א.    🔗

האיש אשר נהגהו גם הביאהו המקרה מימיו אל העיר ברנע, – האיש ההוא התודע שמה, בלי תפוגה, אל חנה הזקנה אם הקהלה וינחל לו ענג ונחת בלי מצרים משכלה הכביר ומרגשותיה הנעלים, מטוב לבה והרוח הנדיבה אשר סמכתה; והאיש אשר לא היה בעיר הזאת, לא על נקלה יוכל לשער בנפשו מה מאד רבתה וגדלה חכמת לב האשה הזאת ומה נעים היה להביט בפניה, אשר רוח חן וחסד היה שפוך עליהם תמיד. כל אנשי העיר, לא רק ניניה ונכדיה, קראו לה תמיד בשם “אמנו הזקנה”, ואמנם לא לחנם כנוה בשם הזה, יען כי במשך כל ימי חייה הארוכים הרבתה בלי הרף עשות טוב וחסד לכל אובד ונדח ותפרה צדקה ותצמיח ישועה לכל איש מצוק ומר נפש, ולכל מוכי הזמן הושיטה יד עזרה בדבר שפתים ובפעל כפים, ואלה אשר לא היה להם כל חפץ בכספה ובעצתה, בקרוה בעתות המרגע בחפץ נפש בביתה, למען התענג על מתק מדברותיה ונעם ספוריה אשר ידעה לספר באזניהם בטוב טעם ודעת. וכל העם הוקירו אותה ויגדלו וירוממו את שמה בגלל ספוריה כבגלל רב צדקותיה וחסדיה, ואלה אשר עברו בימי שבתות הקיץ, בשעה השלישית אחרי הצהרים, על פני בית התפלה הישן, יכלו לראות בעליל לעינים את המון האנשים אשר הקשיבו ויאזינו לאמרותיה וכבכורה בטרם קיץ בלעו את כל מלה והגה אשר יצא מפיה, וכמו כן יכלו להוכח לשמע אזניהם לדעת, כי אמנם יאתה לה התהלה והתפארת אשר פזרו לה שומעי ספוריה מלא חפנים. אדני ספוריה הטבעו על מקרים שונים לקוחים מחיי עדת בני ישראל בברנע אשר ראתם בעיניה או כי שמעה על אודותם להשמעות אזנים, ואף עט כל סופר מהיר יקצר לתאר במו את ההוד וההדר ששותה המספרת על כל מבטאיה, ניביה ונאומיה ואת רב החן והיפי שעטרה בהם כפעם בפעם את מדברותיה, ואם גם אחרי זאת אערב הפעם את לבבי לתת בעטי הדל לפני הקוראים הנכבדים אחד מספוריה אלה הנקוב בשם “מושיע ורב”, הנני לוקח לי קרנים לעשות זאת, אך מאשר כי שמעתי את הספור הזה מפי הזקנה פעמים אין ספורות בהיותו לענג נפשה וששון לבה וישביענה תמיד נעימות אין קץ, ועל כן תאמצני תקותי כי לא תבצר ממני לספר אותו בצביונו ובהדרו כמו שיצא מפיה, מבלי הכשל בלשוני והנקש בשנוני.

– מי גדול ומי קטן? – החלה חנה לדבר – מי אדיר ומי רפה-ידים?

אך לעתים רחוקות תצלח בידנו לתת מענה נכון וישר על השאלה הזאת. אנחנו הסכננו לחרוץ משפט כי איש אוצרות שגוו כסלע איתן – כביר כח הוא, ועני הולך מט ושחוח בתגרת ידי הזמן – לו חלש יקרא. באמת לא כן הוא; לא עשר וכח-גו יגברו חילים, כי אם רצון עז ולב טוב. לנו ען היהודים, הראה היוצר את אמתת הדברים האלה באצבע לא אחת ושתים; ואנחנו, בני! אנחנו תושבי העיר ברנע, פינו מלא מלים כים להעיד על קשט המשפט הזה בשפת יתר וברב ענין. שתי פעמים צללה עדתנו בנבכי תהום צרה ותלאה נוראה ואיומה וסכנת מות הפילה בלהות עליה, ובשתי הפעמים האלה הופיעו אליה מלאכים מושיעים אשר היו ככרוב הסוכך לראשה ויושיטו לה עזרת בצר ואת קול יללת אנשיה ושועתם מן המצר, הפכו לקול תודה וברכה, תהלה ותפלה לאל המושעות. ומי אפוא היו שני המושיעים האלה? האם הצטינו בעשרם ובכח ידם עלו כל כלנו?… הטו נא אזן קשבת לדברי, ואנכי אספר לכם את דבר שני המקרים האלה כאשר נקרו ויאתיו בעתם לעיני השמש.

בעברכם על פני ככר השוק, תחזיה עיניכם סדן עץ גדול מתנשא משפלת העמק לנוכח בית התפלה אשר להנזירים. קרשי הסדן כבר בלו מזקן ויהיו למסוס גוסס, ובלי שפק כבר הרסו אותו אנשי העיר עד היסוד ויאבידו כל זכר לו, לולא היה בעיניהם למזכרת עולם לעת הצרה הנוראה אשר מצאתם והאסון האיום אשר רחף על ראשם.

אתם כלכם הנצבים לפני בזה לא תדעו מאומה מכל הנעשה והנקרה בעת הרעה ההיא, ועל כן שישו ושמחו אפור באשרכם זה! אין את נפשי הפעם לעשוק ולחמוס מכם נחלת זו שפרה עליכם, ואם אספר לכם היום על דבר ימי הרעה ההם, הנני עושה זאת לא למען הדאיב את לבבכם והכעיסכם תמרורים. ימי הצרות והמצוקות כבר צללו אל תהום הנשיה, ואלה אשר היו מטרה לחצי זעמן, כבר אבד עליהם כלח ובמתים נחשבו. ועוד גם זאת, כי הלא כה דברי חכמינו הקדושים אלינו כאש לאמר: “תנו סליחה וכפרה לאלה אשר התהלכו אתכם בחמס ורשע, ושלם תשלמו להם טובה תחת רעה”. הספור אשר אחפוץ היום להשמיע באזניכם, יסב על ציר מפעל נכבד ומאד נעלה אשר נעשה בימי החשך והעברות ההם, ולא אפונה כי המפעל הזה ירנין את לבכם ונפשכם תגל אף תשמח לשמעו, מאשר כי הנהו מפעל רם ונשא, קדוש ונערץ, נשגב ומרומם עד מאד ומקומו יכירנו בין המעשים הכי נכבדים ונעלים שנעשו בתבל מיום הוסד ארץ.

אשה עבריה לא מלמדה הוציאה את הפעל הנכבד הזה למענהו. העת הרעה הקשיחה את לבה הרך כסלע איתן וכצור חלמיש ותעשנו למוצק מברזל ותפח בקרבה רוח אמץ וגבורה, עז ותעצמות. לאה, כן שם העבריה הזאת, היתה אשת רבי שמואל העשיר, איש ירא אלהים ואחד מראשי עדת בני ישראל בברנע. ברבות הימים, כאשר שפך מלך אויסטריה את ממשלתו על ארצנו ויכניענה תחתיו ויתן שמות משמות שונים לכל אחד מבתי האבות בבני ישראל, החלה משפחת רבי שמואל להקרא בשם “עמק-שושנים”. אך בעת אשר עליה אשא מדברותי הפעם, עוד חסרות-שמות היו משפחות היהודים; כי המקרה אשר אשמיע היום באזנכם, קרה ואת לפני מאה שנה, אשר בעת ההיא עוד חסינו תחת כנפי ממשלת פולאניה.

הה, ימי רעה היו לנו הימים האלה! בעת אשר עוד היתה הממשלה הזאת מלאת כח עלומים ואונה במתנה, אז קננו רגשי חסד וצדקה במשכיות לבבה ותט כנהר שלום לכל אלה אשר בקשו להם מחסה בצל כנפיה, וגם עלינו היהודים שמה עיניה לטוב משך שלש מאות שנה רצופות ותסוכך עלינו באברות צדקתה ותמשכנו חסד ותקרבנו כמו נגיד. אך כאשר באה הממשלה בימים ועמודי כחה רופפו, – אז סר אמץ רוחה כליל ממנה ותהי מוגת-לב כשפן, מדות משחתות ונתעבות פלסו להן נתיב אל בתי נפשה, שקר היה מחסה וכזב – מבטח עזה ביום צרה ואליהם מלטה את נפשה כל הימים, ותתקצף ותתגעש ותרגז ואין נחת, ותחל לשפוך כאש חמתה על עם לא עז, על היהודים האמללים רפי הידים ותעשם כעפר לדוש וכטיט חצות. נגדע קרן המלכים, כסא ממשלתם מגרה לארץ, ותפול למשאות נצח, ואז בא הקץ לכל ההנחות אשר עשו לנו ומנוחתנו ושלומנו נגזו ועברו ויכלו בעשן כלו. אצילי פולין היו מושלינו ויתעמרו בנו כבמקנת כספם ויפרשו מצודתם ויטו את ידם על הוננו ורכושנו. בכל אות נפשם עטו אל השלל ויבזו את כל אשר לנו, וגם לקחת את נפשנו זממו הצוררים האלה בנכליהם. הה, עבדות נוראה ואיומה הכבידה את אכפה עלינו בימים ההם!

בעת ההיא כבר נמצאה עירנו תחת ממשלת האצילים מבני משפחת B…. אשר בקרב הימים הרים המלך החסיד יוסף את קרנם בכבוד ויעל אותם למעלת נסיכים. ויקר המקרה, כי בשנה הזאת באה העיר ברנע תחת פקודת יוסף לבית B…… איש רך בשנים, תם וישר, חסיד ואדוק באמונתו עד מאד, עניו ושפל רוח, כי על ברכי בית מקלט הכומרים גדל. הנסיך הצעיר הזה לא כונן אשריו במעגל יתר הנסיכים עולי הימים; יין לא בא אל פיו, בתאות-בשרים נעלה נפשו וינזר מאחרי משחק הקלפים ואהבת נשים היתה לו לזרא ותהי רחוקה מכליותיו כל הימים. הוא בעצמו היה צופה הליכות כל עניני אחוזותיו ונחלותיו ויכלכל אל כל דבריו וצרכיו במועצות ודעת, וארבע פעמים ביום שפך צקון לחשו לפני שוכן מעונה. את עבדיו ואת כל הסרים למשמעתו, התהלך בצדק ומשפט, בחסד וברחמים, ויראה להם אותות אהבה וידידות בלי-מצרים. דעת לנבון נקל, כי לא חלק כחלק את בני עם הארץ לקחנו אנחנו, היהודים, באהבתו וצדקתו זאת; אתנו הלך בקרי ולא לעתים רחוקות התאכזר אלינו כיענים במדבר, יען כי “כצרעת ממארת אנחנו בארץ ואין את נפשנו אליו ואל עבדיו”, כאשר השמיע ביום אחד באזני רבי שמואל ראש העדה. היו אמנם הרגעים אשר התלקחו זיקי אש הנחם במשכיות לבבו ויצר לו עד מאד ויקט בפניו על מעשהו זר מעשהו ויבקש להטיב לימים יצרו את מעלליו ולתקן את עותתו, אך מורו ומלמדו להועיל בשחר טל ילדותו אשר עתה ככהן כהן פאר בבית התפלה אשר בארמונו ודבריו הכו בכל עת ובכל שעה שרש עמק עמק על תלמי לבבו, עצר עצר בידו בדברי רעל ומרורות פתנים מעשות טוב וחסד את היהודים. שם הכהן הזה לא הגיע לאזננו והוא פלאי.

אנחנו היהודים נחבאים היינו בעת בזאת אל הכלים בלב נע כנד הקנה במים ומלא רגשי פחד וחרדה, ונתאמץ ונחתור בכל עזנו להתרחק מכל ענין אשר יש ביכלתו להביאנו אם כי רק לידי שמץ עון ופשע, וגם תרבות האנשים החטאים אשר בקרבנו, נשמרו לנפשותם משלח יד בכל דבר אשר למרות החק והמשפט הוא. הלא שפתי הנסיך ברור מללו באזני רבי שמואל לאמר:“משטמת-מות יוקדת כאש תפת בקרבכם לי ולמשפחתי” ועוד הוסיף בשצף קצפו להרעים נפלאות בקולו, קול עז:“אוי ואבוי לכם אם אגלה בקרבכם אף שמץ דפי וחטאת! באש ובגפרית אשלח את משכנותיכם ולגלים נצים ומעי מפלה אהפוך את אהליכם, כאשר הפך אלהיכם לפנים את סדום ועמורה”. לא יכבד מכם לתאר לכם בדמיונכם כמו את שרעפי החשך והעצבת ואת רגשי המגור והפחד אשר עלו בלולים בקרבנו לשמע הדברים האלה!

 

ב.    🔗

אביב שנת 1773 בא, בא! הפסח כבר עמד מאחרי כתלנו, ובארצות עברה הרנה, כי יש את לבב המלכה בוויען לקחת מאת אצילי פולין את כל אחוזותיהם ונחלותיהם ולהושיב עליהם את שריה ופקידיה. אפס כי אנחנו עוד לא ראינו אז בעינינו כל אות וציון וכל הכנה קודמת להוצאת הדבר הזה לפעולת אדם.

בבית הישן העומד עוד כיום הזה על ככר השוק, – “בבית האדום” הזה, ישב בעת ההיא רבי שמואל ראש העדה ולאה אשתו. שניהם היו מכובדים בעיני כל אנשי הקהלה עד מאד; האיש – בגלל חכמתו הרבה, יראתט את אלהים ועשרו הגדול, ואשתו היפה הרכה בשנים – עקב ענות רוחה וצדקותיה הרבות. כימים אחדים לפני חג הפסח התחולל אסון נורא על ראשם: פרי בטנם היחיד, ילד כבן שנה וחצי, נגזר פתאם לפתע מארץ החיים, ואך כפשע היה בין הוריו ובין השגעון מרב עצבונם ותוגת נפשם.

פעם אחת, בליל יום ראשון לשבוע, ישבו להם שניהם בביתם דוממים כאבן, כי העצבת הנוראה אשר לחצה את לבבם, העתיקה מפיהם מלין. ליל יום המחרת היה ליל התקדש חג הפסח, ועל כן היו היום ידי לאה אשתו מלאות עבודה רבה: לטהר ולנקות את הבית מכל שמץ אבק וחלאה ולכלל את יפיו ברב פאר והדר, וכנטות צללי ערב היתה עיפה וידעה עד מאד. פתאום לפתע נשמע קול איש דופק על דלתות השער, ויגש רבי שמואל אל החלון ויפתח את האשנב וישקף על פני הרחוב, וירא והנה אשה נוצרית מבנות האכרים זקנה לימים נצבת לפני השער ותאנח במרירות רוח ובשברון מתנים, ובקול יליל תפיל תחנתה לפניו כי יתן לה לבא אל הבית, באמרה כי חסרת-אונים היא ולא תעצור כח לשוב עוד היום אל הכפר, ועל כן תבקש לה פה מקום ללון.

– לא מלון אורחים פה! – ענה לה רבי שמואל ברגז וימהר ויסגור את האשנב בחזקה.

– אשה אמללה! – קראה לאה – האומנם יהיה כל הלילה אחרי הדלת והמזוזה משכנה ולא נאספנה אלינו הביתה?

– העת הזאת, עת צרה היא – אמר אישה אליה – ואין את נפשי כי בימים הרעים האלה יסתופפו אנשים זרים בצל קורתנו.

– אבל האשה הזאת רפת-כח וחולה היא! – חננה לאה קולה, ויען כי עוד יספה הנוצרית להוריד דמעות כמים ולהתחנן אליהם בקול צורח מר, נעתר רבי שמואל באחרונה לתפלתה ויתן לה לבא אל הבית.

כל עבדי הבית כבר נמו שנתם, ועל כן הובילה לאה בעצמה את האשה אל העליה אשר על הגג וגם ארוחה טובה הביאה לה בידיה אל חדרה, ואחרי ברכה את הנוצרית ברמשא טבא ובשנה מתוקה, פנתה את שכמה ותצא מן החדר.

ליום המחרת השכימה הנוצרית בבקר ותלך לדרכה, אחרי הקריבה תודות מאליפות וברכות מרבבות לאדוני הבית. עבודות אין ספורות היו עמוסות ביום ההוא על שכם לאה, ותעמול ותיגע בידים חרוצים ובשקידה עצומה ונמרצה לאסף הביתה את כל הדברים הדרושים והנחוצים לחג הפסח, ורק לפנות ערב מצאה לה עת נכונה לעלות על הגג ולשים עין בקרת על כל הנמצא בהעליה אשר עליו, כי חפצה גברת הבית לחפש חפש מחפש בכל חדרי משכנה אחד מהם לא נעדר, ולראות בעיניה אם לא יראו ולא ימצאו בהם פתיתי שאור ומחמצת. סדר נכון ומשטר ישר מצאה לאה בהעליה, אך צחנה ובאשה עלו באפה, וגם אחרי פתחה את החלון נשאר הריח המעופש בחדר כשהיה. אך לשוא הלאתה ותיגע את מחה ותחשוב מחשבות רבות אי-זו הדרך בא ריח הרקבון אל החדר, אך לחנם שוטטו עיניה בכל פנות העליה ותבדוק בכל חוריה וסדקיה אולי תמצא שרש דבר זה, כי את אשר בקשה, לא מצאה. באחרונה העיפה מבטה תחת המטה, והנה פתאום לפתע קפאו דמי עורקיה בקרבה, שערות בשרה סמרו, אימה חשכה נפלה עליה וכהלומת רעם נשארה נצבת על עמדה, כי גופת ילד מת אשר חבורות ופצעים רעים ונאמנים אין מספר יכסוהו מכף רגל ועד ראש ויהפכו מראהו למשחית, ראו עיניה! עד ארגיעה באה חכמה בלב לאה לבא אל תכונת דבר הרצח הזה, ותתעודד ותתאושש ותחגור שארית אונה לבל יעזבוה כחותיה ולא תתעלף. כרגע השכילה להבין כי אך האשה הנוצרית הביאה את גופת הילד המת אל הבית, בהיות את נפשה להחיות מחדש מערמות המשפטים הקדומים והאמונות התפלות את העלילה הכוזבה והנשחתה, כי ישתמשו בני ישראל בדם ילדי הנוצרים לחג הפסח, ובחפצה להתגולל ולהתנפל על יהודי ברנע ולעולל עליהם עלילות ברשע כי הם המה רצחו את נפש הילד הזה ללוש בדמו את מצותיהם, למען אשר יביאו אותם במשפט ויעשו בהם שפטים נוראים וייסרום מוסר אכזרי קשה כשאול. ברגעים האלה כבר תארה לה לאה בדמיונה בשלל צבעים שחורים את התוצאות הנוראות אשר יצרור הדבר הזה בכנפיו, בזכרה את הדברים אשר השמיע הנסיך חדשים לבקרים באזני אישה, והשעיפים הנוראים האלה הכבידו עליה כנטל החול וכמשא לעיפה, עד כי כמעט קרסה כרעה תחת על סבלם ותתמוטטנה רגליה ותפול לארץ. הה, רק ידיה, ידי עצמה המיטו הוה ושואה, פיד ואיד, קפדה ומות על ראש בני ביתה ועל ראש כל בני העדה, אחרי כי רק מאתה היתה שומה כי תבא הנוצרית אל הבית! ויהי בשבתה כה בחדר תפושה ברב שרעפי-עצב בקרבה ועצמותיה רחפו לעתים ממגור וחרדת-מות, – והנה פתאום לפתע עלו באזניה מן הרחוב קולות פרועים ומשונים, קול יליל וצעקה אשר התלכד ויתנגש יחד את משק צלצלי חניתות ורמחים. “הנה הם הולכים!” אמרה לנפשה בקול דממה דקה, ועד ארגיעה הופיע בלבה רעיון כברק – רעיון מוזר ומשונה עד מאד, רעיון אשר כהיותו נורא ואיום, מבהיל ומחריד, ולב אשה לא הורה ולא הוגה אותו מאז ומעולם, כן היה גם רעיון נעלה ונאור, יליד רגשות שגבים ונאדרים, רגשות נפש טהורה וזכה, רעיון אשר ממקור קדש יהלך, ממקור האהבה לכל בי האדם, רעיון אשר אך בלב אשה היה יכול להולד., אנכי החוטאת! – קרא קול בסתר לבבה אליה – ואנכי את חטאי אשא. לאה קמה ממקומה ותשך בשרה בשניה ותבלג עלי פחדה ויגונה, ואחרי כן אחזה בגופת הילד ותעטפהו באדרת בד ותשכיבהו בחיקה.

 

ג.    🔗

לאה הקשיבה רב קשב… בכבדות רבה חלפו הרגעים זה אחר זה. אחרי כן הגיע לאזנה מן הרחוב קול הנסיך הצעיר וריבות שפתיו בדברו קשות את אישה ואת ראש העדה השני, ותשמע בקרא הנסיך בזעם: “בפה מלא ספרה לנו האשה כי הקשיבו אזניה את קול יללת הילד הנרצח בהתאבקו את מר המות; לרסיסים אנפץ את הבית, לשמה ושאיה אעשנו אם אמצא בו את גופת הילד המומת”. אף שמעה לאה בחפש הנסיך והאנשים אשר אתו חפש מחפש בכל חדרי הבית, וכאשר קרבים היו לבא אל חדרה, קמה ממקום שבתה ותגש אל החלון הפתוח. עקלקלות ירד הגג, ועמק עמק מתחת השתרעה מרצפת החצר.

הדלת נפתחה בחזקה, והנסיך בלוית אנשי-חיל אחדים ושני ראשי העדה באו אל העליה. בצחוק פרוע ואיום יצאה לאה לקראתם, ובהראותה להם את גופת הילד המת שמטה אותו כרגע בעד החלון בשארית כחה, עד כי נפזרו כל עצמותיו על פני מרצפת האבנים…

– אנכי הרוצחת! – קראה בקול עז אל הנסיך – כן, אנכי הרוצחת! אחוז בי, אסרני באזיקים, שימה בסד רגלי, התר ידך ובצעני! אתמול בערב רצחתי בידי את נפש פרי בטני! לא אכחד את דבר הרצח הזה תחת לשוני; הן באת הלום להגיש רגלי לנחושתים; הנני, הנני נצבת לפניך בזה, עשה בי כרצונך!

כרגעים אחדים נצבו הבאים אל החדר על עמדם כהלומי-רעם. אחרי כן נשמעו בבית קול שאון פרוע סואן ברעש וצעקות מוזרות ומשונות, ושאלות משאלות שונות נשאלו מכל עבר ופנה. עיני רבי שמואל אישה, גבר חכם בעז ואמיץ כח, חשכו בארבותיהן ולא ידע את נפשו; כל חושיו בקרבו סכסכו וכחותיו עזבוהו; ויתר היהודים הנאספים אל הבית, הבינו כרגע את פשר הדבר האיום הזה ויתנו ידים לפעל לאה וימלאו אחרי דברי השקר אשר פלט פיה באונס, כי לא מצאו כל דרך אחרת בלעדה לחלץ את נפשם מן המצר ולהמיש מעל צוארם את אסון המות הנשקף להם מבעד להמקרה הזה. לאה הוסיפה לחזק כשמיר לבה ותעמוד בדבריה כסלע איתן; הנסיך הביט בפניה בעין חופשת כל חדרי בטן והיא פגשה את מבטיו במנוחה ושקט-לב.

– האזיני נא, אשה! – קרא אליה – אם כדבריך כן הוא ואמת יפצה פיך, כי עתה צפויה את אלי-מות אכזרי ואיום, אלי מות נורא קשה כשאול אשר לא נשפט בו כל בן-חלוף מיום הוסד ארץ. אך אם ידי אחרים רצחו את נפש הילד למען שתות לרויה את דמו בחג הפסח, כי אז נקה אנקה אותך ואת בעלך וידי לא תגע בכם לרעה, ואך החוטאים לבדם יאכלו פרי מעלליהם הרעים. על אמתת הדברים האלה, הנני נשבע לך באמונתי ובכל הקדוש לי ועתה – עתה, חרצי משפטך את.

לאה לא פסחה אף רגע על שתי הסעיפים, לבבה לא תעה בקרבה, ולא הפילה אף צרור ארצה מדבריה הראשונים.

– אך ידי שפכו את הדם הזה, דם בני יחידי! – אמרה אליו.

בפקודת הנסיך הובילו את לאה לבדה אל בית האסורים. נפשו היתה יודעת מאד כי רחקו דברי פיה מן האמת וכי בדתה אותם מלבה אך לא האמין מעודו כי אשה אשר דם עם היהודים נוזל בעורקיה, תהיה בעלת רוח נדיבה ונפש נעלה ונשגבה כזאת.

– אם לא נאמנו דברי האשה ורמיה יהגה חכה – חשב הנסיך בלבו – כי אז נפלאת היא בעיני, איככה עבר עליה הרוח להערות למות נפשה ולהסגיר לממיתים חיתה?

כל חקירות הנסיך ודרישותיו הרבות לא שוו להן כל פרי ותעלינה בתהו ותאבדנה, והאמת נותרה חתולה בערפל כשהיתה. כל העדים העברים האשימו פה אחד את לאה; האחד נתן עדותו כי תכלית שנאה שנאה כל הימים את הילד, והשני העיד בה כי פעמים אין ספורות הרימה ידה עליו להכותו נפש, כי פחד המות הכביד אכפו עליהם לענות בלאה עדות שקר. אך גם מבני עם הארץ היתה עדה אחת. והיא: סוכנת הכהן. בהתחפשה בשמלת אחת האכרות, באה בלילה ההוא ביתה רבי שמואל, למען המיט הוה ושואה על ראש בני הקהלה, וממחרת היום ההוא העידה לפני השופטים, בשימה לה כסות עינים ובהעמידה את פניה לבל יכירו כי דבר לאט עמה, כי שמעה באזניה בלילה את קול נאקת הילד בפרפרו בין החיים והמות, ודבריה אלה התאימו וישאו בד בבד את דברי לאה. “הכהן” בעצמו לא שת למראה עינים, את לבו לפרשת דבר החקירה והדרישה ויסיח את דעתו ממנו לגמרי. בלי תפונה חשב האיש הזה בלבבו להשתפק הפעם בקרבן אחד, או כי הגה לבו אימה פן יבלע המקרה פני הלט הלט על נכלי לבבו ונבעו מצפוניו החוצה ויבולע לו.

שופטי הנסיך חרצו משפט לאה לגרם ולפצח את עצמותיה בחרוצות הברזל על פני ככר השוק ולכרות אחרי כן את ראשה מעליה בגרזן, ולהמטרה הזאת נעשה אז סדן העץ העומד שם עוד כיום הזה.

אפס כי לא על במת-מטבח בא הקץ לחיי לאה. עוד כארבעים שנה אחרי דבר המקרה הזה חיתה לאה ותמת בשיבה טובה בצל קורתה על פני המון צאצאיה ונכדיה. כי בשנה אשר נועדה מאת השופטים להוציא להורג נפשה, בא שלטון צבא ממשלת אויסטריה לשכון כבוד בעירנו, ואחד השרים הפקד מטעם הממשלה לבקר פעם שנית בעין בוחנת את כל משפטי המות, ויספר לו רבי שמואל האמלל את דבר משפט אשתו לכל פרטיו מהחל ועד כלה, וירא השר ויוכח לדעת כי לא ישקר האיש הזה באמונתו ואמת יהגה חכו ויחמול עליו ויקרא דרור ללאה אשתו ויוציאנה לחפשי.

סדן העץ עודנו עומד על מקומו כיום הזה. הוא יעלה בכל עת ובכל שעה על לוח לבנו את זכר ימי החשך והעברות, ימי האסון הנורא אשר התחולל כסופה על בני עדתנו. אך כמו כן הנהו עד מזכיר מפעל יקר ומאד נעלה, מפעל נשגב מלא רוח גבורה ותפארת. והמפעל הזה אך פרי לב אשה הוא! אשה רפת-ידים הצל הצילה את נפש כל בני העדה מרדת שחת…

 

ד.    🔗

בנים יקרים! גם כשמונים שנה אחרי הדברים האלה, נטה עלינו האלהים את ידו לרעה ויטביענו במצולת אסון נורא ואיום עד מאד. ומי פרק כעת מעל צוארנו את על הצרה והתלאה ויוציא למרחב רגלנו? לא אשה היתה בעזרנו בפעם הזאת, כי אם איש קטן הערך, איש מוג-לב כשפן אשר אונו בשרירי בטנו, איש אשר חזות פניו הדלים וכל יצורי גוו הצנומים והרזים, העידו בו כי כלי אין חפץ הוא וגבר לא יצלח לכל דבר…. ידעתי גם ידעתי כי כמעט אקראהו בשם לפניכם, יתפרץ צחוק אדיר מפתחי פיכם… האיש הזה היה מענדעלע הקטן… הוא אשר דברתי לכם, כי לשמע דברי האחרונים תפערו פיכם לבלי-חק ותצחקו צחוק גדול מטוב-לב! ואמנם עורר האיש הזה צחוק ושעשעים בלב כל יודעיו ומכיריו! כי מענדעלע זה היה מלא כרמון אמרי מהתלות וספורי-ענג ממקרי בני האדם אשר ידע לספר בהשכל ודעת, ויהי שמח וטוב-לב כל הימים, וגם בשערות ראשו וזקנו הנחפות ברצי כסף, בצלם דמות תבניתו ובתעתועי הילדים אשר אחז בהן, הרנין וישמח לבות כל רואיו. כל היום נתן בשיר קולו ויצא במחול לצלצלי מנגינותיו, ואין איש אשר ראה מימיו בשבת מענדעלע אך רגע בשובה ונחת על מקומו. בחצות קריה היה הולך הלך ודלג וינתר ויקפץ ממקום למקום; הוא לא בטא את דבריו בשפתיו כאחד האדם, כי אם נשמעו תמיד כצלצלי רנה וזמרה, וידיו לא נבראו, למראה עינים, אלא כדי לתופף בהן על השלחן ולפלס את פלס השיר והנגינה. אך מה בכך? טוב להיות איש שמח מהיות הוגה נכאים כל הימים. מענדעלע לבית הירחי משורר מפאר ונשגב הוא, ואנחנו בני ברנע יש לנו הצדקה לעדות גאון וגבה כי חזן כמהו נפל לחבל בנעימים לעירנו. האומנם כי יקר לפעמים המקרה, כי בנשאו תפלה מעוררת תוגה לאלהי השמים, ישמיע קול ששון ושמחה, קול צהלה וחדוה כמנגינת מחול, ולעת קריאת התורה יפזז ויכרכר ברגליו כמנצח במחולות על במתי-שחק; אך הדבר הזה איננו עומד לשטן על דרך תפלותינו ולא יעצור בעדן מעלות לפני הדום כסא היוצר. זה כארבעים שנה ישב מענדעלע בתוכנו, וכל העת הזאת לא אנתה לנו כל רעה בגללו, אשר על כן נקשרה בו נפשנו ונאהבנו נדבה, ומה גם למן העת אשר הראינו ונוכח לדעת כי יש אשר יוכל מענדעלע הקטן לעשות גם נפלאות גדולות ברנתו ובזמרתו. כי ביום אחד, יום אשר זכרו לא יסוף מקרבנו לעולמי-עד, הטיב הטיב עם בני עדתנו החזן האמלל הזה ברנתו, הרבה יתר מאשר מצאו ידי כל חכמיכם ועשיריכם להטיב עמהם בעצותיהם ובשקליהם.

ומעשה שהיה, כך היה.

הלא ידעתם גם ידעתם כי בעת הזאת נחשב גם היהודי כאיש ככל בני האדם. והיה אם יעיז כיום הזה אחד מבני חורי הארץ או אחד האכרים להרים יד על איש עברי, או כי ילחצהו ויציק לו, ישא המוכה עד ארגיעה את רגליו אל הבית אשר נשר גדול תלוי ממעל לפתחו, ושם יגיש את עצומותיו לפני האציל נגרוס, שיפט בית במשפט המחוזי מטעם ממלכת אויסטריה, והוא יתבע את עלבונו מיד מכהו. אך לא כזאת היתה עד השנה המבורכה אשר הוציא בה המלך צו כי כל בני האדם נשתוו בעיניו וחק ומשפט אחד לכלם. עד השנה הזאת משלו בנו בעלי האחוזות, הם המה עשו משפטנו וידינו דיננו על ידי הפקידים העומדים תחת פקודתם, וכרבם עותו דין ויעקשו הישרה ויוציאו משפט מעקל. הה, בני! ימי רעה, ימי חשך ואפלה מנדה היו לנו הימים ההם! בידי בעלי האחוזות היתה האדמה, בידי בעלי האחוזות הפקדו עתות בני האדם, בידיהם נתון היה מח עצמותינו לעשות בו כרצונם וגם המים והרוח בידי בעלי האחוזות נתנו. ולא רק בכפרים בלבד נעשה כדבר הזה, כי אם גם בכל עיר ועיר אשר סרה למשמעת אחד האצילים ובני ישראל ישבו בה.

עיר בזאת היתה גם ברנע. הנסיך B, אדון עירנו, ישב כל הימים בפאריז ומעודו לא שם לבו לדעת אל כל הנעשה והנקרה באחוזותיו, וימלא את ידי אחד הפקידים לנהל ולכלכל את גל דבריו ועניניו, להשגיח ולפקח על מעבדי כל הסרים למשמעותו ועלילותיהם, והפקיד הזה היה גם השליט, הנגיד

והמצוה עלינו. בכל עת ובכל שעה הרבינו לשפוך שיח לפני שוכן מעונה ונתחנן אליו כי יתן בלב הנסיך להפקיד איש טוב ורב-חסד לפקיד על עירנו, למען אשר נוכל לחיות חיי מנוחה, חיי שקט ובטחה. בימים הראשונים נעתר היוצר לקול תחנתנו והנסיך הפקיד עלינו פקיד כלבבנו, את האדון שלמון אשר היה בעל לב טוב ונפש עדינה וכל הימים הטה אלינו כנהר שלום וימשכנו חסד. אמת הדבר כי שותה שכור היה מהבקר עד הערב, אך כפעם בפעם לבש אותו השכרון רוח ששון וגיל, ובעת היותו שמח וטוב לב, לא חפץ להעציב ולהדאיב את לב השני. אפס כי בשבתו ביום אחד אל השלחן ויטיב את לבו ביין וישת לרויה, כבד עליו ראשו כפלח רכב ובהתימו לאכול את ארוחתו, אחזהו השבץ – וימת. תוגה עזה מלאה את חדרי לבב כל תושבי המחוז על מות הפקיד הישר באדם הזה, וגם בני עדת עירנו הלכו קודר בלחץ היגון ויתאבלו עליו ימים רבים, כי ברדת האדון שלמון לירכתי-בור, אבדנו שליט יקר-רוח, ולבנו הגה אימה ויירא חתת אם לא יהי הפקיד אשר יבא על מקומו אחריו, איש בליעל ואכזר שואף לדם נקיים?

ואמנם לא היה מחדנו מאפע, ואשר יגרנו – בא לנו!

הפקיד החדש אשר בא בפקודת הנסיך אל עירנו, היה איש אשכנזי ושמו. F. W. מימים ימימה הסכינו האשכנזים לעלות באהבתם את בני עמנו על הפולאנים ולהתהלך אתנו בחסד וברחמים, אך הפקיד החדש הזה היה כפרט היוצא מן הכלל. הוא היה איש רם הקומה, דל ודק-בשר, שערותיו היו שחורות ועיניו החשכות נוצצו כבקרים; עננה הרת יגון וצלמות שכנה על מרום מצחו ועל פניו כל הימים, כן! כל הימים…. ומעודו לא רחף אף שחוק קל על דל שפתיו. ברב מועצות ודעת היה מפקח על הליכות אחוזות הנסיך וצרכיהן, בעינים חופשות חדרי בטן הביט על בני האדם ויבן לרעם ויחשוף את מסתרי לבבם וכל מצפוניהם. על הרוצחים והגנבים אשר נלכדו בידו, הפיל אימתה ופחד ויחרדו מפניו כמפני מלאך בלהות, ואין איש כמהו אשר צלחה בידו להכביד אכפו על החוטאים האלה כי יתודו על עונותיהם ופשעיהם, ואך למותר יחשב אפוא לספר כי במלאכת גבית המסים השונים תמידים כסדרם, היה אחד ואין שני לו, ואין איש אשר עמדה לו ערמתו לסבבהו בכחש בדבר החשבון. אך אותנו היהודים שנא תכלית שנאה ומדי יום ביומו גזר עלינו גזרות קשות אשר העיקו עלינו כעגלה המלאה לה עמיר ותחשיכנה את עולמנו בעדנו. את כסף המס לקח ממנו פי שלש, את בנינו נתן לעבודת הצבא, את ימי חגנו הפך לימי אבל ומספד, וכאשר היו דברי-ריב בינינו ובין בני עם הארץ, לא שעה ולא שם לב אל טענותינו; לשוא שחתנו את דברינו, כי לא היה שומע לנו מאת הפקיד, וכפעם בפעם הצדיק את הצד השני בריבו. גם על האכרים נטה ידו בחזקת היד וילך עמהם בקרי, ומאז ומעולם לא מלאו עוד אכרי ברנע באמונה אחרי חק מס העובד אשר נטל עליהם לתת לאוצר הנסיך, כאשר מלאו אחריו עתה בעמדם תחת פקודת הפקיד האשכנזי. אפס כי בתהלוכותיו את האכרים אחז בשיטה ידועה אשר המציא לו, ולא לעתים רחוקות היתה האמת נר לרגלו ומשפט צדק – אור לנתיבתו, אבל כמעט נגע הדבר אל איש יהודי, והנה – משפט למשפח וצדקה לצעקה והאמת נעדרת.

ומה היא הנסבה אשר המריצתהו ותניע את לבבו לרדפנו בלי חשך ולהציק לנו עד מאד? אין איש שהגיד לנו פשר דבר זה, אבל רוח מבינתנו בלע לאט לאט פני הלט הלט עליו. שמועה היו מעבירים בעם, כי לפנים היה E.W. שמו, וכי הנהו איש יהודי שהמיר את דתו יליד העיר פוזנא; גם ספרו על אודותיו כי בעט בצור מחצבתו וישלך את אמונתו אחרי גוו מאהבתו לאחת מבנות עם הארץ, אך היהודים אחיו בני אמונתו נצבו לו לשטן על דרך אהבתו וישליכו עליו שקוצים ויוציאו את דבתו רעה וינבלו ויחללו את כבודו, עד כי נבאש נבאש בעיני אבות אהובתו ותבחל נפשם בו וימאנו לתת לו את בתם לאשה. מי הוא האיש אשר הביא את דבר השמועה הזאת אלינו – אינני יודעת, אך תוי פניו והליכותיו אתנו נתנו אותותם אותות, כי לא כל אשר יספר על אודותיו על אדני השקר הטבע, כי רדף את היהודים בלי חשך על צוארם וחמתו שותה רוחם כל הימים.

ובכן חיינו בעת ההיא חיים מרים כלענה, והפקיד האשכנזי לחץ אותנו בלי-חמלה מבלי שים אל לב אם יש עול בכפנו, אם לא, ואם קרה המקרה כי נמצא אמנם בקרבנו ערות דבר, אז נואלה כל עצה ונסרחה כל תבונה מאתנו למלט נפשנו ממטה זעמו ולהסתר מפני חרון אפו. מקרה כזה קרה ככלות ימי הקיץ, כימים אחדים לפני יום הכפורים.

 

ה.    🔗

להיות איש צבא באויסטריה ארצנו, לא לענג נפש יחשב; אך בארץ רומניה כאסון-מות יראה הדבר הזה, וכאשר ילקח שמה איש יהודי לעבודת הצבא, כי אז יאבד חלקו ונחלתו באלהיו, בעמו, ובו בעצמו. היפלא אפוא בעינינו אחרי כל זאת, אם יפליאו יהודי רומניה עצות ויבקשו תחבולות איך ובמה לקרא דרור לבניהם מהעבודה הזאת, ואם העלם האמלל אשר יעלה עליו הגורל ללכת בצבא, יחיש לו מפלט מארץ מולדתו? מקרים כאלה – מעשים בכל יום המה ברומניה; רבים מהבורחים יתפשו בכף הממשלה, והמה אלה יבחרו להם אז מות מחיים ויאורו יום נולדו בו; אך לרבים תאיר ההצלחה את פניה ויעברו את הגבול לבא ארצה תוגרמה או אל ארצנו. מקרה כזה קרה גם בעת ההיא: איש יהודי, יליד באטושאן, אשר עלה עליו הגורל ללכת בצבא, נס וימלט על נפשו ויעבור את הגבול על יד העיר צלמונה, ומשם כונן צעדיו ברנעה. בני העדה הושיטו לו יד בצר, ואיש עשיר יקר-רוח ונדיב-לב, רבי חיים חותן רבי משה ראש העדה, אספהו אליו אל ביתו ויפקידהו על כי אשר לו.

ממלכת רומניה חפשה, כמובן, חפש מחופש אחרי הבורח, ולכל פקידי ממשלתנו הגיעה פקודה נמרצה לחקור ולדרוש ולהתחקות על שרשי רגליו.

פקודה כזאת קבל גם פקיד עירנו ממלכת רומניה. עד ארגיעה קרא אליו את ראשי העדה ויחל לקחת דברים עמהם וישאל את פיהם אם נודעו להם עקבות הנמלט. ברגעים הראשונים אחזתם פלצות ורוחם נבקה בקרבם, אך לאט לאט החליפו כח ויחזקו את לבם ויאמרו בפה מלא כי לא נודע להם אף שמץ דבר על אודות הבורח. ערב יום הכפורים היה היום ההוא. “איככה נוכל ונתיצב היום בלילה לפני רוכב ערבות לבקש מנו סליחה ומחילה על עונותינו, בעת אשר נקפוץ באף רחמנו מאחינו האביון ונסגירנו בידי האויב”? כן שאלו ראשי העדה את נפשם, ועל כן עמדו בדעתם כסלע איתן ולא חלו ולא זעו גם בעת אשר התנפל עליהם הפקיד בשצף קצף ויפיל בלהות צלמות עלימו. בראותו כי אינם יודעים מאומה או כי גמרו אמר בלבם לכחד את האמת תחת לשונם, שלחם מעל פניו ובהעיפו בהם מבטי חשך, קרא אליהם: “אוי ואבוי לכם, אם מצא אמצא את הנער בברנע! כעת עוד טרם תדעו מי ומה אנכי, אך אז… הנני נשבע לכם בשם אלהים, כי אראה לכם את נחת זרועי ותנופת ידי!”

ראשי העדה יצאו מעל פניו אבלים וחפויי-ראש ופי ילא לתאר לכם כמו את רגשי המגור והפחד, היגון והעצבת, אשר מלאו את חדרי לבב כל בני העיר לשמע דברי הפקיד. ותהי תאניה ואניה בבתי בני ישראל, כל לב נמס ויהי למים, כל עין מפכה דמעות וכל פנים קבצו פארור. העלם אשר אך בשלו התחולל כל הסער הזה, היה עלם מלמד ונבון דבר, יקר-רוח ונפש עדינה, ולו גם לא נקבצו בבתי נפשו כל המדות היקרות אשר מצאו בו תושבי העיר, גם אז לא היה המשפט לכל איש להסתיר פניו ממנו ולעמוד מנגד נגעו בשעה שחרב חדה מונחת על צוארו ושבלת שטפתהו, אחרי כי הן ישראל צור מחצבתו ויעקב מקבת בור ממנו נקר. בני הקהלה קראו אספה ויקדשו עצרה וישיתו עצות בנפשם מה לעשות ואיך לחלץ את נפש העלם מן המצר. בברנע לא היה יכל להותר מבלי היות צפוי בכל יום ויום אלי חרב בית המשפט מרומניה, יען כי סוף סוף עמדה חכמת הפקיד לו לגלות את מקום מחבאו, אחרי כי כל דבר לא היה כמוס ממנו, אם אך העמיס את העבודה על שכמו לגלות את המסכה הנסוכה עליו. גם העצה לשלחהו מעירם לעיר אחרת, לא מצאה חן בעיני הנאספים, כי מי לידם יתקע אם בלכתו בדרך יחידי מבלי מגן ומחסה לראשו וחסר תעודת-מסע, לא יפול, כמעט ירחיק עשרה צעדים מן העיר, בידי המחפשים אותו ואחריתו עדי אובד? באחרונה באה חכמה בלב רבי חיים לשלח את העלם לאחד מקרוביו הקרוב אליו ממשפחתו, בעל בית משתה בכפר מרום אשר בארץ אונגארען. “כמעט יגיע הנער אל המקום ההוא – קרא רבי חיים אל הנאספים – יוכל להיות סמוך ובטוח כי כל יד עמל לא תנידנו עוד, והמבקשים את נפשו לספותה לא יגיעו עדיו; שמה לא יירא עוד משאת פתאם כי תבא ובשלום ושלוה יבלה את ימיו. אך למען אשר יסתר בטרם באו אל קרובי מרוח עריצים הנושבת בו בארצנו, נטל עליו לעשות את דרכו רק באישון לילה ואפלה”.

כל בני העדה מהרו ויחלטו כדברי רבי חיים, ואחרי כן שבו איש איש לביתו וישבו אל השלחן לאכול את סעודת ההפסקה, אשר היא אך היא תאזר כח ותעצמות את כל איש ישראל ותתן לו אמץ ואון למען יוכל לענות בצום נפשו ביום המחרת, יום הכפורים. היום רד ויאת ערב. בבית התפלה העלו נרות למכביר, וכל בני העיר מהרו לשים אליו פעמיהם בלב קרוע ומורתח, בלב מלא חרטה על מעשיהם בעבר ותשובה על להבא. הלא השעות האלה הנן השעות היותר נכבדות ונשגבות בחיינו, השעות אשר בהן נעתיר בבכי ובתחנונים לאלהי השמים כי ימחה כעב פשעינו ויכפר לנו על כל חטאותינו ועונותינו אשר חטאנו ועוינו כל השנה החולפת. הנשים לבשו שמלות צמר צחר והגברים שמו עליהם מעילי בד. גם רבי חיים בלוית צאצאיו, ניניו ונכדיו בא אל בית התפלה, ובתוכם גם העלם אשר פניו כסיד חורו וכל עצמותיו רחפו ממגור ופחד.

כל בני הקהלה כבר ישבו איש איש על מקומו, ועת תפלת הערב הגיעה. אך כמעט נעץ מענדעלע הקטן את בהן ידו הימנית מתחת לגרונו ותהי את לבבו להשמיע בקולו את “הפתיחה” אשר למנגינת “כל נדרי”, – והנה פתאום לפתע נשמע קול שאון והמולה אצל הדלת, כי אנשי חיל הנסיך באו ויסבו על הבית, והפקיד בעצמו הבקיע לו לאט לאט דרך בין הספסלים ויגש אל ארון הקדש ויתיצב מאחורי מענדעלע הקטן. ברעדה נסג החזן כצעדים אחדים הצדה, אך ראשי העדה מהרו לגשת אליו ויקדמו את פניו ביראת הכבוד ובברכה מרובה.

– יודע אנכי – קרא הפקיד אליהם – כי הבורח נמצא פה ביניכם. התסגירוהו לידי הפעם?

ראשי העדה נאלמו דומיה.

– רואה אני עין בעין – הוסיף הפקיד לדבר אליהם – כי בשובה ונחת לא תמצא ידי להטותכם אל חפצי, ועל כן אפוא אשימה בסד רגלו כאשר תצאו עוד מעט מבית התפלה, והנני נשבע לכם, כי לא רק הוא לבדו, כי אם גם אתם כלכם תזכרו את הלילה הזה כל ימי חייכם. ועתה, בטרם אשר אפריע אתכם ממלאכתכם ומנוחה אדיריככם, תוכלו להתפלל לאלהיכם ואנכי אטה אזן קשבת להמית מנגינותיכם, כי עתותי בידי.

דומית מות שררה בבית התפלה, ואך מעזרת הנשים נשמע פתאום לפתע קול נורא ואיום מרגיז-לב ומדאיב-נפש אשר התפרץ מפי אשה אחת. דמי עורקי כל המתפללים קפאו בקרבם ויהיו לאבן, אך כעבור רגעים אחדים התעודדו ויתאוששו ויחליפו כח וישאו עיניהם למרום, ומבלי דבר דבר שבו אל מקום מושבם.

כל יצורי גו מענדעלע הקטן רעדו ויזועו. אחרי כן שב רוחו אליו ויתאזר עז ויחל לשורר תפלת “כל נדרי” במנגינתה מימי קדם, אשר זכרה לא יסוף לעולמי-עד מכל איש אשר אם אך שמע אותה פעם אחת. כרגעים אחדים השפיל קולו ופעם גם נחבא בגרונו כמו לא ערב את לבבו להוציאנו מפתחי פיו, אך לאט לאט הלך הקול הלך וחזק, ויהי לקול עז מרעים נפלאות… בימי הכפורים הבאים לא עלתה עוד ביד מענדעלע הקטן לתת בשיר קולו ברב נעם ומתק, כאשר שר בלילה הזה. כמו בארח פלא הוערה רוח ממרום על האיש הזה. איש המהתלות למוד המחול כבר חלף הלך לו ועל מקומו בא עובד עבודת הקדש המכהן פאר לפני האלהים בתור שליח צבור המתפלל לפניו בעד בני עמו. ברגעים האלה התיצבו לפניו כמו לבוש כל זכרונותינו מימי קדם. ארצנו, ארץ יהודה השוממה והעזובה עתה מבניה נגלתה לנגד עיניו בכל חמדותיה ויקרותיה בשנים קדמוניות ויזכור את תפארתנו והדרתנו לפנים ואת כל אשר עבר עלינו מן היום אשר גלינו מעל ארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו, בכל האלפים שנה, שנות צרות נוראיות ורדיפות איומות. קולו הנעים השמיע צלצלי הגה והי אשר ספרו לנו על אודות כל התלאה אשר מצאה את אבותינו בימי החשך והעברות, ימי הבינים, ועל פלגי הדמעות אשר ירדו עינינו בכל ימי נדודינו. אך גם הד רגשות אחרים נשמע בצלצלי קולו – רגשות הדרת גאוננו וצבי תפארתנו, רגשות אמונתנו בכחות עצמנו, רגשות הכרת ערך עצמנו ורגשות בטחוננו באלהי השמים כי ימלא לקץ הימין את אשר הבטיח לנו על ידי עבדיו הנביאים כי ישוב שבות יעקב ואסירי התקוה לבצרון ויוליכנו קוממיות לארצנו. הה, אין בפי לתאר לכם את נעים זמירות מענדעלע הקטן בלילה הנורא ההוא!.. אף לב אבן פוץ התפוצץ לשמע הד קולו בשעות ההן, גם עורקי עשת ברזל פור התפוררו לנעם רנתו אשר כנסכה נטפי עצב ותוגה בלבות השומעים, כן חגרה בעז מתניהם ותפח בקרבם רשפי אמץ וגבורה להרים בגאון ראשם ולהיות שמחים בחלקם ובנחלת שפרה עליהם מאת אביר יעקב, מאת צור ישראל וגואלו, אשר בכל צרתם לו צר וברגז רוחם יזכור.

הנשים נתנו קולן בבכי תמרורים וגם האנשים געו בבכיה ותהי בבית התפלה תאניה ואניה ככלות החזן להתפלל; מענדעלע הקטן בעצמו הסתיר את פניו בכפות ידיו ויתנפל מחסר כח על הספסל אשר לפניו.

כל עת התפלה נצב הפקיד מממלכת אויסטריה על מקומו כנטוע במסמרים ופניו את ארון הקדש, אך ככלות העם להתפלל הסב את פניו, ויראו כל הנאספים כי רחפה חורת-מות עליהם, כי רעדו קרסוליו, והאיש שגיא הכח הזה לא מצא די און בו לעמוד על רגליו. עיניו נוצצו כלפידי אש ואגלי דמע הציצו מחרכיהן, בשארית כחותיו וראשו יורד על חזהו עבר על פני מענדעלע ועל פני כל המתפללים ויבא אל הפרוזדור ויתן צו לאנשי הצבא כי ילכו אחריו למקומם.

כל האנשים הבינו עד ארגיעה את פשר הדבר המוזר הזה, אך כל איש לא ערב את לבבו להעבירנו על דל שפתיו.

למחרת יום הכפורים קרא הפקיד את רבי חיים לבא אליו, ויתן לו תעודת-מסע ושם הנוסע אין בה כתובה וחתומה ומאושרת מטעם הממשלה, ויאמר אליו לאמר:

– יוכל היות כי תמצאו חפץ בדבר הזה.

מן היום ההוא והלאה החל להתהלך אתנו באמת ובצדק, בחסד וברחמים. אך ימי שלותנו לא ארכו ויקדמונו ימי עני! כי לתקופת השנה לעת האביב, התנפלו עליו אכרים אשר לחץ אותם כל הימים בחזקה וירצחוהו נפש…

בדברים האלה חתמה הזקנה את ספורה ותקרא אל קהל השומעים לאמר:

– בנים יקרים! עתה עתה הלא תראו גם תדעו מי ומי היו המושיעים אשר לא נתנו למוט רגלנו לעתות בצרה, ועל כן שום תשימו עתה פעם שנית אך לבכם אל דבר השאלה: "מי גדול ומי קטן? מי אדיר ומי רפה ידים?…