¹

 

פרק ראשון    🔗

בגליל הנאוה, מקום הרים וגבעות, בין הערים שיפילד ודונקסטר, אשר הנהר דון משקה אותו, השתרע לפנים יער גדול. שרידי העצים העצומים נשארו עוד על־יד משכנות האצילים במחוז ההוא. היער הזה ראה את מלחמות האזרחים של ה“שושנים”², ובו מצאו מקלט בימים קדמונים גדודי שודדים, אשר מעשי תקפם וגבורתם נמסרו לדורות בשירי העם האנגלי.

זה הוא מקום המאורעות שבספורנו, וזמנם הוא בסוף ימי מלכותו של ריכרד הראשון, אשר נפל בשבי, ונתיניו³ הנאמנים חכו בכליון עינים לשובו, למען יציל אותם מידי לוחציהם. האצילים, אשר ירדו מעט מגדולתם בימי המלך הֶנרי השני, שלחו עתה רסן מעל פניהם, בזו לחֻקי הארץ, בצרו את טירותיהם, הרבו מספר עבדיהם, הכניעו את שכניהם מסביב, וישימו כל מַעְיְנֵיהֶם⁴ לחזק את עמדתם, למען הגיע אל השלטון ולעמוד בראש בימי המהומות בארץ, אשר מִשְמְשוּ ובאו⁵.

רע ומר היה בימים ההם גורל האצילים הקטנים, או כמו שקראו לעצמם “בני־חורין”, אשר על־פי חוקי הארץ היו עומדים ברשות־עצמם. רובם נספחו על המושלים הקטנים שכניהם ויבאו אתם בברית, לעזור להם בכל מפעליהם. הם קנו את המנוחה לזמן־מה במחיר החֵרוּת היקרה מאד ללב כל איש אנגלי, כי היו אנוסים ללכת אחרי אדוניהם אל כל מקום אשר נשאם רוחם הפוחז. האצילים הגדולים מצאו בלי עמל תואנה להתגולל על שכניהם מעוטי־הכח, אשר העיזו להִבָּדֵל מהם ולבטוח בכחם או בחוקי הארץ, ובידיהם היו תחבולות רבות לדכא ולרוצץ את החלשים ולהמיט עליהם שואה.

כִּבּוּש־הארץ בידי הנסיך וויליאַם הנוֹרמנדי גרם להגביר את עריצות האצילים ולהגדיל את מצוקות העם. ארבעה דורות לא הספיקו להשכיח את האיבה בין הנורמנים הכובשים והאנגלים הנכבשים, או לאַחֵד על־ידי לשון אחת וענינים משותפים את שני הגזעים, אשר האחד מהם היה עוד שְכוּר הנצחון והשני נאנח תחת עוֹל המנצחים… השלטון עבר אחרי הכִבוש לידי האצילים הנורמַנים, אשר נהגו שררותם ביד רמה. גדולי היַחַש מבני הזַכּסים נשמדו, ולא רבים מהם יכלו לשבת בנחלות אבותיהם. המלכים הנוֹרמנים האירו פנים אל נתיניהם הנורמנים, ובזה עוררו את השנאה בלב יושבי־הארץ אל כובשיהם. והחוקים החדשים והקשים, אשר היו למֹרַת־רוח לעם, הכבידו את כבלי השעבוד והעיקו על הנכבשים. בחצר המלך, בארמנות האצילים, בבתי־הדין שררה הלשון הצרפתית, לשון הנוי⁶ והכבוד, בעוד אשר השפה האנגלו־זַכּסית, הפשוטה והברורה, נעזבה לבני־הכפרים ולבני־ההמונים, אשר לא ידעו לשון אחרת.

את הדברים האלה ראיתי לסַפר לפני הקורא, למען ידע, כי אם אמנם לא נלחמו האנגלו־זכסים אחרי כבוש וויליאַם השני, אף לא מרדו מרד, אך זכרון חֵרותם בימים עברו וקושי השעבוד תחת ידי כובשיהם חי בלבם עד ימי המלך אידוּאַרד השלישי. הפצע לא נרפא והתהום בינם ובין הנורמנים המנצחים היתה עמוקה. –

* * *

השמש השוקעת שלחה את קרניה האחרונות על־פני קָרַחַת־היער העטופה דשא. אלונים רחבים, קצרי־גזע ומרובי־ענף, אילנות עתיקים, אשר אולי ראו עוד את חיל הרומאים בעברם בתרועת־מלחמה, פרשו את זרועותיהם על־פני ירק־העשב.

במקום ההוא ישבו שני אנשים, אשר מראיהם ומלבושיהם העידו על מוצאם מדַלַת העם. הגדול בהם היה לבוש מעיל קצר המגיע עד הברכַים, וברגליו סנדלים קשורים ברצועות עור של חזיר־הבר, אזור עור מהדק את מעילו למתניו, ובחגורתו תלוי ילקוט־רועים וקרן איל לתקוע בה. שם תקוע גם סכין ארוך וחד בקצהו, כאשר נהגו לעשותו בימים ההם. ראש האיש מגולה, ורק שערות סבוכות ופרועות מכסות אותו. מלהט השמש נשזפו⁷ השערות האלה ומראיהן חלוד, בעוד אשר שער זקנו צהוב. ועל צוארו הדוקה טבעת נחשת, דומה לענק בצוארי כלב, ועליה חרות באותיות אנגליות: “גורט, בן ביבולף עבדו יליד־ביתו של סֶדריק מרוֹטֶרבוּד”.

על־יד רועה־החזירים – זו אומנתו של גורטְ – על אבן גדולה ישב איש שני, צעיר מן הראשון על־פי מראהו, ולבושו גם הוא עשוי בתבנית המעיל של חברו, אך האָריג של ארגמן פֵּאֵר אותו. מלבד המעיל לבש גם אדרת קצרה ורחבה, ששמשה לו עטיפה משונה. על־ידיו צמידי כסף ובצוארו ענק נחשת עם הכתובת: “וַמבה, בן איטליס, עבדו של סֶדריק מרוֹטֶרבוד”. ברגליו סנדלים ומעין מוּקִים⁸, אחד אדֹם והשני צהוב, ועל ראשו מצנפת עדויה פעמונים, שהשמיעו קול עם כל תנועת־ראש; ויען כי האיש לא ישב במנוחה אף רגע, צלצלו הפעמונים בלי הרף. עֶדיו זה, גם מראה פניו של האיש, חציו אויל וחציו ערום, העידו עליו, כי נמנה על משפחת הלֵצים או הבדחנים, אשר העשירים בימים ההם אספו אותם אל ביתם לבדח⁹ את דעתם בשעת בטלה. גם וַמבה נשא בחגורתו ילקוט אך כלי־זין לא היו לו, מלבד חרב־עץ, מעין זו שבידי המשחקים על הבמה.

שני האנשים האלה נבדלו זה מזה לא רק במלבושיהם, כי אם גם במראה פניהם. על־פני רועה־החזירים לן רוגז. עיניו האדומות הביעו תוגה עמוקה, ורק האש אשר נוצצה בהן העידה, כי בלב האיש הזועף הזה שוכן רגש נקם וחפץ אדיר לפרוק את עול העבדות. ואולם עיני הלץ הביעו רק רגש של סקרנות מתוך בטלה ושל קוצר־רוח מתוך קלות־דעת, ופניו העידו, כי שמח האיש בחלקו ומוצא נחת־רוח בחייו. הם דברו ביניהם בלשון האנגלית.

– ארורים תהיו, חזירים! – קרא הרועה, בתקעו תקיעה גדולה בשופרו לאסף את עדר החזירים, אשר נפוצו לכל עבר, זה תחת אלון וזה בשלולית¹⁰ ליד הנחל.

הוא צעק בבל כחו: “פנגס!” פנגס!" אל כלבו הגדול והשעיר הדומה לזאב, אשר רץ אנה ואנה לקבץ את העדר, אך הכלב קלקל יותר ברדפו אחריהם, כי החזירים התפזרו זה בכה וזה בכה.

– ומבה – פנה הרועה אל חברו – קומה, אחי, ועזרני. עלה על התֵל והַבהילֵם משם. ואם רק יראו אותך, ילכו אחריך כעדר כבשים.

– האמנם? – השיב ומבה ולא קם ולא זע – הנה שאלתי בעצת רגלי והן ענו לי, כי לא נאה ולא יאה לאיש בעל לבוש תפארת כמוני לטבוע בבוץ ולרדוף אחרי חזירים. ואתה גורט, שמע בקולי, קח את כלבך ונשובה הביתה, ואת העדר הנח. בין כה ובין כה הן לא ימלטו מידי הנורמנים, אשר ישחטו אותם, למען יזכו לעלות על שלחנם המלא מעדנים.

– כן דברת – קרא גורט – מלבד האויר לנשימה לא השאירו לנו אויבינו מאומה, וגם זה נִתַּן לנו, למען נחיה ונוכל לשאת על צוארנו את העול. כל נתח שמן וטוב יקחו להם, כל היפה והנעים יגזלו ממנו, כל בחור וגבור בעמנו יֵצֵא להלחם את מלחמותיהם מעבר לים וימצא קברו בקצוי ארץ, ופה לא יִשָאֵר איש, אשר יגן על עמנו הנדכא. לוּ יחיה לפנינו סדריק אדוננו! הוא האחד העומד איתן ולא יכנע. אך הנה האציל רינלד פרוֹן־די־ביף בכבודו ובעצמו הולך ובא אלינו. מי יצילנו מידו?!

– גורט – קרא הלץ – רואה אני, כי שוטה־שאינו־מרגיש אני בעיניך. לולא כן לא נבהלת על פיך לגלות לבך לפָנַי. הן אם אספר דבר אחד מן הדברים, שיצאו מפיך זה עתה על אדות הנורמַנים, יסירו ממך את לבוש הרועים ויעלו אותך להיות תלוי על העץ, למען יראו רבים את אחרית האיש הדובר סרה בבעלי השלטון.

– כלב! – קרא גורט – הלהלשין עלי אתה אומר?!

– להלשין? – ענה הלץ – לא, כזאת לא יוכל לעשות שוטה כמוני. אומנות של פקחים היא. אך הס! הנה אנשים הולכים! – הוסיף הלץ, בהקשיבו אל קול שעטת סוסים, אשר נשמע ברגע הזה.

– מה לנו ולהם? – ענה גורט, אשר הספיק בינתים לאסף את העדר ויאמר לשוב הביתה. 

– ואולם משתוקק אני לראות, מי הם הרוכבים האלה – השיב ומבה – אולי באו מארץ העֵדֶן ובפיהם בשורה טובה מאת מלך הרוחות.

– יקחך מלך בלהות! – גער בו גורט – העת לך עתה לעסק בדברים בטלים, והסוּפה קרובה. הטה אונך ושמע! קול הרעמים מנסר¹¹ ברקיע. העצים חרדים והשמים זועמים. שמע בקולי, קומה ונמהר לשוב הביתה, בטרם תפגע בנו הסערה. ליל־זְוָעה יהי הלילה הזה.

ומבה הלך אחרי חברו, אשר הרים מעל העשב את מטהו הארוך, וילך אחרי העדר בדרך אל בית אדונו. –

 

פרק שני.    🔗

קול דהרות הסוסים הלך וקרב, והלץ ומבה לא שמע גערת חברו לבלי התמהמה בדרך, ולכן הדביקו אותם הרוכבים עד מהרה.

עשרה אנשים רכבו, ורק שנים מהם שהלכו בראש נראו כאצילים, והשאר שמשו בני־לוָיָה. מלבושו של האחד העיד עליו, כי מן הכהנים הגדולים הוא. ואולם אם כי לבש האיש בגדי נזיר, הבז להבלי העולם הזה, אך הכרת פניו ענתה בו, כי אין הוא רגיל בצומות וסגופים, אף אינו ממאס בתענוגי החיים. הוא ישב על פֶּרֶד בריא, אשר רסנו מקושט פעמוני כסף ורִתמָתו עדויה פאר.

בן־לויתו של הכהן היה איש כבן ארבעים, דל־בשר אך חסון, רם־קומה ורב־כח. שרטוטי פניו השזופים הביעו קשי־לב. עיניו השחורות והחודרות העידו, כי לא אחת השליך האיש הזה את נפשו מנגד, וגם עתה הוא נכון בכל רגע לצאת לקרָב, למען הראות את כחו ואומץ־רוחו. מעילו של הפָּרָש הזה דומה היה לזה של חברו, כי גם הוא מן הנזירים. הוא רכב על סוס אביר, ונושא־כלים נוהג אחריו בסוס מזֻיָן, ועליו החרב, החנית, הכובע והצִנה של אדונו.

אחרי נושא־הכלים הלכו שני פרשים, אשר פניהם השחורים והתרבושים¹² הלבנים בראשיהם העידו, כי ילידי המזרח הם ומארץ רחוקה באו. העבדים האלה היו לבושים בגדי משי, והם חמוּשים בחרבות עקומות וחניתות יקרות. 

מראה חֶבֶר־הרוכבים משך לא רק את עין ומבה, כי אם גם את עין חברו הרועה, שלא היה סקרן כמוהו. שניהם הכירו כרגע, כי הכהן הגדול הוא ראש־המנזר יורב, עָמְרִי שמו, אשר קנה לו שם בכל הסביבה כאוהב ציד, חובב יין וחומד דברים, שאסורים לנזיר, ורק בגלל לבו הטוב וחסדו עם עניים מחלו לו את עונותיו.

ואולם מראה הפרש השני, חציו נזיר וחציו איש־מלחמה, ומראה בני־לויתו המוזרים עם תלבשתם המשונה העירו בלב ומבה וגורט תמהון רב, עד כי נדהמו ולא שמעו את דברי הכהן, אשר פנה אליהם.

– הלא שאלתי, בני – קרא הכהן – היש בשכונה זו איש טוב וירא־אלהים, אשר יואיל לתת בביתו מקום ללון לשני נזירים עובדי אלהים?

– אם רצון כבודכם לבלות את הערב הזה בתפלה, אין טוב לכם מלכת במשעול הצר הזה ובאתם עד אהלו של פרוש מתבודד – ענה וַמבה.

– חביבי – קרא הכהן במנוד־ראש – דע לך, כי אנשי קודש רגילים לסור אל אנשי־חול, כדי להביאם לחיי העולם הבא.

– ולפי ענִיות דעתי – ענה ומבה – צריכים אנשי־קודש…

– שים יד לפה! – גער בו הפרש המזוין – הראה לנו את הדרך אל בית סדריק הזכסי. הקרובה היא?

– דרך זו קשה וארוכה – נענה גורט, אשר החשה עד כה – ומלבד זאת כבר עלו בני־בית סדריק על משכבם.

– דום, בן־בוז! אל תעיז פניך! – נזף בו הפרש – אם יָשֵן האדון, יקום ממטתו ויצא לקראת האנשים, אשר לא יבקשו חסד בעת אשר יוּכלו לקחת בחזקה.

– אם כן – ענה גורט בפנים נזעמים – איני מחויב להראות את הדרך אל בית אדוני לאנשים בעלי־זרוע כמוך.

– האִתי תריב, עבד?! – קרא הפרש בחֵמה וירם את שוטו ליַסֵר את הרועה על עזותו.

אך גורט נתן בו עיני זעם, ובכעס עצור אחז לאט בסכינו. הכהן עמרי מהר לעמוד בין חברו ובין הרועה למנוע אותם מבֹא בריב.

– אנא, ידיד – קרא אל ומבה, בזרקו לו מטבע של כסף – הואילה אתה להראות לנו את הדרך אל בית סדריק הזכסי. הן מצוה רבה היא לעזור לעוברי־דרכים, ומה גם לאנשי כהונה.

– אם כן – ענה הלץ – לכו בדרך הישר, עד אשר תבאו אל צלב־עץ שקוע בארץ, שם תמצאו פרשת דרכים, והלכתם לצד שמאל, אך מהרו פן תדביקכם הסוּפָה.

הכהן נתן תודה למורה־דרכו, ובני החבורה מהרו ללכת. כעבור שעה קלה שקט קול שעטת הסוסים, וגורט אמר אל חברו:

– אם ילכו הכהנים על־פי הדרך אשר התוית להם, ספק הוא, אם יגיעו לרוֹטרבוּד בלילה הזה.

בהיותם בדרך, שאל הפרש המזוין את הכהן:

– למה מנעת אותי ליַסֵר את העבד כדי עזותו?

– דע לך, אחי – ענה הכהן – כי הרועה הזה הוא אחד מן הפראים הזַכסים, שלבם מלא שנאה כבושה אל מנצחיהם, ולכן לא טוב להרגיזו.

– אנכי הייתי מלמדו נימוס – קרא בריאַן (שֵם הפָרָש) – רגיל אני אצל פראים כאלה ותחת ידי למדו להכנע.

– אולי כן הוא – ענה הכהן עמרי – אך במכות השוט לא תוציא מפיו דבר. ומלבד זאת היה סדריק כועס עלינו בגלל הדבר הזה. הלא תזכור את אשר אמרתי לך: האציל העשיר הזה הוא גֵא, זועם, אוהב־כבוד ומהיר־חמה, שׂונא בנפש את הבַּרונים, הוא מתגאה במוצאו ומתהדר ביחוסו, עד כי נקרא בפי כל יודעיו “סדריק הזכסי”.

– אתה, אדוני הכהן – אמר הפרש – הללת מאד לפני את יפי בתו רובֶנה.

– סדריק לא אביה הוא – ענה הכהן – כי אם קרוב לה. יחוסה גדול מיחוסו, אך יתומה היא, והוא אוהב אותה כבת. את יפיה תראה בקרוב בעיניך, ואם חן פניה ותכלת עיניה לא ישכיחו מלבך את זכר כל הנערות שראית בחייך – לא כהן אני אלא הדיוט.

– נתערב נא – קרא הפרש.

– אנכי אתן בערבון את שרשרת־הזהב שלי – ענה הכהן – ואתה תתן עשר חביות יין־משומר. ואולם בטוח אני, כי היין הזה עתיד בקרוב לעמוד במרתפי.

– ואני מאמין – אמר הפרש – כי שרשרת הזהב תפאר בקרוב את חָזִיָּתִי.

– ברי¹³ לי – קרא הכהן – כי תוציא משפטך באמת וביושר־לב, כראוי לאביר ולנזיר. אך השמר לך, אחי, פן תרגיז בדברים את סדריק. נוח הוא לכעוס, והוא לא יחלק כבוד לכתר־אבירים שלך ולכתר־כהונה שלי, ואם יעָלֵב על ידך, יגרש אותנו מביתו בחצות הלילה. ביחוד אל תתן עיניך ברובנה, כי קודש היא לו. אומרים, כי האיש הזה גרש מביתו את בנו יחידו, אשר העיז לאהוב יפה־פיה זו שרַק מרחוק מותר להביט עליה ולהעריץ אותה.

– רב לך! – ענה האביר – כל הערב אשמור את לשוני.

– טוב ויפה – קרא הכהן – אך הנה באנו עד הצלב המט, העומד על פרשת דרכים. כמדומני, כי הלץ אמר לנו לנטות השמאלה.

– לא – ענה בריאַן – הימינה.

– הלא הוא הצביע¹⁴ לצד שמאל?

– לא, רק לצד ימין.

כל אחד עמד על דעתו, ובני־לויתם לא ידעו דבר. אך פתאם קרא בריאַן: “הנה איש שוכב מת או יָשֵן לרגלי הצלב”. וכאשר נגעו בו, זקף האיש את קומתו ואמר: “למה באתם להפריע מנוחתי?”

– אולי יודע אתה – קרא הכהן – את הדרך לרוטרבוּד, אל בית סדריק הזכסי?

– גם אנכי הולך שמה – ענה ההֵלֶך – ולוּ היה לי סוס, כי עתה לויתי אתכם. הדרך אמנם עקלקלה מעט, אך אני בָּקי בה.

הכהן פקד על אחד מבני־לויתו לתת סוס לאיש הזר, אשר הלך לפני האֹרחה, ויעברו דרך משעולים צרים ושבילים מסוכנים. אך האיש הזר ידע להזהר ולמצוא נתיבות לעבור, עד אשר יצאו בשלום אל דרך רחבה, ובקצה נראה מרחוק בנין שפל.

– זהו רוטרבוּד, ביתו של סדריק הזכסי – קרא הזר.

והכהן, אשר לבו היה חרד מאד, בעברו את השבילים המסוכנים, שמח בראותו לפניו את מחוז־חפצו, ויפן אל המנהל לשאלו, מי הוא ומאין בא.

– נודד אני – ענה הזר – השב זה עתה מן המקומות הקדושים, אך מולדתי במחוז הזה.

ובדברם הגיעו אל בנין גדול, המוקף חצרות ובתים, והוא משתרע על שטח רחב. כל זה העיד, כי בעל האחוזה הוא איש עשיר. אמנם ביתו לא היה דומה אל טירות האצילים הנורמנים, אשר נבנו ברוב פאר והדר, אך גם הוא היה מעֵין מבצר. כי בימים ההם, ימי המהומות, עמד כל בית בסכנה מפני שודדים וחמסנים. ותעָלה עמוקה, מלאה מים מן המעין הסמוך, הקיפה את כל הבנין, וסיָג¹⁵ של יתֵדות עמד מזה ומזה להגן מפני אויב.

האורחים עמדו, והאביר תקע בשופרו, כי הגשם, אשר מִשמש־ובא זה כבר, ירד עתה בזעף. –

 

פרק שלישי.    🔗

באולם רחב וארוך נעשו הכנות לסעודת־הערב. מראה החדר וכליו העידו, כי בעל־הבית שונא את הקשוט של טרקליני¹⁶ האצילים. בקצות החדר עמדו שני תנורים גדולים, אשר העשן העולה מארובותיהם השחיר את התקרה הנמוכה, על־גבי הקירות היו תלוים כלי־ציד וכלי־מלחמה. הרצפה עשויה עפר וחומר. ובראש החדר מעֵין במה, הוא המקום המיוחד לאדון ולגברת ולאורחים החשובים.

לרוחַב הבמה ההיא עמד שלחן ערוך מכֻסה מפה אדומה, וכנגדו לאורך כל האולם, כעין האותT, עמד שלחן שני, אשר עליו ישבו משרתי הבית ושאר מסובים. על הבמה עמדו כסאות עשוים אלון וממעל לה אפריון עשוי צמר להגן על המסובים מפני הגשם, שחדר דרך הגג הרעוע¹⁷.

בראש השלחן־של־מעלה עמדו שני כסאות מהודרים, המיועדים לבעל־הבית ולבעלת־הבית, וליד כל כסא הֲדוֹם מפואר מצֻפה שֵן. בעל־הבית ישב וחכה בקוצר־רוח לסעודת־הערב.

פני אדון החצר הביעו גם רוחב־לב גם קוצר־רוח. הוא היה בעל קומה בינונית, רחב־כתפים, חסון ובריא. עיניו תכלת וכל תנועותיו מעידות על תם־לב ואומץ־רוח.

בגדיו היו פשוטים, אך על ידיו צמידי זהב וענק זהב בצוארו. והוא חגור אזור יקר, ובחגורתו חרב פיפיות תלויה על ירכו.

מאחורי הכסא עמדו שני עבדים, אשר היו נכונים למלא כרגע את פקודת אדוניהם. שאר המשרתים ישבו בקצה השני של האולם. בפנה שכבו כלבי־ציד וכלבי־עדר, אשר חכו גם הם לאכול ארוחתם. רעבים מאד היו הכלבים, אך לא העיזו להשמיע קול ולהפריע את מנוחת אדונם, כי ידעו את ידו הקשה.

ואמנם היה סדריק בשעה זו סר וזעף קצת. גורט הרועה עוד לא שב מן היער, והדבר הזה העציב את רוחו. מי יודע אולי התנפלו עליו חבר שודדים, אשר רבו מאד בימים ההם, או כי עבדי אחד הבַרוֹנים החמסנים התגוללו עליו ויגזלו ממנו את העדר. מלבד זאת חכה בקוצר־רוח לראות את וַמבה חביבו, אשר ידע להנעים את סעודת אדונו בחדודיו ובבדיחותיו. ועל הכל, לא אכל סֶדריק מן הצהרים, והרעב נוטל מן האדם את ששון רוחו.

– הגידה לי – פנה סדריק אל שר־המשקים, אשר עמד על ידו – מה זה היה לגורטְ, כי לא שב עוד מן השדה? לבי מנבא לי רעה. הוא רועה נאמן, וכן לא הסכין. אין זה, כי אם קרהו אסון, וגם וַמבה איננו.

שר־המשקים אמר להרגיע את אדונו בהעירו, כי רק שעה אחת עברה מזמן שכִּבּו את האור, אך סדריק התרגז יותר, בשמעו את הדברים האלה. 

– יקח אופל את הפקודה הזאת! העריץ גזר גזרה זו, כדי להקל על הגנבים והגזלנים לעשות במחשך את מעשיהם! עוד מעט ויביאו לי את הבשורה, כי רכושי שֻדד, עבדי הנאמן מת וּומבה נפל בשבי לשרת לפני בַרון נורמַני. אוי לנו, כי ירדנו פלאים! אך נקם אנקם. לא אנוח ולא אשקוט, עד אם אעשה שפָטים בעוכרי עמנו. אמנם זקן אנכי, ערירי, אך כחי לא נס… הה, ווילפריד! ווילפריד! – קרא האיש בקול רם – לוּ יכולת למשול ברוחך ולכבוש את יצרך, כי עתה לא היה אביך כאלון בודד, אשר אין מגן לו מפני חמת הסער!

הזכרון הזה הפך את רוגֶז סדריק לרעיון־תוגה, והוא ישב שעה קלה שקוע בהרהורים.

קול שופר אשר נשמע פתאם העיר אותו מהרהוריו, כי לקול הזה ענה קול נביחת הכלבים בבית ובחצר, ורק בעמל רב עלה בידי העבדים להשקיט מעט את השאון.

– אל השערים! – פקד הזַכְּסי על עבדיו – צאו וראו, מה קול השופר הזה… אל נכון הביאו לי בשורה רעה…

כעבור רגעים מעטים שבו שלשה צופים להגיד לאדוניהם, כי עָמרי הכהן הגדול של המנזר יורב והאביר בריאַן־די־בואַ־גילבֶר, ראש האוֹרדן בני־היכל¹⁸ עם בני־לויתם, ההולכים אל חג־ההתחרות באִשבי, סרו לבקש מקום ללון פה בלילה הזה.

– עָמרי? בריאַן? – נהם סדריק – שניהם נוֹרמַנים. מוטב היה, אלו פסחו על ביתי. אך אחרי אשר באו לחסות בצל קורתי, ביתי פתוח לרוָחה לעוברי־אורַח. לך – פנה אל סוכן־ביתו, אשר עמד מאחוריו ומטהו בידו – קח עמך ששה אנשים והבֵא את האורחים אל החדר המיוחד להם. ותנו מספוא לסוסיהם, וגם בני־לויתם אל ידעו מחסור. יֻתּן להם מים לרחוץ פניהם, גם חליפות בגדים, גם יין ושכר. ולטבחים תאמר, כי ימהרו להגיש את ארוחת־הערב. ולאורחים תאמר, כי סדריק עצמו היה יוצא לקדם פניהם, לולא נדר נדר לבלי פסֹע יותר משלש פסיעות לקראת איש, אם אינו מזרע המלכים הזכּסים. מהר ועשה כאשר צויתי, ולא יאמרו הנורמנים הגאים, כי איש זכסי נראה לפניהם כרָש או כקמצן.

סוכן הבית מהר לעשות את פקודת אדונו ויֵצא את הבית.

– הכהן הגדול עמרי – פנה סדריק אל אוֹסבלד שר־המשקים – הוא אחיו של אותו האיש, אשר גזל נחלת אחד האצילים ונטל את שמו. כן דרך הברוֹנים הנוֹרמנים! והכהן עצמו, אומרים, אוהב יין יותר מתפלה וחובב ציד יותר מספרים. ובוּאַ־גילבר? השם הזה מפורסם גם לשבח וגם לגנאי. אומרים, כי הוא אחד האבירים האמיצים, אך בו דבקו כל המדות הרעות של אחיו: גאוה, יהירות, אכזריות ותאות־השלטון. אך אין דבר! הן רק לילה אחד ילינו בביתי. ואתה, אוֹסבלד תן לנו יין משומר, עסיס ממוזג, שכר משובח – והכל במדה מרובה, כי כן אהבו גם הכהנים וגם הנזירים.

– אלגיטא! – פנה סדריק אל אחת העלמות, אשר ישבה לפני השלחן – לכי ואמרי לגברתך רובֶנה, כי יש לה רשות לשבת בחדרה הערב הזה, אם אין לבה לצאת אל האולם.

– הגברת תואיל אל־נכון לבוא, כי משתוקקת היא לשמוע חדשות מפלשתינה.

סדריק נתן עיניו בנערה הדוברת, אך לא נזף בה, כי אם צוה עליה לעשות ככל אשר אמר, והוא קרא:

– פלשתינה! הנה נושאי־הצלב הפרוצים או הנודדים הצבועים מצודדים נפשות בשם הקדוש הזה. גם אנכי הייתי חוקר ודורש… הייתי שומע בלב הולם את דברי השבים משם… אך לא! הבן אשר המרה את פי לא בני הוא. לא אובֶה דעת אותו, לא אדאג לגורלו… תהי אחריתו כאחרית רבבות נושאי־הצלב, אשר שפכו דם נקי ועשו כל תועבה באמרם, כי עושים הם רצון אלהים.

הוא הוריד ראשו, קמט גבות עיניו, ורגע אחד שקע בהרהורים. וכאשר נשא עיניו, נפתחה הדלת בקצה האולם, וסוכן־הבית עם מטהו בידו בא בראש האורחים, וארבעה עבדים נושאים לפידים הולכים לפניהם. 

 

פרק רביעי.    🔗

הכהן הגדול עמרי פשט את בגדי־הדרך ולבש מעיל־כהונה מפואר. גם האביר החליף את שמלותיו בטרם בא אל האולם. אחריהם הלכו בני־לויתם, ובאחרונה הלך המנהל, הוא ההלך אשר פגשו בדרך. הוא היה לבוש מעיל שחור, ברגליו סנדלים פשוטים, על ראשו כובע גדול ובידו מקל ארוך. ובראותו כי מסביב לשלחן אין מקום לשבת, סר אל התנור ועמד ליַבֵּש את בגדיו, ויחכה עד אשר ירגיש בו סוכן הבית.

סדריק קם ממושבו לקבל את פני האורחים, פסע שלש פסיעות ועמד.

– צר לי, אדוני הכהן, כי נדרי אשר נדרתי ימנע בעדי ללכת גם לקראת אורחים הגונים כמוכם. סוכן־ביתי הן הגיד לכם את דבר נדרי זה. גם תשאו פני, אם אדבר אליכם בלשון מולדתי, ואתם יש לכם רשות לדבר בלשונכם, כי שומע אנכי גם צרפתית.

– את נדרו חיב אדם לשמור – ענה הכהן – כי הוא החוט המקשר אותו עם השמים. ובנוגע ללשונך, נכון גם אנכי לדבר בלשון עתיקה זו של אבות־אבותינו.

ואולם לאחר שכלה הכהן הרודף־שלום את דבריו, נענה חברו האביר ואמר:

– ואנכי אדבר רק צרפתית, לשון המלך והאצילים, אף כי שומע אני גם אנגלית.

סדריק נתן עיני־זעם באיש הדובר, אך בזכרו את חובתו לאורחים כבש את כעסו, ובתנועת־יד הזמין את הבאים לשבת על הכסאות, אשר הוכנו להם.

בין כה וכה ראה סדריק את גורט רועה־החזירים, אשר נכנס זה עתה אל האולם יחד עם וַמבה חברו.

– סורו נא הלום, פוחזים! – קרא האדון בקוצר־רוח – למה אֵחַרתם לשוטט ביער? האם בא העדר עמך, גוּרט, או כי נפל בידי שודדים וחמסנים?

– העדר בא בשלום, אמצא חן בעיני אדוני – ענה הרועה.

– ואנכי הייתי שרוי¹⁹ בצער זה שתי שעות, ולבי היה מלא מחשבות־נָקָם. השמר לך! שבטים וכבלים נכונו לך, אם תחטא עוד הפעם.

גוּרט ידע את חמת אדונו ולא ענה דבר. אך וַמבה, אשר סֶדריק נטה אליו חסד בנלל לֵצָנוּתוֹ, פתח את פיו להתנצל²⁰.

– דום! – גער בו האדון – ואם לא איסרך בשוטים, עד אשר תלמד לשמור את לשונך.

– קודם־כל אשאל את פי כבודך – ענה הלץ – האמנם בדין הוא, כי יֵעָנֵש האחד על חטא שחטא השני?

– ודאי לא בדין הוא – קרא סדריק.

– ואם־כן, דודי, למה תקצף על הרועה בגלל עון כלבו פנגס אשר לא יכול לבקש את העדר?

– אם כלבך זה לא יצלח, תלה אותו על העץ – פנה סדריק אל הרועה – וקח לך כלב אחר במקומו.

– סלח נא, דודי – חזר הלץ ואמר – הכלב אינו חַיָב תליה. הוא לא חטא, כי אם האיש שקצץ את צפרני רגליו ועשה אותו בעל־מום. הלא תבין, כי לא ברצונו הטוב נתן פנגס את רגליו למנתח.

– מי זה העיז לנגֹע בכלבו של רועי? – שאל סדריק בחרון־אף.

– מי? – ענה ומבה – שומר היער אשר להבַרוֹן מלבוֹזן, באמרו כי הכלב הפיר חוק ורדף אחרי צבי בגבול יערו, ולכן נתפש בעונו ונענש.

– יקח אופל את הברוֹן ואת משרתיו הרשעים! – ענה הזכסי – רב לנו. אתה, גוּרט, קח לך כלב אחר, ואם יגע בו איש, וידע את ידי. סלחו לי, אורחי, כי הפסקתי בסעודה. הנה מוקף אני שכנים, הרעים וחטאים שבעתים מן הכופרים, אשר נלחמת עמהם, אדוני האביר, בארץ־הקודש. תערב לכם ארוחתי הדלה הנתונה לכם בעין יפה.

ואולם הסעודה לא היתה דלה, כי אם עשירה בבשר ודגים ומיני מטעמים. ולפני כל אחד מן המסובים עמדה כוס כסף. 

טרם החלו לאכול וסוכן־הבית הרים את מטהו הלבן ויקרא בקול רם:

– פַנו מקום! הגברת רוֹבֶנה הולכת.

מאחורי השלחן נפתחה דלת ורובנה באה אל האולם, ואחריה ארבע נערות המשרתות לפניה. סֶדריק קם לקראתה ובנימוס רב הושיב אותה על הכסא לימינו.

עוד לא הספיקה העלמה לשבת על מקומה, והאביר לחש באוזן הכהן:

– לך השרשרת שלך ולך גם היין שלי!

– הלא אמרתי לך זאת? – ענה הכהן בלחש – אך הזָהֵר. הנה בעל־הבית שומר את פינו.

ואולם האביר לא שם לב אל אזהרת חברו ולא גרע עין מן העלמה הזַכְּסית, אשר יפיה הכה אותו בתמהון, כי כמוה לא ראו עיניו בין בנות־המזרח היפות.

רובנה היתה יפת־תאר מאד. פניה העדינים, ראשה הנאה וכל תנועותיה העידו, כי בת מלכים היא. עיניה תכלת, אשר טוב־לב נשקף מהן, הביעו גם גאון־רוח. שערות ראשה המסולסלות ירדו בשפע על ערפה ואבנים טובות נוצצו בהן. על ידיה הערומות צמידי זהב ובצוארה תלויה שרשרת פָז. והיא לבושה שמלת משי, ועליה אדר ארגמן יקר וצעיף משי תלוי בו, והוא עשוי כעין הִינוּמָה²¹ או כעין עטיפה.

כאשר הרגישה רובנה, כי עיני האביר הבוערות כגחלי־אש נעוצות בה, הורידה את הצעיף על פניה לאות, כי אין דעתה נוחה ממבטי הזר. וסדריק ראה את תנועתה, אף הבין את כוָנתה.

– אדוני האביר – פתח ואמר – לחיי העלמות הזכסיות נראו לעין השמש רק מעט, ולכן קשה להן לשאת מבטי גבר.

– אם פגעתי בכבודה – ענה בריאַן – תסלח נא לי בחסדה.

– בעון אחד מן המסובים – נענה הכהן – הסתירה ממנו הגברת רוֹבנה היום את פניה. ואולם קוה נקוה, כי בחג־ההתחרות תאיר אלינו פניה. 

– עוד לא החלטנו, אם נלך אל החג הזה – קרא סֶדריק – אין אני אוהב את המשתאות האלה, אשר לא ידעו אבותי ואבות־אבותי בימי החרות באַנגליה.

– אך הלא תואיל, אדוני – ענה הכהן – להלָוֹת אלינו בדרך זו. הן ידעת, כי הדרכים מסֻכנות בימים האלה, וטוב לך כי תמצא מחסה בצל האביר בריאַן־די־בוּאַ־גילבר ההולך עמנו.

– אדוני הכהן – קרא הזכסי – עד היום עברתי בארץ בחרבי ובקשתי ועבדי הנאמנים הלכו אתי, ולא בקשנו עזר מאיש. גם הפעם, אם נלך לאִשבי אל החג, ילך עמנו בן־ארצי ובן־משפחתי אַטֶלְסְטֶן מקניגסבורג בלוית עבדינו הנאמנים, אשר יוכלו להגן עלינו מכל פגע. אך לעת־עתה נשתה “לחיים”.

האורחים הרימו כוסותיהם, ובן־ההיכל קרא:

– אני שותה לחיי רובנה היפה בבנות, אשר שמה הטוב הולך בכל הארץ ואשר לקחה את לבי שבי.

– חדל מדבר חלקות, אדוני האביר – ענתה רובנה ואת צעיפה לא הרימה – וספר נא לנו על אדות פלשתינה, כי דברים אלו ערבים לאזנינו מכל המתיקות של צרפת.

– אין בפי חדשות, גברתי – ענה בריאַן – מלבד הדבר, כי אומרים לכרות ברית־שלום עם השולטן צַלַח־אַל־דין.

ומבה אשר ישב ממול אדונו על כסא מפואר בדמות שתי אזני חמור, בשמעו את דברי האביר, קרא פתאם:

– אמותה הפעם!

– אך לא כמות כל האדם תמות – נענה בריאַן, אשר הכיר את הלץ – אם תוסיף להתעות עוברי־דרך, כאשר עשית הערב לי ולחברי הכהן.

– האמנם עשית כזאת, נבל? – קרא סדריק בקצף – האמנם הולכת שולל את האנשים, אשר שאלו בעצתך? שבטים נכונו לך, כי על־כן שוטה וערום אתה!

– אנא, דודי – ענה ומבה – תגן נא הפעם שטותי על ערמתי! הלא רק לא הבחנתי בין ימין לשמאל, ומי שבוחר בשוטה ליועץ ומורה־דרך, ראוי לו שיִכָּשֵל.

השיחה נפסקה. אחד העבדים בא והודיע כי איש זר עומד לפני השער ומבקש מקום ללון הלילה.

– יבא, יהיה מי שיהיה – קרא סדריק אל סוכן ביתו – ליל סופה הלילה הזה, אשר בו גם חית־טרף תבקש מחסה בצל אויבה האדם לבל תאבד בסערה. הבֵא את האיש אל ביתי וכל מחסוריו עלי.

 

פרק חמישי.    🔗

כעבור רגעים מעטים נכנס שוּב סוכן־הבית וילחש באזני אדונו:

– האיש הבא הוא יהודי, ושמו יצחק היורקי. האתן אותו לבוא אל הבית?

– הוי אלהים! – קרא הכהן – האם יובא יהודי כופר אלינו?!

– כלב בצורת יהודי! – נענה אחריו האביר – הזה יקרב אל איש, אשר הגין בחרבו על קבר המשיח?!

– הרגעו, אורחי הנכבדים – קרא סדריק – בגלל רגש־איבתכם לא יתנני לבי לגרש בחרפה את האיש, אשר בא לבקש מחסה בצל קורתי. אם אלהים מאריך אפו לעם של כופרים זה מאות בשנים, הלא תוכלו אתם לשבת שעות מספר תחת גג אחד עם יהודי. ואולם איני כופה על איש לדבר עמו ולהסב עמו. יֻתן לו מקום לבדו.

בחיל ופחד, בקידות²² וכריעות, כפוף־קומה בא אל האולם איש זקן ודל־בשר ויגש אל קצה השלחן. שרטוטי־פניו הישרים, חוטם־הנשר שלו, עיניו השחורות והחודרות, מצחו הגבוה והמלא קמטים, זקנו הארוך והלבן – כל אלה שִוּו עליו הוד, לולא היה האיש בן העם, אשר בימי החושך ההם שטמוהו ההמונים הבוערים, רדפוהו האצילים החמסנים, ובגלל צרותיו הרבות שפל רוחו.

בגדיו, אשר רטבו מן הגשם, היו פשוטים. ובחגורתו אין כלי־נשק, ורק סכין קטן עם קסת־סופרים תקוע בה. בראשו מצנפת משונה, כתומה – אשר נגזר על בני־עמו לחבוש לראשם, למען הבדילם מן הנוצרים.

מראה קבלת־הפנים של היהודי בבית סדריק הזכסי היה גורם נחת־רוח לשונאי ישראל. בעל־הבית בעצמו ענה על כל הקידות של היהודי בתנועת־ראש קלה וירמוז לו לשבת ליד השלחן של מַטָה. אך כאשר סבב היהודי לבקש לו מקום, לא אבו המסובים לקבלו. עבדי סדריק העמידו פנים, כאלו לא ראו אותו כלל; ומשרתי הכהן נבהלו ונזדעזעו, כאשר אמר היהודי לשבת סמוך להם; וגם המושלמים, בני־לויתו של האביר, אחזו בידות חרבותיהם, כאלו היו נכונים להגן על כבודם העומד בסכנה.

אפשר שסֶדריק המכניס־אורח היה מצוה על עבדיו להתהלך עם היהודי ביתר נמוס. אך הוא נטרד בינתַים בשיחה עם הכהן על אודות טיב הכלבים למיניהם. האמנם ישים לב בשעה זו ליהודי רעב?

וכאשר עמד היהודי יצחק בין המסובים, כעמו העומד בין אומות־העולם, ועיניו תועות לבקש לו מקום מנוחה, קרב אליו הנודד, אשר ישב ליד התנור לפני שלחן קטן, ויאמר אליו מתוך חמלה:

– זקן, הנה בגדי כבר יבשו ורעבוני שקט, לך אפוא שב על מקומי.

ובדברו נטל קערה מלאה מרק ובשר־עז ויַגֵש לפני היהודי, והוא סר אל פנה אחרת. אולי אמר להתרחק מן היהודי, ואולי רצה להתקרב אל הקצה השני של השלחן.

אחרי אשר חִמֵם היהודי מעט את ידיו, אכל לתאבון מן הלחם אשר לפניו. כנראה, צם האיש שעות רבות.

סדריק שוחח עם הכהן על אודות הציד, ובעברם מענין לענין שאל הכהן:

– תמה אני עליך, אדוני, כי איש יודע ציד כמוך אינו משתמש בלשון הצרפתית, שרק היא יפה לאמנות הציד, כי יש לה ניבים דקים להביע על־ידם את כל הנוגע לענין זה.

– האמינה לי, אדוני הכהן – ענה סדריק – יודע אני לתקוע בשופרי יפה־יפה, אף כי איני קורא בשם את התקיעות למיניהן. וכלבי רודפים אחרי החיות בזריזות, גם אם איני פונה אליהם בניבים היפים והמסולסלים בלשון צרפת.

– ואני אומר – נענה האביר בקול שלטון המיוחד לו – כי הלשון הצרפתית אינה רק שפת הציד בלבד, כי אם גם שפת המלחמה והאהבה. בה נוכל לנצח את לב האשה וגם להכריע את האויב.

– הוי! – ענה סדריק – לפני שלשים שנה, בעודני עלם, הטו הנשים היפות אזנן גם אל לשוני האנגלית. והמלחמות הגדולות שנלחמו בני־עמי בגבורה רבה תעידינה, כי גם קול־עֲנוֹת בלשון הזכסית הראה נפלאות. אך שתֵה נא, אדוני האביר, לכבוד כל הגבורים! לחיי האמיצים באבירים, אשר נלחמו על אדמת־הקודש!

– האמיצים באבירים הם בני־ההיכל – קרא בריאַן.

– האמנם לא היה בחיל אנגליה איש – שאלה רובנה – אשר ידמה בגבורתו אל האבירים בני־ההיכל?

– סלחי לי, גברת עדינה – ענה בריאן – אמנם בא המלך ריכרד לפלשתינה בראש צבא גבורים, אך עד בני־ההיכל לא הגיעו בגבורתם.

– הגיעו והגיעו! – נענה הנודד, אשר עמד בקִרוב־מקום ושמע את הדברים, ופניו העידו, כי לבו סוער.

כל המסובים הפנו ראשיהם לראות, מאין בא הקול הזה.

– אומר אני – חזר הנודד בקול רם – כי האבירים האנגלים לא נגרעו מכל אלה, ששלפו חרבם להגן על ארץ־הקודש. עֵד־רְאִיָּה²³ אני, ויש לי רשות לדבר. המלך ריכרד וחמשת אביריו נחלו את הנצחון בהתחרות האבירים, ושבעה מן המנוצחים היו בני־ההיכל. ואתה, אדוני בריאן, יודע כי כֵנים דברי!

עיני האביר בן־ההיכל מלאו זעם. ומתוך מבוכה וכעס אחזו אצבעותיו הרועדות בנִצַב חרבו, אך הוא זכר כי לא פה המקום לצאת לקרָב.

וסדריק, אשר לבו היה מלא גיל לשמוע את תהלת בני־ארצו, לא התבונן אל פני אורחו הזועמים. 

– את הצָמיד של זהב אתן לך, נודד – קרא סדריק – אם תקרא בשם את האבירים, אשר הגדילו את כבוד אנגליה בגבורתם.

– את הדבר הזה אעשה בחפץ־לב, בלי שכר – ענה הנודד.

והוא התחיל קורא בשמות חמשה גבורים, אשר לימין המלך האנגלי ריכרד. וסדריק שמח שמחה גדולה, בשמעו כי כל אלה הם זַכְּסִים.

– והאביר הששי – הוסיף הנודד לאחר הרהור קל – הוא איש צעיר, אשר את שמו שכחתי.

– אדוני הנודד – קרא בריאן בבוז – שִכחה זו באה שלא בזמנה. אני עצמי אקרא בשם האביר הזה, הלא הוא איבנהו, אשר מזלו גרם, כי נתקל סוסי ולכן נפלתי. אמנם בין הזכסים אין כמוהו איש־מלחמה וכבודו גדול מאד, אך באזני כל המסובים אֹמר: לוּ היה עתה באנגליה, כי עתה הזמנתיו לקרב בחג־ההתחרות, שיהיה בשבוע זה להראות לו את כחי.

– אילו היה איש־ריבך פה – ענה הנודד – כי עתה קבל מיד את הזמנתך. ואולם כעת אל לך להתפָאֵר לשוא. כאשר ישוב אַיבֶנהוֹ מפלשתינה, יצא לקרַאתך בחרבו, עָרֵב אני לך.

– אכן ערב נאמן אתה! – קרא בן־ההיכל בזלזול – ומה העֵרבוֹן אשר תתן לי?

– כלי־קודש זה – ענה הנודד, בהוציאו מחיקו תֵבה קטנה של עצי־שֵן – גֶזֶר של הצלב הקדוש.

והאביר הסיר את שרשרת־הזהב מעל צוארו, הניחה על השלחן ויאמר:

– הכהן הגדול עָמרי יקח נא את ערבוני ואת זה של הנודד האלמוני והיו בידו למשמרת, עד אשר ישוב האביר איבנהו ויצא עמי לקרב. אם לא יעשה כן, יהי שמו לחרפה על פחדנותו.

– הָיֹה לא יהיה כדבר הזה! – קראה הגברת רובנה – אם מעט הוא העֵרבון הקדוש של הנודד, יהי נא שמי וכבודי לערבון, כי איבנהו יצא לקרב עם האביר הגֵא הזה.

בלב סדריק התרוצצו בשעה זו רגשות שונים: גאון, זעם, מבוכה, והוא ישב דומָם, בעת אשר בני־ביתו שמעו את תהילת האביר איבנהו. אך קולה של הגברת רובנה כאלו העירוֹ מתרדמה, ויען ויאמר:

– גברת, אם ידָרֵש ערבון, אז אנכי, אף כי נעלבתי עלבון גדול, נוטל ערבוּת זו עלי.

– כן יקום – השיב הכהן, בקחתו את תבת־הקודש עם שרשרת הזהב – ואני אשמור את הערבונות מכל משמר עד אשר יחרץ הדבר.

והכהן עמרי, אשר ראה, כי בעל־הבית מתרגז וגם האביר בריאַן מתרעם, חרד מאד, פן תפול קטטה²⁴ ביניהם, ולכן פנה אל סֶדריק ואמר:

– נשתה נא כוס־של־ברכה לחיי הגברת רובנה ובזה תגָמֵר הסעודה ונלך לנוח, כי על־כן עיפים ויגעים אנו.

לאחד שכָלו לשתות, השתחווּ כל המסובים איש איש למול האדון והגברת ויצאו מן האולם.

– כלב בצורת כופר – קרא בן־ההיכל אל היהודי הזקן יצחק, בעברו על פניו – הגם אתה תשים פעמיך אל חג־ההתחרות?

– יש עם לבי – ענה היהודי מתוך הכנעה.

– אין זאת כי אומר אתה למצוץ שם בנשך ותרבית את דמי האצילים ולצוד את נפש נשיהם וטפיהם בתכשיטים וצעצועים. ידעתי, כי כיסך מלא שקלי יהודים.

– אין לי לא שקלים ולא פרוטות, כה יעזר לי אלהים! – קרא היהודי, בנשאו את כפיו – הולך אני לקבץ נדבות מאת בני־עמי לשלם את המס, אשר שם עלי שר־המסים. איש עני ואביון אנכי, גם בגדי על בשרי שאול הוא מעם שכני.

בן־ההיכל הביט עליו בבוז וענה בחיוך²⁵:

– אוי לך, שקרן ערום!

ואחרי־כן פנה אל העבדים המושלמים בלשון נכריה וילחש להם דברים אחדים.

דברי הנזיר המזוין הממו את היהודי, עד כי לא יכול להרים ראש. ורק לאחר שראה את האביר עומד בקצה האולם השני, התבונן סביבותיו, ויהי כאיש, אשר הממוֹ קול רעם ובאזניו עוד ישָמַע הֵד הרעש.

נושאי־הלפידים לִווּ את הכהן ואת האביר אל חדרי־משכבם, וכן עשו ליתר האורחים.

 

פרק ששי.    🔗

כאשר עבר הנודד דרך הפרוזדור של הבית הגדול, לחש שר־המשקים באזנו, כי יסור אל חדרו, אשר שם יושבים עבדי הבית, המשתוקקים לשמוע מפיו חדשות מארץ־הקודש וביחוד על אודות האביר אַיבֶנהוֹ, ובשכר זה יקבל כוס יין משומר. ואולם הנודד הודה לו על טוב־לבו וימאן ללכת עמו, באמרו כי דברים האסורים עליו לספר באולם־האדונים אינו רשאי לספר גם בחדר־העבדים.

שר־המשקים משך בכתפיו מתוך תרעומות. "בדעתי היה – אמר האיש – לתת לך מקום ללון בחדר הגון, אך יען כי אינך מסביר פנים²⁶ לנוצרים, לכן תשכב הלילה בדיר²⁷ הסמוך לזה של היהודי יצחק.

אחד העבדים הלך עם הנודד להביאו עד חדר־משכבו. ונערה באה לקראתם ותאמר, כי הגברת רוֹבֶנה מחכה בחדרה לבוא הנודד. והיא לקחה מידי העבד את הלפיד ותלך להאיר את הדרך. הנודד לא סרב²⁸ וילך אחריה.

בשבע מעלות עלו אל חדר הגברת רובנה, אשר קירותיו מכוסים מרבדים, ועליהם רקומים בחוטי משי וחוטי־זהב וכסף ציורי ציד. נם המטה היתה מפוארה ברִקמה יקרה ומוקפה וילונות²⁹ של ארגמן. וגם הכסאות היו רפודים אֵטון יקר, ולרגלי אחד מהם, הגבוה יותר, עמד הדום עשוי שֵן.

ארבע מנורות כסף ובהן נרות־דונג גדולים הפיצו אור על־פני החדר. ואולם יחד עם הפאר וההדר אשר בחדר נראו בקירותיו סדקים והרוח חדר בעדם ויט את להבת הנרות אנה ואנה.

הגברת רובנה ישבה על כסאה, וארבע נערות עומדות על־ידה ומראה פניה מעיד על מוצאה מבית־המלכות. והנודד כרע לפניה בקרבו אליה. היא שלחה מעל פניה את נערותיה, ורק האחת נשארה עמה, ותפן אל הנודד ותאמר:

– הנה בערב הזה הזכרת את שם האביר איבנהו, אשר כל בני־הבית שמעו אותו בלב רגש. ואולם רק אנכי לבדי הרהבתי עוז עתה לשאל את פיך על אודות האביר ההוא. שמענו, כי אחרי אשר עזבו צבאות אנגליה את פלשתינה נשאר שם הוא לבדו, חולה ונרדף בידי מפלגת הצרפתים, אשר בני־ההיכל נספחו עליה.

– אך מעט מאד אני יודע על אודות האביר איבנהו – ענה הנודד בקול רועד – צר לי על הדבר הזה עתה, אחרי אשר גברתי הואילה לחקור מפי עליו. ואולם זאת אני יודע, כי נמלט מידי רודפיו והוא אומר לשוב בקרוב אל ארץ־מולדתו.

הגברת רובנה התאנחה ותשאל, למתי ישוב איבנהו ואם אין סכנה צפויה לו בדרך אשר יעבר בה. הנודד ענה, כי אינו יודע, מתי ישוב האביר, אך דעתו לעבור דרך איטליה וצרפת, והוא יודע היטב את לשון הארץ ומנהגיה, ולכן עתיד הוא לעבור דרכו בשלום.

– לוּ יתן אלהים! – קראה הגברת רובנה – ואולם הגידה לי, נודד, הן ראית את פניו, האם התישה³⁰ מחלתו את כחו ונטלה את הודו?

– פניו היו קודרים – ענה הנודד – ומעיניו נשקפה דאגה.

– הדברים אשר יראה בארץ־מולדתו – קראה הגברת רובנה – לא יסירו את העבים מעל פניו. חן־חן לך, נודד, על דבריך. ועתה לך לשלום, אין עם לבי להפריעך עוד ממנוחתך. קח מידי את זאת – והיא הושיטה לו מטבע של זהב – לזכרון.

הנודד קבל את המתנה מתוך קידה וילך אחרי הנערה, אשר מסרה את הלפיד ליד העבד, שלִוָּה אותו עד קצה הבנין, אשר עמדו שם אהלים קטנים, מיוחדים לאורחים לא־חשובים.

– אֵי האוהל אשר היהודי ישן בו? – שאל הנודד. 

– הכלב הכופר – ענה העבד – רובץ באוהל הסמוך לזה שלך.

– ואיה משכבו של הרועה גוּרט? – שאל שוב.

– גוּרט – ענה העבד – ישן באוהל מימין והיהודי משמאל לך, ואתה תשמש מחיצה בין הבזוי ובין השפל. לוּ שמעת בקול שר־המשקים, כי עתה שכבת במקום יותר הגון.

– אין רע – ענה הנודד – גם חברת היהודי לא תטמא אותי, אחרי אשר מחיצה מפסיקה בינינו.

ובדברו נכנס אל חדר־משכבו, והעבד נפרד מעליו וילך. בחדר מצא רק כסא פשוט ומעֵין־מטה. ועליה מחצלת של קש, במקום כסת, שנים שלשה עורות אילים, במקום שמיכה.

הנודד כָבה את הלפיד וישכב על המטה, ואת בגדיו לא פשט. הוא שכב או ישן עד אשר חדרו קרני שמש־הבוקר דרך השבכה הקטנה ששמשה בחדר הצר ההוא להכניס גם אור גם אויר, ובהתעוררו קם ויתפלל תפלה קצרה ויתקן את בגדיו ויצא מן החדר ויבא בלאט אל חדר היהודי יצחק.

היהודי שכב במטה כזו שבאוהל הנודד, ובגדיו היו מונחים למראשותיו, כאלו ירֵא פן יגנבו אותם בלילה. שרטוטי פניו הביעו צער, ידיו התעַוְתוּ, כאלו נלחם האיש עם בעוּתֵי־לילה. מפיו יצאו קריאות בלשון עברית גם בלשון הארץ: “בשם אלהי אברהם! חוסו על איש זקן! עני ואביון אנכי! גם אם יפָרק הברזל שלכם את כל אברי, לא תוציאו ממני מאומה!”

הנודד נגע במטהו בגוף השוכב. מגע זה, כנראה, התערב עם דברי החלום הנורא, כי היהודי הזקן התעורר בחרדה, שערות ראשו הלבן סמרו, ועיניו נעוצות מתוך פחד ותמהון באיש העומד עליו.

– אל תירא, יצחק – קרא הנודד – כידיד באתי אליך.

– אלהי ישראל ישלם לך כפעלך – ענה היהודי, אשר נרגע מעט – חלום חלמתי… שבח לאל, כי אין זה אלא חלום! אך מה לאדוני אל היהודי העני בשעה מוקדמת זו?

– באתי להגיד לך – ענה הנודד – כי אם לא תמהר לעזוב את הבית הזה ולברוח על נפשך, סכנה מרחפת על ראשך. 

– אלי בשמים! – קרא היהודי, מי זה יבא לרדוף אחרי דל חלֵכָה³¹ כמוני?

– את זאת אולי תדע אתה – ענה הנודד – אך דע לך, כי בן־ההיכל, בעברו באולם בערב, לחש באזני עבדיו המושלמים בלשון עֲרָב, שאני שומע אותה, כי ישמרו את עקבות היהודי, בצאתו מחר לדרך, ובעברו כִברת ארץ יתנפלו עליו ויביאוהו כשבוי אל טירת הבּרוֹן מלבואַזין או פרון־די־ביף.

השמועה הזאת הטילה אימה חשכה על היהודי. ידיו רפו, ראשו שפל, ברכיו פקו, וכל יצורי גוו רעדו מפחד, והוא נפל לרגלי הנודד לא כאיש המבקש רחמים, כי אם כאיש אשר אויביו הקיפוהו מסביב לדכאהו עד לעפר, וכח אין בידו להתקומם.

– אלהי אברהם! – קרא היהודי בנשאו כפיו הרועדות, אך ראשו לא הרים מעל הרצפה – אכן לא היה חלומי דברים בטלים, ולא חזון־שוא חזה לבי! אני חש על גבי את העִנוּיִם! הנה הם סורקים את בשרי במסרקות של ברזל!

– קום, יצחק, ושמע בקולי – קרא הנודד, אשר הביט אל היהודי הנדכא ברגש של חמלה מעורב בבוז – אמנם פחדך לא פחד־שוא הוא, כי בני־עמך נתונים למשִסָה בידי האצילים החמסנים. אך עורה נא, ואנכי אורה לך דרך להמלט. אל תעמוד פה רגע, נוס מזה בעוד בני־הבית ישנים, ואנכי אוליך אותך במשעול סתר ביער, ולא אעזבך עד אשר תבא אל ברון ההולך אל חג־ההתחרות, והוא יגן עליך בדרך בשכר אשר תתן לו.

התקוה להחלץ מצרה עודדה מעט את היהודי, והוא התרומם לאט לאט מעל הקרקע, ואת עיניו השחורות והחודרות נתן בפני הנודד, ומבטו הביע גם תקוה גם פחד, ורגש של חשד נולד בלבו. וכאשר יצאו מפי הנודד הדברים האחרונים על אודות “שכר”, תקף רגש החשד את לב היהודי ויקרא:

– מה יש בידי לתת?! אויה, הלא רק כסף יבקש הנוצרי מן היהודי, ואנכי עני ואביון!

והחשד הלך וגבר בלבו, ופתאם קרא אל הנודד:

– בשם אלהים, אל נא תבגוד בי, עלם! בשם רִבּוֹן העולמים, אשר ברא את כלנו, יהודי ונוצרי, אל תבגוד בי! אין בידי אף פרוטה לתת כֹּפֶר נפשי.

ובדברו קם מעל הארץ ויגע במעיל הנודד ויבט עליו כמבקש רחמים. אך הנודד נרתע³², כאלו מגע זה יביא עליו נֶגַע.

– גם אם היה ביתך מלא כסף וזהב – ענה הנודד – לא אקח ממך מאומה. את בגד־נִזרי לא אמיר בעד כל הון, כי איני חסר דבר, מלבד סוס ושריון. ואתה אל תחשוב, כי בדברי אליך כִוַנתי לשכרך. לא! אם רצונך, שב פה – אולי יגן עליך סֶדריק הזַכּסי.

– אויה! – קרא היהודי – הוא לא יקחני עמו בדרכו. גם הנוֹרמַני גם הזכסי מתעבים את היהודי. וללכת לבדי דרך אחוזת הברונים מלבואזין ופרון־די־ביף… עלם טוב, עמך אלך!… נמהר נא… נאזור מתנינו… נעוף… הנה מטך, למה תעמוד?…

– עלי לבקש תחבולה להתחמק מן הבית – ענה הנודד – לך נא אחרי.

הוא בא אל חדר־משכבו של הרועה גוּרט.

– גוּרט – קרא הנודד – קום ופתח את השער מאחור ותן ליהודי ולי לצאת.

רועה־החזירים, אשר כבוד־אומנותו אמנם לא גדל בארץ־מולדתו, נעלב בשמעו את קול הפקודה של הנודד.

– היהודי אומר לעזוב את הבית? – שאל הרועה, בהשענו על זרועו ובהביטו מתוך בוז, וממשכבו לא קם – והנודד הנזיר הולך עמו… אך בין־כך ובין־כך הכל, כנוצרי כיהודי, מחויבים להמתין עד פתיחת השער הגדול. אין נוהגים להוציא אורחים מזה בגנבה בבוקר־השכם.

– ובכל זאת – קרא הנודד בקול מפקד – חושב אני, כי לא תשיב את פני.

ובדברו גחן³³ אל הרועה ולחש באזנו דבר. גוּרט קפץ ממקומו. הנודד רמז לו באצבעו ואמר: על בינתך, גוּרט, אשען. פתח לנו את השער הקטן.

גורט מהר לעשות את דבר הפקודה, והיהודי הלך אחריו מלא תמהון על השנוי שבא פתאום ברוח הרועה.

– פרדי, פרדי! – קרא היהודי, בצאת האנשים פתח השער.

– תן לו את פרדו – אמר הנודד אל גוּרט – וגם לי תתן פרד, כי הולך אני לשלחו. ואנכי אשיב את הבהמה על־יד אחד מעבדי סדריק, בלכתם לאִשבי. ואתה… – לחש הנודד באזני גוּרט.

עד מהרה הביא גוּרט שני פרדים. היהודי הזדרז וישב על פרדו בהסתירו מתחת לאוכף³⁴ אמתחת. גם הנודד ישב ויושט ידו לגורט, אשר נשק אותה ברגש כבוד, ושני הנוסעים נעלמו כרגע ביער.

הנודד אשר ידע, כנראה, את כל שבילי היער ומשעוליו, הלך בדרך נעלמה, והדבר הזה עורר בלב היהודי פחד, כי בן־לויתו יבגוד בו ויסגיר אותו אל אויביו.

ואמנם לא יפָלֵא הדבר, כי החשד קנן בנפש היהודי. לא היה בימים ההם יציר בים וביבשה, אשר נרדף באכזריות ובאיבה רבה כהיהודי. נפשו ורכושו היו להרג ולמשִסה על כל עלילת־שקר, על כל שמועת־שוא, על כל תואנת־הבל. כל יושבי הארץ, הנוֹרמַנים והזַכּסים, הדֶנים והבריטים, אשר היו שונאים זה את זה, התחברו יחדיו לרדוף באף את העם היהודי על אמונתו, לבוּז אותו ולבֹז את רכושו.

המלכים הנוֹרמנים, נם הרוזנים והאצילים שהלכו בדרכם ויעשו כמעשיהם, גזרו גזרות קשות על היהודים, למען בצוע בצע. הנה כי כן צוה המלך יוֹאַן לסגור במבצר הארמון את אחד היהודים העשירים ולעקור יום יום מפיו שן אחת, עד אשר נאלץ היהודי האומלל לחת פדיון נפשו, ככל אשר שם עליו המלך.

הכסף המעט אשר בארץ נמצא בידי בני־העם הנרדף, והאצילים לחצו אותם ויציקו להם, למען גזול את הונם. ואולם היהודים הלכו ורבו בארץ, על אף שונאיהם ורודפיהם, ויעשו עושר, אשר עבר מיד ליד ומארץ לארץ – היהודים המציאו את השטרות – בשעת הצורך. ויש אשר הונם הגין עליהם מן הסכנה, גם נתן להם כח לעמוד בארץ.

המצב הזה הִקשה את לב היהודי, אף לִמד אותו להיות זהיר חושד בכל אדם ולשמור את נפשו מאד.

הנוסעים לא דברו מאומה זה עם זה, אך כעבור זמן־מה הפסיק הנודד את הדממה.

– הנה גזע האלון הזה – קרא אל היהודי – הוא הגבול של נחלת הבַּרוֹן פרון־די־ביף. עתה אין כל פחד לנגד עיניך.

– אנא, עלם טוב – התחנן היהודי – אל תעזבני. זכר נא את בן־ההיכל הפרא עם עבדיו העַרבים. האנשים האלה לא ידעו חוק ולא יכירו גבול.

– אך עלינו להפרד – ענה הנודד – לא לי ולך ללכת יחדו, בלתי אם בשעת־הדחק. ומלבד זאת, האוכל אנכי, נודד אוהב־שלום להגֵן עליך מפני שני אנשי־מלחמה מזֻינים?

– הה, עלם טוב – קרא היהודי – יודע אני, כי יכול אתה להגן עלי. ואנכי נכון לגמול… לא כסף אתן לך, כי עני ואביון אני, אך…

– הלא אמרתי לך – שסע אותו הנודד – כי איני מבקש ממך שכר. ואולם את בקשתך אעשה. לא רחוקים אנו מעיר שיפילד, ואני נכון ללַוֹתך עד העיר, אשר שם תמצא מחסה בבית בן־עמך. רק מהלך חצי שעה לנו.

– אלהי יעקב יברך אותך, עלם טוב! – קרא היהודי – בעיר שיפילד אסור אל בית קרובי זכריה, ומשם אעשה דרכי הלאה בשלום.

ושוּב רכבו שני האנשים מבלי דַבר דבר, עד אשר הגיעו אל העיר, והנודד אמר: “פה נפָּרֵד”.

– לא אעזבך עד אשר תקבל תודתי – קרא יצחק – כי ראוי אתה לשכר בגלל החסד אשר עשית עמדי. 

– עד כמה פעמים דברתי אליך – ענה הנודד – כי איני מבקש ממך שכר. אם תואיל לשמוט חובו של נוצרי עני, שאתה נושה בו – והיה זה שכרי.

– שמע־נא, שמע־נא – קרא היהודי – רצוני לעשות טוב עמך, עמך אתה. לבי אומר לי, מה אתה חסר בשעה זו.

– נם אם אמת יאמר לך לבך – ענה הנודד – ספק הוא, אם יש בידך לתת לי מה שאני חסר.

– אמנם עני ואביון אני – קרא היהודי – אך בכל־זאת אגיד לך, מה אתה חסר בשעה זו, ואולי יעלה בידי למלאות חסרונך. הנה שואף אתה לסוס וכלי־זין.

הנודד פנה פתאם אל היהודי ויאמר:

– מה זה עלה על לבך? הן ראית את פני, את בגדי, גם שמעת על־דבר נדודי לארץ־הקודש.

– יודע אנכי אתכם, נוצרים – ענה היהודי – יש אשר העשירים והאצילים בכם יקחו בידם מטה־נודדים וישימו סנדלים ברגליהם והלכו מהלך־רב להתפלל אל המתים.

– חדל מחלל קודש, יהודי – קרא הנודד בכובד־ראש.

– סלח נא לי – ענה היהודי – כי לא נזהרתי בלשוני. ואולם הדברים שיצאו מפיך אמש העידו בך, כי מתחת למעיל הנזיר תלבש בגדי אביר.

והיהודי הוציא עד מהרה את קסת־הסופרים מחגורתו ויכתוב פתקה קצרה בעברית, וימסור אותה לידי הנודד, באמרו:

– בעיר לֵיצ’יסטר הכל יודעים את היהודי העשיר קרית־יערים. לך ונתת לו את המגלה הזאת. האיש הזה יש לו למכירה כלי־נשק הראוים לרוזנים, וסוסים יש לו באֻרותו, אשר ירכב המלך עליהם. ובחרת לך משם כטוב בעיניך, ככל הדרוש לך להתחרות האבירים. וכאשר יעבור החג תשיב את הכל לבעליו, אם לא כי יהיה אז בידך די כסף לקנות את הדברים האלה.

– אך התדע, יצחק – השיב הנודד בחיוך – כי על־פי חוקי ההתחרות יקום הסוס עם הנשק של המנוצח להאביר המנצח? והיה אם לא אצליח, יאבד הסוס עם הנשק, ובידי אין לשלם מחירם.

היהודי הביט אליו בתמהון, הרהר רגע אחד, ואחר התעורר ויען בחפזון:

– לא, לא… אי־אפשר הדבר… אלהי אבותי יברך אותך, וחרבך תעשה נפלאות כמטהו של משה.

אך כאשר הפנה היהודי שכמו ללכת אחז הנודד בבגדו ויאמר:

– ואולם יצחק, אינך יודע את הסכנה הצפויה לממונך. אולי יפול הסוס במלחמה או ישָבֵר הנשק – כי בשעת מלחמה אין חָסִים על שום דבר. ומלבד זאת, הן בני־עמך לא יתנו דבר חִנם. נחוץ אפוא לשלם שכר שִמוּש.

– אין דבר, אין דבר – ענה היהודי – לך לשלום! קרית־יערים לא יבקש ממך כסף בגללי. אך שמע לעצתי, עלם טוב, אל נא תשקיע את עצמך בהבל־הבלים זה. לא מפני שחָס אני על ממוני כי אם משום שצר לי על חייך ועצמותיך.

– חן־חן לך בעד עצתך – ענה הנודד מתוך חיוך – ואנכי אשתמש בטוּבך היום, ויום יבוא אשר אגמול לך כפעלך.

הם נפרדו זה מעם זה, ובשתי דרכים הלכו אל העיר שיפילד…

 

פרק שביעי.    🔗

בימים ההם היה מצב העם האנגלי ברע מאד. המלך ריכרד נפל שבי בידי הדוכס האוסטרי האכזרי, ואיש לא ידע אל נכון את מקום שבותו. ונתיניו לא ידעו מה יהי גורל מלכם ובינתַּים היו למשִסה בידי השלטונים השונים.

הנסיך יוֹאַן התחבר אל פיליפ הצרפתי, אויבו־בנפש של המלך ריכרד לב־האריה, ויבקשו שניהם את הדוכס האוסטרי, כי יאריך את ימי שביו של אחיו ריכרד. ובין כה וכה הגדיל יוֹאַן את מפלגתו במדינה, אשר בעזרתה אמר לגזול את כסא המלוכה מאת יורש־העצר, הוא בן־דודו ארטור, אחרי מות המלך. 

הוא היה קל־הדעת, מפזר הון ובוגד ברעיו. ואל מפלגתו נספחו כל אלה, אשר הרבו חמס בארץ, באין המלך ריכרד, וידעו כי עונש צפוי להם, וגם אלה ההמונים של “מפירי חוק”, השרידים של נוסעי־הצלב, אשר למדו בארצות המזרח דרך רֶשע ויקווּ לשלול שלל בימי המהומות והמבוכות במדינה.

ולהרבות המצוקה של העם, התחברו יחדיו גדוּדים גדוּדים של שודדים, אשר קצרה נפשם מן העמל והתלאה ויקוּצו מפני האצילים לוחציהם ושוסיהם, והמה פשטו ביערים ובדרכים ויתקוממו כנגד חוקי הארץ ושלטונה. גם האצילים, איש איש בטירתו הבצורה, נהגו מנהג מלכים קטנים באחוזותיהם, ויעמדו בראש חבורות, אשר הפרו חוק ויעשו מעשי חמס כגדודי השודדים.

העם האנגלי כרע תחת סֵבֶל הצרות בהוֶה, ויותר מזה פחד מפני העתיד. מחלה ממאֶרֶת קשה עברה בארץ, ותשם שַמות בבתי העניים הרעבים ללחם והיושבים בתוך הזוהמה, אך החיים קנאו במתים, אשר נפדו מכף היגון ואין דאגת העתיד לנגד עיניהם.

ואולם בתוך העמל והתלאה היה לב האזרחים, כעני כעשיר, כעבד כאדון, פתוח ומלא תשוקה לראות בהתחרות האבירים, מחזה התפארה בימים ההם, כאשר ישתוקק לב הספרדי העני שבעניים, שאין לו מזון סעודה אחת, להתבונן אל מלחמת־השוָרים. אין דבר אשר ימנע את קהל הרואים, כנער כזקן, למהר אל מקום המחזות. וחג־ההתחרות, שנועד להיות באִשבי, משך אליו המון רב, כי בהתחרות זו אמרו להשתתף כל האבירים אנשי־השם, במעמד הנסיך יוֹאַן. וקהל גדול נהר בבוקר ההוא אל מקום המחזה.

ומקום־המחזה היה נהדר מאד. בקצה היער, הסמוך לעיר אשבי, השתרע כר נרחב עטוף דשא. מעבר האחד – היער, ומעבר השני – עצי־אלון בודדים. מסביב תִלים־תִלים ובתָוֶך שטח גדול, כרבע מיל ארכו, והוא מוקף גדר של כלונסאות³⁵ בקצה המגרש מדרום ובקצהו הצפוני נבנו שערים רחבים, וליד כל שער עמדו שני מכריזים, ועליהם גדוד של חיָלִים מזֻינים, לשמור על הסדרים ולחקור את טיב האבירים, הבאים לקחת חלק בהתחָרות.

על־פני במה, עשויה בידי הטבע, עמדו חמשה אוהלים מפוארים בדגלים אדומים ושחורים, המה הצבעים המיוחדים לאבירים בעלי האוהלים. וליד כל אוהל היה תלוי השֶלֶט של האביר, ועליו עומד נושא־הכלים, מקושט בכל מיני קשוט. האוהל התיכוני, הוא מקום הכבוד, היה מיוחד להאביר בריאַן־די־גילבר, אשר שֵם גבורתו וכבודו בין האבירים הלכו לפניו, והוא נבחר לראש ולמנהל של המתחרים.

ובקצה המגרש נעשו יציעות מרֻפָּדים, אשר נועדו לאצילי־העם ולנשיהם. ובין היציעות והמגרש היה רֶוַח מצומצם³⁶, הנועד לקהל־רואים מן האמידים, העומדים למעלה מן ההמון. שאר הקהל הרב מצא לו מקום על התִלים הרבים; מהם טִפְּסוּ ועלו על ענפי העצים אשר הקיפו את המגרש; וגם מגדל בית־התפלה אשר בכפר הסמוך היה מלא קהל רואים.

ואחד היציעות לצד מזרח, נכח מקום־המערכה, מקושט ברוב פאר והדר, ועליו מֵעֵין כסא־כבוד. נושאי־כלים, עבדים ומשרתים לבושים הדר, עומדים במקום ההוא, הנועד למושב הנסיך יוֹאַן ובני־לויתו. ממול יציע־המלכות לצד מערב התנוסס עוד יציע אחד, המקושט גם הוא ברוב פאר. וחבר עלמות יפות, לבושות שמלות ירוקות, עמדו מסביב לכסא־כבוד ועליו כתובת: “מקום מלכת היופי והאהבה”. אך מי היא המלכה הזאת, לא ידע איש בשעה זו.

בין כה וכה נהרו מכל עברים קהל רואים, וכל אחד התאמץ לכבוש לו מקום. אנשי־הצבא, המפקחים על הסדר, עמלו למנוע את האנשים מבוא בריב, הרחיקו בזרוע את הדלים ועזרו לעשירים לבצר³⁷ להם מקום.

גם היציעות מלאו אנשים ונשים לבושים בגדי־חג. והמרחב בין היציעות והמגרש היה מלא מפה לפה, ולכן נפלו קטטות³⁸ בין הרואים, אשר דחקו איש את אחיו. 

– כופר הדומה לכלב – קרא איש זקן, שמעילו הבלוי העיד על דלותו, וחרבו על ירכו ושרשרת־הזהב על חזהו היו סימנים של יחוסו – איככה תעיז לדחוק איש נוצרי כמוני?

הדברים הקשים האלה נאמרו כלפי מודענו יצחק, אשר בא גם הוא הלום, לבוש בגדי יום־טוב, ויתאמץ לכבוש מקום בשביל בתו רבקה היפה. היא התרפקה על אביה, ולבה חרד בראותה את התרעומות, אשר התעוררו בקרב הקהל למראה פני היהודי. אך יצחק, אשר היה מפַחֵד תמיד, ידע כי היום אין כל פחד לנגד עיניו. במקומות של צבור לא יעשה לו איש רעה. פה יגינו עליו חוקי הארץ, ואם מעט לו זה, הנה ימצאו בין קהל הרואים רוזנים, אשר יקרבו אותו ויצילוהו להנאתם. ובחג הזה היה לבו של יצחק בטוח יותר, בדעתו כי הנסיך יוֹאַן, אשר השתדל לקבל הלואה מאת יהודי העיר יורק, יגן עליו.

ולכן מלָאו לבו לנגוע באיש הנוצרי ולא התבונן אל יחוסו ואל דתו. אך תלונות האיש הזקן עוררו את לב העומדים סמוך לו. ואחד מהם, איש בעל קומה, רובה קשת, הסב את פניו השזופים והזועפים ויאמר, כי היהודי המוצץ את דם יושבי הארץ שנוא כשממית, ולכן אוי לו אם יצא ממחבואו וירָאֶה לעין. כשמוע היהודי את הדברים הקשים האלה נרתע לאחור, וכבר היה בדעתו לעזוב את המקום שיש־בו־סכנה. אך פתאם התעורר הקהל, וכל העינים נטו אל הנסיך יוֹאַן, אשר בא ברגע הזה אל מקום־המערכה, ועליו המון בני־לויה, אנשי־חול ואנשי־קודש. עמו הלכו ראשי־צבאותיו, בַרונים חמסנים, פקידי חצרו ואבירים מבני־ההיכל ובני־היוחנאים.

אבירי שני האוֹרדֶנים האלה היו אנשי־מָדוֹן להמלך ריכרד, והמה נספחו על המלך הצרפתי בסכסוכיו הרבים עם המלך לב־האריה האנגלי. ובגלל כל אלה עלו בתוהו כל נצחונותיו של המלך על השולטן צלח־אַל־דין בארץ־הקודש.

ובשוב האבירים האלה לאַנגליה הביאו עמם את שנאתם להמלך ריכרד ויספחו על הנסיך יוֹאַן, אשר נטה חסד להנוֹרמַנים וישנא מאד את הזַכּסים, ולא חדל להשפיל את כבודם ולעלבם, בדעתו כי אין הוא מרוצה לאנשים האלה, כמו לרוב תושבי־אננליה, אשר לא קווּ לגאולה, אם ישב על כסא־המלוכה איש אכזרי כיואַן.

בראש החבורה רכב על סוס אביר הנסיך יואַן, והוא לבוש בגדי ארגמן עם עדי זהב, בראשו כובע־פאר משוּבץ אבנים טובות, אשר כסה את תלתלי ראשו הארוכים היורדים על ערפו. פניו היו צהובות, פיו מלא שחוק ועיניו נטויות אל הנשים היפות, אשר היו פאר היציעות.

הנסיך יואן היה יפה־מראה. פניו הביעו נדיבוּת ושלוה, עד כי הרואה־לעינים יאמר, כי תם־לב האיש הזה, בעוד אשר באמת אין זה אלא שִויוֹן־רוח של אדם קל־הדעת, היודע כי מוצאו או עשרו נתן אותו עליון על בני־אדם.

ואולם הרוב הגדול של בני־אדם אינם חוקרי הנפש, ולכן בראותם את הנסיך בלבוש מלכות רוכב על סוס אביר, הריעו לקראתו.

הנסיך ראה את הסכסוך עם היהודי, ועינו החדה הכירה כרגע את יצחק, אך לבו הלך יותר אחרי העלמה היפה, אשר התרפקה מתוך פחד על אביה.

ואמנם מראה פני רבקה היו יפים מאד, עד כי יכלו לקחת גם לב נסיכים. היא היתה יפת־תאר, והיא לבושה הדר. עיניה ספירים, גבותיה קשתות, חֹטם־הנשר אשר לה, שִניה הלבנות כטורי פנינים ושפעת שערותיה השחורות כעורב, אשר ירדו מקלעות על ערפה, – כל אלה שתו עליה לוית־חן. הנשים הגאיוניות אשר ישבו ביציעות הביטו על היהודיה בעיני בוּז מתוך קנאה בלב.

– חי פרעה! – קרא הנסיך יוֹאַן אל הכהן הגדול עָמרי, אשר היה בין בני־לויתו – היהודיה ההיא לוקחת לב ביפיה. הלא היא הכלה אשר בשיר־השירים.

– חבצלת השרון, שושנת העמקים – ענה עמרי – אך אל ישכח כבודו, כי אין היא אלא יהודיה.

– מה־בכך! – ענה הנסיך בקַלָסָה – והנה גם “ממון”³⁹ אלהי, הלא הוא שר־הזהב ונסיך המטבעות! הוא מתקוטט עם כלבים דלים אשר בכיס בגדיהם הבלים אין אף פרוטה אחת. חי נפשי, נתון ינָתֵן לו מקום, לו וליהודיה היפה, באחד היציעות.

– מה העלמה הזאת? – פנה הנסיך אל היהודי – אשתך היא או בתך, שאתה שומר עליה כאוצר?

– בתי רבקה, אמצא חן בעיני אדוני – ענה יצחק מתוך קידה על שאילת־שלום זו.

– אחת היא – ענה הנסיך – אך ראויה היא על־פי יפיה, כי יותן לה מקום הגון. מי יושב שם למעלה? – הוסיף לדבר בנשאו עיניו אל אחד היציעות – חזירים זכסים, השוכבים סרוחים!… ילכו לעזאזל!… יֵשבו צפופים ויתנו מקום להמלוה המיוחס שלי ולבתו היפה!

ביציע ההוא ישבו בני־בית סֶדריק הזַכסי, ועמו קרובו ושכנו אַטֶלסטֶן הקניגסבורגי, אשר הזכסים חלקו לו כבוד רב בגלל מוצאו מזרע המלוכה. ואולם האיש הזה היה בעל רוח קר ורצון חלש, עד כי קראו לו בשם “אטלסטן הרשלן”.

ועל האיש הזה צוה הנסיך לפנות מקום להיהודי יצחק ולרבקה בתו. אַטלסטן, אשר חש את העלבון הגדול שנעלב, לפי רוח הימים ההם, לא מצא ידיו ורגליו, ולא עשה דבר להגן על כבודו, כי אם ישב ולא זז ממקומו. הוא פקח את עיניו הגדולות והאפורות, ויבט בתמהון על הנסיך. יואַן מהיר־החמה התעורר ויקרא:

– החזיר הזכסי ישֵן או אטום־אֹזן. פגע נא בו – פנה הנסיך אל די־ברַסי, הוא ראש צבאות השכירים, בני־לאומים שונים, הנמכרים בכסף לכל מלך ונסיך.

בין בני־לויתו של יוֹאן היו אנשים, שלא נחה דעתם מהנהגתו הפעם. אך די־ברַסי, שאומנתו פטרה אותו מכל רגש נוחַם, שלח את חניתו הארוכה למול אטֵלסטֶן הרשלן, אשר לא ידע גם להִזָהֵר. ואולם סדריק הזריז, שישב סמוך לו, מהר כחץ מקשת וישלוף חרבו מתערה, ויך מכה אחת על החנית, עד אשר נכרת הלהב מן הנִצָב.

פני הנסיך אדמו מחֵמה, ומפיו יצאה קללה נמרצת. ולולא עצרוהו בני־לויתו, כי אז פרצה מריבה. אך בתוך הקהל נשמעה תרועת־שמחה למראה מעשהו של סדריק.

– ואולם – קרא הנסיך בכעס – פַנוּ מקום, זכסים, כי כן רצוני להושיב את היהודי בתוככם.

– אל נא, רום־מעלתו! – פתח היהודי – לא לנו, לא לנו לשבת בתוך אצילי־הארץ ורוזניה.

– עֲלֵה, כופר כלב, כי צויתיך – קרא הנסיך יואן – ואם לא, אפשיט עורך מעל עצמותיך.

היהודי פסע בעל־כרחו על המעלות, אשר עלו בהן על היציע.

– הבה נראה – קרא הנסיך – מי יהין לעצור בעדו.

והוא נעץ עיניו בסֶדריק הזַכסי, אשר היה נכון להשליך את היהודי מעל היציע ארצה.

ואולם ברגע זה קפץ הלץ ומבה ויעמוד בין אדונו ובין היהודי, ובפנותו אל הנסיך קרא:

– אני!

והוא מִהֵר והוציא מילקוטו נֵתח בשר־חזיר, אשר הכין לו לסעודה. והיהודי בראותו את תועבת עמו לנגד עיניו נרתע לאחוריו, והלץ העיף על ראשו את חרב־העץ אשר בידו, עד כי מעדו רגלי היהודי ויתגלגל מעל המעלות – מחזה שהיה לנחת־רוח לקהל הרואים, אשר פרצו בשחוק, וגם הנסיך יוֹאן ובני־לויתו התענגו מאד על המראה.

– הוי, אדוני הנסיך – קרא הלץ – תן לי את הפרס הראשון, כי נחלתי נצחון על אויבי בחרבי ובשריוני.

והוא אחז בימינו את חרב־העץ ובשמאלו את נתח בשר־החזיר.

– מי אתה ומה שמך, אביר יקר־רוח? – שאל הנסיך בצחוק.

– שוטה מלֵדָה – ענה הלץ – שמי וַמבה בן־בלי־דעת, ממשפחת חסרי־תבונה.

– יותן מקום להיהודי בתאים התחתונים – קרא הנסיך יואן, אשר אמר לשים קץ לסכסוך הזה.

– ואתה, בחור – פנה הנסיך אל ומבה – מצאת חן בעיני! תן נא לי, יצחק, תן נא לי מלא הקומץ מטבעות זהב. 

וכאשר התמהמה היהודי, בחוסו על ממונו, קרב אליו הנסיך, חטף מידו את הארנקי וזרק אל וַמבַה מטבעות זהב, וירכב הלאה בגאון, כאלו עשה היום מעשה גבורה נפלאה.

 

פרק שמיני.    🔗

הנסיך יואן עמד פתאם, ובפנותו אל הכהן הגדול עָמרי קרא:

– בחיי, אדוני הכהן, הן שכחנו לבחור את "מלכת היופי והאהבה״, אשר תחַלק למנצחים את ענפי־התמר. לפי דעתי, טוב כי תבחרו בזו בעלת־העינים השחורות, רבקה.

– אלהים אדירים! – ענה הכהן, בהסבו עיניו מתוך אימה – יהודיה! הלא סקול יסקלונו באבנים, ואנכי חפץ חיים, כי עוד לא זקנתי. ומלבד זאת, חי נפשי, כי רוֹבֶנה הזכסית יפה שבעתים מרבקה היהודיה.

– זַכסי או יהודי – קרא הנסיך – חזיר או כלב, מה בין זה לזה? אני אומר, תהי רבקה למלכת היופי, כדי להרעים ולהרגיז את בני הזכסים.

תלוּנה חרישית עברה בין בני־לויתו של הנסיך.

– אין זה שחוק, אדוני – אמר די־ברַסי – איש מן האבירים לא ירים את חניתו, אם יראו עלבון אשר כזה.

– והעלבון הזה לא־בדעת הוא – נענה אחד מזקני החברים של הנסיך, איש נשוא־פנים, וַלדֵמַר פיצורס שמו – ואם רום־מעלתו יעשה זאת, יביא רעה על נפשו.

– הנה לקחתיך, אדוני – קרא הנסיך בגאון, באחזו ברסן סוסו – לבן־לויתי ולא לאיש־עצתי.

– האיש ההולך אחרי רום־מעלתו בדרכו – ענה וַלדֵמַר בקול שפל – יש לו רשות לעוץ עצה, כי עומד הוא כמוך להִכָּשֵל.

הדברים הנמרצים האלה נכנסו אל לב הנסיך, אשר ראה את עצמו מחויב להכנע. 

– הלא רק לצון חמדתי לי – קרא יואן – ואתם התנפלתם עלי בחמת נחשים! בחרו לכם כטוב בעיניכם, בשם השטן, והניחו לי.

– לא, לא! – נענה די־ברַסי – יעמוד כסא־הכבוד של מלכת היופי פנוי⁴⁰, עד אשר יצא המנצח בקרב, והוא יבחר בעלמה יפה, הראויה לשבת על כסא־הכבוד הזה. זכות זו תהי לו גמול על נצחונו, והנשים היפות תלמדנה להוקיר את גבורת האבירים ואהבתם.

– אם בריאן־די־בוּאַ־גילבר יקבל את הפרס – נענה הכהן עמרי – יודע אני את שם מלכת היופי.

– הס, אדונַי! – קרא ולדמר – תנו לנסיך לשבת על מקומו. גם האבירים גם קהל הרואים מחכים בכליון־עינים לפתיחת הקרב, ואמנם כבר הגיעה השעה.

הנסיך יואן ישב על כסא־כבודו, ובני־לויתו מסביב לו, ויתן אות לכּרוּזוֹת⁴¹ להכריז בקהל את חוקי ההתחרות:

ראשית, חמשה מן האבירים הם המנצחים על ההתחרות, והם המועידים לקרָב.

שנית, כל אביר הבא לערוך קרב יבחר לו איש־מַצּוּתוֹ⁴² מבין החמשה. והיה אם יגע בנִצב חניתו בצנת איש־מצותו והיה זה לאות, כי בוחר הוא רק בקרָב אין־דמים. ואם בלַהַב חניתו יגע, סימן הוא כי במלחמת־דמים יבחר.

שלישית, לאחר שישבר כל אחד מן האבירים חמש חניתות בשעת מלחמה, יקרא הנסיך בשם המנַצֵח ביום הראשון, אשר יקבל פרס – סוס־מלחמה אביר, ומלבד זאת תהי לו הזכות לבחור על־פי רוחו את העלמה, אשר תהי למלכת היופי והאהבה.

רביעית, ביום השני תהי התחרות כללית, אשר ישתתפו בה כל האבירים הרוצים לזכות בפרס. שני מחנות של אבירים יערכו מלחמה, עד אשר יתן הנסיך אות, כי תם הקרָב. ומלכת היופי והאהבה תשים בראש האביר המנצח, אשר יבחר הנסיך, כתר של זהב עשוי בדמות זר של עלֵי־דַפנה. ובזה יתום חג ההתחרות של האבירים.

היציעות היו מלאים אנשים ונשים לבושים בגדי תפארה. הכְּרוּזוֹת יצאו וקראו את הקריאות: “הבו גֹדל לאבירים!”, “תנו כבוד ליופי!”, “תחי הגבורה!” ואחרי־כן עזבו את שדה־המערכה. על־פני המגרש לצד צפון עמד קהל רב של אבירים מחכים לקרב. ולעיני היושבים ביציעות נראה ים של קובעים נוצצים וחניתות ממורטות.

לאחרונה נפתח הסורג⁴³ וחמשה אבירים באו אט אל שדה־הקרב. האחד הלך בראש, ואחריו הלכו שנים שנים, כלם היו מזוינים בהדר, ובחריצות רבה עצרו בעד סוסיהם הדוהרים.

חמשת האבירים, אשר עיני כל הקהל היו נשואות אליהם, נגשו אל האהלים, ואיש איש נגע בנצב חניתו בצנה של האביר, שהועידו לקרב.

המון הרואים, גם מן האצילים גם מדלת־העם, אשר קוו להתבונן אל מחזה מלחמה, נוכחו כי נכזבה תקותם הפעם. הקרב עתיד לעבור בשלום. האבירים עמדו זה מול זה ערוכים לקרב.

לאחר שתקעו בחצוצרות, קפצו זה אל זה, אך ברגע אחד נפלו ארצה שלשה מן האבירים, אשר הועידו לקרב את בריאַן־בואַ־גילבר, את מלבואַזין ואת פרון־די־ביף. גם הרביעי לא הצליח במלחמתו יותר מחבריו. ורק האביר החמישי הציל את כבוד מפלגתו, כי שתי החניתות של הלוחמים נֻפצו, ואיש מהם לא כרע.

ההמון הריע תרועת־שמחה, החצוצרות תקעו שוב, הַכְּרוּזוֹת הכריזו את כרוזיהם, המנצחים שבו אל אהליהם, והמנוצחים התחמקו כנזופים משדה־הקרב לבוא במשא־ומתן עם מנצחיהם על־דבר פדיון סוסיהם וכלי־נשקם.

כעבור זמן־מה הופיע על שדה־הקרב חֶבֶר שני של אבירים, ואחריו חבר שלישי, אך ההצלחה האירה פנים אל המוֹעִידים, כי איש מהם לא נכשל ולא החטיא את המטרה. ויותר מכלם הצטַיֵן האביר בריאַן־די־בואַ־גילבר, אשר הראה נפלאות בקרב.

לשעה קלה באה הפסקה. קהל הרואים התלוננו בינם לבין עצמם, יען כי המנצחים לא היו חביבים על העם. אך יותר מכלם היה שרוי⁴⁴ בצער סֶדריק הזַכסי, אשר ראה את נצחון האבירים הנוֹרמַנים על האנגלים.

הנסיך יואַן כבר החל לדבר עם בני־לויתו על אודות המשתה אשר יערוך לכבוד המנצחים, ואת הפרס אמר לתת לבריאן, כי הוא הראשון בין המנצחים.

אך הנה נשמעה תקיעה לאות, כי אביר חדש בא. כל העינים נטו לראות פני איש־הקרָב. הוא היה בעל קומה בינונית, מראהו עָדין, והוא רוכב על סוס שחור, ובעברו השתחוה בחן למול הנשים והנסיך. האביר הזה נשא חן בעיני קהל הרואים, אשר הריעו לקראתו.

והוא קרב אל הבמה, ולתמהון עיני הקהל נגש אל האוהל התיכוני ויגע בלַהַב חניתו בצִנה אשר לבריאן־די־בואַ־גילבֶר. הכל השתוממו על עוז־רוחו של האביר הזר, אך יותר מכלם השתומם זה שנועד לקרב לחיים ולמות, כי לא חכה לו. והוא עמד פתח אהלו בשלוָה.

– צַו לביתך, אחי! – קרא בן־ההיכל – הכבר אמרת “וידוי”, בטרם שיצאת לקראת המָוֶת?

– המות קרוב אליך יותר מאשר אלי – ענה האביר “עשוּק־הנחלה” – כי כן רשם הזר את שמו בספר המיוחד להתחרות זו.

– אם כן, קום וצא אלי – קרא בריאן – והבט אל השמש בפעם האחרונה, כי הלילה תלין בגן־עדן.

– חן־חן לך על עצתך – ענה האביר עשוק־הנחלה – אף אנכי איעצך לבחור בסוס חדש ובנשק חדש, כי בי נשבעתי: זה וזה יאבד ממך.

וככלותו לדבר הטה את סוסו לצד צפון ויעמוד בקצה שדה־המערכה, מחכה לאיש־מַצּוּתוֹ.

ובריאן־די־בוא־גילבר אמנם לא זלזל בעצת האביר הזר, ויבחר לו סוס חדש, גם חנית חדשה, אשר נתן לו נושא־כליו. אחרי־כן לקח גם צנה חדשה. 

כאשר עמדו שני הלוחמים זה מול זה בשני קצות שדה־המערכה, עלתה צְפִיַּת הקהל מעלה מעלה. אמנם מעט מאד היה מספר האנשים, אשר קווּ כי האביר “עשוּק־הנחלה” ינחל נצחון, אך עוז־רוחו ועדינות־נפשו קנו כל לב.

אך תקעו החצוצרות תקיעה ראשונה, ושני הלוחמים נעקרו ממקומם במהירות הברק ויפגעו זה בזה ברעש כקול הרעם. שתי החניתות נופצו לרסיסים, וברגע הראשון נדמה, כי שני האבירים נפלו ארצה. מקול המפץ בעטו הסוסים ברגליהם האחוריות. ואולם הרוכבים המנוסים עצרו ברסן הסוסים, וכעבור רגע נעצו זה בזה עיני־אֵש ויעמדו על מקומם, ובידיהם חניתות חדשות, אשר נתנו להם נושאי־הכלים.

רגע אחד הריע הקהל, נפנפו המטפחות, אך ברגע השני, כאשר משו האבירים ממקומם, השלך הס, ודממת־מוֶת שררה מסביב, כאלו ירא ההמון לנשום.

הנסיך יוֹאַן נתן אות, והחצוצרות תקעו. גם הפעם קפצו הלוחמים במהירות זה מול זה, אך גורל הקרב הזה נשתנה.

בריאן כונן את חניתו אל הצִנה של איש־ריבו, ואמנם כִוֵּן יפה בכח רב, עד כי נשברה חניתו לרסיסים, והאביר הזר התנודד. ואולם הוא עורר את חניתו מול קובע־הנחשת של בריאן ויך על מִצְחָתו וקצה חניתו שקע שם. בריאן אמר להחלץ, אך רצועת האֻכּף פקעה⁴⁵ והוא נפל עם סוסו לארץ.

ברגע אחד התעודד בן־ההיכל, והוא מלא חמה. וקול־תרועת ההמון העלה עוד את חרון־אפו. הוא שלף את חרבו מתערה ויעופף אותה על ראש אויבו. אך האביר “עשוּק־הנחלה” קפץ כרגע מעל סוסו ויעמוד בחרב שלופה. עד מהרה באו המפקחים ויעמדו ביניהם, באמרם כי על־פי חוקי ההתחרות אסור להלחם באופן זה.

– עוד נתראה פנים! – קרא בן־ההיכל, בנעצו עין־זעם באויבו – פגוע אפגע בך במקום שאיש לא יפריד בינינו. 

– אם לא יהיה כדבר הזה – ענה האביר “עשוּק־הנחלה” – לא פשעי הוא. נכון אני לצאת לקראתך ברגל או על הסוס ולהלחם עמך בחרב או בחנית.

ואולם המפקחים האיצו בהם להפרד. האביר “עשוק־הנחלה” שב אל מקום עמדתו, ובריאן שב אל יוֹאן אבל וחפוי־ראש, שרוי בצער וביאוש.

המנצח אשר ישב על סוסו שתה כוס יין ויקרא: – לחיי כל בני אנגליה הנאמנים לארצם ולמות כל העריצים הזרים!

ואחרי־כן הכריזו הכְּרוּזוֹת בשם האביר, כי כל איש הרוצה להועיד אותו לקרב יבוא ויודיע.

הענק פרון־די־ביף יצא ראשונה. ואמנם הראה גבורה רבה במלחמתו, אך האביר הזר הכריעו.

גם הבַּרוֹן מלבוּאַזין, גם יתר המועידים, אשר יצאו לקרָב עם האביר “עשוק־הנחלה”, לא הצליחו ויעזבו את שדה־המערכה בבושת־פנים.

ההמון הרב מחא כף בתרועת שמחה, כאשר יצא מפי הנסיך ונשיאי־הקרב, כי גבור היום הזה הוא האביר “עשוּק־הנחלה”.

 

פרק תשיעי.    🔗

ונשיאי־הקרב נגשו אל האביר המנצח לברך אותו, ויבקשו ממנו להתיר את קובעו למען יֵרָאוּ פניו, בקבלו מידי הנסיך את הפרס. ואולם האביר “עשוּק־הנחלה” לא אבה לעשות בקשתם, באמרו כי נדר נדר לבלי גלות את פניו עד עת־קץ.

בימים ההם היה דרך האבירים לבַטֵא נדר או להנָזֵר מדבר, עד אשר יעשו מעשה גבורה, וביחוד היו נודרים להסתיר את שמם לזמן קבוע. ולכן לא התפלאו נשיאי־הקרב על הדבר, וילכו ויספרו לנסיך יואן, כי האביר המנצח רוצה בעִלוּם שמוֹ, ויבקשו מעמו לתת את הפרס לאלמוני.

וסקרנותו של הנסיך הלכה ורבה לדעת מי ומה הוא האביר האלמוני. לבו לא ידע נחת, כי חמשת האבירים המועידים, החביבים עליו, נפלו לפני אביר נכרי.

– אדונַי! – פנה אל העומדים עליו – האביר האלמוני הוא לא רק “עשוּק־נחלה”, כי אם גם “עשוּק־נימוס”, אחרי אשר הוא אומר להתיצב לפני בסֵתר־פנים. מי בכם יודע אביר גֵא דומה לו?

בני־לויתו של הנסיך שערו השערות זה בכה וזה בכה, אך איש מהם לא ידע אל נכון, מי הוא האלמוני. ואחד מן העומדים קרא:

– מי יודע, אולי זה הוא ריכרד לב־האריה בכבודו ובעצמו…

פני הנסיך יוֹאַן חָוְרוּ, כאשר שמע את שם אחיו, אשר הרבה לעשות חסד עמו, והוא בגד בו ויבקש רעתו. אך איש־עצתו פיצורס מהר להרגיע את רוחו ולהוכיח לו, כי אחיו המלך הוא בעל־קומה ובעל־בשר, ותארו שונה מתֹאר האביר “עשוּק־הנחלה”. והוא האיץ בנשיאי־הקרב להביא את האביר האלמוני לפני הנסיך, למען יראה בעיניו ויוָכַח, כי לא ריכרד הוא.

וכאשר קרב האביר, רעדו ידיו של הנסיך, בתתו לו את הפרס היעוד: סוס־מלחמה, כי היה לבו חרד, פן יפתח האביר את פיו, וכל הקהל יכיר, כי הקול קול ריכרד.

אך האביר “עשוּק־הנחלה” לא הוציא מפיו דבר. הוא השתחוה בנימוס, וכרגע ישב על הסוס וירכב הלאה.

והכהן הנדול עמרי לחש באזני הנסיך, כי עתה הגיעה השעה לבחור במלכת היופי והאהבה, אשר בידה לתת את הפרס למנצח ביום השני. על האביר להראות הפעם את טוב טעמו, אחרי אשר הוכיח את עוז רוחו.

וכאשר עבר האביר הרוכב על סוסו לפני היציע של הנסיך נתן לו יוֹאַן אות לעמוד. וכרגע עצר האביר בעד סוסו השוטף ויעמוד כנציב־שיש לשמוע את פקודת הנסיך.

– אדוני האביר “עשוק־הנחלה”! – קרא הנסיך יואן – הנה לך גם זכות גם חובה לבחור בעלמה למלכת היופי והאהבה, אשר תשב־בראש בחג המחרת. אך אם נכרי אתה בארצנו ולעצתי תשמע, בחר לך בבת האביר פיצורס, כי לה נאה כתר המלוכה של היופי. ואולם הרשות בידך לבחור כטוב בעיניך. שא חניתך!

האביר עשה כפקודת הנסיך, אשר שם בקצה החנית עטרת מֶשי משוזרה בחוטי זהב ומרוקמה בציורי אהבה.

האביר עבר לאט־לאט על פני היציעות, התבונן אל פני העלמות היפות, ובהגיעו עד היציע, אשר ישבה שם הגברת רוֹבֶנה, עמד רגע. צְפִיַּת ההמון עלתה למרום־קצה. עיני הקהל היו נשואות אליו ואל תנועותיו. לאט־לאט הוריד את קצה חניתו וישם את הכתר לרגלי הגברת רובנה.

כרגע הריעו החצוצרות, והכְּרוּזוֹת יצאו והכריזו, כי הגברת רובֶנה נבחרה למלכת היופי והאהבה, לשבת על כסא־הכבוד ביום מחר.

תלונה חרישית עברה בין בנות הנורמַנים, אשר לא הסכינו לראות בנצחון הזכסיוֹת עליהן, כאשר לא הורגלו האבירים הנורמנים להיות מנוצחים בהתחרות קרב, אשר הם הם ערכו אותה.

ואולם הקהל הגדול הריע: “תחי הגברת רובנה, מלכת היופי והאהבה, לאורך ימים!” ורבים מבני ההמון הוסיפו: “תחי בת־המלכה: יחי זרע המלך אַלפריד בן־אל־מות!”

אמנם הקולות האלה לא היה נעימים לאוזן הנסיך יואַן ולאוזן האנשים העומדים עליו, אך אנוס היה לאַשֵר את בחירת המנצח. ועד מהרה עזב את היציע. ובעברו על־פני היציע, אשר ישבה שם הגברת רובנה, והכתר לרגליה, עמד רגע ויאמר:

– קחי, עלמה יפה, את אות־ממשלתך, הנאה לך ויאה לך. הלא תואילי לבא עם ידידיך אל המשתה שלנו בטירת אִשבי, למען אשר נתודע אל המלכה, אשר ביום מחר נסור למשמעתה.

רובֶנה שתקה, וסֶדריק ענה במקומה:

– הגברת רובנה אינה יודעת את לשון אדוני, לענות על דבריו או לקחת חלק במשתה. גם אנכי ומיודעי מדברים רק בלשון אבותינו ואוחזים רק במנהגיהם, ולכן לא יכירנו מקומנו במשתה אשר תעשה. ואולם על־פי בחירת האביר המנצח ורצון הקהל נכונה רובנה לשבת ביום מחר על כסא־כבודה. 

ובדברו הרים את הכתר וישימהו כראש רובנה, לאות כי מקבלת היא את שבט־הממשלה ליום מחר.

– מה הוא סח⁴⁶? – שאל הנסיך את העומדים עליו, אשר תרגמו לו את דברי סדריק לצרפתית.

– טוב! – ענה יואַן. ובפנותו אל המנצח, קרא: ואתה, אדוני האביר, הלא תבוא והפאר את חג־המשתה שלנו?

האביר, אשר פתח עתה את פיו ראשונה ענה בקול שפל דברים חטופים:

– סלח נא, אדוני, עיֵף אני מאד, ועלי להכין את עצמי לקרב העתיד להיות ביום מחר.

– טוב! – קרא הנסיך יואַן בגאון – אמנם לא הסכנתי לראות, כי ישיבו פני, אך נתאמץ לחוג בשמחה את משתנו, גם באין עִמנו האיש, אשר הראה היום נפלאות בקרב, ומלכת־היופי אשר בחר.

ובכלותו לדבר עזב את שדה־המערכה, ואחריו החל ההמון להתפזר.

קהל הרואים הלכו כנופיות־כנופיות⁴⁷ על־פני המישור. רובם שמו פניהם אל העיר אשבי, אשר שם ישבו האורחים, שבאו אל חג־ההתחרות. ביניהם היו רבים מן האבירים, אשר רכבו עתה לאט וישיחו זה עם זה על־דבר מאורעות היום.

ההמון הריע לקראת האבירים וגם לקראת הנסיך, אשר עבר עם בני־לויתו.

אך תרועת ההמון לא ידעה גבול, כאשר נראה האביר האלמוני, גבור היום, אשר נחל את הנצחון.

הוא התאמץ להסתֵר מעיני ההמון, ולכן בא אל אוהל אחד בקצה המגרש, אשר נתן לו נשיא ההתחרות. ורק לאחר שנעלם בתוך אהלו, הלך ההמון ונמוג.

מעט מעט חדלו הקולות, ובמקום רעש ההמון, העומד צפוף⁴⁸ ורואה במחזה, נשמע זמזום האנשים השבים לבתיהם, וכעבור שעה קלה חדל גם הזמזום הזה. לא נשמע בלתי אם קול המשרתים, אשר באו לקחת את המרבדים והכרים מעל היציעות ולנקות את המגרש.

מחוץ למנרש העמדו אהלי־נפחים, וכל הערב עלו משם גצים־גצים⁴⁹ אשר העידו, כי הפטישים מכים על כלי־הנשק לתקנם ולהכשירם לקרב, העתיד להיות ביום מחר.

וכל הלילה עמדו מסביב למגרש משמרות־משמרות של אנשי־צבא מזוּינים.

 

פרק עשירי.    🔗

אך דָרַך האביר “עשוּק־הנחלה” על סף אהלו, והנה באו אליו עבדים ומשרתים, אשר הביעו רצונם לשמשו, להלבישו בגדים אחרים, להביא לו מים לרחוץ את בשרו. האנשים האלה השתוקקו מאד לדעת, מי הוא האביר האלמוני, אשר נחל את הנצחון הרב ואשר מאן להתיר את קובעו או לגלות את שמו גם לפני הנסיך יוֹאַן.

ואולם עמלם היה לשוא. האביר “עשוּק־הנחלה” שלח את כל המשמשים מעל פניו, ובאהלו לא נשאר איש, מלבד נושא־כליו – אשר מראה בן־כפר לו, והוא לבוש מעיל שחור, ובראשו כובע־שעיר, היורד על פניו, כי גם הוא היה “נעלם” כאדונו.

וכאשר יצאו כל האנשים מן האוהל, הפשיט העבד הזה את כלי־הזין הכבדים מעל אדונו וישם לפניו לחם ויין, למען יסעד את לבו אחרי עמל היום.

טרם כלה האביר את סעודתו החטופה, והנה בא עבדו להגיד לו, כי חמשה אנשים, נוהגים בסוסי־מלחמה, מבקשים לראותו ולדבר עמו.

האביר היה לבוש עתה מעיל ארוך, כאשר לבשו בימים ההם, ובראשו כפה רחבה, אשר הסתירה את פניו. מלבד זאת כבר רד היום, ובתוך דמדומי־הערב⁵⁰ אי־אפשר היה לראות את תוי פניו.

הוא יצא פתח אהלו, ועל־פי הבגדים הכיר האביר את נושאי־הכלים אשר לחמשת המנוצחים, ואיש איש נוהג בסוס אדונו, העמוס כלי־זין, אשר נשא האביר בשעת הקרב. 

– על־פי חוקי האבירים – קרא האחד שהלך בראש – באתי אנכי, בַלדְוִין, נושא־כליו של האביר הנורא בריאַן־די־בוּאַ־גילבר, למסור לך את הסוס, אשר רכב עליו אדוני היום, ואת הנשק, אשר השתמש בו היום, ובידך לקחתם או לשית עליהם פדיון־כסף, כטוב בעיניך, כי כן חוקי הקרב.

גם שאר נושאי־הכלים חזרו על הנוסח הזה, ויעמדו לשמוע, מה יענה האביר המנצח.

– לכם, אדוני – אמר האביר אל ארבעת האנשים, אשר דברו אחרונה – ולאדוניכם הנכבדים והאמיצים יש בפי מענה אחד. לכו ופקדו בשמי לשלום את האבירים האצילים אדוניכם, ואמרתם להם, כי לא אעשה את הרעה לקחת מהם את סוסיהם ואת נשקם. כבודם גדול בעיני. ולוּ היה בידי, כי עתה לא לקחתי מידם מאומה. אך כשמי כן אנכי: “עשוּק־הנחלה”, ולכן יואילו אדוניכם לתת לי פדיון נשקם, כי דל אני.

– אדונינו פקדו עלינו – נענה נושא־כליו של פרוֹן־די־ביף – לתת איש פדיון סוסו ונשקו מאה שקל כסף.

– רב לי! – קרא האביר “עשוּק־הנחלה” – גם חצי הסכום הזה יספיק לי. ומן החצי השני קחו לכם מחצית ואת המחצית השנית תחלקו בין הכרוּזוֹת, המשמשים והעבדים בשדה־המערכה.

נושאי־הכלים השתחוו למול האביר הנדיב, והוא פנה אל נושא־כליו של בריאַן ויאמר:

– ומאת אדונך לא אקח מאומה. לך אמור לו בשמי, כי לא בא עוד הקץ למלחמתנו – עד אשר נצא זה לקראת זה בחרב. הוא עצמו הזמין אותי למלחמת־דמים זו, ואנכי לא אשכח אותה. ובינתים יֵדע נא, כי אין הוא בעיני כשאר חבריו, אשר כבד אכבדם. אויבי בנפש הוא!

– אדוני – ענה נושא־הכלים – יודע להשיב בוּז תחת בוּז, מכה תחת מכה וכבוד תחת כבוד. אם ממאן אתה לקחת מידי פדיון־כסף, כאשר לקחת מידי חברי, עלי להשאיר את הסוס עם הנשק פה אחרי אשר בָּרִי לי, כי אדוני לא ירכב על הסוס ולא יקח בידו את הנשק המגיע לך.

– יפה דברת, נושא־כלים – נענה האביר “עשוּק־הנחלה” – בתום־לב ובעוז־רוח ,כראוי לאיש הבא בשם אדונו האביר. ואולם את הסוס עם הנשק קח, ולך אל בית אדונך. והיה אם ימאן לקבלם, תוכל לקחתם לך. הן אם שלי הם, יש בידי רשות לתתם למי שטוב בעיני.

בַלדוִין השתחוה וילך יחד עם חבריו; והאביר “עשוּק־הנחלה” שב אל אהלו.

– אתה רואה, גוּרט – פנה האביר אל עבדו – כי כבוד האבירים האנגלים לא חֻלל על־ידי.

– גם אנכי – ענה גורט – רועה־חזירים זַכְּסִי, מלאתי באמונה תפקיד של נושא־כלים.

– כן – קרא האביר – ובכל־זאת היה לבי חרד, לבל יכירוך על־פי בגדיך הכפריים.

– איש לא יכירני – ענה גוּרט – אך קשה היה לי להתאפק מצחוק, כאשר עבר על פָנַי סֶדריק אדוני, האומר בלבו, כי יושב אני עם העדר שלו ברוטֶרבוּד. אם יגָלֶה סודי…

– רב לך! – הפסיקו האביר – הלא ידעת את הבטחתי. האמינה לי, כי השב אשיב לך גמול חֵלֶף חִבתך אלי. לפי שעה, אנא קח מידי עשרה שקלי־זהב.

– אנכי עשיר היום – ענה גוּרט – מכל רועי הארץ.

– ואת צרור־הכסף הזה – הוסיף אדונו – תקח והלכת אל העיר אשבי, ומצאת שם את היהודי יצחק מיורק, ונתת לו את הכסף בשכר הסוס והנשק, אשר על־פיו קבלתים בהקפה.

– לא – ענה גוּרט – חי־אלהים, זאת לא אעשה.

– האמנם לא תשמע לפקודתי? – שאל האביר.

– פקודה זו – ענה גוּרט – לא ביושר, לא בדעת ולא בצדק היא. חטא גדול הוא לתת ליהודי ממון רב. גזל הוא. 

– אבל הלא נתון תתן ליהודי כדי שכרו, קשה־עורף אתה – קרא האביר.

– את הדבר הזה אעשה – ענה גוּרט, בהטמינו את צרור הכסף מתחת למעילו – וברי לי, כי היהודי ישמח, אם יקבל מחצית הכסף.

הוא יצא מן האוהל, והאביר “עשוק־הנחלה” נשאר לבדו, שקוע בהרהורים מלאים תוגה.

* * *

בעיר אשבי בבית יהודי עשיר גר יצחק עם רבקה בתו ועם משרתיו. הוא היה שם אורח הגון ומכובד.

בחדר לא גדול, מקושט בטעם בני־המזרח, ישבה רבקה על מצע של כרים, המשמש במקום כסאות, ותתבונן בדאגה אל אביה, אשר התהלך על־פני החדר אנה ואנה סר וזעף. יש אשר ספק כף כשָרוי בצער, ויש אשר נשא עיניו למעלה, כאיש שלבו מלא יגון.

– אלהי אבותי! – קרא היהודי – חמשים שקל גזל מידי העריץ הזה ברגע אחד.

– אבל, אבי – אמרה רבקה – הן נתת את הכסף לנסיך ברצונך הטוב.

– ברצוני הטוב? – ענה יצחק – כל נגעי מצרים על ראשו! ברצוני הטוב, אמרתְּ? הוי, בתי, כאשר עברה פעם אחת אניתי בים סוער, השלכתי את מַרכֻּלתי המימה, להקל את משא האניה, אשר נאבקה עם הסער… את גלי הים הלבשתי שֵש ומֶשי… את קֶצֶף הים כסיתי מוֹר ואהלות… וכלי־כסף וכלי־זהב הורדתי תהומות! האמנם לא היה היום ההוא יום אֵבֶל לי, אף כי בעצם ידי הבאתי את הקרבן?

– אך הקרבן הזה – ענתה רבקה – הציל את חייך. ואלהים שלח אחרי־כן את הברכה במעשי ידיך.

– הוי, בתי – קרא יצחק – הנה גזל העריץ היום את הוני, ויכריח אותי לשחוֹק! הרעה הגדולה אשר באה על עמנו האומלל הנודד בעמים היא, כי בעת אשר נהיה לבַז ולמשִסָה, ימלאו העומדים מסביב שחוק פיהם, ואנו מוכרחים לכבוש בלבנו את רגש העלבון ולחַיֵּך⁵¹ בהכנעה, אף כי לבנו מלא רגש נָקָם.

– ובכל־זאת, אבי – אמרה רבקה – יש אשר יבאו הנכרים האכזרים אלינו לבקש עזר. בלעדי כספנו לא יוכלו לצאת למלחמה או לכרות ברית־שלום. גם חג־ההתחרות של היום לא נערך בלי כסף של יהודים.

– אוי, בתי – קרא יצחק – בדבריך נגעת הפעם בפצע אחר כי העשיר קרית־יערים נושה בי מחיר הסוס והנשק, אשר נתן לעלם ההוא על־פי פקודתי. וגם זה הון רב הוא.

– אני מאמינה – ענתה רבקה – כי לא תתחרט על אשר עשית חסד עם העלם הטוב והנדיב.

– אני מאמין, בתי – אמר יצחק – אני מאמין בשיבת ציון. אך עוד לא ראיתי, כי יפרע⁵² נוצרי חובו ליהודי, אם אין אימת המשפט עליו.

ובדברו את הדברים האלה הוסיף להתהלך על־פני החדר. ורבקה אשר נוכחה, כי לשוא עמלה לנחם את אביה, ובדבריה עוד תוסיף יגון על יגונו, חדלה לדבר.

היום רַד ודמדומי־הערב באו. משרת יהודי הביא אל החדר שתי מנורות־כסף מלאות שמן דולק. אחרי־כן הביא יין וכל מיני מעדנים וישם על שלחן עצי־הָבנֶה⁵³, ויצחק ישב לסעוד את לבו. ברגע זה נכנס אחד העבדים להגיד, כי איש נוצרי רוצה לבוא ולדבר עם האדון.

יצחק הניח מידו את כוס היין, ובחפזון קרא אל בתו: “רבקה, שימי הצעיף על פניך”, ויצו על העבד להכניס את האיש הזר.

הדלת נפתחה, ואל החדר בא גוּרט, לבוש מעיל רחב. מראהו הֵעיר חשד, ומה־גם כי לא הסיר את מצנפתו, אך הורידה על גבות־עיניו.

– האתה הוא יצחק היהודי מיורק? – שאל גוּרט.

– אנכי – ענה יצחק – ומי אתה?

– אחת היא לך – ענה גוּרט.

– הן דרשת לשמי – השיב יצחק – ואיככה אבוא עמך בדברים, אם תעלים שמך ממני?

– קל הדבר – ענה גורט – אני, הפורע כסף מחויב לדעת את שם האיש הנושה בי, אך אתה, המקבל את הכסף, למה לך שם הנותן?

– האם באת לפרוע כסף? – שאל היהודי – אם־כן, ברוך בואך! מי שלח אותך אלי?

– האביר “עשוּק־הנחלה” – ענה גוּרט – אשר נחל היום את הנצחון בהתחרות. אתה ערבת אותו אל קרית־יערים, אשר נתן לו כלי־נשק. הסוס אשר לקח עומד עתה באֻרותך. נקבה לי את השכר, אשר אתן בעד הנשק.

– אכן אמרתי, כי איש נדיב הוא! – קרא יצחק בחֶדוה – הא לך כוס יין, להשיב את נפשך – פנה אל גוּרט – וכמה כסף הבאת עמך?

גוּרט שתה את היין, השתומם על המשקה הנפלא, אשר ישתה היהודי, ואחרי־כן ענה:

– סכום קטן, כל אשר בידי אדוני. הן יש לך לב, יצחק, אף כי יהודי אתה.

– אבל – קרא היהודי – הן אדונך זכה היום בסוסים אבירים וכלי־נשק בכח ימינו, ואני נכון לקחת ממנו בחובי שוה כסף זה וגם לתת לו מעות מזומן על העודף.

– אדוני כבר הניח מידו את הסוסים והנשק שזכה בהם – ענה גוּרט.

– לא טוב – קרא היהודי – אכן הסכיל אדונך לעשות. אין איש מלבדי, אשר יתן לו אף מחצית המחיר. אך מה שהיה היה. ועתה אם אבקש ממך בשכר הנשק שמונים שקל, והיה זה מעט מאד. היש בידך סכום כזה?

– כמעט – ענה גוּרט, אף כי היה בלבו לתת ליהודי סכום גדול מזה – אדוני נשאר בלי פרוטה אחת. ואולם אם אתה עומד על דעתך, נכון אני לתת לך את הסכום הזה.

– קח נא עוד כוס יין – קרא היהודי – ותן את השקלים.

גוּרט הניח על השלחן שמונים שקל, והיהודי נתן לו שובר⁵⁴, לאות כי אין לו תביעה על האביר.

– רבקה – קרא היהודי, לאחר שיצא הרועה את הבית – האביר הצעיר ההוא נדיב־לב הוא. ברוך אלהים, אשר הנחיל לו נצחון על אויביו.

אך כאשר לא שמע מענה, התבונן היהודי, כי בתו אין עמו. בשעת שיחתו עם גוּרט עזבה רבקה את החדר.

בין כה וכה ירד גוּרט מעל המעלות, ובבואו אל פרוזדור הבית בתוך חשֵכה ויגש אל הדלת, והנה תמונה עטופה לבנים, ובידה מנורת־כסף קטנה, רומזת לו ללכת אחריה אל החדר הסמוך.

הגֶבֶר האמיץ והפרא, אשר לא חת מפני איש, נבהל למראה התמונה. בלבו קננה האמונה בשדים ורוחות ומזיקים, ומה־גם בהיותו בבית יהודי, בן העם, אשר בין יתר עלילות־השוא שבָדו צורריו, העלילו עליו, כי משתמש הוא בכשפים.

ואולם כעבור רגע הבליג הרועה על פחדו וילך אחרי התמונה הרומזת אל החדר, אשר הראתה לו. שם הכיר לתמהונו, כי התמונה הלבנה היא היא היהודיה היפה, אשר ראה את פניה בשדה־ההתחרות היום וגם בבית אביה.

היא שאלה ממנו לספר את דבר המשא־ומתן בינו ובין אביה, והוא עשה את שאלתה.

– רק לצון חמד לו אבי – קראה רבקה – הוא לא שכח את החסד, אשר עשה אדונך עמו, ולא יקח מאומה במחיר הסוס והנשק, אף אם יגדל מחירם שבעתים. מה הסכום שנתת לאבי עתה?

– שמונים שקל – ענה גוּרט, אשר התפלא על שאלה זו.

– בצרור הזה – ענתה רבקה – תמצא מאה שקל. שמונים מהם תתן על יד אדונך ועשרים תקח לך. אך אל תעמוד פה. מהר ולֵך ושמור את נפשך בעיר הזאת המלאה היום אורחים־פורחים, אשר יארבו לנפש האדם ולהונו. ראובן – פנתה אל אחד מן המשרתים – הָאֵר לאיש הזר הזה וסגרת את הדלת אחריו.

המשרת היהודי הלך לפני גוּרט ופנס דולק בידו. הוא פתח את דלת הבית ויולך את הנכרי על־פני חצר מרוצפה עד השער, ודרך פשפש⁵⁵ קטן הוציאו, ואחרי־כן סגר את השער במוט־ברזל ובריח, כאלו בית־סוהר היה הבית הזה.

– באלהים – קרא גוּרט, בפסעו ברחוב בתוך חשכה – אין זו בת יהודי, כי אם מלאך מן השמים! עשרה שקלים נתן לי אדוני הצעיר ועשרים קבלתי מידי בת־ציון. אכן, יום־טוב לי! עוד יום אחד כזה, גוּרט, והיה בידך להיות בן־חורין. אז אעזוב את קֶרֶן הרועים ואת השֵבֶט ולקחתי בידי חרב וחנית והלכתי אחרי אדוני הצעיר במלחמותיו, ולא אסתיר עוד את פני ואת שמי.

 

פרק אחד־עשר.    🔗

מאורעות הרועה גוּרט בלילה ההוא לא תמו. הוא עבר על־פני הבתים הבודדים, אשר בקצה העיר, ויבא אל שביל אפל, העובר כין אילנות ושיחים, המאפילים בעד אור הירֵחַ.

מן העיר עלו קולות של שותי־שֵכָר, והקולות בלולים בשחוק והוללות. ויש אשר נשמע צוָחָה או נגינה פראית. כל הצלילים השונים האלה העידו, כי העיר מלאה המון אנשי־צבא עם עבדיהם ומשרתיהם, והדבר הזה הטיל קצת אימה על גורט.

– אכן צדקה היהודיה – דבר אל נפשו – מי יתן ועברתי את הדרך בשלום בלי פגע. רבים עתה בעיר גדודי נזירים וחברי פוחזים, כנופיות של עבדים ולהקות של בדחנים, עד אשר כל מי שיש לו שקל אחד שרוי בסכנה, ואף כי איש כמוני, הנושא עמו צרור כסף. הלואי ויצאתי מאפֵלה זו של השיחים, למען אשר אתראה פנים עם הלִסטִים⁵⁶, בטרם יפגעו בי.

ולכן פסע הרועה פסיעות גסות, כדי להגיע אל מגרש־העיר, אשר בקצה השביל, ואולם הדבר לא עלה בידו. כי כבואו עד קצה הדרך אשר השיחים רבים שם, התנפלו עליו ארבעה אנשים, שנים מעבר מזה ושנים מעבר מזה, ויאחזו בו בחזקה במהירות רבה, עד כי אפסה כל תקוה לאחד להתקומם כנגד הארבעה.

– פרוק משאך מעליך – קרא אחד מהם – גואלי־עולם אנו, וכל עמלנו הוא להקל מעל איש את כובד משאו.

– אנכי אשא לבדי את משאי – נהם גוּרט – ולא אמסרהו לידכם, אם רק תעמוד זרועי לי.

– הבה נראה – קרא השודד – ובפנותו אל חבריו אמר: טלו את הבחור. רואה אני, כי יחד עם כיסו יתן לנו את ראשו. והפעם נשפוך דָמִים ונקבל דָמִים⁵⁷.

והשודדים סחבו את גוּרט האומלל לשמאל השביל, דרך שיחים עבֻתִּים, עד אשר הביאוהו אל מגרש, שמעטו שם העצים, וקרני הירח יכלו לרדת על הארץ באין מעצור.

במקום ההוא נלוו אל השודדים עוד שני אנשים, אשר היו, כנראה, בני־גדודם. איש איש מהם חרבו על ירכו, אַלָה⁵⁸ בידו וַאֲפֵר⁵⁹ על עיניו, וגוּרט ידע הפעם אל נכון, מה מלאכת האנשים.

– כמה כסף יש בידך, בחור? – שאל אחד מן־השודדים.

– שלשים שקל – כל הוני שלי – ענה גוּרט קָשוֹת.

– עָנוֹש יֵעָנֵש איש אשר כזה – קראו השודדים – מי שמע, כי זַכּסי, שיש בכיסו שלשים שקל, ישוב מן העיר פִכֵּחַ⁶⁰.

– אני צובר את ההון לקנות את חֻפשתי – ענה גוּרט – אך אם טוב בעיניכם לקחת את הכסף במחיר חפשתי, נכון אני לתתו לכם.

– שמע נא – קרא האחד והוא הראש – לפי ראות עיני, יש בצרור שתחת מעילך סכום גדול מאשר אמרת.

– שאר הכסף – ענה גוּרט – לא שלי הוא רק של אדוני.

– ומי הוא אדונך?

– האביר “עשוּק־הנחלה” – ענה גורט.

– זה שנחל היום נצחון? – שאל השודד – מה שמו ומה מוצאו?

– אדוני – ענה גוּרט – רוצה בעִלוּם שמו, ואנכי לא אגלה סודו.

– ואתה מה שמך וכנויך?

– אם אגלה לכם שמי – ענה גוּרט – ונודע לכם גם שם אדוני.

– אמנם בן־חיל אתה – קרא ראש השודדים – אך לעת־עתה, הגד נא לנו, מאַין הכסף לאדונך, אם “עשוּק־נחלה” הוא?

– בכח חניתו עשה את ההון – ענה גוּרט – צרור הכסף הוא כֹּפֶר ארבעת הסוסים וארבעה כלי־הנשק של האבירים המנוצחים.

– כמה יש בצרור?

– מאתים שקל.

– האמנם לא יותר? – שאל השודד – אכן המעיט אדונך לקחת כפר. ומה עשית עתה בעיר אשבי? 

– הלכתי אל היהודי יצחק מיורק – ענה גוּרט – לשלם לו מחיר הנשק, אשר ערב בעד אדוני.

– וכמה שלמת להיהודי?

– שלמתי לו שמונים שקל, והוא השיב לי מאה.

– מה? – קראו כל השודדים פה אחד – הלהתל בנו אתה אומר, כי באת לספר לנו דברים שלא־היו־מעולם?

– הדבר אשר ספרתי לכם – ענה גוּרט – נכון הוא כנכון אור־הירח. את מאת השקלים תמצאו בכיס של משי, המונח בתוך ארנק⁶¹ של עור, נבדל משאר הכסף.

– הַעלו אור – פקד הראש – ובדקתי את הארנק, אז נוָכַח, אם כֵנים דברי האיש.

עד מהרה הָדלק לפיד, וראש־השודדים נטל את הארנקי לבדקו. יתר השודדים הקיפוהו, גם השנים אשר אחזו בגוּרט הרפו מעט ממנו, בהשתוקקם לראות את תוצאות הבדיקה.

ברגע זה התעודד גוּרט ויאזור את כל כחו, ובזריזות רבה נחלץ מידי שני השודדים, ולוּ אמר לעזוב את הון אדונו, כי אז היה בידו לנוּס ולהמלט. אך בלב העבד הנאמן בא הרצון להציל את ההון, ולכן חטף מידי אחד השודדים את מטהו העב ויך על ראש רב־השודדים ויפילהו לארץ, ועוד מעט והיה צרור הכסף בידו. ואולם השודדים היו זריזים ממנו, וברגע אחד אחזו בערפו של גוּרט, ויגזלו מידו את הארנק.

– בן־בליעל! – קרא הראש, בקומו מעל הארץ – עוד מעט ורצצת את גלגלתי. לוּ נפלת בידי אחרים, כי אז מרה היתה אחריתך. אך את גורלך נחרוץ אחרי־כן. לעת־עתה נדון על־דבר אדונך. האדון קודם לעבדו. אך אתה הִשָקט! אם תתעורר עוד הפעם, ונשתיק אותך לנצח. חברים! – פנה אל העומדים עליו – על הכיס מרוקמות אותיות עבריות, ואני נוטה להאמין, כי אמת דבר העבד. לפי דעתי, עלינו לָחוֹן את האביר הנודד, אדונו, יען דומה הוא אלינו מאד ולא יהי לנו לשלל. אין כלב נושך כלב, במקום שיש זאבים ושועלים לרוב.

– האמנם דומה האביר אלינו? – שאל אחד מן החבורה – במה?

– האם אין אביר זה עני “עשוּק־נחלה” כמונו? – ענה ראש השודדים – האין הוא מוצא לחמו בחרבו וקשתו כמונו? האם לא הכה את פרון־די־ביף ואת מלבוּאַזין, כאשר היינו מכים אנו אותם? האין הוא אויבו־בנפש של בוּאַ־גילבר, המטיל אימה גם עלינו? וחוץ מזה הן חרפה היא, כי היהודי יהי בעל־רחמים יותר ממנו.

– אמנם חרפה היא! – נענה אחד החברים – אבל הגם עבד זה יֵצֵא מידינו שָלם בגופו ובממונו?

– אם בעל־כח אתה, פגע בו – קרא הראש, ובפנותו אל גוּרט אמר: ואתה יודע להשתמש במטה?

– כמדומני, כי אתה יודע את כח ימיני – ענה גוּרט.

– אמנם כן – קרא הראש – מכה רבה חלקת לי. אם תעשה כן גם לאיש־מצוּתך זה והיית בן־חורין. ואם לא, אז אתן אנכי כֹפֶר נפשך, כי מצאת חן בעיני. ואתה מילר – פנה אל השודד – קח את אַלתך וצא הלחם באיש הזה, אך את נפשך שמור.

שני בעלי־הקרָב, חמֻשים באַלות, עמדו זה מול זה, בתוך המגרש, אשר הירח ממעל שפך אורו עליו, ויתר השודדים עמדו להתבונן אל המחזה.

שעה ארוכה נאבקו שני האנשים זה עם זה בכח רב ובחריצות נפלאה. פעם עלה האחד ופעם השני. לאחרונה כשל השודד וגוּרט הכריע אותו.

– הידד, המנצח! – קראו השודדים – תחי הגבורה!

– עתה לך לדרכך, ידידי – פנה אליו הראש, במסרו לו את צרור הכסף – שנים מאנשי ילכו עמך לשלחך בדרך, עד בואך אל אדונך, להגן עליך מפני שודדי־לילה, אשר לא יתנו לך חנינה כמונו. בליל זה רבו השודדים בדרך. ואולם השמר לך – הוסיף הראש – לבל תחקור לדעת את שמנו. כאשר לא גלית לנו את שמך, כן לא תבקש לגלות את שמנו. אל תשאל מי אנו ומה אנו, ואם לא תשמע לקולי – דמך בראשך!

גוּרט הביע את תודתו לראש־השודדים ויבטיחהו כי ישמור את מצותו. ושנים מן השודדים נלווּ על גוּרט, וילכו במשעול צר דרך היער.

על דרכם פגעו בשני אנשים, ויתלחשו עמהם שעה קלה, וגוּרט הבין, כי כל אלה הם בני גדוד גדול של שודדים, שיש להם משמרות בכל פנות היער.

המה באו עד קצה הככר, ולאזניהם הגיע קול רננת אנשי־הצבא, השומרים על שדה־המערכה. השודדים עמדו ויאמרו אל גוּרט:

– פה נפרד. זכור את אשר הזהירך הראש שלנו. אל תגלה לאיש את אשר קרך הלילה. אם לא תשמור את הבטחתך, וידעת את ידנו הקשה. 

השודדים שבו היערה, וגוּרט מהר אל אוהל אדונו ויספר לו את כל הקורות אותו.

לב האביר מלא תמהון על נדיבוּת בת היהודי, ויותר מזה על מעללי השודדים ומנהגם.

ואולם עליו היה לחזק את גופו ליום המחרת, ולכן שכב לנוח על מצעו הרך, וגוּרט עבדו הנאמן שכב ליד פתח האוהל על־גבי עור־הדוב, לשמור על אדונו.

 

פרק שנים עשר.    🔗

אך עלה השמש על חוג השמים, והמון אדם רב נהרו אל הככר, אל מקום שדה־המערכה, לכבוש להם מקום, לראות משם במחזה הנהדר ביום הזה.

ראשונה באו אל שדה־המערכה נשיאי־הקרב עם בני־לויתם ועם הכְּרוּזוֹת לרשום את שמות האבירים ושם המפלגה, אשר נספחו אליה.

על־פי חוקי ההתחרות היה האביר “עשוּק־הנחלה” לראש המפלגה האחת, ובריאַן־די־בואַ־גילבר, השני לו במעלה, נבחר לראש המפלגה־שכנגד. האבירים המועידים, אשר השתתפו אתמול בקרָב, נספחו אל מפלגה זו. ואולם גם בתוך המפלגה השנית רבו האבירים אנשי־השם.

כחמשים איש נמנו היום על כל אחת מן המפלגות, ונשיאי־המערכה עמדו והודיעו, כי נגמרה הרשימה ולא יוסיפו עוד על המנין.

בשעה העשירית כבר היה המגרש מלא קהל רוכבים והולכים־ברגל, אשר מהרו לבוא אל חג־ההתחרות. וכעבור שעה קלה הריעו החצוצרות לאות, כי בא הנסיך יוֹאַן ועמו בני־לויתו ועוד אבירים רבים.

באותה שעה בא גם סֶדריק הזַכסי עם הגברת רוֹבֶנה. למורַת־רוחו של הזכסי נספח שכנו אַטלסטֶן על המפלגה, כנגד האביר “עשוּק־הנחלה”, יען כי קנא אותו על אשר נתן עיניו ברובנה המיועדת לו.

די־ברסי ושאר בני־לויתו של הנסיך, כלם אבירים אנשי־שם, נספחו גם הם על מפלגת בריאן. כי כן היה רצון הנסיך יוֹאַן להנחיל הפעם נצחון לאוהביו.

אך הופיעה “מלכת היופי והאהבה”, והנסיך נגש אליה וידבר, כדרכו דברי־חן, ויחד עם בני־לויתו הוביל אותה בנימוס רב אל כסא־כבודה אשר שם עמדו הנערות העדינות לשרת לפניה.

וכאשר ישבה רובנה על כסאה, הריע ההמון תרועת־שמחה לכבודה.

בין כה וכה והשמש זרחה על־פני הנשק המלוטש של האבירים, אשר נועדו יחדו איש איש על מחנהו, להתיעץ על אודות הקרב ודרכיו.

הכרוּזות יצאו להַסוֹת⁶² את ההמון, למען הַקרא באזני העם את חוקי הקרב ולמנוע על־ידם משפך־דמים, כי הפעם היו האבירים נכונים להלחם בחרבות וחניתות חדות.

החוקים האלה באו למנוע את האבירים מאכזריות ולהגן על הכושלים. בו ברגע אשר ירים הנסיך את שרביטו מחויבים האבירים לחדול ממלחמה.

וכל אביר העובר על אחד מן החוקים האלה יושם עונש עליו, נשקו יוסר מעליו, ויעמוד מחוץ למחנה אל עמוד־הקלון, כי הפר חוק אבירים.

אחרי־כן פנו הכְּרוּזוֹת בקריאות אל האבירים, כי יעשו את חובתם באמונה, למען אשר ימצאו חן בעיני מלכת היופי.

האבירים קרבו איש איש אל קצה המערכה, ויעמדו בשורות ארוכות מחנה מול מחנה, וראש המפלגה עומד ומסדר את צבאו, בטרם יבוא אל מקומו במרכז המחנה.

מחזה נהדר ונורא היה לראות צבא רב של אבירים רוכבים על סוסים מזוינים, והם נכונים לקרב איום. הנה הם יושבים כאנדרטות⁶³ של ברזל ומחכים לאות, וסוסיהם האבירים רוקעים ברגליהם מתוך צפִיָה רבה.

וכאשר הרימו האבירים את חניתותיהם, אשר קציהן נוצצו לנוכח השמש, עברו נשיאי־הקרב על־פני שני המחנות לראות אם הכל בשורה. שני המחנות היו שוים במספר אנשיהם. הנשיאים הלכו למקומם, ואחד מהם הוציא מפיו את האות:!Laissez aller (יָקומו!).

החצוצרות הריעו, החניתות הונפו, הסוסים נעקרו ממקומם, ושתי שורות־האבירים התנפלו זו על זו ברעם וברעש, והחברים העומדים מאחוריהם להיות לעֵזר קרבו גם הם לאט־לאט לתמוך בכושלים, ותהי המלחמה גדולה מאד.

ברגעים הראשונים לא נראו תוצאות הקרב, כי האבק הרב אשר עלה ברגלי הסוסים הדוהרים האפיל על השמים, ואיש לא ידע מי גבר. ואולם לאחר שנתפזר מעט ענן־האבק ראה הקהל, והנה כמחצית האבירים משני המחנות נשמטו מעל סוסיהם, אחדים מהם כבר התעודדו ויעמדו על רגליהם להלחם פנים אל פנים עם אויביהם, ורבים חבשו את פצעיהם השותתים⁶⁴ דם ויתאמצו להמָלֵט מן המהפכה. והאבירים הרוכבים עוד על סוסיהם ערכו זה עם זה מלחמת חרבות, כי החניתות התפוצצו בחמת הקרב, והם משמיעים קול רעש ומתנפלים זה על זה בחֵמה שפוכה, כאלו כל חייהם וכל כבודם תלוים בתוצאות הקרב הזה.

והרעש הלך וגדול, כי חיל־המִלואים של שני המחנות בא לעזרת הלוחמים. בני־ברית האביר בריאַן קראו: “חרב להיכל! להיכל!” ואויביהם ענו לקולם: “כבוד ל”עשוּק־הנחלה!"

קשה היתה המלחמה. רגע הכריע המחנה האחד ורגע עלה המחנה השני. ובתוך רעש המהלֻמות, שאון הלוחמים, תרועות החצוצרות לא נשמעו אנחות הנופלים, אשר התגלגלו באין־אונים תחת פרסות הסוסים. כלי־הנשק המהודרים של האבירים היו מאובקים ומגֹאלים בדם, והנוצות היפות של קובעיהם עפו ברוח כפתותי שלג. כל היופי וכל ההדר אשר נראה במערכה נעלם עתה, והמראה עורר רק זוָעָה.

ואולם לא רק קהל־הרואים מבני־ההמון, כי אם גם הנשים העדינות, אשר מלאו את היציעות, התבוננו בתשוקה עצומה אל מחזה־הדמים, ולא גרעו עין ממנו אף רגע. אמנם יש אשר חוָרו פני אשה או נשמעה אנקה חלושה, כאשר נפל מעל הסוס אוהב, אח, בעל, אך בכלל הביעו הנשים את חֶדְוָתָן במחיאות־כפים ובתנופת־מטפחות וגם בקריאות: “חנית אבירים! חרב גבורים!”

כן רבה עליצות בנות המין היפה למראה הקרב, ואף כי הגברים, אשר לא ידעו גבול לששון־רוחם, בראותם מעשה גבורה. דומה היה כאלו הם עצמם עורכים קרָב, פוגעים ונפגעים.

ובשעת ההפסקות הקצרות נשמעו קולות הכרוּזוֹת הקוראים: “הלחמו, אבירים כבירים! אדם מת וכבודו חי לעולם! הלחמו, אבירים! טוב המוֶת מחיי המנוצח! הלחמו, אבירים כבירים! עיני יפהפיות נשואות אליכם!”

בתוך מהומת הקרב היו עיני הקהל מחפשות את שני מצביאי המחנות, אשר התערבו עם בעלי־הקרב לאמצם ולעודדם בדברים ובמעשים. שני האבירים האלה, בריאַן והאלמוני, הראו נפלאות בקרב. יש אשר אמרו שני האויבים לעמוד זה מול זה, ונצחונו של הראש עתיד היה להנחיל נצחון למפלגתו, אך הדבר לא עלה בידם, כי בני־חבורתם באו והפרידו ביניהם.

ואולם לאחר שפָחתו⁶⁵ אנשי־הקרב מבין שני המחנות עמדו “בן־ההיכל” ו“עשוּק־הנחלה” זה מול זה – נכונים לקרב נורא. מראה שני הגבורים האלה, חריצותם וזריזותם, עורר בין קהל הרואים עליצות אין־קץ.

באותה שעה היתה יד האביר האלמוני על התחתונה, כי הענק פרון־די־ביף מעבר מזה והראֵם אַטלסטן מעבר מזה עפו כחץ לעזרת בריאַן.

מבין קהל־הרואים, אשר התבוננו אל המחזה וידאגו לגורל האחד העומד כננד השלשה, נשמעו קולות: “הזָהר! הזהר! “עשוק־הנחלה”!” והקולות הגיעו לאוזן האביר האלמוני, וברגע אחד הכה מכה גדולה על ראש אויבו וישב אחור בקפיצה אחת, עד כי שני הפרָשים פגעו זה בזה ברעש. אך כרגע התעודדו, ושלשת האבירים יחדו הגיחו על האלמוני.

לא היה דבר אשר יכול להצילו, ורק סוסו המהיר עמד לו, כי נתן לו יכולת להעיף חרבו על ימין ועל שמאל, ואויביו לא התחברו רגעים אחדים.

הקהל מחא כף למראה גבורת האביר הזה, אך הכל ראו, כי עוד מעט ויפול האחד לפני השלשה ורבים מן האצילים העומדים על הנסיך יוֹאַן התחננו לפניו, כי ירים שרביטו לשים קץ למלחמה זו ולהציל את האביר הכביר מקלון.

– לא, באלהים נשבעתי! – ענה הנסיך יוֹאַן – בר־מזל⁶⁶ זה, אשר העלים שמו וזלזל בכבודי, כבר זכה בפרס אחד, ועתה יניח את הכבוד לגדולים וטובים ממנו.

אך עודנו מדבר את הדברים האלה, והנה אירע דבר בלתי־צפוי, אשר שִנה את פני כל הקרב.

בין שורות האבירים, אשר במחנה “עשוק־הנחלה”, נמצא אחד לבוש שחורים ורוכב על סוס שחור. מראה הסוס ורוכבו היה נערץ. ואולם לב האביר הזה לא נמשך אחרי הקרָב. אמנם הִכה מכה רבה את כל מי שפגע בו, אך הוא לא פגע באיש, ויהי כאחד הרואים העומד מן הצד ולא כאיש־קרב. ועל־כן קרא לו הקהל בשם “הרשלן השחור”.

ופתאום עזב האביר הזה את רשלנותו, בראותו כי מנהיג מפלגתו שרוי בסכנה, ויָרֶץ את סוסו כמרוצת הבזק, ויחש אל האביר “עשוק־הנחלה”, ויקרא בקול אדיר: עורה! עזר בא!

ובו ברגע אשר הניף פרון־די־ביף את חרבו, הכה האביר השחור מכה גדולה על ראשו, עד כי נפל מעל סוסו.

והאביר השחור הפנה סוסו למול אַטלסטן, ואחרי אשר חרבו נשברה, גזל מידי הזכסי את חניתו, ויך בה על ראשו, עד כי ברגע אחד התאבק הענק בעפר.

ואחרי שני המפעלים האלה, אשר העירו בקרב ההמון תרועת שמחה, חזר האביר לרשלנותו, כי נטה הצדה, ויעזוב את מנהיגו להלחם לבדו עם בריאַן.

ואמנם קלה היתה המלחמה הפעם. האביר “עשוּק־הנחלה” השתער על אויבו בריאן, אשר רגלו שקעה במשְוֶרֶת⁶⁷ ולא יכול לחלצה. האלמוני קפץ מעל סוסו, ויעף את חרבו על ראש אויבו לאמר: הכנע! ואולם הנסיך יואן חס על כבוד “בן־ההיכל” לבל יחֻלל, וירם את שרביטו לאות כי קץ הקרב בא.

נושאי־הכלים, אשר לא יכלו להחיש ישע לאדוניהם בתוך המהומה, מהרו עתה אל שדה־הקרב לעשות חובתם לפצועים. רבים מהם הובאו אל האוהלים הסמוכים או אל הבתים שהוכנו להם בכפר הסמוך.

כתום הקרב חשבו ומצאו, כי ארבעה אבירים נפלו חללים, כשלשים נפצעו פצעים קשים, רבים נשארו בעלי־מום לכל ימי חייהם, והמאושרים בהם ישאו עליהם תָו־החרב עד יום מותם.

עתה הגיעה השעה לקרוא בשם האביר, אשר עלה היום בגבורתו על הכל. הנסיך יוֹאַן חרץ, כי הכבוד הזה יאה לאביר המכונה בפי העם “הרשלן השחור”. אמנם הכל הוכיחו לנסיך, כי האביר “עשוּק־ הנחלה” הוא אשר נחל את הנצחון, כי הכריע ששה אבירים וגם את “בן־ההיכל” הדף מעל סוסו. ואולם הנסיך יוֹאַן עמד על דעתו, כי לולא עזרת האביר לבוש־השחורים היה “עשוּק־הנחלה” נִגַף לפני אויבו, ולכן יאה השם בחיר האבירים רק לזה “הרשלן השחור”.

אך לתמהון לב כל הקהל נעלם האביר השחור ואיננו. ככלות הקרב עזב את שדה־המערכה, ורבים מן הקהל ראוהו רוכב בעצלתים במורד הגבעה. ואחרי אשר תקעו פעמים בחצוצרות והכְּרוּזוֹת הכריזו את שם הנעלם ולא נמצא, נמנו וגמרו לחלק את הכבוד לאביר אחר. והנסיך יואן לא מצא הפעם תואַנה למנוע את הכבוד הזה מן האביר “עשוּק־הנחלה”, גבור היום.

– אביר כביר – קרא הנסיך יוֹאַן – הואילה נא לקבל גם היום את כבוד־המנצח, ולך הזכות לקחת את כתר־הכבוד הראוי לך בעד גבורתך מידי מלכת היופי והאהבה.

האביר השתחוה בהדרת־כבוד, אך לא ענה דבר. ובקול תרועה הוליכו נשיאי־הקרב את האביר “עשוּק־הנחלה” אל כסא־הכבוד, אשר ישבה עליו הגברת רובנה.

על המעלה התחתונה של הכסא כרע האביר “עשוּק־הנחלה” על ברכיו. רובנה ירדה בגאון מעל מושבה, ותאמר לשים את הכתר על גבי הקובע של האביר. ואולם נשיאי־הקרב קראו פה אחד:

– הָיֹה לא תהיה! יגלה ראשו!

האביר הוציא מפיו מלים עמומות⁶⁸, אך קולו לא נשמע, ונשיאי־הקרב – מתוך סקרנות או בשמרם על החוקים – מהרו להתיר את הרצועות ולהסיר את קובעו.

והנה נגלו פנים שזופים של עלם יפה־מראה כבן עשרים וחמש, ותלתלי ראשו היפים קצרים. פניו היו חורים כפני מת וכתמי דם עליהם.

וכאשר הביטה רובֶנה על העלם, הוציאה אנקה קלה, אך עד מהרה הבליגה על סערת־רוחה, ותקח בידה את עטרת־הכבוד, ותשם על ראש האביר, וכל גופה רועד, ובקול צלול אמרה:

– אביר כביר! שא את העטרה הזאת, הנתונה לך לאות נצחון בקרב היום.

וכעבור רגע קל הוסיפה ואמרה:

– ואין בעולם אביר ראוי לכבוד הזה יותר ממך!

האביר גחן והקריב את שפתיו אל יד מלכת היופי… ועוד הפעם כרע…קרס… ויפול לארץ מתעלף.

בין קהל הרואים קמה מבוכה. סֶדריק הביט בפני האביר ויכר פתאם את בנו, אשר גרש אותו מעל פניו. הוא נדהם ונרתע, ואחר נגש להפריד בינו ובין רובנה. אך כבר הקדימוהו נשיאי־הקרב, אשר הבינו כרגע, מה היה לאביר כי התעלף, וימהרו אליו, ויסירו מעליו את זֵינו, ואז ראו, כי חוּדה של חנית פגע בשריונו ויקוב אותו וימחץ את צדו.

והם הכירו את האביר אַיבֶנְהוֹ.

 

פרק שלשה עשר.    🔗

השם איבנהו עף מפה לפה, ועד מהרה הגיע גם לאזן הנסיך יואן, ופני הנסיך הועמו. הוא הביט סביבותיו. ובפנותו אל בני־לויתו קרא:

– אדונַי, מה דעתכם על אודות הנטִיָה בלב האדם לאהבה ולשנאה? הן ראיתם, כי לבי הגה איבה אל האביר האלמוני, בטרם ידעתי, כי הוא חביבו של אחי.

– ופרון־די־ביף הָשֵב ישיב עתה את אחוזת איבנהו – נענה די־ברַסי, אשר לקח חלק בקרב, ועתה שב ונלוה על הנסיך.

– כן – קרא וַלדמר פיצורס – האביר הזה ידרוש משפטו, כי לו נתן המלך ריכרד במתנה את הטירה ואת האחוזה, אשר אדוני נתן בטובו לפרון־די־ביף.

– פרון־די־ביף – ענה יואַן – הוא אדם שבולע הון ואינו פולט⁶⁹. ומלבד זאת, אדוני, הן איש מכם לא יכפור בזכותי לתת את נחלות־המלוכה לפקידי הנאמנים העומדים עלי, אלה הנכונים לעבוד בצבא בארץ מולדתם, תחת לנוע אל ארצות נכריות.

בני־לויתו של הנסיך, אשר כל איש מהם אמר להבנות מחורבנם של אחרים, נענעו בראשם, ויהללו את נדיבות־לב יואַן.

ואחד מבני־הלויה, וַלדמר, אשר הלך לראות את המקום אשר נפל שם אַיבנהו, שב עתה ואמר:

– אל נא יחת אדוני מפני האביר, וגם פרון־די־ביף יכול לשבת בשלוה באחוזתו, כי פצעי האביר אנוּשים.

– ואולם – קרא הנסיך יואן – הן הוא גבור היום, ואם גם אויבי הוא, חובתי לחבוש פצעיו, ושלוח אשלח אליו את רופאי.

אך פיצורס עמד והודיע, כי איבנהו ככר עזב את שדה־הקרב וידידיו לקחוהו לסעדו.

– לבי לבי על מלכת היופי והאהבה – הוסיף האיש – אשר אין קץ ליגון לבה. רק יום אחד ישבה על כסא המלוכה וששונה נהפך לאבל. אמנם מספד הנשים על אוהביהן שאבדו לא יעורר את לבי, אך למראה הגברת רובנה, אשר עמדה כנציב שַיִש, בעיניה אין דמעה ורק ידיה פרושות, התעוררה נפשי מאד.

– מה טיבה של הגברת רובנה – שאל הנסיך יואן – אשר שמה שמעתי זה פעמים רבות?

– היא בת רוזנים ממשפחה זכסית – ענה הכהן הגדול עָמרי – זו היא שושנת־חן, אוצר־חמדה, דגולה מרבבה, צרור המֹר, אֶשְכֹּל הַכֹּפֶר.

– אין דבר – קרא הנסיך יואַן – נחם ננחם אותה מיגונה. ולא עוד אלא שנגדיל את תפארתה, כי נַשִיא אותה לאיש נוֹרמַני. דומה אני, כי עוד לא הגיעה לשנות בּגרוּת ובידי הזכות להתערב בענין נשואיה. מה דעתך, די־ברסי? היש עם לבך לקחת אשה מבנות הזכסים ולזכות על־ידה בנחלות גדולות?

– אם רק רב נחלתה – ענה די־ברסי – בוחר אני בארוסה זו. ולך, אדוני, אהיה אסיר־תודה בעד חסדך, אשר תעשה עם עבדך הנאמן לך.

– לא נשכח את הדבר – קרא הנסיך יואַן – ועוד ביום הזה אגש אל העבודה, כי אזמין אל המשתה את הגברת רובנה, אותה ואת אפיטרופסה⁷⁰ הזַכסי, ואחרי־כן אדע מה לעשות.

הנסיך יואן כלה לדבר, וכבר נתן אות לעזוב את שדה־הקרב, והנה רָץ בא ויתן על ידו אִגֶרֶת קטנה.

– מאין? – שאל הנסיך, בהביטו בפני האיש, אשר נתן לו.

– מארץ רחוקה, אדוני, אך ממי – איני יודע – ענה העבד – איש צרפתי הביא את האגרת ויאמר, כי יומם ולילה הלך בדרך למהר ולהביאה אל רום־מעלתו.

הנסיך התבונן יפה אל הכתובת ואל החותם, אחרי־כן הוציא בזהירות רבה את האגרת ויקרא את הדברים הקצרים לאמור:

“השָמֶר לך, כי השטן נחלץ ממאסרו”.

פני הנסיך חָוְרו כמת. הוא הוריד ראשו לארץ, ואחר נשא עיניו למרום, כאיש אשר שמע את גזר־דינו למוּת. אך כאשר שקט רוחו מעט הטה את פיצורס ואת די־ברסי הצדה, וישם לפניהם את האגרת.

– זאת אומרת – קרא הנסיך בקול רועד – כי אחי ריכרד יצא לחפשי משִביו.

– אולי שמועת־שוא היא או המכתב מזויף⁷¹ הוא – קרא די־ברסי.

– לא – ענה הנסיך – אני מכיר אה הכתב ואת החותם.

– אם־כן – נענה פיצורס – הגיעה השעה לאסוף את בני־מפלגתנו לעיר יורק או למקום אחר. אם יעברו עוד ימים אחדים ואֵחַרנו את המועד. רום־מעלתו מחויב הפעם להסיר את המסוֶה.

– צריך היה למשוך אלינו את לבות ההמונים, אשר לא לקחו חלק במלחמת האבירים – אמר די־ברסי.

– עוד היום – ענה וַלדמר – ערוֹך נערוֹך לבני הזכסים חג־התחרות של מורים בחִצים, והמחזה הזה ימצא חן בעיניהם.

– גם את המשתה נערוך הערב כיד המלך – קרא הנסיך – תהי נא השעה שעת עונג וששון, ולא נדאג דאגת מחר.

והוא קרא אליו את עבדו ויצוהו למהר אל העיר אשבי ולבקש שם את היהודי יצחק.

– אמור לו לכלב הזה – קרא הנסיך – כי ישלח לי בטרם תבוא השמש שני אלפים כתרים. הוא יודע אח עֲרֻבָּתִי, ואת הטבעת הזאת תתן לו לאות. ובעוד ששה ימים יביא את שאר הכסף לעיר יורק. אם ימרה את פי – דמו בראשו.

אחרי הדברים האלה ישב הנסיך על סוסו וילך אל העיר אשבי, וההמון הנשאר בשדה־הקרב הלך והתפזר לאט־לאט.

 

פרק ארבעה עשר.    🔗

הנסיך יואן ערך את המשתה הגדול בטירת אשבי הנהדרה; ובאמרו לקנות את לב העם בנדבת־רוחו ובכבוד־עשרו, נתן צו להכין את המשתה ברוב פאר והדר, כיד המלך. 

ועושי־רצונו של הנסיך שוטטו בכל הארץ, ויאספו כל הטוב וכל הנעים, הראוי לעלות על שלחן אדוניהם.

אל המשתה הזה הוזמנו קרואים רבים, ובתוכם אחדים מבני הזַכסים, אשר הנסיך חשב לקנות את לבם. אמנם רגיל היה תמיד להָקֵל בכבודם, אך מספרם בארץ היה גדול מאד, ובשעת המבוכות, שמשמשו ובאו, יש בידם להועיל או להזיק, ולכן אמר הנסיך לקנות את לב המנהיגים של ההמון הזה.

אך כן היה דרך הנסיך יוֹאַן לקלקל בקלות־דעתו ובפחזותו את אשר התאמץ לתקן. וכן היה גם הפעם.

הוא הזמין אל המשתה את סֶדריק הזַכסי ואת שאֵרו אַטלסטן, ויביע להם את צערו, כי לא באה עמם גם הגברת רוֹבנה, החולה קצת, וידבר להם חלָקות.

שני הזכסים האלה היו לבושים מעילים ארוכים, עשוים אֵטון יקר, בטעם בני־עמם, ולכן נבדלו במלבושיהם מכל האורחים, והנסיך יוֹאַן החזיק טובה לעצמו, על כי לא מִלֵא שחוק פיו למראה הבגדים המוזרים האלה.

הקרואים ישבו לפני שלחן מלא מעדנים. הטבחים הרבים של הנסיך הכינו כל מיני מטעמים, העולים רק על שלחן אצילי־העם, ויין־משתה יקר היה לרוב.

האצילים הנוֹרמנים, המסובים אל השלחן, התבוננו בחיוך אל שני הזכסים, אשר לא ידעו את נימוסי המשתה וחוקיו ויאכלו וישתו באין מעצור, מבלי להבחין בין המטעמים השונים.

בשעת המשתה הרבו הקרואים שיחה על חג־ההתחרות של האבירים, על האביר השחור, אשר ברח מן הכבוד, על אַיבנהו, אשר נצחונו עלה לו במחיר רב, ועל איש נעלם, אשר נחל את זֵר־הנצחון בהתחרות של המורים־בחִצים.

השיחה היתה עליזה, מעורבה בבדיחות והלצות. רק הנסיך יואן לבדו ישב סר וזעף ורוחו אין עמו. אך פעמים שהיה גומע כוס יין לשמח את לבו.

וכאשר הגיע המשתה אל קצו, הרים הנסיך את כוסו ויקרא: 

– אני שותה כוס זו לחיי האביר וילפריד אַיבנהו, המנצח בחג־החרבות. ואני מביע את צערי, כי נפקד מקומו בתוכנו היום. הבו, אדונַי, מַלאו הכוסות, וביחוד סֶדריק מרוטֶרבוּד, האב הנכבד של הבן הנוצר לגדולות.

– לא, אדוני – ענה סדריק בקומו ממושבו, ואת כוסו לא נשא – לא יקרא בשם בן לי זה הנער הסורר, אשר המרה את פי ויטוש את תורת עמו ומנהגיו.

– אי אפשר הדבר – קרא הנסיך יואן, בהעמידו פניו כמשתומם – כי אביר כביר כמוהו יהי בן סורר!

– אבל, אדוני – ענה סדריק – הדבר כן הוא. וילפריד עזב את ביתי, ויבא להתערב בין הרואים פני אחיך המלך, וילמד שם את תורת־הפָרָשים, החשובה כל כך בעיניכם. אחרי־כן עזב את ארץ־מולדתו על אפי ועל חמתי. בן סורר ומורה הוא.

– אבוי! – קרא הנסיך – אם מרואי־פני אחי ריכרד הוא, אין פלא, כי למד ממנו להַמרוֹת את רוח אביו. כמדומני – הוֹסיף הנסיך כעבור שעה קלה – כי אחי נתן במתנה לבנך, חביבו, את הנחלה העשירה אַיבנהו.

– כן – ענה סדריק – ובגלל זה נפלה הקטטה האחרונה ביני ובין בני, כי אנכי אסרתי עליו לקבל במתנה את נחלת אבותי.

– אם כן – ענה הנסיך יואן – הן לא תמחה כנגדי, כי נתתי את הנחלה הזאת לאיש, הרוצה לקבל מתנה מאת המושל האנגלי. ואתה, אדוני פרון־די־ביף – קרא הנסיך, בפנותו אל הבַּרון – הן לא תוציא מידך את האחוזה היפה אַיבנהו.

– חי נפשי! – ענה הענק בעל העינים השחורות – הרשות בידי רום־מעלתו לכנות אותי בשם “זכסי”, אם יוציא מי־שהוא מתחת רשותי את המתנה, אשר הואיל רום־מעלתו בחסדו לתת לי.

– אם יקראך איש בשם “זכסי”, אדוני הברון – ענה סדריק אשר נעלב – יחלק לך כבוד, שאין אתה ראוי לו.

פרון־די־ביף אמר לענות דבר, אך הנסיך נענה ואמר:

– אכן, אדונַי, יפה אמר סֶדריק האציל. שלשלת יחוסו ארוכה משלנו, כאשר ארכו בגדיו מבגדינו.

– גם בשדה־המלחמה הם עוברים לפנינו, כאשר יעבור הצבי לפני הכלב – נענה מַלבואזין.

– אמנם להם משפט הבכורה – נענה הכהן הגדול עָמרי – על כי אצילי־רוח הם ובעלי־מדות טובות.

– וביחוד נזירים הם מן היין – נענה די־ברסי, אשר שכח ברגע זה את מחשבתו להתחתן במשפחה זכסית.

– וגבורי מלחמה הם – קרא בריאַן־די־בואַ־גילבר.

בשעה שרואי־פני הנסיך כוננו איש איש את חץ לגלוגו⁷² מול פני סדריק, כאשר עשה אדונם, ישב הזכסי וחמתו בערה בו. עיניו הביעו זעם בהתבוננו אל האנשים העולבים אותו. הוא לא ידע במי להנקם נקמת עלבונו. מראהו היה כשור מעֻנֶה, אשר מעַנָיו הקיפוהו, והוא עומד ואינו יודע, ממי יקח נקם.

לאחרונה שם פניו אל הנסיך יואן, אשר הוא היה המתחיל, ובקול רועד מרוגז קרא:

– לוּ גם רבו ועצמו פשעי עמי וחטאיו, אך איש זכסי לא יתן לעולם להכלים את פני האיש, אשר בא בצל קורתו, קרוא אל המשתה, כאשר עשה אדוני לי היום. ואם נפלו אבותי במלחמה לפני אויביהם אַל לאנשים ההם – ובדברו נתן עיניו בפרון־די־ביף ובריאן – להתפאר עליהם, אחרי אשר הֻכו היום מכה רבה בחרב איש זכסי.

– באמונתי, חץ שנון הוא! – קרא הנסיך יואן – מה הדבר הזה בעיניכם, אדוני? הנה התעודדו בני הזכסים, לשונם כחרב חדה, רוחם מלא גאון, ואני ירא פן יקומו עלינו. מה דעתכם, אדוני? אולי טוב לנו לשבת באניה ולשוב לנוֹרמנדיה בעוד מועד.

– מפני הזכסים לא נֵחת – קרא די־ברסי בשחוק – לא בחרב וחנית נצא לקראתם, כי אם בשוטים ומקלות נבריחם.

– הקץ לדברי להג, אדוני האבירים! – נענה פיצורס – וטוב תעשה, אדוני הנסיך, אם תבאר לאורחנו החָשוב סֶדריק, כי כל הדברים האלה אינם אלא הלצות ולא באו לפגוע בכבודו.

– פגיעה־בכבוד! – קרא הנסיך, בהעמידו פנים של תָמֵהַּ – הן לא יעלה על לב איש, כי אנכי אתן לעלוב את אורחי. חלילה לי מעשות כדבר הזה! הבה, אני מרים כוסי לחיי סדריק, אחרי אשר מאן להרים כוסו לחיי בנו.

המסובים הרימו כוסותיהם, אחרי מחאם כף לדברי הנסיך, אשר לא עשו רושם על הזַכסי. אמנם הוא היה איש תמים, אך הפעם לא יכלו דברי החלָקות להשכיח מלבו את העלבון אשר נשאו עליו, ולכן שתק ולא ענה דבר.

– ועתה, אדונַי – קרא הנסיך יואן, כטוב לבו ביין – אחרי אשר חלקנו כבוד לאורחינו הזכסים, יואילו נא הם להשיב לנו. אנא, אדוני – פנה הנסיך אל סדריק – העלה נא על שפתיך שם איש נורמני הנכבד בעיניך, ואחרי־כי תשתה כוס יין, להפיג⁷³ את המרירות מפיך.

ופיצורס קם בדַבֵר הנסיך, וילחש באזני הזַכסי, כי ישתמש בשעת־הכֹשר לעשות שלום בין שני העמים והזכיר לטובה את הנסיך יואן.

אך סדריק לא שם לב אל העצה הזאת. ובקומו ממושבו, מלא את כוסו ויפן אל הנסיך לאמר:

– אכן משא כבד נָטַל עלי, אדוני, לסַפֵּר בשבח הנורמנים. קשה לעבד להלל את הרוֹדה בו; קשה למנוצח לרומם את שם המנצח. ואולם יש עם לבי לקרא בשם את אחד הנורמנים, הראשון בין הגבורים, הטוב והנדיב מכל בני עמו. והיה האיש אשר יאמר, כי לא כן דברתי, בן־בוז הוא. אני שותה כוסי לחיי ריכרד לב־האריה.

הנסיך יואן, אשר קוה, כי הזכסי ישא שמו על שפתיו, נדהם מאד, בשמעו פתאם את שם אחיו האמלל. 

הוא נגע בשפתיו בכוס, ואחר נתן עיניו בבני־לויתו לראות, מה יענו אלה על הדברים.

אחדים מהם, הזקנים והרגילים בנמוסי החצר, חקו את מעשה הנסיך, בהגישם אל שפתיהם את הכוס באין אומר. אך רבים לא התאפקו ויקראו: יהי המלך ריכרד! ישיב אלהים את שבותו! ורק מעטים מאד, ובתוכם פרון־די־ביף ו“בן־ההיכל”, לא נגעו בכוס־של־ברכה זו. אך איש לא מצא את לבבו להוציא מפיו דבר כנגד המלך השבוי.

וכראות סדריק, כי דבריו לא החטיאו את המטרה, פנה אל שכנו ויאמר:

– קוּם, אַטלסטן! רב לנו לשבת פה. כבר שבענו מסעודתו של הנסיך יוֹאַן. ואלה הרוצים להתבונן אל מנהגי הזכסים ונמוסיהם המשונים יואילו לבוא אל אהלי אבותינו. רב לנו לשבת בסעודת רוזנים.

אחר הדברים האלה עזב סדריק את אולם המשתה, ואחריו יצא אטלסטן ועמו אחדים מבני הזכסים, אשר נעלבו גם הם על־ידי לגלוגו של הנסיך.

– חי אלהים – קרא הנסיך יואן בצאת האנשים – היום הזה הוא יום נצחון של הזכסים.

הקרוּאים קמו ללכת, והנסיך לחש באזני פיצורס:

– ראה, הנה הם נכונים לעזוב אותי.

– אל תירא, אדוני – ענה וַלדמר – אנכי אדבר על לבם.

אך מעט מעט התפזרו הקרואים. לא נשארו בלתי אם מתי־מספר מן הנוטים אחרי יואן.

– אכן זה הוא פרי עצתך! – קרא הנסיך בקצף אל פיצורס – על פיך הזמנתי אל שלחני את הזכסי השכוֹר, כי יפגע בכבודי, ואחרי אשר העלה על שפתיו את שם אחי רחקו ממני באי־ביתי, כאלו הייתי מצורע.

– אל נא באפך, אדוני – ענה יועצו – יש בידי להשיב על דבריך ולהוכיחך על אשר בקלות־דעתך קלקלת את מחשבתי הטובה. אך לא עת תוכחה עתה. אני ודי־ברַסי נמהר לעודד את לבות הפחדנים ולהשיבם אליך. 

– לשוא יהי עמלך! – קרא הנסיך, בצעדו על פני החדר אנה ואנה מרוגז – האנשים האלה ראו את עקבות האריה בחול, הם שמעו את שאגתו מן היער – ורוחם נפל בקרבם.

– רוחו הוא אשר נפל! – לחש פיצורס באזני די־ברַסי – שם אחיו מטיל עליו אימה רבה. אוי לו למי שעלה בגורלו להיות יועצו של נסיך חסר־לב.

 

פרק חמשה עשר.    🔗

כאשר יעמול העכביש לארוג את קוריו אשר נהרסו, כן עמל ולדמר פיצורס לחבר ולאגד את כל האנשים, אשר נספחו על הנסיך יואן. רק מעטים מהם נטו אחריו מאהבה, ואיש לא הגה לו כבוד. ולכן יגע פיצורס לתאר לפניהם את הטוב אשר ינחלו, אם ילכו אחרי הנסיך יוֹאַן.

על לב האצילים הפוחזים דבר, כי נכונים להם תענוגים אין־קץ, ואיש לא ימנע בעדם לעשות מה שלבם רוצה. לרודפים אחרי הכבוד אמר לתת שלטון ומשרה, ולאוהבי בצע הבטיח הוֹן ועוֹשר. והעומדים בראש צבאות השכירים קבלו מידו מתנות זהב, אשר בהן קנה את לבם.

הוא התאמץ להוכיח, כי השמועה על־דבר שוּב המלך ריכרד שמועת שוא היא. אך כאשר ראה, כי נוטים האנשים להאמין בה, שב והוכיח, כי גם על־ידי הדבר הזה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות.

– הן אם ישוב ריכרד – הוכיח פיצורס – יעשיר את נוסעי־הצלב הדלים, אשר הלכו עמו, ויגזול את רכוש היושבים בארץ. את כל אלה אשר חטאו כנגדו ייסר קשה. את “בני־ההיכל” ואת “בני־יוחנן”, אשר לא נלווּ עליו בארץ־הקודש, ישמיד מן הארץ. וכל מי שנטה אחרי אחיו יואן מות יומת כמורד במלכות.

והיועץ הערום של הנסיך הוסיף ואמר:

– האמנם נירא את מוראו? אמנם אביר כביר הוא ולבו כלב האריה. אך כבר עברו הימים הקדמונים, אשר גבור אחד יצא לקראת מחנה שלם. אם ישוב ריכרד, לבדו ישוב, באין צבא, באין רֵעים. העצמות היבשות של גבוריו מפוזרות בחולות ארץ־הקודש. ומתי־מספר מהם אשר שבו מגדודם, כמו האביר איבנהו, שבו דלים ונדכאים.

ואל אלה אשר אמרו, כי לריכרד משפט הבכורה לשבת על כסא־המלוכה, קרא פיצורס:

– מה הוא משפט הבכורה? האם לא ידענו, כי העם בוחר במלך הטוב בעיניו? הרשות בידנו לבחור עלינו למלך את האיש הרצוי לנו. אמנם עולה ריכרד על אחיו יואן בגבורתו, אך שימו אל לב, כי הראשון ישוב אלינו בחרב־נקמה בידו, והשני בא אלינו בנדבת־לב, בגמול לאוהביו, בחסד ובצדקה. ולמי איפוא מהם תתנו את משפט הבכורה?

הדברים האלה והדומים להם לא החטיאו את המטרה והטו את לב האצילים להתחבר אל יואן. רֻבם נאותו לבא אל מקום האספה ביורק, למען הכין את הדבר, כי יושם כתר־המלוכה על ראש יואן.

ובשוב פיצורס אל הטירה בשעה מאוחרת בלילה, עיף ויגֵע מן העמל הרב, פגע בדי־ברַסי, אשר פשט בגדי־החג ולבש מעיל בד ומכנסי בד, ובראשו מין כִּפָּה של עור, על שכמו חרב קצרה וקרן יובל, בידו קשת ארוכה וילקוט של חצים בחגורתו.

אלו ראה פיצורס איש אשר כזה בחדר אחר. לא היה שם אליו לב, כי כן לבשו השומרים בטירה. אך בראותו את האיש באולם הפנימי, התבונן אליו ויכר את האביר הנוֹרמַני, המתחפש בלבוש אכר אנגלי.

– מה המַסְוֶה הזה, די־ברַסי? – שאל פיצורס בקצת רוגז – העת לך היום לשחק ולעסוק בהבלים, בשעה שגורל אדוננו הנסיך יואן עומד להחרץ? מדוע לא הלכת עמי לעודד את לב הפחדנים, אשר השם בלבד של המלך ריכרד הטיל עליהם אימה?

– אנכי הייתי טרוד בעסקַי – ענה די־ברסי במנוחה – כשם שאתה פיצורס, היית טרוד בעסקיך. 

– כלום עסקי עצמי הם? – תמה פיצורס – הן שֻלחתי במלאֲכוּת הנסיך יוֹאן אדוננו.

– ושליחות זו – קרא די־ברַסי – כלום אינה עסקי עצמך? הוי, פיצורס, הלא יודעים אנו איש את אחיו. אתה הזקן רודף כבוד ואני הצעיר רודף תענוגים. כמוני כמוך יודעים מה טיבו של הנסיך יואן. אין לו גבורת מושל, אף אין לו נדיבות מלך. איש קל־דעת הוא ולא יאריך ימים על כסא־מלכותו. אך דבר טוב אחד נמצא בו: כי על ידו יעלו לגדולה פיצורס ודי־ברַסי, ולכן עומד אתה בראש יועציו, ואני – בראש צבא שכיריו.

– אמנם עוזר נאמן אתה! – קרא פיצורס בקוצר־רוח – בשעה של הֲרַת־עולם⁷⁴ עלה על לבך להתבדח, אך הגידה לי מה טיבו של מַסְוֶה זה, ולמה אתה מתחַפֵּש?

– אני הולך לקחת לי אשה – ענה די־ברסי בקור־רוח – בעקבות בני השבט בנימין.

– השבט בנימין? – שאל פיצורס – חידות לי דבריך.

– לא ישבת עמנו אתמול – ענה די־ברסי – כאשר סִפֵר לנו הכהן הגדול עָמרי, כי לפני ימים רבים נלחם השבט בנימין עם יתר שבטי־ישראל. וכל אנשי החיל מבני־בנימין נפלו לפי חרב. ובני־ישראל נשבעו, כי איש מהם לא יתן בתו לבנימין לאשה. אבל אחרי־כן נִחמוּ על השבועה. ויהי כאשר ערכו בנות־ישראל חג־מחולות, ויצאו בני בנימין, שרידי המלחמה, ויחטפו להם איש איש עלמה, ולא שמעו בקול הקרובים, אשר באו לריב עמהם. גם אנכי אומר היום לעשות כן, כי אתנפל על בני־הזכסים, אשר עזבו הלילה את הטירה, וחטפתי מידם את רובנה היפה בבנות.

– האם מדעתך יצאת? – קרא פיצורס – שים אל לבך, כי האנשים האלה, אף אם זכסים הם, יש להם הוֹן ועושר, וכבודם גדול בעיני בני שבטם.

– מה לי ולזה? – ענה די־ברסי – אנכי אעשה כאשר דברתי. 

– אבל אין השעה שעת־הכושר – קרא פיצורס – כי הנסיך יואן אומר עתה למשוך אליו את לבות ההמון, ולכן יתבע ממך את עלבון הזכסים.

– לוּ יעשה הנסיך כן וידע את ידי – ענה די־ברסי – אבל אין עם לבי לגלות את פני. האמנם איני דומה בלבושי לשומר־היער? ובכן יאמרו, כי אחד משודדי היער התנפל על הזכסים. יש לי אורבים, השומרים את צעדיהם. הנה בני־האורחָה לנים עתה במנזר⁷⁵ וכאשר יצאו בבוקר לדרכם והגיעו עד עבי היער, יפלו בידי גדוד אנשי. אחרי־כן אופיע אליהם בלבוש אביר להציל את האומללים מיד השודדים, ואת רובנה אביא אל טירתו של פרון־די־ביף או לארץ נורמנדיה, ושם תשב עד אשר תאות, כי יקָרא עליה שם די־ברסי.

– אכן תַכסיס נפלא הוא! – קרא פיצורס – תן תודה, די־ברסי, כי לא אתה לבדך חבלת את המזִמָה. מי הוא איש־עצתך ויד־ימינך?

– למה אכחד ממך? – ענה די־ברסי – “בן־ההיכל” בריאן־די־בוּאַ־גילבר הוא האיש, אשר יעמוד לימיני להוציא לפועל את הדבר, שעשו בני־בנימין. הוא ואנשיו ילכו עמי, והוא גם יעזור לי לקחת את הגברת רובנה.

– חי אלהים – קרא פיצורס – כי המזִמָה הזאת מעידה על חכמת שניכם. אך לחכמתך אתה אין חקר, כי יעצת למסור את הגברה רובנה לידי איש־עצתך. אולי יעלה בידך לגזול אותה מידי הזכסים, אך אם תוכל אחרי־כן להצילה מצפרני בוא־גילבר – ספק הוא. עַיט הוא, אשר לא יוציא את טרפו.

– הן “בן־היכל” הוא – ענה די־ברסי – ואסור לו לשאת אשה. ומלבד זאת אוי לו לאיש, אשר יָהִין לנגוע בארוסתו של די־ברסי!

– ובכן – קרא פיצורס – אחרי אשר אשחית דברי לשוא, להשיבך מדרכך, כי ידעתי את קשי־ערפך, מַהֵר נא לכַלות את מעשיך. אל נא תאַבד זמן לבטלה.

– דע לך – ענה די־ברסי – כי בעוד שעות מועטות יעבור הכל, ואנכי אבוא ליורק לעמוד בראש הצבא, ואני נכון לעשות ככל אשר תבקש ממני, כי אביר נאמן אני. שלום!

– אביר נאמן! – אמר פיצורס אל עצמו, בהביטו אחריו – שוטה נאמן הוא האיש, העוזב דברים עומדים ברומו של עולם לרדוף אחרי הבלים. ואלה הם כלי־היוצר בידי להוציא את מחשבתי!… ולמי אני עמל?… לנסיך חסר־לב ורודף־תענוגות, אשר יבגוד בידידיו, כאשר בגד באביו ובאחיו… ואולם גם הוא רק כלי־יוצר בידי… ינַסה נא להרים ראשו וידע את תנואתי.

מן החדר הסמוך נשמע קול קורא: “פיצורס!” ומזכיר־המלך שלעתיד התעורר מהרהוריו, וימהר אל אדונו הנסיך לשמוע את פקודתו.

 

פרק ששה עשר.    🔗

ברגע ההוא אשר ראה סֶדריק הזכסי את בנו בשדה־הקרָב באשבי, בנפלו לארץ מתעלף, היה עם לבו לצות על עבדיו, כי ישאו עמם את האומלל לסעדו, אך המלים נעתקו מפיו. קשה היה עליו להכיר לעיני הקהל הרב את הבן, אשר גרש מעל פניו והעבירוֹ מנחלתו.

אך הוא פקד על סוכן־ביתו אוֹסוַלד לשים עין על בנו, ואחרי אשר יתפזר ההמון יקחו עבדיו את אַיבנהוֹ, להביאו אל אביו. ואולם בדבר הזה קדמוהו אחרים. כאשר התפזר ההמון, לא ראה ולא מצא עוד אוסוַלד את האביר הפצוע.

לשוא היה עמל סוכנו של סדריק לבקש את בן אדונו. עיניו ראו רק כתם של דם במקום אשר נפל האביר, אך הוא נעלם ואיננו, כאלו ירד מלאך מן השמים ויקח אותו.

ובעודנו מחפש כה וכה את האובד, והנה פתאום נתן עינו באיש לבוש כבן־חורין, ויכר את העבד גורט. לב הרועה הנאמן הזה היה מלא דאגה לגורל אדונו הצעיר, אשר נעלם פתאם, ויבקש אותו בכל המקומות, וישכח כי עליו להִזָהֵר לבל יכירוהו. ואוֹסוַלד אשר חשב, כי העבד אומר לברוח מפני אדונו, תפש בו להסגירו אל סדריק.

כאשר שב סוכן־הבית לחפש את אַיבנהוֹ ולחקור את גורלו, נודע לו מפי העומדים במקום ההוא, כי שני עבדים לבושים הדר נשאו את האביר הפצוע באַפִּריון, אשר לאחת הגבירות. אוסוַלד הלך אל אדונו לספר לו את הדברים ולשמוע את פקודתו, ויולך עמו את גוּרט, אשר היה בעיניו כבורח.

הזכסי היה שרוי בצער, כי חרד לגורל בנו. הרגש של אהבת־אב גבר בלבו על יתר רגשותיו. ואולם בשמעו מפי סוכן־ביתו, כי איבנהו לֻקח אל בית ידידים, אשר יסעדוהו וירפאוהו, שוב התעורר בלבו רגש הכעס על בנו הסורר.

– ילך לו בדרכו – קרא הזכסי – יחבשו את פצעיו אלה האנשים אשר למענם יצא אל המערכה. הן יקר בעיניו כבוד האבירים הנורמַנים הגאים מכבוד עמו ומולדתו, ומה לי ולו.

– לפי דעתי – קראה רובנה, אשר עמדה שם – זה האביר בין אבירים, הנדיב בין הנדיבים, אשר עצה וגבורה עמו, הוא הוא הנותן כבוד לעמו ולמולדתו…

– חדלי! – קרא הזכסי – אל נא תדברי אלי טובות עליו. קומי הִכוֹני נא אל המשתה של הנסיך יוֹאַן. הוא הזמין אותנו הפעם בנמוס רב, כאשר לא הסכינו הנורמנים לעשות לבני עמנו מן היום אשר כבשו את הארץ. ואנכי הלוך אלך אל המשתה, למען הראות לנורמנים היהירים⁷⁶, מה מעט נגע אל לב איש זכסי גורל בנו, אשר התערב עם אביריהם.

– ואנכי – ענתה רובֶנה – לא אלך. גם אתה השמֶר לך. לא אמיץ־רוח יאָמר לך, כי אם קשה־לב.

– שבי בביתך איפוא – קרא סדריק – ידעתי, כי רגש קל בלבך יקר בעיניך מכל עמך הנדכא וגורלו. הבה אבקש את אַטלסטן הנדיב, ויחדו נלך אל המשתה של הנסיך.

אחר הדברים האלה הלך אל המשתה. ואת כל הקורות אותו שם הן יודע הקורא.

כאשר עזב הזכסי את הטירה בחרי־אַף, מהר לשבת על סוסו ולשוב אל ביתו. וברגע ההוא הביאו לפניו את גוּרט הבורח.

לב הזַכסי היה סוער אחרי העלבון בשעת המשתה, והוא בקש רק תואנה לשפוך את חמתו על מי־שהוא.

– כבלים! – קרא סדריק – כבלים! הוי אוסולד! כלב שבכלבים! למה לא אסרת את העבד באזיקים!?

בני־לויתו של גוּרט לא העיזו להַמרות את פי אדוניהם, וימהרו ויאסרוהו בחבל, אשר בא לידם.

העבד קבל באהבה את גזר־דינו; אך בהעיפו עין על אדונו, קרא בתוכחה:

– זאת לי על אשר אהבתי בכל מאדי את עצמך ובשרך.

– עלו על הסוסים! – פקד סדריק – לכו ונלכה!

והאנשים לא אחרו לעשות את הדבר, למען הגיע אל המנזר של הקדוש ויטוֹלד ללון שם.

ראש המנזר, בן זכסים, קבל את האורחים החשובים בכבוד רב ויעש להם משתה, וילינו שם עד הבקר, ואחרי אשר סעדו את לבם יצאו לדרכם.

כאשר עזבו בני האורחה את חצר המנזר, אירע דבר אשר החריד את לב הזַכסים המאמינים בנַחַש:

אך יצא הפרש הראשון את פתח השער, והנה כלב גדול ושחור רוקד כנגדו בקול יללה ונביחה, לאות כי רוצה הוא להִלָוֹת על בני האורחה.

– הוי, אין דעתי נוחה ממנגינה זו, אבא סדריק – קרא אטלסטן, שהיה רגיל לכַנוֹת את הזכסי הזקן בשם־הכבוד הזה.

– נם אני בחלומי, דודי – נענה וַמבה – חושש אני, כי שַלֵם נשַלֵם מחיר רב בשכר נגינה זו.

— לו לעצתי שמעת — אמר אטלסטן, אשר השֵכָר הטוב של ראש־המנזר עשה עליו רושם נעים – טוב כי נשוב וישבנו במנזר עד הצהרים. סימן רע הוא להולכי־דרכים, שפגעו קודם הסעודה השנית בנזיר או בארנבת או בכלב נובח.

– הבלים – קרא סֶדריק בקוצר־רוח – היום קצר והדרך רבה. והכלב הזה הוא כלבו של גורט, נקלֶה ונרפֶה הוא כאדונו.

וכדברו את הדברים האלה, והוא מלא חמה על אשר הפסיקו לו את הדרך, זרק את כידונו מול הכלב פנגס, הוא כלבו של גוּרט, אשר שמח בו מאד. הכידון פגע בשכם הכלב ופצעהו, ועוד מעט והכהו ארצה, ופנגס ברח בקול ילל מעם פני האציל הזועם.

לב גוּרט נשבר בקרבו. הוא חש את כאב כלבו הנאמן יותר מכאב נפשו.

לשוא התאמץ להרים יד, ולכן פנה אל ומבה, אשר נטה מעם אדונו, בראותו את זעמו, ויאמר:

– אנא, עשֵה חסד עמדי ומחית את עיני בכנף בגדי, כי האבק הוציא דמעה מעיני.

ומבה עשה כאשר שאל ממנו חברו, ושני האנשים רכבו זה בצד זה שעה קלה ואין דובר דבר. לאחרונה לא התאפק גוּרט ויען ויאמר:

– וַמבה ידידי, בין כל האנשים העובדים את סדריק מתוך שטות אתה הוא השוטה הערום, אשר ידעת למצא חן בעיניו. ולכן לך נא אליו ואמרת לו: כה אמר גוּרט: הוא לא יוסיף עוד לעבדך, לא מאהבה ולא מיראה. יש בידו להסיר ראשי מעלי, ליַסֵר אותי בשוטים, לאסרני בכבלי־ברזל, אך עד עולם לא יעלה בידו להכריחני, כי אֹהב אותו או אשמע בקולו. וכן תאמר לו: גוּרט בן ביבולף חדל מהיות עבד לך.

– אמנם שוטה אני – ענה וַמבה – אך בשליחות־של־שטות זו לא אלך. אדוננו סדריק יש לו עוד כידון אחד בחגורתו, ואתה ידעת, כי לא תמיד יחטיא את המטרה.

– את מוראו לא אירא! – קרא גוּרט – אתמול עזב את וילפריד אדוני הצעיר מתבוסס בדמו, והיום אמר להרוג בפָנַי את היציר היחידי, ההוגה לי חִבָה. בשם כל הקדושים נשבעתי, כי עד עולם לא אסלח לו על הדבר הזה.

ולפי דעתי – קרא הלץ, אשר היה אוהב שלום ורודף שלום – לא היה כלל עם לב אדוננו להרוג או למחוץ את פנגס כלבך, כי אם להפחידו, ורק בו ברגע, אשר עף הכידון, נתקל הכלב ונפגע. ואני נכון לרפֵּא אותו רפואה שלֵמה.

־ לוּ ידע לבי, כי אמנם כן הוא! – ענה גוּרט – אך לא עיני ראו את האיש, בכוננו את כידונו, ואחרי־כן כאשר החטיא את המטרה. בָּרי לי, כי התכַּוֵּן להרוג את כלבי. העון הזה לא יכֻפר לו!

הרועה הנעלב החריש, וכל עמל הלץ להוציא מפיו מלה עלה בתהו.

סדריק ואַטלסטן, אשר עמדו בראש האורחה, הלכו שניהם יחדו וידברו על אודות הליכות המדינה, על הריב בין בני המלך, על הקטטות בקרב האצילים הנורמנים ועל התקוה לזכסים הנדכאים לפרוק מעליהם את עול הנורמנים או, לפחות, להתרומם בארץ ולצאת מעבדות לחרות בימי המהומות העתידים לבוא.

השיחות האלה היו מבחר שעשועיו של סדריק. על מזבח התקוה לגאול את עמו הקריב האיש הזה את אֹשר ביתו ואת שלום בנו.

ואולם למען הביא גאולה זו לעמו צריך היה לאַחד את כל המפלגות ולשים עליהן ראש. הוא ידע, וכן הגידו לו כל אנשי־סודו כי הראש הזה יבָחֵר רק מקרב זרע המלוכה, אשר דם המלכים הזַכסים נוזל בעורקיהם.

איש אשר כזה היה אטלסטן. אמנם אין בו כל המעלות הטובות הנאות למנהיג, אך הוא היה נדיב־לב, יודע תחבולות מלחמה, וגם נכון היה לשמוע לעצת מי שחכם ממנו.

אך לב רבים מבני הזכסים הלך אחרי הגברת רובנה, אשר מוצאה מזרע המלך אלפרד, ואביה קנה לו שם גדול בחכמתו, באומץ־לבו ובנדבת־רוחו, וזכרו היה קדוש בעיני בני־ארצו הנדכאים.

נם סדריק עצמו יכול היה למשוך אחריו מפלגה שלמה, הנכונה לבחור בו לראש, כי כבודו היה גדול בעיני בני־עמו, אשר קראו לו בשם־חִבה “הזַכסי”. אמנם לא היה מזרע המלוכה, אך מוצאו היה מגדולי היחש, ובאֹמץ־רוחו, זריזותו ואהבתו הרבה לעמו לא היה כמוהו.

ואולם האיש הזה לא רדף אחרי הכבוד ולא בקש גדוּלה לעצמו, ורק טובת עמוֹ היתה לנגד עיניו. ולכן תחת לחלק את העם ולברא מפלגה חדשה, בקש תחבולות לאַחד את שתי המפלגות הקיָמות. והוא חשב מחשבות להשיא את רובנה חניכתו לאַטלסטן. אפס כי מחשבתו הטובה הופרה, כי נפש רובנה חשקה בבנו. והדבר הזה גרם, כי האב שטם את בנו, עד אשר גרשוֹ מעל פניו.

סֶדריק קוה, כי זכר וילפריד בנו ימָחה מלב רוֹבֶנה, אחרי אשר נדד למרחקים. אך הוא חשב וטעה, ותקותו נכזבה.

גם העלָמות אשר הסכינו לקבל מָרוּת⁷⁷, בבואן להנָשא לאיש, יש אשר תעמודנה על דעתן לבחור רק בזה שלבן רוצה, ומה גם רובנה, אשר דבריה בבית סדריק היו כדברי מלך, ואיש לא העיז להמרות את פיה. היא עמדה על דעתה, וסדריק, אשר כִבֵד אותה כמלאך אלהים, לא ידע במה להטות את לבה.

לשוא התאמץ לתאר לפניה את כסא המלוכה הנכון לה, אם תֵאות להיות לאשה לאטלסטן. רובנה מאנה לשמוע אליו באמרה, כי תועבה לה לשבת גם על כסא־מלוכה עם איש השנוא לה.

היא לא הסתירה את אהבתה לוילפריד אַיבנהוֹ. אך לאחר שגָז ממנה האביר הכביר הזה אמרה, כי טוב לה לשבת בבתוליה במנזר, מאשר להנשא לאַטלסטן, אשר מאסה בו, אחרי מלחמתו בחג־ההתחרות.

ובכל זאת לא חדל סדריק לבקש עצות לשדֵך את רובנה לאטלסטן. “הנשים דעתן קלות” – אמר האיש בלבו.

ולכן נדהם לב סדריק, כאשר נגלה פתאום בשדה־הקרָב באשבי בנו וילפריד מעוטר בעטרת נצחון. הוא ידע כי הדבר הזה יָפר את העצה אשר יעץ על רובנה.

אמנם רגע אחד גברה בלבו אהבת אב, אך עד מהרה התעורר רגש האהבה לעמו, ולכן גמר למהר הפעם ולהוציא את מחשבתו – להשיא את רובנה לאטלסטן – כי האמין בכל נפשו להביא גאולה לזכסים, אם יעלה בידו הזווּג הזה.

ועל אודות הענין הזה הרבה סדריק עתה שיחה עם אטלסטן, אשר אהב אמנם לשמוע מפי הקרובים אליו את תהלת משפחתו ואת גודל יחוסו, וכי לו נאה כתר המלוכה. אך האיש הזה לא רדף אחרי כבוד מושלים. די היה לו, אם עבדיו וכל שכניו חלקו לו כבוד. גם שנא את העמל ולא בקש מלחמות, אף כי אמיץ־לב היה ולא ברח מפני הסכנה. וכל דבריו וכל תנועותיו היו בעצלתים, ואשר לכן קראו לו בשם “אטלסטן הרשלן”.

וסדריק שבע עמל רב לדבר עם האיש הזה. דבריו הרותחים היו כגחלי־אש הצוללות במים, המעלות אֵד וכבות. גם בדברו עם רובנה לא שבע סדריק נחת, בראותו כי לב העלמה רחוק מאד מאטלסטן. הזַכסי הקשה הזה קלל בלבו את היום, אשר עלה בלבו ללכת אל המשתה, ואת האיש אשר ערך את המשתה הזה.

בצהרים באו הנוסעים אל היער, ועל־פי עצת אַטלסטן ישבו שם לנוח בצל האילנות ולסעוד את לבם מן הצידה, אשר העניק להם ראש המנזר. שעה רבה נחו, ואחרי־כן מהרו וישבו על סוסיהם, כי עוד הדרך רב לפניהם, וכל הלילה עליהם ללכת, עד אשר יגיעו לרוֹטרבוּד, אל ביתו של סדריק.

 

פרק שבעה עשר.    🔗

הנוסעים הגיעו אל קצה היער, אשר היה בימים ההם בחזקת־סכנה מפני השודדים הרבים, המה האנשים הנדכאים ומרי־הנפש, אשר עָנים ולחצם הביאום לידי יאוש ויתחברו לגדודים לגזול את כל עוברי־דרך.

ואולם סדריק ואטלסטן לא פחדו מפני הגדודים המרובים האלה ללכת ביער באישון לילה, יען כי עשרה עברים מזוּינים הלכו עמהם להגן עליהם, מלבד ומבה וגוּרט, אשר לא באו בחשבון, כי האחד הוא איש־הלצות והשני – אסיר.

וחוץ מזה בטחו האצילים הזכסים, כי לא תאֻנה להם רעה בדרך, יען כי רוב השודדים, אשר החוקים הקשים הביאום לחיים כאלה, היו אכרים וכַפרים מבני הזכסים, והם חלקו כבוד לאצילי עמם ולא נגעו לרעה בהם וברכושם.

בבואם אל היער, הגיע פתאם לאזנם קול קורא לעזרה. וכאשר קרבו אל המקום, אשר משם נשמע הקול, ראו לתמהונם מִטת־חולה עומדת על הארץ, ועל ידה יושבת אשה צעירה, לבושה הדר בטעם בנות היהודים, ואיש זקן, אשר תוי פניו העידו עליו, כי גם הוא מזרע העם היהודי, הולך אנה ואנה ועיניו ותנועותיו מביעות יאוש, והוא סופק כף, כאיש אשר באה עליו צרה גדולה.

ברגע הראשון, כאשר שאלו סדריק ואטלסטן, מה היה לו, עמד היהודי הזקן כמטוֹרף, ומפיו יצאו קללות נמרצות על בני־ישמעאל, אשר קמו על בני־ישראל להשמידם מעל פני האדמה. אך לאחר שנח לבו מעט, פתח יצחק מיורק (הוא הוא היהודי הזקן) וסִפֵר, כי בעיר אשבי שכר ששה אנשים לשמור עליו בדרך, ועמהם פרדים להוביל את ידידו החולה, השוכב על ערש דוָי, עד העיר דוֹנקֵסטר. עד הלום באו בשלום, אך ביער שמעו מפי חוטב־עצים כי גדוד גדול של שודדים אורב בדרך. ולשמועה הזאת לא קמה רוח בששת השומרים, ויעזבו את היהודי וישבו על פרדיהם וינוסו, ועתה נשארו יצחק ובתו באין מחסה ומגֵן, נתונים למשִסָה, ואולי גם צפוים אלי מָוֶת, כאשר יפלו בידי השודדים.

– אם תעשׂו חסד עמנו – קרא היהודי בקול תחנונים – לתת רשות ללכת עמכם, כי תהיו למגן לנו, והיה חסדכם זה גדול מאד ועד עולם לא אשכחהו.

– כלב בצורת יהודי! – קרא אטלסטן, אשר לא שׁכח את העלבון בשדה־הקרב בגלל היהודי – מה לך ולנו? צא והלָחֵם או קום וברח או שַלֵם תשלם כֹּפֶר נפשך לגדוד השודדים. לך מעמנו! הן אם יבֹזוּ השודדים איש כמוך, הגוזל את כל הארץ, והיו בעיני אנשים עושי־טוב.

אך סדריק לא היה רע־לב כשכנו, ויען ויאמר:

– לא כן, אחי, טוב כי נשלח שנים מעבדינו עם סוסיהם, כי ילכו עם היהודי עד הכפר הסמוך. הדבר הזה לא ימעיט את כחנו, כי בחרבנו ובעזרת שאר אנשינו נוכל לעמוד נם בפני גדוד של עשרים שודדים.

ורובנה, אשר שמעה את דבר השיחה ההיא, יעצה גם היא לעשות, כאשר אמר אומנה. אך פתאם קמה רבקה ממושבה, ותגש עד הגבֶרת הזַכסית, ותכרע לפניה, ותנשק את שולי שמלתה, כמנהג בני המזרח, ואחר קמה מעל הארץ, ותסר את הצעיף מעל פניה, ותתחנן אל רובנה בשם אלהי השמים והארץ, כי תרחם עליהם ותתן להם ללכת ולחסות בצלם.

– לא למעני אני מבקשת את החסד הזה – קראה רבקה – אף לא למען האיש הזקן, הוא אבי. ידעתי, כי צדָקה היא בעיני בני־עמך לעשות רעה עם בני־עמי ואחת היא לנו אם יפגענו האסון בעיר או בשדה או ביער; אך אני מבקשת למען האיש האהוב לכם והיקר מאד בעיניך, כי הוא ימצא מגן ומחסה בדרך זו. אם יקרנו אסון, והיה לבך מלא נֹחם כל ימי חייך, ולמען האיש הזה עשו את החסד אשר בקשתי.

הדברים היוצאים מן הלב עשו רושם על הנסיכה הזכסית, ובפנותה אל אוֹמנה קראה:

– הנה האיש זקן ואין־אונים, בתו רכה וענוּגה, וידידם חולה ונוטה־למות. אמנם יהודים הם, אך גורלם יעורר את לבנו, ולא נוכל לעזבם בצר להם. ולכן יפרקו נא משא שני פרדים, אשר ישאו את החולה במטתו, ולאיש הזקן ולבתו נתון ינתנו שני סוסים לרכוב עליהם.

סדריק נאות לעשות, כאשר יעצה הגברת רובנה, ואטלסטן הוסיף רק תנאי אחד, כי ילכו היהודים אחרי בני האורחה ברחוק־מקום מעט.

רובנה אמנם קראה את רבקה לרכוב על־ידה, אך היהודיה הצעירה ענתה בענוה ותאמר: 

– לא נאה לי לעשות כן, אולי אעטה קלון בזה על גברתי העדינה.

בין כה וכה מהרו האנשים לפרוק את משא הפרדים, כי השם “שודדים” הפיל עליהם אימה, ומה־גם כי הלילה בא. ובתוך החפזון צווּ להוריד את גוּרט מעל הסוס אשר רכב עליו. והוא בקש את הלֵץ ההולך על ידו לפַתַּח מעט את אסוריו, אשר רפו עתה, עד כי מצא גוּרט את ידיו להחלץ, ויברח וימלט אל בין עֳבִי השיחים.

החפזון היה רב מאד, עד אשר ברגעים הראשונים לא ידע איש, כי נפקד מקום גוּרט. אך כאשר זזו בני האורחה לעשות דרכם הלאה, ויראו והנה גוּרט איננו, לא שמו לבם לחַפשו, כי אצו מאד ללכת, מפחד השודדים.

המה באו עד משעול צר, אשר רק שנים שנים יכלו לעבור, והדרך מובילה אל בקעה, אשר נחל עובר בה, ועל בִצות חופיו גדֵלים עצי־ערבה שפלים.

סדריק ואַטלסטן, אשר הלכו בראש האורחה, ידעו את הסכנה הצפויה להם אם יתנפלו עליהם השודדים במשעול הצר הזה. ויען כי גם שניהם לא היו מלֻמדי מלחמה, לכן לא מצאו תחבולה אחרת למנוע בעד הסכנה, בלתי אם למהר ולחלוף על המקום הזה.

אך כאשר עברו את הנחל עם חלק מאנשיהם, והנה שודדים התנפלו עליהם מפנים ומאחור בבת־אחת לפתע־פתאם, עד כי נבוכו מאד, ולא קמה בהם רוח לעמוד על נפשם.

מסביב נשמעו הקולות: “נחש־בָריח לבן!” “בשם גיאוֹרג הקדוש!” – הן הן הקריאות הרגילות בפי השודדים הזכסים, ומכל עֵבר חשו האויבים, עד כי נראה מספרם רב ועצום.

שני הראשים נפלו יחדו בשבי. ברגע הראשון אשר קרב האויב אל סֶדריק, הטיל בו הלז את כידונו, אשר לא החטיא את המטרה והשודד נפל מדֻקר. אחרי הנצחון הזה הטה סדריק את סוסו אל מול האויב השני, אך בהניפו עליו את חרבו בחמה עזה, נתקעה החרב בשוֹכת עץ, והזכסי אין בידו נשק אחר, אז הקיפוהו שנים שלשה שודדים ויסירוהו מעל סוסו. ואַטלסטן נפל שבי בידי השודדים, בטרם מצא ידיו להוציא חרבו מתערה ולהגן על נפשו. 

והעבדים העמוסים משא, בראותם את גורל אדוניהם, נבהלו מאד, ועד מהרה נפלו שבי בידי השודדים, ועמהם הגברת רוֹבֶנה עם היהודי ובתו.

מכל בני האורחה לא נמלט איש מלבד וַמבה, אשר לא נבוך בעת צרה, ולבו לא אבד. הוא חטף חרב מידי אחד העבדים, העיף בה על ימין ועל שמאל, הבריח את האויבים אשר אמרו לתפשו, גם נסה להציל את אדונו, אך בראותו כי לשוא עמלו, ירד מעל סוסו ויקפץ אל עבי השיחים, ובתוך המהומה והמבוכה עלה בידו לברוח ולהמלט.

וכאשר ראה הלץ, כי אין עוד פחד האויב לנגד עיניו, שת עצות בנפשו, אולי טוב לו לשוב אל אדונו, אשר נפשו קשורה בנפשו, ולהיות עמו יחדו בצרה.

– הוי – קרא וַמבה אל נפשו – כמה פעמים שמעתי מפי אנשים את תהלת החרות. ועתה כאשר זכיתי לה, מי יתן לי איש חכם, אשר יורני, מה אעשה בה היום.

את הדברים האלה קרא הלץ בקול רם, ופתאם הגיע לאזניו קול קורא בשמו “וַמבה!” ובו ברגע קפץ כנגדו כלב שחור, הוא פנגס.

“גוּרט!” – ענה הלץ בקול רועד, כאשר ראו עיניו את רועה־החזירים עומד לפניו.

– מה זה קרה? – שאל הרועה – מה קול־העֲנוֹת אשר שמעתי?

– אין זה קול ששון – ענה ומבה – כלם נפלו בשבי.

– מי נפל בשבי? – שאל גוּרט בקוצר־רוח.

– גם אדוני גם גברתי, גם אַטלסטן וגם העבדים.

– אלי בשמים! – קרא גוּרט – איכה היה כדבר הזה?

– שודדים נפלו עלינו – ענה הלץ – ויקחו בשבי את אדוננו ובני־לויתו. הנה הם שוכבים כלם שם עקודים כעגלים. המראה הזה היה מעורר בי צחוק, לולא הבכי המונע בעדו.

ומעיני הלץ נזלו דמעות עצב. פני גוּרט להטו.

– ומבה! – קרא הרועה – לב חם לך וחרב בידך. לך אחרי. אמנם רק שנים אנחנו, אך אם נִפֹּל פתאם על האויב בעוז־רוח, תָּראה ידנו נפלאות. התלך? 

– לאָן ולמה? – שאל הלץ.

– להציל את סדריק.

– הן זה עתה פרקת עֻלו מעל צוארך? – שאל וַמבה.

– הדבר הזה היה בשעת שלומו – ענה גוּרט – אך בעת צרה עמו אנכי. לך אחרי!

וכאשר אמר ומבה ללכת אחרי חברו, הופיע פתאם לנגד עיניהם איש זר, אשר פקד עליהם לעמוד.

על־פי בגדיו וכלי־זינו דומה היה האיש לאחד מבני החבורה, אשר התנפלו זה עתה על האורחה. אך על פניו לא שם מַסוֶה, כאותו שראה ומבה על פני השודדים, והתְלי⁷⁸ עם השופר אשר על כתפו, גם קולו והליכותיו העידו, כי הוא הצַיָד לוּקסלֵי, הוא המורה־בחצים, אשר נחל את הנצחון בהתחרות רובי־קשת באשבי.

– מה הדבר הזה? – שאל האיש – מי זה בא אל היער לשלול שלל ולקחת שבי?

– תן בהם עינך וידעת – ענה ומבה – על־פי בגדיהם נראים הם כבנים לך, כמוהם כמוך.

– הבה אלכה ואראה – ענה לוּקסלֵי – ואתם אל תזוזו ממקומכם, עד שובי אליכם. שמעו לעצתי וייטב לכם ולאדוניכם, ואם לא – דמכם בראשכם. אך עוד לי להתחפש ולהיות כאחד האנשים ההם.

בדברו הסיר מעליו את התלי עם השופר ויתנם לומבה, ואחרי־כן שם מסוה על פניו, ואחרי אשר חזר עוד הפעם על פקודתו, קם וילך לחקור את המקום, אשר השודדים חונים שם.

– האמנם עמוד נעמוד פה, גוּרט? – שאל ומבה – או אולי נשא את רגלינו ונברח. מי יודע, אם האיש הזה אינו אחד מן החבורה.

– כאשר אבדנו אבדנו – ענה גוּרט – הן אם הוא חבר לגדוד השודדים, כבר הודיע את מקום מקלטנו, ולשוא נלחם או נתאמץ להמלט. ואשר לכן לא יורע לנו, אם נחכה עד שובו.

כעבור שעה קלה שב הצַיָד.

– חבֵרי – קרא האיש – הנה ראיתי את האנשים ההם, אף חקרתי, למי הם ומה מעשיהם. חושב אני, כי לא יעשו רעה עם השבוים, אשר נפלו בידיהם. אך לא טובה עצתכם להתנפל עליהם ולהציל את אדוניכם. הן רק שלשה אנחנו, והאנשים כלם מזוינים ומלֻמדי מלחמה. ואולם יש עם לבי לאסוף בקרוב חיל־צבא, אשר יוכל לעמוד בפניהם ולצאת עמהם למלחמה. שניכם עבדי סֶדריק אתם. ורוחכם נאמנה עם אדוניכם הזַכסי, ידיד העם האנגלי ודורש משפטו, וכמוכם רבים הם בין האַנגלים, אשר יחושו להציל את האיש הזה מרעה. לכו אפוא עמדי, עד אשר נאסף חיל רב.

וככלותו לדבר הלך בצעדים מהירים דרך היער, ואחריו הלץ עם רועה־החזירים.

אך ומבה לא יכול להתאפק וישאל:

– מי אתה אדוני, ומה שמך?

הציד ענה ואמר:

– אל נא תשאלו לשמי. רב לכם לדעת כי בכל לבי אני רוצה להציל את אדוניכם. והיה אם יצליח חפצי בידי, יהי שמי לברכה בפיכם. אך כעת – אלמוני אני.

כעבור שעה קלה לחש וַמבה באזני גוּרט:

– ירא אני, כי נפלנו מן הפחת אל הפח.

– הס! ענה הרועה – אל תדבר עוד מאומה, לבל תרגיז את האיש. לבי אומר לי, כי אלהים שלח מלאכו לפנינו.

 

פרק שמונה עשר.    🔗

מקץ שלש שעות באו שני עבדי סדריק עם מנהלם הנעלם אל מערה־יער, מקום עמד בתָוֶך אלון גדול, שענפיו הרחבים שלוחים לכל רוחות השמים.

תחת העץ הזה שכבו על הארץ ארבעה או חמשה בני־כפר, ואיש אחד, העומד על המשמר, צעד אנה ואנה לאור הירח.

כאשר נשמעו צעדי ההולכים, נתן השומר אות, והשוכבים קפצו פתאם ממקומם, ויכוננו את קשתם למוּל האנשים הקרֵבים. אך בהכירם את פני מנהיגם שמחו לקראתו, ויקבלו את פניו בכבוד גדול ובחִבה רבה.

הוא שאל לשלום האנשים, ויספרו לו את קורות היום ואת אשר עשו. ואחרי אשר שמע את כל הדברים, פנה אל האנשים ויאמר:

– אני הולך מזה לבקש את איש־עצתי, ואתם פשטו ביער לבקש ולאסוף את חברינו, כי ציד רב נכון לפנינו. שנים מכם ילכו אל טורקלסטוֹן, היא הטירה של פרון־די־ביף. חֶבֶר עבדיו שמו מסוֶה על פניהם, ויתחפשו כמונו, ויקחו בשבי אורחת זכסים. שימו אפוא עין על האנשים ההם, כי גם אם יגיעו אל הטירה, בטרם יעלה בידינו לאסוף חיל להלחם עמהם, עלינו להנקם נקמת כבודנו וליסרם על עונם, ואנחנו נמצא תחבולה לעשות את הדבר הזה. ואתם שִלחו את אחד מחברינו, הקל ברגליו, להגיד לי את אשר תראו ותשמעו.

האנשים מהרו לעשות כדברי מנהיגם ויקומו וילכו איש לעברו. ושני עבדי סדריק הביטו אל האלמוני גם בכבוד גם בפחד, וילכו אחריו הלאה.

* * *

בין כה וכה והאנשים המזוינים, אשר לקחו בשבי את סֶדריק ואת בני־לויתו, הובילו את השבוים אל המקום, אשר הכינו להם.

אך הלילה ירד, ושבילי היער ומשעוליו לא היו, כנראה, נהירים⁷⁹ לחמסנים האלה, ולכן תעו בדרך, ופעם או פעמים שבו על עקבם לבקש נתיב, עד אשר עלה עמוד־השחר, ואז מצאו את הדרך אל מחוז־חפצם.

המה מהרו עתה ללכת, ואחד מראשי הגדוּד אמר אל רעהו, בהיותם בדרך:

– עתה הגיעה לך השעה, די־ברַסי, לעזוב אותנו ולמלא את התפקיד של אביר פודה ומציל כאשר יעצתי לך.

– לא, אדוני בריאַן – ענה די־ברסי – חזרתי ממחשבתי, ועתה לא אעזוב אותך, עד אשר נבוא אל טירת פרוֹן־די־ביף, ושם אעמוד לפני הגברת רובנה בלבוש אביר, ואני מאמין, כי אקח את לבה, גם בכח אהבתי, גם בכח גבורתי.

– אך מה היה לך, די־ברסי, כי סר לבך מאחרי עצתי? – שאל האביר “בן־ההיכל”.

– אין זה נוגע לך – ענה חברו.

– ואולם קוה אקוה – קרא “בן־ההיכל” – כי אל לבך לא בא חשד כל־שהוא, לבלתי תת אֵמון בי.

– אני שלי ומחשבותי שלי – ענה די־ברַסי – אומרים, כי השטן ממלא צחוק פיו, בראותו גנב גונב מן הגנב. ואנו יודעים, כי גם השטן בכבודו ובעצמו תש⁸⁰ כחו בפני “בן־היכל”.

– האמנם אתה חושד בי, כי נתתי עין בבחירת־לבך? – קרא “בן־ההיכל” כנעלב – הלא ידעת את הנדר של אגודתנו, לבלי קחת נשים.

– אך גם זאת ידעתי – ענה די־ברַסי בלגלוג⁸¹ – כי חברי “ההיכל” אינם רגילים לשמור את נדרם, ועל יושר־לבך לא אשָעֵן.

– אם־כן, שמע איפוא את אשר אגיד לך – קרא “בן־ההיכל” – יפת־העינים שלך לא לקחה את לבי, כי בקרב האורחה מצאתי את שאהבה נפשי.

– האמנם תשפיל את כבודך לבחור לך לאשה אחת מן השפחות? – שאל די־ברסי בתמהון.

– לא, אדוני האביר – ענה “בן־ההיכל” – לא בשפחה בחרתי, כי אם באשה יפהפיה מבין השבויות.

– אין זאת – קרא די־ברסי – כי נתת עיניך בבת היהודי!

– כן, ומי יאמר לי מה תעשה? – ענה “בן־ההיכל”.

– אמנם איש לא ימנע בעדך – אמר די־ברסי – אך הלא נדר נדרת להִבָּדֵל מן הנשים, גם חטא הוא לך לחמוד אשה מבנות ישראל.

– את נדרי – ענה “בן־ההיכל” – יָפר ראש־אגודתנו למעני, והחטא הקל לא יחשֵב לאיש כמוני, אשר נלחם ימים רבים מלחמת־מצוה עם הכופרים בארץ־הקודש. עוני יכֻפר.

– אכן יודע אתה לפרוק עול – קרא די־ברסי – אך נכון אני להשבע, כי לבך יחמוד יותר את הזהב של היהודי, מאשר את העינים השחורות של בתו היפה.

– אחוז בזה, וגם מזה אל תנח ידך – ענה “בן־ההיכל” – ומלבד זאת, הן את שלל היהודי עלי לחלק עם פרון־די־ביף, אשר לא יתן את טירתו חנם. והיהודיה היפה תפול בגורלי.

ובה בשעה, ששני האבירים עסקו בשיחתם, התאמץ סֶדריק להוציא מפי שומריו מלים על־דבר טיבם ומעשיהם.

– לפי ראות עיני – קרא אליהם הזַכסי – אנשים אנגלים אתם, ובכל זאת התנפלתם על בני־עמכם כאויבים. מי בכל האנגלים, אשר לא יהי ידיד לי? הן ידעתם, כי גם אלה הפורצים־חוק, הנרדפים, מצאו מחסה בצלי, כי לקחתי חלק בצערם ואקלל את לוחציהם. ומה לכם כי התנפלתם עלי כפריצי־חיות? מה בצע לכם בדמי? הלא תענו, למה נאלמתם?

ואולם כל הדברים האלה היו לשוא, כי האנשים החשו ולא ענו את סדריק דבר, ויאיצו בו ללכת מהר.

סוף־סוף הגיעו עד שדֵרה של אילנות גבוהים, ובקצה נשקף טוּרקילסטוֹן, היא הטירה העתיקה אשר לפרון־די־ביף.

המבצר הזה, העשוי מגדל גבוה רָבוּע, היה מוקף בנינים קטנים, ובתוכם חצר רחבה. מסביב לחומה החיצונית נחפרה תעלה, אשר מלאוה מים מן הנחל הסמוך.

פרון־די־ביף היה איש ריב ומדון לכל שכניו, אשר שטמוהו, ולכן בנה מגדלים רבים לחזק את טירתו ולבצרה. במבוא המבצר עמדה חומה בדמות קשת, ומגדלים קטנים לכל פנותיה.

אך ראה סדריק מרחוק את מגדלי המבצר העתיק של פרון־די־ביף, אשר ראשיהם נוצצו לאור השמש הזורחת, ולבו הגיד לו את האסון, אשר בא עליו.

– אכן חטאתי לשודדי היער הזה – קרא הזכסי – באמרי בלבי רגע אחד, כי אנשים נבלים כמוכם ימָנוּ על גדודיהם, הם רק שועלים קטנים ואתם זאבי־טרף. הגידו לי, פריצי־חיות, האם חמד אדונכם את רכושי, או את נפשי יבקש לקחתה? האמנם צרה עינו בשני אנשים זַכסים, אשר לא נֻשלוּ מעל אחוזתם בארץ נחלת אבותיהם? אך יכלה חמתו בנו, בקחתו ממנו את נפשנו, כאשר גזל את חרותנו. אם סדריק הזכסי אין בידו להציל את ארץ־מולדתו מידי כובשיה, יקר לו המות מחיים. לכו ואִמרו לאדונכם, כי רק אחת אבקש ממנו: ישלח נא בשלום את הגברת רובֶנה. הן אשה היא, ומפניה לא יירא, ואנחנו האחרונים, אשר אמרנו להלחם בעדה, ובמותנו אין איש מגן לה.

ואולם העבדים לא ענו גם הפעם על דבריו, עד אשר באו אל שער המבצר. די־ברסי תקע בשופרו שלש פעמים. ושומרי־החומה, רובי־קשת, יצאו להוריד את הגשר ולהביא את האורחים.

השבוים הובאו אל אחד הבתים, וישימו לפניהם לחם, אך איש מהם, מלבד אטלסטן, לא נגעו בו. ועד מהרה הגידו השומרים לסדריק ולאַטלסטן, כי עליהם להפרד מאת רובנה, אשר תשב בבית אחר.

בְּעַל־כרחם הובלו שני הזכסים האצילים אל חדר גדול, אשר מראהו כמראה חדר־האֹכל בבית־נזירים.

והגברת רובנה הובלה בנמוס, אך את פיה לא שאלו, אל בית אחר בקצה הטירה. וכגורלה היה גם גורל רבקה, אף כי אביה התחנן, וגם אמר לתת כסף, כי יתנו את בתו לשבת עמו יחדו בחדר הנועד לו.

– כופר נבזה – קרא אליו שומרו – לוּ ראו עיניך את מאוּרָתך, כי אז לא בקשת להביא שמה גם את בתך.

ובלי וכוּחים רבים נסחב היהודי בחזקה אל אחת הפנות, הרחֵק מיתר השבוים.

נם העבדים הושמו בכלא, אחרי אשר פרקו מעליהם את נשקם. ורובנה נפרדה מעל אמתה עלגיתה, ותשב בדד בחדרה. 

החדר אשר נועד לשני הזכסים היה לפָנים אולם־האורחים בטירה, אך הבַּרוֹן בנה לו עתה אולם חדש ביתר פאר ויתר הדר, ואת האולם הישן הועיד לחדר־משמר.

סדריק צעד על־פני החדר אנה ואנה, שקוע בהרהורים על העבר ועל ההוֶֹה. בעוד אשר חבֵרו ישב דוּמם ולא חשב בלתי אם על אודות חיי־השעה שאינם נעימים. וגם זה לא נגע מאד אל לבו, עד כי ענה על דברי סדריק החוצבים להבות אֵש רק קצרות.

– האמנם ירעיבו אותנו כל היום? – קרא אַטלסטן – הביטה נא, אבא, בעד החלון אל קרני השמש וראית, כי שעת הצהרים כבר עברה.

– בהביטי אל החלון הזה – ענה סדריק – ועלו על לבי מחשבות אחרות, לא על אודות מחסורי הרגע. בעת אשר נעשה החלון הזה לא ידעו עוד אבותינו את הזכוכית ואת צבעיה. אך בעל הטירה הביא מארץ נורמנדיה אמן לפאר את אולמו בקשוטים, אשר על־ידם תשברנה קרני השמש המפיצות אור מבהיק והיו לגוָני קסם. בן־הנֵכר בא אל הארץ עני ואביון, שפל־רוח וכורע לפני כל אזרח הארץ, אך בצאתו היה לבו מלא גאון וכיסו מלא זהב, ובשובו אל מולדתו ספר לבני־עמו אוהבי־בצע על אודות עושר האצילים הזכסים ותמימותם… הוי על הסכלות! בני־הנכר אשר באו אלינו היו אנשי־סודנו, נאמני בתינו, ונקבל מהם את מנהגיהם ואת דרכיהם, ואת ארחות אבותינו התמימים עזבנו. הנוֹרמַנים הכניעו תחלה את רוחנו באמנותם, ואחרי־כן כבשו אותנו בחרבם. טוב טוב היה לנו, באכלנו פת במלח בני־חורין, משבתנו עתה לפני שלחן מלא מעדנים, נתונים תחת עול זרים.

– גם פת במלח הוא בעיני עתה כמעדני־מלך – השיב אַטלסטן – תמה אני עליך, סדריק נדיבי, כי תעלה על לבך זכרונות ימים עברו, ותסיח⁸² דעתך מחיי השעה, כי הן לא אכלנו עוד היום.

“רק אבוד־זמן הוא – הרהר סדריק – לדבר אליו על ענין אחר מלבד אכילה ושתיה! זולל וסובא הוא ואין לו בעולמו אלא אכול ושתה. הוי! מה קטנה היא הנשמה בגוף הגדול הזה! הוי! מה רב האסון, כי המפעל הכביר של תחית אַנגליה קשור עם האיש חסר־הרוח הזה! ואולם קוה אקוה, כי בקחתו לאשה את רובנה, יתעודד רוחו על־ידה. אך מה היא תקותי, אם כלנו יושבים כלואים פה במאסרו של הנבל הזה, ומי יודע אם לא לקח אותנו בשבי, למען לא נוכל להלחם בעד גאולת ארצנו”.

ובעוד שני הזכסים יושבים שקועים איש איש במחשבותיו, נפתחה דלת כלאם והמלצר⁸³ בא ומטה לבן בידו, זה אות מִשׂרתו. אחריו הלכו ארבעה עבדים נושאים שלחן מלא מעדנים. מראה המאכל וריחו השיבו את נפש אַטלסטן, ויהיו לו גמוּל בעד מצוקתו. האנשים אשר הביאו את הסעודה היו לבושים אדרות ומסוֶה על פניהם.

– מה המסוה הזה? – אמר סדריק – האמנם תאמרו בלבכם, כי אין אנו יודעים, מי הם שובינו, אחרי אשר ראינו את טירת אדונכם? לכו נא אליו, אל פרון־די־ביף, ואמרתם לו, כי אין בנו עון אשר בגללו יגזול ממנו את חֻפשנו. הוא חמד רק את עשרנו. ולכן נכונים אנו למלא את תאות בצעו ולתת לו כֹפר, כאשר ינתן לכל שודד. ישית נא עלינו כֹפר נפשנו, ואם רק יהי לאל ידנו לא נמנע ממנו.

המלצר לא ענה דבר, כי אם הרכין⁸⁴ את ראשו.

– וגם זאת תאמרו לאדונכם פרון־די־ביף – אמר אַטלסטן – כי אני מועיד אותו לקרָב. יֵצֵא וילָחֵם עמי במקום אשר יבחר, בחרב או בחנית, מקץ שמונה ימים לפדוּתֵנו. והיה אם אביר נאמן הוא, לא ימנע את הדבר ממני, אף לא ידחה אותו.

– מסוֹר אמסור את הדברים לאדוני – ענה המלצר – וכעת שבו ואכלו את אשר הבאתי.

דברי אטלסטן, אשר יצאו מפיו המלא פרוסת לחם ונתח בשר, עוררו גיל בלב סדריק, אשר ראה בהם אות, כי נפש שכנו התעודדה, וכבוד מולדתו יקר לו. אך כעבור רגע חלף ששון־רוחו, בשמעו מפי אַטלסטן, כי הועיד לקרב את פרון־די־ביף על אשר שָׂם הַטַבָח שוּמים במָרָק.

ובכל זאת נחה דעתו של סדריק, וישב אל השלחן מול אטלסטן לאכול. נראה היה כי בתוך שאר המדות הטובות, אשר נחל האיש הזה מאבותיו הזכסים הקדמונים, נחל מהם גם את התיאָבוֹן.

אך עוד לא כלו השבוים לאכול, ולאזנם הגיע קול שופר ממול השער. נשמעו שלש תקיעות גדולות, כאלו נפלה חומה בצורה. שני הזכסים קמו מעל השולחן וימהרו אל החלון, אך לא ראו דבר, כי היה החלון פונה אל חצר הטירה. והקול נשמע מעבר לחומה.

ואולם התרועה נשמעה באזני השבוים, אשר הבינו כי לא לשוא היא. ברגע זה קמה מהומה בתוך הטירה.

 

פרק תשעה עשר.    🔗

נעזוב נא את שני ראשי הזַכסים, אשר שבו לאכול את ארוחתם שנפסקה, ונשׁים עין על הכלא הצר והקשה של יצחק מיורק.

היהודי האומלל הָשלך אל בור־כל,. עשוי כעין כִפָה, אשר הטחב⁸⁵ שולט בו, כי קרקעיתו היתה נמוכה⁸⁶ גם מתחתית התעלה. האור חדר אל הסוהַר הזה רק דרך צוֹהַר קטן מלמעלה, ולכן שררו שם גם בצהרים דמדומי־אור, אשר נהפכו לחֹשך, בה בעת אשר שאר בניני החצר עוד התענגו על זיו השמש.

על גבי הכתלים של הכלא הזה היו תלוים כבלים ושלשלאות שהעלו חלוּדה, אשר העידו כי רבים הם האנשים שעֻנו ומתו ביסוריהם במקום הנורא הזה.

ובקצה הבור עמד תנור גדול, ועליו מונחים מוטות ברזל, שהעלו גם הם חלודה.

מראה הכלא הזה היה מעורר זוָעָה גם בלב אמיץ, אך פני היהודי הביעו עתה, בשעה שהסכנה מרחפת על ראשו, יתר אומץ מאשר בעת שראה את האסון מרחוק.

כן יספרו יודעי־ציד, כי גדולים יסורי הארנבת, בשעה שהכלבים רודפים אחריה, מאשר ברגע נפלה בין שִניהם.

אולי הִסכין היהודי, מרוב הצרות הבאות עליו, להיות נכון לקראת כל פגע, ולכן בבוא עליו שואה לא יֻכה בתמהון, אשר הוא המגדיל את הפחד.

מלבד זאת ראה יצחק בחייו יסורים כאלה, ועל־פי הנסיון ידע, כי אַל לו להתיָאֵש, והתקוה שעשעה את נפשו, כי אלהים יציל אותו מכף אויבו.

ועל הכל היה יצחק בן לעמו היהודי, עם קשה־עוֹרף, הנכון לשאת יסורים קשים, מאשר להכנע תחת ידי שונאיו ולעשות את רצונם.

היהודי, השרוי בצער, ישב בפנת הכלא, מעילו מקופל תחתיו, להגן עליו מפני הטחב, ידיו שלובות, שערות ראשו וזקנו פרועות, וחוטי־אור נמשכים ומאירים את פניו.

כשלש שעות ישב האיש בלי תנועה, עד אשר שמעו אזניו קול צעדי אנשים הולכים וקרֵבים.

הבריחים הוסרו, והדלת סבבה על צירה בחריקה, ואל הכלא בא פרון־די־ביף, ואחריו שני עבדים שחורים, עבדי “בן־ההיכל”.

פרון־די־ביף, איש רם־קומה ובריא־בשר, אשר חייו עברו במלחמות עם אבירים ובריבות עם שכניו, היה אוהב שלטון, ולא נסוג מפני כל דבר, לשפוך את ממשלתו מסביב. פניו הזועמים הביעו את יצר לבו הרע. והצלקות⁸⁷ אשר על פניו, אלה אותות המלחמה, המעירים בלב הרואה כבוד אל הגבור, הגדילו עוד את הזועה, אשר עוררו פני פרון־די־ביף.

הברון הנורא הזה היה לבוש מעיל עור, הדוק אל בשרו, מימינו צרור מפתחות, שהעלו חלודה, ומשמאלו חנית קצרה.

שני העבדים השחורים, אשר הלכו אחריו, היו לבושים מכנסי בד, ושַרְוֻלֵי מעילם מֻפשלים⁸⁸ עד המרפק, כאשר יעשו נערי הקצבים בבואם אל בית־המטבחים.

בידי כל אחד מן העבדים היה סל קטן, וכאשר באו אל הכלא, עמדו ליד הדלת, עד אשר סגר פרון־די־ביף את הדלת סגירה מעוּלה⁸⁹. אחרי־כן הלך וקרב אל היהודי, ויתן בו את עיניו, כאשר יעשו הטורפים, כאילו אמר להתיש את כחו במבטו בלבד.

היהודי ישב ופיו פעור, עיניו נטויות אל הברון הפרא בפחד, וכל גופו התכַוֵּץ למראה פני האיש, אשר זַעַם נחש בעיניו. וכח לא היה בו להסיר מצנפתו או להוציא דבר מפיו. עד כה גדלה האימה, אשר נפלה על היהודי האומלל מפני הסכנה המרחפת על ראשו.

ואולם פני הנוֹרמַני האביר התרחבו למראה היציר אין־אונים. כן ירחיב הנשר את נוצותיו, כאשר יטוש על טרפו. הוא פסע שלש פסיעות נכח היהודי, שישב מקופל בפנתו, וירמוז לאחד העבדים לגשת אליו.

העבד השחור עשה את פקודת אדונו, ובהוציאו מתוך סלוֹ מאזנים ואבני־משקל, שׂם אותם לרגלי פרון־די־ביף, וישב אל מקומו ליד הדלת, אשר עמד שם חברו.

פני העבדים הביעו קַשיוּת, ותנועותיהם אִטיות, כאלו עמדו במקום מָגור ופחד. פרון־די־ביף פתח את פיו:

– בן ארור לעם ארור! הרואה אתה את המאזנים האלה?

היהודי האומלל נענע בראשו.

– במאזנים האלה – קרא הברון האכזר – שקול תשקול לי אלף ליטראות של כסף במשקל אנגליה.

– אלהי אברהם! – צעק היהודי צעקה מרה – מי שמע כזאת? מי ראה גם בחלום ממון רב כזה? אף אם תחפש את בָתי כל בני־עמי ביורק לא תמצא את העשירית ממכסת הכסף אשר אמרת.

– לדבר הזה שמעתיך – ענה פרון־די־ביף – אם מעט הכסף באוצרך ולקחתי מידך זהב. במחיר שקלי זהב תפדה את גופך מיסורים קשים, אשר לא שמעו אזניך כמוהם.

– חוסה נא עלי, אביר נדיב! – התחנן יצחק – זקן עני וחסר־אונים אנכי. אחרי מי תרדוף? כבודך לא יגדל, אם תרמוס תולעת כמוני.

– אמנם זקן אתה – ענה האביר – לחרפת הכסילים, אשר נתנו לאיש נוֹכל ובליעל כמוך לחיות עד זקנה. גם אין־אונים אתה, כמו שנָאה לאיש יהודי. אך יודע אנכי, כי עשיר אתה.

– באמונתי נשבעתי לך, אביר נדיב – קרא היהודי – ובשם כל הקדוש לכלנו…

– אל תשבע לשוא! – גער בו הנורמני בשסעו⁹⁰ אותו – ואל תקשה את ערפך, בטרם נחתם גזר דינך, לבל תראינה עיניך את גורלך המחכה לך. אל תאמר בלבבך, כי רק להפחידך אני רוצה, בהיותך מוג־לב ככל בני עמך. נשבע אני לך בדבר שאינו קדוש לך, בשם הכנסיה שלנו, שבידה נִתנוּ החיים והמות, כי כאשר דברתי כן אעשה. הכלא הזה אינו מקום שעשועים. בתוך הכתלים האלה מתו שבוים גדולים וטובים ממך רבבות פעמים, ואיש לא ידע את אשר עבר עליהם! ואולם לך נכון מָוֶת בתוך ענויים קשים, אשר לעֻמתם כאין הן גם מצוקות שאול.

ועוד הפעם רמז אל העבדים לגשת אליו, וילחש להם דברים אחדים בלשונם. העבדים הוציאו מתוך הסל גחלים, מפוח ובקבוק שמן, האחד הצית אש בצוּר ועֶשֶת⁹¹, והשני ערך את הגחלים על האַח, ובמפוח אשר בידו לִבָּה⁹² את האש.

– הרואה אתה, יצחק? – קרא פרון־די־ביף – הרואה אתה את שבכת הברזל מעל הגחלים הבוערות? במטה החמה הזאת תשכב, ועל המצע הזה תשתרע. אחד מן העבדים ילבה את האש תחתיך, והשני ימשח את בשרך בשמן, עד אשר יהי לצָלִי. ועתה בחר לך אחת משתי אלה: אם לשכב על מטת האש, או כי תתן אלף שקל כסף כֹפר נפשך. חי אני, כי מידי לא תנָצֵל.

– אי־אפשר הדבר! – קרא היהודי האומלל – לבי לא יאמין, כי תעשה לי כדבר הזה! האלהים הטוב לא נטע בלב אדם, אשר נברא בצלמו, אכזריות רבה כזו!

– אל תבטח בשוא, יצחק – ענה פרון־די־ביף – האמנם תאמר בלבך, כי אנכי, אשר עיני ראו עיר שדודה, כאשר נפלו אלפי אנשים נוצרים לפי חרב, ואש ומים באו עליהם לכלותם, יֵרַך לבי היום בשמעי אנקת יהודי חלש? או האם יעלה על דעתך, כי העבדים השחורים האלה, אשר לא ידעו משפט או רחמים, בלתי אם רצון אדוניהם, האמנם תקוה כי הם יחמלו עליך? שמע לעצתי, זקן: פתח את כיסך, והרֵק משם את הכסף העודף, ותן אותו על־יד איש נוצרי. עד מהרה תצליח בערמתך למלא שנית את כיסך כסף וזהב. אך אין בעולם צֳרִי, אשר ירפא את עורך החרוך ובשרך הצלוי, אחרי אשר תשכב על השבכה הזאת. בידך עתה להציל את חייך ולהמלט מן האבדון, אשר איש לא יצא ממנו לגלות את מצפוניו בעולם. אלה הם דברי האחרונים – בחר לך: או בממונך או בגופך, וכאשר תאמר, כן יהי.

– כה תעמוד לי זכות אבותינו אברהם ויצחק ויעקב – קרא היהודי – כי אין בידי לבחור, יען כי דל אני מתת את מכסת הכסף, אשר שאלת!

– אחזו בו, עבדים, והשכיבוהו – קרא האביר – יקומו אבותיו ואבות עמו ויעזרוהו.

העבדים השחורים, אשר עמדו נכונים למלא את פקודת אדונם, נגשו ויתפשו את היהודי האומלל, וירימוהו מעל הארץ. רגע אחד אחזו בו, ויחכו למוצא־פי הבַּרוֹן האכזרי.

היהודי האומלל הביט אל פני אויביו לראות, אולי ימצא חנינה. אך עיני פרון־די־ביף הקרות הביעו רק חיוך אכזרי, ועיני העבדים השחורים נוצצו תחת גבותיהם השחורות, כאלו צפו אל התענוג, לראות במחזה ענוּיי בן־אדם. 

לב יצחק נפל בקרבו, בראותו את מטת האֵש, אשר ישכיבוהו בה, ובאין מוצא לפניו קרא:

– אנכי אתן את הכסף, את אלף השקל, היינו, אפשוט יד לקבץ נדבות מבני עמי, עד אשר ימָצֵא לי. למתי אתן לך? ואיפה?

– פה, במקום הזה – ענה פרון־די־ביף – פה, בכלא, יובא הכסף, יִשָקל על ידי. האמנם תאמר בלבך, כי אפרד מעמך, בטרם יהי בידי כופר נפשך?

– ומי יערוב לי – קרא היהודי – כי יקרֵא לי דרור, אחרי אשר אתן כופר נפשי?

– הדבר אשר יצא מפי אציל נורמני – ענה פרון־די־ביף – איככה תעיז, עבד בן עבדים לבלי תת אֵמון בדברי נורמני היקרים מכל כספך וזהבך?

– סלח לי, אדון נדיב – קרא יצחק בהכנעה – מדוע זה אתן אֵמון בדברי איש, אשר לא יאמין בדברי?

– יען כי ידי על העליונה – ענה האביר קשות – לוּ ישבת עתה בחדר־משכיתך ביורק, ואנכי באתי אליך ללות ממך את שקליך, כי אז יעדת לי אתה זמן ומקום לפרוע את חובי, אף בקשת ממני ערבון. ואולם פה הוא חדר־משכיתי אני, במקום הזה ידי על העליונה. עתה לא אוסיף עוד לדבר עמך.

היהודי הוציא מלבו אנחה עמוקה, ואחר אמר:

– ינָתֵן נא, לפחות, במחיר הכופר חופש נם לאנשים ההם, אשר עמהם הלכתי. אמנם לבם מלא בוז אל היהודי, אך הם נמלאו רחמים עלי בצר לי, ובגללי אֵחרו מעט בדרך, ולכן באה גם עליהם הצרה הגדולה. וחוץ מזה יש בידם לעזור לי בכופר נפשי.

– כַּוָּנָתך אל האנשים הזַכסים – ענה פרון־די־ביף – הנה הם יתנו כופר אחר. ואתה, יהודי, שים לבך רק אל הנוגע לנפשך ואַל תתערב בעניני אחרים. ראה, העידותי בך!

– ובכן – קרא היהודי – ינתן חופש רק לי ולידידי הפצוע?

– עד כמה פעמים דברתי אליך – גער בו פרון־די־ביף – שים לבך רק אל נפשך, ואל תדאג לעניני אחרים. אחרי אשר בחרת בחיים, אין לך כי אם לשלם את הכופר במהרה. מתי יהו בידי שקלי הכסף, יצחק?

– תלך נא בתי רבקה ליורק – ענה יצחק – יחד עם שומרים־לראשה מעבדיך, אביר נדיב, ובמשך זמן של הליכה וחזרה יובא הכסף אל המקום אשר אמרת.

– הבתך היא? – שאל פרון־די־ביף בתמהון – חי אלהים, יצחק, כי לא ידעתי את הדבר הזה. אמרתי בלבי, כי העלמה, בעלת העינים השחורות, פלגשך היא, ואתן אותה לשפחה להאביר בריאן־די־בואַ־גילבר, כחוק לגבורים מאז ומעולם, אשר היו למופת לנו במעשיהם.

האנקה אשר יצאה מלב יצחק, בשמעו את הדברים האלה החרידה את קירות הכלא, ושני העבדים השחורים, אשר אחזו בו הרפו ממנו רגע. והוא נחלץ מידיהם ויפול על הארץ לרגלי פרון־די־ביף.

– קח מידי, אדוני האביר, עשרת מונים מאשר שאלת… קח את כל אשר לי… מקל ותרמיל אקח להחזיר על הפתחים… דקרני בחניתך, השליכני אל האש, אך השיבה לי את בתי… חוסה עליה ושלח אותה לחפשי… הלא גם אתה ילוד אשה, חוס נא על כבוד עלמה אין־אונים… מכל ששת ילדי רק היא האחת נשארה לי אחרי מות אמה… האמנם תגזול ממני את ששוני בחיי?… האמנם תאמר להוריד את שיבתי ביגון שאולה, בקחתך ממני את בתי היחידה?… מה לי בלעדיה?…

– חֲבָל⁹³ – קרא הנורמַני, אשר לבו התעורר מעט – כי לא ידעתי את הדבר קודם. אמרתי בלבי, כי היהודי אינו אוהב בעולם דבר מלבד כיס כספו.

– אל נא, אביר נדיב, תאמר כדבר הזה – ענה יצחק, אשר ראה כי לב האבן התעורר מעט – גם חיות־היער תחמולנה על גוריהן, ואף כי בני אביהם, בני עם קדוש.

– לוּ יהי כן – קרא פרון־די־ביף – להַבָּא⁹⁴, יצחק, אדע את הדבר, אך הנעשה אין להשיב עתה. את אשר יצא מפי לא אוכל לבטל. אחת דברתי לגבר־עמיתי, כי אתן לו את העלמה, ואת דברי לא אשיב בגלל יהודי או יהודיה. ומלבד זאת מה כל החרדה אשר חרדת, מה יאֻנה לבתך גם אם תפול בידי בואַ־גילבר?

– רעה גדולה תבוא עליה! – קרא יצחק, בספקו כפיו מתוך יאוש – האין אנו יודעים, כי עיני “בני־ההיכל” לגזול הון אנשים ולחלל כבוד נשים!

– כלב בצורת כופר! – קרא פרון־די־ביף בעיני זעם ובחמה שפוכה – איככה תעיז לקלל את האגודה הקדושה של “בני־ההיכל”? שים את לבך רק אל כופר נפשך, ואם לא – אוי ואבוי לך!

– שודד ובן־בליעל! – קרא היהודי אל אויבו בקצף גדול, אשר לא יכול עוד לעצור בעדו – מאומה לא תקח מידי… אף פרוטה אחת לא אתן לך, עד אשר תשיב לי את בתי בשלום!

– האם מדעתך יצאת, ישראלי? – ענה הנורמני קשות – האם קסם יש בידך, להגן על עורך ובשרך מפני הברזל המלֻבָּן והשמן הרותח?

– לא אֵחת מפניך! – קרא היהודי, אשר אהבת־אב הביאה אותו לידי יאוש – עֲשֵׂה כאשר דברת. בתי היא עצמי ובשרי, יקרה היא לי אלף מונים מגופי הדל, אשר אתה אומר לענותו. כסף לא אתן לך, ואף פרוטה אחת לא תקבל מידי! קח את נפשי, ודע כי יש בידי היהודי להביע בוז אל אויבו גם בשעת יסוריו הקשים.

– הבה נראה את הדבר – קרא פרון־די־ביף – בשם אלהים נשבעתי, כי עוד רגע ובאו עליך האש והברזל!… קחוהו, עבדים, והשכיבוהו על האָח.

היהודי הזקן בעט מעט, אך שני העבדים השחורים נטלוהו ויפשיטו מעליו את מעילו, וכבר היו נכונים להציגו ערום, אך ברגע הזה נשמע קול השופר אשר חדר גם אל חדר־הכלא. ואחרי קול השופר נשמע קול קורא בשם האדון פרון־די־ביף.

האביר לא אבה כי ימצאוהו במקום הזה, בעשותו את התועבה, ולכן רמז אל העבדים להרפות מן היהודי ולצאת אחריו מן הכלא האפל.  

והיהודי נשאר לבדו להודות ולהלל לאלהים על פדוּת־נפשו. וכעבור רגע הרים את קולו ויבך על בתו, אשר נפלה בשבי. רגש השמחה ורגש האבל תקפו את נפשו חליפות.

 

פרק עשרים.    🔗

החדר אשר ישבה בו הגברת רובנה היה מקושט בפאר מעט, בטעם הימים ההם. האבירים השובים חלקו כבוד להאשה הזכסית, בתתם לה חדר מפואר למקום כלאה.

ואולם אשת פרון־די־ביף, אשר ערכה את החדר הזה, מתה זה ימים רבים ומאז לא שמו אליו לב, והעזובה רבה בו. השטיחים על גבי הקירות נקרעו, המרבדים נשחתו מרוב ימים או מקרני השמש, ובכל זאת נבדל החדר הזה לטובה מיתר חדרי האסירים. ופה ישבה הנסיכה הזכסית שקועה בהרהורים על אודות גודלה הצפוי לה במקום שביה.

גורלה נחרץ במועצת האבירים פרון־די־ביף, די־ברסי ובואַ־גילבר, אשר נועדו יחדיו לחלק ביניהם את השלל.

בשעת הצהרים נכנס די־ברַסי, אשר בגללו נעשה כל הדבר, לדבר עם הגברת רובֶנה ולבקש את ידה.

הוא לבש את בגדי החמודות אשר לו; שערותיו הארוכות והיפות היו סרוקות וסדורות בהדר; זקנו גלוח ובראשו מגבעת פאר, בחגורתו השזורה חוטי זהב תלויה חרבו הקצרה. והאיש יפה־תאר, יודע נימוסי האצילים, והליכותיו – הליכות איש־צבא.

הוא הסיר את מגבעתו לאות־כבוד, בראותו את פני רובנה, ובנימוס רב רמז לה לשבת על הכסא. וכאשר ראה, כי היא עומדת על מקומה, קרב אליה ויושט יד ימינו להוליכה עד הכסא. אך רובנה השיבה ידו בתנועת־ראש ותאמר:

– אם לפני עומד שוֹבי, אדוני האביר – ולבי אומר לי, כי כן הוא – אין לי אלא לעמוד על רגלי, עד אשר אשמע את גזר־דיני.

– אויה! רובנה היפה – ענה די־ברסי – לא שובֶה עומד לפניך, כי אם שבוי, ולא אַת תשמעי את גזר־דינך, כי אם פיך יחתוך את גזר־דיני אני.

– איני יודעת אותך, אדוני – קראה הגברת, ובקולה נשמע גאון יחוסה ויפיה – לא ידעתיך! והחלָקות אשר בפיך לא ישכיחו מלבי את מעשה השוד אשר עשית.

– אַתְּ היפה בבנות – ענה האביר בלשון רַכָּה – רק אַת בקסם יפיך עוררתְּ אותי לעשות את אשר עשיתי, למען תפול בחלקי זו שבחרתי בה למלכת־לבי ולכוכב־חיי.

– עוד הפעם עלי לחזור על דברי, כי לא ידעתיך, אדוני האביר – קראה רובנה – וחרפה היא לאיש הלובש בגדי אביר לפגוע בכבוד אשה, אשר אין מגן לה.

– צר לי מאד, כי לא ידעתני – ענה האביר – אך יש לי רשות לקווֹת, כי השם די־ברסי נזכר לא אחת בשירי־האבירים, אשר יתַנו מעללי הגבורים בשדה־המלחמה או במערכת הקרָב.

– יהללו וישבחו המשוררים את תוקף גבורתך, אדוני האביר – ענתה רובֶנה – ולא פיך. אך הגידה לי, מי מן המשוררים יספר לדור בשירי הגבורים את מעשי תקפך הלילה הזה, אשר נחלת נצחון כביר על איש זקן, ותקח בשבי עלמה רפת־אונים להביאה אל טירה של שודד?

– לא ביושר תדברי, גברתי – קרא די־ברסי, בנשכו את שפתו מתוך מבוכה – הן הדבר אשר עשיתי רק בגלל אהבתי אליך הוא, כי יפיך לקח את לבי.

– אנא, אדוני האביר – ענתה רובנה – חדל לך מדברי מליצה אלה, הנאים בפי משוררים נודדים ולא בפי אבירים כמוך.

– עלמה גאיונה – קרא די־ברַסי, בראותו כי דברי החלקות אשר בפיו השביעוהו כלִמה – אם תלכי עמי בגאון, אף אני אלך בגאון! דעי לך, כי אמצא מסִלה ללבך בדרך אחרת. רואה אני, כי נאה לכבוש את רוחך בקשת ובחרב, מאשר בדברי נוֹעם ורוֹך.

– דברי נועם בפי איש חָמס – ענתה רובנה – נזם זהב באף חזיר! טוב היה, לוּ לבשת בגדי שודדים, תחת להסתיר שוד לבך תחת מסוה דברי נועם.

– טובה עצתך, גברתי – קרא הנורמני – לא אוסיף עוד להתהלך עמך בנועם. חי אני, כי לא תצאי מן הכלא הזה, בלתי אם תהי לאשה לדי־ברַסי. לא הסכנתי לפגוש מכשולים על דרכי, ואיש נוֹרמני מבני האצילים אין לו להצטדק, בבואו לקחת אשה מבנות הזכסים. לבך, רובנה, מלא גאון ולכן ראויה את לי. היש לך תחבולה אחרת לעלות לגדוּלה ולהגיע אל מרומי הכבוד, מלבד על ידי? מי זה בלעדי יוציאך מאהלי הרועים, אשר בהם יגורו הזַכסים עם חזיריהם יחד, להביאך אל ארמנות תפארה ולהושיבך בין נדיבי ארץ?

– אדוני האביר – ענתה רובנה – אהלי הרועים האלה, אשר אתה בז להם, היו למחסה עלי מימי ילדותי. ואם אעזוב אותם, האמינה, – אולי יבא היום הזה – אלך אחרי האיש, אשר לא ימאס במשכנות העם ומנהגיו, אשר בקרבם התחנכתי.

– הרהורי לבך, גברתי, גלויים לי – קרא די־ברסי – אף כי כמוסים הם עמך. אך אל תשגי בחלומות, כי ריכרד לב־האריה יעלה שנית על כסא־מלכותו, וּוילפריד אַיבנהו, חביבו, יארש אותך בחסד המלך. בלב גֶבֶר אחר היה זכרון הדבר הזה מעורר קנאה. אך בעיני אין זה אלא מעשה ילדוּת, אשר אין ממש בו, ולכן לא אשוב מדעתי בגללו. דעי לך, גברתי, כי הצר הזה בידי הוא, ורק בי הדבר תלוי להסתיר את הדבר, כי אַיבנהו יושב בטירתו של פרון־די־ביף, המקנא לו יותר ממני.

– האם וילפריד פה? – קראה רובנה בבוז – שקר הדבר הזה, כאשר תשקר באמרך, כי פרון־די־ביף מקנא לו.

די־ברסי נתן בה עיניו רגע אחד ואחר אמר:

– האמנם לא ידעַתְּ את הדבר? האם לא ידעת, כי וילפריד אַיבנהוֹ הובא במטת היהודי? אכן נאה הדבר הזה לנושא־הצלב, אשר אמר לגאול בחרבו את הקבר הקדוש של המשיח! – והדובר מלא צחוק פיו.

– ואם גם אמת הדבר, כי פה הוא – קראה רובנה, בהתאמצה לדבר בקול של שלוה, אף כי כל גופה הזדעזע מהתרגשות – מה מקנא לו פרון־די־ביף? ומה היא הסכנה הצפויה לו, מלבד ימי־מאסר מעטים ופדיון כסף, כמנהג האבירים?

– רובנה – קרא די־ברסי – טועה אַת ככל בנות־מינך, בחשבך, כי אין בעולם קנאה מלבד קנאת אהבה? הידעת, כי גדולה קנאת הכבוד והשררה מקנאת האהבה? ובעל הטירה הזאת, הוא פרון־די־ביף, יפנה ממסלתו את האיש העומד לשטן לו, באמרו לרשת את האחוזה היפה אַיבנהוֹ, ובחֵמה רבה ובלי רחמים ילחם בו, כאלו עמד כצָר לו באהבת עלמה כחולת־עין. ואולם אם תאירי אלי פניך, גברתי, לא יירא האביר הפצוע מפני חמת פרון־די־ביף. אם לא כן, ספדי לו כעל מת, כי לא יצא עוד מן הבור הזה.

– בשם אלהים, הצילהו! – קראה רובנה, אשר עוז־רוחה עזבה, בשמעה את דבר הסכנה המרחפת על ראש אהובה.

– יש בידי להציל – ענה די־ברסי – אם תאות רובֶנה להיות לי לאשה, מי יהין אז לנגוע בבן־עמה, בן־אומתה, רעֵ ילדותה? במחיר אהבתך תקני את חסותי. הן לא אוָאֵל לפדות את האיש, העומד לשטן ביני ובין משאת־נפשי. ורק אם תקרביני למענו – וחיתה נפשו, ואם לא – מות יומת, וגם אַת לא תראי עוד את אור החופש.

– נוראים מאד דבריך – קראה רובנה – לבי לא יאמין, כי כה רבה רעת נפשך, או כי אמנם גדול הוא כח שלטונך.

– בטחי בשוא – ענה די־ברַסי – עד אשר תוָכחי, כי אמת דברתי. האיש, אשר נפשך חשקה בו, שוכב פצוע במבצר הזה והוא עומד לשטן בין פרון־די־ביף ובין הדבר היקר לבַּרוֹן זה מנפשו וכבודו. האם לא ישתמש עתה בשעת־הכושר להמית את אויבו בחרב או בחנית ולהשתיק את תביעתו לנצח? ואם יירא פרון־די־ביף לעשות את הדבר בגלוי, היבָצר ממנו לצווֹת על שומר החולה להשקותו רעל או רק לסלק את הכר אשר למראשותיו? – ואַיבנהוֹ הנוטה למות יתבוסס בדמו. וכן הוא גם סֶדריק…

– גם סדריק – חזרה רובנה על דברי האביר – אומני הנדיב! יד אלהים היתה בי, על כי שכחתי את גורל האב מפני גורל בנו.

– גם גורלו של סדריק תלוי בך – קרא די־ברסי – ובידך להצילו או להורידו שאולה.

עד הרגע האחרון עמדה רובנה איתן, כי לא ידעה את הסכנה הצפויה לה. מטִבְעָהּ היתה רכה וענוגה, אך חנוכה בין אנשים, אשר כרעו לפניה ולא מנעו ממנה כל אשר שאלה, הטביע על רוחה את הגאון והתוקף. היא לא יכלה לתאר, כי ישיב איש את פניה ריקם, או כי יפגע איש בכבודה.

ואולם בראותה עתה לנגד עיניה איש בעל רצון חזק, אשר הסכין לדבר בקול מפַקד, ובשמעה מפיו את דבר הסכנה המרחפת על ראשה ועל ראש האנשים החביבים עליה, נפל רוחה בקרבה.

אחרי אשר התבוננה מסביב, כמבקשת עזרה ואָין, נשאה כפיה למרום, ואנחה עמוקה התפרצה מלבה, וזרם דמעות פרץ מעיניה.

קשה היה לראות את היציר הענוג הזה מתמוגג בדמעות, ודי־ברַסי לא ידע נפשו, אף כי רק רגש־המבוכה ולא רגש־הרחמים התעורר בקרבו.

לשוב מדבריו לא יכול, ולהוסיף עליהם קשה היה למראה פני האשה העדינה ודמעותיה.

הוא צעד על־פני החדר אנה ואנה. פעם נסה לשוא להרגיע את העלמה הבוכיה, ופעם שקע בהרהורים, מה לו לעשות.

“אם ירך לבי מדמעות העלמה ואנחותיה – הרהר האביר – עלי להפרד מכל תקווֹתי היפות, אשר בגללן שבעתי עמל רב, אף אהיה לצחוק בעיני הנסיך ובני־לויתו, אשר ילגלגו עלי. ובכל־זאת – הוסיף להרהר – לא אוכל לראות את הפנים הענוגים, אשר עֲנַן הצער העיב אותם, ואת העינים היפות, אשר דמעות העכירו אותן. לוּ הוסיפה העלמה לעמוד איתן ולדבר אלי קשות, או לוּ נתן לי אלהים לב קשה כלבו של פרון־די־ביף!…”

מתוך ההרהורים האלה לא מצא די־ברסי דרך אחרת, בלתי אם לנחם את רובנה ולדבר על לבה, כי אַל לה להוָאֵש או להוריד דמעה, כי עוד יש תקוה…

אך בעודנו עומד לפניה, והנה נשמע קול השופר, אשר החריד את כל יושבי הטירה והפסיק את מזִמוֹתיהם.

ואולם די־ברסי שמח על הדבר, כי קול השופר שם קץ למבוכתו. והוא מהר לעזוב את חדר הנסיכה הזכסית.

 

פרק עשרים ואחד.    🔗

בעת אשר קרו כל הדברים אשר ספרנו, ישבה היהודיה רבקה כלואה במגדל אשר בפנת המבצר ותחכה לגורלה. שני עבדים הביאוה אל המקום הבודד ההוא וישליכוה אל חדר צר, אשר שם ראו עיניה אשה זכסית זקנה יושבת ואורגת ושפתיה נעות בשיר־מחול.

כאשר נכנסה רבקה, הרימה הסָבָה את ראשה, ותבט אל פני היהודיה היפה בעיני קנאה וזעם. כן יביט הכעור על היופי, כן תביט הזִקנה על הנוֹער.

– כַּלי מעשיך וצאי, צרָצר בדמות אשה! – קרא אחד העבדים – כן פקד אדוננו הנדיב. פַני את מקומך ליפה וטובה ממך.

– כן – נרגנה הזקנה – זו עבודה וזה שכרה. היו ימים, אשר דבר יצא מפי די היה לכבוש אבירים או לכלותם, ועתה עלי לשמוע לפקודת עבד נקלֶה כמוך.

– אשה כבודה – נענה העבד השני – רב לך לסרב. מצוַת אדוננו שמור נשמור. ימי אביבך כבר עברו, שמש חייך כבר שקע. כן הוא גם סוס שוטף במלחמה, אשר יזקין וכחו אין עמו – ושֻלח מחוץ למחנה. קומי וצאי, זקנה!

– כל חלי וכל מכה עליכם! – קראה הזקנה – קבורת חמור תקברו! אף אם יבוא השטן בעצמו לא אזוז מן המקום הזה, עד אם אגמור את עבודת המַטְוָה.

– עתידה אַתְּ, מכשפה, לתת דין־וחשבון לפני אדוננו! – קראו שני העבדים ויצאו, ואת רבקה השאירו עם האשה הזקנה.

– מה התועבה, אשר הגה לבם עתה? – קראה האשה הזקנה, בדברה אל נפשה, ומרגע לרגע נתנה עין בעלמה היפה – אך נקל להבין את מחשבת לבם. עינים בהירות, תלתלים שחורים, פנים מאירות… נקל להבין, למה שמו אותה בכלא במגדל בודד, אשר משם לא יגיע קול זעקתה לאוזן בן־אדם, כאלו ישבה בתחתיות שאול… כן, יפתי, כמדבר ציה המקום הזה, והיַנשוף שם משכנו פה… רואה אני – הוסיפה הזקנה, בהתבוננה אל עטיפת רבקה ושמלתה – כי מארץ רחוקה באת… מי אַת? ערביה, מצריה?… מדוע לא תפתחי פיך?… האמנם רק לבכות אַתְּ יכולה והדִבֵּר אין בפיך?…

– אל תקצפי עלי, אֵם טובה – קראה רבקה.

– רב לי – ענתה הזקנה – הכרתיך. השועל יוָדע בזנבו והיהודיה – בלשונה.

– בשם אלהים – קראה רבקה – הגידי לי מה גורלי הצפוי לי פה, ולמה הביאוני הלום? האם יבקשו לקחת את נפשי כופר אמונת אבותי? אם כן, נכונה אני לקראת המָוֶת.

– נפשך, יפתי? – ענתה הסבה – למה להם נפשך?… האמיני לי, תמתי, כי חייך אינם בסכנה. גורלך יהיה כגורל האשה היושבת לפניך. למה תתאונן יהודיה כמוך על גורלה המר? הביטי אל פני… צעירה הייתי כמוך ויפה שבעתים ממך, בעת אשר האביר פרון־די־ביף, אֲבִי בעל־הטירה, ואנשי־חילו הנורמנים, השתערו על המבצר הזה, הוא אחוזת אבותי. אבי ושבעת בניו הגינו על נחלתם בגבורה רבה. אין חדר, אין שָלָב בבית הזה, אשר לא נכתם בדמי אחי… והם מתו… כלם מתו… ובטרם בלעה האדמה את דמם, בטרם הובאו אלי קבר, הייתי אנכי לשלל בידי המנצח, אשר הביא אותי אל ארמונו!

– האמנם אין מנוס ומפלט מן המקום הנורא הזה? – קראה רבקה – לוּ תעזרי לי להמלט, יגדל שכרך מאד.

– אל תשלי נפשך בשוא – ענתה הזקנה – אין מוצא מן הכלא הזה, בלתי אם דרך שערי המות, וגם אלה – נענעה הזקנה בראשה הסב – לא במהרה יפתחו לפנינו… ותהי זאת נחמתנו, כי רבים שתו, רבים ישתו מכוס התרעלה כמונו… שלום לך, יהודיה! – גורל אחד ליהודית ולנוצרית, אשר נפלו בידי אכזרים, לא ידעו רַחֵם – שלום לך! חוט הארג שלי הנה נשלם – שבי אַת על מקומי.

– אל נא! אל תלכי! – קראה רבקה – שבי עמדי, אף כי פיך מלא אָלה – פניך יגינו עלי.

– אין מגן לך – ענתה האשה הזקנה – ומה יש בידי לתת לך?

היא עזבה את הכלא, וקוי־פניה התעַותוּ, ועיניה הביעו לעג זעם. ובסגרה את הדלת אחריה, ירדה מעל מעלות המגדל, ורבקה שמעה את קול צעדיה, ברדתה אַט ממדרגה למדרגה, והיא מקללת ומגדפת.

גורל העלמה היהודיה היה רע ומר מגורל רובנה, אשר עמה התהלכו בנימוס, בהיותה בת נסיכים. ואולם מי ישים לב לבת העם היהודי, הנרדף והנדכא?

ובכל־זאת יתרון היה ליהודיה בעת צרה, כי לבה היה איתן לקבל יסורים, אשר ידעה את טיבם.

מימי ילדותה ידעה הנערה היהודיה, גם אם ראתה הון ועושר בבית אביה, כי בני עמה יושבים אל עקרַבים, ובכל עת ובכל שעה קרובה השואה לבוא עליהם. הרגשות האלה למדו אותה עֲנָוָה ויסירו מלבה עִקשוּת.

אמנם לא ידעה להכנע לפני כֹל כאביה, אשר משאו־ומתנו הביאו אותו להיות שפל־רוח, אך היא למדה ממנו להתהלך עם הבריות ברוֹך ונוֹעם.

ענוה וגאון קננו יחד בלב העלמה הזאת. היא ידעה, כי בת היא לעם נדכא ונענה, אשר היה לבוז בגויים, אך לבה ידע, כי הטבע חנן אותה יופי ודעת, ויש לה הזכות לשבת מרומים.

הנה כן היתה נכונה העלמה הזאת לקראת כל צרה, ורוחה היה איתן לעמוד בפני כל אסון.

אחרי אשר נשארה לבדה בחדר כלאה, היתה ראשית מעשיה לקום ולהתבונן אל כל פנותיו, ואולם היא לא מצאה בו מקום להמָלֵט או להסתר. לא היה בחדר מוצא־סֵתר או דלת נעלמה, מלבד הדלת האחת, הפונה אל הבית, המוקף חומה. והדלת מבפנים אין לה מנעול או בריח. ורק חלון אחד בחדר פונה אל רְחָבָה⁹⁵ מסביב למגדל. רגע אחד עלה על לב רבקה, כי פה תמצא מקום לנוס ולהמלט, אך עד מהרה נוכחה, כי המקום הזה בודד הוא ואין מוצא משם מחוץ לחומה.

לא נשאר לה בלתי אם להשען על כח רוחה ולבטוח בעזרת אלהים היושב בשמים. יָדוֹע ידעה, כי כן גורל בני עמה לשאת עמל ויגון באין עָוֶל בכפם.

אך לבה התנודד ופניה חָורוּ, כאשר הגיע לאזנה קול צעדי איש עולה במעלות, וכעבור רגעים מועטים נפתחה אט דלת החדר, ואיש רם־קומה, לבוש כאחד השודדים, אשר התנפלו עליה בדרך, נכנס בפסיעות קטנות ויסגור את הדלת בעדו.

כובעו, אשר ירד על גבות עיניו, הסתיר את חצי־פניו העליון, ובמעילו הליט את גופו. במסוה הזה, אשר שם על פניו, כאלו בא לעשות דבר שאינו הגון, עמד האיש לנגד עיני רבקה.

ואולם, כנראה, לא ידע האיש לפתוח את פיו ויעמוד כנבוך. ולכן מהרה העלמה ותסר את הצמידים מעל ידיה ואת הענק אשר בצוארה ותושט אותם לאיש, אשר חשבה אותו לשודד, באמרה לקנות מידו במחיר הזהב את חופשתה.

– קח נא את זאת – קראה העלמה – וחוס נא עלי ועל אבי הזקן! הצמידים האלה רב מחירם, אך כאַין המה לעומת הזהב אשר תקבל ממנו אם תשלחנו בשלום מן הכלא הזה. 

– חבצלת השרון! – ענה השודד המדומה – מה היא לוֹבֶן הפנינים לעומת לוֹבן שניך, ומה הוא זוֹהר הספירים בפני זוֹהר עיניך, ומיום עמדי על דעתי אני בוחר ביופי, מאשר בהון ועושר.

– אל נא תַקשה את לבך – קראה רבקה – קח מידי כופר וחנני! בזהב הרב תקנה לך תענוגות, אך מה בצע בדמנו? אבי נכון לתת לך ככל אשר תשאל ממנו, ואם תחכם תפדה בכספנו את נפשך מכל צרותיך ותשוב לחיי אושר ושלוה, ולא תוסיף עוד לחיות על חרבך, כאשר עשית עד היום.

יפה דרשת! – ענה השודד צרפתית, כי קשה היה לו להרבות שיחה בלשון האנגלית, שבָה פתחה רבקה לדבר עמו – אך דעי לך, שושנת העמקים, כי אביך העשיר נפל עתה בידי בן־אדם, אשר יקח ממנו כל כספו וזהבו. ואַת תתני לי כופר נפשך לא כסף ולא זהב, כי אם אהבתך ויפיך.

– לא שודד אתה – קראה רבקה גם היא צרפתית – הלשון אשר בפיך תעיד עליך. לא שודד אתה, כי אם איש נורמני – ואולי בן אצילים – היֵה נא אציל־רוח והסר מעל פניך את מסוה החמס והשוד!

– ואתְּ, אשר גלית נסתרות – קרא בריאַן־די־בוּא־גילבר, בהסירו את האפר מעל עיניו – לא בת ישראל אַת, כי אם בעלת־אוֹב. אכן לא שודד אני, היפה בבנות, כי אם איש, שיש בידו לשים על צוארך ועל ידך עדי־עדיים ולא לגזלם ממך.

– ומה שאלתך מעמי? – קראה רבקה – מה תקח מידי, אם לא עשרי? הן אני יהודיה ואתה נוצרי, ומה לך ולי? הלא החוק והאמונה לא יתנו לנו להתחתן.

– אמנם כן – ענה “בן־ההיכל” מתוך לגלוג – עד עולם לא אתחתן ביהודיה, לוּ גם היתה מלכת שבא. אך מלבד זאת דעי לך, בת ציון, כי אף אם יתן לי מלך נוצרי את בתו לאשה, ועמה חצי־המלכות, לא אוכל לקחת אותה. נדר נדרתי לבלי קחת אשה, ורק לעגוב על יפת־תאר כמוך אני מתיר לעצמי. “בן־היכל” אני. הנה הצלב – אות אגודתי הקדושה. 

– איכה תעיז לחלל את הקודש – קראה רבקה – בעת אשר אתה הולך לעשות תועבה?

– מה לך ולקדשי? – קרא “בן־ההיכל” – הן כוֹפרת אַת במשיחנו.

– אמנם אמונת אבותי בידי – ענתה רבקה – אך אתה, אדוני האביר, מה היא אמונתך, אם יש בידך לחלל את הנדר הקדוש, אשר הוא יסוד אגודתכם?

– דרשה יפה היא – קרא “בן־ההיכל” מתוך לגלוג – אך לב יהודיה פתיה לא יבין, כי רק הנשואים – חטא הולך ונמשך – אסורים לנו, ואולם עבירות קלות יכפר לנו ראש־אגודתנו. הן גם המלך החכם מכל אדם, גם אביו המלך, נעים־זמִירוֹת, נכשלו בעבירות אלו, ואני אומר ללכת בדרכיהם. 

– אם קורא אתה בכתבי־הקודש – ענתה היהודיה – להוציא מהם דעות כאלה, להצדיק את מעלליך הרעים, אוי לך, כי מי־הישועות יהפכו בידך לסף־רעל.

עיני “בן־ההיכל” רָבוּ זיקי־אש, בשמעו תוכחתו מפי עלמה יהודית, ובקול מלא חמה קרא:

– שמעי, רבקה, עד עתה דברתי אליך רכות, ואולם עתה אדבר עמך קשות. שבוית חרבי אַת – ובכן נתונה אַת בידי לעשות בך כטוב בעיני, כחוק כל העמים.

– השיבה אל לבך! – קראה רבקה – שמע לדברי, בטרם תאמר לעשות את הרעה הגדולה! אמנם יש בידך לכבוש אותי, כי אשה רפת־אונים אני. אך מסוף העולם ועד סופו אגלה את נבלוּתך, “בן־היכל”. יכירו וידעו כל בני עמך, כי מחלל קודש אתה, ישמע ראש אגודת “בן־ההיכל”, כי אהבת אשה יהודיה. כל אלה, אשר ישאו את עונך, לא יסלחו לך עד עולם את העון, כי נתת עיניך בבת ישראל.

– אכן בת־ערמה אַת, יהודיה – ענה “בן־ההיכל”, אשר ידע, כי אמת דברה אליו הנערה, וכי עונש גדול צפוי לו, אם יוָדַע בקהל עונו – אך ערמתך לא תעמוד לך היום. בעד חומת הברזל אשר מסביב לכלאך לא ישמע קול תלונתך עלי, וכל טענותיך וקריאותיך תגוענה בתוך כתלי החדר הזה יחד עמך. רק דרך אחת יש לפניך, רבקה, להמלט מן הרעה: הכנעי תחת גורלך – וקבלי את דתנו, אז תרום קרנך והיית מאושרה עד עולם.

– הככה יעצת? – קראה רבקה – אלי בשמים! האם אקבל את הדת, אשר אתה מגן לה?… אביר אין־לב!… כהן מחלל־קודש!… הבוז לך, תועבה אתה… אלהי אבותי פקח את עיני לראות ישועה, להציל את נפשי מתהום־הבֹשת הזה!

ובדברה פתחה את החלון, הפונה אל הרְחָבָה, וברגע אחד קפצה ותעמוד על שפת החומה, ורֶוַח קטן מאד בינה ובין התהום מתחת.

בוא־גילבר, אשר לא צפה כלל לדבר הזה, כי עד־עתה עמדה הנערה בלי תנועה, לא הספיק לעצור בעדה, וכאשר אמר לפסוע פסיעה ולקרוב אליה, קראה בקול: 

– עמוד על מקומך, “בן־היכל” גֵא, ואם רק תזוז – אקפוץ מעל קיר החומה. טוב לי לפוצץ את ראשי אל אבני החצר, מלנפול בידך!

והיא פרשה כפיה ותשא אותן למרום, כמתפללת על נפשה, בטרם יבא רגעה האחרון.

לב האביר, אשר לא ידע רחמים ומורֶך, התעורר בראותו את אומץ־רוחה של העלמה.

– רדי! – קרא אליה – בת־עוז! באלהי השמים והארץ נשבעתי, כי לא אעשה לך רעה.

– לבי לא יאמין בך – ענתה רבקה – הן שמעתי מפיך, כי אינך ירא חטא. ראש־אגודתך יָפֵר את שבועתך, אשר נשבעת לעלמה יהודית.

– עָוֶל את עושה בדבריך אלי – קרא “בן־ההיכל” בסערת־לב – נשבעתי לך בשמי, בצלב־הקדוש אשר על לבי, בחרבי על ירכי, בזכרון אבותי, כי לא אגע בך לרעה! אם לא למענך, עשי למען אביך! אנכי אהיה מגן לו, כי הוא נתון בצרה גדולה.

– אויה – קראה רבקה – נגעי לבו אני יודעת… האמנם אתן אמון בך?

– תשָבֵר זרועי, ימָחה שמי – ענה בריאן־די־בוא־גילבר – אם לא אשמור את מוצא פי. אמנם הפרתי חוק ומשפט, אך דבר שפתי קודש לי.

– אם־כן, אני שומעת בקולך – ענתה רבקה.

והיא ירדה מעל סף החלון, אך עמדה ליד קיר־החומה ולא זזה ממקומה.

– פה אעמוד – קראה העלמה – וגם אתה עמוד על מקומך, כי אם רק תפסע פסיעה אחת וראית, כי הנערה היהודית תבחר להפקיד רוחה ביד אלהים, מאשר לבטוח ביושר־לבו של “בן־היכל”!

ובדבר רבקה את הדברים האלה, הבהיקו פניה היפים, אשר עוז־רוחה ואומץ־לבה הוסיפו לה הוד והדר, ותהי כבת־שמים. עיניה לא חרדו ולחייה לא חורו מפחד הרגע הנורא. הרעיון, כי בידה להמלט מן הקלון אל המָוֶת, חִזֵק את לבה, ועיניה נוצצו כגחלי־אש. בוּא־גילבר, איש גבה־לב ואמיץ־רוח, חשב ומצא, כי מיָמיו לא ראו עיניו יופי של מעלה כזה.

– יהי שלום בינינו, רבקה! – קרא האביר.

– אני לשלום – ענתה רבקה – אך אל תקרב אלי.

– אל תפחדי ממני – אמר בוּא־גילבר.

– לא אפחד מפניך – ענתה העלמה – ברוך שם האיש אשר בנה את המגדל הרם הזה, אשר לא יפול איש מעליו וחי, וברוך אלהי ישראל, אשר נתן לי עוז! לא אפחד ממך.

– לבך רע אלי – קרא “בן־ההיכל” – באלהי השמים והארץ נשבעתי, כי עול תעשי בדבריך אלי! לא אכזרי אני, לא איש־בצע אף לא קשה־לב. ואולם האשה היא אשר הפכה את לבי לשׂנוא את בנות־האדם. שמעי, רבקה: אין אביר בעולם, אשר אהב בכל נפשו ובכל מאדו כבריאן־די־בוא־גילבר. האשה אשר אהבתי היא בת בַּרוֹן דל, ואולם שמה נודע לתהלה בכל הארצות על־ידי מעשי תקפי וגבורתי. מפעלותי הגדולים, גבורותי בשדה־המלחמה, נפשי אשר שמתי בכפי – כל אלה הגדילו את כבוד אהובתי ותפארתה. ומה עלתה לי? – כאשר שבתי אל ארץ־מולדתי, ועמי כבוד־גבורים, אשר קניתיו במחיר חלבי ודמי, מצאתי את אהובתי והיא נשואה לאיש, אשר אין לו שֵם על־פני חוץ! נאמנה היתה אהבתי, ולכן רבו יסורי, כי בגדה בי! בלבי גבר רגש הנקמה. מן היום ההוא והלאה נזיר אני מן החיים ומנעמיהם. אהל שאנן לא אדע, אהבת אשה רחוקה ממני, גלמוד אני בעולם, בנים לא יהיו לי לרשת את שמי הגדול ועל מזבח אגודת “ההיכל” הקרבתי את כל אשר לי. איני עומד ברשות עצמי, כי אם תלוי בדעת אחרים. “בן־היכל” הוא כעבד לכל דבר: אסור לו לקנות קרקע, לרכוש הון, לעשות דבר על־פי רצונו, לא ירים ידו או רגלו כי אם על־פי מצוַת ראש־האגודה.

– אויה! – קראה רבקה – ומה הגמול, אשר ישולם לך חלף כל אלה?

– כח הנקמה, רבקה! – ענה “בן־ההיכל” – גם השאיפה אל הכבוד.

– מה מעט הוא הגמול הזה – קראה רבקה – בעד כל קניני האדם, אשר תחַסֵר נפשך מהם.

– אל תאמרי זאת, נערה – ענה “בן־ההיכל” – הנקמה היא נחלת אֵלים – יאמרו המושלים. והכבוד הלא הוא בונה עולמות ומחריבם.

הוא שתק רגע אחד, ואחר הוסיף:

– רבקה! אַת, אשר בחרת היום מוֶת מקלון, לב כביר נתן לך אלהים, ולי תהי לאשה!… אך אל תֵרָתֵעִי… רק ברצונך הטוב ורק על פיך יקום הדבר הזה. אַת תקחי חלק בתקווֹתי הגדולות. שמעי את דברי, בטרם תעני לי. “בן־ההיכל” הוא איש, אשר היה לעצם מעצמי אגודה כבירה, אשר מפניה מלכים יחרדו. גם נטף־מטר כי יתבולל בתוך מי הים הגדול יהי לחלק מן האוקינוס, אשר יעתיק צורים ממקומם ויבלע אל קרבו ציי ממלכות. מעֵין ים גדול כזה היא אגודתנו, ואנכי לא חבר בן־בלי־שם אני, כי אם אחד מן המנהיגים, ויום יבוא אשר אעמוד בראש. לבי מלא תשוקה עזה להגיע אל שלטון רב, כי מלכים ורוזני־ארץ יחרדו מפני. בקשתי לי חבר בעל רוח כביר, אשר יחלק עמי שלטוני, ובך מצאתי היום את אשר בקשתי.

– שים נא אל לבך – אמרה רבקה – הכזה תדבר אלי, אל בת איש יהודי?…

– אל נא – קרא “בן־ההיכל” – אל תאמרי, כי הדת מפרידה בינינו. אגודת “בני־ההיכל”, אשר נוסדה בידי אנשים קנָאים, להלחם מלחמת הקודש, שנתה עתה את טעמה. לא נוסיף עוד לענות נפשנו ברעב ובצמא, למות בדֶבֶר וחרב במדבר ציה, כדי לכבוש מקום היקר רק בעיני חסרי־לב. לא! דרך חדשה בחרה לה אגודתנו, ואליה נספחו עתה כל גבורי ארץ, אשר שֵם להם באבירים. אנו שואפים עתה לגדולות, אשר לא עלו על לב המיסדים הראשונים… ואולם לא אגלה לך עתה את כל תעלומות אגודתנו, כי קול שופר עולה באזני… אצא נא ואראה… שלום! שימי לבך אל דברי. הלא תסלחי לי, אם החרדתיך מעט. על־ידי הדבר הזה נוֹדע לי כח רוחך. זהב באש יבָחן… עוד מעט ואשוב…

הוא יצא את חדר המגדל וירד מעל המעלות, ורבקה נשארה לבדה, שרויה בפחד, לא מפני המות, אשר היה צפוי לה, כי אם מפני האיש, אשר תאות לבו לא ידעה גבול.

וכאשר נחלצה רגע מצרה, מהרה להודות לאלהים על החסד אשר עשה עמה ולהתפלל אליו בעדה ובעד אביה, הנתון בשבי ובמצוק.

 

פרק עשרים ושנים.    🔗

כאשר בא “בן־ההיכל” אל האולם הגדול של הטירה, מצא את די־ברסי עומד שם.

– אין זאת – קרא אליו די־ברַסי – כי קול השופר הפסיק גם אותך משיחת־האהבה. אך אתה אֵחרת לבוא, ולכן משער אני, כי הצלחת יותר ממני.

– האמנם לא הצלחת במשא־ומתן עם הנסיכה הזַכסית? – שאל “בן־ההיכל”.

– חי נפשי – ענה די־ברסי – אין זאת כי הגברת רובֶנה שמעה, כי אין בי כח לראות דמעת אשה.

– אִי לך! – קרא “בן־ההיכל” – איש עומד בראש חיל־צבאנו ולבו ירך למראה דמעות אשה! הן נטף דמעה באש אהבה יגדיל את שלהבתה.

– יישר־כחך! – ענה די־ברסי – די היה בכח הדמעות של האשה לכבות גם את אש הגיהנום. בכיותיה ויללותיה בקעו רקיעים. אין זאת, כי שֵד־המים שולט על הזַכסית היפה.

– ובלב היהודיה שלי – קרא “בן־ההיכל” – ישכון מחנה שלם של שֵדים, כי שד אחד, נם אשמדאי בכבודו ובעצמו, לא יוכל לנטוע בלבה עוז וגאון במדה כזו… אך איה פרון־די־ביף? קול השופר הולך וחזק.

– אין זאת, כי הוא בא במשא־ומתן עם היהודי – ענה די־ברסי – ואולי יללת יצחק ואנקתו עוררו את השאון הזה. הבה אצוה על העבדים לבקש את אדוניהם.

כעבור רגע נגש אליהם פרון־די־ביף, אשר אֵחר מעט לבוא, כי הלך לחקור ולדרוש את הדבר.

– הנה אִגֶרֶת בידי – קרא פרון־די־ביף – והיא כתובה, כמדומני, זַכסית. נקרא ונדע, בשלמה השאון הזה.

הוא אחז בידו את הגליון, הפך אותו מצד אל צד, התבונן אליו מפנים ומאחור, ואחרי־כן מסרוֹ לידי די־ברסי.

– כתב חרטומים הוא לי – ענה די־ברסי, אשר לא ידע קרוא וכתוֹב, כרוב האבירים בימים ההם – אמנם הכהן שלנו נסה ללַמדני בילדותי את תורת הכתיבה, אך האותיות יצאו מתחת עטי בצורת חרבות וכידונים, ולכן חדל המורה ממני.

– תן לי – קרא “בן־ההיכל” – ואקרא אנכי.

הוא לקח בידו את המגִלה, עִיֵן בה רגע, ואחר פנה אל חבריו ויאמר:

– הלא זה הוא מכתב מועיד־לקרָב. בחיי ראשי, אם אין זו הלצה, הנה היא הזמנה מיוחדה במינה, הבאה לקרוא מלחמה.

– הלצה?! – קרא פרון־די־ביף – מי זה ואי זה הוא, אשר יהין להתלוצץ בדבר כזה? קרא נא, אדוני בריאַן.

ו“בן־ההיכל” פתח וקרא כדברים האלה:

“אני וַמבַה, בן חסר־לב, הלץ העומד לשרת לפני האציל סֶדריק, המכונה בשם “הזכסי”, ואני גוּרט, בן ביבולף, רועה החזירים…”

– האם מדעתך יצאת? – קרא פרון־די־ביף, בהפסיקו את הקורא.

– בשם כל הקדושים – ענה “בן־ההיכל” – כי הדברים האלה מלה במלה כתובים באגרת.

והוא הוסיף לקרא: “… רועה החזירים אשר לסדריק, ועמנו כל אלה, שבאו לריב את ריבנו, הלא הם האביר הנודע בשם “הרשלן השחור” ורובה־הקשת המהולל רוֹברט לוּקסלֵי, באנו להודיעך, אותך ואת חבריך ואנשי־בריתך, כי יען אשר התנפלתם על אדוננו סדריק באין עול בכפו, ותקחו בשבי אותו ואת הגברת רובנה ואת האציל אטלסטן עם עבדיהם ומשרתיהם, וגם את היהודי יצחק מיורק יחד עם בתו, והאנשים האלה שוקטים ובוטחים, אשר הלכו בדרך־המלך – לכן אנו דורשים בכל תוקף, כי כעבור שעה אחת, אחרי בֹא לידכם המכתב הזה, תשיבו אלינו את כל השבויים עם בהמתם ורכושם שָלֵם. ואם לא תשמעו בקולנו, תהיו בעינינו כשודדים וחמסנים, ואנחנו נצא לקראתכם למלחמה, עד אשר נעשה כָלָה בכם”.

בסוף המגלה היה רשום ציור של תרנגול עם כרבלתו – חותמו של ומבה הלץ. אחריו ציור של צלב – חותמו של גוּרט, ואחריו חתום באותיות גדולות: “הרשלן השחור”. ולאחרונה – ציור של קשת, הוא חותמו של לוּקסלי.

האבירים שמעו את דברי האגרת מראשו ועד סופו, ויעמדו רגע מחרישים, ויביטו איש בפני אחיו, באין יודע מה הדבר הזה.

די־ברַסי היה הראשון אשר הפסיק את הדממה, בפרצו בצחוק אדיר, ואחריו החזיק גם “בן־ההיכל”. אך פרון־די־ביף, להפך, עמד כנזוף ויקצוף על הלעג של חבריו.

– טוב תעשו, אדונים – קרא בעל הטירה – אם תיעצו עצה, מה לעשות בשעה זו, ואַל לכם למלא פיכם צחוק.

– אכן לא נרפא עוד חברנו פרון־די־ביף מן המכה, אשר הֻכה בשדה־הקרָב באשבי – קרא די־ברסי אל “בן־ההיכל” – ולכן לבו מלא פחד לשמוע הזמנה, אף כי המזמינים הם לץ ורועה־חזירים.

– בשם המלאך מיכאל! – ענה פרון־די־ביף – מי יתן והיית אתה במקומי. דע לך, די־ברסי, כי האנשים האלה לא היו מעיזים פניהם לדבר אלי דברים אלו, לוּלֵא עמדו מאחוריהם גדודים־גדודים. רבו מאד היום ביערות השודדים והמתפרצים, ולא באפס־יד תלחם בהם.

ובפנותו אל אחד העבדים שאל:

– השלחת איש לראות, אם רב הוא חיל בני־היער?

– כן, כמאתים איש נאספו יחד ביער – ענה העבד.

– אכן באה עלי צרה! – קרא פרון־די־ביף – זאת לי, כי נתתי את טירתי להשתמש בה, והביאו עלי את עדת הצרָעוֹת האלה, אשר לא אחלץ מהן.

– אין אלו צרָעוֹת, כי אם זבובים, אשר אין עוֹקץ להם! – קרא די־ברַסי – חֶבר עבדים מתפרצים, אשר מאסו בעבודה ויבחרו בחיי חמס ביער, המהם נפחד?

– האין עוקץ להם?! – ענה פרון־די־ביף – הקשת והחצים, אשר ביד כל איש מהם, עקוֹץ יעקצו.

– הלא תכלם, אדוני האביר! – קרא “בן־ההיכל” – נאסוף נא את חילנו ונצא אליהם. אביר אחד, או רק איש־מלחמה אחד, הלא יניס עשרים מהם.

– גם זה לכבוד להם – נענה די־ברסי – חרפה היא לי לעורר חניתי עליהם, על הנקלים האלה.

– לא ככושים או כתורקים המה, אדוני “בן־ההיכל” – ענה פרון־די־ביף – או כאכרים פחדנים אשר בצרפת, אדוני די־ברסי. אלה הם אנשים אנגלים, אשר אין יתרון לנו עליהם מלבד הנשק אשר בידינו, ומה יועילו לנו אלה בסבכי היער? לצאת עליהם אתה אומר? הן מעט מאד האנשים אשר עמנו גם להגן על המבצר. מבחר עבדי הלכו ליורק, ושם עומדים גם צבאותיך, די־ברסי. רק כעשרים איש יושבים אתנו במבצר.

– האמנם תירא – קרא “בן־ההיכל” – כי יאספו בני־היער חיל גדול להשתער על המבצר?

– זאת לא זאת! – ענה פרון־די־ביף – אמנם בראש המתפרצים עומד, כנראה, איש גבור־חיל, אך באין עמהם אילי־ברזל וסולמות של מצור, גם פקידים אין להם, יעצור מבצרי כח לעמוד בפניהם.

– שלח אל שכניך – קרא “בן־ההיכל” – ויאספו את אנשיהם ויבואו להציל שלשה אבירים, אשר לץ ורועה־חזירים שמו עליהם מצור בטירת פרון־די־ביף.

– מלגלג אתה, אדוני האביר – ענה הברון – אך למי אשלח? הן מלבוּאַזין ואנשיו יושבים היום ביורק, וכן גם יתר בני־בריתי, ורק אנכי לבדי, להַוָתי, נשארתי פה.

– אם־כן – קרא די־ברסי – שלח ליורק ויבאו אנשינו. והיה אם יעמוד לב השודדים למראה פני צבאותי וידעתי, כי אין כמוהם אמיצי־רוח בכל הארץ. 

– אך את מי נשלח ומי ילך לנו? – ענה פרון־די־ביף – הן בני־היער אורבים על כל פנה, ואיש ממנו לא יעבור בשלום על פניהם. ואולם מצאתי תחבולה…

והוא פנה אל אחד העבדים ויצוהו לחפש בחדרי הטירה עט ודיו. ואחר קרא אל “בן־ההיכל”:

– הלא גם כתוב ידעת, ולכן תואיל להשיב דבר לאנשי־ריבנו.

– אמנם בוחר אני – ענה “בן־ההיכל” – לדבר עם אויבי בחרב ולא בעט, אך לוּ יהי הפעם כדבריך.

הוא ישב ויכתוב בלשון צרפת אגרת לאמר:

“האדון פרון־די־ביף עם בני־בריתו האצילים והאבירים לא יצאו לקרָב עם עבדים, שודדים ובורחים. אם האיש הקורא לעצמו בשם “האביר השחור” יֵחד בקהל אבירים, הלא יֵדע, כי בהתחברו לעדת נִקלים, אבדה זכותו להלחם עם אנשי־כבוד ובני־אצילים. ועל אודות השבוים, הנה עשינו עמהם חסד לבקש מכם, כי תשלחו הלום כהן לקרוא עמהם ודוי, בטרם ישיבו רוחם אל אלהים. כי גמור גמרנו עוד היום להסיר ראשם מעליהם ולהוקיעם על החומה, למען יראו האנשים, אשר באו להצילם, וידעו מה הם בעינינו. שלחו אפוא אלינו כהן, ועשיתם את החסד האחרון עם אדוניכם וחבריכם”.

המכתב הזה נמסר ביד אחד העבדים לידי השליח אשר עמד בחוץ ויחכה לשמוע מענה לשולחיו.

תחת אלון גדול, הרחק כמטחוי־קשת מן המבצר, ישבו וַמבה וגוּרט עם בני־בריתם, “האביר השחור” ולוקסלי, ויחכו בכליון־עינים למענה הברון.

מסביב להם, במרחק לא גדול, נראו אנשים רבים, אשר מלבושיהם כבני־כפר ופניהם השזופים משמש העידו על מלאכתם. והפקידים העומדים עליהם לא נבדלו בלבושיהם ונשקם מיתר בני־הגדוד, ורק נוצה אחת תקועה במצנפתם. כשתי מאות איש נאספו ובאו, ומרגע לרגע נוספו עליהם חברים חדשים.

מלבד בני־הגדודים, באו אנשים זַכסים מן העיָרות הסמוכות, ורבים מעבדי סדריק באו להציל את השבויים. אלה היו מזוינים במקלות, בקרדומות ובמזמרות, כי הנורמנים הכובשים⁹⁶ לא נתנו לזכסים הנכבשים להחזיק בידם חרב או חנית. ובכן לא בכח נשקם אמרו האנשים להפיל אימה על יושבי המבצר, כי אם בעוז רוחם וברצונם הכביר לקרוא דרור לאסירים הנקיים מעון.

כאשר שב השליח ובידו האגרת מאת הבּרוֹן, לקח אותה לוּקסלי, ובהתבוננו אל הכתב אמר:

– אילו היו האותיות הגדולות קשתות והאותיות הקטנות חִצים, כי אז ידי רב לי, ואולם בפני יצירי העט והדיו תש כחי.

– אנכי אהיה לכם לקורא – קרא “האביר השחור”, ויקח את המכתב מידי לוּקסלֵי ויקרא בו תחלה בלחש, ואחר תִרגֵם אותו באזני האנשים זַכסית.

– האם יוּמת סֶדריק הנדיב?! – קרא וַמבַה – אין זאת, כי טעית, אדוני האביר.

– לא, ידידי הטוב – ענה האביר – בארתי לפניכם את המלים ככתוב.

– אם־כן – קרא גוּרט בזעף – חי אלהים, כי נלכוד את המבצר, בידינו הרוֹס נהרוס אותו.

– מה כחנו ומה גבורתנו!? – נענה ומבה – גם להסיע אבן ממקומה אין בידי.

– ולפי דעתי – קרא לוקסלי – לא יעשו את הדבר הזה, ורק להאריך זמן הם אומרים, למען התבצר.

– טוב היה – נענה “האביר השחור” – לוּ נמצא אחד בתוכנו, אשר ילך אל המבצר ויחקור את כח הנצוּרים שם. הנה הם שואלים במכתבם לשלוח להם כהן. היש מכם איש, אשר יתחפש בבגדי כהונה וישים נפשו בכפו למלא משלחת זו?

האנשים הביטו איש אל רעהו, ולא ענו דבר.

– רואה אני – קרא ומבה, לאחר דומיה קצרה – כי השוטה מחויב ללכת בדרך, שאין הפקחים רוצים. דעו לכם, אחי ורעי, כי בילדותי נועדתי להיות כהן, ורק קדחת־המוח נטלה ממני את חכמתי, ובמקום בגדי־כהנים חבשתי בראשי מצנפת־שוטים. אך כעת אנסה ללבוש בגדי־כהן, אולי יעלה בידי להביא רֶוַח והצלה לאדוני החשוב סדריק.

– מה דעתך, האם נוכל להשען על בינתו? – פנה “האביר השחור” אל גוּרט.

– איני יודע – ענה הרועה – אך רגיל הוא להצליח השוטה הזה בשטותו יותר מנבונים בתבונתם.

– ובכן, ידידי – קרא “האביר השחור” – שים עליך את בגדי־הכהונה, ומפי אדונך תחקור ותדע את מספר האנשים היושבים במבצר. לפי דעתי, מעט מספרם שם, ואם נפֹּל עליהם פתאם – ונפלו בידינו. אך הזמן קצר, קום ולך!

– ובינתים – קרא לוּקסלי – נקרב אל המקום ההוא, לשים עליו מצור, עד כי לא ימלט זבוב משם. ואתה, חביבי – פנה אל ומבה – אָמור תאמר אל העריצים, כי אם יגעו לרעה באסירים אשר עמהם, נעשה שפָטים נוראים באנשיהם.

–!Pax vobiscum (שלום עליכם) – קרא ומבה, אשר התעטף בבגדי־כהונה.

ואחרי־כן העמיד פנים של איש קדוש, וילך לדרכו לעשות כאשר צוהו “האביר השחור”.

 

פרק עשרים ושלשה.    🔗

כאשר קרב הלץ, העטוף בגדי־כהן, ואבנֵט חגוּר על מתניו, אל שער הטירה אשר לפרון־די־ביף, יצא אליו השוער, וישאלוהו מי הוא ומאין בא.

–!Pax vobiscum – ענה הלץ – כהן אנכי, חבר לאגודת פרנציסקוס הקדוש, ואבוא הלום אל אסירים אומללים, היושבים במבצר הזה.

– אכן כהן אמיץ־לב אתה – קרא השוער – כי הרהבת עוז לבֹא אל המקום, אשר זה עשרים שנה לא דרכה עליו כף רגל איש מבני־מינך, מלבד הכהן השִכּוֹר שלנו. 

– ובכל זאת – ענה הכהן המתחפש – עשה נא חסד עמי ולך אמור לאדונך בעל הטירה, כי באתי. האמינה, כי הדבר יהיה לו לרצון, ואנכי אזכה להכנס לגן־עדן זה.

– חן־חן לך – קרא השוער – ואולם אם ישים בי אדוני עון על אשר עזבתי משמרתי בגללך, ראֹה תראה, כי בגדי כהונתך לא יגנו עליך מפני המלקות.

והוא עזב את המגדל וילך אל אולם הטירה להגיד, כי כהן קדוש עומד לפני השער ומבקש לבוא. ומה רב היה תמהונו, בשמעו מפי אדונו פקודה להביא תיכף את האיש הקדוש. ובלי פקפוקים⁹⁷ רבים הלך השוער למלא את מצות אדונו.

בעת אשר הלך ומבה במלאכות האביר השחור לא ידע יפה את הסכנה הצפויה לו, אך בעמדו עתה פנים אל פנים עם איש נורא כפרון־די־ביף, נפל רוחו בקרבו, ובחִיל ורעדה הוציא מפיו את הפסוק השגוּר “Pax vobiscum”, אשר נתן לו עוז בדברו עם השוער.

ואולם פרון־די־ביף הסכין לראות אנשים עומדים לפניו באימה ופחד, ולכן לא עלה שום חשד על לבו, כי הכהן הרועד בא אליו בעָרמה.

– מאין באת, כהן? – שאל הברוֹן.

–Pax vobiscum! – ענה הלץ – עבד אנכי לפרנציסקוס הקדוש, ובנוּדי במדבר הזה נפלתי בידי שודדים, ככתוב: quidam viator incidit in latrones (הֵלֶך אחד נפל בידי שודדים) – והאנשים האלה שלחוני הלום לקרוא וִדוּי עם שני בני־אדם, אשר חטאו לך, אדוני, חטא מות.

– כן, יפה מאד – ענה פרון־די־ביף – אולי יש בידך, אב קדוש, להגיד לי את מספר השודדים?

– אדוני הנדיב – ענה הלץ – מספרם רב ועצום מאד.

– אמור לי בדיוק מה מספרם – קרא הברון בקול – ואם לא, כהן, לא יעזרו לך מעילך ואבנטך. 

– אויה! – ענה הכהן המדומה – לבי התפלץ בקרבי! אך לפי דעתי… יגיע מספר בני־היער… עד חמש מאות איש, לכל הפחות.

– מה?! – קרא “בן־ההיכל”, אשר נכנס ברגע זה אל האולם – האמנם כה רב מספר זבובי־המָוֶת ביער? הגיעה השעה לבער את העדה הרעה.

והוא קרא את פרון־די־ביף הצדה וישאלהו: הידעת את הכהן הזה מי הוא?

– לא – ענה הברון – איש זר הוא, אשר בא ממקום רחוק.

– אם־כן – קרא “בן־ההיכל” – אל תמסור לו בעל־פה את הדברים, כי אם תתן על־ידו מכתב אל גדוּדי־הצבא של די־ברסי, כי ימהרו לעזרת אדונם. בין כה וכה שלח את הכהן וילך להכין את החזירים הזַכסים, בטרם יובלו לבית־המטבחים.

– יהי כדבריך – ענה פרון־די־ביף, ויצו על העבדים להביא את וַמבה אל החדר, אשר סדריק ואטלסטן אסורים שם.

רוחו של סֶדריק לא נחה בכלאו. הוא התהלך על פני החדר אנה ואנה בקוצר־רוח, כאיש הנכון לצאת לקראת אויב או להשתער על עיר בצורה. פעם שוחח עם נפשו ופעם פנה בדברים אל אטלסטן, אשר ישב במנוחה ויאכל את סעודתו בשלוה, ולא שם לבו לחקור ולדרוש, כמה יארכו ימי כלאו.

–!Pax vobiscum – קרא הלץ, בבואו אל החדר – יהי נועם ה' עליכם, ויברך אתכם אלהים.

– בֹא, ברוך ה' – ענה סדריק את הכהן המדומה – מה יש בפיך לבשר לנו, ולמה באת אלינו?

– להכין אתכם לקראת המות – ענה הלץ.

– לא יאֻמן! – קרא סדריק בהתעוררו – אמנם רעים וחטָאים הם האנשים האלה, אך לבם לא ימלאם לעשות תועבה גלויה כזאת!

– אויה! – ענה הלץ – אם תאמר לבוא אליהם בשם היושר והרחמים, והיית כאיש אשר יחפוץ לעצור בעד סוס שוטף בחוט של משי אשר בידו. שים איפוא אל לבך, סדריק הנדיב, וגם אתה, אטלסטן האציל, לפשפש⁹⁸ במעשיך ולהתודות על חטאיך, בטרם תלך לתת דין־וחשבון לפני שופט עליון.

– השומע אתה, אטלסטן? – קרא סדריק – אכן סר אלינו מר המות. ואולם טוב לנו למוּת כבני־חורין, מאשר לחיות כעבדים.

– נכון אני – ענה אטלסטן – למוּת במנוחה, כמו לשבת בסעודה.

– ובכן, אבי – אמר סדריק – הואילה נא לפרוש עלינו כנפיך.

– המתֵן מעט, דודי – ענה הלץ בקולו הרגיל – לא בחפזון…

– בחיי ראשי – קרא סדריק – הקול קול ידוע לי!

– קול עבדך הנאמן הוא – קרא וַמבה, ויסר את הכִּפָּה מעל ראשו – לוּ שמעת לפנים לעצת עבדך השוטה, כי אז לא באת עד הלום. עתה שמע לעצתי ונמלטת מן הבור הזה.

– באר דבריך, עבד – קרא סדריק.

– הבה – ענה ומבה – קח נא ולבשת את מעילי ואת אבנטי, אלה בגדי־הכהונה, ויצאת בשלום מן המבצר, ואנכי אלבש את בגדיך וישבתי פה תחתיך ללכת לקראת המות.

– האם תבא על מקומי?! – קרא סדריק בהשתוממות, בשמעו את דבר העצה – הן יתלו אותך, עבדי הנאמן.

– אם יעשו כן – ענה ומבה – יהי החבל כענק על צוארי, כאשר היתה שרשרת־הכבוד בצואר אבי.

– לוּ היה עם לבך, וַמבה – קרא סדריק – לתת את בגדיך לאטלסטן האציל, כי אז מצאה עצתך חן בעיני.

– לא, לא – ענה וַמבה – היֹה לא תהיה. טוב לי לתת את נפשי כופר נפש אדוני. אך אִוֶלֶת היא למות בעד איש, אשר אבותיו זרים הם לי.

– נָבָל! – קרא סדריק – אבותיו של אטלסטן היו מלכים באַנגליה!

– מה שהיו היו – ענה וַמבה – אבל למענם לא אתן היום את צוארי לתליה. ובכן, אדוני, אם תקבל עצתי – מוטב, ואם לא, שלחני מזה בשלום, כאשר באתי בשלום. 

– הוי – קרא סדריק – הן טוב כי יגדע אלון אחד, למען יקום ויפרח הדר היער. הצילה נא, וַמבה, את האציל אטלסטן! חוב זה מוטל על כל איש, אשר דם זכסי נוזל בעורקיו. גם אני גם אתה נפול בידי העריצים, אשר יכלו חמתם בנו, אך הוא, בן־חורין, יצא אל בני עמנו ויעודד את רוחם, לנקום את נקמת דמנו.

– לא כן, אבא סֶדריק – נענה אטלסטן, אשר היה נדיב־לב – בוחר אני לאכול פה לחם צר ולשתות מים במשורה, מאשר להמָלֵט מן הכלא בחסדו של הלץ, אשר בא להציל את אדונו.

– אתם, אדונַי, החכמים, ואנכי השוטה – קרא וַמבה – אך דעו לכם, כי עוד רגע ואשים קץ לכל הַוִּכּוּחַ. הנה באתי הלום להציל את אדוני, ואם הוא בועט בטובתי – די! אלך ואשוב לביתי. החסד עם ידידים אינו כַדוּר העובר מיד ליד. אני נכון למות רק בעד אדוני מנוער.

– לֵך, אפוא, סדריק נדיבי – יעץ אטלסטן – אל תזלזל בשעת־כושר זו להמלט. בהיותך יחד עם ידידינו מחוץ לחומה, תעודד את רוחם לבא לישועתנו, אך בשבתך פה עמנו – אבוד נאבד.

– האמנם יש תקוה כי יבאו להצילנו? – שאל סדריק, בהביטו אל הלץ.

– יש ויש! – ענה ומבה – חמש מאות איש עומדים בחוץ, ואנכי הייתי היום אחד המפַקדים. הלא טוב, כי יבוא ויעמוד בראשם איש חכם כמוך במקום שוטה כמוני. ובכן, אדוני, לך לשלום, ועשית חסד עם גוּרט ועם כלבו, והצבת צִיוּן ברוֹטרבוּד לזכר נשמת השוטה הנאמן, אשר הקריב את נפשו בעד אדונו.

הדברים האחרונים יצאו מפי ומבה, קצת מתוך לגלוג וקצת מתוך כובד־ראש. בעיני סדריק נראו דמעות.

– זכרך יעמוד לדור־דורים – קרא סדריק – כל הימים אשר ידעו בני־האדם להוקיר את האמונה ואת האהבה. ואולם אני מאמין, כי יעלה בידי להציל את רובנה ואת אטלסטן, וגם אותך, ומבה חביבי, וידעת כי גם לבי נאמן.

סֶדריק פשט את בגדיו ללבוש בגדי־הכהונה, אך פתאם עמד כמפקפק: 

– איני יודע לשון אחרת, מלבד לשון מולדתי ומלים מועטות בשפת הנוֹרמַנים הנלעגה, ואיככה אתהלך כאחד מן הכהנים?

– אל נא תירא – ענה וַמבה – קסם על שתי המלים: “Pax vobiscum” ואת הקסם הזה תקח בידך. בבואך ובצאתך, בשכבך ובקומך, בברכך ובקללך אמור: “Pax vobiscum”. המלים האלה בפי כהן הן כמטה־קסם ביד מכשף או כמטאטא ביד מכשפה. ואת המלים תוציא מפיך בקול גס – אז תעשה דרכך לבטח. כשומר כשוער, כאביר כאציל, כחַיָל כפָרָש – הכל חולקים כבוד ל־Pax vobiscum. גם מחר, בשעה שיוליכוני אל התליה, אנסה להוציא מפי את ה“פסוק” הזה, אולי אנָצֵל.

– אם־כן – ענה האדון – אהיה לכהן. “!Pax vobiscum” אני מאמין, כי את הפסוק הקטן הזה אשמור בלבי. ואתה, אטלסטן האציל, שלום לך, וגם לך, עבדי הנאמן וַמבה, שלום! אנכי אציל אתכם או אשוב אליכם למות אִתּכם יחד. דם בן מלכים לא יִשָפֵך כל עוד אשר דמי נוזל בעורקי; גם לא יפול ארצה משערת ראש העבד, אשר שם נפשו בכפו להציל את אדונו. שלום!

– שלום, דודי – קרא אחריו ומבה – זכור ואל תשכח Pax vobiscum.

אחר הדברים האלה יצא סדריק מחדר־כלאו. ואמנם עד מהרה נוכח, כי קסם על שתי המלים, שמסר לו הלץ, כי עבר בשלום את הפרוזדור, ואיש לא עצר בעדו. אך בהגיעו עד מבוא אפל, אשר משם אמר ללכת אל אולם הטירה, והנה דמות אשה עומדת לפניו.

– Pax vobiscum – קרא הכהן המדומה ויאמר להתחמק וללכת הלאה, אך קול רך ענה לו: Et vobis; quaeso, domino reverendissime, pro misericordia vestra (וגם עליכם; שואל אני, אב נכבד, חסד מעמך).

– כבד־אוזן אנכי – קרא סדריק בלשון־אמו. ואל נפשו אמר: ארור השוטה עם הפסוק שלו! הנה לא עמד לי הפעם.

בימים ההם רבו הכהנים, אשר אזנם היתה כבדה משמוע שפת רומי, והאשה אשר פנתה בדברים אל סדריק ידעה את הדבר הזה.  

– אנא, אדוני הכהן – קראה האשה בלשון זַכסית – הואילה לבוא אל אסיר פצוע, השוכב על ערש־דוי במבצר הזה, ועשית חסד אלהים עם איש אומלל.

– בתי – ענה סדריק מתוך מבוכה – אין לי פנאי אף רגע אחד, אָץ אני מאד. החיים והמות בידי הרגעים האלה.

– אך השבעתיך, אבי, בשם כל הקדוש לך – התחננה האשה – לבל תעזוב נפש נדכא בצר לו. לך עמי.

– יגער בך השטן! – ענה סדריק כקוצר־רוח – אך פתאם נשמע קול אשה זקנה, היא הסָבָה אשר ישבה במגדל.

– מה זאת, תמתי? – קראה הזקנה אל האשה הדוברת – הזה גמולך שגמלתְּ לי, כי נתתי לך לעזוב את חדר־כלאך? למה תאלצי את האיש הקדוש לעמוד ולדבר עם יהודיה?

– יהודיה?! – נבהל סדריק – הניחי לי, אשה, אל תגשי אלי.

– לך אחרי, אבי, – קראה הסבה – הן זר אתה במקום הזה, ובאין מורה־דרך לא תוכל לצאת. ואַת, בת עם קשה־עורף, לכי אל מטת החולה לסעדו עד שובי. ואוי לך, אם תעזבי את כלאך בלי רשותי.

רבקה שבה אל חדר המגדל, אשר שם שכב אַיבנהוֹ הפצוע. היא העתירה על הסבה לתת לה רשות לעזוב את חדר־כלאה. ובשמעה מפיה, כי כהן בא אל המבצר, מהרה לשמור את צעדיו, ותבקשהו לסור אל האסיר החולה, אך הכהן השיב פניה ריקם.

 

פרק עשרים וארבעה.    🔗

אחרי אשר שלחה הסבה אוֹרפרידה מתוך גערה את רבקה לשוב אל חדר־כלאה, הביאה את סדריק אל חדר קטן, ואת הדלת סגרה בעדה. והיא הוציאה מתוך ארגז כד יין ושתי כוסות ותשם על השלחן, ובקול מביע ודאי ולא ספק אמרה:

– איש זכסי אתה, אבי… אל תכחד ממני – הוסיפה האשה, בראותה את סדריק מפקפק לענות – צלצלי לשון מולדתי ערבים לאזני, אף כי רק לעתים־רחוקות אני שומעת אותם מפי העבדים הדלים והנדכאים, אשר הנורמַנים הגֵאים מעבידים בהם בפרך. איש זכסי אתה, אבי, גם עבד אלהים ולא עבד אנשים.

– האמנם לא יבאו כהנים זכסים אל הטירה הזאת? – שאל סדריק.

– לא – ענתה אורפרידה – וגם אם יבאו יבחרו לאכול ולשתות על שלחן הנוגשים, מאשר לשמוע אנחות בני־עמם הנענים… כך מרננים⁹⁹ אחריהם. עיני לא ראו בטירה זו כהן, מלבד הכומר הנוֹרמני, שהיה רגיל לבלות לילותיו בהוללות יחד עם פרון־די־ביף, וגם זה כבר הלך לעולמו לתת דין־וחשבון על מעשיו. אבל אתה איש זכסי, כהן זכסי, ושאֵלה אחת לי אליך.

– אמנם איש זכסי אנכי – ענה סדריק – אך השם כהן לא נאה לי. תני לי ללכת לדרכי, ועוד אשוב או אשלח אליך את אחד הכהנים, אדם הגון יותר ממני, אשר לפניו תדברי את דבריך.

– שב רגע – קראה אורפרידה – עוד מעט והקול הדובר אליך יאָלֵם לנצח, וצר לי למות עם היגון בלבי. ואולם היין יתן לי עוז ואומץ לספר לך את נוראות חיי.

היא הגיחה אל פיה כוס יין עד הטִפה האחרונה, ואחר אמרה:

– היין הלם את ראשי, אך לא שמח את לבי. שתה גם אתה, אבי, ועמד בך לבך לשמוע את ספורי.

סדריק נסה לסרב, אך בראותו כי פני האשה הביעו צער ויאוש, לקח את הכוס בידו וישת.

והאשה אשר נחה דעתה מעט הוסיפה לדבר:

– לא מדוכאה הייתי מנעורי, כאשר אתה רואה אותי היום, אבי. בת־חורין הייתי, מאושרה, כבוּדה, אוהבת ואהובה. כעת אני שפחה, אומללה, בזויה, משחק בידי אדוני בעוד יפיי עמדי, וכחרס־הנשבר לאחר שזקנתי. היפָלֵא אפוא, אבי, אם לבי מלא שנאה אל בני־האדם, וביחוד אל בני־העם, אשר הביאוני עד הלום? התוכל האשה הנדכאה, היושבת עתה לפניך, אשר אין כחה אלא בקללות, לעקור מלבה את הרעיון, כי בת היא להרוזן של טורקילסטון, אשר מפניו חרדו נתינים למאות ולאלפים?

– האמנם בתו של טורקילסטון אַת? – קרא סדריק ונרתע מעט – אַת… אַת… בתו של האציל הזַכסי ההוא, רֵע אבי וחברו במלחמה!?

– רֵע אביך? – נשמע קול אורפרידה – אם־כן, אין זאת כי סדריק, המכונה הזכסי, עומד לפני, אשר שמו נודע לתהלה בין כל בני־עמו. כי הירוַרד מרוֹטרבוּד, רֵע אבי, רק בן יחיד היה לו. אך אם סדריק אתה, מה הם בגדי־הכהונה אשר עליך?… האמנם כבר נואשת להציל את ארץ־מולדתך ותבקש לך מחסה בצל הכנסיה?

– למה תחקרי לשמי? – קרא סֶדריק – סַפּרי, אשה אומללה, ספרי את ספורך!… ספרי את עונך הנורא… הן רב עונך, כי חיה אַת…

– כן, כן הוא – ענתה האשה הנדכאה – עוני גדול מנשֹא… כמשא כבד יעיק על לבי… גם אש הגיהנם לא ימחה אותו. כן. החדרים האלה, אשר נכתמו בדם אבי ואחי, הם הם היו למעון לי, בהם ישבתי, פלגש הייתי למרצחי אבי, שפחה חרופה, מפתם אכלתי ומיינם שתיתי. הן כל נשימת אויר בבית הזה עון נורא הוא לי.

– אשה אומללה! – קרא סדריק – בעת אשר ידידי אביך, כל איש זכסי נאמן לעמו, התפללו לאלהים בעד נשמתו ונשמת בניו הגבורים ולא שכחו להזכיר בתפלתם גם את שם בתו אולריקה שנרצחה – בה בשעה חיית, לחרפתך וקלונך, ותתחברי לאלה העריצים, אשר הרגו את בית אביך, אשר שפכו דם עוללים, לבל ישָאֵר זכר לבית טורקיל האציל – ועם רוצח אביך נקשרת בקשר אהבה וחטא!

– העון הזה אין בי – ענתה הסבה – מעודי לא הגה לבי אהבה אל העריץ הזה. בכל נפשי שנא שנאתי את פרון־די־ביף, גם כשעה שחבקתי ונשקתי אותו.

– שנאת אותו ותבחרי בחיים על ידו – ענה סדריק – אומללה! האין חנית, האין מאכלת, האין מחט?!… אשריך, כי המעשים הנעשים במבצר נורמני הם כתעלומות קבר. לוּ עלה על לבי, כי בתו של טוּרקיל יושבת בארמון רוצח אביה – כי אז השיגה אותך חרבי להמיתך בזרועות אהובך.

– אם מקנא אתה לכבוד שם טורקיל – קראה אולריקה (היא אורפרידה) – אות הוא, כי ראוי אתה לשם “זכסי נאמן”, אשר נתנו לך בני־עמי. שמך הטוב הגיע גם עד החומות האלה. וברוך אלהים, כי עוד חי איש, אשר לבו ישאף לנקום נקמת עמנו האומלל. גם לבי מלא רגש נקמה… אנכי זרעתי ריב ומדון בין אויבינו העריצים… ראיתי את דמם נשפך לארץ… שמעתי את אנחת גסיסתם… הביטה אלי, סדריק, הנה הפנים הקמוטים האלה והעינים הנדכאות האלה היו מלאים חן ויופי, עד כי עוררו שנאה בין האב העריץ פרון־די־ביף, רוצח־אבי, ובין בנו הפרא… ואנכי התאמצתי להגדיל את השנאה הזאת, עד אשר ביום אחד נפל העריץ חלל על־יד שלחנו בחרב בנו… אלה הן תעלומות הטירה הזאת!… ויום יבא, אשר החומות האלה תפולנה, וקברו תחתיהן את העריצים הארורים עם תעלומותיהם יחד.

– ואַת, בת עון ויגון – קרא סדריק – מה היה גורלך אחרי מוֹת האיש, אשר חלל כבודך?

– בינה זאת ואל תשאלה – ענתה האשה – פה ישבתי עד ימי זקנה, עד אשר קפצה עלי זקנה… לבוז ולחרפה הייתי בפי אלה, אשר חרדו מפני; תש כחי לעשות נקמות באויבי, ולא נשאר לי בלתי אם רגש שנאה בלבי ואָלות בפי… ובמגדל הזה ישבתי בדד לשמוע קול הוללות עריצים וקול אנחות נדכאים.

– אולריקה – קרא סדריק – איככה זה תעיזי לדבר אל איש לובש בגדי־כהונה, בעוד אשר לבך מלא הרהורי עון? גם הקדוש שבקדושים יוכל רק לרפֵּא חולי הגוף, אך צרת הנפש – רק אלהים לבדו ירפא.

– אל נא תסתיר פניך ממני, נביא הנקמה – קראה האשה – אך הגידה לי, אם ידעת, מה אחרית כל הרגשות החדשים, אשר לא יתנו לי מנוחה?… למה התעורר עתה בלבי זכרון מעשים נוראים, שכבר נשכחו?… מה העונש הצפוי בשמים לאשה אומללה, אשר גורלה על האדמה היה נוֹרא?… הה, הרעיונות האלה לא יתנו מנוחה לנפשי ביום ובלילה!

– לא כהן אני – ענה סֶדריק, בהתפלצו מפני דמות העון, הצער והיאוש – אף כי לבשתי בגדי־כהונה.

– איש־קודש או איש־חול – ענתה אולריקה – אך אתה האיש הראשון, אשר ראו עיני בעשרים השנים, והוא ירא־אלהים ומכובד על הבריות. האמנם תעזבני בתוך יאוש?

– התפללי לאלהים – קרא סדריק – חזרי בתשובה, אולי ישא ה' עונך! אך איני יכול ואיני רוצה לשבת עמך עוד.

– עוד רגע אחד! – קראה אולריקה – אל נא, רֵע בית־אבי, אל נא תתן לשטן המשחית למשול ברוחי ולהנָקֵם בך על קשי־לבך. הלא תבין, כי אחרי אשר ימצא פרון־די־ביף את סדריק הזכסי במבצרו, והוא מתחפש לכהן, לא תאריך ימים על האדמה.

– הבה – קרא סדריק – גם אם ייסר אותי פרון־די־ביף בשוטים ועקרבים לא אוציא מפי דבר ולא לבי. איש זכסי אני, שפיו ולבו שוים. כן חייתי וכן אמות. אך אַת סורי ממני, אל תגעי בי, גם מראה פני פרון־די־ביף לא יעורר בי זועה, כמראה פניך, בת־בושת!

– לו יהי כן – ענתה אולריקה – לך לדרכך, ושכחת בתוך יהירותך, כי האשה הנדכאה, אשר ראו עיניך, היא בת רֵע אביך. לך לדרכך! בודדה הייתי ביסורי ובודדה אהיה בנקמתי! איש לא יעזור לי, אך תצילינה אזני כל איש, אשר ישמע את מעשי!… שלום! הבוז בדבריך אלי נתק את החוט האחרון, אשר קשר אותי אל בני־האדם, ויעקור מלבי את הרעיון, כי יסורי הגדולים יעוררו חמלה בלב בני־עמי.

– אולריקה – קרא סדריק, אשר רחמיו נכמרו על האשה – שנים רבות נשאת את יסוריך עם עונותיך הגדולים, ועתה כאשר נפקחו עיניך לראות את חטאך, האם לא טוב לך לחזור בתשובה, תחת להתמכר אל היאוש המר?

– הה, סדריק – ענתה אולריקה – יודע אתה מעט מאד את לב האדם. בעת אשר עשיתי את מעשי הרעים ויצרי הרע משל בי, היה לבי מלא אהבה אל מנעמי החיים ותשוקה עזה להנקם באויבי, וידוע ידעתי את כחי. כל אלה מלאו אותי שִכָּרוֹן. אך הנה זקנתי, ואין תענוגות בזִקנה, אין כח בפנים מקומטים, ובמקום רגש נקמה באו בפי קללות אין־אונים. אז יבא אל הלב הרגש של חרטה עם כל מרירותו, חרטה על שעבר ויאוש על להבא! בלב חלל יש מקום לחרטה ולא לתשובה… ואולם לב חדש בראו לי דבריך. יפה אמרת כי האיש הנכון לקראת המות יש בידו לעשות גדולות. גם עד היום ידע לבי רגש נקמה – אך מהיום ימשול הרגש הזה לבדו בנפשי וגם אתה תאמר, כי אם בחייה רבו עונות אולריקה, אך במותה שבה והיתה לבת אצילים… הלא שמעת, כי שמו מצור על המבצר הארור הזה. מהר נא אל האנשים לזרז אותם, כי ישתערו על החומה. והיה בראותך דגל אדום מנפנף על ראש המגדל המזרחי, תבקיעו אל הנורמנים. אל תיראו מפני החצים והנשק, כי צרה גדולה להם מבית וכחם סר, ואתם תלכדו את החומה. אנא לֵך ועשית את שלך, אף אני אעשה את שלי.

סדריק אמר לשאול את הדוברת, כי תבאר לו את דבריה הסתומים, אך ברגע זה נשמע קולו הגס של פרון־די־ביף:

– למה זה יתמהמה הכהן הלזה? חי אני, כי אעשה אותו לגל של עצמות, אם יעיז העצלן הזה לזרוֹע מֶרד בין עבָדַי!

– נבואה נזרקה מפיו! – קראה אולריקה – אך אל תשים אליו לב. לך אל העם לעודד אותו. יום גאולתם הנה בא!

וככלותה לדבר נעלמה דרך פתח נסתר, ופרון־די־ביף בא אל החדר. סדריק התאמץ להעמיד פנים של הכנעה, וישתחוה למול הברון, אשר ענה לו בנענוע־ראש קל.

– אכן, אבי, ודוּי ארוך קראו באזניך בניך – קרא הבַּרוֹן – וכך יפה להם, כי זאת להם הפעם האחרונה. האם הכינות את לבם לקראת המות?

– בבואי אליהם – ענה סדריק צרפתית מתוך גמגום – מצאתי אותם נכונים למות, אחרי אשר ידעו, בידי מי הוטל גורלם.

– הוי, אדוני הכהן – קרא פרון־די־ביף – לשונך בפיך תעיד עליך, כי רגיל אתה בזַכסית.

– גדלתי וישבתי ימים רבים במנזר הזכסי של הקדוש וִיטולד – ענה סדריק.

– הכן? – קרא הבַּרוֹן – יפה היה לך, אילו היית איש נוֹרמני, גם טוב היה לי לראות לפני בן־עמי. אך בשעת סכנה אין בודקים¹⁰⁰. דע לך, כי מנזר זה של הקדוש ויטולד, קן ינשופים, הרוֹס יהרס. יום יבא, אשר בגדי־הכהונה לא יגינו עוד על הזכסים.

– כן רצון האלהים – ענה סדריק בקול רועד מכעס – אך הברון אמר בלבו, כי רוֹעד האיש מפחד.

– רואה אני – קרא הברון – כי בדמיונך כבר תחזה את אנשי־צבאותינו באים אל אולמי המנזר להחריבו. אך אם תעשה לי היום דבר, והיתה לך נפשך לשלל ביום הֶרס ואבדון.

– דַבֵּר, מה יש לי לעשות – ענה סדריק מתוך התעוררות.

– לך אחרי – קרא הברון – ויצאת דרך השער הקטן.

ובלכתו לפני הכהן המדומה, הוסיף פרון־די־ביף לדבר את אשר בלבו:

– הרואה אתה, אדוני הכהן, כי עדר של חזירים זכסים העיז לשים מצור על המבצר טורקילסטון. לך ודברת על לבם, כי רעיון־רוח הוא, או סַפר להם מה שתספר, לעצור אותם עשרים וארבע שעות. בין כה וכה תקח את המגלה הזאת והלכת… אך המתֵן קצת… היודע אתה קרוא, אדוני הכהן?

– איני יודע אף צורת אות – ענה סדריק – ואת התפִלות אני קורא בעל־פה. יהי שם ה׳ מבורך!

– אין טוב לי משליח כמוך – קרא הברון – לך והבאת את המגלה הזאת אל טירת הברון די־מולבוּאַזין, ואמרת לו, כי שלוחה היא ממני וכתובה בידי “בן־ההיכל” בריאַן־די־בוא־גילבר, וכי יואיל להמציא אותה מהרה לעיר יורק. לעת־עתה, תאמר לו, כי לא ידאג לנו. מבצרנו יהי למגֵן לנו. חרפה היא, כי נאלצנו להחָבֵא מפני עדת מרעים, אשר הסכן הסכינו לפנות עורף רק למראה ברק חרבנו ולמשמע שעטת סוסינו! שמע נא, כהן, עשה כחכמתך לעצור את העבדים במקום שהם שם, עד אשר יאָספו רעינו לצאת לקראתם. נקום אנקם בהם! רוחי שואף נקמות, וחרבי תשבע מדמם.

– חי אלהים – ענה סדריק בקול עוז – כי איש מן הזכסים לא יעזוב את מקומו ליד החומות, אם רק ישמעו לקולי. עתה תראה, כי כן יהי כאשר דברת.

– הוי! – קרא פרון־די־ביף – קולך הפעם, אדוני הכהן, חזק מאשר היה, ודבריך יצאו מפיך בעוז, כאלו גם לבך שואף נקמות בזַכסים, והם הלא בני עמך הם.

סדריק אמנם לא היה רגיל להתחפש, אך הצרה תתן לאדם בינה, ולכן מצא ברגע הזה מוצא בהשיבו, כי האנשים ההם, המורדים במלכות, הם חוטאים גם לאלהים.

– כן, כן – נענה פרון־די־ביף – אמת דברת, האנשים ההם אינם חולקים כבוד לכהן, כי עזבו את אלהים.

בין כה וכה יצאו דרך השער הקטן, ויעברו את התעלה, ויבאו אל החומה החיצונית, ופרון־די־ביף אמר:

– לך, אפוא, והיה אם תמלא שליחותי, ושבת הלום ככלות הכל, תראינה עיניך את פגרי החזירים הזכסים. ואתה, הלא אוהב משתה אתה, בֹא אלינו כתום המלחמה, ושתית יין לרוב.

– לבי יאמין, כי עוד נתראה – ענה סדריק.

– לפי שעה, קח מידי את זאת – קרא הנורמני, ובעמדו לפני פתח השער, תקע לתוך ידו של הכהן מטבע של זהב – וזכור את אשר דברתי לך: אם תמעול בשליחותי, והפשטתי עורך מעל עצמותיך.

סדריק מהר לצאת, אחרי־כן הפנה ראשו אל מול המבצר וישלך את המטבע בפני הנותן, ובקול עוז קרא:

– ארור אתה, נוֹרמַני זֵד, וארור זהבך!

פרון־די־ביף אמנם לא שמע את הדברים כראוי, ואולם עיניו ראו את המעשה, אשר עשה הכהן.

– רובים! – קרא אל המורים־בחצים, אשר ישבו ליד החומה – שלחו חץ אל ראש הנזיר הזה! 

אך כאשר כוננו העבדים את קשתם לירות, עצר הברון בעדם ויקרא:

– אספו ידכם! הלא אין לנו שליח אחר טוב ממנו, והוא לא יעיז למעול בשליחותי. ובין כה וכה אבוא בדברים עם שני הכלבים הזכסים הרובצים בכלא. הוי! שומר־הכלא, יביאו לפני את סדריק ואת חברו אַטלסטן. השמות האלה בלבד מעוררים גֹעל בפי אביר. תן לי אפוא כד יין לשטוף את גרוני וטהר. שים את היין בבית־הנשק, ושם יביאו גם את שני השבויים.

פקודת הברון נעשתה. ובבואו אל חדר גדול, ועל קירותיו תלוי שלל רב, אשר לקחו הוא ואבותיו במלחמה, מצא על השלחן כד יין, ושני הזכסים עומדים, ועליהם משמר של ארבעה עבדים מעבדי הבַרון.

פרון־די־ביף הגיח אל פיו כוס יין, ואחרי־כן פנה בדברים אל השבויים, אשר עמדו לפניו.

וַמבה הוריד את כובעו על פניו, ובחדר מעט מאד האור, גם הברון לא ידע היטב את תואר פני סדריק, ולכן לא נגלה לו ברגע הראשון הסוד, כי השבוי החשוב ביותר נמלט מידו.

– גבורי אנגליה – קרא פרון־די־ביף – מה בעיניכם קבלת־הפנים בטירתי? איה גאונכם, אשר לבכם הגה, בשבתכם אל המשתה של הנסיך יואַן? השכחתם, כי פגעתם בכבודו של הנסיך יואַן? חי אלהים, כי אם לא תתנו לי כופר נפשכם, אתלה אתכם על העץ, ראשיכם למטה ורגליכם למעלה, ואת נבלתכם אתן מאכל לעוף השמים! הוי כלב זַכסי, פתח פיך, הגד נא, מה תתן לי במחיר חייך?

– אף לא פרוטה אחת – ענה ומבה – מה תעשה לי? הבריות אומרים עלי, כי מוחי הפוך, ובכן אם תתלה אותי ראשי למטה, יבוא מוחי על מקומו הראוי לו.

– אנא בשם! – קרא פרון־די־ביף – מי זה דובר אלי?

והוא טפח¹⁰¹ בידו על ראש האסיר, עד אשר נשמטה הכִּפָּה מעל ראש הלץ, ועל צוארו נראה הענק, הוא אות העבדוּת.

– הוי, עבדים, כלבים, נבלים! – קרא הברון בחֵמה עזה – את מי זה הבאתם אלי?

– אני יודע את האיש הזה – קרא די־ברַסי, אשר נכנס ברגע זה אל החדר – הלא הוא הלץ אשר לסֶדריק, זה הגבור, אשר הֵניס בגבורתו את היהודי יצחק מיורק בשדה־הקרָב באשבי.

– גם הוא יתָלֶה יחד עם אדונו – ענה פרון־די־ביף – אם לא כי אדונו ישקול על־ידי כופר חייו. אך מלבד כסף אני דורש מעמם, כי ירחיקו את עדת הצרָעות, אשר שמו מָצור על מבצרי, גם ימסרו לרשותי את נחלותיהם, והמה יהיו לי למַס. טוב להם אם נִתֵן להם די אויר לנשימה. ואתם – פנה אל שנים מעבדיו – מהרו והביאו אלי את סדריק הגמור¹⁰², ונסלח לכם עונכם, כי החלפתם זכסי בשוטה.

– אדוני – קרא וַמבה – את השוטה מצאת, אבל הזַכסי איננו.

– מה הוא סח? – קרא פרון־די־ביף, בהביטו אל משרתיו אשר נבוכו מאד, כי אם זה האיש איננו סדריק, אין מהם יודע מה היה לו.

– מלאכי־שמים! – קרא די־ברַסי – אין זאת, כי סֶדריק נמלט בלבושו של הכהן.

– מלאכי שאול! – ענה אחריו הבַרון – ובכן, אנכי בעצמי שלחתי בשלום את החזיר מרוֹטרבוּד עד השער הקטן!… אך אתה – פנה אל ומבה – אשר הולכת שולל בערמתך את הפקחים, לא תמָלֵט מידי. במיתה משונה אצוה להמיתך!

– אנא, פרון־די־ביף – קרא אליו די־ברסי – אל תמית אותו. תנהו לי ויבדח את צבאותי. מה דעתך, עבד? התלך אחרי במלחמה?

– הלוך אלך – ענה ומבה – אם רק אדוני יתן לי רשות, כי אסור לי להסיר את הענק (והוא נגע בידו בצוארו) בלי רשותו.

– אין־דבר – ענה די־ברַסי – המשׂוֹר הנוֹרמַני יכרות את הענק הזכסי.

– הוי, אדוני – קרא ומבה – מי יצילני מן המַשור הנורמני ומן העול הנורמני ומן הצבא הנורמני…

– אכן בחכמה רבה תעשה, די־ברַסי – הפסיק פרון־די־ביף – לעמוד פה ולשמוע את פטפוטי השוטה, בשעה שסכנה מרחפת על ראשינו! האינך רואה, כי האויב עומד בחוץ, ועצתנו לבא בדברים עם ידידינו הופרה, באשמת אותו האיש שבחרת לרֵע לך? לבי אומר לי, כי עוד מעט והשתער האויב עלינו.

– אם־כן נעלה על החומה – קרא די־ברסי – האמנם יפול רוחי למראה מלחמה? שלח וקראת את “בן־ההיכל”. והיה אם ילָחֵם פה בעוז, כאשר נלחם בארץ־הקודש, ואתה, הענק, תגן על החומה, אף אני אעשה את שלי – אז יוכלו העבדים הזכסים להבקיע אליהם את החומה, כאשר יוכלו להרקיע¹⁰³ שחקים. ואולם אם לבך נוטה לדבר שלום עם השודדים, מדוע לא תפנה אל הזכסי האציל, העומד פה ומסתכל בקנקן של היין? קרב הלום, זכסי – פנה אל אטלסטן ויושט לו כוס יין – שטוף תשטוף את גרונך במשקה הזה, והתעודד רוחך להגיד לנו, מה אתה נכון לעשות בעד חֵרותך?

– כל אשר יש בידי איש כמוני – ענה אטלסטן – מלבד הדבר אשר ישפיל את כבודי. שלחוני לחפשי עם בני־לויתי, ואני נכון לתת כופר אלף שקל.

– ואת העדה הרעה אשר הקיפה את המבצר הרחק תרחיק מעלי? – שאל פרון־די־ביף.

– אם רק יהיה בידי – ענה אטלסטן – ואני מאמין, כי סדריק אַבא יעזור לי בדבר הזה.

– ובכן נעשה שלום – קרא פרון־די־ביף – ואתה ובני־לויתך תצאו חפשי במחיר אלף שקל. הלא תבין, כי הכסף המעט הזה כאַין הוא. אך דע, כי היהודי יצחק אינו עולה בחשבון זה.

– אף לא בתו של אותו יהודי – נענה “בן־ההיכל”, אשר בא גם הוא אל החדר.

– הן הם אינם בני־לויתו של הזכסי הזה – קרא פרון־די־ביף.

– מה לי וליהודים – ענה אטלסטן – עשו בהם כטוב בעיניכם.

– ובכופר הזה – קרא די־ברסי – לא תפדה גם את הגברת רובנה, כי לי היא.

– אף לא את הלץ הערום – קרא פרון־די־ביף – אשר ישָאֵר תחת ידי, ועשיתי בו שפטים, למען יראו העבדים וידעו את אחרית הרַמאי¹⁰⁴.

– הגברת רובֶנה – ענה אטלסטן ברוח אמיץ – היא ארוסתי. יסחבו סוסים פראים את גופתי, בטרם אפָרֵד מעמה. והעבד וַמבה הנה הציל היום את נפש סדריק אַבא – ואני נכון למות, אם תפול אחת משערת ראשו ארצה.

– הגברת רובֶנה ארוסתך היא? – קרא די־ברַסי – ארוסתו של שפל כמוך? הוי, זכסי, חולם חלומות עתה, הטרם תדע, כי הנסיכים לבית אַניוּ, מושלי אנגליה היום, לא יתנו בת־רוזנים, העומדת ברשותם, להיות אשה לאיש בן משפחה פחותה כמוך.

– דע לך, נוֹרמַני גֵא – ענה אטלסטן – כי מוצאי ממשפחה טהורה ועתיקה, העולה ביחוסה שבעתים על משפחת קבצן צרפתי כמוך, אשר עלה לגדוּלה במחיר הדם השפוך של האספסוּף¹⁰⁵, החונה על דגלו. אבותי היו מלכים, גבורי מלחמה וחכמי ארץ; שמותיהם נשארו בשירי העם, חוקיהם עומדים עד היום, וזכרם קודש.

– ראה נא די־ברסי – קרא פרון־די־ביף, אשר שמח בלבו לקלון חברו – הנה נצח אותך הזכסי הזה בדבריו.

– זה הוא נצחון של אַסיר – ענה די־ברסי – מי שידיו אסורות, שולח לשונו חפשי. אך דבריך לא יועילו – פנה אל אטלסטן – לפדות משבי את הגברת רובנה.

אטלסטן, אשר לא הסכין לדבר ארוכות, לא ענה הפעם דבר. אך השיחה נפסקה פתאם, כי אחד העבדים בא אל החדר להגיד, כי כהן עומד בפתח השער הקטן ומבקש רשות לבוא.

– בשם כל הקדושים אשר בארץ! – קרא פרון־די־ביף – האם בא עתה כהן או נוֹכל אחר בלבוש כהן? בדקו היטב, עבדים, כי אם יוליך אותי שולל שנית, ונקרתי את עיניכם, וגחלים לוחשות¹⁰⁶ אשים בחוריהן.

– בי תכלה חמתך, אדוני! – קרא העבד – אם לא כהן גמור הוא. עבדך יקטן יודע אותו פנים. שמו אמברוֹזיוס, והוא עומד לפני הכהן הגדול אשר ביוֹרבה.

– יבא – קרא פרון־די־ביף – אל נכון יש בפיו בשורה מאת אדונו העליז. אין זאת, כי חג היום לשטן, ולכן שבתו הכהנים מעבודתם, והם מתהלכים בארץ. ישובו האסירים לכלאם! ואתה, זכסי, שים לבך אל הדברים, אשר שמעו אזניך.

אחרי אשר הוציאו את השבויים הזַכסים, הביאו את הכהן אמברוֹזיוס, אשר עמד, ופניו הביעו דאגה.

– יהי שם ה' מבורך! – קרא הכהן – כי הנה באתי בשלום אל בית נוצרי. הן אתם מיודעיו ובני־בריתו של הכהן עָמרי, ולכן תואילו לבוא לעזרתו, גם בגבורתכם גם בנדבתכם, ככתוב בספר אוֹגוּסטינוּס הקדוש…

– לעזאזל! – הפסיקו הברון – אין לנו פנאי לשמוע פסוקים מספרים קדושים. דַבֵּר!

– הוי! – קרא האב אמברוֹזיוס – מְהיר־חמה אתה, אדוני. ולכן דעו, אבירים, כי חבר שודדים, אשר עזבו את אלהים וימאסו בקדושיו ויִנָזרו…

– אישי הכהן – הפסיקו “בן־ההיכל” – למה לך רוב דברים? הגד לנו, האם נפל אדונך, הכהן הגדול, בשבי? ומי הוא השובה?

– ודאי – ענה אמברוֹזיוס – הוא נפל בשבי בידי בני־בליעל, מרגיזי היער הזה, אשר עברו על הכתוב: “אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו”.

– הנה נוספה לנו צרה חדשה! – קרא פרון־די־ביף, בפנותו אל חבריו – תחת אשר אמרתי לבקש עזרה מאת הכהן הגדול ביוֹרבה שלח הוא אלינו לבקש עזר. כן דרך הכהנים, שמקבלים ואינם נותנים! אך הגד נא, זקן, מה אדונך שואל מעמנו?

– האזינו אלי – ענה אמברוֹזיוס – הנה חֶבֶר מרֵעים לקחו בשבי את אדוני, כאשר ספרתי לכם, ואחרי אשר גזלו בני־בליעל אלה ממנו את רכושו, וגם מאתים שקל זהב טהור, עוד יבקשו ממנו כופר־נפשו ממון רב, ולא יוציאוהו לחפשי בטרם ינָתֵן הכסף על־ידם. ולכן שלחני אדוני אליכם, אל ידידיו הנאמנים, כי תחושו לעזרתו, להצילו או בכספכם או בחרבכם.

– אכן רוח־שטות נכנסה בכהן הגדול! – קרא פרון־די־ביף – או כי שתה לשכרה בבוקר הזה. השמע אדונך מימיו, כי בַרון נורמַני יפתח צרור כספו לתת לאיש כהן, אשר ביתו מלא הון?… ואיככה זה נוכל לבוא לעזרת אדונך לפדותו, בעת אשר הקיפו אותנו אויבים, שמספרם גדול עשרת מונים ממספר אנשינו, ובכל רגע אנו נכונים לראות אותם נלחמים בנו.

– אמנם היה בלבי להגיד לכם – קרא הכהן הזקן – אך גערתך בלבלה את דעתי. ראיתי את האנשים בחוץ נאספים אל המערכה, והם שופכים סוֹלְלָה מסביב לחומת המבצר הזה.

– על החומה! – קרא די־ברסי – הבה נראה, מה העבדים ההם עושים בחוץ.

והוא פתח את החלון ויבט בעד השבכה אל הרחבה, וכעבור רגע פנה אל היושבים בחדר ויקרא:

– אלהים אדירים! אמת בפי הכהן. הנה הם מביאים כלי־מפץ אל החומה, ורובי־הקשת אשר להם, לבושים בגדי־יער, מתחשרים¹⁰⁷, כעבים לפני סער.

גם פרון־די־ביף הביט אל שדה־המערכה, וכעבור רגע לקח בידו את שופרו ויתקע תקיעה גדולה לאסוף את עבדיו, כי יעמדו איש איש על מקומו ליד החומה.

– אתה, די־ברַסי – קרא הבַרון – תפקח על החומה לצד מזרח, אשר שם היא נמוכה, ואתה בוּא־גילבר, אשר ידך רב לך תעמוד לצד מערב להגן ולפגוע, ואנכי אעמוד על משמרתי בתָוֶך. אך אל נא תציבו גבולות לפעולתכם, ידידי הגבורים! עלינו להכפיל ולשַלֵש את כחנו ולהמָצֵא בכל מקום שתחזק יד האויב. מעט הוא מספר האנשים אשר אתנו, אך עוז־רוחנו יעמוד לנו להניס את האויב הרב והעצום, כי על־כן רק עבדים נקלים הם.

– אבל, אבירים נדיבים – קרא האב אַמברוֹזיוס מתוך מבוכה למראה ההכנות – האמנם לא תטו אוזן אל דברי אדוני הכהן הגדול עָמרי? השבעתי אותך, אדוני די־ביף, לשמוע לי.

– שלח את תפלותיך אל השמים – ענה הנורמני העריץ – כי אנו יושבי הארץ אין לבנו אליך היום. הוי, הסוכן! צוה להכין זפת ושמן רותח לשפוך על ראש המורדים, גם תתן בידי המורים קשת וחצים לרוב, ואת דגלי עם ציור ראש שור־בר תרים על החומה – עוד מעט, וידעו העבדים את ידי הקשה!

– אבל אדוני הנדיב – נסה שוב הכהן להתחנן – שים לבך…

– השליכו החוצה את המשוגע הטרדן¹⁰⁸ הזה – קרא פרון־די־ביף – או שימו אותו בתוך האוהל ליד קברות הקדושים, והתפלל שם עד תּום המלחמה. יתענגו הקדושים בקברותיהם למשמע תפלות ותחנונים…

– אל נא תגדף את שם הקדושים, חברי – קרא די־ברַסי – התפלל להם, כי יעמדו לנו היום בעת צרה.

– אין מועיל בהם – ענה פרון־די־ביף – מלבד כי נשליך אותם על ראשי הקושרים.

ו“בן־־ההיכל” התבונן בין כה וכה אל מעשי הצָרים בחוץ ביתר דאגה, מאשר עשה הברון העריץ וחברו הפוחז.

– האלהים! – קרא “בן־ההיכל” – הנה האנשים קרֵבים אל המבצר בסדר ובמשטר, כאשר לא עלה על לבי. מה יודעים הם להשתמש במחסה כל אילן וכל שיח, להסָתֵר מפני רובי־הקשת אשר לנו! אין אני רואה דגל או נֵס בתוך המחנה, ובכל זאת בָרי לי, כי בראשם עומד אביר איש־מלחמה לנַהֵל אותם.

– ואני רואה אותו – נענה די־ברסי – עיני רואות בכובע המנהיג אות אבירים, וכלי־זינו נוצצים. הרואים אתם את האיש בריא־הבשר, הלבוש שחורים, המפקד את צבאות האכרים?… אֵלי! הלא זה הוא אותו האיש הנקרא בפינו בשם “האביר השחור”, אשר נחל את הנצחון עליך, פרון־די־ביף, בשדה־הקרָב באשבי.

– טוב אפוא – קרא הברון – כי בא הלום, למען אנקם בו. אין זאת כי לא מן המיוחסים הוא, אחרי אשר הסתיר את שמו, ואין חלקו בין אבירים ואצילים, ולכן בחר לשבת בין אכרים ועבדים.

השיחה נפסקה, כי האויב קרב אל החומה. כל אחד מן האבירים מהר אל מקומו הנועד לו, לעמוד בראש מתי־מספר של עבדים, אשר לא הספיקו לו, ויחכו במנוחה לקראת ההשתערות.

 

פרק עשרים וחמשה.    🔗

נעזוב רגע את המבצר, לבאר לפני הקורא דברים אשר ירָאו בעיניו כסתומים בספורנו זה.

אולי הבין הקורא מדעתו, מי הוא זה אשר בא לחבש אח פצעי האביר אַיבנהוֹ, אחרי אשר נפל ארצה והכל עזבוהו.

המלאך הגואל הופיע לו בדמות רבקה, אשר בקשה את אביה לאסוף את האביר הצעיר והנדיב אל בית־דירתם באשבי.

אמנם היה יצחק היהודי אדוק¹⁰⁹ בדתו, אך לבו הטוב היה מלא רחמים אל כל אדם, ולכן נעתר לבתו.

– ישאוהו שֵׁת¹¹⁰ וראובן לאשבי – קרא היהודי.

– לא, אבי – ענתה רבקה – ישכיבו אותו בתוך אפִריוני, ואנכי ארכב על סוס ללכת העירה. 

אביה סרב אמנם למלא אחרי דבריה, במאנו לתת לה לנסוע ופניה גלוים לעיני ההמון, השָב משדה־הקרב, אך רבקה עמדה על דעתה ותעש כאשר אמרה.

– אבל, בתי – קרא יצחק – מה יהיה אם ימות העלם בביתנו? הלא אז יאשימו אותנו בדמו, וההמון יקרע אותנו לגזרים!

– לא, אבי – ענתה הנערה – לא ימות העלם אם לא נעזבנו. אך אם לא נחוש להצילו, והיה בנו חטא, אשר לא יכֻפר לנו.

– יהי כדבריך, בתי – קרא היהודי – גם לבי ידאב למראה פצעי העלם הנדיב. ואני יודע, כי קנית דעת בחכמת הרפואה, ולכן תמצא ידך לרפאותו. ואלהים ישלח עזרתו על ידך, כי בת־חיל אַת עטרת ראשי ומשוש ביתי.

פחד יצחק היהודי, אשר מאן לתת את בתו ללכת ופניה גלוים, לא היה פחד שוא. כי בשובה לאשבי ראה את פניה האביר בריאַן־די־בוּא־גילבר, והוא נתן עיניו הבוערות ביהודיה היפה. ומה היתה אחרית אהבה זו, הלא יודע הקורא.

כאשר הביאה רבקה את החולה אל דירתה האַרעית¹¹¹, מהרה לחבוש בידיה את פצעיו.

בימים ההם היו הנשים עוסקות ברפואה. וביחוד קנו להם היהודים, אנשים ונשים, שם גדול בחכמת־הרפואה, עד כי מלכים ורוזנים קראו בימים ההם ליהודים להיות רופאים להם. ההמון סִפֵר נפלאות על אודות רופאים יהודים, אשר הצילו בחכמתם חולים ופצועים מכף המָוֶת.

ועל־פי הספורים ההם יש לשער, כי אמנם ידעו היהודים סודות בחכמת־הרפואה, אשר נמסרו להם מדור לדור, ואשר שמרו לבלתי גלות אותם לאחרים.

גם רבקה היפה למדה את חכמת הרפואה בקרב בני עמה, וכשרונותיה הנפלאים עמדו לה להוסיף דעת, עד כי עלתה על כל בנות־מינה וגם על כל בני־דורה. את תורת הרפואה קבלה מפי אשה חכמה ושמה מרים בת רופא מפורסם, אשר אהבה את רבקה כבת ותמסור לה את סודות החכמה שירשה מאביה. האשה הזאת, מרים, נפלה לקרבן על מזבח קנאת־הדת, אך את צפוני חכמתה הורישה לתלמידתה.

רבקה נחלה כבוד רב מבני־עמה על חכמתה ויפיה, גם אביה חלק לה כבוד, עד כי לפעמים בטל רצונו מפני רצונה, כאשר ראינו בפעם הזאת.

כאשר הובא אַיבנהוֹ אל בית יצחק, לא שב עוד רוחו אליו, כי דם רב נזל מגופו, בעמדו בשדה־הקרָב. רבקה התבוננה אל פצעיו, ותשם עליהם תחבושת, ותאמר אל אביה, כי אין סכנה נשקפת לחיי האביר וכי ביום מחר יוכל לנסוע אתם יחד ליורק.

יצחק אמנם אמר בתחלה לעזוב את החולה בבית אחד היהודים אשר באשבי ולשַלֵם לו שכר רִפוי, אך רבקה עמדה על דעתה, כי האביר הפצוע ילך עמהם.

– לא טוב – אמרה הנערה – למכור את הצֳרִי שיש בידי לרשות אחרים. ומלבד זאת, הנה האביר אַיבנהוֹ אהוב וחביב על המלך ריכרד לב־האריה, והיה אם ישוב למלכוּתו וקצף עליך, על אשר נתת ידך לאחיו יוֹאַן המורד, אז יעמוד איבנהו להגן עליך ולהשיב חמתו ממך.

– טובה עצתך, בתי – ענה יצחק – אכן מתנת־אלהים הוא הצרי אשר בידך ואין לזלזל בו, גם יפה אמרתְּ, כי ריכרד לב־האריה לא ינקני על בואי בדברים עם אחיו, ולכן יהי כדבריך, בתי, ילך העלם הזה עמנו ליורק, ובביתנו ישב, עד אשר ירָפא מפצעיו. והיה אם ישוב לב־האריה אל הארץ, יהי איבנהוֹ למגן לי מפני חמת המלך, ואם לא ישוב, אז יגמול לנו האביר ככל חסדנו עמו, כי בן־חיל הוא ואיש נדיב, אשר הצילני מידי בני־בליעל.

לעת ערב שבה רוח איבנהו אליו. הוא הקיץ משנתו, ובמשך רגעים אחדים לא יכול להעלות על לבו את אשר עבר עליו בשדה־הקרב ואת המאורעות¹¹², אשר ארעו אתמול. הוא חש רק כאב ורפיון, ובמוחו חלף רק זכר שאון ורעש, שעטת סוסים, מחיאות־כפים, תרועת קרב. מתוך יסורים עלה בידו לסלק¹¹³ את הוילון¹¹⁴ מעל מטתו ולראות את המקום, אשר הוא נמצא שם עתה.

לתמהונו הרב ראו עיניו, והנה הוא שוכב בחדר מפואר, אשר במקום כסאות־מושב מוצעים על הקרקע כרים, וכל מערכת החדר עשויה בטעם ארץ המזרח.

רגע אחד עלה על לבו, כי בשעת תרדמתו הושב אל ארץ־הקודש, אשר גר שם ימים רבים. ותמהונו הלך וגדול, כאשר נפתחה אַט הדלת ואשה לבושה הדר בטעם בנות־המזרח נכנסה, ועבד שזוף פנים הולך אחריה.

ואולם כאשר אמר האביר הפצוע לפנות בדברים אל האשה היפה, שמה אצבעה על שפתיה החכלילות¹¹⁵ לאות כי ישתוק. והיא קרבה אליו, ואחרי אשר גלה העבד את גוף החולה, התבוננה רבקה אל התחבושת, ותרא כי טוב. והיא צותה על העבד להביא לה את הכלים הדרושים.

היא דברה אל העבד עברית, לשון זרה לאַיבנהוֹ, אך צלצלי המלים, אשר יצאו מפי האשה העדינה, ערבו לאוזן החולה כקולות מנגינה יפה. ואחרי אשר אמרה לעזוב את החדר, לא יכול עוד איבנהו להתאפק.

– עלמה עדינה – קרא בלשון ערבית, אשר למד בארץ־הקודש, והוא אמר בלבו, כי האשה הלבושה כבת־מזרח תבין לשון זו – הואילי נא בטובך להגיד לי…

אך הרופאה היפה הפסיקה את דבריו מתוך חיוך נעים, אשר נראה על פניה העגומים¹¹⁶.

– בת אנגליה אני, אדוני האביר, ולשון העם האנגלי בפי, אף כי לבושי והליכותי יעידו, כי מוצאי מארץ אחרת.

– גברת עדינה! – פתח שוב האביר איבנהו, אך רבקה מהרה עוד הפעם להפסיקו. 

– אל נא, אדוני האביר – קראה הנערה – אל תקרא לי בשם “עדינה”. דע לך, כי יהודיה אני, בת יצחק מיורק, אשר עשית חסד עמו, ולכן עליו ועל בני־ביתו לגמול לך כפעלך.

עד הרגע ההוא הביט איבנהו אל האשה היפה, אשר עמדה לפניו, בלב מלא אהבה. עיניה המזהירות ככוכבים, תָּוֵי פניה היפים, תארה כתואר בת־אצילים – כל אלה שבו את לבו. אך הוא היה קתוֹלי אדוק באמונתו, ולכן בשמעו כי יהודיה היא האשה הזאת נהפך לבו פתאם.

רבקה ידעה מראש את הדבר, ולכן מהרה להגיד את מולדתה ומשפחתה. ואולם בכל זאת – הן רק אשה היא – יצאה מלבה אנחה חרישית בראותה, כי פני האביר, אשר הביעו חִבה וכבוד אל אשת־חסדו, שֻנו ברגע אחד בשמעו, כי בבית יהודי הוא שוכב. גם יפיה הרב, גם חכמתה הרבה כאַין הם, אם יהודיה היא.

אך בכל־זאת לא נתן לה לבה הטוב לקצוף על האיש החולה בגלל דעותיו הכוזבות על עם היהודים. היהודיה היפה לא חדלה לדאוג לו ולהתהלך עמו בנוֹעם. היא הודיעה אותו על אודות החלטתה להוביל אותו ליורק, וכי אביה נאות לדבר הזה, ושם ישכב בביתם עד שובו לאיתנו. על־פני איבנהו נראה אות של הקפָדָה¹¹⁷ בשמעו את הדבר הזה, ובפיו אמר, כי קשה לו להיות למשא על אנשי־חסדו.

– האמנם אין בעיר אשבי – שאל החולה – או במקום הסמוך לה בית אציל זכסי או גם בית אכר עשיר, אשר יואיל לאסוף אליו אביר פצוע, עד אשר יוכל שנית לחגור נשקו? האם אין בקרבת העיר מנזר זַכסי? ואולי יש יכולת להוביל אותי עד בורטָן, אשר שם אמצא מחסה בבית ראש־המנזר של ויטוֹלד הקדוש, כי האיש ההוא קרוב לי?

– ידעתי – ענתה רבקה, מתוך חיוך עגום – כי בכל אחד מן המקומות האלה ינעם לנפשך לשבת, מאשר בבית יהודי בזוי. ואולם, אדוני האביר, הן שם לא ימָצא לך רופא. הלא ידעת, כי בני עמנו מומחים לחבש פצעים, אף כי לא נחבול באיש, וביחוד יודעים לרפאות בני־משפחתי. אין רופא נוצרי, אדוני האביר, בכל ארץ בריטניה, אשר יקימך מחליך בחודש ימים.

– ואַת בכמה ימים תרפאי אותי? – שאל איבנהו בקוצר־רוח.

– בשמונה ימים, אם רק תשכב במנוחה ועשית את אשר אצוה – ענתה רבקה.

– אכן – קרא וילפריד – לא עת היום לאביר נאמן לשכב על ערש־דוי. והיה אם תעשי כדבריך, נערה, שלֵם אשלם לך מלוא־חפנים דינרי זהב, כי יש לי רב.

– את אשר הבטחתי אקַיֵם – ענתה רבקה – ובעוד שמונה ימים תלבש את מדיך¹¹⁸, אך בתנאי כי תעשה לי דבר קטן, במקום הכסף, אשר אמרת לתת לי.

– אם רק יהיה לאֵל ידי – ענה איבנהו – ואם הדבר הזה נאה לאביר נוצרי לעשות לאחד מבני־עמך, לא אשיב פניך ריקם.

– ובכן – אמרה רבקה – אני שואלת מעמך להאמין מהיום והלאה, כי יכול היהודי לעשות חסד עם נוצרי גם בלי תשלום שכר, ורק על־פי מצות אבינו שבשמים, אשר ברא את כל בני־האדם.

– יהי כדבריך – קרא איבנהו – את פקודותיך אשמור. ועתה, רופאי הנעים, ספרי לי את קורות היום. מה היה לסדריק הזַכסי ולבני־ביתו? ומה היה לגברת העדינה… – הוא הפסיק רגע, כאלו ירא להוציא את שם רובֶנה בבית יהודי – לזוֹ, שנקראה בשֵם מלכת החג?

– זו, שאתה, אדוני האביר, בחרת בה – ענתה רבקה.

אַיבנהו נבוך מעט, בראותו כי נגלה סודו, ולכן מהר להסב את הדברים.

– בעיקר הדבר – אמר האביר – אמרתי לשאלך על אודות הנסיך יוֹאַן, ואולי שמעת דבר על אודות נושא־הכלים אשר לי?

– אני נוטלת לי זכות רופא – ענתה רבקה – לצווֹת עליך, כי תחשה ולא תתעורר בעת אשר אספר לך את הדברים ששאלת עליהם. הנסיך יוֹאַן עזב את שדה־המערכה וימהר לשוב ליורק יחד עם בני־לויתו האצילים, האבירים והכהנים, אחרי אשר אספו בכל התחבולות כסף רב מאת אלה הנחשבים בעיניהם לעשירי־ארץ. אומרים, כי יש בדעתו של הנסיך יוֹאַן לשים בראשו כתר־המלוכה של אחיו.

– היֹה לא תהיה! – קרא אַיבנהוֹ בקפצו ממשכבו – כל עוד ישאר באנגליה אזרח נאמן אחד לחום אלחם בכל כחי בעד מלכי!

– אולם – קראה רבקה ותגע בכתפיו – למען אשר יהי בך כח להלחם, עליך לשמוע היום בקולי ולשכב במנוחה.

– כן דברתְּ, נערה – ענה איבנהו – אשמע בקוֹלך ואשכב במנוחה, עד כמה שאפשר בשעת רוגז זו. וסֶדריק וביתו מה היה להם?

– זה עתה בא אלינו סוכן־ביתו – קראה היהודיה – לשאול מעם אבי כסף, מחיר הצמר שמכר סדריק, ומפיו נודע לי, כי סדריק ואַטלסטן עזבו את בית הנסיך יוֹאַן בפחי־נפש¹¹⁹, והם אומרים לצאת לדרך ולשוב אל ביתם.

– ההלכה עמהם אל המשתה גם גברת? – שאל וילפריד.

– הגברת רוֹבֶנה – ענתה רבקה – מאנה ללכת אל משתה הנסיך, ולפי דברי הסוכן היא עתה בדרך עם סדריק אומנה לשוב לרוֹטרבוּד. ועל אודות נושא־כליך הנאמן גוּרט…

– הה! – קרא האביר – האם ידעַתְּ את שמו?… עתה ידעתי כי אַת, אַת היא האשה, אשר בטובֵך נתת לו את מאת הכסף אתמול.

– אַל נא – קראה רבקה ופניה האדימו – עתה ראיתי, כי הלשון תגלה את צפוני הלב…

– אך את הכסף השב אשיב לך – קרא איבנהו – כי לא לי הוא, כי אם לאביך.

– עשה תעשה ככל אשר עם לבך – ענתה רבקה – כעבור שמונת הימים. אך לעת־עתה שכב במנוחה ואַל תדבר, למען אשר תשוב מהר לאיתנך. 

– יהי כן, נערה נעימה – קרא איבנהו – את פקודתך אשמור אך הגידי לי, מה היה לגוּרט עבדי – ולא אוסיף עוד לשאול.

– צר לי להגיד לך, אדוני האביר – ענתה היהודיה – כי גוּרט הושם במאסר בפקודת סדריק.

ובראותה כי הבשורה הרעה הזאת גרמה לו צער, מהרה להוסיף

– אך הסוכן אוֹסוַלד אומר, כי אם בינתַּיִם לא יארע דבר, אשר יעלה חמת אדונו, יסלח סדדיק לעון גוּרט עבדו הנאמן, אשר היה חביב עליו ואשר עשה מה שעשה רק מאהבתו אל בן אדונו. ועוד אמר הסוכן, כי אם לא תשוב חמת סדריק, נכון הוא ויתר חבריו, ביחוד הלץ ומבה, לתת ידים לגוּרט להמלט על נפשו.

– ישלח להם אלהים עזרתו! – קרא איבנהו – ואולם רואה אני, כי מזלי גורם להביא שוֹאָה על כל אלה המחבבים אותי. הנה מלכי, אשר הרימני ויקרבני אליו, נפל בשבי, ועתה בגד בו אחיו, אשר יאמר לגזול כסא־מלכותו. גם חבתי אל היפה בבנות הביאה עליה רעה. ועתה יאמר אבי בחמתו להרוג את עבדו, על אשר אהב אותי וישרת לפני. הרואה אַת, נערה, כי איש אין־מזל לו בא אל ביתך. לוּ תחכמי ושלחתְּ אותי בטרם יֵרָאֶה אליך בגללי האסון האורב על כל צעדי, כאשר יארוב כלב־הציד.

– לא – אמרה רבקה – רק מחלתך ויגונך, אדוני האביר, הכבידו את לבך מהבין את דרכי אלהים. הנה שבת אל ארץ־מולדתך בעת אשר רק יד חזקה ולב נאמן יביאו לה גאולה. וה׳ שלח לך רופא לחבוש את פצעיך. לכן חזק ואמץ, כי עוד תַראה ימינך נפלאות למען עמך. שלום! ואחרי אשר תקח מידי ראובן את סם־המרפא תשכב וישנת, למען אשר יהי בך כח לצאת מחר לדרכך.

אַיבנהוֹ עשה ככל אשר צותה רבקה. ואמנם נסך עליו סם־המרפא שנה נעימה. וביום המחר נכנסה אליו הרופאה היפה ותאמר, כי כבר עברה כל סכנה ויכול יוכל לשאת את טלטול הדרך.

ושנית השכיבו את החולה באפריון, אשר הובא בו משדה־הקרָב, ויציעו לו משכב נוח לו. אך דבר אחד הכביד עליו את הדרך, וגם רבקה לא יכלה להועיל לו. כי יצחק, אשר פחד־השודדים היה תמיד לנגד עיניו, מִהֵר מאד ללכת וימאֵן לנוח בדרך או ללון בפונדק¹²⁰, עד אשר עבר את סדריק ואטלסטן, אף כי הם הקדימו ממנו הרבה לצאת לדרכם. אך גם סם־המרפא, גם כח־גופו עמדו לו לאביר החולה לשאת את טלטול הדרך.

ואולם בגלל החפזון של יצחק נפלו קטטות¹²¹ בינו ובין האנשים, אשר שכר לשמור עליו בדרך. האנשים האלה היו זכסים, אשר אהבו לאכול ולשתות ולנוח, ובקבלם עליהם לשמור את היהודי העשיר קווּ לשׂבוע נחת בדרך. ובראותם כי נכזבה תקותם, כי היה היהודי אָץ, התאוננו כי סוסיהם עיפו וכשלו. גם באו בריב עם היהודי אשר לא נתן להם די יין ושכר. וכך הגיע הדבר, כי בעת אשר נשקפה סכנה לחיי היהודי עזבוהו שומריו השכירים לבדו ויברחו.

במצב זה מצאוהו סדריק ובני־לויתו, אשר לקחוהו עמהם, עד אשר נפלו כלם בידי די־ברסי וחבריו. בתחלה לא שם איש לב אל האפריון, אך די־ברַסי קרב להביט, מי שוכב שם, ועיניו ראו איש חולה. והאיש הזה אמר בלבו, כי השודדים הם אנשים זַכסים, אשר כבודו גדול בעיניהם, ולכן מהר לגלות, כי הוא וילפריד אַיבנהוֹ.

אמנם היה די־ברסי פרא־אדם וקל־דעת, אך רוח אבירים אשר התנוססה בו לא נתנה אותו לעשות רעה לאביר חסר־נשק השוכב חולה, גם לא עלה על לבו להסגירו¹²² אל פרון־די־ביף, אשר היה הורג את איש־ריבו ואויבו. ואולם לשלוח חפשי את האיש, אשר הגברת רוֹבנה בחרה בו, קשה היה לו לדי־ברסי, ולכן בחר לו דרך בינונית, בין טוב ורע: הוא פקד על שנים מעבדיו לשמור על האפריון, לבלי תת לאיש לגשת אליו, ואם ישאל אותם איש ואמרו, כי באפריון שוכב חבר פצוע בקרָב.

וכאשר באו אל המבצר טורקילסטון, עלה בידי די־ברסי לשלוח את שני עבדיו עם האפריון אל בית רחוק, ואיש לא שם להם לב, כי פרון־די־ביף היה טרוד לגזול את אוצרות היהודי ו“בן־ההיכל” נתן עיניו בבתו של היהודי.

ברגע אשר קמה המהומה בתוך המבצר ראה פרון־די־ביף את שני העבדים ויאץ בהם ללכת ולהגן על החומה, ובשמעו מפיהם, כי שומרי חולה הם, בערה חמתו ויקרא:

– על החומה, נבלים! ואם לא, אדוש את בשרכם בעקרבים¹²³.

אך הם ענו לו, כי אדונם די־ברַסי צוה עליהם לבלתי עזוב את האיש הנוטה למות.

– הוי, עבדים! – קרא הברון הזועם – אם לא נעמוד היום על נפשותינו, והיינו כלנו אנשים מתים. אך אנכי אפקוד שומר אחר במקומכם על החולה. הוי אורפרידה, מכשפה זקנה, בת־שטן, התשמעי? אַת תשמרי על החולה השוכב פה, והעבדים האלה ילכו לקראת האויב.

שני האנשים, אשר אהבו קרבות וימאסו בחיי מנוחה, שמחו לעשות כפקודת הברון, ואַיבנהו נמסר לידי אורפרידה או אולריקה, כי תהפוך משכבו.

אך לב האשה הזאת היה מלא מחשבת נקם, ולכן שמחה להפקיד את החולה בידי היהודיה רבקה, אשר תדאג לו.

 

פרק עשרים וששה.    🔗

רגש של גיל מִלא את לב רבקה, כאשר ראו עיניה את אַיבנהוֹ, אף כי ידעה את הסכנה הצפויה לשניהם במקום הנורא הזה, אשר אין מנוס ממנו. היא מששה את דפקו ותשאל לשלומו בקול מלא חִבה ורוך, ואולם החולה ענה לה בקרירות:

– האַת היא, נערה יהודיה?

רבקה הוציאה מלבה אנחה קלה, בראותה כי פני האביר אינם מביעים חבה אליה, אך היא הוסיפה לשאול את החולה לשלומו.

– שלומי הולך ורב – ענה איבנהו – כי יש לי רופא כמוך רבקה יקרה.

“הוא קורא לי בשם “יקרה” – הרהרה¹²⁴ הנערה – אך ברי לי כי סוס־מלחמתו או כלב־צידו יקרים לו מן היהודיה הבזויה”.

– דעי לך, עלמה עדינה – הוסיף איבנהו – כי יסורי נפשי גדולים עתה מיסורי גופי. על־פי הדברים אשר שמעתי מאת האנשים ששמרו עלי נודע לי כי שבוי אני, ואם איני טועה, הנה קול האיש שקרא להם קול פרון־די־ביף הוא, ובמבצרו אני כלוא. אם־כן הדבר, מה יהיה בסופי, ואיככה אוכל להציל את רוֹבֶנה ואת אבי?

“ולגורל היהודי והיהודיה, שנפלו בשבי, לא ידאג – הרהרה רבקה – אף כי הם עשו עמו טוב וחסד”.

ואולם היא מהרה להודיע לו, כי “בן־ההיכל” בוּאַ־גילבר והברון פרון־די־ביף הם אדוני המבצר, אשר הושם עליו מצור. מי הם אלה אשר שמו מצור – לא נודע לה. אך הנה בא הלום כהן נוצרי, אולי הוא יודע פרטי הדבר.

– כהן נוצרי? – קרא האביר בגיל – אנא, רבקה, עשי נא בחכמתך והביאי אותו אלי. אמרי לו, כי חולה מסֻכן מבקש עזרתו. אמרי לו מה שתאמרי, אך יבֹא אלי. הן איני יודע להחליט דבר, בטרם שמעתי מה מעשי האנשים בחוץ.

רבקה יצאה לעשות את רצון האביר הפצוע, ותנס להביא את סֶדריק, הכהן המדומה, אל חדר החולה, אך הדבר לא עלה בידה, בגלל הסָבָה אורפרידה, אשר הפריעה בעדה. והיא שבה להודיע את איבנהו על אודות הדבר.

אך הם לא הספיקו לדאוג, על אשר לא עלה הדבר, או לבקש תחבולה אחרת, כי בינתים הלכה וגדלה המהומה במבצר, ותהי לשאון ורעש. על המעלות נשמע קול צעדי האבירים עם אנשי־המלחמה, אשר מהרו אל החומה. גם נשמע קול האבירים, בזרזם את עבדיהם ובעודדם את רוחם. הקולות והרעש עוררו בלב רבקה גם אימה גם עוז, כי היה הדבר מלא הוד.

ואולם אַיבנהו היה כסוס אביר, אשר שמע קול תרועת מלחמה, והוא לא יכול למוש ממקומו ולרוץ אל המערכה.

– לוּ היה בידי – קרא החולה – לגשת רק אל החלון ההוא ולראות בעיני את המהזה הנהדר… הוי, מי יתן בידי קשת או כַּשִיל… אך לשוא… לשוא… אין־אונים וחסר־נשק אני!

– אל תעָצב, אביר נדיב – ענתה רבקה – הנה חדלו פתאם הקולות… ואולי לא תעָרֵך עוד מלחמה.

– אין אַת יודעת מאומה! – קרא וילפריד בקוצר־רוח – ההפסקה הקלה שבאה מעידה, כי עמדו האנשים ליד החומה איש על מקומו, ועוד מעט והשתערו. לפני הסער תבוא דממה… לוּ רק היה בידי לגשת עד החלון!

– לא תעשה כן – הזהירה רבקה – כי בנפשך הדבר, אביר נדיב.

ובראותה, כי רוחו קצרה, הוסיפה ותאמר:

– אנכי אעמוד ליד שבכת החלון להביט החוצה, ואת אשר אראה אגיד לך.

– אל נא… אל נא!… – קרא איבנהו – כל חור כל סדק יהי עד מהרה מטרה לרובים. ואם יפגע חץ…

– לא אירא רע! – ענתה רבקה באומץ־לב ותקרב שתים־שלש פסיעות אל מול החלון אשר אמר.

– רבקה, רבקה יקרה! – קרא איבנהו – לא לאשה הדבר הזה… אל נא תשימי בכף את נפשך, להוסיף יגון על יגוני, בדעתי כי אנכי הסִבּותי בנפשך. ואם לא תשובי ממחשבתך, אנא כַּסִי אח גופך בצִנה, ופניך ירָאו נכח החלון.

רבקה עשתה כעצת איבנהו, ותשם את הצנה נוכח החלון מתחת, והיא מצאה מחסה, ותוכל להביט בעד החלון ולראות את אשר נעשה מחוץ לחומה.

החדר היה בקצה הבנין הגדול של הטירה, ורבקה יכלה לראות בעד החלון את המקום, אשר הצרים אמרו להשתער עליו ראשונה. 

החומה היתה לא גבוהה ולא בצורה, והיא נועדה להגן על השער הקטן, זה שסדריק עבר בו היום. ותעָלה הבדילה בינה ובין המבצר, ולוּ נכבשה החומה ההיא ביד האויב, והסירו הנצוּרים את הגשר הארעי מעל התעלה, להפרידה מעל הטירה.

רבקה התבוננה ותרא, על־פי מספר האנשים אשר העמדו להגן על המקום הזה, כי הנצוּרים דואגים לו מאד. וגם על־פי מערכת הצרים, אשר שמו פניהם נוכח החומה הזאת, הבינה רבקה, כי במקום הזה בחרו להשתער עליו.

את כל הדברים האלה מהרה רבקה להודיע את איבנהו ותוסף ותאמר:

– רואה אני, כי על־שפת היער עומדים רובי־קשת לרוב, אף כי רק מתי־מספר מהם יצאו מתוך הצללים.

– ומה הדגל אשר להם? – שאל אַיבנהו.

– עיני לא תראינה דגל מלחמה – ענתה רבקה.

– נפלא הדבר! – קרא האביר – אנשים באים להשתער על מבצר כזה, ולא ישאו נֵס או דגל! האינך רואה, מי עומד בראש?

– אביר לבוש שחורים – ענתה היהודיה – החָמוּש מכף רגלו ועד ראשו, הוא הוא הנותן פקודות לכל האנשים מסביב.

– מה השֶלֶט אשר על הצִנה שלו? – שאל איבנהו.

– מעֵין מוט ברזל ומנעול כחול על תָּרִיס¹²⁵ שחור.

– איני יודע, למי מן האבירים שלט זה – קרא איבנהו – אולי ראית את המלים על גבי השלט?

– קשה לראות ברִחוּק מקום אשר כזה – ענתה רבקה.

– ומי עוד שם בין המפַקְדִים? – שאל האביר החולה.

– איני רואה איש מוּרם – ענתה רבקה – אך הנה הם עולים… אלהי ציון, הצילנו!… מה נורא המראה!… בראש הולכים אנשים לבושי מָגֵן וצִנָה ואחריהם באים רובי־קשת… הנה הם מושכים בקשתם…

דבריה נפסקו פתאם על־ידי קול תרועה, אשר נשמע משני המחנות. הצָרים תָּקעוּ בשופרות, והנצוּרים הריעו בחצוצרות. מזה ומזה נשמעו קולות והרעש גדל.

אך לא התקיעות ולא התרועות הכריעו במלחמה, כי אם צבא הלוחמים, אשר עמדו אלה מוּל אלה בעוז וגבורה.

חיל הצרים, בני־היער, אשר למדו היטב לירות בקשת, קלעו אל המטרה ולא החטיאו, עד אשר נפלו חלל אחדים מעבדי־הבַרון. אולם האבירים, אשר הגינו על החומה, היו מלֻמדי מלחמה, גם הנשק אשר להם היה רב ועצום מאשר לבני־היער, ולכן עמדו בפני ברד החצים של האויב אשר ירד עליהם.

– ואני שוכב פה על ערש־דוי – קרא אַיבנהו – בעת אשר שם בחוץ תערך מלחמה, אשר תביא לי גאולה או תובילני אלי קבר… אנא, רבקה, הביטי עוד וראי… אך השמרי לנפשך… והגידי לי, האם נגשים האנשים להשתער?

רבקה, אשר התפללה תפלה קצרה, נגשה שנית אל החלון, ותעמוד על מקומה מאחורי הצנה.

– מה אַת רואה, רבקה? – שאל האביר הפצוע.

– אין מאומה, מלבד ענן חִצים מעופפים, עד כי יאפילו בעדי מראות את המורים בהם.

– לא טוב הדבר – קרא איבנהו – אם לא ישתערו בחיל על המבצר, לא יועילו להם החצים כנגד חומת־האבנים והמצודות. התבונני נא על מעשי האביר השחור, הוא המפַקד, וממנו יראו וכן יעשו חיל אנשיו.

– איני רואה אותו – ענתה רבקה.

– מוג לב! – קרא איבנהו – האמנם נסוג אחור בעת צרה?

– לא – ענתה רבקה – לא שב אחור! עתה ראיתיו. הנה הוא הולך עם חילו אל הסְיָג¹²⁶, אשר לפני החומה… הנה הם עוקרים את היתֵדות והורסים את הסיָג… הנה כבר פרצו פרץ בחומה… הם מתפרצים… הם שבו אחור!… פרון־די־ביף עומד בראש המגינים… הנה אני רואה את הענק הזה. אך הנה הם בוקעים להם שוב דרך בעד הפרצה… אלהי יעקב! מה נורא המחזה!

היא הסבה ראשה מן החלון, כאלו קשה היה לה להתבונן עוד במראה.

– הביטי עוד, רבקה – התחנן איבנהו, אשר לא הבין את רוחה – אין זאת, כי חדלו לירות חצים והמה משתערים.

רבקה מלאה את בקשתו, וכעבור רגע קראה:

– אֵלי בשמים! הנה עמדו פרון־די־ביף והאביר השחור זה מוּל זה…

ופתאום הוציאה קול פחדים:

– הנה נפל! נפל!

– מי נפל? – קרא אַיבנהו – בשם אלהים, מי זה נפל?

– האביר השחור – ענתה רבקה נכָאים, אך כעבור רגע צהלה: – לא!… יהי שם ה׳ מבורך!… הוא קם ונלחם בזרוע נטויה… חרבו נשברה… הוא חטף כֵילָף¹²⁷ מיד אחד העבדים… הוא מכה על ראש אויבו… פרון־די־ביף הענק כרע כאַלוֹן תחת גרזן הכורת… הוא נופל… נופל!

– פרון־די־ביף? – שאל איבנהו.

– כן – ענתה היהודיה – הנה באו אנשיו להצילו, ובראשם “בן־ההיכל”… הנה הביאו אותו אל החומה הפנימית…

– והצָרים כבשו את הסיָג? – שאל אַיבנהו.

– כבשו, כבשו! – ענתה רבקה – והנה הם בוקעים אל החומה… מציבים סולמות… אחדים מהם מטַפסים¹²⁸ איש על שכם רעהו… ברד אבנים וכפיסים¹²⁹ יורד על ראשם… הפצועים ינָשאוּ מהר, ואחרים באים במקומם… אלי, אלי! למה ילחמו האנשים איש באחיו, הלא כלם בצלמך נבראו!?

– חדלי – קרא אַיבנהו – לא עת היום להגות במחשבות כאלה… מי עולה?… ומי יורד?…

– אויה! – ענתה רבקה ברעדה – הסולמות נפלו, והאנשים נרמסים תחתיהם כתולעים… יד הנצוּרים על העליונה!

– עזרנו אלהים! – קרא האביר – האם הם נסוגים אחור?

– לא – ענתה רבקה – הם נלחמים באומץ וגבורה… האביר השחור וכילפו בידו פרץ אל השער הקטן… הוא מכה ברוב כח… מטר האבנים והחצים הנִתַך עליו לא יחרידהו… 

– בשם כל הקדושים – קרא אַיבנהוֹ – באנגליה יש רק איש אחד, אשר ימינו תַראה נפלאות כאלה!

– הנה השער מתמוטט – הוסיפה רבקה – הנה נבקע בכח ידו… הנה הם פורצים… החומה החיצונית בידיהם!… הוי, אֵלי!… הנה הם משליכים את המגינים מעל החומה אל תוך התעלה… הוי בני־אדם, למה לא תחוסו על אלה, שנפלו בידיכם!?

– אבל הגשר המחבר את החומה עם המבצר – האם כבשו את המעברה הזאת? – שאל אַיבנהו.

– לא – ענתה רבקה – “בן־ההיכל” הרס את הקרש אשר עברו עליו… רק מעטים מן המגינים נמלטו עמו אל המצודה…

– מה עושים עתה, נערה? – שאל איבנהו – הביטי בעד החלון.

– הנה נחו מעט – ענתה רבקה – מתבצרים בתוך המקום שכבשו ואוספים חיל להשתער שנית.

– מאמין אנכי – קרא איבנהו – כי ידידינו לא יעזבו את המערכה, עד אם יפול המבצר בידיהם. בוטה אני באביר הכביר, אשר כילפו ישַבֵּר עץ וברזל. אך מי הוא האיש הזה? האינך רואה, רבקה, דבר באביר השחור?

– לא – ענתה היהודיה – עיני רואות רק לבוש שחור כעורב. איני רואה דבר, אשר בו יבָדֵל מיתר האנשים… מלבד כי גבור בגבורים הוא… הוא ילך לקראת נשק כהולך אל המשתה. לא רק כח רב אני רואה בו, כי אם גם רוח כביר, אשר יעודדנו ויחזק את ימינו.

– כזה יהיה איש גבור, רבקה! – קרא איבנהו – אין זאת, כי ינוחו עתה האנשים, להחליף כח ולבקש תחבולה לעבור את התעלה. תחת דגל גבור כזה אין עיף ואין כושל ואין מוג־לב. נשבעתי בכבוד בית־אבי ובשם אהובת־לבי, כי נכון אני לשבת עשר שנים במאסר חֵלֶף העונג להלחם יום אחד מלחמת־מצוה כזו, על־יד מפקד נפלא כזה.

– אויה! – קראה רבקה, בעזבה את מקומה ליד החלון, לגשת אל מטת האביר הפצוע – אם לא תנוח ותשאף למלחמה בשעה זו של חולי, לא תרפא מהרה מפצעיך. 

– רבקה – ענה האביר – לבך לא ידע, מה צר לו לאיש השואף למפעלות אבירים לשבת בטל, כאשה או ככהן, בעת אשר מסביב לו נלחמים בהדר. אהבת מלחמה היא רוח אפנו, מזון נפשנו! למה לנו חיים, מה הם החיים, אם אין לנו נצחונות? כן הם, נערה, חוקי האבירים, אשר להם נשבענו ובעדם נקריב את כל היקר לנו.

– אויה! – קראה היהודיה – מה הם כל מפעלותיכם, אם לא קרבן למולֶך? מה הגמוּל לכם בעד העמל הרב שעמלתם והדם הרב ששפכתם? והדמעות אשר נשפכו מעיני חללי חרבכם? מה הוא כל כבודכם, אשר בעדו תלחמו, אם המָוֶת ישבר זרועכם וישים קץ לכל מפעלותיכם? מה ישָאֵר אחריכם?

– מה ישאֵר? – קרא אַיבנהו – הכבוד, נערה, הכבוד יפאר את קברנו ויגדיל את שמנו.

– הכבוד? – חזרה רבקה – אויה! השִריון־שהעלה־חלודה על קבר האביר המת עם הכתובת המחוקה¹³⁰ על המצבה – האלה הם אותות־הכבוד, אשר בגללם תקריבו את נפשכם ומאדכם? האם צפוּן כח רב בשירי־הגבורים, אשר ישירו הקבצנים הנודדים באזני העבדים השִכּוֹרים, עד להקריב בגללם את האהבה, השלום והאֹשֶר?

– לא לך, נערה, לדון בדברים כאלה! – ענה איבנהו מתוך רוגז – במה יבדל האביר מן העבד, אם לא ברוחו השואף לכבוד? כבודנו יקר בעינינו מחיים! ואולם אַת, נערה, לא מבנות עמנו, ולכן זרו לרוחך מפעלות האבירים, המעודדים את נפש האשה הנוצרית. האבירים – אלה הם מגן ומחסה לנדכאים, מתג ורסן באף העריצים! החרות תמצא לה בחרב האבירים את מגִנה!

– אמנם – ענתה רבקה – בת אנכי לעם, אשר גם בשבתו בארצו לא אהב מלחמות, מלבד אם בא אויב לדכאו ולגזול את חרותו. כן דברת, אביר, עד אשר ישלח אלהים לעמו מושיע כגדעון או כיהודה המכבי לא לי, לבת יהודי, לדון בעניני מלחמה.

שעה קלה החרישה הנערה היהודיה ותשקע בהרהורים: “מה זה לו לאיש הזה לב האשה העבריה, אם אומר הוא, כי לא לי לשפוט על מעשי האבירים! לוּ בא לידי לשפוך את דמי בעד גאולת עמי האומלל! או לוּ יכולתי להציל את אבי ואת איש־חסדו משִבְיָם במחיר חיי! אז ראה הנוצרי הגֵא הזה, כי בת העם היהודי נכונה למוּת ברוח־עוז ובלי מורך”.

היא הביטה על מטת החולה ותרא, כי האביר יָשֵן.

– הוא נרדם – קראה הנערה – כי עיף מאד מרוב רגשותיו. אויה! מי יודע, אם לא בפעם האחרונה עיני רואות את הפנים היפים האלה; מי יודע, אם לא בפעם האחרונה שמעו אזני מפיו את דברי האומץ והגבורה; מי יודע אם לא בעוד רגע ירמסו לעפר את כבוד האביר הזה… ואבי?… הה, אבי! חטא חטאתי לך, כי שכחתי רגע שיבת ראשך מפני תלתלי העלם!

היא כסתה פניה בצעיף ותעזוב את מטת החולה. ובשבתה מרחוק שקעה בהרהורים, לא על דבר הסער אשר מסביב לחומה, כי אם על אודות הסער אשר התחולל בנפשה.

 

פרק עשרים ושבעה.    🔗

בה בשעה, אשר מחנה הצָרים בקשו תחבולות לכבוש את המבצר וחיל הנצוּרים התאזרו להגן עליו, נועדו יחדיו “בן־ההיכל” ודי־ברַסי בטרקלין הטירה.

– איה פרון־די־ביף? – שאל די־ברסי, אשר עמד בראש המגינים על המבצר מעבר השני – אומרים, כי נפל חָלָל.

– עודנו חי – ענה “בן־ההיכל” בקרירות – אך לוּ היה ראשו אבן, כי גם אז נֻפץ תחת כילף איש־ריבו. עוד שעות מועטות ופרון־די־ביף ישכב עם אבותיו, והנסיך יוֹאַן לא יראה עוד את עוזרו הנאמן.

– ילך אל ממלכת השטן – ענה די־ברסי – זאת לו על אשר גִדֵף את הקדושים.

– חדל, פֶּתי – קרא “בן־ההיכל” – שוטה כופר בכל דבר ופתי מאמין לכל דבר – שניהם שוים. 

– שמוֹר את לשונך – ענה די־ברַסי ברוגז – בדברך על אודותי. חי אלהים, כי יודע אני את מעללי אגודתך הקדושה ומזִמותיה. ואתה, בריאַן־די־בוּאַ גילבר, רבו עונותיך.

– נחדל עתה מריב – קרא “בן־ההיכל” – עלינו לבקש עצות להגן על המבצר. כיצד נלחמים האנשים נגדך?

– כילידי שאול – ענה די־ברסי – הם קרבו אל החומה בעוז, ובראשם עומד, כמדומני¹³¹, זה האיש שנחל את הנצחון בהתחרות המורים־בחצים. הוא קלע אלי ולא החטיא, ולולא הצנה אשר לי, כי אז פגעו בי חציו.

– אך מעמדך איתן? – קרא “בן־ההיכל” – ואנחנו אבדה לנו החומה החיצונית.

– אכן אבֵדה קשה היא – ענה די־ברסי – עתה ימצאו העבדים האלה מחסה לגשת אל המבצר, ואולי יעלה בידם לכבוש את קצה המגדל, ואז ישתערו עלינו. מספר האנשים אשר עמנו מעט מאד, והם מתלוננים, כי ברד החצים היורד עליהם ממחנה האויב עושה בהם שַמות. עתה הולך למות גם פרון־די־ביף, ולא יוסיף עוד להיות לעזר לנו בכחו הרב. מה דעתך אפוא, אדוני בריאַן, אולי טוב לנו בשעת־הדחק להתחסד ולרדוף שלום ולהוציא לחפשי את השבוים?

– איכה? – קרא “בן־ההיכל” – הן אם נעשה כן, והיינו ללעג ולקלס, כי לא יכולנו עמוד בפני גדוּד עבדים בני־בלי־שם! הכָּלֵם נא מעצתך, די־ברסי! תהיינה חָרבות המבצר הזה קבר לנפשי וקלוני, בטרם אחלל את כבודי לעשות כדבריך.

– אם־כן – ענה די־ברסי במנוחה – אל החומה! אין איש אשר ילעג למָוֶת כמוני. עתה תראה, כי די־ברַסי לא יסוג אחור מפני אויב.

– עלֹה נעלה! – קרא “בן־ההיכל”.

ושני האבירים מהרו אל אנשיהם. שניהם באו לדעה אחת, כי המקום אשר נגד החומה החיצונית הוא מקום הסכנה. שם התבצר האויב. ותעלה מבדילה בין המקום הזה ובין המבצר, והאויב לא יוכל לגשת אל השער עד אם הסיר את המכשול הזה.

ולכן גמרו שני האבירים, כי די־ברַסי יעמוד להגן על השער ו“בן־ההיכל” עם מספר אנשים יעמדו מאחור, נכונים לבוא לעזרה.

ובאותה שעה שכב בעל־הטירה פרון־די־ביף – מדוכא ביסורי הגוף וביסורי הנפש. גם לב־האבן אשר לאיש הזה התעורר ברגע, אשר ראה את צֵל המות.

– הוי, לוּ בא אלי כהן – קרא הברון מתוך אנחה – אתוַדה לפניו… אך אין איש… אולי אקרא לבריאַן־גילבר… הן גם הוא כהן… אך האיש הזה לא יאמין בשמים ובשאול… אוי לי!… שמעתי, כי איש יכול להתפלל אל האלהים לא על ידי כהן… אך אנכי… לא אעיז…

– האמנם יאמר פרון־די־ביף החי – נשמע קול רצוץ ודוקר על־יד מטתו – כי יש דבר בעולם, אשר לא יעיז לעשות?

הקול הזה הרעיד את החולה, אשר האמין כי השטן בא להפריע אותו מהרהורי תשובה. אך הוא חגר שארית כחו ויקרא:

– מי פה? מי אתה, אשר נועזת לענות כהֵד על קולי?

– מלאכך הרע אני – ענה הקול.

– הֵרָאה אלי! – קרא האביר הגוסס¹³² – אל תאמר בלבך כי אפחד ממך, לבי לא ידע פחד כל ימי חיי.

– זכור מעשיך הרעים – קרא הקול עוד – מֶרֶד, חָמָס, שוֹד! מי הסית את יוֹאַן קל־הדעת למרוד באביו הסָב ולבגוד באחיו הטוב?

– אם שד או רוח אתה – ענה פרון־די־ביף – שקר בפיך! לא אנכי לבדי… חמשים אבירים ואצילים רוזני־הארץ היו עמי בעצה אחת… האנכי אשא את עון כלם?… רוח רעה, סורי ממני… תני לי למות בשלום… אם יליד שאול אתה, עוד לא הגיעה שעתך.

– בשלום לא תמות – חזר הקול – ברגע מותך תזכור את חללי חרבך… את הדם הנקי אשר שפכת… את דמעות האומללים שנפלו בידך!

– לא חטאתי – ענה פרון־די־ביף – האם בגלל החזירים הזַכסים, אויבי ארצי, אשר הרגתי, אאשם? או האם גדול עוני, כי צויתי לענות את היהודי הכופר?

– לא, בן סורר! – חזר הקול – זכור את אביך!… זכור את מותו!… זכור את החדר אשר בו נשפך דמו!… הלא ידיך שפכו את הדם הזה, רוצח־אביו!…

– אוי! – קרא הברון אחרי דומיה קלה – כי ידעת זאת, שד אתה ולא אדם!… הסוד הזה צפון בלבי ובלב אשה, אשר עזרה על ידי… לֵך, עזבני שֵד! לך ובקש את המכשפה הזכסית אולריקה… לך אליה… היא עוררה אותי לרֶצח זה… היא רחצה את פצעי אבי, לבל יוָדע, כי נרצח בידי אדם… לך אליה, היא חטאה כמוני… תדע גם היא מצוקות שאול כמוני היום…

– היא כבר ידעה – ענתה אולריקה, ותעמוד לפני מטת החולה – היא כבר שתתה מכוס התרעלה, אשר עברה עליך היום… אל תחרוק שניך, פרון־די־ביף, אל תלטוש עיניך, אל תקפוץ אגרופך, אל תטיל אימה עלי!… קצרה ידך עתה, ואין־אונים אתה כמוני!

– מכשפה ארורה! – קרא פרון־די־ביף – לילית¹³³ בזויה! האַת היא, אשר באת ללעוג לי בעת צרתי?

– אני היא – ענתה האשה – אני אולריקה בת טורקיל, אשר את אביה ואת אחיה הרגת אתה. אתה גזלת את שמי ואת כבודי… אתה הרסת את בית אבי… אתה היית מלאכי הרע, אף אנכי אהיה מלאכך הרע… אנכי אארוב לך עד אשר תאבד…

– בת־שאוֹל! – קרא פרון־די־ביף – עיניך לא תראינה זאת. הוי! גילס, קלֶמנס, עבדי! תִפשׂוּ את הארורה הזאת והשליכוה מעל החומה! היא מסרה אותנו בידי אויבינו! הוי! עבדים, למה תתמהמהו?

– קרא בגרון, ברון עריץ – ענתה הזקֵנה בלעג – אך שומע לא יהיה לך! עבדיך לא יבואו אליך. השומע אתה קול תרועה? הנה קול ענות האויב הוא, אשר בא להרוס את מבצרך, ואתה שוכב פה כצבי הנלכד.

– האלהים והשטן! – נאנק האביר הפצוע – הוי, תחזק זרועי אך הפעם למות במלחמה, כאשר לי יָאָתָה!

– לא, עריץ – קראה האשה – לא מות גבורים תמות, כי אם כשועל בחורו תאבד בלהבת־אש.

– שקר את דוברת! – קרא פרון־די־ביף – אֲנָשַי כלם גבורים, חומת מבצרי גבוהה וחזקה. חֲבֵרַי – מלֻמדי מלחמה. בי נשבעתי, אם לא כָלָה יעשו במחנה האויב!

– עוד מעט ותראה – ענתה הזקנה – אך לא! ברגע זה שמע את אחריתך… הרואה אתה עשן בחדר?… דע לך, כי העשן הזה עולה מתחת הבית אשר שם עצי־בָעֵר…

– אשה! – נאנק האביר בפחד – השַמתְּ אש מתחת?… באלהים, הנה עשית זאת, והטירה תשקע בלהבה!…

– כן – ענתה האשה במנוחה – האש תלחך את הבית… עוד מעט ויותן אות להצרים, כי ישתערו על המבצר… שלום, פרון־די־ביף!… ותהי זאת נחמתך, כי גם אולריקה, אשר היתה לך חֲבֶרָת במעשיך הרעים, תרד יחד עמך שאולה… וכעת שלום, רוצח־אביו! כל אבן מקיר הבית הזה תזעק: רוצח־אביו!

והיא יצאה את החדר. פרון־די־ביף שמע את חריקת המפתח, כאשר סגרה האשה את הדלת אחריה. עתה אבד לו כל מנוס.

אימת־מות אחזה אותו, והוא צעק בכל כחו:

– הצילו… קלֶמנס, סטֶפן, חושו!… אני בוער באש!… בואַ־גילבר, די־ברסי,… קול פרון־די־ביף הקורא אליכם!… עבדים בוגדים, למה לא תבואו?… אחַי, רעי, אבירים, בואו לעזרתי… קללת אלהים על ראשכם, כי עזבתם אותי לגוֹע פה!… הה, אין שומע את קולי… מפני רעש המלחמה… העשן הולך ועב… האש אחזה ברצפה מתחת… הה, רק מעט אויר לנשימה…

ומתוך היאוש, שתקף את האומלל, נטרפה דעתו.¹³⁴ פעם הריע תרועת מלחמה, ופעם הרבה לקלל את נפשו, את כל בני־האדם, את השמים וכל צבאם.

– לשונות אש שלוחות אלי בעד העשן! – קרא האומלל – השטן בא לקראתי עם דגלו האדום… הוי, משחית, סור ממני!… לא אלך עמך לבדי… כל חברי, כל יושבי המבצר, כלם בניך הם… האם רק פרון־די־ביף לבדו ילך? לא… גם הכופר “בן־ההיכל”… גם הקל שבקלים די־ברסי… גם אולריקה המרצחת… כל אלה שסִּיְּעוּ¹³⁵ בידי… הזכסים עם היהודי שנפלו בשבי… כלם, כלם ילכו עמדי… חאַ, חַא, חא, חבוּרה יפה!…

והֵד צחוקו ענה לעֻמתו, אך הוא קרא כמשוגע:

– מי הוא הצוחק?… אולריקה, האַת היא?… רק אַת, מכשפה, או השטן יוכלו לצחוק ברגע זה… הוי, סוּרוּ, סוּרוּ!…

ואולם חטא הוא לתאר עוד את יסורי־המות של האומלל הזה…

 

פרק עשרים ושמונה.    🔗

אמנם לא האמין סֶדריק בדברי אולריקה, אך בכל זאת גלה את אוזן “האביר השחור” ולוקסלֵי על אודות הבטחתה. האנשים שמחו מאד בשמעם, כי יש בתוך המבצר נפש אחת, אשר תוכל להקל עליהם את עבודת הכבוש. והם החליטו, על־פי עצת הזַכסי, להשתער על המבצר ולהציל את השבויים.

– ועתה, רֵעי – קרא “האביר השחור” – נשימה עלינו את סדריק לראש, כי ילך לפנינו.

– לא, לא – ענה הזכסי – לא למדתי את החכמה להרוס מבצרים. נכון אני להלחם בין הראשונים, אך לא לי לעמוד בראש.

– אנכי נכון – נענה לוקסלי – לעמוד בראש רובי־קשת, ואיש מן האויבים לא ימלט מחצי, אשר אשלח בו. 

– אם תואילו ללכת אחרי אביר אנגלי נאמן – קרא “האביר השחור” – נכון אני לעמוד בראש המשתערים על המבצר הזה.

לאחר שעלה בידם לכבוש את החומה החיצונית, ישבו לבנות מעֵין מעברה או דוברה¹³⁶ ארוכה, אשר עליה יעברו את התעלה.

וכאשר נשלמה המלאכה, פנה “האביר השחור” אל צבאו ויאמר:

– אל נא נתמהמה. השמש יורדת לפאת מערב. ומחר עלי לעזוב אתכם. מלבד זאת יָרֵא אנכי, פן יבאו חיל הרוכבים מיורק לעזרת אדוניהם. ולכן, ידידי, הֱיו נכונים ללכת אחרי על־פני המעברה, כאשר אך יפתח השער הקטן.

עד מהרה השליכו את הדוברה על־פני המים, לאורך התעלה בין המבצר ובין החומה החיצונית. “האביר השחור” עם סדריק מהרו לעבור ראשונה ויגיעו עד העבר השני, וגל אבנים ועפר היה עליהם סִתרָה. אך האנשים אשר הלכו אחרי האביר לא מצאו מחסה, ושנים מהם נפגעו בחצי האויב, שנים נפלו אל התעלה, והשאר נסוגו אחור.

סכנה גדולה רחפה על סדריק והאביר השחור, אשר נשארו, לולא היו טרודים הנצוּרים להזהר מן החצים של לוקסלי ואנשיו. ואולם מרגע לרגע הלכה הסכנה וגדלה.

– הבוז לכם! – קרא די־ברסי אל האנשים העומדים מסביב לו – למה תתנו לשני הכלבים לעמוד מאחורי החומה? גֹלו את האבן הזאת על ראשם – ותקומה לא תהיה להם.

אך ברגע זה ראו הצרים דגל אדום מנפנף בראש המגדל, כאשר אמרה אולריקה לסדריק.

ולוקסלי מהר אל החומה החיצונית, ובראותו את הסכנה המרחפת על ראש האביר השחור וסדריק קרא:

– בשם אלהים! למה תעמדו מרחוק?… המבצר נפל בידינו… ראו את הדגל, אות הוא לנו… התאזרו, בני־חיל… זכרו את כבודכם… לבשו עוז… עוד מעט ונצחנו!…

והוא כונן את קשתו אל איש־הצבא, אשר אמר לגֹל את האבן, ויוֹר בו וימיתהו. וחץ שני פגע בחיל אחר אשר נפל מת מעל החומה אל התעלה. ויתר אנשי־הצבא נבהלו ונסוגו אחור.

וכאשר ראה די־ברַסי את הדבר, מהר בעצמו להרוס את המעברה, אשר עליה עמדו שני האנשים. הסכנה היתה קרובה מאד. מקול הרעש והשאון לא נשמעו קריאות לוּקסלֵי אל האביר, כי יזָהֵר. עוד רגע ודי־ברסי בצע¹³⁷ את מחשבתו. אך פתאם נגש אליו “בן־ההיכל” ויקרא:

– אבדנו, די־ברסי, המבצר בוער באש.

– מדעתך יצאת¹³⁸?! – ענה האביר.

– כל הבנינים ממערב בתוך להבה. לשוא התאמצתי לכבות את הבעֵרה.

בוּאַ־גילבר דבר את הדברים, כדרכו, במנוחה שלמה, אך חברו נבוך ויקרא: “מה נעשה? מה נעשה?”

הוא אסף ברגע אחד את אנשיו, וימהר אל השער הקטן. שם נפגש פנים אל פנים עם “האביר השחור”.

– כלבים! – קרא די־ברסי אל אנשיו – התתנו לאיש אחד לכבוש את המבצר?

– שד הוא ולא אדם! – ענו האנשים.

– ואם שד הוא, לאָן תנוסו מפניו? המבצר בוער באש… אין מנוס לכם… היו גבורים – ואם לא, אבוד תאבדו.

ובדברו את הדברים האלה, השתער על איש־ריבו, אשר עמד ליד פתח השער הקטן. שני הגבורים נלחמו זה עם זה בעוז ונבורה. די־ברסי – בחרבו, והאביר השחור – בכילפו.

לאחרונה הכה “האביר השחור” מכה גדולה על ראש הנוֹרמַני, עד כי נפל לארץ.

– הכָנַע, די־ברסי – קרא המנצח, בגחנו¹³⁹ על הנופל ובאחזו את חניתו מול מצחו – הכנע, לשבט או לחסד, ואם לא – פה תהא קבורתך. 

– לא אכנע – ענה די־ברסי בקול רפה – מפני מנצח, אשר שמו לא נודע לי. הגידה לי את שמך, ואם לא – עשה בי כלבבך, ולא יאמרו, כי די־ברסי נפל בשבי בידי עבד בן־בלי־שם.

האביר השחור גחן עוד ולחש דברים אחדים באזני האיש השוכב לארץ.

– בידך אפול אם לשבט או לחסד – ענה הנוֹרמני, אשר פניו שֻנו בִן־רגע וקשי־ערפו נהפך והיה להכנעה.

– לך אפוא אל החומה החיצונית – קרא “האביר השחור” בקול נָגיד – ושם תחכה לפקודתי.

– ואולם – ענה די־ברַסי – תן לי רשות להגיד לך דבר החשוב לך מאד. דע לך כי וילפריד אַיבנהוֹ שוכב פצוע במבצר הזה, ואם לא תחוש להצילו, יאבד בתוך להבות־אש.

– וילפריד איבנהוֹ! – קרא האביר השחור – הוא שוכב פה וסכנה מרחפת עליו!… כל יושבי המבצר ישָמדו, אם תפול משערת ראשו ארצה… הראֵני את חדר־כלאו!

– עלֵה שם במעלות המפֻתָּלות – ענה די־ברסי – והגעת אל חדרו. אולי אלך עמך להורות לך הדרך? – הוסיף בקול שפל.

– לא. אתה לך אל החומה, כאשר צויתיך. איני מאמין בך, די־ברסי.

בשעת הקרָב הזה והשיחה הזאת נִגש סדריק בראש גדוד אנשים, ובראותם את השער פתוח התפרצו ויפילו אחור את אנשי די־ברסי. אחדים מהם בקשו חנינה, רבים נלחמו על נפשם לשוא, ויתר האנשים נסו אל תוך החצר.

די־ברַסי קם מעל הארץ ויבט בפני מנצחו. אחרי כן הרים את חרבו מעל הקרקע ויסר את קובעו, לאות של הכנעה, וילך אל החומה, ובדרך מסר את חרבו ליד לוקסלי, אשר נפגש עמו.

כאשר התלקחה האש, הגיעו עקבותיו גם עד החדר, אשר בו שכב אַיבנהוֹ ועל ידו השומרת היהודיה רבקה. מקול רעש המלחמה הקיץ האביר החולה משנתו, ועל־פי בקשתו קרבה העלמה אל החלון להציץ ולספר לו על דבר מהלך המלחמה. אך העשן העולה מנע בעדה לראות יפה את הנעשה. לאחרונה, כאשר בקעו עמודי העשן אל תוך החדר וקולות נשמעו בחוץ: “מים!” “מים!” ידעו אַיבנהו ורבקה, כי סכנה חדשה מרחפת על ראשם.

– המבצר בוער באש! – קראה רבקה – מה נעשה ואיך נציל את נפשותינו?

– נוּסי, רבקה, והצילי את נפשך! – קרא איבנהו – כי לי אין מנוס ואין תשועה.

– לא אנוס – ענתה רבקה – או יחדו נמלט או יחדו נאבד… אך אֵלי, אלי!… אבי, אבי!… מה יהיה גורלו?

ברגע זה נפתחה הדלת ברעש ו“בן־ההיכל” בא. מראהו נורא, כי הנשק אשר עליו שבור ומגוֹאל בדם, והנוצה אשר בקובעו חציה קצוצה וחציה חרוכה באש.

– מצאתיך! – קרא אל רבקה – התראי, כי שמרתי מוצא שפתי לחַלֵק עמך גם ששון גם אסון… רק שביל אחד יש להמלט, ואנכי עברתי שבעים ושבעה חתחתּים, עד כי באתי הלום… קומי ולכי כרגע אחרי.

– לבדי לא אלך אחריך – ענתה רבקה – אם בן־אדם אתה, אם יש רחמים בלבך, אם לבך לא קשה כאבן – הצילה את אבי, הצילה את האביר החולה הזה!

– אם אביר הוא – ענה “בן־ההיכל” במנוחה המיוחדה לו – יעמוד על נפשו וילחם עם האש. ואל היהודי וגורלו מי זה ישים לב?

– סוס פרא! – קראה רבקה – טוב לי למות בתוך להבה, מאשר להמלט על ידך!

– לא בידך, רבקה, לבחור! – ענה “בן־ההיכל” – רק פעם אחת עלה בידך להחלץ ממני. פעמַיִם לא יהיה כדבר הזה.

ובדברו את הדברים האלה תפש את הנערה החרדה, אשר צעקותיה מלאו את האויר, וישא אותה בזרועותיו מן החדר, מבלי שים לב אל בכיה ואל קול איבנהו, אשר הרעים לעֻמתו:

– כלב בצורת “בן־היכל”… שלח את הנערה!… בוגד, פי אַיבנהוֹ המדבר אליך!… בן־בליעל, עוד תראה את ידי!…

 

– הקולך זה, וילפריד? – קרא “האביר השחור”, אשר נכנס ברגע זה אל החדר – לולא קולך לא מצאתיך.

– אם אביר נאמן אתה – ענה אַיבנהו – אל תשים אלי לב. רדוף אחרי הנבל הזה… הצילה את הגברת רוֹבֶנה… בקש את סדריק הנדיב…

– את כל זה אעשה אחרי־כן – ענה האביר הזר – לעת־עתה אצילך ראשונה.

ובתפשו את אַיבנהוֹ, נשא אותו על נקלה, כאשר נשא “בן־ההיכל” את הנערה, וימהר עמו אל השער הקטן. שם מסר אותו על־יד שני חילים, והוא מהר לשוב אל המבצר, להציל את יתר השבויים.

רק מגדל אחד עמד כֻלו בתוך להבות, והאש הנורא הציץ מכל חלונותיו וחרכיו. ואולם שאר הבנינים, אשר קירותיהם עבים וגגותיהם חזקים, עמדו עוד בפני האש. במקום ההוא התלקחה המלחמה בין האנשים.

הצרים רדפו אחרי המגינים מחדר לחדר ויעשו בהם נקמות, כי תכלית שנאה שנאו את עבדי הברון העריץ פרוֹן־די־ביף.

רוב שומרי המבצר נלחמו בכל כח עד טפת דמם האחרונה, ורק מעטים בקשו חנינה, אשר לא נִתְּנָה להם. האויר היה מלא אנקות וזעקות, והארץ רָוְתָה מדם אנשים.

בתוך המהומה והמבוכה מהר סדריק לבקש את רובנה, וגוּרט עבדו הנאמן הלך אחריו להגן על אדונו מפני חִצֵי האויב. והזַכסי האציל בא אל חדר חניכתו בו ברגע, אשר כרעה על ברכיה להתפלל, בהיותה נכונה לקראת המות.

סדריק מסר אותה על־יד גוּרט עבדו, כי יביאה אל החומה החיצונית, אשר אין שם סכנת אויב. והוא עצמו שם נפשו בכפו וילך לבקש את אַטלסטן שכנו, להציל את הנֵצֶר האחרון מגזע המלוכה. ואולם בטרם הגיע סדריק אל חדר־הכלא, אשר הוא עצמו היה אסור שם, עלה בידי ומבה הלץ למַלֵט את נפשו ואת נפש אַטלסטן.

כאשר גדל השאון מאד, החל הלץ לצעוק בכל כחו ולצלצל בשרידי הנשק: נצחון! נצחון! המבצר נפל בידינו!  

והשומרים אשר ישבו בפרוזדור, בשמעם את הקולות ולבם היה חרֵד, מהרו אל המערכה להגיד ל“בן־ההיכל” כי האויב בא, ובחפזם עזבו את הדלת פתוחה. והאסירים לא מצאו כל מכשול על דרכם, ויצאו אל הפרוזדור ומשם אל חצר המבצר, אשר שם היה שדה־הקרָב.

פה עמד “בן־ההיכל”, והוא רוכב על סוס אביר, ומסביב לו חיל פָרָשים ורַגלִיִים אשר נלחמו על ידו כאריות, להגן על המקום האחד, שנשאר בידם. הוא צוה להעלות את הגשר הארעי¹⁴⁰, למען יוכל לעבור את התעלה. אך המורים־בחצים, אשר ראו מרחוק את המבצר בוער באש, מהרו ויחסמו בעדו את הדרך. גם רבים מן העומדים על־יד החומה החיצונית עטו אל חצר המבצר, לעשות נקמות באויביהם ולשלול שלל, בטרם יהיה כל המבצר למאכֹלֶת אש.

אך הנשארים מחיל המבצר, אשר ראו כי המלחמה להם מפנים ומאחור, עמדו על נפשם בגבורה נפלאה, ויכו על ימין ועל שמאל, ויען כי היו מלֻמדי־מלחמה וגם נשק רב להם, לכן הצליחו רגע להדוף את האויב.

בוּאַ־די־גילבר היה להם למופת בעוז־רוחו ובחריצותו. הוא ישב על סוסו, בידו האחת הגין על הנערה היהודיה מפני מכות האויב, ובידו השנית חלק חבלים¹⁴¹ לכל מי שפגע בו.

ואַטלסטן, אשר היה רק רשלן ולא מוג־לב, בראותו אשה יושבת ליד “בן־ההיכל”, חשב, כי זו היא רובנה, אשר נפלה שבי בידי האביר, ולכן טס¹⁴² אליו ויקרא:

– מוֹת תמוּת, אביר יָהִיר!

– שים לבך על דרכך – הזהיר בו וַמבה – מחפזון יצא רָזון… הלא אין זו רובֶנה… ראה את קוֻצות ראשה השחורות… האינך מכיר בין שחור ללבן?… לא אלך אחריך…

אך אַטלסטן לא שמע אל דבריו וירץ בכל כחו למול “בן ההיכל”, ורק מהלך קטן הפריד ביניהם. 

– סוֹב אלי, איש־אָון! – קרא אטלסטן – אל תעיז לנגוע בידיך הטמאות באשה הזאת… סוֹב, חבר לאגוּדת מרעים ואנשי־חמס!

– כלב! – קרא “בן־ההיכל” בחרקו שן – עוד מעט ותדע את ידי, על אשר גדפת את אגוּדת ההיכל!

ובדברו את הדברים האלה הניף את חרבו ויך בה מכה אחת על ראש אטלסטן, אשר נפל לארץ.

– הידד! – קרא בוּא־גילבר – כן יאבדו כל אויבינו!

ובתוך המבוכה עלה בידו לבקוע לו דרך בין המורים־בחצים, ויעבור הוא ואנשיו את הגשר, ותחת ברד של חצים טסו אל החומה. “בן־ההיכל” אמר בלבו, כי שם עומד די־ברסי, כאשר הותנה ביניהם.

– די־ברסי! די־ברסי! – קרא בגשתו אליו – האתה פה?

– פה הנני – ענה די־ברסי – אך שבוי אני.

– היש בידי להצילך? – קרא בוּא־גילבר.

– לא – ענה די־ברסי – אנכי מסרתי את עצמי ביד מנצחי לשבט או לחסד, ולא אוכל לחלל דברי. הצילה את נפשך… הנֵץ אורב פה… יפריד הים בינך ובין אנגליה… אין לי רשות להגיד לך יותר מזה…

– טוב ויפה – ענה “בן־ההיכל” – שב פה, אם כן חרצת. ואנכי אמצא לי מקלט תחת כנפי אגוּדתי. שם לא אירא מפחד הנץ, יהי מי שיהי.

ובכלותו לדבר נס יחד עם אנשיו. ואלה המעטים אשר נשארו בחצר המבצר, עוד נלחמו בחרף־נפש¹⁴³, אף כי לא קווּ לנַצח.

בין כה וכה התפשטה האש בכל בניני המבצר, והנה נראתה על ראש המגדל הזקנה אולריקה, אשר היא הבעירה את האש. שערותיה הלבנות והפרועות התפזרו, בעיניה נוצצו זיקי נקמה, בידיה היא מחזקת פֶלֶך, ומראֶה כאחת מבנות־המזל, האורגות את חוט החיים של האדם ומנתקות אותו. היא פתחה פיה בשיר גבורים, שיר מלחמה, שיר נקמה, אשר שרו אבות־אבותיה על שדה־קטל¹⁴⁴.

להבות־האש עלו מרגע לרגע, וכאשר נטו צללי ערב נראתה האש הגדול¹⁴⁵ הרחק הרחק מסביב. מגדל אחרי מגדל התפורר על גגו ועל קורותיו ביד האש. הלוחמים עזבו את חצר המבצר. שרידי המנוצחים, מתי־מספר, נמלטו אל היער הסמוך. והמנצחים נאספו גדוּדים־גדוּדים, ויתבוננו בגיל ורעדה יחד אל האֵש, אשר לאורה היה מראה פניהם ונשקם אדֹם־כהה.

ותמונת האשה הזכסית אולריקה עוד נראתה שעה רבה על המקום, אשר בחרה לעמוד שם. והיא פורשת את כפיה בגיל פֶרֶא, כאלו לבה מלא גאון לראות את הבעֵרה, אשר הבעירו ידיה.

לאחרונה התמוטט המגדל ויפול תחתיו, ואולריקה ירדה אל להבת־האש, ותאבד יחד עם אויביה העריצים.

דממה איוּמה שררה בין הרואים במחזה הנורא הזה, ואיש לא זז ממקומו רגעים אחדים.

והנה נשמע קול לוּקסלֵי:

– קומו, אחים! מערת־פריצים איננה עוד! יביא נא איש איש שללו אל מקום מועצתנו, אל תחת האלון ליד הגבעה, וכאור הבוקר נחלק את הבזה חלק כחלק בין כל אנשינו יחד עם בני־בריתנו, אשר היו עמנו ביום הגדול הזה, יום הנקמה.

 

פרק עשרים ותשעה.    🔗

אור היום בקע לו דרך בעד ענפי האילנות, אשר עליהם נוצצו פניני טל בוקר. הצבִיָה יצאה מבין סבכי היער ותלך בראש ילדיה במשעולי היער, ואיש מן הציָדִים לא החריד את הצביה, אשר צעדה בגאון־מלך לפני עדר ילדיה.

גדוּדי השודדים נאספו יחדיו מסביב לאלון הגדול, אשר ליד הגבעה. שם שכבו כל הלילה לנוח מעמל המָצור. מקצתם ישנו, מקצתם שתו יין, ומקצתם עסקו בשיחות על דבר מאורעות היום ועל אודות השלל הרב, אשר לקחו במלחמה.

ואמנם היה השלל רב מאד. גם אחרי אשר אכלה האש את חמודות המבצר, עוד מצאו הצָרִים דֵי כסף וזהב, כלי נשק, שמָלות וכל יקר. ואף כי השודדים שמו נפשם בכף לזכות בשלל, אך על לב איש מהם לא עלה לקחת דבר לעצמו, כי כן גזר החוק של אגוּדתם: השלל יובא כלו אל ראש הגדוּד.

האלון הגדול, מקום האספה, עמד במרחק חצי מיל מן המבצר טוּרקילסטוֹן. שם ישב לוּקסלי על כסא־כבודו, העשוי גַל עפר ועֵשב, תחת ענפים עבֻתּים, ומסביב לו בני־לויתו, בני־היער. הוא קרא את “האביר השחור” לשבת לימינו, ולסדריק נתן מקום לשמאלו.

– סלחו לי, אדוני – קרא לוּקסלי אל היושבים על ידו – כי נטלתי גדולה לעצמי. פה בין האילנות מלך אני, פה ממלכתי ואלה נתיני הפראים לא יכירו בשלטוני, אם אתן מקומי לאחר.

וכעבור רגעים אחדים הוסיף ויאמר:

– עלינו למהר ולכלות מעשינו, למען נוכל לעזוב בעוד מועד את המקום הזה, בטרם ישמעו צבאות די־ברַסי ויתר בני־ברית פרון־די־ביף ונאספו עלינו. ועתה, סֶדריק הנדיב – פנה אל הזַכסי – את השלל חלקתי לשני חלקים, בחר לך אחד מהם כטוב בעיניך, לתת לאנשיך, אשר לקחו חלק עמנו במלחמתנו.

– איש טוב – ענה סדריק – לבי מלא צער. האציל אטלסטן, הנֵצֶר האחרון מגזע המלוכה, הלך לעולמו¹⁴⁶, ועמו אבדה תקותי!… אנכי ואנשי אומרים לחלק למת את כבודו האחרון, גם הגברת רובנה האיצה בי לשוב הביתה, ואם גמרתי לשבת פה עד עתה, אין זאת בגלל השלל – חי אלהים, אם אקח מחוּט ועד שרוך נעל! – כי אם מאשר נכספה נפשי לתת ברכה לאיש האמיץ, אשר הציל את חיי ואת כבודי.

– לא – ענה ראש הגדוד – הן אנחנו עשינו רק את חצי העבודה. קח אפוא מחצית השלל, והיה שכר לעבדיך, אשר הלכו עמנו.

– יש לי רב – ענה סדריק – ובידי לשלם גמול לכל עבדי הנאמנים.

ובראותו על ידו את הלץ וַמבה, חבק אותו ויאמר:

– במה אשלם לך, כי שמת נפשך בכפך בגללי! הכל עזבוני ורק אתה היית נכון לתת חייך חֵלף חיי.

דמעה נוצצה בעיני האציל הזכסי, בדברו את הדברים האלה – והאיש הזה לא הזיל דמעה גם על מות אַטלסטן, ברגע יגונו הכביר. אך החבה הרבה של העבד אליו עוררה הפעם את לבו.

– לא – ענה הלץ, בהחלצו מזרועות אדונו – אם תשלם לי שכר במֵי־עינים, הלא תרדנה דמעות גם מעיני, ואנה אני בא? אך דודי, אם מצאתי חן בעיניך לעשות טוב עמי, הואילה נא לסלוח לעון חברי גוּרט, אשר גנב מעבודתך שבוע ימים, למען בנך יחידך.

– סליחה?! – קרא סדריק – גם סלוח אסלח, גם שלם אשלם לו. כרע על ברכיך, גוּרט.

וכרגע שכב רועה־החזירים לרגלי אדונו.

– מהיום והלאה אינך עבד – קרא סדריק, בנגעו בשרביטו על ראשו – כי אם בן־חורין, בעיר ובכפר, בשדה וביער. ונחלת־שדה אני נותן לך באחוזתי, אשר בוַלבוּרנהֵם, והיתה לך ולבניך אחריך עד עולם.

וגוּרט בשמעו, כי איננו עבד עוד, רק בן־חורין ובעל־אחוזה, קפץ ממקומו, ויעמוד על רגליו, וירקד משמחה.

– יקראו לנַפָח ויבוא עם המגֵרָה – קרא גוּרט – ויסיר את החָח מעל צואר בן־חורין! ואתה, אדוני, הנה גדל כחי כפלים על־ידי חסדך זה עמי, ובגבורה כפלים אלחם בעדך! רוח חופש בלבי – לאיש אחר נהפכתי בעינַי ובעיני כל אשר מסביב לי.

קול שעטת סוסים נשמע, והגברת רובנה באה, ועמה חיל רוכבים ורגליים, אשר עברו את הדרך בצהלה ורנה, על גאולתם שבאה. היא ישבה על סוס שחור, לבושה הדר, פניה הפיקו שַלְוַת־גאון, ורק החוָרוֹן העיד על יסוריה שעברו. עיניה המלאות דאגה הביעו גם תקוה לעתיד, גם תודה רבה למושיעיה. היא ידעה כי אַיבנהוֹ נפדה, וגם זאת שמעה, כי אטלסטן מת. הדבר הראשון מלא את לבה גיל, ועל מוֹת אַטלסטן לא בכתה. מעתה יחדל אומנה להעתיר עליה, כי תנָשֵא לאיש הזה, אשר מאסה בו.

כאשר קרבה רוֹבֶנה אל המקום, אשר ישב שם לוּקסלֵי, קדמו את פניה בכבוד ונמוס. והיא פנתה אל לוּקסלי ותאמר:

– אלהים יברך אתכם, כי באתם להציל אנשים נקיים! נכונה אני לשלם שכר מפעלכם. אם יש בכם רעֵב – לי יש לחם, אם יש בכם צמא – ישתה מייני, ואם הנוֹרמַנים יגרשו אתכם מגבולם – בואו וחסו ביערותי, ואיש לא יפריע מנוחתכם.

– קחי ברכתנו, גברתי העדינה – ענה לוּקסלי – בשמי ובשם חברי, לא נבקש גמוּל בעד מעשה הטוב שעשינו. יכַפֵר הטוב הזה על הרע, שבני־היער עושים לעִתִּים.

רוֹבנה נטתה לעבור, אך פתאם ראו עיניה את די־ברַסי. הוא עמד תחת העץ שקוע במחשבות, ידיו שלובות על חזהו, ורובנה אמרה בלבה, כי האיש הזה לא יראנה בעברה. ואולם הוא נשא את עיניו, ואֹדם בושה כסה את פניו היפים. רגע אחד עמד אובד־עצות, אך אחרי־כן פסע פסיעה אחת, אחז במושכות הסוס ויכרע על ברכיו לפני העלמה.

– התואיל הגברת רוֹבֶנה לשים עין על אביר שבוי, על איש־חיל, שכבודו גלה ממנו?

– אדוני האביר – ענתה רובנה – כבודך גלה ממך, בשעה שעלה על לבך לעשות את מזמתך.

– הנצחון יָרך את הלב – קרא די־ברַסי – לוּ אדע, כי הגברת רובנה תסלח לעוני, שיצרי הרע הכשילני בו, נכון אני להיטיב דרכי ומעללי.

– בתור נוצרית עלי לסלוח לך, אדוני האביר – ענתה רובֶנה – אך קשה מאד לסלוח לעונך, אשר הביא רעה רבה.

– הֶרֶף ידך – קרא סדריק, אשר קרב אליו – חי אלהים, כי לולא פני האנשים האלה אני נושא, הטלתי אליך את חניתי. אך דע לך, די־ברַסי, כי נקה לא תנָקה.  

– הנָקל לך לאַיֵם על השבוי! – ענה די־ברַסי – אכן חסר־נמוס הוא הזַכסי כל ימיו.

הוא פסע לאחוריו ויעזוב את הגברת רובנה.

וסדריק פנה אל “האביר השחור”, בטרם הפרדו מעמו, ויבקשהו בכל לב, ללכת אחריו לרוֹטֶרבוּד.

– ידעתי – קרא סדריק – כי האבירים הנודדים חיים על חרבם, ולא יבקשו להם נכָסים ושדות. אך המלחמה היא בת־חֲלִיפות, ויש אשר גם האביר הלוחם ישאף לנוה שאנן. נָוֶה אשר כזה תמצא ברוֹטרבוּד, אביר נדיב. סדריק הוא איש עשיר, ויש בידו להנחיל לאוֹהביו כדי פעולתם. בוא, אפוא, אל אחוזתי לא כאורח, כי אם כבן או כאח.

– בוא אבוא אל ביתך, זַכסי אמיץ – ענה האביר – בקרוב אבוא, אך עתה אץ לי דרכי, ולא אוכל ללכת עמך. ואולם דע לך, כי בבואי אליך אשאל ממך דבר, אשר גם לנדיב־לב כמוך יהי גדול.

– כל אשר תבקש ממני ינתן לך – קרא סדריק, בתקעו כפו לאביר השחור – עד חצי הוני אתן לך.

– אל נא תחפוז לתקוע כף, בטרם שמעת דבר בקשתי – ענה האביר – ואולם קוה אקוה, כי אמנם תעשה את שאֵלתי. לעת־עתה: שלום!

ובטרם הלך סֶדריק עם בני־לויתו, פנה אל האנשים אשר עמדו שם ויאמר:

– אחרי קבורת האציל אַטלסטן, תעָרֵך בטירתו אשר בקינגסבורג סעודה רבה, ובשם אֵם הנפטר, אני מזמין אל משתה־אבלים זה את כל אלה, אשר עמלו להציל את בנה משביו.

– חבל, חבל! – נענה הלץ וַמבה – כי אַטלסטן, עליו־השלום, אשר אהב לאכול ולשתות, לא יוכל לשבת בסעודת־קבורתו.

סדריק גער בלץ על הלצתו שלא־בזמנה, אך לא יסר אותו, כדרכו, כי זכר את החסד אשר עשה עמו.

וכאשר הלכו הזכסים לדרכם, פנה לוקסלי אל “האביר השחור” ויאמר: 

– אביר כביר, ידעתי, כי בלעדי זרועך ועזרך לא לכדנו את המבצר, ולכן הואיל נא וקח מן השלל הרב אשר לפנַי את כל אשר תבחר, לזכר היום הגדול.

– נדבת לבך תרָצֶה לפני – ענה האביר – ועתה אם מצאתי חן בעיניך, תואיל למסור ברשותי את השבוי די־ברַסי.

– יהי כדבריך – ענה לוּקסלי – בר־מזל הוא! לולא כן, כי אז בחרתי עץ גבוה, לתלותו עליו יחד עם חֶבֶר רעיו. אך הלא שבוי חרבך הוא, ולכן לא תהי ידי בו, אף כי רצח את אבי.

– די־ברסי – קרא האביר – חפשי אתה – לך לדרכך. האיש אשר בידו נפלת לא יזכור לך עונות ראשונים. אך השמר לך להבא, פן תשוב ותחטא. די־ברַסי! אני מזהירך: הִשָמֵר!

די־ברסי השתחוה מתוך שתיקה ויאמר ללכת, והנה נשמע פתאם לעומתו קול תרועת ההמון בלגלוג.

האביר הגֵא עמד רגע, הסב פניו, שלב את ידיו זקף את קומתו ויקרא:

– דֹמוּ כלבים! הנה פתחתם פיכם לנבֹחַ על הצבי שנאחז… די־ברסי יבוז בלבוֹ את לעגכם, כאשר בז לכבודכם. שובו אל מערותיכם ואל נקיקיכם, גנבים ושודדים! אל תפצו פה בעמוד אביר לננד עיניכם.

האנשים היו נכונים לענות על הגִדוף הזה בקשת וחץ, לולא עצר בעדם לוקסלי מנהיגם. והאביר ישב על אחד הסוסים, אשר לֻקחו מאֻרוות פרוֹן־די־ביף, וירכב מהר, ויעלם בעבי היער.

אחרי אשר חדל השאון, אשר בא בגלל המאורע, הסיר ראש הגדוד את שופרו התלוי בצוארו, זה השופר אשר זכה בו בהתחרות המורים בחצים, ובפנותו אל האביר השחור קרא:

– אביר נדיב, אשר היית מעוז לנו, הואיל נא לקחת מידי את השופר הזה, לאות זכרון מפעליך, והיה בבוא עליך צרה, כי תלָכֵד בפח אויביך, ותקעת שלש תקיעות בשופר הזה, אז נחוש לעזרתך.

והוא תקע בשופרו: וַ־סַ־הָאַ! פעמים אחדות, עד אשר למד האביר את מלאכת התקיעה. 

– חן־חן לך, בן־חיל – ענה האביר – בצר לי לא אבקש עֵזר בלתי אם ממך ומחבריך.

ולוקסלי פנה אל אנשיו ויאמר:

– כל איש מכם, אשר ישמע את קול השופר הזה ולא יחוש לעזרת האביר – ופגע בו חץ קשתי.

– יחי מנהיגנו! – קראו בני־היער – ויחי “האביר השחור”!

ראש הגדוד החל לחלק את השלל, לאיש ואיש כפי ערכו, אחרי אשר הרים תחלה מעשר לאלמנות ויתומים של הנופלים במלחמה, ומעשר שני לאוצר הגדוּד, אשר נטמן במקום סתר. “האביר השחור” השתומם לראות, כי בין אנשים שודדים שורר צדק בינם־לבין־עצמם, ולבו נמלא כבוד אל המנהיג.

בין כה וכה קרב אל האלון אחד מבני־הגדוּד, לבוש בגדי־כהן אשר חבריו קראו לו בשם “נזיר”.

– ברוך־הבא! – נשמעו קולות רבים – איפה נעלמת? כבר דאגנו לך. מי זה ההולך אחריך?

– זה הוא שבוי חרבי – ענה הנזיר – אשר פדיתיו משבי. פתח פיך, יהודי, האם לא הצלתיך מכף השטן?

– בשם אלהים! – נאנח היהודי האומלל – מי יצילני מכף הרועה־רוח, רצוני לומר: איש־הרוח?

– יהודי! – קרא הנזיר בזעם – האם לא מסרת את עצמך בידי? האם לא למדתיך את חוקי דתנו?

– הרף כעת – קרא לוּקסלי – ספר נא לנו, איפה מצאת את שבויך זה?

– בשם כל הקדושים! – ענה הנזיר – לא בקשתיו ומצאתיו. ירוד ירדתי אל המרתף, לבקש שם את היין המשומר. ואמנם מצאתי רק חבית אחת. פתאם ראו עיני דלת סגורה. אמרתי בלבי: האח, מצאתי! ושר המשקים שכח את המפתח בתוך המנעול. באתי – והנה אין שם דבר, מלבד שלשלאות־של־ברזל, שהעלו חלודה, והכלב בדמות היהודי הזה, אשר מסר את עצמו בידי לשבט או לחסד. אחרי עמלי שתיתי כוס אחת להשיב את נפשי ואמרתי לצאת עם שבויי. פתאם נשמע קול מפץ כקול הרעם, והמגדל נפל ויסגור בעדנו את הדרך. ובעוד רגע – ומגדל שני נפל. אמרתי: בא קצי. הרהרתי: אוי לי, כי אבוא לעולם האמת יחד עם יהודי. ולכן עלה על דעתי לדבר על לבו כי ימיר את דתו. כל הלילה ישבתי ועמלתי, ואף אמנם לא עלה עמלי בתוהו. אך מרוב העמל, וגם מאשר לא בא מאומה אל פי (טִפות אחדות של יין הלא כאַין הן), התעלפתי. יבוא גילבר עם ויבַלד ויעידו, כי אמת דברתי.

– עֵדים אנו – נענה גילבר – כי בבואנו להסיר את המפֹּלֶת, מצאנו בתוך המרתף את החבית חציה־ריקה, את היהודי חציו־מת ואת הנזיר שכור יותר מחציו, היינו מתעלף, בלשונו.

– שקר אתם דוברים, עבדים! – קרא הנזיר בכעס – אתם שתיתם את היין… אך הנה הכנסתי את היהודי תחת כנפי דתנו.

– יהודי – קרא ראש הגדוּד – האמת הדבר? העזבת אח דתך?

– חי אלהים – ענה היהודי – אם ידעתי דבר מכל אשר דבר אלי הכהן בלילה הנורא ההוא. אויה! לבי היה מלא פחד מות ויגון אין קץ, עד כי לא הייתי שומע גם דברי אברהם אבינו.

– שקרן אתה, יהודי, משקר אתה בכונה – קרא הנזיר – האם לא אמרת לי, כי את כל הונך תתן לאגוּדתנו הקדושה?

– אויה, אדוני – קרא יצחק בקול בוכים – כדבר הזה לא עלה על שפתי! זקן אני, אב שכול, חוסו עלי והרפו ממני.

– לא – קרא הנזיר – אם חללת, יהודי, את נדרך, דמך בראשך!

והוא הניף את כילפו על ראש היהודי, אך “האביר השחור” השיב את ידו.

– בשם כל הקדושים – קרא הנזיר בחמה עזה – עוד מעט וידעת את תנואתי¹⁴⁷, ולא תתערב בדברים לא לך.

– אל נא תקצוף עלי – ענה האביר – הלא אנשים אחים אנחנו.

– מה לי ולך? – קרא הנזיר – עוד רגע ונתתי לך מכה אחת אפים, אז תדע את ידי.

– שונא מתנות אני – ענה האביר – אך אם תתן לי מכה בהלואה על מנת לשלם לך ברבית, קבל אקבל מידך.

– יהי כדבריך – קרא הנזיר, ויקפוץ את אגרופו.

ראש־הגדוּד אמנם גער בנזיר הזועף, ויאמר למנוע אותו מבוא בריב, אך האביר הרגיע אותו, ויפן אל איש־ריבו ויאמר:

– קום, הנזיר, והך. אנכי אתן את פני למַכּתך, אף אתה תעמוד אחרי כן נכחי.

– יתרון לך, כי קובע ברזל על ראשך – קרא הנזיר – אך אין דבר. גם אם תהי כגלית הפלִשתִּי, נפול תפול לפני.

והוא חשף את זרוע ימינו עד המרפק ויך בכל כחו על ראש האביר מכה כבירה, עד כדי להפיל לארץ שור־פָר. אך איש־ריבו עמד כסלע איתן. קול צהלה התפרץ מפי בני־היער, אשר עמדו מסביב, כי רבים מהם ידעו את כח אגרופו של הנזיר, אשר היה למשל ביניהם.

– ועתה נזיר – קרא האביר – עמוד על מקומך באמונה.

– את לחיי נתתי למורטים – קרא הנזיר – ואם תזיז אותי ממקומי, בן־האדם, ונתתי לך כסף־הכופר של היהודי.

ככה דִבר הנזיר הגֵא, אשר האמין בכחו וגבורתו. אך אין איש יודע את גורלו. כי הנה הכה האביר מכה אחת על ראש הנזיר, אשר נפל לארץ ויתגלגל ככדור, לשמחת־לב כל הרואים במחזה.

אך הוא קם מעל הארץ, בלי רוגז ובלי חרפה, ויפן אל איש־ריבו ויאמר:

– אַחָא, כח ענקים כחך. עוד מכה אחת כזו – ופי יסָכֵר לנצח. ובכן, הֵא לך ידי ונכרות ברית־שלום, ולא אוסיף עוד לעשות חליפין עמך, כי אפסיד בעסק זה.

כל העומדים צחקו בקול, וראש הגדוּד פנה אל יצחק היהודי ויאמר:

– הלא ידעת, כי חברת יהודי אינה נעימה לנו הנוצרים, ולכן טוב, כי תמהר להביא בחשבון את הכופר, אשר תתן לנו, ואחרי־כן נשלחך בשלום. 

ובפנותו אל עבדיו קרא:

– האין עוד איש מאנשי פרון־די־ביף, אשר יתן לנו כופר נפשו?

– לא. העבדים אשר נפלו בידינו היו דַלים, ולכן שלחנו אותם לבקש להם אדונים אחרים, במקום אדונם המת.

– הביאו אפוא אלי את השבוי האחד, הוא הכהן הגדול, אשר הלך בדרך לבקש תענוגות.

שני עבדים הביאו כעבור רגע לפני ראש־הגדוד את מודענו, הכהן הגדול עמרי.

 

פרק שלשים.    🔗

כאשר הובא הכהן הגדול עמרי לפני ראש־הגדוד הביעו פניו גאון ופחד גם יחד.

תחלה אמר לעורר את לבות שוביו בדברי מוסר, אף אִיֵּם¹⁴⁸ עליהם בעונש מן השמים על חלול הקודש, אך בראותו כי עמלו לשוא, פנה אל ראש־הגדוּד וישאל:

– מה הכופר אשר תבקשו ממני?

ואחד מבני־החבוּרה, אשר עמד ליד ראש־הגדוּד, ענה ואמר:

– האם לא טוב, כי הכהן הגדול יקצוב את מִכְסַת הכופר של היהודי, והיהודי יקצוב את זו של הכהן.

– טובה עצתך הפעם! – קרא ראש־הגדוד – קרב הלום, יהודי, וראה את הכהן הגדול עמרי, ראש המנזר אשר ביוּרבה, ואמרת לנו, מה הכופר אשר נקח מידו! הלא אתה ידעת את הכנסותיו.

– וַדאי – ענה היהודי – הן יש לי משא־ומתן עם כהני המנזר הזה, וכמה פעמים קניתי מהם חטים ושיפון, פרי אדמה וצמר־צאן. אכן מנזר עשיר הוא, ויושביו אוכלים מעדנים ושותים יין משומר.

– כלב בצורת יהודי! – קרא הכהן – הלא אתה ידעת, כי בית־המנזר שלנו לא שלם עוד מחיר ארון־הקודש…

– כי שִלם קודם במחיר היין הרב – הפסיקוֹ היהודי.

– כל אלה הם דברים בטלים – קרא ראש־הגדוּד – נָקבה יצחק, את סכום הכופר, אשר יוכל הכהן לתת לנו.

– שש מאות כתר – ענה היהודי – שַלם ישלם הכהן בלי עמל.

– טוב דברת, יצחק – קרא ראש־הגדוּד – שש מאות כתר אקח. השמעת, אדוני הכהן?

– הידד! הידד! – מחאו כף בני־הגדוּד – משפט שלֹמה הוא.

– האם מדעתכם יצאתם, אדוני? – קרא הכהן הגדול – איפה אקח לכם הון רב כזה? גם כי אמכור את המנורות ואת הבימה, אשר בבית־הכנסת ביוּרבה, לא אאסוף אף החצי. שלחוני אפוא למקומי ושנים מן הכהנים שלי ישארו עמכם לערָבוֹן.

– אדרבה – קרא ראש־הגדוּד – שלח נשלח את שני כהניך להביא את כסף הכופר, ואתה תשב אתנו פה. גם כוס יין, גם צלי בשר לא יחסר לך.

– אם מצאתי חן בעיניכם – קרא יצחק, אשר אמר להתרַצות אל בני־היער – ושלחתי ליורק להביא משם את שש מאות הכתר מן הכסף אשר יש עמדי, אם רק יואיל הכהן לתת על ידי שטר־קבלה.

– לו יעשה כדבריך – אמר ראש־הגדוד – אך בהביאך מיורק את הכסף בעד הכהן עמרי תוסיף גם כופר נפשך אתה.

– כופר נפשי? – קרא היהודי – מי אני ומה אני? איש דל ואביון, אשר אם אתן לכם חמשים כתר והייתי אחרי־כן מחזיר־על־הפתחים¹⁴⁹.

– על הדבר הזה ישפוט הכהן – ענה ראש־הגדוד – מה דעתך, אבא עמרי, היש בידי היהודי לשלם כופר הָגוּן?

– כלום שאלה היא זו? – קרא הכהן – הלא זה הוא יצחק איש יורק, אשר ביתו מלא זהב וכסף. וכל העושר, אשר עשה בארצנו בנשך ותַרבית גָזול גזל ממנו.

– אל נא באפך, אבא – ענה היהודי – הן מיָמי לא באתי אליך לאלצך, כי תִלוה כסף מידי. בבוא איש מכם, איש־קודש או איש־חול, לדפוק על דלת יצחק היהודי ללווֹת כסף, וחִנן קולו לאמר: “ידידי, עשה חסד עמדי”, “עמוד לי בשעת דחקי”, “שלם אשלם לך בתודה”. אך בהגיע מועד־השִלוּם, ואני דורש את שלי, אשמע מפיכם חרפות וגדופים וקללות.

– אדוני הכהן – נענה ראש־הגדוּד – אמת בפי היהודי הפעם, אף כי יהודי הוא. ובכן נָקבה את כופר נפשו בלי גדופים, כאשר עשה הוא לך.

– חוטאים לנפשותיכם תהיו – ענה הכהן – אם תקחו מידי היהודי כופר פחות מאלף כתר.

– יפה דרשת! – קרא ראש־הגדוּד.

– יפה דרש! – ענו אחריו חבריו בתרועה – אכן היה לב הכהן הנוצרי טוב אלינו מלב היהודי.

– אלהי אבותי! – קרא היהודי – האמנם תאמרו להוריד שיבתי שאולה? הנה שכלתי, – ועתה תגזלו ממני את חיי.

– הן אם בנים אין לך, יהודי – קרא עמרי – הלא מעטים מאד צרכיך, ולמה לך כסף?

– אויה, אלי! – קרא יצחק – אין בכם יודע לב אב. הה רבקה יחידתי, בתי תמתי! את כל אשר לי הייתי נותן, לוּ עלה בידי לדעת את מקומך ולהצילך מכף שובך!

– האין בתך שחורת־שער – שאל אחד מבני־החבורה – ועל פניה צעיף משי, משזר בחוטי־כסף?

– היא היא! – קרא היהודי הזקן, וגופו רועד מהתרגשות – ברכת יעקב לראשך! אולי יש לך להגיד לי דבר על אודותה?

– ובכן, זו היא בתך – קרא בן־הגדוּד – אשר רכבה על־יד “בן־ההיכל” הגֵא, כאשר פרץ אל מחננו אֶמֶש. בלבי היה לשלוח חץ ולפגוע בו, אך חמלתי על העלמה, אשר יכלה למוּת על ידי קשתי.

– הה! – קרא היהודי – לוּ פגע בלבה חץ קשתך! טוב לה למוּת, מאשר להיות בידי “בן־ההיכל” הפרא. אִי כבוד! אִי כבוד! גלה כבוד מביתי. 

– חברים – קרא ראש־הגדוד, בהביטו סביבותיו – האיש הזקן אמנם רק יהודי הוא, אך צרתו נגעה עד לבי. ובכן, יצחק, לא אכביד ידי עליך. ידעתי כי באין כסף לא תפדה את בתך מידי איש אוהב־בצע כבריאַן־די־בוּאַ־גילבר. ולכן אקח מידך רק שש מאות כתר, כמכסת הכופר אשר לכהן. ועוד מאה כתר אני נכון להפחית מן הכופר, ולא יאמרו עלי, כי כיהודי ככהן מחיר אחד להם בעיני. ואת מותר הכסף תקח, והיה בידך לפדות את בתך. “בן־היכל” אוהב את ברק שקלי הכסף, כאשר יאהב את זוהר העינים השחורות. מהר אפוא אל בריאַן־גילבר, בטרם באה הרעה על בתך. לפי דברי אנשי, הנה הוא יושב עתה בבית־הכנסת הסמוך של חברי אגודתו.

בני־היער הביעו את הסכמתם לדברי ראש־הגדוּד ויצחק, אשר לבו התעורר לשמוע, כי בתו חיה ויש תקוה להצילה, נפל לרגלי ראש־הגדוּד, ויאמר לנשק שולי מעילו. אך ראש הגדוּד נרתע לאחוריו, ויאמר אל היהודי:

– לא, קום מעל הארץ! על האדם לכרוע לפני אלהים, ולא לפני חוטא כמוני.

– יהודי! – פנה אליו הכהן עמרי – צר לי על בתך היפה. ראֹה ראיתיה בשדה־המערכה באשבי. הידעת כי בריאַן־די־בואַ־גילבר הוא מודעי, ובידי יש לעזור לך, אם רק תשים אל לבך למצוא חן בעיני.

יצחק ספק את כפיו מתוך יאוש, אך ראש־הגדוּד הטה אותו הצדה ויאמר:

– שמע נא לעצתי, יצחק: קנה את לב הכהן הזה. אל תחוס עינך על הכסף. אני הוא האיש החולה, אשר בתך רבקה אספה אותי אל ביתך ביורק, עד אשר שבתי לאיתני, ואתה נתת לי שקל כסף בלכתי מעמכם. את החסד הזה לא שכחתי. ואולם אין בידי להציל את בתך בקשתי, כי חרב “בני־ההיכל” חזקה. ולכן אדבר עם הכהן בעד בתך. התתן לי רשות?

– עשה נא חסד אלהים עמדי, ועזרני לפדות את בתי.

– אך אתה אל נא תפסיק את דברי, ולא תחוס על שקליך. 

והוא עזב את היהודי, ויפן אל הכהן לאמר:

– אנא, אדוני עמרי, סור עמדי אל תחת העץ, כי יש לי דבר אליך. אומרים, כי מלבד יין טוב ועיני אשה יפה, אתה אוהב שקלי־כסף. ובכן נכון היהודי הזה לתת לך מאה שקלי־כסף, אם תואיל לדבר אל “בן־ההיכל”, כי יוציא את בתו לחפשי.

– אמנם עון הוא לעשות טוב עם יהודי – קרא הכהן הגדול – אך אם ינדב לבית־תפלתי, אשא עלי את העון. 

– גם זה ינתן לך – ענה ראש־הגדוּד.

– ומי יערוב לי את הכסף? – שאל הכהן.

– אם יצליח יצחק בדרכו – ענה ראש־הגדוד – ישלֵם לך בכסף מלא. מידי תבקשנו.

– טוב, יהודי – קרא עָמרי – יתנו לי נוֹצָה ואכתוב אגרת.

מעל לראשם רחף ברבוּר באויר, ולוּקסלי כונן את קשתו אליו, ויוֹר בו חץ, והעוף נפל לארץ.

– הנה לך נוצות לרוב – קרא ראש־הגדוּד.

הכהן ישב ויכתוב בהרחבה אגרת אל בריאַן־די־בוּאַ־גילבר, ואחרי אשר חתם אותה בחותמו מסרה לידי היהודי ויאמר:

האגרת הזאת תביאך אל בית־הכנסת, אשר בטֶמפלסטוֹי, ואני מאמין, כי בריאַן יקרא דרור לבתך, אם רק תתן על ידו פדיון הגון. האביר בוּאַ־גילבר לא יעשה דבר חנם.

ואחרי כן פנה ראש־הגדוּד אל הכהן ויבקשהו, כי יכתוב שטר־חוב ליהודי, אשר ישלם בעדו את שש מאות הכסף כופר נפשו.

– אם אשמע, כי לא פרעת את החוב הזה – אִיֵּם עליו ראש־הגדוּד – ושרפתי עליך את מנזרך באש.

הכהן נאלץ לעשות כאשר צֻוה, ואז שלחו אותו ואת אנשיו לחפשי. גם היהודי יצחק הלך לדרכו, בלוית שני שומרים, אחרי אשר נתן אגרת אל אחד מבני עמו ביורק, כי יתן אלף כתר לאיש שיביא את האגרת.

“האביר השחור”, אשר ראה את כל הדברים האלה, נגש אל ראש־הגדוד להפרד ממנו. והוא לא יכול להתאפק מבלי הביע את השתוממותו על הסדר והיושר, השוררים בין אנשים, אשר פרקו מעליהם עול החוקים.

– הלא בין חוחים יש גם שושנים, אדוני האביר – ענה ראש־הגדוּד – וימים רעים לא תמיד יביאו את הרע בלבד. בין האנשים, אשר באו לידי פריקת עול החוקים, יש רבים העושים רע מאונס, ויש רבים המתאוננים על גורלם, כי באו לידי כך.

– ואתה הוא אחד מאלה – קרא האביר – הלא כן? 

– אדוני האביר – ענה ראש־הגדוד – כל איש מאתנו יש לו סודו בלבו. לך יש רשות לשער, מי אני, ואנכי רשאי לשער, מי אתה. אפשר כי גם שנינו טועים. אך הן לא חקרתי במכֻסה ממני, אף אתה עשה כמוני.

– סלח נא, בן־חיל – קרא האביר – תוכחתך נכונה היא. אך יבוא יום, אשר נפָגֵש יחדו בלי מַסְוֶה על פנינו. לעת־עתה נפָרד נא כידידים, הלא כן?

– הֵא לך ידי – קרא לוקסלי – ודע לך, כי היד היא יד איש אנגלי נאמן, אף כי כעת בין פורעי־חוק חלקי.

– אף אתה קח את ידי – ענה האביר – ואני מחבק את ידך בחבה וכבוד, כי האיש העושה טוב, ובידו לעשות רע, יהֻלל לא רק בגלל הטוב אשר עשה, כי אם גם על המנעו מעשות הרע. שלום לך, בן־חיל!

ככה נפרדו זה מזה שני הידידים. “האביר השחור” ישב על סוסו הדוהר, ועד מהרה בא אל תוך היער ללכת לדרכו.

 

פרק שלשים ואחד.    🔗

הנסיך יוֹאַן ערך בארמונו אשר ביורק משתה גדול, ואליו הזמין את האצילים, הכהנים ושרי־הצבא, אשר בעזרתם קוה להסֵב אליו את כסא־המלוכה של אחיו.

השר וַלדמר פיצורס, איש־עצתו ויד־ימינו, עמל ויגע לעודד את לב האצילים, כי יקומו לעזרת הנסיך.

ואולם המפעל הכביר, אשר עלה בדעתם, נדחה מעט, כי נפקד ביניהם מקום שלשת אנשים חשובים: פרון־די־ביף, העז והקשה, די־ברַסי, המהיר והחרוץ, ובריאַן־די־בואַ־גילבר, הגבור והחכם.

המסובים קללו בלבם את האנשים האלה, אשר לא באו אל המשתה, ואיש אל רעהו תמהו, מה היה להם, כי התמהמהו. גם יוֹאַן גם יועציו לא נועזו לעשות דבר קטן או גדול בלעדיהם.

ונוסף על זה נעלם גם היהודי יצחק, אשר עמו בא הנסיך יוֹאַן בדברים, כי יַלְוֶה לו כסף, הוא עם בני עמו. החסרון הזה לא יוכל להמָנות בשעת צרה כזו.

הדבר היה ממחרת היום אחרי הריסוּת המבצר בטוּרקילסטון, והשמועה עשתה לה כנפים בעיר יורק, כי די־ברסי ובוּא־גילבר עם חברם פרון־די־ביף נהרגו או נפלו בשבי.

ולדמר, אשר הביא את השמועה אל הנסיך, אמר, כי לבו נוטה להאמין בה, יען כי האבירים האלה בלוית עבדים מעטים, באו להתנפל על סדריק הזכסי ובני־לויתו, אשר הלכו בדרך.

הנסיך יוֹאַן, אשר גם הוא אהב הוֹללוּת, קצף הפעם קצף גדול על האנשים, אשר הביאו בפחזותם רעה רבה בשעה גדולה כזו.

– השודדים האלה! – קרא הנסיך – מי יתנני מלך באנגליה, ותליתי את פורעי־החוק האלה על מגדלי מבצריהם.

– אל נא באפך – ענה אחִיתֹפֶל¹⁵⁰ שלו – הן האנשים האלה יעזרוך להגיע אל המלוכה.

הנסיך יוֹאַן קמט את מצחו מקוצר־רוח, ויתהלך על פני חדרו אָנה ואָנה.

– הוי, בני־בליעל אלה! – קרא הנסיך – הנה עזבוני עתה בעת צרתי.

– רק קלי־רעת הם – ענה וַלדמַר – כי באו לעסוק בדברי־הבל בשעה של מאורע כביר.

– אך מה לנו לעשות? – שאל הנסיך, בעמדו למול יועצו.

– כל מה שיש לעשות כבר עשיתי – ענה היועץ.

– אתה היית תמיד מלאכי הטוב, ולדמר – קרא הנסיך –הגד נא לי, מה צוית לעשות?

– נתתי פקודה לשָלישו של די־ברַסי – ענה היועץ – כי יעמוד בראש צבאו, ינופף את הדגל וימהר אל מבצר פרון־די־ביף להציל את ידידנו. 

הנסיך הקשיב אל הדברים מתוך עלבון, על כי לא שאל יועצו את פיו בטרם נתן צו לראש־הצבא, אך פתאם נשא עיניו ויקרא:

– מי זה בא? הלא די־ברסי הוא! ומה מוזר מראהו?!

ואמנם די־ברסי עמד בחדר. פניו אדומים כדם, בגדיו מגֹאָלים בדם וטיט, כלי־זינו רצוצים ושבורים.

– די־ברסי! – קרא הנסיך – מה הדבר הזה? דַבר, פתח פיך! האמנם קשרו הזַכסים קשר?

– איה פרון־די־ביף? איה “בן־ההיכל”? – שאל פיצורס.

די־ברסי הסיר את קובעו מעל ראשו וישם על השלחן, ויעמוד רגע, כאלו אסף כח לספר את הקורות.

– “בן־ההיכל” ברח – ענה די־ברסי – ופרון־די־ביף הלך ולא ישוב עוד אלינו. הוא מצא קברו בתוך להבות־אש, בין כתלי ביתו, ורק אנכי נמלטתי להגיד לכם.

– איש טוב אתה ורע בשרת! – קרא פיצורס.

– את הרעה בבשורות עוד לא שמעתם מפי – ענה די־ברסי.

ובגשתו אל הנסיך יוֹאַן השפיל קולו ויאמר ברגש: ריכרד הוא עתה באנגליה, בעיני ראיתיו ובפי דברתי עמו.

פני הנסיך יוֹאַן חָוְרו. הוא התנודד ויאחז במסעד הכסא להשען, כאיש אשר פגע בו חץ.

– רק הוֹזֶה¹⁵¹ אתה, די־ברַסי – קרא פיצורס – אי־אפשר הדבר.

– נכון הדבר כנכון היום – ענה די־ברסי – נפלתי בשבי בידו, ואדבר עמו פנים אל פנים.

– עם ריכַרד פלֵנטֶגֶ׳נט? – שאל פיצורס.

– כן – ענה די־ברסי – עם ריכרד לב־האריה, עם ריכרד האנגלי.

– ואתה היית שבוי בידו? – קרא וַלדמר – ובכן עומד הוא בראש חיל צבא?

– לא. רק מתי־מספר של בני־היער, פורקי־עול, עמדו סביבותיו אך הם לא ידעו מי הוא. שמעתי אותם אומרים, כי נספח אליהם רק לעזור להם, להשתער על מבצר טורקילסטון, ועתה הוא נכון להפָרד מהם.

– אכן – קרא פיצורס – מנהג ריכרד הוא כמנהג אביר נע־ונד, אשר יבקש לו מאורעות. בוחר הוא במלחמת אגרוף להראות את כח ידו, בעת אשר עניני המלוכה נעזבים, והוא עצמו שרוי בסכנה. אך מה יש בדעתך לעשות, די־ברסי?

– אנכי? – ענה הנשאל – אמור אמרתי לעמוד לימין ריכרד בראש צבא, אך הוא דחה אותי. ובכן אעזוב את הארץ ללכת צרפתה. בימי המהומות האלה לא ישב איש־מעשה כמוני בטל. אולי תלך גם אתה אִתי?

– לא – ענה פיצורס – בעת צרה אמצא לי מקלט בבית־הכנסיה של פטרוס־הקדוש. הבישוף הוא מודע לי.

והנסיך יוֹאַן, אשר התעודד מעט אחרי הבשורה הרעה, הטה אזנו ויקשב אל שיחת שני האנשים, ובלבו אמר: “אכן נכונים הם לעזבני ולבגוד בי”. רגע אחד שתק, אך אחרי־כן פרץ מפיו קול צחוק, כלעג השטן:

– חַא־חַא־חַא! הוי עליכם בני־אדם! אמרתי, גבורים אתם, חכמים אתם, חרוצים אתם, והנה תעזבו היום עושר וכבוד וכל תענוגות, בשעה שקרוב הדבר אליכם מאד: עוד לכם רק מעשה־עוז אחד!

– חידות לי דבריך – ענה די־ברסי – הן אם שב ריכרד אל הארץ, הלא יעמוד בראש חיל גדול, והקץ בא לכל מחשבותינו. לוּ לעצתי שמעת, אדוני, כי אז ברחת גם אתה צרפתה, או מהר לבקש מחסה בבית אמך המלכה.

– לא לנפשי אדאג – קרא הנסיך בגאון – רק דִבוּר אחד – ושבה ממני חמת אחי. אך אתה, פיצורס, האמנם יאמין לבך, כי הבישוף לא יקחך מעם קרנות המזבח להסגירך¹⁵² אל המלך למען התרצות אליו? וגם אתה, די־ברַסי, לשוא תבטח להמלט מידי ריכַרד צרפתה, כי גם שם תמצאך ידו. 

שני האנשים הביטו זה בפני זה מתוך חרדה, והנסיך הוסיף ויאמר:

– רק דרך אחת יש להנָצֵל. איש־חרמנו¹⁵³ מהלך לבדו – עלינו לחסום את הדרך בעדו.

– לא אנכי – קרא די־ברסי בחפזון – שבוי הייתי בידו, והוא שלח אותי בשלום. ידי לא תהי בו.

– מי אמר לפגוע בו? – קרא הנסיך יוֹאַן בלגלוג גס – עתה יאמר האיש הזה, כי פקדתיו להמית את אחי! רק לקחת אותו שבי אמרתי, ואז נוכל לבצע את מחשבתנו.

– אין לך כֶלֶא טוב מקבר – נענה וַלדֵמַר – משם לא יצא עוד.

– כלא או קבר – קרא די־ברסי – אך ידי לא תהי בזה.

– בן־בליעל – קרא הנסיך יואן – האמנם תאמר לבגוד בנו?

– בוגד לא הייתי מעודי – ענה די־ברסי בגאון – והשם בן־בליעל אינו הולם¹⁵⁴ אותי!

– הרגע נא, אדוני האביר! – קרא פיצורס – וגם אתה, אדוני הנסיך, אל תקצוף על די־ברסי. מאמין אני, כי ישוב מדבריו.

– לשוא עמלך! – ענה האביר.

– אבל, חביבי – קרא יועץ־הנסיך – מה היה לך, כי שנית טעמך? כמה פעמים שמעתי מפיך כי תשוקה עזה בלבך להפגש פנים אל פנים עם ריכרד ולהלחם בו.

– כן – ענה די־ברסי – רק בשדה־מלחמה היה עם לבי לצאת לקראת ריכרד, אך לא להתנפל עליו מן המארב.

– אִוֶלֶת תדבר – קרא פיצורס – זכר־נא, כי גורל אדונך הנסיך, גורל חבריך וגם גורלך אתה תלוי בדבר הזה, וחיי כל איש מאתנו וכבודו עומדים בסכנה.

– דעו לכם – ענה די־ברסי – כי הוא סלח לי וישלחני מעל פניו, ועתה לא ארים ידי בו.

– הואל נא – קרא פיצורס – ושלח במקומך את אחד מאנשיך. 

– לא – ענה די־ברַסי – הרבה נבָלים תמצאו משלכם, ואף אחד מאנשי לא יעשה את התועבה הזאת.

– הככה אתה עושה לי? – קרא הנסיך יוֹאַן – אומר אתה לעזבני, אחרי אשר נאמן היית לפני ימים רבים.

– לא, אדוני – ענה די־ברסי – נכון אני לעשות למענך כל דבר הנאה לאביר, אך בקהל שודדים לא יֵחַד כבודי.

הנסיך ישב רגע אחד שקוע במחשבה, ואחרי־כן החל להתאונן על אלה אשר בטח בהם, והם בגדו בו. אך פיצורס קם ממקומו, ויפן אל הנסיך לאמר:

– כאשר היה אבי נאמן לפני אביך, כן אהיה לפניך. אנכי אצא לקראת לב־האריה. ואתה, די־ברסי, שב פה, ועודדת את רוח הנסיך.

ואחרי אשר צוה לתת לו שלשה אנשים קרא שלום לנסיך ויעזוב את הבית.

– הוא הולך לקחת שבי את אחי – קרא הנסיך – חי אלהים, דברי אליו היו ברורים: אוי לו, אם יערב לבו לשלוח יד בנפש ריכרד. ואתה, די־ברסי, לא שמעת את הדברים, בעמדך ליד החלון.

– אולי אלך – קרא די־ברסי – ואמסור לו את פקודתך. מי יודע, אם הבין כראוי את דבריך.

– לא, לא – ענה הנסיך יוֹאַן – ברי לי, כי שמוע שמע את דברי ויבן לי. קום, מוריס, ונלך לטיֵל.

הם התהלכו שניהם כידידים על פני האולם, והנסיך אמר אל די־ברסי בלשון של חבה ואֵמון:

– מה דעתך, חביבי, על האיש הזה, על וַלדמר פיצורס? הן הוא מאמין באמונה שלמה, כי עתיד הוא להיות מזכיר־המלך, אך ספק הוא, אם אתן משרה זו לאיש, אשר קבל על עצמו לפגוע בריכרד. אל תאמר בלבך, כי אבד חנך בעיני, על אשר מאנת לעשות את הדבר הזה, חלילה! אדרבה, כבודך גדול בגלל אומץ לבך וישרו. יש אשר עובר־רצוננו חביב ויקר עלינו מעושה־רצוננו, אם המעשה שצריך להעָשות לא נאה הוא. האיש שהלך לקחת שבי את אחי האומלל, אינו ראוי להיות מזכיר המלך, אך זה שסרב לעשות כדבר הזה – לו נאה לעמוד בראש־צבא המלך. שים זאת אל לבך, די־ברַסי, והיה נכון.

כאשר נפרד די־ברסי מעל הנסיך, הרהר בלבו: “אוי לו לאיש, אשר שם מבטחו בך”.

אך לא הספיק די־ברסי לעזוב את הארמון, והנסיך קרא אליו את ראש־המרגלים ויאמר לו:

– שים עיניך על די־ברסי, ושמרת את צעדיו, והוא לא יֵדע, ומזמן לזמן תבוא לספר לי מי הם אנשי־שיחו¹⁵⁵, ולאָן הוא הולך ומה הוא עושה.

ראש־המרגלים השתחוה ויצא. והנסיך הרהר: אם יבגוד בי די־ברסי, כאשר אני חושד בו, אסיר את ראשו מעליו, גם בשעה שריכרד יעמוד לפני שערי יורק.

 

פרק שלשים ושנים.    🔗

עתה נשוב אל היהודי יצחק מיורק. הוא ישב על הסוס אשר נתן לו ראש־הגדוד, ובלוית שני השומרים הלך אל בית־הכהנים בטמפלסטוי, לפדות את בתו.

הבית הזה עמד הרחק מן המבצר ההרוס מהלך יום אחד, והיהודי קוה להגיע עד המקום עוד בטרם יבוא הלילה, ובבואו עד קצה היער, נפרד מעם שומריו, ויתן להם שקל כסף, וילך לבדו בדרך.

הוא מִהר ללכת, למען יגיע אל מחוז־חפצו עוד בלילה ההוא, אך כארבעה מיל מבית־הכהנים עזבהו כחו, אחרי יסורי הנפש והגוף, שנשא בימים האחרונים, וברוב עמל התנהל עד כפר קטן, אשר שם ישב אחד מבני־עמו, מכיר ומודע לו, רופא מפורסם, ושמו נתן בן־ישראל.

האיש הזה קבל את פני היהודי יצחק בכבוד וחִבה, וידבר על לבו לנוח בביתו הלילה, ובראותו כי קדחת עזה תקפה את האורח נתן לו סם־מרפא לחזק את גופו ההרוס.

ממחרת בבוקר קם יצחק משנתו ויאמר ללכת לדרכו הלאה, אך בעל־הבית, בתור רופא ובתור מכניס־אורח, הניא אותו ממחשבתו באמרו, כי סכנה היא לחייו. אך יצחק ענה, כי החיים כאַין הם לעומת הדבר, אשר בגללו עליו ללכת אל בית־הכהנים.

– אל בית־הכהנים בטֶמפלסטוי!? – קרא בעל־הבית בהשתוממות, ובלבו אמר, כי אורחו מדבר תהפוכות, ולכן משש את דפקו ויהרהר: “אמנם הקדחת כבר חלפה, אך מוחו, כנראה, עדיין לא צלול¹⁵⁶”.

– למה תתמה ככה? – ענה החולה – האמנם לא תדע, כי העסקים של היהודי יאלצו אותו לבוא בדברים גם עם שרים, גם עם כהנים נוצרים?

– ידעתי זאת – ענה נתן – אך האם לא שמעת, כי לוּקַס די־בוֹמַנוּאַר, הוא נשיא אגודת “בני־ההיכל”, יושב עתה בכבודו ובעצמו בטֶמפלסטוי.

– לא שמעתי – קרא יצחק – אמרו, כי בא לפריז.

– הוא בא עתה לאנגליה – ענה נתן – ואחיו לא חכו לו. והוא בא ביד חזקה ובזרוע נטויה, ליַסֵר את החוטאים. פניו מביעים זעם, ולבו מלא חמה על כל אלה, אשר חללו את נדרם הקדוש, וגדול עתה הפחד בין בני־הבליעל. הלא שמעת את שמו הנורא?

– שמוע שמעתי – ענה יצחק – אומרים עליו, כי קנָאִי אדוק הוא, רודף באף ובחמה את הכופרים וצורר את היהודים.

– כן, כן – קרא נתן הרופא – רבים מ“בני־ההיכל” נתנו לבם לתענוגות החיים או ירדפו כסף וזהב. לא כן בוֹמַנוּאַר. הוא מואס בהבלי החיים, שוֹנא בצע, וכל מחשבתו היא רק להגיע אל כתר הקדושה. ורודף הוא ביותר את בני־ישראל, בחשבו את הדבר הזה למצוה רבה. ישלם לו אלהים כפעלו!

– ובכל זאת – ענה יצחק – הלוך אלך לטמפלסטוי, גם אם יהי עלי לבוא לתוך כבשן־אש. 

והוא ספר לנתן את הקורות אותו. וכשמוע הרופא כי נפלה בת־ישראל בשבי, צעק מנהמת לבו:

– אהה! בת־ציון! אוי לנו על שברנו!

יצחק הביע לפניו את תקותו, כי בריאַן־די־בוּאַ־גילבר יפחד עתה מפני לוקַס הנשיא והשב ישיב לו את בתו. אך נתן יעץ לו לדבר על לב בריאַן ולהתרחק מראש־האגודה, אשר לא ירחם עליו.

– לך לשלום – קרא בעל־הבית – ואלהים ישלח לך את מלאכו הטוב, ואתה אל נא תאחר להודיעני את אשר יעבור עליך.

יצחק נפרד בברכה מעל מיודעו וירכב לדרכו, וכעבור שעה אחת נראה לעיניו בית־הכהנים אשר בטמפלסטוי.

הבית הזה, אשר עמד בין שדות וכרמים, קנין אגודת ההיכל, היה מוקף חומה בצורה, כמנהג האבירים בימים ההם בטירותיהם. שני אנשים עטופים שחורים שמרו על הגשר, ושני אנשים אחרים, גם הם לבושים שחורים, התהלכו אָנה ואָנה על החומה, ומראיהם כשדים ולא כאנשים. ויש אשר נראה אביר עובר בחצר, והוא לבוש אֶדֶר לבן ארוך, וראשו מורד לארץ. ובהפגש האחד עם השני, ברכו זה את זה בלחש או ברמז, כי אחד מחוקי האגודה היה: להמעיט בדִבוּר, ככתוב: “ברוב דברים לא יחדל פשע”, ונאמר: “החיים והמות ביד הלשון”. חוקי־הסגוּף¹⁵⁷ האלה של “אגודת ההיכל”, אשר זלזלו בהם החברים ימים רבים, קמו עתה למשול בטֶמפלסטוי עם בוא לוקַס בוֹמַנוּאַר.

יצחק עמד שעה קלה לפני השער, ולבו חשב מחשבות, במה ימצא חן בעיני יושבי המקום, כי ידע היהודי את שנאת הכהנים אל בני־אמונתו, כי ירדפוהו על דתו, כאשר ימררוהו האבירים בגלל ממונו.

בינתים התהלך לוקס בומנואַר בגן הקטן, אשר מסביב לבית, ויבוא בדברים עם אחד מחברי אגודתו, אשר שב יחדו עמו מארץ־הקודש.

נשיא־האגודה היה איש בא בימים, שיבה זרקה בראשו ובגבותיו, אך בעיניו לא כבה אש הנוער. שרטוטי פניו הביעו גם זעף של איש־מלחמה, גם פרישות של סגפן, שכבש את יצרו. ואולם יחד עם זה הביעו פניו גם הוד ואצילות, אשר באו לו עקב התהלכוֹ עם מלכים ורוזנים, ובגלל שלטונו העליון על האבירים רמי־היחש, בני־אגודתו.

הוא היה רם־קומה, והזִקנה עם חיי־הסגוּף לא השחיתו את תארו. בגדיו לבנים, ועליהם אין עֲדִי, כחוק ל“אגודת־ההיכל”. בידו מטה־שלטון, אשר בקצהו העליון לוח עגול, וחקוק עליו אות־הצלב.

גם בן־לויתו, אחד מראשי האגודה, היה לבוש כמוהו, אך פניו ומהלכו העידו, כי מביט הוא ביראת־הכבוד אל איש־שיחו.

– קוֹנרַד – קרא הנשיא – חברי היקר במלחמותי ובנדודַי, רק לפניך אוכל לשפוך את שיחי. רק לפניך אגלה את לבי, כי מיום בואי אל ארץ אנגליה קצתי בחיי. אין דבר בארץ הזאת, אשר ישמח את נפשי, מלבד קברות הקדושים, “בני־ההיכל”. הה, שוכני־עפר חביבים, קחו אליכם אח כואב כמוני, אשר יבחר במות מראות את חלוּל־הקודש, את ירידת “אגודת ההיכל”.

– אמנם כן הוא – ענה קונרַד מוֹן־פיטשה¹⁵⁸ – חטאות חברינו באנגליה רבו גם על אלה אשר בצרפת.

– יען כי העשירו פה – קרא הנשיא – סלח לי, אחי, אם אדבר לפניך על נפשי. הלא אתה ידעת את חיי, כי שמור שמרתי את חוקי אגודתנו לכל פרטיהם, וכל ימַי כבשתי את יצרי שארב לי. אך בשם ההיכל הקדוש נשבעתי לך, כי מלבדי ומלבד מתי־מספר, אשר נשארו נאמנים אל חוקי אגודתנו, אין אני רואה איש הראוי לשאת את השם “בן־היכל”. מה כתוב בספר־חוקינו ומה מעשי אחינו. אסור להם ללבוש בגדי פאר, לקשט את נשקם בזהב, לחבוש לראשם מגבעות מהודרות; אך מי “כבני־ההיכל” בימינו לובש עדי־עדיים ומתהלך בגאון כמוהם? החוק אוסר עליהם לצוד חיות ועופות, לתקוע בשופר־צידים, אך האין “בני־ההיכל” עתה המהירים בצַיָּדים? אסור להם לקרוא דבר, מלבד ספרי־קודש, ולשמוע דבר, מלבד תוכחת־מוסר, אך עיניהם עתה אל ספורי־אהבים ואזניהם – אל שירי־עגבים. החוק מזהירם על הכשפים, אך אהה! הם שוקדים על ספר הקבלה של היהודים וספרי הקסם של הערבים. על־פי החוק הם מחויבים להמעיט במאכל ומשתה, להחיות נפשם רק בצמחים וירקות ולשתות רק מים, אך בימינו מלא שלחנם של “בני־ההיכל” מעדנים ומשמנים, והם רודפים יין ושכר מאין כמוהם. ראֵה נא את הגן הזה המלא פירות ואילנות מארצות המזרח, האין הוא נאה יותר להיות נחלת שולטן כופר, מאשר להיות אחוזת נזירים נוצרים? ועל הכל, קונרַד, הלא ידעת, כי אסור ל“בני־ההיכל” באִסור חמוּר לנגוע באשה, אָסור לנַשֵק גם אֵם או אחות, ועתה אוי לנו, אוי לעינינו הרואות את הפריצוּת ואת החטאים. הנשמות הקדושות של הצדיקים, מיסדי אגודתנו, אין להן מנוחה בגן־עדן. בלילה הזה, קונרד, נראו אלי בחזון… עיניהם זולגות דמעות מפני חטאות “בני־ההיכל”. “בומנוּאַר – קראו אלי – עורה, למה תישן! היכל הקודש נטמא, נגע צרעת נראה בקירות הבית. תחת לברוח מפני האשה, כאשר יברח איש מעיני הצפעוני, דבקו “בני־ההיכל” עתה בנשים נכריות ונם בבנות היהודים. קומה בומנוּאַר, וקַנֵא קנאתנו! יַסֵר את החוטאים, אנשים ונשים!…” תם החזון, קונרַד, אך בהקיצי עוד שמעו אזני את הקול, ועיני ראו את שולי מעיליהם הלבנים… ואנכי אומר לעשות כדבריהם. טהר אטהר את ההיכל! את האבנים הטמאות, אשר פשתה¹⁵⁹ בהן הצרעת, אעקור מן הבית ואנתץ אותן.

– ואולם שים אל לבך, אבי – ענה מון־פישה – כי הנגע דבק בבית זה ימים רבים והוא נושן, ולכן עליך לרפא לאט־לאט בתבונה רבה.

– לא, קונרד – קרא האיש הזקן בזעף – בבת־אחת¹⁶⁰ וביד חזקה ארַפֵּא. אגודתנו שרויה בסכנה. הענָוָה, הפרישות, החסידות של הראשונים קנו לב רבים לאהבה אותנו, ואולם הגאוה, הפריצות, ההוללות של חברינו היום עוררו שנאה וקנאה בעולם, עד כי היה שם אגודתנו לשִמצָה. ולכן עלינו לבער את הרע, לתַקן את בדק¹⁶¹ ביתנו, לגֹל את החרפה מעלינו. אם לא כן – שמע את דברי – תקומה לא תהי ל"אגודת ההיכל', וזכרה ימחה מבין העמים.

– ישמרנו אלהים מן האסון הזה! – קרא הראש.

– אמן! – ענה הנשיא – אך אלהים לא יעזור אותנו, אם לא נחזור בתשובה. עלינו להקריב על מזבח ההיכל לא רק את דמנו ואת חיינו, כי אם גם את נפשנו ומאֹדנו, את כל האהוב והחביב לנו, להראות לכל באי־עולם, כי מה שמוּתר לבני־אדם מן השוק אסור ל“בני־ההיכל”.

ברגע הזה בא אל הגן אחד העבדים וישתחוה לפני הנשיא ויחכה עד אשר יתנו לו רשות לפתוח פיו.

– מה בקשתך? – שאל הנשיא.

– איש יהודי עומד לפני השער – ענה העבד – ומבקש לבוא, כי דבר לו אל החבר בריאַן־די־בוּאַ־גילבר.

– טוב עשית כי באת להגיד לי – קרא הנשיא – יען כי בהיותי פה, אין חבר רשאי לעשות דבר על־פי רצונו. ביחוד – הוסיף הנשיא, בפנותו אל איש־שיחו – יש עם לבי לחקור את דרכי בוּאַ־גילבר ומעלליו.

– אומרים, כי בן־חיל הוא ואמיץ־רוח – ענה קוֹנרַד.

– אמת הדבר – קרא הנשיא – רק בגבורה ואומץ לא נופלים אנו מאדירי אגודתנו הראשונים. ואולם בריאן זה נספח על אגודתנו לא בלב שלם, כי אם מאשר נכזבה תקותו מן החיים, ולכן היה האיש הזה למעורר מהפכות ולמורד בשלטון הנשיא, מבלי דעת, כי על הנשיא החובה להורות דרך לתועים וליַסֵר חוטאים. הבֵא אלי את היהודי – קרא הנשיא אל העבד.

העבד יצא מתוך קידה¹⁶², וכעבור רגעי מספר שב עם היהודי יצחק מיורק. פניו הביעו פחד ואימה, ובקָרבו שלש אמות עד הנשיא, נתן לו זה אות במטהו, כי לא יצעד הלאה. היהודי כרע לארץ, וינשק את העפר לאות הכנעה. ואחר קם ויעמוד לפני “בני־ההיכל”, ידיו משולבות על חזהו, ראשו מוּרד, כמנהג בני־המזרח בעמדם לפני שר וגדול.

הנשיא צוה על העבד ללכת ולעמוד מרחוק, עד אשר יקראו לו, ולבלי תת לאיש לבוא אל הגן.

– יהודי – קרא הנשיא הזקן – הלא תבין, כי אין עם לבי להרבות דברים עם בן־בוז כמוך, ולכן תקצר בדברים, וענית רק על השאלות שאשאלך, ודבר אלי רק אמת, אם לא כן, אצוה לעקור את לשונך מפיך.

היהודי פתח את פיו לדבר, אך הנשיא הפסיקו:

– דום, כופר! אַל מלה, מלבד מענה על שאלותי. מה לך ואל אחינו בריאן־די־בוא־גילבר?

יצהק עמד נדהם, אחוּז פחד. אוי לו אם יאמר, כי אז יגלה קלון “בן־ההיכל”, ואוי לו אם לא יאמר, כי במה יציל את בתו משביה?

בומַנוּאַר ראה את מבוכת היהודי, ולכן התאמץ לעודד את רוחו ויאמר:

– אל תירא לנפשך, יהודי, אם אין בך אָשם. ספר נא לי, מה לך אל בוּאַ־גילבר?

– יש בידי אִגרת – ענה היהודי – שלוחה אל האיש ההוא מאת עָמרי הכהן הגדול ביורבה.

– אכן יפה הדבר – פנה הנשיא אל קונרַד – ראש מנזר נוצרי שולח אגרת אל אחד מ“בני־ההיכל” בידי יהודי כופר, כאלו לא מצא שליח נאה ממנו – תן לי את המכתב.

בידים רועדות הוציא היהודי את אגרת עמרי מתוך קמטי מגבעתו ויאמר למסרה על יד הנשיא, אך זה נרתע ויקרא:

– לא אגע ביהודי, כי אם בחרבי. קח אתה, קונרד, את האגרת מידי היהודי ותנה לי.

בומנוּאַר לקח את האגרת בידו, ויתבונן אל החותם, ויאמר לפתחה, אך קונרד פנה אליו:

– האמנם תאמר, אבי, לפתוח מכתב לא לך?

– מדוע לא? – ענה הנשיא בפנים זועפות – האם לא כתוב בספר החוקים של אגודתנו, כי אסור לו ל“בן־היכל” לקבל שום מכתב, אפילו מאביו, מבלי שיקראהו תחלה באזני הנשיא?

והוא פתח את האגרת, ויקרא בה בחפזון, ופניו הביעו תמהון וחרדה. אחרי־כן קרא שנית ביתר עיון, ובאחזו בידו את האגרת למול קונרַד, קרא:

– הנה דברים נאים בפי חברי אגודה קדושה! הוי, אלהים, מתי תבוא לכלות את הקוצים מן הכרם?

מון־פישה לקח את המכתב מידי הנשיא, ויאמר לקרוא בו, אך הזקן אמר לו:

– קרא, קונרד, בקול רם. ואתה, יהודי, עמוד פה, כי ׳ש לי לשאלך על אודות האִגרת.

וקונרַד קרא את הדברים האלה:

"עָמרי הכהן, ראש המנזר ביורבה, שולח ברכת שלום אל האדון בריאַן־די־בוּאַ־גילבר, חבר לאגודת־הקודש של ההיכל, בצרוף ברכה מאת אדוננו בַכוּס¹⁶³ וגברתנו ונוס¹⁶⁴. דע לך אחי הטוב, כי שבוי אני בידי בני־עַולה ושוכחי־אלֹהַ, אשר לא יראו לנגוע באיש כמוני, ויתנו עלי כֹפר נפש. פה נודע לי דבר האסון אשר בא על פרון־די־ביף, וכי אתה נמלטת עם הקוסמת היהודית, אשר צדה את נפשך בעיניה השחורות. מה ישמח לבי, כי יצאת בשלום מן המהפכה. ואולם שמור את נפשך מפני הקוסמת השנית של עין־דור, כי הוּגֵד הוּגַד לנו על אודות נשיאכם, אשר לא ישא פנים ללחיים־שושנים ולעינים שחורות, כי בוא יבוא בקרוב מצרפת אליכם, להמעיט את הוללותכם ולשַפר¹⁶⁵ את מדותיכם. ולכן עצתי נתונה לך, כי תזָהֵר. הנה היהודי העשיר, יצחק מיורק, נכון לתת לך כופר בתו ממון רב, עד כי תמצא ידך לקנות חמשים נערות בימים הבאים, ואז תחלק גם לי מן הטוב, ויחדו נתעלס בשבתנו על כוס יין, ככתוב: “ויין ישמח לבב אנוש”.

לעת־עתה שלום לך. את האגרת אני כותב במערת־פריצים, אחרי הצהרים.

עמרי הכהן, ראש המנזר ביורבה".

– מה דעתך על המכתב הזה? – שאל הנשיא – מערת־פריצים! אכן נאה מקום זה לכהן זה. מה הפלא, אם יד ה' היתה בנו, ובארץ־הקודש אבדו לנו זה אחרי זה המקומות אשר כבשנו, אם יש במחננו כהני־אָון כעָמרי. ואולי תדע מה המלה “קוסמת מעין־דור”?

קונרַד, אשר ידע יותר את לשון החלקות, ענה על שאלת הנשיא, כי זה הוא תואר בפי אנשי־חול לאשה אהובה, לוקחת לב. אך הבאור הזה לא מצא חן בעיני הקנאי בומַנואַר.

– טועה אתה, קונרד – קרא הנשיא – לבך התם לא ידע את מעמקי החטא. לפי דעתי, זו היא קוסמת ממש, כי רבקה זו מיורק היא תלמידה למרים, אשר שמה שמעת. הבה נשמע מה בפי היהודי.

והוא קרא אל יצחק בקול:

– האם בתך שבויה בידי בריאן־די־בוּא־גילבר?

– כן, הוד קדושתך – גמגם היהודי האומלל – וכל אשר יוּשת עלי כופר נפשה…

– דום! – גער הנשיא – העסקה בתך זו ברפואה?

– כן, אדוני רב־החסד – ענה היהודי בתם־לב – גם אביר, גם בן־כפר, גם עבד, גם אדון נרפאו על ידה. רבים יעידו, כי עלה בידי בתי לרפאות חולים שכבר נואשו מחיים. אלהי יעקב שלח רפואה על ידה.

בומנוּאַר פנה אל מון־פישה מתוך לעג מר:

– אכן רואה אתה, אחי, את מעשי השטן! הוא צודה את הנשמות על ידי הגוף, הוא מרחיק מחיי עולם על ידי חיי שעה.

ובפנותו שוב אל היהודי, שאל:

– אין ספק, כי בתך היתה מרפאה על־ידי לחשים והשבעות, קמיעות ושאר סודות־הקבלה?

– לא, אישי הכהן והאביר – ענה יצחק – רק צֳרי נפלא יש לה.

– מאַין בא לה צרי זה? – שאל בומַנוּאַר.

– הוא נמסר לה – ענה היהודי במורך – מאת מרים החכמה בין בני־עמנו.

– הוי, יהודי נבל! – קרא הנשיא – הלא זו היא מרים המכשפה, אשר מעשיה נודעו בכל העולם, אשר גופה נשרף על מדורת־אֵש ואפרה נפזר לארבע רוחות השמים. וכן יעָשה גם לבתך, עקב אשר לכדה בחרמה את “בני־ההיכל” הקדוש.

ואל העבד קרא:

– גרש את היהודי הזה החוצה, ואם יעיז לשוּב – מות יוּמת. ולבתו נעשה על־פי חוקינו ועל־פי משפטינו.

והיהודי האומלל הָשלך מן החצר. לא הועילו לו כל תחנוניו וכל דמעותיו. ובלב נשבר שב אל רבי נתן בן־ישראל לשפוך לפניו שיחו ולהתיעץ עמו על־דבר בתו. עד היום דאג רק לכבודה, עתה חרד לבו לחייה.

בין כה וכה צוה הנשיא להביא לפניו את ראש בית־הכהנים אשר בטֶמפֶלסטוי.

 

פרק שלשים ושלשה.    🔗

ראש הבית אַלברט מלבוּאזין, אחי הַברון מלבואַזין, אשר שמו נזכר בספורנו זה, היה גם הוא כאחיו מודע לבריאן־די־בוּא־גילבר.

בין “בני־ההיכל” הרבים, אשר השחיתו את דרכם ויעשו כל תועבה, היה גם אַלברט זה כאחד מהם. אך הוא ידע לשים מסוה הצביעות על פניו, להיות קדוש וטהור בפיו – ושבע תועבות בלבו. ולולא בא הנשיא לפתע פתאום אל בית־הכהנים, כי אז עלה בידי אַלברט ראש־הבית להסתיר את ההוללוּת, עד אשר קשה היה להכיר את עון חבריו. גם עתה, אחרי אשר באה עליו מהומת פתאום, שמע אַלברט מלבואַזין את תוכחת הנשיא בהכנעה רבה, ובמשך ימים מעטים ידע לתקן ולשפר את מדות הכהנים, עד אשר החל לוקַס בומַנוּאַר לכבד בלבו את ראש הבית הזה, ופניו לא היו זועמים כביום הראשון לבואו.

ואולם רגשות לב הנשיא שֻנו, כאשר נודע לו היום, כי אַלברט נתן מקום בביתו לשבויה מבנות היהודים, אשר אחד מן החברים נתן עין בה. ובבוא אַלברט לפני הנשיא ראה, והנה פניו זועפים מאד. 

– הנה בבית הזה – קרא הנשיא בקול זועם – אשר הָקדש להיות מקלט ל“בני־ההיכל” הקדוש, יושבת אשה יהודיה, אשר הובאה הלום בידי אחד החברים, ואתה, אדוני הראש, ידעת את הדבר.

אַלברט מלבואַזין בא במבוכה רבה. רבקה ישבה כלואה באחד החדרים הרחוקים והטמירים¹⁶⁶ בקצה הבית, ואיש לא יכול לגלות את מקומה. ומאין נודע הדבר לנשיא? על־פני בומנוּאַר קרא אלברט, כי שואה באה על בריאַן ועליו, אם לא ימצא תחבולה לקדם את פני הרעה.

– למה נאלמת? – שאל הנשיא.

– היש לי רשות לדבר? – ענה הראש בהכנעה רבה, אף כי לא ידע עוד מה יאמר ומה ידבר.

– דבר – קרא הנשיא – האמנם לא ידעת את העון הגדול הזה?

– ידעתי – ענה הראש.

– ואיככה זה נתת לאיש מ“בני־ההיכל” לחמוד אשה מבנות היהודים, אשה קוסמת, ולהביאה אל המקום הקדוש הזה לחללו?

– קוסמת יהודית?! – ענה אַלברט – מלאכי עליון ישמרו עלינו!

– כן, חבר, קוסמת יהודית! – קרא הנשיא – כן הוא כאשר דברתי. האמנם תעיז לאמר כי רבקה זו, בת־המלוה ברִבית, תלמידתה של מרים המכשפה – בוז וקלון! – אינה יושבת בבית הזה?

– אכן חכם אתה, אישי, כמלאך אלהים! – ענה הראש – רק עתה נפקחו עיני. כי הנה תמֹהַ תמהתי, איככה זה נלכד בפח אשה אביר כביר כבריאַן־די־בוּאַ־גילבר, אשר דבק בה בכל נפשו. ואנכי לקחתיה אל הבית הזה, למען העמד מחיצה בינו ובינה, לבל תאבד חלילה נפש אחת מחברינו.

– אם כן – שאל הנשיא – לא חלל בריאַן את כהונתו?

– חלילה! – ענה הראש – ישמרנו האל! לא! אם חטאתי, בהביאי את האשה אל ביתי, אין זאת כי אם מאשר אמרתי לעקור מלב חברנו את האהבה אל היהודיה. נדמה לי כי נטרפה דעתו עליו באהבה זו, והוא ראוי יותר לחמלה מאשר לתוכחה. אך כעת, בשמעי מפיך, אבי, כי יהודיה זו קוסמת היא, אֹרו עיני להבין הכל.

– כן, כן! – קרא בומנוּאַר, ובפנותו אל קונרד, אמר: הרואה אתה את מעשה השטן, הצודה נשמת אדם בפח זה, הנקרא “יופי”? אמנם ראוי הוא אחינו בריאַן לחמלה. ואולי מחויבים אנו לסעדו במטה ישע תחת ליסרו במקל חובלים. עלינו להתפלל עליו ולהשיבו אל אגודתנו הקדושה.

– אמנם חֲבָל, חבל – נענה קונרד מוֹן־פישה – אם תאבד מתוך אגודתנו נפש אחת כבריאַן, בעת אשר אגודתנו קוראה לגבורים. הלא בריאַן זה הרג בחרבו שלש מאות כופרים בארץ־הקודש.

– זכות המצוה הזאת תעמוד לו – קרא הנשיא – כי מן השמים יעזרו לו להחלץ מן הפח, אשר טמנה לו היהודיה בכשפיה. וכאשר נתק שמשון את העבותים, אשר שמו הפלשתים על זרועותיו, כן ינתק חברנו את הקשר אשר קשרה עליו דלילה זו. אך הקוסמת הזאת, אשר צדה את “בן־ההיכל” הקדוש בכשפיה, מות תמוּת.

– אבל חוקי אנגליה… – ענה הראש, אשר שמח בלבו, כי חלפה הסכנה מעל ראשו וראש חברו בריאַן, וחמת הנשיא נתכה על הנערה היהודיה. אך ירא ירא, פן ירחיק ללכת.

– חוקי אנגליה – הפסיקו הנשיא – נותנים רשות לכל בַרון להיות מושל בנחלתו. רשאי הוא לאסור, לשפוט וליַסֵר את המכשפה בגבולות אחוזותיו. האמנם יִבָצֵר הדבר הזה מנשיא “אגודת ההיכל” בתוך בית־הכהנים אשר לו? לא. שפוט נשפוט ויַסֵר ניַסֵר. את הקוסמת נבער מן הארץ, אז יכוּפר לנו העון. יכינו נא את אולם המשפט, אשר שם יביאו את הקוסמת.

אַלברט מלבואַזין השתחוה ויצא לא להכין את האולם, כי אם לבקש את בריאַן־די־בוּאַ־גילבר ולספר לו את הדבר.

עד מהרה מצא את האביר שרוי בקצף גדול, כי היהודיה היפה דחתה אותו בשתי ידים.

– הוי, כפוּית־טובה¹⁶⁷! – קרא בריאן – היא גרשה מעל פניה את האיש, אשר שם נפשו בכפו למענה ויציל אותה מתוך להבה! באלהים נשבעתי, מלבוּאזין, באש באתי, בעת אשר הגג והקירות נפלו וברד של חצים ירד על ראשי, אך אנכי סכֹתי רק עליה. את כל אלה עשיתי למענה, ועתה היא מוכיחה אותי, למה לא נתתיה למות. ולא רק כי תמאֵן בי, כי גם לא תעורר בלבי תקוה לעתיד. אין זאת כי השטן, אשר מלא את בני־עמה קַשיוּת־עורף, נטע בלבה של נערה זו מדה של עקשנות לאין שֵעוּר¹⁶⁸.

– השטן – ענה הראש – מושל גם בנפשך. עד כמה פעמים אמרתי לך, כי אם אין בך מדת פרישות, קנֵה לך מדת זהירות. המעט לך עלמות מבנות עמך, אשר תתעלסנה באהבים עם אביר כמוך, כי נתת עיניך ביהודיה עקשנית?! בחיי, יפה אמר לוּקַס בומַנוּאַר, כי היא צדה את נפשך בכשפיה.

– לוּקס!? – קרא בריאַן – הככה הסתרת סודי, מלבוּאַזין? האם נתת לזקן־תינוק זה לגלות, כי רבקה יושבת פה?

– מה לי לעשות? – ענה הראש – כל אשר בידי עשיתי להסתיר סודנו, אך השטן או עושי דברו גלו אותו. ואולם בידי עלה לשכך חמה. שלום יהיה לך, אם תעזוב את רבקה. אתה ראוי לרחמים, כי נפלת בפח של כשפים, והיא, המכשפה, תשָרֵף באש.

– היֹה לא תהיה, באלהים נשבעתי! – קרא בוּאַ־גילבר.

– באלהים נשבעתי, כי כן יהי! – ענה מלבוּאַזין – לא אתה ולא מי שהוא יצילו אותה. כלה ונחרצה מעם לוּקס לדון בשרפה את היהודיה, לכפר במותה את עונות “בני־ההיכל”. ואתה ידעת, כי יש בידי האיש הזה גם שלטון גם רצון לבצע את מעשהו.

– היאמינו בני הדורות הבאים – קרא בוּאַ־גילבר – כי היו בעולם אנשים צבועים וקנאים כאלה?

– מה שיאמרו הדורות הבאים, איני יודע – ענה מלבוּאַזין – אך זה ברי לי, כי בימינו תשעים ותשעה למאה מאנשי־קודש ואנשי־חול יענו “אמן” אחרי גזר־דינו של הנשיא.

– אַלברט – קרא בוּאַ־גילבר – ידידי אתה, עשה חסד עמי ועזרני להציל את הנערה. הבֵא אביא אותה למקום בטוח, ואיש לא ידע.

– הדבר הזה אין בידי לעשות – ענה הראש – החצר מלאה עבדי הנשיא וחסידיו, אשר ישגיחו עלינו בשבע עינים. ואולם לא אכחד ממך, אחי, כי לוּ גם היה הדבר בידי, לא עשיתיו. הרבה והרבה עשיתי למענך. אך אין עם לבי לרדת מגדולתי או גם לסלק ידי ממשמרתי זו בגלל תֹּאר פני בשר־ודם של יהודיה. גם אתה, לוּ לעצתי תשמע, עזוב אִוֶלֶת זו ושים לבך לענין אחר. זכור, בוּאַ־גילבר, את מעמדך בהוֹה ואת הצפוי לך בעתיד באגודתנו. אם תוסיף להחזיק באהבתך את רבקה, תתן תואנה לבומנוּאַר לגרש אותך, והוא לא יאַחֵר לעשות זאת. הוא חרד מאד למטה־הנשיא, אשר יחזיק בידיו הרועדות, והוא יודע כי אתה תשלח אליו את ידך החזקה. ולכן לא יאַחר לכלותך, אם ימצא תואנה כי אוהב אתה קוסמת יהודית. ובכן הנח לו לעשות עתה כטוב בעיניו, כי בידו השלטון. וכאשר יהיה מטה הנשיא בידך, תוכל לאהוב או לשרוף את בנות היהודים כרצונך.

– מלבוּאַזין – קרא בוּאַ־גילבר – איש קר־לב אתה…

– ידידי – מהר איש־שיחו לענות – הלא לכן נאה לי לנחותך בעצתי, עוד הפעם אני אומר לך, כי אין בידך להציל את רבקה, ורק לאבד עמה יחד. שמעני, לך אל הנשיא ונפלת לרגליו, ואמרת לו…

– באלהים נשבעתי, לא אתרפס¹⁶⁹ לפניו! – קרא בוּאַ־גילבר – כי אם הגד אגיד בפניו של אותו זקן־תינוק…

– טוב – ענה מלבוּאַזין – הגד תגיד בפניו, כי אוהב אתה את היהודיה אהבה עזה. וככל אשר יראה הנשיא את גודל אהבתך, כן ימהר ויחיש לדון בשרפה את הקוסמת היפה, ואתה, אשר בפיך הודית על עון חלול נזירותך, לא תקוה עוד לעזרת חבריך, ועזוב תעזוב את כל חלומותיך להגיע אל השלטון ואל הכבוד, וסופך למות כבן־בלי־שם.

שעה קלה עמד בריאַן שקוע במחשבה, ואחרי־כן קרא ואמר:

– טוב דברת, אַלברט. לא אתן את הקנאי להתעלל בי, ורבקה אינה ראויה, כי אקריב למענה את הודי וכבודי. כן, אעזוב אותה לנפשה, מלבד אם…

– אל נא תשים תנאי להחלטתך הנכונה – ענה מלבוּאַזין – הנשים אינן אלא שעשועים ברגעי המרגוע, ואולם הכבוד הוא תכלית החיים, תאבדנה אלף יהודיות יפות, ואל יעמוד לך מכשול כל־שהוא על דרכך אל השלטון!… אך הנה עלי להפרד ממך, כי אָץ אנכי לצווֹת, כי יכינו את אולם המשפט.

– מה?! – קרא בוּאַ־גילבר – מה החפזון?

– הוי – ענה הראש – בשעה שגזר־הדין כבר מוכן, אין נוהגים להשהות¹⁷⁰ את הדין.

“רבקה! – הרהר בוּאַ־גילבר, כאשר נשאר לבדו – מה יקרתְ לי!… למה לא אוכל לעזבך, כאשר יעץ הצבוע הזה? עוד אנסה להצילך… אך אוי לך, אם גם הפעם תסתירי פניך ממני… אז תגדל נקמתי כגודל אהבתי… חייו וכבודו של בוּאַ־גילבר אין לזלזל בהם”.

עוד לא הספיק הראש לתת את פקודותיו, וקונרַד מון־פישה בא אליו במצות הנשיא, להביא את היהודיה תיכף אל בית־המשפט.

– כל הדבר הוא בעיני כחלום – קרא הראש – יש לנו רופאים רבים מבני היהודים, ואיש לא יקראם בשם מכשפים, אף כי עושים הם נפלאות ברפואה.

– דעתו של הנשיא בענין הזה לא כדעתכם – ענה מון־פישה – וממך, אַלברט, לא אכחד, כי בין שהיא קוסמת או לא, מוטב שתמות נערה עניה זו, מאשר יצא בוּאַ־גילבר מתוך אגודתנו או כי תפרוץ מחלוקת בגללו. הלא אתה ידעת את רום־ערכו, את גבורתו ואת הכבוד אשר יהגו לו חברינו – ואולם כל אלה לא יעמדו לו, אם ימצא הנשיא, כי בריאַן הוא החוטא באהבה אל היהודיה.

– ואולם – שאל הראש – היש ראיות להוכיח את אשמת רבקה במעשי כשפים? ואולי יחזור הנשיא מדעתו, לאחד שימצא, כי הראיות אינן מוכיחות?

– ולכן – ענה קונרַד – צריך להמציא ראיות חזקות. האם בַנת לרֵעי¹⁷¹?

– כן – קרא הראש – כל אשר בידי נכון אני לעשות למען אגודתנו הקדושה. חבל, כי הזמן קצר למצוא עדים הגונים.

– אבל, מלבוּאזין – ענה קונרד – יגעת ומצאת. זכר נא, כי בדבר הזה תלוי גורלך, ועתיד עתה לקבל שכר טוב בעולם הזה.

– יש בין עבדי בוּאַ־גילבר – ענה הראש – שני אנשים, ששמשו בבית אחי, ואולי יודעים הם דבר על אודות כשפיה של היהודיה.

– לך ובקש אותם – קרא קונרד – ואם המטבע תוכל לעודד את כח זכרונם, אל תחוס עינך על הכסף.

– במחיר שקל כסף – ענה הראש – ישבעו האנשים האלה, כי אמם עושה מעשי כשפים.

– לך אפוא – אמר קונרַד – ביום הזה בצהרים יקום דבר המשפט. מעודי לא ראיתי את אדוננו הנשיא מכין את עצמו כל כך, כאשר בפעם הזאת.

פעמון הטירה השמיע את שעת הצהרים, ורבקה שמעה על המעלות של חדר־כלאה קול צעדי אנשים הולכים וקרבים.

לבה שקט מעט בהכירה, כי אלה הם צעדי אנשים אחרים. ברגע הראשון תקף אותה פחד, אולי קול צעדי בוּאַ־גילבר הגיעו לאזנה, צעדי האיש הנורא בעיניה.

דלת הכלא נפתחה, וקונרד בא בלוית הראש מלבוּאַזין, ואחריהם ארבעה שומרים לבושי שחורים והם נושאים חניתות בידיהם.

– בת עם ארור! – קרא הראש – קומי ולכי אחרינו.

– לאָן? – שאלה רבקה – ובשלמָה?

– אשה! – ענה קונרד – לא לך לשאול שאלות, כי אם לשמוע אל מצותנו. אך דעי לך, כי תובלי היום לפני בית־דינו של נשיא אגודתנו, להצטדק לפניו על מעשיך.

– יהי שם ה' מבורך! – קראה רבקה בנשאה כפיה – כל שופט, גם אם אויב הוא לבני־עמי, הוא בעיני מגן לי. נכונה אני ללכת, אך תנו לי רשות לשים את הצעיף על ראשי.

המה ירדו מעל המעלות בפסיעות קטנות, ויעברו מסדרון ארוך, ויבואו אל אולם רחב, אשר אותו יעד הנשיא למקום המשפט היום.

האולם היה מלא אנשים, עבדים ומשרתים, עד כי בעמל נדחקו מלבוּאַזין ומון־פישה, אשר הביאו את רבקה, ויבואו אל מקום הנועד לה לשבת.

ובעברה בין ההמון, ידיה קפוצות¹⁷² וראשה מורד, נתקעה לידה פסת ניר, ותלך הלאה, מבלי בחון את הפתקה.

הרעיון, כי בתוך ההמון הזר הזה יש לה מכיר ומודע, עודד את רוחה להרים ראשה ולהתבונן אל כל המראה, אשר נגלה לעיניה.

 

פרק שלשים וארבעה.    🔗

מקום המשפט היה במעלֵה האולם, זה המקום הנועד בימים ההם בכל בית למושב קרואים ואורחים הגונים.

על כסא רם, ממול הנאשמת האומללה, ישב נשיא “ההיכל” לבוש מעיל לבן, ובידו מטה השלטון, ועליו סמל אגודתו.

לרגליו עמד שלחן, ועליו ישבו שני סופרים, כהני האגודה, אשר עליהם היה לערוך דין־וחשבון של מהלך המשפט.

למטה מעט ישבו ארבעה מראשי האגודה ולמטה מאלה היה מושב האבירים, אשר לא עלו עוד למדרגת “ראש”, ובקצה מעלה־האולם עמדו נושאי־הכלים של האבירים, כלם לבושים בגדי לבן.

פני כל החבורה הביעו גם עוז אנשי־צבא, גם הוד אנשי־כהונה, ומוראו של הנשיא עליהם.

והאולם מלא אנשים מפה לפה, כי אנשים רבים מהרו הלום לראות בבת־אחת פני נשיא ופני קוסמת יהודית. רוב האנשים היו מעבדי “ההיכל” ומשרתיו, אשר נודעו בלבושם השחור, אך אל הבית נתנו לבוא גם לאכרים מיושבי המקום והסביבה, כי כן היה רצון בומַנוּאַר לעשות משפט לעיני קהל רב.

עיני הנשיא הגדולות והכחולות הביטו על ההמון הנאסף מתוך גאון, ופניו הביעו הוד שופט.

הוא נתן אות, ובני־ההיכל פצחו¹⁷³ בשיר־תפלה, והקול אשר עלה מפיות מאה אנשים היה כקול המון מים רבים.

כאשר חדלו הקולות, התבונן הנשיא אל הקהל, וירא והנה מקום אחד מראשי האגודה פנוי¹⁷⁴. בריאַן־די־בוּאַ־גילבר, הוא הראש, עזב את מקום מושבו ויעמוד בקצה אחד הספסלים, אשר עליו ישבו אבירי ההיכל, ידו האחת אוחזת במעילו הארוך, כאלו אמר להסתיר פניו, ובידו השנית הוא תופש את נציב חרבו, ובקצהו הוא עושה תוים וקוים על פני רצפת העץ.

“איש אומלל” – הרהר הנשיא, בתתו עיניו בו, ואל קונרַד אמר:

– הרואה אתה, אחי, מה קדרו פניו למראה הקדוש הזה? עד כה גדול כחה של אשה יפה, בעזרת השטן, להביא אביר כביר לידי כך! הרואה אתה, כי לא יוכל לשאת עין אלינו, אף אל פניה לא יביט. ומי יודע מה צפון באלה התוים הטמירים על פני הרצפה? אולי יש בהם סכנה לחיינו? אך לא נירא ולא נחת מפני האויב!

את הדברים האלה דבר הנשיא בלחש, אחרי־כן הרים את קולו ויפן אל הקהל:

– אישים מכובדים, אבירים, ראשים וחברים של אגודתנו הקדושה, אחי ובני! ואתם משרתי ההיכל, אשר זכיתם לחסות בצלי! גם אתם, אחים נוצרים, איש איש לפי ערכו: דעו לכם, כי נאספתם הלום לא בגלל אשר מעט כח שלטוני לשפוט ולדון לבדי. אמנם מה אני ומה חיי, ואולם המטה הזה נתן לי את השלטון על אגודתנו הקדושה. אך כאשר יבוא זאב טורף אל העדר ויגזול אחד הצאן, חוב הוא על הרועה הנאמן לקרוא את חבריו יחדו, כי יבואו בקשת וחצים, להלחם עם חית־הטרף. הנה לפנינו אשה יהודיה, רבקה שמה, בת יצחק מיורק, אשר עסקה במעשי כשפים. והיא הביאה לידי טרוף־הדעת לא בן־אדם מן השוק, כי אם אביר, ולא אביר פשוט, כי אם מ“בני־ההיכל”, ולא אביר־חבר, כי אם אחד מראשי האגודה, ראשון במעלה. שם אחינו בריאַן די־בוּאַ־גילבר ידוע לכלכם, כי הוא לוחם אמיץ ואביר נאמן, אשר עשה מעשים כבירים בארץ־הקודש. וכרוב גבורתו, כן רבה חכמתו, עד כי היה בלב אחינו במזרח ובמערב למסור לידו את המטה הזה, לאחד שיקראוני מן השמים לעזוב את הארץ. ולוּ ספרו באזניכם, כי איש כזה, אָהוב למקום ומכובד על הבריות, נהפך לבו פתאום לשכוח את נדרו, לעזוב את אחיו ואת משאת־נפשו¹⁷⁵ ולהדבק בנערה יהודית, ללכת אחריה ולשים נפשו בכפו למענה, וסוף־כל־סוף להתמכר אל החטא, עד כדי להביאה אל מקום קדוש, אל בית־הכהנים, – האמנם לא יעלה על דעתכם, כי מעשה השטן הוא, וכי נפל האביר בפח של מכשפה? אם לא כן, אין דבר אשר יצדיק פעלו ויכפר על עונותיו הרבים והעצומים. הוא עבר עבירות חמורות, שאין להן כפרה, והכרת תכרת הנפש החוטאת הזאת מקהלנו, ואף אם יהיה בוּאַ־גילבר יד־ימינה של אגודתנו ועין־ימינה.

הוא הפסיק רגע. כל הקהל אשר באולם ישבו וצפו לשמוע מה ידבר הנשיא עוד.

– עונש כזה – הוסיף הנשיא – ראוי ל“בן־היכל”, אשר חלל את כהונתו. אך אם השטן הכשילו והקסם שלט ברוחו, כי נשא עיניו אל אשה יפה, אז עלינו לנוּד לו ולא ליַסרוֹ. עלינו לסַיֵעַ¹⁷⁶ בידו, כי יטהר, וכל חמתנו נשפוך על זו הקוסמת, שגרמה לו לנטות מן הדרך. קומו אפוא, עדים, וסַפרו לפנַי את אשר ידעתם על אודות היהודיה, אז נדע, במי האָשם.

עדים אחדים באו, ויספרו את אשר שם האביר נפשו בכפו להציל את היהודיה מתוך להבה. והדברים בפי האנשים ההמוניים האלה נעשו לנפלאות, ומעשי הגבורה והעוז של האביר נהפכו בעיניהם למעשים שלמעלה־מדרך־הטבע.

ראש הבית, מלבוּאַזין, נגש ויספר על־דבר בוא בוּאַ־גילבר אל בית־הכהנים עם היהודיה. הוא היה זהיר בדבריו שלא לפגוע ברגשות האביר, אך מזמן לזמן רמז, כי אהבתו של בריאַן אל הנערה שהביא היתה עמוקה לאין־חקר. ובהכנעה רבה התוַדה ראש הבית על חטאתו, כי נתן לבוא אל הבית הקדוש את האביר עם אהובתו. ואת ודוּיו סִיֵּם¹⁷⁷ לאמר:

– אך כבר גליתי את לבי לפני הנשיא. הוא יודע, כי כונתי היתה רצויה, אף כי מעשי אינם רצוים. בכל לבי נכון אני לקבל עונש על חטאי זה.

– יפה אמרת, אַחא¹⁷⁸ – קרא הנשיא – ידעתי, כי כונתך היתה רצויה, אך בכל־זאת לא טוב עשית. ולכן זה יהי ענשך: ערב ובוקר תקרא עשרים וארבע פעמים את התפלה “אבינו שבשמים”, ובשר לא יבוא אל פיך ששה שבועות, אחרי־כן יסור עונך.

ראש הבית השתחוה מתוך הכנעה של צביעות, וילך וישב על מקומו.

– האם לא טוב הוא, אחים – קרא הנשיא – כי נחקור עתה את חיי היהודיה ומעלליה בימים שעברו, למען נדע, כיצד למדה להשתמש במעשי כשפים, כי אחרי כל מה ששמענו הלא נוכחנו, כי כח־שאול שלט באחינו התועה?

ואחד מראשי האגודה, איש בעל צורה ומכובד על כל חבריו, קם ממקומו וישתחוה לפני הנשיא ויאמר:

– לפי דעתי, אדוני אבא, טוב כי יקום אחינו בריאַן ויאמר לנו, מה הגיע לו, כי נפל בפח העון הגדול הזה.

– בריאַן די־בוּאַ־גילבר – קרא הנשיא – השומע אתה את שאלת אחינו? מפַקד אני עליך לקום ולענות על דבריו. 

בעת אשר דבר הנשיא, הפנה בוּאַ־גילבר את ראשו למולו, אך החשה.

– אין זאת כי תקף אותו שד־של־אֵלֶם – קרא הנשיא – יגער ה' בך השטן! – פתח¹⁷⁹ פיך, בריאַן, השבעתיך בשם אגודתנו הקדושה.

בוּא־גילבר התאמץ לעצור בעד כעסו אשר התפרץ לצאת, ויען ויאמר:

– בריאן־די־בוא־גילבר לא ישיב, אבי, על דברי הבל ורעות־רוח. אם יפגע מי שהוא בכבודו, תגן עליו חרב נוקמת זו.

– אני סולח לך את עזותך – קרא הנשיא – יען כי רוח השטן דובר מגרונך, אך בעזרת אלהי השמים גרש נגרש את השטן מתוך קהלנו.

עיני בריאַן בערו באש בוז וקצף, אך הוא לא דִבר דבר.

– ועתה – הוסיף הנשיא – אחרי אשר חברנו ענה לא כהוגן, אין לנו אלא לשוב אל דיננו ולחקור את חיי הנאשמת. מי בכם, אחי, יודע דבר על אודות חיי היהודיה ומעשיה, יקרב ויבוא אלי ויעיד עליה.

באולם קם שאון קל. וכאשר שאל הנשיא, מה קול השאון הזה, ענו לו, כי בין הקהל יש אדם אחד, שהיה חולה אָנוּש ונתרפא רפואה שלֵמה על־ידי צֳרי נפלא.

אכר זכסי עני הובא אל כסא־הדין, והוא חרד מפני העון, כי נתרפא על ידי עלמה יהודיה. אמנם לא היה עוד האיש בריא, כי הלך על משענתו. אך אָנוס היה להודות בדמעות, כי לפני שנתים, בהיותו שכיר־יום בביתו של היהודי יצחק ביורק, תקפה אותו מחלה קשה ויפול למשכב, עד שבאה רבקה ונתנה לו צרי, והוא ירד מעל מטתו. וכאשר שב אל כפר־מולדתו נתנה לו בת היהודי צלוחית של צרי וגם שקל כסף אחד.

– והנערה הזאת – סִיֵּם האכר – עשתה עמי טוב וחסד, אף כי מזלה הרע גרם להיות יהודיה.

– דום, עבד, וצא! – גער בו הנשיא – שוטה זה בא ללמד זכות על היהודיה! דע לך, כי השטן הוא שמביא את המחלה, כדי ללכוד את החולה בחרמו. אולי יש בידך מן הצרי הזה?

והאכר הוציא ביד רועדת מכיסו צלוחית קטנה, ועל כִּסוּיָהּ כתובת באותיות עבריות, אשר היו בעיני רוב הקהל ככתב חרטומים ויאמינו, כי אכן יד השטן באמצע.

בוֹמַנוּאַר הצטלב תחלה, ואחרי־כן לקח בידו את הצלוחית ויקרא את הדברים: “גוּר אַרְיֵה יְהוּדָה”.

– האין פה רופא – שאל הנשיא – אשר יוכל להגיד לנו, מה טיבו של צרי זה?

ושני אנשים, אחד כהן והשני גלב, שקראו לעצמם בשם רופאים, נגשו אל כסא־הדין לבדוק את הצרי. הם בדקו ומצאו בצרי הזה ריח מור ואהלות, אך לפי דבריהם ברי להם, כי מעשי־כשפים יש ברפואה זו.

לאחר בדיקה זו נגש האכר העני אל השופט, ויבקש להשיב לו את צלוחית הצרי, אד הנשיא גער בו:

– מוטב לך להיות חולה כל ימיך ולא להשתמש ברפואה של כשפים.

אחרי הדברים האלה צוה הנשיא על רבקה להסיר את הצעיף מעל פניה. היא פתחה שפתיה ותען:

– אסור לבת ישראל לגלות פניה לעיני קהל גברים זרים.

קולה הנעים ודבריה הרכים עוררו רחמים אליה בלב ההמון אשר באולם. אך בומַנוּאַר, אשר מצא נחת־רוח לבטל רצון אחרים, שָנה את דבר פקודתו.

ועל־פי מצותו אמרו שני שומרים להסיר מעליה את הצעיף בעל־כרחה, אך היא קרבה אל הנשיא ותאמר:

– עשה למען אמך, למען אחיותיך, וחוס על כבוד אשה, לבל יחֻלל במגע יד גסה של איש־צבא. נכונה אני לעשות פקודתך ולהראות את תוי הפנים של נערה יהודיה אומללה.

והדברים יצאו מפיה בקול מלא צער, עד אשר עוררו גם לב אבן כבוֹמַנוּאַר.

היא הסירה מעל פניה את הצעיף, ותביט על ההמון בעינים מביעות בושה וגאון כאחד. יפיה הנפלא עורר תמהון בקרב הקהל, והאבירים הצעירים קרצו זה אל זה לאמר: אכן רק קֶסֶם של יופי לקח את לב בריאַן ולא קסם אחר.

אז נקראו שני העדים, אשר הכין מלבוּאַזין. שניהם אמנם היו אנשי־מִרמה, אך בראותם את פני הנערה היפים חרד לבם, ורק מבט עיני ראש־הבית אדונם חזק את לבם להעיד עדותם כנגד הנערה האומללה.

דבריהם היו מקצתם חזון־דמיון, מעשים שלא היו ולא נבראו, ומקצתם דברי־גוזמה, שרק בפי בני־המון נהפכו למעשי־פלא. אך בימים ההם די היה בהם להאשים את האדם.

אחד מן העבדים עמד והעיד, כי כמה וכמה פעמים שמע את רבקה מדברת עם עצמה בלשון נכריה, ויש שהיתה משמיעה קול זמר, עד כדי לצודד נפש, ועיניה היתה נושאת למרום. היא לבשה בגדים מוזרים, שלא כבגדי הנשים העדינות, ועל הטבעות שעל ידה חקוקות אותיות זרות, והצעיף אשר עליה מרוקם רקמה מוזרה.

אמנם הדברים האלה אין בהם אשמה, ובכל־זאת שמשו הוכחה להטיל חשד על רבקה, כי יש לה מגע־ומשא עם כחות נסתרים.

אולם דברי העד השני עוד הגדילו את החשד, ויעוררו את לב ההמון להאמין, כי מכשפה עומדת לנגד עיניהם.

העד השני סִפֵּר, כי בעיניו ראה את הנערה, כאשר רפאה את אחד הנפצעים בטורקילסטון. היא נגעה בפצע, לחשה על המכה, וכרגע קפץ ויצא החֵץ, חדל זוב הדם, נסתם פי הפצע, והאיש שהיה קרוב למוּת התעודד ויקם על רגליו, וכעבור רבע שעה כבר עמד להגן על החומה.

והעד הראשון, אשר שמע את חברו מספר נפלאות, אמר גם הוא להתהדר במראה עיניו ויספר, כי כאשר אמרה הנערה היהודיה לקפוץ מעל המגדל ולהנצל מידי בריאַן, פשטה צורת אשה ולבשה צורת ברבור לבן, ותעף שלש פעמים מסביב למגדל הארמון, ואחרי־כן שבה אל היציע בדמות אשה.

אף במקצת מן הדברים האלה די היה בימים ההם לדון דין מכשפה לשרפה, גם לולא היתה יהודיה.

והנשיא פנה אל רבקה ביד־רמה, וישאל אותה, מה יש בפיה להגיד ולהצדיק את נפשה.

– לשוא יהי עמלי – ענתה היהודיה היפה בקול רועד מהתרגשות – לעורר בלבכם חמלה עלי. אף אין מועיל בדברי, אם אגיד לכם, כי אין זה עון לפני אלהים, יוצר האדם, לרפא את החולה ולסעדו. ואם אוכיח לכם, כי כל הדברים שהעידו כנגדי האנשים האלה – יסלח להם אלהים! – אין בהם ממש, הן לא תשמעו לי, בהאמינכם כי כֵנים הם. ומה יועיל לי, אם אבאר לכם, כי בגדי המיוחדים בגדי עמי הם, ולשוני הזרה לכם לשון עמי היא, ומנהגַי מנהגי עמי הם? גם לא אתאמץ להצדיק את נפשי, בספרי את מעשי האיש העומד פה ושומע את העלילות ואת החשדים ששמו בי, והוא נהפך מעושק לעשוק. אלהים יהי השופט ביני ובינו! בוחרת אני בעשר מיתות כזו שתגזרו עלי, מאשר לשמוע עוד מפי בן־הבליעל הזה את הדברים המחפירים¹⁸⁰ שהעתיר עלי, על אשה רפת־אונים שנפלה בידו. אך הן הוא בן־אמונתכם, ובו תתנו אֵמון יותר מאשר ביהודיה, ולכן אני פונה אליו. כן, בריאַן־די־בוּאַ־גילבר, אליך אקרא, קום וענֵה: האם אין האשמות האלה שוא, האם לא כל העלילות שבדו עלי שקר הן?

דממה קלה שררה באולם, עיני הקהל נשואות אל בריאַן־די־בוּאַ־גילבר, אך הוא שותק.

– פתה פיך – קראה הנערה – אם איש אתה, אם נוצרי אתה, דַבֵּר! השבעתיך בשם כהונתך, בשם אבותיך, בשם אבירוּתך, בכבוד אמך, בעצמות אביך, השבעתיך לדבר, אם יש ממש בכל הדברים שטפלו¹⁸¹ עלי?

– ענֵה לה, אחי – קרא הנשיא – אם יש בך אונים, אחרי־המלחמה בנפשך עם השטן.

ואמנם על־פני בוא־גילבר שהתעַוְתו נראה כי מלחמה עזה בנפשו, ובעמל רב הוציא מפיו ברטט¹⁸², בהביטו אל פני רבקה, את המלים: פִּסת־הַנְיָר! פסת־הניר!

– אכן – קרא בומַנוּאַר – נלכד האיש בפח המכשפה, ואין בו כח להוציא מפיו דבר, מלבד שם נְיָר, היינו זה שהקוסמת כתבה עליו את לחשיה.

אך רבקה, אשר שמעה מפי בוא־גילבר את המלים המוזרות שמה עיניה על פסת־ניר שאחזה בידה, ותקרא את המלים בערבית: “שאלי לוחם!”

והקהל אשר באולם מתלחש על אודות המלים המוזרות שיצאו מפי בריאן, ובינתים הספיקה רבקה לקרוע את פסת־הניר שבידה, ואיש לא ראה.

לאחר שחדל הלחש בין הקהל, קרא הנשיא:

– רבקה, דברי האביר האמלל לא יועילו לך מאומה, כי שלטון השטן לא סר ממנו. היש עוד בפיך דבר להגיד?

– עוד זיק־תקוה אחד נשאר לי – ענתה רבקה – על־פי החוקים הנוראים שלכם. אמנם מרים היו חיי בימים האחרונים, אך אין עם לבי לזלזל במתנת־אלהים, החיים, בשעה שיש לאל ידי להציל את נפשי. הנה אני כופרת בדברי האשמה, אומרת אני, כי אין בי עון, כי רק עלילות־שוא טפלו עלי, ובכן אני רוצה להשתמש בזכות הנאשם לדרוש משפט־אלהים על־ידי קרָב.

– מי זה ירים את חניתו בעד מכשפה? – קרא הנשיא – ואֵי אביר, אשר יבוא להגן על יהודיה?

– אלהים ישלח לי מלאכו – ענתה רבקה – לבי לא יאמין, כי בכל ארץ אנגליה, בארץ הטובה והנדיבה, בארץ אשר רבו בה האנשים המגינים בחרף־נפש על כבודם, לא ימָצֵא איש אחד, אשר יואיל להלחם בעד הצדק. אך בין כה ובין כה אני דורשת משפט־אלהים על־ידי קרב. הא לכם ערבון.

היא חלצה את הנעל מעל ידה, ותשם אותה לפני הנשיא, ועיניה הביעו תֹם וגאון, אשר עוררו תמהון והשתוממות בלב כל הקהל.

 

פרק שלשים וחמשה.    🔗

נם לוּקַס בוֹמַנוּאַר התעורר למראה פני הנערה היהודיה. האיש הזה לא היה אכזר מטבעו, כי אם קר־רוח, ושלטונו הרב יחד עם חיי הפרישות הקשו את לבו, עד כדי לרדוף את הכופרים ולעקור את הכפירה.

פניו לא הביעו קשי־לב, בהביטו על האשה היפה, הנצבת לפניו בודדה, עלובה, והיא מגינה על נפשה בעוז ותבונה. הוא הצטלב פעמים, כאלו פקפק, אם אין הרגשות הטובים שנתעוררו בלבו מעשי השטן. אחרי־כן ענה ואמר:

– נערה, אולי חטא הוא לחמול עליך. אך מאמין אני, כי רגש החמלה התעורר בלבי למראה נשמה מכוערה¹⁸³ בגוף יפה. ובכן, בתי, שובי, מחטאתך, התוַדי על עונך, עזבי אמונתך, בואי לחסות בצל דתנו, אז ייטב לך בעולם־הזה ובעולם הבא. אַת תשבי בבית־נזירות ושם תבלי ימיך בתפלה ותשובה. זאת עשי וחיי. מה מצאת לך בתורת משה, כי תלכי למות עליה?

– דת אבותי היא זו – ענתה רבקה – אשר נתן לנו אלהים על הר סיני בקולות וברקים.

– יבוא נא אחד הכהנים – קרא הנשיא – ויורה לה לבת־לא־אֵמוּן את…

– סלח נא, אדוני, כי הפסקתיך – קראה רבקה בענָוָה – נערה אני, אשר לא למדה להגן על דת אבותי בדברים. יכולה אני רק למות עליה, אם כן נגזר עלי מן השמים. התואיל, אדוני, לעשות את שאֵלתי בדבר הקרב?

– תן לי את נעל־היד שלה – קרא בומנוּאַר אל העומד עליו. ובהתבוננו אל האֵטון הדק, הוסיף: אכן עֵרָבוֹן קל הוא לעומת כובד העון! ראי, רבקה, כמשי הדק הזה לעומת עֲבִי השריון של האביר, כן צדקתך לעומת חטאך הגדול, אשר חטאת להיכלנו הקדוש.

– אך אם תשימו בכף־המאזנים את צדקתי – ענתה רבקה – אז יכריע המשי את הברזל.

– ובכן, עומדת את על דעתך, כי אין בך עון, ואת דורשת משפט־אלהים על ידי קרָב?

– כן, אדוני הנדיב – ענתה רבקה.

– יהי אפוא כדבריך – קרא הנשיא – ואלהים יוציא כאור משפט!

– אמן! – ענו ראשי הכהנים, ואחריהם כל העם אשר באולם.

– אחי – אמר בומנוּאַר – אתם ידעתם, כי יש בידי למנוע את הזכות מן האשה הזאת לדרוש משפט־קרב. ואולם אף כי רק יהודיה כופרת היא, אך הן עלובה היא ובודדה, וחלילה לנו לגזול ממנה משפט. הן לא רק כהנים, כי גם אבירים אנו ואנשי־צבא, ולחרפה לנו לסגת אחור מקרב. ולכן שמעו נא: הנערה רבקה, בת היהודי יצחק מיורק, שנחשדה בעון כשפים ולכדה בחרמה את אחד האבירים שלנו, דורשת משפט־קרב, להוכיח את צדקתה. הגידו נא, אחים, למי ינתן הערבון, זה אות ההזמנה לקרב, ומי יצא אל המערכה?  

– בריאַן־די־בוּאַ־גילבר, אשר בשֶלו כל המשפט, הוא האיש שיצא אל המערכה – נענה אחד מראשי הכהנים.

– אמנם – קרא הנשיא – אין נאמן כאחינו בריאן, שלו נאה ולו יאה להגן על כבוד אגודתנו, אך מי יודע, אולי עוד שולטת בו יד השטן.

– אבי – ענה ראש הכהנים – האיש היוצא להלחם מלחמת אלהים לא יחת מפני השטן.

– טוב דברת, אחי – קרא הנשיא – ינתן אפוא הערבון על יד בריאן־די־בוא־גילבר. ואתה, אחי – פנה אל בריאן – עליך החובה להלחם בגבורה, ואני מאמין, כי תנחל נצחון. ואַת, רבקה, בקשי לך לוחם, אשר ילָחֵם בעדך. אני נותן לך שלשה ימים.

– הזמן קצר מאד – ענתה רבקה – לאיש נכרי, בן דת אחר, למצוא לו איש־מלחמה, אשר ישים נפשו וכבודו בכפו לצאת לקרָב עם אביר נודע לשם בגבורתו.

– לא אוכל להאריך את הזמן – ענה הנשיא – הקרב צריך להיות לנגד עיני, ומקץ שלשה ימים עלי לעזוב את המקום.

– יהי כרצון אלהים! – קראה רבקה – בו אבטח ולא אפחד. תשועת ה' כהרף־עין.

– עתה – קרא הנשיא – עוד נשאר לנו להועיד מקום נאה לקרב זה. איה ראש הבית הזה?

אַלברט מלבוּאַזין, אשר הלך למסור את נעל־היד, את הערבון של רבקה, לבריאן, עוד עמד על ידו ודבר עמו בקול דק.

– מה זאת? – שאל הנשיא – האמנם ימאן בריאן לקבל את הערבון?

– קבל יקבל – ענה מלבוּאַזין, בהסתירו את נעל־היד תחת מעילו – ולמקום הקרב יעדתי את המגרש, הסמוך לבית־הכהנים הזה, אשר עליו יערכו אנשי־צבאנו את מסותיהם.

– טוב ויפה – קרא הנשיא – ובכן, רבקה, אל המקום ההוא תשלחי את הלוחם שלך. והיה אם לא יבוא הלוחם או כי יפול בקרב במשפט־אלהים זה, מות תמותי כמכשפה, על־פי גזר דיננו. ועתה ירָשֵם נא פסק־הדין במגלה, אשר תקָרֵא בקול רם באזני העם.

אחד הכהנים, הוא המזכיר, כתב את הדברים בספר “קורות בני־ההיכל”, וחברו קם ויקרא בקול רם כדברים האלה:

“רבקה היהודיה, בת יצחק מיורק, אשר נאשמה בעון כשפים וקסמים, מכחישה דברים אלו. היא אומרת, כי שקר טפלו עליה, ועלילת־שוא בדו העדים. ובכן היא דורשת משפט־אלהים, כי יֵצֵא לוחם להגן על צדקתה, כחוק לאבירים, ועל זה נתנה ערבון. הערבון הזה נמסר לידי האביר בריאן־די־בוּא־גילבר, בן ההיכל הקדוש, אשר נועד לצאת לקרב ולהגן על עלבונו ועל כבוד אגודת ההיכל. והנשיא לוּקַס, הרוזן לבית בומנוּאַר, נתן זמן שלשה ימים, והמגרש הסמוך לבית הכהנים בטֶמפלסטוי נועד למקום הקרָב. הנאשמה מחויבה לבוא עם לוחמה, גם איש־ריבה לא יתמהמה לבוא. הקרב יהיה במעמד הנשיא. ואלהים יוציא כאור משפט!”

– אמן! – קרא הנשיא, ואחריו כל הקהל.

רבקה לא הוציאה מפיה דבר, כי אם נשאה עיניה למרום, ותעמוד רגע בלי תנועה וידיה שלובות. אחרי־כן פנתה בנועם אל הנשיא ותבקשהו, כי יתן לה רשות לבוא בדברים עם מיודעיה ולהודיע להם את הקורות אותה, אולי יוכלו לבקש ולמצוא לוחם למענה.

– בצדק תדברי – ענה הנשיא – בחרי לך איש נאמן, אשר תוכלי לעשותו שליח אל אנשי־בריתך.

– האין פה איש – קראה רבקה – אשר יקבל עליו, מתוך אהבה למעשה־הטוב או בשכר הגון, לעשות חסד עם נערה אומללה?

איש לא ענה דבר. הכל פחדו במעמד הנשיא להשתתף בצער הנערה השבויה, לבל יחשדו בהם בחבה ליהודים, ואף מתן־שכר לא יכול לעורר את לבם ולהניס את פחדם.

רבקה עמדה רגעים אחדים בתוך יאוש, ואחרי־כן קראה:

– האמנם כן הוא? האם תאבד לי תקותי האחרונה להנצל ממות, על כי לא מצאתי בארץ אנגליה איש, אשר יעשה חסד קטן עמדי, חסד הנעשה גם לחוטא ופושע גמור?

מתוך הקהל נשמע קול אכר, הוא האיש הפִסֵח, שנרפא על ידי רבקה, עונה ואומר:

– אני אלך בשליחותך! הן אַת עשית חסד עמדי לרפאני, ואנכי גמלתי לך היום רעה שלא בכוָנָה. אולי תוכלנה רגלי לתקן את אשר קלקלה לשוני.

– אלהים יהי עמך – ענתה רבקה – לך ובקש את יצחק מיורק, ומסרת לו את האגרת הזאת. הא לך שקל זהב, שכר סוס לרכיבה. איני יודעת, אם מן השמים הוא, אך לבי אומר לי, כי לא אמות מיתה זו, כי ימָצא לוחם, אשר יגן עלי. שלום! החיים והמות עתה בזריזותך.

האכר לקח בידו את האגרת הכתובה עברית, ויצא לשכור לו סוס ללכת ליורק.

אך לא הרחיק עוד האכר משער הבית מהלך רבע מיל, והנה לקראתו שני רוכבים, ועל־פי בגדיהם וכובעם הכתום הכיר בהם, כי יהודים הם. ובקרבו אליהם ראה, כי האחד מהם הוא יצחק מיורק, אשר בביתו היה משרת. השני היה רבי נתן בן־ישראל. שניהם מהרו אל בית־הכהנים, כי שמעו על דבר משפט המכשפה, אשר ערך הנשיא במושב רַבֵּי הכהונה וגדוליה.

– אחי – קרא יצחק – נפשי לא תדע מנוחה, ואיני יודע למה. משפט־מכשפה משמש לפעמים תואנה להציק לבני עמנו.

– אל יפול לבך, אחי – ענה חברו – הן עשיר אתה, ובידך לקנות את חסד אויבינו. אך מי האיש הפסֵח הזה ההולך וקרב אלינו?

האכר קרב ויתן על יד יצחק את האגרת. ורק העיף היהודי עין על הדברים – והוא צנח מעל הפרד ויפול ארצה כמת.

חברו הרופא בן־ישראל מהר לרדת מעל פרדו, ויקרב אל יצחק, ויאמר להקיז¹⁸⁴ לו דם. אך הוא התעודד פתאום ויפקח את עיניו. הוא הסיר את מגבעתו ויזרוק עפר על ראשו.

– הה, בתי – קרא יצחק – לא רבקה שמך, כי אם בת־אוני¹⁸⁵! למה תורידי ביגון את שיבתי שאולה, עד כי אנאץ אלהים ומַתִּי!

– אחי – קרא הרב הרופא – הלא אב בישראל אתה, ולמה תוציא מפיך דברים כאלה? חיה היא בתך, האין זאת?

– חיה היא – ענה יצחק – אך היא כדניאל בגוב־אריות. היא נפלה בידי בני־בליעל, אשר שפכו חמתם עליה ולא יחמלו על עלומיה. הה, נזר ראשי, עטרת שיבתי! בתי יחידתי, בת־שעשועי, בת־זקוני! מוקשי־מָוֶת סבבוך.

– אך קרא נא את האִגרת – קרא הרב – אולי נמצא תחבולה להציל את נפשה?

– קרא אתה, אחי – ענה יצחק – כי עינַי מקור דמעה.

הרופא קרא באגרת כדברים האלה:

"ליצחק בן־אדוניקם, המכונה בפי הנכרים יצחק היורקי, שלום וברכה מעתה ועד עולם!

אבי! משפט מות נחרץ עלי על חטא שלא חטאתי, על חטא של מעשי כשפים. אבל אם ימצא איש־חיל, אשר ילחם בעדי בחרב וחנית, לפי מנהג הנוצרים, במגרש הסמוך לבית־הכהנים בטמפלסטוי, בעוד שלשה ימים, אולי ישלח אלהי אבותינו עזרתו על ידו להציל ממות נפש נקיה מעון. ואולם אם תקותי זו לא תבוא, תלכנה בנות עמי לתַנות¹⁸⁶ על עלומי, על אַיָלָה שפגע בה חץ ציד, על פרח שנקטף באִבו. ואתה, אבי, עשה כל מה שבידך להצילני, יש אביר נוצרי אחד, אשר ילָחֵם למעני, הוא וילפריד בן סדריק, המכונה בפי הנכרים אַיבנהו. אך אין בידו עוד לשאת נשק. ובכל זאת שלח אליו, אבי, את הבשורה, כי כבודו גדול מאד בעיני בני עמו, אולי ימצא בקרב אחיו איש אשר ילחם למעני. וכה תאמר לו, לוילפריד בן סדריק: נקיה רבקה מן העון אשר טפלו עליה. והיה אם גזר אלהים, כי תשַכֵּל את בתך, אל נא תשב עוד בארץ־הדמים הזאת, וקמת והלכת אל העיר קוֹרדוֹבה, מקום מגורי אחיך, אשר שם יחסו בני־ישראל בצל מלך חסד".

יצחק הקשיב אל דברי המכתב, ואחרי־כן ספק את כפיו ויקרע את בגדיו, ויזרוק עפר על ראשו, ויבך: בתי, בתי! בשר מבשרי ועצם מעצמי!

– לא טוב, אחי – קרא הרב – חזק ואמץ, כי הדמעות לא תועַלנה לך. אזור מתניך ולך לבקש את וילפריד זה בן סֶדריק. אולי יעזרך בכחו או בעצתו. העלם ההוא נשא חן לפני המלך ריכרד, המכונה לב־האריה. ושמועה שמעתי, כי הוא שב בימים האלה אל הארץ. אולי יעלה בידך להוציא מידו כתב חתום בטבעתו, אשר יפקוד על אנשי־הדמים, בני־ההיכל, כי לא יבצעו מעשה הרֶשַע.

– בקש אבקשהו – ענה יצחק – כי עלם טוב־לב הוא, אך הלא חולה הוא ולא יוכל להלחם, ומי האיש מקרב הנוצרים, אשר יצא לקרב להציל בת יהודי?

– לא, אחי – ענה הרב – בכסף וזהב תקנה גם את גבורתם, כאשר קנית את חייך מהם. אל יפול לבך, קום ולך אל זה האיש וילפריד לבית אַיבנהו. גם אני לא אמנע מעזור לך, כי חטא הוא לעזבך בעת צרה. הלוך אלך אל העיר יורק, אשר שם נאספו גבורים ואבירים, וביניהם אמצא איש, אשר יצא לקרב בעד בתך. הזהב קונה הכל. ואתה הלא תשַלֵם, ככל אשר אבטיח בשמך לתת?

– ודאי, אחי – ענה יצחק – למה לי כסף וזהב באין בתי עמי, בעת שסכנה מרחפת על ראשה?

– שלום – קרא הרב הרופא – ואלהים ימלא משאלות לבך.

שני האנשים חבקו זה את זה, וילכו איש איש לדרכו.

 

פרק שלשים וששה.    🔗

ביום ההוא, יום המשפט, בערב נשמע קול דופק על הדלת של חדר־הכלא, אשר בו ישבה רבקה ותתפלל תפלת ערבית.

לאחר שסימה תפלתה נשמעה דפיקה שנית, והנערה קראה: 

– בואה, אם אוהב אתה לי; ואם גם אויבי אתה, אין בי כח למנוע בעדך מבוא.

– אנכי – נשמע קולו של בריאַן־די־בוּאַ־גילבר – אוהב או אויב לך, רבקה, הכל לפי תוצאות הראיון הזה.

הנערה חָרְדָה חֲרָדָה גדולה למראה האיש, אשר בגללו, לפי דעתה, באה עליה כל הרעה, והיא נרתעה לאחוריה אל פתח החדר, כאלו גמרה בלבה לברוח מפני הסכנה ולעמוד על נפשה, אם יקרב האויב אליה.

– אַל לך, רבקה, לפחוד מפני – קרא “בן־ההיכל” – כלומר, בשעה זו אין לך לירא ממני.

– אין מוראך עלי, אדוני האביר – ענתה רבקה, אף כי קולה הרועד ענה בה, כי לא כן הוא – בטחוני חזק, ולא אירא.

– אכן אין מוראי היום עליך – קרא בריאן מתוך כובד־ראש – כי בחוץ עומדים אנשים, אשר ישמעו את קולך ויבואו לעזרתך, אם יעלה על לבי להכלימך. האנשים האלה הם השומרים, אשר יובילוך לשרפה, אך לפי שעה לא יתנו לאיש לנגוע בך לרעה.

– מהֻלל שם ה'! – ענתה היהודיה – המות אינו נורא לי בשאול הזה.

– ידעתי – קרא “בן־ההיכל” – כי לבך אמיץ להביט בפני המות, העומד לנגד עיניך. אך דעי לך, כי לא מיתה קלה ויפה נגזרה עליך, זו שבאה לגאול אומללים ומרי־נפש, כי אם מיתה קשה מתוך יסורי־שאול, כאשר חרץ הקַנָאִי ההוא.

– ומי הוא האיש – ענתה רבקה – אשר הביא שואה עלי? הלא זה הוא שבא עתה להגדיל את יסורי־נפשי, בספרו על יסורי־גופי הצפויים לי.

– אל נא – קרא “בן־ההיכל” – אל תאמרי, כי אנכי הסִבוֹתי בנפשך. נכון אני לשים נפשי בכפי למענך ולהצילך, כאשר עשיתי ביום הצילי אותך מתוך הלהבה.

– לוּ היה בלבבך רק לעשות חסד עם נקיה־מעון – ענתה רבקה – כי עתה מלאתי פי תהלתך. אך בדעתי את יצר לבך, אני בוחרת במות, מאשר לקנות את חיי במחיר כזה.

– אנא – קרא “בן־ההיכל” – חדלי, רבקה, מתוכחתך, ואל תוסיפי יגון על יגוני.

– מה יש בפיך להגיד, אדוני האביר? – שאלה היהודיה – דבר נא קצרות. אם אין לך דבר אלי, ורק לראות את קרבן רעתך באת, אנא, עזבני לנפשי. הן רק מעט נשאר לי לחיות, ועלי להכין את נפשי לקראת המות.

– רואה אני, רבקה – קרא בוּאַ־גילבר – כי מאשימה אַת אותי בכל האָסוֹן אשר קרך.

– אדוני האביר – ענתה רבקה – לא להוכיחך יש עם לבי, אך הלא ברור הדבר כשמש, כי הולכת אני למוּת רק בגלל תאותך.

– טועה אַת, טועה אַת, – קרא “בן־ההיכל” בחפזון – אם עלה על לבך, כי אנכי חזיתי מראש וידעתי את הבאות. האמנם יכולתי לראות בחזון, כי בוא יבוא הזקן הדומה לילד, זה הקנאִי והסגפן, אשר השלטון עתה בידו?

– אולם – ענתה רבקה – הן גם אתה היית בין השופטים, לשפוט נקיה מעון כמוני. הלא אתה יודע זאת. ואם איני טועה, אתה הוא האיש, אשר קבלת עליך לצאת לקרָב להוכיח את עוני, למען הביא עלי את המות.

– מרים הם דבריך, רבקה – קרא בוּאַ־גילבר – אך פִסַת־ניר זו, אשר שמה בפיך את הדבר לבקש לוחם, מידֵי מי באה לך? הלא מידי בוּאַ־גילבר, האיש האחד החס¹⁸⁷ על חייך.

– מה בצע לי, אם נשאר עוד רֶוַח קטן ביני ובין המות – ענתה רבקה – ורק דבר זה בלבד עשית בעד העלמה, אשר המיטות על ראשה אסון רב, אשר הקרבת אותה אל עברי פי־פחת?

– לא, עלמה – קרא בוא־גילבר – לא דבר זה בלבד עלה על דעתי. לוּלא דברי ראש־הכהנים, אשר יעץ לבחור בי למגן ההיכל, אמור אמרתי בלבי להתחפש בבגדי אביר נודד ולבוא אל מקום המערכה, להראות את כחי וגבורתי, ואז לוּ גם בחר בומנוּאַר בשלשה אבירים לוחמים כנגדי, אין ספק כי חניתי הכריעה את כלם. הנה הדבר שעלה בדעתי, רבקה, לעשות למענך ולהוכיח את צדקתך.

– כל אלה, אדוני האביר, התפארות שוא היא – ענתה רבקה – הן אתה קבלת את העֵרבון, ונכון אתה לצאת לקרָב עם מגִני, אם יעלה בידי אומללה כמוני למצוא איש כזה, ובכל־זאת אומר אתה, כי ידיד ומגן אתה לי!

– ידידך ומגנך אהיה – קרא “בן־ההיכל” – אך שימי אל לבך את כל אשר אני נכון להקריב בעד חיי נערה יהודיה, את כל היקר לי, ואחרי־כן תוכיחי אותי.

– דבר דברים ברורים, כי איני מבינה חידות – ענתה רבקה.

– כן – קרא בוִאַ־גילבר – דַבר אדבר בלא לב ולב¹⁸⁸, כאשר ידבר איש, בהתודותו לפני הכהן. אם לא אבוא אל שדה־המערכה, רבקה, יאבד לי הודי וכבודי, זה נשמת אפי, כל היקר בקרב אחי ורעי, כל תקותי להגיע אל השלטון ולהחזיק בידי מטה נשיא, כל אלה יגוזו ממני, אם לא אצא לקרב כנגד מגנך. ארור הכהן אשר יעץ לבחור בי! וארור שבעתים אַלברט מלבוּאַזין, אשר מנעני מהשליך את הנעל, הערבון, בפני הזקן השוטה הקנאי, אשר ערך משפט אוילי על אשה חכמת־לב ויפת־תאר כמוך.

– למה לי עתה רוב חלָקות? – ענתה רבקה – אל־נכון כבר בחרת לתת לבני־בריתך כי ישפכו דם נקי, מאשר יאבד לך אשרך ותקווֹתיך תכזבנה. האף אין זאת?

– לא, רבקה – ענה האביר רַכות, בקרבו אליה – לא בחרתי עוד. דעי, כי הדבר תלוי בך. אם אצא אל המערכה, לא אחלל את שם חרבי, ואז סופך לשרפה, כי אין בעולם אביר, אשר יעמוד בפני, מלבד ריכרד לב־האריה ואַיבנהו חביבו. הראשון הוא שבוי עתה בארץ נכריה, והשני הלא שוכב חולה, כאשר ידעת. ובכן אם אצא לקרב מוֹת תמותי, גם אם ימָצֵא עלם אחוּז קסם יפיך אשר יבוא להגן עליך.

– למה זה אתה חוזר על הדברים? – שאלה רבקה.

– למען תביני את הצפוי לך – ענה “בן־ההיכל”.

– ובכן, מה יעצת? – שאלה רבקה.

~ אם ארָאֶה בשדה־המערכה הנועד – קרא בואַ־גילבר – אין מפלט לך מן המות הנורא, מיתה קשה מתוך יסורים, כדין מכשפה. ואולם אם לא אבוא אז ארד מגדולתי, אחלל כבוד אבירים, אשא עלי עון נורא, כי באתי בדברים עם כופרים, ושמי הגדול, אשר הלך וגדול בין חברי, יהי לדֵרָאון¹⁸⁹. גם שמי, גם כבודי, גם תקותי אבוד יאבדו. כל שאיפותי הרמות, כל חלומותי הגדולים – יחלפו ואינם. אני מהרס בידי בנינים אשר גבהם כגובה הררי־עד, אני מניח כבוד מלכים. ואולם, רבקה – הוסיף האביר, בכרעו לרגליה – נכון אני להקריב את גדולתי, להמנע מכבוד, לעזוב את השלטון, אם רק תוציאי מפיך את הדברים: בוּאַ־גילבר, אהבתיך ואחריך אלך.

– חלומות־שוא הם, אדוני האביר – ענתה רבקה – עשה נא חסד עמדי, ומהר אל המלכה או אל הנסיך יוֹאַן, לבל יתנו לחלל כבוד המלוכה האנגלית במעשי הנשיא שלכם. הנה כי כן תציל את נפשי ממות, מבלי אשר תקריב למעני קרבן גדול ולא תדרוש ממני שכר.

– אין לי עסק עם זרע המלוכה – ענה בוּאַ־גילבר, באחזו בשולי שמלתה – רק אליך אני פונה בדברי, ולמה זה תסרבי¹⁹⁰? שימי אל לבך: גם אם שד אני בעיניך, הלא המות נורא ממני, והוא הוא יבוא תחתי.

– צר לי מאד – ענתה רבקה, אשר יראה להרגיז את האביר הפרא, אך בלבה גמרה לבלי עורר את תאות לבו – אך הלא איש אתה, נוצרי אתה! ואם אמונתך היא חסד ורחמים, כאשר תתפארו בפיכם, הצילה את נפשי ממות נורא בלי בקשת גמול בעד מעשה הטוב, ואל תהי נדיבוּת־נפשך לענין של מסחר.

– לא, עלמה! – קרא האביר הגא בקפצו ממקומו – אל תדברי אלי כדברים האלה. אם גמרתי להקריב את כבודי ואת עתידי, רק בגללך אעשה זאת, ועמי יחדו תברחי. שמעי נא לי, רבקה – הוסיף האביר בקול רך – ארץ אנגליה וגם אירופה אינן העולם כלו. עוד יש עולם גדול ורחב־ידים, אשר בו אוכל לחולל נפלאות. הלוך נלך לפלשתינה, אשר שם רבים ידידי ואוהבי, השונאים כמוני בכל לבם את הקנָאוּת, והם יספחו עלי, ויחדו נסול מסלה חדשה אל התפארת. שמוע תשמע אירופה את קול הצעדים הכבירים של האיש, אשר גורש מגבולה! ואת אשר לא עשו אלפי רבבות נוסעי־הצלב להגן על ארץ־הקודש, זאת אעשה אנכי עם אחי הנאמנים, אשר ילכו אחרי. מלכה תהיי, רבקה, על הר הכרמל יעמוד כסא־המלוכה, אשר אכבוש לך בידי החזקה, ותחת מטה־נשיא, אשר שאפתי אליו, אחזיק בידי שבט־מושל.

– חלום שוא הוא – ענתה רבקה – חזון־הדמיון, אך גם לולא זאת לא ילך לבי אחרי עצתך. אין עם לבי לחַלֵק עמך את שלטונך. יקרו לי מולדתי ואמונת אבותי, ואיככה אעזוב אותן בגלל האיש, הנכון לחלל את נדרו אשר נדר לאגודתו עֵקב אהבתו לבת עם־נֵכָר. לא, אדוני האביר, אל תקנה את מעשה־החסד במחיר. הצילה ממות נפש נקיה לא למענך, כי אם למען הצדק. לך אל המלך ריכרד, והוא ישמע אל תחנתי, להצילני מידי רֶשַע.

– היֹה לא תהיה, רבקה! – קרא “בן־ההיכל” בקול איום – אם אעזוב את אגודתי הקדושה, רק למענך אעזבנה. אך אם תדחי את אהבתי, יהיה לבי מלא תאות־הכבוד. האנכי אכרע לפני המלך ריכרד? האנכי אבקש חסד מאת שונאי? לא, רבקה, עד עולם לא אשפיל את כבוד אגודתנו. רק לעזבה יש בידי, אך לא לבגוד בה.

– הושיעני, אלהים! – קרא רבקה – כי בטחוני באדם שוא הוא.

– אמנם כן הוא – ענה “בן־ההיכל” – גֵאה מאד אתַ, אך בי ראית גא כמוך. אם אצא אל שדה־המערכה, אבדה לך כל תקוה להנצל. שימי לבך אל הצפוי לך: מוֹת נבל תמותי… הלהבה תאכל את בשרך… לאֵפר תהיי… ומכל יפיך לא ישָאֵר זֵכר… רבקה! לבי לא יאמין, כי אשה תוכל לשאת יסורי־שאול כאלה. הן תשמעי לי ללכת אחרי?

– בוּאַ־גילבר – ענתה היהודיה – אינך יודע לב אשה, או אולי ידעת רק נשים חסרות־לב. דע לך, אביר גֵא, כי במלחמותיך הנוראות לא היה בך אומץ־רוח יותר, מאשר תראה בפני האשה, הנכונה לשאת יסורים בעד אהבתה או חובתה. אשה אנכי גם אני, רכה וענוגה, אשר לא הסכינה לעמוד במקום סכנה ולשאת עמל – ובכל־זאת, כאשר נבוא שנינו אל מקום־המערכה, אתה – עם החנית בידך ואנכי – לקראת המות, ברי לי, כי אומץ־רוחי שלי יגדל משלך. שלום! – אין עם לבי להרבות דברים עמך, כי רק עוד זמן קצר נשאר לי לחיות עלי אדמות, ועלי לבקש את אלהי השמים, אשר הסתיר פניו מעַמו, כי ישמע אל תפלתי. הן קרוב הוא לכל שוחריו באמת ובלב שלם.

– ובכן עלינו להפָּרֵד? – קרא “בן־ההיכל” לאחר שתיקה קלה – הה, למה אִנה אלהים אותך לידי, או לוּ נולדת בין אצילים מבני עמי!… אך, השמים עדי! בהביטי היום אל פניך, ועל לבי עולה הרעיון על־דבר פגישתנו האחרונה בשדה־הקרָב, אני אומר לנפשי: מי יתנני יהודי שפל, החי על כספו ושטרו ולא על חרבו, הכורע ברך לפני כל אציל – ולהיות קרוב אליך בחיים, ולהמלט מן האסון לראות את אחריתך.

– ידעתי – ענתה רבקה – כי היהודי הוא שפל בעיניך, יען כי הרדיפות של אחיך השפילו את כבודו. חרה בו אף אלהים, וינתש אותו מעל אדמתו להיות נע־ונד בגוים. קרא נא את דברי ימי עם אלהים וראית, אם העם הנבחר, אשר אלהים הראה לו נפלאות, היה אז גוי של מַלְוֵי־ברִבית. ודע לך, אביר גֵא, כי בין שמות הגדולים בקרב עמי תמצא רבים, אשר אציליכם המיוחסים הם לעומתם כאזוב לעומת הארז. בני־ישראל הם עם עתיק, אשר אבותיו ראו כבוד אֵל שוכן הכרובים, ואזנם שמעה קול אלהים ברדתו על הר קדשו. אלת הם אצילי בני־ישראל!

פני רבקה אֹרו בדברה את הדברים האלה על אודות כבוד עמה, אך עב כסה את מצחה, כאשר הוסיפה מתוך אנחה:

– כל זה היה – וחלף! עתה היינו כחציר יבש, כטיט־חוצות. ואולם עוד יש בנו רבים, אשר לא יבושו בצור מחצבתם, ובין אלה היא גם בת יצחק בן אדוניקם! לך לשלום! אין בלבי קנאה בכבודך, אשר בא לך בשפיכות־דמים, לא אקנא ביחוסך, כי נין אתה לעובדי־אלילים קדמונים, אין לבי אל אמונתך, אשר רק בפיך היא ולא בלבך או במעשיך.

– חי אלהים, כי קסם נסוך עלי! – קרא בוּאַ־גילבר – יש אשר יעלה על לבי, כי אמנם אמת דִבֵּר אלי זה הזקן האֱוִיל. רק אחוּז קסם אנכי, בעמדי לפניך.

ובקרבו אליה פסיעות אחדות, קרא ברגש:

– יציר נחמד! הרכה והענוגה, היפה והאמיצה, מה צר לי, כי נגזר עליך למוּת מוֹת נבל מתוך יסורים! לב מי לא יהמה עליך? ראי: הנה העינים, עיני, אשר עשרים שנה לא עברה דמעה עליהן, רטובות עתה, בהביטי אל פניך. אך אין עצה ואין תחבולה – אין דבר אשר יציל את נפשך ממות. גם אני גם אַת היינו בידי הגורל העִוֵּר, כשתי אניות שפגעו זו בזו בים זועף ביום סער וסופן לרדת מצולות. סלחי לי אפוא, נפָּרֵד נא כידידים. לשוא נסיתי את כחי להשיבך מאחרי החלטתך, אף אנכי לא אשוב מדברי. יד הגורל היא!

– כן דרך בני־האדם – ענתה רבקה – להטיל על הגורל את עון לבם הרע. אך אני סולחת לך, בואַ־גילבר, אף כי אתה הסבות בנפשי.

– שלום! – קרא “בן־ההיכל” ויעזוב את החדר.

ראש־הבית אלברט חכה לו בקוצר־רוח בחדר הסמוך.

– אכן אֵחרת לבוא – קרא הראש – ואנכי עמדתי פה כעל גחלים לוחשות¹⁹¹. מה היה, לוּ עבר על פָנַי הנשיא או אחד ממרגליו, כי עתה רב היה המחיר לי לשלם בעד ידידותי אליך. אך מה זה היה לך, אחי? רגליך מעדו, פניך קדרו, החולה אתה, בוּאַ־גילבר?

– הרי אני בעיני עצמי – ענה “בן־ההיכל” – כפושע שנגזר עליו למוּת כעבור שעה אחת. חי אלהים, מלבוּאַזין, כי הנערה ההיא העבירה אותי על דעתי, עוד מעט וגמרתי בלבי לבוא אל הנשיא ולהבָדֵל מתוך האגודה, למען אשר יסירו מעלי את החובה, שהטיל עלי השופט האכזר.

– מדעתך יצאת? – קרא מלבוּאַזין – בזה רק תמיט שואה על נפשך, והצל לא תציל את היהודיה, אשר חייה יקרים לך כל־כך. בומנוּאַר יבחר באיש אחר, אשר יֵצא אל המערכה להלחם, כאשר נגזר בבית־דינו, והנאשמה שרוף תשרף.

– שקר אתה דובר! – ענה “בן־ההיכל” ברגש – אנכי, אנכי אצא להגן עליה בחרבי. ואתה הלא ידעת, כי אין אביר אשר יעמוד בפני.

– אמנם כן – קרא היועץ הערום – אך הנה לא שמת אל לבך, כי לא יעלה בידך להוציא מחשבתך לפעולה. אם תבוא אל לוּקַס בומנוּאַר ואמרת לו, כי יצאת מרשותו, ראֹה תראה, עד מה יתן לך הזקן הקנאי הזה חופש. הדברים עודם בפיך, ועושי־פקודתו יטילו אותך אל הבור העמוק, אל הכלא מתחת לבית־הכהנים, ושם תשב עד אשר ישפטוך משפט אביר פורק עול. ואולי, על־פי מעמדך בעיני הנשיא, ישלחוך אל מנזר רחוק, אשר שם תשכב על מצע תבן כאסיר, ולחוש ילחשו עליך, ומי־קודש יזו עליך לגרש את הרוחות הרעות שקננו בנפשך. לא, בריאַן, עליך לבוא אל שדה־הקרב. אם לא כן, אָבוד תאבד.

– ברוח אברח מן המקום הזה – קרא בוּאַ־גילבר – נוס אנוס אל ארץ רחוקה, אשר האִוֶלֶת והקנאות לא ימשלו שם. לא, אף נטף־דם אחד של היציר הנחמד לא ישפך על ידי.

– לברוח אין בידך – ענה ראש־הבית – כי דבריך ומנהגיך עוררו חשד, ולא ינתן לך לעזוב את בית־הכהנים. אם אינך מאמין לי, צא נא אל השער וצו להניח את הגשר על־פני התעלה, ושמעת את אשר יענו לך. אמנם פניך מביעים תמהון, רואה אתה את עצמך כנעלב, אך האם לא טוב לך, כי כן הוא הדבר? הן לוּ ברחת, כי אז חללת את נזרך, השפלת את כבוד אבותיך, ומגדולתך תרד. שים זאת אל לבך. אָנה יוליכו חבריך הנאמנים את חרפתם, אם בריאַן־די־בוּאַ־גילבר, נזר האבירים בבני־ההיכל, יקרא בשם בוגד באזני ההמון הלועג?! מה רב יהי היגון בחצר־המלוכה בצרפת! ומה ישמח לב אויבנו ריכרד, בהגיע לאזניו השמועה, כי האביר הכביר, שעמד לו לשטן בארץ־הקודש לגזול ממנו כבוד גבורים, ירד ונפל, וכבודו גלה ממנו בגלל נערה יהודיה, אשר גם את נפשה לא יכול להציל במחיר הקרבן הגדול הזה!

– מלבואַזין – קרא האביר – חן־חן לך. הנה נגעת בנימי¹⁹² נפשי הדקים ויתעוררו! יהי מה שיהי, ולא יקרא שם בוגד על בוּאַ־גילבר. והנערה היהודיה כאשר אבדה אָבָדה.

– אם לא יבוא אביר להגן עליה ולצאת לקרב עמך – ענה מלבוּאַזין – לא יהי בך האָשם, כי מוֹת תמוּת הנערה האומללה. כל העון יחול על ראש הנשיא, החושב את הדבר הזה למעשה טוב בעיני אלהים.

“בן־ההיכל” שתק שעה קלה, ואחרי־כן קרא:

– ובכן, כלה ונחרצה! היא תעבה אותי, גרשתני מעל פניה, לעגה לי – ולמה זה אקריב למענה את הודי וכבודי? אַלברט, בוא אבוא אל שדה־הקרָב!

הוא מהר לעזוב את החדר לאחר שיצאו מפיו הדברים האלה, וראש־הבית הלך אחריו להשגיח עליו ולחזק את לבו, לבל ישוב מדבריו.

האיש הזה קוה לעלות לגדוּלה, אחרי אשר יחזיק בוּא־גילבר את מטה הנשיא בידו. ולכן פחד מאד, פן יֵרֵד עתה כבוד בריאַן, ואז תהיינה לאַל¹⁹³ כל תקווֹתיו.

הוא שמר עליו מן הרגע ההוא ולא סר ממנו. פעם מנע אותו מגשת אל הנשיא, לבל יתעורר לבו פתאם למרוד באדונו, ופעם דבר על לבו לזכור את כל הצפוי לו, אם לא ישמור את החלטתו.

ועמלו לא עלה בתֹהו.

 

פרק שלשים ושבעה.    🔗

אחרי אשר נפרד “האביר השחור” מעם לוּקסלֵי, ראש בני־היער, שם פעמיו אל בית־כהנים קטן ודל, אשר שמה הובא הפצוע אַיבנהוֹ, בלוית גוּרט הנאמן וחברו וַמבה הטוב, לאחר שנלכד המבצר.

אַל לנו לספר כעת את הדברים שעברו בין וילפריד ומצילו. רב לנו להגיד, כי אחרי שיחה ארוכה שלח ראש־הבית רָצים לעברים שונים, וממחרת בבוקר קם “האביר השחור” ללכת לדרכו הלאה, בקחתו עמו את וַמבה להורות לו את הדרך.

– הנה נתראה בקרוב – קרא “האביר השחור” אל אַיבנהו – בטירת קינגסבורג, בביתו של המנוח אַטלסטן, אשר שם עתיד אביך סדריק לערוך משתה־אבלים לכבוד קרובו האציל. רצוני לראות את בני־משפחתך הזַכסים, בשבתם יחדו, ולהכיר את רוחם. גם אתה, וילפריד, תהיה שם, ואנכי אנסה את כחי להשיב אליך את לב אביך.

אחרי הדברים האלה נפרד בברכה מאת אַיבנהוֹ, אשר הביע את חפצו העז ללכת יחדו עם מצילו, אך “האביר השחור” לא אבה לו.

– שב פה היום הזה, כי אין בך כח עוד לנוע בדרך. הנה וַמבה הנבון לפני, והוא יהי לי למורה־דרכי ולאיש־שיחי.

– ואנכי – נענה ומבה – נכון ללכת עמך בכל לב, ומה גם אל בית־משתה בבית־אָבל. הסעודה תהי כיד המלך, ואם לא – יקום אטלסטן מקברו ויגדף את שר־המשקים ואת שר־האופים ואת רב־הטבחים.

– אדוני “האביר השחור” – קרא אַיבנהוֹ – הנה בחרת לך למורה־דרך באיש פטפטן¹⁹⁴ וטרדן, אך הוא יודע את מוצאי היער ומבואיו מאין כמוהו, והוא נאמן־לב מאד, כאשר ידעת. 

– אל תדאג לי – ענה האביר – ואתה אל תצא לדרך עד יום מחר בבוקר. שלום!

הוא הושיט ידו לאַיבנהוֹ, אשר הגישה אל שפתיו, ואחרי הפרדו מעם ראש־הבית ישב על סוסו וילך, וּוַמבה אחריו. איבנהו הביט אחרי הרוכבים עד אשר נעלמו בתוך צללי היער ואחר שב אל הבית.

אך לאחר תפלת־הבוקר קרא אליו אַיבנהו את ראש־הבית. הכהן הזקן מהר לבוא, בחרדו על שלומו.

– שלום לי – קרא אַיבנהוֹ – טוב לי מאשר קויתי. או כי פצעי אינם קשים, או כי הצֳרִי עושה נפלאות הוא. יש בי עתה די אונים לשאת את חליצתי¹⁹⁵, ועל זה ישמח לבי, כי רעיוני מטרידים את לבי, עד כי לא יתנו לי לשבת פה בטל.

– לא, חלילה לך! – קרא הכהן – לא אתן את בן סֶדריק הזַכסי לעזוב את המנזר הזה בטרם נרפא מפצעיו. חרפה היא לי!

– לא היה עם לבי לעזוב את צל קורתך, אבא – ענה אַיבנהוֹ – לולא ידעתי בנפשי, כי יש בי כח לצאת לדרך.

– אך מה כל החרדה, אשר חרדת פתאם? – שאל הכהן.

– האמנם, אבא – ענה האביר – לא חש לבך מימיך, כי רעה הולכת וקרבה, אף כי לשוא בקשת סִבה להרגשה זו? האם לא קדרה רוחך מימיך פתאם, כאשר יתקדרו השמים עבים, המבשרים את בוא הסוּפה? האין דעתך, כי עלינו לשים לב אל הרגָשות אלו, אשר כרמזים מן השמים הן, להודיע אותנו על אודות הסכנה המרחפת על ראשנו?

– לא אכחד ממך – קרא הכהן – כי מאמין אנכי ברמזים אלה מן השמים. אך מה תוכל אתה, כואב ופצוע, לעזור בלכתך בעקבות האיש שהלך, אם יפגעו בו בדרך?

– טועה אתה, אדוני הכהן – ענה אַיבנהוֹ – עוד כחי רב להכות על ימין ועל שמאל, אם יפגעו בי אויבים. אך מלבד זאת האם אין בידי לעמוד לו בשעת סכנה, לא רק בחרבי? הלא יודעים אנו, כי אויבים הזַכסים לנורמַנים, ומי יודע מה שיהיה, כאשר יפגעו בו בדרך הזכסים, בעוד מָרֵי־נפש הם על מות אַטלסטן, וברגע של סכנה זו טוב כי אקרה אנכי לפניהם, ולכן גמרתי בלבי ללכת – ויהי מה.

הכהן ראה, כי לא יוכל להשיב את אַיבנהוֹ ממחשבתו, ולכן השאיל לו סוס לרכוב עליו. וכעבור שעה קלה ישב אַיבנהוֹ על סוסו, וגוּרט עבדו הנאמן, נושא־כליו, הולך אחריו.

בין כה וכה באו “האביר השחור” ומורה־דרכו אל עֲבִי היער, וירכבו זה בצד זה. האביר פתח בנגון והלץ עזר אחריו. ויש אשר הרימו שניהם קולם בשיר של בני־היער.

– מי יתן, וַמבה – קרא האביר – ושמע ראש־הגדוד של בני־היער את שירתנו.

– לא – ענה ומבה – לולא קרן־היובל אשר בידך, יראתי להפגש עם בני־אדם אלו.

– ולפי דעתך – שאל האביר – לולא הקרן, אשר נתן לי לוקסלֵי לאות ידידוּת, היו בני־היער עולבים אותנו?

– איני אומר כלום – ענה ומבה – אזנים גם לעצים, ולא רק לכותל. אך הגידה לי, אדוני האביר, אימתי טובים הכיס והכוס כשהם ריקים?

– לפי דעתי, אין כלל שעה כזו – ענה האביר.

– ובכן סימן הוא, שאינך יודע את העולם! – קרא ומבה – כוס ריקה טובה, בשעה שזַכסי עומד לפניך, וכיס ריק יפה, בשעת שאתה הולך ביער.

– לפי דעתך, אפוא, שודדים הם ידידינו בני־היער? – שאל “האביר השחור”.

– לא, לא – ענה וַמבה – שֵם זה לא נאה להם. הלא רק מעשים טובים הם עושים: פורקים את המשא מעל הסוס, להקל לו את הדרך, ונוטלים מן הרוכב את ממונו, שורש כל הרע אשר בארץ. ובכל־זאת אין רצוני להפגש עם הצדיקים האלה ולהטריח אותם.

– אך הן עשו האנשים האלה טוב, בהצילם את אדונך סֶדריק מכלאו בטוּרקילסטון – קרא האביר. 

– אמנם כן – ענה וַמבה – אך המעשה הזה נעשה על־פי חשבון עם אלהים.

– חידות לי דבריך – קרא האביר.

– פשוט הוא – ענה הלץ – יש להם חשבון עם אלהים, כאותו חשבון שיש למלוה עם הלוֶֹה. נותן מעט ותובע הרבה. נוטל רִבית לרבית.

– גם הפעם קשה לי להבין – קרא האביר – כי איני בקי בעניני מסחר, באר לי דבריך.

– הבה – ענה ומבה – שמע נא: הבחורים ההם נוהגים לעשות מצוה קלה כנגד עבֵרה חמורה. מנדבים פרוטה לעני וגוזלים מאה שקלים מעשיר, בונים אוהל לדל ומחריבים ארמון של רוזן, מוציאים מכלא איש זַכסי ושורפים חיים בַרון נורמני. אשרי למי שפגע בהם בשעה שקודם החשבון…

– מה כונתך, ומבה? – שאל האביר.

– רצוני לומר: בשעה שהם נשארו חיָבים לשמים, היינו לאחר שעברו עבירה. אך אוי לו לאיש שיפגע בהם, לאחר שעשו את המצוה, בהרסם את מבצר טורקילסטון! ובכל־זאת – הוסיף ומבה, בפנותו אל האביר – יש פגישות רעות יוֹתר.

– מה הן? – שאל האביר – הלא אין ביער הזה זאבים ודֻבים?

– הוי אדוני – ענה ומבה – בימי המהומות האלה טוב לפגוש בעדר זאבים, מאשר לפגוש בגדוד החילים של הברון מלבוּאַזין. הנה הם אורבים ביער הזה, ואוי לו למי שפגע בהם. מה תעשה, אדוני האביר, אם נפגוש בשנים מהם?

– אם יפגעו בנו, אדקור אותם בחניתי, וַמבה.

– ואם ארבעה מהם יהיו?

– גם אז ישתו מידי את כוס התרעלה¹⁹⁶.

– ומה אם ששה? – הוסיף ומבה לשאול – האם לא תתקע בקרן־היובל של לוּקסלי? הלא רק שנים אנחנו.

– האנכי אקרא לעזרה?! – קרא האביר – בעת אשר יפלו עלי מתי־מספר נבָלים. הן כמוץ לפני רוח ינוסו מפני אביר.

– ובכן – אמר וַמבה – אנא תן לי את הקרן ואתבונן אליה.

האביר הסיר את השרשרת, שבה היתה קשורה הקרן, ויתנה ליד איש־שיחו, אשר מהר לשימה בצוארו.

– מה זאת? – קרא האביר – השיבה לי את הקרן.

– אל תירא, אדוני האביר, היא תהי שמורה בידי. בשעה שאביר ואויל הולכים יחדו, טוב כי יהי השופר בידי האויל, כי לו נאה לתקוע ולהריע.

– הוי, עָרוּם – קרא “האביר השחור” – הנה שלחת רסן מעל פניך. השמר לך, פן תעורר אה חמתי.

– אל נא תטיל אימה עלי, אדוני האביר – קרא הלץ, כנטותו הצדה – אם לא כן, ישא האויל את רגליו ויברח, והאביר ישאר לבדו תועה ביער.

– אכן בידך אני היום – ענה האביר – אף אין עם לבי לבוא עמך בריב. יהי השופר בידך, אם מצא חן בעיניך. נלך הלאה.

– האם לא תעשה לי רעה? – שאל ומבה.

– אני אומר לך: לא.

– השבעה לי בשם כבודך – קרא ומבה בגשתו אליו אַט.

– נשבעתי. קרב אלי.

שעה קלה הלכו שניהם יחדו. ופתאם קרא וַמבה:

– אם איני טועה, אורבים לנו אנשים מבין השיחים.

– זה מִנַיִן¹⁹⁷ לך? – שאל האביר.

– כי הנה ראו עיני קובעים נוצצים מבין העלים הירוקים. ואנשים ישרים הולכים בדרך ישרה, ובין השיחים בוחרים להם שביל אלה העושים במחשך מעשיהם.

– באמונתי – קרא האביר, בשימו את קובע־הנחושת על ראשו – כן דברת.

וברגע זה עפו אל ראשו ואל חזהו שלשה חצים, אשר פגעו בקובע ובשריון.

– הוי, ומבה – קרא האביר – קומה!

והוא מהר כחץ אל השיחים, אשר שם פגע בששה או שבעה אנשים מזוינים. הם הקיפוהו מכל עברים בחרבותיהם. עיני האביר הבריקו באש זעם, והוא התרומם על סוסו ויקרא:

– מה לכם, אדוני?

האנשים לא ענו דבר, כי אם סבבוּהו ויתנפלוּ עליו בחרבותיהם ויקראו:

– בן־מָוֶת אתה, עריץ!

אך “האביר השחור” הניף את חרבו, ויך מכה רבה, עד כי נבהלו האנשים, בראותם את זרוע הגבור, ויאמרו לסגת אחור. ואולם ברגע זה יצא אביר לבוש תכלת, אשר עמד עד־עתה מאחורי המתנפלים, ויכונן חניתו לא אל הרוכב כי אם אל הסוס, ויפצעהו פצע מות.

– אכן נבָלה היא! – קרא “האביר השחור”, כאשר נפל הסוס לארץ, ויפיל גם את רוכבו.

וברגע זה תקע וַמבה בשופרו, עד כי חרדו השודדים ויאמרו לנוס. אך האביר לבוש־התכלת, אשר עמד בראש, קרא אליהם:

– הבוּז לבם, מוגי־לב¹⁹⁸! מפני קול שופר אתם נסים!

והאנשים התעודדו וישובו ויתנפלו על “האביר השחור”, אשר עמד נשען על־יד אַלון, ויגן על נפשו בחרבו. והאביר הנבל אחז בידו חנית ויחכה לרגע, אשר יבוא איש ריבו בין־המצרים, ויעף על סוסו לנוכח האלון. “האביר השחור” ראה את הסכנה, כי ידו כבר עיפה, ואויבים שתו¹⁹⁹ עליו, אך פתאם פגע חץ באחד מן השודדים, אשר נפל ארצה מת. וכעבור רגע נראה מבין סבבי היער גדוּד רוכבים ובראשם לוּקסלֵי. הם התנפלו על חֶבֶר השודדים, אשר נפלו לפניהם חללים או פצועים.

“האביר השחור” הביע את תודתו למושיעו, ובדבריו נשמע קול של איש־מלחמה ומוּרם־מעם.

– חשקה נפשי מאד – קרא “האביר השחור” – לדעת מי הם אויבי, אשר התנפלו עלי. קרב נא, וַמבה, אל “האביר הכחול”, העומד בראש השודדים, והסר את קובעו.

הלץ מהר אל ראש השודדים, אשר נפצע, בנפלו מעל הסוס, וישכב על הארץ, באין כח בו לנוס או להגן על נפשו.

– הבה אדון – קרא ומבה – אהיה לך לנושא־כלים, לפַתֵּחַ את כלי־זינך ולהקל מעליך.

ובדברו את הדברים האלה, הסיר ביד קשה את הקובע מעל ראש “האביר הכחול”, ולעיני “האביר השחור” נגלו שערות שיבה ופני איש, אשר לא צפה לראותו בשעת קלקלה²⁰⁰ זו.

– וַלדֵמַר פיצורס! – קרא “האביר השחור” מתוך השתוממות – איככה בא איש אשר כמוך לעשות דבר בליעל כזה?

– ריכַרד – קרא האביר השבוי – הטרם תדע את נפש בני־האדם, כי רגש־הגאון ורגש־הנקמה מושלים בה בלי גבול?

– נקמה? – ענה “האביר השחור” – מה עשיתי לך רעה, כי שאפת לעשות בי נקמה?

– פגעת בכבודי, ריכרד – קרא פיצורס – כי מאסת בבתי, ואתה יודע, כי בן אצילים נורמנים אני כמוך.

– רק תואנה היא! – ענה “האביר השחור”, בפקדו על האנשים לסור הצדה – הגד לי, ולדמר, דבר אמת: מי שלח אותך לעשות את הדבר הזה?

– בן אביך – ענה וַלדמַר – אשר אמר להנקם בך נקמת אביכם, כי את פיו מרית.

עיני ריכרד רבו²⁰¹ ברקים, אך הוא הבליג על זעמו. רגע אחד עמד מחריש ויבט בפני האיש, אשר הביעו גם רגש־גאון גם רגש־בושה.

– האם לא תבקש על נפשך,

– מי שנפל בצפרני הארי יודע, כי לא יחיה עוד – ענה פיצורס.

– לא תהיה ידי בך – קרא ריכַרד – האריה מתרחק מנבֵלות. אני נותן לך את חייך, אך בתנאי, כי מקץ שלשה ימים תעזוב את גבולות אנגליה, והסתרת את קלונך בטירתך אשר בנורמנדיה. ועד עולם לא תזכיר את שם יוֹאַן אחי, כי היה בעצה אחת עמך. והיה אם תמָצֵא בגבול ארצי, כעבור המועד אשר נתתי לך – מוֹת תמות; או אם יצא מפיך דבר לחלל את כבוד בית־אבי, חי אלהים, כי מעם המזבח אקחך למוּת. על ראש המגדל אתלה אותך, ואת בשרך אתן מאכל לעוף השמים.

והוא פנה אל לוּקסלֵי ויאמר:

– יותן נא לאביר הזה סוס וילך לו לשלום.

– לולא שמעה אזני קול איש, שמחויב אני להכנע לו – ענה בן־היער – כי אז שלחתי חץ אל ראש האביר הזה, לקצר לו את הדרך הארֻכָּה.

– לב איש אנגלי לך, לוּקסלי – קרא “האביר השחור” – ולבך זה אומר לך, כי מחויב אתה לשמוע לפקודתי. אני ריכַרד האַנגלי!

אך יצאו הדברים האלה מפי האביר בקול מושל ובנעימה המיוחדה לריכרד לב־האריה, וכל בני־היער כאיש אחד כרעו על ברכיהם לפניו, וישבעו לו אמוּנים, ויתחננו לו, כי יסלח לעונותיהם.

– קומו, אַחי – קרא ריכרד בקול מלא חנינה, ופניו הביעו טוב־לב – קומו מעל הארץ! כל חטאותיכם אשר חטאתם ביער ובשדה נמחו היום, אחרי אשר הרסתם את חומת טורקילסטון וגם הצלתם זה עתה את נפש מלככם ממות. קומו, נתיני, והייתם מהיום והלאה אנשים ישרים. ואתה, לוקסלי הנאמן…

– אל תקרא לי עוד לוקסלי, נסיכי – ענה ראש הגדוּד – דע לך, כי אנכי הוא האיש, אשר שמו הגיע גם לאזניך – אנכי הוא רוּבין הוּד, בן היער שירבוּד.

– מלך השודדים ונסיך הפוחזים! – קרא המלך – מי לא שמע את השם הזה, אשר הגיע גם עד ארץ־הקודש? אך אחת אמרתי, בן־חיל, כי כל המעשים שנעשו בימי המהומות האלה, באין המלך בארץ, לא יזָכרו לרעתך.

– הלא כה יאמרו המושלים: “באין החתול בבית, שמחה וששון לעכברים” – נשמע קול וַמבה.

– הקולך זה, ומבה? – קרא ריכרד – ואנכי אמרתי בלבי, כי ברחת מזה.

– לא! – ענה ומבה – מי ראה ומי שמע, כי הסִכלות תפָרֵד מן הגבורה?

ברגע זה נראו שני רוכבים הולכים ובאים אל המקום הזה.

 

פרק שלשים ושמונה.    🔗

שני הפרשים אשר באו – הם וילפריד אַיבנהוֹ וגוּרט עבדו. ומה גדל תמהונו של אַיבנהוֹ, בראותו את אדונו ובגדיו אדומים מדם, ועל הארץ שוכבים ששה או שבעה חללים.

ותמהונו גדל יותר, בראותו את ריכרד מוקף חיל רב של בני־היער, שודדים על־פי מראיתם, חבורה שאינה נאה למלך ורוזן.

הוא פקפק מבלי דעת, אם יפנה אליו בגלוי בשם מלך או בהַסתֵר בשם “אביר שחור”. ריכרד ראה את מבוכת ידידו הנאמן.

– אל תירא, וילפריד – קרא אליו – קְרא לי בשמי ריכרד, כי כל האנשים האלה העומדים סביבי נאמני־לב הם, אף כי פעמים רבות עשו מעשים אשר לא יעָשׂוּ.

– אדוני אַיבנהוֹ – פנה אליו ראש הגדוד – אמנם אין לי להוסיף אחרי דברי מלכנו, אך אני נוטל רשות לעצמי להגיד לך, כי למלכנו אין עבדים נאמנים יותר מן האנשים העומדים היום סביבותיו.

– אני מאמין, בן־חיל – ענה וילפריד – אחרי אשר בראשם עומד איש כמוך. אך מה הם אותות ההֶרֶג האלה? מי הם ההרוגים פה? ומה הדם אשר על בגדי נסיכי?

– בגֹד בגדו בנו, אַיבנהוֹ – קרא המלך – אך בחסדם של בני־החיל האלה עלה בידי לשלם לבוגדים כפעלם. ואולם גם אתה בגדת בי, כי מרית את פי – הוסיף ריכרד מתוך צחוק – הכי לא צויתִיך לשבת במנזר, עד אשר תרָפֵא מפצעיך?

– כבר נרפאו פצעי – ענה אַיבנהוֹ – וזֵכר אין להם עוד. אך למה זה, אדוני הנדיב, תעכר את לב עבדך הנאמן, בשימך את נפשך בכפך לבקש קרָבות, כאלו אינך אלא אביר נודד, שאין לו בעולמו אלא חרבו וחניתו.

– גם ריכרד פלַנטַגֶנֶט – ענה המלך – לא יבקש כבוד אחר, כי אם זה שקנה בחרבו ובחניתו.

– אך הלא עמך וארצך, אדוני – קרא אַיבנהוֹ – צפוים אלי אַסוֹן, בהלקח מהם מלכם ונסיכם.

– הוי, ידידי הנאמן – ענה ריכרד – הן אתה נטלת רשות לעצמך לבלי שמוע בקולי ולעשות כרצונך, ולמה תמנע את החופש הזה ממני? דע לך כי עלי לאסוף תחלה חיל וצבא במספר רב, למען יחרדו ויחתו אויבי, כאשר ירָאֶה ריכרד. ואם אגָלֶה פתאם, סכנה צפויה לי.

וילפריד השתחוה ולא ענה דבר, כי ידע את רוח מלכו, אשר לא אהב את הוכּוּחים.

וריכרד גם הוא שמח בלבו, כי יועצו החשה, ויפן אל ראש־הגדוּד ויאמר:

– מלך השודדים, אולי תואיל להזמין את אחיך המלך לסעוד את לבו, אחרי עמל היום?

ראש־הגדוד הוליך את המלך אל מגרש אחד ביער, אשר שם ישבו בני־חברתו. לב ריכרד עלץ בקרבו, כאשר בא לסעודה זו. חברה זו נעימה לו מחברת שרים ואצילי־ארץ. כן היה דרך ריכרד לב־האריה: הוא אהב אח מעללי האבירים ומאורעותיהם, וכבוד גבור היה יקר לו מכל עניני ממלכתו החשובים. ולכן היה שמח וטוב־לב, בשבתו בתוך בני־היער.

תחת אֵלה עבוּתה ישב מלך אנגליה, ומסביב לו אנשים ריקים ופוחזים, אשר היו עתה לשלישיו ושומרי־ראשו. וכאשר שתו המסובים את כוסותיהם, שכחו רגע כי לפניהם הוד־מלכות. אחדים מהם נתנו קולם בשיר, אחדים התלוצצו, ורבים ספרו על דבר מעלליהם הרעים. והמלך שמע את הקולות ואת הדברים, ויתלוצץ גם הוא בתוך בני־היער.

ואולם ראש־הגדוּד, רוּבין הוּד הנבון, ירא מאד פן יבוא אחד מאנשיו לפגוע בכבוד המלך, ולכן קרב אל אַיבנהוֹ, אשר עמד מן הצד ועל מצחו עננה, וילחש לו:

– אמנם כבוד אין קץ לנו לשבת עם המלך, אך לא טוב הדבר, כי יאבד זמן לבטלה, בעוד אשר עניני מלכותו קוראים לו.

– כֵנים דבריך, רוּבין הוּד – ענה אַיבנהוֹ – ומה גם כי האנשים המתלוצצים בפני המלך גם ברגע עליצוּתו משחקים עם הארי אשר יוכל להתעורר.

– אכן לבך אמר לך את אשר יגורתי – קרא ראש־הגדוּד – אנשי הם גסי־רוח מטבעם, והמלך הוא מהיר־חמה, הנקל אפוא לפגוע בכבודו – ולכן טוב כי נשים קץ לסעודה זו.

– רק בידך לעשות זאת – ענה אַיבנהוֹ – כי אם אגיד לו אנכי, לא יאבה ולא ישמע לי.

– ובכן – קרא רוּבין הוּד אחרי דומיה קלה – אפשר כי יִחַר בי אף המלך. אך אלהים הוא היודע, כי רק לטובתו של מלכי אני עושה את הדבר.

והוא קרא אליו את אחד מעבדיו ויאמר לו:

– לך והסתר בין השיחים, ותקעת בשופר תקיעה נורמנית לאסוף המחנה. מהר ועשה כאשר צויתיך.

העבד הלך לעשות כמצות אדונו, וכעבור חמשה רגעים שמעו בני־היער קול תקיעת שופר.

– הקול קול מלבוּאַזין – קרא אחד מן המסובים, בעמדו על רגליו ובכוננו את קשתו. וכל בני־היער קמו מהר לקראת נשק.

כך דרך האנשים האלה לעבור ברגע אחד ממשתה למלחמה. התמורה הזאת מצאה חן בעיני ריכרד, ויקם גם הוא וילבש את קובעו ואת מדיו, וגוּרט עוזר על ידו. אך את אַיבנהוֹ מנע מלכת עמו.

– מאה פעמים נלחמת, וילפריד, בעדי, בעד מלכך. עתה תראה כאשר ילחם ריכרד בעד ידידיו ונתיניו. 

בין כה וכה שלח רוּבין הוּד את אנשיו לכל עֵבר, כאלו עליהם לארוב לאויב; ובראותו כי בני חברתו התפזרו, קרב אל ריכרד, אשר עמד חמוּש מכף רגלו ועד ראשו, ויפול לפניו על ברכיו לבקש ממנו סליחה.

– למה זה תבקש ממני עוד סליחה? – שאל ריכרד בקוצר־רוח קצת – הן סלחתי לכל מעלליך. האמנם תאמר בלבך, כי דבר־מלך נוח לשנות? או אולי הספקת בינתים לעשות דבר פשע חדש?

– ערוב ערבתי את לבי – ענה בן־היער – לרמות אותך, אדוני, לטובתך. קול השופר אשר שמעת הוא תקיעה על־פי פקודתי, למען שים קץ למשתה, כי חס אני על זמנך.

והוא קם מכרוע על ברכיו, את ידיו שלב על חזהו, ויעמוד לפני המלך, כאיש המכיר בעונו ויודע כי כונתו היתה טובה, ויחכה למוצא פיו.

פני ריכרד אדמו מכעס, אך הוא הבליג על זעמו, ורגש היושר תקף את לבו ברגע אחד.

– מלך היער הזה – קרא ריכרד – חס על היין ועל הצֵידה לתת מהם למלך הארץ הזאת! טוב ויפה, איש־חיל! – ואולם כאשר תבוא אלי לוֹנדוֹנה, תראה כי מכניס־אורח אני.

ריכרד ישב על סוסו, ועוד הפעם הושיט את ידו לרוּבין הוּד ולחבריו וילך לדרכו.

ראש־הגדוּד אמר לו, כי אנשיו משוטטים ביער לארוב לאויבי המלך, ולכן הוא מקוה, כי יעבור את הדרך בשלום בלי פגע.

ואמנם כאשר אמר כן היה. עוד בטרם בוא השמש הגיע המלך עם אַיבנהוֹ, גוּרט וּומבה עד מבצר קינגסבורג, העומד על גבעה עטופה דשא, באחד המקומות היפים ביותר בארץ אנגליה.

על ראש המגדל היה תלוי דגל שחור לאות אֵבל. ומסביב למבצר המון אנשים, אשר באו אל משתה־אבֵלים זה. כל איש אשר ידע את הנפטר²⁰² בחייו חש לבוא אל המשתה. בחדר־המבשלים הכינו הטבחים בקר וצאן, ובחדר שני מזגו יין ושכר לרוב.

רבים ושונים היו האורחים, קרואים ושאינם־קרואים, בהם אכרים זכסים, אשר באו לאכול לשובע אחרי ימים רבים של רעב, קבצנים נודדים, אנשי־צבא ששבו מארץ־הקודש, בעלי־מלאכה עוברים ושבים, הולכי דרכים, בדחנים ומנגנים ועוד ועוד.

וכל אלה אכלו ושתו והרבו שאון, אך לפעמים עלה על לבם זכר המת, שבגללו נאספו הלום, ואז הוציאו הגברים מפיהם אנחה והנשים הרימו קול יללה.

מראה שני אבירים, אשר הלכו ובאו אל בית איש זַכסי, נחשב למאורע גדול. ולכן מהר לקראתם שר־המשקים, ובמטה הלבן אשר בידו הוליך אותם אל פתח השער.

גוּרט וּוַמבה לא נועזו לבוא אחרי אדוניהם אל הטירה פנימה, ויבחרו להשָאֵר בחצר, עד אשר יקראו להם לבוא.

 

פרק שלשים ותשעה.    🔗

על פני סולם עלו המלך ריכרד, ואחריו אַיבנהוֹ ידידו, אל אולם רחב בקומה השלישית, אשר שם היה מקום המשתה. בשעת עליתו הֵליט וילפריד את פניו באדרתו, למען לא יֵרָאֶה לפני אביו, בטרם יעשה המלך שלום ביניהם.

בחדר עגול, מסביב לשלחן גדול, ישבו כשנים עשר איש, בני המשפחות המיוחסות בין הזכסים. כלם היו זקנים או באים־בימים, יען כי הצעירים, למורַת רוח הוריהם, פרצו את הגדר, אשר הבדילה בין הנורמַנים הכובשים והזַכסים הנכבשים. המסובים ישבו שותקים, עיניהם מביעות חשיבות, מלבושיהם הארוכים והשחורים התאימו עם המקום שישבו שם.

סֶדריק ישב בין בני־עמו, אשר בחרו בו, כנראה, פה אחד ליושב־ראש. כאשר נכנס ריכרד, קם סדריק ממקומו ויקדם אותו בברכה (הוא ידע אותו רק בשם “האביר השחור”). המלך החזיר לו שלום, ויקח מידי שר־המשקים כוס יין. גם אַיבנהוֹ ברך לשלום את אביו רק בנענוע־ראש ולא פתח את פיו, לבל יכירוהו בקולו. 

לאחר שאילת־שלום זו קם סדריק ויושט ידו לריכרד, ויביאהו אל חדר אפל, אשר שם עמדה בימה ועליה ארון־של־מת.

משני עברי הארון עמדו שלשה שלשה נזירים זכסים, וישמרו על המת מפני השדים והרוחות הרעות, ולא חדלו אף רגע מהתפלל.

לאחר שהתפללו ריכרד ואַיבנהוֹ תפלה קצרה לפני הארון, הוביל אותם סדריק אל חדר קטן, אשר שם ישבה אשה חשובה, ועל פניה עקבות היופי של נעוריה.

– יהודית עדינה – קרא סדריק אחרי שעה קלה של דומיה – הנה שני האנשים הנכבדים באו להשתתף בצערך. וזה הוא האביר הכביר, אשר נלחם בגבורה להוציא חפשי את האיש שאנו סופדים לו היום.

– חן־חן לאנשים האלה – ענתה האשה – על עוז־רוחם, אם גם מן השמים לא סיעו בידם, וברוכים יהיו כי באו לנחם אֵם אומללה, שמת בנה. ואתה, סדריק ידידי, הלא תדאג למלא את כל מחסוריהם, אחרי בואם בצל קורתי.

האורחים השתחווּ ויצאו מן החדר ההוא, וילכו אחרי מנהיגם, עד אשר באו אל חדר רחב, ובעד הדלת הפתוחה עלה אליהם קול רִנה. שם עמדו כעשרים נשים ועלמות, אשר שרו שיר־אֵבל לנשמת המת, ורובֶנה המנצחת עליהן.

הגברת רובנה ברכה לשלום את הבאים. פניה הביעו כובד־ראש, אך לא יגון־רוח. ומי יודע אם לא הרהרה העלמה ברגע זה בגורלו של אַיבנהו יותר מאשר דאגה לקרובה שהלך לעולמו.

ואולם סדריק התמים חשב כי חניכתו מלאה יגון, ולכן לחש באזני המלך: “היא היתה ארוסתו של אטלסטן”.

אחרי כן הוביל סדריק את שני אורחיו אל החדר המיועד להם למען ינוחו שם מעמל הדרך, אך “האביר השחור” אחז בידו ויאמר:

– הואילה נא, אדוני, וזכור את הדבר שהבטחת לי בטרם הפרדך מעמי, כי תעשה את בקשתי חֵלף העזר אשר עזרתי לכם.

– את מוצא פי אשמור, אדוני האביר – ענה סדריק – אך בשעה זו של אֵבל…. 

– אמנם כן – השיב האביר – אך אץ לי דרכי. גם אין הדבר רע, אם בה בשעה שתקבֹר את אטלסטן קרובך, תקבר עמו יחד גם דעות קדומות ומשפטים נמהרים.

– אדוני האביר – קרא סדריק ופניו האדימו – מקוה אני, כי בקשתך היא בדבר הנוגע אל עצמך ואל בשרך ולא אל איש זולתך. הן לא יִתּכן, כי יבוא איש זר להתערב בעניני ביתי.

– לכן שמעני, סדריק נדיבי – ענה ריכרד בקול רוֹך – עד היום ידעתני רק בשם “האביר השחור”; עתה אתודע אליך בשמי ריכרד פְלַנְטַגֶנֶט.

– ריכרד לבית אניוּ! – קרא סדריק, בהרתיעו לאחור בחרדה.

– לא, סדריק נדיבי, כי אם ריכרד האנגלי, מלך על הארץ, השואף בכל לבו לאַחד את כל האזרחים. הלא תכרע לפני מלכך.

– לנֵצֶר מגזע נורמני – ענה סדריק – לא כרעתי מימי.

– אם כן – ענה המלך – חלק תחלק לי את הכבוד הזה, אחרי אשר אתן משפט אחד לכל יושבי הארץ, כנוֹרמנים כאנגלים.

– נסיכי – קרא סדריק – מודה אני בגבורתך ונדיבותך, אך כופר אני בזכותך לשבת על כסא המלוכה.

– האם יש איש אחר ראוי לזה? – שאל המלך במנוחה.

– האמנם באת אלי – ענה סדריק – להגיד לי, כי לא נשאר עוד זכר לבית המלוכה, בטרם הוּרד אל קבר הנֵצר האחרון להמלכים הזַכסים.

– לא, בשם אלהים נשבעתי, כי לא להרעימך אמרתי – השיב המלך – כי אם דברתי בתם־לב.

– אכן – קרא סדריק – ידעתי כי מלך תמלוך, והמלוכה תכּון בידך…

– אך נחזור לעניננו – פתח המלך – הנה מבקש אני ממך אם לא תחלל דבריך, כי סלוח תסלח לעון האביר הטוב וילפריד איבנהו והשב תשיב לו את לבך. יש לי רשות להתערב בענין זה כי על־כן תלוי בדבר זה אשרו של ידידי.

– הזה הוא וילפריד? שאל סדריק, בהראותו באצבעו על בנו. 

– אבי!… אבי! – קרא אַיבנהוֹ ויפול לרגליו על הארץ – סלח לי, מחל לי!

– סלחתי, בני – ענה סדריק – איש אנגלי לא יחלל מוצא פיו, גם אם פיו דבר אל איש נורמני. אך הסירה, בני, מעליך את הבגדים הקצרים ואת המצנפות עם הנוצות, ושים עליך מלבושי אנגליה כאשר לבשו אבותינו. ידעתי – הוסיף סדריק – מה שיש בפיך לדבר אלי. אך הגברת רובֶנה מחויבה להתאבל שתי שנים על מות ארוסה, כאלו היה אישה. מנהג אבותינו הוא ואין לזלזל בו. אם לא כן, תבוא נשמת אַטלסטן לתבוע את עלבונה ממנו.

דברי סדריק היו כאלו העלו נשמה מקברה. כי הנה ברגע זה נפתחה הדלת ואַטלסטן נכנס, לבוש תכריכים לבנים, ופניו חִוְרים וצנומים.

הרושם של המראה הזה אין לתאר בדברים. סדריק נרתע לאחור אל קיר החדר, ויבט בפני קרובו בעיני פחד ופיו פעור. אַיבנהו הצטלב ושפתיו לחשו תפלות והשבעות.

– בשם אלהים – פנה סדריק אל הרוח שנראה בדמות קרובו – אם בן־אדם חי אתה – פתח פיך! ואם רוח אתה – אמור נא, במה אוכל להשיב לך את המנוחה? בין כה ובין כה, אַטלסטן, דַבר!

– דַבֵּר אֲדַבר – ענה הרוח – אכן חי אני! אך זה שלשה ימים, שלשה יובלים הם בעיני, שלא בא אל פי דבר, מלבד לחם ומים. חיים כאלה אינם חיים. ושבח לאֵל שהצילני, ועתה באתי הלום.

– כיצד? – קרא “האביר השחור” – הלא בעיני ראיתי, כי “בן־ההיכל” הניף עליך חרבו, בשעה שהשתערנו על טוּרקילסטון, ולפי דברי וַמבה בִּתֵק²⁰³ את ראשך.

– שקר דבר ומבה – ענה אַטלסטן – אמנם הניף “בן־ההיכל” עלי את חרבו, אך היא נהפכה בידו ופגעה בי לא בחודה, כי אם בפיה־הקֵהֶה, ולכן רק הממה אותי, עד כי נפלתי לארץ מתעלף. וכאשר הקיצותי מקץ זמן־מה, ראיתי את עצמי שוכב בארון פתוח לפני הבימה בבית־הכנסיה של אֶדמונד הקדוש. התעטשתי ואמרתי לקום, אך ברגע זה מהרו אלי הכהן וסגנו, ופניהם מביעים השתוממות. אכן לא טוב להם, כי יקום המת, שהם עתידים לקבל שכר קבורתו. שאלתי מהם כוס יין, והם נתנו לי, אך, כנראה, מזגו בו דבר, כי תיכף נפלה עלי תרדמה עזה, ואתעורר רק כעבור שעות רבות. ראיתי את עצמי שוכב במקום אפל, ידי ורגלי אסורות בחבלים. לבי אמר לי, כי שמו אותי בקבר בבית המנזר. לקולי באו שני נזירים בני־בליעל ויאמרו לי כי מת אני וכי יש לי חִבּוּט־הקבר.

– הֵרָגַע, אַטלסטן הנדיב – קרא המלך – וסַפר לנו דברים כסדרם. ספורך מלא נפלאות.

– ארורים יהיו הכהנים והנזירים! – צעק אטלסטן – הם נתנו לי רק לחם יבש וכד מים. נקם אנקם בהם! גרש אגרש אותם מקנם!

– אך בשם אלהים – שאל סדריק – איכה נמלטת מידם? האמנם רך לבם, בשמעם דבריך?

– לבם רך? קרא אַטלסטן – היִמַס הסלע מפני השמש? מי יודע אם לא שכבתי שם עד עתה, לולא הלכו הנזירים אל סעודת־האבֵלים, שערכו לזכר נשמתי. הם הלכו, ואנכי שכבתי רעב וצמא. לאחרונה בא הכהן, שכור קצת, וכטוב לבו ביין נתן גם לי עֻגה ובקבוק יין, במקום לחם ומים. רק יצא הכהן, ואנכי סעדתי את לבי, וכחי שב אלי, נתקתי מעלי את מוסרותי… אך, אדונַי, תנו לי כוס יין, כי נִחַר גרוני!

בין כה וכה נאספו בחדר ההוא רבים מן האורחים, שעמדו ושמעו בפה פעור את דברי האיש הקָם לתחיה. ורבים עמדו על השלבים, כי לא יכלו לבוא אל החדר. והדברים הנפלאים נמסרו מאיש לאיש בהוספות ותקונים, עד כי לבשו צורה של אגדה. ואַטלסטן, לאחר ששתה את כוסו, הוסיף לספר:

– אחרי אשר נתקו מוסרותי, שברתי את דלת חדרי ואברח. באתי אל האֻרוה אשר בחצר, לקחתי משם סוס אביר, ישבתי עליו ומהרתי ללכת מן המקום. כל מי שפגע בי בדרך, גם מפחד, כי חשבו אותי לשד. ובקרבי אל בית אמי, הליטותי פני, לבל יכירוני העבדים ויאמרו בלבם כי איש מתחפש בבגדי מת אני, שבא ליהנות מסעודת של אבלים. לולא כן, מי יודע, אם היו נותנים ל“מת” לבוא בין החיים. אך שבח לאל, כי חי אני ובביתי אני עומד.

– ברוך אלהים – קרא סדריק – כי הציל אותך למען הביא גאולה לעמנו הנדכא, העם הזַכסי. 

– אל נא – ענה אַטלסטן – אל תדבר אלי כזאת. רב לי כי גאלתי את נפשי. עתה אין לי בלתי אם שאיפה אחת: להנקם מאת הכהנים, אשר הרעיבוני ונתנו לי להתענות. השמד אשמידם מן הארץ.

– אבל, אחי – קרא סדריק – הלא לפניך עומד כסא המלוכה. אמור נא להנסיך הנורמַני ריכַרד, כי אף אם “לב אריה” הוא, לא יירש את כסא אלפריד הקדוש, כל עוד חי נין ונכד לו.

– האמנם – שאל אַטלסטן – יושב פה המלך ריכרד?

– הוא בכבודו ובעצמו בא אל ביתך – קרא סדריק – ואתה חַיָּב היום בכבודו, כי אורח הוא.

– לא רק אורחי הוא – ענה אַטלסטן – כי אם מלכי ואדוני. היום הזה אני נשבע להיות עבד נאמן לו.

– בני – קראה אמו – זכור נא את זכות המלכות שלך!

– אחי – קרא סדריק – זכור נא את גאולת אנגליה מידי כובשיה!

– אמי וידידי – ענה אַטלסטן – הקבר והרעב והפחד הוציאו מלבי את תאות־הכבוד, אשר הביאה לי יסורים ומכאובים, וסופה להביא לידי שפיכות־דם רבבות אנשים. רב לי אם אהיה מושל בביתי ובאחוזתי, ולמה לי כסא מלך?

– אך רובנה חניכתי – קרא סדריק – הלא תפרוש כנפיך עליה.

– אַבא סדריק – קרא אַטלסטן – הלא תבין, כי אין לב הגברת רובֶנה אלי. היא נתנה עיניה באחי אַיבנהוֹ, כי הוא יפה־תואר ויפה־מראה ואביר באבירים. ובכן תנחל האהבה נצחון היום הזה. קרב אלי, אַיבנהו אחי, אני מוַתֵּר… אך מה זאת? הנה נעלם איבנהו ואיננו. הלא אך זה עתה ראיתי את פניו.

הכל הביטו מסביב ויבקשו את איבנהו – ואיננו. אחרי שעה קלה נודע הדבר, כי איש יהודי בא אל הבית וידבר דברים מעטים באזני איבנהו, אשר קרא לגוּרט נושא־כליו ויחדו עזבו את הטירה.

וכעבור שעה קלה, ראו האנשים, והנה גם נפקד מקום רובנה, וגם המלך ריכרד נעלם.

– בחיי ראשי – קרא אטלסטן – אין זאת כי אשמדאי מלך השדים בא לצחק בנו! הכל נעלמו פתאם! אך קומו נא, אתם הנשארים, ונשבה אל השלחן לאכול ולשתות, אף כי לא סעודת אבלים לנו.

 

פרק ארבעים.    🔗

עתה נשוב אל השדה בטֶמפלסטוי, הוא מקום המחזה, אשר שם הוטל הגורל על רבקה אם לחיים או למות… קהל רב נאסף לראות במחזה ההוא. כן דרך בני־האדם גם בימינו: כל קרָב, כל תִגרה, כל משפט־מות מושך אליו המון רואים.

רבים מן ההמון נדחקו אל שער בית־הכהנים, לראות את השופטים בצאתם; ורבים מהרו אל הככר לבצר²⁰⁴ להם מקום יפה. הככר היתה מוקפה גדר, ובימות עמדו מסביב למושב העם, כי רבים היו הבאים לראות בחגיגות, שהיו כהני ההיכל עורכים מזמן לזמן.

בקצה הככר מצד מזרח עמד כסא־כבוד למושב נשיא ההיכל, ועליו ישבו ראשי הכהנים וראשי האבירים של “אגודת־ההיכל”. ממעל לכסא הזה התנוסס דגל “בני־ההיכל”.

ובקצה השני ממולו נערכה מדורה של חבילות זרדים, אשר עליה אמרו להעלות את קרבן המשפט. על יד מדורה זו עמדו ארבעה עבדים שחורים, בני כוש, אשר מראיהם הנורא ומנהגיהם המוזרים העירו את לב ההמון להאמין, כי אלה הם ילדי השאול, שבאו לקחת את נשמת המכשפה.

בני־ההמון עמדו והרבו שיחה על המאורע, כי אַטלסטן היה שבוי בידי השדים ימים מספר ואחרי־כן נמלט מידם.

אך הנה נשמע צלצול עמום²⁰⁵ של פעמונים, אשר בשרו את בוא השופטים. לב ההמון נמלא חרדה.

וכעבור רגעי מספר נפתח השער, ואביר בא ובידו דגל ההיכל. לפניו הלכו ששה מחצצרים, ואחריו שנים שנים מראשי הכהנים, ואחריהם “נשיא ההיכל” רוכב על סוס פשוט, ואחרי הנשיא רכב בוּאַ־גילבר, מזוין מכף רגלו ועד ראשו, אך הצנה והשריון והחרב היו בידי שני נושאי־הכלים ההולכים אחריו. פניו היו לבנים כפני מת, כי בלילות האחרונים נדדה שנתו. אמנם מראהו היה הוד, כראוי לראש אבירי ההיכל, אך עיניו הביעו עצב, עד כי כל רואיו נדו לו.

לימינו ולשמאלו רכבו קונרד מון־פישה ואלברט מלבוּאַזין, אשר נועדו להיות עוזריו בקרָב. הם היו לבושים בגדי לבן, ואחריהם הלכו רבים מחברי ההיכל עם צבא עבדים ומשרתים, עטופים שחורים. אחרי התהלוכה הזאת, בין שומרים מזוינים, הלכה ובאה הנאשמה, פסיעותיה קטנות אך אמיצות, והיא לבושה שמלה לבנה. פניה החִורים הביעו אומץ ומסירות־נפש, עד כי לב כל רואיה נמלאו רחמים על האשה היפה הזאת, שנפל עליה הגורל למוּת על המדורה.

אחרי אשר סבבה התהלוכה את הככר עמדה, ואיש איש ישב על מקומו הנועד לו, מלבד איש־הקרב ועוזריו, אשר עמדו בתוך הככר, רוכבים על סוסיהם.

את רבקה הביאו עד כסא שחור לפני מערכת עצי המדורה. כאשר הביטה ראשונה על המקום שנועד לה למות שם, עבר רעד בעצמותיה. היא עצמה עיניה והתפללה בלחש, רק שפתיה נעות וקולה לא נשמע. אך כעבור רגע פקחה עיניה ותבט באומץ אל המדורה, ואחרי־כן הסבה את ראשה לאַט.

קול החצוצרות הודיע, כי משפט אלהים החל. מלבוּאַזין יצא וישם את נעל־יד היהודיה – הוא העֵרָבוֹן – לרגלי הנשיא.

– אדוני הנדיב, אבי הקדוש! – קרא מלבוּאַזין – הנה פה עומד האביר הכביר בריאַן־די־בוּאַ־גילבר, חבר ההיכל, אשר לקח את הערבון הזה מידי היהודיה רבקה, שנגזר עליה בבית־דינך מיתה על מעשי כשפיה, והאביר נכון לצאת לקרב להוכיח את צדקת משפטך.

ועוד הפעם הריעו החצוצרות, וכָּרוֹז קרא בחיל:

“שמעו! שמעו! הנה האביר בוּאַ־גילבר עומד נכון לצאת לקרב עם אביר נדיב, אשר יואיל להלחם מלחמת אלהים ליהודיה הזאת. אם יש אביר כזה יצא אלינו!”

ושוב הריעו החצוצרות, ואחרי־כן השתררה דממה. 

– איש מן האבירים לא בא להלחם לנאשמה – קרא הנשיא – לֵך, הכָּרוֹז, ושאלת אותה, אם היא מצפה לאביר שיבוא להלחם לה.

הכָּרוֹז הלך אל הכסא, אשר ישבה עליו רבקה, גם בוּאַ־גילבר קרב אליה, אף כי עוזריו הניאו אותו ברמזים מעשות את הדבר. ורבקה ענתה על שאלת הכרוז:

– לך אמור לנשיא, כי אין בי עון, ולכן אני מצפה לאלהים כי ישלח לי מלאכו להצילני. אך אם כעבור המועד, לא ירָאֶה גואלי, אות הוא, כי רצון האלהים כן.

אחרי אשר מסר הכרוז את הדברים האלה לנשיא, ענה ואמר:

– ישמרנו האל, כי יהודי או עובד־אלילים ישיא אשם עלינו! נחכה נא עד שקיעת החמה, ואם עד אז לא יבוא אביר להלחם לה, נעשה כדבר המשפט.

בין כה וכה לחש בוּאַ־גילבר באזני היהודיה, אשר הזדעזעה למשמע דבריו.

– רבקה – קרא האביר – שמעי לי!

– אין לבי אליך, אכזר, קשה־לב – ענתה הנערה האומללה.

– אך ביני נא – קרא “בן־ההיכל” – אני כעומד בעולם התהו, לא ידעתי למה הביאוני הלום, מה הככר הזאת ומה היא המדורה. כחזיון־בלהות של דמיוני כל זה בעיני.

– אך אני רואָה ויודעת – ענתה רבקה – כי מדורה זו עתידה לשרוף את גופי, ומן המקום הזה אעבור לעולם אחר, עולם טוב.

– חלומות הם, רבקה – קרא “בן־ההיכל” – דמיונות שוא. שמעיני, רבקה, עוד יש בידך לקנות חיים וחֵרות. עֲלִי על סוסי, ובעוד שעה אחת יפָתַח לנו עולם חדש, עולם מלא תענוגות. ידברו בי הכהנים הצבועים מה שלבם חפץ, ימחו את שמי מספרם, ואנכי אלך בדרכי לעשות לי שם עולם.

– “בן־היכל”! – קראה רבקה – חדל! אף כמלא השערה לא תזיז אותי מאמונת אבותי, גם בשעה נוראה זו. אתה הוא אויבי הגדול מכל אויבי. סור ממני, בשם אלהים!

אַלברט מלבוּאַזין קרב אליו ויקרא לו לשוב אל מקומו. ובוּאַ־גילבר הלך אחריו, ועיניו נשואות עוד אל רבקה.

כבר עברו שתי שעות, ואביר לא בא. ההמון לא האמין כי ימָצֵא איש אשר יֵצא להלחם ליהודיה מכשפה.

אך הנה על פני המישור נראה אביר מריץ את סוסו אל הככר, וקולות למאות מבין הקהל קראו: לוחם! לוחם! וההמון קדם בתרועה את האביר הבא.

ואולם הסוס, אשר רכב עליו האביר, היה עָיֵף ויגע מעמל הדרך, והרוכב היה גם הוא אין־אונים, עד כי לא עצר כח לשבת על האֻכָּף. ובכל־זאת ענה על שאלות הכָּרוֹז לשמו ולמעמדו בקול אמיץ וצלול.

– אביר בן טובים אני, אשר באתי הלום להוכיח בחרבי את צדקת הנערה העומדת פה ולשים לאַל את משפט־המות אשר חרצתם עליה. ואני שואל אפוא מעם האביר בריאַן־די־בואַ־גילבר, הבוגד, הרוצח והשקרן, כי יצא אלי להלחם בי.

– “בן־היכל” לא יצא להלחם עם אביר בן בלי שם – קרא מלבוּאַזין.

– “בן־היכל” יהיר! – קרא האביר – דע לך כי שמי גדול משמך ויחוסי רב מיחוסך. אני הוא וילפריד איבנהו.

– אין את נפשי להלחם עמך היום – קרא “בן־ההיכל” בקול של איש עָיֵף – הֵרָפֵא תחלה מפצעיך וקנה לך סוס אביר, ואז יהיה כדאי הדבר להסיר מלבך גאותך.

– “בן־היכל” יהיר! – קרא אַיבנהוֹ – האם שכחת, כי פעמַיִם נפלת לפני בקרָב. הלא בפיך דברת אל הכהן עָמרי, וגם נתת לערָבון את שרשרת הזהב, כי יצא תצא לערוך קרב עם אַיבנהוֹ, להשיב את כבודך. ועתה, חי אלהים, כי אגלה את קלונך בחצרות מלכים, כי מוג־לב אתה אם לא תצא היום להלחם עמי.

בוּאַ־גילבר הפנה ראשו אל עבר רבקה, ואחר פנה אל איבנהוֹ ויקרא בזעם:

– כלב בדמות זַכסי! קח בידך את חניתך והִכּון לקראת המות!

– התתן לי רשות, אדוני הנשיא לצאת לקרב? – שאל איבנהו.

– ודאי יש לך רשות, אם העלמה הזאת תבחר בך למגן לה.

– רבקה – פנה איבנהו אל היהודיה – התבחרי בי למַגִנך?

– ודאי – ענתה הנערה – אלהים שלחך להיות גואלי ממות! אך לא – קראה פתאם – עוד לא נרפאו פצעיך…אַל תצא למלחמה… למה תמות גם אתה בגללי?

ואולם איבנהו עמד על מקומו נוכח בוּאַ־גילבר, והכָּרוֹז קרא שלש פעמים: “עשו חובתכם, אבירים כבירים!” אחרי־כן הוציא הנשיא מפיו את המלים:!Laisser aller (יָקוּמוּ!)

האבירים השתערו זה מול זה בעוז, וסוסו העיף של איבנהו כרע ויפול לארץ, ויַפֵּל את רוכבו העיף. חרבו של איבנהו רק נגעה בקצה שריונו של בואַ־גילבר, אך, לתמהון כל הרואים, צנח הלוחם הזה מעל אֻכָּפו ויפול לארץ.

עד מהרה התרומם איבנהו ויגש אל איש־ריבו בחרבו, אך בוּאַ־גילבר לא ענה דבר.

– אל נא תמיתהו! – קרא הנשיא – בטרם התודה על חטאותיו לפני האלהים. למה תקח את נשמתו יחד עם גופו? אכן מנֻצָח הוא!

והוא ירד מעל מושבו ויגש אל האביר השוכב, ויצו להסיר את קובעו. עיניו היו סגורות, אך אֹדם עז כסה את פניו. וכאשר נגשו אליו פקח האביר רגע את עיניו הקמות, אחרי־כן חלף האודם מעל פניו וחורון־מות לקח מקומו. לא בחרב אויבו מת, כי אם בסערת רגשותיו בקרבו.

– אכן משפט אלהים זה! – קרא הנשיא –!Fiat voluntas tua (“רצונך [אלהים] יֵעָשֶה”).

 

פרק ארבעים ואחד.    🔗

אחרי אשר עברה המהומה, שאל איבנהו את הנשיא, אם עשה חובת אביר באמונה.

כן – ענה הנשיא – צדקת הנערה הנאשמה יצאה כאור! וגופת האביר המנוצח עם כלי־זינו בידך הם, לעשות בהם כטוב בעיניך.

– לא אגע בגופו ובנשקו – ענה איבנהו – כי לא ידי היתה בו, כי אם יד אלהים. וגורל הנערה… 

אך פתאום נשמע קול שעטת סוסים רבים הולכים וקרבים, ובראשם רוכב “האביר השחור”, מזוין מכף רגלו ועד ראשו.

– אכן אֵחרתי לבוא – קרא האביר – אָמור אמרתי להלחם עם בוּאַ־גילבר. ואתה, איבנהו, הטוב עשית לצאת לקרב, בעודך רפה־אונים?

– מן השמים נלחמו לי, אדוני! – ענה איבנהו – ואויבי נפל חלל.

– ינוח בשלום! – קרא ריכרד – אביר כביר היה. אך לא עת עתה להרבות דברים. קום, בָהוּן, ועשה פקודתך.

ואביר אחד יצא מבין הרוכבים ויגש אל אלברט מלבוּאַזין, וישם ידו על כתפו ויאמר:

– אני שם עליך משמר בעון בגידה במלכות.

– מי זה יעיז לשים משמר על אחד מ“בני־ההיכל”, בבית־הכהנים, בפני נשיא ההיכל? ומי נתן פקודה כזאת? – קרא הנשיא.

– אנכי הֵינריך בָהוּן, קַרל לבית אֶסקס, ראש השרים באנגליה.

– והוא עושה את פקודת ריכרד, העומד פה לפניכם – קרא “האביר השחור”, ויסר את קובעו, אשר הסתיר את פניו – מות יומת הבוגד יחד עם אחיו.

– לא אתן לך לעשות כדבר הזה – קרא הנשיא.

– מה כחך ומה גבורתך? שא עיניך וראה: הנה על בית־הכהנים מתנוסס עתה דגל אנגליה במקום דגל “ההיכל”!

– אנכי אגיש תלונתי עליך לפני האב הקדוש ברומי, כי גזלת את נחלת “אגודתנו” – קרא הנשיא.

– עשה מה שתעשה, אך לעת־עתה קח את אנשיך ולך בקש לך מנוח אחר אשר ייטב לך.

– קומו, אחים, ונלכה מזה – קרא הנשיא בגאון מושל.

וכל הכהנים נאספו סביבו, כעדר צאן בשמעם ילל הזאב. ולאות הנִתַּן מאת הנשיא, קמו כלם, ויעזבו אַט את המקום בקול מזמורי תפלה.

רבקה לא ראתה ולא שמעה מאומה מכל הנעשה, כי שכבה בזרועות אביה מתעלפת, על התמורה שבאה פתאם בגורלה. דברי יצחק השיבו את רוחה.

– קומי, בתי, אוצר חמדתי, ונלכה אל האביר הטוב להודות לו על חסדו עמנו.

– לא, לא – קראה רבקה – בשעה זו אין בי רוח להוציא הגה מפי… לא, אבי, טוב לנו כי נמהר לעזוב את המקום הנורא הזה.

– אבל, בתי, הן לא נוכל לעזוב את מצילך מבלי הודות לו. למה יאמרו עלינו, כי כפויי־טובה אנו?

– הרואה אתה, אבי, כי ריכרד המלך עומד פה וגם…

– צדקת, בתי, הטובה והחכמה! קומי ונלכה מזה! מי יודע, אם לא הגיע לאזנו, כי ידי היתה עם אחיו יוֹאַן, שאמר למרוד בו. קומי מהר, נלכה!

והוא לקח את בתו וילכו יחדו ויבואו בטח אל בית הרב רבי נתן.

על האחים מלבוּאַזין נחרץ משפט־מות. איש לא ספד להם, כי היו עריצים וידכאו את שכניהם מסביב.

האביר די־ברַסי ברח לארץ צרפת ויבוא לעבוד בחיל המלך. ופיצורס, יועצו של יוֹאַן, עזב את הארץ. אך יוֹאַן עצמו, אשר בגללו אמרו למרוד, יצא בשלום, כי אחיו המלך סלח לעונו.

הנה כי כן נדכא המרד באפס־יד. המורדים נפוצו כמוץ לפני רוח, וכסא המלוכה נכון בידי ריכרד, אשר עשה לו שם גדול בגבורתו ובנדיבותו.

גם סדריק הזכסי, בראותו כי כל עמלו להשיב את בית־המלוכה הזַכסי עלה בתהו, חדל מחלומותיו. עד מהרה הזמין אותו ריכרד אל חצר המלכות, ואף כי היה לו הדבר למורת־רוח, לא יכול סדריק להשיב פני המלך.

וכעבור ימים מספר חגגו ברוב פאר את חתונת אַיבנהוֹ עם בחירתו רובֶנה, במעמד המלך והשרים. והחג הזה היה מעֵין חג־שלום בין הנורמנים והזכסים, אשר נתנו יד זה לזה להיות לעם אחד.

ביום המחרת אחרי החתונה, באה אלגיתה להגיד לגברתה רובנה, כי נערה מכוסה צעיף מבקשת לדבר עמה פה אל פה. רובנה צותה להביא לפניה את הנכריה, ותשלח מחדרה את מכירותיה, שישבו עמה. 

הצעיף הארוך, אשר עטף את פני הנכריה, לא העלים את תארה היפה. הליכותיה הביעו הוֹד, אך לא יראה או הכנעה. רובנה בקשה אותה לשבת, אך לתמהונה כרעה הנכריה לפניה על ברכיה, ותאמר לנשק את שולי שמלתה.

– מה לך? – שאלה האשה הצעירה בהשתוממות – ולמה זה תחלקי לי כבוד?

– באתי לפניך, הגברת רובנה אַיבנהוֹ, לשלם תודתי, שאני חיבתי לאישך וילפריד אַיבנהו – קראה רבקה בקול מלא הוד – אני היהודיה האומללה, אשר למענה שם אישך נפשו בכפו ביום משפט־אלהים בטֶמפלסטוי.

– נערה – השיבה רובנה – אישי שלם לך רק כפעלך, כי עשית חסד עמו. דברי. מה יש בידי לעשות למענך היום?

– לא אבקש דבר – ענתה רבקה במנוחה – אך עשי חסד עמי ומסרת לאישך את דברי תודתי ואת ברכתי, כי עוזבת אני את הארץ. אבי הולך לספרד, אשר שם יושב אחיו.

– למה זה תעזבו את אנגליה? האמנם לא תמצאו לכם מחיה בארצנו? הן אישי נכבד בחצר המלכות, וגם המלך נוטה חסד לכל נתיניו.

– לא, גברתי, בארץ מלאה מלחמה ודם, אשר אויבים לה מבית ומבחוץ, אין מנוחה לבני ישראל.

– אך אַת, הנערה, אַל לך לפחוד. איש לא יגע לרעה באשה אשר הצילה ממות את אַיבנהו, האהוב וחביב בכל הארץ.

– חן־חן לך בעד דבריך הטובים וכונתך הטובה, אך תהום רובצת ביני ובין עם הארץ, עד כי לא נוכל להתקרב. שלום לך! ואולם שאֵלה קטנה לי ממך בטרם נפרד: הצעיף מכסה את פניך ממני, הואילי נא להסירו, למען אראה את יפיך המהולל בפי כל.

– אמנם אין יפיי ראוי לכבוד זה, אך עשׂה אעשה את שאלתך, אם תסירי גם אַת את צעיפך.

ושתי הנשים הסירו את צעיפיהן. רגע אחד אדמו פניהן, אך עד מהרה חלפה התרגשותן.

– גברתי – קראה רבקה – זכר פניך חקוק יהיה בלבי. פניך מביעים נועם וטוב־לב, אף כי גאון נשקף מהם. ברוכה אַת, וברוך יהיה מצילי…

היא הפסיקה רגע, כי עיניה מלאו דמעות, אשר מהרה למחות אותן, וכאשר שאלה רובנה, מה לה, ענתה, כי ברגע זה עלה בזכרונה יום עמדה בטמפלסטוי!… שלום! – הוסיפה רבקה – עוד זאת אבקש ממך… קחי מידי את התבה הקטנה למזכרת…

רובנה לקחה את התכה ותפתחה, ותרא כי שם מונחים תכשיטים יקרים ואבנים־טובות.

– לא אקח מתנה אשר רב מאד מחירה – קראה רובנה.

– אך, גברתי, התכשיטים האלה נאים לך וראוים הם לפאר את האשה, אשר עושר וכבוד נפלו בחלקה. ולי מה יתנו אלה? אנכי לא אשים עדי עלי כל ימי חיי.

– האמנם אומללה אַת? – קראה רובנה, אשר דברי העלמה נגעו עד לבה – הה, שבי עמנו. אנשים חכמים ילַמדוך את תורת דתנו, וכאחות תהיי לי.

– לא, גברתי – ענתה רבקה במנוחה – לא אָמיר את דת אבותי, כאשר ימיר איש את בגדו, לפי טעם הארץ ורוחה. ואומללה לא אהיה, כי אקדיש את חיי ליוצרי, אשר יהיה מנחמי ומשושי.

– הגם לכם יש בית־נזירות, אשר בו תשבי? – שאלה רובֶנה.

– לא, גברתי – ענתה היהודיה – אך בין בני עמנו, מימי אברהם אבינו ועד היום, היו נשים אשר הקדישו את מעשיהן לשמים, בעשותן טוב וחסד עם בני־אדם, לרפא חולים, לכַלְכֵּל רעבים, לנחם אבלים. אף אני אֵלך בדרכיהן. וכזאת תאמרי לבעלך, אם ישאלך על דבר גורלה של זו, שהציל ממות.

רעד נשמע בקולה של הנערה, בדברה את הדברים האלה, והרעד הזה אולי גלה את מצפוני לבה. היא מהרה לצאת מן החדר.

– שלום – קראה רבקה – והאלהים אשר ברא את כל בני־האדם, כיהודים כנוצרים, ישלח לכם את ברכתו.

היא יצאה מן החדר, ורובנה נשארה לבדה, ולבה מלא תמהון כאלו חזון־אֵל עבר על פניה. 

אַיבנהו חי עם רובנה אשתו באושר ואהבה, אחרי כל העמל והתלאה שנשאו שניהם. אך יש אשר עלה על לב איבנהו זכר הנערה היהודיה, גודל־רוחה ואומץ־נפשה, ולבו נמלא געגועים רבים עליה.

ויתר דברי ריכרד המלך, מעשי גבורותיו וכל הקורות אותו, הלא הם כתובים בספר דברי ימי אנגליה, ויותר מזה בשירי־הגבורים ובספורי־העם.