולין

כן.

סיסילי

אה – ואולם אפיטרופסי איננו מ"ר ארנסט וורתינג, אלא אחיו – אחיו הבכור.

גונדולין יושבת שוב

ארנסט לא אמר לי כלל, שיש לו אח.

סיסילי

לדאבוני עלי להודיע, כי ימים רבים לא היה היחס שביניהם מהֻדר ביותר.

גונדולין

אה, בזה מתבאר הכל. ועתה, שעִיַּנתי בדבר, נזכרתי, שמעולם לא שמעתי איש מדבּר על-אודות אחיו. זה חֹמר שכפי-הנראה איננו נעים לרֹב הגברים. סיסילי, אתּ גַּלות אבן-מעמסה מעל לבי. אני כבר התחלתי מפחדת. הלא נורא היה הדבר, אלו בא ענן וַיַּחשֵׁך את ידידותנו – האין זאת? כמובן, ברור לך הדבר בלי שום צל של ספק, כי אפיטרופסך איננו מ"ר ארנסט וורתינג?

סיסילי

בודאי. הפסקה. אדרבה, אני אהיה בקרוב אפיטרופוס שלו.

גונדולין בתמיהה

כלומר?

ססיסילי בקצת בַּישנות ובהתקרבוּת

גונדולין היקרה, באמת אין לי כל טעם לכסוֹת ממך את הדבר. הלא סוף-סוף יפרסם העתון המחוזי שלנו את העובדה בשבוע הבא. מ"ר ארנסט וורתינג ואני הננו מאֹרשים לשם נשואים.

גונדולין בנמוס גדול, בקוּמה

סיסילי חמדתי, כמדֻמה לי, שיש כאן טעות קטנה. מ“ר ארנסט וורתינג אֵרש אותי. המודעה תתפרסם ב”מוֹרנינג פּוֹסט", לא יאֻחר מיום השבת.

סיסילי בנמוס גדול, בקוּמה

חוששת אני, כי משגה הוא אתך. ארנסט בא אלי בהצעה לפני עשרה רגעים בדיוק. מראה את היומן שלה.

גונדולין בודקת את היומן בעיון בעד הלורניטה

זה באמת משֻׁנה מאד, שהרי הוא בקש ממני להיות אשתו אתמול לפנות ערב בחמש שעות ושלשים. רצונך לבדוק את אמתת העובדה – הרי יומני לפניך. מוציאה את היומן שלה אני איני יוצאה לדרך בלי יומני. במרכבת מסלת-הברזל אנו זקוקים לחֹמר-קריאה סנסציוני. צר לי עד-מאד להכזיב את תוחלתך, סיסילי יקירתי, אבל חוֹששת אני, שלי משפט הבכורה.

סיסילי

לא אוכל להגיד לך, גנדולין יקירתי, כמה יכאב לי לגרום לך צער גופני או רוחני, אבל אני מחֻיבת להעיר, כי ברור הדבר, שארנסט שִׁנה את דעתו לאחרי ההצעה של יום אתמול.

גונדולין שקועה במחשבות

אם הוציאו מפי הנער העלוב איזו הבטחה שגעונית, באֹנס או במרמה, אני רואה לי לחובה להצילו כרגע, וביד חזקה.

סיסילי שקועה-במחשבות וברוח עצובה

אם הדיחו את נערי היקר לפח-יוקשים מאיזה מין שיהיה, לא אזכור לו את עונו זה לאחרי חתֻנתנו עד-עולם.

גונדולין

מיס קרדיו, האם ה“פח” שלך הוא רמז לי? הנך יהירה מאד. במקרים כאלה, חובה מוסרית היא לאדם להוציא את כל רוחו. ועוד יותר מזה: עֹנג הוא.

סיסילי

מיס פירפקס, האם כַּונתך היא, שאני הוצאתי מפי ארנסט הבטחה באֹנס או במרמה? אך נועַזת?… לא זו העת להתחפש במסכת כזב של נמוסיות. כשאני רואה מַעדר אני קוראה לו מעדר.

גונדולין בלעג

שמֵחה אני להגיד, כי מימי לא ראיתי מעדר. ברור הדבר, שהספירות החברתיות של שתֵּינו שונות ורחוקות מאד זו מזו.

נכנס מירימן עם משרת. הם נושאים כלי-טה, מַפות ושאר המכשירים.

סיסילי מוכנת לענות, אך בפני המשרתים היא מחֻיבת להתאפק;

שתי הנערות רותחות.

מירמימן

האערוך את הטה כנהוג, מיס?

סיסילי בחשׁיבות ובקול שָלֵו

כן, כנהוג. מירימן מתחיל מפַנה את השלחן ופורש את המפה. דומיה ממֻשכה. סיסילי וגונדולין זורקות מבטי-זעם זו לזו.

גונדולין

היש בסביבה זו מקומות יפים לטיוּל, מיס קרדיו?

סיסילי

אָה! כן! הרבה מאד. מראש אחת הגבעות הסמוכות אפשר להשקיף על חמש גרַפיות בבת-אחת.

גונדולין

חמש גרפיות! מסֻפקת אני, אם ימצא מראה זה חן בעיני. אני שונאה את הדחק.

סיסילי בנעימות

מסתמא משום-כך את יושבת בעיר?

גונדולין נושׁכת את שפתה בשִׁניה ומקישה בשִׁמשִׁיָּתה על נעליה מתוך זעזוע-עצבים.

גונדולין מביטה סביבותיה

זה גן יפה מאד, מיס קרדיו.

סיסילי

שמֵחה אני מאד, כי מצא חן בעיניך, מיס פירפקס.

גונדולין

מעולם לא עלתה על דעתי, שיש פרחים בכפר.

סיסילי

אָה, פרחים מצוּיִם אצלנו כל-כך הרבה כאנשים בלונדון, מיס פירפקס.

גונדולין

כשאני לעצמי אינני יכולה להבין, איך אפשר לבני-אדם לחיות בכפר, ובפרט כשאותם בני-אדם יש להם חשיבות וערך. בכפר אני משֻׁעממת תמיד עד למות.

סיסילי

אַה, זהו בודאי מה שנקרא בשפת העתונים “הקלקלה החקלאית” – האין זאת? כמדֻמה לי, שהאריסטוקרטיה סובלת הרבה מקלקלה זו, ביחוד בדורנו. זוהי כמעט מכת-מדינה אצלם – כן הֻגד לי. רשאית אני להגיש לך כוס טה, מיס פירפקס?

גונדולין בנמוסיוּת מדֻקדקת

תודה לך. לעצמה נערה נתעבה! אבל אני צמאה לטֵה.

סיסילי בנעימות

סֻכּר?

גונדולין ביהירות

לא, תודה לך. סֻכּר אינו עוד מן המוֹדה.

סיסילי מביטה אליה באיבה, נוטלת שוב את המלקחים ומשׂימה ארבע חתיכות סֻכּר בכוס הטה.

סיסילי ברגזה

עוגות או לחם וחמאה?

גונדולין כמשֻׁעממת

לחם וחמאה, בבקשה. עוגות אינן נראות עוד כמעט כלל בבתים חשובים.

סיסילי כורתת פת גדולה מן העוגה ומניחה על הטס שעל-יד מירימן

הגש זאת למיס פירפקס.

מירימן עושה כמצֻוֶּה עליו ויוצא עם המשרתת. גונדולין טועמת מן הטה ומעוה את פניה. היא מעמידה תכף את הכוס על הטס ושולחת ידה אל הפת, שהיא חושבת ללחמאה, מסתכלת בה ורואה שזו עוגה. קמה בקצף.

גונדולין

את מִלאת את כוסי בחתיכות של סֻכּר, ואף שבקשתי בפֵרוש לחם וחמאה, נתת לי עוגה. אני מפֻרסמת בנעימות רוחי וברֹך-אֹפי שאינו מצוּי, אבל אני מַתרה בך, מיס קרדיו: אתּ מרחיקה ללכת!

סיסילי קמה

כדי להציל את נערי העלוב, הנקי, הבוטח, מנכליה של איזו נערה זרה – לא ירחק ממני כל דרך.

גונדולין

מן הרגע הראשן שראיתיך היית חשודה בעיני. אני הרגשתי, שאין לבטוח בך, שאתּ מלאה מרמה וכחש. בענינם כאלה אינני טועה מעולם. הרשֶׁם הראשון, שעושים עלַי בני-אדם, הוא תמיד נכון ואמתי.

סיסילי

כמדֻמה לי, שאני נוטלת ממך את זמנך היקר, מיס פירפקס. בלי שום ספק יש לך לעשות עוד הרבה בקוּרים ממין זה בכל הסביבה.

נכנס דז’ק.

גונדולין בראותה אותו

ארנסט! ארנסט שלי!

דז’ק

גונדולין! חמדת לבי! נגש לנשקה.

גונדולין נסוגה אחוֹר

כַּתר לי זעיר! רשאית אני לשאֹל, האם אֵרשתּ את העלמה הצעירה הזאת לשם נשואים? מוֹרה על סיסילי.

דז’ק בצחוק

את סיסילי הקטנה יקירתי? כמובן, לא! איזה הדרך בא רעיון כזה לראשך הנחמד?

גונדולין

תודה לך. מקריבה את לחיה עכשיו מֻתָּר.

סיסילי בנעימות רבה

מראש ידעתי, כי יש כאן איזה משגה, מיס פירפקס. הג’נטלמן החובק עתה את גִּזרתך, זה אפיטרופסי, מ"ר דז’ון וורתינג.

גונדולין

סלחי-נא – מה אמרת?

סיסילי

זה הדוד דז’ק.

גונדולין נרתעת

דז’ק! הוי!

נכנס אלג’ירנוֹן.

סיסילי

הנה ארנסט.

אלג’ירנון הולך ישר אל סיסילי מבלי השׁגיח כלל באחרים

אהובת נפשי! נגש לנשקה.

סיסילי נסוגה אחור

כַּתר לי זעיר, ארנסט! רשאית אני לשאלך, האִם אֵרשת את העלמה הצעירה הזאת לשם נשואים?

אלג’ירנון מביט סביבותיו

איזו עלמה צעירה? אֵל-אלהים! גונדולין!

סיסילי

כן, “אֶת אֵל-אלהים, גונדולין”, כלומר: את גונדולין.

אלג’ירנון בצחוק

כמובן, לא. איזה הדרך בא רעיון כזה לראשך הנחמד?

סיסילי

תודה לך. מקריבה את לחיה עכשיו מֻתָּר. אלג’ירנון נושק לה.

גונדולין

אני הרגשתי, שנפלה כאן טעות קטנה, מיס קרדיו. הג’נטלמן החובק אותך עתה הוא שאר-בשרי, מ"ר אלג’ירנון מוֹנקריף.

סיסילי מתפרצת מבין זרועותיו

אלג’ירנון מונקריף! הוי! שתי הנערות רצות זו לקראת זו ומחבקות אשה את רעותה, כמו לשם הגנה שִׁמך אלג’ירנון?

אלג’ירנון

אינני יכול להכחיש את הדבר.

סיסילי

אָה!

גונדולין

האם שמך באמת דז’ק?

דז’ק בקצת גאון

לוּ חפצתי, הייתי יכול להכחיש הדבר. אני יכול להכחיש כל דבר, לכשאחפוץ. אבל שמי הוא בודאי דז’ון. כך נקראתי במשך כמה שנים.

סיסילי אל גונדולין

רמאות גסה נעשתה בשתֵּינו.

גנדולין

סיסילי יקירתי הנעלבה!

סיסילי

גונדולין חֶמדתי המרֻמה!

גונדולין במתינות ובכֹבד-ראש

אַת תקראי לי מעתה אחותי – הלא? הן חובקות זו את זו.

דז’ק ואלג’ירנון נאנקים ומתהלכים הנה והנה.

סיסילי במאור-פנים

רק שאלה אחת הייתי רוצה לשאֹל את אפיטרופסי.

גונדולין

כן, זה רעיון מצֻין! מ"ר וורתינג, אם תרשני, אשאלך שאלה אחת. איה אחיך ארנסט? אנחנו שתינו נתארסנו לאחיך ארנסט, ועל כן חשוב לנו קצת לדעת איה אחיך ארנסט בשעה זו.

דז’ק במתינות וכמפקפק

גנדולין, סיסילי! קשה לי מאד, אבל מֻכרח אני לדבּר אמת. זוהי הפעם הראשונה בימי חיי, שהובאתי למצב קשה כזה, ועל-כן אין לי שום נסיון בענינים כאלה. ובכל-זאת אגיד לכֶן בתם-לבב, כי אין לי שום אח ארנסט. בכלל אין לי שום אח. מעולם לא היה לי אח, וגם לא תעלה על דעתי כלל, שיהיה לי אח לעתיד לבוא.

סיסילי בתמהון

לא שום אח?

דז’ק עליז

לא כלל!

גונדולין ברגזה

האם לא היה לך מעולם שום אח מאיזה מין שהוא?

דז’ק בשמחה

מִיָּמי לא. אף לא משום מין שהוא.

גנדולין

צר לי מאד, סיסילי, אבל עכשיו הדבר ברור, שאין אנחנו מאֹרשות לשום אדם.

סיסילי

אין זה נעים כלל לנערה צעירה להמצא פתאם במצב כזה. מה דעתך אַת?

גנדולין

נלכה נא אל הבית. הם בודאי לא יהינו ללכת אחרינו.

סיסילי

בודאי. הלא הגברים מוּגי-לב כל-כך – האין זאת? הן פורשות אל הבית במבטי-בוז.

דז’ק

מצב קוֹדר כזה הוא הוא שנקרא בפיך בונבוריסמוס? לא כך?

אלג’ירנון

כן; זהוּ בונבורי מצֻין. הבונבורי היותר משֻׁכלל שנזדמן לי בחיי.

דז’ק

טוב מאד, אבל לך לא היתה שום רשות “לבונבור” כאן.

אלג’ירנון

הבלים! לכל אדם יש רשות לבונבור בכל מקום שלבו חפץ. כל בונבוריסט רציני יודע זאת.

דז’ק

בונבוריסט רציני! אבינו שבשמים!

אלג’ירנון

כן; אדם צריך להיות רציני בדבר-מה, אם הוא רוצה, שתהיה לו איזו הנאה בחיים. אני רציני בבונבוריסמוס. באיזה דבר אתה רציני – זה נעלם ממני לגמרי. כמדֻמה לי, בכל דבר. שהרי אתה קל-דעת כל-כך מטבעך.

דז’ק

בכל הענין הרע שלפנינו אני מוצא קצת תנחומים בזה, שידידך בונבורי נִדף כעשן. מעתה לא תוכל עוד להתחמק אל הכפר ככל אַות נפשך, אלג’י היקר. וזה טוב מאד.

אלג’ירנון

וגם אחיך נִטשטש קצת, דז’ק היקר, האין זאת? מעתה לא תוכל עוד להמלט לונדונה לעתים קרובות כל-כך כדרכך בקֹדש. וגם זה לא רע.

דז’ק

ואשר למנהגך ביחס למיס קרדיו, הנני מחֻיב להגיד, כי מה שסבבת בכחש נערה נעימה, פשוטה תמימה כזו, זה עָון שאין לו כפרה, גם אם לא אביא בחשבון מה שהיא חניכתי.

אלג’רנון

ואני אינני רואה, במה תוכל להצטדק על אשר רִמית עלמה מהֻדרה, פקחית ובעלת נסיון מרֻבּה כמיס פירפקס. גם אם לא אביא בחשבון מה שהיא שארת-בשרי.

דז’ק

אני חפצתי לארש לי את גונדולין; זהו כל הענין. אני אוהב אותה.

אלג’ירנון

אני חפצתי פשוט לארש לי את סיסילי. אני מעריץ אותה.

דז’ק

אין כל תקוה נשקפת לך, שתהיה מיס קרדיו לך לאשה.

אלג’ירנון

כפי שידוע לי, אין כל אפשרות, שתנשא לך מיס פירפקס.

דז’ק

אבל זה אינו נוגע לך.

אלג’ירנון

לוּ היה נוגע לי, לא הייתי מדבּר עליו. מתחיל אוכל לַחמאות זהוּ מנהג המוני לדבּר על עסקים של עצמו. רק אנשים מעין סרסורי הבורסה עוֹשים כזאת, וגם זה רק בשעת סעֻדה בצבּור.

דז’ק

קשה לי להבין, איך תוכל לשבת כאן ולאכול במנוחה לַחמאות, בשעה שאנחנו במבוכה איֻמה כזו. כמדֻמה לי, שאין כל לב בקרבּך.

אלג’ירנון

אבל אי-אפשר לי לאכול לַחמאות ולהתרגש. אזי היתה החמאה נופלת, בודאי, על המנשיטות שלי. אדם צריך לאכול לַחמאות במנוחה שלמה. רק באֹפן כזה אפשר לאכלן.

דז’ק

אני אומר, כי זוהי אבּירות-לב לאכול לַחמאות בכלל במסבּות כאלה.

אלג’ירנון

כשאני שרוי בצער, אינני מוצא תמחומים אלא באכילה. שְׁאַל את כל היודעים אותי על-בָּרְיִי ויגידוך, כי כשאני נרגש עד-מאד, אני מסרב לכּל, מלבד לאכילה ושתיה. בשעה זו אני אוכל לַחמאות, מפני שאני אמלל. וחוץ מזה אני אוהב לחמאות עד-מאד.

דז’ק

אבל כל זה אינו נותן לך זכות לאכלן כֻּלן ברעבתנות שכזו. נוטל ממנו את הלחמאות.

אלג’ירנון מגיש לו עוגה

מוטב שתקח את העוגה. אני איני אוהב עוגות.

דז’ק

אבינו שבשמים! כמדֻמני, שיש-לו רשות לאדם לאכול לַחמאות שלו בגן שלו.

אלג’ירנון

אבל הלא זה עתה אמרת, כי אבירוּת-לב היא מאין כמוה לאכול לַחמאות.

דז’ק

אני אמרתי, כי זוהי אבירות-לב מִצִדך במסבּות כאלה. זה ענין אחר לגמרי.

אלג’ירנון

אולי כן-הוא. אבל הלחמאות הן אותן בעצמן. חוטף מידי דז’ק את קערת הלחמאות.

דז’ק

אלג’י, לֶך-לך, הִמלטה העירה.

אלג’ירנון

הן לא תוכל לדרשׁ ממני, שאסע מזה קֹדם שאכלתי סעֻדת-צהרים; זוהי שטות. מימי לא יצאתי מביתי בלי סעֻדת-צהרים. וגם שום אדם אינו עושה כזאת, מלבד הצמחנים ועוד מיני בריות כאלה. וחוץ מכל-זה נדברתי עם הדוקטור צ’יסיובל, שינַצר אותי בשש פחות רבע בשֵם ארנסט.

דז’ק

הרף מרעיון אוִילי זה, בהקדם האפשרי. היום בבֹקר נדברתי עם הד“ר צ’יסיובל, שינַצר אותי בחמש וחצי, וכמובן – בשם ארנסט. זוהי שטות. ומלבד זה יש לי זכות מיֻחדת להתנצר כשארצה. הלא אין שום ראיה וזֵכר לדבר, שהתנצרתי בזמן מן הזמנים על-ידי מי-שהוא. הדעת נותנת, שמעולם לא נִצרו אותי, וכך היא גם דעתו של הד”ר צ’יסיובל. מה שאין כן בענין שלך. אתה הלא כבר התנצרת.

אלג’ירנון

כן, אבל זה שנים רבות שלא נִצרו אותי.

דז’ק

כן, אבל פעם אחת הלא נצרו אותך. וזה העִקר.

אלג’ירנון

בודאי. ועל-כן בטוח אני, שמבנה-גֵוִי יכול לשאת את הַצֶרֶמוניה. ואוּלם אתה, מכיון שאינך יודע בבֵרור, אם נִצרוך בכלל, הרי יש בצֶרֶמוניה זו סכנה גדולה לך, לפי-דעתי. אתה עלול להצטנן על-ידה. כלום שכחת, כי אחד מבני משפחתך, הקרוב אליך מאד, היה כפשע בינו ובין המות, מפני הצטננות קשה שאחזתהו בפַריז בשבוע זה.

דז’ק

כן, אבל במו-פיך אמרת לי, כי הצטננות קשה אינה עוברת בירֻשה.

אלג’ירנון

עד-עתה לא היה דַרכה בכך – אבל עכשיו היא בודאי עוברת ועוברת. המדע מפליא להתקדם במקצוע זה.

דז’ק נוטל שוב את קערת הלחמאות

אין אלה אלא דברי שטות; אתה מדבּר תמיד דברי שטות.

אלג’ירנון

דז’ק, אתה חוזר שוב אל הלחמאות? אנא, חדל מהן. לא נשארו אלא שתים. נוטל אותן הלא אמרתי לך, אני אוהב לחמאות עד מאד.

דז’ק

אבל אני שונא עוּגות-טֵה.

אלג’ירנון

אם כן, למה אתה מרשה להגיש עוגות לאורחיך? אכן משֻׁנות הן השקפותיך על הכנסת-אורחים!

דז’ק

אלג’ירנון! כבר בקשתיך לברוח מזה. איני רוצה לראותך פה. מדוע אינך הולך-לך?

אלג’ירנון

עוד לא כליתי לשתות את כוס-הטה שלי. ועוד נוֹתרה כאן לַחמאה אחת. דז’ק מתאנח ומשתקע בכורסה. אלג’ירנון מוסיף לאכול.

המסך.


מערכה שלישית

חדר בבית האחֻזה בוולטון. גונדולין וסיסילי נשקפות בעד החלון אל תוך הגן.

גונדולין

העובדה, שהם לא הלכו אחרינו תכף אל הבית, כמו שהיו אחרים עושים במקומם, מעידה עליהם, לפי-דעתי, שעדַין נותר בהם שמץ בושה.

סיסילי

הם אכלו לַחמאות. זה סמן לחרטה.

גונדולין אחרי הפסקה

כפי-הנראה, אין הם מרגישים בנו כלל. אולי תשתעלי קצת?

סיסילי

אבל אני לא הצטננתי כלל.

גונדולין

הם מביטים עלינו. איזו העזה!

סיסילי

הם הולכים וקרֵבים. חצופים שכמותם!

גונדולין

הבה, נשתוק עתה בחשיבות.

סיסילי

בודאי, הן אחרת לא נוכל לעושת לפי-שעה.

נכנס דז’ק ואחריו אלג’ירנון. הם שורקים איזו אַריָה שגורה עד לזוָעה מתוך אופירה אנגלית.

גונדולין

שתיקתנו החשובה עושה, כפי-הנראה, רשֶׁם לא-נעים.

סיסילי

רשֶׁם מכאיב עד-מאד.

גונדולין

אבל אנחנו לא נפתח פֶּה ראשונה.

סיסילי

כמובן, לא.

גונדולין

מ"ר וורתינג, יש-לי שאלה רבת-ערך אליך. ובתשובתך תלוּי הרבה מאד.

סיסילי

גונדולין, אין ערוֹך לבינתך! מ"ר מונקריף, הואילה-נא לענות על שאלתי זו: מדוע נתת אותך לפנַי כאחי אפיטרופסי?

אלג’ירנון

למען תהיה לי תואנה להתוַדע אתך.

סיסילי אל גונדולין

כמדֻמה לי, שזה באוּר מספיק, האין זאת?

גונדולין

כן, יקירתי, אם רק תוכלי להאמין לו.

סיסילי

אינני מאמינה. אבל הן בזה לא יִגָּרע מאומה מיפיה הנפלא של תשובתו.

גונדולין

צדקת. בדברים רבי-הערך העִקר הוא הסגנון ולא האמתּוּת. מ"ר וותינג, איזה באוּר תוכל לתת לי על החלטתך, שיש לך אח? האם עשית זאת כדי שתהיה לך אמתלה לבוא העירה לראות אותי לעתים קרובות יותר?

דז’ק

כלום תוכלי עוד להיות מסֻפּקת בזה, מיס פירפקס?

גונדולין

יש לי ספקות עצומים מאד בנדון זה. אבל אני נכונה לעקרם מלבי. לא זו השעה לספקנוּת גרמנית. נגשת אל סיסילי באוּריהם, לכאורה, מספיקים למדי, ביחוד זה של מ"ר וורתינג. דבריו טבועים, לפי-דעתי, בחותם האמת.

סיסילי

דברי מ"ר מונקריף מספיקים לי יותר מדי. קולו, כשהוא לעצמו, מעורר אליו בטחון ואמונה מָחלטת.

גונדולין

אם כן, לפי-דעתך נוכל לסלוח להם?

סיסילי

כן. זאת אומרת: לא.

גונדולין

צדקת. שכחתי. יש כאן עִקרים, שאי-אפשר לוַתר עליהם. מי משתֵּינו תגידם להם? זוהי חובה לא-נעימה.

סיסילי

אולי נוכל לדבּר שתינו בבת-אחת?

גונדולין

רעיון מצֻין! אני מדברת כמעט תמיד בבת-אחת עם אחרים. הואילי-נא לשמור את הַטַּקט לפי הוראות אצבעי.

סיסילי

כן אעשה.

גונדולין מרימה את אצבעה לסמן את הטקט.

גונדולין וסיסילי מדבּרות בבת-אחת

שִׁמכם הוא עדיין מעצור, שאין לדלג עליו. זה הכל!

דז’ק ואלג’ירנון מדבּרים בבת-אחת

שמֵנו! זה הכל? הלא אנחנו הולכים להתנצר היום לפנות-ערב.

גונדולין אל דז’ק

למעני הנך מוכן ומזֻמן למעשה נורא כזה?

דז’ק

כן.

סיסילי אל אלג’ירנון

כדי לעשות רצוני הנך נכון לקבל עליך צֶרֶמוניה אימתנית כזו?

אלג’ירנון

כן.

גונדולין

אך טפּשות היא לדבּר על שווי המינים. כשהדבר נוגע להקרבת-עצמו, עולים הגברים עלינו שלא בערך.

דז’ק

כן אנחנו. דז’ק ואלג’ירנון אוחזים איש ביד רעהו.

סיסילי

יש להם רגעים של אֹמץ-לב פִיסי, שאין לנו הנשים שום מֻשג ממנו.

גונדולין אל דז’ק

מחמדי!

סיסילי אל אלג’ירנון

מחמדי!

כל-אחד מחבק את בת-זוגו. נכנס מירירמן, ובראותו את אשר לפניו הוא משתעל בקול רם.

מירימן

המ… המ… המ… לֵידי ברקניל!

דז’ק

אבינו שבשמים!

נכנסת לידי ברקניל. הזוגות מתפרדים במבוכה. מירימן יוצא.

לידי ברקניל

גונדולין! מה פּשר דבר זה?

גונדולין

פשוט, אני נתארסתי למ"ר וורתינג, אמא.

לידי ברקניל

גשי הלום. שבי. שבי כרגע. כל פקפוק הוא סמן להתרופפות השכל בצעירים ולרפיון הגוף בזקנים. הופכת פניה אל דז’ק אדוני! תכף כשנודע לי דבר בריחת-בתי הפתאומית, מפי אמָתה הנאמנה, שקניתי את אמונתה במטבע קטנה, מהרתי ונסעתי אחריה במסע של משאות. אביה האמלל עודנו מאמין, לאָשרנו, שהיא הלכה אל האוניברסיטה העממית לשמוע דרשה ארֻכּה מאד בענין השפעת מס-ההכנסה התמידי על המחשבה האנושית. ואין בדעתי כלל להכזיב אמונתו זו. ובכלל לא הכזבתי מעולם את אמונתו בשום דבר. אני הייתי חושבת זאת לעָול גדול. אך, כמובן, הלא תבין היטב, כי מן הרגע הזה עליך להפסיק את כל היחוסים אשר בינך ובין בתי. בדבר זה, כמו בכל הדברים, אני עומדת על-דעתי בחָזקה.

דז’ק

אני ארשתי לי את גונדולין, לידי ברקניל!

לידי ברקניל

לא היה ולא יהיה, אדוני. ועתה בנוגע לאלג’ירנון… אלג’ירנון!

אלג’ירנון

כן, דודה אוגוסטה.

לידי ברקניל

רשאית אני לשאלך, האם בבית הזה מתגורר ידידך החולה מ"ר בונבורי?

אלג’ירנון בגמגום

אָה, לא! בונבורי אינו דר כאן. בונבורי נמצא בשעה זו במקום אחר. לאמִתו של דבר – מת בונבורי.

לידי ברקניל

מת! מָתי מת מ"ר בונבורי? זו היתה, כפי-הנראה, מיתה חטופה מאד.

אלג’ירנון בבדיחות-הדעת

אה, אני הֵמתי את בונבורי היום בצהרים. כלומר: בונבורי מת היום בצהרים.

לידי ברקניל

מה היתה סבּת מיתתו?

אלג’ירנון

של בונבורי? אָה, הוא התפוצץ והתנדף לגמרי.

לידי ברקניל

התפוצץ! קרבן של התנקשות ריבולוציונית? לא ידעתי כלל, כי מ"ר בונבורי התעסק בשאלות סוציאליות. אם כן, קִבּל את שכרו במלּוּאו בעד חוֹלניותו.

אלג’ירנון

דודה אגוסטה היקרה, אני רציתי לאמר, כי נגלו מסתוריו – הרופאים גִּלו, בדקו ומצאו, שבונבורי אינו יכול לחיות – זאת היתה כַונתי – ועל כן מת בונבורי.

לידי ברקניל

כפי-הנראה, סמך באמונה שלמה על דעותיהם של רופאיו. בכל-אֹפן שמֵחה אני, כי סוף-סוף בא לידֵי החלטה מסֻימה, והוציא אותה אל הפֹּעל על-פי עצתם המומחית של הרופאים. ועתה, לאחרי שנפטרנוּ לחלוטין מאותו מ“ר בונבורי, הרשני-נא לשאלך, מ”ר וורתינג, מי היא אותה העלמה הצעירה, שבּן-אחותי אלג’ירנון אוחז בידה, דרך אחיזה שאין בה כל צֹרך כלל לפי-דעתי?

דז’ק

אותה העלמה היא מיס סיסילי קרדיו, חניכתי.

לידי ברקניל מנענעת ראשה בקרירות אל סיסילי.

אלג’ירנון

אני ארשתי לי את סיסילי, דודה אוגוסטה.

לידי ברקניל

סלח-נא – מה אמרת?

סיסילי

מ"ר מונקריף ואנכי – מאֹרשים, לידי ברקניל.

לידי ברקניל מזדעזעת כמו מקֹר, הולכת ויושבת על הספה

אינני יודעת, אם האויר שבמחוז הירטפורדשיר זה מגָרה ביתר עֹז, ואולם כּמוּת הארושׂים המתהוים כאן נראית לי עודפת הרבה על המספר הממֻצע, שקבעו לנו בעלי הסטטיסטיקה להלכה ולמעשה. אני חושבת, כי מן הראוי ומן הישֶׁר הוא, שאתחיל תכף בחקירה ודרישה קצרה. מ"ר וורתינג, האם נמצאת מיס קרדיו באיזה יחס של קרבה עם אחד מבתי-הנתיבות הגדולים שבלונדון? אני שואלת זאת לשם ידיעה בעלמא. עד יום אתמול לא עלתה על דעתי כלל, שיש משפחות או יחידים, אשר שלשלת-היוחסין שלהם מַתחלת מן התַּחנה הקצונית.

דז’ק מלא חמה, אבל הוא מתאפק.

דז’ק בקוֹל צלול ובקרירות

מיס קרדיו היא נכדתו של המנוח מ“ר תומַס קרדיו, אשר התגורר בבית מספר קמ”ט בככר בילגרב, ובג’ירביז-פַּרק, דורקינג, סורי וגם בספוֹרן, פיפשיר.

לידי ברקניל

זה עושה רשֶׁם לא-רע. שלש אדריסות מעוררות תמיד בטחון, אפילו בעולם המסחר. אבל במה אדע כי האדריסות נכונות הן?

דז’ק

כבר דאגתי לזאת ושמרתי אתי את כל קבצי “ידיעות בית-דין” של התקופה ההיא. אם תאבי, הנני ואשימם לפניך לבדיקה, לידי ברקניל.

לידי ברקניל בפנים קודרים

הֻגד לי, כי הקבצים הללו מלאים שגיאות וטעויות הדפוס.

דז’ק

הנוטריונים של מיס קרדיו הם האדונים מַרקבי, מרקבי ומרקבי.

לידי ברקניל

מרקבי, מרקבי ומרקבי? זוהי פירמה מכֻבדה והגונה מאד. ולא עוד, אלא שהֻגד לי, כי אחד מהאדונים מַרקבי מֻזמן לפעמים לסעֻדות בחברה החשובה. עד-כאן אני שבעת-רצון.

דז’ק בהתרגזות

מה-גדול חסדך, לידי ברקניל! בודאי ינעם לך לשמוע גם-כן, שנמצאות תחת ידי תעודת לדתה של מיס קרדיו, תעודת הטבלתה, תעודה על שעול-ילדים, על רשימתה ספרי-הפקודים, על הרכבת-אבעבועות, קונפירמַציה, ועל בהרות, בין מן הסוג האשכנזי, בין מן הסוג האנגלי.

לידי ברקניל

אַה, הנה חיים מלאים הרפתקאות – אולי סוערות יתר מדי לנערה צעירה. כשאני לעצמי – אינני מסכימה כלל לנסיונות-חיים מֻקדמים ביותר. קמה ומסתכלת בשעונה גונדולין, שעת הנסיעה ממשמשת ובאה. אין לנו לאבד אף רגע אחד. כדי לצאת ידי המנהג המקֻבּל, הרשני-נא, מ"ר וורתינג, לשאלך, היש לה למיס קרדיו קצת רכוש?

דז’ק

אָה, לערך מאה ושלשים אלף ליטראות בניָרות. זה הכל. שלום לך, לידי ברקניל. שמחתי מאד לראותך.

לידי ברקניל יוֹשבת שוב

עוד רגע אחד, מ"ר וורתינג. מאה ושלשים אלף ליטראות! ובניָרות! כשאני מביטה עכשיו על מיס קרדיו היא נראית לי עלמה מלבּבת עד-מאד. בזמן הזה מעט מאד מספר הנערות, שיש להן ערכים חשובים באמת, כלומר: ערכים, שיש להם קיום ושמשבּיחים ברבות הימים. אנחנו חיים, לדאבוני, בדור של שטחיות. אל סיסילי גשי-נא הלום, יקירתי. סיסילי קרֵבה אליה ילדה נעימה, שמלתך פשוטה עד-מאד, ושערותיך הן כמעט כמו שיצאו מתחת יד הטבע. אך כל זה נוכל לשַׁנות במהרה. אָמה צרפתית מנֻסה מפליאה לעשות בבחינה זו בזמן קצר מאד. זוכרת אני, כי הלידי לנסינג הצעירה לקחה לה אחת על-פי המלצתי, ולאחרי שלשה ירחים לא הכיר אותה אפילו בעלה בעצמו.

דז’ק

וכעבור ששה ירחים לא הכיר אותה שום אדם.

לידי ברקניל מביטה בחֵמה אל דז’ק במשך רגעים אחדים, אחרי-כן היא פונה אל סיסילי בשחוק מעֻשה

אנא הִסוֹבי, ילדה נעימה. סיסילי סובבת בעיגול. לא, אני רוצה לראות את פניך מן הצד. סיסילי עומדת בפרופילון. כן, ככל אשר דִּמיתי וקויתי, יש בפרופילון שלך אפשרויות חברתיות ברורות. שני החסרונות היותר מָרגשים שבדורנו, הם: העדר פּרינציפּיונים והעדר פרופילונים. הרימי קצת את סנטרך, יקירתי. הסגנון תלוי במדה מרֻבּה בזה: באיזה אֹפן נושאים את הסנטר. לפי-שעה נושאים אותו גבוה מאד. אלג’ירנון!

אלג’ירנון

הנני, דודה אוגוסטה.

לידי ברקניל

יש אפשרויות חברתיות ברורות בפרופילון של מיס קרדיו.

אלג’ירנון

סיסילי היא הנערה היותר נעימה, היתר נחמדה, היותר יפה בכל העולם כֻּלו. ואפשרויות חברתיות אינן שוות פרוטה בעיני.

לידי ברקניל

אל תזלזל ככה בערכּה של החברה, אלג’ירנון. רק מי שאינו יכול להכנס אליה עושה כך. אל סיסילי יַלדתי היקרה, בודאי ידוע לך, שאין לו לאלג’ירנון שום מקורות פרנסה מלבד חובות. ואולם אני אינני מסכימה לשדוכים בחשבון. כשֶׁנִּשאתי ללורד ברקניל לא היתה לי אף פרוטה אחת. ובכל-זאת לא עלתה על דעתי כלל, שזה יוכל להיות לי למעצוֹר. ובכן, כפי-הנראה, מחֻיבת אני לתת הסכמתי.

אלג’ירנון

תודה לך, דודה אוגוסטה.

לידי ברקניל

סיסילי, רשאית אַת לנשֹׁק לי.

סיסילי נושׁקת לה

תודה לך, לידי ברקניל.

לידי ברקניל

רשאית את גם לקרֹא לי דודה אוגוסטה מהיום והלאה.

סיסילי

תודה לך, דודה אוגוסטה.

לידי ברקניל

לפי-דעתי מוטב, שתחוגו את חתֻנתכם בלי אִחור.

אלג’ירנון

תודה לך, דודה אוגוסטה.

סיסילי

תודה לך, דודה אוגוסטה.

לידי ברקניל

האמת אגיד לכם, כי אינני מסכימה כלל לימי ארושים ארֻכּים. זה נותן למאֹרשים את היכֹלת ללמוד לדעת איש את טבעו של רעהו, מה שלפי-דעתי אינו מן הרצוי כל-עִקר.

דז’ק

סלחי-נא לי, לידי ברקניל, על הפסיקי אותך, אבל הארושים הללו אינם יכולים להתקַים. אני אפיטרופסה של מיס קרדיו, ובטרם תמלאנה לה שנות-בגרות אין היא רשאית להנשא לאיש בלי הסכמתי. ואני ממאן בהחלט לתת הסכמתי זו.

לידי ברקניל*

הרשיני—נא לשאלך: מפני-מה? אלג’ירנון הוא בלי שום ספק, שדוך מצֻין, כמעט אפשר לאמר: חתן מהֻדר. אמנם עני הוא בכסף, אבל עשיר הוא בחיצוניותו. ומה יש לבקש עוד?

דז’ק

לא נעים לי מאד לדבּר אתך, לידי ברקניל, על בן-אחותך בהתגלות-לב. ואולם מֻכרח אני להגיד, שאין רוחי נוחה כלל ממדותיו המוסריות. אני חושד אותוֹ בנטיה לכזבנות.

אלג’ירנון וסיסילי מביטים אליו בתמהון ובכעס.

לידי ברקניל

כזבנות? בן-אחותי אלג’ירנון? אי-אפשר! הוא מן האוניברסיטה האוקספורדית.

דז’ק

לצערי, אין חשדי מוטל בספק כלל. היום אחרי הצהרים, בעת שאני שהיתי בלונדון לרגלי ענין רומנטי חשוב, נדחק הוא אל ביתי באמתלה כוזבה, שהוא אחי. בשם בדוי שָׁתה עד-תֻּמו – כפי שהודיעני זה עתה המשקה שלי – בקבוק שלם של פיריֶה ז’ואה, ברוט, משנת 89 – זה יין המשֻׁמר אצלי לתשמישִׁי הפרטי. ובהוסיפו ללכת בדרך-שקר הצליח במשך היום להטות אליו את לב חניכתי היחידה. אחרי-כן נשאר למשתה הטֵּה והשמיד את כל הלחמאות שלי עד-אחת. אך מה שמרשיע אותו ביחוּד הוא זה, שהוא ידע היטב מתחלתו, שאין לי אח, שמעולם לא היה לי אח ושגם להבא אין בדעתי כלל שיהיה לי אח. אני בעצמי אמרתי לו זאת בפֵרוש אתמול לפנות-ערב.

לידי ברקניל

המ… לאחרי עֹמק העיון הֶחלטתי, שלא לשים לב כלל אל מנהגו של בן-אחותי אתך.

דז’ק

מה רב חסדך, לידי ברקניל. ואולם גם הַחלטתי שלי במקומה עומדת. אני ממאן לתת את הסכמתי.

לידי ברקניל אל סיסילי

גשי אלי, ילדה נעימה. סיסילי נגשת אליה. כמה שני חייך, יקירתי?

סיסילי

באמת אני בת שמונה-עשרה, אבל במשתה-מחולות אני אומרת תמיד עשרים.

לידי ברקניל

יפה אַת עושה בשנוי קל זה. באמת, שום אשה אינה צריכה להגיד את שנותיה בדיוק. זה נראה כחַשְׁבָנוּת… מתוֹך הרהור שמונה-עשרה, אבל אומרת עשרים במשתה-המחולות. אם-כן במהרה תגיעי לשנות בגרות ותפרקי עֹל האפיטרופסות מעַל צוארך. ובכן הרי אין לה להסכמתו של אפיטרופסך סוף-כל-סוף כמעט שום ערך, לפי-דעתי.

דז’ק

סלחי-נא לי, לידי ברקניל, על הפסיקי אותך עוד פעם, אבל אני מחֻיב להודיעך, כי על-פי צוַאתו של זְקֵנָהּ לא תעמוד מיס קרדיו ברשות-עצמה עד שתמלאנה לה חמש ושלשים שנה.

לידי ברקניל

זה אינו לפי-דעתי עכוב גדול. שלשים וחמש – זה גיל מלבּב מאד. החברה העליונה בלונדון מלֵאה נשים, ממרום עם הארץ, שנשארו ברצונן הטוב בשנת השלשים וחמש במשך כמה שנים. הנה, לדוגמא, לידי דומבלטון. כפי שידוע לי בבֵרור, הרי היא עומדת בשנת השלשים וחמש מעת שמלאו לה ארבעים, וזה היה לפני שנים רבות. אינני רואה, מדוע לא תהיה סיסילי יקירתנו בגיל שאמרת מלבּבת עוד יותר מכפי שהיא עכשיו. עד העת ההיא הלא יגדל רכושה בתוספת מרֻבּה.

סיסילי

אלג’י, התוכל לחכות על מלֹאת לי שלשים וחמש?

אלג’ירנון

כמובן, אוכל, סיסילי. הלא תדעי, שאוכל.

סיסילי

כן, אני הרגשתי זאת בחוש טבעי, אבל אני לא אוכל לחכות זמן רב כזה. אני לא הסכנתי מעולם לחכות אף חמשה רגעים למי-שהוא. זה מביא אותי לידי התרגזות. כשאני לעצמי – אינני דַיקנית, אבל אוהבת אני את דַיקנותם של אחרים, ולחכות, אפילו לחתֻנתי, זהו אצלי פשוט מן הנמנעות.

אלג’ירנון

ובכן, מה נעשה, סיסילי?

סיסילי

אינני יודעת, מ"ר מונקריף.

לידי ברקניל

מ"ר וורתינג היקר, מכיון שמיס קרדיו הודיעה בהחלט, שאין ביכלתה לחכות עד שתהיה בת שלשים וחמש – מה שלפי-דעתי הוא סימן לקֹצר-רוח – הריני מבקשת ממך לְעַיֵּן עוד פעם בהחלטתך.

דז’ק

אבל, לידי ברקניל היקרה, הלא כל הדבר תלוי רק בך. באותו רגע שתסכימי לחתֻנתי עם גונדולין, בו ברגע אתן בשמחה רבה רשות לבן-אחותך לשאת את חניכתי למזל טוב.

לידי ברקניל קמה וּמזדקפת

הלא לך לדעת, שהצעתך לא תוכל להתקבל.

דז’ק

אם-כן, צפוים אנחנו כֻלנו אל רַוָּקוּת סוערת.

לידי ברקניל

לא זה הגודל אשר יעדתי לגנדולין. אלג’ירנון, כמובן, רשאי לבחור כטוב בעיניו. מוציאה את שעונה. נלכה, יקירתי. גונדולין קמה. אנחנו כבר אחַרנו חמשה, או אוּלי ששה מסעות. אם נאחר עוד, יחלו לשיח בנו בבית-הנתיבות.

נכנס ד"ר צ’יסיובל.

צ’יסיובל

הכל מוכן ומזֻמן לסדר ההטבּלות.

לידי ברקניל

סדר ההטבּלות, אדוני? האין זה מֻקדם קצת?

צ’סיובל נבוך מעט, מוֹרה על דז’ק ואלג’ירנון

שני האדונים האלה הביעו את חפצם להִטָּבל תכף ומיד.

לידי ברקניל

הם בשנותיהם? זה רעיון נלעג וחִלול-הקֹדש. אלג’ירנון, אני אוסרת עליך להטבל. לא אֹבה לשמוע זרות כאלה. לורד ברקניל יצטער מאד כשֶׁיִּוָּדע לו על-מה אתה מאבד זמנך וכספך.

צ’יסיובל

האם עלי לשמוע מזה, שההטבלות לא תהיינה כלל היום?

דז’ק

לפי מצב הדברים כעת מסֻפּקני, אם יש לה להטבּלה איזה ערך מעשי בשבילי או בשביל חברי, – ד"ר צ’יסיובל.

צ’יסיובל

לבי עלי דַּוי לשמוע דעה כזו מפיך, מ"ר וורתינג. היא נשמעת כדעותיהם הנפסדות של האנַבַּפטיסטים, שהוכחתי בטולן עד-היסוד בארבע מדרשותי, שלא נתפרסמו בדפוס. ואולם, מכיון שמעמד-רוחכם בשעה זו הוא, כפי-הנראה, ארצי ביותר, הריני שב תכף לבית-התפלה. ואף אמנם זה-עתה הודיעני השוער, כי מיס פריזם מחכה לי בלשכת-הבגדים זה כשעה וחצי.

לידי ברקניל מזדעזעת

מיס פריזם? השמעתי נכונה? באמרת: מיס פריזם?

צ’יסיובל

כן, לידי ברקניל. אני הולך לקראתה.

לידי ברקניל

הרשני-נא לעצרך רגע קטן. הענין, שערכּו יוכל להיות גדול מאד ללורד ברקניל ולי. האם אותה מיס פריזם היא אשה מכֹערת, שיש לה יחס רחוק מאד עם חִנוך?

צ’יסיובל בקצת כעס

היא גבירה מַשכלת במאֹד מאד ומופת משֻכלל של הגינוּת.

לידי ברקניל

בודאי היא אותה האשה בעצמה. רשאית אני לשאלך, מה מעמדה במֶשק ביתך?

צ’יסיובל קָשׁוֹת

אני רַוק, גברתי.

דז’ק מתערב ביניהם

לידי ברקניל, מיס פריזם היתה במשך שלשׁ שנים האחרונות אוֹמַנתה החשובה ואשת-שיחתה המכֻבּדה של מיס קרדיו.

לידי ברקניל

למרות כל מה שאני שומעת על-אודותיה, אני צריכה לראותה מיד. שִׁלחו לקראה.

צ’יסיובל משקיף בעד החלון

היא הולכת וקרֵבה. הנה היא באה.

נכנסת מיס פריזם בחפזוֹן

מיס פריזם

הֻגד לי, שאתה תחכה לי בלשכת הבגדים, דוקטור יקר. אני המתנתי לך שם שעה ושלשת רגעים. רואה פתאם את לידי ברקניל, המביטה אליה בעינים חוֹדרוֹת. פני מיס פריזם מלבינים והיא מתחילה רועדת. היא צופה סביבותיה בדאגה כמבקשת להמלט.

לידי ברקניל בקול נמרץ, כדַין החוקר ודורש

פריזם! מיס פריזם מוֹרידה ראשה בבוּשה גשי הלום, פריזם! מיס פריזם נגשת בהכנעה פריזם! איה התינוק? הכל משתוממים. צ’יסיובל נרתע לאחוריו בזוָעה. אלג’ירנון ודז’ק עוֹשים את עצמם כמשתדלים למנוֹע את סיסילי וגונדולין משמוע פרטיו של ספור מעשׂה מכֹער לפני עשרים ושמונה שנה עזבת את ביתו של לורד ברקניל, מספר ק"ד ברחוב גרוסוִינר העליון, במרכבה שנמצא בה עולל ממין זכר. אַת לא שבת עוד אל הבית. שבועות אחדים אחרי-כן הצליחה הבולשת של המטרופולין, לאחרי שהניעה את הכל העיר בכברה, למצֹא את המרכבה עומדת בחצות הלילה באחת הפּנות השוממות בקצה העיר. במרכבה נמצא כתב-יד של רומן בשלשה חלקים מלא רגשנות נתעבה יותר מכפי-הרגיל. מיס פריזם נרתעת בכעס שלא במתכּוֵן ואולם התינוק לא היה שם. הכל נותנים עיניהם במיס פריזם פריזם! איה התינוק? הפסקה.

מיס פריזם

לידי ברקניל, אני מחֻיבת להודות בבושה, שאינני יודעת. הלואי שידעתי! פרטי הדבר כך הם. בבֹקר של אותו היום שזכרת, יום שנחרת בזכרוני לנצח נצחים, התכוננתי לטיל עם הילד במרכבה כפעם בפעם. לקחתי אתי גם צקלון של יד, ישן קצת, אבל רחב-ידים למַדי, שחשבתי להניח בו את כתב-היד של יצירה במקצוע הספרות היפה, שחבּרתי בשעותי הפנויות המועטות. ברגע של פזור-הנפש, שלא אוּכל לסלוח לי עד-עולם, הנחתי את כתב-היד במרכבה, ואת הילד צפנתי בצקלון.

דז’ק ששמע את כל הדברם האלה באֹזן קשבת

ואיפה הִנחת את הצקלון?

מיס פריזם

אל תשאלני, מ"ר וורתינג.

דז’ק

דבר זה יש לו ערך גדול בשבילי. אני צריך לדעת, איפה עזבת את הצקלון עם הילד שהיה בתוּכו.

מיס פריזם

בחדר-התלבשֶׁת באחד מבתי-הנתיבות הגדולים שבלונדון.

דז’ק

באיזה בית-נתיבות?

מיס פריזם מדֻכּאה

וִיקטוריה – במסלת הברזל העולה לברַיטון. שׁוקעת בכורסה.

דז’ק

אני צריך להסתלק אל חדרי לרגע קטן. גונדולין, חכי לי פה.

גונדולין

אם לא תאריך, אחכה לך פה כל ימי חיי.

דז’ק יוצא נרגש מאד.

צ’יסיובל

מה פֵּרוש הדבר לפי-דעתך, לידי ברקניל?

לידי ברקניל

ירֵאה אני גם להעלותו על דעתי, ד"ר צ’יסיובל. אין לי צֹרך להגיד לך, כי במשפחות מיֻחסות אי-אפשר כלל שיארעו מיני הזדמנוּת כאלה. זה אינו כלל מן הנמוס.

ממעל תקרה נשמע קול שאון, כאלו ארגזים מֻשלכים הנה והנה.

הכל נושאים עיניהם למעלה.

סיסילי

הדוד דז’ק נרגש עד-מאד, כפי-הנראה.

צ’יסיובל

אפיטרופסך נוח להתרגש מאד מטבעו.

לידי ברקניל

השאון עושה רשֶׁם לא נעים כלל. זה נשמע כדברי ריב וטענות. כַּלכל לא אוכל שום טענות. הן תמיד המוניות, ועל-פי-רֹב – מוכיחות.

צ’יסיובל מביט למעלה

עתה חדל השאון.

השאון מתגבר כפלַים.

לידי ברקניל

מי-יתן ויבוא לידֵי החלטה!

גונדולין

צִפִּיָּה זו איֻמה מנשֹא. אקוה, שהיא תִמָּשך עוד.

נכנס דז’ק ובידו צקלון של עור שחור.

דז’ק רץ אל מיס פריזם

הזה הוא הצקלון, מיס פריזם? בדקי אותו בעיון בטרם תעני. הָאֹשׁר של יותר מנפש אחת תלוי במענה-פיך.

מיס פריזם במנוחה שׁלמה

כפי-הנראה, שלי הוא. כן, הנה הפגימה, שנעשתה בו על-ידי נפילה מן האומניבוס ברחוב גויאר, בימים מקדם מאֻשרים מאלה. והנה גם הכתם על-פני המִּרפד, שנתהוה על-ידי התפוצצות של בקבוק עם משקה בלתי-משַׁכּר, מעשה שהיה בלימינגדטון. וכאן על המנעול חרותים ראשי תֵבות של שמי. שכחתי, כי בשעה של פזרנות הִזמנתי אותם אצל מפַתח פּתּוחים. הצקלון שלי הוא, בלי כל ספק. שמֵחה אני מאד, שקבלתי אותו בחזרה, בעת שלא פללתי לו כלל. חסרונו היה מָרגש אצלי מאד כל אותן השנים.

דז’ק בקול מלא פַּתּוֹס

מיס פריזם, אַת קבלת עוד יותר מצקלון זה. אני הוא התינוק שצפנת בו.

מיס פריזם משׁתוממת

אתה?

דז’ק מחבּק אותה

כן… אמי!

מיס פריזם נסוֹגה אחוֹר מתוֹך תמהון ועלבוֹן כאחד

מ"ר וורתינג! אני פנויה!

דז’ק

פנויה! אין לכחד, כי זו מכה גדולה. אך סוף-כל-סוף למי הצדקה ליַדות אבן בנפש שסבלה? האם אין בכֹחה של תשובה למחות כָּעָב פשע של קלוּת-דעת? ולמה תהיה חֻקה אחת לגברים וחֻקה אחרת לנשים? אמי, אני סולח לך. מנסה לחבּקה שׁוב.

מיס פריזם בכעס גדול

מ"ר וורתינג, כאן נפלה טעות. מוֹרה על לידי ברקניל הנה הגבירה, אשר תוכל להגיד לך, מי אתה באמת.

דז’ק אחרי הפסקה

לידי ברקניל, אינני אוהב להֵראות כסקרן, ואולם הואילי-נא לברר לי, מי אני.

לידי ברקניל

חוששת אני, כי החדשות שאודיעך לא תשׂמחנה אותך עד-מאד. אתה בנה של אחותי, עליה השלום, מרת מונקריף, וממילא אחיו הגדול של אלג’ירנון.

דז’ק

אחיו הגדול של אלג’י! ובכן זכיתי סוף-כל-סוף לאח. אני ידעתי, כי יש לי אח. תמיד אמרתי, שיש לי אח. סיסילי, איך יכולת להטיל בספק את מציאות אחי? אוחז בידה של גונדוֹלין ד"ר צ’יסיובל – זה אחי האמלל. מיס פריזם – אחי האמלל. גונדולין – אחי האמלל. אלג’י בן-בליעל, מעתה תהיה מחֻיב לנהוג בי כבוד יותר מאשר עד-כה. מעולם לא התנהגת אתי כאח.

אלג’ירנון

נער זקן, מודה אני, כי עד-עתה לא התנהגתי כאח. ואמנם השתדַלתי ככל יכלתי, אף שהייתי מחֻסר-הרגּל זמן רב כל-כך. תוקעים כף איש לאחיו.

גונדולין אל דז’ק

יקירי, אבל איך אקרא לך עתה? מה הוא שמך עכשיו לאחרי שנהפכת לאיש אחר?

דז’ק

אבינו שבשמים! עִקר זה שכחתי. החלטתך בדבר שְׁמִי אין להשיב, מסתמא?

גונדולין

אינני משַׁנה מעולם, מלבד בדברים המלבבים אותי.

סיסילי

אכן רוחך נדיבה, גונדולין!

דז’ק

אם-כן, מוטב שנברר את השאלה מיד. דודה אוגוסטה, רגע קטן, בשעה שעזבה אותי מיס פריזם בצקלוֹן – האִם כבר אז הייתי מנֻצר ובעל שֵׁם?

לידי ברקניל

כל היקר והתפארת שאפשר לקנות בכסף, וגם התנצרות בכלל זה, בזבזו לך ביד רחבה הוריך הטובים, הרכים והרחמנים.

דז’ק

ובכן, נִצרוּ אותי. זה נגמר בכי-טוב. ועתה – מַה שֵם קראוּ לי? השמיעיני נוראות.

לידי ברקניל

מכיון שהיית הבכור, מובן מאליו, שקראו לך בשם אביך.

דז’ק נרגז

כן, אבל מה היה שֵׁם אבי?

לידי ברקניל מהרהרת

קשה לי להעלות עתה בזכרוני, מה היה שמו של הגנרל. אבל אין כל-ספק, שהיה לו שֵׁם. מודה אני שהוא היה זר ומשֻׁנה במנהגיו; אבל רק באחרית ימיו. זה בא לו מחמת האקלים ההודי, שתֻנתו, קלקול הקבה, ועוד פגעים רעים כיוצא בזה.

דז’ק

אלג’י! אולי תוכל אתה להִזכר, מה היה שֵׁם אבינו?

אלג’ירנון

נערי הטוב, אנחנו לא נדברנו כלל איש עם רעהו. הוא מת לפני מלֹאת לי שנה אחת.

דז’ק

אדַמה, כי שמו ימָּצא בספרי פקודי-הצבא של אותה התקופה; האין זאת דודה אוגוסטה?

לידי ברקניל

הגנרל היה בעִקרו איש-שלום, מלבד בחייו הביתיים. אבל אין כל ספק, כי שמו ימָּצא ברשימות האדריסות של שרי-הצבא.

דז’ק

יש תחת יָדי ספרי פקודי-הצבא של ארבעים השנים האחרונות. בספרי-הזכרונות הנחמדים הללו הייתי צריך להגות בהתמדה. רץ אל ארוֹן הספרים ומוציא מִשָּׁם את הספרים גנרלים, אות מ'… מלם, מקסבום, מגלי, – איזה כנויי-משפחה איֻמים יש להם לגנרלים שלנו! – מרקבי, מיגסבי, מובס, מונקריף! ליטננט בשנת 1840, קפיטן, סגן שר-אלף, שר-אלף, גנרל בשנת 1869, שמו ארנסט דז’ון. מניח את הספרים במתינות על השלחן ומדבר במנוחה שלמה הלא אמרתי לך תמיד, גונדולין, כי שמי ארנסט? וסוף-סוף זה שמי באמת. כך הוא מטבעי.

לידי ברקניל

כן, עתה נזכרתי, ששמו של הגנרל היה ארנסט. זוכרת אני, שהיו לי נמוקים חשוּבים לשנֹא את השם הזה.

גונדולין

ארנסט! ארנסט שלי! אני הרגשתי תכף בראשונה, שאי-אפשר שיהיה לך שֵׁם אחר.

דז’ק

גונדולין, מה-נורא הדבר כשנודע לאדם לפתע-פתאם, שכּל ימיו דִּבּר רק אמת. התוכלי לסלוח לי?

גונדולין

אוּכל. כי בטוחה אני, שלעתיד תתקן את המעֻוָּת.

דז’ק

יקירתי!

צ’יסיובל אל מיס פריזם

לֵיטציה! מחבּק אותה.

מיס פריזם בהתלהבות

פרידריק! לבסוף!

אלג’ירנון

סיסילי! מחבּק אוֹתה לבסוף!

דז’ק

גונדולין! מחבּק אותה לבסוף!

לידי ברקניל

בן-אחותי היקר, כמדֻמה לי, שאני רואה בך סמנים של קלות-דעת.

דז’ק

אדרבה, דודה אוגוסטה, זוהי הפעם הראשונה בימי חיי שבאתי לידי הכרה, מה-נכבד להיות אֶרנסט (רציני).

                                                                            המסך.

  1. במקור האנגלי יש כאן לשון נופל על לשון, שאי–אפשר לתרגמו. Ernest (הַשֵּׁם), earnest (רציני) מבטאם אחד הוא. [הערת המתרגם]  ↩

  2. מיס פריזם רצתה לאמר: שונא–נשים, אבל היא יצרה לה את המלה במתכונת “מיזאנטרופוס” ולא ידעה כי אנטרופוס פֵּרושו איש, ובכן יצא לה איזה אנדרוגינוס. כי על–כן התרגש על זה הד"ר צ'יסיובל המלֻמד.  ↩

מִמַּעֲמַקִּים / אוסקר ויילד

…את מקומי אומרים להקציע לי בין גִּ’יל-דֵּי-רֶס ובין המַרְקיז דֵּי-סַד. יהי נא כן, אם כן רוצים! על-זה לא אתאונן כלל. בין התורות הרבוֹת, שלמדתי בימי ישיבתי במאסר, יש אחת: קַבּל את הדברים כמו שהם וכמו שהם מוכרחים להיות. אין אני מסֻפק אפילו במקצת, שאותו בעל התאוות הגסות, שחי בימי הבינים, ואותו המחבר, שכתב לנו את “יוּסְטִינָה”, הם סוף-סוף חברים הגונים לאדם יותר מִסַּנְדְפוֹר וּמִמֶּרְטוֹן – אותם הגבורים הידועים של הספרים לילדים…

במחצית הראשונה של חֹדש נוֹבֶמבּר לפני שתי שנים קרו כל אותם הדברים שבאו עלי. שטף החיים העז מפריד עתה בינינו ובין תקופת אותו הזמן הרחוק ממנו כל-כך. מי שמהַלך חפשי בחוץ, זה כמעט שאינו עלול להשקיף השקפה מסוימה על משך זמן שכזה – ואולי אין זה כלל מן האפשרות. אולם לעיני אני נראה הדבר, כאלו קרה לי כל זה – לא אֹמַר: אתמול, אלא – היום. סָבוֹל – זה הוא רגע ארוך במאד מאד. אין ביכלתנו לחַלק רגע שכזה לתקופות. אפשר רק לרשום לנו את נדנודי הנפש, שהרגשנו בהם במשך עונה זו, ולהביא בחשבון את חליפתם וחזירתם. הזמן כשהוא לעצמו אינו צועד לפנים ביחד עמנו. הוא רק סובב, סובב. נראה, כאלו הוּא סובב על איזה ציר של פגעים: אותם החיים בבית-המאסר המביאים את הנאסר לידי שתּוק אברים, חיים שאין בהם תנועה, חיים שאין בהם שִנוי וחִלוף, חיים שהכל בהם נעשה לפי סדר קבוע מבתחלה. אוכלים אנו ברגע ידוע, שותים אנו ברגע ידוע, כורעים אנו לארץ ברגע ידוע ומתפללים, או עושים אנו את עצמנו כאלו היינו מתפללים, הכל לפי צורות קבועות ומוצקות של איזה חק-של-ברזל: – אותו העדר התנועה החפשית, העושה את היום עם כל בלהותיו דומה אל השני עם כל פרטיו, ואפילו עם היותר קטנים, חולק, כפי הנראה, מתּכונותיו גם לאותם הכחות החיצונים, שבטבעם מונח דוקא החִלוף והתמורה בלי הפסק. על-דבר זריעה וקצירה, על-דבר קוצרים המניפים חרמש על הדגן, על-דבר בוֹצרים הדורכים את הענבים, או על-דבר הדשא בתוך הגן, שהציצים הנושרים מן העצים פרשוּ עליו מכסה או שֶנִּשלו עליו הפֵּרות שנתבשלו – על-דבר כל אלה אין אנו יודעים פה כלום ואין אנו יכולים לדעת פה כלום.

בשבילנו יש רק תקופה אחת: תקופה של פגעים. אפילו השמש והלבנה כאלו נִטלו ממנו. בחוץ אפשר שהיום הוא יום של תכלת עם צבעי זהב מזהירים – אבל האור הזוחל אלינו בעד האשנב הצר, הסתום ומסֻגר בשבכה של ברזל, הוא אור דל וכהה מאד ומראהו שחוף. בתוך התא שלנו רובצים תמיד דמדומים מסביב לנו, ודמדומים רובצים תמיד גם בלבּנוּ. וגם ברחבי המחשבה שבתה כל תנועה, כמו ששבתה ברחבי הזמן. הדבר, שאתם מבחוץ כבר שכחתם אותו בודאי או שאתם יכולים לשכוח אותו על-נקלה, הוא מעסיק אותי דוקא היום ויעסיק אותי שוב גם מחר. ואתם, אם תעיינו קצת בזה, תבינו קצת, למה אני כותב כך, ולמה אני כותב דוקא כך ולא באופן אחר…

מקץ שבוע אחד למאסרי, ואני הובאתי הֵנה. שלשה חדשים עברו והנה אמי מתה. אין איש יודע עד-כמה אהבתי ועד-כמה הערצתי אותה. מותה היה לי למין פלצוּת פתאם, ואני, שלפנים הייתי מושל של השפה, איני מוצא מלים להביע בהן את צערי ואת כלמתי. מעודי, ואפילו באותם הימים שעמדתי על ראש מרומי האמָנות שלי, לא הייתי יודע להלביש מכאוב נורא שכזה את המלים המקבילות אליו ולבוא עד חקר הניבים הנשגבים ההולמים את חזיון-הארגמן של היסורים שלי, שלא יתֹארו כלל בדברים. היא ואבי הנחילוני שֵם, שֶמִּלאו אותו כבוד ותפארה לא רק במקצוע הספרות, האמנות, הארכיאולוגיה והמדעים, אלא גם בתולדות ארץ מולדתי ובהתפתחות הצבורית של עמי. את השם הזה חִללתי אני לנצח. שמתי אותו למשל ולשנינה בזויה בפי בני-אדם בזוים. השכנתי אותו לארץ עד לטיט חוצות. הסגרתי אותו ביד בני-אדם זדים אשר נהגו בו בזדון, וביד אויבַי הסגרתי אותו אשר בפיהם נעשה לשם נרדף עם שגעון. את אשר סבלתי באותם הימים ואת אשר אני סובל עד היום הזה, אותה לא יכתוב שום אדם בעֵט ולא יספר ניָר לקורא. אשתי, אשה נדיבת רוח, שלבּה היה טוב אלי כל הימים, כשחפצה למנוע ממני חרדת פתאם, שלא תבוא אלי השמועה הרעה בדבר מות אמי מפי זרים קרי-לב, לא השגיחה במחלתה ועברה את כל הדרך הרחוקה מִגֵּינוּאה עד אנגליה, להודיע אותי במו פיה את החדשה הנוראה על-דבר האבדה הגדולה שאין לה מדה ואין לה חִלוּפים. מכל איש ואיש, שלבוֹ לא סר עוד מאחרי, באוּ אלי דברי נחומים. גם אנשים, שלא יָדעו אותי פנים אל פנים, כששמעו את דבר הצרה החדשה שבאה עלי בימים הרעים האלה, לא נמנעו מהראות לי אותות של חמלה ושל השתתפות בצערי…

ושוב חלפו שלושה חדשים. הלוח מבחוץ, המודבק אל דלת התא שלי וכתוב עליו דבַר כל המעשה אשר אני עושה יום יום ומתכֹּנת העבודה אשר עלי לכַלות יום ביומו – וגם שמי וגזר דיני, שחרצו עלי, כתובים עליו – הלוח הזה מודיע אותי, כי בא חֹדש מַאי…

הטוב, התענוגות וההצלחה, שאדם מוצא במעשי ידיו, יש לפעמים שהחומר שלהם הוא חומר גס ופניהם פנים קשים, אבל הצער הוא הרך והענוג ביותר הנמצא בכל דבר שנוצר. אין לך שום דבר במלוא כל העולם הרוחני, שלא יניע אותו המכאוב בהלמות דפקו הנורא, ועם-כל-זה הוא ענוג ורך מאוד. הֶעָלֶה הדק של הזהב הרוטט, המשֻקד יפה יפה, ואנחנו משתמשים בו כדי לָמֹד על ידו את נטיותיהם של הכחות שאינם נראים לעין, – אפילו העלה הדק הזה ירָאה בעינינו עב ביותר, כשֶנַשוה אותו אל דקותו של הכאב. הצער הוא מין פצע, שמתחיל לזוב דם תיכף ומיד כשתגע אליו איזו יד, שאינה ידה של האהבה. ואפילו כשתמשמש בו ידו של האוהב. אלא שהמשמוּש לא יהיה מתוך מכאוב.

בכל מקום שיש צער, שם לפנינו אדמת קֹדש. יבוא יום ובני-אדם יבינו זאת. אבל עד לשעה זו אין הם יודעים כלל את מהותם של החיים. איש כמו רוֹבִּי1 ועוד אחדים כמוהו יכולים להבינה. בשעה שהובילו אותי בין שני שוטרים מבית-המאסר שלי אל בית-המשפט לבעלי-חובות, עמד רוֹבִּי במסדרון הארוך מאד ויחכה לי, ובתמימות ובפשטות גדולה הסיר מעל ראשו את מגבעתו לפָני לעיני ההמון הגדול, שעמד שם, וההמון הגדול נאלם פתאם רגע אחד מרוב השתוממות למראה מצוין שכזה הנוגע עד הנפש, ואני עברתי על פניו בראש מוּרד לארץ ועל כפות ידַי השלשלאות. אפילו בעד מעשים קטנים הרבּה מאלה הלא נפתחו לבני-אדם שערי השמים. בכחה של רוח נדיבות שכזאת ובכח אהבה שכזו הלא כרעו לפנים הקדושים לארץ, כדי לרחוץ את רגליהם של העניים, או השתחוו לעפר, כדי לנַשק את המצורעים על-גבי לחייהם. אני לא דברתי עמו עד היום הזה אפילו מלה אחת על-אדות כל זאת. אין אני יודע אפילו עד לשעה זו, אם ידוע לו, כי אני ראיתי את מעשהו. אין זה מן הדברים, שאדם נותן עליהם תודה קבועה בדברים קבועים. גנוז הוא עמי בבית-האוצר שלי שבּלבי. שם מקום לו בתור חוב בסתר, שלגֹדל שמחָתי לא תהיה לי בודאי עד עולם שום הזדמנות לשלמו. שם חנוט הוא למשמרת ומראהו הנחמד לא יסור ממנו מרוב המוֹר והנרָדים של דמעותי המרֻבּות. בשעה שהחכמה נעשתה לי לדבר שאין בו שום תועלת, הפילוסופיה היתה לי למושג שאין לו שום ערך, הפּתגמים והמלים, שהשמיעוני בני-אדם כדי לנחמני, נדמו לי כאלו הכניסו עפר ואבק לתוך פי, – בשעה זו עלה לפָני זכרון אותו המעשה הפשוט, הנחמד, המלא אהבה, וכל המעיָנות של החמלה התחילו פתאם הומים: צמחי המדבר נהפכו לי לשושנים, ואני נִשֵּאתי ממעל לכל המרורות של גלותי הגלמודה ונעשיתי מחֻבּר עם לבו של העולם הגדול, הפצוע והנשבר. מי שיש בכחו להרגיש לא רק עד-כמה יפה היה מעשהו של רוֹבּי, אלא גם בשביל מה גדול כל-כך ערכו בעיני וגדול יהיה תמיד, זה אפשר שיבין, באיזה אופן ובאיזה מחשבות שבלב עליו לגשת אלי…

בכּוּרי פרי העט, שאדם צעיר באביב ימי חייו שולח על-פני חוץ, מן-הנחוץ הוא שיהיו כציצים של פרחי האביב, כגרגרי הקוץ שבנאות אוֹקספוֹרד או כראשית ענבי הבר שבסביבֵי שְדות קוּמְנֵר. חלילה מהם להיות להם מגע ומשא עם איזו טרַגדיה נוראה ומרגיזה או עם איזו שערוריה נוראה ומרגיזה.

אלו הייתי נותן למי-שהוא לקרוא בשמי בראש ספרו2, היה זה מִשגה אמנותי גדול מצדי. הדבר הזה היה מביא את ענין כל הספר לתוך סביבה לא-נכונה, והסביבה היא אחד מן העיקרים היותר חשובים שבאמנות החדשה. החיים החדשים הם פרי של הרכבות רבות ושל יחוסים מרֻבּים. הסמנים האלה הם סמניהם המגבילים אותם. בכדי לצייר את ההרכבות עלינו להשתמש בסביבה עם כל קויה הדקים ועם כל רמזיה וכל חזיונותיה; ובשביל היחוסים דרושה לנו היריעה שעל גבה אנו מצַירים. לפיכך אין הַפְּלַסְטִיקָה נחשבת עדיין לאמנות ציורית, וגם המוסיקה אינה אמנות שכזו, אלא הליטרטורה לבדה היתה וְהֹוָה ותהיה תמיד אמנות ציורית על הצד היותר טוב.

אחת לשלשה חדשים שולח רוֹבּי אלי השקפה כוללת על החדשות הספרותיות. אין אדם יכול לצייר לעצמו דבר נחמד יותר ממכתביו, המחֻדדים כל-כך בסגנונם ונעימים כל-כך בסִדורם ומלאים חן גדול כל-כך באופן כתיבתם. המכתבים האלה הם מכתבים באמת: שיחות בין אדם לחברו באין זר ביניהם. יש להם כל המעלות הטובות של “הפּטפּוטים” הצרפתים: על-פי מנהגו הצנוע, לבוא אלי בקלוסים, הוא פונה רגע אל חריפות שכלי ורגע אל בדיחות דעתי ורגע שוב אל נטִיָתי הטבעית ליֹפי ולקולטורה, ומזכירני במאות אופנים שונים, שנחשבתי פעם בעיני רבים למין אַרְבִּיטֶר אֶלֶגַּנְצְיַארוּם, לפוסק בעניינים שבטעם, ומין אַבְטוֹרִיטָה הייתי פעם בנוגע לכל השאלות האמנותיות בדבר הסגנון, ולא עוד. אלא שבעיני אחדים הייתי האבטוֹריטה היותר גדולה והיחידה בענינים שכאלה. באופן כזה הוא מוכיח, כי כשם שיש לו חוש יפה לאהבה, כך יש לו חוש יפה גם לדברים שבספרות. מכתביו היוּ נעשים לִמְתַוכים קטנים ביני ובין עולם האמנות הנחמד והמדֻמה, ששם הייתי לפנים מלך, וגם הייתי נשאר שם למלך עד היום הזה, אלמלא נתתי ליצרי למשוך אותי לתוך עולם של תאוות שאינו שלם, ששם אין הטעם הטוב יכול להאריך הרבּה לעמוֹד על הבּחירה ולבקש הרבּה והחשק אינו יודע שום גבול. אבל עם כל החובה שאני חייב לו, הלא יבינו רבים אל-נכון או לכל-הפחות יציירו כזאת בעצמם, שיותר היה נעים לי – ולוּ רק בתור פליאה פסיכולוגית – אלו הייתי מקבל ממנו ידיעות מפֹרטות ביותר על דבר x, משהייתי שומע כי אלפרד אוֹסטין אומר לפרסם ספר של שירים, או כי ג’יאורג' סטריט כותב קריטיקות תיאטרליות בשביל “דֵּילִי כְרוֹנִיקְל” או כי האשה מרת מֵיגֶל הוכרזה לנביאה חדשה של הסגנון על-ידי איזה איש, שאינו יודע אפילו להלל כהוגן מבלי שֶיִּנָּקש בשנוּנו…

יצורים אמללים אחרים, שמשליכים אותם אל בית-הבור ושוללים מהם את יפי העולם הזה, אין להם לכל-הפחות להתיָרא עוד מפני התככים הרעים ומפני החצים השנונים של העולם מסביב. יכולים הם להתחבא בחשכת התא שלהם, ויש שגם מן החרפה הם בונים לעצמם מין מקדש, שרגל זר לא תבוא בו. דעתו של העולם מסביב מתקררת עליו מעט מעט, ולבסוף פונה לו העולם מסביב והולך מזה ומניח לאותו הסובל לסבול לו בפני עצמו. אך לא כך בנוגע אלי. צרה אחרי צרה יצאה לחפּש אותי עד כאן ובאה עד לדלת בית-כלאי והתדפקה עליה. את כל השערים פתחו לרוָחה לקראת כל צרה וצרה ויתנו להן לבוא אלי פנימה. על רֵעַי הבאים אלי אסרו כמעט אִסָּר מלבוא לבקרני, ואולם לאויבַי פתחו את הדלתות למרחב בכל שעה. בשעה שהובאתי שתי פעמים ממאסרי עד לפני בית-המשפט לבעלי-חובות, ואחר-כך עוד שתי פעמים, כשהעבירו אותי בפרהסיה מן הכלא האחד אל השני, הייתי מופקר ללעג ולשנינה של ההמון מסביב באופנים משפילים, שאין לצַירם כלל בדברים. שליחו של המות הביא לי את בשורתו הרעה והלך לו; ואני יחיד וגלמוד כֻּלִי, נבדל מכל דבר שהיה יכול לתת לי איזו נחמה או לרַכּך קצת את מכאובי, וכך נשאתי את כל העִנויים האיומים של יסוּרַי ושל מוּסר כליותי, שעורר בי זכרון אמי ושהוא מעורר בי עד היום הזה. כמעט שהגליד הזמן את פיה של מכה זו (כי רפואה שלמה לא היתה לה עד עתה), והנה אשתי מתחילה על-ידי פרקליטה ובא-כחה לשלוח אלי מכתבים גסים, מרים ומעוררים גֹעל. העניות מתחילה מעט-מעט להראות לי את פניה הנזעמים, וגם את זאת חושבים לי לעון. אבל את הדבר הזה הייתי יכול לשאת ולסבול. יכול אני להתרגל גם אל דברים רעים מאלה. אולם את שני ילדַי נוטלים ממני בתֹקף החֹק. הדבר הזה גורם לי מכאוב באין גבול, עצבות באין קץ, דאבון-לב באין מדה, אשר לא יסורו עוד ממני לנצח. יש איזה רגש של נוראות באותה המחשבה, שיש בכח החֹק לגזור, או אפילו שהוא נוטל לעצמו את הכח לגזור עלי, שאין לי הזכות לדור עם ילדַי שלי בכפיפה אחת. החרפה להיות יושב בבית-הכלא הלא כמוה כאין, כשֶנַּשוה אותה אל הדבר הזה. הוי, כמה קִנֵּאתי בבני-אדם המטַילים עמי פה יחדו אנה ואנה בחצר בית-הסהר! הילדים שלהם – בזאת אני בטוח – מחכים להם, מיחלים בכליון-עינים ליום שובם, ואת פניהם יקבלו בגעגועים ובאהבה. העניים בני המפלגה התחתונה חכמי-לב הם, רחמנים הם, טובים הם, ומרגישים הם עם האדם יותר ממנו. בעיניהם הם אין בית-הכלא אלא טרגדיה בחיי איש, אסון, מקרה רע, – דבר שמעורר חמלה והשתתפות בלבם של האנשים הקרובים אליו. איש היושב בבית-הכלא, עליו יאמרו בלשונם בפשטות: אסון קרהו. זה הוא הבטוי הרגיל, שמשתמשים בו במקרה שכזה; הניב הזה מבּיע את החכמה היותר עליונה של האהבה. אבל לא כן הדבר אצלנו במפלגתנו אנו. אצלנו עושה בית-הכלא את היושב בו לפליטת מין האדם. אני ואנשים כגילי אין להם כמעט הזכות לשאוף עוד את האויר ולהביט עוד את השמש. גם מציאותנו בעולם, כשהיא לעצמה, משליכה שקוצים על תענוגותיהם של אחרים. כשאנו חוזרים ונראים שוב לעין, לא יאמר לנו איש: ברוכים הבאים. אין לנו הזכות לטַיל שוב כנגד אורה של הלבנה. את ילדינו נוטלים ממנו. גם את החבלים המתוקים האלה, המקשרים אותנו אל האנושיות, מנַתּקים. אחת היא דתנו להיות ערירים, אף-על-פי שבנינו עודם חיים. אוסרים עלינו את הדבר האחד והמיוחד, שיש בכחו לרַפּא את מכּתנוּ ולעוֹדדנו, לטפטף מעט צרי לתוך לבּנוּ הנשבר ולתת מעט שלום לנשמתנו המסוערה מרוב דאבה…

מחויב אני להעיד לפני עצמי במו פּי, כי לא פּלוני בן פּלוני ולא אלמוני בן אלמוני, ואפילו כשנכפיל את מספרם אלף פעמים ככה, לא היה ביכלתם לעמוד על אדם כמוני ולכַלותו. אני בעצמי במו ידַי כִּליתי את עצמי. אין אדם, גדול או קטן, יוצא לאבדון, אלא אם כן הוא בעצמו מאבּד את עצמו בידיו. עדות זו אני נכון להעיד על עצמי בכל לבי. אומר אני כך, אף-על-פי שבשעה זו אין אדם היה מיחל לשמוע מפי עדות כזו. אבל אם בא אני בקובלנא אכזריה כזו, אז ישימו נא אל לב, כי קובלנא זו אני נושא בלי-חמלה על עצמי אני. עד-כמה שנוראים היו המעשים, שעשו בני-אדם לי, הלא נוראים מהם המעשים, שאני בעצמי עשיתי לנפשי. אני הייתי האיש, שעמדתי ביחוסים סימבוליים אל האמנות ואל הקולטורה שבדורי. עוד בשַחר ימי בגרותי כבר ראיתי והכרתי את זאת, ואחר-כך הכרחתי את בני דורי להודות בזאת גם הם. רק בני-אדם מועטים הגיעו לידי מעמד כזה בעודם בחיים ואנשי דורם הודו בהם. על-פי רוב ינתן המעמד – אם בכלל ינתן – על-ידי ההיסטוריון או על-ידי הקריטיקון, וגם זה רק אחרי ימים רבים מאד, אחרי שהאיש ובני דורו כבר חלפו מעל פני האדמה. אך לא כך היוּ הדברים בנוגע אלי. אני הרגשתי במעמדי בעצמי, והכרחתי גם אחרים להרגיש בו. גם בַּירוֹן היה פיגוּרה סימבולית; אבל יחוסים היו לו אל התאוות של בני זמנו ואל גֹעל נפשם לתאוות אלו. אולם יחוסַי אני היו נאצלים יותר, היו מוצקים יותר, היו מוסבּים יותר לעֻמת תכלית החיים, היו נטוּים יותר למול מטרות רחבות. הן נתנו לי אלהים כמעט את כל מתנותיהם. נתנו לי רוח יתֵרה, שֵם מיוחשׂ, מעמד גבוה בחברה, כבוד, הוא וכח של שכל לעשות מעשה רב; את האמנות עשיתי לפילוסופיה, ואת הפילוסופיה – לאמנות; את בני-האדם לִמדתי לחשוב באופן אחר, ולַדברים נתתי צבעים חדשים; כל מה שדבּרתי ושעשיתי הביא את בני-האדם לידי השתוממות; לקחתי את הדרַמה – צורה זו האובייקטיבית ביותר מכל צורות האמנות – והפכתי אותה ליצירה סובייקטיבית, להיות כמו השיר הלירי או כמו הסונֵיטה; בינתים הרחבתי גם את גבולותיה והעשרתי אותה בנוגע לכרקטריסטיקה; הדרמה, הרוֹמן, השיר בחרוזים, השיר בפּרוֹזה, הדיאלוג המלֻטש הלקוח מן הממשות או מן הדמיון – כל דבר ודבר, שנגעתי בו, יִפֵּיתי אותו והעטיתי עליו מעיל-יֹפי; לקחתי את האמת בעצמה ונתתי לה גם את האמתיות וגם את הכזב, בתור דברים הַשַּייכים לה בהחלט, והוריתי כי הכזב והאמתיות אינם אלא צורות שכליות של הויה. האמנות היתה לי לממשות היותר עליונה, והחיים לא היו לי אלא ענף מענפי השירה. עוררתי את דמיונם של בני דורי, עד שהתחילו לברוא מסביב לי אגדות וְלֶגֶנְדּוֹת. את כל השיטות הפילוסופיות כללי בִפְרַזָּה אחת, את כל ההויה – באפּיגרמה אחת. אבל חוץ מן המדות האלה היו בי גם מדות אחרות. נתתי למשוך את עצמי בחבלי הקסם החזק של תענוגות-בשרים בלי רגש. מצאתי קורת-רוח בזה, שהייתי למין הולך בטל בחוצות, למין דֶּנְדּי, למין גבּור של הַמּוֹדָה. קבצתי על-סביבי המון ברואים קטנים ויצורים שפלים. הייתי לפזרן המפזר לריק את רוּח הקֹדש שלו בעצמו, ומצאתי תענוג גדול בזה, שהייתי מאבּד בידים נעורים נצחיים. יגעתי מהיותי מְהַלֵּך על גבהי מרומים, לכן ירדתי לעמקי השפָלה מרצון עצמי, לארוב שם לגרויים חדשים של התאוה. מה שהיה לי הפרדוכס במרחבי המחשבה, זה היה לי התענוג שאינו טבעי במרחבי התאוה. לבסוף נעשו לי התענוגות למין מחלה או למין שגעון, או לשניהם ביחד. חייהם של אחרים לא נחשבו עוד בעינַי כלום. מלאתי את תאותי בכל שעה שהייתי רוצה, והלכתי לי. שכחתי כי כל מעשה קטן, שאדם עושה בחייו יום יום, פועל על טבעו או קובע את נפשו, וגם על מה שעשה פעם בחדרי חדרים בסתר יכריזו אחר-כך בקולי קולות מעל ראש הגג. חדלתי מהיות אדון לנפשי. לא הייתי עוד קברניטה של נשמתי, ולא ידעתי בעצמי כי כך הוא. נתתי את התאוה להיות מושלת בי. ואחריתי היתה חרפה נוראה. לא נשאר עתה בשבילי שום דבר אלא עֲנָוָה שלמה.

כמעט שתי שנים בליתי בבית הכלא. יאוש נורא תקף את כל רוחי; הסגרתי את עצמי ביד צערי, עד שכּל הרואה אותי נתמלא רחמים; מִלא אותי קצף נורא ואין-אונים; מרורות ובוז חנקו אותי; בכיתי בקול גדול מרוב עֹני; אחר-כן לא מצא אסוני קול ודברים ומכאובי נאלם. עברתי את כל האפשריות של מיני הצער השונים. עתה אני יודע הרבה יותר מווֹרְדְסְווֹרְט בעצמו מה שחשב זה בחרוזיו באמרו:

"בֶּן נֶצַח הַמַּכְאוֹב, קוֹדֵר וְעָכוֹר,

וְנִמְשַל אֶל אֵין-סוֹף בְּטִבְעוֹ" –

אבל עתים כשהייתי הוגה באותו דבר, שמכאובי הוא בן אין-סוף, לא יכולתי עם-כּל-זה לכלכל אותו, משום שלא היה לזה בעיני שום ערך. עתה אני מוצא בקרב נפשי במחבא נסתר איזה רגש האומר לי, כי אין לך דבר בעולם, שאין לו ערך – ומה גם הצער. רגש זה, הטמון בי כמו אוצר במחבא שדה, הוא הָעֲנָוָה.

רגש זה הוא האחרון והטוב ביותר, שיש בקרבי: הַגִּלּוּי האחרון שהגעתי אליו; נקודת המוצא להתפתחות חדשה. מתוך עצמי נולד, ולכן אני יודע, כי למועד הנכון בא. לא היה יכול בשום אופן להקדים לבוא, וגם לְאַחֵר לא היה יכול. אלו בא אדם והיה מדבר אלי על אדותיו, הייתי מסרב לו. אלו היו באים והיו נותנים אותו לי, לא הייתי מקבּלו. אני בעצמי מצאתיו, ולכן אחזיק בו. מוכרח אני לעשות כן. הרגש הזה הוא היחיד, שיש בו חמרי חיים, חמרי חיים חדשים בשבילי – מין וִיטָא נוּאובָא. מכל רגשי הנפש הוא הנפלא ביותר. אי-אפשר לאדם לרכּוֹש אותו לעצמו, אלא אם כן התיאש תחילה מכל קניָניו ומכל אשר לו. רק כשהפסיד את כל אשר היה לו, יודע הוא, כי יש לזה באוצרו.

עתה, כשבאתי לידי ההכרה, כי רגש זה טמון בקרבי, יודע אני ברור, מה עלי לעשות ומה אני מוכרח לעשות עתה. כשאני משתמש בפרַזה זו, אין לי צֹרך כלל לבאר, כי אין כַּונתי בזה לאיזה חק חיצוני או לאיזו מצוה. אין אני מודה בערכם של אלו. אינדיבידואליסטן אני בשעה זו הרבה הרבה יותר משהייתי מעולם. כל דבר ודבר, חוץ מן הדבר הבא ממעמקי פנימיותוֹ של האדם, אין לו בעיני שום ערך. תכונת רוחי מבקשת לה עתה דרך חדשה לקיומה. הדבר הזה הוא האחד והמיוחד המעסיק אותי עתה. והמעשה הראשון, שעלי לעשות עתה, הוא: לשחרר את עצמי מכל רגש של מרירות, שאפשר דבר בי בנוגע לבני-אדם. אין לי אפילו פרוטה אחת ברכושי, אין לי בית ואין לי גג. אבל הלא יש בעולם דברים רעים מאלה. ולכן בתמים ובאמת אני אומר מְפֹרָש: מוטב שאחַזֵּר על הפתחים מבית לבית לבקש לי פרוסת לחם, מלצאת מבית-הכלא ולבי בי יתמרמר אל בני-האדם. אם בבתי העשירים לא יתנו לי דבר, הלא יתנו לי בבתי העניים. מי שיש לו הרבה, זה נעשה לפעמים נבהל להון. מי שיש לו מעט, זה נכון תמיד לחַלק מפתו הקטנה לְרָעֵב. נכון אני בלב תמים לישון בלילות הקיץ על פני הדשא הצונן ולבקש לי חסוּת בלילות החֹרף באיזה ערֵמה חַמה של חציר או בפִנת גג של איזה גֹרֶן גדול – ורק שהאהבה תשכון בתוך לבי. כל הענינים החיצונים שבחיים נעשו לי עתה לדברים שאין להם שום חשיבות. מזה אתם יכולים לראות עד היכן כבר האינדיבידואליסמוס שלי, או יותר טוב, עד היכן אגיע בו עוד מעט מעט, כי הדרך ארֻכּה, ו“באשר אלך – שם קוֹצים”. אמנם יודע אני היטב כי לשאול נדבות על פני נתיבות דרכים – זה לא חלקי. ואם אשכב בלילה על-פני הדשא הצונן, אז אכתוב סוֹנֵיטות אל הַיָּרֵחַ.

כשאצא מבית-הכלא, אז יחכה לי רוֹבּי בחוץ לפני השער הגדול עם מזוזות הברזל, והוא אינו רק הֶסִּימְבּוֹל של אהבתו אלי הוא לבדו, כי אם הסימבּוֹל של האהבה, אשר גם אחרים ורבים חוץ ממנו מרגישים בלבם אלי. נכונים הם, כמדומני, לתת לי כסף במדה זו, שאוכל לחיות בו לכל-הפּחות שנה אחת וחצי. אם במשך הזמן הזה לא יעלה בידי לכתוב ספרים יפים, הלא יכול אוכל לקרוא ספרים יפים. היש בעולם תענוג גדול מזה? ואז, כך אקוה, יתחדש בי בודאי כח היצירה שלי. אבל אם לא כך יהיה גורלי: אם לא אמצא עוד בעולם שום אדם, שיאהבני, אם לא יהיה בעולם שום בית, שיפתח לי דלתיו ברחמים, אם מוכרח אהיה לעבור ממקום למקום במקלי ובתרמילי ולָבוש סחבות וקרעים, אלא שבנפשי בקרבי אדע, שחפשי אני מתאות נקמה, מרֶגש אכזריות ומִבּוּז לאדם אז במנוחה ובבטחון אביט בפני החיים אלף אלפי פעמים יותר משהייתי לבוש ארגמן ורקמה ונשמָתי בי חולה מרוֹב שנאה. אך שבודאי לא יקשה הדבר עלי כל-כך. מי שמבקש אהבה באמת, זה ימצא אותה מוכנה לפניו.

אין לי צֹרך כלל להגיד, כי בזה לא תשלם עוד המלאכה המוטלת עלי. אלו היתה כך, היתה קלה לפי-ערך. אלה שהמלאכה קשה ורבה מאד. עוד עלי לעלות הרים רמים מאלה, עוד עלי לעבר עמָקים חשֵכים מאלה, ואת הכל עלי לעשות מקרבּי ומלבּי. לא הדת ולא המוּסר ולא השכל יכולים לעזור לי בזה באיזה אופן שיהיה.

המוּסר לא יוכל לעזור לי. אַנְטִינוֹמִיסְטָן אני מִלֵּדה, מין מתנגד לכל דבר מסֻדר. שייך אני לאלה, שנבראו לא בשביל חֻקים, אלא בשביל כל מה שיוצא מן הכלל. רואה אני כי לא במה שהאדם עושה, מונח הרע, אלא במה שיוצא מן המעשה. טוב כי לומד אדם לראות זאת.

הדת לא תוכל לעזור לי. בשעה שאחרים מאמינים במה שאינו נראה לעינים, מאמין אני במה שאדם יכול למשש בו באצבעותיו ולראותו בעיניו. האלהים שלי יושבים בהיכלות, שידי אדם בנו אותם, ומתוך הנסיונות הנקנים יום-יום הולך האוונגליון שלי ומשתכלל ומשתלם יותר ויותר, ואפשר שמשתכלל ומשתלם יותר מדי, כי כמשפט רוב בני-אדם המבקשים את השמים על-פני הארץ, מצאתי על-פני הארץ לא רק את יפי השמים, כי אם גם את השאול עם כל בלהותיה. – כשאני הוגה בשברים שֶבַּדָּת, תוקפתני לפעמים תשוקה ליַסד חברה בשביל אלה, שאינם יכולים להאמין – מין חברת “אחים ללא אמוּנה”. אצל חברה זו היינו יכולים לראות מִזְבֵּחַ, שאין נר בוער עליו, כהן, שאין בלבו שלום, שלחמו לחם חול וגביעוֹ גביע בלי יין, אלא שכך יעבוֹד את עבודתו בהיכל. – כל מה שיש בו מן האמת, מן-המוכרח ההוא שיהא נעשה למין דת. גם תורת הָאַגְנוֹסְטִיקִים תורה היא, ומן-המוכרח היה שיהיו לה מנהגים קבועים וסדרי עבודה כאלו הנהוגים בבתי הכנסיות ובבתי התפלות, כי את מְעֻנֶּיָה זרעה, ועל-כן מן היֹשֶר הוא, שתקצור את קדוֹשיה, ואת אלהים תברך יום יום על החסד שעשה עם בני-האדם, כי הסתתר מפניהם. אבל אם אמונה ואם אַגְנוֹסְטִיצִיסְמוּס – אחת כל זאת לי, ובלבד שלא אמצא בם בשבילי שום דבר חיצוני. יהיה מה שיהיה – ובלבד שאברא לי את הַסִּימְבּוֹלִים שלי בעצמי. רק זה נחשב לי לרוחני, מה שיוצר לו את צורתו לעצמו. אם לא אמצא את סודוֹ בי ובקרבי, לא אמצאנו לעולם; אם לא נקנה לי מאליו משכבר, לא יפול לי לחבל עד נצח.

השכל לא יוכל לעזור לי. הוא אומר לי, כי החֻקים, שהייתי להם לקרבן, הם חקים לא טובים ולא ישרים, והשיטה, שעל פיה עֻנֵיתי כל-כך, היא שיטה לא טובה ולא ישרה. אבל הלא עלי לתַקן את שני אלה, איך שיהיה, שלבסוף יהיוּ טובים וישרים בשבילי. כשם שבמקצועות האָמנות אדם עוסק באותו ענין שלקח את לבּו במקצוע ידוע ברגע ידוע, כך הוא גם בנוגע להתפתחותה המוסרית של נפש האדם. עלי לעבור על כל מה שקרה אותי ולשַנּוֹתוֹ לטוב לי. המִּטה העשויה בדים, ששכבתי עליה, המזונות המעוררים גֹעל, שאכלתי, החבלים הגסים, שהאסירים מחויבים להפקיע אותם נימים נימים ולהחזירם לנעֹרת, עד שרָאשֵי האצבעות מפסידים את כח ההרגש שלהם מרוב מכאוב, המלאכות הגסות, מלאכות של עבדים ושפָחות, שבהן מתחיל האסיר את יומו ובהן מסיימו. הפקודות הנתונות בקול קשה ועז, לפי שכַּך היא בודאי הרגילות מֵאָז, הבּגדים המתעֹבים, העושים אפילו את הצרה לצחוק, השתיקה, הבדידות, החרפּה – את כל אלה, וכיוצא בהם מנסיונותי הרבים, עלי לשַנות ולעשותם לנסיונות רוחניים. אין לך דבר מן הדברים, שהביאו את הגוף לידי שפלות, שלא חל עלי החוב להשתדל עד שאשַנה את זה להתרוממות רוחנית. כל חפצי הוּא לבוא עד לידי כך, שאוכל להגיד בפשטות ובלי שום עמעום, כי שתי נקודות-הִפּוּך גדולות ועיקריות היו בחיי: אותו יום, ששלח אותי אבי לאוֹקספוֹרד, ואותו יום, ששלחה אותי החברה לבית-המאסר. אין אני רוצה לומר, כי בית-המאסר הוא היותר טוב, שהיה יכול לבוא עלי בחיי; מלה כזו היתה מעידה עלי, כי ההתמרמרות כנגד עצמי גדולה וחזקה עוד בקרבי. אלא טוב מזה שֶאֹמַר כך, והייתי רוצה, שיאמרו כך גם אחרים עלי: הייתי בן טִפּוּסִי כל-כך לזמני, עד שעל-ידי תאווֹתַי שאינן טבעיות, ובשביל תאווֹתַי שאינן טבעיוֹת, הפכתי את הטוב שבחיי לרע ואת הרע שבחיי לטוב.

אבל כל שאֹמַר אני בעצמי עלי, או שיאמרו אחרים, זה אינו חשוב. הדבר העיקרי, שעלי לעשותו, קודם שֶמִּדת זמני הקטנה תחלוף, אלא שלא תחלוף לקויה ופגומה ולא שלֵמה, זה הוא: כל מה שעשו אחרים לי, עלי לבלוע אל קרבי ולעשותו לחלק ממני, בלי התנגדות ובלי התאוננוּת ובלי מֹרך-לב. החטא היותר גדול הוא העמידה בחצי הדרך. כל מה שנעשה וכבר היה לממשות זהו ישר.

כשישיבתי במאסר רק התחילה, נתנו לי אנשים אחדים עצה, שאשתדל לשכוח מי אָני. העצה היתה עצה רעה. רק על-ידי מה שהבינותי היטב מי אני, מצאתי לי מעט תנחומים. עתה נותנים לי אחרים עצה, כי, כשאצא מן הכלא, אשתדל לשכוח לגמרי, שישַבתי שם. יודע אני, שגם עצה זו היא עצה שיש בה סכנה. אלמלי הייתי עושה כך, הייתי מוכרח לִטוֹל עת עצמי להיות מורדף כל ימי חיי על-ידי חרפה כבֵדה מנשוא, וכל אותם הדברים, שהם חביבים עלי כמו שהם חביבים על כל אחד ואחד – יפיה של השמש ושל הלבנה, חמדת ארבע התקופות, המוסיקה בשעת מוצאי בֹּקר, הדממה בַלילות הארֻכּים, הגשם המטפטף בין הֶעָלים, הטל הנופל על הדשא ונותן לו זֹהַר של כסף – כל הדברים האלה היו נעשים נִכְתָּמִים לפנָי והיו מפסידים את כֹחם המרפא ואת סגולתם הנותנת שִמחה לנשמה. אדם מתחרט על הנסיונות שקנה, הוא, כאלו עוצר בעצמו בעד התפַּתְחותו. אדם כופר בנסיונותיו, הוא, כאלו נוטע בעצמו את השקר בגן חייו. כל זה הוא כאלו יאמר לכפּור בנשמתו. כי כשם שהגוף בולע ומביא אל קרבו חמרים שונים ומשֻנים, גם טמא וחולין וגם מה שהדת או שמראות מן השמים עשוהו לקֹדש, ואחר-כך הוא הופך אותם בקרבו לכח או לחריצות של אברים, לתנועות של עורקים יפים, לצורות של בשר המזהיר ביפיו, לקוים ולצבעים של השערות, של השפתים ושל העינים – כך גם הנשמה מִצִּדָּה יש לה הפעולות שלה של עִכּוּל המזונות והיא יכולה להפוך את כל הפשוט ואת כל הטמא ואת כל המשפיל עד לארץ כשהוא לעצמו ולעשותו לנדנודי נפש יפים ולרגשות לב נאמנים ונעלים. ועוד גדולה מזו: יש שדוקא אותם החמרים הפסולים ביותר, שלא באו מבתחלה אלא כדי לחַלל ולהזיק, כשהם נבלעים בתוך הנשמה, היא מוצאת בהם דוקא ודוקא את הנעלה ואת הנאצל ביותר, שתוכל להשתמש בו, כדי להתפתח ולהשתלם ולבוא לידי התגלות באופן היותר יפה.

אותו מעשה, שאני הייתי אסיר פשוט בבית-כלא פשוט, אותו מעשה עלי לקבל בתור מעשה שהיה ולהשלים עמו סוף-סוף, ועד כמה שלא יהיה הדבר זר, עלי לדעת, כי בין התורות, שעלי ללמוד, אחת היא: שלא אתבייש בזה. עלי להביט על זה כמו על עֹנש, ומי שמתבייש בענשו, הרי זה כאלו לא קבל עוד את ענשו כלל. אמת היא, נענשתי על חטאים רבים, שלא עשיתי כּלל, ורבים יש שעשיתי, ונענשתי עליהם, אך רבים מהם החטאים, שעשיתי בחיי, ולא הועידוני כלל למשפט עליהם. הלא זה אשר אמרתי כבר, כי נפלאים דרכי אלהים, וכי עונשים הם אותנו על הטוב ועל חמלת האדם שבקרבנו, כשם שעונשים אותנו על הרע ועל מה שאינו טבעי שאנו עושים בחיינו. מחויבים אנו להשלים עם אותו מעשה, שהאדם נענש גם על הטוב וגם על הרע יחד. ואין אני מסֻפּק כלל, שבצדק כל זה נעשה. דבר כזה מביא את האדם, או מחויב היה להביאו, לפשפש גם בשניהם, שלא יתגאה לא על הטוב ולא על הרע. – אם לא אתבייש בענשי – ואני מקַוה כי כן יהיה – אז אוכל להיות בן-חורין במחשבותי ולהתהלך בחוץ בחירות ולחיות מתוך חירות.

רבים, ביציאתם מן הכלא, נוטלים את הכלא עמם לתוך אויר העולם ומחביאים אותו בתור חרפה נסתרה בתוך לבם, ולבסוף באים אותם היצוּרים האמללים והַמָּרְעָלִים ומתנהלים לאטם עד לאחת הפחתים ומתים שם בהחבא. אמנם תועבה היא מה שהם עושים, ואַשְמָה היא, אַשְמָה גדולה מאד מצד החברה, שהיא מביאה אותם לידי כך, לעשות מה שהם עושים. החברה נוטלת לעצמה את הרשות לשים עונשים גדולים על הפרט, והיא בעצמה מעמיסה על עצמה את עוֹן האשמה הגדולה, אשמת המעשה לחצאין, על-ידי מה שלא תסיים מה שהתחילה. כשאותו האדם קבל את ענשוֹ ורצה את עונו, עוזבת היא אותו לנפשו, כלומר, היא עוזבת אותו דוקא באותו רגע, כשחובתה העִקרית אליו מתחילה. על צד האמת היא מתביישת מפני מעשיה שעשתה, ולפיכך היא מסתתרת מפני הנענש, כאנשים המתחבאים מפני בעל-חובם, שאין ידם משיגה לשלם לו את חובו, או כאנשים, שעשו לאדם איזו רעה, שאין לה עוד תקנה או שִלוּמִים. אני מצדי יש לי תביעה אל החברה, שבאם אני זוכר את כל מה שסבלתי, יש לה חובה לזכור גם היא מה שעשתה לי – ובלבד שלא תהיה לאחד מן הצדדים לא מרירות ולא שנאה בלבו אל הצד שכנגד. אמנם יודע אני היטב, כי בנוגע אלי קשים העניָנים יותר משהם אצל אחרים, כי כך הוא מונח בטבעו של הדבר. הגנבים והפוחזים האמללים, היושבים פה עמי בכפיפה אחת, הם מוצלחים בבחינות רבות יותר ממני. אותה חלקת הארץ הקטנה, בתוך העיר השוממה או על-פני השדה הירוק, שראתה אותם בקלקולם, עליה יכולים הם לפסוח ולעבור משם וְדַיָּם; אם רוצים הם למצוא בני-אדם, שלא יֵדעו לא את חטאם ולא את ענשם, עליהם להעתיק את מושבם דרך כברת ארץ קטנה, לא יותר משהעוף פורח בין דמדומי חמה ועַמוד השחר. אבל בנוגע אלי הרי כל העולם כֻּלו נתקפל ונתכַּוֵץ בשבילי עד למלוא כף יד אחת, ובכל מקום אשר אפנה, שם כתוב שמי על הסלעים באותיות מאירות. אני לא מתוך איזו קרן זוית חשֵׁכה באתי להיות רגע אחת למפֹרסם על-ידי איזה פשע רב, אלא באתי עם שֵׁם עולם להיות לחרפת עולם, עד שלפעמים נדמה לי, כאילו באתי להוכיח – אם היה עוד צֹרך בדבר להוכיח כזאת – שֶׁמִּן התהלה ועד החרפה אין אלא פסיעה אחת, או גם פחות מפסיעה אחת. אבל דוקא על-ידי-זה, שבני-האדם יכירו אותי בכל מקום שאפנה, והם יודעים את חיי לכל פרטיהם, במדה שהפרטים האלה נוגעים למעשי הפתַיות שעשיתי בהם, דוקא על-ידי-זה אני חושב למצוא עוד דברים טובים רבים בשבילי בחיי. מכל זה יוצא לי, שאני מוכרח לשוב ולעשות איזה מעשה רב בתור אָמָן – ובמדה שאקדים, טוב יותר. אם יעלה בידי ליצור איזה מפעל אמנותי יפה, אז אצלח להעביר את הרעל מתוך הדִּבּות הרעות שמוציאים עלי ולהסיר את העוקץ מתוך הזדון הפורח על סביבי ולעקור את הלשון המדבּרת נאצות עם שרשה. ואם החיים הם חידה בשבילי, וזה הלא אמת, אז הנני חידה גם אני בשביל החיים. ישתדלו נא האנשים למצוא להם איזו דרך, לבוא עמי במגע ובמשא, באופן שגזר דיני יפול על ראש שני הצדדים יחד, עלי ועליהם. אין לי צֹרך כלל להגיד, כי אין כּוָּנתי פה לאנשים פרטים ידועים. האנשים היחידים, שהייתי רוצה לראותם עתה מסביב לי, הם אמנים ואלה שֶׁסָּבלו: אנשים היודעים מה זה יֹפִי, ואנשים היודעים מה זה מכאוב. זולתם לא יְעַנְיֵן עתה אותי שום איש. וגם שום תביעות אל החיים אין לי עתה. כל מה שאמרתי בזה אינו נוגע אלא אלי לבדי ואל מעמדי הרוחני ביחוסי אל החיים בכללם. מרגיש אני כי אסור לי להתבייש בענשי: זו היא אחת מן הנקודות הראשונות, שעלי להגיע אליהן, בגלל השתלטותי ובגלל שהנני בלתי מושלם כל-כך.

אחר-כך עלי ללמוד כיצד להיות מאֻשר. לפנים ידעתי מלאכה זו, או האמנתי לכל-הפחות, שאני יודע אותה, – באופן אִינְסְטִינְקְטִיבִי. לפנים היה אביב תמידי בקרב לבי. הַטֶּמְפֶּרַמֶּנְט שלי היה אָח-קרוב אל החדוה. מִלֵּאתי את חיי בתענוגות עד שפתם, כאדם הממַלא את כוסו ביין עד שפתה. עתה אני נִגָּשׁ אל החיים מנקודת-מעמד אחרת לגמרי, ולפעמים קשה לי מאד לצייר לי אפילו בדמיון את האֹשר. זכורני, בימים הראשונים לשבתי באוֹקספוֹרד, כשקראתי את ספרו של פאֶטר "רֵינֶסַּנְס " – אותו ספר, שהיתה לו השפעה גדולה וזרה כל-כך על כל חיי – ומצאתי שם, כי דַנְטֵי מושיב במעמקי הַשְּאוֹל את אלה, שמסרו את עצמם מרצונם הטוב ביד הָעַצְבוּת, אז מהרתי אל הביבליוטיקה של הַקּוֹלֶג' ולקחתי לי משם את ספרו של דַּנטי, את “הקומדיה האלוהית”, ובקשתי לי משם את החרוזים המספרים לנו, איך יושבים ביוֵן מצולה נוראה אלה שהיו “עצֵבים באויר המתוק”, ועתה הם מתיפחים תמיד:

"עֲצֵבִים הָיִינוּ

בָּאַוִּיר הַמָּתוֹק מִבִּלְתִּי שָמוֹחַ עַל-שֶמֶש"3

ידעתי כי הדת גזרה על אִבּוּד עצמוֹ לדעת. אבל הרעיון כֻּלּוֹ נראה לי זר מאד; החטא הזה, אמרתי בלבי, הוא אותו מין חטא, שיכול היה להמציא אותו רק איזה כהן, שאינו יודע את החיים. כמו כן לא הבינותי, איך יכול איש כדַנטי, שבמקום אחר הוא אומר: “הַכְּאֵב מְקָרֵב שֵנִית אוֹתָנוּ לֵאלֹהִים”, לפקוד באופן קשה כל-כך את אלה, שהיתה להם נטיה למרה שחורה, – אם רק היו באמת כאלה. לא עלה על לבי אף בחלום, כי ימים יבואו, וּנטיה זו תהיה אחת מן היותר חזקות, שתבאנה לי בחיי. בשעה שישבתי בבית-הסֹהר בְּוַנְדְסְווֹרְט, כלתה נפשי אל הַמָּוֶת. למות – זאת היתה שאֵלָתי האחת. כשהביאו אותי הֵנה, אחרי ששכבתי חולה שני חדשים במחלקה אשר לחולים, ובריאות גופי התחילה ללכת הלוך וטוב, התהֹללתי מִכּעשׂ, גמרתי בלבי לשלוח ידי בנפשי ביום צאתי לחפשי. מקץ זמן ידוע סרה ממני ההתמרמרות הזאת, ובמקומה בא לי הרעיון לחיות, ורק שאתעטף בטלית של תוּגה, כמלך המתעטף בלבוש הארגמן שלו. עד עולם לא יֵרָאֶה עוד צחוק על פי; כל בית, אשר אבוא בו, יֵהָפֵך לבית אבל. רֵעַי ילכו לימיני ולשמאלי בפסיעות קטנות וּמְלֵאֵי עצבות. אמרתי להורותם, כי המרה השחורה היא הסוד האמתי של החיים. אמרתי למרר את שמחתם על-ידי מכאוב זָּר ולעַנות גם אותם בכאֵבי. עתה חושב אני מחשבות אחרות לגמרי. עתה אני רואה עד-כמה היה זה מין כפית-טובה וחֹסר-חִבּה מצדי, אלו הייתי לובש תמיד קדרות, כדי שרֵעַי הבאים לבקרני ילבשו קדרות עוד יותר, להראותני על-ידי-כך, שמשתתפים הם בצערי. או אלו הייתי נוגשׂ בהם לבוא אל ביתי, והייתי שואל מעִמם לשבת על יָדי דומם ולשתות כוס של ירָקות מרים ולאכול עמי מין סעודת הבראה. – מן-המוכרח הוא, שאלמוד להיות שָמֵחַ ומאֻשר.

בשתי הפעמים האחרונות, כשקבלו רֵעַי את הרשיון לבקרני פּה, השתדלתי להיות עָלֵז ככל האפשר ולהראות להם פנים שוחקות, כדי לגמול עמם קצת תחת הדרך הארֻכּה מלונדון ועד הֵנה, שבאו בה אלי. יודע אני כי תודתי זו דלה מאד, אבל אין דבר אשר יִיקַר בעיניהם – את זאת אני יודע בכל לבּי – יותר מזו. בַּשַּׁבָּת לפני שמונה ימים בא אלי רוֹבִּי וְיָשַב עמי שעה שלֵמה, ואני השתדלתי בכל כחי להראותו את גֹדל שמחָתי אשר שמַחתי על בואו. אכן רואה אני כי השקפותי ודעותי החדשות, שהריתי אותן בבדידותי, הן הנכונות, כי הנה זה בפעם הראשונה, מאז שנגזר עלי גזר-דיני, תקָפתני תשוקה נאמנה אל החיים. מעשים רבים כל-כך מוטלים עתה לפָני בעתיד, עד שהייתי חושב לי לטרַגדיה נוראה, אלו הייתי מוכרח למות עתה, קודם שאוכל לגַשם לכל-הפחות איזה חלק מהם. רואה אני לפָני מינים חדשים של התפתחות במקצוע האמָנות ובמקצוע החיים, וכל אחד מהם הוא דרך חדשה אל ההשתלמות. שואף אני עתה אל החיים, כדי שאוכל לְחַקֵּר את הדבר, שבשבילי הוא עתה כעין עולם חדש. התחפצו לדעת מה הוא העולם החדש הזה? הלא בנקל תוכלו למצוא את חידתי. העולם הזה הוא אותו העולם, שחייתי בו זה עתה. הצער והתורות היוצאות ממנו – זהו העולם החדש שלי.

לפנים היו כל חַיַּי מָקְדָּשִׁים לתענוגות. ברחתי מפני כל מכאוב או דאגה, יהיו איזו שיהיו. גם שניהם היו לי לזרא. החלטַתי לבלתי שים אליהם לב ככל האפשר ולראות אותם בבחינה ידועה כעין קלקולים בחיים. הם לא היו כלל חלקים מחֶלקי שיטת חיי. לא היה להם מקום בבנין הפילוסופיה שלי. אמי, שהיתה יודעת את החיים לכל פרטיהם, היתה מזכירה באזני מעת אל עת את חרוזיו של גֶּטֶה, אשר קַרְלֵיל כתב לה לפני שנים הרבה לזכרון בספרה על-פי תרגום אנגלי, שתִּרגם בעצמו בשבילה, הלא הם החרוזים הידועים לאמר:

"מִי אֲשֶׁר לֹא אָכַל אֶת-לַחְמוֹ בִדְמָעוֹת,

מִי אֲשֶׁר לֹא יָשַּב בְּלֵילוֹת נִזְעָמִים

בִּבְכִי עַל-מִטָּתוֹ שָׁעוֹת עַל-שָׁעוֹת –

זֶה אֶתְכֶם לֹא יֵדַע, אֵיתָנֵי עוֹלָמִים!"

מַלְכַּת פּרוּסיה העדינה, שׁנַפּוליאון התנהג עִמה בעריצות גסה כל-כך, היתה נושאת על שפתיה מעת אל עת בימי שפלותה וגלותה את החרוזים האלה. את החרוזים האלה היתה נושאת על שפתיה מעל אל עת גם אמי בימי ענוּתה אשר באוּ עליה אחר-כן. אולם אני התנגדתי בכל כחי אל האמת הנוראה, הטמונה בדברים האלה, ולא חפצתי לקבלה או להסכים לה. לא יכֹלתי להבינה. עוד זוכר אני היטב, איך שאמרתי לאמי, כי אין לי שום תשוקה לאכול את לחמי בדמעות ולשבת בלילה שעות שעות על מטתי ולבכות ולחכות לַיום החדש הבא עלינו לרעה. לא עלה אז על לבי, כי זאת תהיה מנת חלקי, שֶׁיְמַנּוּ לי האלהים הממֻנים על גורלי, וכי במשך שנה אחת תמימה משנות חיי לא אעשה כמעט שום דבר זולתי זאת. אבל זה הוא גורלי אשר נחתך עלי. במשך החודשים האחרונים עלתה בידי, אחרי תעצוּמות גדולות ואחרי מלחמות רבות, להבין כמה וכמה תורות עמוקות הצפונות בסתר בלבו של הצער. מטיפים על הבמה ואנשים המשתמשים סתם במליצות בלי הבנה ובלי שׂים לב מדבּרים לפעמים על-אודות הצער בתור סוד מסודות החיים, אבל על צד האמת אין לנו דבר פה עם סוד, אלא עם גִּלּוּי. באים אנו להכיר דברים, שלא הרגשנו בהם מעולם. נִגָּשים אנו אל ההיסטוריה כֻלה מנקודת השקפה אחרת. מה שלבֵּנוּ הגיד לנו לפעמים ברמז ומתוך הרגשה טבעית בנוגע אל האמנות, אותה אנו מוצאים פתאם בבהירות שלמה של מראה ובגבורה גדולה של הכח המצייר בתור דבר של ממשוּת במקצוע המחשבה והרגש. עתה אני רואה כי הצער, שהוא ההרגשה היותר דקה שהאדם מוכשר להרגיש, הוא, בבחינה ידועה, הצורה העִקרית והסִּמן היותר בולט של כל אמָנות בסגנונה הגדול.

הדבר, שהאָמָן שואף אליו כל הימים, הוא השגת איזה בטוּי של הויה, שבו נעשים הגוף והנשמה לאחדות שלמה אשר לא תחֻלק, והחיצוניות נעשית בו לתָכנה של הפנימיות, והחֹמר מתגלה בו בתור רעיון. בטויים של הויה כאלה שונים הם: הנעורים, ואותם מקצועות האמנות המתעסקים בתאורם של הנעורים יכולים לשַׁמש לנו לדוגמא לפעמים. גם ציורי-השדה, לפי שמציירים אותם בעת החדשה, יהיו לנו למין בטוי שכזה. בְּרַכּוּתָם ובדַקוּתם של רשמיהם, באופן מלאכתם לרמוז על הרוח השוכן במראיהם החיצונים, שהוא נוטל לו את לבושו מתוך חֹמר של אדמה ואויר וערפל ותבנית עיר, וכן באותה ההרמוניה הרגשנית והחולנית של מעמדי הנפש ושל הצלילים והצבעים, בכל אלה פועלים ציורי השדה האלה עלינו אותה הפעולה, שפועלת עלינו השלֵמות הפּלַסטית אצל היוָנים. המוסיקה, שבּה בולעת הצורה את החֹמר כֻּלו עד ששניהם נעשים מזוגים יחדיו לאחדות שלמה, היא דוגמא מֻרכבת, אך תבניתו של פרח או תבניתו של ילד הן דוגמאות פשוטות למַה שאני חושב להגיד בזה. אבל המכאוב הוּא הטפּוס הראשי והקיצוני גם בחיים וגם באמנות. מתחת למסוה של חדוה ושחוק אפשר שיסתתר איזה טֶמפֶּרַמֶּנט גס וקשה ועז, אבל מתחת למכאוב אין אנו מוצאים לעולם אלא את המכאוב לבדו. הצער אינו מתלבש בשום מסוה, כמו השמחה. – האמת שבאמנות אינה מיוסדת על פעולה חוזרת בין האידיאה העיקרית ובין מציאותה המקרית; היא אינה הצד השוה שבין איזו תבנית ובין צלָּהּ או שבין איזו צורה הנשקפה מתוך אספּקלריה מאירה ובין הצורה עצמה; היא אינה הַהֵד, העולה מאחרי גבעה קֵרְחָה, או המעין המפַכּה בעמק, אשר בתוך מימיו רוֹאה הלבנה את פני הלבנה וְנָרְקִיסוֹס רואה את פני נָרְקִיסוֹס. האמת שבאמנות היא האחדות של איזה דבר עם עצמותו של הדבר, באופן שהחיצוניות נעשית לְבִטּוּאָהּ של הפנימיות, הנשמה נעשית לבשר והגוף מתמלא רוח מִפֶּה לָפֶּה. לכן אין אמת כאמתיותו של הצער.

לפעמים נראה לי הצער כאלו הוא האמת האחת והיחידה. הַרְגָּשוֹת אחרות אפשר שהן רק תרמית עינים או תעתועי בטן, המכּים בסנוֵרים את העינים ומַשְׂבִּיעִים את הבטן; אולם מן הצער נבנו העולמוֹת, ואין לך ילד ואין לך כוכב, שלידתם לא תהיה מתוך מכאוב. ועוד יותר מזה: הצער יש לו כח גדול וחזק מאוד של ממשות.

אמרתי, בנוגע לעצמי, כי היו לי יחוסים סִימְבּוֹלִיִּים אל האמָנות ואל הקולטורה של זמני. אין לך אחד בין האמללים הרבים היושבים פּה עמי יחד בבית הָעֹנִי הזה, שבוים כמוני, שלא יהיו לו יחוסים סימבוליים אל סוד החיים. כי סוד החיים זה הוא הצער. צפון הוא בכל דבר ודבר. כמעט שהתיצבנו על סף החיים, והנה המתוק מתוק לנו כל-כך והמר מר לנו כל-כך, עד שבהכרח מְכֻוָּנוֹת כל משאלוֹתינו אל הטוב שבחיים, ואנו חפצים לא רק “חֹדֶש אֶחָד או שְּנַיִם לֶאֱכוֹל אֶת הַדְּבָש”, כי אם כל ימי חיינו לא היינו חפצים במזון אחר, ואין אנו משימים אל לב כלל כי במשך הזמן הזה אנו ממיתים את נשמתנו ברעב.

עוד זוכר אני היטב, כי דברתי פעם אחת על-אדות הדבר הזה עם אחד היצורים היותר יפים, שראיתי בחיי: עם אשה חשובה אחת, שנדיבות רוחה והשתתפוּתה בצערי לפני ימי מאסָרי ובשעת הטרַגדיה עצמה נראו כאלו היו מעולם אחר לגמרי ולא נִתְּנו כלל לתארן בדברים – אשה, שמכל בני-האדם על-פּני האדמה היתה היא האחת, שהורתני לשאת את סבל עָניי, אף אם שהיא בעצמה לא ידעה כלל כי את זאת היא עושה לי. וכל זאת עשתה רק על-ידי-כך, שהיתה במציאות בכלל, ועל-ידי-כך שהיתה כמו שהיא, כלומר: קצת אִידֵיאַל וקצת אדם עם השפעה מְרֻבָּה, קצת רמז למַה שאדם יכול להיות בסופו וקצת התאמצות להגיע לידי-כך באמת. היא היתה נפש אשר לאויר הסובב אותנו נתנה מתיקות ואשר כל דבר רוחני נהפך על-ידה והיה נעשה לדבר פשוט וטבעי, כמו אור השמש או כמו הים, שהַיֹפִי והצער הולכים לעיניהם יד ביד ויש לשניהם תעודה אחת. זוכר אני היטב, כי באותה שעה, שֶזִּכְרה עולה עתה על לבי, אמרתי לה: ברחוב אחת צרה מרחובות לונדון יכולים אנו למצוא עֹנִי דַיּוֹ, עד כדי להוכיח, שאין אלהים אוהב את האדם. בכל מקום ששם האדם סובל – ואפילו תינוק הבוכה בגן, על שחָטא איזה חֵטא או על שעשו לו איזה עָוֶל, – שם יוּטל פגם בפני הבריאה כֻלה. מובן, כי טעות היתה עמי, וגם היא הגידה לי את זאת, אולם אני לא יכֹלתי להאמין. חַיַי היו נתונים בחוג של דמיונות, שלא היה לו שום עסק עם השקפות כאלה.

עתה נראה לי, כי האהבה, תהיה איזו שתהיה, היא הפתרון האחד והאפשרי לאותו רֻבּוֹ הגדול של הכאב, שישנוֹ בעולם. פתרון אחר לא אוכל לצייר לי בדמיוני. וגם ברור לי, כי פתרון אחר אין כלל. אם באמת נבנו העולמות, כמו שאמרתי, מן הכאב, כי אז נבנה הכאב מן האהבה, כי באופן אחר לא היתה הנשמה, שבשבילה נבראו העולמות, יכולה להגיע כלל עד לאותו גֹדֶל של שלֵמוּתה. התענוג נוצר בשביל הגוף היפה, והכאב – בשביל הנשמה היפה.

אם אֹמַר “ברור לי” – הנה נשמעת מן הדברים האלה כעין גאוה יותר מדי. ממרחקים גדולים יכול אדם לראות את עיר האלהים והנה היא כמרגלית, שֶמּוּם אין בה. נפלאה היא כל-כך, עד שנדמה לנו, כי ילד יכול להגיע אליה במשך יום קיץ אחד. ואמנם ילד יָכול יוכל להגיע אליה. אבל לא כן אני והדומים אלי. ברגע אחד יכולים אנו להשיג דבר, אבל בשעות הארֻכּות הבאות אחר זה ומתנהל ברגלים כבֵדות הוא חוזר ואובד ממנו. כבד הדבר כל-כך, “לְהִתְבַּצֵּר עַל-גַבֵּי מְרוֹמִים, שֶׁשָּם מָקוֹם לַנְּשָׁמָה לְהִתְהַלֵּך בּוֹ בִצְדָקָה”. מחשבותינו מגיעות עד הנצח, ואנחנו בעצמנו מתנהלים בכבֵדות וּבַלָּט בתוך הזמן. ועד-כמה עובר הזמן בּכבֵדות ובַלָּט על האיש היושב בבית-הכלא – על זה אין לי לדַבּר עוד, וכן לא על השעמום ועל היאוש המתפרצים ביד חזקה אל תָּאו ואל תא לבו, למשול שם בחָזקה, עד שהוא רואה לפעמים חובה לעצמו לטהר את הבית ולקשט אותו להיות נכון לקראתם כמו לקראת אורחים לא-קרואים או אדונים קשים או עבדים, שהיינו להם לעבדים – אם במקרה ואם מתוך בחירה חפשית.

אפשר שֶׁיִּקְשֶׁה הדבר מֵרֵעַי להאמין בו עתה, אבל הלא אמת הוא ונכון: האנשים המתהלכים חפשים בחוץ ומבַלים ימיהם בבטלה ובתענוגות, להם נָקֵל ללמוד את תורת הענָוה יותר ממני, שאני מֵחֵל את עבודת יומי בזאת, שמוכרח אני לכרוע יום-יום בבֹקר על הארץ ולשטוף ולטַהר את הרִצפה במים. חיי המאסר עם אלפי המחסורים וההגבלות, שהם מביאים על האדם, עושים אותי למורד. ולא בזאת אני רואה את הרע, שלבו של אדם יִשָּׁבר בקרבו – לא נברא לב אלא כדי להִשָּׁבר – כי אם בזאת, שהלב יֵהָפֵך לאבן. לפעמים אנו מרגישים, שאין לנו שום אפשרות לבַלות את היום עד קצו אלא אם כן תהיה לנו מצח נחושה ושפתים מלאות לעג. ומי שֶׁכָּל קְרָביו מלאים מרד, זה אי-אפשר לו להיות בן עולם הבא – אם אשתמש באותו מבטא, שהאמונה אוהבת כל-כך להשתמש בו. ובצדק – אני מוסיף; כי בחיים וכן באמָנות סותמת רוח ההתפרצות והמרידה את הצנורות של הנשמה ומונעת את רוחות השמים מלבוא אל תוכה. אבל אם יש איזו אפשרות, שאלמַד תורה זו, אז עלי ללמוד אותה פה, ועלי להיות שָׂמֵחַ בחלקי אם כבר התיצבו רגלי על הדרך הישרה וּפָנַי “מָפְנִים אֶל-הַשַּׂעַר אֲשֶׁר לוֹ יֵאָמֵר נֶחְמָד”, ולוּ גם לפרקים עוד אפול בתוך הבִּצה ואֵתַע לפעמים בתוף הערָפל.

החיים החדשים האלה, אשר מרוב אהבָתי לְדַנְטֵי אקרא להם כך, אינם כלל, כמובן, חיים חדשים, אלא, פשוט, לרגלי חק ההתפתחות הם ההמשך והתמורה של חַיַּי הקודמים.

זוכר אני כי כשהייתי באוֹקספוֹרד – באותה שנה שהשלמתי חק לִמודי – אמרתי פעם בבֹקר יום אחד אל אחד מֵרֵעַי, בשעה שטיילתי עמו בסביבי הקוֹלֶג' של מַגְדֵּלֵינָה על-פּני המשעולים הצרים, שאלפי צפרים מקַננות שם, לאמר: משתוקק אני לאכול פֵּרות מכל העצים שבגן העולם; עם תשוקה עזה שבלבי אני יוצא לתוך החיים. ובאמת כך יצאתי לתוך החיים וכך חייתי. הטעות האחת, שהיתה בי, היא, כי נתתי את לבי לאכול פֵּרות רק מן העצים, שעמדו באותו חלק הגן המואר והמוזהב באור פני השמש, תחת אשר מן החלק השני הקודר והזועף מנעתי את רגלי. אסון, חרפה, עֹנִי, דאגה, יאוש, צער, ואפילו דמָעות, ואפילו מלים, ששפתי המכאוב מגמגמות אותן, וכן חרפה המצמיחה קוֹצים על דרכנו, מוסַר כליות המרשיע אותנו, שפלוּת-רוּח העונשת אותנו, צרה הזורעת אֵפר על ראשנו, יסורי נשמה הלובשת שק ומוסכת רוש בשִקוייה: – את כל אלה מנעתי ממני ונטיתי מעליהם בכל מאמצי כחי. ומאחרי שגמרתי בהחלט, לבלתי היות לי שום מגע עם אלה, הייתי מוכרח, כמובן, לטעום את טעם כֻּלם באין יוצא, להזין את עצמי בהם ולוַתּר ימים רבים על כל מזון אחר.

אין אני מתחרט רגע אחד על שחייתי חיי תענוגות. הגעתי באלה עד הקצה האחרון, כי כל מה שאדם עושה, עליו לעשות בשלמות ולהגיע בו עד הקצה האחרון. אין תענוג שלא נסיתי בו. את המרגלית של נשמָתי השלכתי לתוך כוס יין. לקול צליל חלילים עברתי את נתיב הפרחים. מאכָלי היה דְבָש. ואולם שקר הייתי עושה בנפשי, אלו הייתי מוסיף והולך כך, משום שחַיַּי היו נעשים אז מוגבלים. לכן שאפתי משם והלאה. גם בחציוֹ השני של הגן היו טמונים סודות בשבילי.

מובן מאליו, כי צללי רמזים וסִמנים לכל אלה כבר נמצאים בִּסְפָרַי. סמנים אחדים בולטים נראים בַּ“פְּרִינְץ הַמְאֻשָּר”; גם בַּ“מֶּלֶך הַצָּעִיר” אתם מוצאים סמנים, וביחוד באותו המקום, שהבִּיסקוֹפּוּס אומר אל העלם הכורע: “הַאִם הוּא, שֶבָּרָא אֶת הַצָּרוֹת, לֹא חָכַם מִמֶךָ?” בשעה שכתבתי את הפסוק הזה, לא היה נראה בעיני אלה פְרַזָּה לבד. חלק יותר גדול מזה צפנתי בין השיטין באותה הקריאה הבּאה להזהיר, העוברת כחוט ארגמן את רקמת הזהב של “דּוֹרִיאַן גְּרֵי”; בצבעים רבים חוזר הרעיון הזה ונוצץ מתוך המאמר “הַמְבַקֵּר בְּתוֹר אָמָן”; באותיות ברורות ומאירות אתם מוצאים אותו שוב בְּ“נִשְׁמַת הָאָדָם”; בִּ“שְלוֹמִית” הוא נעשה למין חרוז חוזר, שעל-ידי-כך הוא עושה את החזיון כֻּלו דומה מאד לחִבּוּר של נגינה וקושרו בקשר אחד כמו בָּלָּדָּה; כמו כן הוא חי וקַיָּם בַּפּוֹאֵימָה הַפְּרוֹזִית על-דבר האיש, אשר עליו להפוך את הַבְּרוֹנְזָה של התמונה “הַשִּׂמְחָה לְרֶגַע אֶחָד” ולעשותה לתמונה של “דְּאָגָה לָנֶצַח”. ואף גם לא היה כּלל מן האפשר שלא יהיה כך. בכל רגע ורגע של ימי חייו אין האדם אלא מה שהוא הולך להיות בעתיד, וכל מה שהיה מִשֶּׁכְּבָר. האמָנות אינה אלה סִימְבּוֹל, כי גם האדם אינו אלא סִימְבּוֹל.

אם יעלה בידי להגיע עד למדרגה זו בשלֵמות, אז תהיה לי זאת ההתגשמות הקיצונה של חיי האמן שלי. כי חיי האמן אינם אלא חיים של ההתפתחות שלו. ענוָתו של האמן מונחת בזאת, שהוא מקבל באהבה את כל הנסיונות, שבּאו עליו, כמו שגם אהבתו של האמן אינה אלא חוש של יֹפִי פשוט הבא לגַלות לעולם את גופו ואת נשמתו. פַאטֶר מתאמץ ברוֹמן שלו “מַרְיוּס הָאַפִּיקוֹרֵס” להַשוות את חיי האמן עם חיי האמונה במלוא המובן העמוק, הנחמד והעז של המלה הזאת. אבל מַריוס אינו אלא קצת יותר ממסתכּל העומד מן החוץ ומסתכל – אמת שהוא מסתכל נפלא מאד, אחד מאלה, שיש בכחם “להביט את חֶזְיוֹן החיים בהרגָּשות מיוחדות לעצמו”, כמו שווּרְדְסְווֹרְט מגדיר את תעודתו המיוחדה של המשורר, אבל סוף-סוף אינו אלא מסתכל, המעסיק את עצמו קצת יותר מדי עם מראיהם הנחמד של הספסלים העומדים בהיכל הקֹדש, עד שאין לו פנאי לראות את היכל הקֹדש של היסורים בעצמם. אני מצדי רואה יחס יותר קרוב ויותר ישר בין חיי כְּרִיסְטוֹס האמתים ובין חיי האָמן האמתים.

חדוה גדולה ממַלאה את לבי כשאזכור, כי עוד הרבה קודם שתקפו עלי הצרות ואסרו אותי אל גַּלגליהן, כתבתי ב“נשמת האדם”: מי שחָפץ לחיות חיים דומים לחיי כריסטוס, עליו להיות כֻּלו ובשלמותו הוא עצמו; ולראיה הבאתי לי לא רק את הרועה על-פּני השדה ואת האַסיר בְּתָא כִלְאוֹ, כי אם גם את הצייר, שהעולם כֻּלו אינו בעיניו אלא חזיון כדי להביט בו, ואת המשורר, שהעולם כֻּלו לא נחשב לו אלא לשיר-זמרה.

זוכר אני, שפעם אחת, כשישבתי עם אַנְדְּרֵי גִ’יד באחד מבתי הקהוה בפאריז, אמרתי לו, שֶׁהַמֶּטַפִיסִיקָה אין לה בעיני אלא ערך קטן מאד, והמוּסר אין לו שום ערך כלל בעיני; כל מה שאמרו אפלטון וכריסטוס, היינו יכולים להעביר בנקל לתוך מקצוע האמָנות, והדברים היו מוצאים גם שם את תעודת קיומם בשלֵמות. הדברים האלה, מכיון שנאמרו באופן זה של כלל, נראו עמוקים וגם חדשים. לא רק הקשר הדק של אישיות ושלֵמות, שאנו יכולים למצוא אצל כריסטוס, הוא שמצייר לעינינו את ההבדל האמיתי שבין האמָנות הקלַסית והרוֹמָנטית ומראה לנו את כריסטוס בתור המבשר הרץ לפני התנועה הרוֹמנטית שבחיים, – אלא שהיסוד העיקרי בתכונתו של כריסטוס הוא זה עצמו, שאנו מוצאים בתכונתו של כל אמן אמתי: – כּח-דמיון בוער וחזק. בכל מקצועות היחוסים של האדם לאדם עָזרה לו לכריסטוס אותה ההשתתפות של הדמיון, שבגבולות האמָנות היא הסוד האחד של היצירה. הוא ראה והבין את מחלתו של המצורע, את סנוֵריו של העִוֵּר, את אסונם הנורא של אלה החיים חיי תענוגות ואת עָנְיָם הנפלא של העשירים. כשבאו עלי הפורעניות, כתב לי איש אחד: “בשעה שאין אתה עומד על-גבי הדוכן הגבוה, חדלת מהיות אדם מְעַנְיֵן”. עד-כמה רחוק כותב המכתב מזה, שֶׁמַּתְיוֹ אַרְנוֹלְד קורא לו “סודו של ישוּע”! גם שניהם היו יכולים ללַמד אותו, שֶׁיֵּדע, כי כל מה שבא על אדם יכול לבוא גם עליו. אם רוצים אתם כְּתֹבֶת קעקע, להיות לכם לקריאה גם ביום וגם בלילה, גם בעת צרה וגם בעת חדוה, אז כִּתבו לכם על קירות ביתכם באותיות גדולות, שאוֹר השמש ישפוך עליהן את זהבו ואור הלבנה – את כספו, לאמר: “כל מה שבא על אדם יכול לבוא גם עליך”.

אכן היה כריסטוס משורר ככל המשוררים. כל השקפתו על האדם באה לו דרך ישרה מתוך הדמיון, ורק הדמיון יוכל להשיגה. מה שהיה אלהים בשביל הַפַּנְתֵּיאִיסְטָן, זה היה האדם בשבילו. הוא היה הראשון, שהשיג את הגזָעים הַמָּבְדָּלים בתור אַחדוּת.

עד לזמנו היו לנו אלהים והיו לנו בני-אדם; אך הוא הרגיש על-פי איזו נטיה טבעית המלֵאה רזים, ששניהם היו בו לבשר אחד. ולכן הוא קורא לעצמו לפעמים בן-אלהים ולפעמים בן-אדם – ככל אשר יעלה על רוחו. יותר מכל אדם בתולדות הימים הוא מעורר בנו אותה הרוח המכשירה אותנו לנסים ולנפלאות, שאליהם פונה הרומנטיקה תמיד. הן עד היום הזה כמעט שנבצר ממני להשיג, איך יכול אִכָּר גלילי צעיר לצייר לעצמו, שיעלה בידו להעמיס על כתפיו את סבלו של העולם כֻּלו: את כל מה שכבר עשו בני-האדם וכבר סבלו, ואת כל אשר יעשו ויסבלו עוד: את עונותיו של נירון קיסר ושל צֵיסָרֵי בּוֹרְגְ’יַא ושל אלכסנדרוס הששי ושל מי שהיה קיסר רומי וכהן לשמש; וכן את מכאוביהם של אלו, שמספרם לגיון והם שוכנים בינות לקברים, ושל העמים הנלחצים ושל הילדים בפבריקות ושל הגנבים ושל האַסִּירים ושל פליטת מין האדם ושל אלה שבעבדותם נֶאֶלְמָה לשונם בפיהם ואת דִּממתם שומע רק אלהים לבדו. ולא רק שצייר לעצמו לעשות כל זאת, אלא שעשה כן בפֹעל, באופן שאנו רואים עד היום הזה, כי כל מי שיש לו איזו נגיעה עמו, ואפילו אם אינו כורע לפני מזבחו ואל כהנו אינו משתחוה, זה יש לו הרגשה בלבו, שהכיעור שבעונותיו נִטּל ממנו והיפי שבמכאוביו נתגלה לו.

אמרתי: היה משורר ככל המשוררים, והדבר הזה אמת. שֶׁלִּי וְסוֹפוֹקְלֶס הם אֶחיו. אבל גם חייו בכלל הם השיר היותר נפלא. אם נבוא לָמֹדּ אותם על-פי קנה המדה של “רחמים וּפַלָצוּת”, לא נמצא דבר בגבולות כל הטרגדיה היוָנית, שישוה אליהם בערכו. טהרת הרוח המוחלטת של הנפש הרָאשית בטרַגֵּדיה זו מנַשֵּׂאת את כל החזיון לידי גֹבַהּ של אמָנות רוֹמַנטית, שהפורעניות שבאו על בית התֵּיבוֹנים ועל בית פֶּלּוֹפְּס לא תגענה אליה מבתחלה, משום התועֵבוֹת המרבּות שבָּאות עם אותן הפורעניות, והדבר הזה מוכיח לנו, עד-כמה משֻׁבּשת דעתו של אריסטו במאמרו על הדרַמה, בהחליטו, שֶׁמַּרְאֵה פני אדם הסובל בשעה שהוא חף מפשע הוא דבר, שאין בעל הטעם הטוב יכול לכלכלו. לא אצל אֶסְכִילוֹס וְדַנְטֵי, שהם האמָנים הדיקנים ביוֹתר של השירה הרַכּה. לא אצל שֶקְסְפִּיר, שהוא בעל האנושיות היותר טהור בין כל האמנים הגדולים, ולא אצל הַקֶּלְטים עם כל הָאַגָּדוֹת וְהַלֶּגֶנְדּוֹת שלהם, שבהן נוצץ כל העולם עם נעימותיו מתוך ערפל של דמעות וחייו של אדם אינם שוים בהן יותר מחייו של פרח, – אצל כל אלה לא נמצא שום דבר, שבנוגע לְפַשְׁטוּת של יסורים ביחד עם אותה הרוממות של הפעולה הטרַגית, יהיה דומה, או יהיה אפילו קרוב במקצת לאותו הפרק האחרון שבסדר היסורים של כריסטוס. אותה הסעודה הפשוטה במסִבּת תלמידיו, שביניהם ישנוֹ גם אחד, שכבר מכר אותו משום בצע; אותה היראה הגדולה בתוך הגן השוקט הרובץ למול נֹגה הירח – הָרֵעַ הבוגד נִגּש אליו עד למול פניו בכדי לנשקו ולהסגיר אותו בנשיקה זו אל אויביו –; אותו הָרֵעַ, שהוא עוד האמין בו וקִוה לבנות עליו, כמו על סלע, בית מקלט לבני-האדם, אותו הרֵע בוגד בו בשעה שהתרנגול קורא עם עֲלוֹת עמוד השחר; אותה הבדידות השלֵמה, שבאה עליו, אותה ההכנעה, ואיך שהוא מקבל באהבה את כל דבר; ובצדם של אלה אותם החזיונות בשעה שהכהן הגדול קורע את בגדיו מתוך כעס או בשעה שהפּקיד החילוני מצַוה להביא לו מים, כי מקַוה הוא, שיעלה בידו לטַהר את עצמו מן הכתם של הדם הנקי, שזה עושה את צלמו לצלם אדום כשָׁני בתולדות דברי הימים; אותה הַצֵּירֶמוֹנְיָה של הַהַכְתָּרָה, בשעה שמשׂימים כתר של קוצים על ראשו, שהוא אחד המאורעות היותר נפלאים בספר הזכרונות של דברי ימי האדם; אותה הצליבה של האדם הנקי לעיני אמו ולעיני תלמידו החביב, בשעה שאנשי הצבע משַׂחקים בקוביות ומפילים גורל על לבושו; אותה המיתה הנוראה, שעל ידה הוא נותן לעולם את הסימבול הנצחי שלו, ואותה הקבורה בקברו של האיש העשיר, אחרי שמשחו את גופו בבשׂמים ובסממנים יקרים וכרכו אותו בתכריכי בד מצרי, כאלו היה בנו של מלך –: אם נשקיף על כל אלה מתוך השקפה של אָמן, מוכרחים אנו להכיר תודה בשביל מה שסדר העבודה בבתי הכנסיה הנוצרית נותן לנו את ציור הטרגדיה כֻלה, ורק בלי שפיכות דמים, כי מעביר הוא לפנינו באופן מיסטי את סדר הענויים של הנצלב בעזרת דְּיַאלוֹג ולבושים ותנועות-יד. ואמנם למקור התרוממות-רוח מיוחדה היה לי תמיד אותו הרעיון, ששארית הפליטה של הַכּוֹרוּס היוָני – שבלי זה היה הולך ואובד לגמרי מן האמָנות – נשאר עוד לנו בזה, שְהַשַּמָּש עונה אחרי הכהן הקורא את התפלה בבתי הכנסיה הנוצרית.

אמנם בדרך-כלל אין חיי כריסטוס – שיסורים ויֹפי התמזגו בהם יחד במובנם ובבִטוּאם – אלא אידיליה בפֹעל, אף-על-פי שהיא מסיימת בזה, שהיריעה בבית המקדש נקרעת והחֹשך מכַסה את פני האדמה ואבן מגולָלה על פתח הקבר. אנחנו מציירים אותו תמיד לעצמנו בתבנית חתן צעיר במסבת תלמידיו – וכן הוא אומר בעצמו במקום אחד – או בתבנית רועה הנוהג את צאנו בבקעה ומבקש לו נוֵה דשא או מקור מים קרים, או בתבנית משורר האומר לבנות בשירים את חומות עיר האלהים או בתבנית אוהב, אשר העולם כֻּלו קטן וצר מכפי אהבתו הגדולה. נפלאותיו ומופתיו נחשבו לי תמיד כנעימות האביב ההולך ובא, ולא ראיתי בהם מעודי שום דבר למעלה מן הטבע. אין אני מוצא שום זרות בדבר להאמין, כי הקסם של אישיותו היה גדול כל-כך, עד שֶקִּרְבָתו כשהיא לעצמה היתה נותנת שלום לנשמות רצוצות; או שהכואבים, כשנגעו בכנף בגדו או בקצות ידיו, היו שוכחים את מכאוביהם; או שבהתהלכו בחוץ ואנשים עוברים על פניו, היו מכירים ורואים פתאם את סוד החיים שהיה נעלם מהם עד כה, או שבני-אדם אשר אֹזנם היתה אטומה תמיד משמוע איזה קול מלבד קול עליזים, שמעו פתאם את קול האהבה בפעם הראשונה ומצאו כי הוא “נחמד לאֹזן כַּחֲלִיל אפּוֹלוֹ”; או כי בבואו, נסו מפניו התאוות הרעות, ואנשים שחייהם היו חסרי רגש וחסרי דמיון מעודם, עד שהיו נחשבים כמתים, היו כאלו קמו מקברם, בשמעם את קולו הקורא אליהם; או כי העם, בראותם אותו עומד במורד ההר ומטיף להם, היו שוכחים את רעבונם ואת צמאונם ואת יתר הבלי העולם הזה; או כי רֵעָיו שהאזינו לדבריו, בשבתם עמו בסעודה, חשבו את הלחם הגס, שאכלו, למאכל מעדנים, ואת המים, ששתוּ, חשבו ליין נבחר ואת הבית כֻּלו ראו והנה הוא מלא ריח טוב כריח נְרָדִים.

רֶנַן אומר במקום אחד בספרו “חיי ישוע” – זה הספר הנחמד, שהוא האוונגליוֹן החמישי ואשר מן הראוי היה לקרוא לו האוונגליון של תּוֹמַס הקדוש – כדברים האלה: את הַמִּפעל היותר גדול של כריסטוס אנו רואים בזה, כי את אהבתו אשר רכש לו בימי חייו יָדע לשמור לו גם אחרי מותו. אכן אם אמת הוא, שמקומו בין המשוררים, אז בודאי עומד הוא בראש עדת האוהבים. הוא הכיר ומצא כי האהבה בעיקרה היא אותו סוד העולם, שבקשו אותו החכמים מאז, וכי רק בכחה של האהבה יכול אדם לגשת אל לב המצורע ואל רגלי אלהים. וזאת ראשית לַכֹּל: כריסטוס הוא הָאִינְדִיבִידוּאַלִיסְטָן היותר נעלה. הענָוָה, ככל הנסיונות שהאמָנים מתנַסים בהם, אינה אלא צורה אחת מן הצורות שהוא מתגלה בהן. כריסטוס מבקש תמיד את נשמתו של האדם. הוא קורא לה שֵם “ממלכת אלהים”, – ἡ βασιλεία τοῦ θεοῦ – ומוצא אותה אצל כל אחד. ואל דברים קטנים מאד הוא מַשְוֶה אותה: אל גרגר זרע, אל קֹמץ עָלִּים, אל מרגלית. והטעם מובן: יען כי אין אדם יכול לְפַתֵּחַ את נשמתו אלא אם כן משחרר את עצמו תחלה מכל תאוה זרה, מכּל קולטוּרה, שרָכש לו, ומכל קנין חיצוני – אם טוב הוא ואם רע.

בִּקְשִי רצוני העז, ועוד יותר, ברוח ההתנגדוּת והמרידה של כל נשמָתי, התקוממתי לכל דבר ולכל אדם, עד שלא נשאר לי בכל העולם כֻּלּוֹ כלום. שמי, מעמָדי, אָשרי, חירוּתי, רכושי – הכל אָבד ממני. הייתי לאסיר ולרש שאין לו כֹל. אך עוד אוצר אחד נשאר לי: – בָּנַי. והנה בא החֹק ולקח גם אותם פתאם ממני. הַמַּכָּה היתה גדולה כל-כך, עד שנדהמתי כלי ולא ידעתי את אשר עִמי. אז התנפלתי על ברכי, הֵשַחְתִּי רֹאשי וקראתי: “בְּשַר ילד הוא כבשַר-אדוננו – אינני ראוי גם לשניהם”. הרגע הזה, כפי הנראה, הצילני. אז הכרתי כי אין דרך אחרת לפָני זולתי לקבל באהבה את כל הבא עלי. ומֵאָז - ידעתי כי הדברים האלה יהיו נפלאים בעיני רבים – מאז הייתי מאֻשר יותר.

כי הגעתי בזה עד לשֹרש נשמתי. בבחינות רבות הייתי לה לאויב, אך לבסוף מצאתי כי חִכּתה לי כמו רֵעַ. כשאדם מתחיל לפשפש בנשמתו, היא נותנת לו להיות תמים כילד – מה שבעצם מחויב כל אדם להיות, לפי דבריו של כריסטוס. אכן נפלא הוא, עד כי מעט מספּר האנשים שעולה בידם “להשיג את נשמתם” קודם שימותו. אֶמֶּרְסוֹן אומר: “אין דבר יקר כל-כך במציאות אצל האדם כמו פעולה מתוך רצונו עצמו”. והדברים האלה נאמנים מאד. רֹב בני-אדם הם – בני-אדם אחֵרים. מחשבותיהם – מחשבותיהם של אחרים, חייהם – חיים של חִקּוּי, תאוותיהם – צִיטַטָּה מתוך אחרים. כריסטוס היה לא רק האינדיבידואליסטן היותר גדול, כי אם גם האינדיבידואליסטן הראשון בדברי הימים. רבים חפצו לעשות אותו לְפִילְאַנְתְּרוֹפּוֹס פשוט, מעין הפילאנתרופסים הנוראים של המאה הי"ט, או הקציעו לו מקום בתור אַלְטְרוּאִיסְטָן בין הריקנים ובין בעלי ההזיות. אבל על צד האמת אין בו דבר מכל אלה. וַדאי שהצטער על העניים, על האסירים, על השפָלים ועל הנגזלים וסָבל עמם, אבל יותר מכל אלה הצטער וסָבל עם העשירים, אותם הַהֵידוֹנִיסְטִים הקשים המבקשים רק תענוגות העולם הזה, ועם אלה המאַבּדים את חירותם בידים על-ידי מה שעושים את עצמם לעבדים, ועם אלה הלובשים בגדים רכים ויושבים בהיכלי מלכים. עֹשֶר ותענוגות נחשבו בעיניו לטרַגֵּדיות יותר גדולות מֵעֹנִי ויסורים. ובנוגע לָאַלְטְרוּאִיסְמוֹס שלו – מי עוד יָדע כמוהו, שאין לנו רצון חפשי, אלא גזֵרה היא מן השמים שגוזרה על החלטותינו, וכי מן-הנמנע הוא לקטוף ענבים מן האטד ותאֵנים מן החרולים? לחיות בשביל אחרים, באופן שזאת תהיה תעודה בחיים לכתחלה – לא כך היתה תורתו. לא כך היו יסודות תורתו. כשהוא אומר: “סִלחו לאויביכם”, אין הוא אומר זאת למען האויב, אלא למעננו אָנו, ומשום שאהבה יפה מן השנאה. כשהוא שואל מעִם העלם העשיר לאמר: “מְכור את כּל אשר לך ותן אותו לָעֲנִיִּים”, אין הוא חושב על-אדות מצבם של העניים, אלא חושב על-אדות נשמת העלם, אותה הנשמה הנחמדה, שסובלת יסורים על-ידי העֹשר. בהשקפתו על העולם משפט אחד לו עם האָמן, היודע היטב כי לרגלי חֹק קבוע של השתלמות נפש כל איש מוכרח המשורר לשיר, והפַּסָּל מוכרח לחשוב את מחשבותיו בִּבְרוֹנְזָה, והצייר מוכרח לעשות את העולם כֻּלּוֹ לאספקלריא להתרגשות רוחו, וכל זאת הם מוכרחים לעשות באותה הַוָּדָּאוּת המכריחה את חוח-הגיאָיוֹת לפרוח באביב, ואת הדגן – להיות לפרי מוזהב בּקָּציר, ואת הירח – להתהלך על-פני מסלולו המוּשָם לפניו ולהתהַפּך מֵעִגוּל לְחֶרְמֵש וּמֵחֶרְמֵש לעִגּוּל.

אף-על-פי שלא אמר כריסטוס לבני-האדם: “חֲיוּ למען אחרים”, הלא הוכיח מפֹרָש, כי אין שום הבדל בין חיי אחרים ובין חיינו אנו. על-ידי רעיון זה נתן לבני-אדם מין אישיות גדולה ורחבה, מין אישיות ענקית. מאָז שנתגלה על-פני האדמה, נעשו דברי ימיו של הפרט לדברי ימיו של הכלל, או אפשר שֶיֵעָשוּ. ברור, הקולטורה הִגְבִּירָה את אישיותו של האדם. האמָנות עוררה את רִבְבוֹת הרוחות שבקרבנו. מי שיש לו מזג של אָמן, זה הולך יחד עם דַּנְטֵי בגָלוּתוֹ ולומד להתבונן אל לחם עָנְיָם של אחרים ואל נתיבותיהם הקשות; או מגיע רגע אחד עד לידי צהלת רוחו ומנוחתו של גֶּטֶה, ויודע עם כל זה היטב כי קרא בּוֹדְלֵיר את הקריאה לאלהים לאמר –

"הוֹי אֵלִי, תֶּן-לִי כֹחַ וְאֹמֶץ רוּחַ תֶּן-לִי,

לְהַבִּיט אֶת-בְּשָרִי וְלִבִּי וְגֹעַל לֹא יִתְקְפֵנִי"4

או נוטל לו מתוך הַסּוֹנֵיטוֹת של שֶקְסְפִּיר – ואולי לרעתו – את סוד האהבה שלו ומסַּגלו לעצמו; או רואה את חיי בנו דורו בעינים אחרות, משום שהִקשיב לאחת הַנּוֹקְטוּרְנוֹת של שוֹפֶּין או משום שֶטִּפֵּל בָּאֳמָנֻיּוֹת יוָניות או משום שקרא בספר את קורותיה של אהבת אדם אחד מת לאשה אחת מתה, אשר שערותיה היו דומות לחוטי זהב דקים ופיה היה דומה לרמון.

אבל אותה ההשתתפות של האמן, שהוא משתתף בהרגשתו בכל דבר ודבר, בהכרח שתהיה פונה רק אל מה שמצא לו בִטוי ובא לידי גִּלּוּי, במלים או בצבעים, בקולות או בשַיש, מתחת הַטַּסְוֹת המצֻיָּרים של איזו דרַמה של אֵסְכִילוֹס או בִקְנֵי הַסּוּף הַמְפֻצָלִים וּמָתְאָמִים יחד אשר ביד רועה סִיצִילְיוֹנִי, – בכל אלה הוא מבקש לו בהכרח רק את האדם ואת תעודתו. הבטוי הוא הצורה היחידה בשביל האמן, שעל-פיה בכלל יעלה בידו להשיג את החיים. בעיניו נחשב למת כל מה שהוא אִלֵּם. אבל לא-כן כריסטוס. בכחו של דמיון עשיר להפליא, המביא את המתבונן לידי חרדת קֹדש, בחר לו את כל העולם האִלם דוקא, את עולמו של המכאוב, שאין לו קול ושפה, לעשותו לו לממלכתו, והוא היה לו לפֶה לכל-הימים. כבר אמרתי למעלה: אלה אשר בְּעָנְיָם נֶאֶלְמָה לשונם בפיהם “ואת דִממתם שומע רק אלהים לבדו”, אותם בחר לו להיות להם לאָח. הוא בִקש להיות עַין לעִוֵּר, אֹזן לְחֵרֵש וקול זעָקה על שפתי אלה אשר לשונם נֶאֶסְרָה בפיהם. רצונו היה לבוא לרבבות אדם, שלא מצאו לשון, ולהיות להם לשופר גדול בקראם אל השמים. ואחרי שהרגיש בכחו – כח אמן, אשר יסורים וצרות אינם לו אלא צורות, שעל ידיהן יכול לגַּשֵּם את מושג היֹפי שלו – כי אין לרעיון שום ערך אלא אם כן היה לבשר ולצלם, לכן עשה את עצמו לצלם הכואב, ועל ידי-כך עורר את האמָנות והיה לה למושל, כאשר לא היה לפניו שום אֵל יוָני. כי האֵלים היוָנים, למרות הצבע הלבן והאדום של אבריהם היפים והמהירים, לא היו בפֹעל מה שֶנִדּמו להיות. מצחו המקֻמר של אַפּוֹלוֹ היה דומה לגלגל חמה, בשעה שהוא עומד ממעל לגבעה בדמדומי שחרית, ורגליו היו דומות לכנפי שחר – אבל הוא בעצמו היה אכזרי בהתקוממו אל מַרְסִיאֵס, ואת נִיּוֹבֵי שִכֵּל מכָּל ילדיה. בעיני אַתֵּינֵי, שהיוּ דומות לשִלטי ברזל-עָשות, לא נוצצה שום חמלה אל אֲרַכְנֵי. תפארת ההוד וְהַתֻּכִּיִים, שהיו להֵירֵי, הם הם כל עיקרה של האצילות, שאנו מוצאים אצלה באמת. ואבי האֵלים בעצמו אהב קצת יותר מדי את בנות האדם. – שתי תמונות גָּדְלוֹת-ערך באמת אנו מוצאים במִתּולוגיה היוָנית: תמונתה של דֵּימֶטֶר במקצוע הדת, אלא שהיא אינה מבנות הָאוֹלִימְפּוֹס ורק אלילה מבנות האדמה, ותמונתו של דְּיוֹנִיסוס במקצוע האמנות, והוא בן אשה מבנות הארץ, שרֶגע לידתו היה רגע מותה. אבל החיים בעצמם הביאו לבני-אדם תמונה נפלאה אחת מתוך סביבה פשוטה ונעימה ביותר, והיא נפלאה הרבה יותר מתמונתה של אֵם פּרוֹסֶרְפִּינָה ומתמונתו של בן סֶמֵילֵי ביחד. מבית מלאכתו של נַגָּר אחד בנַצרת קמה אישיות גדולה הרבה יותר מכל אותן שנמצאו באַגָּדוֹת וּבְלֶגֶנְדוֹת, והיא, עד-כמה שלא יהיה דבר זה זר – היתה נועדה לגַלות לעולם כֻּלו את ערכו הנעלם של היין ואת יָפְיָן האמיתי של החבצָּלות על-פני השדה, כאשר לא עשה כזאת מעולם אף לא אחד מגִבּוֹרי קִתֵּירוֹן או אֶנַּה…

…אחד מן הדברים בתולדות הימים, שֶצַר לי עליהם ביותר, הוא זה, שֶהָרֵינֶסַּנְסָה הנוצרית, אשר נתנה לנו את ההיכל בְּשַרְטְר ואת שורת הַלֶּגֶנְדוֹת על-אֹדות המלך אַרְתּוּר ואת חיי פרַנץ הקדוש איש אַסִּיסִי ואת האמָנות של גְּ’יוֹטוֹ ואת “הקומֵדיה האלהית” של דַּנטי, לא מצאה ידים להתפתח על-פי דרכה, אלא נעצרה והוגבלה על-ידי הרֵינֶסַּנְסה הקלַסִּית החשֵכה, אשר נתנה לנו את פֶּטְרַרְקָא ואת ציורי-הקיר של רפאל ואת הָאַרְכִיטֶקְטוֹנִיקָה של פַּלַּדְיוֹ ואת הטרגֶּדיה הצרפתית הקוֹפֵאת על רב חֻקיה ואת בית-הכנסיה של פאול הקדוש ואת שירת פּוֹפּ ואת כל יתר הדברים הבאים מן החוץ ויוצאים מתוך כללים מתים, תחת שהיה עליהם לבוא מבפנים ומתוך רוח חיים. אבל בכל מקום שאנו מוצאים תנועה רומַנטית במקצוע האמָנות, שם נמצא באיזו צורה שתהיה את כריסטוס או את רוחו. ב“רוֹמֵיאוֹ וי’ולייט” נמצא אותו וב“אַגָּדוֹת החֹרף” ובַפּוֹאֵיזְיַה הַפְּרוֹבַנְצֵלִּית וּבַ“מַּלָח הַזָּקֵן” של קוֹלְרִידְג' וב“לַא בֶּל דַּם סַן מֶרְסִי” של י’והן קִיטְס וב“בַּלַּדָּה על-דבר החמלה” של טְשַטֶּרְטוֹן. לו אנו חייבים תודה על דברים רבים ועל אנשים שונים. “האמללים” של הוּגוֹ, “פרחי הרע” של בּוֹדְלֵר, בִּטוי החמלה בספּורי הָרוּסִים, וֶרְלֵין ושירי וֶרְלֵין, הזכוכית הצבועה וְהַטַּפֵּיטוֹת וּמַעְבָּדֵיהֶם של בֶּרְנְס-י’וֹהן וּמוֹרִיס בטעמו של הַקְּוַרְטוֹצֶנְטוֹ, כל אלה נעשו ברוחו, כאשר נעשה ברוחו מגדל הפעמון של גְּ’יוֹטוֹ, לַנְסְלוֹ וְגִינְוֶר, טַנְהֵיזֶר, פסלי-השיש הרוֹמַנְטִיִּים המלאים צער של מיכאל-אַנְגִּ’ילוֹ וְהָאַרְכִיטֶקְטוּרָה של הכִּפָּה הַטְּרוּזָה, וכן גם האהבה לילדים ולפרחים – בשביל שניהם לא היה מקום באמָנות הקלַסית כי אם מעט מאד, רק עד כדי שיוכלו לפרוח ולהשתעשע. אבל מן המאה הי"ב ועד ימינו נראו תמיד לעינינו בצורות היותר שונות ובזמנים היותר שונים – ומלֵאים טִינוֹת וְקַפְּרִיסוֹת, כמשפט ילדים ופרחים מאז. כי האביב זה דרכו להֵרָאוֹת כאִלו החביא את הפרחים, והוא יוציא אותם לאור השמש רק מִיִּרְאָה פן ייעפו האנשים סוף-סוף מחַכּות להם ולא יוסיפו עוד לבקשם. ובנוגע לחיי הילד הן לא ארכו אלה בלתי אם כאֹרך יום ניסן, אשר בו יֵרד רגע הגשם ורגע יזרח השמש בשביל הַנַּרְקִיסִים.

כח-הדמיון העשיר של כריסטוס הוא שעושה אותו לראש-פּנה ולמרכז חי של הרומנטיקה. הנפשות המפליאות בדרַמה הפּוֹאֵיטית וְשֶבַּבַּלַּדָּה נבראות על-ידי הדמיון של אחרים, אולם ישוע הנוצרי ברא את עצמו כֻלו מתוך דמיונו שלו בעצמו – עם החיובים ועם השלילות יחד… “בכל יֹפִי”, אומר בֶּאקוֹן, “אנו מוצאים סִימֶטְרִיָּה מפליאה”. וכריסטוס בעצמו אומר על אלה הנולדים מן הרוח – כלומר, על אלה שכמוהו הם גם הם כחות דִּינַמִּיִּים –, כי דומים הם אל הרוח “הנושבת בכל אשר תחפוץ, ואיש לא יֵדע מאין היא באה ולאָן היא הולכת”. לכן הוא מצודד כל-כך את לב האמָנים. מוצאים אנו אצלו את יסודות החיים כֻּלם לכל צבעיהם: סוד, זרות, התפעלות, רוח ממרום, התלהבות, אהבה. פונה הוא אל האמונה בנסים ובורא לנו אותו מצב-רוח, שרק על פיו לבדו יכולים אנו להבינו. בשמחה אני נזכר בזה, שאִם הוא הִנּוֹ “הדמיון המאחד את הכּל”, אז הנה גם העולם נוצר מאותו החֹמר.

בספורי “דוֹריאן גרֵי” אמרתי, כי החטאים הגדולים שבעולם נולדים ונעשים בקרב המוח. אבל הלא כל דבר ודבר נולד ונעשה בקרב המוח. אין רוב בני-אדם יודעים כלל, כי לא העין היא הרואָה ולא האֹזן היה השומעת. העין והאֹזן אינן בפֹעַל אלא צנורות להולכה, למסור את רשמי החושים – אם שהם מקבילים לתכליתם ואם שאינם מקבילים לתכליתם. המוח הוא ששם אדֻמים הפּרָגים למראה, התַּפּוּח נותן ריח וּזְמיר-השדה מזַמר.

בעת האחרונה למדתי בשקידה גדולה את ארבעת השירים הַפּרוֹזיים המדַבּרים על-דבר כריסטוס. למועד חג-הלידה עלתה בידי להשיג את הברית החדשה בלשון היוָנית. בכל יום בבֹקר, אחרי שֶטִּאטֵאתי את תָּאִי ונקיתי את כְּלֵי-הַבְּדִיל שלי הנתונים לי לאכילתי, הייתי קורא קצת בספרי האוונגליון, שנים-עשר חרוזים בערך, כפי שהעלֵיתים במקרה. מה-נחמד הוא לְהָחֵל בּזה את סדר היום. מן הראוי היה, שכָּל אדם יעשה כן, ואפילו זה שחייו סוערים ואין להם סדרים. מרבים כל-כך לחזור על ספרי האוונגליון, למועד נכון ולא-נכון, עד שכָּל רעננוּתם ותמימותם וכל החֵן הרומַנטי הפשוט השפוּך עליהם אָבַד מהם. קוראים אותם לפנינו לפרקים קרובים מאד ובהטעמה רעה מאד, וכל חזָרה שהם חוזרים עליהם מחַנקת את רוחם. אבל אם חזר אדם אל היוָנית, אז יהיה בעיני עצמו כאִלו יָצא מתוך חדר צר וְאָפֵל לתוך גן של חבַצָּלות. ושמחה כפולה ומכֻפּלת אני מרגיש באותו רעיון, שיש לנו בודאי עסק פה עם אותם המבטאים בעצם – אִיפְּסִיסִימַא וֶרְבַּא – שהשתמש בהם כריסטוס עצמו. לפנים היה דֵעה מקֻבּלת אצל החכמים, שכריסטוס דִּבּר ארמית. אפילו רֶנַן מחזיק עוד בדעה זו. אבל עתה יודעים אנו כי אנשי ההמון שבגליל דבּרו שתי לשונות, כמו שמדבּרים עתה שתי לשונות גם אנשי ההמון שבאירלנדיה, וכי היונית היתה הלשון המתהלכת בארץ-ישראל כֻּלה, ולא עוד, אלה שהיתה הלשון המתהלכת בכל ארצות-המזרח. אני מצדי לא יכֹלתי מעולם להשלים עם הרעיון, שאנו יודעים את דברי כריסטוס רק מתוך תרגום הבא מתוך תרגום. ועתה אני שמח מאד בחשבי, כי אלמלי ישבו במסבה אחת, היה הַרְמִידֶס יכול להקשיב לו וְסוֹקְרַטֶּס היה יכול להתפלפּל עמו ואפלטון היה יכול להבינו, וכי באמת אמר: " Εγώ εϊμι ό ποιμήν ό καλός " – אני הנני רועה נאמן –, וכי בדַבּרו על-דבר החבַצָּלות על-פני השדה, אשר לא תעבודנה ולא תטוֶינה, היו דבריו מלה במלה כך: Καταμάζετε τα χρίυα τοϋ άγρου πώς αϋξάυεί οΰ χορια ουδέ υήζει –,לִמדו מן החבצלות על-פני השדה אשר תגדַּלנה, ולא תעבודנה ולא תטוינה –, וכי קריאתו האחרונה בקראו: “שָלמו ימי חיי, באו עד קִצם, תַּמּוּ”, כפי שמסַפּר לנו יוחנן, היתה המלה האחת: " τετέλεοται " – תּם – ולא יותר.

כשאני קורא את האוונגליון, וביחוד את זה שכָּתב יוחנן, או כְתָבוֹ אחד מן הגנוסטיקים הראשונים, שהשתמש בשמו ובטליתו של זה, ואני רואה איך שהדמיון הולך ומתגבּר וכובש לו את המקום, אני בא לידי הכרה, שהדמיון בכלל הוא היסוד העיקרי של כל החיים הרוחניים והחמריים, וכן אני בא לידי הכרה, שאצל כריסטוס אין הדמיון אלא צורה של אהבה והאהבה היא המושלת במלוא מובנה של המלה.

לפני ששה שבועות בערך הרשה לי הרופא לאכול לחם לבן תחת הלחם השחור, או הלחם השחום הגס, שהוא מאכל האסירים הנהוג. לחם לבן זה הוא מן המעדַנים הגדולים. הן יֵרָאה הדבר כמו זר, כי לחם יבש יוכל להיות למעדנים בפי איש. אבל לי היה עוד יותר מזה, כי אחרי כל סעודה וסעודה לקטתי את הפּרורים, שנותרו עוד בקערת הַבְּדיל שלי או שנפלו על מטפחת-היד הגסה, שהייתי פורש על-גבי השלחן כדי שלא ללכלכו. ולא מתוך רעב עשיתי זאת – עתה אני מקבל מזון דַּיִּי עד כדי שיספיק לי לגמרי – אלא כדי שלא יאבד כלום לבטלה. כך היה עלינו לעשות גם בנוגע לאהבה. כריסטוס, מכל האנשים המצוינים, כשרון היה לו לא רק לדַבּר בעצמו דברים יפים, אלא שעורר גם אחרים לדַבּר אליו כן. אוהב אני אותו מעשה, שמסַפּר לנו מַרקוס על-דבר האשה היוָניה, אשר אמר ישוע לנסות אותה ואת אמונתה, ולכן הגיד לה, כי לא יכל לתת לה מן הלחם אשר לבני-ישראל, והאשה ענתה אותו: “הכלבים הקטנים – κυνάρια – תחת השלחן אוכלים את פתותי הלחם אשר לבני-ישראל”.

רוב האנשים חיים בשביל האהבה ובכדי שיעריצו אותם. אבל טוב היה אִלו חָיִנוּ על -ידי האהבה ועל -ידי זה שמעריצים אותנו. אם נפלה לנו האהבה לחבל, עלינו להכיר ראשית לכל, כי אין אנו ראוים לה כלל. אין איש שיהיה כדאי וראוי לאהבה. אוֹתה אמת שהאלהים אוהב את בני-האדם, מוכיחה לנו, כי בנוגע לקנינים הרוחניים כתוב בחֻקות השמים, שהאהבה לנצח תִּנָּתן דוקא למי שאינו כדאי וראוי לה לנצח. או, אם הדברים האלה מרים קצת יותר מדי, נאמר נא כך: כל איש ראוי לאהבה, חוץ מן האיש שחושב, כי ראוי הוא לה. האהבה היא אות ברית קֹדש, שעלינו היה לקבלו כשנכרע על ברכינוּ, והתפלה “דּוֹמִינֵי נוֹן סוּם דִּיגְנוּם” (אלֹהַי, איני כדאי) מן הראוי היה, שתהיה מרחפת תמיד על שפתי כל איש ובמעמקי לב כל איש שֶקִּבּל מתנה זו.

אם עוד אשוב בזמן מן הזמנים לכתוב איזה דבר, רצוני לומר, אם עוד אֶצַּר איזה יצירה של אמָנות, אז שני ענינים לפָני, שהייתי רוצה לדַבּר עליהם. האחד הוא: “כריסטוס בתור ציר מבַשֵּר את התנועה הרומַנטית בחיים”, והשני: “חיי האמן ביחוסם לדרכי החיים”. הענין הראשון, כמובן מאליו, מושך מאד את הלב; כי רואה אני בכריסטוס לא רק את הסִּמָּנִים העיקריים של הטפּוס הרומַנטי הנעלה ביותר, אלא גם את כל הַמִקְרִיוּת ואפילו את כל הַדִּלּוּגִים הפתאֹמיים של המזג הרוֹמַנטי. הוא היה הראשון שהגיד לבני-אדם, כי יחיו “כמו פרחי השדה”. המליצה הזאת הוא יְצָרָהּ. הילדים נחשבו בעיניו לדוגמא, אשר על בני-האדם לשאוף להיות כמוהם. אותם נתן למופת לנגד עיני אבותיהם; ולדעתי רק זאת היא התכלית העיקרית של הילדים – אם באים אנחנו לבקש תכלית לאיזה דבר שלם. דַּנְטֵי מצייר לנו נשמה של אדם, כשהיא יוצאת מתחת יד אלהים, והנה היא “בוֹכִיָּה וּמְשַחֶקֶת כְּיֶלֶד קָטָן”, וגם כריסטוס בא לידי הכרה, שנשמת כל אדם מחויבה להיות “שוֹבֵבָה כמוֹ יַלְדָּה, הַבּוֹכִיָה וּמְשַׂחֶקֶת”5.

הוא הרגיש כי החיים מלאים חליפות, כי שוטפים הם, כי עשירים הם במעשים, וכי מָוֶת בם, אם נקבע אותם ביד חזקה בתוך צורות קבועות. הוא הכיר כי לא טוב להביט על עסקי היום החמריים בכֹבד-ראש מרֻבּה, וכי דבר גדול הוא אם בני-האדם לא יהיו אנשי-מעשה מנֻסּים כל-כך היודעים עת לכל חפץ, וכי אין מן הצֹרך כלל להרבות בעסקים ובדאגות צרכי יום-יום. גם הצפרים אינן דואגות – למה ידאגו בני האדם? מה-נחמדים הדברים באמרו: “אַל תִּדְאֲגוּ לְיוֹם מָחָר! הַאִם לֹא נֶחְשָבִים הַחַיִּים שִׁבְעָתַיִים מִן הַמַּאֲכָל? וְהַבָּשָׂר שִׁבְעָתַיִם מִן הַבְּגָדִים?” את המשפט האחרון יכול היה להגיד גם איש יוָני. מלא הוא הרגשה יוָנית. אבל רק כריסטוס יכול היה להשמיענו את שניהם יחד, וזה כָלַל בשבילנו את סכום כל החיים.

המוּסר שלו מיוסד רק על החמלה – וזהו מה שֶׁמּוּסָר צריך להיות בעצם. אִלו לא הגיד לנו שום דבר חוץ מן הדברים: “לַעֲוֹנוֹת רַבִּים יִסָּלַח לָהּ, כִּי הַרְבֵּה אָהֵבָה” – הלא כדאי היה למות בשביל פתגם שכזה. היֹשֶׁר שלו הוא יָשְׁרוֹ של אדם משורר – וזה הוא מה שֶׁיֹשֶׁר צריך להיות בעצם. העָני יש לו חלק בממלכת השמים, משום שהיה אֻמלל פה בארץ. אין אני יכול לצייר לי טעם יותר הגון לחיי העולם הבא מן הטעם הזה. הפועלים העובדים בכרם שעה אחת לעת ערב צח מקבלים גם הם אותו השָּׂכר שמקבלים הפועלים, שעָמלו כּל היום כֻּלוֹ בְּחֹם השמש. ומדוע לא? אֵלו ואֵלו בודאי שלא הרויחו כלום. או אפשר שהיו אלו בני-אדם ממין אחר. כריסטוס לא יכול לכלכל את השיטות הקופאות, הַמֵּיכַנִיּוֹת, הממיתות את הרוח, שהן נוהגות מנהג אחד באדם ובעניָנים מתים, ולפי-זה הכל שוה בעיניהן. חֻקים לא היו בשבילו, אלא מקרים יוצאים מן הכלל, כאלו כל איש וכל דבר לא היה כדוגמתו שנית בכל העולם. מה שבאמָנות הרומנטית הוא העיקר, זה היה בשבילו היסוד הראשי גם לכל החיים בכלל. יסוד אחר לא ראה. וכשהביאו לפניו אשה מנאפת, שתפשו אותה בחֶטאה, והזכירו לו את החֹק הַמְצֻוֶּה עליה, כפי שכָּתוב, ושאלו אותו מה לעשות בה, ישב וכתב באצבעו על-גבי החוֹל, כאלו לא שמע אותם כלל, ולבסוף כשהאיצו בו שנית, נשא את עיניו ואמר: “מִי אִישׁ בָּכֶם חַף מֵעָוֹן, וְהִשְׁלִיך הָאִישׁ הַזֶּה עָלֶיהָ אֶת הָאֶבֶן הָרִאשׁוֹנָה”. הלא כדאי היה לחיות בשביל פתגם שכזה.

ככל האנשים, שנפשם נפש משורר, אהב את הנבערים מדעת. הוא יָדע כי בנשמתו של עם-ארץ יש תמיד מקום למחשבה גדולה. אבל כַּלכּל לא יכול את הפתאים, וביחוד את אלה שהחִנוך עשה אותם לפתאים: אנשים המלאים תמיד רעיונות כרִמון, ואיו רעיון אחד שהם מבינים אותו כהוגן – טפּוס זה של אנשים, שנתפתחו אצלנו ביחוד בזמן החדש. את הטפּוס הזה מסַמן כריסטוס לפנינו בזה, שהוא אומר על אחד מבניו, כי יש לו המפתּח לחכמה, והוא לא יֵדע להשתמש בו, ולכן לא יתן גם לאחרים להשתמש בכלי זה, אף-על-פּי שהמפתּח לא נוצר אלא לפתוח בו את השער לממלכת-אלוהים.

אבל מלחמתו העיקרית היתה ערוכה כנגד אלו, שאנו קוראים להם עתה בשם בעלי-בתים חשובים או “פלשתים”. מלחמה זו מלחמת-חובה היא אשר כל על ילִיד-אור לעשותה. הַפְּלִשְׁתִּיוּת היתה הַסִּמָּן המובהק של אותה התקופה ואותה המדינה, ששם חי. אנשי ירושלים בימיו של כריסטוס היו דומים מאד לבעל-הבית הַבְּרִיטִי שבימינו בגאותנותם הכבֵדה, בצדקניותם היתירה המביאה לידי גחוך, באמונתם התפֵלה והמשועממה, בהערצתם שהעריצו את כל מי שהשעה שִׂחקה לו, במסירות הנפש שלהם לכל העניָנים החמריים שבחיים, בסלסולם הריק שהיו נוהגים בעצמם ובאותה החשיבות היתירה שהיו חולקים לכל קוצו של יו"ד היוצא מתחת ידם. כריסטוס נתן ללעג את “הַקְּבָרִים הַמּוּטָחִים טִיחַ” אשר להצדקניות היתירה, והמליצה הזאת נשארה לנו לדור דורות. את ההצלחה בעניָנים חמריים בז בכל לבו. לא מצא בה שום דבר. את העֹשֶר ראה כסבל כבד על שכם בני-אדם. לא רצה בחיים, שהאדם מקריב אותם בשביל איזו שיטה במקצוע החקירה או במקצוע המוסר. בא והורה כי הצורות והמנהגים נבראו בשביל האדם, אבל לא נברא האדם בשביל הצורות והמנהגים. בטעמיהם של שומרי השבת לא הודה. הַפִילְאַנְתְּרופְּיָה הקרה, בתי החסד והצדקה הצבוריים, שלא הוקמו אלא כדי להתהלל בהם, הצורות הקבועות והריקות, שבני המפלגה הבינונית אוהבים אותן כל-כך – את כל אלה הכה בשבט פּיו הנורא. מה שהם קוראים אדיקות של אמונה אינה בשבילנו אלא מצות אנשים מלֻמדה וקלה, שאדם דש בה מתוך רגילות; אבל בשבילם ובידם היתה לעריצות נוראה ולאבן-נגף בכל אֹרח החיים. וכריסטוס טִאטֵא אותה מן הדרך. הוא בא והוכיח כי רק הרוח לבדו יש לו ערך. תענוג מיוחד מצא לעצמו להוכיח להם, כי למרות מה שהם קוראים תמיד בתורה ובנביאים, אין להם השגה כל-שהיא מה היא תורה והם הם נביאים. הם עִשְּׂרוּ את כל יום ויום לפי סדר קבוע של חֻקים ומצווֹת, כשם שֶׁעִשְּׂרוּ את הצמח ואת הקמח, ובא הוּא והורה להפך, כי העיקר הוא לחיות לפי כל רגע ורגע. אֵלו, שגאל אותם מחַטּאותיהם, לא גְאָלָם אלא בשביל הרגעים היפים, שיש להם עוד בחייהם. כשראתה מִרְיָם הַמִּגְדָּלָנִית את כריסטוס, שִבּרה את הקנקן היקר העשוי אלגביש, שנתן לה במתנה אחד משִׁבעת עוגביה, ויָצקה את השמָנים הטובים והריחנים על רגליו העיֵפות המכֻסּוֹת באבק, ובשביל הרגע האחד הזה זכתה לשבת בגן-עדן במדור אחד עם רוּת ועם בֵּיאַטְרִיסָה תחת אפריון של שושנים לבנות כשלג. כל מה שמדַבּר כריסטוס לשומעיו בדממה בקולו הרך והמוכיח אינו בא אלא להורות, כי כל רגע הוא יפה, וכי על הנשמה להיות נכונה תמיד לקראת החתן הבא ולחכות כל הימים אל קולו של האוהב. הטבע של “הפּלִשתי” הוא, פּשוט, אותו החלק בעצמיותו של האדם, שאין אורו של הדמיון מבהירו. כריסטוס רואה את כל ההשפּעוֹת הנעימות של החיים בתור מינים של אור: הדמיון בעצמו הוא אור העולם – [ τό φώς τού κοσμου ] –; העולם נברא בכחו, ועם-כל-זה אין ביכלתו של העולם להשיג אותו. לפיכך אין הדמיון אלא התגלותה של האהבה, והאהבה והכשרון לאהוב הם שמבדילים בין היצור האחד והשני.

אבל רוֹמַנטי ביותר – במובן של רֵיאַלִי ביותר – נעשה כריסטוס בשעה שהוא פונה אל החוטא. העולם אהב תמיד את הקדוש בתור אדם העומד על המדרגה הקרובה ביותר אל השלֵמות האלהית. בא כריסטוס ובכח איזה אינסטינקט ממרום שבקרבו אהב, כנראה, את החוטא בתור אדם העומד על המדרגה הקרובה ביותר אל השלֵמוּת האנושית. רצונו העיקרי לא היה לתַקן את בני-האדם ומדותיהם, כשם שרצונו העיקרי לא היה להעביר את היסורים מן העולם. לא זאת היתה שאיפתו לקחת איזה גנב המפליא לעשות, ולהפכו לאדם הגון וכּשר המביא בכשרותו את כל הַקָּרֵב אליו לידי שעמום. אלו נתיסדה בימיו איזו חברה של תמיכה בשביל אסירים שנשתחררו מבית-הסֹּהר, כמו שעושים בימינו, מסֻפּקני אם היה לבו נוטה מאד אחריה. להשיב מֵעָוֹן איזה מוכסן ולעשותו לפָרוש –דבר זה בודאי שלא נחשב בעיניו לגבורה יתירה. אבל בבחינה ידועה, שלא זכה עוד העולם להשיגה עד עתה, ראה את החטא ואת היסורים בתור דברים יפים וקדושים כשהם לעצמם כעין מדרגות אל השלֵמוּת.

רעיון זה דומה שיש בו סכנה גדולה. ובאמת כך הוא – הרעיונות הגדולים כֻּלם יש בהם סכנה. אבל אין להטיל שום ספק בדבר, שכַּך היתה אמונתו של כריסטוס. אין לי בעצמי שום ספק, שאמונה זו היא אמונה צרופה.

החוטא, דבר זה מובן מאליו, צריך לעשות תשובה. אבל מדוע? פָּשוּט משום שבלא כך אי-אפשר יהיה לו להבין מה שעשה. רגע התשובה הוא רגע ההתקדשות שלו. ועוד יותר מזו: הוא האמצעי שעל-פיו מְשַׁנֶּה אדם כל את כל העָבר שלו. היוָנים חשבו דבר זה לאי-אפשר. בפתגמיהם ובמשליהם השונים הם אומרים וחוזרים ואומרים: “אפילו האֵלים אינם יכולים לשנות את העָבר”. בא כריסטוס והראה: שאפילו החוטא היותר גדול ראוי לזה. ולא עוד, אלא שזה הוא המעשה האחד והיחיד שיש בידו לעשות. אִלו היו שואלים את כריסטוס – בדבר זה אני בטוח כל לבי – היה אומר, כי הבן האובד, אחרי שֶׁכִּלָּה את ממונו עם הזונות ואחרי שהיה לרוֹעֵה-חזירים וְרָעַב ללחם ונשא נפשו אל הַזָּגִּים, שהותירו החזירים מן החרצַנים שאָכלו, – הבן האובד הזה, באותו רגע שֶׁכָּרַע על ברכיו ובכה, מיד נהפכו לו כל המעשים האלה והיו לרגעים יפים וקדושים בחייו. קשה לרוב בני-אדם לתפוס את הרעיון הזה. אפשר שמוכרח אדם תחלה להיות יושב בבית-הכלא, כדי שיוכל להבינו. אך אם כך הוא, כדאי הוא להיות אדם יושב בבית-הכלא.

יש דְבַר-מָה יחיד ומיוחד בתמונתו של כריסטוס. אבל כשם שלפני שעת הדמדומים עולים ונוצצים לפעמים זָהֳרֵי אורות מַתְעִים, וכשם שהשמש בוקעת ומזהירה פתאם באור גדול בימות החֹרף, עד שֶׁתַּדִּיחַ לפעמים את הכּרכּום הנזהר, וצץ מן הארץ ושפך את זְהָבוֹ לריק לפני מועד, ועד שאיזה צפּור פתי יפַתּה את רעיָתו לבנות את הַקֵּן על-פני ענפים קֵרְחִים, – כך היו נוצרים לפני בוא הנוצרי. על הדבר הזה אנוּ חַיָּבִים להיות מכירי תודה. רק חֲבֵל על שמאז והלאה לא היו עוד נוצרים. מוצא אני רק פרט אחד יוצא מן הכלל – את פרַנץ איש אַסִּיסִי, ואולם לאיש הזה נתן אלהים, בשעה שנולד, נשמה של משורר, ובהיותו עוד צעיר מאד, בחר לו באופן מיסטי את העניות לכלה, וכך, עם נשמה של משורר ועם גוף של עני, מצא בלי מכשולים יתֵרים את הדרך אל השלֵמוּת. הוא הבין את כריסטוס, ועל-ידי-זה נעשה דומה לו. אין לנו צֹרך כלל לעיין בְּ“לִבֶּר קוֹנְפוֹרְמִיטַטּוּם” כדי שנדע כי חיי פרַנץ הקדוש היו “אִימִיטַצְיוֹ כְרִיסְטִי” – חִקּוּי לכריסטוס –; חייו היו מין פּוֹאֵימָה, שבפניה כל הספר הנקרא באותו שֵׁם אינו אלה פְּרוֹזָה. ואמנם הקסם המיוחד – דבר זה הוא היוצא לנו מכּל חקירותינו – המרַחף על-פני כריסטוס, הוא, שכֻּלּוֹ אינו אלא יצירה של אמָנות. אין הוא מלַמד אותנו בפֹעל שום דבר, אלא שעל-ידי מה שנעסוק בו, אנו מרגישים בנו איזו רוח חדשה. וכל אחד ואחד עוסק בו סוף-סוף. פעם אחת בחיים מתהלך כל אחד ואחד עם כריסטוס לעיר אֶמּוֹס. – – – –

וּבנוגע לעניין השני, ל“חיי האמן ביחוסם לדרכי החיים”, שהייתי רוצה לכתוב בספר, ידעתי היטב כי רבים יתפּלאו על שאני דוקא אומר לבחור לי את הנושא הזה. הם יורו באצבע על בית-האסורים שֶבְּרִידִינְג ויאמרו: “עד למקום הזה מביאים חיי האמן את האדם”. אמנם כן, גם למקומות רעים מאלה יכולים היו להביא את האדם. בעלי המלאכה שבשוק, שחייהם אינם אלא סְפֶּקוּלָצְיָה מתוך עָרמה התלויה בחשבון מדויק של האמצעים והדרכים הדרושים לכך, הם יודעים תמיד לאָן הם הולכים – והם הולכים לשם. יוצאים הם לשוק, והאידיאל של תכלית חייהם הוא, להיות נעשים למשרתים של איזה מוסד צבורי, יהיה איה שיהיה – והם יהיה למשרתים של איזה מוסד צבורי. אבל לא יותר. אדם השואף להיות דבר שאינו שופע כלל מתוך טבעו: שואף להיות חָבֵר של הַפַּרְלַמֶּנְט, או סוחר בדגים מלוחים, הרואה ברכה במעשי ידיו, או אַדְבוֹקַט מפורסם, או שופט, או כיוצא בזה מן הדברים המביאים לידי שעמום – זה יגיע לעולם לתכלית חפצו. וזה הוא ענשו. מי שחָפץ בּמַסְוֶה על פניו, עליו להתכַּסות בו. אבל לא כן הדבר בנוגע לאנשים שכחותיהם הם כחות מניעים בחיים, והם מתאמצים להביא את הכחות האלה גם לידי מַמָּשוּת. אנשים, שעיקר שאיפתם הוא ההתפתחות של עצמיותם, הם אינם יודעים לעולם לאָן הם הולכים. הם אינם יכולים לדעת זאת. בבחינה ידועה חייב אדם להכיר את עצמו, כפי שדורשת זאת הנבואה היוָנית מן האדם; דבר זה הוא ראשית חכמה. אבל ההכרה, שנשמת האדם אין לה חֵקר, היא סוף כל חכמה. אנו בעצמנו הננו סוד כל הסודות וסופם. אם את השמש שַמְנוּ על כף המאזנים ואת אֹרח הירח מַדֹּנוּ ואת שבעת השמים רשמנו בדיוק על הַמַּפָּה לפי כל כוכב וכוכב – אז נותרה לנו עוד חידה אחת: אנחנו בעצמנו. מי יודע לחַשֵּב את ארחות הנשמה שבקרבו? כאשר יָצא העלם לבַקש את האתונות אשר לאביו, לא יָדע כי איש-האלהים הולך לקראתו עם פך השמן למשוח אותו למלך, ולא יָדע כי נשמתו כבר נשמת-מלך. מקַוה אני להאריך עוד ימים לְמַדַּי על-פני האדמה, כדי ליצור אותן היצירות, שבאחרית יָמַי אוּכל להגיד: “כן, עד לכאן מביאים חיי האמן את האדם!”

חיי שני אנשים אני יודע – ככל שהנסיון שלי מגיע – אשר השלֵמוּת שבהם באה עד לידי הנקודה היותר גבוהה: חיי וֶרְלֶין וחיי הדוכס קְרוֹפּוֹטְקִין. שניהם היו אנשים שֶיָּשְבוּ שנים רַבּוֹת בבית-האסורים. וֶרלין הוא המשורר הנוצרי היחיד אחרי דַנְטֵי, והשני – איש עם נשמה של אותו כריסטוס הלבן והיפה, שמוצאו, כפי הנראה, מֵרוּסְיָה. אך בשבעת החדשים האחרונים או בשמונה מצאתי לי – למרות הפגעים הגדולים שֶיָּרְדוּ עלי בלי-מעצור מן החוץ – עוד איש אחד עם רוח חדשה, שֶנָּפח נשמת חיים בכל ענין ובכל אדם פה בבית-האסורים ועָזר גם לי הַרְבֵּה באופן שלא אוכל כלל לציירו בדברים. אם בשנה הראשונה למאסָרי לא עשיתי דבר, כפי שאני זוכר, אלא ספקתי כַּפּי ביִאוּש אין-אונים וקראתי: “איזה סוף, איזה סוף נורא!”, הנה עתה מנַסּה אני לומר לנפשי – ולפעמים, כשאני מְעַנֶּה את נפשי בעצמי, אני אומר זאת באמת ובתמים –: “איזו התחָלה, איזו התחָלה נפלאה!” ואפשר שבאמת כּך הוא. ואם אמת הוא, אז יהיה עלי להכיר טובה על כל זה לאותו האיש החדש, שהוא שִנָּה לטוב את חיי כל האנשים בבית הזה. הדברים שעשה, לכשעצמם, הם דברים קטנים – נחזיק-נא טובה לכל-הפחות פעם אחת להפילוסופיה על שֶלִּמדה אותנו כך – ואין כַּוָּנתי בזה אל התַּקָּנות הנהוגות פה, שהן מיוסדות על חֻקי-ברזל, אלא על הרוח המושל בהן. ועד היכן הדברים האלה מגיעים, הלא תבינו, אם אֹמַר לכם: אלמלי יצאתי לחפשי בחודש מַאי האחרון, כמו ששאלתי, כי אז עזבתי את המקום הזה מלא בוז ומשׂטֵמה מרה כנגד כל הפקידים, עד שדבר זה היה מרעיל את חיי. אבל נגזר עלי לשבת פה עוד שנה אחת – ובין כך וכך נכנסה רוח של אהבת אדם אל הבית הזה, ואם אצא עתה לחפשי, אז אזכור את כל הטוב שמצאתי פה מאת כל איש ואיש, וביום צאתי אודה לכל איש ואיש ואשאל מאתם גם-אני, שיעלו את זכרי על לבם גם-הם.

הסדרים בבית-הכלא הזה רעים ומלאים תהפוכות מראש ועד סוף. את כל אשר לי הייתי נותן, אלו הייתי יכול לְשַׁנּוֹת אותם מעט לטוב בצאתי. וגם אמנם יש עם לבי לנַסות לעשות כזאת. אין בעולם דבר רע ומלא תהפוכות, שהרצון הטוב, שהוא האהבה, לא יוכל לא אֹמַר: להפכו לטוב כֻּלו, אלא – לתקנו עד שבני-אדם יוכלו לכל-הפחות לשאת אותו בלי התמרמרות בלבם.

חוץ מזה ידעתי כי שם מעֵבר לשער מחַכּים לי דברים הַרְבֵּה המרנינים את הלב: למִן הדבר אשר פרַנץ איש אסיסי יאמר עליו “אָחִי הרוח” ו“אחותי המים” – גם שניהם מרנינים את הלב – ועד החלונות למראה אשר עם החנויות ועד שקיעת השמש בערים הגדולות. אלוּ הייתי אומר לעשות לי רשימה לכל הדברים החיים עוד בנשמתי, לא מצאתי סוף להם. כי חֵי אני אם לא ברא אלהים את העולם גם בשבילי ככל אשר ברא אותו בשביל אחרים. ואפשר שיוצא אני מזה ומביא עמי בלבי דבר, שלא ידעתיו לפנים. אין לי צֹרך להגיד לכם, כי תקונים במוּסר נחשבו בעיני לחסרי-ערך וחדלי-טעם לא פחות מתקונים בדת. אבל אם מחשבות איש להיטיב את מעשיו נחשָבות למין צביעות, שאין לה יסוד מדעי, הנה צדקה ומשפּט לאנשים, שסבלו הרבה, להיות נחשבים לנפשות, שהתעמקו קצת יותר משהיו. כך הוא, כמדֻמני, גם מה שנוגע אלי. אם אחרי צאתי לחפשי יעשה אחד מֵרֵעַי משתה ואותי לא יקרא, לא יגע דבר זה אל לבי כלל. יכול אני להיות מאֻשר לגמרי עם נפשי לבדי. מי לא יהיה

מאֻשר לגמרי אם יהיוּ לו חירות ופרחים וספרים וְיָרֵחַ? חוץ מזה אין הַמִּשְׁתִּים מקבילים עוד לרוחי. הרבֵּיתי לעשותם קצת יותר מדי, עד שאוכל למצוא חֵפץ בהם. חֵלק זה של החיים כבר עָבר לו ממני – לאָשרי הגדול, הייתי רוצה להוסיף, אבל אם אחרי צאתי לחפשי יִקְרה את אחר מֵרֵעַי אסון ואותי לא יתן לבוא אליו להשתתף בצערו, יכאב לי דבר זה מאד-מאד. אם יסגור מלפָנַי את שערי בית-האֵבל, הנה בוא אבוא ואחזור ואבוא ואבקש לתת לי להִכָּנס, כדי להשתתף בדבר, שיש לי זכות וצדקה לו. אם יחשוב אותי לאיש שאינו כדאי ואינו הגון לבכות עמו, יהיה דבר זה בעיני לקָלון אכזרי ולאות חרפה נוראה מכל הקלון ומכל החרפה אשר שׂבעתי עד עתה. אבל הלא כל זה אי-אפשר כלל. יש לי זכות וצדקה להשתתף בצערו של אדם; מי שיש לו היכֹלת להביט את יָפְיוֹ של העולם ולהשתתף בצערו ולתפוש בלבו איזה חלק מן הנשגב הנמצא בשניהם, זה נָגע אֶל אלהים באין מפריד והוא קרוב את סוד אלהים ככל אשר יוכל אדם להיות קרוב אליו.

אפשר שגם לתוך האמָנות שלי יחדור איזה צְלִיל חדש ועמוק יותר, לא פחות מִשֶּׁחָדַר לתוך חיי, והצליל הזה תהיה לו אחדות יותר שלֵמה ויותר מרֻכּזה של כֹּחות נפשיים. התרכזות ולא התפשטות – זוהי התכלית האמתית של האמָנות החדשה. במקצוע האמנות לא יהיה לנו עסק עוד עם הטִפּוס. היוצא מן הכּלל – זהו שאליו תהיה שאיפתנו. אי-אפשר לי שאמסור את מכאובַי באותה צורה שבָּאו עלי – דבר זה לא יתָּכן כלל. רק מאותו מקום שחָדל החִקוי מַתְחילה האמנות. מרגיש אני שאיזה דבר חדש יכָּנס לתוך יצירתי: אם שיהיה זה מין של זכרונות עשירים או שתהיה מֵילוֹדְיה רחבה עם רשָׁמים מפליאים יותר ועם ארכיטקטורה פשוטה יותר – בכל אופן יהיה זה דבר שיש לו ערך אֶסְתֵּיטִי.

כשהוציאו את מַרְסִיאַס מִנַּרְתִּיקָם של אבריו (“דֶּלַא וַגִּינַא דֵילֵי מֶמְבְּרַא סוּאֵי”) – משתמש אני באחד מן הבטויים היותר איומים, בטוּי בטעמו של טַצִיטוּס, שאנו מוצאים אצל דַּנְטִי – בא הקץ לשירתו. כך אמרו היוָנים. אַפּוֹלוֹ נִצַּח. נִצַּח הַנֶּבֶל את חֲליל הרועים. אבל אפשר מאד שהיוָנים טעו. מתוך האמָנות המודֶרנית אני שומע לעִתּים את קולו: אצל בּוֹדְלֵיר מר הוא, אצל לַמַּרְטִין יש בו מתיקות ודמָעות ואצל וֶרְלֶין הוא מלא סודות. כמו כן אנו מכירים את אותותיו בשברי הקולות העצורים בנגינת שׁוֹפֶּין, וכן נמצא אותם ברוּח הרֹגז החופף על פניהן של הנשים אצל בֵּרְן-י’וֹנְס. ואפילו מַתְיוֹ אַרְנוֹלְד, ששירו “קַלִּיקֶל” מסַפּר לנו בקולות בהירים כל-כך המלאים יפִי לירי את “נצחון הַנֶּבל המתוק והעז” ואת דבַר “הנצחון הַשָּׁלֵם והנוֹדע”, – אפילו הוא לא יוכל לנַכּר את האותות ההם בְּשִׁפּוּלֵי הקולות החרדים שבחרוזיו, אשר יאוש וצער נשמעים מהם. וגם גֶטֶה וגם ווֹרְדְסְווֹרט לא יָכלו להָגֵן עליו מפני זה, אף-על-פי שֶׁנִּסָּה להִשָען על שניהם, ובבואו לספוד ל“תִרְסִיס” או לשיר על “הַסְּטוּדֶנְטָן הַצֹעֲני”, אין לו עצה אלא להשתמש שוב בחליל הרועים. אבל אם נאלם אותו האליל הַפִרִיגִי ואם לא – אני לא נאלמתי בכל אופן שהוא. הַתֵּאוּר הוא הכרח בשבילי, כמו שֶעָלִים ופרחים הם הכרח בשביל ענפי העצים המתנשאים ממעל לחומות בית-האסורים ומתנועעים בלא-מנוחה ברוח. בין האמנות שלי ובין העולם מבדילה עתה תהום רחבה. אבל בין האמנות וּביני לא יבדיל שום דבר. לכל-הפחות אני מקַוה כי כך הוא.

כל אחד ממנו יש לו גורלו שלו. לכם נִתּנו חירות, שְמָחות, תענוגות ונעימות, ולי – קלון בפרהסיה, מאסָר לאֹרך שנים, עֹנִי, חֻרבּן וחִלול-כבוד. אולם אין אני ראוי לכך – לכל-הפחות אין אני ראוי עוד לכך. זוכר אני, כי כבר דבּרתי בדבר הזה: חושב הייתי, כי טרגדיה אמתית אוּכל לשאת, טרגדיה שתבוא עלי בלבוש ארגמן ובמסוה של יסורים נאצלים, אבל הרעה הנוראה, שאני מוצא בהתנהגותם של האנשים החדשים שלנו, היא, שהם הופכים את הטרגדיה לקומדיה, ועל-ידי-כך נעשית המציאות הגדולה לחולין, ללצון, לדבר שאין לו סגנון. אפשר שיודעים החדשים מה שהם עושים. מעשיהם מקבילים בודאי אל הממשות שבחיים. הן כבר הורו חכמים, כי סדר-העִנויים בכלל אינו אלא חזיון גרידא בשביל הרואה. גם המאה הי"ט אינה יוצאת מכלל הזה. כל פרט ופרט של הטרגדיה שלי הוא נתעב כל-כך, מגֻנה, נמאס ובלי שום סגנון. אפילו הבגדים שלנו אינם אלא מעשה לץ. הננו הלצים של המכאוב. הבדחנים עם לבבות שבורים. תעודתנו המיוחדה היא לפעול על עורקי השחוק.

בי"ג נובֶמבר 1895 הביאו אותי מלונדון הֵנה. מן השעה השנית ועד חצי השלישית אחרי הצהרים הייתי אז מוכרח לעמוד על-גבי הָעֶמְדָה התיכונה של בית-הנתיבות בתַחנת קְלֵיפֶם-י’וּנְקְשֶׁן. ואני לבוש בּגדי-אסירים ושלשלאות של ברזל על כַּפּוֹת-יָדַי, וכל העם רואה ומביט בי. מן המחלקה אשר לחולים הוּבֵאתי, ושום איש לא הגיד לי תחִלה כי מוּצָא אני משם. מכל האסירים עם מראיהם המשֻׁנה הייתה אני המשֻׁנה מכֻּלם המעורר את העם לידי שחוק. כל האנשים שחקו כשראו אותי. עם כל מסע חדש שבָּא, בא קהל חדש וּמִסְפַּר הרואים הלך ונתרבה. תענוגם לא יָדע גבול. כך היה הדבר קודם שֶׁיָדעו מי אני. אבל כשֶׁיָּדעו, שחקו בלי-מעצור עוד. חצי שעה עמדתי כך בגשם שחוק זה של יום נובמבר קודר, וההמון הצוהל סובבֵני. עוד שנה אחת אחרי מקרה זה, כשבאה אותה שעה, הייתי בוכה בכל יום. אבל דבר זה אינו טְרַגִּי כל-כך, כפי שהוא נראה לכם בסקירה הראשונה. לאנשים בבתי-האסורים אין הדמעות אלא עִסקם התמידי, שאינו פוסק. יום אחד בבית-האסורים בלי דמעות, הוא יום שֶׁלִּבֵּנּוּ נתקַשָּׁה, ולא יום שֶׁלִּבֵּנוּ יָדע איזה זיק של אֹשר. מעט-מעט התחַלתּי להצטער על אותם האנשים ששחקו, יותר משנצטערתי עלי. כשראו אותי, לא עמדתי על דוכני שלי, אלא עמדתי לפני עַמוד-הקלון. אבל רק אנשים שאין להם שום כח של דמיון יכולים להעסיק את מוחם רק עם אלה שעומדים על-גבי דוכן. דוכן זהו דבר שאין לו לפעמים שום ממשות, אבל עַמוד-הקלון הוא תמיד דבר של ממש, דבר נורא. חוץ מזה היה להם להבין קצת יותר את המכאוב. כבר אמרתי: תחת המכאוב מסתַּתּר תמיד המכאוב. יותר טוב היה אלמלי אמרתי: תחת המכאוב מסתַּתּרת תמיד הנשמה. וללעוג לנשמה ולצערה זהו דבר נורא מאד. מי שעושה כך, אין חייו חיים יפים. בעסקי הכלכלה הפשוטים של העולם אין אדם מקבל מאחרים אלה באותה מדה שהוא נותן להם. האם בני-אדם, שאין להם כוח דמיון דַּיָם עד כדי שיביטו לא רק את הצד החיצוני, אלא יביטו גם קצת מן הפּנימיות וירגישו בלבם איזה רגש של רחמים, – האם אפשר הוא, שבני-אדם אלה יְצַפּוּ לרחמים מִצִדֵּנוּ ולא יְצַפּוּ לבוּז?

כותב אני את כל פרטי הדברים, איך שהביאו אותי הֵנה, רק לתכלית זו, כדי שיבינו רבים עד-כמה קשה היה לי למצוא בעָנשי יותר מהתמרמרות ויאוּש. ובכל-זה נסיתי בכל-כחי ובאתי לרגעים גם עד לידי סבלנות והכנעה. לפעמים מתחבא האביב כֻּלּוֹ בציץ בודד אחד ויחיד, וקן של עָגוּר אחד בחריץ הערוגה על-פני השדה מֵכיל לפעמים את כל החדוה השמורה לנו עם מוצאי בֹקר אדֻמים הבאים עלינו לטובה. אבל איך שיהיה, נכון אני ללכת בנתיבות התפתחותי אלה החדשות, ועל-ידי מה שאני מקבל באהבה את כל היסורים שבאו עלי, אני מתאמץ להיות נעשה כדי והגון לחיים החדשים. ההמון היה אומר עלי תמיד, כי אדם אִינְדִּיבִידוּאַלִּי אני יותר מדי. אולם מן-הנחוץ הוא, שאהיה נעשה אינדיבידואליסטן עוד גדול יותר הרבה משהייתי מעולם. נחוץ לי להוציא מקרב נפשי עוד יותר משהוצאתי, ולקחת מן העולם מסביב פחות הרבה משלקחתי. על צד האמת בא לי כל אסוני לא לרגלי אינדיבידואליסמוס גדול ביותר, אלא קטן ביותר. המעשה האחד והיחיד בחיי, שהוא באמת מעשה נתעב ומֵביש לנצח-נצחים ואין לי עליו שום סליחה וכפרה, הוא זה, שהרשֵיתי לעצמי לפנות אל החברה ולבקש ממנה עזרה ומחסה. מעשה זה לכשעצמו, להיות שואל דבר במקרה שכזה, מגֻנה הוא דַיּוֹ מנקודת-המעמד האינדיבידואלית, אבל איזו הצטדקות אמצא לי אני בעצמי, כדי שיוכל איש ללַמד עלי איזו זכות? מכיון שעוררתי את כחותיה של החברה, מובן מאליו שהחברה התקוממה לי ואמרה: “כל ימיך עמדת בקשרי מלחמה עם החֻקים שלי, ועתה באת לבקש, שאותם החֻקים יהיו לך למחסה? יבואו החֻקים האלה וְיַרְאוּ לך את ידם ואת כל תָּקְפָּם. יבואו נא ואכלת את פרי מעלליך”. והיוצא מזה הוּא, שאני יושב עתה בכלא. במשך שלֹשת הַפְּרוֹצֶסִּים שלי הרגשתי במר-נפשי את כל הָאִירוֹנְיָה ואת כל הבושה שמעמדי זה. אמת, מעולם ועד כה לא הובא עוד איש לידי מַפָּלָה באופן מגֻנה ובאמצעים שפָלים כל-כך כמוני. באחד המקומות בספורי “דוריאן גרֵי” נאמר: אין אדם יכול להיות זהיר דַּיּוֹ ברגע שהוא בוחר לו את שונאיו". לא עלה על לבי אפילו בחלומי, שעל-ידי שפָלים אהיה לשָפל בעצמי. לכן אני בז לי בלבי כל-כך.

לא בזאת אני רואה את הרעה, שבעלי-הבתים החשובים שלנו אין להם שום יכֹלת להשיג ולהבין את האמָנות. יודע אני אנשים נחמדים רבים, למשל: את הַדַּיָגִים, את הרועים, את החורשים ואת האכרים ודומיהם, שאינם יודעים את האמָנות מכֹּל וכֹל, ובכל-זה הם מלח האדמה. רק זה הוא אותו בעל-הבית הטִּפּוּסִי, מי שתומך בכחות החברה הכבֵדים, הגסים, הָעִוְרִים וְהַמֵּיכַנִּיּים ועוזר אחריהם בעצמו, וכשהוא מוצא בדרכו כח דִּינַמִּי אחד אצל אדם או אצל תנועה, אין הוא מרגיש בו. הטענה הגדולה והחזקה, שהיו טוענים כנגדי תמיד, היתה, שהתחברתי עם קהַל פוחזים ועשיתי להם מִשְתִּים ומצאתי תענוג בחברתם. אבל מן הצד השני הלא טוב לדעת, כי בתור אָמן היו לי מיני בני-אדם אלה לאמצעים מעוררים וּמְגָרִים, שעוררו וְגֵרוּ את רוחי באופן נעלה. משפטי היה כמשפט האדם המתעלס על פַּנְתֵּירִים. הסכנה היא הַשִּכָּרוֹן למחצה. הייתי בעיני כְּלוֹחֵש על נחשים, בשעה שהוא משביע את נחש הַבָּרִיחַ להתנשא ולזחול מתוך הַמַּטְלִית המנֻמָּרה שלו או מתוך הסל העשוי מחצלת של קָנים, והנחש שומע לקול המצַוֶּה ועולה ויוצא ופותח את מָגִנּוֹ ופורשו בתוך האויר, לשחות בו כצמח השוֹחה בתוך הזרם. אותם בני-האדם נחשבו בעיני למאירים מכל הנחשים המוזהבים, וְאָרְסָם היה חלק מִשְּלֵמוּתָם. אין אני מתבייש כלל, כי ידעתי אותם. האנשים האלה היו אנשים המושכים את הלב. מתבייש אני, להפך, כי נתתי למשוך אותי לתוך אותו החוג הנורא של בעלי-הבתים החשובים. מקומי בתור אמן היה על יד אֲרִיאֵל. ואני מצאתי לי עסק לְהֵאָבֵק עם קַלִּיבַּן. תחת אשר היה עלי לכתוב ספרים מלאים מוסיקה ומלאים צבעים נהדרים, כמו “שְלוֹמִית”, “הַטְּרַגֶּדְיָה הַפְלוֹרֶנְטִית” וְ“לַא סֶנְט קוּרְטִיזָן”, ישבתי וכתבתי מכתבים אל אַדְבוֹקַטִּים ואל שופטים בעניני חֹק ומשפט, וראיתי את עצמי מוכרח לבקש לי עזרה ומחסה אצל חֻקים, שהתנגדתי להם כל יָמָי. ק' וכן א' היו נפלאים במלחמתם הגסה כנגד החיים. דּוּמַא הָאָב, צֶ’לִינִי, גּוֹיַא, אִדְגַּר אֶלֶּן פּוֹ וכן בּוֹדִלֵיר היו בכל פרט ופרט עושים כמוני…

אחד מֵרֵעַי הנאמנים, אשר במשך עשר שנים תמימות לא רפתה אהבתו אלי, בא לפני איזה זמן לבקרני פה ויאמר לי, כי אין הוא מאמין אף דבר אחד מן הדברים אשר טפלו עלי. מתוך דבריו הבינותי, כי מובטח הוא בלבו, שחַף אני מכל עון, וכי רק קרבן אני לאיזו עלילה נתעבה. כששמעתי את דבריו, נתתי את קולי בבכי, ואמרתי לו, כי אמנם נמצאוּ בכתב-ההאשמה כנגדי דברים רבים, שאינם אלא פרי נכָלים ותכָכים מגֻנים, אבל בעצמו של דבר לא אוכל לכַחש, כי חיי היו מלֵאים תענוגות זרים ונטיות לא-טבעיות; אם לא יאבה להשלים עם דבר זה ולראותו כעין מעשה שאין לשַנותו, אי-אפשר לי להוסיף להיות לו לְרֵעַ או לבוא עוד בזמן מן הזמנים בחברתו. הדברים האלה היו לו כעין מכה נוראה, אבל עוד ידידים הננו עד היום הזה, ואת ידידותוֹ לא קניתי לי על-ידי גנבת דעת ועל-ידי כזבים. לפעמים קשה מאד לאדם להגיד את האמת; אבל להיות מוכרח לדַבר כזבים תמיד – זה הוא רע הרבה יותר.

בשעת הַפְּרוֹצֶס האחרון שלי היה הדבר. אני ישבתי על ספסל הנאשמים והקשבתי לדברי האשמה האיומים והמדַכּאים, שֶׁיָּצְאוּ מפי לוֹקווּד; הדברים היו נשמעים כפרשה מתוך טַצִּיטוּס, כחרוז מתוך דַּנטי, כדרשה מן הדרשות הנוראות שהיה סַוּוֹנָרוֹלַא דורש כנגד האפפיורים הרומים. גֹעל עד לאין-קץ אָחז אותי למִשמע הדברים. ופתאם חלף את מוחי הרעיון לאמר: “מה-נפלא היה הדבר, אלו אני בעצמי הייתי קם והייתי מדַבר את כל זה כנגדי!” וברגע הזה הוברר לי דבר זה: לא מה שאומרים על אדם יש לו ערך, אלא מי שאומר. הרגע היותר נעלה בחייו של אדם הוא זה – בנוגע לזה אין לי שום ספק עוד – כשהוא מתנפל על הארץ ומַכֶּה באגרופו על לבו ומתוַדה על כל חטאותיו בחייו…

כחות הנפש, כפי שאמרתי כבר בספרי “מחשָבות”, מוגבלים הם במדתם ובקיומם כמו כחות הגוף. הגביע הקטן אפשר לו להכיל מדה ידועה, ככל מה שאפשר לו, ולא יותר, ואפילו כשכָּל החביות האדומות של בּוּרְגּוּנְדְּיָה תהיינה מלאות יין עד לשפתן והדורכים יעמדו בכרמי ספרד השמֵנים עד לברכיהם בתוך הענבים. אין טעות יותר גדולה מאותה המחשבה, שהאנשים אשר היו הַסִבּה או הכחות הפועלים בטרַגֶּדְיוֹת גדולות שבחיי אדם, היו מרגישים באותה שעה גם את כל תקפו של המעשה הנעשה; אין טעות יותר קשה בתולדותיה מזו, שנדרוש מאותם האנשים דבר שכזה. המעֻנה המומת על קדושת השם, כשהוא מתעטף בְּ“טַלִּית שֶל אֵש” והוא עומד על-גבי בָמַת המדורה, אפשר שהוא רואה את פני אלהים, אבל אותו האיש המקושש את העצים ועורך את הזרדים או מהבהבם, כדי לתת לרוח להָפֵחַ את האש. זה אינו רואה בכל החזיון הזה יותר משרואה הַטַּבָּח בשעה שהוא שוחט את השור, או הפחָמי בשעה שהוא כורה עץ ביַעַר הדרוש לו למלאכתו, או הקוצר בשעה שהוא מניף חרמש על העֵשב ומַפיל איזה פרח. נדנודי-נפש גדולים אינם אלא בשביל נשמות גדולות, והמאורעות הגדולים אינם נִכָּרִים אלא למי שגדול גם-הוא כאותם המאורעות עצמם…

מנקודת-המעמד של האמָנות אין אני יודע בכל הספרות הדרַמַּטִּית שום יצירה, שֶמִפּאת דַּקּוּת ההסתכלות ורִבּוּי המחשבות המתעוררות לרגליה, תוכל להיות דומה אפילו במקצת לאופן המלאכה של שֶקספיר בשעה שהוא מצייר לנו את רוֹזֶנְקְרַנְץ וְגוּלְדֶּנְסְטֶרְן. שניהם הם חבֵרָיו של הַמְלֶט מימי הָאוּנִיבֶרְסִיטָה. רֵעָיו הם. מביאים הם עמהם זכרונות מִיָּמִים טובים. בשעה שהם רואים שוב את הַמְלֶט, רובץ הוא תחת סבלו של משא, הכבד על אדם עם טבע שכמותו מִנְשֹא אותו. הַמֵּת קם מְזֻיָּן מקברוֹ, כדי להעמיס עליו חובה, שהיא גדולה ביותר, ובאותה שעה גם שפָלה ביותר, בשבילו. בעל חלומות הוא, ומעִמו שואלים שיהיה לאיש-מעשה. טבעו הוא טבע של משורר, ומעִמו דורשים שֶיֵצֵא למלחמה כנגד ההשתלשלות הפשוטה של סבה ומסובב, של חיים בצורתם המעשית, שהוא אינו יודע אותה כלום, ולא שֶיֵצא למלחמה כנגד החיים בעצמותם האִידֵיאַלית, שאותה הוא יודע ידיעה מְרֻבָּה כל-כך. אין לו שום ציור של הדבר, שעליו לעשות, וכל שגעונו אינו אלא זה, שהוא עושה את עצמו למשֻגע. בְּרוּטוּס מתעטף בטלית של שגעון, כדי להסתיר בה את חרב כָּוָּנתו ואת חץ רצונו, אבל הַמלט משתמש בשגעון רק כדי להיות לו למַסְוֶה לרפיון רוחו. בזה שֶיַרבה לפי-שעה בהעויות משֻנות ובהלָצות שונות הוא רואה עצה, לדחות לאיזה זמן את המעשה. משתעשע הוא תמיד עם המעשה, כאָמָן המשתעשע עם איזו תֵיאוֹרְיָה. נעשה הוא לִמְרַגַּל לפעולותיו עצמו, והוא מקשיב לכל מלה היוצאת מפי עצמו, אף-על-פי שהוא יודע, שאין אֵלה אלא “מלים, מלים, מלים”. תחת לנַסות ולהיות לגבור של המאורע שלו, הוא מתאמץ להיות למסתכל מן-הצד המסתכל בטרַגדיה שלו. אין הוא מאמין בשום דבר ובשום איש, ואפילו את עצמו אין הוא מוצא מן הכלל הזה, ובכל-זה לא יועילו לו חששותיו, משום שאינן באות מן הַסַּפְקָנוּת, אלא מן הקֶּרַע שברצונו. אבל מכל הדברים האלה אין גוּלדֶּנְסטרן ורוזֶנקְרַנץ מבינים דבר. משתחוים הם ומחייכים במתיקות ומשַחקים, ומה שהאחד אומר, אותה יפטפט גם השני אחריו בהטעמה המעוררת גֹעַל. ולבסוף, כשהַמלט – בעזרת השחוק בתוך השחוק ובעזרת הלהָטים של צלמי אדם על-פני הבמה – לוכד את המלך ב“חַבלי מוּסַר כליותיו” ומגָרש את הפושע הנִבְעָת מעל כסאו, אין גולדנסטרן ורוזנקרַנץ רואים בכל המעשה הזה דבר, חוץ, לכל-היותר, שנעשה פה איזה מעשה לא-הגון מאד כנגד חֻקי הנימוס הנהוגים בחצר. רק במדה זו הורשה להם על-פי טבעם “להתבונן אל חזיון החיים לפי הַרְגָשָת נפשם”. עומדים הם לנוכח סודם, ואינם יודעים כי עומדים הם לנכחוֹ. וגם לא יועיל כלל אם נביא אותם בסודם. הן הם אותם הגביעים הקטנים המכילים ככל מה שאפשר להם להכיל, ולא יותר. בסוף הטרגדיה מוצאים אנו רמז לדבר, ששניהם נפלוּ בפח, אשר טמנו לרגלי אחרים, והם מתו – או ימותו – מות אכזרי פתאום. אבל קץ טְרַגִּי כזה – אם כי בדיחות דעתו של המלט מְנַסָּה להצדיק אותו קצת על-ידי איזו פתאומיות ואיזה יֹשֶר הנהוגים בקוֹמֵדיות – קץ טרַגי כזה לא יאה כלל לִבְרִיּוֹת כאלה. אנשים כאלה אינם מתים לעולם. הוֹרַצְיוֹ, שבהיות עם נפשו “לְסַפֵּר לכל אשר לא יָשָר בעיניו את משפַּט המלט ואת מעשהו”,

"עוֹד זְמַן-מָה יִמְנַע אֶת-נַפְשוֹ מִלּוּן בִּנְאוֹת גַּן-עֵדֶן

וְשָאַף רוּחַ בֶּעָמָל בְּתֵבֵל הָרָעָה הַלֵזוּ"6

הוֹרַצְיוֹ זה ימות, אם כי לא לעיני השומעים, ולא יעזוב אחריו אָח. אולם גולדנסטרן ורוזנקרנץ בני אַלְמָוֶת הם, כמו אַנְגֶּ’לוֹ וְטַרְטוּף, ומן הראוי היה שנעמיד אותם בשורה אחת עם אלה. נוסח חדש הם, שקבעו החיים החדשים לרעיון הישן של האחוָה. אם יקום איש לכתוב עתה ספר חדש “דֵּי אַמִּיצִיצְיַא” (על הָרֵעות), עליו להקציע להם קרן-זוית שם ולשַׁבֵּחַ אותם במליצות רמות בטעמו של צִיצֵרוֹ. טִפּוּסִים קַיָמִים הם לדור דורים. מי שֶׁבָּא לדַבּר בגנותם, מוכיח, כי אין הוא יודע את ערכם הנכון. הם עומדים פּה לפנינו רק בעולם שאינו שלהם – זה כל הדבר. נשמה גדולה – זהו דבר שאינו עובר מאיש לאיש. רעיונות נשגבים וּרְגָשוֹת נשגבים – חזיונות בודדים הם על-פי עַצְמוּתם וטִבעם.

**

אם הכל יהיה כשוּרה, אז אצא לחפשי בקץ חֹדש מַאי, ואז אקַוה לנסוע תיכף עם רוֹבִּי ועם מוֹר-אֶדִּי לחוץ לארץ לאחד מן הכפָרים הקטנים אשר על גדות הים.

הַיָּם, אומר אֵירִיפִּידֶס באחת מן הטרגדיות שלו על דבר אִיפִיגֵנְיָה, מעביר את הכתָמים ואת הפצעים אשר באו לנו מיד בני-האדם.

אקַוה כי לכל-הפחות חֹדש אחד אוּכל לשבת יחד עם רֵעַי, עד אמצא לנפשי שלום וּמִשְׁקָל נכון ועד ישוּב לבי הנרגז למנוּחה חדשה ולשַׁלוה מעט. הנה שאיפה נפלאה תשאף עתה נפשי דוקא אל היסודות האיתנים והפשוטים שבטבע, כמו הים, אשר יהיה לי גם הוא לְחֵיק אֵם כמו האדמה. לפעמים אדַמה, כי רואים אנו כֻלָּנוּ יותר מדי את הטבע, אלא שממַעטים אנו לחיות עמו יותר מדי. מוצא אני חוש בריא אצל היוָנים ביחוסם אל הטבע. הם לא פטפטו מעולם על-דבר שקיעת-החמה ולא התפלפלו מעולם על-דבר הצללים שעל-גבי הדשא, אם כחולים הם באמת ואם לא. אלא מצאו כי נברא הים בשביל הַשָטִּים ונברא החול בשביל רגלי הָרָצִים. את העצים אהבו בשביל הצללים, שהם פורשׂים על סביבם, ואת היער אהבו בשביל הדממה המושלת בו בשעת צהרים. הבוצר העובד בכרם עִטֵּר את שערות ראשו בַעֲלֵי הקיסוס, כדי לעצור בעד קרני השמש, בשעה שהוא משתוחח על-גבי השריגים הרכים, ובשביל האָמָן וְהָאַתְלִיט – שני הטפּוּסים שנתנה לנו יָוָן – קלעו את עֲלֵי הַדַּפְנָא המר ואת עֲלֵי הַכַּרְפַּס הַזָּר, שאין בהם שום צֹרך לבני-אדם, ואותם שָׂמוּ לעטָרות בראשיהם.

אומרים אנו על דורנו שהוא דור ההולך אחרי התועלת – ובאמת אין אנו יודעים להשתמש בשום דבר לתועַלְתֵּנוּ. שכחנו כי המים יכולים לטַהר והאש יכולה לְזַקֵּק והאדמה היא אֵם לכֻלנו. ולפיכך עוסקת האמָנות שלנו עם הירח ומשַחקת עם הצללים, תחת אשר האמָנות היוָנית היא בת השמש והיא עוסקת עם הדברים כהויתם. ברור בעיני, כי היסודות יש להם כחות מזַקקים, ולכן אני רוצה לשוב אליהם ולחיות בחברתם. ידעתי כי לאיש כמוני, שהוא מודֶרְני כל-כך וְ“אַנְפַן דֵּי מוֹן סְיֶקְל” במדה מרֻבּה כל-כך, אי-אפשר כלל שלא יתענג תמיד רק למראה פני הטבע כשהוא לעצמו. כל עצמותַי תרעַדנה בי מִשִּׂמחה בהעלותי על לבי, כי ביום עָזבי את בית-האסורים יפרח שִׂיחַ הָעֲדָשָׁה ויציץ הַסּוּמְבּוּק בתוך הַגַּנִים, ועינַי תראינה בְהָנִיעַ הרוח בלי-מעצור את הזהב הרוטט של האחד, ובתלשו בנוצות הארגמן החִור של השני, עד כי כל האויר מסביב חָכַך בעיני לאוירָהּ של עֲרָב. לִינֵי נפל על ברכיו ובכה מִשִּמחה בראותו בפעם הראשונה את המישור הרחב על-פני אחת הַפִּסְגּוֹת באנגליה, אשר ציצי הָרֹתֶם הנותנים ריח טבלו אותו כֻלוֹ בצבע צהוב, ואני, אשר הפרחים היו לי מעודי חלק ממשאת נפשי, ידעתי כי דמָעות מחַכּוֹת לי בַעֲלֵי כל שושנה. כן היה משפָּטִי מִנֹּעַר. אין לך צבע, המתחבא בכוס איזה פרח או בקִפּולי איזה קוֹנְכִיָה, שלא יחרד טבעי לקראתו בכח איזה נטיה פנימית, שיש לי לנשמת כל יצוּר. כמו גוֹטְיֵי הייתי תמיד אחד מאֵלה, “פוּר קִי לֵי מוֹנְד וִיזִיבְּל אֶגְזִיסְט” (“שבשבילו העולם הנראה ישנוֹ במציאות”), אבל עתה ידעתי, כי מֵאַחֲרֵי כל הַיֹפִי הזה – יהי נא לכשעצמו נחמד למראה ככל אשר יהיה – מסתתרת איזו נשמה, אשר כל התמונות והדוגמאות הצבועות האלה אינן לה אלא צורות שונות של הויָתה, ועם הנשמה הזאת הייתי רוצה להתדבק ולהיות עִמה לאחָדים. הַבִּטּוּיִים הבהירים והברורים של האדם ושל כל ענין כבר היו לי לזרא. הסוד שבאמנות, והסוד שבחיים, הסוד שבטבע – זה הוא מה שאבקש, ואפשר שבתוך סִימפוֹנְיוֹת הזמרה הגדולות ובקָדשי הַיִסּורים ובמצולות הים אמצא אותו. הן נחוץ הדבר בכל-אופן שאמצא אותו באיזה מקום.

כל המשפטים בבתי-המשפט סכנה הם לחיים, כמו שכּל גזַר-דין הוא גזַר-דין למיתה. שלש פעמים העמידו אותי לדין. בפעם הראשונה – בכדי לקחת אותי מעל ספסל-הנאשמים ולהוֹשיבני במאסר, בפעם השנית – בכדי להועידני לחקירה ולדרישה ולהחזירני לבית-כלאי, ובפעם השלישית – בכדי לאסרני בבית-האסורים לשתי שנים. החברה, כפי שהיא מסֻדרה עתה, אין לה מקום בשבילי, וגם אי-אפשר לה לתת לי איזה מקום בקרבה; אבל הטבע, שהמטר המתוק שלו יורד במדה אחת גם על הצדיק וגם על הרשע, בודאי שיהיו לו איזה חגוי סלעים, ששם אוּכל להתחבא, ועמָקים נסתרים, שבדממתם אוכל לבכות באין מפריע. בלילה יעלה את כוכביו, למען אלך לבטח את דרכי בחֹשך בַּנֵּכָר ולא אֶכָּשֵׁל, ואת רוחותיו יצַוה, למען ימחו את אותות עֲקֵבַי, ולא ימצֶאַני איש לרדוף אחרי. במים עזים יטהרני וּבְטַרְפֵּי עשב סרים ירְפָּא לי.

  1. רוֹבּי = רוֹבּרט רוֹס, רעו הנאמן של אוסקר וילד (המת')  ↩

  2. הביוגרף של אוסקר וילד מעיד, שלורד אלפרד דֶּגְלַס, ידידו היותר קרוב של וילד, חפץ להקדיש לוילד דוקא את ספר השירים הראשון שלו, בכדי להראות באופן בולט את יחוסו אליו אפילו באותם הימים הנוראים, אבל וילד, באותן השורות המובאות כאן מחה כנגד זה מחאה נמרצה ומנע אותו מהשלים את חפצו (המת')  ↩

  3. “Tristi fummo / Nell aer dolce che dal sol s’allegra” (המת')  ↩

  4. “O seigneur, donnez–moi la force et le courage / De contempler mon corps et mon Coeur sans dégoût” (המת')  ↩

  5. “a guisa di fanciulla che piangendo e ddendo pargoleggia” (המת').  ↩

  6. Absents him from felicity awhile / And in this harsh world draws his breath in pain. (המת')  ↩

מניפה של לידי וינדרמיר / אוסקר ויילד

1

מעשה באשה הגונה

הנפשות:

לוֹרְד וִינְדֶרְמִיר

הדוכסית לבית בֶּרְוִיק

לוֹרְד דַּרְלִינְגְטוֹן

לֵידִי אַגַּתָּה קַרְלֵיל

לוֹרְד אוֹגוּסְטוּס לוֹרְטוֹן

לֵידִי פְּלִימְדֶל

מִיסְטֶר דּוֹמְבִּי

לֵידִי סְטוֹטְפִילְד

מִיסְטֶר סֵיסִיל גְרֶהֶם

לֵידִי דְזֶ’דְבּוֹרְג

מִיסְטֶר הוֹפֶּר

מרת קוֹפֶּר-קוֹפֶּר

פּאַרְקֶר, סוכן שעל בית וינדרמיר.

מרת אֵירְלִין

לֵידִי וִינְדֶרְמִיר

רוֹזַלְיַה, אָמה

הזמן: ההֹוה.

המקום: לוֹנדוֹן.

המחזה מתחיל ביום ג' בשעה החמישית אחרי הצהרים וגומר ביום המחרת בשעה וחצי אחרי הצהרים.

מערכה ראשׁונה.

חדר בבית הלורד וינדרמיר. דלתות באמצע ומימין. שלחן-כתיבה עם ספרים וניָרות – מימין. ספה ושלחן-טֵה קטן – משמאל. דלת-חלון אל האכסדרה – משמאל. עוד שלחן מימין.

לֵידי וינדרמיר ליד השלחן מימין, מסדרת שושנים באגן כָּחֹל

נכנס פארקר.

פארקר

התקבל מעלתך אורחים בשעה זו?

לֵידי וינדרמיר

הן – מי בא?

פארקר

לורד דרלינגטון, גברתי.

לֵידי וינדרמיר (מפקפקת רגע קטן)

הכניסהו – ואני מקבלת היום את כל מי שיבוא.

פארקר

שומע אני, גברתי. ( יוצא בפתח האמצעי.)

לֵידי וינדרמיר

מוטב שאראהו לפני הערב. שמֵחה אני, כי בא.

(נכנס פארקר בפתח האמצעי.)

פארקר (מכריז)

לורד דרלינגטון .

נכנס הלורד ופארקר יוצא.

לורד דרלינגטון

מה שלומך, לֵידי וינדרמיר ?

לֵידי וינדרמיר

מה שלומך, לורד דרלינגטון? לא, אינני יכולה לתת לך שלום. ידי רטבו מהשושנים הללו. נחמדות הן, מה? הן הובאו בבֹקר מסילבי.

לורד דרלינגטון

הן יפות עד-מאד.

(רואה מניף מונח על השלחן)

ואיזה מניף נפלא. מֻתּר להתבונן בו?

לֵידי וינדרמיר

בבקשה. נחמד הוא, האין זאת? שמי חרות עליו. ועוד כתֹבת ארֻכּה. זה עתה הרגשתי בו גם-אני. זו מתנה היא מאת בעלי ליום-הולדתי. הלא ידעת, כי היום יום הולדת אותי?

לורד דרלינגטון

לא. האמנם?

לֵידי וינדרמיר

כן, היום הגעתי לשנות בגרוּת. יום רב-הערך בחיי, האין זאת? כי על-כן אני עושה משתה-מחולות בערב הזה. בבקשה, שבה-נא. (מוסיפה לסדר את הפרחים.)

לורד דרלינגטון (בשבתו)

חבל, שלא ידעתי כי היום יום-הולדתך. לוּ ידעתי, הייתי מרפּד לכבודך בפרחים את כל הרחוב לפני ביתך, שתדרוכנה רגליך עליהם. הם נאים לך. הפסקה קצרה.

לֵידי וינדרמיר

לורד דרלינגטון, אתה הכעסתני אמש במשתה שר-החיצון. ולדאבוני, רואה אני, שאתה אומר שוב להכעיסני.

לורד דרלינגטון

אני, לֵידי וינדרמיר ?

(נכנסים פארקר ומשרת עם טס ומערכת כלי-טֵה.)

לֵידי וינדרמיר

הַעמד על השלחן הזה, פארקר . טוב. (מנגבת את ידיה במטפחתה, הולכת אל שלחן-הטֵה, אשר משמאל, ויושבת אליו) אולי תקרב הלו­ם, לורד דרלינגטון?

(פארקר יוצא.)

לורד דרלינגטון (לוקח כסא והולך אל השלחן.)

אני מיצר ומצטער מאד, לידי וינדרמיר. הגידי-נא לי, מה עשיתי. (יושב אל השלחן.)

לֵידי וינדרמיר

זאת עשית: כל הערב לא חדלת מלפזר לי קומפּלימנטים.

לורד דרלינגטון (בבת-צחוק)

בצוק העתים הללו זוהי הפזרנות היחידה, שאנו יכולים להתיר לעצמנו. הקומפּלימנטים, לפחות, אינם למעלה מכחותינו.

לֵידי וינדרמיר (מניעה בראשה)

לא, אני מדבּרת בכֹבד-ראש. אל-נא תצחק, אני סריוזית מאד. אינני רוהבת קומפלימנטים, ואינני יודעת, מדוע יחשבו הגברים, שהם עושים נחת-רוח גדולה לאשה, באמרם אליה המון דברים שאינם יוצאים כלל מלבם.

לורד דרלינגטון

אבל אני פי ולבּי שָׁוים.

( לוקח מידה את כוס הטה, שהיא מגישה לו.)

לֵידי וינדרמיר (בחשיבות)

אקוה, כי לא כן. ומאד יֵצר לי, אם אצטרך להתקוטט בך, לורד דרלינגטון. אתה חביב לי מאד, ואתה יודע זאת. אבל אני לא חבבתי אותך כלל, אלו חשבתי, שהנך כרֹב הגברים. האמינה לי, אתה טוב מרֻבּם של הגברים, ולפעמים נראה לי, שאתה משתדל, שיחשבוך לרע מהם.

לורד דרלינגטון

לכל אחד מאתנו יש שחצנות קטנה שלו, לֵידי וינדרמיר .

לֵידי וינדרמיר

אך מדוע בחרת דוקא בשחצנות זו?

לורד דרלינגטון

אה, בזמן הזה שָׁרצו בחברה המונים המונים של מתהדרים ומתנפחים, הנוֹטלים לעצמם את השם “טובים”, עד שלפי דעתי, עניוות נעימה היא להשתדל להתראות כאיש רע. ועוד זאת: אם אתה רודף אחרי הכבוד להחשב כאיש טוב, יתיחסו אליך הבריות בכבד-ראש ובעֹמק העיון; אך אם שואף אתה להתראות כאיש רע, יתיחסו אליך בקלות-ראש ולא יאמינו ברעתך. כל-כך טפשית היא אומפטימיותן של הבריות!

לֵידי וינדרמיר

וכי אין רצונך, שיתיחס אליך העולם בכֹבד-ראש, לורד דרלינגטון?

לורד דרלינגטון

העולם? לא. אל מי מתיחס העולם בכֹבד-רֹאש? רק אל האנשים המשעממים ביותר, הָחל בבישופים וכַלֵּה בסתם חסרי-מוח. אולם אני רוצה, כי אַתּ תתיחסי אלי בכֹבד-ראש, את, לֵידי וינדרמיר, יותר מכל באי-עולם.

לֵידי וינדרמיר

מדוע דוקא אני?

לורד דרלינגטון (אחרי פקפּוק מועט)

יען כי, דומה אני, אנחנו יכולנו להיות ידידים נאמנים. נהיה-נא ידידים ורעים. אפשר, שתהיי זקוקה לידיד, באחד הימים.

לֵידי וינדרמיר

מדוע אתה אומר כזאת?

לורד דרלינגטון

אָה! – כל אדם זקוק לפעמים לידיד.

לֵידי וינדרמיר

כמדומני, שאנחנו ידידים טובים זה מכבר, לורד דרלינגטון. ידידותנו תוכל להתקַים גם להבא, כל-זמן שאתה –

לורד דרלינגטון

כל-זמן שאני – מה?

לֵידי וינדרמיר

כל-זמן שלא תקלקלֶנה באמירת דברים משֻׁנים וזרים לרוחי. אפשר, שאתה חושב אותי ל“צדקנית”? אמנם כן, יש בי מקצת של צדקנית. כך היה חנוּכי – ועל זה איני מצטערת כל-עיקר. אמי מתה עלי, כשהייתי תנוקת קטנה. אני גֻדלתי בביתה של הלידי י’וּליה, אחותו הבכירה של אבי, כפי שידעת. היא היתה קשה ומחמירה עלי, אבל היא לִמדתני מה שרגילים לשכוח בזמננו: להבדיל בין טוב לרע. היא לא סבלה שום פשרות. גם אני איני סובלתן.

לורד דרלינגטון

לֵידי וינדרמיר יקירתי!

לֵידי וינדרמיר
( נשענת על גב הספה)

אני נחשבת בעיניך כנחשלת אחרי דורי? באמת כן אני. לא לכבוד הוא בעיני ללכת בדרכי דור אשר כזה.

לורד דרלינגטון

דורנו הוא, אפוא, רע בעיניך מאד?

לֵידי וינדרמיר

כן. בני דורנו מביטים על החיים כעל ספיקולַציה. אבל החיים אינם ספיקולציה. הם עבודת-הקֹדש. שאיפתם – אהבה. כפרתם – קרבן.

לורד דרלינגטון (בבת-צחוק)

אָה. יש דברים יותר נעימים מהיות קרבן!

לֵידי וינדרמיר ( גוחנת לפנים)

אל-נא תאמר כדבר הזה.

לורד דרלינגטון

אֹמַר ואֹמַר. אני מרגיש כך. אני יודע, כי כן-הוא.

(נכנס פרקר בפתח האמצעי.)

פארקר

האנשים שואלים את גבִרתי, הישטחו את המרבדים באכסדרה, אם לא?

לֵידי וינדרמיר

מה דעתך לורד דרלינגטון, היֵרד גשם היום?

לורד דרלינגטון

אין דעתי סובלת כלל את האפשרות, שירד גשם ביום הולדת אותך!

לֵידי וינדרמיר

אמור לאנשיך, פארקר , כי ישטחום מיד.

פארקר (יוצא.)

לורד דרלינגטון (עודנו יושב על מקומו.)

רוצה אני לשמוע את דעתך בענין שכזה: נניח כי זוג צעיר – שכמובן לא היה ולא נברא, אלא משל הוא – זוג צעיר, כשנתים אחרי החתונה, והבעל התרועע פתאם, בידידות יתרה, אל אשה ש… אֹמַר: שֶׁטִּיבָהּ מוטל בספק; והוא שוהה אצלה בתמידות, סועד אִתה פת-שחרית, ואל-נכון פורע גם את חובותיה. מה דעתך? רשאית היא אשתו של זה לבקש לה תנחומים?

לֵידי וינדרמיר ( בפנים מעֻננים)

לבקש לה תנחומים?

לורד דרלינגטון

כן, לפי דעתי, היא רשאית – יש לה הזכות –

לֵידי וינדרמיר

וכי בשביל שהבעל עשה נבָלה צריכה גם אשתו לעשות נבָלה?

לורד דרלינגטון

נבָלה – זו מלה נוראה, לידי וינדרמיר.

לֵידי וינדרמיר

זו פעולה נוראה, לורד דרלינגטון.

לורד דרלינגטון

יודעת את? כמדומני, שהאנשים הטובים גורמים הרבה נזקים לעולמנו. והנזק היותר גדול הוא, בלי-ספק, זה, שהם מגדילים יתר מדַּי את ערכו של הרָע. אך אִולת היא לחלק את בני-האדם לטובים וּלרָעים. הבריות הן או מלַבבוֹת או משעממוֹת. אני נוטה לצד המלבּבים, וגם אַת, לֵידי וינדרמיר, שַׁיכת להם, אם תֹאבי ואם תמאני.

לֵידי וינדרמיר

שוּב, לורד דרלינגטון?

(קמה והולכת אל שלחן-הפרחים)

 בבקשה,   אל תשַׁנה מקומך, רצוני רק לגמור את סדור הפרחים.

לורד דרלינגטון (קם ומעתיק את כסאו)

ואני מחֻיב לאמר, כי לפי דעתי, הנך חורצת משפט קשה יתר מדַּי על בני דורנו, לֵידי וינדרמיר. אף שגם אני מודה, כי יש הרבה חזיונות מכוערים בחיי דורנו. למשל, רֹב הנשים בזמננו עומדות למכירה.

לֵידי וינדרמיר

אל-נא תדבר על שכּמותן!

לורד דרלינגטון

יהי כן, נסלק לצדדין את הנשים הנמכרות, שכמובן הן נבזות וּמתועבות. אבל, כלום חושבת אַת באמת ובתמים, כי אשה, שעשתה מה שקוראים “מִדְחֶה”, אין לה סליחה עולמית?

לֵידי וינדרמיר (בעמדה ליד השלחן)

כן; אני חושבת, שאין לסלוח לה עד עולם.

לורד דרלינגטון

והאיש? החושבת אַת, כי צריך להיות משפט אחד ומוּסר אחד לאיש ולאשה?

לֵידי וינדרמיר

בוַדאי!

לורד דרלינגטון

ואני חושב, כי החיים הם ענין מסֻבּך עד-מאד, ואי-אפשר לבלום אותם בחֻקים חמוּרים כאלה.

לֵידי וינדרמיר

לוּ שררו אצלנו “חֻקים חמוּרים כאלה”, אזי היו החיים פשוטים הרבה יותר.

לורד דרלינגטון

ואינך מתּירה שום יוצא מן הכלל?

לֵידי וינדרמיר

בלי שום יוצא מן הכלל!

לורד דרלינגטון

אָה, איזו צדקנית נחמדה את, לידי וינדרמיר!

לֵידי וינדרמיר

התֹאַר מיֻתּר לגמרי, לורד דרלינגטון.

לורד דרלינגטון

הוא התפּרץ מפי ולא יכולתי לעצרו. אני יכול לעמוד בפני כל רק לא בפני נסיון.

לֵידי וינדרמיר

מתהדר אתה בחולשה, כמנהג בני דורנו.

לורד דרלינגטון (מביט אליה)

זוהי רק התהדרות, לֵידי וינדרמיר .

(נכנס פארקר)

פארקר (מכריז)

הדוכסית בְּרוֹוִיק ולֵידי אַגַּתָּה קַרלֵיל.

(נכנסות הדוכסית ברוויק ולידי אגתה קרלֵיל. – פארקר יוצא.)

דוכסית ברוויק (באה מן הפתח האמצעי ותוקעת כפה לבעלת הבית)

מרגריטה יקירתי, מה-מאד שמִחה אני לראותך! העודך זוכרת את אגתה – האין זאת? קרֵבה אל שלחן-הטה מה שלומך, לורד דרלינגטון? לא אֹבה כי תתוַדע אל בתי: רשע גדול אתה.

לורד דרלינגטון

אל תאמרי כדבר הזה, דוכסית. אין לי כל תקוה להחשב כרשע. ולא עוד, אלא שיש הרבה אנשים המחליטים, שלא עברתי שום עברה בכל ימי חיי. כמובן, אין הם מעזים לאמר כזאת אלא שלא בפָני.

דוכסית ברוויק

הרי לכם! – וכי אין הוא נורא? אגתה, זהו הלורד דרלינגטון. השמרי לך מהאמין אף לדבר אחד מדבריו.

(לורד דרלינגטון עובר לצד ימין.)

לא, תודה, יקירתי, לא נשתה טֵה.

(הולכת אל הספה ויושבת עליה.)

זה עתה שתינו טה אצל הלידי מרקבי. וגרוע שבגרועים! פשוט, אי-אפשר היה לשתותו. ואמנם לא תמהתי על זה כלל. הלא חתנה, בעל בתה, הוא המספיק לה. – אגתה מצַפה בכליוֹן-עינים למשתה-המחולות של הערב, יקירתי.

לֵידי וינדרמיר

אל-נא תקראי לזה משתה-מחולות, דוכסית. זה יהיה רִקוד פשוט, לכבוד יום-הולדתי. נשף צנוע ולא יאריך.

לורד דרלינגטון (עומד משמאל)

צנוע מאד, מוקדם מאד, וליחידי-סגֻלה, דוכסית.

דוכסית ברוויק

כמובן, הקרואים יהיו מן המובחרים. הלא בביתך אי-אפשר כלל באֹפן אחר, מרגריטה יקירתי. זהו באמת אחד מן הבתים המעטים, שאני יכולה להכניס בו את אגתה ואינני צריכה לדאוג לברוויק שלי. קצרה בינתי מהבין מה שנעשה עתה בחברתנו. הבריות היותר חשודות נדחקות ונכנסות לכל בית. הן נמצאות גם בנשפים שלי – שהרי הבעלים יוצאים מדעתם ממש אם לא נזמין אותן. באמת, כבר הגיע הזמן להתקומם כנגד זה.

לֵידי וינדרמיר

אני אתקומם, דוכסית. אני לא אכניס לביתי שום אדם שמרננים אחריו.

לורד דרלינגטון

אל-נא באפך, לֵידי וינדרמיר . כי אם כן, הרי אתּ נועלת דלת בפָני . ( יושב.)

דוכסית ברוויק

הגברים אינם ענין לכאן. אנו מתכַּונות לנשים. אנחנו כֻּלנו נשים כשרות, – על-כל-פנים אחדות מאִתנו. אבל אנחנו נלחצות ממש אל הקיר, נדחפות לקרן-זוית. בעלינו היו שוכחים כבר את מציאותנוּ, לוּלא היינו מתקוטטות בהם מזמן לזמן, פשוט, כדי להראותם שיש לנו זכות על זאת.

לורד דרלינגטון

דבר נפלא הוא, דוכסית, באותו הַמִשחק המכֻנה חיי-נשואים – בדרך-אגב, משחק שעובר ובטל מן המודה – הנה בידי האשה נמצאים כל קלפי-הנצחון, ובכל-זאת היא מפסידה תמיד את הלקוחה האחרונה.

דוכסית ברוויק

הלקוחה האחרונה? כַּוָּנתך אל הבעל, לורד דרלינגטון?

לורד דרלינגטון

זה כנוּי נאה מאד לבעל בזמננו.

דוכסית ברוויק

לורד דרלינגטון, מה-גדולה רִשעתך!

לֵידי וינדרמיר

לורד דרלינגטון נוהג קלות-ראש בעצמו.

לורד דרלינגטון

איך תאמרי כזאת, לֵידי וינדרמיר!

לידי וינדרמיר

ולמה אתה מדבר בקלות-ראש כזו על החיים?

לורד דרלינגטון

יען כי אני חושב, שהחיים חשובים יתר מדַּי שידברוּ עליהם בכֹבד-ראש.

דוכסית ברוויק

מה פֵּרוש המלים הללו? אנא, לורד דרלינגטון, רחם-נא על עניות דעתי והסבֵּר לי את כונת דבריך.

לורד דרלינגטון
(שב אל השלחן)

מוטב שלא אעשה זאת, דוכסית. בימינוּ אלה – להיות מובן, זאת אומרת להיות נחשף. שלום לך. (תוקע כפו לדוכסית) ועתה, ( עובר אל שפת הבימה) לֵידי וינדרמיר , שלום לך. רשאי אני לבוא בערב? אנא תני לי רשות.

לֵידי וינדרמיר (עומדת עם הלורד דרלינגטון, קרוב לשפת הבימה)

בוַדאי. בוא-נא. רק אל תדבר לשום אדם דברי-שטות, דברים שאינם יוצאים מלבך.

לורד דרלינגטון ( בבת-צחוק)

אַה, הנך מַתחילה לתקנֵני ולשַׁנות אותי לטוב. עסק מסֻכּן הוא, לידי וינדרמיר, לשַנות אדם. ( משתחוה ויוצא בפתח האמצעי.)

דוכסית ברוויק (קמה וקרֵבה לאמצע הבימה)

מה נחמד ונעים חוטא זה! הוא חביב לי מאד. ומה שמֵחה אני, שהלך לו! הנך היום תאוה לעינים! מי תופר לך את שַׂלמותיך? ועתה אני מחֻיבת להגיד לך, כמה אני מצטערת עליך, מרגריטה היקרה. (עוברת אל הספה ויושבת יחד עם לֵידי וינדרמיר) אגתה, מחמדי!

לידי אגתה

כן, אמא. (קמה ממושבה.)

דוכסית ברוויק

אולי תהפכי באלבום-התמונות אשר שם על השלחן?

לידי אגתה

כן, אמא. (עוברת אל השלחן אשר משמאל.)

דוכסית ברוויק

ילדה נעימה! היא מחבבת כל-כך את מראות שוֵיץ. טעם טהור ומזֻקק, האין זאת? אבל באמת ובתמים אני מצטערת עליך, מרגריטה.

לֵידי וינדרמיר (בבת-צחוק)

מדוע זה, דוכסית?

דוכסית ברוויק

אָה, על-דבר אותה האשה האיֻמה. ותלבָּשתה יפה ומהֻדרה כל-כך, וזה רע עוד יותר ושָׂם אותה למופת לאחרות. אוגוסטוס – הלא ידעת את אחי הפוחז – ממש מוּסר- אלהים לכל בני משפחתנו – ובכן, זה אוגוסטוס דעתו נטרפה לגמרי בגללה. זוהי שערוריה מאין כמוה! שהרי אי-אפשר לקבלה בחברה. רבות הן הנשים, שיש להן איזה עָבר, אך לה יש, כפי שהֻגד לי, לא פחות מתריסר, וכֻלם מעשים שהיו.

לֵידי וינדרמיר

על מי-זה יסֹבו דבריך, דוכסית?

דוכסית ברוויק

על מרת אַירלין.

לֵידי וינדרמיר

מרת אַירלין? מעולם לא שמעתי את שמה! ומה לי ולה?

דוכסית ברוויק

הוי, יונתי העלובה! – אגתה, מחמדי!

לידי אגתה

כן, אמא.

דוכסית ברוויק

אולי תצאי אל האכסדרה לראות בשקיעת החמה?

לידי אגתה

כן, אמא. (יוצאת אל האכסדרה.)

דוכסית ברוויק

ילדה נעימה! היא מחבבת כל כך את שקיעת החמה! זה סימן להרגשה מדוקדקת, האין זאת? סוף-כל-סוף אין לך יפה מן הטבע, האין זאת?

לֵידי וינדרמיר

אבל מה זה, דוכסית? מדוע אַת מרבה שיחה אתי על אותה האשה?

דוכסית ברוויק

האמנם אינך יודעת כלום? אני מבטיחתך, כי כלנו מצטערים על-זה מאד. עוד אמש, בנשף של חביבתנו לידי דזֶ’נסין, השתוממו הכל, כי דוקא וינדרמיר השתחית דרכו מכל הגברים שבלונדון.

לֵידי וינדרמיר

בעלי? – מה לו ולאשה ממין כזה?

דוכסית ברוויק

מה לו? הלא כך שואלים כלנו! הוא מבקר אותה בהתמדה ושוהה אצלה שעות מרֻבּות, ובזמן שהוא יושב אצלה אין היא מקבלת שום אדם. מן הנשים שלנו רק מעטות מאד באות אליה, אבל יש לה ידידים רבים בין הגברים ההוללים – ובהם מצטין ביחוד אחי הפוחז, כמו שכבר אמרתי לך – וזה נורא מאד בזכרנו את וינדרמיר. אנחנו חשבנו אותו תמיד לבעל -מופת, אך, הָהּ, כי שגינו במשפטנו. בנות-אחותי היקרות – הלא ידעת את העלמות סֵיביל? – יושבות-אהל נעימות – פשוטות, משעממות עד לזוָעה, אבל טובות וכשרות – ובכן הן יושבות להן תמיד ליד החלון ועוסקות במלאכת-כפים – מכינות איזו חפָצים מכוערים בשביל העניים, ובזה הן מביאות, לפי דעתי, תועלת רבה בעתים הסוציאליסטיות האיֻמוֹת הללו. והנה אותה האשה הנוראה שכרה לה בית-דירה ברחוב קורזין, ממש ממוּלן – דוקא ברחוב הגון כזה! אינני יודעת, באמת, אנה אנחנו הולכים! – והנן מספרות לי, כי וינדרמיר הולך שמה ארבע וחמש פעמים בשבוע – הן רואות אותו – שהרי אינן יכולות לעצום את עיניהן מֵראות. ואף-על-פי שמטבען אינן אוהבות ללכת רכיל, – אך בדרך-אגב, שלא במתכֵּון, הן מספרות זאת לכל הרוצה לשמוע. ורע מכל זה הוא מה ששמעתי, כי אותה האשה מקבלת סכומי-ממון גדולים ממי-שהוא; שהרי לפני ששה חדשים באה לונדונה בחֹסר-כל, ועכשיו היא דרה באותו הבית הנהדר במיפיר, מטַילת לה בכל יום בהַיד-פארק במרכבתה הרתומה לפוֹניות נחמדות – וכהנה וכהנה – וכל-זה מעת שהתוַדעה לוינדרמיר העלוב שלנו –

לֵידי וינדרמיר

לא אוכל להאמין לדבר הזה!

דוכסית ברוויק

אבל זה אמת לאמתו, חביבתי העלובה. לונדון כֻּלה יודעת זאת. כי על-כן נמלכתי לבוא ולשיח אתך בענין זה, ולעוץ אותך לקחת את אישך תכף ומיד ולהובילו להומבורג או לאיקס, ששם ימצא לו שעשועים, ואת תוכלי להשגיח עליו כל היום כלו. אני מבטיחתך, יקירתי, כי בשנים הראשונות אחרי חתונתי הוכרחתי כמה פעמים להִתחלות ולשתות את המים המרים והנתעבים ביותר, רק כדי להוציא את ברוויק שלי מן העיר. הוא היה נוח להתלהב כל-כך! אף שעלי להודות, כי הוא לא פזר מעולם ממון רב על שום בריה. בבחינה זו יש לו פרינציפים מוצקים –

לֵידי וינדרמיר (מפסיקה אותה)

דוכסית, דוכסית, זה דבר שאי-אפשר! (קמה ומתהלכת על-פני הבימה אל עבר הפתח האמצעי) הלא זה רק שנָתַים אחרי חתונתנו. הילד שלנו הוא רק בן ששה חדשים. (יושבת על כסא ליד שלחן-הטה.)

דוכסית ברוויק

אה, הקטן המתוק! מה שלומו של התינוק? נער או נערה? אקוה שהוא נערה – אך לא, נזכרתי: הלא נער הוא. צר לי מאד. הנערים כלם מקולקלים. בני שלי הוא רשע גמור. לא תוכלי לשער, באיזו שעות הוא שב הביתה! והן רק זה ירחים מועטים, אשר כִּלה את למודיו באוכספורד – באמת אינני יודעת, מה מלמדים הם שם את בנינו –

לֵידי וינדרמיר

האם כל הגברים רעים וחטאים?

דוכסית ברוויק

כלם, יקירתי, כלם, אין טוב בהם גם-אחד. ועד עולם לא ייטיבו את מעלליהם. הגברים מזקינים, אבל אינם חוזרים למוטב.

לֵידי וינדרמיר

אבל אני ואישי – זה היה זווג מאהבה.

דוכסית ברוויק

כן, כך מתחיל הדבר תמיד. הלא אני הסכמתי להנשא לברוויק אך ורק מפני שנבהלתי מאִיומיו, אשר אִיֵּם בלי-חָשָׂך, כי ישלח יד בנפשו, אם אסרב לו. ולא עברה שנה אחרי חתונתנו והנה הוא רודף אחרי כל סינר מאיזה גון ומאיזו צורה ומאיזה חֹמר שיהיה. באמת, עוד בטרם ימלא יֶרח-הדבש כבר תפסתיו כשהוא קורץ בעיניו אל אמָתי, ריבה נאה והגונה. מיד פטרתי אותה בלי תעודה. אך לא! נזכרתי, שמסרתי אותה לאחותי: בעלה, סיר ג’יורג' היקר, הרי הוא קצר-ראות כל-כך – אמרתי: אין סכנה. אבל היתה סכנה – הדבר כָּלה ביגון. קמה ועתה, יקירתי, הגיעה שעתי ללכת, כי אנחנו סועדים היום מחוץ לביתנו. ראי-נא, אל תתעצבי יתר מדַּי על כשלונו הקל של וינדרמיר. רק הובילי אותו לחוץ-לארץ, אז ישוב אליך והכל יהיה כלא-היה.

לֵידי וינדרמיר

ישוב אלי?

דוכסית ברוויק

כן, יקירתי, אותן הנשים הסוררות נוטלות את בעלינו מאתנו. אך לבסוף הם שבים אלינו, אם גם פגומים קצת, כמובן. והעיקר, אל-נא תערכי סצינות! הגברים שונאים זאת תכלית שנאה.

לֵידי וינדרמיר

הִגדלת חסדך עמדי, דוכסית, לבוא ולהגיד לי את-כל-זאת. אבל לא אוכל להאמין, שבעלי מָעל בי.

דוכסית ברוויק

פעוטה נעימה! גם אני דִמיתי כך לפנים. ואולם עתה יודעת אני, כי כל הגברים בני-בליעל הם. (לֵידי וינדרמיר מצלצלת בפעמון). ואנו אין לנו אלא להלעיט את הרשעים הללו, לפטמם יפה. מבשל אָמָן עושה נפלאות, ולך הלא יש כזה, כפי שידוע לי. מרגריטה יקירתי. הן לא תאמרי לבכות?

לֵידי וינדרמיר

אל-נא תדאגי, דוכסית, אין דרכי לבכות.

דוכסית ברוויק

כך נאה לך. הדמעות הן מִפלטן של הנשים המכוערות ונזק גדול לַיָפות. אגתה, מחמדי!

לידי אגתה (באה מן האכסדרה)

כן, אמא.

דוכסית ברוויק

לכי והִפטרי מלֵידי וינדרמיר והודי לה על שיחתה הנעימה. (פונה אל לֵידי וינדרמיר)
אגב אני מודה לך, על שהזמנת את מ"ר הופיר – זהו הצעיר העשיר מאוסטרליה, שמרבים לטפל בו עכשיו. אביו אסף הון עצום על-ידי מכירת מיני מאכל בקופסות-פחים עגולות – הלא ידעת מה אלה – ערֵבים לחֵך מאד – כמדומני, שהם אותם הדברים, שהמשרתים מסרבים תמיד לאכול. אבל בנו הוא צעיר מעַנין מאד. כפי שנראה לי, מלבבת אותו אגתה בשיחתה המחֻכּמה. כמובן, קשה תהיה עלינו פרידתה; אבל, לפי דעתי, כל אֵם שאינה נפרדת בכל סיזון מאחת מבנותיה, איננה אם רחמניה. אנחנו נבוא אליכם הערב, יקירתי.

פארקר (פותח את הדלת האמצעית.)

וזכרי-נא את עצתי: הוצא את העלוב מן העיר בלי-אֵחוּר, – תחבולה אחרת אין. להתראות – עוד פעם; נלכה, אגתה.

(יוצאות בפתח האמצעי).

לֵידי וינדרמיר

מה נורא הדבר! עתה מבינה אני, אל מה רמז הלורד דרלינגטון במשָׁלו על הזוג, שעוד לא עברו שתי שנים אחרי חתונתו. לא, זה דבר שאי-אפשר! היא דבּרה על-אודות סכומים עצומים שקבּלה אותה האשה. אני יודעת איפה מונח קונטרס-הצ’יקים של ארתור – באחד הַתִּיקים של השלחן הזה. על-פיו אכיר את האמת. כן, אני רוצה לגלות את האמת. (פותחת את התיק)

לא,   זוהי טעות נבזה.

(קמה ועוברת לאמצע הבימה )

  איזו רכילות טפשית!    הוא אוהב אותי!  הוא אוהב   אותי!  אך למה לא אציץ בו?  הרי אני אשתו ויש לי רשות לכך.
שבה אל שלחן-הכתיבה, מוציאה את   קונטרס-הצ'יקים ובודקת כל דף ודף, מחַיכת ומתאנחת אנחה של רוָחה

מראשית כזאת ידעתי! אין אף קורטוב של אמת בכל אותו הספור הטפשי. מחזירה את הקונטרס אל התיק. פתאם נרתעה לאחור, כי נגלה לה קונטרס שני עוד קונטרס? פרטי – וחתוּם! (מנסה לפתחו ואינה יכולה.) (מוצאה סכין על השלחן ופותחת בו את הקונטרס. תכף למראה הדף הראשון היא מזדעזעת ) “למרת אירלין – שש מאות ליטרא; למרת אירלין – שבע מאות; למרת אירלין – ארבע מאות”. אהה! אמת נכון הדבר! מה-נורא! משליכה את הקונטרס ארצה.

לורד וינדרמיר (נכנס בפתח האמצעי)

ומה, יקירתי? כבר קבלת את המניף?

(קרֵב אל שלחן-הכּתיבה, רואה את הקונטרס על הקרקע)

מרגריטה, אַתּ פתחת את קונטרס-הצ’יקים שלי. אינך רשאית לעשות כדבר הזה!

לֵידי וינדרמיר

לא טוב הדבר בעיניך, מפני שגִּליתי את מצפוניך – האין זאת?

לורד וינדרמיר

לא טוב הדבר בעיני, שהאשה תרַגל את בעלה.

לֵידי וינדרמיר

אני לא רִגלתי אותך. עד לפני חצי שעה לא ידעתי כלל את מציאותה של אותה אשה. נמצאה נפש רחמניה, שחמלה עלי וספּרה לי, מה שידוע לכל אדם בלונדון – את בקוריך יום-יום ברחוב קורזין, נטית-לבך ההוללה, הסכומים העצומים, שאתה מבזבז לאשה נתעבה זו.

(פונה לשמאל.)

לורד וינדרמיר

מרגריטה! אל תדברי ככה במרת אירלין. אינך יודעת, כמה עָוֶל את עוֹשה לה בדבריך.

לֵידי וינדרמיר

(פונה אליו)

אתה מֵגֵן על כבודה של מרת אירלין בקנאה יתרה. הלואי שֶׁקִּנֵּאתָ ככה גם לכבודי אני!

לֵידי וינדרמיר

כבודך לא נפגע אף כל-שהוא, מרגריטה. וכי עלתה על דעתך, ש…

(מחזיר את הקונטרס לתיק השלחן.)

לֵידי וינדרמיר

על דעתי עולה, שאתה מוציא את כספך בדרך משֻׁנה. וזה הכל. אה, אל תחשוב, כי דואגת אני על אבּוד הממון. הרשות בידך לבזבז את כל רכושנו. אני מצטערת רק על זה, כי אתה, אשר אהבת אותי ואשר לִמַּדתני לאהוב אותך, אתה מחליף אהבה נתּנת באהבה נמכּרת. זה נורא מאד! יושבת על הספה ואת כל הבזיון והחרפה מרגישה אני. אתה אינך חש ומרגיש כלום. אני מרגישה עצמי נכתמה, מזֻהמת. לא תוכל לשער, מה נבזים ונמאסים בעיני עתה ששת הירחים האחרונים – כל נשיקה ונשיקה שלך מגֹאָלה ומחֻללה בזכרוני.

לורד וינדרמיר נגש אליה

אל תדברי כדברים האלה, מרגריטה! מעולם לא אהבתי שום נפש-אדם חוץ ממך.

לֵידי וינדרמיר (קמה)

ומי היא אפוא אותה האשה? מדוע שכרת לה בית-דירה?

לורד וינדרמיר

לא שכרתי לה כל בית.

לֵידי וינדרמיר

אתה נתת לה את הכסף לצֹרך זה – האם לא אחת היא?

לורד וינדרמיר

מרגריטה, כפי שיודע אני את מרת אירלין –

לידי וינדרמיר

היש גם מ"ר אירלין, או לא היה ולא נברא, אלא משל הוא?

*לורד וינדרמיר

בעלה מת זה שנים רבות. היא גלמודה בעולם.

לֵידי וינדרמיר

גם קרובים אין לה? – (הפסקה)

לורד וינדרמיר

אין לה.

לֵידי וינדרמיר

מוזר הדבר – האין זאת?

לורד וינדרמיר

מרגריטה, אני חפצתי להגיד לך – וכבר החלותי לדבּר – ואני מבקש ממך לשמוע את דברי עד תֻּמם – כי כפי שאני יודע את מרת אירלין, היא מתנהגת כהוגן וכשורה. ואם לפני כמה שנים –

לֵידי וינדרמיר

אָה!

(עוברת לימין)

אינני תאֵבה כלל לדעת את פרטי חייה.

לורד וינדרמיר

לא עלתה על דעתי כלל להודיעך פרטים מקורות חייה. רצוני להגיד לך רק את זאת. מרת אירלין היתה לפנים אשה כבוּדה, אהובה, חשובה. היא ממשפחה מיֻחֶסת, ומצבה בחברה היה איתן ונכבד – וכל זה אבד לה, או, אם תרצי, אבּדה בידים, ברצון ולא מאונס. ועל-כן רע ומר לה שבעתים. פגעים, אסונות, אפשר לשאת ולסבול – הם באים מן החוץ, הם דברים שבמקרה. אבל לסבול בשביל אשמת-עצמו, זה ממרר ומרעיל את החיים. ועוד זאת, כי הדבר היה לפני עשרים שנה. היא היתה אז כמעת נערה קטנה – ובנשואיה היתה צעירה עוד ממך –

לידי וינדרמיר

אין אני מתענינת בה כלל – וגם – לא נאה לך להזכיר אותה אשה ואותי בנשימה אחת. זהו – חֹסר טעם ונימוס. יושבת אל שלחן-הכתיבה.

לורד וינדרמיר

מרגריטה, את תוכלי להציל אשה זו. היא רוצה לשוב אל החברה, והיא מבקשת, שאַת תהיי לה לעזר. קרֵב אליה.

לידי וינדרמיר

אני?

לורד וינדרמיר

כן, את.

לידי וינדרמיר

מה-גדולה חוצפתה!

(הפסקה)

לורד וינדרמיר

אני באתי לבקש ממך חסד גדול, ועודני מבקשו ממך, אף שגִּלית מה שאמרתי להסתּיר ממך עד עולם: זה דבר הכּסף אשר נתתי למרת אירלין. בַּקשתי היא, שתשלחי אליה הזמנה לערב הזה.

לֵידי וינדרמיר

היצאת מדעתך?

(קמה.)

לורד וינדרמיר

אני מפגיע בך. יפטפטו עליה הבריות מה שיפטפטו, אבל שום איש או אשה לא מצאו בה דבר רע בבֵרור. היא כבר נתקבלה בבתים אחדים – בבתים אשר אמנם אַת לא תלכי שמה, אבל הרבה מאותן הנקראות עכשיו “נשים מן החברה” מבַקרות שָׁם בלי פקפוק. ואולם היא איננה מסתפקת בזה. היא רוצה, שגם אַת תקבלי אותה בביתך.

לֵידי וינדרמיר

כדי שיהיה נצחונה שלם – האין זאת?

לורד וינדרמיר

לא, אלא מפני שהיא יודעת, כי אַת אשה כשרה וטהורה, והיא מקַוה, כי לאחרי שתתקבל בביתך תהיה לה האפשרות לכונן את חייה על יסודות מאֻשרים ובטוחים יותר משהו. היא לא תוסיף אחרי-כן לבקש קרבתך. התאבי לבוא לעזרתה של אשה המתאמצת לחזור למוטב?

לֵידי וינדרמיר

לא! אשה האומרת באמת ובתמים לעשות תשובה, לא תחפוץ לשוב לאותה החברה, שראתה אותה בקלקלתה או שהביאה אותה לידי-כך.

לורד וינדרמיר

אבל אני מבקש זאת ממך.

לֵידי וינדרמיר (הולכת אל הפתח השמאלי)

אני הולכת להחליף שמלותי לסעֻדת-הצהרים, ואל-נא תוסיף לדבּר אלי בענין זה הערב. (קרֵבה אליו) ארתור, אתה חושב, כי מפני שאין לי אב ואם ואני גלמודה בעולם, לפיכך רשאי אתה לעשות בי כטוב בעיניך. אבל שגית: יש לי ידידים, ידידים רבים.

לורד וינדרמיר

מרגריטה, אַת מדברת דברי-שטות, בלי חשבון ודעת. אין ברצוני להתוַכח ולריב אתך, אבל אני מבקש ומפגיע, שתזמיני את מרת אירלין לערב הזה.

לֵידי וינדרמיר

חלילה לי מעשות כדבר הזה!

(עוברת לשמאל.)

לורד וינדרמיר

אַת מסרבת?

לֵידי וינדרמיר

בהחלט גמור!

לורד וינדרמיר

הָה, מרגריטה, עשי זאת למעני; זוהי האפשרות האחרונה להצלתה.

לֵידי וינדרמיר

וכי מה זה נוגע לי?

לורד וינדרמיר

מה-קשוֹת הן הנשים ההגונות!

לֵידי וינדרמיר

מה-רכים הם האנשים שאינם מהוגנים!

לורד וינדרמיר

מרגריטה, אפשר שאפילו אחד מן הגברים אינו כדאי וראוי לאשה שהוא נושא. זה בוַדאי אמת. אבל כלום תעלה על דעתך, שאני יכול – – לא, זה חשד שגעוֹני!

לֵידי וינדרמיר

מדוע תהיה אתה שונה מכל הגברים? הֻגד לי, כי אין בלונדון כמעט בעל אחד, אשר לא יקדיח את חייו באיזו תאוה בזויה.

לורד וינדרמיר

אני אינני נמנה עליהם.

לֵידי וינדרמיר

אינני בטוחה בזה כלל.

לורד וינדרמיר

לבך סמוך ובטוח. אבל אל-נא תִכרי תהום אחר תהום בינינו. אלהים יודע, עד-כמה כבר התרחקנו זה מזה ברגעים האחרונים האלה. שבי אל השלחן וכתבי את פתקת-ההזמנה.

לֵידי וינדרמיר

בשום אֹפן לא אעשה זאת!

לורד וינדרמיר (נגש אל שלחן-הכתיבה)

אם-כן אעשה זאת אני. מצלצל בפעמון, יושב וכותב פתקה.

לֵידי וינדרמיר

אתה מזמין אל ביתנו אותה האשה? קרֵבה אליו.

לורד וינדרמיר

כן.
(הפסקה. נכנס פארקר).

פארקר !

פארקר

הנני, אדוני. (קרֵב אל השלחן.)

לורד וינדרמיר

שלֵח את הפתקה הזאת אל מרת אירלין, רחוב קורזין, מספר 84. נגש אל פארקר ומוסר לו את הפתקה. לתשובה אין צריך לחכות.

(פארקר יוצא.)

לֵידי וינדרמיר

ארתור, אם תבוא אותה האשה לכאן, אעליב אותה בפני כֹל.

לורד וינדרמיר

מרגריטה, למה תאמרי כזאת!

לֵידי וינדרמיר

כאשר אמרתי, כן אעשה.

לורד וינדרמיר

דעי, יַלדה, כי אם תעשי כדבר הזה, אין אשה בלונדון אשר לא תניע ראש אחריך.

לֵידי וינדרמיר

אין אשה הגונה בלונדון אשר לא תתן צדק לי. אנחנו היינו וַתרניות יתר מדי. צריכות אנו להראות יתר תקיפות. אני נכונה להתחיל בכך עוד בערב זה. נוטלת את המניף כן, אתה נתת לי היום את המניף הזה: זה היה תשורתך ליום-הולדתי. אם תעבור אותה האשה את מפתן ביתי, אַכה בו על פניה.

לורד וינדרמיר

מרגריטה, אי-אפשר שתעשי כזאת.

לֵידי וינדרמיר

אין אתה מכיר בי! – נכנס פארקר.

פארקר !

פארקר

הנני, גברתי.

לֵידי וינדרמיר

אני אֹכַל את לחם-הצהרים בחדרי. באמת אינני מתאַוה כלל לאכול. השגַּח שיהיה הכל נכון לחצי השעה העשירית. ועוד זאת, פארקר: הכרז היום בערב את שמות האורחים בשפה ברורה. לפעמים אתה מוציא את השם מפיך במהירות כזו, שאינני יכולה לבררו. והיום צריכה אני ביותר לדַיֵּק בשמות, כדי שלא לבוא לידי-טעות. ההבינות, פארקר ?

פארקר

הבינותי, גברתי.

לֵידי וינדרמיר

טוב. זה הכל. (פארקר יוצא).

ארתור, אם תבוא אותה האשה – הריני מזהירתך –

לורד וינדרמיר

מרגריטה, הלא תעכרי אותנו!

לֵידי וינדרמיר

אותנו! מן הרגע הזה נפרדים חיי מעל חייך. ואולם אם רצונך למנוע מביתנו בזיון פומבי, כתוֹב מיד אל אותה האשה ואמור לה, כי אני אוסרת עליה לדרוך על מפתן ביתי.

לורד וינדרמיר

אינני רוצה – אינני יכול – היא צריכה לבוא –

לֵידי וינדרמיר

אם כן, אעשה בדיוק כאשר אמרתי. הולכת אל הפתח הימני אינך מניח לי ברֵרה אחרת.

(יוצאה.)

לורד וינדרמיר

מרגריטה, מרגריטה! הפסקה אֵלִי, אֵלִי! מה אעשה? הלא אינני רשאי להגיד לה מי היא אותה האשה. החרפה תמית אותה. נופל על הכסא וכובש את פניו בכפות ידיו.

המסך

מערכה שנית

אולם גדול בבית הלורד וינדרמיר. מימין – פתח פתוח אל אולם-המחול, ששם מנגנים כלי-זמר. משמאל – פתח אשר בו נכנסים הקרואים, ועוד פתח פתוח אל אכסדרה מוארה. עצי-תמר, פרחים ואורות מרֻבִּים. האולם מלא אורחים. לידי וינדרמיר מקבלת אותם.

דוכסית ברוויק (בירכתי הבימה)

מוזר הדבר, שהלורד וינדרמיר עצמו איננו פה. גם מ"ר הופיר מאַחר לבוא. הלא שמרת לו אותם חמשת המחולות, אגתה?

לידי אגתה

כן, אמא.

דוכסית ברוויק (יושבת על הספה)

הראיני-נא את רשימת-המחולות שלך. יפה עשתה לֵידי וינדרמיר , שהנהיגה שוב את מנהג הרשימות. הלא הן מָגן-יִשען היחיד של האִמות. הו אַת פעוטה פשוטה, תמימה! מוחקת שני שמות שום עלמה הגונה לא תחול עם בחורים ירוקים כאלה, היושבים עוד בבית-הוריהם. זה מקלקל את כל הענין! בשעת שני המחולות האחרונים תוכלי לצאת עם מר הופיר אל האכסדרה.

(מאולם-המחולות באים מ"ר דומבי ולידי פלימדיל.)

לידי אגתה

כן, אמא.

דוכסית ברוויק (מנפנפת במניף)

מה-נעים האויר פה!

פארקר (מכריז)

מרת קוֹפר-קוֹפר. לידי סטוטפילד. סיר דז’ימס רויסטון. מ"ר גי. בירקלי.

(נכנסים כל הנקובים בשמות.)

דומבי

שלום עליך, לידי סטוֹטפילד. אדַמה כי זה יהיה משתה-המחולות האחרון בעונה זו?

לידי סטוטפילד

גם אני כן אדַמה, מ"ר דומבי. זו היתה עונה נעימה, האין זאת?

דומבי

נעימה ונחמדה! שלום עליך, דוכסית. אדַמה, כי זה יהיה משתה-המחולות האחרון בעונה זו?

דוכסית ברוויק

גם אני כן אדַמה, מ"ר דומבי. זו היתה עונה משעממת מאד, האין זאת?

דומבי

משעממת עד לזַעוה! עד לזעוה!

מרת קוֹפר-קוֹפר

שלום עליך, מר דומבי. אדַמה כי זה יהיה משתה-המחולות האחרון בעונה זו?

דומבי

אה, לא כן אדַמה אני. אל-נכון יהיו עוד שנַים. שב אל לידי פלימדיל.

פארקר (מכריז)

מ“ר רופורד. לידי דז’ידבורג ומיס גרֶהֶם. מ”ר הופיר.

(נכנסים הנקובים בשמות.)

הופיר

מה שלומך, לֵידי וינדרמיר? מה שלומך, דוכסית? (משתחווה אל לידי אגתה).

דוכסית ברוויק

מ"ר הופיר היקר, מה-טוב ומה-נעים, שהקדמת ככה לבוא. הלא כלנו יודעים, כמה עסוק אתה ומה-רבים הקופצים עליך בלונדון.

הופיר

מקום נַעלה לונדון! פה אין הבריות מתגדרות בחשיבותן אף החצי מאשר אצלנו בסידני.

דוכסית ברוויק

אה, אנחנו יודעים את ערכך, מ“ר הופיר. אִלו רבו כמותך בתוכנו, כי אז היו החיים יפים וערֵבים הרבה יותר. יודע אתה, מ”ר הופיר? אגתה היקרה ואנכי מתעַנינות מאד במדינת אוסטרליה. זוהי בוַדאי ארץ-חמדה, עם כל אותן הקנגוּרוֹת הקטנות הנחמדות, המעופפות בה מסביב. אגתה מצאה אותה על-פני מפת-העולם. מה-משֻׁנה צורתה! ממש ארגז גדול. ואולם מדינתכם צעירה לימים מאד, האין זאת?

הופיר

האם לא נבראה גם היא בעת אחת יחד עם האחרות, דוכסית?

דוכסית ברוויק

מה-מחֻדד אתה, מר הוֹפיר! חד לך חריפות משלך, מיוחדת במינה. ואולם לא אעצרך עוד.

הופיר

אבל חפצתי לחול עם לידי אגתה, דוכסית.

דוכסית ברוויק

מדוע לא? אקוה, שיש לה עוד מחול מופנה. היש לך מחול מופנה, אגתה?

לידי אגתה

כן, אמא.

דוכסית ברוויק

המחול הקרוב?

לידי אגתה

כן, אמא.

הופיר

רשאי אני להזמינך?

לידי אגתה (מנענעת בראשה להסכמה.)

דוכסית ברוויק

אנא, מר הוֹפיר, השגַּח יפה על הפטפטנית הקטנה שלי.

(לידי אגתה ומ"ר הופיר עוברים אל אולם-המחולות. – לורד וינדרמיר נכנס בפתח השמאלי.)

לורד וינדרמיר

מרגריטה, דבר לי אליך!

לֵידי וינדרמיר

כרגע.

כלי-הזמר משתתקים.

פארקר (מכריז)

לורד אוגוסטוס לורטון.

(הלורד נכנס.)

לורד אוגוסטוס

ערב טוב, לֵידי וינדרמיר !

דוכסית ברוויק

סיר דז’ימס, הוליכני-נא אל אולם-המחולות. אוגוסטוס סעד היום, ולפי-שעה שׂבֵעה אני מחברתו.

(סיר דז’ימס רוסטון הולך אִתה שלוב-זרוע אל אולם-המחולות.)

פארקר (מכריז)

מ"ר ומרת ארתור בוֹדן. לורד ולידי פיזלי. לורד דרלינגטון.

(הם נכנסים.)

לורד אוגוסטוס (נגש אל לורד וינדרמיר)

צריך אני לשיח אתך ביחידות, נערי הטוב. אני נֶהלך כצל. יודע אני, כי הכּרת פני לא תענה בי. אבל כן אנחנו הגברים: חזותנו אינה מוכיחה עלינו. זהו מנהג ארור-יפה. וזה הדבר, שאני רוצה לדעת: מי היא? מאין באה? מדוע אין לה שום קרובים? אמנם הקרובים מביאים לידי שעמום ארור. אבל הם משַׁוים על האדם איזו חשיבות ארורה.

לורד וינדרמיר

הנך מתכַּון, כפי הנראה, למרת אירלין? אני התוַדעתי אליה אך זה ששה חדשים. עד העת ההיא לא ידעתי כלל ממציאותה.

לורד אוגוסטוס

ואולם למן העת ההיא ראית אותה הרבה פעמים למדי.

לורד וינדרמיר (בקרירות)

כן, למן העת ההיא ראיתי אותה כמה פעמים. גם זה עתה ראיתיה.

לורד אוגוסטוס

הנשים ממטירות עליה אש וגפרית. בחיי ראשי! היום סעדתי אצל אֹרַבילה. חי יופיטר! לוּ שמעת, מה שֶׁטָּפלה על מרת אירלין! היא לא השאירה בה אף עצם קלה… בהשפילו קולו ברוֹויק ואנכי אמרנו לה, שזה אינו נוגע לנו כלל, והעיקר הוא, שֶׁגִּזרתה של אותה גבירה היא, כפי הנראה, נפלאה במינה. לוּ ראית אז את פרצופה של ארַבילה!… אבל שמע-נא, נער יקר. אינני יודע, מה אעשה למרת אירלין. בחיי ראשי! אני רוצה לקחתה לאשה; אך היא מתיחסת אלי בשויוֹן-רוח ארור כל-כך! גם פקחית היא כל-כך, השד יקחני! לכל דבר יש לה בֵּאור ופשר. בחיי ראשי! גם את יחוסה אליך היא מבארת – לזה יש לה תלי-תלים של פתרונים, וכל אחד משֻׁנֶה מחברו.

לורד וינדרמיר

רֵעוּתי עם מרת אירלין אינה זקוּקה לשום באור ופשר-דבר.

לורד אוגוסטוס

המ… טוב מאד. שמע-נא, זקן נכבד. מה דעתך? היקבלו אותה בזמן מן הזמנים אל אותה הבריאה הארורה המכֻנה “חֶברה”? התֹאבה אתה לְיַדְּעָה לאשתך? בלי עקיפים ועקמוֹמיות: התאבה לעשות זאת?

לורד וינדרמיר

מרת אירלין תבוא אלינו היום.

לורד אוגוסטוס

אשתך שלחה אליה פתקת-הזמנה?

לורד וינדרמיר

מרת אירלין קבלה הזמנה.

לורד אוגוסטוס

אם-כן הרי הוא בכי-טוב. נער יקר! אבל מדוע לא הגדת לי זאת קודם לכן? כי עתה חָשַׂכת ממני המון וכּוחים ופלפולים של הבל!

(לידי אגתה ומ"ר הופיר עוברים אל האכסדרה.)

פארקר (מכריז)

מ"ר סֵיסיל גרֶהֶם

(נכנס סיסיל גרהם)

סיסיל גרהם (משתחוה אל לֵידי וינדרמיר, ואחר הוא נגש אל לורד וינדרמיר ותוקע לו כפו.)

ערב טוב, ארתור. מדוע אינך שואל לשלומי? אני אוהב לשמוע שאלה כזו. היא מוכיחה לי, שהבריות מתענינות מאד במצב בריאותי. ואף אמנם הערב אינני מרגיש את-עצמי כלל על צד היותר טוב. סעדתי אצל בני משפחתי. פליאה היא! מפני-מה קרוביו של אדם משעממים ככה? אבי אוהב להטיף מוסר אחרי הסעֻדה. אני אמרתי לו, כי לפי שנוֹתיו ראוי הוא להיות פקח יותר. אבל נסיתי ואמצא, כי כשהבריות מגיעות לאותן השנים, שבהן היו צריכות להחכּים יותר, הן נעשות טפשות לגמרי. הוֹ, טופּי! שלום! מרַננים אחריך, שאתה אומר שוב לשאת אשה. וכי עדַין לא היה לך לזרא מִשחק זה?

לורד אוגוסטוס

הנך המוני עד לבלי-חק, נערי הטוב, עד לבלי-חק!

סיסיל גרהם

באמת ובתמים, טופּי, איזהו למזל טוב? הנשאת אשה שתי פעמים וגֵרשת פעם אחת, או גרשת פעמַים ונשאת פעם אחת? כמדומני, שגרשת שתי פעמים ונשאת פעם אחת. זה מתקבל יותר על הלב.

לורד אוגוסטוס

באמת אינני זוכר, איזהו. כח זכרוני רפה מאד. פורש לימין.

לידי פלימדיל

לורד וינדרמיר, רצוני לשאלך דבר ביחידוּת.

לורד וינדרמיר

צר לי מאד – אנא סלחי לי – אבל עלי לדבּר תכף עם אשתי.

לידי פלימדיל

אה, חלילה לך מעשות כדבר הזה! בזמן הזה סכנה היא לבעל לטפּל באשתו בקהל-עם. הבריות יחשבו, שהוא מכה אותה כשהם לבדם. העולם מתיַחס בחשד גדול לכל מה שנראה כזווג מבורך. ואולם אני אחשׂך את שאלתי אליך לשעת הסעֻדה.

(הולכת אל פתח אולם-המחולות.)

לורד וינדרמיר

מרגריטה! דבר נחוץ לי אליך.

לֵידי וינדרמיר

הואילה-נא לשמור את מניפי, לורד דרלינגטון. תודה. הולכת לקראת בעלה.

לורד וינדרמיר (נגש אליה)

מרגריטה, מה שאמרת לפני סעֻדת-הצהרים, כמובן, לא יקום ולא יהיה?

לֵידי וינדרמיר

אותה האשה לא תבוא הלום!

לורד וינדרמיר

מרת אירלין תבוא הלום, ואם תעליבי אותה או תפגעי בה באיזה אֹפן שיהיה, תמיטי חרפה ויגון על שנינו. זכרי זאת! הה, מרגריטה, האמיני-נא לי! אשה צריכה להאמין בבעלה.

לֵידי וינדרמיר

לונדון מלאה נשים המאמינות בבעליהן. נקל מאד להכיר בהן: מראה פניהן אומלל כל-כך. אינני רוצה, שיהיה חלקי עמהן. פורשת ממנו. לורד דרלינגטון, הואילה-נא להשיב לי את מניפי. תודה… דבר מועיל הוא מניף שכזה, האין זאת? – בערב הזה אני זקוקה לידיד, לורד דרלינגטון; לא יכולתי לשער, שאצטרך לו כל-כך מהרה.

לורד דרלינגטון

לֵידי וינדרמיר! אני ידעתי, כי בוא תבוא שעה כזו; אבל מדוע דוקא בערב הזה?

לורד וינדרמיר

אני אגיד לה הכל. מחֻיב אני להגיד. הלא שערוריה תהיה, אם יבוא הדבר לידי-כך… מרגריטה – –

פארקר (מכריז)

מרת אירלין!

לורד וינדרמיר (מתפלץ.) (נכנסת מרת אירלין בתלבֹשׁת מהֻדרה ובחשיבות יתרה.)

לֵידי וינדרמיר (לוחצת בחזקה את מניפה ולבסוף היא שומטתוֹ על הרצפה. היא מנענעת ראשה בקרירות למרת אירלין, וזוּ עונה בהרכנת-ראש מלאה חן ונעימות ושָׁטה בהדר אל תוך האולם).

לורד דרלינגטון

אַת הִפלת מידך את המניף, לֵידי וינדרמיר . (מרימו ומוסרו לה.)

מרת אירלין

שלום לך שנית, לורד וינדרמיר! מה נאוה מראה אשתך הנעימה! ממש ציור מעשה ידי אמן!

לורד וינדרמיר (בשפל קולו)

קלות-דעת היתה בך לבוא אלינו!

מרת אירלין (בבת-צחוק)

אדרבא, מימי לא עשיתי מעשה מחֻכּם כזה. אגב אעירך, כי עליך לטפל בי בשימת-לב מיוחדת בערב הזה. אני ירֵאה מפני הנשים. עליך להציגני לפני אחדות מהן. עם הגברים יודעת אני להתהלך בעצמי. אה, מה שלומך, לורד אוגוסטוס? אתה הזנחתני בעת האחרונה. אני לא ראיתיך מיום אתמול. חוששת אני, שאין אֶמוּן בך. ואמנם הכל אומרים כך עליך.

לורד אוגוסטוס

אבל באמת, מרת אירלין, תניני-נא לבָאר –

מרת אירלין

לא, לורד אוגוסטוס היקר, אתה אינך יכול לבאר כלום. וזה בך המלַבב ביותר.

לורד אוגוסטוס

אַה! מכיון את מוצאה בי דברים מלַבבים, מרת אירלין – –

(הם מוסיפים לשוחח. לורד וינדרמיר מתהלך באולם נרגש וצופה בדאגה למרת אירלין.)

לורד דרלינגטון (אל לֵידי וינדרמיר)

מה חָורו פניך!

לֵידי וינדרמיר

רכי-לב חִורים תמיד!

לורד דרלינגטון

פניך כפני חולה. נצא אל האכסדרה.

לידי וינדרמיר

כן. (אל פארקר* ) שלח לי את אדרתי.

מרת אירלין קרֵבה אליה

לֵידי וינדרמיר , מה-יפה מוארה האכסדרה שלכם! היא מזכירה לי את זו של הנסיך דוריא ברומא.

לֵידי וינדרמיר (מנענעת לה בראשה בקרירות ופורשת עם לורד דרלינגטון).

אה, מה שלומך, מ"ר גרֶהם? האין זו דודתך לידי דז’ידבורג? ינעם לי מאד להתוַדע אליה.

סיסיל גרהם (אחרי פקפוק מועט, במבוכה)

בוַדאי, אם רצונך בכך. דודתי קארולינה, הרשיני-נא להציג לפניך את מרת אירלין.

מרת אירלין

מה-שמֵחה אני לראותך, לידי דז’דבורג. יושבת אצלה על הספה בן-אחותך ואנכי הננו רֵעים טובים. אני מתעַנינת מאד בקריֶרה הפוליטית שלו. מובטחת אני, שהוא יצליח מאד על הדרך שהתיצב עליה. הוא חושב כטוֹרי ומדבּר כרַדיקלי – וזה חשוב מאד בימינוּ אלה. ונוסף על זה הוא גם בעל שיחה נאה. ואמנם כלנו יודעים, ממי נָחל כשרון זה. עוד אתמול אמר לי לורד אלינדיל בהֵיד-פארק, כי מ"ר גרהם מֵשִׂיח יפה, ממש כדודתו.

לידי דז’ידבורג

מה הִרבית לדבּר עלי דברים טובים!

מרת אירלין

(מחַיכת ומוסיפה לשוחח עמה.)

דומבי

(אל סיסיל גרהם)

האתה הצגת את מרת אירלין לפני לידי דז’ידבורג?

סיסיל גרהם

הוכרחתי, חברי היקר. אי-אפשר היה להשתמט! אשה זו, כל העולה על לבה עשׂה יֵעשה. כאלו היא מכריחה למַלאות חפצה. בַּמה כחה גדול – איני יודע גם-אני.

דומבי

מדת-הרחמים עלי התגלגלי ותני בלבה, שלא לפנות אלי ושלא לדבּר אתי במקום הזה! נודד אל לידי פלימדיל.

מרת אירלין

(אל לידי דז’ידבורג)

ביום החמישי? בעֹנג רב. קמה ונגשת אל לורד וינדרמיר ומדבּרת אליו בצחוק. מה-גדול השעמום לדבּר חלקות אל האלמנות הזקנות הללו! אבל הן תובעות ממש בפה!

לידי פלימדיל

מי היא האשה ההדורה בלבושה, המשוחחת עם וינדרמיר?

דומבי

אין לי אף ידיעה כל-שהיא. היא נראית כמהדורה מהֻדרת של רומן צרפתי גרוע, שנועד במחשבה תחלה לשוּק האנגלי.

מרת אירלין

הלא שָׁם דומבי הַמִסכן עם לידי פלימדיל? שמעתי, שהיא מקַנאה אותו עד לחרדה. כפי הנראה, אין הוא מתכַּון כלל לדבּר אתי בערב הזה. אל-נכון פַּחדה ומוראה עליו. אותן הנשים, ששערותיהן כעין התבן, הטמפֶּרמנט שלהן ממש סכנת-נפשות. יודע אתה וינדרמיר? את המחול הראשון אחול אתך. הלורד וינדרמיר נושך את שפתיו ופניו מתכרכמים. בזה אעיר את קנאתו של הלורד אוגוסטוס. לורד אוגוסטוס! הוא קרֵב אליה. הלורד וינדרמיר מאיץ בי לחול אתו בראשונה, ואחרי שהוא בעל-הבית לא אוכל לסרב לו. ואולם הלא יודע אתה, כי מאד מאד הייתי חפצה לחול אתך.

לורד אוגוסטוס (בקידה עמֻקה)

מי יתן ויכולתי לחשֹׁב כך, מרת אירלין!

מרת אירלין

נפשך יודעת מאד, כי כן-הוא. יכולה אני לשוות לנגדי, מה-טוב ומה-נעים היה לבלות אתך במחולות את כל ימי חיי.

לורד אוגוסטוס מניח את ידו על אפודתו הלבנה.

אָה, תודה לך, תודה לך. אַת הנעלה והנפלאה מכל הגבירות!

מרת אירלין

מה-נאים הדברים! כל-כך פשוטים ויוצאים מן הלב! זהו הסגנון החביב עלי ביותר. ועל-כן אני מוסרת לידך את צרור-הפרחים שלי, לשמרו בכל עת צאתי במחולות, והיה זה שכרך. הולכת אל אולם-המחולות שלובת-זרוע עם הלורד וינדרמיר. אַה, מ"ר דומבי, מה שלומך? צר לי מאד, שלא הייתי בביתי כל שלש הפעמים האחרונות, שסרת לבקרני. בוא-נא לסעוד אצלי בבֹקר ביום הששי.

דומבי (במנוחה שלמה)

בעֹנג רב!

לידי פלימדיל (מביטה בזעם על דומבי.)

(הלורד אוגוסטוס מלַוה את מרת אירלין והלורד וינדרמיר לאולם-המחולות בהחזיקו צרור-פרחים בידו.)

לידי פלימדיל

(אל דומבי)

איזו בהמה גסה אתה! לא אוכל להאמין אף לדבר אחד מדבריך! ולמה אמרת לי, שאינך יודע כלל מי היא? ומה פֵּרושה של ריצה זו, שלש פעמים תכופות, אל ביתה? לסעֻדת הבֹקר, כמובן, לא תלך אליה – אקוה, כי זאת תבין גם בעצמך –

דומבי

לורה יקירתי, הן לא עלתה על דעתי כלל ללכת!

לידי פלימדיל

ועדין לא הגדת לי את שמה! מי היא?

דומבי

(משתעל בחשאי ומחליק את שערות ראשו.)

היא – איזו מרת אירלין.

לידי פלימדיל

אותה האשה!

דומבי

כן; כך קוראים לה הכל.

לידי פלימדיל

אך זה מענין! מעַנין עד עמקה של נפש! צריכה אני להסתכל בה יפה. הולכת אל פתח האולם ומביטה לתוכו שמעתי על-אודותיה מעשים נוראים. אומרים, שהיא מרוֹששת את וינדרמיר העלוב. והלידי וינדרמיר, זו היונה הזכּה, מזמינה אותה לחבורתה! זה באמת מעשה יפה! אשה טובה בכל הבחינות עושה שטות גדולה כזו! אתה תלך לסעוד אצל אותה האשה ביום הששי!

דומבי

למה-זה?

לידי פלימדיל

כדי שתוליך שָׁמה את בעלי. בעת האחרונה התחיל מפקח עלי ומטפל בי עד לזרא. ואשה זו תחלצני מהשגחתו הטרחנית. הוא ירקד כנגדה ויחזר עליה, עד אשר יֵצא מאפה – ובינתים יתן מנוח לי. האמינה לי, הנשים ממין זה מביאות תועלת מרֻבּה. הן מבססות את חיי-הזווג של אחרים.

דומבי

חידה פליאה את!

לידי פלימדיל (בהביטה אליו)

הלואי שהיית אתה זאת!

דומבי

אני חידה לי לעצמי. אני הנפש היחידה בעולם, שהייתי תאב לדעתה על-בוריה; אך לפי-שעה אינני רואה שום אפשרות לכך.

(הם עוברים אל אולם-המחולות, לֵידי וינדרמיר ולורד דרלינגטון באים מן האכסדרה.)

לֵידי וינדרמיר

כן. דבַר בואה הלום הוא ממש נורא, לא יאֻמן כי יסֻפר. עתה יודעת אני, אל-מה רמזו מליך היום בשעת הטה. מדוע לא הגדת לי דברים ברורים? זאת היתה חובתך!

לורד דרלינגטון

לא יכולתי! אין גבר רשאי לספר דברים כאלה על גבר אחר. אך לוּ ידעתי, כי הוא יכריחך להזמינה הלום לערב הזה, אז אפשר, שהייתי מגיד לך את הדבר. על-כל-פנים לא היית באה לידי עלבון זה.

לֵידי וינדרמיר

אני לא הזמנתי אותה. הוא עמד על דעתו שתבוא, למרות כל תחנוני וכל אִיומי. אָה, הבית הזה מחֻלל, מגֹאָל הוא לי! אני מרגישה, כי כל אחת מן הקרואות לועגת לי בכל פעם שאותה אשה יוצאת במחול עם בעלי. מה פשעי ומה חטאתי, כי גמל עלי כזאת? אני נתתי לו את כל חיי. הוא לקח אותם – בלה אותם – הרביב אותם! בזוּיה אני בעיני עצמי; וּרפת-ידים אני – רכת-לב אני. יושבת על הספה.

לורד דרלינגטון

כפי שאני יודע אותך, לא תוכלי לחיות עם איש המתנהג אתך ככה. כי איזו חיים יהיו לך מעתה עמו? בכל שעה ובכל רגע תרגישי, שהוא מכזב לך, שהוא מרַמה אותך. את תחושי, כי מבט-עיניו מזֻיף, כי קולו מזֻיף, מגעו מזֻיף, ותשוקתו אליך – מזֻיפת. הוא יבוא אליך לאחר שייעף ויִואש מן האחרות: עליך יהיה לנחמו ולעודדו. הוא יבוא אליך כשלבו נתון לאחרות: עליך יהיה לשובבו. את תהיי לו מסכה הנסוכה על חייו האמתיים, מסוֶה להסתיר את סודו.

לֵידי וינדרמיר

צדקו דבריך – צדקו עד לזַעוה. אך אנה אפנה? אתה אמרת, כי רצונך להיות לי לרֵע, לידיד, לורד דרלינגטון – אמר-נא לי אפוא, מה אעשה עתה? היֵה לי עתה לידיד.

לורד דרלינגטון אי-אפשר לרֵעוּת בין גבר ובין אשה. יש כאן מקום לתאוה, לשנאה, להערצה, לאהבה, אך לא לרֵעוּת. אני אוהב אותך –

לֵידי וינדרמיר

לא, לא!

(קמה.)

לורד דרלינגטון

כן, אני אוהב אותך! אַת יקרה לי מכל אשר על-פני האדמה. מה נותן לך בעלך? לא-כלום. כל מה שיש בו הוא מעניק לאותה המרשעת, שהכניס לחבורתך, לתוך ביתך, כדי להעליבך ולהכלימך לעיני כל. אני מגיש לך את חיי –

לֵידי וינדרמיר

לורד דרלינגטון!

לורד דרלינגטון

את חיי – את כל חיי. קחי אותם ועשי בהם כטוב בעינייך… אני אוהב אותך – אוהב כאשר לא אהבתי מעולם שום נפש חיה. מן הרגע הראשון שראיתיך אהבתי אותך, אהבתיך בעִורון, בהערצה, בשגעון! אז לא ידעת זאת – עתה הנך יודעת! עזבי את הבית הזה עוד היום. לא אֹמַר לך, כי אין להשגיח בדעת-הקהל, במה שיאמרו הבריות, במה שתאמר החברה שלנו. לא! לכל זה יש ערך גדול ואין לזלזל בו. אבל יש רגעים, שאנחנו מוכרחים לבחור בין שני אלה: אם לחיות חיים עצמיים, מלאים ושלמים, או להמשיך חיים מזֻיפים, ריקנים, שפלים ונבזים, כפי שדורש העולם בצביעותו. לך הגיע עתה רגע כזה. בַּחרי! הו, אהובתי, בחרי-נא!

לֵידי וינדרמיר

(נסוגה לאט מאחריו ומביטה אליו בעינים נפחדות.)

אין בי די אֹמץ-לב.

לורד דרלינגטון הולך אחריה

לא! יש בך אֹמץ-הלב. אמנם, הירחים הראשונים יהיו ירחי עמל ויסורים, ואולי גם חרפה, אבל כאשר לא יִקָּרא עוד שמו עליך, כאשר תִּקָּראי בשמי שלי, הכל יהיה טוב ויפה. מרגריטה, אהובתי, אשתי לעתיד לבוא. – כן, אשתי! נפשך יודעת זאת מאד! מה אַת עכשיו? אותה האשה תפסה את המקום שהוא, על-פי דין, כֻּלו שלך. אָה, צאי – צאי מן הבית הזה, צאי בראש זקוף, בבת-צחוק על שפתיך, בעינים מפיקות אֹמץ. לונדון כֻּלה תדע ותבין, מדוע עשית כזאת; – ומי זה יערוב לבו לדין אותך לכף-חובה? לא אחד. ואם גם יגַנו אותך, מה בכך? את עשית שלא כדת? שלא כדת עושה האיש המזניח את אשתו בשביל אשה חצופה. שלא כדת עושה האשה המוסיפה לשבת בבית בעלה, שהעטה עליה קלון וכלִמה. הלא אמרתי פעם, שאַת אינך יודעת פשרות. אל-נא תתפשרי גם עתה! חזקי ואמצי! בטחי בך בעצמך!

לֵידי וינדרמיר

ירֵאה אני לבטוח בי בעצמי. תן לי להתבונן בדבר. אחכה-נא. הן אפשר, שאישי ישוב עוד אלי.

(יושבת על הספה.)

לורד דרלינגטון

ואת תקבלי אותו! לא, לא אַת האשה אשר אמרתי. את הנך ככל הנשים אר סביבותיך. את תשאי ותסבלי הכל, ובלבד שלא יגַנו אותך ב“חֶברה”, באותה החברה, אשר אַת בָּזָה לה ולמַהללה. בעוד שבוע תטַילי במרכבה עם אותה האשה בַּפַּארק. היא תהיה בביתך אורח תמידי – ידידתך היקרה. טוב לך לשאת חרפה ויסורים מלבטל בבת-אחת את הקשר הנורא הזה. אכן צדקת: אין בך אֹמץ-לב. אף לא כל-שהוא!

לֵידי וינדרמיר

תן לי זמן לחַשב את דרכי. אינני יכולה לענותך בשעה זו.

(מעבירה את ידה על גבות עיניה מתוך זעזוע-עצבים.)

לורד דרלינגטון

או עכשיו או לא-כלל!

לֵידי וינדרמיר

(קמה ממושבה)

אם כן – לא-כלל! – ( הפסקה.)

לורד דרלינגטון

אַת משברת את לבי!

לֵידי וינדרמיר

שלי כבר נשבר! – (הפסקה.)

לורד דרלינגטון

מחר אני עוזב את אנגליה. זוהי הפעם האחרונה, שאני מביט בך. מעתה לא תוסיפי עוד לראות את פני. רגע אחד נפגשו חיינו – נגעו נשמותינו זו בזו. מעתה לא תהיה להן עוד כל פגישה וכל מגע. היי שלום, מרגריטה. יוצא.

לֵידי וינדרמיר

מה-גלמודה אני בעולם! גלמודה עד לחרדה!

כלי-הזמר משתתקים. נכנסים הדוכסית ברוויק עם הלורד פיזלי כשהם צוחקים ומשוחחים. באים עוד אורחים לאולם-המחולות.

דוכסית ברוויק

מרגריטה היקרה, זה-עתה היתה לי שיחה נעימה וערֵבה מאד עם מרת אירלין. עתה אני מצטערת מאד על הדברים, שדברתי עליה לפניך היום אחרי הצהרים. ואמנם מובן מאליו, כי מכיון שאַת הזמנת אותה לחבורתך, הרי היא בוַדאי ראויה לכך. אשה מעַנינת מאד, והשקפותיה על החיים בריאות ומחֻכּמות כל-כך! אמרה לי, שהיא מגַנה בהחלט את האנשים הבאים בברית-הנשואים יותר מפעם אחת, – אם-כן בטוחה אני ולא אפחד עוד בדבַר אוגוסטוס העלוב. לא אבין, מדוע מוציאות הבריות לעז עליה. כל זה מעשה בנות-אחותי הנתעבות – הנערות של בית סיביל – הן מספּרות תמיד לשון-הרע. ובכל-זאת לוּ הייתי אני במקומך, יקירתי, כי עתה נסעתי להומבורג. הייתי נוסעת בלי דחוי. היא מענינת קצת יתר מדי. ואולם איה אגתה? אה, הִנֶּהָ. לידי אגתה ומר הופיר שבים מן האכסדרה. מ"ר הופיר, אני קוצפת עליך מאד מאד. אתה הוצאת את אגתה אל האכסדרה והיא אסטניסית וחלושה כל-כך.

הופיר

צר לי מאד, דוכסית. אנחנו יצאנו רק לרגע והשתקענו בשיחה.

דוכסית ברוויק

אַה, בוַדאי על-אודות אוסטרליה החביבה?

הופיר

הן!

דוכסית ברוויק

אגתה, מחמדי! (רומזת לה בנדנוד-ראש לגשת.)

לידי אגתה

כן, אמא.

דוכסית ברוויק (בלחישה)

האִם – מר הופיר בשפה ברורה – –?

לידי אגתה

כן, אמא.

דוכסית ברוויק

ומה היתה תשובתך, ילדתי היקרה?

לידי אגתה

כן, אמא.

דוכסית ברוויק (בחבה יתרה)

מחמד-לבבי! אַת אומרת תמיד את המלה הנכונה. מ"ר הופיר? דז’ימס! אגתה הגידה לי הכל. איך התחַכַּמתם שניכם להסתיר את סודכם!

הופיר

ובכן לא תתנגדי, דוכסית, אם אקח מכם את אגתה להובילה לאוסטרליה?

דוכסית ברוויק (בהתמרמרות)

לאוסטרליה? אה, אל-נא תזכיר את שם המדינה ההמונית האיֻמה הזאת!

הופיר

ואולם היא אמרה, כי טוב בעיניה לנסוע עמדי שָׁמה.

דוכסית ברוויק (ברגזה)

את אמרת כזאת, אגתה?

לידי אגתה

כן, אמא.

דוכסית ברוויק

אגתה, את מדבּרת דברי-שטות מאין כמוהם. לפי דעתי, ככר גרוֹסוִינר הוא מקום-משכן יפה יותר לבריאוּת. אמנם, בככר גרוסוִינר יושבים המוני אנשים, שאינם לפי כבודנו ולפי רוחנו, אבל על-כל-פנים אין רוחשות שם סביבותיך אותן הַקֶנקורוֹת המתועבות. ואולם על-כל-זה נדַבר מחר. דז’ימס, תוכל להוליך את אגתה למַטה. כמובן, תבוא מחר לסעֻדת-שחרית, דז’ימס. בחצי השנית, ולא בשתי שעות. הדוכס יחפוץ בודאי לשיח אתך קצת.

הופיר

ינעם לי מאד לשוחח עם הדוכס. עד עתה לא אמר לי אף מלה אחת.

דוכסית ברוויק

מובטחת אני, כי מחר תשמע מפיו מלים רבות. לידי אגתה ומר הופיר יוצאים. ועתה לילה טוב, מרגריטה. רואה אני, כי זהו אותו המעשה הישן בעצמו, יקירתי. האהבה – אבל לא אהבה במעוף-עין ראשון, אלא אהבה מקץ הסיזון – זה בריא ומוצק יותר.

לֵידי וינדרמיר

לילה טוב דוכסית

(הדוכסית יוצאת שלובת-זרוע עם לורד פיזלי.)

לידי פלימדיל

מרגריטה היקרה, איזו אשה יפה בחר אישך לחול אִתה! לוּ הייתי אני במקומך, אז קִנֵאתי קנאה עזה. אַתן שתיכן ידידות נאמנות?

לֵידי וינדרמיר

לא-כלל!

לידי פלימדיל

האמנם? לילה טוב, יקירתי. מעיפה עין במר דומבי ויוצאת.

דומבי

נמוסים איֻמים יש-לו לאותו הופיר הצעיר!

סיסיל גרהם

הופיר הוא אחד מאצילי ה“טבע”, זה המין היותר גרוע שבאצילים.

דומבי

חֲכָמה מחֻכָּמה היא לידי וינדרמיר. נשים אחרות במקומה היו מעמידות קול-זוָעות לביאתה של מרת אירלין. ואמנם יש-לה ללידי וינדרמיר אותה הסגֻלה שאינה מצויה, המכֻנה השכל הפשוט.

סיסיל גרהם

וידידנו וינדרמיר יודע היטב, שאין לך מדה, הנראית דומה כל-כך לתמימות, כחוצפה.

דומבי

כן. וינדרמיר הנחמד הולך ונעשה מודרני יותר ויותר. מעולם לא דמיתי, שיתחדש ככה.

(משתחוה אל לידי וינדרמיר ויוצא.)

לידי דז’ידבורג

לילה טוב, לידי וינדרמיר. מה נחמדה ונעימה היא מרת אירלין! היא תבוא אלי ביום החמישי לסעֻדת-הבֹקר. אולי תבואי גם אַת? אני הזמנתי גם את הבישוף ואת לידי מירטון החביבה.

לֵידי וינדרמיר

צר לי מאד, אבל אינני מופנָה באותו יום.

לידי דז’ידבורג

חבל! נלכה, יקירתי.

(יוצאת עם מיס גרהם.)

(נכנסת מרת אירלין עם לורד וינדרמיר).

מרת אירלין

זה היה ערב-מחולות נפלא! הוא הזכיר לי ימים ראשונים. יושבת על הספה. ואני רואה, כי בחברה של זמננו יש שוטים באותה הכמות ובאותה האיכות, שהיו לפנים. נעים לי לראות, ששום דבר לא נשתנה. חוץ ממרגריטה. היא גדלה ותיף במאד מאד. כאשר ראיתיה בפעם האחרונה – זה עשרים שנה – היתה מפלצת קטנה בכתונת פלַנֶל. ממש מפלצת, בלי הגזמה. אה, זו הדוכסית היקרה ואגתה המתוקה שלה! זוהי נערה כלבבי! באמת, וינדרמיר, אם אהיה גיסתה של הדוכסית –

לורד וינדרמיר

(יושב לשמאלה)

וכי אַת – –?

מ"ר סיסיל גרהם יוצא עם יתר האורחים. לידי וינדרמיר צופה בעינים מביעות התמרמרות וצער למרת אירלין ולבעלה. הללו אינם מרגישים במציאותה כאן.

מרת אירלין

אָה, בוַדאי. הוא יבוא אלי מחר בשתים-עשרה. הוא חפץ לגלות לי את לבבו עוד היום. ובעיקרו של דבר כבר עשה זאת: התוַדה לפני והשתדך לפי כל הכללים. אוגוסטוס העלוב – אמר וחזר ואמר, כמנהגו הידוע. מנהג לא נאה שכזה! ואולם אני אמרתי לו, שלא אוכל לתת לו תשובה ברורה לפני יום מחר. כמובן, אֵאוֹת לו. ואיני ירֵאה להחליט, שאני אהיה לו אשה נפלאה – ככל אשר אפשר לאשה להיות. ואמנם יש-בו בלורד אוגוסטוס הרבה דברים טובים. ולאָשרי הם כלם על-פני השטח. בדיוק באותו המקום, שהמדות הטובות צריכות להמצא. ואולם אני זקוקה לעזרתך בענין הזה.

לורד וינדרמיר

אקוה, כי לא תדרשי ממני להמריץ ולזרז את לורד אוגוסטוס?

מרת אירלין

אָה, לא! את ההמרצה והַזֵרוז אני מקבלת עלי. ואולם אתה תתן לי נדוניה הגונה; האין זאת?

לורד וינדרמיר

(בפנים מכֻרכמים)

הזה הוא הדבר הנחוץ, שעליו חפצת לשיח אתי בערב הזה?

מרת אירלין

כן, הוא הדבר.

לורד וינדרמיר (בתנועה של קֹצר-רוח)

אינני רוצה לדבר בענין זה כאן.

מרת אירלין (בצחוק)

אם-כן, נדבּר עליו באכסדרה. סביבה יפה תתן לִוית-חן גם לדברי-עסקים. האין זאת, וינדרמיר? בסביבה נאותה לא יבּצר מאשה כל-דבר.

לורד וינדרמיר

האם אי-אפשר לדחות את הדבר ליום מחר?

מרת אירלין

לא. הלא שמעת, כי מחר אתן לו את הסכמתי. ולא רע היה, לוּ יכולתי להגיד לו באותו מעמד, כי יש לי הכנסה בסך – נוּ, כמה? – נאמר: שני אלפים ליטרא לשנה, שנפל לי בירֻשה משארת-בשר שלישית בשלישית, או מבעל של זווג שני, או מאיזה קרוב-רחוק אחר כיוצא בזה. זאת תהיה הוספת-נופך ללִבּובי, האין זאת? הרי לפניך עתה, וינדרמיר, שעת-הכשֶׁר להשמיעני קומפלימנט. ואולם אין אתה מצטַין במקצוע זה. חבל, שמרגריטה אינה מרגילה אותך במנהג המשֻׁבּח של השמעת קומפלימנטים. זוהי שגיאה גדולה מצדה. כשהאנשים פוסקים לאמר דברים מלבּבים, הם פוסקים גם להרהר בדברים מלבבים. ואולם, באמת ובתמים, מה דעתך על שני אלפים ליטרא? או, מוטב שנֹמר, אלפַּים וחמש מאות? בימינוּ אלה, הדיוק והשכלול – לכֹל לראש. וינדרמיר, האינך מוצא גם אתה, שהעולם הוא מקום מעַנין עד-מאד? אני חושבת כך! יוצאת אל האכסדרה עם לורד וינדרמיר. כלי-הזמר מתחילים שוב מנגנים באולם-המחולות.

לֵידי וינדרמיר

לא, אי-אפשר עוד להִשאר בבית הזה. היום הציע לפָני איש, האוהב אותי, לתת לי את כל חייו. אני סרבתי לו. רוח שטות נכנסה בי. עתה אציע לו אני את חיי שלי. הנני ואלך אליו! לובשת את אדרתה ושָׂמה פעמיה אל הפתח; אך תכף שבה על עקבותיה. היא יושבת אל השלחן וכותבת מכתב, שָׂמה אותו במעטפה ומניחה על השלחן. ארתור לא הבין לנפשי מעולם. לכשיקרא את מכתבי – יבין. יעש עתה בחייו כטוב בעיניו. אני עשיתי בשלי כטוב וכישר, לפי-דעתי. הוא הוא אשר נִתק את מוסרות-נשוּאינו – לא אני. אני מנתקת רק את מוסרות העבדות שבהם. יוצאת.

פארקר (נכנס משמאל ומכונן צעדיו אל אולם-המחולות).

נכנסת מרת אירלין .

מרת אירלין

איה לידי וינדרמיר? הבאולם-המחולות היא?

פארקר

מעלתה יצאה זה-עתה.

מרת אירלין

יצאה? אולי אל האכסדרה?

פארקר

לא, גברתי. מעלתה יצאה זה-עתה מן הבית.

מרת אירלין

(מתפלצת ומבטת אל המשרת בתמהון ופחד.)

מן הבית?

פארקר

כן, גברתי – ומעלתה אמרה לי, שעזבה על השלחן מכתב למעלתו.

מרת אירלין

מכתב אל הלורד וינדרמיר?

פארקר

כן, גברתי.

מרת אירלין

תודה לך.
(פארקר יוצא). (כלי-הזמר משתתקים.)

יצאה מביתה! עזבה מכתב לבעלה! נגשת אל שלחן-הכתיבה ורואה את המכתב; לוקחת אותו בידה ומניחה אותו שוב ברטט-אימה לא, לא! זה אי-אפשר! לא תקום פעמים צרה! הוי, למה-זה עלתה על דעתי מחשבה מבהילה זו? מדוע-זה חזר ונעור עתה בזכרוני אותו הרגע האחד בחיי, שאני מתאמצת לשכחו יותר מכל? האמנם יִשְׁנוּ החיים את הטרגידיות שלהם? פותחת את המעטפה וקוראה את המכתב; אחַר היא נופלת על הכסא בתנועת-יאוש. הוי, מה-נורא! ממש אותם הדברים עצמם, שכתבתי לפני עשרים שנה לאביה! ומה-קשה היה ענשי על זה! אך לא! – רק בערב הזה הושב לי גמולי, רק עתה נפרעו ממני באכזריות איֻמה!

נכנס לורד וינדרמיר

לורד וינדרמיר

הכבר נפטרת מאשתי? עובר לאמצע הבימה.

מרת אירלין (במעכה את המכתב בכפה)

הן.

לורד וינדרמיר

וְאַיֶּהָ?

מרת אירלין

היא עיֵפה מאד. הלכה לישון. אמרה, כי ראשה כואב עליה.

לורד וינדרמיר

אם-כן, עלי ללכת אליה. הלא תסלחי לי?

מרת אירלין (קמה בחפזון)

לא, לא! אין כל סכנה. רק עיפה היא – ולא יותר. ומלבד זה הנה נשארו עוד אורחים בחדר-האֹכל. היא בקשה, שתתנצל לפניהם בעדה. היא אמרה, שאיננה רוצה, כי יפריעוה עתה.
(המכתב נשמט מידה)

היא בקשתני לאמר לך זאת.

**לורד וינדרמיר (מרים את המכתב מעל הרצפה)

אַת הִפַּלת דבר ארצה.

מרת אירלין

אה, כן. תודה. זה שלי. (שולחת ידה לקחת את המכתב.)

לורד וינדרמיר (מביט אל המכתב)

אבל הלא זה כתב-ידה של אשתי! האין זאת?

מרת אירלין (לוקחת מידו את המכתב בחפזון)

כן; זוהי – אדריסה בלבד. אולי תואיל לצוות להגיש את מרכבתי? אנא!

לורד וינדרמיר

בודאי, כרגע.

(יוצא בפתח השמאלי.)

מרת אירלין

תודה. – מה אעשה אפוא? מה אעשה? אני חשה, שמתעוררת בקרבי הרגשה, שלא הכרתי בה עד עתה. מה זאת? לא, צריך לדאֹג, שלא תהי הבת כאִמה – שהרי נורא יהיה הדבר! אבל איך אוכל להצילה? איך אציל את בתי? יש מאבד עולמו ברגע אחד. מי כמוני יודע זאת! צריך להרחיק את וינדרמיר מן הבית לפי-שעה – זה נחוץ עד-מאד. אבל כיצד? באיזו תחבולה? וזוהי נחיצות הכרחית! אַה!

נכנס לורד אוגוסטוס ובידו צרור-פרחים.

לורד אוגוסטוס

גברתי היקרה, אני נבוך ככה, מוטל בספק! האם לא אוכל לקבל עתה תשובה על בקשתי?

מרת אירלין

לורד אוגוסטוס, האזינה לדברי. עליך לקחת מיד את לורד וינדרמיר ולהוליכו אל הקלוב שלכם ולאַחֵר לשֶׁבת אתו ככל אשר תוכל. ההבינות?

לורד אוגוסטוס

אבל הלא אמרת לי, כי לא טוב בעיניך, שאני מאחר לשבת בקלוב!

מרת אירלין (מתוך התרגשות)

עשֵׂה כאשר אמרתי לך עתה. עשֵׂה כדברי.

לורד אוגוסטוס

ובשכר זה?

מרת אירלין

שכרך? שכרך? אָה, אותו תבקש ממני מחר. אבל בלילה הזה אל תגרע עין מוינדרמיר. ואִם לא תעשה את מצוָתי זו בשים-לב, לא אסלח לך עד-עולם. לא אוסיף לדבר אליך. לא יהיה לי עוד שום עסק עמך. זכוֹר, כי עליך להחזיק את וינדרמיר בקלוב, ואל תתנהו ללכת לביתו כל הלילה!

לורד אוגוסטוס

כן, כן. כאִלו אני כבר בעלה שלה! ממש כך!

(הולך אחריה כמבֻלבל.)

המסך.

מערכה שלישית

חדר בבית הלורד דרלינגטון. מימין – ספה גדולה לפני האח. בירכתי הבימה חלון ומסך פרוש עליו. דלתות מימין ומשמאל. מימין – שלחן עם תשמישי-כתיבה. במרכז – שלחן ועליו סיפונות, כוסות ומסגרת לבקבוקים. משמאל – שלחן עם קופסות של סיגַריות וסיגַרטות. מנורות דולקות.

לֵידי וינדרמיר (עומדת ליד האח)

מדוע אין הוא בא? הַמְתנה זו איֻמה היא לי. הוא היה צריך להיות פה. מדוע אין הוא בא, להצית בקרבּי מעט אש בדבריו הנלהבים-הסוערים? ואני קרה – קרה כנפש אין אהבה בה. ארתור כבר קרא בודאי את מכתבי. אם לבו אלַי, הלא היה רודף אחרי ומשיבני הביתה בחזקת-היד. אבל אין לבו אלי. אותה האשה לקחה את לבבו, צדה אותו בכשפיה, שִׁעבדה אותו. כשאשה רוצה לשלוט באיש, אין לה אלא לעורר את נטיותיו היותר רעות. אנחנו מתיחסות אל בעלינו כאֶל אֵלים, והם עוזבים אותנו. באות אחרות ומתיחסות אליהם כאֶל בהמות, והם לוחכים עפר רגליהן ודבקים בהן באמונה עזה. מה-מנֻוָּלים הם החיים!… הוי, איזה רוח-שגעון המריצני לבוא הֵנה! איזה שגעון נורא! ובכל-זאת, קשה לי להכריע, מה רע יותר: אם להיות מסורה בידי איש האוהב אותי, או להיות אשתו של איש הנותן אותי לחרפה בביתי? מי האשה היודעת פשר דבר? ואולם, היאהבני תמיד אותו האיש, שאני מגישה לו את חיי? ומה אני מביאה לו? שפתים, שכבר נשוּ צלילי השמחה, עינים, שכָּהו מדמעה, ידים קרות ולב קפוא. אינני יכולה לתת לו כלום. צריכה אני לשוב, – אך לא! אי-אפשר לי עוד לשוב: מכתבי חתך את גזר-דיני – ארתור לא יאבה עוד לקבלני! הוי, אותו מכתב של פגעים! לא! לורד דרלינגטון עוזב מחר את אנגליה. אסע אתו יחד – אין לי ברֵרה אחרת. יושבת על הספה רגעים מועטים; אחרי-כן קופצת ממקומה ומתעטפת באדרתה לא, לא! אני אשוב לביתי – יעש ארתור אתי כטוב בעיניו! אינני יכולה לשבת ולחכות פה. שגעון גמור היה דבַר בואי הֵנה. עלי ללכת מזה מיד. ואשר ללורד דרלינגטון – הוי, הִנה הוא בא! מה אעשה? מה אֹמַר לו? היתנני לצאת מזה? שמעתי אומרים, שהגברים גסים, פריצי חיות… אוי לי!

(כובשת פניה בכפיה.)

(נכנסת מרת אירלין משמאל.)

מרת אירלין*

לידי וינדרמיר!

לֵידי וינדרמיר

(מזדעזעת ומרימה את ראשה; ומיד היא נסוגה אחורה בבוז.)

תהלה לאל, שבאתי בעוד מועד. מחֻיבת אַת לשוב תכף לביתך ולאישך.

לֵידי וינדרמיר

מחֻיבת?

מרת אירלין (בקול מצַוה)

כן, אַת מחֻיבת! אין לאבד אף רגע. לורד דרלינגטון יכול לשוב תוך-כדי-דבור.

לֵידי וינדרמיר

אל תקרבי אלי!

מרת אירלין

הוי, אַת עומדת על עברי פי-פחת, על-פי תהום איֻמה! עליך לעזוב את הבית הזה כרגע – מרכבתי עומדת וממתינה בקרן הרחוב – בואי אתי ונסעה יחדו לביתך.

(לידי וינדרמיר מסירה את אדרתה מעליה ומשליכה אותה על הספה.)

מה אַת עושה?

לֵידי וינדרמיר

מרת אירלין – אִלו לא באת לכאן, הייתי שבה הביתה. ואולם עתה, שאני רואה אותך, חשה אני, כי שום כח שבעולם לא יוכל להכריחני לחיות תחת גג אחד עם לורד וינדרמיר. אַת ממַלאה אותנו זוָעה. יש בך דבר-מה המעורר בקרבּי חמת-שגעון. ואני יודעת, למה באת הֵנה. בעלי שלח אותך לפתות אותי ולמשכני הביתה. להיות כסות-עינים לַיחס אשר בינו ובינך.

מרת אירלין

אָה! אי-אפשר שתחשבי כזאת באמת! אי-אפשר!

לֵידי וינדרמיר

שובי אל אישי, מרת אירלין. הוא שַׁיך לך ולא לי. כפי הנראה, יָרֵא הוא מפני סקַנדל. הגברים הם מוּגי-לב כל-כך. הם מפירים כל חֻקי העולם, ועִם-זה הם יראים את לשונו הרעה. אבל יהי-נא בעלי בטוח: הסקנדל בוא יבוא. סקנדל גדול ונורא, אשר כמוהו לא היה בלונדון זה שנים רבות. הוא יזכה לראות את שמו בכל עתון מנֻוָּל ואת שמי בכל מודעה מסואבה.

מרת אירלין

לא – לא –

לֵידי וינדרמיר

הן, הן – כן יהיה. לוּ בא הוא לקחת אותי הביתה, אז, מודה אני, הייתי שבה אל חיי-הקלון, שהכינותם לי שניכם יחד – ואמנם כבר הייתי נכונה ללכת – אבל להשאר בעצמו בביתו ולשלוח אותך במַלאכוּתוֹ – אָה, זוהי נבָלה, נבָלה.

**מרת אירלין ** (בירכתי הבימה)

לֵידי וינדרמיר, הנך מבַזה ומעליבה אותי חִנם – הנך שופכת בוז על בעלך חנם. הוא אינו יודע כלל, כי אַת פה – הוא חושב, כי את ישֵׁנה במנוחה שלמה בחדרך בביתך. הוא לא קרא כלל את מכתב-השגעון, אשר כתבת אליו!

לֵידי וינדרמיר (הולכת לימין)

לא קרא כלל!

מרת אירלין

לא – הוא אינו יודע כלל ממציאותו.

לֵידי וינדרמיר

כיוֹנה פותה אני בעיניך! קרֵבה אליה אַת משַׁקרת לי!

מרת אירלין (מתאפקת)

לא. אני אומרת לך דברי-אמת.

לֵידי וינדרמיר

אם אישי לא קרא את מכתבי, מה-זה הביא אותך לכאן? מי הגיד לך אפוא, שעזבתי את הבית, אשר אַת חדרת אליו בעזות-מצח כזו? מי הגיד לך, לאן הלכתי? הלא רק אישי הגיד לך זאת והוא שלח אותך למָשכני בחלקת לשונך הביתה הביתה.

(עוברת לשמאל.)

מרת אירלין

בעלך לא ראה כלל את מכתבך. אני ראיתיו – אני פתחתיו. אני קראתיו.

לֵידי וינדרמיר פונה אליה

אַת פתחת את מכתבי אשר כתבתי לבעלי? איך נועַזת?

מרת אירלין

איך נועזתי! אין דבר בעולם, שלא הייתי מעִזה לעשות כדי להצילך, כדי למנעך מנפול בשוחה העמֻקה שעמדת על שפתה. הנה מכתבך. בעלך לא קרא אותו – והוא לא יקרא אותו לעולם. נגשת אל האח מכתב כזה לא היה צריך להכתב. קוֹרעת את המכתב ומשליכה אותו אל האש.

לֵידי וינדרמיר (בבוז אין-קץ בקולה ובמבט-עיניה)

במה אדע עתה, כי מכתב זה שלי הוא? כנראה, חושבת את, שאפשר לרַמותני גם בתחבולה היותר גסה.

מרת אירלין

הה, מדוע אינך מאמינה בשום דבר, שאני אומרת לך? וכי מה-זה היה יכול להביאני הֵנה, אם לא החֵפץ להצילך מאבדון, להצילך מתוצאותיה הקשות של שגיאה איֻמה? המכתב, שנשרף זה עתה, היה שלך. אני נשבעת לך!

לֵידי וינדרמיר (במתינות)

אַת השתדלת לשרפו בטרם בדקתי אותו. אינני יכולה להאמין לך. אַת, אשר כל חייך הם מַסֶּכת כזבים, איך תוכלי להוציא דבר-אמת מפיך? יושבת על הספה.

מרת אירלין (בחפזוֹן)

חשבי עלַי מה שתחשבי – דבּרי עלי כטוב בעיניך – אבל שובי, שובי אל אישך שאַת אוהבת.

לֵידי וינדרמיר (במרי)

אינני אוהבת אותו!

מרת אירלין

אַת אוהבת אותו, ונפשך יודעת מאד, שהוא אוהב אותך.

לֵידי וינדרמיר

הוא אינו יודע כלל, מה זו אהבה. הוא אינו מבין זאת, כמו שאַת אינך מבינה. ואולם אני יודעת את כַּונתכם. תשובתי הביתה תהיה לכם לתועלת גדולה. אֵל אלהים! איזה חיים הייתי רואה מעתה בביתי! להיות תלויה בחסדי אשה, שאינה יודעת חסד וחנינה, אשה, אשר חרפה היא לפגשה, אשר קלון הוא להכירה, אשה נבָלה, אשה, שנדחקה והתיצבה בין בעל ואשתו!

מרת אירלין (בתנועת-יאוש)

לידי וינדרמיר, לידי וינדרמיר, אל תדברי דברים איֻמים כאלה! אַת לא תוכלי לשער, מה איֻמים הם, מה איֻמים ובלתי-צודקים! שמעי נא, האזיני לי! שׁוּבי אל אישך, ואני מבטיחה אותך, שלא אוסיף עוד לבוֹא אתוֹ בדברים – שלא אראהו עוד – שלא אתערב כל-שהוא בחייו או בחייך. הכסף, אשר קבלתי ממנו, נתן לי לא מתוך אהבה, אלא מתוך שנאה, לא מתוך הערצה, אלא מתוך בוז. השליטה, שיש לי עליו – –

לֵידי וינדרמיר

(קמה)

אַה! הנך מודה, שיש לך שליטה עליו!

מרת אירלין

כן, ואני אגיד לך, מה טיבה. היא באה לי מאהבתו, שהוא אוהב אותך, לידי וינדרמיר.

לֵידי וינדרמיר

ואַת רוצה, שאאמין לך?

מרת אירלין

אַת מחֻיבת להאמין! דבר-אמת הוא. רק מאהבתו אליך השתעבד ל–, אָה! קראי לזאת בכל שֵׁם שתקראי! – לעריצותי, לאִיומַי, או ככל אשר תחפצי. אבל רק מאהבתו אליך ומהיותו חרד לחשֹך ממך – חרפה, כן, חרפה וקלון.

לֵידי וינדרמיר

אל מה רומזות מליך? זוהי חוצפה גדולה! מה לי ולך?

מרת אירלין (בהכנעה)

כמובן, לא-כלום. אני יודעת זאת – אלא שחפצתי לאמר לך, כי בעלך אוהב אותך – כי אהבה כזו לא תמצאי עוד בכל ימי-חייך – לא תמצאי עוד – ואם תשליכנה עתה מלפניך, אפשר, שיבוא יום ואַת תצמאי לאהבה ולא תנתן לך, תתחנני לאהבה ותִמָּנע ממך – אָה, ארתור אוהב אותך!

לֵידי וינדרמיר

ארתור? ואַת עודך מבטיחה אותה, כי אין כל יחס ביניכם!

מרת אירלין

לידי וינדרמיר, אני נשבעת לך באלהים, כי בעלך נקי ואין בו כל עון וחֵטא נגדך! ואני – אני מבטיחה אותך, כי לוּ עלתה על דעתי, שיתעורר בלבך חשד נורא כזה, אז הייתי בוחרת במות מהתערב בחייך ובחייו, – כן, הייתי בוחרת במות, ומַתי בשמחה. עוברת אל הספה לימין.

לֵידי וינדרמיר

הנך מדברת כאִלו היה בך לב. נשים שכמותך אין להן לב. אין לכֶן צֹרך בלב. אַתן נקנות ונמכּרות. (יושבת משמאל, בירכתי הבימה.)

מרת אירלין

(נתּרת ממקומה באותות צער ויסורים; מתאפקת והולכת וקרֵבה אל מקום שִׁבתה של לידי וינדרמיר. בדבּרה היא פורשת כפיה אליה, אך אינה מעִזה לנגוע בה)

חִשבי עלי מה שתחשבי. אינני כדאית, שתהיי מצֵרה עלי אפילו רגע אחד. אבל אל-נא תחַבלי בשבילי את חיי-עלומיך הפורחים! אַת אינך יודעת, מה שעתיד לבוא עליך, אם לא תעזבי כרגע את הבית הזה. אין אַת יודעת, מה זאת אומרת לנפול בשוחה עמֻקה, להיות לחרפה ולשנינה, להיות בזויה, עזובה, מנֻדה! למצֹא את הדלת נעולה תמיד בפניך, להיות מוכרחת להתגנב דרך עקיפים איֻמים ולפחוד בכל רגע, פן יקרעו את המסוֶה מעל פניך, ולשמוע בלי-חשָׂך את הצחוק, הצחוק הנורא של העולם, שהוא טרַגי יותר מכל הדמעות אשר שפך. אַת אינך יודעת, עד היכן הדברים מגיעים. נפרעים ממך על עֲוֹנך וחוזרים ונפרעים ואין לו כפרה עולמית. לא לך לבוא לידי-כך! ואשר לי, – אם יסורים הם כַּפָּרה, הנה בשעה זו בודאי נתכפרו לי כל עֲוֹנותי; כי בערב הזה נתת לב לאשר לב אין לו, אָת נתת אותו ואַת שברת אותו. – אך יהי כן! אני, אפשר, אבדתי את חיי בידים, אבל אותך לא אתן לחבּל את שלך. אַת – הלא אַת עודך תינוקת, אַת אבוד תאבדי. אַת אין לך אותו האֹפי, הנותן לאשה כח לקום אחרי נפלה. אין לך לא הערמומית ולא אֹמץ-הלב לצֹרך זה. אָת לא תוכלי לשאת קלון! לא! שובי, לידי וינדרמיר, אל אישך האוהב אותך ואשר אַת אוהבת אותו. יש לך ילד, לידי וינדרמיר. שובי אל ילדך, אשר אולי בשעה זו הוא קורא לך מתוך חֶדוה או מתוך כאב. לידי וינדרמיר קמה. אלהים נתן לך את הילד. והוא ידרֹש ממך, שתעַדני את חייו, שתהיינה עיניך פקוחות עליו. ומה תעני לאלהים, אם באשמתך יעֻוְּתו ויקֻלקלו חייו? שובי לביתך, לידי וינדרמיר – בעלך אוהב אותך! הוא לא חדל לאהוב אותך אף רגע אחד. אבל לוּ גם היו לו אלף אהובות, מחֻיֶבת את להשאר על-יד ילדך. גם אם התנהג אתך בגסות, מחֻיבת את להשאר על-יד ילדך. גם אם יעזוב אותך, מקומך הוא ליד ילדך.

(לידי וינדרמיר מתפרצת בבכי וכובשת פניה בכפּיה. מרת אירלין חשה אליה לידי וינדרמיר!)

לֵידי וינדרמיר (פורשת כפיה אליה כילד אין-אונים)

קחיני הביתה! קחיני הביתה!

מרת אירלין (אומרת לחבקה, אבל היא מתאפקת. פניה מפיקים זיו של שמחה)

בואי! איה אדרתך? לוקחת אותה מעל הספה הִנֶּהָ. התעטפי ונלכה כרגע!

(הן הולכות אל הפתח.)

לֵידי וינדרמיר

עֲמֹדִי! האינך שומעת קולות אנשים?

מרת אירלין

לא, לא! אין כל קול!

לֵידי וינדרמיר

יש, יש! הקשיבי! הוי, זה קול בעלי! הוא בא הֵנה! הציליני! אָה, יש כאן איזו קנוניה! אַת שלחת לקראו.

קולות נשמעים מבחוץ.

מרת אירלין

הסי! אני אתך להצילך, אם רק הצלה אפשרית. אבל חוששת אני, שכבר אחרנו. פה! מוֹרה על מסך-החלון הסתתרי מאחריו, ותכף בשעת הכשֶׁר תמלטי – אם רק תהיה אפשרות כזו.

לֵידי וינדרמיר

ואַת?

מרת אירלין

אני? אל תדאגי לי. אני אוכל לעמוד בפניהם.

לֵידי וינדרמיר (מסתתרת מאחרי המסך.)

לורד אוגוסטוס ( מבחוץ)

הבלים וינדרמיר יקירי! לא תעזבני!

מרת אירלין

זה לורד אוגוסטוס! אם כן, אבדתי אָני! (מפקפקת רגע קטן; אחר היא מבטת סביבותיה, רואה פתח מימין ויוצאת בו.)

נכנסים לורד דרלינגטון, מ“ר דומבי, לורד וינדרמיר, לורד אוגוסטוס ומ”ר סיסיל גרהם.

דומבי

כמה מכעיס הדבר, שדחפו אותנו מן הקלוב בשעה קדומה כזו. הלא עתה רק שתים אחרי חצות. שוקע בכורסא החלק המעַניֵן והמלא-חיים שבנשף הלא יתחיל רק עתה. מפהק ועוצם את עיניו.

לורד וינדרמיר

לך נאה לשַׁבּח, לורד דרלינגטון, שהרשית לאוגוסטוס להעמיס עליך את כל החבורה שלנו; אך, לצערי, לא אוּכל להאריך שֶׁבת עמכם.

לורד דרלינגטון

האמנם? צר לי מאד! אבל סיגַרה הלא תקח?

לורד וינדרמיר

תודה. (יושב.)

לורד אוגוסטוס (אל לורד וינדרמיר)

נערי הטוב, הֶרף מחלומותיך על-דבר הליכה הביתה! לי יש תלי-תלים של דברים חשובים-ארורים לדבּר אתך. יושב אתו יחדו אל השלחן משמאל.

סיסיל גרהם

אָה, כלנו יודעים את עניניך החשובים. לטופי יש רק חֹמר-שיחה אחד – מרת אירלין.

לורד וינדרמיר

ומה בכך? הלא דבר זה אינו נוגע לך?

סיסיל גרהם

לא-כלל. ועל-כן הוא מעַניֵן אותי. עסקַי שלי משעממים אותי תמיד עד למות. לכן אני מתעַניֵן בשל אחרים.

לורד דרלינגטון

רבותי, נשתה מעט. סיסיל, רצונך בוִיסקי עם סודה?

סיסיל גרהם

תודה. נגש עם לורד דרלינגטון אל שלחן-המשקאות חזותה של מרת אירלין היתה יפה מאד בערב הזה – האין זאת?

לורד דרלינגטון

אני אינני ממעריציה.

סיסיל גרהם

גם אני לא נמניתי בין אלה, אבל עכשיו, כנראה, יהיה חלקי עמהם. הלא היא הביאה אותי לידי-כך, להציגה לפני דודתי היקרה קַרולינה העלובה! כמדומני, היא כבר נקראה אליה לסעֻדת-הבקר.

לורד דרלינגטון (בתמהון)

באמת?

סיסיל גרהם

היא הוזמנה, בפֹעל-ממש.

לורד דרלינגטון

סִלחו לי, רבותי. אני נוסע מזה מחר, ועלי לכתוב מכתבים אחדים. נגש ויושב אל שלחן-הכתיבה.

דומבי

אשה פקחית היא אותה מרת אירלין.

סיסיל גרהם

אֳהָא, דומבי! ואני אמרתי, כי יָשֵן אתה.

דומבי

וכן-הוא באמת – אני ישן תמיד.

לורד אוגוסטוס

אשה חכמה מאד. היא יודעת עד להפליא, כי שוטה ארור אני – יודעת זאת ממש כמוני.

סיסיל גרהם (נגש אליו בצחוק)

תוכל להתלוצץ כחפצך; ואולם אני אומר לך, כי דבר גדול הוא למצֹא אשה, היודעת את האיש על בוריוֹ, בתוך-תוכו.

דומבי

זהו דבר מסֻכּן מאד. סוף אשה שכזו לנשואים.

סיסיל גרהם

ואולם אני דמיתי, טופי, כי לא יהיה לך עוד דבר עמה. הלא בעצמך אמרת לי כן אמש בקלוב. הלא אמרת לי, כי הֻגד לך – לוחש לו.

לורד אוגוסטוס

היא נתנה לי בֵאוּר מספיק לזה.

סיסיל גרהם

ומעשה וִיסבַּאדן?

לורד אוגוסטוס

גם את-זה בֵארה לי.

דומבי

ומקוֹר הכנסותיה, טופי? הגם את-זה בארה לך?

לורד אוגוסטוס (בכֹבד-ראש גמור)

זאת תבאר לי מחר.

סיסיל גרהם (שב אל שלחן-המשקאות.)

דומבי

הנשים בזמננו הן מעשיות, “מסחריות” מאד. הסבתות שלנו, לבן היה נפתה על-נקלה. ואולם הנכדות שלהן נפתות גם הן, אבל רק אחרי הבצע והחשבון.

לורד אוגוסטוס

הנכם משתדלים לתת אותה כאשה קלת-דעת. אבל היא אינה כך!

סיסיל גרהם

נשים קלות-דעת מוציאות את האדם מן העולם, ונשים צדקניות מוציאות אותו מסבלנותו. זה כל ההבדל שביניהן.

לורד אוגוסטוס (מעלה עשן בסיגַרה שלו)

למרת אירילין יש עתידות.

דומבי

למרת אירלין יש עָבר.

לורד אוגוסטוס

אני מבַכֵּר נשים, שיש להן עָבר. מעַנין הוא תמיד לשיח אִתן.

סיסיל גרהם

אָה, טופי, עִמה יהיו לך חָמרי-שיחה לרֹב, לרֹב! קם והולך אליו.

לורד אוגוסטוס

אתה מתחיל להיות לי לזרא, נערי הטוב; אתה יוצא מאפי.

סיסיל גרהם ( מניח ידיו על כתפיו)

שמע-נא, טופי; כבר אבדת את צורתך החשובה ואת שמך הטוב. אל-נא תאבד גם את התאפקותך; – כי אין לך שִׁיור אלא מדה זו.

לורד אוגוסטוס

נערי הטוב אלמלא הייתי העַנְותן היותר גדול שבלונדון –

סיסיל גרהם

אז היינו נוהגים בך כבוד יתר גדול – האין זאת, טופי? הולך מעליו במתינות.

דומבי

הצעירים בזמננו הם עַם לא-היה. אינם חולקים כבוד כל-שהוא לשערות צבועות.

לורד אוגוסטוס (מביט סביבותיו ברֹגז.)

סיסיל גרהם

ואולם מרת אירלין מכבדת מאד את טופי חביבנו.

דומבי

אם כן, תוכל היא להיות למופת לשאר בנות-מינה. כי רֹב הנשים בזמננו מתנהגות ממש בגסוּת עם כל הגברים שאינם בעליהן.

לורד וינדרמיר

דומבי, אתה נותן את-עצמך לצחוק, ואתה, סיסיל, שִׁלחת רסן מעל לשונך יתר מן השעוּר. הנח-לה למרת אירלין! אין אתה יודע דבר ברור על-אודותיה, ופיך אינו פוסק מהוציא עליה דבּה רעה.

סיסיל גרהם (קרֵב אליו)

ארתור יקירי, אין אני מוציא דבּה רעה לעולם. אני מדבּר רק רכילות.

לורד וינדרמיר

מה בין דבּה לרכילות?

סיסיל גרהם

אה! רכילות מלבבת עד-מאד. הלא כל ההיסטוריה אינה אלא רכילות. ואולם “דבּה”, זוהי רכילות מהולה במוּסר עד לגֹעל-נפש. ואני אינני מטיף מוסר לעולם. איש המטיף מוסר הוא על-פי-רֹב חנף וצבוע; ואשה המטיפה מוסר היא תמיד מכוערת. אין לך דבר פחות הולם את האשה מחסידוּת. ואמנם רֹב הנשים יודעות זאת, לשמחתנו.

לורד אוגוסטוס

כן היא דעתי גם-אני, נערי היקר, ממש כך.

סיסיל גרהם

ועל-זה צר לי מאד, טופי. כשהבריות מסכימות לדעתי, חושש אני, שהיא דעה משֻבשת.

לורד אוגוסטוס

נערי הטוב, כשהייתי אני בשנותיך –

סיסיל גרהם

מעולם לא היית, טופי, ולעולם לא תהיה. עובר לאמצע הבימה. שמָעֵני, דרלינגטון, נשַׂחק בקלפים. הלא תשַׂחק, ארתור?

לורד וינדרמיר

לא, סיסיל, תודה.

דומבי (מתאנח)

אבינו שבשמים! עד-כמה מקלקלים הנשואים את האדם! הם משחיתים את המדות לא פחות מעִשון-סיגריטוֹת, אלא שהם עולים בדמים מרֻבים יותר.

סיסיל גרהם

אתה, טופי, כמובן, תשתתף במשחק?

לורד אוגוסטוס (יושב אל השלחן ומוזג לו יין-שרף עם סודה

לא, נערי החביב, לא אוכל. הבטחתי למרת אירלין, שלא אשַׂחק עוד ולא אשתה עוד.

סיסיל גרהם

אנא, טופי יקירי, אל נא תתן להדחך אל דרך-צדיקים. במהדורה מתֻקנה תהיה משעמם עד לבלי נשֹא. זוהי מדה רעה בנשים. הן רוצות, שנהיה כשֵׁרים וצדיקים. ואולם כשהן מוצאות אותנו בפגישה הראשונה טובים וכשרים, אין הן אוהבות אותנו כל-עיקר. אדיר חפצן, שנהיה בשעת הפגישה רעים וחטאים עד לאין-מרפא, ובשעת הפרידה – צדיקים וכשרים עד לשעמום.

לורד דרלינגטון קם מאת השלחן הימני, שכתב שָׁם מכתבים

הן מוצאות אותנו תמיד רָעים ומקֻלקלים!

דומבי

כמדומני, שאין אנחנו רעים כלל. לפי דעתי, אנחנו כלנו טובים וכשרים, מלבד טופי.

לורד דרלינגטון

לא; אנחנו שקועים כלנו בביב של שופכים, אלא שאחדים מאִתנו מביטים אל הכוכבים. (יושב אל השלחן שבאמצע הבימה.)

דומבי

אנחנו שקועים כלנו בביב, אלא שאחדים ממנו מביטים אל הכוכבים? בהֵן צדקי, הנך רומנטי עד-מאד, דרלינגטון.

סיסיל גרהם

רומנטי יתר מדי! אין זאת, כי האהבה מדברת מתוך גרונך. מי היא הנערה?

לורד דרלינגטון

האשה, שאני אוהב, איננה חופשית, או כן היא בעיניה. (בדברו הוא מביט מבלי-משים אל לורד וינדרמיר.)

סיסיל גרהם

ובכן, זו אשת-איש! טוב מאד! אין אהבה נאמנה ונלהבה כזו של נשים נשואות. אלא שהאנשים הנשואים אינם יודעים מזה כלום.

לורד דרלינגטון

אבל היא אינה אוהבת אותי. היא אשה כשרה. היא האשה ההגונה היחידה, שפגשתי בימי חיי.

סיסיל גרהם

האשה ההגונה היחידה, שפגשת בימי חייך?

לורד דרלינגטון

כן.

סיסיל גרהם (מצית אש בסיגריטה)

אם כן, הנך בעל-הצלחה. אני פגשתי מאות נשים הגונות. אני פוגש רק הגונות. העולם מלא וגדוש נשים הגונות. כל אדם מחֻיב לדעת אותן – זוהי ממש השכלה בינונית.

לורד דרלינגטון

באותה אשה יש תֹם וטהרה. יש לה כל מה שאבד לנו הגברים.

סיסיל גרהם

ידידי היקר, מה נוכל אנחנו הגברים לעשות בתֹם וטֹהר פֹּה עלי אדמות? פרח מהֻדר משֻׁלב יפה בלולאת-הכפתור עושה רֹשֶׁם שלא בערך יותר.

דומבי

ובאמת איננה אוהבת אותך?

לורד דרלינגטון

לא, איננה אוהבת.

דומבי

אם כן, אני מברך אותך במזל טוב. בעולם הזה יש רק שני מיני טרַגדיות. אותן – כשאין האדם משיג את חפצו, ואותן – כשהוא משיגן. המין השני הוא הרע ביותר; זהו טרגדיה ממש! ואולם אותי מעַנינת העובדה, שאין היא אוֹהבת אותך. הגידה-נא, סיסיל, עד-מתי היית יכול לאהוב אשה, שאינה אוהבת אותך?

סיסיל גרהם

אשה, שאינה אוהבת אותי? אָה, כל ימי חיי!

דומבי

וגם אני כן. אבל קשה מאד למצֹא אשה שכּזו.

לורד דרלינגטון

איך תוכל להיות שַׁחצן כל-כך, דומבי?

דומבי

לא אמרתי זאת מתוך שחצנות, אלא מתוך צער. אני הייתי אהוב אהבה עזה, עד לשגעון. ועל זה אני מצטער. זה היה שעמום נורא. מוטב, שירפו ממני, שיעזבו אותי לנפשי מזמן לזמן.

לורד אוגוסטוס (מביט על סביבותיו)

כדי שיהיה לך פנאי לשכלל את השכלתך – האין זאת?

דומבי

לא, אלא כדי שיהא לי פנאי לשכּוח את כל מה שלמדתי. זה חשוב יותר, טופּי יקירי.

לורד אוגוסטוס (מתנועע בלי-מנוחה על כסאו.)

לורד דרלינגטון

איזה ציניקנים אתם, רבותי!

סיסיל גרהם

מה-זה ציניקן? (יושב על גבה של הספה.)

לורד דרלינגטון

זה איש היודע את מחירו של כל דבר ולא את ערכו של שום דבר.

סיסיל גרהם

וסנטימנטליסט, דרלינגטון יקירי, הוא איש הרואה ערך נפרז בכל דבר ואינו יודע את מחיר-השוק של שום דבר.

לורד דרלינגטון

דבריך מבדחים את דעתי תמיד, סיסיל. הנך מדבּר כאִלו היית בעל-נסיון.

סיסיל גרהם

וכן אני באמת.

(הולך אל האח.)

לורד דרלינגטון

צעיר שכמותך!

סיסיל גרהם

זוהי טעות גדולה. הנסיון בא מתוך חוש-ריח מיוחד לעניני החיים. לי יש חוש כזה. לטופּי אין כזה. נסיון – זה השם אשר טופי קורא לשגיאותיו. ולא יותר.

לורד אוגוסטוס (מביט סביבותיו ברֹגז.)

דומבי

נסיון הוא השם, שהכל קוראים לשגיאותיהם.

סיסיל גרהם (פונה עֹרף אל האח.)

אם כן, אין צֹרך לעשותן. רואה את מניפה של לידי וינדרמיר מונח על הספה.

דומבי

החיים היו חסרי-טעם בלעדיהן.

סיסיל גרהם

כמובן, אתה נאמן מאד לאותה אשה, שדבקה נפשך אחריה, דרלינגטון, לאותה האשה הכשֵׁרה?

לורד דרלינגטון

סיסיל, כשאיש אוהב אשה באמת ובתמים, אין הוא מרגיש כלל במציאותן של נשים אחרות. האהבה משַׁנה את האדם – אני נשתניתי.

סיסיל גרהם

הוֹ, הוֹ! זה מעַנין מאד! טופּי, דבר לי אליך.

לורד אוגוסטוס (אינו משגיח בו.)

דומבי

מי זה ידבר אל טופי? הרי זה כמדַבר אל הכֹתל.

סיסיל גרהם

ואני אוהב לדבּר אל הכֹתל. זה בן-שיחתי האחד, שאינו חולק על דברי. טופּי!

לורד אוגוסטוס

מה-זה? מה-לך? קם והולך אל סיסיל גרהם.

סיסיל גרהם

גש הֵנה. צריך אני לדבר אתך ביחידות. משפיל קולו דרלינגטון יושב כל הלילה ודורש נאה על טהרת האהבה וכדומה ממין הבלים כאלה, ובאותה שעה הוא מסתיר איזו אשה בביתו.

לורד אוגוסטוס

מה אתה סח? האמנם?

סיסיל גרהם (בשפל קולו)

כן, כן – והִנה המניף שלה. מוֹרה על המניף.

לורד אוגוסטוס (מתוך צחוק כבוּש)

בחיי ראשי! בחיי ראשי!

לורד וינדרמיר (אצל הפתח)

עתה עת לי ללכת, לורד דרלינגטון. צר לי מאד, שאתה ממהר ככה לעזוב את אנגליה. אנא, בקר-נא אותנו כאשר תשוב מדרכך. אשתי ואנכי נִשמח מאד לראותך!

לורד דרלינגטון (עומד בפתח על-יד לורד וינדרמיר)

חוששני, שלא אוכל לשוב אלא לאחרי כמה שנים. היֵה שלום!

סיסיל גרהם

ארתור!

לורד וינדרמיר

מה?

סיסיל גרהם

דבר לי אליך – לרגע קטן. לא, בואה-נא!

לורד וינדרמיר (בלבשו את אדרתו)

לא אוכל – אני הולך לביתי.

סיסיל גרהם

זה דבר מיוחד במינו. זה יעַנין אותך עד-מאד.

לורד וינדרמיר (בבת-צחוק)

שוב אחת ממהתלותיך, סיסיל?

סיסיל גרהם

לא, לא, באמת ובתמים, לא.

לורד אוגוסטוס (נגש אליו)

ידידי היקר, אל-נא תלך מזה. יש לי תִלי-תִלים של דברים אליך. וסיסיל יש לו דבר-מה להראותך.

לורד וינדרמיר (שב אליהם)

ובכן, מה-זאת?

סיסיל גרהם

לדרלינגטון יש פֹּה בביתו אשה חבויה. הנה המניף שלה. זה מעַנין, מה? (הפסקה.)

לורד וינדרמיר

הה, אֵלי! חוטף את המניף.

דומבי (מתעורר.)

סיסיל גרהם

מה-לך?

לורד וינדרמיר

לורד דרלינגטון!

לורד דרלינגטון (מַפנה שכמו)

הנני!

לורד וינדרמיר

איזה הדרך בא מניפה של אשתי לביתך? אסוף ידיך, סיסיל אל תגע בי.

לורד דרלינגטון

מניפה של אשתך?

לורד וינדרמיר

כן, הנהו!

לורד דרלינגטון (קרֵב אליו)

אינני יודע!

לורד וינדרמיר

אתה מחֻיב לדעת. אני דורש ממך פשר-דבר. בפנותו אל סיסיל גרהם. אל תַּחזק בי; כלום יצאת מדעתך?

לורד דרלינגטון (אל עצמו)

אם כן, פה היא!

לורד וינדרמיר

דַּבֵּר, אדוני! מה למניפה של אשתי כאן? הלא תענה! חַי אלהים, אני אבדוק את כל חדריך, ואם המצא תִמָּצא אשתי פה, אז – (עושה תנועה לפנים.)

לורד דרלינגטון

אתה לא תבדוק את ביתי. אין לך רשות. אני אוסר עליך!

לורד וינדרמיר

בן-בליעל! לא אצא מזה עד אם חפשתי ובדקתי את כל החדרים וכל קרן-זוית. מה-זה זָז שם מאחרי המסך הזה? משתער אל מסך החלון.

מרת אירלין (באה בפתח מימין)

לורד וינדרמיר!

לורד וינדרמיר

מרת אירלין!

(הכל נדהמים והופכים ראשם אל עֵבר פני מרת אירלין. בינתים יוצאת לידי וינדרמיר בלאט מאחרי המסך ונשמטת מן החדר דרך הפתח משמאל.)

** מרת אירלין**

צר לי מאד, כי שגיתי ואקח את מניפה של אשתך במקום שלי, כשהלכתי מביתך בערב הזה. סלח-נא.

(לוקחת את המניף מידו).

לורד וינדרמיר מביט אליה בבוז, לורד דרלינגטון – בתמהון וכעס. לורד אוגוסטוס מסב את פניו.

שאר האורחים מביטים איש אל רעהו בבת-צחוק.

המסך.

מערכה רביעית

אותה הסצינה שבמערכה הראשונה.

לֵידי וינדרמיר (שוכבת על הספה)

מה אֹמַר לו? לא אוּכל לדבּר אליו – מוֹת אמות מחרפה. מי יודע, מה קרה שם אחרי שנמלטתי מאותו החדר הנורא? אולי הגידה להם את הסבה האמתית של מציאותה שם ואת דבר הפגע הרע של המניף שלי. הוי, אם הוּא יודע את הדבר – איך אוכל להרים פָּני אליו? הוא לא יסלח לי עד-עולם. מצלצלת בפעמון. אדם חושב, שחייו בטוחים מנסיון, מחטא, משטוּת. ופתאם – אי שָׁמַיִם! איֻמים הם החיים. הם שולטים בנו, ולא אנחנו בהם.

(נכנסת רוזַליה מימין.)

רוזליה

מעלתך קראה לי?

לידי וינדרמיר

כן. הנודע לך באיזו שעה שב אמש לורד וינדרמיר הביתה?

רוזליה

מעלתו שב רק בחמש שעות בבֹקר.

לֵידי וינדרמיר

בחמש? דומה אני, שהוא דפק על דלתי היום בבֹקר, האין זאת?

רוזליה

כן, גברתי – בחצי השעה העשירית. אני אמרתי לו, שמעלתך לא נֵעורה עדַין.

לידי וינדרמיר

והוא לא אמר כלום?

רוזליה

כן, על-דבר המניף של מעלתך. אני לא הבינותי היטב, אל מה רמזו מליו. האִם אבד המניף, גברתי? יגעתי ולא מצאתיו. ופארקר אומר, שהוא לא ראהו בשום חדר. הוא חפּש בכל הבית וגם באכסדרה – ואיננו.

לֵידי וינדרמיר

אין בכך כלום. אמרי לפארקר, שלא יטרח יותר. אַת תוכלי ללכת.

(רוזליה יוצאת.)

לֵידי וינדרמיר (קמה)

היא תספר לו בודאי הכל. הלא אפשר, כי ברגע אחד של תגבֹרת רוח נדיבה יחליט אדם למסור את נפשו בעד אחרים, והוא מתפרץ להוציא את זממוֹ אל הפֹעל בסערה, בלי חשבון ודעת – ופתאם יִמָּלך עליו לבו, כי בדק ומצא, שהדבר עולה לו ביוקר יתר מדי. כלום תפקפק אותה האשה הַרבה, בעת אשר הבּרֵרה לְפָנֶיהָ: אם לאבּד את-עצמה או לאבּד אותי? – מה-מוזר הדבר! אני הייתי נכונה להעליב אותה ברבים בביתי שלי, – והיא מקבלת עליה עלבון ברבים בבית-זר, למען הַצֵל אותי… יש לעג מר של הגורל בכל מעשינו – יש אירוניה מרה במשפטנו על נשים הגונות ושאינן הגונות… אָה, איזה לֶקח הוא לי! וכמה יש להצטער, שהחיים נותנים לנו את לקחי-המוסר שלהם רק לאחר שאין בהם כל מועיל לנו. שהרי גם אם היא לא הגידה דבר, מחֻיבת אני להגיד. אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלמה! לספר את הדבר, הרי זה לשוב ולחיות את כל הדבר מחדש. המעשים הם הטרגדיה הראשונה בחיים, והמלים הן השנית. והטרגדיה של המלים קשה יותר. המלים אינן יודעות רחמים… אָה!

(מתפלצת לְבוא הלורד וינדרמיר)

לורד וינדרמיר

(נושק אותה)

מרגריטה, מה חָורו פניך!

לֵידי וינדרמיר

שנתי נדדה בלילה הזה.

לורד וינדרמיר (יושב אצלה על הספה)

צר לי מאד. אני אֵחרתי מאד לשוב הביתה ולא חפצתי להעירך. אך למה-זה תבכי, יקירתי!

לֵידי וינדרמיר

כן, אני בוכיה – כי יש-לי להגיד לך דבר, ארתור.

לורד וינדרמיר

ילדָּתי האהובה, אַת אינך בקַו-הבריאות. אַת יגעת יתר מדי. הבה, נִסעה אל הכפר. בסילבי תשובי מַהר לאיתנך. הלא העונָה כבר הגיעה לקִצה, ואין כדאי להאריך לשבת בעיר. יונתי העלובה! אם תרצי, נִסע עוד היום.

(קם.)

יש לנו שהות גם לנסוע ברכֶּבת, היוצאת בשלש שעות וארבעים. אני אשלח מיד טלגרמה אל הסוכן שעל אחֻזתנו. (יושב את השלחן וכותב טלגרמה.)

לידי וינדרמיר

כן. נִסע עוד היום. לא – היום לא אוּכל. צריכה אני לראות נפש אחת לפני עזבי את העיר – נפש אחת, אשר עשתה לי טובה.

לורד וינדרמיר (קם וגוֹחן עליה מעל גבּה של הספה)

טובה לך?

לֵידי וינדרמיר

עוד יותר מזוּ קמה והולכת אליו אני אגיד לך הכל – רק אֱהַב אותי, אהבֵני, כאשר אהבתַּני קודם לכן.

לורד וינדרמיר

קודם לכן? האמנם עודך מהרהרת באותה האשה המרשעת, שהיתה פה אמש? יושב אִתּה יחד על הספה הן לא תעלה עוד על דעתך – לא, אי-אפשר, שתחשבי עוד –

לֵידי וינדרמיר

לא, אינני חושבת עוד. אני יוֹדעת עתה, כי לא צדקתי וכי נואלתי.

לורד וינדרמיר

אַת עברת על מדותיך וקבלת אותה אמש בביתך – אבל לא תוסיפי עוד לראותה.

לֵידי וינדרמיר

מדוע זה? (הפסקה)

לורד וינדרמיר (אוחז בידה)

אני דמיתי בתחלה, כי מרת אירלין היא אשה, שחטאו לה יותר ממה שחטאה היא, כמאמר העולם. אני דמיתי, שהיא רוצה לחזור למוטב, שהיא שואפת להשיב לה את מעמדה הראשון, שאבּדה ברגע של טרוף-הדעת, שהיא אומרת באמת ובתמים להתנהג כהוגן. אני האמנתי לדבריה – אבל שגיתי. היא נפש נשחתה – מָשחתה, כפי שאפשר רק לאשה להיות.

לֵידי וינדרמיר

ארתור, ארתור, אל-נא תחרוֹץ משפט קשה כזה על שום אשה. כבר חזרתי מדעתי, שאפשר לחלק את הבריות להגוּנים ולמגֻנים, כאִלו היו שני גזעים או שתי משפחות שונות. אותן נשים, שקוראים להן הגונות, אפשר שיש בהן הרבה כעוּר: קפּריסות, עקשנות, קנאה, חטא. ואותן הנשים, המכֻנות “מגֻנות”, אפשר שיש בהן עֹצב, חרטה, רחמים, מסירת-נפש. ואינני חושבת את מרת אירלין לאשה מגֻנה – אני יודעת, שאין היא כך.

לורד וינדרמיר

יקירתי, אשה זו היא מן הנמנעות. גם אם תאַיֵּם עלינו בעלילות, אין לך להרשוֹת לה לדרוך על סף ביתנו. נשים כאלה אינן מתקבלות בשום בית הגון.

לידי וינדרמיר

אבל אני צריכה לראותה. אני צריכה, שתבוא הֵנה.

לורד וינדרמיר

לא, בשום אֹפן!

לֵידי וינדרמיר

היא באה הֵנה פעם אחת כאורח שלך. עתה היא צריכה לבוא כאורח שלי. כך מחַיב הנמוס.

לורד וינדרמיר

באמת לא היתה צריכה לבוא הֵנה כלל.

לידי וינדרמיר

עתה כבר עבר הזמן לאמר זאת, ארתור. (פורשת.)

לורד וינדרמיר

מרגריטה, לוּ ידעת, לאָן הלכה אמש מרת אירלין לאחרי שיצאה מביתנו, אז לא חפצת לשבת אִתה בחדר אחד אף רגע קל. מה שעשתה, היתה עזות-מצח מאין כמוה.

לֵידי וינדרמיר

ארתור, לא אוכל עוד נשׂא. אני מחֻיבת להגיד לך הכל. אמש –

נכנס פארקר ובידו טס ועליו מניפה של הלידי וינדרמיר וכרטיס.

פארקר

מרת אירלין באה והחזירה את מניפה של מעלתך, שלקחה אִתה אמש בטעוּת. היא כתבה דבר-מה על הכרטיס.

לֵידי וינדרמיר

אָה, בַּקש את מרת אירלין, שתואיל לעלות אלינו. קוראת את הכרטיס. אמור לה, כי אשמח מאד לראותה.

(פארקר יוצא).

היא חפֵצה לראות אותי, ארתור.

לורד וינדרמיר (לוקח את הכרטיס ומסתכל בו.)

מרגריטה, אני מפגיע בך, שלא תעשי זאת. על-כל-פנים, תניני להִתראות עמה תחִלה. היא אשה מסֻכּנת מאד. היא היותר מסֻכנת מכל הנשים שידעתי. אין אַת יכולה לדעת, מה הוא הדבר, שאַתּ עושה.

לֵידי וינדרמיר

אבל אני צריכה לראותה.

לורד וינדרמיר

יקירתי, אפשר, שאיזה יגון גדול נשקף לך. אל נא תַחדרי לקראתו. מאד מאד נחוץ הוא, שאני אראה אותה קודם לך.

לֵידי וינדרמיר

מה היא נחיצות זו?

(נכנס פארקר )

פארקר (מכריז)

מרת אירלין.

מרת אירלין נכנסת. פארקר יוצא.

מרת אירלין

שלום לך, לידי וינדרמיר. אל הלורד וינדרמיר מה שלומך? צר לי מאד, לידי וינדרמיר, על ההרפתקאות, שנתגלגלו על-יָדִי על מניפך. ובאמת אינני מבינה כלל, איך יכולתי לעשות מִשגה כזה. טפשות היתה בי. ועתה, בנסעי במרכבתי בסביבה שלכם, אמרתי בלבי להשתמש בהזדמנות זו להשיב לך בעצם-ידי את קנינך, בצרוּף התנצלות מרֻבּה על פזוּר-נפשי, ולקחת מכם, בדרך-אגב, את ברכת-הפּרידה.

לֵידי וינדרמיר

ברכת-הפּרידה? הולכת עם מרת אירלין אל הספה ויושבת אצלה. אם כן, אַת נוסעת מזה, מרת אירלין?

מרת אירלין

כן. אני הולכת לגור שוב בחוץ-לארץ. האקלים האנגלי אינו עולה לי יפה. הוא פועל על – לבי, וזה לא טוב בעיני. אני מבַכֶּרת את הנגב. לונדון מלאה יתר מדי ערפל וַ– אֲנָשים סריוזיים; האין זאת, לורד וינדרמיר? אינני יודעת, אם האנשים הסריוזיים מולידים את הערפל או הערפל מוליד את האנשים הסריוזיים – אבל כל-זה ביחד מזעזע את עצבי. ועל-כן אני נכונה לנסוע מזה היום אחרי הצהרים.

לידי וינדרמיר

עוד היום? ואני התאַויתי כל-כך לבוא לבקרך.

מרת אירלין

מה-טוב לבך! אבל לדאבוני, עלי לנסוע.

לֵידי וינדרמיר

האמנם לא אֶראך עוד, מרת אירלין?

מרת אירלין

חוששת אני, כי לא. מסלות חיינו נפרדות ורחוקות זו מזו מאד. אבל בקשה קטנה לי אליך, לידי וינדרמיר. אנא, תני-נא לי את הפוטוגרפיה שלך ואודה בכל לבי. הלא תעשי עמדי את החסד הזה?

לֵידי וינדרמיר

אָה, בנפש חפֵצה. הנה אחת על השלחן. תכף אראך. (הולכת אל השלחן.)

לורד וינדרמיר (נגש אל מרת אירלין ומדבּר בשפל קולו.)

איך מלָאך לבך להתגנב אלינו אחרי המאורע של אמש?

מרת אירלין (בבת-צחוק של ליצנות)

וינדרמיר יקירי, נמוסיוּת קודמת למוּסריוּת.

לֵידי וינדרמיר (שבה)

חוששת אני, שהמצַלם החניף לי כאן יתר מדי. אינני יפה כזאת. מראה את הפוטוגרפיה.

מרת אירלין

אַת יפה הרבה יותר. אך אולי יש לך פוטוגרפיה שהצטלמת בה יחד עם התינוק שלך?

לֵידי וינדרמיר

יש-לי. רוצה אַת יותר בשכּזו?

מרת אירלין

כן.

לֵידי וינדרמיר

אם כן, אקח ממך רשות ואלכה ואביאנה לך. היא מונחת אצלי בחדרי למעלה.

מרת אירלין

צר לי מאד, לידי וינדרמיר, שאני גורמת לך טֹרח מרֻבה כל-כך.

לֵידי וינדרמיר הולכת אל הפתח מימין

אין כאן כל טֹרח, מרת אירלין.

מרת אירלין

תודה רבה. לידי וינדרמיר יוצאת. כפי הנראה, אין רוחך טובה עליך היום, לורד וינדרמיר. על-מה-זה? מרגריטה ואנכי מתרועעות יפה.

לורד וינדרמיר

אינני יכול לשאת התחברות זו. ומלבד זה, לא דבּרת אלי אמת, מרת אילין.

מרת אירלין

רצית לאמר, שלא הגדתי לה את האמת.

לורד וינדרמיר (עומד באמצע הבימה)

לפעמים אני מצטער על שלא עשית זאת. אז חשַׂכת ממני את ההתרגשות, הדאגות ואי-הנעימות של ששת החדשים האחרונים. אבל אני בחרתי להתענות בכל הענויים הללו משתדע אשתי, כי אִמה, שהסכינה לחשבה למתה, שהתאבלה עליה כעל מתה, – כי אמה זו חיה וקַימת, אלא שהיא גרושה מבעלה, מתהלכת בעולם בשֵׁם בדוּי, אשה שאינה מהוגנת, למוּדת-טרף, כפי שאני יודע אותך עתה. לבלתּי יִודע כל-זה לאשתי, בחרתי להספיק לך כסף ככל אשר תאַוה נפשך, לשלם את חשבונותיך, לבזבז סכומים עצומים על שגעונותיך, וגם לבוא לידֵי מה שאירע לי אתמול: להתקוטט עם אשתי בפעם הראשונה אחרי חתונתנו. אַת לא תוכלי לדעת, מה זאת אומרת לי. ואך תביני זאת? ואולם אני אומר לך, כי הדבּורים הקשים הראשונים, ששמעתי מפיה הנחמד, יצאו בגללך – ועל-כן קשה לי לראותך אצלה. אַת מטַמאה את תֻּמתה. עובר לשמאל ואמנם עד עתה דמיתי, כי בכל חסרונותיך ופגמיך הנך, לפחות, גלוית-לב ונאמנה. ואולם עתה נוכחתי, כי שגיתי במשפטי זה.

מרת אירלין

במה נוכחת?

לורד וינדרמיר

אַת הכרחתּני להמציא לך הזמנה למשתה-המחולות של אשתי.

מרת אירלין

של בתי – כן.

לורד וינדרמיר

אַת באת – וכעבור שעה אחרי צאתך מביתנו נמצֵאת במעונו של איש צעיר – ונגלה קלונך לעיני כל. קרֵב אל שפת הבימה.

מרת אירלין

כן.

לורד וינדרמיר פונה אליה

כי על-כן רשאי אני לחשֹׁב אותך למַה שאַת באמת: לאשה מָשחתה, פרוצה. לכן רשאי אנכי לאסור עליך להכּנס אל הבית הזה ולנסות להתקרב אל אשתי –

מרת אירלין

כלומר: אל בתי.

לורד וינדרמיר

אין לך זכות-אֵם עליה. אַת עזבת אותה בהיותה תינוקת מוטלת בעריסה, עזבת והשלכת אותה למען אהובך, שאחרי-כן עזב והשליך הוא אותך.

מרת אירלין (קמה)

אתה חושב זאת לצדקה לו או לי?

לורד וינדרמיר

לו, אחרי שאני יודע אותך.

מרת אירלין

הוה זהיר – הזהר בדבריך.

לורד וינדרמיר

לא תעלה על דעתי כלל לדקדק במלים בשבילך. אני יודע אותך על בֻּריֵך.

מרת אירלין (נותנת עיניה בו)

זה מוטל בספק גדול.

לורד וינדרמיר

אני מכיר ויודע אותך היטב. עשרים שנה רצופות חיית בלי בתך, בלי שום הרהור על-אודותיה. והנה באחד הימים קראת בעתונים, שהיא נִּשאה לאיש עשיר. ומיד הרגשת, שיש כאן מקום לבצוע בצע. אַת ידעת, כי שום דבר לא יכבד ממני, כדי למנוע ממנה את החרפה לדעת, שאִמה היא אשה שכּמותך. ואז החלות למצוץ אותי.

מרת אירלין (מניעה בכתפיה)

אל תוצֵא מפיך דבּורים גסים כאלה, וינדרמיר. הם המוניים. פשוט: נזדמנה לי שעת-הכשֶׁר וָאשתמש בה.

לורד וינדרמיר

כן, השתמשת בה – ואבּדת אותה בידים בלילה שעבר כשנתפַּשת –

מרת אירלין (בבת-צחוק משֻׁנה)

צדקת מאד: אני אבּדתי אותה אמש בידים.

לורד וינדרמיר

ואותה קלוּת-דעת, לָקַחַת את מניפה של אשתי ולעזבו בחדרו של דרלינגטון! כלום אפשר לסלוח זאת? אני אינני יכול עוד להביט אל מניף זה. לא אֶתן עוד את אשתי להשתמש בו. הוא מגֹאָל בעיני. לוּ החזקת בו ולא השיבותיו לאשתי.

מרת אירלין

באמת, כן אעשה כאשר אמרת. (נגשת אל השלחן)

הוא יפה מאד.

(לוקחת את המניף)

אני אבקש את מרגריטה לתתו לי לתשורה.

לורד וינדרמיר

אקוה, כי אשתי לא תמנעהו ממך.

מרת אירלין

אָה, מובטחת אני, שהיא לא תסרב.

לורד וינדרמיר

חפץ הייתי, שתתן לך יחד עם זה גם תמונה-מיניַטורה, שהיא נושקת בכל ערב לפני התפלה – זו תמונה של נערה עם פנים מפיקות תֹם ושערות כהות נפלאות.

מרת אירלין

אה, הן – נזכרתי. מה רַבּו הַיַּמים! הולכת אל הספה ויושבת התמונה נעשתה לפני חתונתי. שֵׂעָר כהה וארשת-תֹם היו אז דברים שבמודה, וינדרמיר! הפסקה.

לורד וינדרמיר

מה היא כַונת בקוּרך היום? למה באת אלינו? הולך לשמאל ויושב על כסא.

מרת אירלין בנעימה קלה של לעג

כדי לקחת את ברכת-הפרידה מבתי היקרה, כמובן. לורד וינדרמיר נושך שפתיו מתוך כעס. מרת אירלין מביטה אליו, וקולה ומנהגה נעשים סריוזיים. בדבּורה נשמעת נעימה של טרַגיוּת עמֻקה. אָה, אין בדעתי כלל לערוך לה סצינה פַּתֵּיטית, לבכות על צוארה ולהגיד לה, מי אני ומה אני, וכיוצא בזה. אינני רודפת אחרי הכבוד לשַׂחק תפקידה של אֵם. רק פעם אחת בימי-חיי הִרגשתי הרגשות של אם – זה היה אמש. הן היו איֻמות – הן גרמו לי יסורים – הן עִנו אותי יתר מדי. עשרים שנה חייתי, כמו שאמרת, ללא-בת. אוסיף לחיות כך גם להבּא. מסתירה את התרגשותה בצחוק מעֻשה ומלבד זה – הגע בעצמך, וינדרמיר יקירי: כלום יכולה אני להתהדר בתפקידה של אֵם עִם בת מגֻדלת כזו? מרגריטה היא בת עשרים ואחת, ואני לא הודיתי מעולם, שאני למעלה מעשרים ותשע, או לכל-היותר – שלשים. עשרים ותשע בסככי-עששיות ורֻדים, ושלשים – כשאינם. אם כן, הנך רואה, כמה קשה הדבר. לא! בנוגע לי, תוסף-נא אשתך להוקיר את זִכרה של אִמה המתה, הטהורה. מדוע אפיר את האילוּזיוֹת שלה? די לי להפקיע את שלי. אמש כבר אבדה לי אילוזיה אחת. כל ימי דמיתי, שאין לי לב. והנה מצאתי, שיש לי; – ולב אינו כלל לפי מדתי, וינדרמיר. אינו עולה יפה עם המלבושים המודרניים. הוא מזקין את בעליו. לוקחת מעל השלחן ראי-יד ומסתכלת בו והוא מקלקל את הַקַּרְיֵּרה ברגעים מכריעים.

לורד וינדרמיר

אַת מביאה אותי לידי זוָעה – ממש לידי זוָעה.

מרת אירלין (קמה)

כפי שאני רואה, וינדרמיר, היית חפץ מאד מאד, שאסתלק לאיזה בית-נזירות, או שאהיה לאחות רחמניה, וכדומה מן הדברים שה“גבּורות” רגילות לעשות ברומנים הטפשים בזמננו. אך לא מחכמה אתה מתאַוה כזאת, ארתור; בחיי המציאוּת אין אנחנו עושות כדברים האלה – על-כל-פנים כל-זמן שיש לנו פרצוף נאה. לא, בימֵינו מבקשים ומוצאים תנחומים לא בתשובה וחרטה, אלא בתענוגות. חרטה – זה מנהג שכבר עבר זמנו. ועוד זאת: אשה שמתחרטת באמת ובתמים, נחוץ, שתהא לה חַיֶּטת גרועה, ואם לאו, לא יאמין איש בתשובתה. וקָרבן כזה הוא למעלה מכֹּחותי. לא; מוטב, שאֵעָלם לגמרי מחיי שניכם. ואמנם עשיתי מִשגה, כי התערבתי ביניכם – בזאת נוכחתי אמש.

לורד וינדרמיר

מִשגה של פגעים.

מרת אירלין

כן, כמעט של פגעים.

לורד וינדרמיר

עכשיו אני מצטער על שלא הגדתי הכל לאשתי תכף בתחִלה.

מרת אירלין

אני מצטערת על מעשַׂי הרָעים. ואתה – על מעשיך הטובים. זה ההבדל שבינינו.

לורד וינדרמיר

אינני מאמין בך. אני אגיד לאשתי. מוטב, שתדע את האמת, ומפי. אמנם, הדבר יצַער אותה מאד, ידכא אותה מאד – אבל נחוץ, שתדע.

מרת אירלין

אתה אומר לגלות לה את האמת?

לורד וינדרמיר

אני נכון לעשות זאת.

מרת אירלין נגשת אליו

אם תעשה כזאת, אנַבּל את שמי ככה, שירעיל את כל רגע ורגע של חייה. זה יחבל אותה ויעשנה אמללה. אם תערוב את לבך להגיד לה, אז אשקע עד הדיוטה התחתונה של הקלון, אתבוסס ברפש החרפה היותר מסֹאָבה. לא תגיד לה – אני אוסרת עליך.

לורד וינדרמיר

מדוע זה?

מרת אירלין אחרי הפסקה

אם אֹמַר לך, כי אני דואגת לה וכי, אפשר, אני גם אוהבת אותה, – הלא תצחק לי? הלא תלעג לי?

לורד וינדרמיר

אני הייתי מרגיש, שאין זה אמת. אהבת-אֵם, פֵּרושה: התמכרות, בטול-היש, מסירות-נפש. כלום יש בך אף מקצת מכל זה?

מרת אירלין

אכן צדקת. כלום יש בי אף מקצת מהמדות הללו? אבל אל נוסיף עוד לדבּר בענין זה – ואין אני מרשה להגיד לבתי, מי אני. זה סודי שלי, ולא שלך. אם אגמור בלבי להגיד לה – וכנראה, אבוא לידי החלטה כזו – אז אעשה זאת לפני צאתי מזה; ואם לאו, לא יִוָּדע לה הדבר עד-עולם.

לורד וינדרמיר (מתוך כעס)

אם כן, הרשיני לבקש ממך לעזוב את ביתנו מיד. אני אתנצל בעדך לפני מרגריטה.

נכנסת לידי וינדרמיר מימין. היא הולכת אל מרת אירלין ופוטוגרפיה בידה. לורד וינדרמיר נשען על גבּה של הספה ושומר בדאגה את הליכותיה של מרת אירלין במשך כל הסצינה.

לֵידי וינדרמיר

סלחי-נא לי, מרת אירלין, על אשר נתתיך לחכות זמן רב כזה. אבל לא יכולתי למצֹא את הפוטוגרפיה. לבסוף גִּליתיה בחדר-הבגדים של בעלי – הוא גנב אותה.

מרת אירלין (לוקחת את הפוטוגרפיה ומסתכלת בה)

כאשר דמיתי, כן-הוא – נחמד ונעים. הולכת עם לידי וינדרמיר אל הספה ויושבת על-ידה. מסתכלת שוב בפוטוגרפיה. ובכן, זה בנך הקטן! מה שמו?

לֵידי וינדרמיר

גֵ’ירַרד, על שם אבי.

מרת אירלין מניחה את הפוטוגרפיה

האמנם?

לֵידי וינדרמיר

כן. אִלו היתה נערה, הייתי קוראת לה בשם אמי. אמי נקראה גם-היא מרגריטה, כשמי.

מרת אירלין

גם שמי שלי הוא מרגריטה.

לֵידי וינדרמיר

האמנם?

מרת אירלין

כן. (הפסקה). אַת מוֹקירה מאד את זֵכר אמך, לידי וינדרמיר, כפי שאמר לי בעלך.

לֵידי וינדרמיר

לכל אחד מאתנו הלא יש-לו אידיאל שלו. על-כל-פנים, מן הראוי, שיהיה לו. וזה שלי הוא אמי.

מרת אירלין

אידיאלים הם דברים מסֻכּנים. המציאות עדיפה מהם. היא מוֹחצת, אבל היא עדיפה.

לֵידי וינדרמיר (מניעה בראשה)

אם יאבדו לי האידיאלים שלי, אבד לי הכל.

מרת אירלין

הכל?

לֵידי וינדרמיר

כן. הפסקה

מרת אירלין

הֶהָיָה אביך מדבּר אתך הרבה על-אודות אמך?

לֵידי וינדרמיר

לא. זה היה קשה לו מאד. הוא ספר לי, כי אמי מתה ירחים אחדים אחרי הִוָּלדי. ובדבּרו בענין זה היו עיניו מתמלאות דמעות. ואחרי-כן בקש ממני, שלא אזכיר עוד את שמה בפניו. לבו דָוה אף לשֵׁמע שמה. אבי – אבי מת, באמת, מִשֶׁבר-לב. חייו היו חרבּן גמור.

מרת אירלין (קמה)

צר לי מאד – אבל עתה הגיעה שעתי ללכת, לידי וינדרמיר

לֵידי וינדרמיר (קמה)

אנא, אַל-נא!

מרת אירלין

לא, לא, כבר הגיע הזמן. מרכבתי כבר שבה בודאי. אני שלחתי על-ידי הרַכָּב פתקה אל הלידי דז’ידבורג.

לֵידי וינדרמיר

אנא, ארתור, לך-נא וּראה, הכבר שבה מרכבתה של מרת אירלין?

מרת אירלין

אל-נא תטרח, לורד וינדרמיר.

לֵידי וינדרמיר

לכה-נא, ארתור; בבקשה. לורד וינדרמיר מפקפק כמעט רגע ומביט אל מרת אירלין. פניה של זו אינם אומרים כלום. לבסוף הוא יוצא את החדר. אָה, במה אוכל להודות לך? אַת הצלת אותי אמש! קרֵבה אליה.

מרת אירלין

הסי – אל תוסיפי דבּר בענין זה.

לידי וינדרמיר

אי-אפשר לי לשתוק. אי-אפשר, שתחשבי, כי נכונה אני לקבל את קרבנך. לא-כלל. הקרבן גדול יתר מדי. אני אומרת לספר לבעלי את כל הדבר. זאת חובתי.

מרת אירלין

זאת איננה חובתך – בכל-אֹפן יש לך חובות לאחרים חוץ ממנו. הלא אמרת, כי את חַיבת לי דבר-מה?

לֵידי וינדרמיר

אני חַיבת לך הכל.

מרת אירלין

אם כן, תפרעי את חובך בשתיקה. רק בדרך כזה תוכלי לשלם לי תודותיך. אל-נא תקחי ממני את הדבר הטוב האחד, שעשיתי בימי-חיי, בספרך אותו למי-שהוא! הבטיחי לי, כי המאורע של אמש יהיה סוד כמוס אתנו. אל-נא תחבלי את חיי בעלך! למה תאבּדי את אהבתו? אַל-נא! האהבה נוחה לֵהַרג. הוי, מה-קל להמיתה! הבטיחי לי בהן שלך, לידי וינדרמיר, כי לא תספרי לו עד-עולם. אני דורשת זאת ממך.

לֵידי וינדרמיר (בראש מוּרד)

זה רצונך – לא שלי.

מרת אירלין

כן, רצוני הוא. ואל תשכחי לעולם את יַלדך. אני הייתי רוצה לראותך תמיד בדמיוני בתור אֵם. אני הייתי רוצה, שתראי את-עצמך תמיד כאֵם.

לֵידי וינדרמיר (מרימה את ראשה)

כן אהיה מעתה. רק פעם בימי-חיי שכחתי את אמי שלי – זה היה אמש. אָה, לוּ זכרתיה, לא הייתי עושה מעשה-שגעון כזה, מעשה נתעב כזה.

מרת אירלין (בזעזוע קל)

הסי – ליל-אתמול חלף ואיננו.

נכנס לורד וינדרמיר .

לורד וינדרמיר

מרכבתך לא שבה עדַין, מרת אירלין.

מרת אירלין

אין דבר. אני אסע בעגלה שכוּרה. יש להם צורה חשובה כל-כך לקרונות הללו. ועתה, לידי וינדרמיר היקרה, הנני מחֻיבת סוף-סוף להפּרד ממך. עוברת לאמצע הבימה אה, כן. חוששת אני, שאהיה לצחוק לך, אבל מה אעשה ונפשי חשקה במניפך, שבפּזור-נפשי ברחתי אתו ממשתה-המחולות שלך בליל-אתמול. ועתה רוצה אני לדעת, התֹאבי לתתו לי במתנה? לורד וינדרמיר אומה, שתֹאבי. אני יודעת, כי זו תשורה שלו.

לידי וינדרמיר

אָה, בנפש חפֵצה, אם הוא טוב בעיניך. אבל שמי חָרוּת עליו “מרגריטה”.

מרת אירלין

הלא גם שמי כשמך.

לֵידי וינדרמיר

אה, כן, שכחתי. אם כן, קחיהו-נא. מה-נפלאה הזדמנות זו, שֶׁשֵׁם אחד לשתינו!

מרת אירלין

באמת, נפלאה. תודה לך. הוא יזכירך אלי תמיד. (חובקת את ידה.)

נכנס פארקר

פארקר

לורד אוגוסטוס לורטון. מרכבתה של מרת אירלין באה.

(נכנס לורד אוגוסטוס .)

לורד אוגוסטוס

בֹקר טוב, נערי היקר. בֹקר טוב, לידי וינדרמיר. רואה את מרת אירלין. מרת אירלין!

מרת אירלין

מה שלומך, לורד אוגוסטוס? מצב בריאותך טוב היום?

לורד אוגוסטוס (בקרירות)

טוב מאד, תודה לך, מרת אירלין.

מרת אירלין

אבל פניך לא טובים כלל, לורד אוגוסטוס. אתה מְאַחֵר לשֶׁבת, וזה רַע לך. צריך אתה לפַקח על עצמך יותר. היֵה שלום, לורד וינדרמיר. הולכת אל הפתח בקידה אל לורד אוגוסטוס. פתאם היא מסבה ראשה ומבטת אליו בבת-צחוק לורד אוגוסטוס! אולי תלַוֵּני עד למרכבתי? תוכל לשאת את המניף.

לורד וינדרמיר

הרשיני-נא!

מרת אירלין

לא; רוצה אני בלורד אוגוסטוס. יש-לי למסור לו שליחות מיוחדת אל הדוכסית היקרה. התואיל לשאת את המניף, לורד אוגוסטוס?

לורד אוגוסטוס

אם באמת רצונך בכך, מרת אירלין.

מרת אירלין (בצחוק)

כמובן, רוצה אני. אתה תשא אותו בחֵן מיוחד. אתה נושא הכל בחן ובהדר, לורד אוגוסטוס היקר. כשהיא מגיעה אל הפתח, היא מַפנה פניה ומבטת רגע קטן אל לידי וינדרמיר. עיניהן נפגשות. אחר היא פונה ויוצאת בפתח האמצעי ואחריה לורד אוגוסטוס.

לֵידי וינדרמיר

ארתור, אתה לא תדבר עוד רָעות במרת אירלין עד-עולם – האין זאת?

לורד וינדרמיר (שקוע בהרהורים)

היא טובה יותר ממה שחשבו עליה.

לֵידי וינדרמיר

היא טובה ממני.

לורד וינדרמיר (מחליק את שערותיה מתוך צחוק קל)

ילדָּתי, עולמך אַת שונה מן העולם שלה. אל-תוך עולמך לא חדר החֵטא מימיך.

לֵידי וינדרמיר

אל תאמר ככה, ארתור. יש רק עולם אחד לכֻלנו, והטוב והרע, החטא והתֹּם מתהלכים בו יחד. ומי שעוצם את עיניו מֵראות במחצית השנית של החיים והוא אומר להיות על-ידי-כך שאנן מפּחד רעה, הנהו כאדם המעַוֵּר את עיניו למען התהלך בבטחה על-פני ככר מלאה פחתים ותהומות.

לורד וינדרמיר (מתקרב אליה)

חביבה, מדוע תדברי כזאת?

לֵידי וינדרמיר (יושבת על הספה)

מפני שאנכי עצמתי את עיני מֵראות בחיים ובאתי עד עֵבר פי-תהום. ומי שהפריד בינינו –

לורד וינדרמיר

לא נפרדנו מעולם.

לֵידי וינדרמיר

ואין לנו להפּרד עד-נצח. אה, ארתור, אל תגרע מאהבתך אלי ואני אוסיף לתת בך אֵמון. אני מאמין לך בכֹּל. הבה ונצא לסילבּי. בגִּנת-הַוְּרדים אשר שם ילבינו ויאדימו הַוְּרדים.

לורד אוגוסטוס (נכנס)

ארתור, היא בארה לי את הענין כלו.

לֵידי וינדרמיר

(מתחלחלת מפחד, לורד וינדרמיר נרתע לאחור. לורד אוגוסטוס אוחז בזרוע הלורד וינדרמיר ומוליך אותו אל קִדמת הבימה. הוא מדבר בחפזון ובקול נמוך.)

(לֵידי וינדרמיר עומדת מן-הצד ומתבוננת בם בחרדה).

לורד אוגוסטוס

יקירי, היא בארה את כל הענין הארור הזה. אנחנו כלנו התנהגנו אִתה שלא כשורה. הלא רק בגללי באה אל דרלינגטון. היא באה בראשונה אל הקלוּב – היא חפצה לשחררני מן התפקיד אשר הטילה עלי – וכאשר אמרו לה, שהלכתי משם, הלכה לבקשני בבית דרלינגטון. מובן מאליו, שהיא נבהלה בשמעה את קול האנשים ההולכים ולכן חמקה ותבוא אל החדר השני. אני מבטיחך, שהענין הזה מפיק רצון ממני. אנו כלנו התהלכנו אִתה בגסוּת. ואמנם היא האשה אשר הוכיח לי אלהים. היא מתאימה אלי בכֹּל. התנאי היחידי, שהיא מציעה, הוא לעזוב את אנגליה. ואולם טוב הדבר! ארורים הקלובים, ארור האקלים, ארוּרים הַטַּבָּחִים, ארורים הכל. קצה נפשי בכל-אֵלה!

לֵידי וינדרמיר (בחרדה)

האִם מרת אירלין –?

לורד אוגוסטוס (נגש ומַחוה לה קידה עמֻקה)

כן, לידי וינדרמיר, – מרת אירלין הואילה לכבדני וַתֵּאות להצעתי להִנשא לי.

לורד וינדרמיר

טוב אפוא, אשה טובת-שֵׂכל תִּנָּשֵׂא לך!

לֵידי וינדרמיר

אה, אשה נאמנה וישרה יָעַדְתָּ לך!

המסך

  1. הוצאת אברהם יוסף שטיבל, ורשה, תר"ף.  ↩

תמונתו של דוריאן גריי / אוסקר ויילד

הקדמה

האמן הוא זה שיוצר דברים יפים.

לגלות את האמנות ולהסתיר את האמן – זוהי תכליתה של אמנות.

המבקר הוא זה שיודע למסֹר בצורה חדשה או בחמר חדש את הרֹשם, שקבל מן הדברים היפים.

כל בקֹרת, היותר מעֻלה והיותר גרועה, היא מין אַבטוֹביוֹגרפיה.

אותם המוצאים כוָנות מגֻנות בדברים יפים, הם בעצמם אנשים מקֻלקלים, בלי היותם עם זה מלבבים, זהו מומם.

אותם המוצאים כוָנות יפות בדברים יפים, הם בעלי תרבות, להם יש תקוה.

ואולם יחידי-סגֻלה אינם רואים בדברים יפים אלא את היֹפי בלבד.

אין ספרים מוסריים ואין ספרים אי-מוסריים. יש ספרים שנכתבו יפה ויש ספרים שנכתבו באֹפן גרוע. וזה הכל.

שׂנאתה של המאה הי"ט אל הריאליסמוס, זוהי חמתו של קַליבַּן, שרואה בראי את פרצופו שלו.

שׂנאתה של המאה הי"ט אל הרוֹמנטיסמוס, זוהי חמתו של קַליבַּן, שאינו רואה בראי את פרצופו שלו.

חייו המוסריים של אדם משמשים לפעמים חלק של חֹמר יצירה לאמן; ואולם מוסריותה של האמנות היא: השתמשות שלמה ומשֻׁכללת באמצעים מחֻסרי שלמות.

שום אמן אינו מתכַּוֵּן להוכיח דבר-מה, הלא גם האמתיות המָחלטות יכולות להיות מוכחות.

לשום אמן אין חבה מיֻחדת למעשים אֶתּיים, חבה אֶתּית אצל אמן היא מַניריות של סגנון, שאין עליה כפרה.

בשום אמן אין חולניות. האמן יכול להביע ולתאר הכל.

הרעיון והלשון הם לאמן כלי-יוצר לאמנות.

החטא והצדקה הם לאמן חֹמר לאמנות.

אם לצורה ­– הפרוטוטיפוס של כל אמנות היא של המוסיקאי. ואם להרגשה – חריצותו של המשׂחק על הבימה היא הפרוטוטיפוס.

כל אמנות היא שטח וסִמבול כאחד.

אותם החודרים אל מתחת לשטח, עושׂים זאת על אחריותם.

אותם הפּותרים את הסִמבול, עושׂים זאת על אחריותם.

האמנות מחזירה באמת את דמותו של הצופה, ולא את זו של החיים.

חלוקי-דעות על יצירה של אמנות מוכיחים, כי זו יצירה חדשה, לא-פשוטה וחיונית.

אם יש מחלֹקת בין המבקרים – האמן הוא בהסכם ובשלום עם עצמו.

אנו יכולים לסלֹח לאיש שעשׂה דבר מועיל, כל זמן שהוא בעצמו אינו מתפעל ממנו. ההתנצלות היחידה על עשׂות דבר אין מועיל בו, היא שמתפעלים ממנו עד מאד.

כל אמנות היא ללא שום תועלת.

אוסקר וילד.

א

חדר מלאכתו של הצַיר היה ספוג ריח שושנים, ובנשֹׁב רוח-הקיץ הצח בין עצי הגן, היה שופע לתוכו בעד הפתח הפתוח בָשׂמוֹ הכבד של עץ-הלילך או ריחו הענֹג יותר של שׂיח-הוַרדינה.

מירכתי הרפידה, הרבודה במרבדי-פרס, שעליה שכב הלורד הֶנרי ווֹטוֹן, בקטרו כדרכו סיגַריטות לאין מספר, היו עיניו מכֻונות בדיוק כלפי עץ-העדשה ונהנות מזיוו של אילן נאה זה, אשר נצָניו מתוקים כדבש ומראיהם כדבש ואשר ענפיו הרועדים נראו כאלו כבד עליהם משׂאו של יֹפי לוהט כשלהם. מאחרי יריעות-המשי הארֻכּות, המתוחות ממול החלון הגדול מאד, היו מרחפים מזמן לזמן צללים פנטַסטיים של צפרים עפות שעשׂו לפי-רגע רֹשם מעין זה של צַירוּת יַפּונית, ועוררו את הלורד הֶנרי להרהר באותם הצַירים מטוֹקיה מכֻרכּמי-הפנים, אשר בעזרת אמנות, שאינה נעה בהחלט, הם משתּדלים לעורר הרגשה של מהירות ותנועה. הזמזום הזועף של הדבורים, המפלסות להן נתיב בתוך החציר הגבוה שלא נקצר או סובבות בעקשנות מוֹנוֹטוֹנית מסביב לשׂערות-הזהב המאֻבּקות של שושנת-הלילה המרטטת, נראה כאלו בא להגדיל עוד את המועקה שבדומיה. קול המונה העמום של לונדון נשמע פה כהֶמית הבַּס של עוּגב רחוק.

במרכּזו של החדר, נשען על כֵּן זקוף, מֻצב ציור תמונתו של עלם יפה-תֹאר עד מאד במלֹא כל קומתו; וממולו, משם והלאה, ישב הצַיר בעצמו, בֶּזִיל הַלוּאַרד, זה האיש אשר נעלם פתאם שנים אחדות לפני כן ועורר בשַׁעתו על-ידי זה התרגשות עצומה מאד בקרב הקהל ונתן מקום להשעָרות משנות ורבות.

כשהביט הצַיר אל הצורה היפה ורבת-החן, שמסר במכחולו באמנות גדולה כל-כך, חלף על פניו צחוק של נחת-רוח, ונראה כאלו חשב הצחוק להתעכב שם עוד. ואולם פתאֹם קם ממקומו, ובעָצמו את עיניו שָׂם את אצבעותיו על עפעפיו, כאלו התאמץ לקלֹט במוחו חלום נפלא, מיראתו פן יֵעור ממנו.

– זוהי מלאכה יפה, בֶּזִיל, מבחר יצירותיך עד כה – אמר הלורד הֶנרי בעצלות – עליך לשלֹח אותה בשנה הבאה אל התערוכה אשר באולם גרוֹסוֵינוֹר דוקא. התערוכה שבאקדֵמיה גדולה יותר מדי והיא המונית-כללית יותר מדי. בכל פעם שבקרתי באקדֵמיה, היתה מרֻבה באֻכלוֹסין כל-כך, שלא יכֹלתי לראות את התמונות, וזה רע מאד, או היתה מרֻבה בתמונות כל-כך, שלא יכלתי לראות את האֻכלוֹסין, וזה רע עוד יותר. גרוֹסוֵינוֹר זה באמת המקום האחד הראוי לכך.

– אינני חושב, כי אשלח אותה לאיזה מקום – ענה הצַיר בהשפילו את ראשו לאחור באותה התנועה המשֻׁנה, שהיתה מביאה את חבריו באוֹכּספוֹרד לידי צחוק – לא, אני לא אשלחנה לשום מקום.

הלורד הֶנרי הרים את ריסי-עיניו וישקף אליו בתמהון מבעד לטבעות-העשן הדקות והכחֻלות, שהתאַבּכו בסלסולים פנטַסטיים כל-כך מן הסיגַריטה הכבדה שלו רוַת-האוֹפיוֹן. – “לא תשלחֶנה לשום מקום?” מפני מה, נערי הטוב? ומה טעמך ונמוקך? בני-אדם משֻנים אתם, הצַירים! הנכם משתדלים בכל מאמצי-כֹחכם לקנות לכם שֵׁם; ורק קניתם אותו, נראה כאלו מתאמצים אתם להפָּטר ממנו. ובזה תסכילו לעשׂות; כי יש רק דבר אחד בעולם, הרע עוד מהיות לשׂיחה בפי כל, והוא – לבלתי היות לשׂיחה כלל. הלא תמונה שכזו תרומם ותנשׂא אותך מעל כל האמנים הצעירים שבאנגליה, ותעורר קנאה בלב הזקנים, אם בכלל מסֻגלים הזקנים להרגשות עמֻקות.

– אני יודע, כי תצחק לי – ענה הצַיר – אבל באמת אינני יכול להציגה בתערוכה. אני השקעתי בה מִשֶׁלִי יותר מדי.

הלורד הֶנרי השׂתּרע על גבי הרפידה ויצחק.

– כן, ידעתי, כי תצחק; אבל אמת הדבר בכל-זאת.

– השקעת בה מִשֶׁלְךָ יותר מדי. בהן-צדקי, בֶּזִיל, לא ידעתי שאתה שחצָני כל-כך; וגם אינני יכול, באמת, למצֹא שום דמיון בינך, עם פניך הקשים והעזים ושׂערך השחור כפֶחם, ובין-אֲדוֹנִיס רך זה, שנראה כאלו נעשׂה משֵׁן ומעלי-שושנים. אמנם כן, בֶּזִיל יקירי, הוא מין נַרקִיסוֹס, ואתה – כמובן, פניך מפיקים שֵׂכל, רוחניות, וכל כיוצא בזה. ואולם היֹפי, יֹפי אמִתִּי, גומר במקום שמתחיל הרֹשם הרוחני. הרוחניות היא לעצמה מין הפרזה ומקלקלת את ההַרמוֹניה של כל פנים. בה בשעה שאדם יושב לחשֹׁב מחשבות, מיד הוא נעשׂה כֻלו חֹטם או כֻלו מצח או מפלֶצת כיוצא בזה. ראה, למשל, את האנשים המצֻיָנים שבכל המקצועות הרוחניים. כמה מכֹערים הם תכלית כּעור! מלבד, כמובן, "הרועים הרוחניים ". אבל הם הרי אינם חושבים מחשבות. הֶגמוֹן בן שמֹנים חוזר על אותם הדברים בעצמם, שלִמדוהו לאמרם כשהיה בחור בן שמֹנה-עֶשׂרה, ולפיכך, כתולדה טבעית מזה, פניו מבהיקים ונעימים תמיד. ידידך הצעיר המעֻלף סודות, שלא גלית לי עדַין את שמו ואשר תמונתו לוקחת את לבי באמת, לא חשב מעולם מחשבות. בטוח אני בזה. הוא יצור נחמד חסר-מוח, שראוי להיות פה תמיד בימות החֹרף, כשאין לנו פרחים להביט אליהם, ותמיד בימות הקיץ, כשאנו נצרכים לדבר, אשר יצנן את שכלנו. אל נא תשלה את נפשך, בֶּזִיל: אינך דומה לו כל-עִקר.

– אינך מבין אותי, הארי – ענה האמן – בודאי אינני דומה לו. זאת יודע אני היטב. ולא עוד אלא שהייתי מצטער מאד, אלו דמיתי אליו במראה פני. אתה מניע את כתפיך? אני אומר לך את האמת. יש איזה פגע האורב לכל הצטַינות גופנית או רוחנית, אותו הפגע, שכנראה בדברי-ימי-עולם, הוא מלפף והולך אחרי מצעדיהם הרופפים של המלכים. מוטב שלא להיות מצֻין ושונה מחבריו. המכֹערים והטִפּשים הם הם הזוכים והמרויחים בעולם הזה, הם יכולים לשבת ברוָחה ובשַׁלוה ולהציץ על המשׂחק מתוך בטלה. אם אין הם יודעים טעמו של נצחון, הלא מנע הגורל מהם גם טעם מפָּלה. הם חיים כמו שצריכים היינו לחיות כֻּלנו: בשִׁויון-רוח, בלי התרגשות, בלי רגזה. מעולם לא המיטו רעה על אחרים, ולעולם לא ימיטו אחרים רעה עליהם. אתה, הארי, ביַחשׂך ובעָשרך, אני בשִׂכלי, כמו שהוא, ובאמנותי, איך שיהיה ערכה, דוֹריַאן גֵרי ביפי-מראהו, – אנחנו כֻלנו נסבֹּל בגלל מתנות-אלהים אלה, נסבֹּל קשה.

– דוֹריַאן גרֵי? הזה שמו? – שאל הלורד הֶנרי, בעָברו בצעדים מתונים את כל החדר אל בֶּזִיל הַלוארד.

– כן, זה שמו. ואמנם לא היה בדעתי לגלותו לך.

– אבל מדוע זה?

– אך קשה לי לבאר לך את הדבר. כשאני אוהב את מי-שהוא אהבה רבה, אין אני מגיד את שמו לשום אדם. שהרי זה כאלו הייתי מוסר חלק ממנו לאחרים. אני הסכנתי לאהֹב את הסודות. זוהי התּחבֻּלה היחידה לעשׂות את החיים בדורנו מלאי סתרים ופלאות בעינינו. הדבר היותר פשוט נעשׂה נחמד ונעים, מכּיון שמצפינים אותו. כשאני עוזב את העיר, אינני אומר לעולם למקֹרבי, לאָן אני הולך. לוּ הגדתי להם, הייתי מאבד כל תענוג הנסיעה. לא אכחד, כי זה מנהג אוילי, אך בכל אֹפן, דומה אני, שהוא מכניס חלק גדול של רוֹמַנטיות לתוך חיינו. הנך חושב אותי בודאי לשוטה גדול בנדון זה?

– כלל וכלל לא! – ענה הלורד הֶנרי – כלל וכלל לא, בֶּזִיל יקירי. כנראה שכחת, שאני בעל-אשה, וכי הקסם האחד והמיֻחד של חיי-הנשׂואים הוא זה, שהם עושׂים את התרמית והכחש לצֹרך הכרחי לשני הצדדים. אני איני יודע לעולם, איפה היא אשתי, והיא אינה יודעת לעולם מה אני עושׂה. כשאנחנו נפגשים – ואנו נפגשים לפעמים, כשאנו סועדים יחד מחוץ לביתנו או בלכתֵּנו אל הדֻכּס – אנחנו מספרים זה לזה את הבדֻיות היותר נבערות בפנים סֶריוזיים עד מאד. אשתי מצליחה במקצוע זה יותר ממני, שלא בעֵרך. היא אינה מבֻלבֶּלת ואינה מערבֶּבת מעולם את הזמנים, ואני מערבּבם תמיד. אבל גם כשאני מתבַּדה ונאחז על ידה, אין היא מרעישה עולמות כל-עִקר. אדרַבּה, אני הייתי רוצה שתתקצף ותתמרמר, אבל היא אינה אלא מצחקת לי.

– שׂנֵאתי את סגנון דבורך על חיי-הזִווג שלך, הארי – אמר בֶּזִיל הַלוארד, בצעדו בעצלות אל הפתח, הפתוח אל הגן – אני בטוח, שאתה הנך באמת בעל טוב וכשר בתכלית הכשרות, אלא שמתבַּיש אתה מאד בתֻּמתך וצדקותיך. הנך בן-אדם משֻׁנה. אינך מוציא מפיך לעולם דבר מוסרי ואינך עושׂה לעולם דבר רע. הצִינִיסמוס שלך אינו באמת אלא מין התהַדרות מיֻחדת.

– היות טבעי זוהי התהדרות. ולא עוד אלא שהיא התהדרות המרגיזה ביותר, לפי דעתי – קרא הלורד הֶנרי בצחוק. ושני האנשים הצעירים יצאו יחדו אל הגן וישבו על ספסל של עצי-בַמבּוּק, שעמד בצִלו של שׂיח-דַפנה עב וגדול. קרני-השמש זחלו על פני עלי-העצים הנוצצים. בין העשׂבים רטטו פרחי-מַרגָניות צחורים.

אחרי דממה קצרה הוציא הלורד הֶנרי את שעונו מכיסו. – עלי למהר ללכת – אמר בשפל קולו – אך בטרם אלך, אני מבקש ומפגיע בך, שתענני על השאלה ששאלתיך זה לא כבר.

– איזו שאלה? – אמר הצַיר בנעצו עיניו בקרקע.

– ידעת, ידעת –

– לא, אינני יודע, הארי –

– אם-כן אגֵדך. אני מבקש ממך לבאר לי, מדוע תמאן להציג את תמונתו של דוֹריַאן גרֵי בתערוכה. רצוני לדעת טעמך באמת ובתמים.

– אני הגדתי לך סִבּת מאוני –

– לא, לא גלית לי טעמך האמִתּי. אתה אמרת, כי זהו מפני שיש בה יותר מדי משלך. ואולם זה הלא נמוק דַרדקָאי.

– הארי – אמר בֶּזִיל הַלוארד ועיניו הִישירו נֹכח פניו – כל תמונה שמצֻירה בהרגשה, היא דיוֹקָנו של האמן ולא של מי שישב לפניו. היושב אינו אלא מקרה, הזדמנות. לא הוא מתגלה על-יד הצַיר, אלא הצַיר מגלה את עצמו על הבּד המשוח בצבעים. ולפיכך איני רוצה להציג את התמונה בתערוכה, מפני שחושש אני, שמא גליתי בה את סוד נשמתי.

הלורד הֶנרי צחק וישאל: ומה הוא?

– אני אגיד לך – אמר הַלוארד, אך באותו רגע נראו אותות מבוכה על פניו.

– כלתה נפשי לאמרתך, בֶּזִיל – הוסיף חברו בהציצו אליו.

– אה, באמת אין כאן להגיד אלא דברים מֻעטים – ענה הצַיר – וחושֵׁשני, שמא קשה יהיה לך להבין. ואולי קשה יהיה לך להאמין.

הלורד הֶנרי חִיֵך, ויִכֹּף ויקטף פרח-מרגנית חִור-וַרדי מבֵּין העשׂבים ויתבונן בו.

– בטוח אני, שאבין – ענה בהביטו בעיון אל הגלגל המֻצהב הקטן לבֶן-הנוצה – ואשר לאמונה, הריני יכול להאמין לכל דבר ובלבד שיהא רחוק מן האמת לגמרי.

הרוח הִשיר ציצים אחדים מן האילנות, ונצני הלִילך הכבדים, עם זלזליהם המגֻבּבים, התנודדו הֵנה והֵנה באויר הרפה. חרגול התחיל מצַיץ אצל הקיר, וכחוט-תכלת רִפרף בקרבתו יֶלק דק בכנפיו השחומות-שקופות. ללורד הֶנרי נדמה, כאלו שומע הוא דפיקת-לבו של בֶּזִיל הַלוארד, ויחכה בסקרנות למוצא שׂפתיו.

– המעשׂה הוא פשוט כך – פתח הצַיר אחרי רגעי-מספר – לפני שני חדשים באתי אל הנשף של לֵידי בּרֶנדוֹן. הלא יודע אתה, כי אנחנו הצַירים האֻמלָלים מחֻיבים להרָאות ב“חברה” מזמן לזמן, כדי להזכיר לכל-הפחות לקהל הנכבד, שאין אנחנו פראים גמורים. בפרַק וברביד לבן יכול כל אדם – כאשר אמרת לי פעם אחת – ואפילו סרסור-הבּוּרסה, לקנות לו שֵׁם של בעל-תרבות. והנה אחרי שעשׂיתי באולם כעשׂרה רגעים, אחרי שפטפטתי קצת עם אלמנות רבות-הכַּמות ומסֻבּלות במחלצות ובתכשיטים וקצת עם אקדֵמיים משֻׁעמָמים, הרגשתי פתאֹם, שאחד מן הקהל מתבונן בי. הפניתי את שכמי, ואֵרא בפעם הראשונה את דוֹריַאן גרֵי. כשנפגשו עינינו, הרגשתי שפָני מחוירים. רגש של פחד משֻׁנה תּקף אותי. חשתּי, כי פגשתי באדם, שאישיותו, כשהיא לעצמה, לוקחת את הלב כל-כך, שאם אניח לה לפעֹל עלי, עלולה היא לבלֹע את כל מהוּתי, כל נשמתי, ואף גם את אמנותי. אני לא חפצתי, שישפיע איש מן החוץ על חיי. הלא ידוע לך, הארי, עד כמה אני חפשי בטבעי ובורח מכל שעבוד. תמיד הייתי אדון לנפשי, על כל פנים עד שנפגשתי עם דוֹריַאן גרֵי. אז – אבל איני יודע, איך לבאר לך זאת – קול פנימי אמר לי, כי באותה שעה הגעתי עד משבר נורא בחיי. אני חשתי, שהגורל צפן לי שׂמחות שאינן מצויות ויסורים שאינם מצוים. נבהלתי מאד, ואֵפן לצאת מן הטרקלין. לא מתוך מוסר-הלב עשׂיתי כך, אלא מתוך מין מֹרך שתָּקף אותי. ואינני מחזיק טובה לעצמי על נסיוני לברֹח.

– על צד האמת, מוסר-לב ומֹרך-לב היינו-הך. מוסר-לב הוא רק כנוי המסחר של הפירמה, זה כל הענין.

– אינני מאמין בזה, וגם אינני מאמין, שאתה מאמין בזה. איך שהוא, תהי הסִבּה שהניאה אותי לכך מה שתהיה – אפשר שהיתה כאן גַאוה מצדי, כי תמיד הייתי גֵאה מאד – אני נדחקתי והתאמַצתי והצלחתי להגיע אל הפתח. אך כאן, כמובן, נתקַלתי בלידי ברֶנדוֹן. “הן לא תעלה על דעתך להתחַמק בשעה מֻקדמת כזו?” פצחה בקול-צוָחה. הלא ידעת את קולה הצעקני המשֻנה?

– הן. היא דומה לטַוָס בכל הבחינות, חוץ מיֹפי – אמר הלורד הֶנרי, במָללו את הפרח באצבעותיו הדקות והנירוֵיזיות.

– לא יכֹלתי להשתָּחרר ממנה. היא משכה אותי אל מתֹארי “הוד-מלכות”, אל רָמי-מעלה, זרועי כוכבים ואותות-כבוד, אל גבירות מזדָקנות עם צניפים כמגדָלות וחטמים כוָוים מעֻקלים. היא הציגה אותי לפניהם בתור בחיר-ידידֶיה. אני ראיתי אותה עד הערב ההוא רק פעם אחת, אך היא החליטה, כנראה, לתת אותי לפני אורחיה כ“ארי שבחבורה”, ממין המפֻרסמות שצריכים ראיה. כמדֻמה לי, שאחת התמונות שיצאו מתחת ידי עוררה בעת ההוא רעש גדול; על כל פנים פטפטו עתּוני-הפרוטות על-אוֹדותיה בלי-חָשׂך, מה שנחשב במאה הי"ט לקנה-המִדה של אַל-מות. ופתאֹם עמדתי פנים אל פנים לנגד אותו העלם, שיפי-מראהו הפתיע והבעית אותי כל-כך. אנחנו היינו סמוכים זה לזה, כמעט נגענו זה בזה. מבטי עינינו נפגשו עוד פעם. אני בקשתי מאת לידי ברנדוֹן – וזאת היתה קלות-דעת מצדי – להַכּריני אליו. ואולי לא היתה זאת קלות-דעת גדולה כל-כך. אפשר שזאת היתה, פשוט, הכרחיות. אנחנו היינו נכנסים בדברים איש עם רעהו, גם אלו לא התוַדענו על-ידי בעלת-הבית. אני בטוח בזה. ודוֹריַאן גם הוא אמר לי כך אחרי זה. גם הוא הרגיש, כי היינו מיֻעָדים על-פי גורלנו להִוָדע איש לרעהו.

– ואיך תארה לך לֵידי ברֶנדוֹן את העלם הנפלא הזה? – שאל לורד הֶנרי – הלא יודע אני את מנהגה היפה לתת בשעת הצָגה גם “השקפה קצרה ומהירה” על כל אחד מאורחיה. זוכֵרני, איך פעם אחת הקריבה אותי אל זקן זועם אדֹם-פנים, שכֻּלו מכֻסה באותות-כבוד ופתילי-יקר, והתחילה שורקת לתוך אזני בלחישה טרַגית, שנשמעה בדיוק מסוף האולם ועד סופו, את הפרטים היותר נוראים על-אוֹדותיו. אני נשׂאתי את רגלי ואמָלט. אוהב אני לעמד בעצמי על טיבו של אדם. ואולם מרת ברנדוֹן מתנהגת עם אורחיה ממש כאוֹיקציוֹנַטוֹר עם הסחורה שהוא מוכר בהכרזה: או שהיא מבררת אותם לך לכל פרטי-פרטיהם, או שהיא מספרת לך על-אוֹדותיהם הכל, חוץ מן הדבר שאתה רוצה לדעת.

– מרת ברנדוֹן העלובה! הנך מתנהג עמה במדת-דין קשה! – אמר האלוּאַרד בפזור-הנפש.

– ידידי היקר, אשה זו נִסתה ליסד טרקלין ולא עלה בידה אלא לפתֹּח בית-מרזח. ואיך אוכל להתפעל ממנה? ואולם הגידה-נא לי, מה אמרה לך על-אוֹדות מר דוֹריַאן גֵרי?

– אה, כדברים האלה בקֵרוב: “עלם נחמד – אני ואמו המסכֵּנה – לא זזה ידי מתוך ידה – שכחתי לגמרי מה מעשׂהו – כמדֻמני, אינו עוסק בשום דבר – אה, כן, הוא פורט על הפּיאנו – או אולי זה כִנור, ידידי מר גרֵי?”. לא יכֹלנו להתאפק מצחוק גם שנינו, ומיד היינו לידידים.

– הצחוק איננו התחלה רעה כלל לידידות, והוא גם הסיום הנאה לה ביותר – אמר הלורד הצעיר בקטפו מרגנית אחרת.

האלוּאַרד הניע בראשו ויאמר: אתה, הארי, אינך מבין מה זו ידידות ומה זו שׂנאה. אתה חובב את כל אדם; זאת אומרת: אתה שׁוֵה-רוח לכל אדם.

– איזו עִווּת-הדין! – קרא לורד הֶנרי, בשמטו את מגבעתו על ערפו ובהביטו למעלה על העבים הצחורים, אשר רחפו כפקעות סבוכות של משי לבן על כִּפּת הטוּרקיזה של רקיע-הקיץ – כן, אתה עושה לי עָול במשפטך. אַדרבּה, אני מדקדק מאד בהבחנת הבריות. אני בוחר לי לידידים – טוֹבי-מראה, למַכּרים – טוֹבי-לב, ולאויבים – טוֹבי-שׂכל. מאד מאד הוֵה זהיר בבחירת אויב; גם הזהירות היותר נפרזה אינה יותר מכדי הצֹרך לענין זה. בין אויבי אין אף טִפּש אחד. כֻּלם הם אנשי-תבונות במדה הגונה, ועל-כן הם מכירים את ערכי. היש בזה יהירות גדולה מצדי? כמדֻמני, שיש כאן קצת יהירות.

– גם לי נראה כן, הארי. ואולם לפי החלוקה שלך, הרי אני איני אלא מסוג מַכּריך.

– לא, ידידי היקר. אתה הנך הרבה יותר ממַכּר פשוט.

– והרבה פחות מידיד. מעין אח, לא כך?

– הנח להם לאחים! אין נפשי אליהם. אחי הגדול אינו רוצה למות בשום אֹפן, ואחי הצעירים נראים כאלו אין בדעתם לעשׂות אחרת.

– הארי! – קרא האלוּאַרד בפנים נזעמים.

– יקירי, הן אינני מדבר בכֹבד-ראש גמור. אבל אי-אפשר לי, שלא לתעב את קרובי. חושב אני, שזהו מפני שאין אנו יכולים לכלכל אנשים, שחסרונותיהם הם אותם בעצמם שלנו. אני יכול להשתּתּף בהתמַרמרותם של הדֵימוֹקרטים האנגלים, כנגד מה שהם קוראים חטאת מרום עם-הארץ. המוני-העם מרגישים, כי שכרות, טפשות ופריצות צריכות להיות חבל נחלתם הם, וכי כשאחד משֶׁלנו עושׂה את עצמו לבהמה, הריהו משׂיג את גבולם. כשאותו סֻתֻּאוֹרק העלוב בא לבית-דין על עסקי-גֵרושין, התלקחה חמת ההמונים בכֹח ובהדר. ובכל זאת איני מאמין, שאפילו החלק העשׂירי של הפרוֹליטריון חי חיי-משפחה כשֵׁרים.

– אינני מסכים אף לדבר אחד מכל מה שאמרת, ולא עוד אלא שאני בטוח, שגם אתה, הארי, בעצמך, אינך מסכים.

לורד הֶנרי החליק את זקנו השחרחר המחֻדד, וינַקש על חרטֹם נעליו דקות-העור במקל-הַהָבְנֶה המקֻשט בציצים, ויאמר: הנך איש אנגלי אמִתּי, בֶּזִיל! זו הפעם השנית, שאתה מעיר עלי הערה שכזו. כשאתה מציע איזה רעיון לפני איש אנגלי – מה שאינה כלל מן המלאכות הקלות ביותר – לא ישׂים לב כלל לעצם הרעיון, הטוב ונכון הוא אם לא. אותו מעניֶנת רק השאלה האחת: המאמין אתה בעצמך באותו רעיון. ואולם הלא ערכו של רעיון אינו תלוי כלל באמונתו של המביע אותו. אדרבה, הדעת נותנת, כי במדה שהאיש הוא מקטני-אמנה ביותר, במדה זו יהיה הרעיון כֻּלו שִׂכלי ביותר, נקי ממחשבות זרות; שהרי לא ישתּקפו בו לא צרכיו ולא מאוייו ולא דעותיו הקדומות של בעליו. אך הלא אין בדעתי כלל להכּנס אתך בוִכּוּחים ובפלפוּלים על ענינים מדיניים, סוֹציוֹלוֹגיים או מֵיטַפִיסיים. אני אוהב אישים יותר מעִקרים, ואישים בלי עִקרים לגמרי חביבים עלי יותר מכֹל. ספר-נא לי עוד על-אוֹדות מר דוֹריַאן גרֵי, הרואה אתה אותו לעתים תכופות?

– בכל יום ויום. לא אוכל להיות מאֻשר, אם לא אראהו בכל יום. הוא נחוץ לי בהחלט.

– מוזר הדבר! ואני דמיתי, כי מלבד אמנותך אין שום דבר נוגע לך.

– הוא לי מעתה כל אמנותי – אמר הצַיר בכֹבד-ראש – יש שאני חושב, הארי, כי בקורות העולם והאנושות יש רק שתי תקופות, שהן מאורעות חשובים במקצת: האחת היא זו של התגלות אמצעי חדש לצֹרך האמנות, והשנית היא זו של התגלות אישיות חדשה, גם-כן לצֹרך האמנות. מה שהיתה המצאת צבעי-השמן לציָרות הוֵינֵיציָנית, זה היה תארו של אַנטינָאוּס למלאכת-החִטוב של הדורות המאֻחרים ביָון, וזה יהיה פרצופו של דוֹריַאן גרֵי בשבילי בזמן מן הזמנים. לא זה העִקר, שאני צר את צורתו, שאני רושׁם ומשׂרטט לפי תמונתו, שאני עושׂה ציורים חטופים, אֶסקִיזות, לפי תמונתו. כמובן, עשׂיתי גם כל זה. אבל הוא אצלי הרבה יותר מטופס, ממוֹדֵיל מ“יושֵׁב”. לא אֹמר לך, כי מה שעשׂיתי עד עתה אינו מניח את דעתי, או כי יפיו הוא ממין מיֻחד, שאינו יכול להיות נמסר כל-צרכו על-ידי האמנות. מן האמנות לא יבָּצר כל דבר, וגם יודע אני, כי המלאכה שעשׂיתי מעת הפגשי עם דוֹריַאן גרֵי היא מלאכה חשובה, מִבחר יצירותי בכל ימי-חיי. אבל בדרך נפלא – ומסֻפָּקני, אם יהיו דברי אלה מָחוָרים לך – השפיעה עלי אישיותו אֹפן-בטוי אמנותי חדש לגמרי, סִגנון חדש לגמרי. אני רואה עתה את הדברים באֹפן אחר, אני חושב עליהם באֹפן אחר. אני יכול עתה לחדש את החיים ולהלבישם צורה, שעד עתה נסתרה ממני. “צורה שאתה חולם בימי הגות ומחשבה”: – מי אמר זאת? אינני זוכר עוד; אבל זה הוא מה שהיה לי דוֹריַאן גרֵי. מציאותו המוחשית של הנער הזה כשהיא לעצמה – ובעיני עודנו כמעט נער, אף שבאמת הוא כבר למעלה מעשׂרים – מציאותו גרידא – אה! מסֻפָּקני, אם תוכל להשׂיג, מה זאת אומרת. שלא מדעתו הוא מסמן לי את הקוֹנטוּרות של אסכּוֹלה העתידה לבוא, אסכּוֹלה, אשר בה יהיה מקום לכל סערת-היצר של הרוח הרומנטי ולכל שכלולו ושלֵמותו של הרוח היוָני. הַרמוֹניה של הרוח והבּשׂר – מה כבירה היא אחדות שכזו! אנחנו בשגעוננו הפרדנו בין שני אלה ובדינו לנו רֵיאַליסמוּס שהוא המוני ואִידֵיאַליסמוּס שהוא ריק. הארי, לו אך ידעת מה הוא דוֹריַאן גרֵי לי! הזוכר אתה את ציור הנוף שלי, אשר אַניוּ רצה לתת לי במחירו סכום עצום כל-כך, ואני לא חפצתי להפָּרד ממנו? זהו אחד מן הדברים היותר מתֻקנים שהוצאתי מתחת ידי. ומדוע עלה בידי כל-כך? יען כי בעת צַירי אותו היה דוֹריַאן גרֵי יושב על ידי. איזו השפעה מֻפלאה עברה ממנו אלי, ובפעם הראשונה בחיי גליתי בקבוצת-אילנות פשוטה את הפלא שבקשתי כל ימי ולא מצאתי.

– בֶּזִיל! הוא נפלא. אני מחֻיב לראות את דוֹריַאן גרֵי.

האלוּארד קם ממושבו ויתהלך בגן, הלוך ושוב, מן הקצה אל הקצה. אחרי שעה קלה שב ואמר:

– הארי, דוֹריַאן גרֵי הוא בשביל אמנותי, פשׁוט, כֹח מניע. אפשר שאתה לא תמצא בו כלום, ואני רואה בו הכל. הוא מתגלה דוקא באותן מיצירותי, שבהן אין כל זֵכר לתמונתו. הוא משפיע עלי, כמו שאמרתי לך, סִגנון חדש באמנות. אני מוצא אותו בנטיה מיֻחדת של קוים ידועים, בנעימותם ובדקותם של גַוָנים ידועים. וזה הכל.

– אם-כן, מדוע זה אינך רוצה להציג את תמונתו בתערוכה? שאל לורד הֶנרי.

– יען אשר שלא במתכַּון הכנסתי בה איזה בטוי של אותה “עבודת-אלילים”, של אותה ההערצה האמָנית, שאמנם, כמובן, לא דברתי עמו עליה מעולם. הוא אינו יודע כלום מזה. הוא לא יֵדע לעולם כלום מזה. אבל “העולם” הלא יוכל לגלות את הדבר, ואני איני רוצה לחשׂף את נשמתי לנֹכח מבָּטם השׁטחי-הסקרני. לבי לא יהא מונח לעולם תחת המִיקרוֹסקוֹפּ שלהם. באותה תמונה יש יותר מדי משלי, הארי, יותר מדי מן ה“אני” שלי.

– המשוררים אינם מדקדקים כל-כך ואינם מחמירים כמוך. הם יודעים היטב, כמה מועיל פרסומה של סערת-היֵצר להפצתו של הספר. בזמן הזה, לב נשבר זוכה למהדורות רבות.

– ואני שׂונא אותם בשביל כך – קרא האלוּארד – האמן צריך ליצֹר דברים יפים, אבל אַל לו להכניס בהם אף שמץ מחייו הוא. בדורנו זה מביטים על האמנות כעל מין אַבטוֹבּיוֹגרפיה. לנו אבד הרגש המָפשט של היֹפי. יבוא יום והראיתי לעולם מה זה; ומפני טעם זה אל יֵרא הקהל, עד עולם, את תמונת דוריַאן גרֵי שצִיַרתי.

– לפי דעתי, טעות היא בידך; אך איני רוצה לדון אתך. רק אנשים, שאינם יכולים להשען על בינתם, אוהבים לדון ולהתוַכּח. הגידה-נא לי, האוהב דוֹריַאן גרֵי אותך מאד?

הצַיר הרהר קצת ואחרי שתיקה קצרה ענה: – הוא מחבב אותי. אני יודע, שהוא מחבב אותי. ואמנם אני מפנק אותו ומחניף לו בחלקות ונעימות. אני מוצא תענוג משֻׁנה בדַבּרי אליו דברים, שאני מרגיש, כי אתחרט אחרי-כן על אשר הוצאתים מפי. והוא, בדרך כלל, מנהגו אתי בחבה ובנעימות רבה, ואנחנו יושבים לנו בחדר מלאכתי ומסיחים על אלפי ענינים. אך יש שהוא קל-דעת עד להחריד ונראה כאלו הוא נהנה הנאה עצומה בהכעיסוֹ אותי ובהעציבו אותי. ואז, הארי, אני מרגיש, שנתתי את כל נשמתי לאדם, שמביט עליה כאלו היתה איזה פרח לתחֹב בפי בגדו, או איזו מטלית של פתיל-כבוד לתת ספוק לשחצנותו, או איזה קִשוט בן-יומו לאחד מימי הקיץ.

– ימי הקיץ נוטים להתארך – הוציא הלורד הֶנרי מפיו – אפשר, שהוא יהיה לך לזרא קֹדם שתהיה אתה לו לטֹרח. אמנם מחשבה זו מביאה לידי עצבות, אך אין כל ספק, שהרוח מאריך ימים יותר מן היֹפי. וזהו טעם הדבר, שאנו מתאמצים ומתיגעים כל-כך להשכּיל ולהוסיף דעת עד בלי-קץ. במלחמת-החיים הפראית נחוץ לנו דבר קַים ומתמיד, ולכן אנו צוברים במוחנו תלי-תלים של אשפה ומספָּרים ועובדות, בתקותנו האוילית להחזיק מעמד. האדם שידיעותיו מרֻבּוֹת, זהו האידיאל של הדור הזה. ואולם מוחו של בעל הידיעות המרֻבּות – נורא למראה. הרי זה מין חנות של עַתּיקות, כֻּלה מלאה כלים שונים ומשֻׁנים ואבק וגלי-אשפה, והכל מָערך במחיר למעלה משָׁויו עד מאד. ועם כל זה אני חושב, שאתה תקוץ בו ראשונה. באחד הימים תסתכל בפני ידידך, והנה “אינם כתמול-שלשום”, גוני צבעו אינם עוד לפי טעמך, ובכלל אינו עושׂה עוד רֹשם כל-כך. בסתר לבך תדבר אליו תוכחות קשות, ותאמין באמת ובתמים, שהתנהג אתך שלא כהוגן. ובבואו אליך שוב, תתיחס אליו בקרירות ובשִׁויון-רוח גמור. ועל זה צר מאד, שהרי על-ידי כך יבוא שנוי ברוחך. מה שספרת לי, הריהו רוֹמן גמור, אפשר לאמר: רוֹמן של אמנות, וזו רעה גדולה, כי כל רוֹמן, מאיזה מין שיארע לו לאדם, עושׂה אותו לבסוף אי-רוֹמנטי כל-כך.

– הארי, אל נא תדבר כזאת. כל הימים אשר אחיה תשלוט בי אישיותו של דוֹריַאן גרֵי. אתה אינך יכול להרגיש מה שאני חש. אתה משתנה לעִתִּים תכופות כל-כך.

– ודוקא משום כך אוכל להרגיש זאת, בֶּזִיל יקירי. מי שהוא נאמן בלי-חליפות, יודע רק את הצד הטרִיויאלי שבאהבה. רק מי שאינו נאמן, הוא יודע את הטרגֵידיות שבּהּ. – ולורד הֶנרי הִתּיז ניצוצות מקֻפסת-כסף קטנה ומהֻדרה, והתחיל מקטר סיגריטה מתּוֹך הכרת-ערכו ושׂביעת-רצון מעצמו, כאלו עלתה בידו לסַכּם את חשבונו של עולם בפרַזה אחת.

כנופיה של צפרים מצפצפות התעופפו בין עפאי הקִסוֹס הירֻקים ונוצצים כמגהצים. צללי-עבים כחֻלים רדפו זה אחרי זה כעדת סוסים. מה יפה שעה זו בגן! ומה נחמדה היא התרגשותם של אנשים אחרים! – נחמדה יותר מרעיונותיהם כך נראה לו ללורד הֶנרי. הנשמה של עצמו והתאוות של חבריו – אלה הם הדברים היותר מרהיבים שבחיים. הוא שִׁוה לנגדו, בצחוק חרישי, את סעוּדת-הבֹּקר המשעמֶמת, שאִחר על-ידי מה שהאריך ישיבתו אצל בֶּזִיל האלוּארד. אלו הלך אל דודתו היה מוצא אצלה בודאי את לורד גוּדבּוֹדִי, והשיחה היתה סובבת על כּלכּלת העניים ועל נחיצותם של בתי-מופת לדירות בזול. הוא היה שומע שם דרשות יפות של כּתּות אנשים שונות, וכל כַּת היתה דורשת נאה על חשיבותם של המעשׂים הטובים, שהיא בעצמה אינה נזקקת להם. העשירים היו דורשים בשבחו של החסכון, והעצלנים והולכי-בטל היו מדברים רמות על ההוד שבעבודה. מה-טוב ומה-נעים שעלתה לו הפעם להפּטר מכל אלה! ובּזכרו את דודתו נִצנץ רעיון במוחו, הוא פנה אל האלוּארד ויאמר:

– ידידי היקר, זה עתה נזכרתי.

– נזכרת במה, הארי?

– באיזה מקום שמעתי את שמו של דוֹריַאן גרֵי.

– איפה זה? – שאל האלוּארד ופניו נתכַּרכּמו קצת.

– אל-נא תבט עלי בעינים מזרות אימה כל-כך, בֶּזִיל. זה היה בבית דודתי, לֵידי אַגַתָּה. היא ספרה לי, שגלתה צעיר נפלא, שקִבל על עצמו ללווֹתהּ בבקוריה בבתי-העניים באִיסט-ענד, וכי שמו הוא דוֹריַאן גרֵי. אני מחֻיב להודות, שמעולם לא אמרה לי, כי הוא יפה-מראה. הנשים אינן יודעות להעריך פרצוף יפה, לכל-הפחות נשים העוסקות בצדקה. היא אמרה לי, שהוא איש סֶריוֹזי ובעל נשמה יפה. ומיד שִׁויתי לנגדי בריה עם משקפים ושׂערות חלקות מדֻלדָלות, עם כתמי-קיץ איֻמים ורגלים ארֻכּות. חבל, שלא ידעתי, שזה ידידך.

– ואני שׂמח, שלא ידעת.

– ומדוע?

– אינני רוצה, שתתוַדע אליו.

– אינך רוצה, שאתוַדע אליו?

– לא.

– מר דוֹריַאן גרֵי בחדר-המלאכה, סיר – הודיע המשרת בבואו הגַנה.

– עתה הרי תהיה מֻכרח להציגני לפניו – קרא לורד הֶנרי בצחוק.

הצַיר פנה אל משרתו, שעמד ומצמץ בעיניו מאור-השמש, ויאמר: “חַלה את פני מר גרֵי לחכות מעט, פַּארקֶר; אני אבוא בעוד רגעי-מספר”.

המשרת השתחוה ויָשב בדרך אשר בא.

אחרי-כן הביט הצַיר אל לורד הֶנרי, ויאמר: "דוֹריַאן גרֵי הוא ידידי היקר לי מכל. הוא נפש יפה ותמה. דודתך צדקה מאד במשפטה עליו. אנא, אל תשחיתהו. אל תנסה להשפיע עליו. השפעתך תָּרע לו. זה העולם גדול ורחב-ידים, ובו אנשים נפלאים לא מעט. אל-נא תקח ממני את היצור האחד, המכניס לאמנותי כל אותו החן והיֹפי, שביכלתּהּ למסֹר; כל חיי, בתור אמן, תלוים בו. זכור, הארי, אני בוטח בך.

הוא דבר במתינות ובקול נמוך, וכל מלה ומלה כאלו התפרצה מפיו נגד רצונו.

– מה אתה דובר אִוֶלת! אמר לורד הֶנרי בחיוך, ובשׂימו ידו תחת זרוע האלוּארד הוליכו כמעט בעל כרחו לתוך הבית.

ב

כאשר באו החַדרה מצאו את דוֹריַאן גרֵי יושב אל הפּיַאנוֹ ומדפדף במחברת תוי-זמרה של שוּמַן, הידועה בשם “מחזות-יער”.

– אתה תתן לי מחברת זו לקחתּהּ אתי לביתי, בֶּזִיל – קרא, בלי הסב פניו אל הנכנסים – אני רוצה ללמד ולשנן תוי-זמרה אלה. הם נפלאים, לוקחי-לב.

– זה תלוי באֹפן התנהגותך ב“ישיבה” של היום, דוֹריַאן.

– אח, כבר היו לי לטרֹח כל הישיבות הללו, וגם אין לי צֹרך כלל בתמונה במלוא-כל-קומתי – ענה העלם במשובת-מרי, בַּהֲסִבּוֹ עצמו על שרפרף הפּיַאנו. אך אז ראה את לורד הֶנרי וַיִתּר ממקומו במבוכה ופניו האדימו רגע קטן.

– סלח נא לי, בֶּזִיל – אמר אל הצַיר – לא ידעתי, כי יש אתך איש.

– זהוּ לורד הֶנרי ווטון, ידידי וחברי עוד מימי אוֹכּספוֹרד. זה עתה הִלַלתּיך אליו, שאין כמוך “יושב” מצֻין, והנה עשׂית מעשׂה לסתֹּר ותקלקל הכל.

– אבל לא קלקלת לי את תענוג הפגישה אתך, מר גרֵי – אמר לורד הֶנרי, בגשתו אליו ובהושיטו לו את ידו – דודתי סחה לי פעמים רבות על-אודותיך. הנך אחד מחביביה, וחושֵׁשני – גם אחד מקרבנותיה.

– לפי שעה אינני זכור לטוב בפנקסה של לידי אַגַתָּה – ענה דוֹריָאן, ובהלצה העמיד פניו כבעל-תשובה – אני הבטחתי לה ללכת עמה ביום השלישי שעבר אל אחד הקלֻבּים בוייטצ’יפל, והדבר נשכח מלבי לגמרי. צריכים היינו לנגן על הפּיַאנוֹ בארבע ידים, ולא פעם אחת, אלא שלש פעמים, כמדֻמה לי. אינני יודע, מה תאמר לי, כשארָאה אליה. אני ירא, ממש, לבוא ולהתיצב לפניה.

– אה, אני אשלים את דודתי אתך. הן היא כֻלהּ שלך. וגם מסֻפּק אני, אם בכלל היה “חסרונך” מֻרגש. הקהל חשב בודאי, שהוא שומע מנגינות של ארבע ידים. כשדודתי אַגַתָּה יושבת אל הפּיַאנו, היא עושׂה רעש די והותר לשנַים.

– דברים אלה קשים לדודתך ואינם אומרים כבוד גדול גם לי – ענה דוֹריַאן בצחוק.

לורד הֶנרי הביט אליו. אכן, הוא היה יפה להפליא בשׂפתותיו-שָׁני, המתֹארות בקוים מדֻקדקים, בעיניו-תכלת, המפיקות חֹפש ושלוה ובקווּצוֹת תּלתּלי-זהב. בפניו היה דבר-מה, שהכריח את כל אדם לבטֹח ולהאמין בו: כאן היה כל תֹּם-הנעורים וגם כל טהרת התאוה הסוערת של הנעורים. מֻרגש היה, שעדין לא זִהמוּהוּ חיי העולם. ומה יש עוד לתמֹהּ, כי בֶּזִיל האלוּארד העריץ אותו ככה.

– הנך מלבב יותר מדי מלהשתַּקע בעסקי-צדקה, מר גרֵי – מלבּב יותר מדי. – ולורד הֶנרי התנפל על הרפידה ויפתח את קֻפסת-הסיגריטות שלו.

הצַיר היה עסוק בערבוב סממנים ובהכשרת מכחולים. פניו הביעו דאגה ורֹגז, וכאשר שמע את הערתו האחרונה של לורד הֶנרי, הסב ראשו אליו ונתן עיניו בו, ואחרי שפקפק קצת אמר

– הארי, יש ברצוני לגמֹר היום את מלאכת התמונה הזאת. התחשבני לפרא-אדם, אם אבקשך ללכת מזה?

הלורד הֶנרי צחק וישקף אל דוֹריַאן גרֵי:

– האלך, מר גרֵי? – שאל אותו.

– אנא, אַל נא, לורד הֶנרי! רואה אני, כי לבו של בֶּזִיל לא טוב עליו היום, ואני אינני יכֹל לשֵׂאתו, כשהוא סר וזעף. ומלבד זה הייתי חפץ, שתבאר לי, מדוע אין לי להשתקע בעסקי-צדקה.

– אינני יודע, אם אוכל להגיד לך זאת, מר גרֵי. זהוּ חֹמר משעמם כל-כך, שעלי לדבר עליו בכֹבד-ראש. אך כמובן, לא יעלה על דעתי לברֹח מזה, אחרי שבקשת ממני להתעכב עוד. וגם לך, בֶּזִיל, הלא באמת לא אִכפּת לך כלל, אם אוסיף לשבת עמכם? הלא כמה פעמים אמרת לי, כי נוח לך, שיהא אצלך מי שיפטפט עם ה“יושבים” לפניך.

האלוּארד נשך שׂפתו בשִׁניו. – “מכיון שכך רצונו של דוֹריַאן, הרי כמובן, מחֻיב אתה להשָׁאר פה. קַפּרִיסאוֹתיו של דוֹריַאן הם חֻקים לכל אדם, מלבד לו לעצמו”.

לורד הֶנרי קם ויקח את מגבעתו ונעלי-ידיו.

– אמנם אתה מפגיע בי מאד, בֶּזִיל, אך לדאבון-לבי מחֻיב אני ללכת מזה. אני הוֹעַדתי איש לראָיוֹן בקלובּ האורליאני. שלום לך, מר גרֵי. סורה-נא אלי באחד הימים אחרי-הצהרים ברחוב-קֵרזוֹן. אני כמעט תמיד בביתי בשעה החמשית. הודיעני-נא בפתקה את דבר בקורך העתיד לבא, ואחכה לך, כי היטב יחרה לי, אם תבוא ולא תמצאני.

– בֶּזִיל! – קרא דוֹריַאן גרֵי – אם לורד הֶנרי הולך מזה, אלכה לי גם אני. אתה אינך פוצה פה בעת צַירך, ושעמום נורא הוא להיות מָעמד על הדוּכן ולהשתדל להראות פנים שׂוחקות. בקש-נא ממנו להשָׁאר. אני דורש זאת.

– עמֹד נא אתנו, הארי, והחזקנו טובה לך, גם דוריאן, גם אני – אמר האלוּארד, בהסתכלו בעיון בתמונתו – אמנם כן הוא, אינני מוציא הגה מפי בשעה שאני עוסק במלאכתי, וגם אינני שומע, וזה בודאי משעמם מאד את “יושבַי” האֻמללים. אני מפגיע בך להשָׁאר פה.

– ומה יהיה בסופו של אותו האיש בקלובּ האורליאני?

הצַיר נתן בצחוק קולו: – מֻבטחני, שאחריתו לא תהיה מרה. הבה, שבה נא עמנו שוב, הארי. ועתה, דוֹריאן, עלֵה לדוכן, ואל תנוע יותר מדי, וגם אל תשׂים לב לדברים אשר ידבר לורד הֶנרי. הוא משפיע לרעה על כל רֵעיו, חוץ ממני.

דוֹריאן גרֵי עלה על הדוכן ופניו כפני יוָני צעיר, העולה לגרדום על קִדוש אמונתו, ובהתיצבו על מקומו עשׂה העוית-חן של חֹסר-רצון וישקף אל לורד הֶנרי, שאליו התחיל מרגיש חבה. הוא, הלורד, היה שונה כל-כך מבֶּזֵיל. הם היו שני הפכים מלבבים. ולו היה קול יפה כל-כך. כעבֹר רגעים אחדים פנה דוֹריאן אליו:

– האמנם רעה השפעתך על רעיך? רעה כל-כך כדבר בֶּזִיל?

– השפעה טובה אינה כלל במציאות, מר גרֵי. כל השפעה אי-מוסרית היא – אי-מוסרית מנקודת השקפה מדעית.

– ומדוע?

– יען כי להשפיע על איש, זאת אומרת להכניס בו את נשמת זולתו. הוא לא יהגה עוד דעותיו הטבעיות שלו, לא ילהט עוד בתאוותיו שלו. צדקותיו אינן עוד צדקותיו הוא. חטאותיו – אם בכלל יש חטאים במציאות – שאולות הן אתו. הוא נעשה הד לנגינת זר, ממלא תפקיד במחזה, שלא נכתב בשבילו. תכלית החיים היא התפתחות עצמו. להוציא אל הפּעל את מהוּתו בכל מלואה – לכך נוצר כל אחד ממנו. ואולם בדורנו מפחדים הבריות מפני עצמם. הם שכחו את החובה הגבוהה מעל גבוהה – מה שאדם חַיב לו לעצמו. אמנם הם רחמנים ובעלי-צדקה: נותנים לחם לרעב וכסות לאביון. אבל נשמותיהם שלהם בעצמם רעֵבות וערטילאות. פַּסה גבורה מבני-אדם. ואולי באמת לא היתה גבורה בקרבנו מעולם. הפחד מפני החברה, שזה יסוד המוסר, הפחד מפני אלהים, שזה יסוד הדת, – שני אלה מושלים ונוהגים בנו, ועם כל זה…

– היֵה נער חכם, דוֹריאן, ואת ראשך הטה-נא מעט יותר לצד ימין – אמר הצַיר, שהיה שקוע כֻּלו במלאכתו ורק הרגש הרגיש, כי בפניו של העלם נצנצה איזו הבָּעה, שלא היתה בהם עד עתה.

– ועם כל זה – הוסיף לורד הֶנרי בשפל קולו המוסיקלי ובאותה תנועת-היד האָפְיָנית והמלאה חן, שהיתה מיֻחדת לו עוד בימי למדו באִיטן – חושב אני, כי אלו חי איש את חייו בכל מלואם ובכל שלמותם, בתתו צורה לכל אחת מהרגשותיו, הבעה לכל אחת ממחשבותיו, הגשמה ממשית לכל אחד מחלומותיו, – אזי היה עובר על הארץ רוח מטהר, היה מֻרגש בעולם רוח-שׂשׂון רענן, שהיה משכיח אותנו את כל מדוי ימי-הבינים ומשיב אותנו אל האידיאל היוני – ואולי אל מה שהוא יפה ומדֻקדק ומהֻדר עוד יותר מן האידיאל היוני. אבל גם הגבור שבגבורים בינינו מפחד מפני עצמו. מנהגם של הפראים הקדמונים, לשחת את בשׂרם ולהטיל מום בעצמם, עודנו חי בקרבנו בצורה המעציבה של כּבּוּש התאוות והמָתת החֹמר. וזה מקלקל ומזַיף את כל חיינו. ואיך אנחנו נענשים על “בטול היש” שלנו! כל תאוה, שאנחנו מתאמצים להחניקה ולהשקיעה בקרבנו, הרי היא תוססת במוחנו ומרעילה אותנו. הגוף חוטא פעם אחת, והחטא תם ונשלם, כי המעשׂה בעצמו הוא מין מֵרוק וצֵרוף. מאום לא ישאר אחרי זה, מלבד זכרון התענוג או הלוּקסוּס של חרטה. התחבולה האחת להשתחרר מנסיון היצר היא – להשָׁמע לו. עמד בפניו, ונפשך תֶחלה ותכלה בהִנהות אחרי הדברים, שאסרה על עצמה, ובתשוקה אל זה, שחֻקיה האיֻמים עשׂוהוּ לאיֹם וחדל-חֹק. אומרים, כי המאורעות הכּבּירים שבעולם אֵרעו במוח. ובמוח, ורק במוח, מתרגשים ובאים החטאים הכבירים שבעולם. לְךָ בעצמך, מר גרֵי, בעלומיך הוַרדיים-אדֻמים ובנערותך הוַרדית-לבָנה, לך היו תאוות שהפחידוך, מחשבות שהפילו עליך אימה, חלומות בהקיץ וחלומות בשֵׁנה, אשר זכרם לכשעצמו עשׂוי לכסות את לחייך באֹדם-הבּוּשה…

– הרף! – גמגם דוֹריאן גרֵי – הרף! אתה מכניס בי מהומה. אינני יודע מה אומר. יש איזו תשובה בשבילך, אבל איני יכול למצאהּ. אל תוסף דַבּר. תן לי לחשֹׁב. או, מוטב, תן לי להשתדל שלא לחשֹׁב.

במשך עשׂרה רגעים עמד בלי-נוע, בשׂפתים פתוחות למחצה ובעינים מאירות באש זרה. הוא הכיר בהרגשה מדֻמדמת, כי השפעות חדשות לגמרי מתחילות לפעֹל פעֻלתן בקרבו, אלא שנדמה לו, כי מוצאן מתוכו בעצמו. הדברים המעטים, אשר דבר אליו רעהו של בֶּזִיל – דברים, שנאמרו בודאי במקרה, בדרך אגב, ושהיו מֻגזמים בכווּן – נגעו בקרבו בנימה נסתרה, אשר לא ידעה עד עתה כל מגע, ואשר עתה – כך הרגיש – התחילה רועדת ורוטטת בפזיזות עד להנָתק.

עד עתה היתה רק המוסיקה מביאה אותו לידי התרגשות כזו. לא אחת ולא שתים הכניסה בו מהומה. אך שׂפת המוסיקה לא ברור מִלֵלה. לא עולם חדש, אלא מעין תהו-ובֹהו חדש היא בוראת בקרבנו. מלים! רק מלים! אך מה נוראות היו! מה ברורות ומה בהירות ומה אכזריות! אי-אפשר להמלט מהן. ואיזה קסם דק מן הדק צפון בהן! נראה, כאלו היה ביכלתן להלביש צורה מוחשית ולקרֹם עור על צללים נמוגים, וכאלו היתה להן מוסיקה משלהן, מתוקה כנעימוֹת כנור ועוגב. רק מלים! אך היש דבר ממשי כל-כך כמלים?

כן; היה היו בנערותו דברים, שלא הבין אותם. עכשיו הוא מבין אותם. החיים נראו לעיניו פתאם בצבעי-אש. הוא ראה את עצמו הולך במו-אש. מדוע לא הרגיש בזה קדם-לכן?

לורד הֶנרי התבונן אליו בצחוקו הדק. הוא ידע לכַוֵּן בדיוק את הרגע הפסיחולוגִי שבּוֹ יפה שתיקה. הדבר העסיק אותו מאד. הוא השתומם על הרשֶׁם הפתאומי, שעשׂו דבריו, ויזכֹּר את הספר, אשר קרא בהיותו בן שש-עשרה ואשר גִלה לו דברים רבים, שלא ידע קדם לזה, והנהו שואל את נפשו: הגם דוֹריאן גרֵי מרגיש עתה ככל אשר הרגיש הוא אז? הן הוא רק ירה חץ באויר. האמנם פגע במטרה? מה נחמד הוא הנער!

והלוּארד הוסיף לצַיר באותה המשיחה הנפלאה של תַּקיפות המיֻחדת לו, שיש בה הדקות האמִתּית והרֹך המצֻין אשר באמנות, לכל-הפחות, הם רק תולדות הכֹּח. הוא לא הרגיש כלל בדממה שקמה בחדר.

– בֶּזִיל, יגעתי בעמידתי – קרא דוֹריאן גרֵי פתאם – אני אצא לשבת בגן. פה האויר מחניק.

– צר לי מאד, יקירי. אבל כשאני עוסק בציור, אני מסיח דעתי מכֹּל. ואמנם מעולם לא היטבת “לשבת” כבפעם הזאת. לא נַעתָּ ולא זַעתָּ, ובידי עלה לתפֹּשׂ את הרֹשם שבקשתי – השׂפתים הפתוחות למחצה והעינים הבהירות והמאירות. אינני יודע, מה דִבּר אליך הארי, אך בודאי הוא הוא שגרם לאותה ההבּעה המפליאה שבפניך. משער אני, שהוא דִבּר אליך חלקות. אל-נא תאמין אף לדבר אחד מדבריו.

– באמת לא דִבּר אלי חלקות כל-עִקר. אפשר שמשום-כך אינני מאמין לשום דבר מדבריו.

– נפשך יודעת מאד, שאתה מאמין לכל הדברים שאמרתי – אמר לורד הֶנרי, בהביטו אליו בעיניו החולמות, העיֵפות – אלך אתך הגנה. פה בחדר-היוצר גדול החֹם מנשׂא. בֶּזִיל, צו לתת לנו איזה משקה מצַנן עם גרגרי-אדמה בתוכו.

– בודאי, בודאי, הארי. צלצל נא בפעמון, וכאשר יבוא פארקר אצוהו עליכם. אני רוצה לעבור עוד מעט בציור ירכתי התמונה, ואחרי כן אצא אליכם. אל נא תעצור את דוריאן יותר מדי. מעולם לא עבדתי בחשק גדול כביום הזה. תמונה זו תהיה מלאכת המופת שלי. גם כמו שהיא היא כבר מלאכת מופת.

לורד הנרי יצא הגנה וימצא את דוריאן כובש פניו באשכלות הלילך הגדולים והמצַננים ושואף אל קרבו בתאוה עזה את ריחם המשיב נפש, כשותה יין לצמאו. אז נגש אליו וישׂם את ידו על כתפו:

– יפה אתה עושׂה – אמר בלחישה – אין לך מרפא לנפש כחושים, כמו שאין לך מרפא לחושים כנפש.

העלם נרתע לאחוריו. ראשו היה מגֻלה, והעלים פרעו את קוֻצותיו המורָדות וסִכסכו את כל נימי-זהבן. עיניו הפיקו בהלה, כאיש שהעירוהו משנתו פתאם. נחיריו הדקים, המהֻקצעים יפה, רטטו, ואיזה עורק נסתר נגע בשׂפתותיו-שני וירעידן.

– כן – הוסיף לורד הֶנרי – זה אחד מסודות החיים הגדולים: לרפא את הנשמה על-ידי החושים ואת החושים על ידי-הנשמה. הנך יצור נפלא. הנך יודע יותר ממה שאתה מדמה לדעת, ממש כמו שהנך יודע פחות ממה שהיית צריך לדעת.

דוֹריאן גרֵי העמיד פנים נזעמים ויסב את ראשו מנגדו. אי-אפשר היה, שלא ימצא חן בעיניו זה האיש הצעיר, המהֻדר, רם-הקומה, העומד על ידו. פניו הרומנטיים, השחוּמים-כֵּהים כעין הזַית, המביעים לֵאות אצילית, העסיקו אותו. בקולו השפל והעיף היה איזה קסם מיֻחד. גם על ידיו הקרירות, הלבָנות, הדומות לפרחים, היה שפוך חן מיֻחד במינו. הן נעו בדַבּרו כקולות מוסיקה, ונדמה היה, כאלו יש להן לשון שלהן. אך דוֹריאן הרגיש, שהוא ירא את האיש הזה ושהוא מתבַּיש מפני פחדו זה. למה היה צריך לבוא איש זר לגלות אותו לו לעצמו? הוא ידע את בֶּזֵיל האלוּארד זה ימים וחדשים, והידידות שביניהם לא חוללה בו כל שנוי. והנה פתאם נפגש על מסלת חייו באדם, שנראה כאלו חשׂף לפניו את מסתרי-החיים. ובכל-זאת, מה יש כאן לירֹא? הן לא תינוק של בית רבן הוא ולא נערה הוא. הלא אין כל טעם לפחד שכזה.

– נלכה ונשב בצל – אמר הלורד הֶנרי – פארקר הביא כבר את השקוי, ואם תוסיף לעמֹד במוקד-שמש זה תשחית את מראֶך, ולא יֹאבה עוד בֶּזִיל לצַיר את תמונתך. באמת, אל תתן לשמש לשָׁזפך. זה לא יהיה נאה לך.

– וזה נוגע לי? – קרא דוֹריאן גרֵי בצחוק וישב על ספסל בקצה הגן.

– כל דבר מעין זה צריך שיהיה נוגע לך, מר גרֵי.

– מדוע זה?

– יען כי נפלו לך לחבל עלומים יפים להפליא, וזוהי נחלה המאַשֶׁרת את בעליה.

– אני אינני מרגיש זאת.

– כן, עתה אינך מרגיש זאת. אך יבוא יום ואתה זקן ומקֻמט ומכֹער, והמחשבות חרשו תלמים על מצחך, ושפתיך נצרבו מאש התאוות המלַחֶכת, – אז תרגיש זאת, תרגיש נוראות. עתה, אל כל מקום שאתה הולך, קסם לפניך יהלך וימשֹׁך כל הלבבות אליך. אך הלעולם יהיה כן? הנך יפה-מראה עד מאד, מר גרֵי. אל-נא בזעם! כן הוא. והיֹפי הוא אחת מצורותיה של הגאוניות – ועוד למעלה מזו, כי אין הוא צריך באור כגאוניות. הוא אחד מן החזיונות הגדולים, מן העובדות הקבועות שבעולם, כמו אור-השמש או עת-האביב, או כהשתקפות זו במים האפלים של אותו צדף-הכסף, שאנו קוראים לו ירֵח. הוא מן המפֻרסמות, שאינם נופלים בגדר השאלה והספק. זכות עליונה לשלטון בלי-מצרים לו, והוא עושׂה את בעליו לנסיכים. הנך שׂוחק? אה, לכשיאבד לך לא תצחק עוד… לפעמים אומרים, כי היֹפי הוא שטחי. יוכל היות. אך בכל אֹפן הוא פחות שטחי מן המחשבה. לפי דעתי, היֹפי הוא פלא-הפלאים. רק קטני-המוח אינם שופטים לפי החיצוניות. סוד העולם הוא דוקא הנגלה ולא הנסתר… כן, מר גרֵי, האלהים הפליאו חסדם אליך. אבל מה שהאלים נותנים, הם חוזרים ונוטלים חיש-מהר. יש לך עוד רק שנים מעַטות לחיים אמתּיים, שלמים ומלאים. כאשר יחלפו ימי-עלומיך, יחלֹף גם יָפיך עמהם, ואז תראה פתאם, שאין לך עוד כל נצחונות, או שעליך יהיה להסתפק באותם הנצחונות הדלים, אשר לזכרון העבר שלך ימֵרו לך יותר ממפָלות. כל חֹדש שכָלה מקָרב אותך אל מה שהוא איֹם ונורא… הזמן מקנא בך, והוא יֵצא למלחמה על חבצלותיך ושושניך. פניך יוריקו, לחייך תפֹּלנה, עיניך תכהֶינה. אתה תסבֹּל נוראות… אה, ראה חיים בימי עלומיך, כל עוד לא פנו ולא נגוזו, אל תבזבז את זהב-ימיך, בהאזינך לאנשי-שעמום ובהשתדלך לתקן מעֻוָת שאין לתקֹן, או במסרך את חייך לנבער, לנקלה, להמוני. כאלה הן השאיפות החולניות. האידיאלים הכוזבים של בני-דורנו. חיֵה! חיה את החיים הנפלאים החבוים בך! אל יאבד לך מאומה. רדֹף ובקש בלי-הרף הרגשות חדשות, אל תפחד ואל תדאג… הֵידונימוס חדש – זהו מה שנדרש לדורנו. אתה תוכל להיות הסִמבּוֹל המוחשי שלו. איש, שמראהו כשלך, לא יפלא ממנו דבר. כל העולם לך הוא –– לעונה מסֻיֶמת…

"באותו רגע שפגשתיך ראיתי בהשקפה הראשונה, שאינך יודע כלל, מה אתה ומה שבידך להיות. מצאתי בך קסם מרֻבּה כל-כך, שהרגשתי הכרח פנימי לספר לך מעט על-אוֹדוֹתיך. חשבתי בלבי, מה טרַגי הוא, אם יכלו ימיך באֶפס. כי הלא עלומיך ימשכו זמן מועט כל-כך – ימים מעַטים כל-כך.

"הפרחים הפשוטים נובלים, אך הם חוזרים וצצים. עץ-העדשה יַצהיב בקיץ הבא, כמו שהוא מצהיב עתה. בעוד ירח ימים ינוצצו כוכבי-הארגמן של גפן-היער, ומשנה לשנה יאירו כוכבי-הארגמן הללו את הלילה הירֹק של עלֶיהָ. ואולם ימי עלומנו לא ישובו אלינו עד עולם. דֹפק העליצות, המפַכּה בקרבנו בשנת העשׂרים לחיינו, הולך ונחלש. אברינו מתרופפים, חושינו מִטַּמטמים. אנחנו הולכים ומתנַונים ונהפכים לגלמים, נרדפים מזכרונות של התאווֹת, שירֵאנו מפניהן יותר מדי ושל המַדּוּחים הנחמדים, אשר לא היה בנו די-אֹמץ להשָׁמע להם. עלומים! עלומים! אין עוד מלבדכם בעולם!

דוֹריאן גרֵי הקשיב לדברי לורד הֶנרי, והוא כֻלו משתומם ועינו פתוחות לרוָחה. זמורת-הלילך נפלה מידו על אבני-החצץ. טסה אליה דבורה שׂעירה ותזַמזם סביבה רגע קטן; אחר התחילה מטַפֶּסת על גבי כדור זה, המָארך וזרוע כוכבי-נצנים זעירים. העלם התבונן אליה באותה ההתבוננות המשֻׁנה, שאנו מתאמצים לעורר בקרבנו לדברים של מה-בכך, בשעה שענינים רבי-ערך מפחידים אותנו, או כשאנחנו נרעשים מהרגשה חדשה, שעדַין לא מצאנו לה בטוי נכון, או כשאיזה רעיון נורא שָׂם פתאם מצור על מוחנו ושׂכלנו ודורש ממנו בחזקה להכָּנע. כעבֹר זמן מועט התעופפה לה הדבורה. הוא ראה אותה זוחלת לתוך הגביע הבָּרֹד של לפָפה צוֹרית. הפרח נרתע תחִלה ואחר התנועע בנעימות הֵנה והֵנה.

פתאם נראה הצַיר בפתח חדר-המלאכה והתחיל רומז להם ברמזים נמרצים לשוב החדרה. הם פנו איש אל רעהו ויצחקו.

– אני מחכה – קרא האלוארד – בואו-נא. האור הוא עתה מן המֻבחר, ואתם יכולים לקחת אִתּכם את השקוי שלכם.

הם קמו ויתנהלו לאִטם זה בצד זה בנתיב העולה אל הבית. שני פרפָרים ירֹקים-לבָנים פרחו לפניהם, ועל עץ-האגס, בקצה הגן, פצח הקִיכלי רנה.

– הלא שׂמח אתה כי נפגשנו, מר גרֵי? אמר לורד הֶנרי בהביטו אליו.

– כן, אני שׂמח עתה. ותאב אני לדעת, אם אהיה תמיד שׂמח על זה.

– תמיד! זו מלה איֻמה. אני מזדעזע בשמעי אותה. הנשים אוהבות כל-כך להשתּמש בה. הן מקלקלות כל רוֹמן, בהתאַמצן להאריך ימיו עד עולם. וחוץ מזה, הלא מלה ריקה היא, אינה אומרת כלום. ההבדל היחידי שבין קַפּריסה ובין “אהבת-עולם”, הוא, שהקַפּריסה נמשכת קצת יותר.

כאשר נכנסו לחדר-היוצר שָׂם דוֹריאן גרֵי את ידו על זרועו של לורד הֶנרי:

– אם-כן תהי נא ידידותנו רק קַפּריסה – אמר בלחישה, ותוך-כדי-דבור התאדם, כי נבוך מ“חֻצפָתו”. ואחרי-כן עלה על הדוכן ויעמד בעמידתו הדרושה.

לורד הנרי ישב ברוָחה על כסא גדול, העשׂוי מקלעת נצרים ויבט אליו בשׂים-לב. בחדר שׂררה דומיה נצחת, שהָפרעה לפרקים רק על-ידי העברת המכחול על-פני הבד או כשנסוג הצַיר צעדים אחדים לאחור, כדי להתבונן במלאכתו ממרחק ידוע. בקרני-השמש, ששפעו באלכסון בעד הפתח הפתוח, פזז האבק כמראה הזהב. בָּשׂמן הכבד של השושנים כאלו היה תוסס בכל אשר בחדר.

כעבֹר רבע שעה חדל האלוּארד ממלאכתו, הסתכל זמן רב בדוֹריַאן גרֵי ואחרי-כן בתמונה, כשהיה לועס בשִׁניו את קצהו של אחד ממכחוליו הגדולים עד מאד והיה מרעים פניו.

– תם ונשלם לגמרי! – קרא לבסוף, ויִכֹּף ויחתֹם את שמו בקצה הבד משׂמאל באותיות אדֻמות דקות וארֻכּות.

לורד הֶנרי קם ממושבו ויגש אל התמונה ויבחן אותה בעין-בִּקֹרת. זו היתה, בלי שום ספק, יצירת-אמנות מפליאה, וגם דמיונה למצֻיר היה מפליא.

– ידידי היקר, אני מברך אותך מעֹמק-לבי למפעלך הכביר הזה. זהו המֻבחר שבציורי-תמונה בעת החדשה. מר גרֵי, קרַב הנה, הסתּכל בך בעצמך.

העלם התחלחל, כאלו העירוהו פתאם מחלום.

– האמנם כבר נגמר? – רטן ברדתּו מעל הדוכן.

– נשלם בתכלית השלמות – אמר הצַיר – ו“עמידתך” היתה היום נפלאה במינה. לבי מלא תודה לך על כל גדותיו.

– על-זה אתה צריך להודות לי – התערב לורד הֶנרי ביניהם – האין זאת מר גרֵי?

דוֹריאן לא ענה דבר, וילך במנוחה אל עבר התמונה ויסב פניו אליה. כאשר נגלתה דמות-דיוֹקָנו לנגד עיניו, נרתע לאחוריו מתוך הפתעה ואדמומית של תענוג פרחה לרגע בלחייו. השׂמחה נצנצה בעיניו, כאלו ראה את דמותו בפעם הראשונה. הוא עמד בלי-נוע, משתומם, מתפעל, מרגיש הרגשה מדֻמדמת, שהאלוּארד מדבר אליו, אך לא יכול לתפֹשׂ את כוָנת הדברים. הכרת יָפיו באה לו פתאום כהתגלות נפלאה. עד עתה לא הרגיש בזה כלל. את החלקות, שהיה בֶּזֵיל האלוּארד מדבר באזניו, חשב רק להפרזות נעימות, הבאות מתוך ידידות. הוא היה שומע, שׂוחק ושומע אותן. הן לא עשׂו כל רֹשם עליו. אחרי-כן בא לורד הֶנרי ווֹטון עם שירי-תהלתו המשֻׁנים על העלומים ועם אזהרותיו האיֻמות על קצור ימיהם. הדברים האלה הביאו אותו לידי התרגשות בלתי-ברורה, ועתה כאשר עמד מתפלא לפני בבואת יפיותו, עתה הֻבררה לו פתאם כל כוָנתם וכל אמִתּתם של תֵאורי הלורד. אמנם כן, יבוא יום ופניו יקמטו ויבֹּלו, עיניו תכהֶינה ותחוַרנה, קומתו המלאה חן והוד, תּכֹּף ותתגַבּן; ארגמַּן-שׂפתותיו יחלֹף וזהב-שׂערו יועם. החיים, שיפַתּחו את נשמתו, יקלקלו ויעַותו את גוו, הוא יהיה נתעב, מכֹער, מסֻרבּל.

ובחשבו כזאת חלף אותו כאב דוקר כמדקרת סכין, שהרעיד את נימי-נפשו הדקים שבדקים. עיניו חשכו כעין האחלָמה ואד-דמעות עלה עליהן. הוא חש, כאלו יד של קרח נחה על לבו.

– האין היא מוצאת חן בעיניך? – שאל לבסוף האלוּארד, נעלב קצת על-ידי שתיקתו של העלם, שלא ידע פֵּרושהּ.

– כמובן היא מוצאת חן בעיניו – אמר הלורד הֶנרי – כלום אפשר, שלא תמצא חן? הלא היא אחת היצירות היותר כבירות שבאמנות החדשה. אני אתן לך במחירה ככל אשר תשאל ממני. נחוצה לי תמונה זו, מן המחֻיב הוא, שתהיה שלי.

– אין היא קניני הפרטי, הארי.

– קנינו של מי היא אפוא?

– של דוֹריאן, כמובן – ענה הצַיר.

– מה מאֻשר הוא!

– מה מעציב הדבר! – הוציא דוֹריאן מפיו בלחישה ועיניו תלויות עוד בדמות-דיוֹקָנו – מה מעציב הדבר! אני אהיה זקן ומכֹער ונורא למראה, ואולם התמונה הזאת תהיה צעירה לנצח. היא לא תזקין לעולם יותר משהיתה ביום-סיון זה… הה, לוּ היה אפשר לעשות ההפך! לוּ היה אפשר, שאני אשָׁאר תמיד בעלומי ושהתמונה הזאת תזקין! במחיר-זה – בעד-זה – הייתי נותן כל אשר לי, כל אשר בעולם! גם את נשמתי הייתי נותן במחירו.

– לך בודאי לא יכשר עסק-חליפין שכזה, בֶּזִיל – קרא לורד הֶנרי בצחוק – כי אז היתה אמנותך לא קלה כל-עִקר.

– אני הייתי מוחה כנגד זה בכל תֹּקף, הארי – אמר האלוּארד.

– דוֹריַאן גרֵי הסב פניו מתמונתו ויבט אל הצַיר ויאמר:

– מאמין אני, שכֵּן היית עושׂה. אתה חובב את אמנותך יותר מידידיך. אני אינני בעיניך יותר מאיזו צורת-ברונזה ירֻקה. ואולי עוד פחות מזו.

הצַיר הביט אליו בתמהון. דבּוּרים כאלה לא היו כלל ממדָתו של דוריאן. מה-זה היה לו? הוא נראה כמתמַרמר ומתקַצף. פּניו היו אדֻמים ולחייו להטו.

– כן-הוא – הוסיף דוריאן – הינני בעיניך פחות מפסל-השֵׁן של הוֹרמיז שלך או הפוֹין של כסף. הם יהיו חביבים לך תמיד. ועד מתי תחבב אותי? אני משער: עד קמטי הראשון. אני יודע עתה, כי כשתּאבד לאדם חיצוניותו המלבֶבת, אבד לו הכל. תמונה זו שצִירת, היא הורתני זאת. לורד הֶנרי ווֹטון צדק מאד: העלומים הם הקנין היחידי, שיש לו ערך. כשארגיש, שאני מזקין, אוציא את עצמי מן העולם.

פני האלוּארד חָורו מאד. הוא תפש בידי העלם ויקרא:

– דוֹריאן, דוריאן! אל תדבר כדברים האלה. מעולם לא היה לי ידיד כמוך ולעולם לא יהיה. כלום מקנא אתה בדברים שאין בהם רוח-חיים? אתה העולה ביפיך על כֻּלם!

– אני מקנא בכל דבר, אשר יפיו לא יחלֹף ולא יסוף. אני מקנא בתמונה, אשר צִירת לי. מדוע יעמד בה מה שממני ילך ולא ישוב? כל רגע שעובר נוטל קצת ממני ומוסיף קצת לה. הה, לוּ היה אפשר לעשות ההפך! לוּ היתה התמונה משתּנית, ואני נשארתי תמיד כמו שהנני עתה! למה צִירת אותה? היא תלעג לי באחד הימים – תתעולל בי באכזריות!

דמעות רותחות מלאו את עיניו. פתאום התעורר ויוצא את ידו מיד האלוּארד ויתנפל על הרפידה ויכבֹּש פניו בכרים, כאלו השתקע בתפלה.

– זאת עוללת אתה, הארי – אמר הצַיר במרירות.

לורד הֶנרי הניע בכתפיו:

– זהו דוֹריאן גרֵי האמתי – וזה הכל.

– לא-כן הוא.

– אם לא כן הוא, מה הדבר נוגע אלי?

– עליך היה ללכת מזה כאשר בקשתי ממך – התאונן הצַיר.

– אני נשארתי פה כאשר בקשת ממני – השיב לורד הֶנרי.

– הארי, אינני יכול להתקוטט בשני ידידי הנבחרים בבת-אחת; אבל אתם שניכם משׂניאים עלי את המלאכה היותר יפה שיצרתי מימי, ואני אַבּד אאבד אותה. ומה בכך? הלא הוא רק בד וצבעים. אינני רוצה לתת לה להפריע את חיי שלשתּנו ולקלקל את היחס הטוב שבינינו.

דוריאן גרֵי הרים את ראשו הזהַבהב מעל גבי הכר ובפנים חִורים ובעינים דומעות השקיף על הצַיר, אשר כונן צעדיו אל שלחן תשמישי הצַיָרות, שמתחת לחלון הגדול, המכֻסה בוילון. מה הוא אומר לעשׂות שם? אצבעותיו פִשפשו ומִשמשו בין המון השפופָרות הזעירות והמכחולים היבשים, עד אשר מצא את אשר בקש. כן, זה הסכּין הארֹך עם להב-העשת הדק והגמיש. כן, זהו מה שבקש, והוא הנה הולך לקרֹע ולאבד את ההתמונה.

באנקה כבושה קפץ העלם מעל משכבו וירץ אל האלוּארד ויחטֹף מידו את הסכין וישליכהו אל ירכתי החדר, ויקרא: אל תעשׂה את הדבר הזה, בֶּזִיל! אל תעשׂה! זה יהיה רצח!

– שׂמח אני לראות, כי סוף סוף הערכת את מלאכתי כראוי, דוריאן – אומר הצַיר בקרירות, לאחרי שנרגע מתמהונו – ואני אמרתי, כי לא תוקירֶנה עוד.

– להוקירה? אני מעריץ אותה, בֶּזִיל. היא חלק מנפשי. אני מרגיש זאת.

– טוב מאד. תֵּכף לאחרי שתִּיבש ותגהץ ויֻתּן לה ברק, תּוּשׂם במסגרת ותשָׁלח הביתה. שם תוכל לעשׂות בה כטוב בעיניך.

והצַיר עבר את החדר ויצלצל למשרתו להביא טֵה:

– בודאי תשתה טֵה, דוריאן? וגם אתה, הארי? או אולי אין נפשך לתענוגים פשוטים כאלה?

– אני מעריץ תענוגים פשוטים – ענה לורד הֶנרי – הם המפלט האחרון לבעלי תאווֹת מָרכָּבות. אבל אינני אוהב סצֵינות, מלבד על בימת-התיאטרון. הנכם סרי-טעם גם שניכם! מי-זה הגדיר את האדם לחשבו כבהמה בעלת-שׂכל? זוהי ההגדרה היותר נמהרה, היותר מֻקדמת, מיום היות מתפּלספים בעולם. האדם הוא כל מה שתרצו, רק לא בר-דעת. וסוף סוף שׂמח אני, שאין הוא כן; אלא שהייתי חפץ, כי אתם, בחורים נאים, לא תנָצו על-אוֹדות התמונה. מוטב שתתנהָּ לי, בֶּזִיל. הנער השוטה הזה אינו רוצה בה כלל, ואני חפץ בה מאד.

– אם תתן אותה לאחרים חוץ ממני, לא אסלח לך עד-עולם, בֶּזִיל! – קרא דוֹריַאן גרֵי – ואני איני מרשה לשום אדם לקרֹא לי נער שוטה.

– הלא ידעת, כי התמונה שלך היא, דוֹריאן, אני נתתיה לך במתנה עוד קֹדם שנוצרה.

– וכן אתה יודע, שהיית קצת שוטה, מר גרֵי. וכי על-פי האמת אינך מתרעם כלל על שמזכירים לך, כי עודך צעיר-לימים מאד.

– היום בבֹקר הייתי מוחה כנגד זה בכל תֹקף, לורד הֶנרי!

– אה, היום בבֹקר! אבל מאז הלא חיית הרבה!

קול דופק בדלת, נכנס המשרת עם מערכת כל-הטֵה והתחיל מסדר אותם על-גבי שלחן יַפוֹני קטן. נשמע קול שקשוק הכוסות והבזיכים ושריקת פּעפּועי המֵחם. משרת-נער הביא שׁתי קערות, אשר תבנית כדורים להן. דוֹריאן גרֵי נגש אל השלחן וימזֹג את הכוסות. ושני האנשים קרבו לאטם וירימו את כסויי הכלים לראות מה בהם.

– נלכה היום בערב אל התיאטרון – אמר לורד הֶנרי – בודאי מַעלים איזה דבר מעַנין באיזה מקום. אמנם הבטחתי לסעֹד בצהרים אצל וַיט, אך זהו רק מכּר ישן, כי על-כן יכול אני לטַלגרף לו שחליתי, או שהזמנה מאֻחרת לבית אחר מנעַתני מבוא אליו. כמדֻמני, זו תהיה התנצלות נאה מאד: היא תפסיע בתמימותה.

– מה-משעמם הוא להתלבש בפרַק – רטן הלוּארד – ומה-מכֹער הוא לאחר שלבשוהו.

– כן – ענה לורד הֶנרי מתוך הרהור – המלבוש של המאה הי"ט נתעב ונורא. הוא קודר כל-כך ומדכא כל-כך. היסוד הצבעוני היחידי שנשאר עוד בחיי דורנו – זהו החטא.

– באמת אין לך לדבּר כדברים האלה בפני דוריאן, הארי –

– בפני איזה דוריאן? זה שמוזג לנו את הטֵה, או זה שבתמונה?

– בפני שניהם.

– מאד חפצתי ללכת אתך, לורד הֶנרי, אל התּיאטרון – אמר העלם.

– אם-כן תלך; וגם אתה, בֶּזִיל, הלא תבוא אתנו?

– באמת אינני יכול. מוטב שלא אלך. עוד עבודה רבה לפני.

– אם-כן, נלך שנינו לבדנו, מר גרֵי.

– אני אשׂמח על זה מאד.

הצַיר נשך שׂפתו בשִׁניו, ויקם ויגש אל התמונה, וכוס הטֵה בידו.

– אני אשאר עם דוריאן האמתי – אמר בעצב.

– האמנם זהו דוריאן האמתי? – קרא האוריגינל של התמונה בגשתו אליו – ההנני באמת כזה?

– כן, הנך בדיוק כך.

– זה מפליא, בֶּזִיל!

– הנך דומה לו, לפחות, למראית-עין. ואמנם אותו שבתמונה לא ישתנה לעולם – נאנח הלוּארד – וזה חשוב מאד.

– מה רוגשים ומתוַכּחים בני-האדם על-דבר רגש-האמוּנים – קרא לורד הֶנרי – והרי אפילו באהבה אין רגש-האמוּנים ענין, אלא לפיזיולוגיה. אין לו שום דבר עם הרצון שלנו. הצעירים רוצים להיות נאמנים, ואינם; הזקנים רוצים להיות אי-נאמנים, ואינם יכולים. זה כל מה שיש להגיד בענין זה.

– אל-נא תלך היום בערב אל התּיאטרון, דוריאן – אמר הלוּארד – שֵב אתי ונסעד יחד.

– אינני יכול, בֶּזִיל.

– מדוע?

– יען כי הבטחתי ללורד הֶנרי ווֹטון ללכת אתו.

– הוא לא יחבבך יותר על שמרך את הבטחתך. זוּ שלו אין הוא מקַים מעולם. אני מבקשך שלא תלך.

דוריאן גרֵי נתן בצחוק קולו ויָנע בראשו.

– אני מפגיע בך.

העלם התחיל מפַקפק, וישקף אל לורד הֶנרי, שיַשב אל שלחן-הטֵה והתבונן בהם בחיוך עלז.

– אני מחֻיב ללכת, בֶּזִיל – ענה.

– טוב מאד – אמר הלוּארד, ויגש אל השלחן ויעמד את כוסו על הטס – השעה כמעט מאֻחרת, ועליכם הרי עוד לחַלף בגדיכם, על-כן אין לכם לאַבד זמן. היה שלום, הארי. היה שלום, דוריאן. בוא-נא לבקרני בקרוב. בואה מחר.

– כן אעשה.

– לא תשכח?

– לא, בודאי לא – קרא דוריאן

– ואתה… הארי!

– מה, בֶּזִיל?

– זכֹר מה שבקשתי ממך, כשהיינו בגן היום בבֹּקר.

– כבר שכחתי.

– אני בוטח בך.

– הלוַאי שיכלתי בעצמי לבטֹח בי! – אמר לורד הֶנרי בצחוק – נלכה-נא, מר גרֵי, מרכבתי עומדת ליד השער ואני אוכל להובילך לביתך. שלום, בֶּזִיל. זה היה יום מלא ענין מאד.

כאשר נסגרה הדלת אחריהם התנפל הצַיר על הרפידה ואותות-צער נראו בפניו.

ג

ביום המחרת, בחצי השעה הראשונה, התנהל לורד הֶנרי ווֹטוֹן לאִטו מרחוב קוֹרזן לאלבַּני, לבקר בבית דודו, לורד פֵירמוֹר. זה היה רַוק זקן, פקח, אף-על-פי שהיה גס קצת בנמוסיו; אנשים מן החוץ קראו לו אֵיגוֹאיסטן, מפני שלא הפיקו ממנו כל תועלת לעצמם, אבל בחברה העליונה נחשב לנדיב-לב, כי פטם יפה את האנשים אשר שעשעו אותו. אביו היה ציר ממלכת-בריטניה במַדריד, בימים שאִזַבֶּלה היתה עדַין צעירה ואת פְרִים לא ידע עוד איש; אבל ברגע של קַפּריסה עזב לנצח את הקַריֵירה המדינית, מתוך קפידה על שלא מִנו אותו לציר בפאריז, – התמנות, שלפי דעתו היה ראוי לה ביותר, בגלל יחשׂ מולדתו, בגלל עצלותו האצילית, בגלל הסגנון האנגלי היפה שבהודעותיו הדיפלומטיות ובגלל תאותו בלי-מצָרים לתענוגות. ובנו, שהיה מזכיר בבית-המלאכות, התפטר יחד עם אדוניו-אביו – התפטרות, שנחשבה בשעתה לקצת סכלות וקלות-דעת – וחדשים אחדים אחרי-כן, לאחרי שקבל את הלוֹרדוּת בירושה, התחיל לומד בשקידה עצומה ובעֹמק העיון את האמנות האריסטוקרטית הגדולה של הליכת-בטל לגמרי.

לאותו הלורד היו שני בתים גדולים בעיר, אך הוא בחר לדוּר בחדרים שׂכורים, כדי להפָּטר מטִרחה יתרה, והיה סועד על-פי-רֹב בקלוב. הוא השגיח קצת על מִכרות-הפחמים, שהיו לו בפנים המדינה. ועל נטיתו זו לעסקי-תעשׂיה היה מתנצל, באמרו, כי כל ההנאה שיש לו מפחמיו היא זו, שהם נותנים לו היכֹלת להבעיר עצים על הכירה שלו, כראוי לגֶ’נטלמן הגון. בפוליטיקה היה מן הטוֹריים, המשַׁמרים, מלבד באותם הזמנים, שהטוֹריים עמדו בראש הממשלה, שאז היה מחרף ומגדף אותם בגלוי וקורא להם “אספסוף של רדיקלים”. הוא היה גבור ארך-אפים למשרתו, אשר רדה בו בעריצות ומחִתּה לרֹב קרוביו, אשר רדה הוא בהם. רק ארץ כאנגליה מסֻגלת לגדל אדם שכזה, והוא היה אומר תמיד, כי ארץ זו יורדת מטה מטה. העִקרים שלו נתיַשנו קצת, אבל להפך בזכותן של הדעות הקדומות שלו היה אפשר ואפשר.

כשנכנס לורד הֶנרי לחדר דודו מצא אותו מלֻבּש בגד-ציר עב, מקַטר סיגרה מַנִילית, ונוהם וזועם מתוך קריאה ב“טימס”.

– אה, הארי – אמר הגֶ’נטלמן הזקן – מה זה הביאך אלי בשעה מֻקדמת כזו? ואני דמיתי, כי אתם הדֶנדים אינכם קמים ממטתכם לפני השעה השנית ואינכם יוצאים לפני השעה החמישית.

– אני מבטיחך, דודי ג’אורג', כי רק רגשי קרבת-משפחה טהורים הניעוני לבוא אליך. דרוש לי דבר-מה מעמך.

– מסתמא כסף – אמר לורד פֵירמוֹר ויעוה את פניו – ובכן שב והגד לי עִקרו של דבר. הצעירים בדורנו חושבים, כי הכסף יענה את הכל.

– כן – ענה לורד הֶנרי, ברכסו את לולאות בגדו – וכשהם באים בימים הם נוכחים, כי כן הוא באמת. אך אני אינני נצרך כלל לכסף. רק אנשים המשלמים את חובותיהם נצרכים לכסף, ואני, דודי היקר, איני משלם לעולם את שלי. ההקפה – זוהי הונם של צעירי-הדור, ועל הון זה יחיו חיים טובים. וחוץ מכל זה יש לי עסקים רק עם תגרניו של דארטמוּר, הם מספיקים לי כל צרכי, ולכן אין הם מציקים לי. מה שאני דורש ממך, זוהי רק ידיעה קטנה, וכמובן לא ידיעה שיש בה תועלת, אלא ללא שום תועלת.

– טוב, אני יכול להודיעך כל מה שכתוב ב“ספר כחֹל” אנגלי, אף-על-פי שהמחברים עתה מכניסים לתוכו הרבה דברי-שטות. כשהייתי אני מן הדיפּלוֹמטים היה מצב הדברים טוב הרבה יותר. ואולם כפי ששמעתי, אין ממנים עכשו לאותה משׂרה אלא מי שעמד בבחינה. כלום יש תוחלת מזאת? הבחינות, אדוני הנכבד, הן רמאות גמורה מרֹאשן ועד סופן. מי שהוא גֶ’נטלמן, הריהו יודע ככל צרכו; ומי שאינו גֶ’נטלמן, כל מה שהוא יודע לא יועיל לו, אלא יזיק.

– מר דוריאן גרֵי לא נזכר בשום “ספר כחֹל”, דודי ג’אורג' – אמר לורד הֶנרי בעצלתים.

– מר דוריאן גרֵי? בריה זו מי היא? – שאל לורד פֵירמוֹר, בקמטו את גבות עיניו הלבָנות והכּותשות.

– זהו מה שבאתי לשמֹע מפיך אתה, דודי ג’אורג'. או, ביתר דיוּק, אני יודע, מי הוא. הוא נכדו של לורד קֶלסוֹ האחרון. אמו היתה מבית דֵיבֵירֵי – מַרְגָרִיט דֵיבֵירֵי. אני רוצה שתספר לי על-דבר אמו. מה היה טיבה? למי נִשׂאה? אתה ידעת כמעט את כל בני-דורך, אם-כן אפשר, שידעת גם אותה. אני מתענין מאד במר גרֵי, לפי שעה. זה עתה התוַעדתי עמו.

– נכדו של קֶלסוֹ! – שנה בהד הגֶ’נטלמן הזקן – נכדו של קֶלסוֹ!… כמובן… אני ידעתי את אמו היטב. היא היתה נערה יפה מאד, אותה מַרְגָרִט דֵיבֵירֵי, והביאה את כל הגברים לידי שגעון, כשברחה עם בחור עני, עם “אפס” גמור, אדוני הנכבד, עם איזה פקיד נמוך בגדוד-רַגלים או כדומה לזה. בודאי. אני זוכר את כל הדבר, כאלה קרה זה ביום אתמול. האֻמלל נהרג בדוּאֶל בעיר ספַּא ירחים אחדים אחרי חתוּנתו. זה היה מעשה נורא. אמרו, כי קֶלסוֹ שׂכר איזה רועה-רוח, איזה נבל בֶּלגי, שיעליב את חתנו ברבים – הוא שִׁלם לו בעד זה ביד רחבה, אדוני הנכבד, שלם לו – והלה שִׁפד את איש-מצוּתו כשַׁפד את היוֹנה. הדבר נשתקע, אבל, חי נפשי, עוד ימים רבים אחרי-כן היה קֶלסוֹ אוכל את הצלי שלו בקלוב בבדידות גמורה. הוא הביא אתו את בתו בחזרה, כפי ששמעתי, אבל היא לא יספה עוד לדבּר אתו אף מלה אחת. כן, כן, זה היה עסק מכֹער. הבת מתה גם היא לאחרי שנה. ובכן עזבה אחריה בן? זאת שכחתי לגמרי. מה טיבו של עֻבּר זה? אם הוא דומה לאמו, אז בודאי הוא יפה מאד.

– הוא יפה מאד – קִיֵם לורד הֶנרי.

– אקוה, כי יבוא לידי אנשים הגונים – הוסיף הזקן – צפונה לו נחלה הראויה להתכבד, אם רק התנהג קֶלסוֹ אתו כהוגן. גם לאמו היה רכוש גדול: כל אחוזת סֶלבִּי נפלה לה בירושה מצד אביה זקנה. זה שׂנא מאד את קלסו, חשב אותו ככלב נבזה. וכן גם היה. בא פעם אחת למדריד, בימי היותי שם. חי נפשי, בושתי ונכלמתי ממעשׂיו. המלכה שאלתני פעמים אחדות לאותו האציל האנגלי, המתקוטט תמיד עם הרכבים על-אוֹדות שׂכרם. ירח תמים לא נועזתי להרָאות בחצר המלכה. אקוה, כי התנהג עם נכדו יפה יותר מאשר עם בעלי-העגלות.

– אינני יודע – ענה לורד הֶנרי – אדַמה, כי מצבו החמרי יהיה איתן. הוא לא הגיע עדַין לשנות-בגרות. אחוזת סֶלבִּי היא שלו, זאת יודע אני. הוא בעצמו הגיד לי, ו… אמו היתה יפה מאד?

– מַרְגָרִיט דֵיבֵירֵי היתה הבריה היותר נחמדה שראיתי מימי, הארי. מה הכריח אותה לעשׂות מה שעשׂתה, זאת נשׂגבה מבינתי. היא יכלה לבחֹר לה איש ככל אַות-נפשה. קַרלינגטוֹן יצא מדעתו בגללה. אמנם היא היתה רוֹמנטית. כל בנות משפתה הן כך. הגברים שבאותה משפחה לא היו שוים פרוטה, אך הנשים, חי נפשי, הפלא ופלא. קַרלינגטון כרע על ברכיו לפניה – כך ספר לי בעצמו. והיא לעגה לו – אף-על-פי שבאותו זמן לא היתה בלונדון אף נערה אחת, שלא רצה אחריו. אגב, הארי, מדי דברי בזווּגים נלעגים: מה זו השטות, שסָח לי אביך על-אוֹדות דארטמוּר, שרוצה לִשׂא לו איזו אמריקנית? האין בנות-אנגליה טובות לו למדי?

– דבר שבמוֹדה הוא עכשו להתחתן דוקא באמריקניות, דודי ג’אורג'.

– אני אתערב בעד האנגליות כנגד כל העולם כֻּלו – אמר לורד פֵירמוֹר ויַך באגרופו על השלחן.

– המתעָרבים הם עכשו על צד האמריקניות –

– שמעתי שאין להן סבלנות הרבה – נהם דודו.

– רכיבה ארֻכָּה מוגיעה אותן, אבל ערכן גדול במרוץ-תחרות עם מעצורים. הן עוברות עליהם במעוף. ואמנם אינני חושב, שיש לו לדארטמוּר תקוה מרֻבּה.

– מי הם אבותיה? – נהם הלורד הזקן – הבת-משפחה היא?

לורד הֶנרי הניע בראשו:

– העלמות האמריקניות חרוצות בהעלמת אבותיהן, כנשים האנגליות בהעלמת העבר שלהן – אמר בקומו ללכת.

– מסתמא הם בעלי בֵית-נחירת-חזירים?

– לטובתו של דארטמוּר אני רוצה לקווֹת, כי כן הדבר, דודי ג’אורג'. שמעתי, כי אין באמריקה עסק טוב מנחירת-חזירים – מלבד הפוליטיקה, כמובן.

– היפה היא?

– היא עושׂה את עצמה כאלו היתה יפת-תֹּאר. רֹב האמריקניות נוֹהגות כן. זה סוד הקסם המיֻחד שבהן.

– מדוע אין האמריקניות הללו יכֹלות לשבת בארצן? הלא הן מספרות לנו תמיד, כי שם גן-העדן של הנשים.

– וכן הוא. כי על-כן הן משתדלות, כחוה אמנו, לצאת ממנו – אמר לורד הֶנרי – שלום לך, הדוד ג’אורג'. לא אוכל לשהות עוד אצלך, פן אאַחר את ארוחת-הבֹּקר. תודה מרֻבּה לך על הידיעות שמסרת לי. אני תאב תמיד לדעת הכל על-אוֹדות ידידי החדשים ולא-כלום על-אוֹדות הישָנים.

– איפה תאכל היום פת-שחרית, הארי?

– אצל הדודה אגַתָּה. אני הזמנתי את עצמי אליה, אותי ואת מר גרֵי. הוא בן-חסוּתה היותר חדש.

– המ… אמר-נא לדודתך אגַתָּה, שלא תוסיף עוד להטרידני בעסקי-צדקה שלה. כבר היו לי לזרא. כלום חושבת האשה הצדקנית הזאת, שאין לי עסק אחר, אלא להיות יושב וכותב צֶ’קים לטובת חלומות-שטות שלה?

– טוב מאד, הדוד ג’אורג', אני אגיד לה, אך בטוח אני, שהדברים לא יעשׂו עליה שום רֹשם. עסקני הפִילַנתּרוֹפּיה אינם יודעים רחמים. אבד רגש אהבת-הבריות מלבם, זהו הקו הבולט באֹפי שלהם.

הגֶ’נטלמן הזקן נהם לאות הסכמה ויצלצל למשָׁרתו. לורד הֶנרי עבר את המִפלש הסמוך אל רחוב בֵּרלינגטון, וישׂם פעמיו אל כּכּר בֶּרקלֵי.

אלה הן אפוא תולדות דוריאן גרֵי ומשפחתו! ואף-על-פי שנמסרו ללורד הֶנרי בצורה גסה, בלי כחל ויפוי, לקחו את לבו ברומנטיותן המוּזרה, המודרנית כמעט. אשה יפה, המעמידה את הכל בסכנה בשביל אהבה של שגעון. שבועות מוּעטים של אֹשר נלהב כלים ביגון על-ידי רצח גס של בוגד. ירחי גסיסה דוממה, ואחרי-כן בן שנולד בצער. האם נקטפת באִבּה, והילד נעזב לבדידותו ולעריצותו של זקן קשה-לב. כן; זוהי מסגרת יפה, המבליטה ביותר את תמונת העלם ומיַפה אותו יותר ממה שהוא. מאחרי כל דבר נחמד מסתּתּרת תמיד איזו טרגֵדיה. עולמות צריכים להתענות בחבלי-לֵדה, כדי שינץ פרח קטן שבקטנים… ומה נחמד היה אמש בקלוב בשעת הסעוּדה, כאשר ישב ממולו ועיניו תמהות ושׂפתיו פתוחות למחצה מתוך מבוכת-הנאה, ואדמומיתו של סכך המנורות פִּתּחה עוד יותר את שושני-לחייו הנפלאות. לשׂוחח אתו הרי זה כמו לנגן בכנור מצֻין. הוא עונה בהד לכל מגע ולכל רטט קל של הקֶשת… יש מעין שעבוד נורא ומלבב ביכֹלת השפעה זו; שום פעוּלה אחרת לא תוכל להדַמות לה. לצֶקת את נשמתך לתוך חרט רב-החן והיֹפי ולהניחה לשהות שם זמן-מה; לשמֹע את דעותיך המיֻשבות מושָׁבות אליך על-פי הד עם הוספת-המוסיקה של סערת הנעורים; להקליט לאחר את הטֶמפּרמֶנט שלך, כאלו היה מין נוזל דק או בֹשׂם יקר: – זהו תענוג אמתי, אולי התענוג היותר שלם, שנשאר לנו בדור מֻגבּל והמוני זה, בדור גס כבהמה בתענוגותיו וגס-המוני בשאיפותיו…

העלם הזה, שפגש אותו על-ידי מקרה מוזר כל-כך בחדר היוצר של בֶּזִיל, היה טִפּוּס אנושי נפלא, ובכל אֹפן אפשר לעַצבו לטִפּוּס שכזה. לוֹ החן ולבנת-טֹהר הנעורים, וגם היֹפי, כאותו שגנזו לנו היוָנים העתּיקים בפסלי-השיש. הכל אפשר לעשׂות ממנו. הוא יוכל להיות נעשׂה טיטַן או צעצוע. חבל, חבל, שעל יֹפי כזה נגזר לנבֹּל ולכמֹש!…

ובֶזִיל? מנקוּדת השקפה פסיחוֹלוֹגית הרי הוא מענין מאד. דרך האמנות החדשה, האֹפן החדש לראות ולהרגיש את החיים, כל זה נתעורר אצלו, רק על-ידי מעמדו המוחשי של איש, שהוא בעצמו לא ידע מזה כלום. הרוח השתקנית, ששכנה ביערות והתהלכה כרואה ואינו נראה בשׂדות ובכרים, מתגלה אליו פתאם בלי פחד, כדריַאדה, מפני שבנפשו של זה, שבקש אותה כל הימים, נתעורר אותו רגש החזון, אשר רק לו נגלות תעלומות ונפלאות. הצורות והטופסים של הדברים כשהם לעצמם נעשׂים מדֻקדקים ומשֻׁכללים יותר ומקבלים מעין ערך סימבוֹלי, כאלו היו בבואה או נֹגהּ-זהרן של צורות עוד יותר משֻׁכללות, – מה מוזר כל זה! הוא נזכר בדבר הדומה לכך, שכבר היה בעולם. האם לא אפלטון, זה אמן-המחשבה, היה הראשון, שנתח את היחוסים שבין הצורה והחֹמר? האם לא היה זה בוּנארוֹטִי, שחטב אותם בשיש צבעוני של מחרֹזת סוֹנֵיטות? ואולם בדור זה מוזר הדבר…

כן, הוא יתאמץ להיות לדוריאן גרֵי את אשר היה העלם הזה, שלא מדעתו, לַצַיר, שיצר את התמונה הנפלאה. הוא ישתדל למשֹׁל בו – ולמחצה כבר הוא מושל בו. הוא ישעבד לעצמו את הרוח הנפלא הלז. יש קסם מיֻחד בבן זה של האהבה והמות.

פתאם עצר לורד הֶנרי בלכתו ויַבט אל הבתים. הוא בדק ומצא, כי הרחיק ללכת וכבר עבר על בית דודתו, ובשׂחקו לנפשו שב על עקביו. כאשר נכנס אל המסדרון האפל קצת, הגיד לו המַשקה, כי כבר ישבו לסעֹד. הוא מסר לאחד המשרתים את מגבעתו ומקלו, ויכנס לטרקלין.

– אֵחַרתָּ, כדרכך תמיד, הארי – קראה דודתו, בהניעה ראשה אליו.

הוא בדה מלבו איזו התנצלות קלה ויֵשׁב על הכסא הפנוי סמוך לדודתו ויסקֹר את המסֻבּים. דוריאן, שישב בקצה השלחן ממולו, נענע לו בענות-בישנות ופניו אדמו מעֹנג. לנֹכח לורד הֶנרי ישבה הדֻכּסית לבית הארלֵי, גבירה טובת-לב ורוח-נדיבה, שהיתה חביבה על כל יודעיה והיתה מאותו הבנין הכבד, שאצל סתם נשים, שאינן דֻכּסיות, הוא נקרא בפי חוקרי-ההיסטוריה בפשטות “בריאוּת בשׂר”. לימינה ישב סיר תּוֹמַס בֵּרדַן, חבֵר-הפרלמט מן המפלגה הרדיקלית, אשר בחיים המדיניים הלך אחרי מנהיג המפלגה, ובחייו הפרטיים – אחרי המבַשׁלים המֻבחרים, באחזו בכלל המחֻכּם והמפֻרסם: סעַד עם הטוֹרים וחשֹׁב עם הליברלים. לשׂמאלה תפשׂ מקום מר אֶרסקַיף מטרֵידלֵי, גֶ’נטלמן זקן, נעים בהליכותיו ובעל-השׂכּלה, אלא שהיתה בו מדה מגֻנה אחת, זו השתיקה; יען כי, כפי שבאר פעם אחת ללידי אגַתָּה, כבר אמר כל-מה שהיה לו להגיד עוד לפני מלאת לו שלשים שנה. שכנתו של לורד הֶנרי היתה מרת וַנדֵלוֹר, אחת מידידות-נעוריה של דודתו, אשה קדושה ממש, אלא שהיתה מלֻבּשה בחֹסר-טעם רב כל-כך, שמבלי-משׂים נזכרו רואיה בסדר-תפלה בכריכה גרועה. לאשרו ישב לצדה השני לורד פוֹדֵיל, איש בחצי ימיו, בינוני מצֻין, קֵרֵח ונבוב כבאורו של מיניסטר בבית התחתון; אליו דברה מרת וַנדֵלוֹר באותו כֹבד-ראש, שהוא – לפי דעתו של לורד הֶנרי – המִשגה היחידי של אנשים טובים באמת, שאין עליו כפרה, ואשר אף אחד מהם אינו יכול להמָלט ממנו.

– אנחנו מדברים פה בדארטמוּר המִסכּן, לורד הֶנרי – קראה הדֻכּסית ותנענע לו בראשה בּחבּה – מה דעתך? הישׂא באמת אותה העלמה המלבֶבת?

– כמדֻמני, שהיא גמרה בלבה לבוא אליו בהצעה כזו, דֻכּסית –

– מה נורא הדבר! – קראה לֵידי אגַתָּה – באמת, פה היה מן הראוי להתערב!

– ממקור נאמן נודע לי, כי אביה הוא בעל חנות גדולה למעשי-ארג באמריקה – אמר סיר תּוֹמַס בֵּרדַן, בהביטו על סביבותיו בגאוה.

– ודודי כבר שָׁער, שהוא בעל בּית-נחירת-חזירים, סיר תּוֹמַס –

– מעשי-ארג! מה הם מעשי-ארג אמריקנים? – שאלה הדֻכּסית בהדגשה מיֻחדת ותרם בתמהון את ידיה הכבדות.

– נובֵילות אמריקניות – ענה לורד הֶנרי, ויקח לו צלי-שַׂלוים.

הדֻכּסית נבוכה מאד.

– אל תשגיחי בו – לחשה לה לידי אגַתָּה – הוא בעצמו אינו משגיח בדבריו –

– כאשר נגלתה אמריקה… פתח החבר הרדיקלי והתחיל מספר עובדות משַׁעממות. ככל האנשים המשתדלים לברר דבר עד תֻּמו, הוגיע את סבלנותם של שומעיו עד תֻּמהּ. הדֻכּסית נאנחה ותשתמש בזכותה המיֻחדת להפסיק את המדברים.

– הלואי שלא נגלתה אמריקה עד עולם! – קראה – הלא באמת אין עתה כל אחרית ותקוה לבנותינו וזה אינו מן הישׁר.

– אפשר שבאמת לא גלו כלל את אמריקה – העיר מ"ר אֶרסקַין – כשאני לעצמי הייתי אומר: רק בַּלש בִּלשו אותה.

– אה, ואולם בעיני ראיתי דֻגמאות למופת מתושביה – ענתה הדֻכּסית – ואני מחֻיבת להודות, כי רֻבּן בריות נאות מאד. ויש טעם יפה גם בלבושן. הן מביאות את כל בגדיהן מפאריז. הלואי שהשׂיגה גם ידי לעשׂות כן!

– אומרים, כי האמריקנים הטובים, כשמגיעה שעתּם לצאת מן העולם, הם יוצאים לפאריז – חִיך סיר תומס, שהיה לו אוצר גדול של חדודים ישָׁנים-בּלואים.

– האֻמנם? ולאן הולכים האמריקנים הרעים, כשהם הולכים למות – חקרה הדֻכּסית.

– הם נוסעים לאמריקה – ענה לורד הֶנרי.

סיר תּומס קמט את מצחו מתוך תרעֹמת ויפן אל לידי אגַתָּה ויאמר: רואה אני לצערי, כי יש בלבו של בן-אחותך דעות קדומות על הארץ הגדולה הזאת. אני עברתי בה לארכּה ולרָחבּה בעגלות מסלות-הברזל מן המֻבחרות, שהדִירֶקטוֹרים שלהן פִּנו לי בחבּה יתרה ובתנאים נוחים מאד. אני מבטיח אותך, כי מסע באמריקה יש לו ערך גדול לחנוך ולהשׂכּלה.

– וכי באמת מחֻיבים אנו לראות את צ’יקַגוֹ, כדי להיות למשׂכילים בעלי-תרבּוּת? – שאל מ"ר אֶרסקַין בקול עצב – ואני אין לבי כלל לנסיעה כזו.

סיר תּוֹמס הניע בידו:

– מ"ר אֶרסקַין רואה את כל העולם כֻּלו באִצטבּאוֹת הספרים שלו. ואולם אנחנו, אנשי-מעשׂה, אוהבים לראות את הדברים בעַין ולא לקרֹא על-אוֹדותיהם. האמריקנים הם עם רב-ענין עד מאד. בינה יתרה יש בהם. לפי דעתי, מצֻיָנים הם ביחוד במדה זו. כן, מר אֶרסקַין, זהו עם נבון שבנבונים. אני מבטיחכם, כי באמריקה אין יודעים מה זו טִפשות.

– מה נורא! – קרא לורד הֶנרי – אני יכול לסבֹּל כֹח חמרי גס, אבל כח שׂכלי גס לא אוכל נשׂא. לא נאה – כמעט שהייתי אומר לא מן היֹשר הוא – להשתּמש בו.

– אינני יודע, מה אתה סח – אמר סיר תּוֹמס ופניו האדימו.

– ואני יודע. לורד הֶנרי – אמר מר אֶרסקַין בצחוק קל.

– גם הפַּרדוֹכּסים יפים בשעתם… הוסיף הבַּרוניט.

– כלום היה זה פּרדוֹכּס – שאל מר אֶרסקַין – לפי דעתי, לא. ואפשר כי כן. ואמנם דרך הפַּרדוֹכּסים הוא דרך האמת. כדי להבחין ולהכיר את המציאות, צריכים אנו לראותה על חבל מתוח. כשהאמתּיות עושׂות מעשׂי-אקרוֹבַּטים, אז נוכל לשפֹט עליהן.

– רבונו של עולם! – קראה לידי אגַתָּה – איזה דרכי-וִכּוּחים יש לכם, הגברים! אודה ולא אבוש, שאינני מבינה כלום מכל פלפוליכם. הוי, הארי, אני קוצפת עליך מאד. מדוע אתה משיא את מ"ר דוריאן גרֵי חביבנו לנטֹש את דבר אִיסט-ענד? אני מבטיחתך, שהוא היה מביא לעניננו תועלת עצומה. מנגינתו היתה מוצאת חן בעיני כֻלם.

– אני רוצה, שינגן לי – קרא לורד הֶנרי בצחוק וישקף אל קצה השלחן ממולו ויקבל משם מבט של שׂמחה לתשובה.

– אבל עָנים גדול כל-כך בוַיטצ’יפּל! – הוסיפה לידי אגַתָּה.

– אני יכֹל להראות חבה לכל, מלבד לעֹני וצרה – אמר לורד הֶנרי, בהניעו בכתפיו – אין ביכלתי לחבב יסורים. העֹני הוא מכֹער כל-כך, מדַכּא כל-כך. יש מעין חולניוּת איֻמה ב“רחמנותם” של בני-דורנו, בהשתּתּפותם בצרת האֻמללים. עלינו לחבב את הצבעים, את היֹפי, את חֶדות החיים. ככל אשר נמעט לדבר על פגעי החיים, כן ייטב.

– ובכל-זאת, ענין אִיסט-ענד הוא פּרוֹבּלֵימה קשה מאד – העיר סיר תּוֹמס וינע ראשו בחשיבות.

– בודאי ובודאי – ענה הלורד הצעיר – זוהי שאלת העבדות, ואנחנו משתדלים לפתרה על-ידי המצאת שעשועים לעבדים.

הפוליטיקן הביט עליו בעין חודרת.

– ואיזה תקון היית רוצה אתה להציע? – שאל אותו.

הלורד הֶנרי צחק ויען: אני אינני רוצה לתקן באנגליה כלום, מלבד מזג-האויר, כשאני לעצמי אני מוצא ספוקי בשלמות בהשקפה פילוסופית על עניני-העולם. אך יען כי המאה הי"ט פשטה את הרגל, משום שבִּזבזה כֹחה על רחמנות יתר מדי, לכן הייתי מציע לפנות אל המדע, שיעמידֵנו הוא על רגלינו. יתרון הרגשנות בזה, שהיא מַשלה אותנו; ויתרון המדע בזה, שאין בו מקום לרגשנות.

– אבל הלא אחריות גדולה מֻטלת עלינו – העירה מרת וַנדלוֹר בקצת פחד של בישנות.

– אחריות גדולה וקשה מאד – שנתה לידי אגַתָּה בהד.

לורד הֶנרי הביט על מ"ר אֶרסקַין ויאמר:

– האנושות מתיחסת אל עצמה בכֹבד-ראש יתר מדי. זאת ראשית חטאת לבני-האדם. אלמלי ידעו שוכני-המערות כיצד מצחקים, היתה ההיסטוריה מקבלת צורה אחרת לגמרי.

– הנך באמת בעל-תנחומות – צפצפה הדֻכּסית – תמיד הרגשתי את עצמי כחיֶבת בפני דודתך היקרה, על שאינני מתעסקת בענין אִיסט-ענד. ואולם מעתה אוכל להרים פני אליה מבלי התאדם.

– ההתאדמות יאה מאד – העיר לורד הֶנרי.

– רק לצעירות. אך כשאשׁה זקנה כמוני מתאדמת, הרי זה סִמן רע. הוי, לורד הֶנרי, לו יכֹלת להורותנו, איך לשוב לימי נעורי.

הוא הרהר בלבו רגע קטן.

– התוכלי לזכֹּר חטא גדול, שחטאת בימי עלומיך, דֻכּסית? – שאל אותה בהביטו אל עבר פניה.

– לדאבוני, לא רק אחד – קראה.

– אם-כן, שְׁנִי אותם שוב – ענה בכבד-ראש – מי שרוצה להשיב לו את עלומיו, אין לו אלא לשנות באוַלתּו.

– תורה נחמדה! – קראה הדֻכּסית – הנני נכונה להוציאה אל הפֹעל.

– תורה מסֻכּנת! – פלטו שׂפתותיו הקפוצות של סיר תּוֹמס. לידי אגַתָּה הניעה ראש, ובכל-זאת לא יכלה להתאפק מצחוק. מ"ר אֶרסקַין עשׂה אזנו כאפרכֶּסת.

– כן – הוסיף לורד הֶנרי – זהו אחד מסודות-החיים הגדולים. בזמן הזה מתים רֹב בני-האדם במחלת השׂכל הישר, ורק לאחרי שכבר אחרו את המועד, הם רואים, שהדבר האחד שהאדם אינו מתחרט עליו, הוא – השגיאות שלו.

כל המסֻבּים נתנו בצחוק קולם.

אז יחל הלורד הֶנרי לשַׂחק ברעיונו זה בשרירות-לב: זרק אותו באויר ושנה את פניו ויהפכהו, נתן לו להתעופף ושוב תפשׂ אותו, שפך עליו שפע-צבעים של הדמיון ועשׂה לו כנפים של פּרדוֹכּסים, תהלת הסכלות התרוממה בכֹח-הדבור שלו לשיטה פילוסופית, והפילוסופיה בעצמה שבה לימי-נעוריה ותחטף לה את המנגינה ההוללה של התאוה המתעלֶסת ואת מחלצותיה כתֻמות-היין ואת זֵר-הקיסוס שלה ותצא במחולות, כּבַקכַנטה, על במת החיים, ותלעג לסילֵן כֶּבד-התנועה בגלל פכחותו. העובדות נסו מפניה, כרוחות יער נבהלים. רגליה הלבנות דרכו את הענבים בגת הכּבּירה, אשר עומַר החכם יושב עליה, עד אשר רחצו פעמיה בגלי-ארגמן של עסיסם וקצפם האדֹם נֻפץ אל דפנות הגיגית השחורים וזקופים…

זאת היתה אִמפּרוֹביזציה משֻׁנה ומפליאה. לורד הֶנרי הרגיש, כי עיניו של דוריאן גרֵי נטויות אליו, וההכּרה, שבין המסֻבּים יש אחד, שׁהוא מבקש לאחז את חושיו וללַבּבו, חִדדה את שׂכלו והגבּירה את כֹח-דמיונו. דבריו היו נוצצים, מלאי דמיון ובלי שום רגש אחריות. בקסם שעל שׂפתיו צד את נפשות שומעיו, והן רצו בשׂחוק אחרי החליל שלו. דוריאן גרֵי לא גרע עיניו ממנו; הוא ישב כמכֻשף, סלסולי-צחוק התרוצצו על שׂפתיו בלי מעצור, ופלא גדול קפא בעיניו המאפילות.

סוף-כל-סוף נכנסה המציאות אל הטרקלין במלבושי דורֵנו בצורת המשָׁרת, אשר בא להודיע לדֻכּסית, כי מרכבתה עומדת מוּכנת ומזֻמנת לה.

הדֻכּסית פֵּרשׂה בידיה ביאוש של שׂחוק.

– חבל! – קראה – חבל, שאני מחֻיֶבת ללכת מזה. עלי לקחת את בעלי מתוך הקלוּבּ ולהובילו לאספה משַׁעממת, שהוא יֵשב בה בראש. אם אאחר לבוא, יהיה מלא חמה, ואני אינני יכֹלה עתה להכניס ראשי במחלֹקת, משום מגבּעתי החדשה הזאת. היא דקה מן הדקה, עומדת בנס. מלה גסה אחת תוכל להביא עליה כליה. לא, אני מָכרחת ללכת, אגַתָּה היקרה. שלום לך, לורד הֶנרי, הנך נחמד ונעים ומַדּיח ומחטיא. איני יודעת באמת, מה לאמר על דעותיך. עליך לבוא אלינו ולסעֹד אתנו באחד הערבים. ביום השלישי, פנוי אתה באותו יום?

– בעבורך אשליך הכל אחרי גוי – אמר לורד הֶנרי בהשתחווֹתו.

– זה יפה מאד ושלא כהוגן כלל – קראה הדֻכּסית – אם-כן, זכֹר ואל תשכח לבוא! והיא הפליגה מן האולם בלוית לידי אגַתָּה ויתר הגבירות.

אחרי אשר ישב לורד הֶנרי על מקומו, קם מ"ר אֶרסקַין ויסֹב את השלחן ויקח כסא פנוי ויֵשׁב אצל לורד הֶנרי וישׂם ידו על זרועו ויאמר:

– אתה מדבר ספרים שלֵמים, מדוע אינך כותב אף אחד? –

– אני אוהב יותר מדי לקרֹא בספרים, ולכן אין בחפצי לכתבם, מר אֶרסקַין. אמנם הייתי רוצה לכתֹב רומן, שיהיה יפה ונעים כשטיח פרסי ואי-ריאלי כמוֹהו. אבל אין באנגליה קהל-קוראים מלבד לעתונים, לספרי אלפא-ביתא ולאֶנצִיקלוֹפֶּדיות. מכל העמים אשר על פני האדמה מצטַינים ביחוד האנגלים במִּעוט הרגשה ביֹפי שבספרות.

– כמדֻמה לי שצדקת, לדאבוני – ענה מר אֶרסקִין – היו ימים, שגם אני רדפתי אחרי כבוד-סופרים, אך כבר נואשתי ממנו זה ימים רבים. ועתה, ידידי יקירי הצעיר – אם רשאי אני לכנותך כך – אשאלך והודיעני: האמנם מאמין אתה בכל אותם הדברים, שדברת אלינו בשעת-הסעודה.

– כבר שכחתי מה שאמרתי – צחק לורד הֶנרי – האם היו הדברים רעים עד מאד?

– רעים וחטאים מאד. אני חושב אותך לאדם מסֻכּן מאד, ואם יִקרה, חס ושלום, את הדֻכּסית הטובה שלנו מקרה לא-טהור, נחשֹׁב כֻּלנו בצדק, שאתה הִכשַׁרת את נִזקהּ. ואולם תאב הייתי מאד לשׂיח אתך בעניני-החיים. בני דורי וגילי הם אנשים משעממים. באחד הימים, כשתהיה לך לונדון לזרא, רד-נא אלי לטרֶדלֵי ובארת לי היטב את הפילוסופיה שלך על-דבר התענוּגות על כוס בּוּרגוּנדי מצֻין, שנמצא ברשותי, לאשרי.

– על זאת אשׂמח מאד. בקור בטרֶדלֵי הוא עֹנג מִשנה: יש שם בעל-בית יקר-ערך ואוצר-ספרים יקר-ערך – שאתה תשלים אותו – ענה הגֶ’נטלמן הזקן בהשתחוותו בנמוס – ועתה הנני לאמר שלום לדודתך היקרה. עלי ללכת אל קלוּב-אַתּינֵיאוּס. זו לנו עתה שם שעת-תנומה.

– לכֻלכם, מר אֶרסקַין? –

– ארבעים אנחנו, בארבעים כֻּרסאות. אנחנו מתלמדים ועושׂים הכנות לאקדֵמיה ספרותית אנגלית –

לורד הֶנרי צחק ויקם ממקומו. – אני הולך הגנה – קרא.

כאשר עמד בפתח נגע דוריאן גרֵי בזרועו:

– הרשני-נא ללכת אתך – אמר בלחישה.

– אך כמדֻמה לי, שהבטחת לבֶזִיל האלוארד לבקרו – ענה לורד הֶנרי.

– לי ינעם יותר ללכת עמך. כן, אני מרגיש, שאני מחֻיב ללכת עמך. אנא, קחני-נא. הלא תבטיחני לשׂיח אתי כל העת? אין נאה מֵשׂיח כמוך.

– אה, כבר שׂוחחתי היום עד-בלי-די – ענה לורד הֶנרי בצחוק – עתה רוצה אני להשקיף על החיים. יכֹל אתה ללכת עמדי ולהשקיף אתי יחד, אם רצונך בכך.

ד

כירח ימים אחרי-כן, באחד הימים אחרי-הצהרים, ישב דוריאן גרֵי בכסא-מִסעד מהֻדר בחדר-הספרים הקטן בביתו של לורד הֶנרי במֵיפֵיר. זה היה חדר נפלא במינו עם קירותיו המצֻפּים צַלעות-אלונים רמות, צבועות כעין הזיתים, עם משקופו המֻצהב והצורות הבולטות שבתקרתו. על-השטיח האדמדם, הפרושׂ על-פני הרצפה, היו מפֻזרים כרי-משי פרסים ארֻכי-ציציות. על שלחן ממֹרק קטן עמדה אנדַרטה קטנה מעשה-ידי קלוֹדיוֹן, ועל-ידה מונח ספר “מאה נוֹבֵילות” מכֹרך על-ידי קלוֹביס אֶב בעד מַרגרִיטה לבית וַלוּאַ ומקֻשט במרגָניות של זהב, שבחרה אותה המלכה לדֵיויז שלה. על כּרכֹּב הכירה עמדו צנצנות-פּוֹרצֵילַן כּחֻלות וגדולות עם פרחי-צבעונים בתוכן, ובעד זכוכיות החלון הקטנות, המשֻׁבּצות בעֹפרת, היה שופע אור יום-קיץ לונדוני, שמראהו כעין האפַרסקים.

לורד הֶנרי עוד לא שב הביתה. הוא היה תמיד מאחר לבוא מתוך פּרינציפּון, כי כלל גדול היה לו, שהדַיקנות גוזלת עִתּו של אדם. ולכן הפיקו פני העלם מֹרת-רוח, כשהיה הופך בנפש פּזורה את דפי הספור “מַנון לֶסקוֹ” במהדורה מצֻירת להפליא, שמצא באחד מארונות-הספרים. הטיקטיק המוֹנוֹטוֹני של השעון בנוסח לוּאִי הי"ד הביא אותו לידי שעמום, ופעמים רבות כבר אמר ללכת לביתו.

סוף סוף שמע קול-צעדים והדלת נפתחה.

– מה מאחר אתה, הארי! – אמר בתלונה קלה.

– צר לי מאד, אבל אין אני הארי, מ"ר גרֵי – ענה קול דק וחודר.

העלם קפץ ממושבו ויבט כנפתע ויאמר: אני מבקש סליחה. דימיתי – –

– דמית, כי זה אישי, והנה רק אשׁתו. הרשני-נא להציג עצמי לפניך. אני מכירה אותך היטב על-פי הפוֹטוֹגרפיות שלך. אצל בעלי יש מהן, כמדֻמה לי, שבע-עשׂרה.

– האמנם שבע-עשׂרה, לידי הֶנרי?

– אכן שמנה-עשׂרה. וגם ראיתיך אתּו באחד הערבים בבית-האוֹפּירה.

היא שׂחקה מתוך זעזוע עצבים בדַבּרה והביטה בו בעיני “זִכְרִיָה” שלה התועות. אשה משֻׁנה היתה, שבגדיה נראו תמיד כאלו נעשׂו בשעת שגעון ונלבשו בסערה. כל ימיה תמיד היתה אחוּזת אהבה למי-שהוא, אך יען כי אהבתה לא מצאה מעולם הֵד בצד השני, לכן נשארו כל האילוּזיות שלה שמורות וחתומות בלבה. היא השתדלה להֵראות ציורית ולא עלתה בידה אלא להֵרָאות מרֻשָׁלה ואי-נקיה. שמָהּ היה וִיקטוֹריה, ומין בֻּלמוֹס היה לה להרבות ללכת לבית התפלה.

– הלא זה היה בשעת “לוהֶנגרין”, לידי הֶנרי?

– כן, בשעת “לוהֶנגרין”, מחמד-נפשי, אני אוהבת את המוסיקה של וַגנר יותר משל אחרים. היא קולנית כל-כך, שאפשר לך לשׂוחח בבטחה בשעת-מעשׂה, מבלי שישמעו שכניך מה שאתה סח. זה יתרון גדול; הגם דעתך כך, מר גרֵי?

אותו הצחוק הקטוע, שבע מתוך זעזוע-העצבים, נתק שוב משׂפתיה הדקות, ואצבעותיה התחילו משׂחקות בּאוֹלר ארֹך המצֻפה קלִפּת-צב.

– צר לי מאד, אבל דעתי לא כך, לידי הֶנרי – ענה דוריאן וינע ראשו בצחוק – אני אינני מסיח כלל במוסיקה – על-כל-פנים במוסיקה יפה. אך כששומעים מוסיקה גרועה, מצוה וחובה היא להשקיעה בשׂיחה.

– אה, זוהי מדעותיו של הארי, האין זאת, מר גרֵי? אני שומעת תמיד את דעותיו של הארי מפי רֵעיו. רק בדרך כזה הן נודעות לי. ואולם אל-נא תחשֹׁב, שאין אני אוהבת מוסיקה יפה. אני מוקירה אותה, אבל אני ירֵאה מפניה. היא נוסכת עלי רוח רוֹמנטית יתר מדי. אני מעריצה תמיד את הפּיַניסטים – לפעמים שגיתי באהבתם של שנַים בבת אחת, כפי שמחליט הארי. אינני יודעת בעצמי משום מה. אולי מפני שהם מחוץ-לארץ. הלא כֻלם כַּך, האין זאת? אפילו אותם שנולדו באנגליה נעשׂים לאחר זמן בני-חוץ-לארץ, האין זאת? דרך-חכמה היא מצדם ומוסיפים על-ידי זה חן לאמנותם. היא נעשׂית על-ידי כך קוֹסמוֹפּוֹליטית לגמרי, האין זאת? אתה לא בקרת עדַין אף אחד מן הנשפים שלי, האין זאת, מר גרֵי? אנא, בוא-נא בקרוב. אין ידי משׂגת להנות את אורחי באֹורכִידֵיאות, אבל אינני מקמצת בהוצאות לטובת בני חוץ-לארץ. הם מכניסים אל הטרקלין איזו ציוריות מיֻחדת. אך הנה גם הארי! הארי, אני נכנסתי לחדרך, כדי לשאלך דבר – איני זוכרת עוד מה – והנה מצאתי כאן את מר גרֵי. היתה לנו שׂיחה נעימה על-אוֹדוֹת המוסיקה. דעותינו שווֹת לגמרי בנדון זה. אך לא! דעותינו שונות מאד. אבל הוא היה נעים מאד. ואני שׂמחה מאד, שהתוַדעתי אליו.

– אני מלא שׂמחה, יקירתי, מלא שׂמחה – אמר לורד הֶנרי וירם את ריסי-עיניו הכהים, אשר תבנית חצי-עִגול להם, ויתבונן בשניהם בצחוק-הלצה – לדאבוני אחרתי מאד, דוריאן. אבל עלי היה לראות חתיכת רקמת-זהב עתּיקה ברחוב וַרדוֹר, והָכרחתי לשׂאת-ולתת עם התגר שעות אחדות. בימינו אלה יודעות הבריות את מחירו של כל-דבר. אך לא את ערכו.

– צר לי מאד, אבל עלי לעזֹב אתכם – קראה לידי הֶנרי והפסיקה שתיקה לא-נעימה בצחוקה החָסר טעם – אני הבטחתי את הדֻכּסית לנסֹע אִתּה לשם טיול. שלום, מר גרֵי. שלום, הארי. הלא תסעד מחוץ לבית? גם אני כן. אולי אראך בבית לידי תּוֹרנבּוֹרי.

– אפשר מאד, חביבתי – אמר לורד הֶנרי, בנעלו את הדלת אחריה. היא פרחה לה מן החדר ככרום זה, שירד עליו הגשם כל הלילה, ובצאתה השאירה אחריה ריח קל של יַסמין.

לורד הֶנרי הצית אש בסיגריטה שלו ויתנפל על הרפידה.

– אל תקח אשר ששׂעָרהּ כעין-התּבן, דוריאן – אמר אחרי ששאף את עשן הסיגריטה פעמים אחדות.

– ומדוע, הארי?

– מפני שהן סֶנטימנטַליות מאד.

– אבל אני אוהב בני-אדם סֶנטימנטַלים.

– אל תשׂא אשה כלל, דוריאן. הגברים נושׂאים מתוך עיפות, הנשים נִשׂאות מתוך סקרנות, ותוחלת שניהם נכזבת עד-מהרה.

– מסֻפּקני, אם אקח לי אשה. אני שׁקוע באהבה יתר מדי. זה אחד מפתגמיך. אני מוציא אותו אל הפֹּעל, כמו שאני עושׂה בכלל כל-מה שאתה אומר.

– באהבתה של מי אתה שוגה? – שאל לורד הֶנרי אחרי הפסקה קצרה.

– במשׂחקת על הבימה – ענה דוריאן גרֵי ויתאדם.

לורד הֶנרי הניע בכתפיו ויאמר: – זוהי התחלה המונית מאד –

– לוּ ראית אותה, כי אתה לא אמרת כזאת, הארי

– מי היא?

– שמה סִבִּילה וֵין.

– לא שמעתי עד היום.

– שום איש לא שמע. אך יבוא יום ושִׁמעהּ ילך בכל הארץ. היא ממש גֶניוּס.

– נערי הטוב, אין גֶניוּס בין הנשים. הנשים הם מין דֵיקוֹרַטִיבי. מה שהן אומרות הוא תמיד ריק, אבל הן אומרות זה בחן. הנשים מגשימות את נצחון החֹמר על הרוח, כמו שהגברים מגשימים את נצחון הרוח על המוסר.

– הארי, מה אתה סח!

– זו אמת לאמִתּהּ, דוריאן חביבי. אני עוסק עתה באַנַלִיזות של האשה, ולכן אני מכיר בדבר. זה אינו כלל חֹמר קשה כל-כך, כמו שדמיתי מראש. סוף סוף יש רק שני מיני נשים: כחולות ובלי כֹחל. אותן שאינן כּחולות מועילות לנו מאד. רצונך לעשׂות לך שם של אדם הגון, אין לך אלא לסעֹד בערב עם אחת מהן. הכחולות נחמדות ונעימות, אבל הן עושׂות שגיאה אחת: הן כּוחלות כדי שתהיינה נראות כצעירות. אמותינו הזקנות היו כּוֹחלות, כדי להיות מזהירות בשׂיחה. “כֹּחל וחִדוד” היו הולכים צמודים בימים ההם. עכשו נשתנו הדברים. כל-זמן שאשה יכֹלה להיות נראית צעירה מבּתּה עשׂר שנים, הרי היא שׂבֵעת-רצון עד מאד. ואשר לשׂיחות נאות, אין לך בלונדון אלא חמש נשים, שכדאי לשׂיח אִתּן, ושתים מהן אינן מתקבלות בחברה מהֻגנת. אך איך שהוא, ספר-נא לי מעט על-אודות הגֶניוּס שלך. מאימתי התוַדעת אליה?

– הוי, הארי, דבריך מפחידים אותי.

– אל תשׂים לב להם, מאימתי התודעת אליה?

– זה כשלשה שבועות.

– ואיפה פגשת אותה?

– אני אספר לך הכל, רק אל-נא בלעג לשונך! סוף-כל-סוף לא היה הדבר בא, אלמלא התוַדעתי אליך תחלה. אתה נתת בקרבי תשוקה סוערה ללמֹד לדעת את החיים עד היסוד. תֵכף אחרי פגישתנו התחיל דבר-מה להתגעש ולרתֹח בכל אברי וגידי. כשהייתי מטַיֵל בגן הֵידפַּרק או מתהלך ברחובות פִּיקַדִילי הייתי מסתכל בפני כל מי שפגשתי, והתאויתי תאות-שגעון לדעת, כיצד חי כל אחד מאותם העוברים על פני. אחדים מהם לִבבוני מאד, אחרים הפילו עלי אימה. האויר היה ספוג אֶרֶס מתוק. צמאה נפשי להרגשות סוערות… ובכן, באחד הערבים, בשעה השביעית, גמרתי בלבי לצאת ולבקש הַרפַּתקאות, מאורעות שאינם מצוים. אני חשתי, כי זו לונדון שלנו האפורה, הגדולה, האימתנית, עם רבבות אלפי אנשיה, עם חוטאיה החשֻכּים וחטאיה המזהירים – כאשר אמרת פעם אחת – צפנה בודאי גם לי דבר-מה. צִיַרתי לי בדמיוני אלפי דברים. האפשרות של סכנה כשהיא לעצמה כבר מלאה אותי רגשי חדוה ועֹנג. אני זכרתי את הדבר, שאמרת לי באותו הערב הנפלא, כשסעדנו בפעם הראשונה יחדו, כי חפּוש היֹפי הוא סוד החיים ותכליתם האמִתּית. אינני יודע מה קויתי למצֹא, אבל יצאתי והתחלתי מהלך למזרחה של לונדון. ועד-מהרה אבד לי הדרך בתוך לַבִּירִינט של רחובות אפלים ומבואות מטֻנפים וּסְקְבֵרים שחורים, שאין בהם אף זכר לדשא. בשבע וחצי, לערך, הגעתי אל תּיאטרון קטן ודל, המקֻשט באורות-גז כּבּירים, המסמאים את העינים, ובמודעות צעקניות ורבות הגוָנים. יהודי מלֻכלך במלבוש משֻׁנה, שלא ראיתי כמוהו מימי, עמד ליד המבוא וקִטר סִיגַרה נתעבה. פאותיו הצהירו משֹׁמן ובאמצע אפודתו המזֻהמה נוצץ שמיר ענקי. “רצונך בלוֹג’ה, אדוני הלורד?” פנה אלי ויסר את מגבעתו מעל ראשו בתנועת-הכנעה מהֻדרה. היה בו באותו היהודי דבר-מה, ששִׁעשע אותי עד-מאד. הוא היה ממש מפלצת. אתה בודאי תצחק לי, אך כן היה, ואני נכנסתי לפנים ושלמתי גִיניאה שלמה בעד לוֹג’ה, הסמוכה אל הבימה. עד היום הזה לא אוכל להבין, מדוע עשׂיתי זאת; ואולם לולא עשׂיתי זאת, הארי חביבי, אלמלא עשׂיתי זאת, הייתי חסר את הרוֹמן היותר גדול שבימי-חיי. רואה אני, שאתה מצחק, – זה נורא!

– אינני מצחק, דוריאן; על-כל-פנים לא צחקתי לך. ואתה אל-נא תאמר: הרוֹמן היותר גדול שבימי-חיי. אמֹר: הרוֹמן הראשון שלי. אותך יאהבו תמיד, ואתה תהיה שקוע תמיד באהבת האהבה. גרַנד פַּסיון – זהו הפרִיבִילֵיגִיון של אנשים שאינם עוסקים בשום דבר. זהו עסקם היחידי של אותם המעמדות במדינה, שאוכלים ואינם עושׂים. אל תדאג, לך נצפנו עתידות נחמדות, זו היתה רק התחלה.

– האמנם תחשבני לטבע שטחי כל-כך? – קרא דוריאן גרֵי בכעס.

– לא, אני חושב אותך לטבע עמֹק מאד.

– מה פֵּרוש הדברים?

– נערי החביב, האנשים האוהבים רק פעם אחת בימי-חייהם הם הם השטחיים. מה שהם קוראים תֹּם ואֵמון, הוא לפי דעתי רק עצלות ההרגל ודלות הדמיון. האמון הוא בחיי-הרגש, מה שהקביעות היא בחיים השׂכליים – פשוט הודאת הרפיון. אמון! עוד אקח לי מועד ואחקרהו ואבררהו לכל פרטיו. יש בזה קנאת אדם לקנינו. הרבה דברים היינו משליכים מעל פנינו, לולא יראנו פן ירימום אחרים. ואלם אינני רוצה להפסיק את ספורך. הוסף-נא לספר.

– בקצור, הושיבוני בתא צר ונתעב, שהמסך הגס שלו נפל ממש על חטמי, השקפתי מאחרי המסך ואסקֹר את הבית. הבנין היה בנין מנֻמר, מלא צורות של קֻפּידוֹן וקרני-שפע, כעוגת-חתֻנה מן המדרגה השלישית. הגַלֵיריה והפַּרטֵר היו מלאים אנשים למדי, אבל שתי השורות הראשונות של הכסאות המזֹהָמים היו ריקות מאד, ובאותו המקום שקראו לו בַּלקוֹן, כביכול, לא היתה כמדֻמני, אף נפש אחת. נשים תגרניות עברו בתוך הבית והציעו לקהל הנכבד תפוחי-זהב ושֵׁכר של זַנגבִיל, גם אגוזים נשמדו חמרים חמרים.

– זה היה ממש כבמי ההפרחה של הדרמה הבריטית.

– ממש כך, כמדֻמה לי, וזה עשׂה עלי רֹשם קשה מאד. אך כל-זה לא כלום; העִקר הוא המודעה של התּיאַטרוֹן – פלצות אחזתני כאשר החלותי לקראה. מה אתה חושב, הארי, איזה מחזה העלו על הבימה?

– בודאי “הנער השוטה”, או “אִלֵּם והוא תם”. הלא אבותינו היו מחבבבים מחזות ממין זה. כל-מה שאני מוסיף לחיות, דוריאן, אני בא יותר ויותר לידי הכרה, כי מה שהיה טוב למדי לאבותינו, אינו טוב למדי לנו. באמנות כמו בפוליטיקה יש לנו רק כלל אחד: “אשמים תמיד הזקנים”.

– ואולם אותו המחזה היה טוב למדי גם לנו, הארי. זה היה “רומֵיאוֹ ויוּליה”. בתחלה היה נורא לי הרעיון, לראות, כיצד יעלו את שֶׁקספִּיר לגרדֹם-בימה כזו. ובכל-זאת העסיק הדבר את לבי בבחינה ידועה, ואגמֹר בלבי לשׂאת ולסבֹּל עד סוף המערכה הראשונה. היתה שם מקהלת-מנגנים איֻמה, והמנצח עליה, איש יהודי, ישב ונגן בפּיַנוֹ מקֻלקל. מנגינה זו כמעט שגרשתני מן התּיאַטרוֹן, אך סוף סוף הורם המסך והמִשׂחק החל. רוֹמֵיאוֹ היה איש בריא בא-בימים, עם גבּות-עינים שהֻשחרו בפקק קלוי, עם קול טרַגי צרוד ותבנית של חבית-שֵׁכר. מֶרקוּטיוֹ גם הוא היה גרוע כמוהו. זה היה קומידיַנטן, שהוסיף הרבה משלו, וכנראה היה מיֻדעם הטוב של יושבי הפַּרטֵר. שני המשׂחקים האלה היו משֻׁנים ונלעגים ככל הדֵקוֹרַציה, שנראתה כאלו לֻקחה מאיזו מאוּרה שבכפר. ואולם יוּליָה! שוה-נא לנגדך, הארי, נערה שעוד לא מלאו לה שבע-עשׂרה שנה עם פנים זעירים ורכים, ממש פרח, עם ראש יוָני צר וקוֻצות תלתלים כעין ערמון כהה; עיניה מעינות-תכלת מפכּים תאוה, ושׂפתיה – עֲלֵי-שושנה. היא היתה הבריאה היותר נעימה ונחמדה שראיתי עד-כה. אתה אמרת לי פעם אחת, כי הפַּתּוֹס איננו עושׂה עליך רֹשם, ורק היֹפי, היֹפי לבדו, יש בכֹחו למלא עיניך דמעות. אני אומר לך, הארי: אני כמעט לא יכלתי להסתכל בנערה הזאת, מפני הדמעות שפרשׂו ענן על עיני. וקולה – מעולם לא שמעה אזני קול כזה. בתחלה היה נמוך מאד עם נעימות עמֻקות ורכות, שנכנסו אל אזני כמתלטפות. אחרי-כן הלך ורם, ונשמע כחליל או כאוֹבֵּיה רחוקה. ובסצֵנה שבגן נשמע בקול הזה כל אותו רטט הדבֵקות וההתפעלות, שמגיע לאזנינו עם דמדומי-שחר, כשהזמירים אומרים שירה. ואחרי-כן היו רגעים, שנשמעה בהם משובת הסערה של הכנורים. אתה יודע, עד כמה יש בכֹחו של קול להביא לידי התרגשות. את קולך ואת קולה של סִבִּילה וֵין לא אוכל לשכֹּח לנצח. כשאני עוצם את עיני, אשמע אותם, וכל אחד מהם אומר לי דבר ביחוד. אינני יודע. לי מהם אשָׁמע. – מדוע לא אֹהב אותה? הארי, אני אוהב אותה! היא לי הכל בחיים. בכל ערב וערב אני הולך אל התּיאטרון ההוא לראות, איך היא משׂחקת. פעם היא רוֹזאלִינדה, ופעם אִימוֹגֵינה. אני ראיתיה גֹוַעת באפלת מערת-קבר איטלקית, לאחר שינקה את הרעל משׂפתי אהובה. אני התבוננתי בה, כשהיא מהלכת ביערי האַרדֵינים, מתחפשׂת בלבוש נער יפה, במכנסַים ובחֻלצה ובכובע מהֻדר. היא יצאה מדעתה ותבוא לפני המלך כֶּבד-העון ותתן לו פִּיגם וצמחי-רוש. היא היתה תמה ונקיה, והידים השחורות של הקנאה חנקו את צוארה הרך כקנה. אני ראיתיה בכל הדורות ובכל המלבושים. נשים פשוטות אינן יכולות לעורר את דמיוננו; הן מֻגבּלות בתחומי דורן. כל קסם לא יצלח עליהן לשנותן ולהפכן. הכל מכירים על נקלה את רוחן ונשמתן, כמו שמכירים את מגבעותיהן. הן נודעות בכל מקום. אין כל סוד וכל מסתּוֹרין בשום אחת מהן. בבֹקר הן רוכבות לטַיל בגן הֵידפַרק, ואחרי הצהרים הן מפטפטות במסִבּת שותות-טֵה. יש להן צחוקן הקבוע ונמוסי-חברה קבועים. לִבּן ערֹם נגדך וכֻלן גלויות וידועות לפניך. ואולם אַקטרִיסה! כמה שונה מהן האַקטרִיסה! הארי, מדוע לא אמרת לי, כי הנפש האחת הראויה לאהבה, זו האַקטרִיסה?

– יען כי אהבתי רבות מהן, דוֹריאן –

– אה, כן, אותן המפלָצות עם השׂערות הצבועות והפרצוּפים הכחוּלים –

– אל תזלזל בשׂערות הצבועות ובפרצוּפים הכחוּלים. יש בהם לפעמים חן מיֻחד – אמר לורד הֶנרי.

– עתה אני מצטער על שספרתי לך בדבר סִבִּילה וֵין –

– אי-אפשר היה לך, שלא לספר לי, דוֹריאן. כל ימי חייך תגיד לי את כל אשר תעשׂה –

– כן, הארי, כמדֻמה לי, כי כן הדבר. אי-אפשר שלא להגיד לך כל הקורות אותי. יש לך השפעה משֻׁנה עלי. גם אם אחטא חטאה גדולה, אבוא אליך ואתוַדה לפניך. אתה תבין לי.

– אנשים כמוך – קרני השמש העליזות שבחיים – אינם עוברים עברות. אך בכל-זאת אני מודה לך על הקוֹמפּלִימֶנט. ועתה הגידה-נא לי – אך קֹדם-כל הגישה לי את הגפרוריות, נערי הטוב: תודה! – הגידה-נא לי, מה הם היחוסים שבינך ובין סִבּילה וֵין בשעה זו?

דוֹריאן גרֵי קפץ ממקומו בלחיים לוהטות ובעינים יוקדות:

– הארי! סִבּילה וֵין קדש היא!

– רק בדברים קדושים כדאי לנגֹע, דוֹריאן – אמר לורד הֶנרי בקצת פַּתּוֹס משֻׁנה – אך מדוע התאנפת ככה? הלא באחד הימים, בטוח אני, היא תהיה שלך. כשאדם אוהב, הוא מתחיל בהונאת עצמו וגומר בהונאת אחרים. זהו מה שהעולם קורא “רוֹמן”. אדַמה, כי התוַדעת אליה, לכל הפחות?

– כמובן, התודעתי אליה. באותו הערב, כאשר הייתי בתּיאַטרון בפעם הראשונה, בא אלי היהודי הזקן המנֻול אל התא, לאחרי כלות המחזה, ויזמינני ללכת אתו אל אחורי הקלעים ולהציגני לפניה. אני מלאתי חֵמה, ואֹמר לו, כי יוּליה מתה זה מאות שנים ועצמותיה מֻנחות בקבר-שַׁיש בוֵירוֹנה. הוא הביט עלי בתמהון, והכרת-פניו ענתה בו, כי הוא חושד אותי ששתיתי יין שמפַּני יותר מכדי-צרכּי, וכיוצא בזה.

– ועל-זה לא אתמה –

– אחרי-כן שאלני, אם כותב אני בעתונים. אני עניתיו, כי גם קרֹא לא אקרא בהם. על-זה הצטער מאד, ויגל את אזני, כי כל כותבי-בקרת על התּיאַטראוֹת קשרוּ עליו, וכי כל אחד מהם נמכר בכסף –

– אפשר מאד, כי לא שגה בזה. אך, מן הצד השני, אם נשפּט לפי חיצוניותם, נראה כי רֻבּם אינם יקרי-המחיר –

– כן; אך הוא, כנראה, חשב שהם למעלה מכֹחות כיסו – ענה דוֹריאן בצחוק – בינתיים כבו המאורות בתּיאַטרון ועלי היה לצאת. הוא השתדל לפתות אותי לקחת מן הסיגרות שלו, שהלל מאד, אך גם בדבר הזה סרבתי לו. כמובן בקרתי בתּיאַטרוֹן גם בערב השני. כאשר ראני, כבדני היהודי בהשתחויה עמֻקה, ויבטיחני, שאני מֵגֵן-נדבן לאמנות. הוא בהמה גסה מאד, אף שהוא רוחש אהבה עזה וכבוד גדול לשֶקספיר. פעם אחת הגיד לי בפנים מביעים גאוה, כי בחמשה הבַּנקרוֹטים שלו היה הגורם היחידי בכֻלם ה“בַּרד”. – כך הוא מתעקש לכַנות את שֶׁקספיר. וכנראה חשב לו זאת לזכות.

– ובאמת זוהי זכות, דוֹריאן יקירי, זכות גדולה. רֹב הבריות פושטות את הרגל, מפני שהשקיעו יתר מדי בפרוזה של החיים. אך להתרושש על ידי פּוֹאֵיסיה, זהו כבוד גדול לבעליו. אבל מתי דברת בפעם הראשונה עם מִיס סִבּילה וֵין?

– בערב השלישי. היא מִלאה אז את תפקידהּ של רוֹזאלִינדה. לא משלתי עוד ברוחי ואלך אל אחורי הקלעים. בתחלה זרקתי לה פרחים על הבימה, והיא נתנה עיניה בי; לפחות, נדמה לי כך. היהודי הוסיף להאיץ בי; הוא החליט, כנראה, למשכני אל אחורי הקלעים בעל-כרחי וכך הלכתי אחריו. מה שסרבתי להתודע אליה היה בודאי מוזר מאד, הלא כן?

– לא. לפי דעתי, כלל וכלל לא –

– ואיך זה לא, הארי יקירי? –

– זאת אבאר לך לעת-מצֹא. ועתה רוצה אני לשמֹע על-אוֹדות הנערה –

– סִבּילה? אה, היא היתה בַישנית-פחדנית כל-כך ונעימה ורכה. יש בה הרבה מן הילדות. היא פקחה את עיניה לרחבה בתמהון נחמד, כשהגדתי לה את דעתי על האמנות של משׂחקהּ, וכנראה לא ידעה כלל את כֹּחהּ. כמדֻמה לי, שהיינו שנינו נסערים קצת. היהודי הזקן עמד בפתח של חדר-התּלבֹּשת המאֻבּק ויעַוה פניו בצחוק של הנאה וישתפך בנאומים מסֻלסלים על-אוֹדות שׁנינו, ואנחנו עמדנו והבטנו איש בפני רעהו כילדים. הוא התעקש לקרֹא לי “אדוני הלורד”, ולכן הייתי מָכרח להבטיח את סִבּילה, שאין אני לא לורד ולא כיוצא בזה. והיא אמרה אלי בפשטות: “הנך דומה יותר לפרִינץ”. אני אכַנך “הפּרִינץ היפה”.

– בהן-צדקי, דוֹריאן, מִיס סִבּילה יוֹדעת לדבר חלקות –

– אתה, אינך מבין את כוָנתה. היא רואה בי, פשוט, נפש אחת שבמחזה ידוע. היא אינה יודעת מאומה מן החיים. היא חיה עם אמה, אשה כמושה ונלאה, שבערב הראשון מלאה את תפקידה של לידי קַפּוֹלִיט באדרת-ארגמן בלה. וחזותה מוכיחה, שראתה ימים טובים מאלה.

– אני יודע, מה חזות שכזו אומרת. זאת עושׂה עלי תמיד רֹשם מדַכּא – אמר לורד הֶנרי בלחישה ועיניו בחנו את טבעותיו.

– היהודי חפץ לספר לי את תולדותיה, אך אני אמרתי לו, כי אין זה מעַנין אותי.

– ובזה צדקת. בטרגֵידיות של הבריות הללו יש תמיד המוניות מרֻבּה –

– אותי מענינת רק סִבּילה בלבד. מה לי ולמולַדתּהּ? מראשה הקטן ועד רגליה הקטנות היא כֻלה נפלאה, ממש בת-אֵלים. בכל ערב וערב אני הולך לראות את מִשׂחקהּ, ובכל ערב וערב היא מפליאה לעשׂות יותר ויותר.

– זאת היא, איפוא, הסִבּה, שחדלת לסעֹד אתי בערב! אמנם שִׁערתי, כי יד אשה באמצע, ובכל-זאת לא כאשר דמיתי כן הוא הרוֹמן שלך.

– הארי יקירי. הלא אנחנו סועדים בבֹּקר או בלילה יחדו בכל יום ויום, וגם בבית האוֹפֵּירה הייתי אתך פעמים רבות – אמר דוריאן ועיניו הכחֻלות הביטו בתמיהה גדולה.

– אבל אתה מאחר לבוא מאד.

– אמנם כן, אבל אי אפשר לי, שלא ללכת לראות במשׂחקה של סִבּילה, ואם גם רק במערכה אחת! – קרא דוריאן גרֵי – אני ממש רעֵב למציאותה; וכשאני מהרהר בנשמה הנפלאה, הצפונה בגוף הזעיר הזה המחֻטב שֵׁן, אמָלא רעד-קֹדש.

– התוכל לסעֹד אתי היום בערב, דוריאן?

העלם הניע בראשו.

– היום היא אִימוֹגֵינה – ענה – ומחר תהיה יוּליה.

– ומתי היא סִבּילה וֵין?

– לעולם לא.

– אני מברך אותך במזל-טוב!

– מה נורא אתה! היא מאחֶדת בקרבה את כל הגִבּוֹרות הגדולות שבעולם. היא יותר מפרט אחד. אתה צוחק, ואולם אני אומר לך: יש בה גאוניות. אני אוהב אותה ועלי להעיר בה אהבה אלי. אתה, היודע את כל סודות החיים, הורני-נא את הקסמים אשר ימשכו אחרי את לב סִבּילה וֵין! אני רוצה, שתאכל הקנאה את רוֹמֵיאוֹ. אני רוצה, שכל האוהבים, שהיו בעולם ושכבר מתו, ישמעו את הצחוק שלנו ויתעצבו אל לבם. אני רוצה, שנשימת תאותנו הסוערת תִּפח רוח-חיים בעצמותיהם ותחדש באֶפרם את יסורי-האהבה. אהה אלהים, לוּ ידעת, הארי, כמה אני מעריץ אותה!

בּדַבּרו התהלך בחדר הֵנה והֵנה. אדמומית של קדחת בערה בלחייו והתרגשותו גדלה מאד.

לורד הֶנרי התבונן אליו ברגש-עֹנג מדֻקדק. מה שונה היה עתה מאותו העלם הבַּישן, הפחדן, שפגש בחדר-מלאכתו של בֶּזיל האלוּארד! טבעו התפתח כפרח ויָנץ ציצים של ארגמן לוהט. נשמתו התגנבה מסֵתר מחבואה והתאוה יצאה לקראתה.

– ומה בדעתך לעשׂות? – שאלה לורד הֶנרי לאחרונה.

– אני רוצה, שאתה ובֶזֵיל תלכו אתי אל התּיאַטרון לראות, איך היא משׂחקת. אינני ירא כלל מפני מסקנות הבִּקֹרת. מֻבטחני, שתכירו ותודו בגאוניוּתה. אחרי-כן עלינו לגאלהּ מיד היהודי. היא מֻשׂכּרת לו לשלש שנים – בדיוק: שתי שנים ושמֹנה חדשים – מן היום הזה. כמובן, יהיה עלי לשלם לו סכום ידוע בתור פצוי. ובכלות כל-זה אקח בחכירה תּיאַטרון במערבהּ של לונדון, ושם תּגָלה בכל הדרה. היא תביא את העולם כֻּלו לידי התפעלות של שגעון, כמו שהביאה אותי לידי-כך.

– זה אי-אפשר, נערי היקר.

– היא תוכל, היא תעשׂה זאת. יש בה לא רק אמנות, לא רק חוש-אמנות נעלה, כי היא גם אישיות; ואתה הלא אמרת לי פעמים רבות, כי האישיות ולא הפּרִינצִיפּים מניעים את העולם.

– יהי כן; ובאיזה ערב נלך שמה?

– הבה נראה. היום יום השלישי, אם-כן למחר; מחר היא בתפקידה של יוּליה.

– טוב מאד. אנחנו נפָּגש בבית-המשתה הבּרִיסטוֹלי, בשעה השמינית, ואני אביא את בֶּזֵיל.

– לא בשמינית, הארי, בבקשה ממך. בשש וחצי. עלינו להיות בתּיאַטרון לפני עלות המסך! צריכים אתם לראותהּ במערכה הראשונה בפּגישתה עם רוֹמֵיאוֹ.

– שש וחצי! זו אינה שעת-הכֹּשר. הרי זה כאלו באנו לשתות טֵה בסעֻדת-הצהרים או לקרא רוֹמן אנגלי. לא, רק בשעה השביעית. שום גֶ’נטלמן אינו אוכל את לחם הצהרים לפני השעה השביעית. התִראה את בֶּזֵיל בינתים? או אולי אודיעהו אני במכתב?

– בֶּזִיל הטוב! עיני לא ראתהו זה שבוע תמים. אמנם כפוי-טובה אני, כי הן זה לא כבר שלח לי את תמונתי במסגרת נפלאה, שנעשׂתה על-פי התכנית אשר תאר בעצם ידו; ואף שאני מקנא קצת בתמונתי, כי היא צעירה ממני חדש תמים, אבל מחֻיב אני להודות, שהיא מפליאה את לבי. מוטב שתכתֹּב אתה אליו. אינני רוצה להיות אתו ביחידות. הוא מדבר אלי דברים שאינם נעימים לי. הוא נותן לי עצות טובות.

לורד הֶנרי צחק ויאמר:

– בני-האדם אוהבים מאד לתת לאחרים מה שנחוץ להם בעצמם ביותר. לזה אני קורא מרום-הנדיבות.

– אה, בֶּזִיל הוא נעים-האנשים, אך כמדֻמה לי, שיש בּו קצת מן “הפּלשתי”. אני גליתי זאת מעת שהתוַדעתי אליך.

– נערי היקר, כל החן והנֹעם המיֻחד, שיש בו בבֶזִיל, הוא משקיע ביצירותיו, על-כן לא נשאר לו לפרנסת חייו רק דעותיו הקדומות, הפּרינציפּים והשׂכל הישר שלו. יודע אני אמנים, שאישיותם נעימה ומלבבת מאד, אבל הם אמנים גרועים. אמנים טובים חיים רק באמנותם, ולכן אין הם מעַנינים כלל בחייהם הממשיים. המשורר הגדול, הגדול באמת, הוא אי-פיוטי מכל היצורים שבעולם. ואולם המשוררים הפּחותים לוקחים את כל הנפשות באישיותם. במדה שחרוזיהם גרועים ביותר, חזותם ציורית ביותר. העובדה כשהיא לבדה של הוצאת קבוצי סונֶטות מן המדרגה השניה, מבקיעה אל מחברם את כל הלבבות. הוא חי בחייו אותה השירה שאין בכֹחו למסרה בכתב; ואולם האחרים מעלים על הגליון את השירה, שאינם מוצאים עֹז בנפשם למַמֵש בחיים.

– האמנם כן הוא, הארי? – אמר דוריאן, בהטיפו על מטפחתו רסיסי-בֹשׂם אחדים מצלוחית של פוליטון עם פקק של זהב, שעמדה על השלחן – אל-נכון כן הדבר, אחרי אשר אתה האומרו. ועתה אני הולך לי; אִימוֹגֵינה מחכה לי, אל תשכח את יום-המחרת, שלום!

לאחרי שיצא דוריאן נסגרו עפעפי לורד הֶנרי ארֻכּי-הריסים, והוא השתקע בהרהורים. אמת הדבר, כי רק אנשים מעטים מאד עִנינו אותו במדה מרֻבה כזו כדוריאן גרֵי, ובכל-זאת, אותה ההערצה הנלהבה, שהעלם הזה מעריץ נפש אחרת זולתו, לא עוררה בקרבו לא צער ולא קנאה כל-שהיא. להפך, הדבר גרם לו הנאה מרֻבּה; כי על-ידי כך נעשׂה דוריאן מעַנין יותר ויפה יותר לבדיקה פּסיכולוגית.

לורד הֶנרי נמשך תמיד אחרי דרכי המחקר של חכמת-הטבע, אבל חֹמר-החקירה, שׁחכמה זו רגילה לטפל בו, נראה לו מצער ודל-ערך. ובכן החליט לעסֹק בוִיוִיסֶקציה: התחיל בנתוח עצמו וגמר בנתוח אחרים. חיי האדם – הם לכשעצמם כדאים, לפי-דעתו, לחקירה ודרישה. כל חֹמר-מחקר אחר כאין וכאפס נגדם. אמנם מי שמסתכל בחיים, במעמקי פנימיותו של אותו הכור המשֻׁנה, אשר תענוג ויסורים נתכים בו בערבוביה, אינו יכֹל לשׂים על פניו מסכת-זכוכית ולדחות מעליו את אדי-הגפרית, שלא יבלבלו את מוחו ולא יעבירו את דמיונו בחזיונות אימתנים ובחלומות-כזב. יש כאן מיני ארס דקים מן הדקים, שאין אדם עומד על טבעם, אלא אם-כן חלה בהם. יש כאן מחלות משֻׁנות, שאינך יכול לחקרן קֹדם שנגפת בהן. ובכל-זאת, מה גדול מתן-שׂכרן של חקירות כאלה! מה נפלא ומשֻׁנה מראה העולם בהסתכלות כזו! לתפֹס את ההגיון הקשה והמשֻׂנה של היצר ואת חיי-השׁכל מלאי-ההתרגשות ומרֻבי-הצבעים, – להתבונן איפה הם מתפרדים, באיזו נקודה הם מתמזגים יחד ומתי מתחילה ההתנגדות ביניהם – כלום יש לך עֹנג גדול מזה! כלום שואלים כאן, בכמה הוא עולה? כל מחיר לא ייקר בעד הרגשה עמֻקה כזו!

הוא הרגיש והכיר – ועם הרעיון הזה נצנץ זיו מיֻחד של נחת-רוח בעיניו השחומות – כי דברים אחדים שלו, שהטיף בזמירות קולו על אזנו של דוריאן, הם הם שהפנו את נשמתו אל אותה הנערה הזכּה להעריצה ולכרֹע לפניה בהדרת-קֹדש. במדה מסֻימה הרי היה העלם הזה יצירה שלו. הוא החיש את התפתחותו, – וזה דבר לא קטן כלל. אנשים פשוטים ממתינים עד אשר יגלו להם החיים בעצמם את סודותיהם; אך למועטים, ליחידי סגולה, מתגלים מסתריהם עוד קדם שהוסר הצעיף מעליהם. לפעמים זוהי פעולתה של האמנות, ביחוד זו של הספרות, הפונה ישר אל היֵצר ואל השׂכל. אך יש אשר תבוא אישיות מֻרכּבה ותמלא את תפקידה של האמנות והיתה בעצמה ליצירת אמנות אמתית; כי יש להם גם לחיים יצירות של מופת משֻׁכללות, כאותן שיש לה לפוֹאֵיסיה, לחִטוב ולצַיָרות.

כן, התפתחותו של העלם היתה מֻקדמת. הוא אסף את קצירו בעוד האביב בחייו. עוד סערת יצר-הנעורים מתגעשת בקרבו, וכבר החל להכיר ולדעת את עצמו. ואמנם תענוג גדול הוא להתבונן אליו. נפלא הוא ביפי-תארו וביפי-נפשו. לא זה העִקר, מה יהיה בסופו ומה מחֻיבת להיות אחרית כל-זה. הוא היה כאחת מאותן הנפשות הנחמדות, שאנו רואים בתהלוכה או במחזה על הבימה, אשר שׂמחותיהן נראות לנו כרחוקות מלבנו מאד, אבל יסוריהן מעוררים את חוש-היֹפי שלנו, ופצעיהן נדמים לנו כשושנים אדֻמות.

נשמה וגוף, גוף ונשמה – כמה חידות פליאות בהם! הנה יש בּהמיות בנשמה, ויש לו לגוף רגעים של רוחניות. החושים עלולים להזדכך, והרוח עלול להתנבל. מי יוכל לדעת, איפה גומרים מאויי הבשׂר ואיפה מתחילים מאויי הנפש? כמה שטחיות הן ההגדרות המקֻבּלות של הפּסיכוֹלוֹגים האוֹפִיציַליים! ועם זה כמה קשה להכריע בין דעותיהן של הכנסיות השונות! האם הנפש היא צל, השוכן בבית עון? או אם באמת הגוף אחד הוא עם הנפש, כאשר דמה ג’יוֹרדַנוֹ בּרוּנוֹ? הבדלת הרוח מן החֹמר היא חידה פליאה, והתאחדות הרוח עם החֹמר חידה פליאה גם היא.

לורד הֶנרי שאל את נפשו: האמנם נוכל בזמן מן הזמנים להעלות את הפסיכוֹלוֹגיה למדרגת מדע מֻחלט ומדֻיק כל-כך, שיהיה בכֹחהּ לגלות לנו את קטֹן-הגלגלים הטמירים שבמכונת-החיים? עד עתה היה הדבר כך: את עצמנו לא היינו מבינים כלל, ואת אחרים – רק מעט-מזער, לנסיון לא היה כל ערך-מוסרי: זה היה רק שֵׁם, שקראו בני-האדם לשגיאותיהם. המוסריים חשבו את הנסיון, על-פי רֹב, למין אזהרה ואִיום, יחסו לו כֹח-פעֻלה מוסרי ידוע בחנוך האֹפי, הללוהו אלינו כמורה המלמד אותנו לסור מרע ולרדֹף טוב. אך סוף-סוף לא היה בו כֹח מניע; הוא לא דחף אותנו לפעֻלה, כמו שלא עשׂה זאת גם מוסר-הכּליות. הוא הוכיח לנו באמת רק זאת: כי עתידנו יהיה דומה בכֹל לעברנו, וכי החטא, שחטאנו פעם אחת בגֹעל-נפש, נחזֹר עליו פעמים רבות ובשׂמחה ועֹנג.

ברור היה לו, כי ההבחנה האֶכספרימֶנטית היא הדרך היחידה, אשר בה נוכל להגיע לאיזה נתוח מדעי של התאווֹת; ודוריאן גרֵי הוא בודאי החֹמר היותר מסֻגל לכך, וכנראה יש תקוה למסקנות חשובות ופוריות ממנו. אהבתו הנלהבה בפתע-פתאם לסִבּילה וֵין היא חזיון פּסיכוֹלוֹגי חשוב. אמנם, אין כל ספק, כי באהבה זו תופסת הסקרנות מקום לא קטן, הסקרנות והתשוקה למאורעות חדשים; אך בכל-אֹפן אין זו תאוה פשוטה, אלא מָרכבת ומסֻבכת עד מאד. מה שהיה בה מחמדת-בשׂרים הטהורה והטבעית של הנעורים, התהפך בכח-דמיונו למין רגש אידיאלי, שנראה לו כרחוק מאד מן החושיות, ודוקא משום-כך נעשׂה מסֻכּן לו ביותר. התאוות, שעל אוֹדות מוצאן אנחנו משלים את נפשנו בשוא, הן הן הרודות בנו בכל תֹקף. תשושי-כח הם אותם המאויים, שטבעם ומקורם ידועים לנו על בֻריָם. יש שאנחנו חושבים, כי עושׂים אנו נסיונות באחרים, ובאמת אנו עושׂים אותם בנו בעצמנו.

ובעוד לורד הֶנרי יושב וחושב והוזה בענינים הללו, והנה קול דופק על דלת חדרו, ומשרתו בא ויַזכיר לו, כי הגיע השעה להחליף בגדים ולנסֹע לסעֻדת הצהרים. הלורד קם וישקף על-פני חוץ. השמש השוקעת צפתה בזהב-ארגמן את החלונות העליונים של הבתים אשר בעֵבר הרחוב. זכוכיותיהם להטו כפחי-מתכת רותחים. רקיע השמש דמה בעינו לשושנה נובלת. לורד הֶנרי נזכר בחיים הצעירים להוטי-הצבעים של ידידו, ונפשו תאבה לדעת מה תהיה אחריתם.

כאשר שב לביתו אחרי חצות הלילה מצא טלגרמה על השלחן במסדרון. פתח אותה והנה היא מאת דוֹריאן גרֵי, המודיע אותו כי בא בברית-הארושׂין עם סִבּילה וֵין.

ה

– אמי, אמי, מה מאֻשרת אני! – לחשה הנערה, בכבשה פניה בחיקה של אשה כמושה ועיפת-מראה, שישבה בכסא-המסעד היחידי שבחדר הדל וערפה מָפנה אל אור-השמש הטורד – מה מאֻשרת אני! – שנתה הנערה – וגם עליך להיות מאֻשרת!

מרת וֵין גחנה ותשׂם את ידיה הצנומות והמלֻבנות על ראש בתה.

– מאֻשרה! – שנתה אף היא – אני מאשֻרה, סִבּילה, רק כשאני רואה אותך משׂחקת על הבימה. אין לך להרהר בשום דבר מלבד במשׂחקך. מר אַיזיקס הִרבה להיטיב עמנו ואנו חַיבים לו כסף.

הנערה הרימה את ראשה ותעַוה את שׂפתיה בתלונה קלה.

– כסף, אמי? – קראה – מה ענין כסף לכאן? האהבה עולה על הכסף.

– מר איזיקס נתן לנו חמִשים ליטרה דמי-קדימה, כדי שנוכל לפרֹע את חובותינו ולהספיק לגֵ’ימס את צרכיו לנסיעתו. אַל-לך לשכֹח זאת, סִבּילה! חמשים ליטרה – זה סכום עצום. מר איזיקס היטיב חסדו עמנו.

– הוא איננו גֶ’נטלמן, אמי, ואני שׂונאת את דרכי דבורו אתי – אמרה הנערה ותקם ותגש אל החלון.

– אינני יודעת, איך נוכל לכלכל את ביתנו בלי עזרתו – ענתה האשה כמתאוננת.

סִבּילה וֵין הניעה ראשה ותצחק:

– אין אנו נזקקים עוד לעזרתו, אמי. הפרינץ היפה ידאג לנו מעתה.

רגע עצרה במלים. דמה הכּה גלים בקרבה ויָנֶץ שושנים בלחייה. נשימתה המהירה פתחה למחצה את שׂפתיה הורֻדות. גל של תאוה עבר עליה, כרוח דרומית חמה ועזה, וירעד את קפולי שׂמלתה הרבים. – אני אוהבת אותו – אמרה בפשטות.

– תינוקת פותה! תינוקת פותה! – עלה אליה קול הזקנה כקול פטפוטו של התֻּכּי. תנועת אצבעותיה הכפופות, המעֻלפות ספירים מזֻיפים, עשׂתה את דבריה אלה נלעגים מאד.

הנערה צחקה שוב. בקולה רעדה השׂמחה של צפור בכלוב. עיניה תפסו את הנעימה שבקול והחזירוה בנֹגה-זהרן; ואחר נסגרו לרגע קטן, כמו להצפין את סודן. וכאשר נפקחו, חלף עליהן צל של חלום-הזיה.

מן הכֻּרסה המעוכה הטיפה אליה החכמה דקת-השׂפתים, רמזה לזהירות, פסקה פסוקים מספר-הפחדנות, אשר מחברו מתהדר בשם “השׂכל הישר”. סִבּילה לא הקשיבה. הוא היתה בת-חורין במאסר אהבתה. בן-המלך שלה, הפרינץ היפה, היה עמה. היא קראה לזכרון לשווֹת תמונתו נגדה. היא שלחה את נשמתה לחפשי. וזו הביאתהו ותעמידהו לפניה. נשיקתו יקדה שוב על שׂפתיה. שמורות עיניה חַמו מנשמת-אפו.

אז שִׁנתה החכמה את תכסיסי מלחמתה ותחל לדבר על-דבר מרגלים ובַלָשׁים. עול-ימים זה איש עשיר הוא, ובכן טוב לחשֹׁב על-דבר נשׂואים. אבל אל אזנה של סִבּילה נֻפצו גלי ערמת-עולם זו. החצים המרעלים עברו ממנה והלאה. היא ראתה את השׂפתים הדקות רק נעות ותצחק.

פתאם הרגישה את הצֹרך לדַבּר. הדומיה הדברנית התחילה מפחידה אותה.

– אמי, אמי! – קראה – על-מה הוא אוהב אותי ככה? אני יודעת, מדוע אהבתיו. אני אוהבת אותו, מפני שהוא סמל האהבה: הוא מתהלך בצלם דמותה. אבל מה הוא רואה בי? אני אינני ראויה לו. ובכל-זאת – אינני יודעת בעצמי, מדוע כן-הוא – אף כי יודעת אני, כי הוא רם ונעלה ממני הרבה, אינני מרגישה את עצמי מֻשפלת. אני מרגישה בי גאות, גאוה עצומה. אמי, האהבת את אבי כמו שאני אוהבת את הפרינץ היפה?

פני האשה המזקינה חָורו מתחת לשכבת הפוך העבה, שנערמה על לחייה, ושׂפתיה החרבות נעוו מכאב. סִבּילה חרדה אליה, חבקה את צוארה בזרועותיה ותשק לה.

– סלחי-נא לי, אמי. אני יודעת, כי צר לך לדבּר על-אוֹדות אבינו, ורק יען כי אהבת אותו מאד. אל-נא תתעצבי. אני מאֻשרת היום, כאשר היית אַתּ לפני עשׂרים שנה. אה, תניני להיות מאֻשרת עד-עולם!

– בתי, עודך צעירה מאד משגות באהבת-איש. וחוץ-מזה, מה אַתּ יודעת על-דבר הצעיר הזה? כל הענין הזה איננו עתה דבר בעתו; ובאמת, בשעה זו, כשג’ימס הולך לנסֹע לאוסטרליה ואני טרודה בדאגות מרֻבּות כל-כך, הייתי רשאית לחשֹׁב, שתהיי מיֻשבת בדעתך יותר. ואולם, כאשר כבר אמרתי, אם עשיר הוא…

– הוי, אמי, אמי, תניני להיות מאֻשרת! –

מרת וֵין הביטה אליה ותחבק אותה בזרועותיה, באותה התנועה התּיאטרונית המזֻיפה, שנעשׂית על-פי-רֹב טבע שני למשׂחקים על הבימה.

באותו רגע נפתחה הדלת ובחור בעל שׂערות ערמוניות בלתי-מסרקות בא החדרה. מבנה-גֵוו היה מוצק למדי, וידיו ורגליו גדולות מאד וכבדות קצת בתנועותיהן. בו לא נראתה כמעט מאומה מן העדינות שבאחותו, וגם אי-אפשר היה לחשֹׁב, שהוא קרוב לה כל-כך.

מרת וֵין שׂמה עיניה עליו והצחוק שעל פניה התרחב והתגבר. במחשבתה העלתה את בנה למדרגת קהל-צופים. ברוּר היה לה, ש“התמונה החיה” עלתה יפה.

– הלא יכֹלת לצפֹֹן נשיקות אחדות גם לי, סִבּילה – אמר העלם בתלונה של טוב-לב.

– אה, אבל הלא אתה אינך אוהב כלל להיות נשוק, ג’ימס – קראה הנערה – אתה הנך דֹב זקן נורא – ותרץ אליו לאֹרך כל החדר ותחבקהו.

ג’ימס וֵין הביט בפני אחותו בחִבּה עדינה:

– חפץ אני לטַיּל אתך מעט, סבּילה. מסֻפּקני, אם אשוב עוד לראות את לונדון האיֻמה הזאת. וגם אינני מרגיש שום צֹרך בזה.

– בני, אל תדבר כדברים הנוראים האלה – נהמה מרת וֵין ותֵשב באנחה להטליא בגד תּיאטרוני עז בצבעיו. היא התמרמרה קצת על אשר לא התחבר אל “התמונה”, שיצרה ברגע בואו. זה היה מוסיף לוית-חן ושלל צבעים לאותו המעמד התּיאטרוני!

– ומדוע לא, אמי? פי ולבי שוים.

– ובזה אתה גורם לי צער, בני. אני בוטחת בך. כי תשוב מאוסטרליה כאיש אמיד. כמדֻמני, שבקולוניות אין חברה הגונה, על-כל-פנים זו, שאני קוראת לה “חברה”. על-כן, כאשר תעשה לך הון, עליך לשוב לונדונה ולתפֹס מקום בחברה.

– חברה! – נהם העלם – אני אוטם אזני משמֹע דבר על-אוֹדותיה. רוצה אני לאסֹף קצת ממון, כדי לשחרר אותך ואת סִבּילה מן הבימה. שׂונא אני את העסק התּיאטרוני!

– אה, ג’ימס! – קראה סִבּילה בצחוק – זה אינו מן הנמוס! ואולם הבאמת רוצה אתה לטַיֵּל עמדי? על-זה הייתי שׂמחה מאד. ואני אמרתי, כי יש בדעתך ללכת לאמר שלום-פטורים לרֵעיך – למשל, לתָם הַרְדִי, אשר נתן לך את המקטֹרת המנֻולת הזאת, או לנֵיד לֶנגטוֹן, אשר לעג לך על שקטרת בה. זה יפה מאד, שאתה מקדיש לי את היום האחרון שלך. אנה נלך? נלכה-נא אל הפַּרק.

– בגדי מעוכים ובלואים יותר מדי – ענה בפנים מעֻננים – אל הפַרק הולכים רק אנשים הדורים בלבושם.

– שטות, ג’ימס! – לחשה בהחליקה את שרוֻל מעילו.

הוא פקפק רגע קטן.

– טוב – ענה לאחרונה – רק אל תאריכי בתלבָּשתך.

היא חשה מן החדר ברגלים מפזזות. נשמע קול זמרתה בעלותה על המדרגות – עוד מעט ורגליה הקטנות התרוצצו והתדפקו על הספון אשר ממעל לראשם.

ג’ימס התהלך בחדר הֵנה והֵנה, פעמים ושלש, אחר פנה אל הזקנה היושבת דומם בכֻרסה.

– אמי, המוכנים כל חפצי? –

– הכל מוכן – ענתה ולא הרימה ראשה מן הבגד אשר תקנה.

זה ירחים אחדים, שהיא מרגישה איזה מועקה, בהיותה יחידה עם בנה הקשה והנמרץ. היא השטחית, קלת-הדעת, נבוכה, כשהיה נותן עיניו בה. אף פחדה, פן התעורר כבר בקרבו איזה חשד עליה. שתיקתו – כי דַבּר לא דִבּר אִתה כלל – היתה קשה לה מאד. על-כן התחילה מתאוננת ורוגנת. הנשים מגִנות על עצמן על-ידי השׂתערות, ממש כשם שהן משׂתערות על-ידי התמַסרות משֻׁנה לפתע-פתאם.

אני מקוה, כי תמצא חפץ בחיי-נדודיך בארחות ימים, ג’ימס – פתחה ואמרה – וזכֹר, כי אתה בעצמך בחרת בחיים האלה. יכֹלת למצֹא משמרת-פקֻדה גם בלשכתו של פרקליט. הפרקליטים הם מעמד מכֻבד מאד, ובערי-המדינה מזמינים אותם לסעֻדת-הצהרים בבתים היותר הגונים.

– אני שׂונא את הלשכות ואני שׂונא את פקידיהן – ענה ג’ימס – אבל צדקת מאד: באמת בחרתי לי בעצמי את דרך-החיים. כל-מה שיש לי עוד לאמר לך הוא: שׂימי עינך על סִבּילה. שמרי אותה מכל רע. אמי, השגיחי עליה היטב!

– ג’ימס, דבריך משֻׁנים מאד. הלא מובן מאליו, שאני משגיחה על סִבּילה.

– שמעתי, כי אדון אחד בא בכל ערב אל התּיאַטרון ומשׂוחח אִתּה מאחורי הקלעים. הכן הדבר? ומה תאמרי לזאת?

– מדבר אתה בענינים, שאינך מבין בהם דבר. באָמנות שלנו רגילים אנחנו באותות שונים ומרֻבּים של שׂימת-לב והכרת-טובה. אני בעצמי הייתי מקבלת לפרקים המון צרורות-פרחים. זה היה באותם הימים, שהעולם ידע עוד להוקיר ולהכיר את האָמנות התּיאטרונית. ואשר לסִבּילה, אינני יודעת עדַין, עד כמה נטיתה חזקה או רפויה. אבל אין כל ספק שאותו הצעיר הוא גֶ’נטלמן גמור. הוא מתנהג אתי בנמוּסיות מדֻקדקת ומלבד כל-זה הוא נראה כאיש-עשיר, והפרחים, שהוא שולח, הם מן המהֻדרים.

– ובכל-זה אינך יודעת גם את שמוֹ – העיר העלם בקול נמרץ.

– לא – ענתה האם ופניה הביעו שלוה ורֹך – הוא לא גלה לנו עדַין את שמו האמתי. אני רואה בזה קו רומנטי מיחד. כנראה, הוא מבני מרום-עם-הארץ.

ג’ימס וֵין נשך שׂפתו בשִניו.

– שמרי את סִבּילה, אמי! – קרא – השגיחי עליה!

– בני, דבריך מצערים אותי מאד. סִבּילה עומדת תמיד תחת השגחתי הפרטית. מובן מאליו, כי כשאותו גֶ’נטלמן הוא איש עשיר, אין לי שום סבה למנֹע אותה מבוא אתו בברית הארושׂין. מֻבטחני בו, שהוא מן הארִיסטוֹקרטים. כל חזותו מוכיחה על-זאת. זה יהיה שדוך מצֻיָן לסִבּילה. הם יהיו זוג נחמד. יפי-מראהו מושך עליו עיני-כל.

העלם נהם איזה דבר לעצמו ויתופף על זכוכית החלון באצבעותיו הגסות. ואך הסב ראשו לענות דבר והנה נפתחה הדלת וסִבּילה באה במרוצה החדרה.

– מדוע אתם שניכם סֶריוֹזיים ככה! – קראה – מה קרה? –

– לא כלום – ענה העלם – הלא רשאי אדם להיות לפעמים סריוֹזי. שלום לך, אמי. רצוני לסעֹד היום בשעה החמִשית. כל חפצי צרורים וחבושים, מלבד כתנותי, ולכן אין לך עוד לטרֹח.

– שלום לך, בני – ענתה בהרכינה ראשה בחשיבות מעֻשׂה.

היא היתה נרגזה מאד, כי נפגעה מן הטוֹן, אשר בחר לו בדַברו אתה, וגם ראתה בעינו מבט, שהחריד אותה.

– שקיני, אמי – אמרה הנערה ושׂפתיה הרעננות נגעו בלחי הכמושה ותחִמינה את קרת-הכפור שלה.

– תינוקת, תינוקת שלי! – קראה מרת וֵין ותשׂא עיניה אל התקרה, כמבקשת לה צופים על גַלֵיריה סמויה מן העין.

– נלכה, סִבּילה – אמר אחיה בקֹצר-רוח. הוא שׁנא את המלאכותיות והזיוף שבמנהגי אמו.

הם יצאו אל אור-השמש, המרתת מרוח היום, וילכו לאֹרך הרחוב השומם. העוברים-ושבים ראו ותמהו, כי העלם הזועף והכבד הזה, במלבוש גס שאינו הולם אותו כלל, מתהלך עם נערה יפהפיה ורבת-חן והדור כזו. הוא דמה לגנן פשוט המטַיל עם שושנה.

פני ג’ימס התקדרו מזמן לזמן, כשהרגיש במבט סוקר-חוקר של אחד העוברים. הוא חש תמיד רגש של אי-רצון כשהסתכלו בו, זה רגש המצוי ב“גאונים” באחרית ימיהם ובבינונים – כל ימי חייהם. ואולם סִבּילה לא הרגישה כלל ברֹשם, שהיא עושׂה על הנפגשים אתה. אהבתה היתה מרתתת כצחוק על שׂפתיה. היא היתה מהרהרת בפרינץ היפה שלה; וכדי שתוכל להרהר בו יותר, לא דברה על-אוֹדותיו, אלא פטפטה על-דבר האניה, אשר יפליג ג’ימס בה ביָם, על-דבר הזהב, אשר בודאי ימצא חמרים-חמרים ועל היורשת העשירה היפהפיה, אשר יציל מכף השודדים הרשעים אדֻמי הכתנות. הן הוא לא יהיה כל הימים מַלח או אפילו ממֻנה על מלחים וכיוצא מן הפקידות, שהוא מתעתד להן עתה. לא, לא! חיי הסַפָּן איֻמים מאד. הגע בעצמך: הנך סגור ומגֻפף באניה מנֻולת, שהגלים הגבנונים האימתנים מתפרצים לחדֹר אליה, ורוח-סועה קודר כופף מטה מטה את תרניה וקורע את מפרשׂיה לסחבות ארֻכּות מיַללות! לא, על ג’ימס לעזֹב את האניה תֵכף בבואו למֵילבּוּרן, לברך ברכת-פרידה מנֻמסת את רב-החובל ולשׂים פעמיו כרגע לשׂדות-הזהב. ובטרם יעברו שבעת ימים יתָקל בגוש-זהב טהור, גוש גדול, אשר כמוהו לא מצא עוד שום מחפשׂ, ולקח ושׂם אותו בעגלה והוביל אותו אל החוף בלוית שמירה מעֻלה של ששה שוטרים רוכבים על סוסים. שלש פעמים יתנפלו עליהם שודדים, אך אחרי שפיכת דמים מרֻבּים ינוסו בחרפה. או לא-כן. הוא לא ילך כלל אל שׂדות-הזהב. הלא אלה הם מקומות נוראים, אשר שם האנשים שותים לשכרה והורגים איש את רעהו בבתי-מרזח ומחרפים ומגדפים זה את זה בלשון גסה. ג’ימס יהיה מגַדל-צאן הגון, ופעם אחת בערב, כאשר ישוב על סוסו לביתו, יראה את היורשת היפהפיה נהוגת-שבי ביד שודד, הרוכב על סוס שחור, אז ידלֹק אחריהם וימלט אותה. כמובן תדבק נפשה בו וגם נפשו תחשק בה, וחגגו את חתֻנתם ושבו לארצם ויֵשבו בלוֹנדוֹן בבית רם ונשׂא.

כן, לג’ים נצפנו עתידות נפלאות. ובלבד שיהיה טוב ונבון, ולא יאבד לבו ולא יבזבז את ממנו להבל וריק. היא היתה גדולה ממנו רק שנה אחת, אבל ידעה את החיים הרבה יותר ממנו. גם צריך הוא להבטיחה לכתֹב אליה עם כל אנית-פוסטה ולהתפלל בכל ערב לפני שנתו. כי אל רחום אלהים והוא ישמרה וינצרה. גם היא תתפלל בעדו, ובעוד שנים מועטות ישוב ברכוש גדול ובאֹשר-רב.

העלם שמע לפטפוטה ולבו בל עמו. רע ומר לו על עזבו את ארצו ומשפחתו.

אך לא רק על זה בלבד דוה לבו. בכל מעוט ידיעתו בחיים וחֹסר נסיונותיו הבין והרגיש יפה בסכנה המרחפת על סִבּילה. זה הדֶנדי הצעיר המחזר אחריה. ספק גדול הוא, אם מחשבותיו טובות הן. הוא היה גֶ’נטלמן, ובגלל זה שׂנא אותו ג’ים, שׂנא אותו על-פי חוש טבעי משֻׁנה המֻתנה במולדתו, ודוקא מפני שלא יכול לתת לעצמו דין וחשבון על שׂנאה זו, לפיכך תקפה אותו ביתר-עֹז.

גם את שטחיותה של אמו וקטנות-המוח שלה ידע והכיר היטב, ובמדותיה המגֻנות האלה ראה סכנה גדולה לסִבּילה ולאשרה. הבנים, כשהם קטנים, הם אוהבים את הוריהם, הגדילו – הם מתחילים שופטים אותם; לפעמים הם סולחים להם.

אמו! הנה החליט בלבו לפנות אליה בשאלה, בשאלה המנקרת במוחו זה כמה ירחים של שתיקה. דבור אחד, ששמע במקרה, מן הצד, בתּיאַטרון, הִתּול אחד, שנאמר בלחישה ושהגיע לאזנו באחד הערבים, כשעמד והמתין ליד מְבוא הבימה – עורר בקרבו המון הרהורים איֻמים. כשנזכר בדבר, הרגיש כאב, כאלו הכּו בשבט על לחיו. גבות-עיניו התקמטו ליָתד, וברטט של מכאוב נשך את שׂפתו התחתונה.

– הלא אינך שומע דבר מכל אשר אני מדברת אליך, ג’ים! – קראה סִבּילה – ואני עורכת לפניך את עתידותיך בתכניות היותר מפליאות ומשׂמחות. אמָר-נא מלה!

– מה את רוצה, שאֹמר לך? –

– אה, שתהיה נער טוב ולא תשכח אותנו – ענתה ותבט אליו בצחוק.

הוא הניע את כתפיו: – כמדֻמני, שאַתּ תמהרי לשכֹּח אותי משאֶשכּח אני אותך, סִבּילה.

היא האדימה: – מה פֵרוש דבריך? – שאלה.

– יש לך ידיד חדש, כפי ששמעתי. מי הוא? מדוע לא הגדת לי דבר על-אוֹדותיו? הוא איננו חושב עליך טובות.

– הס, ג’ים! נתנה עליו בקולה – אל תדבר עליו רעות. אני אוהבת אותו.

– הלא אינך יודעת גם את שמו – ענה העלם – מי הוא? יש לי הצדקה לדעת זאת!

– קוראים לו “הפרינץ היפה”. שֵׁם זה אינו מוצא חן בעיניך? הוי, נער כסיל! עליך לזכֹּר עד-עולם את השם הזה. ולוּ ראית אותו, כי עתה חשבתוֹ למחמד האדם אשר על-פני הארץ. יבוא יום ואתה תכירהו ותדעהו: כאשר תשוב מאוסטרליה. הוא ייטב בעיניך מאד. הוא מוצא חן בעיני כל, ואני – אוהבת אותו. אה, לוּ יכֹלת לבוא היום בערב את התּיאטרון. הוא יבוא, ואני אהיה יוּליה. אה, מה איטיב לשׂחק היום! הלא תוכל לצַיר לעצמך? לאהֹב ולשׂחק בתור יוּליה! לדעת, כי הוא יושב כאן! לשׂחק, כדי להשׂביעו עֹנג! דואגת אני, פן אבעת את הקהל, אבעת או אכבֹּש אותו. לאהֹב – זאת אומרת לעלות על עצמו. מר איזיקס הנתעב והעלוב יצעק אל ארחי-ופרחי שלו מאחרי המזנון. גאוניות, גאוניות! הוא כבר בִּשׂר אותי ל“עולם” בתור דֻגמה, ובערב הזה יפרסמני כמין גִלוי מן השמים. אני חשה זאת מראש. ועל-כל-זה אני חיֶבת להודות רק לו, לפרינץ היפה, לאהובי הנערץ, לאלהי היֹפי והחן שלי. ואולם אני עניה בהִדַמותי אליו… עניה? ומה-בכך? כשהעניות זוחלת אל פתח החדר, מתעופפת לה האהבה בעד החלון. המשלים שלנו טעונים תקון ושנוי-נוסחאות. הם נתחברו בחֹרף, ועתה הלא אנו עומדים בקיץ; ולי אני בא האביב, ממש מחולת פרחים בשמי-תכלת.

– הוא גֶ’נטלמן – אמר העלם בזעם.

– הוא פרינץ! – קראה בקול כמוסיקה – ומה לך עוד?

– הוא מתכּוֵּן לשעבּד אותך.

– הרעיון להיות חפשית מפּיל עלי אימה.

– אני רוצה להזהירך ממנו.

– לראותו – זאת אומרת: להעריצו ולעבדו. לדעת אותו, זאת אומרת: לבטֹח בו.

– סִבּילה, הוא הוציאך מדעתך.

היא נתנה בצחוק קולה ותשׂם ידה תחת זרועו:

– ג’ים הזקן החביב שלי! מדבר אתה כאלו היית בן-מאה. יבוא יום ואתה בעצמך תהיה שוגה באהבה – אז תדע מה-זאת. אל-נא תקדיר את פניך ככה! להפך, עליך להיות שׂמח, בראותך, כי למרות הפרדך מעלי הנני מאֻשרת יותר משהייתי עד-כה. החיים הראו אותנו קשה, גורל שנינו היה רע ומר מאד. אך מעתה ישתנה הכל לטוב. אתה הולך לעולם חדש, ואני כבר מצאתיו. הנה שני כסאות: נשבה ונביט על הקהל המקֻשט והמהֻדר, העובר על פנינו.

הם ישבו בתוך עדת הולכי-בטל וסקרנים. שורות הצבעונים אשר מעבר לדרך להטו כטבעות-אש רותתות. אבק לבן, שדמיונו כאד רועד, העולה משרשי האִירוס, היה תלוי באויר המחניק. השמשיות בהירות-הצבעים נצנצו ופזזו כפרפרות אימתניות.

סִבּילה השתדלה להוציא מלים מפי אחיה על-אוֹדות עצמו, על תקווֹתיו, על תכניותיו לעתיד לבוא. הוא דבר לאטו ובקֹשי גדול, הם החליפו זה עם זה דבורים מקֻטעים כמשׂחקים בקֻביה, המודיעים זה לזה את חשבונותיהם בשעת המשׂחק. שׂיחה זו דכאה מאד את סִבּילה. היא התאמצה ולא עלתה בידה לשתף את אחיה בשׂמחת לבה. צחוק כֵּהֶה, שעִוה קצת את פיו הנזעם – זה היה ההד היחידי, שהצליחה להוציא ממנו. אחרי זמן מוּעט שתקה לגמרי. פתאם נצנצו לנגד עניה שׂערות-זהב ושׂפתים שׂוחקות – דוריאן גרֵי עם שתי גבירות עבר במרכבה על פניהם.

היא נִתּרה ממקומה ותקרא: הנה הוא!

– מי? – שאל ג’ים וֵין.

– הפרינץ היפה – עתנה ותבט אחרי המרכבה.

ג’ים קפץ ממושבו ויתפשֶׁנה בזרועה בידים גסות.

– הראיני אותו! מי מהם הוא? הראי באצבע! אני מחֻיב לראותו! – קרא בקול רם; אך באותו רגע עברה ביניהם מרכבתו של הדֻכּס מבֶּרוִיק, הרתומה לארבעה סוסים, ואחרי אשר חלפה, נעלמה כבר מרכבתו של דוריאן גרֵי.

– הוא חלף ועבר – לחשה סִבּילה בעֹצב – ואני חפצתי מאד שתראהו.

– גם אני חפצתי זאת. כי אם יעשׂה לך רעה, חי אלהים, כי הרג אהרגהו.

היא הביטה אליו אחוזת-אימה, והוא שָׁנה את דבריו; הדברים גזרו את האויר כמכות-חרב. הקהל אשר מסביב פער פיו ועיניו בסקרנות. והגבירה, שעמדה בקרבת סִבּילה, התחילה מגחכת.

– נלכה מזה, ג’ים. נלכה מזה – אמרה סִבּילה בלחישה.

הוא הלך אחריה קודר וזועף מדי עברה בין ההמון. ואולם בסתר-לבו שׂמח על הדברים שהוציא מפיו.

כאשר הגיעו אל פסל אחִילוֹס פנתה ותָּשב אחור. בעיניה נוצץ היגון ועל שׂפתיה פזז הצחוק. היא הניעה אליו בראשה ותאמר:

– הנך כסיל, ג’ים, שוטה גמור, נער רע-לב. לא פחות ולא יותר. איך יכֹלת להעלות על שׂפתיך דברים איֻמים כאלה? אינך יודע בעצמך, מה אתה סח. פשוט, הקנאה והשׂנאה מדברות מתוך גרונך. אה, מה מאד חפצתי, שתתקֹף אותך האהבה. על-ידי האהבה נעשׂות הבריות טובות ונעימות, ואתה דברת דברי-רשע.

– אני בן שש-עשׂרה – ענה הנער – ואני מבין את הדבר על בֻּריו. אמנו לא תוכל לעזֹר לך. היא אינה יודעת, איך להשגיח עליך. עתה צר לי, שאני נוסע לאוסטרליה. יש לי חפץ גדול לבטל את כל ענין הנסיעה. וגם הייתי עושׂה כך לולא חתמתי כבר על החֹזה.

– אנא ג’ים, אל-נא תדבר בכֹבד-ראש כזה. דומה אתה בעיני לאחד הגבּוֹרים באותן המֵילוֹדרַמות הנבערות, שאמנו אהבה כל-כך לשׂחק בהן. אין נפשי עתה לריב אתך. אני ראיתי אותו – וראיה זו היא אֹשר אמתי. אל-נא נריב. בטוחה אני, כי לעולם לא תעשׂה רעה למי שאני אוהבת, האף אין זאת?

– בודאי, כל-זמן שתאהבי אותו – באה תשובתו הזעומה.

– אני אהבהו עד-עולם! – קראה בקול.

– והוא?

– וכן גם הוא אותי!

– הוא ימצא לו אחרת.

היא נרתעה לאחוריה מפניו. אחר נתנה בצחוק קולה ותשׂם ידה על זרועו. הלא הוא עודנו נער!

אצל קֶשת-השַיש עלו לאוֹמניבּוּס, שהוביל אותם עד סמוך לדירתם הדלה ביוּסטַן-רוֹד.

כבר עברה השעה החמִשית ועל סִבּילה היה לשכב ולנוח כשתי שעות, בטרם תעלה על הבימה. ג’ים עמד על דרישתו, שתעשׂ גם הפעם כמנהגה. הוא אמר לה, שהוא בוחר להפטר ממנה שלא במעמד אִמם. האֵם תערך לו בודאי סצֵינה, והוא שׂונא כל מיני סצינות.

אז נפטר ממנה. בלב הנער נצתה קנאה ושׂנאה עזה, שׂנאת-מות לאיש הזר שעמד ביניהם, לפי דעתו, והפריד ביניהם. ואולם כאשר לפתו זרועותיה את צוארו ואצבעותיה עברו בין שׂערות-ראשו, אז נעשׂה רך ונוח וישק לה בכל לבבו. וברדתו מעל המדרגות מלאו עיניו דמעות.

אמו חכתה לו למַטה. כאשר נכנס הוכיחה אותו על אי-דַיקנותו. אך הוא לא ענה על תוכחתה ויֵשב לאכֹל את ארוחתו הדלה. הזבובים זִמזמו מסביב לשלחן ורחשו על-פני המפה הנכתמה. מתוך שאון-האוֹמניבּוּסים והשתַּקשקות הקרונות העוברים בחוץ עלה לאזנו קולה המוֹנוֹטוֹני של אמו, שהרעיל את הרגעים המוּעטים, שנשארו לו עוד בביתה.

אחרי-זמן מועט העתּיק את קערתו מלפניו הצִדה ויתמֹך את ראשו בשתי ידיו. הוא הרגיש, כי יש לו הזכות לדעת הכֹל. צריכים היו להגיד לו קֹדם לכן, אם יש רגלים לחשדו. אמו ישבה והתבוננה בו בדאגה ופחד, המלים נשרו משׂפתיה כמעט שלא מדעתה. אצבעותיה הרועדות קמטו מטפחת-סלסלות קרועה. כאשר צלצל השעות שש פעמים קם וילך את הפתח. אבל הוא שב ויעמֹד נִכחהּ ויבט אליה. עיניהם נפגשו. הוא ראה במבּטהּ בקשת-חנינה עזה. על-זאת בערה כאש חמתו.

– אמי, עלי לשאלך דבר – פתח ואמר. עיניה תעו בחרדה בחדר, והיא לא ענתה דבר.

– אמרי לי דברי-אמת. לי יש הזכות לדעת הכל. ההיית אשתו של אבי? –

היא נאנחה מעֹמק-הלב. זאת היתה אנחה של רוָחה. הרגע הנורא, הרגע אשר יגרה יום ולילה זה כמה שבועות וירחים, הנה הגיע ובא – וסתה, עתה אין עוד כל פחד לנגדה. ולא עוד, אלא שהיתה לה תרעֹמת על אשר נכזבה תוחלתה בבחינה ידועה. השאלה הפשוטה והישרה דרשה גם תשובה פשוטה וישרה. הסִיטוּאציה לא התפתחה כהוגן, שלא בהדרגה יפה. כאן היתה מלאכת-גלם. זה הזכיר לה רֶפֶּטִיציה שלא עלתה יפה.

– לא – ענתה ותשתומם על פשטותם הגסה של החיים.

– אם-כן היה אבי נבל! – קרא הנער ויקפֹּץ את אגרופיו.

היא הניע בראשה:

– אני ידעתי, שאיננו פנוי, אבל אנחנו אהבנו זה את זה מאד. לוּ נשאר בחיים, אזי היה דואג לנו וממלא חסרוננו. אל תדבר בו סרה, בני. הוא היה אביך וגֶ’נטלמן. באמת, הוא היה מקֹרב לרמי-המעלה.

קללה נתקה משׂפתי ג’ים.

– אין אני דואג לי – קרא בקול רם – אבל חרד אני לסִבּילה. הלא גם הוא גֶ’נטלמן, אותו האיש שאוהב אותה או שאומר כן בפיו? ומסתמא מקֹרב גם הוא לרמי-המעלה –

רגע אחד הרגישה האשה את עצמה נבזה ומֻשפלת עד מאד. היא השַׁחה את ראשה ותָּמח את עיניה בידים רועדות.

– לסִבּילה יש אם – אמרה בלחישה – ואני הייתי יתומה.

לב הנער הורך ורחמיו נכמרו עליה. הוא נגש אליה, גחן ונשק לה.

– צר-לי מאד, כי הוגיתיך בשאלתי על-אוֹדות אבי – אמר – אבל אי-אפשר היה לי שלא לעשׂות זאת. ועתה עת לי לנסֹע. היי שלום. אל תשכחי, כי מעתה יהיה לך רק ולד אחד, הטעון שמירה והשגחה, והיי בטוחה, כי אם אותו האיש יעלב את אחותי, אחפשׂהו ואמצאהו והמת אמיתהו ככלב, בי נשבעתי!

האִיוּם הנפרז והמבֹהל, שבּא בלִוית תנועת-יד נרגשה, והדבּוּרים המֵילוֹדרַמטיים, שנאמרו בלי חשבון ודעת, כל-זה נתן לחיים גִווּן יתר-עז בעיניה. אטמוֹספֵירה זו היתה נשמת אפּהּ. עתה שאפה רוח ברוָחה, ובפעם הראשונה אחרי כמה וכמה ירחים התפעלה מבּנהּ באמת ובתמים. היא חפצה מאד להמשיך את הסצֵינה באותו הנוסח הרגשני, אך הוא הפסיק אותה תֵּכף-ומיד, עליו להוריד את הארגזים מן העלִיה ולהתקין להם חִפּוּיים. השוער יוצא ובא בעסקנות יתרה. אחרי-כן החל המשׂא-ומתן עם בעל-העגלה. הרגע היפה נבלע בדקדוקי קטנות. וכאשר נסע הבן משם, והיא עמדה ליד החלון ונפנפה את מטפחת-הסלסלים הקרועה, תקף אותה שוב רגש של תוחלת נכזבה. היא הרגישה, כי שעת-הכֹּשר ל“דרמַטיות” מאין כמוה, נזדמנה לידה והלכה לאבוד. אך בזאת התנחמה, שהגידה לסִבּילה, עד כמה היא מרגישה את עצמה שוממה וגלמודה, מאחרי שאין לה אלא ולד אחד, הזקוק לשמירתה ולהשגחתה. את הפרַזה הזאת זכרה היטב. היא ישרה בעיניה. אך על-אוֹדות האיוּם לא הגידה דבר. זה הֻבּע בדברים עזים ונלהבים ודרַמטיים. היא חשה, כי יבוא יום וכֻלם יחדו יצחקו על-זה.

ו

– בודאי כבר שמעת את החדשה, בֶּזִיל? – אמר לורד הֶנרי באותו הערב, כאשר אך נכנס האלוארד אל החדר המיֻחד ב“בּריסטוֹל” ששָׁם היה ערוך השלחן לשלשה.

– לא, הארי – ענה האמן, במסרו את מגבעתו ואדרתו למשרת המשתחוה והולך – מה החדשה הזאת? אקוה, שאין זו מעניני הפּוֹליטיקה. זו אינה מושכת את לבי כל-עִקר. מסֻפּקני, אם יש בכל הבית התחתון ראש-אדם אחד, שראוי לציור; אף כי רבים זקוקים מאד לקצת לִבּון.

– דוֹריאן גרֵי אֵרשׂ לו אשה – אמר לורד הֶנרי ויתבונן אליו בעינים חוקרות.

האלוארד נִתּר ממקומו ופניו התקדרו.

– דוֹריאן ארשׂ לו אשה! – קרא – זה דבר שאי-אפשר!

– אמת נכון הדבר –

– את מי? –

– איזו אקטרִיסה קטנה וכיוצא בזה –

– קשה לי להאמין כזאת, דוֹריאן נבון יתר מדי –

– דוֹריאן נבון יתר מדי מהמנע מעשׂות מזמן לזמן דברי-אולת, בֶזִיל יקירי –

– אבל חתונה, כמדֻמני, אינה מן הדברים שעושׂים מזמן לזמן, הארי –

– מלבד באמריקה – העיר לורד הֶנרי כלאחר-יד – ואולם הן לא אמרתי, שכבר נשׂא אשה, אלא שהוא עומד לשׂאת, שהוא ארוּשׂ. וזה ענין אחר לגמרי. למשל, אני זוכר בבֵרור שנשׂאתי אשה, אבל איני זוכר כּל-עִקר שהייתי ארושׂ. אני נוטה להאמין, שמעולם לא היו לי אֵרוּשׂין.

– אבל זכר-נא את מולדתו של דוֹריאן, את מעמדו בחברה, את עשרו. הלא זה חֹסר-טעם מאין כמוהו לרדת מדרגות רבות כל-כך לשׂאת אשה –

– אמֹר לו כדבר הזה, אם רצונך שישׂא את הנערה, אז מֻבטחני, שיעשׂה זאת. כשאדם עושׂה טפשות גמורה, אין זה אלא משום נמוקים נעלים ונדיבים עד-מאד.

– אקוה, כי זו נערה הגונה. לי יצר מאד לראותו קשור בבריה פחותה, העלולה להשפיל את נפשו ולאבד את רוחו.

– אה, היא יותר מהגונה: היא יפהפיה – דובבו שׂפתי לורד הֶנרי, בגמאו מיץ-לענה ותפוחי-זהב מן הכוס – דוֹריאן אומר, שהיא יפהפיה, ובענינים כאלה אין הוא טועה אלא לעתים רחוקות מאד. תמונתו שצִיַרת הועילה לפתח בו את הערכת חיצוניותם של הבריות. זוהי עוד אחת מפעולותיו הנפלאות של ציורך. אנחנו נראה את הנערה בערב הזה, אם רק לא שכח את דברו.

– באמת ובתמים? –

– באמת ובתמים, בֶזִיל. האמינה לי, כי מעולם לא דברתי באמת ובתמים כבשעה זו –

– ואתה מסכים לזה, הארי? – שאל הצַיר בהתהלכו בחדר הֵנה והֵנה ובנשכו את שׂפתיו הן אי-אפשר לך להסכים לזה? זוהי סמיות-עינים וסמיות-הלב.

– אני אינני מסכים עוד לשום דבר ואינני מגנה עוד שום דבר. זוהי שטות גדולה לחוות דעה בעניני החיים. אנחנו לא נשלחנו על-פני האדמה כדי להפליט אל-תוך האויר את הדעות המוסריות הקדומות שלנו. אינני שׂם לב לעולם לדבריהם של המוני העם, ואינני מתערב לעולם במעשׂיהם של אנשים מלבבים. מכיון שלבבַתני אישיותו של אדם, הרי כל-דבר וכל-מעשׂה, שהוא מביע בו את אישיותו, מביא אותי לידי התפעלות. דוֹריאן גרֵי חשק לאהבה נערה יפה, המשׂחקת על הבימה בתור יוּליה, והוא אומר לקחתּה לאשה. מדוע לא? גם אם היה נושׂא את מֵיסַלִינה, לא היה לִבּוּבו נפחת על-ידי כך. הלא ידעת, כי אני אינני נלחם לנשׂואין. החסרון היותר גדול שבחיי-הנשׂואין הוא זה, שהם אינם מניחים לאדם להיות אֵיגוֹאִיסט. ואנשים שאינם אֵיגוֹאִסטים הם מטֻשטשי-הצבע; חסרים הם את המהות המיַחֶדת. ואולם יש אנשים בעלי-אֹפי, שחיי-הנשׂואין עושׂים את אָפיָם מָרכּב ומרֻבּה-צבעים עוד יותר. הם שומרים את “אנכיותם” שלהם, ועוד מוסיפים עליה הרבה “אנכיות” של אחרים, הם מָכרחים לחיות יותר מחיי אדם אחד. הם נעשׂים על-ידי-כך בעלי אורגניזציה מתֻקנה ומשֻׁכללה יותר – וזוהי, לפי דעתי, תכלית חיי-אדם. ומלבד זה, הנה לכל נסיון יש ערך ידוע, וגם המתנגד היותר-עז לחיי-הנשׂואין אינו יכֹל להכחיש שהם נסיון. מֻבטחני, שדוֹריאן גרֵי יקח את הנערה לאשה, יעריצנה בהתלהבות ששה ירחים תמימים, ואחרי-כן תתלקח בו פתאם אהבה לבריה אחרת. הוא יהיה חֹמר יקר לחקירה.

– הרי אינך מאמין אף במלה אחת מכל מה שאמרת, הארי; ואתה בעצמך יודע זאת. אם יחרבו חיי ושל דוריאן גרֵי, הרי תתעצב אתה על זה יותר מכֹל. ואמנם לבך טוב הרבה יותר מכפי שאתה רוצה להתראות.

לורד הֶנרי צחק ויאמר:

– אנחנו אוהבים ליחס לאחרים מחשבות טובות, משום שאנו מפחדים מפני עצמנו. יסוד האוֹפטִימיות הוא הפחד. אנחנו חושבים את עצמנו לנדיבים, מפני שאנו תולים בחברֵנו אותן המדות הטובות, העלולות להביא תועלת לנו בעצמנו. אנחנו מהללים את השֻׁלחני, כדי שיגדיל הלוָאותיו על אמונתנו, ומספרים בשבח מדותיו של לסטים מזֻין, בתקוה שלא יגע לרעה בכיסנו. אני פי ולבי שוים. אני מתעב את האוֹפטימיות מעֹמק הלב. ואשר לחֻרבּנם של החיים, הנה נחרבים רק אותם החיים, שנפסקה התפתחותם באמצע. רצונך לקלקל את טבעו של אדם, התחל בתקונו. ואשר לענין הנשׂואין, בודאי זה יהיה שטות גדולה, אבל יש עוד קשרים אחרים, יותר מעַנינים, המחבּרים את האיש והאשה. ולהם בודאי אסַיע. ויש להם חן מיֻחד, כי הם מן המוֹדה. אך הנה דוריאן בעצמו. הוא יגיד לך יותר ממה שאוּכל אני.

– הארי יקירי, בֶּזִיל יקירי, עליכם שניכם לברכני במזל-טוב – אמר העלם, בהשליכו מעליו את אדרתו המרֻפּדה משי ובחבקו את ידי כל אחד מהם בזה אחר זה – מימי לא הייתי מאֻשר כל-כך. זה בא, כמובן, לפתע-פתאם – כדרכו של כל דבר נחמד ונעים באמת. ובכל-זאת נדמה לי, שהוא הדבר האחד אשר בקשתי ואויתי כל הימים.

פניו אדמו משׂמחה ומהתרגשות, ובאותה שעה היה יפה למראה עד-מאד.

–אקוה שתהיה תמיד מאֻשר מאד, דוריאן – אמר האלוארד – אבל לא אוכל לסלֹח לך, שלא הודעתני את דבר ארושׂיך. להארי הגדת.

– ואני לא אוכל לסלֹח לך, שאחַרת כל-כך לבוא לסעֻדת-הערב – הפסיקו לורד הֶנרי בצחוק וישׂם ידו על שכם העלם – ועתה הבה נשב אל השלחן ונבדֹק את אמנותו של “שׂר-הטבחים” החדש, ואחר תספר לנו איך נקרו ויאתיו כל אותם הדברים.

– באמת, אין כאן לספר הרבה – קרא דוריאן לאחר שתפסו שלשתם מקום אל השלחן העגֹל הקטן – הדבר היה פשוט כך: לאחר שעזבתיך, הארי, אתמול בערב, לבשתי בגדים אחרים והלכתי לסעֹד קצת באותו בית-המשתה האיטלקי הקטן ברחוב רֻפֶּרט, שהראיתני זה לא כבר, ובשעה השמינית באתי אל התּיאטרון. סִבִּילה שׂחקה בתור רוֹזאלִינדה. כמובן היתה עריכת המחזה איֻמה, ואוֹרלַנדוֹ היה נלעג ממש. אבל סִבִּילה – לוּ ראיתם אותה! כאשר נראתה במלבוש של נער, הפליאה את כל הלבבות. היא היתה לבושה מעיל של קטיפה ירֻקה-כהה עם שרוֻלים כעין הקִנמון, מכנסַים צרים ועֵינם גם כן קִנמון עז, עם פתילים משֻׁלבים על הבּרכַּים, על ראשה מצנפת ירֻקה קטנה עם נוצת נץ, המהֻדקה באבן טובה ועל כתפיה אדרת רחבה עם רִפוד אדמדם-כהה. מעולם לא היתה יפה כל-כך בעיני. היה שפוך בה כל אותו החן והעדינות של הפסל הטַנַגרי הקטן, העומד בחדר-היוצר שלך, בֶּזִיל. שׂערותיה התעַבתו סביב לפניה כעלים כהים סביב לשושנה חִוֶרת. ואשר למשׂחָקה – הלא תראו אותה היום בערב. היא פשוט ארטיסטה מלֵדה ומבטן. אני ישבתי בתא המזֹהם וכֻלי אחוז ברשת קסמיה. שכחתי, שהנני בלוֹנדוֹן ובמאה התשע-עשׂרה. אני הייתי עם אהובת-נפשי הרחק הרחק מזה, ביער אשר לא שזפַתּוּ עין-אנוש. אחרי כלות המחזה הלכתי אל מאחרי הקלעים ואשׂיח אִתּהּ. ובשבתנו יחד, סמוכים זה לזה, נגה פתאם אור חדש בעיניה, אשר לא הרגשתי בו עד-כה. שׂפתותי התקרבו אל שׂפתותיה. אנחנו נשקנו איש את רעהו. לא אוכל לתאר לכם את אשר חשתי באותו רגע. לי נדמה, כי כל חיי נצטמצמו ברגע נעלה אחד של עֹנג וַרדי-מזהיר. היא היתה כֻלהּ רועדת, ורתתה כנַרקִיסה לבנה. אחרי-כן כרעה לפני על ברכיה ותשק את שתי ידי. מרגיש אני, שלא הייתי צריך לספר לכם כל-זאת, אבל אינני יכֹל להתאפק. מובן מאליו, כי האֵרוּשׂין שלנו הם בסודי-סודות. היא לא הגידה את הדבר אף לאִמהּ. אינני יודע, מה יאמרו אפּיטרוֹפסַי לזאת. לורד רַדלֵי בודאי יתהולל מקצף. אך אני לא אשׂים לב לזה. בטרם תעבֹר שנה ימלאו ימי-בגרותי, ואז אוכל לעשׂות מה שלבי חפץ. האם לא היטבתי לעשׂות, בֶּזִיל, כי שאבתי את אהבתי ממעין השירה ומצאתי לי אשה במחזות שֶׁקספּיר? השׂפתים, אשר שֶׁקספיר לִמד אותן לדַבּר, לחשו לי באזני את סודן. זרועות רוֹזאלִינדה חבקוני ואני נשקתי למו-פיה של יוּליה.

– כן, דוריאן, לפי-דעתי יפה עשׂית – הוציא האלוארד מפיו דברים במתינות.

– הראית אותה היום? – שאל לורד הֶנרי.

דוֹריאן גרֵי הניע בראשו:

– אני עזבתיה ביערי האַרדֵינים ומצֹא אמצאנה בפרדסי וֵירוֹנה.

לורד הֶנרי גמא את יינו בעֹמק העיון:

– באיזה רגע הוצאת מפיך את המלה “חתֻנה”, דוריאן? ומה ענתה היא על-זאת? או אולי שכחת דבר זה כליל?

– הארי יקירי, אני לא הבטתי על-זאת כעל דבר-עסק, וגם לא באתי אליה בהצעה על-פי הנוסח הקבוע. אני אמרתי לה, שאהבתי אותה, והיא ענתה, שאין היא כדאית! הלא כל העולם כֻּלו כאין נגדה בעיני.

– הנשים מִצטַינות במעשׂיותן – דובב-לו לורד הֶנרי – הן מעשׂיות הרבה יותר ממנו הגברים. במעמד גדול ממין זה אנחנו שוכחים על-פי-רֹב לדבר על-אוֹדות חתֻנה, אך הן מזכירות לנו תמיד.

האלוארד שׂם ידו על זרועו:

– אל-נא, הארי! הן דבריך מצערים את דוֹריאן. הוא איננו ככל הגברים. הוא לא ימיט לעולם רעה על אחרים. כי על-כן הוא נפש עדינה מאד.

– דוריאן איננו כועס עלי לעולם – ענה לורד הֶנרי – אני שאלתי את השאלה מתוך הנִמוק היותר רצוי, מתוך הנִמוק היחידי באמת, שבשבילו סולחים לאיש על שאלו שאלות, – פשוט מתוך סקרנות. אני מחזיק בדעה, כי הנשים הן המציעות לנו את הצעת הנשׂואין, ולא אנחנו להן. יוצא מן הכלל הזה, כמובן, המעמד הבינוני. אבל המעמד הזה נחשל תמיד בענינים הנוגעים למוֹדה.

דוריאן גרי נתן בצחוק קולו וינע בראשו:

– אתה אין לך תקנה הארי; אך אין בכך כלום. אי-אפשר לכעֹס עליך. לכשתראה את סִבִּילה וֵין, תרגיש ותודה, כי האיש אשר ימלאהו לבו לעלבהּ ולצערהּ אינו אלא חיה בצורת אדם, חיה ערלת-לב. אינני יכֹל להבין, איך יאבה איש לנַבּל את אשר הוא אוהב. אני אוהב את סִבִּילה וֵין. אני הייתי רוצה להעמידה על כֵּן של זהב ולראות את העולם כֻּלו כורע ומשתחוה לרגלי האשה אשר לי. מה הם נשׂואין? נדר אשר אין להפר. משום-כך אתה לועג לחתונה. אל-נא תלעג! אני רוצה לנדֹר נדר, שאין לו הפרה עולמית. בטחונה מכריחני להיות טוב. כשאני יושב אצלה, אני נכלם מכל התורות אשר הוריתני; אני נהפך לאיש אחר, עד שלא תכירני עוד, ומגע-ידהּ של סִבִּילה וֵין דַיו להשכיחני אותך ואת כל תורותיך המזֻיפות, המלבבות, הארסיות, הנחמדות…

– והן…? – שאל לורד הֶנרי בקחתו לו מעט מן החזֶרת.

– אה, דעותיך על החיים, דעותיך על האהבה, דעותיך על התענוגות, בקִצור, כל תורותיך הארי.

– התענוג הוא הדבר האחד הראוי לתורה מיֻחדת – ענה הלז בקולו המתון והנעים – אך אני מָכרח להודות, שהתורה הזאת אינה שלי, אלא של הטבע בכבודו ובעצמו. התענוג זהו אבן-בֹּחן של הטבע, זהו אות-ההסכמה שלו. כשאנחנו מאֻשרים, הננו טובים תמיד, אך כשאנחנו טובים, אין אנו תמיד מאֻשרים.

– אבל מהו פֵרושו של “טוב” לפי-דעתך? – קרא בֶּזִיל האלוארד.

– כן – שנה דוריאן ויט ראשו לאחור וישען על-גב הכסא וישקף על לורד הֶנרי בעד השׂיח העבות של אִירוסֵי-הארגמן, שעמד באמצע השלחן מהו ה“טוב” לפי-דעתך, הארי?

– להיות טוב, זאת אומרת להיות בהסכם ובאחדות עם עצמו – ענה, בנגעו באצבעותיו המהֻקצעות והחִורות ברגל הדקה של הגביע אשר לפניו – המחלֹקת הפנימית מתחילה, כשמכריחים את האדם להיות בהסכם ובאחדות עם אחרים. חייו של עצמו – הם העִקר. ואשר לחיי חברינו, הנה מי שרוצה להיות חצוף או חסיד, רשאי להתפאר עליהם בדעותיו המוסריות, אבל הן אינן נוגעות לשום אדם. ומלבד זה, הנה לאִינדִיבִידוּאַלִיסמוס יש מטרה יתר רמה. המוסריות בימינו דורשת מן האדם השתַּעבּדות לאַמת-המִדה הממֻצעת של דורו. ואני חושב, כי השתעבדות כזו היא אי-מוסריות היותר גסה לאיש משׂכיל בעל-תרבות.

– אבל אם האדם חי רק לעצמו, הארי, הריהו משלם בעד זה מחיר גדול מאד – העיר הצַיר.

– כן. הלא בזמן הזה פושטים את עורנו מעלינו במחיר כל דבר. כמדֻמה לי, שהטרגֵידיה הממשית של העניים היא זו, שאין הם יכֹלים לספק לעצמם כלום, חוץ מבטול-היש שלהם. החטאים היפים, ככל הדברים היפים, הם זכותם הפרטית של העשירים.

– אפשר לשלם בדרכים אחרים, לא רק בכסף.

– באיזו דרכים, בֶּזֵיל? –

– למשל: במוסר-כליות, ביסורים, – בכלל: בהרגשת השפלות.

לורד הֶנרי הניע בכתפיו:

– נערי הטוב, האמנות של ימי-הבּינַים מפליאה אותנו, אבל ההרגשות של ימי-הבּינַים כבר עבר זמנן. כמובן, אפשר להשתּמש בהן בספרות היפה. בכלל: דבר, שתשמישו בספרות, בידוע שכבר עבר ובטל מן העולם. האמינו לי, שום אדם בעל-תרבות לא יתחרט לעולם על תענוג שהתענג, ושום אדם חסַר-תרבות אינו יודע בכלל, מה זה תענוג.

– אני יודע, מה זה תענוג – קרא דוריאן גרֵי – זאת אומרת להעריץ את מי שהוא.

– בודאי זה טוב מהיות נערץ – ענה לורד הֶנרי בהשתעשעו בפֵרות – אין לך דבר המשעמם יותר מהיות חֹמר להערצה. הנשים מתנהגות אתנו כמנהג הבריות עם אלהיהן. הן מעריצות אותנו, ועם זה הן מציקות לנו בבקשות לעשׂות דבר בשבילן.

– אני הייתי אומר, כי מה שהן מבקשות ממנו, כבר נתנו הן לנו קֹדם-לכן – העיר העלם בכֹבד-ראש – הן מחוללות בקרבנו את האהבה, ולכן יש להן הרשות לבקשהּ מאתנו בחזרה.

– זה נכון מאד, דוריאן – קרא האלוארד.

– שום דבר איננו נכון מאד – אמר לורד הֶנרי.

– אבל זה נכון – הפסיקו דוריאן – הלא תודה, הארי, כי הנשים נותנות לאנשים את זהַב-חייהן.

– אפשר – נאנח הלז – אבל הן דורשות אותו תמיד בחזרה בפרוטות קטנות. הנשים – כמו שאומר סופר צרפתי חריף – מעוררות אותנו למפעלים כבירים, ותמיד הן מפריעות אותנו מהוציאם אל הפֹּעל.

– הארי, איֹם ונורא אתה! ואינני יודע, מדוע אני מחבב אותך כל-כך.

– ואתה תחבב אותי תמיד, דוריאן – ענה לורד הֶנרי – רבּוֹתי, רצונכם לשתות קהוה? משָׁרת, הָבא קהוה, קוֹניַק וסִיגַריטות. אך לא: בסיגריטות אין לנו צֹרך, יש לי משלי. בֶּזִיל, אינני יכֹל להרשות לך לקטר סיגרות, קח לך סיגריטה. סיגריטה – זהו הטִפּוּס המשֻׁכלל של תענוג משֻׁכלל. היא נפלאה, ואיננה נותנת לנו ספּוק. כלום אפשר לדרֹש עוד יותר? – כן, דוריאן, אני אהיה חביב עליך תמיד. אני מגשים לך את כל החטאים, אשר לא מצאת עֹז בנפשך לחטֹא.

– מה זה תדבר שוב דברי-שטות, הארי! – קרא העלם בהציתו את הסיגריטה שלו בדרַקוֹן-הכסף היורק אש, שהעמיד המשָׁרת על השלחן – נלכה אל התּיאטרון. כאשר תצא סִבּילה על הבימה, יגָלה לך אידיאל חדש בחיים. היא תגַלה לך מה שלא ידעת ולא ראית עד-עתה.

– אני ידעתי וראיתי הכל – אמר לורד הֶנרי ועיניו הפיקו עיפות – אבל אני נכון תמיד לקראת הרגשות חדשות. אלא שאני חושש, שאין עוד בשבילי הרגשות חדשות במציאות. ובכל-זאת אפשר, שהנערה הנפלאה שלך תביאני לידי תנועה והתעוררות. אני אוהב את התּיאטרון; הוא קרוב לאמת יותר מן החיים. הבה, נלכה. דוריאן, אתה תסע אתי. צר לי מאד, בֶּזִיל, אבל במרכבתי אין מקום בלתי אם לשנים. עליך, אפוא לנסֹע אחרינו בעגלה שׂכורה.

הם קמו ממושבותיהם, לבשו את מעיליהם וגמאו את הקהוה בעמידה. הצַיר עמד דומם, שקוע בהרהורים. כעין ערפל היה פרושׂ עליו. הוא לא יכֹל להשלים עם שדוּכו של דוריאן, ובכל-זאת נראה לו, שהדבר היה יכֹל להיות רע הרבה יותר. רגעים אחדים אחרי-כן ירדו מן המדרגות החוצה. האלוארד נסע יחידי, כפי שנדברו, ויתבונן במאורות הגדולים של המרכבה הקטנה העוברת לפניו. תקף אותו רגש משֻׁנה של אבדת נפש. הוא חש, כי דוריאן גרֵי לא יהיה לו עוד לעולם מה שהיה עד כה. החיים נדחקו והתיצבו בין שניהם… עיניו חשכו, והרחובות המוארים, המרֻבּים באוכלוסים, נעשׂו מטֻשטשים לפניו. כאשר עמדה המרכבה לפני התּיאטרון, נדמה לו, שהוא הזקין שנים רבות.

ז

מפני סִבּה בלתי-ידועה היה התּיאטרוֹן בערב הזה מלא מפה-אל-פה, והדִירֶקטוֹר היהודי השָׁמן, שקִבּל אותם בַּבִּיאָה, היה מלא שׂמחה, וצחוק רחב ורוטט האיר פניו מאֹזן עד-אֹזן. הוא לִוה אותם אל התּא שלהם במין הכנעה חוגגת, בנופפו הנה והנה את ידיו השמנות, המעֻלפות טבעות, ובשׂוחחו בקולו הרם. לדוריאן גרי היה האיש לזרא בערב הזה יותר מכל הימים. הוא היה בעיניו כאלו בא לראות את מִירַנדה, ולקראתו יצא קַליבַּן. לעֻמת-זה מצא היהודי חן בעיני לורד הֶנרי – לפחות אמר בפיו כך. הוא תקע לו כפו ויבטיח אותו, שהוא מלא שׂמחה וגאון להכיר לדעת איש, שגִלה גֶניוס אמתי ופשט את הרגל בגלל משורר. האלוארד השתּעשע בינתַים בזה, שהתבונן אל פרצופיהם של היושבים בפַּרטֵיר. החֹם היה כבד מנשׂא והנִברֶשת הכבירה התלויה בתקרה להטה בגֵיאוֹרגִינה ענקית עם עֲלֵי-אש. הצעירים אשר ב“גן-עדן העליון” פשטו את מִקטָרניהם ואת אפודותיהם ויתלו אותם על-גבי הסיָג. הם נדברו איש אל רעהו מעבר-אל-עבר על-פני כל התּיאטרוֹן, והתחלקו את תפוחי-הזהב שלהם עם הריבות המקֻשטות בלי חן וטעם, היושבות על-ידם. מן הפּרטֵיר נשמעו מצהלות-צחוק של נשים אחדות; הקולות היו צעקנים מאד ומטֹרפים. מן המזנון עלה קול חליצת פקקים.

– אכן, זה מקום מסֻגל למציאת בת-אֵלים! – אמר לורד הֶנרי.

– כן – ענה דוריאן גרי – פה מצאתיה, והיא בת-אלהים נעלה על-כל הברואים. כאשר תשׂחק על הבימה תשכחו עולם ומלואו. כל אלה האנשים ההמוניים, הגסים, עם פניהם העזים ותנועותיהם המטֹרפות, נהפכים לאחרים, כמעט אך תעלה היא על הבימה. אז הם יושבים דומם ומקשיבים קשב רב. הם בוכים ושׂוחקים, כפי שהיא דורשת מהם. הם נענים לה ככנור. היא שופכת עליהם רוח ומעַדנת אותם, ואנחנו מרגישים, כי הם עצם מעצמינו ובשׂר מבשׂרנו.

– עצם מעצמינו ובשׂר מבשׂרנו! אקוה כי לא כן! – קרא לורד הֶנרי, אשר בחן בעיניו בעד קרן-רֳאִי את הקהל שעל הגַלֵיריה.

– אל תשׂים לבך אליו, דוריאן – אמר הצַיר – אני מבין את כוָנת דבריך ואני מאמין בנערה הזאת. מי שאתה אוהב, אי-אפשר שלא יהיה יצור נפלא, ונערה שעושׂה אותו הרֹשם, שתארת לנו, אי-אפשר שלא תהיה זכה ונדיבה. לשפֹּך רוח על בני-דורו – זוהי עבודה השוה בעמלה. אִם הנערה הזאת יכֹלה לתת נשמה לאלה, שעד עתה חיו בלעדיה, אם בכֹחה להעיר ולעורר את רגש-היֹפי בקרב אלה, אשר חייהם היו מסֹאבים ומכֹערים, אם יש לאֵל-ידה להפשיטם את “אנכיותם” ולהוציא מעיניהם דמעות על צרות שאינן שלהן, – אז ראויה היא להערצתך ולהערצתו של כל העולם. היטבת לעשׂות בקחתך אותה לך לאשה. בתחלה לא היתה דעתי כך, אך עתה אני מסכים לזה. האלהים יצרו את סִבִּילה וֵין בעדך. בלעדיה לא היית שלם כל-צרכך.

– תודתי לך, בֶּזִיל! – ענה דוריאן גרֵי ויחבק את ידו – אני ידעתי, כי אתה תבין אותי. הארי הוא צִינִיקן גדול כל-כך, הוא מפיל עלי אימה… ואולם הנה כבר התאספו חברי האוֹרכֶּסטרוֹן. מנגינותיהם איֻמות מאד, אבל הם אינם מאריכים, מנגנים רק כחמשה רגעים. אחרי-כן יורם המסך ואתם תחזו את הנערה, אשר אני נכון להקדיש לה כל חיי ואשר כבר נתתי לה כל הטוב אשר בי.

כרבע שעה אחרי-כן יצאה סִבִּילה וֵין על הבימה לקול רעם של מחיאות-כפים, המחרישות את האזנים. כן, היא היתה באמת יפת-מראה עד מאד – אחת הבריות היותר נחמדות, שראה מימיו, כן אמר לורד הֶנרי בלבו. בחִנהּ הצנוע ובעיניה התוהות ותמהות היה הרבה מן האיָלה. למראה הקהל הגדול, המקדם פניה בהתפעלות, נוססה בלחייה אדמומית קלה, כצִלה של שושנה בראי של כסף. היא נסוגה אחור צעדים אחדים, ושׂפתיה היו כמרתתות. בֶּזִיל האלוארד קפץ ועמד על רגליו והתחיל מוחא-כף. דוריאן גרֵי ישב בלי-נוע כחולם ולא גרע עיניו ממנה. לורד הֶנרי הסתכל בה בעד קרן-הראי בכוָנה עצומה ושׂפתיו דבבו: “מלבֶבת, מלבבת!”.

הסצֵינה היתה במסדרון ביתו של קַפּוּלֶטִּי, ורומֵיאוֹ, לבוש בגדי עולה לרגל, נכנס עם מֶרקוּציוֹ ורֵעיו. המנגנים נגנו כפי אשר השׂיגה ידם והתחילו המחולות. בין המון המשׂחקים כִּבדי-התנועה וכעוּרי-המלבוש התנועעה סִבּילה וֵין כיצור נעלה מעולם אחר. בחוּלהּ נָע גֵוהּ הֵנה והֵנה, כאשר ינוד הקנה במים. כפיפות צוארה דמו לכפיפות חבצלת לבנה. ידיה נראו כמחֻטבות-שֵׁן.

אבל היא היתה פזורת-נפש. על פניה לא נראו שום אותות-שׂמחה כשהסתּכּלה ברוֹמֵיאוֹ. המלים המעטות, שהיה עליה לדַבּר:

נָזִיר חָסִיד, אַל-נָא תַּחֲשֹׁב לִיָדְךָ עָוֹן

עַל תִּתָּהּ שָׁלוֹם לִי בְצֶדֶק וּבַעֲנָוָה,

מַגַּע-יַד קְדוֹשִׁים קָדוֹשׁ לוֹ יֵאָמֵר,

כַּף אֶל כַּף לְנָזִיר זֶה לָהֶם נְשִׁיקָה.

והדיַלוג הקצר שאחריהן, יצאו מפיה באֹפן מעֻשֶׂה מאד. הקול היה נפלא, אך ה“נגינה” היתה לא נכונה לגמרי. הגַוָן היה מזֻיף. מתוך-כך נִטלה נשמתם של החרוזים, וסערת-התאוה היתה מלאכותית.

פני דוריאן גרֵי חָורו לשמע מִדבָּרהּ. אף אחד מרֵעיו לא מצא עֹז בנפשו לדבר אליו. היא היתה בעיניהם כמחֻסרת-כשרון לגמרי. היא שׂמה לאַל את תוחלתם.

אבל הם ידעו, כי אבן-הבֹּחן לכל יוּליה היא הסצינה על המעקה, במערכה השניה. לכן החליטו להמתין לה. אם גם זו לא תעלה יפה, אז אין לה כל תקוה.

היא היתה יפה עד להפליא, כשנגלתה לנֹגהּ הירח – זאת אי-אפשר היה לכחד. אבל מִשׂחקהּ היה תיאטרוֹני עד לבלתּי-נשׂא, והוא הלך ונעשׂה גרוע יותר ויותר – תנועותיה נעשׂו מלאכותיות עד לחֹסר-טעם. בכל הדברים שהיה עליה לדַבּר הכניסה הפרזה לא יפה, החרוזים המצֻיָנים:

יָדַעְתָּ כִּי צְעִיף הַלַּיְלָה מַסְתִּיר פָּנַי מִמֶּךָ,

לוּלֵא כֵן אָז צִבְּעָה אֶת לֶחְיִי בּשֶׁת בְּתוּלָה

עַל הַדְּבָרִים שֶׁדִּבַּרְתִּי בְאָזְנֶיךָ פֹּה הַנֶּשֶׁף –

את החרוזים האלה דִקְלְמָה בדיוק מְעַנֶּה של תלמידת בית-הספר, אשר למדה את המלאכה מפי מורה הדֶקְלַמַציה מן המדרגה השניה. וכאשר גחנה על מסעד המעקה והגיעה אל השורות הנפלאות:

אַף כִּי שְׂמֵחָה אֲנִי עָלֶיךָ,

לֹֹא אֶשְׂמַח עַל הַבְּרִית, שֶׁכָּרַתְנוּ פֹה הַלָּיְלָה:

מְבֹהֶלֶת הִיא, בְּלִי חֶשְׁבּוֹן, וּלְפֶתַע-פִתְאֹם בָּאָה

וְדוֹמָה הִיא לְבָרָק אֲשֶר הֵאִיר וַיֵעָלֵם

בְּטֶרֶם יִקְרָא אִישׁ: “הִנֵּה בָרָק!” תֶּעֱרַב שְׁנָתְךָ!

צִיץ אַהֲבָה זֶה הֲלֹא יִגְמַל מִנִּשְׁמַת קַיִץ

וְהָיָה לְפֶרַח חֶמֶד עַד שֵׁנִית עוֹד נִפָּגֵשׁ –

את הדברים האלה פלטה מפיה כאלו אין הם נוגעים אליה כלל. ולא היה זה מתוך זעזוע-עצבים או משום אימת-הצבור; אדרבה, היא היתה שלֵוה, בלי שום התרגשות. אלא, פשוט, זאת היתה אמנות גרועה. זאת היתה מפלה גמורה.

אפילו הקהל ההמוני, הנבער מדעת, שבגלִריה ובפרטֵיר, לא מצאו עוד חֵפץ במחזה. הם רגשו ורגזו, התחילו לדבר בקול רם ולשרֹק. הדירֶקטור היהודי, שעמד בירכתי הפַּרטֵיר, רקע ברגליו כמשתולל ויקלל ויחרף בזעם-אפו. הנפש האחת בתּיאטרון, שעמדה במנוחה שלמה, היתה הנערה בעצמה.

כאשר תמה המערכה השניה קמה סערה של שריקות, ולורד הֶנרי קם מכסאו וילבש את מעילו:

– היא יפה מאד, דוריאן – אמר – אבל לשַׂחק אין היא יודעת. נלכה-נא.

– אני אמתין עד תֹּם כל המחזה – ענה העלם בקשיות ובמרירות – מצטער אני מאד, שהבאתי אתכם לידי אִבוד ערב. אני מבקש סליחה משניכם.

– דוריאן יקירי, כמדֻמני שמרת וֵין חולה היום – הפסיקו האלוארד – אנחנו נבוא לראותה בערב אחר.

– מי יתן והיתה חולה! – ענה דוריאן – אך לי נראה, שהיא, פשוט, חסרת-רגש וקרה. היא נשתנתה לגמרי. עוד אתמול בערב היתה ארטיסטה גדולה – ובערב הזה אינה אלא משׂחקת בינונית, פשוטה.

– אל תדבר כדברים האלה על הנפש האהובה לך, דוריאן. האהבה נפלאה מן האמנות.

– שתיהן הן רק צורות של חקוי – העיר לורד הֶנרי – אבל נלכה-נא. דוריאן, אל תוסיף לשבת פה. לראות במשׂחק גרוע זה מזיק לרגש המוסר. ומלבד זה חושב אני, כי אתה לא תאבה כלל שתשׂחק אשתך על הבימה. ולכן מה לך ולדָבר, אם היא משׂחקת בתור יוּליה כבֻּבּה של עץ? היא יפה ונעימה מאד, ואם ידיעתה בחיים אינה מרֻבּה מידיעתה באמנות, הרי תהיה חֹמר-נסיון מענין מאד. יש רק שני סוגי אנשים המלבבים באמת: אנשים היודעים הכל, ואנשים שאינם יודעים כלום. אבל, בשם אלהים, אל-נא תלבש צורה טרַגית זו, נערי הטוב! הרוצה שישָׁאר תמיד בצעירותו, צריך להמנע מכל התרגשות שאינה הוגנת. בוא אתנו אל הקלובּ, עם בֶּזִיל ועמי. שם נקטר סיגריטות ונשתה לכבוד יָפיהּ של סִבּילה וֵין. יפהפיה היא – ומה לך עוד?

– לֵך לֵך, הארי! – קרא העלם – אני רוצה לשבת בדד. לך גם אתה, בֶּזִיל. הוי, וכי אין אתם רואים, כי לבי נשבר בקרבי?

דמעות רותחות נִקוו בעיניו; שׂפתותיו רִתתו; הוא רץ אל ירכתי התא, סמך ראשו אל הקיר ויַסתּר פניו בכפיו.

– נלכה, בֶּזִיל – אמר לורד הֶנרי בקול רך, שלא היה מצוי בו ושניהם יצאו מן התא.

רגעים אחדים אחרי-כן האירו שוב מאורות הָרַמְפָּה והמסך הורם: התחילה המערכה השלישית. דוריאן גרֵי שב למקומו. פניו היו חִורים, וכֻלו הפיק גאוה ושויון-רוח. המִשׂחק נמשך באריכות מיגַעת, כאלו אין קץ למחזה. רֹב הקהל עזבו את התּיאטרון, בדָפקם על הרצפה בנעלותיהם הכבדות ובצחקם בקול רם. כל הצגת המחזה היתה מפלה גמורה. את המערכה האחרונה שׂחקו לפני ספסלים ריקים. המסך הורד לקול חיוך ושריקה.

מיד אחרי כלות המחזה רץ דוריאן אל מאחרי הקלעים לחדר-התִלבֹּשת. הנערה עמדה שם יחידה ופניה הביעו שמחת-נצחון. עיניה נוצצו בזיו מיֻחד וכמו נֹגהּ מסביב לה. שׂפתיה הפתוחות למחצה שׂחקו מתוך עֹנג על סוד, הידוע רק לה לבדה.

כאשר נכנס דוריאן הציצה בו ורגש של אֹשר אין-קץ האיר את פניה.

– מה הרעותי לשׂחק בערב הזה, דוריאן! – קראה בלכתּהּ לקראתו.

– רע מאד! – ענה ויַבט אליה בתמהון – נורא! רע עד לזועה. האם חולה אַתּ? לא תוכלי לצַיר לעצמך, כמה גרוע היה משׂחקך. לא תוכלי לצַיֵר לעצמך, כמה סבלתי.

הנערה חִיכה.

– דוריאן – ענתה בהמשיכה את שמו בנעם-קולהּ. כאלו היה מתוק מדבש לשׂפתותיה-שושנים – דוריאן, עליך היה להבין. ועתה הלא תבין, הלא?

– מה אבין? – שאל בפנים זועמים.

– מפני מה היה משׂחקי גרוע היום. מפני מה יהיה משׂחקי גרוע תמיד. מפני מה לא אוסיף עוד לשׂחק יפה עד עולם.

הוא הניע בכתפיו:

– כמדֻמני, שחולה אתּ. ואם חולה אתּ, לא היה לך לשׂחק. הלא עשׂית עצמך לשׂחוק. לרעי היה המשׂחק לזָרא. וגם לי.

היא, כנראה, לא שמעה כלל את דבריו. פניה קרנו משׂמחה. מין דבקות של אֹשר תקפה אותה.

– דוריאן, דוריאן – קראה – קֹדם שידעתיך היה המשׂחק המציאות היחידה בחיי. רק בתּיאטרון טעמתי טעם חיים. שם היה לי הכל אמת לאמתּהּ. בערב אחד הייתי רוֹזַאלִינדה, ובערב השני – פּוֹרציה. שמחת בֵּיאטרִיסה היתה שׂמחתי, ויסורי קורדֵיליה – יסורי נפשי. אני האמנתי בכל. האנשים הפשוטים, ששׂחקו אתי יחד, נדמו לי כבני-אֵלים. הקוּלִיסות המצֻיָרות היו לי עולם מלא, עולמי שלי. אני ידעתי רק צללים, והם היו בעיני כדברים של ממש. – והנה באת אתה – האח, אהובי הנעלה! – ותוצא ממסגר נפשי. אתה למדתני, מה הם חיי-המציאות. והיום בערב הרגשתי בפעם הראשונה בחיי את כל הנבוּבוֹת, את כל הזיוף, את כל הטפשות שבאותה התפארת הריקה, הנוצצת למראה-עינים, אשר בה שׂחקתי כל הימים. היום, בפעם הראשונה, נפקחו עיני לראות, כי רומיאו הוא זקן מכֹער וכחֹל. ונֹגהּ הירח בגן הוא חקוי מזֻיף, והסצינה היא המונית, והדברים שדברתי הם אי-טבעיים, לא שלי הם, אינם אותם שהייתי רוצה אני לאמר. אתה הבאת לי דבר נעלה יותר, אשר כל האמנות אינה אלא בבואה שלו. אתה הוריתני לדעת, מה-זאת אהבה באמת ובתמים. אהובי! אהוב-נפשי! הפרינץ היפה! נסיך-חיי! עָיפה נפשי לצללים. אתה הנך לי יותר מכל מה שתוכל האמנות להיות לי. מה לי ולבֻבּות של משׂחק-התּיאטרון? כאשר עליתי בערב הזה על הבימה, לא יכֹלתי להבין, איך סר וחלף ממני כל-זה. אני דמיתי, כי אפליא לעשׂות, והנה מצאתי, שאינני יכֹלה עוד כלום. ופתאם זרח אור חדש על נפשי ואבין הכל. וידיעה זו מלאה שׂמחה את כל חדרי לבי. אני שמעתי אותם שורקים, ואגַחך. וכי מה יודעים הם על-אוֹדוֹת אהבה כשלנו? קחֵני מזה, דוריאן – קחני אתך אל מקום, אשר נוכל לחיות שנינו לבדֵנו. שׂונאת אני את התּיאטרון. יכֹלתי לחקות תאוה שלא הרגשתיה, אבל אינני יכֹלה לחקות זו, הבוערת בי כאש. אה דוריאן, דוריאן, היודע אתה כעת, מה פשר כל-זה? לוּ גם יכֹלתי, הייתי חושבת לחלול הקֹדש לחקות את האהבה על הבימה. אתה פקחת עיני לראות זאת.

העלם התנפל על הרפידה ויסב את פניו.

– אַתּ הֵמַתְּ את אהבתי – דובבו שׂפתיו.

היא הביטה אליו בתמהון ותצחק. הוא לא ענה דבר. אז נגשה אליו ותחלק את שׂערות ראשו באצבעותיה הקטנות, ותכרע על בּרכֶּיה ותדבק את ידיו אל שׂפתותיה. אך הוא השיב את ידיו אחור ורעד זעזע את כל גופו.

אחרי-כן קפץ ממקומו וישׂם פעמיו אל הדלת.

– כן – קרא – אתּ המַתְּ את אהבתי. עד עתה היית מעוררת את דמיוני. עכשיו אין את מעירה אפילו את סקרנותי. פשוט, אינך עושׂה עוד עלי שום רֹשם. אני אהבתיך, יען אשר היית נפלאה, מצֻינה, יען אשר היה בך רוח וגאוניות, יען אשר הגשמת את חלומות המשוררים הגדולים והלבַּשׁתּ עור ובשׂר את צללי האמנות. כל-זה השלכת מלפניך. ועתה הנך ריקה וחסרת-טעם. אלי! מה נואלתי לאהבך! משֻׁגע הייתי! עתה אינך לי ולא כלום. איני רוצה עוד לראות פניך. אינני רוצה עוד לחשֹׁב על-אוֹדותיך. לא אשׂא עוד את שמך על שׂפתי, אין את יודעת, מה שהיית לי לפנים. היית לפנים!… הוי, מה נורא לי רעיון זה! הלואי שלא שׂמתי עיני עליך מעולם! אַתּ אבדת את לבוב-חיי. מה דלה השׂגתך על-אוֹדות האהבה, אם אַתּ אומרת שהיא מקלקלת את אמנותך! בלי אמנותך הרי את אפס ואין. אני אמרתי לעשׂותך מהֻללת, מזהירה, כבירה. העולם היה מעריץ אותך, ואתּ היית נקראת בשמי. ומה אתּ עכשיו? משׂחקת מן המדרגה השלישית עם פַּרצוף נאה.

פני הנערה הלבינו וגֵוה רעד כֻּלו. היא פֵּרשׂה בידה וקולה כמו נחבא בגרונה.

– אתה אינך מדבר בכֹבד-ראש, דוריאן – אמרה בלחישה – אתה משׂחק קוֹמֶדיה.

– קוֹמֶדיה! זאת אני מניח לך, הלא בזאת אַתּ מצטיֶנת – ענה במרירות.

היא קמה מכרֹע על ברכיה, ובפנים מביעים עינויי-נפש קשים נגשה אליו ותעמֹד לפניו, ותשׂם ידה על זרועו ותּסתּכּל בעיניו. אך הוא הדף אותה אחור.

– אל תגעי בי! – קרא.

אנקה עמומה התפרצה מלבה. היא התנפלה ארצה ותשכב לרגליו כפרח נרמס.

– דוריאן, דוריאן, אל תעזבני! – אמרה בלחישה – אני מצטערת כל-כך על שלא שׂחקתי יפה. כי הגיתי רק בך כל העת. אבל אני אנסה שוב – אנסה באמת ובתמים. הן אהבתי אליך באה אלי לפתע-פתאם. דומה אני, שלא הייתי יודעת אותה מעולם, אלמלא נשקתני – אלמלא נשקנו איש את רעהו. שובה שקה לי, אהוב-נפשי. אל-נא תלך ממני. אחי… אך לא, אין דבר. הוא לא דבר בכֹבד-ראש. הוא חמד לו לצון… ואולם אתה, הה, האם לא תוכל לסלֹח לי את עוֹן הערב הזה? אני אתאמץ בכל-כֹחי, אעמֹל ואיגע לתקֹן את עותתי, אל תקשיח לבך ממני, על שאני אוהבת אותך יותר מכל אשר על-פני האדמה. וסוף-כל-סוף הלא רק זאת הפעם האחת, אשר לא מצאתי חן בעיניך. ואמנם צדקת מאד, דוריאן. צריכה הייתי להראות יותר את הארטיסטה שבי. הסכלתי עשׂה – ובכל-זה לא יכֹלתי לעשׂות אחרת. הה, אל תעזבני, אל תעזבני…

היא התיַפחה, וקולה נחנק מסערת-רוחה: כנפצעה שכבה לארץ ותתפתל במכאוביה. ודוריאן גרֵי הביט בה בעיניו היפות, ושׂפתותיו המחֻטבות הסתּלסלו בשׂחוק של קלסה גאיונה: בהתרגשותם של אותם, שכבר חדלנו לאהֹב, יש תמיד צד נלעג: סִבּילה וֵין היתה בעיניו מֵילוֹדרמַטית עד לטפשות: דמעותיה ואנקותיה היו עליו לטֹרח:

– אני הולך מזה – אמר לאחרונה בקול צלול ושָׁלו – אינני רוצה להיות אכזר, אבל אינני יכֹל לראות עוד את פניך. את הובשתִּני משִׂברי.

היא בכתה דומם ולא ענתה דבר, רק זחלה וקרבה אליו. ידיה הקטנות גששו באויר, כאלו חפשׂו אותו. והוא סבב על עקבו ויצא מן החדר. בעוד רגעי-מספר היה כבר מחוץ לתּיאטרון.

אנה הלך – זאת לא ידע אל-נכון. הוא רק נזכר, שעבר דרך רחובות, שאינם מוארים די-צרכּם, על-פני פתחי-שערים מכֹערים ואפלים ובתים חשודים. נשים עם קולות צרודים וצחוק גס קראו אליו. שִׁכּוֹרים מקללים ומחרפים ומשׂוחחים עם עצמם נעו על פניו ברגלים כושלות כקוֹפים אימתנים. הוא ראה ילדים דלים נערמים על סִפּי הפתחים ושמע צעקות וגדופים מתוך חצרות אפלות.

עם דמדומי-השחר הראשונים נמצא בקרבת קובֶנט-גַרדֶן, החשך הלך ונמוג, והרקיע, זרוע אור חכלילי-כהה, התקמר למרגלית יפה. קרונות גדולים מלאים חבצלות, מתנענעות על גבעוליהן שקשקו במתינות על המרצפת החלקה של הרחובות, הריקים מאדם. האויר היה ספוג ריח פרחים, ויפי-מראיהם היה כמרפא למכאובי העלם. הוא הלך אחרי הקרונות עד השוק, ועמד והביט באנשים הפורקים את עגלותיהם. אחד מבעלי-העגלות, לבוש כתֹנת לבנה, הושיט לו מעט דֻבדבניות. העלם הודה לו, תמה על שסרב לקחת כסף במחירם, ובנפש פזורה התחיל אוכל את הגרגרים. הם נקטפו בחצות-הלילה וספגו לתוכם את קרת הירח. שורה ארֻכּה של נערים, נושׂאים סלים מלאים צבעונים מנֻמרים ושושנים צהֻבים ואדֻמים עברו על פניו, בפלסם להם נתיב בין תלי-תלים של ירקות. בין עמודי האִצטּבּה האפורים, מֻכּי-השמש, התשוטטה כנופיה של ריבות מזֻהמות, פרועות-ראש, שהמתינו לקצה של המכירה בפומבּי. אחרות התגודדו אצל דלתי בית-הקהוה, הסובבות על ציריהן בלי מעצור. הסוסים הכבדים, האסורים לקרונות המשׂאות, נתקלו לרגעים ושעטו בפרסותיהם על-פני אבני המרצפת הקשות, בקשקשם בזוגיהם ובכל כליהם. אחדים מבעלי העגלות ישנו על צבורי שׂקים. יונים מתנוססות בצבעי הקשת התרוצצו אנה ואנה ונקרו זרעונים.

אחרי זמן מועט ישב במרכבה שׂכורה ויסע לביתו. ליד השער התעכב קצת ויבט סביבותיו על הככר הדומם עם חלונותיו העצובים, נעולי-התריסים וסתומי-הוילאות. פני הרקיע היו עתה זכים ובהירים כעין הלֶשם, וגגות הבתים נוצצו ככסף לנֹגה-זרחו. מאיזו ארֻבּה, מעבר הרחוב, עלתה תימרת-עשן דקה, היא הסתּלסלה כפתיל-תכלת באויר, הדומה לצֶדף בעינו.

בעששית הוֵניציַנית הגדולה המֻזהבה, שבֻּזזה לפני מגוֹנדוֹלה של אחד הדוג’ים ועתה היא תלויה בספון של המסדרון רחב-הידים, המצֻפה צלעות-אלונים, דלקו עוד מאורות-הגז המטפטפים: הם נראו כטרפי-להבה כחֻלים דקים, משֻׁבּצים במסגרת-אש לבנה. הוא כִּבּה אותם וישלך את אדרתו ואת מגבעתו על השֻׁלחן, ויעבֹר דרך חדר-הספרים אל חדר-משכבו: חדר בעל שמֹנה קצווֹת ורחב-ידים בקומה הראשונה, אשר זה מקרוב ערך אותו בשביל עצמו בכל יקר תפארת פזרנית ויקשט את קירותיו בטַפּיטים יקרי-מציאות מימי הרֶנֶסַנס, שנמצאו בפנה נשכחה בעלית בית-סֶלבּי.

כאשר נגע בכף-המנעול נמשכו עיניו, מבלי שׂים-לב, אל תמונתו, שצִיֵר בֶּזֵיל האלוארד. הוא נרתע לאחוריו, כאִלו נפתע ממראה עיניו – וכאשר נכנס לחדרו היה כנבוך. הוא הוציא את הפרח מלולאת-בגדו ויעמֹד תּחתּיו כמפקפק. לבסוף פנה וישב אל התמונה ויחל לבחֹן ולבדֹק אותה. לָאור המדֻמדם, שחדר בעד וילאות החלון הלבנים-כהים, נראתה לו דמות-דיוקָנו כאלו נשתּנתה קצת. הבּעת הפנים היתה אחרת. כאלו הֻרגש רֹשם של אכזריות מסביב לפיו. זה היה מתמיה מאד.

דוריאן נגש אל החלון ויסלק את הוילאות. אור בהיר השתּפּך בחדר ויָנֶס את הצללים הפַנטַסטיים אל הפנות האפלות, ששם הסתּתּרו ברעדה. אבל ההבּעה המוזרה, אשר גִלה בדמות-דיוקָנו, לא סרה מעל פני התמונה, ולא עוד אלא שנראתה בהירה ועזה יותר. קרני-השמש הרותתות הבליטו את רשמי האכזריות סביב לפיו בדיוק בהיר כל-כך, כאלו הסתכל בראי תכף אחרי עשׂותו מעשׂה-רֵשע נורא.

דוריאן התחלחל. הוא לקח מעל השֻׁלחן ראי קטן במסגרת של קֻפּידוֹנים מחֻטבים-שׁן, – אחת מתשורותיו המרֻבּות של לורד הֶנרי – ויסתּכּל בו בפחד ובעיון עמֹק. אך שום קו גס לא שחת את יפי שׂפתותיו-שׂני. מה פשר הדבר הזה?

הוא שפשף יפה את עיניו ויגש שנית אל התמונה ויעמֹד סמוך לה מאד, פנים אל פנים, ויחל שוב לבדקה. על-פני הבד לא נכר שום שנוי, ובכל-זאת אין כל ספק, כי הבּעת כל הפנים נהפכה לאחרת. זה לא היה דמיון-שָׁוא. זו היתה עֻבדה גלויה עד לזועה.

דוריאן התנפל על כסא וישתּקע בהרהורים. ופִּתאֹם נצנץ במוחו מה שאמר בחדר-מלאכתו של בֶּזִיל האלוארד, ביום כלותו את ציור תמונתו. כן, הוא זכר את הדברים בדיוק. הוא הביע אז חפץ-שגעון, שהוא יתמיד בעלומיו ותמונתו תזקן; שׁיָפיו שלו לא יועם ודמות-דיוקָנו שעל הבד תשׂא את כל סבל תאווֹתיו וחטאותיו; שהענויים והעיונים יחרשו את חריציהם בתמונה המצֻירת, ובו בעצמו ישתּמר לעד כל הרֹך והנֹעם של נצני הנעורים, שהתפתּחו זה עתה. האֻמנם נִתּנה לו שאֵלתו? הלא זה אי-אפשר. אין להעלות כזאת על הדעת. ובכל-זאת הנה התמונה לפניו עם רֹשם של אכזריות בזוִית-הפה.

אכזריות! כלום היה אכזרי? הנערה עצמה היתה אשֵׁמה, ולא הוא. הוא שעשע את נפשו בתקוה, כי היה תהיה לארטִיסטה גדולה, וגם נתן לה את אהבתו, כי חשב אותה לגדולה. והנה הכזיבה את תוחלתו: היא נמצאת פחותה, ריקה. ובכל-זאת תקף אותו רגש של חמלה רבה, בזכרו איך שכבה לרגליו והתיפחה כתינוקת. הוא זכר, איך הביט עליה בגסות-רוח. מדוע נברא ככה? מדוע נִתּנה לו נשמה כזו? אבל הלא גם הוא סבל. במשך שלש השעות האיֻמות, שנגרר המחזה, סבל דורות של יסורים, נצח-נצחים של ענויים. חייו הוא אינם שוים פחות מחייה היא. אם הוא פצע אותה לאֹרך-ימים, הלא גם היא החריבה אותו לרגע. ומלבד זה, הנה על-פי טבען נקל לנשים לשׂאת צרה ויגון יותר מן הגברים. הן חיות על הרגשותיהן; הן מהרהרות רק בהרגשותיהן. הן לוקחות להן אוהבים, רק כדי שיהיה להן למי לערֹך “סצינות”. כך אמר לו לורד הֶנרי, ולורד הֶנרי יודע את הנשים על בֻּריָן. ולמה זה ימרר את רוחו בגלל סִבּילה וֵין? היא אינה לו עוד כלום.

אבל התמונה? מה יחשֹׁב על-זאת? היא מכילה את סוד חייו ומַגידה את מעשׂיו וקורותיו. היא לִמדה אותו לאהֹב את יָפיו. האומרת היא ללמדהו עתה לתעב את נשמתו? היוסיף להביט אליה עוד?

לא; זה היה רק דמיון-שוא, שֶׁבּא מתוך התרגשות החושים. הלילה הנורא, שעבר עליו, השאיר אחריו מחזות-תעתועים. פִּתאֹם נפלה על מוחו אותה טפת-השני הדקה, המטרפת דעתו של אדם, אך התמונה לא שֻׁנתה. אוֶלת היא לחשֹׁב אחרת.

ואולם התמונה הוסיפה להשקיף עליו עם פרצופה היפה המָשׁחת והצחוק האכזרי שלה. שׂערותיה הצהֻבּות הזהירו לאור שמש-הבֹּקר. עיניה הכחֻלות נפגשו בשֶׁלוֹ. רגש של רחמים רבים – לא על עצמו, אך על תמונתו המצֻירת – תקף אותו. הנה שֻׁנתה כבר, ועוד תוסיף להשתנות. זיו-זהבה יהָפך לשֵׂיבה. שושניה האדֻמות והלבנות תּבֹּלנה. על כל חטא שיחטא יִכתֹּם וינַבּל אות-קלון את יפעתה. אך לא, הוא לא יחטא. התמונה משֻׁנה או בלי שנוי, תהיה לו הסמל המוחש של מוסר-הלב. הוא יעמֹד בפני נסיון היֵצר, הוא לא יוסיף עוד לראות את לורד הֶנרי – או, לפחות, לא יאזין עוד לאותן התורות האַרסיות, שעוררו בו בראשונה בגַנו של בֶּזיל האלוארד את הצמאון להרגשות אי-אפשריות. הוא ישוב אל סִבּילה וֵין, יכפר את פניה, יקחנה לאשה וינסה לאהבה שוב. כן, הוא מחֻיב לעשׂות כך. תינוקת עלובה! הוא התנהג אתּה באֵיגוֹאִיסמוס ובאכזריות. הקסם אשר נסכה עליו שוב ישוב. הם יהיו מאֻשרים שניהם יחדו. חייו אִתּהּ יהיו יפים וטהורים.

הוא קם ממושבו ויעמֵד מחיצת יריעות בפני התמונה, ורטט החזיקהו בהשגיחו אליה. “מה נורא!” דובבו שׂפתיו וילך אל הדלת ויפתּחנה. וכאשר צעדו רגליו על הדשא בגן שאף רוח ברוָחה. אויר-הבֹּקר הקריר גרש את כל עצבותיו. הוא הרהר עוד רק בסִבּילה. הד רפה של אהבתו שב אליו. הוא שנה וחזר ושנה את שמה פעמים רבות. הצפרים, ששוררו בגן הרטֹב מטל-בֹּקר, כאלו ספרו לפרחים על-אוֹדותיה.

ח

כבר עברה שעת-הצהרים כאשר קם משנתו. משרתו החליק בתוך החדר פעמים אחדות על ראשי בהונות רגליו, לראות אם כבר הקיץ, ויתפלא, מדוע זה מאריך אדונו הצעיר הפעם בשנתו. לבסוף נשמע קול הפעמון מחדר-משכבו, וִיקטוֹר נכנס בצעדים רכים ובידו כוס-טֵה וצרור-מכתבים על טס קטן של פּוֹרצֵילָן סֶורי ישן, ויסלק את יריעות המשי הירֹק, המרֻפדות תכלת-כהה ופרוּשוֹת על שלשת החלונות הגבוהים.

– למוּסיֶה ערבה שנתו בבֹּקר הזה – אמר המשרת בצחוק-קל.

– איזו שעה עתה, ויקטור? – שאל דוריאן גרי אחוז-תנומה.

– שעה ורבע אחרי הצהרים, מוּסיֶה –

מה מאֻחרת השעה! דוריאן התנער ויֵשב על המטה, גמא מכוס הטה והפך במכתבים. אחד מהם היה מאת לורד הֶנרי והובא בבֹּקר על-ידי שליח מיֻחד. רגע קטן נמלך בדעתו, ואחר הניח אותו הצִדה. את יתר המכתבים פתח וקרא בשויון-רוח. הם הכילו את הקבוצה הרגילה של כרטיסים, הזמנות לסעודות-הצהרים, פִּתקי-כניסה לפתיחות של תערוכות, פּרוֹגרַמות של קוֹנצֶרטים לטובת העניים, וכיוצא בהם מן “הכתבים”, שבאים בשטף על כל עול-ימים מן החברה העליונה בכל בֹּקר במשך ה“סֵיזוֹן”. היה בין הכתבים גם חשבון על סכום הגון בעד מערכת כלֵי-רחיצה יצוקים כסף בסגנון לוּאִי החמשה-עשׂר, שקנה זה מקרוב. עוד לא ערב את לבו להגיש את החשבון לאֶפִּיטרוֹפּסיו, כי הם היו אנשים מן הדור הישן, שלא ידעו ולא הבינו, כי בדור הזה הדברים המיֻתּרים לגמרי הם הם הנחוצים לנו ביותר. גם היה בין הכתבים המון הודעות מנֻמסות מאד מאת מַלוים בּרִבּית שׁברחוב יֶ’רמן-סטריט, המציעים לו הלוָאות בכל-עת ובכל סכום שיחפֹץ וברבית ממֻצעת מאד ואינם דורשים כלום, אלא שורות אחדות של כתב-ידו.

כעשׂרה רגעים אחרי-כן ירד מעל מטתו ויעט שמלת-בֹּקר של צמר קַשמִירי עם רִקמת-משי מעשׂה-חושב, וילך אל חדר-הרחצה הרצוף אֲנָךְ. המים הקרים השיבו את נפשו אחרי השֵׁנה הארֻכּה. נראה, כאלו שכח כל-מה שעבר עליו אמש. פעם ושתים נצנץ במוחו זכר כהה של השתתפות באיזו טרגֵידיה מוזרה, אבל בזכרון הזה היה כל אי-הטבעיות של חלום חזיון-לילה.

אחרי לבשו את בגדיו נכנס לחדר-הספרים לאכֹל פת-שחרית קלה, שערכו לו על שלחן עגֹל קטן סמוך לחלון הפתוח. היה יום-קיץ נפלא. האויר החם היה ספוג ריחות בשׂמים. דבורה התעופפה אל תוך החדר ותזמזם מסביב לצנצנת הכחֻלה אשר לפניו, המלאה שושנים צהֻבּים-עזים. הוא היה מאֻשר מאד.

פתאם נפגשו עיניו בחַיץ, אשר הקים לפני התמונה, ויתחלחל.

– האם קר למוּסיֶה? – שאל המשרת, שהעמיד באותו הרגע ביצה מעשׂה-מחבת על השֻׁלחן – האסגֹר את החלון?

דוריאן גרֵי הניע בראשו:

– לא, לא קר לי – דובבו שׂפתיו.

האמנם אמת הדבר? הבאמת שֻׁנתה התמונה? או אולי הטעהו דמיונו לראות תָּו של רשעות, במקום שהיה באמת תו של שׂחוק נעים? הלא בד משוח בצבעים לא יוכל להשתנות! אולת היא לחשֹׁב כזאת. זה יהיה מעשׂה יפה לספר לבֶּזֵיל. זה יביא אותו לידי צחוק.

ובכל-זאת מה חיו בזכרונו כל פרטי הדבר! בתחלה לאור המדֻמדם ואחר-כך לאור-הבֹּקר הבהיר ראה את תו-האכזריות על השׂפתים הנַעוות. הוא ירא כמעט את יציאתו של משרתו. ברור היה לו, כי כאשר ישאר יחידי, יתחיל בבדיקת התמונה – והוא פחד מפני ההכרה הברורה. לאחרי שהכניס המשרת את הקהוה והסִיגריטות ופנה לצאת, הרגיש דוריאן חפץ עז לצוותו לעמֹד אתו. ואך נסגרה הדלת אחריו קרא לו לשוב. המשרת עמד ויחכה למצותו. העלם התבונן בו רגע קטן ואחר אמר באנחה:

– היום לא אקבל איש, ויקטור, יהי מי שיהיה! –

הוא קם מעל השלחן, הצית לו סיגריטה, ויתנפל על דרגש מרֻפד בכרים מהֻדרים, שעמד ממול החיץ. החיץ היה ישן נושן, עשׂוי עור ספרדי מֻזהב, כבוש ומקֻשט בציורים בהירים בסגנון לוּאִי הי"ד. העלם הביט אליו בעינים בוחנות וחוקרות, ומאד השתוקק לדעת, אם כבר נזדמן לו קֹדם לזה להיות סתרה על סוד חייו של אדם.

היסלק אותו אם לא? ומדוע לא יעמֹד על מקומו? ומה תועיל לו ידיעתו? אם אמת הדבר, הלא נורא הוא. ואם לא אמת הדבר, למה זה ידאג ויתרגש? אבל מה יהיה, אם בגזרת המזל או במקרה אכזרי תציץ עין-זר לאחורי הפרגוד ותראה את השנוי האיֹם בתמונה? מה יעשׂה, אם יבוא בֶּזֵיל האלוארד ויבקש לראות את יציר-כפיו? ובֶזֵיל בודאי שיעשׂה כך. לא! עליו לבדֹק את הדבר היטב ובלי דחוי. הידיעה, איזו שתהיה, טובה מן הספקות האיֻמים.

הוא קם ויסגֹר את שתי הדלתות אחריו. לפחות יהיה יחידי בחזותו את מַסוה-חרפתו. אחרי-כן העתיק הצדה את המחיצה ויבט את תמונתו פנים בפנים. אכן אמת הדבר – התמונה נשתנתה.

ימים רבים אחרי-כן עוד היה זוכר בתמהון, שבתחלה הרגיש מעין התענינות מדעית למראה השנוי. הוא לא יכֹל להאמין באפשרותה של השתנות כזו; – ובכל-זאת הלא עובדה היא. ההיתה פה איזו קִרבה פלאית בין האטוֹמים החימיים, שהתגלמו בצבעים ובצורה קבועה על הבד ובין הנשמה אשר בקרבו? האפשר הדבר, שהם הגשימו מה שהנשמה הָגתה, ושהם אִמתוּ מה שהיא חלמה? או יש פה סבה אחרת, איֻמה עוד יותר? הוא שב ביראה ורעד אל הדרגש, וישב וישכב, וישקף משם בזועה חולנית אל התמונה.

ואמנם פעֻלה אחת – זאת הרגיש היטב – עלתה כבר ביד התמונה לפעֹל עליו. היא הביאה אותו לידי הכרת העול והרשעה שעולל לסִבּילה וֵין. אך עוד לא עבר הזמן, עוד אפשר לתקן את המעֻות. הוא יכֹל עוד לקחתה לאשה. אהבתו המזֻיפת והאֵיגוֹאִיסטית תתן מקום להשפעה יתר רמה, תתהפך לדבקות יתר עדינה, ותמונתו, אשר יצר בֶּזֵיל האלוארד, תהיה לו למורה-דרך בחיים, תהיה לו מה שהקדושה היא לאחד, מוסר-הלב – לשני, ויראת אלהים – לכֻלנו. יש אוֹפיוֹנים למוסר-כליות, סמים המיַשנים את הרגש המוסרי. ואולם פה הלא לפניו סמל מוחש של הירידה הכרוכה בעקב החטא, סִמן מֻבהק ומתמיד של החֻרבּן, שגורמות הבריות לנשמתן.

עברה השעה השלישית והרביעית והשעון השמיע גם את חצי החמשית, ודוריאן גרֵי עוד לא קם ולא נע. הוא נסה לחבר את חוטי-השני של החיים ולעשׂות מהם מעשׂה-ארג אחד; למצֹא את דרכו בלַבִּירִינט-הדמים של התאוות, אשר בו הוא תועה ומגשש. הוא לא ידע, מה יעשׂה ומה יחשֹׁב. סוף-כל-סוף נגש אל השֻׁלחן ויֵשב ויכתֹּב אגרת נסערה ונרגשה אל הנערה אשר אהב בתחלה, ויבקש מאתּה סליחה, ויטפֹּל על עצמו אשמת-שגעון. הוא מלא גליון אחרי גליון במלים קודחות של חרטה ובמלים קודחות עוד יותר של יסורים. יש תענוג מיֻחד בהאשמת עצמו. כשאנחנו מגנים את עצמנו, אנו מרגישים, שאין עוד רשות לאיש אחר לגנות אותנו. לא הכהן, אלא ההודאה, כשהיא לעצמה, נותנת את מחילת-העוֹנות. כאשר כלה דוריאן לכתֹּב את האגרת, חש כי נסלח לו.

פתאם נשמע קול דופק בדלת, ולאזניו הגיע קולו של לורד הֶנרי הקורא לו מחוץ.

– נערי החביב, אני מחֻיב לראותך. פתח לי כרגע. אינני יכל להרשות, שתּסגר כך בחדרך –

בראשונה לא ענה דבר ולא מש ממקומו. אך קול הדפיקה הלך והתמיד, הלך וחזק. כן, מוטב שיתן ללורד הֶנרי להכָּנס, ובאר לו את החיים החדשים, שהוא אומר לבחֹר בם, והתקוטט בו, אם יהיה צֹרך להתקוטט, ונפרד מעליו, אם יהיה מן ההכרח לבוא לידי פֵרוד. הוא קפץ ממקומו, מִהר והעמיד את המחיצה לפני התמונה ופתח את הדלת.

– אני מצטער מאד מאד על כל אשר קרה – אמר לורד הֶנרי בבואו החדרה – ואולם לא טוב לך להרבות חשֹׁב בזה.

– כּוָנתך לענין סִבּילה וֵין? – שאל העלם.

– כן, כמובן – ענה לורד הֶנרי וישתקע בכֻרסה ויפשֹׁט במתינות את נעלי-ידיו – זה, בודאי, מעשׂה-נורא, מנקודת-ראיה ידועה, אבל לא אשמתך היא. הגידה-נא לי. ההלכת לראותה מאחורי הקלעים אחרי כלות המחזה?

– כן –

– כזאת דמיתי גם אני. הנפלו דברי-ריבות ביניכם?

– אני הייתי גס, הארי, גס ואכזרי. אבל עתה הכל נכון וישר. אינני מֵצר כלל על הדבר אשר קרה. זה הורני לדעת את נפשי יותר.

– אה, דוריאן, שׂמח אני מאד, שאתה מתיחס אל הענין באֹפן שכזה. ואני הייתי דואג ומפחד, פן אמצאך שקוע בצער וחרטה ותולש את שׂערותיך המסֻלסלות הנחמדות.

– אני כבר עברתי על כל אלה – אמר דוריאן בהניעו את ראשו בצחוק – עתה הנני מאֻשר בהחלט. ראשית-כל, יודע אני עתה מה זה מוסר-הלב. זה איננו כלל מה שאמרת לי אתה. זה חלק-אלֹהַּ היותר נעלה שבקרבנו. אל תלעג עוד לזה, הארי – לכל-הפחות לא בפני. אני חפץ להיטיב את דרכי, אינני יכֹל לשׂאת את הרעיון, שנשמתי מתֹעבה.

– זהו בסיס אמנותי נחמד למוסריות חדשה, דוריאן! אני נותן לך את ברכתי לזאת. אבל כיצד תתחיל בדבר?

– בלקיחת סִבּילה וֵין לאשה –

– את סִבּילה וֵין! – קרא לורד הֶנרי ויקם ויבט אליו בתמהון גדול – אבל, דוריאן יקירי – –

– כן, הארי, אני יודע מה שאתה רוצה לאמר. איזו מימרה איֻמה על הנשׂואין, אל-נא תֹאמר. אל תוסף עוד דַבּר אלי כדרכך על דברים כאלה. לפני שני מים בקשתי מאת סִבִּילה וֵין להיות לי לאשה – ואת דברי לא אחל. היא תהיה לי לאשה.

– לך לאשה! דוריאן!… האם לא קבלת את מכתבי? אני כתבתי לך היום בבֹּקר ושלחתי לך את המכתב ביד משרתי.

– מכתבך? אה, כן, זוכר אני. אבל עוד לא קראתיו, הארי. אני יראתי פן אמצא בו דברים, אשר לא יהיו לפי רוחי. הלא אתה כורת את החיים לגזרים בּאֶפִּיגרַמותיך.

– אם-כן אינך יודע מאומה? –

– לְמָה אתה מתכַּוֵן? –

לורד הֶנרי עבר את כל החדר ויֵשב סמוך לדוריאן גרֵי ויחזק בשתי ידיו.

– דוריאן – אמר – אל תבּהל – מכתבי הודיעך את דבר מותה של סִבִּילה וֵין –

זעקת כאב אָנוש פּרצה משפתי הנער, וַיִתּר ממושבו בהוציאו את ידיו בחזקה מלפיתת לורד הֶנרי.

– מתה! סִבִּילה מתה! זה לא אמת! זה שקר נורא! איך נועזת להגיד כזאת?

– אמת נכון הדבר – אמר לורד הֶנרי בכבד-ראש – כל עתוני הבֹּקר מודיעים על-אודותיו. אני בקשתיך במכתבי, שלא תדבר עם איש עד אשר אבוא אליך. כי בודאי יעשׂו בִקֹרת, ולא טוב שיכניסו אותך בענין זה. דברים מעין אלה עושׂים את האדם למפֻרסם ולארי שבטרקלינים בפָרִיז, אבל בלוֹנדוֹן עוד שקועות הבריות בדעות קדומות. פה לא טוב לעול-ימים להתחיל בסקַנדַל. את זה עלינו לחשֹׁך לעת-זקנה, כדי לעורר שׂימת-לב. אקוה, כי באותו התּיאטרון אין איש יודע את שמך. ואם הדבר כן, אז הכל טוב ויפה. האם ראה איש בלכתך אליה אל חדר-התלבֹּשת? זהו פרט חשוב מאד.

דוריאן לא ענה דבר במשך רגעים אחדים. הוא נדהם מן הבשׂורה האיֻמה. לאחרונה גמגם בקול נחנק:

– הארי, אתה דברת על-אוֹדוֹת בִּקֹרת? מה-זאת? האֻמנם סִבִּילה – –? הוי, הארי, לא אוכל לשׂאת זאת! אבל הגידה-נא מהרה. ספר לי את כל פרטי הדבר.

– אין כל ספק בעיני, שלא היה פה אסון, דוריאן, אף-על-פי שבשביל הקהל יש לתאר, כאילו אֵרע הדבר במקרה. כפי-הנראה יצאה מן התּיאטרון עם אִמהּ כחצי שעה אחרי חצות-הלילה, ותֵכף שָׁבה, באמתלא ששכחה דבר-מה בעלִיָה. אז הוחילו עד בוש, והיא לא ירדה. אחרי-כן מצאוה שוכבת מתה על הרצפה בחדר-התּלבֹּשת. במִשגה שתתה שם איזה סם נורא, מאותם שמשתמשים בהם בתּיאטרון לצרכי הכֹּחל. אינני יודע בבֵרור מה, אבל אל-נכון היתה זאת חֻמצה של כֹּחל, כי, כנראה, מתה מיד.

– הארי, הארי, הלא נורא הדבר! – קרא העלם.

– כן, בודאי זה טרַגי מאד, אבל אינך צריך להתערב בענין זה. כפי שהודיע ה“סטֶנדֶרד” היתה בת שבע-עשׂרה. אני חשבתיה לצעירה עוד יותר. היא דמתה לילדה, וכנראה, לא ידעה הרבה באמָנות המשׂחק. דוריאן, אל תתעצב אל לבך יתר מדי בגלל הדבר הזה. בוא אתי ונאכל יחד את לחם הצהרים, ואחר נלך לבית האֹפֵּירה. היום תזמר פַּטִי, וכל העולם יהיה שם. אתה תמצא מקום בתא של אחותי. אצלה תהיינה איזו נשים מְעַנְיְנוֹת.

– ובכן רצחתי את סִבִּילה וֵין – אמר דוריאן גרֵי כמדַבּר לנפשו – רצחתי אותה בפֹעל, כאלו שחטתי בסכין את צוארה הדק. ובכל-זאת, השושנים עוד יפות כבראשונה והצפרים מזמרות בגני באותה עליזות כבראשונה. והיום אסעד אתך בצהרים ואלך אל האֹפֵּירה, ואחרי-כן אֹכל, מסתמא, את סעודת-הערב באיזה מקום. מה דרמטיים-משֻׁנים הם החיים! לוּ קראתי כל-זה בספר, הארי, הייתי מוריד עליו, בודאי, הרבה דמעות. ועתה, כאשר נקרו כל הדברים האלה בפֹעל ממש ובאו עלי, הם נראים לי תמוהים ומוזרים יתר מדי מלשפֹך עליהם דמעות. הנה מכתב-אהבה נסער ונרגש, הראשון שכתבתי בימי חיי. משֻׁנה הדבר, שמכתב-האהבה הסוער הראשון שלי ערוך אל נערה מתה. מי יודע, אותם האנשים החִורים, השתקנים, שאנחנו קוראים להם מתים, היכֹלים הם לחוש ולהרגיש? סִבֵּילה! היכֹלה היא להרגיש, לדעת או לשמֹע? הוי, הארי, מה עזה היתה אהבתי אליה לפנים! עתה נראה לי, כאלו היה זה לפני כמה וכמה שנים. בה ראיתי ראוֹת הכֹּל. אז בא אותו הערב הנורא – האֻמנם היה זה אמש? – אשר משׂחקה היה גרוע מאד, ולבי חִשב להִשָׁבר. היא בארה ובררה לי הכל אחרי-כן. דבריה היו מלאים רגש וּפַתּוֹס – אבל לא נכנסו אל לבי. היא היתה שטחית בעיני. ופתאם קרה דבר, אשר הפיל עלי אימה גדולה. אינני יכֹל להגיד לך מה, אבל זה היה איֹם ונורא. אז גמרתי בלבי לשוב אליה. הרגשתי, כי עשׂיתי לה עָול. ועתה הנה היא מתה, אלי, אלי! – מה אעשׂה, הארי? אין אתה יודע את הסכנה, שאני נתון בה, ואין לי על-מה להשען. עליה הייתי יכֹל להִסָמך ובה הייתי מתחזק. היא לא היתה רשאית להמית את נפשה. זה היה אֵיגוֹאִיסמוס שלה…

– דוריאן חביבי – ענה לורד הֶנרי בקחתו סיגַריטה מתיקו ובהוציאו קֻפסת-גפרוריות מֻזהבות מכיסו – יש רק תחבּולה אחת לאשה להיטיב ולתקן את האיש, והיא: להביא אותו לידי שעמום גדול כל-כך, שלא ימצא עוד כל ענין וחפץ בחיים. אלו לקחת את הנערה לאשה, היית אֻמלל מאד. כמובן היית מתנהג אתּהּ בחבה. הלא אנחנו יכֹלים להתנהג תמיד בחבה עם אנשים, שאינם נוגעים לנו כל-עִקר. אך עד-מהרה היה נגלה לה, כי אין בלבך אליה כל רגש חם. וכשאשה מגלה כזאת בבעלה, אז או שהיא מזניחה את תּלבָּשתּהּ עד לזועה, או שהיא מתחילה לצאת במגבעות מהֻדרות, שמחירן משלם בעלה של אשה אחרת. אינני רוצה לדַבּר על ההבדל החברתי הגדול – זה אינו עתה מן הנמוּס – אבל אני מבטיחך, כי בכל אֹפן היה הענין עסק-ביש והזווּג לא היה עולה יפה.

– אפשר – לחש העלם בהתהלכו בחדר הֵנה והֵנה ופניו חִורים מאד – אבל אני חשבתי, כי חובתי היא לנשׂאה. לא אשמָתי היא, כי באה הטרגֵידיה האיֻמה הזאת ותפריעני מעשׂות את הטוב והישר. זוכר אני, כי פעם אחת אמרת לי, שאיזה מזל רע רובץ על המחשבות הטובות – כי הן מאחרות תמיד לבוא. בי נתקַים הדבר.

– מחשבות טובות הן נסיונות-חנם לעצֹר בחֻקים שאין להשיב. מוצאן – שחצנות פשוטה. תוצאותיהן – אפס גמור. לפעמים הן מספקות לנו את המותרות של אותן ההרגשות העקרות, שיש בהן קצת לִבוב לחלשים. זהו כל מה שיש לאמר עליהן. הן, פשוט, שטרות-המחאה שאדם כותב לשֻׁלחני, שאין לו אתו שום חשבונות.

– הארי – קרא דוריאן גרֵי ויגש וישב על-ידו – מדוע זה אין אני יכֹל להצטער ולהתאבל על הטרגֵידיה הזאת ככל הראוי לה! האֻמנם רע-לב אני?

– אתה עשׂית בשני השבועות האחרונים מעשי-אִולת מרֻבּים כל-כך, שאין לך הזכות לִטֹּל את השם הזה – ענה לורד הֶנרי בבת-צחוק רכה ועצובה כדרכו.

פני העלם התקדרו:

– בֵּאוּרך זה איננו לפי רוחי, הארי, – השיב – אבל שׂמח אני, שאינך חושב אותי לרע-לב. אף יודע אני בעצמי, שאינני כך. ואולם מחֻיב אני להודות, כי כל אותו המאורע אינו נוגע עד נפשי די-הצֹרך. הוא נראה לי, פשוט, כסוף נפלֶה של מחזה נפלֶה. יש בו כל היֹפי האיֹם שבטרגֵידיה יוָנית, טרגֵידיה שהיה לי בה תפקיד גדול, אך לא נפגעתי בה.

– זוהי שאלה מעַניֶנת – אמר לורד הֶנרי, אשר מצא לו עֹנג מיֻחד לשׂחק באנֹכיות שלא-מדעת של העלם – שאלה מעַניֶנת מאד. ופתרונה הנכון, כמדֻמה לי, כך הוא. הטרגֵידיות האמִתּיות שבחיי-המציאות נערכות על-פי-רֹב, באֹפן אי-אמנותי כל-כך, שהן מרגיזות אותנו בגסותן, בחֹסר-הגיונן המָחלט, באי-תכליתיותן הגמורה, בהעדר-סגנון גמור. הן פועלות עלינו כמו שפועלת עלינו כל המוניות. הן עושׂות עלינו רֹשם של כֹח-בהמה גס, ואנחנו מתגעשים נגד זה. ואולם ישׁ אשר תתרחש בחיינו טרגֵידיה, המכילה יסודות אמנותיים של היֹפי. אם אותם יסודות היֹפי אמִתּיים ונכונים, אז פועל כל הענין כֻּלו על חושינו פעֻלת דרמה. פתאם אנחנו מגלים, שאין אנו עוד המשׂחקים, אלא הצופים של הטרגֵידיה, – או, ביתר דיוק: אנחנו שניהם כאחד. אנחנו מתבוננים בנו בעצמנו, ופלאותיו של המחזה, כשׁהם לעצמם, לוקחים את לבבנו ומשעבדים את נפשנו. עתה, הבה נבדֹק את הענין שלפנינו. מי-שהוא המית את עצמו מתוך אהבה אליך. הלואי שאֵרע בחיי אני מאורע שכזה. זה היה מחבב עלי את האהבה לכל שארית ימי-חיי. ואולם הנשים שהעריצו אותי – לא רבות היו, אבל נמצאו כאלה – התעקשו להוסיף לחיות ימים רבים, אחרי שכבר נשכחו מלבי או שנשכחתי מלבן. הן נעשׂו שמנות ומשעממות, ובכל פעם שאני נפגש אתּן מיד הן מתחילות להזכיר נשכחות. הוי, הזכרון המבהיל של הנשים! מה נורא הוא! הלא זה סִמן מֻבהק של עצירת המחשבה, של התקרשות הרוח! אדם צריך לספֹּג את שפעת צבעי החיים, אבל לא לתפֹּשׂ בזכרונו את הפרטים. הפרטים הם תמיד בַּנַליים.

– צריך אני לזרֹע פרגים בגני – נאנח דוריאן.

– אין כל-צֹרך בזה – השיב הלז – בידי החיים ימָצאו תמיד פרגים. כמובן, יש אשר יארך הדבר. פּעם אחת נשׂאתי בלֻלאות בגדי, במשך כל הסֵיזוֹן, רק סגליות, לאות-אֵבל אמנותי על אהבה שלא תמה לגוֹע. אך סוף-כל-סוף גועה ותמת גם היא. אינני זוכר עוד בבֵרור את סבּת מיתתה. כמדֻמני, שגרמה לזאת הצעתה של הנאהבה להקריב לי את כל חייה. קרבן כזה כבד מנשׂא. לשמֹע הצעה כזו תפֹל עליך אימת הנצח. והנה – לא תאמין כי אספר – זה כשבוע נזדמן לי לשבת ליָדה של אותה המדֻבּרת, לסעֻדת-הצהרים בביתה של לֵידִי הַמפּשֵיר, והיא לא חדלה כל שעת הסעֻדה להזכיר לי את כל אותו הענין לפרטי-פרטיו מאלף ועד תיו, לחטט בעבר ולנקר בעתיד. אני קברתי את הרוֹמן שלי בערוגת-פרחים – והיא גררה אותו מקברו שוב ותחלט בבטחה, שאני החרבתי את חייה. עם זה אני מחֻיב לצַין את העובדה, שהיא אכלה לתֵאָבון את כל הארוחות המרֻבּות שבאותה סעֻדה, ולכן לא נבהלה נפשי עד מאד. אבל כמה חֹסר-טעם הראתה בזה; כל חנו של העבר נכלל בזה שהוא עבר וחלף. אך הנשים אינן יודעות לעולם, מתי הורד המסך. הן מתאווֹת תמיד למערכה ששית, וכאשר אין איש מוצא עוד כל חפץ במחזה, הן מציעות להמשיכו. אלו נִתּנה להן רשות לעשׂות כחפצן, אז היתה כל קומֵידיה כלה ביגון, וכל טרגֵידיה היתה גומרת בשׂחוק פרוע. הן אמנות נחמדות במעשׂי-להטים, אבל אין להן כל חוש של אמנות. אתה מאֻשר יותר ממני. אני מבטיח אותך, דוריאן, כי אף אחת מאותן הנשים שאהבתי לא היתה עושׂה בשבילי מה שעשׂתה סִבּילה וֵין בשבילך. נשים מן המין הבינוני מוצאות תמיד תנחומים לנפשן. אחדות מהן מתנחמות בזה, שהן מתלבשות בצבעים סֶנטימנטַליים. השמר לך מאשה הלובשת שׂמלות בצבע הלִּילָך, תהיינה שנותיה איזו שתהיינה, והשמר לך מאשה למעלה משלשים וחמש, המחבבת פתילים וַרדיים. זהו תמיד סִמן למעשׂה שהיה. אחרות מוצאות נחמה מרֻבּה בזה, שהן מגלות פִּתאֹם בבעליהן את כל המדות היפות שבעולם. הן מתהדרות בפני כֹל באֹשר זווּגם, כאִלו היה זה המלבב שבחטאים. אף יש שהן מתנחמות בדת. במסתורין שבּהּ – אמרה לי אשה פעם אחת – יש כל החן והנעימות שבפלִירט; ואני יכֹל להבין זאת. מלבד זה, אין לך דבר המחניף כל-כך לשחצנותנו כאותה הקריאה התמידית באזנינו, שאנחנו חוטאים. מוסר-הלב עושׂה אותנו כֻלנו ל“אנֹכיים”. כן; אין מספר למיני תנחומים, שהנשים יכֹלות למצֹא בחיים המוֹדֶרניים, באמת עוד לא הזכרתי את הגדולה שבנחמות.

– איזו היא, הארי? – שאל העלם בנפש מפֻזרה.

– זו היותר פשוטה והיותר מוחשית: לִטֹּל את אהובה של אחרת, כשאבד אותו שֶׁלָּהּ. בחברה החשובה, תחבּולה זו מטהרת את האשה תמיד מכל חטאֹתיה. אבל באמת, דוריאן, כמה שונה היתה סִבִּילה וֵין מכל אותן הנשים השכיחות! אני מוצא במיתתה יֹפי מיֻחד. שׂמח אני, שזכיתי לחיות בדור, אשר בו יקרו נפלאות כאלה. הם מכריחים אותנו להאמין באמִתּתם של אותם הדברים שאנו כֻלנו רגילים לשׂחֹק עליהם – כגון רוֹמַנטיקה, תאוה סוערה, אהבה.

– אני התאכזַרתי לה עד מאד. זאת שכחת –

– אני חושׁב, שהנשים מעריכות את האכזריות, בצורתה היותר גסה, למעלה מכֹּל. חושיהן הטבעיים הם עדַין פּרִימִיטִיביים עד להפליא. אנחנו שחרַרנו אותן, אך הן לא שׂמו לב לזאת, ועודן שפחות המבקשות להן אדונים. הן רוצות, שישׂתּררו עליהן. מֻבטַחני, שהיית נהדר באותה שעה. מעולם לא ראיתיך זועם באמת ובתמים, אבל יכֹל אני לשווֹת לנגדי את הודך והדרך אז. אך מלבד כל-זה, הנה שלשום אמרת לי דבר, שנראה לי בראשונה כהפלגה דמיונית, אך עכשיו אני רואה, שהוא אמת לאמתו, והוא המפתח לכל הענין כֻּלו.

– מה היה הדבר, הארי? –

– אתה אמרת לי, כי סִבִּילה וֵין מגשימה לך כל הגבורות של החוזים-המשוררים – כי בערב אחד היתה לך דֶסדֵימוֹנה, ובערב השני – אוֹפֵיליה; כי, אם מתה בתור יוּליה, קמה לתחיה בתור אִימוֹגֵינה.

– עתה לא תקום עוד לתחיה עד עולם – נאנח העלם ויכס את פניו בידיו.

– לא, היא לא תשוב עוד לתחיה. היא שחקה את תפקידה האחרון. אבל עליך לראות במיתה גלמודה זו, בתוך הפאר המזֻיף שבחדר-התִּלבֹּשת, רק שׂריד קודר ומוזר של טרגידיה מימי המלך יעקב, סצינה נפלאה ממחזותיו של וֶבְּסְטֶר, פוֹרד או סיריל טוֹרְנֶר. הנערה שלך לא היתה באמת כלל, ולכן לא מתה באמת כלל. לך, לפחות, היתה תמיד רק חלום, חזיון אשר נצנץ ועבר ביעף את מחזותיו של שֶׁקספּיר ותופע עליהם יתר נהרה על-ידי מציאותו; חליל, אשר בו נשמעה המוסיקה של שֶׁקספּיר ביתר עז וביתר נעימות. אך באותו רגע, שנגעה בחיי המציאות, פגמה אותם והם פגמו אותה, ועל-כן עזבה אותם. עורר מִספּד על אוֹפֵיליה, אם רצונך בכך. זרֹק אפר על ראשך, כי נחנקה קוֹרדֶליה. זעק לשמים, כי מתה בת בּרַבַּנציוֹ. רק אל תוריד דמעות על סִבִּילה וֵין. היא היתה פחות במציאות מאותן כֻּלן.

הם החרישו שניהם. דמדומי-הערב הִכהו את החדר. ברגלי-כסף התגנבו דומם הצללים מן הגן. צבעי העצמים אבד להם זיום ויתמו לגוֹע.

אחרי זמן מועט נשׂא דוריאן גרֵי את ראשו.

– אתה חשׂפת לפני את נפשי, – אמר בלחישה, וכאנחה של רוָחה נשמעה בקולו – אני חשתי בנפשי את כל הדברים, שאמרת לי עתה, אבל יראתי מהם ולא יכֹלתי לבארם לעצמי. מה היטבת לדעת אותי! אך אל-נא נוסיף עוד לדַבּר בדבר אשר קרה. זה היה נסיון נפלא – וזה הכֹל, מי יודע, אם צפנו לי החיים עוד נפלאות כאלה?

– יש להם לחיים עוד הרבה חמדות גנוזות בעדך, דוריאן. ממך, מאיש אשר תֹּאר פניו בלתי מצוי כמוך, לא יבָּצר כל דבר.

– אבל, הארי. לכשאהיה זקן ומקֻמט – מה אז?

– אה, אז – ענה לורד הֶנרי ויקם ללכת – אז יהיה עליך להלָחם בשביל נצחונותיך. לפי שעה, נושׂאים אותם לקראתך. אך לא, עליך לשמֹר את יפי-תארך. אנחנו חיים בדור המַרבּה יתר מדי בקריאה מהיות חכם. והמרבּה יתר מדי במחשבה מהיות יפה. אין אנו יכֹלים לוַתֵּר עליך. ועתה מהר ולבש את בגדיך ונסע אל הקלוּבּ. הן כבר אחרנו מאד.

– מוטב שאסע מזה ישר אל בית האֹפֵּירה, הארי. עָיף אני מאד ואינני רוצה לאכֹל מאומה. מה הוא מִספר התּא של אחותך בתּיאטרון?

– כמדֻמני, עשׂרים ושבעה. הוא סמוך לבימה. אתה תראה את שמָהּ על הדלת. אבל צר לי, שאינך רוצה לבוא לסעֹד אִתּי.

– אין נפשי עתה לזאת – השיב דוריאן בנפש מפֻזרה – ואולם מודה אני לך בכל-לב על כל הדברים אשר אמרת לי. אתה הנך, בלי ספק, הטוב שבידידי. מעולם לא הבין איש את נפשי כמוך.

– זוהי עתה רק התחלת ידידותנו, – ענה לורד הֶנרי בחבקו את ידו – שלום לך. אקוה לראותך בתּיאטרון לפני חצי העשׂירית. אל תשכח, כי פַטִי מזמרת היום.

אחרי אשר סגר את הדלת אחריו צלצל דוריאן גרֵי בפעמון ובעוד רגעי-מספר הביא וִיקטור את המנורות והוריד את הוילאות. דוריאן חכּה בקֹצר-רוח לצאתו. נדמה לו, שהמשרת מאריך לאין-קץ.

אך יצא המשרת מִהר דוריאן אל החַיץ ויסלקהו הצִדה. לא, שנויים חדשים לא חלו בתמונה, כנראה, נודע לה דבר מיתתה של סִבִּילה וֵין קֹדם שהֻגד הדבר לו, היא מקבלת את הרשמים ממאורעות החיים תֵּכף להתהוותם. תּו-האכזריות, שקלקל את הקוים המדֻקדקים של השׂפתים, נתגלה, בלי-ספק, באותו רגע ששתתה הנערה את סם-המות. או אולי אין העובדות נוגעות כלל אל התמונה? אולי היא מחזירה רק את רגשות הנפש? הוא לא יכֹל לבוא לידי החלטה בנדון זה, אך קִוה, כי בזמן מן הזמנים יתהוה השנוי לנגד עיניו. לתקוה זו אחזַתהו חלחלה.

סּבִּילה העלובה! איזה רוֹמן נפלא היה בכל-זה! היא חִקתה את המות פעמים רבות על הבּימה. והנה בא המות בעצמו ויגע בה ויקחנו אִתּו. איך שׂחקה אותה הסצינה האיֻמה האחרונה? האם קללה אותו במותהּ? לא; היא מתה מאהבתה אותו, על-כן תהיה לו האהבה קֹדש-קדשים מעתה-ועד-ועולם. מיתתה היא כפרה על הכֹּל. הוא לא יוסיף עוד להזכיר את היסורים, שגרמה לו באותו הערב בתּיאטרון. אם יזכֹּר אותה עוד, אז רק כתמונה טרגית נפלאה, שנשלחה על בימת העולם, כדי להגשים את הכֹּח הנעלה שבאהבה. חזיון טרגי נפלא! עיניו מלאו דמעות בזכרו את פניה המלאים ילדות, את תנועותיה המלאות דמיון מלבב ואת חִנהּ הצנוע הנפחד. הוא מחה כרגע את הזכרונות הללו וישב להתבונן בתמונה.

הוא הרגיש, כי באמת הגיע זמן לבוא לידי החלטה. או אולי כבר החליט ובחר? כן, החיים כבר בחרו בשבילו – החיים וסקרנתו לסודות-החיים שאינה פוסקת. נעורים נצחיים, תאוה בלי-קץ, תענוגות מדֻקדקים ונפלאים, שׂמחות פרועות וחטאים פרועים עוד יותר – כל אלה יהיו חבל-נחלתו. והתמונה תשׂא עליה את סבל חרפתו – ויותר אין דבר.

רגש של צער תקף אותו בשווֹתו לנגדו את החִלול והנִבּול הנשקף לצורה היפה שעל פני הבד. עוד זה לא כבר, בחקותו במשובת-נערות את נַרקִיסוּס, נשק, או עשׂה את עצמו כאלו נשק, את השׂפתים המצֻירות הללו, המשׂחקות אליו עתה באכזריות גסה כל-כך. בּבֹּקר בּבֹּקר היה יושב לפני התמונה והתפלא על יָפיה, ולפעמים נדמה לו, כי אש-אהבה מתלקחת בקרבו אליה. האֻמנם תשתנה מעתה לפי כל נטיה נפשית רגעית ולפי כל שגעון עובר שיתקפהו? האֻמנם תתהפך למפלצת אימתנית מגֹעלה, שעליו יהיה להסתּירה בחדר סגור ומסֻגר, לבל תשורנה עין-השמש, זו השמש שהזהיבה פעמים רבות כל-כך ביתר-עֹז את גלי-תּלתּליה המזהירים? מה-גדול הצער! חבל, חבל!

רגע אחד חשב להתפלל לאלהים, שהקשר הנורא אשר בינו ובין התמונה ינתק ויחדל. הן התמונה נשתנתה בתשובה על תפִלה; אולי גם תחדל להשתנות בתשובה על תפִלה? אך, בכל-זאת, מי האיש, היודע קצת את החיים, יוַתּר על האפשרות של נעורי-נצח, גם אם אפשרות זו דמיונית מאד וגם אם כרוכים בה סכָּנות ופגעים רעים? ומלבד זה, כלום תלוי הדבר בו? הבאמת חוֹללה תפלתו תמורה זו? אולי יש פה סבה מדעית נעלמה? אם השׂכל החושב יכֹל להשפיע על דבר שיש בו רוח-חיים, מדוע יבָּצר ממנו להשפּיע על דבר שאין בו רוח-חיים? אך, גם בלי מחשבה ובלי רצון חפשי, אפשר שנמצאים מחוץ לעצמותנו, בחלל העולם, כֹּחות המרטטים בהתאמה עם נטיות נפשנו ותאווֹתינו, ואַטוֹם קורא אל אַטוֹם באהבה מלאה סודות או בקִרבה מסתורית? אך סוף-סוף לא הסבּה היא העִקר. הוא לא יוסיף עוד לנסות בתפלה את הכחות האיֻמים. אם נגזרה על התמונה להשתנות, תשתנה לה. זה הכֹּל! ולמה זה יעמיק לחקֹר כּל-כּך?

כי הנה ההתבוננות בתמונה תגרום לו הנאה עצומה. לו תהיה מעתה היכֹלת לגלות את סתרי-נפשו היותר חבויים. התמונה תשמש לו ראי-קסמים מצֻין. כשם שגלתה לו את תּארו, כך תּחשֹף לפניו את נשמתו. וכאשר יגיע החֹרף לתמונה, יוסיף הוא לעמֹד עוד באותו הגבול, שהאביב מסָרב עדַין להניח מקומו לקיץ. וכאשר יחלֹף הדם מצורת התמונה וישאיר אחריו מסֶכת-שׁיר חוֶרת עם עיני-עֹפרת, יוסיף הוא לפרֹח בתפארת-הנעורים. אף ציץ אחד לא יבֹּל מיָפיו. אף דֹפק-חיים אחד לא ירפה בו. כאלהי היונים יהיה כל ימיו חסֹן, מהיר ושׂמח. כלום נוגע לו מה שיקרה לתמונה המצֻירת על-פני הבד? הוא ינצל מכל שנוי רע. וזה העִקר.

דוֹריאן השיב את המחיצה למקומה הראשון, לפני התמונה, ויחַיך קצת, וילך אל חדר-משכבו, ששם חכּה לו משָׁרתו זה כבר. שעה אחת אחר-כן ישב בית האֹפֵירה ולורד הֶנרי עמד עליו נשען על כסאו.

ט

ממחרת היום ההוא בּבֹּקר, כאשר ישב דוריאן אל השֻׁלחן לאכֹל פת-שחרית, נכנס בֶּזִיל האלוארד לחדרו.

– שׂמח אני מאד שמצאתיך בביתך, דוריאן – אמר הצַיר בכבד-ראש – הייתי פה אתמול בערב והֻגד לי, שהלכת לבית האֹפֵּירה. אמנם ידעתי, שזה אי-אפשר, אבל צר לי, שלא הגדת לאנשיך את המקום, שאפשר יהיה למצאך. אני בליתי את הלילה בפחד גדול, כי דאגתי, פן תבוא צרה אחרי צרה. עליך היה לטַלגרֵף לי תֵכף לאחרי שהֻגד לך הדבר. לי נודע הדבר במקרה מתוך גליון-הערב של ה“גְלוֹבּ”, שבּא לידי בקלוּבּ. אז חשתי אליך לביתך, אך לדאבוני הגדול לא מצאתיך. אינני יכֹל להביע לך עד כמה הרעישני המעשׂה הנורא. מצַיר אני לי, כמה סבלת אתה מזה. אך איפה זה היית אמש? ההלכת לראות את אֵם הנערה? רגע אחד היה בדעתי ללכת אחריך שמה. בעתון נזכר מקום מעונה – כמדֻמני יוּסטן-רוֹד, הלא? אך יראתי פן אהיה לטרֹח בצרה, שאין ביכֹלתי להקל ממנה. אשה אֻמללה! מה קשֶׁה מצב-נפשה! והנערה היתה יחידה לה! מה אמרה היא לכל זה?

– בֶּזֵיל יקירי, איך אוכל אני לדעת זאת? – פלט דוריאן בגמאו יין חִוֵר-כָּתֹם מגביע של זכוכית וֵינֵיציַנית דקה מֻזהב-השׂפה. ופניו ענו בו, כי דברי הצַיר משעממים אותו מאד – אני הייתי בבית האֹפֵּירה. חבל, שלא באת גם אתה שמה. אני ראיתי שם בפעם הראשונה את לידי גוֶנדוֹלִין, אחותו של הארי. אנחנו ישבנו בתא שלהּ. היא נחמדה ומלבבת עד מאד; ופַּטִי זמרה כבת-אלהים. אל תדבר באזני על-אודות מעשׂים נוראים. כשאין אנחנו מדברים על מאורע, הרי הוא כאלו לא אֵרע כלל, המלה היא הנותנת מציאות ממשית לדברים – כה אמר הארי. אני רוצה רק להעיר, שהיא לא היתה יחידה לאִמה. יש עוד בן, נער נחמד, כפי הנשמע. אך הוא אין לו עסק עם התּיאטרון. מַלָּח הוא או כיוצא בזה. ועתה, הבה, ספר-נא לי על-אודותיך ומה אתה מצַיר עכשיו.

– אתה היית בבית האֹפֵּירה? – אמר האלוארד במתינות ובקולו נשמע ככאב עצור – אתה הלכת לבית האֹפירה, בעת שסִבִּילה וֵין שכבה מתה באיזו חֻרבה מנֻוֶלת? יש בך כֹח לספר לי על-דבר נשים מלבבות אחרות ועל זמרת פַּטִי בת-האלהים, עוד בטרם תמצא לה הנערה שאהבה נפשך מנוחת-עולמים בקבר? הוי, בן-אדם, כמה נוראות צפונות עוד לגופתה החִוֶרת הקטנה!

– הרף, בֶּזִיל! אינני רוצה לשמֹע דברים כאלה! – קרא דוריאן ויקפֹּץ ממושבו – אל תוסף לדַבּר אלי בענין הזה. מה שקרה – קרה. מה שעבר – עבר.

– ליום אתמול אתה קורא עבר? –

– מה לי ולשעור הזמן שעבר עליו? רק לאנשים קטני-המוח דרושות שָׁנים, כדי להתגבר על התרגשות. אדם המושל ברוחו יכֹל לשׂים קץ ליגון באותה הבהירות, שהוא ממציא לו תענוג חדש. אין את נפשי להיות עבד כָּפות להרגשותי. אני חפץ להשתמש בהן. ליהַנות מהן ולמשֹׁל בהן.

– דוריאן, נוראים דבריך! דבר-מה הפך אותך לאיש אחר לגמרי. אמנם, לפי מראיך עודך אותו הנער הנפלא, שהיה בא יום יום לחדר-מלאכתי ל“שבת” לפני בשביל ציור תמונתו. אבל אז היית פשוט, טבעי, רך וחביב. אתה היית הנפש היותר נקיה שבכל העולם. אך עתה אינני יודע מה היה לך. אתה מדַבּר, כאלו אין בך לב, כאלו אין בך כל רגש של רחמים. זאת פעֻלת השפעתו של הארי. זה ברור לי.

פני העלם האדימו, ויגש אל החלון וישקף במשך רגעי-מספר על הגן הירקרק, המתנוסס לאור-השמש.

– אני חַיב להודות להארי על כמה וכמה דברים, בֶּזֵיל – אמר לבסוף – הרבה יותר מאשר לך. אתה למדתני להיות שחצני.

– ובכן אני נוֹסר על זה, דוריאן – או עוד אִוָסר באחד-הימים.

– אינני מבין כַּוָנת דבריך, בֶּזִיל – קרא העלם ויסב את פניו – אינני יודע מה דרוש לך, מה חפצך?

– לי דרוש אותו דוריאן גרֵי, שצִיַרתי את תמונתו – ענה האמן בעצב.

– בֶּזִיל – אמר העלם ויגש אליו וישׂם את ידו על כתפו – אתה אחַרת לבוא. אתמול כאשר נודע לי, כי סִבִּילה וֵין שלחה יד בנפשה – –

– שלחה יד בנפשה! אל אלהים! האֻמנם כן הדבר? – קרא האלוארד ויבט אליו בזועה.

– בֶּזִיל חביבי! וכי תעלה על דעתך, שזה היה מקרה-אסון פשוט? כמובן, אִבּדה את עצמה לדעת.

הגדול שבשני הנדברים כבש את פניו בכפות-ידיו. – “מה נורא הדבר!” דובבו שׂפתיו ורעדה אחזתהו.

– לא – ענה דוריאן גרֵי – אין פה שום נוראות. זוהי אחת מטרגידיות-האהבה הגדולות שבדורנו. על-פי-רֹב מתנהגים אנשי-הבימה בחייהם הפרטיים כבעלי-בתים פשוטים. הם בעלים כשרים, נשים נאמנות, וכדומה ממיני שעמום. הלא תבין את כוָנתי – צדקות של המפלגה הבינונית עם כל השיך לזה. ומה שונה היתה סִבִּילה מהם! היא חיתה את הטרגידיה היותר נעלה שלה. היא היתה תמיד “גִבּוֹרה”. מִשׂחקה בערב האחרון – בערב אשר ראית אותה – היה גרוע, יען כי אז הכירה לדעת את אמִתּתה של האהבה. וכאשר נודע לה אי-אמִתּתה, מתה, כמו שהיתה מתה יוּליה. היא נאספה שוב אל ספירת האמנות. איזה זֹהר של “קדושה” עוטה אותה. יש במיתתה כל אותו העדר-התועלת הרגשני שבמיתת “קדושים” וכל היֹפי המבֻזבּז בה לריק. אבל, כאשר כבר אמרתי, אין לך לחשֹׁב, שאנכי לא סבלתי כלל. אלו באת אלי אתמול בשעה מיֻחדת – לערך בחמש וחצי או בשש פחות רבע – כי עתה מצאתני רוחץ בדמעות. אפילו הארי, שהיה אז בביתי ואשר הוא הודיעני את הבשׂורה הרעה, גם הוא לא ידע ולא הבין כל מה שעבר עלי באותה שעה. אני סבלתי יסורים איֻמים. אחרי-כן עבר הכֹל. אין אני יכֹל לשוב ולהתרגש בכל עת ובכל שעה. שום איש אינו יכֹל כזאת, חוץ מן הסֶנטימנטַליים. ואתה עושה לי עָול גדול, בֶּזִיל. אתה באת אלי לנחמני. זה טוב ויפה מאד. והנה מצאת אותי מנֻחם כבר, ועל זה בערה כאש חמתך. כך היא חבּתן של הבּריות! ראיתי מנהגך ונזכרתי מעשׂה, שסִפּר לי הארי. מעשׂה באוהב-אדם, שעמל עשׂרים שנים רצופות לבער איזו קלקלה או להפר איזה חֹק-און – איני יודע עוד בבֵרור. וסוף-כל-סוף, כאשר עלה הדבר בידו, לא היה קץ למפח-נפשו. כי עתה לא היה לו עוד מה לעשׂות, הוא מת כמעט משִׁעמום, ויהפך לשׂונא-אדם. על-כן, בֶּזִיל ידידי הטוב, אם תּחפֹּץ לנחמני באמת ובתמים, מוטב שתורני לשכֹּח מה שקרה, או להתבונן אליו מנקודת-מבט אמנותית מיֻחדת. כמדֻמני, כי גוֹטיֶה הוא שהִרבּה לדבּר על consolation des arts (תנחומות האמנות). זכורני, כי פעם אחת ראיתי בחדר-מלאכתך ספר קטן מכֹרך בקלף, וכאשר פתחתיו מצאתי בו במקרה את הדבור הנחמד הזה. ואמנם, אין אני דומה כלל לאותו הצעיר, אשר ספרת לי על-אודותיו, כשהיינו יחדיו בבית מַרלָאוֹ, שהיה אומר, כי אטלס כָּתֹם יוכל לנחם על כל צרה שלא תבוא. אני אוהב דברים יפים, שאפשר לנגֹע ולמשש בידים, רקמות זהב וכסף עתּיקות, ברוֹנזה ירֹקה, מעשׂי-לַכָּה, שֵׁן מחֻטבה, כלי-בית מהֻדרים, מוֹתרות, חמודות יקרות – לכל אלה יש ערך כשהם לעצמם. אבל לי חשוב ביותר הטֶמפרמֶנט האמנותי, שהם מפַתּחים או שהם מעוררים לפחות, להיות הצופה של חיי-עצמו, זאת אומרת להִגָאל מענויי-החיים – כך אומר הארי. יודע אני, כי אתה משתומם לשמֹע מפי דברים כאלה. ואולם אתה אינך יודע עד כמה התפתּח רוחי. כאשר נודענו איש לרעהו הייתי בר-בי-רב, ועתה הנני איש מגֻדל. התעוררו בי תאווֹת חדשות, מחשבות חדשות, השׂגות חדשות. אני נהפכתי לאחר, אך בכל-זאת אל-נא תגרע אהבתך אלי. אני שֻׁניתי, אך אתה היה לי תמיד ידידי הטוב. כמובן, אני אוהב מאד את הארי, אבל יודע אני, כי אתה טוב ממנו. אתה אינך חזק ממנו – כי ירא אתה את החיים יתר מדי – אבל טוב ממנו. ומה-טוב ומה-נעים היה לנו בשבתנו יחדו! – אל-נא תעזבני, בֶּזִיל, ואל-נא תריב עמדי. אהיה אשר אהיה. ויותר אין לי מה להגיד.

הצַיר היה נפעם מאד. העלם היה יקר בעיניו עד לאין ערך, ואישיותו היתה לו לנקודת הסִבּוּב הגדולה באמנותו. הוא לא יכֹל לדבר אליו עוד תוכחות. הן קרוב, להבין, כי שויון-רוחו אינו אלא מעמד נפשי רגעי, אשר יעבֹר עד מהרה. והלא יש בו הרבה כל-כך מן הטוב, הרבה כל-כך מן הנדיבות.

– טוב, דוריאן – אמר בֶּזִיל לאחרונה בצחוק עצוב – מהיום והלאה לא אדבר עוד אתך על אותו המעשׂה הנורא. ואלם אקוה, כי שמך לא יזָכר באותו ענין. היום אחרי-הצהרים תהיה הבִּקֹרת ונתּוח המתה. הקִבּלת הזמנת בית-דין?

דוֹריאן הניע ראשו לאות לא, והכרת פניו ענתה, כי מלת “בקֹרת” הוא לו למֹרת-רוח. הן בדברים ממין זה יש תמיד איזו גסות, איזו המוניות.

– הם אינם יודעים את שמי – ענה.

– אבל היא הלא ידעה? –

– רק את שמי ולא שם משפחתי, וגם בטוח אני, כי לא הגידה אותו לאיש. היא אמרה לי פעם אחת, כי הכל תאבים לדעת מי אני, והיא עונה להם תמיד, כי שמי “הפרינץ היפה”. זה היה יפה מאד מצדה. אתה תעשׂה בשבילי את שׂרטוט תמונתה, בֶּזיל. רוצה אני, שישארו לי ממנה זכרונות יותר ממשיים מנשיקות אחדות ואיזו קריאות-אהבה מקֻטעות.

– אני אשתדל לעשׂות את השׂרטוט, דוריאן, אם אתה מוצא בזה קורת-רוח. אבל אתה צריך לבוא אלי ול“שבת” שוב כמקדם. אם אין אתה עמדי, אינני רואה ברכה בעבודתי.

– אני לא “אשב” עוד לפניך עד-עולם, בֶּזֵיל. זה אי-אפשר! – קרא דוֹריאן ויסוג אחור.

הצַיר הביט אליו בתמהון:

– איזו טפשות עלתה על דעתך, נערי החביב! האם כוָנתך לאמר, כי תמונתך שצִיַרתי אינה טובה בעיניך? איָהּ? מדוע זה העמדת לפניה את המחיצה הזאת? חפץ אני להסתכל בה. הלא היא מבחר יצירותי. סלק-נא את החיץ, דוֹריאן, פשוט נבָלה היא מצד משרתך, אשר החביא ככה את ציורי. ואמנם תֵּכף כאשר נכנסתי הרגשתי, שחל איזה שנוי בחדרך.

– משרתי אינו ענין לכאן. וכי תעלה על דעתך, שאני נותן לו רשות לעשׂות בחדרי כטוב בעיניו? הוא מסדר לפעמים את הפרחים – ולא יותר. לא, אני בעצמי העמדתי את המחיצה – כי אור-השמש היה קשה לתמונה.

– האור קשה לה? זה אי-אפשר כלל, נערי הטוב, הלא זה המקום היותר יפה לה. הבה, אסתכל בה… והאלוארד שׂם פעמיו אל פִּנת החדר.

זעקת-בּהלה פרצה מפי דוֹריאן גרֵי. הוא השׂתּער אל המחיצה ויתיצב בינה ובין הצַיר.

– בֶּזֵיל – אמר ופניו חורו מאד – אל תבט אליה. אין רצוני בכך.

– אסור לי להביט אל פֹעל-ידי? משטה אתה בי. וכי למה זה לא אסתכל בה? – קרא הצַיר בצחוק.

– אם תנסה להביט אליה, נשבעתי בכבודי, כי לא אדבר עוד דבר אתך כל-ימי-חיי. אני אומר זאת בכֹבד-ראש גמור. אינני נותן כל בֵּאור ונמוק לדברי, ואתה אל תדרֹש כזאת ממני. ואולם זכֹר, כי, אם תגע במחיצה זו, ובא הקץ לידידותנו.

האלוארד עמד כהלום-רעם. הוא הביט אל דוֹריאן בתמהון גדול. מעולם לא ראה אותו במצב נגרש כזה. פני העלם היו לבנים כשׂיד מזַעם. ידיו היו קפוצות, כאלו אחזו השבץ ובבות-עיניו נוצצו כשלהבות כחֻלות, הוא רעד בכל אבריו.

– דוֹריאן! –

– אל תדבר! –

– אבל מה-זאת? כמובן, לא אביט אל התמונה, אם אינך רוצה בכך – אמר האלוארד בקרירות ויִסֹב על עקבו ויֵשב אל החלון – ובכל זאת הלא מוזר הדבר, שאינני רשאי להסתכל ביצירתי, ובפרט שיש בדעתי לשלֹח אותה אל התערוכה בפריז בימי-הסתיו. בודאי יהיה עלי לגהץ אותה מחדש קֹדם-לכן, ובשביל-כך הרי אהיה זקוק לראותה באחד הימים, ומדוע זה לא היום?

– להציגה בתערוכה! אתה אומר לשלחה אל התערוכה? – קרא דוריאן גרֵי ואימה גדולה נפלה עליו. האמנם יגָלה סודו לכל העולם כֻּלו? האמנם יחשׂפו את מסתרי-חייו לעיני הבריות התּוהות? לא, היה לא תהיה! עליו להפר כרגע זממו זה של בֶּזִיל – אף כי לא ידע עדַין במה.

– כן. הן לא אוכל להאמין, שאתה תתנגד לזה. ג’יוֹרג' פְּטִי מאסף את כל ציורַי המעֻלים בשביל תערוכה מיֻחדת, שתּפָּתח ברחוב דֶה סֶז בראשית ימי אוֹקטוֹבּר. תמונתך תשהה שם רק ירח ימים. אדמה, כי זמן מועט כזה תוכל להתקַים בלעדיה. וגם אתה הלא תסע מלוֹנדוֹן בעת ההיא. ומכיון שאתה מסתיר אותה מאחרי המחיצה, הרי, כנראה, אינך מתעַנין בה כל-כך.

דוריאן גרֵי העביר את ידו על מצחו, אשר כֻּסה באגלי-זעה. הוא חש, כי צפוי הוא אל סכנה איֻמה.

– ירח-ימים לפני זה אמרת לי, כי לא תציג אותה לעולם – קרא העלם – מדוע שִׁנית את דעתך? אתּם כֻּלכם, המשתּדלים להֵראות כקבועי-דעות, אתם מחליפים את נטיות רוחכם עשׂרות מונים, ככל האדם. ההבדל הוא רק בזה, שהקַפּרִיסות שלכם רחוקות מן השׂכל יותר. האמנם שכחת, כי הבטחתני בחגיגות נלהבה, כי גם אם יתנו לך כל חללו של עולם לא תשלח אותה אל תערוכה? וגם להארי אמרת כדברים האלה – הוא עצר פתאם במלים ובעיניו נצנץ ברק. הוא נזכר, כי פעם אחת אמר לו לורד הֶנרי חציו בכֹבד-ראש וחציו בהלצה: “רצונך לבלות רבע שעה ברֹב ענין, פגע-נא בבֶזִיל, שיבאר לך, מפני מה הוא מסרב להציג את תמונתך. לי הגיד את נמוקו, וזה היה לי מעין דברי נביאות”. כן, אפשר שיש גם לבֶזֵיל סוד כמוס. הוא ינסה תֵּכף לחקרו ולדלותו מלבו.

– בֶּזִיל – אמר העלם ויקרב ויתיצב לפניו ויבחנהו בעיניו – לכל אחד משנינו יש סודו שלו. הגידה לי את שלך ואני אגלה לך את שלי. מאיזה טעם מאנת להציג את תמונתי בתערוכה?

האלוארד התחלחל נגד רצונו:

– דוריאן, חוששני, שאם אגיד לך טעמי, תתמעט חבתך אלי, ועל-כל-פנים תצחק לי. וכזה כן זה לא אוכל שׂאת. אם אתה אוסר עלי להביט אל תמונתך עולמית, אני מקבל באהבה את הגזרה. הרי יכֹל אני להביט עליך בעצמך. אם רצונך, שיצירתי היותר מֻבחרת תהיה נעלמה מעיני כל, אני מסכים גם לזה. ידידותך יקרה לי מכל תהלה ומכל פרסום.

– לא, בֶּזִיל, אתה מחֻיב להגיד לי – האיץ בו דוֹריאן גרֵי – כמדֻמה לי, שיש לי הזכות לדעת זאת.

עתה עבר פחדו, ומקומו תפסה הסקרנות. הוא החליט לדלות את סודו מלבו, ויהי מה!

– נֵשׁבה-נא, דוריאן – אמר הצַיר במבוכה – נשׁבה. אך קֹדם-כל ענני אתה על שׂאלה אחת: האם הרגשת בתמונה איזו זרות? – דבר-מה שבתחלה, בודאי, לא השׁגחת בו, ושנתגלה לך לפתע-פתאם?

– בֶּזִיל – קרא העלם וילפֹּת את ידות הכסא בידים רועדות ויבט אל האלוארד בעינים נבהלות ומטֹרפות.

– רואה אני, כי כאשר דמיתי כן הוא. אל תדבר עד אשר אשמיעך את כל דברי. דוריאן, למן הרגע הראשון אשר נפגשנו, השפיעה עלי אישיותך השפעה עצומה. אני נשתּעבּדתּי אליך בכל נפשי, בכל שׂכלי, בכל רגשותי. אתה נהיית לי הגשמתו המוחשית של אותו האידיאל הנעלם, אשר זכרו רודף אותנו, האמנים, כחלום נפלא. אני הערצתיך. אני קנאתי בכל מי שדברת אתו. אני התאויתי, שתהיה כֻלך שלי. אני הרגשתי את עצמי מאֻשר רק בהיותך אתי. אך גם כאשר הלכת ממני, נשארה מציאותך באמנותי… כמובן, לא נתתיך להרגיש זאת אף ברמז קל. וגם אי-אפשר היה לי להגיד לך. אתה לא היית מבין את הדבר. הרי גם לי לעצמי היה קשה להבינו. אני ידעתי רק זאת, כי ראיתי את המשֻכלל פנים-אל-פנים, וכי העולם נהיה נפלא בעיני – אולי נפלא יתר מדי, כי בהערצת-שגעון כזו צפונה סכנה: סכנה לאבד אותה, שהיא לא פחותה מן הסכנה שבהחזקת ההערצה… עברו שבועות אחרי שבועות, ואני נשתּקַעתי בך יותר ויותר. אז בא גלוי חדש. אני צִיַרתי אותך בתור פָּרִיס נהדר בחליצתו ובכלי-מלחמתו ובתור אֲדוֹנִיס באדרת-הצַיִד וחנית ממֹרטה בידו, מעֻטר בפרחי-לוֹט כּבֵדים ישבת על חַרטֹם אנִיָתו של אדרִיָנוֹס, מסתכל בנִילוס הירֹק-העכור. אתה נטית על אגם בודד בחֹרשה באיזו פנה נסתרה ביָוָן וראית בכסף השוקט של המים את פלאי פניך. וכל-זה היה מה שצריכה האמנות להיות: שלא-מדעת, אידיאלי, מָרחק מן המציאות. ובאחד הימים – ביום רע, כפי-שנראה לי עתה לפעמים – גמרתי בלבי לצַיר את תמונתך כמו שהנך באמת, לא בלבוש עַתּיק של הדורות שמֵתו, אלא במלבושׁך שלך ובסביבה שלך. אינני יודע, ההיתה בזה יד הרֵיאליות של אֹפן הציור, או, פשוט, פלא-אישיותך, שנגלתה לפני בלי כסות-ערפל; – אך זאת יודע אני, כי כאשר הוספתי לצַיר את תמונתך, נראה לי, כי כל משיחה וכל אַטוֹם של צבע מגלה את סודי יותר ויותר. התחלתי מפחד, פן יֵדעו אחרים את דבר הערצתי. אני הרגשתי, דוריאן, כי הגדתי יתר מדי, כי השקעתי בתמונתך יתר מדי משלי. אז החלטתי, שלא להציגה לעולם בתערוכה. אתה הצטערת על-זה קצת, אבל לא יכֹלת להבין מה ראיתי על-ככה. הארי, אשר לו הגדתי הכֹּל, צחק לי. אך אני לא השגחתי בזה. כאשר שלמה מלאכת התמונה ואני ישבתי לפניה לבדי, הכרתי, כי צדַקתי… ימים אחדים אחרי-כן נִטלה התמונה מחדר-מלאכתי, ואך השתּחרַרתּי מן הקסם המשַׁעבּד של מציאותה, והנה נראה לי, כי דמיון אוילי הטעַני לראות ולמצא בה יותר מזה, שאתה יפה-תֹאר עד מאד ושאני יודע לצַיר. וגם עתה ברור לי, כי אך מִשגה הוא לחשֹׁב, שהתאוה, שאתה מרגיש בשעת יצירה, אפשר להכניסה במפעל שיצרת. האמנות היא תמיד מפשטה יותר ממה שאנו חושבים. הצורה והצבע מספרים לנו רק על הצורה והצבע ולא יותר. פעמים רבות נראה לי, שהאמנות מסתירה את האמן הרבה יותר ממה שהיא מגלה אותו. ובכן, כאשר קבלתי את ההצעה מפָּרִיז, גמרתי לעשׂות את תמונתך לעִקרה של תערוכתי. מעולם לא עלתה על דעתי, שאתה תהיה סרבן באותה שעה. ואולם עתה רואה אני, כי צדקת. התמונה אינה יכֹלה להיות מוצגת בתערוכה. אל תקצֹף עלי, דוריאן, בגלל הדברים שהגדתי לך. כאשר כבר אמרתי להארי: אתה נוצרת להערצה.

דוריאן גרֵי שאף רוח לרוָחה. האדמומית שָׁבה ללחייו ובת-צחוק רחפה על שׂפתיו. הסכנה עברה. הוא נִצל לפי שעה. ואולם הוִדוי המשֻׁנה, ששמע זה עתה, עורר בלבו רחמים רבים על הצַיר, וגם תאב לדעת, היקרהו גם הוא להיות משֻׁעבּד כל-כך לאישיות של אחד מידידיו. לורד הֶנרי לוקח את הלבבות בזה, שהוא מסֻכּן מאד – אך לא יותר. הוא פִּקֵח יתר מדי וצִינִיקן יתר מדי, מאהֹב אותו בתמים. היפגֹש עוד באיש, אשר יביאהו לידי הערצה משֻׁנה כזו? הגם זה מאותם גנזי-נסתּרות, הצפונים לו בחיים?

– נפלֵאת היא בעיני, דוריאן – אמר האלוארד – כי מצאת כל זה בתמונה. הראית זאת באמת?

– אני הרגשתי בה איזה דבר – ענה העלם – דבר שנראה לי משֻׁנה מאד.

– אם-כן, עתה הלא תרשה לי להציץ בתמונה –

דוריאן הניע בראשו:

– אל תבקש ממני כזאת, בֶּזִיל. בשום-אפן אינני יכֹל לתתך לעמֹד לנֹכח התמונה –

– אבל לאחרי זמן? –

– לעולם לא! –

– טוב. אולי צדקת אתה. ועתה, היה שלום, דוריאן. אתה היית הנפש האחת שהשפיעה באמת על אמנותי. כל היפה שיצרתי, מידך זאת לי. אה, אין אתה יודע, מה קשֶׁה היה לי להגיד לך כל מה שהשמעתיך.

– בֶּזִיל יקירי – אמר דוריאן – וכי מה-זה השמעתּני? הלא רק שאהבת אותי יתר מדי. וזה אינו אפילו קוֹמפּלִימֶנט.

– וגם לא התכּוַנתי לשם קוֹמפּלימנט. זה היה ודוי. ואחרי שהתוַדיתי, נראה לי, כאלו יצָאַני דבר-מה. אולי לא-נכון להביע את הערצתי במלים.

– זה היה ודוי, שהכזיב תוחלתי –

– וכי מה יחלת, דוריאן? כלום מצאת עוד מה בתמונה? הלא אין בה מה לגלות עוד?

– לא. אין בה מה לגלות עוד. למה זה אתה שואל זאת? אבל אל תוסף דַבּר עוד על-אודות הערצה. זוהי שטות. הלא אנשים ידידים אנחנו, וכן עלינו להיות תמיד.

– אתה לקחת לך את הארי לידיד – השיב הצַיר בעצבון.

– אה הארי! – קרא העלם ויצחק מטוב-לב – הארי מבלה את ימיו בדבור הפרזות, ולילותיו בעשׂית אי-אפשריות. בחיים כאלה הייתי חפץ גם אני. ובכל-זאת אדמה, כי בצר לי לא אפנה אל הארי, אז הייתי פונה אליך, בזיל.

– ה“תשב” עוד לפני? –

– זה אי-אפשר –

– בסרבנותך אתה מחריב את חיי בתור אמן, דוריאן. עוד לא פגש איש בשני אידיאלים. גם את האחד מוצאים רק מתי-מספר.

– אינני יכֹל לבאר לך את הדבר, בֶּזִיל, אבל אינני רשאי לשבת לפניך עוד עד-עולם. יש איזה פגע בכל תמונה. היא חיה את החיים המיֻחדים שלה. ואולם אני אוסיף לבוא אליך לשתות טֵה. הלא גם זה יהיה נעים.

– לך אפשר, שזה ינעם עוד יותר – אמר האלוארד בצער – ועתה, היה שלום. צר לי מאד, שאינך מרשה לי להסתּכּל בתמונה עוד פעם. אך מה אוכל לעשׂות? אני מבין היטב את רגשותיך.

לאחרי שיצא הצַיר גחך דוריאן בפני עצמו. בֶּזִיל העלוב! כמה רחוק הוא מידיעת הטעם האמתי, ומה נפלא הדבר, כי תחת לגלות בעל-כרחו את סודו שלו, הצליח, כמעט במקרה, לדלות סוד מלב ידידו! אותו הודוי המשֻׁנה באר לו הרבה דברים: הקנאה האוילית של הצַיר, הערצתו בשגעון, תשבחותיו הנפרזות, שתיקתו המוזרה – כל זה הָחוַר לו עתה, ועם זה העציב אותו, נראה לו, כי יש איזו טרַגיות בידידות המהולה ברומַנטיות כזו.

הוא נאנח ויצלצל בפעמון. מן המֻכרח הוא, שהתמונה תתעלם מן העין. יהי מה שיהיה! הוא אינו יכֹל להעמיד את עצמו שוב בסכנה שיגָלו מצפוניו. הלא זה שגעון להניח את התמונה אף שעה אחת בחדר הפתוח לכל רֵעיו וידידיו.

י

כאשר נכנס המשרת, נתן דוריאן עיניו בו לחקֹר, אם לא הציץ הלז פעם אחת אל מאחורי-הפּרגוד. אך המשרת עמד בשויון-רוח גמור ויחכה לפקודות אדוניו. דוריאן הצית אש בסיגריטה ויגש אל הראי ויסתּכּל בו. הראי החזיר לו בדיוק את תוי-פניו של וִיקטור: הם הביעו רק קבלת-מרות במנוחה שלמה. ממנו אין, איפוא, לירוא כלל. ובכל-זאת, מוטב שיהיה זהיר.

בקול רפה מאד צוה דוריאן את משרתו לקרֹא אליו את הסוכנת אשר על ביתו וללכת אחרי-כן אל בעל בית-מלאכת המסגרות לתמונות ולבקש ממנו לשלֹח הנה מיד שנים מאנשיו. כאשר יצא המשרת, נדמה לו לדוריאן, כאלו העיף עיניו אל עבר המחיצה. או אולי הטעהו דמיונו?

רגעים אחדים אחרי-כן נכנסה החדרה במהירות עסקנית מרת לִיף בלבוש-משי שחור ובכסֻיות של צמר-גפן על ידיה המקֻמטות. הוא בקש ממנה את המפתח לחדר-הלמוד.

– החדר אשר בו למדת בילדותך, מר דוריאן? – קראה בקול – הוי, הלא הוא מלא אבק! הנני לצווֹת לנקותו ולפנותו, בטרם תכנס בו. לא תוכל לבוא אליו כמו שהוא עתה, אדוני. לא, לא, זה אי-אפשר.

– אין לי צרך בנקיונו, לִיף. אני נצרך רק למַפתח.

– אבל, אדוני, הלא תכֻסה כֻלך בקורי-עכּביש, אם תכנס בו עתה. הן הוא לא נפתח זה כחמש שנים מיום מות מעלת כבוד הלורד.

לשֵׁמע זכר אביו-זקנו התקדרו פני דוריאן. בלבו נשמרו זכרונות לא-טובים על-אדותיו.

– אין בכך כלום, לִיף – השיב לה – אני רוצה רק לראות את החדר ולא יותר. תני לי את המפתח.

– הנהו, אדוני – אמרה האשה הזקנה, בפַשפשה בידיה הרועדות בצרור המפתחות התלוים בסִנורה – הנה המפתח. כרגע אוציאהו מן הצרור. אבל הן לא תאמר להעתיק מִשׁכּנך שמה, אדוני, ופה הלא מרֻוָח ונעים כל-כך.

– לא, לא – קרא בקצר-רוח – תודה לך, לִיף. איני צריך עוד לכלום.

היא שהתה עוד רגעים אחדים ותפַטפט על-דבר פרטים לא חשובים במשק-הבית. הוא נאנח ויבקש ממנה לסדר את הדברים כטוב בעיניה. אז יצאה מן החדר ופניה הבהיקו בצחוק של נחת-רוח.

לאחרי שיצאה שָׂם דוריאן את המפתח בכיס-בגדו והתחיל סוקר את חדרו. אז נמשכו עיניו אל שׂמיכת-אַטלס אדֻמה, גדולה ורחבה, מרֻקמת זהב, מלאכה נהדרה של האמנות הוֵיניציַנית מקץ המאה הי"ז, שמצא אביו זקנוֹ במנזר בקרבת בּוֹלוֹניה. כן, שׂמיכה זו יאה מאד להליט בה את התמונה האיֻמה. היא בודאי שִׁמשה לא-אחת כִסוי למת. תכסה-נא עתה על דבר, הצפוי לרקבון מיֻחד במינו, נורא עוד מרקבון-המות: דבר אשר יוליד בלהות וזועות ולא ימות לנצח. מה שהיתה רִמה למת, תהיינה חטאותיו לתמונה המצֻירת על הבד. הן תשחֵתנה את יפיהּ ותאבֵּדנה את חִנהּ. הן תחלֵלנה ותנבֵּלנה אותה – ובכל-זאת חיֹה תחיה. היא תעמֹד לעד.

הוא התחלחל, ורגע קטן התחרט על שלא הגיד לבֶזִיל את הטעם האמתי להשתּדלותו להעלים את התמונה מן העין. בֶּזִיל היה עוזר לו לעמֹד בפני השפעתו המזיקה של לורד הֶנרי ובפני ההשפעות המסֻכּנות עוד יותר, הנובעות מתוך הטֶמפֶּרַמֶנט שלו בעצמו. האהבה, שלב בֶּזִיל רוחש לו – וזוהי אהבה אמתית – היא כֻּלהּ טהורה ונדיבה ורוחנית. היא אינה אותה הערצת היֹפי החמרי בלבד, שנולדה מתאווֹת החושים ומתה עם קֵהות החושים. היא היתה אותה האהבה, אשר ידע מיכאל אַנגֵ’ילוֹ, מוֹנטֵין, וִינקילמֵן, וגם שקספיר בעצמו. כן, בֶּזִיל היה יכֹל להצילו. אך עתה כבר אֵחר את המועד. את העבר אפשר תמיד להשמיד. על-ידי חרטה, התכחשות או שכחה אפשר להשׂיג את זאת. אבל מן העתיד אין להמלט. בקרב העלם תוססים מאוַיים, שיתאמצו למצֹא להם מוצא נורא, וחלומות, שיתאמצו לגשם את צללי דעתם.

דוריאן הרים מעל הרפידה את שמיכת-הארגמן המרֻקמת זהב ויקחנה וישׂאנה אל מאחרי המחיצה. האִם נעשׂתה הצורה שעל-פני הבד נתעָבה עוד יותר? כמדֻמה לו, ששנויים חדשים לא נתהוו בה, ובכל-זאת עוד התגבר גֹעל-נפשו אליה. שׂערות-הזהב, עיני-התכלת, שׂפתי-השושנים – כֻּלן עודן כמו שהיו. רק הבּעתן נשתנתה. אך זו היתה איֻמה באכזריותה. מה קלות וקלושות היו תוכחותיו של בֶּזִיל על-אוֹדות סִבִּילה וֵין לעֻמת הגִנוי וההאשָׁמה, שמביעה לו תמונה זו! נשמתו בעצמה נשקפת אליו מתוך הבד ותובעת אותו לדין. רֹשם של כאב נמרץ רתת בפני דוריאן, והוא מהר וישלך את השׂמיכה הנהדרה על התמונה. ברגע ההוא נשמע קול דופק בדלת. דוריאן יצא בחפזון מאחרי המחיצה, ומשרתו בא החדרה.

– האנשים באו, מוּסיֶה –

דוריאן הרגיש, שהוא מחֻיב לשלח את משרתו לפי-שעה. אין לו לדעת, לאן תנשׂא התמונה. יש בו ערמה באדם זה ועיניו מבּיעות מזמות-בגד. דוריאן ישב אל שלחן-הכתיבה וירשם בחפזון פתקה אל לורד הֶנרי, בבקשה לשלֹח לו ספר לקריאה, וגם הזכיר לו, כי נדברו להִוָעד בערב בשבע ורבע.

– חכה לתשובה – אמר במסרו את הפתקה לוִיקטור – ולפי-שעה הַכנס את האנשים הנה.

בעוד שנים-שלשה רגעים התדפקו שוב על הדלת. נכנס בכבודו ובעצמו מר הֶבַּרד, עושׂה-המסגרות המפֻרסם, עם עוזרו, צעיר מסֻרבל וכבַד-תנועה קצת. מר הֶבַּרד היה אדם גוץ, אדמוני, אדֹם בפניו ואדֹם בזקנו, אשר הערצתו את האמנות נחלשה במדה מסֻימה על-ידי חסרון-כּיסם המתמיד של האמָנים, שהיה לו עסק עמהם. בדרך-כלל לא היה הולך בעצמו אל המַערוּפיה שלו; הוא היה ממתין, שתבאנה הבריות אליו. אבל למען דוראין גרֵי יצא מגדרו. היה בו בדוריאן מה שכבש לו את כל הלבבות. לראותו בלבד כבר היה עֹנג גדול.

– במה אוכל לשרתך, מר גרֵי? – שאל בשפשפו את ידיו השמנות כתֻמות-השֶׁמש – לקחתי לי את הכבוד לבוא בעצמי. זה לא כבר השׂגתי מסגרת נפלאה, אדוני. באה לידי במקרה במכירה פוּמבּית. פלוֹרֶנטית ישָׁנה. כמדֻמני, מפוֹנטהִיל. יָאָה להפליא לתמונה דתית, מר גרֵי.

– צר לי מאד, שטרחת לבוא בעצמך, מר הֶבַּרד. כמובן, אסור אל חנותך באחד הימים לראות את המסגרת – אף כי לפי-שעה אינני מתענין הרבה באמנות דתית – אך כיום צריך אני רק להעלות תמונה אל עלית-ביתי. היא כבֵדה למדי, כי על-כן בקשתי ממך לשלֹח אלי שנים מאנשיך.

– איזו טרחה יש כאן, מר גרֵי! אני שׂמח מאד להיות לך להועיל. איה אותה יצירת-האמנות, אדוני?

– הנה – ענה דוריאן בסלקו את המחיצה הצִדה – התוכלו להעלותה יחד עם השׂמיכה וכל אשר לה, כמות שהיא? כסיתיה, כדי שלא תִשָׂרט בהנשׂאה על המעלות.

– זה לא יכבד ממנו, סיר – אמר עושה המסגרות הזריז, ויחל, בסיוע של עוזרו, להתּיר את התמונה משלשלאות-הנחֹשת הארֻכּות, שהיתה תלויה בהן – ועתה, לאן נִשׂא אותה, מר גרֵי?

– אני אראך את הדרך. מר הֶבַּרד, אם תואיל ללכת אחרי. או אולי מוטב שתלכו לפני. צר לי מאד, אבל העליה היא ממש תחת הגג. אנחנו נעלה במדרגות הקדומניות, הן מרֻוָחות יותר.

הוא פתח את הדלת לרוָחה, ויצאו אל המסדרון ויחלו לעלות על המדרגות. על-ידי המסגרת הרחבה, המסֻבּלה בקשוטים נעשׂתה התמונה גדולה וכבדה מאד, ועל-כן שלח דוראין מעת-לעת את ידו ונגע בתמונה, כמבקש לסיע להם, למרות המחאות הנכנעות של מר הֶבַּרד, אשר בתור תגרן אמתי לא אהב לראות גֶ’נטלמֶנים עוסקים בדבר מועיל.

– יש בה כּבד הגון – אמר האיש הגוץ בנשמו בכבדות, כאשר הגיעו למעלה אל המִרפֶּסת, וימח זעה מעל מצחו המבהיק.

– אכן כבדה היא מנשׂא – לחש דוריאן כמו לעצמו, בפתחו את דלת החדר, המיֻעד לשמֹר את סוד-חייו המשׁנה ולהסתיר את נשמתו מעיני הבריות.

זה לו יותר מארבע שנים אשר לא נכנס לחדר זה, שהיה בתחלה חדר-שעשועיו בילדותו ואחרי-כן חדר-למודו בנערותו. זה היה חדר גדול ומרֻוח, אשר בנה לורד קֵילסוֹ המנוח לכתחלה בשביל נכדו הקטן, כדי להרחיקו מעליו, בשׂנאתו אותו בגלל דמיונו הנפלא אל אמו וגם מטעמים אחרים. לדוריאן נראה, כאלו לא נשתנה החדר כמעט כלל. כאז כעתה עוד עמד בו הארון האיטלקי הכַּבּיר עם הציורים הפַנטַסטיים שעל צלעותיו וקשוטיו המָזהבים שהוּעמו, אשר בו היה מתחבא בנערותו לעתים קרובות כל-כך. גם ארון-הספרים, העשׂוי עץ ממֹרק ומלא ספרי-למוד מעוכים ומקֻמטים, עוד עמד על מקומו. ומאחריו על-פני הקיר עוד היתה תלויה אותה יריעת-הרקמה הפלמַנַדית הבלואה, שעליה משַׂחק מלך מטֻשטש עם מלכה בשׂחוק-האִישקקי בגן, בשעה שעל-פניהם עובר גדוד צַיָדים רוכבים, הנושׂאים באגרופיהם, הנעולים נעלי-ברזל, צפרים כבונות. מה חי וחדש עמו זכרון כל אלה! כל רגע ורגע של ילדותו הגלמודה קם לפניו כמו חי, בהביטו סביבותיו. הוא העיר בזכרונו את טהרת נעוריו הזכים, ומה נורא היה לו הרעיון, כי דוקא בחדר הזה יצפין את תמונת-הפגעים שלו. מה המעיט אז לחשֹׁב, בימים הטובים ההם, על כל-מה שצפנו לו החיים לעתיד.

אבל בכל הבית לא היה מקום פנוי, הסמוי מן העין, כחדר הזה. המפתח היה בידו ושום איש לא יוכל לבוא אליו. מתחת למכסה-הארגמן תוכל דמות-דיוקנו שעל-פני הבד להעשׂות פרא, גסה וטמאה. מה לו ולזה? עין-זר לא תשורנה. גם הוא בעצמו לא יסתכל בה עוד. וכי למה לו להתבונן בסמנים הנתעבים של רקבון נשמתו? העלומים יהיו שלו – ומה לו עוד? וסוף-כל-סוף, כלום לא יוכל טבעו להשתנות לטוב? האם כלה ונחרצה היא, שעתידו יהיה מלא בושה וכלמה? הלא אפשר שיפגֹש בחיים אהבה, אשר תטהרהו ואשר תגן עליו ותשמרהו מכל אותם החטאים, שכנראה הם תוססים כבר ברוחו ובבשׂרו – אותם החטאים המוזרים, שעוד לא נצטַירו ואשר פלאותם היא הנוסכת עליהם קסם ולבוב מיֻחד. אולי באחד הימים יתעלם קו-האכזריות מעל שפתי-הארגמן התּאוָניות, ועוד יוכל להראות לעולם את היצירה הנפלאה של בֶּזִיל האלוארד.

אך לא, זה אי-אפשר. משעה לשעה, משבוע לשבוע הולך ומזקין אותו הפרצוף שעל-פני הבד. אפשר לו להמָלט מכעור החטא, אבל מכעור הזקנה לא ימלט. הלחיים תפֹּלנה ותבֹּלנה; קמטים מכֻרכּמים יסובבו את העינים, שהוּעמה יפעתן, ויעשו אותן לזעוה; מן השׂער יאבד זיוו; הפה יהיה פתוח תמיד והשׂפה התחתונה תהיה מדֻלדלת, כמראה הזקנים: נבער או נלעג. הצואר יהיה מקֻמט, הידים קרות וכחֻלות-גידים, הגב כפוף, כמו שראה באביו-זקנו, אשר היה קשה לו כל-כך בילדותו – לא; מן המָכרח הוא שהתמונה תטָמן. אין עצה אחרת.

– אנא, הכניסו אותה הֵנה, מר הֶבַּרד – אמר בקול עיף בהסִבו פניו אליו – צר לי, שעכבתיך זמן-רב כזה. הרהרתי בענין אחר.

– נעים תמיד להנָפש מעט, מר גרֵי – ענה עושׂה-המסגרת, שעדַין שאף רוח בכל-פה – היכן נעמיד אותה, סיר?

– אחת היא באיזה מקום. הנה כאן. אין צֹרך לתלותה. סמכו אותה אל הקיר, ולא יותר. תודה.

– המֻתּר לראות את יצירת-האמנות, סיר? –

דוריאן הזדעזע.

– אתה לא תמצא בה ענין, מר הֶבַּרד – ענהו ויתן עיניו בו. הוא היה נכון להתנפל עליו ולהכותו ארצה, אלו נועז להרים את אדר-היקר, אשר כסה על סוד-חייו – לא אוסיף להלאותך. אני מודה לך בכל לבי על אשר הואלת לבוא.

– אין דבר, אין דבר, מר גרֵי. מוכן ומזֻמן אני לשרתך בכל עת, סיר. – ומר הֶבַּרד החל לרדת בשאון מן המדרגות, בלוית משרתו, אשר הביט מאחריו על דוריאן ופניו הגסים והמכֹערים הביעו התפלאות חרדה: הוא לא ראה מעולם יֹפי כזה.

אך נדם שאון צעדיהם נעל דוריאן את הדלת וישׂם את המפתח בכיס-בגדו. עתה הרגיש את עצמו בטוח מסכּנה. איש לא יחזה לעולם את התמונה האיֻמה. שום עין, מלבד שלו, לא תראה את חרפתו.

כאשר שב אל חדר-הספרים ראה, כי כבר עברה השעה החמישית והטֵה הובא כבר. על שלחן קטן עשׂוי עץ ריחני כהה, רצוף-דַר – תשורה של לֵידִי רַדלֵי, אשתו היפה והמתחַלה של אֶפּיטרוֹפּסו, אשר בִלתה את החֹרף שעבר בקַאִירָה – מונחת פתקה מאת לורד הֶנרי ואצלה ספר, שכריכתו הכתֻמה קרועה קצת ושוליה מלֻכלכים. גליון של העתון “ס”ט דזֶמס גַזֶט", הוצאה שלישית, היה מונח על טס-הטה. ובכן כבר שב וִיקטור. מי יודע? אולי נפגש במסדרון עם האנשים ושאל וחקר אותם, בשביל מה נקראו. הוא ירגיש בודאי בהעדרה של התמונה – ובלי-ספק כבר הרגיש בכך, כאשר ערך את שלחן-הטֵה. המחיצה לא הושבה למקומה, והמקום הפנוי שעל-פני הקיר מנקר ממש את העינים. הלא אפשר, כי באחד הלילות יתפשׂהו, כשהוא מתגנב על המדרגות ומנסה לשבֹּר את הדלת של אותו החדר. נורא הדבר להחזיק מרַגל בביתו. לא-אחת שמע על-אוֹדות אנשים עשירים, שהיו כל ימי-חייהם נתונים למעשקות ביד משרת, אשר קרא איזה מכתב או שמע בסתר איזו שׂיחה או שבאה לידו איזו פתקה עם כתֹבת או שמצא תחת מראשותיו של אדונו פרח כמוש או קרע של סלסלה מעוכה.

דוריאן נאנח, מזג לו כוס טֵה ויפתח את הפתקה של לורד הֶנרי. בה נאמר, שהוא שולח לו את עתון-הערב וספר אשר יוכל לעַנין אותו, וכי הוא יהיה בקלוּבּ בשמֹנה ורבע. דוריאן פתח את גליון העתון בעצלתים ויעבֹר עליו בסקירה שטחית. והנה נמשכו עיניו אל ידיעה משֻׂרטטת בעפָּרון אדֹם, שבעמוד החמישי. בה כתוב כדברים האלה:

“בִּקֹרת על-דבר מיתה פתאֹמית של אַקטרִיסה. היום בּבֹּקר נעשׂתה בִקֹרת, על-ידי חוקר-הדין של הרֹבע בהוֹקסטוֹן-רוֹד, בגופת סִבּילה וֵין, אַקטרִיסה צעירה-לימים, שזה לא כבר החלה לשׂחק על הבּימה בתּיאטרון-רוֹיַל בּהוֹלבּוֹרן. נמצא והָחלט, כי מיתתה באה על-ידי מקרה-אסון. הֻבּעה השתּתּפות מרֻבּה לאִמהּ של המתה, שנמוגה מצער ויאוש בכל עת חקירתה, וגם בעת שחקרו את הד”ר בִּירל, אשר נִתח את גופת המתה".

פני דוריאן התכּרכּמו מעט. הוא קרע את העתּון לשנים, ויעבֹר אל פִּנת החדר ממולו וישלך ארצה את קרעי-הגליון. מה מכֹער כל-זה! ומה גסה פשטותם של הדברים על-ידי כעור זה! כמעט שקצף על לורד הֶנרי, ששלח לו דין-וחשבון זה. ולשׂרטט אותו בעִפרון אדֹם, זאת היתה בודאי אולת רבה. הלא וִיקטור יכֹל לקרֹא את הדבר; ידיעתו בלשון האנגלית מספיקה די-והותר לכך.

אפשר שהוא קרא כבר את העתּון וכבר התעורר חשד בלבו. אך מה-בכך? וכי מה לדוריאן גרֵי ולמיתתה של סִבִּילה וֵין? אין כאן מה לפחד. דוריאן גרֵי לא המית אותה.

עיניו נמשכו אל הספר הכתוב, ששׁלח אליו לורד הֶנרי. מה טיבו של ספר זה? הוא נגש אל השֻׁלחן בעל שמֹנת הקצוות הרצוף-דַר, שנדמה לו תמיד כמלאכתן של דבורים מצריות משֻׁנות, המעַבּדות כסף במקום דבש, ויקח את הספר בידו ויתנפל בכֻרסה ויחל לדפדף בו. לא עברו רגעים מועטים וכבר היה שקוע כֻּלו בקריאתו. זה היה ספר נִפלֶה, אשר כמוהו לא קרא מימיו. נדמה לו, כי כל החטאים שבעולם עוברים על-פניו בבגדי-חמודות לקול זמרה דקה של חלילים, כמו בפַנטוֹמִימה. דברים שהיה הוזה וחולם עליהם, נתגשמו כאן לנגד-עיניו פִּתאֹם. ודברים שלא חלם מעולם, נתגלו אליו מעט מעט.

זה היה רוֹמן בלי שום סכסוכים עם נפש פועלת אחת, או פשוט, מחקר פּסִיכוֹלוֹגי על-אוֹדות צעיר פָּריזי, אשר בִּלה את עתּו בנסיונות למַמש במאה הי“ט את כל המאויים ואת כל המחשבות של הדורות שקדמו לה, ולהשרות על עצמו את כל אותם מעמדי הנפש השונים, שדרכם עברה נפש-העולם בזמן מן הזמנים, כדי לחדֹר למהותם של אותם הוִתּוּרים המעֻשׂים, שהבריות קראו להם בלי-דעת “צדק”, ושל אותן ההתגעשויות הטבעיות, שהחכמים עדַין קוראים להן “חטאים”. הספור היה כתוב באותו הסגנון המשֻׁנה, המצֻעצע, הבהיר והמדֻמדם כאחד, השטוף בדבורי ה”אַרגוֹ" ובניבים עתּיקים, במבטאים טֶכניים ובמליצות מסֻלסלות-מעֻבּדות, – באותו הסגנון, שבו מצטַינות יצירותיהם של אחדים מן היוצרים המדֻקדקים שבכנסִית הסימבוליסטים הצרפתים. היו בו ציורים מליציים, משֻׁנים ומוּזרים כאָרחִידֵיות הללו, אבל גם רַבי-הגוָנים כמותן. חיי-החושים היו מתֹארים בו בלשונה של הפילוסופיה המסתּורית. קשה היה לפעמים להבחין, אם זו דבקות דתית נלהבה של אחד קדוש מימי-הבּינַים, או וִדוי חולני של בעל-עבֵרה מוֹדרני. זה היה ספל מרעיל. כאלו היה ריח-לבונה כבד בוקע ועולה מדַפּיו ומעַרפּל את המוח. קצב המאמרים כשהוא לעצמו, המוֹנוֹטוֹניות המדֻקדקת המכֻונת במוסיקה שלהם. המלאה פזמונים מסֻבּכים וחזרות עשׂויות בכוָנה, – כל זה נסך על העלם, הבולע פרק אחר פרק, רוח של הזיה, של חלומות חולניים, שלא נתנוהו להרגיש בפְנות היום וברְבות צללי-ערב.

זֹהר-הרקיע, הטהור מעננים וירֹק כנחֹשת ומואר בכוכב אחד, נצנץ בעד החלון. לאור המדֻמדם הזה הוסיף דוריאן לקרֹא, עד אשר לא יכֹל עוד להבחין בין האותיות. לבסוף, לאחרי שהזכיר לו המשרת פעמים רבות שהשעה מאֻחרת מאד, קם וילך לחדר-המשכב וינח את הספר על השֻׁלחן הפלוֹרֶנטִיני הקטן, שעמד תמיד אצל מטתו, ויחלף את בגדיו לסעֻדת-הצהרים.

כבר היה קרוב לתשע כאשר בא אל הקלוּבּ. לורד הֶנרי ישב גלמוד בחדר-הקריאה ופניו הפיקו שעמום מרֻבֶּה.

– סלח לי, שאחרתי לבוא, הארי – קרא דוריאן – אבל באמת אשמתך היא. הספר ששלחת לי לִבּבני כל-כך, שלא הרגשתי כלל במעוף השעות.

– כך? אני ידעתי, כי ייטב בעיניך – אמר ידידו בקומו מכסאו.

– אני לא אמרתי, כי טוב הוא בעיני, הארי. אני אמרתי, כי הוא לִבב אותי. זה הבדל גדול.

– הא, כבר גלית זאת? – אמר לורד הֶנרי, ושניהם עברו אל חדר-האֹכל.

יא

שנים רבות לא יכֹל דוריאן גרֵי להפקיע עצמו מהשפעתו של אותו ספר. או אולי מדֻיק יותר לאמר: הוא לא בקש כלל להשתַּחרר ממנה. הוא צוה לשלֹח לו מפּריז לא-פחות מתּשעה אכסמפלרים של המהדוּרה המהֻדרה על ניָר יַפּוֹני, ויתן לכרכם בגוָנים שונים, כדי שיַקבּילו לנטיות-רוחו השונות ולדמיונות המתחלפים של טבעו, אשר לפעמים, כנראה, לא היתה לו עוד כל שליטה עליו. גבּוֹרוֹ של הספור, אותו הצעיר הפּריזי הנפלא, אשר בו עלה יפה זווגו של אֹפי רומַנטי עם שׂכל מדעי, היה לדוריאן מעין פּרוֹטוֹטִיפּוּס שלו בעצמו. ובאמת נראה לו, כאלו הכיל הספר את דברי ימי-חייו הוא, שנכתבו עוד בטרם יחיה אותם.

בבחינה אחת היה הוא מֻצלח יותר מגבורו הדמיוני של הספר: הוא לא ידע מעולם – וגם לא יכֹל לדעת – את הפחד האוילי קצת מפני כל ראִי וכל נחֹשת-קלל וכל אגם-מים, שתקף את הפּריזי עוד בקדמות חייו ושבא לו על-ידי אבדן פִּתאֹמי של יָפיו המצֻין. בשׂמחה אכזריה כמעט – ואולי יש אכזריות כמעט בכל שׂמחה, כמו שׁיֶשנה בודאי בכל תענוג – קרא דוריאן וחזר וקרא את החלק האחרון של הספור, אשר בו מתאר בטרגיות אמתית, אם גם בפַתּוֹס נפרז קצת, יגונו ויאושו של הגבור, שאבד לו בעצמו מה שהוקיר באחרים ובעולם למעלה מכֹל.

כי יפיו הנפלא, אשר לקח את לבבו של בּזִיל האלוארד ושל עוד רבים אחרים, כנראה לא יסור מעליו לעולם. גם אותם, אשר שמעו על-אודותיו מעשׂים נוראים מאד – ולפרקים עברו בלונדון שמועות משֻׁנות על-דבר מנהגי-חייו והיו לשׂיחה בקלובים – גם הם לא יכלו עוד להאמין לשום דבר הפוגע בכבודו, כמעט אך ראו את פניו. הוא נראה תמיד כאיש, אשר חלאת-העולם לא זהמַתּוּ עדַין. אנשים, שהיו רגילים לנבּל את פיהם, נשתתקו כמעט אך בא דוריאן גרי החדרה. בטֹהר פניו היה דבר-מה שפעל עליהם כתוכחה וגִנוי. מציאותו כשהיא לעצמה כאלו הזכירה להם את התֻּמה שהם מטמאים. הם תמהו, איך יכֹל איש-חמודות ורב-חן כמוהו להמָלט מטביעת חותמו של דורו הטמא והתאוָתני הגס.

לפעמים קרובות, בשובו מאחת מנסיעותיו, המלאות סודות והממֻשכות, שנתנו מקום להשערות משֻׁנות כל-כך בין ידידיו או בין אותם שחשבו את עצמם לידידיו, היה מתגנב למעלה אל החדר הסגור, פותח את הדלת במפתח, שלא זז עוד מתוך כיסו, לוקח ראי בידו ומתיצב לפני תמונתו, שצִיֵר בּזִיל האלוארד, מסתּכּל פעם בצורה הרשעה והמזקינה שעל-פני הבד, פעם בצורה היפה והצעירה, הנשקפת לו בצחוק מראי-הקלל. תּגבֹּרת הנגוד הזה הגבּירה בו את רגש השׂמחה וקורת-הרוח. הוא נאחז באהבה יותר ויותר ליפיו שלו והתענין יותר ויותר ברקבון נפשו. הוא היה בודק בעֹמק העיון, ולפעמים בהנאה איֻמה אי-טבעית, את הקוים הנתעבים, המפלחים את מצחו המקֻמט והזוחלים מסביב לפיו התּאוָתני-הגס שבתמונה, והיה שואל את עצמו לפרקים, איזו מהם מכֹערים יותר: עקבות החטא או עקבות הזֹקן? ויש אשר יניח את ידיו הלבנות אצל הידים הגסות הנפוחות של התמונה וגחך. הוא לעג לגוף המתנַול ולאברים התּשוּשים.

אמנם יש אשר בשכבו בלילה בחדר-משכבו המקֻטר בשׂמים דקים או בחדר מטֻנף של בית-מרזח, שסוּרו רע, סמוך למקום תִּקון האניות, שהיה מבקר בו בשנוי-השם ובחלוף בגדים, – יש אשר בשכבו ככה ושנתו נדדה, והרהר בּחֻרבּן שהביא על נשמתו, והרהר והצטער, וצערו ממאיר ביותר, מפני שהוא נובע מתוך אֵיגוֹאִיסמוס גמור. אבל רגעים כאלה היו מפתיעים אותו רק לעתים רחוקות. אותה הסקרנות לחיים, שעורר בקרבו לורד הֶנרי לפני כמה שנים, בשִׁבתם בגנו של ידידם המשֻׁתּף, התגבּרה, כנראה, יותר ויותר באותה מדה, שנתן ספוק לה. ככל אשר הוסיף לדעת, כן התאוה לדעת עוד יותר. בֻּלמוֹס מטֹרף אחז אותו, וכל-מה שהשׂבּיעו, הרעיבו עוד יותר.

ועם-כל-זה לא הזניח את יחוסיו החברתיים. פעם או פעמַים בחדש במשך החֹרף ובכל יום הרביעי בשבוע במשך ה“סֵיזון” היה פותח את דלתי-ביתו המפֹאר לבני ה“עולם” הגדול והיה מזמין את גדולי-המוסיקה שבאותה שעה ללבב את אורחיו בפלאי אמנותם. סעֻדותיו “הקטנות”, שבעריכתן עזר לו תמיד לורד הֶנרי, היו מפֻרסמות לשֶׁבח לא רק בגלל הבֵּרור המדֻקדק של הקרואים והושבתם בבינה יתרה, אלא גם בשביל הטעם המֻבחר בעריכת השֻׁלחן וקשוטו, בסדור ההרמוני של הפרחים השונים שמחוץ-לארץ, במפות המרֻקמות, במערכת כלי הזהב והכסף העתיקים. ואמנם היו רבים, ביחוד בין הצעירים, אשר ראו בדוריאן גרי, או דמו לראות בו, את התגשמותו השלמה של הטִפּוּס, אשר חלמו על-אודותיו לפעמים קרובות בשנות למודיהם באִיטן או באוֹכּספוֹרד, טִפּוס אשר יאחד בקרבו את ההשׂכּלה האמתית של הלמדן עם החן והחשיבות והנמוסים המדֻקדקים של אדם מן הישוב העליון. דוריאן נחשב בעיניהם כאחד מאותם האנשים, שעליהם אמר דנטֵי, ש“הם שאפו להשתּלם בעצמם על-ידי הערצת היֹפי”. כמו גוֹטיֶה היה גם הוא מאותם, שלהם “העולם המוחשי ישנו במציאות”.

ובאמת היו לו החיים האמָנות הראשונה והגדולה שבכֻלן, וכל יתר האמנֻיות נחשבו בעיניו רק כהכנה לזו. המוֹדה, אשר על-ידה נעשׂה הדמיוני למולך בכִפה לפי-שעה, וכן גם הדֶנדִיסמוס, המנסה על-פי דרכו לחזק ולבצר את המוֹדרני המָחלט שביֹפי, – הם, כמובן, לקחו את לבו גם הם. דרך תּלבָּשתּוֹ המיֻחדה והנֻסחאות השונות בחליפות בגדיו מעת-לעת השפיעו באֹפן מוחשי על המהדרים הצעירים שבבית-המחולות במֵיפיר ובקלוב “פֶּל-מֶל”, שהיו מחקים אותו בכל מעשׂיו ומתאמצים ליצֹר בעצמם בדרך מלאכותי את החן המקרי שבקטנות התהדרוּתו, שהוא עצמו לא נתן להן כמעט כל ערך.

אמנם הוא קבל ברצון גדול את המעמד, שהֻצע לו תֵכף לאחרי שהגיע לשנות-בגרות, וגם מצא הנאה מיֻחדת ברעיון, שהוא יוכל להיות ללונדון שבימיו, מה שהיה מחבר ה“סַטִירִיקוֹן” לרומא שבימי נירוֹן-קיסר, ואולם בעמקי נפשו חפץ דוריאן להיות מעט יותר מ“אַרבִּיטר אֶלֶגַנציַרוּם” (ה“פוסק” בעניני הִדור והתיַפּות), שבעצתו ישאלו, איך ללבֹּש תכשיטים, איך לענֹב רביד ואיך לטלטל מקל. הוא שאף לעַבּד תכנית-חיים חדשה על-יסוד פילוסופיה נבונה ועִקָרים מסֻדרים ואשר תכליתה להלביש רוח את החושים.

את פֻּלחן-החושים גִנו פעמים רבות, ובצדק; כי האדם מרגיש אימה טבעית-אִינסטִינקטִיבִית מפני תאווֹת והרגשות, הנראות חזקות ממנו, ושהוא יודע, שהן משֻׁתּפות לכל בעלי-חיים גם ליצורים פחותים ממנו. ואולם לדוריאן גרי נדמה, שעד-עתה לא הבינו את טבעם האמתּי של החושים, וכי על-כן נשארו פראיים ובהמיים, רק מפני שהבריות התאמצו לענותם ברעב או להמיתם בסגופים, תחת לעשׂותם ליסודות של חיים רוחניים חדשים, אשר סִמנם המֻבהק יהיה חוש-יֹפי מדֻקדק. כאשר הביט לאחור על מהלך האדם בין שׂדרות הדורות. תקף אותו רגש של צער, צער של אבדה. על דברים רבים כל-כך וִתּרו, ובלי כל תכלית ותועלת! היו כאן וִתּוּרים של שגעון וקשי-עֹרף, צורות אימתניות של סגוף-עצמו והקרבת-עצמו, אשר אביהן הפחד ותולדתן השפלת-עצמו, השפלה איֻמה הרבה יותר מאותה השפלות המדֻמה, אשר מפניה אמרו לנוס בבערותם. הטבע, בלעגו הנפלא, גרש את המתבודד לבקש לו טרף יחד עם חיות-המִדבּר, ואת הנזיר שלח לארח לחברה עם בהמות-שׂדה.

כן: כמו שנִבא לורד הֶנרי, יש הכרח שיקום הֶדוֹנִיסמוס חדש, אשר יחדש פני החיים ויושיעם מאותו הפּוּרִיטַניסמוס הקשה המכֹער, שקם לתחיה משֻׁנה בדורנו זה. כמובן, אותו הדוֹניסמוס יקרא לעזרתו את הרוח והשׂכל, אבל הוא לא יקבל שום תורה או שיטה, התּובעת לוַתֵּר על נסיון של איזו תאוה שתהיה. תכליתו צריך להיות הנסיון עצמו, ולא פרי הנסיון, בין מר ובין מתוק. הוא צריך להתרחק גם מן הסגפנות, הממיתה את החושים, גם מן הפריצות ההמונית, המקהה אותם. אבל הוא צריך ללַמד את האדם, להתרַכּז ברגעים בודדים של החיים, שהם בעצמם אך כרגע.

להרבה מאתנו קרה בודאי, שלפעמים הקיצו לפני דמדומי-שחר, אם לאחרי אחד מאותם הלילות הריקים מחלום, המחבבים עלינו כמעט את המות, או לאחרי אחד מאותם לילות של זועה ותענוגים מנֻוָלים, אשר בחדרי המוח מתשוטטים מחזות-תּעתּועים, איֻמים הרבה מן המציאות עצמה ומלאים אותם החיים העזים, האורבים מכל הגרוֹטֶסקות ונותנים לאמנות הגוֹטית את הכֹח החיוני הנצחי שלה: כי אמנות זו, אפשר לאמר, היא אמנותם של אלה, שדעתם נטרפה עליהם במחלת-הזיות ודמיונות-תּעתּועים. מעט מעט מתגנבות אלינו אצבעות חִורות בעד היריעות והן נראות כרועדות. צללים אלמים, בצורות שחורות פַנטַסטיות, זוחלים לזָוִיות-החדר ורובצים להם שם. ומחוץ נשמע צפצוף הצִפרים בין עפֹאים, או קול מצעדי האנשים היוצאים לפעלם, או קול אנחתו ויללתו של הרוח, היורד מן הגבעות והולך סובב בזהירות את הבתים השותקים, כאלו הוא ירא, פן יעיר את הישֵׁנים, ועם זה שׂוּמה עליו לקרֹא אליו את הישנים מתוך אפִּריון-הארגמן שלהם. הצעיף הדק של ערפלי-הדמדֻמים הולך ונמוג, העצמים חוזרים ומקבלים מעט מעט את צורתם ואת צבעיהם, ולנגד עינינו מחזיר השחר לעולם את תבניתו הקדמונה. האַספַּקלַריוֹת החִורות שבות לחייהן המחֻקים. הנרות אשר כָּבו עודם עומדים על המקום ששם עזַבנום, ועל-ידם הספר, שדַפּיו פתוחים למחצה, אשר קראנו בו, או הפרח הכּמוש אשר נשׂאנו בחוֹר-הכּפתּוֹר בשעת המחול, או המכתב אשר יגוֹרנו לקראו, או שהרבּינו לקראו יתר-מדי. כאלו לא נשתנה דבר. מתוך צללי-הליל הדמיוניים בוקעים ועולים חיי המציאות, הידועים לנו היטב. אנחנו מחֻיָבים לשוב ולהתחילם באותו מקום שהפסַקנום; ואז תוקפת אותנו ההרגשה המדַכּאה של הנחיצות להמשיך את קיומנו באותו המעגל המשַׁעמם של מנהגים קבועים וחוזרים חלילה, או שאנחנו משתוקקים תשוקה עזה, שבּבֹקר אחד תפָּקחנה עינינו על עולם חדש, שנבנה ונתקן בחשכּת-הלילה לטובתנו ולהנאתנו, עולם אשר כל העצמים שבו לבשו צורות חדשות וצבעים רעננים ושֻׁנו לטוב, או שהם מסתירים בּחֻבּם סודות חדשים, – עולם שאין בו כמעט כל מקום לעָבָר, או שלכל-הפחות אין העבר מוסיף לחיות בהכרתנו בתור חובה או חרטה; כי גם בזכרון השׂמחות יש מרירות, ובזכרון התענוגים – יגון.

יצירת עולמות כאלה חשב דוריאן גרֵי לתכלית החיים האמתּית. ובהיותו מחפשׂ אחרי הרגשות חדשות ומענגות, שיהיה בהן אותו יסוד-הזרות, אשר בו מצטַין כל-כך הרוֹמנטיסמוס, יש שהיה נאחז לפעמים במהלך רעיונות, שאינם כלל לפי-רוחו וטבעו והשתַּעבּד להשפעתם הפלאית והלך שבי אחריהם. אך לאחרי שהכיר את מהותם ומלא בהם את תאות-שׂכלו, סר מעליהם ועזבם באותה קרירות-הרוח המשֻׁנה, שאינה מתנגדת כלל לטֶמפֶּרַמֶנט נלהב וסוער, ולא-עוד אלא שלפי-דעת אחדים מאחרוני הפּסִיכוֹלוֹגים, היא מֻתנה בו.

פעם אחת עברה השמועה, כי דוריאן אומר להכָּנס בברית הדת הקתּולית. ובאמת היו סדרי הפֻּלחן הקתּוֹלי מלבבים אותו תמיד. הקרבן, שמקריבים הקתּוֹלים בכל יום אחרי התפלה, האיֹם יותר מכל הקרבנות של העולם העַתּיק, הרעיש את נפשו גם בגאון-וִתּוּרו על ממשיות החושים, גם בפשטות הפּרִימִיטִיבית של יסודוֹתיו, וגם בּפַּתּוֹס הנצחי של הטרגידיה של האדם, שהקרבּן הזה אומר לסַמל. הוא היה אוהב לכרֹע על רצפת-השיש הקרה ולהביט אחרי הכֹּהן הלבוש אדרת כבדה נקֻדת-פרחים, כשהוא מסיר לאט בידיו הלבנות את הצעיף מעל ארון-הקדשים ומרים את כלִי-הקֹדש המעֻלף ספירים ועשׂוי בתבנית פַּנָס, עם אותה החלה הלבנה, שלפעמים אפשר לחשֹׁב באמת שהיא “לחם-השמים”, לחם-המלאכים; או כשהוא לבוש בגדי-המשיח המעֻנה ובוצע את לחם-הקֹדש לתוך הגביע ומכה על לבו, להתיסר על חטאותיו. מחתות הקטֹרת, אשר נערים כִּבדי-ראש, לבושים ארגמן וסלסלות, נפנפו באויר כפרחי-זהב גדולים, עשו עליו רֹשם, הלוקח את הלב בקסמיו. ובצאתו מן ההיכל, היה מביט ומתפלא אל כסאות הוִדוי השחורים ומשתוקק לשבת בצלו הכהה של אחד מהם ולהאזין לדברי האנשים והנשים, המוסרים, בלחישה, בעד השׂכבה המורָמה, את ספור חייהם האמתי.

ואולם הוא נזהר ונשמר מעצֹר בעד התפתחות שׂכלו על-ידי קבלה קבועה של עִקרי אמונה או של שטה ידועה: הוא לא בא לידי-טעות לחשֹׁב במעון תמידי בית-מלון, המספיק רק ללינת לילה או למחסה שעות אחדות בליל-אֹפל, כשהכוכבים לא יגיהו אורם והירח אחוז בחבלי לֵדה. המִיסטִיצִיסמוס, עם כחו הנפלא להפֹך למוזרים, למלֵאי-סודות את הדברים היותר פשוטים ועם זלזול חֻקי המוסר, הכרוך תמיד בעקבו, היה מושך את לב דוריאן אליו בימי עונה אחת; ובעונה שאחריה היה נוטה לדעות החמריות של התנועה הדַרוִינית בגרמניה והיה נהנה הנאה משֻׁנה להתחקות על שרשי המחשבות והתאוות של בני-האדם ולמצאם באיזה תא קטן ואפֹר שבמוח או באיזה עורק לבן שבלב, והיה שכור-שׂמחה מן ההכרה, שהרוח משֻׁעבּד אל החֹמר ותלוי בתנאים גופניים ידועים, חולניים או בריאים, נוֹרמַליים או פגומים. אבל, כאמור, שם תורת -חיים לא נחשבה בעיניו למאומה לעֻמת החיים בפֹעל ממש. ברור היה לו, כי כל עיון שׂכלי, שאין עמו מעשׂים ונסיונות החיים, הריהו עָקר וללא-כל-תועלת. הוא ידע, כי גם לחושים יש מסתרי-רוח, כמו לנשמה, המחכים לגלוי ופתרון.

אז יתאוה לעמֹד על טיבם של הבשׂמים ועל סוד יצירתם, ויהי מזַקק שמָנים משַׁכּרים ושׂורף שׂרפים ריחניים של המזרח. הוא בדק ומצא, כי לכל מעמד של הרוח יש דֻגמתו בחיי החושים, ועל-כן השתדל למצֹא את היחוסים האמִתּיים שביניהם, לחקֹר-לדעת, מדוע הלבונה מביאה לידי מִיסטִיצִיסמוס והעַנבָּר מעורר את התאווֹת, מדוע ריח-הסִגליות מעורר זכרונות של אהבה שמֵתה, והמוּסק מבלבל את המוח והצַ’מפָּק מַזהים את הדמיון. פעמים רבות נסה לעַבֵּד פסיכולוגיה גמורה של הבשׂמים ולברר ולהעריך את השפעתם ופעולתם של הפרחים והצמחים הריחניים, של הצרי והנֵרד, המַחלים את האדם, של ההוֹבֵיניה, המטריפה דעתו של אדם, ושל האהָלות, אשר עליהן יאָמר, כי יש בכחן לגרש את “המרה השחורה” מקרב האדם.

פעם אחרת התמַכּר כֻּלו למוסיקה. בחדר ארֹך עם חלונות מסרגים ותִקרה משוחה בצבעי-קינוֹבר וזהב וקירות כעין הזיתים היה עורך קוֹנצֶרטים משֻׁנים. שם היו צוענים מטֹרפים מוציאים מקַתרוֹסיהם הקטנים נעימות פּרועות; בני-טוּניס קשי-פנים באדרות צהֻבּות נקשו על מיתרי עוּגָבים אימתנים, המתוחים קָשֶׁה; נֶגרים עושׂי העויות משֻׁנות תּופפו במוֹנוֹטוֹנות שאינה פוסקת על תֻּפּי-נחֹשת, ובני-הודו רמי-קומה, חבושי תַרבּוּשׁ, רובצים על מחצלות אדֻמות, היו מחללים בחלילים ארֻכּים של קנה או של נחֹשת ואוסרים בחבלי-קסם – או עשו את עצמם כקוסמים – נחשים גִדלי-ראש ופתנים מַקרינים נתעבים. הקולות הפרועים והמטֹרפים של המנגינות הפראיות הללו היו מעוררים אותו, תחת אשר הנעימות הרכּות של שֻׁבֶּרט, אנחותיו הנפלאות של שֹׁפֵּין וההַרמוֹניות הכּבּירות של בֵּיטהוֹבֶן עברו על אזניו בלי השאר כל רֹשם. מארבע כנפות-הארץ אסף את כל כלֵי-הזמר היותר משֻׁנים, שהיה אפשר למצֹא רק בקברות העמים שעברו ובטלו מן העולם, או בין שבטי הפראים המעטים, שנצלו ממגע עם התּרבּות המערבית, והוא היה אוהב לבדֹק ולבחֹן אותם ולנגן בהם. בקבוצת כלי-הזמר שלו נמצאו: ה“דז’וּרוֹפַּרִיס”, המלא סוד של ההודיים אשר ברִיו-נֶגרוֹ, שאסור לנשים להסתּכּל בו, גם הבחורים אינם רשאים לראותו, אלא לאחרי שעִנו את נפשם בצום וספגו מלקות; כַּדי-החרס הפֵּירוּאנים, שמוציאים מהם קולות חדים כקול-הצפור; חלילים עשוים עצמות-אדם, כאותם ששמע אַלפוֹנסוֹ דֵי אוֹבַלֶה בַּצִ’ילִי; אבני-יָשפה הנמצאות בקרבת קוּזקה, המשׁמיעות קול-צלצול מתוק עד-מאד. היו לו דלועים מצֻיָרות, ממֻלאות באבני-חצץ, המקַרקשות בהִנוען; ה“קלארין” הארֹך של המֵיקסִיקנים, שהמנגן אינו תוקע בו, אלא שואף רוח מתּוכו; ה“טיוּר” הצעקן של שבטי האֲמַזוֹנים, אשר בו תוקעים הצופים, היושבים כל היום על העצים הגבוהים ואשר קולו נשמע, כפי שואמרים, במרחק שלשה מילין; ה“טֶפּוֹנַזטלִי” עם שתי לשונות-עץ מרטטות, שמנקשים עליו במקלות, המשוחים בשׂרף סָפוג, שמוציאים ממיץ-חָלב של צמחים; פעמוני האַצטֵיקים, שנִתּלים חבילות חבילות כּאַשׁכּלות ענבים; תֹּף גלילי גדול מאד, מתוח בעורות נחשים כּבּירים, הדומה לזה שראה בֶּרנָל דִיאַז, כאשר בִּקר עם קורטֵיז בהיכל מֶקסיקה, ואשר את קול יִללָתו תֵּאר לנו בסִפרו בדברים חיים מאד. האֹפן הפַנטַסטי של כּלֵי-הנגון הללו לִבּב מאד את דוריאן, והוא מצא קורת-רוח משֻנה ברעיון, שגם אמנות יש לה, כמו לטבע, מיני מפלצות, כלים פראי-התבנית ואיֻמי-הקולות. אבל לאחרי זמן מועט היה לו כל-זה לזרא, ושוב ישב בתא שלו בבית-האוֹפֵּירה, לבדו או עם לורד הֶנרי, והאזין בהתפעלות למנגינות “טַנהוֹיזֶר”. וראה ב“פתיחה” של יצירת-אמנות גדולה זו תּאור הטרגידיה של נשמתו שלו.

פעם אחרת השתּקע בחקר האבנים הטובות, ובנשף-מחולות למתחפשׂים במלבושיהם בא במלבּושו של אַן דֵי י’וֹאֵיז, האדמירל של צרפת, המקֻשט בחמש מאות וששים מרגליות. אמנם חִבּה זו לתכשיטים האריכה אצלו ימים, ולפי האמת לא עזבה אותו לעולם. לפעמים היה יושב כל היום ומוציא ומכניס מנַרתּיק לנַרתּיק את האבנים היקרות אשר אסף: כרִיזוֹבֵּירִילים ירֻקים כזית, המתאדמים לאור-המנורה; קִימוֹפָנים עם קוי-הכּסף הדקים-מן-הדקים העוברים בתוכם; פטָדות אדֻמות כשושנה וצהֻבות כיין; אֶקדָחים לוהטים כארגמן, המרַטטים בנגהן של ארבע קרני-כוכבים; אבני-קִנמון אדֻמות כשלהבת; אַחלָמות עם גידי אֹדם וספיר, העוברים בהן חליפות כסִדרם. הוא אהב את הזהב האדֹם של אבן-השמש, את לבנונית המרגלית של אבן-הירח ואת הקשת השבורה של לֶשם-החָלב. מאַמשׂטֶרדַם הביא לו שלשה אִזמָרַגדים מצֻיָנים בגדלם ובשלל צבעיהם, וטוּרקִיזה היתה לו, זו הנקראה “דֵי לַה וְיֵי רוֹש” שעליה קנאו בו כל מביני דבר.

הוא חִפשׂ ומצא גם ספורי-נפלאות על-אודות אבנים-טובות. בספרו של אלפוֹנסוֹ “קלֵירִיקַליס דִיסצִיפּלִינה” מדֻבּר על נחש עם עינים של יַקִינתּון ממש, ובספר אגדות על-אודות אלכסַנדר מקדוֹן יסֻפר, כי הכובש הגדול מצא בבקעת הירדן נחשים “עם מַחרֹזות של אסמרַגדים ממש, שצמחו להם על-גבם”. פִילוסטרַטוּס מודיע לנו, כי במוחו של דרַקון צפונה אבן יקרה “ובהַראות לחַיה האימתנית אותיות-זהב ובגד-ארגמן” אפשר להפיל עליה תרדמת-קסם ולהרגה.

לפי דבריו של האלחִימן הגדול פּיֶר דֵי בּוֹניפַס יש שמיר, שבכחו לעשׂות את האדם לרואה-ואינו-נראה, ואכטִיס הודי, שיכֹל להעניק לאדם את מַתּת הדַבּרנות. הקַרנֵיאוֹל משַׁכּך חֵמה, והיַקִינתּוֹן מפיל שֵׁנה, ואחלָמה מפיגה את היין. הנֹפך מגָרש רוחות רעות, והאִידרוֹפִיקוס אוסף את נֹגהּ-הסַהר. הסֵילֵינִיט יגדל ויצער עם אור-הירח, והמֵילוֹקֵיאוס, המוצא את הגנבים, תֹּאבד ממנו סגולתו זו, אם ימשחוהו בדם של גדי-עזים. לֵיאוֹנַרדוּס קַמִילוּס ראה אבן, שנטלה ממוחו של קַרפָּד תֵּכף לאחרי שהומת, ואותה האבן היתה בה סגולה בדוקה נגד סם-המות. הבֵּיזוֹאַר, שנמצא בלבו של אַיָל ערבי, הוא רפואה בדוקה בשעת המגפה. בּקִנֵי צפֳּרי-ערָב נמצא האַספִּילַטִיס, אשר לדברי דֵימוֹקרִיטוס היה מֵגן על נושׂאו מפני סכנת שׂרֵפה.

מלך אי צֵלוֹן עבר, ביום הִנָתן כתר-המלכות בראשו, את עיר הבירה כשהוא רוכב על סוסו ואֹדם גדול בידו. שערי ארמונו של יוחנן הכֹּהן “היו בנוים מסַרדיוּס ועליהם קרן מקרני הפּתן, למען אשר לא יוכל איש להכניס בעדם סם-מות”. על ראש הגג היו “שני תפוחי-זהב ובהם שני כַדכֹּדִים, למען אשר יאיר הזהב ביום והכּדכֹדים בלילה”. בספור המשֻׁנה של לודגִ’יס “מַרגרִיתּה האַמֶרִיקנית”, נאמר, כי בחדרה של המלכה היו “צלמי-כסף של כל הבתולות הצנועות שבעולם, עם עיני כרִיזוֹלִיט, אֶקדח, סַפּיר ואִזמָרַגד ירֹק”. מַרקוֹ פּוֹלוֹ ראה את יושבי זִיפַּנגוּ משימים מרגליות וַרדיות בפי המתים. חית-ים אימתנית אָהבה אהבה עזה מרגלית אחת, שהביא בר-אמוֹדאי למלך פֵּירוֹז, ותּהרֹג החיה את הגנב ותּתאבּל על אבדתה שבעה ירחים. וכאשר משכו ההוּנים את המלך ההוא בערמה אל בור גדול – כן מספר פּרוֹקוֹפּיוּס – זרק את המרגלית מלפניו, ואיש לא מצא אותה עוד, אף כי הקיסר אֲנַסטַסיוס חפץ לתת במחירה חמשה קַבּים שקלי-זהב. מלך מַלַבַּר הֶראה לסוחר וֵינֵיציָני מחרֹזת מרגליות לספירת התפלות, ובה שלש מאות וארבע מרגליות כמספר אלהיו אשר עבד.

כאשר בא הדֻּכּס מוַלֵינטִיניה, בנו של אלכסנדר השִשי, לבַקר את לוּאי XII מלך צרפת, היה סוסו – לפי עדותו של בּרַנטוֹס – מקֻשט בפחי-זהב ומגבעתו חרוזה בשני טורי-אֹדם נוצצים באור בהיר. קַרל מלך אנגליה היה רוכב על כּר, אשר בשׂפתו היו תלוים ארבע מאות ועשׂרים ואחד בּרִיליַנטים. בִּגדו של רִיכַרד II היה משֻׁבּץ אבני-אדם ואת מחירו העריכו בשלשים אלף מרק. הסופר הוֹל, בתארו את רכיבתו של הֶנרי VIII אל מִגדל טוֹאֶר, לפני הִנָתן כתר-המלכות בראשו, מסַפר, כי "הוא היה לבוש בגד רקמת-זהב עם חגורה זרועה אבנים טובות ועל צוָארו שרשרת ארֻכּה של אבני-אֹדם גדולות. פִּילַגשיו של יעקב I היו להן באזניהן עגילי-אזמָרַגד משֻׁבץ חוטי-זהב מדֻקדקים. אֵידוּארד II נתן תשורה לפִירס גֵיבסטוֹן חליצה של זהב אדֹם, עדוּיה יַקִינתִּים, ענק של שושני-זהב ממֻלאים טוּרקִיזות וכִפּה מקֻשטת במרגליות. מגבּעתו של קַרל האַמיץ, דֻכּס בּוּרגוּנדיה, היתה מעֻלפת ספירים ובשוליה היו תלויות מרגליות בתבנית אגַסים.

מה מהֻדרים היו החיים לפָנים! כמה בזבוז על מותרות ופּומבּי! הלא למקרא תאור חיי הפזרנות של המתים תעלֹץ הנפש.

אחרי-כן שם מעיָניו ברקָמות וביריעות הקירות, ששִׁמשו במקום ציורי הפרֶסקו בחדרים הקרירים של עמי אירוֹפּה הצפונית. וכאשר העמיק עיונוֹ בחקירה זו – ולדוריאן היה כשרון מיֻחד להבָּלע ולהתרַכּז כֻּלו בכל ענין שהעסיק אותו לפי-שעה – תקפו אותו הרהורים נוגים עה לחֻרבּן והכליה, שהעת מביאה על כל היפה והנפלא. הוא, לפחות, נמלט מגורל זה. קיץ רודף קיץ, הפרחים צצו ונבלו פעמים רבות, לילות-זועה ספרו וחזרו וספרו את דברי חרפתו, אך הוא לא שֻׁנה במראהו. שום חֹרף לא עמם את פניו ולא נִבּל את ציצי-עלומיו. אבל מה נשתּנו הדברים החמריים, מעשׂי-ידי-אדם! אנה פנו הלכו? איה איפה עתה אותה אדרת צהֻבּה עם תּאור מלחמת האֵלים עם הענקים, אשר ידי נערות שחומות רקמו אותה להנאתה של אתֵּינה? איה ה“וילון” הכּבּיר, אשר מתח נירון-קיסר על הקוֹלוֹסֵיאוּם ברומא, זה מפרשׂ-הארגמן הענקי, שעליו היו מתֹארים שמי-הכוכבים ומרכּבת אַפּוֹלוֹ, הרתומה לסוסים צחורים עם רִסני-זהב? מה מאד השתוקק דוריאן לראות את המַפּות המשֻׁנות, שנרקמו בשביל כהן-השמש, שעליהן תֹּארו כל המטעמים והמעדנים, העולים על השלחן בסעֻדות מהֻדרות; את מכסה-ארונו של המלך חִילפֶּרִיך עם שלש מאות דבורי-הזהב; את המלבושים הפנטַסטיים, שעוררו את התמרמרותו של הבִּיסקוֹפּוּס איש פּוֹנטוּס, אשר עליהם היו מצֻיָרים “אריות, פַּנתֵּרים, דֻבּים, כלבים, יערות, סלעים, ציָדים – וכל מה שהצַיר יכֹל לחקות את הטבע”; ואֵדר-היקר של קַרל האוֹרלֵיאַני, אשר על שרוֻליו היו מרֻקמים החרוזים של הפִּזמון, המתחיל במלים “מַדַם, יֶ’סוּאִי טוּ י’וּאִיֵי” והקוים של תּוי-הזמרה היו עשׂוים חוטי-זהב, והתּוים עצמם – לפי צורתם המרֻבּעת שבטעם העת ההיא – היו ממֻלאים בארבע מרגליות כל אחד.

דוריאן קרא בספר על-דבר החדר שערכו בארמון הרֵימסי למלכה יוֹחַני הבּוּרגוּנדית, אשר על קירותיו היו מרֻקמים “1321 פַּפּוּגַיות, נושׂאות את דגל המלך, 561 פַּרפָּרים עם דגל המלכה בכנפיהם, הכל ברקמת-זהב” קַתָּרינה המֵידִיצִ’ית עשתה לה מטת-אבל של קטיפה שחורה מרֻקמת בשמָשות וחצאי-לבנה. יריעות-המִטה היו עשׂויות אֵטון-דמֶשׂק עם רקמת כסף וזהב ופטוּרי-ציצים ומקלעות פרחים חיים, ובשוליהן מִשבּצוֹת מרגליות. המטה עמדה בחדר, אשר על קירותיו היו מרֻקמים פִּתגָמיה של המלכה באותיות קטיפה שחורה על רקמת-כסף. בחדרי חמדתו של לואי הי"ד היו לו קַריַטִידות מרֻקמות-זהב, גבוהוֹת חמש-עשרה רגל. מטתו של יַן סוֹבּיֶסקי, מלך פּוֹלוֹניה, היתה עשׂויה רקמת-זהב אִיזמִירִית ובה פסוקים מן האַלקוֹרַן במלואת אבני-טוּרקיזה. כרעי-המטה היו כסף מצֻפה זהב, מקֻשט בפזרנות יתרה במֵידַליוֹנות זגוגות וממֻלאות באבנים יקרות. מטה זו היתה בין השלל, אשר מצאו במחנה הטורקים ליד וִינה, ומתחת לחֻפּת-הזהב הרוטטת עמד דגל-מחמד.

ככה אסף וקבץ דוריאן בשקידה עצומה במשך שנה תמימה את כל הנבחר והנֶהדר שבמעשׂה-אורג ובמעשׂה-רקמה. הוא רכש לו את המַלמָלה הדֶלהית הדקה-מן-הדקה, הקלועה בחוטי-זהב ותפורה בכנפי החסיל ממראה הקשת; גַזות מדַקה, אשר בשביל ספֵיריוּתן קוראים להן בארצות המזרח “אויר-ארוג”, “מים-גוזלים”, “טל-ערב”; אַטוּן יקר מאִי יַוה עם צורות משֻׁנות; יריעות-חִינה מעשה-חושב; ספרים מכֹרכים באַטלס אדמדם או במשי תכֹל ומקֻשטים בפרחי-חבצלת, בצפרים ובצורות שונות; אטוּן הוּנגַרי מעשה-שבכה; רקמת-זהב מסִיצִיליה וקטיפה קשה מאספַמיה; מעשה-רקמה מגרוּזִיניה בּמשבצות מטבעות-זהב, ו“פוּקוסות” יַפוֹניוֹת עם ירקרק-זהבן ונוצות הצפרים הנפלאות שעליהן.

חבּה יתרה הֶראה לבגדי-כהונה ולכל-מה שיש לו יחס עם הפֻּלחן הדתי. בארגזי-האֶרז הארֻכּים, שעמדו שורות שורות על היציע המערבית של ביתו, נאצרו דֻגמאות יפות ויקרות-המציאות מבגדיה של “כַּלת המשיח”, שהיתה צריכה ללבּשׁ ארגמן, בּוּץ ותכשיטים, כדי לכַסוֹת על הגוף החִוֵר והמדֻכּא, שנחלש ביסורים, שהיא מבקשת ומקבלת באהבה, ומכֻסה בפצעים מסגופי-עצמה. היה לו באוצרו בגד-כהונה יקר-ערך, עשוי משי אדֹם כתולע ואטון-דמשׂק קלוע בחוטי-זהב עם רקמת-רמוני-זהב במשבצות פרחים משֻׁשי-הֶעָלים, אשר על שׂפתן תלוים אֲנַנַסים ברִקמת-מרגליות קטנות. שוליו המָפשלים נחלקו למרֻבּעים נבדלים עם ציורים מחיי הבתולה הקדושה, ועל הצוָארון המָפשל מתארת הכתּרָתהּ של הבתולה ברקמת משי צבעוני. זה היה מעשה-רקמה איטלקי מן המאה החמש-עשרה. ועוד בגד-כהונה היה לו, עשׂוי קטיפה ירֻקה, מרֻקמת בקבוצות עלי-אֲקַנתּוס בתבנית-לב, שמהם מסתעפים פטורי-ציצים לבנים על גבעולים ארֻכּים, אשר כל פרמיהם עשׂוים חוטי-כסף ובדֹלח צבעוני בדיוק נפלא, ורֹכֶס-הזהב עשׂוי בתבנית ראש-שָׂרף, ברקמת צורה בולטת. שוליו המָפשלים נארגו ממשי אדֹם וזהב ומקֻשטים בצורות הרבה קדושים, ובהם גם סֶבַּסטיַאן הקדוש.

היו לו בגדי-כהונה ממשי תכֹל וכעין העַנבָּר, מרִקמת-זהב ומשי-דמשׂקי צהֹב; עם תֵּאורי ענוּייו וצליבתו של ישוע, מרֻקמים בצורות אריות, טַוָסים, ועוד מיני סמלים כאלה; דַלמַטיקות עשויות אַטלס לבן ואטון-דמשק וַרדי-כֵהֶה, עם עדי-צבעונים, דוּלפִינים ופרחי-חבצלת; כסויי-מזרח עשויים קטיפה אדֻמה כתולע ובד תּכֹל, והרבה כסויי-גביעים וסוּדרים, ועוד תשמישי-קדושה. בפֻלחן המלא-סודות, שבו שמשו הבגדים והכלים הללו, היה דבר-מה אשר סִפק מזון לדמיונו.

כי כל האוצרות האלה, וכל מה שקבץ ואסף אל ביתו היפה, היו לו רק “סגולות לשִׁכחה”, תַּחבּוּלות להמָלֵט לזמן קצר מן האימה הנופלת עליו, שלפרקים נראתה לו קשה מנשׂא. על קיר החדר הבודד והמסֻגר, אשר בִלה בו את רֹב ימי ילדותו, תלה בעצם ידיו את התמונה האיֻמה, ששרטוטי-פניה המשתּנים הראוהו את התנַונות נשמתו, ולפניה פרשׂ למסך את שׂמיכת הארגמן והזהב. שבועות תמימים לא היה עולה אל החדר, והיה שוכח את ציור-הזעוה; אז שבה נפשו למנוחתה, שבה אליו קלות-דעתו ועליצותו הנפלאה וההשתַּקעות המָחלטת בחיי המציאות. ואחרי-כן, פִּתאֹם באחד הלילות, היה מתגנב חרש מביתו ושם פעמיו אל הבתים המנוָלים אשר בקרבת בּליוּ-גֵייט-פִילדס ויֵשׁב שם ימים על ימים, עד אשר יגֹרש משם. ובשובו לביתו, היה עולה ויושב לפני התמונה, לפעמים בבוז לה ולעצמו, ולפעמים באותו רגש-הגאון של האִינדִיבִידוּאַליוּת, אשר בו צפון חצי-קסמו של החטא, ואז יצחק בהנאה מסֻתּרת לצללים המקֻלקלים, שעליהם לשׂאת את המשא היעוד לו.

שנים אחדות אחרי-כן היה קשה לו לעזֹב את אנגליה לזמן ארֹך, ועל-כן וֵתּר על מעון-הקיץ בטרוּבִיל, אשר היה חציו לו וחציו ללורד הֶנרי, ועל הבית הקטן הלבן באלגִ’יר, אשר בו בלו יחדו את החֹרף לא-אחת ולא-שתים. קשה היתה לו הפרידה מן התמונה, שתפסה מקום גדול כל-כך בחייו, וגם פחד פן יחדֹר מי-שהוא לחדר-העליה, למרות הבריחים והמנעולים, אשר צוה לשׂים על הדלת כל הימים אשר לא יהיה בביתו.

הוא היה בטוח, כי התמונה לא תגיד לאחרים מאומה. אמת, היא דומה לו עדַין הרבה, למרות נווּלה וכעור פניה; אבל מה יוכלו אחרים ללמֹד מזה? הוא יצחק לכל איש, אשר יאמר לקנטרו בה. הן לא הוא צִיר אותה. וכי מה-זה נוגע לו, שמראה התמונה מנֻול ונקלה כל-כך? ואפילו אם יגלה להם את כל הדבר, כלום יאמינו לו?

ובכל-זאת היה מפחד. לפעמים, כשהיה עושׂה משתה במעון-השׂדה אשר לו בנוֹטִינגֶמשַׁיר לצעירים כערכו מבני מרום-עם-הארץ, אשר אתם התרועע, ובהפליאו את אנשי המקום בעֹשר פזרנותו ובהדר תפארת חייו העליזים. אז יש אשר יקום דוריאן לפתע-פתאם ועזב את אורחיו וחש מהר העירה לראות ולהִוָכח, כי לא נשברה דלת החדר וכי התמונה עודנה תלויה על מקומה. ומה יהיה אם הגָנב תִּגָנב? לרעיון הזה קפאו כל יצוריו מזועה. הלא אז, בלי-ספק, יגלה סודו לכל העולם כֻּלו. מי יודע? אולי כבר התעורר איזה חשד בלב הבריות?

כי אף שעדַין היה אהוב וחביב לרֹב האנשים, הנה נמצאו אחדים שהתחילו חושדים בו. ולמשל, כאשר העמיד את עצמו על הבחירה באחד הקלוּבּים המיֻחסים במערבה של לונדון, שהוא ראוי להיות בו חבר על-פי מולדתו ועל-פי מצבו החברתי, היה כפשׂע בינו ובין ה“מפלה”. וגם ספרו, כי פעם אחת כאשר הכניס אותו אחד מידידיו לחדר-העשון של קלוּבּ-צ’וֹרצִ’יל, קם הדֻכּס הבֶּרוִיקי ועוד גֶ’נטלמן אחד ויעזבו את הבית באֹפן דֵימוֹנסטרטיבי. כאשר מלאו לו חמש ועשׂרים שנה כבר התחילו עוברות על-אודותיו שמועות משֻׁנות. אמרו, כי ראו אותו מתקוטט ונִצה עם מלחים נכרים במאורות-פריצים בפִנה רחוקה בוַיטצ’יפּל, וכי התרועע עם גנבים ומזיפי-מטבעות וידע את סודות אומנותם. התעלמותו פִּתאֹם לעתים קרובות היתה לשׂיחה בפי כל, וכאשר היה שב אל החברה לאחרי נסיעותיו המלאות סודות היו האנשים מתלחשים על-אודותיו בכל פנה, או עוברים על פניו בשׂחוק רב-הכּוָנה, או מסתּכּלים בו במבט קר סוקר וחוקר, כאלו החליטו לחשׂף את מצפוניו – ויהי מה!

אמנם הוא לא שׂם לב לחציפות זו ולאותות זלזול הללו; ובעיני רב הבריות נחשבו נמוסיו המביעים חבה וטוב-לב, בת-צחוקו הלוקחת נפשות, וחן-העלומים הנפלא, שנראה כאלו לא יסור מעליו עד עולם, – כל אלה נחשבו לרֹב הבריות כתשובה נצחת על כל הדבות הרעות – כן היו בעיני רבים – שהוציאו על-אודותיו. אך לעֻמת זה גלוי וידוע היה, כי אחדים ממקֹרביו, שדבקו בו ביותר, התחילו נשמטים ממנו אחד אחד. נשים, שהעריצו אותו עד לשגעון, שבשבילו זלזלו בכל המשפטים הקדומים המקֻבּלים בחברה והשליכו אחרי-גון את “דעת הקהל”, – אותן הנשים חָורו עתה מבושה ומפחד כאשר בא דוריאן החדרה.

ואולם כל אותן השמועות והרכילות, שנמסרו בלחישה מפה לאֹזן, הועילו להגדיל עוד את לבובו המשֻׁנה והמסֻכּן. הונו הכביר היה מעוזו ומגִנו. החברה, על-כל-פנים החברה המתֻקנה, אינה נוחה כלל לקבל לשון-הרע על אנשים שהם עשירים ונעימים כאחד. היא מרגישה בחושה הטבעי, כי נמוסים מדֻקדקים עומדים למעלה מחֻקי-המוסר, והאדם היותר הגון הוא לפי-דעתה פחות בערכו ממי שיש לו מבַשל טוב. וסוף-כל-סוף הלא באמת נחמה פחותה היא לך לדעת, כי האיש שהזמינך לסעֻדה והאכילך מאכלים קלושים והשקך יינות גרועים, עומד למעלה מכל בקֹרת בחייו הפרטיים. גם מעשׂים טובים ומאד נעלים לא יוכלו לכפר על “אנטרֵי” קר למחצה בסעֻדה, כאשר כבר העיר לורד הֶנרי בּשׂיחה אחת בענין זה; ויש הרבה מן האמת בדעה זו. כי החֻקים של החברה החשובה, הם אותם – או צריכים להיות אותם – של האמנות. הצורה היא העִקר. ל“חברה” צריכה להיות אותה החשיבות שיש בצֶרימוֹניה וגם אותה המלאכותיות שבה; היא צריכה לאחד בקרבה את אי-האמתיות שמחזה רומנטי עם היֹפי והחריפות, הנותנים חנו של מחזה כזה בעינינו. האם אי-אמתיות היא באמת דבר נורא כל-כך? לפי-דעתי, כלל וכלל לא, היא רק תחבולה לעשׂות את אישיותנו לרבת-גוָנים.

כך היתה לכל-הפחות דעתו של דוריאן גרֵי. הוא היה תמה תמיד על הפסיכולוגיה הלקויה של אותם החושבים את ה“אנכי” שבאדם ליסוד פשוט, מתמיד, נאמן ומאֻחד בטבעו. לפי-דעתו, האדם הוא יצור בעל רבבות חיים ורבבות הרגשות, בריאה מָרכּבת, רבת-גוָנים, מסֻבּלת בּירושה של מחשבות והרגשות ותאוות, ואשר גם בּשָׂרהּ נאלח במחלות אימתניות של המתים. דוריאן היה אוהב להתהלך בחדר-התמונות הרם והקר שבמעון-השׂדה שלו ולהתבונן בדמות-דיוקנם של אותם האנשים, אשר דמם נוזל בעורקיו. הנה תמונתו של אחד מאבותיו הראשונים, פִילִיפוּס הֶרבֶּרט, שעליו אומר פרַנסיס אוֹסבּוֹרן בספר-זכרונותיו מימי המלכה אלִישבעת והמלך יעקב, כי “כל אנשי חצר-המלכות חבבו ופנקו אותו בגלל יפי-מראהו, שאמנם לא נשתמר אצלו זמן-רב”. האֻמנם אלה הם חייו של הֶרבֶּרט הצעיר, שהוא, דוריאן, חי לפעמים? האם התגנב איזה גרעין-ארס משֻׁנה מגוף לגוף, עד אשׁר הגיע לזה שלו? האמנם היה זה זכרו המדֻמדם של אותו היֹפי, שנחרב זה כבר, אשר עורר אותו לפתע-פּתאֹם וכמעט בלי שום טעם וסבה, להוציא מפיו, אז בחדר-עבודתו של בֶּזִיל האלוארד, את הבקשה התפֵלה והשגעונית, שהפכה ככה את חייו?

או הנה סיר אנטוֹנִי שֵירַרד, במקטֹרן אדֹם רקום-זהב ובמעיל מקֻשט באבנים יקרות ובסלסלות-זהב סביב לצוָארו ועל קצות שרוֻליו, ולרגליו מקֻפּלת חליצתו השחורה במשבצות-כסף. מה היא הירושה אשר הנחילהו האיש הזה? האם הורישהו אהובה של יוֹחַני הנֵיאפּוֹלית נחלת עון וחרפה? אולי כל מעלליו שלו, של דוריאן, אינם אלא חלומות של אותו האיש המת, שהוא בעצמו לא מלאו לבו להוציאם אל הפֹּעל? – שם, מן הבד החִור נשקפים אליו הפנים השׂוחקים של לֵידי אלִישבעת דֶבֶרֶה, הלבושה מעטה-גז עם בית-נפש של מרגליות ובתי-זרוע אדֻמים פרומים. בימינה פרח ובשׂמאלה ענק אֶימַלי של שושנים לבנים ואדֻמים. סמוך לה, על שלחן קטן, מונחת מַנדוֹלִינה ותפוח. נעליה מחֻדדות-החרטֹם עדויות רוזֵיטות ירֻקות. דוריאן ידע את קורותיה ואת השמועות המשֻׁנות, שסֻפרו על אוהביה. היש גם בו קצת מן הטֶמפֶּרַמֶנט שלה? עיניה העגלגלות כבדות-השמורות כמו הביטו עליו בסקרנות. – ומה הגיע אליו מאת ג’יוֹרג' וִילובַּי עם שׂערותיו המפֻרכסות ורטיות-היֹפי הפַנטַסטיות שלו? ומה איֹם מראהו! פניו שחומים וקודרים ושׂפתיו התּאוָניות כמו נעוו מבּוז. סלסלות דקות של קצות שרוֻליו יורדות על-ידיו הצנומות המכֻרכּמות, המסֻבּלות בטבעות. הוא היה מן המתיַפּים של המאה השמֹנה-עשׂרה, וידידו של הלורד פֵירַרס בנעוריו. ואיזו ירושה באה לו מלורד בֵּיקֵינהַם השני, זה ידידו ורעו של ה“פּרִינץ-רוֹגֶנט” בימי משובתו היותר פרועים, ואחד העדים בחתונתו החשאית עם מרת פִיצהֶרבֶּרט? מה יפה ומה גאה היה בתלתליו הערמוניים ובעמידתו היהירה החצופה! איזו תאוות ירש ממנו? העולם חשב אותו לנבל. הוא היה ראש-המסדרים של מִשׁתּי ההוללות, של האוֹרגִיות בקַרלטוֹן-הוֹיז הכוכב של אות-הכבוד “גרטר” נוצץ על לבו. בשורה אחת עמו תלויה תמונת זוגתו, אשה חִורת-פנים ודקת-שׂפתים, לבושה שחורים. גם דמהּ היא נוזל בעורקיו של דוריאן. מה מעַנין כל-זה! ואמו שלו, עם קלסתּר-פניה הדומה כל-כך לזה של לֵידי הַמִילטון, ועם שׂפתיה הרטֻבּות כמו מיין – הוא ידע מה שירש ממנה! הוא נחל ממנה את יָפיו שלו ואת התשוקה ליָפים של אחרים. בשׂערותיה היו קלועים עלי גפנים, והארגמן הנוזל שטף ועבר על שׂפת הגביע שאחזה בידה. צבעי התמונה כבר חָורו, אך העינים עודן נפלאות בעמקן ובזיון המזהיר. נראה, כאלו הן פונות אחריו אל כל אשר הוא הולך.

ואולם יש לו לאדם אבות לא רק במשפחתו, כי אם גם בספרות, ואלה קרובים לו יותר מהם בטִפּוס ובטֶמפֶּרַמֶנט, והשפעתם עליו מוחשית ומָרגשת לו בודאי הרבה יותר. היו ימים, שנדמה לו לדוריאן גרֵי, כי כל דברי-ימי- עולם הם רק זכרונות מחייו הוא, ולא מאותם שחי בפועל, אלא אותם שתאר לו דמיונו וכפי שנתרקמו במוחו ויצרו. הוא הרגיש, שהיה מכיר ויודע את כֻּלם, את כל אותם היצורים האיֻמים, המשֻׁנים, אשר עברו על בּימת העולם ואשר עשׂו את החטא מושך כל-כך את הלב ואת הרע נחמד כל-כך. נדמה לו, כי באֹרח-פלא היו חייהם הם גם חייו הוא.

גם לגבורו של הרוֹמן הנפלא, שהשפיע כל-כך על חייו, היו דמיונות משֻׁנים כאלה. בפרק השביעי של ספרו הוא מספר, כי בתור טִבּריוס, מעֻטר בזר-דפנא, שלא יכהו הברק, ישב לו בגן באי קַפּרי וקרא את הספרים המנֻוָלים של אֵילֵיפַנטיס, וננָסים וטוָסים צעדו סביבו בחשיבות, והמחלל-בחליל היה מקנטר את מנפנף הלבונה; ובתור קַלִיגוּלה שתה וישכּר באֻרוות עם העבדים ירֻקי-המקטָרְנות ואכל מתוך אבוסי-שֵׁן עם סוס עדוי בצניף של אבני-חן; ובתור דוֹמִיציָנוס התהלך באולם, שקירותיו אבני-שיש ממֹרקות כראי, ובמבטי-בלהות חפשׂ בהן את ברק-להב החנית אשר ישׂים קץ לחייו, וחייו היו עליו למעמסה ולזרא, כי הוא חולה מחלת גֹעל-החיים, התוקפת את כל אותם, שהחיים לא מנעו מהם מאומה; ובתור נירוֹן השקיף בעד אִזמרַגד מלֻטש על זֵירת הקִרקָס המאָדם, ואחר ישב באפִּריון של ארגמן ומרגליות, הרתום לפרדים, שפרסותיהם חשולות בכסף, ונִשׂא לבית-זהב דרך רחוב הרִמונים, ועל דרכו מגיע לאזניו קול-העם ברֵעו “נירון-קיסר!” – ובתור הֵיליוֹגַבַּלוּס הוא יושב בפנים כּחֻלים בקרב הנשים ומחזיק בפלך, ואחר-כן הביא לו את הלבנה מקַרתַּגה וישׂיאה לשמש בנשׂואי-מסתּוֹרין.

דוריאן קרא וחזר וקרא את הפרק הדמיוני הזה וגם השנַים הבאים אחריו, שבהם מתֹארים כמו על יריעות-קיר משֻׁנות או על אֵימַליות אמנותיות, כל אותם הברואים האיֻמים והיפים גם יחד, שהחטא, צמאון-הדם וגֹעל-החיים עשׂו אותם לאימתנים ולמשֻׁגעים: פִיליפוֹ, הדֻכּס המִילַני, שהרג את אשתו ומשח את שׂפתיה באֶרס אדֹם, למען אשר יינק עוֹגבהּ את המות מפִּגרה של זו, שלטף וגפף בחייה; פֶּיטרו בַּרבִּי הוֵינֵיציָני, הנודע בשם פּאוּל השני (אפִּיפיוֹר), שבשחצנותו היתֵרה רדף אחרי הכנוי “יפה-תֹאר” ואשר את “עטרת-האפִּיפיור” שלו, שהעריכו את שויה במאתים אלף זהובים, קנה במחיר עון כבד ונורא; ג’יַן מַריא-וִיסקוֹנטִי, שהיה עוֹרך ציד על אנשים עם כלביו, ואשר לאחרי שנרצח כסתה זונה אחת את גופתו בשושנים, מאהבתה אותו; בּוֹרגִ’יאַ על סוסו הלבן, עם הורג אחיו, הרוכב על ידו ואדרתּו חמוצה בדם פֵּירוֹטוֹ; פּיֶטרוֹ ריַאריוֹ, הקרדינל-אַרכיהגמוֹן מפלוֹרֶנציה, בנו ואהובו של האפיפיור סִיקסטוּס הרביעי, אשר כיָפיוֹ כן גדלה השחתת-דרכו, ואשר קבל את לֵיאוֹנוֹרה האַרַגוֹנית באֹהל של משי לבן ואדֹם, ונער מצֻפּה-זהב מכף-רגלו ועד קדקדו שֵׁרת לפניהם בשעת משתּיהם; אֵיזֵלִינו, אשר ה“מרה השחורה” שלו לא יכלה להֵרפא אלא על-ידי מחזה-רצח, ואשר תאותו לדם אדֹם היתה עזה כתאות אחרים ליין אדם, – בנו של השׂטן, לדברי האגדה, אשר רִמה את אביו בשׂחקו עמו בקֻבּיה בשכר נשמתו שלו; ג’יַמבַּטִיסטִי צִ’בּוֹ, אשר בהיותו לאפיפיור קרא לעצמו בלשון סגי-נהור ה“נקי”, ולתוך עורקיו היבשים הִזיל רופא יהודי דם של שלשה נערים; סִיגִיסמוּנדוֹ מַלַטֶסטַא, עוגבה של אִיזוֹטה ומושל-עריץ ברִימִינִי, אשר חנק את פּוֹלִיסֵינה במַפה והִשקה את גֵ’ינֶברה ד’אֶסטֵי רעל בכוס אִזמרַגדין, – הוא מַלַטֶסטא, אשר תמונתו הֹעלה על המוקד בפומבי ברוֹמא, כתמונתו של שׂונא אלהים ואנשים, על אשר הקים לכבודה של תאוה מנֻוֶלת מִקדש אלילי עם פֻלחן דתי נוצרי; המלך קַרל הששי, אשר אהב את אשת-אחיו אהבה עזה כל-כך, שמצֹרע אחד הזהיר אותו מפני השגעון, הממשמש ובא עליו, וכאשר נטרפה עליו דעתו באמת לא היה אפשר להרגיעו אלא בקלפי סַרקָאים, שעליהם מצֻיָרים האהבה, המות והשגעון; ולאחרונה, גרִיפוֹנֵיטו בַּליוֹנִי במקטָרנו הנהדר, בּמגבּעתו העדויה אבני-חן ובתלתּליו הדומים לאַקַנטוּס, רוצחם של אַסטורִי וכלתו וגם של סִימוֹנֶטוֹ ונערו-משרתו, – זה בַּליוֹנִי, אשר יָפיו וחִנו היה גדול כל-כך, שגם אויביו לא יכלו לעצֹר בעד דמעותיהם, כאשר שכב גֹוֵע בכּכּר הצהֹב בפֵּירוּג’יה, ואף אַטַלַנטה אשר אֵררה אותו, נתנה לו את ברכתהּ.

בכל אלה הבריות היה איזה כֹח-מושך איֹם. הוא ראה אותם בחלום, וגם בהקיץ עוררו את דמיונו. בדור הרֵינֵיסנס המציאו מיתות משֻׁנות של הרעלה: – הרעלה על-ידי כובע ולפיד-אש, על-ידי נעלי-יד מרֻקמות ומנִיפה עדוּית-תּכשיטים, על-ידי כדורי-מוּשׂק מָזהבים ושרשרת-עַנבָּר. דוריאן גרֵי הָרעל על-ידי ספר. היו רגעים אשר חשב את הרע רק כתחבּוּלה למַמש על-ידו את האידיאל של היֹפי, אשר יצר לו דמיונו.

יב

הדבר היה בתשעה בנוֹבֶמבּר, בערב יום-מלאת לו שלשים ושמֹנה שנה, כפי שנרשם בזכרונו.

הוא הלך ברגליו בשעה האחת-עשׂרה בערב, בשובו מבית לורד הֶנרי, אשר אצלו סעד, ויתעטף יפה באדרת-השׂער, כי גדל הקֹר והערפל בלילה ההוא. כאשר הגיע לקרן-זוית של כּכּר גרוֹסוֵינָר ורחוב סוֹיתּ-אוּדלֵי, עבר על פניו בערפל ברגלים ממהרות איש עוטה אדרת-אפֹרה זקופת-צוָארון. הוא נשׂא בידו ילקוט-מסע. דוריאן הכיר אותו: זה היה בֶּזִיל האלוארד. ואולם רגש משֻׁנה של פחד בלי חשבון וטעם תקף אותו פִּתאֹם. על-כן עשׂה את עצמו כאלו לא ידע ולא הכיר את האמן, וירחב צעדיו בדרך העולה לביתו.

אבל האלוארד ראהו והכירו. דוריאן הרגיש, שהלז עמד רגע תּחתּיו ואחר מהר ללכת אחריו. עוד מעט וידו של בֶּזִיל נגעה בזרועו.

– דוריאן! זוהי הצלחה מיֻחדת! אני חכיתי לך בחדר-הספרים אשר לך למן השעה התשיעית. לבסוף נכמרו רחמי על משרתך ואלך לי ואיעצהו לשכּב לישֹׁן. אני נוסע לפריז ברכּבת היוצאת מזה בחצות הלילה, ומאד חפצתי לראותך לפני נסעי. כאשר עברת על פּני נדמה לי, שהכרתי אותך, או, ביתר דיוק, את אדרת-השׂער שלך. אבל לא הייתי בטוח לגמרי, שאתה הוא. ואתה לא הכרתּני?

– בערפל כזה, בֶּזִיל חביבי! הלא גם את כּכּר גרוֹיסוֵינר אינני מכּיר עוד. כמדֻמני, שביתי נמצא כאן בסביבה זו, אבל בבטחה גמורה אינני יכֹל להחליט זאת. צר לי מאד, שאתה נוסע מזה – הלא זה נצח-נצחים שלא ראיתיך. אך אקוה כי שוב תשוב בקרוב?

לא, אני אשהה בחוץ-לארץ כששה חדשים. אני אמר לשׂכֹּר לי בפריז לִשכּת-יצירה ולהִסגר בה ולא לצאת ממנה, עד אם כליתי לצַיר את התמונה הגדולה המתרקֶמת במוחי. ואולם לא על-אודותי חפצתי לשׂיח אתך. הננו לפני פתח ביתך. הרשני-נא להכּנס אתך לרגע קטן, דבר לי אליך.

– אשׂמח מאד. אבל הן לא תאחר את שעת צֵאת הרכּבת? – אמר דוריאן גרֵי במבוכה קלה, בעלותו על המדרגות ובפתחו את הדלת במפתחו.

לאור הפּנס, המַגיהּ בכבדות את חשכת הערפל, הסתּכּל האלוארד בשעונו ויאמר:

– יש לי עוד פנאי לרֹב. הרכּבת אינה יוצאת מזה לפני שתּים-עשׂרה ורבע, ועתה רק אחת-עשׂרה שעות. באמת הייתי מוכן ומזֻמן ללכת אל הקלוב ולבקשך, אלמלא פגשתיך. הנה את כל צרורותי הגדולים והכבדים כבר שלחתי לפָני לבית-הנתיבות, ולא יהיה עוד עלי לטַפּל בהם. כל אשר אני לוקח עמדי מונח בילקוט זה, ובעשׂרים רגעים אבוא לבית הנתיבות גם בהליכה אִטית.

דוריאן הביט אליו ויצחק ויאמר:

– הנה דרך-נסיעה נאה לצַיָר מן העולמות העליונים! ילקוט של גלַדסטוֹן קטן ואדרת של אוּלסטר! ואולם נכּנס-נא במהרה, פן יחדֹר הערפל לתוך הבית. ועשׂה-נא אתי חסד: אל-נא תדבר אלי דברים סֶריוֹזיים. בימינו אלה אין כלל דבר סריוֹזי, – על-כל-פנים לא היה צריך להיות.

האלוארד הניע בראשו כאשר נכנס והלך אחרי דוריאן לחדר-הספרים. שם, בקמין הגדול, התלקחה מדורה יפה. המנורות דלקו כֻלן, ועל שֻׁלחן קטן עמד תּיק בּקבּוּקים של כסף עם סִיפוֹנים של מי-סודה וכוסות מלֻטשות גדולות.

– הנך רואה, דוריאן, כי משרתך השתדל להמציא לי כל הכושרות, למען ירוח לי כמו בביתי. הוא נתן לי את כל חֶפצי, לרבּות סִיגַריטותיך המעֻלות עם פיות-הזהב. הוא מצטַין במדת הכנסת-אורחים. טוב הוא בעיני הרבה יותר מן הצרפתי, ששִׁמש אצלך קֹדם-לכן. אגב, איה איפוא הוא אותו הצרפתי?

דוריאן הניע בכתפיו. – כמדֻמני, שנשׂא את אמָתהּ של לֵידִי רֵדלֵי והביא אותה לפריז בתור חַיֶטת אנגלית. האַנגלוֹמַניה היא עכשיו שם דבר שבמוֹדה, כפי ששמעתי. הלא אולת היא מצד הצרפתים, האין זאת? ואולם – יודע אתה? – הוא לא היה משרת רע כל-עִקר. אני לא חבבתי אותו, אבל באמת לא היה לי מה להתאונן עליו. יש שעולים על דעתנו חשדים והרהורים נבערים. באמת היה מסור לי מאד, וכנראה היה צר לו מאד ללכת ממני. רוצה אתה עוד בּרֶנדִי עם סוֹדה? או אולי בוחר אתה ביין עם סֶלטֶרס? כשאני לעצמי, אני שותה תמיד יין עם סֶלטֶרס. בחדר הסמוך תמצא בודאי מאותו המשקה.

– תודה לך, לא אשתה עוד מאומה – אמר הצַיר ויסר את מגבעתו ואדרתו וישליכן על הילקוט שהעמיד בפנה. – ועתה, יקירי, הנני לדבּר אליך בכֹבד-ראש. אך אל-נא תעַנן ענן על פניך, כי בזה אתה מכביד עלי את הדבר עוד יותר.

– מה הוא הדבר הזה? – קרא דוריאן בקֹצר-רוח כדרכו, ויתנפל על הרפידה – אקוה כי לא עלי יסֹבּו דבריך. אני כבר הייתי לזרא לעצמי בערב הזה. מאד חפצתי להיות מי שיהיה, רק לא אני.

– רצוני לדבּר אתך דוקא על-אודותיך – ענה האלוארד בקולו השפל והרציני – ואני מחֻיב להגיד לך את דברי. לא אוגיעך זמן-רב, רק כחצי-השעה.

דוריאן נאנח ויקח לו סיגריטה ויצת בה אש. – “חצי-השעה!” דובבו שׂפתיו כמתאונן.

– אינני דורש ממך הרבה, דוריאן, ורק לטובתך באתי לשׂיח אתך. כבר הגיע הזמן שתדע, כי שמועות איֻמות סובבות עליך בלונדון.

– אינני רוצה לדעתן כּל-עִקר. אני אוהב לשמֹע דבות ורכילות על-אודות אחרים, אבל דבות שמוציאים על-אודותי אינן מעַנינות אותי כלל. אין בהן חֵן-החדוש.

– הן צריכות לעַנין אותך, דוריאן. כל גֶ’נטלמן מתענין בשמירת שמו הטוב. הן לא תֹאבה, שידברו עליך הבריות כדַבּר בשפל ונקלה. כמובן, יש לך מעמד רם בחברה, עֹשר, וכיוצא בזה. ואולם המעמד והעֹשר אינם עדַין הכל. זכֹר, כי אני אינני מאמין כלל לשמועות הללו, – ואינני יכֹל להאמין להן כשאני רואה את פניך. החטא מטביע את חותמו בפניו של אדם. אותו לא תוכל להצפין ולהעלים. הבריות מדברות לפעמים על חטאים נסתרים. באמת אין כאלה. האֻמלל שהתמַכּר לעוֹן כבד, הרי רִשומו נִכּר בקוים אשר מסביב לפיו, בהטית ריסי-עיניו וגם בתבנית-ידיו. איש אחד – אינני רוצה לפרש את שמו, אבל אתה יודע אותו – בא אלי בשנה שעברה ויבקשני לצָיר לו את תמונתו. אני לא ראיתיו מימי קֹדם-לכן, וגם לא שמעתי על-אודותיו דבר עד אז – אף כי אחרי-כן שמעתי די-והותר, הוא הציע לי שׂכר עצום מאד. אך אני השיבותי את פניו. בתבנית אצבעותיו היה דבר-מה, שהתעיב אותו עליו. כיום יודע אני, כי השערותי על-אודותיו צדקו מאד. דרכי חייו רעים ונתעבים. ואולם אתה, דוריאן, עם פניך הזכּים, הגלויים, הנקיים אתה בנעוריך הנפלאים, התמימים, – לא אוכל להאמין לדבה רעה על-אודותיך. אבל אני רואה אותך לעתים רחוקות כּל-כּך, ואתה אינך סר עוד כלל לחדר-מלאכתי, וכשאני רחוק ממך ושומע את כל אותן התועבות, שהבריות מתלחשות על-אודותיך, אז אינני יודע, מה אֹמר ומה אחשֹׁב. מה זה, דוריאן, כי איש כדֻּכּס מבֶּרוִיק עוזב את חדר-הקלוּבּ כשאתה נכנס? מה זה, כי גֶ’נטלמנים רבים בלונדון אינם רוצים לא לבקר בביתך ולא להזמינך אליהם? לפנים התרועעת עם הלורד סטֵיבלֵי. בשבוע שעבר נזדמנתי אתו בבית אחד ממכרינו. בשעת הסעֻדה נזכר שמך במקרה, כשדברו על המִיניַטיוּרות, שהשאלת לתערוכה של לורד דוּדלֵי. סטֵיבלֵי עִוה את שׂפתיו בבוז, ויאמר, כי אפשר, שטעמך האמנותי מפֻתּח במאד מאד, אבל אדם אתה, שאסור לכל נערה טהורה לדעת אותך ולכל אשה כשרה לשהות אתך בחדר אחד. אני הזכרתי לו, כי אתה רֵעי וידידי, ואשאלהו פשר-דבריו. והוא הגיד לי, הגיד ולא בוש בפני המסֻבּים. והדברים שהגיד היו איֻמים משמֹע! מדוע רעותך מסֻכּנה ככה לצעירים? הנה אותו הבחור האֻמלל בחיל-הגוַרדה, ששלח יד בנפשו. אתה היית רֵעהו הקרוב. הנה סיר הֶנרִי אַשטוֹן, שהָכרח לעזֹב את אנגליה בשם נִכתּם. אתה והוא הייתם ידידים אי-נפרדים. ומה בדבר אַדריַן סִינגלטוֹן ואחריתו המרה? ומה בדבר בנו יחידו של לורד קֶנט ומעלליו? אתמול פגשתי את אביו ברחוב ס"ט דזֶ’מס. הוא נראה רצוץ ונדכּה מחרפה מיגון. ומה בדבר הדֻכּס הצעיר מפֶּרתּ? איזה אֹרח-חיים בחר לו עתה? איזה גֶ’נטלמן יֹאבה להתחבר לו?

– הרף, בֶּזִיל. הנך מדבר על דברים שאינם ידועים לך כל-עִקר – אמר דוריאן בנשכו שׂפתיו בשִׁניו, ובקולו נשמעו צלילי-בוז אין-קץ – אתה שואל אותי, מדוע עוזב בֶּרוִיק את החדר כשאני נכנס. פשוט, מפני שאני יודע את ארחות חייו לכל פרטיהם, ולא מפני שהוא יודע דבר-מה מחיי שלי. בדם כזה, שנוזל בעורקיו, כלום תוכל נשמתו להיות טהורה? אתה שואל אותי על-דבר הנרי אַשטוֹן ופֵּרתּ הצעיר. כלום הוריתי אני לאחד את מומיו המוסריים ולשני את פריצותו והפקרותו? אם בנו הנבער של קֵנט לוקח לו אשה מן הרחוב, איזה ענין אני לכאן? אם אַדריַן סִינגלטוֹן מזַיף את חתימת רֵעהו על שטר-חוב, כּלום אני אֶפִּיטרוֹפּס לו? אני יודע, כיצד מפטפטות הבריות באנגליה. אנשי המעמד הבינוני פולטים את דעותיהם הקדומות ה“מוסריות” בשעת סעֻדותיהם התּפֵלות ומתלחשים על מה שהם קוראים השחתת המוסר של המעמדות העליונים, כדי להתראות, כאלו הם בני-בית באותה החברה העליונה ומקֹרבים מאד לאותם האנשים שהם מוציאים דבתם רעה. בארצנו זו די לו לאדם שיהא בעל-יחשׂ ובעל-מוח, כדי שתחרץ לו כל לשון רעה בלי-חשׂך. ומה הם דרכי חייהם של אותם האנשים, המתהדרים בצדקתם ובמוסריותם? ידידי היקר, אתה שוכח, שאנו חיים בארץ הצבועים והחנֵפים.

– דוריאן – קרא האלוארד – לא על-זה אנו דנים. אנגליה מקֻלקלה למדי, זאת יודע אני, ובני “החברה” האנגלית כֻּלם רעים וחטאים. כי-על-כן אני חפץ, שאתה תהיה טהור ותמים. ואתה אינך טהור. רשאים אנחנו לדון את האדם לפי השפעתו על ידידיו. רעיך אתה אבד מהם, כנראה, כל רגש של כבוד, של טוב, של טֹהר. אתה מסכת בקרבם רוח-עועים. תשוקה הוללה לתענוגות שאינם פוסקים. הם שקעו, ירדו כֻלם לאבדון. אתה הבֵאת אותם עד-הלום. כן, אתה סַבֹּת בנפשם, ועדך מצחק. ועוד רעה מזאת. אני יודע, כי אתה והנרי ידידים דבֵקים זה בזה. בגלל זה לבד הלא היה לך להִזהר מהפֹך את שם אחותו לכנוי של גנאי.

– השמר לך, בֶּזִיל! אתה מרחיק ללכת –

– אני מחֻיב לדַבּר, ואתה מחֻיָב לשמֹע. עד שנודעת ללֵידִי גוֶנדוֹלין לא נגע בה אף אבק של לשון-הרע. ועתה, התמָצא בלונדון אף אשה הגונה אחת, אשר תֹּאבה לטַיל אתּהּ בהֵיד-פַּרק? הלא גם על ילדיה אסרו לגור אתּהּ יחדו. ועוד מעשׂים מכֹערים מספרים על-אודותיך, – למשל, כי ראו אותך בדמדֻמי-בֹקר מתגנב מבתים מנֻוָלים, או ראו אותך מתחפשׂ וזוחל למאוּרות היותר איֻמות שבלונדון. האֻמנם אמת הדבר? האפשר כי כל-זה אמת? כאשר שמעתי את הספורים הללו בפעם הראשונה, צחקתי להם. אך כשאני שומע אותם עכשו תֹּאחזני רעדה. ומה בדבר בית-השׂדה אשר לך והחיים הנהוגים בו? דוריאן אין אתה יודע, מה שאומרים עליך. לא אֹמר, כי אין בדעתי להטיף לך מוסר. זוכר אני, כי הֶנרי אמר פעם אחת, כי כל מי שמקבל עליו תפקידו של מוכיח-מתנדב לפי-שעה, מתחיל תמיד במסירת מודעה זו, ותוך-כדי-דבור הוא מפיר הבטחתו. אני מתכַּוֵן דוקא לדבּר אליך תוכחות. אני רוצה, שתֹּאחז בדרך-חיים כזה, אשר יכבּדך על הבריות. אני רוצה, ששִׁמך וזכרך יהיו טהורים ונקיים מכל כתם. אני רוצה, שתשליך מלפניך את האנשים הנתעבים שהתרועעת עמהם. אל תניע בכתפיך, ואל תביט נכחך בשויון-רוח כזה. יש לך כֹח-השפעה עצום ונפלא. השתמש-נא בכֹחך זה לטובה ולא לרעה. אומרים עליך, שאתה משחית ומרעיל את כל אשר תקריב אליך, ואך תכנס אל בית והנה הקלון בא בעקביך. אינני יודע, האמת הדבר אם לא. ומאין לי לדעת זאת? אבל כן אומרים עליך. ספרו לי דברים, שלכאורה אי-אפשר להטיל בם ספק. לורד גלוּסֵישׂטר היה אחד מידידי הטובים באוֹכּספוֹרד. הוא הראני מכתב מאת אשתו, אשר כתבה לפני מותה, בשכבה על מטתה, גלמודה, בנוה הקיץ אשר לה במֶנטון. שמך היה מעֹרב שם בוִדוי נורא, אשר כמוהו לא קראתי מימי. אני אמרתי לו, כי זה אי-אפשר, כי אני יודע אותך היטב ואתה אינך מסֻגל למעשׂה שכזה. ואולם, כלום יודע אני אותך באמת? לוּ הייתי בטוח, שאני יודע אותך! אך למען הוָכח בזה, הלא עלי לראות את נשמתך!

– לראות את נשמתי! – גמגם דוריאן ויִתּר ממקומו ופניו הלבּינו מפחד.

– כן – ענה האלוארד בכֹבד-ראש ויגון כבד נשמע מקולו – לראות את נשמתך. אבל הלא רק אלהים יוכל זאת.

צחוק-לעג מר התפרץ משׂפתיו של הצעיר.

– אתה תראה אותה בעיניך בערב הזה! – קרא ויחטֹף מנורה מעל השֻׁלחן – בוא! הלא יציר-כּפיך היא – ומדוע לא תראנה? אחר-כן תוכל לספר את הדבר לכל העולם כֻּלו, אם תחפֹּץ. אבל איש לא יאמין לך. וגם אם יאמינו לך, יגדל חִני וערכּי בעיניהם עוד יותר בגלל זה. אני יודע את דורנו יותר ממך, אף שאתה מרבה לדַבּר עליו פטפוטי-הבל. בוא, אני אומר לך. הנה הרבית לפטפט על הרקבון המוסרי. בוא אתי וראית אותו בעיניך.

בכל מלה ומלה שיצאה מפיו נשמע צליל-גאוה הוֹללה. הוא רקע ברגליו במרי ובעזות-תעלולים כדרכו. שׂמחה איֻמה תקפה אותו לרעיון, כי עוד איש אחד יִטֹל חלק בסודו, וכי יוצרה של התמונה – מקור כל חרפתו – יזדעזֵעַ למראה-עיניו וזכרון-הזועה של פֹעל-כַּפיו ידכאהו וירדפהו כל ימי-חייו.

– כן – הוסיף בגשתו קרוב אליו ובהביטו במרי לתוך עיניו הסריוֹזיות – אני אראך את נשמתי. עיניך תחזינה, מה שלפי-דעתך רק אלהים לבדו יכֹל לראות.

האלוארד נרתע לאחוריו. – זהו חרוף כלפי מעלה, דוריאן! – קרא – אל תדבר כדברים האלה. נוראים הם לשמֹע, וחסרי-טעם וכוָנה הם.

– כן דעתך? – ושוב שׂחק בלעג מר.

– בודאי כן הוא. ואשר לדברים שהגדתי לך היום בערב, הלא רק לטובתך דברתי. אתה יודע, כי הייתי לך תמיד ידיד נאמן.

– אל-נא ברגשנות! כּלה דבריך ונלך.

על פניו של הצַיר עבר רטט של צער דוקר. הוא החריש רגע ורגש עז של חמלה רבה תקף אותו. סוף-כל-סוף, מי נתן לו רשות להתערב בחייו של דוריאן גרֵי? לוּ גם עשׂה דוריאן רק עשׂירית ממה שמרננים אחריו, הלא בודאי סבל כבר הרבה יסורים וענויי-נפש! – בֶּזִיל התעורר, וילך ויתיצב לפני הקמִין, ויבט על לשונות-האש, העולות מן העצים הבּוערים ועל אפרם הנראה ככפור.

– אני ממתין, בֶּזִיל – אמר הצעיר בקול חד וצלול.

האלוארד פנה אליו. – הדבר שחפצתי להגיד לך, זה הוא – קרא – אתה מחֻיב לתת לי איזה תשובה שהיא על כל אותן האשמות הכבדות שטופלים עליך. אם תאמר לי, כי הן שקר גמור מראשן ועד סופן, אאמין. הכחישה אותן, דוריאן, הכחישן! האינך רואה, כמה אני מֵצר וסובל? הה, אלי! אל-נא תאמר לי, כי רע אתה ומשחת ונקלה.

דוריאן גרֵי גחך. שׂפתיו נעוו בסלסולי-בוז.

– עלה אתי, בֶּזִיל – אמר במנוחה – אני כותב בספרי את מעשׂי בכל יום, והספר אינו עוזב את החדר, אשר בו הוא נכתב. אני אראהו לך, אם תאבה לעלות אתי.

– אני אלך אתך, אם רצונך בכך, דוריאן, רואה אני, שכבר אחרתי את המסע. אך אין בכך-כלום. אוכל לנסֹע מחר. רק אל תדרֹש ממני לקרֹא איזה דבר בלילה הזה. כל חפצי רק לקבל תשובה ברורה על שאלתי.

– אותה תקבל למעלה. פה לא אוכל לתתה לך. לא יהיה עליך לקרֹא הרבה.

יג

הוא יצא מן החדר והתחיל עולה על המדרגות, ובֶזִיל האלוארד הולך בעקבותיו. הם צעדו אט, כמו שרגילים לעשׂות בלילה שלא במתכַּוֵן, המנורה זרקה צללים פַנטַסטיים על הקיר ועל המעלות. זכוכיות החלונות צללו מפני הרוח אשר קם בחוץ.

כאשר עלו למעלה העמיד דוריאן את המנורה על הרצפה, הוציא את המפתח מכיסו והתחיל מהפכו בחור-המנעול. – אתה דורש תשובה ברורה, בֶּזִיל? – שאל בשפל-קולו.

– כן.

– טוב מאד – ענה דוריאן בצחוק. ואחר הוסיף בקול גס קצת: – אתה הנך האדם היחידי בעולם, שיש לו הצדקה לדעת הכל על אודותי. אתה תפסת בחיי מקום גדול יותר ממה שתוכל לצַיר לעצמך:– ובהרימו את המנורה פתח את הדלת ויכנס. זרם אויר קר עבר על פניהם ואור המנורה הִבהב רגע אחד בלהב צָהֹב-עכוּר. דוריאן הזדעזע.

– נעל את הדלת אחריך – לחש לבֶזִיל בהעמידו את המנורה על השלחן.

האלוארד הביט סביבותיו כנבוך. החדר נראה כעזוב מיושביו זה כמה שנים. יריעת-קיר פלמַנדית מטֻשטשה, תמונה מכֻסה, ארגז איטלקי ישן, ארון-ספרים ריק כמעט, שלחן וכסא, – זהו כמעט כל מה שנמצא בו. וכאשר הדליק דוריאן שיור-נר, שעמד על כַּרכּוב הקָמִין, ראה בֶּזִיל, כי הכל מכֻסה בשכבת-אבק עבה והמרבד נקוב. מאחרי צִפוי-הקיר התמלט עכבר בבהלה. ריח-טחב מלא את כל החדר.

– ובכן אתה חושב, בֶּזִיל, כי רק אלהים לבדו יוכל לראות את הנשמה? הסר את המסך הזה וראית את שלי. – ובדַבּרו את הדברים האלה היה קולו גס וקר.

– היצאת מדעתך, דוריאן, או עורך אתה קוֹמֵידיה? – גמגם האלוארד ופניו התכּרכּמו.

– אין אתה רוצה? אם-כן עלי לעשׂות זאת בעצמי – אמר הצעיר וינתק את המסך מעל המוט וישליכהו ארצה.

זעקת-זועה התפרצה משׂפתי הצַיר למראה הצורה האיֻמה, הנשקפת אליו מן הבד באור-החדר הכהה. היה דבר-מה ברשמי פניה של התמונה, שמלאה אותו זועה וגֹעל-נפש. אל רחום וחנון! הלא זה פרצופו של דוריאן גרֵי הנשקף אליו! השנוי הנורא, תהיה סבתו מה שתהיה, עוד לא השחית כליל את יפעת הפנים הנפלאים. עוד התנוסס כעין זהב בשׂער המִדַלדל ועוד היה מן הארגמן בשׂפתים התאוָניות. בעינים המטֹרפות נשתּמר עוד מעט מן התכלת הנעימה, והקוים הענֻגים של הנחירַים המהֻקצעים והצואר המחֻטב עוד לא נטשטשו כליל. כן, זה היה דוריאן בעצמו. אבל מי צִיֵר תמונה זו? כמדֻמה לו, שהוא מכיר בה את יצירת מכחולו, וגם המסגרת הלא נעשׂתה על-פי תכניתו. הרעיון, שזו היא מעשׂה-ידיו, החריד אותו. הוא חטף את הנר הדולק ויקריבהו אל התמונה. בקצה, לפאת שׂמאל, נתגלה שמו המפֹרש, רשום באותיות ארֻכות אדֻמות.

זו היתה פַּרוֹדיה נתעבה, סַטּירה גסה מנֻוֶלת. לא, הוא לא צִיֵר כזאת. ובכל-זה הלא היא יצירתו, אשר יצר בעצם-ידו. הוא ידע זאת, ונדמה לו, כאלו נהפך דמו בן-רגע מאש לקרח-קפאון. ציורו שלו! מה זאת? איככה זה נשתנה? הוא פנה אל דוריאן גרֵי ויבט אליו בעיני חולה. שׂפתיו רתתו, ולשונו נשתה ולא יכלה להביע מלה. הוא העביר את ידו על מצחו. מצחו כֻסה באגלי זעה מִדבקת.

האיש הצעיר עמד נשען אל כּרכֹּב הקמין והתבונן אליו באותו העיון המשֻנה, שנראה בפני האנשים השקועים כֻלם בהסתּכּלות במשׂחקו של ארטִיסט גדול. לא נכרו בו לא אותות צער אמתי ולא אותות שׂמחה אמתית. זו היתה רק התעַנינותו של הצופה, ואולי עם ניצוץ של נצחון בעיניו. הוא הוציא את הפרח מלולאת בגדו, וירח בו, או עשׂה את עצמו כאלו הוא מריח.

– מה פשר הדבר? – קרא האלוארד לבסוף. קולו צלצל באזניו בצליל משֻׁנה וחד.

– לפני כמה שנים, כשהייתי עוד נער – אמר דוריאן גרֵי במללו את הפרח באצבעותיו – נודעת לי, החנפת לי והוריתני להתגאות ביפיי. באחד הימים הצגתני לפני אחד מידידיך, אשר באר לי את פלא-הנעורים ואתה גמרת את ציור תמונתי, שגלתה לי את פלא-היֹפי. ברגע של שגעון – שעוד עתה אינני יודע, האצטער עליו אם לא – בִּטֵאתי בשׂפתי חפץ, שאתה אולי תקרא לו תפִלה – –

– נזכרתי, אָה, אני זוכר זאת היטב, אבל הן לא יתכן הדבר הזה! החדר טחוב. עֹבש חדר לתוך הבד. בסממני הצבעים שהשׁתּמשתּי התערב בודאי איזה ארס מינרַלי ארור. אני אומר לך, כּי באֹפן אחר אי-אפשר הדבר.

– כלום יש דבר שאי-אפשר? – דובבו שׂפתי הצעיר, ויעבֹר אל החלון ויסמֹך את מצחו אל השִׁמשה הקרה, שהזיעה מן הערפל.

– הלא אמרת לי, כי אִבּדת והחרבת את התמונה?

– כחשתי לך. היא אִבדה והחריבה אותי –

– אינני מאמין, כי זה הציור מעשׂה-יָדי הוא –

– וכי אינך רואה ומכיר בו את האִידיאל שלך? – אמר דוריאן במרירות.

– האידיאל שלי, כמו שאתה קורא לו…

– כמו שאתה כנית אותו –

– בו לא היה כל רע, כל נווּל. אתה הייתי לי אידיאל אשר כמוהו לא אמצא עוד בחיים. ופה – זה פרצוף של סַטִּיר.

– זה פרצופה של נשמתי –

– אֵלי! את מי הערצתי! הלא עיני שֵׁד לו!

– כל אחד מאתנו נושׂא בקרבו שמים ושאול, בֶּזִיל! – קרא דוריאן בתנועת יאוש פרא.

האלוארד פנה שוב אל התמונה ויבט בה.

– אלי! אלי! אם אמת הדבר – קרא – אם אמת הדבר, כי כן הם חייך, הלא הרשעת לעשׂות עוד יותר ממה שיוכלו לצַיר לעצמם האנשים המרננים אחריך! הוא הקריב שוב את הנר אל התמונה ויוסף להתבונן בה. שטחה, כנראה, לא נשתנה ולא נזוק כלל מכפי שהוציא אותה מתחת ידו. הרקבון וההרס באו אפוא מפנים, מתוכה. על-ידי כֹח טמיר ובלתי-מובן השפיעו החיים הפנימיים של המצֻיר על התמונה, וצרעת החטא הלכה ופשתה סביבותיה, עד אשר הפכה את הציור לזעוה. רקבונו של פגר בקבר לה לא יכֹל להיות נורא ככליון זה.

ידו של בֶּזִיל רעדה והנר נפל בשאון ארצה ויתיז ניצוצות וחלב סביבותיו. הוא רמס עליו ברגלו ויכבנו, ואחר התנפל על הכסא הרעוע אשר לפני השלחן ויסתר פניו בידיו.

– אל רחום! איזה מוסר, דוריאן! איזה מוסר נורא! – הוא לא קבל מענה, אבל שמע את אנקת הצעיר ליד החלון.

– התפלל, דוריאן, התפלל! – דובבו שׂפתיו – הזוכר אתה את התפלה, שלמדו אותנו בילדותנו? “אל תביאנו לידי נסיון. סלח לנו לחטאותינו. כבסנו וטהרנו מכל פשעינו”. הבה, נתפלל זאת יחדו. תפלת גאותך וגֹדל-לבבך נתקבלה; גם תפלת החרטה והנֹחם שלך תתקבל. אני הערצתיך יתר-מדי, ועל זה נענשתי. אתה הערצת את עצמך יתר-מדי – ועתה נענשנו שנינו.

דוריאן גרֵי הפך פניו ויבט אליו בעינים מלאות דמעות – “כבר עבר המועד” – אמר בלחישה.

– לא, תמיד יש שהות לחזֹר בתשובה. הבא, נכרע על ברכינו וננסה להעלות בזכרוננו איזו תפלה. כמדֻמני, שיש פסוק כזה בספרי-הקֹדש: “אם יהיו חטאיכם כשני, כשלג ילבינו”?

– בשבילי אין עוד שום ערך במלים הללו –

– הס! אל תאמר כזאת. כבר רשעת למדי בימי חייך. אהה אלהים! האינך רואה, איך מציצה עלינו התמונה הארורה הזאת?

דוריאן גרֵי הביט אל התמונה, ופתאם תקפהו רגש של משׂטמה עזה לבֶזִיל האלוארד, כמו נסכה עליו התמונה רוח-שׂנאה זו, וכמו לחשוה באזניו השׂפתים הנַעוות שעל פני הבד. חמת-פרא של חיה נרדפת בערה בו ותמלאהו שאט נפש לאיש היושב אל השלחן, במדה שכמוה לא תעב מעולם שום אדם. הוא הביט סביבותיו בעיני שגעון. על-גבי הארגז הצבוע שעמד ממולו נוצץ דבר-מה. מבטו נמשך אל הדבר הנוצץ. הוא ידע מה זה: זה היה סכין, שהעלה אותו לפני ימים אחדים כדי לכרות בו חבל ושכח לקחתו אתו ברדתו. הוא קרב אליו לאטו בסבבו את האלוארד. וכאשר עמד מאחריו חטף חיש את הסכין ויסב את פניו ממנו. האלוארד התנודד בכסאו כאלו אמר לקום. אז התנפל עליו דוריאן ויתקע את הסכין בוריד הגדול שמאחורי האֹזן, ובכפפו את ראש האיש אל השלחן הוסיף לדקֹר בלי-חשׂך.

נשמעה אנקה עמומה ואותו הקול הנורא, שיוצא מגרונו של הנחנק בדמו. שלש פעמים התרוממו זרועותיו הנטויות בעוית למעלה ואצבעות ידיו הקופאות חפשׂו באויר בתנועות משֻׁנות. דוריאן דקר עוד שתי פעמים, אך הגוף לא זע ולא נע עוד. דבר-מה התחיל מטפטף על הרצפה. דוריאן המתין עוד רגעים אחדים, בהוסיפו לכֹף את הראש למטה. אחר זרק את הסכין על השלחן ויט אזנה ויקשב.

אך מלבד טפטוף הדם על המרבד הישן לא נשמע מאומה. דוריאן פתח את הדלת ויצא אל המִרפֶּסת. בבית מנוחה שלמה. איש לא נע. רגע קטן עמד שחוח ליד מסעד-המעלות וישקף למטה בתהום השחור של חשכת הלילה. אחר הוציא את המפתח מן המנעול ויָשב החדרה וינעל את הדלת מבפנים.

המת ישב עוד על כסאו, בראש מורד על השׁלחן, בגב כפוף ובזרועות מארכות בנטיות פַנטַסטיות. אלמלא פצע העֹרף עם השנָתות שבשׂפתו ורקק הדם השחור, ההולך ומשתפף ומתרחב לאטו על השלחן, היה אפשר לחשֹׁב שהאיש התנמנם.

באיזו מהירות נעשׂה כל זה! רגש של מנוחה משֻׁנה תקף את דוריאן; הוא נגש אל החלון ויפתחהו ויצא אל המעקה. הרוח הפיץ את הערפל והרקיע נראה כזנב-טַוָס אימתני, זרוּע רבבות עיני-זהב. הוא הביט לארץ וירא את השוטר, הסובב ובודק את החבל שלו, בהפיצו את קוי-האור הארֻכּים של פנסו על פתחי הבתּים הדוממים. האור האדמדם של מרכבה מרקדה נצנץ בקרן הרחוב ותֵכף נעלם. אשה אחת עטופה שׂמיכה, שהתנפנפה ברוח, התנודדה לאטה בפסיעות לא-בטוחות ליד גדרות התַּרבּיצים. לפרקים עמדה תחתיה ותבט סביבותיה. פתאם התחילה משוררת בקול צרוד. השוטר קרב אליה בעצלתַּים ויאמר לה דבר-מה. האשה צחקה ותתנודד ותלך הלאה בהכשלה בכל פסיעה ופסיעה. נשיבת-רוח עזה עברה על-פני הככר. פנסי-הגז התלקחו באור תכֹל והעצים ההחשׂופים הניעו את ענפיהם השחורים הֵנה והֵנה. דוריאן הזדעזע, סגר את החלון ויָשב החדרה.

הוא נגש אל הדלת הפך את המפתח בחור-המנעול ויפתחנה. על ההרוג לא העיף עין כלל. הוא הרגיש, שעליו להתאמץ לבלי-תת לעצמו דין-וחשבון מכל הנעשׂה. ידידו, שצִיֵר את התמונה הארורה – אשר ממנה באו עליו כל הצרות – הֹגה ממסלת חייו. ובזה די.

אז נזכר במנורה, שהעלה מחדרו הלום. זו היתה מנורה יקרת-המציאות כמעט, מחרֹשת הערביאים בספרד, עשׂויה כסף-כהה, עם צעצועי עֲרַבֶּסקות של עשת ממֹרקה ובמלואת אבני-טורקיזות לא-מלֻטשות. אולי ירגיש המשרת בהעָדרה ויבוא אליו בשאלות, דוריאן פקפק רגע קטן, ואחר פנה ויגש אל השלחן ויקח את המנורה. מבלי-משׂים הציץ על ההרוג. מה דומם הוא בישיבתו! מה איֻמה לבנונית ידיו הארֻכּות! כאלו היה זה צלם-דונג אימתני.

דוריאן יצא וינעל את הדלת אחריו ויֵרד אט מעל המדרגות, שלַבּי-העץ השמיעו קול-חריקה, כאלו נאנקו מכאב. פעמים רבות עמד תחתיו ויט אֹזן ויקשב. לא-כלום, מנוחה שלמה בכל. זה היה רק הד צעדי רגליו.

בשובו לחדר-הספרים ראה בפנת החדר את האדרת וילקוט-המסע. אותם צריך הוא להצפין. הוא פתח ארון-סתרים בצפוי הקיר, אשר בו נשמרו בגדי-התחפשׂותו המשֻׁנים וישלך לתוכו את חפצי בֶּזִיל. לאחר זמן-מה הלא יוכל לשׂרפם. אחרי-כן הוציא את שעונו מכיסו ויתבונן בו. שעה וארבעים רגע אחרי חצות-הלילה.

הוא ישב על הכסא וישתקע במחשבות. בכל שנה, כמעט בכל חֹדש, נדונים באנגליה אנשים לתליה, בגלל אשר עשׂו מה שעשׂה הוא. באויר מרחפת תאות-שגעון של רצח. איזה כוכב אדֹם התקרב בודאי יתר-מדי אל האדמה… ואולם איזו ראיות מוכיחות תוכלנה לענות בו? בֶּזִיל האלוארד עזב את הבית בשעה האחת-עשׂרה. איש לא ראה בשובו אתו. רֹב משרתיו היו בסֶלבִּי-רוֹיַל. משרתו הפרטי ישן כבר… פריז! כן, בֶּזִיל נסע לפריז ברכבת היוצאת בחצי-הלילה, כאשר אמר לעשׂות. ומפני שאהבתו המשֻׁנה להתבודד ולהתעלם מן העין מפֻרסמת וידועה לכל מכריו, לא יתעורר שום חשד, אלא לאחרי כמה חדשים. חדשים! בינתים הלא אפשר לבער הכֹל.

פתאם נצנץ רעיון במוחו. הוא לבש את אדרת-השׂער ואת מגבעתו ויֵצא המסדרונה. שם עמד, כי שמע את קול מצעדי השוטר הכבדים על המרצפת וראה את קוי-אור פנסו נשקפים בחלון. עמד והמתין בעצרו בעד נשימתו.

לאחר רגעים מועטים התיק את הבריח, פתח את הדלת, ויצא בלאט החוצה ואת הדלת נעל אחריו. אחר התחיל מושך בפעמון ומצלצל. כעבֹר חמשה רגעים נגלה משרתו, לבוש למחצה ומתנמנם למחצה.

– צר לי מאד, שהָכרחתי להעירך – אמר דוריאן בהכנסו – אבל שכחתי לקחת אתי את המפתח. איזו שעה עתה?

– שעה שתים ועשׂרה רגעים, אדוני – ענה המשרת בהביטו על שעונו בעינים ממַצמצות.

– שתּים ועשׂרה? מה מאֻחרת השעה! העירני-נא מחר בּבֹּקר בתשע, כי דבר נחוץ לי.

– כן אעשׂה, אדוני –

– ההיה איש פה בערב? –

– מ"ר האלוארד, אדוֹני. הוא חכה עד אחת-עשׂרה ואחר הלך לו כי נחפז אל הרכבת.

– חבל, שלא ראיתיו. הצוך להגיד לי דבר?

– לא, אדוני. בלתי אם שיכתֹּב אליך מפריז, אם לא ימצאך בקלוּבּ.

– טוב מאד, פרנסיס. אל תשכח להעירני בתשע שעות.

– לא אשכח, אדוני.

המשרת הלך לו בקשקשו בסנדליו.

דוריאן גרֵי השליך את אדרתו ומגבעתו על השלחן וילך לחדר-הספרים. שם התהלך הֵנה והֵנה כרבע שעה, הלֹך ונשֹׁך שׂפתיו וחשֹׁב מחשבות. אחר לקח את ספר-הכתבות מעל דף-הכֹּתל והתחיל הופך בו. “אַלַאן קֶמבֶּל, 152 רחוב הֵירטפוֹרד, מֵיפור”. כן, זה האיש שהוא צריך לו.

יד

ביום המחרת בשעה התשיעית בּבֹּקר נכנס המשרת החדרה ובידו כוס-שוֹקוֹלַדה על טס ויפתח את תריסי-החלונות. דוריאן ישן עוד במנוחה שלמה, שוכב על צדו הימני וידו תחת לֶחיו. הוא נראה כנער אשר עיף ויגע במשׂחקו או בלמודו.

המשרת הָכרח לגעת בכתפו שתי פעמים עד אשר יעור, וכאשר פקח את עיניו שעשעה בת-צחוק קלה על שׂפתיו, כאלו עודנו הוגה בחלום הנעים. אך באמת לא חלם כלום. בלילה לא הפריעו את שנתו לא חזיונות משׂמחים ולא חזיונות מעציבים. הנֹער מחַיך גם בלי כל סבה; וזה סוד חנו המיֻחד.

דוריאן התהפך, נשען על מרפקו והתחיל גומא את השוֹקוֹלַדה. שֶׁמש-נוֹבֶמבֶּר החִור הציץ בעד החלון. פני השמים היו טהורים, תּכֻלים, וחֹם מחַיה היה תלוי באויר: ממש בֹּקר של סיון.

לאט לאט התחילו מעשׂי ליל-אתמול זוחלים אל מוחו בצעדים חרישים, עקֻבּים מדם, ומתרשמים שם בבהירות איֻמה. הוא הזדעזע בזכרו את כל אשר סבל; ואותה ההרגשה הפתאֹמית של משׂטמה ושאט-נפש לבֶזִיל האלוארד, שבהשפעתהּ הרג אותו בשבתו על הכסא, תקפה אותו שוב רגע אחד, והוא חש קֹר בכל גופו מטרוף-הדעת. המת עודנו יושב שם בעליה, ועתה מאירה עליו גם השמש. מה נורא הדבר! בלהות כאלה עוד אפשר לשׂאת בחשכת-הלילה, אך לא לאור-היום.

דוריאן הרגיש, שאם ירבה להרהר במעשׂהו, יחלה או יצא מדעתו. יש חטאים, אשר זכרונם מלבב ומענג יותר מגופו של מעשׂה; נצחונות משֻׁנים, שנותנים ספוק לגאוה יותר מאשר לתאוה ומשׂמחים ומחיים את הרוח יותר מן השׂמחה שהם נותנים או יכולים לתת לחושים. אבל לא ממין זה היה החטא שלו. אותו עליו לעקֹר מן הזכרון, ליַשן בפרגים, לשׂים לו מחנק, למען אשר לא יחנק הוא את בעליו.

כאשר צלצל השעון בחצי השעה העשׂירית העביר דוריאן את כף-ידו על מצחו ויקם בחפזון וילבש בגדיו בדקדוק יותר מן הרגיל, וביחוד דקדק בבחירת הרביד והסִכּה, וגם את טבעותיו החליף פעמים אחדות. הוא האריך הפעם בסעֻדת שחרית, טעם מן התבשילים השונים, הִרבּה שׂיחה עם משרתו הפרטי על התּלבֹּשת החדשה, שהוא אומר להזמין בשביל משרתיו אשר בּסֶלבּי, ועבר על כל המכתבים שנתקבלו. אחדים מהם העלו צחוק על שׂפתיו; שלשה מהם הכעיסוהו, את האחד קרא פעמים אחדות ולבסוף קרע אותו בפנים זועפים. “מה נורא כֹח-הזכרון של הנשים!” כמו שאמר לורד הנרי פעם אחת.

לאחרי ששתה כוס קהוה שחורה מחה את פיו במתינות במפה, רמז למשרת שׁיַמתּין, ויֵשב אל השלחן ויכתֹּב שני מכתבים. את האחד הניח בכיסו ואת השני מסר למשרת.

– שׂא את המכתב הזה מיד לרחוב הֵירטפוֹרד, 152, פרנסיס. ואם נסע מ"ר קֶמבּל מן העיר, שאל לכתָבתּוֹ.

אך יצא המשרת לקח לו דוריאן סִיגַריטה ויצת בה אש, והתחיל מצַיר ורושם על גליון-ניָר בתחלה פרחים ושׂרטוטי בנין, ואחר צורות בני-אדם. פתאם הרגיש, כי כל צורה, שהוא רושם, יש לה דמיון משֻׁנה עם פני בֶּזִיל האלוארד. אז קם בפנים מכֻרכּמים ויגש אל ארון-הספרים ויוצא ספר מן הבא בידו. הוא גמר בהחלט, שלא יוסיף עוד להרהר באותו המאורע, מלבד אם יהיה מָכרח לכך.

לאחר שהשׂתּרע על הרפידה הסתּכל בשער הספר. זה היה קֹבץ שירים של גוֹטיֶה “גוָנים וקמיעות” בהוצאת שַׁרפַּנטיֶה על ניָר יפּוֹני עם ציוריו של זַ’קמַר. הוא היה מכֹרך עור ירקרק כעין הלִימוֹן עם מלואת שבכות מָזהבות ורמונים מנֻקדים. הספר היה מתנה, שנתן לו אַדריאן סִינגלטוֹן. בהפכו את הדפים נמשכו עיניו אל השיר על-אודות ידו של לַסֶנֶר, זו היד הקרה, המכֻרכָּמה, “שעוד לא רֻחצה היטב מן הרצח”, עם השֵׂער האדמדם ועם “אצבעות של פוֹנוס” שלה. הוא הציץ אל אצבעותיו שלו, הלבנות, הדקות, ורטט קל חלפהו מבלי-משׂים. אחרי-כן הגיע אל החרוזים היפים על וֵינֵיצִיאה:

"בּמַעֲלוֹת שְׁלַל כָּל-צֶבַע מֵעִמְקֵי תְהוֹם תַּחְתִּיָה,

וּמַזְהִיר חֵיקָהּ עוֹד מֵאֶגְלֵי פְּנִינִים קְטַנִּים,

כָּכָה עֹלָה וֵינוּס מִמְּצלוֹת הָאַדְרִיָּה,

וַאֲדֻמִּים יְצֻרֶיהָ וְצַחִים כְּמוֹ שׁוֹשַׁנִּים.

מִגְדְּלֵי עַד יִנָּשְׂאוּ עַל-תְּכֵלֶת פְּנֵי מִשְׁבָּרִים,

כַּאֲרֶשֶׁת שְׂפַת נֶאֱמָנִים מְהֻקְצָעִים וּמְחֻטָּבִים,

וּמְפֻשָּׂקִים הֵמָּה פִתְאֹם כְּפִיוֹת מְסֻגָּרִים,

שֶׁפִּתְּחָה אוֹתָם עַתָּה אֲנָחָה שֶׁל-אֳהָבִים.

שֵׁיטִי חֹתֵר לָבוֹא אֶל-הַחוֹף וָאֵרֶד –

עֵת חֲבָלָיו עַל-פְּנֵי עַמּוּד יַשְׁלִיךְ, וְהֵם מוּסַבִּים,

לְמוּל פְּנֵי קִיר חוֹמָה אדֹם כְעֵין הַוֵּרֶד –

מה נפלאים הם החרוזים האלה! בקראך אותם דומה אתה שהנך שט בנתיבות המים של עיר-השושנים והמרגליות, בשבתּך בגוֹנדוֹלה שחורה, שחרטֻמה כסף ויריעותיה סרוחות. גם השורות של ה“בתים” נראו לו לדוריאן כאותן הרצועות הישרות של תכלת טוּרקִיזות, המאירות נתיב אחרי הסירה המפליגה אל הלִידוֹ. ברקי היֹפי הפתאומיים שבחרוזים הזכירו לו את משׂחק שלל-הצבעים בצוארי העופות, הפורחים מסביב לקַמפַּנִילִי עם אשנביו הדומים לככריות שבכַוֶרֶת, או הצועדים להם בחשיבות חִנֶנת תחת כּפּוֹת האַרקַדוֹת. דוריאן הטה ראשו לאחור, נשען אל גב הכסא, ושנה וחזר ושנה לעצמו את השורות:

"לְמוּל פְּנֵי קִיר חוֹמָה אָדם כְּעֵין הַוֵּרֶד –

עַל-חֶלְקַת פְּנֵי הַשַּׁיִשׁ עִם-אֶחָד מִן-הַשְּׁלַבִּים".

וֵינֵיצִיאה כֻלה היתה בשתי השורות הללו. הוא זכר את ימי הבציר אשר בלה בה ואת האהבה הנפלאה, אשר המריצה אותו להוללות נחמדה. יש רוֹמַנטיקה בכל עיר ועיר. אך בוֵינֵיצִיאה, וכן גם באוֹכּספוֹרד, נשתמר ביחוד היסוד והסביבה הנאה לרוֹמַנטיקה, – וזה העִקר. במשך זמן ידוע התארח אצלו בוֵינֵיצִיאה גם בֶּזִיל, והתפעלותו של זה מציוריו של טִינטוֹרֶטוֹ לא ידעה גבול. בֶּזִיל המִסכּן! איזו מיתה משֻׁנה מת האיש הזה!

דוריאן נאנח ושוב לקח את הספר בידו, כסגולה לשכחה. הוא קרא על הסנוּניות המעופפות, יצֹא ושוב, בבית-הקהוה הקטן באִיזמִיר, ששם יושבים החַג’יים ומונים מספר לתפלותיהם לפי העַנבָּרים שבפתיליהם, וסוחרים חבושי-תרבוש מעשנים במקטרותיהם הארֻכּות עדויות-ציציות ונדברים בחשיבות מרֻבּה איש לרעהו; הוא קרא על האוֹבֵּילִיסק אשר על הככר “דֵי לַה קוֹנקוֹרד” בפריז, המוריד דמעות-חלמיש בגלותו הגלמודה חסרת-השמש ומשתוקק ומתגעגע על החופים החמים של הנֵילוס המכֻסה בלוֹט, ששם יש ספִינכּסות ויַנשופים וַרדיים ונִצים לבנים מָזהבי-צפרנים ותנינים עם עיני-שֹׁהם קטנות, הזוחלים אט על-פני הבצה הירֻקה העשנה; הוא התחיל מהרהר באותם החרוזים, אשר המוסיקה שבהם הוצאה מן השיש הנכתם בנשיקות, המתארים את הפסל, שהמשיל גוֹטיֶה לקול הקוֹנטרַלטוֹ, אותו הפסל, “האימתני הנחמד”, השמור באולם הפּרפוּראי אשר בלוּבר. אבל כעבֹר רגעים מועטים נשמט הספר מידו. עצביו התחילו מזדעזעים ואימה גדולה נפלה עליו. ומה אם אלאן קֶמבּל נסע מאנגליה? אפשר שימים רבים יעברו עד אשר ישוב. ואולי לא יאבה לבוא, מה יעשׂה אז? בכל רגע תלויים החיים והמות.

לפנים, לפני חמש שנים, היה הוא וקמבּל ידידים נאהבים, אשר כמעט לא נפרדו. אך פתאם בא הקץ לידידותם. עתה, כשהם נפגשים בחברה, נראה רק צחוק על שׂפתי דוריאן גרֵי; אלאן קמבּל אינו עונה על השׂחוק.

הוא היה צעיר חכם מאד, אף כי לא הבין כלל את ערכה של האמנות הפּלַסטית, והשׂגתו המועטת ביָפיהּ של השירה באה לו גם היא מאת דוריאן. ולעֻמת זה השתוקק בתאוה עזה למדעים. בלמדו בקִמבּרִידג' עבד זמן-רב בּלַבּוֹרַטוֹריוֹן ויעמֹד על המבחן בידיעות הטבע בהצלחה רבה. וגם עתה עודנו עוסק בחבה יתרה בחִימיה וגם הכין לו לבּוֹרטוֹריוֹן מיֻחד, אשר בו הוא יושב סגור ומסֻגר ימים שלמים, לצערה הגדול של אמו, אשר אדיר היה חפצה, שיעמֹד על הבחירה לפרלמנט, ואשר לפי עניות דעתה חִימִיקן הוא רוקח פשוט. אך מלבד זה היה קמבּל גם מוסיקן מצֻין, וגם בכנור גם בפסנתר היטיב לנגן מכל הדִילטַנטים אשר בגילו. ואף אמנם המוסיקה היא היא שחִבּרה אותו בתחלה עם דוריאן גרֵי, – המוסיקה בצרוף אותו הכֹח המושך המיֻחד, שהיה לו לדוריאן גרֵי מדעתו ושלא מדעתו. הם התוַדעו זה אל זה בביתה של לֵידִי בֵּירקשַׁיר באותו הנשף, אשר נגן שם רוּבּינשטיין ומאז היו רואים אותם תמיד יחד בבית האֹפֵּירה ובכל מקום של מוסיקה מעֻלה.

ידידותם נמשכה שמֹנה-עשׂר ירחים. קמבּל נמצא תמיד אצלו, או בסֵילבּי-רויַל או בככר גרוֹסוִינר. דוריאן היה לו, כמו להרבה אחרים, טִפּוּסו של הנפלא והמלבב בחיים. איש לא ידע, אם נפלה קטטה ביניהם או לא. אך פתאם הרגישו הכל, שאין הם מדברים כמעט כלל בהפגשם יחד, וכי קמבּל משתּדל להקדים לעזֹב כל חבורה, שנמצא בה דוריאן גרֵי. ובכלל נהפך קמבּל כמעט לאיש אחר, – לפרקים היה עצוב-רוח מאד, לא אהב עוד, כנראה, לשמֹע מוסיקה, וגם בעצמו לא נגן עוד כשהיו מבקשים אותו. הוא התנצל על מאונו, באמרו שהוא שקוע כֻּלו בעניני מדע ואין לו עוד פנאי לתרגילי נגון. ובאמת כן היה הדבר. מיום ליום התמכּר, כנראה, יותר ויותר למחקרי בִּיוֹלוגיה, ושמו נזכר פעם או פעמים בז’וּרנלים מדעיים בחבור עם איזו נסיונות מעַנינים.

זה היה האיש, אשר חכה לו דוריאן גרֵי. כמעט בכל רגע הסתּכּל בשעונו, וכאשר עברו וחלפו הרגעים כן גדלה התרגשותו ואימתו. לבסוף קפץ ממושבו והתחיל מתהלך בחדר הֵנה והֵנה, ומראהו היה כחיה יפה, שסֻגרה בכלוּב. הוא פסע פסיעות גסות וידיו נעשׂו קרות יותר ויותר.

קצרה רוחו בחכותו. נראה לו, שהעת זוחלת ברגלי-עֹפרת, תחת אשר אותו סערו והטילו רוחות כבירים אל שן-סלע שחור, הנטוי על פי בור-שחת. הוא ידע, מה שמוכן לו שם, הוא ראה זאת בבֵרור, ובעודו רועד בכל גופו לחץ בידיו הקרות את עפעפיו הלוהטים, כאלו אמר לעקֹר ממוחו את חוש-הראיה ולדחֹק את בבות-עיניו לאחור לתוך חוריהן. אך זה היה ללא-הועיל. למוח היה מזון משלו, אשר בו הוסיף להתפטם, והדמיון, נעוה מאימה, מעֻקם ומסֹרס מכאב, ממש כיצור חי, רקד וכרכר כמַריוֹניטה נתעבה על הבּימה ועשׂה העויות איֻמות בין המסכות המתחלפות. ופתאם עמד גלגל הזמן. כן, אותו היצור העִור, הנושם בעצלתים, חדל לזחֹל. מת הזמן! והרהורים איֻמים התרוצצו והתהוללו לפניו ויסחבו איזה עתיד של זועה מקברן ויראוהו לדוריאן. הוא הביט אליו בעינים פקוחות בכל כֹח ויתאַבּן מבלהות-אימה.

לבסוף נפתחה הדלת והמשרת נכנס. דוריאן פנה ויבט אליו בעינים קמות.

– מר קמבּל, אדוני – הודיע המשרת.

אנחה של רוָחה פּרצה משׂפתיו היבשות והאֹדם שב ללחייו.

– “בקש אותו להכּנס מיד, פרנסיס” – הוא הרגיש, כי שב לאיתנו. פחדו ומֹרך-לבו חלפו ואינם.

המשרת השתחוה ויצא. כעבר רגע נכנס אלאן קמבּל, סֶריוֹזי וחִור מעט; חִורת-פניו הֻבלטה עוד יותר על-ידי שׂערותיו השחורות כפחם וגבּות-עיניו הכהות מאד.

– אלאן! זה יפה מאד מצדך. אני מודה לך על אשר באת.

– אני גמרתי בלבי לבלתי צעד עוד על מפתן ביתך, גרֵי. אבל אתה אומר במכתבך, שהחיים והמות תלוים בזה, אם-כן – –

קולו היה קר וקשה. הוא דבּר במתינות ובישוב-הדעת. עיניו הסוֹקרות והחוקרות המוּסבּות אל דוריאן הביעו בוז. ידיו היו תקועות עמֹק בכיסי-אדרתּו, וכנראה לא השגיח בתנועת-ידו של דוריאן לנתינת שלום.

– כן, בזה תלויים החיים והמות, אלאן, ולא של איש אחד בלבד. שבה-נא.

קמבּל ישב על כסא ליד השלחן ודוריאן ישב ממולו. עיניהם נפגשו. מבטו של דוריאן הביע חמלה רבה. הוא ידע, כי דבר נורא מתעַתּד לצאת אל הפֹּעל.

אחרי רגע של שתיקה קשה גחן אליו וידבר במנוחה שלמה ורק עיניו בחנו את הרֹשם שעושׂה כל דבר מדבריו על-פני אורחו:

– אלאן, בחדר סגור, בעלית הבית הזה, בחדר, אשר כל איש זולתי לא יוכל להכנס בו, יושב אל השלחן אדם מת. הוא מת כבר לפני עשׂר שעות. אל תתרגש ואל תבט עלי בעינים כאלה. מי הוא אותו האיש, למה מת, איך מת – כל זה אינו נוגע לך. מה שעליך לעשׂות זה הוא…

– הרף, גרֵי. אינני רוצה לשמֹע עוד דבר. אחת היא לי אם אמת הדבר שאמרת ואם לא. אני מסרב בהחלט להתערב בעניני חייך. יהיו סודותיך הנתעבים לך לבדך. הם אינם מעַנינים אותי עוד.

– אלאן, הם יהיו צריכים לעַנין אותך. על-כל-פנים הסוד הזה. צר לי עליך מאד, אלאן, אבל אין לי עצה ותחבּוּלה אחרת. אתה הנך האחד, שבידך להצילני. אני מָכרח להכניסך לתוך הענין שלי. אין לי ברֵרה אחרת. אלאן, אתה איש מדעי, אתה יודע סודות החִימיה, וכדומה מן המדעים הללו. אתה עשׂית נסיונות רבים במקצוע זה. עליך אפוא לבער את זה אשר פה בעליה, – לבער אותו עד תֻּמו, אשר לא ישאר ממנו שׂריד וזכר. איש לא ראה אותו כאשר נכנס לביתי. באמת חושבים הכל, שהוא עתה בפריז. רק לאחרי כמה חדשים ירגישו בהעָדרו. ואז מן הצֹרך הוא, שלא ימָצא לו כל זכר פה. אתה, אלאן, מחֻיב להפֹך אותו וכל אשר עליו למלא-כף אפר, אשר אזרה אותו לרוח.

– הנה יצאת מדעתך, דוריאן –

– אה, קורא אתה לי דוריאן – לזאת חכיתי.

– משֻׁגע אתה, אני אומר לך: משֻׁגע אתה לחשֹׁב, שאני אניע אף אצבע אחת לישועתך ולהצלתך, משֻׁגע אתה, שהתוַדית לפני ודוי איֹם כזה. אינני רוצה להתערב בעסק זה, יהי מה שיהיה. חושב אתה, שאני אעמיד את שמי בסכנה למענך? מה לי ולמעללי-תֹפת שלך?

– זה היה אבּוד עצמו לדעת, אלאן

– על זה אני שׂמח. אך מי הביאו לכך? בודאי אתה.

– העודך ממאן לעשׂות את הדבר למעני?

– כמובן, אני ממאן. אינני רוצה שיהיה לי שום דבר אתך. אחת היא לי, איזו חרפה תמוט עליך. מידך זאת לך. אני לא אתעצב כלל בראותי אותך נתון לחרפה, מכֻסה קלון קבל-עם. איככה נועזת לבקש אותי, מבין כל האדם אשר בארץ, להכניס עצמי בזועה זו? דומה הייתי, שאתה מבין יותר באפין של הבריות. אינני יודע, מה לִמד אותך ידידך לורד הֶנרי ווֹטוֹן, אבל בפסיכולוגיה בודאי שלא למדת ממנו הרבה. שום דבר לא יכריחני לעשׂות צעד אחד להצלתך. לא אני האיש אשר אתה מבקש. פנה לך אל רעיך הטובים – אך לא אלי.

– אלאן, זה היה רצח. אני רצחתי אותו. אינך יודע, כמה יסוּרים קשים הביא עלי. יהיו חיי איך שיהיו, הוא הועיל לחוללם ולחללם יותר מהארי. אפשר שכּוָנתו לא היתה רעה, אבל התוצאה אחת היא.

– רצח! אל רחום, דוריאן, האמנם הגעת לכך? אני לא אמסֹר אותך. אין אֻמנותי בכך. ומלבד זה הלא יתפּשׂוך גם בלי התערבותי. אין אדם עובר עברה אלא אם כן עשׂה גם דבר-שטות. אך בכלל, אין רצוני לנגֹע כלל בדבר הזה.

– היֹה יהיה עליך לנגֹע בו קצת. חכה לי מעט והקשיבה לדברי. הקשיבה-נא, אלאן. אין אני דורש ממך אלא לעשׂות נסיון מדעי. אתה הולך לבתי-חולים ולבתי-מתים, והמלאכה האיֻמה, שאתה עושׂה שם, אינה מפריעה את שלוָתך כל-עִקר. אלו מצאת את האיש הזה באולם-נתוח נתעב או בלבּוֹרַטוֹריוֹן מבאיש, מָשׁכּב על שלחן של מתכת עם שקָתות מאדָמות להגרת הדם, לא היית רואה בו אלא חֹמר יפה לבדיקה מדעית. אף שׂערה אחת לא היתה זעה על ראשך. לא היית מהרהר אף רגע, שמא אתה עושׂה דבר רע. להפך, אתה היית חש בנפשך, שהנך מביא טובה למין האנושי, או שאתה מעשיר את אוצר הידיעות שבעולם, או שלפחות אתה נותן ספוק לסקרנות מדעית, וכיוצא בזה. והנה אני דורש ממך רק לעשׂות את הדבר, שעשׂית פעמים רבות קֹדם-לזה. ובאמת, לבער גופת-מת בודאי פחות נורא מן הנוראות, שהסכנת לעשׂות עד-כה. וזכר נא, כי הפגר הוא העדות היחידה לעוני. אם המָצא ימצא, ואבדתי; והלא סופו להמצא, אם לא תושיעני.

– אין לי כל רצון להושיעך. זאת אתה שוכח. אני מתיחס בקרירות מָחלטת לכל אותו הדבר. אין הוא נוגע לי כל-עִקר.

– אלאן, אני מתחנן אליך. שׂים לבך אל מצבי הנורא. זה עתה, לפני בואך, התעלפתי כמעט מאימה. הלא אפשר, כי יבוא יום וגם אתה תדע ותחוש אימה מעין זו. אך לא! אל תשׂים לבך לזאת. הבט על הדבר רק מנקודת-ראיה מדעית, נקיה מכל פניות. הלא אינך חוקר ודורש, מאין הם המתים שאתה עושׂה בהם את נסיונותיך. אל תחקֹר גם הפעם. ובאמת כבר הגדתי לך יותר-מדי. אבל אני מפגיע בך לעשׂות אתי את החסד הזה. הלא היינו ידידים לפנים, אלאן.

– אל תזכֹר לי את הימים ההם, דוריאן: הם מתו.

– המתים מתמהמהים לפעמים. האיש, שם למעלה, לא יניח את מקומו. הוא יושב אל השלחן בראש מורד ובזרועות נטויות. אלאן, אם לא תחוש לעזרתי, אבדתי. הלא תלֹה יתלו אותי, אלאן! האינך יודע זאת? הם יתלו אותי בגלל המעשׂה אשר עשׂיתי.

– אך לשוא תאריך את הסצינה הזאת. אני מסרב בהחלט לנגֹע נגיעה כל-שהיא בענין זה. שגעון הוא מצדך לבקש ממני כזאת.

– אתה עומד במאוּנך?

– כן –

– אני מתחנן אליך, אלאן!

– ללא-הועיל –

ושוב נצנצה בעיניו של דוריאן גרֵי אותה הבעת החמלה, שנראתה בהן בראשית השׂיחה. אחרי-כן שלח את ידו ויקח פסת-ניָר ויכתֹּב עליה דבר-מה. לאחרי שקרא פעמַים את הכתוב, כפל את הפתק בתכלית הדיוק ויזרקהו על-פני השלחן אל קמבל היושב ממולו, ואחר קם וילך אל החלון.

קמבל הביט אליו בתמהון, ויקח את הפתק ויפתחהו. בקראו הלבינו פניו כשׂיד והוא נפל אחורנית על-גב הכסא. תקפה אותו הרגשה איֻמה של מחלה כאלו יפוג לבו באיזה חלל ריק.

לאחרי שנים שלשה רגעי דומיה איֻמה הפך דוריאן את פניו ויקרב אל קמבל ויעמֹד מאחריו וישׂם ידו על שכמו.

– צר לי עליך מאד, אלאן – לחש לו – אבל אתה לא הנחת לי ברֵרה אחרת. כבר כתבתי מכתּב. הנהו. רואה אתה את הכתֹבת שעליו? אם לא תעזר-לי אהיה מָכרח לשלחו. אתה יודע את התוצאות הכרוכות בזה. אבל בטוח אני כי תעזרני. עתה לא תוכל לסרב עוד. אני השתּדלתי שלא לפגֹע בך – בזאת אתה מחֻיב להודות. ואולם אתה היית קשה, עז, מעליב. אתה התנהגת אתי, כאשר לא העז עוד שום אדם – לפחות: שום אדם חי – להתנהג אתי. אני נשׂאתי וסבלתי כל-זה. אך עתה הגיע תורי אני לערך-לך את התנאים שלי.

קמבל כסה פניו בידיו ורטט חלף את גופו.

– כן, אלאן, עתה הגיע תורי לערך-לך את תנאַי. אתה יודע אותם. הדבר פשוט מאד. אל-נא תביא אותך לידי התרגשות חנם. המלאכה מָכרחה להיות נעשׂית. התאושש וגש לעשׂותה.

קול-אנקה פרץ משׂפתי קמבּל וכל אבריו רעדו. נדמה לו, כאלו הטִיקטִיק של השעון שעל כַּרכֹּב הקָמִין מחלק את הזמן לאטמים דקים של גסיסה, אשר כל אחד מהם שׂם מחנק לנפשו. הוא הרגיש, כאלו חשוק-ברזל הולך ומהדק מעט מעט את מצחו וכאלו החרפה, שהוא צפוי אליה, כבר נמוטה עליו. היד המונחת על כתפו הכבידה עליו כיד-עֹפרת. הוא לא יכֹל נשׂא את סֻבֳּלָהּ. היא רצצה אותו.

– הבה, אלאן, עליך להחליט כרגע –

– אינני יכֹל לעשׂות את הדבר – דובבו שׂפתיו כמכונה, כאלה היה בכֹח דבריו לשנות את מצב הענין.

– אתה מָכרח. אין לך ברֵרה. אל תתמהמה.

אלאן פקפק עוד רגע. – “היש תנור בחדר העליה?” –

– כן יש שם תנור של גז מרֻצף אַסְבֶּסְטוס.

– אבל עלי לנסֹע מקֹדם לביתי לקחת מן הלבּוֹרטוֹריוֹן שלי סממנים וכלים אחדים –

– לא, אלאן, אסור לך לצאת מזה. כתֹב על גליון-ניָר כל מה שדרוש לך, ומשרתי יסע בעגלה לביתך ויביא לך הכל.

קמבּל כתב שורות אחדות על גליון וישׂם את הפתק במעטפה וירשֹם עליה את שם עוזרו בלבּוֹרטוֹריוֹן, דוריאן לקח את הפתק ויקראהו בעיון גדול, ואחר צלצל בפעמון וימסרהו למשרתו ויצוהו למהר לשוב עם הכלים.

כאשר נסגרה דלת המסדרון נזדעזע קמבּל, ויקם מכסאו ויגש אל הקָמִין. רעד של קדחת אחזהו. עברו כעשׂרים רגעים ואיש מהם לא הוציא הגה מפיו. זבוב מזמם התעופף בחדר, והטִיקטִיק של השעון נשמע כהלמות-פטיש.

כשהשמיע השעון את השעה הראשונה הפך קמבּל פניו אל דוריאן גרֵי וירא והנה עיניו מלאות דמעות. בטהרתם ובדקותם של הפנים העצובים הללו היה, כנראה, דבר-מה, שהביא את קמבּל לידי חמת-שגעון.

– נבל אתה, נבל גמור! – דובבו שׂפתיו.

– אל-נא, אלאן! אתה הצלת את חיי – ענה דוריאן.

– את חייך? אבינו שבשמים! הגם לאלה יקרא חיים? אתה שקעת מטה מטה, עד שהגעת למדרגת רוצח. כאשר אעשׂה מה שאעשׂה, מה שהכרחתּני לעשׂות, אין זה בשביל הצלת חייך.

– אה, אלאן – נאנח דוריאן – לוּ היה בלבך אף אחת מאלף מן החמלה שיש בלבי עליך – ובדברו הפך פניו אל החלון וישקף על הגן. קמבּל לא ענה דבר.

כעבֹר עשׂרה רגעים נשמע קול דופק בדלת. נכנס המשרת ובידו נרתיק של מַהגוֹנִי מלא סממנים חִימיים עם בּוּכיָר ארֻכּה של חוטי-עשת ופּלַטִינה ושני חשוקי-ברזל משֻׁנים למראה.

– האניח את הכלים פה, אדוני? – שאל את קמבּל.

– כן – ענהו דוריאן – וצר לי מאד, פרנסיס, כי עלי להטריחך בשליחות שניה. מה שמו של אותו האיש ברִיצ’מוֹנד, המספיק אָרחִידֵיות לביתנו בסֵילבִּי?

– הַרדֶן, אדוני –

– כן, כן – הַרדֶן. ובכן סע מיד לרִיצ’מונד והלכת אל הַרדֶן ואמרת לו שישלח ארחידיות פי-שנים מאשר צויתי, ובלבד שימעט בלבנות. באמת אין לי צֹרך בלבנות כּל-עִקר. מזג-האויר טוב היום מאד, ורִיצ’מונד היא עיָרה יפה, אלמלא כן לא הייתי מטריחך בשליחות.

– אין-דבר, אדוני. למתי אשוב?

דוריאן הביט על קמבּל.

– עד כמה ימשך הנסיון שלך, אלאן? – שאל במנוחה ובשויון-רוח גמור. מציאותה של נפש שלישית בחדר אזרה אותו, כנראה, גבורה מיחדת.

– קמבל נשך שׂפתיו בשִׁניו ופניו התקדרו.

– לערך חמש שעות – ענה.

– אם-כן תוכל לשוב בשבע וחצי, פרנסיס. או – המתן-נא: הכן לי את בגדי, ואז תהיה חפשי לנפשך כל הערב, אני לא אסעד היום בביתי, ולא יהיה לי אפוא צֹרך בך.

– אני מודה לך, אדוני – אמר המשרת ויֵצא מן החדר.

– ועתה חיש-מהר, אלאן, אין לנו לאבד אף רגע אחד. מה כבד הוא הארגז הזה! אני אשׂאהו לך למעלה. ואתה קח את יתר הכלים. – דוריאן דבּר במהירות ובקול מצַוה. קמבּל נשמע לו בעל-כרחו. הם יצאו מן החדר יחדו.

כאשר עלו אל המִרפֶּסת הוציא דוריאן את המפתח מכיסו ויהפכהו בחור-המנעול. אחרי-כן עמד תחתיו; רעדה אחזתהו ואותות מבוכה נראו בעיניו.

– כנראה לא יעמֹד בי רוח להכּנס החדרה – אמר בלחישה.

– אחת היא לי. אין לי כל צֹרך בך – ענה קמבּל בקרירות.

דוריאן פתח את הדלת למחצה. מעבר הכֹּתל נכחו הציצה אליו, לאור-השמש, הצורה האיֻמה שעל-פני הבד. ועל הקרקע, לפני התמונה, מונח המסך הקרוע. הוא נזכר, כי אמש שכח, בפעם הראשונה בחייו, לכסות את התמונה הארורה, בתחלה אמר לרוץ אליה לכסותה, אבל אך צעד צעדים אחדים נרתע לאחוריו בזועה.

מה הטל האדֹם והמגֹעל הזה, הלח והנוצץ, התלוי בידה האחת של התמונה, כאלו הזיע הבד דם? מה איֻמה התמונה! לפי-שעה נראתה לו איֻמה יותר מאותו הגוף הדומם הכפוף על-השלחן, שלא מש ממקומו כל הלילה, כמו שהעיד צלו האימתני על-פני המרבד הנכתם בדם.

דוריאן שאף רוח מלוא-הריאה, פתח את הדלת מעט יותר, ובעינים עצומות למחצה ובראש מוסב הצדה נכנס בחפזון החדרה, ובלבּו החליט לבלי הצץ על המת אף סקירה כל-שהיא. אחרי-כן גחן, לקח את מסך-הארגמן המרֻקם זהב וישליכהו על התמונה.

הוא עמד תחתיו, כי ירא להסב פניו, וינעץ עיניו ברקמה המסֻלסלה של המסך. אזניו שמעו בהביא קמבל את הארגז הכבד, את הברזל ואת יתר הכלים, הדרושים לו לעבודתו האיֻמה. הוא היה תאב לדעת, אם ידעו אלאן ובֶזִיל האלוארד זה את זה, ואם ידעו, מה היו חושבים איש על רעהו.

– עזבני עתה לבדי – קרא קול קודר מאחריו.

דוריאן פנה ויֵצא חיש-מהר, ובדרך הליכתו הספיק לראות, שהמת נטה לאחור אל-גב הכסא וקמבּל מביט בצורה צהֻבּה נוצצת. וברדתו מן המדרגות הגיעה לאזניו חריקת המפתּח, המתהפך בחור-המנעול.

כבר עברה השעה השביעית כאשר שב קמבּל לחדר-הספרים. הוא היה חִור ועם זה שוקט ונרגע.

– עשׂיתי את אשר בקשת ממני – דובבו שׂפתיו – ועתה, שלום לך. לא נראה עוד איש את רעהו.

– אתה הצלתני מאבדן, אלאן, אני לא אשכח זאת עד-עולם – אמר דוריאן בפשטות.

תֵּכף לאחרי שיצא קמבּל עלה דוריאן למעלה. חדר-העליה היה מלא ריח מחניק של חֻמצת-אַזוט. אבל הגוף, שישב אל השלחן, נעלם ואיננו.

טו

באותו ערב, בשמֹנה שעות וחצי, נכנס דוריאן גרֵי במסדרון האולם של לידי נַרבּוֹרוֹ, הדור בלבושו ואשכול סגליות בלולאת בגדו ונתקבל בכבוד גדול ובהכנעה מרֻבּה על-ידי המשרתים, אשר פתחו לפניו את דלתות האולם בקדות והשתחויות.

עצביו היו מזֻעזעים עד מאד ורקותיו דפקו כהֹלם-פעם, אך הכרת-פניו לא ענתה בו וכמקֹדם היה מלא חן ונֹעם, בהִכֹפו לנשק את ידה של בעלת-הבית. אפשר דוקא כשהאדם מָכרח לשׂחק בתפקיד מלאכותי, הוא נראה חפשי וטבעי ביותר. שום איש, שראה את דוריאן גרֵי באותו ערב, לא היה יכֹל להעלות על דעתו, כי זה עתה עברה עליו טרגֵידיה איֻמה, שלא רבות כמוה בדורנו. אותן האצבעות הדקות המחֻטבות לא יכלו לחטֹף סכּין במזמת-פשע, ואותן השׂפתים המשׂחקות לא יכלו להלעיב באלהים ובצדק. גם דוריאן עצמו תמה על שלוָתו והתנהגותו השוקטה, ורגע אחד חש את התענוג הסוער שבחיים כפולים.

היתה כאן חבורה קטנה, שאספה לידי נַרבּוֹרוֹ מסביב לה כמעט בחפזון. היא היתה אשה נבונה מאד, עם שׂרידי כעור מצֻיָן באמת – כמו שהיה לורד הֶנרי אומר עליה.

היא היתה אשת-מופת לאחד הדִיפּלוֹמטים היותר משעממים שלנו, ולאחרי שקברה את בעלה בכבוד ובהדור הראוי לו, במַבזוֹלֵיוֹן של שיש, שנבנה על-פי התכנית שערכה בעצמה, ולאחרי שהשׂיאה את בנותיה לאנשים עשירים ומרֻבּי-שנים קצת, התמכּרה כֻלהּ לתענוגות של הספרות הצרפתית, של המִבשל הצרפתי ושל החדוד הצרפתי – כשיכלה להשׂיגו.

דוריאן היה ממקֹרביה החביבים עליה ביותר. ולא-אחת הביעה לו את שׂמחתה, על שלא התוַדעה אליו בימי עלומיה. “בטוחה אני, שהייתי מתלקחת באהבה עזה אליך – כך היתה אומרת לו – ולמענך הייתי משליכה הכל אחרי גוי. אך לאשרי עוד לא נודעת בקהל בעת ההיא. וגם אמנם לפי מצב הדברים אז, לא היה לי מה להשליך, ועל-כן נשארתי כל-ימי בלי פלִירט. ואולם בזה אשם ביחוד נַרבּוֹרוֹ עצמו. הוא היה קצר-ראות עד לזעוה, וכי איזו הנאה יש כאן לרמות בעל שאינו רואה כלום!”

החבורה של הערב הזה היתה משעממת למדי. סִבּת הדבר היא – כפי שבארה בעלת-הבית לדוריאן מאחורי מניפה מעוכה מאד – כי אחת מבנותיה הנשׂואות באה פתאם להתארח אצלה, ולהגדיש את סאת הרעה הביאה גם את אישהּ אתּהּ. לפי-דעתי, לא יפה עשׂתה בתי, חביבי – הוסיפה ללחש-לו – אמנם גם אני באה ומתארחת אצלם בכל קיץ לאחרי שובי מהוֹמבּוּרג, אבל הרי אשה זקנה כמוני צריכה לשאֹף אויר צח מזמן לזמן; ומלבד זה הרי אני באמת מנערת ומעוררת אותם בבואי. לא תוכל לצַיר לעצמך, איזו ארחות חיים נוהגים שם. פשוט, חיי-כפר בעצם טהרתם. הם משכימים לקום, מפני שיש להם עבודה מרֻבּה, ומקדימים לשכּב על מטתם, מפני שאין להם מחשבות רבות. מימי המלכה אלישבעת לא אֵרע בכל הסביבה שום סקנדל, ועל-כן מתנמנמים כֻּלם תֵּכף לאחרי סעודת-הצהרים. אל-נא תשב אצל שום אחד מהם. אתה תשב אצלי ותשעשעני בשׂיחתך.

דוריאן פלט איזה קוֹמפּלימֶנט מתוק והתחיל מסתּכּל סביבותיו. אכן חבורה זו משעממת היא. שנים מן הקרואים לא ראה מעולם בלתי היום, ושאר בני החבורה היו: אֶרנֶסט הַרוּדֶן, בן-אדם בינוני בחצי ימיו, מן המין המצוי כל-כך בקלובים הלונדונים, אחד מאותם, שאין להם שׂונאים ואשר ידידיהם אינם אוהבים אותם כלל; לידי רוּקסטוֹן, בת שבע וארבעים, לבושה בגדים צעקניים, עקוּמת-אף, המשתּדּלת תמיד שיוציאו לעז עליה, אך היא אי-מעניֶנת כל-כך, שלצערה הגדול אין מי שיחשֹׁד בה; מרת אֵירלִין, ריקנית טרחנית, עם צפצוף נחמד ושׂערות צהֻבּות-וֵינֵיציַניות; לידי אליסה צֵ’פמן, בת בעלת-הבית, לא יפה במראיה ולא נאה במלבושה, עם אחד מאותם הפרצופים הבריטיים האפיָנִיים שאם ראית אותם פעם, לא תזכרם עוד עד-עולם; ובעלה, יצור אדֻם-לחיים ולבֶן-זָקָן, אשר חשב, ככל בני מינו, כי עליזות יתרה מכפרת על ריקות המוח.

דוריאן כבר התחיל מצטער על אשר בא הֵנה, והנה פתאם קראה לידי נַרבּוֹרוֹ, בהביטה אל השעון המָזהב הגדול, העומד מקֻשט בפרחי מלַכניקי על כּרכֹּב הקָמין: “לא יפה עושׂה לורד הֶנרי ווֹטוֹן לאחֵר כל-כך! אני הזמנתיו היום בּבֹּקר על-ידי שליח מיֻחד, והוא הבטיח לי בהן-צדקו, כי לא יכזיב תּוֹחלתי”.

הצִפִּיה לביאתו של הארי היתה לו חצי-נחמה, וכאשר נפתחה הדלת ודוריאן שמע את קולו המתון, המוסיקלי, המשוה חן וקסם על התנצלותו הכוזבה, לא חש עוד כל שעמום.

ואולם לאכֹל לא יכֹל דוריאן מאומה. קערה אחרי קערה הֻגשה אליו והוא לא טעם מהן כלום. לידי נַרבּוֹרוֹ דברה אליו דברי-כבושים, על “שהוא מעליב את אַדוֹלף המִסכּן, אשר כל מה שטרח בעריכת המטעמים לא טרח אלא בשבילו”, לפי-דבריה; ולורד הֶנרי הביט אליו לרגעים ותמה על שתיקתו ועל פזור-נפשו. לעתים קרובות מזג לו המשרת כוס יין שמפַּני, ודוריאן שתה בתאוה עזה, אך צמאונו, כנראה, הלך וגדל.

– דוריאן – אמר לורד הֶנרי לבסוף כאשר הֻגש “הקרח החם” – מה זה היה לך בערב הזה? הנך הפעם שלא כדרכך.

– כמדֻמני שהוא אחוז-אהבה – קראה לידי נַרבּוֹרוֹ – והוא ירא להגיד לי, פן תאחזני קנאה. וזה איננו פחד-שוא; אני בודאי אקנא.

­– לידי יקרה – השיב דוריאן בצחוק – זה שבוע תמים שלא שגיתי באהבה, – למן העת אשר נסעה מזה מַדַם דֵי פֵירוֹל.

– איככה זה תוכלו אתם הגברים לשגות באהבת אשה זו! – קראה הלידי הזקנה בקול – קשה לי להבין זאת.

– זה, פשוט, מפני שהיא מזכירה לך את ימי ילדותך, לידי נַרבּוֹרוֹ – אמר לורד הֶנרי – היא הטבעת האחת בינינו ובין שׂמלותיך הקצרות.

– היא אינה מזכירה לי כלל את שׂמלותי הקצרות, לורד הֶנרי. אבל אני זוכרת אותה היטב – זה היה לפני שלשים שנה, היא היתה אז חשׂופת-חזה עד למאד.

– וכן היא גם כיום – ענה בקחתו זית באצבעותיו הארֻכּות – וכשהיא לובשת מלבוש מהֻדר היא נראית כמהדורה מהֻדרה של רוֹמן צרפתי גרוע. היא באמת מפליאה ומלאה הפתעות. ביחוד מצטיֶנת היא בכשרון מיֻחד לאהבת משפחה. כאשר מת אישה השלישי הפך שׂערה זהב מיגון.

– הארי, איך זה תוכל לאמר כזאת! – קרא דוריאן.

– זהו באור רומנטי מצֻיָן – צחקה בעלת-הבית – אבל הנה אמרת “אישה השלישי”, לורד הֶנרי; – האם כונתך שפֵירוֹל הוא הרביעי?

– בודאי, לידי נַרבּוֹרוֹ –

– אינני מאמינה לדבריך –

– אם-כן, שאלי את מר גרֵי. הוא אחד מידידיה האִינטימיים ביותר.

– האמת הדבר, מר גרֵי?

– כן היא מבטיחה לי, לידי נַרבּוֹרוֹ – ענה דוריאן – אני שאלתי אותה, אם גם היא, כמַרגריתה הנַוַרית בשעתה, חנטה את לבות בעליה ונושׂאה אותם באזורה. והיא ענתה, כי לא עשׂתה כן, מפני שלא היה כל לב אף לאחד מהם.

– ארבעה בעלים! זוהי כבר שקידה יתרה –

– אני אמרתי לה: העזה יתרה – אמר דוריאן.

– אה, לה יש העזה די-והותר, יקירי. ומי הוא ומה הוא אותו פֵירוֹל? אני אינני יודעת אותו.

– בעליהן של נשים יפות מאד נחשבים לסוג הפושעים – אמר לורד הֶנרי בגמאו מכוסו.

לידי נַרבּוֹרוֹ הכישה אותו במניפתה. – “לורד הֶנרי, אינני תמהה כלל, שהעולם חושב אותך לרשע גמור”.

– איזה עולם? – שאל לורד הֶנרי בהרימו את גבות-עיניו – זה יוכל להיות רק העולם הבא. עם העולם הזה אני עומד ביחוסים טובים מאד.

– כל איש ואשה, שאני יודעת אותם, אומרים, שאתה רשע גמור – קראה הלידי הזקנה ותנענע בראשה ליתר-תֹּקף.

לורד הֶנרי לבש צורה סריוֹזית לרגעים אחדים, ואחר אמר: "נוראים הם בני-האדם בדורנו! הם מדברים באיש שלא בפניו דברים שהם אמת לאמתם.

– לא, לאיש הזה אין תקנה! הלא-כן? – קרא דוריאן ויגחן לפניו.

– אקוה, כי כן-הוא – צחקה בעלת-הבית – אך אם באמת אתם מעריצים כֻּלכם את מַדַם דֵי פֵירוֹל עד לשׂחוק, הריני מחֻיֶבת להנשׂא שוב, כדי שלא לשנות מן המוֹדה.

– את לא תנשׂאי עוד לאיש, לידי נרבּוֹרוֹ – העיר לורד הֶנרי – כי אתּ היית מאֻשרה יתר-מדי בזִווּג הראשון. כשאשה נשׂאת שנית, הרי זה מפני ששׂנאה את בעלה הראשון. וכשאיש נושׂא שנית, הרי זה מפני שהעריץ את אשתו הראשונה. הנשים מנסות את מזלן; האנשים מעמידים את שלהם בסכנה.

– נרבּוֹרוֹ לא היה כלל כליל-השלמות – קראה הלידי הזקנה.

– אלו היה כזה, לא היית אוהבת אותו, גברתי היקרה – השיב הלז – הנשים אוהבות אותנו בגלל חסרונותינו. אם הם נמצאים אצלנו במספר מספיק, אז הן סולחות לנו הכל, אפילו לשׂכלנו. דואג אני, שאחרי דברי אלה לא תוסיפו עוד להזמינני לסעדה, לידי נרבּוֹרוֹ; אבל דברי אמת הם.

– בודאי כדברך כן הוא, לורד הֶנרי. לולא אהבנוכם אנחנו, הנשים, בגלל חסרונותיכם, לאָן הייתם באים? איש מכם לא היה אז נשוי; כֻּלכם הייתם אז חבורה של רַוָקים אֻמללים. אמנם זה לא היה עושׂה בכם שנוי נִכּר. בזמן הזה חיים כל הנשׂואים כרַוָקים וכל הרַוָקים כנשואים.

– קץ המאה! – פלט לורד הֶנרי.

– קץ העולם! – ענתה בעלת-הבית.

– אני הייתי חפץ מאד שיבוא קץ העולם – אמר דוריאן באנחה – החיים הם רק מפּח-נפש גדול.

– אה, יקירי – קראה לידי נרבּורוֹ בנעלה את נעלי-ידיה –אל תאמר לי, שהחיים היו לך לזרא. כל איש האומר כזאת, בידוע שהוא היה לזרא לַחיים. לורד הֶנרי הוא רשע גדול, ולפעמים חפצתי גם אני להיות כמוהו. ואולם אתה נוצרת להיות טוב – חזותך מעידה על טובך. חובה עלי למצֹא לך אשה נאה. מה דעתך, לורד הֶנרי, האם לא הגיע זמן למר גרֵי לקחת אשה?

– הלא זה דברי אליו כל הימים, לידי נרבּוֹרוֹ – ענה לורד הֶנרי וישתחו.

– אם-כן עלינו לבקש לו זִווּג הגון. עוד היום בערב אעבֹר בעיון על מגלת היוחסין של דִבּרֶט ואכין לי רשימה של כל הכלות הראויות לו.

– עם מספר שנותיהן בצדן? – שאל דוריאן.

– כמובן. עם מספר שנותיהן, מֻגה ומתֻקן קצת על-ידי המערכת. אבל – לא בחפזון. אני רוצה, שזה יהיה מה שקורא ה“מוֹרנִינג פּוֹסט” זִווּג נאה, וששניכם תהיו מאֻשרים.

– אך שטות היא מה שמדברות הבריות על זִווּגים מאֻשרים! – קרא לורד הֶנרי – האיש יכֹל להיות מאֻשר עם איזו אשה שתהיה, כל-זמן שאיננו אוהב אותה.

– הוי, איזה צִינִיקן אתה – קראה הלידי הזקנה בהעתיקה את כסאה ובנענעה בראשה ללידי רוּקסטוֹן – עליך לבוא אלי ולסעֹד אצלי שוב בקרוב. אתה הנך סגולה נפלאה לחזוק העצבים, טובה הרבה יותר מזו, שפקד עלי סיר אַנדריוּ. אבל עליך בעצמך לאמר לי, את מי אתה חפץ למצֹא כאן. רוצה אני, שזו תהי כנופיה נחמדה.

– אני אוהב אנשים שיש להם עתיד ונשים שיש להן עבר – ענה לורד הֶנרי – אך אם-כן הוא, אז דואג אני, שלא תעלה בידנו לאסֹף אלא חבורה של נשים.

– גם אני דואגת לזאת – אמרה בצחוק בקומה – סלחי-נא לי, לידי רוקסטון יקירתי, אני לא ראיתי, שעוד לא כלית לקטר את הסיגריטה שלך.

– אין-דבר, לידי נרבּורו. אני מקטרת באמת יתר-מדי. אני כבר החלטתי להסתפק במועט להבא.

– אנא אל-נא תעשׂי כזאת, לידי רוּקסטון – אמר לורד הֶנרי – הצמצום הוא מדה מסֻכּנת. די-הצֹרך – זה תבשיל אחד. יתר-מדי – הרי זה סעֻדה.

– לידי רוּקסטוֹן הביטה אליו בסקרנות.

– עליך לסור אלי באחד הימים אחרי הצהרים ולבאר לי זאת, לורד הֶנרי. תורה זו עשׂויה למצֹא חן בעיני – לחשה לו ותחלֹף מן האולם.

– עתה אל-נא תשקיעו עצמכם יתר מדי בפוליטיקה וברכילות – קראה לידי נרבּוֹרוֹ אל הגברים בעמדה בפתח – פן נתקוטט שם למעלה.

הגברים צחקו, ומר צ’פמן עבר בהדר מיֻחד מקצה השלחן אל קצהו השני. דוריאן גרֵי שִׁנה גם הוא את מקומו ויֵשב ליד לורד הֶנרי. מר צ’פמן התחיל נואם בקול רם על מצב הענינים בבית-התחתון. הוא לעג למתנגדיו. המלה “דוֹקטרינר” – מלה שהיא לזועה לכל איש אנגלי – נשמעה לפעמים תכופות בין יתר קריאותיו הקולניות. לתפארת המליצה השתמש ביד רחבה בלשון נופל על לשון. הוא נשׂא את דגל אנגליה על מרומי המחשבה. הטפשות, סבל הירושה של האנגלים – בטוב-לבו קרא לה “השּׂכל הבריא האנגלי” – הורמה בפיו למעלת חומת-מגן של החברה.

בת-צחוק סלסלה את שׂפתי לורד הֶנרי. הוא פנה ויבט אל דוריאן

– ההוטב לך, נערי הטוב? – שאלהו – בשעת הסעֻדה לא היתה רוחך טוב עליך.

– שלום לי בכל, הארי. רק עיף אני – ולא יותר.

– אמש לכדת את כל הלבבות. הדֻכּסית הקטנה היא כֻּלה שלך. היא אמרה לי, שיש בדעתה לבקרך בסֶלבּי.

– היא הבטיחה לי לבוא ליום העשׂרים בחֹדש זה.

– הגם מוֹנמוּת יבוא?

– בודאי, הארי.

– הוא היה לי לזרא, כמעט ממש כמו לה. היא פקחית מאד, פקחית יותר מכפי הראוי לאשה. חסר לה אותו החן המיֻחד של הרפיון. רגלי החֹמר הן הן המבליטות ביותר את יפעת הזהב של הפסל. רגליה נאות מאד, אבל לא מחֹמר קֹרצו – רגלי פּוֹרצֵילַן לבן הן, אם תרצה. הן עברו במו אש, ומה שהאש אינה מכלה, היא מחסמת. היא בעלת נסיונות רבים.

– כמה שנים היתה נשׂואה?

– נצח נצחים, לפי-דבריה. לפי הידיעות ששאבתי, מספר השנה של אצילי אנגליה – הן עשׂר שנים. אבל עשׂר שנים עם מוֹנמוּת שקולות כנגד הנצחיות. ומי יבוא עוד?

– אה, משפחת וִילְבִּי, לורד רֶגבִּי וזוגתו, בעלת-הבית שלנו, גֵ’יפרִי קלוּסטוֹן, החבורה הרגילה. הזמנתי גם את לורד גרוֹטרִיַאן.

– הוא מוצא חן בעיני – אמר לורד הֶנרי – רבים אינם חובבים אותו, אבל בעיני הוא נחמד מאד. על עֹשר בגדיו, שהוא מראה לפעמים יתר-מדי, מכפי עֹשר השׂכּלתו, שהוא מראה תמיד. הוא טִפוּס אמתי של אדם מוֹדֶרני.

– אינני בטוח בהחלט שיבוא, הארי. אפשר שעליו יהיה לנסע עם אביו למוֹנטֵי-קַרלוֹ.

– איזו נשמות יתֵרות הן אבותיהן של הבריות! השתדל-נא ודבּר על-לבו שיבוא. דרך-אגב נזכרתי, כי אמש קדמת לברֹח. עוד לפני השעה האחת-עשרה עזבת אותנו. מה זה עשׂית אחרי-כן? ההלכת ישר לביתך?

דוריאן הביט אליו בבהלה ופניו התכּרכּמו. – לא, הארי – ענה לבסוף – לא הלכתי הביתה אלא בשלש שעות אחרי חצות-הלילה.

– ההלכת אל הקלוּבּ?

– כן – ענה, אך תֵּכף נשך שׂפתיו בשִׁניו ויאמר: – לא, לא כך היתה כוָנתי. לא הייתי כלל בקלוּבּ. פשוט התהלכתי ברחובות. כבר שכחתי מה שעשׂיתי… איך אתה חוקר ודורש, הארי! אתה מתאוה תמיד לדעת מה שאדם עושה. ואני מתאוה תמיד לשכֹּח מה שעשׂיתי. אני שבתי הביתה בשתים וחצי – אם רצונך לדעת את השעה בדיוק. שכחתי את מפתחי בביתי, ועל המשרת היה לקום ולפתֹּח לי. ואם צריך אתה לקַים את דברי בעדים, שאל אותו ויגדך.

לורד הֶנרי הניע בכתפיו: – כלום הדבר נוגע לי? ואולם נעלה-נא אל האולם. תודה לך, מר צ’פמן, שֶׁרִי לא אשתה. דוריאן, לך אֵרע דבר-מה; ספר לי, מה נהיתה. אתה אינך בערב הזה כתמול שלשֹׁם.

– אל תשׂים לבך לזה, הארי. אני נרגש ורוחי סרה. מחר או מחרתים אבוא אליך. בקש בשמי סליחה מאת לידי נַרבּוֹרוֹ. אני לא אעלה אל האולם. הולך אני לביתי. צריך אני לנסֹע הבּיתה.

– טוב, דוריאן, אקוה לראותך בביתי מחר לשעת הטה. גם הדֻכּסית תבוא

– אשתּדל לבוא, הארי – ענה דוריאן בצאתו מן החדר.

בנסעו לביתו חש, כי רגש האימה, אשר דמה שכבר הכריע אותו, שב ותקף אותו. שאלתו המקרית של לורד הֶנרי זעזע את עצביו עד היסוד לפי-רגע, והוא הלא זקוק עתה למנוחת-עצבים שלמה. עליו לבער את הבגדים והחפצים, העלולים לעורר חשד. הוא התחלחל. הרעיון כשהוא לעצמו, שעליו יהיה לנגֹע בהם, היה לו לזעוה.

אבל הדבר מחֻיב להיות נעשה, להיות נעשׂה על-ידו, ואין לפקפק ולהִתמַהמֵהַּ. ועל-כן תֵּכף כשנכנס לחדר-הספרים שלו נעל את הדלת ויפתּח את הארון הנסתּר, אשר זרק לתוכו את אדרתּו ואת ילקוטו של בֶּזִיל האלוארד. בקָמִין להטה מדורה גדולה. הוא הגדיל את המדורה, הוסיף עליה גזרי-עצים. הריח של הבגד המתהַבהב והעור המתחָרך היה קשה מנשׂא. שלשת רבע שעה עברו עד אשר אֻכּל הכל. לאחרי אשר כלה את עבודתו, הרגיש דוריאן עיפות, גֹעל-נפש וסחרחָרות, ויקטר פַּסטִילות אלגִ’יריות אחדות על מחתּת נחֹשת וירחץ את מצחו וידיו בחֹמץ-מוּסק מצַנן.

פתאֹם אחזתהו רעדה. בעיניו נוצצה אש זרה והוא לעס את שׂפתו התּחתּונה מתוך זעזוע-עצבים. בין שני החלונות עמד ארון פלורֶנטִינִי גדול, עשׂוי עצי-הָבנים עם משבצות-שן ואבן-תּכלת. דוריאן נעץ עיניו בו, כאלו היה בארון זה כֹח-קסם נורא, וכאלו צפון בו דבר שהוא משתוקק לו ומתעב אותו כאחד. הוא נשם במהירות. תשוקת-שגעון תקפה אותו. הוא הצית אש בסיגריטה ותֵכף זרק אותה מידו. עפעפיו שחו, עד שכמעט נגעו ריסי-עיניו הארֻכּים בלחייו. אבל הוא הציץ עדַין בארון. לבסוף קם מן הרפידה אשר שכב עליה ויגש אל הארון ויפתּחהו ויגע בנוצת-ברזל מסֻתּרת. תיק משֻׁלש השתַּלף אט. אצבעותיו של דוריאן נמשכו אל התיק מבלי-משׂים, נתקעו בתוכו ותפשׂו שם דבר-מה. זו היתה קֻפסה חינית קטנה, שחורה ומָזהבה, מלאכה יפה מאד, עם ציורים מתֻלתּלים על צדיה ופתילי-משי תלוים בכפתורי-בדֹלח וקלועים בחוטי-מתכת. דוריאן פתח את הקֻפסה: בה היה איזה חֹמר ירֹק, נוצץ כדונג וריח חריף וקשה נודף ממנו.

דוריאן פקפק רגעי מספר ועל פניו נחה בת-צחוק משֻׁנה. אחרי-כן התנער מתוך רטט-אברים, אף כי בחדר היה חם מאד ויזקף קומתו ויסתּכּל בשעון. היתה השעה השתּים-עשׂרה פחות עשׂרים רגע. הוא השיב את הקֻפסה למקומה, סגר את הארון, וילך לחדר משכבו.

כאשר השמיע השעון באויר המעֻרפּל את שעת חצות-הלילה, התחמק דוריאן גרֵי מביתו בלאט כמתגנב, לבוש בגדים בלואים עם מטפחת עבה סביב לצַוארו. ברחוב בּוֹנד-סטרִיט בקש ומצא לו עגלה עם סוס טוב, ויקרא אל בעל-העגלה וימסֹר לו בלחישה אַדרֵיסה אחת.

בעל-העגלה הניע בראשו: – “זה רחוק מאד בשבילי” – דובבו שׂפתיו.

– הא לך סובֵירין (כליטרה-סטרלינג) – אמר דוריאן – ואם תמהר לנסֹע תקבל עוד אחד.

– טוב אדוני. – ענה בעל-העגלה – בעוד שעה נהיה שם. – ואך עלה הנוסע שלו אל העגלה הפך ידו ויסע במהירות גדולה בדרך העולה אל הנהר.

טז

גשם קר התחיל מטפטף, והאורות הכהים של פנסי הרחוב נראו מתוך הערפל הלח כרוחות מרקדים. בתי-המרזח נסגרו אחד אחד, ותמונות מדֻמדמות של אנשים ונשים התאספו כנופיות כנופיות ליד פתחיהם. מאחדים מבתי-היין היה בוקע ועולה קול-מצהלות צחוק פרוע. ויש שנשמע מתוכם קול-צוחה וקללות וגדופים של שִׁכּוֹרים.

בראש מֻטֶה לאחור בירכתי העגלה ובמגבעת מורדה על מצחו עד לעיניו הביט דוריאן גרֵי בשויון-נפש על הפריצות המסֹאבה של הכרך הגדול, ולרגעים דובבו שׂפתיו את הדברים, אשר אמר לו הלורד הֶנרי ביום הראשון להתוַדעותם: “עלינו לרפא את הנשמה על-ידי החושים ואת החושים על-ידי הנשמה”. כן, זהו הסוד הגדול, זוהי סגולה בדוקה ומנֻסה. הוא כבר נסה אותה פעמים רבות, וגם הפעם יפנה אליה. יש מאורות חשאים לעִשון אוֹפּיוֹן, שבהן קונים שכחה; ויש מערות-פריצים, שבהן ימח זכרם של עווֹנות ישָׁנים בהוללות של חטאים חדשים.

הירח היה תלוּי ברקיע השמים, נמוך מאד, כקדקֹד כתם. מזמן לזמן עלה ענן גדול חדל-צורה ויכס עליו בזרועו הנטויה. פּנסי-הגז הלכו הלֹך ומעֹט, והרחובות הלכו הלֹך וצר, הלֹך ואפל. פעם תעה העגלון ויהי מָכרח לשוב על עקביו כחצי מיל. אד עלה מן הסוס, כאשר שקשקו פרסות-רגליו בּבִּצות. חלונות העגלה כֻּסו בחתולת-ערפל אפוּרה.

“לרפא את הנשמה על-ידי החושים ואת החושים על-ידי הנשמה”. איך צלצלו הדברים באזניו! נשמתו בודאי חולה, חולה נוטה למות. האמנם יוכלו החושים לרפאה ולהחלימה? הוא שפך דם נקי. במה יוכל לכפר עליו? לא, לזה אין כפרה. אבל אם אין סליחה, הלא יש שכחה, והוא גמר בלבו בהחלט לשכֹּח, למחות את הדבר מזכרונו, לדכאו ולרמסו, כמו שרומס אדם את הפתן ששָׁף עקביו. ובאמת, מי נתן לבֶזִיל רשות לדַבּר אליו ככל אשר דִבּר? מי שם אותו לשופט על אחרים? הלא דבריו היו איֻמים, מזעזעים, כבדים מנשֹא.

העגלה התנודדה לרגעים והתנהלה לאטה; ולדוריאן נדמה, שהליכתה נעשׂית אטית יותר ויותר, הוא פתח את החלון ויצו את בעל-העלגה למהר לנסֹע. בֻּלמוס האוֹפּיוֹן התחיל מענה אותו. גרונו קדח וידיו הדקות נקפצו ברטט של שבץ. כמשֻׁגע הניף את מקלו על הסוס מקֹצר-רוח. בעל-העגלה צחק ויצלֵף על הסוס בשוטו. אז צחק דוריאן ובעל-העגלה החריש.

הדרך נמשך לאין-סוף והרחובות נראו כקורי-עכביש שחורים אימתניים. המוֹנוֹטוֹניוּת היתה כבדה מנשׂא, וכאשר התגבר והתעבה הערפל, כן גדל פחדו.

אחר עברו על-פני בתי-משרפות-לבנים בודדים. פה לא היה הערפל עב כל-כך, ודוריאן יכֹל להבחין את הכִּבשנים המשֻׁנים, העשוים כתבנית בקבוקים, שמהם מתפרצות לשונות-אש בתבנית מניפות. כאשר קרבה העגלה נבח להם כלב, ושם במרחק, בעלטה, נשמע קול-צוחתו של שַׁחף. הסוס נתקל בפחת, קפץ הצדה וירץ בדהרה.

לאחר זמן מועט עזבו את אדמת החֹמר, והעגלה השתַּקשקה שוב על המרצפת המקֻלקלת של הרחובות. רֹב חלונות הבתים היו אפלים, אך לפרקים נראו צללים פַנטַסטיים מפזזים על-פני וילאות מוארים. דוריאן הביט עליהם בסקרנות. הם זזו כמַריוֹניטות ענקיות והניעו ידיהם כיצורים חיים. הם הרגיזו אותו מאד. הוא נמלא חֵמה.

כאשר הפנתה העגלה לקרן-זוית, צעקה לקראתם אשה אחת דבר-מה מתוך פתח פתוח, ושני אנשים רצו אחרי העגלה דרך מאה יַרד. בעל-העגלה הצליף עליהם בשוטו.

אומרים, שהתאוה מכריחה את המחשבה להִסֹב במעגל. ואף אמנם לא חדלו שׂפתיו היבשות של דוריאן גרֵי לבטא ולחזֹר ולבטא אותו המאמר החריף על היחס שבין הנשמה והחושים, עד אשר מצא בו בטוי גמור של מצב-הנפש שלו ואמתלה רוחנית לאותן התאוות, אשר בלי הצטדקות זו היו מושלות ברוחו וברצונו. המחשבה האחת הזאת פּרשׂה מצודתה על כל תאי-מוחו והתשוקה הפראית לחיות – זו העזה והנוראה בכל התאווֹת הטבעיות של האדם – הגבּירה והחישה את דפיקתו של כל אחד מעורקיו ונימיו. הכעור, אשר לפנים היה שׂנוא עליו, מפני שהוא מראה את הדברים כמו שהם במציאות, נתחבב עליו עתה, מפני אותו טעם עצמו. הכעור הוא הריאַליות היחידה. הצעקות והחרופים הגסים, המאורה המתֹעבה, האלמות האכזריה של החיים המקֻלקלים, השפלות והנבלה של הגנבים ויֶתר פסֹלת האנושיות – כל אלה הם, במציאותם המוחשית, יותר חיוניים ויותר פועלים על הדמיון, מכל התמונות החִננות של האמנות וצללי-החלומות של השירה. אותו הכעור דרוש עתה לחפצו, כי הוא הסגולה הבדוקה לשכחה. בעוד שלשה ימים יחָלץ מענויי-נפשו.

פתאם עצר בעל-העגלה בסוסו והעגלה עמדה מתוך טלטלה ליד מבוא-סִמטה אפלה. מאחרי הגגות הנמוכים וארֻבּות-העשן החרוקות של הבתים נראו התרנים השחורים של האניות. זֵרי-ערפל לבנים היו תלוים בכלונסות התרנים כמִפרשׂים פַנטַסטיים.

– מסתמא כאן בסביבה זו, אדוני, הלא כן? – שאל בעל-העגלה בקול צרוד בעד האשנב שבעגלה מאחרי מושבו.

דוריאן הזדעזע וישקף החוצה. – טוב – ענה וירד בחפזון מן העגלה, ואחרי שמסר לבעל-העגלה את מטבע-הזהב היתרה שהבטיח לו, הלך בפסיעות גסות דרך חוף-הנהר. פה ושם נצנץ אור-פַנס בירכתי אנית-סוחר גדולה. האור רעד והתפוצץ בבִּצות. זֹהר אדֹם בא מאניה כבירה, המוכנת להפליג באוֹקיָנוֹס ולפי-שעה היא צוברת לה פחמים, צידה לדרך. מרצפת הרחוב החלַקלַקה דמתה לאדרת-גוּמי רטֻבּה.

דוריאן הרחיב צעדיו ויפן לשׂמאל, ולרגעים הסב ראשו לראות, אם אין איש הולך אחריו. לאחרי שבעה או שמֹנה רגעים הגיע אל בית שפל ודל, המעוך בין שתי מגורות גדולות ורמות. בחלון של חדר-העליה האירה מנורה. הוא עמד תּחתּיו וידפֹּק בדלת דפיקה מיֻחדת.

לאחר זמן מועט נשמע מאחורי הדלת קול-מצעדים, הוסרה השלשלת והדלת נפתחה. דוריאן נכנס, בלי דַבּר דבר אל הבריה העבה, המכֹערה, שהסתּלקה הצדה בצל, כדי לפַנות לו הדרך. בקצה המסדרון היה תלוי מסך ירֹק בָּלֶה, שהתחיל מתנודד הֵנה והֵנה מפני הרוח, שהתפרץ מן החוץ. דוריאן הִתּיק אותו הצִדה ויבוא אל חדר ארֹך ונמוך, שנראה כאלו שִׁמש לפנים אולם-מחולות מן המדרגה השלישית. על הקירות מסביב נמשכו קרני-גז. מפיצות אור מנקר את העינים, אור שהָחזר בנֹגה כהה ומעֻקל באספקלַריוֹת העכורות והנכתּמות בנקודי זבובים. רֶפלֶקטוֹרֵי-פחים מזֹהמים שמאחרי קרני-הגז החזירו כתמי-אור רוטטים. על קרקע החדר היתה זרויה נסֹרת כתֻמה, שבמקומות אחדים נהפכה לרפש מדריסת-רגלים ומשפיכת משקאות. מַלַיים אחדים רבצו ליד האח המבֹערת ושׂחקו בעצמות, בגלותם את שִׁניהם הלבנות מדי דַבּרם. באחת הפנות ישב מלח כפוף על השלחן וראשו נשען על זרועותיו. וליד שלחן-המכירה, שנמשך לאֹרך כל הקיר, עמדו שתי נשים מנֻוָלות ולעגו לאיש זקן, אשר נקה במגרֶדת את שרוֻלי בגדו, כשפניו מביעים אותות גֹעל-נפש. “– דומה שנמלים אדֻמות זוחלות עליו –” צחקה אחת הנשים בעבֹר דוריאן על פניהן. הזקן הביט אליה בזועה והתחיל מיַבּב.

בקצה האולם נמצא סֻלם קטן, אשר בו עלו אל חדר אפל. בהתרומם דוריאן על שלשת שלַבּיו הרעועים נִשׂא לקראתו ריח כבד של אוֹפיוֹן. הוא שאף אותו עמֹק לתוכו ונחיריו רטטו מתענוג. כשנכנס לאותו החדר נשׂא אליו עיניו ונענע לו בראשו, כמפקפק קצת, איש צעיר לימים בעל שֵׂער צהֹב וחלק, אשר ישב כפוף על מנורה והצית אש במקטֶרת ארֻכּה ודקה.

– פה אתה, אדריאן? – שאל דוריאן.

– ואיפה זה אהיה? – ענה הלז בשויון-רוח – שום איש מן החברים אינו רוצה עוד לדַבּר אתי.

– אני דמיתי, שעזבת את אנגליה –

– דַרלִינגטון לא יעשׂה עוד דבר למעני. אחי שלם לבסוף את החשבון. גם ג’אורג' אינו מדבר עוד אתי… אך אין בכך כלום – הוסיף באנחה – כל-זמן שיש לו לאדם סם זה, אין לו צֹרך ברֵעים וידידים. כמדֻמני, שהיו לי ידידים יותר מדי.

דוריאן התחיל סוקר את הבריות המשֻׁנות, ששכבו בפוֹזות מוזרות על מִזרָנים קרועים. האבָרים המעֻוָתים, הפיות הפעורים, העינים הקמות, שפנה זיון – כל-זה לבב אותו. הוא ידע באיזו גני-עדן משֻׁנים סבלו ועֻנו ואיזה גיהנם קודר מגלה להם סודם של תענוגים חדשים. להם היה טוב ממנו. הוא היה אסיר רעיוניו. הזכרון מכרסם את נשמתו כמחלה איֻמה. מזמן לזמן נדמה לו, שהוא רואה את עיניו של בֶּזִיל האלוארד נטויות אליו.

ואולם הוא הרגיש, שאי-אפשר לו לשהות כאן. מציאותו של אדריאן סִינגלטוֹן הביאה אותו במבוכה. הוא שאף אל מקום שאין מכירים אותו. הוא חפץ לברֹח מפני עצמו.

– אני אלך לבית אחר – אמר לאחרי הפסקה.

– אל מקום מבנה האניות?

– כן –

– אותה החתול השוטה היא בודאי שם. כאן אין מניחים לה לבוא עוד.

דוריאן הניע בכתפיו: – כבר היו לי לזרא הנשים שאוהבות. הנשים השׂונאות מעַנינות הרבה יותר. מלבד זה, גם הסם טוב יותר באותו הבית.

– הכל אחד –

– אבל אני מוצא בו טעם אחר. בוא ונשתה מעט. אני מתאוה לשתות.

– אני אינני רוצה כלום – דובב האיש הצעיר.

– אין דבר; בואה!

אדריאן סינגלטון קם ממקומו וילך אחרי דוריאן אל השלחן.

מוּלַט לבוש אדרת בלה ותַרבּוּש קרוע עוה פניו בשׂחוק מנֻוָל, בתתו להם בסתר בקבוק בּרֶנדִי ושתי כוסות. הנשים קרבו אליהם והתחילו מפטפטות. דוריאן פנה להן עֹרף וילחש דבר-מה באזני אדריאן סינגלטון.

צחוק מר עִוה את פניה של אחת הנשים: – אכן גאים “אנחנו” מאד הערב – אמרה בלעג.

– בשם אלהים, אל תשיחי אתי! – קרא דוריאן בקול וירקע ברגליו – מה-חפצך? כסף? הא לך, קחי, ואל תוסיפי לדבר אלי.

שני ניצוצות אדֻמים נצתו לרגע בעיני האשה הדלוחות, ומיד כבו ועיניה שבו להיות קהות-אויליות וזגוגיות כבראשונה. היא גחנה על השלחן וגרפה את המטבעות באצבעות להוטות. חברתּהּ הביטה אליה בקנאה.

– ללא-הועיל הוא – נאנח אדריאן סינגלטון – אין ברצוני לשוב. וכי למה זה? אני מרגיש עצמי פה מאֻשר בכל.

– הלא תכתֹב אלי, אם יחסר לך דבר? – אמר דוריאן לאחרי הפסקה.

– אולי –

– אם-כן, היה שלום!

– שלום – ענה הצעיר בעלותו על השלבים ובמחותו את פיו היבש במטפחת.

דוריאן הלך אל הפתח בפנים נעוים מיסורים. – כאשר סלק את המסך הצדה פרץ צחוק מנֻוָל מן השׂפתים המפֻרכָסות של האשה, שלקחה את כספו. – הנה משׂא-ומתּן של השֵׁד – שרקה בקול צרוד.

– ארורה! – ענה הוא – אל תעֵזי לכנות אותי כך!

היא צרדה באצבעותיה: – רוצה אתה, שיקראו לך הפרינץ היפה, הלא כן? – קראה אחריו בצאתו.

המלח המתנמנם קפץ וקם על רגליו לשמֹע דבריה אלה ויבט סביבותיו בחמת-פרא. רעש הגפת דלת המסדרון הגיע לאזניו. אז התפרץ מן החדר בסערה, כאומר לרדֹף אחרי איש.

דוריאן גרֵי אחז דרכו לאֹרך החוף וימהר ללכת בגשם השוטף, פגישתו עם אדריאן סינגלטון הביאה אותו לידי התרגשות משֻׁנה, והוא החל לחקֹר, האמת הדבר, כי הוא סבב בנפש הצעיר הזה. כאשר אמר לו בֶּזִיל האלוארד בתוכחות מעליבות כל-כך? הוא נשך שׂפתו בשִׁניו, ורגע קטן הפיקו עיניו עצבת. ואולם, סוף-כל-סוף, מה לו ולכל זה? הן ימי-חיינו קצרים כל-כך, ומי זה יעמֹס עוד על שכמו סבל האחריות בעד חטאת אחרים?! כל איש חי את חייו הוא ומשלם מחירים משל עצמו. אך זאת הרעה, כי בגלל חטא אחד צריך אדם לשלם פעמים רבות. הגורל נפרע מן האדם וחוזר ונפרע ואינו משוה את חשבונותיו עד-עולם.

הפסיכולוגים מספרים לנו, כי יש אשר תאות החטא – או זה שהבריות קוראות לו חטא – תתגבר על האדם כל-כך, שכל אחד מנימי שריריו וכל אחד מתאי מוחו נדחפים ונהדפים בכח אדיר, שאין לעמֹד בפניו. ברגעים כאלה יאבד מן האדם – אם איש או אשה – חֹפש רצונו, חֹפש הבחירה. הם מדַדים אל אחריתם האיֻמה כאַבטוֹמַטים. אין להם ברֵרה, ומוסר-לבם או שנחנק או שהוא חי עדַין אבל רק, כדי לתת למרידה יתר חן ולמרִי יתר קסם. הלא כל החטאים הם – כמו שמוכיחים אותנו התֵיאוֹלוֹגים השכם והוכח ולא ייעפו – רק חטאות-מרי. כאשר נפל אותו הרוח הגאה, אותו כוכב הרע, משמים ארץ, הלא היתה מפלתו רק תולדת מריו ומרדו.

חדל-הרגשה, שקוע בהרהורים על הרע והחטא, עם רוח נכתמה ונשמה צמאה למרי, הלך דוריאן לפנים, בהרחיבו צעדיו עוד יותר. אך כמעט פנה הצדה ונכנס אל תחת השער המקֻמר והאפל, שעשׂה אותו פעמים רבות קַפַּנדַריה, בלכתו אל אותם הבתים המנֻוָלים, – והנה תפשׂ אותו איש מאחריו, ובטרם יספיק להגן על נפשו, נלחץ אל הקיר ויד גסה חונקת את צוארו.

הוא נלחם על חייו כמתהולל ובמאמצי כֹח כביר הצליח להחלץ ממועקת אצבעותיו של האיש. אך בו ברגע הגיע לאזנו קול חריקת מַקור נמתח ולנגד עיניו נוצץ קנה של רֵיבוֹלבֶר, המכֻון אל ראשו, ותבנית מטֻשׁטָשה של איש בריא ושפל-קומה עמדה לפניו.

– מה לך אלי? – הוציא דוריאן מפיו בקול צרוד ומרֻסק.

– עמֹד במנוחה – ענה האיש – אם תזוע ממקומך, אורה בך.

– היצאת מדעתך? וכי מה עשׂיתי לך?

– אתה גרמת במיתתה של סִבִּילה וֵין – השיב האיש – וסִבִּילה וֵין היתה אחותי. היא אִבּדה עצמה לדעת. אני יודע זאת. ואתה חַיָב במיתתה. ולכן נשבעתי להמיתך. שנים רבות בקשתי אותך. לא היה לי כל סִמן, כל רמז וזכר. שנים, שהיו יכֹלים להעיד בך, מתו. לא ידעתי על-אוֹדותיך מאומה, מלבד כנוי-החבה אשר קראה לך. בלילה הזה שמעתי אותו במקרה. התוַדה לפני אלהים, כי מות תמות הלילה.

לב דוריאן פג מפחד. – מעולם לא ידעתי אותה – דובבו שׂפתיו בגמגום – מעולם לא שמעתי על-אודותיה. משֻׁגע אתה!

– מוטב שתּתוַדה על חטאתך, כי נשבעתי בשמי גֵ’ימס וֵין, כי מות תמות כרגע.

זה היה רגע נורא. דוריאן לא ידע מה להגיד ומה לעשׂות.

– כרע על ברכיך! – חרק האיש בשִׁניו – אני נותן לך רגע אחד לתפלה, לא יותר. הלילה אני מפליג בים להֹדו, ועליו לבצע את מעשׂי קֹדם-לכן. רגע אחד. לא יותר!

ידי דוריאן שקעו ברפיון על צדדיו. כאחוז-שבץ עמד ולא ידע מה לעשׂות. פתאם נצנצה במוחו תקות שגעון.

– עמֹד! – קרא אל האיש – כמה שנים עברו מעת אשר מתה אחותך? הגידה, מהר!

– שמֹנה-עשׂרה שנה – ענה הלז – אך למה אתה שואל כזאת? וכי מה ענין השנים לכאן?

– שמֹנה-עשׂרה שנה! – צחק דוריאן בקול נצחון – שמנה-עשׂרה שנה! הגישני-נא אל הפנס והסתּכּל-נא בפני!

גי’מס וֵין פקפק רגע קטן, כי לא ידע מה כוָנתו. אחר תפשׂ את דוריאן ויסחבהו אל מחוץ לשער המקֻמר.

אור הפנס הכהה, המרפרף בדחיפות הרוח, הספיק בכל-זאת להראות לגי’מס את השגיאה האיֻמה, אשר נכשל בה – לפי-דעתו; כי פני האיש, אשר אמר להרֹג, פרחו בהוד יפי-עלומים וטהרת-הנֹער נוססה בהם. הוא נראה לג’ימס לכל-היותר כבן-עשׂרים, כמעט לא רב בשנים מכפי שהיתה אחותו סִבִּילה בהפרדו מעליה. ברור הדבר, כי לא האיש הזה הוציא אותה מן העולם.

המלח הרפה ממנו ויסוג אחור: – אלי, אלי! – קרא – הלא עוד מעט והרגתיך!

דוריאן גרֵי שאף רוח מלוא הרֵאה: – כפשׂע היה בינך ובין מעשׂה-רצח אָיֹם – אמר בהביטו קשה אל גי’מס – יהי לך זה למוסר ולאזהרה, שלא תוסיף עוד לקחת נקם ולעשׂות דין בעצמך.

– סלח לי, אדוני – גמגם ג’ימס ֵוין – אני נתעיתי בשוא. מלה שנזרקה במקרה ואזני שמעה אותה באותה המאורה הארורה, היא הוליכה אותי שולל.

– מוטב שתלך לביתך ותצפֹּן את הריבולבר, פן יבֻלע לך – אמר דוריאן ויסֹב על עקבו וילך לדרכו בנחת.

ג’ימס עמד על מרצפת הרחוב אחוז-זועה. הוא רעד כֻּלו מכף רגלו עד קדקדו. עברו רגעים אחדים וצל שחור, אשר זחל ליד הקיר הלח, יצא מאפלה לאור-הפנס ויקרב אליו כמתגנב. ג’ימס הרגיש מגע-יד אדם על זרועו ויזדעזע ויפן ויבט סביבותיו. והנה אחת הנשים, אשר סבאו ליד השלחן, עומדת אצלו.

– מדוע לא הרגת אותו? – שרקה כנחש בהקריבה את פניה הצנומים אל פניו – אני ידעתי, כי יצאת לרדף אחריו, כאשר התפרצת בית דֵילִי. פתי! מדוע לא הֵמַתָּ אותו? יש לו ממון רב מאד, ואיש רע הוא מאין כמוהו.

– לא זה האיש אשר אני מבקש – ענה המלח – ולכסף אחרים אינני זקוק. נפשו של אדם אני מבקש. האיש, אשר את נפשו אני מבקש, הוא עתה כבן-ארבעים, תחת אשר זה עודנו כמעט נער. תהלה לאל, כי לא שפכתי דם נקי.

האשה נתנה קולה בצחוק מר; – עודנו כמעט נער! – לעגה לו – הלא זה כשמֹנה-עשׂרה שנה אשר הפרינץ היפה עשׂני למה שאני כיום.

– שקר אתּ דוברת! – צעק ג’ימס וֵין.

האשה נשׂאה את ידה למרום: – נגד אלהים אני אומרת, כי אמת בפי! – קראה.

– נגד אלהים? –

– תדבק לשוני לחכי, אם לא כן הוא. נבל הוא מכל הנבלים הבאים אל הבית הזה. אומרים, שהוא מכר עצמו לשׂטן בשביל פרצופו היפה. אני התוַדעתי אליו זה כשמֹנה-עשׂרה שנה. הוא לא נשתנה הרבה למן העת ההיא. לא-כן אני – הוסיפה בשׂחוק-העויה.

– התוכלי להִשבע על זה?

– נשבעת אני – התפרץ כהד צרוד משפתיה הנובלות – רק אל תסגירני אליו – הוסיפה בקול-תחנונים – ירֵאה אני אותו. תן לי מעט כסף ללינת-לילה.

הוא נפרד מעליה בקללה וישׂתּער אל פִּנת הרחוב, אבל דוריאן גרֵי כבר נעלם ואיננו. וכאשר הביט ג’ימס מאחריו חמקה עברה גם האשה.

יז

מקץ שבוע אחד ישב דוריאן גרֵי בגן-החֹרף אשר באחוזתו בסֶלבִּי-רוֹיַל וישוחח עם הדֻכּסית היפה מוֹנמוּת, שנמצאה בין אורחיו יחד עם בעלה, איש כבן-ששים, עיף למראה. זה היה בשעת הטֵה, והאור הנעים של המנורה הגדולה, המכֻסה בסבך סלסלים, שעמדה על השלחן, האיר על הפּוֹרצֵילַן החיני הדק ועל מערכת כלי-הכסף היצוקים, שהתעסקה בהם הדֻכּסית. ידיה הלבנות התנועעו בחן בין הכוסות והבזיכים, ושפתיה המלאות והאדֻמות שחקו לדבר, אשר לחש לה דוריאן. לורד הֶנרי שכב על כסא-מקלעת, המחֻפּה ארג-משי ויבט אליהם. על רפידה אדמדמת כעין האפַרסֶק ישבה לידי נַרבּוֹרוֹ והעמידה פניה כאלו היא מאזינה לדברי הדֻכּס, אשר תֵּאר לה את החסיל הברַזִילי האחרון, שצרף לקבוצתו. שלשה צעירים לבושים סמוֹקִינגים מהֻדָרים הגישו תוּפינים לנשים. לפי-שעה נמצאו בחבורה שנים-עשׂר איש, אך למחר חכו לאורחים חדשים.

– על מה אתם מדברים שניכם? – שאל לורד הֶנרי בגשתו אל השלחן ובהעמידו את כוסו – אקוה, כי דוריאן כבר הגיד לך, גלֶדִיס, את מחשבתי לשנות את שמות כל הדברים. זה רעיון מלבב מאד.

– אבל אני אינני זקוקה כלל לשנוי-השם, הארי – ענתה הדֻכּסית ותשם בו את עיניה הנפלאות – שמי טוב בעיני מאד, ובטוחה אני כי גם מר גרֵי שמח בשמו.

– גלֶדִיס יקירתי, חלילה לי מִשַּׁנות שם אחד מכם. שניהם בתכלית השלמות. ואולם אני התכּוַנתי ביחוד לפרחים. אתמול כּרַתּי לי אָרחִידיה ללולאות-בגדי. זה היה פרח נקֹד נפלא, נחמד כשבע חטאות-שאול. מתוך פזור-הנפש שאלתי את הגנן לשמו של הפרח. קבלתי תשובה, כי זה מין יפה של “רוֹבִּינסוֹניַנה” או שם איֹם אחר כיוצא בזה. זוהי אמת מעציבה, שאבד לנו הכשרון לקרֹא לדברים שמות יפים. והשם הוא העִקר. אינני רָב לעולם על מעשׂים. אני רב ומתוַכּח רק על מלים. משום-כך אני שונא את הרֵיאַליות בספרות. מי שקורא למעדר מעדר, צריכים להכריחו להשתּמש בו ולעבֹד בו כל ימי-חייו. כי רק לזה יצלח.

– ובכן מה השם אשר נקרא לך, הארי? – שאלה הדֻכּסית.

– שמו – המלך פַּרַדֹכּס, – אמר דוריאן.

– על-פי השם הזה אכירהו כרגע – קראה הדֻכּסית.

– אי-אפשי בו! – צחק לורד הֶנרי ויצנח על כסא – מפני כתב על-גבי שלט אין מנוס ומפלט. אני מסרב לקבל את תֹּאר הכבוד.

– מלך שמחל על כבודו, אין כבודו מחול! – התרו בו שתי שפתים יפות.

– רצונך אפוא שאגן על כסא-מלכותי?

– כן –

– אני נִבא לאמתּיוֹת של יום-מחר.

– אני מבכרת את השגיאות של היום – ענתה היא.

– אתּ מנצלת אותי את נשקי, גלֶדִיס! – קרא בשחוק.

– רק את מגִנך, אך לא את חניתך.

– מעולם אינני נלחם עם היֹפי – אמר בהניעו את ידו.

– וזוהי שגיאתך, הארי; האמינה לי. אתה מעריך את היֹפי יתר-מדי.

– איך תוכלי לאמר כזאת! מודה אני, שלפי-דעתי מוטב להיות יפה מהיות טוב. אך מן הצד השני מכיר ומודה אני, כי מוטב להיות טוב מהיות מכֹער.

– הכּעור הוא אפוא אחת משבע חטאות-שאול? – קראה הדֻכּסית – ואנה אתה בא עם משלך על האָרחִידיה?

– הכּעור הוא אחת משבע צדקות-שאול, גלֶדיס. ואתּ, כבת נאמנת למפלגת הטוריים, אינך רשאית לזלזל בהן. השֵׁכר, הביבליאה ושבע צדקות-שאול הם עשו את אנגליה שלנו למה שהיא.

– ובכן אין אתה אוהב את ארצך? – שאלה.

– אני חי בה.

– כדי שתוכל לדון ולבקר אותה יותר?

– הטוב טוב לך שאסכים למשפטה של אירופה עליה? – שאל הוא.

– ומה הם אומרים עלינו?

– כי טַרטוּף נדד לאנגליה ופתח שם חנות.

– האין זה מימרה שלך?

– אני מניחה לך.

– לא אוכל להשתמש בה: היא אמתּית יתר מדי.

– אל תדאגי לזאת. בני-ארצנו אינם מכירים בתאורי האֹפי.

– הם אנשים מעשיים.

– הם ערומים יותר ממעשיים. כשהם עושים את חשבון השנה, הם מסלקים את הטפשות בעֹשר ואת החטא בחנופה.

– ובכל-זאת הלא עשינו גדולות –

– הגדולות נפלו לנו, גלֶדִיס –

– הלא נשׂאנו את סבלן– –

– רק עד הבּורסה –

הדֻכּסית הניעה בראשה: – אני מאמינה בגזע – הודיעה בקול.

– זה שׂריד של כשרון קבלנות.

– הוא מֻכשר עוד להתפתחות –

– הירידה מלבבת אותי יותר.

– ומה היא האמנות? – שאלה.

– זו מחלה.

– והאהבה?

– אִילוּזיה –

– והדת? –

– חלוף מוֹדֶרני תחת האמונה.

– אתה ספקן –

– כלל וכלל לא! ראשית אמונה ספקנות.

– ומה אתה?

– כל הגדרה היא הגבלה –

– תן לי לפחות רמז, חוט –

– החוטים ינתקו פּתאם, ואת תֹּאבדי דרך בּלַבּירינט.

– אתה מבלבל ומערבב אותי. נשׂיח-נא בענין אחר.

– בעל-הבית שלנו הוא חֹמר נחמד לשׂיחה. לפני שנים רבות קראו לו “הפרינץ היפה”.

– אה, אל תזכיר לי זאת – קרא דוריאן גרֵי.

– לבו של בעל-הבית שלנו איננו טוב עליו ביותר בערב הזה – ענתה הדֻכּסית ותתאדם – דומה אני, שהוא חושב, כי מוֹנמוּת נשׂא אותי רק מטעם מדעי, מפני שראה בי את הדֻגמה היותר טובה של הפַּרפָּרים שבדורנו.

– אך אקוה, כי הוא לא יתקע בך פּרִיפות, דֻכּסית – צחק דוריאן.

– אה! זאת כבר עושׂה אמָתי, מר גרֵי, כשהיא כועסת עלי.

– ומשום מה היא כועסת עליך, דֻכּסית?

– בגלל הבלי-הבלים, מר גרֵי. על-פי-רֹב, משום שאני באה ומודיעה אותה עשׂרה רגעים לפני השעה העשׂירית, שעליה להלבישני בשמֹנה וחצי.

– איזה חסר-בּינה מצדה! עליך לשלחה מעל פניך.

– לא אערֹב את לבי, מר גרֵי. הלא היא ממציאה לי את מגבעותי. הזוכר אתה את מגבעתי בחג-הגן של לידי הִילסטוֹן? אתה אינך זוכר, אבל יפה הוא מצדך, שאתה מעמיד פנים כזוכר. בקצור, היא יצרה אותה ממש מאין. כל מגבעת יפה נוצרת מאין.

– כמו כל שֵׁם טוב, גלֶדיס – העיר לורד הֶנרי – כל רֹשם שאדם עושה, בורא לו שׂונא. צריך אדם להיות בינוני, כדי להיות פּוֹפּוּלרי ולהתחבב על הבריות.

– אך לא על הנשים – אמרה הדֻכּסית ותנע את ראשה – והנשים מושלות בעולם. אני מבטיחה אותך, אין אנו יכֹלות לשׂאת את הבינונים. אנחנו הנשים – כמו שכבר נאמר – אוהבות באזנינו, כמו שאתם הגברים אוהבים בעיניכם – אם בכלל אוהבים אתם.

– כמדֻמה לי, שאין אנו עושים כלל אחרת – דובבו שפתי דוריאן.

– אה, אם-כן, אינך אוהב לעולם באמת – השיבה הדֻכּסית ביגון מעֻשֶׂה.

– גלדיס יקירתי! – קרא לורד הֶנרי – איך תוכלי לאמר כדבר הזה! רגש-האהבה מוסיף אֹמץ וכח חיוני על-ידי הִשָׁנוֹתו, והשנותו מהפכת את התאוה לאמנות. ומלבד זה, כל פעם שאתה אוהב, זוהי הפעם הראשונה. שנוי האוֹבּיֶקט אינו מפיר את יחידות התאוה. הוא רק מעמיק אותה. רק הרגשה עמֻקה אחת, לכל-היותר, נופלת בגורלנו, וסוד החיים ותכליתו הוא לִשנות ככל האפשר יותר את ההרגשה הזאת ואת הנסיון היחידי הזה.

– גם כשאותו הנסיון הביא עלינו יסורים, הארי? – שאלה הדֻכּסית לאחרי הפסקה קצרה.

– ביחוד כשהביא עלינו יסורים – ענה לורד הֶנרי.

הדֻכּסית פנתה אל דוריאן גרֵי ותבט אליו במבט מיֻחד. – מה דעתך אתה על זה, מר גרֵי? – חקרה אותו.

דוריאן פקפק רגע קטן, ואחר הטה ראשו לאחור ויצחק: – אני מסכים תמיד להארי, דֻכּסית –

– גם כשאין דבריו צודקים?

– אי-אפשר שדברי הארי לא יהיו צודקים, דֻכּסית.

– והפילוֹסוֹפיה שלו עושׂה אותך למאֻשר?

– מעולם לא בקשתי אֹשר. מה-יתן ומה-יוסיף לנו? אני בקשתי רק עֹנג.

– ומצאת אותו, מר גרֵי?

– לפעמים. פעמים רבות יותר מדי.

הדֻכּסית נאנחה. – אני מבקשת מנוחה – אמרה – ואם לא אלך להחליף שׂמלותי, לא אמצאנה.

– הרשיני-נא לכרֹת למענך אָרחִידיות אחדות, דֻכּסית – אמר דוריאן ויקם ויעבֹר אל קצה הגן מנגד.

– את משחקת אתו ומגרה אותו בלי חנות – אמר לורד הֶנרי אל שארתו – ואולם השמרי והזהרי! הוא מצודד נפשות.

– אלמלא היה כך, לא היה מקום למלחמה.

– ובכן יוָני על יוָני?

– אני עומדת לימין הטרוֹיַנים. הם נלחמו בגלל אשה.

– אך הם הֻכּו.

– יש דברים רעים יותר מִשׁבִי – ענתה היא.

– את דוהרת ברסן משֻׁלח.

– המהירות מעוררת את החיים – השיבה.

– זאת אכתֹּב עוד היום בספר-זכרונותי.

– מה?

– כי ילד נכוה שואף אל האש.

– אני לא נחרכתי אף במקצת. בכנפי לא נגעה האש כלל.

– את משתּמשת בהן לכל דבר, רק לא להתעופף.

– אֹמץ-הלב עבר מן הגברים אל הנשים. זהו נסיון חדש, הרגשה חדשה, לנו.

– יש לך צרה.

– מי זאת?

לורד הֶנרי צחק. – לידי נרבּוֹרוֹ – אמר בלחישה – היא מעריצה אותו בכל לבבה.

– אתה עוררת בי דאגה ופחד. פִּנה לעתּיקות היא מסֻכּנת לנו הרומנטיקים.

– הרומנטיקים! הלא אתן מזֻיָנות בכל המֵתּודות של המדע.

– הגברים חנכו אותנו.

– אבל לא בארו אתכן.

– תן לי הגדרה מדֻיֶקת של המין שלנו – התגָרתה בו.

– ספִינקסות בלי סודות.

היא הביטה אליו בצחוק. ואחר אמרה: – מה מאחר מר גרֵי לשוב! נלכה ונעזֹר לו. עוד לא הגדתי לו את צבע שׂמלתי.

– עליך לבחֹר את שׂמלתך לפי פרחיו, גלֶדיס.

– זאת תהיה מסירת המצודה קֹדם זמנה.

– אמנות רומנטית מתחילה מן הסוף.

– צריכה אני לשמֹר לי דרך לנסיגה.

– כמנהג הפרתים?

– הם מצאו להם מפלט במדבר. אני לא אוכל לעשׂות כן.

– לא תמיד יש בּרֵרה לנשים – ענה לורד הֶנרי; אך כמעט כלה את פתגמו והנה מקצהו הרחוק של גן-החֹרף עלה קול-אנקה כבושה ואחריו קול מפלת גוף כבד. כל המסֻבּים נתּרו ממקומם. הדֻכּסית עמדה בלי נוע, אחוזת-זועה, ולורד הֶנרי השׂתּער, בעינים מביעות אימה, בין כַּפות עצי-תמרים מסֻבָּכות, אל קצה הגן, וימצא את דוריאן גרֵי שוכב מתעלף ופניו על מרצפת-האבנים.

תֵּכף נשאוהו אל האולם הכּחֹל וישכיבוהו על רפידה. אחרי רגעים מועטים שבה רוחו אליו והוא הביט סביבותיו בתמהון גדול.

– מה קרה? – שאל – אה, אני זוכר. הבטוח אני פה מסכנה, הארי? – והוא התחיל רועד.

– דוריאן יקירי – ענה לורד הֶנרי – אתה רק התעלפת – וזה הכל. אל-נכון התיגעת יתר מדי. מוטב שלא תבוא אל הסעֻדה. אני אמלא את מקומך.

– לא. אני אבוא – אמר דוריאן ויקם על רגליו – מוטב שארד אליכם. לא טוב לי היות לבדי.

הוא הלך אל חדרו ויחלף את בגדיו. בשעת הסעֻדה היה עלז ושמח במדה שאינה מצויה, רק לעתים אחזתהו רעדה, בזכרו, כי ראה את פני גֵ’ימס וֵין, החִורים כמטפחת לבנה, והם דבקים את זכוכית חלון בית-החֹרף ומסתּכּלים בו בעיון גדול.

יח

ביום-המחרת לא יצא דוריאן מפתח ביתו ורֹב-זמנו בִלה בחדרו המיֻחד, נענה מאימות-מות ועם זה שוֵה-רוח לחיים. התחיל תּוקף אותו הרעיון, שרודפים אותו, שפורשים רשת לרגליו, שמתחקים עליו. אם נדנד הרוח את הוילון, מיד נזדעזע. העלים הנובלים, שהתדפקו אל זכוכיות החלונות, נדמו לו כהחלטותיו האובדות ודאבוניו המטֹרפים. בעָצמו את עיניו ראה שוב את פני המַלח, הנשׁקפים בעד השִׁמשה המזיעה, והאימה הכבידה אַכפה על לבו ביתר-עֹז.

אך אולי זה הוא רק דמיונו, אשר העלה לפניו את מפלצת הנקמה מתהום הנשיה והקים סביבו צלמי-בלהות של גמול ועֹנש? חיי המציאות אינם אלא תֹהו-ובֹהו, אבל בדמיון יש תמיד איזה הגיון אכזרי. הדמיון הוא הוא אשר יצר את מוסר-הלב ופקד עליו להיות מלפף והולך אחרי החטא. הדמיון הוא הוא הנותן לעברה את ולדותיה האיֻמים. בעולם המעשים והמציאות אין הרשע נענש ואין הצדיק מקבל שכר טוב. ההצלחה נתונה לגבור והמפלה היא מנת-חלקו של החלש. וזה הכל. ומלבד זה, אלו היה באמת איש זר מתהלך סביב לבית, הלא היו מרגישים בו המשרתים והשומרים. אלו נכרו עקבות דריסת-רגל בערוגות הפרחים, הלא היו הגננים מודיעים אותו. כן. זהו רק פרי הדמיון, הן לא שב אחיה של סִבִּילה וֵין, למען הרֹג אותו; הוא הפליג בים, ואניתו נשברה בליל סופה. בכל-אֹפן אין כל-סכנה נשקפת לו מג’ימס וֵין. הן האיש לא ידע, לא יכֹל לדעת, מי הוא. מסכת הנֹער הגֵנה עליו.

ובכל-זאת, אם באמת לא היה זה אלא מתעתועי הדמיון, הלא נורא הרעיון, שיש בכֹחו של מוסר-הלב ליצור צלמי-זועה כאלה ולהלבישם צורה מוחשית ולתת להם תנועה והליכה לעיני אדם! מה נורא יהיה גורל חייו, אם יום ולילה יציצו אליו צללי עונותיו מפּנות אפלות, וילעגו לו מסתר מחבואם, וילחשו באזניו בשבתו אל המשתה, ויעירוהו משנתו באצבעות-קרח! כאשר חלף הרעיון הזה במוחו חורו פניו מאימה, ונדמה לו, כאלו התקרר האויר פתאם. הוי, איזה רוח-שגעון נכנס בו אז באותה השעה הארורה, כאשר הרג את ידידו! מה נורא הוא זכרו של אותו מעשה-הרצח! הנה הוא רואה הכל לנגד עיניו. כל אחד מן הפרטים האיֻמים התיצב לפניו כמו חי, ביתר זועה וביתר כִּעור. מחיק עלטת העבר הגיח צל נכתּם מדם, צל פשעו הנורא.

כאשר נכנס אצלו לורד הֶנרי בשעה הששית, מצא אותו צועק וגונח, כאלו חִשב לבו להִשבר.

רק ביום השלישי מצא דוריאן עֹז בלבו לצאת מביתו. באויר הבהיר של אותו בֹקר-החֹרף. הספוג ריח-ארנים היה דבר-מה, שכנראה השיב לו את שׂשׂונו ותשוקת-החיים. ואולם השנוי במעמד רוחו בא לא רק על-ידי מחזות הטבע שמסביב לו. טבעו הוא התקומם נגד עריצותם של ענוייו, המבקשים לפגֹם ולעכֹר את שלמות שלותו. כך הוא תמיד דרכם של טמפּרמֶנטים מדֻקדקים: תאוותיהם העזות צריכות או לכֹף או להִכּוֹף. או שהן ממיתות את בעליהן או שהן מתות בעצמן. צרות קלושות ואהבה קלושה מאריכות ימים עד אין-קץ. ואולם אהבה כבּירה ויסורים כבירים מתפוצצים מכֹּבד משאם. מלבד זה, בא דוריאן לידי הכרה, שהוא היה קרבן לדמיון נפחד ונרעש, ועתה הביט על כל בלהותיו במנוד-ראש וגם בקצת בוז.

לאחרי ארוחת-הבֹּקר טִיֵל בגן שעה שלמה עם הדֻכּסית, ואחר נסע דרך הפרדס להִלָוֹת אל חבורת הצַיָדים. הכפור המתפרך היה מפֻזר על פני הדשא כמלח. הרקיע נדמה לקערה הפוכה של מתכת כחֻלה. שכבת-קרח דקה הקיפה כזר סביב את היאור, אשר קנה וסוף גדלו בו פרע.

על שפת יער-הארנים ראה מרחוק את סיר ג’יופרִי קלוּסטון, אחיה של הדֻכּסית, שזרק שני כדורים ריקים מרובֵהו. דוריאן קפץ ממרכבתו, ויצו לרכבו להשיב את הסוס הביתה, וילך לקראת אורחו בתוך השָׁרָך והשׂיחים הדוקרים.

– ההצלחת בצידך, ג’יוֹפרִי? – שאל אותו.

– הציד לא עלה יפה, דוריאן. רֹב הצפרים, כנראה, פרחו להן אל המישור. אקוה, כי לאחרי ארוחת-הבֹּקר נצליח יותר, כאשר נעבֹר אל מקום אחר.

דוריאן הלך אתו הלאה. האויר הריחני החריף, האִשים הכתֻמות והאדֻמות שנצנצו ביער, הקריאות שהשמיעו הרצים מעת-לעת בקול צרוד וקול נפץ היריות הבאות תכופות אחריהן – כל זה לקח את לבו של דוריאן ועורר בו רגש של חֵרות נעימה. תקפה אותו שלוה שבאֹשר ובטחון שבשׂמחה.

ופִּתאֹם והנה מאחרי ערמת-חציר כּבּירה, כעשרים יַרד לפניהם, קפצה ארנבת עם אזנים זקופות, שחורות בקציהן, ורגלים אחורניות ארֻכּות, ותעף כחץ מקשת אל חרשת-האלמונים. סיר ג’יוֹפרי כונן אליה את רובהו; אבל בתנועותיה של החיה היה חן מיֻחד, שלִבב את דוריאן גרֵי ופתאם קרא: – אל תּירה בה, ג’יוֹפרי, החַיֵּה אותה!

– איזו שטות, דוריאן! – צחק בן-לויתו, ובו ברגע שהגיעה הארנבת אל החֹרשה ירה בה. והנה נשמעו שני קולות: אנקה איֻמה של הארנבת, שנפצעה פצע-מות, ואנקה איֻמה עוד יותר של אדם, שהֻכּה מכת-מות.

– אבינו שבשמים! הכדור פגע באחד הרצים! – קרא סיר ג’יופרי – איזה חמור הוא, לעמֹד לנגד המורים! חדלו מירות! – צעק בכל כֹחו – איש נפצע!

ראש-הנוטרים בא במרוצה עם מקל בידו. – איה, אדוני? איהו? – קרא. ובו ברגע פסקה היריה לאֹרך השורה.

– פה! – ענה סיר ג’יוֹפרי זָעֵף בחושו אל החרשה – מדוע אינך עוצר באנשיך? הם קלקלו לי את עֹנג הציד לכל היום.

דוריאן הביט אחריהם כשהם פורצים להם דרך בין סבכי העצים ורומסים את היונקות הרכים, עד שהשתקעו בעבִי החֹרשה. בעוד רגעים אחדים נגלו אליו שוב, בסחבם אחריהם גוף אדם לאור-השמש. דוריאן הסב עיניו מנגדם בזעוה. נראה לו, שהאסון יוצא בעקבותיו אל כל אשר ילך. הוא שמע בשׁאֹל סיר ג’יוֹפרי, הבאמת מת האיש, וגם שמע בענוֹת הנוטר: כן. ופִתאֹם נדמה לו, כאלו מלאה החֹרשה רוח-חיים והמון בריות. נשמעה שעטת רבבות רגלים ולחש עמום של קולות רבים. פסיוֹן גדול, עם חזה אדֹם כנחֹשת, התעופף בין צמרות העצים.

לאחרי רגעים מועטים, שנראה לו בהתרגשותו כשעות ענוי אין קץ, הרגיש מגע-יד על שכמו. הוא התחלחל ויבט סביבותיו.

– דוריאן – אמר לורד הֶנרי – מוטב שנאמר להם להפסיק היום את הציד לגמרי. לא נאה יהיה להמשיכו.

– מי יתן ויחדל לעולם – ענה במרירות – כל ענין הציד אינו אלא אכזריות וגֹעל-נפש. האם האיש – –?

הוא לא יכֹל לכלות את שאלתו; קשה היה לו להוציא את הדבר מפיו.

– דואג אני, כי כן הוא – ענה לורד הֶנרי – מלואת הנשק כֻּלה באה בלבו. הוא מת בודאי בן-רגע. הבה, נלכה הביתה.

הם הלכו זה בצד זה בדרך העולה אל שׂדרת העצים, במהלך חמשים יַרד, בלי דַבּר דבר. אחר נשׂא דוריאן עיניו אל לורד הֶנרי ויאמר באנחה עמֻקה: – זה סִמן רע, הארי, סִמן רע מאד.

– מה זה? – שאל לורד הֶנרי – אה, כוָנתך אל האסון אשר קרה? נערי הטוב, לזה אין עוד תקנה. אותו האיש התחַיב בנפשו: למה זה עמד מול קנה-הרובה? ומלבד זה, הנה לנו אין זה נוגע כלל. רק לג’יוֹפרִי לא ינעם הדבר. ובאמת לא מן הראוי הוא לירות ברצים. זה נותן מקום לבריות לחשֹׁד את המורה, שהוא טִירוּן לאותו דבר. ואת ג’יוֹפרי יחשדו במה שאין בו; הוא דוקא מורה מֻמחה, אשר לא יחטיא. ואולם אין כל תועלת לטפל עוד בענין זה.

דוריאן הניע בראשו: – זה סִמן רע, הארי, מרגיש אני, כי דבר נורא יקרה את אחד מאתנו. אולי אותי – הוסיף בהעבירו את ידו על עיניו בתנועה של כואב.

רעהו, הגדול ממנו בשנים, צחק: – הדבר היותר נורא שבעולם, זה השעמום, דוריאן. זה החטא האחד שאין לו כפרה. ואולם אנחנו, כפי-הנראה, בטוחים ממנו, אם רק לא תעלה על דעתם של חברינו לעשׂות את המאורע חֹמר לשׂיחה בסעֻדה. מן הצֹרך הוא להזהירם מראש, כי אותו הענין חרם הוא ואסור לנגֹע בו. ואשר לסִמנים – אין כאלה במציאות. הגורל אינו שולח לנו צירים מזהירים. הוא חכם יותר מדי או אכזרי יתר מדי מעשׂות כזאת. ומלבד זה, מה יוכל לקרות אותך, דוריאן? הלא יש לך כל מה שתשאל נפש האדם. אין איש אשר לא יאבה בכל לבו להיות נפשו תחת נפשך.

– אין איש אשר לא אֹבה להתחלף אתו, הארי. אל תצחק ככה. אני אומר לך דברי-אמת. האִכּר האֻמלל, שמת זה עתה, נמצא במעמד טוב משלי. אני אינני ירא את המות. אך קרבת המות מפילה חִתּיתהּ עלי. כנפיו האימתניות כאלו מרחפות באויר-העֹפרת סביבותי, אבינו שבשמים! האינך רואה שם מאחרי העצים איש אורב לי, ממתין לי?

לורד הֶנרי הביט אל המקום, אשר הראתה לו היד הסגורה הרועדת.

– כן – אמר בצחוק – אני רואה את הגנן המחכה לך. מסתמא הוא רוצה לשאלך, איזו פרחים תֹאבה להעמיד על השלחן לסעֻדת-הערב. אבל מה מזֻעזעים עצביך, נערי היקר! עליך לשאֹל ברופאי תֵּכף לאחרי שנשוב העירה.

דוריאן הוציא אנחה של רוָחה כאשר נגש אליו הגנן. הלז רפרף את מגבעתו, הציץ בקצת פקפוק לעבר פני לורד הֶנרי, ואחר הוציא מכיסו מכתב וימסרהו לאדונו.

– הדרת-כבודה צותני לחכות לתשובה – אמר בשפל-קולו.

– דוריאן שׂם את המכתב בכיסו: – אמֹר להדרת-כבודה, שאני הולך הביתה – אמר בקרירות. הגנן פנה וילך במהירות בדרך העולה אל הבית.

– מה מאד אוהבות הנשים לעשׂות דברים מסֻכּנים! – צחק לורד הֶנרי – זוהי אחת ממדותיהן, המעוררות בי התפעלות יתרה. האשה נכונה לעגֹב עם כל מי שיהיה, כל-זמן שאחרים מביטים עליה.

– מה מאד אוהב אתה לדבר דברים מסֻכּנים, הארי! ובנדון שלפנינו הנך טועה לגמרי. הדֻכּסית מוצאה חן בעיני מאד, אבל אינני אוהב אותה.

– והדֻכּסית אוהבת אותך מאד, אבל אינך מוצא חן בעיניה כל-כך. ובכן אתם נאים זה לזה מאד.

– אתה הולך רכיל, הארי, ובאמת אין כאן כל יסוד לרכילות.

– היסוד לכל רכילות היא האמונה באי-מוסריות – אמר לורד הֶנרי, בהציתו אש בסיגריטה.

– בשביל פתגם חריף נכון אתה להעלות לקרבן את מי שיהיה.

– העולם עולה על המזבח לרצונו – ענה הלז.

– מה מאד חפץ אני שאוכל לאהֹב! – קרא דוריאן גרֵי ברגש – אך כנראה אבדה ממני סערת-היצר ושכחתי את התשׁוקה. אני התרכּזתי יתר מדי בעצמי. אישיותו של עצמי היתה עלי לטֹרח. רוצה אני לברֹח, להמלט. לשכֹּח. טפשות היתה בי לבוא הֵנה. יש בדעתי לשלֹח טלגרמה אל הַרוִי, שיכין לי את אניתי. כשאשב באניה אבטח ולא אפחד.

– תבטח ולא תפחד? מפני מי, דוריאן? רואה אני, כי דאגה מעיקה על לבך, מדוע אינך משׂיחה לי? הלא ידעת, כי עזֹר אעזרך.

– אינני יכֹל להשׂיחה לך, הארי – ענה דוריאן בעצב – וגם בטוח אני, כי היא רק פרי-דמיוני. האסון הזה בלבל את מוחי. לבי נבא לי, כי מעין זה יקרה גם אותי.

– הבל הבלים! –

– גם אני מקוה, כי הבל הוא, אבל אינני יכֹל להפקיע עצמי מנבואת-לבי זו. אה, הנה הדֻכּסית, – ממש ארטֵימיס בלבוש מוֹדֶרני. הנך רואה, דֻכּסית, כי שבנו.

– כבר הֻגד לי הכל, מר גרֵי – ענתה הדֻכּסית – ג’יוֹפרִי העלוב נרגש ומבֻלבל מאד. וכמדֻמה לי, שאתה בקשת ממנו, שלא יירה בארנבת? נפלאת היא!

– זה באמת דבר נפלא. אינני יודע מה הכרחני לבקש ממנו כזאת. אל-נכון, איזו קַפּריסה. הארנבת היתה חיה קטנה יפה עד מאד. אך צר לי מאד, שספרו לך גם על-דבר האיש. זה חֹמר איֹם.

– זה חֹמר משעמם – הגיה לורד הֶנרי – אין לו כל ערך פסיכולוגי. אך לוּ עשׂה זאת ג’יוֹפרִי בצדיה, מה מענין היה הדבר! אני הייתי רוצה להתוַדע עם איש שהרג נפש בפֹעל ממש.

– מה נורא אתה, הארי! – קראה הדֻכּסית – הלא-כן, מר גרֵי? הארי, הנה מר גרֵי חָלש שוב, הוא אומר להתעלף.

דוריאן התעודד בכל מאמצי-כֹחו ויגחך: – אין-דבר דֻכּסית – דובבו שפתיו – עצבי חרגו ממסגרותיהם. זה הכל. כנראה, הרביתי לטַיל יתר מדי היום בּבֹּקר. לא שמעתי מה שאמר הארי. דבר רע מאד, מה? את תגידי לי בפעם אחרת, אל תשכחי! ועתה, כמדֻמני, טוב לי לשכב לנוח. הלא תבקשי בעדי סליחה מאת האורחים?

– הם הגיעו אל המעלות הרחבות, העולות מגן-החֹרף אל האכסדרה. כאשר נסגרה הדלת מאחרי דוריאן, פנה לורד הֶנרי אל הדֻכּסית ויבט אליה בעיניו העיפות. – את אוהבת אותו מאד? – שאל אותה.

רגעים אחדים החרישה ולא ענתה דבר, ותשקף על הגוף היפה. – מי יתן וידעתי זאת – אמרה לבסוף.

הוא הניע בראשו. – הידיעה תוכל להביא לידי סכנה. רק אי הברירות מלבבת אותנו. הערפל משוה קסם מיֻחד על כל דבר.

– אך הוא גם מתעה מן הדרך –

– כל הדרכים נפגשים בנקודה אחת, גלדיס יקירתי.

– ואיזו היא?

– תוחלת נכזבה.

– זו היתה ההתחלה שלי בחיים – אמרה באנחה.

– היא הביאה לך עטרה –

– כבר היו לי לזרא עֲלֵי גרגרי-האדמה אשר בעטרת-הדֻכּסית שלי.

– הם הולמים אותך יפה –

– רק בקהל –

– את לא תוכלי לוַתּר עליהם – העיר לורד הֶנרי.

– אין בדעתי כלל לאבד אף עלה אחד.

– יש אזנים למוֹנמוּת –

– אזני הזִקנה כבדות.

– וכי לא קנא מעולם?

– מי יתן והיה –

לורד הֶנרי הביט סביבותיו כמחפשׂ דבר-מה.

– מה אתה מבקש? – שאלה אותו.

– את ציצי-העלים – ענה הוא – אַתּ השׁמטת אותם מעטרתך.

– עוד נשארה לי המסגרת – אמרה ותצחק.

– היא תשׂים לוית-חן לעיניך – השיב.

היא צחקה שוב. שִׁניה הזהירו כזרעונים צחורים בפרי אדֹם.

ובעת ההיא שכב דוריאן גרֵי על הרפידה בחדרו בעלית-הבית וכל אבריו רעדו מאימה. החיים היו לו פתאם למשׂא נתעב, כבד מנשׂא. מיתתו האיֻמה של הרץ האֻמלל, שנהרג בחֹרשה כחיה רעה, נראתה לו כסִמן למיתתו הוא. המימרה הצִינִית, שפלט לורד הֶנרי במקרה, דרך הלצה, הביאה אותו כמעט לידי התעלפות.

בשעה החמישית קרא אליו את משרתו ויצוהו לצֹר את חפציו ולהכין הכל למועד צאת הרכבת ללונדון ואשר מרכבתו תהיה רתומה ומוכנת לשעה השמינית וחצי. הוא גמר בלבו בהחלט, שלא ללון אף לילה אחד בסֶלבּי-רוֹיַל. זה היה מקום מוכן לפורעניות. המות מתהלך פּה לאור-השמש. העשב ביער עקֹב מדם.

אחרי-כן כתב פתקה אל לורד הֶנרי ויודיעהו, כי הוא נוסע העירה לשאֹל ברופא ויבקשהו למלא את מקום בעל-הבית אצל אורחיו עד אשר ישוב. כאשר שׂם את הפתקה במעטפה, נשמע קול דופק על הדלת והמשרת בא ויגד לו, כי ראש-הנוטרים מבקש לדַבּר אתו. דוריאן הרעים פניו וישֹׁך שׂפתיו בשִׁניו. – הכניסהו אלי – דובב לאחרי פקפוק מועט.

– אך נכנס הנוטר הוציא דוריאן את קונטרס הצֶ’קים מתּבת-השלחן ויפרשׂהו לפניו.

– אתה באת בודאי בדבר האסון אשר קרה בבּקר, תּוֹרנטוֹן? – אמר בקחתו את העט בידו.

– כן, אדוני, – ענה הנוטר.

– ההיה האֻמלל בעל-אשה? ההיו לו קרובים, שפרנסתם עליו? – שאל דוריאן בפנים משֻׁעממים – אם-כן הוא, לא אעזבם בעת צרתם והנני נכון לשלֹח להם סכום-כסף ככל אשר תאמר.

– אין אנחנו יודעים מי הוא, אדוני. כי על-כן ערבתי את לבי לבוא אל אדוני.

– אינכם יודעים מי הוא? – אמר דוריאן בנפש פזורה – מה אתה סח? כלום לא היה הנהרג אחד מאנשיך?

– לא, אדוני, מעולם לא ראיתי אותו. הוא נראה כמַלח, אדוני.

העט נפל מידו של דוריאן. הוא הרגיש, כי לבו עומד מדפֹק. – מלח? – קרא בקול רם – אתה אומר: מלח?

– כן, אדוני. יש בו סִמני מלח: כתֹבת-קעקע על שתי זרועותיו, וכיוצא בזה.

– הנמצא אצלו דבר? – שאל דוריאן ויגחן ויבט אליו בעינים נבעתות – דבר המעיד על שמו?

– רק כסף, לא הרבה, וריבולביר בן-ששה. אבל תעודה ושֵׁם לא נמצא כלל. מראהו כאדם הגון, אבל מגֻשם קצת. לפי דעתנו, זהו מין מלח.

דוריאן קפץ על רגליו. תקוה נוראה עופפה על פניו, והוא לפת אותה ולא הרפה ממנה.

– איה ההרוג? – קרא בקול – חיש-מהר! צריך אני לראותו מיד.

– הוא שוכב באֻרוה ריקה בפֶרמה הישנה, אדוני. הכפריים אינם מניחים להכניס דברים ממין זה אל ביתם. הם אומרים, כי גוף מת מביא אסון.

– בפֶרמה הישנה! לך שמה תֵכף וחכה לי. אמֹר לאחד ממשרתי לחבֹש לי את סוסי. לא. אין מן הצֹרך. אני אלך בעצמי אל האֻרוה – כדי למהר.

לא עבר רבע שעה ודוריאן נִשׂא בדהרה על סוסתו בשׂדרת-העצים הארֻכּה. האילנות עופפו על פּניו כתהלוכה של רוחות, וצללים משֻׁנים רקדו לרֹחב הדרך. פעם אחת נטתה הסוסה פתאם הצדה אל עמוד שער לבן, וכמעט הפילה אותו ארצה. דוריאן הצליף על צואר הבהמה בשוטו. היא חלפה את האויר המאֻבּק כחץ מקשת. האבנים נִתּזו מתּחת פרסותיה.

לבסוף הגיע אל הפֶרמה הישנה. שני אנשים התשוטטו החצר. הוא קפץ מעל הכר ויזרֹק את הרסן לאחד מהם. באֻרוה האחרונה בירכתי החצר נצנץ אור. דוריאן חשב לנכון, כי שם שוכב ההרוג וימהר אל הדלת וישׂם ידו על הבריח.

רגע קטן עמד תחתיו בטרם יפתח את הדלת. הוא הרגיש, שהוא עומד לפני גִלוי, אשר יציל את חייו או יחריבם. לבסוף פתח את הדלת לרוָחה בחזקה ויכָּנס.

על צבור שׂקים, בפנה רחוקה, שכב גוף מת, לבוש כתנת עבה ומכנסים כּחֻלים. מטפחת נקֻדה כסתה את פניו. נר זול, תחוב בבקבוק, הִבהב לצדו.

דוריאן גרֵי הזדעזע. הוא הרגיש, כי לא יהיה בכחו להסיר את המטפחת בידו, ויקרא אל אחד ממשמשי הפֶרמה לבוא אליו.

– הסר את הסמרטוט מעל פניו; אני חפץ לראותו – אמר ויחזק במזוזות-הפתח להשען עליו.

לאחרי שהסיר הפועל את המטפחת, נגש דוריאן אל המת. קריאת-שׂמחה התפרצה מפיו. האיש שנהרג בחֹרשה היה גֵ’ימס וֵין.

רגעים אחדים עמד דוריאן והתבונן בגוף המת. וכאשר רכב לביתו נוצצו דמעות בעיניו, – עתה בטח ולא פחד עוד.

יט

– אך לשוא תבטיחני, כי רוצה אתה להיטיב דרכך – קרא לורד הֶנרי, בטבלו את אצבעותיו הלבנות באגן-נחשת של מי-שושנים – הנך שלם בתכלית השלמות. אנא, אל תשתנה.

דוריאן הניע בראשו: – לא כן, הארי, אני הרביתי לפשֹע בימי חיי. לא אוסיף עוד לעשׂות תועבות כאלה. אתמול החלותי במעשׂים טובים.

– איפה היית אתמול?

– בכפר, הארי. אני ישבתי יחידי במלון קטן.

– נערי הטוב – אמר לורד הֶנרי בבת-צחוק – בכפר יוכל כל אדם להיות צדיק. שם אין נסיונות ופתויי היצר. מטעם זה, כל אותם בני-האדם, היושבים מחוץ לעיר, הם מחֻסרי-צִיבִיליזציה כל-כך. לא נקל כלל וכלל לרכֹּש את הצִיבִיליזציה. היא נקנית בשתי דרכים. האחת היא הקוּלטוּרה, והשנית – שחיתות המדות. לאנשי הכפר אין יכֹלת לדעת לא זו ולא זו, על-כן הם נחשלים ועומדים בגסות מנהגיהם.

– קוּלטוּרה וקלקלה – ענה דוריאן – אני ידעתי את שתּיהן. ועתה נורא לי הרעיון, שהן הולכות שלובות-יד. כי יש לי עתה אידיאל חדש, הארי. אני נכון להשתנות. כמדֻמני, שכבר נשתניתי.

– עדַין לא הגדת לי, מה הוא המעשׂה הטוב אשר עשית. או אולי אמרת, שכבר עשית מעשים טובים מרֻבּים? – שאלהו חברו ויצבֹּר על פִנכָתו פִירַמִידה קטנה של גרגרי-אדמה מתֻלעים ויזר עליה סֻכּר מתוך כף עשויה ככברה בתבנית קוֹנכי.

– לך אוכל להגיד הדבר, הארי. לאחרים זולתך לא אֹבה לספר מעשׂים כאלה. אני חסתי על נפש נקיה. דבר זה נשמע בהתפארות מתוך שחצנות, אבל אתה הלא תבין את כוָנתי. היא יפה מאד ודומה לסִבּילה וֵין עד להפליא. כמדֻמני, כי בגלל זה נמשכתי אחריה בראשונה. זוכר אתה את סִבּילה, הלא-כן? מה רבו הימים! כמובן אין הֶטִי מבנות המעמד שלנו. היא, פשוט, נערה כפרית. אבל אני אהבתי אותה באמת ובתמים. ברור לי, שאהבתי אותה. במשך החֹדש סיון הנפלא של הקיץ הזה הייתי נוסע שמה פעמַים, שלש בשבוע, להתראות אתה. אתמול נועדנו בפרדס קטן. ציצי-התפוח נפזרו על שׂערות ראשה, והיא צחקה. אנחנו החלטנו לנסֹע מזה יחדו היום כעלות השחר. ופִתאֹם נמלך עלי לבי לעזבה בטהרתה, טהרת פרח, כמו שמצאתיה.

– אני משער, כי חדושה של ההרגשה גרם לך רטט של תענוג אמתי, דוריאן – הפסיקו לורד הֶנרי – ועתה אספר אני תחתיך את סופה של אִידִיליה זו. אתה הִשֵׂאת לה עצה טובה ושברת את לבה. וזו היתה ראשית השתנותך לטוב.

– הארי, מה נתעב אתה! אל תדבר דברים מגֻנים כאלה. לבה של הֶטי לא נשבר כלל. כמובן בכתה, התיַפחה, וכיוצא בזה – אבל כבודה חדש עמה. היא יכֹלה לחיות בגנה, כְפֶרְדִיטָה.

– ולבכות על פלוֹרִיזֵל הבוגד – אמר לורד הֶנרי בצחוק, בהטותו ראשו לאחור על גב-הכסא – דוריאן יקירי, לפעמים תוקפות אותך פַנטַסיות של נער. האמנם תַחשֹׁב, כי אותה נערה תוכל מעתה למצֹא ספוּקה, באמת ובתמים, באחד מבני מעמדה? אל-נכון ישׂיאוה באחד הימים לבעל-עגלה גס או לאכּר בעל צחוק אוילי. ואולם אותה העובדה, שהתוַדעה אליך ואהבה אותך, תלַמד אותה לבוז לבעלה, והיא תהיה אֻמללה מאד. מנקודת-ראות מוסרית אינני יכֹל כלל לשבח מאד את כפִיַת יצרך זו. אפילו בתור התחלה היא רפויה מאד. ומלבד זה, מאין אתה יודע, שהֶטי אינה צָפה ברגע זה על-פני ברֵכת-טחנה, שהכוכבים נשקפים ממנה וחבצלות צחורות סביבותיה, כאוֹפֵיליה בשעתה?

– נלאיתי כלכל את דבריך, הארי! אתה לועג לכל דבר, ואחרי-כן אתה מעביר על פנַי תמונות איֻמות ומפיל עלי בלהות. עתה אני מצטער על שספרתי לך את הדבר. אינני שׂם לב כלל למה שאתה אומר לי. אני יודע, כי היטבתי לעשות. הטי העלובה! כאשר רכבתי היום בּבֹּקר ליד הפֶרמה ראיתי בעד החלון את פניה הלבנים כמו בד של יַסמִין. אך אל נוסיף עוד דַבּר בענין הזה ואל תנסה להוכיח לי, כי המעשה הטוב הראשון, שעשיתי לאחרי שנים רבות, והקרבן הקטן של כּבּוּש התאוה, שהבאתי, אינו באמת אלא מין חטא. אני רוצה להיטיב מעללי. וכבר החלותי להיטיב. ועתה ספר לי על-אוֹדותיך. מה נשמע בעיר? אני לא הייתי בקלוב זה כמה ימים.

– הבריות מוסיפות עוד לשׂיח בדבר התעלמותו של בֶּזִיל העלוב.

– ואני דמיתי, כי ענין זה כבר הספיק להיות להם לטֹרח – אמר דוריאן, במזגו יין לכוסו ופניו נתכּרכּמו קצת.

– נערי היקר, הם דברו על-זה רק ששה שבועות, והקהל האנגלי אין ביכלתו לאמץ את כֹּחות שׂכלו בשביל חֹמר-שיחה חדש, אלא פעם בשלשה ירחים. ואולם בעת האחרונה היתה לו לקהל שלנו הצלחה מרֻבּה. היה להם דבר הגֵרושין שלי ואבוד-עצמו אל אלאן קֶמבּל. ועתה עוד התעלמותו המלאה סודות של אמן מפֻרסם. הבַּלֶשת עדַין עומדת על דעתה, כי האיש בעל האדרת האפוּרה, שנסע מזה בתשעה בנוֹבֶמבֶּר בחצי הלילה, ברכּבת ההולכת לפריז, זה היה בֶזִיל המִסכּן, והפּוֹליציה הצרפתּית מודיעה, כי בֶזִיל לא בא כלל לפריז. אפשר כי בעוד שבועַים יסֻפר לנו, שראו אותו בסן-פרַנצִיסקוֹ. מוזר הדבר, אבל מנהג מקֻבל הוא כי כל-מי שנתעלם, רואים אותו בסן-פרַנצִיסקוֹ. אל-נכון זו קרית-חמדה, שיש בה כל הקסמים של העולם אשר מעבר לים.

– ומה דעתך אתה: מה אֵרע לו לבֶזִיל? – שאל דוריאן בהרימו את כוסו עם יין-בּורגוּנדה לנגד השמש, ויתפלא על עצמו, שהוא יכֹל לשׂיח בענין זה במנוחה שלמה.

– אין לי כל דעה בזה. אם בחר בֶּזִיל להסתּתּר, אינני צריך להתערב בדבר. ואם מת, אינני רוצה לחשֹׁב על-אוֹדותיו. המות, זה הדבר האחד, המפיל עלי אימה. אני שׂונא אותו.

– מדוע? – שאל דוריאן בקול נלאה.

– יען כי – ענה לורד הֶנרי בהגישו אל אפו צלוחית של פֻליָטון – יען כי את הכל ישׂא בן-דורנו וחי, מלבד את המות. המות וההמוניות הם שני החזיונות היחידים במאה הי"ט, שעדַין לא נתבארו כּל-צרכּם. הבה, נלכה לשתּות את הקהוה שלנו בחדר-הזמרה, דוריאן. רוצה אני, שתנגן לפני ממנגינות שוֹפֵּין. האיש אשר אתו ברחה אשתי, היה מפליא לנגן את שוֹפֵּין. ויקטוֹריה העלובה! היא היתה חביבה עלי מאד. הבית כמעט שומם מעת אשר יצאתהו. אמנם חיי-הנשׂואים הם רק הרגל, הרגל מגֻנה. אבל אדם מצטער גם על אבּוד הרגליו היותר מגֻנים. אפשר שעליהם הוא מצטער ביותר, כי הם חלק עקרי של אישיותו.

דוריאן לא ענה דבר, ויקם וילך אל החדר הסמוך ויֵשב אל הפּיַנוֹ ואצבעותיו פרטו על המנענעים השחורים-הלבנים. לאחרי שהֻגשה הקהוה עצר פתאם ויפן אל לורד הֶנרי ויאמר: – הארי, האם לא עלה על דעתך הרעיון, כי אפשר שבֶּזִיל נרצח? –

לורד הֶנרי פהק: – בֶּזִיל היה פּוֹפּוּלרי מאד ותמיד נשׂא שעון זול. ולמה יהרגו אותו? הוא לא היה פִקח כל-כך, שיהיו לו שׂונאים. אמנם הוא היה צַיר אמן מצֻין. אבל אפשר לו לאדם לצַיר כוֵילַסקֵיז ולהיות עם זה משעמם למדי. רק פעם אחת עִנין אותי, זה היה לפני כמה שנים, כשאמר לי, שהוא מעריץ אותך עד לשגעון, וכי אתה המוֹטִיב השליט ביצירתו.

– אני אהבתי אותו מאד – אמר דוריאן בקול עצוב קצת – ואולם האין הבריות אומרות, שהוא נהרג?

– אה, כן, כך כותבים עתונים אחדים. אבל אין זה מתקבל על לבי. יודע אני, כי יש בפריז מקומות של סכנה, אבל לא איש כבֶזִיל ילך שמה. הוא לא היה סקרן. זה היה ראש חסרונותיו.

– מה תאמר, הארי, אם אגיד לך, כי אני הרגתי את בֶּזִיל? – אמר דוריאן; ולאחרי שהוציא הדברים מפיו הביט אליו בעיון.

– אני אומר, ידידי היקר, שאתה רוצה להתגדר בתפקיד, שאינו הולם אותך כלל. כל פשע הוא המוני, כמו שכל המוניות היא פשע. אין אתה מסֻגל, דוריאן, למעשׂה-רצח. צר לי מאד אם אפגע בשחצנותך באמרי כזאת, אבל אני מבטיחך, כי כן הוא. פשעים כאלה הם נחלת המעמדות השפלים. ואין אני מגנה אותם כל-עִקר בגלל-זה. אני חושב, כי הפשע הוא להם, מה שהאמנות היא לנו: פשוט, תּחבּוּלה לחוש הרגשות בלתי מצויות.

– תּחבּוּלה לחוש הרגשות? התחשֹׁב אפוא, כי מי שהרג את הנפש יוכל לעשׂות שוב מעשׂה-רצח כזה? אם תאמר כן, לא אאמין לך.

– אה: כל דבר שאדם שונה בו לעתים קרובות, סופו נעשׂה לו לתענוג – קרא לורד הֶנרי בצחוק – זהו אחד מסודות-החיים היותר חשובים. ואולם נראה לי, כי הרצח הוא תמיד שגיאה. לעולם אל יעשׂה אדם דבר, שאי-אפשר לשׂיח בו לאחרי הסעֻדה. אבל נחדל-נא מבֶּזִיל המסכן. מי-יתן ויכֹלתי להאמין, שמיתתו היתה רוֹמנטית, כמו שאתה משער; אבל אינני יכֹל להאמין כזאת. יותר קרוב לאמת, שהוא נפל מן האוֹמנִבּוּס לתוך הסֵינה, והקוֹנדוּקטוֹר השקיע את הדבר. כן; לפי-דעתי, כך היה קצו. אני רואה אותו בדמיוני שוכב על גבו בתוך אותם המים הדלוחים-הירוקים עם הספינות הכבדות השטות על פניהם וקני-הסוף הארֻכּים, שהסתּבכו בשׂערותיו. יודע אתה? לפי-דעתי לא היה יכֹל עוד ליצור יצירות חשובות. בעשׂר השנים האחרונות הלך כֹח-יצירתו הלֹך ורפה.

דוריאן נאנח, לורד הֶנרי עבר אל קצה החדר והתחיל מחליק את ראשו של התֻּכִּי הַיַוַּנִּי המשֻׁנה, עוף גדול אמֻץ-הנוצה ואדֻם-הכּרבֹּלת והזנב, שהתנענע על בד של בַּמבּוּק. כאשר נגעו בו אצבעותיו החדות של לורד הנרי, הוריד את עפעפיו הלבנים של עיני-הזכוכית השחורות והתחיל מתנדנד לפנים ולאחור.

– כן – הוסיף לורד הֶנרי בשובו על עקביו ובהוציאו מטפחתו מכיסו – כֹח-יצירתו היה פותח והולך. כנראה אבד לו דבר-מה. אבדה משׂאת-נפשו. כשחדלה הרֵעות בינך ובינו, חדל הוא מהיות אמן גדול. מדוע נתפרדה חבילתכם? אל-נכון היה עליך לטֹרח. אם-כן הוא, אז לא סלח לך לזאת עד-עולם. כך דרכם של כל הטרחנים. בדרך אגב: מה היתה אחריתה של התמונה הנפלאה, אשר צִיֵר אותך? כמדֻמני שלא ראיתיה מעת גמר מלאכתה. אה, נזכרתי שלפני כמה שנים ספרת לי, כי שלחת אותה לסֶלבִּי ובדרך אבדה או נגנבה. האם לא נמצאה? חבל! זו היתה באמת מעשׂה-ידי-אמן. זוכר אני, כי חפצתי לקנוֹתה. חבל, שלא קניתיה. היא היתה מיצירותיו המעֻלות של בֶּזִיל. מני אז נהפכה יצירתו לאותה תערובת משֻׁנה של צַיָרות גרועה ומחשבות טובות, הנותנת תמיד את הזכות לבעליה להקרא אמן בריטי טִפוּסי. ההודעת על-דבר האבדה? עליך היה לעשׂות זאת.

– שכחתי – ענה דוריאן – כמדֻמני, שהודעתי. אך באמת לא מצאה התמונה חן בעיני מעולם. מצטער אני ש“ישבתי” בשבילה. זִכרה שׂנוא עלי. למה אתה מדבר על-אודותיה? היא הזכירה לי תמיד אותם החרוזים המשֻׁנים שבמחזה אחד – כמדמני “הַמלֶט” – הלא כֹה דבריהם:

"כְּמוֹ צִיּוּר שֶׁל יָגוֹן,

פָּנִים בְּלִי לֵב".

כן, לזו נדמתה.

לורד הֶנרי נתן בצחוק קולו: – “אדם המתיחס אל החיים כאמן, מוחו הוא לבו” – ענה וישתקע בכֻרסה.

דוריאן גרֵי הניע בראשו ויפרֹט על מנענעי הפּיַנו אקוֹרדים רכים אחדים. – “כמו ציור של יגון – שנה בנגנו – פנים בלי לב”.

חברו הגדול ממנו נשען על-גב הכסא ויבט אליו בעיניו הסגורות למחצה. – "בדרך אגב, דוריאן – אמר אחרי הפסקה קצרה – מה יועיל לאדם, אם קנה את כל העולם כֻּלו ואבד – איך אומרות הבריות? – את נשמתו.

המנגינה נפסקה פִּתאֹם, ודוריאן גרֵי נרתע לאחוריו ויבט אל רֵעהו בעינים קמות. – מדוע אתה שואל אותי כדבר הזה, הארי? –

– חברי הטוב – ענה לורד הֶנרי בהרימו את גבות עיניו בתמיה – אני שאלתי אותך, יען כי דמיתי, שיש ביכלתך לענות על השאלה. ולא יותר. ביום הראשון לשבוע זה התהלכתי בהֵיד-פַּרק, ובקרבת קשת-השיש ראיתי כנופיה קטנה של אנשים לבושים בגדי-עֹני עומדים ומקשיבים לדבריו של מטיף המוני, מאותו המִין המצוי ברחובות לונדון. ובגשתי שמעתי את המטיף קורא בקול רם אל שומעיו את השאלה אשר שאלתיך. הוא עשה עלי רֹשם דרמטי. לונדון עשירה מאד במחזות משֻׁנים כאלה. יום א' גשום, “קדוש” משֻׁנה באדרת-גוּמי, שרשרת של פרצופים חִורים-חולניים תחת גג נקוב של מחסיות מטפטפות, ומימרה מפליאה נזרקת באויר בקול חד מתוך שׂפתים הִיסטֵריות, – זה היה באמת יפה ומיֻחד במינו, ממש סוּגֶסטיה. חפצתי להגיד לאותו הנביא, כי יש נשמה באמנות, אבל לא באדם. אך יש לשער, שהוא לא היה מבין את דברי.

– אל-נא, הארי! הנשמה היא מציאות איֻמה. אפשר לקנותה, למכרה ולהחליפה. אפשר להרעילה ואפשר לשכללה. יש נשמה בקרב כל אחד מאתנו. אני יודע זאת.

– האם בטוח אתה, כי כן הוא באמת, דוריאן?

– בטוח בהחלט.

– אה, אם-כן, טעות היא בידך, אִילוּזיה. דבר, שאנחנו בטוחים באמתּתו המָחלטת, הוא תמיד דבר שאינו במציאות. זוהי הגזרה שנתכה על האמונה, וזהו המוסר היוצא מן הרוֹמנטיות. למה אתה מעמיד פנים זועפים כל-כך? אל-נא בכֹבד-ראש! מה לי ולך ולאמונות הטפלות של דורנו? אנחנו עזבנו כבר את האמונה בנשמת האדם. אנא, נגן לי דבר-מה. נגן לי נוקטוֹרנה, ומדי נגנך, תגיד לי בלחישה, איך עלתה בידך לנצֹר את עלומיך. בודאי יש אתך “סגולה”, תּחבּולה שבסוד. אני גדול ממך רק עשׂר שנים, וכבר אני מקֻמט וכָתם ובָלֶה. ואתה, הנך ממש פלא, דוריאן. מעולם לא היית יפה ומלבב כמו בערב הזה. חזותך עתה מזכירה לי את היום, אשר ראיתיך בפעם הראשונה. אז היית חצוּף ובַישן כאחד ובכלל – בריה שאינה מצויה. כמובן שֻׁנית, אך לא במראיך. חפץ הייתי, שתגלה לי את סודך. למען השב לי את נעורי, נכון אני לעשׂות כל מה שידרשו ממני, חוץ מגִימנַסטיקה, השכמת שחרית והתנהגות כהוגן. נעורים! אין דבר אשר ידמה להם. אך אולת היא לדבּר על בערות-הנֹער, האנשים המעטים, שאני שומע עתה לדעותיהם בקצת כבוד, הם צעירים ממני מאד. הם נראים כאלו קדמוני, כאלו עברו אותי. החיים גלו להם את פלאם האחרון. ואשר לאנשים הבאים בימים, לדעותם הם אני מתנגד תמיד. אני עושׂה זאת מתוך פּרִינצִפּיון. כשאתה שואל לדעתם על מעשׂה שהיה אתמול, הם מוסרים לך בחשיבות מיֻחדת את הדעות, ששׂררו בשנת 1820, כשהבריות היו לובשות פֻּזמקאות ארֻכּים ומאמינים לכל דבר ונבערים מכל דעת. מה יפה מנגינה זו שאתה מנגן! תאב אני לדעת, האם חבר אותה שוֹפֶּן במַיוֹרקה, כשגלי-הים המו והשתקשקו מסביב לנוֵהו ורסיסים מלוחים נתזו אל חלונו? היא רומנטית עד להפליא. מה מאֻשרים אנחנו, שנשארו לנו לפחות אמנות אחת, שאינה מחַקה! – אנא, אל-נא תפסיק. ערגה נפשי למוסיקה בערב הזה. נדמה לי, כי אתה אַפּוֹלון העלם ואני מַרסִיַס השומע למנגינותיו. יש לי דאגות שלי, דוריאן, שגם אתה אינך יודע מהן כלום. הטרגדיה שבזִקנה אינה זו, שאנחנו מזקינים, אלא זו, שאנחנו נשארים בנערותנו. אני משתומם לפעמים בעצמי על תמימותי וגלוי-לבבי. אח, דוריאן, מה מאֻשר אתה! מה נפלאים החיים אשר בלית! אתה שתית את כוסו של כל תענוג ותענוג עד תֻּמהּ. אתה סחטת את הענבים אל חִכּך. שום דבר לא נסתר ממך. ועם זה עבר עליך הכל כקולות של מוסיקה. תענוגות החיים לא השאירו בכך כל פגם. הנך עוד אותו שהיית.

– אינני עוד אותו שהייתי, הארי.

– לא. עודך כמו שהיית. תאב אני לדעת, איך יעברו יתר ימי חייך. אל-נא תשחיתם בכבושי-יצר ובפרישות. עתה הנך כליל-השלמות. אל תעשה את עצמך פגום ומצֻמצם. עתה אין בך כל דֹפי. לשוא תניע בראשך: אתה יודע, כי כן הוא. ומלבד זה, דוריאן, אל תשלה את נפשך. החיים אינם נשמעים לרצון ולמחשבות טובות. החיים הם ענין של עצבים ונימים ותאים, שנרקמו לאִטם, אשר בהם מקנן הרעיון והוזה התאוה. יכֹל אתה לחשֹׁב את עצמך בטוח מכל רע וחסֹן נגד כל אסון ופתוי; אבל גִווּן צבע במקרה בחדר או בִּשְמֵי-בֹקר, ריח בֹּשׂם מיֻחד, שאהבת לפנים, המעורר בקרבך זכרונות נעימים, חרוז של שירה נשכחה, שנזדמן לעיניך שוב במקרה, קטע של מנגינה, שחדלת זה כבר לנגן – אלה הם הדברים, דוריאן, שבהם תלואים חיינו. בּרוֹינינג מדבּר בענין זה באחד מספריו; אבל גם חושינו מוכיחים לנו אמִתּת הדבר. יש אשר פתאֹם נודף סביבותי ריחו של הלילך הלבן, ואז יקים זכרוני לפני את החֹדש היותר משֻׁנה, שעבר עלי בימי חיי. אלו יכֹלתי להמיר אתך, דוריאן! העולם נתן את שנינו לגדופים, אבל אותך העריץ תמיד. והם יעריצוך כל הימים. אתה הנך הטִפּוּס, שדורנו מבקש וירא למצאו. אני שׂמח מאד, שלא פעלת מיָמיך מאומה: לא חטבת כל פסל, לא צִיַרתּ כל תמונה, ובכלל לא יצרת כלום. החיים הם הם האמנות שלך. אתה עשית את עצמך טופס למוסיקה. ימיך הם הסונֵיטים שלך.

דוריאן קם מעל הפּיַנוֹ ויעבר את ידו בין שׂערותיו.

– כן, נפלאים היו ימי חיי – אמר בשפל קולו – אבל אין ברצוני להמשיכם ככה, הארי. ואתה אל-נא תדבר אלי דברי התפעלות משֻׁנה כאלה. אין אתה יודע הכל על-אוֹדותי. ואני חושב, כי אלו ידעת, אז פנית גם אתה אלי עֹרף. אתה צוחק? אל תצחק!

– מדוע חדלת לנגן, דוריאן? שֵׁב ונגן לי שוב אותה הנוֹקטוּרנה. ראה את הירח הגדול, כעין-הדבש, התלוי באויר הערפל. הוא מצפה לקסמיך, ואם תנגן, ישפיל לרדת אל האדמה. אינך רוצה? אם-כן נלכה אל הקלוב. זה היה ערב נעים, נגמר-נא אותו בנעימות. שם בקלוב יש נפש אחת, אשר ראש-חפצהּ הוא לדעת אותך – זהוּ לורד פּוּל הצעיר, בנו הבכור של בֵּירנמוּתּ. הוא כבר חקה את רבידי-צוארך ובקש ממני להציגהו לפניך. הוא בחור נחמד, ודומה קצת אליך.

– אקוה, כי לא – אמר דוריאן ועיניו הפיקו עצבת – אבל אני עיף מאד היום, הארי. אין את נפשי ללכת אל הקלוב. הנה השעה האחת-עשׂרה ואני רוצה להקדים לשכב.

– שב נא עוד אתי. מעולם לא היטבת לנגן כמו בערב הזה. המגע שלך היה נפלא. מעולם לא הרגשתי בו הבעה עמֻקה כל-כך.

– זהו מפני שאני נכון להיטיב דרכי – ענה זה בצחוק – כבר השתּניתי מעט.

– לי אחת היא אם תּשתּנה ואם לא תשתּנה, דוריאן – אמר לורד הֶנרי – אתה ואני נהיה תמיד ידידים.

– ואולם אתה הרעלת אותי פעם אחת בספר שנתת לי. לזאת לא אוכל לסלֹח לך. הארי, הבטיחני שלעולם לא תשאיל את הספר לאיש. מָות בו!

– נערי הטוב, הנך מתחיל באמת ובתמים להטיף מוסר. עוד מעט תסובב בחוצות כבעל-תשובה גמור ותזהיר את העם מכל אותם החטאים, שהיו לך לזרא. אבל הנך נעים ויפה יתר מדי מעשׂות כזאת. ומלבד זה, ללא-הועיל הוא. אתה ואני הננו מה שהננו, ונהיה מה שנהיה. ואשר להרעלה על-ידי ספר, זה דבר שאי-אפשר. האמנות איננה משפיעה כלל על מעשׂינו. ולא עוד אלא שהיא ממיתה את התשוקה לפעֹל ולעשׂות. היא עקרה גאוינה. הספרים, שהעולם קורא להם “אי-מוסריים”, הם הספרים המראים לעולם את חרפּתו. וזה הכל. אבל אל-נא נתוכח עתה על עניני ספרות. בוא אלי מחר: אני נכון לרכב באחת-עשׂרה, ואז נוכל לרכב יחדו. ואחר אקחך אתי לסעֹד אצל לידי בּרֶנקסוֹם. היא אשה נחמדה, ורצונה להתיעץ אתך על-דבר יריעות-קיר, שהיא אומרת לקנות. ובכן בוא ונלך אליה יחדו. או אולי נסעֹד אצל הדֻכּסית הקטנה שלנו? היא מתאוננת, שאינה רואה אותך עוד. אפשר שכבר קַצתָּ בגלֶדיס? אני ידעתי זאת מראש. לשונה המחֻכּמת מוגיעה את העצבים. איך שיהיה, בוא אלי באחת-עשׂרה.

– האמנם נחוץ הדבר, הארי?

– בודאי. הפַּרק נפלא עתה למראה. דומה אני כי מעת שנפגשנו בפעם הראשונה לא היו עצי הלילך שבו יפים כל-כך כבשנה זו.

– טוב אני אהיה פה באחת-עשׂרה – אמר דוריאן – שלום לך, הארי. – וכאשר הגיע עד הפתח עמד תחתיו רגע קטן, כאלו היה לו עוד מה להגיד. אחר נאנח ויצא.

כ

הלילה היה נעים מאד, חם כל-כך, שהוא הניח את אדרתו על זרועו, אף לא שׂם את מטפחת-המשי על צוארו. וכשהוא הולך לאִטו ומקטר סיגריטה, עברו על פניו שני צעירים לבושים פרַקים. והוא שמע בלחֹש האחד לרעהו: זה דוריאן גרֵי. הוא זכר, מה נעים היה לו לפנים, כשהראו עליו באצבע, או הביטו עליו או דברו עליו. ואולם עכשיו כבר נלאה לשמֹע את שמו. עִקר חנו של הכפר, אשר נסע אליו בעת האחרונה לפעמים קרובות כל-כך, היה בזה, ששם לא ידע איש מי הוא. אל הנערה, שעורר בה את האהבה אליו, אמר וחזר ואמר, שהוא עני, והיא האמינה לו. פעם אחת אמר לה, כי הוא איש רע מאד, אך היא צחקה לדבריו ותען, כי הרשעים הם תמיד זקנים מאד ומכֹערים מאד. מה יפה היה הצחוק שלה! ממש שירת הכיכלי. ומה נחמדה היתה בשׂמלת-הכִּתּן שלה ובמגבּעתּהּ רחבת-השולים! היא לא ידעה דבר, אבל לה היה כל מה שאבד לו.

כאשר בא הביתה מצא את משרתו יושב ומחכה לו; וישלחהו לשכּב לישֹׁן. ובעצמו השׂתרע על הרפידה בחדר-הספרים והתחיל מהרהר בדברים אחדים, שהגיד לו לורד הֶנרי.

האמת הדבר, שלא יוכל האדם להשתּנות? הוא חש געגועים עזים על טהרת-התֹּם של נעוריו – הנַערות הצחורה-וַרדית, כמו שאמר פעם לורד הֶנרי. הוא ידע, כי טמא את עצמו, כי קלקל את רוחו וסרס את דמיונו, כי השפיע לרעה על אחרים, ועוד שׂמח באכזריות לאידם, וכי פרע לשמצה דוקא את הנפשות היפות והרוחות הנדיבים, שנפגשו אתו במסלת חייו. אבל כלום אין לזה שום תקנה? האם אין לו עוד כל תקוה?

הוי על רגע השגעון, אשר בגֹדל לבבו ובסערת יצרו נזרקה מפיו התפלה, שהתמונה תשׂא עליה את סבל שנותיו, והוא יתנוסס כל ימיו ביפעת-עלומים! כל חרפת חייו באה לו מן התפלה המטֹרפה הזאת. הלא טוב טוב היה לו, אלו בא העֹנש תֵּכף אחרי כל חטא וחטא. בעֹנש יש נקיון, זִכוך. לא “סלח לנו לעונותינו”, כי אם “יסר אותנו על תועבותינו”, כן היה צריך האדם להתפלל אל אלהי המשפט והיֹשר.

הראי המגֻלף פתוחי-דמיון נפלאים, אשר נתן לו לורד הֶנרי לתשורה לפני כמה שנים, עמד על השלחן לפניו, והקוּפִּידוֹנים לִבני-הרגלים אשר מסביב למסגרתו הראו פנים שׂוחקות כמקדם. הוא לקח אותו בידו, כמו באותו ליל-זועות. אשר בו גלה בראשונה את השנויים בתמונת-הפגעים ובעינים תועות ועכורות מדמעה הביט אל פניו הקודרים. נפש אחת, אשר אהבה והעריצה אותו כאלהים, כתבה אליו פעם אחת מכתב-שגעון, שסִימה בדברי עבודת-אלילים הללו: “העולם נשתנה, יען כי אתה נבראת מזהב ושן. קוי-שפתותיך כותבים מחדש את ההיסטוריה”. הוא נזכר עתה בפרזה זו ושָׁנה אותה פעמים אין-מספר. ופִתאֹם היה לו יפיו לתועבה וישלך את הראי ארצה וירמסהו ויכתתהו בעקבו לשברי-כסף. היֹפי הוא הוא שאִבד והחריב אותו, היֹפי והנֹער, אשר עליו התפלל. אילולי שני אלה לא היה כל כתם על חייו. יפיוֹ היה לו רק מסכה, והנֹער – קלסה. ומה היא הנערות באֹפן היותר טוב? עת הבֹּסר, הירקון, עת של מעמדי-נפש אויליים ורעיונות חולניים. למה זה לבש את בגדי העבדות שלה? הנערות החריבה אותו.

מוטב שלא יהרהר כלל בעבר שלו, את הנעשׂה אין להשיב ואין לשנות. עליו לשׂים עתה מעיָניו בו בעצמו ובעתידו. ג’ימס וֵין טמון בקבר בלי שֵׁם בחצר-קברות בסֶלבִּי. אלאן קֶמבּל המית עצמו ביריה באחד הלילות בּלַבּוֹרטוֹריוֹן שלו, ואת הסוד, אשר הכריחהו דוריאן לדעת אותו, לא גלה. ההתרגשות על-דבר התעלמותו של בֶּזִיל האלוארד, תשתקע בקרוב גם היא. היא כבר הולכת ופוחתת. ובכן אין כל סכּנה נשקפת לו. ובאמת לא מיתתו המשֻׁנה של בֶּזִיל האלוארד, היא שהעיקה עליו ביותר. מיתתה המתונה של הנשמה שבקרבו, היא הנותנת לו לב רגז ומלבישה אותו חרדות. בֶּזִיל צִיֵר את תמונתו, אשר קלקלה את חייו. זאת לא יכֹל לסלֹח לו. התמונה אשֵׁמה בכל. בֶּזִיל דבּר אליו דברים, שאין לשׂאתם. והוא סבל אותם באֹרך-רוח. הרצח היה רק טרוף-דעת של רגע. ואשר לאלאן קמבּל, הלא הוא אִבד עצמו לדעת, מתוך בחירה חפשית. ואין זה נוגע כלל לו, לדוריאן.

חיים חדשים! זהו מה שדרוש לחפצו. לזה הוא מצַפּה. וכבר התחיל בכך. על-כל-פנים הלא חמל על נפש נקיה. הוא לא יוסיף עוד להביא את התֹּם לידי נסיון. הוא יתנהג כהוגן.

ומדי חשבו בהֶטִי מֵירטוֹן, השתוקק לדעת, אם בא עוד שנוי בתמונה הסגורה בחדר-העליה. אל-נכון אין היא עוד איֻמה כמו שהיתה. אולי, כאשר יִזַכּו חייו, יצליח להעביר מצורתה את כל עקבותיהן של התאווֹת הגסות, ואולי כבר נמחו עקבותיהן. עליו לעלות ולראות.

הוא לקח את המנורה מעל השלחן ויעל בלאט אל חדר-העליה, בפתחו את הדלת ירד צחוק של שמחה על פניו, המפליאים בעלומיהם, ויעמֹד רגע קטן על שפתיו. כן, הוא ייטיב את דרכו, והתמונה הנתעבה. אשר הסתיר מעיני כל, לא תהיה לו עוד לזעוה. הוא הרגיש כאלו נטלה כבר המעמסה מעליו.

במנוחה שלמה נכנס אל החדר וינעל את הדלת אחריו, כמשפטו כל הימים, ויסר את מכסה-הארגמן מעל-פני התמונה. זעקת מכאוב וחֵמה התפרצה מבין שׂפתיו: הוא לא מצא בה כל שנוי, מלבד אשר מן העינים הציצה מרמה ומסביב לשׂפתים התפתלו קמטי החנופה. התמונה עודנה נתעבה – ואם אפשר: עוד יותר משהיתה – וטל-הארגמן, שהכתים את היד, נראה עז יותר ודומה עוד יותר לדם שפוך מקרוב.

דוריאן הזדעזע. האמנם רק השחצנות, היא שעוררה אותו לעשות את המעשה הטוב היחידי שלו? או הצמאון להרגשה עזה חדשה, כמו שרמז לו לורד הֶנרי בצחוק שלו המלא לעג? או אותה התשוקה לשׂחק בתפקיד, המכריחה אותנו לפעמים לעשות מעשים, שהם נדיבים יותר ממה שאנחנו בעצמנו? או אולי כל אלה הסבות ביחד? ומדוע גדל הכתם האדֹם מאשר היה? הוא פשה כצרעת מגֹאלה על-פני האצבעות המקֻמטות. היה דם גם על הרגלים, כאלו טפטף עליהן מלמעלה – וגם על היד אשר לא תפשה בסכין. הילך ויתוַדה? האם כוָנת כל זה היא, כי יתן תודה? כי ילך וימסר עצמו למשפט-מות? הוא נתן בצחוק קולו. הוא הרגיש, שזה רעיון-שגעון. ומלבד זה, גם אם יודה על עונו, מי זה יאמין לו? הלא אין כל זכר וכל שריד לנרצח, וכל אשר היה לו בֹּעַר מן העולם. הוא, דוריאן, שרף בעצם ידיו כל מה שנשאר ממנו בבית מתחת. הלא הכל יאמרו לו, כי, פּשוט, יצא מדעתו. ואם יעמֹד על תודתו, יאסרוהו בבית-המשֻׁגעים…

ובכל-זאת הלא חובתו היא להודות, לשאת חרפה ומוּסר עונו קבל-עם. הלא יש אלהים, הדורש מן האדם להגיד פשעו לא רק לשמים כי-אם גם לארץ. כל אשר יעשה, לא יטהר אותו, עד אשר יודה על עונו. עונו? הוא הניע את כתפיו. מיתתו של בֶּזִיל האלוארד לא נחשבה בעיניו מאד. הוא חשב על-אודות הֶטי מֵירטון. כי זה היה ראי לא-נכון, אותו הראי של נשמתו אשר הביט בו. שחצנות? סקרנות? חנופה? האמנם לא היה במעשה-פרישתו שום דבר מלבד אלה? לא, כאן היה יותר מזה, – כך, לכל-הפחות, חשב הוא. אך מי יוכל להגיד בהחלט?… לא! לא היה כאן שום דבר יותר, מתוך שחצנות חמל עליה. מתוך חנופה לבש צורה של טוב-לב. מתוך סקרנות נסה לכבֹּש את יצרו. עתה הֻברר לו כל זה.

אבל אותו הרצח – האמנם ירדֹף אותו כל ימי-חייו? האמנם לא יוכל לפרֹק מעליו עד-עולם את סבל העבר? או האם ילך ויודה על עונו? לא! עוד נשארה מקצת עדות אחת נגדו. התמונה עצמה – זוהי העדות. אך גם אותה יבער מן העולם. מדוע לא עשה אתה כלה עד-כה? בעת הראשונה הרגיש קורת-רוח להתבונן בה ולראות, איך היא הולכת ומשתנה ומזקינה. אך זה כבר חדל להתענג על המראה הזה. להפך, התמונה הניסה שֵׁנה מעיניו. כשהיה בדרך עִנה אותו הפחד, פן תשורנה עין זר. היא הטיפה טפה של מרה שחורה בכל תענוגותיו ותאווֹתיו. זכרונה לבדו ערבב לו הרבה רגעי-שמחה. היא היתה לו מוסר-לבו. עליו לבערה!

דוריאן הביט סביבותיו וירא את השׂכּין, אשר דקר בו את בֶּזִיל האלוארד. הוא נקה אותו פעמים רבות, עד אשר לא נשאר עליו כתם, עתה הוא ממֹרט וממֹרק. אותו השׂכּין שהמית הצַיר, ימית גם את יצירת הצַיר וכל הכרוך בה. גם את העבר ימית, ובמיתתו של זה תהיה לו גאולה. הוא ימית גם אותם חיי-נשמה האיֻמים, וכאשר יחדלו אזהרותיה המחרידות, אז ינוח בשלום לבטח. הוא אחז את השׂכּין ויתקעהו בתמונה.

נשמע קול זעקה וקול מפלה. הזעקה, זעקת גסיסה ויאוש. היתה איֻמה כל-כך, שהמשרתים התעוררו משנתם בבהלה ויזחלו ברעדה מחדריהם. שני גֶ’נטלמנים אשר עברו בעת ההיא את הככר, עמדו תחתם ויביטו למעלה אל חלונות הבית הגדול. אחרי-כן הוסיפו ללכת. עד אשר פגשו בשוטר ויוליכוהו אל הבית. הלז צלצל בפעמון פעמים אחדות, ואין קול ואין עונה. הבית היה אפל כֻלו, מלבד אור כּהֶה בחלון של חדר-העליה. השוטר המתין רגעים אחדים, ואחר הלך ויתיצב בפתח השער באחד הבתים אשר מנגד, לראות איך יפֹּל דבר.

– למי הבית ההוא, שוטר? – שאלהו הזקן שבשני הגֶ’נטלמנים.

– למר דוריאן גרֵי, אדוני – ענה השוטר.

הגֶ’נטלמנים הביטו איש אל רעהו, ובלכתם משם צחקו בבוז. האחד מהם היה דודו של סיר הֶנרי אשטון.

ושם בבית, באגף המסור לרשותם, נדברו המשרתים הלבושים למחצה איש אל רעהו בקול-מלחשים. מרת ליף הזקנה בכתה ופרשׂה בכפיה, פרנסיס היה חִור כמות.

לאחר רבע שעה לקח אתו את הרַכָּב ועוד אחד מן המשרתים ויעלו שלשתם במעלות. הם דפקו בדלת – אין עונה. הם קראו בקול – דממה עמֻקה. לבסוף, אחרי אשר נסו לשבֹּר את הדלת ולא עלתה בידם, עלו על הגג ומשם ירדו אל המעקה שלפני חלון החדר. החלון נפתח על נקלה: בריחיו היו ישנים ורעועים.

כאשר נכנסו אל החדר, נשקפה אליהם מעל הקיר תמונה נהדרה של אדונם כמו שהוא, כמו שראו אותו לפני שעות מעטות, בכל הוד-תפארתו ויפעת-עלומיו הנפלאה. ועל הרצפה שכב איש מת, הדור בלבושו, ושׂכּין תקוע בלבו. פניו היו מקֻמטים, כמושים, ומעוררים גֹעל-נפש. ורק לאחרי שבדקו את טבעות אצבעותיו, הכירו וידעו מי הוא.

בֶּן־הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּׁר / אוסקר ויילד

גָּבוֹהַּ מֵעַל הָעִיר הִתְנוֹסְסָה אַנְדְרְטַת1 בֶּן־הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּר עַל עַמּוּד חָסֹן. הִיא הָיְתָה מְצֻפָּה מִכָּל הָעֲבָרִים עֲלֵי־פָּז דַקִּים, בִּמְקוֹם עֵינַיִם הָיוּ לָהּ שְנֵי סַפִּירִים מִתְנוֹצְצִים וְאֶבֶן־אֹדֶם גְּדוֹלָה הִבְרִיקָה בִּנְדַן חַרְבָּהּ.

הַכֹּל הִשְתּוֹמְמוּ וְהִתְפַּלְּאוּ מְאֹד עַל בֶּן־הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּר.

– מַדּוּעַ אֵינְךָ דוֹמֶה לְבֶן־הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּר? – הָיְתָה אֵם מְלֵאַת־רֶגֶש מְדַבֶּרֶת לִבְנָהּ הַקָּטָן, אֲשֶר מִתּוֹךְַ בְּכִי הִתְאַוָּה לִתְפֹּשׂ אֶת הַיָּרֵחַ – בֶּן־הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּר לֹא הָיָה בוֹכֶה בְּשֶל אֵיזֶה דָבָר.

– שָׂמֵחַ אֲנִי, שֶיֵש לְפָחוֹת אֶחָד, שֶהוּא מְאֻשָּר בָּעוֹלָם הַזֶה, – הָיָה מְדַבֵּר בְּקוֹל רָפֶה אִיש שֶהִתְיָאֵש מִן הַחַיִים, בְּהַבִּיטוֹ אֶל הָאַנְדְרָטָה הַנִּפְלָאָה.

– פָּנָיו כִּפְנֵי מַלְאַךְ־אֱלֹהִים, – הָיוּ אוֹמְרִים הַיְתוֹמִים הַקְּטַנִּים בְּלֶכְתָּם מִבֵּית הַתְּפִלָּה עֲטוּפִים מְעִילֵי אַרְגָּמָן, וְסַנְדַּלִּים נְקִיִּים בְּרַגְלֵיהֶם.

פַּעַם בְּאַחַד הַלֵּילוֹת הִתְעוֹפֵף בֶּן־דְּרוֹר קָטָן עַל פְּנֵי הָעִיר. רֵעָיו עָפוּ לָהֶם עוֹד לִפְנֵי שִשָּה שָבוּעוֹת אַרְצָה מִצְרַיִם, וְהוּא עוֹד הִתְמַהְמַהּ פֹּה, כִּי הִתְאַהֵב בִּקְנֵה־סוּף נֶחְמָד לְמַרְאֶה.

בֶּן־הַדְּרוֹר רָאָה אֶת קְנֵה־הַסּוּף בַּפַּעַם הָרִאשוֹנָה בְּרֵאשִית יְמֵי הָאָבִיב בְּעוּפוֹ אַחֲרֵי עָש צָהֹב גָדוֹל עַל שְׂפַת הַנָּהָר; וְכָל כַּךְ נִתְמַלֵּא הִתְפַּעֲלוּת מִקוֹמָתוֹ הַגְּבוֹהָה וְהַיְשָרָה שֶל קְנֵה־הַסּוּף, עַד שֶהִפְסִיק אֶת מְעוּפוֹ כְּדֵי לָבֹא עִמּוֹ בִּדְבָרִים. עִם בּוֹא יְמֵי הַסְתָו, נָסְעוּ מִזֶה כָּל צִפֳּרֵי הַדְּרוֹר, וְכַאֲשֶר עָזְבוּ אֶת הַמָּקוֹם הַזֶה, הִרְגִּיש בֶּן־הַדְּרוֹר הַנִּשְאָר אֶת עַצְמוֹ בּוֹדֵד מְאֹד, וּקְנֵה־הַסּוּף הֵחֵל לְשַעֲמֵם אוֹתוֹ.

– הַחֲפֵצָה אַתְּ לִנְסוֹעַ עִמִּי מִזֶּה? – שָאַל בֶּן־הַדְּרוֹר אֶת נִצַּת־הַסּוּף. וְהַלֵּזוּ נִעְנְעָה בְּרֹאשָהּ לְאוֹת מֵאוּן – קְשוּרָה הָיְתָה כָּל־כַּךְ אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתָּהּ.

– הִשְטֵית אַתְּ בִּי, – קָרָא בֶּן־הַדְּרוֹר, – אֲנִי יוֹצְאָה לְמַסָּעִי לְאֶרֶץ הַפִּירָמִידוֹת. חֲיִי בְשָלוֹם! – וַיָּעֹף.

כָּל הַיּוֹם עָף וּלְעֵת עֶרֶב הִגִּיעַ עַד הָעִיר.

– אַיֵה מְקוֹם חֲנִיָתִי? – שָאַל – מְקַוֶּה אֲנִי, שֶהָעִיר עָשְׂתָה הֲכָנוֹת לְקַבֵּל אֶת פָּנָי.

אָז רָאָה אֶת הָאַנְדְרָטָה עַל הָעַמּוּד הָרָם.

– פֹה אֵרֵד, – קָרָא, – גַּם הַמָּקוֹם יָפֶה, גַּם הָאֲוִיר טוֹב. וְלַדְּבָרִים הָאֵלֶה יָרַד בֶּן־הַדְּרוֹר וַיַּעֲמֹד בֵּין רַגְלֵי בֶן־הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּר.

– הֲרֵי לִי חֶדֶר שֶל זָהָב לְמִשְכָּב, – אָמַר בְּרָצוֹן אֶל עַצְמוֹ, כַּאֲשֶר הִתְבּוֹנֵן סָבִיב וְהִתְכּוֹנֵן לָנוּחַ עַל מִשְכָּבוֹ. אַךְ בָּרֶגַע שֶחָפֵץ לָשִׂים אֶת רֹאשוֹ בֵּין כְּנָפָיו נָפְלָה עָלָיו טִפַּת גֶּשֶם.

– מַה מוּזָר הַדָּבָר, – קָרָא, – אֵין אַף עָב קְטַנָּה עַל פְּנֵי הַשָּמַיִם, הַכּוֹכָבִים מְאִירִים וּמַזְהִירִים, וְהַגֶּשֶם יוֹרֵד בְּכָל זֹאת. אַקְלִימוֹ שֶל צְפוֹן אֵירָפָּא אָכֵן מְכֹעָר הוּא בְּיוֹתֵר. נִצַּת־הַסּוּף אָמְנָם אָהֲבָה אֶת הַמָּטָר, אֲבָל זֹאתָיְתָה רַק אָנֹכִיוּת2 מִצִּדָּהּ.

וּבָרֶגַע הַזֶּה נָפְלָה עוֹד טִפָּה אֶחָת.

– וּמַה בֶּצַע אֵיפוֹא בָּאַנְדְרָטָה אִם לֹא תוּכַל לַעֲצוֹר בְּעַד הַגֶּשֶם? – אָמַר בֶּן־הַדְּרוֹר, מוּכְרָח אֲנִי לְבַקֵּש לִי אֵיזוֹ מַעֲשֵנָה יְאוּתָה.

וּכְבָר חָפֵַַץ לַעֲזוֹב אֶת מְקוֹמוֹ, אַךְ בְּטֶרֶם פָּרַשׂ אֶת כְּנָפָיו נָפְלָה עָלָיו עוֹד טִפָּה שְלִישִית. בֶּן־הַדְּרוֹר הִשְקִיף לְמַעְלָה וַיַרְא – אָכֵן, מָה רָאָה?

עֵינֵי בֶן־הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּר הָיוּ מְלֵאוֹת דְּמָעוֹת, וּדְמָעוֹת זָרְמוּ עַל לֶחְיֵי הַזָּהָב שֶלּוֹ. פָּנָיו הָיוּ כָּל כַּךְ יָפִים לְאוֹר הַיָּרֵחַ, עַד שֶלֵּב בֶּן־הַדְּרוֹר נִתְמַלֵּא רַחֲמִים.

– מִי אָתָּה? – שָאַל.

– בֶּן־הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּר אָנִי.

– לָמָּה אֵיפוֹא תִבְכֶּה? – שָאַל בֶּן־הַדְּרוֹר, – אַתָּה הִרְטַבְתָּ אוֹתִי לְגַמְרִי.

– בְּעוֹדֶנִּי בַּחַיִּים וְלֵב בֶּן־אָדָם הָיָה בְקִרְבִּי, עָנָה הַפֶּסֶל, – לֹא יָדַעְתִּי מָה הֵן דְּמָעוֹת. כִּי יָשַבְתִּי בְּאַרְמוֹן “בְּלִי דְאָגָה”, אֲשֶר הָעֶצֶב לֹא חָדַר אֶל תּוֹכוֹ. יוֹם יוֹם הָיִיתִי מְשַׂחֵק עִם חֲבֵרַי בְּתוֹךְ הַגָּן, וּבָעֲרָבִים הָיִיתִי מְנַצֵּחַ עַל הַמְּחוֹלוֹת בָּאוּלָם הַגָּדוֹל. מִסָּבִיב לַגַּן הִתְרוֹמְמָה חוֹמָה גְבוֹהָה, אַךְ מֵעוֹלָם לֹא עָלָה עַל לִבִּי הָרַעְיוֹן לִשְאֹל: מַה יֵש שָם מֵאַחֲרֵי הַחוֹמָה. כָּל כַּךְ יָפֶה הָיָה כָּל אֲשֶר מִסָּבִיב לִי. אַנְשֵי חֲצֵרִי קָרְאוּ לִי בְּשֵם “בֶּן־מֶלֶךְ מְאֻשָּר”, וְאָמְנָם מְאֻשָּר הָיִיתִי בֶאֱמֶת, אִם לְתַעֲנֻגִּים אֹשֶר יִקָּרֵא. כָּכָה חָיִיתִי וְכָכָה מַתִּי. וְהִנֵּה אַחֲרֵי מוֹתִי הִצִּיבוּ אוֹתִי פֹּה בְּמָקוֹם גָּבֹהַ כָּזֶה, אֲשֶר מִמֶּנּוּ יָכֹל אֲנִי לִרְאוֹת אֶת כָּל הַכִּעוּר וְאֶת כָּל הָעֹנִי אֲשֶר בְּעִירִי וְאַף עַל פִּי שֶלִּבִּי לֵב־עוֹפֶרֶת, לֹא אוּכַל לְהִמָּנֵעַ מִבֶּכִי.

– אֵיךְ זֶה? הַאֻמְנָם לִבּוֹ לֹא זָהָב טָהוֹר הוּא? דִבֵּר בֶּן־הַדְּרוֹר לְעַצְמוֹ, כִּי הָיָה מְנֻמָּס לְמַדִּי בִּכְדֵי שֶיָּעִיר הֶעָרָה כָזוּ בְּקוֹל בִּפְנֵי מִי שֶיִּהְיֶה.

– הַרְחֵק מִזֶּה, – הוֹסִיף הַפֶּסֶל לְסַפֵּר בְּקוֹלוֹ הָרַךְ וְהַנִּגּוּנִי, – הַרְחֵק מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה בְּסִימְטָא קְטַנָּה וְצָרָה עוֹמֵד בֵּית דַּלִּים. אֶחָד מֵחַלּוֹנוֹתָיו פָּתוּחַ, וְהִנֵּה רוֹאֶה אָנֹכִי אִשָּה יוֹשֶבֶת לְיַד הַשֻּלְחָן, פָּנֶיהָ כְּחוּשִים וְרָזִים, וְכַפּוֹת יָדֶיהָ גַסּוֹת וַאֲדֻמּוֹת, מְלֵאוֹת דְּקִירוֹת מַחַט, כִּי תוֹפֶרֶת הִיא. הִיא רוֹקֶמֶת פְּרָחִים לְשִׂמְלַת מֶשִי, אֲשֶר הַיָּפָה בְּשָׂרוֹת הַמַּלְכָּה תִלְבַּש לְנֶשֶף־חֵשֶק שֶיֵּעָרֵךְ בְּקָרוֹב בַּחֲצַר הַמֶּלֶךְ. בְּפִנָּה אַחַת אֲשֶר בַּחֶדֶר שוֹכֵב בְּנָהּ הַחוֹלֶה בַּמִּטָּה. הַקַּדַּחַת אוֹכֶלֶת אוֹתוֹ, וְהוּא תָאֵב לְתַפּוּחֵי זָהָב. אִמּוֹ לֹא תוּכַל לָתֵת לוֹ מְאוּמָה, בִּלְתִּי אִם מֵי הַנַּחַל. עַל כֵּן בּוֹכֶה הַנַּעַר. צִפּוֹר, צִפּוֹר, צִפּוֹרִי הַקְּטַנָּה, הֲלֹא תֹאבִי לְהָבִיא אֵלֶיהָ אֶת אֶבֶן־הָאֹדֶם אֲשֶר בִּנְדַן חַרְבִּי? רַגְלֵי צְמוּדוֹת אֶל כַּן הָאַנְדְרָטָה, וְלֹא אוּכַל לַעֲזוֹב אֶת מְקוֹמִי.

– מְחַכִּים לְבוֹאִי בְּאֶרֶץ־מִצְרַיִם, – עָנָה בֶּן־הַדְּרוֹר: – רֵעַי מִתְעוֹפְפִים עַל פְּנֵי הַנִּילוּס הֵנָּה וַהֲלוֹם וּמְשׂוֹחֲחִים עִם פִּרְחֵי הַלּוֹטוֹס. עוֹד מְעַט וְשָכְבוּ לִישֹן בִּקְבוּרַת הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל. הוּא עָטוּף שֵש כָּתוֹם וְחָנוּטְּסַמְמָנִים. בְּצַוָּארוֹ תְּלוּיָה שַרְשֶרֶת שֶל נֵפְרִיט3 יְרַקְרַק חִוֵּר, וְיָדָיו דּוֹמוֹת לְעָלִים יְבֵשִים.

– צִפּוֹר, צִפּוֹר, צִפּוֹרִי הַקְּטַנָּה! אָמַר בֶּן־הַמֶּלֶךְ, – הֲלֹא תֹאִבי לְהִשָּאֵר אֶצְלִי רַק הַלַּיְלָה הַזֶּה וְהָיִית לִי לְמַלְאָךְ־שָלוּחַ. הִנֵּה הַנַּעַר צָמֵא כָּל כַּךְ, וְאִמּוֹ כַךְ עֲצוּבָה.

– חוֹשֵב אֲנִי, כִּי גוֹרַל הַנַּעַר אֵינוֹ נוֹגֵעַ לִי, – עָנָה בֶּן־הַדְּרוֹר. – כַּאֲשֶר גַּרְתִּי בַּקַּיִץ הֶעָבַר לְיַד הַנַּחַל, הָיוּ שָם נְעָרִים שוֹבָבִים, בְּנֵי הַטּוֹחֵן, שֶהָיוּ זוֹרְקִים בִּי תָמִיד אֲבָנִים. אָמְנָם מֵעוֹלָם לֹא נָגְעוּ בִי אַבְנֵיהֶם, כִּי אָנוּ צִפֳּרֵי הַדְּרוֹר, מֵיטִיבוֹת לָעוּף מְאֹד. זוּלַת זֹאת הִנְנִי בֶּן מִשְפָּחָה, אֲשֶר שֵם לָהּ בְּחָכְמַת־הַמֵּעוּף. אַךְ בְּכָל זֹאת הֲלֹא הָיָה זֶה אוֹת שֶל זִלְזוּל בִּכְבוֹדִי.

אַךְ בֶּן־הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּר נִשְקַף בְּעֶצֶב כָּל כַּךְ, עַד שֶבֶּן־הַדְּרוֹר הַקָּטָן חָמַל עָלָיו.

– קַר פֹּה מְאֹד, – אָמַר, – בְּכָל זֹאת אֶשָּׁאֵר עִמְּךָ עוֹד בַּלַּיְלָה הַזֶּה, וְאֶהְיֶה לְךָ לְצִיר שָלוּחַ.

– תּוֹדָה לָךְ, צִפּוֹר קְטַנָּה, – אָמַר בֶּן־הַמֶּלֶךְ.

נִקֵּר בֶּן־הַדְּרוֹר בִּנְדַן חַרְבּוֹ שֶל בֶּן־הַמֶּלֶךְ וַיּוֹצֵא אֶת אֶבֶן־הָאֹדֶם הַגְּדוֹלָה וַיָּעָף עִמּוֹ עַל פְּנֵי גַגּוֹת הָעִיר, כְּשֶהוּא נוֹשֵׂא אוֹתָהּ בְּמַקּוֹרָהּ וַיָּעָף עַל פְּנֵי מִגְדַּל בֵּית הַכְּנֵסִיָּה אֲשֶר מַלְאֲכֵי־שַיִש לְבָנִים נִצְּבוּ־עָלָיו; וַיָּעָף עַל פְּנֵי הָאַרְמוֹן וַיַּקְשֵב לְמַנְגִּינוֹת יוֹצְאִים בְמָחוֹל. נַעֲרָה יָפָה יָצְאָה עִם דּוֹדָהּ עַל הַמַּעֲקֶה.

– מַה נִּפְלְאוּ הַכּוֹכָבִים, אָמַר הוּא אֵלֶיהָ, – וּמַה נִּפְלְאָה הָאַהֲבָה אֲשֶר אִחֲדָה אוֹתָנוּ.

– מְקַוָּה אֲנִי, כִּי שִׂמְלָתִי תִּהְיֶה נְכוֹנָה לְיוֹם חַג הָעָם, עָנְתָה הִיא: – אֲנִי צִוִּיתִי לִרְקוֹם עָלֶיהָ פְּרָחִים, אַךְ הַתּוֹפְרוֹת הֵן עֲצֵלוֹת כָּל־כָּךְ.

וַיָּעָף בֶּן־הַדְּרוֹר עַל פְּנֵי הַנַּחַל וַיַּרְא אֶת הַפַּנָסִים עַל תָּרְנֵי הָאֳנִיּוֹת. וַיָּעָף עַל פְּנֵי הַשּוּק וַיַּרְא אֶת הַסּוֹחֲרִים כְּשֶהֵם נוֹשְׂאִים וְנוֹתְנִים זֶה עִם זֶה וְשוֹקְלִים אֶת הַזָּהָב בְּמֹאזְנֵי נְחשֶׁת. לְסוֹף הִגִּיעַ עַד הַבַּיִת הַדַּל וַיַּשְקֵף אֶל תּוֹכוֹ. הַנַּעַר הִתְהַפֵּךְ בָּחֳלִי הַקַּדַּחַת, וְהָאֵם נִרְדְּמָה מִתּוֹךְ עֲיֵפוּת. בֶּן־הַדְּרוֹר עָף אֶל הַחֶדֶר וַיָּנַח אֶת אֶבֶן־הָאֹדֶם עַל הַשֻלְחָן לְיַד אֶצְבְּעוֹנָהּ שֶל הָאִשָּה. אַחַר הִסְתּוֹבֵב בַּלָּאט עַל פְּנֵי הַמִּטָּה, וַיִּפַּח בִּכְנָפָיו עַל מִצְחוֹ שֶל הַנַּעַר.

– מַה נְּעִימָה הַקְּרִירוּת, – אָמַר הַנַּעַר: –– נִדְמֶה, כִּי הוּטַב לִי. וַיִּשְקַע בִּשְנַת עֲדָנִים. אָז עָף בֶּן־הַדְּרוֹר וַיָּשָב אֶל בֶּן־הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּר וַיְסַפֵּר לוֹ אֶת אֲשֶר עָשָׂה.

– מוּזָר הַדָּבָר, – אָמַר בֶּן־הַדְּרוֹר: מִן הַדֶּרֶךְ הָאַחַת הַזֹּאת אֲשֶר הָלַכְתִי בָהּ הוּחַם לִי לַמְרוֹת הַקּוֹר אֲשֶר בַּחוּץ.

– מַעֲשֶׂיךָ הַטּוֹבִים הֵחַמּוּ אוֹתְךָ, – אָמַר בֶּן־הַמֶּלֶךְ.

וּבֶן־הַצִּפּוֹר הַקָּטָן זָכַר אֶת הַדָּבָר וַיֵּרָדֵּם מִתּוֹךְ הִרְהוּר. הַמַּחֲשָבוֹת הָיוּ מַפִּילוֹת עָלָיו תָּמִיד חֶבְלֵי שֵנָה.

כַּאֲשֶר הֵאִיר הַיוֹם יָרְדָה הַצִּפּוֹר אֶל הַנַּחַל וַתִּרְחַץ אֶת בְּשָׂרָה.

– בַּלַּיְלָה הַבָּא הִנְנִי יוֹצֵא לְדַרְכִּי מִצְרַיְמָה, – אָמַר בֶּן־הַדְּרוֹר, וְהָרַעְיוֹן הַזֶּה מִלֵּא אֶת לִבּוֹ נַחַת־רוּחַ.

וַיֵּלֶךְ לִרְאוֹת בְּכָל הַמַּצֵבוֹת וּבְכָל הַבִּנְיָנִים הַמְפֹאָרִים אֲשֶר בָּעִיר, וַיֶּרֶב לָשֶבֶת בְּרֹאש מִגְדַּל הַכְּנֵסִיָּה. וּבְכָל הַמָּקוֹם אֲשֶר בָּא צִפְצְפוּ הָאַנְקוֹרִים וַיֹּאמְרוּ אִיש אֶל רֵעֵהוּ: מַה נִּכְבָּד הוּא הַנָּכְרִי הַלָּזֶה – וְהַדְבָרִים הָאֵלֶּה הִנְאוּ מְאֹד אֶת לֵב בֶּן־הַדְּרוֹר. וְכַאֲשֶר הִגִּיהַּ הַיָּרֵחַ שָב אֶל בֶּן־הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּר.

– הֲיֵש לְךָ דָּבָר נָחוּץ בְּמִצְרַיִם? שָׁאֲלָהוּ בֶּן־הַדְּרוֹר: – כִּי הִנֵּה אֲנִי יוֹצֵא לְשָם.

– צִפּוֹר, צִפּוֹר, בֶּן־דְּרוֹרִי הַקָּטָן, – אָמַר בֶּן־הַמֶּלֶךְ. – הֲלֹא תֹאבֶה לְהִשָאֵר עוֹד לַיְלָה אֶחָד פֹּה עִמָּדִי?

–הֲרֵי מְחַכִּים לִי שָם בְּמִצְרַיִם, – עָנָה בֶּן־הַדְּרוֹר, – מָחָר יוֹצְאִים חֲבֵרַי אֶל מַפַּל־הַמַּיִם הַשֵּׁנִי. שָם רוֹבֵץ סוּס־הַנִּילוּס תַּחַת הַשִּׂיחִים, וְעַל כִּסֵּא שֶל אֶבֶן שַחַם יוֹשֵב הָאֵל נֹא־אָמוֹן. כָּל הַלַּיְלָה יַבִּיט אֶל הַכּוֹכָבִים, וְכַאֲשֶר יִזְרַח הַשַּׁחַר, יַשְמִיעַ קוֹל שָׂשׂוֹן, וְאַחַר יִשְתּוֹק שוּב. לְעֵת הַצָּהֳרַיִם יָבֹאוּ הָאֲרָיוֹת הַכְּתֻמִּים אֶל שְׂפַת הַיְאוֹר לִשְתּוֹת. עֵינֵיהֶם דּוֹמוֹת לְאַבְנֵי־חֵפֶץ יְרַקְרַקּוֹת וְשַאֲגָתָם עוֹלָה עַל הֶמְיַת מַפַּל הַמָּיִם.

– צִפּוֹר, צִפּוֹר, צִפּוֹרִי הַקְּטַנָּה! – אָמַר בֶּן־הַמֶּלֶךְ: הַרְחֵק מִזֶּה מֵאַחֲרֵי הָעִיר הִנְנִי רוֹאֶה אִיש צָעִיר בַּעֲלִיַּת גָּג. הוּא סֹמֵךְ אֶת רֹאשוֹ עַל שֻלְחָן מְכֻסֶּה נְיָרוֹת, וְעַל יָדוֹ, בְּתוֹךְ כּוֹס מַיִם, נִמְצָא צְרוֹר קָטָן שֶל סִגָּלִים נוֹבְלִים. שַׂעֲרוֹתָיו חוּמוֹת מְתֻלְתָּלוֹת, שְׂפָתָיו אֲדֻמּוֹת כְּפִרְחֵי הַשּוֹשָן, וְעֵינָיו גְּדוֹלוֹת וְחוֹלְמוֹת. הוּא מְנַסֶּה לִכְתוֹב חִזָּיוֹן, אַךְ אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲבוֹד בַּקָּרָה. אֵין אֵש בַּכִּירַיִם, וְהָרָעָב הִתִּיש אֶת שְאֵרִית כֹּחוֹתָיו.

– עוֹד לַיְלָה אֶחָד אֶשָּאֵר עִמְּךָ פֹּה, אָמַר בֶּן־הַדְּרוֹר, אֲשֶר בֶּאֱמֶת הָיָה בַּעַל רוּחַ נְדִיבָה – הֲגַם לוֹ אָבִיא אֶבֶן־אֹדֶם?

– אוֹיָה, אֵין לִי אַבְנֵי אֹדֶם אֲחֵרוֹת – אָמַר בֶּן־הַמֶּלֶךְ, ­– רַק עֵינַי נִשְאֲרוּ לִי. הֵן נַעֲשׂוּ מִסַּפִּירִים יְקָרִים, אֲשֶר הוֹצִיאוּ אוֹתָם מֵאֶרֶץ הוֹדוּ לִפְנֵי אֶלֶף שָנָה. נַקֵּר נָא אֶחָד מֵהֶם וְהַמְצִיאֵהוּ לָעֶלֶם. הוּא יִמְכֹּר אוֹתוֹ לְצוֹרֵף הַזָּהָב, וּבַכֶּסֶף יִקְנֶה לוֹ אֹכֶל וְעֵצִים לְהַסָּקָה – וְאֶת יְצִירָתוֹ יִגְמוֹר.

– בֶּן־מֶלֶךְ אָהוּב, – אָמַר בֶּן־הַדְּרוֹר: – אֶת זֹאת לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת. – וְהִתְחִיל בּוֹכֶה.

– צִפּוֹר, צִפּוֹר, צִפּוֹרִי הַקְּטַנָּה – אָמַר בֶּן־הַמֶּלֶךְ, ­– עֲשִׂי נָא כַּאֲשֶר צִוִּיתִיךְ. – נִקֵּר שֶל הַסְטוּדֶנְט הַצָּעִיר. לֹא קָשֶה הָיָה לַחְדּוֹר לְתוֹךְ הָעֲלִיָה, כִּי חוֹר הָיָה בַגָּג. וְדֶרֶךְ הַחוֹר הַזֶּה חָדַר בֶּן־הַדְּרוֹר לְתוֹךְ הַחֶדֶר הַקָּטָן. הָעֶלֶם תָּמַךְ אֶת רֹאשוֹ בִּשְתֵּי יָדָיו וְלֹא שָמַע אֶת רִפְרוּף הַדְּרוֹר, וְכַאֲשֶר הִבִּיט סָבִיב רָאָה אֶת הַסַּפִּיר הַיָּפֶה אֲשֶר הוּנַח עַל הַסִּגָּל הַחִוֵּר.

– הִנֵּה הִתְחִילוּ לְהוֹקִירֵנוּ, – קָרָא, – בֶּטַח שְלוּחָה אֵלַי הַמַּתָּנָה מֵאֵת אֶחָד מִמַּעֲרִיצַי; עַתָּה אֶגְמוֹר אֶת יְצִירָתִי.וְאֹשֶר אֵין קֵץ שָרָה עַל פָּנָיו.

בַּיּוֹם הַבָּא עָף בֶּן־הַדְּרוֹר אֶל הַחוֹף, יָשַב עַל תֹּרֶן אַחַת הָאֳנִיּוֹת הַגְּדוֹלוֹת וַיִּתְבּוֹנֵן אֶל הַמַּלָּחִים, שֶהֶעֱלוּ בַּעֲבוֹתִים צְרוֹרוֹת גְּדוֹלִים עַל מִכְסֵה הָאֳנִיָּה.

– הָרִימוּ! – קָרְאוּ מִדֵּי מָשְכָם בַּעֲבוֹתִים.

– אֲנִי עָף מִצְרַיְמָה, – קָרָא בֶּן־הַדְּרוֹר. אַךְ אִיש לֹא שָׂם לֵב אֵלָיו; וְכַאֲשֶר נִשְקַף הַיָּרֵחַ, שָב אֶל בֶּן־הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּר.

– בָּאתִי לְבָרֶכְךָ בְּשָלוֹם לִפְנֵי צֵאתִי לְדַרְכִּי, – אָמַר.

– צִפּוֹר, צִפּוֹר, צִפּוֹרִי הַקְּטַנָּה – אָמַר בֶּן־הַמֶּלֶךְ, ­– הֲלֹא תַחְפְּצִי לְהִשָּאֵר עִמָּדִי עוֹד לַיְלָה אֶחָד?

– הִנֵּה בָא הַחֹרֶף, – עָנָה בֶּן־הַדְּרוֹר, – עוֹד מְעַט וְיֵרֵד הַשֶּלֶג הַקָּר. בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם תְּפַזֵּר הַשֶּמֶש אֶת קַרְנֶיהָ עַל עֲצֵי־הַתֹּמֶר הַיְרֻקִּים, וְהַתַּנִּינִים שוֹכְבִים בְּתוֹךְ הַבּוֹץ וּמַבִּיטִים עֲצֵלִים נִכְחָם. חֲבֵרַי בּוֹנִים לָהֶם קִנִּים בְּמִקְדַּש בַּעַל־בֵּיק, וְהַיּוֹנִים לִבְנוֹת־וְאַדְמוֹת־הַנּוֹצוֹת מַבִּיטוֹת אֲלֵיהֶם וְהוֹמוֹת. בֶּן־מֶלֶךְ חָבִיב! אָנוּס אֲנִי לַעֲזוֹב אוֹתְךָ, אֲבָל לְעוֹלָם לֹא אֶשְכָּחֶךָ, וְלִימֵי הָאָבִיב הַבָּא אָבִיא לְךָ שְתֵּי אַבְנֵי־חֵן יָפוֹת, חֵלֶף הָאֲבָנִים אֲשֶר נָתַתָּ לְמַתָּנָה. אֶבֶן הָאֹדֶם אֲשֶר אָבִיא לְךָ תִּהְיֶה אֲדֻמָּה מִן הַשּוֹשָן, וְאֶבֶן הַסַּפִּיר – כְּחֻלָּה כְּיָם הַגָּדוֹל.

– שָם לְמַטָּה, עַל הַכִּכָּר, – אָמַר בֶּן־הַמֶּלֶךְ, ­– עוֹמֶדֶת נַעֲרָה, בַּת חוֹטֵב הָעֵצִים, אֲשֶר צְרוֹר עֵצֶיהָ נָפְלוּ לְתוֹךְ צִנּוֹר מֵי הַשּׁוֹפְכִין וְנִתְקַלְקָל. אָבִיהָ יַכֶּה אוֹתָהּ אִם לֹא תָבִיא אֵלָיו הַבַּיְתָה אֶת כֶּסֶף מְחִירָם. וְהִנֵּה הִיא בוֹכָה. נַקֵּר נָא אֶת עֵינִי הַשְׁנִיָּה וּתְנֶהָ לַנַּעֲרָה, וְלֹא יַכֶּה אוֹתָהּ אָבִיהָ.

– הִנֵּה אֶשָּאֵר אִתְּךָ עוֹד הַלַּיְלָה הַזֶּה, – אָמַר בֶּן־הַדְּרוֹר, – אֲבָל אֶת עֵינְךָ לֹא אֲנַקֵּר, כִּי עִוֵּר תִּהְיֶה לְגַמְרֵי.

– צִפּוֹר, צִפּוֹר, צִפּוֹרִי הַקְּטַנָּה – אָמַר בֶּן־הַמֶּלֶךְ, ­– עֲשִׂי כַּאֲשֶר צִוִּיתִיךְ.

וַיְנַקֵּר בֶּן־הַדְּרוֹר אֶת עֵינוֹ הַשְּׁנִיָּה שֶל בֶּן־הַמֶּלֶךְ וַיָּעָף עִמָּהּ. כְּשֶהִגִּיעַ עַד הַנַּעֲרָה, הִתְחִיל לְרַפְרֵף מֵעַל לְרֹאשָהּ, וַיֵּרֶד אֶת אֶבֶן הַחֵן לְתוֹךְ כַּף יָדָהּ.

– מַה יָפֶה צַעֲצוּעַ־זְכוּכִית זֶה, – קָרְאָה הַנַּעֲרָה וַתָּרָץ בְּשִׂמְחָה הַבָּיְתָה.

וְהַדְּרוֹר שָב אֶל בֶּן־הַמֶּלֶךְ.

– עַתָּה הִנֵּה עִוֵּר אָתָּה, – אָמַר, – וְלֹא אֶעֶזְבְךָ עוֹד.

– לֹא, בֶּן־דְּרוֹרִי הַקָּטָן, – עָלֶיךָ לָעוּף אַרְצָה מִצְרָיִם.

– תָּמִיד אֶשָּאֵר אִתְּךָ, – אָמַר בֶּן־הַדְּרוֹר, – וַיִּשְכַּב וַיֵּרָדֵּם לְמַרְגְּלוֹת בֶּן־הַמֶּלֶךְ.

בַּיּוֹם הַשֵּנִי יָשַב עַל כִּתְפֵי בֶּן־הַמֶּלֶךְ וַיְסַפֵּר לוֹ סִפּוּרִים עַל כָּל אֲשֶר רָאָה בְּאַרְצוֹת נֵכָר. סִפֵּר לוֹ עַל אֹדוֹת עוֹפוֹת הָאִבִּיס הָאֲדֻמִּים הָעוֹמְדִים בְּשוּרוֹת אֲרֻכּוֹת עַל חֻפֵּי הַנִּילוּס וְצָדִים דְּגֵי זָהָב בְּמַקּוֹרֵיהֶם. עַל אֹדוֹת הַסְפִינְקְסְ אֲשֶר יָמָיו כִּימֵי הַתֵּבֵל וְהַחַי בַּמִּדְבָּר וְאֵין דָּבָר נֶעְלָם מִמֶּנוּ, עַל אֹדוֹת הַסּוֹחֲרִים הַהוֹלְכִים לְאַט בְּצִדֵּי גְּמַלֵיהֶם וְנוֹשְׂאִים מַחֲרָזוֹת שֶל עִנְבָּר בִּידֵיהֶם. עַל אֹדוֹת מֶלֶךְ הַרְרֵי הַיָּרֵחַ, אֲשֶר מַרְאֵהוּ שָחוֹר כְּעֵץ הַהָבְנֶה, וְהוּא מִתְפַּלֵּל לְאֶבֶן־בְּדֹלַח גְּדוֹלָה. עַל אֹדוֹת הַנְּחָש הַיָּרוֹק הַגָּדוֹל שֶהוּא יָשֵן בְּתוֹךְ עֵץ תֹּמֶר גָּדוֹל, וְעֶשְׂרִים הַכְּמָרִים הַמַאֲכִילִים אוֹתוֹ עֻגּוֹת דְּבָש, וְעַל אֹדוֹת עַמֵּי הַנַּנָּסִים, הַשָּטִים עַל עָלִים רְחָבִים שְטוּחִים עַל פְּנֵי הַיָּם וּמִלְחֶמֶת־עוֹלָם לָהֶם עִם הַצִּפֳּרוֹת.

– צִפּוֹרִי הַקְּטַנָּה וְהַחֲבִיבָה, – אָמַר בֶּן־הַמֶּלֶךְ, ­– אַתְּ מְסַפֶּרֶת לִי דְבָרִים נִפְלָאִים. אַךְ נִפְלָאִים מִכָּל הִנָּם חַיֵּי בְּנֵי הָאָדָם. עוּפִי נָא עַל פְּנֵי הָעִיר, צִפּוֹרִי הַקְּטַנָּה, וְאָז תְּסַפְּרִי לִי אֶת אֲשֶר רָאִית.

וַיָּעָף בֶּן־הַדְּרוֹר עַל פְּנֵי הָעִיר הַגְּדוֹלָה, וַיַּרְא וְהִנֵּה הָעֲשִׁירִים שְׂמֵחִים וְעַלִּיזִים, יוֹשְבִים בְּטִירוֹתֵיהֶם הַיָּפוֹת, בְּשָעָה שֶהַדַּלִים עוֹמְדִים לְיַד הַשְּעָרִים. וַיָּעָף אֶל הָרְחוֹבוֹת הָאֲפֵלִים, וַיַּרְא אֶת הַפָּנִים הַחִוְרוֹת שֶל הַיְלָדִים הָרְעֵבִים, הַמַּשְקִיפִים בְּשִוְיוֹן־רוּחַ עַל הַדְּרָכִים. תַּחַת כִּפַּת גֶּשֶר אֶחָד רָאֲתָה שְנַיִם יְלָדִים קְטַנִּים שוֹכְבִים חֲבוּקִים יַחַד כְּדֵי לְהִתְחַמֵּם זֶה בָזֶה.

– אֲנַחְנוּ רָעַבְנוּ כָּל כַּךְ, – מִלְמְלוּ יַלְדֵי הָעֹנִי.

– אַל תִּשְכְּבוּ פֹה! – גָּעַר בָּהֶם הַשּוֹמֵר, וְהֵם נֶאֶלְצוּ לָנוּד מִן הַמָּקוֹם הַהוּא בִּשְטֹף הַגֶּשֶם.

וַיָּעָף בֶּן־הַדְּרוֹר וַיָּשָב אֶל בֶּן־הַמֶּלֶךְ וַיְסַפֵּר לוֹ אֶת כָּל אֲשֶר רָאָה.

– הִנֵּה מְצֻפֶּה אֲנִי כֻּלִּי זָהָב טָהוֹר, – אָמַר לוֹ בֶּן־הַמֶּלֶךְ: – עָלֶיךָ לְהָסִיר מֵעָלַי אֶת הַזָּהָב וְלָתֵת אוֹתוֹ לָעֲנִיִּים. הַחַיִּים חוֹשְבִים, כִּי הַזָּהָב מֵבִיא לָהֶם אשֶׁר.נִקֵּר בֶּן־הַדְּרוֹר מֵהַזָּהָב הַטָּהוֹר רְקוּעִים־רְקוּעִים, עַד אֲשֶר מַרְאֵהוּ שֶל בֶּן־הַמֶּלֶךְ הָפַךְ אָפוּר־כֵּהֶה. וּרְקוּעִים־רְקוּעִים שֶל הַזָּהָב הַטָּהוֹר הַזֶּה הֵבִיא לִבְנֵי הָעֲנִיִּים, וַיִּצְחֲקוּ הַקְּטַנִּים וַיִּשְתַּעֲשוּ בְּשַעֲשוּעֵיהֶם בְּתוֹךְ הָרְחוֹבוֹת.

– עַתָּה יֵש לָנוּ לֶחֶם לֶאֱכֹל, – קָרְאוּ.

אָז יָרַד הַשֶּלֶג, וְאַחֲרֵי הַשֶּלֶג בָּא הַקּוֹר. וַיְהִי מַרְאֵה הָרְחוֹבוֹת כְּאִלּוּ צֻפּוּ כָסֶף. כָּל כַּךְ זָהֲרוּ וְהִבְהִיקוּ בְּנָגְהָם; פְּתִילֵי קֶרַח כְּפִגְיוֹנֵי בְּדֹלַח נִתְלוּ מֵעַל צִנּוֹרוֹת הַגַּגּוֹת. כָּל הַטֶבַע לָבַש אַדֶרֶת שֵׂעָר, וְהַנְּעָרִים הַקְּטַנִּים חָבְשוּ לְרָאשֵיהֶם מִצְנָפוֹת עָבוֹת אֲדֻמּוֹת וַיִּתְהוֹלְלוּ עַל פְּנֵי הַקֶּרַח. בֶּן־הַדְּרוֹר הַמִּסְכֵּן הִרְגִּיש אֶת הַקּוֹר יוֹתֵר וְיוֹתֵר, אַךְ אֶת בֶּן־הַמֶּלֶךְ לֹא אָבָה לַעֲזוֹב, כִּי אַהֲבָתוֹ אֵלָיו הָיְתָה רַבָּה מְאֹד. הוּא לִקֵּט פֵּרוֹרֵי לֶחֶם מֵאַחֲרֵי דֶלֶת הַנַּחְתּוֹם, בְּשָעָה שֶהַלָּז לֹא רָאָה אוֹתוֹ, וְהִשְתַּדֵּל לְהִתְחַמֵּם בְּהַכִּישוֹ בִּכְנָפָיו.

אַךְ לְסוֹף נוֹכַח בֶּן־הַדְּרוֹר כִּי קָרֵב קִצּוֹ.

נִשְאַר בּוֹ עוֹד כֹּחַ רַק כְּדֵי לָעוּף וְלַעֲמוֹד פַּעַם אַחַת עַל כְּתֵפָיו שֶל בֶּן־הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּר.

– חֲיֵה בְּשָלוֹם, בֶּן־מֶלֶךְ חָבִיב, – אָמַר בְּקוֹל רָפֶה: – הֲמֻתָּר לִי לְנַשֵּק אֶת כַּף יָדֶךָ?

– שָׂמֵחַ אֲנִי מְאֹד, כִּי יוֹצֵא אַתָּה לְסוֹף לְאֶרֶץ מִצְרַיִם, – אָמַר בֶּן־הַמֶּלֶךְ, – כִּי הִנֵּה כָל־כַּךְ אֵחַרְתָּ לָשֶבֶת פֹּה, בֶּן־דְּרוֹרִי הַנָּעִים! אַךְ לִפְרֵדָה נַשֵּׁק תְּנַשֵּׁק לִי עַל פִּי, כִּי אָהַבְתִּי אוֹתְךָ, יְדִידִי!

– אֵינֶנִּי עָף מִצְרָיְמָה, אָמַר בֶּן־הַדְּרוֹר, – אֲנִי יוֹצֵא אֶל בֵּית הָעַלְמִין. הַמָּוֶת אָח הוּא לַשֵּׁנָה. הַאִם לֹא כֵן?

וַיִּשַּק עַל פִּי בֶּן־הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּר וַיִּפֹּל מֵת לְרַגְלָיו.

אָז נִשְמַע מִתּוֹךְ קֶרֶב הַפֶּסֶל נֵפֶץ מְשֻנֶּה, כְּאִלּוּ דְּבַר־מָה הִתְפּוֹצֵץ בְּתוֹכוֹ. לֵב הָעוֹפֶרֶת נִשְבַּר לִשְנַיִם; וְהַקִּפָּאוֹן גָּדַל וְחָזַק מְאֹד.

לְמָחֳרַת, בַּבֹּקֶר הַשְכֵּם, עָבַר שַׂר־הָעִיר עִם הַיּוֹעֲצִים עַל פְּנֵי הַכְּפָר. כַּאֲשֶר הִגִּיעַ עַד הַמַּצֵּבָה, הִבִּיט אֶל הַפֶּסֶל וַיִּקְרָא:

– אֵלִי! מַה מָּרוּט מַרְאֵה בֶּן־הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּר!

– אָמְנָם, מָרוּט, – אָמְרוּ הַיּוֹעֲצִים, שֶדַּעְתָּם הָיְתָה תָּמִיד כְּדַעַת שַׂר־הָעִיר.

וַיַּשְקִיפוּ עַל הַפֶּסֶל.

– אֶבֶן הָאֹדֶם נָפְלָה מִנְּדַן חַרְבּוֹ, עֵינָיו נֶעֶלְמוּ וְאֵינָם, גַּם צִפּוּי הַזָּהָב אֵין לוֹ עוֹד, – אָמַר שַׂר־הָעִיר: – בֶּאֱמֶת, מַרְאֵהוּ לֹא טוֹב עַתָּה מִמַּרְאֵה אַחַד הַקַּבְּצָנִים.

– לֹא טוֹב מַרְאֵהוּ עַתָּה מִמַּרְאֵה אַחַד הַקַּבְּצָנִים, – שָנוּ הַיּוֹעֲצִים.

– וְהִנֵּה צִפּוֹר מֵתָה מוּנָחָה לְרַגְלָיו, – אָמַר הַשָּׂר.

– אָמְנָם עָלֵינוּ לְהוֹצִיא כְרוּז, שֶאָסוּר לַצִּפֳּרִים לָמוּת פֹּה בַּמָּקוֹם הַזֶּה. וְסוֹפֵר הָעִיר, כָּתַב אֶת הַהַצָּעָה הַזאֹּת לְזִכָּרוֹן.

בַּיּוֹם הַשֵּנִי הֵסִירוּ אֶת אַנְדְרָטַת בֶּן־הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּר וַיָּבִיאוּ אוֹתָהּ אֶל בֵּית יְצִיקַת הַמַּתָּכוֹת.

– מַה נִפְלָא הַדָּבָר הַזֶּה, – אָמַר הָאָמָן אֲשֶר בְּבֵית יְצִיקַת הַמַּתָּכוֹת, – לֵב־הָעוֹפֶרֶת הַשָּבוּר הַזֶּה אֵינוֹ רוֹצֶה לְהִתֹּךְ. מֻכְרָחִים אָנוּ לִזְרוֹק אוֹתוֹ הָלְאָה כְּמוֹ שֶהוּא.

וַיִּזְרְקוּ אוֹתוֹ עַל גַּל הָאַשְפָּה, אֲשֶר גַּם בֶּן־הַדְּרוֹר הַמֵּת הָיָה מֻטָּל שָם.

– הָבֵא נָא אֵלַי אֶת שְתֵּי סְגֻלּוֹתַי אֲשֶר בָּעִיר, – צִוָּה הָאֵל לְאֶחָד מִמַּלְאָכָיו.

וְהַמַּלְאָךְ הֵבִיא אֵלָיו אֶת לֵב־הָעוֹפֶרֶת וְאֶת בֶּן־הַדְּרוֹר הַמֵּת.

– אָמְנָם הֵיטַבְתָּ לִבְחֹר, – אָמַר הָאֵל, – בְּגַן עֶדְנִי תְּזַמֵּר הַצִּפּוֹר הַקְּטַנָּה הַזֹּאת לְדוֹרוֹת־עוֹלָם, וּבְעִיר הַזָּהָב שֶלִי יְפָאֵר אֶת שְמִי בֶּן־הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּׁר.

  1. פסל.  ↩

  2. אהבת עצמו.  ↩

  3. מין אבן יקרה.  ↩

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

לפריט זה טרם הוצעו תגיות

המלצות על היצירות שלא כונסו או על היצירות הכלולות
0 קוראות וקוראים אהבו את היצירות שלא כונסו
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.