א.

הילדה לאה, ראש פנת ספורי זה, היתה כבת ארבע שנה. שערות ראשה שחורות כעורב, ועיניה הגדולות – כיונים על אפיקי מים. אפס כי העינים האלה לא הפיצו אור ברק, וכמו צעיף עלטת כסתה אותן ואת כל פניה הענוגים המעולפים בחורת מות. הוריה היו מבני דלת העם ושמלה אחת מטולאה פנים ואחור היתה לעורה בימי השבת והחול, וכה נשחת תארה, עד כי רק בכבדות יכלו להכיר את צבעה הצהוב שהיה לה בימי קדם.

אולם לא עצבון רוחה ויגונה על דבר עניה ומרודה, ארגו וירקמו את מעטה האפל אשר על עיניה ופניה, כי מה ללאה ולרישה? מדי יום ביום הטו אליה אוכיל, ואם כי לא לשבע, אך גם הרעב לא הכביד את אכפו עליה ולא ידעה מחסור; בכל יום ויום נתנו לה להשתעשע ולצחק כנפשה שבעה תחת רקיע השמים לרוח צח ובהיר, לרוח עדן וענג, מחליץ עצמות ומשיב נפש, ומה מאד נעים ונחמד למראה היה המקום אשר אותה לה לאה לשעשועיה! המקום הזה היה ככר גדול ורחב-ידים אשר דמית-מות שוררת בו, עטוף בדשא ירקרק חרוץ, מעולף באלפי ציצים ופרחים מרהיבים עין ביפעת חמדתם ובקסם תפארתם, ומלא בהמון ספסלי עשב נפלאים מעשי ידיה בריאה אשר עצים רעננים שלחו עליהם סעפותיהם ודליותיהם המכוסות בעלים ירקרקים ועין להם כמו זה עתה רוו מטל שמים. הככר הזה הוא חצר המות אשר לעדת ישרון בעיר ברנע. כתמונה נפלאה אשר עברו עליה צבעים שונים חליפות, נראתה הילדה הזאת ברגעים אשר התהלכה במבטי – חשך בלי אמר ודברים בין שורות הקברים, או בשבתה על אחת מאבני המצבות ועיניה משוטטות ברוח אחרי זבובי השדה המזהבים אשר עפו וידאו וישתקשקו בכנפיהם בחדוה וצהלה ממעל לראשה.

אך גם פחד המות לא פרש את צללי החשך על פניה, כי מה לה ללאה ולמות? היא ידעה כי אביה מת ובדמיונה נתנה למת תאר איש ישן אשר איננו רעב ללחם לעולם; ועוד גם זאת, כי מראה הקברים לא יכל לפחת בה רוח נכאה ולפרוש עליה ענן-תוגה למסך, אחרי אשר ראתם בעיניה יום יום… לא, לא יד כל אלה פעלה ועשתה זאת, וגם יהודי-ברגע לא דברו נכוחה באמרם איש אל רעהו לאמר: הן הילדה הזאת “חטאת הכפורים” היא, ועל כן תכסה צלמות את פניה וערפל חתולתם! אותות התלאה ותוי היגון אשר האריכו למעניתן על פניה, נחלת הורים הנה לה.

למן היום אשר הרתה מרים אמה האמללה ללת אותה, היה לבה חלל בקרבה ויגון וכעס גרמו כעש וכרקב את עצמותיה, ובעת אשר כבר לחצה את העולל אל חזה ותחלץ לו שד, פלס מכאוב לבה לו נתיב אל ארבות עיניה, וכפעם בפעם נזלו על הבריה הקטנה הזאת דמעות דם, אשר אם כי פקודת כל הדמעות גם עליהן תפקד וגם אחריתן להתיבש ולהחרב, אבל עקבותיהן אשר תשארנה אחריהן, לא תסופנה לנצח. פני לאה הקטנה נשאו עליהן עקבות הדמעות אשר התגלגלו עליהם בימים עברו מעיני אמה.

כן! רק בימים עברו היו עיני מרים למקור מים, אבל מן היום אשר החלה הילדה ללכת הלך וגדול, לא יספה עוד האלמנה העניה הזאת לבכות, יען כי עתה כבר לא עת לבכות היתה לה. מאז הבקר עד הערב היו ידיה מלאות עבודה אשר לא הרפתה עד בלעה רקה, ובלילה התנפלה על מטתה עיפה ויגעה ורפת-כח ותאסר בחרצבות התרדמה. אמנם גם ברגעים אשר לא אחזה השנה בשמרות עיניה ותהגה נכאים בקשי יומה המר והנמהר וברע גורלה, גם אז לא נגרה עינה דמע, יען כי כפעם בפעם מצאה נחם לנפשה בזאת אשר לא נטל עליה ועל בתה מאת הזמן להשתחות לאגורת כסף וככר לחם, וגם לא תתעטפנה שתיהן ברעב.

בתי שלמה ובריאת-אולם, יהי שם ה' מבורך! – בדברים האלה חתמה תמיד את המון מחשבותיה ושטף מורשי לבבה.

מרים למשפחת אבן-זהב, אלמנת שומר בית הקברות בעיר ברנע, אשר גרה כל הימים במעון הצר שנתן לה מאת עדת בני ישראל בתור פרס אלמנותה, באחת מפנות חצר המות, וביד חרוצים וזעת אפים עמלה להביא טרף לביתה ותהי תופרת גם כבסת לתושבי העיר – האשה העלובה הזאת לא בכתה גם בשכבה בלילה ערה בחדרה ותדד שנתה מעיניה, יען כי שלום לבתה, ומה היה לה עוד לזעוק את פני גורלה?!

כה חלפו הלכו להן ימים אין מספר. ללאה הקטנה כבר מלאו ארבע שנה, ובימי הקיץ השתעשעה מהבקר עד הערב על פני הככר דוממת כאבן, פעם רקדה ותקפץ כעופרת האילים מקבר אל קבר, פעם ישבה תחת צל הכתנות והשמלות אשר אחרי הכבס אותן מיד אמה למשעי, שטחה אותן על פני חבלים נטוים לפני השמש למען אשר תיבשנה.

אך באו ימי הגשמים, ועמהם גם לילות חשך וסגריר, לילות ענן וקור. היום מהר לרדת, והאשה העניה שבה כפעם בפעם מעבודתה הביתה בנטות צללי ערב והלילה פרש מטות כנפיו על פני חלד, ולאה נאלצה לשבת שעות רבות בודדה ולחכות לבאה. אפס כי במנוחה ושקט הלב יחלה לה, יען כי נפשה היתה יודעת מאד, כי סוף סוף יגיע לאזנה מן החצר משק צעדים אשר לא היה מוזר לה מתמול שלשום, וכאשר נפתחה הדלת ומרים נראתה על המפתן ותקרא בקול “לאה!”, מהרה הילדה לרוץ לקראתה ותחד בשמחה את פניה ותתנפל בזרועותיה הפתוחות. אחרי כן העלתה מרים נר בחדר ותשם אש בתנור ותבשל לה ולבתה מרק חם וטוב למאכל ותאכלנה ותסעדנה את לבבן…

ויהי היום, ובליל אחד בירח חשון, ליל קר ואפל, כאשר שבה מרים הביתה בשעה היעודה לה ותקרא כפעם בפעם בקול:“לאה!”, והנה לא יצאה הילדה לקראתה כדבר יום ביומו. בידים רועדות הדליקה מרים נר, ותרא והנה החדר רק ועקבות בתה לו נודעו.

– לאה! – שאגה מרים שנית בקול אדיר וחזק.

אבל אין קול ואין עונה.

אימה חשכה נפלה על האשה העניה וקרסוליה חשבו להמעד וכמעט נפלה תחתיה, אך עד ארגיעה שב רוחה ותתעודד ותתאושש ותמהר ותכונן צעדיה אל בית שכנה שומר בית הקברות אשר לפנים היה עוזר לאישה במלאכתו, ועתה עמוסה המשרה הזאת על שכמו לבדו.

– איה בתי? – צעקה מרים בשארית כח – אפוא בתי?

שומר בית הקברות ואשתו השתוממו מאד לשמע דברי מרים ויביטו עליה כעל מוכה בשגעון, ואחרי דומיה קטנה השיבו לה אמרים בקול נבוך: מאין נוכל לדעת את מקום בתך?

– אבדה, אבדה לאה! – יללה האם בקול מר צורח וכחץ מקשת עפה החוצה, ושומר בית הקברות ואשתו אחריה.

ב.

אשת שומר הקברות הלכה לחפש את הילדה בדרך העולה אל העיר, ואישה יצא בעקבות האם האמללה, ואם כי לא נסתרו ממנו כל השבילים והמשעולים הקטנים והצרים אשר לפתו ארחות דרכם בים טורי הקברים, נבצרה ממנו בכל זאת להשיג את מרים. כצבי מדח אשר ירו בו חצי מות, כן רצה מרים בצואר לכל שאר נשאוה עיניה; פעם התנגפה רגלה באבן נגף, פעם נכשלה באחד מגזעי האלונים, ובכל זאת לא עמדה אף רגע מרוץ כנחל שוטף, ובקול מרגיז לב ומחריד נפש צעקה ותקרא מנהמת לבה בשם בתה. שומר הקברות ידע את כל מוצאי ומבואי המקום הזה כאת כל פנות חדרו ורגשי הפחד אשר ימסוך מראה חצר-מות באיש אשר לא הסכין לו, כמו זר נחשבו לו ורחוקים היו מכליותיו; אך ברוצו עתה באישון לילה ואפלה על פני הקברים ואזניו צללו להקולות המשונים והמוזרים אשר התפרצו מבלי הרף מפי האלמנה העניה, סמרו שערות בשרו ועורקיו נקפאו בקרבו ויהיו לאבן. באחרונה הגיעו שניהם אל גרר עצים המבדיל בין חצר המות ובין נחל מים שוטף וזורם בשאון והמולה רבה.

– הקיר נטוי והגדר דחויה! – דובבו שפתי שומר בית הקברות בדממה לנפשו, ובכל עזו חתר ויתאמץ לגרש מעל לוח לבו את שעיפי החשך שעלו עליו זה מעט.

אפס כי גורלה לא קפץ באם רחמיו ממנה גם בפעם הזאת ויאר פניו אליה. בעת אשר רצו שניהם לארך הגדר וגרון מרים נחר מקרא בשם בתה, והנה פתאם לפתע הקשיבה אזנם קול דממה דקה קורא “אמי!” עולה מעל פני אחד הקברים. הילדה רצה כל היום על פני הככר עד כי בצקו רגליה מעמל המרוץ ונלאו כחותיה, וכאשר רד היום ויאת לילה, נמצאה בפנה מסתרת רחוקה ממעונם, ותשב על אחת מאבני המצבות ותרדם. כמשתוממת הביטה הילדה בפני אמה מחרשת לדעת למה זה לחצה אותה בכל עזה ואונה בזרועותיה, מדוע חבקה אותה בכל מאמצי כחה ותכס פניה באלפי נשיקות וגם הרעיפה עליהם אגלי דמעות. מרים נשאה את הילדה על כפיה ותתנהל לאט לאט הביתה ושומר בית הקברות הלך אחריה בלב מלא רגשי שמחה וגיל על כל גדותיו ותעלזנה כליותיו על היות אחרית טובה לדבר המקרה הזה. אבל בכל זאת הניע בראשו וידבר אל נפשו בקול דממה דקה:

– בעיני לא היה לפלא לו גם נמצאה הילדה מתה או כי לא נודעו עקבותיה לנצח, הן המות הגדול עומד מחדש מאחר כתלנו, ולפי דברת רבים וכן שלמים כבר תקע לו את יתדו בים התוגרמים…

אך מרם לא שמעה את הדברים המוזרים האלה. היא הביאה את הילדה החדרה ותשכיבנה בערשה ותשב אצלה וברב חן ונעם העבירה את ידה בין מחלפות ראשה ותעתר לה עתרת נשיקות אין ספורות. כמעט נפלה בזרועות השנה, באה מרים ביתה שומה הקברות ותקרב לו ולאשתו אלפי תודות וברכות, וכארח הנשים המטירה על ראשם בשפת יתר וברב ענין מטרות תהלה ותפארת. אחרי כן שבה אל מעונה, וכל חדרי לבה נמלאו רחשי-תודה לאל המושעות ונפשה השתפכה אליו הפעם לא בחיק דמעות, כי אם בחיק אנחות שוברות חצי הגוף אשר התפרצו ממעמקי לבבה בנשאה עיניה למרום.

שנתה נדדה עליה בלילה ההוא, ועל כן ישבה על יד הערש הקטנה ולא גרעה את עינה מבתה הישנה, אך אי-שמים! מה זאת לפתע נהיתה? עוד הפעם נקפאו דמי האלמנה העניה בקרבה ויפג לבה ופניה נהפכו לירקון. פני הילדה אשר לבנת-מות רחפה עליהם תמיד, כמו עתה באדם מוזר ומשונה, בכבדות ובעמל רב תשאף רוח, ידיה ורגליה קרות כרגבי-כפור, וראשה כמו גחלים ילהט.

– לאה! – צעקה האם – החולה את? עני נא אותי יונתי!

לצלצל הקול הנודע לה הזה, פקחה הילדה את עיניה אשר לא היו כעת חסרות-נגה ככל הימים, כי אם הפיצו ברק אש תפת חדשה מקרוב באה.

– קר לי עד מאד! – דובבו שפתי הילדה בכבדות, ותעצם עוד הפעם את עיניה ובידים רועדות תפשה בשמיכה ותכס בה את פניה.

– חייה לשאול הגיעו!… חשבה מרים בלבה, והרעיון הזה התחזק בקרבה

מרגע לרגע וכמעט שם מחנק לנפשה עד כי ישבה כרגעים אחדים על מקומה כנטועה במסמרים מבלי נע יד או רגל. אך עד ארגיעה החליפה כח ותמהר ותפשט מעל שכמה את מטפחתה שכבר בלתה מזקן ותוציא ממלתחתה את בגד השבת אשר לה ובשניהם כסתה את הילדה מבלי הבט כי גם בבשרה נגע הקר בעצם עזו ויפרפרנה ויפצפצנה ושניה דא לדא נקשן. עוד הפעם כוננה מרים אשוריה אל בית שכנה ותדפוק על כפות המנעול ותחפוץ לבקש אותו ולחלות את פניו כי ילך אתה אל ביתה ויראה מה זאת קרה לבתה, יען עוד משרה שניה היתה עמוסה על שכם שומר הקברות אשר לעדת היהודים בברנע, והיא: משרת שומר החולים והופך את משכבם על ערש דותם. ויהי כי החולה אשר לא השיגה ידו לשאול בעצת רופא, החולה ההוא בקש לו עזר משומר הקברות למצער. אך לאסונה לא נמצא האיש בביתו, כי שם פעמיו אל העיר לאמר שמה זמרות בן ישי למראשותי העשיר משה לבית עמק-שושנים אשר זה מעט יצאה נשמתו, ועל כן הלכה אשתו לבדה לבית מרים.

– אך כי מחלת הקדחת אחזה בעף הילדה! – נחמה האשה את מרים מיגונה – כי צנים פגעוה. המחלה הזאת לא תצרור כל אסון בכנפיה ועוד מעט ועקבותיה לא תודענה; הביטי נא וראי כי אחרי הקר יפשוט חם גדול על כל בדי עורה.

ואמנם כטובע בנהרי נחלי אש היה גו הילדה כרגע, ותמהר אמה ותסר מעליה את המכסה. שתי הנשים החישו לבשל בעדה פרחי-עשב גהים וטובים לבריאות, אך החולה לא יכלה לבלע אף נטף אחד. בעצלתים ובכבדות סבב הלילה הנורא ההוא את מהלכו, וכשנות אלף נדמה בעיני מרים…

כעלות השחר שב שומר הקברות לביתו. ובגשתו אל מטת הילדה הניע בראשו כמתיאש מכל תקוה, וכראות מרים את תנועתו זאת, החלה לספוק בכפיה ואנחות מחוירת-נפש התפרצו ממעמקי לבבה. שומר הקברות נד עד מאד לשבר האלמנה האמללה הזאת וכאבו נעכר למראה אסונה, ויקרא אליה בקול כחולה:

– אין כל אסון בדבר! דומי לה' והתהוללי לו, והוא ישלח לבתך את עזרתו מקדש ויסעדנה.

– הגידה נא לי קשט אמרי אמת – חננה מרים קולה – ואל תכחד את דעתך ממני. אמור נא לי כרגע: התקום בתי מחליה זה, אם לא? הלא אם כה ואם כה תאמר, אקראה לרופא כי יבא הלום.

שומר הקברות לחץ את כתפיו, כאיש בא במבוכה.

– זה כשמונת ימים אשר נסע הרופא לעיר צלמונה הקרובה אלינו. אך לו גם היה הפעם בעירנו, גם אז רק לשוא עמל לנהות ממנו מזור ולהשיבה לאיתנה, יען כי כל רופא חולים וכל צרי גלעד לא יעצרו כח לרפא את הילדה הזאת.

– אם כן, הלא מות תמות כרגע! – קראה מרים בקול נמוך ודק; ובנפשה חשה כי כחה יעזבנה ועוד מעט ותתמוטט ותפול תחתיה.

– הנני אומר – באר לה שומר הקברות את דבריו בכבדות ובשפה רפה – כי כל רופא לא יעלה לה ארוכה ורפאות-תעלה; אפס כי אין מעצור מאיש אלהים עושה נפלאות להקים את הילדה על רגליה ברגע אחת. היום בשעה התשיעית יובל רבי משה לבית עמק-שושנים לקברות ואין כל תפונה כי בהלוית מת זה יקח גם רב העיר חלק ויבא הלום. לו שמעתיני, מרים! כי אז יעצתיך אפוא לחלות את פני הרב כי ישים עין על בתך ויברכנה. רב עירנו איש קדוש וטהור הוא וגדל-עליליה, ועל כן יוכל היות כי לא נבצר ממנו בעצמו להושיע למחלתה, או כי ייעץ לך עצה טובה וישרה כיד שכלו הכביר הטובה עליו מה לעשות לבתך.

ויצא שומר הקברות החוצה לכרות קבר בעד האורח החדש, וגם אשתו יצאה אחריו.

– באמת נטל עלי כעת לפנות מקום גם בעד מת שני – אמר אל אשתו בנעצו את המעדר באדמה.

– התדמה בנפשך כי הילדה…? שאלתהו אשתו – מה אמללה את, מרים! אלהים ישמרך!…

– כן! – ענה לה אשה – וגם לבי נהפך בקרבי ומעי חמרמרו בראותי את אסון האשה העלובה הזאת, אך אזלת יד כל איש מהושיעה ברב או במעט. אמר יאמרו כי עוד מעט “והמות הגדול” יפרוץ בגבולנו מחדש; נפשי יודעת מאד כי אלינו ישם היוצר את לבו לחמלה ויד המות הנורא הזה לא תגע בנו לרעה, אבל כמו כן יודע אני נאמנה כי יקח לו כפר נפשנו את הילדה “חטאת הכפרים” אשר יעדנו לו לקרבן עולה

– אלי! אלי! – צעקה האשה בקול מר צורח – מה זה יפצה פיך אישי? הבגלל זאת תרד לשחת נפש תמה וטהורה כזו?

שומר הקברות לחץ את כתפיו כמשתומם ויען ויאמר:

– היש את נפשך להתחסד הרבה יתר מרבותינו הקדושים? התאמרי לעלות בצדקתך, בתמתך ובישרת לבבך גם על רבי ישראל איש הפלאות השוכן כבוד בסדגורה, אשר אך מאתו היה הדבר הזה שומה ומפיו הקדוש יצא?

האשה שמה מחסום למו פיה ותדום.

מתי יצא הדבר הזה מפי בעל הנפלאות, ומדוע כנו אפוא את הילדה הזאת בשם “חטאת הכפורים”?

ג.

כשבט אלה וכשוד משדי, שטף ועבר בשנת האלף ושמונה מאות ושלשים ואחת לספירת הנוצרים בכל הארצות הדבר הנורא שלא נודע עד כה על פני חצות ומקץ הימים נקרא בשם “החולי-רע”, וירחץ הליכיו בדם אדם וירבו חללי חרבו ועצומים היו הרוגיו אשר הפיל מדי עברו מימינו ומשמאלו. מארץ הקדם בא ויטע לו את אהל אפדנו בירכתי מערב וישם ערים רבות ויושביהן וירגיז ממלכות ויעל למעלה ראש את מספר בתי הקברות. כמלך בלהות ואכזרי נטה ידו על הערים המצערות חסרות הנקיון והטהרה אשר בעמק דלפוניה וכעמיר מאחרי הקוצר נפלו בהן יום יום מטועני חרבו למאות ולאלפים, עד כי לא נמצאו ידים לקבור את כל החללים. שקר כל רפאות-תעלה, הבל כל צרי, התבלעה כל תבונה ונסרחה כל חכמה להחליש את המחלה הזאת ולרופף את עמודיה; כל עמל נפש ויגיע כפים לגבר עליה חילים, עלה בתהו ויאבד. ויהי מוצא הדבר הזה, כי רבים נטו שכמם לסבול במנוחה ובשקט הלב וילכו לקראת גורלם אט ומעדנות, וללב רבים התגנב יאוש נורא אשר כצפעוני הפריש בבתי נפשם ויגרם ויפצח את עצמותיהם.

ואלהים השקיף על כל זאת ממרום קדשו, ראה מחביון שפרירי רקיע בענות נפש עבדיו – ולא התבונן; ידע את שברם ופידם – ולא שלח להם ישע ועזרה בצר! רבים וכן שלמים פרשו אליו כפיהם לעזרה, והוא הסתיר פניו מהם ולא שמע אל קול תפלתם…

מדוע אפוא עשה כן? ולמה?…

הלא לפני אלוהיהם שפכו כמים לבם ויבקשו את תשועתו? הלא לאלוהי אבותם, אל כביר ונאור, אל ארך אפים ורב חסד ואמת התפללו? האומנם סכך בענן לו מעבור כל תפלה ויאטם את אזנו כפתן חרש משמוע לקול שועתם, או כי קצרה ידו מפדות ואין בו כח להציל? מדוע אחזה אש חרונו בכל נאות עם סגולתו אשר בחר בו מכל העמים ותלהטם עד היסוד? מדוע הסיע כעץ רחמיו גם מאת האנשים הישרים והטובים בלבותם ולא קם לעזרם ולהיות עליהם סתרה?

נבקה רוח האמללים בקרבם בהגיגם בהגיונותיהם אלה, לבם התחמץ בקרבם, כליותיהם השתוננו ובינתם החלה להסתתר, הן רק עולם אחד ראו האנשים האלה לפניהם – עולם האמונה, והנה היא גם היא השלתה את נפשם במשאות שוא ומדוחים… נורא הרעיון הזה ומי יכילנו?!

והנה רעיון חדש פשט על בתי נפשם – רעיון אכזרי ומרגיז-לב, אך בעת ההיא צרר בכנפיו גם נטפי-נחם להנענים והנדכאים. הן צור ישראל גם אל נקמות היה כל הימים, הלא זה דרכו מאז מעולם ליסר על אחת שבע וללכת את הפושע בקרי בעד כל שמץ עון ופשע! ואם לא יפליא הפעם בין צדיק לרשע, בין נוצר ארחות-תם לאיש חמסים, ועל כלם כאחד תעבור כעת כוס זעמו וימתח מדת גזר דין קשה על הטובים והרעים יחדו, מי יודע אם לא אות נאמן היא, כי עלה עשן באפו על כי רבו עושי רשעה ומתי בליעל והצדיקים לא שמו אל לב להועיד אותם למשפט וליסרם על כל חטאתיהם למען כפר בזה את פני היושבי בשמים, ועל כן גם המה עונם ישאו וחמס החוטאים על קדקדם ירד?!

– נבער נא את הרע מקרבנו, נטהר ונתקדש מטומאתנו! – שוע מנהמת לבו העם האמלל, המחלל והמדוכא, הנרעש והנפחד, ההולך בחשך ואין נגה לו – נחפש אחרי החוטאים והפושעים וניסרם כזמתם וכרע מעלליהם, ובזאת נשיב מעלינו את חרון אף ה' ונעתר לנו, ושב ורפא לנו.

ויחל העם להתקדש… ביום בקר לא עבות הוכנה לשכת-שופטים מזקני עם ישרון, לשכה נוראה ואיומה אשר במחשך חקרה ותדרוש ותתחקה על שרשי רגלי הפושעים, במחשך דנה דיניה ובמסתרים ענשתם ותיסרם מוסר אכזרי קשה כשאול, והחוטא אשר נלכד פעם ברשתה, לא מצא עוד די און בו למלט נפשו מחרב היונה אשר עופפה על פניו. בעלת אלפי עינים וידים היתה לשכת שופטים זו, ובכל זאת היתה נסתרת מעין רואי וערפל חתולתה. השופטים האלה חגרו שארית כחם ויעטו כמעיל קנאה לנקום נקמת אלהי הצבאות, ואמנם הגיעה בעת ההיא שעת שלומים לכבדי-עון ולאנשי-בליעל אין מספר, אשר ערמתם ועברת זדון תרמיתם עמדו להם להסתר מעיני הממשלה ומטה זעמה לא השיגם. אבל כמה נפשות חפות מפשע נספו בידי השופטים הבוערים האלה בלי משפט, וכמה נהרי נחלי דם אנשים נקיים שפכו מידיהם בראש כל חצות! בימי החשך ההם נקרו ויאתיו מעשים נוראים ותועבות איומות אשר אף לזכר אחת מהן ימס כל לב ויהי למים וכל נפש תחרד כעלה נדף, ואם אמרתי אתארנה כמן עלי גליון, חוג יחג עטי בידי וינוע כשכור…

אפס כי גם אחרי כל זאת, גבר הדבר חילים מיום ליום וירעש ויתגעש בעברה וזעם ויך בעם מכה רבה עד מאד, עד כי באחרונה נלאו גם הרופאים האחדים אשר בעיר ותרפינה ידיהם ויואשו מכל ישע ופדות ותבא חכמה בלבם להבין ולהשכיל כי אף להקל את המחלה נדחה תשיה מידם, ומה גם כי למשאות אותה משרשיה…

אן אז התפלצו עמודי לשכת השופטים ותפול למשואות ויחדל האדם לשלוט באדם לרע לו. האסון הנורא אשר התחזק בכל עזו ותקפו מיום ליום, המית בקרבם כל רגש אמץ ועז וימוגגם תושיה, לבב כל אנוש נמס, רפו כל ידים, פקו כל ברכים, חלחלה בכל מתנים ופני כלם קבצו פארור. גם לשפוך את מרי שיחם לפני אל שוכן מעונה, כבר לא הרהיבו בנפשם עז, ועל כן גמרו אמר להתחנן לו ולהתפלל על נפשם על ידי שליח, על ידי מליץ אחד מני אלף.

מליץ כזה מצאו בהרבי מסדיגורה, עיר מצערת במדינת בקבינה. זה זמן כביר אשר החלו להלל בשערים את האיש הזה ולספר מעזוז מופתיו ונפלאותיו אשר יעשה חדשים לבקרים קבל-עם, ועל כן היה נערץ ונקדש בעיני ההמון ויקראו לו בשם “בעל הנפלאות”. אין כל שפק – כן חרצו האנשים האלה משפט – כי הוא אך הוא יוכל להחיש לישועתנו ולרוחנו ולקרוע גזר דיננו אם בצקון לחשו לפני רוכב ערבית, או כי הוא במו פיו יאמר למלאך המשחית בעם רב: “עתה הרף ידך! ותעצר המגפה”. הדברים האלה מצאו להם מסלות בלב רבים וכן שלמים אשר האמינו בתומתם ובאולתם אמונת אמן בשמועה שהיו מעבירים בעם, כי מחלצי הרבי מסדגורה יצא לקץ הימין משיח בן דוד וכי על כף ידו הימנית חקוקה ומפותחה מיום גחו מבטן תמונת גור אריה אשר תתן עדותה, כי הנהו חטר מגזע ישי ונצר משרשיו וכי לגדולות ונצורות נוצר. ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם ויתנצלו את עדים וחליתם ויצברו כסף חמרים חמרים, וגם העניים והאביונים נשא אותם לבם להרים איש איש תרומה למעשה הצדקה הזה, וכל הכבודה הרבה הזאת הובלה לבית הרבי ויחלו את פניו כי יעתיר בעדם אל אלהים כי ימתיק את הדינין וכפר להם.

בסבר פנים יפות קדם הרבי את כני נושאי המנחה ויבטיח את העם להופיע אליהם כמלאך מושיע בצר להם ולחלצם ממצוקותם.

– אתם כלכם עשיתם את הרע בעיני ה' – קרא הרבי אליהם – אתם כלכם העמקתם שחתם את דרככם על הארץ, ולכן רובץ על כלכם חובה קדושה להתקדש ולהתחטא מעונותיכם ולכפר את פני האלהים וירצכם.

ויקרא הרבי צום שלשים יום, וכל העם קבלו עליהם את דברי הצומות וזעקתם ככל משפטם וחקותם; לחם לא אכלו ומים לא שתו ולא טעמו מאומה ויתאכזרו אל נפשם באכזריות נמרצה ויענוה עד מאד, כי נפל פחד הדבר על כל איש ואיש. לא יאמן כי יספר – אם כי הדבר הזה על אדני האמת הטבע – כי במשך ירח תמים בא אכל אל פי המון היהודים רק פעם אחת בשני ימים.

ויהי מוצא הדבר הזה, כי בין האנשים דלי הבשר ורעי המראה, רפי הכח וחסרי האונים, צד הדבר ציד עוד ביתר שאת וביתר עז.

ויהי כאשר ירא הרבי לנפשו פן יתנוהו בני ההמון למשענת קנה רצוץ וינזרו ממנו, ויצר לו כי יעלה גז כבשיו בתהו ויאבד, התחכם ויחבל מזמה אחרת.

– ידעתי גם ידעתי – שנה בעל המופת את טעמו ויאמר – כי יש חפץ לאלהים בפרות וברבות עלי אדמות מספר המאמינים בו ומכבדי שמו, ועל כן אפוא עצתי לכם אמונה כי כל עדה ועדה תבחר מקרבה בחורים ובתולות ותקשרם ותחברם יחד במעדנות ברית הנשואין ותובילם את תחת האפריון על פני ככר חצר המות, ובדבר הזה אשר יעלה לרצון לפני אדון-כל נכפר את פניו ויסלח לנו וינחם על הרעה אשר דבר עלינו.

שונות היו תוצאות העצה הזאת אשר לא אחרה לצאת לפעולת אדם. בערים אחדות עוד הועילה להות תושביהן, כי בהאסף העם המונים המונים אל בתי הקברות ואחרי כן אל המשתה אשר נעשה לכבוד חג החתונות ואיש את רעהו ילחצון וידחקון ובצד ובכתף יהדפו ועד אפס מקום יגיעו, נתן בדבר הזה להדבר עז ותעצומות לעטות אל השלל ככל אות נפשו, לעשות שמות בעם ולאכל את נאות יעקב בכל פה; ובמקומות אחרים לא הסבה העצה הנפתלה הזאת כל נזק וגם כל פרי לא שותה לה, באשר גם בלעדה כבר החל שמה המות הגדול ללכת הלך ודל מיום ליום, עד כי עד מהרה נכחד כלה מן הארץ ויהי כלא היה.

עזוז המופת הזה נשאר חרות על לוח לב המון העם לימים כבירים. ועל כן הנה בבא שנת 1848, שנת ששון ושמחה לאיירופא כלה על החליפות והתמורות העזות והנמרצות שנקרו בגלגל עולמה ועל רוח החפש והדרור אשר החל לנשב בארץ מכל עבר ופנה, ועמה יחד התפרץ מחדש “המות הגדול” מסבכו ומערבות מזרח עלה כסופה ויגע בקצוי תבל ומלואה, – אז לא אחרו היהודים הנפחדים והנמוגים בענים לבקש עוד הפעם עזר מעצת בעל הנפלאות, וכבימים עברו החלו להשמע בכל עיר ועיר קול חתן וקול כלה, קול מצהלות חתנים ממשתה נגינתם עולה מעל פני בתי הקברות אשר לבני ישראל…

כדבר הזה נקרה ויאת גם בעיר ברנע. שני האמללים אשר בחרה בהם עדת בני ישראל בעיר הזאת לתת להם מאוצר הקהל כשקלים אחדים כסף נדח ולהביאם יחד במסרת ברית הנישואין בין גלו הקברים החדשים, מבלי שים לב בתחלה אם יהגה לבם רגש נטיה ואהבה האחד אל השני, – היו: העלם נתן למשפחת אבן זהב והעלמה מרים לבית הר השלום, יתומה עניה אשר היתה שפחה בבית ראש הקהלה. בעמדם שניהם תחת החופה, היתה הפעם הראשונה אשר ראו זה את זה פנים אל פנים בימי חיי חלדם.

אפס כי הדבק הזה אשר יצא לפעולת אדם פתאום לפתע באופן נורא ומבהיל ומטרתו היתה דרושה לחפץ מעציב-לב ומחריד נפש, נהפך ברבות הימים לברית שלום וידידות, אחוה ורעות, אשר הציצה ציץ ותגמול פרחים יפים מרהיבי עין, כי לאט לאו התגנבה האהבה אל חדרי לבם ותשפוך את רוחה עליהם ותעשם לבשר אחד.

ובכן חי נתן את מרים אשתו חיי שלוה והשקט וישמחו בחלקם ובנחלת שפרה עליהם, ושמחתם עוד גדלה עשרת מונים כאשר חנן אותם היוצר בשני ילדים יפי-תאר ונחמדים למראה. אמנם לדאבון לבבם לא ארכו ימי שלותם, מנוחת לבם גזה חיש ותהלוך ויקדמום ימי עוני! כי בשנת 1859 קטף המות פתאום לפתע את שני ילדיהם זה אחר זה, והאסון הנורא הזה דכא לעפר נפשם וימסוך נטפי רעל בכות חיתם. אפס כי ראה אלהים בענים ויחמול עליהם ויתן להם שלומים לאבדתם: כי לתקופת הימים בירח האביב, והנה מרים הרה ללדת.

אך כמעט באו ימי הקיץ, והנה עמהם יחד התפרץ עוד הפעם ממחבואו מארץ הקדם “המות הגדול”, שבט אלה ומטה זעמו הנורא, ויחל מחדש לחבל חבל נמרץ ולהשחית בעברה נוראה ובחימה שפוכה את בני ישראל האמללים הנפוצים בערי פולין אשר על פני הככר, לחתוף כחתף אבות על בנים, לגזור על ימין ועל שמאל, ולהכות חרם איש על אחיו, כתות לא יחמול.

על בתי היהודים תושבי עיר ברנע, פסח המות ולא נגע בהם לרעה. רק אחד מאנשי העיר הזאת נפל שדוד לרגלי הדבר והוא: נתן שומר הקברות. אף עט כל סופר מהיר ילא לתאר כמו את צרת נפש האלמנה ופצעי לבבה בהמצאה אחרי מות אישה בלי משען ומשענת בחיים. באין תומך בידה ומחזיק בימינה ובהיותה לרגלי הריונה רפת-כח וחסרת-אונים מבלי יכלת בידה למצוא בעצמה מוצא ללחם צר ומים לחץ. אבל עדת ישרון צהלה ושמחה וכליותיה עלזו לראות כי נשא הדבר הנורא את פניה ולא עולל לה את אשר עולל בקצפו ליתר קהלות היהודים בפולין. וכאשר בא הקץ להתולי-רע וכעוף התעופף גם מעל הערים האחרות, אז חשו יהודי ברנע ולא התמהמהו ויבחרו מקרבם צירים אחדים להביא את דבר הבשורה הזאת רצוף בתועפות כסף ותשורות יקרות לבד תודות מאליפות וברכות מרבבות נובעות מקרב לב עמק אל בן בעל הנפלאות אשר בסדגורה, אשר ירש את ממשלת אביו וישב על כסאו אחריו. ויאל הרבי לקבל ברצון את המנחה מידי הצירים ויט אזן קשבת אל הרנה והתפלה אשר הטיפו באזניו, וכאשר שמע מפיהם כי רק מקרה-מות אחד קרה בעיר ברנע, קרא אליהם לאמר:

– אתם כלכם עשיתם הישרה בעיני אלהים, ועל כן הנה בפרוץ לפני עשתי עשרה שנה הדבר בארץ, נהפך לב היוצר בקרבו ויחד נכמרו נחומיו אליכם, וכמעט מלאתם אחרי דבריו באמונה ותמהרו להקריב לו קרבן לכפר על חטאיכם, נטה ידו על המות וישמידו כליל מקרבכם, מבלי השאיר לו שריד ופליט בארץ. אפס כי הנפשות אשר בחרתם בהן לקחתן לעולת החטאת, לא לרצון היו לו כי אם לזרא ולמרת רוח, ולכן קפד בתחלה באורג את פתיל חית צאצאיהן, ואחרי כן הצעיד לירכתי-בור אבי הילדים ומחוללם ויעשם לכפרת פשעי כל בני העדה למקטנם ועד גדולם; והיה אם עוד יוסיף לראות זרע וילד שלישי תלד לו אשתו, אז יחיה גם אותו היוצר כשנים אחדות, אך למען אשר יהיה אף הוא בקרב הימים לחטאת הכפורים על עונות כל אנשי ברנע, על כל פשעיהם ועל פשעי זרעיהם אחריהם לדורותם.

כמשפט הזה גזר הרבי ברוח קדשו, יען כי נפשו היתה יודעת מאד, כי יד מרים אשת שומר הקברות אינה משגת להרים לו מנחה גדולה או קטנה. ויהי כאשר שבו הצירים הביתה, והנה מוצא פי הרבי עשה לו עד ארגיעה כנפים בכל העיר; גם לאזני מרים לא אחר לבא, ולשמעו פרץ זרם דמעות מארובות עיניה ויהי לנחל שוטף על שושני לחייה, אך ימי בכיה ואבלה לא ארכו, יען כי נטל עליה להקדיש את כל עתותיה למלאכת עבודה, למען אשר לא תתם היא ובתה לגוע ברעב בראש חצות.

כן נגזו ועברו כשנים אחדות, והנה הסתיו בא, בא! – הסתיו הנורא של שנת 1863. בני פולין קשרו קשר ולעיני השמש מרדו ביד רמה בממלכת הרוססים האדירה וכבירת הכח ויקדישו עליה מלחמה, ותעבור השמועה האיומה במלוא רוחב הארץ, כי מחלצי המרד הזה יצא בפעם שלישית המות הגדול לעשות שמות ולפרוץ פרץ בעמים, בשגם כי זה דרכו משכבר הימים להיות חבר לכל משחית ולארח לחברה את כל מלחמה המתפרצת בתבל ארצה.

הנה זאת היא הנסבה אשר הניאה את לב שומר הקברות מהאמין כי הילדה לאה, חטאת הכפורים, עוד תוכל לרדת מעל ערש דותה ולהאריך ימים על אדמות.

ד.

משה לבית עמק שושנים כבר בא אל בית עולמו. האיש הזה היה זקן ושבע-ימים אשר חי חיי בודד וכל הימים ישב גלמוד בסתר אהלו ולא היה לו כל דבר את הבריות. מעט מזעיר היה מספר האנשים אשר נהרו אחר מטתו לחצר המות וישפכו דמעות על גל קברו, ואלה אשר גמלו אתו את החסד האחרון הזה, שבו חיש קל איש איש לביתו, וגם הרב הישיש מהר לשים פעמיו הביתה. האלמנה העניה אשר עמדה כל העת מרחוק ועיניה כלו מיחל את הרגע הזאת, נגשה אל הרב ותחל את פניו כי ישים עין על בתה. בהעלותה את בקשתה על דל שפתיה, לא חננה קולה ולא דברה תחנונים, אך מבאי עיניה וצלצל נאומיה הכילו בקרבם כח טמיר נעלם אשר פעל פעולה עזה ונמרצה על לב הזקן, למרות חפצו ורצונו. אך בכל זאת פסח על שתי הסעיפים אם ללכת או לחדול, ולא מהר להשלים את חפץ האלמנה, יען כי לא לענג ולמשיב נפש היה לו להביט נכח האשה הזאת זעומת היוצר, ואף כי לראות פנים אל פנים את בתה, “חטאת הכפורים”, אשר מי יודע אם לא תחשב לו זאת מאת האלהים לעון ולחטאת מרי?!…

אפס כי באחרונה נאות למלא את שאלת האלמנה וילך אתה לביתה. בבאו אל חדר מעונה, התיצב למראשותי החולה וישח את ראשו על פניה ויבט בה כרגעים אחדים, וכאשר הרים את ראשו, הפיצו פניו אימה ועננה הרת צלמות לקחה עמדתה עליהם. בלב מלא חרדת-מות חכתה האם למשפט הרב, אך הוא שם מחסום למו פיו ויאלם דומיה ויכונן צעדיו המסדרונה.

– האם לא תחפוץ לאצול ברכה לבתי? – שאלתהו האלמנה.

– דעי לך, אשה קשת-רוח! – ענה לה הרב בקול דממה – כי כל ברכה לא תעצור כח להביא מרפא בכנפיה להילדה הזאת. שאת ועוד אחרת… אנכי אין לי כל רשיון להרעיף עליה ברכות פי, והיה אם ברכתיה וחטאתי בזה כל הימים להיושבי בשמים.

בקול יליל התנפלה האם על הערש ובשארית כח חבקה בזרועותיה את הילדה אשר הרעידה הקדחת את כל יצורי גוה, כמו חפצה מרים להיות למגן ולמחסה על בתה ולהציל את נפשה מיד כל בן תמותה אשר יערב את לבבו לגזול ולחמוס אותה מידה, וגם מיד האלהים בעצמו.

– רבי, מדוע אפוא לא תועיל כל ברכה למחלת בתי? – שאלתהו האלמנה בקול מר צורח מלא יאוש. הזקן העיף בה מבטי חשך, וירד את עיניו לארץ; עשתונותיו נבוכו ולא ידע נפשו.

– הלא לא נכחדה ממך – אמר אליה בקול חרד – הנסבה אשר הניעה ותמריץ את לבב בני עדתנו לתתך לאישה לאישך המנוח; הן ידע תדעי את הדבר אשר לרגלו בא המות ויקטף את בעלך מארץ החיים ואת תוצאות מותו לפרטיהן, ובטח הלא גם שמעת להשמעות אזנים את הדברים אשר יצאו על אודותיך ועל אודות בתך מפי האיש הקדוש בעל הנפלאות אשר בסדגורה… וכעת… כעת… כעת הן ילך מחדש המות הגדול הולך וקרב אלינו וכבר יציץ מן החרכים…

האשה האמללה הבינה להגיגו ותדע אל מה ירמזון מליו. קול נורא ואיום, קול עברה מהול בעצב מדכא נפש אשר לא יתאר באמר ודברים התפרץ מעמקי לבבה, ובעינים נוצצות כברקים, בפנים בוערים כלפידי אש נסוגה לאט לאט אחור מערש בתה ותתיצב לנוכח הרב, ובהביטה ישר אל פניו, קראה אליו בקול מבהיל עד מאד:

– שקר אתה דובר, רבי! רמיה יהגה חכך, בתי לא תרד לשחת!… אלהים לא יסלף דין ולא יעשה עול במשפט, כי אל ארך אפים הוא ורב חסד ואמת, – ואתה, אתה וכל בני עדתך הנלוים עליך, נעורים וריקים הנכם כלכם מכל המדות הנשגבות והנעלות האלה! הלא כצדיקים אתם בעיניכם, ובכל זאת תחפצו כי ילדה חפה מפשע, ילדה זכה וטהורה תעלה לקרבן לכפר על חטאתיכם ועונותיכם… הן בשם אנשי חסד ואמת תתימרו כל הימים ובו תדגלו, ולמה אפוא יש לכם חפץ במות עצמכם ובשרכם?… הלא חכמים ונבונים אתם בעיניכם, ואיככה אפוא הנכם מאמינים אמונת אמן כי אלהי ישראל, אל הרחמים והסליחות, אל טוב ומטיב ורודף צדק, יביא כליון חרוץ על פרח נחמד זה על לא חמס בכפו?…

בדברה נהפכו פניה לירקון ובשצף קצף שלחה את ידה למרוט ולגז את שער ראשה; עיניה חשכו בארובותיהן, כחתיה עזבוה ותתמוטט ותפול על הארץ ותתעלף.

– ירא אלהים וישפוט את מי משנינו הצדק! – דובבו שפתי הרב לנפשו, ויפן את שכמו ויצא מן החדר.

ה.

יום ולילה אחד חלפו הלכו להם, ויראה, כי עוד מעט ומאת אלהים יצא משפט הילדה אם לחסד או לשבט. מצב החולה אשר ירד פלאים משעה לשעה, הוכיח לעין כל, כי חרץ היוצר משפטה כפי העתידות אשר חש לה הרב וכאשר נבא בעל הנפלאות מראש וכאשר האמינו בני ההמון החשכים והבוערים בעם. ביום השני, כמעט הבקיע בעד החלון קו אור בקר עבות לבא אל החדר והאש אשר במנורה החלה להכבות מרוח קר הסתיו הנושב בה, – והנה גם נר חיי הילדה החלה להדעך לאט לאט כנר אשר בחדר מרוח המות הקר אשר כבר השליך קרחו בכל יצורי גוה ויכונן צעדי אונו לגשת אליה ולהקריבה לשחת.

האם לא יספה עוד לבכות.

כן! האם לא יספה עוד לבכות. מקור דמעותיה אשר הקל עליה כפעם בפעם את על הצרות והמצוקות אשר השתרגו עלו על צוארה ותמצא בו תנחמות לנפשה הנוגה, יבש נדף כעת. האיש אשר התחולל עליו אסון נורא ואיום, אסון חודר ובוקע עד עמקי של לב וקרב, אסון אשר ירצץ ויפוצץ הגויה גם הנפש, האיש ההוא לא ימצא די און בו להוריד אף אגל דמע אחד. בעינים יבשות שקועות למעצבה בחוריהן, ישבה לפני ערש בתה, ורק לרגעים, כאשר אחזה הקדחת בערף הילדה וירעד את עצמותיה, התפרצה אנחה קלה מעמקי לבבה.

כה נגזו ועברו להן שעות אחדות. כאשר האיר הבקר ומלכת היום הציצה לרגעים מבין חרכי העננים הכבדים אשר נערמו עליה למסך – והנה מכל פנות העיר נהרו המונים המונים אל בית מרים, וימלא החדר מפה לפה ויעל מספר הנשים על האנשים. נקל הוא להאמין, כי בין הבאים נמצאו גם אלה אשר מטרת בואם הלום היתה לנוד לשבר האלמנה העניה, להשתתף בצרתה ולקחת חבל בעניה ומרודה, אך כרבם נדחפו אל הבית כמו בחזקת כח נעלם, כח יליד רגשות מוזרים ומשונים שנולדו בבתי נפשם, רגשי השתתפות בצרת נפש האלמנה ובתה עולים בלולים ברגשי השמחה לאיד זולתם וברגשי אהבה עצמית.

כנואשת היתה מרים בשעות האלה, ובמבטי בוז וקלסה ודוממת כאבן הביטה על המון האנשים אשר יצאו ויבאו אל הבית חליפות, עד כי לא חדלה הדלת מסבב על צירה. אך פעם קמה ממקומה ותצעק בקול פרוע: צאו, צאו מן הבית! עוד טרם הגיע העת אשר תחכו לה בכליון עינים! עוד זמן כביר תצפו בצפיתכם לראות בביתי את החזיון אשר תשאו אליו נפשכם! בתי עוד לא תמה לגוע… הנאספים לא ענו אותה דבר, כי אם מהרו איש איש לעזוב את הבית ולצאת החוצה…

אחרי ארוחת הצהרים התיצבה לפני שער חצר המות מרכבה מרקדה, מרכבת ראש העדה, ואשה זקנה לימים כפופת הקומה יצאה ממנה נשענת על זרועות הרכב, ובהיותה רפת-ידים ומטת רגלים ומוסדי שלומה רופפו ולא עצרה כח להתנהל על הארץ אף לאטי, נשאה הביתה על כפים. האשה הזאת, רחל לבית הר הזהב שמה, היתה אלמנת אחד מראשי עדת בני ישראל לפנים ואם ראש הקהל בימים האלה, וכל אנשי העיר קראו לה תמיד בשם “אמנו הזקנה”, ועקב זך שכלה ורחב בינתה, טוב לבה וחסדה ורב צדקותיה, פזרו לה תהלה וכבוד מלא חפנים ושמה היה מרומם ונעלה בפי הבריות. בימים עברו עבדה מרים בביתה עבודת שפחה והזקנה אהבה אותה כל הימים עד מאד, ועל כן באה כעת בעצמה לראות את שלום בתה ולא הטתה אזן קשבת לדברי בני ביתה אשר הכבירו עליה במלין ויפצרו בה כי תשים לב לרפיון כחה ולמצב שלומה כי ברע הוא ולא תפיק הפעם את מאוויי לבה.

כאשר הביאו את רחל הביתה הושיבוה על כסא עץ ממול פני מרים, אשר לא שנתה את טעמה הראשון למראה הזקנה ופניה עוד הוסיפו להפיץ קרת-רוח ויאוש ומבטי-אפל כבתחלה; אך עד ארגיעה נגה אור בעיניה.

– אמי! – צעקה במר נפשה ותתנפל לרגלי הזקנה – אמי! ישלם לך בעל הגמלות כמשכרתך וכפעל ידך – עוד טרם כלתה לדבר, והנה נחבא קול מליה ותאנק דום, כי פתאם לפתע נפתח מקור דמעותיה ושני יבלי מים פרצו חק על לחייה. עתה כבר יכלה לבכות כבראשונה. הזקנה העבירה בנחת את ידיה הרועדות על פני האם האמללה ותאמר אליה:

– אל תדברי דבר… ידעתי את שברך הגדול מני ים, ואסונך לא נכחד ממני, כי לשמע אזן שמעתיו מפי רבים וכן שלמים. אל תוציאי אף הגה מפיך! שמעי נא לדברי, הסכיתי ושמעי במנוחת הלב את אשר אמר אליך…

בדברה את הדברים האלה, לא יכלה גם הזקנה להתאפק ותתן את קולה בבכי, ודמעות כמים נגרו על פניה אשר הדרת השיבה חופפת עליהם וחורת-מות עליהם תלין, ותוסף לדבר:

– חי נפשי כי לא אדע מלים אבחר… הלא רק אשה זקנה אני, רגלי כבר מטו ולא תעצורנה כח לשאת את גוי.. גם ראשי עלי ככרמל וכגלגל לפני סופה ומעין רעיונותי דלל וחרב… אך כאשר אחזה לי, ישתרג עלינו עון גדול מנשוא אם נתן ביד המות לגר את בתך בחרמו… כן, עון גדול מנשוא! ועל כן אחשבה למשפט צדק, כי אין חפץ לה' במות הילדה וגם להרבי בעל הנפלאות בסדגורה לא תהיה זאת לרצון, אחרי כי אור אלהים זרוע על פניו ורוח קדשו חופפת עליו…

הזקנה נאלמה כרגעים אחדים דומיה ותנע בראשה, כמו חפצה לגרש ממנו את הרעיון אזר התגנב אליו זה מעט. אחרי כן הוסיפה לדבר:

– כן, רבות הנה נפלאותיו אשר יראה כל הימים קבל-עם… רוח אלהים מדברת מתוך גרונו ומלתו על לשונו, ועל כן הנה כמעט יצאו מפיו מלים על אודותיך ועל דבר בתך, נטל עלינו להחזיק במעזם ולהאמין בהם… התשמעי?… חובה קדושה רובצת עלינו לתת אמון בדבריו, מבלי שים לב אם נחפוץ בזה אם לא… יען כי אם אך יסיתנו לבנו בשפק באמתת דבר אחד, אז נחל לאט לאט לפון בכל ואמונתנו תחלש ותתרופף מיום ליום ותהיה כלא היתה.. הנה גם על כן אך על לא דבר היה אתמול הרב מטרה לחצי חרפותיך וישמע את ריבות שפתיך וישבע קלון כמים…

– הה, אמי! לו ידעת…

– דומי!… צעקה הזקנה בשארית כחה, כמו הרגיזה כל מלה אשר הוציאה האלמנה מפיה את רוחה ונפשה ותדקור כמדקרות חצי רעל את כליותה ולבבה – אל תדברי דבר, אל תתנצלי ואל תצטדקי, כי אך למחסור תחשב זאת לך. אלי, אלי! מי זה יערב אפוא את לבבו לשת עליך חטאת?! הלא הילדה הזאת בתך היא! אלי, אלי, הלא גם אנכי אם הנני!… אך שמעיני נא: הרבי דבר דבר – וישוב! הפה שאסר – יוכל גם להתיר!… התביני?… זמן רב הלאיתי ויגעתי את מחי הרך ולא מצאתי לפניך כל מוצא אחר לחלץ את נפש בתך מן המצר… שימי פעמיך אל העיר סדגורה, ושמה תבאי ביתה בעל הנפלאות ותעתירי לו בעד חיי בתך…

– האעזוב את בתי בעת אשר תפרפר בין החיים והמות? – שאגה מרים בכח ודמי עורקיה רתחו בקרבה כסיר נפוח.

– אנכי אדאג לבתך – הרגיעה רחל את רוחה – ואל תעצבי לה.

– גם אנכי לא אגרע את עיני ממנה וכאת פרי בטני אתמכנה ואסעדנה על ערש דותה – הוסיפה אשת שומר הקברות שכנתה על דברי הזקנה.

– האמנם אין כל דרך אחרת לפני? – שאלה האם האמללה.

– אין כל עצה ותחבולה בלעדה! – השיבה הזקנה בקול אדיר וחזק; אך עד ארגיעה השפילה קולה ותוסף לדבר: זאת היא, למצער, עצת כל אלה הנחלים על שברך. הה, רק לפני היוצר נגלו כל תעלמות והוא אך הוא לבדו יודע את האמת הטהורה!… מרים, מרים, לו ידעת מה רבו מחשבותי והגיונותי על אודותיך ועל אודות בתך, ומה מאד הדאיבו את נפשי וימחצו את לבבי! שמונים שנה חייתי עלי-אדמות ועד העת הזאת לא הטלתי אף רגע כל שפק בהליכות שדי ועלילותיו ובדבריו על ידי עבדיו הנביאים, והנה כעת היא הפעם הראשונה אשר התגנבה אל בתי נפשי השאלה: האם לזאת משפט אמת וצדק יקרא?

כהתימה את דבריה אלה, הרימה הזקנה עוד הפעם את ראשה בגאון ותרם גם את קולה כקול מושל ותאמר לאמר:

– מרים! חובה עזה מוטלת עליך לנסוע לסדגורה. מחר כעלות השחר יסע שמעון העגלון בחברת שתי נשים לעיר טשערנאוויץ, ואותך ינהג גם יביא אל העיר סדגורה. אנכי אשלם לו משכרתו בעד המקום אשר יפנה אליך במרכבתו, והא לך גם כסף למאכל ולמשתה בדרך. אחרי שלשת ימים כבר תהיה לאל ידך לשוב הביתה, וסמוך לבי בטוח כי בבאך תמצאי את בתך שלמה ובריאת-אולם. מרים, הנאותה את לדברי? הן בחיק הדבר הזה יוטל גורל מנוחת כל העדה ושלומה, ואם כי כשאת לעצמך לא תדאגי למנוחת העדה ולא תעצבי לה, אבל זכרי, ושימי אל לבך כי גם חיי בתך תלויים בזה… הנאותה את, מרים?…

מלחמה נוראה יוקדת כאש תפת התלקחה במשכיות לב האשה האמללה, אפס כאשר יאחז האיש אשר שטפתהו שבלת גם במאכלת חדה למען אשר לא יצלול כעופרת במים אדירים, כן גמרה מרים אמר בלבה לבקש רחמים וחנינה מאת האיש אשר זה מעט בז בזתה לו ותמטר על ראשו מטרות קללות עזות וממרצות ותחרפהו ותגדפהו כאת אחד הרקים.

– הנני נוסעת! – דברה בשפתיה באחרונה, ומליה אלה השמיעו צלצל קול יליל, קול הגה והי. –

ו.

ואמנם שמה לדרך פעמיה.

ממחרת היום ההוא לעת הבקר, יצאה מעיר ברנע מרכבת שמעון העגלון ומרים ועוד שתי נשים יושבות בתוכה, לדרך המלך העולה אל חבל ארץ בקבינה. לא אנסה לתאר לכם בזה, קוראים נכבדים, את מחזה התוגה אשר נראה בבית בהפרד מרים מעל בתה ואת שרעפי החשך אשר עלו ברגעים ההם בלולים בבתי נפשה. יען כי גם בלעדם כבר העשרתי את ספורי זה בחזיונות מעצבים ומרגיזים, קורעים לב ומחרידים נפש.

השמש יצאה על הארץ, שמש ירח חשון, אשר קרניה לא עצרו כח לחמם את הארץ והדרים עליה, כי אם הפיצו אור כהה וקפאון על פני כל הבקעה השוממה והאבלה ועל העגלה רעת המראה אשר בכבדות וברב עמל ותלאה התנהלה על פני הבץ והעבטיט אשר כסו את כל הדרך. אך פתאם התקדרו השמים בעבים כבדים ושחורים אשר אחד כאחד דבקו וערפלי עלטה התנגשו ויתלכדו יחד ויחשיכו ויאפילו את עין הארץ, ומטר סוחף נתך ארצה. רוח אין אונים ורפה-ידים, משמיע קול כחולה, התנשא כל היום על פני הככר, ואך לרגעים גבר מעט חילים ויך בשאון והמולה במכסה הבד אשר היה מתוח לגג על העגלה.

בעצלתים ובכבדות התנהלו הסוסים בדרך המלך על פני האלונים אשר עמדו מימינו ומשמאלו חשופים וערומים מעדים וחליתם, – כי פשט הסתיו הצר את ידו עליהם ויכס עליהם בצלמות ויהפוך את הודם למשחית – ועל פני הכפרים הנטושים בעמק אשר הפיצו זועה וגעל נפש כל הימים, והחשך אשר פרש עתה מעטהו עליהם, עוד שת נוספות רע על פניהם ונעל צלם דמות תבניתם וכפגרים מתים נראו לעין. פעמים רבות הטבעו גלגלי העגלה בבארות בארות החמר אשר נמצאו בדרך, ואז נאלץ שמעון ושלשת הנשים אשר אתו לרדת מעל המרכבה וכלם יחד חתרו ויתאמצו בכל עזם להוציאנה מערמות הרפש והטיט למען אשר תוכל לעשות דרכה הלאה, ומרים אשר אף כי אסונה הנורא רופף בימים האחרונים את עמודי גוה ויחליש את עצביה וכמסוס גוסס חיתה מיגון וגדודים, עמלה ויגעה בכל זאת ברגעים ההם פי שנים מיתר האורחים אתה לחברה ותקח חלק יתר גדול מחלקם בטרח המסע ובמשאה. רק ברגעים ההם נקל היה להוכח לדעת, כי עוד טרם עזבוה כחותיה ועוד רוח חיים באפה, יען כי בכל עת המסע שכבה האמללה למעצבה באחת מפנות העגלה בעינים עצומות כבחלום חזיון לילה וקדחת כאש תפת נשקה בכליותיה ותפרפרנה ותפצפצנה…

הה, מה רבו פצעי לבבה ומה מאד גדל עליה הכאב!… עיניה היו עצומות, אך כמו בהקיץ עברו בסך על פניה המונים המונים חזיונות איומים ונוראים אשר כמדקרות חצי רעל נחתו בבתי נפשה, ותמונות מעלפות בשלל צבעים שחורים ידודון ידודון לפניה ואשה את רעותה בצד ובכתף תהדוף למהר באה אל לבבה למץ את לשד עצמותיה ולשפוך לארץ מררתה… היא ראתה את ערש בתה עומדת לנכח פניה, ואת פני הילדה העלובה בפרשה אליה כפיה… פתאם, והנה תמונה באה ותתיצב למראשותי החולה ותבט בה… התמונה הזאת, היא תמונת אשת שומר הקברות…. לא, לא! התמונה הזאת העטופה מכף רגלה עד קדקדה בבגדי שש לבנים כצמר צחר מעופפים ברוח ופניה אשר כסיד חורו מפיקים מגור ופחד, אכזריות ורע לב, תמונת מלאך המות היא!…

אחרי כן נגל חזיון אחר לפניה, ותרא והנה נצבת היא לפני בעל המופת, האיש הקדוש בסדגורה, ולפני האכזר וקשה הלב הזה מפלת היא תחנתה בעינים מפכות דמע מבלי הפוגה, בלב קרוע ומורתח וברוח נכאה, כי לא יעזוב לשחת חית בתה וממרום שבתו ישלח לה רפואה שלמה. אך הוא יקשיח את לבו כצור חלמיש, את אזניו יאטם כפתן חרש משמוע לקול בכיה, ובדברים כמתלהמים בוטים כמדקרות חרב יגרשנה בחרפה ובוז מעל פניו וישים אחורי הדלת והמזוזה משכנה, והיא תשוב הביתה ותראה והנה כבר נגזרה בתה מארץ החיים וחובקת היא את רגבי עפר קברה… ועד ארגיעה ראתה מרים במחזה, כי בלב מלא חמלה וחנינה הטה הרבי אזן לקול שועתה ויאמר לה: “נתן אתן ביד בתך להאריך ימים עלי-אדמות!” – והיא שבה לביתה שמחה וטובת-לב. אפס כי לא נאמנו דברי הצדיק, ולא כאשר דבר לה ברוח קדשו, כן היה! כי בהראותה על מפתן מעונה, והנה שבה רוח בתה אל אלהי הרוחות – ותגוע ותמת!…

הה, מה רבו פצעי לבבה ומה מאד גדל עליה הכאב!… הרוח רפה הכח יליד הסתיו עוד הוסיף להתהלך על פני השדות הנשמות והאבלות אחת הנה ואחת הנה, וישמיע קול יליל, קול הגה והי. אבל האומנם אך מבטן הרוח יצאו צלצלי התוגה האלה? היו הרגעים אשר דמתה בהם מרים בנפשה, כי קול יללת הרוח, אך הד המית בתה הוא הצועקת: “אמי!”… כן! הקול הזה היה קול לאה אשר התיפחה מרה על מטתה ותיבב מנהמת לבה, ובהתאבקה את מר המות ותקרב לשחת, עזבה אותה אמה בודדה וגלמודה על ידי אנשים זרים! “אמי!… אמי!”…

– התשמעי? – שאלה האומללה בקול נורא ותתפוש בכח ביד האשה אשר ישבה לימינה בהעגלה… בשעה השניה אחר הצהרים התיצבה העגלה על יד בית מלון אורחים גדול ורחב-ידים העומד בודד וגלמוד על אם הדרך בין צלמונה ועזקה, כי פה אמר העגלון לשבות ולהנפש מעמל הדרך ולתת תבן ומספוא להסוסים. אצל השער עמדה מרכבה מרקדה כלולה בהדרה, אך נגאלה ומטנפה זעיר שם זעיר שם בעבטיט ומי-מדמנה, אשר זה מעט רתמו אליה שני סוסים נחמדים יפי המראה, אחרי החליפם כח והנפשם מעבודת המרוץ.

מרים, אנחנו נאחר פה שבת כשתי שעות – אמר אליה העגלון, ושתי הנשים אשר נדו לשבר רעותן הנוסעת בחברתן, הוסיפו על דבריו לאמר: רדי לך מרים אל הבית ובקשי לך מרק חם למאכל, והיה אם לא תעשי כדברינו אלה, ותמיטי עלינו מחלה מסוכנה.

לב האמללה רחש להן אלפי תודות וברכות, ותלך אחריהן הלך וטפוף אל האולם.

– כל צדקה ומשפט אין לי לנפול בעת כזאת אל ערש דוי – קראה האלמנה העלובה לנפשה בקול ענות חלושה בלתי נשמע לאזן.

ז.

באולם הגדול אשר כתליו רטובים ולחים מזרם קיר ועל רצפת הלבנים אשר לו תתעלמנה ערמות אבק וחלאה אשר יחצה בהן ההלך עד קרסליו, לא היה כל איש מבלעדי איש ואשה מבני עם הארץ צעירים לימים ושמלת-ארח יפה עליהם, אשר לקחו את מקומם על יד שלחן קטן אצל החלון. האיש היה כבן שלשים שנה, הוד ועז ילינו על פניו, לשערותיו נגה זהב, ומבעד לבבות עיניו אשר צבע תכלת להן, נשקפות רוח נדיבה ותם-לב. גם האשה היתה יפת תאר, שערותיה שחורות כעורב, טל נעורים ילין בפניה המפיקים חכמה ותבונה, ענות חן וחסד. עיניה יונים הפיצו ברק אור יקרות, וכל יצורי גוה אשר רוח עדן ונעם, פאר והדר היה שפוך עליהם, אמרו כבוד לבעליהם. לפי מבטי עיניהם אשר העיפו חליפות איש ברעהו בלי הרף באהבה מגולה לעין ראי, ולפי צחוק האהבה הנעים אשר רחף על דל שפתיהם בשוחחם יחד לעת הארוחה, נקל היה להוציא משפט עד ארגיעה, כי שתי הנפשות היקרות אלה נקשרו זה מעט במעדנות ברית הנשואין ועתה תשבענה את הנעימות אשר בימין אהבתם… שני האורחים הנכבדים האלה ישבו ויסעדו את לבם במאכל מצמצם אשר לא רבו במחירו, והוא: לחם עם ביצה צלויה, כי זהמה חיתם ותתעב נפשם להביא אל פיהם את המאכלים המבושלים אשר הגישו לפניהם בבית המלון הזה.

שלשת הנשים לקחו מקומן באחת מפנות האולם.

– האיש הזה הנהו ראש פקידי היערים אשר לאשת נסיכנו – לחשה אשה אחת בלאט באזני רעותה – לפני ימים אחדים חגג את חג כלולותיו בעיר פלמונה, ועתה נוסע הוא את רעיתו עירה ברנעה.

– לברנע? – שנתה מרים חיש קל את דברי האשה בקומה ממקום שבתה. אך עד ארגיעה התעוררה ותשב על הכסא כבתחלה, בזכרה כי אך לסדגורה פניה מועדות כעת ובית בעל הנפלאות מחוז חפצה הוא הפעם!

הנוסעות צוו לבשל להן מרק, וגם מרים טעמה ממנו טפות אחדות; אך בעוד רגע הסירה מעל פניה את הקערה, כי ראתה את שמעון בא אל הבית, ותמהר ותגש אליו ותשאלהו:

– הואילה נא בטובך להגיד לי, האם עוד נאחר פה שבת?

– כן! – ענה לה – עד השעה הרביעית נתמהמה בזה, עד אם כלו הסוסים לאכול, ואז נלכה ונסעה לדרכנו.

– הה, מה מאד יכבד עלי לחכות עד השעה הזאת – אמרה מרים בקול אנחה – מהלך כמה פרסאות יפריד כעת בינינו ובין העיר ברנע?

– מהלך שלש פרסאות. הלא עיניך הרואות כי נתקלקלה המסלה עד מאד, ואך ברב עמל ותלאה ישאו הסוסים את רגלם.

– שלוש פרסאות?! קראה מרים בחרדה – אם כה יארכו ימי המסע מתי אפוא נבא לסדגורה?

– בעוד שני ימים לעת הצהרים.

– בעוד שני ימים!… אם כן הלא לא תמצא ידי לשוב לביתי לפני עבור ששת ימים! ששה ימים לבד יום השבת! הלא שבעת ימים המה, שבוע תמים!… הה, אלי, אלי!…

היא נשארה יושבת על מקומה באחת הפנות ותסתר את פניה בכפות ידיה. אפס כי אך לשוא לחצה את אצבעותיה אל עיניה למען אשר לא תראה כל דבר. החזיונות הנוראים אשר ענו בדרך כחה, החלו כעת לעבור ולחלוף על פניה כבראשונה; עוד הפעם צלל באזניה קול יללת בתה הגועת אשר כמו נשא על כנפי רוח בא מעיר ברנע ויבקיע לו דרך בעד כותלי הבית וירעם נפלאות: “אמי!… אמי!”…

האיש ואשתו אשר שמעו את דברי מרים בדברה אל העגלון, קראו אל שמעון כי יגש אליהם.

– מה זאת קרה להאשה הזאת? – שאלהו פקיד היערים.

ביראת הכבוד הסיר שמעון את מגבעתו מעל ראשו ויספר לו את כל הדברים אשר ידע. כאשר כלה את ספורו, הביטו האיש והאשה כרגעים אחדים חליפות זה על זה בלי אמר ודברים.

– נורא הדבר הזה, שושנה! – קרא באחרונה פקיד היערים – אמונה תפלה כזאת!…

– מי שמע כזאת ומי ראה כאלה, עמיל! – מלאה הראשה העדינה אחרי דבריו. הצחוק הנעים נגז ועבר עד ארגיעה מעל שפתיה ומעל פניה הנאוים והענגים, ותבט בלב מלא חמלה וחנינה על מרים האמללה.

והיא יספה לשבת על מקומה דוממת כאבן מבלי נע יד ורגל ומבלי הניד עפעף, וידיה נחו כחתם צר על עיניה. עצמותיה רחפו לרגעים ותרעדנה עד מאד, ובבתי נפשה עוד התגבר הרעד ביתר שאת וביתר עז ויחגו וינועו כל קרביה כנע עצי יער מפני רוח.

פקיד היערים שלם לבעל המלון לפי החשבון, וברגע זה בא רכבו הביתה ויגד לו כי הסוסים כבר רתומים המה אל העגלה. עולי הימים קמו מכסאותיהם וישימו עליהם איש איש את מעילו העליון ויכוננו צעדיהם אל הפתח, אבל פתאם נשארו עומדים על מקומם כמסמרים נטועים ולא ערבו את לבבם לפתוח את הדלת ולצאת החוצה ויביטו כמשתוממים האחד על השני.

– עמיל! – החלה האשה לדבר בכבדות ובשפה רפה.

– מה תאמרי, שושנה?…

– עמיל, האשה העניה והאמללה הזאת…

– כן, שושנה! גדול כים שברה ונחלה מכתה…

ובתחלה נשארו שניהם נצבים על עמדם נבוכים ומתעתעים. מרים הסירה את ידיה מעל עיניה; בכבדות וכמו הקיצה משנתה, העבירה אותן על פניה. אחרי כן, ברגע אשר אמרו האורחים הצעירים לצאת מן הבית, מהרה ותקם ממקומה ותכונן אשריה אליהם ותתיצב לנכח פני האשה. תחנה ותפלה נובעות מקירות לב טהור נשקפו מעיניה, ידיה היו פרושות כלאל שוכן מעונה, אך שפתיה לא עצרו כח לבטא אף מלה אחת…

היני האשה היפה והענגה מלאו דמעות, בראותה את פני מרים אשר כסו בלבנת-מות ועננה הרת יגון וצלמות פרשה מעטה עלטה עליהם.

– האוכל להושיט לך יד עזרה? – שאלתה.

– לברנע! – דובבו שפתי מרים בקול דממה דקה אשר לא נשמע כמעט לאזן – קחי נא אותי עמדך לברנע!

– בכל לבי ונפשי! – ענתה לה האשה העדינה – בענג רב ובנחת בלי-מצרים נהגך גם נביאך לברנע. האין זאת, עמיל?

– כדבריך כן הוא! – ענה אישה.

– והרבי הקדוש? – שאגה אחת מרעות מרים בכח – האם כבר לא תחפוצו להראות את פני הרבי?

– ומה תענה העדה ותאמר לפעלך זה? – קרא אליה שמעון גם הוא חלקו בקול מוכיח.

מרים הרימה את ראשה בגאון ובאמץ לב.

– תאמר נא העדה מה שלבה חפץ, ואנכי לא אשים לב לשאונה והמונה, ויעבור עלי מה! – קראה מרים – הילדה הזאת, בתי היא! חובה קדושה רובצת עלי לשוב על עקבי לביתי ולראות את שלום בתי!

בדברה את דבריה האחרונים, עזבוה כחותיה כבתחלה, ויאלץ פקיד היערים לשאת אותה בעזרת רכבו על כפים אל העגלה, ויושיבוה בתוכה פנימה לימין האשה היפה, ואישה לקח מקומו לעמת פניהן. מרים האמללה לא ראתה ולא ידעה אף שמץ מכל הטוב והחסד אשר הפליאו שני האדונים האלה לעשות אתה, ועל כן לא השיבה להם כל תודה וברכה על תגמולם עליה. אך כאשר קרא פקיד היערים לרכבו בקול מושל: “דפוק את הסוסים בכל מאמצי כחך למען אשר יעלו אבר כנשרים וימהרו לעשות דרכם!” העיפה בו עיניה ותבט בפניו ברגשי תודה אין קץ, וכל בתי נפשה נמלאו ברגעים האלה רחשי ברכה, תהלה וכבוד להאיש הזה, אשר כמלאך מושיע היה בעיניה.

וכה ישבה לה מרים במרכבה בחברת אנשים זרים לה מתמול שלשום, ורק לרגעים התעוררה כמו בחזקת יד נעלמה ממקום מושבה ותבט סביבה נבוכה ומשתוממת, כאלו האמין לבה כי בכבדות רב יתנהלו הסוסים ובעצלתים יזוזו ממקומם.

ובאמת עפו דאו בעת הזאת הסוסים קלי המרוץ כעל כנפי רוח, וכאשר קרבה המרכבה לבא אל העיר, עוד טרם רד היום. אנשי העיר אשר ראו את מרים יושבת בעגלה עם שני אנשים מבני עם הארץ, התיצבו על עמדם ברחוב וישתאו ויתמהו איש אל רעהו על המחזה הזה, ואיש איש הורה עליה באצבעו.

לחי אשת פקיד היערים הנאוה והעדינה, כסו באדם חכלילי, אל אישה הניע בראשו ויאמר:

– מה לנו ולהאנשים האלה?…

כנטות צללי ערב התיצבה המרכבה על יד שער בית הקברות. כחץ מקשת קפצה מרים מעל המרכבה.

– ישלם לכם אלהים כמשכרתכם ויהי נעמו עליכם! – הביעו שפתיה ברב עמל.

– היש לך רופא? – שאל אותה פקיד היערים.

– לא! רופא העיר שם לדרך פעמיו…

– אם כן אפוא, אשלח לך את רופא הארמון! – קרא אליה בקול.

אל מרים לא שמעה את דבריו אלה, כי ברגע זה כבר נמצאה בחדר משכנה.

ח.

הילדה החולה שכבה גלמודה על מטתה, ואין איש אתה בבית. המנורה הפיצה אור כהה על פניה האדומים כתלע והמכוסים בנהרי נחלי יזע, ואך שמיכה דקה מצאה מרים למכסה עליה. חיש קל הוציאה האם ממלתחתה אחת משמלותיה הבלות, ובזהירות יתרה ושמירה מעולה כסתה בה את בתה.

– יזע! – חשבה האמללה בלבה אשר פחד ורחב – אות נאמן היא, כי תקום בתי מחליה ותחי.

כעבור רגעים אחדים אחרי כן, באה אשת שומר הקברות הביתה. לבה השתומם בתוכה עד מאד בראותה את מרים, אך לא ערבה את לבבה להוכיח אותה על פניה ולבקש מאתה חשבונות רבים על מהרה לשוב מדרכה.

– כמו גחלים להט גו הילדה – אמרה באחרונה אל מרים – ולכן הסירותי מעליה את הבגדים הרבים אשר היתה עטופה בהם.

– לא טוב עשית – ענתה לה מרים – כי לא יתכן לשים דלתים ובריח לשטף היזע

בדברה את דבריה אלה ישבה על יד הערש, ותדמה בנפשה כי מצב שלום בתה כבר החל כעת ללכת הלך וטוב.

אחרי עבור שעה תמימה, והנה מרכבה מרקדה באה ותתיצב אצל שער חצר המות, ואיש זר ירד ממנה ויבא אל הבית. האיש הזה היה רופא הנסיך.

הרופא שם עין חודרת על הילדה וימשש את עורקה ויט אזנו לקול דפקו וישב להביט בה בעינים בוחנות ובשום-לב, ויפן אחרי כן אל שתי הנשים וישאל את פיהן על דבר נסבת המחלה, שרשה ומקורה.

– סכנה גדולה עד מאד רחפה על ראש הילדה – קרא הרופא אל הנשים אחרי כלותן לדבר את דבריהן – אך כעת כבר הלכה לה. מאושרה את, אם עדינה, כי באה חכמה בלבך להבין כי רב טוב וישע צפון בנטפי היזע הזה, ותליטי ותעטופי את גו החולה בבגדים רבים מרבים חם, ולא נתת ביד הקר לאחוז בה.

עיני מרים נוצצו כברקים

– ולולא עשיתי כדבר הזה? – שאלה את הרופא.

הרופא הביט בפניה כמשתומם.

– מה מוזרה היא השאלה הזאת!… הביעו שפתיו.

– השיבה נא לי מלים ברורים! – צעקה מרים בקול עז – בבכי ובתחנונים אחלה את פניך: אנא ענה נא אותי, אדוני הרופא!

– לולא קדמת לעשות כדבר הזה – השיב לה הרופא בקול אדיר וחזק כאיש אשר יודע הוא נאמנה, כי קשט דברי אמרי אמת יפצה פיו – כי אז, כבר מתה הילדה לשחת בלי כל שפק…

– אלי! אלי! מה גדול חסדך עמדי!? תשאות חן חן לך! – קראה האם ובעינים מפיצות שמחת נפש וגאון גם יחד הוסיפה לאמר בפנותה אל שכנתה כדברים האלה: "האם גם כעת אחרי אשר הפליא אלהים חסדו עמדי ויראה לי את גדלו ואת ידו החזקה, עוד תוסיפי להאמין כבתחלה כי ארורה אני בעיני היוצר ויקלל חלקתי בארץ? האם לא כמופת נשגב ונעלה יראה הדבר, אשר נקרה נקריתי יחד את האורחים הנכבדים בעלי הצדקה והחסד אל בית המלון? הן לולה נהיתה כדבר הזה, כי עתה בטח כבר ירדה בתי שאולה!…

הילדה שבה לאיתנה, ותרד מן המטה.

ויהודי ברנע?…

הה, לו ידעו האנשים האלה נאמנה, כי כל הנפלאות האלה פעלה ועשתה אך יד אהבה טהורה, אהבת אם לפרי בטנה אשר הקדישה מלחמה על קנאת הדת ועל בערות יושבי חשך וצלמות ותשר להן, – כי אז נמצאו בקרבם רבים וכן שלמים אשר הכירו את אולתם ומשוגתם ויחדלו מהביט על האלמנה העניה ועל בתה בעינים מפיצות בוז וקלסה, איבה ומשטמה, כאשר זה דרכם כסל למו כעת. אך מי הוא הגבר אשר טחו עיניו מראות נכוחה, כי המקרה הזה אחד “מנפלאות היוצר ומופתיו” הוא מופת אשר האלהים בעצמו עשהו ויראנו לעין כל, ואשר בטח יעלה בחין ערכו וגדל כחו על מופתי כל היחידים והטובים אשר בארץ וגם על עזוז נפלאותיו של הצדיק הקדוש מסדגורה בכבודו ובעצמו?!…

תם

א.

האיש אשר נהגהו גם הביאהו המקרה מימיו אל העיר ברנע, – האיש ההוא התודע שמה, בלי תפוגה, אל חנה הזקנה אם הקהלה וינחל לו ענג ונחת בלי מצרים משכלה הכביר ומרגשותיה הנעלים, מטוב לבה והרוח הנדיבה אשר סמכתה; והאיש אשר לא היה בעיר הזאת, לא על נקלה יוכל לשער בנפשו מה מאד רבתה וגדלה חכמת לב האשה הזאת ומה נעים היה להביט בפניה, אשר רוח חן וחסד היה שפוך עליהם תמיד. כל אנשי העיר, לא רק ניניה ונכדיה, קראו לה תמיד בשם “אמנו הזקנה”, ואמנם לא לחנם כנוה בשם הזה, יען כי במשך כל ימי חייה הארוכים הרבתה בלי הרף עשות טוב וחסד לכל אובד ונדח ותפרה צדקה ותצמיח ישועה לכל איש מצוק ומר נפש, ולכל מוכי הזמן הושיטה יד עזרה בדבר שפתים ובפעל כפים, ואלה אשר לא היה להם כל חפץ בכספה ובעצתה, בקרוה בעתות המרגע בחפץ נפש בביתה, למען התענג על מתק מדברותיה ונעם ספוריה אשר ידעה לספר באזניהם בטוב טעם ודעת. וכל העם הוקירו אותה ויגדלו וירוממו את שמה בגלל ספוריה כבגלל רב צדקותיה וחסדיה, ואלה אשר עברו בימי שבתות הקיץ, בשעה השלישית אחרי הצהרים, על פני בית התפלה הישן, יכלו לראות בעליל לעינים את המון האנשים אשר הקשיבו ויאזינו לאמרותיה וכבכורה בטרם קיץ בלעו את כל מלה והגה אשר יצא מפיה, וכמו כן יכלו להוכח לשמע אזניהם לדעת, כי אמנם יאתה לה התהלה והתפארת אשר פזרו לה שומעי ספוריה מלא חפנים. אדני ספוריה הטבעו על מקרים שונים לקוחים מחיי עדת בני ישראל בברנע אשר ראתם בעיניה או כי שמעה על אודותם להשמעות אזנים, ואף עט כל סופר מהיר יקצר לתאר במו את ההוד וההדר ששותה המספרת על כל מבטאיה, ניביה ונאומיה ואת רב החן והיפי שעטרה בהם כפעם בפעם את מדברותיה, ואם גם אחרי זאת אערב הפעם את לבבי לתת בעטי הדל לפני הקוראים הנכבדים אחד מספוריה אלה הנקוב בשם “מושיע ורב”, הנני לוקח לי קרנים לעשות זאת, אך מאשר כי שמעתי את הספור הזה מפי הזקנה פעמים אין ספורות בהיותו לענג נפשה וששון לבה וישביענה תמיד נעימות אין קץ, ועל כן תאמצני תקותי כי לא תבצר ממני לספר אותו בצביונו ובהדרו כמו שיצא מפיה, מבלי הכשל בלשוני והנקש בשנוני.

– מי גדול ומי קטן? – החלה חנה לדבר – מי אדיר ומי רפה-ידים?

אך לעתים רחוקות תצלח בידנו לתת מענה נכון וישר על השאלה הזאת. אנחנו הסכננו לחרוץ משפט כי איש אוצרות שגוו כסלע איתן – כביר כח הוא, ועני הולך מט ושחוח בתגרת ידי הזמן – לו חלש יקרא. באמת לא כן הוא; לא עשר וכח-גו יגברו חילים, כי אם רצון עז ולב טוב. לנו ען היהודים, הראה היוצר את אמתת הדברים האלה באצבע לא אחת ושתים; ואנחנו, בני! אנחנו תושבי העיר ברנע, פינו מלא מלים כים להעיד על קשט המשפט הזה בשפת יתר וברב ענין. שתי פעמים צללה עדתנו בנבכי תהום צרה ותלאה נוראה ואיומה וסכנת מות הפילה בלהות עליה, ובשתי הפעמים האלה הופיעו אליה מלאכים מושיעים אשר היו ככרוב הסוכך לראשה ויושיטו לה עזרת בצר ואת קול יללת אנשיה ושועתם מן המצר, הפכו לקול תודה וברכה, תהלה ותפלה לאל המושעות. ומי אפוא היו שני המושיעים האלה? האם הצטינו בעשרם ובכח ידם עלו כל כלנו?… הטו נא אזן קשבת לדברי, ואנכי אספר לכם את דבר שני המקרים האלה כאשר נקרו ויאתיו בעתם לעיני השמש.

בעברכם על פני ככר השוק, תחזיה עיניכם סדן עץ גדול מתנשא משפלת העמק לנוכח בית התפלה אשר להנזירים. קרשי הסדן כבר בלו מזקן ויהיו למסוס גוסס, ובלי שפק כבר הרסו אותו אנשי העיר עד היסוד ויאבידו כל זכר לו, לולא היה בעיניהם למזכרת עולם לעת הצרה הנוראה אשר מצאתם והאסון האיום אשר רחף על ראשם.

אתם כלכם הנצבים לפני בזה לא תדעו מאומה מכל הנעשה והנקרה בעת הרעה ההיא, ועל כן שישו ושמחו אפור באשרכם זה! אין את נפשי הפעם לעשוק ולחמוס מכם נחלת זו שפרה עליכם, ואם אספר לכם היום על דבר ימי הרעה ההם, הנני עושה זאת לא למען הדאיב את לבבכם והכעיסכם תמרורים. ימי הצרות והמצוקות כבר צללו אל תהום הנשיה, ואלה אשר היו מטרה לחצי זעמן, כבר אבד עליהם כלח ובמתים נחשבו. ועוד גם זאת, כי הלא כה דברי חכמינו הקדושים אלינו כאש לאמר: “תנו סליחה וכפרה לאלה אשר התהלכו אתכם בחמס ורשע, ושלם תשלמו להם טובה תחת רעה”. הספור אשר אחפוץ היום להשמיע באזניכם, יסב על ציר מפעל נכבד ומאד נעלה אשר נעשה בימי החשך והעברות ההם, ולא אפונה כי המפעל הזה ירנין את לבכם ונפשכם תגל אף תשמח לשמעו, מאשר כי הנהו מפעל רם ונשא, קדוש ונערץ, נשגב ומרומם עד מאד ומקומו יכירנו בין המעשים הכי נכבדים ונעלים שנעשו בתבל מיום הוסד ארץ.

אשה עבריה לא מלמדה הוציאה את הפעל הנכבד הזה למענהו. העת הרעה הקשיחה את לבה הרך כסלע איתן וכצור חלמיש ותעשנו למוצק מברזל ותפח בקרבה רוח אמץ וגבורה, עז ותעצמות. לאה, כן שם העבריה הזאת, היתה אשת רבי שמואל העשיר, איש ירא אלהים ואחד מראשי עדת בני ישראל בברנע. ברבות הימים, כאשר שפך מלך אויסטריה את ממשלתו על ארצנו ויכניענה תחתיו ויתן שמות משמות שונים לכל אחד מבתי האבות בבני ישראל, החלה משפחת רבי שמואל להקרא בשם “עמק-שושנים”. אך בעת אשר עליה אשא מדברותי הפעם, עוד חסרות-שמות היו משפחות היהודים; כי המקרה אשר אשמיע היום באזנכם, קרה ואת לפני מאה שנה, אשר בעת ההיא עוד חסינו תחת כנפי ממשלת פולאניה.

הה, ימי רעה היו לנו הימים האלה! בעת אשר עוד היתה הממשלה הזאת מלאת כח עלומים ואונה במתנה, אז קננו רגשי חסד וצדקה במשכיות לבבה ותט כנהר שלום לכל אלה אשר בקשו להם מחסה בצל כנפיה, וגם עלינו היהודים שמה עיניה לטוב משך שלש מאות שנה רצופות ותסוכך עלינו באברות צדקתה ותמשכנו חסד ותקרבנו כמו נגיד. אך כאשר באה הממשלה בימים ועמודי כחה רופפו, – אז סר אמץ רוחה כליל ממנה ותהי מוגת-לב כשפן, מדות משחתות ונתעבות פלסו להן נתיב אל בתי נפשה, שקר היה מחסה וכזב – מבטח עזה ביום צרה ואליהם מלטה את נפשה כל הימים, ותתקצף ותתגעש ותרגז ואין נחת, ותחל לשפוך כאש חמתה על עם לא עז, על היהודים האמללים רפי הידים ותעשם כעפר לדוש וכטיט חצות. נגדע קרן המלכים, כסא ממשלתם מגרה לארץ, ותפול למשאות נצח, ואז בא הקץ לכל ההנחות אשר עשו לנו ומנוחתנו ושלומנו נגזו ועברו ויכלו בעשן כלו. אצילי פולין היו מושלינו ויתעמרו בנו כבמקנת כספם ויפרשו מצודתם ויטו את ידם על הוננו ורכושנו. בכל אות נפשם עטו אל השלל ויבזו את כל אשר לנו, וגם לקחת את נפשנו זממו הצוררים האלה בנכליהם. הה, עבדות נוראה ואיומה הכבידה את אכפה עלינו בימים ההם!

בעת ההיא כבר נמצאה עירנו תחת ממשלת האצילים מבני משפחת B…. אשר בקרב הימים הרים המלך החסיד יוסף את קרנם בכבוד ויעל אותם למעלת נסיכים. ויקר המקרה, כי בשנה הזאת באה העיר ברנע תחת פקודת יוסף לבית B…… איש רך בשנים, תם וישר, חסיד ואדוק באמונתו עד מאד, עניו ושפל רוח, כי על ברכי בית מקלט הכומרים גדל. הנסיך הצעיר הזה לא כונן אשריו במעגל יתר הנסיכים עולי הימים; יין לא בא אל פיו, בתאות-בשרים נעלה נפשו וינזר מאחרי משחק הקלפים ואהבת נשים היתה לו לזרא ותהי רחוקה מכליותיו כל הימים. הוא בעצמו היה צופה הליכות כל עניני אחוזותיו ונחלותיו ויכלכל אל כל דבריו וצרכיו במועצות ודעת, וארבע פעמים ביום שפך צקון לחשו לפני שוכן מעונה. את עבדיו ואת כל הסרים למשמעתו, התהלך בצדק ומשפט, בחסד וברחמים, ויראה להם אותות אהבה וידידות בלי-מצרים. דעת לנבון נקל, כי לא חלק כחלק את בני עם הארץ לקחנו אנחנו, היהודים, באהבתו וצדקתו זאת; אתנו הלך בקרי ולא לעתים רחוקות התאכזר אלינו כיענים במדבר, יען כי “כצרעת ממארת אנחנו בארץ ואין את נפשנו אליו ואל עבדיו”, כאשר השמיע ביום אחד באזני רבי שמואל ראש העדה. היו אמנם הרגעים אשר התלקחו זיקי אש הנחם במשכיות לבבו ויצר לו עד מאד ויקט בפניו על מעשהו זר מעשהו ויבקש להטיב לימים יצרו את מעלליו ולתקן את עותתו, אך מורו ומלמדו להועיל בשחר טל ילדותו אשר עתה ככהן כהן פאר בבית התפלה אשר בארמונו ודבריו הכו בכל עת ובכל שעה שרש עמק עמק על תלמי לבבו, עצר עצר בידו בדברי רעל ומרורות פתנים מעשות טוב וחסד את היהודים. שם הכהן הזה לא הגיע לאזננו והוא פלאי.

אנחנו היהודים נחבאים היינו בעת בזאת אל הכלים בלב נע כנד הקנה במים ומלא רגשי פחד וחרדה, ונתאמץ ונחתור בכל עזנו להתרחק מכל ענין אשר יש ביכלתו להביאנו אם כי רק לידי שמץ עון ופשע, וגם תרבות האנשים החטאים אשר בקרבנו, נשמרו לנפשותם משלח יד בכל דבר אשר למרות החק והמשפט הוא. הלא שפתי הנסיך ברור מללו באזני רבי שמואל לאמר:“משטמת-מות יוקדת כאש תפת בקרבכם לי ולמשפחתי” ועוד הוסיף בשצף קצפו להרעים נפלאות בקולו, קול עז:“אוי ואבוי לכם אם אגלה בקרבכם אף שמץ דפי וחטאת! באש ובגפרית אשלח את משכנותיכם ולגלים נצים ומעי מפלה אהפוך את אהליכם, כאשר הפך אלהיכם לפנים את סדום ועמורה”. לא יכבד מכם לתאר לכם בדמיונכם כמו את שרעפי החשך והעצבת ואת רגשי המגור והפחד אשר עלו בלולים בקרבנו לשמע הדברים האלה!

ב.

אביב שנת 1773 בא, בא! הפסח כבר עמד מאחרי כתלנו, ובארצות עברה הרנה, כי יש את לבב המלכה בוויען לקחת מאת אצילי פולין את כל אחוזותיהם ונחלותיהם ולהושיב עליהם את שריה ופקידיה. אפס כי אנחנו עוד לא ראינו אז בעינינו כל אות וציון וכל הכנה קודמת להוצאת הדבר הזה לפעולת אדם.

בבית הישן העומד עוד כיום הזה על ככר השוק, – “בבית האדום” הזה, ישב בעת ההיא רבי שמואל ראש העדה ולאה אשתו. שניהם היו מכובדים בעיני כל אנשי הקהלה עד מאד; האיש – בגלל חכמתו הרבה, יראתט את אלהים ועשרו הגדול, ואשתו היפה הרכה בשנים – עקב ענות רוחה וצדקותיה הרבות. כימים אחדים לפני חג הפסח התחולל אסון נורא על ראשם: פרי בטנם היחיד, ילד כבן שנה וחצי, נגזר פתאם לפתע מארץ החיים, ואך כפשע היה בין הוריו ובין השגעון מרב עצבונם ותוגת נפשם.

פעם אחת, בליל יום ראשון לשבוע, ישבו להם שניהם בביתם דוממים כאבן, כי העצבת הנוראה אשר לחצה את לבבם, העתיקה מפיהם מלין. ליל יום המחרת היה ליל התקדש חג הפסח, ועל כן היו היום ידי לאה אשתו מלאות עבודה רבה: לטהר ולנקות את הבית מכל שמץ אבק וחלאה ולכלל את יפיו ברב פאר והדר, וכנטות צללי ערב היתה עיפה וידעה עד מאד. פתאום לפתע נשמע קול איש דופק על דלתות השער, ויגש רבי שמואל אל החלון ויפתח את האשנב וישקף על פני הרחוב, וירא והנה אשה נוצרית מבנות האכרים זקנה לימים נצבת לפני השער ותאנח במרירות רוח ובשברון מתנים, ובקול יליל תפיל תחנתה לפניו כי יתן לה לבא אל הבית, באמרה כי חסרת-אונים היא ולא תעצור כח לשוב עוד היום אל הכפר, ועל כן תבקש לה פה מקום ללון.

– לא מלון אורחים פה! – ענה לה רבי שמואל ברגז וימהר ויסגור את האשנב בחזקה.

– אשה אמללה! – קראה לאה – האומנם יהיה כל הלילה אחרי הדלת והמזוזה משכנה ולא נאספנה אלינו הביתה?

– העת הזאת, עת צרה היא – אמר אישה אליה – ואין את נפשי כי בימים הרעים האלה יסתופפו אנשים זרים בצל קורתנו.

– אבל האשה הזאת רפת-כח וחולה היא! – חננה לאה קולה, ויען כי עוד יספה הנוצרית להוריד דמעות כמים ולהתחנן אליהם בקול צורח מר, נעתר רבי שמואל באחרונה לתפלתה ויתן לה לבא אל הבית.

כל עבדי הבית כבר נמו שנתם, ועל כן הובילה לאה בעצמה את האשה אל העליה אשר על הגג וגם ארוחה טובה הביאה לה בידיה אל חדרה, ואחרי ברכה את הנוצרית ברמשא טבא ובשנה מתוקה, פנתה את שכמה ותצא מן החדר.

ליום המחרת השכימה הנוצרית בבקר ותלך לדרכה, אחרי הקריבה תודות מאליפות וברכות מרבבות לאדוני הבית. עבודות אין ספורות היו עמוסות ביום ההוא על שכם לאה, ותעמול ותיגע בידים חרוצים ובשקידה עצומה ונמרצה לאסף הביתה את כל הדברים הדרושים והנחוצים לחג הפסח, ורק לפנות ערב מצאה לה עת נכונה לעלות על הגג ולשים עין בקרת על כל הנמצא בהעליה אשר עליו, כי חפצה גברת הבית לחפש חפש מחפש בכל חדרי משכנה אחד מהם לא נעדר, ולראות בעיניה אם לא יראו ולא ימצאו בהם פתיתי שאור ומחמצת. סדר נכון ומשטר ישר מצאה לאה בהעליה, אך צחנה ובאשה עלו באפה, וגם אחרי פתחה את החלון נשאר הריח המעופש בחדר כשהיה. אך לשוא הלאתה ותיגע את מחה ותחשוב מחשבות רבות אי-זו הדרך בא ריח הרקבון אל החדר, אך לחנם שוטטו עיניה בכל פנות העליה ותבדוק בכל חוריה וסדקיה אולי תמצא שרש דבר זה, כי את אשר בקשה, לא מצאה. באחרונה העיפה מבטה תחת המטה, והנה פתאום לפתע קפאו דמי עורקיה בקרבה, שערות בשרה סמרו, אימה חשכה נפלה עליה וכהלומת רעם נשארה נצבת על עמדה, כי גופת ילד מת אשר חבורות ופצעים רעים ונאמנים אין מספר יכסוהו מכף רגל ועד ראש ויהפכו מראהו למשחית, ראו עיניה! עד ארגיעה באה חכמה בלב לאה לבא אל תכונת דבר הרצח הזה, ותתעודד ותתאושש ותחגור שארית אונה לבל יעזבוה כחותיה ולא תתעלף. כרגע השכילה להבין כי אך האשה הנוצרית הביאה את גופת הילד המת אל הבית, בהיות את נפשה להחיות מחדש מערמות המשפטים הקדומים והאמונות התפלות את העלילה הכוזבה והנשחתה, כי ישתמשו בני ישראל בדם ילדי הנוצרים לחג הפסח, ובחפצה להתגולל ולהתנפל על יהודי ברנע ולעולל עליהם עלילות ברשע כי הם המה רצחו את נפש הילד הזה ללוש בדמו את מצותיהם, למען אשר יביאו אותם במשפט ויעשו בהם שפטים נוראים וייסרום מוסר אכזרי קשה כשאול. ברגעים האלה כבר תארה לה לאה בדמיונה בשלל צבעים שחורים את התוצאות הנוראות אשר יצרור הדבר הזה בכנפיו, בזכרה את הדברים אשר השמיע הנסיך חדשים לבקרים באזני אישה, והשעיפים הנוראים האלה הכבידו עליה כנטל החול וכמשא לעיפה, עד כי כמעט קרסה כרעה תחת על סבלם ותתמוטטנה רגליה ותפול לארץ. הה, רק ידיה, ידי עצמה המיטו הוה ושואה, פיד ואיד, קפדה ומות על ראש בני ביתה ועל ראש כל בני העדה, אחרי כי רק מאתה היתה שומה כי תבא הנוצרית אל הבית! ויהי בשבתה כה בחדר תפושה ברב שרעפי-עצב בקרבה ועצמותיה רחפו לעתים ממגור וחרדת-מות, – והנה פתאום לפתע עלו באזניה מן הרחוב קולות פרועים ומשונים, קול יליל וצעקה אשר התלכד ויתנגש יחד את משק צלצלי חניתות ורמחים. “הנה הם הולכים!” אמרה לנפשה בקול דממה דקה, ועד ארגיעה הופיע בלבה רעיון כברק – רעיון מוזר ומשונה עד מאד, רעיון אשר כהיותו נורא ואיום, מבהיל ומחריד, ולב אשה לא הורה ולא הוגה אותו מאז ומעולם, כן היה גם רעיון נעלה ונאור, יליד רגשות שגבים ונאדרים, רגשות נפש טהורה וזכה, רעיון אשר ממקור קדש יהלך, ממקור האהבה לכל בי האדם, רעיון אשר אך בלב אשה היה יכול להולד., אנכי החוטאת! – קרא קול בסתר לבבה אליה – ואנכי את חטאי אשא. לאה קמה ממקומה ותשך בשרה בשניה ותבלג עלי פחדה ויגונה, ואחרי כן אחזה בגופת הילד ותעטפהו באדרת בד ותשכיבהו בחיקה.

ג.

לאה הקשיבה רב קשב… בכבדות רבה חלפו הרגעים זה אחר זה. אחרי כן הגיע לאזנה מן הרחוב קול הנסיך הצעיר וריבות שפתיו בדברו קשות את אישה ואת ראש העדה השני, ותשמע בקרא הנסיך בזעם: “בפה מלא ספרה לנו האשה כי הקשיבו אזניה את קול יללת הילד הנרצח בהתאבקו את מר המות; לרסיסים אנפץ את הבית, לשמה ושאיה אעשנו אם אמצא בו את גופת הילד המומת”. אף שמעה לאה בחפש הנסיך והאנשים אשר אתו חפש מחפש בכל חדרי הבית, וכאשר קרבים היו לבא אל חדרה, קמה ממקום שבתה ותגש אל החלון הפתוח. עקלקלות ירד הגג, ועמק עמק מתחת השתרעה מרצפת החצר.

הדלת נפתחה בחזקה, והנסיך בלוית אנשי-חיל אחדים ושני ראשי העדה באו אל העליה. בצחוק פרוע ואיום יצאה לאה לקראתם, ובהראותה להם את גופת הילד המת שמטה אותו כרגע בעד החלון בשארית כחה, עד כי נפזרו כל עצמותיו על פני מרצפת האבנים…

– אנכי הרוצחת! – קראה בקול עז אל הנסיך – כן, אנכי הרוצחת! אחוז בי, אסרני באזיקים, שימה בסד רגלי, התר ידך ובצעני! אתמול בערב רצחתי בידי את נפש פרי בטני! לא אכחד את דבר הרצח הזה תחת לשוני; הן באת הלום להגיש רגלי לנחושתים; הנני, הנני נצבת לפניך בזה, עשה בי כרצונך!

כרגעים אחדים נצבו הבאים אל החדר על עמדם כהלומי-רעם. אחרי כן נשמעו בבית קול שאון פרוע סואן ברעש וצעקות מוזרות ומשונות, ושאלות משאלות שונות נשאלו מכל עבר ופנה. עיני רבי שמואל אישה, גבר חכם בעז ואמיץ כח, חשכו בארבותיהן ולא ידע את נפשו; כל חושיו בקרבו סכסכו וכחותיו עזבוהו; ויתר היהודים הנאספים אל הבית, הבינו כרגע את פשר הדבר האיום הזה ויתנו ידים לפעל לאה וימלאו אחרי דברי השקר אשר פלט פיה באונס, כי לא מצאו כל דרך אחרת בלעדה לחלץ את נפשם מן המצר ולהמיש מעל צוארם את אסון המות הנשקף להם מבעד להמקרה הזה. לאה הוסיפה לחזק כשמיר לבה ותעמוד בדבריה כסלע איתן; הנסיך הביט בפניה בעין חופשת כל חדרי בטן והיא פגשה את מבטיו במנוחה ושקט-לב.

– האזיני נא, אשה! – קרא אליה – אם כדבריך כן הוא ואמת יפצה פיך, כי עתה צפויה את אלי-מות אכזרי ואיום, אלי מות נורא קשה כשאול אשר לא נשפט בו כל בן-חלוף מיום הוסד ארץ. אך אם ידי אחרים רצחו את נפש הילד למען שתות לרויה את דמו בחג הפסח, כי אז נקה אנקה אותך ואת בעלך וידי לא תגע בכם לרעה, ואך החוטאים לבדם יאכלו פרי מעלליהם הרעים. על אמתת הדברים האלה, הנני נשבע לך באמונתי ובכל הקדוש לי ועתה – עתה, חרצי משפטך את.

לאה לא פסחה אף רגע על שתי הסעיפים, לבבה לא תעה בקרבה, ולא הפילה אף צרור ארצה מדבריה הראשונים.

– אך ידי שפכו את הדם הזה, דם בני יחידי! – אמרה אליו.

בפקודת הנסיך הובילו את לאה לבדה אל בית האסורים. נפשו היתה יודעת מאד כי רחקו דברי פיה מן האמת וכי בדתה אותם מלבה אך לא האמין מעודו כי אשה אשר דם עם היהודים נוזל בעורקיה, תהיה בעלת רוח נדיבה ונפש נעלה ונשגבה כזאת.

– אם לא נאמנו דברי האשה ורמיה יהגה חכה – חשב הנסיך בלבו – כי אז נפלאת היא בעיני, איככה עבר עליה הרוח להערות למות נפשה ולהסגיר לממיתים חיתה?

כל חקירות הנסיך ודרישותיו הרבות לא שוו להן כל פרי ותעלינה בתהו ותאבדנה, והאמת נותרה חתולה בערפל כשהיתה. כל העדים העברים האשימו פה אחד את לאה; האחד נתן עדותו כי תכלית שנאה שנאה כל הימים את הילד, והשני העיד בה כי פעמים אין ספורות הרימה ידה עליו להכותו נפש, כי פחד המות הכביד אכפו עליהם לענות בלאה עדות שקר. אך גם מבני עם הארץ היתה עדה אחת. והיא: סוכנת הכהן. בהתחפשה בשמלת אחת האכרות, באה בלילה ההוא ביתה רבי שמואל, למען המיט הוה ושואה על ראש בני הקהלה, וממחרת היום ההוא העידה לפני השופטים, בשימה לה כסות עינים ובהעמידה את פניה לבל יכירו כי דבר לאט עמה, כי שמעה באזניה בלילה את קול נאקת הילד בפרפרו בין החיים והמות, ודבריה אלה התאימו וישאו בד בבד את דברי לאה. “הכהן” בעצמו לא שת למראה עינים, את לבו לפרשת דבר החקירה והדרישה ויסיח את דעתו ממנו לגמרי. בלי תפונה חשב האיש הזה בלבבו להשתפק הפעם בקרבן אחד, או כי הגה לבו אימה פן יבלע המקרה פני הלט הלט על נכלי לבבו ונבעו מצפוניו החוצה ויבולע לו.

שופטי הנסיך חרצו משפט לאה לגרם ולפצח את עצמותיה בחרוצות הברזל על פני ככר השוק ולכרות אחרי כן את ראשה מעליה בגרזן, ולהמטרה הזאת נעשה אז סדן העץ העומד שם עוד כיום הזה.

אפס כי לא על במת-מטבח בא הקץ לחיי לאה. עוד כארבעים שנה אחרי דבר המקרה הזה חיתה לאה ותמת בשיבה טובה בצל קורתה על פני המון צאצאיה ונכדיה. כי בשנה אשר נועדה מאת השופטים להוציא להורג נפשה, בא שלטון צבא ממשלת אויסטריה לשכון כבוד בעירנו, ואחד השרים הפקד מטעם הממשלה לבקר פעם שנית בעין בוחנת את כל משפטי המות, ויספר לו רבי שמואל האמלל את דבר משפט אשתו לכל פרטיו מהחל ועד כלה, וירא השר ויוכח לדעת כי לא ישקר האיש הזה באמונתו ואמת יהגה חכו ויחמול עליו ויקרא דרור ללאה אשתו ויוציאנה לחפשי.

סדן העץ עודנו עומד על מקומו כיום הזה. הוא יעלה בכל עת ובכל שעה על לוח לבנו את זכר ימי החשך והעברות, ימי האסון הנורא אשר התחולל כסופה על בני עדתנו. אך כמו כן הנהו עד מזכיר מפעל יקר ומאד נעלה, מפעל נשגב מלא רוח גבורה ותפארת. והמפעל הזה אך פרי לב אשה הוא! אשה רפת-ידים הצל הצילה את נפש כל בני העדה מרדת שחת…

ד.

בנים יקרים! גם כשמונים שנה אחרי הדברים האלה, נטה עלינו האלהים את ידו לרעה ויטביענו במצולת אסון נורא ואיום עד מאד. ומי פרק כעת מעל צוארנו את על הצרה והתלאה ויוציא למרחב רגלנו? לא אשה היתה בעזרנו בפעם הזאת, כי אם איש קטן הערך, איש מוג-לב כשפן אשר אונו בשרירי בטנו, איש אשר חזות פניו הדלים וכל יצורי גוו הצנומים והרזים, העידו בו כי כלי אין חפץ הוא וגבר לא יצלח לכל דבר…. ידעתי גם ידעתי כי כמעט אקראהו בשם לפניכם, יתפרץ צחוק אדיר מפתחי פיכם… האיש הזה היה מענדעלע הקטן… הוא אשר דברתי לכם, כי לשמע דברי האחרונים תפערו פיכם לבלי-חק ותצחקו צחוק גדול מטוב-לב! ואמנם עורר האיש הזה צחוק ושעשעים בלב כל יודעיו ומכיריו! כי מענדעלע זה היה מלא כרמון אמרי מהתלות וספורי-ענג ממקרי בני האדם אשר ידע לספר בהשכל ודעת, ויהי שמח וטוב-לב כל הימים, וגם בשערות ראשו וזקנו הנחפות ברצי כסף, בצלם דמות תבניתו ובתעתועי הילדים אשר אחז בהן, הרנין וישמח לבות כל רואיו. כל היום נתן בשיר קולו ויצא במחול לצלצלי מנגינותיו, ואין איש אשר ראה מימיו בשבת מענדעלע אך רגע בשובה ונחת על מקומו. בחצות קריה היה הולך הלך ודלג וינתר ויקפץ ממקום למקום; הוא לא בטא את דבריו בשפתיו כאחד האדם, כי אם נשמעו תמיד כצלצלי רנה וזמרה, וידיו לא נבראו, למראה עינים, אלא כדי לתופף בהן על השלחן ולפלס את פלס השיר והנגינה. אך מה בכך? טוב להיות איש שמח מהיות הוגה נכאים כל הימים. מענדעלע לבית הירחי משורר מפאר ונשגב הוא, ואנחנו בני ברנע יש לנו הצדקה לעדות גאון וגבה כי חזן כמהו נפל לחבל בנעימים לעירנו. האומנם כי יקר לפעמים המקרה, כי בנשאו תפלה מעוררת תוגה לאלהי השמים, ישמיע קול ששון ושמחה, קול צהלה וחדוה כמנגינת מחול, ולעת קריאת התורה יפזז ויכרכר ברגליו כמנצח במחולות על במתי-שחק; אך הדבר הזה איננו עומד לשטן על דרך תפלותינו ולא יעצור בעדן מעלות לפני הדום כסא היוצר. זה כארבעים שנה ישב מענדעלע בתוכנו, וכל העת הזאת לא אנתה לנו כל רעה בגללו, אשר על כן נקשרה בו נפשנו ונאהבנו נדבה, ומה גם למן העת אשר הראינו ונוכח לדעת כי יש אשר יוכל מענדעלע הקטן לעשות גם נפלאות גדולות ברנתו ובזמרתו. כי ביום אחד, יום אשר זכרו לא יסוף מקרבנו לעולמי-עד, הטיב הטיב עם בני עדתנו החזן האמלל הזה ברנתו, הרבה יתר מאשר מצאו ידי כל חכמיכם ועשיריכם להטיב עמהם בעצותיהם ובשקליהם.

ומעשה שהיה, כך היה.

הלא ידעתם גם ידעתם כי בעת הזאת נחשב גם היהודי כאיש ככל בני האדם. והיה אם יעיז כיום הזה אחד מבני חורי הארץ או אחד האכרים להרים יד על איש עברי, או כי ילחצהו ויציק לו, ישא המוכה עד ארגיעה את רגליו אל הבית אשר נשר גדול תלוי ממעל לפתחו, ושם יגיש את עצומותיו לפני האציל נגרוס, שיפט בית במשפט המחוזי מטעם ממלכת אויסטריה, והוא יתבע את עלבונו מיד מכהו. אך לא כזאת היתה עד השנה המבורכה אשר הוציא בה המלך צו כי כל בני האדם נשתוו בעיניו וחק ומשפט אחד לכלם. עד השנה הזאת משלו בנו בעלי האחוזות, הם המה עשו משפטנו וידינו דיננו על ידי הפקידים העומדים תחת פקודתם, וכרבם עותו דין ויעקשו הישרה ויוציאו משפט מעקל. הה, בני! ימי רעה, ימי חשך ואפלה מנדה היו לנו הימים ההם! בידי בעלי האחוזות היתה האדמה, בידי בעלי האחוזות הפקדו עתות בני האדם, בידיהם נתון היה מח עצמותינו לעשות בו כרצונם וגם המים והרוח בידי בעלי האחוזות נתנו. ולא רק בכפרים בלבד נעשה כדבר הזה, כי אם גם בכל עיר ועיר אשר סרה למשמעת אחד האצילים ובני ישראל ישבו בה.

עיר בזאת היתה גם ברנע. הנסיך B, אדון עירנו, ישב כל הימים בפאריז ומעודו לא שם לבו לדעת אל כל הנעשה והנקרה באחוזותיו, וימלא את ידי אחד הפקידים לנהל ולכלכל את גל דבריו ועניניו, להשגיח ולפקח על מעבדי כל הסרים למשמעותו ועלילותיהם, והפקיד הזה היה גם השליט, הנגיד

והמצוה עלינו. בכל עת ובכל שעה הרבינו לשפוך שיח לפני שוכן מעונה ונתחנן אליו כי יתן בלב הנסיך להפקיד איש טוב ורב-חסד לפקיד על עירנו, למען אשר נוכל לחיות חיי מנוחה, חיי שקט ובטחה. בימים הראשונים נעתר היוצר לקול תחנתנו והנסיך הפקיד עלינו פקיד כלבבנו, את האדון שלמון אשר היה בעל לב טוב ונפש עדינה וכל הימים הטה אלינו כנהר שלום וימשכנו חסד. אמת הדבר כי שותה שכור היה מהבקר עד הערב, אך כפעם בפעם לבש אותו השכרון רוח ששון וגיל, ובעת היותו שמח וטוב לב, לא חפץ להעציב ולהדאיב את לב השני. אפס כי בשבתו ביום אחד אל השלחן ויטיב את לבו ביין וישת לרויה, כבד עליו ראשו כפלח רכב ובהתימו לאכול את ארוחתו, אחזהו השבץ – וימת. תוגה עזה מלאה את חדרי לבב כל תושבי המחוז על מות הפקיד הישר באדם הזה, וגם בני עדת עירנו הלכו קודר בלחץ היגון ויתאבלו עליו ימים רבים, כי ברדת האדון שלמון לירכתי-בור, אבדנו שליט יקר-רוח, ולבנו הגה אימה ויירא חתת אם לא יהי הפקיד אשר יבא על מקומו אחריו, איש בליעל ואכזר שואף לדם נקיים?

ואמנם לא היה מחדנו מאפע, ואשר יגרנו – בא לנו!

הפקיד החדש אשר בא בפקודת הנסיך אל עירנו, היה איש אשכנזי ושמו. F. W. מימים ימימה הסכינו האשכנזים לעלות באהבתם את בני עמנו על הפולאנים ולהתהלך אתנו בחסד וברחמים, אך הפקיד החדש הזה היה כפרט היוצא מן הכלל. הוא היה איש רם הקומה, דל ודק-בשר, שערותיו היו שחורות ועיניו החשכות נוצצו כבקרים; עננה הרת יגון וצלמות שכנה על מרום מצחו ועל פניו כל הימים, כן! כל הימים…. ומעודו לא רחף אף שחוק קל על דל שפתיו. ברב מועצות ודעת היה מפקח על הליכות אחוזות הנסיך וצרכיהן, בעינים חופשות חדרי בטן הביט על בני האדם ויבן לרעם ויחשוף את מסתרי לבבם וכל מצפוניהם. על הרוצחים והגנבים אשר נלכדו בידו, הפיל אימתה ופחד ויחרדו מפניו כמפני מלאך בלהות, ואין איש כמהו אשר צלחה בידו להכביד אכפו על החוטאים האלה כי יתודו על עונותיהם ופשעיהם, ואך למותר יחשב אפוא לספר כי במלאכת גבית המסים השונים תמידים כסדרם, היה אחד ואין שני לו, ואין איש אשר עמדה לו ערמתו לסבבהו בכחש בדבר החשבון. אך אותנו היהודים שנא תכלית שנאה ומדי יום ביומו גזר עלינו גזרות קשות אשר העיקו עלינו כעגלה המלאה לה עמיר ותחשיכנה את עולמנו בעדנו. את כסף המס לקח ממנו פי שלש, את בנינו נתן לעבודת הצבא, את ימי חגנו הפך לימי אבל ומספד, וכאשר היו דברי-ריב בינינו ובין בני עם הארץ, לא שעה ולא שם לב אל טענותינו; לשוא שחתנו את דברינו, כי לא היה שומע לנו מאת הפקיד, וכפעם בפעם הצדיק את הצד השני בריבו. גם על האכרים נטה ידו בחזקת היד וילך עמהם בקרי, ומאז ומעולם לא מלאו עוד אכרי ברנע באמונה אחרי חק מס העובד אשר נטל עליהם לתת לאוצר הנסיך, כאשר מלאו אחריו עתה בעמדם תחת פקודת הפקיד האשכנזי. אפס כי בתהלוכותיו את האכרים אחז בשיטה ידועה אשר המציא לו, ולא לעתים רחוקות היתה האמת נר לרגלו ומשפט צדק – אור לנתיבתו, אבל כמעט נגע הדבר אל איש יהודי, והנה – משפט למשפח וצדקה לצעקה והאמת נעדרת.

ומה היא הנסבה אשר המריצתהו ותניע את לבבו לרדפנו בלי חשך ולהציק לנו עד מאד? אין איש שהגיד לנו פשר דבר זה, אבל רוח מבינתנו בלע לאט לאט פני הלט הלט עליו. שמועה היו מעבירים בעם, כי לפנים היה E.W. שמו, וכי הנהו איש יהודי שהמיר את דתו יליד העיר פוזנא; גם ספרו על אודותיו כי בעט בצור מחצבתו וישלך את אמונתו אחרי גוו מאהבתו לאחת מבנות עם הארץ, אך היהודים אחיו בני אמונתו נצבו לו לשטן על דרך אהבתו וישליכו עליו שקוצים ויוציאו את דבתו רעה וינבלו ויחללו את כבודו, עד כי נבאש נבאש בעיני אבות אהובתו ותבחל נפשם בו וימאנו לתת לו את בתם לאשה. מי הוא האיש אשר הביא את דבר השמועה הזאת אלינו – אינני יודעת, אך תוי פניו והליכותיו אתנו נתנו אותותם אותות, כי לא כל אשר יספר על אודותיו על אדני השקר הטבע, כי רדף את היהודים בלי חשך על צוארם וחמתו שותה רוחם כל הימים.

ובכן חיינו בעת ההיא חיים מרים כלענה, והפקיד האשכנזי לחץ אותנו בלי-חמלה מבלי שים אל לב אם יש עול בכפנו, אם לא, ואם קרה המקרה כי נמצא אמנם בקרבנו ערות דבר, אז נואלה כל עצה ונסרחה כל תבונה מאתנו למלט נפשנו ממטה זעמו ולהסתר מפני חרון אפו. מקרה כזה קרה ככלות ימי הקיץ, כימים אחדים לפני יום הכפורים.

ה.

להיות איש צבא באויסטריה ארצנו, לא לענג נפש יחשב; אך בארץ רומניה כאסון-מות יראה הדבר הזה, וכאשר ילקח שמה איש יהודי לעבודת הצבא, כי אז יאבד חלקו ונחלתו באלהיו, בעמו, ובו בעצמו. היפלא אפוא בעינינו אחרי כל זאת, אם יפליאו יהודי רומניה עצות ויבקשו תחבולות איך ובמה לקרא דרור לבניהם מהעבודה הזאת, ואם העלם האמלל אשר יעלה עליו הגורל ללכת בצבא, יחיש לו מפלט מארץ מולדתו? מקרים כאלה – מעשים בכל יום המה ברומניה; רבים מהבורחים יתפשו בכף הממשלה, והמה אלה יבחרו להם אז מות מחיים ויאורו יום נולדו בו; אך לרבים תאיר ההצלחה את פניה ויעברו את הגבול לבא ארצה תוגרמה או אל ארצנו. מקרה כזה קרה גם בעת ההיא: איש יהודי, יליד באטושאן, אשר עלה עליו הגורל ללכת בצבא, נס וימלט על נפשו ויעבור את הגבול על יד העיר צלמונה, ומשם כונן צעדיו ברנעה. בני העדה הושיטו לו יד בצר, ואיש עשיר יקר-רוח ונדיב-לב, רבי חיים חותן רבי משה ראש העדה, אספהו אליו אל ביתו ויפקידהו על כי אשר לו.

ממלכת רומניה חפשה, כמובן, חפש מחופש אחרי הבורח, ולכל פקידי ממשלתנו הגיעה פקודה נמרצה לחקור ולדרוש ולהתחקות על שרשי רגליו.

פקודה כזאת קבל גם פקיד עירנו ממלכת רומניה. עד ארגיעה קרא אליו את ראשי העדה ויחל לקחת דברים עמהם וישאל את פיהם אם נודעו להם עקבות הנמלט. ברגעים הראשונים אחזתם פלצות ורוחם נבקה בקרבם, אך לאט לאט החליפו כח ויחזקו את לבם ויאמרו בפה מלא כי לא נודע להם אף שמץ דבר על אודות הבורח. ערב יום הכפורים היה היום ההוא. “איככה נוכל ונתיצב היום בלילה לפני רוכב ערבות לבקש מנו סליחה ומחילה על עונותינו, בעת אשר נקפוץ באף רחמנו מאחינו האביון ונסגירנו בידי האויב”? כן שאלו ראשי העדה את נפשם, ועל כן עמדו בדעתם כסלע איתן ולא חלו ולא זעו גם בעת אשר התנפל עליהם הפקיד בשצף קצף ויפיל בלהות צלמות עלימו. בראותו כי אינם יודעים מאומה או כי גמרו אמר בלבם לכחד את האמת תחת לשונם, שלחם מעל פניו ובהעיפו בהם מבטי חשך, קרא אליהם: “אוי ואבוי לכם, אם מצא אמצא את הנער בברנע! כעת עוד טרם תדעו מי ומה אנכי, אך אז… הנני נשבע לכם בשם אלהים, כי אראה לכם את נחת זרועי ותנופת ידי!”

ראשי העדה יצאו מעל פניו אבלים וחפויי-ראש ופי ילא לתאר לכם כמו את רגשי המגור והפחד, היגון והעצבת, אשר מלאו את חדרי לבב כל בני העיר לשמע דברי הפקיד. ותהי תאניה ואניה בבתי בני ישראל, כל לב נמס ויהי למים, כל עין מפכה דמעות וכל פנים קבצו פארור. העלם אשר אך בשלו התחולל כל הסער הזה, היה עלם מלמד ונבון דבר, יקר-רוח ונפש עדינה, ולו גם לא נקבצו בבתי נפשו כל המדות היקרות אשר מצאו בו תושבי העיר, גם אז לא היה המשפט לכל איש להסתיר פניו ממנו ולעמוד מנגד נגעו בשעה שחרב חדה מונחת על צוארו ושבלת שטפתהו, אחרי כי הן ישראל צור מחצבתו ויעקב מקבת בור ממנו נקר. בני הקהלה קראו אספה ויקדשו עצרה וישיתו עצות בנפשם מה לעשות ואיך לחלץ את נפש העלם מן המצר. בברנע לא היה יכל להותר מבלי היות צפוי בכל יום ויום אלי חרב בית המשפט מרומניה, יען כי סוף סוף עמדה חכמת הפקיד לו לגלות את מקום מחבאו, אחרי כי כל דבר לא היה כמוס ממנו, אם אך העמיס את העבודה על שכמו לגלות את המסכה הנסוכה עליו. גם העצה לשלחהו מעירם לעיר אחרת, לא מצאה חן בעיני הנאספים, כי מי לידם יתקע אם בלכתו בדרך יחידי מבלי מגן ומחסה לראשו וחסר תעודת-מסע, לא יפול, כמעט ירחיק עשרה צעדים מן העיר, בידי המחפשים אותו ואחריתו עדי אובד? באחרונה באה חכמה בלב רבי חיים לשלח את העלם לאחד מקרוביו הקרוב אליו ממשפחתו, בעל בית משתה בכפר מרום אשר בארץ אונגארען. “כמעט יגיע הנער אל המקום ההוא – קרא רבי חיים אל הנאספים – יוכל להיות סמוך ובטוח כי כל יד עמל לא תנידנו עוד, והמבקשים את נפשו לספותה לא יגיעו עדיו; שמה לא יירא עוד משאת פתאם כי תבא ובשלום ושלוה יבלה את ימיו. אך למען אשר יסתר בטרם באו אל קרובי מרוח עריצים הנושבת בו בארצנו, נטל עליו לעשות את דרכו רק באישון לילה ואפלה”.

כל בני העדה מהרו ויחלטו כדברי רבי חיים, ואחרי כן שבו איש איש לביתו וישבו אל השלחן לאכול את סעודת ההפסקה, אשר היא אך היא תאזר כח ותעצמות את כל איש ישראל ותתן לו אמץ ואון למען יוכל לענות בצום נפשו ביום המחרת, יום הכפורים. היום רד ויאת ערב. בבית התפלה העלו נרות למכביר, וכל בני העיר מהרו לשים אליו פעמיהם בלב קרוע ומורתח, בלב מלא חרטה על מעשיהם בעבר ותשובה על להבא. הלא השעות האלה הנן השעות היותר נכבדות ונשגבות בחיינו, השעות אשר בהן נעתיר בבכי ובתחנונים לאלהי השמים כי ימחה כעב פשעינו ויכפר לנו על כל חטאותינו ועונותינו אשר חטאנו ועוינו כל השנה החולפת. הנשים לבשו שמלות צמר צחר והגברים שמו עליהם מעילי בד. גם רבי חיים בלוית צאצאיו, ניניו ונכדיו בא אל בית התפלה, ובתוכם גם העלם אשר פניו כסיד חורו וכל עצמותיו רחפו ממגור ופחד.

כל בני הקהלה כבר ישבו איש איש על מקומו, ועת תפלת הערב הגיעה. אך כמעט נעץ מענדעלע הקטן את בהן ידו הימנית מתחת לגרונו ותהי את לבבו להשמיע בקולו את “הפתיחה” אשר למנגינת “כל נדרי”, – והנה פתאום לפתע נשמע קול שאון והמולה אצל הדלת, כי אנשי חיל הנסיך באו ויסבו על הבית, והפקיד בעצמו הבקיע לו לאט לאט דרך בין הספסלים ויגש אל ארון הקדש ויתיצב מאחורי מענדעלע הקטן. ברעדה נסג החזן כצעדים אחדים הצדה, אך ראשי העדה מהרו לגשת אליו ויקדמו את פניו ביראת הכבוד ובברכה מרובה.

– יודע אנכי – קרא הפקיד אליהם – כי הבורח נמצא פה ביניכם. התסגירוהו לידי הפעם?

ראשי העדה נאלמו דומיה.

– רואה אני עין בעין – הוסיף הפקיד לדבר אליהם – כי בשובה ונחת לא תמצא ידי להטותכם אל חפצי, ועל כן אפוא אשימה בסד רגלו כאשר תצאו עוד מעט מבית התפלה, והנני נשבע לכם, כי לא רק הוא לבדו, כי אם גם אתם כלכם תזכרו את הלילה הזה כל ימי חייכם. ועתה, בטרם אשר אפריע אתכם ממלאכתכם ומנוחה אדיריככם, תוכלו להתפלל לאלהיכם ואנכי אטה אזן קשבת להמית מנגינותיכם, כי עתותי בידי.

דומית מות שררה בבית התפלה, ואך מעזרת הנשים נשמע פתאום לפתע קול נורא ואיום מרגיז-לב ומדאיב-נפש אשר התפרץ מפי אשה אחת. דמי עורקי כל המתפללים קפאו בקרבם ויהיו לאבן, אך כעבור רגעים אחדים התעודדו ויתאוששו ויחליפו כח וישאו עיניהם למרום, ומבלי דבר דבר שבו אל מקום מושבם.

כל יצורי גו מענדעלע הקטן רעדו ויזועו. אחרי כן שב רוחו אליו ויתאזר עז ויחל לשורר תפלת “כל נדרי” במנגינתה מימי קדם, אשר זכרה לא יסוף לעולמי-עד מכל איש אשר אם אך שמע אותה פעם אחת. כרגעים אחדים השפיל קולו ופעם גם נחבא בגרונו כמו לא ערב את לבבו להוציאנו מפתחי פיו, אך לאט לאט הלך הקול הלך וחזק, ויהי לקול עז מרעים נפלאות… בימי הכפורים הבאים לא עלתה עוד ביד מענדעלע הקטן לתת בשיר קולו ברב נעם ומתק, כאשר שר בלילה הזה. כמו בארח פלא הוערה רוח ממרום על האיש הזה. איש המהתלות למוד המחול כבר חלף הלך לו ועל מקומו בא עובד עבודת הקדש המכהן פאר לפני האלהים בתור שליח צבור המתפלל לפניו בעד בני עמו. ברגעים האלה התיצבו לפניו כמו לבוש כל זכרונותינו מימי קדם. ארצנו, ארץ יהודה השוממה והעזובה עתה מבניה נגלתה לנגד עיניו בכל חמדותיה ויקרותיה בשנים קדמוניות ויזכור את תפארתנו והדרתנו לפנים ואת כל אשר עבר עלינו מן היום אשר גלינו מעל ארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו, בכל האלפים שנה, שנות צרות נוראיות ורדיפות איומות. קולו הנעים השמיע צלצלי הגה והי אשר ספרו לנו על אודות כל התלאה אשר מצאה את אבותינו בימי החשך והעברות, ימי הבינים, ועל פלגי הדמעות אשר ירדו עינינו בכל ימי נדודינו. אך גם הד רגשות אחרים נשמע בצלצלי קולו – רגשות הדרת גאוננו וצבי תפארתנו, רגשות אמונתנו בכחות עצמנו, רגשות הכרת ערך עצמנו ורגשות בטחוננו באלהי השמים כי ימלא לקץ הימין את אשר הבטיח לנו על ידי עבדיו הנביאים כי ישוב שבות יעקב ואסירי התקוה לבצרון ויוליכנו קוממיות לארצנו. הה, אין בפי לתאר לכם את נעים זמירות מענדעלע הקטן בלילה הנורא ההוא!.. אף לב אבן פוץ התפוצץ לשמע הד קולו בשעות ההן, גם עורקי עשת ברזל פור התפוררו לנעם רנתו אשר כנסכה נטפי עצב ותוגה בלבות השומעים, כן חגרה בעז מתניהם ותפח בקרבם רשפי אמץ וגבורה להרים בגאון ראשם ולהיות שמחים בחלקם ובנחלת שפרה עליהם מאת אביר יעקב, מאת צור ישראל וגואלו, אשר בכל צרתם לו צר וברגז רוחם יזכור.

הנשים נתנו קולן בבכי תמרורים וגם האנשים געו בבכיה ותהי בבית התפלה תאניה ואניה ככלות החזן להתפלל; מענדעלע הקטן בעצמו הסתיר את פניו בכפות ידיו ויתנפל מחסר כח על הספסל אשר לפניו.

כל עת התפלה נצב הפקיד מממלכת אויסטריה על מקומו כנטוע במסמרים ופניו את ארון הקדש, אך ככלות העם להתפלל הסב את פניו, ויראו כל הנאספים כי רחפה חורת-מות עליהם, כי רעדו קרסוליו, והאיש שגיא הכח הזה לא מצא די און בו לעמוד על רגליו. עיניו נוצצו כלפידי אש ואגלי דמע הציצו מחרכיהן, בשארית כחותיו וראשו יורד על חזהו עבר על פני מענדעלע ועל פני כל המתפללים ויבא אל הפרוזדור ויתן צו לאנשי הצבא כי ילכו אחריו למקומם.

כל האנשים הבינו עד ארגיעה את פשר הדבר המוזר הזה, אך כל איש לא ערב את לבבו להעבירנו על דל שפתיו.

למחרת יום הכפורים קרא הפקיד את רבי חיים לבא אליו, ויתן לו תעודת-מסע ושם הנוסע אין בה כתובה וחתומה ומאושרת מטעם הממשלה, ויאמר אליו לאמר:

– יוכל היות כי תמצאו חפץ בדבר הזה.

מן היום ההוא והלאה החל להתהלך אתנו באמת ובצדק, בחסד וברחמים. אך ימי שלותנו לא ארכו ויקדמונו ימי עני! כי לתקופת השנה לעת האביב, התנפלו עליו אכרים אשר לחץ אותם כל הימים בחזקה וירצחוהו נפש…

בדברים האלה חתמה הזקנה את ספורה ותקרא אל קהל השומעים לאמר:

– בנים יקרים! עתה עתה הלא תראו גם תדעו מי ומי היו המושיעים אשר לא נתנו למוט רגלנו לעתות בצרה, ועל כן שום תשימו עתה פעם שנית אך לבכם אל דבר השאלה: "מי גדול ומי קטן? מי אדיר ומי רפה ידים?…