מתוך “על המשמר”, 20.6.1967

 

כוחם של פסוקים עתיקים    🔗

בראותי נחיל “יורקי-אש” של צה“ל בגובה רב ברקיע, דמו לצפרים קטנות אך קול-רעמם קורע אוויר בהורסם דרומה – משמע, קירקרו קני-מרצחים סוריים והם חוזרים להחיש עזרה לאחים אשר ברזלם ואִשם מגמאים ביצוּרי-אויב בזה אחר זה בסיני – נפל בפי מלל מישעיה: משא מצרים: הנה ד' רוכב על עב קל ובא מצרים, ונעו אלילי מצרים מפניו, ולבב מצרים ימס בקרבו… (י"ט). וכהישמע ברדיו בשורות-ישועה, אחת מופלאה מחברתה, משעה לשעה, וספר-התנ”ך אשר על-ידי הנה נפתח אל מקום שהוא רגיל להיפתח, ואני קורא: “והיה שארית יעקב בקרב עמים רבים כטל מאת ד', כרביבים עלי עשב, אשר לא יקווה לאיש ולא ייחל לבני-אדם; והיה שארית יעקב בגויים, בקרב עמים רבים, כאריה בבהמות-יער, ככפיר בעדרי-צאן, אשר אם עבר ורמס וטרף ואין מציל…” (מיכה ה'), כטל – בעתות שלום; כאריה בעתות קרב. ובעמוד אלופי מדינתנו ולוחמיה אצל הכותל, לאחר ריחוק ממנו כימי עשרים שנה, מה-מלים נאות יותר לאותו המעמד מפסוקי-קדמונינו, מזוּמרים בפה מלא או מרפרפים בזכרון, אלו במחובר ואלו במקוטע: “ירושלים הרים סביב לה, וד' סביב לעמו – ירושלים הבנויה כעיר שחוּבּרה-לה יחדיו ששם עלו שבטים, שבטי-יה, עדות לישראל – כצפרים עפות כן יגן ד' צבאות על ירושלים, גנוֹן והציל – ואני אהיה לה, נאום ד', חומת אש סביב, ולכבוד אהיה בתוכה…” ועוד כמוהם דברי תהילה ונחמה.

 

סימנים    🔗

מה סוד כוחם של אותם פסוקי-השיר העתיקים? נמנה בהם סימנים:

א) השכל הישר. – דברם ברור וחתוך עתים קשה, אך לעולם, לא מגומגם, לא מבולבל, לא מעורפל.

ב) צמצום. – מפני שמלתם מרוכזת תכלית-ריכוז, הריהי דשנה ועשירה. אך נתפסה בתבונה, היא נמצאת אזורת זיקי-אש, נותנת בושמי-משמעוּת.

ג) עוז-רגש. – מפני שמחשבותיהם הם ילידי עוצם-רגש, הן מתלבשות בתמונות, נוסעות במראות-דמיון.

ד) מעבר ליחיד. – האינטנסיביות הנפשית, המגולמת בשירת-אמת, היא המשלחת קרני-זוהר על פני מרחקי דורות ומקומות. זה חל לא רק על חזיונות-נבואה לאחרית-ימים כי-אם גם על דברים פשוטים יותר. אפילו שיר לירי, המזדמר לתומו, אפשר שיהיה על-יחידי, דהיינו, שידובב נבכי נשמת-אומה. לסגולה זו, אביא לדוגמה משורר של עם אחר. רק עם-מותו של רוברט ברנס, הרגישו הסקוטים כי זה האיכר העני, המסובך בחובות, הרודף נערות וחובב את קנקן-היי"ש, שירתו החמה, הפשוטה, הלבבית, מבטאת את נשמת סקוֹטיה כולה, והוא פאר-אומתו.

ה) למעלה מן השכל הישר. – הוא-הוא השכל הישר עצמו, הפורץ תחומו ומתנשא אל ספירה על-שכלית, שאפשר לכנותה שכל עליון. נזכור-נא כי כלל המין האנושי אינו אלא אות קלילה אחת בהרמוניה של טבע-שדי, בהתארגנות היצירתית של אלוהים-עולם. אין הטבע גולם מיכאני, שתנועותיו ברגע זה מותנות, על-פי חוקי סיבה ומסובב, ברגע קודם. כל הממלכה הביאולוגית מכריזה ומצעקת על תכליות סוֹפיוֹת כּוֹללוֹת. לא היתה צפור אוהבת, בונה קן ודוגרת אפרוחים וזנה אותם; לא היה פרח-ברקן מבשיל כתר נוצות-זרעונים, שהרוח מפריחן לשם התפשטותו והאדרתו של מין זה בעולם; ולא היה בן-אדם ביכוֹלת להציב לנפשו מטרות ולהמציא אמצאות להגשמתן – – אילמלא היה קיים בטבע כולו יסוד של קשירת עבר-עם-עתיד. וליחידים מבני-אדם ניתן להשיג שמץ ממכמני עצת-הטבע, מדרכי השכל העליון. לזאת קראו חז"ל: רוח הקודש. ושוב: אין הפלישה אל השכל העליון מנוגדת לשכל הפשוט; הריהי הרחבה לו. לכאורה, שרירוּיוֹת וזדוֹנוֹת של בני-אדם עלולים לפגום בעצתו של הטבע – אבל גם אֵלה לבסוף נכבשים לשרת לתיפקודיו. פסוקים, המורים כך בייחס לגורל יחידים-ומשפחות ותולדות-אומות זרועים למכביר בספרותנו הקדמונית; ברגע זה אני רואה להיזקק למקור לועזי:

יֶשְׁנָהּ אֱלֹהוּת הַמְעַצֶבֶת תַּכְלִיּוֹתֵינוּ,

וְאִם גַּסּוֹת נְחַטְּבֵן כְּאֵי-צַר לִרְצוֹנֵנוּ.

(שקספיר)

 

אַל-שׂכל    🔗

ומני רוּם על-שכל (בעין) אל עמק עכוֹר של אַל-שכל (באל"ף). נתפשטה בספרות-העולם אופנה אנטי-שכלית. ברחובנו התחיל הניוון בהעמדת השירה על רגשישוּת, צוברים ניבים של טקס-דת, תשמישי-קדושה, סתם אזכרתות שיש בהן כדי לגעת במיתר רגשי, ועושים שיר שאין חוט-הגיון מקשרתו. העיקר – לעורר סנטימנטים. בשיר קטן אחד – למשל – תמצאו טלית, טוטפות, רצועות תפלין, תפילת שחרית, הבן יקיר לי, הללויה… צורך יש רק בקריינית תיאטראלית, או שהמשורר עצמו יביים את יצירתו בניפנוף-בלורית (כשעדיין היתה לו בלורית), בהעוויית פנים וברקיעת-רגל – והציבור יתרשם ולא יקשה על פתיחת השיר שהיא גם סיומו, “הלבישיני, אמא כשרה, כתונת פסים לתפארת ועם שחרית הוביליני אלי עמל”: – איזה מין פועל הוא זה שאמא שלו צריכה להוביל אותו אל עבודה? ואיזו עבודה היא זו שהיא נעשית דווקא בלבוש כתונת-פסים? (התירוץ: יש כאן אקשרתא רגשושית לתינוק המוּבל בפעם הראשונה אל ה“חדר”; ובימים של דת-עבודה גורדונית, כרך המשורר את החגיגיוּת ההיא ליציאה אל עמל, ולא הרגיש באבסורד של ציורו). בשירת-אידיש לבשה זו הרגשישוּת-שבקדוּשה צורה אחרת במקצת – מעין מה שקרוי “המישגה הפאתיטי”, שמייחסים לעצים ואבנים רגשות של תרבות-אנוש; כגון: די אַב-הרחמים’דיקע שקיעה, דער אתה הראית טאַנץ פון די בלעטלעך, די על-חטא קלאַפּעניש פון דעם האָלצפּיקער, וכיוצא בכך. בעלי-הרגשישות במחננו, הדשים בתימות ביאלקאיות (מתוך הסוואה ושינוי) ועיסוקם בנרות-שבת, המוציא, יהא שמיה רבה, תנצב“ה, אבא’לי, אמא’לי, א בריוועלע דער מאמען, הם עצמם העמידו וטיפחו דור-כתבנים ש”התקדמו" מהם והלאה, ובתוכניתם עקירת כל קורטוב שכל בערמומיות קטנות. באמונתם – גיבוב וריסוק ושיברון; סגידתם – לאַל-שכלי. ומה שמופלא הוא, כי אלה הבחורים בחייהם (להבדיל מכתיבתם) הם תקינים לעילא: יודעים להסתדר בפרנסה, לקיים ישיבת-קפה (דבר שכיום אינו לאֵל-יד עניים), ואפילו איך משיגים כרטיסי-הזמנה לתיאטרון ומועדון-לילה. אחד מהם נשאל: “מה פירוש השם של ספר-שיריך?” השיב בגאווה: “אין אני מפרש את שירתי!” (הוא יניח את זה ל“מבקרים”, בוני בוהו על בלל). בתרבות העברית היה הפירוש, וכן הוא עד היום, מוֹסד חשוב, ענף-יצירה גדול. ניזונה מלאכת-הפירוש מאמונה כי יש גרעין מחשבתי במלה הכתובה. והתפללו יהודים על דיעה ובינה להשׂכּיל דברי-תורה, ודברי-שיר בכללם.

 

קשר-עולם    🔗

איתן לעולמים קשר האומה לארצה. גם בהיותה בשיעבוד-גלוּיוֹת, ביטאה נאמנותה למולדתה בהלכה ובאגדה. ובהימנוני-פייטנים שכמה מהם שוּבּצו במחזורי-תפילה. שיא בהבעה פיוטית לכיסופי-הגאולה של האומה הם שירי אהבת-ציון של רבי יהודה הלוי והשירים שחיבר על הים ובמצריים במסעו ציונה. מפני שהם היטב ידועים, אף עולים על ראש-שמחתנו בנצחונותינו בימים אלה, אקבע כאן שיר אחד מאותה המסורת, ורעננות בו, מאת משורר בלתי ידוע כמעט.

גְּאֻלָּה

נַרְדְּ וְכַרְכֹּם צָץ בְּגַנִּי

קִמְשׁוֹן יִמַּל וְקָמַל,

וַעֲלֵי יִבְלֵי נְחָלִים

הַהֲדַס הֵנֵץ וְגָמַל.

חָלְפוּ¹ סוּת אַלְמְנוּתָם

כָּל עֲצֵי עֵדֶן וְצָצוּ,

מֵהֲדַר זִיו מַחְלְצוֹתָם

עָלְזוּ דוֹדִים² וְעָלְצוּ,

תּוֹר וְסִיס עַל מִשְׁמְרוֹתָם

פָּעֲרוּ פִיהֶם וּפָצוּ.

שָׁם יְתַנּוּ עֹז לְקוֹנִי,

זֶה בְּמִצְהָל, זֶה בְּצִלְצָל,

עַל עֲרָבִים בֵּין צְלָלִים

צִפְצְפוּ שִׁירִים וּמַהְלָל,

וַעֲרוַּגת הַוְּרָדִים

תַּעֲטֶה הוֹד סוּת מְאָדָם,

עַל סְעִיף רִמּוֹן רְדִידִים

שֵׁשׁ וּבַד לָבָן אֲדַמְדַּם;

בּוֹ יְגִילוּן אָז יְדִידִים³,

יַעֲלָז-בּוֹ עֵר וְנִרְדָּם.

בַּעֲלוֹת רוּחַ צְפוֹנִי

הַבְּשָּׂמִים יִזְּלוּ טַל,

טַל לְהַרְגִּיעַ עֲמֵלִים,

טַל יְשַׁכַּח רִיש וְעָמָל.

מִפְּאַת מִזְרָח לְעֵינַי

בָּא מְאוֹר שִׁמְשִׁי וְזָרַח,

מֵעֲצֵי עֵדֶן בְּגַנַּי

צָץ שְׁתִיל רַעְנָן כְּאֶזְרָח.

אֶשְׁמְעָה קוֹרֵא בְּאָזְנַי:

צִיץ לְיִשַּׁי צָץ וּפָרַח!

אוֹהֲבִי⁴ רָאָה בְעָנְיִי –

עַל מְעוֹנוֹ חָס וְחָמַל,

בָּא דְרוֹר וּזְמַן גְּאוּלִים

אֶל אֲסִיר תִּקְוָה וְנִגְאַל!

נַחוּם

הערת חיים שירמן על המשורר: “חי כנראה במחצית השנייה של המאה השלוש-עשרה. מקום מגוריו אינו ידוע”.