שופט השלום ישב לכיסא משפט בדיוטה התחתונה אשר ללשכת הפקידות, באותו האולם הקיצוני, המגביל את הכיכר הגדולה. חדר ריק זה, שרצפתו היתה של אבנים וקירותיו מסוידים, היה מחולק לשניים בסורג של כלונסאות לבנים וזה היה כבר משמש גם ספסל בשבילו אלו המדיינים ובשביל קהל הרואים ובשביל הפרקליטים גם יחד. לפנים מאותו סורג היתה קתדרה קטנה, שהיתה מתוקנה שלא כתיקונה מנְסָרים פשוטים ושם התנוססו שלושה שולחנות ושלושה כיסאות אצלם, שהיו מתוקנים בשביל השופט וחזנו ואחד בשביל הפקיד של אותו מעמד. בזווית שאחרי אותה קתדרה היה ישו שזבובים סבוהו שח אל הכותל והיה ניבט נוגות מתוך מסגרת שצביונה אבד. זולת זאת לא היה בחדר ולא כלום.

כשנכנסתי כבר היו הכול מוכנים. האולם היה מלא מפה אל פה איכרים ואיכרות. הללו היו חגורים למתניהם המייני עור שחורים והיו עומדים כשהן נשענים על מַטותיהם ואלו היו מסובלות סלי נצרים גדולים, שמתחת לצמידים שלהם היו נשקפים כרבולות אדומות של אפרוחים ובלטו חוטמים צהובים של בני אווז ואוזני שפנים. כל אלו יחד הם הם שגרמו לאותו ריח לד ושל רפת שמילא את חלל הבית. שופט השלום, אותו ברנש גוץ וקרח, שפניו היו אדומים וחלקים ובשרו היה לבוש סורדיט שכולו רבב, היה יושב ומקשיב בשים לב לדבריה של אשה אחת באה בימים, שהיתה ניצבת לכיסא משפט ומרציאה את דבריה כשהיא מלווה אותם בתנועות ברורות למדי של התמרמרות. חזנו של השופט, אותו אדם מדובלל ושרוי ברוגז, היה נראה כאילו הוא מגמגם וידיו היו שלובות וראשו מוטה כלפי שולחנו, בה בשעה שהפקיד של אותו מעמד, זה הכחוש והמזוהם, שזקנו מגודל, היה יושב ומטפל בשרטוט איזה כתב של יתדות על גבי השערים של ה“משפטים” שאבק מכסה אותם.

אותה אשה גמרה.

– והכול כאן? – שאל השופט.

– מה שאלתו? אדוני השופט? – חזרה האשה ושאלה כשהיא מאריכה את צווארה, זה המכוסה קמטים, קמטים דקים ככפה של אותה תרנגולת.

– הרי אני שואל אותה, אם כבר גמרה את פטפוטיה על עסקי אותה חומה? – חזר השופט ושאל בקול יותר רם.

– אתו הסליחה, אדוני השופט… גופו של אותו דבר זהו… אותה חומה, שבה הדברים אמורים, זו שאצלה נוהג ז’אן באטיסט מאסי לשפוך את…

והתחילה שוב מבראשית; אבל השופט הפסיקה.

– יפה, יפה די… הקובלת יש לה רשות להגיש קובלנא ולבוא לידי גוביינא… הסופר!

הסופר הרים במתינות את ראשו כשעל פניו השתטחה העוויה איומה.

– הסופר! – חזר השופט וקרא. – הקובלת יש לה רשות להגיש קובלנא ולבוא לידי גוביינא… ירשום נא בספר ליום…

ולאחר שחשב וספר את אצבעותיו:

– ליום שלישי הבא… נזמינהו ליום שלישי הבא… כך, ליום שלישי! מי שוב?

הסופר מיצמץ בעינו האחת והביט את הנייר שלפניו והפכוֹ ונטלוֹ שוב ואחרי שהעביר על פניו באצבעו ממטה למעלה, נשארה זו נעוצה במקום אחד.

– גטיליי את רוסו – קרא ולא נד. – יש כאן גטיליי ורוסו?

– כאן! קרא קול אחד.

– גם אני כאן! – קרא אחריו שני.

שניים מהאיכרים קמו ממושבותיהם והתחילו מתקרבים אל הקתדרה, אצל השופט, שפשט בינתיים את ידיו ושלב את כפיו הקשים לפניו, ניצבו ונבוכו.

– ספר איפוא, גטיליי! מה זה היה שם אצלכם, אה?

גטיליי פסח מרגלו האחת על חברתה, סופג בשרוולו את שפתיו, הביט ימינה, הביט שמאלה, גירד בפדחתו, השתעל שיעול קל ולאחרונה שילב את ידיו והתחיל מספר.

– מעשה שהיה כך היה, אדוני השופט… מהלכים היינו בחזירתנו מהיריד שביומו של מיכאל קדישא – אני והגטיליירית זו אשתי ורוסו כולנו יחד. אותו יום מכרתי שם שני בני בקר וגור אחד של חזיר – השד משחת, מובן ממילא שלכבודה של אותה מכירה סרנו תחילה אל המרזח. יוצא איפוא, שהיינו מהלכים בחזירתנו בשעת בין השמשות. אני הרי אני לי ומזמר, רוסו זה – הוא נטפל לה לאשתי וזו הגטיליירית הולכת ומדברת לו כל אותה שעה: חדל רוסו, בנאמנות, חדל! כי מה אתה? הרי אתה שוטה, כנראה, או שילד קטן אתה?…

והוא פנה אל רוסו ושאל אותו:

– הלא כך היה הדבר?

– אמת! – השיב הלז.

– פתאום – שב גטיליי אל סיפורו אחרי רגע אחד של דממה – פתאום אני רואה והנה אשתי זו נוטה ומתרוממת בשיפוע שאצלנו ופוסעת שם ועוברת את הגדר הנמוכה, זו שאחריה מתחילה השפלה הגדולה. להיכן? – שאני שואל אותה. לעשות את צרכי – הרי היא משיבה. טוב, הריני אומר… והרי אנו הולכים לנו, כלומר אני ורוּסוֹ זה אתי, הלאה. לא היו רגעים מועטים ואני רואה פתאום והנה רוסו הרי זה גם כן נוטה ומתרומם בשיפוע ופוסע ועובר את אותה הגדר הנמוכה, זו שאחריה מתחילה השפלה הגדולה. לאן? – אני שואל אותו. לעשות את צרכי – הרי הוא משיב. טוב, הריני אומר והולך לי הלאה.

הוא פנה שוב אל רוסו.

– הלא כך היה הדבר? – שאל.

– לכל פרטיו! – השיב הלז.

– והנה – הוסיף גטיליי – אני הולך לי לדרכי. אני הולך והולך. אני נפנה לאחורי. אני מביט אין אף אחד. והרי אני מדבר לנפשי: זר הוא הדבר, בנאמנות! היכן יכולים היו שיאבדו? וחוזר אני לאחורי באותה מסילה גופה שבאתי. הרי אלו שהיות יתרות, נדבר אני לנפשי; אמת במרזח הגדישו במקצת את הסאה; מכל מקום הרי הם מאריכים קצת יותר מדי. באתי אל המקום ששם נטה רוסו והתרומם בשיפוע… קפצתי את הגדר הנמוכה והרי אני מביט אל אשר בשפלה: אל מלא רחמים, הרי אני אומר – אבל הלא רוסו הוא זה מי שמוטל על גבי אשתי!… הרי אני מבקש את סליחתו של אדוני השופט, אבל אלו היו אותם הדברים ממש שדיברתי באותה שעה.

מקרב הנאספים פרצה צהלת צחוק; אבל גטיליי לא חשב אפילו לשים את לבו אל הללו. הוא לא חדל מסיפורו.

– רוסו זה כבש לו תחתיו את אשתי – במחילה מכבודו – והרי הוא מוטל ומפרכס שם ברגליו בשפלה. לאו! מהראוי היה שיראוהו את המנוול בשעת מעשה! אח, שד משחת זה! אח, חיה שכמותו! אח, זה החזיר, הוי בחור! – הרי אני קורא לו ממרומים – הוי, רוסו! שומע אתה, חיה? חדל! שתחדל תיכף ומיד! אבל אותו מזוהם! ממש כאילו אינו שומע ולא כלום התחיל מפרכס ברגליו עוד ביתר שאת. באותה שעה הריני מהר ויורד אל השפלה ואוחזו לרוסו זה באיצטליתו ומושכו, ומושכו… הנח! – הוא אומר, – תנני ואגמור, – תנהו ויגמור, קוראה לי גם זו. – כך, תנני ואגמור – הוא חזר ואומר – ובשכר זה תקבל אחר כך חצי מאתי חצי האדום… שומע אתה, בחור? חצי האדום? – הרי אני אומר ומרפה מאצטליתו – אמת אתה דובר? – אמת! – הישבע! – באלוהים! – תנהו לי מיד! – זאת לא. כשאגמור. – מילא. יקח אופל, גמור, אז סרתי וחזרתי לי אל המסילה.

גטיליי פנה בשלישית אל רוסו והזמינו להעיד בו.

– הלא כך היה הדבר?

– לכל פרטיו! – אישר הלז.

גטיליי מצא כדי סיפוקו בתשובה זו וחזר לספר בקול רם:

– שומע אדוני השופט? הוא הבטיח לי – שומע הוא? הבטיח בשבועה! מילא, לאחר שגמר חזרו יחדיו – הוא וזו הגטיליירית אל המקום אשר במסילה, ששם ישבתי וחיכיתי להם. ועכשיו חצי האדום שלי היכן הוא? – הרי אני שואל. מחר, מחר – הרי הוא אומר. לפי שעה אין בכיסי אלא פעוטות. דבר זה היה יכול שיהיה גם אמת. כמובן, אלא שהוא שיקר לי, אבל אני לא אמרתי לו כלום הרי אנו מהלכים לנו הלאה – אני וזו הגטיליירית ורוסו זה כולנו יחד. אני הריני הולך לי ומזמר, רוסו זה נטפל לה לאשתי וזו הגטיליירית הולכת ומדברת לו כל אותה שעה: חדל, רוסו, בנאמנות, חדל! כי מה אתה? הרי אתה שוטה, כנראה, או שילד קטן אתה?… כשנפרדנו אחר כך הרי אני אומר לו: זכור איפוא, רוסו, הבטחתני בשבועה. – כן, בשבועה. והושיט לי את ידו ורמז רמיזה לאשתי והלך לו… אבל מאז, אדוני השופט, ועד היום הזה עדיין לא חשב אפילו להשיב לי את חצי האדום שלי – כך, ולא עוד, אלא כשתבעתי ממנו לשלם את חובי קם וקרא לי בעל הסוטה – הוא אומר לי – רצונך, יכול אתה לסלק את עצמך לעזאזל אל כל הרוחות! כה היו דבריו אלי.

הוא פנה שוב אל רוסו ושאל:

– הלא כך?

אבל זה התחיל פוסע ארוכות ומגוחכות על מקומו ולא ענה כלום.

שופט השלום בא במבוכה. התחילה ידו ממשמשת בלחיו והוא הביט אל סופרו ואחר כך הביט אל הפקיד כאדם השואל בעצת חברו. מקרה זה היה, כנראה, יוצא מן הכלל.

– המ.. המ! – לימלם.

אחר כך חשב רגעים אחדים ומצא.

– ואַת גטיליירית, מה דברים יש אתך בזה? – שאל את האשה הכרסנית, שהיתה יושבת כל אותה שעה על הספסל כשהיא אוחזת סל גדול של נצרים בין רגליה ומקשיבה בתשומת לב חודר אל סיפורו של אישה.

– אנוכי? אבל אני אין לי מה להגיד כלום – קראה ותקם. – מה שנוגע להבטחתו של זה ולאותה שבועה שנשבע, ודאי, אדוני השופט, שאמת הוא. הוא הבטיח לתת לו חצי האדום, רמאי זה.

השופט פנה אל רוסו.

– ואתה מה אתה אומר? הלא הבטַח הבטחתָ, אמת? בשבועה הבטחת?

הלז היה עומד ומטפל במבוכה במגבעת שבידו.

– אמנם הבטחתי – קרא – אבל רוצה אני להגיד לאדוני השופט… חצי האדום אין אני יכול לשלם לו: הרי זה מחיר גדול ביותר… אין הדבר שווה, בנאמנות!

– אבל כיצד אתה אומר להשתוות אתו? מהראוי שתתפשר… חצי האדום אפשר שבאמת קצת יותר מדי הוא – דבר אמת הוא… שמעני, גטיליי, אולי אפשר שתאמר די באיקיו אחד?

– לאו! לאו! לאו! אין אפילו זכר לאיקיו… חצי האדום – הואיל ונשבע לי…

– אבל התיישב נא בדבר, בחור. גם איקיו אינו צרורות, ומלבד זאת יציג רוסו גם כיבוד כל שהוא בבית המרזח… הרי אתה מוסכם איפוא?

שני האיכרים הביטו איש אל פני חברו כשהם מתגרדים אחורי אוזניהם.

– כלום אתה מוסכם לזה, רוסו? – שאל גטיליי.

– מילא, יפה! – השיב הלז. – אין אני דורש רעתך…

– נתקע איפוא כף!

הם הושיטו יד איש לחברו.

– מי שוב? – קרא השופט בה בשעה שגטיליי והגטיליירית ורוסו יצאו שלושתם במתינות מהאולם כשגבותיהם כפופים והם מטלטלים בידיהם.

חלק ראשון

I

האור ירד אל בית-המלאכה דרך הפתח הפתוח בתקרה. זה היה מרֻבּע גדול של אור בהיר וכחֹל, חלל לבן על-פני המרחב אין-קץ של תכלת הרקיע, ששם עברו בחפזון עדות של צפרים.

אך משנכנסו אל החדר הגדול, החשוב והמרֻפּד, הועמו קצת קרני-האור הפזיזות שירדו מן השמים, התרככו, התנמנמו בתוך הרפידות, הלכו וגועו בתוך הוילונות, האירו אך מעט את הפִּנות החשכות, ורק מסגרות-הזהב אשר שם הָדלקו כמו פנסי-אש. המנוחה והתנומה נראו ככלואות במקום הזה, זו המנוחה המצויה בבתי אמנים, ששם נגלתה העבודה של נפש האדם. בתוך אלה הכתלים, משכן המחשבה, ששם מתאבקת המחשבה, מתאמצת בכל כֹחה להִגָלות, הכל נראה כעָיֵף ויגֵע ותשוש, משבאה המחשבה לנוח. הכל נדמה כמת לאחר אלה השעות של מַשבֵּר בחיים; והכל שובתים: כלי-הבית, הרפידות, התמונות הגדולות שלא נגמרה מלאכתן, כאִלו המעון כֻּלו יגע יגיעות בעליו, נשא עמו את עמלו, והשתתף במלחמתו שערך וחזר וערך יום-יום. ריח קליל ומַלאֶה של צבעים, של שמן-בֹּטם ושל טַבּק, נִדף ועלה ונקלט על-ידי המרבדים והרפידות של הכסאות; ובעד הדממה הכבדה לא הפריע שום שאון, מלבד הצריחות הקצרות והעליזות של הסנוניות, שחלפו על-פני החלונות הפתוחים, וקול המונה של פּריז אשר נשמע כמעט מעל הגגות. שום דבר לא זע, מלבד קרעי ענן קל של עשן כחֹל, שעלו לנֹכח התקרה מן הסיגַרה אשר בפי אוֹלִיבְיֵי בֶּרְטֵין, השוכב סרוח על הספה ופולט דרך שפתיו את העשן.

מבט עיניו התעלם במרחקי השמים ולבו בקש תֹּכֶן לתמונה חדשה. מה אמר לעשות? – את זה לא ידע עוד. הוא לא היה אמן קבוע ובוטח בעצמו, כי-אם חסר-מנוחה, ורוח-הקֹדש שבו בקשה בלי-הרף ובלי-קביעות את תקונה בכל גִלוּיי האמנות. הוא מצא עֹשר, כבוד, הגיע לפרסום רב, ועד סוף ימיו היה כאדם שאינו ידוע אל-נכון, מה האידיאל שאליו שאף. בתחלה לקחו את לבו עתיקות רומא, והוא היה למֵגֵן על המסֹרֶת של הקדמונים וכמוהם העלה את החזיונות הגדולים של ההיסטוריה; אחרי-כן נחה עליו רוח חדשה והוא צִיֵר תמונות בני-דורו בטעם צַיָרי-המופת. הוא היה איש משכיל, מתלהב, מתמיד בעבודתו, אוהב בכל נפשו את אמנותו, אשר ידָעָהּ עד להפליא, ובגלל יפי-רוחו הגיע במלאכתו לידי שלֵמות רבה וגמישות גדולה של כשרונו ושל סגֻלותיו בכל הנוסחאות של האמנות. אפשר גם זאת, כי הבכורה, שנתן פתאֹם העולם ליצירותיו המעֻדנות, המצֻינות והמתֻקנות, השפיעה על רוחו ומנעה בעדו להיות למה שהיה ראוי לכך מטבעו. אחרי הנצחון בראשיתו, הטרידוֹ החשק תמיד, שלא מדעת, למצא חן בעיני הבריות, הטהו בחשאי מן הדרך שבחר בה, המעיט את דמותו. ואמנם החשק הזה למצֹא חן בעיני הבריות התגלה בו בצורות שונות והוא שהועיל הרבה להגדיל את שמו.

החשיבות של נמוסיו, כל מנהגי חייו, הסלסול שהיה מסלסל בעצמו, שמו שקנה לו בכֹחו וזריזותו, ידיעתו לאחֹז בחרב ולרכֹּב על סוס – כל אלה שִמשוּ מרכבת-כבוד, שעברה לפני פרסומו שהלך וגדל. אחרי ציורו “קלֵיאופַּטרה”, הציור הראשון שעל-ידו קנה לו שֵׁם לפנים, לקח פּתאם את לב פּריז, אשר נתנה כתר בראשו, ובבת-אחת היה לאחד האמנים המזהירים בדורם, הנרָאים לכֹּל ביער-הטיול, שאולמי-התערוכות מושכים אותם אליהם, שהאינסטיטוט מכניס אותם בימי-נעוריהם, הוא נכנס שמה כמנצח בהסכם כל העיר.

ההצלחה הוליכה אותו עד אשר קרבו ימי-הזקנה, והיא מפנקת אותו ומלטפת אותו.

והנה שוכב האיש תחת השפעתו של היום הבהיר ההולך ואור בחוץ ומבקש לו תֹּכֶן פיוטי. הסיגרה והסעֻדה התישו מעט את רוחו והוא שוכב והוזה, עיניו אל חלל החדר, משַׂרטט בדמיונו על-פני תכלת הרקיע צורות חפזון, פני נשים נאות המטַילות בשדרות-היער או על המפסעה ברחוב, פני אוהבים ואוהבות על שפת הים, – כל אלה דברים, שהיו מניחים את דעתו. הציורים המתחלפים עמדו בשמַים לנגד עיני רוחו עמומים ומתנועעים; והסנוניות העפות כחץ מקשת וחוֹצוֹת את האויר נראו, כאלו באו למחֹק את הציורים ולמתֹח עליהם קו, כמו בהעברת קולמוס.

הוא בקש ולא מצא מאומה. כל התמונות שעברו בדמיונו היו דומות פחות או יותר אל אלה שכבר צִיֵר, כל הנשים שנגלו לעיני רוחו היו בָנוֹת או אחָיות לאלה שרוחו, רוח אמן, יָלד אותן זה-כבר; והפחד העמום, אשר תקף אותו זה כשנה, כי הוא התרוקן, כי תם ונשלם סדר רעיונותיו, כי רוח-הקֹדש נסתלקה ממנו, בא ועמד לפניו שעה זו, שעשה חשבון עבודתו, שראה את אפיסות-כחו לברֹא חדשות, לגלות עולם לא-נודע.

הוא קם לאִטו והלך לבקש בתוך תיקיו, בין הרשימות העזובות שם, אולי ימצא דבר, אשר יעורר בלבו רעיון חדש.

ומתוך עִשון התחיל מהפך את הרשימות, את השרטוטים, את התבניות, אשר היו גנוזות עמו בארון עתיק גדול; אחרי-כן, כאשר היה לו לזרא עמל-שוא זה ורוחו נדכא מתוך תלאה זו, השליך את הסיגרה, שרק בפיו זמן שגור ברחוב, גחן והרים מתחת כסא אבן-משקלֶת, שהתגוללה שם.

הוא הסיר בידו השניה את המסך מעל הרְאִי, ששִמש לו להַראות את דיוק העמידות, לכוֵן יפה, את הפֶּרספֶּקטיבות לבחֹן את האמת של ציורים, ובעמדו לנֹכח הראִי זרק וקבל את האבן והסתכל בבבואה שלו.

הוא היה נודע לשֵם בין הצַיָרים בכֹח גופו, אחרי-כן קנה לו שם בעולם ביָפיו. ואולם הזִּקנה רבצה עליו כמשׂא. קומה גבוהה, כתפים רחבות, חזה מלא, אך כרסו גדלה כמו של לוחם בא-בשנים, אף כי בכל יום ויום היה עוסק בהתגוששות והיה רוכב על סוס בדיקנות מרֻבּה. ראשו נשאר הדור ויפה כשהיה לפנים, אף כי היֹפי נשתנה. שערות השׂיבה, הסמיכות והקצרות, הוסיפו רוח-חיים על עיניו השחורות תחת הגבות העבות והאפלות. השׂפם הנאה, שפם של איש-צבא זקן, נשאר שחור כמעט ושִׁוה על פניו מין הוֹד ועֹז שאינו מצוי.

בעמדו לפני הראי ורַגליו ישרות, קומתו זקופה, עשה באבני- המשקֹלֶת את כל התרגילים הנהוגים והתבונן בנחת-רוח אל שרירי ידיו, שהראו נפלאות בכחן וּמַאֲמָצָן.

אך פתאֹם ראו עיניו בתוך הראי, שהשתקף בו בית-המלאכה כֻלו, והנה זזה היריעה, ואחרי-כן הופיע ראש אשה, רק ראש בלבד.

ומאחוריו נשמע קול שואל:

– היש איש בבית?

– יש – ענה האיש והִפנה ראשו. אחרי-כן זרק את אבן-המשקֹלת על הַכְּבִיר ורץ אל הדלת בזריזות מעֻשׂה קצת.

אשה נכנסה אל הבית לבושה שמלה צחורה. לאחר נתינת שלום שאלה האשה:

– עוסק היית בהתעמלות?

–כן – ענה האיש – הנה התהדרתי לפני הראי ונתפשתי בשעת קלקלתי.

היא צחקה ופתחה שוב:

– המעון של השוער היה ריק, ובדעתי, כי בשעה זו אתה יושב תמיד יחידי, נכנסתי מבלי נטילת רשות.

– חזיז! מה יפה אתְּ! מה רב ההדור!

– כן, לבושה אני שמלה חדשה. האמנם נאה היא לדעתך?

– נוֹי שבנוי, הרמוניה רבה. הוי! יש רשות לאמר, כי בימינו יודעים את סוד הגונים.

הוא חזר סביבה, משש את הארג, החליף בראשי אצבעותיו את סדר הקפולים. כאדם היודע פרק במלבושים, כחיָט מֻמחֶה, כי כל ימי חייו לִמֵד את מחשבתו, מחשבת אמן, ואת שרירי ידיו, שרירי אַתְּלֵט, לסַפּר בפי מכחולו את חליפות המלבושים העדינים ולגלות את יפי-האשה הכלוא והשבוי במאסר של הקטיפה ושל המשי או תחת השלג של הסַלסָלות.

והוא סים את בדיקתו ויאמר:

– נאה מאד. השמלה יאה לך מאד.

היא קבלה ברצון את שבחיו, לבה שמח כי נאה היא וכי מצאה חן בעיניו.

לא צעירה היא, אך יפה עודנה, לא גדולה מאד, אך רעננה היא ומזהירה בזוהר המיוחד לבת-ארבעים, שנודף ממנה ריח של בגרות; מראה כמראה שושנה זו שמתפּתחת והולכת עד אשר תמה פריחתה. ובשעה אחת תבּוֹל.

היא גנזה תחת שערותיה הצהבהבות את הנוי המזורז של הנעורים, זה הנוי המיוחד לבנות פּריז שאינן מזקינות, שנושאות בקרבן כוח מפליא של חיים, מעיין-שאינו-פוסק של און, ובמשך עשרים שנה הן עומדות בלי שנוי, בלי בליה ובלי ירידה, והן שומרות מכל משמר את גופן ונוצרות את בריאותן.

היא הרימה את ההינומה ואמרה בתלונה:

– אכן לא אזכה לנשיקה?

עשנתי זה-עתה – ענה האיש.

פוי! – קראה האשה – ואחר הגישה את שפתיה: גם את הרע אקבל.

ופיות שניהם נפגשו.

הוא נטל מידה את הסוכך ופשט את מעילה הקל מתוך תנועה זריזה ובטוחה, כאדם הרגיל בכך. וכאשר ישבה אחרי-כן על הספּה, שאל אותה האיש בהתענינות:

– מה שלום אישך?

– שלום רב, הוא עומד בשעה זו לנאום נאום בבית-הנבחרים.

– אכן! על מה ינאם?

– בלי-ספק על-אודות צנון או שמן-שומשמין, כדרכו תמיד.

אישה, הגרף גילרוּאַ, הנבחר מגליל אֵר, נעשה מומחה לכל השאלות החקלאיות.

אולם בראותה באחת הפנות ציור לא נודע לה, קמה ועברה על בית-המלאכה, עמדה ושאלה:

– מה הדבר הזה?

– ציור-פּסטל הוא שהחילותי לצייר, תמונת הנסיכה פוֹנטב.

– היודע אתה – קראה האשה קשות – כי אם תוסיף לעשות פרצופי נשים, סגור אסגור את בית-מלאכתך. יודעת אני מאד, לידי מה מביאה מלאכה זו.

– הה! – ענה האיש – איש לא יעשה פעמים תמונה כתמונת אֵני.

– אני מאמינה, כי כן הוא.

היא התבוננה אל תחילת הציור כאשה היודעת פרק באמנות, היא הרחיקה, הקריבה, האהילה על עיניה בידה, ביקשה מקום, שממנו יהי הציור שרוי באורה רבה, אחרי-כן עמדה והודיעה מתוך רצון:

– יפה מאד. ציורי-פּסטל עולים יפה בידך.

הוא שבע רצון לשמוע שבחו ושאל בלחש:

– הכך היא דעתך?

– כן, זו היא אמנות דקה וזקוקה לשאר-רוח מאד. אין זה ענין בשביל בעלי מלאכת-הציור.

זה שתים-עשרה שנה היא מדגישה את נטיתו כלפי אמנות של עולם עליון ונלחמת כנגד חזרתו אל עולם המציאות, ומתוך השקפה של העולם המעודן היא מוליכה אותו ביד רכה אל האידיאל של נוי נמוסי ומעושה קצת.

והיא שאלה:

– מה טיבה של זו, של הנסיכה?

והוא צריך היה לספר לה אלף פרטים מכל המינים, אלה פרטי-הפרטים, שבהם מוצאת האשה ספּוק לרגשי הסקרנות והקנאה שבה העוברים מהערות על-אודות המלבושים אל הערכות של הרוח.

ופתאום שאלה:

– האם היא מתגנדרת בפניך?

הוא חייך ונשבע לה, שלא.

אז הניחה את שתי ידיה על כתפי הצייר ונעצה בו עיניה. להט שאלתה זעזע את האישון העגול שבתוך קשת-העין הכחולה עם הנקודות הדקות-מן-הדקות כנטפי-דיו.

ושוב שאלה בתלונה:

– האמנם אין היא גנדרנית?

– כן, אמת דברתי.

והיא הוסיפה ואמרה:

– אכן שלוה אני. עתה לא תבוא לאהוב אחרת על פני. תם ונשלם, תם בשביל אחרות. עברה השעה, ידידי החביב.

רעד קל חלף בו, רעד זה הנוגע בלב אנשים באים-בימים, בשעה שמדברים עמהם על ימי-חייהם, והוא ענה בתלונה:

– היום, מחר, כמו אתמול, אין לי ולא יהיה לי בחיי בלעדיך, אֶני.

היא אחזה בידו, ובפנותה לצד הספה הושיבה את האיש על-ידה.

– במה היית מהרהר?

– בקשתי לי תֹכֶן לציור.

– איזה תֹכֶן?

– איני יודע, ועל-כן אני מבקש.

– מה עשית בכל הימים האלה?

והוא צריך היה לסַפֵּר לה על כל הבִּקוּרִים שעשה, על הסעֻדות בחבורה שסעד בצהרים ובערב, כל השיחות וכל הדִבּוֹת. גם הוא וגם היא מצאו חפץ בכל אותם הדברים הבטֵלים והמצויים, שעולמם עומד עליהם. הקְנָאוֹת בין איש לאשתו, הבגידות הנִגלות או הנסתרות, המשפטים הנמרצים, שנאמרו אלף פעמים ושנשמעו אלף פעמים, על-אודות אותם האנשים, אותם המאורעות ואותן הדעות, הם הם שהעלו והשקיעו את רוחם בנהר עכור וחמור זה, המכֻנה בשם חיי פַּריז. שניהם ידעו את הכל ושניהם היו מעֹרבים עם הבריות, הוא הצַיָר האמן, שכל השערים פתוחים לפניו, והיא האשה העדינה אשת דֶפּוּטַט משַׁמֵר, ורגילים היו אפוא אצל שעשוע זה של שיחת-חֻלין דקה, המיֻחדה לבני-צרפת, שיחה חבוטה, לשון-הרע בצורה נעימה, דברים בטֵלים בסגנון נאה, המוֹניוּת ואצילות כאחת, פטפוט חד זה המגדיל את שֵׁם אלה המֻמחים לו והכֹּל מקנאים בהם.

– מתי תבא אלינו לסעוד? – שאלה האשה פתאם.

– אימתי שתִּרצי. אמרי לי יומֵך.

– יום הששי. ביום הזה יסעדו אצלי הנסיכה מוֹרְטְמֵין, קוֹרְבֶּל ומוּסַדְיֶה, כדי לחֹג את שׁיבת בתי. שתבֹא הערב. אך אל תאמר לאיש מאומה. סוד הוא.

– אָהּ! אני מקבל את ההזמנה. שמח אשמח שמחה רבה לשוב ולראות את אַנֶּט. הלא זה שלש שנים שלא ראיתיה.

– כן הדבר! זה שלש שנים.

תחלה התחנכה אַנט בבית הוריה בפריז, והיא נתחבבה על זקנתּה, מרת פּרדין, ונפשה נקשרה בנפשה. זקנה זו, עיורת כמעט, ישבה כל ימות השנה באחוזת חתנה, בטירת רוֹנסיר, בגליל אֵר. מעט מעט השאירה הזקנה את הנערה אצלה, ומפני שמר גילרואַ ואשתו היו מבלים כחצי ימי חייהם באחוזתם זו, שהיו באים וחוזרים ובאים לשם בגלל כמה וכמה ענינים, חקלאיים ובחירותיים, נמנו וגמרו להביא את הנערה לפריז רק לעתים רחוקות, והיא עצמה היתה מבכרת את החיים החפשיים והמלאים תנועה שבכפר על-פני החיים הכלואים בכרך.

וזה שלש שנים שלא באה לעיר אף פעם אחת. כי הגרפינה אמרה להרחיק אותה לגמרי מן הכרך, כדי שלא לעורר בקרבה את החשק לחיים חדשים עד שיגיע ויבוא היום הקבוע לכניסתה אל “העולם”. מרת גילרואַ שלחה אליה שתי מורות מוסמכות יפה, אף הרבתה את נסיעותיה אל אמה ואל בתה. וחוץ מזה היתה ישיבתה אל אנט בטירה נחוצה כמעט בשביל האֵם הזקנה.

לפנים היה אוֹליביי בּרטין יושב שנה שנה ששה שבועות או שני חדשים במוֹנסיר; אך זה שלש שנים משך אותו הרימטיזמוס אל מקומות מי-המרפּא הרחוקים, ואלה עוררו בלבו כל-כך את החבה לפריז, עד כי בשובו לא היה יכול לעזבה.

הנערה, בעצם הדבר, צריכה היתה לבוא בימות-הסתו, אך אביה הגה פתאום רעיון בלבו להשׂיאה לאיש, והוא קרא לה לבוא, כדי שתפגש תכף את האיש הנועד לה לחתן, את המרקיז לבית פארנדל. אולם הרעיון הזה היה שמור בסוד, ורק אוליביי ברטין זכה, כי הגברת גילרוּאַ תגלה לו את הסוד.

והוא שאל אפוא:

– האם רעיונו של אישך כבר נתקבל בהחלט?

– כן, ולפי דעתי רעיון יפה הוא.

אחרי-כן עסקו בשיחות אחרות.

היא שבה לדבר בעניני אמנות ואמרה לשדל אותו, כי יעשה את תמונת כריסטוס. הוא סרב בדבר באמרו, כי ענין זה רבים דשו בו; אך היא העתירה עליו דבריה, עמדה על דעתה, אף קצרה רוחה. – הה, לוּ ידעתי שׂרטוט, כי אז הייתי מראה לך על הגליון את מחשבתי. הציור הזה היה חדש מאד, עז מאד. הנה מורידים אותו מעל הצלב, והאיש המסיר את ידיו מניח את גופו לנפֹּל מלֹא קומתו. הוא נופל ויורד על ההמון המרים ידיו לאחֹז בו ולתמכו. התבין לרֵעי?

כן, הוא הבין, אף מצא את הרעיון מקורי, אך שקוע הוא בכל נפשו בחיי-הזמן, ובאותה שעה שידידתו ישבה סרוחה על הספה, רגלה מוּרדה והיא נתונה בתוך נעל עדינה ובעד הגרב השקוף כמעט נראה מראה הבשר, קרא הצַיָר:

– ראי-נא, ראי, הנה זה הדבר הראוי לציור, הנה החיים: רגל אשה על שפת שמלה! יכול צַיָר לשִׂים הכּל בציור זה: מן האמת, מן החשק, מן הפיוט. אין לך דבר נאה יותר, נחמד יותר מרגל אשה, וכמה מן המסתורין אתה מוצא בה: את הברך הצפונה, הנעלמה והמשֹׁעֶרת תחת הארג הזה!

ובשבתו על-גבי קרקע ישיבה טורקית תפש את הנעל וחלץ אותה; והרגל שיצאה מנרתיק-העור שלה התנודדה כחיה קטנה ופזיזה, אשר לתמהונה הוציאוה לחפשי.

וברטין שב לדבר:

– נאה היא, עדינה היא, חוּשית היא, חוּשית יותר מן היד. אנא, הראיני את כף-ידך, אֶני!

היא היתה לבושה נעלי-יד ארֻכּות, שעלו עד הזרוע. וכדי לחלץ אחת מהן, תפשה האשה בקצה שפתה מלמעלה ובזריזות סלקה אותה בהפכה את נעל-היד כדרך שפושטים עורו של נחש. היד הופיעה והיא לבנה, שמנה, עגֻלה, ערֻמה, עד כי הולידה את הרעיון על-אודות עֶרְיָה שלמה ועזיזה.

האשה הושיטה את ידה, אשר נשארה תלויה בקצה כפה. הטבָּעות הזהירו באצבעותיה הלבנות; והצפרנים הורֻדות והעשויות יפה נראו כמלקחי-אהבה, שצמחו בקצה הכף הענֻגה של האשה.

אוליבְיֵי ברטֵין לטף בחבה את היד מתוך התפעלות. הוא הניע אנא ואנה את האצבעות, כצעצועים של בשר, ואמר:

– פלאי-פלאים! פלאי-פלאים! אבר קטן ועָדין זה, מהיר וחרוץ, עושה כל מה שהוא רוצה, כותב ספרים, אורג סַלסָלות, בונה בתים, יוצר מכונות, פירַמידות, אופה רקיקים, מחָלק לטיפות, ודבר זה חביב עליו יותר מכֹּל.

הוא הסיר את הטבעות אחת אחת; וכאשר הגיע תוֹרהּ של טבעת-הקדושין, חָשוּק של זהב, לחש מתוך חיוך:

– הנה החֹק. תנו כבוד.

– שטות! – קראה האשה בקצת תרעומות.

רוח של גחכן היתה בו כל ימיו, זה הרוח הצרפתי הרגיל לעָרב אבק-אירוניה ברגשות חשובים-מן-החשובים, ופעמים רבות היה מעציב את נפשה שלא ברצונו, מבלי דעת לתפוס את דקות הנפש של האשה ולהבחין בין הגבולים של מקומות הקֹדש, כפי שאמר הוא עצמו. והיא היתה נעלבת בכל עת, אשר היה מדבר עמה בלשון של התולים על-אודות קשר-אהבתם, שארך זה שנים רבות, עד שאמר, כי זה הוא המופת היותר יפה של אהבה במאה התשע-עשרה. אחרי שתיקה מעטה שאלה האשה:

– התלך עמנו, עם אנֶּט ועמי, אל חנֻכּת-התערוכה?

– הלֹך אלך.

אז שאלה אותו על-אודות מיטב הציורים העתידים להיות בתערוכה זו, שתפָּתח כעבֹר שני שבועות.

אך פתאֹם, כאלו זכרה דבר שנשכח מלבה לעשותו, קראה:

– הבה, תן לי את נעלי. אני הולכת מזה.

הוא השתעשע מתוך הרהורי-הזיה בנעל הקלה וגלגל אותה וחזר וגלגלה בתוך ידיו.

הוא גחן, נשק את הרגל, שנראתה כמרחפת בין השמלה והכְּביר ושלא התנודדה עוד, כי האויר צִנן אותה. אחרי-כן נעל אותה, ומרת גילרוא קמה ממושבה ותלך אל עבר השלחן, שעליו היו מפֻזרים גליונות, מכתבים פתוחים, ישנים וחדשים, בצד קסת של צַיָר, שהדיו חָרבה בתוכה. היא התבוננה מתוך סקרנות, נגעה בגליונות, הרימה אותם לראות מה יש מתחתם.

הוא קרב אליה ואמר:

– הנה אומרת אַתְּ להפריע את אי-הסדר על שלחני.

מבלי ענות על דבריו שאלה האשה:

– מי האיש הרוצה לקנות ממך את “המתרחצות”?

– אמיריקאי, שאיני יודע מי הוא.

– כבר נגמרה המכירה של הציור “משוררת-הרחובות”?

– כן. עשרת אלפים.

– יפה עשית. אמנם ציור נאה הוא, אך אינו מן המעֻלים. שלום, חביבי.

היא הגישה לו את לֶחיה והוא רפרף עליה בנשיקה קלה; והיא נעלמה מאחרי המסך, לאחר שאמרה בחצי-לחש:

– ביום הששי בשמונה שעות. איני רוצה, כי תלך ללַווֹתֵני, הן יודע אתה. שלום.

אחרי אשר יצאה האשה, הדליק קֹדם-כל סיגַרה, ואחר התחיל מתהלך בפסיעות קטנות על-פני חדר-המלאכה שלו. כל קורות קשר-האהבה הזה עברו לנגד עיניו. הוא העלה בזכרונו את הפרטים מימים רחוקים שחלפו, חזר והחיה אותם וקשָרם אחד אל אחד, ולבו מצא חפץ בציד זה של זכרונות.

הדבר היה באותו זמן שבא ועלה ככוכב על שמי האמנות בפריז, באותם הימים שהצַיָרים לקחו את לב הקהל ובָנו להם שכוּנה של ארמונות נהדרים, שרכשו להם במשׁיחות מעטות של המכחול.

אחרי שובו מרומא בשנת 1864, ישב ברטֵין שנים אחדות בלי עשות-חיל ובלי שֵם; ופתאֹם בשנת 1868, הציג את ציורו “קליאופַּטרה”, ובמשך ימים מעטים העלוהו המבקרים והקהל למרומי-עבים.

בשנת 1872, אחרי המלחמה, אחרי אשר מותו של הַנרִי רֵיניוֹ נתן מקום לבני-אמנותו לעלות על בימת הכבוד, בּא הציור “יוֹקַסְט”, תֹכן מלא עֹז, והעמיד את ברטֵין בשורת האמנים בעלי-העזוז; אף מעשה-הציור, שנעשה במקוריות פכחית, מצא חן גם בעיני האקַדֵמאים המיֻשבים. בשנת 1873 קבל את המֵדַליה הראשונה בעד “היהודיה מאלג’יר”, שהראה בשורו במסעו באפריקה, וזו שׂמה אותו עליון על חבריו; ובתמונה של הנסיכה סַליא, שעשה בשנת 1874, קנה לו שם בעולם-האצילים כראשון בדורו לצַיֶר צורות-אדם. מן היום ההוא נעשה לצַיָר חביב על בנות פַריז ובניה, לפרשן מבהק וחריף של הנוי, של המַהלך, של הטבע שלהם. במשך חדשים מעטים הגיע לידי כך, שכל הנשים בנות-השם בפריז התאמצו לקנות את הזכות להיות מציָרות על-ידו. הוא היה מסרב ונוטל שכר רב בעד מלאכתו.

הנה כן, בהיותו רצוי לכּל ויוצא ונכנס כדרך אחד מבני-האצילים, ראה פעם אחת בביתה של הנסיכה מוֹריטְמֵין, אשה צעירה לבושה אבלות, שיצאה בשעה שנכנס, והפגישה הזאת בַּפתח הבהיקה לו כמראה נהדר של נוי ושל אצילות.

הוא שאל לשמָהּ ואמרו לו, כי שמה: הגרפינה לבית גילרוּא, אשת אציל נורמַנדי, אגרוֹנוֹם ודֶפּוּטַט, כי היא לובשת אבלות על מות אבי אישהּ, כי שאר-רוח לה והכֹּל מקלסים אותה ומשכימים לפִתחה.

בשעה זו, ולבו עוד מלא מן המראה אשר צדהו, יצא מפיו: הוי! הנה אשה, אשר בכל לבי הייתי צר צורתה.

הדבור הזה נשמע ממחרת היום באזני האשה הצעירה, ובו בערב קבל מכתב על ניָר כּחֹל ומבֻשׂם,כתוב בכתב ישר ודק, הנוטה ועולה קצת משמאל לימין, ובמכתב נאמר:

"אדוני,

הנסיכה מוֹריטמֵין יצאה מביתי והיא אמרה לי, כי עלה על דעתך לעשות מצורתי העלובה אחד הציורים הנפלאים שלך. ברצון רב הייתי מוסר לרשותך את צורתי, אלו ידעתי נאמנה, כי לא יָצא מפיך דבור בעלמא וכי אמנם מצאת בי משהו, שראוי להיות מצֻיר ומתעלה על-ידך.

האמינה, אדוני, ברגשות העדן שאני הוגה לך.

אַנּה דֵי גילרוא".

הוא ענה ושאל, למתי יוכל להֵרָאות לפני הגרַפינה והוא קבל הזמנה פשוטה לבֹא לסעֻדה ביום השני הבא.

המעון היה בקומה הראשונה, בּוּלְוֵר מַלְהֶרְבְּ, בבית גדול והדור בטעם הזמן. בעברו דרך אולם רחב, המרֻפָּד משי כחֹל במסגרות עץ לבן ומָזהב, הכניסו את הציָר למין בּוּדוּאָר מקֻשט ברפידות בטעם המאה האחרונה, בהירות והדוּרות, רפידות אלו מעין מעשה הציָר וַטּוֹ, שגוָניה עדינים, שתכנה נאה, שנראות כעשויות ומצֻירות בידי פועלים חולמים חלום-אהבה.

הוא אך ישב והנה הופיעה הגרפינה. היא צעדה בחשאי, עד כי לא שמע בעברה דרך החדר הסמוך, והוא נדהם בראותו את פניה. היא הושיטה לו ידה כדרך שעושים לבן-בית. – הנה כן – קראה האשה, – אמת היא, כי אומר אתה לצַיֵר צורתי.

מאֻשר אהיה מאד, גברתי.

בשמלתה השחורה והצרה נראתה דקה מאד, ופניה הביעו נעורים, והחשיבות בפניה כמו סתרה את צהלה שבראשה, שהבריק כֻּלו על-ידי שערותיה הצהֻבּות. הגרף נכנס והוא אוחז ביד נערה קטנה כבת שֵש.

מרת גילרוא הציגה אותו:

– אישי.

זה היה איש קטן-קומה, חסר-שפם, לחייו שקועות, ותחת עורן הקדיר הזקן המגֻלח.

פניו היו דומים קצת לפני כֹהן או אַקְטוֹר, שערותיו ארֻכּות ויורדות על ערפו, נמוסיו מצֻחצחים, ומסביב לפיו שני קמטים גדולים מעֻגלים, היורדים מלחייו על סנטרו, והרואה יאמר, כי באו לו על-ידי ההרגל לדרוש לפני הצבור.

הוא הכיר טובה לצַיָר בעתרת מלים, שהעידו, כי דַבּרן הוא. זה ימים רבים חשק, כי יצַיֵר את צורת אשתו, וכמובן בחר במר אוליבְיֵי ברטֵין לעשות זאת, אלמלא התירא מפני המֵאון, כי הן יודע הוא, מה רבים הפונים אליו בהצעות כאלה.

הֻתנה אפוא, אחרי רֹב דברי-נִמוס משני הצדדים, כי מיום המחרת יוליך הגרף את אשתו אל בית-מלאכתו של הצַיָר. הוא נסה אמנם לבקש, אולי יואיל לדחות את הדבר, מחמת בגדי-האֵבֶל שהיא לובשת, אך הצַיָר עמד והודיע, כי רוצה הוא למסֹר על הבד את הרֹשם הראשון וגם לתאר את הסתירה המֻפלאה שבין הרֹאש העליז כל כך, הנאה כל-כך, המבהיק תחת תלתלי-הזהב, ובין המלבושים השחורים, המביעים קדרות.

היא באה אפוא ביום-המחרת עם אישה, ובימים שאחריו באה עם בתה, שהושיבה לפני שלחן עמוס בספרים מצוירים.

אוליביי בֶּרטֵין התנהג כדרכו בנמוס רב, הנשים מבנות-האצילים לקחו את לבו מעט מאד, יען כי לא ידָען כמעט. הוא תאר אותן בלבו יהירות וסכלות כאחת. צבועות וסוררות, קלות-דעת ועמוסות-דברים. הוא היה רגיל אצל הנשים מבנות “חצי-העולם”, שהיו יאות לפרסוּם שמו, לרוחו העליז, לגופו החסֹן והנאה ולפניו המזֹרָזים וְהַשְׁחַרְחָרִים. הוא נתן אפוא להן את היתרון ואהב את הליכותיהן החפשיות ואת דבוריהן החפשיים, כי רגיל היה במנהגים הקלים, המבֻדחים והעליזים, השוררים בבתי-המלאכה של האמנים ומאחורי-הפרגוד של התיאטרון, שהיה מצוי שם. הוא היה הולך לעולם-האצילים לבקש שם כבוד ולא לב, היה מוצא שם סִפּוק לגאותו, היה שומע שם קִלוסים ומקבל הזמנות, היה מתהדר שם בפני הגבירות העדינות, שחלקו לו מחמאות, אך לא היה מחזר אחריהן. הוא לא היה מתיר לעצמו בפניהן קלות-ראש או נבול-פה, מפני שחשב אותן לפתיות, והוא היה בעיניהן בעל-נמוסים יפים. כל פעם שאחת מהן היתה באה אליו ל“ישיבה”, היה חש, למרות התאמצותן למצֹא חן בעיניו, את מרחק שני הגזעים בני-האמנות ובני-האצילות, המונע אותם להתמזג, אף כי הם מתערבים. מאחרי בת-הצחוק ומאחרי דברי-הקלוס, שאצל הנשים הם תמיד מעֻשׂים קצת, מצא את התרחקות הטמירה של בן-אדם, הרואה את עצמו כיציר עליון. הדבר הזה היה מביא לידי כך, שנצנצה בו רוח של גאוה, שהתהלך בנמוסים של כבוד, של גאון כמעט, וביחד עם רגש-היהירות, הצפון בלבו של אדם שעלה לגדֻלה ושמתהלך עם נסיכים ונסיכות, התגבר בקרבו גם רגש-הגאון של אדם שעומד בכח כשרונו במדרגה עליונה זו, שאחרים הגיעו אליה בזכות יחוסם. “הרי הוא מחֻנך יפה מאד!” היו אומרים עליו מתוך קצת התפעלות. והתפעלות זו, שגרמה לו נחת-רוח, העליבה אותו באותה שעה, כי היא רמזה על הגבול שבינו לבינם.

החשיבות היתרה והמעֻשׂה של הצַיָר העיקה קצת על הגברת גילרוא, שלא מצאה בפיה מלים לדבר אל האיש הזה, שהכל אומרים עליו, כי איש-הרוח הוא.

אחרי אשר הושיבה את בתה הקטנה, באה וישבה על הכֻּרסה על-יד השרטוט הַמָתְחָל; והיא התאמצה, על-פי עצת האמן, לתת לפני אֲרֶשֶׁת.

באמצע ה“ישיבה” הרביעית, בערך, הפסיק פתאם את עבודתו ושאל:

– מה הדבר המשעשע לבך מאד בחיים?

השאלה הביאה אותה במבוכה.

– איני יודעת שאלה זו למה היא?

– יש לי חפץ לראות מחשבת-אֹשֶר בתוך העינים האלה, ועדַין לא ראיתי זאת.

– אם כן, נַסֵה-נא לדובב אותי, כי אוהבת אני מאד שיחה.

– האמנם עליזה אתּ?

– עליזה מאד.

– נפטפט-נא, גברתי.

הוא אמר “נפטפט, גברתי” מתוך חשיבות רבה; ואחרי ששב לעשות מלאכתו, בא עמה בדברים על ענינים אחדים ובקש לשיחתו תֹּכֶן, שיקרב את נפשות שניהם. הם התחילו בהערות על-אודות האנשים שידעו שניהם, אחרי-כן דברו על-אודות עצמם, שזו היא תמיד השיחה הנעימה והמקרבת יותר מכל השיחות.

כאשר נפגשו שניהם ממחרת היום, ראו את עצמם מקֹרבים יותר, וברטֵין, בראותו כי מצא חן ודבריו משעשעים, החל לספר פרטים מחיי-אמן שלו, נתן דרור לזיכרונותיו מתוך מעוף-הרוח והדמיון המיֻחד לו.

והיא, שהיתה רגילה אצל הרוח המָרכב של הסופרים המצויים בטרקלינים, נדהמה על-ידי מעוף זה משֻגע קצת של איש, המדבר דברים בחֵרות ומאיר אותם בברק האירוֹניה, ותכף השיבה על דבריו בסגנונו הוא, בנֹעם עָדין ובעֹז.

בשמונה ימים כבשה את לבו והקסימה אותו על-ידי עליזות זו, חֵרות זו ופשטות זו. הוא שכח לגמרי את דעותיו הקדומות על-אודות נשי האצילים, אף נכון היה בכל נפשו להחליט, כי רק הן בלבדן יש להן מן הקסם ומן המעוף. בשעת עבודתו, בעמדו לפני הבד, פסע לפנים ושב לאחור, כתנועות אלו של אדם נלחם, חלפו בלבו הרעיונות השגורים אצלו, כאִלו ידע זה ימים רבים את האשה היפה הזאת, הצהבהבה והשחורה, העוטָה שמש ואֵבֶל, היושבת לפניו, הצוחקת בהקשיבה לדבריו ועונה עליהם בעליזות, בהתעוררות רבה כל-כך, עד כי בכל רגע היא פוגמת בפוֹזה שלה.

פעמים שהיה מתרחק ממנה, עוצם עין, גוחן, כדי לראות יפה את כל הקף התַּבנית שלו; ופעמים שהיה מתקרב סמוך לה, כדי לסמן את התוים הדקים-מן-הדקים שבפניה, אותה ההבעה המתעלמת מן העין, לתפֹשׂ ולמסור על הבד את זה החשוב יותר בפניה של אשה מן המראה הגלוי לכֹּל, את זה הנאצל מן היֹפי העליון, את זו הבבואה של דבר שאין יודע מה-הוא, את הנוי הטמיר והנורא המיֻחד לכל אשה ואשה, זה הנוי הנותן בלב-איש אהבה בלי-גבול אל אשה זו ולא אל אחרת.

פעם אחת בצהרים באה הנערה הקטנה ועמדה לפני הבד, התבוננה ברצינות רבה של תינוק ושאלה:

– זו היא אמא, הכֵן?

הוא לקח אותה על זרועותיו לנשקה, כי נחת-רוח גרמה לו תהלה תמימה זו למעשה-ידיו.

ובאחד הימים, כשפניה נראו שקטים מאד, נשמע פתאם קולה הדק והעצוב קורא:

– אמא, אני משתעממת.

לב הצַיָר התעורר כל-כך למשמע תלונה ראשונה זו, עד כי ממחרת היום צוה להביא לביתו מחסן שלם של צעצועים.

אנּט הקטנה עמדה משתאה, שמֵחה ושקועה בהרהורים, נטלה וסדרה את הצעצועים בשקידה רבה, כדי לקחת אותם בידה בזה אחר זה, הכל לפי רצונה. ומיום הדוֹרוֹן הזה אהבה הילדה את הצַיָר, כדרך שאוהבים תינוקות, בידידות זו המלפפת והמלטפת, שעושָה אותם נעימים כל-כך ולוקחי-לב.

על הגברת גילרוּאַ התחבבו ה“ישיבות” יותר ויותר. בחֹרף ההוא היתה בטלה מעבודה, כי שרויה היתה באבֵלות, ובכן מנעה עצמה מן הבקורים ומן החגיגות, וכל מעיניה השקיעה בבית המלאכה הזה.

אביה היה סוחר פַּריזאי עשיר מאֹד ומכניס-אורחים, שמת זה שנים רבות, ואמה חולָה כל ימיה, שהיתה שוכבת במטתה ששה חדשים בשנה, ולכן היתה עוד בנעוריה בעלת-הבית, ידעה לקבל פני אורחים, להראות פנים צוהלות, לעסק בשיחה, להבדיל בין אדם לאדם ולהבין מה יש לדבר עם כל אחד מהם, ועד-מהרה הכירה את החיים ותצטַיֵן בעֵינה הפקוחה ובחוּשה הדק. כאשר שִדכו לה את הגרף גילרוּאַ, הבינה תכף את השׂכר שיכניסו לה נשואים אלו, ובלי סֵרוב כל-שהוא קבלה את הדבר כנערה מיֻשבה, היודעת יפה, כי אי-אפשר לזכות בכל דבר, וצריך אדם שיביא בחשבון את הצד הטוב והצד הרע שבכל ענין.

לאחר שנכנסה לעולם-האצילים והכל היו מחזרים אחריה, כי יפת-תֹאר היא וטובת-שׁכל, ראתה גברים רבים כורעים לפניה, ואף פעם אחת לא אבדה המנוחה מלבה, המיֻשב עליה כמו המוח שלה.

אמנם היא היתה אשה גנדרנית, אך הגנדרנות הֻבּעה בזהירות וּמִיָּמֶיה לא הרחיקה ללכת. המחמאות גרמו לה נחת, החֵשק שהעירה בלבבות היה נעים לה, אם רק יכלה להרָאות כלא-יודעת כלום; וכאשר עבר עליה ערב בטרקלין והיא מֻקּפה ענן של כבוד ותהלה, יָשנה שנת-מנוחה, כאשה שמִלאה את משלחתה עלי אדמות. חיים אלה, שארכו שבע שנים, לא הֶלְאוּ אותה, אף לא נראו לה חַדגוניים, כי אהבה האשה הזאת אהבה רבה את הזעזועים שאינם פוסקים של עולם-האצילים, ובכל-זאת נכספה נפשה לפעמים לעולם אחר. האנשים שהקיפו אותה, פרקליטים פוליטיקאים, בעלי כספים או אנשי-קלובּ הולכי-בטל, שעשעו את נפשה מעט כעין אַקטוֹרים; והיא לא ראתה אותם כאנשי-מעלה, אף כי כבּדה בלבה את מִשׂרתם, את מקומם ואת שמם.

הצַיָר מצא חן בעיניה תחלה משום החדוּש שהיה בו. היא השתעשעה הרבה בבית-המלאכה, היתה צוחקת בכל לבה, ראתה את עצמה טובת-שכל, והיא ידעה, כי שמח הוא על שקבלה את הזמנתו לבוא ל“ישיבות”. הוא מצא חן בעיניה גם משום שהיה יפה-תֹאר, גבר חסין ואיש-שם; אין אשה בעולם, אף כי יש כופרות בזה, אשר לבה לא ילך אחרי יְפִי-הגוף ואחרי שם-התפארה. נחת-רוח גרם לה הדבר, שהמֻמחה הזה נתן עין בה, וגם היא נתנה עיניה ביָפיו, ואחרי-כן נגלה לה בקרבו כח-מחשבה עֵרָני ומפֻתּח, אדיבוּת, דמיון, קסם של שכל ודבוּר עז-הצבע, שנדמה לה כבא לשפֹך נֹגה על מה שהביעה היא.

עד-מהרה נולדה ידידות ביניהם, ונדמה היה, כי לחיצת-היד שהיו נוהגים בה בשעה שהיתה נכנסת, הוסיפה בכל יום משהו מן הלב על שניהם.

הנה כן, בלי שום חשבון, בלי כל מחשבה תחלה הרגישה האשה, כי בקרבה הולך וגָדֵל הרצון הטבעי לקחת את לבו, והפעם הִתִּירה לעצמה. היא לא ראתה את הנולד, לא חשבה כלום; היא היתה רק גנדרנית בנעימות יתרה, כמו שהוא אצל אִשה בנוגע לגבר, המוצא חן בעיניה יותר משאר הגברים; והיא שָׂמה בתוך כל הליכותיה עמו, בתוך מבטי-עיניה ובנות-הצחוק שלה אותו הקסם העשוי לצוד, ששופכת האשה סביבה בשעה שמתעורר בלבה הרצון לְהֵאָהֵב.

היא היתה מדברת אליו דברי-חֹנף, שפֵּרושם היה: “יפה אתה מאד, אדוני”, והיא דובבה אותו שעה רבה להראות לו, בשמעה את דבריו בהקשבה, עד-כמה מעסיק הוא את רוחה. הוא היה מפסיק מעבודתו ויושב על-ידה; ובתוך אותה ההתעוררות היתרה של הלב, שבאה מתוך התשוקה למצא חן, נחה עליו רוח הפיוט, הבדיחות או הפילוסופיה, הכֹּל לפי היום.

היא היתה משתעשעת בשעה שהיה מבֻדח; ובשעה שהיה מדבר בכֹבד-ראש, התאמצה להבין את דבריו, לפי כֹח התפתחותה, מבלי לרדת לסוף דעתו. ובשעה שלבה היה מה מהרהר בענינים אחרים, העמידה פנים כאלו היא מקשיבה ומבינה יפה, כאלו מתענגת היא על גלוי-מחשבתו, עד כי התעוררה נפשו למראה הקשבתה ולבו שמח, כי גִלה נפש עדינה, פתוחה ומֻכשרה לקלוט את זרע המחשבה.

מעשה התמונה הלך והתקדם, הלך והשתלם, והצַיָר הגיע למצב זה של התעוררות-הנפש הנחוצה, כדי לגלות את כל סגֻלות התבנית אשר לפניו ולהביען בהתלהבות ובאמונה, שהן רוח-הקֹדש של האמן האמתי.

בהיותו גוחן עליה ואורב לכל תנועות גופה, לכל גַוּני בשרה, לכל שנויי עורה, לכל ההבעות והבבואות של עיניה, לכל הסודות של פרצופה, היה סופג לתוכו את נפשה כספוג זה שסופג את המים, וכאשר הוציא על הבד את הקליטה של הקסם המזעזע, שקלטו עיניו ושירדו כגַל מים מעל מחשבתו אל מכחולו, היה מבֻלבּל ושִׁכּוֹר, כאלו סָבָא מן החן של האשה.

היא חשה כי לקחה את לבו, והמשחק הזה שעשע אותה, והיא שמחה על הנצחון שהוברר לה יותר ויותר, וגם לבה היא התעורר.

דבר שיש בו מן החדש הוסיף על חייה טעם חדש ועורר בקרבה שמחה טמירה. בשעה שהיתה מקשיבה דברים על-אודותיו דפק לבה במהירות יתרה ותקפה עליה תשוקה – אחת מן התשוקות שאינן עוברות לעולם עד השפתים – לקרוא: “הוא אוהב אותי”, היא שמחה בשעה שהיו מקלסים את כשרונו, ויותר מזה, אפשר, בשעה שאמרו עליו, כי יפה-תואר הוא. וכשהרהרה בו, בשבתה לבדה, באין עמה הדברים המטרידים, ראתה בדמיונה באמת ובתמים, כי מצאה לה ידיד נאמן, שכל הימים יהא מסתפק בלחיצת-יד לבבית בלבד.

והוא, באמצע “הישיבה” פעמים שהיה מניח את לוח-הצבעים שלו על השרפרף, הולך ולוקח על זרועותיו את אַנט הקטנה, מחבקה ונושק לה על עיניה או על ראשה, מסתכל בפני אמה כאומר: “לא את התינוקת אני מנשק כך, כי אם אותך”.

ואולם פעם בפעם היתה הגברת גילרוא באה לבדה באין בתה עמה. אותם הימים לא היה הצייר עושה מלאכתו ועל-פי-רוב היו עוסקים בשיחה.

באחד הימים אֵחרה האשה לבוא. יום קר היה. יום של סוף שבט, אוליביי הקדים לבוא כדרכו בימים אלו שהיא צריכה היתה לבוא, כי לבו קוה לבואה קודם לו. ובשעה שישב וצפּה לה, התהלך על-פני החדר לארכו ולרחבו ועשן את הסיגרה ושאל את נפשו בתמהון, כי זה שמונה ימים הוא שואל שאלה זו בפעם המאה: “האומנם אוהב אנכי?” הוא לא ידע זאת, כי אמנם לא גמל עוד בלבו הרגש. רגיל היה ברגשות עזים מאד, שהאריכו ימים בלבו, אך מימיו לא ראה אותם כרגש-האהבה. הפעם נדהם מפני הרגש שהרגיש בלבו.

האָהב את האשה הזאת? אמנם כן, נפשו חשקה בה כמעט, מבלי הרהר על האפשרות לכבוש אותה. עד היום הזה, כשהיה נותן עיניו באשה, תקף עליו תכף החשק והוא שלח ידו אליה, כאדם הבא לקטוף פרי, ואולם בעמקי נפשו ובסתר לבו לא היה מימיו מזועזע גם בבואה גם בצאתה.

התשוקה אל האשה הזאת אך נגעה בנפשו והיא נראתה כמקֻפלת ומתחבאה מאחורי רגש אחר כביר יותר, שעודנו טמון בערפל ועוד לא התעורר. אוֹליבְיֵי האמין, כי האהבה פותחת בהזיות ובחזיונות פיוטיים ואולם מה שהרגיש נדמה לו, להפך, כיוצא מתוך הרגשה שאין לה שֵם, שיסודה יותר בגוף מאשר בנפש. הוא היה מזֻעזע-עצבים, מָרעַד-לב, מחֻסר-מנוחה, כמו בזמן שמחלה צומחת בקרב איש. ואולם שום יסורים לא התערבו עם קדחת-הדם הזאת, שבלבלה את מחשבתו, כשפגעה בו. הוא ידע, כי טרדה זו באה בלבו מאת הגברת גילרוּאַ, מן הזכרון שהשאירה בקרבו ומן הצִפִּיה שהוא מצפה לשוּבה. הוא לא ראה את עצמו שואף אליה בכל נפשו ומאֹדו, אך חש היה תמיד, כי בקרבו היא יושבת, כאלו לא עזבה אותו: היא השאירה בקרבו בלכתה ממנו מה-שהוא מנפשה, דבר שאין לו גוף ואין לו שם. מה זאת? הזו היא אהבה? עתה ירד לתוך לבו לראות ולהבין. הוא מצא אותה נאה, אך היא לא התאימה לאותו הטפוס האידיאלי של האשה, שיצרה לו תקותו העיוורת. מי הקורא בשם האהבה ראה בדמיונו את מעלות הנפש ואת סגולות הגוף של זו העתידה לקחת את לבו; והגברת גילרוא, אף כי מצאה חן בעיניו מאד מאד, לא נראתה לו, כי היא היא שבקשה נפשו.

אך מדוע היא מעסיקה את רוחו כל-כך, הרבה יותר משאר הנשים, באופן משונה ממנה שהיה, בלי-הרף?

האם נפל פשוט בפח, אשר פרשה לו האשה בגנדרנותה, ואשר הרגיש והכיר בה זה ימים רבים, ואחרי אשר סבבה אותו בתעלוליה, כרע תחת משא הקסם המיֻחד הזה, שיש לה לאשה הרוצה למצֹא חן?

הוא התהלך בחדרו, ישב, עמד שוב, הדליק סיגרות וזרקן מיד; ובכל רגע ורגע הביט אל החֹטר של שעון-הקין, שהלך כדרכו אל סִמן-השעה לאט ובנתיבו הקבוע.

הרבה פעמים עלה בדעתו להסיר בצפרנו את לוח-הזכוכית הבולט, אשר על שני חִצֵי-הזהב הסובבים ולדחֹף בקצה אצבעו את החֹטר הגדול אל סִמן-השעה, שהוא מתנהל והולך אליו בעצלתים כל-כך.

נדמה לו, כי אם יעשה זאת ונפתחה הדלת, וזו, שהוא מצפה לה, תופיע לפניו, כי הערמה הזאת תרַמה אותה ותחיש בואה. אחרי-כן פתח בצחוק על אותו רצון ילדותי, עקשני ואוילי

לאחרונה עמד ושאל את עצמו: “היכול אוכל להיות מאַהבה?” הרעיון הזה נראה לו מוזר, קשה להגשימו, גם לא כדאי להגות בו, משום שעתיד הוא להביא תמורות בחייו.

ואולם האשה הזאת מצאה חן בעיניו מאד והוא החליט: “אכן, אני שרוי במצב משוּנה”.

השעון צלצל, וקול השעה הרעיד את גופו וזעזע את עצביו יותר מנפשו. הוא צִפּה לה בקֹצר-רוח זה, שהולך וגדול מרגע לרגע במדה שגדול האִחוּר. היא היתה דַיקנית תמיד; ובכן, לא יעברו עשרה רגעים והוא יראה בבואה. וכאשר עברו עשרת הרגעים, ראה את עצמו שרוּי ביסורים כמו בזמן שצרה הולכת וקרֵבה, אחרי-כן התרגז על שהיא גורמת לו אבּוּד-זמן, ואחרי כן הבין פתאם, כי אם לא תבֹא, יגדל צערו מאד. מה יעשה? יחכה לה? – לא! – הוא יֵצא כדי שאם תבֹא, אפשר, באִחוּר זמן תמצא את בית המלאכה רֵיק.

הוא יֵצא אך מתי? מה הרֶוַח אשר יתן לה? האם לא טוב מזה להשָאֵר ובבואה יגיד לה במלים אדיבוֹת וקרוֹת, כי הוא אינו מאלה שמושיבים אותם לחכות? ואם לא תבֹא? אזי יקבל ממנה טלגרַמה, אגרת, דבר בפי עבד או שליח? ואם לא תבוא, מה עתיד הוא לעשות? יום אָבוּד הוא: אין בידו לעשות מלאכתו עוד, ובכן?… ובכן, הלוך ילך אל ביתה לשאל לשלומה, כי מֻכרח הוא לראות פניה.

אמנם כן, הכרח היה לו לראותה, הכרח עמֹק, מעיק, מדַכּא…, מה הדבר הזה? אהבה? אך לבו אינו מלא התעוררות, רגשותיו אינם מתרוממים, נפשו אינה שרויה בחזיונות, ורק זאת הוא יודע, כי אם לא תבֹא האשה היום הזה, עתיד הוא לשאת צער רב.

הפעמון מבחוץ צלצל בפתח המעלות שבבית, ואוֹליביֵי ברטֵין התעדד קצת; אחרי-כן תקף עליו גיל עד כי סבב אחת על עקֵבו בזרקו את הסיגרה שלו באויר.

היא נכנסה: לבדה באה.

בו ברגע נכנסה בו רוח של עֹז.

– הידעת מה ששאלתי את עצמי מתוך צפיה לך?

– ודאי לא, איני יודעת.

– שאלתי את עצמי, אם לא התאהבתי בך.

– התאהבת בי! מדעתך יצאת!

אך היא צחקה בדברה, וצחוקה זה אמר: “איש חביב הוא, נעים לי מאד הדבר”. והיא חזרה ואמרה:

– הבה נשמע, הן לא ברצינות תדבר; למה עשית לי צחוק זה?

הוא ענה:

– רציני אני מאד, להפך. לא אמרתי לך, כי התאהבתי בך, אך שאל שאלתי את נפשי, אם איני עומד להגיע אל הדבר הזה.

– מה הביא בלבך רעיון זה?

– דאגת-לבי בשעה שלא היית פה ושמחת-לבי בשעה שבאת.

היא ישבה.

– הה! אל תירא מפני דבר קטן זה – אמרה – כל זמן שאתה ישֵן במנוחה ואתה אוכל לתאבון, אין הסכנה גדולה.

היא פתחה בצחוק. והוא שאל:

– ואם תדֹד שנתי ותאבוני יאבד?

– תבֹא ותגיד לי.

– ואז?

– אעזבך למען תֵּרָפֵא בשלום.

– חן-חן.

ובענין זה של האהבה פטפטו כל הזמן שאחרי הצהרים. זה עשו גם בימים שבאו אחרי-כן. בחשבה את הדבר למהתלה בלתי-חשובה של פקח, היתה שואלת אותו מתוך בדיחות-הדעת בבואה אל ביתו.

– מה שלומה של האהבה היום?

והוא היה מספר לה בסגנון רציני וקל את כל דבר ההתקדמות של מחלה זו, כל העבודה הפנימית והעמֻקה שבלב, ההולכת ונמשכת ביצירת האהבה וגִדולה. הוא בדק את נפשו בפניה, את אשר הגה בכל שעה ושעה למן הרגע אשר נפרדו זה מזה אתמול, וסח לה בדרך בדיחה כמו פרופיסור השונה לתלמידו את פרקו; והיא האזינה לדבריו בשׂים-לב, ונפשה התעוררה קצת אף חרדה למשמע הספור הזה, שנדמה לה כזה שכתוב בספר והיא היא הגִבּוֹרה של הספור. בשעה שהיה מונה, בדברים אדיבים וזהירים, את כל רגשות-הצער האוכלים את נפשו, היה קולו רועד לפעמים ובמלה אחת או בנגינה אחת היה מביע את יסורי לבו.

ותמיד היתה חוקרת ודורשת אותו בלב רועד מסקרנות, עיניה נעוצות בו ואזנה לא שׂבעה מן הדברים האלה, שחרדה קצת לשעמם, אך מה נָעַם לה להאזין להם.

פעמים, בְּקָרבו אליה לתקן את מושבה, היה אוחז בידה ומנסה לנשק לה. מתוך תנועה זריזה היתה מסירה את אצבעתיה מעל שפתיו ואומרת בקצת תרעֹמת:

– הבה, עשֵׂה מלאכתך.

והוא היה שב לעבודתו, אך לא עברו חמשה רגעים והיא פתחה בשאלה, כדי להביאו ישר אל הענין האחד, שמלא את לבה

בקרב לבּה חשה עתה את הפחד ההולך וצומח. אמנם רצתה נפשה להיות אהובה אך לא במדה מרֻבּה. היא בטחה בעצמה כי לבה לא ילך שבי, אך פחד פחדה פן ירחיק ללכת ברגשותיו הוא, ואז תהי מֻכרחה להביאו לידי יאוש, אחרי אשר עודדה את רוחו, ולהפָּרד ממנו. אולם אם יהיה עליה לוַתֵּר על ידידות נעימה ודובבת זו, על שיחות אלו הקולחות ומגלגלות פרורי אהבה כנהר זה, שהחול על שפתו מלא עפרות-זהב, עתידה היא לחוש צער גדול, צער הדומה ליסורים.

בצאתה מביתה ללכת אל בית-מלאכתו של הצַיָר הציף אותה גל של שמחה, גל חי וחם, ורגליה נעשו קלות ורוחה עלץ. בשימה ידה על הפעמון בפתח ביתו של אוֹליבְיֵי דפק לבּה מקֹצר-רוח, והכְּביר אשר על-גבי המעלות היה הנעים מכל הכְּבירים, שדּרכו עליהם כפות-רגליה מיַּמֵיה.

אולם ברטין הלך ונעשה זעף, מזוּעזע-עצבים קצת ומרוּגז לעתים קרובות.

תקף עליו רגש של קוצר-רוח שיה מדכאו מיד, אך הרגש הזה היה חוזר ובא אליו.

באחד הימים, כשנכנסה לביתו, ישב על-ידה, ותחת להתחיל בעבודה פתח ואמר:

– גברתי, אי-אפשר שלא תדעי עתה, כי אין זו בדיחה וכי אוהב אני אותך עד לשגעון.

היא חרדה מפני פתיחה זו, ובראותה, כי הולך ובא זה המשבר שיָגרה ממנו, נִסתה לעצור בעדו, אך הוא לא שמע לה. רגשותיו עברו על גדות לבו והיא הֻכרחה להאזין לדבריו, פניה חִורים, גופה רועד ונפשה עגומה. הוא דִבֵּר ארֻכּות, מבלי שאֹל מאומה, בקול מלא רֹך, תוגה ומסירת-נפש; והיא התירה לו לקחת את ידיה ולאחזן בידיו. הוא כרע על ברכיו והיא לא מנעה ממנו, ומתוך מבט של מטֹרף התחנן אליה, לבל תעשה עמו רעה. מה היא רעה זו? היא לא הבינה זאת, אף לא נסתה להבין, כי שרויה היתה בצער נורא בראותה אותו סובל, והצער הזה גרם לה כמעט תענוג. פתאם ראתה דמעות בעיניו ולבה התעורר כל-כך, עד כי קראה: “הה!” ונכונה היתה לנשקו, כאשר ינשקו את הילדים הבוכים. הוא חזר ואמר בקול רך מאד: “ראי, ראי מה רבו יסורי”, ופתאם לֻקַח לבּה על-ידי צער זה, על-ידי דמעות צורבות אלה, והיא נאנחה, עצביה נטרפו עליה, זרועותיה רועדות ונכונות להִפּתַח.

וכאשר ראתה את עצמה פתאם נופלת והוא מעתיר נשיקות-להב על שפתיה, אמרה לקרֹא בקול, להֵאָבק, לדחפו, אך לבה אמר לה, כי ברגע זה אבדה; היא נענתה לו תוך-כדי-סֵרוב, היא דבקה בו עם המֵאון בפיה, היא אִמצה אותו אל לבה, אף כי קראה: “לא, לא, איני רוצה”.

תכף אחרי-כן ישבה רצוצה, פניה הליטה בכפות ידיה אחר קמה פתאם, הרימה את מגבעתה שנפלה על הכְּביר, חבשַתּהּ לראשה וחמקה, אף כי אוליביי תפש בשמלתה והתחנן אליה.

אך עמדו רגליה בחוץ, והנה באה אל לבה תשוקה לשבת בקצה המפסעה, כל-כך הרגישה את עצמה רצוצה וברכיה כושלות. מרכבה עברה על-פניה והאשה קראה לָרכּב ואמרה: “סע-נא והובילני דרך טיול אל כל אשר יהיה רוחך”. והיא צנחה לתוך העגלה, סלקה את המסך, השקיעה גופה במקום מושבה וראתה את עצמה לבדה בתוך חלונות-המרכבה הפתוחים, לבדה עם מחשבותיה.

במשך רגעים אחדים קלט מוחה רק רעש האופנים ונדנוד העגלה. היא התבוננה אל הבתים, אל האנשים ההולכים ברגל, אל הנוסעים במרכבות, אל הקרונות, עיניה פקוחות ואינן רואות מאומה; אף לא הרהרה בשום דבר, כאלו נטלה אַרְכָּה לעצמה, גמרה לתת מרגוע לנפשה, בטרם תהרהר בכל מה שעבר.

ובהיות רוחה אמיץ ומימיה לא ידעה מֹרֶךְ, אמרה אל עצמה: “אכן, אשה אבודה אנכי”. ובמשך רגעים אחדים עוד היתה שרויה ברגש, בהכרה, כי בא עליה אסון שאין לו תקנה, והיא נתונה בתוך פחד, כאדם שנפל מעל הגג ואינו זז ממקומו: לבו יודע, כי רגליו נשברו, והוא אינו רוצה לראות את אסונו בעיניו.

אך תחת לצאת מן הדעת מחמת הצער, שחכתה לו ויראה מפני כֹחו, הנה משעה שבא עליה האסון נשאר לבה שָלֵו ושאנן; הוא הלם לאט ובנחת אחרי האסון, שהעיק על נפשה, ולא השתתף כלל, כנראה, בשברון רוחה.

היא חזרה ואמרה בקול רם, כמו בכדי להקשיב את הדבר ולהוָכח בו: “אכן, אשה אבודה אנכי”. אך שום הֵד של יסורים לא ענה בתוך גופה על קול-הנהי של רוחה.

שעה מוּעטה התנדנדה מחמת תנועות המרכבה, ומרגע לרגע העלתה וחזרה והעלתה את הדברים, שיש לה לעשות במצבה זה הנורא. לא, אין היא סובלת. היא ירֵאה להרהר ותו לא, ירֵאה היא לדעת ולהבין ולחשֹׁב מחשבה; אך להפך, נראה לה, כי בגנזי נפשה, במקום הסָמוי, שמתאבקים שם בלי-הפסק נטיותינו ורצונותינו, היא חשה שקט לא-יֵאָמן.

כעבור חצי-שעה של מנוחה מוזרה זו, בהבינה סוף-סוף, כי רגש-היאוש, שחכתה לו, לא יבוא, התנערה האשה מתמהון-לבה ומלמלה: “הבלים, אין אני חשה כמעט שום צער”.

אז באה להוכיח את עצמה. בלבה עלה כעס על עִורונה ועל חֻלשתה. איככה זה לא ראתה את הנולד? איככה לא הבינה, כי שעה זו של התאבקות מֻכרחה לבֹא? כי האיש הזה מצא חן בעיניה עד-כדי להרֵךְ את לבה? וכי יש שבלבבות היותר נאמנים עולה התאוה כרוח-סערה ועוקרת את הרצון משרשו?

אך בעודנה מטיפה לנפשה דברי-מוסר קשים, שאלה את עצמה מתוך אימה: מה יהא על הדבר הזה?

רעיונה הראשון היה להתרחק מן הצַיָר ולבלי ראות פניו עוד עד-עולם.

ואולם אך החליטה החלטה זו, ואלף נמוקים עלו ובאו לפניה לסתּור אותה.

במה תבאר לאחרים קטטה זו? מה תֹאמר לאישה? האם לא יחלו לחשֹׁד ולהתלחש, ואחרי-כן תהי לשיחה בפי כֹל?

האם לא טוב מזה, כדי להשָמר מפני מראית-עין, להעמיד לעיני אוליביֵי ברטין עצמו פנים צבועים, כאלו אין דבר והכֹּל נשכח, ולהראות לו, כי מחתה את הרגע הזה מזכרונה ומחייה?

אך היכל תוכל לעשות כן? היהי בלבה עֹז להעמיד פנים כאינה זוכרת כלום, להביט בפניו בתמהון של רֹגז ולאמר לו: "מה אתה דורש מעמי? והלא הוא האיש אשר השתתפה עמו ברגש הנמהר והנסער?

שעה רבה הרהרה בדבר, אך גמרה בלבה בכל-זאת לעשות כן, כי כל החלטה אחרת היתה בעיניה מן הנמנעות.

מחר תלך ותבוא אל ביתו ברוח-עֹז ותכף תגיד לו בלי-מלים את רצונה, את אשר היא דורשת מעמו. צריך שלעולם לא יזָכֵר קלונה בשום דבור, בשום רמז, בשום מבט.

והוא, אחרי אשר יקבל עליו יסוריו, כי גם הוא יסבול כמוה, ודאי שיסיֵעַ בידה, כי הן אדם הגון הוא ובעל-נמוס, ולעתיד ישוב ויהיה לה מה שהיה עד השעה ההיא.

משקבלה החלטה זו נתנה לרַכָּב את כתָבתה ותסע לביתה. בבואה היה לבה נדכא מאד, וחפץ תקף אותה לשכב, לבלי ראות פני איש, לנום, לשכּוח. בהיותה סגורה בתוך חדרה, שכבה שם עד שעת סעֻדת-צהרים, סרוחה על הדרגש באין אונים, באין רצון להעסיק את נפשה באותה המחשבה המלאה סכנה.

היא ירדה אל חדר-האֹכל בשעה הקבועה והיא משתאה, כי לבה שקט כל-כך וכי מחכה היא לאישה כתמול-שלשום. הוא נכנס ובזרועותיו בִּתּם הקטנה; היא לחצה את ידו ותִּשק לילדה ושום צער לא הטריד את לבה.

מר גילרואַ שאל על מעשיה היום, והיא ענתהו בשויון-רוח כי ישבה לפני הצַיָר כמו כל הימים.

– ותמונתֵך יפה היא? – שאל האיש.

– עתידה היא להיות יפה מאד.

והוא מצדו סח לה על עניניו, שאהב לספר בהם בשעת הסעֻדה, על-דבר הישיבה בבית-הנבחרים ועל-אודות הוִכּוּח בדבר הצעת-החֹק על זיוף מיני מזונות.

הפטפוט הזה, שהיתה רגילה בו, הרגיזה הפעם, הביא אותה להתבונן יפה אל האיש ההמוני והדברן, המתעסק בענינים אלה; אך היא צחקה בשמעה דבריו והשיבה לו בלשון של חבה, בנעימות יתרה מכפי הרגֵלה, כאלו גרמו לה נחת הדברים החבוטים האלה. ובהתבוננה אליו הרהרה: “בגדתי בו, בעלי הוא, ואנכי בגדתי בו. האם פלא הוא? אין דבר אשר ישכיח את זה, אין דבר אשר ימחה את זה! עצמתי את עיני, הואלתי במשך רגעים אחדים, רק רגעים אחדים, להִצָמד לגבר ואינני עוד אשה כשרה. רגעים אחדים בחיי, רגעים אחדים שאי-אפשר להכחידם, הביאו אותי לידי מעשה קטן זה שאין לו תקנה, מעשה חָמור, מעשה-חטא, שתועבה היא לאשה מאין כמוהו… ואין בלבי רגש של יאוש. אִלו אמרו לי כזאת אתמול, לא הייתי מאמינה. ואִלו נוכחתי, כי אמנם כן הוא, הייתי חושבת על-דבר יסורי החרטה,שיבֹאו היום לאכול את נפשי. אולם אין בּלבּי כלום מהם, כמעט לא-כלום”.

מר גילרוא יצא מביתו אחרי הסעֻדה כאשר היה עושה כמעט יום יום.

והיא הושיבה את בתה הקטנה על ברכיה ותֵּבך מתוך חבוק ונשוק; דמעותיה היו נאמנות, דמעות של נֹחַם, אך לא דמעות של לב נשבר.

אך שנתה נדדה ממנה.

בתוך החשֵכה אשר בחדרה הבהילוה יותר הסכנות הצפויות לה מאת הצַיָר ומנהגו עמה; ופחד תקף אותה מפני הראיון, שעתיד להיות מחר, ומפני הדברים, שעתיד הוא להשמיע בראותו את פניה.

היא השכימה לקום ושכבה על הדרגש כל שעות הבקר, והתאמצה לתאר בדמיונה את הפחדים העתידים, את הדברים, שעליה יהא להשיב ולהיות נכונה לכל הפגעים.

היא יצאה בשעה מֻקדמת, כדי להרהר בענינה בשעת הליכה.

הוא לא חכה לבואה, ומיום אתמול שאל את עצמו, מה יש לו לעשות בעמדו לפניה.

אחרי יציאתה, אחרי בריחה זו, שלא הֵעֵז לעכב בעדה, נשאר לבדו והקשיב עוד, אף כי כבר הרחיקה ללכת, את קול צעדיה, את רשרוש שמלתה, את חריקת הדלת שנפתחה ביד כהה.

הוא נשאר עומד ולבו התמלא שמחה עצומה, עמֻקה, רותחת. הוא כבש אותה, אותה! הדבר עבר בינו לבינה! האפשר הדבר? אחרי שתקף אותו גיל-הנצחון, בא לֵהָנות ממנו, וכדי להגדיל את ההנאה, ישב כעין שכיבה על הספה, על המקום, שנחל בו את הנצחון.

שעה ארֻכּה ישב שם, ולבו מלא מאותו ההרהור, כי היא היתה פילגשו וכי ביניהם, בין האשה הזאת שחשקה נפשו בה כל-כך ובינו, נקשר ברגעים אחדים קשר טמיר, המחבר בדרך תעלומה שתי נפשות זו אל זו. בכל בשרו התוסס עדַין נשמר הזכרון העז של אותו הרגע הנמהר, שבּו חֻבּרו והתערבו גופותיהם יחדו מתוך הרטט הגדול של החיים.

בערב הזה לא יצא מביתו, בכדי לזון את נפשו בהרהור ההוא; הוא עלה על מטתו בשעה מֻקדמת וכֻלו רועד מאֹשֶר.

ממחרת היום, אך הקיץ משנתו, שאל את נפשו: “מה יש לי לעשות?” אל אשה סוטה או אל אקטריסה היה שולח פרחים או גם עדי; אך במצבו החדש היה חדל-עצות.

ברור הוא, כי עליו לכתּוב.. מה? הוא רשם, מחק, קרע, פתח לכתּוב עשרים אגרות, וכֻלן נראו לו עולבות, בזויות, מעוררות צחוק.

בדעתו היה להביע במלים עדינות וקוסמות את תודת נפשו, את מעוף אהבתו הכבירה, את מסירת-נפשו עד לאין-קץ; אך הוא לא מצא, כדי להביע את הרגשות הלוהטים והמלאים מדרגות, בלתי אם דברים שדשו בהם, בטויים חבוטים, גסים וילדותיים.

הוא הסיר אפוא מלבו את הרעיון לכתּוב וגמר בלבו ללכת ולראות את פניה לאחר שתעבֹר השעה של ה“ישיבה”, בהיותו מאמין, כי היא לא תוסיף לבֹא.

הוא סגר עצמו בתוך חדר-מלאכתו ועמד מזֻעזע לפני התמונה, שפתיו צרובות מחשק להדָּבק בציור זה, שבו קבוע דבר-מה מנפשה; ומרגע לרגע היה מביט אל הרחוב בעד החלון. כל השמלות, שנראו לעיניו מרחוק, גרמו לו הלמות-לב. עשרים פעם נדמה לו, כי הכיר וראה אותה, וכאשר חלפה ועברה האשה שנראתה לו, ישב רגע אחד מדֻכּא, כמו אחרי תקוה נכזבה.

פתאם ראה אותה, פקפק בדבר, נטל את הבִּינוֹקל שלו, הכירה, ישב וחכה לה מתוך התרגשות כבירה, שתקפה עליו.

כאשר נכנסה, מהר ונפל לפניה על ברכיו ואמר לתפּושׂ בידיה; אך היא חלצה אותן בעֹז, ובהיותו כורע עוד, תקוף-געגועים ועיניו נשואות אליה, קראה אליו בגאון:

– מה אתה עושה, אדוני, איני מבינה דרך זו?

והוא מלמל:

– הה! גברתי, אנא…

היא הפסיקה אותו קשות:

– קום מכּרֹע, צחוק אתה עושה לי.

הוא קם במבוכה וקרא בתלונה:

– מה היה לך? אל-נא תזלזלי בי, אני אוהב אותך!…

ואז פנתה אליו בדברים קצרים ויבשים והביעה לו את רצונה לברר את המצב.

– איני מבינה את הדברים, שאמרת לדבר! אל תדבר אלי לעולם על אהבתך, או כי אעזֹב את הבית הזה לבלי שוב אליו. אם תשכּח אף פעם אחת תנאי זה, לא תוסיף לראות פני.

הוא הסתכל בה משתאה לשֵמע הדברים הקשים, שלא צֵפּה להם; אחרי-כן הבין וענה בתלונה:

– שמֹע אשמע בקולך, גברתי.

היא ענתה:

– טוב מאד, אתה האיש שתשמֹר דברך! ועתה עשֵה מלאכתך, כי זה כבר הגיע הזמן לגמור את מעשה התמונה.

הוא לקח אפוא את לוח-הצבעים והחל לעשות עבודתו; אך ידו רעדה, עיניו התועות הביטו ולא ראו; חשק היה בו לבכות, עד כה חש האיש בשברון-לבו.

הוא נִסה לדבר אליה; היא לא השיבה כמעט. כאשר נִסה לדבר אליה חלקות על-אודות מראה פניה, הפסיקה אותו בקול בִּטול, עד כי ברגע הזה עבר עליו רוח-הזעם של המאַהבים, זה הרוח המהפך אהבה לאיבה. רעידה עצומה באה בנפשו ובגופו, ובו ברגע, בלי שום מַעבר, בז לה. כן, כן, זו אשה וזו דרכה! דומָה היא לשאר הנשים, כמוהן כמוה! במה נבדלה מהן? מרמה בפיה, הפכפכה היא וקלת-דעת ככל הנשים. היא משכה אותו, לקחה את לבו בערמת נשים, התאמצה להביאו לידי שגעון לשם שעשועים, סבבה אותו כדי להִשָׁמט ממנו, השתמשה בכל הדרכים של נשים גנדרניות הנראות תמיד כנכונות לעשות רצון אוהביהן, כל עוד אשר הגבר, שנעשה על-ידן דומה לכלב-חוצות, לא נחנק מתוך תאותו.

ואף-על-פי-כן, אוי לה! הוא גבר עליה, הוא כבש אותה. היא יכלה רק למחות פיה ולדבר אליו עזות, אך מאום לא תמחה, והוא שכֹח ישכחנה. אכן, שטות נכנסה בו להתחבר עם פילגש זו, אשר יכלה לאכול את חייו, חיי אמן, בפה מלא רמיה של אשה יפה. חשק בא אל לבו לשרוק בשפתיו, כדרך שהיה עושה בפני הנשים, ששמשו לו תבניות; אך מפני שחש, כי זעזוע-עצביו הולך וחזק, והוא ירא פן יעשה דבר-סִכְלוּת, הפסיק את “הישיבה” באמרו, כי עליו להתראות עם איש. וכאשר נפרדו זה מזה בברכת-שלום, היו בעיני עצמם רחוקים יותר מאשר ביום פגישתם בביתה של הנסיכה מוֹרטמֵין.

אך יצאה החוצה, והוא חבש כובעו, לבש אדרתו ויצא גם הוא. שמש קר בשמי-תכלת, עטופים אֵד אפור, שלח על העיר אור חִוֵר, עגום ומזֻיף קצת.

לאחר שהתהלך שעה מועטה בפסיעות מהירות ורוגזות ופגע בהולכים-ושבים, מתוך שלא נטה הצדה מן המסלה הישרה, הלך כעסו שכעס עליה והתפורר לרגש של שממון וגעגועים. אחרי אשר שִׁנן לעצמו את דברי-הקטרוג כלפי אשה זו, עלה על לבו, למראה נשים אחרות שעברו על פניו, כמה נאה היא ולוקחת-לב. כמו אנשים רבים שאינם מודים בדבר, הנה גם הוא מצַפּה לפגישה בדרך-נס, לאהבה יקרה, יחידה, פיוטית ובולעת את הנשמה, לזו האהבה, שדמותה מרחפת בלבותינו. האם לא היה כפשׂע בינו ובין אהבה זו? האם לא היא האשה, שבידה היה לתת לו את האֹשֶר הפלאי? מדוע זה אין דבר מתגשם יפה בחיים? מדוע זה לא ישיג האדם את זה שהוא רודף אחריו, ולמה ימצא רק פרורים ממנו, שהופכים את משאת-נפשו לתוחלת נכזבה?

אין עוד בלבו טינה על האשה הצעירה הזאת, אך קובל הוא על החיים עצמם. עתה לאחר שהרהר בדבר, שאל את עצמו: מה לו כי יתאונן עליה? סוף-כל-סוף, מה פִּשעה ומה חטאתה? – כי היתה חביבה, טובה ונעימה לו, ולה יש רשות להוכיח אותו, כי נהג עמה מנהג ליסטים!

הוא שב לביתו מלא יגון. בלבו עלה לבקש ממנה סליחה, להקדיש לה חייו, להשכיח עֳוֹנו, והוא בקש וחפּש את זה שעליו לעשות, למען אשר תבין, עד-כמה נכון הוא מהיום והלאה עד יום מותו למלאות כל משאלותיה.

ממחרת היום באה בלוית בתה, ועל פניה צחוק קל ועכור, מראה עצב, עד כי האמין הצַיָר לראות בתוך עיני-תכלת עלובות אלה, שהיו כה עליזות עד היום ההוא, את כל הצער, את כל הנֹחַם, את כל היסורים של לב-אשה. רחמיו נכמרו; וכדי שתשכח מה שהיה, קִדם את פניה בדברים אדיבים ועדינים. היא השיבה לו בנֹעַם, בטוּב-לב, בפנים מביעים לֵאות ודכדוך, כאשה קשת-רוח.

והוא, בהביטו אליה, תקף עליו הרצון לאהוב אותה ולהיות אהוב, והוא שאל את נפשו, איככה זה סר מעליה העלבון, כיצד יכלה לשוב ולבוא אל ביתו, לשמוע דבריו ולהשיב עליהם בהיות בלבה זכר הדבר, שעבר ביניהם.

אם יכלה אפוא לראות פניו, לשמוע קולו ולהגות במעמדו באותה המחשבה היחידה, שאי-אפשר לה להסיח דעתה ממנה, אות הוא, כי המחשבה הזאת אינה קשה לה מנשוא. בזמן שאשה שונאה את הגבר שגזל כבודה, אין היא יכולה לשבת לפניו מבלי אשר תתפרץ שנאה זו. אך גם הגבר הזה אינו יכול להיות לה דומה-לכל-אדם: או שעליה לתעב אותו או שעליה לסלוח לו. ואם היא סלחה לו את הדבר הזה, אין היא רחוקה מאהבה אליו.

בשעה שעמד וציר לאט לאט הגה לבו את הדברים האלה הקבועים, הברורים והנאמנים; הוא ראה את עצמו בהיר, חסֹן, אדון בשעה זו למאורעות שאֵרעו.

אין לו אלא להיות מתון, מיֻשב. להיות מסור לה, והיא עתידה להשיבו אליה באחד הימים.

הוא ידע להמתין. כדי להרגיע את רוחה ולקנות את לבה, מצא גם הוא תחבולות-ערמה, אותות-חבה תחת מַסוֵה חרטה, דברי-שבח מתוך זהירות ומנהגי-יום-יום מתוך קרירות. לבו היה שוקט ובוטח, כי אשרו קרוב לבוא, כי בֹא יבֹא במֻקדם קצת או במאֻחר קצת! הוא חש גם תענוג משֻנה ומיֻחד במינו לבלי היות נחפז, להיות אורב לה, לדבר אל עצמו, “היא ירֵאה”, כי על-כן היא באה תמיד עם ילדתה.

הוא חש, כי לאט לאט הולכת ונוצרת התקרבות ביניהם, וכי בעיניה של הגרפינה נראה דבר מוזר, מעין מועקה, יגון נעים, קריאה זו של נפש מתאבקת, של כח-הרצון שתּש ושנראה כאומר: “קום אפוא והתגבר עלי!”.

מקץ זמן-מה באה לבדה, כי בטח לבה במנהגיו המנֻמסים, והוא התהלך עמה כידיד, כחבר, סִפּר לה על-דבר חייו, על מחשבותיו, על אמנותו, כאשר יספר איש לאחיו.

לבה עלץ למראה כבוש-יצר זה, והיא קבלה בשמחה את התפקיד של יועץ, התיהרה, כי הפלה אותה מכל הנשים, אף האמינה, כי כשרונו הולך ומתעדן על-ידי ידידות רוחנית זו. אך מתוך שהיה שואל בעצתה ומטה אֹזן לדבריה, הביא אותה לעבור ממשרת יועץ אל כהֻנת משפיע. היא חשבה את הדבר לאֹשֶר רב בשמעה, כי יש לה השפעה על האדם הגדול, ולבה נטה להאמין כמעט, כי אהב האיש אותה בתור אמן על כי השפיעה לטובה על יצירותיו.

הדבר היה בערב יום אחד, אחרי שיחה ארֻכּה על-אודות הפילגשים של האמנים המפֹארים, והיא צנחה ונפלה בזרועותיו. והפעם נשארה בבית ולא נסתה לברֹח, אף השיבה לו נשיקות-פיה.

היא לא חשה בלבה רגש של חרטה, ורק רגש עמום היה לה, כי אבד נֵזרה; וכדי להשיב על תוכחת שכלה, באה להאמין, כי כך נגזר עליה מן השמים. ואחרי אשר נמשכה אליו בלבה שהיה תמים ובנפשה שהיתה רֵקה, וגופה נֻצח על-ידי הלטיפות הרכות, דבקה בו מעט מעט, כדרך הנשים עדינות-הנפש, האוהבות בפעם הראשונה בחייהן.

ובתוך לבו הוא בא המשבר של אהבה עזה, חושית ופיוטית. פעמים שנדמה לו, כי יום אחד עלה למרום, ידיו פרושות ויכול הוא לתפּוש במלא כפיו את החלום הנהדר בעל-הכנפים, המרחף תמיד מעל לתקוותינו.

הוא גמר את תמונת הגרפינה, את המֻבחרה שיצאה מתחת ידו, כי ידע הצַיָר לראות ולהעלות את זה שאין להביע, שלעולם לא עלה כמעט בידי צַיָר לגלות, בבואה זו, תעלומה זו, פרצוף זה של הנשמה, העובר על-פני האדם ואין לתּפשו.

אחרי-כן עברו ירחים, ואחרי-כן חלפו שנים, והם לא הרפו כמעט את הקשר, אשר חִבּר זה אל זה את הגרפינה גילרוא ואת הצַיָר אוליביֵי בֶּרטֵין. בלב האיש לא היה עוד להב-הרגש של הימים הראשונים, כי-אם רגש שוֹקט עמֹק, מעין ידידות של אהבה, שבאה מתוך הרגל.

ובקִרבּה היא, להפך, הלכה וגדלה האהבה הלוהטת, הדבקות העצומה, המצויה אצל נשים, המסורות לאיש בכל מאֹדן ולכל חייהן. בהיות רוחן נאמנה עם עוגבן, כמו שהיו יכולות להיות נאמנות לבעליהן, הן מחזיקות באהבה אחת ואין דבר אשר יסיר לבן מאחריה. לא רק שהן אוהבות את מאהבן, כי-אם הן שוגות תמיד באהבתו, ועיניהן פונות רק אליו, וכל מחשבות-לבן רק בו, ואין לשום דבר זר עוד מקום בלבבן. הנשים האלה קשרו את חייהן מתוך מחשבה גמורה, כאדם הקושר ידיו קֹדם שהוא קופץ המַימה מעל גשר גבוה בשעה שהוא יודע לשׂחות והוא רוצה לרדת מצולות.

אך למן הרגע אשר התמכרה הגרפינה ככה, קפץ עליה הפחד מפני חֹסֶר האמון בלב אוליביֵי ברטֵין, אין דבר אשר יחַזק את אהבתו, בלתי אם רצון גבר, תשוקה בת-רגע, כי נתן עינו באשה שפגש היום, כמו רבות מהן שפגש תמול ושלשום! היא ראתה את האיש והוא בן-חורין כל-כך ונוח כל-כך לנפּול ברשת היצר, כי חי הוא בלי עֹל מצווֹת ומנהגים, בלי רגשות של נֹחם על מה שעשה, כאשר יחיו כל הגברים! הוא היה יפה-תֹאר, איש-שֵׁם, חביב לבריות, וקל לו, אם תתעורר בלבו התאוה, למשוך אליו את כל נשי האצילים, שצניעותן מעטה כל-כך, ואת כל הנשים המצויות מאחורי הפרגוד של התיאטרון, אשר תיַהֵרנה, אם איש כמוהו יתן עיניו בהן. יבֹא ערב ואחת מן הנשים האלה,אחרי פת-ערבית, תלך אחריו ותמצא חן בעיניו, תאחז בו ולא תרפה ממנו.

היא היתה שרויה אפוא בפחד פן יֹאבד האיש ממנה, שמרה את צעדיו, את הליכותיו, לבה נדכא מחמת דבּוּר אחד והתמלא צער בשמעה מפיו תהלת אשה אחרת, כי יפת-מראה היא, כי פסיעותיה נאות. כל הנסתר ממנה מקורות-חייו הטיל עליה אימה וכל הנגלה לה הביא מורא בה. בכל אחת מפגישותיהן השתמשה בתחבולות-חכמה לחקרו ולדרשו כלאחר-יד ולהוציא מפיו את דעותיו על האנשים שראו עיניו, על הבתים שסעד שם, על כל הדברים הקטנים שבקטנים שעשו עליו רֹשם. ורק עלה על דעתה, כי מצאה השפעה של מי-שהוא עליו, באה להֵאָבק עמה בערמה נפלאה, בתחבולות אין-מספר.

הה! פעמים שהרגישה באותן אינטריגות-האהבה, שאין להן שרשים עמֻקים, שנמשכות שבוע ימים או שבועים, שבאות מזמן לזמן בחייו של כל אמן איש-שֵׁם.

כמין רוח-הקֹדש שרתה עליה לראות את הסכנה של אהבה חדשה, עוד בטרם שבאה לידי גִלוי, לראות מה שבלב אוליביֵי ברטֵין על-פי המראה החגיגי של העינים והפנים אצל אדם, שפגע בו מלאך-האהבה.

הנה כן באו עליה יסורי-נפש; שנָתה היתה מטֹרפת על-ידי ענויי הספקות. כדי לתפשוֹ, היתה באה לביתו פתאם מבלי הודיע קֹדם דבר בואה, היתה מקיפה אותו בשאלות שנראו תמימות, בדקה את לבו, חקרה את מחשבתו, כדרך שחוקרים ובודקים למצֹא את המחלה, שהתחבאה בגוף האדם.

ובהיותה יושבת לבדה, זלגו עיניה דמעות, בהאמינה, כי הפעם יגזלוהו מנה, יגנבו את האהבה הזאת, שהיא מחזיקה בה בכל כֹחה, כי בה השקיעה בכל רצונה את כל כח רגשותיה, את כל תקוותיה ואת כל חלומותיה.

כמו כן, בזמן שידעה, כי לבו הולך ושב אליה, אחרי אותן ההרחקות הקצרות, היתה חשה בלבה עם חֲזָרתו, כאדם שאבד לו דבר וחזר ומצאוֹ, שמחה אִלֶמת ועמֻקּה, עד אשר פעמים, בעברה על-פני בית-תפלה, היתה באה שמה לתת תודה לאלהים.

העסק התדירי למצֹא תמיד חן בעיניו יותר מכל הנשים ולקשר את לבו אליה, הפך את חייה למלחמה שאינה פוסקת בתחבולות של גנדרנות. היא נלחמה עליו, בפניו, בלי-הרף, על-ידי החן, היֹפי, והנוי. היא השתדלה, כי בכל מקום אשר נשמע שיחה על-אודותיה יהללו את יָפיָהּ וישבחו את טוב-טעמה ויפארו את רוחה ואת תלבשתה. היא התאמצה למענו למצֹא חן בעיני אחרים ולקחת את לבם, כדי לעורר בקרבו רגש גאון וקנאה. ובכל פעם אשר ראתה כי מקנא הוא אותה וכי מתענה הוא מעט, היתה משיבה לו את הנצחון על שאר הגברים, אשר עורר את כֹּח אהבתו מתוך שהתעורר כֹּח יהירותו.

אחרי-כן בהבינה, כי יכול גבר לפגוש בכל עת אשה מבנות האצילים, אשר בקסם יפי-גופה, משום שחדש הוא, תוכל לקחת את לבו, בקשה מפלט לה אל תחבולות אחרות: היא פנקה אותו ודברה אליו חלקות.

בדרכי-נֹעַם ובלי-הרף הזילה עליו דברי-שבח ותהלה; היא הקיפה אותו בקִלוסים ורוממה בפיה את עבודתו, כדי שבכל מקום מלבדה תהיה בעיניו הידידות או גם האהבה קרירה קצת ולא שלֵמה, כדי שאם תאהבנה אותו נשים אחרות, יכיר וידע סוף-סוף, כי אף אחת מהן לא תבין לרֵעוֹ כמוה.

היא הפכה את ביתה, את שני אולמיה, שהוא היה פוקד אותם, למקום שיש בו כֹח-המושך גם לגאון-לב האמן גם לרגשות-לב הגבר, למקום חביב עליו חבה יתֵרה, יען כי מצא בו ספוק לכל מאוייו כאחד.

היא למדה לא רק לגלות כל חפצו, כדי להביא בלבו, מתוך הסִפּוק בביתה, את הרגש של נחת-רוח, ששום דבר לא יוכל לבוא במקומו, כי-אם ידעה לברֹא בקרבו חשק לכל מיני תפנוקים, חמריים או רוחניים, את ההרגל לפִנוק, לאהבה, להערצה, לחנופה! היא התאמצה לקחת את עיניו בנוֹי שלה, למשוך את חוש-הריח שלו בבשמיה, לצוד את אזנו בדברי-חלקות ואת פיו במיני-מזונות.

אך לאחר שקבעה בנפשו ובשרו של רַוָק זה אוהב-עצמו המון רב של צרכים קטנים ותבעניים, לאחר שברור היה לה, כי אין אשה אשר תוכל כמוה לדאג-לו ולכלכלו ואשר תקשרהו אליה על-ידי כל התענוגים הדקים של החיים, פחדה פתאם פחד בראותה אותו בביתה תקוף-שעמום ובשמעה את תלונותיו תמיד על חיי-הבדידות; וכאשר לא יכול לבֹא אל ביתה בלתי-אם בזהירות יתרה, משום מה יאמרו הבריות, והיה בא אל הקלוב, והיה מבקש תחבולות להפיג את בדידותו, תקף עליה פחד, שמא יעלה על לבו לשאת אשה.

היו ימים שיסורי נפשה רבו כל-כך מפני כל הדאגות האלה, עד כי ערגה אל הזִקְנָה, אשר תבוא ותשים קץ לענוי הזה ותתן לה לנוח בחיק אהבה קרה ושלֵוָה.

ואולם עברו שנים והם לא נפרדו. השלשלת, אשר חברה אותם, היתה חזקה, והאשה תקנה את טבעות השלשלת במדה שנפגמו. אך בהיות לבה מלא תמיד דאגה, פִּקחה על לב הצַיָר, כאשר תּפַקֵח האם על ילדה העובר ברחוב מלא מרכבות, וכל יום ויום עוד פחדה פחד מפני אסון בלתי-נודע, התלוי ומטיל אימה עלינו.

הגרף, שלא חשד ולא קִנּא את אשתו, חשב ומצא, כי הידידות הזאת שבין אשתו ובין אמן מפֹאר, שהכֹּל מקבלים אותו בכבוד גדול, מנהגו של עולם הוא. וכאשר התרגלו שני הגברים זה לזה מתוך פגישות תכופות, אהבו סוף-סוף זה את זה.

II

ביום הששי בערב, בשעה שנכנס בֶּרטֵין לבית ידידתו, ששם נערכה סעֻדה לכבוד שיבתה של אַנְטוּאֲנֶט גילרוּאַ, לא מצא באולם הקטן, הערוך בטעם לוּאי החמשה-עשר, כי-אם את מר די-מוּזַדיֶה, שזה אך בא.

זה היה איש זקן בעל-שאר-רוח, שראוי היה אולי להיות אדם גדול, והוא לא קבל תנחומין על שהדבר הזה לא עלה בידו.

הוא היה לפָנים שומר-המוזֵיאות של הממשלה, ובימי הרֶפּובליקה עלה בידו לקבל משרה של מפקח על האמנות; אך דבר זה לא מנע בעדו להיות, קֹדם-כל, ידידם של הנסיכים, של כל הנסיכים והנסיכות והדֻכּסות של אירופה ומֶגִנם המֻשבּע של האמנים מכל המינים. בהיותו מחֻנן בשכל חריף ומֻכשר לראות את הנולד, בעל-כשרון של נואם, שנתן לו את היכֹלת לדבר בנעימות דברים שגורים, בעל-גמישות של המחשבה, שעל-ידה ראה את עצמו כבן-בית בכל מקום, בעל-חוש דק של מדינאי, שהכשיר אותו לדון על טיבם של בני-אדם בראיה ראשונה, היה האיש הזה מבלה את ימיו ואת לילותיו באולמי האצילים, ששם בזבז לבטלה את כחו, את ברק-נפשו ואת שיחותיו.

נראָה הדבר, כי מסֻגל האיש לעשות הכל, והוא דִבֵּר על הכל כּמֻמחה בסגנון בהיר של מסביר; ולפיכך נתחבב על נשי האצילים, שהיה להן כמין שוק מטֻלטל למיני מדע. ואמנם ידע האיש הרבה דברים, אף כי מיָמיו לא קרא אלא את הספרים המצויים; אך הוא היה מוֹדע לחמש האקַדֵמיות, לכל המלֻמדים, לכל הסופרים, לכל המֻמחים בעניני מדע, שהיה שומע דבריהם בעיון. הוא היה שוכח מהרה את הפרטים היתֵרים שאינם צריכים לעניניו וקולט יפה את השאר, ומלביש את דברי-המדע, שצבר בדרך זו, צורה נעימה, יפה ונוחה, עד שעשה אותם קלים להבין, כמו בדָיות מדעיות. הוא היה עושה רֹשם של אוצר מלא רעיונות, מעין מחסן גדול, שאין מוצאים בו לעולם דברים יקרי-המציאות, אך כל שאר הדברים אתה מוצא שם בשפע רב, בזול-הזול, ומכל המינים ומכל המקומות, למן כלי-שמוש בבית עד כלי-עבודה לפיסיקה, של-שעשועים או לכירורגיה של בעל-בית.

האמנים, שהיה קרוב אליהם על-פי חובת משרתו, היוּ מלגלגים עליו בסתר ויראים מפניו. ואולם הוא היה עושה עמהם חסד רב, מסַיעַ בידם למכור את ציוריהם, מכניס אותם לבתי מרום-העם, אוהב להודיע טיבם, לגונן עליהם, לפרסם את שמם, כאִלו הקדיש האיש את עצמו לעבודה קדושה זו: שיתבוללו האמנים והאצילים אלה באלה; והוא נתעלה על-ידי שהיה מודע לאלה והתהלך כבן-בית עם אלה, שאכל פת-שחרית עם הנסיך הגַלִּי, שעבר דרך פריז, וסעד בו ביום בערב עם פּוֹיל אַדֶלְמַן, אוליביֵי בּרטֵין ואמַוֹרי מַלדַן.

ברטֵין, שאהב את האיש הזה, חשב אותו לשוטה והיה אומר עליו: “זה הוא ספר כֹּל-בּוֹ של ז’וּל וֶרְן, מכֹרך בעור של חמור!”

שני האנשים נתנו שלום זה לזה והתחילו מספרים בעניני פוליטיקה על-אודות השמועות של מלחמה קרובה לבוא. מוּזַדיֶה חשב ומצא, כי מחרידות הן, והוכיח בראיות ברורות, כי גרמניה יש לה חפץ רב להשמיד אותנו ולהחיש את הדבר, שבּיסמַרק מצפה לו זה שמונה-עשרה שנה; ואולם אוליביֵי ברטֵין הביא נמוּקים שאין להשיב עליהם, כי פחד-שוא הוא זה: גרמניה לא תוכל לצאת מדעתה ולהעמיד את נצחונה בסכנה על-ידי מעשה, שספק הוא אם יצליח, ומזכיר-המלכה לא יוָּאֵל בימי-חייו האחרונים לסַכֵּן את מפעלו ואת תפארתו על-ידי פסיעה אחת.

ואולם מר מוזַדיֶה העמיד פנים כיודע דברים שאינו רוצה להוציאם מפיו. ראֹה ראה מיניסטר אחד ביום הזה ופגש את הנסיך הגדול וְלַדִימיר, שבא מעיר קַן אתמול בערב.

האמן עמד על דעתו ומתוך אירוניה שלֵוָה הטיל ספק בידענותם של האנשים בעלי המקורות הנאמנים. מאחורי הפּרגוד של כל אותן השמועות מכינים תנועה של הבּוּרסה! אפשר שרק בּיסמַרק יש לו בענין זה דעה קבועה.

מר גילרוא נכנס, לחץ ידי אורחיו ברגש ובקש סליחה מהם בדברים רכּים משמן על שנתן להם לשבת בדד.

– ואתה, חביבי הנבחר, – שאל הצַיָר – מה דעתך על השמועות בדבר המלחמה?

מר גילרוא פתח את השיחה. הוא יודע בענין זה יותר מאיש אחר בהיותו חבר לבית-הנבחרים; ואולם אין דעתו כדעת רֹב חבריו. לא, אין הוא מאמין באפשרות של תִּגרה קרובה, אם לא שיעוררוה הקנאים הצרפתים והחֻצפה של המכֻנים חבר פטריוטים. והוא תֵאֵר בקוים גדולים את תמונתו הרוחנית של ביסמַרק, תמונה בסגנונו של סֶן-סִימוֹן. האיש הזה אין מבינים את רוחו, מפני שרגיל אדם ליחס לאחרים את דרך מחשבתו הוא, ואדם מאמין, כי אחרים נכונים לעשות מה שהוא היה עושה במקומם. האדון ביסמַרק איננו מדינאי שקרן ובדאי, כי-אם אדם גלוי-לב, עז-מצח, המכריז תמיד דברי-אמת, המודיע תמיד ברבים את מחשבות-לבו. “אני רוצה בשלום”, אומר האיש הזה, והדבר נכון, רוצה הוא בשלום רק בשלום ותו לא, והכל מוכיח באֹפן בולט זה שמונה-עשרה שנה, כי כן הוא: הכל, לרַבות גם את הזִיוּן, את הברית כרת עם עמים, את קשר העמים שהתאחדו כנגד פזיזותנו. מר גילרוא סִיֵּם את דבריו בטוֹן של ודאיות: אדם גדול הוא זה, אדם גדול מאד, השואף למנוחה, אלא שמאמין הוא, כי אין היא באה אלא מתוך אִיום ותחבולות-מלחמה. בסך-הכֹל, רבותי, זה הוא פרא-אדם גדול.

– מי ששואף אל המטרה, שואף אל האמצעים – נענה מוּזַדיֶה – בחפץ-לב אני מסכים לדעתך, כי ביסמַרק מעריץ את השלום, אם תודו לדברי, כי תמיד הוא משתוקק לעשות מלחמה בגלל השלום, ואולם דבר ידוע ומֻסכם ומֻפלא הוא: אין עושים מלחמה בעולם הזה, אלא כדי לכרות ברית-שלום.

נכנס אחד העבדים והודיע:

– הגברת הנסיכה מוֹיטמֵין.

בעד שני חצאי הדלת הפתוחה נראתה אשה גדולה וחסֻנה, אשר נכנסה מתוך חשיבות.

גילרוא מִהר לקראתה, נשק את אצבעותיה ושאל:

– מה שלומך, הנסיכה?

שני האנשים האחרים ברכוה לשלום מתוך מין קִרבה נִמוסית, כי הנסיכה היתה רגילה להתהלך עם ידידֶיה בחֹם-לב ובעֹז-רוח.

היא היתה אלמנתו של הנסיך מוֹרטמֵין, אֵם לבת יחידה, נשואה לנסיך הגדול סַליַא, בתו של המרקיז פֵרַנְדֵל, בן משפחה גדולה ביחוסה ומֻפלגה בעָשרה, וביתה ברחוב וַרֶן היה בית-ועד לכל אנשי-השם אשר בעולם, שהיו נפגשים ומתרועעים שם. לא היה אף אחד ממרום-עם-הארץ שעבר דרך פריז ולא סעד אצלה, ולא היה אדם מהֻלל בפי הבריות, שלא השתוקקה תכף להתודע אליו. עליה היה לראות פניו, להִכנס עמו בשיחה, לעמוד על טיבו. והדבר הזה הביא לה שעשועים, עודד את חייה, הלהיב את אש הסקרנות והנדבנות, שהיה בוער בקרבה.

אך ישבה האשה על מקומה, והעבד ההוא נכנס שוב והודיע:

– האדון הבַּרון והגברת הבַּרונית לבית-קוֹרְבֶּל.

הם היו צעירים לימים, הבַּרון – גבה קומה וקרחה בראשו, והבַּרונית – דקה עדינה ושחרחֹרת-פנים.

הזוג הזה תפס לו מקום מיֻחד בין אצילי צרפת, על שם שידע לבחור בחירה מעֻלה את מיֻדעיו. יחוסו היה קטן ודל-ערך, והוא איש חסר-לב, שעושה כל מעשיו מתוך חבה בלי גבול אל מה שמֻסכּם ומקֻבּל ודגול. הוא עלה לגדֻלה בכֹח בקוריו בבתי אצילים, בכֹח רגשות אהבתו לשלטון-מלך ונמוסיו, שהיה זהיר בהם בתכלית הזהירות, בכֹח מנהגו לחלק כבוד לכל מה שראוי לכבוד ולזלזל בכל מה שראוי לזלזול, ומיָמיו לא טעה באחת מהלכות הנמוס, ומימיו לא עבר על מנהג קל שבקלים, ובעיני הבריות נחשב לאיש-המופת של חיי מקום-עם-הארץ. דעתו של אדם זה היתה כמין פסק-הלכה בנמוסים המקֻבּלים וישיבתו באיזה בית גרמה לו לבית זה שֵם של חשיבות יתרה.

בית קוֹרבֶּל היו קרובים לבית הגרף גילרואַ.

– ובכן – שאלה הנסיכה בתמהון – ואשתך איֶהָ?

– בעוד רגע, רק רגע קל – ענה הגרף – הפתעה יש כאן, עוד מעט ובאה.

חֹדש ימים אחרי נשואיה, כאשר באה מרת גילרוא לעשות את בקורה הראשון “בעולם”, הציגוה לפני הנסיכה מוֹרטמֵין, אשר קבלה אותה תכף באהבה, אִמצה אותה לה וגוֹננה עליה.

וזה עשרים שנה לא פגה הידידות הזאת, ובשעה שהנסיכה היתה אומרת “חביבתי”, נשמע בקולה רגש חזק של חביבות זו, שעמדה בתקפה. הנסיכה היא היא שבביתה מצאה מקום הפגישה בין הצַיָר והגרפינה.

מוּזַדיֶה קרב אליה ושאל:

– האם ראתה הנסיכה את התערוכה של “הבלתי-מיֻשבים”?

– לא, מה טיבם של אלה?

– זו היא חבורה של אמנים חדשים, בעלי-ההתרשמוּת במצב של שכרון, יש ביניהם שנַים שהם גדולים מאד.

האשה הגדולה השיבה מתוך זלזול:

– איני אוהבת את בדיחוֹתיהם של האדונים האלה.

היא היתה מדברת בלשון של בר-סמכא, בתקיפות, ולא נתנה מקום לדעתם של אחרים חוץ מדעתה, ודעתה היא היתה מיֻסדה על זה, שידעה את יחוסה, וכל האנשים וכל החכמים היו בעיניה מבלי חשֹׁב הרבה לפועלים רוחניים, שאלהים בראם, כדי שישעשעו את בני-האצילים וישמשו אותם, ולכן הוציאה משפטה על כל דבר על-פי מדת ההתפעלות והתענוג, שגרמו לה מראה הדבר, הקריאה בספר או הספור על-אודות תַּגלית חדשה.

היא היתה בעלת-קומה ובעלת-בשר, פניה אדֻמים וקולה רם, ולכן נחשבה בעיני הבריות לתקיפה, כי שום דבר לא הפריע מנוחתה, כי העֵזה לדבר על הכל, והיא שסוככה על כל העולם, הזמינה אל שֻלחנה נסיכים שהורדו מכסאם להגן על כבודם, וגם את אדון-הכֹּל היטיבה בנַדבה בעין-יפה לכֹהניו ובנָדרה לטובת בתי-הכנסיה.

מוּזַדיֶה פתח שוב:

– השמעה הנסיכה, כי אומרים, שתפשו את רוצחה של מַריה לַמְבּוּרג?

לבה התעורר פתאם והיא השיבה:

– לא, ספר-נא לי את זאת.

והוא סח לה את הפרטים. הוא היה רם-הקומה, דל-בשר, לבוש אפֻדה לבנה, עדוי בספירים קטנים במקום כפתורי-כתֹנת, ודבריו יצאו מפיו בלי תנועת אברים, מהֻגנים ומתֻקנים, ויכול היה לדבר דברים עזיזים, שהיה מֻמחֶה להם. בהיותו קצר-רֹאי מאד נראה היה, למרות הפֶּנְס-נֶה שלו, כאינו רואה איש, ובשבתו על הכסא נדמה היה, כי כל עצמות גופו נכפפו ולבשו צורתו של הכסא. חצי-גופו העליון נעשה קטן וצנח, כאלו חוט-השדרה שלו היה עשוי רִשׁוּנָה; רגליו המצֻמדות זו על-גבי זו נראו כשני סרָטים מקֻּפלים, ועל זרועותיו הארֻכּות, הסמוכות על ידות הכסא, היו תלויות שתי ידים חִוְרות עם אצבעות ארֻכּות. שערות ראשו ושפמו היו צבועות מעשה-אמן וחוטי-שׂערה לבנים נשארו שם בכַוָנה לנוי, והם ששמשו ענין לכמה הלצות.

בשעה שישב וספר לנסיכה, כי התכשיטים של האשה הזונה שנרצחה נִתּנו דורון מאת הרוצח הנחשד לאשה אחרת לא-צנועה, נפתחה שוב דלת האולם הגדול לרוָחה ושתי נשים לבושות שמלות עשויות סלסלה צחורה, צהֻבּות-שׂער, דומות זו אל זו כשתי אחיות בנות גיל שונה, האחת בוגרת והשניה נערה, האחת בריאת-בשר והשניה דקת-בשר, נכנסו ובאו חבוקות וצחוק-קל על פניהן.

האורחים קראו בקול, מחאו כף. מלבד אוֹליבְיֵי ברטֵין, לא ידע איש, כי שבה אַנֶּט גילרואַ, והופעתה של הנערה על-יד אמה, שמרחוק נראתה גם היא רעננה ויפה יותר, כפרח שהתפתח כֻלו ולא הועם יפיו, בעוד אשר הנערה היתה כפרח, שאך זה החל להתפתח ויפיו צומח ועולה – עוררה התפעלות הכֹּל למראה שתיהן.

הנסיכה מחאה כף מתוך עליצות וקראה:

– אלי! מה נחמדות ומה נעימות הן זו בצד זו! הביטה-נא, מר מוּזַדיֶה, מה דומות הן זו לזו!

התחילו מעריכים: עד-מהרה נחלקו הדעות לשתים. לפי דברי מוּזַדיֶה, קוֹרבֶּל והגרף גילרואַ, אין הגרפינה ובתה דומות אלא בצבע עורן, בשׂערן והעִקר, בעיניהן, הדומות בּכֹּל דמיון שלם, גם בנקֻדות השחורות כעין טִפּות קטנות של דיו, שנזרקו על-גבי קשת-העין הכּחֻלה. אך מלבד המעט הזה, כאשר תגדל הנערה ותתבגר, לא תהיינה האם והבת דומות כמעט במאומה.

ואולם לפי דברי הנסיכה ולפי דעתו של אוליביֵי ברטֵין, דומות שתי הנשים זו לזו לכל דבר, ורק מחמת ההבדל בשנותיהן הן נראות כשונות.

נענה הצַיָר ואמר:

– מה שֻנתה בשלש השנים! לא הייתי מכיר את פניה, עתה איני מֵעֵז לדבר אליה בלשון “אַתְּ”.

הגרפינה פתחה בצחוק:

– אה! נאה דרשת! אכן צחוק תעשה לי, אם תדבר אל אַנֶּט בלשון “גברת”.

הנערה, שאמיצותה בעתיד נשקפה בעד שובבותה למראית-עין, השיבה ואמרה:

– אנכי, אנכי לא אעֵז עוד לדבר אל מר ברטֵין בלשון “אתה”.

האֵם חיכה וענתה:

– החזיקי בהרגל רע זה, אני מתירה לך. עוד מעט ותחדשו את ברית-ידידותכם.

אך אנֶּט הניעה ראשה:

– לא, לא. הדבר הזה יעיק עלי.

הנסיכה חבקה את הנערה והתבוננה אליה מתוך החפץ לדעת לבחֹן את נפשה.

– גשי-נא, חביבה, הביטי אלי פנים בפנים. כן, מבטך הוא ממש כמבט אמך; עתידה אַתְּ להיות לא-מכֹערה, בעוד זמן מה לכשתוסיפי זֹהַר עליך. צריך שגופך ישמַן, לא במדה רבה, אך קצת, הן כעת צנומה אתּ.

הגרפינה קראה:

– הה! אל-נא תדברי אליה כזאת.

– מדוע?

– הן מה נעים להיות דקה! אני רצוני להכחיש את גופי.

אך הגברת מוֹרטֵין כעסה ומתוך כעסה שכחה, כי יושבת פה נערה צעירה לימים.

– אַה! עוד לבך הולך אחרי העצמות, שאפשר להלבישן שמלות יפות יותר מאשר את הבשר, ואולם אנכי בת הדור של הנשים בריאות-הבשר! עתה בא דור של נשים דקות-בשר! הן מעלות על לבי את הפרות הדקות של חלום פרעה. בחיי, איני מבינה את הגברים, שנותנים עיניהם ביפי של גרוגרת. בימַי אני היו הגברים תובעים יותר.

היא שתקה שעה קלה, השומעים חִיכו, ואחר הוסיפה:

– התבונני אל אמך, חביבה, היא בריאה במדה הראויה, עשי גם אַתְּ כמוה.

הקרואים עברו אל חדר-האֹכל. ולאחר שישבו אל השלחן, פתח מוּזַדיֶה שוב את השיחה:

– לפי דעתי אני, הגברים צריכים להיות דקי-בשר, מפני שעשׂוּיים לעסוק במעשים הזקוקים למהירות וזריזות, דברים שאינם מצויים בבעלי-בשר, מה שאין כן הנשים. מה דעתך אתה, קוֹרְבֶּל?

קורבֶּל בא במבוכה. הנסיכה היא תקיפה בדעתה ואשתו היא דקת-בשר. אך הבַּרונית מִהרה ובאה לעזרת אישה, ובפה מלא הביעה דעתה בעד גְבִיחוּת התֹּאר. בשנה שעברה היה עליה להלחם בנגד התחלה של הַשמָנה, אך עד-מהרה נחלה נצחון.

מרת גילרואַ שאלה:

– אמרי-נא לי, מה התחבולות שעשית?

והבַּרונית בארה את הדרך, שהולכות בה כל הנשים העדינות בימינו. אסור לשתות בשעת-הסעֻדה. רק שעה אחת אחרי האכילה מֻתּר לשתות כוס טֵה, חם מאד, רותח. זו היא סגֻלה בדוקה ומנֻסה. והיא הביאה ראיות מפליאות מנשים בעלות-בשר, שנהפכו והיו במשך שלשה חדשים לדקות יותר מלהב של סכין. הנסיכה התרגזה וקראה:

– אֵלִי! כמה שוטים הם הללו שמסַגפים את גופם! נזירים הם מכל משקה, כֹּל, לרבות גם יין-שמפניה. הבה, ברטין, הלא אמן אתה, מה דעתך בשאלה זו?

– העבודה, גברתי, הן צַיָר אני, שמלבש את התמונות, ואחת היא לי, מה טיבו של הגוף! אלו הייתי פַּסָל, הייתי יכול להתאונן.

– אך הלא גבר אתה, במה אתה בוחר?

–אני!… מין.. נוֹי ומפֻטם קצת, מעין זה מה שהטָבּחה שלי קוראת תרנגולת קטנה ופטומה. אין זו שמֵנה, אלא מלאה ונאה.

המשל הזה הביא לידי שחוק; אך הגרפינה קטַנת האמנה התבוננה אל בתה ואמרה:

– לא, נעים מאד לאשה להיות דקה, הנשים דקות-הבשר אינן מזקינות.

ושוב דנו גם בענין זה והמסֻבּים נחלקו בדעותיהם. ואולם הכּל באו כמעט לידי הסכם: אשה בריאת-בשר אינה צריכה בבת-אחת לכחֹש.

הערה זו נתנה מקום לשיחה שלמה על הנשים המפֻרסמות בחברה, על חִנן, הדרן ויפין, מוזַדיֶה אמר, כי המרקיזה הצהבהבה לוֹשְרִסט מהֻדרה היא מאין כמוה, וברטֵין קלס את מרת מַנְדֶלְיֶר, השחרחרה, בעלת המצח השפל, העינים השחורות והפה הארֹך קצת, שהשִנַּיִם נראות מתוכו כנוצצות.

הוא ישב על-יד הנערה, ופתאם פנה אליה ואמר:

– היטיבי להאזין, נַנֶּט. כל הדברים, שדברנו פה, עתידה אתְּ לשמעם, לכל-הפחות, פעם בשבוע, עד ימי זקנתך. בשמונה ימים תדעי בעל-פה כל מה שחושבים הבריות בעולמך על הפוליטיקה, על הנשים, על החזיונות בתיאטרון וכו' וכו'. אין לך אלא לשַנות מזמן לזמן את שמות האנשים או את כנויי הדברים. ולאחר שתשמעי את הדעות שהביעו ושהגֵנו עליהן, תבחרי מהן במנוחה את זו שתחזיקי בה, ואחרי-כן לא יהיה לך צֹרך עוד לחשֹׁב מחשבה כל ימי חייך; אין לך כי-אם לשבת בשלוה.

הנערה לא השיבה כלום, הרימה אליו את עיניה המלאות ערמה, ובהן שָכַן שֵׂכל צעיר, מהיר, מקֻשר במשׁיחה ונכון להתפרץ.

אך הנסיכה ומוזַדיֶה, שהיו משחקים במחשבות כמו שמשחקים בכדור מבלי הרגיש, כי הם חוזרים תמיד על הראשונות הביעו מחאה בשם המחשבה והפעֻלה האנושית.

וברטֵין התאמץ להוכיח, עד-כמה השכלתם של הבריות, ואפילו המלֻמדים ביותר, אין בה ממש, אינה מפרנסת את הרוח ואין לה שום חשיבות, עד-כמה אמונותיהם ודעותיהם מיֻסדות על יסוד קלוש, ועניני הרוח רחוקים מהם, ומשפטיהם על כל דבר אינם קבועים ומוטלים הם בספק.

תקף עליו אחד מרגשות הזעם, חציו אמתי וחציו מעֻשׂה, אשר עורר בקרבו קֹדם-כל את הרצון להיות נואם-נאום ואשר הוציא פתאם מלבו משפט בהיר, שדרכו היה להאפיל עליו מתוך טוב-לב. הוא הוכיח, כי האנשים, שאין להם בעולמם אלא טיולים וסעֻדות, צריכים להֵעשות, בתֹקף הגורל שאין לנצחו, בריות קלות ונאות, אך המוניות, שטרודות הן בדאגות פעוטות, באמונות קלות ובשאיפות שטחיות.

הוא הוכיח, כי אין להם שום דבר עמֹק בלבם, החביב עליהם ויקר להם, כי תרבותם הרוחנית אינה שֹׁוָה כלום וידיעותיהם הרבות אינן אלא קשורים, ובסך-הכֹּל הם גְלָמים, המעמידים פנים ועושים תנועות של בני-עליה, שלא היו מימיהם. הוא הוכיח, כי השרשים הדקים של רגשותיהם צמחו באדמת-הדמיון ולא בקרקע-המציאות, ואהבתם לכל דבר אינה אהבה, וגם התפארת של חייהם אינה אלא ספוק לרגש יהירותם ולא ספוק הצֹרֶך שיש לגופם המעֻדן, כי הנה אוכלים על שלחנם מאכלים לא-ערֵבים ושותים יין לא-טוב, אלא שמחירו רב מאד.

– הם חיים – הוסיף הצַּיָּר לדבר – מן הצד לכל דבר מבלי ראות מאומה ומבלי הבין מאומה. הם עומדים מן הצד למדע, אשר לא ידעוהו; מן הצד לטבע, שאינם יכולים להתבונן אליו; מן הצד לאֹשֶר, מפני שאין בידם לֵהָנות ממנו בכל נפשם; מן הצד ליפי העולם וליפי האמנות, שרק לדבר עליו למדו ולא לגלותו, וגם לא יאמינו בו, מפני שזר להם השכרון של הנאת החיים והרוח. הם אינם מסֻגלים להדבק בשום דבר עד-כדי לאהבו לבדו, להתמכּר לדבר אחד עד-כדי להתלהב משמחת הבנתו.

הבַּרון קוֹרבֶּל ראה את עצמו מחֻיב להגן על בני-החבורה שלו.

הוא פתח בהוכחות, שאין בהם ממש ושאין הוִכּוח חל עליהן, באותן ההוכחות, שנמַסות מפני השכל, כהִמַס שלג מפני אש, ושאין לתפסן כלל, באותן ההוכחות של שטוּת ושל נצחון, המצויות בפי כֹהן-הכפר, המוכיח את מציאות הבורא. והוא גמר את דבריו אלה בהמשילו את בני-האצילים לסוסי-המֵרוץ, שלא נבראו לשמוש, אלא שעומדים לנוי ולתפארת לַמין הסוסי.

ברטֵין בוש מפני בר-פלוגתו זה, ולכן שתק מתוך בוז ומתוך נמוס. אך פתאם הרגיזה את נפשו הטִּפּשות של הבַּרון, ובהפסיקו את נאומו החל לתאר את חיי איש מחֻנּך יפה, משעת קומו בבֹּקר עד שכבו בערב, לכל פרטיהם.

וכל הפרטים האלה, הקוים הדקים, הצטרפו לתֹאר הִתּולי, שאין דומה לו. הנה נראה האדון הלָבוש בידי עבדו והוא משׂיח בעניני הזמן עם הגַלב שבא לגלח זקנו, אחרי-כן ראוהו בשעת טיולו בבֹקר, כשהוא שואל את משרת-האֻרוָה לשלום הסוסים, אחרי-כן הוא מהלך על-פני שדרות יער-הטיול וטרוד אך ורק לתת שלום ולקבל שלום, אחרי-כן הוא אוכל פת-שחרית עם אשתו, שגם היא יצאה מתוך מרכבת-הטיול, ואין הוא מסַפּר לה אלא את שמות האנשים שפגע בהם בבֹּקר זה, אחרי-כן הוא עושה בקורים עד הערב והולך מאולם אל אולם ומחַדּד את מוחו בשיחות-חֻלין עם הדומים לו, ואחרי סעֻדתו בבית נסיך, ששם דנים על עתידה של אירופה, הוא גומר את יומו מאחורי הפרגוד-של בית-האופירה, ששם הוא מוצא ספוק לתביעותיו של בן-עולם-הזה במנהגים של בית-מרזֵחַ.

התמונה יצאה יפה כל-כך, והאירוניה שבּהּ לא פגעה בכבוד איש, עד כי הצחוק הקיף את כל המסּבּים.

הנסיכה בריאת-הבשר חשה, מתוך העליזות שתקפה אותה, זעזועים קטנים בחזהּ, והיא אמרה:

– לא, אכן דברי-לצון אלה גרמו לי צחוק עד מות.

ברטֵין, שהיה מגֹרה מאד, השיב:

– הה, גברתי! בעולם האצילים אין מתים מצחוק. שם אין יודעים כמעט את הצחוק. שם למדו מתוך טוב-טעם ללבוש צורה של עליז ולהעמיד פנים של צוחק. שם מחקים יפה את העוית הדבר ואין עושים לעולם את הדבר עצמו. לכו אל התיאטרון העממי וראיתם את הצחוק. לכו אל בתי האנשים הפשוטים בשעת עליזותם וראיתם צחוק עד-כדי חניקה. לכו אל כנופיה של חיָלים וראיתם אנשים נחנקים, עיניהם מלאות דמעות, מתגלגלים מצחוק על מטותיהם למשמע דברי לֵצן. ואולם בתוך האולמים שלנו אין צוחקים. הלא אמרתי לכם, כי שם רואים רק מעין כל דבר וגם מעין צחוק.

מוזַדיֶה הפסיקו:

– סלח-נא, מבַקּר קשה אתה! ואולם, כמדֻמני, כי גם אתה בעצמך, חביבי, אינך מתרחק מעולם האצילים, שאתה מלגלג עליו כל כך

ברטֵין חיֵך:

– חביב עלי עולם זה.

– אם כן?

אני בז קצת לעצמי כבן-כִּלְאַיִם של גזע חשוד.

– כל זה אינו אלא מעשה-רַברבות – קראה הנסיכה

וכאשר הֵגֵן הצַיָר על עצמו מפני החשד של רַברבות, גמרה הנסיכה את השיחה בהודעה, כי כל האמנים אוהבים להַראות שלחופית ולאמר, כי פַנָּס הוא.

השיחה עברה לענינים קלים, רפרפה על כל דבר, נעשתה קלה ונוחה, בין-ידיד-לידיד ובין-איש-לאחיו, וכאשר הגיעה הסעֻדה לסופה, קראה פתאם הגרפינה בהראותה על הכוסות המלאות, שעמדו לפניה:

– ובכן לא שתיתי מאומה, לא כלום, אף לא טפה אחת, הבה נראה, אם יכִחְַש גופי.

הנסיכה שכעסה אמרה להכריחה, כי תגמע גמיעה או שתים מן המים המינרַליים אך עמלה היה לשוא והיא קראה:

– הה, שוטָה! הנה בתה עתידה להעבירה על דעתה. אנא, גילרואַ, עליך למנֹע את אשתך מעשות שטות זו.

הגרף, שעמד בשעה זו ובאר למוזַדיֶה את שיטת המַחבֵּטה המיכַנית שהִמציאו באמיריקה, לא שמע כמעט את הדברים.

– מה השטות, נסיכה?

– שטות זו לסַגף את הגוף.

הוא הביט אל אשתו בעין-יפה ובקֹר-רוח.

– אין דרכי לבטל רצונה.

הגרפינה קמה ממושבה ואחזה בזרועו של שכֵנה; והגרף הושיט זרועו לנסיכה, והמסֻבּים עברו אל הטרקלין הגדול, כי האולם מלמטה היה מיֻעד לקבלת אורחים בשעות-הבֹּקר.

זה היה חדר רחב מאד ומלא אור רב, על-גבי ארבעת הקירות היו מרבדי משי כחֹל, מרֻקמים ציורים עתיקים, והם נתונים בתוך מסגרות לבָנות מָזהָבות, ולאור המנורות והנִברֶשֶת היה מראה המרבדים כעין אור-הירח לנֹעם. במקום הכבוד היתה תלויה תמונתה של הגרפינה, יצירת אוליביֵי ברטֵין, והיא שהוסיפה על החדר מראה-משכן. חן מבטה וקסם שערותיה הצהבהבות חיוכה הנעים – כל אלה הֻבּעו בתמונה זו. ומנהג היה כמעט, מין נמוס מקֻבּל, כמו ההצלבות לנוצרי בכניסה לבית-התפלה, להלל ולשבח את מעשה האמן בכל שעה שעמדו לפני התמונה.

מוזַדיֶה לא עבר על המנהג הזה מימיו. בחשבו את דעתו, דעת ידען מטעם הממשלה, לדבר שיש בו חשיבות יתרה, ראה חוב לעצמו לעתים קרובות להביע דעתו ולהוכיח את יתרונותיו של הציור הזה.

– אכן – היה אומר – הרי זו, לפי ידיעתי התמונה היותר יפה בזמננו. יש בה חיים נפלאים.

הגרף גילרוא, שהיה רגיל לשמוע שבחיו של ציור זה, האמין באמונה שלמה, שקנה לו אב-מלאכה-אמן, ונגש אל התמונה לֵהָנות מזיוה; ובמשך רגע או שנים הערו העומדים את כל המאמרים השגורים והטֶכניים, בכדי לפאר ולרומם את הסגֻלות הנגלות והנסתרות של תמונה זו.

כל העינים הנשואות אל הקיר נראו כמלאות גיל מתוך התפעלות, ואוליביֵי ברטֵין, שהיה רגיל בתשבחות אלו ולא שָׂם עוד אליהן לב, כדרך שאין שמים לב עוד אל השאלה, על דבר שלום-הגוף בשעת פגישה ברחוב, הקריב בכל-זאת את המנורה, שצד-האור יהי מָפנה כלפי התמונה, מפני שהמשרת לא דָק והעמידה קצת שלא כהוֹגֵן.

אחרי-כן ישבו הקרואים, וכאשר נגש הגרף אל הנסיכה, אמרה אליו:

חושבת אני, כי בן-אחי יבוא אל ביתי ומשם יסור אליכם לשתות כוס-טה.

זה זמן מה ידעו שניהם זה רצון זה, אף כי לא הוציאו את הדבר מפיהם ואפילו בדרך רמז.

אחיה של הנסיכה מוֹרטמֵין, המרכיז לבית פֵרַנְדֵל, לאחר שירד מנכסיו ירידה שלמה, נפל מעל הסוס ומת והשאיר אחריו אלמנה ובן אחד. האיש הצעיר הזה, בן עשרים ושמונה בעת ההיא, אחד מטובי המנַצחים על מחול-הקוֹטיליוֹן שבאירופה, כי פעמים שהיו מזמינים אותו לוינה וללונדון להיות מלך-המחולות במשתאות של נסיכים, אף כי לא היה מן העשירים, אך מפני מצבו בחברה, יחוס משפחתו, שמו הגדול, קרוביו מזרע המלוכה, היה האיש אחד מן הדגולים והרצויים ביותר בפריז.

עליו היה לחַזּק ולקים את שם-כבודו, שם שקנה לו במחול ובספוֹרט, ולאחר שישא בת-עשירים, עשירים מאד, עליו להמיר את כבודו בעולם המחול, בכבוד מעולם הפוליטיקה. אך יהיה נבחר אל הפרלמנט, עתיד המרקיז על-ידי מעשה זה בלבד להיות אחד מעמודי כסא-המלוכה שיוקם, אחד מיועצי המלך, אחד מן העומדים בראש המפלגה.

הנסיכה, שהיתה בקיאה בעניני העיר, ידעה את רכושו הגדול של הגרף גילרואַ, זה האיש האוגר הון, היושב בבית פשוט, בעוד שיש בידו לדור כרוזן באחד מן ההיכלים הנהדרים אשר בפריז. היא ידעה את עסקיו הגדולים שהצליחו תמיד, את חושו הדק לעניני כספים, את השתתפותו במעשים מביאים שכר, שנעשו בעשר השנים האחרונות; ועל לבה עלה הרעיון להשיא לבן-אחיה את בתו של הדֶפּוּטֵט הנוֹרמַנדי, שהשדוך הזה עתיד להגדיל את השפעתו המכריעה בחברת האצילים מן הסביבה של הנסיכים הגדולים. וגילרוא, שנשא בת-עשיר והגדיל בחריצותו את הונו פי-שבעה, שאף כעת לכבוד ממין אחר.

הוא האמין בשיבתו של המלך ורצונו היה, כי בבוא היום ההוא יהיה מֻכשר להפיק תועלת מרֻבּה מן המאורע הזה.

בהיותו נבחר פשוט לא קוה לגדולות, אך בהיותו חותנו של המרקיז פֵרַנְדֵל, שאבות אבותיו היו נאמנים וחביבים על בית-המלוכה בצרפת, עתיד הוא לעלות לגדֻלה במעלה ראשונה.

וידידותה של הנסיכה עם אשתו שִותה על השדוך הזה מין דבר נובע מן הלב: ומתוך שירא גילרוא, שמא יפגש המרקיז עלמה אחרת, שתמצא פתאם חן בעיניו, הביא את בתו, כדי להחיש את דבר המאורע.

הגברת מוֹרטֵין, בהרגישה בזממו ובראותה את הנולד, נעשתה שֻׁתּף, בלי-אֹמֶר, לדבר הזה, וביום ההוא, אף כי לא הודיעו לה את דבר שיבתה של הנערה פתאם, הועידה את בן-אחיה לבוא לביתו של גילרוא, כדי להרגילו מעט מעט להיות מבאי הבית הזה.

זו הפעם הראשונה, שהגרף והנסיכה הביעו בדברים סתומים את הגות-לבם, ובהפָּרדם זה מזה נכרתה ביניהם ברית.

בקצה האולם השני עלה קול-צחוק. מר מוזַדיֶה סִפּר לפני הבּרונית קוֹרבֶּל את דבר התוַעדות צִיר כושי עם נשיא הרֶפּוּבּליקה, ואותו רגע הודיעו, כי בא המרקיז פַרַנְדַל.

הוא נראה בפתח ועמד על מקומו. מתוך תנועת-יד מהירה ורגילה שׂם את המוֹנוֹקל על עינו הימנית ושהה שעה קלה, כמו בכדי להתבונן אל הטרקלין שנכנס שמה, ואולי כדי לתת זמן לאנשים הנמצאים שם לראותו ולהרגיש בכניסתו. אחרי-כן זרק מתוך תנועה דקה של הלחי וגבּת העין את פסת-הזכוכית אשר בקצה חוט-המשי שחור ופסע בזריזות אל הגברת גילרוא ונשק את ידה, שהושיטה לו, וגחן לפניה יפה-יפה. כן עשה לדודתו, ואחרי-כן נתן שלום לשאר הקרואים בעברו מאיש לאיש מתוך זריזות מהֻדרה.

הוא היה איש רם-הקומה, שׂפמו צהוב, בראשו קרחה, תארו כתואר שׂר-צבא והליכותיו הליכות אנגלי איש-ספּוֹרט. הכל הכירו בו, כי הוא אחד מאותם האנשים, שכל אבריהם עמלים יותר מן הראש, וכי אין הוא אוהב אלא את הדברים, שיש בהם כדי לפתח את כוחו ואוֹנוֹ של הגוף. ואולם גם מלוּמד היה, כי למוד למַד, ועד היום הוא לומד בכל יום, מתוך יגיעה רבה של מוחו, את כל מה שמועיל לו לדעת לעתיד: את ההיסטוריה, והוא משנן את זמני המאורעות, ומזלזל בלמוד האוצא מתוך המעשים, ואת ראשי הפרקים באֶקנֹומיה הפּוֹליטית, הנחוצים לנבחַר הפרלמנט לדעתם, את האל“ף-בי”ת של הסוציולוגיה, העשוי בשביל המעמדות השליטים.

מוּזדיה הוקיר אותו והיה אומר עליו: “עתיד זה להיות אדם חשוב”. ברטין העריך את חריצותו ואת גבורתו. שניהם היו באים אל אולם אחד לחנך ידיהם בכלי-זין, לעתים קרובות היו יוצאים יחדו לצוד ציד, והיו נפגשים איש על סוסו בשעת טיולם בשדרות היער. בין שני האנשים צמחה אפוא ידידות, מחמת שהיו שוים בטעמם, אחוה מעין זו של הגודרים החפשים, המצויה אצל שני אנשים, שיש להם מן המוכן שיחה נעימה ונוחה גם לזה וגם לזה.

כאשר הציגו את המרקיז לפני אַנט בת גילרואַ, נצנץ בלבו פתאם החשד על-אודות מחשבות לב דודתו, ואחרי אשר השתחוה לפני הנערה, העיף עליה מבט של “מבין”.

הוא מצא, כי עדינה היא ועל הכל חזה עתידות ליפיה, כי היה האיש ימים רבים מנצח על הקוטיליון, עד כי ידע בטיבן של נערות וידע במבט אחד לחוש עתידות ליפין, כמו מומחה למשקאות, הטועם יין חדש מאד.

הוא שוחח עמה רק דברים אחדים של מה-בכך, אחרי-כן ישב על יד הבּרונית קוֹרבּל, על-מנת לדבר באזניה לשון-הרע.

הקרואים הלכו להם בשעה מוקדמת, וכאשר עזבו כולם את הבית, עלתה הנערה על מטתה, המנורות כוּבּוּ והמשרתים עלו איש איש לחדרו, הגרף גילרוא התהלך על-פני הטרקלין, המואר רק בשני נרות, ועכב שעה רבה את הגרפינה, שישבה מנמנמת בכורסה, כדי לברר לה את תקוותיו, לספר את כל הפרטים של הדבר ששמר בלבו, לנחש את כל ההשתלשלות של הענין, את זה שיש לצפות לו ואת זה שיש להזהר ממנו.

השעה היתה מאוחרה בעזבו את הטרקלין, ולבו מלא חדוה אחרי הערב הזה ושפתותיו לחשו:

– אני מאמין, כי הענין יעלה יפה.

III

“מתי תבוא, ידידי? זה שלשה ימים לא ראיתי פניך, וזהו זמן רב בעיני. בתי מעסיקה אותי הרבה, אך הלא ידעת, כי בלעדיך לא אוכל להתקַיֵם.”

הצַיָר, שעסק בשרטוט אֶסקיזים, בבקשו תמיד תֹּכן חדש לציור, קרא את המכתב הקטן של הגרפינה, אחרי-כן פתח תֵּבה של ארון גנוז, שָׂם את הפִּתקה על-גבי צבור של מכתבים אחרים, שנערמו שם מראשית ימי קשר-אהבתם.

מחמת הקַלות של חיי-האצילים, רגילים היו להתראות כמעט בכל יום. מזמן לזמן היתה באה לביתו, ובעמדו לפני עבודתו, ישבה שעה או שעותַיִם בכֻרסה זו, שעליה “ישבה” לפנים. אך ביָראה קצת מפני דִבַּת משרתי הבית, בחרה לשֵם פגישות אלו יום-יום, לשֵם מעות קטנות אלה של האהבה לקדם את פניו בביתה או להפָּגש עמו באחד הטרקלינים.

הם היו מסדרים למפרע את אפני הפגישות האלה, שבעיני מר גילרוא היו תמיד טבעיים.

שתי פעמים בשבוע, לכל-הפחות, היה הצַּיָּר סועד על שלחן הגרפינה עם ידידים אחדים; בשני בשבת היה מקדם פניה בתוך הלשכה ב“אופירה”; חוץ מזה היו עורכים ראיונות פעם בבית זה ופעם בבית זה, שבמקרה נזדמנו שם בשעה אחת. הוא ידע את הערבים, שאין היא יוצאת מביתה, ואז היה בא לביתה לשתות כוס-טה, כי ראה את עצמו שרוי בביתו בשעה שיָשב סמוך לה, ונפשו מצאה שקט ועדן באהבה זו שגמלה, ולבו משך אותו אליה, לשבת בחברתה שעה קלה, לספר עמה דברם אחדים, להביע באזניה מחשבות אחדות, עד כי חש צֹרך בלתי-פוסק לראותה, אף כי שלהבת אהבתו דעכה זה ימים רבים.

התשוקה אל בית-משפחה, אל בַּיִת מלא חיים של בני-אדם, אל סעֻדה בחבורה, אל ערב של שיחה בלי לֵאות עם אנשים מיֻדעים, תשוקה זו אל מגע-ומשא, אל חבֵרות, אל קִרבת-נפש, הנטועה בלב כל אדם ושכל רַוָק זקן מעביר קצת ממנה לכל בית ובית מבתי ידידיו שהוא מבקר, תשוקה זו הוסיפה כח של אגואזימוס אל הרגשות של האהבה. בתוך בית זה, ששם אהבוהו ופנקוהו, שבּו מצא הכל, יכול היה להפיג את בדידותו ולהרגיע את לבו.

זה שלשה ימים לא ראה את ידידיו, ששיבת בתם הטרידה הרבה את רוחם, וכבר תקף עליו השעמום, והוא גם נעלב קצת על אשר לא הקדימו לקראו אל ביתם. ובלבו נדר כמין נדר לבלי פנות אליהם ראשון.

מכתבה של הגרפינה עורר אותו כמכּת השוט. הדבר היה בשלש שעות אחרי-הצהרים. הוא גמר בלבו לקום וללכת לביתה תכף, כדי שימצאנה קֹדם שתצא.

משָרת-הבית נכנס, כי צלצול הפעמון קרא לו.

– מה מזג האויר, יוסף?

– יפה מאד, אדוני.

– חם?

– כן, אדוני.

– האפֻדה הלבָנה, המעיל הכָּחל, הכובע האפור.

מלבושיו היה תמיד נאים מאד; אך אף כי הכין לו מלבושיו חַיָט, בעל-מלאכה הגון, הנה דרך זו בלבד, שבָּה היה לובש את בגדיו, יוצא בהם לרחוב, האֵזור על-גבי האפֻדה מכרסו ולמעלה, המגבעת של לֶבֶד אפור, הגבוהה והשמוטה קצת לאחור, העידו בו תכף, כי אמן הוא וכי רַוָּק הוא.

כשנכנס לבית הגרפינה, אמרו לו, כי היא מכינה עצמה לטיול בפרדס. הדבר הזה העכיר את רוחו, הוא ישב והמתין.

כדרכו, קם והתהלך על-פני האולם, הלך ממושב למושב או מן החלונות אל הקירות אשר בחדר הגדול, שהוילונות האפילו עליו. על-פני שלחנות קלים ורגליהם מָזהבות היו מפֻזרים באי-סדר נאה כל מיני צעצועים, עשוים לנוי ולא לשִמוש, ומחירם רב. אלה היו תֵבות קטנות עתיקות משֻבּצות זהב, קופסות-טבּק זעירות, אנדַרטות קטנות, עשויות שֵן, כלי כסף עמום בטעם הדוֹר, קלות-רֹאש וכֹבד-ראש מעֹרבים זה בזה. בטעמם של האנגלים: תנור וכירַיִם זעירים, ומתחתם עומד חתול ושותה מתוך סיר, תיק של סיגרֶטוֹת בתבנית ככר-לחם, קומקום לקָפה, עשוי להניח בו גפרורים, וחוץ מזה היו מֻנחים בתוך פרגוד קִשוטים של בֻּבָּה, ענקים, צמידים, טבּעות, פּריפות, נזמי-אֹזן משֻבּצים יהלֹמִים, סַפּירים, אֳדָמִים, זמָרַגדִים, והכל בצורה זעירה-שבזעירות, כאִלו נעשו בידי אמן מארץ הליליפוטים.

מזמן לזמן בא ונגע באחד הדברים שנתן לתשורה, לרגלי יום-הֻלדת של אחד מבני-הבית, נטלהו ומשש בו, בדקהו מתוך אדישות והרהור, ואחר החזירו למקומו. באחת הפּנות, על-גבי שלחן קטן ועגֹל, שעמד על רגל אחת לפני דרגש קטן ועגֹל, היו מֻנחים ספרים אחדים, מקצתם פתוחים, מכֹרכים הדר. על-גבי שלחן זה נראו גם ה“סקירה על שני העולמות”. חוברת מעוכה קצת, מדֻלדלה, עם דפים מקֻמטים בקצותיהם, כאִלו קראו וחזרו וקראו את החוברת, ועוד חוברות של ירחונים שלא נפתחו, “האמנות החדשה”, שצריך היה לקבלה אך ורק משום מחירה הרב, ארבע מאות פרַנקים לשנה, ו“הגליון החפשי”, חוברת דקה עם מעטפה כחוּלה, שבה נתגלו המשוררים האחרונים מן האחרונים, שקוראים להם בשם “המתנונים”.

בין החלונות עמד שולחן-סופרים של הגרפינה, שולחן מהודר בטעם המאה האחרונה, שעליו היתה כותבת את תשובותיה על השאלות הנחוצות, שפנו בהן אליה בשעת הבקורים. על-גבי שולחן זה היו מונחים ספרים אחדים קרובים ללב, מעין סמל של רוח האשה ולבה: מוּסה, מנוֹן לסקוֹ, ורטר. וכדי להראות, כי לא זרים כאן הרגשות המורכבים ומסתורי הפסיכולוגים נמצא גם “פרחי הרע”, “האדום והשחור”, “האשה במאה השמונה-עשרה”, “אדולף”.

ליד הספרים היה מונח ראי נחמד עשוי לטלטל, אב-מלאכת-אמן של מעשה-צורף, שלוח-הזכוכית שלו היה נתון על-גבי רבּוּע, עשוי-קטיפה מרוקמה, כדי להפליא את העין במראה מעשי-הרקמה בזהב ובכסף.

ברטין נטל את הראי והסתכל בו. זה שנים אחדות הזקין מאד, ואף כי ראה את פניו והם נאים משהיו, בכל-זאת תקפה עליו עצבות למראה הפּימה על לחייו והקמטים בעורו.

הדלת נפתחה מאחוריו.

–צפרא טבא, אדוני בּרטין – קראה אַנֶּט.

– צפרא טבא, חביבה, השלום לך?

– שלום. ושְׁלום אדוני?

– מה זאת? אחת גמרת לבלי דַבּר אלי בלשון “אתה”?

– לא, אמנם כן, הדבר מעיק עלי.

– האֻמנם?

– כן, מעיק הדבר, אדוני מטיל עלי יראה

– מדוע זה?

– מפני… מפני שאדוני אינו צעיר ואינו זקן!…

הצַיָר פרץ בצחוק.

– בפני נמוק כזה נסתתמו טענותי.

היא התאדמה פתאם כֻּלה, וגם העור הלבן, ששם צמחו השׂערות הראשונות, נהפך אדֹם, ומתוך מבוכה אמרה

– אמא פקדה עלי לאמר לאדוני, כי עוד מעט ותבוא, ולבקשו, כי ילך עמנו לטייל ביער הבּוּלוֹני.

– כן, הלוך אלך, הלבדכן תלכנה?

– לא, הנסיכה מורטמין הולכת עמנו.

– טוב מאד, הנני.

– ובכן, יתן לי אדוני רשות ללכת ולחבור מגבעתי.

– לכי, בתי.

כאשר יצאה הנערה, נכנסה הגרפינה וצעיף על פניה, נכונה ללכת. היא הושיטה לו ידיה.

– פניך לא נראו אלינו? מה עשית כל אותם הימים?

– לא חפצתי להטרידכם בשעה זו.

– אוליביי!…

בנעימה זו, שבה הוציאה מפיה את השם “אוליביי”, השמיעה את כל תוכחתה ואת כל דבקותה.

– את היא הטובה מכל הנשים שבעולם – קרא הצייר, אשר לבו התעורר למשמע שמו, שיצא בנעימה זו.

לאחר שנגמרה תגרה קטנה זו שבלב והשלום בא, חזרה האשה לדברי השיחות הנהוגות בעולמה:

– אומרים אנו לבקר את הנסיכה בביתה ואחרי-כן נלך יחדו לטיל ולהתהלך ביער. צריך להַראות הכּל לנַנֶּט.

המרכבה עמדה ממתינה ליד שער העגלות.

בֶּרטֵין ישב ממול שתי הנשים, והעגלה יצאה מתוך צהלת הסוסים, הדוהרים לקול צלצול הפעמון תחת קשת-הרִתמָה.

לאֹרך הבולרו הגדול, הנמשך אל פני בית-הכניסה על שֵם מַגדלינה, נראה כאִלו ירדה מן השמים על כל החי עליזותו של האביב הממשמש ובא.

האויר החם והשמש נסכו על הגברים מראה חג ועל הנשים – מראה אהבה, הרקידו את נערי הרחוב ואת משרתי הטַבָּחים, שהניחו את סליהם תחת הספסלים, כדי לרוץ אחרי אחיהם הקטנים, אזרחי הרחוב, ולהשתעשע עמהם; הכלבים נראו אצים; צפּרי-החֹרפי בבתי השוערים השמיעו קול צפצופן; ורק הסוסים הזקנים, הרתומים למרכבות, התנהלו לאִטם כּמדֻכּאים, מתוך פסיעות של נוֹטֵי למות.

הגרפינה קראה בלחש:

– הה! מה נאה היום, מה טוב ומה נעים לחיות!

הצַיָר התבונן לאור היום הבהיר אל פני שתי הנשים, האֵם והבת, בזו אחרי זו. אמנם כן, שונות הן זו מזו, אך בה בשעה הן דומות זו לזו כל-כך, עד כי זו נראית כהמשך של זו, דם אחד לשתיהן, בשר אחד לשתיהן, נשמת-חיים אחת לשתיהן, ביחוד עיניהן, אלה העינים הכּחֻלות, שטִפּוֹת קטנות שחורות נזרקו עליהן, עיני-התכלת הבהירות מאד של הבת, והעינים עמומות-הזּהר של האֵם, נעצו בו את מבטן כּאחד, בשעה שדִבּר עמהן, עד כי צִפּה לשמוע מענה אחד מפי שתיהן. והוא השתומם לראות ולדעת, בשעה שהוציא מפיהן שיחה ועורר את צחוקן, כי לפניו שתי נשים שונות זו מזו מאד, האחת, שראתה חיים, והשנית, שעתידה לראות חיים. לא, אין הוא רואה את הנולד, מה יהא על ריבה זו, לאחר שיתפתח שׂכלה הרך, בהשפעת רגשותיה ושאיפותיה הנרדמים עדין בקרבה, בתוך המעשים והקורות בעולמה. זו היא נפש-אדם יפה וחדשה, הנכונה לקראת הפגעים והאהבה, לא-ידועה ולא-יודעת, העוזבת את החוף כאניה להפליג בים, בעוד אשר אמה הנה שבה אל החוף, אחרי עברה את ים-החיים וידעה אהבה.

לבו התעדן בזָכרו, כי הוא הוא, שבו בחרה ואותו היא מבכרת עד היום אשה זו העומדת ביפיה, המתנודדת במרכבה זו בחֹם יום-האביב.

וכאשר שלח לה מבט מלא הכרת-טובה, הבינה את לבו ונדמה היה לו, כי שמע תודתה ברשרוש שמלתה.

אף הוא קרא בלחש:

– הה! אכן נאה היום!

לאחר שלקחו עמהם את הנסיכה מרחוב וַרֶן, חלפו דרך רחוב האינוַלידים, עברו על-פני הסֵינה והגיעו אל שדה-אֵלִיזֵיאוּם בעלותם נֹכח “שער הנצחון של הרוכב”, בתוך גל של מרכּבות.

הנערה ישבה ליד אוֹלִיבְיֵי ופניה כלפי הנשים, והיא פקחה את עיניה התמימות והצמאות לראות נהר זה של כרכרות. מזמן לזמן, כשקבלו הנסיכה והגרפינה שאלת-שלום קצרה מתוך תנועת-ראש, היתה הנערה שואלת: “מי זה?” הצַיָר היה משיב: פּוֹנְטֶגְלֵין, או פּוּיִסֶלֶסִי", או "הגרפינה לוֹשְרִיסְט, או “האשה היפה מרת מַנְדֶלְיֶר”.

והנה באו אל הרחוב של “היער הבּוּלוֹני” בתוך השאון והרעש של אופני המרכבות. המרכבות לא היוּ צפופות כל-כך כמו לפני “שער הנצחון” ונדמו כמתחרות זו עם זו במֵרוץ אין-קץ. העגלות, המרכבות הכבֵדות, הצַבּים החשובים עברו בזו אחר זו, ופתאם נעשה רֶוַח ביניהם על-ידי כרכרה מהירה, רתומה לסוס דוהר אחד, נושאת במרוצה רבה, דרך כל המון הנוסעים, בני-הבּוּרגָנים ובני-האָצילים, דרך כל בני-העליה, כל המעמדות, כל היוחסין, אשה צעירה לימים, שאננה, שמלבושיה הצחורים והחצופים נָדף על המרכבות שחלפה על פניהן ריח מוזר של פרח לא נודע.

– אשה זו מי היא? – שאלה אנֶּט?

– איני יודע – ענה בּרטֵין, בו ברגע שהנסיכה והגרפינה הביטו זו אל זו מתוך חיוך קל.

עלי העצים צמחו, הזמירים שוכני הגן הפַּריזאי הזה נתנו קולם בשיר בתוך ירק הדשא, וכאשר הלכו המרכבות בשורה אט-אט וקרבו אל אגם-המים, עלו ובאו ממרכבה למרכבה חליפין של שאלות-שלום, של חיוכים קלים ושל דבורים חביבים, בשעה שאופני העגלות נגעו זה בזה. הדבר היה כמראה צִי של מעברות שָטות, שבתוכן יושבים אדונות ואדונים כבודים מאד. הנסיכה, שהרכינה ראשה בכל רגע ורגע בפני המגבעות שהֻרמו או הראשים שנענעו, נראתה כמעבירה בזכרונה את אשר ידעה, את אשר חשבה ואת אשר שִערה על-אודות האנשים, שחלפו על פניה.

– ראי, חביבה, הנה היפהפיה, הגברת מַנדֶליֶר, היפה בנשי הרֶפּובּליקה, ופניה הביעו אדישות אל התהלה שאין עליה עוררין, והיא נתנה רשות להתבונן מתוך התפעלות אל עיניה הגדולות והשחורות, אל מצחה השפל, שעליו יורד כּובע עשוי שערות שחורות, ופיה היה עצום קצת בכוָנה.

– אכן אשה יפה מאד היא – קרא בּרטֵין.

הגרפינה לא אהבה לשמוע מפיו תהלת נשים אחרות. היא משכה לאט כתפיה ולא ענתה דבר.

אך הנערה, שבלבה התעורר פתאם רגש הקנאה, ההינה לאמר:

– ואני איני מוצא בה יֹפי.

הצַיָר פנה אליה ושאל:

– כיצד, לפי-דעתך אין היא יפה?

– לא, מראה פניה כטבולים בדיו.

הנסיכה צחקה וקראה בעליצות:

– הידד, חביבה, זה שש שנים כורעים ומשתחוים חצי המון הגברים בפריז לפני הכושית הזאת! אני מאמינה כי הם משַטים בנו. אך ראי-נא, הנה הגרפינה לוֹשרִסט.

בתוך מרכבה ישבה לבדה עם כלבלב שָׂעיר הגרפינה, אשה קטנה כמו תמונה זעירה, שערה צהבהב ועיניה שחומות, ותוי-פניה העדינים שִמשו זה חמש או שש שנים תֹּכֶן לקריאות-חֶדְוָה בפי מעריציה, ועל שפתיה קבוע חיוך קל.

אך נַנֶּט לא הביעה את התפעלותה גם עתה.

– הה! – קראה הנערה – אשה זו חדלה להיות רעננה.

בּרטֵין, שבוִכּוחי יום-יום על-אודות יפין של שתי הנשים הצרות לא היה דרכו להגן על הגרפינה, נעלב פתאם למשמע פגיעה זו בכבודה מפי תנֹקת.

– אח – קרא הצַּיָר – אפשר לחבבה פחות או יותר, אך אשה יפת-מראה היא, והלואי שגם אתְּ תהיי יפה כמוה.

– כלך לך – נענתה הנסיכה – אתה נותן עינך בנשים לאחר שעברו עליהן שלשים שנה. יפה אמרה תינוקת זו, ואתה מספר רק בשבחן של נשים, שרעננותן כלתה.

אך הציר קרא:

– תנו לי רשות לאמר, אין אשה יפה באמת אלא לאחר שבגרה, לאחר שכל אֲרֶשֵת פניה גמלה.

ובפָתּחו את הרעיון, כי יפי-הנֹער אינו אלא ברַק זיווֹ של היֹפי ההולך ומַבשיל, הוכיח הצַּיָּר, כי הגברים מעולם האצילים אינם טועים, אם אינם שמים לבם אל הנשים הצעירות בזמן פריחתן, וכי יפה הם עושים לבלי כַנּוֹתן בשם “יפות-מראה” עד התקופה האחרונה של פריחתן.

הגרפינה, שדעתה נחה מדבריו, לחשה:

– קרוב הוא לדרך האמת, זה הוא טעם אֳמָן. פניה של אשה צעירה עדינים מאד, אך תמיד יש בהם מעין המוניות.

והצַּיָּר עמד על דעתו והורה, אימתי מתעלם מעט מעט הנוי שאינו-גמור של הנֹער ובא היפי בצורתו הגמורה, בטיבו המיֻחד, בפרצופו.

ועל כל דבּוּר ודבּוּר נענעה הגרפינה בראשה ואמרה “הן”; ויותר שהֵגֵן על דעתו מתוך התלהבות של פרקליט המלמד זכות, מתוך התעוררות של נאשם המֵגֵן על נפשו, יותר חִזּקה אותו האשה במבטה ובתנועותיה, כאִלו עשו קנוניה ביניהם להתחזק ולעמוד בפני סכנה, להגן על עצמם מפני דעה כוזבה, המטילה אימה עליהם. אנֶּט כמעט שחדלה להקשיב לדבריהם, כי היתה כֻלה שקועה בהתבוננות. פניה שקָרנו לעתים קרובות נעשו רציניים, והיא לא הוציאה מפיה דבר, בהיותה שרויה בשמחה למראה תנועה זו. השמש הזאת, הדשאים האלה, המרכבות הללו, אלה החיים היפים, העשירים והעליזים – כל זה לא נברא אלא בשבילה.

כל הימים עתידה היא לטיֵל ככה, וגם היא תתפרסם, ישאלו בשלומה, יקנאו בה; והגברים יורו עליה באצבע ואולי יאמרו, כי יפה היא. היא בקשה בעיניה את האנשים והנשים, שנראו לה מהֻדרים ביותר ושאלה תמיד לשמם, ולא עסקה בשום ענין בלתי-אם בצֵרוף אותיות השם, שלפעמים היה מעורר בקרבה הד של יראת-כבוד או של התפעלות, כי מצאה את השמות הללו בעתונים או בספרי-היסטוריה. היא לא התרגלה לתהלוכה זו של אנשי-השֵם וגם לא יכלה להאמין, כי אמנם בני-המציאות הם, כאלו עבר הכֹּל בחזיון לפניה. העגלות הפשוטות עוררו בה רגש-בוז מעֹרב בגֹעל-נפש, הציקוה והרגיזוה, ופתאם אמרה:

– לפי-דעתי, לא היה צריך להתיר אלא למרכבות כבודות לעבור פה.

בּרטֵין ענה:

– יפה דרשת, עלמה, ומה יהא על השויון, החֵרות והאחוה?

היא עִותה פניה כאומרת: “לא לנו, לא לנו” וקראה:

– צריך ליַחֵד יער-טיול בשביל העגלות, כגון את הפרדס וֶנסֶן, למשל.

– אֵחרתְּ לבוא לעולם, חביבתי, ואינך יודעת עדַין, כי מפליגים אנו בים של הדמוקרטיה. ואולם אם יש את לבך לראות את יער-הטיול טהור מכל תערובות, בואי בבֹּקר ומצאת שם רק את העִדּית, את מבחר העִדִית של החברה.

והוא תאר לפניה תמוּנה, אחת מאלה שידע לצַיֵר באמנוּת רבה, מראה היער בבֹּקר עם רוכביו ואמַזוֹנותיו, את הקלוב הזה של הבחירים, שבו הכל יודעים איש אחיו בשמו וכִינוּיוֹ, ביחוס-עצמו וביחוס-משפחתו, ביתרונותיו ומגרעותיו, כאלו היו דרים כֻּלם בבית אחד או בעיר קטנה אחת.

– אדוני בא לכאן לעתים קרובות? – שאלה הנערה.

– לעתים קרובות מאד; אכן פה אַתּ מוצאת את תפארתה של פריז.

– אדוני רוכב על סוס בכל בֹּקר.

–אמנם כן.

– ואחרי-כן, בשעת-הצהרים, אדוני עושה בקורים?

– כן.

– אם כן, מתי אדוני עושה את מלאכתו?

– יש זמן… שאני עושה עבודתי, וחוץ מזה הן בחרתי לי אמנות לפי טעמי! וכיון שאני עוסק בתאור פני נשים יפות, דין הוא שאהיה מתבונן אליהן ורודף אחריהן קצת בכל מקום.

היא השיבה בלחש ובלי חיוך:

– גם ברגל גם בסוס?

הוא שלח לה מבט אלכסוני מתוך נחת-רוח, כאומר: אכן, אכן, שאר-רוח לך, עתידה אַתּ לקנות שם.

רוח קר חלף, ממרחק בא, ממרחב שדוֹת, שעוד לא הקיצו מתרדמת החֹרף; וכל היער חרד, זה היער ההדור, הענֹג והאציל.

במשך רגעים אחדים הרעיד הרוח הקר הזה את העלים הדקים על-גבי האילנות ואת הארג המכסה את הכתפים. כל הנשים הרימו, מתוך תנועה כמעט שוה, על-גבי ידיהן ועל-גבי צוארן את הלבוש, שנפל על ערפן; והסוסים החלו להחיש צעדיהם מקצה השדרה עד קָצֶהָ, כאלו הרוח הקר שחלף הצליף עליהם במעגל.

עד-מהרה באו המרכבות אל המסלה, מתוך צלצול-כסף של רסני-הסוסים שהתנודדו, תחת מטר אלכסוני ואדֹם של קרני השמש השוקעת.

– האומר אתה לשוב לביתך? – שאלה הגרפינה את הצַּיָּר, שידעה את כל מנהגיו.

– לא, אני הולך אל הקלוב.

– אם כן, הנוכל להוביל אותך במרכבתנו?

–דרככן דרכי, חן חן.

– ולמתי תזמין אותנו עם הנסיכה לסעוד בביתך?

– קבענה לי יום כרצונכן.

הצַּיָּר הזה, אהוב-הנשים הפריזאיות, שמעריציו קראו לו בשם “וַטּוֹ הרֵאליסט” ושמתנגדיו כִּנּוהו “הצלמן של השׂמָלות והרעָלות”, היה מקבל בביתו, לסעֻדת-בֹּקר או לסעֻדת-צהרים, נשים יפות, שאת צורתן זכה להעלות על הבד, וגם אחֵרות, כל המפֹארות, כל המפֻרסמות, שהיו משעשעות נפשן במשתאות קטנים אלה בהיכלו של רַוָּק.

– מחרתים? היום הזה, מחרתים, פנוי אצלך, נסיכה חביבה? – שאלה מרת גילרואַ.

– כן, כן, פקחית אתּ! מר בּרטֵין לא נתן כלל דעתו עלי לצרף אותי למשתהו. הן גלוי הדבר, כי אינני צעירה עוד.

הגרפינה, שהיתה רגילה לראות את ביתו של האמן קצת כביתה היא, השיבה ואמרה:

– איש לא יבוא מלבד ארבעתנו, אלה הארבעה היושבים במרכבה, הנסיכה, אנֶּט, אנֹכי ואתה, לא כך, אדוני האמן?

– אין איש מלבדכן – ענה הצַּיָּר ברדתו מעל המרכבה — ואני אצוה להכין לסעֻדה בשבילכן סרטנים בנוסח אֶלזַס.

– הה, הן מגרה אתה את יִצרה של הריבה.

הוא ברך לשלום את הנשים בעמדו ליד המבוא, אחרי-כן נכנס בזריזות אל הפרוזדור של הקלוב, זרק את אדרתו ואת מקלו לתוך הכנופיה של שומרי-הסף, שקמו לקראתו כאנשי-צבא בעבור על פניהם שר-צבא אחרי-כן עלה במעלות רחבות, חלף על-פני גדוד שני של משרתים לבושים מכנסים קצרים, דחף דלת ונכנס, ופתאם ראה את עצמו מזֹרז כאיש צעיר, כאשר הגיע לאזניו מקצה הטרקלין שאון שאינו פוסק של חרבות פוגעות זו בזו, של רקיעות ברגל, של קריאות בקול רם: נָגע. – לי. – עָבר – הנני. – נָגע. – לך.

בתוך הטרקלין לתרגילים בכלי-זין עמדו בעלי-הנשק לבושים בד אפור, אפֻדה עשויה עור, מכנסים הדוקים לקרסֻליהם, וכמין סִנּור יורד על כרסם, הזרוֹע תלויה באויר והיד קמוצה, ובידם השנית, הגַסה מחמת הנעל הנתונה עליה, חרב קטנה וגמישה, והם כופפים וזוקפים קומתם בגמישות רבה, כּגלמי-העץ המרַקדים מתוך משיכה בחבל.

אחרים ישבו לנוח, עסקו בשיחות-חֻלין, והם עדַין נושמים בכבֵדות, פניהם אדֻמים ומזיעים, בידם מטפחת למחות את הזֵעה מעל מצחם וצוארם; אחרים ישבו על-גבי הספה המרֻבּעה, שסבבה את כל הטרקלין, והתבוננו אל הנאבקים. לִיבֶרְדִי עמד כנגד לַנְדַא, וראש הקלוב טיד עמד כנגד רוֹקְדְיַאן הגדול.

בּרטֵין נגש בפנים שוחקות כבן-בית ולחץ ידי מיֻדעיו.

– אני מועיד אותך – קרא אליו הבּרוֹן בּורי.

– נכון אני, חביבי.

והוא יצא אל החדר המיחד לפשוט בגדיו וללבּוֹש בגדים אחרים.

זה ימים רבים לא ראה את עצמו זריז כל-כך וכביר כל-כך; ובהרגישו, כי עתיד הוא הפעם להאָבק בחריצות רבה, מהר אל המערכה בקצר-רוח, כמו נער ההולך אל משׂחקיו. ורק עמד לפניו איש-ריבו, פגע בו בחם רב, ובמשך עשרה רגעים נגע בו אחת-עשרה פעם, הלאה אותו מאד, עד כי בקש הבּרוֹן חנינה. אחרי-כן נאבק עם פוני סימון ועם בן-אמנותו אמוֹרי מַלדן.

הקלוּח של מים קרים, שבא אחרי-כן וצננה את בשרו שהעלה הבל, הזכיר לו את הטבילות, בהיותו כבן-עשרים, כשהיה קופץ לתוך הסינה מעל הגשר שבּפרבר העיר בימות-הסתו, כדי להפליא את הבורגנים.

– סועד אתה כאן? – שאל אותו מַלדן.

– כן.

– ערכנו שלחן עם ליברדי, רוֹקדיאן ולנדא: מהר-נא, השעה שביעית ורבע.

חדר-האכל המה מרב אדם.

בו היו כל טילי-הלילות אשר בפריז, הבטלים והעובדים, כל אלה שמשבע שעות בערב והלאה אינם יודעים מה לעשות וסועדים בבית הקלוב, כדי להדבק במי-שהוא או במה-שהוא, שיפגעו פה במקרה.

כאשר ישבו חמשת הידידים פתח הבנקיר ליברדי, איש כבן-ארבעים, בריא וחזק, ואמר אל בּרטין:

– מלא התעוררות אתה הערב.

הציר ענה:

– כן, היום עתיד אני לעשות דברים מפליאים.

חבריו חיכו, וציר-הנוף אמוֹרי מַלדן, איש קטן וכחוש, קרח ובעל זקן-שיבה קרא בפנים יפות:

– אף אנכי, משבא ניסן אני חש, כי שב האביב אל נפשי: אז יצמחו פרחים אחדים, חצי-תריסר לכל היותר, ואחר יִבּלוּ וינדפו ברגש; ולעולם לא יעשו פרי.

המרקיז רוֹקדיאן והגרף לַנדא נדו לו. שניהם היו גדולים בשנים ממנו, אך גם העין הבוחנת לא יכלה לדעת מִספר שנות חייהם; בהיותם חברי הקלוב, רוכבי-סוס ואוחזי-חרב, שתרגיליהם התדיריים הפכו את גופם לברזל-עשת, התפארו האנשים האלה, כי צעירים הם לכל דבר מכל אלה ההוללים מזֻעזעי-העצבים של הדור החדש.

רוֹקדיַאן, בן משפחה הגונה, היה יוצא ונכנס בכל הטרקלינים, אך חשוד היה על הכּעור בעניני ממונות, והדבר לא יפלא – היה אומר ברטֵין – אחרי שבִּלה האיש כמה שנים בבתי הכעור, נשא אשה, גרש אותה על-מנת שתשלם לו שכר-פטורין, היה מנהל בתי-בנקים בלגיים ופורטוגזיים, והיה מהלך בקומה זקופה ופניו מביעים עזוז, מעין זה של דון-קישוט, ומתגאה בכבודו, שהועם זיווֹ קצת ושצריך היה לטהרו מזמן לזמן מן הכתמים על-ידי נטפי-דם במלחמת-שנַים עם הפוגעים בו

הגרף לַנדא, איש גבה-קומה, מין גָליַת, שהיה מתגאה בכֹח גופו וברֹחב כתפיו, אף כי היה בעל-אשה ואב לשני ילדים, נאות בעמל רב להיות סועד בביתו שלש פעמים בשבוע, ושאר הימים היה סועד בבית-הקלוב עם ידדיו אחרי ההתאבקות באולם-הנשק.

– בית-הקלוב – היה אומר – הרי הוא ביתו של אדם, ביתו של זה שלא נשא עדַין אשה, של זה שלא ישא אשה לעולם ושל זה שנשא אשה והשעמום שורר בביתו.

וכיון שנתגלגלה השיחה והגיעה לפרק נשים, עלו ובאו אנֶקדוֹטוֹת, שעברו לזכרונות והזכרונות נהפכו לדברי-התפארות, עד שפתחו בדברים שאין מגלים אלא לצנועים.

המרקיז רוֹקדיַאן היה מדבר על פילגשיו מנשי-האצילים ברמזים גלויים ולא היה מוציא מפיו שמותיהן, כדי שהשומעים יבינו יותר את הרמז. הבנקיר ליבֶרדי היה מזכיר את השם של פילגשיו בלא כנוי. וכך היה מספר: בעת ההיא הייתי כרוך אחרי אשתו של דפּלוֹמט. פעם אחת, כשנפרדתי ממנה, אמרתי לה: “מַרגריטה חביבה…” והוא פוסק באמצע, כשהשומעים מחַכּים, ופותח שוב: “הוי! פי הכשילני. צריך אדם להרגיל לשונו לקרֹא לכל הנשים בשם סוֹפיה”.

אוליביֵי בּרטֵין שהיה זהיר בדבור, כשהיו שואלים אותו על נשיו הוא, נוהג היה להשיב:

– אנכי דַי לי באותן המשמשות לי תבניות לתמונות.

השומעים היו עושים עצמם כמאמינים לדבריו, ולַנדא, שהיה רועה-זונות, התעורר בהעלותו בדמיונו את כל היפהפיות המטַילות ברחוב ואת כל הנשים הצעירות, היושבות ערֻמּות לפני הצַּיָּר בשכַר עשרה פרַנקים לשעה.

במדה שהבקבוקים הלכו והתרוקנו, הלכו והתלהבו כל המזקינים האלה, – כמו שקראו להם הצעירים שבקלוב – כל המזקינים האלה, שפניהם התאדמו, כי התעוררו על-ידי אש-יצרם ולהט-חִשקם.

לאחר שתית הקָפה החל רוֹקדיאן לגַלות דברים הקרובים יותר אל האמת ושכח את הנשים מעולם האצילים, מתוך שפתח בשבחן של הקוֹקוֹטות הפשוטות.

– פריז – קרא האיש באחזו בידו כוס של יין-כַּמּוֹן – היא העיר היחידה, שאין האדם מזקין בה, העיר היחידה, שבה יכול אדם בן-חמשים, אם רק בּריא הוא ושָלֵם, למצֹא תמיד ריבה בת שמונה-עשרה, יפה כמלאך-שמים, שתדבק נפשה בו.

לַנדא, שמצא חבר לו ברוקדיאן זה שנכנס בו יין, מהר והסכים בהתלהבות לדבריו והלך ומנה את הריבות החביבות, המעריצות אותו כל-הימים.

אך ליבֶרדי, שהיה ספקן יותר והתפאר, כי בקי הוא בטיבן של נשים, פתח ואמר:

– כן, הן אומרות לך, כי מעריצות הן אותך.

לַנדא השיב:

– הן מוכיחות לי במעשים, חביבי.

– המעשים האלה אינם שוים כלום.

– הם מספיקים לי

ורוֹקריאן קרא:

– הן אומרות לא רק בפיהן אלא גם בלבן. כלום יעלה על דעתך כי ריבה יפה וחביבה בת-עשרים, שזה חמש או שש שנים היא מבַלה ימיה במשתּאות, במשתּאות כמנהג פריז, ששם העתירו כל בעלי-השׂפם נשיקות עליה עד שנִטּל ממנה טעם נשיקה, כלום יודעת ריבה זו להבחין בין גבר בן-שלשים לגבר בן-ששים? כלך לך! דברים בטלים! היא ראתה הרבה וידעה הרבה. קום התערב עמי, אם לא תבַכֵּר ריבה זו, בתוך-תוכה של נפשה, בּלב שלם, בנקיר זקן על-פני פרחח צעיר. כּלום היא יודעת, כלום היא מהרהרת בדברים אלה? האם יש כאן זִקנָה לגברים? הוי חביבי! אנשי-שלומנו שבים לנערותם עם בּוא שׂיבתם, ויותר שראשינו מלבין יותר מדברים אלינו אהבה, יותר מראים לנו אהבה ויותר אנו מאמינים באהבה.

הם קמו מעם השלחן, היין עורר את דמם ואת רוחם ונכונים היו לצאת ולכבוש כּבּושים, והחברים התחילו דנים על עסקי הערב, בּרטֵין שִבּח את הקִּרקס, רוֹקדיאן – את ההִפּוֹדְרוֹם, מַלְדֵן – את ה“עֵדן” ולַנדא – את “חמדת הרועה”, אך הנה הגיע לאזנם קול-כינור, קול קל, עולה מרחוק.

– אכן יש נגינה היום בבית-הקלוב? – קרא רוקדיאן.

– כן – ענה בּרטֵין – אולי נשבה פה עשרה רגעים קֹדם יציאתנו?

– יהי כדבריך

הם עברו טרקלין, אולם הבּילַרד, אולם-המשחק, אחרי-כן באו אל מין חדר, שרֻבּו היה יציע מיֻחד למנגנים. ארבעה אנשים ישבו שקועים בכֻרסאות והמתינו מתוך כֹּבד-ראש; ולמטה, בתוך שורות של כסאות פנויים, עסקו בה-בשעה כעשרה אנשים אחרים בשיחות-חֻלין בעמידה או בישיבה.

המנצח על הלהקה חופף חפיפות קלות בקשתו על-גבי ה“עמוד”; המנגינה החלה.

אוליביי בּרטין אהב בכל מאודו את הנגינה, כאשר יאהב איש את האופיוֹן. היא נסכה עליו רוח-חלום.

אך נגע בו הגל של צלצלי כלי-הנגינה, ראה האיש את עצמו משֻלבות, זרועותיו דוממות, אזניו שומעות צלצולים ועיניו רואות דברים שעברו לפניו בחזון-רוחו.

הלהקה נגנה סמפוניה משֶל הַידֶּן, והצַּיָּר, אך סגר את אשמורות-עיניו, והנה ראה בחזיון את יער-הטיול, את המון המרכבות מסביב לו, ומול פניו, בתוך עגלת-הצב – את הגרפינה ובתה. הוא שמע את קולן, הקשיב לדבריהן, חש את תנועת העגלה, נשם את האויר הספוג ריח של דשאים.

שלש פעמים פנה אליו שכנו בדברים, הפסיק את חזיונו, ששב ועלה שלש פעמים, כאשר תשוב לאדם התנודה של האניה, לאחר מסע בים, בתוך המנוחה במטה.

אחרי-כן הלך החזיון והתרחב ויהי לחזיון-מסע למרחקים עם שתי הנשים, היושבות תמיד לפניו, פעם בקרון של מסלת-הברזל, פעם ליד השלחן בבתי-מלון נכריים. בכל שעת הנגינה הלכו הנשים עמו, כאלו השאירו בזמן טיולן בצהרים את קלסתר-פניהן, שהיה טבוע במעמקי עינו.

קול-דממה ואחריו קול הכסאות בזוזם וקול האנשים בּדַבּרם גרשו את אֵד החלום, והוא ראה את ארבעת ידידיו מנמנמים מסביב לו ופניהם מביעים תמימות של ישֵנים.

הוא העיר אותם ושאל:

– ובכן מה נעשה עתה?

– אנכי – ענה רוֹקדיאן בגִלוי-לב – רצוני לנום פה עוד קצת.

– אף אני כן – קרא לַנדא.

בּרטֵין קם ממושבו.

אם כן, אני יוצא, עיֵף אני.

הוא חש עצמו, להפך, מזֹרז מאד, אך נכסף לעזוב את המקום הזה, מיראתו מפני סיומי הנשפים, שידע יפה את טיבם מסביב לשלחן-הקלפים אשר בבית-הקלוב.

הוא שב אפוא לביתו, וממחרת היום, אחרי לילה של זעזוע-עצבים, אחד מאותם הלילות המביאים את האמנים לידי מצב זה של עבודת-המוח, שקוראים לו בשם רוח-הקֹדש, גמר בלבו לבלי צאת מביתו ולעשות מלאכתו עד הערב.

יום נפלא היה לו היום, אחד מאותם הימים של יצירה בלי-רגיעה, בזמן שהרעיון נדמה כבא מאליו לתוך היד ומתבקש לעלות על-גבּי הבד.

דלתות ביתו סגורות, פרוש הוא מן העולם, שרוי בשקט ארמונו, הנעול בפני כל אדם, ובתוך מנוחת אהלו; ועינו בהירה, רוחו טהור, עֵר ומזֹרז. האיש טָעם את טַעם האֹשר, הנתון לאמנים בלבד, להוליד את יצירותיהם מתוך חֶדוָה. בשעות אלה של עבודתו לא היה לו כלום בעולם מלבד יריעת הבד, שעליו נוצרה צורה בכֹח לטיפת מכחוליו; והוא הרגיש ברגעי-יצירה אלה רגש מוזר ונעים של שפע החיים, המשתכּרים ומתפשטים. בערב ההוא היה עיף ויגע כמו לאחר עבודת-עמל בריאה, והוא שכב ובלבו המחשבה הנעימה על-דבר הסעֻדה ביום-מחר.

השלחן היה ערוך בפרחים, סדר-המטעמים עשוי בדיוק רב לכבודה של הגברת גילרוא, שחִכּהּ היה מעֻדן מאד, ואחרי סֵרוב קשה אך קצר, עלה בידי הצַיָר להכריח את הקרואות לשתות יין-שמפּניה.

– הנערה שלי תהי סובאה! – קראה הגרפינה.

והנסיכה ענתה מתוך רֹגז:

– אֵלי! הן צריכה היא להיות זאת פעם ראשונה.

בשובם אל חדר-המלאכה, הרגישו כלם את עצמם תקופים אותה שמחה קלה, הנושאת את האדם, כאִלו צמחו כנפים לרגליו.

הנסיכה והגרפינה, שהיתה להן ישיבה בועד האִמות הצרפתיות, אמרו להוביל את הנערה לביתה וללכת משם אל בית-החברה, אך בּרטֵין קבּל על עצמו לטַיֵל ברגל עם הנערה ולהביאה אל הבּוּלוַר מַלְהֶרְבְּ; ושניהם הלכו להם.

– הבה נלך בדרך ארֻכּה יותר – קראה הנערה.

– היש עם לבך לטַיל בפרדס מוֹנסוֹ? זה הוא מקום נאה: ראֹה נראה שם את התינוקות ואת האוֹמנוֹת.

– יש ויש.

הם חלפו, דרך רחוב וֵילַסְקֶּז, את השער המָזהב והמפֹאר, המשמש שֶלֶט ומבוא אל פרדס נאה זה, שמפיץ על-פני פריז את הדרו, העשוי בידי אדם ובידי הטבע, בתוך אֵזוֹר של ארמונות נסיכים, המקיפים אותו.

לאֹרך השדרות הרחבות, שהלכו והשתרעו דרך מקום-הדשאים וסבך-האילנות בקו עקלקל מעשה-אמן, ישבו המון אנשים ונשים על כסאות-ברזל והתבוננו אל העוברים והשבים; ובה-בשעה פִּזזה כנופיה של ילדים, דרך שבילים שרויים בצל ומתפתלים כעין נחלים, בתוך החול, רצו, רקדו, קפצו בהשגחתן של אומנות שאננות או של אמות חרֵדות. אילנות גדולים ומעֻגלים כעין עמודי-זכרון עשויים עלים, עצי-ערמון ענקיים, שענפיהם הירֻקות עמוסים אשכולות אדֻמים או לבנים, עצי-שִקמָה מֻפלאים, עצי-אָדָר עשויים לנוֹי עם גזעיהם המסֻלסלים באמנות – כל אלה פארו במראותיהם הצודים לב את העשבים הרמים, שדמוּת גלים להם.

חם היה בחוץ, התּוֹרים הגו בין הענפים וסחו עם שכניהם מאילן לאילן, ובה בשעה טבלו האנקורים בתוך קשת-הענן, שאור שמשה הזהיר על נטפי המים, שהתפוררו והרטיבו את הדשא הדק. האנדַרטות הלבנות העומדות על כַּניהן נראו כמאֻשרות בתוך ירַק הדשא הזה. עלם עליז עשוי שַיִש הוציא מרגלו קוץ דק, כאִלו זה-עתה נתחב לו ברדפו אחרי האלילה דִיאַנה, שרצה שמה לנכח אגם-המים, החבוי בתוך החֹרשה, ששם עומדות חרבות של היכל.

אנדרטות אחרות מתחבקות, שכורות-אהבה וקרות, בקצה החֹרֶש או חולמות וידן תומכת בברכן. אשד-מים קצף ומתגלגל על-גבי סלעים נאים. באילן אחד, שצמרתו גדועה ומראה עַמוד לו, עלה הקִסוֹס; על-גבי קבר חרותה כתֹבת של מצֵבה. עמודי-האבן הקבועים בכרי-העשבים אינם מעלים על לב את האקרופוליס יותר מאשר הפרדס הנאה הזה מעלה על לב את יערי-העד.

המקום הזה היה נחמד ועשוי מעשה-חושב, ואליו היו באים בני-אדם מן הכרך להסתכל בפרחים, שגדלו בגני-החֹרף ולהתענג על המחזה הנעים, שהציג הטבע היפה בתוך פריז, כדרך שבאים אל התיאטרון להתענג על מחזות החיים.

אוליבְיֵי בֶּרטֵין היה רגיל זה שנים אחדות לבוא כמעט בכל יום אל המקום הנבחר הזה, להתבונן פה אל בנות-פריז, בהתהלכן עדויות. “פרדס זה – היה אומר — עשוי בשביל הלובשות שמלות נאות; הלובשים פה מלבושים מכֹערים מחללים את הקֹדש”. והוא היה מטיל כאן שעות שלמות וידע את כל הצמחים את כל הטיָלים המצויים

הוא הלך לצדה של אַנֶּט לאֹרך השדרות, ועיניו תועות ממראה החיים המנֻמרים והמטֹרדים אשר בפרדס הזה.

– הוי, הנה אֵל-האהבה! – קראה הנערה.

היא התבוננה אל נער קטן בעל תלתלים צהבהבים, שנתן בה עיניו הכּחֻלות ופניו הביעו תמהון והתפעלות.

אחרי-כן עברה לראות את כל הילדים; והתענוג שתקף אותה למראה אלה הבֻּבּות החיות והעדויות סרָטים, פתח את פיה ועוררה להגיד את אשר בלבה.

היא פסעה פסיעות קטנות, העירה, לברטֵין את הערותיה, את מחשבותיה על-אודות הפעוטות, על-דבר האומנות, על-דבר האִמות, מראה הילדים הבריאים הוציא מפיה קול-שמחה, והילדים החִוְרים עוררו בקרבה רחמים.

הוא הקשיב לדבריה והתענג עליה יותר מעל התינוקות; ומבלי שכח את אֳמָנותו, לחש לעצמו: “מה נחמד!” והרהר בשעת דבורו, כי ראוי לפתח בשרטוט תמונה של פנה אחת בפרדס, ושם כנופיה של אומנות, אמות וילדים. מדוע לא עלה זה על לבו עד היום?

– אוהבת אתְּ את התינוקות הללו?

– בכל נפשי ובכל מאֹדי.

ובראותו אותה מתבוננת אל הקטנים, חש האיש כי משתוקקת היא לחבקם ולנשקם, ללטפם, תשוקה טבעית זו של אֵם בעתיד; והוא התפלא על הרגש הטמיר הזה, החבוי בתוך נפש זו של האשה.

בהיות לבה פתוח ופיה נכון לדבּר, חקר אותה האמן על-אודות מאוייה. היא גילתה לפניו בתמימות עדינה את תקווֹתיה לקנות שׁם ולרכּוֹש כבוד בעולם האצילים, היא נכספה לרכּוש סוסים נאים, שהיתה בקיאה בטיבם כסוחר-סוסים מוּמחה, כי חלק אחד מן האחוּזה רוֹנסיר היה מיוּעד לגידול סוסים; והיא לא הטרידה מחשבתה על-אודות חתן יותר מאשר על חדר לדירה, שקל למצאו בכל עת בתוך המון הבתים העומדים לשׂכירה.

הם קרבו אל אגם-המים, ששם שטו לאט שני ברבורים וששה בני-אוָּז, טהורים ושקטים כצפרים עשויות פּוֹרצלַנה, וחלפו על-פני אשה צעירה, שישבה על כסא, ספר פתוח על ברכיה, עיניה נשואות נִכחה, ונפשה שרויה בעולם של חלום.

היא לא זעה כמו צורה עשויה שעוה. פניה מכֹערים, עלובים, והיא לבושה כבתולה צנועה, שאינה חולמת עוד למצֹא חן בעיני רואים, אפשר מורָה היא בבית-ספר, ונפשה עלתה עתה לעולם-החלום על-ידי מאמר אחד או דבור אחד, שנסך על לבה רוח-קסם. היא המשיכה בדמיונה בלי ספק, לפי הרהור לבה, את המאורעות, שקראה עליהם בספר.

בּרטֵין עמד משתאה:

– מה טוב להנשא על כנפי הדמיון כמוה.

הם עברו על פניה, חזרו ועברו שוב והאשה לא הרגישה בהם, עד כּה הלך לבה כֻלו אחרי מעוף-דמיונה למרחקים.

הצַּיָּר פנה אל אַנֶּט ואמר:

– אמרי-נא, חביבה! לא יהיה לך לטֹרַח לשבת לפנַי פעם או פעמים לשם תֵּאור צורה?

– לא, אדרבה!

– שימי-נא לבך אל העלמה הזאת, המתהלכת בעולם-דמיונה.

– אל זו היושבת שם על הכסא?

– כן. אף אַתְּ תשבי על כסא, תפתחי ספר על ברכיך ותתאמצי לעשות כמוה. הידעת מימיך להיות חולמת בהקיץ?

– כן.

– על מה חלמת?

והוא נסה להוציא מפיה וִדּוי על-דבר טיוליה בעולם הגנוז; אך היא לא אבתה לענות והשיאה אותו לענינים אחרים, התבוננה אל הברבורים השׁטים לחטוף פתותי-לחם, שזרקה להם אשה אחת, ונדמה היה כי נפשה הצטמצמה, כאלו נגע האיש בדבר שברגש.

אחרי-כן, כדי להשיאו לענין אחר ספרה לו על חייה בּרוֹנְסיֶר, סחה לו על אמה-זקֶנתּהּ, שלפניה היתה קוראת ארֻכּות בקול רם בכל יום ויום, ועכשו היא בודדה, הזקנה, ובודאי שרויה היא בעצבות.

בהקשיבו לדבריה היה הצַּיָּר עליז-רוח כצפור, עליז במדה זו שלא היה מימיו. כל מה שדברה הנערה הזאת, כל הפרטים הדקים והקלושים והטפֵלים, הנוגעים אל חייה הפשוטים של אותה ריבה, שעשעו את רוחו והעסיקו את לבו.

– נֵשב-נא – קרא האיש.

הם ישבו סמוך לאגם. ושני הברבורים מהרו ושטו ובאו לפניהם, בתקוָתם לקבל מהם מזון.

בֶּרטֵין חש, כי התעוררו בקרבו זכרונות, זכרונות אלה שנעלמים וטובעים בים-השכחה ופתאם הם עולים ובאים ואין יודע מאַיִן. הם עלו במהירות, זכרונות מכל המינים, רבים ועצומים כל-כך, עד כי היה לו הרגש, כאלו יד נעלמה נִערה את אגן-הזכרון שלו.

הוא שאל את נפשו בשֶלמה באה יקיצה זו של חייו שעברו, אשר חש וראה זה כמה פעמים, אם גם במדה מועטה משל היום. תמיד יש סבה גורמת ליקיצה פתאומית זו, סבה חמרית ופשוטה, ריח או בֹשֶׂם. כמה פעמים אֵרע, כי ריח של בֹּשֶֹם, שנדף עליו משמלת אשה בתוך-כדי עברה, עורר בקרבו המון זכרונות של מאורעות שנמחו מלבו! בתחתית הצלוחיות של בשמים היה מוצא לפעמים כמה קטעים מחייו; וכל מיני הריחות העוברים אלה של הרחובות, של השדות, של הבתים, של הכלים, הריחות הטובים והרעים, הריחות החמים של ערב-הקיץ והריחות הקרים של לילות-החֹרף, כֻּלם עוררו בקרבו זכרונות רחוקים, כאִלו שמרו הריחות בקרבם את הדברים שמתו ושנחנטו, כדרך אותם הבשמים השומרים את הגופים החנוטים.

האֻמנם העשב הרטוב או הפרח של עץ-הערמון הוא שהעלה בנפשו את הימים שעברו? לא. ובשלמה אפוא? האם עינו היא שגרמה לו התעוררות זו? וכי מה ראה? לא כלום. בין הבריות שפגש אולי יש אחת הדומה לאחת הצורות שראה לפנים, והיא היא, שהניעה בקרבו שלא מדעתו, את כל פעמוני העבר.

אפשר שלא ריח, כי-אם קול הֶחֱיֶה את זכרונותיו? כמה פעמים אֵרע, כי נגינת פסנתר ששמע במקרה, קול-זמרה בלתי נודע, ואף פזמון ישן-נושן שעלה אליו מתוך תבת-נגינה בחוץ, שפכו עליו עלומים חדשים ונפחו בקרבו רוח-עֶדנָה שנשכחה.

אולם הקריאה הזאת הולכת ונמשכת, אינה פוסקת, אינה נתפסת, ומרגיזה אותו קצת. מה יש סביבותיו, סמוך לו, אשר החיה ככה את רגשותיו שדעכו?

– רוח קר נושב – קרא האיש – נלך הביתה.

הם קמו ממושבם ופנו ללכת.

הוא הביט אל האנשים שישבו על הספסלים; אל אלה שהתשלום בעד הישיבה על כסא הוא להם הוצאה מרֻבּה מדי.

גם אנֶּט התבוננה עתה אליהם, ובשאלה על חייהם, על מלאכתם, הביעה תמהונה על שבעלי פנים דלים כאלה באים לשבת בָּטל בפרדס נאה זה.

ובשעה זו עלה יותר בלב אוֹליביֵי זֵכר השנים שעברו. נדמה לו, כי זבוב מזמזם באזניו וממלאה אותן צלילים של ימים עברו.

ובראות הנערה, כי שקוע הוא בהרהורים, שאלה:

– מה היה לאדוני? רואה אני את פניו עצובים.

לבו רעד רעידה רבה. מי זה הדובר אליו? הנערה או אמה? לא האֵם בקולה של היום, כי-אם בקולה שהיה לה לפנים שהשתנה כל-כך, עד כי זה עתה הכירו.

הוא ענה לה מתוך חיוך:

– אין דבר, דברַיך גורמים לי תענוג, עדינה אַתּ מאד, מעלה אַתּ לי את זֵכר אמך.

איככה זה לא שׂם לבו עד-עתה אל הֵד מוזר זה של הדבורים החביבים עליו מקֹדם, שיצאו בשעה זו מפה חדש?

– דַבּרי עוד – בקש האיש.

– על מה אדבר?

– ספרי לי, מה למדת מפי מורותיך. האהבת אותן?

היא פתחה שוב בשיחה.

והוא הקשיב מתוך מבוכה, שתקפה עליו והלכה וגדלה, הוא ארב, הוא צִפּה לדברים, שיצאו מפי הנערה הזאת, הזרה כמעט ללבו, בכדי לקלוט דבר אחד, צליל אחד, חיוך אחד, שנראו לו כּאִלו נשארו בגרונה מימי-הנעורים של אמה. נעימה אחת היתה לפעמים גורמת לו רעד של השתוממות. אמנם בין הדבורים של שתי הנשים היו הבדלים כאלה, שלא יכול להבחין את הצד השוה שבהם, גם כאלה, שלא נתנו מקום להחליפם זה בזה; אך ההבדלים האלה גרמו להפליא יותר את הדבר, כי הקיצו פתאם דבוריה של האם. עד-עתה ראה האיש בעינו הסקרנית, כי דומות הן שתי הנשים בפניהן, אך הנה זו התעלומה של הקול, שקם לתחיה, בלבלה את נפשו כל-כך, עד כי בהפנותו ראשו לבל יראה את פני הנערה, שאל את נפשו לרגעים, אם אין זו הגרפינה הדוברת אליו ככה לפני שתים-עשרה שנה.

אחרי-כן, לאחר שנגמרה תעית-חושיו על-ידי העלאת-זכרון זו והוא פנה אל הנערה ופגע במבט עיניה, גילה שוב מעט מן החוּלשה, שזרקה בו עינה של האֵם בימים הראשונים לאהבתם.

שלש פעמים כבר סבבו את הפרדס, חלפו על-פני אותם האנשים,אותן האומנות, אותם התינוקות.

אנט עמדה וסקרה את הארמונות המקיפים את הגן הזה ושאלה לשמות הדרים בהם.

היא השתוקקה לדעת הכל על-אודות כל האנשים האלה, שאלה מתוך סקרנות של אדם האומר לבלוע הכל, דומה שרצתה למלאות את לבה, לב אשה, רשמים שונים, ופניה האירו מתוך תשוקה לדעת, והיא שמעה את דבריו גם בעיניה גם באזניה.

אך בבואם עד אוהל-הגן, המבדיל את שני השערים, הפונים אל הבּוּלוַר מחוץ, ראה בּרטין והנה קרובה לבוא השעה הרביעית.

– הו! קרא האיש – עת לשוב.

הם הגיעו לאט עד הבּוּלוַר מלהרבּ.

אחרי עזבו את הנערה, ירד הצייר ובא אל כיכר קוֹנקוֹרדיה ללכת משם אל החוף השני של הסינה.

שפתותיו לחשו זמר, לבו מלא רצון לרוץ, ובחשק רב היה קופץ מעל הספסלים, עד כי ראה את עצמו מזרז. פּריז נראתה בעיניו מלאה זֹהר, יפה שבעתים מאשר עד היום. “אכן – הרהר האיש – האביב מחָדּש את כל העולם”.

באה עליו אחת מאותן השעות, שבהן רוח-האדם העֵר קולט הכּל מתוך תענוג מרֻבּה, שבהן העין רואה יותר, נוחה יותר לקבל רשם ובהירה יותר, שבהן חש האדם שמחה יתרה לכל מראה-עיניו ולכל רגשות-לבו, כאלו באה יד-אֵל עלינו לחַדּש את כל צבעי האדמה, להרבות חיים בכל תנועותיהם של היצירים ולתקן בקרבנו, כדרך שמתקנים שעון שעמד מלכת, את כֹּח-הפעֻלה של הרגשותינו.

והוא הרהר בלבו, באספו בעיניו אלפי דברים מלאים ענין: “מי מִלֵל, כי יש רגעים שאיני מוצא תֹכֶן לציור!”

והוא חש, כי רוחו חפשי הוא ועינו בהירה, עד אשר נראו לו כל מעשי-ידיו עד היום חבוטים והמוניים, הוא חש, כי נגלה לו סוד חדש להביע את החיים בדרך אמתית יותר ומקורית יותר. ופתאם תקפהו חשק לבוא לביתו ולעשות מלאכתו, והוא שב על עקבותיו, בכדי ללכת ולסגר עצמו בתוך חדר-עבודתו.

ואולם אך עמד יחידי לפני הַבַּד עם פתיחת ציור, פג ממנו החֹם הזה, שלַהט זה-עתה את דמו. הוא חש את עצמו עָיֵף, ישב על הספה ושקע בהרהורים.

האדישות השאננה, שהיה שרוי בה, אותו חֹסר-הדאגה של אדם, שכל צרכיו התמלאו, הרגש הזה סר מלבו אט-אט, כאלו חסר היה דבר-מה. הוא ראה את ביתו רֵיק, וחדר-עבודתו הגדול כמִדבר היה בעיניו. ובהביטו סביבותיו נדמה לו, כי ראה צל אשה חולף על פניו, שגרם לו נחת. זה ימים רבים שכח האיש את הרגש של קֹצר-רוח, שֶבּו מצפה האוהב לְשוּב אהובתו, והנה פתאם ראה את אהובתו מרֻחקה ממנו ונפשו חשקה להיות בקרבתה מתוך רטט של עול-ימים.

לבו התמלא עֵדן בזכרו, כמה אהבו זה את זה, והוא מצא וחזר ומצא בכל רחבי חדרו, שהיתה באה שמה, זכרונות אין-מספר על-אודותיה, על תנועותיה, על דבוריה ועל נשיקותיה. הוא זכר ימים ידועים, שעות ידועות, רגעים ידועים; והוא חש מסביב לו את רטט לטיפותיה מימים עברו.

הוא קם ממושבו מבלתי יכלת לשבת על מקומו, והתחיל מתהלך מתוך הרהורים חדשים; כי למרות אהבתו זו שמִלאה את חייו, נשאר בדד, בדד כל ימיו. אחרי שעות ארֻכּות של עבודה, כשהיה מביט סביבותיו מבֻלבּל, כאדם שמקיץ לחיי המציאות, לא ראה ולא חש בלתי אם את כתלי חדרו, העומדים לשמוע קולו ולחבק אותו. באין אשה בביתו ובאין לו האפשרות לפגוש את זו שאהבה נפשו אלא בזהירות רבה כבָא בגנֵבה, היה עליו לבַלות שעות-הפנאי שלו בכל המקומות של צבור, ששם מוצאים, ששם קונים תחבולות שונות להמית את הזמן. הוא היה רגיל בבית-הקלוב, היה בא בימים קבועים אל הקִרקס ואל ההִפּוֹדְרוֹם ואל האופירה, היה מצוי קצת בכל מקום, אך ורק שלא לבוא לביתו, שבלי ספק היה יושב שם בשמחה, אִלו היה חי שם בקרבתה.

לשעבר, בשעות ידועות של אהבה בלי-מצרים, היה שרוי ביסורים קשים, על אשר לא יכול לקחת את האשה ולשבת עמה יחדו; אחרי-כן, כשפג חֻמו, קבל באהבה את צער פרדתו ממנה ואת חֻפשתו; עתה שב והצטער על הדבר, כאלו זה-עתה התחיל אוהב אותה.

והאהבה שחזרה הציפה אותו פתאם, כמעט שלא מדעת; יען כי בחוץ היה יום-אור, ואולי יען כי זה-עתה שמע והכיר את הקול המחֻדּש של האשה הזאת. מה מעט הוא הדבר, שיש בּכֹחו לעורר לב גבר, לב גבר מזקין, שהזכרונות שלו לובשים צורה של תוגה!

כמו לפנים, בא אליו הצֹרך לראות פניה, והוא מלא את רוחו ובשרו כמין קדחת; והוא התחיל מהרהר בה, כדרך שעושים אוהבים עולי-ימים, המלהיבים את לבם והמתלהבים מתוך הרהור; אחרי-כן גמר בלבו, אף כי ראה פניה בבֹּקר, ללכת הערב אל ביתה לשתּות כוס-טֵה.

השעות היו ארֻכּות בעיניו, ובצאתו ללכת אל הבּוּלוַר מַלְהֶרְבְּ, תקף אותו פחד, אולי לא ימצאנה בביתה, ועליו יהיה עוד הפעם לבלות את הערב, כמו שהיה מבלה כמה וכמנה ערבים, ביחידות.

על שאלתו: “היש הגרפינה בביתה?” – ענה המשרת: “כן, אדוני”, והביא בדבריו שמחה אל לבו.

הוא קרא בקול-דיצה: “עוד הפעם הנני!” בדרכו אל מפתָּנו של טרקלין קטן, שבּו ישבו שתי הנשים ועשו מלאכה לאור מנורה, בעלת שני קנים עשוים מתּכת וצִפוי ורֹד עליהם, שעמדה על עמוד רם ודק.

הגרפינה קראה:

– האתה הוא זה? מה הביאך הלום?!

– אנכי הוא. ראיתי את עצמי בודד מאד ונכנסתי אליכן.

– טוב ויפה עשית!

– המחכה אתְּ למי-שהוא שיבוא?

– לא… ואולי… איני יודעת.

הוא ישב והביט מתוך זלזול אל האריג האפוּר של הצמר הגס, שהנשים סרגו אותו בזריזות במחטים של עץ.

והוא שאל:

– מה הדבר הזה?

– שמיכות.

– לעניים?

– כן, מובן הדבר.

– כמה מכֹער הוא.

– כמה חם הוא.

– אולי כן הוא, אך מכֹער הוא. וכעורו נראה ביותר בטרקלין, ערוך בטעם לואי החמשה-עשר, שהכֹּל בו מרהיב את העין. אם לא למען העניים, הנה למען ידידיכן עליכן לעשות מעשי-צדקה יותר נאים.

– אֵלי, כך הם הגברים! – קראה האשה במשכה כתפיה – ואולם בכל-מקום מכינים כעת את השמיכות האלה.

– יודע אני זאת יפה, יודע יותר מדי. אדם נכנס לבית בערב, אי-אפשר שלא יראה את הסחבות המכֹערות הללו והן פרושות על שמלות נאות שבנאות ועל-גבי כלי-בית מהֻדרים שבמהֻדרים. באביב זה לבשה הצדקה צורה שאינה יפה.

הגרפינה אמרה להִוָכח, אם אמת בפיו, ופרשה את הארג שבידה על כסא פנוי רפוד משי שעמד סמוך לה, אחרי-כן קראה באדישות והסכמה:

– כן, אמנם כן, מכֹער הוא.

והיא שבה לעבודתה. שני הראשים הסמוכים זה לזה, שהיו כפופים, תחת שני המאורות הסמוכים, שערותיהם קרנו מקלוח האור הוָרֹד, שהתפשט על עור פניהן, על שמלותיהן ועל ידיהן הנעות; והן התבוננו אל מלאכתן בכַונה קלה ותדירית של נשים הרגילות אצל מעשי-אצבעות, שרק העין משגיחה, והלב אינו מהרהר בזה.

בּארבּע פנות האולם היו ארבּע מנורות אחרות עשויות פּוֹרצלֵנה חינאית, עומדות על עמודים עתיקים של עץ מצֻפּה זהב, והן נסכו על הרפידות אור נעים וממֻזג שהתרכך על-ידי הצִּפויים השקופים של סלסלה, הנתונים על גֻלות המנורות.

בֶּרטֵין אִוָּה לו מושב נמוך, כֻּרסה זעירה, שיכֹל לשבת בה בדֹחק, אך הוא בחר בה תמיד לשיחותיו עם הגרפינה, כדי להיות סמוך לרגליה.

היא פנתה אליו ואמרה:

– טיול ארֹך טִיַלת היום בפרדס עם נַנֵי.

– כן, פטפטנו זה עם זה כידידים מימים קדמונים. אני אוהב אותה מאד, את בתך. היא דומה אליך בַּכֹּל. בשעה שהיא מוציאה מפיה דבורים אחדים, יאמין השומע, כי אּתְ היא ששַׂמת את קולך בגרונה.

– אישי היה אומר לי כזאת לעתים קרובות.

הוא התבונן אליהן בשעת עבודתן, כשאור המנורות שופע עליהן, ואותה המחשבה, שגרמה לו צער, שהעיקה על נפשו עוד היום הזה, זו מחשבת-התוגה על ביתו השומם, הדומם, הצר והקר, בכל עת ובכל שעה, שאין מי שיאירהו ויחממהו, העכירה את רוחו, כאלו זו הפעם הראשונה הרגיש יפה בבדידותו.

– הה! מה נכספה נפשו להיות בעלה של אשה זו, ולא רק אהובה! היו ימים שחשקה נפשו לגַזלה, לקחתה מעם האיש הזה, לגַנבה ממנוּ. כעת הוא מקנא בו, באותו הבעל, שבגדה בו, שזכה לדור כל ימיו אִתּה, להיות יושב בביתה ולבוא עמה במגע-ומשא. בהסתכלו בפניה התמלא כל לבו זכרונות דברים שעברו ונפשו השתוקקה לסַפּר עמה. אכן הוא עוד אָהב אותה מאד, ואולי קצת יותר, הרבה יותר היום, כאשר לא אהבה זה ימים רבים; והצורך הזה להביע לפניה את רגשות נעוריו, שתשּׂמח עליהם מאד, העיר בלבו את החשק, כי תלך הנערה מהרה לשכב.

וכשתקף עליו החֵשק להִשָאר לבדו עם הגרפינה, לקרוב עד ברכיה ולשים את ראשו עליהן, לאחוז בידיה, שתשמט מהן השמיכה לעניים עם המחטים של עץ, עם הפקעת של צמר, שעתידה להתגלגל תחת כֻּרסה בקצה חוט סרוח, הביט על השעון, לא הוציא מפיו דבר כמעט והרהר בלבו, כי לא טוב עושים להרגיל את הנערות, שתשבנה בערבים יחד עם הגדולים בשנים.

מן הטרקלין הסמוך נשמע קול צעדים, שהפריעו את הדממה, והמשרת, שראשו נראה בפתח, הודיע:

– האדון מוזַדיֶה.

אוליביֵי בּרטין כעס וכבש את כעסו, וכאשר לחץ את ידו של המשגיח על האמנות, חש בלבו תשוקה לאחוז בכתפיו ולהשליכו החוצה.

מוּזַדיֶה היה מלא חדשות: המיניסטריון עומד לנפּל, גם מתלחשים על-אודות שערוריה בַּמַּרקיז רוֹקדיַאן. והוא הוסיף בהביטו על הנערה: “את זאת אספר לכם אחרי-כן”.

הגרפינה הרימה עיניה אל שעון-הקיר ואמרה, כי עוד מעט והגיעה השעה העשירית.

– עת לך, בתי, לעלות על מטתך – קראה אל הנערה.

מבלי ענות מאומה, קפלה אַנֶּט את האריג, כרכה את הפשתן, נשקה לאמה על לחייה, הושיטה ידה לשני הגברים ויצאה בחפזון, כאלו טסה, מבלי זעזע את האויר בחלפה.

אחרי אשר יצאה הנערה, שאלה הגרפינה:

– השערוריה, מה היא?

– אומרים, כי המרקיז רוֹקדיַאן, שגרש את אשתו ברצונו, והיא היתה משלמת לו שכר קבוע שלא הספיק לו, בקש ומצא תחבולה בדוקה ומוזרה להגדיל את סכום הקִּצבה: הוא שלח אנשים לארוב למרקיזה, והם תפשו אותה במקום המעשה, עד שאֻלצה לתת שכר חדש, כדי להנצל מכתב-אשמה, ערוך על-ידי הקוֹמיסַר של הפוליציה.

הגרפינה שמעה את הדברים, עיניה הביעו תמהון, ידיה לא נעו, ומלאכתה שלא נגמרה-על ברכיה.

ברטֵין, שהתרגז על ישיבתו של מוזָדיֶה מאז יצאה הנערה, נעלב והודיע מתוך כעס, כאדם שידע את הדִבּה הזאת ולא ספר אותה לאיש, כי שקר מגֻנה הוא, אחד מאלה הפטפוטים המכֹערים, שאדם מבני-האצילים אינו צריך להאזין להם אף לא להשמיעם. הוא דבר בהתרגזות בעמדו ליד התנור, ופניו הביעו הזדעזעות, כאדם המוכן לטפל בדבר הזה כבענין הנוגע אל עצמו ואל בשרו.

רוקדיַאן הוא ידידו, ואם אפשר להאשימו על מעשים ידועים בקלות-דעת, אין להאשימו אף לא לחשוד בו במעשה זה.

מוזַדיֶה, שנדהם ובא במבוכה, הֵגֵן על נפשו, התנצל והצטדק.

– אנא – קרא האיש – אנכי שמעתי את הדבר זה עתה בביתה של הנסיכה מורטמֵין.

– מי ספר לך את הדבר? – שאל בּרטֶין – אין ספק, כי אשה היא שספרה.

– לא, טעות היא בידך, המרקיז פֵרַנדֵל ספר לי.

והצַיָר עקם את פניו וענה:

– נאים הדברים למי שאמרם!

שררה דממה. הגרפינה שבה לעבודתה.

אחרי-כן פתח בּרטֵין בקול מָרְגָּע:

– יודע אני אל-נכון, כי שקר גמור הדבר.

הוא לא ידע כלום, כי שמע בפעם הראשונה מספרים במאורע זה.

מוזַדיֶה הכין את עצמו לסגת אחור, כי ראה סכנה לפניו, אף אמר ללכת אל בית קוֹרְבֶּל, והנה הופיע הגרף גילרואַ, אשר שב לביתו לאחר סעֻדתו בעיר.

בּרטֶין ישב תחתיו מדֻכּא וחסר-תקוה להֵחָלץ הפעם מן הבעל.

– האינכם יודעים את דבר השערוריה – קרא הגרַף – שקרה בערב הזה?

וכשאיש לא ענה, חזר ואמר:

– מעשה ברוֹקדיַאן, שמצא את אשתו בשעת שיחה אסורה וגזר עליה לשלם מחיר רב, על שלא נזהרה בפיה.

פני בּרטֵין נעשו מדֻכדכים, קולו ותנועות-ידיו הביעו עצבות, והוא שם ידו על ברכו של גילרוא, ובדברי נֹעם וידידות חזר על דברי הנזיפה, שהשמיע זה-עתה באזני מוזַדיֶה.

והגרף, שעוד מעט והאמין בדברי הצַּיָּר, הצטער על אשר נכשל מתוך קלות-דעת לחזור על לשון-הרע והצטדק, כי לא ידע וכי חף הוא מעָון. אמנם בני-אדם מספרים לשון-הרע ובודים דברי-שקר.

ופתאם באו כֻלם לכלל דעה אחת: כי העולם רגיל מתוך קלות איֻמה להוציא דִבּה, להטיל חשד וללכת רכיל, ובמשך חמשה רגעים נראו ארבעתם כמאמינים, כי כל הלחישות אינן אלא שקרים, כי הנשים אין להן עוגבים, כמו שחושדים בהן, כי הגברים אינם עושים כלל מעשי-נבלה, כמו שמספרים עליהם, וכי בכלל פני הדברים רעים יותר מתוכם של הדברים.

בּרטֵין, שבלבו לא היתה עוד טינה על מוַּזדיֶה לאחר שבא גילרוא, פנה אליו בדברים נוחים, השיאוֹ לענינים החביבים עליו, פתח את מַעיַן מליצותיו. והגרף נראה שמח, כאדם שמביא עמו לכל מקום את השלום ואת הרֵעות.

שני משרתים, שפסעו בפסיעות חשאיות על הכְּבירים, נכנסו אל האולם והם נושאים שֻלחן-טֵה, שעליו עמד כלי נאה עם מים רותחים, שהעלו אד ללהב כּחֹל, עולה ממנורה דולקת בּכֹהֶל-של-יין.

הגרפינה קמה ממושבה, התקינה את המשקה החם בזהירות זו ובדקדוק זה, שהרוּסים הביאו לנו, אחרי-כן מזגה כוס למוּזַדיֶה, כוס שנית לברטֵין, והקריבה פנָכות ועליהן פרוסות של “כורך” ומעשי-אופה קטנים אוסטריים ואנגליים.

הגרף נגש אל השלחן הנד, שעליו עמדו בשורה מיני מי-עסיס, לִיקֵרִים וכוסות, מזג לו גרוּג, ואחרי-כן התחמק בחשאי אל החדר הסמוך ונעלם.

ושוב ישב בּרטֵין לבדו בפני מוּזַדיֶה, ופתאם תקף עליו החשק לגרש החוצה את הטרדן הזה, שנחה עליו הרוח ופתח פיו במליצה, פזר אנקדוטות, חזר על פתגמי-חכמים והוסיף עליהם משלוֹ. והצַּיָּר לא חדל להביט אל שעון-הקיר, שחָטרו הארֹך הלך וקרב אל שעת חצות. הגרפינה ראתה את מבטו, הבינה כי דבר לו אליה, ומתוך חריצות זו של נשי העולם, היודעות להחליף בדרך קל את צורת השיחה ואת הרוח השורר בטרקלין, היודעות להביא בינה, בלי-אֹמֶר, אם להוסיף שֶבת או לקום וללכת, הִשִׁיבה הגרפינה סביבותיה, על-ידי תנועותיה בלבד, על-ידי מראה פניה ושעמום עיניה, רוח קרה, כאִלו זה עתה פתחה חלון בחדר.

מוּזַדְיֶה חש, כי הרוח הנושבת מקפיאה את רעיונותיו, ומבלי שאול את נפשו בשלמָה הדבר, התעורר בקרבו החשק לקום וללכת מזה.

מפני הנמוס עשה גם בּרטֵין כמוהו. שני הגברים יצאו יחדו, עברו את שני הטרקלינים, והגרפינה הולכת עמהם ועוסקת בשיחה עם הצַּיָּר. היא עצרה בעדו ליד מפתן הפרוזדור לבאר לו משהו, ובה-בשעה לבש מוּזַדְיֵה את אדרתו בסיועו של שומר-הפתח. וכאשר הוסיפה הגברת גילרוא לדבר אל בּרטֵין, המתין לו המשגיח על האמנות שעה קלה בפתח המעלות, שנפתח על-ידי שומר שני, וכדי שלא לעמוד פנים אל פנים עם המשרת, גמר האיש בלבו לצאת יחידי.

הדלת נסגרה אחריו לאט, והגרפינה אמרה אל האמן בנעימות יתרה:

– באמת למה זה תמהר לצאת? עדַין לא הגיעה חצות. שֵׁב פה עוד שעה קלה.

והם נכנסו יחדו אל הטרקלין הקטן.

– אך ישבו שניהם והוא אמר:

– אֵלי! כמה הרגיזני חמור זה!

– מדוע?

– הוא נטל ממני חלק קטן מנפשך.

– הה! לא רב חלקו.

– אפשר, אבל הוא הטרידני.

– מקנא אתה אותי?

– אין זו קנאה, אם אני מוצא כי גבר זה טרדן הוא.

הוא חזר וישב על הכֻּרסה הקטנה, סמוך מאד אליה, משש באצבעותיו את ארג שמלתה וספר באזניה על-אודות הרוח החם, שעבר בלבו היום הזה.

היא האזינה לדבריו בתמהון ובדיצה, ובחשאי שמה ידה על שערות-ראשו הלבנות ולִטפה אותן ברֹך, כמו בכדי להביע לו בזה את תודתה.

– מה נכספה נפשי להיות קרוב אליך! – קרא האיש.

הוא לא חדל מהרהר באותו הבעל השוכב נרדם, בלי ספק, בחדר הסמוך, ולכן חזר ואמר:

– אכן רק הנשואין מאַחדים שתי נפשות.

– ידידי העלוב! – לחשה האשה ולבה מלא חמלה עליו וגם עליה.

הוא שם לחיו על ברכיה של הגרפינה והתבונן אליה באהבה, באהבה שיש בה קצת מן העַצבות וקצת מן הצער, לא באותה האהבה הלוהטת, שחש זה-עתה, כשהפרידו בינו ובינה הנערה, הבעל ומוּזַדיֶה.

היא העבירה וחזרה והעבירה את אצבעותיה הקלות על ראשו של אוֹליביֵי, ומתוך חיוך אמרה:

– אלי! מה הלבין ראשך! השערות השחורות האחרונות נעלמו.

– אהה! ידעתּי זאת. הזִקנה באה.

היא פחדה, אולי העציבה את רוחו.

– הה, שֵׂיבה זרקה בך בעודך צעיר לימים. כל ימַי ידעתיך לאיש-שיבה.

– אמנם כן.

כדי למחות כליל את רֹשם התוגה, שגרמה לו בדבריה, גחנה אלי, הרימה ראשו בשתי ידיה, נשקה על מצחו נשיקות אִטִיות ורכות, אלה הנשיקות הארֻכּות, שנדמה כי אין להן סוף.

אחרי-כן הסתכלו זה בפני זה, בבקשם לראות בתוך-תוכן של עיניהם את הבבואה של אהבתם.

– משתוקק אני – קרא האיש – לבלות יום כֻּלו בקרבתך.

הוא ראה את עצמו מעֻנה בסתר לבו על-ידי הצֹרך של קִרבה, זה שאין להביעו בדברים.

הוא האמין זה-עתה, כי בצאת האנשים שישבו פה יעלה בידו למלא תשוקתו, שהתעוררה בקרבו מאז הבֹּקר; וכעת, לאחר שנשאר לבדו עם אהובתו, בשעה שחש על מצחו את חֹם ידיה ועל לחיו את חֹם גופה דרך שמלתה, שב ומצא בלבו אותם הזעזועים, אותם הגעגועים על האהבה הנעלמה והבורחת ממנו.

והוא חזה לו בדמיונו, כי מחוץ לבית זה, בתוך יער, שיֵשבו שם לבדם, לבדם, באין איש סביבותם, יֵחלף ממנו רגזו, ואל לבו תשוב המנוחה.

היא השיבה:

– כאחד הילדים הנך! הן רואים אנו זה את זה כמעט בכל יום ויום.

הוא התחנן לפניה, כי תמצא תחבולה לבוא ולסעוד עמו פת-ערבית באחד המקומות בסביבות פַּריז, כמו שעשו זה ארבע או חמש פעמים.

היא השתוממה על הקַּפריסה הזאת, שקשה כל-כך למלאותה, ומה גם לעת כזאת, כשבִּתּה שבה לביתה.

ואולם היא תנסה לעשות זאת, אחרי שיֵצא אישה לגליל רוֹנְס, אך הדבר הזה יבוא רק לאחר פתיחת התערוכה, שעתידה להיות ביום-השבת הבא.

– ועד היום ההוא מתי אראה פניך? – שאל האיש.

– מחר בערב, בביתו של קוֹרבֶּל. חוץ מזה תואיל לבוא הלום ביום החמישי בשלש שעות, אם יהיה לך פנאי, ולפי דעתי עתידים אנו לסעוד יחדו ביום הששי אצל הנסיכה.

– כן, טוב ויפה.

הוא קם ממושבו.

– שלום.

– שלום, ידידי.

הוא נשאר עומד מבלי יכֹלֶת לצאת, כי לא מצא כמעט מאומה מכל מה שאמר לדַבּר אליה ולבו נשאר מלא דברים שאין להביעם, ונפשו מלאה השתפכות עמומה שלא יצאה לחוץ.

הוא חזר ואמר: “שלום” באחזו בשתי ידיה.

– שלום, ידידי.

– אוהב אני אותך.

היא שלחה אליו בת-צחוק זו, שבּה אשה מראה לאיש ברגע אחד את כל שנתנה לו.

לבו רעד, ובפעם השלישית חזר ואמר:

– שלום.

והוא יצא.

IV

הרואה היה אומר, כי כל מרכבות פריז נמנו וגמרו לעלות-לרגל ביום ההוא אל “ארמון התעשיה”. מתשע שעות בּבֹּקר באו דרך כל הרחובות, כל החוצות והמעבּרות ופנו כֻלן אל אותו האולם של “האמנות”, שבו הזמינו כל בני-האמנוּת שבפריז את כל בני-האצילוּת שבפריז לחנֻכּת התערוכה של שלשת אלפים וארבע מאות ציורים.

שורה ארֻכּה של המון בני-אדם אצו אל מבוא הבית, נהגו זלזול ביצירות הפַּסָּלים ומהרו לעלות אל היציעות של הצַּיָּרים. עוד בטפסם על המעלות נשאו הבאים את עיניהם אל הציורים התלויים על גבי כתלי המבואות, ששם מיַחדים מקום לציָרי הפרוזדור, ששלחו יצירות גדולות במדתן או יצירות שאי-אפשר לדחותן מפני הכבוד. בתוך טרקלין מרֻבּע נשמע קול המון רועש וגועש: הצַיָרים, בעלי היצירות העומדות לְרַאֲוָה, נִכּרים היו בתנועותיהם, בצלצול קולם, בדברי בנֵי-סמכא שהשמיעו. הם התחילו מושכים את ידידיהם בשרווּל בגדם אל התמונות, שהצביעו עליהן מתוך קריאות ומתוך העויות אמיצות של ידענים. אפשר היה לראות פה צַיָרים מכל המינים; גדולי-קומה ובעלי שׁערות ארֻכּות, חבושי מגבעות רכות, אפורות או שחורות, שאין להביע בדברים את צורתן הרחבה והעגֻלה כגג, ושוליהן המשֻפּעים מאפילים על חציו העליון של הגוף. אחרים מהם היו קטני-קומה, זריזים, דלי-בשר או רחבי-כתף, עונדים עניבות של משי דק לצוארם, לבושים מעילים קצרים או עטופים מלבושים משֻנים, המיֻחדים לכֹהנים הדיוטים של האמנות.

פה היה חֶבר הצַיָרים המסלסלים בשערם, אמני-הרחוב, חֶבר הצַיָרים האקדימאים, החשובים והעדויים בשושנים אדֻמות, גדולות מאד או קטנות מאד, הכל לפי השקפתם על הנּוֹי ועל הנִּמוס המקֻבּל, חֶבר הצַיָרים הבּורגנים, שבאו עם בני-ביתם, העוטרים את אביהם כגבור מנַצח.

על-גבי ארבעה לוחות ענקיים הושמו הציורים, שבאו לפאר את הטרקלין המרֻבּע והרהיבו את עיני האנשים בכניסתם, על-ידי הזיו של גוָניהם, והזהירו, על המסגרות, על-ידי רעננות הצבעים החדשים, שבאו לכבוד חנֻכּת התערוכה, עד-כדי להסמיא את העין לָאור הרב השופע ויורד מלמעלה.

תמונתו של נשיא הרֶפּובליקה היתה תלויה במבוא, ועל-גבי כֹתל אחר נראה גֶנֶרַל עדוי עדי-זהב, חבוש מגבעת עם נוצות בת-היענה ומלֻבּש מכנסים של אריג אדם, והוא שכן קרוב לנימפות ערֻמּות בין עצי-ערָבה ולספינה שנטרפה בים וכמעט שבלעה גל גדול. בּישוֹף קדמון מטיל חֵרם על מלך ברברי, רחוב בעיר מזרחית מלאה גופות מתים במגפה, וצִלוֹ של דַּנטֵי, המטַיֵל בתוך הגיהִנם – כל אלה הרהיבו את העין וצדו את הלב בַּכּח העצום של בִּטוּיָם.

בתוך חדרים גדולים נראו עוד גדוד רוכבים, אנשים יורים ביער, פרות רועות באחו, שני אדונים בני המאה שעברה עורכים דו-קרָב בפנת רחוב, אשה משֻגעה יושבת על אבן, כֹּהן קורא ודוי עם אדם גוסס, קוצרים בשדה, מראה נהרות, שקיעת החמה, ליל-ירח בהיר – כל אלה הדוגמאות של כל מעשי הצַיָרים שעשו לפנים, שעושים היום ושעתידים לעשות עד סוף כל הדורות.

אוֹליבְיֵי עמד בתוך חבורה של אחים-אמנים מפֹארים, חברים של האינסטיטוט ושל ועד-השופטים, ושוחח עמהם בענין היום. כעין צער העיק על לבו, מנוחתו הָפרעה בגלל יצירתו העומדת פה, שאף כי ספרו בשבחה בפניו, לא ראה בכבודה.

הוא זז ממקומו. הנסיכה מוֹרטמֵין נראתה בפתח.

היא שאלה:

– האם לא באה עדַין הגרפינה?

– לא ראיתיה.

– ומר מוזַדיֶה?

– גם אותו לא ראיתי.

– הוא הבטיחני לעמוד בעשר שעות במרום-המעלות ולהיות לי למורה-דרך באולַמי התערוכה.

– אולי תואילי לתת לי רשות לבוא במקומו, נסיכה?

– לא, לא. ידידיך זקוקים לך. עוד מעט ונתראה, כי סעֹד נסעֹד יחדו.

– מוזַדיֶה בא בחפזון. הוא בקש סליחה על ששהה שעה קלה על-יד יצירות הפַּסָלים. והוא קרא:

– נלכה-נא, נסיכה, דרך פה, נתחיל מצד ימין.

אך נעלמו בתוך המון הראשים והנה באה הגרפינה גילרוא שלובת-זרוע עם בתה והיא מבקשת בעיניה את אוליבְיֵי בּרטֵין.

הלז ראה אותן, קרב אליהן ונתן להן שלום.

– אלהים, מה יפות הן! – קרא הצַיָר – אכן נַנֶּט הולכת ויפה מאד. בשמונה ימים לבשה צורה חדשה.

הוא התבונן אליה בעינו, עין סוקר, והוסיף:

– קוי-פניה נעשו נעימים יותר, פורחים יותר, צבע עורה מזהיר יותר. עתה היא פחות נערה ויותר אשה פריזאית.

אך פתאם עבר אל ענין היום הגדול:

– נתחיל מצד ימין, נלך ונפָּגש עם הנסיכה.

הגרפינה, שהיתה בקיאה בטיב אמנות-הציור ולבה היה מלא כאחד מאלה שהציגו פה את יצירותיהם, שאלה:

– מה אומרים הבריות?

– תערוכה יפה. ציוריו של בּוֹנֶה מצֻיָנים, שנים של קַרוֹלוּס דוּרַן מפֹארים, אחד של פּוּבִי דֵי שַׁוָן נפלא, אחד של רוֹל מרהיב מאד, חדש מאד, אחד של גֶרְוֵי נאה, והרבה אחרים של בֵּירוֹ, של קַזִין, של דוּאָה, בקצור: עולם מלא של דברים נאים.

– ושלך? – שאלה האשה.

– אמנם משבחים בפני את ציורי, אך אינני שבע-רצון.

– יש מקצת אמת בדבריך. אך היום, כמדֻמני, הצדק עמי.

– מימיך לא היית שבע-רצון.

– מדוע?

– אינני יודע.

– הבה נראה.

כאשר באו ועמדו לפני הציור – שתי נערות בנות-כפר מתרחצות בנחל – עמדה שם כנופיה והתבננה בהתפעלות. היא שמחה מאד על הדבר, ובלחש אמרה:

– הלא ציורך זה מהֻדּר הוא, מרגלית טובה. מימיך לא עשית ציור יפה מזה.

הוא דבק בה, הגה לה אהבה ותודה על כל דבור ודבור, שהרגיע מכאוב, שחבש פצע. ורעיונות מהירים חלפו ברוחו להוכיח לו, כי אמנם צדקה האשה במשפטה, כי רואה היא נכוחה בעיניה הפקחות, עיני בת-פריז. וכדי להרגיע את חששיו, שכח האיש, כי זה שתים-עשרה שנה הוא מוכיח אותה על אשר היא מהללת ומרוממת דברים קלילים, יצירות של נוי בלבד, רגשות שאינם יוצאים מן הלב, גַוָּנִים-מַמְזֵרִים ילידי-המוֹדה, אך לא את האמנות, את האמנות לבדה, את האמנות החפשית מכל הרעיונות והשאיפות והדעות, המתהלכות בעולם האצילים.

– נלך הלאה – קרא הצַיָר במשכו את הנשים אחריו. והוא הוליך אותן שעה רבה מאולם לאולם והראה להן את הציורים, והסביר להן את תָּכנן, ומאֻשר היה להיות ביניהן, מאֻשר היה על-ידן.

פתאם שאלה הגרפינה:

– כמה שעות?

– שתים-עשרה וחצי.

– הה! נמהר-נא ללכת לסעוד. הנסיכה אמרה לחכות לנו בבית-המזון של לֵידוּאֲיֵין, והיא פקדה עלי להביאך שמה, אם לא נפָּגֵש באולמי התערוכה.

בית-המזון, שעמד באי-קטן של אילנות ושיחים, היה לו מראה של כַּוֶרת דבוֹרים טרודות. זמזום בלול של קולות, של קריאות, של צלצול-כוסות וקערות, עלה והתפשט מסביב, יצא לחוץ דרך כל החלונות וכל הפתחים הפתוחים לרוָחה. השֻׁלחנות הסמוכים זה לזה, המֻקפים אנשים בשעת סעֻדתם, עמדו בשורות ארֻכּות מימין ומשמאל למשעול צר, ששם רצו המשרתים, מבֻלבָּלים, מטֹרדים, והם מחזיקים בקצה ידם קערות עמוסות בשר, דגים או פֵּרות.

תחת יציע מעֻגל ישבו המון רב של אנשים ונשים ומראה עִסה היה להם. כל אלה צחקו, צעקו, אכלו ושתו, שרויים בשמחה על-ידי היין וטבועים בעליזות זו, שתוקפת את פריז בימים ידועים עם זריחת השמש.

אחד המשרתים העלה את הגרפינה, את אנֶּט ואת בּרטֵין אל האולם הנועד להם, שבו ישבה הנסיכה והמתינה להם.

בשעת כניסתו ראה הצַיָר את המַרקיז פֵרַנדֵל ליד דודתו והוא טרוד וּמחַיֵךְ, מושיט ידו לקבל את הסוככים ואת המעילים של הגרפינה ובתה. מראה זה העיר בו רֹגז רב כל-כך, עד כי פתאם בא אל לבו חשק לדבר דברים גסים ומרגיזים.

הנסיכה בארה את דבר פגישתה עם בן-אחיה ואת דבר יציאתו של מוזַדיֶה, שהלך עם המיניסטר לאמנות; ובּרטֵין בהעלותו על לבו, כי המרקיז המתיַפּה הזה עתיד לשאת את אנֶּט, כי בגללה בא היום, כי רואה הוא אותה כמיֻעדה להיות שוכבת חיקו, הזדעזע והתמרמר, כאלו כָפרו בזכותו, זכות טמירה וקדושה.

משעה שישבו אל השֻלחן, התחיל המרקיז, שישב על-יד הנערה, לסובב אותה מתוך שקידה זו של גבר, שקבל רשות להשתדך.

מבטי-עיניו היו סוקרים, והצַיָר ראה אותם כחצופים ובולשים; על פניו רחפו בנות-צחוק של אדם מעֻּדּן ושבע-רצון, וכֻלו היה אדיב כבן-בית לעתיד. בהליכותיו ובדבריו כבר נראה משהו מן המֻגמר, כעין מודעה-על-דבר הכִּבּוּש הקרוב לבוא.

הנסיכה והגרפינה, כנראה, חִזקו וקִימו את התנהגותו של החתן, אך שלחו זו אל זו קריצות של קנוניה.

אך גמרו סעֻדתם, שבו כלָֻם אל התערוכה. בתוך האולמים היה עֵרב-רב של המון-אדם, עד כי קשה היה להדחק ולהכנס. החֹם העולה מגופות האדם, והריח התָּפֵל הנודף מן השמלות והבגדים שהתיַשנו, עשו את האויר בחדר קשה עד לגֹעל-נפש. האנשים חדלו להביט אל הציורים ונתנו עיניהם בצורות ובמלבושים, החלו לבקש אנשים מיֻדעים; ויש שההמון הצפוף נדחק, כדי לפַנות דרך לפועלים נושאים סֻלם, הקוראים: “הִשָׁמֵרו, אדונים; השמרו, אדונות”.

מקץ חמשה רגעים נמצאו הגרפינה ואוליבְיֵי מֻבדלים מבני-לויתם הוא אמר ללכת ולבקשם, אך היא אמרה אליו, בהִשָׁענה על-ידו:

– האם לא טוב לנו בלעדיהם? הנח להם, כך הֻתנה, כי אם נפָּרד זה מזה נפָּגש יחדו בארבע שעות ליד המזנון.

– אמנם כן – ענה האיש.

אך את לבו הטריד הרעיון, כי המרקיז מלַוֶּה את אנֶּט ומוסיף לפטפט עמה מתוך שחצנות מנֻמּסה.

הגרפינה לחשה ואמרה:

– ובכן, עודך מחזיק באהבתך אלי. הוא ענה מתוך טרדה:

– ודאי, כן.

והוא בקש ממעל לראשי ההמון לראות את המגבעת האפורה של מר פֵרַנְדֵל.

ובראותה, כי נפשו פזורה, ובחָפצה להסב לבו אליה, פתחה ואמרה:

– לו ידעת, עד-כמה אני מעריץ את ציורך של שנה זו. זה הוא אב-מלאכה שלך.

הוא צחק צחוק קל ושכח פתאם את האנשים הצעירים, בהגותו רק באותה הדאגה, שבאה אל לבו בבֹּקר.

– האֻמנם? כך היא דעתך?

– כן, בעיני הוא בחיר-יצירותיך.

– צער רב גרם לי זה.

בשפתי-ערמה שבה וקשרה כתרים לראשו, בידעה יפה מפי הנסיון, כי אין לך דבר השולט כל-כך בנפש האמן, כדברי-שבח עדינים שהולכים ונמשכים. לבו עלץ, התעורר, הלך שבי אחרי הדברים הנעימים, ופיו נפתח בשיחה, ועיניו לא ראו דבר מלבדה, ואזניו לא שמעו דבר בתוך המהומה הרבה מסביב לו, מלבד דברי האשה אליו.

כדי להביע לה את רגשי-תודתו, לחש לה על אזנה:

– מה נכספה נפשי לחבקך.

רגש חמים חלף בלבה, ובהרימה אליו את עיניה המזהירות חזרה ושאלה:

– ובכן, עודך מחזיק באהבתך אלי עד היום?

והוא השיב לה בנעימה זו, שצִפתה לה ושלא שמעה קֹדם:

– כן, אני אוהב אותך, אֶני יקירתי.

– בוא-נא בכל ערב לראות פני – אמרה האשה – עתה כשבִּתּי עמדי, לא אצא מביתי לעתים קרובות.

משחשה האשה, כי בלבּו התעוררה האהבה שבאה לה בהסח-הדעת, תקף עליה רגש של אֹשר רב. עתה, כשהלבין ראשו של אולבְיֵי והזִקנה הרגיעה את סערת-רוחו, פחדה פחות פן תצוד לבו אשה אחרת, אך יראה יִראָה גדולה, פן ילך וישא אשה מפחד הבדידות. הפחד הזה, ששכן בלבה זה כבר, הלך וגדל בלי-הרף, והוליד ברוחה מיני מזִמות שאין להגשימן, כדי לקשרו אליה עד-כמה שאפשר ולמנֹע בעדו לבלות את הלילות הארֻכּים בתוך הקּר של ביתו השומם. ובאשר לא יכלה תמיד למשכו ולהחזיקו סמוך לה, התאמצה לשעשע את רוחו, שלחה אותו אל התיאטרון. הסיתַתּו לבוא בן הבּריות, כי מוטב היה לה שישב בחברת נשים, משיהא שרוי בתוך העצבות של ביתו.

היא שבה והוציאה מפיה את הרהורי-לבה הכמוסים:

– הה! לוּ היה בידי להחזיקך כל הימים, מה הייתי מפנקת אותך! הבטיחה לי לבוא אל ביתי לעתים קרובות מאד, אחרי שלא אצא כמעט מביתי.

– אני מבטיח.

סמוך לאזנה נשמע קול קורא בלחש:

– אמא.

הגרפינה רעדה והסבּה ראשה. אנֶּט, הנסיכה והמַּרקיז באו להִלָּוות עליה.

הגיעה השעה הרביעית – קראה הנסיכה – עיפתי מאד ויש בי חשק ללכת מזה.

הגרפינה השיבה:

– גם אני הולכת מזה, אין בי כח עוד.

המה הגיעו עד המעלות הפנימיות, הפונות מן היציעות, ששם עמדו בשורות ציורים ואַקְוַרֶלִים, גם גן גדול מֻקּף חלונות-זכוכית, ששם הצגו יצירות הפַּסָּלים.

מן הרחבה של מעלות אלה נראה מן הקצה אל הקצה הגן הרחב, המלא אנדַרטות, עומדות בתוך השבילים, מסביב לשיחים ירֻקים וממעל לֶהָמון, המכַסֶּה את אדמת השדרות כגל שחור ומתנועע. אבני-השַיִש התנוססו מתוך מַפּה שחורה זו של מגבעות ושל מלבושים ונקבוה באלף מקומות ונראו כנוצצות: עד כֹּה גדול הלּבֹן שלהן.

אחרי אשר בֵּרך בּרטֵין את הנשים בפתח הבית, שאלה אותו הגברת גילרוא בלחש:

– ובכן בּוא תבוא הערב?

– ודאי שֶכֵּן.

והוא שב אל התערוכה לעסוק בשיחה עם האמנים על-דבר רשמי היום:

הצַיָרים והפַּסָּלים עמדו כנופיות כנופיות מסביב לאנדרטות, ליד המזנון, ושם דנו והתוַכֵּחו כמו בכל השנים, הגֵנו על רעיונות ידועים או נלחמו כנגדם באותם הנִּמוקים הידועים. אוֹליבְיֵי, שדרכו היה להתעורר בּוִכּוחים אלה בהיותו מֻמחה לתשובות ולדברי-פולמוס מכריעים, וקנה לו שֵׁם של תיאורטיקן בעל-רוח, שהתגאה בו, החל גם הפעם להתלהב, אך הדברים שהשמיע מתוך הֶרגל לקחו את לבו יותר מן הדברים ששמע, וחשק בא בו ללכת מזה, לבלי שמוע עוד, לבלי הבן עוד, בדעתו מתּחִלה את כל הדברים, שידבּרו על אותן השאלות העתיקות של האמנות, לכל פרטיהם ודקדוקיהם.

ואולם הוא אהב את הדברים האלה, והוא היה אוהב אותם אהבה בלי-מצרים עד היום, אך ביום הזה היתה נפשו פזורה על-ידי טרדה קלה ועקשנית, אחת מאותן הדאגות של מה-בכך, הקַּיָּמות בלב אדם בעל-כרחו בכל הדברים שידבר ובכל המעשים שיעשה, התקועות ועומדות במחשבתו כקוץ בלתי-נראה שנתחב בבשרו.

הוא שכח גם את דאגתו לציורי “המתרחצות” מפני ההרהור על הליכותיו של המרקיז עם אַנֶּט, שלא מצא חן בעיניו. מה אִכפַּת לו, סוף סוף? מה זכות יש לו? מדוע זה יאמר להפריע בעד נשואים רצויים אלה, היעודים מראש, הנוחים מכל הצדדים? אך כל תוכחתו לא עקרה מלבו את הרגש של רֹגז ושל צער, שתקף אותו, בראותו את פַרַנֲדַל מדַבּר ומחַיֵך כחתן ומלטף במבטיו את פניה של הנערה.

כשנכנס בערב לבית הגרפינה ומצא אותה לבדה עם בתה, כשהן תופרות לאור המנורות את השמיכות לעניים, הצטער צער גדול לראות את עצמו בקלקלתו, בהוציאו מפיו דברי לגלוג על המרקיז ובהתאמצו לגלות לנגד עיני אנֶּט את כל ההמוניות שלו תחת מעטה ההֵדור.

זה ימים רבים, כשהיה בא אחרי סעֻדת-הצהרים, היה יושב ושותק כמנמנם קצת, יושב ישיבה פרועה, כידיד זקן, שאינו מדקדק בנמוס. היה שוקע בתוך הכֻּרסה, רגליו משֻלָּבות זו על-גבי זו, ראשו מֻפשל לאחוריו, והוא הוזה בדברים ומרגיע את גופו ואת רוחו בתוך מנוחה שאננה זו. אך הנה פתאם שבה והתעוררה בקרבו זריזות זו של אנשים המתאמצים למצא חן, המדקדקים בכל היוצא מפיהם, המבקשים בפני הבריות מלים יותר נאות וניבים יותר יקרים, לקשט בהם את רעיונותיהם ולהלבישם צורה מהֻדרה. הוא לא נתן לשיחה להתנהל בעצלתַּיִם, כי-אם החזיק בה ועודד אותה בהאצילו מרוחו עליה; ובשעה שעלה בידו לעורר בדבריו את צחוקה של הגרפינה ושל בתה, או בשעה שראה אותן כי דבריו נגעו עד לִבּן, או בשעה שהרימו אליו את עיניהן מתוך השתוממות, או בשעה שפסקו מעבודתן כדי להקשיב לדבריו, חש האיש הזה גֵרוי של תענוג, רטט קטן של אֹשר, שמצא בו שכר לעמלו.

כעת היה בא לביתן כפעם בפעם בכל עת שיָדע, כי לבדן הן, ואפשר שמיָמיו לא בלה את לילותיו בנֹעם כזה.

הגברת גילרואַ, שישיבתו זו הפיגה את פחדה התדירי, התאמצה בכל כֹּחה למשכו אל ביתה ולהחזיק בו. היא וִתּרה על סעֻדות-רֵעים בעיר, על המשתאות, על המחזות בתיאטרון, כדי לקבל תענוג, בשלחה בשלש שעות, בשעת יציאתה, טלגרמה כחֻלה לאמר: “במהרה”. בימים הראשונים בחָפצה למלאות רצונו להיות עמה ביחידות, היתה משַלַחת את בתה לעלות על מטתה משהגיעו עשר שעות. אחרי-כן, כשראתה באחד הימים, כי הוא משתומם ומבקש מתוך בדיחה, כי לא יתנהגו עם אנֶּט כעם תינוקת, הוסיפה לה בחסדה רבע-שעה, אחר-כך חצי-שעה, אחר-כך שעה שלמה. אחרי יציאתה של הנערה לא היה יושב זמן רב, כאלו עִמָּה יצא מן הבית חצי-הקסם, שמצא בטרקלין זה. אז היה מגיש לרגלי הגרפינה את הכֻּרסה הקטנה שבחר בה, ישב סמוך לה, ולרגעים היה שׂם מתוך תנועה חרוצה את לחיו על ברכיה. היא היתה מושיטה לו אחת מידיה, שהיה אוחזה בכפיו, ופתאם סרה מעליו התעוררות-רוחו, חדל לדַבּר, ונראה היה כנח בתוך שתיקה רכה זו מעמלו הרב שעמל.

מעט מעט הבינה בחוש המיֻחד לנשים, כי אנֶּט מושכת אותו אל הבית במדה אחת כמוה. היא לא נעלבה כלל על-ידי זה, בהיותה מאֻשרה לראות, כי מצא האיש ביניהן משהו מתענוג המשפחה, שחסר לו בגללה; והיא כלאה אותו יותר ויותר בין שתיהן והעמידה פנים של אֵם, כדי שיראה את עצמו כמעט אב לנערה זו וכדי להוסיף חוט חדש של אהבה אל כל מה שקשרהו אל הבית הזה.

הגנדרנות, שהיתה עֵרה בקרבה תמיד, התגברה עליה מיום שחרד לבה, בראותה מכל עֵבֶר את הזִּקנה הקופצת עליה, כדקירות שעדַין אינן מָרגשות כמעט. כדי להיות יפת-תֹאר כאנֶּט, הוסיפה להִנָזר משתיה, ובדקות גזרתה אמנם נדמתה לבתה הנערה, עד אשר מאחוריהן כמעט שלא הבחינו ביניהן; אך בפניה הדלים נראו אותות הסגוף הזה. בעור המתוח עלו קמטים ומראהו היה כעין הכתם, והדבר הזה הבהיק יותר את תפארת הרעננות של בתה הנערה. ובכן באה לתקן ולשפר את פניה בתחבולות של אקטריסה, ואף כי לאור היום היה החוָּרון של פניה חשוד קצת, אך לאור המנורות היו פניה יפים להפליא וזֹהַר נחמד להם, זה הגַוָּן שאין-דוֹמה-לו, המיֻחד לנשים השָׂמות על פניהן כחל ושרק.

ואחרי שהכירה האשה בירידתה זו והשתמשה בתחבולות לשמור על יפיה, החלה לשנות את אֹרח-חייה. היא התרחקה עד-כמה שאפשר להתחרות עם בתה ביפיה לאור השמש והתאמצה לעשות זאת לאור המנורות, שנתנו לה את היתרון. בשעה שחשה, כי עיֵפה היא, חורת-פנים, זקֵנה יותר מבשאר הימים, מצאה תואנה במֵחוש-הראש, שנתן לה רשות לפסֹח על המשתאות ועל התיאטרונות; אך באותם הימים שראתה את עצמה שלמה ביפיה היתה עליזת-נצחון והתהלכה עם בתה כאחות גדולה בשנים מתוך עַנְוָה של אֵם צעירה. כדי ללבֹש שמלות דומות כמעט לשמלות בתה, תפרה לה מלבושים של אשה צעירה, שהיו קצת “חשובים” בשביל נערה; ואנֶּטה, שיותר ויותר נגלתה ברוחה הנטיה לעליצות ולבדיחות, היתה לובשת את הבגדים האלה מתוך עליזות של שובבה, והדבר הזה הוסיף חן על חִנּה. היא התמכרה בכל לבה אל הערמומית מתוך גדרנות של אמה, שִׂחקה עמה שלא-מדעת את המחזות הקטנים של נוי, ידעה לנשק לה בשעת-הכֹּשר, לחבק את גזרתה מתוך חבה, להראות על-ידי תנועה, לטיפה, תחבולה כל-שהיא, עד-כמה הן נאות שתיהן יחדו וכמה הן דומות זו לזו.

אוֹליבְיֵי בֶּרטֵין, מתוך שהיה רואה אותן יחדו ועורכן בלי-הרף זו לעֻמּת זו, היה לפעמים כמעט מערבבן זו בזו. יש שהיתה הנערה פונה אליו בדברים, בשעה שעיניו הביטו לעֵבר אחר ואז היה מֻכרח לשאול: “מי הדוברת?” ופעמים שהיה עושה לו שעשועים במשחק זה של עִרְבּוּב, בזמן שישבו שלשתם לבדם בטרקלין זה, המרֹהָט בטעם לואי החמשה-עשר. אז היה עוצם עיניו ומבקש, שתשאלנה שתיהן שאלה אחת, תחלה בזו אחר זו, ואחרי-כן בחִלוף סדר השאלות, כדי שיבחין בין הקולות. הן התאמצו בכשרון רב למצֹא נעימה אחת, לדבר דברים אחדים בנגינה שוה, עד כי פעמים שלא יכל להבחין. ואמנם הן הגיעו לבטא את הדברים באֹפן דומה כל-כך, עד כי המשרתים היו עונים: “הן, גברת” על דברי העלמה ו“הן עלמה” על דברי האם.

מתוך חִקּוי זה לשם שעשועים, להיות דומות זו לזו בתנועותיהן, הגיעו עד לידי דמיון גמור בהליכותיהן ובתנועותיהן, עד כי מר גילרוא בעצמו, בראותו את זו או זו עוברת בטרקלין השרוי באפלולית, היה מערבבן כמה פעמים והיה שואל: “האַתּ היא, אנֶּט?” או “האַתּ היא אמא?”

על-ידי דמיון זה הטבעי והעשוי הממשי והמעֻבּד, נולד בלב הצַּיָּר רֹשם מוזר על-אודות יציר כפול, ישן וחדש, נגלה מאד ונסתר כמעט, על-אודות שני גופים שנבראו בזה אחרי זה מבשר אחד, על-אודות אשה אחת, שבא לה המשך חייה, ששבה לנעוריה, שהיתה עתה למה שהיתה לפנים. והוא היה חי סמוך להן, נפשו מחֻלקה בין שתיהן, חסרת-מנוחה, מטֹרדה, מלאה שלהבת אהבה, שהתעוררה אל האֵם, והוגה אהבה עדינה וטמירה אל הבת.

חלק שני

I

20 ביולי, פריז, אחת-עשרה שעות בערב

"ידידי, אמי מתה עלי זה-עתה ברוֹנְסְיֶר. יוצאים אנו מזה בחצות-הלילה. אל תבוא לביתנו, כי לא הודענו את הדבר לאיש. אך נוּדה לי והגֵה בי.

“שלך אֶני”.

21 ביולי, בצהרים.

"ידידתי העלובה, למרות רצונך הייתי בא לביתך לנחמך, אלו לא הייתי רגיל לראות את רצונך כפקֻדה. אני הוגה בך מיום אתמול מתוך צער חודר. אני מתאר לי בדמיוני נסיעה אִלֶּמת זו בלילה יחד עם בתך ועם אישך, בתוך הקרון חסר-האורה, המוביל אתכם אל מֵתכם. אני רואה את שלשתכם עומדים לפני מנורת-השמן, אתְּ בוכה ואנֶּט מיללת. אני רואה את בואכם לבית-הנתיבות, את מַסָעכם הנורא בעגלה, את כניסתכם אל הארמון בתוך המשרתים, את הליכתכם בחפזון על המעלות אל החדר ההוא, אל המטה ההיא, אשר שם היא שוכבת, את מבטך הראשון עליה ואת נשיקתך, שאת אוצלת על פניה הרזים והקופאים. ואני הוגה בלבך, בלבך העלוב, באותו הלב, שמחציתו לי הוא והוא נשבר לרסיסים, סובל יסורים רבים, מדכא אותך וגורם גם לי צער מרֻבֶּה כל-כך ברגע זה.

"אני נושק את עיניך המלאות דמעה מתוך חמלה עמֻקה.

“אוֹליביי”.

24 ביולי, רוֹנסיר.

"מכתבך היה גורם לי עֹנג, אִלּו היה בעולם דבר שיכֹל לעַנּג את נפשי בתוך האסון הנורא, שבא עלי. אתמוך הבאנו אותה לקברות, ומאותו רגע שגופה העלוב, שפרחה נשמתו ממנו, יצא מן הבית הזה, נדמה לי, כי בודדה אני על-פני האדמה. אדם אוהב את אמו מבלי דעת, מבּלי הרגיש, כי טבעי הוא הדבר כחיים עצמם; ואת כל עֹמק השרשים של אהבה זו מכיר האדם רק בשעת הפּרֵדה האחרונה. אין אהבה אחרת דומה אל זו, כי כל אהבה באה אלינו במקרה, וזו חיה בלבנו משעה שנולדנו; כל אהבה באה אלינו אחרי-כן עם מאורעות החיים, ורק זו נבלעה בדמנו מיום הראשון לחיינו. וחוץ מזה, חוץ מזה, לא אמו בלבד אבדה לו לאדם במותה, כי-אם כל ילדותו נָגוֹזה למחצה, כי בחיי הילדות חֶלקה של האם גדול כחלקנו. רק היא לבדה יודעת אותם כמונו, היא שומרת המון דברים קטנים וחביבים של ימים רחוקים, שהם עוררו בלבנו את הזעזועים הנעימים הראשונים. רק אליה לבדה יכלתי עוד לאמר: “הזוכרת אתּ, אמי, את היום אשר…? הזוכרת אתּ, אמי, את הבֻּבּה העשויה פּוֹרצֶלַנה, שנתנה לי זקֶנתּי?” שתינו יחדו היינו חורזות מחרֹזת ארֻכּה של זכרונות פעוטים ושובבים, שאיש בארץ לא ידָעם מלבדי. אם כן אפוא מת חלק אחד מנפשי, החלק הזקן והטוב שבּי. אבד לי הלב העלוב, ששם היתה חיה עוד כֻּלּה הנערה הקטנה, זו אנֹכי בילדותי. כעת אין איש אשר ידע, אין איש אשר יזכור את אַנּה הקטנה, את שמלותיה הקצרות, את קול צחוקה ואת העויותיה.

"ויום יבוא, ואולי לא רחוק הוא מאד, אשר אלך גם אנכי לעולמי ובתי היקרה אנֶּט תשָּׁאֵר בודדה, כמו אמה היום. מה נוּגֶה כל זה, מה קשה, מה אכזרי! ואולם אין האדם הוגה בדבר מימיו; אין הוא רואה מסביב לו את המות, החוטף בכל רגע את אחד האנשים, ועוד מעט ויבוא גם אליו. אִלּו התבונן האדם, אִלּו נתן את הדבר אל לבו, אִלּו לא שעשע נפשו, לא שמח רוחו, לא התעה לבו בכל החיים העוברים לפניו, כי אז לא היו חייו חיים, כי מראה הטֶבַח הזה שאין לו סוף יכול להביא לידי טֵרוּף-הדעת.

"נפשי רצוצה כל-כך ומלאה יאוש, עד כי אין בי כֹח לעשות דבר. יומם ולילה אני הוגה באמי העלובה, הכלואה בארון, הקבורה באדמה זו, בשדה זה, והגשמים יורדים על הקבר, ומן הפנים הזקנים האלה, שככה אהבתי לנשקם, לא נשאר בלתי אם רקב אָיֹם. הה, מה נורא הדבר, ידידי, מה נורא!

"בעת שמֵּת עלי אבי עומדת הייתי להִנָּשא לאיש, ולא הרגשתי כל אותם הרגשות כמו היום. כן, נוּדה לי, והגֵה בי, וכתֹב אלי. מה זקוקה אני לך כעת.

“אנה”.

פריז, 25 ביולי.

"ידידתי העלובה,

"צערך גורם לי יסורים נוראים. גם אנכי איני רואה את החיים בצבע-השושן. למן היום אשר נסעתְּ, אני אובד, גלמוד, באין משען ובאין מפלט. הכּל מַלאה את רוחי, מטיל עלי שעמום ומרגיז את נפשי. בלי-הרף אני הוגה בך ובאנֶּט שלנו; רחוקות אתן שתיכן מעיני, בשעה שנפשי נכספה מאד לראותכן על-יָדי.

"נפלא הדבר, עד-כמה אני חש, כי רחוקה אתּ ממני ואני חסר אותך. מימי, גם בהיותי צעיר יותר לא ראיתי בך הכּל, כמו בשעה זו. זה זמן מה הרגשתי בשנוי רוחי, שדומה הוא לְמַכַּת-שׁרב ביום-קיץ. הרגשות המתעוררים בי מוזרים הם, ואני רוצה לשוחח עמך עליהם. שערי-נא בנפשך, כי מן היום שאינם פה איני יכול עוד לטַיֵּל. כל הימים, ואף במשך החדשים האחרונים, אוהב הייתי להתהלך יחידי ברחובות לשם טיול, כל האנשים וכל הדברים שעשעו את רוחי, כל מראה-עיני גרם לי שמחה וכל פסיעה על אבני המרצפת גרמה לי תענוג. מהלך הייתי לפנַי מבלי דעת לאן, לשם הליכה, לשם נעימה, לשם הרהורים. כעת איני יכול לעשות זאת. למן הרגע שאני יוצא לרחוב תוגה תוקפת אותי, מין פחד של עִוֵּר, שאבד לו כלבו. לבי נעשה חרד כלִבּו של הֵלֶך, שנעלמו ממנו עקבות המשעול ביער, ואני מֻכרח לשוב. פריז היא בעיני מִדבּר-שממה, מטילה אימה, מחרידה. אני שואל את עצמי: “אנה אלך?” ואני עונה: “באין דרך, כי על-כן רק מטַיֵּל אני”. ואולם איני יכול, איני יכול עוד לטַיֵּל באין מטרה. הרעיון עצמו ללכת הלאה מטיל עלי שעמום, מדכא את רוחי, ואני הולך ובא אל בית-הקלוב להפיג שם עצבותי.

"ויודעת אתּ, בשלמה כל זה? רק יען כי אינך פה. ברור לי, כי כן הוא. בשעה שיודע אני, כי יושבת אתּ בפריז, אין הטיול שלי בלי-תכלית, יען כי אפשר שאפגש אותך באחד המקומות. יכול אני ללכת לכל מקום, כי אתּ יכולה להזדמן בכל מקום. אם לא אראה פניך יכול אני לפחות למצוא את אנֶּט, שהיא נפש אצוּלה מנפשך. אתן שתיכן, האם והבת, מלאתן את הרחובות תקוה, תקוה לפגוש אתכן, או כי תבואנה לקראתי מרחוק או כי אבוא במקרה אחריכן, ואז היתה לי העיר מלאה תפארת וכל הנשים, שהליכותיהן היו דומות לשלכן, זעזעו את לבי בתוך שאון הרחובות, משכו אליהן את נפשי, זנו את עיני, עוררו בקרבי מין תאבון לראות את פניכן.

"אולי אהיה בעיניך אֶגוֹאיסט, ידידתי העלובה, על כי בא אני להגות כיונה זקנה על בדידותי, בה בשעה שאתּ מורידה דמעות על אסונך הרב. סלחי לי, כל-כך רגיל אני על-ידך בפִנוק ורֹך, עד כי בשעה שאין את עמי אני צועק: “הושיעוני”.

"מנשק אני רגליך מתוך רצון לעורר בלבך חמלה עלי.

“אוליביי”.

רוֹנסיר, 30 ביולי.

"ידידי,

"חן חן לך על מכתבך! מה עלץ לבי לדעת, כי אהבתני! ימים נוראים מאד עברו עלי. נדמה לי, כי הצער יביא גם עלי את המות. הצער העיק על לבי כאבן כבדה, שהלכה וכָבדה בלי-הרף, עד להכריעני, לחנקני. הרופא, אשר נקרא אלי להרגיע את זעזוע-העצבים, שבא עלי ארבע או חמש פעמים ביום, הִזּה מורְפִין בבשרי, והדבר הזה הביא אותי כמעט לידי טֵרוּף, והחֹם הלוהט, שאנו שרויים בו, עוד הכביד את יסורי, כי גרם לי גרוי-עצבים עד-כדי שגעון. ורק אחרי הסער הגדול, שהיה ביום הששי, שקט לבי מעט. עלי להגיד לך, כי מיום קבורתה לא היה בי כח לבכות, ואולם ביום הסער, שקִרבתו דכאה את נפשי, חשתי פתאם, כי דמעות פורצות מעיני, אט אט, מעט מעט, דמעות קטנות, צורבות. הה! הדמעות הראשונות האלה, מה קשות הן! הן קרעו את נפשי כאלו צפרנים להן, וגרוני נלחץ כל-כך, עד כי לא יכלתי לנשום. אחרי-כן נעשו הדמעות מהירות יותר, גדולות יותר. הן פרצו מעיני כמו ממעין, והן נזלו הרבה, הרבה, הרבה, עד כי רָטבה מטפחתי כֻלּהּ ועלי היה לקחת חדשה. והאבן הגדולה של הצער כמו התרככה, התמוגגה, התגלגלה מעיני.

מן הרגע ההוא אני בוכה מן הבֹּקר עד הערב, והדבר הזה מציל את נפשי. לולא יכול האדם לבכות, כי אז היה סוף-סוף יוצא מדעתו או מת מיגון. אף יושבת אני פה יחידה. אישי הולך למסעו בסביבות המקום ואני פצרתי בו, כי יקח עמו את אנֶּט כדי לשעשע את נפשה ולנחמה קצת מיגונה. הם רגילים לצאת בעגלה או לרכּוב על סוס מהלך שמונה או עשרה מילים מרוֹנסיֶר, ובתי שבה אלי ופניה אדֻמים מנֹער, למרות יגונה, ועיניה נוצצות באור החיים, וכֻּלה רעננה מרוח השדות ומעֹנג הטיולים. מה טוב ומה יפה לאדם בגיל זה! לפי-דעתי, עוד נשב פה שבועַיִם או שלשה שבועות, ואחרי-כן, אף כי עומדים אנו בחדש תמוז, שוֹב נשוב לפריז, מפני הנמוק הידוע לך.

"שולחת אני לך את כל שארית לבי, שנשארה לי.

“אני”.

פריז, 4 באוגוסט.

"כשל כֹחי, ידידתי היקרה; עליך לשוב, ואם לא – יקרני אסון. אני שואל את נפשי, אם לא חולה אני, עד כה היה לי לזרא כל המעשה שהייתי עושה זה ימים רבים מתוך תענוג ידוע או מתוך קֹרת-רוח. ראשית כל דבר, הנה שורר בפריז חֹם רב, עד כי בכל לילה ולילה, שמונה או תשע שעות, הרי אני כמו בבית-מרחץ טורקי. אני קם ממטתי עיף ויגע משֵנה זו בבית-הזעה, ואני עובר שעה או שתים לפני יריעות הבד הלבן מתוך רצון לצַיֵּר דבר. אך ברוחי אין עוד מאומה, מאומה אין בעיני, מאומה אין בידי. אינני עוד צַיָּר!… עמל-שוא זה לעשות עבודה מביא לידי יאוש. אני קורא לנשי-התבנית והן יושבות לפני, ולאחר שהן מגיעות לאותן התּנועות, לאותן ההעויות, לאותם המעמדים, שכבר תארתי אותם עד-כדי שׂביעה, אני מצוה עליהן ללבוש בגדיהן ואני שוֹלחן מעל פני. אכן, אין עוד בידי לראות דבר חדש ואני שרוי בצער, כאלו אבד אור-עיני. מה הדבר הזה? האם עיפו עיני ומוחי, או כי דלל מקור כשרוני, או כי נפגם חוש-הראיה שלי? מי יודע! נדמה לי, כי תם כֹחי לגלות את הפנות הנעלמות, שחֻנַּנתי לשוטט בהן. אין אני רואה יותר ממה שנגלה לכל אדם מן השוק; אני מתאר את הדברים, שכָּל הצַּיָּרים הגרועים רגילים לתארם; עיני רואה ולבי הוגה מחזות הנראים לעיני כל חילק-ובילק. היו ימים, ולא רחוקים הם, אשר נדמה לי, כי אין חקר למספר הענינים החדשים הראוים לתאור, ובידי היה המון תחבולות שונות להביעם על הבד, עד כי השפע הרב הביאני לידי פקפוק במה לבחור. והנה פתאם נתרוקן כל העולם ואין בו ענין לי, ולבי נעשה תשוש ועָקר. האנשים העוברים על-פָּנַי אין לי בהם ענין עוד; אין אני מוצא בכל בן-אדם את אָפיו ואת טיבו המיֻחד שככה אהבתי להבחין בהם ולהראותם לעין. ואולם מאמין אני, כי עוד יעלה בידי לעשות יפה מאד את תמונת בִּתֵּךְ. האין זאת, מאשר פניה דומים מאד לפניך, עד אשר אחדים הם בלבי? כן, אפשר הדבר.

"ובכן, לאמר שאני עמֵל לשוא, לתאר איש או אשה, שלא יהיו דומים אל כל התבניות המפֻרסמות, אני גומר בלבי ללכת ולסעוד באחד המקומות, כי אין בי רוח עוד לשבת יחידי אל השלחן בחדר-המזון בביתי. מראה הבּולוַר מַלְהֶרְבְּ כמראה רחוב של יער בתוך עיר-המתים, מכל הבתים נודף ריח של צִיָּה. במעלה הרחוב זורקים הַמַזִּים סִלונות של מים, שמרטיבים את מרצפת-העץ, ומשם עולה אד של עִטרָן רטֹב ושל אֻרוָה שטופה במים; ומן הקצה אל הקצה לאֹרך הדרך, מפרדס מוֹנסוֹ ועד ככר סֶנְט-אוֹגוּסְטֵין נראים חמשה או ששה פרצופים שחורים, עוברים ושבים, משרתי-חנות או משרתי-בית. הצל של עצי-אִדר מטיל לרגלי האילנות כתם משֻנֶּה על-גבי המפסעה הלוהטת, והוא נראה לעין כנוזל, כמים שפוכים ההולכים וחרֵבים. העלים שאינם זעים על-גבי הענפים והבבואה שלהם על-גבי החֵמָר מביעים את דמות הכרך העיף מלהט היום, הכרך המנמנם והמזיע, כפועל זה שנרדם על-גבי ספסל תחת השמש. כן, מזיעה בריה ענקית זו, וריח רע מאד נודף מצִּנורות השופכין, מארֻבּות הבתים והמרתפים, מן הנחלים הקולטים את הסֶּחי של הרחובות. ובשעה זו אני מהרהר בבָקרי-קיץ אלה בתוך גַּנֵּך, המלא פרחי-שדה קטנים, שריח של דבש נודף מהם באויר. אחרי-כן אני נכנס מתוך גֹעל-נפש אל בית-המזון, ששם סועדים בני-אדם בעלי-קרחה ובעלי-כרס, פניהם מדֻכּאים, חזיָתם פתוחה ומצחם הרטֹב נוצץ. המזונות כֻּלם שרויים בחַמּה, האבטיח נמס תחת הקרח, הלחם נתרכך, הבשר נתמקמק, הירקות נבלו, הגבינה נמקה, הפֵּרות קמלו עוד בחנות. ואני יוצא מבית-המזון מתוך בחילה, ואני שב לביתי, כדי לנום שעה קלה עד זמן סעֻדת-ערבית, שאני סועד בבית-הקלוב.

"שם אני מוצא תמיד את אַדֶלמַן את מַלְדַן, את רוֹקדיַאן, את לַנדא ועוד כמה וכמה אנשים, שהלאוני והטילו עלי שעמום כתֵבת-נגינה זו שברחובות. כל אחד יש לו נגונו או נגוניו, שאני שומע אותם זה חמש-עשרה שנה, והם משמיעים אותם כֻלם יחדו מדי ערב בערב בבית-הקלוב הזה, שמשמש מקום לבאים לשֵם שעשועי-נפש. מה נכספה נפשי לחיות בדור חדש, כי שבעו עיני ואזני ונפשי קצה בבני-דורי. אלה נוחלים תמיד נצחונות; הם מתפארים בהם ומברכים איש את רעהו.

"לאחר שאני מפהק מספר פעמים כמספר הרגעים משמונה שעות עד חצות, אני שב לביתי לישון, ואני פושט בגדי מתוך הרהור, כי מחר עלי להתחיל סדר-היום מבראשית.

"כן, ידידתי היקרה, הגעתי לשנים אלה, שחיי רַוָּק נעשים קשים מנשוא, כי אין כל חדש לי תחת השמש. רַוָּק צריך שיהיה צעיר לימים, שנפשו שוקקת ועיניו צמאות. ואם אין לו עוד כל אלה, סכנה היא לו להיות בן-חורין. אֵלי, מה אהבתי לפנים את חֵרותי, קֹדם שאהבתי אותך יותר ממנה! ומה מעיקה היא עלי היום! החרות לרוָּק זקן כמוני רֵיקות היא, ריקות בכל מקום, דרך המות היא, ואין דבר אשר יפריע לראות את הקץ הזה. שאָלָה תדירית היא: מה לי לעשות? אנה אלך, לבלי שבת יחידי? ואני הולך מחבר אל חבר, נותן שלום לזה ומחזיר שלום לזה, ואני פושט יד לבקש קורטוב של ידידות. אני מקבץ פרורים פרורים, שאינם מצטרפים לפרוסה, – אכן, אַתּ לי ידידתי, אך אין את עמי. ואולי את היא שבגללך באו עלי יסורי נפשי, כי שואף אני להיות קרוב אליך, אל חייך, להיות עמך תחת גג אחד, בתוך כתלי בית אחד, למלאות לבות שנינו רגשות אחדים, להשתתף בתקווֹתיך, ביגונך, בששונך, בשמחתך, בעצבותיך ובכל עניני חייך. כעת אַתּ לי, כי גונב אני מזמן לזמן חלק קטן מנפשך. אולם רוצה הייתי לשאוף כל ימַי אותו האויר שאת שואפת, לחַלק עמך כל דבר, להשתמש רק באותם הדברים המשֻתּפים לשנינו, לחוש, כי שלי שלך ושלך שלי, הכוס שאני שותה ממנה, הכסא שאני יושב עליו, הלחם שאני אוכל ממנו והאש שאני מתחמם כנגדה.

"שלום! שובי אלי מהרה. אני שרוי בצער כל הימים, שאתּ רחוקה ממני.

“אוליביי”,

רוֹנסיר, 8 באוגוסט.

"ידידי, חולה אני, ופני לֵאים כל-כך, עד כי לא תכירני. אכן בכיתי הרבה מאד. עלי לנוח מעט טרם שובי, כי אין טוב להרָאות לפניך בצורתי זו. אישי יוצא לפריז מחרתַיִם והוא יספר לך כל אשר אתנו. יש עם לבו להוליכך עמו לסעֻדה באחד המקומות, ולכן פקד עלי לבקשך, כי תחכה לו בביתך בשבע שעות.

"בנוגע לי, הנה אך יוטב לי מעט, אך לא יהא לי עוד פנים של בר-מינן, המטילים אימה גם עלי, שוֹב אשוב אליך. גם אנכי אין לי בעולם מלבד בתי אנֶּט ומלבדך, ואני רוצה לתת לכל אחד מכם כל אשר בידי לתת מבלי לגזול חלקו של השני.

"אני נושאת¹ אליך את עינַי, שבכו רב בכי, ואתה תאצֹל להן מנשיקות פיך.

“אנה”.

כאשר קבל אוליבְיֵי בּרטֵין את המכתב הזה עם הבשורה, כי דחתה הגרפינה את יום-שובה, תקף אותו רצון, רצון עז, לשבת בעגלה ולנסוע אל בית-הנתיבות ולשבת בקרון של מסלת-הברזל ולנסוע לרונסיֶר; אחרי-כן עלה על לבו, כי מר די גילרוּא עתיד לבוא מחר, והוא חזר מדעתו והתחיל מצפה לבוא האיש בכליון עינים, כאִלו האשה היא שצריכה לבוא.

מימיו לא אהב הצַּיָּר את גילרוא, כאשר בעשרים וארבע השעות האלה של צפיתו.

כשנכנס אליו קם לקראתו, ובידים שלוחות אליו קרא:

– אה! ידידי היקר! מה ישמח לבי לראותך?

פני הגרף העידו בו, כי גם הוא שבע-רצון ומלא-נחת בשובו לפריז; כי החיים בנורמַנדיה זה שלשה שבועות לא הביאו לו שמחה.

שני הגברים ישבו על דרגש קטן, בעל שני מקומות, בפנה אחת של חדר-המלאכה, תחת חֻפּה של אריג מזרחי, ובתפשם זה בידי זה בחבה רבה חבקו אותן שוב.

– ומה שלום הגרפינה? – שאל בּרטין.

– הה! אין רב שלום לה. אסונה פגע בה מאד, יגונה גדל, והיא שבה לאיתנה רק לאט לאט, לא אכחד, כי לבי חרד מעט עליה.

– אך למה זה לא שבה?

– איני יודע כלום. אי-אפשר היה לי לשַדּלה בדברים, כי תשוב הלום.

– מה היא עושה כל הימים?

– אֵלי, היא יושבת ובוכה, יושבת ומהרהרת באִמּה. לא טוב לה הדבר הזה. מה מאד חפצתי, כי תשַנּה את האויר, כי תעזוב את המקום, שבו עבר אליה כל זה, הלא תבין?

ואנֶּט?

– הה! כשושנה פורחת היא!

על פני אוליביי נראה חיוך של נחת, והוא חזר ושאל:

– הרב היה יגונה?

– כן, רב, רב מאד, אך הלא תדע, כי כחו של היגון מעט הוא אצל בת שמונה-עשרה.

אחרי שתיקה קצרה, פתח שוב גילרואַ:

– אנה נלך לסעוד, יקירי? זקוק אני מאד למקום, שאוכל לחמם שם את נפשי, לשמוע קול ולראות תנועה.

– אכן, הזמן הזה, כמדֻמני, הכּל פונים אל בית-הקָּפה של הָאַמְבַּסַּדוֹרִים.

והמה הלכו שלובי-זרוע אל שדות-אלישע. גילרואַ, שלבו היה מלא גיל המיֻחד לבני-פּריז השבים אל עירם, ואחרי שלא ראוה זמן מה היא בעיניהם מחֻדָּשה ומלאה כל מיני פלאות, שאל את הצַּיָּר על-אודות אלפי פרטים, מה המעשים שנעשו ומה הדברים שנדברו, ואוליבְיֵי ענה על השאלות באדישות, שהביעה את כל השעמום של בדידותו; ואחרי-כן דִבֵּר על-אודות רונסיֶר והתאמץ להוציא מן האיש הזה, לאסוף במחיצתו אותו דבר, ממשי כמעט, שמאצילים עלינו האנשים, שאך זה ראינום, אותה האצלה דקה, שנשארה מהם אחרי שעזבנום, זו שאנו שומרים בקרבנו שעות מועטות והיא מתנדפת באויר של מקום חדש.

השמים הכּבֵדים של ערב-קיץ היו תלויים על העיר ועל הרחוב הגדול, ומבין עפאי העצים יצאו לפזז נגונים פזיזים של המנגינות הנערכות בחוץ. שני הגברים ישבו ביציע של בית-הקפה והתבוננו למטה מהם אל הספסלים ואל הכסאות הריקים של החדר הסגור, מעין תיאטרון קטן, ששם גִלו המזַמּרות, לאור החִוֵּר של האלֶקטרון ושל היום הדועך, את תפארת שמלותיהן ואת עין-הוֶרֶד של בשרן. ריחות של צלי, של מרק, של תבשילים חמים היו צפים בתוך הרוחות הקלילים, שנשבו בין עצי-הערמון, וכאשר חלפה אשה לבקש את מקום-מושבה הנועד לה, ועל-ידה גבר לבוש שחורים, פִּזרה על דרכה ריח-בּשמים חריף ורענן, שהיה נודף משמלותיה ומגופה.

פני גילרואַ הבהיקו והוא לחש:

– הה! בוחר אני לשבת פה מאשר שם.

– ואנכי – השיב בּרטין – הייתי בוחר להיות שם מאשר פה.

– משטה אתה בי!

– חי נפשי. בקיץ הזה היתה לי פּריז לזרא.

– הוי, חביבי! פּריז היא בכל זמן פּריז.

ציר-הפרלמנט היה שרוי אותה שעה בנחת-רוח, שעה זו של עליצות שובבה, שבָּהּ אנשים חשובים עושים מעשי-ילדות. הוא התבונן אל שתי נשים זונות, שסעדו לפני שֻלחן סמוך עם שלשה אדונים צעירים, צנועים ומנֻמסים מאד, ושאל את אוליביי בחשאי על-אודות כל הזונות המפֻרסמות, שהיה שומע שמָן בכל יום. אחרי-כן הוציא מפיו בקול של צער עמֹק:

– אשריך שאתה רַוָּק, יש בידך לעשות ובעיניך לראות כמה וכמה דברים.

אך הצַּיָּר מחה כנגד דברים אלה, וככל אותם האנשים, שתקף עליהם רעיון אחד, פתח לספר לפני גילרואַ את דבר עצבותו ואת דבר בדידותו. וכאשר הרבה לספר הכל ולתַנּות את דברי תוגתו עד קצם, ומתוך הצֹּרך לגלות את לבו סִפֵּר בתמימות, עד-כמה השתוקקה נפשו לאהבה ולחיי-יחוד עם אשה קרובה אליו כל הימים, החל הגרף להודות, כי יש צד טוב גם בחיי-נשואין. ואז מצא האיש בפיו דברי-מליצה, אשר הסכין להם בנאומיו בבית-הפרלמנט, לשבח ולהלל את נעימות חיי-ביתו ולפאר ולרומם את מעלות הגרפינה אשתו, ואוליביי הסכים אל הדברים מתוך נענועי-ראש על כל דבור ודבור.

מאֻשר היה לשמוע תהלתה, אך קַנּא קִנּא בחיי האֹשֶר הטמיר, שגילרואַ מספר בּשבחם על-פי חובה, ולכן גמר הצַּיָּר שיחתו בדבור שיצא מלבו:

– כן, בר-מזל אתה, אשריך!

ציר הפרלמנט מצא נחת-רוח בדברים אלה והודה בהם: אחרי-כן פתח ואמר:

– מאד מאד הייתי רוצה, כי תשוב אשתי; באמת, אני דואג לה מאד בשעה זו; ואולם שמע-נא, כיון שפּריז מטילה עליך שעמום, עליך ללכת לרוֹנסיֶר ולהביא משם את הגרפינה. בקולך תשמע, כי על-כן ידידה הטוב אתה; אך הבעל… הלא תדע…

אוליביי ענה מלא-גיל:

– אני איני שואל משלחת טובה מזו. ואולם… האם לפי-דעתך לא יהיה הדבר למֹרת-רוחה לראות את פָּנַי כשאבוא לא-קרוא?

– לא ולא; לך-נא, חביבי.

– ובכן, אני מקבל על עצמי את הדבר. מחר אצא במסע של השעה הראשונה. היש לשלוח אליה טלגרמה?

– לא, אנכי אעשה זאת. אני הולך להודיעה את הדבר, כדי שתמצא לך עגלה במסלת-הברזל.

כאשר כִּלו סעֻדתם, יצאו אל הבּוּלוַר; אך כעבור חצי-שעה עזב הגרף את הצַּיָּר באמרו, כי יש לו דבר נחוץ, שנזכר בו זה-עתה.

II

הגרפינה ובתה, לבושות שחורים, ישבו זו מול זו לסעוד באולם הגדול אשר ברוֹנסיֶר. על-גבי הקירות היו תלויות שורות שורות של תמונות האבות למשפחת גילרואַ, והתמונות עשויות בידי אמנים תמימים ונתונות במסגרות עתיקות, שקשוטי-הזהב נפלו מעליהן; תמונה אחת – איש לבוש שריון, השנית – אדם לבוש מעיל קצר עד חגורתו, אלה עדויים בגדי אופיצרים של הגוַרדיה הצרפתית ואלה לבושים בגדי שרי-צבא מימי שוב שלטון-המלכות. שני משרתים, שפסעו פסיעות חשאיות, ערכו את השלחן לשתי הנשים השותקות; ומסביב לנברשת-הגביש התלויה ממעל לשלחן בתָּוֶך, נאספו הזבובים ונראו כעב קלה של נקֻדות שחורות מפזזות ומזמזמות.

– פִתחו את החלונות – קראה הגרפינה – כי האויר פה קריר קצת.

שלשה חלונות, גבוהים מן הרצפה ועד התקרה ורחבים כפתחים, נפתחו לרוָחה מזה ומזה. ופתאם נשבה ובאה דרך שלש הארֻבּות אל החדר רוח חם והכניס ריח דשא רענן וקולות דקים ממרחקי שדות, אשר התבולל באויר הטחוב קצת של החדר, הסגור בתוך הכתלים העבים של הארמון.

– האח! מה טוב! – קראה אנֶּט בנָשמה מלֹא-אפה.

עיני שתי הנשים היו פונות החוצה ונשואות למעלה אל שמי-התכלת הבהירים, המכֻסים קצת אֵד זה של צהרים, העולה מן הארץ הספוגה שמש, ואל הכר הנרחב של הפרדס העטוף דשא, עם אייו הקטנים של אילנות נטועים בכֹה ובכֹה, ועם המראות הירֻקּים, הנגלים מרחוק מעל-פני שדות-הבר, השרויים באורה ועולים עד האֹפק כעין מפה של זהב.

– אחרי הסעֻדה – קראה הגרפינה – נצא לטיֵּל טיול ארֹך. יכול נוכל ללכת ברגל עד בֶּרְוִיל בעברנו לחוף הנהר, כי בשדה רב מאד החֹם.

– כן, אמי, גם את ז’וּליוֹ נקח עמנו, כי יפריח את הקוראים באויר.

– הלא תדעי, כי אבא אוסר את הדבר.

– הה, הן אבא כעת בפריז! שעשוע-לב הוא לראות את ז’וּליוֹ עומד במארב. ראי-נא, הנה הוא מרעים את הפרות. אֵלי, מה שובב הוא!

היא הסיעה כסאה, קמה בחפזון, מהרה אל החלון, הציצה וקראה: עוּרה, ז’וּליוֹ, עוּרה!

על-פני הכר רבצו שלש פרות שמנות, שלחכו עשב לשׂבע ונלאו מפני החֹם, והן נחות על צדן, כרסן בולטת וכל גופן נדחק בקרקע. הכלב רץ מזו אל זו בקול-נביחה, מתוך קפיצות-שגעון, מין כעס עליז וחֵמה מדֻמה, והוא קל ופזיז, עורו לבן וצהֹב, ואזניו המסֻלסלות עולות עם כל קפיצה, ובכל כֹחו התאמץ להקים מעל הארץ את שלש הבהמות הגסות, שסרבו לעשות רצונו. הדבר הזה היה, כנראה, שעשוע חביב על הכלב, שהיה חוזר אליו בכל פעם שראה את הפרות רובצות. והבהמות התרעמו, אף כי לא התיראו, והביטו אליו בעיניהן הגדולות והרטֻבּות והחזירו ראשן לראות את תנועותיו.

אנֶּט הציצה בעד החלון וקראה:

– שָׂא, ז’וּליוֹ, שָׂא.

והכלב, שעוררוהו ועודדוהו, הוסיף לנבוח, אף הרהיב לגשת עד גבן ועשה עצמו כרוצה לנשוךְ. הפרות התחילו חרדות, וזעזוע-עורן, העשוי לגרש את הזבובים, נעשה תכוף יותר ואָרֹך יותר.

פתאם פרץ הכלב פרץ עז, שלא יכל לעצור בעדו, וקרב במרוצתו סמוך לפרה אחת, וכדי שלא יפגע בה, קפץ ועבר ממעל לגַבּה. הבהמה הגסה נבעתה מחמת קפיצה זו ונבהלה, הרימה תחלה ראשה, ואחר-כך קמה לאט על ארבע רגליה והתחילה גועה בקול. ראו שתי חברותיה את עמידתה וחקוה תכף; וז’וּליוֹ מפזז מסביב להן ויוצא במחול של נצחון, ואנֶּט פונה אליו בדברי-תהלה.

– הידד, ז’וּליוֹ, הידד!

– קומי, בתי – קראה הגרפינה – ולכי לסעוד.

אך העלמה הצעירה האהילה בכַפּהּ על עיניה וקראה:

– ראי! הנה נושא-הטלגרמות הולך!

במשעול לא-נראה לעין, העובר ומתעלם בשׂדֵה דגן ושבֹּלת-שועל, עבר על-פני השבלים איש לבוש כתֹנת כּחֻלה, והוא הלך וקרב בפסיעות קטנות אל הארמון.

– אלי שבשמים! – לחשה הגרפינה – לוּ רק לא יביא בשׂורה רעה!

לבה היה מלא עוד מן הפחד הזה, שמשאיר בקרבנו מותו של אדם חביב, ושקראנו את הבשורה בטלגרמה. היא לא יכלה בשעה זו לפתּוח במנוחה את החותם של האגרת הקטנה והכחֻלה הזאת, אצבעותיה רעדו ונפשה חרדה, ולבה נִבּא לה, כי מתוך קמטי האגרת עתיד לצאת צער חדש, שיזיל עוד הפעם דמעה מעיניה.

ואולם אנֶּט, להפך, היתה מלאה רוח סקרנות, המיֻחדה לעולי-ימים, ואָהבה כל דבר נעלם² שבא. החיים פצעו את לבה זו הפעם הראשונה, ולכן לא יכלה לצַפּות בלתי אם לבשורות טובות מן הילקוט השחור והקשה, העמוס על צדו של נושא-האגרות, זה המפזר ברחובות-עיר ובשבילי-כפר רגשות שונים.

הגרפינה לא אכלה עוד, כי לבה הלך אחרי האיש ההולך וקרב אליה, זה הנושא אגרת קטנה, דברים מעטים, שיש בהם כדי למחוץ את הלב כמכת-חרב. נשימתה קצרה מתוך צִפִּיָה לדעת את דבר הטלגרמה, והיא התחילה לנחש, מה דבר הבשורה הזאת. מה טיבה? ממי? הרעיון על-דבר אוליביי חלף במוחה. החולה הוא? ואולי מת?

עשרת הרגעים, שעליה היה לחכות, נראו בעיניה כאלו אין סוף להם; אחרי-כן כאשר פתחה את הטלגרמה וראתה את שֵׁם אישה, קראה: “באתי להודיעך, כי ידידנו בּרטֵין יֵצא לרוֹנסיֶר במסע של השעה הראשונה. שִלחו מרכבה אל בית-הנתיבות. נשיקות”.

– מה דבר הטלגרמה, אמא? – שאלה אנֶּט.

– מר אוליביי בּרטין בא לבקרנו.

– אה! מה טוב! ומתי?

– היום.

– בארבע שעות?

– כן.

– הה! מה נדיב הוא!

אך פני הגרפינה היו חִורים, כי דאגה חדשה החלה זה זמן מה לנקר בלבה, ודבַר בוא הצַּיָּר נראה לה איֹם וקשה, ככל אותם הדברים שנִבּא לה לבה.

– את תסעי במרכבה לפגשו – אמרה אל בתה.

– ואתּ, אמא, האם לא תסעי?

– לא, אנכי אחכה לכם פה.

– מדוע? הן הדבר הזה יגרֹם לו צער.

– אני חשה בגופי.

– הלא אמרת זה-עתה ללכת ברגל עד בֶּרְוִיל.

– כן, אך לאחר הסּעֻדה תש כֹּחי.

– עד שעת הנסיעה יוטב לך.

– לא, יש בדעתי לעלות לחדרי ולשכב, כבואכם תודיעיני.

– כן, אמא.

לאחר שנתנה צו לרתּום את המרכבה בשעה הנועדה ולהכין חדר לאורח, קמה הגרפינה ועלתה לחדרה וסגרה את הדלת בעדה.

חיי האשה הזאת עד היום עברו עליה כמעט בלי יסורים, המאורע היחידי בהם היתה האהבה אל אוליביי, והדאגה האחת שמלאה אֶת לבה – לשמוח על האהבה הזאת. הדבר עלה בידה, ותמיד נחלה נצחון במלחמה זו. לבה התפנק על-ידי הצלחתה בכל מעשיה ותהלתה ששמעה מפי כֹל, והיה דומה ללבה התבעני של אשה יפה, בת-אצילים, החושבת, כי כל תענוגות העולם לא נבראו אלא בשבילה. תחלה גמרה בדעתה להנשא לאיש עשיר ולא נמלכה כלל בנטיות לבה, אחרי-כן קבלה את האהבה כעין מִלוּאים לחיי אָשרה, ואת עוֹן האהבה הזאת התירה לעצמה, הרבה מחמת תשוקת-הלב וקצת מתוך אמונה בקדֻשת הרגש ומתוך שִׁלומים בעד השִׁפלות של חייה. והיא בנתה חומה, שפכה סוללה מסביב לאשרה זה, שזִמֵּן לה מזלה, ובלבה לא היה רצון אחר אלא להגן על אֹשר זה מפני מקרי יום יום. את המאורעות הנעימים שהביאו לה החיים קבלה אפוא מתוך רצון של אשה יפה, ומאשר לא רדפה אחרי הוללות ולא השתוקקה לרגשות חדשים לא-נודעו לה, כי היתה מטבעה עדינה, עומדת על דעתה ורואה את הנולד, שמֵחה בחלקה ואינה דואגת דאגת-מחר, לכן ידעה האשה הזאת לֵהָנות מן המתנות, שהעניק לה מזלה, בתבונה ובזהירות רבה.

ואולם מעט מעט, אף כי לא העֵזה להודות בדבר, חדרה אל נפשה דאגה קודרת על הימים שעוברים ועל הזקנה שהולכת ובאה. דאגה זו היתה כעין יתוש קטן, שלא חדל לנקר במוחה. אך מאשר ידעה האשה, כי הַמוֹרָדות האלה של החיים אין קרקע להם, ואם רק החלה הירידה שוב אינה פוסקת, לכן נכנעה לרגש הסכנה, עָצמה את עיניה ומסרה עצמה בידי החיים, לבלי הפריע את חלומה הנעים ולבלי בוא לידי תמהון למראה התהום ולידי יאוש מחמת אין-אונים.

היא חיתה אפוא מתוך בת-צחוק על פניה, במין גאוה עשויה על יפיה, שנשאר לה לאֹרך-ימים; ובכל עת שעמדה אנֶּט על-ידה והיא רעננה, בת שמונה-עשרה, לא גרמה לה שכֵנות זו יסורים, כי-אם, להפך, חשה מעין גאון, על אשר יש שנותנים את היתרון לקסמה המיֻחד של אשה שבָּגַר יפיה על זו העלמה הפורחת ומזהירה בברַק ימי-נעוריה.

אף גם האמינה האשה, כי עומדת היא על מפתן תקופה של אֹשר ומנוחה, והנה בא מות אמה ומחץ את לבה. בימים הראשונים היה רגש-היאוש עמֹק בלבה, עד כי לא נשאר מקום לרעיון אחר. מן הבֹּקר עד הערב היתה שקועה ביגון, העלתה על לבה אלפי זכרונות על-אודות הנפטרה, דבוריה החביבים, פניה שהיו לה, שמלותיה שלבשה, כאילו אצרה בתוך לבה זכרונות קדושים ואספה מתוך הימים שעברו את כל הדברים החביבים והקלים, שמצאה בהם מזון לדמיוני-תוגתה. אחרי-כן, כאשר הגיעה לידי פרץ-של-יאוש, עד שכל שעה תקף אותה זעזוע עצבים ונפלה מתעלפת, יצא כל הכאב הרב שנערם בלבה דרך עיניה, שהזילו דמעה יומם ולילה.

ובאחד הימים בבוקר, כשנכנסה שפחתה ובאה לפתוח את התריסים ולסלק את הוילונות ופנתה אליה בשאלה: “מה שלומך היום, גברתי?” – ענתה מתוך לאוּת רבה מחמת בכי: “הה, אין שלום לי. אכן, אין בי כוח עוד”.

המשרתת, שהחזיקה בידה את הטס ועליו כוס טה, הביטה אל גברתה, ולבה התעורר למראה פניה החורים בתוך המרבדים הצחורים של ערשׂה, ומלמלה בקול עגום דברים היוצאים מן הלב:

– אמנם, גברתי, פניך רעים מאד. תואיל-נא הגברת לשים לב אל בריאותה.

הקול, שבו נאמרו הדברים, דקר בלב הגרפינה דקירה קלה כחוּדה של מחט, ואך יצאה המשרתת, קמה ממקומה והלכה לראות את קלסתר-פניה בראי הגדול אשר בארונה.

היא היתה כנדהמה למראה פניה שלה, נבהלה למראה הלחיים השקועות, העינים האדומות, החורבן שבא עליה במשך ימי יסוריה אלה. אותו פרצוף פניה, שידעה אותו ידיעה גמורה כל-כך, שהסתכלה בו פעמים רבות כל-כך בראִיים שונים, שידעה את כל הבעותיו, כל נעימותיו, כל חיוכיו, שתקנה זה כמה וכמה פעמים את חורוֹנו, שסלקה ממנו את עקבות הלאוּת ושהשמידה מעליו את הקמטים הקלים, שנראו לאור-היום בזויות העינים – נראה לה פתאום כמו של אשה אחרת, פנים חדשות שהתנולו, פנים חולנים, שאין להם תקנה.

כדי להסתכל יפה, לראות ברור את הרעה שבאה עליה פתאום, קרבה האשה אל הראי, עד כי נגעה בו במצחה, ונשימת אפּה, שהעלתה אד על-גבי הזכוכית, האפילה על הצורה החורת, שהסתכלה בה עד להעלימה כמעט מעיניה. היא לקחה מטפחתה הקטנה למחות את הבל נשימתה, ובלב רועד מרגש מוזר באה לבדוק בדיקה ארֻכּה את השִנויים, שנעשו בפניה. באצבע קלה נגעה בעור לחייה, העבירה בה על מצחה, הרימה שערות ראשה, הפכה עפעפיה לראות את הלֹבן שבעין. אחרי-כן פתחה פיה, בדקה את שִׁנֶּיה שעָמם זהרן קצת ונקֻדות-זהב נוצצו בהן, התאנחה למראה החניכים התּכֻלים וצבע-הכָּתֹם של בּשׂר הלחיים והרַקּוֹת.

היא השקיעה עצמה כל-כך בבדיקה זו של היֹפי שעָמם, עד כי לא שמעה בהִפָּתח הדלת, והיא התנודדה בכל גופה, כשמעה את המשרתת, העומדת מאחוריה, אומרת אליה:

– גברתי שכחה לשתות את הטה.

הגרפינה החזירה רֹאשה מתוך מבוכה, תמהון וכלִמה, והשפחה, כאלו הבינה הרהוריה, פתחה ואמרה:

– הגברת בכתה רב בכי, אין לך דבר משחית את עור-הפנים כדמעות. הן הן שהופכות את הדם למים.

וכאשר ענתה הגרפינה מתוך עצבות:

– זִקנה היא זו שבאה –

קראה המשרתת:

– הה! הה! זאת לא זאת! תנוח-נא הגברת ימים מעטים והכֹּל יעבֹר. אך על הגברת לטַיֵּל ולהזהר מבכי.

אך לבשה את בגדיה, יצאה הגרפינה אל הפרדס, ובפעם הראשונה לאחר פטירת אמה הלכה לראות את גן-הפֵּרות, ששם אהבה לפנים לגַדל וללַקט פרחים; אחרי-כן הלכה עד הנהר והתהלכה לאֹרך המים עד שעת הסעדה.

כשישבה אל השלחן לנכח אישה, ליד בּתּה, שאלה אותם, כדי לשמוע דעתם:

– שרויה אני היום בּטוב. פני חורים פחות.

הגרף השיב:

– הה! פניך עדַין רעים.

לבה התכַּוֵּץ ודמעות עלו בעיניה, כי הַסכּן הסכינה לשפוך דמעה. עד הערב, וביום המחרת, ובימים שבאו אחרי-כן, בשעת הרהוריה באִמה, בשעת הרהוריה על עצמה, הרגישה בכל רגע ורגע, כי הדמעות חונקות את גרונה ועולות בעפעפיה. אך כדי שלא תתפרצנה להשחית את עור לחייה, עצרה אותן האשה בקרבה, ובתֹקף של רצון למעלה מכֹח-אנוש השׂיאה את מחשבתה לענינים אחרים, כבשה אותה, שלטה בה, גרשה אותה מגבול צערה, התאמצה לנחם את עצמה, לבַדר את דעתה, להתרחק מהרהורים של עצבות, כדי להשיב את הצבע היפה לפניה.

בשום אֹפן לא רצתה לשוב לפריז ולראות את אוליביי בּרטין קֹדם שיהיו לה פניה כשהיו. היא הבינה, כי גופה דלל, כי גופה של אשה בת-גילה צריך שיהי שָׁמֵן, כדי שלא תשלט בו הזִּקנה, ולכן בקשה את התֵּאָבון על-ידי טיולים בדרכים וביערים הסמוכים, ואף כי היתה שבה לביתה עיֵפה באין רעב, התאמצה לאכול הרבה.

הגרף, שהשתוקק לשוב לפריז, לא הבין את עקשנותה של אשתו. לאחרונה בראותו, כי עומדת היא על דעתה, עמד והודיע, כי יוצא הוא לדרך לבדו, והיא יש לה הרשות לשבת פה כרצונה.

ממחרת היום קבלה את הטלגרמה, אשר בשׂרה לה את בוא אוליבְיֵי.

תשוקה תקפה אותה לברוח, עד כה פָחדה מפני הפגישה הראשונה. היא אמרה לחכות עוד שבוע או שבועים. בשבעה ימים יכולה אשה להתאמץ ולשנות לטובה את פניה, כי הנשים, אפילו הבריאות והצעירות, דרכן להשתנות במשך יום אחד, בסבה כל-שהיא, עד לבלי הכירן. אך הרעיון להרָאות לפני אוליביי לעיני השמש, על-פני מרחבי שדה, באורו של תמוז, על-יד אנֶּט הרעננה מאד, בלבל את לבה כל-כך, עד כי גמרה תכף לבלי נסוע אל בית-הנתיבות ולהמתין לו בטרקלין השרוי באפלולית.

היא עלתה לחדרה ושקעה בהרהורים. מזמן לזמן זעזעו רוחות חמימים את הוילונות. הצפצוף והזמזום מלאו את האויר. מימיה לא היתה שרויה בעצבות כזו. אין זה אותו הצער העצום שרצץ את לבה, שקרע את נפשה, שנטל את רוחה בשעה שעמדה לפני גופת אמה האהובה, שפרחה נשמתה ממנה. הצער ההוא, שאמרה כי אין מרפא לו, הלך ופחת בימים מועטים, עד כי לא נשאר ממנו אלא כדי יסורי זכרון רע; אך בשעה זו חשה, כי גל גדול של עצבות דקה עמד עליה להציפה מעט מעט ואין מפלט ממנו.

היא השתוקקה תשוקה עצומה לבכות – אך התאפקה. בכל פעם שחשה, כי עפעפיה רטֻבּות, מִהרה למחותן, קמה ממקומה, התהלכה אנה ואנה, התבוננה אל הפרדס ואל האילנות העבֻתּים, שהעוֹרבים פרחו שם לאט, בפרשן כנפיהן השחורות, תחת שמי-התכלת.

אחרי-כן עברה על-פני הראי, העיפה עין על גופה, מחתה עקבות דמעה בזָרעה פּוּדר מעט לזוית עינה, והתבוננה אל השעון בּנַחשׁהּ את המקום, שהגיעו אליו בדרכם מבית-הנתיבות.

ככל הנשים השוקעות עצמן ביגון-הנפש, שיש לו טעם או שאין לו טעם, דבקה גם היא בו בכל מאֹדה. האין הוא לה הכֹּל, הכֹּל, הכֹּל, חשוב יותר מן החיים, יקר כאיש, שרק אותו היא אוהבת, בעת שהזִּקנה הולכת ובאה?!

פתאם שמעה מרחוק קול צליפת השוט, מִהרה אל החלון וראתה את המרכבה באה מעבר הכר ושני הסוסים פוסעים פסיעות גסות. אוליביי, שישב בתוך המרכבה לצדה של אנֶּט, נפנף במטפחתו בראותו את הגרפינה, אף היא ענתה לו על אות-ברכה זה בשאלת-שלום בידים שלוחות למולו. אחרי-כן ירדה, לבה דופק, אך מאֻשרה בשעה זו וכֻלה רועדת מגיל, כי קרוב הוא כל-כך, כי תוכל לדבר עמו פנים אל-פּנים.

הם נפגשו במסדרון הבית, ליד פתח הטרקלין.

הוא פתח זרועותיו לקראתה בכליון-נפש, ובקול שהביע רגש חם ודבור יוצא מן הלב קרא:

– אה! גרפינה עלובה שלי, תני לי רשות לחבקך.

היא עצמה עיניה, גחנה, נלחצה אליו והושיטה לו לחייה, ובשעה שנגעו בהן שפתותיו, לחשה על אזנו: “אהבתיך”.

אוליביי אחָזה בזרועותיו, הסתכל בה ואחרי-כן אמר:

– הבה אביט אל הפנים העגומים.

היא חשה, כי תש כחה. והוא הוסיף ואמר:

– אכן, נפלו פניך; אך אין בכך כלום.

כדי להודות לו על דבריו, לחשה:

– הה! ידידי החביב! ידידי החביב! מלים אחרות לא מצאה בפיה. אך הוא החזיר ראשו ובקש מאחוריו את אנֶּט שנעלמה ופתאם קרא:

– אכן מוזר הדבר, מוזר מאד, לראות את בתך לבושה בגדי-אֵבל?

– מדוע זה? – שאלה הגרפינה.

הוא קרא מתוך עליזות שאינה שכיחה:

– שואלת אתְּ, מדוע? הלא היא היא תמונתך, מעשה-יָדַי, תמונה שלי היא! צורתך היא, זו שראו עיני לפנים בפגשי אותך בבית הדֻכּסית! הזוכרת אַתּ את הפתח שעברת בו תחת מבטי עיני, כאשר תעבֹר אנית-מלחמה תחת פי התותח של מצודה. בשמות הקדושים! אותה שעה שראיתיה, את הקטנה, בבית-הנתיבות עומדת בשורה לבושה שחורים ושמש של שערות-ראשה מקיפה פניה, נקפא דמי בקרבי. נדמה לי, כי עוד מעט ואפרֹץ בבכי. אומר אני לך, כי יכול אדם לצאת מדעתו, אדם כמוני, שידע אותך יפה, שהתבונן אליך יותר מכֹל אדם, שאהב אותך יותר מכל אדם, ושתאר את פניך על הבד. אוי, חֵי נפשי, על לבי עלה, כי שלחת את בתך לבדה אל בית-הנתיבות, כדי לגרום לי הפתעה זו. אֵל אלהים, מה גדל תמהוני! אומר אני לך, כי יש בזה כדי להוציא את האדם מדעתו!

והוא קרא בקול:

– אנֶּט! נַנֵי!

מן החוץ עלה קול העלמה, שנתנה סֻכּר לסוסים, והקול ענה:

– הנני, הנני!

– בואי אפוא הֵנה.

היא מהרה ובאה.

– הבה, עמדי-נא על-יד אמך.

היא עמדה ליד אמה, והוא השוה את שתי הנשים זו לזו; אך הוא חזר על הדברים, מבלי האמן בהם באמונה שלמה: “כן, נפלא הדבר, מֻפלא הדבר!” – כי אמנם היו שתיהן זו בצד זו דומות בשעה זו פחות מקֹדם שעזבו את פריז; העלמה הצעירה לבשה במלבושיה השחורים צורה חדשה של נעורים מזהירים, ואולם האֵם זה זמן רב סר מעליה הלהב של שערותיה והזיו של פניה, שבּו סִמאה את עין הצַּיָּר ולקחה את לבו בשעת פגישתם בפעם הראשונה.

אחרי-כן נכנסו, הגרפינה והוא, אל הטרקלין. פניו נראו מבהיקים.

– אה! מה נפלא הרעיון, שהגה לבי לבוא הלום! – קרא האיש. אחר אמר: לא, אישֵׁך הוא הוא שנתן בלבי רעיון זה. הוא נטל עלי להביאך אל ביתך. אך אנכי, הידעת מה שאגיד לך? – לא, לא ידעת? – ובכן, אשׂיא לך עצה טובה, להפך, להשאר פה. בימי-החֹם האלה שנואה לי פריז, בעוד שנאות-דשא חביבים עלי. אֵלִי! מה רב היֹפי כאן!

עם רדת היום ספג הפרדס רוח קריר, האילנות רעדו והאדמה העלתה אֵדים קלים, שפרשו על-פני האֹפק כעין צעיף שקוף. שלֹש הפרות עמדו וראשן מורד, לחכו את העשב לתאבון, וארבעה טַוָּסים עלו ברעש כנפיהם ללין על הארז, ששם אִווּ להם מקום לישון מאחורי חלונות הארמון. מרחוק, מעבר הכפר, עלה קול נביחת כלבים, ובתוך האויר השקט של יום עובר ומגיע לסופו נשמעו קולות בני-אדם קוראים זה לזה, דבורים חולפים דרך השדות, מכּברת-ארץ אחת אל השנית, ואותן הקריאות הקצרות והגרוניות שרגילים בהם מנהלי צאן ובקר.

הציר עמד גלוי-ראש, עיניו נוצצות, ושאף את האויר במלֹא-אפו; וכאשר התבוננה אליו הגרפינה, אמר אליה:

– הנה האֹשֶר.

היא קרבה אליו.

– אין הוא מאריך ימים.

– נקבל אותו בכל שעה שבא.

היא פנתה ואמרה מתוך חיוך:

– עד כה לא היית מחבב את הכפר.

– והיום אהבתיו על כי מצאתי אותך בו. אין בכֹחי עוד לדור במקום, שאינך שם. כשאדם צעיר לימים, יכול הוא להיות אוהב מרחוק, על-ידי מכתבים, בדמיון, במחשבה טהורה, אולי משום שרואה הוא את החיים מפניו, ואולי משום שאהבה זו מרֻבּה בה התאוה על שאיפות הלב; ואולם משהגיע אדם לשנותי אני, הרי אהבתו, להפך, אינה אלא הרגל של זקן, מין רפואת הנפש, שנקצצו כנפיה ואין בה כח לעוף למרום. הלב אין בו עוד התפעלות, אך יש לו תביעות אֶגוֹאיסטיות. ומלבד זאת, אני חש יפה יפה, כי אין לי לאבד זמן ועלי לֵהָנות משארית חיי.

– הה! זקן! – קראה הגרפינה באחזה בידו.

הוא השיב:

– כן הוא, כן הוא. זקן אני. הכל מעיד על כך: שֵׂיבת ראשי, שנוי אפיי, העצבות הבאה. בחיי ראשי, הנה דבר שלא ידעתי עד היום: העצבות! אִלו אמרו לי, בהיותי בן-שלשים, כי יבוא יום ואהיה עצוב בלי נמוק, מרֻגז, מחֻסר נחת, לא הייתי מאמין. סִמן הוא, כי גם לבי הזקין.

היא השיבה בוַדאות עמֻקּה:

– הה! אני, לבי מלא נעורים. הוא לא נשתנה כלל. ואולי עוד חזַק בו הנֹער. הוא היה בן-עשרים. וכעת אינו אלא בן שש-עשרה.

שעה ארֻכּה ישבו לפני החלון הפתוח ועסקו בשיחה זו, שרויים בנשמת הערב, סמוכים זה אל זה, סמוכים יותר משהיו מימיהם, בשעה זו של דמדומי-אהבה ודמדומי-ערב.

אחד המשרתים נכנס והודיע:

– הואילי-נא, גברתי, השֻלחן ערוך

היא שאלה:

– הקראת את בתי?

– העלמה יושבת בחדר-האֹכֶל.

המה ישבו אל השלחן שלשתם. תריסי-החלונות היו מֻגפים, ושתי מנורות גדולות, בעלות ששה נרות, האירו על-פני אנֶּט וראשה נראה כמכֻסה אבק-זהב. בּרטֵין צחק צחוק קל ולא גרע עין ממנה.

– אלהים! מה יפה היא בלבוש שחור! – קרא הצַּיָּר.

והוא החזיר פניו למול הגרפינה בדברו מתוך התפעלות בבתה, כּאִלו אמר להודות לאם על העֹנג, שגרמה לו.

כאשר שבו אל הטרקלין, עלה הירח על האילנות של הפרדס. מראה המון העצים הקודרים היה כמראה אי גדול, והשדות מסביב כדמות ים משתרע תחת אד קל, הצף על-פני כל הככר.

– הה! אמא, נלך-נא לטַיֵּל – קראה אנֶּט.

הגרפינה נאותה.

– אקח עמי את ז’וּליוֹ.

– כן, עשי כרצונך.

הם יצאו את הבית. העלמה הצעירה הלכה לפנים בהשתעשעה עם הכלב. כאשר עברו על-פני שדה-המִרעה, שמעו את קול געִיַּת הפרות, אשר בהקיצן ובהריחן ריח אויבן הרימו ראשן לראותו. משם והלאה תחת העצים שלח הירח בין הענפים מטר של קרני-אורה דקות, אשר ירדו עד האדמה, בהרטיבן במהלכן את העלים, והתפשטו על-פני הדרך בדמות כתמי-זֹהר קטנים. אנֶּט וז’וּליו פּזזו, ונדמה, כי בליל בהיר זה יש לשניהם לב אחד עליז וחפשי, שהרקוּדים מביעים את שכרונו.

במקומות המחשוף בפרדס, שגלי אור-הירח ירדו שם כמו בתוך בּאֵרות, עברה העלמה הצעירה כחזיון-אל, והצַּיָּר קרא לה והביט משתאה על הדמות השחורה הזאת, בעלת הפנים המאירים. אחרי-כן, כאשר הלכה מעמו, אחז בידי הגרפינה וחבק אותן, ובעברם דרך צללים עבים בקש את שפתיה לנשקן, כאִלו עורר בקרבו מראה אנֶּט, מדי פעם בפעם, את קֹצר-רוחו.

הם הגיעו סוף-סוף עד קצה השדה, אשר שם ראו עיניהם כמעט מרחוק, בכה ובכה, קבוצות של אילנות מסביב לבתי-כפר. בעד האד הדומה לחָלב הפרוש על השדות נראה האֹפק כאלו אין גבול לו, והדממה הדקה, הדממה החיה של המרחב הבהיר והחָמים, מלאה תקוה שאין להביעה וצפִּיָּה אין-קץ-לה, שמנעימות כל-כך עלינו את לילות-הקיץ. במרומי השמים נראו עננים אחדים, קלים וארֻכּים, ודמות קשקשי-כסף להם. ובעמוֹד איש רגעים אחדים בלי-תנועה והקשיב בתוך השקט הזה של הלילה את לחש החיים, בלול וממֻשך, אלפי קולות דקים, שהתמזגותם דומה היתה בתחלה לדממה.

מן הכר הסמוך עלה קול כפול של שְׂלָו, וז’וּליוֹ זקף אזניו ופסע פסיעות טמירות לקראת שני הקולות, כקול החליל, של הצפור. אנֶּט הלכה אחריו, קלת-רגל כמוהו, עצרה בעד נשימתה וכפפה גופה.

– אה! – קראה הגרפינה בהשארה לבדה עם הצַּיָּר – למה זה עוברים חיש-מהר רגעים כאלה? אין אדם יכול לעצור בעד שום דבר, אין הוא יכול לשמור דבר. אין לו אפילו פנאי לטעום כראוי מן הטוב. הנה תם ונשלם.

אוליביי נשק לה על גב ידה. וענה מתוך חיוך:

– הה! הערב הזה אין לי עסק עם הפילוסופיה. שרוי אני כֻלי בהֹוֶה.

היא לחשה לו

– אין אתה אוהב אותי כמוני אותך!

– אה! הא מנַיִן…

היא הפסיקה דבריו:

– לא, אוהב אתה בי, כמו שאמרת יפה מאד קֹדם הסעֻדה, אשה שסִּפּקה צָרכי-לבך, אשה שלא גרמה לך מימיך צער כל-שהוא והביאה מעט מן האֹשר בחייך. את זאת אני יודעת, אני מרגישה. כן, לבי יודע את הדבר, ואני שמחה מאד מאד, כי הבאתי לך טובה, תועלת והצלה. אתה אהבת, ועדַין אתה אוהב, את כל הנעים שמצאת בי, את חבתי אליך, את הכבוד שחלקתי לך, את עמלי למצֹא חן בעיניך, את רגש נפשי, את המנוחה השלמה שהגשתי לך בכל לבי. אך לא אותי אהבת, התבין? הה, זאת אני חשה, כאשר יחוש האדם נשיבת רוח קרה. אוהב אתה אלפי דברים בקרבי, את יפיי שפוחת והולך, את מסירות-נפשי, את שאר-רוחי שמצאת, את דעת אחרים עלי ואת דעתי אני עליך; אך לא אותי, לא אותי, אותי בלבד, התבין?

על שפתיו נראה חיוך של ידידות:

– לא, אין אני מבין יפה. הרי את באה עלי בטענות, שלא צפיתי כלל אליהן.

היא קראה בקול:

– הה, אֵלִי! עם לבי היה רק להביע לך, כמה אני אוהבת אותך! בקשתי מלים ולא מצאתי. בכל עת שאני הוגה בך, ואני הוגה בך תמיד, אני חשה בכל גופי ובכל נפשי, תשוקה עצומה להיות שלך וצֹרך תקיף לתת לך את כל חיי. רוצה הייתי להקריב לך את נפשי לעולה, כי אין לך דבר טוב לאדם-אוהב מהביא קרבנות, קרבנות תמידים, הכֹּל, הכֹּל, את חייו, את מחשבותיו, את גופו, את כל אשר לו, ולהיות יודע יפה, כי קרבן הוא, ולהיות נכון לקראת סכנה, כדי להקריב יותר ויותר. אני אוהבת אותך עד-כדי לחבב את היסורים בגללך, עד-כדי לחבב את חרדת לבי, את ענויי נפשי, את קנאתי, את הכאב בשעה שחשה אני, כי אהבתך אלי פחתה. אוהבת אני בך אותו האיש, שאנכי לבדי גליתיו, זה האיש שאין לעולם חלק בו, לא זה שהכֹּל חולקים לו כבוד, שהכֹּל יודעים את שמו, אלא זה שהוא כֻּלו שלי, שלעולם לא ישתנה, שאין הזִּקנה שולטת בו, שאיני יכולה לחדול מאהבה אותו, כי עיני הרואות אותו אינן רואות כלום מלבדו. אך אי-אפשר כלל להביע בדברים את זאת. אין מלים להביע בהן רגשות אלה.

בקול-לחש קרא וחזר וקרא פעמים רבות:

– אֶני חביבה, חביבה, חביבה.

ז’וּליוֹ שב מתוך קפיצות, כי לא מצא את השְּׂלָו, שהשתתק בִקְּרוב אליו הכלב, ואנֶּט הולכת אחריו ונשימתה קצרה מחמת ריצה.

– אין בי כֹח עוד – קראה העלמה – הבה, אדוני הצַּיָּר, ואסמוך עליך.

היא סמכה על זרועו הפנויה של אוליביי, וכך הלכו יחדו תחת האילנות השחורים והוא ביניהן. הם לא דברו דבר. הוא הלך לפנים כשבוי על-ידן, ונגיעתן הכניסה אל נפשו מין זרם של עֶדנָה. הוא לא התאמץ לראות פניהן, כי צורתן עמדה לנגדו, אף עָצַם את עיניו לחוש יותר את מגען. הן נִהלו אותו, הורו לו את הדרך, והוא הלך לפניו ונפשו קשורה בהן, בזו שלימינו כמו בזו שלשמאלו, ולבו לא ידע איזו מהן מימינו ואיזו מהן משמאלו, מי מהן האֵם ומי מהן הבת. הוא מסר את עצמו לרצונו, במין חושיות דקה שלא-מדעת, בידי הרגש העמום הזה. אף התאמץ לערבב אותו בלבו, לבלי הבדל ביניהן ברעיונו, והוא שעשע את נפשו בקסם זה. האם אינן אשה אחת, זו האם עם הבת, הדומות זו לזו? ובת זו, כלום לא נדמה, כי היא לא באה לעולם אלא כדי לחדש בלבו את אהבתו הישנה לאמה?

כאשר נכנסו אל הארמון, והוא פקח את עיניו, נדמה לו, כי זה-עתה עברה עליו שעה נבחרה ונהדרה בחייו, כי לבו ידע רגש מוזר ביותר, מָרכּב ביותר, שלֵם ביותר, רגש של אדם, שכור-אהבה רבה אל שתי נשים, שלקחו את לבו בקסמיהן.

– אה! מה נפלא הערב הזה! – קרא הצַּיָּר ברגע שישב בין שתיהן. לאור המנורות.

ואנֶּט קראה:

– אין לי חפץ כלל בתנומה; בשעות נפלאות כאלה הייתי מטַילת כל הלילה.

הגרפינה הביטה אל השעון:

– הה! הגיעה השעה האחת-עשרה וחצי. טוב כי תעלי על מטתך, בתי.

הם נפרדו זה מעל זה, איש איש הלך לחדרו. ואולם העלמה הצעירה, שלא היה לה חפץ בתנומה, נרדמה עד-מהרה.

ממחרת היום, בשעה הקבועה, כשנכנסה המשרתת, לאחר שסלקה את הוילונות ואת התריסים, והביאה טה, הביטה אל גברתה, שנמנמה עוד, ואמרה:

– פני הגברת טובים היום משהיו.

– הכֵן הוא לדעתך?

– הה! כן. פני הגברת שקטים יותר.

עוד קֹדם שהתבוננה הגרפינה אל פניה ידעה יפה, כי אמת בפי השפחה. לבה נח, דפיקותיו המהירות חדלו, והיא חשה, כי שב אליה רוחה. הדם, שנזל בעורקיה, לא מהר במרוצתו כיום אתמול, בחֹם-קדחת, ולא חלף בכל גופה מתוך געש ובהלה, כי-אם הגדיל בקרבה את חמימות הרגשתה ואת אמונתה באָשרה.

לאחר שיצאה המשרתת נגשה הגרפינה אל הראי להסתכל בו. היא היתה נדהמה קצת, כי היה לבה טוב עליה, עד אשר האמינה לראות את עצמה בשוב אליה נעוריה בלילה אחד והיא צעירה לימים. אחרי-כן הבינה, כמה ילדות היתה בתקוה זו, ולאחר שהסתכלה עוד בראי חשבה ומצאה, כי רק צבע פניה בהיר יותר, עיניה לֵאות פחות, ושפתיה מלאות חיים יותר מביום אתמול. אך בהיות לבה טוב עליה, לא התעצבה ומתוך חיוך הרהרה: “כן, במשך ימים אחדים אשוב לאיתני. הרבּה מאד עבר עלי ולא ביום אחד אחליף כח”.

ואולם שעה ארֻכּה, ארֻכּה מאד, ישבה האשה ליד שלחן קשוטיה, שעליו היו מֻנּחים בסדר נאה, על-גבי מפה של משי דק ומעשה-משזר בקצותיה, לנֹכח ראי יפה עשוי גביש מלֻטש, כל הכלים הקטנים למעשה התקשטות עם ידותיהם העשויות שן ועליהן ראשי-תבות של שמהּ נתונים בתוך כּתר. הכלים האלה, לאין-מספר, נאים היו, שונים היו, והם משמשים לצרכים עדינים וטמירים, מהם עשויים פּלָדָה, דקים וחדים, בתבנית משֻנּה, כעין איזמל של מנתח לפצעי תינוקות, ומהם עגֻלים ורכים, עשויים נוצות, מוך, עור של חיות לא נודע שמָן, והם משמשים לעַדֵּן את הבשר העדין, לזרֹק עליו פּוּדר ריחני, תמרוקים ובשמים.

שעה מרֻבּה טִפּלו אצבעותיה הרגילות בכלים אלה, העבירה בהם על פניה מן השפתים עד הרַקות ונגיעתם רכה יותר מנשיקה, תקנה את הפגימות שמצאה, קרעה עיניה, שכללה ריסיה. וכאשר כלתה עבודתה וירדה אל הטרקלין, היה לבה בטוח כמעט, כי הבטה ראשונה, שיביט עליה, לא תהא לרָעָתה.

– איה מר בּרטֵין? – שאלה את המשרת, שנפגש עמה במסדרון.

– האיש ענה:

– מר בּרטֵין הלך אל הגן לשַׂחק במשחק לוֹן-טֶנִיס עם העלמה.

הגרפינה שמעה מרחוק את קולם, כשהם מונים את קפיצות הכדור.

קולו המצלצל של הצַּיָּר וקולה הדק של העלמה השמיעו בזה אחרי זה: חמשה-עשר, שלשים, ארבעים, אחת-ושתים, מעלה, מִשׂחק.

הגן, שבו היה מקום מיֻחד למשׂחק הלוֹן-טֶניס, היה מגרש גדול מרֻבּע, עטוף דשא ונטוע עצי-תפוח, מֻקּף חומה של הפרדס, של גן-הירקות ושל הבנינים הסמוכים לארמון. לאֹרך המדרונות, שגבלו אותו משלשׁ רוחותיו, כעין חריצים מקיפים מחנה בָצור, צמחו פרחים, ערוגות גדולות של פרחים שונים, פרחי-שדה ופרחי-גן, שושנים לרב, צמחי-בֹשׂם, פרחי-שמש, פֻכְּסִיה ורֵיזֵידה ושאר פרחים, שמִלאו את האויר טעם של דבש, כמו שאמר בּרטֵין.

בתוך הגן הזה נגדעו עצי-תפוח אחדים, כדי לעשות מקום למשחק הלוֹן-טֶניס, ורשת מזֻפּתה, הפרושה באמצע המגרש, חִלּקה אותו לשנים.

מעבר האחד עמדה אנֶּט ושמלתה השחורה מוּרמה, ראשה מגֻלֶּה, ובכל שעה שקפצה להכות הכדור בתוך מעופו, נגלו ערקֻבּיה וחצי קִבֹּרֶת הרגל שלה. היא הלכה, חזרה, רצה, עיניה נוצצות ולחייה אדֻמּות, פניה עיפים ונשימתה כבדה במשׂחקה עם האיש העומד ממולה, השוקט ובוטח בעצמו.

והוא היה לבוש מכנסי-צמר לבנים, מהֻדקים אל מתניו על כתֹנת-הצמר, ועל ראשו כובע לבן עם מִצחה, כרֵסו בולטת קצת, והוא מחכה לקראת הכדור במנוחה שלמה, יודע בדיוק את ירידתו, זורקו ומקבלו, ואינו אץ, ואינו רץ, בקלות נעימה, בזהירות של בעל-לב ובזריזות של מֻמחֶה, שהיה רגיל להכניס בכל מעשיו.

אנֶּט ראתה את אמה הולכת וקרֵבה. היא קראה:

– צפרא טבא, אמא; המתיני שעה קלה, עד אשר נגמור את פִּרקֵנו זה.

רגע זה של הסח-דעת הביא לה הפסד. הכדור עבר על פניה במהירות ובשפל, עד שהתגלגל ונגע בקרקע ויצא משׂדֵה-המשׂחק.

בה בשעה שבּרטֵין קרא: “זכיתי”, והעלמה הצעירה, שבאה במבוכה, האשימה אותו, כי השתמש בפִזור-נפשה רגע, קפץ ז’וּליוֹ, שלמד לבקש ולמצֹא את הכדורים האובדים שנעלמו, כמו את עופות-השׂלָו שנפלו לתוך השיחים, ורדף אחרי הכדור, שרץ על פניו בתוך העשב, תפשוֹ בפיו מתוך זהירות והביאו אל בעליו מתוך כשכוש בזנבו.

עתה פנה הצַּיָּר ושאל לשלום הגרפינה; אך משום שהיה אץ לשוב אל משחקו, כי רוחו התעורר על-ידי הקּרָב ונפשו מלאה גיל מחמת זריזותו, לא הסתכל בפנים אלה שהתקשטו בשבילו, אלא העיף עין עליהם מתוך פזור-הנפש, ואחר אמר:

– תני-נא רשות, גרפינה חביבה, חושש אני מפני הקֹר, אם אחדל, ומחלת הנֶורַלְגיה תתקפני.

– הה, כן – קראה האשה.

היא ישבה על ערֵמה של שחת, שקצרוה בו בבּקר, כדי שלא להפריע את המשַׂחקים, התבוננה אליהם, ואל לבה באה פתאם עצבות מעט.

בתה, שהיתה חוששת להפסיד במשחקה, התעוררה, התלהבה, הוציאה קול-כעס או קול-תרועה, קפצה במהירות מקצה אחד של מגרשה עד קצה השני, ופעמים, תוך-כדי קפיצות אלה, נשמטו קווּצות משערותיה, נפרעו, אחר ירדו על כתפיה. היא היתה תופשת בהן, כשמקל-התנופה בין ברכיה, וברגעים מעטים צמדה אותן במחטים ובנפנוף, מתוך קצר-רוח, אל בלוריתה.

ובּרטֵין קרא מרחוק אל הגרפינה:

– הביטי! האם לא יפה היא, אף רעננה כַּיום?

כן, היא היתה צעירה מאד, היא יכלה לרוץ, להתחמם, להתאדם, לפרֹע שערותיה, להתהולל, להעֵז פנים, כי הכֹּל הוסיף יפי על יפיה.

אחרי-כן, כאשר חזרו אל משחקם בהתלהבות, הלכה וגדלה העצבות בלב הגרפינה בהרהרה, כי אוליביֵי בוחר לשחק בכדורים, לראות בהתעוררות של תינוקת זו, להתענג כחתולים קטנים, המקפצים ורודפים אחרי כדורים, מאשר לשבת בנעימות על-ידה כחֹם הבּקר הזה ולֵהָנות מזיו אהבתה.

כאשר השמיע הפעמון מרחוק קול ראשון הקורא לסעֻדת-הבֹּקר, נדמה לה, כי גאֻלתה באה, כי גללו משא כבד מעל לבה. אך כאשר הלכה, סמוכה על זרועו, אמר אליה:

– הרי שעשעתי היום כתינוק. מה נעים מאד לאדם להיות צעיר או לראות עצמו כצעיר. הה, כן! הה, כן! אין בחיים אלא זה! מאס אדם בריצה – תם ונשלם!

לאחר שקמו מעל השֻלחן, הציעה הגרפינה, כי ילכו יחדו אל בית-הקברות, שלא היתה שם ביום אתמול בפעם הראשונה, ושלשתם יצאו אל הכפר.

עליהם היה לעבור את היער, שבו שטף נחל קטן ושמו “קִרְקוֹר”, בלי ספק, על שם הצפרדעים הקטנות ששכנו בו, אחרי-כן חלפו את קצֵה הככר, עד אשר הגיעו אל בית-הכניסה, שעמד בתוך כנופיה של בתים, אשר בהם מצאו מחסה החנוני, האופה, הקצב, המוזג ושאר התגרים, המעניקים את בני-הכפר ממרכֻּלתם.

הם הלכו שותקים ושקועים בהרהורים, כי המחשבה על-אודות הנפטרה העיקה על נפשם. ליד הקבר כרעו שתי הנשים על ברכיהן והתפללו שעה ארֻכּה. הגרפינה עמדה כפופה מבלי-נוע, מטפחתה על עיניה, כי יָראה לבכות ולהוריד דמעה על לחייה. היא התפללה הפעם לא כמו שהתפללה עד היום, מתוך מין העלאת זכר אמה, מתוך אנקת-יאוש אל אבן-השיש אשר על-גבי הקבר, עד אשר בכלות נפשה האמינה, כי אמה שומעת קולה, מאזינה אל תּחִנּתה – כי-אם לחשה בכַוָּנה רבה את המלים הקדושות של התפלות Pater noster ו Ave Maria. היום הזה לא היה לבה פתוח ורוחה לא היה ער לשיחה זו בלי-מענה עם הנשמה, התועה מסביב לקבר, ששם טמונה שארית הגוף. רגשות אחרים חדרו אל לבה, לב אשה, זעזעוהו, דכאוהו ובלבלוהו; ותפלתה החמה עלתה למרום מלאה תחנונים טמירים. היא התפללה לאלהים, לאל-שדי, שהוריד על הארץ את כל היצורים העלובים, כי ירחם עליה כמו על זו שקרא אליו השָמַימה.

היא לא ידעה להביע בדברים, מה היא מבקשת מאת אלהים, עד כה היו עוד רגשותיה טמירים ועמומים, אך היא חשה בלבה, כי זקוקה היא לרחמי שמים, לישועת אלהים מפני סכנה קרובה לבוא ומפני יסורים שלא תמָלט מהם.

אנֶּט, שעמדה על ברכיה ועיניה עצומות, לאחר שלחשה את התפלות הקבועות, שקעה בדמיונות, כי לא חפצה לקום קֹדם אמה.

אוליביי בּרטֵין התבונן אליהן והרהר, כי לנגד עיניו תמונה נפלאה, אף דאג קצת על שלא נִתּנה לו רשות לעשות רשימה של תמונה זו.

בחזירתם באו בדברים על-אודות חיי-האדם וחזרו בנחת על אותם הרעיונות המּרים והפיוטיים של פילוסופיה רכה ומלאה יאוש, אותם הרעיונות, המשמשים תֹּכן לשיחה בין אנשים ונשים, שהחיים פצעו את לבם קצת ונפשותיהם מתמזגות על-ידי צערם המשֻתּף.

אנֶּט, שלא בָגרה עדַין למחשבות אלה, היתה מתרחקת רגע רגע לקטוף פרחי-שדה בצדי הדרך.

אך אוליביי, שרצונו חזַק עליו לראותה על-ידו, התרגז על שהיא הולכת מעמו בכל רגע ולא גרע עין ממנה. הוא התרגז על אשר היא שׂמה לבה אל צבעי הצמחים יותר מאל המלים, שהוא מוציא מפיו. הוא חש כעס שאין-להביעו על אשר אין בידו לקחת את לבה, לשלוט בה כמו באמה, אף חש רצון לשלוח ידו ולתפשה, להחזיק בה, לאסור עליה את ההליכה מעמו. הוא ראה, כי זריזה היא מאד, צעירה מאד, שאננה מאד, חפשית מאד, חפשית כצפור, ככלב קטן שאינו מקבל מרות, שאינו שומע בקול אדון, שיש בעורקיו רגש של חֵרות, רגש יפה זה, שלא הספיקו עדַין הגערה והשוט לכבשו.

כדי למשוך את לבה, פתח הצַּיָּר בדברי-בדיחה, ופעמים פנה אליה בשאלה, לעורר בלבה את הרצון להקשיב לדבריו ואת רגש הסקרנות של אשה; אך דומה היה, כי רוח-שגעון עברה היום את לב אנֶּט, אותה הרוח, שנשבה על-פני השדה בתוך גלי השבלים, ונפשה היתה נשואה ופזורה במרחב, עד אשר היתה עונה מתוך ריצה ומתוך עינים תועות לצאת ידי חובתה, ושבה אל פרחיה. סוף סוף בא הצַּיָּר לידי יאוש ונפשו קצרה, מעשי-נַערות, וכאשר נִגשה העלמה לבקש את אמה, כי תקח מידה את זר-הפרחים הראשון והיא תלך לקטוף פרחים אחרים, תפש אותה בזרועה ולחץ את ידה, לבלי תחלץ ממנו. היא נאבקה עמו מתוך צחוק והתאמצה בכל כחה להשתמט; אז התעורר בקרבו רגש הגבר והשתמש בתחבולה של החלשים: מבלתי יכֹלת לקחת את לב העלמה, אמר לקנותו על-ידי פתּוּי.

– הגידי לי – פנה אליה – מה הפרח המוציא חן בעיניך יותר מכל הפרחים, יש עם לבי לעשות לך ממנו פריפה.

היא עמדה משתאה.

– פריפה מפרח, כיצד?

– מאבנים-טובות, שצבען דומה לצבע הפרח: מאֹדֶם, אם תבחרי בפרח-הפָּרָג, מסַּפִּיר, אם תרצי בפרח-דגן, ולנוי יש להוסיף אזמָרַגד בדמות עָלֶה קטן.

פני אנֶּט האירו באור של שמחה זו, הזורח על פני נשים בשעת קבלת דורונות או הבטחות טובות.

– פרח-הדגן – קראה העלמה – מה נאה הוא!

– לוּ יהי פרח-דגן. אך נשוב פריזה, נלך אל צוֹרֵף להזמין את הפריפה הזאת.

היא לא סרה ממנו עוד, כי דבקה בו על-ידי המחשבה על-אודות התכשיט, שכבר עמלה לראותו בדמיונה. אחרי-כן שאלה:

– האם יארך זמן עשיָּתו של דבר זה?

הוא צחק בראותו, כי כבש אותה.

– איני יודע, הדבר תלוי בטיב העבודה. אנו נאיץ בצורף, כי ימהר לעשות עבודתו.

פתאם חלף בלבה רעיון של תוגה.

– אך הן לא אוכל לעדות עדי זה, כי ימי אֵבֶל גדול לי.

הוא שׂם זרועו תחת זרועה של העלמה הצעירה ולחץ אותה אל לבו:

– ובכן תהי הפריפה מֻנחה אצלך עד תֹּם ימי האבל, והדבר הזה הן לא ימנע בעדך מהסתכל בה.

כמו ביום אתמול בערב הלך הצַּיָּר ביניהן, סמוך להן, נלחץ אליהן, שרוי בין כתפיהן, וכדי לראותן מרימות אליו עיניהן, עיניהן הכּחֻלות, הדומות זו לזו עם נקֻדותיהן השחורות, פנה אליהן בדברים חליפות בהחזירו ראשו פעם לזו ופעם לזו. השמש הבהיר האיר עליהן, ובשעה זו לא ערבב האיש את הגרפינה עם אנֶּט, כי-אם ערבב יותר ויותר את הבת עם הזכרון, שנולד בקרבו על מראה האם לפנים. תשוקה תקפה אותו לחבק ולנשק את זו ואת זו, את האחת – כדי לשוב ולמצֹא על לחיה ועל ערפה מעט מן הרעננות של שושנה ושל פרח בהיר, זו שהתענג עליה לפנים ושחזרה ונראתה לנגדו היום באֹרח פלא, ואת השנית – מפני שלא חדל לאהוב אותה וחש בלבו, כי כֹּח של הרגל ישן מושך אותו אליה. אף זאת ידע והבין בשעה זו, כי תשוקתו אליה, שתש כֹּחה זה ימים רבים, ואהבתו אליה היום התעוררו בלבו למראה נעוריה, שקמו לתחיה.

אנֶּט הלכה שוב לבקש פרחים. אוליביי לא קרא אותה עוד אליו, כאלו מַגּע ידה והתענוג שגרם לה הרגיעו את רוחו, אך עיניו הלכו אחרי כל תנועותיה מתוך תענוג זה, שאדם חש למראה בעלי-חיים או שאר דברים, הצודים את הלב ונוסכים עליו שכרון. כאשר באה העלמה ובידה אלֻמּה של פרחים, שאף האיש אויר שאיפה רבה ברצותו, שלא מדעתו, לקלוט משהו ממנה, מעט מנשימתה או מחמימות גופה, שנשארה בתוך האויר, הזָּע על-ידי הליכתה. הוא התבונן אליה בהתפעלות, כאשר יתבונן האדם אל עמוד-השחר, כאשר יקשיב האדם קול-נגינה, ולבו עלץ מתענוג בשעה שגחנה, זקפה קומתה או הרימה שתי ידיה בבת-אחת, כדי לתקן תּסרָקתּהּ. ומלבד זאת, הנה עוררה העלמה בקרבו יותר ויותר, משעה לשעה, את זכר הימים שעברו! צחוקה של העלמה, הליכותיה העדינות, תנועותיה העלו לפניו טעמן של אותן הנשיקות, שנתן ושקבל בימים שעברו; היא הפכה את העבר הרחוק, שטעמו אבד מלבו, לדבר דומה אל חֲזוֹן ההוֶֹה; היא בלבּלה בלבו זמנים, מועדים, תקופות, וחִממה בו רגשות שנצטננו, וערבּבה שלא מדעתו את האתמול עם המחר, את הזכרונות של העבר עם התקוות לעתיד.

הוא חִטט בזכרונו ושאל את עצמו, אם הגרפינה בימי פריחתה השלמה היה לה קסם של גדִיה זריזה זו, קסם זה של אֹמץ ושל סוררות, קסם שאין לעמוד בפניו, כמו החן של בעל-חי רץ ומקפץ. לא. היא היתה בנעוריה עליזה יותר מזו וסוררה פחות ממנה. היא היתה בת-כרך ונִשׂאה לבן-כרך, ומימיה לא קלטה את אויר השדות ולא חיתה בין הדשאים, עד כי ספגה יפי של צללי החומות ולא של אור השמש.

כאשר שבו אל הארמון, ישבה הגרפינה ליד משקע-החלון אל השלחן הקטן והנמוך לכתּוב מכתבים; אנֶּט עלתה לחדרה, והצַּיָּר יצא לטַיל בפסיעות קטנות, הסיגַרה בפיו וידיו משֻלָבות לאחוריו, על-פני המשעולים העקלקלים של הפרדס. אך הוא לא הרחיק ללכת, עד-כדי להעלים מעיניו את מראה החזית של הבית הלבן או את ראש גגו. ואך נעלם הבית מאחורי סבכי העצים או מַעֲבִית השיחים, כסה צל את לבו, כאשר יכסה הענן את השמש, וכאשר נגלה הבנין בעד חרַכּי הדשאים, עמד האיש רגעים אחדים להסתכל בשתי השורות של החלונות הגבוהים. אחרי-כן הוסיף ללכת בדרכו.

הוא חש, כי לבו סוער, אך שבע-רצון הוא. מה השביעהו רצון? – הכֹּל.

האויר נראה לו טהור, החיים היו בעיניו טובים היום הזה. ועוד הפעם חש בתוך גופו קלות של נער קטן, תשוקה רבה לרוץ ולצוד בידו פרפרים צהֻבּים, המקפצים על-פני הכר, כתלויים על קצה חוטים ספוֹגיים. הוא השמיע זמירות של אוֹפּירה. פעמים רבות בזו אחר זו חזר על המלים המפֻרסמות של גוּנוֹ: “תני לי להסתכל בפניך”, והוא מצא במלים אלו כַּוָּנה עמֻקה ודקה, שלא הרגיש בה עד היום.

פתאם שאל את עצמו, איכה היה הדבר, כי בא בלבו שִנוי רב כזה בזמן מעט. בהיותו אתמול בפריז מאס בּכּל, והכּל היה לזרא בעיניו, הכּל הרגיז את רוחו, והיום הוא שאנן, הכּל טוב בעיניו, כאלו ברא לו אלהים לב חדש. “האל הטוב הזה – הרהר האיש – היה עושה חסד עמי, לוּ ברא לי כיום גוף חדש, לוּ הואיל לחַדּש קצת נעורי”. פתאם ראה את ז’וּליוֹ רודף בין השיחים. הוא קראהו לגשת אליו, וכאשר בא הכלב ושׂם על ידיו את ראשו הנאה, המקֻשָּׁט באזנים ארֻכּות ומסֻלסלות, ישב הצַּיָּר על הדשא, כדי ללטפו יפה יפה, דבר אליו דברי-חבה, השכיבוֹ על ברכיו, ומתוך פִּנוּק ורֹך נשק לו, כאשר תעשינה הנשים, שלִּבָּן נוח להתעורר מכל דבר קל.

אחרי סעֻדת-הצהרים לא יצאו לטַיל כיום אתמול, כי-אם ישבו כל הערב שלשתם בטרקלין.

פתאם קראה הגרפינה:

– אכן הגיע הזמן לנו לצאת לדרך!

אך אוליביי קרא:

– הה, אל-נא תדברי עוד בזה! בעת שלא הייתי פה, לא חפצת לעזוב את רוֹנסיֶר. והנה זה באתי, ואת אומרת לברוח מן המקום הזה.

– אולם, ידידי החביב – השיבה האשה – הרי אין אנו יכולים לשבת כאן עד אין-סוף, רק שלשתנו.

– אין אני אומר, כי נשב עד אין-סוף, אלא עוד ימים אחדים. כמה פעמים נשארתי לשבת בביתכם שבועות שלמים.

– אמנם כן, אבל הדבר היה בתנאים אחרים, בעת שהבית שלנו היה פתוח לכל אדם.

אנֶּט התערבה ואמרה בקול מתפנק:

– הה, אמא! נשב עוד ימים אחדים, שנים או שלשה. הוא מלמדני לשחק יפה בטֶניס. שרויה אני בצער בשעה שאני מפסידה במשחקי, ואחרי-כן לבי מלמלא תענוג, כשאני עושה חיל!

בבֹקר היום ההוא אמרה הגרפינה להאריך את ישיבתה הטמירה עם ידידה עד יום הראשון, ועתה עלה בדעתה לצאת מזה, והיא לא ידעה מדוע. היום הזה שקִותה ממנו לרב-טוב, הביא לנפשה עצבות חדה שאין להביעה במלים, אימה שאין נִמוק לה, קשה ועמומה, כמו רגש של אסון קרוב לבוא.

בשעה שישבה לבדה בחדרה, פשפשה וחקרה, מאַיִּן בא לה פרץ של עצבות זו.

האם בּא לשלוט בנפשה אחד מאותם הרגשות, שנגיעתם קלה כל-כך, עד שאין רִשומם נִכּר כלל, ורק זעזועם נשאר בנימי-הלב היותר דקים? אפשר. אך מה הרגש הזה? היא העלתה על לבה כמה וכמה דברים מתוך אלפי הרגשות השונים שעברו עליה, הלא אין רגע בלי פגע! ואולם כל אלה הם דברים של מה-בכך, עד שאין בכחם להביא לידי יאוש. “אכן, לבי תבען הוא – הרהרה האשה – אין לי רשות לעַנות את נפשי במידה כזו”.

היא פתחה את החלון לשאוף את אויר הלילה, והיא נשענה בזרועה על האֶדן ועיניה הרימה אל הירח.

אִוְשָה קלה הביאה אותה להשפיל ראשה. אוליביי הלך דרך טיול על-פני הארמון. “מדוע זה אמר, כי שב הוא לחדרו? – הרהרה האשה – מדוע לא אמר לי, כי יוצא הוא לטַיֵּל? מדוע לא בקשני ללכת עמו? הן הוא יודע יפה, כי הדבר הזה היה גורם לי אֹשר. מה הם הרהוריו בשעה זו?”

הרעיון הזה, כי הוא לא רצה בה לטיולו זה, כי הוא בחר ללכת יחידי בליל בהיר זה, ללכת לבדו, סיגרה בפיו – כי עיניה ראו נקֻדה אדֻמה של אש – בה בשעה שיָּכֹל היה לגרום לה תענוג, כי תלך על-ידו; הרעיון הזה, כי לבו אינו זקוק לה בכל שעה, כי אינו משתוקק בכל שעה – אותו הרעיון זרק לתוך נפשה טִפּה חדשה של מרה.

היא אמרה לסגור את החלון, לבלי תראהו עוד ולבלי תבוא לידי נסיון לקרֹא לו, אך הוא הרים עיניו וראה אותה.

– אכן, חוזה אַתּ בכוכבים, גברתי? – קרא הצַּיָּר.

היא ענתה:

– כן, גם אתה הוזה, כפי שאני רואה.

– הה, אנכי מעַשּׁן לתֻמּי.

היא לא יכלה להתאפק ותשאל:

– למה לא הודעתַּני, כי יוצא אתה לטַיֵּל?

– רצוני היה רק לעַשׁן סיגרה. כעת אני שב לחדרי.

– שלום, ידידי.

– שלום, גברתי.

היא נרתעה לאחוריה עד כסאה הנמוך, ישבה עליו ותֵּבך; והמשרתת, שנקראה להציע את המטה, בראותה את עיני גברתה האדֻמות, פנתה אליה בדברי-השתתפות:

– הוי! עוד הפעם תשחית גברתי את פניה בדמעות.

הגרפינה ישנה בלילה ההוא באין מנוחה, שֵנה של קדחת, וחלומות בִּעתוּה. ואך הקיצה משנתה, קֹדם שצלצלה אל המשרתת, פתחה בידיה את החלון וסלקה את הוילונות, כדי לראות פניה בראאי-הזכוכית. קוי-פניה היו תשושים, ריסי עיניה עששו, צבע עורה הוריק; והצער, שגרם לה הדבר, היה חזק כל-כך, עד שגמרה בלבה להתחַלות, לשכב במטתה ולבלי רדת מעליה עד הערב.

אחרי-כן תקף את נפשה פתאם הרצון לנסוע מזה, רצון עז לצאת לדרך תכף, במסע הראשון, לעזוב את המקום המלא אורה, שבו נראו על פניה, לאור-החמה במרחבי-שדה, עקבות הצער והיגון של החיים. בפריז שרוי האדם בצללי החדרים, שהוילונות הקשים אינם נותנים לחדור שם, גם בשעת הצהרים, בלתי אם אור מעט. שמה תשוב לדור ויפיה עמה, יֹפי של חִוָּרון, הנאה במקום זה של אור כהה וחשאי. ולנגד עיניה חלפו פני אנֶּט, פנים אדֻמים, שערותיה פרועות קצת, רעננה כל-כך, בשעה ששִׂחקה במשחק הלוֹן-טֶניס. היא הבינה ברגע זה, מה טיבו של הצער, שחדר אל נפשה. היא לא קִנאה ביפיה של בתה! לא, ודאי לא, אך היא חשה, היא הכירה בפעם הראשונה, כי אין לה עוד להרָאות מהיום והלאה על-יד בתה לעין השמש.

היא צלצלה, ובטרם שתותה כוס-טה נתנה צו להכין הכּל לדרך, ערכה טלגרמות, אף הזמינה על-ידי הטלגרף את סעֻדת-הערב, גמרה את חשבונותיה בכפר, פקדה את פקֻדותיה האחרונות, ערכה וסדרה הכּל בזמן פחות משעה, כי הנה היתה אכולת רגש של קֹצר-רוח, שהלך וגדל בקרבה.

כאשר ירדה מחדרה, פנו אליה אנֶּט ואוליביי ושאלו בתמהון, מה היה לה, כי החליטה החלטתה. אחרי-כן בראותם, כי לא נתנה הגרפינה טעם מספיק לנסיעת-פתאם זו, הביעו קצת תרעֹמת ולא חדלו להתלונן עד הרגע שנפרדו זה מזה, בבואם אל בית-הנתיבות בפריז.

וכאשר הושיטה הגרפינה ידה לצַּיָּר, שאלה אותו:

– התבוא מחר אל ביתנו לסעוד?

הוא ענה מתוך תלונה קצת:

– ודאי, בוא אבוא. אחת היא, לא טוב הדבר אשר עשית. מה נעימים היו ימי שבתנו שלשתנו יחד במקום הנאה ההוא!

III

משעה שישבה הגרפינה לבדה עם בתה במרכבה, שהובילה אותן אל ביתן, חשה פתאם, כי הונח לה, כי שקט לבה, כאִלו זה-עתה יצאה בשלום ממַשְבֵּר נורא. היא נשמה אויר במנוחה, הבּיטה מתוך חיוך-של-נחת אל הבתים והכירה בתענוג את כל העיר, שבני פריז האמִתּיים כאלו נושאים את קוי צורתה בתוך עיניהם ובתוך לבם. כל חנות וחנות שראו עיניה, העלתה בדמיונה את שורות החנֻיות הנמשכות אחריה לאֹרך הבּוּלוַר ואת פני התגרן, שראתה כמה וכמה פעמים בעד זכוכית החלון. היא ראתה עצמה נגאָלה! מידי מי? שוקֵטה! מפני מה? בּוטֵחה! במה?

כאשר עמדה המרכבה תחת כּפת השער, ירדה הגרפינה בזריזות ונכנסה מתוך ריצה אל האפלולית של הפרוזדור, אחרי-כן אל האפלולית של הטרקלין, אחרי-כן אל האפלולית של חדרה. שם עמדה רגעים אחדים ולבה עלץ, כי הגיעה עד הלום, במקום-מבטח, תחת שמי פריז המעֻננים והכהים, המאירים אך מעט, במקום שרואים ואינם רואים, ויכול אדם לגַלות לעין ולהעלים מן העין כל מה שהוא רוצה; והזכרון מבלי-משים על-דבר האורה הרַבּה, שהציפה את הכפר, עוד נשאר בקרבה כעין רגש של יסורים שחלפו.

בשעה שנכנסה לסעוד סעֻדת-הצהרים, מצאה את בעלה ששב לביתו, והוא חבק ונשק אותה בחבה רבה, ומתוך חיוך אמר:

– אה! אה! ידֹע ידעתי, כי הידיד ברטֵין יביאכן. אכן לא טעיתי בחשבוני, כי שלחתי אותו.

אנֶּט ענתה מתוך כֹּבד-ראש, בקול זה המיֻחד לה בשעה שהוציאה מפיה בדיחה ולא צחקה:

– הה! הדבר עלה בידו בעמל רב. אמא לא יכלה להחליט ולעזוב את הכפר.

והגרפינה לא אמרה כלום, כי באה במבוכה קצת.

הדלת היתה נעולה בפני אורחים, ואיש לא בא בערב ההוא. ממחרת היום בִּלתה הגברת די גילרוּאַ את כל זמנה בחנֻיות של מלבושי-אֵבל, לבחֹר ולהזמין את כל צרכיה. מימי נעוריה, כמעט מימי ילדוּתה, אהבה את העמידה לנֹכח הראי של החַיטים. משעה שנכנסה אל הבית עברה עליה רוח של שמחה, בהעלותה על לבה את כל הפרטים של עבודה זו מאחורי הפרגוד של חיי בת פריז. היא אָהבה בכל נפשה את רשרוש השמלות של ה“עלמות” שרצו לקראתה, את צחוקן הקל, את שמוּשן, את שאלותיהן; והאשה התופרת, עושה המגבעות והקורסֶטים, היתה בעיניה אשה חשובה, חַכמת-לב, הראויה לכך שישמעו דעתה או ישאלו עצה מפיה. עוד יותר אהבה הגרפינה את משמוש ידי הנערות החרוצות, שהיו פושטות בגדיה ומלבישות אותה שוב ומחזירות פניה בנחת לנֹכח הבבואה הנאה שלה בראי. הרטט של אצבעותיהן הקלות, בנגען בעור בשרה, בצוארה, או בין שערות ראשה, הוא שהיה אחד התענוגים החביבים של חייה, חיי אשה מבנות האצילים.

ואולם ביום ההוא הלכה האשה מתוך דאגה קצת לעמוד לפני הראי בלי-צעיף ובגִלוי-ראש. אך בִּקוּרה הראשון בבית עושה-המגבעות הרגיע את לבה. שלש המגבעות שבחרה היו הולמות אותה עד להפליא, בזה לא הטילה שום ספק, ולאחר שאמרה אליה התגרנית בקול של ודאי: “הה! גברתי הגרפינה, אַל לנשים בהירות-שֵׂער לעזוב בגדיהן השחורים”, הלכה האשה משם שמֵחה וטובת-לב ונכנסה מתוך אֵמון רב לבתיהם של שאר המספיקים לה קִשוטיה.

אחרי-כן מצאה בביתה אגרת מאת הדֻכּסית, שבאה לראותה והיא מודיעה, כי בערב תבֹא עוד הפעם; אחרי-כן כתבה מכתבים; אחרי-כן ישבה שעה קלה שקועה בהרהורים, ולבה תָּמַהּ, כי שִׁנוי-מקום בלבד הרחיק מעליה את האסון הגדול, שאכל גופה ונפשה, אל גבול העָבַר, שנראה לה רחוק כבר. היא לא יכלה לקבוע בלבה את הרעיון, כי זה רק אתמול שבה מרונסיֶר, עד כה נשתנה מצב-נפשה מאותה שעה שחזרה לפריז, כאִלו שנוי-המקום העלה קרום על פצעיה.

ברטֵין, שבא בשעת סעֻדת-הצהרים, בראותו את פניה קרא בקול:

– יפיך מסַמא את העינים בערב הזה!

והקריאה הזאת הציפה על נפשה גל חם של אֹשר.

כאשר קמו מעל השלחן, הזמין הגרף, שהיה משַׂחק בבילַרד לתיאבון, את בּרטֵין לשַׂחק עמו הפעם, ושתי הנשים נלוו אליהם אל חדר-הבילַרד, ששם ערכו שלחן לשתות קָפה.

הגברים עודם משַׂחקים, והמשרת בא להודיע, כי הדֻכּסית באה, וכֻלם שבו אל הטרקלין. בה בשעה באו גם מרת די קוֹרבֶּל ואישהּ, וקולם היה ספוג דמעות בדבּרם. במשך רגעים אחדים נדמה, על-פי הדברים המביעים אֵבֶל, כי כל העולם יורד בבכי; אך מעט מעט, לאחר דברי-תנחומים ושאלות-שלום, השיאו את השיחה לענינים אחרים; הקולות נעשו בהירים והאנשים פתחו בשיחה כתמול שלשום, כאִלו צל האסון, שהקדיר שעה קלה קֹדם את עולמה של כל החבורה, חלף ונעלם פתאם.

וברטֵין קם ממושבו, אחז בידה של אנֶּט והוליכהּ אל התמונה של אמה, תחת זרם האור של הרֶפְלֶקְטוֹר, ופנה אליה:

– האין זה פלא?

הדֻכּסית עמדה משתאה כל-כך, עד כי היתה כנדהמה וקראה וחזרה וקראה:

– אֵלִי! האפשר הדבר?! אלי! האפשר הדבר?! הרי זה מראה של תחית-המתים! הגיעו בעצמכם, כי לא הרגשתי בכך בשעת כניסתי! הה! אִני חביבתי, מה נפלא המראה לי, לי, שידעתי אותך ידיעה יפה כל-כך בזמן אבלך הראשון, לא, זה היה השני, כי באותו זמן כבר מת עליך אביך! הה! אנֶּט זו הלבושה שחורים הרי היא קלסתר-פני אִמה ממש. פלאי-פלאים! לולא התמונה הזאת, לא היו מכירים כל-כך בדבר הזה! אמנם פני בתך דומים באמת אל פניך, אך דומים הם הרבה יותר אל הפנים אשר על הבד הזה!

מוּסַדיֶה בא גם הוא אחרי שמעוֹ, כי שבה הגברת די גילרואַ, וראה עצמו מחֻיב להיות מן הראשונים להביע לה תנחומים והשתתפות בצערה.

הוא הפסיק דברי התנחומים שלו בראותו את העלמה הצעירה עומדת מול התמונה, הנתונה בתוך האוֹרה הרַבה, ופניה כפני אחות חיה לזו שעל התמונה. הוא קרא בקול:

– אה: הלא תאמינו, הרי זה אחד מן הדברים הנפלאים ביותר שראו עיני!

והזוג לבית קוֹרבֶּל, שרגילים היו להביע דעתם תמיד לאחר שיצאה מפי הגדולים, באו גם הם להשתומם בהתלהבות קצובה.

לבה של הגרפינה התכַּוֵּץ! הוא התכוץ מעט מעט, כאלו העיקו עליו התשבחות של אותם האנשים וגרמו לו כאֵב. מבלי דַבֵּר דבר התבוננה אל בתה, שעמדה ליד תמונתה, ורגש של רֹגז תקף עליה. בלבה נולד רצון לקרֹא בקול: “הניחו-נא. יודעת אני יפה, כי פניה דומים אל פָּני!”

עד סוף הערב היתה שרויה בעצבות, ועוד הפעם אבד לה הבטחון שמצאה ביום אתמול.

ברטֵין עמד בשיחה עמה והנה הודיע המשרת, כי המרקיז די פַרַנְדַּל בא. ובראות הצַּיָּר, כי בא המרקיז והוא הולך וקרֵב אל בעלת-הבית, קם ממושבו, הרתיע לאחור את כסאו מתוך מלמול: “הנה טוב! הנה הבהמה הגסה באה”, אחרי-כן התחמק, הגיע עד הפתח ויצא.

והגרפינה, לאחר שקבלה שאלת-שלום מאת האורח החדש, חפשה בעיניה את אוליביי לחַדש עמו את השיחה, שמצאה בה ענין. וכאשר לא ראתה את פניו, שאלה:

– מה זאת?! האמנם הלך לו מורֵנו האמן?

אישה ענה:

– נראה לי, כי כן, יקירתי, הנה ראיתי בצאתו בלי ברכה, כמנהג האנגלים.

היא השתוממה, הרהרה רגעים אחדים, אחרי-כן נכנסה בדברים עם המרקיז.

אך האורחים מהרו הפעם לעזוב את הבית, מפני הנִמוס, כי הם היו הראשונים, שפתחה לפניהם את ביתה תכף לאחר האסון שעבר עליה.

וכאשר שכבה הגרפינה במטתה, שבו אליה כל המצוקות שעִנו את נפשה בכפר. עתה לבשו צורה קבועה, היא הרגישה בהן יפה יפה, היא ראתה את עצמה זקֵנה!

בערב ההוא, בפעם הראשונה, הבינה האשה, כי בתוך טרקלינה, במקום שעד היום היתה היא לבדה מהֻללה, מפֹארה, דגולה, אהובה, הנה באה אחרת, היא בתה, לרשת מקומה. היא הבינה את הדבר בפעם אחת, בשמעה את התהלות והתשבחות לכבוד אנֶּט. במלכוּת זו, בביתה של אשה יפה, במלכות זו, שלא הניחה לשום צל לנגוע בה, שהרחיקה ממנה בדאגה רבה ועצומה כל חתירה תחתיה, שלא נתנה להכנס אליה לבנות-מינה אלא כדי לשעבדן לרצונה, ראתה היום, כי בתה באה למלֹךְ. מה מוזר היה הדבר, דבַר התכַּוצות הלב בשעה שעיני הכּל פנו אל אנֶּט, שברטֵין אחז בידה, בעמדה ליד התמונה. היא ראתה את עצמה פתאם עוברת ובטֵלה, עשוקת שלטונה, יורדת מעל כסא-ממשלתה. הכּל נתנו עיניהם באנֶּט ואיש לא פנה עוד אליה! היא היתה רגילה כל ימיה לשמוע תהלות ותשבחות לכבודה, בכל שעה שבאו לשַבּח את יפי תמונתה, היא שָׂבעה דברי-שבח אלה, שלא ידעה מספר להם ושגרמו לה בכל-זאת נחת, עד אשר למראה כבוד בתה, שהכּל הרימו עין אליה, והיא נעזבה, נשכחה מלב לפתע-פתאם, נזדעזעה נפשה, נבהלה, נדכאה יותר מאשר למראה אשה צָרָה איזו שתהיה באֵי-אלה תנאים שיהיו.

אולם היא היתה אחת מן הנשים, שבכל הצרות הבאות עליהן, לאחר פגיעה ראשונה, לִבָּן מתעודד, מבקש תחבולות ומוצא תנחומים³, ולכן בא הרהור אל לבה, כי אחרי שתנָּשא בתה היקרה לאיש, לאחר שתחדל לדור עמה תחת גג אחד, לא יהי עוד עליה להתחרות עמה תדיר, דבר שהתחיל גורם לה יסורים רבים במעמדו של ידידהּ.

אך הזדעזעות לבה היתה עצומה מאד. היא היתה אחוזת קדחת, עד כי נמנמה אך מעט.

בבֹּקר הקיצה האישה יגֵעה ומדֻכּאה, ואז התעורר בקרבה החפץ העץ להתחזק, להנצל, לבקש עזרה מאיש, שבידו לרפאותה מכל יסוריה, מכל מחלות הנפש והגוף.

היא חשה עצמה כואבת באמת, רפת-אונים, עד כי בא רעיון אל לבה לשאל ברופא-ביתה. מי יודע, אולי עתידה מחלה קשה לעבור עליה, כי אין זה מדרך הטבע לעבור במשך שעות מעטות, בזה אחר זה, מרגש של יסורים לרגש של מנוחה. ובכן שלחה טלגרמה אל הרופא לקרֹא לו אל ביתה.

הרופא בא באחת-עשרה שעות. זה היה אחד מן הרופאים הגדולים והמפֻרסמים, שאותות הכבוד והפאר מעידים על כשרונם, שבקיאותם בהויות-העולם אינה פחותה מבקיאותם בחכמת-הרפואה, ושיש להם, לרפואת נשים חולות, תחבולות דברים, שמועיל יותר משקוים וסמי-מרפא.

הוא נכנס, שאל לשלום, הביט בפני החולָה שלו, ומתוך חיוך קרא:

– אכן, אין סכנה. אשה, שעיניה יפות כעיניך, אינה חולה קשה מימיה.

היא הכירה לו תודה על פתיחתו, וסחה לו דבַר מֵחוּשיה, רֹגז-עצביה, עצבותה, אחרי-כן התאוננה דרך אגב על דלדול גופה, שמטיל דאגה בה. לאחר ששמע את דבריה כמקשיב ולא שאל אותה דבר בלתי אם על-אודות תאבונה לאכילה, כי ידע הרופא יפה, מה טיבה של מחלת אשה זו, משש ובדק אותה, דפק בקצה אצבעו על בשר כתפיה, הניף את ידיה, הכיר בלי-ספק את מחשבותיה והבין בחוש הדק של רופא מֻמחה, שאין נסתר ממנו, כי שואלת האשה ומבקשת תקון ליפי פניה הרבה יותר מחִזוק בריאות גופה. אחרי-כן קרא:

– כן, יש לנו כאן עסק עם מעוט-דם, זעזוע-עצבים. ואין פלא בדבר, אחרי שעברה עליך צרה רבה. הנה אנכי נותן לך פטימה, שתביא לך רפואה שלמה. אך קֹדם-כֹּל צריכה אתּ לאכֹל דברים המחזקים את הגוף, לשתּות רֹטב של בשר, לשתות שֵׁכר ולא מים. אנכי ארשׁם לך מין שֵׁכר יפה. אַל תרבי להיות עֵרה בלילה, ואולם עליך להרבות בטיול עד-כמה שאפשר. עליך להרבות בשֵנה ולהשמין קצת. הנה כל מה שיש בידי להשיא לך עצה, גברתי היפה בַחוֹלוֹת.

היא הקשיבה לדבריו קשב רב ובִקשה למצֹא בהם כַּונות טמירות.

היא תפשה את הדברים האחרונים שלו.

– כן, אמנם כָּחַש בשרי. לפני זמן-מה שָׁמַן גופי והתחלתי מדקדקת באכילה, ואפשר שחָלַשתי על-ידי כך.

– בלי שום ספק. אין רע להיות דל-בשר, אם כחוּש האדם מטבעו, אך בזמן שאדם מסגף בשרו לשם פרינצִפיון, אזי הוא נענש. אולם, לאשרך, יש תקנה לחטא זה. שלום, גברתי.

היא חשה, כי הוטב לה, כי התעודדה; ורצון תקף אותה לשלֹח ולהביא לסעֻדת-הבֹּקר את השֵׁכר, שיעץ הרופא לשתות, ולקנותו בחנות הראשית, כדי שיהיה מן המֻבחר.

היא יצאה מאת השלחן והנה הודיעו, כי ברטֵין בא.

– אני הוא עוד הפעם – קרא הצַּיָּר – אני ולא אחר. באתי לחקֹר אותך. היש לך עבודה לעשות שעה זו?

– לא, לא כלום; למה תשאל?

– ואנֶּט?

– גם היא יושבת בטל.

– ובכן, היש עם לבכן לבֹא אל ביתי בארבע שעות?

– יש; אך לשם מה?

– הנה אנכי רושם את ציורי “החזון”, שדברתי עמך עליו, ושאלתי, אם תואיל בתך לשבת לפני שעה מועטה בשעת עבודתי. הדבר הזה יביא לי טובה רבה, אם תנַדֵבנה לי היום שעה אחת. התעשי זאת למעני?

הגרפינה פקפקה, לא נעים היה לה הדבר ולא ידעה מדוע. ואולם היא ענתה:

– כן יהיה, ידידי, בארבע שעות נהיה בביתך.

– כן-חן. אתּ היא סמל החביבוּת.

והוא יצא להכין את הבד ולתקן ולהכשיר את ציורו, כדי שלא להלאות יותר מדי בישיבה את זו, שתשמש לו תבנית.

הגרפינה יצאה את הבית לבדה והלכה ברגל, כדי לקנות בדרכה את צרכיה. היא ירדה אל הרחובות הגדולים במרכז העיר, אחרי-כן עלתה אל הבולוַר מַלְהֶרְבְּ בפסיעות קטנות, כי חשה פיק-ברכים. כאשר עברה על-פני בית-התפלה שעל שֵם סֶנט-אוֹגוּסטֵין, תקף אותה רצון להכנס אל בית-הכניסה ולנוח שם. היא הדפה את הדלת הרפודה, נָשמה אויר לרוָחה, את האויר הצח של האולם הרחב, לקחה כסא וישבה עליו.

היא היתה מאמינה באלהים, כהרבה מבנות פריז. היא האמינה באלהים בלי שום פקפוק, כי לא יכלה לתאר את מציאות העולם בלי מציאות בורא. ואולם היא יִחסה לאלהים, כדרך שעושים כל בני-האדם, את תכונות יצוריו, על-פי מראה עיניה, והגשימה את האלהים בצורה של יצירתו, ועל צד האמת לא היה בלבה שום רעיון קבוע על מהותו של יוצרה הטמיר.

היא האמינה בו באמונה שלמה, העריצה אותו ויראה מפניו בסתר לבה, כי לא ידעה ברור את מחשבותיו ואת רצונותיו, ואמונתה היתה רפויה מאד בדברי הכֹּהנים, שהיו בעיניה כלם בני-אכרים משתמטים מעבודת-הצבא. אביה, בורגני בן-פריז, לא נטע בלבה שום רעיון של אמונה, ועד זמן נשואיה לא שׂמה לבה כלל לענינים אלה. אך לאחר נשואיה, לרגלי מצבה החדש, הוטלו עליה חובות חמורים כלפי הכנסיה, והיא מִלאה בדיוק רב את אשר נטל עליה.

היא היתה גבאית של כמה וכמה בתי-חסד ידועים, לא דלגה מימיה על התפלה בצבור ביום הראשון, נדבה נדבות בידה, וכלפי חוץ – על-ידי הכהן של בית-תפלתה.

היא היתה עומדת בתפלה של חובה כאיש-צבא העומד על המשמר לפני בית הגנרַל. פעמים שהתפללה מתוך יגון לבה, ביחוד בשעה שיראה פן יעזבנה אוליביי. היא לא גִלתה את לבה לשמים, כי פנתה אל האלהים בצביעות זו של תמימות, כמו שהתהלכה עם בעלה, ורק בקשה ממנו ישועה. לפני ימים רבים, אחרי מות אביה, אחרי-כן זה לא-כבר, במות עליה אמה, תקף עליה רגש של התלהבות רבה, רצון לעמוד בתפלה ותחנונים, ונפשה ערגה אל האל השומר עלינו ומנחם אותנו.

והנה זה היום, בבית-הכניסה, שנכנסה אליו על-פי מקרה, חשה פתאם צֹרך עמֹק להתפלל, לא להתפלל על אחרים, כי-אם על עצמה, על נפשה, כמו שעשתה אותו יום על קבר אמה. היא היתה זקוקה לעזרתו של מי-שהוא, והיא פנתה היום אל האלהים, כדרך שפנתה אתמול אל הרופא.

שעה מרֻבּה עמדה על ברכיה בתוך הדממה של בית-הכניסה, שנפסקה לרגעים מקול פסיעות. אחרי-כן, פתאם, כאִלו שעון השמיע צלצול בתוך לבה, התעוררה מהרהורי תפלתה, הוציאה שעונה, וגופה רעד בראותה, כי עוד מעט והגיעה השעה הרביעית, והיא מהרה לביתה לקחת את בתה, שאוליביי ודאי כבר ממתין לה.

הן מצאו את הצַּיָּר בחדר-מלאכתו והוא עומד לפני הבד וחושב על-דבר הפּוֹזה של ציורו “החזון”. על לבו עלה לתאר בדיוק את אשר ראו עיניו בפרדס מוֹנְסוֹ, בשעת טיולו עם אנֶּט: נערה עניה, שקועה בהרהורים, וספר פתוח על ברכיה. זמן רב פקפק, אם יש לו לצַיֵּר אשה יפה או מכֹערה. המכֹערה שאר-רוח לה, לבה ער יותר למחשבה ולרגש ומסֻגלה היא יותר לפילוספיה. והיפה לוקחת לבבות יותר, נוסכת קסם מסביב, מוצאת חן בעיני רואיה.

הרצון לצור צורתה של בת ידידתו הוא שהתיר את הספק. האשה “ההוזה” תהי יפת-מראה, ובכן עתיד חלומה הפיוטי להפתר ביום מן הימים, ואולם המכֹערה נגזר עליה לחלום חלום, שאין סוף לו ואין פתרון לו.

אך נכנסו שתי הנשים, ואוליביי שפשף ידיו זו בזו ואמר:

– טוב ויפה, מרת נַנֵּי, עוד מעט ונתחיל לעבֹד יחדו.

פני הגרפינה נראו כזועפים. היא ישבה בכֻרסה והתבוננה אל אוליביי, שהעמיד בתוך אורה רצויה לו כסא עשוי מוטות-ברזל, כזה שעומד בפרדס. אחרי-כן פתח את ארון-הספרים שלו לבקש ספר, ומתוך פקפוק שאל:

– מה הספר, שבתך קוראה בו?

– אֵלִי, הספר הטוב בעיניך. תן לה אחד מספרי וִיקטור הוּגוֹ.

– אגדת הדורות?

– טוב מאד.

והוא פנה אל העלמה ואמר:

– ילדתי, שבי-נא שמה וקחי בידך את ספר-השירים הזה. בקשי את הדף… את העמוד 336, ומצאת שם שיר אחד ושמו: “בני-אדם עלובים”. ספגי אל תוכך את השיר הזה, כאשר ישתה האדם את היין הטוב, לאט לאט, מלה במלה, עד אשר תהיי כשִכּוֹרָה, עד אשר יתעורר לבך. האזיני אל אשר ידבר אליך לבך. אחרי-כן סגרי את הספר, הרימי עיניך, שקעי בהרהורים… ואנכי אלך בינתים להכין את מכשירי עבודתי.

הוא סר אל אחת הפנות לִשְׁחֹק את הצבעים על-גבי הלוח; אך בשעה שהוריק על הלוח הדק מתוך כלי-העופרת את הצבעים, שיצאו בדמות נחשים קטנים מתפתלים, החזיר ראשו פעם בפעם והתבונן אל העלמה הצעירה, השקועה בקריאתה.

לבו התכַּוץ, אצבעותיו רעדו, והוא לא ידע עוד את אשר הוא עושה וערבב את הגוָנים ובלבל את הצבעים, עד כה פרצו עליו רגשותיו פרץ עצום לנֹכח המראה הזה של תחיה, במקום הזה, לאחר שתים-עשרה שנה.

בין כה וכה והיא גמרה את קריאתה והביטה נִכחהּ. ובקָרבו אליה ראה בתוך עיניה שתי טִפּות בהירות, שהתפרצו והתגלגלו על לחייה. גופו רעד רעידה זו, שמוציאה את האדם מעולמו, והוא לחש בפנותו אל הגרפינה:

– אֵלִי, מה יפה היא!

אך הוא עמד נדהם למראה פני הגרפינה, שהלבינו והתעַותו.

בעיניה הגדולות, המלאות מין אימה, הסכלה בהם, בבתהּ ובַצַּיָּר. הוא קרב אליה מתוך חרדה ושאל:

– מה לך?

– יש לי דבר אליך.

ובקומה ממקומה, קראה אל אנֶּט בחפזון:

– שבי רגע, בתי, יש לי דבר להגיד למר בּרטֵין.

אחרי-כן עברה חיש אל הטרקלין הקטן הסמוך, ששם היו אורחיו יושבים וממתינים. הוא הלך אחריה, ראשו מבֻלבּל, כי לא הבין מאומה. לאחר שנשארו שניהם לבדם, אחזה בשתי ידיו ומלמלה:

– אוליבְיֵי, אוליבְיֵי, אנא, אל-נא תשב עוד בתי לפניך!

הוא השיב מתוך בלבול:

– מדוע זה?

היא ענתה בקול פסקני:

– מדוע? מדוע? הוא עודנו שואל! האם לא יבין לבך מדוע? הה! עלי היה להרגיש בכך קֹדם, אך הנה רק בשעה זו נפקחו עיני… אין ביכָלתי להגיד לך עתה מאומה… מאומה… לֵך אל בתי. אמֹר לה, כי חשה אני בגופי, וצַו להביא מרכבה, וכעבור שעה תבוא לביתי לשמוע דברי. אנכי אדבר עמך ביחידות.

– אבל סוף-סוף, מה לך?

נדמה היה, כי נכונה היא להתפרץ בבכי מתוך זעזוע-עצבים.

– הניחה לי במקום הזה איני יכולה לדבר. לֵך וקרא את בתי וצַו להביא מרכבה.

הוא שמע בקולה ונכנס לחדר-עבודתו. אנֶּט לא חשדה כלום והוסיפה לקרֹא בספר, כי לבה היה שטוף עצבוּת על-ידי הספור הפיוטי והעגום. אוליביי פנה אליה:

– אמך חולה קצת. כמעט מעדו רגליה, כשנכנסה אל הטרקלין הקטן. לכי אליה. אנכי אביא נטפי-אֶתּר.

הוא יצא אל חדרו לקחת שם צלוחית ואחרי-כן שב.

הוא מצא אותן בוכיות, זו חבוקה בזרועות זו. אנֶּט, שלִבּה התרכך למקרא הספור “בני-אדם עלובים”, שפכה דמעה ברגש, והגרפינה הַקֵלה קצת את יגונה בשעה זו, שיסוריה התערבו עם הצער העדין הזה ודמעותיה התבוללו בדמעות בתה.

הוא המתין שעה קלה ולא הֵעֵז להוציא מפיו דבר והתבונן אליהן, כי גם על לבו העיקה עצבות, שלא ידע מה היא.

לבסוף קרא ואמר:

– מה שלומך, ההוקַל לך?

הגרפינה ענתה:

– הן, הוקל קצת. לא כלום הוא. הצוית להביא מרכבה?

– כן, עוד מעט ותבֹא.

– חן-חן, ידידי, לא כלום הוא. זה זמן-מה שאני שרויה בצער מרֻבּה יותר מדי.

– המרכבה הנה באה! – הודיע אחד המשרתים.

וברטֵין, שלבו היה מלא געגועים טמירים, תמך בידידתו עד גשתה אל המרכבה; פניה היו חִורים, רגליה כושלות ולבה דופק תחת אפֻדתה.

כאשר נשאר לבדו, שאל את נפשו: “מה זה אפוא היה לה? בשֶׁלמָה החרדה הזאת?” והוא התחיל מפשפש במעשיו, הלך סחור-סחור מסביב לאמת ולבו לא מלָאוֹ לגַלותה. לבסוף קרב אליה: “האֻמנם – הרהר האיש – אמרה בלבה, כי מחַזר אני אחרי בתה? לא, הדבר הזה למטה מן השכל הוא!” והוא נלחם כנגד חשד מדֻמה זה בנִמוקים פקחים וישרים, ולבו נמלא רֹגז על אשר רגע אחד נראתה לה אהבה טהורה זו, אהבת אב כמעט, כעֵין חזרה אחרי אשה. מעט מעט התרגז כלפי הגרפינה והתקצף עליה, על שהעֵזה לחשדו בדבר נבלה כזו, במעשה תועבה רבה כזו, וגמר בלבו להביע לפניה, בשעת ראיונו עמה, את כל התמרמרותו בדברים נמרצים.

עד-מהרה יצא את ביתו ללכת אליה, כי קצרה רוחו לברר את הדבר. כל שעת הליכתו גדל בקרבו רָגזו, והוא הכין בלבו טענות ומענות להצדיק את נפשו ולהסיר מעליו צל של חשד כזה.

הוא מצא את הגרפינה יושבת על הספה ופניה שֻׁנו מיסורי-נפש.

– ובכן – קרא האיש אליה בקול יבש – בארי-נא לי, ידידתי היקרה, מה הדבר המוזר, שעבר עליך זה-עתה בביתי.

היא ענתה בקול רצוץ:

– האֻמנם לא הבין לבך עוד את הדבר?

– לא, מודה אני לפניך.

– הבה, אוליביי, בַּקש-נא יפה בלבך.

– בלבי?

– כן, במעמקי לבך.

– איני מבין! בארי-נא באור יתר.

– בַּקש יפה במעמקי לבך, אם לא תמצא שם דבר של סכנה גם לך וגם לי.

– חוזר אני על דברי, כי איני מבין. משער אני, כי איזה דבר עלה בדמיונך, אך בתוך הכרתי איני יודע כלום.

– אין לי דבר עם הכרתך, אני אומרת: הבט ללבך.

– איני יכול לפתֹּר חידות. אנא, בבקשה ממך, דברי אלי דברים ברורים יותר.

היא הרימה לאט את שתי ידיה, אחזה בידיו של הצַּיָּר והחזיקה בהן, אחרי-כן קראה, וכל דבור ודבור היה כאִלו קרע לבה:

– השמר לך, ידידי, כי עומד אתה להלכד באהבת בתי.

הוא שמט ידיו פתאם, ובהתלהבות של איש תמים, הטוען כנגד עלילת-שוא, בתנועות זריזות, בהתעוררות שהלכה וגדלה, הֵגֵן על עצמו ובא מתוך כך להאשים אותה, על שהטילה עליו חשד כזה.

היא נתנה לו לדבר ארֻכּות, מבלי הַאמֵן בדבריו, ולבה היה בטוח בצדקת דבריה, אחרי-כן פתחה ואמרה:

– הרי איני חושדת בך כלל, ידידי. גם אתה אינך יודע את הנעשה בקרבך, כמו שלא ידעתי אנכי בבֹקר היום הזה. טוען אתה לפני, כאִלו הייתי מאשימה אותך, כי באת לפתות את אנֶּט. הה, לא! הה, לא! יודעת אני, כמה ישר לבך, כמה ראוי אתה לכל כבוד ולכל אֵמון. רק את זאת אני שואלת מעמך, אני מתחננת אליך, כי תבדֹק יפה במעמקי לבך, אם אהבה זו, שאתה הוגה שלא-מדעת אל בתי, אין לה תכונה אחרת ושונה קצת מידידות פשוטה.

הוא התקצף, התמרמר יותר ויותר, פתח שוב בדברים להגן על יׂשר לבו, כמו שעשה קֹדם לבדו, בשעת הליכתו ברחוב.

היא המתינה עד אשר יגמֹר דבריו; אחרי-כן פנתה אליו בלי חמה, בלי פקפוק בהשערתה, אך פניה היו חִורים מאד, והיא אמרה:

– אוליביי, יודעת אני יפה כל מה שדברת אלי, וגם אני הגיתי בדבר כמוך. אך ברור לי, כי איני טועה. הקשיבה, חשוֹב בדבר, שים-נא לבך. בתי דומה אלי מאד, היא כֻלה כמוני, כמו שהייתי באותם הימים, שלבך דבק בי לאהבה, ולכן אי-אפשר שלא תאהבֶנָּה גם אותה.

– ובכן – קרא האיש – מלאֵך לבך להטיל עלי חשד כזה על יסוד השערה פשוטה זו והגיון נלעג זה: הוא אוהב אותי, בתי דומה אלי – ובכן יאהב גם אותה.

אך בראותו, כי פני הגרפינה משתנים יותר ויותר, הוסיף לדבּר אליה רכות:

– שימי לבך, אֶני יקירתי, אם נערה זו חביבה עלי כל-כך, הרי אין זה אלא משום שאני מוצא בה את דמותך. רק אותך, אותך לבדך, אני אוהב בשעה שאני מסתכל בה.

– כן, זה הוא הדבר שגורם לי יסורי-נפש, וזה הוא הדבר, שאני חוששת לו מאד. אין אתה בעצמך יודע עוד את רגשותיך. אך כעבֹר זמן-מה תוָכח, כי כֵנים דברי.

– אֶני, האמיני, כי מדעתך יצאת.

– רוצה אתה בראיות מוכיחות?

– הן.

– שלש שנים לא באת לרוֹנסיֶר, אף כי פצרתי בך. אך הנה זה מהרת לבֹא, בשעה שהציעו לפניך הפעם לנסֹע.

– אה! גם זה חטא! מטילה את אַשמה עלי, על כי לא נתתיך לשבת בודדה בכפר בעת שידעתי, כי חולה אתּ, אחרי מות אמך עליך.

– לוּ יהי כן! איני רוצה לעמוד על טענה זו. אך ראה: הצֹרך לראות תמיד את פני אנֶּט שליט בלבך כל-כך, עד כי לא יכֹלת לדלג על יום אחד, והיום בקשתני להוליכה אל ביתך באמרך, כי צריך אתה, שתשב לפניך לשם ציור.

– ועל לבך לא עלה כלל, כי את פניך אַתּ השתוקקתי לראות היום?

– ברגע זה סותר אתה דברי עצמך לא לרַמות אותי, כי-אם להונות את נפשך. שמע-נא עוד, מדוע זה יצאת פתאם מביתי שלשום בערב, כשנכנס המרקיז די פַרַנִדַּל? הידעת את הדבר?

הוא פקפק רגע אחד, כי בא במבוכה רבה ולבו סער, נִטל ממנו כלי-זֵינו על-ידי הערה זו. אחרי-כן ענה בחשאי:

– אולם… איני יודע… הייתי עיף… ומלבד זאת לא אכחד ממך,

– בהמה זו מרגיזה אותי.

– מאימתי?

– מיום שידעתיה.

– סלח לי, כמה פעמים שמעתי מפיך כשספרת בשבחו. היו ימים שחבבת אותו. תן תודה, אוליביי.

רגעים אחדים היה שקוע בהרהור, אחרי-כן ענה ודבריו היו מחֻפּשׂים:

– כן, אפשר שחבה רבה זו, שלבי הוגה לך, הביאה אותי לאהֹב כל אשר לך, והיא שגרמה לי לשַנות דעתי על אותו שוטה, שלא אִכפת לי לראותו מזמן לזמן, אך לבי יהיה מלא כעס, אם אראה את פניו יום יום בביתך.

– ביתה של בתי לא יהיה ביתי שלי. אך רב לנו. יודעת אני את יֹשר לבך. יודעת אני, כי הגֹה תהגה באותם הדברים, שאמרתי לך. ולאחר שתפשפש בדברי תמצא, כי אנכי הוריתי לך על סכנה גדולה, בשעה שיש עוד זמן להחלץ ממנה. ואתה השמר לך. הבה נדבר בענין אחר, הֲכֵן?

הוא לא סרב, בהיותו בשעה זו שרוי במבוכה ולא ידע נפשו, ואמנם חש צֹרך לפשפש בדברים אלה. ולאחר שישבו עוד רבע שעה ועסקו בשיחה כל-שהיא, קם ויצא.

IV

אוליביי שב אל ביתו בפסיעות קטנות ולבו היה מבֻלבּל, כאִלו זה עתה שמעו אזניו דבר-סתר, המטיל פגם במשפחה. הוא נִסה לחטט בלבו, להסתכל בו יפה, לקרֹא את הדפים הטמירים של הספר הפנימי, דפים אלה שנראו מחֻבּרים זה לזה בדבק, ורק פעמים שידי איש זר נוגעות בהם להפרידם. אמנם הוא לא ראה את עצמו אחוז-אהבה באנֶּט. הגרפינה, שרגש-הקנאה, המביאה לידי חשד, אינו פוסק להיות ער בלבה, הציצה וראתה מרחוק סכנה ומִהרה להזהיר מפניה קֹדם שנגלתה. אך סכנה זו, האם עתידה היא לבֹא מחר, מחרתים, בעוד חֹדש? על השאלה-כהלכה הזאת התאמץ האיש להשיב כהלכה. אמנם הנערה החביבה הזאת עוררה בקרבו רגשות רכים, אך מספרם רב ועצום כל-כך בלב גבר, עד כי אין לערבב בין רגשות שראוי להזהר בהם ובין רגשות שאינם פוגעים באדם. הנה כן אוהב הוא אהבה עזה את בעלי-החיים, ביחוד את החתולים, ואינו יכול לראות את עורם השָׂעיר והחלק כמשי מבלי שתתקוף אותו תאוה עזה, חוּשית, להחליק בידו את גַבּם הרך והזע כגלים ולנשק את שׂערם הספוּג אלֶקטרון. הכח, שמשך אותו אל העלמה הצעירה, דומה במקצת אל התאוה הטמירה והחמימה הזאת, שהיא חלק אחד מכל זעזועי-העצבים של האדם, שאינם פוסקים ואינם שובתים. עיניו, עיני צַיָּר ועיני גבר, הלכו שֶבי למראה רעננותה של הנערה, פריחה זו של חיים יפים וטהורים, מַעין זה של נעורים המפַכּה בקרבה; ולבו, המלא זכרונות על-דבר הקשר בינו ובין הגרפינה, מצא בדמיון זה הנפלא, שדומה אנֶּט אל אמה, את הֵדם של רגשות ישנים של רגשות שנרדמו, אותם הרגשות של ראשית אהבתו, ואפשר שלבו רועד קצת מתוך רגש של התעוררות זו. התעוררות? כן! זה הוא הדבר! הרעיון הזה האיר את נפשו. הוא ראה את עצמו כאִלו התעורר לאחר שנות תרדמה. אִלו דבק לבו באותה נערה שלא מדעתו, כי אז היה חש בקרבתה התחדשות זו של כל הויתו, שהופכת את האדם לאחר משעה שעולה בקרבו שלהבת של תאוה חדשה. לא, תינוקת זו לִבּתה בלבו רק אש בוערת שם זה ימים רבים! רק את האֵם היה אוהב כל הימים, אך עתה בלי-ספק גברה בקרבו מעט האהבה אליה בגלל בתה, כי על-ידה שבה לימי נעוריה, לראשית אונה. והוא הלביש את רעיונו זה צורה של סופיזמוס מרגיע את לבו: – אדם אוהב רק פעם אחת! הלב יכול לפעמים להתעורר בשעת פגישה עם בריה אחרת, מפני שכל אדם מעורר בלב חברו רגשות מושכים או רגשות דוחים. כל הרגשות האלה מולידים את הידידוּת, את השגעונות, את התשוקה, תאוות חיות וחולפות, אך לא את האהבה האמתית. אין אהבה זו מתקימת אלא בזמן ששני אנשים נוצרו זה בשביל זה, בזמן שהם אחוזים זה בזה על-ידי רגשות וטעמים שוים לשניהם, על-ידי קִרבה של גוף ונפש ורוח, בזמן שהם רואים את עצמם קשורים זה אל זה בחוטים שונים, שמצטרפים לעבותות-אהבה. מה שאוהבים, בסך-הכּל, אין זה מרת א. או מר ב.; הרי זה גבר או אשה, בריה שאין לה שם, שיצאה מבטן הטבע, אֵם-כל-חי, עם אברים, צורה, לב, רוח, נפש, שמושכים כמין מגנֶט את אברינו, את עינינו, את שפתותינו, את לבנו, את מחשבתנו, את כל מאויינו החושיים והשכליים. אדם אוהב את הטִפּוּס, זאת אומרת: את זה האחד, שנאספו בו יחדו כל הסגֻלות האנושיות העלולות כל אחת מהן לקחת את לבנו באנשים אחרים.

הגרפינה די גילרוא היתה בשבילו טפוס זה, ואהבתם, שארכה ימים רבים, שלא הלאתה אותו, מוכיחה, כי כן הוא. ואנֶּט דומה בגופה לאִמה בנעוריה, עד להטעות את העין. אין כל פלא אפוא, אם לבו, לב-גבר, נפגע קצת למראֶהָ, אך לא נלכד. הוא אהב אהבה עזה אשה אחת! אשה אחרת בדמותה כצלמה נולדה ממנה. והוא אמנם לא יכול לעצור בעד נפשו, מבלי לתת לזו השנית שארית קלה של אהבה רבה, שהגה לבו לאשה הראשונה. אין בזה שום חטא; אין בזה שום סכנה. עינו וזכרונו רק הם נלכדו בקסם למראה זה של תחיה; אך לבו ונפשו לא תעו, כי אף פעם אחת לא חש לבו תשוקה קלה אל עצמה צעירה זו.

ואולם הגרפינה הנה הוכיחה אותו על פניו, כי מקנא הוא את המרקיז. הכן הוא הדבר? הוא בדק שנית בדיקה מעֻלה את לבו ומצא, כי אמנם יש בו קצת קנאה. אך מה הפלא סוף סוף? כלום אין הגברים, המחזרים אחרי אשה איזו שהיא, מקנאים בכל שעה ושעה? כלום אין הוגים איבה קלה לאיש ההולך שלוב-זרוע עם נערה יפה ברחוב או בא עמה אל התיאטרון, אל הריסטורַן? כל בעל אשה הרי הוא בעל-תחרות. זה הוא זָכר, שנמלא רצונו, שנחל נצחון, ושאר הזכרים מקנאים בו. ומלבד זאת, גם מבלי הכּנס בחקירות פיסיולוגיות אלה, כלום אין זה מדרך הטבע, כי בהיות לבו הוגה חבּה יתרה אל אנֶּט בגלל האהבה אל אמה, תתעורר בקרבו קצת איבה בהמית אל זה שעתיד להיות בעלה? את הרגש הרע הזה יכבוש בקרבו בלי עמל.

אך בקרב לבו נשאר רגש מרירות ורֹגז כלפי עצמו וכלפי הגרפינה. יחסי יום-יום שביניהם כלום אינם עתידים להיות דחוקים על-ידי רגש החשד, שהיא הוגה בלבה? כלום לא יהיה אנוס לדקדק דקדוק, המַלאה את הנפש, בכל דבור ודבור, בכל מעשה ומעשה, בכל מבט ומבט, בכל תנועה קלה שבקלות במעמדה של העלמה הצעירה, כי כל מה שיעשה, כל מה שידבר עתיד לעורר חשד בלב האם.

הוא בא לביתו סר וזעף והתחיל מעַשן סיגרות מתוך חפזון של אדם מזֻעזע, המדליק עשרה גפרורים כדי להצית את מקטרתו. הוא נסה לעשות עבודה, אך לשוא. ידו ועינו ורוחו היו כאִלו שכחו את אמנות-הציור, כאלו מעולם לא ידעוה ולא טפלו בה. הוא נטל בד קטן, כדי לגמור ציור שהתחיל: – פִּנה של רחוב ועִוֵּר עומד שם וָשָׁר – והתבונן אליו מתוך אדישות שאין להתגבר עליה, מתוך אי-יכלת כזו להמשיך עבודתו, עד שישב לפני הציור, מכחולו בידו, ושכח את הציור, אף כי הוסיף להסתכל בו מתוך נעיצת-העין ופזור-הנפש.

אחרי-כן החל לכַרסם את נפשו הרגש, כי הזמן עומד על מקומו, כי הרגעים אין סוף להם, וכעֵין קדחת תקפה אותו. כיון שאין בידו לעבוד עבודתו, מה יעשה אפוא עד השעה של סעֻדת-הצהרים, שיֹאכל בבית הקלוב? הרעיון על-דבר הרחוב הטיל עליו שעמום למפרע ומִלא את נפשו רגש של בחילה למראה המפסעות, העוברים-ושבים, העגלות, החנֻויות; והמחשבה ללכת ביום הזה ולבקר ביתו של מי-שהוא עוררה בקרבו איבה לרגע אל כל האנשים שידע.

ובכן, מה יעשה אפוא? הוא יתהלך על-פני חדר-עבודתו לארכו ולרחבו ויתבונן עם כל סִבּוּב אל שעון-הקיר, אל החֹטר הזע דקים אחדים? הה! יודע הוא את הטיולים הללו מן הדלת עד הארון המלא צעצועים! בשעות של משאת-נפש, של עלית-נשמה, של הלך-רוח, של יצירה פוריה וקלה, היו הטיולים האלה רגעי-מנוחה של תענוג, בהתהלכו אנה ואנה על-פני חדרו הגדול ולבו מלא גיל, ורוחו ער, ונפשו לוהטת מאש היצירה; ואולם בשעות של קֹצר-רוח ודכדוך-נפש, בשעות עלובות אלה, כשאין דבר נראה לו כדאי לטרוח בשבילו טרחה קלה ולהניע יד או רגל, הרי זה טיול מאוס של אסיר בחדר-כלאו. לוּ רק יכול לנום, רק שעה אחת, על-גבי הספה שלו. אך לא, הוא לא ינום, הוא יתהפך מצד אל צד עד-כדי זעזוע של יאוש. מאַין בא לו אפוא פתאם גל זה של הרהורים שחורים? הוא הגה: “אין זאת כי עצָבַּי מזֻעזעים מאד, עד שסבּה קלה הביאה אותי לידי כך”.

אז בא רעיון אל לבו לקחת בידו ספר. כרך השירים “אגדת הדורות” עוד היה מֻנח על כסא-הברזל, ששׁם הניחה אותו אנֶּט. הוא פתח את הספר, קרא בו שני עמודים ולא הבין כלום. הוא לא הבין, כאלו היו השירים כתובים בלשון נכריה לו. הוא התרגז ופתח שוב ונוכח שוב, כי אמנם אין הוא חודר אל כַּונת הדברים. “אכן – אמר אל לבו – נראה הדבר, כי טמטום-המוח בא לי”. ופתאם נגלה לו רעיון, כיצד יבַלה את שתי השעות, שנשארו לו עד סעֻדת הצהרים. הוא צוה להכין לו אמבטי של מים חמים וישב שם מתוך פנוק ורֹך, נים-ולא-נים, שעה רבה, עד שהביא לו משרתו כלי-לבן ועורר אותו. אחרי-כן יצא והלך אל הקלוב, אשר שם נאספו כבר חבריו הרגילים. את פניו קדמו בזרועות פתוחות ובתרועת-שמחה, כי לא היה שם זה ימים אחדים.

– זה עתה שבתי מן הכפר – קרא האיש.

כל האנשים האלה, מלבד הצַּיָּר מַלְדַּן, הגו בלבם רגש-בוז עמֹק אל הכפרים. אמנם רוֹקדיאן ולַנדא היו יוצאים לצוד ציד, אך הם לא חשו בשדות וביערים בלתי-אם את התענוג להתבונן אל העופות, הפסיוֹנים, הקוראים או השַׂלְוִים, הנופלים לארץ מחמת חִציהם, דומים לגושים של נוצות, או לראות את השׁפַנים הקטנים שפגע בהם חץ והם מתגלגלים כמוֹקיוֹנים חמש או שש פעמים זו אחר זו וראשם למטה, ועם כל גלגול הם מגלים את הפיף הלבן של זנבם. מחוץ לתענוגות אלה של ימי הסתו והחֹרף היה הכפר בעיניהם למקום של עִנוי. רוקדיאן היה אומר: “העלמות בכרך יפות בעיני יותר מן האלֻמות בשדה”.

הסעֻדה עברה כדרכה בשיחות עליזות, בשאון, מתוך התעוררות, והדברים לא היו חדשים. ברטֵין הרבה שיחה, כדי להתעודד. חבריו אמרו עליו, כי מבֻדח הוא; אך לאחר ששתה את הקפה ושׂחק בשחוק הבילַרד עם הבַנקיר ליבֶרדי, יצא מבית-הקלוב, טִיֵּל שעה קלה מבית-הכניסה מַגדלינה עד רחוב טֵיטְבּוּ, עבר שלש פעמים על-פני התיאטרון “ווֹדֵיוִיל” ופקפק, אם להכנס או לא, אמר רגע לשׂכֹּר מרכבה ולנסֹע אל ההִפּוֹדרוֹם, שִׁנה דעתו ושׂם פניו אל ה“קרקס החדש”, אחרי-כן חזר פתאם שלא מדעת, שלא בכונה ושלא במחשבה תחלה, ועלה אל הבולוַר מַלְהֶרְבְּ ובפסיעות קטנות הלך וקרב אל ביתה של הגרפינה די גילרואִ: “אולי יהיה הדבר תמוה בעיניה, כי אשוב לראותה הערב?” – הרהר האיש. אך הוא הרגיע את נפשו במחשבה זו, כי אין כל פלא, אם יבֹא שנית לשאֹל בשלומה.

היא ישבה לבדה עם אנֶּט בטרקלין הקטן ועסקה כדרכה בתפירת שמיכה לעניים.

בראותה אותו כשנכנס, קראה בפשטות:

– האתה הוא, ידידי?

– כן, חרדתי לשלומך, חפצתי לראותך. מה שלומך?

– חן-חן. שלום לי.

שעה קלה המתינה, אחרי-כן הוסיפה ואמרה, בהדגישה את דבריה:

– ואתה מה שלומך?

הוא פתח בשחוק מתוך בדיחות-הדעת והשיב:

– הה! שלום רב לי, שלום רב. החששות שלך אין להן שום יסוד.

היא הרימה עיניה, בהפסיקה מלאכתה, ונעצה בו לאט מבט לוהט, מלא תחנון וספק.

– אמת דברתי – קרא האיש.

– הלואי – ענתה האשה מתוך חיוך מעֻשׂה קצת.

הוא ישב, ובפעם הראשונה בבית הזה חש האיש רֹגז, שלא יכול להתגבּר עליו, מין שׁתּוּק של הלב, חזק יותר מזה שתקף עליו היום בשבתו לפני הבד.

הגרפינה אמרה אל בתה:

– יכולה אתּ, בתי, להמשיך עבודתך; הדבר הזה לא יפריע את אורחנו.

והוא שאל:

– מה העבודה, שעסקה בה?

– היא שִננה מַנגינה.

אנֶּט קמה ללכת אל הפסנתר. הוא לִוה אותה בעיניו שלא מדעת, כמו שהיה עושה תמיד, כדי לראות ביפיה. אך הפעם חש את מבטה של האם שוֹרה עליו, ופתאם החזיר ראשו, כאִלו בקש מה-שהוא בתוך הפִּנה החשכה בטרקלין.

הגרפינה נטלה מעל שלחן-עבודתה נרתיק-זהב קטן, שקבלה ממנו במתַנה, פתחה אותו והושיטה לו סיגרות:

– הלא תעַשׁן, ידידי, הן יודע אתה, כי חביב עלי דבר זה בשעה שאנו יושבים כאן לבדנו.

הוא עשה שאלתה, והפסנתר החל להשמיע נגינתו. זו היתה מנגינה של נוסח עתיק, פזיז וקל, אחת מאותן המנגינות, הנראות כאִלו נוצרו בידי האמן בלֵיל-ירח בהיר באביב.

ואוליביי שאל:

– למי המנגינה הזאת?

הגרפינה ענתה:

– לשוּמַן. מנגינה זו ידועה רק מעט בקהל וקִסמהּ רב.

בלבו הלך וגבר הרצון לראות את אנֶּט, אך הוא לא הֵעֵז לעשות זאת. רק תנועה קלה היה עליו לעשות, תנועה קלה בצוארו, כי מן הצד ראה את שתי הפתילות של הנרות הדולקים ומאירים את גליונות התָּוִים, אך הוא ידע יפה, הוא קרא ברור את מבטי הגרפינה האורבת לו, ולכן נשאר יושב בלי-תנועה, עיניו נשואות נִכחוֹ, ונראה היה כמתבונן אל תימרות העשן האפור, העולה מן הטַבַּק.

מרת די גילרואַ לחשה לו:

– האמנם זה הוא כל מה שיש בפיך להגיד לי?

על שפתיו נראה חיוך.

– אין לך להתרעם עלי. הלא יודעת אתּ, כי הנגינה מהַפְּנטת אותי, היא נוטלת ממני את כל נפשי. עוד מעט ואדבר עמך.

– שמע-נא – קראה הגרפינה – הנה למדתי לנגן נגינות אחדות בשבילך עוד קֹדם פטירתה של אמא. ועדַין לא השמעתין באזניך עד היום, ואני נכונה כעת לנגן לפניך, לאחר שתגמר בתי את מנגינתה: עתה תשמע נגינה מוזרה!

היא היתה מחֻננת בכשרון אמתי ולבה הבין את סוד הרגש הצפון בקולות הנגינה. והכשרון הזה שִׁמש לה אחד מן הכֹּחות, שבהם שלטה בנפש הצַּיָּר.

אך גמרה אנֶּט את הסִמפוניה הכפרית של מֵיהוּל, קמה הגרפינה ממושבה, ישבה על מקומה לפני הפסנתר, ומתחת אצבעותיה יצא ועלה נגון זר, נגון שכּל הברותיו נראו כתלוּנות, תלונות שונות, חולפות ובאות, ומספרן רב, ובכֻלן עברה וחזרה ועברה בלי-הפסק נגינה יחידה, שנפלה לתוך השירים, גזרה אותם, פסקה אותם, שברה אותם, כקול מונוטוני שאינו פוסק, שרודף אחרי השומע, קריאה פוגעת, שאינה נותנת מרגוע⁴.

אך אוליביי התבונן אל אנֶּט שבאה וישבה ממולו, והוא לא שמע מאומה ולא הבין דבר.

הוא התבונן אליה שלא מדעת, הוא הֵזין את עיניו בה, כמו בדבר יקר וחביב לו שבאים לִטול ממנו, הוא שתה את היֹפי, כאדם השותה מים בשעת צמאונו.

– ובכן! – קראה הגרפינה – יפה היא הנגינה?

הוא היה כמתעורר וענה בקול:

– נפלא, נהדר, למי היא?

– האמנם לא תדע?

– לא.

– כיצד? האתה לא תכיר?

– לא ולא.

– משֶׁל שֻׁבֶּרְט.

הוא ענה בקול של אדם המאמין בדבריו בכל נפשו:

– אין הדבר פלא, אם לא ידעתי. נפלאה הנגינה! הואילי-נא בטובך לנגן שנית.

היא פתחה שוב, והוא החזיר ראשו והתחיל מסתכל בפני אנֶּט, ובה בשעה האזין גם אל הנגינה, כמו לֵהָנות משני תענוגים בבת-אחת.

אחרי-כן, כאשר שבה מרת די גילרוא וישבה על מקומה, נכנע האיש לגורלו להיות בעל לב-ולב ולא נתן את עיניו להתבונן אל הפנים הבהירים של העלמה הצעירה, שישבה לצד אמה ועסקה בתפירתה מעבר השני של העששית.

אך אם גם לא ראה את פניה, הנה שָׂבע האיש נעם הויתה, כאדם החש קרבת תנור חם; ותשוקה פגעה בו להעיף עליה עין בחפזון ולהחזירה תכף אל פני הגרפינה, תשוקה של תלמיד בית-ספר שמציץ בעד החלון אל הרחוב, בשעה שרַבּוֹ פונה אליו עֹרף.

עד-מהרה יצא מן הבית, כי נִטל ממנו כֹח-הדבור כמו כֹּח-המחשבה, ושתיקתו הארֻכּה יכלה להטיל עליו חשד.

מן הרגע שעמד ברחוב תקף עליו הצֹרך לשוטט אנה ואנה, כי כל נגינה ששמעה אזנו הוסיפה לחיות בקרבו שעה רבה והולידה בלבו הרהורים, שנראו כהמשך של המנגינה. הקולות של הנגינה חזרו ועלו, רודפים זה את זה ובורחים, מביאים בכנפיהם בנות-קול בודדות, חלשות, מגיעות מרחוק כמו הד, אחרי-כן נָדַמּוּ, כאִלו נתנו שהוּת למחשבה להכניס כַּונה לתוך המנגינות ולבקש בהן מין אידיאל של הרמוניה ורֹך. הוא פנה לצד שמאל של הבולוַר, ובראותו את אורות-הקסם של הפרדס מוֹנרוֹ, נכנס לתוך שדרת-האילנות המרכזית, שהלכה והתרחבה לאור הלבָנות האלֶקטריות. שומר-הגן הלך אנה ואנה בפסיעות קטנות; פעמים שעברה עגלה שהתאחרה; על אחד הספסלים, בתוך שטף של אור בהיר, לרגלי עמוּד של ברונזה, שבראשו כדור מאיר, ישב אדם וקרא בעתון. פנסים אחרים, שעמדו על הכרים בין האילנות, הפיצו על העפאים ועל הדשאים את אורם הקר והעז והפיחו רוח-חיים בגן הגדול של העיר.

ברטין הלך לאורך המפסעה, ידיו מפשלות על שכמו, והוא זכר את טיולו עם אַנט בפרדס זה, בשעה שהכיר בדברי הבת את קולה של אמה.

הוא צנח על אחד הספסלים, ובנשמו את האויר הצח של הכרים הרטוּבּים חש, כי הציפו את נפשו כל התקוות והמאויים, העושים את נפש העלם יריעה רחבה לרקום עליה ספּור-אהבה שאין לו סוף. היו ימים שידע לילות כאלה, אותם הלילות של מאויים תועים ומשוטטים בעולם שנוצר בכוח דמיונו, והוא התפלא לחוש בנפשו, כי שבוּ אליו הרגשות האלה, שאינם עוד לפי שנות חייו.

אך כמו אותה בת-קול עקשנית שבנגונו של שוּבּרט עלו וחזרו לפניו בכל רגע המחשבה על-דבר אַנט, מראה פניה בשבתה כפופה לפני העששית ואותו החשד המוזר שחשדה בו הגרפינה. הוא הוסיף שלא ברצונו להעסיק את לבו בשאלה זו, לחטט במעמקי הנפש, ששם צומחים רגשות האדם קֹדם שהם עולים. חִטוט עקשני זה עורר את רוחו; טִפּול תדירי זה במחשבה על-אודות העלמה הצעירה כאִלו פָּתח בלבו פֶּתח לחלומות עדינים; הוא לא יכֹל עוד לגרש צורתה מזכרונו; הוא נשא בקרבו מעֵין צלם-דמותה, וכמו לפנים, לאחר פרידתו מן הגרפינה, חש משהו מהויתה בתוך כתלי חדר-עבודתו.

פתאם קצה נפשו בזכרון זה השולט עליו, והוא קם ממושבו ומלמל:

– רוח-שטות נכנסה באֶני לדבּר אלי דבריה. היא גרמה לי להרהר עתה בבִתּה.

הוא נכנס לביתו ולבו חרד על עצמו. לאחר ששכב במטתו חש, כי שנתו תדד הלילה, כי הנה מין קדחת חלפה בעורקיו, מַעין של דמיונות נפתח בלבו. וביראו מפני אי-שֵׁנה, שגורמת זעזוע -עצבים ורֹגז-נפש, אמר לנסות ולקחת ספר לקרֹא בו. כמה וכמה פעמים שמשה לו קריאה קלה תחבולה לנמנום! הוא קם אפוא והלך אל חדר-הביבליותיקה שלו לבחֹר שם ספר קל ומטיל-תנומה; אך רוחו העֵר בעל-כרחו היה צמא לרשמים ובקש בתוך שורות הספרים שמו של סופר, המתאים למצב נפשו המזֻעזעת בשעה זו. בַּלְזַק, שהיה חביב עליו חבה יתֵרה, לא דבּר אליו הפעם מאומה; הוא מאס גם בהוּגוֹ ובז ללַמַּרְטִין, אף כי תמיד היה מעדן את נפשו, ובחשק רב נתן עיניו במוּסֶה, משוררם של כל הצעירים לימים. הוא נטל אחד מספריו והלך לקרֹא בו דרך ארעי.

לאחר שחזר ושכב במטתו התחיל גומע בצמאון של שכּור את השירים הקלים האלה של משורר, השר כצפור על השחר של החיים, היודע רק את שירת-הבֹּקֶר, וקולו פוסק למראה היום האכזרי, השירים האלה של משורר, שהיה שִכּור-החיים והפיג את שכרונו בשירי-אהבה מזהירים ותמימים, הֵד של כל הלבבות הצעירים המלאים מאויים.

מימיו לא הבין ככה ברטֵין את קסמם של השירים האלה, המעוררים את הרגש ומזיזים אך מעט את השכל. בהשקיעו עיניו בשורות מפרפרות אלה, ראה את נפשו כבן-עשרים, מלא תקוות, והוא קרא את הספר כמעט כֻּלו מתוך שכרון-נעורים. השעון השמיע שלש שעות, והאיש תַּמָהּ על עצמו, כי לא נרדם עדַין. הוא קם לסגֹר את החלון הפתוח ולהשיב את הספר אל השלחן בתוך החדר; אך כשנָשב עליו רוח קריר של הלילה, תקף עליו כאב בחלציו, שלא נרפא במעיני-הרפואה באֶקְס, וזה היה כמין אזכּרה, כמין מודעה, והוא זרק את ספר-השירים מתוך תנועה של קֹצר-רוח ומלמל לעצמו: “לֶךְ-לְךָ, זקן שוטה!” וישב וישכב ויכַבּה את הנר.

ביום המחרת לא הלך אל הגרפינה, אף החליט בלבו החלטה קבועה, לבלתי שוב אל ביתה בטרם יעברו שני ימים. אך כל מה שעשה, בין שנִסה לצַיֵּר, בין שאמר לטַיֵּל, בין שהלך מבית לבית להפיג עצבותו, בכל מקום לא פסקה להציקו המחשבה על-דבר שתי הנשים.

ויען כי אסר על עצמו ללכת ולראות פניהן, שעשע את נפשו בהרהורים על-אודותן, והוא נתן את לבו לִשְׂבֹּעַ זכרונן. פעמים שבתוך מין זה של תעתועי-החושים, שבו הפיג את בדידותו, קרבו זו אל זו צורות שתי הנשים והן שונות, כמו שידע אותן, אחרי-כן עברו לנגד עיניו זו מול זו והתמזגו והתלכדו יחדו והיו לצורה אחת, בלולה קצת, לא זו של האם, אף לא זו של הבת, כי-אם זו של אשה שאהב בכל מאֹדו, שאוהב הוא אותה ושיאהבנה כל הימים.

ויש שהוכיח את עצמו על שנלכד כל-כך ברשת האהבה, בידעו עד-כמה היא שולטת בו ומסֻכּנה לו. וכדי להמלט מהן, לעזבן, להציל את עצמו מן המחשבה הקוסמת והנעימה, השיא את עצמו לכל מיני רעיונות, לכל מיני מחשבות והרהורים אחרים. לשוא עֲמָלוֹ! כל הדרכים, שבחר בהן לשעשע נפשו, הוליכו אותו אל מקום אחד, ששם מצא צורת אשה צעירה בהירת-שֵׂער, שהיתה כאִלו יושבת במארב ומחכה לו. זה היה מין כִּשוף שאין מפלט ממנו, שרחף ממעל לו, שהקיף אותו מסביב ושלכד אותו, עד כי נכזבו כל תחבולותיו שעשה להמלט.

התלכדות שתי הנפשות האלה, שבלבלה אותו כל-כך בערב ההוא של הטיול בפרדס רוֹנסיֶר, עלתה שוב בזכרונו אך חדל האיש לחשוב מחשבות, והוא העלה אותן בדמיוני והתאמץ להבין, מה טיבו של הרגש המוזר הסוער בלבו. הוא אמר אל עצמו: “הבה ונראה, האמנם חש אני אל אנֶּט אהבה במדה יותר מן הראוי?” ובחַטטו בלבו מצא, כי בוער הוא באש אהבה אל אשה צעירה, שקַוי פניה הם של אנֶּט, אך לא היא זו האשה. והוא הרגיע את נפשו במחשבה: “לא, איני אוהב את הילדה, ורק דמיונה לאמה הוא שפגע בי”.

ואולם שני הימים, שבלה ברוֹנסיֶר, נשארו בנפשו כעֵין מקור של חֹם, של אֹשֶׁר, של שכרון; וכל הפרטים הקלים מן הקלים עברו לפניו אחד אחד, כהויתם, נעימים יותר מכמו שהיו אותה שעה. ופתאם, בהעלותו את זכרונות הימים ההם, ראה בדמיונו את הדרך, שהלכו בה בשובם משדה-הקברות, את לֶקט הפרחים ואת העלמה הצעירה, והוא זכר, כי הבטיח לקנות לה דגָנִיָּה עשויה סַפּירים בשובם לפריז.

כל החלטותיו עפו להן, ומבלי הלחם עוד עם נפשו, חבש כובעו לראשו ויצא, ואת כל לבו מִלאה המחשבה על-אודות התענוג הצפוי לו.

שומר-הפתח בבית גילרואַ ענה לו על שאלתו:

– הגברת יצאה, אך העלמה פה.

רגש שמחה חלף בלבו.

– לך ואמֹר לה, כי דבר לי אליה.

אחרי-כן התחמק ונכנס בפסיעות חשאיות, כאלו התיָרא להשמיע קול.

אנֶּט יצאה לקראתו כמעט בו ברגע.

– צפרא טבא, רבנו החביב – קראה העלמה מתוך כֹּבד-ראש.

הוא פרץ בשחוק, לחץ את ידה וישב סמוך לה.

– נחשי-נא לדעת, למה באתי עתה?

היא הרהרה רגעים אחדים.

– איני יודעת.

– ללכת אתך ועם אמך אל הצורף ולבחֹר דגָנִיָּה עשויה ספירים, אשר הבטחתי לקנות לך ברוֹנסיֶר.

פניה של העלמה הצעירה קרנוּ משמחה.

הה! – קראה אליו – ואמא הנה זה יצאה. אך עוד מעט ותשוב. הלא תמתין, האין זאת?

– כן, אם רק לא יארך הזמן עד שוּבה.

– הה, מה רב העלבון! האם יארך הזמן לאדוני בשבתו עמי? וכי תינוקת אני?

– לא – ענה האיש – לא כך דעתי עליך.

הוא חש תשוקה בלבו למצֹא חן, להיות בעל-לשון ולדַבּר חביבות, כמו באביב-נעוריו, תשוקה טבעית זו, שמעוררת את כל סגֻלות הנפש לצודד לבבות, שמביאה את הטַוָּס לעשות נוצות-זנבו כעין גלגל ואת המשורר לחַבּר שירים. הדברים נזרקו מפיו מלאים תֹּכן ושאָר-רוח, והוא דבּר הפעם כמו בשעות המאֻשרות בחייו. העלמה, שהתעוררה על-ידי שיחה נאה זו, השיבה על דבריו בכל אותה הערמומית, בכל אותה השובבוּת העדינה, שצמחו ועלו בקרבה.

פתאם, בשעה שהחלו להתוכח באחד הענינים, קרא הצַּיָּר ואמר:

– הן כמה וכמה פעמים דברה אלי גברתי דבר זה, ואנכי כבר עניתי…

היא הפסיקה דבריו, בפרצה בשחוק:

– אכן, אדוני חדל לדבּר אלי בלשון “אַתּ”! אין זאת, כי נתחלפתי לך באמי.

פניו אדמו, הוא חדל לדבר, אחרי-כן מלמל:

– אמנם הֵגֵנה אמך על דעה זו מאה פעמים.

אש מליצותיו כבתה; הוא לא ידע מה לדבר עוד, והוא חש בשעה זו מין פחד, מין יראה בלתי-מובנה מפני ריבה זו.

– הנה אמא באה – קראה העלמה.

היא שמעה בהִפָּתח דלת הטרקלין הראשון, ואוליביי שהתבלבל, כאִלו נתפש במקום החטא, פתח לבאר, כיצד זכר פתאם את הבטחתו שהבטיח וכי בא עתה לקחת את שתיהן וללכת עמהן אל הצורף.

– יש לי מרכבה – קרא האיש – אנכי אשב על הספסל ממוּלכן.

הם יצאו, וכעבור שעה קלה נכנסו לחנותו של מוֹנְטַרַא.

כל ימי חייו של הצַּיָּר עברו עליו בידידות עם הנשים; הוא התבונן אליהן, חקר את טיבן ונפשן, תמיד היה לו עסק עמהן, בקש ומצא את הדברים הטובים בעיניהן, ידע כמוהן את מלבושיהן, את שאלות המוֹדה, כל חייהן לפרטי פרטיהם, עד שהגיע לפעמים להרגיש כמה וכמה מהרגשותיהן, ותמיד, כשהיה נכנס אל אחת החנֻיות, שמוכרים שם מכשירי נוי לנשים, קשוטים דקים ועדינים, היה חש מין תענוג דומה כמעט לזה שבלב הנשים עצמן. הוא מצא ענין כמוהן בכל אותם הדברים הנאים, העשויים להתקשט בהם; האריגים היו מרהיבים עיניו; הסלסלות היו מושכות ידיו לנגוע בהן; הצעצועים הקלים שבקלים היו מלבבים אותו. בחנֻיות של תכשיטים היה לבו הוגה למראה חלונות-התערוכה מעֵין יראת-הכבוד, כמו למראה מקדש רב של תפארת; והשלחן הקטן עם המַפּה הכהה, שעליו היה הצורף מגלגל באצבעותיו הזריזות את האבנים הטובות עם זהרן היקר, היה מעורר בנפשו מין רגש של הערצה.

כאשר הושיב הצַּיָּר את הגרפינה ובתה לפני השלחן החשוב הזה, שסמכו שתיהן עליו את ידיהן בתנועה רגילה, הודיע את חפצו; והאנשים הראו לו תבניות של פרחים.

אחרי-כן פרשׂו לפניהן אבנים טובות, שהנשים היו צריכות לבֹר ארבע מהן. הדבר הזה ארך זמן רב. שתי הנשים הפכו והפכו את הספירים בקצה צפרנן על-גבי המפה, אחרי-כן נטלו אותם בזהירות מרֻבּה, התבוננו אליהם לאור היום, הסתכלו בהם יפה יפה בחשק רב. לאחר שסלקו לצד את אלה שבחרו בהם, צריך היו לבחֹר עוד שלשה זְמָרַגְדִים, לעשות מהם את עלֵי-הפרח, ויהלום אחד קטן, לקבעו באמצע, שיהא זהרו רועד כנטף-טל.

ואוליביי, שהשמחה של נדיבות-לב נסכה עליו שכרון, אמר אל הגרפינה:

– התואילי לגרום לי תענוג ולבחֹר שתי טבעות?

– אנכי?

– כן. אחת לך ואחת לאנֶּט! תני לי רשות לקנות לכן את התשורה הקטנה הזאת לזכרון שני הימים שישבנו יחד ברוֹנסיֶר.

היא סרבה. הוא עמד על דעתו. באו לידי וִכּוּחַ ארֹך, מלחמת דברים ונמוקים, ואחרי עמל לא מעט נחל האיש את הנצחון.

הביאו את הטבעות; אחדות מהן, היקרות ביותר, היו מֻנחות בנרתיקים מיֻחדים להן, ואחרות, הערוכות למיניהן, היו נתונות בתֵבות גדולות ומרֻבּעות על-גבי מצע של קטיפה ומזהירות בכל גוניהן השונים. הצַּיָּר ישב בין שתי הנשים וכמוהן, מתוך אותה ההתלהבות, התחיל בורר אחת לאחת את טבעות-הזהב מתוך החגָוים הצרים, שהיו קבועות בהם. אחרי-כן הניח אותן לפניו על המפה של השלחן ושם נצבּרו לשני צִבּוּרִים, אלה שנפסלו בראִיה ראשונה ואלה שמהם עתידים לבחֹר.

השעה עברה בנעימות ומבלי משים, מתוך עבודה נאה זו של בחירת תכשיטים, הלוקחת לב אשה יותר מכל התענוגות שבעולם, הגורמת לה נחת-רוח כמו מחזה בתיאטרון, המעוררת את נפשה כעֵין הנאה עדינה, הנאה חושית.

אחרי-כן באו לערוך זו מול זו, דנו והתוַכּחו, ולאחר פקפוק מועט בחרו שלשת השופטים בטבעת עשויה בדמות נחש של זהב, האוחז אֹדֶם יפה בין לועו הדק ובין זנבו השלוּח.

אוליביי קם ממקומו ופניו קורנות.

– הרי מרכבתי לפניכן – קרא האיש – עלי עוד לעשות דבר, ולכן אלך מֵעִמָכֶן.

אך אנֶּט פצרה באמה ללכת ברגל, כי על-כן האויר יפה ונעים. הגרפינה נעתרה לה, ולאחר שנתנה תודתה לברטֵין יצאה עם בתה והלכה דרך רחובות העיר.

שעה מועטה הלכו דומם, שרויות בשמחה על התשורות שקבלו; אחרי-כן נכנסו בשיחה על-אודות התכשיטים, שראו בעיניהן ומששו בידיהן. התכשיטים האלה השאירו בנפש הנשים מין זֹהר, מין צלצול, מין עליזות. הן הלכו בפסיעות מהירות בין המון האנשים, הרגילים בחמש שעות ביום-קיץ להתהלך על-פני המפסעות. הגברים החזירו ראשם לראות את אנֶּט והוציאו מפיהן דרך-אגב מלים של התפעלות. זו היתה הפעם הראשונה לאחר ימי אֶבלה, לאחר שהבגדים השחורים שתו על בתה יֹפי מֻפלא זה, אשר יצאה הגרפינה עמה אל הכרך; והרֹשם העז, שעשתה ברחוב, מה שהכּל נתנו עין בה, מה שהתלחשו בשבחה, זו התנועה הנעימה, שמעוררת בקרב המון של גברים אשה יפה החולפת על פניהם, כל זה העיק על לבה מעט מעט, והוא התכַּוץ מתוך יסורים, כאלה שחשה בערב ההוא בטרקלין ביתה, בשעה שבאו להעריך את פני בתה עם תמונתה היא. שלא מרצונה ארבה לכל אלה שנתנו עין באנט, היא הרגישה בהם בבואם מרחוק, בהעיפם מבט על פניה מבלי השהוֹת אותו, ואחרי-כן נעצו פתאם עיניהם בצורה בהירה זו של האשה ההולכת על-ידה. היא הכירה, היא ראתה בתוך עיניהם של הגברים את הכבוד באין-אֹמֶר, שחלקו לעלומים פורחים אלה, לקסם זה של יֹפי רענן, והיא הרהרה: “גם אני הייתי יפה כמוה, ואולי יפה ממנה”. פתאם חלף בלבה זכר אוליביי ורצון עז תקף עליה, כמו ברוֹנסיֶר, למהר ולברֹח מן המקום הזה.

היא לא רצתה לראות את עצמה שרויה בתוך אורה זו, בין המון האנשים העוברים ושבים, להֵרָאות לעיני כל הגברים האלה, שאינם מתבוננים אליה. כבר עברו וחלפו הימים, אף כי קרובים הם עוד, אשר היא עצמה בקשה, היא התאמצה, שיעריכו אותה עם בתה זו לעֻמת זו. מי זה יבֹא היום, בין אלה העוברים ושבים, להעריך אותן זו לעֻמת זו? היה אדם אחד, שאולי עלה על לבו היום, באותה החנות של הצורף, לעשות כזאת? האיש ההוא? הה! מה רב הצער! האמנם יכול האיש הזה לבלי הרהר בלי-הרף בהערכה זו? האמנם יכול הוא לראותן יחד, מבלי הגוֹת בדבר הזה ומבלי העלות על לבו זכר הימים, שנכנסה אל ביתו רעננה כל-כך ויפה כל-כך ולבה היה בטוח, כי אהֹב יאהבנה!

– אני חולה קצת – קראה האשה – הבה, בתי, נשב בעגלה.

אנֶּט שאלה מתוך חרדה:

– מה לך, אמא?

– אין דבר, הלא יודעת אתּ, כי משמֵתה סבתא שלך אני חשה בגופי לעתים קרובות!

V

הרעיונות הטרדנים מכרסמים את הנפש בעקשנות כעין מחלות שאין להן רפואה. רק נכנסו אל הלב, הם בולעים אותו כֻלו, עד לבלי השאיר מקום למחשבה כל-שהיא, לעֵסק כל-שהוא, להנאה קלה שבקלות. בכל מקום ובכל שעה, בבית ובחוץ, בשבתה לבדה או בחברת אנשים, לא יכלה הגרפינה להחלץ מן הרעיון, שתקף אותה בשעה שהלכה על-יד בתה: “כלום אפשר הדבר, כי אוליביי, הרואה אותן בכל יום, אינו הוגה בלבו תמיד להעריכן זו מול זו?”

ברור הדבר, כי הוגה הוא בכך בעל-כרחו בכל עת ובכל שעה, משום שאין להסיח דעת אף רגע אחד, כי הן דומות זו לזו, וזה לא-כבר היו מתאמצות עוד להדגיש את הדבר על-ידי חקוי התנועות והדבּוּרים. בכל פעם שנכנס הצַּיָּר לביתה, בא תכף הרעיון אל לבה, כי מעריך הוא אותה לעֻמת בתה, היא קראה את הדבר במבטי עיניו, היא הרגישה בו, ובארה אותו על-פי דרכה. ואז הציק לה ההכרח להחָבא, להעָלם, לבלי הֵרָאות לפניו על-יד בתה.

מלבד זאת היו יסורי-נפשה רבים ושונים, עד כי ביתה נראה לה כנכרי. הרגש המר של עֲשוּק-נחלה, זה שתקף את נפשה בערב ההוא, בשעה שכל הענים הסתכלו באנֶּט, שעמדה סמוך לתמונתה, הוסיף להציק לה, הלך וגבר בלבה, ופעמים שהביא אותה לידי יאוש. היא הוכיחה את עצמה תמיד על כי הוגה היא את הרעיון להחלץ מבִּתּה, על כי לבה מלא רצון טמיר לשלחה מביתה, כמו אורח טרדן וטרחן, והיא השתמשה בתחבולות-ערמה להוציא את הרעיון לפעֻלה, כי תקף עליה הצֹרך להלחם על נפשה ולעצור על-ידה, למרות הכֹּל, את האיש שאהבה.

וכאשר לא יכלה להחיש את חתֻנת אנֶּט, כי ימי-האבל לא עברו עוד, בא בלבה חשש, חשש עמום ועצום, אולי יבֹא מאורע איזה-שהוא ויבטל את תחבולתה, ולכן התאמצה, שלא מדעתה כמעט, להוליד בלב בתה אהבה אל המַרקיז.

כל תחבולות-הערמה, שהשתמשה בהן זה ימים רבים, כדי לעצור את אוליביי על-ידה, לבשו כעת צורה חדשה, דקה יותר, טמירה יותר, והיא התאמצה לקָרב את הלבבות של בתה והמרקיז ולהרחיק זה מזה את שני הגברים.

הצַּיָּר היה רגיל לעסוק בעבודתו ולא היה יוצא לסעוד בצהרים מחוץ לביתו, ורק את שעות-הערב היה מבַלה עם ידידיו, ולכן היתה הגרפינה מזמינה לפעמים קרובות את המרקיז אל ביתה לסעֻדת-הבֹּקר. הוא היה בא, ובבואו היה מפיץ סביבותיו רוח-חיים של טיול ברכיבה, מין רוח צח של שעת-הבֹּקר. והוא היה מסַפּר בבדיחות את כל הדברים והשמועות, הנראים כמרחפים בכל יום על-פני פריז, בקוּמה בבֹּקר ובהֵרַאותה בתפארתה ובזהרה בשדרות האילנות אשר ביער. אנֵּט היתה שמֵחה לשמוע דבריו, מקשיבה בהנאה אל מעשי יום-יום, שהיה מספר עליהם באֹפן נאה דברים חדשים ומהֻדרים. ידידוּת-נעורים באה לשכון ביניהם, אהבה של חברים, שהלכה וגברה על-ידי חבה משֻתּפת ועזה, שחִבּבו את הסוסים. כאשר היה המרקיז יוצא את הבית, היו הגרפינה והגרף פותחים לספר בשבחו ומדברים על-אודותיו מה שראוי לדבּר, כדי שתבין העלמה הצעירה, כי אין הדבר תּלוי אלא בה להנשא לו, אם מצא חן בעיניה.

ואמנם עד-מהרה הבינה העלמה את הדבר, ולאחר שהרהרה בו בתֹם-לב באה לידי הרעיון, כי עליה להיות לאשה לאותו הבחור הנאה, שעתיד להביא לה, בתוך שאר תענוגים אחרים, את התענוג, החביב עליה מכֹּל, להיות רוכבת על סוס אביר בבֹּקר בבֹּקר לימין האיש הזה.

ובאחד הימים, בלי הכנות רבות, אחרי לחיצת-יד וצחוק-שפתים, ראו את עצמם מאֹרסים, והתחילו דנים על-דבר חתֻנה כמו על ענין שהָחלט זה ימים רבים. ואז התחיל המרקיז להביא תשורות. הדֻכסית התהלכה עם אנֶּט כעם בתּה שלהּ. וכל השדוך הזה נגמר בהסכם כל בני-המשפּחה, בתוך כתלי ביתם, בשעות-השֶׁקט של הבֹּקר, והמרקיז, שהיה טרוּד בהרבה עסקים אחרים, במשא-ומתן עם אנשים, בעבודה של רשות ושל חובה, היה בא לביתה של ארוסתו בערב רק לעתים רחוקות.

הערב היה מיֻעד לאוליביי. הוא היה רגיל פעם בשבוע לסעוד בצהרים בבית ידידיו, בית גילרוּאַ, וכפעם בפעם היה בא באקראי לשתות שם כוס טה בין עשר שעות ובין חצות-הלילה.

מן הרגע שהיה נכנס לבית, היתה הגרפינה אורבת לו, כי נפשה היתה אכולת-חֵשק לדעת את כל הנעשה בקרב לבו. לא היה מבט אחד, לא היתה תנועה אחת, אשר לא בארה אותם האשה תכף על-פי דרכה, והרעיון האחד דכּא את נפשה: “אי-אפשר הדבר, כי לא יאהב אותה, אחרי אשר הוא רואה אותנו זו בצד זו”.

אף הוא היה מביא תשורות. לא עבר כמעט שבוע ימים, אשר לא בא לביתן ובידו שתי חבילות קטנות, אחת נתן לאם והשנית לבתה; והגרפינה, בפתחה את התֵּבוֹת, שהכילו לפעמים קרובות חפצים יקרים, חשה, כי לבה מתכַּוֵץ. היא ידעה יפה את הדבר, את הרצון הזה להיות נותן מתנות, שהיא, בתור אשה, לא סִפּקה אותו מימיה, את הרצון הזה להביא תשורה כל-שהיא, לגרום תענוג, לקנות דבר למי-שהוא, לבקש ולמצֹא בחנות של תגר כלי-שעשועים נאה, שעתיד להפיק רצון.

הצַּיָּר כבר עבר בחייו דרך-גבר זה, והיא ראתה אותו כמה וכמה פעמים כשהיה נכנס מתוך חיוך מיֻחד ומתוך תנועה מיֻחדת וחבילה קטנה בידו. אחרי-כן עבר ובטל הדבר, וכעת שב ועלה עוד הפעם. בשלמי? היא לא הטילה שום ספק! לא בשׁלהּ הוא!

פניו נראו נלאים ודלים. היא גמרה בלבה, כי נפשו סובלת יסורים. היא ערכה את כניסתו, את מראהו, את הליכותיו לעֻמת מנהגו של המרקיז, אשר יפיה וחִנה של אנֶּט החלו לעורר את לבו גם הוא. לא הרי זה כהרי זה. מר די פַרַנְדַּל חשק, אוליביי ברטֵין אהב! בשעות של מצוקות לבה האמינה, כי כן הוא, אחרי-כן ברגעי המרגוע שעשעה את נפשה, כי טעות היתה בידה.

הה! פעמים רבות, בשעה שישבה לבדה עמו, עלה בדעתה לשאלו, לבקשו, להתחנן אליו, כי ידבר עמה, כי יגלה לה הכּל, כי לא יכחד ממנה דבר. טוב טוב לה לדעת את אסונה ברור ולבכות עליו, מאשר להיות שרויה בצער ובספק, מבלתי יכֹלֶת לקרֹא בַלב הסגור לפניה, ששם היא רואה אהבה אחרת צומחת וגדֵלה.

הלב הזה, שהיה יקר לה מחייה, ששמרה עליו מכל משמר, שחִממה ועוררה אותו באהבתה זה שתים-עשרה שנה, שהאמינה ובטחה בו, שהאמינה, כי כֻלו שלה הוּא, כי כבשה אותו כבוש גמור, כי מסור הוא אליה עד ימי חייהם האחרונים – הלב הזה הנה לֻקח ממנה בידי הגורל הנפלא, הנורא והאיֹם. כן, הלב הזה נסגר פּתאם לפניה וסגר בתוכו את סודו. אין בידה עוד לחדור אליו בכֹח דבור של חבה, לנוס שמה עם אהבתה כאל מקלט בטוח, הפתוח רק לה לבדה. למה אפוא אָהבה בכל נפשה ובכל מאֹדה, אם פתאם קם זה האיש, שלמענו הקריבה את כל חייה, שלו נתנה הכּל, כל מה שיש לה בעולם, ועזב אותה בגלל אשר מצאה חן בעיניו אשה אחרת, ובמשך ימים מועטים נעשה לה נכרי כמעט!

נכרי! האיש הזה, אוליביי? היא מדברת אליו כתמול שלשום אותם הדברים, באותו הקול, באותה הנעימה. ובכל-זאת הנה חוצץ ביניהם איזה דבר, איזה דבר שאין לכנותו, שאין לתפסו, שאין לכבשו, לא-כלום כמעט, אך לא-כלום זה הוא מעֵין הדבר הדוחף את אנית-המפרשׂ בשעה שרוח סוער.

ואמנם הוא נדחף, הוא הלך והתרחק ממנה מעט מעט בכל יום, עם כל מבט ומבט שהיה שולח אל מול אנֶּט. הוא עצמו לא התאמץ לראות את אשר בלבו. הוא הרגיש יפה יפה בתסיסה זו של האהבה, בכֹח מושך זה, שאין לעמוד בפניו, אך הוא לא רצה להבין, הוא סמך על המאורעות העתידים לבֹא, על מקרי החיים, שבאים בהסח-הדעת.ל

הוא לא ידע דאגה אחרת מלבד זו, שעליו לאכול סעֻדת-צהרים ולשבת בערב בין שתי הנשים, הפרושׂות על-ידי אבלן מכֹל הבלי-העולם. בביתן לא היה מוצא בלתי-אם את האנשים שאינם-מעלים ואינם-מורידים, על-פי-רֹב את הזוג קוֹרבֶּל ואת מוּזַדיֶה, ולכן האמין, כי יחידי הוא עמהן בעולם, ויען כי לא ראה שם כמעט את הדֻכּסית ואת המרקיז, שהיו באים רק בבֹּקר ובצהרים, שכח על-אודותם, אף חשב, כי החתֻנה נדחתה לזמן בלתי-מֻגבל.

ואנֶּט לא היתה מספרת בפניו על מר די פַרַנְדַּל. האם היה זה מחמת מין צניעות טבעית, או אולי מחמת מין נבואה של לב נשים, שמביאה אותן להרגיש בדברים שאינן יודעות?

שבועות עברו ושבועות באו ושום שנוי לא בא בחיים אלה, והנה הגיעו ימי-הסתו, ובית-הנבחרים נפתח בזמן מֻקדם מאשר תמיד, מפני הסכסוך בעניני המדינה.

ליום פתיחת הפרלמנט אמר הגרף די גילרוּא להוליך אל הישיבה של הנבחרים את הדֻכּסית די מוֹרטמֵין, את המרקיז ואת אנֶּט, לאחר שאכלו סעֻדת-הבֹּקר בביתו. רק הגרפינה לבדה, שהיתה שרויה בצערה שהלך וגדל, הודיעה, כי היא תשאר לשבת בית.

המסֻבּים יצאו מאל השלחן, שתו קפה בטרקלין הגדול, הכּל היוּ שרוּים בבדיחות-הדעת. הגרף, שהיה שמח וטוב-לב על שהוא שב לעבודה הפרלמנטרית, זה התענוג האחד בחייו, סִפּר כמעט במליצה על-דבר מצב הענינים ועל מצוקות הרפּוּבליקה; המרקיז, שלבו היה מלא אהבה, ענה לו בדברי-התלהבות והתבונן בשעת דבורו אל אנֶּט; והדֻכּסית היתה שׂבֵעה רצון במדה אחת למראה ההתעוררות של בן-אחיה ולמשמע המצוקות של הממשלה. אויר הטרקלין היה ספוּג חֹם, אותו החֹם של התנורים שהֻסקו שוב, החֹם של הבגדים, הכְּבִירים, הכתלים, שמתנדף בו מהרה ריחם של הפרחים הנחנקים. בחדר הסגור הזה, שגם הקפה הפיץ בו את ריחו הנעים, שָׂרַר רוח של ידידות, של אחוה ושל נחת, והנה נפתחה הדלת ואוליביי ברטֵין בא.

הוא עמד רגע על המפתן נדהם כל-כך, עד כי לא מלאוֹ לבו להכנס, נדהם כבעל, שבגדה בו אשתו, הרואה אותה בקלקלתה. כעס עמום ורֹגז עצום העיקו עליו, עד אשר הכיר, כי לבו אכול תולעת האהבה, כל אשר הסתירו ממנו וכל אשר הסתיר הוא עצמו נגלה לפניו, בראותו את המרקיז היושב בבית הזה ומראֵה חתן לו!

מתוך תנועה עזה של יאוש חדר האיש לתוך הדברים שלא אבה לדעתם, לתוך הדברים שלא הֵעֵזוּ לדבר בפניו. הוא לא שאל, מדוע זה העלימו ממנו את כל אלה ההכנות אל החתֻנה? לבו ידע זאת; ועיניו, שנעשו זועמות, נפגשו עם עיני הגרפינה, שפניה האדימו. הם הבינו זה לב זה.

כאשר ישב על מקומו, שתקו הכּל שעה קלה, כי ישיבתו של הצַּיָּר, שלא צִפּו לבואו, עצר בעד מעוף-רוח הדוברים, אחרי-כן פנתה אליו הדֻכּסית בדברים, והוא השיב לה קצרות, בנעימה מוזרה, הוא שִנה טעמו פתאם.

הוא התבונן מסביב אל אותם האנשים, ששבו לשיחתם, ואל עצמו אמר: “אכן בכחש סבבוני. עתיד אני להפָּרע מהם”. ביחוד חרה לו על הגרפינה ועל אנֶּט, שפתאם הכיר וראה את צביעותה מתוך תמימות.

הגרף הביט אל שעון-הקיר וקרא:

– הה! הה! הגיעה השעה לצאת.

אחרי-כן פנה אל הצַּיָּר ואמר:

– הנה אנו הולכים אל פתיחת המוֹשב בפרלמנט. אשתי לבדה תִּשָׁאֵר פה. התואיל ללכת עמנו? חסד גדול תעשה עמי.

אוליביי ענה בקול יבש:

– לא, חן-חן. בית-הפרלמנט שלך אינו לוקח לבי.

אנֶּט קרבה אליו ובפנים מאירות אמרה:

– הה! ילך-נא מורנו היקר עמנו. ברור לי, כי אדוני ישעשע את רוחנו יותר מן הנבחרים בפרלמנט.

– לא ולא. מצֹא תמצאו לכם שעשועים בלעדי.

היא הכירה בו, כי רוחו סרה ושרוי בצער הוא, ולכן פצרה בו, כדי להראות חביבוּתה:

– אנא, ילך האדון הצַּיָּר עמנו. יאמין לי אדוני, כי אנכי לא אמצא דרכי בלעדיו.

מלים אחדות נפלטו מפיו בחפזון רב, עד כי לא יכֹל לעצֹר בעדן או גם לשַנות את נעימתן.

– לאו דוקא! גברתי תמצא דרכה בלעדי, כמו שמצאו הכֹּל.

היא תמהה קצת על הטעמה זו, ואחר קראה בקול:

– אכן, נאה כך! הנה שב אדוני וחדל לדבר אלי בלשון “אַתּ”.

על שפתיו נראה חיוך של עֲוִית, שהביע את כל צער-נפשו, ומתוך קִדה קלה קרא:

– הרי מחֻיב אני היום או מחר לחדֹל מהרגֵל זה.

– מפני מה?

– מפני שעומדת גברתי להנשא ובעלה, יהיה מי שיהיה, יש לו רשות לאמר, כי לא נאה בפי הדבור “אַתּ”.

הגרפינה מִהרה ואמרה:

– עוד יש זמן לדון בכך. אך מקוה אני, כי אנֶּט לא תנשא לאיש, שיקפיד על דבור זה השגור בפי ידיד ישן.

הגרף קרא:

– נלכה, נלכה, קומו! הן נאחר לבֹא!

ואלה שאמרו ללכת עמו קמו ממקומם ויצאו לאחר ברכת-פרֵדה, כנהוג, ולאחר חליפת נשיקות בין הדֻכּסית, הגרפינה ובתה, שהיו רגילות בכך בשעת כל פגישה וכל פרידה.

הם נשארו שניהם לבדם, היא והוא, עומדים מאחורי הדלת שנסגרה בעדם.

– שב-נא, ידידי, – קראה האשה רכות.

אך הוא ענה קשות כמעט.

– לא, חן-חן, גם אני הולך.

היא לחשה והתחננה:

– הה! למה זה?

– יען כי, כנראה, באתי לא בזמני. סלחי-נא, כי באתי כאורח לא-קרוא.

– אוליביי, מה היה לך?

– אין דבר. רק צר לי, כי ערבבתי שמחה של אנשים.

היא תפשה את ידו.

– מה כַּונת דבריך? הגיעה השעה להם לצאת, כי הולכים הם אל פתיחת המושב של הפרלמנט, ואנכי נשארתי בבית. הנה כן, אדרבה, לבך הגיד לך לבֹא היום אל ביתי בשעה שאני יושבת בדד.

הוא חִיֵּך מתוך לגלוג.

– לבי הגיד לי, כן, לבי נִבּא לי!

היא אחזה בשתי ידיו, הסתכלה עמֹק בעיניו, ובקול נמוך מאד לחשה:

– תן תודה, כי אוהב אתה אותה.

הוא השמיט ידיו, כי לא יכול עוד להבליג על קֹצר-רוחו.

– הרעיון הזה הוציא אותך מדעתך!

היא אחזה שנית בידיו, אצבעותיה רעדו על שרווּלי בגדו, והיא התחננה אליו:

– אוליביי! תן תודה! תן תודה! טוב לי כי אדע, ברור לי הדבר, אך טוב לי כי אדע! טוב לי!… הה! אי אתה יודע, כמה השתַּנו חיי!

הוא משך בכתפיו.

– מה לי לעשות אפוא? האם בי האשם, כי נכנסה בך רוח שטות?

היא אחזה בו, משכה אותו לטרקלין אחר, לזה שבִּפְנים הבית, אשר שם לא ישמע איש את דבריהם. היא תפשה בבגדו, נשענה עליו, נָשמה נשימות קצרות. כאשר הגיעה עמו עד הדרגש העגֹל, הושיבה אותו בעל-כרחו ואחרי-כן ישבה על-ידו.

– אוליביי, ידידי, יחידי, אנא, אמר לי, כי אוהב אתה אותה, יודעת אני את הדבר, מרגישה אני זאת בכל אשר אתה עושה, איני מטילה שום ספק בכך, אמותה, אך רוצה אני לשמוע את הדבר מפיך!

ואחרי אשר סרב עוד, כרעה האשה על ברכיה לרגליו, קולה היה גונח.

– הה! ידידי, ידידי, יחידי, האמת הדבר, כי אוהב אתה אותה?

הוא נסה להרים אותה מעל הארץ וקרא:

– לא, לא! נשבעתי לך, כי לא כן הוא!

היא שלחה ידה אל מול פיו ושׂמה אותה על שפתיו לסגרן, והיא מלמלה:

– הה! אל תוצֵא דבַר-שקר. רַבּוּ מאד יסורי!

אחרי-כן צנח ראשה על ברכי האיש ומלבה התפרצה יבבה.

הוא לא ראה בלתי-אם את ערפה, המון רב של שערות בהירות, שהתערבו בהן הרבה שערות לבנות, ורגש של חמלה רבה חלף בלבו, רגש של צער גדול.

בתפשו בשתי ידיו את הבלורית הזאת, הרים את האשה בחָזקה והחזיר מול פניו את עיניה הנבוכות, שדמעות נזלו מהן. ואחרי-כן נגעו שפתיו בעינים אלה המלאות דמעה, ומתוך כל נשיקה ונשיקה חזר וקרא:

– אֶני! אֶני! יקירתי, אֶני יקירתי!

והיא נסתה להעלות בת-צחוק על פניה, ובקול של ילד מתחטא, שיגונו רועד בדבריו, קראה:

– הה, ידידי, אמֹר לי רק את זאת, כי עודך אוהב אותי מעט, גם אותי.

הוא שב לחבק ולנשק אותה.

– כן, אוהב אני אותך, אֶני יקירתי!

היא קמה מעל הארץ, ישבה על-ידו, אחזה בידיו, הביטה אליו ואמרה מתוך פִּנּוּק:

– הנה זה שנים רבות, שאנו אוהבים זה את זה. לא טוב, כי יבֹא קץ כזה לאהבתנו.

הוא הקריב אותה אליו ושאל:

– למה זה יבֹא קץ לה?

– יען כי זָקַנתי ואנֶּט דומה מאד אל מראה פנַי בעת אשר התוַדעת אלי.

עתה בא הוא וסגר בקצֵה כפו את הפה הזה המדבר נכאים, וקרא:

– שוּב! אנא, חדלי מזה! נשבעתי לך, כי טועה אתּ!

היא חזרה ואמרה:

– לוּ רק תאהבני, אותי, רק מעט!

והוא ענה:

– כן, אני אוהב אותך!

אחרי-כן ישבו שניהם שעה מרֻבּה שותקים, ידיהם חבוקות זו בזו, לבותיהם עֵרים ופניהם עגומים.

לבסוף הפסיקה האשה את השתיקה ואמרה בלחש:

– הה! ימי חיי מעתה לא יביאו לי שמחה.

– אנכי אתאמץ להנעים את חייך.

הצללים של השמים המעֻננים, שבאים עם דמדומי היום, התפשטו בטרקלין ועטפו אותם ערפל אפור של ערב-סתו.

שעון-הקיר השמיע צלצולו.

– זה זמן מרֻבּה שאנו יושבים פה – קראה האשה – עליך ללכת מזה, כי עוד מעט ויבֹאו, ואנו איננו שרוים כאן בשקט!

הוא קם ממושבו, חבק אותה ונשק לה כמו לפנים על פיה הפתוח קצת, אחרי-כן עברו שניהם את שני הטרקלינים, והם הולכים שלובי-זרוע כבעל ואשתו.

– שלום, ידידי.

– שלום, ידידתי.

ומסך הדלת ירד אחריו בצאתו.

הוא ירד מעל המעלות, שׂם פניו אל רחוב מַדְלֵין והלך מבלי-דעת את אשר הוא עושה, כאִלו המָמוֹ קוֹל רעם, ברכיו כשלו, לבו דופק ובוער, כאִלו אש אחזה בו. במשך שתי שעות, או שלש שעות או אולי ארבע, הלך האיש לפניו מתוך מין דכדוך של הנפש ומין כשלון של הגוף, עד כי לא היה בו כח כמעט להניע רגליו זו אחר זו. אחרי-כן נכנס לביתו לחַשב חשבון-נפשו.

הנה כי כן אהב את הנערה הזאת! הוא הבין בשעה זו את כל אשר הרגיש בעמדו על-ידה, למן אותו הטיול עמה בפרדס מוֹנסוֹ, בשעה ששמע מפיה הד של קול קרוב לו, של הקול ההוא, שעורר לפנים את לבו; אחרי-כן עלתה בלבו אט אט אהבה עזה, שאִשהּ לא כָבה וחֻמהּ לא פג, רגש זה, שסרב להודות במציאותו.

מה לו לעשות? אך מה יש בידו לעשות? לאחר שתִּנָּשא לאיש, יתרחק ממנה לבלי ראות פניה לעתים קרובות, וזהו הכּל. ועד העת ההיא יוסיף לסור אל ביתה, כדי שלא לתת פתחון-פה כל-שהוא, והוא יסתיר סודו מבני-אדם.

הוא סעד סעֻדת-צהרים בביתו, דבר שלא עשה מיָמיו. אחרי-כן צוה להסיק את התנור הגדול בחדר-עבודתו, כי הלילה בִשֵׂר את בוא הקֹר. גם צוה להדליק את הנברשת, כאִלו פחד מפני הפנות החשכות, וסגר את הדלת בעדו. רגש מוזר, עמֹק, עגום מאד תקף אותו! הרגש הזה פעפע בגרונו, בחזהו, בכל שרירי גופו שנחלש, בכל נפשו הנדכאה. כתלי ביתו העיקו עליו; כל חייו כלואים בתוך הבית הזה, חיי האמן וחיי האדם. כל ציור וציור התלוי על-גבי הקיר העלה על לבו זכר עֲלִיָּה בחייו, כל כלִי מכלֵי הבית הכיל זכרון כל-שהוא. אך העליות והזכרונות הם דברים שבעבר! מה חייו? מה קצרים הם בעיניו, מה ריקים ומה עמוסים. הוא היה עושה תמונות וציורים, עוד תמונה ועוד ציור, ציורים רבים עשה ואשה אחת אהב. הוא העלה על לבו את הלילות של התעוררות-נפשו לאחר הראיונות עם האשה בחדר זה, שהוא יושב בו. לילות שלמים היה מתהלך על-פני החדר ולבו מלא קדחת. שמחת האהבה בתענוגים, שמחת הצלחתו בין הבריות, השכרון האחד של הכבוד, כל אלה גרמו לו שעות של חֶדוָה פנימית, שלא ישכחן לעולם.

הוא אהב אשה והאשה הזאת אהֵבַתּוּ. על-ידה קבל את הברכה הראשונה, זו שפותחת לפני האדם עולם טמיר של רגשות ושל רֹך. היא פתחה את לבו כמעט בעל-כרחו, ועתה אין בידו לסגרו. שלא ברצונו חדרה דרך פִּרצָה זו אהבה שנית! – אהבה אחרת או, יותר נכון, זו הראשונה, שגדל חֻמה למראה פנים חדשים, זו הראשונה, שגדל כֹחה מאד על-ידי הצֹרך להעריץ, שעולה בלב אדם לעת זִקנתו. הנה כי כן אהב את הנערה הזאת! אין לו להלחם עוד עם נפשו, להאבק, לכחד, הוא אהב את הנערה, ולבו מלא יאוש בדעתו, כי אף מעט חמלה לא יעורר בקרבה על עצמו, כי עד עולם לא תדע את יסורי נפשו הנוראים, כי איש אחר ישא אותה. עם ההרהור הזה, שעלה וחזר ועלה בלבו, שלא יכֹל לגרשו, תקף אותו רצון להוציא קול-ילֵל ככלב אסור בשלשלת, כי ראה את עצמו אין-אונים, משֻעבּד, אסור ככלב זה. עצביו הזדעזעו יותר ויותר, ככל אשר הרבה להרהר, והוא התהלך בפסיעות גסות על-פני החדר הגדול, המלא אורה כבליל-חג. וכאשר לא יכל לשאת עוד את הכאב, שגרם לו הפצע הַמְגֹרֶה, עלה בדעתו לנַסות ולהשקיטו בזכרון אהבתו הישנה, לרפאותו בזֵכר אהבתו הראשונה והרַבּה. הוא נגש אל הארון, שבו היתה גנוזה העתקת התמונה של הגרפינה, שעשה בשביל עצמו, נטל ושׂם אותה על הכַּן, ישב ממולה והסתכל בה. הוא נִסה לשוב ולראותה, להחיותה בדמיונו בצורה זו שאהב לפנים. אך אנֶּט היא שעלתה תמיד לנגד עיניו על הבד. האֵם נעלמה, נגוזה, ועל מקומה באה צורה אחרת, שהיתה דומה לה דמיון מוזר. זו היתה הנערה עם שערותיה הבהירות יותר, עם צחוקה השובב יותר, עם פניה המלגלגים יותר, והוא חש, כי נתון הוא בכל גופו ונפשו לאותה הבּריה, כאשר לא היה מימיו נתון לאחרת, כמו אֳנִיָּה שטה, הנתונה לגלי הים!

הוא קם ממקומו, הפך את הציור, לבלי ראות עוד את המראה הזה; אחרי-כן, כְּשֶׁחָשׁ, כי העצבות מציפה אותו, הלך אל חדר-משכבו להביא משם אל חדר-עבודתו את הארגז של שלחנו, ששם היו מונחים כל המכתבים של אהובתו. המכתבים היו מונחים זה על-גבי זה ויהיו כעין מצע עָבֶה של גליונות דקים. הוא תחב ידיו לתוך הארגז, לתוך גל הגליונות האלה, המספרים דברים על-אודותיו ועל-אודותיה, לתוך אמבטי זה של אהבתם הארֻכּה. הוא התבונן אל הארון הצר, העשוי קרשים, שבו היה שטוח המון של מעטפות צבורות, ועל כל אחת רשום שמו, שמו בלבד. ובלבו עלה הרהור, כי בתוך גל כּתֹם זה של גליונות, שחותמות אדֻמים טבועים בהם, גנוזה אהבה של שתי נפשות דבקות זו בזו. מספרות קורות שני לבבות; והוא גחן על הארגז ושאף אל קרבו רוח של ימים עברו, את הריח של תוגה, הנודף מתוך אגרות חתומות.

הוא השתוקק לשוב ולקראן, חטט בקרקעו של הארגז והוציא משם צרור מכתבים עתיקים ביותר. אך החל לפתּוח את האגרות, והנה יצאו משם זכרונות, זכרונות מדֻיָּקים, שעוררו את נפשו. הוא הכיר הרבה מן האגרות, שהיה נושא בחיקו שבועות תמימים, והוא חזר ומצא בתוך שורות האותיות הקטנות, שהביעו לו דברי-אהבה, רגשות נשכחים של הימים שעברו. פתאם נגעו אצבעותיו במטפחת דקה מרֻקמה. מה זאת? שעה קלה הרהר בדבר, ואחרי-כן נזכּר! פעם אחת ישבה אצלו והתפרצה בבכי, כי עברה עליה רוח קנאה, והוא נטל ממנה את המטפחת הרטֻבָּה דמעות להיות למשמרת עמו!

הוי! דברים נוּגים! נוּגים! הוֹי, אשה עלוּבה!

מקרקע הארגז הזה, ממעמקי העבר שלו, עלו כל זכרונותיו כאֵד העולה מן הארץ: אין זה כי-אם אֵד מתנדף של המציאות שנחרבה. ואולם לבו כָאַב ובָכה, בכה למקרא המכתבים, כאשר יבכו למת על כי הלך ואיננו.

אך כל אותה האהבה העתיקה שהתעוררה הוציאה מלבו אש-נעורים חדשה, עסיס של עֶדנָה, שאין להתגבר עליה, והעלתה בדמיונו את פני אנֶּט המזהירים. הוא אהב את האֵם מתוך מסירות-נפש של בן-חורין ואת בתה הנערה בא לאהב כעבד, כעבד זקן וחלש, ששמים עליו כבלים, אשר לא יֵחָלץ מהם.

כן הדבר, והוא חש אותו בתוך-תוכה של הויתו, והוא פָחד פַּחד גדול מפניו.

הוא התאמץ לחקור ולהבין, איך ובמה לקחה את לבו שֶׁבי? הוא ידע⁵ אותה מעט מאד! היא בָגרה זה אך מעט ועל לבה ונפשה נסוכה עוד תרדמת הנעורים.

והוא כעת הגיע כמעט עד קצה חייו! איככה זה צדה אותו התינוקת הזאת בבנות-צחוק אחדות ובקוֻצות-שׂער! הה! בנות-צחוק אלה וקוֻצות-שער אלה של הנערה הזאת בהירת-העין עוררו בלבו רצון לכרוע על ברכיו ולהטיח ראשו בקרקע!

היודעים אנו, היָדע אדם מעולם, במה גדול כחה של צורת אשה, שפתאם היא לנו כסם-מות? דומה הוא, כי שתינו אותה בעינינו, כי היא נבלעה ברוחנו ובבשרנו! אדם נעשה שכוֹר, אדם יוצא מדעתו, אדם חי עם צורה זו הקבועה בלבו ורוצה למות עמה!

מה רבו לפעמים היסורים, שגורם שלטון נורא ונפלא זה של צורת אשה ללב גבר!

אוליביי ברטֵין התחיל שוב מתהלך על-פני חדרו; הלילה הלך ונגרר; האש בתנור כבתה. בעד החלונות חדר הקֹר מן החוץ. הוא עלה על מטתו ועד אור הבֹּקר שכב ער, שקוע בהרהורים ושרוי ביסורים.

הוא השכים לקום, מבלי דעת למה ומה עתיד הוא לעשות היום, עצביו מזֻעזעים ונפשו מתנודדת, כשַׁפשֶׁפת זו בראש הגג, הנוטה אנה ואנה.

בבקשו תחבולה לעודד את רוחו ולחזק את גופו, זכר האיש, כי היום הזה נועדים חברי הקלוב שלו בכל שבוע למרחץ המוֹירִי, ששם הם רגילים לסעוד פת-שחרית אחרי הַמַּסַּז'. הוא מִהר אפוא ללבוש בגדיו, בהאמינו, כי בית-המרחץ ובית-הזֵעה ירגיעו את גופו, וַיֵּצא את הבית.

אך הציג כף-רגלו בחוץ וקֹר עז תקף אותו, קֹר סומר זה של ראשית החֹרף, שמשמיד בלילה אחד את השארית האחרונה של הקיץ.

לאֹרך הבּוּלוַר ירד מטר רב של עלים גדולים וכתֻמים, שנשרו מעל העצים בקול צרוד ונמוך. הם נפלו לארץ בכל מקום, מן הקצה האחד של הרחובות עד הקצה השני, בין חזיות הבתים, כאִלו עמדו כל הענפים להגָּדע מעל גזעם בלהב מאכלת חדה של הצִנָּה. המרצפות והמדרכות היו כבר מכֻסות עלים, ושעות מספר דומות היו לשדרות האילנות ביער בתחלת החֹרף. כל העלים המתים האלה חרקו תחת רגלי העוברים, ולרגעים היו מתרוממים בדמות גלים קלים עם הרוח, שנשבה בהם.

היום היה אחד מימי המעבר, אחרית תקופה וראשית תקופה של השנה, יום שיש בו נעימות מיֻחדה ועצבות מיֻחדה, עצבות של גסיסה ונעימות של צמיחת חיים חדשים.

בעברו את מפתן בית-המרחץ הטורקי, תקף את לבו העגום של אוליביי רטט של נחת מפני הרעיון על-דבר החֹם, שעתיד לחדור אל בשרו אחרי האויר הקר, שהקיפוֹ ברחוב. הוא פשט בגדיו בזריזות, כרך על מתניו מטפחת קלה, שהושיט לו המשרת, ונעלם מאחורי הדלת הרפודה, שנפתחה לפניו.

רוח חם ומחניק, שדומה היה כאִלו בא מתנור רחוק, אפף אותו, והוא שאף במהירות כמו חסר לו אויר לנשימה, בעברו אולם אחד העשוי בטעם מוֹירי והמואר באור שני פנסים מזרחיים. אחרי-כן בא לקראתו כושי בעל תלתלים, שרק חגורה על מתניו, גופו נוצץ, ידיו אמיצות, והרים את המסך מעל הפתח הפתוח לחדר אחר, וברטֵין נכנס לבית-זֵעה גדול, עגֹל, גבוה, ששררה בו דממה טמירה כמו בהיכל-קֹדש. אור היום ירד ממעל, דרך כפת הגג ודרך זכוכיות-צבעונין, אל החדר הרחב והעגֹל, אשר רצפתו עשויה לוחות-אבן וקירותיו מצֻּפּים רעפים מצֻיָּרים בטעם בני-ערב.

אנשים זקנים וצעירים, ערֻמים כמעט, התהלכו לעט, בפסיעות קשות, מבלי דַבּר דבר; אחרים ישבו על ספסלים עשוים שיש וידיהם משֻלבות; ואחרים סחו זה לזה בקול נמוך.

האויר הלוהט עצר בעד הנשימה ברגע הראשון שנכנסו אל החדר. היֹה היה בּבית הזה, בבנין המהֻדר הזה המעלה הבל, שבו התחממו גופות בני-אדם, שבו התהלכו אנה ואנה מַסַּז’יסטים כּוּשים בעלי רגלים מעֵין הנחֹשת, דבר-מה מן העתיקוּת והמסתורין.

הגוף הראשון, שנראה לעין הצַּיָּר, היה גופו של הגרף די לַנדא. הוא התהלך כאיש-צבא רומאי, מלא גאוה על רֹחב חזהו ועל חֹזק ידיו, שהיו מֻפשלות לאחוריו. בהיותו בא תדיר במקום הזה, ראה פה את עצמו כאַקטוֹר על הבימה, שמוחאים לו כף, והוא היה דן כמֻמחה על-אודות השרירים של כֹל אנשי-הכֹּח המפֻרסמים בפריז.

– שלום לך, ברטֵין – קרא האיש.

הם חבקו זה יד זה; אחרי-כן פתח לַנדא שוב ואמר:

– אכן, יום קר זה יפה ללכת בו לבית-החֹם.

– כן, טוב ויפה.

– הראית את רוקדיַאן? הנה הוא שם למטה. אנכי לקחתיו הלום מעל מטתו. הה! ראה-נא גוף בר-נש זה!

על פניהם עבר איש קטן-קומה, רגליו עקֻמות, ידיו צנומות, וגופו דל, והוא הביא לידי חיוך של בוז את שני האנשים, ששמשו למופת בחֹזק גופם.

רוקדיַאן קרב אליהם, כי ראה את פני הצַּיָּר.

שלשתם ישבו על שלחן ארֹך עשוי שיש ונכנסו בשיחה, כאִלו ישבו בטרקלין. המשרתים עברו לפניהם והציעו להם משקאות. מסביב נשמע קול המַסַּז’יסטים הטופחים על הגופים הערֻמים וקול המים המקלחים בסִלונות. קול המים, שיצא מכל הזויות של החדר הדומה לזירה, מִלא אותו אִוְשָה קלה, כקול גשם יורש.

בכל רגע היה אורח חדש שואל לשלום שלשת הידידים או נגש אליהם ולוחץ ידם. ביניהם היה הדֻכּס הגדול ד’הַרִיסוֹן והנסיך הקטן אַפִילַטִּי, הבַּרוֹן פְלַק ועוד.

פּתאו קרא רוקדיַאן:

– ראו, הנה פַרַנְדַּל!

המרקיז נכנס, ידיו על חלציו, והוא הולך בקלוּת זו של בני-אדם בעלי גוף נאה, שאינם מתבּוששים להרָאות ערֻמים.

לַנדא לחש ואמר:

– בחור זה מראה לוּדָר לו!

ורוקדיַאן פנה אל ברטֵין ושאל:

– האמת הדבר, כי הוא לוקח לאשה את בת ידידיך?

– נראים הדברים – ענה הצַּיָּר.

אך השאלה הזאת, במעמדו של אותו האיש, בשעה זו ובמקום זה, עוררה בלבו של ברטֵין רגש נורא של יאוש ושל מרד. ברגע אחד נגלו לעיניו כל בלהות המציאוּת העתידה במרירות רבה כזו, עד כי רגעים אחדים נאבק האיש עם הרצון הפראי להתנפל על המרקיז הזה.

אחרי-כן קם ממקומו.

– עיף אני⁶ – קרא האיש – אני הולך תכף למַסַּז'.

ערבי אחד עבר על פניו.

– פנוי אתה מעבודה, אַחְמֵד?

– כן, אדוני ברטֵין.

והוא יצא בפסיעות מהירות, כדי להשתמט מפגישה עם פַרַנְדַּל, שהלך לאט, סחור סחור, ליד תא המרחץ.

רק כרבע שעה שהה באולם-הנֹפֶש הגדול, השוקט על מעגל תָּאָיו, שמִטות עומדות שם, מסביב לגִנה של צמחי אפריקה, שבתוכה מקלח סִלון של מים. רגש היה בלבו, כאִלו רודפים אחריו, וסכנה צפויה לו, כי יבֹא המרקיז וישב עמו ועליו יהיה להושיט לו ידו ולדבר אליו ידידות בשעה שתשוקה יש בלבו להרגו.

ועד-מהרה עמדו רגליו על-פני הבּוּלוַר, העטוף עלים נובלים. הם לא נשרו עוד, כי רוח סער בא וקטף את העלים האחרונים. המרבד של עלים אדֻמים וכתֻמים, הפרושׂ על הארץ, רעד, התנועע, עלה כגל ועבר ממפסעה אחת אל השנית, נדחף ונבהל בידי הרוח, שהלך וגבר.

פתאם חלף על-פני הגגות כמין קול שאגה, כשאגת חיה, קול של סער עובר, ואחריו נשב רוח נורא, שנדמה כאִלו בא מככר מַגדִלֵינה ונעלם בתהום הבולוַר.

העלים, כל העלים שנָשרו, שנראו כאִלו חכו לבוא האיש, עלו ממקומם כאשר קרב. הם רצו על פניו, נערמו זה על זה והסתובבו באויר, התנשאו בתבנית לוּליָנית עד ראשי הבתים. הרוח רדף אותם, והם היו כעדר, כעדר פרא, שעלה ועף, כבורח מחוץ לכרך, אל מקום מרחב השמים בסביבות העיר. וכאשר עלה הענן הכבד של העלים ושל האבק ונעלם בגבעות הרבע מַלְהֶרְבְּ, נגלו פני המרצפות והמפסעות ונראו כמטֻאטָאִים במטאטא.

ברטֵין הרהר: “מה יהא עלי? מה יש לי עתה לעשות? לאן אלך?” והוא הלך ושב לביתו, כי לא יכול למצֹא ענין אחר.

עיניו נמשכו אחרי קָשְׂקְ של עתונים. הוא קנה שבעה או שמונה גליונות, כי קוה למצֹא בהם חֹמר לקריאה במשך שעה או שתים.

– אסעד היום בבית – קרא האיש בכניסתו. והוא עלה לחדר-עבודתו.

אך הוא חש, לאחר שישב, כי לא יוכל לשהות פה, כי תקף עליו הרֹגז של חיה משֻגעה.

העתונים, שעבר עליהם ברפרוף, לא יכלו לבַדר את דעתו אף לרגע, והדברים אשר קרא עמדו לנגד עיניו ולא הגיעו עד הכרתו. באחד המאמרים, שלא עמל כלל להבין את תכנו, הביא אותו השם גילרואַ לידי רטט. הענין נגע באחת מישיבות הפרלמנט, שהגרף נאם שם דברים אחדים.

לבו, שהתעורר על-ידי אזכרה זו, פנה אחרי-כן אל השם של הטֶנוֹר המפֻרסם מוֹנְטְרוֹזֵי, שעתיד היה בסוף חֹדש דצמבר להשמיע זמרתו רק פעם אחת בבית-האֹפּירה. לפי דברי העתון, עתיד יום זה להיות יום-חג בעולם המוסיקה, כי הטֶנור מונטרוֹזֵי, שעזב את פריז זה שש שנים, נחל בכל ערי אירופה ואמֵריקה כבוד שלא היה כמוהו, ומלבד זאת עתידה להספח עליו גם המזמרת השוֵידית המפֹארה הֶלסוֹן, שאף את קולה לא שמעו בני פריז זה חמש שנים!

פתאם בא רעיון אל לב אוליביי, רעיון שנולד במעמקי נפשו, להמציא לאנֶּט את העֹנג לראות במחזה הזה. אחרי-כן העלה על דעתו, כי אֶבלהּ של הגרפינה ישים מכשול לפניו, והוא בקש עצה ותחבולה להוציא את רעיונו לפעֻלות, יהיה מה שיהיה. עליו לשׂכּור בתיאטרון לִשכה במקום לא נראה, ואם בכל-זאת לא תֹאבה הגרפינה ללכת, יזמין את הדֻכּסית ואת אבי אנֶּט ללכת עמה. באֹפן זה עליו להציע את הלשכה בתיאטרון לפני הדֻכּסית. אך אז צריך הוא להזמין גם את המרקיז!

שעה מרֻבּה פקפק בדבר והרהר בו.

אכן, דבַר הנשואין הָחלט, ולא עוד אלא שכבר נקבע, בלי ספק, יום-החתֻנה. לבו הגיד לו, למה נחפזה כל-כך ידידתו לגמור את הענין, הוא הבין, כי כעבור זמן מועט תשׂיא את בתה לפַרַנְדַּל. אין בידו לעשות מאומה. אין-אונים-הוא להפריע בעד הדבר הנורא הזה, לשַׁנותו או לאַחרו! ובכן עליו להכנע, האם לא טוב אפוא לכבוש את לבו, להסתיר את צערו בחֻבּו, להֵרָאות לעין כשְׂבַע-רצון, למנוע בעד סערת נפשו להתפרץ, כמו שהיה זה היום.

כן, הוא יזמין את המרקיז, ובזה יסיר מעליו את החשד של הגרפינה וגם יקנה לו זכות להיות ידיד לבית הזוג הצעיר.

אך גמר את סעֻדת-הבֹּקר, קם והלך את בית-האֹפּירה לשׂכּור לו שם אחת הלשָכות המסֻתּרות מאחורי הפרגוד. הוא מצא לשכה כזו. אז מהר ללכת את בית גילרואַ.

הגרפינה יצאה לקראתו תכף, ובהיות לבה ער על-ידי דברי-האהבה של יום-אתמול, קראה:

– מה טוב עשית, כי באת היום!

הוא גמגם וענה:

– מתנה הבאתי לך.

– מה הדבר?

– לשכה שכרתי בבית-האֹפּירה, אשר שם יעלו על הבמה רק פעם אחת המזמרים הֶלסון ומוֹנטרוֹזֵי.

– הה, ידידי! חבל, ואֶבלי מה יהא עליו?

– הלא זה כארבעה חדשים עברו לימי אבלך.

– האמינה לי, כי לא אוכל ללכת.

– ואנֶּט? שימי אל לבך, כי מאורע כזה אפשר שלא יבֹא עוד לעולם.

– עם מי תלך הנערה?

– עם אביה ועם הדֻכּסית, שאומר אני להזמינה. יש בדעתי להציע מקום גם למַרקיז.

היא נעצה בו עיניה, ובו ברגע תקף אותה רצון עז לחבקו ולנשקו. היא לא האמינה למשמע אזניה וחזרה:

– למַרקיז?

– כן!

והיא נתנה תכף הסכמתה למערכת-לבו.

הוא פתח שוּב בדברים ושאל בדרך-אגב:

– הכבר קבעתם את יום-החתֻנה?

– כמעט שכֵּן. יש לנו נמוקים למהר בדבר זה, ומה גם כי הענין החלט עוד קֹדם פטירתה של אמי. הלא תזכֹּר את הדבר?

– כן, זוכר אני יפה. ולמתי?

– לראש חֹדש יַנואר. הלא תסלח לי, כי לא הודעתיך קֹדם את הדבר הזה.

נכנסה אנֶּט. הוא חש, כי לבו קפץ בחזהו בכח של קָפִיץ, וכל נעימוּת האהבה אליה נהפכה והיתה פתאם למרירות, ובקרב נפשו נולד מין רגש משֻנה של שנאה עזה, שבא לאדם על-ידי אהבה, שפגעה בה הקנאה.

– הנה הבאתי לגברתי מתנה – קרא האיש.

היא השיבה:

– ובכן, הָחלט הדבר לדַבר אלי בלשון “נסתר”.

הוא פנה אליה בקול של אב ואמר:

– שמעי, בתי. ידוע לי דבַר המאורע שעתיד לבֹא בחייך. הלא תביני, כי בעוד זמן-מה אהיה מֻכרח לשַנות לשוני. טוב אפוא לעשות זאת תכף מאשר לאחר זמן.

היא משכה בכתפיה מתוך רֹגז, והגרפינה שתקה, עיניה למרחק, כשקועה בהרהור.

אנֶּט שאלה:

– מה הדבר שהביא לי אדוני?

הוא סח לה את דבר המחזה ואת דבר ההזמנה אל התיאטרון. לבה נתמלא עליצות. והיא נפלה על צוארו מתוך חדוה של ילדה שובבה ונשקה לו על לחייו.

הוא חש, כי כֹחו תש, ולבו הבין, ברגע שנגע בלחיו הפה הקטן והרענן, כי עד עולם לא יֵרָפֵא עוד.

הגרפינה התעַותה רגע ופנתה אל בתה:

– היודעת אתּ, כי אביך מחכה לך.

– כן, אמא, הולכת אני.

היא מהרה ויצאה ובדרכה שלחה אליו עוד נשיקות בקצה אצבעותיה.

אך יצאה הנערה ואוליביי שאל:

– האומרים הם לנסוע אחר חתֻנתם?

– כן, במשך שלשה חדשים.

והוא הוציא מפיו בלחש שלא מרצונו:

– מוטב שכּן!

– ואנו נשוב לחיות כימים מקדם – קראה הגרפינה.

הוא מלמל:

– הבה נקוה.

– ועד העת ההיא, על-נא תעזבני.

– לא, ידידתי.

התעוררות-רוחו ביום אתמול, כשראה אותה בוכיה, והדבר, שהביע לה זה עתה, כי אומר הוא להזמין אל התיאטרון את המרקיז – כל זה הביא בלב הגרפינה מעט תקוה.

אך לא ארכו ימי תקותה. לא עבר שבוע ימים והיא שבה עוד הפעם להתבונן אל פני האיש הזה בעינים של קנאה ומצוקה ולראות את עקבות יסורי-נפשו. היא לא יכלה להעלים עין מן הדבר, יען כי היא עצמה עברה דרך כל שערי הצער שעבר הוא לפי השערתה, ומציאותה התדירית של אנֶּט על-ידה הזכירה לה בכל שעה ושעה, כי כל עמלה לשוא.

הכל העיק עליה יחדו, גם ימי זקנתה גם ימי אֶבלה שבאו. כשרונה הרב להתיַפּות, כשרון של אשה חרוצה ומנֻסה, שהשתמשה בו כל ימי-חייה, שהנחיל אותה נצחון על האיש הזה, נִטל ממנה עתה על-ידי זה המלבוש השחור, שהבליט את חִורון פניה ואת שנוי צורתה, בה במדה שפני בתה הרעננים נעשו על-ידו מזהירים. מה רחוקים הימים, אף כי קרובים הם עוד, כאשר שבה אנֶּט לפריז, בעת שבקשה מתוך גאון ללבוש שמלות דומות לשמלות בתה, שהיו נאות לה. כעת תקף את נפשה רצון עז לקרוע מעל גופה את בגדי המות האלה, המנַוְּלִים פניה והגורמים לה יסורים.

אִלו היו פתוחים לפניה כל מעינות הקִשוט, אִלו יכלה לבחור וללבוש בגדים, שצבעם מעֻדן ומתאים לצבע פניה, שהיו מאצילים על יפיה הגֹוֵע כֹּח בידי-אדם, הלוקח לב כאותו החן הטבעי של בתה, כי אז עלה בידה, בלי ספק, להיות נחמדה יותר ממנה.

היא ידעה יפה מאד את פעֻלתן של שמלות-הערב המזעזעות ושל שמלות-הבֹּקר המעוררות את החושים, את פעֻלתו של המלבוש המיֻחד לשעה של פת-שחרית בחברת ידידים קרובים, זה המלבוש הנוסך על האשה עד חצות-היום מין ריח של יקיצתה בבֹּקר, אותו הרֹשם החי והחם, כמו זה עתה ירדה מעל מטתה ויצאה מחדר-משכבה המבֻשׂם.

אך מה כֹחה ומה גבורתה בהיותה לבושה תכריכים שחורים אלה, מלבוש של אסיר, שעליה ללבוש במשך שנה שלמה! שנה אחת! ושנה אחת תשב כשבויה, לבושה שחורים, באין פעֻלה, וסופה שתנֻצח! שנה אחת תראה את עצמה הולכת ומזקינה מיום ליום, משעה לשעה, מרגע לרגע בתוך תכריך זה של האֵטון השחור! מה יהא עליה במשך שנה, אם גופה העלוב והחולה יוסיף לבלות על-ידי הצער של נפשה?

הרעיונות האלה לא עזבוה עוד, הפכו לה כל מתוק למר, כל שמחה ליגון, פגמו בכל תענוג שלה ולא הניחו לה שום נחת ושום ששון. בלי-הרף היה לבה מתנודד מפני הצֹרך המר להשליך מעליה את סבל היגון שדכא אותה, כי לולא הצרה המציקה הזאת היתה שרויה עוד באֹשֶר, מלאה כֹח ורוח! היא חשה בנפשה את החיים ואת הרעננות, היא חשה, כי לבה מלא נעורים כל הימים, כי כֻלה מלאה להב של אדם בראשית חייו, כי רב תאבוֹנה ולא תשׂבע לֵהָנות מן החיים, הרבה יותר מאשר לפנים, כי רבה תשוקתה לאהבה, תשוקה האוכלת אותה בכל פה.

וכל הדברים היפים, כל הדברים הנעימים, הנחמדים, הפיוטיים, המפארים את החיים ומחבבים אותם על האדם, הנה הולכים ונִטלים ממנה, יען כי הזקינה! בא הקץ! ואולם היא מצאה עוד בקרבה את העֶדנָה של עלמה צעירה ואת השאיפות של אשה צעירה. הזקין רק גופה בלבד, העוֹר העלוב, זה הלבוש על העצמות, שבָּלה מעט מעט, שנשחת כאותו הצִפּוּי על-גבי כלי העץ בבית. הרעיון, שהגתה בו על-דבר ירידתה, דבק בה והיה כמעט לכאב גופני. הרעיון הקבוע הזה הוליד בלבה רגש של גֵּרוי, רגש של הזדקנות, רגש תדירי וברור כזה של קֹר או של חֹם. ואמנם האמינה האשה, כי חשה היא כעין צרבת קלה, בתנועה האטית של הקמטים על-פני מצחה, בקלקול העור על לחייה ועל צוארה, ברבוי הקוים הקטנים הללו שאין מספר להם, שמשחיתים את הוד-פניה. כאדם, שתקפה עליו מחלה האוכלת את גופו, מין צרבת, שמכריחה אותו להתגרד, שתקפה עליו מחלה האוכלת את גופו, מין צרבת, שמכריחה אותו להתגרד, כן היתה האשה הזאת, שהכירה וראתה בפחד את המעשה המגֻנה, מעשה הכליון, של הזמן המהיר, והדבר הזה נטע בנפשה את הרצון שאין להתגבר עליו, לבדוק את פניה תמיד בראי. הראי קרא לה, משך אותה, הכריחהּ לגשת, לנעוץ בו עיניה, להביט, לחזור ולהביט, לבדוק בלי הפסק, לנגוע באצבעה, כמו בכדי להוָכח יותר, עד-כמה רבו הפגימות, שפגמו בה ימי חייה. מתּחִלה היה הרעיון הזה עולה בלבה פעם בפעם, בראותה בביתה או בבית אחרים את חלקת הגביש האיֹם. בלכתה היתה עומדת על המפסעות, כדי לראות את עצמה למול זכוכיות החנֻיות, וכנטועה במסמרים עמדה לנֹכח כל הלוחות של זכוכית, שהתגרים רגילים לפאר בהם את פני בית-מסחרם. הדבר הזה נעשה לה כעין מחלה, כמין כשוף. היא נשאה בכיסה תֵבה קטנה עשויה שֵׁן, מלאה פּוּדר של אֹרז, גדולה כאגוז, שכִּסּוּיָהּ מלגו הכיל ראי קטן מאד, ופעמים, בשעת הליכתה, היתה אוחזת אותה בידה פתוחה ומרימה לנגד עיניה.

כאשר נסתה לקרֹא או לכתוב, בשבתה בטרקלינה המפֹאר, היתה שעה קלה מעסיקה לבה בענין החדש, אך עד-מהרה חזרה אל רעיונה הישן. היא נלחמה עמו, נסתה לבדר את דעתה, להשיא לבה לרעיונות אחרים, להמשיך עבודתה. אך לשוא; עֹקץ תשוקתה הטריד אותה, ועד מהרה השליכה מידה את הספר או את העט, ומתוך תנועה שאין לעצור בעד שֻלחה ידה אל הראי הקטן, הנתון במסגרת של כסף, שהיה מונח על שֻלחנה. מתוך המסגרת המרֻבּעה והמגֻלָּפה היו נשקפים אליה כל פניה כפרצוף מימים עברו, כתמונה של שנות המאה שעברה, כציור-עפרון נאה, שהשמש מחה את קויו. אחרי-כן, לאחר שהסתכלה זמן רב, היתה מחזירה מתוך תנועה של לֵאות את הכלי הקטן למקומו ומכריחה את עצמה לשוב לעבודתה; אך לא הספיקה לקרֹא שני עמודים או לכתוב עשרים שורות, והנה נולד בלבה שוב ההכרח לראות את פניה, הכרח מדכא שאין להתגבר עליו; ועוד שלחה ידה לקחת את הראי.

היא משמשה בו עתה כמו בצעצוע, שרגיל אדם לאחֹז בו תמיד, עד שקשה להניחו מידו; היא השתמשה בו בכל רגע בשעה שישבו ידידיה עמה, והדבר הרגיז אותה עד-כדי לבכות; היא שנאה את הראי הקטן, הנתון בין אצבעותיה, כמו דבר שיש בו רוח-חיים.

פעם אחת, לאחר שעיפה מן המלחמה בינה ובין גזר-הזכוכית, זרקה אותו כלפי הקיר, עד כי נשבר לרסיסים.

אך כעבור זמן-מה הביא לה אישהּ את הראי מתֻקן, והוא בהיר משהיה. היא הֻכרחה לקבל אותו בתודה ושלא ברצון שמרה אותו בחדרה.

בכל ערב ובכל בֹּקר היתה סוגרת עצמה בחדרה וחוזרת בעל-כרחה אל עבודתה לבדוק בדיקה מעֻלה את מעשה-הכליון המגֻנה והמתמיד.

בעלותה על מטתה לא יכלה לנוּם, הדליקה נר ושכבה בעינים פקוחות והרהרה, כי לילות אי-שֵׁנה וימי אי-מנוחה מחישים מאד את העבודה האיֻמה של הזמן הממהר לרוץ. ובתוך דממת הלילה היתה מאזינה אל הנענוע של המטֻלטלת בשעון-הקיר ונדמה לה, כי מתוך קול הטיק-טק התדיר והמונוטוני היא שומעת לחש: “הנה בא, הנה בא, הנה בא”, ולבה התכַּוֵּץ מתוך כאב רב כזה, עד כי שׂמה שמיכתה בפיה וגנחה מתוך יאוש.

לפנים היתה, כשאר בני-אדם, מונה את השנים החולפות ורואה את השִׁנויים הבאים עמהן. כמו שאר בני-אדם היתה אומרת גם היא בכל חֹרף, בכל אביב או בכל קיץ: “שנוי רב בא בקרבי למן השנה שעברה”. אך בהיותה יפה כל הימים, ורק כי יפיה היה שונה קצת, לא דאגה כלל. עתה, תחת לראות במנוחה את מהלכן האִטי של תקופות השנה, באה פתאֹם לגַלות ולהבין את מרוצתם הנוראה של הרגעים. פתאם נפקחו עיניה לראות והנה השעות מתחמקות, אצות ורצות באין רואה, עד-כדי להוציא מדעתּו את האדם המהרהר בזה, והרגעים הקטנים עוברים בזה אחר זה בחפזון ומכרסמים את גופו של האדם וחייו.

אחרי לילות-נדודים אלה באו לה שעות של תרדמה ארֻכּה, שעות של מנוחה, בתוך חֹם השמיכות, עד שנכנסה המשרתת וסִלקה את הוילונות והבעירה אש בתנור, כדרכה בכל בֹּקר. היא שכבה עיפה, שרויה בחצי-שֵׁנה, נים ולא נים, בתוך טמטום המחשבה, שהולידה בקרבה תקוה פנימית, ברכת-שמים זו, שמאירה ומחיה את לבות בני-האדם עד יומם האחרון.

עתה בּבֹּקר בּבֹּקר, אך ירדה מעל מטתה, תקף עליה רצון חזק לעמוד ולהתפלל לפני אלהים, כי ישלח לה מעט תנחומים להקל יגונה.

היא כרעה על ברכיה לפני תבנית המשיח הנוצרי העשויה עץ-אלון, תשורה מאת אוליביי, מעשה-אמן יקר שגִלה, שפתיה סגורות, והיא מתפללת בקול היוצא מן הלב, בקול של אדם המדבר אל נפשו, ושופכת שיחה ויגונה לפני המעֻנה האלֹהי. ובהיותה מצפה בכל לבה לישועה, ולבה תמים ביגונה ככל המאמינים הכורעים על ברכיהם, לא הטילה שום ספק, כי הוא שומע קולה, כי קַבּל יקַבּל תפלתה, ואולי נגע צערה עד לבו. היא לא שאלה מעמו, כי יעשה למענה דבר שלא עשה לאיש, כי ישאיר לה עד יום מותה את יפיה, את נעוריה ואת חִנה, כי-אם זאת שאלה, כי יתן לה מעט מנוחה ומעט הנָחה. אמנם גזֵרה היא שתזקין, כמו שנגזר עליה למות! אך למה תמהר הזִקנה לבוא? הן יש נשים, שיפין נשאר לאֹרך ימים. האם לא יעשה חסד עמה, כי תהיה אחת מהן? לוּ רק יגדל חסדו, – חסדו הוא, אשר הִרבה לסבֹּל כל-כך, – לתת לה עוד במשך שתי-שלש שנים את שארית יפיה, ככל הדרוש לה למצֹא חן!

היא לא הוציאה מפיה את הדברים האלה, אך היא הכניסה אותם לתוך אנחותיה בעמדה לפניו, בשפכה את יגונה העצור בנפשה.

אחרי-כן, כאשר עמדה מכרוע, קרבה וישבה אל שלחנה, ובאותה ההתלהבות, שהתפללה בָּה, פנתה אל הפודר ואל הכחל, אל העפרונים ואל הפיפים הקטנים, אשר שתו לה יֹפי צבוע, בן-יומו ונוח לחלֹף.

VI

על-פני הבּוּלוַר נשמעו בפי כל שני שמות: “עֶמה הֶלְסוֹן” ו“מוֹנְרוֹזֵי”. וככל אשר הלכו וקרבו האנשים אל בית-האֹפירה, נשמעו השמות וחזרו ונשמעו יותר ויותר. חוץ מזה, משכו אליהן את עיני העוברים המודעות הגדולות, הדבוקות על-גבי העמודים, ובחלל האויר מֻרגש היה רֹשם של מאורע חשוב.

הבנין הגדול, הנקרא בשם “האקַדֶּמיה הלאֻמית למוסיקה”, הרובץ על הארץ תחת השמים השחורים, הראה לעיני הקהל שנאסף אליו את פניו המהֻדרים והמלבינים ואת שורת עמודי-השיש של אולמיו, שאורות-האלֶקטרון הנעלמים מאירים עליהם לנוי.

על הככר עמדו שוטרי-הרֶפּוּבליקה רכובים על סוגים והשגיחו על סדר התנועה, ומכל פִּנות העיר נהרו מרכבות אין-מספר, ומבעד לחלונותיהן הסגורים נראו שמלות מבהיקות וראשים מחוירים.

המרכבות והכרכרות קרבו בשורה אל כִּפּות-השערים, עמדו שעה קלה, עד שיצאו מתוכן נשי האצילים ושאר הנשים העדינות, עטופות באדרותיהן המקֻשטות פַּרְוָה, נוצות או סלסלות יקרות, ומפֹארות עד להפליא.

הסֻלם המפֹאר לכל ארכו היה כעין מעלות של תפארה, שבהן עלו בלי-הפסק נשים לבושות כבנות-מלכים, וצוארן ואזניהן הבריקו בברק אבני-יהלום, ושמלותיהן הארֻכּות היו נגררות על-גבי המעלות.

האולם הלך ונמלא אנשים בשעה מֻקדמת, כי איש לא רצה לאבד אפילו נגון קל של שני המזמרים המפֹארים; ולכל ארכו ורחבו של האמפיתיאטרון, בתוך שפע האור של האלֶקטרון היורד מן הנברשת, נשמע שאון אנשים ההולכים למקומותיהם עם המֻלה רבה של קולות.

בלשכה אשר ליד הבימה, ששם כבר ישבו הדֻכּסית, אנֶּט, הגרף, המרקיז, בּרטֵין ומר די מוּזַדיֶה, לא ראו דבר מלבד הפרגוד, ששם סחו אנשים זה עם זה, רצו אנה ואנה, צעקו: מיכַניקים לבושי חֻלצות, אדונים לבושי פרַקים, אקטוֹרים לבושי מסֵכות. אך מאחורי המסך המוּרד נשמעה המֻלה רבה של הקהל, מֻרגש היה, כי שם יושבים המון בני-אדם נעים ומזֻעזעים, ונדמה היה, כי סערת רוחם חודרת בעד היריעה ומתפשטת עד מקום הדֵיקוֹרַציה.

עתידים היו להעלות על הבימה את “פויסט”.

מוּזַדיֶה ספּר אניקדוטות על-אודות ההצגה הראשונה של המחזה הזה בבית “האֹפירה הקוֹמית”, על-אודות המפלה-למחצה, שאחריה בא הנצחון הגמור, על-אודות המשַׂחקים הראשונים במחזה הזה ועל-אודות דרכיהם לשיר כל פרק ופרק. אנֶּט החזירה אליו ראשה למחצה והקשיבה אל דבריו בתשוקה עזה, תשוקת-נעורים, שבה הביטה אל העולם כֻּלו, ולרגעים נתנה עיניה בארוּסהּ, שעתיד להיות בעלה בעוד ימים מועטים, ומבטה היה מלא רֹך. היא אהבה אותו בשעה זו, כמו שאוהבות נפשות תמימות, זאת אומרת: היא אהבה בו את כל תקוותיה ליום מחר. שכרון החגים הראשונים של החיים והצֹרך העצום להיות מאֻשרה הביאו אותה לידי רעד מגיל ומצִפִּיָּה.

ואוליביי, שראה הכֹּל, שידע הכֹּל, שעבר כל מדורי האהבה הטמירה, והוא אין-אונים ומלא רוח-קנאה, והגיע עד מרכזם של יסורי האדם, בשעה שנדמה, כי עוד מעט והלב יתפוצץ ככלי-חרס, עמד בתוך הלשכה ושלח פעם לזה ופעם לזה מבט של אדם הנדון למיתה.

נשמעו שלש דפיקות, ופתאם ירדה קשת קטנה וטפחה על-גבי השלחן הקטן של המנצח-בנגינות והִשתִּיקה בבת-אחת את כל התנועות, את קולות השעול ואת פטפוטי הדברים; אחרי-כן, לאחר שתיקה קצרה ועמֻקה, נשמעו הקולות הראשונים של הפתיחה ומלאו את האולם מסתורין רב ועצום של המוסיקה, שחודר לתוך הגוף, מבלבל את העצבים ואת הנפש במין קדחת פיוטית וחושית, ומוסך באויר הצח שאנו נושמים גל של צלצולים, והם עולים באזנינו.

אוליביי ישב בתוך הלשכה עגום וזועף, כאִלו פצעי לבבו התעוררו על-ידי קולות-הנגינה האלה.

אך הנה הורם המסך, והוא קם שוב וראה בתוך הדֵיקוֹרַציה, המעלה לעינינו חדרו של אלכִימִיקן, את הדוקטור פויסט השקוע במחשבות.

עשרים פעמים כבר שמע את האֹפירה הזאת, שידע אותה כמעט בעל-פה, ועינו ולבו נטו ברגע הראשון מאחרי המחזה ופנו אל האולם עם הקהל. הוא לא ראה באולם בלתי-אם פִּנה קטנה מאחורי המסגרת של הבימה, שהסתירה את הלשכה, שישב בה; אך הפנה הזאת, שנמשכה ממושב-הלהקה עד היציע, גִלתה לעיניו חלק חשוב מן הקהל, והוא הכיר שם רבים ממיֻדעיו. ליד מושב-הלהקה נראו שורות אנשים עדויים רבידים לבנים יושבים זה בצד זה, והם דומים למוּזֵיאוֹן של צורות ידועות של בני-אצילים, אמנים, עתונאים, של כל סוגי האנשים, הנמצאים תמיד במקום שהכל מצויים שם. על הבַּלקוֹן, בתוך הלשָכות, ראה אוליביי וקרא בדמיונו בשמות הנשים, שהכיר וידע. הגרפינה די לוֹקְרִיסט, שישבה נֹכח הבימה, היתה באמת נחמדה למראה, ולא רחוק ממנה ישבה המרקיזה ל’אֶבֶּלֵין, שזה עתה נִשׂאה לאיש, ורבים הפנו אליה את משקפיהם “התחלה יפה” – הרהר בּרטין.

הקהל שמע בהקשבה מרֻבּה, בחבה גלויה, את הטֶנור מוֹנְרוֹזֵי, שהתאונן על החיים.

ואוליביי הרהר: “מה רבה הסכלות! הנה פויסט, זה האיש פויסט הנסתר והנשגב, המתאונן על החיים התפלים ועל הכֹּל, שהבל הוא; והקהל הזה הנה חוקר ושואל מתוך חרדה, אם לא נשתנה קולו של מוֹנרוֹזֵי”. – והוא האזין אל הקולות ככל שאר האנשים, ומבעד הדברים החבוטים של הלִבְּרֶטּוֹ, בעד קולות הנגינה, המעוררים בתוך-תוכה של הנפש רגשות עמֻקים, זכה למין התגלות, להבין את נשמתו של פויסט, כפי שיצר אותה גֶטֶה.

הוא קרא לפנים את השירה הזאת, שהיתה חשובה בעיניו מאד, אך את לבו לא עוררה ביותר, והנה זה פתאם חש את כל עָמקה לאין-חקר, כי בערב הזה נדמה לו, שהוא עצמו נהפך והיה לפויסט.

אנֶּט גחנה קצת על שפת הלשכה ושׂמה אזנה כאפרכסת לשמוע; ובתוך הקהל כבר עבר לחש דברים של שביעת-רצון, כי קולו של מוֹנרוֹזֵי היה משֻבּח יותר ועָרֵב יותר משהיה!

בּרטֵין עצם את עיניו. זה חֹדש ימים היה לו כל מה שראה, כל מה שחש בלבו, כל מה שפגש על דרכו, בִּן-רגע למין דבר טפל לאהבתו. הוא הביא את כל העולם ואת עצמו לקרבן על מזבח הרגש הזה, שנקבע בלבו. כל הטוב והיפה שראה, כל היָקר, כל הנחמד שתאר בדמיונו, הקריב עד-מהרה בלבו לכבוד ידידתו הקטנה, ולא היה עוד רעיון בלבו, אשר יחסר בו היחס אל אהבתו.

בשעה זו שמע בקרב לבו את הד התלונות של פויסט; ובלבו עלה הרצון למות, לשים גם הוא קץ לכל יגונו, לכל יסורי אהבתו, שאין מוצא לה. הוא התבונן אל צד הפנים היפים של אנֶּט וראה את המרקיז די פַרַנדַּל, שישב מאחוריה והסתכל בה גם הוא. הוא ראה את עצמו זקן, עבר ובטל מן העולם! הה! מה קשים מנשוא היסורים לאדם, שאין לו עוד לחכות, שאין לו עוד לקוות לדבר, שאין לו אף הזכות לשאֹל דבר לנפשו והוא רואה את עצמו מחוץ למחנה, מסֻלק מן החיים, כפקיד שהזקין ונפטר מעבודתו!

פרצו מחיאות-כפים סוערות, מונרוזֵי כבר נחל נצחון, ומן הקרקע עלה מפיסטוֹ-לַבַּרְיֶר.

אוליביי, שלא שמע אותו מימיו בזמרו פרק זה, שם אזנו כאפרכסת. הוא העלה בזכרונו את המזמר ד’אֹבֵּין, בעל קול-הבַּס הדרַמַטי, אחרי-כן את פוֹר, בעל-קול הבַּריטון הלוקח נפשות, והזכרונות האלה פזרו לרגעים אחדים את עצבותו.

אך פתאם נגע עד לבו דבור אחד, שיצא מפי מוֹנרוֹזֵי, המזמר בכֹח ועֹז מיֻּחד. פויסט קורא אל השטן:

נַפְשִׁי תִשְׁאַל אוֹצָר כָּל-בּוֹ,

נַפְשִׁי תִשְׁאַל אֶת הַנְּעוּרִים.

והטֶנור הופיע בלבוש-משי, חרבו על ירכו, בראשו מגבעת עם נוצות, והוא הדוּר, צעיר ומלא יֹפי מסוג היֹפי של מזַמר.

בין הקהל חלף לחש דברים. יפה היה מאד והוא מצא חן רב בעיני הנשים. לא כן אוליביי. הוא חש⁷ מעין רטט של אדם, שתוחלתו נכזבה, כי הרגש העמֹק, שנולד בלבו על-ידי השירה הדרמַטית של גֶטֶּה נעלם עם השתנוּת-צורה זו. מן הרגע הזה עמד לנגד עיניו מעשה-כשפים, מלא פרקי-שירה יפים, ואזניו לא שמעו בלתי-אם קול ערֵב של משַׂחקים בעלי כשרון. האיש הזה הלבוש משי, זה העלם היפה, בעל הקול העולה-ויורד, שהראה את ירכיו והשמיע את נגינתו, לא מצא חן בעיניו. לא היה עוד אותו האביר הנדיב פויסט, אותו האיש הזועף שאין לעמוד בפניו, זה האיש האומר עתה לפתות את מַרגריטה.

הוא חזר וישב על מקומו, והדבור ששמע זה עתה עלה שוב בזכרונו:

נַפְשִׁי תִשְׁאַל אוֹצָר כָּל-בּוֹ,

נַפְשִׁי תִשְׁאַל אֶת הַנְּעוּרִים.

הוא לחש לעצמו את הדבור הזה, הוא שר אותו מתוך יגון בתוך-תוכו של לבו, וכאשר לא גרע עיניו מערפה הבהיר של אנֶּט, שעלה לפניו בחָלל המרֻבּע של הלשכה, חש האיש בקרבו את כל מרירותו של חפצו הזה, שלא יקום ולא יהיה.

אך הנה גמר מוֹנרוֹזֵי את המערכה הראשונה בשלֵמות רבה כזו, עד כי עורר התפעלות. במשך רגעים מרֻבּים התגלגל בתוך האולם כסער רעש של מחיאות-כפים, רקיעות-רגלים וקולות “בְּרַווֹ”. בכל הלשכות נראו נשים טופחות נעלי-ידן זו על-גב זו, והגברים העומדים מאחוריהן קוראים בקול ומוחאים כף.

המסך ירד ואחר עלה שתי פעמים זו אחרי זו, ורעש ההתפעלות לא חדל. ואחרי אשר ירד המסך בפעם השלישית וחָצַץ בין הקהל ובין הבימה והלשכות הפנימיות, הוסיפו עוד הדֻכּסית ואנֶּט למחֹא כף רגעים מעטים, ובשכַר זה קבלו הכרה מיחדה מאת הטֶנור, ששלח להם קִדה קלה וצנועה.

– האח! – קראה אנֶּט – הוא ראה אותנו.

– מה נפלא אמן זה! – קראה הדֻכּסית.

וברטֵין, שגחן לפנים, התבונן במין רגש של כעס מעֹרב בבוז אל האקטוֹר המהֻלל, שנעלם בין שתי המזוזות של הפרגוד והלך כמדַדה קצת, רגלו שלוחה, ידו על ירכו, ופניו כפני גבור של התיאטרון.

פתחו בשיחה על-אודות המשַׂחק. הצלחתו בין הנשים קנתה שֵׁם רב ככשרונו. הוא עבר בכל ערי-הבירה, ובכל מקום מצא התפעלות בקרב הנשים, שידעו מרֹאש, כי אין לעמוד בפני קסמו, ולבן דפק מאד בראותן אותו עולה על הבימה. ואולם הוא, כן אמרו, לא שָׂם לב אל התרגשותן של הנשים שהעריצו אותו, כי הסתפק בכבוד מנַגן בלבד. מוּזַדיֶה סח בדברים מכֻסים, מפני כבודה של אנֶּט, על-אודות חייו של המזַמר יפה-התֹאר הזה, והדֻכּסית, שלבה התעורר, הבינה והצדיקה את כל מעשי-השטוּת, שהגיעו להם הנשים על-ידו, עד כה חשבה אותו הדֻכּסית לצודה-נפשות, להדוּר, לדגול ולמנגן שאין דומה לו. והיא גמרה דבריה בצחוק:

– וחוץ מזה, מי יעמוד בפני קול כזה!

אוליביי התרגז והתמרמר. הוא לא הבין, באמת, כיצד מחבבים מוקיון, אדם זה, שמתאר תמיד טפוסים של בני-אדם הרחוקים מלבו, שלובש צורות של אנשים שנוצרו בדמיון, גולם זה, השָׂם כחל על פניו בלילות ועומד בכל ערב למלא תפקיד אחר.

– הקנאה מדברת מתוך גרונך – קראה הדֻכּסית. – אתם כלכם, האצילים והאמנים, צרה עינכם באקטוֹרים, יען כי מצליחים הם יותר מכם.

אחרי-כן פנתה אל אנֶּט ואמרה:

– הבה, חביבה, הנה אתּ נכנסת לתוך החיים ורואה הכּל בעינים בהירות, מה בעיניך טֶנור זה?

אנֶּט ענתה בקול של ודאי:

– בעיני אני מוצא הוא חן רב.

נשמעו שלש דפיקות לאות של התחלת המערכה השנית, והמסך עלה ולעיני הקהל נגלה המחזה של חג-כנסיה.

פִּרקה של הֶלסוֹן הושר באֹפן נפלא. גם היא, כנראה, גבר קולה משהיה ודרכי משׂחָקהּ הגיעו לידי שלֵמות. היא עלתה למדרגה עליונה והיתה למשוררת גדולה, דגולה ומֻפלאה, שפרסומה בעולם דומה היה לזה של ביסמַרק ושל לֶסֶפְּס.

כאשר בא פויסט לקראתה, כאשר קרא אליה בקולו הלוקח לב את הדברים המלאים קסם:

הֲלֹא תוֹאִילִי, גְּבֶרֶת עֲדִינָה,

כִּי אֶתֵּן לָךְ יָדִי לָלֶכֶת עִמָּךְ.

וכאשר ענתה לו מרגריטה הבהירה, היפה והמלבבת כל-כך:

לֹא, אֲדוֹנִי, לֹא גְבֶרֶת אֲנִי וְלֹא עֲדִינָה,

וּלְבַדִּי אֵלֵךְ אֶל בֵּיתִי –

תקף את האולם כֻּלו רטט רב של תענוג.

מחיאות-הכפים, לאחר שהורד המסך, היו רועשות, ואנֶּט מחאה כף זמן רב כל-כך, עד כי אמר בּרטֵין לתפושׂ בידיה ולהפסיקה. לבו נדכא על-ידי יסורים חדשים. הוא לא דבר מאומה במשך זמן בין-המערכות, כי עיניו תרו מאחורי הפרגוד, ולבו, שנמלא שנאה, הלך עד החדר, ששם ראה אותו שׂם לֹבן על לחייו, את זה המזמר השנוא, שעורר כל-כך את נפש הנערה הזאת.

אחרי-כן הורם המסך ולעיני הרואים נגלה המחזה ב“גן”.

כמין קדחת של אהבה התפשטה ברגע זה באולם, כי המוסיקה הזאת, שנראה כאִלו כֻּלה היא רוח של נשיקות, לא היתה לה מעולם שני מפָרשׁים כאלה. לא שני אקטורים מפֹארים, מוֹנרוֹזֵי והֶלסון, עמדו פה, אלה היו שתי נפשות מעולם אידיאלי, ולא שתי נפשות, כי-אם שני קולות: הקול הנצחי של הגבר האוהב והקול הנצחי של האשה המוַתֶּרֶת; ושניהם יחדו הביעו את כל הפיוט של אהבת האדם.

כאשר שר פוֹיסט:

תְּנִי לִי, תְּנִי לִי לְהִסְתַּכֵּל בְּפָנַיִךְ –

נשמע בקולו העצור שיצא מפיו נעימה של הערצה, של גילה ושל תפלה, עד כי רגע אחד תקף את כל הלבבות באולם רצון עז לאהֹב.

אוליביי זכר, כי הוא עצמו מלמל את הדבור הזה בפרדס אשר ברוֹנסיֶר, מאחרי החלונות של הארמון. עד היום חשב דבור זה לבַנַּלי קצת, וכעת נזרק מפיו כקריאה אחרונה של האהבה, כתפלה אחרונה, כתקוה אחרונה וכחסד אחרון, שיש לו לצפות אליו בעולם הזה.

אחרי-כן לא שמע עוד מאומה ולא הקשיב מאומה. רוח קנאה עזה מאד קרעה את לבו, כי נשא עיניו וראה את אנֶּט מרימה מטפחתה כלפי עיניה.

היא בוכה! לבה התעורר אפוא, התפעל, התרגש, הלב הזה, לב-אשה, שלא יָדע עוד מאומה. במקום הזה, סמוך לו, היה הדבר, והיא לא הרהרה על-אודותיו, פה נגלה לה, עד-כמה יש בידי האהבה לזעזע את נפש האדם, וגִלוי זה, קִדּוּש זה בא לה על-ידי מוקיון-מזמר עלוב זה.

הה! אין עוד בלבו כמעט טינה על המרקיז די פַרַנְדַּל, על שוטה זה, שאינו רואה דבר ואינו יודע דבר ואינו מבין דבר! אך מה מתעב הוא את האיש לבוש המכנסים ההדוקים אל בשרו, שעלה בידו להצית אש בנפש הנערה!

הוא השתוקק למהר אליה לעזרה, כמו שחשים אל איש שסוס דוהר עומד לרמסו, לתפּושׂ בידה, להוציאה, למשכה, לקרֹא אליה: אנא, נלך מזה! נלך מזה!

מה רב הקשב שהקשיבה, מה רָחפו יצוריה! והוא, מה רבו יסורי-נפשו! הוא כבר ידע מעין יסורים אלה, אך לא במדה נוראה כזו! הוא העלה אותם בזכרונו, כי כל יסורי הקנאה דרכם להתחדש כפצעים שלא חֻבּשו. הדבר היה ברוֹנסיֶר, בשעה ששבו משדה-הקברות, והוא הרגיש בפעם הראשונה, כי היא משתמטת ממנו, כי אין לו שליטה עליה, על נערה זו, שבת-חורין היא כבעל-חי צעיר. אך שם בכפר, כאשר הרגיזה את רוחו בעזבה אותו כדי לקטוף פרחים, חש האיש רק רצון עז לעצור בעד שטף הלוכה, לשוב ולקָרב את גופה אליו; ואולם היום הנה נפשה בורחת ממנו ואין להשיגה. הה! רֹגז-לב זה, שחש זה עתה, ידע האיש לעתים קרובות מאד על-ידי כל הפגיעות הקלות, שאינן נִכּרות ושפוצעות בלי-הרף את נפשו של האוהב. הוא העלה בזכרונו את כל היסורים, שגרם לו רגש הקנאה, את המכות הקלות, שירדו עליו כל אותם הימים. בכל עת אשר התבוננה אנֶּט אל דבר-שהוא, שהללה אותו, חבבה אותו, שאפה אליו, עוררה בקרבו רוח קנאה: הוא קנא אותה כל הימים בחשאי על כל דבר, שעמדה עליו, ששׂמה בו עיניה, שמשך את לבה, ששִׂמַּח את נפשה, שהפליא את רוחה, שעורר רגשותיה, כי כל זה נטל אותה במקצת ממנו. הוא קנא אותה על כל דבר שעשתה בלעדיו, על כל דבר שלא ידע, על כל פסיעה שפסעה, על כל ספר שקראה, על כל דבר שמצא חן בעיניה; הוא קנא אותה על האופיצר הגבור, שנפצע באפריקה ושבני פריז סחו בו שבעה ימים רצופים, על מחַבּר רומן, שהללו אותו מאד, על משורר צעיר בלתי-נודע, שלא ראתה את פניו ושרק מוזַדיֶה הקריא לפניה את שיריו, – בקצור, על כל הגברים, ששבחו אותם לפניה בדברים שכיחים, קנא אותה, כי בשעה שגבר אוהב אשה קשה לו מנשוא, כי תבֹא להרהר אפילו הרהור קל באיש אחר. לבו מלא רצון כביר להיות בעיניה יחידי בעולם כֻּלו. רוצה הוא, כי לא תראה, כי לא תדע, כי לא תחבב איש אחר בלעדיו. ואך נדמה לו, שמחזירה היא פניה להתבונן או לדעת איש אחר, ימַהר להרָאות לפניה, ואם לא יעלה בידו להשיבה אליו או לרכּשׁ את כל נפשה, ירבו ויעצמו יסורי נפשו מאד.

הנה כן נשא אוליביי יסורים למראה המזמר הזה, שנדמֶה כזורע וקוצר אהבה בתוך אולם-האֹפירה הזה, והוא כָעַס על כל העולם, שחולקים כבוד לאותו טֶנור, על הנשים, שראה אותן מתפעלות בלשכותיהן, ועל האנשים, השוטים הללו, שמשבחים ומפארים את הטִפְּשָׁן הזה.

אָמָן! הם קוראים לו בשם אמן, אמן גדול! ואותו בדחן, זה הפרשן של המחשבות שהגו אחרים, נוחל כבוד כזה, שלא ידעוהו היוצרים עצמם! הה! אכן זה הוא הישׁר וזה הוא השכל של בני-אדם, של אותם ה“חובבים” עמי-הארץ, ה“מבינים”, שבשבילם עמלים גדולי-האמנות עד יום מותם. הוא ראה את האנשים האלה מוחאים כף, צועקים ומתפעלים; וזו השנאה הישנה, שהיתה תוססת תמיד בקרב לבו הגֵא והיהיר, לב אדם שעלה לגדֻלה בכח-עצמו, גברה עתה, עד כי היתה למין איבה נוראה אל אותם החמורים, שזכו לשלטון בזכות מולדתם או בזכות ממונם בלבד.

עד סוף כל המחזה לא הוציא אוליביי מפיו דבר, כי רעיונותיו כרסמו את לבו; אחרי-כן, כאשר שקט לבסוף הסער של ההתלהבות, הושיט זרועו לדֻכּסית והמרקיז אחז בזרועה של אנֶּט. הם ירדו בסֻלם הגדול בתוך ים של אנשים ונשים, במין סִלּוֹן נהדר, ששטף לאט, סִלון של כתפים חשופות, שמלות מפֹארות ומלבושים שחורים. אחרי-כן עלו הדֻּכּסית, העלמה הצעירה, אביה והמרקיז אל המרכבה שבאו בה, ואוליביי נשאר לבדו עם מוּזַדיֶה על-פני הככר של בית-האֹפּירה.

פתאם תקף את לבו מין אהבה אל אותו האיש, או יותר נכון, לבו חש נטִיָּה טבעית זו, שאדם חש בפגשו בן-ארצו בארץ רחוקה, כי אמנם בשעה זו ראה אוליביי את עצמו אובד בתוך ההמון הנכרי הזה, שדבר אין לו עמהם, בעוד אשר עם מוזַדיֶה יכול הוא לדבר על-אודותיה.

הוא אחז אפוא בזרועו.

– הן לא תשוב תכף לביתך – קרא אליו – מזג-האויר יפה, הבה נטַיֵּל מעט.

– בכל לבי.

הם פנו והלכו אל רחוב מַגדלַינה, אל מקום ההמון של בני-הלילה, בתוך השאון הקצר והרב של חצות-הלילה, שעולה ברחובות הגדולים בשעה שיוצאים מן התיאטרונות.

מוזַדיֶּה היה מלא אלפי דברים על-אודות כּל הענינים של שיחות השעה, שברטֵין היה קורא להן “סעֻדת היום”, והוא השפיע על בן-לויתו דברים על שנים-שלשה ענינים, שמשכו את לבו ביותר. הצַּיָּר לא הפסיקוֹ ולא הקשיב לדבריו, באחזו בידו, וברור היה לו, כי עוד מעט ויעלה בידו להשיאו לשיחה על-אודותיה, והוא הלך מבלי ראות דבר סביבותיו, כי לבו היה שְבוּי-אהבתו. הוא הלך ולבו חלל בקרבו מתוך רגש הקנאה, שפצעהו פצע אנוש, ונפשו מדֻכּאה מפני המחשבה, כי דבר אין לו עוד בעולם.

וכך עתיד הוא לשאת יסורים יותר ויותר, מבלי לצפות עוד לשום דבר. ימים ריקים יעברו עליו זה אחרי זה, ועיניו רואות אותה מרחוק והיא מאֻשרה, אהובה, ואוהבת אף היא, בלי ספק. מאַהֵב! אולי תמצא לה מאַהב, כדרך שמצאַתהו אמה. הוא חש, כי נפתחו בלבו מעינות של יסורים רבים, שונים ומשֻנים, כי ירד עליו מבול של יגונים, עד כדי להחריבו ולדכאו, והוא ראה את עצמו אמלל כל-כך, כאִלו נגזרה עליו משעה זו גסיסה ארֻכּה וקשה, עד כי לא יכֹל לשער, כי יש עוד בעולם אדם בעל-יסורים כמוהו. ופתאם בא רעיון אל לבו, כי ילדוּת היתה בפַיטנים קדמונים, שהמציאו בדמיונם את העבודה ללא-תועלת של סיזִיפוּס, את הצמאון הגופני של טַנְטַלּוּס, את הלב הָאָכוּל של פּרוֹמִתֵּיאוס! הה! אִלו יכלו לראות ברוחם, אִלו חשפו את האהבה בלי-תוחלת של איש זקן אל עלמה צעירה, איך היו מביעים את העמל הרב והטמיר של אדם, שאי-אפשר עוד לאהבו, את היסורים של תאוה עקרה ואת הכאב הנורא הרבה מן הכאב שגורם חרטֹם-נֵץ, כאב שבא מיד אשה-קטנה צהֻבּת-שער לקרוע לבו של איש זקן.

מוּזַדיֶה הוסיף לדבר וברטֵין הפסיקוהו, בהוציאו מפיו כמעט שלא ברצונו, בתֹקף הרעיון המטריד:

– הערב הזה היתה אנֶּט נחמדה.

– כן, יפה להלל…

וכדי למנוע את מוּזַדיֶה לשוב ולחַדש שיחתו שנפסקה, הוסיף הצַּיָּר ואמר:

– היא יפה יותר מאשר היתה אִמה בימיה.

איש-שיחתו הסכים מתוך פזור-נפש וחזר פעמים רבות ואמר “הן… הן… הן…”, כי רוחו לא הספיק עדַין לקלוט את הרעיון החדש.

אוליביי התאמץ לתפושׂ את לבו, ובתחבולות-ערמה השתמש להשיא את מוּזַדיֶה לענין חביב לו ויאמר:

– הטרקלין שלה עתיד להיות מן הראשונים במעלה בפריז.

הדברים לא החטיאו את המטרה, והאיש השקוע ראשו ורֻבּו בענינים של בני-האצילים, הוא המשגיח על האמנות היפה, פתח בדברי-חכמה לתאר את מעמדו בעתיד של המרקיז די פַרַנדַּל בתוך החברה הצרפתית.

ברטֵין הקשיב לדבריו, ובדמיונו ראה את אנֶּט בתוך טרקלין גדול מלא אורה, ומסביב לה אנשים ונשים. והחזיון הזה עורר שוב בלבו רוח קנאה.

הם עלו ובאו עד הבולוַר מַלְהֶּרְבְּ. וכאשר עברו על-פני בית גילרואַ, נשא הצַּיָּר את עיניו. בעד החלונות, מאחורי חרַכּי הוילונות, נראו לו נרות דולקים. ואל לבו בא החשד, כי הדֻכּסית ובן-אחיה הֻזמנו לבֹא אל הבית לשתות כוס טֵה. וזעם רב תקף את נפשו וגרם לו יסורים קשים.

הוא הוסיף לחבק את זרועו של מוּזַדיֶה ופעם בפעם היה משיב על דבריו, כדי להוציא מפיו את נבואותיו על עתידותיה של המרקיזה הצעירה. הקול הַבַּנַּלי הזה, אשר דבר על-אודותיה, העלה לפניו את תארה, והוא רחף בתוך הלילה מסביב להם.

כאשר הגיעו אל הרחוב הגדול די וִיליה עד שער ביתו של הצַּיָּר, שאל ברטֵין:

– התבֹא אל ביתי?

– לא, חן-חן. השעה מאֻחרת, אני הולך לשכב.

– הבה, בֹּא לשעה קלה, נעסוק עוד מעט בשיחות-חֻלין.

– לא. באמת. השעה מאֻחרת מאד!

הרעיון להשאר יחידי, לאחר סערת-הנפש שעברה עליו זה עתה, מִלא את לב אוליביי אימה. הוא פגע באדם ולא יניחהו מידו.

– עלֵה אל ביתי, אנכי אתן לך לבחֹר אחד מציורַי, שזה כבר יש עם לבי להגיש לך תשורה.

מוּזַדיֶה ידע, כי לא בכל שעה לבם של הציָּרים נדיב הוא ונוחים הם לשכֹּח הבטחותיהם, ולכן שמח מאד לקראת הדבר שבא לידו. בתור משגיח על האמנות היפה אסף האיש בתבונה רבה אוצר של יצירות האמנות.

– נכון אני לבֹא – קרא האיש.

המה נכנסו אל הבית.

המשרת, שהעירוהו משנתו, הביא להם גרוֹג; והשיחה התגלגלה זמן-מה על-אודות עניני ציור. ברטֵין הראה את ציוריו ובקש את מוּזַדיֶה לבחֹר ולקחת לו את הטוב בעיניו; ומוּזַדיֶה פקפק בדבר, כי אור הגַז בלבל אותו ולא הבחין בין הצבעים. לבסוף בחר לו ציור של כנופית ילדות קטנות, המקַפּצות בעד החבל בצדי הרחוב; ותכף לזה אמר לצאת ולשאת עמו את התשורה.

– אנכי אצוה להביא את הציור אל ביתך – קרא הצַּיָּר.

– לא, מוטב לי לקחתו עמי ולהסתכל בו עוד בערב הזה קֹדם שאעלה על מטתי.

לא היה עוד דבר, אשר יכול לעצור את האיש, ואוליביי ברטֵין נשאר שוב יחידי בתוך ארמונו, בכלא זה של זכרונותיו ושל עצבו ורגזו.

כאשר נכנס המשרת ממחרת בבֹּקר והביא את הטֵה ואת העתונים, מצא את אדונו יושב על מטתו ופניו חִורים מאד, עד כי נבהל.

– חולה אדוני? – שאל המשרת.

– אין כלום, חש אני קצת בראשי.

– אולי יבקש אדוני להביא לו דבר?

– לא. מה מזג האויר?

– גשם יורד, אדוני.

– טוב. די.

לאחר שהניח האיש על השלחן הקטן, כדרכו, את כלי הטֵה ואת העתונים, יצא את החדר.

אוליביי לקח את ה“פִיגַרוֹ” ופתחו. שֵם המאמר הראשי היה: “הצַיָּרים של זמננו”. זה היה שיר-תהלה גדול לכבוד ארבעה או חמשה צַיָּרים צעירים, שאמנם חֻננו בכשרון יפה של קוֹלוֹריסטים והפריזו בדבר לשם הפלאה, והם התפארו, כי באו לעשות מהפכה ולהיות מחַדשים גאונים באמנות-הציור.

ככל האמנים הזקנים, כעס ברטֵין על החדשים שבאו, התרגז על יציאתם מחוץ למחנה ובז להם ולתורתם. הוא החל אפוא לקרֹא את המאמר במקצת כעס, שיש בו כדי להרגיז את הלב המזֻעזע, אחרי-כן, כשנתן עיניו למטה, ראה את שמו; ואלה המלים המעטות בסופו של דבור אחד הלמו את לבו כמכת-אגרוף: “האמנות של אוליביי ברטֵין, שעבר זמנה…”

כל ימיו היה נוח לצער בשל בקֹרת ונוח לשמחה בשל תהלה, אך במעמקי לבו, אף כי קנן בו רגש של יהירות, רב הצער, בשעה שגִנו אותו, על השמחה, בשעה ששִבּחו אותו, כי הפקפוקים בעצמו היו תמיד מטרידים את לבו. ואולם בימים ההם, בימי תפארתו, רבו כל-כך התהלות והתשבחות שפזרו לו, עד כי השכיחו מלבו דקירות-מחט אלה. אך היום, למראה האמנים החדשים, שעולם לגדֻלה ורוכשים קהל מעריצים, מעטו מאד דברי-השבח ורבו מאד דברי-הגנאי. הוא ראה והנה העמידוהו בשורה של חבורת האמנים הזקנים בעלי-הכשרון, שהצעירים אינם חושבים אותם – לרַבּותיהם; ואחרי שהיה האיש גם בעל שׂכל גם בעל בינה חודרת, לכן נפגע עתה גם מרמז קל כמו מעלבון גלוי.

אבל מעולם לא גרם לו כאב שום פצע, ללבו הגֵא, לב אמן, כאשר ביום הזה. הוא ישב על מקומו נדהם וחזר וקרא את המאמר, כדי להבינו לכל פרטיו. בהפקרות מעליבה נטלו אותו עם אחדים מחבריו והשליכום מחוץ למחנה; והוא קם ממקומו ומלמל את המלים האלה, שנקבעו בשפתיו: “האמנות של אוליביי ברטֵין, שעבר זמנה”.

מימיו לא היה לו רגש של עצבות, של חֻלשת-דעת כזו, הרגש, כי בא הקץ לכֹּל, קץ גופו ונשמתו, רגש שמִלא את כל נפשו צער ויאוש. כשתי שעות ישב האיש בכֻּרסה לפני הקמין, רגליו שלוחות מול האש, וכֹח אין בו לזוז, לעשות מה-שהוּא. אחרי-כן התעורר בלבו הרצון לקבל תנחומים, הרצון לחבק יד איש מסור לו, לראות עינים נאמנות, לשמוע דברים רכים, מעודדים, מלטפים, דברי-ידידות. הוא קם והלך, כדרכו תמיד, לביתה של הגרפינה.

כשנכנס, עמדה אנֶּט לבדה בטרקלין, ערפהּ כנגד פניו, והיא כותבת בחפזון אדרֵסה על-גבי אגרת. על השלחן, סמוך לה, היה פרושׂ הגליון של “פיגַרו”. ברטֵין ראה את העתון בו-ברגע שראה את הנערה ונשאר נבוך, מבלי הָעֵז לפסוע הלאה! “הה! מה אם כבר קראה!” היא החזירה ראשה אליו מתוך טפול וחפזון, ורוחה היה מלא טרדה של עסקי-נשים, והיא קראה:

– אה! צפרא טבא, אדוני הצַּיָּר! הלא יסלח לי, כי אעזבהו. בחדר העליון ממתינה לי הַחַיֶּטֶת. הן יבין כבודו, כי בימים שקֹדם החתֻנה חולקים כבוד לחַיֶּטת. הבה אלך ושלחתי את אמי, שיושבת שם ודנה עם התופרת שלי. ואם אהיה זקוקה לה, אקרא אותה שוב כעבֹר שעה קלה.

והיא מִהרה ויצאה מן החדר דרך ריצה, כדי להראות את פזיזותה.

יציאה פתאומית זו, באין דבור של חבה, באין מבט עדין עליו, האוהב אותה כל-כך… כל-כך… דִכּאה את רוחו. ושוב ראתה עינו את גליון ה“פיגַרו”, והוא הרהר: “היא כבר קראה בו! משַׁטים בי! מבזים אותי. היא חדלה להאמין בי. לא-כלום אני בעיניה”.

הוא פסע שתי פסיעות אל מול הגליון, כּמי שהולך לקראת אדם להכותו על הלחי. אחרי-כן אמר אל עצמו: “אפשר שעדַין לא קראה. היא טרודה היום כל-כך. אך בערב הזה יספּרו לה, בשעת הסעֻדה תשמע, בלי ספק, ואז יתעורר בה הרצון לקרֹא את העתון!”

מתוך תנועה של מדעת, שלא במחשבה, נטל את הגליון, סגרוֹ, כרכוֹ ותחבוֹ בכיסו בחריצות של גנב.

נכנסה הגרפינה. אך התבוננה אל פניו הלבנים והמזֻעזעים, ולבה ידע, כי הגיע האיש עד קצה גבול היסורים.

היא מִהרה לקראתו ונמשכה אליו בכל נפשה העלובה, הרצוצה אף היא, בכל גופה העלוב, המעֻנה אף הוא. היא שׂמה ידיה על שכמו, נעצה עיניה בו וקראה אליו:

– הה! מה אֻמלל אתה!

הוא לא כחד הפעם, גרונו נחנק מחמת עֲוִית שאחזה בו, והוא מלמל:

– כן… כן… כן!…

היא חשה, כי אומר הוא לבכות, והוליכה אותו אל הפנה החשכה ביותר אשר בטרקלין, אל שתי כֻרסאות, שעמדו נחבאות מאחורי פרגוד של משי עתיק. שניהם ישבו מאחורי המחיצה המרֻקמה הזאת, והצל האפור של יום-הגשמים האפיל גם הוא עליהם.

ומתוך השתתפות בצערו, בהיות נפשה קרועה למראה יגונו, קראה אליו:

– אוליביי עלובי. מה רבו יסוריך!

הוא סמך את ראשו הלבן על כתף ידידתו.

– רבים הם יותר מאשר יגיד לך לבך – קרא האיש.

היא לחשה בקול נוּגה מאד:

– הה! ידעתי זאת. לבי אמר לי הכֹּל. עיני ראו את הדבר בצמיחתו ובגִדוּלו!

הוא השיב, כאִלו האשימה אותו:

– לא בי העון, אֶני.

– ידעתי… איני מטילה עליך שום אשמה…

ובפנותה אליו מעט בנעימות, נגעו שפתיה בעיניו של אוליביי, והיא מצאה שם דמעה מרה.

היא התחלחלה, כאלו באה אל פיה טפה של יאוש, ופעמים רבות חזרה וקראה:

– אה! ידיד עלוב… ידיד עלוב… ידיד עלוב!…

– ואחרי שעה קלה של שתיקה הוסיפה ואמרה:

– אשמים הם לבותינו שלא הזקינו. הנה חשה אני, כי לבי אני מלא חיים!

הוא נִסה לדבר ולא יכֹל, כי הגניחות שׂמו מחנק לו. היא הקשיבה אל נשימותיו הקצרות. אותה שעה תקף עליה רגש געגועים על האהבה, שזה ימים רבים אכלה את נפשה, והיא קראה בקול קורע לב, כמו בשעה שמבשׂרים אסון נורא:

– אֵלִי! מה רבה אהבתך אליה!

ועוד הפעם הודה ואמר:

– אה! כן, אני אוהב אותה!

רגעים אחדים הרהרה ואחר אמרה:

– אותי לא אהבת מעולם במדה זו?

הוא לא כחד, כי עברה עליו שעה זו, שאדם מגלה כל האמת, והוא לחש ואמר:

– לא, צעיר מאד הייתי אז!

היא תמהה ואמרה:

– צעיר מאד? הא כיצד?

– כי החיים היו נעימים אז מאד. רק בשנות חיי היום גבר אוהב אשה בכל נפשו ובכל מאֹדו.

היא שאלה:

– האם דומה הרגש, שלבך הוגה אליה, אל זה שהגה לבך אלי?

– הן ולאו… ואף-על-פי-כן כמעט הַינו הך. הנה אהבתי אותך במדה כזו שיכול איש לאהֹב אשה. ואותה אהבתי כמוך, יען כי כמוה כמוך; אך אהבה זו הלכה וגברה עד שאין לעמוד בפניה, עד שדכאה את נפשי, עד שהיתה עזה ממות. אהבה זו הקיפה אותי, כאשר תקיף האש בית בוער!

היא חשה, כי חָרב בלבה רגש החמלה מפני רוח הקנאה שעבר עליה, ובקול של השתתפות בצערו פתחה ואמרה:

– ידידי העלוב! בעוד ימים מעטים תנָּשֵׂא לאיש ותצא מביתי. וכאשר לא תוסיף לראותה, תֵּרָפֵא, בלי-ספק.

הוא נענע בראשו.

– הה, אבדתי, אבדתי!

– לא ולא! שלשה חדשים לא תראה אותה. הזמן הזה יספיק. זמן של שלשה חדשים הספיק לנטוע בלבך אהבה אליה, רַבּה יותר מזו שאהבת אותי, אשר ידעתַּני זה שתים-עשרה שנה.

אז פנה אליה בתחנונים מתוך געגועי אין-קץ:

– אֶני, אַל-נא תעזביני!

– מה אעשה לך, ידידי?

– אל תעזביני לבדי.

– אנכי אבֹא לראות פניך בכל זמן שתֹאבה.

– לא. תני לי רשות לשבת פה זמן מרֻבּה כמה שאפשר.

– ואתה תהיה אפוא סמוך לה.

– וסמוך לך.

– מוטב שלא תראה עוד את פניה קֹדם חתֻנתה.

– הה! אֶני!

– כן, לפחות, תמעיט לראותה.

– היכֹל אוכל להשָׁאֵר פה הערב הזה?

– לא, לא טוב כי תשב פה בשעה ששרוי אתה במצב זה. עליך לבקש פִזור-הנפש, ללכת אל התיאטרון, אל הקלוב, אל איזה מקום שהוא, אך אַל לְךָ להשאר פה.

– עשי-נא שאלתי.

– לא, אוליביי, אי-אפשר. ומלבד זאת הזמנתי לסעֻדת-הצהרים את האנשים, שמראה פניהם ירגיז יותר את לבך.

– את הדֻכּסית? ו… אותו?…

– כן.

– אך הן בִּליתי את הערב אתמול עם האנשים האלה.

– כַּלה דבריך! שרוי אתה היום ברֹגז אחרי הערב ההוא.

– אני מבטיחך, כי אהיה שאנן.

– לא, אי-אפשר.

– ובכן, אלך מזה.

– למה תמהר ככה?

– נחוץ לי ללכת.

– אכן יפה ההליכה לך, שעה רבה תטַיֵּל, עד הלילה תטַיֵּל, עד שתיעף ותיגע, ואחרי-כן תעלה על מטתך.

הוא קם ממקומו.

– שלום, אֶני.

– שלום, ידיד חביב. מחר בבֹּקר אבֹא לבַקרך. אם יש עם לבך, אעשה הפעם בערמה, כמו לפנים, ואסעֹד פה למראית-עין בשתים-עשרה שעות, ובשעה הראשונה ורבע אשב עמך אל השלחן לאכול.

– הן, עשי זאת. מה טובה אתּ!

– יען כי אוהבת אני אותך.

– גם אנכי אוהב אותך.

– הה! אל-נא תדבר עוד בזה.

– שלום, אֶני.

– שלום, ידידי חביב. עד מחר.

– שלום.

הוא נשק ידיה, נשיקה אחרי נשיקה, אחרי-כן נשק את צדעיה, אחרי-כן את זויות שפתיה. עיניו היו בשעה זו זעומות ופניו הביעו אֹמֶץ. קֹדם שיצא עמד וחבק אותה, לפת את כל גופה בזרועותיו, וכאשר נגע פיו במצחה, נדמה היה, כי שותה הוא, סופג הוא לתוכו את כל האהבה, שהגתה אליו האשה הזאת.

והוא מהר ויצא, מבלי החזיר פניו.

כאשר נשארה לבדה, צנחה על אחד הכסאות ופרצה בבכי. וכך היתה יושבת על מקומה עד הלילה, לולא באה פתאם אנֶּט לקרֹא לה. וכדי שתספיק למחות את עיניה האדֻמות, קראה הגרפינה:

– יש לי לכתּוב אגרת קטנה, בתי. לכי, ובעוד שעה קלה אבֹא אליך.

כל היום עד הערב היה עליה לטַפּל בענין החשוב של הנדוניה.

הדֻכּסית ובן-אחיה סעדו סעֻדת-משפחה בערב ההוא על שלחן גילרואַ.

האנשים ישבו אל השלחן וסחו על-אודות הזמירות של אתמול, והנה נכנס ראש-המשרתים והביא בידו שלשה צרורי-פרחים גדולים.

– מרת די-מוֹרטמֵין השתוממה:

– אֵלִי, מה הדבר הזה?!

ואנֶּט ענתה:

אוליביי ברטין הוא, בלי ספק.

למן הרגע שיצא מביתה, הרהרה בו. הוא נראה לפניה קודר כל-כך, עגום כל-כך, עיניה ראו ברור את אסונו, שאין מוֹצָא ממנו, ונפשה הרגישה מאד את הֵד הצער הזה, היא אהבה אותו כל-כך, אהבה עדינה, אהבה שלמה, עד כי נשבר לבה תחת משא רגשות מבַשׂרים רע.

ואמנם, בתוך שלשת צרורי-הפרחים נמצאו שלשה כרטיסים של הצַּיָּר. הוא רשם על כל אחד מהם בעפרון את השמות של הגרפינה, של הדֻכּסית ושל אנֶּט.

מרת די מורטמֵין שאלה:

– האמנם חולה הוא, ידידכם ברטֵין? ראיתי את פניו אתמול והם דלים מאד.

ומרת די גילרוּאַ ענתה:

– כן, דואגת אני קצת לשלומו, אף כי אין הוא מתאונן.

אישהּ הוסיף:

– הה! כמונו כמוהו! הולך הוא ומזקין. ושעה זו קופצת עליו הזִקנהּ. לפי-דעתי, באה הזִקנה פתאם על הרַוָּקִים, נוחים הם יותר לקבל שלטונה. ואמנם שֻנו פניו מאד מאד.

הגרפינה נאנחה ואמרה:

– הה, כן!

פַרַנְדַּל הפסיק פתאם שיחתו בלחש עם אנֶּט, נפנה ואמר:

– היום בבֹּקר נדפס בּפיגַרוֹ" מאמר, שלא היה נעים לו.

כל מלחמה, כל בקֹרת, כל פגיעה בכשרונו של ידידה העבירה את הגרפינה על דעתה.

– הה! – קראה האשה – אנשים עליונים כברטֵין אין להם עסק עם פגיעות גסות כאלה.

גילרואַ השתומם ואמר:

– אכן בא מאמר בגנותו של אוליביי ואנכי לא קראתי. באיזה עמוד של העתון?

המרקיז ענה:

– בעמוד הראשון, מאמר ראשי ושמו: “הציָּרים של דורנו”.

ונבחר-הפרלמנט חדל להשתומם.

– נכון הדבר. לא קראתי את המאמר, יען כי נוגע הוא בענין אמנות.

המסֻבּים צחקו, הכֹּל ידעו, כי מחוץ לעניני פוליטיקה ואגריקולטורה אין מר די גילרואַ שׂם לבו לשום דבר.

אחרי-כן התגלגלה השיחה בענינים שונים, עד אשר נכנסו המסֻבים אל הטרקלין לשתות קפה. הגרפינה לא הטתה אֹזן אל השיחות, ענתה קצרות, כי לבה היה מלא דאגה, מה היה לו לאוליביי. איֵהו? איפה אכל בצהרים? לאן נשא את לבו הכואב? היא חשה בשעה זו חרטה רבה על אשר שלחה אותו מעל פניה, על אשר לא בקשה אותו להשאר; והיא ראתה אותו בדמיונה משוטט ברחובות, עצוב-רוח, נודד, בודד, בורח מפני יגונו.

עד שעת יציאת הדֻכּסית ובן-אחיה מביתה לא הוציאה הגרפינה מפיה דבר, כי מוראים עמומים ועצומים עִנו את נפשה, אחרי-כן עלתה על מטתה ושכבה לה, עיניה פקוחות ונעוצות בתוך החשכה, ולבה מהרהר בו.

שעה רבה מאד עברה עליה והנה נדמה לה, כי שמעה קול צלצול הפעמון בפתח הבית. היא התחלחלה, ישבה, הטתה אֹזן. ועוד הפעם נשמע בתוך הלילה קול רועד של הפעמון.

היא קפצה מעל מטתה ובכל כֹּחה לחצה את כפתור האֱלֶקטרון, העשוי לעורר את שפחתה. אחרי-כן נטלה בידה נר ומִהרה אל הפרוזדור.

בעמדה ליד הדלת, שאלה:

– מי שם?

קול נכרי ענה:

– מכתב בידי.

– ממי המכתב?

– מאת רופא.

– איזה רופא?

– איני יודע, דבַר-אסון הוא.

היא חדלה לפקפק, פתחה את הדלת ועמדה מול בעל-עגלה חבוש כובע מדֻנָּג. בידו היה גליון, שהושיט לה. היא קראה על-גבו: “נחוץ מאד. – אל הגרף די גילרואַ –”

הכתב היה לא ידוע לה.

– בוא-נא, ידידי – קראה האשה – שב-נא והמתן לי.

בקָרבה אל חדר אישה, החל לבה לדפוק בכֹח רב כזה, עד כי לא יכלה להוציא הגה. היא דפקה על-גבי הדלת במנורת-המתכת שבידה. הגרף ישן ולא שמע מאומה.

רוחה קצרה, נפשה רגזה, והיא טפחה ברגלה עד אשר שמעה קול ספוּג תנומה שואל:

– מי שם? כמה שעות עתה?

היא ענתה:

– אנכי. הנה בידי מכתב נחוץ, אשר הביא בעל-עגלה. אסון קרה.

הוא מלמל מבעד המסך:

– חכי, אני קם. אני בא.

וכעבור רגע אחד יצא ועמד לפניה בלבוש-בית. בו-ברגע חרדו ובאו שני משרתים, אשר הקיצו לקול הפּעמון. הם השתאו והשתוממו בראותם בחדר-האֹכל איש זר יושב על כסא.

הגרף לקח את המכתב ומשמש בו באצבעותיו מתוך מלמול:

– מה הדבר הזה? איני מבין כלום.

אך הגרפינה קראה ברטט:

– הלא תקרא!

הוא קרע את המעטפה, פתח את הגליון, הוציא מפיו קריאה של תמהון, אחרי-כן הביט אל אשתו בעינים מביעות מבוכה.

– אֵלִי! – קראה האשה – מה קרה?

הוא גמגם, כי לא יכל לדבר, עד כה היה לבו מזֻעזע.

– הה! אסון גדול!… אסון גדול!… ברטֵין נפל תחת מרכבה.

היא קראה:

– מת!

– לא, לא – ענה האיש – ראי-נא בעיניך.

היא חטפה מידו את המכתב שהושיט לה וקראה בו:

"אדוני, אסון גדול קרה זה עתה. ידידנו, האמן המפֹאר מר אוליביי ברטֵין, נפגע על-ידי קרון, שאופַניו עברו על גופו. עדַין אין בידי להחליט על-אודות תוצאות האסון הזה. אפשר שאין בו סכנה ואפשר שיביא במהרה את הקץ. מר ברטֵין פונה אליך בבקשה רבה ומבקש הוא גם את הגרפינה די גילרואַ לבֹא לבקרו תכף. אקוה, כי הגרפינה ואתה, אדוני, תמהרו למלאות את שאלתו של ידידנו הכללי, שאולי יעזוב את ארץ-החיים בטרם יעלה השחר.

“ד”ר די ריויל."

הגרפינה הביטה אל בעלה בעינים פקוחות, נעוצות בו, מלאות חרדה. אחרי-כן תקף אותה רוח-אֹמץ, כאִלו חלף בה זרם של אלקטרון, זה הרוח העושה לפעמים את הנשים, בשעה של צרה, לבריות חזקות מאד.

והיא פנתה אל שפחתה:

– מהרי, רוצה אני להתלבש!

השפחה שאלה:

– מה השמלה אשר תלבש גברתי?

– אחת היא. תני מה שתתני.

– זַ’ק – חזרה ואמרה אל אישהּ – הלא תהיה נכון בעוד חמשה רגעים.

ובשובה אל חדרה ולבה רצוץ, ראו עיניה את בעל-העגלה, שישב כל אותה שעה והמתין, והיא פנתה אליו:

– האם מרכבתך פה?

– כן, גברתי.

– טוב, במרכבתך נִסע.

אחרי-כן מהרה אל חדרה.

בתנועה פזיזית כמשֻגעה שׂמה עליה בגדיה, רכסה, פרפה, הִדקה, קשרה, אחרי-כן עמדה לפני הראי ועשתה את שׂעַר ראשה בחפזון והסתכלה, מבלי הַרהר הפעם כלום, בפניה החִוְרים ובעיניה שעששו.

כאשר שׂמה על כתפיה את מעילה, מהרה לרוץ אל חדר אישהּ, שלא היה נכון עוד לדרך. היא האיצה בו:

– נלך-נא, שים אל לבך, כי אפשר שהולך הוא למות.

הגרף הנבוך הלך אחרי אשתו ונתקל, וברגליו משש בחשכה את המעלות ובקש מסעד לבל יפֹּל.

הנסיעה הקצרה עברה בדממה. הגרפינה רעדה כל-כך, עד כי שִׁניה נקשו זו לזו, ובעד המסך ראו עיניה את קנֵי-הגַז הכהים ממטר והם חולפים. המפסעות נוצצו, הרחובות היו ריקים, הלילה קודר. בבואם מצאו את דלת בית הצַּיָּר פתוחה ואת אֹהל השוער ריק ואור בו.

במעלה הסֻלם בא לקראתם הרופא, הדוקטור די רִיוִיל, איש גוץ, שיבה בראשו, גופו עגֹל, פניו מביעים דאגה, והליכותיו בנמוס רב. הוא השתחוה למול הגרפינה והושיט ידו לַגרף.

היא פנתה אל הרופא, ונשימתה קצרה, כאלו העליה בסֻלם נטלה ממנה את כל האויר לנשימה.

– ובכן, דוקטור?

– אכן, גברתי, אקוה, כי אין הסכנה גדולה, כאשר חשבתי ברגע הראשון.

היא קראה בקול:

– הוא לא ימות?

– לא. לכל-הפחות, כך דעתי.

– ברור לך הדבר?

– לא, אני אומר רק זאת, כי מקוה אני לרַפֵּא כאן פצע פשוט שנפצעה בטנו ואבריו הפנימיים לא נפגעו.

– מה פֵּרוש נפגעו?

– נקרעו.

– מִנַּיִן אתה יודע, כי לא כך?

– משער אני.

– ואם אֵרע הדבר?

– הה! אז יש סכנה!

– הוא יכול למות?

– כן.

– במהרה?

– במהרה, במהרה, בעוד רגעים אחדים או גם בעוד דקים אחדים. אך הרגעי-נא, גברתי, מאמין אני, כי מקץ שבועיים ירפא רפואה שלמה.

היא הקשיבה לדבריו קשב רב, לדעת הכל, להבין הכל.

ושוב פתחה ושאלה:

– מה הקרע, שאולי נקרע בקרבו?

– קרע של הכבד, למשל.

– וסכנה רבה יש בכך?

– כן… אך תמה אני, אם בשעה זו יש לחשוש למוּם קשה. הבה נכּנס אליו. הדבר הזה יגרום לו נחת, כי הנה הוא מחכה לך בכליון-עינים.

ברגע שנכנסו אל החדר ראו עיניה קודם-כל ראש לבן מוטל על כר צחור. אור של נרות אחדים ושל אש התנור זרח עליו והתוה את צד-פניו והבליט את הצללים; ועל הפנים החִורים האלה ראתה הגרפינה שתי עינים, שהתבוננו אליה בבואה.

כֹל אֹמץ-לבה, כל כֹּח-נפשה וכל תֹּקף-רוחה עזבוה, עד כה היו הפנים הדלים והמדֻכּאים דומים לפני הולך למות. וזה האיש, שזה לא כבר ראתה אותו, נהפך והיה עתה לצל-אדם! היא הוציאה מפיה בלחש: “הה! אלי!” ופנתה לגשת אליו, כֻּלה רועדת מפחד.

הוא נִסה להעלות בת-צחוק, כדי להרגיע את נפשה, אך העויה זו, שבאה על-ידי חפץ זה, היתה איֻמה.

כאשר קרבה ועמדה ליד המטה, שׂמה שתי ידיה בנחת על ידו של אוליביי, שהיתה מונחת סמוך לגופו, ומלמלה:

– הה! ידידי העלוב.

– לא כלום הוא – ענה האיש בלחש, מבלי הזיז ראשו.

היא הסתכלה בו ולבה מלא תמהון על השנוי הזה. פניו היו חִורים כל-כך, עד אשר נדמה, כי תחת העור אין אף טפת-דם אחת. לחייו הנופלות נראו כאובדות בתוך הפנים ועיניו אף הן היו שקועות, כאִלו משך אותן חוט מבפנים.

הוא ראה יפה את האימה על פני ידידתו, ובלחש קרא:

– אוי לי, שראיתִני בכך.

היא לא גרעה עין ממנו ושאלה:

– איכה היה הדבר?

הוא התאמץ בכל כּחו לדבּר, וכל גופו רעד לרגעים מחמת זעזוע-עצבים.

– לא התבוננתי סביבי… שקוע הייתי בהרהורים… בהרהורים אחרים לגמרי… הה! כן… והנה בא קרון והפילני ועבר על בטני…

ובשמעה את דבריו תארה בדמיונה את האסון, ומתוך חרדה שאלה:

– האם זב דם מגופך?

– לא. רק נפצעתי קצת… נרמסתי מעט.

היא שאלה עוד:

– באיזה מקום קרה הדבר?

הוא ענה בלחש רב:

– איני יודע ברור. הרחק מזה קרה הדבר.

הרופא הגיש כסא והגרפינה צנחה עליו. הגרף נשאר עומד למַרגלות המטה, ודרך שִניו סנן פעמים אחדות:

– הה! ידידי העלוב… ידידי העלוב… מה רב האסון!

ודבריו אמנם יצאו מן הלב, כי אהֹב אהב האיש מאד את אוליביי.

הגרפינה חזרה ושאלה:

אך איה קרה הדבר?

הרופא ענה:

– גם אנכי איני יודע ברור, או יותר נכון, איני מבין מאומה. הדבר היה בסביבות גוֹבֶּלֵין, מחוץ לפריז כמעט! כך אמר לי, לפחות, אותו בעל-עגלה, שהביא אותו, כי אסף אותו בבית-מרקחת ברֹבע-העיר ההוא, אשר שם הכניסוהו בתשע שעות בערב!

אחרי-כן גחנה אל אוליביי ושאלה:

– הכן הוא, כי קרה האסון בסביבות גוֹבֶּלֵין?

ברטֵין עצם את עיניו, כמו בכדי להעלות את הדבר בזכרונו, אחרי-כן אמר בלחש:

– איני יודע.

– אך לאן הלכת?

– איני זוכר. הלכתי אל אשר נשאוני רגלי.

היא לא יכלה להתאפק ואנחה התפרצה מלבה; אחרי-כן חשה, כי קצרה נשימתה עד-כדי חניקה, הוציאה מכיסה את מטפחתה, כסתה בה את עיניה והתחילה בוכה נוראות.

היא ידעה; לבה הגיד לה! דבר קשה, מעיק, בא להציק את נפשה: רגש של חרטה על אשר לא השאירה את אוליביי בביתה, על אשר גרשה אותו, שלחה אותו החוצה, אשר שם נפל, שׁיכור-יגון, תחת אופני העגלה.

הוא קרא אליה בקולו, קול בלי גון, שהיה לו אותה שעה:

– אל-נא תבכי. הדבר הזה קורע לבי.

היא אזרה כל כוח-רצונה וחדלה לבכות, הסירה מטפחתה מעל עיניה, פקחה אותן והתבוננה אליו, ושום זעזוע לא נראה על פניה, אשר הדמעות הוסיפו לרדת עליהם לאט.

שניהם הביטו זה על זה דומם, ידיהם שלובות על מרבד המטה. הם הביטו זה אל זה מבלי דעת, כי בחדר עומדים אנשים אחרים מלבדם, ומבט עיניהם נשא מלב אחד אל משנהו רגש עליון.

בין שניהם עלו ובאו בחפזון, באין-אֹמֶר, ברטט, כל זכרונותיהם, כל אהבתם, שנרמסה אף היא, כל אשר הרגישו יחדו, כל אשר אִחֵד את לבותיהם וחִבּר את נפשותיהם ברגש זה, שמסר אותם זה לזה.

הם הביטו זה בפני זה, ובלבם עלה רצון תקיף לדבּר זה עם זה, לשמוע זה מפי זה כמה וכמה דברים טמירים ועגומים, שעוד לא העלו על שפתיהם. היא חשה, כי עליה להרחיק מזה, ויהי מה, את שני האנשים העומדים בינה ובינו, כי עליה למצֹא תחבולה, לעשות בערמה, לבקש עצה. והיא התחילה מהרהרת בדבר ועיניה נעוצות כל אותה שעה באוליביי.

אישהּ סח עם הדוקטור בּלחש. הם דנו על-אודות החולה, שזקוק הוא להשגחה.

היא החזירה ראשה אל הרופא ושאלה.

– האם הבאת עמך שומרת-חולה?

– לא. מוטב שאשלח את תלמידי, שידע יותר את אשר יעשה.

– שלח גם את זה וגם את זו. אין לך השגחה מיֻתָּרה לחולה. אולי תוכל עוד הלילה לשָלחם, כי הן לא תשב פה עד הבֹּקר?

– אמנם כן, אומר אני ללכת. יושב אני פה זה כארבע שעות.

– אך בבואך לביתך הלא תשלח את השומרת ואת תלמידך?

– קשה הדבר לעשותו בחצות הלילה. ואולם נַסה אנַסה.

– והם יבֹאו?

– אפשר שיבטיחו לבֹא, אך היבֹאו?

– אישי ילך עמך ויביאם ברצון או באֹנס.

– הן לא תוכלי, גברתי, להשאר פה לבדך.

– אנכי!… – קראה האשה בקול שיש בו מין מחאה ורֹגז כנגד הנסיון לבטל רצונה.

אחרי-כן הוכיחה בטענות שאין להשיב עליהן, כי הדבר נחוץ. צריך שבעוד שעה אחת יבֹאו גם תלמיד-רופא גם שומרת-חולה, כדי להקדים עזר לאסון. וכדי שיבֹאו, צריך שילך אדם ויביאם. ורק אישהּ בלבד יוכל לעשות את הדבר. במשך אותה שעה תשב היא ליד מטת החולה. דבר זה חוב לה וזכוּת לה. היא תמַלא הפעם תפקיד של ידיד, תפקיד של אשה. ומלבד זאת, כך הוא רצונה ואין איש שיוכל להניאה ממנו.

טענותיה היו דברים של טעם. צריך היה להסכים, והגברים גמרו לעשות כעצתה.

היא התעודדה לרעיון, כי האנשים יֵצאו מזה, והיא החישה צאתם, כדי להשאר לבדה. וכדי שלא תעשה דבר שלא-כהוגן באין הרופא בבית, הטתה אֹזן לשמוע ולהבין יפה, לזכּור היטב את פקֻדותיו. משרתו של הצַּיָּר, שעמד על-ידה, הקשיב גם הוא, ומאחוריו עמדה אשתו, המבשלת, שעזרה בשעת תחבּשׁת ראשונה, והיא נענעה בראשה לאות, כי הבינה גם היא דברי הרופא. ואחרי אשר חזרה הגרפינה בעל-פה, כפרק של מורה, את פקֻדות הרופא, האיצה בשני הגברים ללכת, ואל אישהּ פנתה ואמרה:

– מהרה-נא לשוב, מהר-נא.

– אנכי אוליכך במרכבתי – קרא הרופא אל הגרף – היא תביאך במהרה. כעבור שעה אחת תהיה פה.

קֹדם שיצא בדק הרופא עוד הפעם יפה את הפצוע, כדי להִוָּכַח, כי מצבו אין בו סכנה.

גילרואַ פקפק עדַין ואמר אל הרופא:

– האם, לפי-דעתך, אין אנו עושים מעשנו שלא בתבונה?

– לא. אין שום סכנה. אין הוא זקוק אלא למנוחה ושקט. מרת גילרואַ תואיל להשגיח, כי לא ידבר, ולמַעט בדבור אליו, עד-כמה שאפשר.

הגרפינה נבהלה ושאלה:

– ובכן, אסור לדבר אליו?

– הה! לא, גברתי. קחי כסא ושבי ליד מטתו. הוא לא יראה את עצמו בודד ויהי שרוי בנחת; אך אַל יגיעה, אל להוגיע אותו בדברים או גם במחשבות. בתשע שעות בּבֹּקר אשוב הלום. שלום, גברתי, שלום לך וברכה.

הוא יצא מן החדר מתוך קִדה, והגרף הלך אחריו ופנה אל אשתו:

– אל תפחדי, יקירתי. לא תעבור שעה אחת ואנכי אשוב, אז תוכלי לשוב לביתנו.

אחרי אשר יצאו האנשים שמעה האשה את קול חריקת הדלת למטה בהִסגרה, אחרי-כן את סבוב אופני המרכבה בנסעה ברחוב.

המשרת והמבשלת עמדו בחדר והמתינו לפקֻדה. הגרפינה שִׁלחה אותם.

– לכו לכם – קראה אליהם – בשעה שאהיה זקוקה לדבר, אצלצל שתבֹאו.

אף הם יצאו והיא נשארה לבדה עם החולה.

היא קרבה סמוך למטתו, שׂמה ידיה על שני קצות הכר, משני עברי הרֹאש החביב, גחנה והסתכלה בו. אחרי-כן גחנה סמוך לפניו, עד אשר נדמה, כי מנשבת היא מלים על עורו, ושאלה:

– אתה הוא שהפלת עצמך תחת הקרון ההוא?

הוא ענה והתאמץ להעלות חיוך:

– לא. הקרון הוא שנפל עלי.

– לא אמת הדבר, אתה הפלת עצמך.

– לא, האמיני, כי הקרון נפל עלי.

אחרי רגעים אחדים של שתיקה, של רגעים אלה, שבהם דומה כאלו נכנסו הנשמות לתוך מבטי-העינים, הוציאה האשה מפיה בלחש:

– הה! יקירי, אוליביי יקירי! אני, אני ששִׁלַּחתיך, שלא נתתי לך להשאר בביתי!

הוא ענה דרך ודאי:

– הדבר היה בא בכל אֹפן, היום או מחר.

הם הביטו שוב זה אל זה, כאִלו בקשו לראות מצפוני מחשבותיהם. הוא פתח ואמר:

– איני מאמין, כי אחיה מחָליי: רבו מאד יסורי.

היא מלמלה:

– האמנם עצמו יסוריך?

– הה! כן.

ובגחנה אליו עוד יותר נגעה במצחו, אחרי-כן בעיניו, אחרי-כן בלחייו מתוך נשיקות קלות, נוחות, עדינות. היא נגעה בו רק בקצה שפתיה, שהשמיעו קול נשימה דקה, כדרך שעושים התינוקות בנשקם. והדבר ארך שעה מרֻבּה מאד. הוא מסר עצמו למטר זה של לטיפות נעימות ורכות, שירד עליו, שנראו כגורמות לו שקט, כמחַזקות את רוחו, כי פניו שנתכַּוצו רעדו פחות מאשר קֹדם-לכן.

אחרי-כן קרא:

– אֶני?

היא חדלה לנשקו והטתה אזנה.

– מה שאלתך, ידידי?

– שאלָתי, כי תבטיחי לי לעשות דבר אחד.

– כל אשר תבקש ממני אעשה.

– אם לא אמות בטרם עלות הבֹּקר, הִשָּׁבעי לי, כי תביאי אלי את אנֶּט, פעם אחת, רק פעם אחת! איני רוצה למות מבלי לראות עוד את פניה… שימי-נא אל לבך… מחר… באותה שעה… אולי אהיה… ודאי שאסגור עיני לנצח… ולעולם לא אראה אתכן עוד… לא אותך… לא אותה…

היא הפסיקה אותו, כי לבה נקרע:

– הה! דֹם… דֹם… כן, הָבֵא אביא אותה.

– התשבעי לי?

נשבעתי לך, ידידי… אך דֹם-נא, אל תדבר. גורם אתה לי כאב נורא… דֹם-נא.

עַוִּית אחזה פתאם את כל פניו; אחרי-כן, כאשר הונח לו, קרא אליה:

– הן רק רגעים מעטים יש לנו להיות יחדו, אל-נא נְאַבֵּד אותם, נשתמש בהם לשם ברכת-הפרֵדה. מה אהבתיך!…

היא נאנחה ואמרה:

– ואנכי… מה אוהבת אני אותך עד היום!

והוא הוסיף לדבר:

– לא ידעתי אשֶׁר כי-אם על-ידך. רק הימים האחרונים היו קשים לי… לא חטאתך היא… הוי! אֶני העלובה!… מה עגומים החיים לפעמים… ומה קשה למות!…

– דֹם, אוליביי. אנא…

הוא הוסיף לדבר, מבלי שמוע לקולה:

– איש מאֻשר הייתי, לולא בתך שהיתה לך…

– דֹם-נא… אֵלי!… דֹם-נא…

נדמה, כי מדבר הוא אל לבו יותר משהוא מדבר אליה.

– אוי! זה שברא את החיים הללו ויצר את בני-האדם היה אין-עינים או אין-לב.

– אוליביי, אנא… אם אהֹב אהבתַּני, דֹם-נא… אל תוסֶף לדבר כן.

הוא הסתכל בה כשגחנה עליו, והנה פניה אף היא חִורים כפני הולך למות, והוא חדל לדבר.

היא ישבה על כסא למראשותיו ושׂמה ידה על-גבי השמיכה.

– עתה, אני אוסרת עליך את הדבור – קראה האשה – אל תזוז, לבך יהגה בי כאשר יהגה לבי בך.

ושוב התחילו מביטים זה אל זה באין תנועה, והם מחֻבּרים זה לזה במגע הלוהט של ידיהם. היא לחצה לחיצה קלה את היד הקודחת הנתונה בידה, והוא השיב לה מתוך סגירת האצבעות קצת. כל לחיצה ולחיצה סחה להם דבר, העלתה חלק קטן מן העבר שחלף, עוררה בלבם זכרונות קבועים של אהבתם. כל לחיצה ולחיצה הביעה שאלה טמירה ושמשה תשובה טמירה. שאלות עגומות ותשובות עגומות, מעֵין: “הזוכר אתה?” של אהבה עתיקה.

ובשעה של הראיון הזה, שאולי אחרון הוא, העלו ברוחם את כל קורות אהבתם בכל אותן השנים; ובדממת החדר לא נשמעה בלתי-אם לחישת העצים בתנור.

פתאם, כאלו התעורר מחלום, קרא בקול-פחדים:

– מכתבַיִך!

היא שאלה:

– מה? מכתבַי?

– יכול הייתי למות מבלי לבַערם.

היא קראה בקול:

– הוי! מה לי ולדבר הזה? לא במכתבים הגיתי, ימצאו אותם, יקראו בהם. לא אִכפַּת לי!

אך הוא ענה:

– איני רוצה בכך. קומי-נא, אֶני, פתחי-נא את הארגז התחתון בשֻלחני, את הגדול, שם הם מונחים כלם, כלם. צריך לקחת אותם ולהשליכם אל האש.

היא לא זזה ממקומה וישבה נדהמה, כאלו בקשו ממנה לעשות מעשה-פשע.

הוא קרא שוב:

– אֶני, אנא עשׂי זאת. אם לא תעשי את הדבר, תגרמי לי יסורים, תזעזעי את נפשי, תביאיני לידי טֵרוף. שימי אל לבך, כי המכתבים יפלו בידי מי-שהוא, בידי נוטַריון, בידי משרת… או גם בידו של אישך… איני רוצה…

היא קמה ממקומה מתוך פקפוק וקראה:

– לא, הדבר הזה קשה מאד, אכזרי מאד. נדמה לי, כי צוית עלי לשרוף באש את שני לבותינו.

הוא התחנן אליה ופניו התעַותו מצער.

בראותה את יסוריו, בִטלה רצונה וקרבה אל השלחן. ובפתחה את הארגז ראתה והנה הוא מלא על כל גדותיו צבור גדול של מכתבים מונחים זה על-גבי זה; והיא הכירה על-פני כל המעטפות את שתי השורות של האדריסה, שהיתה רגילה לכתבן. היא ידעה אותן, את שתי השורות הללו – שֵם האדם, שֵׁם הרחוב – כאשר ידעה את שמהּ עצמה, כאשר יֵדע אדם את המלים המעטות, שגנזו בתוכן את כל תקותו ואת כל אשרו בחיים. היא הביטה אל המכתבים, אל אלה המרֻבּעים הקטנים, שאצרו בתוכם כל אשר ידעה לספר על אהבתה, כל אשר היה בכֹחה להאציל מנפשה ולתת לו במעט דיו על-גבי גליון לבן.

הוא נִסה להחזיר ראשו על הכר ולהביט אליה, ועוד הפעם קרא אליה:

– מהרי ושרפי אותם.

והיא לקחה מלֹא-חפניה מן המכתבים, ורגעים אחדים התבוננה אליהם בידיה. הם נראו לה משׂא כבד, משׂא יגון, חי ומת, עד כֹּה היו גנוזים שם דברים שונים, שברגע זה בא קץ להם, והדברים נעימים כל-כך, מלאים רגש, ספוגים דמיון. פה נטמנו נשמת נשמתה, לב לבבה, תמצית נפשה האוהבת; והיא העלתה בזכרונה את התענוג, שהיה לה בכתבה אחדים מהם, את התעוררות נפשה, את שכרון החיים בשעה שאהבה את האיש ודברה אליו על אהבתה זו.

אוליביי חזר וקרא:

– שרפי אותם, שרפי-נא, אֶני.

בתנועה זריזה בשתי ידיה השליכה אל האָח שתי החבילות של הגליונות, שהתפזרו בנפלם על העצִים. אחרי-כן חטפה מתוך הארגז עוד חבילה וזרקה לתוך האש, אחרי-כן נטלה עוד ועוד בתנועות מהירות, הרימה והורידה ראשה בחפזון, כדי למהר ולגמור את העבודה הנוראה הזאת.

כאשר היה הקמין מלא והארגז רֵיק, נשארה האשה עומדת תחתיה, ממתינה, מתבוננת אל הלהב שנחנק כמעט והוא בוקע לו דרך בקצות ההר הזה של מעטפות. האש אחזה בקצותיו, לחכה את פנותיו, פרצה דרך ציציות הגליונות, כבתה רגע ושוב עלתה וגדלה. ועד-מהרה הקיפה את הגל הלבן הזה חגורה של אש בהירה, שמִלאה את החדר אורה; והאור הזה האיר על האשה העומדת ליד האיש השוכב, ואהבתם היא הבוערת באש, אהבתם היא שנהפכה והיתה לאפר.

הגרפינה החזירה ראשה, ולאור הלהב המתפרץ ראו עיניה את ידידה, שגחן בפנים נזעמים על שפת המטה.

הוא שאל:

– כֻּלם כאן?

– כן, כֻּלם.

אך בטרם תפנה אליו, נתנה עיניה בפעם האחרונה בחֻרבּן הזה, בגל הגליונות החרוכים למחצה, שהתקמטו והשחירו, והיא ראתה דבר אדֹם נוזל. אין זאת כי נטפי-דם הם. נדמה הדבר, כי מלב המכתבים נזלו, מכל מכתב ומכתב, כאִלו מתוך פצע, והנטפים ירדו לאט אל הלהב והשאירו אחריהם עקבות ארגמן.

הגרפינה חשה בנפשה פרץ של פחד למעלה מטֶבע, והיא נרתעה לאחוריה, כאילו ראו עיניה מעשה-רצח, אחרי-כן הבינה פתאם, כי ראתה זה עתה, פשוט, את החֹמר של החותמות, שנִתּך באש.

אז החזירה פניה אל הפצוע, ובהרימה בנחת את ראשו, שׂמה אותו בזהירות על הכר באמצע. אך הוא זז ויסוריו עלו וגדלו. הוא נשם קצרות, פניו התעַותו ממכאובים נוראים, ונדמה היה, כי אין הוא רואה את האשה בחדר.

היא המתינה עד אשר יונח לו מעט, עד אשר ירים עיניו העצומות, עד אשר ידבר אליה עוד דבר.

לבסוף שאלה.

– הרַבּו יסוריך?

הוא לא ענה מאומה.

היא גחנה אליו ושׂמה אצבעה על מצחו, כדי להשׂיא את מבטו אליה. ואמנם הוא פקח את עיניו הנבוכות, עינים של מטֹרף.

היא חזרה ושאלה רתת:

– רַבּו יסוריך?… אוליביי! ענֵני! היש עם לבך, כי אקרא לאיש?… חזַק-נא, אמָר-לי מלה!…

נדמה לה, כי שמעה את קולו באמרו:

– הביאי אותה… הלא נשבעת לי…

אחרי-כן הזדעזע תחת השמיכה, גופו התכַּוץ, פניו התחלחלו והתעַותו.

היא חזרה ושאלה:

– אוליביי, אֵלִי! אוליביי, מה לך? האקרא לאיש?…

הפעם שמע את דבריה, כי ענה:

– לא… לא כלום הוא.

ואמנם נדמה היה, כי הונח לו, כי מעטו יסוריו, כי שקע פתאם במין תרדמה של קפאון. מתוך תקוה, כי נם החולה, ישבה ליד מטתו, נטלה ידו וחכתה. הוא לא זע עוד, סנטרו על חזהו, פיו פעור על-ידי הנשימה הקצרה, שגרדה בגרונו בעברה. רק אצבעותיו בלבד הזדעזעו לרגעים שלא ברצונו, התחלחלו חלחלה קלה, שהגרפינה הרגישה בה עד כדי רטט מעורר לבכי, ושערות ראשה סמרו. הפעם לא לחצו האצבעות לחיצות קלות מדעת, שהיו מספרות, במקום השפתים העיפות, את כל העצבות שבלבם, זו היתה רק חלחלה סתם בלי הפסק, שהעידה רק על ענויי הגוף.

עתה תקף אותה פחד, פחד איֹם, ותשוקה באה אל לבה ללכת מזה, לצלצל אל המשרת, לקרֹא לו, אך לא העֵזה לעשות כן, לבלי הפריע את מנוחת החולה.

מרחוק עלה קול מרכבות עוברות ברחוב ובקע דרך כתלי הבית; והאשה הטתה אֹזן, אולי חדל סבוב האופנים והמרכבה עמדה ליד השער, אולי שב אישה להצילה, לחלצה סוף-סוף מן הראיון האיֹם הזה

כאשר נִסתה להוציא ידה מתוך ידו של אוליביי, לחץ אותה, וגניחה רבה התפרצה מלבו! והיא נכנעה אפוא וגמרהּ להמתין, כדי שלא לזעזעו.

האש דעכה בכירים תחת האפר השחור של המכתבים השרופים; שני נרות כבו; אחד מכלי-הבית חרק.

בתוך הבית שררה דממה, הכֹּל נראה מת, חוץ מן האורלוגין הקבועים למעלה במבוא, שהשמיעו כסדרם צלצול בהגיע שעה, חצי-שעה ורבע-שעה, ובתוך הלילה הכריזו על מהלך העת בקולות בעלי גַונים שונים.

הגרפינה, שישבה בלי תנועה, חשה, כי בנפשה הולך וגדל פחד עד-בלי-נשוא. חזיונות-בלהות הקיפוה; רעיונות איֻמים העכירו את רוחה; ונדמה לה, כי חשה היא, שאצבעותיו של אוליביי נעשו קרות בתוך ידה. האמנם? לא, בלי ספק! אך מֵאַיִן זה באה ההרגשה במגע קֶרח שאין-ש⁸ לו? היא קמה ממקומה, נבוכה מפחד להסתכל בפניו. – הוא היה מוטל במטתו, באין תאוה, באין רוח-חיים, נטול מכל צער, מֻרְגָּע פתאם ושאנן ביַד הַנְּשִׁיָּה הַנִּצְחִית.

סוף

חלק ראשון

I

באחד הימים ומַסיבַל המנגן, היוצר המפֹאר של האֹפּרה “רבקה”, זה האיש שזה חמש־עשרה שנה קוראים לו בשם “האמָן הצעיר והמהֻלל”, אמר אל ידידו אַנדרֵי מַריוֹל;

– מדוע זה לא הואלת להתוַדע מימיך אל הגברת מיכל די־בוֹרן? הַאמינה,כי זו היא אחת הנשים הנאות ביותר אשר בפַרִיז בימינו.

– יען כי איני רואה את עצמי הגון לעמוד במחיצתה.

– טועה אתה, חביבי. טרקלינה של האשה הזאת מיֻחד הוא במינו, רוח חדש יש בו, רוח חיים, וחן־אמנות שפוך עליו. שָׁם תשמע נגינה נבחרה, שם תשמע שיחות נאות כאלה שנשמעו בטרקלינים בשנות המאה שעברה. ואת פניך יקבלו שם בכבוד, ראשית, על שמנגן אתה בכנור להפליא, שנית, מפני שהרבה סִפּרו בשבחך בבית ההוא, ולאחרונה, משום שאמרו עליך, כי אינך אדם מצוי ולא הכֹּל זוכים לקבל פניך.

מַריוֹל מצא נחת־רוח בדברי ידידו, אך אמר לסרב עוד, ובלבו הרהר, כי האשה הצעירה היא ששָׂמה את הדברים בפיו, ובשעה שהוציא מפיו מתוך בטול: “אין לבי לכך”, התערב בדבור זה הסכם לקבל דברי חברו.

ומַסיבַל שב ואמר:

– רצונך שאביאך אל ביתה ביום מן הימים האלה? אכן יודע אתה את האשה הזאת על־פי כֻלנו, שמקֹרביה אנו ורגילים להרבות שיחה על אודותיה. זו היא אשה יפה מאד, כבת עשרים־ושמונה, טובת־שׂכל, שאינה רוצה להנשא שנית, כי היתה אֻמללה מאד בנשואיה הראשונים. היא עשתה את ביתה בית־וַעד לאנשים נעימים לה. לא רבים ביניהם האדונים מחברי הקלוב או מעולם האצילים. יש מהם רק מקצת, כמה שצריך מפני הכבוד. היא תשמח מאד באשר אביאך אליה.

מריוֹל נֻצח וענה:

– יהי כדבריך! באחד הימים אלך עמך.

בראשית השבוע הבא נכנס המנגן לביתו ושאל:

– האם שעתך פנויה מחר?

– ודאי… הן.

– טוב. אביאך אפוא אל בית הגברת די־בורן. היא מִלאה את ידי להזמינך. הנה דברה אליך.

אחרי אשר התישב מַריוֹל שעה קלה מפני הנמוס, ענה ואמר:

– טוב. נכון אני.

אנדרי מריוֹל הוא כבן שלשים־ושבע, רַוָּק ובטל ממלאכה, איש עשיר עד כדי לחיות לפי טעמו, לתור בארצות ולרכֹש לו קבוצה נאה של תמונות חדשות ושל צעצועים עתיקים, והוא קנה לו שֵׁם של איש־הרוח, בעל־דמיון במקצת, פרא במקצת, בעל־שגעונות בז לבריות במקצת ויושב־אהל לא מתוך ענוה אלא מתוך גאוה. הוא היה בעל־כשרון, עָדין מאד, אך קר־רוח; מסֻגל היה להבין הכֹּל ואולי גם לפעֹל הרבה, ואולם הוא בחר להָנות מן החיים כאיש מתבונן או כחובב. אִלו היה עני,היה נעשה, בלי־ספק, לאיש מצֻין או מפֹאר; אך בהיותו בעל־הון מִלֵּדה, הוכיח תמיד את עצמו על שלא עלה בידו להיות לאיש. אמנם הוא עשה נסיונות אחדים בעולם האמנות, אך הנסיונות היו קלושים. תחִלה פנה אל הספרות, בהדפיסו ספורי־מסע נעימים, מעוררים וכתובים בסגנון נאה; אחרי־כן שָׂם פניו אל הנגינה ולמד לנגן בכנור, עד אשר קנה לו שֵׁם של מבין גם בין מנגנים על־פי אֻמנותם; ולבסוף עשה נסיון לעסוק בפִסוּל, באמנות זו, שמלאכת חָרש או הכשרון לצור צורות עזות ומשֻׁנות נחשבים בעיני עמי־הארץ לעבודת יצירה עמֻקה. הפֶּסֶל הקטן שלו, העשוי חֵמר: “הַמַּעֲכן מטוניס”, זכה להכרה ב“אולם־התערוכה” בשנה שעברה.

הוא היה אמן ברכיבה וגם, כפי שאמרו, חרוץ בנפתולי־נשק, אף כי מימיו לא הראה כֹחו ברבים, כשם שבכלל היה מונע עצמו בחברת אמנים, במקום שצריך היה לחשֹׁש מפני התחרות רצינית.

אך ידידיו הוקירוהו וכֻלם סִפּרו בשבחו, אולי מפני שלא האפיל עליהם. על־כל־פנים אמרו עליו, שידיד נאמן הוא, בעל־נפש, נעים בהליכותיו ונוח מאד לבריות.

הוא היה בעל־קומה זקָנו השחור גזוז על־גבי לחייו ומָארך יפֶה בקצהו על סנטרו, שערות ראשו, שֶׁשֵּׂבה זרקה בהן, היו מתֻלתּלות נָאֶה, ועיניו השחורות, הבהירות, העֵרות, החשדניות והקשות במקצת הביטו נִכחן אל־פני העולם.

בין ידידיו הקרובים היו האמנים, הסופר גַּסטוֹן דֵּי־לַמַּרת, המנגן מַסיבַל, הצַיָּרים יוֹבִּין, רִיבוֹלֵי, די־מוֹדוֹל, וכֻלם הוקירו מאד את שכלו, את ידידותו את רוחו וגם את דעתו על היצירה, אף כי בסתר לבם, מתוך יהירות המיֻחדת לאמנים שקנו להם שֵׁם, חשבו אותו לאדם חביב מאד ופקח מאד, שהאמנות לא עלתה בידו.

מתוך עמידתו הַגֵּאה היה נראה כאומר: “אין אני כלום, מפני שלא חפצתי להיות מאום”. הוא היה שרוי אפוא בתוך חבורה קטנה והיה מתרחק מן הנמוסים והקשוטים ומן הטרקלינים הגדולים, במקום שאנשים אחרים היו מהירים יותר ממנו והוא היה בטל בהמון בני־האדם. הוא הואיל לבקר רק את אלה, שודאי יוקירו את יתרונותיו הגלוים והנסתרים; ואם הסכים הפעם עד־מהרה ללכת לביתה של הגברת מיכל די־בורן, אין זה אלא מפני שידידיו הטובים, אלה שפרמו בכל מקום את כשרונו הגנוז, היו מבאי־ביתה של האשה הצעירה ההיא.

היא דרה בבית נאה ברחוב הגנרל פוֹאַי, מאחורי בית־התפלה של אוֹגוּסטִין הקדוש. שני חדרים היו פונים אל הרחוב: חדר האֹכל וטרקלין, זה המיֻחד לקבל פני אורחים. אחד מהם היה טרקלין שני, גדול מאד, ארכו יתר על רחבו, ושלשה חלונותיו פתוחים לאילנות הגן, שעפאיהם נגעו בתריסים, והוא מקֻשט בכלים ושאר דברים יקרים מאד ופשוטים, עשוים בטוּב־טעם וברב מחיר. הכסאות, השלחנות, הארונות הקטנים או הכונניות, הציורים המניפות והצורות העשויות פּוֹרצֵילַנה תחת מכסה זכוכית, העציצים, הפסילים, השעון הגדול בתוך קשוטי־קיר, כל הפאר של האולם הזה אשר לאשה הצעירה משך או לקח כל עין בצורתו הנאה, במוצאו העתיק או בנוֹי שלו. כדי לברֹא לה את תפארת ביתה, שהתהדרה בו כמו ביפי גופה, לקחה לעזר את הטעם, את הידידות, את החִבּה ואת כשרון־ההמצאה של כל האמנים אשר ידעה. הם בקשו ומצאו בשבילה, כי על־כן עשירה היתה וידה השיגה לשלם יָפֶה, את כל הדברים שאינם בנמצא, שהחובב ההמוני אינו יודע ערכם, והיא בנתה לה בסיועם בית מפֹאר, שלא היה פתוח אלא ליחידי סגֻלה, והיא האמינה, כי בו ימצאו נחת ואליו יבואו ברצון רב, מאשר אל הטרקלינים ההמוניים של הנשים מבנות האצילים.

אכן זה היה אחד מן הרעיונות החביבים עליה להביעם, כי הגַּוָּנים של קשוטי הקירות ושל האריגים, הנעימוּת של הכסאות למושב, הנוי של הצורות והחן השפוך על הכֹּל, הם שמושכים את העין וצודים את הנפש כמו בת־הצחוק הנאה של בעלת־הבית. חדרים אהובים או שנואים ־היתה אומרת ־עשירים או דלים יש להם כֹּח מושך או כֹח דוחה, כמו האנשים הדרים בהם. הם מעוררים או מטמטמים את הלב, מחממים או מצננים את הרוח, מביאים לידי דבור או לידי שתיקה, מטילים עצבות או עליזות, מעוררים בקרב כל איש הבא רצון לשבת שם או לצאת.

בתוך היציע הזה, האפל קצת, בין שני עציצים עם פרחים, עמד פסנתר גדול במקום הכבוד ונראה כאדון־החדר. ברִחוק־מקום קצת חִבֵּר פתח רחב עם דלתַיִם את החדר הזה עם חדר־המטות, שהיה פתוח אל חדר־העדי, גדול ומקֻשט אף הוא, ומרבדים של אטון פרסי פרושׂים שם, כמו בטרקלין של קיץ, והגברת די־בורן, בהיותה לבדה, רגילה היתה לשבת שם.

היא היתה נשואה לאיש נבל בעל־נמוס למראה, אחד מאלה השוררים בביתם, שהכֹּל צריכים להכנע מפניהם ולבטל רצונם, והאשה היתה אֻמללה מאד בראשית חייה. חמש שנים היתה מחֻיבה לשאת עת תביעותיו, את גסותו, את קנאתו, וגם את מעשי האלמות של הבעל הקשה הזה, ובהיותה מדֻכּאה ומֻכּת־תמהון, נשאה בדומיה את מרירות חיי־נשואיה, כי נפשה היתה רצוצה תחת שלטון העריצות והאכזריות של הגבר הגס הזה, שהיתה לו לטרף.

ובאחד הימים, בשובו אל ביתו, מת האיש מיתה חטופה, וכאשר ראתה האשה את גופת בעלה, עטופה שמיכה, נעצה בו עיניה ולא יכלה להאמין, כי אמנם גאֻלתה באה, ורגש גיל עצור תקף את נפשה, ופחד פחדה, פן יראו אחרים את שמחתה.

מטבעהּ היתה בת־חורין, עליזה וגם הוללה, גמישה מאד וצודה נפשות, מתפרצת פתאם מתוך מין הפקרות, הנטועה מבלי־דעת בנפשות קצת מנערות פּריז, ששאפו אל קִרבן מילדותן את האויר המרירי של הבּולוַרים, ששם עולים ערב־ערב דרך השערים הפתוחים של התיאטראות ומתערבים הרוחות של החזיונות המהֻללים והמחֻללים; ובכל־זאת צפנה האשה הזאת בלבה בחמש שנות שעבודה ענוָה מוזרה, שהתרבה עם אֹמֶץ־לבה מימי נעוריה, מין פחד גדול מפני דבור יתיר או מעשה שלא־כהוגן. ועם זה באה אל לבה תשוקה עצומה להחלץ והחלטה גמורה, שלא לחלל עוד עד־עולם את חֵרותה.

אישהּ, שהיה מעֹרב עם הבריות, חִנֵך אותה לקדם את באי־ביתו כשפחה אִלֶּמת, עדויה, אדיבה ומקֻשטה. בין ידידיו של העריץ הזה היו אמנם רבים, שהיתה מקבלת פניהם בחבּה, שומעת דבריהם בעֹנג, אך מעולם לא העֵזה להביע להם, כמה היא מבינה ומוקירה אותם.

כאשר תמו ימי אֶבלה, הזמינה אחדים מהם אל ביתה לסעוד בערב. שנים מהם נמנעו מלבוא, ושלשה קבלו את ההזמנה, ולתמהונם ראו לפניהם אשה צעירה, בעלת לב פתוח והליכות נאות, שבחברָתהּ מצאו נחת־רוח ושמעו מפיה דברי נֹעם על־אודותיו התענוג שגרמו לה בבואם לפנים אֶל ביתה.

מעט–מעט בחרה מקרב מודעיה לפנים, שלא הכירו בה או לא הבינו לה קֹדם, חבורה קטנה לפי טעמה, ובאלמנותה, בהיותה בת־חורין אך אשה שומרת כבוֹדהּ, פתחה ביתה לפני כל המפֻרסמים ביותר בפַריז ורק לפני נשים אחדות.

הראשונים מבאי־ביתה נעשו מקֹרבים לה, מעין יסוד חברָתהּ, והם שמשכו את האחרים ושִׁוּוּ על הבית הוד של חצר־מלכות, שכֹּל הבאים שָׁמה יש להם או יחוס־עצמם או יחוס־אבות, כי גם אחדים מבני משפחות מפֹארות נמצאו בין בני־העליה שאינם מיֻחסים.

אביה, מר פּרַדּוֹן, שהיה דר בעליה בביתה, שִׁמֵּש לה כסות־עינים ושומר על כבודה. הוא היה אציל זקן, הדור מאד, איש־רוח, מחזר אחרי בתו, שהתהלך עמה לא כעם בת, אלא כעם גברת כבוּדה. הוא היה יושב־ראש בסעֻדות של חמִשי־בשבת, שקנו להן עד־מהרה שֵׁם בפַריז והיו לשיחה, ורבים שאפו אליהן. הלכו ורבו הבקשות להתוַדע ולהיות מֻזמן, דנו עליהן, וכמה מהן נדחו לאחר מין “הצבָּעה” של בני־החבורה מן המקֹרבים. הדבּורים השנונים שיצאו מקרב חבורה זו היו מתפשטים בעיר. ההתחלות של המשַׂחקים, של האמנים ושל המשוררים הצעירים מצאו להן מקום שָׁמה, ומשם באה ראשית הפרסום. משוררים בעלי בלורית, שהובאו על־ידי גַסטוֹן די־לַמַּרתּ, פִּנו מקומם ליד הפסנתר למנגנים־בכנור אונגרים, שבאו עם מַסיבַל; והמחוללות מארצות רחוקות הראו בבית הזה את רקודיהן המעוררים קֹדם שעלו על הבמה לפני הקהל בתיאטרון “עדן” או “פוֹלֵי־בֶּרזֶ’ר”.

הגברת די־בורן, שידידיה השגיחו עליה בשבע עינים, והיא עצמה זכרה מימי נשואיה להשמר מן הדִּבָּה, השׂכּילה שלא להרבות את מספר מודעיה. היא מצאה נחת ופחד בזמן אחד בשיחת הבריות ומחשבותיהם עליה, ולכן מסרה עצמה לנטיותיה הפרועות קצת בזהירות יתרה. היא שמרה על שמָהּ הטוב ופָחדה מפני מעשי הוללות, וגם בשעת עליזותה נשארה מיֻשבת, והיא ידעה מדה וקצב למעשי־עֹז שלה, ומכל משמר שָׁמרה את נפשה, לבל יחשדוה בשום חִבּוּר, בשום אהבה, בשום אינטריגה.

הכל נִסו את כֹּחם לקחת את לבה; אך איש מהם, אומרים, לא הצליח. הם הודו, כי כן הוא, אף הביעו ביניהם־לבין־עצמם את פליאתם על הדבר, כי הגברים אינם מאמינים, ואפשר שבצדק, בצניעותן של הנשים העומדות ברשות עצמן. ועל־אודותיה התהלכה אגדה אחת. אמרו, כי בעלה, בימי־נשואיה הראשונים, היה גס באֹפן נורא ותביעותיו ממנה היו בלתי־צפויות, עד אשר נרפאה לעולם מן האהבה לגברים. ומקֹרביה היו דנים לעתים קרובות בדבר זה. כֻּלם באו פה־אחד לכלל דעה זו, כי נערה צעירה המחֻנכת בתוך הדמיון על־אודותיו מנעמי האהבה העתידים לה והשרויה בתוך צִפִּיָּה לסוֹד מטיל־חרדה, שנראה לה לא־יפה ולא טהור, אך מלֵא־עדן, צריכה להית מדֻכּאה ורצוצה בשעה שהתביעות של הנשואין תִּגָּלינה לה על־ידי איש גס.

הפילוסוף של העולם גֵיאוֹרג די־מַלטרֵי היה מלגלג בנחת ואומר:

– יבוא יומה. כל הנשים הללו יומן בא. ככל אשר יאַחר לבוא, כן יגדל תָּקפּוֹ. וידידתנו, שיש לה טעם אמנותי, עתידה לנפול ברשת של משורר או מנגן.

גַּסטון די־לַמַּרתּ החזיק בדעה אחרת. בתור מסַפר, מסתכל ופסיכוֹלוֹג, שהקדיש עצמו לחקור את בני־העולם, שעשה כמה תאורים אירוניים ונאמנים, התאַמר לדעת ולנתּח את נפש האשה ולחדור אל תוכה מאין כמוהו. הוא מנה את הגברת די־בורן בין הנשים הפגומות של הדור, שאת טִפּוסן תֵּאר ברוֹמַן המהֻלל שלו: “אחת מאלה”. הוא היה הראשון, שתאר את המין החדש הזה של הנשים הנרגזות על־ידי העצבים החולניים, המלאות אלפי תשוקות סותרות זו את זו, שאינן מצטרפות לרצון אחד, המתיאשות מכֹּל, מבלי אשר טעמו מאום, באשמת המאורעות, התקופה, הזמן הזה, ספרי הדור, ונפשן החסרה אש, באין מאויים עזים, הרי היא תערובת של שגעון ילד מפֻנק עם יבֵשוּת של זקן סַפקן.

אף הוא, כשאר חבריו, נסה לצוד את האשה והעלה חרס בידו.

כי הנה כל בני החבורה הנאמנה הגו איש־איש בזמנו אהבה אל הגברת די־בורן, ולאחר שעת־המשבר עוד נשארו כרוכים אחריה ונמנים לה, כל אחד לפי מדרגתו. הם הצטרפו יחד מעט־מעט למן קְהִלה קדושה, היא היתה להם למַדּוֹנה, שבָּה דברו איש עם רעהו כל הימים וקסמה היה נסוך עליהם גם בהיותם הרחק ממנה. הם היו מהללים ומשבחים אותה, מבקרים ומוכיחים אותה, הכֹּל לפי היום, לפי דבריה ומעשיה הטובים או הרעים, הרכים או הקשים. הם קנאו איש ברעהו חליפות, ארבו קצת זה לזה, כֻּלם יחד שמרו עליה, לבל יקרב אליה מתחרה מסֻכּן כל־שהוא.

שבעה היו מן התדירים: מַסיבַל, גַסטוֹן די־לַמַּרתּ פרֵיסניל הבריא, הפילוסוף הצעיר, בן־עולם־הזה, מר גיאורג די־מַלטרֵי, המפֻרסם בשנינותיו, בבקיאותו הרַבּה, בשיחותיו בעניני השעה, זה האיש, שלא היה מובן גם לחסידיו הנלהבים ביותר ושמלבושיו היו מסֻלסלים כמו רעיונותיו. אל בני־העליה האלה הצטרפו עוד אנשים אחדים פשוטים, מן החברה העליונה הגרַף די־מַרַנטין, הבָּרון די־גרַוִּיל ושנים־שלשה אחרים.

בעלי־הבכוֹרה מן החבורה של הנבחרים היו שנים: מַסיבַל ולַמַּרתּ, שנִתֵּן להם הכשרון לעַנֵּג בכל עת את האשה הצעירה, שמצאה נחת בחרותם האמנותית, בפטפוטם, בכשרונם ללגלג על כל העולם ובשעת־רצון גם עליה. אך הזהירות בכַוָּנה ושלא־בכַוָּנה, שהיתה זהירה שלא להסביר פנים לאחד יתר על השני ולחַלק בין שניהם את חסדה במדה שוה, יצרה בין שני האנשים מין ידידות מהולה באיבה ועֵרוּת־רוח, שעשתה אותם שנונים.

פעמים שאחד מהם, כדי להתל בחבריו, היה מכניס עמו ידיד. אך באשר לא היה הידיד הזה מעולם איש מפֹאר מאד או איש נעלה מאד, התחבּרו כנגדו החברים ועד־מהרה הוציאוהו.

וכך הביא מַסיבַל אל הבית את חברו אנדרֵי־מַריוֹל.

משרת לבוש־שחורים הכריז את השמות:

– מר מַסיבַל!

– מר מַריוֹל!

תחת ענן גדול ומפֻזר של משי וָרֹד, תחת צִפּוּי רחב על־גבי מנורת־עמוד, שהיתה נצבת על כַּן גבוה עשוי ברוֹנזה מָזהָבה, נִתּז אור בהיר על־פני שלחן מרֻבּע עשוי שַׁיש, וראש־אשה עם שלשה ראשי־גברים היו כפופים על־גבי אַלבּום, שהביא עמו הערב לַמַּרתּ. הרוֹמניסט עמד ביניהם, הפך את הדפים ונתן את באוריו.

אחד מן הראשים הִפנה פניו, ומַריוֹל שנכנס ראה לעיניו צורה בהירה, צהבהבה אדֻמה קצת, והשׂערות הדקות על־גבי הרַקות נראו בוערות כלהבה בתוך שיחים. החֹטם הדק והמורם הוליד בת־צחוק על הפנים האלה; הפה היפה עם השפתים הקצובות, הגומות העמֻקות בלחייו, סנטרו הבולט והמחֻלק עשו את פניו גחכניים, אך עיניו, על־פי הֶפך משֻׁנה, הביאו מֵילַנכוֹליה. העינים האלה היו כחֻלות ומראיהן כֵּהֶה, כאִלו רֻחצו, לֻטשו ומֹרטו, ואישוניהן השחורים נוצצו בַּתָּוֶך והם עגֻלים ורחבים. מבט העינים האלה, מבט נוצץ ומשֻׁנה, היה כמסַפּר על חזיונות שעלו בכֹח מוֹרפיון או אולי בכֹחו של הבילַדוֹן.

הגברת די־בורן קמה ממקומה, הושיטה ידה לקדם פני האיש הבא, בֵּרכה אותו:

– זה כמה זמן בקשתי את ידידינו להביאך אל ביתי, אך צריך היה לחזור כמה פעמים על בקשתי עד שמלאוה.

היא היתה גבוהה, הדורה, לֵאָה קצת בתנועותיה, מחשׂוף שמלתה מלמעלה עשוי במדה, עד כי נגלה רק החלק העליון מן הכתפים הנאות של צהבהבה זו, שהאור המבהיק עליהן הגדיל את יפין עד לאין דומה להן. אך שערותיה לא היו צהֻבּות, ולהן גַוָּן אין־שם־לו כזה של עלים נובלים, המזהירים בימי הבציר.

אחרי־כן הציגה את מר מַריוֹל לפני אביה, אשר ברכוֹ ונתן לו שלום.

הגברים נפרדו לשלש חבורות ועסקו בשיחה זה עם זה, כבני־בית, כאִלו ישבו במין קלוב שרגילים אצלו, ורק ישיבתה של אשה הכניסה נמוסים עדינים.

פרֵיסניל הבריא עמד בשיחה עם הגרַף די־מַרַנטין. ישיבתו התדירה של פריסניל בבית הזה והחִבּה היתרה שהראתה לו הגברת די־בורן היו עולבות ומרגיזות לפעמים את ידידיה. צעיר היה עוד, אך בעל־בשר כסוחר־שוָרים, קצר־נשימה, חסַר־זקן, ועל ראשו בלורית קלושה של שערות בהירות ודלולות, איש פשוט, מטיל־שמעום, אך דבר אחד היה בו, שבגללו מצא חן בעיני האשה הזאת, דבר שלא היה לרצון לאחרים ונעים מאד לה, הוא דבַר האהבה שאהב אותה בלי גבול, הרבה יותר מן השאר. כִּנו אותו בשם לוָי “כלב־היָם”. הוא היה נשׂוּי, אך מימיו לא העלה על שפתיו בבית הזה זֵכר אשתו. אמרו, שהיתה קַנָּאָה מאד. ביותר התרגזו לַמַּרתּ ומַסיבַל על החבה מצד ידידתם אל אותו תִנְשָׁם. וכאשר לא יכלו להתאפק מבלי הוכיח אותה על רֹע־טעמה, טעם גס והמוני, ענתה להם מתוך חיוך:

הריני אוהבת אותו ככלבלב נאמן.

גיאורג די־מַלטרי עסק בשיחה עם גַסטון די־לַמַּרתּ על־אודות התגלית היותר חדשה, שגלו חוקרי המיקרוֹבים, שאינה ברורה עדַין.

מר מַלטרִי שנה לו את תורתו בהשערות דקות רבות, והרומניסטן לַמַּרתּ קבל את דבריו בהתלהבות, מתוך קלות זו, שאנשי־העט מקבלים בלי בקֹרת כל מה שנראה להם מקורי וחדש.

הפילוֹסוֹף של בני־מרום היה צהבהב כגון הפּשתּה, דל־בשר וגבַה־קומה, גופו מהֻדק במלבוש צמוד יפה אל ירכיו. ראשו הנאֶה יצא מתוך צוארון צחור, והוא חִוֵּר תחת השערות הצהבהבות והשטוחות, שנראו כמדֻבָּקות עליו.

מה שנוגע ללַמַּרתּ, לגַסטוֹן די־לַמַּרתּ, שהכנוי “די” הוליד את יחשו על בני־אצילים ובני־מרום, הנה היה האיש הזה קֹדם כֹּל איש־העט, סופר מכף־רגלו ועד ראשו. בהיותו מזֻיָן בעין קולטת מראות, צורות, תנועות במהירות ובדיוק כעין מכונה פוֹטוֹגרפית, ובהיותו מחוֹנן בכֹח ההחדרה, בחוש טבעי כחוש־הריח של כלב־ציד, היה מאסף מן הבֹּקר ועד הערב ידיעות הצריכות למלאכתו. בכֹח שני הכשרונות בלבד: לראות ראִיה ברורה את צורות הדברים ולמצֹא מתוך חוש טבעי את הגנוז תחתם, עלה בידו לכתוב ספרים, שאף אחד מהם לא היה דומה אל היצירות הרגילות של הסופרים הפסיכוֹלוֹגים, אלא היו מעין חתיכות של הויה אנושית, שֶׁלֻקחו מן המציאות, והגַוָּן, הטון, המראה והתנועה – הכֹּל מן החיים עצמם.

כל ספר מספריו שיצא עורר בין הקהל סער, שיחות, גם גיל גם חֵמָה, כי הקוראים אמר להכיר בין גבוריו אנשים ידועי־שם, שרק מַסוֶה קלוש נתון עליהם; וכשהיה עובר על־פני הטרקלינים, היה מעורר חרדה בקרב רבים. חוץ מזה הוציא האיש ספר זכרונות אינטימיים, שהרבה אנשים ונשים מקרב מיֻדעיו תֹארו שם בלי כַוָנה רעה, אך התמונות היו מדֻיָקות ונכונות כל־כך, עד שהמתֹארים ראו את עצמם נעלבים. היה אחד, שכִּנָּהו בשם: “הִשָּׁמֶר־ממני”.

הוא היה בעל נפש מֻפלאה ולב חתום; אמרו עליו, כי לפנים אהב אשה אהבה עזה, שגרמה לו יסורים, ומאז הוא נוקם נקמתו בנשים אחרות.

מַסיבַל והוא הבינו יָפֶה איש את רעהו, אף כי המנגן היה שונה ממנו בטבעו, לבו פתוח יותר, גלוי יותר, סובל פחות אך מרגיש יותר. אחרי שתי עליות גדולות, כי אחד מחבוריו בנגינה עלה בבריסל ובא אחרי־כן לפַריז וזכה להכנס ל“אֹפּירה־קומיק”, וחבורו השני נתקבל ועלה בבת־אחת בבית “האֹפּרה הגדולה” וקדמו אותו בכבוד ככוכב מזהיר, פסק פתאם כֹּח יצירתו, כדרך שנפגעים רֹב האמָנים מבני הדור במין שִׁתּוּק קֹדם זמנו. הם אינם מזקינים בכבודם וגדֻלתם כמו אבותיהם, אך נדמה כי תש כֹּחם באביב ימיהם. לַמַּרתּ היה אומר: “בימינו אין בצרפת אלא אנשים גדולים שלא גמלו”.

באותו הזמן היה מַסבַל כרוך מאד אחרי הגברת די־בורן, ובני־החבורה לגלגו קצת עליו; וכל העינים נטו אליו בשעה שנשק את ידה מתוך הערצה.

– האם אחרנו לבוא? – שאל.

היא השיבה:

– לא, אני מחכה עוד לבוא הבּרוֹן די־גרַוִיל והמרקיזה די־בּרַטיַן.

– האח! מה טוב, המרקיזה באה! ובכן עתידים אנו הערב הזה לשמוע נגינה.

– כן אקוה.

שני המאחרים באו. המרקיזה ־אשה קטנה יותר מדי, משום שהיתה בריאת־בשר, עיניה שחורות, ריסיה שחורים, גבותיה שחורות וגם שערותיה שחורות ושופעות ומציפות על ראשה, עד כי אכלו את מצחה וירדו על עיניה. אמרו עליה, כי יש לה קול נפלא, ובו קנתה לה שֵׁם בין נשי האצילים.

הבּרון – אדם שדעת הבריות נוחה ממנו, חזהו נופל וראשו גדול, ושלֵם היה רק עם הַנֵּבֶל בידו. בהיותו חובב־נגינה נלהב, לא היה בא אלא לבתים שחלקו שם כבוד לנגינה.

הודיעו, כי השלחן ערוך, והגברת די־בּורן החזיקה בזרועו של אנדרֵי מַריוֹל ולפניה הלכו קרואיה. אחרי־כן, כאשר נשארו הם שניהם אחרונים בטרקלין, ברגע שעמדו מלכת, שלחה אליו באלכסון מבט מהיר של עינה החִוֶּרֶת עם העדשה השחורה, והוא חש במבט זה חסד־אשה גדול יותר וחבה גדולה יותר מזו, שמתירות לעצמן הנשים הנאות להראות לגבר הקרוא אל שלחנן בפעם הראשונה.

הסעֻדה עברה בעצבות קצת ובלי התעוררות. לַמַּרתּ, המזֻעזע, נראה כשונא את העולם כֻּלו, אם לא בשנאה גלויה, כי היה האיש בעל־נִמוס, אך בהיותו מֻקף עב־ענן של רֹגֶז, עצר בעד עליזות השיחה. מַסיבַל, המרֻכּז, השקוע ברעיונותיו, אכל רק מעט והתבונן מזמן לזמן מן הצד אל בעלת־הבית, שנראתה כשרויה במקום אחר ולא בביתה. היא לא שׂמה לב אל סביבותיה, במקום תשובה שלחה בת־צחוק ותֵכף חזרה לקרירותה, והיא הרהרה, כנראה, בדבר שלא הטרידה הרבה, אלא שהעסיק את לבה בערב הזה יותר מידידיה. הוא חִלקה אמנם אמרי־נֹעם של חִבּה ביד רחבה גם למרקיזה גם למַריול; אך היא עשתה זאת רק לצאת ידי חובתה, מתוך הַרגל, ולבה אין עמה ואין בביתה. פריסניל ומר די־מַלטרי דנו והתוַכּחו על־דבר שירת הזמן. פריסניל היה מחזיק בדעות המקֻבּלות בין בני־העולם על אודות השירה, ומר די־מַלטרי הביע רעיונות, שאינם מתקבלים על לב ההמונים, רעיונות של משוררים בעלי שאר־רוח.

הרבה פעמים במשך הסעֻדה פגע מריול במבט חותר זה של האשה הצעירה, אך מבטה היה הפעם סתמי יותר, נעוץ פחות, סקרני פחות. רק המרקיזה די־בּרַטיַן, הגרַף די־מַרַנטין והבּרוֹן די־גרַוִיל עסקו בשיחה באין־מפריע והספיקו לסַפּר זה לזה כמה וכמה דברים.

אחרי־כן, כשנגמרה הסעֻדה, ישב מַסיבל, שרוחו הלך וכֵהֶה יותר, אל הפסנתר והשמיע קולות־נגינה אחדים. הגברת די־בּורן כאלו התעוררה, ועד־מהרה סדרה קוֹנצֶרט קטן, ערוך מדברי־הנגינה החביבים עליה ביותר.

קול המרקיזה היה הפעם חזק, ובהיות רוחה עֵר על ידי סיועו של מסיבל, שוררה כאמָן אמתי. ה“מורה” עזר על־ידה בנגינתו ופניו היו מילנכוֹליים, כדרכו בשעה שפתח בנגינה, שערותיי הארֻכּות, שירדו ופגעו בצוארון מלבושו, התערבו עם זקָנו העָשוי, המלא, הנוצץ והַנָּאֶה.

הרבה נשים הגו לו אהבה וחזרו אחריו עד היום, כפי שאומרים. הגברת די־בּורן, שישבה סמוך לפסנתר והקשיבה למנגינה בכל נפשה, נראתה אותה שעה כמסתכלת בו, מבלי ראות פניו, ובלב מריול התעורר קצת רגש של קנאה. הוא לא קִנֵּא ביחוד לה ולו; אך למראה מבטה של האשה הנעוץ באדם מפֹאר, ראה את עצמו נעלב, חש פגיעה בכבוד־גבר, על־ידי זה שהן, הנשים, מעריכות את ערכנו על־פי מדת הפרסום שרכשנו לנו. זה כמה פעמים סבל האיש בסתר לבו, בזמן שבא במגע עם אנשים מפֻרסמים, שמצא אותם בפני אלה, אשר חִנָּן וחסדן הם הגמול היותר עליון למאֻשרים.

בעשר שעות באו בזה אחר זה הבָּרונית די־פרימין ושני יהודים מעולם־הכספים. עסקו בשיחה על־אודות בשורת נשואין של אחד ועל־דבר שמועת גט של השני.

מריול התבונן אל הגברת די־בּורן, שישבה בשעה זו ליד עמוד, שמנורה גדולה מאד עמדה עליו.

אפה הדק המורם בקצהו, גומות החן בלחייה והחריץ הזעיר שחלק את סנטרה שִׁוו עליה פנים של ילד שובב, אף כי קרובה היתה לשנת השלשים ואף כי מבטה של פרח שעבר אביבו עורר בפניה מין סוד של חרדה. עור פניה, לאור השופע עליו, היה כעין הקטיפה הבהירה, ואולם שערותיה נוצצו באור אדמדם בכל עת שנע ראשה.

היא הרגישה במבט זה של הגבר, שבא אליה מן הקצה השני של טרקלינה, ובקוּמהּ עד־מהרה ממושבה הלכה לקראתו, בת־צחוק על פניה, כאלו נענתה לקול הקורא לה.

– אין זאת כי משתעמם אתה קצת, אדוני – קראה אליו. – בשעה שאדם יושב בבית שאינו רגיל בו, שרוי הוא בתוך השעמום תמיד.

הוא מחה כנגד דבריה.

היא לקחה כסא וישבה על־ידו.

ועד־מהרה עמדו בשיחה. הדבר בא ברגע אחד גם לזה וגם לזו, כמו אש שנאחז על־ידי גפרור שנגע בו. נדמה היה, כאלו הודיעו קֹדם זה לזה את דעותיהם ואת רגשותיהם, כאלו טבע אחד, חִנוך אחד, נטיות שוות, טעמים שוים חֻבּרו יחדו לקרבם זה לזה, שיבינו זה לב זה.

אפשר שזה בא מתוך חריצותה של האשה הצעירה; אך השמחה שאדם שמח למצֹא חבר מקשיב לדבריו, מבין להם, משיב עליהם, מועיל בתשובותיו לעורר את המחשבה, שמחה זו תקפה על לב מריול ותעודדהו. בהיותו מלא נחת, חוץ מזה, על שקבלה את פניו יָפֶה, מנֻצח על־ידי חִנָּהּ הרב שיחדה בשבילו ועל־ידי הקסם שבו ידעה להקיף את הגברים, התאמץ האיש להראות לה את שאר־רוחו הטמיר קצת, המיֻחד לו והמעֻדן, זה שמשך אליו את לב יודעיו לחַבּבו חבה יתרה.

פתאם עמדה ואמרה לו:

– אכן נעים מאד לעסוק בשיחה עמך, אדוני. ואולם את זה אמרו לי מודעיך.

הוא התאדם, הרהיב עֹז וענה:

– ולי אמרו עליך, גבִרתי, כי…

היא הפסיקה אותו:

– רצונך לאמר: גנדרנית. אמנם, כן אני במדה מרֻבּה עם האנשים שמוצאים חן בעיני. הכל יודעים זאת, איני מסתירה את הדבר, אך ראֹה תראה, כי בגנדרנותי אין לי פנִיוֹת, והדבר הזה נותן לי היכֹלֶת להחזיק בידידַי…או לרכוש אותם, מבלי שיעזבוני, וכֻלם נאמנים לי.

ובדבּרהּ רחף חיוך ערמומי על פניה שהביעו: “הִשָּׁקט־נא ואל תתהדר; אל ישׁיאך לבך, ודע, כי גורלך אצלי לא יהיה טוב מגורל חבריך”.

הוא ענה:

– הרי זו אזהרה לכל אדם על הסכנה הצפויה לו כאן. חן־חן לך, גברתי. אוהב אני צורה זו של דברים.

היא פתחה לו פתח לדבר על־אודותיה, והוא השתמש בו. ראשית, חלק לה מחמאות ונוכח, כי לרצון הן לה; אחרי־כן עורר בקרבה את הסקרנות של אשה, בסַפרו לה את הדברים שידברו עליה במקומות שונים, שרגיל הוא לבוא שָׁמה. היא חרדה קצת, אך לא יכלה להסתיר רצונה לדעת את הדברים האלה, אף כי העמידה פנים, כאלו אחת היא לה מה שחושבים אחרים על חייה ועל מעשיה.

הוא תֵאֵר לפניה תמונה רבת־חן של אשה בת־חורין, נבונה, עליונה ולוקחת־לב, שכּמה בני־עליה מקיפים אותה והיא נשארה בת־עולם שלֵמה.

היא מחתה כנגדו מתוך חיוך, מתוך דבור “לא” של אדם המוצא חן בעיני עצמו, התענגה למשמע כל הפרטים שסח לה, ומתוך לצון שאלה וחזרה ושאלה עוד, בהשתוֹקקה לשמוע יותר ויותר במין תּאבון לדברי־חנף.

ובהביטו אליה, הרהר האיש: “בעִקר הדבר, אינה אלא תינוקת, כמו שאר הנשים”. והוא סיֵּם שיחה נאה מתוך שבח שנתן לה על אהבתה הרַבּה לאמנות, דבר שאינו מצוי אצל אשה.

פתאם לבשה צורה של לֵצנות, ומתוך הלגלוג המיֻחד לבני הגזע הצרפתי אמרה:

– חי אלהים, אני מודה לפניך, כי איני יודעת אל־נכון, אם אוהבת אני את האמנות או את האמנים.

הוא השיב:

– כיצד אפשר לאהֹב אמנים מבלי אהֹב אמנות?

– על כי לפעמים הם משעשעים יותר מבני־העולם השכיחים.

– כן, אבל יש להם מגרעות גדולות יותר.

– אמת הוא.

– ובכן אינך אוהבת את הנגינה?

פניה נעשו רציניים פתאם.

– סליחה! אני מעריצה את הנגינה, אני מאמינה, כי אוהבת אני נגינה מכל תענוגי העולם, אך מַסיבַל מאמין, כי איני מבינה כלום בנגינה.

– הוא אמר לך זאת?

– לא, אך כך הוא חושב.

– מִנַּיִן לך זה?

– הה! אנו הנשים מבינות כמעט את כל מה שאיננו יודעות.

– ובכן חושב מַסיבַל, כי אין אַתּ מבינה כלום בנגינה?

– ברי לי הדבר. אין לי אלא לראות את אֹפן הסברתו, בשעה שהוא מעלה גֵרָה ומדגיש כל תג ותג. ופניו מביעים: “לשוא אני עמל; איני עושה זאת אלא משום שאשה נאה מאד אָתְּ”.

– ואולם הוא שסח לי, כי בביתך אשמע נגינה מֻבחרה, כזו שאין שומעים בשום בית אחר בפריז.

– כן, משום שהוא כאן.

– ואת הספרות אַתּ אוהבת?

– אני אוהבת מאד, ולא עוד אלא שמאמינה אני, כי מרגישה אני יפה מאד, שלא כדעתו של לַמַּרתּ.

– והוא סובר, כי אין אתּ מבינה בספרות כלום?

– ודאי.

– אך גם הוא לא אמר לך זאת בפֵרוש.

– סליחה! האיש הזה אמר לי זאת. לפי דבריו, יש נשים שיכולות להבין יָפֶה וכראוי את תאור הרגשות, את רוח הנפשות הפועלות, את הפסיכולוגיה בכלל, ואולם אין הן מסֻגלות כלל להכיר את הנעלה מכל באֻמנותו, את האמנות. וכשוא מוציא מפיו מלה זו, אמנות אין לך אלא להראות לו את הדלת.

מַריול שאל מתוך חיוך:

– ואתּ מה דעתך על זה, גברתי?

היא חשבה רגעים אחדים, אחרי־כן התבוננה יפֶָה אל פניו לראות, אם מוכן הוא להקשיב לה ולהבינה.

– דעתי אני אחרת היא בענין זה. אני סוברת, כי הרגש, השומע אתה? – הרגש יכול להכניס הכֹּל אל לבה של האשה; ואולם לעתים קרובות אין זה קַיָּם שם. הבנתָּ?

– לא, לא ירדתי לכַוָּנתך, גברתי.

– כּוַנתי בדברי, כי כדי שאנו, הנשים, נבין ענין במדה זו כמוכם, הגברים, צריך תמיד לפנות אל רגש האשה קֹדם שפונים אל שִׂכלה. אין אנו מוצאות ענין בשום דבר, שלא נעשה חביב עלינו כי על הכֹּל אנו מביטות דרך הרגש. איני אומרת: דרך האהבה – לא – אלא דרך הרגש, שיש לו כמה צורות, כמה מראות, כמה גוָנים. הרגש הוא דבר, שלנו הוא, שאתם, הגברים, לא תבינו אותו, כי על נפשכם הוא מאפיל ואת נפשנו הוא מאיר הה! אני חשה, כי סתומים הדברים בעיניך, אך אין תקנה לזה! בקצור, אם אדם אוהב אותנו וחביב הוא עלינו – כי מן ההכרח הוא שנרגיש אהבה, כדי להיות נוחות לקבל השפעה – ואם האיש הזה הוא מבני־עליה, יש בידו, אם הוא רוצה, להשפיע, שנחוש הכֹּל, שנראה הכֹּל, שנחדור בּכֹּל, בּכֹּל, ולמסור לנו מזמן לזמן ומפרק לפרק את כל רוחו. הה! כל זה אמנם יֵעָלֵם, יגוז, יִשָֹּכח מהרה, כי נוחות אנו לשכחה, הה! השכחה מצויה אצלנו, כאשר יִשָּׁכח הדבור בחלל האויר. אנו נוחות לקבל השפעה ונוחות להתלהב, אך אנו מתחלפות, מתרגשות, לוֹבשות צורה לפי הדבר המקיף אותנו בשעה זוּ. אלו ידעת, כמה חליפות ותמורות ברוחי, עד כי לא אשה אחת אני, אלא נשים רבות שונות זו מזו, הכֹּל לפי השעה, לפי בריאותי, לפי הספר שקראתי, לפי השיחה ששמעתי. אכן יש ימים, שנפשי נפש של אם רחמניה, חשׂוכת־בנים, ויש ימים אחרים, שנפשי היא זו של עוגבת, שאין לה מאַהבים.

הוא שאל מתוך התפעלות:

– סוברת אַתּ, כי כמעט כל הנשים המשכילות מֻכשרות לחוש את זריזות המחשבה כמוך?

– כן – ענתה. – ואולם הן נרדמות, ואחרי־כן הן מוצאות פנת־חיים קבועה, שמושכת אותן לצד זה או זה.

והוא שאל עוד:

– ובכן, בעִקר הדבר, הרי אתּ מבכּרת את הנגינה על הכֹּל?

– כן. אך הדבר אשר אמרתי לך זה עתּה אמת ונכון הוא! ודאי שלא הייתי מבינה ומעריצה את הנגינה כמו היום, לולֵא מַסיבַל זה, המלאך שלי. כל המנגינות של הגדולים, שאהבתין בכל נפשי עוד לפנים, אחרי אשר נִגַּנְתִּין על־פיו, מצאתי, כי הוא שנפח נשמה בהן. חבל, שהוא בעל־אשה!

את הדברים האחרונים הוציאה מפיה בדרך הלצה, אך מתוך רגש עמֹק של חנינה, עד כי עלו הדברים על הכֹּל: על דעותיה בדבר רוח־הנשים ועל דבריה בשבחה של האמנות.

מַסיבל אמנם היה נשׂוי. הוא נשא אשה בטרם שזרחה לו שמש־ההצלחה, כדרך שנושאים האמנים, הנושאים את עֻלם עד יום מותם.

אפס כי לא דִבּר האיש מימיו על־אודות אשתו, לא הכניסהּ מעולם אל הטרקלינים שהיה רגיל שם, ואף כי היו לו שלֹשה ילדים, אך איש לא ידע את הדבר כמעט.

מַריוֹל פרץ בשחוק. אכן אשה עדינה היא זו מאין כמוה, בת טִפּוּס יקר ונאה מאד. הוא לא יכֹל להתאפק מבלי הסתכל בה בעיון, – וכנראה, לא היה קשה לה הדבר, – בפנים אֵלו הרציניים והמבֻדחים כאחד, העקשניים קצת, עם החֹטם העזיז והחושי כל־כך במראהו, עם הראש הצהבהב, החם והנעים, והיא כעומדת בצהרי חייה, בזמן בגרותה הנכונה, העדינה כל־כך, הנעימה כל־כך, עד שנראה כי זה עתה הגיעה אל השנה, אל החֹדש, אל השעה של התפתחותה השלֵמה. הוא שאל את עצמו: האמנם יש כאן כחל ושרק?" – והוא בקש להכיר את הדבר על־פי קו לבן יותר או שחור יותר בשרשי שערותיה ולא יכֹל לגלות מאומה.

פסיעות כבדות על־גבי הכְּביר נשמעו מאחוריו והרעידוהו, והוא הפנה ראשו. שני משרתים הביאו שלחן למשתה־טֵה. מנורה קטנה עם להבת כחֻלה הביאה לידי המֻלה קלה את המים בתוך דוּד גדול של כסף, נוצץ ומָרכב כמין כלי של כימאי.

– התשתה כוס טֵה? – שאלה האשה.

לאחר שענה הן, קמה ממקומה ותלך ברגל ישרה, מבלי נדנוד לצדדין, בקומה זקופה, מביעה הדר, אל השלחן, שעליו עמדה המכונה עם המים הרותחים והמעלים הבל בבטנה בתוך ערוגות של פרפראות, רקיקים קטנים, מרקחת ומיני־מתיקה.

ובלכתה על־פני הטרקלין נראה בעין תארה, ומַריוֹל הביט אל מָתנהּ הַדַּק ואל ירכיה הצרות תחת הכתפים הרחבות והחָזֶה המלא, שהפליא את עינו. ולמראה סרח שמלתה הבהירה, שנגרר אחריה ונראה כאלו מאריך את גופה עד אין־קץ, הרהר האיש קשה: “בת־גלים היא זו”.

היא הלכה ועברה מאחד אל השני והקריבה את המטעמים בתנועות חן מיֻחד.

מַריול שלח עיניו אחריה, אך לַמַּרתּ, שטִיֵּל, וכוסו בידו, פנה אליו ושאל:

– התלך עמי יחדו?

– הלוך אלך.

– תֵּכף, לא כך? עיֵף אני

– תֵּכף. נלכה.

הם יצאו.

בהיותם ברחוק שאל הרומניסטן:

– התלך הביתה או אל הקלובּ?

– בדעתי לבלות שעה אחת בקלובּ

– אל קלוּבּ הטַּמבּוּרינים?

– כן.

– אנכי אלַוֶּךָּ עד השער. אני אין לבּי אל המקומות האלה, המטילים שעמום עלי. מִיָמי איני בא אל הקלובים. רק למצֹא מרכבה אני בא לשם.

הם אחזו זה בזרוע זה וירדו אל ככר אוגוסטין־הקדוש.

המה עברו מהלך פסיעות אחדות ומריול שאל:

– אשה מוזרה היא, מה דעתך?

לַמַּרתּ פרץ בשחוק:

– הנה הֵחֵל הַמָּשׁבֵּר. גם אתה חֻלֵּית כמונו כֻלנו. אני כבר נרפאתי, אך מחלה זו עברה עלי. ידידי, המשבר הוא זה, שידידיה אינם מדברים אלא בה בשעה שהם יושבים יחדו, בשעה שפוגשים זה את זה, בכל מקום שהם נמצאים.

– בכל אֹפן, בנוגע לי הלא זו היא הפעם הראשונה, ודרך־הטבע הוא, כי על־כן אני יודע אותה זה מעט.

– יהי כן. נשׂיח בה. ובכן, עומד אתה להאחז באהבה גזרה היא, והכל מחֻיבים לקבּלהּ.

– אין זאת כי צודדת־נפשות היא?

– הן ולא. אלה האוהבים את הנשים מן הדורות הקודמיּם, את הנשים בעלות־הנפש, בעלות־הלב, בעלות־הרגש, הַגִּבּורות של הרומנים מזמן העבר, לא יחבּבו אותה ויתרחקו ממנה כל־כך, עד שסופם לספּר בגנותה. ואולם האחרים, אנו, שיודעים את טעמה וקסמה של האשה החדשה, אנו מֻכרחים להודות, כי נחמדה היא, אלא שלא צריך להיות כרוך אחריה, ודוקא את זה עושים הכֹּל. אין אדם מת על־ידי־כך, אף אינו סובל יסורים רבים מאד; אך הכל עושים מעשי שגעון, כדי למצא חן בעיניה. גם אתה תכרע, אם רק תחפוץ היא. ואולם כבר פרשׂה את הרשת לרגליך.

מַריול קרא בקול, כעין הֵד למחשבתו הטמירה:

– הה, מי אני לה, הלא רק אורח־פורח, ואני חושב, כי מקרבת היא רק אנשים בעלי־שֵׁם.

– כן, היא מקרבת אותם ומלגלגת עליהם. האיש המפֻרסם בכל העולם, המהֻלל שבמהֻללים, שהכל חוזרים אחריו לא יוסיף לבוא אל ביתה, אם לא מצא חן בעיניה. והיא כרוכה דוקא באֹפן טפשי אחרי אותו השוטה פריסניל ואחרי הצמוג הזה די־מַלטרי. היא מתרועעה אל קרֵיטִינים גמורים, אין איש יודע משום מה, אפשר משום שהם מענגים אותה יותר ממנו, ואפשר משום שבעִקר־הדבר הם אוהבים אותה יותר, וכל הנשים מרגישות בדבר זה יותר מבכל דבר.

ולַמַּרתּ הוסיף לדבּר בה, לנתּח את נפשה, לדון עליה, לתקן ולסתור דברי עצמו, להשיב על שאלותיו של מַריול בלב שלם, כאיש שהדבר נגע ללבו, שהענין מושך את נפשו, אם כי תעה קצת מן הדרך, בהיותו איש בעל הסתכלות נכונה ובעל דעות כוזבות.

– ואולם – אמר האיש – היא אינה יחידה: בימינו יש חמשים, אם לא יותר, הדומות לה. הנה הקטנה פרֵימין, זו שנכנסה אל הבית זה עתה, היא כמוה, אך חצופה יותר, והיא נשואה לאיש מוזר, והדבר הזה עושה את ביתה למקלט־משֻׁגעים מלא־ענין. גם אני רגיל לבוא אל התֵּבָה הזאת.

המה עברו מבלי דעת את הבּוּלוַר מַלהֶרבּ, את רחוב־המלך, את ככר שדה־אלישע, ובאו עד “שער־הנצחון”, ופתאם עמד לַמַּרתּ והוציא שעונו מכיסו.

– יקירי, – קרא הסופר – הנה זה שעה ועשרה רגעים שאנו עוסקים בשיחה על־אודותיה. רק לנו היום. אנכי אלַוֶּךָּ אל הקלובּ שלך בפעם אחרת. עתה לך ושכב, אף אני אעשה כמוך.

II

החדר היה גדול ומוּאר יָפֶה, קירותיו ותקרתו מרֻפּדים מרבדים נפלאים, שהובאו מפרס על־ידי ידיד דִיפּלוֹמט. המרבדים היו ממראה כָתֹם, כאִלו נטבלו בשַׁמֶּנת של זהב, והציורים עליהם, בעלי גוָנים שונים, שהירֹק הפרסי היה השוֹרר, תארו בנינים משֻׁנים, שגגותיהם מוּרמים, ומסביבם רצים אריות בעלי־רעמות ודישוֹנים בעלי קרנים גדולות, וצפרי גן־עדן עפות מלמעלה.

כלי הבית היו מעטים. שלשה שלחנות ארֻכּים, מכֻסים לוחות שַׁיש ירֹק, ועליהם כל מה שמשמש לקשוטי אשה. על־גבי האחד, זה שבַּתָּוֶך, עמדו סירות־רחץ גדולים עשוים שיש עָבֶה. השני היה מקום לצבא רב של צלוחיות, תֵּבות וצנצנות גדולות וקטנות, וכִּסוין עשוי כסף וחרות עליהם ראש־תֵּבה נתון בתוך כתר. על השלישי היו ערוכים כל מיני המכשירים והכלים של הקשוט בזמן הזה, אין מספר להם, ועשוים לשמושים מָרכבים, טמירים ודקים. בתוך החדר הזה לא היו אלא שני דרגשים וכּסאות נמוכים אחדים, ממֻלאים ורכּים, העשוים להניח עליהם את האברים העיפים ואת הגוף הערֹם. אחרי זה, מלֹא כל הקיר, נראה כאֹפק בהיר ראי גדול. הראי הזה היה עשוי שלשה שטחים, ששנים מהם, מימין ומשמאל, היו סובבים על צירם, והם שנתנו את היכֹלֶת לאשה הצעירה לראות את עצמה בעונה אחת מפנים, מן הצד ומאחור, ולהכלא בתוך הבבואה שלה. מצד ימין, במשקע קיר, שעל־פי־רֹב היה מסך פרוש עליו, עמדה אמבטי, או יותר נכון מקוָה עמֻקה, עשויה גם היא שַׁיִש ירֹק, שהיו יורדים אליה בשתי מעלות. פֶּסל־אַמּוֹר עשוי ברוֹנזה, אנדרטה נאה מעשה ידי הפַּסָּל פרֵידוֹלִּי, שעמדה בקצה, היתה זורקת שמה מים חמים ומים קרים מתוך שני קונכים, שׁהיתה משַׂחקת בהם. בקצה המקלט הזה נמצא ראי מִוֵּינֵיציה בעל חלקים מפֹרדים, עשוי זכוכית כפופה, כמין קשת מעֻגלה מלמעלה, ובכל אחד מחלקיו שוכנת כלואה הבבואה של הרַחֲצָה עם הרוחצת.

משם והלאה מעט עמד שלחן־כתיבה, כלי פשוט ויָפֶה בטעם האנגלי החדש, ועליו מפֻזרים ניָרות, מכתבים מקֻמטים, מעטפות קטנות קרועות עם ראשי־התֵּבות הַמָּזהבים. כי בחדר הזה היתה כותבת הכֹּל ובו היתה יושבת בהיותה לבדה.

האשה שכבה סרוחה על הדרגש, לבושה שמלת־בית של משי חינאי, זרועותיה חשופות, אלה הזרועות היפות, הגמישות והחזקות הציצו מבעד הקפולים הרחבים של הבגד ושערותיה היו סרוקות למעלה ונערמו על הראש בכל השפע הצהבהב והקלוע. הגברת די־בּורן היתה שקועה בהרהורים אחרי עלותה מן הרחצה.

המשרתת התדפקה, אחרי־כן נכנסה והביאה מכתב

היא קבלה את המכתב, התבוננה אל הכתב, קרעה את המעטפה, קראה את השורות הראשונות, ואחר אמרה אל אמתה:

– אנכי אצלצל לקרֹא לך בעוד שעה.

כאשר נשארה לבדה, חלף על פניה חיוך של שמחת נצחון. המלים הראשונות במכתב דַּיָּן היו להוכיח לה, כי סוף־סוף הנה בא זה הַוִּדוי של אהבה מאת מַריוֹל. הוא היה תקיף הרבה יותר מאשר האמינה, כי זה שלשה חדשים הקיפה אותו בהמון רב של דברי־חן, של אותות־חבה, של מעשי־קסם, כאשר לא עשתה מימיה לאיש. נדמה היה, כי אין הוא מאמין בה, כי הזהירו אותו, כי שומר הוא את נפשו מפניה, מפני הרשת שהיא טומנת לו ברֹב עגבנותה. עליה היה להרבות בשיחות אינטימיות עמו, שבהן מצאה מקום להראות את כל כֹּח־הקסם של נפשה, את כל מאמצי רוחה, עליה היה לערוך כמה נשפי־נגינה, שבהם רעדו נפשות שניהם ברגש אחד למשמע המנגינות המלאות מנשמת הנגון של יוצריהן, בשבתם לפני הפסנתר הרוטט עדַין –עד אשר עלה בידה סוף־סוף לראות בעינו את ההודאה של גבר מנֻצח, את התחנונים של רש, של לב כבוש. היא הכירה וידעה יפה את כל זה, השובבה! כמה פעמים עוררה בחריצות של חתול ומתוך סקרנות אין־סוף, את הרגש הטמיר והמכאיב הזה בעיני כל הגברים, אשר יכלה למשכם בקסמיה! תענוג היה לה לראותם כורעים מעט־מעט, מנֻצחים ונופלים לפני כֹחהּ הרב, כֹּחה של אשה, שנעשית להם יחידה ומיֻחדה, אליל מושל ברוחם!

הדבר הזה עלה וגדל בלבה לאט־לאט, כרגש־טבעי טמון ההולך ומתפתח, רגש הקורא למלחמה ולנצחון. במשך שנות נשואיה אולי צמח בלבה הצֹרֶך לדַּכֵּא, צֹרֶך קודר להשיב לגברים את הרע שגרם לה אחד מהם, להית חזָקָה אף היא, לבטל רצון אחרים מפני רצונה, לרוצץ את המסרבים לה ולגרום יסורים לאחרים. אולם בכל־זאת היתה גם גנדרנית מטבעה; ואך ראתה עצמה בת־חורין, החלה לרדוף אחרי מאהבים ולהכריעם, כאשר ירדוֹף הציד אחרי צידו רק למען יראה בנָפלו חלל. לבה לא שאף כלל לרגשות אהבה, כמו לב הנשים הרכות והעדינות; היא לא בקשה אהבה אחת של גבר, אף לא את תענוגי התאוה. היא חשקה רק בזה, שכֹּל הסובבים אותה יעריצוה, יכבּדוה, יכרעו לפניה, יקטרו לה לבונת־אהבה. כל מי שבא אל ביתה צריך היה להיות עבד ליָפיָּהּ, וכל מעלות הרוח לא הועילו לחבּב עליה את האנשים שעמדו בפני גנדרנותה, שלא היה לבם אל האהבה או שהיה לבם נתון לאחרת. כדי להיות ידידהּ, צריך היה לאהוב אותה; והיא השתמשה אז בכל התחבולות שאין לשערן, בכל מיני אותות של חבּה, בכל הרֹך והעדינות אין־קץ, כדי להחזיק בכל אלה שלכדה. אך נרשם אדם בגדוד של מעריציה, נדמה היה, כי לה הוא עלה־פי החֹק של הכובש. היא משלה בחכמה ובתבונה, לפי מעלותיהם ומגרעותיהם ולפי מדת הקנאה שבלב כל אחד מהם. אלה שתבעו ממנה יותר מדי, דחתה אותם מפניה יום אחד, ושוב משכה אליהם חסד, אם החכימו, והתנתה עמהם תנאים קשים; והיא מצאה עֹנג רב, כילדה שובבה, בשחוק זה של צֵיד־נפשות, להעביר על דעתם זקנים ולבלבל את ראשם של צעירים.

אכן נראה היה, כי האשה הזאת סדרה את חִבָּתהּ לפי מדת החֹם של אהבה שעוררה; ופריסניל הבָּריא, אדם ריק וחסר־לב, היה לאחד ממקֹרביה על־שם תשוקתו אליה עד לשגעון, שהרגישה בה באיש הזה.

אמנם לבה לא היה אדיש אל אנשים בעלי שאר־רוח; ויש אשר בתחִלה התלהב לבה, אך היא לבדה ידעה זאת, ובו ברגע שרגשותיה היו קרובים להעבירה על דעתה עצרה בעדם.

כל אוהב חדש הביא עמו נגון חדש משירת־האהבה וקו חדש מתעלומות הנפש, וביחוד האמנים, שבהם הכירה רגשות עדינים, דקים, ענֻגים יותר מבשאר בני־אדם, הם שבלבלו כמה פעמים את רוחה ועוררו בקרבה את חלום האהבה הגדולה והחבּור לאֹרך ימים. אך בהיותה מפחדת מתוך בינה יתרה, חוששת, מפקפקת, חושדת, שמרה את נפשה תמיד עד היום, אשר מְאהבהּ האחרון חדל לעורר את לבה.

ומלבד זאת היו לה עינים ספקניות של אשה בת־זמננו, שבשבועות אחדים הן מפשיטות את ההוד וההדר מעל האנשים הגדולים. מיום שהם נותנים עין בה, ומתוך בלבול־הלב הם פושטים את צורתם של כבוד ואת בגדיהם של חג, היא רואה אותם דומים לשאר בני־אדם, לאנשים עלובים, שהיא מושלת בהם בשלטון־הקסם שלה.

ולאחרונה, כדי שתדבק באיש נפשה, נפש אשה כמוה, כלילת יֹפי, על האיש הזה להיות בעל יתרונות אין ערוך להם.

אולם היא היתה שרויה בשעמום רב. באין אהבה אל העולם שהלכה אליו מתוך הרגל, שבו בלתה את הלילות הארֻכּים מתוך פִּהוק כבוש בגרון ותנומה בעפעפיה; במצאה עֹנג רב בשיחות־חֻלין, בשיגעונותיה שתקפוה, בסקרנותה למראה דבר זה או אדם זה; בהיותה אוהבת רק במדה, כדי שלא להפרד מהרה מזה שהוקירה והעריצה, ולא במדה מרֻבּה, עד כדי למצֹא תענוג שלם באהבה; בהלכה אחרי עצביה ולא אחרי מאוָיי לבה; באין לה כל אותה העבודה הבולעת את הנפש של איש פשוט או של איש־רוח – היתה שרויה אפוֹא בתוך שעמום עליז, באין אמונה באֹשֶר, ורדפה רק אחרי התענוגים, וכבר עיפה נפשה הכפופה, אף כי חשבה את עצה לשמֵחה בחֶלקהּ.

היא חשבה את עצמה לשמֵחה בחלקה, על כי היתה הנחמדה מכל הנשים והנעלה בהן. היא התגאתה בקסמה, אשר ידעה כֹחו מפי הנסיון הרב, התאהבה ביפיה שאינו שכיח, יֹפי מוזר וצודד כל עין, האמינה בחריפות מוחהּ ולבה, שנותנת לה את היכֹלֶת להבין ולהרגיש אלפי דברים, שאחרים לא יראום כלל, התפארה ברוחה, שכּמה מבני־העליה סִפּרוּ בשבחו, ולא ידעה את המחיצות העומדות לפני תבונתה, והיא ראתה את עצמה יחידה בדורה, מרגלית יקרה, כלואה בעולם בינוני, שנדמה לה ריק קצת וחסר־ענין, על כי היא נוצרה לעולם גדול מזה.

מעולם לא עלה על דעתה, כי היא עצמה משמשת סבּה לאותו השעמום הארֹך, שהיא מתענה תחתיו, אך היא הטילה את האשמה על אחרים, שהם הגורמים לה עצבות. אם האנשים אינם יודעים לפזר את רוחה כראוי, להביא לה עֹנג וגם לעורר את לבה, אין זה אלא משום שחסרי־כשרון הם ואין להם שאָר־רוח. “כל בני־האדם ־היתה אומרת בצחוק אינם שוים כלום. אין בעולם ראוים להתקַים אלא אלה המוצאים חן בעיני, וזכות קיומם, – שהם מוצאים חן בעיני”.

ומצא חן בעיניה זה האיש, שאמר לה, כי אין כמוה בנשים. בדעתהּ, כי שום דבר אינו נקנה בלי יגיעה, עָמלה ויגעה לכבוש את הלבבות, ולא היה לה דברים נעים יותר מאשר לחוש את יְקָר המבט העדין ואת פרכּוס הלב, זה הלב שמתעורר על־ידי דִבּוּר אחד.

היא התפלאה מאד על העמל שעמלה לנצח את אנדרֵי מַריון, כי ידֹע ידעה מן היום הראשון, כי מצאה חן בעיניו. אך מעט־מעט הכירה את טיבו, כי חשדן הוא, מקַנֵּא במסתרים, בעל נפש דקה ומרֻכּזה, ולכן חלקה לו כדי לכבוש את לבו, מבטי־חן, אמרי־נֹעַם ואותות־חבה במדה מרֻבּה, עד כי לאחרונה כרע לפניה.

וזה כחֹדש ימים היא מרגישה, כי מנֻצח הוא. במעמדה הוא חסר־מנוחה, שותק וכאחוז־קדחת, אך לא הוציא עדין מפיו את הודאת האהבה. הה, הודאות אֵלו! בעִקר הדבר, לא היתה מחבבת אותן מאד, כי הנה בזמן שהיו ישרות יותר מדי, מפֹרשות יותר מדי, היתה מֻכרחה לענות קשות. שתי פעמים הגיע הדבר לידי־כך, עד שכעסה וצותה שלא לראות פניה עוד. היא אהבה את אותות ההערצה, את ההודאות־למחצה, את הרמזים הצנועים, את כריעות־הנשמה. ואמנם ידעה האשה הזאת לעשות בחן וחריצות רבה, כי החוזרים אחריה יהיו זהירים בדבריהם אליה.

זה חֹדש ימים היא מחכה ואורבת לשפתי מַריול לשמוע את הדבור הברור או העמום, הכֹּל לפי רוחו של הגבר, שבו יקל מעל לבו את משא הרגש.

הוא לא דִבּר בעל־פה, אך כתב את דבריו. הנה מכתב ארֹך: ארבעה עמודים! היא אוחזת בידה את המכתב ולבה רועד מנחת. היא שכבה על הדרגש ברחבות, שָׁלתה מעל רגליה את הסנדלים הקטנים, והתחילה קוראה. היא משתאה. בדברים רציניים הוא אומר לה, כי אין רצונו לשאת יסורים בגללה, כי יודע הוא יפה את טיבה ואין לבו להיות לקרבן לה. במלים אדיבות מאד, מביעות תהִלה לה, שמתוכן נשקפת אהבה כבושה, אין הוא מכחד ממנה, כי יודע הוא את דרכיה ומנהגיה עם הגברים, כי גם הוא נאחז באהבתה, אך הוא אומר להשתחרר משעבוד זה והולך ממנה. הוא ישוב אל חיי בן־חורין שהיו לו. הוא עוזב אותה.

הרי זה מכתב־פרידה, דברים נמלצים ונמרצים.

אכן רבה השתוממותה, כאשר קראה את המכתב וחזרה וקראה בו, כאשר עברה על ארבעת העמודים של הפרוזה הספוגה רֹגז ואהבה. היא קמה, נתנה רגליה בתוך סנדליה, התחילה מהלכת על־פני החדר, זרועותיה ערֻמות מתוך השרווּלים המפֻשלים לאחוריה, ידיה נתונות מקצתן בכיסי שמלת־הבֹּקר, ובאחת מהן היא אוחזת את המכתב המקֻמט.

בהיותה מבֻלבּלה מהודעה זו, שבאה לה בהסח־הדעת, הרהרה: "הוא כותב יפה מאד, הרַוָּק הזה, דברים היוצאים מן הלב, מעוררים ונוגעים עד הנפש. הוא כותב יפה מלַמַּרתּ: אין במכתבו ריח של “חבּור”.

התעורר בה חשק לעַשן, קרבה אל שלחן־התמרוקים, ומתוך תֵּבת פּוֹרצֶלַנה סַכּסונית לקחה סיגרה; לאחר שהבעירה בה אש, הלכה לנֹכח הראי, שמשם ראתה באות לקראתה שלש נשים צעירות משלשה חלקי הראי העומדים בפנות שונות. כאשר קרבה אל הראי, עמדה, הֶחְוְתָה קִדה קלה, חִיְכה חיוך קל, נענעה בראשה נענוע קל, כאומרת: “יָפֶה מאד, יפה מאד”. היא התבוננה אל עיניה, גִלתה את שִׁניה, הרימה זרועותיה, שָׂמה ידיה על ירכיה והחזירה גופה לצדדין, כדי לראות את עצמה בעין בשלשת המראות האלה, והרכינה קצת את ראשה.

אז עמדה זקופה, אחוזת־אהבה, לנֹכח פניה, מֻקפה שלש בבואות של גופה, שמצאו חן בעיניה, והיא מלאה חדוה, תקופה תענוג גופני למראה יפיה, שגרם לה הנאה כמעט חושית, כזו של גברים.

היא היתה מסתכלת בעצמה כך יום־יום; ואֲמָתה, שהיתה רואה את מעשיה לעתים קרובות, היתה אומרת מתוך לגלוג: “גברתי מסתכלת בראי הרבה כל־כך, עד שתבַלֶּה את כל הראיים שבבית”.

אך באותה האהבה אל גופה היה צפון סוד־קסמה ושלטונה על הגברים. בהיותה רגילה להעריץ את עצמה, להוקיר את עדינות פניה והדרת תארהּ, לבקש ולמצֹא כל מה שמסֻגל להרבות חִנָהּ, לגַלות את הַגַּוָּנים הדקים־מן־הדקים, שמאדירים את חִנהּ ומוסיפים לעיניה זֹהר מיֻחד; בהיותה מבקשת את כל התחבולות לקשט את עצמה בשביל עצמה, מצאה אפוא את כל אשר יוכל למצֹא חן בעיני אחרים.

אִלו היתה יפה יותר, אך אינה משגיחה כל־כך ביפיה, לא היתה קונה לה קסם זה, שבו משכה לאהבתה כמעט את כל אלה, שלא הכניסו מתּחִלה את צוארם בעֹל ממשלתה.

בעָיפהּ מעט מעמידתה, פנתה ואמרה אל הבבואה שלה המחַיֶכת כנגדה (ושלש הבבואות, בתוך הראי המשֻׁלש, נעו בשפתיהן כחוזרות על דבריה): “הבה נראה, אדוני!” אחרי־כן עברה את החדר, הלכה וישבה אל שלחן־הכתיבה שלה.

ואלה הדברים אשר כתבה:

"אדוני היקר מַריוֹל, בֹּא אל ביתי מחר בארבע שעות. יחידה אהיה, ואני מקוה, כי יעלה בידי להרגיעך, כי לא תפחד מפני הסכנה שבראת בדמיונך.

אני קוראת לעצמי בשם ידידתך, ואנכי אוכיח לך, כי אמנם כן אני.

“מיכל די־בּורן”.

מה צנוע היה הלבוש שלבשה לקבל פניו ביום מחר, את פני אנדרֵי מַריול, בבואו! בגד פשוט אפור, דומה קצת לגַוָּן הַלִּילך; מֵילנכולי, כמו הדמדומים, וכלו הדוּק, עם צוארון מקיף את הצואר, עם שרווּלים שהדקו את זרועותיה, עם חֻלצה שהדקה את חָזה ואת מָתנהּ, עם שׂמלה שהדקה את ירכיה ואת ברכיה.

כשנכנס ופניו קשים קצת, הָלכה לקראתו, הושיטה לו שתי ידיה. הוא נשק להן, אחרי־כן ישבו שניהם: היא נתנה לשתיקה שתִּמָשך רגעים אחדים, כדי שתִּוָּכח במבוכת לבו.

הוא לא יָדע לפצות פה וחכה, כי היא תפתח בשיחה.

היא החליטה לדבּר.

– ובכן פתחה ואמרה – נבוא תֵכף אל הענין החשוב. מה אֵרע כאן? הנה כתבת אלי, ידוע תדע, מכתב פוגע בכבודי.

הוא ענה:

– יודע אני יָפֶה ואני מבקש סליחתך. הרי אני כל יָמַי גלוי־לב עם כל העולם במדה מרֻבּה עד כדי גסות. יכול יכֹלתי ללכת מעמך בלי באורים מטרידים ומעליבים שכתבתי אליך. אך חשבתי ומצאתי, כי טוב לי לעשות לפי רוחי ולסמוך על טוּב־לבך אשר ידעתיו.

היא פתחה שוב בטון של חמלה נוחה:

– הבה! נראה־נא! מה זה היה לך כי נזעקת?…

הוא הפסיקהּ:

– מוטב שלא נשוב לדבּר בענין זה.

היא השיבה אמריה ולא נתנה לו להמשיך:

– ואנכי בקשתיך לבוא ולדבר בענין זה; ואנו נדבר עד אשר תראה ותִוָּכח, כי אין שום סכנה צפויה לך.

היא פרצה בשחוק כתינוקת, והלבוש של נערה תלמידה הוסיף על השחוק הזה חן ילדוּת.

הוא מלמל:

– כתבתי לך את האמת, דברי אמת יוצאים מן הלב, את האמת האיֻמה, שמִפְּנֶיה אני ירא.

פניה לבשו שוב רצינות והיא חזרה ואמרה:

– יהי כן, יודעת אני זאת: כל ידידי עוברים מָדור זה. גם אתה כתבת לי, כי גנדרנית נוראה אני: אני מודה בזה, אך איש לא מת עוד על־ידי־כך; אף מאמינה אני, כי איש לא נשא יסורים על־ידי זה. אכן יש רק מה שקורא לַמַּרתּ בשם מַשׁבֵּר. אתה הנה הגעת לו, אך הוא יעבור, ואז תהא שרוי ב… מה השם אקרא לזה?… שרוי תהא באהבה כרוֹנית, שאינה גורמת עוד כאב ושאני מחזיקתה לאט־לאט בלב כל ידידי, כדי שיהיו מסורים לי מאד, נאמנים מאד, כרוכים אחרי מאד. ראה! אף אנכי גלוית־לב, בת־עֹז. האם ראית בחייך הרבה נשים, אשר מלָאן לִבָּן לדבּר אל גבר דברים כאלה, שדברתי אליך זה עתה?

פניה הביעו בשעה זו הוללות ואמיצות, פשטות ותבענות כאחת, עד כי לא יכֹל לעצור בעד חיוכו.

– כל ידידיך, – קרא האיש – הם אנשים שבערו כמה פעמים באש זו עוד קֹדם שערכת להם אַתּ מוקד, ובהיותם למודי־להבה וחרוכי־אֵש, יכלו לעבור בשלום את הכבשן שהָשלכו שמה על־ידך. אך אנכי, גבִרתי, לא נסיתי מִיָּמי באלה. ואני חש זה זמן־מה, כי צרה גדולה נכונה לי, אם אתן את הרגש הזה לגְדל בתוך לבי.

פתאם נעשתה מקֹרבה לו, ובהרכינה ראשה אליו וידיה שלובות על ברכיה, אמרה:

– שמעה נא: ברצינות אדבר. צר לי לאַבּד ידיד משום חשש של מה־בכך. לוּ יהא, כי תאהבני; אך הגברים של דורנו אינם אוהבים את הנשים של דורנו עד כדי לשאת יסורי אהבה. האמינה לי, יודעת אני את אלה ואת אֵלה.

היא שתקה, אחרי־כן הוסיפה מתוך חיוך מוזר של אשׁה, המוציאה מפיה דבר־אמת ומאמינה כי משקרת היא:

– דע לך, אין לי אותן המעלות, שגבר יעריץ אותי עד לידי שגעון. אשה חדישה אני יותר מדי. הבה, אהיה לך ידידה, ידידה נאה, ולבך יֶהְגֶּה אלי אהבה נאמנה, אך לא יותר, אנכי אערֹב לך.

ובטון רציני יותר הוסיפה:

– על־כל־פנים עלי להודיעך מראש, כי אני איני מסֻגלה להתאהב באמת במי־שהוא, ועמך אתהלך כמו עם שאר ידידי, שאני מקרבתּם, אך לא תהיה טוב מהם. אני מפחדת מפני העריצים והקנאים, מחֻיבה הייתי לשׁאת הכֹּל מאת בעלי, אבל מאת ידיד, מאת ידיד פשוט, איני רוצה לקבל משהו מן העריצות של אהבה, שׁהיא מקפחת את רגשות הלב. הנכון אתה לקבל עליך את הנסיון הזה, שׁאני שַׂמה לפניך? אם לא תוכל לעמֹד בו, הרי תמיד יש לך יכֹלֶת ללכת מעמי, אם גם קשה יהי לך מאד. הלך האוהב, הלכה אהבתו.

הוא התבונן אליה ולבו כבוש על־ידי קולה, על־ידי תנועותיה, על־ידי כל נפשה הנוסכת שכרון, ופיו מלמל מתוך הכנעה, בהיותו רועד כֹֻלו לראות אותה קרובה אליו:

– אני מקבל עלי, גברתי, ואם יבואו עלי יסורים, חביבים הם! כדאית אתּ, שישא אדם יסורים בשבילך.

היא עצרה בעדו.

– ועתה אל נוסיף דַּבּר בענין זה. לעולם לא נחזור אליו.

והיא הִשִׂיאה את השיחה לענינים שאינם לא מעלים ולא מורידים.

הוא יצא מקץ שעה אחת. לבו מעֻנה, כי אהב את האשה, אך מלא־גיל על אשר בקשה אותו והוא הבטיח לה, כי לא ילך מעמה.

III

לבו התעַנה, כי אהב את האשה הזאת. שונה היה מן האוהבים השכיחים, שהאשה אשר בחר בה לבם היא בעיניהם כליל־תפארת. הוא נמשך אחריה, אף כי התבונן אליה בעין פקוחה של איש חשדן ופקפקן, שלבו לא ילך שבי מימיו. הוא היה בעל רוח עֵר, חודר וקשה להתלהב, כל ימיו היה עומד להגן על עצמו בחיים, ורוחו זה שמר עליו מפני התאוות. חִזוּרים אחדים אחרי נשים, שני חִבּורי־אהבה, שנגמרו בתוך שעמום, ואהבה הנקנית בכסף, שעזב מחמת תעוב, – יותר מזה לא ידעה נפשו. הוא ראה את הנשים כדבר שיש בו תועֶלת לאלה השואפים לבית ערוך יפה ולילדים, כדבר שיש בו תענוג לאלה המבקשים לבלות זמנם באהבה.

קֹדם שבא לביתה של הגברת די־בּורן הזהירו אותו מפניה כל המקֹרבים אליה מבין ידידיה. הדברים אשר ידע על־אודותיה עוררוהו, מצאו חן בעיניו, אך דחו אותו קצת. הוא לא אהב מטבעו את המשַׂחקים שאינם משלמים מעולם. אחרי הימים הראשונים לבואו אמר עליה, כי מענגת היא מאד ומחוֹננה בקסם מיֻחד לקחת לבבות. היֹפי בידי־שמים ובידי־אדם של אותה האשה בעלת הקומה, העדינה והבהירה, שנראתה בריאה ודקה יחד, המחוננה בזרועות יפות, שנבראו למשוך, ללפות ולחַבּק, וברגלים ארֻכּות ודקות, שנבראו לברֹח כרגלי האַיָלָה, עם כפות־הרגלים הקטנות כל־כך, עד שעקבותיהן לא נודעו, נראו בעיניו כמין סמל של תקוות לא־תבֹאנה. ויותר מזה מצא בשיחותיו עמה תענוג שאין למצאו בשיחה עם בּנות־העולם. בהיותה מחוֹננה ברוח מלא התעוררות חמה, בלתי־צפויה ועליזה, ברוח אירוניה מלטפת, הלך לבה בכל־זאת אחרי דברים שברגש, שבשֵׂכל ושבאמנות, כאִלו בתוך־תוכה של עליזות מלגלגת זו נגרר עדַין צל דורות של אהבה פיוטית, ירֻשת אבות. והדבר הזה עשה אותה דגולה.

היא חלקה לו חִבּה בחפצה לכבוש אותו כמו את האחרים; והוא היה בא אל ביתה בכל עת שיכֹל לבוא, כי נמשׁך אליה בידי הצֹרֶך שהלך וגדל בלבו לראותה עוד ועוד. זה היה כמין כֹּח נאצל ממנה, שלקח את לבו, כֹּח של קִסמהּ, של מבטהּ, של חיוכהּ, של דִבּוּרהּ, כֹּח שאין לעמוד בפניו, אף כי היה לפעמים יוצא מביתה מרֻגז על מעשיה או על דבריה.

ויותר שראה את עצמו באותו הזהַר שאין לו שֵׁם, היוצא מנפש האשה וחודר אל קרבנו ומשעבד אותנו, יותר הבין את רוחה וסבל על־ידה, בהשתוקקו לראותה אחרת ברוחה.

אולם זה שמצא ברוחה לקח את לבו וכבש את נפשו שלא־ברצונו, על אפו של שכלו, הרבה יותר ממעלות נפשה שהיו לה.

הגנדרנות שלה, שהשתעשעה בה כמו במניפה, שפרשה או כרכה אותה בפני כֹל, הכֹּל לפי האנשים שמצאו חן בעיניה ושדבּרו עמה; דַרכּה שלא לקבל שום דבר ברצינות, זו הדרך, שבזמן הראשון מצא אותה מגֻחכת ועתה הטילה עליו אימה; רצונה התדירי לשעשע את רוחה, לבקש את החדש, רצון זה לא־ידע־שׂבע, שנשאה בלבבה הלאה תמיד – כל אלה הביאו אותו לפעמים לידי יאוש, עד כי בצאתו מביתה היה מחליט בלבו להמעיט בבקוריו ולהפסיקם אחרי־כן לגמרי.

אך ממחרת היום היה מבקש ומוצא תואנה לסור אל ביתה. ובה במדה שדבקה נפשו אחריה, ידע לבו ברור, כי באהבתו זאת לא יוכל לבטוח ועתידה היא להביא עליו יסורים.

הה! הוא לא היה עִוֵּר; הוא השקיע עצמו מעט־מעט בתוך רגש זה, כאיש הטובע מתוך לֵאות, כי נטרפה ספינתו והחוף רחוק ממנו. הוא ידע את נפשה עד כמה שאפשר לדעתה, ולבו, שֵׁנִּבּא לו יסורי־אהבה, התעורר ועיניו נפקחו, והוא לא יכֹל להתאפק מבלי הרהר בה תמיד. בעקשנות לא־תדע־לֵאות היה מבקש תמיד לנתּח את נפשה, להפיץ אור על תעלומת נפשה של האשה על תערובה זו שאין להשיגה, תערובה של רוח־עליזות ורוח־נכאים, של מעשי־בִינה ומעשי־יַלדות, של מראה־יהירות ומראה־עֵרָנִיוּת, כל אלה הנטיות הסותרות זו את זו, שהתחברו והזדַוגו להוליד בריה משֻׁנה, צודדת נפשות ומתעה לבבות.

אך מדוע לקחה את לבו ככה? הוא שאל זאת וחזר ושאל את עצמו עד לאין־סוף ולא מצא מענה, כי לפי רוחו הנוטה להתבוננות, להסתכלות ולהתבודדות, היה עליו, על־פי ההגיון הבריא, לבקש בנפש האשה את המדות העתיקות והנוחות של נעימות־חן ושל אהבה תדירית, שהן הן מסֻגלות להביא אֹשֶר לגבר.

ואולם הוא מצא באשה הזאת דבר שלא צִפּה לו, מין בִּכּוּרִים של גזע אנושי המפליא בחדושו, אחת מן הבריות שהן הרֵאשית של דור חדש, שאינו דומה אל זה שהיה ושמושך אליו את הלבבות בכֹח רב, גם על־ידי חֹסר השלֵמות שבו.

אחרי הנשים ההוזות והרוֹמנטיות של ימי שיבת־המלוכה קם דור העליזוֹת של תקופת הַמַּלכוּת, אלה שהאמינו בתענוגי המציאות. אחרי־כן נראה דור של נשים בצורה חדשה, בִּריה מזֻקקה, בעלת הרגשה עמומה, בעלת נפש אין מנוחה לה, נוחה להתעוררות וקשה להחלטה, בריה שעשתה רֹשם, כאלו השתמשה בכל התחבולות הנַּרקוֹטִיוֹת, העשויות להרגיע וגם לזעזע את העצבים, בכלורופורם המטיל שֵׁנָה, באֶתֶּר ובמורפיון, המעלים את החלום, המתישים את החושים והנוטלים את כח התנועות.

הוא מצא בה הנאה של בריה עשויה בתבונה לקחת לב. זה היה דבר שבתפארת, המושך את העין, נאה ועדין, שהכל מסתכלים בו, שלמראהו ידפֹּק כל לב ותשוקה בו תתעורר, כמו שיבוא התֵּאבון למראה המעדנים מאחורי המחיצה של זכוכית המפסקת, המוכנים וערוכים לעורר את הרעב בקרב רואם.

כאשר ראה ונוֹכח, כי התהום פתוחה לרגליו, עמד והרהר מתוך פחד על־אודות הסכנה הצפויה לו מאהבתו זו. מה יהא עליו? מה תעשה בו? ודאי שעתידה היא לעשות לו כמו שעשתה לכל חבריו: היא תביא אותו לידי מצב זה, שהולכים אחרי האשה ושגעונותיה, כאשר ילך הכלב אחרי עקבות אדונו, והיא תשים אותו בין הקבוצה של מודעיה המפוֹארים פחות או יותר. ואולם האמנם שחקה משחק זה עם כל שאר מיֻדעיה? האם לא נמצא אחד, יחיד, שאהבה אותו באמת ובתמים חדש אחד, יום אחד, שעה אחת, בזמן שרגשות לבה, שהיא כובשת אותם, התעוררו פתאם?

הוא היה מדבר בה עם חבריו בלי־הרף, כשהיו יוצאים אחרי הסעֻדה מביתה, ששם התלהב לבם בקרבתה. הוא ראה אותם מרֻגזים, מזֻעזעים, מדֻכּאים, כאנשים שהמציאות רמתה אותם.

לא, היא לא אהבה איש מכל אותם האנשים המפֻרסמים בין הקהל; אך הוא, שכאין הוא לעֻמתם, שאיש לא יחזיר את ראשו ולא יתן בו עין, כשיזכירו את שמו בין המון בני־אדם או בטרקלין, מה הוא לה? לא כלום, לא כלום, מאין־דהו, אדם מן השוק, אחד מאלה, שנשים כמותה, דגולות, מקרבות אותם להנאתן ולא לנוי, כמין יין ששותים אותו מזוג במים.

לוּ היה איש מפֻרסם, כי אז היה מקבל באהבה תפקיד זה, שגדֻלתו לא היתה משפילתו כל־כך. אך בהיותו אדם פשוט, לא אבה בו. ובכן עמד וכתב אליה מכתב־פרידה.

כאשר קבל תשובתה הקצרה, התעורר לבו, כאִלו אֹשֶר ירד עליו מן השמים. ואחרי אשר הוציאה מפיו הבטחה, כי לא יעזוב את ביתה. שמח שמחה גדולה על הגאֻלה הזאת.

ימים אחדים עברו ושום דבר לא אֵרע ביניהם; אך כאשר תמה המנוחה, שבאה אחרי המשבר, חש, כי תשוקתו אליה הולכת וגדלה ובוערת בלבו. אמנם גמר בלבו לבלי דַבּר עמה מאומה בזה, אך הן לא הבטיח לבלי כתֹב. ובערב אחד, כשנדדה שנתו, כשכּל מעיָניו היו בה, כשלבו בער באש האהבה, ישב, כמעט שלא ברצונו, אל השלחן והתחיל מעלה על הגליון הלבן את אשר חש לבו. זה לא היה מכתב, כי־אם רשימות, אמרים, מחשבות, יסורי־נפש, שלבשו צורת מלים.

הדבר הזה הרגיע לבו; נדמה לו, כי הסיר מעליו משא יגונו והוקל לו, וכאשר שכב, יכֹל להרדם.

כאשר הקיץ ממחרת, חזר וקרא את העמודים המעטים, ראה והנה הם מביעים יפה את רטט לבו, שָׂם אותם במעטפה, רשם את הכתֹבֶת, המתין עד הערב ושלח את המכתב באִחור־זמן, כדי שתקבלוֹ בקוּמה מעל משכבה.

הוא האמין, כי הגליונות האלה לא יפגעו בכבודה. גם הנשים הצנועות ביותר סולחות סליחה גמורה לעון מכתב־אהבה. ומכתבים אלו, כשנכתבו ביד רועדת, בעינים תרות אחר פרצוף אהוב, יש בהם כֹּח רב להשפיע על הלבבות.

עם כְּלות היום הלך ובא אל ביתה לראות, איך תקבל פניו ומה תדבר אליו. הוא מצא שם את מר פרַדוֹן, שעִשֵׁן סיגַרות תוך־כדי־שיחה עם בתו. הוא היה יושב אצלה כך שעות שלֵמות ונראה היה, כי מתהלך הוא עמה כאיש זר ולא כאב. היא שָׂמה בתוך היחסים בינה ובין אביה ובתוך רגשותיהם זה לזה משהו מן הכבוד של אהבה, שהיתה חולקת לעצמה ותבעה אותו מכל אדם.

כאשר ראתה את מַריוֹל שבא, נראה על פניה זיו של תענוג; היא הושיטה לו ידה בזריזות; וחיוכה היה כאומר: “מצאת חן בעיני מאד”.

מריול קוה, כי האב יֵצא עד־מהרה. אך מר פרַדוֹן לא יצא את הבית. אף כי ידע האיש את בתו יפה וזה זמן רב שהסיר מלבו כל חשד, עד כה בטח בבינתה, היה בכל־זאת משגיח תמיד עליה מתוך שימת־לב, מתוך דאגה, קצת כמו הבעל. הוא חפץ לראות ולדעת, אם זה הידיד החדש עתיד להיות מאֻשר ימים רבים, מה הוא ומה טיבו. האם הוא אורח־פורח כמו כמה אנשים אחרים או אחד מן החברים של החבורה הרגילה פה?

ובכן נשאר האב במקומו ומריול הבין עד־מהרה, כי לא יִפָּטֵר ממנו. הוא השלים עם גורלו, אף גמר בלבו להתקרב אליו, בחשבו כי מוטב לו שהאיש הזה יהי דורש טוב לו או, לפחות, עומד מן הצד, מאשר יהי שוֹנא לו. הוא פזר לו דברי־נֹעם, היה מבדח את דעתו, ובפניו לא נראו אותות חולֵה־אהבה.

היא הרהרה מתוך נחת: “אין הוא שוטה כלל ויודע לשחק יפה את הקומדיה”.

ומר פרֵדוֹן הרהר: “הנה אדם חביב, שבתי לא בלבלה את מוחו, כמו את שאר הגברים הטפשים”.

וכאשר ראה מריול, כי הגיעה השעה ללכת מזה, עזב את האב עם הבת שרוים בנחת על־ידו.

אך הוא יצא מן הבית הזה ברוח נכאה. על־יד־האשה הזאת ראה את עצמו כחבוש בבית־האסורים, והוא ידע כי לשוא ידפק על לב זה, כמו האַסִֹיר הדופק באגרופו על דלת־הברזל של כלאו.

הוא ידע ברור, כי כבשה אותו, ולא בקש עוד לשחרר עצמו ממנה. ובאשר לא יכֹל להמלט מגורלו, גמר בלבו להתהלך בערמה, להיות סבלן, עקשן, להתחפש ולנצח אותה בחריצות, בחָלקו לה כבוד, שצמאה לו נפשה, בדבּרו אליה דברי הערצה הנוסכים עליה שכרון, בהיותו ברצונו עבד לה, שקבל את עבדותו באהבה.

מכתבו מצא חן. הוא יוסיף לכתוב. הוא כתב. כמעט בכל לילה, כשהיה שב לביתו, בזמן שהלב, העֵר מכל רשמי היום, מלא רגשות מעוררים ומזעזעים, היה יושב אל שלחנו ליד המנורה ומשקיע עצמו בהרהורים על־אודותיה. הצמח הפיוטי, שהולך וכלה בלבות כמה אנשים רשלנים מחמת עצלות, עולה וגדל בתוך האהבה. בכֹח כתיבתו אותם הדברים, אותו הדבר, דבַר אהבתו, בנוסחאות חדשׁות, שהיה מחַדש בכל יום מתוך תשוקתו, היה מלהיב את לבו על־ידי צֹרך זה לדברי אהבה שבכתב. הוא היה מבקש כל הימים ומוצא בשבילה את הניבים שאין לעמוד בפניהם, שהרגש העז היה מַתִּיזם ממוחו כניצוֹצוֹת. וכך היה מלַבּה את אֵש־לבו והבעיר את הבּעֵרה, כי פעמים שמכתבי־האהבה הספוגים תאוה באמת הם מסֻכַּנים הרבה יותר לזה הכותב אותם, מאשר לזו המקבלת אותם.

ומתוך שהיה שרוי תמיד במצב קדחתני זה, הרתיח את דמו על־ידי מלים והרגיל את נפשו למחשבה אחת, התעלם ממנו מעט מעט הפרצוף האמתי של האשה הזאת. הוא חדל לדון עליה על־פי מה שראה בה קֹדם, ועתה הביט עליה רק בעד הפיוט של ניביו; וכל הדברים שהיה כותב אליה בערב־בערב נעשו בלבו לדברי אמת. עבודה זו, שעבד יום־יום להאציל עליה הוד, הועילה להראותה לעיני־רוחו כמעט בצורה זו שחלם לראותה. וכֹח התנגדותו, שהיה לו קֹדם, הלך ותשש על־ידי אותות־החבּה הגלוים, שהראתה לו הגברת די־בורן. אמנם כן, כעת, אף כי לא דברו מאומה על אהבה, היתה מבכרת אותו על כל ידיה בגלוי. הוא הרהר אפוא מתוך מין טרוף של תקוה, כי סופה שתאהב אותו.

ואמנם נכנעה שלא מדעתה תחת קסם מכתביו. מיָּמֶיה לא חזר אדם אחריה ולא אָהבה בצורה זו, בענוָה חרישית זו. מעולם לא בא אדם לידי רעיון נָאֶה זה להמציא לה אל מטתה מדי קומה בּבֹּקר־בּבֹּקר, בתוך טס קטן של כסף, שהיתה אמתה מושיטה לה, פת־שחרית של רגש עטוף במעטפה של ניָר. והדבר היקר לה ביותר הוא זה, שלא דִבֵּר בשפתיו מעולם, שנראה כאלו הוא עצמו אינו יודע זאת, שהיה יושב בטרקלינה אדיש מכל ידידיה, שלא רמז לה רמיזה כל־שהיא על־אודות המטר של דברי אהבה, שהיה מוריד עליה בסתר.

אמנם היא קבלה מכתבי־אהבה, אך אלה היו בנוסח אחר, צנועים פחות ומאיצים יותר, דומים יותר לתובעים ונושים. בשלשה חדשים, אלה שלשת ירחי המשבר, היה לַמַּרתּ כותב אליה את מכתביו הנאים, מכתבי סופר אחוז־אהבה, שהיה שופך לבו בדברי פיוט. בתוך שלחן־הכתיבה, בתֵבה מיֻחדת לכך, גנוזים אלה המכתבים העדינים והמקסימים אל אשה מאת סופר בעל לב עֵר, שהיה מלטפה בעֵטו עד היום שאבדה לו כל תקוה להצליח.

מכתביו של מַריול היו שונים מאלה; בהם התרכזה תשוקה נמרצה כל־כך, הם היו מלאים דברים היוצאים מן הלב, אהבה בכל נפשו ובכל מאֹדו, אהבה שעתידה להתקַיֵּם כל הימים, עד שהיתה מקבלת את המכתבים, פותחת אותם וקוראה בהם מתוך תענוג, ששום מכתב אחר לא גרם לה כמוהו.

אף היא השיבה לו כגמולו, והיא היתה קוראה לו לבוא אל ביתה לעתים קרובות, על כי שמר בלבו סוד יחסו אליה, ובדבּרו עמה נדמה, כי אינו יודע כלל את דברי האהבה ששפך לפניה על הגליון. הדבר הזה היה בעיניה מקורי, ראוי להכתב בספר, והיא מצאה ספוק־נפש עמֹק לראות בקרבתה אדם זה, שאהב אותה כל־כך, ומתוך־כך הגה לבה אליו חבה באֹפן מיֻחד.

עד הזמן הזה, למרות שחצניותה, היתה מרגישה האשה בלבות כל האנשים, שנטרדו על־ידה, רגשות אחרים; היא לא היתה שם מושלת־יחידה; היא מצאה שם, היא ראתה שם ענינים חשובים אחרים, שאינם נוגעים אליה. בלב מַסיבַל קנאה לנגינה, בלב לַמַּרתּ היתה הספרות צרתה, וכן עם השאר, והיא לא שָׂמחה בחלקה על נצחונה שנצחה למחצה, באין לאֵל־ידה לגרש הכֹּל מפניה בלבות האנשים הגאים האלה, בקרב אנשי־השם האלה או האמנים, שאמנותם היא השלֶטת בעולמם, ושום דבר ושום איש לא יעתיקהּ ממקומה. והנה נמצא לה אדם אחד בפעם הראשונה, שהוא רואה בה כל עולמו. כך נשבע לה, על־כל־פנים. אמנם גם פרֵיסניל הבריא אהב אותה כך, אך הרי זה רק פריסניל הבריא. לבה אמר לה, כי מימיה לא היה אדם כבוש על־ידה במדה זו; ורגשי תודתה לאיש הזה, שנתן לה את פאר הנצחון, לבשו צורה של רגשי אהבה. עתה היתה זקוקה לו, זקוקה לראות פניו, להביט אל עיניו, זקוקה שיעמוד לפניה לשרתה, זקוקה לעבד של אהבה. אם היה מחניף לה פחות מאחרים, הנה סִפֵּק יותר את תביעותיה לשלטון־יחיד, המושלות בנפשן ובגופן של הנשים, את רגש הגאוה ואת רגש השלטון, זה הרגש האכזרי שבנפש האשה הרכה.

כארץ שכובשים אותה, היתה האשה כובשת מעט־מעט כִּבּוּשים קטנים בכל יום או עולמו. היא היתה עורכת משתאות, הליכות אל התּיאטרון, סעֻדות בבית־המזון, כדי להזמינו עמה. היא משכה אותו אחריה מתוך ספוק־נפש של מנצח ולא יכלה להתקַיֵּם בלעדיו או, נכון יותר, בלי עבדותו שקבל עליו.

הוא הלך אחריה ומאֻשר היה לראות את עצמו מֻקף חן וחסד, עיניה מלטפות אותו, קולה גורם לו עֹנג וחביבים עליו כל שגעונותיה. והוא היה שרוי רק בתוך כְּלות־הנפש מתשוקה ומאהבה אליה, ובתוך טרוף בערה נפשו כמו באש־קדחת.

חלק שני

I

מַריוֹל בא זה עתה אל ביתה. הוא המתין לה, כי עדַין לא באה, אף כי היא קבעה לו על־ידי אגרת־מהירה ראיון היום בּבֹּקר.

בטרקלין זה, שאהב כל־כך להיות שרוי בו, שהכֹּל שם מצא חן בעיניו, היה חש בכל עת שישב לבדו מין לחץ־לב, קצת כֹּבֶד־נשימה, זעזוע עצבים, שמנע אותו מהיות יושב כל הזמן שהיא לא באה. הוא התהלך אנה ואנה מתוך צִפִּיַּת אֹשֶר ומתוך פחד, אולי יעמוד מכשול ולא תבוא, ופגישתו עמה תִדָּחֶה ליום מחר.

כאשר שמע קול מרכבה שעברה ועמדה ברחוב לפני שער־בית, רעד לבו מתוך תקוה, וכשנשמע צלצול הפעמון בבית, חלף כל ספק מלבו.

היא נכנסה, מגבעתה על ראשה, דבר שלא עשתה מימיה, ופניה הביעו פזיזות ונחת־רוח.

– יש לי בשבילך חדשות – קראה אליו.

– מה הן, גברתי?

היא פרצה בּשחוק, בהתבוננה אליו.

– ובכן! אני אומרת לבלות זמן־מה בכפר.

צער תקף אותו, צער פתאֹמִי ועז, אשר נשקף בפניו.

– הה! ואַתּ מבשרת לי את הדבר מתוך נחת־רוח?

– כן. שב־נא ואספר לך הכֹּל. יודע אתה או אינך יודע, כי מר ולזסי אחי־אמי, האינג’ינגר הראשי הממֻנה על הגשרים, יש לו אחֻזה באַבַּרַנש, ששם הוא יושב רֹב ימי חייו עם אשתו ובניו, כי שם מקום עבודתו. ובכל קיץ אנו נוסעים לבקרו. בשנה זו מאנתי בבקור זה; אך הוא נעלב ופנה אל אבא בקטרוג גדול. דרך־אגב אגלה לך סוד, כי אבא מקנא אותי לך, וגם הוא מקטרג עלי, באמרו כי מחללת אני את שמי בהנהגתי. צריך אפוא שתוקיר רגליך קצת מביתי. אך אל תדאג, אנכי אסדר את הדבר. ובכן אחרי אשר הטיף לי אבא מוסר הוציא מפי הבטחה לנסוע עמו לאַבַּרַנש ולבלות שם עשרה ימים, ואולי שנים־עשר יום. אנו יוצאים ביום השלישי בּבֹּקר. מה דעתך על זה?

– לבי אומר להִשָּׁבֵר.

– וזהו הכֹּל?

– מה יש בידי לעשות להניאך ממחשבתך

– האם לא תמצא עצה?

– ודאי… לא… אני איני יודע… ואתּ?

– אני יש לי עצה, והרי היא: אַבַּרַנש קרוב מאד לא ההר מיכאל־הקדוש. היודע אתה את ההר הזה?

– לא, גברתי.

– ובכן, ביום הששי הזה יבוא רעיון אל לבך לנסוע ולראות את ההר הנפלא הזה. בדרכך תעמוד באַבַּרַנש וביום־השבת, נֹאמר למשל, עם שקיעת־החמה תצא לטַיֵּל בפרדס העיר, אשר משם יֵרָאֶה מפרץ־הים. שם נִפָּגֵש במקרה. אבא ינענע בראש, אך אין בכך כלום. ואנכי אסדר למחרת־היום טיול בחבורה אל המנזר. אתה תביע התלהבות ותהיה איש־חמודות, כמו שיש בידך להיות בשעה שאתה רוצה. קנֹה תקנה את לב דודתי והזמנת את כֻּלם לסעֻדה בפֻנדק, שנסור שמה לנוח. שמה נלין הלילה ולא נצא עד ממחרת־היום. אתה תשוב דרך ההר מיכאל־הקדוש, ומקץ שמונה ימים אשוב גם אנכי פריזה. האין זו המצאה יפה? וכי אינני בת־בינה?

הוא מלמל מתוך פרץ של הכרת־טובה:

– אתּ היא כל שיש לי אהוב בעולמי.

– הס! – השיבה.

ובמשך רגעים אחדים הביטו זה אל זה. היא חִיְּכה ועל־ידי חיוכה זהּ הביעה לו את כל הכרת־הטובה, את תודת לבה, גם את חִבּתה הנאמנה מאד, העזה מאד, כי התרכּכה בשעה זו. הוא הסתכל בפניה בעינים אוכלות אותה. הוא השתוקק לכרוע לפניה על ברכיו, להתגולל לרגליה, לקרוע בשִׁניו את לבושה, לקרֹא בגרון, ועל הכֹּל להראות לה את אשר לא ידע להביע בדברים, את זה שבקרבו מכף־רגלו ועד ראשו, גם בגופו גם בנפשו, והוא מלא צער שאין להביעו על אשר לא יוכל להראות לה את אהבתו, את האהבה הרבה והנעימה.

אך היא הבינה את לבו באין אֹמֶר בפיו, כאשר יֵדע הַקַּשָּׁת, כי חִצו קלע אל המטרה ולא החטיא. בלבו של האיש הזה לא היה מאומה עוד מלבדה. נפשו נתונה לה יותר מנפשה היא לה. והיא מצאה בזה נחת־רוח, והוא היה בעיניה נחמד.

היא פנתה אליו מתוך בדיחות־הדעת ואמרה:

– ובכן, הדבר נגמר, אנו נכונה לפגישה זו.

הוא מלמל בקול שנפסק מחמת התרגשות:

– ודאי שכּן, גברתי, נכון אני.

אחרי־כן, אחרי שתיקה קלה, פתחה שוב מבלי שום התנצלות:

– היום לא תוכל לשבת בביתי יותר. אנכי באתי אך ורק כדי לספר לך את זה, אחרי כי מחרתַים אני יוצאת! מחר אני טרודה כל היום, ועד סעֻדת־הצהרים עוד יש לי ארבעה או חמשה עסקים.

הוא קם תֵּכף ממושבו מתוך צער, כי רצון אחר לא היה בלבו בלתי־אם לשבת על־ידה, ואחרי אשר נשק לה בידיה יצא את הבית בלב דואב קצת אך מלא תקוה.

ארבעה ימים, ימים ארֻכּים, עברו עליו. הוא בִלה אותם בפַריז, מבלי ראות פני איש, כי בחר האיש בשתיקה מאשר בדבור ובבדידות מאשר בחברה של ידידים.

וביום הששי בּבֹּקר ישב במסע המהיר היוצא¹ בשמונה שעות. בלילה, אור ליום זה, נדדה שנתו, בהיותו שרוי בקדחת מחמת צִפִּיָּה לנסיעתו. חדרו האפל, הדומם, אשר נשמע בו רק קול גלגלי המרכבות המאַחרות בעברן, שעוררו בקרבו את חשק הנסיעה, העיק עליו כל הלילה כבית־כלא.

אך נראה קו־אור בין הַוִּילוֹנוֹת, קו־האור האפור והעגום של דמדומי הבֹּקר, קפץ מעל מטתו, פתח את החלון והביט השמימה. פחד בא אל לבו, אולי יהיה יום מעֻנן היום. פני השמים היו יפים. אֵד קל היה מרחף באויר, מבַשׂר חֹם. הוא לבש בגדיו בזריזות יתֵרה ומוכן היה לצאת שתי שעות קֹדם הזמן, כי לבו היה אֲכוּל צִפִּיה ותשוקה להיות בדרך; ועל משרתו היה לצאת ולבקש עגלה אך גמר אדונו את תלבשתו, משום חשש שמא לא תִמָּצא עגלה.

הנדנודים הראשונים של העגלה היו לו לנענועי האֹשֶר. אך כאשר בא אל בית־הנתיבות מוֹנפַּרנַס, תקף עליו רֹגז־עצבים בראותו, כי זמן של חמשים רגעים מפריד בינו ובין יציאת המסע.

הוא מצא קרון פנוי ושכר אותו לשבת בו יחידי, כדי שיוכל לשקוע בהרהוריו באין מפריע. וכאשר זע המסע והלך בדרך אליה, והוא נשוא בתוך התנועה הנעימה והמהירה של המסע, לא הרגיע לבו הסוער כי־אם הלך וסער יותר, ותשוקה תקפה אותו, תשוקה של ילד, לדחֹף בשתי ידיו, בכל כֹּחו, את הכֹּתל הרפוד של הקרון, להחיש את מרוצת המסע.

זמן רב, עד חצות היום, ישב כלוא בתוך צִפִּיָּה ואסיר־תקוה. אחרי־כן, מעט־מעט, כאשר עברו את אַרגֶ’נטַן, נמשכו עיניו אחרי הדשא הנוֹרמַנדי.

המסע חלף על־פני ארץ רחבה ומראֵה גלים לה, חצויה עמקים קטנים, ואהלי האכרים, מקומות־המרעה ושדות־התפוחים שם היו מֻקפים אילנות גבוהים, אשר צמרותיהם הענֵפות נראו מזהירות תחת קרני השמש. הימים היו ימי סוף תמוז, זה הזמן של ברכה, שהאדמה הזאת, המכלכלת את יושביה, מוציאה את² כל כֹּחה ולֵחה. בתוך כל הגדֵרות, המפֹרדות ומחֻבָּרות על־ידי משׂוּכוֹת עשויות עפאים, נראו שוָרים צהֻבּים, פרות מנֻמרות וברֻדות, פרים אדֻמים עם מצח רחב, מפלי בשר שעיר, עם מראה גֵא ונכון לקרָב, והם עומדים ליד הגדר או שוכבים בתוך העשב, המעַגֵּל את בטנם. המראה הזה הולך וחוזר עד אין־קץ בארץ רעננה זו, שאדמתה הרי היא זָבַת יין־תפוחים וחֵלֶב־בשר.

בּכל מקום עוברים נחלי־מים קטנים לרגלי עצי־הצפצפה, תחת צל עצי־ערָבה. הנחלים האלה נוצצים בתוך העשב רגע, מתעלמים ועולים משם והלאה, והם משקים את כל הככר וממלאים אותה תנוּבָה.

ומריול, מלא־חדוה, הזין את עינו ואת לבו הספוג אהבה במראה העובר לפניו ביעָף, מראֵה הפרדס הַנָּאֶה הזה עם תפוחים ועם העדרים הרובצים שם.

אך כאשר עבר אל מסע אחר בתחנה פוֹלִינִי, תקף אותו שוב קֹצר־רוח; ובמשך ארבעים הרגעים האחרונים הוציא עשרים פעם את שעונו מכיסו. בכל רגע ורגע גחן את החלון, ולאחרונה ראו עיניו על פני גבעת את העיר, שהיא מחכה לו שם. המסע אֵחר לבוא, ורק שעה אחת הפרידה אותו מן הרגע, שבו ישוב וימצא אותה, דרך־מקרה, במקום הטיול של צבור.

האוֹמניבּוּס של בית־המלון אסף אותו לתוכו, נוסע אחד, והסוסים התנהלו בפסיעות אִטיות בדרך העולה לְאַבַּרַנש, אשר בתיה העומדים בראש הגבעה שִׁוו עליה מרחוק מראֵה־מבצר. אך מקרוב היתה זאת עיר נאה ועתיקה בנוֹרמַנדיה עם בתים קטנים בנוים בסדר ודומים כמעט זה לזה, והם עומדים צפופים זה כנגד זה ולהם צורה של גֵאוּת עתיקה ושל שאננות צנועה, צורה של ימי־הבינים ושל בני־כפר.

אך שׂם מריול את הַמִּזְוָדָה שלו בתוך אחד החדרים בִּקש להראות לו את הרחוב ההולך אל הגן הבּוֹטַנִּי, והוא הלך שמה בפסיעות גסות, אף כי היתה השעה מֻקדמת, אך הוא קִוה, אולי תקדים גם היא לבוא.

בבואו עד הסוֹרֵג הכיר בטביעת־עין, כי הגן ריק או כמעט ריק. רק שלשה אנשים זקנים, בעלי־בתים מיושבי המקום, טִיְּלו שם כדרכם יום־יום; ומשפחה אחת של אנגלים צעירים, נעים ונערות, בעלי רגלים צנומות, היתה משחקת מסביב למוֹרָה צהֻבַּת־שֵׂער, שמבטה התועה העיד עליה, כי חולמת היא.

מריול הלך לו בלב דופק וחקר את הנתיבות. הוא בא עד שׂדֵרה גדולה של עצי־בוּקיץ ירֻקים, אשר חצתה את הגן לשנים ובַתָּוֶך מרֻקע חצי־עִגול של עפאים צפופים. אחרי־כן עבר משם והלאה ופתאם קרב אל מִרפֶּסֶת הנשקפת אל האֹפֶק, והמראה הזה הסיח לבו רגע מזו, שבגללה בא הלום.

מקצה המקום, שעמדו רגליו שם, השתרע מישור־חוֹל רחב־ידים, שמרחוק נראה כמעֹרב עם הים והיבשה. ונהר שטף שם, ותחת תכלת־השמים הטובלים באור־שמש התנוצצו שלוליות־מים כלוחות־אור, אשר נראו כסדקים על־פני שמים אחרים מתחת.

בתוך המדבר הכָּתֹם הזה, הרטֹב עדין מנסיגת מי הים, במרחק שנים־עשר או חמשה־עשר קילומטרים מן החוף, עלה פרוֹפִיל מלא־הוד של כֵּף, פירַמידה נפלאה, ובראשה בית־תפלה.

ובחולות הרחבים האלה נמצא לה רק שכן אחד, הוא הסלע ביבשה עם גבו העגֹל, אשר כרע רבץ על־פני הבֹּץ הנע: טוֹמבּילֶן.

משם והלאה, בתוך השורה הכחלחלה של הגלים הנראים, הרימו ראשיהם השחורים מקרב המים סלעים אחרים. וכאשר תוסיף העין להביט אל האֹפק ימינה, תראה, בצד מדבר־החול הזה, מישור רחב וירֹק של ארץ נוֹרמנדיה, הנטוע אילנות רבים, עד כי נראה כיַעַר אין־גבול לו. והטבע נגלה בבת־אחת, במקום אחד, בכל גדלותו, בכל תפארתו, בכל רענניותו ובכל יָפיו. ומן המראה הזה של יער האילנות שבה העין אל מראה הר הַשַּׁחַם, יושב החולות, שתארו הגוֹטי מבצבץ ועולה מתוך חוף־החול רחב־הידים.

התענוג המשֻׁנה, שהיה מרעיד את לב מריול למראֵה ארצות חדשות שנגלו לעיניו במסעותיו, תקף עליו פתאם כל־כך, עד כי עמד בלי־תנועה, רוחו עֵר ומֻרכּך, ושכח את לבו הכָּפות. אך הנה נשמע צלצול הפעמון, והאיש החזיר ראשו, ושוב תקפה אותו ברגע זה התקוה לפגוש אותה. הגן עוד היה כמעט ריק. הילדים האנגלים התפזרו. רק שלשת הזקנים הוסיפו לטַיל טיולם. הוא התחיל מתהלך כמוהם.

עוד מעט, עוד שעה קלה, והיא תבוא. הוא ראה אותה בקצה הנתיב העולה אל הַמִּרפֶּסֶת הנפלאה. הוא הכיר את תארה, את מהלכה, אחרי כן את צורתה ואת חיוכה וגם את קולה שמע. מה רב האֹשֶׁר! מה רב האֹשֶׁר! הוא חש את קרבתה, אף כי עיניו לא ראוה עוד, אך הוא הרהר בה, אף ידע, כי באה היא לראות פניו.

קרוב היה להוציא קול־ענות. סוכך כָּחֹל, רק כִּפָּה של סוכך, ראו עיניו שם מעל לחורשה. זו היא, היא בלי שום ספק. נראה נער קטן הדוחף חִשּׁוּק לפניו; אחרי־כן שתי נשים – הוא הכיר אותה – ואחריהן שני גברים: אביה ועוד אדם אחד. היא היתה לבושה תכלת, כמראה השמים ביום אביב. כן! הוא הכירה עוד בטרם ראה את תוי פניה; אך הוא לא הֵעֵז ללכת לקראתה, בהרגישו כי יגמגם בפיו, יתאדם, כי לא ידע לבאר את מִקרֵה הפגישה בפני מר פרַדוֹן החשדן.

הוא הלך בכל־זאת לקראתם, המשקֶפֶת על עיניו, כאִלו עסוק הוא בהסתכּלות. והיא שקראה לו, מבלי העמד פנים של הפתעה.

– צפרא־טבא, מר מריול – פנתה אליו – אכן נָאֶה המראֶה, לא כך?

קבלת־פנים זו נטלה את הדִּבֵּר מפיו ולא ידע להשיב כהוגן ורק גמגם:

– אַה! האתּ היא, גברתי? מה מֻצלח אני כי פגשתיך! על לבי עלה הרעיון לתור את המקומות הנחמדים האלה.

היא השיבה בחיוך:

– ואתה בחרת את הזמן, שבו אני כאן. אכן מעשה חביב עשית.

אחרי־כן הציגה אותו:

– אחד מידידי הטובים, מר מַריול; דודתי מרת וַלזַסִּי; דודי הגושר גשרים.

אחרי שאילת־השלום משני הצדדים, הושיטו מר די־פרַדוֹן והאיש הצעיר ידם זה לזה מתוך קרירות, והם הוסיפו לטַיֵּל טיולם.

היא שָׂמה אותו בינה ובין דודתה, בשלחה אליו מבט מהיר, אחד מן המבטים המביעים כליון־נפש. היא פתחה שוב:

– מה דעתך על הארץ הזאת?

– אנכי – ענה האיש – סובר אני, כי לא ראיתי מִיָּמַי מקום נאֶה מזה.

והיא השיבה:

– אה! אִלו ישבת פה ימים אחדים כמוני, כי אז היית מרגיש בכל הדרו. אין להביע זאת במלים. העליות והירידות של הים על החולות, התנועה הרבּה הזאת שאינה פוסקת וששוטפת את כל זה שתי פעמים בכל יום במהירות רבה כל־כך, עד שסוס דוהר לא ימלט מפני השטף. והמחזֶה הנפלא הזה, שהשמים נותנים לנו בחִנם, חי־נפשי, מוציא אותי מדעתי. איני יכולה להכיר את עצמי. האם לא כן, דודתי?

הגברת וַלזַסִּי, אשה זקנה, בעלת שערות־שֵׂיבה, אחת מן החשובות במקומה, בת־זוגו של ראש האינג’ינרים, פקיד עליון, העידה, כי אמנם לא ראתה מימיה את קרובתה השרויה בהתפעלות כזו.

– ואולם אין פלא בדבר, בזמן שאשה כמוה לא ראתה מחזות־טבע אלא כעין דיקורציה בתיאטרון.

– אך הן אני הולכת שנה־שנה כמעט לדִיֶּפּ ולטרוּביל.

הזקנה פרצה בשחוק.

– אין בני־אדם הולכים למקומות האלה אלא כדי להפגש עם ידידיהם. שם לא נברא הים אלא שיועידו ראיונות על חופו.

הדברים האלה יצאו מפיה בפשטות, אפשר בלי שום כַּוָּנה רעה.

הכֹּל פנו ללכת אל הַמִּרפֶּסֶת, אשר משכה אליה בכֹח את ההולכים. מכל פנות הגן היו נוהרים אליה שלא־מדעת, כאשר יתגלגלו כדורים במורד הר. השמש השוקעת כאלו פרשׂה סדין של זהב קל ושקוף, מאחרי הבבואה הגבוהה של ההר מיכאל־הקדוש, אשר השחיר יותר ויותר ונדמה ככַרכֹּב ענקי על וילון מזהיר. אך מריול לא ראה דבר עוד מלבד הראש הצהבהב, ראש האשה האהובה שהלכה על ידו, עטופה ענן־תכלת. מימיו לא ראה אותה נחמדה כל־כך. היא לבשה בעיניו צורה חדשה ולא ידע מה היא. ספוגה היתה רעננות, שפשטה על בשרה, על עיניה, על שׂערה וחָדרה גם אל נפשה, והרעננות באה לה מן הארץ הזאת, מן השמים האלה, מן האור הזה ומן הדשא הזה. מעולם לא ידע ולא אהב אותה ככה.

הוא הלך על־ידה, מבלי מצֹא מלים לדַבּר עמה; ורשרוש שמלתה, מגע זרועותיה, מבט עיניה הדובבות ככה התישו את כֹּחו כליל, כאלו המיתו בקרבו את אישיותו. הוא ראה את עצמו פתאם בטל על־ידי מַגָּעה של האשה הזאת, נבלע כֻּלו על־ידה, עד כי אין לו אלא תשוקה אחת, קריאה אחת, אהבה אחת. היא אכלה את כל נפשו, כאשר תאכל האש את הניָר.

היא ראתה יָפֶה, היא הבינה את נצחונה זה הגמור, ובהיות לבה רועד ועֵר וחי בתוך אויר השדות והים, האויר המלא קרני־אור ועסיס־אדמה, פנתה אליו ואמרה, מבלי הבט אל פניו:

– מה ישמח לבי לראות פניך!

ובו ברגע הוסיפה ואמרה:

– כמה זמן תשהה פה?

הוא ענה:

– שני ימים, אם היום הזה נחשב ליום תמים.

אחרי־כן פנה אל עֵבר הדודה:

– אולי תואיל הגברת וַלזַסִּי לכבדני וללכת עמי ביום־המחרת אל הר מיכאל־הקדוש יחד עם אישך?

מרת די־בורן השיבה במקום קרובתה:

– לא אתן לה להשיב פניך, אחרי שאִנָּה המקרה לנו לפגֹּש אותך פה.

אשת האינג’ינרק הוסיפה על זה:

– כן אדוני, מסכימה אני ברצון, אך בתנאי, שתסעד בביתי הערב הזה.

הוא קבל את ההזמנה מתוך תודה.

פתאם תקף אותו גיל עד לשגעון, גיל כזה שתוקף את לב האדם בקבלו בשורה על דבר שצִפּה לו בכל מאֹדו. מה קבל האיש הזה? מה הדבר החדש שבא בחייו? – לא כלום. ובכל־זאת חש התרוממות הנפש על־ידי שכרון של הרגשה אין שֵׁם לה.

הם טִיְּלו שעה ארֻכּה על המרפסת הזאת והמתינו עד שקיעת־החמה, כדי לראות את הצל השחור והמסֻלסל של ההר על־פני האֹפֶק של אש.

הם עסקו בשיחה שכיחה על ענינים של מה־בכך וחזרו על הדברים שרגילים לדבּר עם אדם זר, ולרגעים הביטו זה בפני זה.

אחרי־כן באו אל בית־האחֻזה, אשר עמד בקצה אַבַּרַנש, בתוך גן נאה הנשקף אל מפרץ־הים.

בחפצו להיות שומר־סוד ובהיותו דואג קצת למראה מר פרַדוֹן, שלא הסביר לו פנים והביט אליו כמעט באיבה, עזב מריול את הבית בשעה מֻקדמת. כאשר לקח את אצבעות ידה של מרת די־בורן להגישן אל פיו, אמרה אליו פעמַיִם מתוך הטעמה מיֻחדה: “למחר, למחר!”

אך יצא האורח, ומר וַלזַסי עם אשתו, שזה ימים רבים החזיקו במנהגו מחוזאים, הציעו לעלות על המטה ולשכב.

– לכו לכם – קראה מרת די־בּורן – ואנכי אטַיֵּל טיול קצר בגן.

ואביה הוסיף:

– גם אנכי.

היא יצאה עטופה מטפחת רחבה, והם פתחו טיולם זה בצד זה על־פני החול הלבן של שׂדֵרות האילנות, אשר הירֵח המלא האיר עליהם, כנחלים קטנים עקלקלים בתוך דשאים ושיחים.

אחרי שתיקה ארֻכּה, פנה מר פרַדוֹן ואמר בלחש כמעט:

– בתי היקרה, הלא תדעי, כי מימי לא אהבתי להשׂיא לך עצות?

היא חשה את בֹּא השיחה הזאת והכינה עצמה לקראתה:

– סלח לי, אבי, פעם אחת השאת לי עצה.

– אנכי?

– כן, כן.

– עצה בנוגע… לחייך?

– כן, ועצה רעה היתה זו. ובכן גמרתי בלבי לבלי שמוע לעצתך, אם תוסיף לעוץ לי.

– מה העצה אשר השאתי לך?

– להִנָּשֵׂא למר בורן. הדבר הזה מעיד עליך, כי אינך שופט נכוחות, כי אינך רואה את הנולד, כי אינך יודע בטיבם של בני־אדם בכלל ובטיבה של בתך בפרט.

רגעים אחדים שתק, בהיותו שרוי בהפתעה ובמבוכה, אחרי־כן קרא אט:

– כן, טעיתי ביום ההוא. אך ברי לי, כי אינני טועה בדבר זה, היוצא מלב אב, שאני אומר למסור לך.

– דבּר־נא. אם יש ממש בדבריך, אקבלם.

– קרובה אַתּ לחִלול שם כבודך.

היא פרצה בשחוק, שחוק עֵירָנִי מאֹד, וגמרה את דבורו:

– בגלל מר מַריול, בלי־ספק.

– בגלל מר מריול.

– שכֹח שכחת – פתחה ואמרה – כי כבר חללתי שם כבודי בגלל מר גֵיאוֹרג די־מַלטרִי, בגלל מר מַסיבַל, בגלל מר גַסטוֹן די־לַמַּרתּ, בגלל עשרה אחרים, שאתּה מקַנֵּא אותי להם. כי הנה אין בידי לשאת עין אל איש חביב ונעים, מבלי להרגיז את כל החבורה שלי, ואתה הראשון בין המתרגזים, אתה, שהטבע בחר בך לשימך פַּטרוֹן לי ולמנַצֵּח עליון.

הוא השיב בזריזות:

– לא, לא, מעולם לא חללת את שם כבודך בגלל איש. אדרבה, ביחסך אל ידידיך אתּ מראה הרבה טעם טוב.

היא פתחה שוב בעֹז:

– אבי היקר, הרי אינני עוד תינוקת, ואני מבטיחתך, כי לא אחלל את שם כבודי בגלל מר מריול יותר מאשר בגלל אחרים. אל־נא תירא. לא אכחד ממך בכל־זאת, כי אנכי בקשתיו לבוא הֵנָה. הוא איש נחמד ונבון ואֶגוֹאיסט פחות מן הקודמים. גם דעתך עליו היתה כך עד היום ההוא שגלית, כי בחרתי בו קצת. הה! אין אתה רע־לב כל־כך? אני יודעת אותך, ואם הייתי רוצה, יש בידי לספר לך עוד ועוד בענין זה. היוצא מדברינו: מר מריול מוצא חן בעיני, ואנכי אמרתי אפוא לעצמי, כי טוב ונעים יהיה לערוך עמו טיול יפה. הן אִוֶּלֶת היא להִמָּנע מדבר שמביא לנו עֹנג, אם אין בו שום סכנה. ושום סכנה של חלול שמי אין כאן, אחרי אשר אתה כאן.

היא צחקה הפעם בגלוי, בדעתה יפה, כי כל דבור ודבור שלה קולע אל המטרה, כי נאחז בסבך החשד מתוך קנאה, שהתגנבה אל לבו זה כבר. והיא התענגה על הדבר שנגלה לה מתוך גנדרנות שכפרה בה.

הוא שתק, בהיותו נבוך, זועף, מרֻגז ומרגיש, כי מַכִּירה היא בתוך־תוכו של לבו, לב אב בודד, רגש־עֶברָה טמיר, שהוא עצמו לא רצה לדעת מוצאו.

והיא הוסיפה:

– אל־נא תירא. הן מדרך־הטבע הוא לערֹך טיול בתקופה זו של השנה על ההר מיכאל־הקדוש יחד עם דודי, דודתי, עמך, אבי, ועם ידיד אחד. ומלבד זאת לא יֵדע איש את הדבר. ואם יִוָּדע הדבר, לא ימצא בו איש כל עָוֹן. כאשר נשוב אל ביתנו בפַריז, אשיב את הידיד הזה למקומו בשורת שאר ידידי.

– לוּ יהיה כדבריך – השיב האב – שכחי את אשר דברתי.

הם פסעו עוד פסיעות אחדות. ומר די־פרַדוֹן שאל:

– הנשוב הביתה? עיֵף אני, אני עולה על מטתי.

– לא, אנכי עוד אטַיֵּל קצת. הלילה יפה כל־כך.

הוא מלמל בכַוָּנה זרה:

– אל־נא תרחיקי ללכת. אין איש יודע, מי יפגע בו בלילה.

– הה! אנכי אשב בתחום הבית.

– ובכן, שלום ילדתי היקרה.

הוא נשק לה ברפרוף על מצחה ונכנס לתוך הבית.

היא הלכה וישבה על ספסל כפרי קטן, שהיה תקוע בארץ לרגלי אַלּוֹן אחד. הלילה היה חם, מלא ריח־שדה, נשימת הים ואור ערפלי, כי תחת אור־הירח המלא בחצי השמים היה מפרץ־הים עטוף אֵדים.

האדים האלה זחלו ועלו כתימרוֹת עשן לבן והעלימו את החולות, אשר מי־הים העולים ויורדים כסו אותן בשעה זו.

מיכל די־בּורן ישבה, ידיה שלובות על ברכיה, עיני נטויות למרחק, ובִקשה לראות את אשר בלבה דרך ערפל עב ולבנבן כזה של החולות.

כמה וכמה פעמים, בשִׁבתהּ בחדר־קשוטיה בפריז לפני הרְאִי שלה, שאלה את נפשה: מה אני אוהבת? מה הדבר, שאני משתוקקת לו? לְמה אני מצפה? מה היא שאיפתי? ומה אני?

בצד התענוג להיות מה שהיא והרצון העמֹק למצֹא חן, שנתנו סִפּוּק רב לרוחה, לא ידעה בלבה דבר מלבד רגש הסקרנות שהיה נעלם מהר. היא הכירה את נפשה, כי בהיותה רגילה להסתכל בפניה ולחקור כל גופה, אי־אפשר היה שלא תתבונן גם אל נפשה. עד היום היתה משתתפת שתוף קל בכל הענינים שהעסיקו את האחרים, מבלי שלקחו את לבה, ושרק גרמו לה להתבדר קצת.

ובכל־זאת הנה בכל פעם, שחשה בקרבה ראשית הרגש של קרבה אל אדם, בכל פעם שעמדה צָרָה לגזֹל ממנה גבר שהחזיקה בו, ורגשות־אשה שהתעוררו בה הבעירו בעורקיה מעט מאש־הקדחת של אהבה, מצאה באותם מַדּוּחֵי־האהבה הרגשה חמה הרבה יותר מן התענוג בלבד לנחול נצחון. אך הדבר הזה לא ארך מעולם. מדוע? היא נלאתה, היא בחלה, היא ראתה אולי באור בהיר יותר מדי. כל מה שבראשונה מצא חן בעיניה באדם, כל מה שעורר את נפשה, זעזע את רוחה, לקח את לבה, נדמה לה עד־מהרה גלוי וידוע, אין־חדש, חבוט. כֻּלם הם דומים זה לזה, אף כי אינם שוים מעולם. ואיש מהם לא היה עוד ראוי בעיניה, על־פי טבעו ומעלות רוחו, להחזיק בו ימים רבים ולהקריב את לבה לאהבתו.

מדוע זה? האם בהם האשם, או אולי האשם בה? האם הם חסרים את זה שהיא מצפה לו, או אולי היא חסרה את זה שמעורר אהבה בלב? האם אוהב האדם, משום שפגש פעם אחת את זה, שהוא מאמין באמת ובתמים, כי הוא נוצר למענו, או האדם אוהב, פשוט, משום שיש בו הכשרון מִלֵּדה להיות אוהב? פעמים שנדמה לה, כי לבם של בני־אדם יש לו זרועות כמו שיש לגוף, זרועות עדינות ושלוחות לאחוז, ללפות ולחבק, ולבה היא גִדֵּם הוא. לבה היא יש לו רק עינים בלבד.

יש שרואים אנשים, בני־עליה, מתאהבים בנשים שאינן הוגנות להם, באין שאר־רוח, באין ערך רב, ולפעמים גם באין יֹפי. מדוע? איככה? מה הסוד שבדבר? הרגש העצום הזה בלבות בני־אדם לא בא על־ידי פגישה מיֻעדה בלבד, כי־אם צפון הוא כזרע בקרקע ופתאם הוא צץ ועולה. היא שמעה הודאות בעלי־דין, היא יודעת כמה סודות, היא ראתה בעיניה את דבַר התמורה שבאה בנפש על־ידי השכרון העצום הזה, והיא הרהרה הרבה בדבר.

בתוך “העולם”, בתוך הבקוּרים התדירים והארעיים, בתוך השיחות של חֻלין, בתוך הדברים של־מה־בכך שמשתעשעים בהם, שהעשירים הולכי־בטל עוסקים בהם, היתה מגלה לפעמים, בתמהון של קנאה וצרוּת־עין, ברִיות, נשים ואנשים, שבא בקרב לבם, בלי־שום־ספק, דבר שאינו מצוי. הדבר הזה לא היה נראה לעין־כֹּל; אך היא בחושהּ העֵר הרגישה בו ומצאה אותו. על פניהם, בחיוכם, ויותר מזה בעיניהם גלתה דבר שאין להביעו, מן החֶדוָה, מן האֹשֶר העליון; שמחת הנפש, שהתפשטה בכל הגוף ושפכה זהרה על הפנים ועל העינים.

היא היתה קוצפת עליהם, מבלי דעת מדוע, אחוזי־האהבה היו תמיד מרגיזים את נפשה, ובלבה אמרה, כי זה הוא רגש־של־בוז, שהיא מרגישה עמֹק אל האנשים, שלבותיהם דופקים מתוך אהבה. היא האמינה כי יש בידה להכירם כהרף־עין בוַדָּאוּת רואָה־ללב. ואמנם כן, יש שהיתה מגלה קשר־אהבה בטרם שבאו שאר בני־החברה לחשֹד בכך.

כאשר הרהרה בדבר זה, באותו הרגש שמוציא מן הדעת, שנפשו של איש אחר מעוררת בקרבנו, מראהו, דבּורו, מחשבתו, כל דבר היוצא מאת האיש, שלבֵּנו דבק בו עד לטֵרוּף, חשבה ומצאה, כי היא אינה מסֻגלה לכך. ובכל־זאת, כמה פעמים, בהיותה יגֵעה מכל המעשים ובחלמה על השאיפות שאין להביען במלים, בהיות לבה מעֻנֶּה על־ידי העריגה אל שנוי בחיים ואל התעלומה, שאולי לא היה זה אלא רגש טמיר של שאיפה אין־קץ אל האהבה, שאלה לעצמה מתוך בוּשה מסֻתּרה, שיצאה מתוך גאוָתה, לפגֹש אדם, שישליך גם את נפשה היא, לוּ רק לזמן־מה, לחדשים מועטים, לתוך התעוררות עליונה זו של כל המחשבה ושל כל הגוף; כי החיים, בתקופות אֵלו של התעוררות, יש להן חן מיֻחד של התלהבות ושל שִׁכָּרוֹן.

ולא רק ששאלה לעצמה פגישה זו, כי גם בקשה אותה קצת, רק קצת, בפעֻלות המיֻחדות לרשלנים, שאינם שוהים זמן רב בשום דבר.

וכל ההתחלות של תשוקותיה אל האנשים המכֻנים עליונים, שהיו מושכים את לבה בקסמם שבועות מעטים, נגמרו תמיד בתוחלת נכזבה שאין לה תקנה, שהפיגה מלבה את החֹם הקצר. היא צִפּתה הרבה יותר מדי לשאר־רוחם, לטבעם, לטיבם, לעדינותם, למִדותיהם. וכל אחד מהם הביא אותה לתמיד לחזק את דעתה, כי המגרעות של האנשים הגדולים עולות לפעמים הרבה על מעלותיהם, כי הכשרון הוא סגֻלה מיֻחדה, כעין חוש־ראִיה יפה או קֵיבָה בריאה, סגֻלה יפה לחדר־העבודה, סגֻלה בודדה, שאין לה שום ענין אל סכום המדות היפות, שמקרבות ומושכות את לב האדם לחברו.

אך מפגשה את מַריוֹל, היה דבר אחר שמשך את נפשה אליו. האם אהבה אותו? האמנם הגה לבה אליו אהבה? בהיותו בלי־יָד ובלי־שֵׁם, כבש את לבה בחביבותו, בעדינותו, בבינתו, בכל המדות הנאות של אישיותו המושכת. הוא כבש את לבה כי על־כן היתה הוגה בו בלי־הרף; בלי־הרף שאפה להיות עמו; שום איש בעולם לא היה נוח לה יותר, חביב עליה יותר, נחוץ לה יותר. האם זו היתה האהבה?

היא לא חשה בקרבה את הלהב הזה, שמספרים על־אודותיו, אך היא חשה בפעם הראשונה תשוקה נאמנה להיות בשביל האיש הזה משהו יותר מידידה מקסימה. האם אהבה אותו? האם להיות אהוב צריך שיהיה האדם בעיני אוהבו מלא מעלות יוצאות מגדר הרגיל, שונה מכל האנשים ועליון עליהם, מעֻטר בזֵר־אוֹר, שהלב שָׂם לראש בחיריו, או די הוא שימצא חן רב בעיניך, שיגדל חִנו כל־כך, עד כדי שבלעדיו החיים אינם חיים?

אם כך הוא, אָהבה אותו או, לכל־הפחות, קרובה מאד היתה לאהבו. אחרי שבדקה יפה את לבה בעין חודרת, אמרה לעצמה: “כן, אני אוהבת אותו, אבל חסֵרה אני מעוּף־הרגש: אין זו אלא הפגימה שבנשמתי”.

ובכל־זאת חשה האשה קצת ממעוף־האהבה בשעה שראתה אותו הולך ובא על המרפֶּסֶת בגן אַברַנש. בפעם הראשונה ידעה רגש זה, שאין להביעו במלים, שמושך אותנו, שדוחף אותנו, שקולע אותנו אל מי־שהוא. היא טעמה תענוג גדול ללכת לקראתו, לראותו עומד עליה ובוער באש־אהבה אליה, בהתבוננם אל השמש השוקעת מאחרי צל הר מיכאל־הקדוש, דומה לחזיון־אגדה. והאהבה עצמה האין גם היא מין אגדה של הנפשות, שאחדים מאמינים בה מטבעם, ואחרים, מתוך שהוגים בה, באים אף הם לפעמים להאמין בה? הגם היא סופה שתהיה מאמינה? היא חשה רצון רך ומשֻׁנֶּה לסמוך ראשה על כתפו של האיש הזה, להיות קרובה יותר אליו, לבקש את “הַקִּרבה בכל מאֹדהּ”, מה שלא מצא אדם מעולם, לתת לו את זה שאדם אומר להקריב ותמיד הוא גונזו לעצמו: את הסוד הטמיר של נפשה.

כן, היא ידעה ממעוף־האהבה למראהו, וגם ברגע זה היא חשה אותו במעמקי לבה. ודי היה, אולי, רק להכנע לרגש זה, כי יֵהָפֵך ויהי לאהבה עזה. אך היא עמדה בפניו הרבה, התישבה הרבה בדעתה, נאבקה הרבה עם הקסם של אנשים. האם לא נעים היה באחד הלילות כזה הלילה לטַיֵּל עמו לאֹרך עצי־הערבה על שפת הנחל ולשלם לו גמול אהבתו הָרבה מזמן לזמן בנשיקות פיה.

אחד החלונות של הבית נפתח. היא החזירה ראשה. זה היה אביה שבקש, בלי־ספק, לראות פניה.

היא קראה אליו:

– האינך ישֵׁן עדַין?

והוא ענה:

– אם לא תכנסי הביתה, סופך שתֹּאחזך צִנָּה.

היא קמה אפוא ממקומה ופנתה ללכת הבית. אחרי־כן, כשבאה לחדרה, הרימה את הוילונות מעל החלון לראות את הערפל על מפרץ־הים הולך ומַחוִיר תחת אור־הירח, ונדמה לה, כי גם בלבה הולך הערפל ומבהיר עם יקיצת האהבה.

ובכל־זאת יָשנה שֵׁנה מתוקה, ורק האָמה העירה אותה, כי הגיע הזמן לצאת אל הר מיכאל־הקדוש ולאכל פת־שחרית שם.

מרכבה גדולה באה להובילם. וכאשר שמעה את קול הגלגלים בעברם על־פני החול לפני מבוא־הבית, גחנה על החלון ובו ברגע פגעו עיניה בעיניו של אַנדרֵי מַריול, אשר בקש אותה. לבה התחיל דופק קצת. היא מצאה בקרבה, לתמהונה ולמצוקתה, רגש מוזר וחדש, שהביא את הלב לידי רטט ואת הדם לידי ריצה, על שעיניה ראו אדם אחד. כמו בליל אתמול, קֹדם שנרדמה, חזרה ואמרה גם עתה: “אני מתחילה אפוא לאהוב אותו”.

אחרי־כן, כאשר ראתה אותו פנים־אל־פנים, חשקה נפשה בו כל־כך, היתה חולת אהבה כל־כך, עד שבא אל לבה הרצון לפתוח זרועותיה ולהגיש פיה אל פיו.

היא שלחה לו רק מבט אחד, אשר החוִיר פניו מחמת אֹשֶר.

העגלה זזה ממקומה. היה בֹקֶר בהיר של יום־קיץ, מלא רננת צפרים ועלומים פזורים. הם ירדו אל החוף, חלפו על־פני הנהר, עברו בכפרים דרך משעול זרוע אבנים, עד כי רקדו הנוסעים על ספסלי המרכבה. אחרי שתיקה ארֻכּה פתחה מרת די־בּורן לבדח את דודה בדבריה על־אודות קורות הנסיעה הזאת; הדבר הזה הפסיק את דוּמִיַּת הנוסעים, ונדמה, כי העליזות, שהיתה מרחפת באויר, תקפה את כל הרוחות.

ופתאם, בצאתם מכפר קטן, נראה שוב מפרץ־הים, והוא איננו כתַמתָּם כמו בערב יום־אתמול, כי אם מתנוצץ מעין המים הצחים, שכִּסו הכֹּל, את החולות, את הכרים, ולפי דברי הרַכָּב, גם את פני הדרך מזה והלאה מעט.

ובכן הלכו הסוסים שעה אחת בפסיעות קטנות, עד אשר יחלוף השטף הזה וישוב אל מקומו בים.

אֵזור של עצי־בּוּקִיץ ועצי־אלון ליד בתי האחֻזה, שהמרכבה עברה דרכם, העלימו מן העין בכל רגע את הפרופיל ההולך וגדל של הַמִּנזר הבנוי על סלע, המֻקף מים בשעה זו. אחרי־כן צצה ועלתה פתאם בין שתי חצרות, והיא קרובה יותר ויותר, והיא מפליאה יותר ויותר. החַמָּה הצהיבה את בית־התפלה העשוי דמות־שִׁנַּיִם של שַׁחַם, שעמד ברגלי הסלע.

מיכל די־בּורן ואנדרֵי מריול הסתכלו במראה הזה, אחרי־כן הביטו זה בפני זה, ושניהם הוסיפו על הרגש הצומח ועולה בלבם את הפיוט של המראה הזה בבֹקר נאה של תמוז.

הנוסעים עסקו בשיחה של ידידות. הגברת וַלזַסִּי ספּרה ספורים נוּגים על־אודות אנשים שטבעו בחולות אלו, את דבר המעשים הנוגעים־עד־הלב בחול רך זה, שבולע בלילות בני־אדם. מר וַלזַסִּי הגֵן בדבריו על סֶכֶר־המים, שהאמנים היו מקטרגים על בנינו, אף סִפּר בּשבחו ובתועלתו מתוך ההשקפה, שיש צֹרֶך לחַבּר את המקום הזה עם ההר, וגם זכו על־ידו באדמת־החול היפה למִרעֶה תחלה ואחרי־כן תהפך לשדה־תבואה.

פתאם עמדה המרכבה. הים הציף את הדרך. לא היה דבר כמעט, רק קרום נוזלי על הדרך הטרשי. אך הַכֵּר הכירו, כי במקומות אחדים יש מים עמֻקים, בורות, שאין לעברם. צריך היה להמתין.

– הה, זה יעבור מהרה! – קרא מר וַלזַסִּי, ובאצבעו הראה על המסלה, שפני־המים הדקים מתעלמים ונמלטים, כאלו האדמה קולטת אותם לתוכה או כֹח אדיר וטמיר מושך אותם למרחוק.

המה ירדו מעל המרכבה, כדי להתבונן מקרוב אל מסעו המוזר, המהיר והחרישי של הים, והלכו אחריו פסיעה אחרי פסיעה. הנה נראו כתמים ירֻקים מתוך הדשא המכֻסה מים, שעלו מעט־מעט פֹה ושָׁם; והכתמים האלה הלכו וגדלו, התעגלו והיו לאיים. עד־מהרה לבשו האיים האלה צורה של חלקי־יַבָּשה, מפֹרדים על־ידי יַמִּים זעירים; ואחרי־כן שבו מי־הים בכל מרחב המפרץ והלכו למקומם. הרי היה הדבר כאלו הסירו מעל־פני האדמה צעיף ארֹך של כסף, צעיף עשוי חורים, קרוע, מלא פרצים, אשר בהסתלקו חשׂף את הככר הרחבה עם העשב הקצר, אך לא גלה עוד את החולות הצהֻבּים, שנהרו אחריו.

הנוסעים עלו שוב אל המרכבה, והכֹּל עמדו, כדי לראות יָפֶה. אחרי אשר יָבשה הדרך, זזו הסוסים ממקומם, אך הוסיפו ללכת בפסיעות קטנות; וכאשר התנודדה המרכבה לפעמים, חש מַריול פתאם, כי כתֵפהּ של מרת די־בּורן נשען על כתפו. תחִלה האמין, כי מִקרֶה של תנודה גרם לידי מגע זה; אך היא נשענה עליו, ועם כל תנועה של אופני המרכבה נלחצה אליו, ועם כל מגע כתפה חלף רטט בכל גופו ולבו התבלבל. הוא לא הֵעֵז עוד להביט בפני האשה, כי היה כאחוז־שִׁתּוּק מתוך אֹשֶר על־ידי קִרבה זו שלא צִפּה לה, ומתוך בלבול רעיונותיו, כאלו היה שִׁכּוֹר, הרהר האיש: “האפשר הדבר? האפשר יהיה הדבר? האמנם נטרפה דעת שנינו?”

העגלה החלה להחיש צעדיה, ועל הנוסעים היה לשבת. ומריול חש פתאם צֹרֶך, מעין הכרח טמיר, להתחבּב על מר די־פרַדוֹן, והוא פתח לדבּר עמו חלָקות. האב היה נוח לקבל מחמאות כמו בתו, ולכן הלך לבו שבי ופניו נהרו עד־מהרה.

סוף־סוף הגיעו עד הַסֶּכֶר ופנו אל ההר, אשר עמד בקצה הדרך הישרה הזאת, בתוך החולות. נהר פּונטוֹרסוֹן שטף במִדרון משמאל; ומצד ימין השתרעו שדות־מרעה, עטופים עשב דק, שהרַכָּב קרא להם בשם “שוּמַר־הים”, ופִנו מקום לחולות, שהיו רטֻבּים עדַין וספוגים ריח הים.

הבנין הגבוה הלך וגדל, ועל־פני שמי התכלת נראתה תבניתו כֻלה לכל פרטיה, מגדל־הפעמון עם שאר המגדלים, גג המנזרה עם המרזבים העקלקלים הרבים, העשוים בצורות משֻׁנות, שהיו אבותינו באמונתם התפֵלה נוהגים לצור על בתי־מקדשיהם הגוֹטיים.

הגיעה השעה הראשונה, כאשר באו אל בית־המלון, ששם הזמינו את סעֻדת־הצהרים. בעלת־הבית בתבונתה לא הכינה את הסעֻדה קֹדם, ועל האורחים היה להמתין. הם ישבו אפוא אל השלחן בשעה מאֻחרה, וכֻלם היו רעֵבים מאד. עד־מהרה הובא יין־שַׁמפַּניה, שֶׁשִּׂמח את הלבבות.

הכֹּל היו שמֵחים, ושני לבבות האמינו, כי קרובים הם אל האֹשֶר. כשהגיעו לקִנוח־סעֻדה, בשעה שהיין המשמח־לב והשיחות־של־נחת הביאו בקרב הנפשות את ששון־החיים, זה שמעודד אותנו לפעמים אחרי סעֻדה שמֵנה ומביא אותנו להסכים לכל דבר, לקבל כל דבר, שאל מריול:

– אולי תואילו ללון פה עד מחר? מה יפה יהיה לראות את כל המקום לאור הירֵח ומה נעים יהיה לסעוד עוד יחדו בערב הזה!

הגברת די־בּורן קבלה מִיַּד את ההצעה; שני הגברים הסכימו גם הם. רק מרת וַלזַסִּי פקפקה, על כי ילדהּ הקטן נשאר בבית, אך בעלה הרגיע את לבה, בהזכירו אותה, כי זה כמה פעמים השאירה את הילד לבדו. ובלי דחוי שלח האיש טלגרמה אל האומֶנֶת. אנדרֵי מריול מצא חן בעיניו מאד, על כי קִלֵּס את סֶכֶר־המים, בִּנינו של האינג’ינר, אף לא אמר, כי משחית הוא את יפי הר מיכאל־הקדוש, כמו שהיו רגילים לקטרג.

כאשר קמו מעל השלחן, הלכו לראות את בנין־המנזר. הם הלכו דרך הסוללות. העיר, גל של בתים בטעם ימי־הבינים, הצבורים זה על־גבי זה, על פני סלע גדול של שַׁחַם, שבראשו עומד בית־המנזר, מֻבדל מן החולות על־ידי חומה גבוהה עשויה פגימות. החומה הזאת, המקיפה את העיר העתיקה, עם העִקולים, הַזָּוִיות, הרחָבות ומגדלי־הצופים, הפליאה כל־כך את העין, אשר גִּלתה בכל עִגול ועִגול שטח חדש של האֹפק הרחב. ההולכים שתקו, כי נשמו בכבדות קצת אחרי סעֻדה ארֻכּה, ולא חדלו מהשתומם, כשהיו מסתכלים וחוזרים ומסתכלים בבנין הנפלא הזה. למעלה מהם, על־פני השמים, נראתה ערבוביה רבה של חֻדי־מגדלים, של ציצים עשוים שַׁחַם, של קשָׁתות נתונות בין מגדל אחד לחברו, מעשה רקמה נפלאה וקלה של אדריכל, שרקם את מלאכתו על מרבד תכלת. ומשם התנוסס ועלה, כנכון לעוּף, צבא איֹם ומשֻׁנה של מרזבים בדמות חיות רעות. בין הים והַמִּנזָר, בצדו הצפוני של ההר, במקום שכָּלו הבתים, נמצא מִדרוֹן פרא ותלול כמעט, שנקרא בשם יער, על שהיה מכֻסה אילנות עתיקים, והמדרון הזה פרש כתם ירֹק על־פני המרחב הכתֹם של החולות. הגברת די־בּורן ואנדרֵי מריול, שהלכו ראשונים, עמדו להתבונן אל המראה. היא נשענה על־ידו ושכרון נסוך עליה, שכרון־קסם, כאשר לא ידעה מימיה. היא עלתה, רגליה קלות, ונכונה היתה לעלות הלאה עמו אל הבנין הפלאי הזה ואל שאר המקומות. היא השתוקקה, כי עד־עולם לא יהיה קץ לדרך התלולה הזאת. בפעם הראשונה לימי חייה ראתה את עצמה שִׂמֵחה בחלקהּ שִׂמחה שלמה כמעט.

היא לחשה:

– אלי! מה יפה!

והוא ענה בהתבוננו אליה:

– איני מהרהר אלא בך.

היא השיבה בבת־צחוק:

– אמנם אין אני אשה פיוטית מאד, אך המראה הזה יפה כל־כך, עד שבאמת נפשי התעוררה מאד.

והוא מלמל:

– אנכי, אוהב אני אותך עד לידי טרוף־הדעת.

הוא חש, כי לחצה את ידו, ושוב הלכו שניהם לדרכם.

אחד משומרי הפתח של המנזר חכה להם, והם באו דרך מעלות־ההדר, בין שני מגדלים רמים, ופנו אל אולם־השומרים. אחרי־כן עברו מאולם לאולם, מחצר לחצר, מכלא לכלא, אזניהם קַשובות, עיניהם פקוחות, לבם מלא קסם למראה כל הדברים: המערה עם הכלונסאות הגדולים, יֹפי אדיר, שעל עמודיה הגדולים נשענה כל בימת־המשוררים של בית־התפלה הנעלה, זה בית־הפלאים, בנין אדיר של שלש דיוטות זו למעלה מזו, מעשה־יצירה שאינו־מצוי של אדריכלים מימי־הבינים, אנשי־דת ואנשי־צבא.

אחרי־כן באו אל המנזר. השתוממותם רבה כל־כך, עד אשר עמדו לפני חצר מרֻבּעת זו, המֻקפה שורה של עמודים נאים, נהדרים, נחמדים, שאין כמוהם בכל העולם. בשׁני טורים, לאֹרך ארבע היציעות, עמדו העמודים הקטנים, שבראשם כֹּתָרוֹת נאות, ועל גבי מקלעת שאינה־פוסקת של ציצים ופרחים גוֹטיים בתבניות שונות, חִדּוּשִים שונים, פרי דמיונם העָדין והפשוט של האמנים הזקנים התמימים, שבפטישם חרתו באבן את מחשבתם ואת חלומם.

מיכל די־בּורן ואנדי מריול סבבו בכל המקום, פסיעותיהם קטנות, ידיהם שלובות, ואולם בני־לויתם, שהיו עיֵפים קצת, התבוננו מרחוק, בעמדם ליד מבוא־הבית.

– אלי, מה אוהבת אני כל זה! – קראה האשה בעמדה רגע.

הוא ענה:

– אנכי, איני יודע היכן אני, היכן אני חי ומה אני רואה. אני חש רק זה, כי אַתּ קרובה אלי, הנה הכֹּל.

היא נתנה בו עיניה, על פניה בת־צחוק, ושפתיה לחשו:

– אנדרי!

הוא הבין, כי לבה נתון לו, הם לא דברו עוד והוסיפו ללכת.

הם הוסיפו לסַיֵּר את הבנין, אך לא התבוננו עוד.

ואולם רגע אחד נמשך לבם למראה המעלות הפגומות, שהיו נתונות בתוך קשת בנויה בחלל האויר בין שני מגדלי־פעמונים, כאִלו הוכנו לעלות בהן לעבים; ועוד הפעם תקף עליהם רגש של השתוממות, בהגיעם אל מסלת ה“משֻׁגעים”, אל משעול סחרחר עשוי מעלות שַׁחַם באין מִסְעָד, שהלך עד ראש המגדל האחרון.

– האפשר לעבור? – שאלה האשה.

– אסור – ענה מורה־הדרך.

היא הושיטה לו עשרים פרנק. האיש פקפק. כל בני־המשפחה, שנבהלו למראה התהום וגֹדֶל המרחב, עמדו והתנגדו למעשה זה של קלות־דעת.

והיא שאלה את מריול:

– התלך בדרך זו?

הוא פרץ בשחוק:

– עבור עברתי נתיבות קשות מאלה.

ומבלי שים לב אל בני־לויתם, פנו והלכו.

הוא הלך לפניה על־גבי הכּרכֹּב הצר על קצה התהום, והיא הלכה אחריו בצד החומה, עיניה מֻשפָּלות, לבלי ראות את פי התהום הפעור תחתיהם, ולבה זע, כמעט רועד, מפחד, והיא אוחזת מתוך רטט בידו השלוחה אליה; אך היא חשה, כי הוא חזק, בלי מֹרֶך, ראשו לא יסתובב ורגליו לא תמעדנה, והיא הרהרה מתוך חֶדוָה למרות פחדה: “אכן, זה הוא גבר”. הם היו לבדם במרחב הזה, במרום מעופם של עופות־הים, והם שרוים בחלל־אויר זה, שבעלי הכנף הלבנה מעופפים בו אנה ואנה ובעופם יתורו בעיניהם הקטנות והכתֻמות.

מריול חש, כי היא רועדת, ושאל:

– ראשך סחרחר?

היא ענתה בלחש:

– קצת, אך אתך לא אירא רע.

אז קרב אליה, חבק אותה בידו לסעדה, והיא ראתה את עצמה על־ידי סעד זה בוטחה כל־כך, עד כי הרימה ראשה להביט אל המרחק.

הוא נשא אותה כמעט בזרועותיו, והיא הפקידה נפשה בידו, בהתענגה על מחסה־עֹז זה, שעברה עמו במרומים, ולבה היה מלא תודה אליו, תודה רומנטית של אשה, אשר לא תחלל טיול עליון כזה בנשיקה.

אחרי אשר שבו ובאו אל האנשים, שחכו להם אחוזי־דאגה, פנה מר פרַדון אל בתו מתוך צער:

– אֵלִי, מה זה עלה על לבך לעשות?

היא ענתה באמונה:

– אין דבר, אבי, אחרי אשר עברנו בשלום. אין עושה אִוֶּלת זה שמצליח, אבא.

הוא משך בכתפיו, והם ירדו. הם עמדו עוד לקנות מאת שומר־השער תמונות פוטוגרפיות, וכאשר שבו אל בית־המלון, הגיעה כמעט שעת הסעֻדה. ובעלת־הבית יעצה להם לעשות טיול קצר על־פני החולות, לנֹכח הים, כדי להתענג על מראה ההר מצד פני הים, אשר משם, לפי דבריה, יֵרָאֶה בכל תפארתו.

אף כי בני־החבורה היו עיֵפים, יצאו כֻלם שוב והקיפו את החומה, בהרחיקם מעט אל החולות המבלבלים, הרכים, אף כי נראים כקשים, והרגל, המֻצגה על־פני הכְּביר הכתֹם הפרוש תחתיה ונראה כחזק, שוקעת פתאם עד הברכים בתוך הבֹּץ הבוגד והַמָּזהב.

מן המקום ההוא פשט המנזר פתאם את צורתו, צורת בית־כנסיה בלב ים, אשר מראהו הפליא את בני־היַבָּשה, ולבש צורה אחרת, כאלו לאַיֵּם על הים, צורה של טירה ערוכה למלחמה עם חומה גדול ומלמעלה כדמות שִׁנַּיִם ובה חורים חורים להעמיד שם כלי־תותח, והיא תמוכה בעמודים ענקיים, שבנינם המפליא בגדלו עולה מרגלי ההר הפלאי. אך מרת בּורן ואנדרֵי מריול לא שָׂמו לב אל כל זה. הם הרהרו רק על־אודות נפשם, כי נלכדו ברשת זו שפרשו זה לזה, נפלו בכלא זה, שבו אין האדם יודע שום דבר בעולם, שבו אין הוא רואה דבר מלבד יציר אחד.

כאשר שבו וישבו לפני הקערות המלאות, לאורן העליז של המנורות, כאלו התעוררו והרגישו פתאם, כי רעֵבים הם.

שעה ארֻכּה ישבו לפני השלחן, וכאשר תמה הסעֻדה, שכחו המסֻבּים מתוך שיחה ערֵבה את אור הירֵח בחוץ. איש לא אבה לצאת, איש לא הוציא מפיו את הדבר. הירֵח המלא זרח לו באורו הפיוטי על־פני הגלים הקטנים שעלו עם גֵאות־הים, שמשמשה ובאה לאט על החולות בהמֻלַּת המים השוטפים בחשאי וברטט; הזהיר לו הירח על החומה המתפתלת מסביב להר ועל מרחבי הים המאציל מאורו על החולות; האיר לו הירֵח על כל הצללים של מגדלי המנזר – איש לא אבה להתבונן ולראות דבר.

עוד לא הגיעה השעה העשירית ומרת וַלזַסי, אחוזת־תנומה, אמרה ללכת ולעלות על מטתה. הצעה זו נתקבלה בלי שום סרוב. אחרי ברכות־פרידה נאמנות, הלך כל אחד ובא אל חדרו.

אנדרֵי מריול ידע יפה, כי לא ינום; הוא הדליק שני נרות, שעמדו על־גבי הקמין, פתח את החלון והתבונן אל הלילה.

כל גופו תש מחמת יסורים של תקוה לא־תבוא. הוא ידע, כי פה היא, סמוכה לו, רק שני פתחים מפסיקים בינו ובינה, ובכל־זאת אין־יכֹלֶת לקרב אליה, כמו שאי־אפשר לעצור בעד שטף־המים העולה על הארץ. הוא חש בגרונו צֹרֶך להוציא קול, ובלבו חש כאב רק של תוחלת־שוא שאין לסַפּקה, עד כי שאל את נפשו: מה לו לעשות, כי לא יכֹל נשֹׂא עוד את בדידות הלילה הזה של אֹשֶר ריק.

מעט־מעט נדמו כל הקולות בבית־המלון וגם ברחוב היחידי והעקֹל של העיר. ומריול עודנו עומד נשען על סף החלון, לבו ידע רק, כי עברה השעה. הוא התבונן אל שמיכת הכסף על־פני מי־הים העולים, והוא דחה את זמן שכיבתו משעה לשעה, כאלו נכנע להרגשה טמירה של אֹשֶר צפוי לו מן השמים.

ופתאם נדמה לו, כי יד נגעה בכף־המנעול שלו. הוא החזיר ראשו ברעדה. דלת חדרו נפתחה לאט. אשה נכנסה, ראשה עטוף סלסִלָּה לבנה וכל גופה עטוף אדרת רחבה, שנראתה כעשויה משי, מוך ושלג. היא סגרה יפה את הדלת בעדה. אחרי־כן, כאלו לא ראו עיניה אותו עומד מזֻעזע מגיל ליד הארֻבּה המוּארה של חלונו, קרבה ישר אל הקמין וכבתה אל שני הנרות.

II

ממחרת היום בַּבֹּקר נועדו ליד מבוא בית־המלון לברך זה את זה ברכת־הפרידה. אנדרי מריול, שבא ראשון, חכה לבואה מתוך רגש מעיק של חרדה ושל אֹשֶר. מה תעשה? מה יהי מראה פניה? מה יהא עליה ועליו? מה נשקף לו לעתיד, אֹשֶר או צרה? יש בידה היום לעשות בו ככל אשר עם לבה, לעשותו מבֻלבּל־חושים, כאיש המעַשן אוֹפיוֹן, או מעֻנה על קִדוש־השם, הכל לפי רצונה. הוא הלך לצד שתי העגלות שעמדו, כי נפרדו זה מזה בדרכיהם: הוא אמר לנסוע לסַן־מַלּוֹ, כדי להמשיך את הבדות שלו, והם שבו לאַברַנש.

מתי יפגֹש אותה שוב? האומרת היא לקצר בישיבתה בבית קרוביה או כי תאַחֵר את יום שובה? הוא חש פחד איֹם מפני מבטה הראשון ומפני דבריה הראשונים, כי הוא לא ראה את פניה והם לא דִבּרו זה עם זה מאומה במשך השעה הקצרה של פגישתם בלילה. היא נתנה לו את כל נפשה, אך מתוך מין צניעות לא שהתה אצלו ולא שׂבעה את לטיפותיו; אחרי־כן יצאה מעמו בפסיעות קלות, כדרכה, ואמרה בלחש: “עד מחר, ידידי!”

בנפשו של אנדרי מריול נשאר מן הפגישׁה המהירה והמוזרה הזאת רגש דק של תוחלת נכזבה, כאדם שלא יכֹל לאסוף את כל תבואת האהבה שגמלה, ויחד עם זה רגש של עליז־נצחון, של תקוה נאמנה לנצח במהרה את המכשולים האחרונים.

הוא שמע את קולה ולבו רעד. היא דברה בקול רם, כי היתה ודאי מרֻגזה על־ידי אביה, שאמר לה דבר שלא כרצונה, וכאשר ראה אותה על המעלות האחרונות בסולם, היה על שפתיה קמט קל, שהעיד על קֹצר־רוחה ברגע זה.

מריול פסע שתי פסיעות; היא ראתה אותו וחיוך נראה על פניה. בעיניה, שהרגיעו פתאם, עבר משהו של נחת־רוח, אשר התפשטה על כל פניה. אחרי־כן הושיטה לו את ידה ברֹך, והוא חש במגע ידה, כי נתנה לו מתנת נפשה בלב שלם ובלי חרטה.

– ובכן אנו עומדים להפרד זה מזה? – אמרה אליו.

– אויה, גברתי! גדול צערי עד אין לשער.

היא לחשה:

– פרידתנו לא תארך ימים רבים.

אחרי אשר נלוה עליהם מר פרַדוֹן, הוסיפה האשה בלחש:

– אמָר־נא, כי הולך אתה לעבור בארץ בּרֵטַני כעשרה ימים, אך עשֹׂה לא תעשה זאת.

מרת וַלזַסי באה בחפזון והיא נסערה.

– מה זה אמר אביך? כי בדעתך לצאת מזה מחרתים? אך הן תשבי עמנו, לפחות, עד היום השני הבא.

פניה של מרת די־בּורן קדרו מעט והיא ענתה:

– אבא אינו אלא מקלקל בדבורו ולשתוק אינו יכול. הנה הים גורם לי כמו בכל שנה יסורי נֵוְרַלגִיה קשים, ואמנם אמרתי, כי טוב לי ללכת מזה, לבל אשכב אחרי־כן במטתי חֹדש ימים. אך לא עתה השעה לטַפּל בזה.

בעל־העגלה האיץ במַריול לעלות אל המרכבה, לבל יאחרו את מועד צאת המסע לפוֹנטוֹרסוֹן.

הגברת די־בּורן שאלה:

– ואתה למתי תשוב פריזה?

הוא העמיד פנים כמפקפק.

– אף אנכי איני יודע. יש בדעתי לראות את סֶן־מַלּוֹ, את ברֶסט, את דוּאַרנֵינה, את מפרץ־הים בטרֶפַּסֶּה, את רַה, אוֹדֵיאֶרן, פֵּנמַרש, את מוֹרבּיאַן, בקצור את כל המקום ההוא בארץ בריטַני. הדבר יִמָּשך כ…

אחרי שעה קלה של שתיקה, כאלו עשה חשבון הימים, קרא מתוך גוזמה:

– חמשה־עשה או עשרים יום.

– רב הוא מאד – נענתה האשה בחיוך… – ואנכי, אם עצָבי ירגיזוני כמו בלילה הזה, אשוב לפריז בעוד שני ימים.

לבו חשב להחנק מתוך התרגשות ותשוקה תקפה אותו לקרֹא בקול: חן־חן! אך הוא הסתפק רק בנשיקה, בנשיקת אוהב, אשר נשק את ידה, שהושיטה לו בפעם אחרונה.

ואחרי אלפי מחמאות, תודות ודברי חִבָּה, שחלק לבית וַלזַסי ולמר פרַדוֹן, שלבו שקט קצת אחרי שמעו את דבר הנסיעה, עלה אל המרכבה ונסע, בהחזירו ראשו אליה.

הוא בא לפריז מבלי שהות בדרכו ולא ראה מאומה. כל הלילה ישב בפנת הקרון, עיניו עצומות למחצה, ידיו משֻׁלבות, נפשו שקועה בזכרונות, ובלבו אין מחשבה אחרת מלבד על־אודות החלום הזה שבא. אך בא אל ביתו, מן הרגע הראשון שישב בתוך הדממה של חדר־הספרים שלו, ששם היה רגיל לשבת, ששם היה עושה מלאכתו, ששם היה כותב, ששם היה מוצא כמעט תמיד את המנוחה בקרבת ספריו החביבים, הפסנתר והכנור שלו, חש בקרבו ראשית יסורי קֹצר־רוח, שתוקפים כמו בקדחת את הלבבות הכמהים. הוא השתומם, כי לא יכֹל להִמָּשֵׁך אחרי שום דבר, לעסוק בשום דבר, כי הפעם לא הועילו כל תחבולותיו הרגילות: הקריאה והנגינה, לא רק לבלוע את כל מחשבתו, כי־אם גם להרגיע את גופו, כמו שהיה רגיל לפזר בהן את נפשו. והוא שאל את עצמו, מה יש לו לעשות, כדי להשקיט את סער־לבו. וצֹרֶך בא אליו לצאת את הבית, להתהלך, להתנועע, צֹרך גופני שאין לבארו, זה הזעזוע, שעובר מן הנפש אל הגוף ושאינו אלא רצון טבעי ועורג לבקש ולמצֹא את מי־שהוא.

הוא לבש את מעילו, חבש את כובעו, פתח את הדלת, וברדתו מעל המעלות, שאל את נפשו: “לאן אני הולך?” ורעיון אחד, שלא הגה בו עד כה, תקף עליו. הן צריך למצֹא מקלט לפגישותיו עמה, דירה כמוסה, נעלמה ונאה.

הוא הלך לבקש, עבר וסבב בחוצות וברחובות, בבולוַרים ובשׂדֵרות, חקר ודרש את שומרי־הפתח בעלי החיוכים הנוחים, את בעלי־הדירות עם פניהם המביעים חשד, את החדרים עם הרהיטים המעוררים פקפוק, והוא שב לביתו בערב מלא דאבה. למחרת בתשע שעות יצא שוב לבקש, וסוף־סוף, עם רדת היום, גלה בסִמטה של אוֹטֵי, בתוך גן ששלשה מוצָאים לו, בית בודד, ומצַפֵּה־קירות הַדָּר בשכונה הבטיח לו לתקן את הדירה בשני ימים. הוא בחר לו אריג לצִפּוי, קנה כלי־בית פשוטים עשוים עצי־אֹרֶן משוחים בלַכָּה וכְבירים עבים מאד. הגן הזה נמצא תחת השגחתו של אופה, שהיה דר באחד הפתחים הסמוכים. הוא בא בדברים עם אשתו של אדם זה, שקבלה עליה להשגיח על הדירה. וגַנָּן אחד שבשכונה זו קבל על עצמו למלא את הערוגות פרחים.

כל התקונים האלה שתִּקֵּן אָרכוּ עד שמונה שעות, וכאשר שב אל ביתו עָיֵף ויגע, ראו עיניו מתוך דפיקות־הלב טלגרמה מֻנחה על שלחן־הסופרים שלו. הוא פתח וקרא:

"אשוב לביתי מחר בערב. פקֻדותי תקבל.

מיכי".

הוא לא כתב לה עדַין, מִיִּראה פן יאבד מכתבו, אחרי אשר עליה לעזוב את אברַנש. אך גמר את סעֻדתו ישב אל השלחן להביע לפניה על הגליון את אשר הרגיש בתוך לבו. אך העבודה היתה ארֻכּה וקשה, כי כל הדברים, כל הניבים, אף גם כל הרעיונות נראו בעיניו קלושים, בינוניים, מעוררים צחוק ואין בהם כֹּח להגדיר את חסדה עמו במעשיה העדינים והמלאים אהבה.

המכתב, שקבל ממנה ממחרת בקומו ממשכבו, אִשֵּׁר את דבר שוּבה בערב ההוא, והיא בִקשה אותו, לבל יֵרָאֶה לאיש ימים אחדים, למען יאמינו, כי הלך למסעותיו. היא גם הזמינה אותו לבוא מחר בעשר שעות בבֹּקר דרך־טיול אל גן טוּלִירִי נֹכח נהר סֵינה.

הוא הקדים לבוא שעה אחת, טִיֵּל אנה ואנה על־פני הגן הגדול, שרק הולכי־שחרית עברו בו: הפקידים המאחרים ההולכים לבתי־המיניסטריון אשר משמאל לנהר, משרתי בתי־מסחר, פועלים מכל המינים. הוא טָעם טעם תענוג בהרהור, בהתבוננו אל האנשים המחישים צעדיהם, שלחם־חֻקם מושך אותה לעבודה מטמטמת, ובהעמידו את עצמו לעֻמתם בשעה זו, שהוא מחכה לאהובתו, אחת מנסיכות העולם, ראה את עצמו בר־מזל, עליון, עומד מחוץ למלחמת־החיים, ובלבו העורר רצון לשַׁבֵּח ולהלל לתכלת־השמים, כי ההשגחה לא היתה בעיניו אלא החליפות של מראה־תכלת ומראה־ענן ברקיע השמים, שבאות במקרֶה, זה המושל בטבע האדם.

רגעים אחדים קֹדם השעה העשירית עלה על המרפֶּסֶת וארב לבואה.

“היא תאַחֵר לבוא” – הרהר האיש. זה אך מעט שמעו אזניו עשרה צלצולים של השעון בבנין הסמוך, והנה נדמה לו, כי ראה אותה מרחוק מאד, בעָברה גם היא בגן בצעדים מהירים, כפועלת נחפזת והולכת אל בית־מלאכתה. אמנם היא זו?" הוא הכיר את פסיעותיה, אך הוא התפלא מאד על מראֶהָ שנשתנה, בהיותה לבושה שמלה פשוטה שחורה. היא הלכה וקרבה אל המעלות העולות אל המרפסת בנתיב ישר, כאלו ידעה יפה את הדרך זה ימים רבים.

“אכן – אמר האיש אל נפשו – אוהבת היא את המקום הזה והיא מטַיֶּלת פה לפעמים”. הוא התבונן אליה, כשהרימה את שולי שמלתה, בהעמידה את רגלה על מעלת־האבן הראשונה ובעלותה אחרי־כן למעלה בזריזות, וכאשר קם מַהר ללכת לקראתה, פגעה בו מתוך חיוך, שנראתה בו חרדה:

– אי אתה זהיר. אין לך להרָאוֹת גלוי לעין! הנה רואה אני אותך למן רחוב רִיבוֹלי. קומה ונלכה, נשב על הספסל שם, מאחורי גן־החֹרף. במקום ההוא עליך לחכות לי בפעם אחרת.

הוא לא יכֹל להתאפק מבלי שאל:

– ובכן, אַתּ באה הֵנה לעתים קרובות?

– כן, אוהבת אני מאד את המקום הזה, ובהיותי משכימה קום, אני באה הֵנָּה לטַיֵּל ולראות את יפי הנוף. מלבד זה אני פוגשת פה איש ממכירי, בעוד אשר ביער־הטיול אין מִפלָט. אך אל־נא תגלה לאיש את סודי.

הוא ענה בצחוק:

– שמֹר אשמֹר את נפשי!

ובאחזו בזהירות בידה, ביד הקטנה הנעלמה ותלויה בקפולי בגדה, קרא באנחה:

– מה רבה אהבתי לך! חולֵה־צִפִּיָה אני. הקבלת את מכתבי?

– כן, חן־חן, הוא גרם לי תענוג רב.

– ובכן אין בלבך טינה עלי?

– ודאי לא. וכי למה אקצף? בעל־נִמוס אתה מאד.

הוא בקשׁ לו מלים לוהטות, מלאות רגשי־תודה ורחשי־לב. וכאשר לא מצא אותן, ובהיות לבו מזֻעזע מאד ולא יכֹל לבחֹר מלים כרצונו, חזר וקרא:

– מה רבה אהבתי לך!

והיא אמרה לו:

– הבאתיך אל המקום הזה, כי גם פה יש מים ואניות. אמנם אינו דומה ביפיו אל המקום שם, אך גם פה יש די יֹפי.

הם ישבו על הספסל סמוך למסעד־אבן, העשוי לאֹרך הנהר, ושם היו יחידים באין רואה אותם מכל צד. שני גַנָּנים ושלש אוֹמנות לילדים היו כל הנפשות היות, שנמצאו בשעה זו על המרפסת.

עגלות עברו על־פני חוף־הנהר לרגליהם, אך הם לא ראו אותן. נשמע קול פסיעות על־גבי המפסעה מתחתם לנֹכח החומה, שעליה עמד מקום־הטיול, וכאשר לא מצאו עוד בפיהם את הדברים שהיו בלבם להגיד זה לזה, התבוננו שניהם יחדו אל המראה היפה של פריז, אשר נגלה לעיניהם מן האי לואי־הקדוש ומגדלי נוֹטר־דַם עד תל מוֹידוֹן. היא חזרה ואמרה:

– אכן נאה מאד המקום הזה.

אך פתאם תקף עליו זכרון הרגע שעברו שניהם במרום, על ראש המגדל של המנזרה, ובהעלותו על לבו את השעה ההיא שחלפה התעורר ואמר:

– התזכרי, גברתי, את פריחתנו בנתיב “המטֹרָפים”?

– כן. אך בהרהרי בשעה זו בדבר הזה, אני מפחדת. אֵלי! לוּ היה עלי לעבור שנית בדרך זו, היה ראשי סחרחר. בשעה ההיא הייתי כֻלי שִׁכּוֹרה מן האויר, מן השמש ומן הים. הבט־נא, ידידי, מה נהדר המראה אשר לנגד עינינו. אוהבת אני מאד את פריז.

הוא השתומם, בהרגישו בהרגשה עמומה, כי אותו הדבר, שהיה בקרבה שם, נעלם ואיננו. והוא לחש:

– מה לי מקום זה או זה, בזמן שאני יושב על־ידך!

מבלי מַענֶה לחצה את ידו. והוא, שהלחיצה הקלה הזאת גרמה לו תענוג יותר אולי מכל דבּור של חִבָּה, חש, כי הוסר מעל לבו המשא אשר העיק עליו עד כה, והוא פתח לדבּר.

הוא דבּר אליה לאט, בדברים חגיגיים, כי חייו נתונים לה לצמִיתות, ובידה לעשות בהם כטוב בעיניה.

היא הכירה לו טובה, אם בהיותה בת־דורה, ספקנית, שבוּית־עולם לָאירוניה האוכלת בכל־פה, ענתה מתוך חיוך:

– אל־נא תִדּוֹר הרבה!

הוא החזיר ראשו אליה פתאם, הסתכל בתוך עיניה, נעץ בה מבט חודר הדומה למגע, וחזר על הדברים שיצאו מפיו זה עתה ביתר תֹּקף, ביתר התלהבות, ביתר פיוט, כל הדברים שכתב אליה במכתביו הלוהטים יצאו עתה מפיו מתוך חֹם של אמונה רבה, עד כי הקשיבה האשה כמו מתוך ענן־קטֹרֶת. היא ראתה את עצמה מֻקפה חִבָּה, ובכל נימי נפשה, נפש אשה, חשה, כי האיש הזה מעריץ אותה הרבה יותר ממה שנערצה מימיה.

כאשר חדל לדבּר, ענתה לו בפשיטות:

– גם אני אוהבת אותך מאד!

הם אחזו זה ביד זה, כנערי־הכפר ההולכים בדרך זה בצד זה; ובשעה זו הביטו בעינים עכורות אל הספינות הקטנות השָּׁטות על־פני הנהר. הם היו בודדים בתוך פריז, בתוך המונה הרב של העיר, בתוך השאון שרחף עליהם מקרוב ומרחוק, בתוך החיים האלה הספוגים חיי תבל כֻּלה – בודדים היו יותר משהיו על ראש המגדל בחלל־האויר; ובמשך רגעים אחדים אמנם שכחו כליל, כי יש בעולם ענין אחר מלבדם.

היא שמצאה ראשונה את חוש המציאות, והיא שזכרה כי הזמן עובר.

– היש עם לבך לבוא מחר הלום? – שאלה האשה.

הוא הרהר רגעים מעטים, ובהיותו מבֻלבּל מן הדבר שאמר לשאול, אמר:

– כן… כן… ודאי… אך… האם לא נִפָּגש לעולם במקום אחר?… המקום הזה בודד… ואולם… כל אדם יכול לבוא כאן…

היא פקפקה.

– אמת הדבר… וגם זה, כי עליך לבלי הֵרָאוֹת לאיש במשך שני שבועות, לפחות, למען יאמינו, כי הלכת למסעך. הדבר הזה יהי נאה מאד וטמיר מאד, אם נִפָּגֵש, ואיש לא ידע, כי יושב אתה בפריז. אך הן לא אוכל לקבלך בביתי. ובכן… איני רואה…

הוא חש כי פניו מתאדמים, וענה:

– אף אני לא אוכל לבקשך, כי תבואי אל ביתי אני. האין לנו תחבולה אחרת, מקום אחר?…

היא לא השתוממה לדבריו ולא נעלבה, כי היתה אשה בעלת שכל מעשי, בעלת הגיון תרוּמי ובלי צניעות מזֻיָּפה.

– יש ויש – ענתה האשה – אך צריך זמן לעַיֵּן בדבר.

– אנכי עִיַּנתי.

– כבר?

– כן, גברתי.

– ובכן?

– היודעת אַתְּ את רחוב ויֵה־שַׁן אשר באוֹטֵי?

– לא.

– הוא פונה אל רחוב טוּרנמִין ואל הרחוב זַ’ן די־סוֹלג'.

– הלאה!

– ברחוב הזה, או יותר נכון: בסִמטה זו, יש גן; ובגן הזה עומד בית, שפתחו פונה גם אל שני הרחובות, שזה עתה קראתי בשמם.

– הלאה!

– הבית הזה מחכה לך שתבואי.

היא שקעה בהרהור, אחרי־כן שאלה בלי מבוכה שתים־שלש שאלות מתוך זהירות מיֻחדה לנשים. הוא השיב תשובות, שכנראה היו מספיקות, כי בקומה ממושבה ענתה ואמרה:

– יָפֶה! בּוֹא אבוֹא מחר.

– בכמה שעות?

– בשלש שעות.

– אנכי אחכה לך בחדר מספר 7. אַל תשכחי. הואילי־נא רק לדפוק בדלת בעָברֵך.

– כן, אַדיוֹ, ידידי. עד מחר.

– עד מחר. שלום. חן־חן. אני מעריצך.

שניהם קמו ממושבם.

– אל־נא תלַוֵּני – קראה אליו – שֵׁב פה עשרה רגעים, אחרי־כן תלך מזה דרך חוף הנהר

– שלום.

– שלום.

היא יצאה בחפזון, ופניה הביעו פשטות, צניעות, זריזות, עד כי באמת היתה דומה ממש אל אחת מבנות פַּריז, הפועלות הנאות, המשכימות בַּבֹּקר והולכות ברחובות בדרכן אל עבודתן להביא לחמן.

הוא נסה לאוֹטֵי ולבו היה מלא פחד, פן לא תהיה הדירה מתֻקנה עד יום־מחר.

אך הוא מצא את הדירה מלאה פועלים. הקירות היו מצֻפּים ארג, הכְּבירים פרושׂים על הרצפה. נשמעו קולות הפטישים, המרפדים רפדו, המנקים נִקו. בתוך הגן הגדול וההדור, שאֵרית פרדס עתיק, שבו היו אילנות אחדים גבוהים ועתיקים, עצים סבוכים וצפופים כמו בחורשָׁה, שתי ככרות עטופות דשא, שני אפָרים ושבילים עוברים דרך שׂיחים, עמד הגנן שבשכונה ונטע פרחי־שוֹשן, נכֹאת, גירַניום, רֵזֵידה ועוד כמה מינים של צמחים אלה, שעמֵלים הנוטעים להחיש או לאַחֵר את שׂגשׂוגם, כדי להפוך יום אחד שדה־בוּר לערוגת־פרחים.

מַריול היה שמֵח וטוּב־לב, כאלו נחל נצחון חדש באהבתו אליה, ואחרי שקבל את הבטחת מצַפֵּה־הקירות, כי כלי הבית יעמדו על מקומם ביום־מחר לפני הצהרים, יצא משם והלך אל חנֻיות שונות לקנות צעצועים, כדי לקשט בהם את דירתו מבפנים. הוא בחר, לתלות על הקירות, העתקות נפלאות שעושים בימינו מן התמונות המפֻרסמות, כלי־זכוכית נאים לשימם על הקמין ועל השלחנות, גם חפצים מצוּים, שהנשים אוהבות לראותם ולמשמש בהם.

הוא בזבז ביום הזה את הכנסתו של שני ירחים, ועשֹה עשה זאת מתוך תענוג עצום, בהרהרו כי זה עשר שנים הוא חושֵׂך הון בלי־הרף, לא מאהבתו לחסכון, אלא מחֹסֶר צרכים, והדבר הזה נתן לו עתה את היכֹלֶת להתנהג כעשיר גדול.

ביום־המחר, בַּבֹּקר־הַשכּם, בא אל בית־הגן הזה, עמד שם בשעה שהביאו את כלי־הבית, בשעה שסדרו אותם, תלה בידיו את התמונות על־גבי הקירות, עלה על הסולמים, זרק מי־בֶשֶׂם על המרבדים ועל הכבירים. ובתוך רטט לבו, בתוך חֶדוַת כל נפשו חש האיש, כי עושה הוא דבר הנעים לו והחביב עליו מכל אשר עשה מִיָּמיו. בכל רגע היה מביט אל השעון, חשב ומנה כמה זמן מבדיל בינו ובין רגע בואה, והוא האיץ בפועלים, התאמץ לשַפּר הכֹּל, לערוך ולסדר את הכֹּל בסדר הנאה ביותר.

מתוך זהירות שלח את האנשים שהיו בבית קֹדם שהגיעה השעה השנית, ובמשך הזמן שחָטרי־השעון עשו את סִבּוּבם האחרון לאט על־פני לוח־הַסִּפראוֹת, בתוך דממת הבית הזה, שבו חִכה לאֹשֶר הכי־גדול הצפוי לו, טָעם האיש, שהתיחד שם עם חלומו והתהלך מן הטרקלין אל החדר והשתעשע בחזיונות ודמיונות ודברים, טַעמהּ השגעוני של האהבה, כאשר לא ידעה מעולם.

אחרי־כן יצא אל הגן. קרני השמש ירדו על העשב דרך העפאים והזהירו ביחוד בזֹהר־קסם על ערוגת שושנים. השמַים גם הם אָצלו מהודם על הראיון הזה. אחרי־כן ארב ליד הדלת, פתָחהּ וסגָרהּ לרגעים, מִיִּראה פן תִטעה.

השעון השמיע שלשה צלילים, ועשרה אורלוגין אשר בבתי־המנזר או בבתי החרֹשת חזרו עליהם. הוא חכה עכשו, שעונו הקטן בידו, והוא רָעד מתוך השתוממות, כשנשמעו שתי דפיקות קלות על הדלת, שאזניו היו נטויות אליה, יען כי לא שמע שום קול צעדים בתוך הַסִּמטה.

הוא פתח את הדלת: היא היא. היא התבוננה מסביב בתמהון. תחִלה השקיפה במבט־עין חרד על הבתים הסמוכים ולבה הרגיע, כי בין בעלי־הבתים הפשוטים היושבים בשכונה זו לא היה אף אחד שֶׁיֵּדע אותה. אחרי־כן הביטה אל הגן מתוך סקרנות, שֶׁסִּפּקה את נפשה. לבסוף חלצה את נעלי־היד והגישה את שתי ידיה לפי מאהבהּ, אחרי־כן אחזה בזרועו.

על כל פסיעה חזרה וקראה:

– אלי, כמה נָאֶה! כמה חדש ולוקח־לב!

כאשר ראו עיניה את ערוגת־השושנים, אשר השמש זרחה עליה בעד חרַכֵּי הענפים, קראה:

– הלא זה הוא חזון־זֹהַר, ידידי היקר!

היא קטפה שושנה, נשקה לה ושמה בחגורתה. הם נכנסו אל הבית, והיא היתה שׂבעת־רצון כל־כך, עד כי תקפה עליו תשוקה לכרוע על ברכיו לפניה, אף כי במעמקי לבו חש, כי אפשר שעליה היה לטַפּל יותר בו ופחות במקום. היא התבוננה מסביב לה, מלאה תענוג כילדה קטנה שמצאה צעצוע חדש למשש בו, ובלי מבוכה למראה הקבר הנאֶה הזה של צניעותה, צניעות אשה, העריכה את הנוי מתוך נחת־רוח של אדם בעל־טעם, שהניחו את דעתו. היא חששה, בשעה שהלכה, מפני דירה המונית, רפידה עכורה ומזֹהמה על־יד אלה הראיונות האחרים שהיו פה, והנה הכֹּל פה, להפך, חדש, נאֶה, עשוי לשמהּ, ועלה בודאי בדמים מרֻבּים. אכן נחמד הוא האיש הזה.

ובפנותה אליו פתחה זרועותיה מתוך תנועה נחמדה ומושכת, והם התלכדו יחדו בנשיקה זו, ועיניהם עצומות, שמעוררת רגש מוזר וכפול של אֹשֶר ושל אפס.

בתוך הדממה החבויה של פּנה זו שהו שלש שעות פנים־אל־פנים, גוף־אל־גוף, פה־אל־פה, שנסכו על אנדרֵי מַריוֹל שכרון של החושים ושל הנפש.

קֹדם שנפרדו זה מזה טִיְּלו יחדו מעט בגן וישבו בין אילנות ירֻקים, אשר משם לא יכֹל איש לראותם. ואנדרי, שלבו היה מלא שפע רגשות, דִבּר אליה כאל אֵל אשר יחד אליו ממרום־קדשו, והיא הקשיבה לדבריו מתוך לֵאות זו, שהיה לפעמים רואה בעיניה לאחר בקוּר ארֹך של אנשים שהלאו אותה. ואולם פניה הביעו חִבָּה ובת־צחוק של עדינות רחפה עליהם, ובאחזה בידו לחצה אותה מתוך חבּוּק ממֻשך, אולי שלא־מדעת יותר מאשר מדעת.

היא לא האזינה, כנראה, לדבריו, כי הנה הפסיקה אותו באמצע דבורו ואמרה לו:

– עלי ללכת מזה תֵכף. בשש שעות עלי להיות בביתה של המרקיזה די־בּרַטיַן, והנה זה אבוא שמה באִחור־זמן.

הוא לִוָּה אותה בנחת עד הפתח שבאה דרכו. הם חבקו זה את זה ואחרי שהציצה הצצה קלה לתוך הרחוב יצאה והלכה בצדי החומה.

אך נשאר לבדו, אך חש את הריקנות, שבאה בקרבנו לאחר החבוקים עם לכת האשה מעִמָּנו, ואת הקרע המוזר והקל שנעשה בלב עם הֵעָלם עקבותיה של האהובה, נדמה לו, כי בודד ועזוב הוא, כאלו לא קבל ממנה מאומה; והוא התחיל מתהלך על־פני המשעולים הזרועים חול, בהרהרו על־אודות הסתירה הנצחית בין הדמיות ובין המציאות.

הוא שהה שם עד הערב, ומעט־מעט שקט לבו, ומרחוק התמכּר אליה בדמיונו יותר מאשר בשעה שאחז אותה בזרועותיו; אחרי־כן נכנס לתוך ביתו, סעד סעֻדתו, מבלי דעת מה הוא אוכל, וַישב אל השלחן לכתוב.

יום־המחר נראה לו ארֹך והערב – אין סוף לו. הוא כתב אליה שנית. מדוע לו ענתה לו דבר, לא דבּרה מאומה? בבֹקר יום השני קבל טלגרמה קצרה, שבו קבעה לו למחר ראיון חדש בשעה הנועדה. הפִּתקה הכחֻלה הזאת רִפּאה אותו פתאם ממחלת הצִפִּיָּה שפגעה בו.

היא באה, כמו בפעם הראשונה, בדיוק, בפנים צהֻבּות ומאירות; ופגישתם השנית בבית הקטן באוֹטֵי היתה דומה כֻלה לפגישה הראשונה. בתחִלה תמה אנדרי מריול והדבר נגע קצת עד לבו, כי לא חש את שגשוג האהבה הנלהבה ביניהם, אשר חזה בדמיונו את בואה, אך מתוך שכרון האהבה שכח לאט את חלום האהבה, והכבוש שבדמיון נשכח מפני הכבוש שבמציאות, אם כי היה שונה מעט. הוא דבק בה ונקשר אליה בחבלי החִבָּה, אלה החבלים האיֻמים והחזקים, שאין להֵחָלץ מהם עד־עולם, בשעה שהגבר נאחז בהם והם לוחצים את גופו ונפשו.

עשרים יום חלפו, ימים נעימים, ימים קלים! נדמה לו כי הזמן הזה לא יִתַּם לעולם, כי כן יהיה כל הימים, נעלם מעין כֹּל וחי רק למענה בלבד, ובתוך לבו, לב אמן נוח לדמיונות וקשה למעשים, שתמיד הוא מלא צִפִּיָּה, נולדה תקוה עמומה על חיים שוקטים, מאֻשרים וחבוים.

היא היתה באה פעם בשלשה ימים בלי סֵרוב. נראה היה, כי הראיונות האלה משכו את לבה בתענוגם, בקסם הבית הקטן, שנעשה גן של פרחים יקרים, בחדושם של חיי־אהבה אלה, שאין בהם סכנה, אחרי אשר אין לאיש הזכות למחות בידה, ושמלאים הם סוד, גם לקחו את דברי החִבָּה של מאהבהּ המעריץ אותה וכורע לפניה.

אך באחד הימים אמרה לו:

– עתה, ידידי היקר, עליך לשוב ולהרָאות לָעוֹלם. בוא תבוא מחר אחרי־הצהרים אל ביתי. אמרתי ברבים, כי שבת מן הדרך.

הוא התעצב וקרא:

– הה! למה מהרתּ?

– יען כי אם יִוָּדע לאיש במִקרֶה דבר ישיבתך בפַריז, לא יוכלו לבאר את הדבר ויבואו לידי חשד.

הוא הכיר, כי צדקה ממנו והבטיח לבוא לביתה מחר. אחרי־כן עמד ושאל:

– מחר אפוא אַתּ מקבלת אורחים?

– כן – ענתה – ולא עוד אלא שיש בביתי חגיגה קטנה.

הבשורה הזאת לא גרמה לו נחת.

– מה טיבה של חגיגה זו?

היא שׂחקה מתוך תענוג.

– העתרתי על מַסיבַל עד שעלה בידי לקבל הבטחתו, כי ינַגֵּן בביתי את “דידון” שלו, אשר איש לא שמָעוֹ עדַין. זו היא פוֹאֵימה של אהבה עתיקה. הגברת די־בּרַטיַן, שרואה את עצמה כיש לה חזקה על מַסיבַל, שרויה ביאוש. ואולם היא תבוא אל ביתי, כי היא עתידה לשיר. האם לא רב כֹּחי?

– האם קרואים רבים יבואו?

– הה, לא, רק מקֹרָבים אחדים. כמעט את כֻּלם אתה יודע.

– האם איני יכול לפטור עצמי מן החג הזה? אני מאֻשר כל־כך בתוך בדידותי.

– הה, לא, ידידי. הלא תבין, כי אתה אצלי קֹדם לכל אדם.

לבו החל דופק, והוא ענה:

– חן־חן, בוא אבוא.

III

– צפרא טבא, אדוני.

מַריול ראה, כי הפעם לא פנתה האשה אליו בכנוי “ידידי היקר” כמו באוטֵי, ולחיצת־ידה היתה קצרה, חטופה, כאשה הטרודה, העסוקה מאד בעיני ביתה. הוא נכנס לתוך הטרקלין בה בשעה שהגברת די־בּורן הלכה לקראת האשה היפה מרת פְרִיּוֹר שבגלל מחשׂוף־צַוָּארה העָתָק והתהדרותה ביפי אבריה כִּנו אותה מתוך קצת אִירוֹניה בשם “אלילה”. היא היתה אשתו של חבר האינסטיטוט להסטוריה ולספרות.

– אה, מַריוֹל – קרא לַמַּרתּ – מאין באת, ידידי? אמרנו, כי כבר מַתָּ.

– הנה באתי ממסעי בגליל פִינִיסטֵר.

הוא סִפּר את רשמי מסעו, אך הסופר הפסיקו:

– היודע אתה את הברונית די־פרֵימִין?

– לא, רק פניה ראיתי. אולם הרבה שמעתי על־אודותיה. אמרו לי, כי אשה דגולה היא מאד.

– היא נסיכה גדולה של המטֹרפות, אך בעלת טוּב־טעם היא, בת־הדוֹר היא במדרגה עליונה. קומה ואציג אותך לפניה.

הוא אחז בזרועו והוליך אותו אל אשה צעירה, שתמיד היו מדמים אותה לבֻבָּה, לבֻבָּה קטנה וצהֻבּה, חִורת־פנים ולוקחת־לב, שהשטן עצמו ברא אותה ברוחו, להכשיל בה את הילדים הגדולים בעלי הזקן! עיניה היו מָארָכות, קטנות, סדוקות ונראו כשקועות קצת לצד הצדעים, כמו עיני החִינָאי; מבּין עפעפיה הציצו עיני תכלת, שרק לעתים רחוקות נפקחו לרוָחה, ועפעפיה לֵאוֹת, עשויות להאפיל על העין, לרדת בלי־הרף ולכסות על המסתורין של נפש זו.

שערותיה הבהירות מאד הזהירו בזֹהַר־כסף של משי, ופיה הנאֶה עם השפתים הדקות נראה כמתֹאר בידי צַיָּר ומחֻטב אחרי־כן בידי אמָן חרוץ. הקול שיצא מתוך הפה הזה נשמע כצלצול הַגָּביש, ודבריה בהסח־הדעת, בחריפות, מתוך דרך מיֻחדה לה, זדון ושגעון, מתוך קסם מביא הֶרס, הַמַּדוּחים הרעים והקרים, סִבּוּך הרגשות של השובֵבה הזאת, – הטרידו את בני סביבתה ועוררו בקרבם תאוה עזה. היא היתה מפֻרסמה בכל פַּריז לאשה משֻׁנה מכל נשי החברה העליונה וגם לבעלת שאָר־רוח; אך איש לא ידע אל־נכון מה היא, מה מחשבותיה, מה מעשיה. בכלל היתה שליטה בגברים שלטון בלי־מצָרים. אף אישהּ היה חידה ליודעיו. אחד האצילים הגדולים, אדיב, ונדמה כאלו אינו רואה מאומה. האם היה עִוֵּר־עינים, קר־לבב או מסַיע־בידי־אשתו? ואולי לא היה לו בעולמו דבר לראות מלבד אותם השגעונות, שגרמו לו, בלי־ספק, נחת־רוח. דעות שונות התהלכו על־אודות האיש הזה. שמועות רעות מאד התפשטו על־אודותיו. הוציאו עליו דִבָּה, כי היה מקבל טובת־הנאה מחטאותיה הטמירות של אשתו.

בין מרת די־בּורן ובינה היה כֹח־מושך טבעי וגם רוח־קנאה עזה; היו זמנים של ידידות ורֵעות, ואחריהם ימים של שנאה עצומה ביניהן. הן מצאו חן זו בעיני זו, פחדו זו מזו ושחרו זו את זו, כשני בעלי־תִגרָה שאֻמנותם בכך, המכבדים זה את זה והמתנכלים להמית איש את רעהו.

הברונית די־פרֵימין היתה בשעה זו עליזת־נצחון. היא נחלה זה עתה נצחון, נצחון גדול: היא כבשה את לַמַּרתּ; היא לקחה אותו מידי צרתה, הסירה לבו מאחריה ואספה אותו אליה לשימו לעיני כֹל בין ההולכים אחריה. נראה היה, כי המסַפֵּר הלך שבי אחרי האשה הזאת, כי לבו נמלא קסם ותמהון מכל אשר גִּלה בתוך הנפש המוזרה הזאת, והוא לא יכֹל להתאפק מבלי דבֵּר על־אודותיה עם כל אדם, והדבר כבר היה לשיחה.

בו ברגע שהציג את מַריול, שלחה אליו מרת די־בּורן מבט־עין מן הקצה השני של הטרקלין, והוא חִיֵּך בלחשו על אֹזן ידידו:

– הביטה וראה, הנה בעלת הבית הזה אין דעתה נוחה.

מריול הרים עיניו, אך מרת די־בּורן פנתה לקראת מַסיבַל שנראה בפתח.

אחריו הלכה המרקיזה די־בּרַטיַן, והדבר הזה שם בפי לַמַּרתּ:

– אכן, עתידים אנו לשמוע שנית את “דידון”; בפעם הראשונה ודאי שנשמע בביתה של המרקיזה.

ומרת פרימין הוסיפה:

– מכִּתרה של ידידתנו די־בּורן נשמטות האבנים היותר טובות.

בלבו של מריול התעורר פתאם רגש כעס, מין איבה אל האשה הזאת, תקף עליו רֹגֶז על כל החברה הזאת, על החיים של האנשים האלה, על דבריהם ומעשיהם, על נטיותיהם הרֵיקות, על שעשועיהם בענינים של מה־בכך. וכאשר גחן לַמַּרתּ לדבּר בלחש עם האשה הצעירה, השתמש מריול בשעת־הכֹּשר, הפך עֹרף והלך מהם.

הגברת היפה לֵי־פְּריוֹר ישבה בדד במרחק צעדים אחדים ממנו. הוא נגש אליה לבָרכה בשלום. לפי דברי לַמַּרתּ, היתה האשה הזאת בת הדור הישן בתוך בנות הדור החדש בבית הזה. היא היתה צעירה, גדולה, יפה, קוי־פניה ישרים מאד, שערותיה ערמוניות עם גַוָּן של אש, אדיבה, לוקחת־לב בקסם שַׁלותה, בגנדרנותה הנוחה והמיֻשבה, ברצונה הרב למצֹא חן, שידעה להסתירו תחת מַסוֶה של פשטות ורצינות, והגברים הנוטים אחריה היו קבועים, והיא ידעה לשמור עליהם מפני סכנת ההתחרות של צרותיה. ביתה היה פתוח רק לחוג צר של מקרבים, שכל באיו היו יחדו מספרים בשבחיו של בעלה.

מריול נכנס בדברים עמה. היא הוקירה מאד את האיש הנבון והצנוע, שלא הרבו לדבּר עליו ושאולי עֶרכּוֹ רב יותר מכל השאר.

הקרואים האחרונים באו. פרֵיסנִיל הבריא עם נשימתו הקצרה מחה במטפחתו את מצחו החם והנוצץ תמיד, אחריו בא הפילוסוף של החברה גֵיאוֹרג די־מַלטרִי, אחרי־כן באו יחדו הבּרון די־גרַוִיל והגרף די־מַרַנטין. מר די־פּרַדון השתתף עם בתו בקבלת פני האורחים. הוא הסביר פנים למריול. אך מריול הביט בלב דואב אל בעלת־הבית, שהלכה ושבה וטִפּלה בכל הקרואים יותר מאשר בו. אמנם שתי פעמים שלחה אליו מרחוק מבטי־עין חטופים, שנראו כאומרים: “אני מהרהרת בך”, אך הם היו מהירים כל־כך, עד כי לא ספג את רוחם. ומלבד זאת לא יכֹל עוד לבלי ראות, כי ישיבתו התכופה של לַמַּרתּ על־יד מרת די־פרימין מרגיזה את מרת די־בּורן. הוא הרהר: “אין זה אלא כעס של אשה גנדרנית, רוח־קנאה של בת־טרקלין, שגנבו ממנה צעצוע יקר”. ובכל־זאת סבל האיש למראה הדבר; הוא סבל ביחוד לראות, כי היא מתבוננת בלי־הרף דרך־גנבה אל הזוג ההוא ואין היא שׂמה לב כלל בראותה, כי הוא יושב על־יד מרת לֵי־פְּריור. אין ז את כי אם מאשר הוא כרוך אחריה, לבה בטוח בו, בעוד אשר זה הסופר הולך ונשמט ממנה. מה היא אפוא לה האהבה ההיא, אהבתם מיום־אתמול, זו שאינה נותנת מקום בלבו לשום רגש אחר?

מר די־פּרַדון הכריז על השתיקה, ומַסיבל פתח את הפּסַנתר, אשר מרת די־ברַטיַן קרבה אליו וחלצה את נעלי־ידיה, כי אמרה לשיר את שירת “דידון”. והנה נפתחה הדלת עוד הפעם ואיש צעיר הופיע והכֹּל נתנו בו עיניהם. הוא היה רם־הקומה, יפֵה־תֹאר, שׂפמו מסֻלסל, שׂערות ראשו בהירות, קצרות ומתֻלתּלות, ופניו פני אציל. מרת לֵי־פריוֹר אף היא התעוררה למראהו.

– מי הוא זה? – שאל מריול.

– האיך! – האֻמנם אינך יודע אותו?

– לא.

– זהו הגרף רוֹדוֹלף די־בֶּרנהוֹיז.

– אַה! זה הוא שערך קרב עם זִיגִיסמוּנד פַבּר?

– כן.

המעשה הזה הרעיש בשעתו את העולם. הגרף די־בּרנהוֹיז, יועץ המלאכות של אוֹסטריה, דֵפּלוֹמַט שנבּאים לו עתידות, מין בִּיסמַרק עדין – היו אומרים עליו – שמע באחד המשתאות הרשמיים דִבּוּר שפגע בכבודה של מלכת ארצו, וממחרת היום ההוא ערך קרָב עם זה שהוציא מפיו את הדבוּר, לוחם מפאר, והמית אותו. אחרי דו־קרָב זה, שהרעיש את דעת הקהל, קנה לו הגרף די־בּרנהויז ביום אחד פּרסום כזה של שרה בֶּרנַר, ורק הבדל זה היה, כי שמו היה מֻקף ענן־כבוד של פיוט־אבירים. מלבד זאת היה האיש הזה נָאֶה בהליכותיו, נעים בשיחותיו ומצֻין בכל דבר. לַמַּרתּ היה אומר עליו: “זה הוא המכניע של היפהפיות הסוררות שלנו”.

הוא ישב ליד הגברת די־בּורן מתוך אדיבות רבה, ומַסיבל ישב אל הפסנתר ואצבעותיו עברו עליו רגעים אחדים.

כמעט כל השומעים החליפו מקומותיהם, קרבו אל המנגן, כדי לשמוע יָפֶה את נגינתו וגם לראות יפה את המשוררת. לַמַּרתּ נמצא סמוך למַריול כתף־אל־כתף.

בטרקלין השתררה דממה מלאה צִפִּיָּה, קשב והדרת־כבוד. אחרי־כן פתח המנגן לאט, לאט מאד, בנגינתו, שהיתה כעין ספור מוסיקלי. הוא עשה הפסקות, חזר על הראשונות, השמיע מאמרים קצרים, פעם מתוך לֵאות ופעם מתוך זעזוע, שנראו חרדים אך מלאים מקוֹריות שלא צִפּו לה. מריול שקע בדמיונו. הוא ראה בעיני רוחו אשה, מלכת קרתגה. בימי עלומיה הפורחים ובימי יפיה השלֵם, והנה היא הולכת בפסיעות קטנות על־פני חוף הים. לבו אמר לו, כי היא סבלה, כי צער גדול יש בנפשה; והוא הסתכל בפני מרת די־בּרַטיַן.

האיטלקית עמדה בלי־נוע, פניה חוְרים תחת משא שׂערותיה השחורות, שנראו כטבולות בשחור־הלילה, עיניה מביטות נִכחה והיא מחכה. במראה פניה הנמרצים, הקשים קצת, שעיניה וגבותיה היו עליהם ככתמים שחורים, בכל תארה העז והתאוָני, נמצא דבר לוכד־לב, דבר מבַשֵּׂר סעָרה בתוך השמים הקודרים.

מַסיבל המשיך נגינתו, בהנידו קצת את ראשו עם השערות הארֻכּוֹת, והוסיף לספּר את הספור המעורר־לב בתנועות ידיו על־גבי לוחות־הַשֵּׁן של הפסנתר.

פתאם חלף רטט בנפש המזַמרת; היא פתחה את פיה, ומשם יצא קול־נהִי קורע־לב. והקול הזה לא היה צעקת יאוש טרַגי, שרגילים המזמרים להוציא מעל הבמה בלוית תנועות דרמטיות, אף לא היה גניחה של אוהבת שבגדו בה, שכּל התיאטרון מוחא כף לשִׁמעה, אך קול שאין להגדירו במלים, קול היוצא מן הגוף ולא מן הנשמה, כקול־ילל של חיה פצועה, קול אשה שבגדו בה. אחרי־כן השתתקה; ומַסיבַל פתח שוב בזעזוע, ביתר התעוררות, ביתר כאב את הספור על־אודות המלכה האֻמללה הזאת, אשר האיש האהוב עזב אותה.

ועוד הפעם עלה הקול של האשה. היא דבּרה עתה, היא שפכה מרי־שׂיחהּ על יסורי בדידותה, על צמאונה ללטיפות־אהבה שגזו ועל צערה לדעת, כי הוא יצא לבלי שוב.

קולה החם והרועד הרעיד את הלבבות. נראה היה, כי האיטלקית השחרחֹרת הזאת בעלת הבלורית השחורה יודעת לסבול ככל שאמרה, אוהבת או, לפחות מסֻגלה לאהוב אהבה עזה. כאשר נדם קולה, היו עיניה מלאות דמעות, והיא מחתה אותן לאט. לַמַּרתּ גחן אל מַריוֹל, כֻּלו רועד מהתרגשות של אמָן, ואמר:

– אֵלי, מה יפה היא ברגע זה, חביבי! זו היא אשה, היא היחידה היושבת פה.

אחרי־כן, לאחר הרהור קל, הוסיף:

– ואולם, מי יודע? אולי אין זה אלא קסם של הנגינה, כי אין בעולם אלא דמיון! אך מה רבה האמנות, אם בראה דמיון כזה וכדומה לו!

בין החלק הראשון והשני של הפּוֹאֶמה המוּסיקלית באה הפסקה, והכֹּל ברכו בחֹם את הקוֹמפּוֹזיטוֹר ואת המשוררת. ביחוד היה לַמַּרתּ נלהב מאד באמירת שבחים, והדברים יצאו מלבו, כי היה האיש מחוֹנן בכשרון להרגיש ולהבין, וכל הבעותיו של היֹפי היו קרובות ללבו. אֹפן דבורו אל הגברת די־בּרַטיַן על־אודות הרגשותיו בשמעו את שירתה גרם לה נחת, עד כי התאדמה קצת; והנשים אשר שמעו את דבריו התרגזו לא־מעט. ואולי לא נכחד מן האיש הזה, כי דבריו יעשו רֹשֶם. וכאשר שב אל מקומו, ראה את הגרַף רודולף די־בֶּרנהויז יושב על־יד מרת די־פרימין. פניה היו לה בשעה זו, כאלו גִלתה זה עתה לפניו את לבה, ושניהם צחקו צחוק קל, כאלו שיחתם זו גורמת להם תענוג. מַריול עמד ופניו הלכו וקדרו. המסַפֵּר נגש אליו. פריסניל הבריא, גיאורג די־מַלטרי, הבּרון די־גרַוִּיל והגרף די־מַרַנטין הקיפו את הגברת די־בּורן, שעמדה ומזגה טֵה. היא נראתה כנתונה בתוך כתר של מעריצים. ולַמַּרתּ העיר על זה מתוך אירוניה ואמר לידידו:

– זהו כתר בלי אבנים טובות, וברי לי, כי נכונה היא לתת את כל אבני־נזרה בעד היַהֲלֹם החסר לה.

– מהו היהלֹם? – שאל מריול.

– הלא זה הוא בּרנהויז היפה, הגבור, ברנהויז שאין דומה לו, זה האיש, שכּל החג לא נערך אלא בשבילו, ובשבילו נעשה הנס לשַׁדֵּל את מַסיבל, כי ינגן פה את “דידון” שלו.

אנדרֵי, אף כי לא האמין בדברים האלה, חש צער תוקף על לבו.

– האם זה זמן רב היא יודעת אותו? – שאל.

– הה, לא, עשרה ימים לכל־היותר. אך היא יגעה הרבה בימי המלחמה הקצרה הזאת לנחול נצחון. אִלו היית פה, היית מקבל נחת.

– מה הדבר?

– היא פגשה אותו בפעם הראשונה בבית של הגברת די־פרימין. אנכי סעַדתי שם בערב ההוא. בּרנהויז הוא יוצא ונכנס בבית ההוא, כאשר אתה רואה פה בשעה זו. והנה בו־ברגע שנתנו שלום זה לזה, יצאה ידידתנו היפה די־בּורן למלחמה, לכבוש את האוסטרי היחיד בדורו. והיא הצליחה, והיא תצליח גם להבא, אף כי פרימין הקטנה עולה עליה בבִישוּתה, באדישותה, ואולי גם בקלקולה. אך ידידתנו די־בּורן בקיאה יותר בגנדרנות, היא אשה במדה יתרה, כלומר, אשה חדישה, זאת אומרת, שאין איש יכול לעמוד בפני אמנותה לקחת לב, זו האמנות, שבאה אצלה במקום הקסם הטבעי של אשה מן הדור הקודם. על צד האמת אין השם אמנות הולם את הדבר, זה הוא חוש היֹפי, חוש עמֹק לדעת את יפי האשה. כאן סוד כֹּחה. היא יודעת את עצמה באֹפן נפלא, יען כי היא מוצאת חן בעיני עצמה יותר מכֹּל, ומעולם לא טעתה בבחירת תחבולות יפות לנצח את הגבר ולהעלות את ערכה בעינינו, כדי לצוד אותנו.

מַריול מחה ואמר:

– לפי דעתי, מגזם אתה; עמי היא מתהלכת תמיד בפשטות!

– מפני שהפשטות היא תחבולה ללכוד איש כמוך. ואולם אין כונתי לדבּר לשון־הרע; הרי היא בעיני נעלה על כל חברותיה, אך אין אלו נשים.

קולות־נגינה אחדים של מַסיבל הפסיקו את שיחת הידידים, והגברת די־בּרטיַן שָׁרה את החלק השני של הפּוֹאֶמה, שבו הופיעה באמת בדמות “דידון” מפליאה בעצמת תאוָתה ובסער רגשותיה.

אך לַמַּרתְּ לא גרע עינו מן הגברת די־פרֵימין והגרף די־בֶּרנהויז שהתיחדו בשיחתם.

ואך נדם הצליל האחרון של הפסנתר ונעלם בתוך הרעש של מחיאות־הכפים, חזר האיש מתוך התרגזות אל הענין, כאלו המשיך וִכּוח שנפסק, כאלו בא להשיג על טענות מתנגדו.

– לא, אין אלו נשים. אפילו הכשֵׁרות שבהן מקֻלקָלות הן. יותר שאני יודע אותן, אני מוצא בהן במדה פחותה את זה הרגש של הרֹך הנוסך שכּרון, שהאשה האמתית משפיעה עלינו. אמנם גם הן נוסכות שכרון, אך מזעזעות הן רק את עצבינו, כי מזֻיפות הן. הה, השֵּׁכָר הזה נעים מאד לחֵך, אך אין הוא שֹׁוֶה בטעם היין הטוב שהיה לפני. דע לך, ידידי, כי לא נבראה האשה ולא באה לעולם אלא בשביל שני דברים, שרק הם יכולים לפַתֵּח בקרבה את סגֻלותיה האמתיות, הגדולות, הנשגבות: האהבה והילד. אני רואה בענין זה את דברי מה פּרוּדהוֹם. ואולם הנשים האלה, שאני דנים בהן, אינן מֻכשרות לאהבה ואינן רוצות ללדת בנים; ואם על־פי טעות יש להן ילד, הרי הוא אסון להן, למשא עליהן. באמת, הרי הן בנות־בלִיַעַל.

מריול השתומם לשמוע את הדברים הקשים מפי הסופר ולראות את מבט־החָרון שנצץ בעיניו, ושאל:

– ולמה זה אתה מבלה את חצי חייך בחברתן?

לַמַּרתּ ענה מתוך התעוררות:

– למה? למה? מפני שהדבר מלא ענין לי. לעזאזל! וחוץ מזה… חוץ מזה… התבוא לאסור על הרופא לבקר את בתי־החולים ולראות שם את החולים? הנשים האלה הרי הן מין קליניקה בשבילי.

הרעיון הזה, כנראה, הרגיע את רוחו, והוא הוסיף:

– מלבד זאת, אני מעריץ אותן על כי בנות־דורנו הן. בעצם הדבר, אין אני גבר, כשם שהן אינן נשים. בשעה שאני כרוך אחרי אחת מהן, הרי אני משתעשע בחקירות ובדיקות לגַלות את מגרעותיה מתוך סקרנות של חימאי, הטועם בפיו את הרעל, כדי לעמוד על טיבו.

אחרי שתיקה קצרה חזר ואמר:

– הנה כי כן אי־אפשר לי לעולם להִלָּכֵד על־ידן. אני משַׂחֵק את משחקן כמוהן ואולי ביתר כשרון מהן, והדבר משמש לי חֹמֶר לספורי, ולהן אין מעשיהן משמשים לא־כלום. הוי, כמה חסרות־לב הן! וכל הנשים הפגומות המקֻלקלות עם כל הנוי שבהן, נוחות הן על־פי דרכן להרגיש את הצער השובר־לב בזמן שהן מזקינות.

בהקשיבו לדברים האלה, חש מריול, כי עצבות יורדת על נפשו, מעין רגש מֵילנכולי, שגשם טורד מלביש בו את הארץ. הוא ידע, כי בכלל לא טעה הסופר בדבריו, אך לבו לא נתָנוֹ להודות, כי כל דבריו אמת.

והוא פתח אפוא, מתוך קצת התרגזות בוִכּוח, לא כדי להגן על הנשים, אלא לגַלות את סבות התמורה־לרעה בתוך הספרות של הדור.

– בזמן שהסופרים והמשוררים – קרא מריול – היו מרוממים את הנשים ומעוררים בלבן חלומות, היו מבקשות ואומרות למצֹא בחיים את האידיאל שקראו בספריהן. בימינו אם, הסופרים, המתאמצים לגרש את כל החזיונות הפיוטיים והצודדים־לב, כדי להראות רק את המציאות הערֻמה, ולפיכך, חביבי, אין עוד אהבה בספרים, אין עוד אהבה בחיים. לפנים, כשבראתם בספריכם אידיאל, היו הנשים מאמינות בו. כעת אין אתם מעלים אלא את המציאות כמו שהיא, והן באות אחריכם ומאמינות רק בהמוֹנִיוּת בלבד.

לַמַּרתּ, שהיה חובב תמיד את השיחות בעניני ספרות, פתח במאמר ארֹך, והנה נגשה אליהם הגברת די־בּורן.

אכן יום טוב היה לה היום הזה, נחמדה לעין בלבושה, ופניה הביעו עֹז ואֹמֶץ, כאִלו ערוכה היא לקרָב. היא ישבה ליד שני הרֵעים ואמרה:

– הנה אשר אהבתי: לשמוע שיחת שני גברים, והם אינם מכַונים בדבריהם אלי. אולם רק אתם שניכם ראוים פה להקשיב לשיחתכם. במה אתם עסוקים?

בלי מבוכה ובדרך־הלצה נִמוּסִית באר לה לַמַּרתּ את דבר השאלה שדנו בה. אחרי־כן חזר על טענותיו מתוך התלהבות עשויה לתפארת. המיֻחדה לאנשים הרודפים אחרי הכבוד בשעה שהם מדברים בפני נשים.

היא מצאה בענין זה שעשוע לנפשה, וגם היא התעוררה על־ידי הַוִּכּוּח והשתתפה בו, בהגִנה על הנשים בנות־הדור בבינה רבה, בחריפות ובדברים קולעים. דבּוּרים אחדים שיצאו מפיה, שהסופר לא הבינם, על־אודות רגשות של אֵמון ושל אהבה, שכמה נשים חשודות ביותר מסֻגלות להן, הביאו את לבו של מריול לידי דפיקה; וכאשר הלכה וישבה על־יד הגברת די־פרֵימין, שהוסיפה להחזיק בגרף די־בֶּרנהויז, אמרו לַמַּרתּ ומריול זה לזה, בהיותם מלאים התפעלות מן הבינה הרבּה והחן הרב של אשה זו, כי דגולה היא באין־ספק.

– הביטה־נא! – קרא הסופר.

דוּ־קרָב גדול נערך שם. במֶה דברו בשעה זו האוסטרי עם שתי הנשים? הגברת די־בּורן באה בו ברגע, שהַיִּחוד הנמשך מאד של שני אנשים, גם אם הם חביבים זה על זה, מטיל שעמום; והיא הפסיקה את הַיִּחוּד, בסַפּרהּ מתוך רֹגֶז־פנים על־אודות הדברים ששמעה זה עתה מפי לַמַּרתּ. אכן כל זה יכול היה להיות מכֻוָּן אל מרת די־פרימין, כל זה בא מתוך נצחונה האחרון, כל זה השמיעה הדוברת לפני איש חריף מאד, שידע להבין הכֹּל. ושוב התלקחה אֵש־דברים בשאלה הנצחית, שאלת האהבה; ובעלת־הבית רמזה ללַמַּרתּ ולמַריוֹל לגשת אליהם. אחרי־כן, כאשר עלו וגברו הקולות, קראה את כל שאר הקרואים.

התעורר וִכּוּח כללי, עליז וסוער, וכל אחד בא במאמרו, והגברת די־בּורן הצליחה להיות בשיחה זו חריפה מכֹּל ונבונה מכֹּל, בהביעה את רגשותיה, אולי המעֻשׂים, בדברים משעשעים נפש, כי אמנם היתה שרויה היום בנחת, לבה היה עֵר, וכל נפשה צוהלת ונאה, כאשר לא היתה מימיה.

IV

אך יצא אנדרֵי מַריוֹל מעם פני הגברת די־בּורן והקסם העז של נפשה הִרפָּה ממנו, חש בקרבו ומסביב לו, בגופו ובנפשו, באויר ובחלל העולם כֻּלו, כאלו גָז ששון־החיים אשר הֶחיה את לבו זה זמן־מה.

מה אֵרע? לא־כלום, כמעט לא־כלום. היא הסבירה לו פניה עד סוף המשתה הזה, ובמבט־עיניה אמרה לו פעמַיִם: “רק אתה לבדך קרוב פֹּה ללבי”. ובכל זאת חש, כי זה עתה נגלו לו על־ידה דברים, שטוב היה לוֹ לוּ לא ידָעם לעולם. גם זה לא־כלום, כמעט לא־כלום; ובכל־זאת ישב נדהם, כאדם שֶׁגִּלה באביו או באמו מעשה רע, כאשר נודע לו, כי בעשרים הימים האלה, באותם עשרים הימים, שלבו האמין, כי נתונה היא לו בכל מאֹדה כמו הוא לה, כי התמכּרה בכל נפשה, בכל רגע ורגע, אל הרגש החדש והעֵר של אהבתם הפורחת ועולה, הנה היו מנהגי חייה כתמול־שלשום, אותם הבִּקוּרים הרבים, התָּכְנִיּוֹת הרגילות, וכמקדם ערכה את המלחמות השנואות של הנשים העוגבות, נאבקה עם צרותיה, רדפה אחרי הגברים, קבלה בתענוג מחמאות ופזרה את חִנה וחסדה לאנשים אחרים כמו לו.

וכבר! היא עשתה כל זאת עתה! הה, לאחר זמן־מה לא היה משתומם. הוא ידע את העולם, את הנשים, את הרגשות, ובהיותו נבון מאד להבין הכֹּל, לא היה עולה על דעתו לדרוש דברים יתֵרים ולהטריד את לבו בדאגות־שוא. היא היתה יפת־תֹּאר, היא נוצרה למצֹא חן בעיני רואיה, לקבל כבוד ויקָר, לשמוע דברי חלָקות. היא בחרה בו מכל האנשים, מסרה עצמה לו בעֹז, בחֵרות. הוא נכון בכל אֹפן להיות עבד לה, להשתעבד אל שגעונותיה ולראות במנוחה את מנהגי חייה, חיי אשה יפה. אך בקרבו, בפִנה חשֵׁכה ונעלמה זו שבעמקי נפשו, ששם משכן הרגשות העדינים, חש האיש משהו מן הכאב.

אין ספק, כי הוא האשֵׁם, ואשָׁם זה תלוי בו מיום שהתוַדע אליה. הוא בא לעולם בנפש זהירה יותר מדי. העוֹר של נשמתו דק הוא יותר מדי. מתוך־כך החל לחיות חיי בדידות, כי ירא ממגעם של בני־אדם ומפגיעתם. בו האשם, כי פגיעות אֵלו באות תמיד לאדם שאינו רוצה, שאינו יכול לראות בני־אדם שונים ברוחם ממנו. הוא ידע את הדבר, הוא חזה זאת מנפשו, אך לא היה בידו לשנות את טבעו.

ואמנם לא היה לו מה לקטרג על מרת די־בּורן; כי אם הרחיקה אותו מביתה והעלימה עליו בכל אותם הימים של אֹשֶר שנתנה לו, אין זה אלא כדאי להטעות את עיני הבריות, שלא ישגיחו עליו, ועל־ידי זה תוכל להיות מסורה לו באין־מפריע. מדוע זה בא הצער הזה אל לבו? מדוע? – יען כי האמין, כי כֻלה שלו היא, וזה עתה נודע לו, לבו אמר לו, כי עד־עולם לא יכבֹּש לו את לב האשה היפה הזאת, זה הלב הנתון לכל העולם.

אמנם ידע האיש יָפֶה, כי כל מה שיש בחיים אינו אלא “בקֵרוּב” אל חלום הלב, ועד עכשו השלים עם הדבר הזה, ואת רָגזו על חֹסֶר הסִפּוּק לנפש הסתיר בתוך בדידותו מרצון. אך הפעם הזאת חשב, כי סוף־סוף בא לו “כל האֹשֶר”, אשר ערג אליו בלי־הרף, אשר צִפּה לו בלי־הרף. “כל האֹשֶר” איננו אפוא בעולם הזה.

כל הערב היה שרוי בעצבות, והוא התאמץ לנחם את נפשו ולהסיר את רשמי הצער שבלבו על־ידי הרהורים שונים.

כאשר עלה על מטתו, לא רפה הצער הזה, כי־אם הלך וחזק. ובהיותו רגיל לחטט בקרב נפשו, בא גם הפעם להתחקות על שרשי הרגש החדש הזה שעלה בלבו. ההרהורים הרעים עברו, חלפו, באו שוב, כאותן הנשיבות הקלות של רוח קרה, ועוררו בלבו כאב קל וסתום, אך מחריד, כאותו הכאב של נוירַלגיה הבא מחמת נשיבת רוח ומבַשֵּׂר יסורים קרובים.

קֹדם כֹּל הבין, כי רוח־קנאה עברה עליו, לא רק קנאת אוהב נלהב, כי־אם קנאת בעל לאשתו. כל זמן שלא ראה אותה בחברת גברים, הגברים האלה, לא ידע את הרגש הזה, אף כי הרגיש בו קצת, אך חשב עליו, כי שונה הוא, שונה הרבה מזה שבא עתה אל לבו. ובראותו את אהובתו, שהאמין כי רק בו לבדו היא הוגה כל אותם הימים, ימי הראיונות הטמירים והתכופים במשך תקופה זו של החִבּוּקים הראשונים, שקשרו את נפשותיהם באהבה רבה – בראותו אותה והנה היא שקועה כמקדם ואולי עוד יותר בכל מאֹדה במנהגי גנדרנותה השכיחים והריקים, בבזבוז נפשה לכל איש עד לבלי השאיר הרבה לבחירהּ, עברה עליו רוח־קנאה, יותר על גופו מאשר על נפשו, לא רגש עמום כזה של קדחת קרֵבה, אך רגש ברור, כי בא להטיל ספק בה.

קֹדם הטיל ספק מתוך רגש טבעי, מתוך רגש של אִי־אֵמון, שעלה יותר בבשרו מאשר בלבו, מתוך אותו הרֹגז הגופני כמעט של אדם, שחדל לבטֹח באֵמון חבֶרתּו. ואחרי שהטיל ספק בא להטיל גם חשד.

מה הוא לה סוף־סוף? אוהב ראשון או שני? יורשו של בעלה או יורשו של לַמַּרתּ, של מַסיבַל, של גיאורג די־מַלטרי, ואחריו אולי יבוא הגרף די־בֶּרנהויז? מה הוא יודע על־אודותיה? כי אשה יפה היא להפליא, נאה יותר מכל הנשים, טובת־שכל, בעלת־רוח, אך חליפות ברוחה, נוחה ללֵאות ולקוּץ בכל דבר, אוהבת את עצמה יותר מכֹּל וגנדרנית לא־תדע־שָׂבעה. האם היה לה מאַהֵב – או מאהבים לפניו? אם לא היו, האם היתה מוסרת עצמה לו בעֹז אשר כזה? מאַיִן לקחה את האֹמֶץ לפתוח את דלת חדרו בלילה ההוא, בבית־המלון? האם היתה באה בקלות מרֻבּה כזו אל הבית באוֹטֵי? קֹדם שנשמעה לו, שאלה רק שאלות מועטות של אשה בעלת־נסיון וזהירה. הוא ענה לה כאדם זהיר המצוי אצל פגישות כאלה; ותכף השיבה “הן” בשקט, באֵמון, ודאי שידעה את כל הדברים האלה מפי הנסיונות הקודמים.

מה רב היה בטחונה, כאשר התדפקה על הדלת הקטנה, שמאחריה עמד הוא וצִפּה לה בכליון־נפש, בהַלמות־לב! מה שקטים היו פניה כשנכנסה, והיא רק טרודה היתה להִוָּכַח, כי איש מן השכנים לא יכירנה! כמה ראתה עצמה ברגע הראשון כמו בביתה, בשִׁבתה בדירה חשודה זו, ששּׂכָרוה וערָכוה לשם ראיונות! אשה, אפילו אמיצה, העומדת למעלה ממנהגי המוסר, הבָּזָה למשפטים קדומים, כלום יכולה היא להיות שלֵוָה כל־כך, בשעה שהיא נכנסת פעם ראשונה אל כל אותה התעלומה של ראיון ראשון?

מבוכהּ נפשית, פקפוק גופני, פחד טבעי של איש שאינו יודע לאָן יובילוהו רגליו – האם לא היו באים אליה כל הרגשות האלה, לולא היתה בקיאה קצת בשבילים האלה של האהבה ולולא נטל הנסיון בדברים האלה את צניעותה הטבעית ממנה?

מַריול שכב במטרתו אחוז קדחת קשה מנשֹא, שיסורי־הנפש מעוררים בלילות נדודים; הוא היה מזֻעזע, נמשך בחבל השערותיו, כאיש המתגלגל במורד־הר. פעמים נסה לעצור בעד הַמֵּרוץ; הוא בקש ומצא, הוא העלה רעיונות נכונים ומרגיעים; אך הוא לא יכֹל לעקור מלבו את צמח הפחד שעלה שם.

ובכל זאת מה יש לו לקטרג עליה? אין דבר, מלבד זה, שהיא אינה דומה לו, שהיא אינה מבינה את החיים כמוהו, שבלבה אין רגשות דקים כמו בלבו.

אך הקיץ משנתו ממחרת בַּבֹּקר גברה בלבו התשוקה, כמו רגש של רעב, לראות פניה, לחַזֵּק על־ידה את אמונתו בה, והוא חכה לרגע, שבו יוכל לבַקר אותה בִּקוּר ראשון.

כאשר ראתה אותו נכנס אל הטרקלין הקטן, ששם ישבה לבדה וכתבה מכתבים, קדמה את פניו והושיטה לו שתי ידיה:

– אַה! צפרא טבא, ידידי היקר – קראה בקול עליז ויוצא־מן־הלב כל־כך, עד כי כל הרהוריו הרעים עליה, שֶׁצִּלָּם רחף עדַין על רוחו, חלפו כענן אחרי קבלת־פנים זו.

הוא ישב על־ידה ותכף פתח לדבּר אליה על דרך אהבתו שהוא אוהב אותה, כי אין זה הדבר שהיה קֹּדם. הוא הִרצה לפניה בדברי חִבָּה, כי יש בעולם שני מינים של אוהבים: אלה שעורגים אל האשה עד לידי טרוף ושאֵש־אהבתם הולכת ויורדת ביום השני לאחר שנחלו נצחון, ואלה שהכִּבוש משעבדם ולוקח אותם שבי, שהאהבה החושית מתערבת אצלם עם רגשות רוחניים אין שֵׁם להם, שלב הגבר הוגה אל האשה, וכך עולה ומשגשג השעבוד הגדול של האהבה השלֵמה עם יסוריה.

כן הוא, תמיד יש יסורים אצל אהבה, גם אם מאֻשרה היא, כי אין דבר, גם בשעות היותר אינטימיות, אשר יַרוֶה את צמאון נפשנו אליה, זה הצמאון הממלא את כל נפשנו.

הגברת די־בּורן הקשיבה לדבריו בתענוג, בתודה, ולבה התעורר למשמע דבריו, כדרך שמתעוררים בתיאטרון בשעה שמשַׂחֵק ממלא את תפקידו בכשרון ובשעה שהתפקיד הזה נוגע אל לבנו, בהעלותו הֵד של חיינו אנו. ואמנם זה היה הֵד, הֵד הזק של תאוה נאמנה; אך לא מלבה יצא קול התאוה הזאת. ובכל־זאת היתה שמֵחה, כי עלה בידה לעורר את הרגש הזה, ושמחה מאד, כי הרגש הזה התעורר בלב אדם המסֻגל להביעו ככה, בלב אדם המוצא חן בעיניה מאד, שנפשה דבקה בו באמת, שזקוקה היא לו יותר ויותר, לא בשביל גופה, לא בשביל בשרה, כי־אם בשביל רוחה הטמיר, רוח אשה העורגת כל־כך אל חִבָּה, אל כבוד, אל הערצה, והיא שמחה כל־כך, עד שחשקה נפשה לחבקו, להגיש פיה לפיו, למסור עצמה לו, ובלבד שיוסיף להעריצה ככה.

היא השיבה לו בלי כחל ובלי צניעות יתֵרה בחריצות רבה, שכּמה נשים מחוֹנָנות בה, והוכיחה לו, כי גם בלבה היא עשתה האהבה חיל רב. ובטרקלין זה שבמִקרֶה לא בא אליו איש ביום ההוא עד בין־הערבַּיִם, התיחדו שניהם ועסקו בשיחה על־אודות ענינם ולִטפו זה את זה בדברים, שלא כַוָּנה אחת היתה בהם לשתי נשמותיהם.

המשרת הביא את המנורה והנה באה הגברת די־ברַטיַן. מריול קם ללכת, וכאשר לִוְּתה אותו מרת די־בּורן עד הטרקלין הראשון, שאל אותה:

– מתי תבואי שמה?

– הטוב לך ביום הששי?

– ודאי. בכמה שעות?

– כנהוג. בשלש שעות.

– עד יום הששי. שלום. אני מעריצך!

בשני הימים של צִפִּיָּה, שהפסיקו בינו ובין הראיון, גִּלה בקרבו, חש בלבו רגש של ריקניות, שלא ידע מימיו. חסר היה את האשה, ומלבדה לא היה לו דבר בעולם. ויען כי האשה הזאת היתה לא רחוקה ממנו, מצויה לו, ורק מנהגים מקֻבָּלים בחברה הפריעו בעדו להתחבר עמה בכל עת ובכל שעה, לחיות על־ידה, נמלא לבו יאוש בתוך בדידותו, בתוך שטף הרגעים, העוברים לאט־לאט, באין לו יכֹלֶת להשיג דבר קל כל־כך.

הוא בא אל הראיון ביום הששי שלש שעות לפני המועד; אך לחכות במקום שתבוא היה נוח לו להרגיע את עצביו הנרגזים אחרי שסבל זמן רב מצִפִּיָּה בדמיונו במקומות שלא תבוא שמה.

הוא עמד ליד הדלת שעה רבה קֹדם שהשעון השמיע את שלשה הצלצולים הרצויים כל־כך, ומתוך צִפִּיָּתו להם התחיל רועד מקֹצֶר־רוח. נשמע צלצול רבע־השעה. הוא הביט לתוך הַסִּמטה בזהירות, בשימו ראשו בין שני חצאי הדלת. הסמטה היתה ריקה מן הקצה עד הקצה. הרגעים זחלו בעיניו במתינות נוראה. הוא הוציא שעונו מכיסו בכל רגע, וכאשר הגיע המחט עד החצי, נדמה לו, כי עוד הוא במקום הזה כמה וכמה זמן. פתאֹם הגיעה לאזניו אִוְשָׁה קלה על־גבי המרצפת, והדפיקות הקלות של האצבעות המכֻנסות בנעלי־יד, שנשמעו מאחרי הדלת, השכיחו מלבו את כל צערו ועוררו בקרבו רגשות תודה אליה.

מתוך נשימה קצרה קצת שאלה:

– ודאי אֵחַרתי לבוא היום?

– לא בהרבה זמן.

– שער־נא בנפשך, כי היום קרוב היה דבר, שלא אוכל לבוא. ביתי היה מלא ואנכי לא מצאתי תחבולה להִפָּטֵר מכל הבאים. הגידה לי, האם דר אתה פה על שמך?

– לא, שאלה זו למה היא?

– כדי שאוכל לשלוח־לך טלגרמה, אם יבוא עִכּוּב שאין לסַלקו.

– אני קרוא פה בשם מר ניקוֹלוס.

– טוב מאד, לא אשכח, אֵלִי, מה יָּפֶה בגן הזה!

הפרחים הנטועים, המחֻדשים, שהלכו ורַבּו על־ידי הגנן, אשר ראה כי אדונו משלם ביד רחבה, התנוצצו על־פני הדשא בחמש ערוגות נותנות ריח־ניחוח.

בעמדם לפני ספסל, מול סל של פרחי־שמש, אמרה לו:

– נשב־נא מעט פה. רוצה אני לספר לך דבר מגֻחך מאד.

והיא סִפּרָה לו דִבָּה חדשה, שלבה היה מלא ממנה. אומרים, כי הגברת מַסִיבַל, מי שהיתה אהובתו של האמן ונִשאה לו, שהקנאה לאישהּ הביאה אותה לידי יאוש, נכנסה לבית המרקיזה די־ברַטיַן בשעת נשף של נגינה, ברגע שהמרקיזה שָׁרה והקומפוזיטור עזר על־ידה במנגינתו, וסקנדל נורא קם שם: האיטלקית מלאה חֵמָה והקרואים עמדו משתאים ומבֻדחים. מסיבל, שהיה כמטֹרָף, נסה להוציאה, להוליכה, אך האשה הִכּתה על פניו, תלשה את זקנו ואת שׂער ראשו, נשכה אותו בשִׁניה וקרעה את בגדיו. היא נאחזה בו, עד כי לא יכֹל לזוז, ובו בזמן התאמצו לַמַּרתּ ושני משרתי־הבית, שבאו לקול השאון, לחלצו מצפרני אשת־מדָנים זו ומשִׁנֶּיהָ. ורק לאחר שיצאו האיש ואשתו שבו הסדר והמנוחה בבית. מאותה שעה ואילך לא יֵרָאֶה המנגן לעין, ובו בזמן בא המסַפֵּר, עֵד־ראִיה לדבר, ומתאר את המחזה בכל מקום, כיד דמיונו הטובה עליו, בכשרון ובשעשועים.

הגברת די־בּורן היתה מזֻעזעה מאד ולבה היה מלא מן הענין, עד כי שום דבר לא הסיח דעתה. השמות של מַסיבַל ושל לַמַּרתּ, שעלו וחזרו ועלו על שפתיה, הרגיזו את מַריוֹל.

– האמנם זה עתה נודע לך הדבר? – שאל האיש.

– ודאי. לפני שעה אחת.

הוא הרהר במהירות: “הנה מדוע אֵחרה לבוא היום”.

אחרי־כן שאל:

– הנבוא אל הבית?

מתוך הכנעה ופזור־הנפש לחשה ואמרה:

– ודאי.

לאחר שעזבה אותו, מקץ שעה אחת, כי נחפזה מאד ללכת, שב האיש לבדו אל ביתו הקטן והבודד וישב על כסא נמוך אשר בחדרם. בכל גופו, בכל נפשו קנן הרגש, כי לא היתה לו האשה, כאלו לא באה כלל, ובלבו נפתח כעין חרך, שהציץ ממנו אל תוך־תוכו. הוא לא ראה מאומה, לא הבין מאומה, לא מצא מאומה. אם גם לא סרבה לנשיקותיו, הנה סרבה זה עתה לחבוקי אהבתו, כי בסתר לבה חסר היה הרצון להיות לו. נראה היה כי בבואה לא בא לבה עמה. הלב נשאר במקום אחר, הרחק מאד, מרחף בעולם אחר, נתון לדברים של מה־בכך.

הוא ראה עתה ברור, כי אוהב הוא אותה בחושיו במדה זו כמו בנפשו, ואולי במדה מרֻבּה יותר. עלבון רגשותיו הרכים, שפזר לשוא, זעזע את לבו, עד כי תקף אותו רצון שגעוני לרדֹף אחריה, להשיבה, לקחתה. אך למה? לשֵׁם מה? הן היום הזה שרויה האשה הפזיזה הזאת בעולם אחר! עליו אפוא לחכות ליום ולשעה, עד אשר יעבור עליה רוח־שגעון, כמו שאר שגעונותיה, להיות מבקשת אהבה.

הוא נכנס לחדרו אט, מתוך לֵאות מרֻבּה, בפסיעות כבדות, עיניו שַׁחות לעפר, נפשו קצה בחיים. ומחשבה באה אליו, כי לא קבע היום שום זמן לראיון הבא, לא בבית ולא במקום אחר. –

V

עד ראשית ימי החֹרֶף היתה באה אל הראיונות כמעט באמונה. אך באמונה ולא בדיוק.

במשך שלשת החדשים הראשונים היתה באה באִחוּר־זמן מחצי־שעה עד שתי שעות. וכאשר אִלצו הגשמים של הסתָו את מריול לעמוד בחוץ תחת הסוכֵך ולחכות לה מאחרי דלת הגן, רגליו טובעות בּבֹּץ וגופו רועד מקֹר, בנה לו ליד הדלת הזאת מין סֻכּה קטנה, מין פרוֹזדוֹר עם גג ודלת, כדי שלא תֹאחזֵהו צִנָּה בימי פגישותיו עמה. האילנות לא היו עוד עטופים ירק עלים. במקום השושים ושאר הפרחים השתרעו עתה ערוגות גבוהות ורחבות של כְּרִיזַנטֵמוֹת לבָנות, וְרֻדות, כּחֻלות, אדֻמות, כּתֻמות, שהפיצו באויר הלח, הספוּג ריח עצוב של הגשם ושל העלים הנובלים, את ריחם החריף קצת והעצוב גם הוא קצת, ריח הפרחים הגדולים והחשובים של שלהי־קיץ. לפני פתח המעון הקטן עמד צלב מַלטִי גדול, עשוי פרחים ממינים יקרים שונים, עם צרופי גַוָּנים מֻרכבים באמנות – יצירתו של הגנן, ומַריול לא יכֹל לעבור על־פני ערוגת־פרחים זו, מבלי אשר לא תעיק מחשבה על לבו, כי צלב־הפרחים הזה מרמז על קבר כל־שהוא.

עתה ידע האיש שעות ארֻכּות של ישיבה בסֻכּה הקטנה אשר מאחורי הדלת. הגשם היה יורד על גג־התבן שכסה את האֹהל, ומשם היה יורד על מחיצת־הקרשים; ובכל תחנה ותחנה בתוך משכן הצִפִּיָּה באו אליו ההרהורים הידועים לו, עלו המחשבות הידועות, חלפו התקוות הידועות, הדאגות הידועות והאַכְזָבוֹת הידועות.

זו היתה לו מלחמה חשאית שאינה פוסקת, מלחמת־נפש קשה, שהתישה את כֹּחו, מלחמה בדבר שאין לו תפיסה, בדבר שאולי אינו במציאות כלל: אהבת־לב של אשה זו.

מה מוזרים היו הראיונות שלהם!

יש אשר באה בפנים שוחקות, מלאה חֵשׁק להכנס בשיחה, והיא ישבה מבלי הסיר מגבעתה מעל ראשה, מבלי חלוץ נעלי־ידיה, מבלי הרים את הצעיף מעל פניה, גם מבלי תת לו נשיקה. ופעמים שבימים אלה לא עלה על דעתה לחבקו. ראשה היה מלא צִבּור של ענינים מושכים את הלב, מושכים יותר מן הרצון להושיט שפתיה ולנשק אוהב, שהחמדה אוכלת אותו. הוא היה יושב על־ידה, לבו ופיו מלאים דברים לוהטים, שלא יצאו לחוץ; הוא היה מקשיב לשיחתה, מֵשיב, ובהעמידו פנים כאִלו דברי ספורה מעסיקים אותו מאד, היה מנסה לפעמים לאחוז בידה, והיא הניחה ידה בתוך ידו מבלי דעת, ופניה היו נוחים ושקֵטים.

ופעמים שבאה בפנים מסבירות לו ביותר; אך הוא, שהתבונן אליה בעינים מלאות צער, בעינים חודרות לב, בעיני אוהב, שידו קצרה לכבֹּש אותה כֻּלה, ידע והבין, כי אהבה יתֵרה זו באה, משום שבימים האלה היתה מחשבתה פנויה ולא היה איש ולא היה דבר, אשר הטה לבה מאחריו.

אִחוּריה תמיד גם הם הוכיחו למריול, עד כמה אין היא נחפזת לפגישות אֵלו. אדם ממהר אל דבר האהוב לו, אל דבר החביב עליו, אל דבר המושך את לבו; אך אל דבר, שאינו לוקח לב, אדם רגיל לאַחֵר בואו, והכֹּל משמש לו תואנה לדחות הליכתו או להפסיק בה, לאַחֵר את השעה הגורמת עִנוי. משל משֻׁנה ממנהגי חייו היה עולה תמיד בלבו. בימות־הקיץ, כשהוא משתוקק אל המים הקרים, הרי הוא ממהר ללבוש את בגדיו וללכת לטבילת־שחרית שלו, לא כן בימות־הסתָו הקרים, אז הוא מוצא כמה וכמה ענינים פעוטים לעשות בביתו קֹדם יציאתו לטבול, עד שהוא מאַחֵר תמיד שעה אחת מכפי שהֻרגל. האין הראיונות באוֹטֵי בשבילה דומים לטבילות בימות־החֹרף?

ואולם זה זמן־מה שהיתה מדלגת על הראיונות כמה פעמים, דוחה אותם למחר, שולחת טלגרמה בשעה אחרונה, נראית כמבקשת נמוקים מעכבים את בואה, נמוקים מספיקים בעיניה, שהיו קוֹלעים את נפשו בתוך רֹגז ובתוך זעזועים קשים מנשא.

אִלו הכיר בה, כי לבה סר מעליו, כי אהבתו שהולכת ורבה היתה עליה למשא, אפשר שהיה חש רֹגֶז, אחרי־כן עלבון, אחרי־כן צער, ואחרי־כן היה לבו נח. אך היא, להפך, דבקה בו יותר מכל הימים, מקבלת תענוג יותר מאהבתו, משתוקקת יותר להחזיק באהבה זו, והליכותיה עמו כעם ידיד שבחרה בו, עד ששאר מעריציה מקנאים אותה לו.

בביתה לא שָׂבעה מֵראות פניו, ואותה הטלגרמה, שהודיעה את אנדרֵי על עִכּוּב לבוא לאוֹטֵי, היתה מזמינה אותו בכל תֹּקף לבוא לביתה לסעוד או לבלות שעה בערב. בתחִלה עלה על לבו, כי ההזמנות האלה באות כעין שִׁלּוּמִים, אך אחרי־כן ראה והבין, כי אמנם אוהבת היא לראות פניו יותר מפני אחרים, כי יש לה צֹרֶך בו, בדברי הערצתו, במבט עיניו המלאות אהבה, בדבֵקותו הנעלמה והגלויה לה, בלטיפות הטמירות של נפשו. היא זקוקה לכל זה, כאליל הרוצה להיות אֵל, יש לה צֹרֶך בתפלה אליה ובאמונה בה. בתוך משכן ריק אין האליל אלא עץ מחֻטב. אך בשעה שאיש מאמין בא אל הקֹדֶש, פורשׂ כפיו, מתפלל, כורע ומשתחוה, קורא בקול מלא אֵש־אמונה, נעשה האליל דומה לברַמַּה, לאַלַּה, לישו, כי כל דבר הנערץ הרי הוא מין אלוה.

הגברת די־בּורן ראתה את עצמה יותר מכל בנות־מינה, כאלו נוצרה להיות אליל, למלא בעולם את התעודה שנתן הטבע לנשים, שיעריצו אותן וילכו אחריהן, שתנחלנה נצחון על הגברים ביָפין, בחנן, בקִסמן ובגנדרנותן.

אכן היתה האשה הזאת מין אלילת־אדם, נהדרה, נשׂגבה, נבחנה וגֵאה, אשר הפֻּלחן של הגברים המעריצים אותה רומם אותה לשמים והיה לה כקטֹרֶת לבונה.

ואולם את חִבָּתה היתֵרה למריול ואת הבכורה על כל מיֻדעיה הראתה האשה גלוי לעין, מבלי שים לב מה יאמרו הבריות, ואולי בכַוָּנָה טמירה להקניט ולהרגיז את השאר. מי שבא אל ביתה היה מוצא תמיד אותו יושב על כֻּרסה גדולה, שֶׁלַּמַּרתּ היה קורא לו “כסא הכבוד”; והיא התענגה תענוג רב לשבת ביחידות עמו כל הערב, לספר עמו ולשמוע שיחתו.

נחת־רוח גרמו לה החיים האינטימיים האלה, שבאו לה על־ידו, המגע־ומשא שאינו פוסק עם בעל רוח נוחה, נאורה, נבונה, שהיה כֻלו שלה, כֻּלו נמצא ברשותה, כאותם הצעצועים העומדים על שלחנה. היא מסרה לו מעט־מעט חלק גדול מנפשה, ממחשבתה, מתעלומות לבה באותם הַוִּדויים מתוך אהבה, הנעימים לאדם להשמיעם כמו לשמעם. היא ראתה את עצמה בחברתו בת־חורין, גלוית־לב, מקֹרָבה אליו במדה מרֻבּה מאשר לאחרים, ולכן אָהבה אותו יותר. היא ידעה גם את הרגש הזה, החביב על הנשים, להיות נותנת דבר במתנה גמורה, להפקיד ביד איש את כל רוחה, רגש שלא ידעה מימיה עד כה.

בשבילה היה הדבר הזה מרֻבּה, אך בשבילו הוא – מעט. הוא חִכּה, הוא קִוה תמיד ליום אשר תִּפָּתַח כל נפשה לפניו ותתמכר ללטיפותיו.

נדמה, כי היא רואה את הלטיפות האלה למיֻתָּרות, הן מעיקות עליה, גורמות לה מין עִנוי. היא קבלה אותן באהבה, אך עד־מהרה הֶלאו אותה; ולֵאות זו באה בלי ספק מתוך השעמום שהטילו עליה.

הלטיפות הקלות ביותר, הקטנות ביותר, נראה מַלאות ומרגיזות את נפשה. יש אשר בשעת שיחה היה אוחז בידה לנשק את אצבעותיה, שהיה מגישן זו אחרי זו אל שפתיו ומוצצן כמו סֻכָּרִיּוֹת, והיא היתה תמיד אומרת להשמיטן משפתיו ובתוך ידה היה מרגיש התאמצות לסָרֵב.

בסוף בקוריה בביתו, כשהיה נושק על צוארה, בין צוארון מעילה ושערות־הזהב של עָרפּהּ, נשיקה ארֻכּה, לספוג לתוכו את ריח בשרה מבין קפולי הארג, היתה תמיד נרתַּעַת קצת לאחוריה ואחרי־כן רעד עור בשרה רעידה קלה ממגע פיו.

הדברים האלה היו לו כמַחַץ־חרב, והוא היה הולך ממנה, עם פצעיו השותתים בלי־הרף, אל בדידות אהבתו. מדוע זה לא ידעה האשה הזאת, לפחות, תקופה זו של תשוקה עזה, הבאה תמיד כמעט אצל כל הנשים, המוסרות את גופן לרצונן ומאהבה? היא שוהה עמו שעה קלה, ואחרי־כן באה הַלֵּאות ואחריה הַבּחילה. אהבתה מעטה כל־כך והרי היא כאינה, אינה מתקימת אפילו יום, אפילו שעה! האשה הזאת בחרה בו לא לאוהב, כי־אם למין שֻׁתּף רוחני בחייה.

על מה זה הוא מתאונן? הנשים המוסרות עצמן כליל אולי אינן נותנות הרבה כמוה!

הוא אינו מתאונן: הוא מפחד. הוא מפחד מפני האיש האחר, מפני זה, שיבוא פתאם, שיפגע בה מחר או מחרתַים, מי־שהוא: אמן, אציל, אוֹפִיצר, אַקטור – מאן־דהו, שנוצר למצֹא חן בעיני אשה, ובעיניה ימצא חן בלי שום נמוק, מלבד זה שזכה להיות אותו האיש, אשר יעורר בלבה בפעם הראשונה את התשוקה האדירה לפתוח לו זרועותיה.

הוא קִנֵּא כבר למַה שיהיה, כמו שהיה לפעמים מקנא למַה שהיה, שנעלם ממנו. וכל המקֹרבים של האשה הצעירה עברה עליהם רוח קנאה לו. הם היו מספרים עליו לשון־הרע זה עם זה, וגם בפניה היו מַתּירים לעצמם רמזים סתומים מאד. יש שאמרו עליו, כי מאַהֵב הוא לה. ואחרים החזיקו בדעתו של לַמַּרתּ ואמרו, כי היא משתעשעת כדרכה להוציאו מדעתו באהבתה, כדי להקניט ולהרגיז אותם, ותו לא. אביה התעורר ואמר להטיף לה מוסר, אך היא קבלה את מוסרו בגאוה. ויותר ששמעה את דִּבַּת הבריות מסביב לה, יותר עמדה על דעתה להראות לעיני כֹל, כי בחרה במַריול מתוך סתירה משֻׁנה אל מדת הזהירות, שהחזיקה בה עד כה.

אך הוא חרד קצת מפני הלחישות והדִּבּוֹת. ופעם אחת העירהּ על הדבר.

– מה לי ולהם?! – השיבה לו.

– לוּ, לפחות, היית אוהבת אותי אהבה נאמנה!

– האם איני אוהבת אותך, ידידי?

– הן ולאו. אַתּ אוהבת אותי הרבה בביתך ומעט באוֹטֵי. ואנכי הייתי בוחר את ההפך מזה למעני וגם למענך.

היא פתחה בשחוק ואמרה בלחש:

– אדם עושה מה שיש בידו לעשות.

הוא השיב:

– אִלו ידעת, מה רב רגזי, בהתאמצי בכל כֹּחי לעורר אהבה בך. פעמים שיש לי הרגש, כאלו אני אומר לתפֹּשׂ זה שאין לו תפישׂה, ופעמים אני חש, כאלו מחבּק אני קֶרח, המרעיד אותי בקרתו, כשהוא נמס בתוך זרועותי.

היא לא ענתה כלום, כי לא אָהבה את השיחה בענין זה, ופניה היו לה כמו באוֹטֵי לפעמים.

הוא לא הֵעֵז לדבּר עוד. הוא התבונן אליה, כאשר יתבונן אדם אל החפצים היקרים במוּזֵיאוֹן, שאין בידו לקחתם אליו הבָּיתה.

ימיו ולילותיו היו לו שעות של יסורי הנפש, כי בלבו נקבע הרעיון האחד, שהוא רגש יותר מרעיון, כי לו היא האשה ואינה לו, כבושה – ובת חורין, מנֻצחה – ואין לנצחה. הוא חי מסביב לה, קרוב מאד אליה, מבלי גשת סמוך לה, והוא אהב אותה בכל רגשותיו שלא ידעו שָׂבעה, בכל גופו ובכל נפשו. וכאשר עשה בתחִלת אהבתו, בא גם עתה לכתוב אליה. פעם אחת נחל נצחון עליה בעטו וכבש את המבצר הראשון של תֻּמתה; אולי יעלה בידו לנצח עוד בעטו את המצודה האחרונה, הטמירה והכמוסה. הוא דלג קצת על בקוריו ובמכתביו, שהיה שולח אליה יום־יום, חזר על דברי אהבתו. מזמן לזמן, כשהיו מכתביו מלאים מליצה, אהבה עזה מאד, צער הנפש, היתה משיבה לו. מכתביה, שהיה רשום עליהם, לשֵׁם נוי, חצות־הלילה, שעה, שתי שעות או שלוש אחר חצות, היו ברורים, צחים, כתובים בהגיון, בידידות, מעודדים ומביאים לידי יאוש. היא דִבּרה דברים של טעם, היא האצילה על מכתביה מרוחה וגם מדמיונה. אך לַשָּׁוא קרא וחזר וקרא בהם, לשוא אמר למצֹא בהם דברים נכונים, נבונים, נאים, מחֻכָּמים, שיש בהם כדי להניח את דעתו. את לבה לא מצא בהם. מכתביה הכילו לב לא יותר, מאשר הכילו נשיקותיה, שנתנה לו בביתם באוֹטֵי.

הוא בִקש לדעת, מדוע היה כדבר הזה. ויען כי למד האיש את המכתבים בעל־פה, ידע אותם סוף־סוף לכל פרטיהם, עד כי מצא את הנמוק, כי על־פי הכתב אפשר יותר לחדור אל נפש האדם. הדִּבּוּר בפה מסַמֵּא ומַטעה, כי הפנים מסבירים אותו, כי יוצא הוא משפתי הדובר, והשפתים מנעימות והעינים מקסימות. אך הדברים שבכתב על־פני הגליון, שחור על־גבי לבן, אלה הם נפש ערֻמה כֻלהּ.

האיש, על־ידי תחבולות המליצה, על־ידי השמוש בכתיבה, על־ידי ההרגל להשתמש בעט לכל עסקי חייו, פעמים שעולה בידו להסתיר את מה שבלבו תחת מעטה דברים סתומים, דברי עסק או דברי ספרות. ואולם האשה אינה כותבת אלא כדי לדבּר על עצמה, והיא מכניסה מעט מנפשה לתוך כל מלה. היא אינה יודעת את ערמומיות הסגנון והיא שופכת את כל לבה בניביה. הוא העלה בזכרונו את חליפות־המכתבים ואת ספרי־הזכרונות של הנשים המפֹאָרות אשר קרא. מה רבה בהם הבהירות, הדיקנות, הנפשיות! הדבר שהפליאוֹ ביותר במכתבי של הגברת די־בּורן הוא, כי לא מצא בהם שום דברים־שברגש. האשה הזאת בעלת מחשבות היא ולא בעלת הרגשות. הוא העלה על לבו מכתבים של נשים אחרות. הוא קבל הרבה מהם. אשה בורגנית קטנה, שנפגשה לו במסעו ושאהב אותה שלשה חדשים, כתבה לו אגרות נעימות ומרעידות, מלאות דברים עמֻקים ונפלאים. הוא השתומם על הגמישות, על הנוי ועל רֹב־הגַּוָּנים שבניביה. מאין בא לה כשרון זה? מזה שהיתה בעלת רגש, ותו לא. האשה אינה לוטשת את דבוריה: הרגש הוא ששָּׂם אותם ברוחה; היא אינה מדפדפת את ספרי־המלים. בזמן שיש בה רגש חזק, היא מביעה אותו כמו שהוא, בלי עמל ובלי יגיעה, מתוך התֹּם המניע את רוחה.

הנה התֹּם הזה של רוח אהובתו, שעמל לחדור לתוכו דרך השורות שכתבה לו. היא הגתה אליו ידידות ונֹעַם. אך מדוע לא מצאה בשבילו רגשות אחרים? הה, הוא הן מצא בשבילה מלים בוערות כגחלי אש.

כאשר היה משרתו מביא לו את הפוסטה, היה מבקש במבט־עין את הכתב הנכסף על־גבי המעטפה, וכאשר הכירוֹ, היה עולה בקרבו שלא־לרצונו רגש של התעוררות, ואחריו דפיקת הלב. הוא שלח ידו ולקח את המכתב. ועוד הפעם התבונן אל הכּתֹבֶת, אחרי־כן פתח את האגרת. מה תאמר לו היום? הימצא פה את המלה “אָהֹב”? מימיה לא כתבה לו, מימיה לא הוציאה מפיה מלה זו בלי הוספת המלה “מאד”. – “אהבתיך מאד”. – “אני אוהבת אותך הרבה”. – “האמנם לא רבה לך אהבתי?” – יודע הוא את כל צורות־הדבּוּר האלה, שאינן אומרות כלום על־ידי הוספותיהן. היש מדה וקצב לאדם היודע אהבה? היכול הוא לשפוט, אם הוא אוהב מאד או לא מאד? אָהֹב הרבה הרי זה אָהֹב במדה! אדם אוהב, לא הרבה ולא מעט, אין בידו למֹד. אין בדמיונו של האדם, אין בפיו להוסיף על המלה הזאת. קצרה היא והכֹּל בה. היא תופסת את הגוף, את הנפש, את החיים, את העולם כֻּלו. חשים אותה כחֹם הדם, נושמים אותה כאויר, נושאים אותה בקרב הלב כמחשבה, כי היא נעשית מחשבתו היחידה של האדם. אין לו דבר בעולם מלבדה. אין זו מלה, הרי זה מצב־נפש שאין להביעו, שמתארים אותו על־ידי אותיות אחדות. כל מה שהאדם עושה אינו עושה דבר, אינו רואה דבר, אינו חש דבר, אינו טועם דבר, אינו סובל משום דבר כמו שהיה קֹדם. מַריול היה לטרף למלה קטנה זו. הוא העיף עינו על השורות, בקש לגלות בהן אהבה דומה לאהבתו. הוא מצא שם מקום לאמר לעצמו: “היא אוהבת אותי מאד”, אך לא את הדברים: “היא אוהבת אותי”. במכתביה המשיכה את הרומַן היפה והפיוטי, שהתחיל בהר “מיכאל־הקדוש”. זה היה ספור אהבה ולא האהבה עצמה.

לאחר שגמר לקרא ולחזור, היה שָׂם את המכתב בארגז המיֻחד לגליונות החביבים והגורמים צער, והיה יושב על הכֻּרסה שלו. במקום הזה עברו עליו כמה שעות קשות.

מקץ זמן־מה המעיטה בתשובותיה, כי נלאתה בלי־ספק לחבּר ניבים ולחזור ולדבּר אותם הדברים. וחוץ מזה באה לה תקופה של התעוררות בחברה, שאנדרֵי הרגיש בבואה מתוך יסורים יתֵרים אֵלו, שגורמים לאדם השרוי בצער המקרים הלא־נעימים הקלים שבקלים.

החֹרף ההוא היה זמן של חגיגות. שִׁכָּרוֹן של תענוגים תקף את פַּריז, הניע את כל העיר, וכל הלילות היו העגלות והמרכבות עוברות ברחובות ובעד זגוגיות החלונות נראו נשים לבושות לָבן. בני־אדם בקשו תענוג; לא עסקו אלא בתיאטראות ובמשתאות, בסעֻדות־בֹּקר ובסעֻדות־ערב. כעין נגף של תענוגות אחז פתאם בכל שדרות החברה והגברת די־בּורן נפגעה גם היא.

ההתחלה באה אחרי שנחלה נצחון ביפיה בנשף־המחולות שנערך בבית־המַּלְאֲכות האוסטרית. הגרף בּרנהויז קֵרב אותה אל אשת הציר, הנסיכה די־מַלטין, שהגברת די־בּורן לקחה את לבה בבת־אחת ובשלֵמות. בזמן מועט היתה אפוא לידידה מקֹרָבה אל הנסיכה, ועל־ידה הלכה במהירות רבה והתוַדעה בחוגי האנשים מעולם הדִּפּלומטיה והאריסטוקרטיה המֻבחרה. חן־הליכותיה, קסם־נפשה, עדינותה, תבונתה, שאר־רוחה הנחילו לה נצחון, עד־מהרה והעמידוה בין נשי הפאר בשורה הראשונה, והנשים המיֻחסות ביותר של ארץ צרפת השכימו לפִתחהּ.

בכל שני־בשבת היה עומד טור של מרכבות עם גושפנקאות לאֹרך המדרכה אשר ברחוב הגנרל־פואַ, ומשרתי־הבית היו מתבלבלים, מעָרבים דֻכּסות במַרקיזות, גרַפינות בּבַּרונות, בהכריזם את השמות הגדולים המצלצלים בפתח הטרקלין.

היא היתה כשִׁכּוֹרה מכל זה. השבחים והתהלות, ההזמנות, הכבוד, הרגש כי היא אחת מן הנבחרות, אחת מן הדגולות, שפַּריז מרוממת, מפארת, מעריצה כל זמן שהן מושכות את הלב, השִּׂמחה על אשר הכֹּל רוצים בה, מהללים אותה, מושכים אותה, חוזרים אחריה. – כל אלה עוררו בקרב נפשה משבר עז של יהירות.

משפחת האמנים, בני־ביתה, נִסו להִלָּחם; והרֵבולוציה הזאת הביאה לידי התאחדות בין ידידיה הישנים. אפילו פריסניל נתקבל לחָבֵר, נמנה על גדוד הלוחמים של האֻגדה, ואת מַריול העמידו בראש, כי הכֹּל ידעו את השפעתו עליה ואת דבר הידידות שהיא הוגה לו.

אך הוא התבונן וראה אותה פורחת ממנו לעולם הפרסום המושך אותה, כאשר יתבונן הילד אל כדורו האדֹם הפורח ומתעלם, לאחר שנשמט החוט מידו.

נדמה לו, כי היא פרחה לעולם נאה, מְגֻוָּן, עליז, הרחק, הרחק מאד מן האֹשֶר הכּבּיר והטמיר שֶׁצִּפּה לו כל־כך, ולבו נמלא קנאה לכל העולם, לאנשים, לנשים ולכל דבר. הוא מאס בכל החיים שהיתה שרויה בהם, בכל האנשים שראתה אותם, בכל מקומות החגיגות שהלכה שמה: משתאות, תיאטראות, מוסיקה, כי כל אלה נטלו ממנה חלקים חלקים, ספגו את ימיה ואת לילותיה; ורק לעתים רחוקות מאד היתה פנויה להתיחד עמו. מתוך יסורי הרגשות האלה קרוב היה להֵחלות, ופניו דלו מאד, עד כי פעם אחת שָׁאלה אותו:

– מה זה היה לך? למה נפלו פניך בימים האלה?

– על כי אני אוהב אותך יותר מדי – ענה.

היא נתנה בו עיניה מלאות תודה ואמרה:

– אין אדם אוהב יותר מדי, ידידי.

– האַתּ היא הדוברת זאת?

– ודאי אני.

–וכי אינך מבינה, כי הולך אני למות מתוך ששוא אהבתי לך?

– ראשית, אין אהבתך לשוא. ושנית אין אדם מת על־ידי זה, ולאחרונה, הן כל ידידינו מקנים אותך, סִמן הוא מתהלכת אני ­­­עמך לא באיבה.

הוא אחז בידה.

– אין אַתּ מבינה לי!

– כן, אני מבינה יפה מאד.

– אַתּ שומעת את קול יאושי, שאני קורא בלי־הרף אל לבך?

– כן, אני שומעת.

– ו?…

– ו… הדבר גורם לי צער רב, כי אוהבת אני אותך אהבה רבה.

– ובכן?

– ובכן אתה קורא אלי: “הֱיִי דומה לי, במחשבותיך, ברגשותיך, בדבריך הֱיִי כמוני”. אך איני יכולה, ידידי. אני הריני אני. עליך לקבלנו כמו שבראני אלהים, כי־על־כן נפשי זו נתתי לך, ואיני מתחרטת על מה שעשיתי, אין בי רצון ללכת מעמך, כי אתה האיש היקר לי מכל האנשים שידעתי.

– אין אַתּ אוהבת אותי.

– אני אוהבת אותך בכל כֹּח האהבה שיש בלבי. אם אהבתי לא שונה ולא כבירה יותר, האם בי האשם?

– אלו ידעתי, כי כן הדבר, אולי היה לבי נח.

– מה כַוָּנת דבריך?

– כונתי, כי לפי אמונתי את מסֻגָּלה לאהוב באֹפן אחר, כבּיר, אך אנכי איני מסֻגל לעורר בך את האהבה האמתית הזאת.

– לא, ידידי, טועה אתה. קרוב לי יותר מכֹּל, כאשר לא היה איש וכאשר לא יהיה איש לעולם, כך, לפחות, אני מאמינה באמונה שלֵמה. לבי שלֵם עמך, עד כי אין רצוני לשַׁקֵּר, להעמיד פנים כפי חפצך, בעוד שנשים אחרות במקומי היו עושות כן. הכר לי טובה בגלל זה, אל תעצב, אל תרגז, יהי לבך סמוך ובטוח באהבתי, הנאמנה לך וכֻלה לך היא.

הוא חש, עד כמה רחוקות מחשבותיה ממחשבותיו, לחש ואמר:

– הוי, מה מוזר הוא להבין את האהבה ולדבר עליה באֹפן זה! אכן אנכי לך איש, שלבך רוצה לראותני יושב על כסא לימינך. ואולם אַתּ לי עולם ומלואו, איני יודע דבר מלבדך, איני חש דבר זולתך, אין לי צֹרֶך בדבר מבלעדיך.

בת־צחוק של נחת־רוח חלפה על פניה, והיא השיבה:

– יודעת אני, כי כן, לבי אומר לי זאת, אני מבינה את הדבר. נפשי מלאה תענוג ואני אומרת לך: אהבֵני כך כל הימים, אם אפשר הדבר, כי זה הוא אָשרי האמתי, אך אל־נא תאלצני לשַׂחֵק לפניך קומֶדיה, שגורמת לי צער, שאינה לפי כבודך. זה זמן־מה חשתי את המשבר הזה הולך ובא; נורא הוא לי מאד, כי דבקה נפשי בך באמת, אך אין בידי לקפל את נשמתי, עד כדי לעשותה דומה לנשמתך. קבלני כמו שהנני.

פתאם עמד ושאל:

– העלה על לבך רעיון, הבאה לך מחשבה, לוּ רק יום אחד, שעה אחת, קֹדם שיחתנו או לאחר שיחתנו, יכול יכֹלתּ לאהוב אותי באֹפן אחר?

היא באה במבוכה טרם שהשיבה והרהרה רגעים אחדים.

הוא חכה מתוך צער, פתח ואמר:

– הרואה אַתּ, גם אַתּ חלמת על אהבה אחרת.

היא לחשה אט:

– יכלתי רגע אחד לבוא לידי טעות בעצמי.

הוא קרא:

– פסיכולוגיה דקה יש בתשובה זו! אין אדם מתפלסף כך על־אודות רגשות הלב.

היא הרהרה עוד, כי את לבה העסיקה המחשבה הזאת, החקירה הזאת, התשובה אל נפשה, והיא הוסיפה:

– קֹדם שאהבתיך כמו שאני אוהבת אותך היום, האמנתי רגע אחד, אמנם האמנתי, כי יש בלבי יותר… יותר… יותר מאֵש הרגש… אך ודאי שאחרי־כן היה לבי פוחת בתמימותו, בחֵרותו… ואולי גם באֵמונו.

– מדוע היה פוחת באֵמונו אחרי־כן?

– מפני שאתה שׂם את האהבה במסגרת זו: “הכֹּל או לא־כלום”, והדברים האלה פֵּרושם, לפי דעתי: “הכֹּל בתחִלה, אחרי־כן בא לא־כלום”. ומשעה שמתחיל “לא־כלום” זה, באה האשה לשקר.

הוא ענה מתוך זעזוע־עצבים:

– אך הלא תביני את כאב לבי ויסורי נפשי מפני הרעיון, כי יכול יכֹלתְּ לאהוב אותי באפן אחר: הן אַתּ חשתְּ זאת, אות הוא, כי יש איש אחר שתאהביהו ככה.

היא ענתה בלי פקפוק:

– איני מאמינה במציאות דבר זה.

– מדוע לא יהיה כדבר הזה? כן, מדוע? אם רק היה בלבך חלום אהבה זו, אם רק עלה בלבך הֵד של התקוה שאין להגשימה לעַרֵב את חייך, את נפשך ואת בּשָׂרֵך עם אלה של איש אחר, להעָלֵם בקרבו ולקלטו אל קרבך, אם רק ידעת את מציאותו של הרגש הזה, שאין להביעו במלים, אזי תכּנעי היום או מחר לפני האהבה הזאת.

– לא. דמיוני הוא שהטעה אותי. אנכי נתתי לך כל מה שיש בידי לתת. הרבה הרהרתי למן היום שאני אהובתך. ראה־נא, כי איני מפחדת מאומה, אף לא מפני המלים. אכן מנֻצחה אני נצחון גמור, עד כי אין בידי לאהוב יותר מכפי שאני אוהבת ברגע זה. רואה אתה, כי מדברת אני עמך כמו עם נפשי. אני עושה זאת, יען כי נבון אתה מאד, כי הָבֵן תבין הכֹּל, כי תחדור לכל דבר, כי לבלי הסתיר ממך דבר – היא התחבולה היותר טובה, היחידה, לקשר את נפשותינו קשר אמיץ לאֹרך־ימים, הנה זאת תקותי, ידידי.

הוא הקשיב את דבריה כאדם השותה בשעה שהוא מת מצמא, והוא נפל על ברכיו, שָׂם מצחו על שמלתה. הוא הגיש שתי ידיו אל פיה, קרא וחזר: “חן־חן, חן־חן!”. – וכאשר הרים ראשו להסתכל בפניה, ראה שתי דמעות נוצצות בעיניה. אחרי־כן חבקה בזרועותיה את צואר אנדרֵי, משכה אותו אט, גחנה ונשקה לו על עפעפיו.

– שב־נא – קראה אליו – אין זה מן הזהירות לכרוע לפני במקום הזה.

הוא ישב, ואחרי שתיקה של רגעים אחדים, בזמן שהתבוננו זה אל זה, שאלה אותו, אם יש עם לבו ללכת עמה באחד הימים אל התערוכה של הפַּסָּל פרידוֹלי, שמספרים עליו בהתלהבות. בחדר הַקִּשוט שלה יש לה פֶּסל אַמּוֹר עשוי ברוֹנזה, מעשי ידי האמן הזה, פֶּסל נחמד היוצק מים לתוך האמבטי, והיא משתוקקת לראות את כל מעשי־היצירה של האמן המצֻין הזה, שנאספו באולם וַרין, שזה שמונה ימים שבני פריז מדברים עליהם בהתפעלות.

הם קבעו את היום, אחרי־כן קם מריול ללכת.

– התואיל לבוא מהר לאוֹטֵי? – אמרה אליו בלחש.

– בכל לבי.

והוא יצא את הבית הֲלום־אֹשֶר, ולבו מלא תקות " אולי" – זו שאינה גֹוַעַת לעולם בלבבות אחוזי אהבה. –

VI

מרכבתה של הגברת די־בּורן, רתומה לשני סוסים, סבבה במהירות על המרצפת ברחוב גרֵינֵיל. הברד עם הקֹר האחרון – כי הימים ימי ניסן הראשונים – הִכּה על זגוגיות המרכבה והצליף על־פני אדמת הרחוב הזרועה גרגירי־חול לבָנים. העוברים והשבים על הסוככים הפרוּשׂים על ראשיהם נחפזו ללכת, כשצוארוני מעיליהם מורמים להגן על ערפם. אחרי שני שבועות של ימי־שמש, שב הקֹר השׂנוא של סוף הקיץ להרעיד ולסַמֵּר את העוֹר.

האשה הצעירה ישבה ורגליה על בקבוק מים רותחים, גופה עטוף באדרת־שער, שרַכּוּתה הנעימה הביאה חֹם דרך בגדיה וגרמה עֵדן לעורה החש במגע, והרהור־עצב בא אל לבה, כי כעבור שעה לכל־היותר עליה לשכּוֹר עגלה ולנסוע לאוֹטֵי אל מריול.

תקף עליה חשק עז לשלוח לו טלגרמה, אך זה יותר משני חדשים שגמרה בלבה לעשות לו כן רק בשעת הדֹחק, כי היא התאמצה בכל כֹּחה לאהוב אותו כדרך שהוא אוהב אותה.

בראותה עד כמה הוא סובל, נכמרו רחמיה עליו, ואחרי שיחתם, בזמן שנשקה לו על עיניו מתוך פרץ רגשות אהבה, היה לבה אליו באמת במשך זמן־מה מלא אהבה חַמה יותר וסוערת יותר.

היא שאלה את נפשה, בהשתוממה על קרירות לבה שלא־מרצונה, מדוע לא תאהב אותו כאשר תאהבנה שאר הנשים את מאהביהן, והן היא כרוכה אחריו בכל נפשה, הן הוא טוב בעיניה מכל האנשים.

רשלנות זו באהבתה לא באה אלא מחמת עצלות שבלב, שאולי יש יכֹלֶת להתגבר עליה, כמו על שאר מיני עצלות.

היא עשתה נסיון. היא נסתה בימים של ראיון להלהיב את לבה בהרהורים על־אודותיו. לפעמים היה אמנם הדבר עולה בידה, כשם שאדם מַשרה על עצמו פחד בלילות מתוך הרהורים על גנבים ועל שֵׁדים.

היא הכריחה את עצמה, עוררה את נפשה להיות מתרפקת יותר, כרוכה יותר. הדבר עלה יפה בידה בימים הראשונים והיא נסכה עליו רוח־שִׁכָּרוֹן.

והיא החלה האמין, כי גם בלבה עולה אש־קדחת של אהבה דומה לזו הבוערת בלבו. ושנית נולד בלבה חלום־האהבה, זה שנראה לה בערב ההוא, שבו החליטה להיות לו, בזמן שישבה באֵד החִוֵּר של הלילה לפני המפרץ על הר “מיכאל־הקדוש”. החלום הזה אינו עתה מלא קסם, אינו עטוף ענני פיוט ואידיאל, אך קבוע הוא יותר, אנושי יותר, חסר דמיון־מתעה אחרי הנסיון של קשר־האהבה.

אז החלה לבקש, ישבה וארבה לאותם הרגשות הכבִּירים של הנפש העורגת כֻּלה אל הנפש השנית, הרגשות העולים בלב, כפי שאומרים, בזמן שהגופות נמשכים ומאֻחדים. אך הרגשות האלה לא עלו בלבה.

ובכל־זאת התאמצה להעלות בדמיונה את רגשות־האהבה, להרבות בראיונות עמו, לדבר אליו: “אני מרגישה, כי אהבתי אליך הולכת ומתגברת”. אך לֵאוּת תקפה עליה, מבלי יכֹלֶת עוד לרַמּוֹת את עצמה ולרַמּוֹת אותו יותר. היא הכירה לתמהונה, כי נשיקותיו התכופות מטילות עליה שעמום, אף כי היא עורגת אליהן. היא הכירה בדבר הזה על־פי הַלֵּאוּת התוקפת אותה בכל בֹּקר של אותם הימים, שעליה ללכת אליו. מדוע זה לא תחוש בשעות אלו, כמו שאר הנשים, כי כָמַהּ בשרה מתוך צִפִּיָּה ותשוקה אל חבוקיו? היא היתה נכנעת להם, מקבלת אותם באהבה, אחרי־כן היה נוחל עליה נצחון, כובש אותה בכֹח, ונפשה מלאה רטט שלא־ברצונה, אך לא תשוקה אליו. האמנם היה בשרה העָנֹג כל־כך, העדין כל־כך, הדק כל־כך בהרגשתו, מלא חוש של צניעות, של צניעות בעל־חי עליון ונערץ, ונפשה השרויה בעולם החדש לא ידעה זאת?

מַריול הבין מעט־מעט. הוא ראה, כי ההתלהבות הזאת המעֻשה פוחתת והולכת. לבו אמר לו, כי הדבר היה רק נסיון של נפש מסורה לו; ויגון קשה, שאין לו תנחומין, התגנב ובא אל לבו.

עתה ידעה גם היא כמוהו, כי הנסיון לא הצליח, וכל תקותו לשוא. הנה היום הזה היא יושבת עטופה באדרתה החמה, רגליה על הבקבוקים החמים, גופה שרוי ברֹך, בהביטה אל הברד המצליף על זגוגיות מרכבתה, ובה אין רוח עוד לצאת מתוך החֹם הזה ולעלות אל עגלה קרה, כדי לנסוע ולהיות עם האיש העלוב הזה.

אמנם אף רגע אחד לא עלה בלבה הרעיון להתרחק ממנו, להִפָּרד מעליו, להשתמט מחבוקיו. היא ידעה יפה, כי כדי לכבֹּש לבו של גבר אוהב ולהחזיק בו לבדה, במקום שיש נשים צָרוֹת, היא צריכה למסור עצמה לו, היא צריכה למשכו בחבל זה, המקשר גוף אל גוף. היא ידעה זאת, כי כך מנהגו של עולם ואין להרהר אחריו. וכך צריך להיות; והיא אמרה להוסיף ולהחזיק באמונתה אליו, אֵמון של אשה אוהבת. היא תמסור אפוא עצמה לו, וכן תעשה כל הימים, אך למה עליה לבוא אליו לעתים קרובות כל־כך? האם לא יגדל כֹּח קסמם של הראיונות בשבילו, כֹּח המושך מפני החִדוּש, אך יבוא רֶוַח גדול ביניהם? האם לא טוב, כי יהיו הראיונות יקרים, מתנה טובה ממנה, שאין לבזבזה?

בכל יום בואה לאוֹטֵי היה לה הרגש, כי מגישה היא לו מִנחָה יקרה מאד, דורון שאין ערוֹך לו. בזמן שאדם מנדב ככה, הרי שמחת הנתינה מעֹרבה בלבו עם הרגש, כי הוא מביא קרבן. אין זה השכרון של כִּבּוּש, זה הוא הגאון של לב נדיב, זו היא הנחת לגרום אֹשֶר לאדם.

היא חשבה ומצאה גם זאת, כי אהבתו של אנדרי אליה עתידה להאריך ימים יותר, אם תסרב קצת לו, כי הרעב יגדל על־ידי התענית, וחשק החושים גם הוא אינו אלא תֵאָבוֹן. ואך באה לידי החלטה זו, גמרה בלבה ללכת היום לאוֹטֵי, אך להתחַלות. ונסיעה זו, שלפני רגע אחד היתה בעיניה קשה כל־כך מחמת הקֹר והברד, נראתה לה עתה קלה; והיא הבינה, מתוך לגלוג קל על עצמה ועל השנוי שבא בקרבה, מפני מה קשה היה לה לשאת את הדבר השכיח. לפני רגע אחד לא רצתה בו, עתה היא רוצה. לפני רגע לא רצתה, כי כל הפרטים הקטנים של הראיון עברו לנגד עיני רוחה והרגיזו את נפשה! היא היתה דוקרת אצבעותיה במחטים ובפריפות, שלא היתה רגילה בשמושן; היא לא היתה מוצאה דבר מכל אשר זרקה על־פני החדר, בפשטה בגדיה בחפזון, בהיותה טרודה בעבודה הקשה לה ללבּשׁ בגדיה בעצמה.

היא עמדה על המחשבה הזאת, חטטה בה, חדרה אליה בפעם הראשונה. האין הדבר הזה המונִי קצת, מגֻנה קצת על־כל־פנים, אהבה זו בשעה קבועה, הנועדה מאתמול או משלשום, כמו ראיון של בעלי־עסק או בִקּוּר של רופא. אחרי יִחוּד ארֹך שלא צִפּוּ לו, יִחוּד חפשי ומשַׁכֵּר את החושים, מדרך־הטבע הוא, שהנשיקה פורצת מתוך השפתים ומאחדת את שתי הנפשות שנקשרו זו בזו, שערגו זו אל זו, שקסמו זו לזו בדברים רכים וחמים. אך מה שונה זו מן הנשיקה בלי זעזוע הנפש, מזו שנקבעה מראש, שעליה לקבּלהּ פעם בשבוע והשעון בידה. אמת הדבר, כי לפעמים, באותם הימים שאין עליה לראות את אנדרי, מתעורר בקרבה חשק להיות אצלו, בעוד אשר החשק הזה אין בלבה בזמן שהיא הולכת אליו בערמומיות של גנב בא במחתרת, דרך משעולים ושבילים, בעגלות מזֹהָמות, ונפשה רחוקה ממנו על־ידי כמה וכמה פִזּוּרים.

הה, השעה של אוֹטֵי! היא היתה מביטה על־פני כל השעונים בכל בתי ידידותיה לראות את בואה; היא היתה רואה שעה זו ממשמשת ובאה, רגע אחרי רגע, בביתה של הגברת פרֵימין, בביתה של המרקיזה בּרַטיַן, בביתה של אשה היפה מרת לֵי־פריוֹר, כי את הזמן אחרי־הצהרים היתה מבלה מתוך הַמְתּנה בבתים אחרים, כדי שלא לשבת בביתה, ששם יכול בִּקּוּר בלתי־צפוי או עִכּוּב אחר איזה־שהוא לעצוֹר בעדה.

פתאם אמרה לעצמה: “היום, יומא דפגרא, אקדים לבוא אליו, כדי שלא לזעזע את נפשו יותר מדי”. והיא פתחה בקיר המרכבה מין ארון קטן, גנוז תחת המשי השחור, שהמרכבה מרֻפּדה בו, כעין חדר־קִשוט לאשה הצעירה. אך נפתחו שתי הדלתות הקטנות של המחבֹא הזה, והנה הופיע ראי סובב על צירו, והאשה הרימה אותו עד לנֹכח פניה. מאחרי הראי הזה, בתוך כוכים רפודים משי, היו מסֻדרים כלים קטנים עשוים כסף: תֵּבה מלאה פוּך, עפרון לכַחל בו את השפתים, שתי צלוחיות מי־בֶשׂם, קסת, יָד ועט, מספרַים, אולָר קטן לחתוך בו דפי־ספר, את הרומַן החדש, שנוהגים לקראו בדרך. שעון מהֻדר, עגֹל וגדול כמו אגוז של זהב, היה קבוע באריג המרכבה: השעון הראה, כי הגיעה השעה הרביעית.

הגברת די־בּורן הרהרה: “עוד יש לי שעה, לכל־הפחות”, והיא נגעה בכפתור, שעורר את העבד היושב ליד הרַכָּב לקחת את השפופרת העשויה להשמיע על־ידה את הפקֻדות.

והיא הקריבה אל שפתיה את הקצה השני של כלי־השמיעה, העשוי אבן גביש, וקראה:

– אל בית המַּלְאֲכות האוסטרית.

אחרי־כן הסתכלה בראי. היא הסתכלה בבבואה שלה, כמו תמיד, מתוך נחת־רוח זו של אדם הפוגש את חברו החביב עליו ביותר, אחרי־כן פתחה את האדרת שלה להתבונן עוד הפעם אל גִזרת שמלתה. זו היתה שמלה דקה של סוף־הקיץ. הצוארון היה מקֻשט בחוט של נוצות רכות מאד ולבָנות, שהבהיקו מחמת לבנוניתן. הן ירדו קצת על כתפיה ובקציהן היה מראיהן אפור כעין הכנף. גם מָתנהּ היה מקֻשט בנוצות רכות, עד כי היתה דומה לעוף יקר ופרא. על מגבעתה, מין כובע בעל־קִפּוּלים, עמדו נוצות אחרות מפֹארות ולהן גוָנים מבהיקים יותר, וכל גופה הַנָּאֶה נראה כמקֻשט ונכון לעוּף עם הברוָזים ברקיע השמים האפורים תחת הברד.

וכאשר קרבה המרכבה פתאֹם אל שער בית־הַמַּלאכות, הסתכלה האשה עוד הפעם בפניה. אז חזרה והתעטפה באדרתה, הורידה את הראי, סגרה את דלתות הארון הקטן, ואשר עמדה המרכבה, אמרה אל רַכּבהּ.

– שוב הביתה; אין לי עוד צֹרֶך בך.

אחרי־כן שאלה את שומר־הפתח, אשר בא לקראתה במבוא המעלות:

– היש הנסיכה בביתה?

– כן, גברתי.

היא נכנסה, עלתה במעלות ובאה אל הטרקלין של הנסיכה, אשר ישבה וכתבה מכתב.

בראותה את ידידתה, קמה אשת הציר ופניה הביעו שמחה רבה, עיניה הזהירו, והנשים חבקו זו את זו פעמַיִם ונשקו זו לזו על לחייהן בזָוִית של השפתים.

אחרי־כן ישבו זו בצד זו על שני כסאות קטנים לפני האָח. הן אהבו מאד זו את זו, מצאו חן רב אשה בעיני רעותה, היו בדעה אחת לגבי כל דבר, כי היו כמעט דומות בטבען, בנות גזע־נשים אחד, גדֵלות באויר אחד, מחוֹננות ברגשות אחדים, אף כי הגברת די־מַלטין היתה אשה שוֵידית נשואה לאיש אוסטרי. בכֹח־מושך טמיר ומוזר היתה כל אחת מהן מושכת את חברתה, והוא שהוליד בהן רגש של תענוג ושל נחת־רוח בהיותן יושבות יחדו. שיחתן היתה נמשכת בלי־הפסק שעות רבות, שיחה בדברים של־מה־בכך ומלאה ענין לשתיהן, מתוך שדומות היו בטעמן וברוחן.

– הרואָה אַתּ, מה אהבתיך! – קראה הגברת די־בּורן. – בערב הזה הן תסעדי בביתי, ובכל־זאת לא יכֹלתי להתאפק לבלי סור אליך לראות פניך. זו היא תאות נפשי, חביבתי.

– גם אני כמוך – ענתה השוֵידית בבת־צחוק.

ומתוֹך הֶרגֵּל דִבּרו זו לזו חלקות, התגנדרו זו בפני זו, כמו בפני גבר, אף כי באֹפן אחר, כי התנצחו זו עם זו באין לנגד עיניהן מתחָרֶה.

בשעת שיחתם היתה הגברת די־בּורן מתבוננה לרגעים אל־שעון הקיר. הגיעה השעה החמשית. הוא יושב וממתין זה שעה. “רב לי” – הרהרה האשה בקומה ממושבה.

– התאמרי ללכת? – קראה הנסיכה.

חברתה ענתה בעֹז:

– כן, נחפזת אני. מחכים לי. בוחרת הייתי לשבת עמך.

ושוב חבקו זו את זו, ולאחר שבקשה מרת די־בּורן להביא לה כרכרה, יצאה את הבית.

הסוס היה צולע ומשך בעמל רב את העגלה הבלה; ואותה העיֵפות של הבהמה הצולעת חשה גם האשה הצעירה בנפשה. כמו הסוס המתנהל לאִטו, כן גם היא נדמה לה, כי הדרך ארֻכּה וקשה. אחרי־כן מצאה תנחומים בהרהורה, כי עוד מעט ותראה את פני אנדרֵי; ולבה נמלא עצב מן הדבר שאמרה לעשות.

היא מצאה אותו ליד השער רועד מקֹר. המטר הקר הצליף על העצים. הברד התדפק על־פני הסוכך הפרוש עליהם בשעת הליכתם אל הבית הקטן, רגליהם שקעו בבֹּץ.

מראה הגן היה עגום, עצוב, נובל, מגֹאָל. פני אנדרי היו חִורים. הוא סבל הרבה.

כאשר נכנסו, קראה האשה:

– אלי! מה קר!

אש גדולה בערה בשני החדרים. ואולם משום שהבעירו את האש רק בצהרים, לא יכלה עוד ליַבֵּש את הקירות הספוגים טחב. והקֹר חדר אל הבשר.

היא הוסיפה ואמרה:

– יש בי חשק לבלי הסר מעלי בשעה זו את הפַּרוָה.

היא רק פתחה אותה, ומתחתיה הופיע גופה הלבוש בגד מקֻשט בנוצות, והיא דומה לצפרים הנודדות, שאינן שוכנות כל ימיהן במקום אחד.

הוא ישב על־ידה.

היא פתחה ואמרה:

– הערב הזה סעֻדה נאה בביתי, שאני חשה בתענוג שתגרום לי.

– מי ומי הקרואים?

– ודאי… אתה הראשון, אחרי־כן פרֵידולֵי שאני רוצה מאד־מאד להתוַדע אליו.

– אַתּ הזמנת את פרידוֹלי?

– כן. לַמַרתּ יביאהו אל ביתי.

– אך לא זה האיש, פרידולי זה, הנוח לך! הפַּסָּלִים בכלל אין דרכם למצֹא חן בעיני נשים יפות, והאיש הזה פחות מכֻּלם.

– הה, חביבי, אי־אפשר הדבר. הן אני מעריצה כל־כך אותו!

זה שני שבועות, עֵקֶב התערוכה באולם וַרין, כבש הפַּסָּל פרידולי והכניע את פריז. אמנם כִּבּדו אותו קֹדם, הוקירו אותו, אמרו עליו: “פסליו מצֻינים הם”. אך כאשר בא קהל האמנים והמבינים לשפוט על כל מעשי יצירתו, שנאספו באולמים של התערוכה, אז פרץ הלהב של התפעלות.

נדמה, כי נגלה במקום הזה קסם, שעין לא ראתה עד כה, כשרון מיֻחד להראות את הנוי ואת החן שבעולם, עד כי האמינו הרואים בגִלוי צורות של אמנות חדשה לוקחת־לב.

מֻמחה היה האמן הזה לעשות אַנדַּרטות, תבניות אנשים לבושים מעט, מעט מאד, שבהן הביא את הנוי המעֻלף בשלֵמות שאין לתארה במלים. ביחוד הראו תבניות המחוללות, שעשה מספר רב מהן, בתנועותיהן, במעמד גופן, בהרמוניה של מראה פניהן את כל היֹפי הגמיש והיקר הגנוז בגוף האשה.

זה חֹדש ימים התאמצה הגברת די־בּורן למשוך אותו אל ביתה. אך האמן היה פרא־אדם, דומה קצת לדֹב – שכמו שאמרו עליו. וסוף־סוף עלה הדבר בידה, בסיועו של לַמַּרתּ, שפִּרסם ברבים את כשרונו של הפַּסָּל הזה, והוא הכיר לו טובה.

מַריול שאל:

– מי עוד בין הקרואים?

– הנסיכה די־מַלטין.

הוא התעצב. האשה הזאת לא ישרה בעיניו.

– ומי עוד?

– מַסיבל, בֶּרנהויז וגיאורג די־מַלטרי. אלה הם כל בחירַי. האתה יודע את פרידולי?

– כן, אני יודעהו קצת.

– מה הוא בעיניך?

– מצֻין הוא. זהו אדם האוהב את אמנותו אהבה רבה, כאשר לא ראיתי כמוהו, ומלֵא־ענין הוא מאין כמוהו בשעה שמדבר על־אודותיה.

לבה נמלא גיל והיא אמרה:

– תענוג יהי לי לראותו.

הוא אחז בידה תחת האדרת. הוא חבק את היד, אחרי־כן נשק לה. פתאם עלה על לבה, כי שכחה להגיד לו, כי חולה היא, ובבקשהּ ברגע זה נמוק אחר, לחשה:

– אֵלי! מה קר!

– האמנם?

– הקֹר מרעיד את כל עצמותי.

הוא קם לראות את מעלות החם על הטֶרמומֶטר, ואמנם היו נמוּכות.

אז ישב שוב על־ידה.

אך זה אמרה: “אלי, מה קר!” והוא הבין לרֵעהּ. זה שלשה שבועות הוא מכיר עם כל פגישה ופגישה עמה, כי נסיונה להיות אוהבת חדר ואין להשיבו. הוא הכיר בה, כי נלאתה נשׂא את ההתחפּשׂות ואין בידה להמשיכה, והוא עצמו היה מלא צער על אי־יכלתה זאת, לבו דאב למראה האשה הזאת המתענה בעמל־שוא, עד כי אמר אל נפשו בשעות אֵלו של בדידות מתוך יאוש: “טוב לי להִפָּרד מעליה, מאשר להמשיך חיים אֵלה”.

והוא שאל אותה, באמרו לחדור לתוך לבה:

– האמנם לא תסירי היום את אדרתך מעליך?

– לא – ענתה האשה – אני משתעֶלת קצת מאז הבֹּקר. מזג־האויר הרע מרגיז את גרוני. חוששת אני מפני הַצִּנה.

ואחרי שתיקה קלה הוסיפה:

– לולא חשקי העז לראות פניך, לא הייתי באה היום.

ומתוך שלא ענה מאומה, בהיות לבו אכוּל־צער ושׂבַע־רֹגֶז, פתחה שוב ואמרה:

– אחרי הימים הבהירים בשני השבועות האחרונים, הנה שוּב הקֹר מסֻכּן מאד.

היא הביטה אל הגן, אשר עציו היו ירֻקים כמעט תחת אבק השלג שנמס, שהיה מפֻזר בין הענפים.

והוא הסתכל בה והרהר: “הנה אפוא האהבה שיש בלבה אלַי!” בפעם הראשונה התעורר בקרבו מין איבה אליה, איבת גבר שהכזיבו תקוָתו, אל הפנים האלה, אל הנפש הזאת שאין לתפשה, אל גוף זה של האשה הבורחת ממנו והוא רודף אחריה.

" היא אומרת, כי קר לה – הרהר האיש. – קר לה, יען כי אנכי פה. אִלו עמדה לה שעה של תענוג, של אחד מאלה השׁגעונות הבאים לעולמן של הבריות הרֵיקות האלה, היתה מתגברת על הכֹּל, היתה שָׂמה נפשה בכפה. האם אין היא יוצאת במרכבתה הפתוחה בימי קֹר עז, כדי להראות את תפארת שמלותיה? הה, כן הן כֻּלן בזמן הזה.

הוא התבונן אל פניה השקֵטים, בשבתה על־ידו. והוא ידע, כי בראש הזה, בראש הקטן והחביב, יש חשק, החשק שלא להמשיך את הַיִּחוּד עמו, הגורם לה עִנוי רב.

האמנם היו בעולם, היש בעולם כעת, נשים בעלות־נפש שהרגש מניע את עולמן, נשים סובלות, בוכות, מוסרות גופן באהבה, דבקות ונקשרות בכל נפשן, נשים אוהבות גם בבשרן גם בנפשן, בדבור פיהן ובמבט עינן, ברטט לבן ובמגע ידן, נשים המתגברות על הכֹּל מתוך אהבתן, וביום או בלילה, בשעה שאורבים להן ומאַימים עליהן, הן הולכות לקראת האיש שאוחז אותן בזרועותיו, ולבּן משֻׁגע מאֹשֶר ומתענוגות האהבה.

הה! האהבה הנוראה הזאת, שנפשו נלכדה בה עתה! אהבה אין ראשית ואין אחרית לה, באין גיל ובאין אֹשֶׁר, אהבה מרגיזה את הלב, מביאה לידי יאוש וגורמת כאב; אהבה בלי נעימות ובלי שכרון, המביאה רק רגש של חרטה, יסורים ודמעות והמשכינה בלב רק צער קשה מנשֹׂא על אשר לא יכלו הנשיקות לעורר את השפתים הקרות והיבֵשות, כמו העצים שנבלו.

הוא התבונן אליה, אל מלבושיה שלכדו אותה, אל שמלתה המקֻשטה נוצות. האין הם, הבגדים האלה, אויביו הגדולים, שעליו לנצחם, אלה הבגדים החוצצים בינו ובין אהובתו?

– שמלתך נחמדה – קרא האיש, כי לא יכל לדבּר על הענין שעִנה את נפשו.

היא השיבה בבת־צחוק:

– ראֹה תראה את זו שאלבש הערב.

אחרי־כן השתעלה פעמים אחדות ואמרה:

– עוד מעט ותאחזני נזלת. תן לי ללכת, ידידי. מהרה ישוב השמש וגם אני כמוהו.

הוא לא עצר בעדה, כי רוח לא היה בו, והוא הבין, כי אין כֹּח אשר ינצח את האדישות של הנפש הזאת אין מעוּף לה, כי בא הקץ, הקץ לתקוותיו, לצִפּיותיו שצִפּה לשמוע דברי אהבה יוצאים מן הפה השקט הזה, לראות ברק בתוך העינים המביעות מנוחה. ופתאם חש, כי עלתה בלבו החלטה עצומה להמלט מן השעבוד הקשֶׁה הזה. היא חבּרה אותו במסמרים אל הצלב. כל בשרו שותת דם, והיא רואה ביסוריו מבלי הבן אותם, ולבה טוב עליה כי כן עשתה. אך הוא יֵחָלֵץ מעַמּוּד־המות הזה, אף כי יקרע קרעים מבשרו ויעזוב שם את כל לבו הנתוח לנתחים. הוא יִמָּלֵט כחיה שהַצַּיָּדים פצעוה פצעי מות, הוא ילך ויִסָּתֵר בתוך בדידותו ושם אולי יעלה קרום על פצעיו, עד לבלי הרגיש עוד רק את הכאב העמום, שהפצועים חשים בו עד יום מותם

– שלום, אפוא – קרא אליה.

היא הרגישה בעצבותו של קולו ואמרה:

– עד הערב, ידידי.

הוא חזר:

– עד הערב, שלום.

אחרי־כן לִוָּה אותה עד פתח הגן, נכנס וישב בדד לפני האָח.

בדד! אכן קר הוא! וכמה רב העצב! בא הקץ! הוי, מה איֹם הרעיון הזה! בא הקץ לתקותו, לצִפִּיָּתו, לחלומו על־אודותיה מתוך האש הבוערת בלב, זו האש המאירה לרגעים את חיינו על־פני האדמה העכורה, כאותם האורות העליזים הדולקים בלילות־אֹפֶל. תמו לילות העֵרוּת של נפשו, שבהם היה עד אור־הבֹּקר מתהלך בחדרו ולבו מלא הרהורים על־אודותיה; תמו יקיצותיו, בשעה שהיה אומר אל נפשו אך נפקחו עיניו: “היום אראה את פניה בביתנו הקטן”.

מה רבה אהבתו אליה! מה רבה אהבתו אליה! מה יארכו הימים הקשים עד אשר ירָפֵא ממנה! היא יצאה את הבית, על כי קר היה שם! הוא רואה אותה, כאלו היא יושבת עתה לפניו ומתבוננת אליו ונוסכת עליו קסם, את קסמה הרב, עד כדי לקרוע את לבו. הוי, כמה קרעה את לבו מעט־מעט ועתה בבת־אחת קרע אחרון. הוא חש את הפצע: פצע ישן נושן, שנפצע לבו ונרפא על־ידה, ועתה לא ירָפֵא עוד, אחרי אשר נעצה בו כמו חרב את אדישותה המביאה מָוֶת. הוא חש כאלו מתוך פצע לבו שותת דבר אל קרבו וממלא את גופו ועולה אל גרונו עד להחניקו. והוא שָׂם שתי ידיו על עיניו, כאִלו להִסָּתֵר מפני חֻלשתו זאת, ופרץ בבכי. היא יצאה ממנו על כי קר היה! והוא היה הולך ערֹם ויחף על־פני השלג להגיע אליה בכל מקום שהוא. הוא היה קופץ מעל הגג, ובלבד שיפּול לרגליה. על לבו עלה זכרון אגדה עתיקה, מעשה בשני האוהבים שעלו להר. מעשה בנערה אחת, שאביה האכזר אסר עליה להִנָּשֵׂא לאהוב־לבה, אם לא תוכל לשאתו ולהעלותו על ראש הר תלול, והיא שמעה בקול אביה ותשא את אהובה, ותזחל על ידיה ורגליה, ובהגיעה אל ראש ההר, מתה. האהבה אפוא אינה אלא אגדה, עשויה להשתמש בה בשירים או בספורי מעשיות לרַמות את הלבבות.

אהובתו עצמה אמרה אליו פעם אחת באחד מימי פגישותיהם הראשונות, ואת דברה זה לא ישכח לעולם: “הגברים בזמן הזה אינם אוהבים את הנשים בימינו עד כדי להיות חולי אהבה. האמינה לי, יודעת אני את אלה ואת אלה”. היא טעתה בנוגע אליו, אך בנוגע אליה דברה אמת, כי הוסיפה ואמרה: “בכל אֹפן, אני מזהירה אותך, כי אנכי איני מסֻגלה להתאהב באמת באיש, יהי מי שיהי…”

יהי מי שיהי? הברי הדבר? בו לא חשקה נפשה. הדבר הזה ברור לו עתה, אך באיש אחר?

אך בו?… אין היא יכולה לאהבו! מדוע?

ורגש בא אל לבו, כי הכֹּל פגום בחייו, זה ימים רבים תקף עליו הרגש הזה ועתה ירד עליו והכריעו. הוא לא עשה מאומה, לא הצליח במאומה, לא השיג מאומה, לא כבש מאומה. האמנות משכה את לבו, אך הוא לא מצא בקרבו רוח להתמכר אליה בכל מאֹדו, אף לא את השקידה העצומה, הצריכה לאמן כדי לנחול נצחון. שום הצלחה לא שעשעה אותו, שום שאיפה אל היֹפי לא הרחיבה את לבו. והנה התאמצותו האחת לכבּשׁ לב אשה גם היא עלתה בתֹהו, כמו השאר. בעצם הדבר אין הוא אלא “לא־יִצלח”.

הוא הוסיף לבכות וידיו נתונות על־גבי עיניו. הדמעות שירדו על לחָייו הרטיבו את שפמו ושפתיו טעמו טעם מלח.

הדמעות המרות הרבו את צערו והגדילו את יאושו.

כאשר הרים ראשו, ראה והנה ירד הלילה. לא נשאר לו פנאי בלתי־אם לסור לביתו ולהתלבש, כדי ללכת אל הסעֻדה בביתה.

VII

אנדרי מַריול נכנס ראשון לביתה של הגברת מיכל די־בּורן. הוא ישב והתבונן מסביב לו אל הקירות, אל הכלים, אל הרפידות, אל הצעצועים, אל הרהיטים שהיה מחבב בגללה, אל כל החדר הזה הקרוב ללבו, אשר בו הכירהּ, מצא וחזר ומצא אותה, אשר בו ידע לאהבה אותה, אשר בו גִלה בנפשה את תשוקתה אליו וחש, כי מיום ליום היא הולכת וגדֵלה, עד בוא השעה של הנצחון אין־מועיל־בו. מֶה ערגה נפשו אליה לפעמים, בשקתו במקום ההדור הזה הנוצר לה, מסגרת מפֹארה לנפש דגולה! ומה הכיר וידע את ריח הטרקלין הזה ורפידותיו, ריח נעים של אִירִיס, ריח אצילי ופשוט! במקום הזה היה לבו רועד מצִפִּיָּה, מתקוה, ונפשו ידעה את כל הרגשות ולאחרונה את רגשות היאוש. הוא לחץ את ידות הכֻּרסה, כמו שלוחצים ידי ידיד שנפרדים מעליו, אשר עליה ישב כמה פעמים בשעת שיחותיו ועמה והביט אל פניה השוחקים ושמע את דבּוּרה. מה טוב היה לו, אִלו לא באה בשעה זו, אלו לא בא שום איש, כי אז היה יושב פה לבדו כל הלילה והוזה על אהבתו, כאשר יֵשב איש ליד מת קרוב. אחרי־כן, עם עלות השחר, היה יוצא את הבית לאֹרך־ימים ואולי גם לעולם.

דלת החדר נפתחה. היא הופיעה, נגשה אליו והושיטה לו את ידה. הוא התגבר על עצמו, לבל יכירו בפניו דבר. זו לא היתה אשה, רק צרור־פרחים חי, צרור־פרחים שאין לתארו בדמיון.

אֵזור של פרחי נכֹאת היה אָזור במָתניה וירד על סביבה עד רגליה בדמות סלוֹנות. מסביב לזרועותיה החשופות וכתפיה היה נתון זֵר מעֹרב של זִכְריוֹת ושל זיוָניוֹת, ושלש אוֹרכִידֵאוֹת מהֻדרות נראו כיוצאות מחיקה ומלטפות את בשר חָזהּ הצחור בצבעם הוָרֹד והאדֹם של הפרחים הנהדרים האלה. שערותיה הצהבהבות היו זרוּעות סִגְלִיּוֹת או התנוצצו באבני־יַהֲלֹם קטנות. ועוד יַהֲלֹמים, נתונים על מכבנות של זהב, הזהירו כטִפּות מים על חגורתה.

– הדבר יגרום לי צַלחָה – קראה האשה – אך אין בכך כלום. הלבוש הזה הולם אותי יפה.

ריח נעים היה נודף ממנה, כמו מִגַּן באביב. היא היתה רעננה יותר מפרחיה. אנדרי התבונן אליה בעינים פקוחות, והרהור בא בלבו, כי מעשה פרא גס היה לחבק בשעה זו את האשה הזאת, כמו לרמוס ברגלים ערוגת פרחים שהתפתחו. אבריה אינם אלא גרָם לנוי, גוף עשוי לקִשוט ולא לאהבה. דומים הם לפרחים, דומים הם לצפרים, דומים הם לכמה וכמה דברים, אך לא לנשים. אמותיהן של בנות דורנו, כל אלה הנשים מן הדורות שעברו, היו משתמשות באמנות הקִּשוט להגדיל את יפין, אך קֹדם־כֹּל בקשׁו למצֹא חן על־ידי קסם גופן, על־ידי הכֹּח הטבעי של יָפיָן, על־ידי הכֹּח המושך והאדיר, שיש לצורת גוף האשה על לבות הגברים. בזמן הזה הַקִּשוט הוא העִקר, הנוי העשוי נעשה אמצעי וגם תכלית, כי הנשים משתמשות בו יותר להקניט את צרותיהן ולהרגיז את רוח הקנאה בקרבן, מאשר לכבֹּש את לב הגברים.

למי אפוא נועד הקשוט הזה, לו, למאהבהּ, או להרעים את הנסיכה די־מַלטין?

הדלת נפתחה: שומר־הפתח קרא בשם הנסיכה.

הגברת די־בּורן מִהרה לקראתה, ובהשגיחה על האורכידֵיאות חִבּקה את רעותה ונשקה לה ברחבה ורֹך. זו היתה נשיקה נאה, רצויה, ששני פיות נותנים זה לזה בלב שלם.

לב מריול הזדעזע מרֹגֶז. אף פעם אחת לא מִהרה לקראתו מתוך חפזון זה של אֹשֶר; מימיה לא חבקה אותו ככה. ומתוך כעס אמר לעצמו: “הנשים האלה לא נבראו בשבילנו”.

הופיע מַסיבַל, ואחריו מר פרַדון, הגרף בֶּרנהויז, אחרי־כן בא גיאוֹרג די־מַלטרִי, לבוש הדר בטעם האנגלים.

הקרואים חכו לבואם של לַמַרתּ ופרֵידולֵי. הם עסקו בשיחה על־אודות הפַּסָּל, והכֹּל ספרו בשבחו.

“הוא שעורר לתחיה את היֹפי. הוא שחזר ומצא את מסֹרת האמנות של ימי הרֵיניסַנס והוסיף עליה את הרֵיאַליות של ימינו. הוא הוא – לפי דברי גיאורג די־מַלטרי – שֶׁגִּלה את סוד הגמישות של גוף האדם”. מאמרים אֵלו עלו זה שני חדשים בכל הטרקלינים, יצאו מפי הכֹּל ונשמעו באזני הכל.

סוף־סוף בא האיש. הכֹּל השתאו. זה היה איש בריא־בשר, שקשה להכיר בן־כמה הוא, בעל כתפַים של כפרי, ראשו גדול ומחֻטב יפה, שֵׂיבה זרקה בשׂער־ראשו וזקָנו, חטמו עצום, שפתיו עבות, ופניו מביעים ענָוָה ומבוכה. ידיו היו תלויות לו מרֻחקות קצת מגופו, כאדם שאינו מהיר בתנועותיו, וכפות־ידיו הגדולות יצאו משרווּלי בגדו. הידים היו רחבות, עבות, עם אצבעות שׂעירות ושריריות, ידי הֶרקוּלֶס או ידי קַצב; והן נראו כִבְדי־תנועה, אִטיות, שרויות במבוכה במקום הזה, שאי־אפשר להסתירן.

אך הפנים האלה האירו באור שתי עינים בהירות, אפוּרות וחודרות, מלאות רוח־חיים. הן לבדן נראו זריזות אצל האיש כבד־התנועה הזה. הן התבוננו, בחנו, בדקו, זרקו בכל מקום את ברק מבטן החד והמהיר, והכֹּל הרגישו, כי תבונה רבה שוכנת בתוך העינים הנפלאות האלה.

הגברת די־בּורן, שתוחלתה נכזבה קצת, הראתה לו מתוך אדיבות על אחד הכסאות והאמן ישב עליו. נראה היה, כי האיש שרוי במבוכה, על אשר בא אל הבית הזה.

ולַמַרתּ, זה מורה־הדרך המֻּבהק, אמר לשים קץ למבוכה זו, ולכן קרב אל ידידו ואמר:

– יקירי, הנה זה אַראה לך את המקום שבאת שמה. את בעלת־הבית הנפלאה ראו עיניך; עתה הבט־נא אל כל אשר בביתה.

הוא הצביע על הַקָּמין, על פסל נאמן של האמן הוּדוֹן, אחרי־כן על השלחן, על פסל שתי נשים חבוקות ומחוללות, מעשה ידי הפַּסָּל קלוֹדיוֹן, ולאחרונה על הכוננית, על ארבע אַנדַרטאות קטנות של טַנַּגרא, הנבחרות מבין יצירותיו השלֵמות.

פני פרֵידולֵי נהרו פתאם, כאלו מצא האיש במדבר את ילדיו. הוא קם ממושבו, הלך ובא אל ארבע הצורות הקטנות והעתיקות העשויות חֵמָר; וכאשר אחז האיש שתים מהן בבת־אחת בידיו הגסות, שנראו כאלו נבראו להרוג שור, דאגה הגברת די־בּורן לגורל האנדרטאות. אך משנגע בהן האיש, נדמה לעין, כי הוא מלטף אותן, עד כה משמש בהן בחריצות ובגמישות נפלאה, בהעבירו אותן דרך אצבעותיו הגסות, שנעשו מהירות כאצבעותיו של מוּקיוֹן. מי שראה אותו בהתבוננו ככה אל הפסלים ובמששו אותם, הכיר והרגיש, כי בנפשו ובידיו של האיש הבריא הזה יש אהבה מיֻחדה, נפלאה ורכה אל כל הדברים הקטנים והנאים האלה.

– הנאים הם? – שאל לַמַּרתּ.

והפַּסָּל התחיל מספר בשבחם, כאלו אמר לחבבם על רואיהם, והוא סח דברים מֻפלאים על־אודותם, דברים מעטים, בקול מעֻלף קצת, אך שוקט ובוטח, כקולו של אדם בעל מחשבה ברורה, היודע יפה את ערך מִליו.

אחרי־כן הלך בלִוית הסופר וסִיֵּר את שאר יצירות־האמנות היקרות, שהגברת די־בּורן אספה אותן על־פי עצתם של ידידיה. הוא התבונן אליהן בהשתוממות ובחֶדוָה, כי גִלה אותן במקום הזה, ובכל פעם אחז אותן בידיו וסבב אותן בקלות מכל הצדדים, כאִלו לבוא עמהן במגע של חִבָּה. בפנה חשכה וחבויה עמדה אנדרטה של בּרוֹנזה, כבֵדה ככלי־תותח; הוא הרים אותה בידו האחת, הביאה סמוך למנורה, הביט אליה ארֻכּות, ואחר החזירה למקומה בלי שום עמל.

לַמַרתּ אמר:

– אדם זה נברא להתנצח עם הַשַּׁיִש ועם האבן.

הכֹּל הביטו אליו מתוך חִבָּה.

אחד המשרתים הכריז:

– השלחן ערוך.

בעלת־הבית אחזה בזרועו של הפַּסָּל ללכת עמו אל חדר־האֹכֶל, וכאשר הושיבה אותו לימינה, שאלה אותו מתוך נִמוס, כדרך שהיתה שואלת את בעלי היחוס הגדול על מוצאה הנכון של משפחתם:

– אמנותך, אתה, אדוני, היא הבּכירה בכל מיני האמנות, לא כך?

הוא ענה בקולו השקט:

– אֵל אלהים, גברתי! הרועים אשר בכתבי־הקֹדש היו תוקעים בחליל; המוּסיקה אפוא קדמה לה, אף כי לפי דעתנו הנגינה האמתית לא רבת בשנים היא. אך הסקוּלפטורה האמתית עתיקה היא מאד.

היא חזרה ושאלה:

– האוהב אתה את המוסיקה?

הוא ענה מתוך הכרה עמֻקה:

– אוהב אני כל מיני אמנות.

והיא הוסיפה ושאלה:

– היודעים, מי היה אבי האמנות שלך?

הוא הרהר מעט, ובקול נעים, כאלו פתח לספר ספור־אהבה, אמר:

– לפי מסֹרֶת יוָנית היה הפַּסָּל הראשון בן־אתונה ושמו דֵידַל. אך אגדה נאה מזו מיַחֶסֶת תּגלית זו לקַדָּר מעין סיסיון ושמו דִבּוּטַדֵס. בתו של קדר זה, קוֹרה שמה, חרתה בחֶרֶט את קלסתר פני חתנה, בא אביה ומִלֵּא את החָרות חֵמָר וצר צורה. אלה תולדות האמנות שלי.

לַמַּרתּ לחש: “נפלא!” ואחרי שתיקה קצרה פתח ואמר:

– אה! לוּ הואלת לדבר, פרידולי!

ובפנותו אל הגברת די־בּורן, אמר:

– אי־אפשר לך לתאר, גברתי, כמה מלא־ענין האיש הזה, בזמן שהוא מדבר על האמנות החביבה עליו, כמה יודע הוא להביעה, להראותה ולחַבּבה על הכֹּל.

אך הפַּסָּל לא היה, כנראה, נוטה בשעה זו לעמוד ולנאום נאום. הוא תחב בצוארונו את קצה הַמַּפִּית שלו, כדי שלא ילכלך את חָזִיָּתו, והוא אכל את המרק במין כַּוָּנה, מתוך כֹּבֶד־ראש כזה של בני־כפר בשעת סעֻדתם.

אחרי־כן שתה כוס יין והתעודד, חש רוָחָה, כי הסכין מעט עם המקום.

מזמן לזמן נסה להחזיר ראשו, כי ראה בראי בבואה של צורות מחֻטבות שעמדו מאחוריו על־גבי הקמין. הוא לא ידע אתן ובקש להכיר, מי אביהן.

לאחרונה לא התאפק ושאל:

– אלה הן מעשה ידי פַלגויֵר, לא כך?

הגברת די־בּורן פרצה בשחוק:

– כן, אלה הן של פלגויֵר. כיצד הכרת את זאת בתוך ראי?

אף הוא חִיֵּך וענה:

– הה, גברתי, אני מכיר, איני יודע כיצד, כהרף־עין, את הסקוּלפּטוּרה של האנשים העוסקים גם בציור ואת הציורים של האנשים העוסקים גם בסקולפטורה. יצירות אֵלו אינן דומות כלל ליצירתו של אדם העוסק רק באמנות אחת בלבד.

ולַמַּרתּ, אשר אמר להלהיב את רוח ידידו, שאל ממנו לבאר לו את הדברים, ופרידולי עשה את שאלתו.

הוא סִפֵּר, באר ופרש את אמנות־הציור של הפַּסָּלִים ואת אמנות־הפִּסּוּל של הַצַּיָּרים בדרך ברורה, מקורית וחדשה כל־כך, בדברים מתונים וקולעים, עד כי הכֹּל הקשיבו לו גם באזניהם גם בעיניהם. בעברו על־פני תולדות האמנות להביא משם הוכחות לדבריו, באספו בכל תקופה ותקופה דוגמאות, הגיע עד האמנים האיטלקים הראשונים, שהיו צַיָּרים ופַסָּלים יחד, הלא היו ניקוֹלַס ויואַן דֵי־פִּיזה, דונַטֶלּוֹ, לוֹרֶנצוֹ גִ’בֶּרטִי. הוא הביא את דעותיו היקרות של דידרוֹ בענין זה, ולבסוף הביא ראיה מן השערים של בית־הכניסה על שם יואַן הקדוש בפלוֹרֶנץ, מעשי האמן גִ’בֶּרטי, שהתמונות הבולטות הן חיות ודרמטיות כל־כך, עד שדומות הן יותר לציורים על הבד.

בידיו הכבֵדות, שהניע בהן, כאלו היו מלאות חֹמר לצַיֵּר צורות, שנעשו קלות וזריזות כל־כך בתנועותיהן להרהיב כל עין, היה מסַיע בכשרון רב לדבריו, עד כי השומעים התבוננו מתוך סקרנות אל אצבעותיו, שהעלו מעל הכוסות והקערות את הציורים שתֵּאֵר אותם בפיו.

אחרי־כן, כשהגישו לפניו תבשיל חביב עליו, פסק דבורו ופתח לאכול.

עד סוף הסעֻדה לא הִרבה האמן לדבּר והאזין אך מעט אל השיחה שהתגלגלה מעין התיאטרון לשמועה פּוֹליטית, מענין משתה לענין נשואים, ממאמר ב“השקפה על שני העולמוֹת” לענין הַמֵּרוּץ של סוסי התחרות, שנפתח זה לא כבר. הוא אכל לתֵאָבון ושתה יין לא־מזוג, שלא נסך עליו שכרון, כי היה האיש בעל דעה צלולה, בריאה, קשה לבלבול, וכוס יין לא גרמה לו רעה.

כאשר שבו המסֻבּים אל הטרקלין, משך למרתּ, שלא הוציא עדַין מפי האמן את כל אשר צִפּה לשמוע, את ידידו זה אל ארון־זכוכית להראות לו כל יקר־המציאות, קֶסֶת של כסף מצֻיָּנָה, מסֻמָּנה, הסטוֹרית, מעשה ידי בֶּנְוֶנוּטוֹ סֶליני.

מין שכרון תקף את הפַּסָּל. הוא הסתכל בדבר, כמו שמתבוננים אל פני אהובה, וכאשר גברה עליו יד האהבה אל האמנות, פתח לדבּר על יצירתו של סֵילִינִי והביע רעיונות נאים ודקים כמו אמנותו של אותו פַּסָּל נערץ. אחרי־כן, כשראה כי מקשיבים לדבריו, התעורר כֻּלו, ובשבתו על כֻּרסה גדולה ובהסתכלו בלי־הרף בכלי זה שאחז בידו, סִפֵּר על רשמיו ממעשי־היצירה הנפלאים שראו עיניו, הראה עד כמה מרגיש הוא ביָפיָם, והכֹּל ראו את השכרון הַמֻּפלא שיְפי הצורות נוסך דרך עיני האיש הזה על נפשו. עשר שנים עבר בכל העולם ולא ראה אלא שַׁיִש, אבן, בּרוֹנזה ועץ, שידי אמנים גאונים חטבו בהם, או זהב, כסף, שֵׁן, נחשֶׁת, שכֻּלם נהפכו באצבעותיהם הקוסמות של הפַּסָּלים למעשי־יצירה.

והוא עצמו בדבּרו היה מפַסֵּל, צר צורות בולטות נפלאות, ודבריו המחֻטָּבים יצרו תבנית נפלאה לרעיונותיו.

האנשים שעמדו מסביב לו הקשיבו אל דבריו רב־קֶשב, ורק שתי הנשים שישבו ליד האָח נראה כמשתעממות קצת וסִפּרו זו עם זו בלחש מזמן לזמן, ולא שׂבעו נחת לראות, כמה משקיעים עצמם האנשים בתַבניות פשוטות של דברים.

כאשר גמר פרידולי דבריו, עמד לַמַּרתּ, שלבו היה מלא התפעלות, ולחץ את ידו, ובקול ידיד, שנמלא רֹך על־ידי אהבה משֻׁתֶּפת, פתח ואמר:

– אכן, יש בי חשק לחַבּקך ולנשקך. אתה הוא האמן האחד המסור בכל נפשו לאמנות, יחיד בדורנו אתה בגדלך, האיש האחד האוהב באמת את מעשי ידיו, הרואה בהם את כל עולמו, אשר לא תקוץ בה נפשך כל ימיך. אתה חי עם האמנות הנצחית בצורתה הטהורה ביותר, הפשוטה ביותר, העליונה ביותר, הקדושה ביותר. בדמות קשת של הקו אתה מוצא את היֹפי ודבר אין לך עם שאר ההבלים. אני שותה כוס יין־שרף לחייך.

אחרי־כן היתה השיחה כללית, אך כבֵדה, כי העיק עליה משא הרעיונות, שנשמעו זה עתה בטרקלין הנאה והמפֹאר בכלים יקרים.

פרידולי הקדים לצאת, באמרו כי בַּבֹּקר עם עלות־השחר הוא רגיל לשבת אל עבודתו.

לאחר שיצא, שאל לַמַּרתּ, שהיה שרוי בהתפעלות, את הגברת די־בּורן:

– ובכן, מה הוא בעיניך?

היא השיבה מתוך פקפוק ופניה הביעו אי־רצון וחֹסֶר־התפעלות:

– איש מלא־ענין אך מרבה־שיחה.

המסַפֵּר חִיֵּך חיוך קל והרהר: “מה הפלא, הן הוא לא קִלֵּס את לבושך ההדור, ואתּ היא האחת בין כל היְקָר פה, שלא התבונן אליך כמעט”. ואחרי דַבּרו דברי־ידידות אחדים, הלך וישב על־יד הנסיכה דֵי־מַלטין לשׂוחח עמה. הגרף בֶּרנהויז נגש אל בעלת־הבית, הקריב ספסל נמוך וישב עליו, ונראה כאלו רבץ לרגליה. מַריול, מַסיבַל, מלטרי ומר פרַדון הוסיפו לדבּר על־אודות הפַּסָּל, שעשה עליהם רֹשם חזק. מר מלטרי המשיל אותו לאמנים הגדולים בימי קדם, שכל חייהם היו יפים ומלאים אורה על־ידי האהבה הרבה והעצומה אל גִּלוי היֹפי; וכך דן האיש בענין זה בדברים נאים, נכונים ומַלְאים.

מַסיבַל, שנלאה לשמוע דברים על־אודות אמנות שאינה שלו, קרב אל הגברת די־מַלטין וישב ליד לַמַּרתּ, אשר פִּנָּה לו מהרה את מקומו ונגש אל הגברים.

– הנלך? – שאל את מריול.

– כן – הלֹך אלך.

המסַפֵּר אהב לעסוק בשיחה בלילה, בהלכו על־פני המפסעה ללַוות את מי־שהוא. קולו המקֻטע, העז, החד, נראה כנאחז ומטפס על כתלי הבתים. בזמן הַיִּחוּדים האלה בלילות ראה האיש את עצמו מליץ וחוזה, בעל־רוח ובעל־רעיון, והיה מדבר יותר אל עצמו מאשר אל איש־שיחו. ודבריו גרמו לו לעצמו נחת־רוח של כבוד ומצא בהם סִפּוּק, ועל־ידי העמל הקל של רֵאתו ושל רגליו התקין לעצמו שֵׁנָה מתוקה.

ומַריול היה תשוש־אונים. כל צערו, כל כאבו, כל יסורי נפשו, כל פצעי לבו שאין מַרפֵּא להם, התעוררו בשעה שעבר את מפתן הבית. אין בו כֹח עוד, אין בו רוח עוד. הלֹך ילך מזה ולא ישוב.

כאשר נפרד מעם הגברת די־בּורן, אמרה לו שלום בפנים מביעים פזור־הנפש.

שני הגברים עמדו לבדם ברחוב. הרוח השתנה, הקֹר, שֶׁשָׂרר ביום, חדל. רוח חם ונעים נשב, כאשר יהיה האויר שתי שעות אחרי הגשם בימי הקיץ. השמים, הזרועים כוכבים, רטטו, כאלו רוח הקיץ עורר במרחב הרקיע את זֹהַר הכוכבים.

פני הַמִּפסָעה חרבו, בעוד אשר על המרצפת התנוצצו שלוליות מים לאור הַגַּז.

ולַמַּרתּ אמר:

– כמה מאֻשר אותו האיש, פרידולֵי זה!… אין הוא אוהב אלא דבר אחד – את אמנותו, אין הוא הגה אלא בה, אינו חי אלא בשבילה, והיא ממלאה את כל הֲוָיָתו, מנחמת ומשעשעת את נפשו, מביאה לו את האֹשֶר. אכן זה הוא אמן גדול מן הגזע העתיק. אַה, אדם זה לא נטרד כלל על־ידי הנשים, על־ידי נשי דורנו עם קשוטיהן, סלסוליהן ותכשיטיהן. הראית, כי לא שָׂם לב כמעט אל שתי הנשים היפות, והן הלא היו קוסמות מאד ביפין? אך האיש הזה מבקש יֹפי אמתי ולא מלאכותי. אמת הוא, כי בעיני בעלת־הבית שלנו המהֻדרה היה האיש שוטה קשה־מנשֹׂא. אך פֶסֶל מעשה ידי הוּדוֹן, אנדרטאות של טַנִּגרא או קסת של בֶּנְוֶנוּטוֹ הרי הם בשבילה רק קשוטים קלים של הַמִּסְגֶרֶת המהֻדרה לתמונה העולה על כל התמונות: היא ושמלתה, כי שמלתה היא חלק ממנה. בכל יום ויום היא מוצאה הִדור חדש להגדיל יפיה. הוי, מה דלה ומה קלה היא בריה זו, האשה!

הוא עמד רגע, טפח במקלו על המפסעה, ורגע אחד נשמע באויר הרחוב הֵד יבֵש. אחרי־כן הוסיף לדבּר:

– הן יודעות ומבינות ומוקירות את הדברים המגדילים את ערכן: את השמלות ואת התכשיטים, שמחליפים צורתם פעם לעשר שנים, אך אין הן יודעות את הדברים הנבחרים והיקרים שיש להם ערך קַיָּם, דברים אֵלו הדורשים עֵין־אָמָן, נפש גדולה ועדינה, עבודה לשמה, לשם הנוי והעִדוּן של רגשותיהן. ואולם הרגשות אשר להן גולמֵי־רגשות הם, רגשות של נקבה, שאינם מֻכשרים להשתלמות, שאינם מסֻגלים לקבל דבר שאינו נוגע ישר אל הערצתן, שהיא הבולעת הכֹּל אצלן. דקות־ההרגשה שיש להם הרי היא של פרא, של הֹדִּי, של בעל־מלחמה, של טומן־רשת. אין בידן אפילו לֵהנות מתענוגות חמריים אלה, הדורשים חנוך גופני והשתלמות החוש, כמו חוש־הטעם, למשל. אם יש אשר במקרים יוצאים מן הכלל עולה בידן להכין מאכלים יפים הנה עד־עולם לא תָבֵנָּה בטעם היין הטוב המדַבֵּר רק לחֵך הגברים, כי היין מדַבֵּר הוא.

הוא טפח שוב במקלו על־גבי המפסעה, כמו בכונה להטעים את דבורו האחרון ולהדגישו.

אחרי־כן פתח שוב.

– אין אמנם לתבּוע מהן הרבה. ואולם חֹסֶר־הטעם וחֹסר־ההבנה, שמתגלה ברוחן בזמן שהדבר נוגע לעולם עליון, מסַמֵּא אותן הרבה יותר, כשהדבר נוגע אלינו הגברים. כדי לקחת את לִבּן אַל לך להיות בעל־רוח, בעל־לב, בעל־בינה, בעל מעלות ומדות תרומיות, כמו לפנים, בזמן שהנשים היו נותנות עיניהן באיש בגלל רב־ערכו ושאָר־רוחו. בנות דורנו אינן אלא משַׂחקוֹת, משחקות באהבה, חוזרות על המחזה שהן משחקות רק לפי המסֹרת, באין אמונה בו. והן מבקשות משַׂחקים באהבה, שיסַיעו להן ויכזבו כמוהן במלאם תפקידם. בשם “משחקים” אני קורא את אלה ההפכפכנים שבעולמנו והדומים להם.

הם הלכו רגעים אחדים דוּמם זה בצד זה. מַריול הקשיב אל דבריו בשים־לב ובדמיונו חזר על דבריו, הסכים להם מתוך כל הצער שבלבו. ואולם הוא ידע, כי מין פוחז איטלקי בא לעיר להתחברות בנפתּוּלים, ומכֻנה בשם נסיך אֶפִּילַטי, תפארת המתאבקים, והכֹּל משׂיחים בו ומספרים בשבח, כי הָדור הוא, נָאֶה הוא, אדיר הוא, והנשים האצילות והעוגבות נוטות אחרי האיש הזה, הלבוש בגדי משי שחור הדוּקים על בשרו, וגם לב הבּרונית פרֵימין הגנדרנית הלך שבי אחריו בשעה זו.

וכאשר הוסיף לַמַּרתּ לשתּוק, פנה אליו מַריול:

– אבל אנו אשֵׁמים; אנו בחרנו שלא כהוגן; יש נשים אחרות שונות מאלה!

המספר השיב:

– הנשים היחידות בימינו, המסֻגָּלות עוד לאהבה, הן המשרתות בבתי־מסחר או הנשים הרגשניות בנות הבּוּרגָּנים הפעוטים, כשהן עלובות ונשואות לאנשים שאינם הוגנים להן. כמה וכמה פעמים בא לידי לנַחֵם נפשות עלובות אֵלו. הן שטופות רגש, אך הרגש שלהן המוני הוא כל־כך, עד כי בתִתֵּנו תמורתו את הרגש שלנו, הרי אנו נותנים נדבה. היוצא מדברינו, כי בתוך החברה העשירה שבימינו, ששם הנשים אינן חסרות כלום ושאין להן תשוקה אחרת אלא להשתעשע קצת בדברים שאין בהם סכנה, ששם סִדרוּ הגברים את תענוגם כמו עבודתם, בתוך חברה זו, אני אומר, גז ונעלם כֹּח־המושך הטבעי הקדמון, הכביר והאדיר, שהיה לפנים מושך את שני המינים זה לזה.

מַריול לחש ואמר:

– אמת הדבר.

החשק לברוח גבר בקרבו, לברוח הרחק מן הנשים האלה, מאותן הבֻּבּות המקֻשטות, שמתוך בטלה הן באות לחקות רגשי אהבה, אהבה יפה ועדינה שהיתה לפנים, ואין בהן עוד החוש לֵהָנות מתענוגיה שאבדו.

– שלום! – קרא אל חברו – אני הולך לביתי לשכב.

הוא נכנס לביתו, ישב אל שלחנו וכתב:

"שלום, גברתי. התזכרי את מכתבי הראשון? גם אז אמרתי לך: שלום; אך לא הלכתי מעִמך. מה נואלתי! בשעה שתקבלי את מכתבי זה, אהיה מחוץ לפריז. היש לי צֹרך לבאר לך מדוע? גברים כמוני אינם צריכים לפגֹש נשים כמוך. אִלו הייתי אמָן, ולוּ היה בידי להביע את רגשותי על־ידי האמנות, כי אז אולי היה מתגלה על־ידך כשרוני. אך אין אני אלא אדם עלוב, שהאהבה אליך הביאה אל לבי צער נורא עד לבלי נשֹׂא. בשעה שפגשתיך לא עלה על לבי, כי מסֻגל אני לחוש ולסבול ככה. אשה אחרת במקומך היתה נופחת בלבי רוח־חיים וששון־חיים. אך אתּ לא יכֹלתּ בלתי־אם להציק ללבי. שלא ברצונך היה הדבר, אני יודע זאת, אין לי טענה כנגדך, אין בלבי טינה עליך. אין לי אפילו הזכות לכתוב אליך את הטורים האלה. סלחי לי. כך הוא טבע בּרִיָּתֵך, כי לא כרגשותי רגשותיך, כי גם אי־אפשר לך לשער מה שנעשה בקרבי בשעה שאני בא לביתך, בשעה שאני שומע קולך ובשעה שאני רואה פניך. כן, אתּ נשמעתּ לי, אתּ בחרת בי, אתּ אמרת לתת לי אֹשֶר שאנן, אֹשֶר מיֻשב, ועלי היה לכרוע לפניך ולהודות על חסדך זה כל ימי חיי. אך אין רצוני באֹשֶר זה. הוי, מה נוראה ומה ומציקה אהבה זו, שמבקשת בלי־הרף נדבה, נדבת מלה חמה או נדבת נשיקה ברגש, מבקשת ואינה מקבלת! לבי רֵיק כמו בטנו של קבצן, שימים רבים חזר אחריך ביד פשוטה, ואתּ הושטתּ לו דברים נאים, אך לא לחם. לחם שאלתי ממך – אהבה בִקשה נפשי. ואני הולך מעמך דל ועני, חסַר אהבתך, שרק פרורים אחדים ממנה היו מצילים את חיי. עתה אין לי כלום בעולם, מלבד זכרון נורא, שדבק בי ושעלי לעקרו מלבי. ואת זה אני אומר לנסות ולעשות.

"שלום, גברתי. סלחי, חן־חן, סלחי… הערב הזה עודני אוהב אותך בכל נפשי. שלום, גברתי.

“אנדרי מַריול”.

חלק שלישי

I

קַרני אור־בֹּקֶר האירו על העיר. מַריול עלה וישב במרכבה, אשר חִכּתה לו ליד שער ביתו, עם הַמִּזוָדה ושני סלים על מכסה העגלה. עוד באותו הלילה פקד על משרת־ביתו להכין לו כלי־לבן ודברים נחוצים לדרך רחוקה. והוא נסע מן העיר והשאיר כתֹבֶת ארעית: “פונטֵינְבְּלוֹ, יהא מֻנח עד שיִדָּרֵש”. הוא לא לקח עמו איש מאנשי־ביתו, לבל יראה פני איש שיזכיר לו את פריז, לבל ישמע קול איש, אשר שמע אותו בזמן שהגה את הרעיונות ההם.

הוא קרא אל הרכּב: “בית־הנתיבות הַלִּיאוֹני!” העגלה זזה ממקומה. ואז עלו על לבו זֵכר יציאתו אל הר “מיכאל הקדוש” בימי האביב העבר לפני תשעה חדשים. אחרי־כן, כדי להסיח דעתו מן הזכרון הזה, התבונן אל הרחוב.

המרכבה סרה אל דרך שדות־אלישע, שהיתה שטופה כֻלהּ שמש־אביב. העלים הירֻקים, שיצאו מכִּלאם עם ימי החֹם הראשונים ונעצרו מעט על־ידי שׁני הימים האחרונים של קֹר ושל ברד, מהרו להפָּתח בבֹקר זה של זֹהַר והפיצו ריח של יֶרֶק רענן ושל נִצָּנים רכים בין הענפים העתידים המשתחררים.

זה היה בֹּקֶר של שׂגשׂוג, שבני־אדם חשים, כי בפרדסי העיר ובשדרות האילנות אשר ברחובות עמדו עצי־הערמונים העגֻלים ופרחו יום אחד בכל העיר, כאִלו הָדלקו מנורות לכבוד חג. הארץ התעוררה לקראת הקיץ הממשמש ובא, וגם הרחוב ליד המפסעות רטט דֹם, כי שרשי צמחים בקעו ועלו.

ובשבתו בעגלה המתנודדת הרהר האיש: “לאחרונה, אני הולך לטעום מעט מנוחה. עתיד אני להתבונן אל צמיחת האביב ביער בודד”.

הנסיעה היתה בעיניו ארֻכּה. הוא היה עיף ויגע אחרי אותן השעות של לא־שֵׁנָה ובכִי, כאלו ישב עשרה לילות על־יד מטת שכיב־מרע. בבואו אל העיר פונטֵינֶבּלו, הלך אל נוֹטריון לחקור, אם אין מי שישכיר לו בית־קיץ בקצה היער. הנוטריון הראה לו צורות בתים אחדים, ואותו האֹהל, שלקח את לבו ביותר, נעזב זה עתה מיושביו, זוב צעיר, איש ואשה, שֶׁדָּרו כל ימות־החֹרף בכפר מוֹנטיני על נהר לוּאַן. הנוטריון, אדם רציני, חִיֵּך, כי ראה בדמיונו כאן ענין של אהבה, והוא שאל:

– הלבדך אתה, אדוני?

– לבדי.

– גם בלי משרתי־בית?

– גם בלי משרתי־בית. את משרתי השארתי בביתי בפריז, ופה יש בדעתי לשכור משרת מאנשי המקום. באתי הלום לעשות עבודה בתוך המנוחה השלֵמה.

– הה, את זו תמצא בעוֹנָה זו של השנה.

כעבור שעה קלה נשאה עגלה את מַריול ואל סליו אל מוֹנטיני.

היער הֵקיץ. לרגלי אילנות גבוהים, שראשיהם היו עטופים צל קל של עפאים, היו השיחים מדֻשאים יותר. עצי־הַלִּבְנֶה הבכִירים עם ענפיהם־כסף רק הם לבדם נראו כלבושים בגדי־קיץ, בעוד אשר האלונים הרחבים הראו רק בקצה ענפיהם כתמים ירקים קלים רוטטים. עצי־האָשוּר מהרו לפַתֵּח את עלי־הסמדר המחֻדָּדים והשירו את העלים הנובלים האחרונים משל אשתקד.

לאֹרך הדרך היה העשב, שראשי העצים לא האפילו עליו בצִלם, רענן, נוצץ, כאִלו הוא משוח בלֵח חדש; ואותו הריח של הנצנים, שמַריול חש בו בדרך אל שדות־אלישע, הקיף אותו עתה, הציף אותו כמו במים חיים, בחיי הצומח העולה מן הארץ תחת קרני־השמש הראשונות. הוא שאף את האויר אל קרבו במלֹא רֵאָתו, כאדם שיצא מבית־הכלא, ומתוך רגש של אדם, שזה עתה הוסרו הכבלים מעליו, פשט ברֹך את שתי זרועותיו לשני צדי המרכבה ואת ידיו שׂם מחוץ העגלה.

מה נעים היה לשאף את האויר הרענן והצח הזה; אך כמה ימים עליו עוד לנשום ולחזור ולנשום אותו, את האויר הזה, עד אשר יספוג אותו לתוכו וירָפֵא מעט ממכאובו, עד אשר יחוש את הרוח הרענן עובר דרך רֵאָתו ומביא מָזור לפצע לבו ויִרוַח לו!

העגלה עברה דרך מַרלוֹט, והרַכָּב הראה לו את בית־המלון קורוֹ, שנפתח זה לא כבר ושהכֹּל מספרים בשבחו. אחרי־כן עברו בדרך בין היער משמאל ולימין ככר רחבה עם אילנות פה ושם ורכָסים על־פני האֹפק. אחרי־כן באו אל רחוב ארֹך בכפר, רחוב לבן, מעַוֵּר בלבנינותו, בין שתי שורות אין־קץ של בתים קטנים מכֻסים רעָפים. פה ושם עלו ופרחו שיחי הלילָך מעל אחת החומות.

מן הרחוב הזה באו אל עמק קטן היורד עד נחל מים. כאשר ראה מַריול את הנחל, תקפה אותו חֶדוָה. זה היה נהר קטן, מָהיר, רוגש ומתפּתּל, אשר מעבר מזה שטף לרגלי הבתים וחומות הגנים, ומעבר לשפתו השנית השתרעו שדות, שאילנות קטנים הוציאו עפאיהם הדלים, שרק זה החלו לפַתּח עליהם.

מַריול מצא עד־מהרה את הבית שהורו לו והוא מצא חן בעיניו מאד. זה היה בית ישן, שתֻּקן על־ידי צַיָּר אחד, אשר ישב בו חמש שנים, אחרי־כן יצא ממנו והשכירוֹ לאחרים. הוא עמד על שפת הנחל, וביניהם הפריד רק גן נָאֶה, אשר בקצהו התרוממה מִרפֶּסֶת נטועה עצי־תִרזָה. מימי הנהר לוּאַן, שעלה מעל הַשֶּׂכֶר בגבה רגל או שתים וירד בשאון, שטפו לאֹרך המרפסת הזאת במַעַרְבָּלוֹת גדולות. בעד החלונות של פני הבית נראה הככרים מעבר מזה.

– פה ארָפא – הרהר מריול.

עם הנוֹטריון בא לידי הסכם גמור, אם רק ימצא הבית חן בעיניו, ואת החלטתו שלח על־ידי הרַכָּב. עתה היה עליו לעסוק בעריכת דירתו, והדבר נעשה מהרה, כי המזכיר של פקידות־הכפר המציא לו שתי משרתות, אחת מבשלת והשנית, שתטַפּל בסדור הבית וכביסת כלי־הלבן.

בתחתונה נמצא הטרקלין, אולַם־האֹכֶל, חדר־המבשלות ושני חדרים קטנים; בקומה הראשונה נמצא חדר יפה ומין לִשׁכָּה גדולה, שהאָמָן, בעל־הבית, היה משתמש בה לחדר־מלאכתו. כל אלה היו ערוכים באהבה, כמו שרגיל אדם לערוך את ביתו בשעה שאוהב הוא את מקומו ואת דירתו. עכשיו התיַשן הבית קצת, לא היה מסֻדר כל־צרכו, ומראהו שומם ועזוב, כבית שיצאו ממנו בעליו.

ובכל־זאת היה מֻרגש, כי בבית הקטן הזה ישבו אנשים זה לא כבר. ריח נעים של וֶרְבֵּנָה היה נודף עדַין. ומַריול הרהר: “הנה זה וֶרְבֵּנָה, הבֶּשֶׂם הפשוט. האשה, שֶׁדָּרה פה לפנַי, לא היתה מלאה סתירות… אשרי הגבר שזכה לה!”

הערב בא, היום עבר בכל אותם הדברים. הוא ישב ליד חלון פתוח ושאף אל קרבו את האויר הצח והנעים של הדשאים הרטֻבּים והתבונן אל השמש השוקע, הפּורשׂ צללים ארֻכּים על־פני הכּכּר.

שתי המשרתות סחו זו לזו בשעת הכנת הסעֻדה, וקולותיהן, קולות בנות־כפר, עלו אליו דרך המעלות, ודרך החלון הגיעו אליו געִיות הפרה, נביחות הכלב, קריאות בני־אדם מוליכים את בהמתם או משׂיחים עם חבריהם מעבר לנהר.

כל זה היה באמת מעון השקט והמנוחה.

מַריול שאל את נפשו בפעם האלף מאז הבֹּקר: “מה הגתה בקבּלהּ את מכתבי?… מה עתידה היא לעשות?”

אחרי־כן אמר אל נפשו: “ומה היא עושה בשעה זו?”

הוא הביט אל שעונו: – שש שעות וחצי. – “היא שבה לביתה, היא מקבלת אורחים”.

ובדמיונו חזה את הטרקלין ואת האשה הצעירה המספרת עם הנסיכה דֵי־מַלטין, עם הגברת דֵי־פרֵימין, עם מַסיבַל ועם הגרף בֶּרנהויז.

נפשו רעדה פתאם מחמת מין כעס. הוא השתוקק להיום שם. זו השעה, שהיה רגיל בכל יום לבוא לביתה. והוא חש בקרבו צער, לא שהתחרט על מה שעשה, כי רצונו היה חזק, אך מין מכאוב גופני, דומה לזה שחש החולה, אשר מנעו ממנו את זריקת המוֹרפיוֹן, שהיה רגיל בה.

הוא חדל לראות את כּכּר־הדשא, את השמש המתעלם מאחורי הגבעות של האֹפק. הוא לא ראה כי־אם אותה בין ידידיה, אותה, את האשה הזאת השקועה בהבלי העולם, שגזלוה ממנו. “אל נהרהר בדבר זה!” – אמר אל נפשו.

הוא קם ממושבו, ירד אל הגן, הלך עד המרפסת. הרוח הקריר של המים המבֻלבָּלים על־ידי הַשֶּׂכֶר עלה והיה לאֵד על־פני הנהר; והקרירות הזאת הקפּיאה את לבו, שהיה שרוי בעצב, הכריחה אותו לשוב על עקבו. בחדר־האֹכֶל היה השלחן ערוך. הוא סעד בחטיפה; אחרי־כן, כְּשֶׁלא היה לו מה לעשות, ובהרגישו כי בגופו ובנפשו הולך וגדל הצער שתקף עליו זה לא כבר, עלה על מטתו, עָצם את עיניו ואמר להֵרָדם: אך לשוא. לבו היה עֵר, לבו גרם לו יסורים, לבו לא עזב את האשה הזאת.

למי תהיה עתה האשה הזאת? לַגרף דֵי־בֶּרנהויז, בלי־ספק! אכן זה הוא האיש הַיָּאֶה לה, לבריה זו הרודפת אחרי התפארת, בן־עולם־הזה הוא, מנֻמס והכּל חוזרים אחריו. הוא מוצא חן בעיניה, כי רק כדי לכבֹּשׁ אותו השתמשה בכל כלי־זֵינהּ, אף כי גופה נתון לאחר.

תחת משׂא הרעיונות המכרסמים האלה עיפה נפשו, ובמצב של נים־ולא־נים הופיעו לפניו האיש הזה עם האשה הזאת. אך התנומה לא באה; וכל הלילה חזה אותם מתהלכים סביבותיו, מספרים זה עם זה כמו בכדי להרגיזו, נעלמים כאִלו לתת לו סוף־סוף יכֹלֶת להרדם, ולאחר שנפלה עליו תרדמה חזרו ובאו ועוררו אותו מתוך רגש של קנאה, שחלף בלבו.

עם עלות־השחר עזב את משכבו ויצא אל היער, מקל בידו, מקל־טַיָּלִים חזק, שעזבוהו בביתו החדש הדַּיָּרים הקודמים.

השמש שעלה זרח על־פני הצמרות אין־עָלים של האלונים, על־פני הקרקע, שפֹּה ושם היה שטוח עליו מרבד של ירַק־דשא, הלאה מעט – מרבד של עלים נובלים, ומשם והלאה – שׂיח־סנֶה, שפניו הצהיבו מחמת החֹרף; ופרפרים כתֻמים התעופפו לאֹרך הדרך, כמו אורות קטנים יוצאים במחול.

מימין הדרך נראתה גבעה, כמעט הר, ועליה עצי־אֹרֶן וסלעים תכֻלים. מַריול טִפּס ועלה עליו לאט, וכאשר הגיע לראשו, ישב על אבן גדולה, כי היה עיף עד כי כבדה נשימתו. רגליו כשלו מרפיון, לבו הלם, וכל גופו נראה רצוץ ומדֻכּא מחמת לֵאות רבה.

הדכדוך הזה בא לו לא מתוך עיפות, הוא ידע זאת. הוא בא על־ידה, מתוך זו האהבה המעיקה עליו כמו משא כבד. והוא לחש לעצמו: “מה רבה הצרה! מדוע היא מושכת את לבי כל־כך? ואני הן כל יָמי בקשתי אהבה שאינה גורמת יסורים?”

ומתוך שהתעורר לבו מחמת פחד, פן יכבד עליו להתגבר על יסורי נפשו, בא האיש להתבונן אל עצמו ולחטט בנפשו, ירד לתוך־תוכו של לבו, חקר ודרש להכירו יפה, להבינו יפה, לגלות לפני עיניו את ה“מדוע” של הַמַּשבֵּר שאין באור לו.

הוא אמר אל נפשו: "מימי לא הייתי משֻׁעבּד לתאוה סועֵרה. אין אני אדם מתלהב, אין אני בעל־תשוקות; אני בעל־בינה יותר מבעל־רגש, לבי הולך יותר אחרי החִדוש מאשר אחרי הכֹּסֶף, הדמיון מושל בי יותר מאשר יִשוב־הדעת. בעצם הדבר איני אלא אדם רודף תענוג עָדין, בעל טעם שקשה לסַפּקו. אהבתי כמה דברים בחיים, אך מימי לא דבקה נפשי בהם, כאדם מֻמחה שבוחן את הדבר ואינו מתלהב, כאדם שמבין הרבה עד כדי שלא להתפעל. הכֹּל אני מביא בחשבון, ורגיל אני לבדוק יפה־יפה את הדברים הישרים בעיני, עד שאיני יכול להכָּנע לפניהם בלי־דעת. הרי זה הַלִּקוי הגדול שבנפשי, וזו היא הסבּה היחידה של חֻלשתי. והנה זה באה האשה הזאת ומושלת בנפשי, על אפי ועל חמתי, למרות פחדי ממנה וידיעתי אותה; והיא הַשַּׁליטה עלי, כאִלו נטלה ממני אחד־אחד את כל רגשותי השונים שהיו בקרבי. ואולי זה הוא דבַר אסוני. בּזבּזתי את רגשותי לכמה וכמה דברים שאין בהם רוח־חיים, שאפתי אל הטבע, שהיה משובב נפשי, אל המוסיקה, שהגיתי לה חבּה אידיאלית, אל המחשבה, שהיא פרפראות לרוח־האדם, ואל כל אותם הדברים הנעימים והנאים אשר על־פני האדמה.

"אחרי־כן פגשתי בריה, שאספה אליה את כל שאיפותי הרפויות קצת והמשתּנות מזמן לזמן ובראה מהן אהבה. בהיותה עדינה ונאה, מצאה חן בעיני; בבינתה, שִׂכלה ופקוחותה לקחה את נפשי; והיא מצאה מסלות ללבי על־ידי תענוג טמיר שיש במגעהּ־ובמשׂאהּ, על־ידי אור גנוז ועצום היוצא מנפשה, אשר כבש אותי ונָסך עלי שכרון כריח של פרחים ידועים.

“היא מִלאה את כל נפשי, כי מלבדה איני שואף עוד לשום דבר, איני זקוק לשום דבר, איני רוצה בשום דבר”.

“לפָנים, מה היה רועד לבי מגיל בתוך יער זה השב לתחיה! והיום אין אני רואה אותו, אין אני מרגיש בו, הרי אני כאלו אינני פה. תמיד אני שרוי על־יד האשה הזאת, שאיני רוצה לאהבהּ עוד”.

“הבה! עלי להשכיח מלבי את הרהורי על־ידי עיפות רבה, אם לא כן – לא ארָפא”.

הוא קם וירד מעל גבעת הסלעים, פָּסע והלך פסיעות גסות. אך הזכרונות לא הרפו ממנו ודכּאו את נפשו, כאִלו נשא אותם בבשרו ודמו.

הוא החיש צעדיו, ולמראה השמש השולח אורו דרך עפאי העצים או לריח הנעים של הכֹּפֶר הנודף מעצי האַשּׁוּחַ חש האיש לפעמים, כי הוקל ללבו מעט, כאִלו בשׂורת־תנחומים באה לו מרחוק.

פתאם עמד. “הן אינני מטַיֵּל – אמר אל נפשו – אני בורח”. ואמנם בורח היה האיש מפני נפשו ולא ידע אנה. הוא ברח מפני יסורי־האהבה שפסקה, אשר רדפה אחריו.

אחרי־כן שב ללכת אט יותר. היער שִׁנה את מראהו, האילנות פרשׂו ענפיהם והרחיבו צלליהם, כי בא אל חלק היער החם יותר, אל המקום הנפלא של עצי־האָשור. לא נשאר עוד זֵכר לחֹרף. זה היה אביב מֻפלא, כאלו נולד בלילה הזה, כל־כך היה רענן וצעיר.

מַריול חדר אל עבִי־היער, אשר שם התרוממו העצים הענקים יותר ויותר, והוא הלך לפניו זמן רב, שעה, שעתַיִם, דרך הענפים, דרך שפע רב של עפאים מזהירים, כמשוחים בלֵחַ אביב. הכִּפָּה הרחבה של צמרות העצים האפילה על פני השמים, והיא נתונה על גזעים ארֻכּים, ישרים או כפופים, פעמים מלבינים ופעמים משחירים באֵזוב השחור הצמוד אל קלִפּת־העץ. האילנות התנשאו למרום זה אחרי זה מעל ראשי השיחים והעצים הרכים, שצמחו לרגליהם, וסוככו עליהם בעב גדולה, אשר קרני השמש בקעו וירדו בעדה. מטר־אורה ירד ונזל דרך עולם־העפאים, שלא היה לו עוד מראֵה יער, אלא מראֵה עולם של ירק מוּאר בקרני זהב.

מַריול עמד, כי לבו התעורר מרגש שאין להביעו בדברים. איה הוא? האם ביער או בתוך ים, ים של עלים ושל אורה, ים גדול מוּפז באורה ודשא?

לבו נרגע, צערו נשכח מעט, והוא ראה את עצמו חבוי, שוקט, והוא שכב על הארץ על המרבד הצהֹב של העלים הנובלים, אשר העצים האלה השירום בשעה שעטפו מעטפה חדשה.

ובהתענגו על המגע הרענן של האדמה ועל נֹעַם האויר הצח, תקף עליו חשק, בתחלה לא ברור ואחרי־כן ברור יותר ויותר, לבלתי היות לבדו במקום הנהדר הזה, והוא אמר אל נפשו: “הה, לוּ היתה היא פה עמי!”

ופתאם ראה בדמיונו את הר “מיכאל הקדוש”, והוא זָכַר, כמה היתה האשה שונה שם ממה שהיתה בפַריז, אז בשעה שהתעורר בלבה רגש האהבה לרוח הים, בפני החולות הצהבהבים. והוא הרהר, כי רק ביום ההוא אָהבה אותו מעט, במשך שעות אחדות. אכן, בדרך ההיא, בזמן שגלי הים נרתּעו, במנזר ההוא, במקום שהוציאה מפיה את שמו בלבד: “אנדרי”, נראה היה כאִלו אמרה: “שלך אני”; ושם בנתיב ה“משֻׁגעים”, במקום שנשא אותה כמעט בחלל האויר, הגה לבה אליו מין אהבה עזה, אשר לא שבה אליה עוד אך דרכו רגליה הגנדרניות על מרצפת פַּריז.

אך פה, עִמו, בתוך נהר־הדשא, בתוך ים זה של הצומח, האם לא היה בא אל לבה אותו הרגש הפורח והנעים, שהתעורר בקרבה שם בנוֹרמַנדיה?

הוא שכב אפרקדן, שקוע בהרהוריו העצובים, עיניו תועות בגלי השמש על צמרות העצים; ומעט־מעט עצם את עיניו, כי תקף עליו השקט הגדול של האילנות. לאחרונה נרדם, וכאשר הקיץ, ראה והנה עברה השעה השנית אחרי הצהרים.

וכאשר עמד על רגליו, מָעטה עצבותו, פָחת צערו, והוא קם והלך לדרכו. הוא יצא מתוך עבי־היער ובא אל פרשת־דרכים, אשר שם הגיעו עד קצן, כמו קרני כתר, שש שׂדרות גבוהות מאד, אשר הלכו והתעלמו במרחק־העפאים השקוף, בתוך האֹפק הכחלחל. על־גבי לוח היה רשום שֵׁם המקום הזה: “צרור־הפרחים של המלך”. ואמנם היה המקום הזה הבּירה של מלכות עצי־האָשור.

עגלה חלפה והיא רֵיקה ופנויה. מַריול שָׂכר אותה וצוה לנסוע למַרלוֹט, אשר משם אמר ללכת ברגל למוֹנטיני, אחרי אכלו בפֻנדק שם, כי היה רָעֵב.

על לבו עלה, כי אתמול ראה שם את הבית שנפתח זה לא כבר: בית־המלון “קוֹרוֹ”, פֻּנדק מיֻחד לאמנים, מפֹאר בטעם ימי־הבינים, בתבנית בתי־היין מעֵין “החתול השחור” אשר בפַריז. העגלה הגיעה שמה, והוא בא דרך דלת פתוחה אל אולם רֵיק, אשר שם עמדו שלחנות ממין ישן וספסלים לא־נוחים לישיבה, והם כאִלו מצפּים לבואם של סועדים מבני הדורות שעברו. בקצה החדר הזה עמדה אשה, בלי־ספק מלצרית צעירה, על־גבי השלב העליון של סֻלם קטן כפול ושָׂמה קערות ישנות על יתדות תקועות במקום גבוה בשבילה. פעם התרוממה על ראשי אצבעות רגליה, פעם הרימה רגל אחת, התמודדה, פשטה יד אחת אל הקיר ובשנית אחזה קערה, ותנועותיה היו חרוצות ונאות, כי תֹאר־גופה היה יָפֶה, והקו הרוטט העובר מכף־ידה עד כף־רגלה היה מלא חן מתחלף עם כל ניד גופה. ובהיות פניה אל הקיר, לא ראתה כשנכנס מַריול ועמד להתבונן אליה. זכרונו של הפַּסָּל פרֵידולֵי עלה לפניו: “ראו, הנה יפת־תֹּאר! – אמר אל נפשו – הנה גמישה היא מאד, הנערה הזאת”.

הוא הוציא שִׁעוּל. הנערה כמעט שנפלה מתוך הפתעה, אך בו ברגע שמצאה את שווי־המשקל, קפצה על הקרקע מעל הסֻלם מתוך קלות של מרַקֶּדת על החבל, אחרי־כן נגשה מתוך חיוך אל האיש הבא ושאלה:

– מה יבקש האדון?

– ארוחת־הבֹּקר תואילי לתת לי, העַלמה.

היא הרהיבה להשיב:

– יותר נכון, ארוחת־הצהרים, כי הנה

זה הגיעה השׁעה הרביעית.

הוא ענה:

– לוּ יהי כדבריך, אם אַתּ רוצה בכך. תעֹה תעיתי ביער.

ואז קראה בשם את המאכלים שהוכנו לאורחים. הוא בחר את שלו וישב אל השלחן.

היא הלכה אל המטבח להזמין את הארוחה, אחרי־כן שבה לערוך את השלחן.

עיניו שוֹטטו אחריה, כי מצא אותה נאה, זריזה ונקיה. היא היתה לבוּשה לשֵׁם עבודה, שמלתה משֻׁלשלה, שרווּליה מָפְשלים, צוארה חשׂוּף, ופניה היו מזֹרָזים ונחמדים למראה. והקוֹרסֶט שלה הבליט יָפֶה את חָזָהּ, אשר התגאתה בו מאד.

פניה היו אדֻמים קצת, שזופים מרוח היום, ונראו כנפוחים יותר מדי, אך מראיהם רענן כפרח המתפַּתּח. עיניה היפות והשחורות הזהירו והבריקו, פיה הפתוח היה מלא שִׁנַּיִם יפות וצחורות, ושפע שערותיה הערמוניות העיד על האנרגיה הרַבּה של הגוף הצעיר והחסֹן הזה.

היא הביאה צנון וחמאה, והוא ישב אכול וחדל להביט אליה. הוא אמר להשכיח את נפשו, ולכן צוה להביא לו בקבוק של יין־שמפניה ושתה אותו כֻלו, אחרי־כן שתה שתי כוסות של קִימל בסוף הסעֻדה; וּבהיות כמעט לבו רֵיקן, כי לא אכל קֹדם יציאתו בלתי־אם מעט בשר קר ופת־לחם, חש עתה, כי תקף עליו רגש של קהִיָּה וללבו הוקל על־ידי רגש תמהון עצום, אשר היה בעיניו כרגש של שכחה.

רעיונותיו, צערו, יסורי־נפשו היו כאִלו נמוגו, צללו בתוך היין הבהיר, אשר הפך בשעה קלה את לבו המעֻנה ללב שאנן כמעט.

הוא שב למוֹנטיני בפסיעות קטנות, נכנס לביתו, ובהיותו עיף מאד, נוטה מאד לתנומה, עלה על מטתו כאשר רק בא הלילה, ועד־מהרה נרדם.

אך הוא הקיץ בלילה סר־רוח, כאלו חלום־בלהות, שגֹרַש לשעות אחדות, שׁב ובא בגנֵבה לעוררו משנָתו. הנה היא פה, הגברת די־בּורן, שבה ומתהלכת מסביב לו בלִוית מר די־ברנהויז. “הנה! – אמר אל נפשו – מקַנֵּא אני לה. מדוע זה?”

מדוע עברה עליו רוח־קנאה? הוא הבין זאת עד־מהרה. למרות פחדיו וחשדיו, הנה כל זמן שהיה מאַהבהּ, ידע, כי נאמנה היא לו, נאמנה, אף כי אינה מלאה רגש ואהבה, אך לבה היה נאמן לו. ועתה, כאשר נפסק הקשר ביניהם, שִׁחרֵר אותה – וחסל. התִשָּׁאֵר עתה בלי קשר־אהבה? כן, במשך זמן מועט, בלי־ספק… ואחרי־כן?… הן אותה הַנֶּאֱמָנוּת, ששמרה לו עד היום, והוא לא הטיל ספק בכך, באה מתוך אותו הרגש העמום שהיה בלבה, כי אם תעזוב אותו, את מַריול, אשר הֶלאה אותה, אז יבוא יום, אם יקדים או יאחֵר, מקץ זמן־מנוחה כל־שהוא, והיא תביא אחר במקומו, לא מתוך אהבה, אלא מתוך עֲמַל הבדידות, אשר זנחה אותו מתוך עמל אהבתו אליה. האם אין נשים, אשר תחזקנה כל ימיהן במאהביהן בהכנעה לגורלן מתוך פחד מפני זה שיבוא אחריהם? ומלבד זאת, הנה בעיני אשה כמוה תועבה היא להמיר את מאהביה. אמנם בינה יתֵרה לה לבלתי הִכָּנַע מפני דעות קדומות על החטא ועל הבושה, אך היא מחוֹננה ברגש־צניעות עָדין, אשר ימנע אותה מן הזוהמה. היא אשה בת־דורהּ ולא בעלת־בית צנועה, ולכן לא נרתּעה מפני קשר־אהבה בסתר, אך בשׂרהּ האדיש היה נעשׂה חַדודים מפני הרעיון הנתעב לעבור מזרועות מאַהב אחד אל השני ואל השלישי.

הוא שחרר אותה… ועתה?… עתה קרוב לודאי, כי תתן עינה באחר! וזה יהיה הגרף די־ברנהויז. ברי לו הדבר, ולפיכך הוא סובל בשעה זו באֹפן שאין לשער.

מדוע נתּק את הקשר? בשעה שעזב אותה, היתה נאמנה לו, חבבה אותה חבּה רבה. מדוע זנח אותה? יען כי הוא אדם גס, בעל־תאוה, שאינו מבין את האהבה בלי התמכּרות הגוף כֻּלו?

הֲכן הוא הדבר? כן… אך יש עוד דבר בגו. קֹדם־כּל היה מפחד מפני היסורים. הוא ברח מפני הצער על שלא היה אהוב במדה זו שאהב, מפני הפֵּרוד הנורא ברגשות אהבתם, שלא היו דומים אלה לאלה, מפני הכאב אין־מרפא לו, שתקף את הלבו עד לבלי הרָפֵא, אולי, כל ימי חייו. הוא פָחד פחד מפני היסורים, מפני הצער שעתיד לקנן בלבו שנים שלֵמות, זה הצער, שחש את בואו במשך חדשים אחדים ושהיה שרוי בו שבועות אחדים. בהיותו חלש, כמו תמיד, נרתּע מפני היסורים, כמו שהיה כל ימיו נרתע מפני עמל רב.

אין הוא מסֻגל אפוא לעשות דבר עד תכליתו, למסור את כל נפשו לאהבה, כמו שצריך היה למסור עצמו למדע או לאמנות. ואולי אי־אפשר כלל לקנות אהבה רבה בלי יסורים רבים.

עד אור־הבֹּקר עלו וחזרו בלבו הרעיונות האלה, אשר נשכו אותו ככלבים. אחרי־כן קם ממשכבו וירד אל שפת הנהר.

סמוך לשֶׂכֶר־המים פרש דַּיָּג מכמֹרת. המים הסתובבו לאור השמש, וכאשר מָשה האיש את רשתו הגדולה לשימה אל קרקע סירתו, התחבּטו הדגים הקטנים בתוך עניבות הרשת ומראיהם ככסף־חי.

לב מַריול נרגע בתוך הרעננות של אויר־הבֹּקר, בתוך הקצף של אֶשד־המים, ששם פִּזזו קשָׁתות קלות. והמים, אשר שטפו לרגליו, נדמו לו כנושאים הלאה מעט מיגונו עם מרוצתם המהירה שאינה פוסקת.

הוא אמר אל נפשו: “אכן טוב עשיתי. אם לא כן, הייתי אֻמלל מאד!”

הוא שב לביתו לקחת שם עַרְסָלָה שראה בפרוזדור, נטלהּ וקשרהּ בין שתי תְרָזוֹת, ובשכבו נסה להסיח דעתו מכל דבר ולהתבונן אל הגלים העולים ויורדים.

עד זמן סעֻדת־הבֹּקר היה שרוי בתוך קפאון נעים, בתוך שַׁלות הגוף שהתפשטה עד נפשו, ושעה רבה ישב אל השלחן בזמן סעֻדתו, כדי לבלות את היום. אך הצפִּיָּה הרגיזה את רוחו: הוא צִפּה לבא הפּוֹסטה. הוא טִלגרף לפַּריז וכתב לפונטֵינְבְּלוֹ, כי ישלחו אליו את מכתביו. הוא לא קבל מאומה, והרגש של בדידות רבה החל להציק לו. מדוע? הן אין לו לצפּות לשום דבר נעים, מנחם־נפש, מאיר רוחו, אשר יבוא אליו מתוך הילקוט השחור, התלוי על צדו של נושא־האגרות, מלבד מכתבי־הזמנה שאין בהם ממש והודעות על דברים של מה־בכך. ובכן מדוע זה הוא עורג אל הגליונות החבוים האלה, כאִלו יש בהם להביא גאֻלה ללבו?

האם לא הסתתרה בעמקי לבו תקו־הבל, כי היא תכתוב אליו?

הוא שאל את אחת הנשים הזקנות:

– בכמה שעות יבוא נושא־האגרות?

– בחצות היום, אדוני.

היתה שעת־הצהרים. הוא הקשיב קשב רב אל כל אִושָׁה הבאה מן החוץ ורֹגז לבו הלך וגדל. קול דפיקה בדלת עורר אותו. נושא־האגרות הביא לו עתונים ושלשה מכתבים שאין בהם ממש. מַריול קרא וחזר וקרא את גליונות העתונים, שעמום הוטל עליו, והוא יצא החוצה.

מה יש לו לעשות? הוא שב אל הערסלה ושכב בה שוב; ואולם מקץ חצי־שעה תקף עליו רצון אדיר לשַׁנות מקומו. אל היער? כן, היער מקום נחמד הוא, אך הבדידות שם נראתה לו איֻמה יותר מאשר בביתו, מאשר בתוך הכפר, ששם חולפים לפעמים קולות של החיים. והבדידות הדוממת הזאת של העצים ושל העלים מביאה אל קרבו את העצבוּת ואת הגעגועים, עד כי שוקע הוא ביגונו. הוא עבר בדמיונו את כל הדרך הארֻכּה שהלך אתמול, וכאשר עלה לפניו זֵכר המלצרית הצעירה והזריזה אשר בפֻנדק קוֹרוֹ, אמר אל נפשו: “הנה! הלוך אלך עד המקום ההוא ושם אסעד!” הרעיון הזה הניח את דעתו; זה הוא ענין, זו היא תחבּולה לבלות שעות אחדות; והוא עמד ויצא לדרך מִיָּד.

הרחוב הארֹך של הכפר נמשך בשורה ישרה בתוך העמק בין שני טורים של בתים לבָנים, נמוכים, מכֻסים גגי־רעָפים, כמה מהם עמדו לנֹכח הדרך וכמה מהם עמדו בתוך חצר קטנה, ששם פָּרח עץ־הלילָך, תרנגולות חטטו באשפה, וסֻלמות עם מסעדי־עץ עמדו ליד הכתלים בפתח. אכרים עסקו אט לפני בתיהם במלאכות של הַמֶּשֶׁק. אשה זקנה כפופה, בעלת שער אפור וצהֹב שלא לפי שנותיה – כי בנות־הכפר אין שערן מַלבּין – עברה על פניו, לבושה מעיל בָּלֶה, ורגליה הרזות והצנומות נבלטו תחת מין שמלה של צמר. היא התבוננה לפניה בעינים חסרות־דעה, בעינים שלא ראו מימיהן בלתי־אם דברים פשוטים אחדים, הדרושים לצרכי חייה הדלים.

אשה אחרת, צעירה ממנה, עמדה ופרשׂה בלי־לבן לפני פתח ביתה. תנועות ידה, בהרימה את שמלתה, גלו מעל גרבַּיִם כחֻלות, קרסֻלים גסים ועצמות בלי בשר, וחָזָהּ היה שטוח ורחב כחזֵה־גבר, וכל גופה היה חסר־תֹאר, מכֹער למראה.

מַריול הרהר: “נשים! גם אלה נשים! נשים הן!” ודמותה של הגברת די־בּורן עמדה לנגד עניו. הוא ראה אותה בצורתה הנאה והיפה, תפארת גוף האדם, מעֻדנה ומהֻדרה לקחת עיני רואיה; והוא רעד מתוך צער על האבדה שאינה חוזרת.

הוא החיש צעדיו, כדי לגרש הרהוריו ולהרגיע את לבו.

כשנכנס אל הפֻּנדק במַרלוֹט, הכירה אותו המלצרית הצעירה תֵּכף ופנתה אליו כמודעה כמעט ואמרה:

– צפרא טבא, אדוני.

– צפרא־טבא, עלמה.

– היואיל כבודו לשתות דבר?

– כן, לשֵׁם פתיחה, אחרי־כן אסעד פה.

הם באו בדברים על־אודות המשקה שֶׁיִּשתּה, על המאכל שיאכל אחרי־כן. הוא שאל על כל דבר, כדי לדובבהּ, כי נאים היו דבּוּריה, בנעימה פַּריזית, ובטויהּ היה קל ונוח, כמו שהיו תנועותיה קלות ונוחות.

ובהאזינו לדבריה הרהר בלבו: “נערה זו נעימה עד־מאד. יש בה משהו מאשת־אָהבים”.

הוא שאל אותה:

– בת פַּריז אתּ?

– כן, אדוני.

– זה ימים רבים אתּ פה?

– שני שבועות, אדוני.

– המצא המקום חן בעיניך?

– לעת־עתה לא, אך עדין קשה לחרוץ. ומלבד זאת הֶלאה אותי אוירה של פַּריז, ואויר השדות משובב את נפשי. והדבר הזה הוא שהביאני הלום. ובכן, האלך להביא לאדוני יין־וֶרְמוט?

– כן, עלמה, ואמרי־נא לבעל־הפֻּנדק או למבשלת, כי יכינו לי סעֻדתי יפה.

– אל ידאג אדוני.

היא יצאה והוא נשאר לבדו.

הוא בא אל הגן של הפֻּנדק וישב תחת גג סֻכָּה, אשר שם הגישו לו את יינו. הוא נשאר לשבת שם עד סוף היום, הקשיב אל צפצוף הכּיכלי בכלוב והביט לפעמים בעבור על פּניו המלצרית הצעירה, אשר התגנדרה והתהדרה לעיני האדון, בהבינה כי מצאה חן בעיניו.

הוא הלך משם כמו ביום אתמול, לאחר שהגיח אל קרבו בקבוק יין־שמפניה; אך צללי הערב והרוח הצח של הלילה הפיגו עד־מהרה את שכרונו הקל, ועצבות עצומה באה שוב אל נפשו. הוא הרהר: “מה לי לעשות? האֶשָּׁאֵר פה? האם נגזר עלי לשאת ימים רבים את החיים השוממים האלה?” והוא נרדם בשעה מאֻחרה מאד.

ממחרת היום שב להתנודד בתוך הערסלה; ומראה האיש הפורשׂ מכמֹרֶת תמיד הביא רעיון אל לבו לעסוק בצֵיּד־דגים. חנוני אחד, שמכר לו חַכָּה, לִמֵּד אותו את המלאכה וגם התנדב להורותו את הנסיונות הראשונים. הוא קבלה את ההצעה, ומתשע שעות בַּבֹּקר עד חצות היום עלה בידי מַריול בעמל רב, לאחר התאמצות מרֻבּה, לצוד שלשה דגים קטנים.

אחרי סעֻדתו הלך שוב למַרלוֹט. לשֵׁם מה? כדי לבלות את הזמן.

המלצרית הצעירה אשר בפֻּנדק פתחה בחיוך, כאשר ראתה את פניו.

אף הוא חִיֵּך והתענג על ההתוַדעות הזאת, ונִסה לבוא עמה בדברים.

היא היתה מקֹרבה יותר מיום אתמול והרבתה שיחה. שמהּ אלישבע לֶדרוּ.

אִמהּ, תופרת בביתה, מתה עליה בשנה שעברה; ואביה, פקיד שותה־שִׁכּור כל ימיו, שלא מצא מקום והיה מתפרנס מעבודת אשתו ובתו, נעלם אחרי־מות אשתו, כי הנערה, שישבה כל היום לבדה בעלִיָּתה ועסקה בתפירה, לא יכלה לפרנס שתי נפשות. והיא, שֶׁנִּלאתה נשֹׂא את בדידותיה, באה להיות מלצרית בבית־מזון ושם ישבה כשנה, ויען כי היתה עיֵפה ויגֵעה, קבלה את הזמנת בעל־הפֻּנדק “קוֹרוֹ” במרלוֹט, אשר הכיר אותה כשֶׁשֵּׁרתה לפניו, לבוא אל הכפר לימות־הקיץ עם עוד שתי עלמות, העתידות לבוא בעוד זמן־מה. בעל־הפֻּנדק הזה ידע למשֹׁך את לב אורחיו.

הספור הזה מצא חן בעיני מַריול, אשר הוסיף לדובב את העלמה הצעירה ושאל אותה בתבונה ודבּר עמה בנעימות על־אודות פרטי חייה הדלים והחשכים, שנהרסו בידי אביה השִׁכּור. והיא, נפש עלובה, תועה, באין משען, ועליזה בכל־זאת על כי צעירה היא, בהרגישה, כי האיש הזר הזה מתענין באמת בגורלה ולבו טוב אליה, דִבּרה עמו באֵמון־רוח, בנפש פּתוחה, אשר לא יכלה לעצור בעדה כמו בעד זריזות אבריה.

וכאשר כלתה לדבּר, שאל אותה:

– ואַתּ… תהיי מלצרית כל ימי חייך?

– איני יודעת, אדוני. כלום אפשר לי לדעת, מה יהא עלי מחר?

– ובכל־זאת צריך כל אדם לדאוג לעתידו.

היא לבשה צורה של שקועה במחשבה, אך עד־מהרה התעודדה וענתה:

– קבּל אקבּל מה שיביא לי גורלי. אחת היא!

הם נפרדו זה מעל זה כידידים טובים.

כעבור ימים אחדים בא שוב, אחרי־כן בא עוד פעם. אחרי־כן היה בא לעתים קרובות, כי משכה אותו בלי־דעת השיחה התמימה עם הנערה הגלמודה, אשר פטפוטיה הקלים הפיגו קצת את יגונו.

אך כשהיה שב בערב ברגל למוֹנטיני ובהעלותו את זֵכר מרת די־בּורן, היה תוקף את לבו משבר נורא של יאוש. עם אור־הבֹּקר היה לבו מתעלס קצת. ועם רדת הלילה ירד עליו רגש־הגעגועים הקורע לב ורוח הקנאה הקשה כשאול. הוא לא שמע שום דבר. הוא לא כתב לאיש ואיש לא כתב אליו. הוא לא ידע מאומה. וכשהיה מהלך יחידי בדרך בחשֵׁכה, תֵאר בדמיונו את קשר האהבה ההולך וחזק, כאשר חזה מראש, בין אהובתו לפנים ובין הגרף די־ברנהויז. הרעיון הזה, שנקבע בלבו, הלך וחדר לתוכו יותר ויותר מיום ליום. האישׁ הזה – הרהר בלבו – יתן לה את אשר תשאל נפשה: אוהב דגול, תדירי, בלי תביעות יתרות, שדעתו נחה ולבו מתיהר, כי האשה המצֻיָּנה והנאה הזאת בחרה בו מכל הגברים.

הוא הציג את האיש הזה לעֻמת עצמו. האיש הזה ודאי לא יהיה מזֻעזע־עצבים, קצר־רוח להלאות את אהובתו, לא ידרשׁ כמוהו להשיב לו אהבה כאהבתו, זו הדרישה שהרסה את ברית־אהבתם. הוא יהיה מסתּפּק במועט, כאדם בן־דורנו הנוח מאד לבריות, המיֻשב והעוצר ברוחו, כי גם הוא, כנראה, אינו מן הגזע של בעלי התשוקה העז.

באחד הימים, כשבא אנדרי מַריול למַרלוֹט, ראה והנה באחת הסֻכּות של הפֻּנדק “קוֹרוֹ” יושבים שני אנשים צעירים, מגֻדלי זקן וחבושים כובעי־צמר, ומעַשנים מקטרות.

בעל־הפֻּנדק, אדם בריא־בשר, בעל פנים פורחים, קִדֵּם אותו בברכה, כי הגה בלבו אל האורח התדיר הזה חִבָּה, אחרי־כן אמר:

– יש לי היום שני סועדים חדשים, שני צַיָּרים, שבאו אתמול.

– הם האנשים היושבים שם?

– כן, הם מפֻרסמים, הצעיר שבהם קבל בשנה שעברה מֵדַליה של כסף.

ולאחר שסִפֵּר את כל אשר ידע על־אודות האמנים האלה העולים לגדֻלה, שאל:

– מה יקח כבודו היום, מר מַריול?

– שלח לי יין־וֶרמוט, כדרכי.

בעל־הפֻּנדק הלך לו.

אלישבע באה והיא נושאת קערה, כוס ובקבוק. ובו ברגע קרא אחד הַצַּיָּרים:

– ובכן, נערה, עדין אתּ כועסת?

היא לא ענתה, וכאשר קרבה אל מַריול, ראה והנה עיניה אדֻמות.

– האם בכית? – שאל.

היא ענתה בפשטות:

– כן, קצת.

– מה אֵרע?

– שני האנשים היושבים שם פגעו בכבודי.

– מה עשו לך?

– הייתי בעיניהם כאחת הנשים של הפקר.

– האם התאוננת על זה באזני הפֻנדקאי?

היא משכה בכתפיה מתוך יאוש:

– הוי, אדוני… האדון בעל־הפֻּנדק… הפטרון… עתה ידעתיו… הפונדקאי הזה!…

מַריול התרגז, כי הדבר נגע עד לבו, ואמר לה:

– התספּרי לי את כל הדבר?

היא ספּרה לו את דבר הפגיעה שפגעו בה בגסות שני הַצַּיָּרים שבאו אתמול. אחרי־כן החלה לבכות ושאל אל נפשה, מה יש לה לעשות והיא נכריה במקום הזה, באין מגן, באין משען, באין כסף, באין סעד.

פתאם הציע לפניה מַריול:

– אולי תואילי לבוא לשרת בביתי? בביתי יתהלכו עמך בנֹעם; וכאשר אשוב פַּריזה, תהי בת־חורין לעשות כטוב בעיניך.

היא הסתּכּלה בפניו מתוך עינים שואלות.

אחרי־כן ענתה פתאם:

– טוב, אדוני.

– מה משכֻּרתֵּך פה?

– ששים פרנק לחֹדש.

ומתוך דאגה הוסיפה:

ועוד יש לי פה הכנסה קטנה ממתנות הסועדים. ביחד עולה הכֹּל לשבעים פרנק בערך.

– אנכי נכון לתת לך מאה.

מתוך תמהון שאלה:

– מאה פרנק לחֹדש?

– כן, היָשר הדבר בעיניך?

– ודאי ישר וישר!

– עליך יהי רק לשרת אותי, להשגיח על כלי, על בגדי, ולכַבּד ולרַבּץ את חדרי.

– מובן הדבר, אדוני.

– מתי תבואי אל ביתי?

– מחר, אם רצונך בכך. אחרי כל מה שעבר עלי פה אין לי אלא להודיע את הדבר לפקידות־הכפר ואני פטורה.

מַריול הוציא מכיסו שני לוּאי־זהב ונתן לה:

– הרי לך דמי־קדימה.

שִׂמחה רַבּה האירה את פניה והיא קראה בהחלט:

– מחר לפני חצות היום אהיה בביתך, אדוני.

II

אלישבע באה ממחרת היום למונטיני ואחריה אכר נושא את חפציה בעגלת־יד, מַריול פָּטַר את אחת מן הזקֵנות ושִׁלֵּם לה דמי־פצוי ביד נדיבה, והמשרתת החדשה תפסה חדר קטן בדיוטה השנית, ליד חדר־הַמִּטבָּח.

כאשר עמדה לפני אדונה, היו פניה בעיניו שונים קצת ממה שהיו במרלוֹט. היא היתה פזיזה פחות, מתונה יותר, בהיותה עתה משרתת בבית אדון, שהיתה כמעט ידידתו בסֻכּת הפֻנדק ההוא.

במלים אחדות הורה לה את אשר עליה לעשות. היא שמעה לו בהקשבה רבה, סִדרה את הכֹּל וקבלה את מִשׂרָתה…

שבוע ימים עבר ובנפש מַריול לא בא כל שנוי. הוא הכיר רק את זאת, כי המעיט לעזוב את ביתו, על אשר פסק הַנִּמוק לטיוליו למַרלוֹט, וביתו לא נראה בעיניו שומם כל־כך כמו בימים הראשונים. הסער הגדול של יגונו שקט מעט, כאשר ישקט כל סער; אך במקום הסערה הזאת עלתה בלבו עצבוּת אין־סוף, אחד מרגשות־הַמֵּילנכוליה העמֻקים, הדומים למחלה כרוֹנית ואִטית, שלפעמים סופה מיתה. חלף וגז כל כשרונו לפעֻלות; על שאיפת רוחו לחָדש, כל תשוקתו לדברים, שהיו מעסיקים את נפשו עד כה ושעשעו אותו, כָּלו בקרבו, ועל מקומם באו רגש הגֹעַל לכל דבר ורגש הרשלנות שאין לנצחו, אשר נטל ממנו את הכֹּח לקום ולצאת החוצה. הוא לא היה עוזב עוד את ביתו, והיה הולך מן הטרקלין אל הערסלה ומן הערסלה אל הטרקלין. שעשועיו הכי־גדולים היו להתבונן אל שטף הנהר לוּאַן ואל הַדַּיָּג הפורש רשתו.

אחרי הימים הראשונים של זהירות ומתינות נעשה לבה של אלישבע גס יותר, ובהכירה בחוש המיֻחד לאשה, כי אדונה שרוי תמיד ביגון, היתה פונה אליו, בשעה שהמשרתת השנית לא היתה בבית, ושואלת:

– אדוני שרוי בשעמום רב?

הוא היה עונה מתוך דכדוך:

– כן. רב.

– אדוני צריך היה לטַיֵּל.

– אין הטיול מביא לי עוד תענוג.

היא הגתה אליו חִבָּה בסתר. בּבֹּקר בּבֹּקר, כשהיה נכנס לתוך טרקלינו, היה מוצא אותו מלא פרחים נותני ריח כמו בגן־פרחים. אלישבע ודאי היתה שולחת בשכר את נערי הכפר אל היער להביא משם את פרחי־הבַּכּוּרוֹת, את הסִגלִיּוֹת, את קדקדי־הזהב, גם היתה מבקרת את גני־הפרחים הקטנים אשר בכפר, ששם היו נשי האכרים משקות בערב את ערוגותיהן. והוא, השרוי בתוך בדידותו, בתוך עצבותו, בתוך קפאונו, לבו היה מלא תודה, תודה רכה, על חִבָּתה העמֻקה ועל דאגתה לו, שהיה מכיר תמיד בה, כי מתאמצת היא לגרום לו נחת־רוח בכל הדברים הקטנים האלה.

נדמה לו גם זה, כי היא יפה יותר, הדוּרה יותר, כי פניה התעדנו יותר והאֹדֶם סר מעליהם קצת. ובאחד הימים, כשהגישה לו את הַטֵּה, ראה והנה ידיה אינן עוד ידי משרתת, כי־אם ידי גברת עם צפרנים עשויות וטפוחות. ויום אחד ראה, כי נעולה היא נעלים נאות. ופעם אחת, אחרי הצהרים, כשעלתה אל חדרה, ירדה משם לבושה שמלה נאה, אפורה ופשוטה, עשויה בטוּב־טעם. ובראותו אותה עוברת קרא:

– הנה מה מקֻשטה אתְּ, אלישבע!

היא התאדמה עד עיניה וגמגמה:

– אנכי? לא, אדוני. לובשת אני בגד יפה יותר, כי משׂתּכֶּרת אני יותר.

– איה קנית את השמלה הזאת?

– אני בעצמי תפרתיה, אדוני.

– אתּ תפרתְּ? מתי? הלא רואה אני אותך כל היום עבודת בבית.

– אך בערב, אדוני.

– ואיפה לקחת את האריג? ומי עשה את גִזרַת הבגד?

היא ספּרה לו, כי התַּגָּר במוֹנטיני הביא לה דוגמאות מפוֹנטֵינְבְּלוֹ. היא בחרה ושִׁלמה בעד האריג בשני לוּאי־הזהב, שנתן לה האדון דמי־קדימה. ובנוגע לגִזרַת הבגד ותבניתו אין הדבר קשה לה, כי ארבע שנים עסקה עם אִמה בתפירת בגדים.

הוא לא יכל להתאפק ואמר:

– השמלה הזאת הולמת אותך יפה. נאה אתְּ מאד.

ושוב התאדמה עד שרשי שערותיה.

כאשר הלכה מעמו, שאל את נפשו: “אולי נתנה בי הנערה את עיניה?” הוא הרהר בדבר, פקפק, הטיל ספק, ואחרי־כן בא לידי הוכחה, כי סוף־סוף אפשר הדבר. לבו טוב אליה, משתתף בצערה, הוא מֵגֵן עליה, ידידה הוא כמעט. מה הפֶּלא, אם דבקה נפש הנערה הזאת באדונה, אחרי כל אשר עשה למענה. הרעיון הזה לא נראה לו אי־נעים. הנערה היא יפה באמת ואין בה כלום ממראה שפחה. יהירותו של גבר, שנפגעה כל־כך, שדֻכּאה כל־כך, שחֻבּלה כל־כך על ידי אשה אחרת, התעודדה עתה, הונח לה, נרפאה כמעט. שִׁלּוּמִים הם, שִׁלּוּמים קלים מאד, בלתי־נראים, אך סוף־סוף שלוּמִים הם. כי אם אדם מעורר אהבה בלב מי־שהוא – אין זאת כי האיש הזה ראוי לאהבה. האֶגוֹאיזמוס שלו מצא בזה נחת. הדבר הזה עתיד להעסיק את רוחו ולגרום לו הנאה קצת, בראותו את לב הנערה עורג אליו. ולא עלה כלל על דעתו להרחיק את הילדה הזאת, להגן עליה מפני הסכנה, שהוא עצמו סבל על־יד כל־כך, לחמול עליה יותר מאשר חמלו עליו – כי מעולם לא בא רגש החמלה להתערב עם רגשות הנצחון.

הוא התבונן אפוא אליה ונוכח לראות, כי לא טעה. כל יום ויום, בכל דבר ודבר, גִלה את הרגש יותר ויותר. באחד הימים, בשעה שנגעה בו אגב־שֵׁרות ליד השלחן, חש ריח נודף מבגדיה, ריח בשמים פשוטים, שמכר לה בלי־ספק אותו התגר או הבַּשָּׂם. והוא נתן לה במתנה בקבוק של מי־בֶשׂם, שהוא משתמש בהם זה כבר ושיש לו תמיד מן המוכן. וגם סַבּוֹן משלו נתן לה, גם מֵי־שִׁנַּיִם, גם פוך. ובחשאי סִיַּע האיש בידה ללבֹּש צורה חדשה, שבכל יום היתה נִכֶּרת יותר, בכל יום היתה משתַּלֶמת יותר, והוא התבונן אליה מתוך סקרנות ונחת־רוח.

ובהיותה משרתת נאמנה לו וענותָנית, הלך עם זה והתעורר בה לב אשה, אשה אוהבת, שכּל רגשותיה הגנדרניים התפתחו בה בתמימות.

אף הוא דבקה נפשו בה לאט־לאט. הוא היה מתענג למראֶהָ, מכיר לה טובה. הוא השתעשע ברגש־אהבה זה שעלה בלב, כדרך שאדם משתעשע בשעה של עצבות בכל דבר שיש בו כדי לפזר את הנפש. הוא לא הגה אליה בלתי־אם זה הרגש העמום, שדוחף כל גבר אל כל אשה, אם שפחה נאה או כפרית יפה. הוא נמשך אליה מתוך שמצא בה את נֹעַם האשה. הוא חש צֹרֶך בזה, צֹרֶך לא־ברור ושאין לנצחו, הבא אליו מאת אשה אחרת, מזו שאהב, צֹרֶך שהתעורר בלבו על־ידי נֹעַם טמיר של האשה שאין לעמוד בפניו, על־ידי קרבתה, על־ידי מגעה של האשה, על־ידי הרוח הדק, האידיאלי או הריאלי, שכּל נפש אשה, בת־העם או בת־אצילים, בת־המזרח עם העינים הגדולות והשחורות או בת־הצפון עם עיניה תכלת ולבה הערֹם, מאצילה על הגברים, אשר לבם עוד עֵר לקראת כח המושך של נפש האשה.

החִבָּה הרַבּה הזאת, חבה שאינה פוסקת, חבה מלטפת וטמירה, שמרגישים בה יותר משרואים אותה בעין, היתה כמין תַּחבּשֶׁת על פצעו, ומכאוביו מעטו בשעה ששבו אליו עִנויי־נפשו. אך הענויים לא פסקו, כי עפו ובאו כזבובים מסביב למכה טרִיָּה. די לו לאחד מהם לנגוע בפצע, והוא גורם יסורים. באשר כי לא הודיע את אדריסתו, נמנעו ידידיו לגלות מחבואו, והוא התענה מחֹסֶר חדשות ושמועות. מזמן לזמן היה קורא בעתון את שמו של לַמַּרתּ או את זה של מַסיבַל בתוך רשימת האנשים שהשתתפו בסעֻדה כבודה זו או שישבו במשתֶּה נהדר זה. פעם אחת מצא את שֵׁם הגברת די־בּורן, בתור אחת מן הנאות ביותר והמקֻשטות ביותר בין הנשים שהיו על המשתה של הצִּיר האוסטרי. רטט חלף מכּף־רגלו ועד קדקדו. שמו של הגרף די־בֶּרנהויז בא שורות אחדות למטה. ועד הערב קרע רגש הקנאה את לבו של מַריול. קשר־אהבה זה, שהיה לו השערה, נעשה עתה בעיניו לדבר שאינו מוטל בספק! זו היתה אחת מן ההוכחות שבדמיון, המטרידות את הלב יותר מכמה דברים שבמציאות, כי אי־אפשר להגאל מהן ולהֵרָפא מהן עד עולם.

וכאשר נלאה נשֹׂא את משא ספקותיו וחשדיו, גמר בלבו לכתֹּב אל לַמַּרתּ, זה האיש שידע אותו עד כדי להבין את ענויי־נפשו ואפשר שיענה על השערותיו גם אם לא ישאל בפֵרוש.

ובאחד הערבים, לאור המנורה, ישב וערך את מכתבו, מכתב ארֹך, כתוב בחריצות, מתוך עצבות עמומדה, מלא שאלות־רְמִיָּה והשתפכות־הנפש על יפי־האביב והדר־השדה.

מקץ ארבעה ימים, בקבלו את הפּוֹסטה, הכיר כהרף־עין את הכתב הישר והתַּקיף של המסַפֵּר.

לַמַּרתּ שלח לו אלף ידיעות עגומות, שיש בהן הרבה כדי לחזק את יגונו. הוא סִפֵּר על צִבּוּר של אנשים בנוסח אחד, אך אם לא סח פרטים על־אודות הגברת די־בּורן ועל בּרנהויז במדה מרֻבּה מעל השאר, נראה היה, כי הִפלה אותם על־ידי נפלאות סגנונו המיֻחד לו, שבו עלה בידו להסב את לב קוראו אל הנקֻדה הרצויה לו, מבלי שאפשר היה לגַלות כַּונתו.

היוצא מכל דברי המכתב היה, כי כל חשדיו של מריול יש להם יסוד. את אשר יגֹר יבוא מחר, אם לא בא עוד אתמול.

חייה של אהובתו בעבר הם כמו שהיו: מלאים שאון, זֹהַר ותענוגות העולם. על־דבר התעלמותו סִפּרוּ בחברה קצת, כמו שמספרים מתוך סקרנות אדישה על כל אדם שנתעלם. אמרו עליו, שנלאה נשֹׂא את חיי פריז ויושב הוא הרחק מאד מעיר.

אחרי קבלו את המכתב שכב עד הערב בתוך הערסלה. אחרי־כן לא יכל לסעֹד; אחרי־כן לא יכל לנום; וכל הלילה היה אֲחוּז־קדחת. ממחרת היום היה עיף ויגע כל־כך, מחֻסר־אוֹן כל־כך, ונפשו קצה בכל אותם הימים בלי־חליפות, ביער האפֵל והדוּמם הזה, המשחיר כעת מירק הדשא, עם הנחל הקטן וההומה, השוטף נֹכח חלונותיו, עד כי לא עזב את מטתו.

כאשר נכנסה אלישבע, לקול צלצולו הראשון, וראתה אותו שוכב עדַין במטתו, תמהה מאד ועמדה בפתח ופניה חָוְרו פתאם, והיא שאלה:

– החולה אדוני?

– כן, קצת.

– האשלח לקרֹא לרופא?

– לא, רגיל אני בחֹלי זה.

– מה עלי לעשות אפוא לאדוני?

הוא צוה להתקין לו את המרחץ כדרכו יום־יום, להגיש לו ביצים לפת־שחרית ולהכין לו טֵה לכל היום. אך בשעה הראשונה אחרי־הצהרים תקף אותו שממון רב כל־כך, עד כי חָשק לקום ממטתו. אלישבע, שהיה קורא לה בלי־הרף, כדרך שגעונם של חולים מדֻמים, ושהיתה באה בחרדה, בעצבות ומלאה חשק להיות לו להועיל ולעזר, להביא לו ישע ומרפא, בראותה כי מזֻעזע הוא ועצבָני, פנתה אליו בהצעה, ופניה אדמו מחמת עֹז־רוחה, להקריא באזניו ספר.

הוא שאל אותה:

– היודעת אתְּ לקרֹא יפה?

– כן, אדוני; בבית־הספר של העיר הייתי מקבלת את כל הפרסים בעד הקריאה, גם הייתי קוראת באזני אמי כמה וכמה רומַנים, שרק שמותיהם בלבד קשה לי למנות.

רוח סקרנות עברה עליו, והוא שלח אותה אל חדר־העבודה לבקש שם בין הספרים שנשלחו לו את זה החביב לו מכֹּל: את “מַנּוֹן לֶסקוֹ”.

אחרי־כן סִיְּעה בידו לשבת על המטה, תמכה ראשו בשני כרים, לקחה כסא, ישבה ופתחה. היא קראה באמת יפה, יפה מאד, כי חוֹננה בכשרון מיֻחד להדגיש כראוי ולבַטֵּא כהלכה כל דבּוּר. היא עצמה מצאה ענין בספר זה מראשיתו והלכה קראה בו בהתעוררות רבה, עד אשר היה לפעמים מפסיק אותה, כדי לבוא עמּהּ בדברים קצת.

בעד החלון הפתוח באו עם הרוח הקרירה ריחות הדשאים והעפאים ועלו הַזִּמרות, הַסִּלסוּלים והַגִּלגולים של קול הזמיר, השר את שירתו לרעיתו בין עצי המקום בתוֹר זה של האהבה המתעוררת.

אנדרי התבונן אל הנערה העֵרה אף היא, אשר תרה בעיניה הנוצצות אחרי המאורעות שהתגוללו לפניה מעמוּד לעמוּד בספר הזה.

על השאלות ששאל אותה השיבה בהבנה ובדעת רגשות האהבה והתאוה, בתבונה רבה, שהיתה עמומה קצת מחֹסֶר השכלה. והוא הרהר: “אִלו רכשה לה ריבה זו השכלה ואלו למדה יותר!”

הקסם של אשה, שהרגיש בנערה זו, גרם לו רֹב נחת בשעה חמה ושקטה זו של אחר־הצהרים, והקסם הזה התמזג ברוחו באֹפן זה עם הקסם הטמיר והכביר של מַנון זו, המעוררת בלבנו רגש נפלא יותר מכל פרצופי האשה, שיצרה האמנות של האדם.

קול הנערה נסך עליו רֹך, והספור הידוע לו כל־כך והחדש תמיד לקח את לבו, והוא חזה בדמיונו אשה אהובה, קלת־דעת ולוקחת־לב, כזו של גבור הספור גְּרִיאֶה, אשת לא־אֵמון ונאמנה באהבתה, המדיחה גם במגרעות נפשה, שנוצרה להוציא מן הגבר כל מה שיש בו מן הרֹך ומן החֵמָה, מן האהבה ומן האיבה, מן הקנאה ומן החמדה.

הוי, לוּ מצא באשה זו, שעזב אותה, את הנטִיָּה לבגֹד באהבה וברגש, כאותה אשת־אהָבים שחליפות ברוחה, כי אז אולי לא היה הולך מעמה! מַנון בוגדת, אך היא אוהבת; היא כוזבת, אך היא מתמכּרת!

אחרי יום־בטלה זה שקע מַריול, כאשר בא הערב, במין תרדמה וראה בחלומו ערב־רב של נשים. ויען כי מיום אתמול לא עשה כל עבודה וכל תנועה, לכן היתה שנתו קלה, ואִושָה שאינה מצויה, שנשמעה בבית, העירה אותו.

פעם או פעמַיִם בלילה נדמה לו, כי שומע הוא קול צעדים ותנועות חשאיות בחדרים התחתונים לא באותם שתחת חדריו, כי־אם בחדרים הקטנים הסמוכים למטבּח: חדר־הכביסה ובית־המרחץ. הוא לא שׂם לב לזה.

אך בערב ההוא, בהיותו עיף מרֹב שכיבה ומבלתי־יכֹלת לנום שעה רבה, הטה אזנו ושמע רשרוש שאין להבין טיבו ומין המֻּלָּה.

ובכן גמר בלבו לרדת ולראות. הדליק את הנר, התבונן אל השעון: קרוב לעשר שעות. הוא לבש בגדיו, שם אקדח בכיסו וירד בפסיעות חשאיות בזהירות יתרה.

כשנכנס אל המטבח, הכיר לתמהונו, כי אש בוערת בכירַיִם. לא נשמע עוד מאומה; אחרי־כן נדמה לו, כי שמע קול תנועה בחדר־הרחצה, בחדר הקטן המסֻיָּד בסיד, שבו עמדה רק האמבטי.

הוא קרב, סבב את המפתח בלי שום רעש, ובהדפו פתאם את הדלת ראו עיניו בתוך המים זרועות שלוחות ושָׁדַים עולים על־פני המים – גוף יפה של אשה, אשר כמוהו לא ראה מימיו.

היא הוציאה קול, כי נבהלה ולא היה לה מקום לברוח.

הוא כרע על ברכיו לפני האמבטי, עיניו הבוערות אוכלות אותה ופיו שלוח לקראתה.

היא הבינה, ובהרימה את שתי זרועותיה הנוטפות מים חבקה אלישבע בהן את ראשו של אדונה.

III

ממחרת היום, כאשר באה לפניו עם הַטֵּה בידה, ועיניהם נפגשו, רָעד גופה כל־כך, עד כי הַסֵּפֶל וקֻפסת־הסֻכָּר התנגחו כמה פעמים.

מַריול קם לקראתה, נטל בידו את הטס, שָׂם אותו על השלחן, וכאשר השפילה עיניה, אמר אליה:

– הביטי אלי, חביבה.

היא נתנה בו עיניה המלאות דמעות.

והוא חזר ואמר:

– אל־נא תבכי.

כאשר לחץ אותה אל לבו, חש, כי רועדת היא מכף־רגלה ועד ראשה, ושפתיה לחשו: “הה, אֵלִי!” הוא הבין, כי לא מתוך צער, לא מתוך חרטה, לא מתוך נֹחַם הוציאה מלבה את שתי המלים האלה, כי־אם מתוך אֹשֶר, מתוך אֹשֶר אמִתּי. והוא חש בקרבו נחת־רוח משֻׁנה, תענוג אֶגוֹאִיסטי, גופני יותר מרוחני, בלחצו אל לבו את הנערה החביבה הזאת, האוהבת אותו בכל מאֹדהּ. הוא הכיר לה טובה, כאשר יכיר טובה איש פצוע על אֵם־הדרך, שאשה עוברת הביאה לו ישע; הוא הכיר לה טובה בכל לבו הרצוץ והנעלב בשאיפותיו שנכזבו, בלבו העורג אל האהבה, שהאשה ההיא מנעה ממנו. והוא חמל עליה קצת בעמקי נפשו. ובהתבוננו אל פניה החִוְרים והבוכים, אל עיניה הבוערות באשׁ־אהבה, אמר אל נפשו: “הן יפת־מראה היא! מה קל לה לאשה ללבֹּש צורה חדשה, להתהפך ולהיות לאחרת, הכֹּל לפי תשוקת נפשה או לפי צרכי חייה!”

– שבי־נא – אמר אליה.

היא ישבה. הוא לקח את ידיה, ידי פועלת עלובה שנעשו צחורות, שנעשו ענֻגות למענו, ובלשון רכה, בדברים ישרים, דִבּר עמה על מנהגיהם בעתיד זה עם זה. היא לא תהיה עוד משרתת בביתו, אך רק למראית־עין קצת, כדי שלא להוציא אל הכפר דִּבּוֹת. היא תשב עמו כמו סוכֶנֶת, תקריא לפניו מזמן לזמן, והדבר הזה יהיה לה כסות־עינים במצבהּ החדש. וכעבור זמן־מה, כאשר תתחזק במִשׂרתה החדשה, תבוא לסעוד עמו יחדו אל שלחנו.

כאשר כִּלה לדבּר, ענתה לו בפשטות:

– לא, אדוני: הרי אני ועתידה אני להיות אמתך. איני רוצה להוציא לעז ושידעו הבריות מה שעבר בינינו.

היא עמדה על דעתה, אף כי הֶעתּיר עליה דבריו; ולאחר ששתה את הַטֵּה, נטלה את הטס ויצאה והוא הביט אחריה בעינים מביעות רֹך.

וכאשר יצאה, הרהר האיש: “אשה היא זו. כל הנשים שוות, בשעה שמצאו חן בעינינו. הנה היתה משרתת־ביתי לאהובתי. אשה נאה היא, ואולי עתידה היא להיות הדוּרה! בכל אֹפן היא צעירה יותר ורעננה יותר מכמה נשי ה”עולם" והנשים העוגבות. וסוף־סוף, מה לי וליחוסה?! כמה מן האקטריסות המפֹאָרות כלום לא היו בנות שוערים? ובכל־זאת מקדמים את פּניהן כבנות אצילים, משתחוים לפניהן כמו לפני גִבּוֹרות של רומַן, ונסיכים מתהלכים עמהן כעִם בנות מלכים. האם כל זה הוא בגלל כשרונן, שלפעמים הוא מוטל בספק, או בגלל יָפיָן, שלפעמים יש להרהר אחריו? לא. אך האשה, בעצם הדבר, תופסת תמיד את המקום שכבשה על־ידי הרֹשֶם שידעה לעורר בלבבות".

ביום ההוא יצא וטִיֵּל ארֻכּות, ואף כי בעמקי לבו חש תמיד את הכאב, ואף כי רגליו היו כבֵדות, כאלו הִתּיש הצער את כֹּחן וזריזותן, אך מה־שהוא צפצף בקרבו כעין רִננַת צפּור. הוא לא היה בודד כל־כך, גלמוד ועזוב. היער לא נראה בעיניו שומם כל־כך, דומם ורֵיק. והוא שב לביתו מתוך תשוקה לראות את אלישבע באה לקראתו וחיוך על שפתיה ועיניה מלאות אהבה.

במשך חֹדש ימים נמשכה אידיליה זו על שפת הנחל הקטן. מריול זכה לאהבה, שאולי ידע כמוה אחד מאלף, לאהבה בכל הנפש ובכל הלב, כאהבת אם לילדהּ, כאהבת כלב לַצַּיָּד.

היא מצאה בו הכֹּל, את השמים ואת העולם, את התענוג ואת האֹשֶר. הוא מִלֵּא את כל צִפִּיותיה הנלהבות והתמימות, צִפִּיות לב אשה, ובנשיקה אחת נתן לה את כל אשר חלמה נפשה על האֹשֶר. בתוך עיניה, בתוך נפשה, בתוך לבה ובשרה לא היה לה דבר מלבדו, כי היתה שׁכּורת־אהבתו כדרך נער השותה יין בפעם הראשונה. הוא נרדם בין זרועותיה, הוא הקיץ תחת לטיפותיה ונפשה דבקה בו עד תֻּמָּהּ. הוא חש את הדבר, תָּמַהּ עליו ושמח על המנחה הזאת, שהֻגשה לו בלב שלם, ורגש היה לו, כי שותה הוא את האהבה ממקורה, משפתי הטבע עצמו.

ובכל־זאת היה שרוי תמיד בעצבות. לבו היה עגום ומיֻאש כל הימים ובכל העֹמֶק. אהובתו החביבה יָשרה בעיניו; אך חסר היה אהבתה של האחרת. ובשעה שהיה מטַיֵּל בכרים על שפת הנהר לוּאַן והיה שואל את נפשו: “מדוע זה לא יסוּף זִכרהּ מלב?” – היה לבו מזדעזע כל־כך, בהעלותו זכרון פַּריז, עד שהיה שב לביתו, לבלתי היות לבדו.

הוא היה מתנדנד בתוך הערסלה ואלישבע יושבת על כסא מקֻפּל וקוראה לפניו. ובהקשיבו לה ובהתבוננו אליה, היה זוכר את השיחות בתוך הטרקלין של ידידתו, כשהיה מבלה את הערבים יחידי על־ידה. ואז היה תוקף אותו חשק תהומי לבכות ועיניו רטבו מדמעה; געגועים בוערים אכלו את לבו כל־כך, עד כי חש בלי־הרף את הצֹרֶך שאין לשאתו לצאת תכף־ומיד ולשוב לפַריז או ללכת מזה עד־עולם.

ובראותה את פניו קודרים ועגומים, היתה אלישבע שואלת אותו:

– היש לך יסורים? אני מרגישה דמעות בעיניך.

הוא ענה:

– חבקיני, חביבה; אַתּ לא תביני זאת.

היא חבקה אותו, ולבה חרד, כי הרגישה בדרַמה שיש כאן ולא ידעה מה היא. אך הוא, שהיה שוכח יגונו רגע תחת נשיקותיה, הרהר בלבו: "הה! מי יתן לי אשה אשר לה נפש שתיהן, אהבתה של האחת וקִסמהּ של השנית! מדוע זה אין אדם מוצא לעולם את זה שחלם עליו, ואין הוא פוגש בחיים את אידיאלו אלא “בקֵרוּב”?

הוא היה הוזה לקולה המוֹנוֹטוֹני של הקוראה, שלא האזין לו, וחולם על כל זה שלקח את לבו, שכבשוֹ, שנצחוֹ בתוך נפשהּ של אהובתו שעזב. וכאשר תקפו עליו הזכרונות, והיא עמדה לנגד עיני רוחו ולכדה אותו כחזון־הדמיון את החוזה, שאל את נפשו: “האמנם נגזר עלי, לבל אחָלֵץ עוד ממנה?”

הוא החל לטַיֵּל ארֻכּות, לתעות בעבִי־היער, מתוך תקוה עמומה לעזוב את צערו ביער, באחת הבקעות, מאחורי אחד הסלעים, בין השיחים הסבוכים, כאדם האומר להחלץ מכלב נאמן, שאינו רוצה להמיתו ומנסה להתעותו בדרכים רחוקות.

באחד הימים, בסוף זמן טיולו, בא עד מקום עצי־האָשוּר. עתה היה המקום יער שחור כמעט עם עפאים שאין לַחדֹר אליהם. הוא הלך תחת הכִּפָּה הרחבה, הרטֻבּה והעמֻקה, והתבונן אל הגג הַיָּרֹק, המזהיר בקרני השמש על העלים הקלים, שאך זה התפתחו. וכאשר עבר באחד המשעולים הצרים, עמד על מקומו אחוז־השתוממות לפני שני אילנות שהתלכדו.

שום דמות אהבתו לא יכלה להַכּות את עיניו ואת נפשו ביתר עֹז וביתר אוֹן מן הדמות הזאת: עץ־אָשוּר חסֹן מחַבּק אֵלָה גבוהה.

כאוהב שרוי ביאוש, בעל גוף אדיר ומדֻכּא, פרשׂ האָשור שני ענפים איֻמים כשתי זרועות וחבק את גזע האֵלָה. וזו החבוקה בזרועות אֵלו נשאה ראשה למרום מעל ראש כובשהּ, תָּארהּ ישר, מצֻחצח והָדור, שנראה יהיר. אך למרות מנוסה זו בחלל האויר, מנוסה גאה זו של בריה שנעלבה, נשאה בצלעה שני חריצים עמֻקים, שזה ימים רבים העלו קרום, חריצים שחרצו הענפים החזקים של האָשור בתוך קלִפָּתה. מצֻמדים לעולם על־ידי הפצעים האלה שהעלו קרום, צמחו וגדלו יחד שני העצים ועסיסם התמזג, ובעורקיו של האילן הכבוש נזל ועלה עד צמרתו הדם של האילן הכובש.

מַריול ישב להתבונן אל המראֶה. בנפשו החולה נראו כעין סמלים איֻמים וגֵאים שני הדוממים הלוחמים האלה, המספרים לכל עובר את הספור הנצחי של אהבתו.

אחרי־כן עמד והלך הלאה, לבו עגום יותר, ופתאם, בדרך הליכתו, כשעיניו מֻשׁפָּלות לארץ, ראה בתוך העשב מתגולל גליון־של־טלגרמה, מלֻכלָך בַּבֹּץ ורטֹב מגשמים, שהָשלך או נאבד בידי אחד הַטַּיָּלים. מה יש מן הנעים או מן הצער ללב מי־שהוא בגליון הכחֹל הזה מתגולל תחת רגלו?

הוא לא יכֹל להתאפק מבלי הרימו, ומתוך רגש של סקרנות ובחילה גלל אותו. אפשר היה לקרא רק: “בֹא… אני… ארבע שעות”. השמות נמחקו על־ידי מֵי־הגשמים.

בלבו צפו ועלו הזכרונות, הנוראים והנעימים, אֵלה הזכרונות על־אודות כל הטלגרמות שהיה מקבל ממנה, פעם לקבוע את השעה של הראָיון, פעם להודיעו, כי לא תבוא היום. מימיו לא ידע רוחו התעוררות רבה יותר, לא רעדה נפשו רעידה חזקה יותר, לא הלם לבו העלוב ביתר זאת מאשר למראה הטלגרמות האלה, המבשרות אֹשֶר או המביאות לידי יאוש.

הוא עמד נדהם מחמת יאושׁ, בהעלותו על לבו, כי עד־עולם לא יפתח עוד טלגרמות כאלה.

ושוב שאל את נפשו, מה עבר בקרב לבה מן היום שעזב אותה. האם סבלה, הצר היה לה על ידידה שגֹרַש על־ידי אדישותה, או כי נוח היה לה שיצאה לחֵרוּת ורק נפשה הנוטה לגאות־הבל נפגעה קצת?

ותשוקתו לדעת את זאת גברה בלבו כל־כך, תקפה עליו כל־כך, עד כי עלה בקרבו רעיון עז ומשֻׁנה, שעדַין פקפק בו. הוא פנה והלך בדרך לפונטינְבְּלוֹ. כשנכנס לעיר, הלך אל בית־הטלגרף, נפשו מזֻעזָעה מתוך פקפוק ורועדת מקֹצר־רוח. אך נדמה, כי כֹח דוחף אותו, כֹּח שעלה מלבו ואין לעמוד בפניו.

הוא נטל אפוא ביד רועדת טופס של טלגרמה מעל השלחן, אחרי־כן כתב את שמָה ואת כתָבתּהּ של הגברת מיכל די־בּורן והוסיף:

"רוצה אני לדעת מחשבותיך עלי! אני אין בכֹחי לשכֹּח דבר.

"אנדרי מריול.

“מוֹנטיני”.

אחרי־כן יצא, שָׂכר מרכבה ונסוע למונטיני, ולבו חרד ומדֻכּא על המעשה שעשה, שכבר התחרט עליו.

הוא חשב ומצא, כי אם תואיל לענות לו, יקבל את מכתבה כעבור שני ימים; אך הוא לא עזב את ביתו מיום המחרת מתוך פחד ותקוה, אולי יקבל טלגרמה ממנה.

הוא התנדנד תחת עצי־התִּרזה על המרפסת בשלש שעות אחרי־הצהרים, והנה באה אלישבע להודיעו, כי אשה מבקשת לדבּר עמו.

הוא נבהל כל־כך, עד כי קָצרה נשימתו רגע אחד, והוא הלך אל ביתו בברכים כושלות ובלב דופק. ובכל־זאת לא קִוה, כי האשה היא היא זו.

כאשר פתח את דלת הטרקלין, קמה הגברת די־בּורן, שישבה על דרגש, ומתוך חיוך, חיוך כבוש קצת, מתוך אֹנס קל בפניה ובהליכותיה, הושיטה לו ידה ואמרה:

– באתי לשמוע חדשות מפיך, הטלגרף אינו עושה זאת בשלֵמות.

פניו הלבינו כל־כך למראֶהָ, עד כי עיניה הזהירו מגיל; והתעוררות נפשו העיקה עליו כל־כך, עד כי לא יכֹל לדבר, ורק פיו דבק אל ידה שהושיטה לו.

– אֵלִי! מה טובה אַתְּ – הוציא מפיו לבסוף.

– לא, אך את ידידַי איני שוכחת ודואגת אני להם.

היא הסתכלה יפה בפניו, התעמקה, הביטה במבט של אשה המבינה הכֹּל, החודרת אל המחשבות עד שרשן ומגַלָּה את כל הצפונות. דעתה היתה נוחה בלי־ספק, כי פניה הבהיקו מתוך בת־צחוק.

היא פתחה ואמרה:

– נחמד הוא מאד משכן בדידותך. המצאת פה אֹשֶר?

– לא, גברתי.

– האפשר הדבר? במקום נאה כזה, ביער יפה זה, על־יד נחל נחמד זה? אך את המנוחה השלֵמה ואת הנחת מצאת פה!

– לא, גברתי.

– מדוע זה?

– יען כי אין אדם שוכח.

– וכדי להיות מאֻשר אתה צריך דוקא לשכֹּח דבר מה?

– כן, גברתי.

– היש רשות לשאל, מה הדבר הזה?

– אַתְּ יודעת זאת.

– ובכן?…

– ובכן, עלוב אני מאד.

היא השיבה מתוך השתַּתּפות:

– לבי אמר לי זאת, בקבלי את הטלגרמה ממך, ולפיכך באתי ובלבי גמרתי לשוב תֵּכף, אם אראה כי טעיתי.

ואחרי שתיקה קצָרה הוסיפה:

– ואחרי אשר איני שבה תכף, אולי אפשר לסַיֵּר את אחֻזתך. הנה שׂדֵרה יפה של תרזות שם, המרהיבה עיני. שם ירוַח לנו יותר מאשר בתוך הטרקלין.

הם יצאו. היא היתה לבושה בגדים מעין החבצלת, שהתאימו יפה כל־כך לירק־האילנות ולתכלת־השמים, עד כי נראתה בעיניו נפלאה כחזון נהדר ולוקח לב בחדושו ובפִתאֹמיותו. קומתה הגבוהה והישרה, פניה הצחים והרעננים, הלהב הקטן והצהבהב של שערותיה תחת מגבעת גדולה מעין החבצלת גם היא, שנוֹצה ארֻכּה של בת־יענה הקיפה אותו בהדר, זרועותיה העדינות ושתי ידיה האוחזות את הסוכֵך הסגור, והליכתה הישרה, הנכוחה והַגֵּאָה – כל אלה הביאו אל הגן הקטן הכפר הזה דבר שלא לפי טבעו, שלא נראָה כמוהו, שבא מארץ רחוקה, גבּוֹרה דגולה ונעלה, לקוחה מספור־אגדה, מחזון־משורר, מציור עשוי בידי וַטוֹ, שהמשורר או הַצַּיָּר שלח אותה אל הכפר להראות מה יפה היא.

מריול, בהתבוננו אליה ברעדה רבה מתוך כל אהבתו ששבה אליו, זכר את שתי הנשים, שראה בדרך למונטיני.

והיא אמרה לו:

– מי היא הנערה, אשר פתחה לי את הדלת?

– משרתת־ביתי.

– פניה אינם כפני.. אָמָה.

– לא. אכן נאה היא מאד.

– איפה מצאת אותה?

– במקום קרוב, בפֻנדק של אמנים, שהאנשים הבאים שם פגעו בכבודה.

– ואתה הצלת אותה מידם?

הוא התאדם וענה:

– ואנכי הצלתיה.

– אולי לטובתך?

– ודאי לטובתי, כי בוחר אני לראות במחיצתי פנים יפים מאשר פנים מכֹערים.

– וזהו הכֹּל שעוררה בלבך נערה זו?

– אפשר שעוררה בלבי עוד את החשק העצום לראות את פניך, כי כל אשה המושכת את עיני, לוּ אך רגע אחד, מוליכה את מחשבתי אליך.

– בחריצות רבה דבַּרת את דבריך! והיא, הֲתֶאהב את מצילהּ?

הוא התאדם יותר. במהירות הברק בא לו הרעיון, כי הקנאה תחבולה היא לקנות את לב האשה, ולכן גמר לשַׁקר רק למחצה.

הוא ענה אפוא בפקפוק:

– איני יודע כלום. אפשר הדבר. היא דואגת הרבה לי וכרוכה אחרי מאד.

מֹרַת־רוח קלה מאד שָׂמה בפי הגברת די־בּורן:

– ואתה?

הוא נעץ בה את עיניו שבערו באש־אהבה ואמר:

– אין דבר אשר יסיח דעתי מִמֵּך.

גם הדבור הזה יצא בחריצות, אך היא לא שָׂמה לב לו, עד כה נראה לה הדבור הזה כקול האמת שאין להרהר אחריה. אשה כמוה היש לה לפקפק בכך? ואמנם לא פקפקה, ודעתה נחה ולא הוסיפה עוד להגות באלישבע.

הם ישבו על שני כסאות־בד תחת צללי התּרזות, ליד הנחל השוטף למטה.

והוא פתח ושאל:

– מה היתה מחשבתך עלי?

– כי אֻמלל היית מאד.

– באשמתי או באשמתך?

– באשמת שנינו.

– ואחרי־כן?

– ואחרי־כן, כשהרגשתי בך, כי מזֻעזע אתה מאד, משֻׁלהב מאד, הרהרתי, כי אין טוב מאשר לעזבך קֹדם־כֹּל להרגיע רוחך. ואנכי חכיתי.

– לְמָה חכית?

– חכיתי לדבורך. קבלתיו והִנֵּני. ועתה נספר־נא כאנשים מיֻשבים. הנה כי־כן עודך אוהב אותי?… איני שואלת זאת מתוך גנדרנות… אני שואלת מתוך ידידות.

– אני אוהב אותך תמיד.

– ומה הן תביעותיך.

– האם יודע אני? בידך אני.

– הה! אני יש לי מחשבות טובות מאד עליך, אך לא אגלה אותן בטרם אשמע את מחשבותיך אתה. ספר לי אפוא על עצמך, את כל אשר עבר בלבך וברוחך למן היום אשר נמלטת.

– אנכי הרהרתי בך, זולת זה לא עשיתי כמעט דבר.

– כן, אך מה היו הרהוריך? מה טיבם? מה המסקנות שבאת אליהן?

הוא ספר לה על החלטתו להֵרָפא ממנה, על בריחתו, על בואו אל היער הגדול הזה, שלא מצא בו בלתי־אם אותה, על הימים שעברו עליו בזכרונות, על הלילות שהתענה מִקִּנאה; הוא ספר לה הכֹּל באֵמון־רוח גמור, מלבד דבר אהבת אלישבע, שלא הוציא עוד שמָהּ מפיו.

היא הקשיבה לו והאמינה, כי לא ישקר. ברי היה לה הדבר מתוך הרגשה, כי מושלת היא על נפשו, ולא רק על־ידי קול דבריו הנאמנים. והיא שָׂמחה מאד על נצחונה, על כִּבּושה השני, כי אָהבה אותה האשה מאד אחרי כל אלה.

אחרי־כן חש דאבון־לב בכל הדברים שאין להם סוף, ובדַבּרו מתוך התלהבות על כל יסורי־הנפש, שבאו לו בגללהּ, הוכיח אותה שוב בדברים מלאים השתפכות הלב, אך בלי חֵמה, בלי מרירות, – כי מרד בגורלו ונֻצח, – על חֹסֶר־כֹּחהּ להיות אוהבת.

והוא חזר ואמר:

– יש נשים, שאין בהן הכשרון למצֹא חן: אַתּ אין לך הכשרון לאהֹב…

היא הפסיקה דבריו, כי לבה היה מלא בנמוקים והוכחות:

– אבל יש לי, לפחות, הכשרון להיות נאמנה. האם היית אֻמלל פחות, אלו באתי, אחרי אהבתי אליך במשך עשרה חדשים, להתאהב היום באיש אחר?

הוא קרא:

– ובכן אפוא אי־אפשר כלל לאשה לאהֹב אך איש אחד?

אך היא השיבה בזריזות:

– אי־אפשר לאהֹב תמיד; אפשר רק להיות נאמנה. האם יעלה על דעתך, כי התעוררות החושים תִּמָּשך שנים רבות? לא, לא. בנוגע לרֹב הנשים בעלות־התאוה, בעלות התשוקות הסוערות, הארֻכּות או קצרות, הרי הן עושות פּשוט את חייהן רומַנים. גבּורים שונים עולים ובאים, מאורעות ומעשים מתחלפים ומשנים, וסוף־דבר בא בנוסחאות שונים. הדבר הזה שעשועים ותענוג להם, אני מודה בזה, כי הרשמים בראשית ובאמצע ובסוף הולכים ומתחדשים בכל פעם. אך בשעה שבא הקץ, בא הקץ… לו. התבין לרעי?

– כן, יש בזה מן האמת. אך איני מבין את היוצא מכל דבריך.

– היוצא מזה: אין אהבה קימת לארך ימים, כַּונתי אל אהבה בועֵרה, אוכֵלה, כזו שנפשך מתענה על־ידה. אני יודעת ואני מרגישה, כי מַשבֵּר של עִנוי, של ענוי קשה, גרמתי לך על־ידי… החֹרֶב של אהבתי והַשִּׁתּוּק של רגשותי. אך המשבר הזה יחלוף, אי־אפשר לו שֶׁיִּמָּשך לעולם.

היא שתקה. ומתוך צער שאל:

– ובכן?

– ובכן סוברת אני, כי אשה מיֻשבה ושוקטה כמוני תמצא בך מאַהֵב נעים מאד, מפני שבעל־נִמוס אתה במדה מרֻבּה. מה שאין כן, אלו היית בעל, נורא אתה. ואולם אין כלל, אי־אפשר שיהיו בעולם בעלים טובים.

הוא שאל בתמהון, נפגע קצת:

– למה לה לאשה להחזיק במאהב, שאינה אוהבת אותו או שחדלה לאהבו?

היא השיבה בזריזות:

– אני אוהבת על־פי דרכי, ידידי. אני אוהבת בישוב־הדעת – אך אוהבת אני.

והוא ענה נואש:

– זקוקה אַתּ לאדם, שיאהב אותך ושתכירי באהבתו.

היא השיבה:

– נכון הדבר. זאת אהַבתּי. אך לבי זקוק גם לחָבֵר קרוב. התענוג של הבל לשמוע תהלותי בקהל לא ימנע ממני את היכֹלֶת להיות מסורה ונאמנה ולהאמין, כי יש בידי לתת לאיש אחד משהו מגנזי נפשי, שמנעתי מאחרים: את חִבָּתי הנאמנה, את דבקות לבי, את אֵמון־רוחי, ובשכר זה אני מקבלת³ ממנו יחד עם כל אהבתו הרַבּה גם את הרגש היקר כל־כך והנעים כל־כך, כי לא בודדה אני. אמנם אין זו אותה האהבה, שאתה הוגה בה; אך גם זו יש לה ערך כל־שהוא!

הוא גחן עליה רועד מהתרגשות וגמגם:

– האם רצונך, כי אנכי אהיה האיש הזה?

– כן, כעבור זמן־מה, לאחר שיפוג מעט כאבך. ועד העת ההיא הִכָּנע וסבֹל מעט למעני מזמן לזמן. זה יחלוף. ובאשר כי סובל אתה בכל מקום, הרי טוב כי תהיה קרוב אלי ולא רחוק, האף אין זאת?

בחיוכה נדמָה כאומרת לו: “האמינה בי קצת”. וכאשר ראתה אותו רוטט מאהבה, הרגישה בכל נפשה מין נחת, מין סִפּוּק, אשר גרם לה אֹשֶׁר על־פי דרכה, כאשר יהיה מאֻשר הַנֵּץ בטוסו וברדתו על טרפו.

– מתי תשוב? – שאלה האשה.

הוא ענה:

– לוּ יהי… מחר.

– יָפֶה. מחר תסעד אפוא בביתי?

– כן, גברתי.

– ואני צריכה תֵכף לנסוע מזה – קראה האשה בהביטה אל השעון הקטן החבוי בגֻלת הסוכך.

– הה, למה זה תמהרי ככה?

– יען כי אומרת אני לנסוע במסע בחמש שעות. מֻזמנים אצלי לסעֻדה הרבה אנשים, הנסיכה דֵי־מַלטין, בּרנהויז, לַמַּרתּ, מַסיבַל, מַלטרי ועוד אורח חדש, מר די־שַׁרְלֵין, התַּיָּר ששב מהרי קַמבּוֹדג' אחרי מסע נפלא. בעיר אין משׂיחים אלא בו.

מריול חש רגע מועקה בלבו. כל השמות האלה זה אחרי זה גרמו לו כאב, כעין עקיצות הַגַּז. מלאות ארס היו.

– ובכן, – קרא, – אומרת אַתּ לצאת תֵּכף. התואילי לנסוע עמי יחדו דרך היער עד התחנה?

– בכל לבי, תן לי קֹדם ספל טה ומעט גלוסקאות.

בשעה שצריך היה להגיש טֵה בקשו את אלישבע ולא מצאוה.

– היא הלכה – אמרה המבשלת.

הגברת די־בּורן לא השתוממה על הדבר. באמת, מה הפחד שיכלה כעת המשרתת הזאת לעורר בלבה?

אחרי־כן עלו אל המרכבה, שעמדה לפני השער, ומריול צוה על הרַכּב לנסוע סחור־סחור בדרך העובר סמוך לעבִי־היער.

כאשר עברו תחת עֳפָאֵי האילנות הרמים, אשר פרשו צִלָּם השקט והפיצו את רעננותם ואת שירת הזמיר, תקף על האשה זה הרגש שאין להביעו, שהיֹפי הכּבּיר והטמיר של העולם מביאו דרך העינים אל הלב, והיא קראה:

– אֵלִי! מַה נָּאֶה! מַה טּוב, מַה יָּפֶה, מָה רַבּה המנוחה!

היא נָשמה מתוך אֹשֶר ורגש של חוטא המתוַדֶּה על עונותיו, כי נפשה היתה מלאה רֹך ועדן, והיא שׂמה ידה בתוך ידו של אנדרי.

אך הוא הרהר: “כן! הטבע כֹּחו גדול כמו בהר מיכאל הקדוש”; כי לנגד עיניו בחזון עברה הדרך, ההולכת לפריז. הוא נסע עמה עד בית־הנתיבות.

ובהִפָּרדה ממנו קראה:

– עד מחר, בשמונה שעות.

– מחר, בשמונה שעות, גברתי.

היא עזבה אותו ופניה קָרנו. והוא שב לביתו במרכבה מתוך נחת־רוח, מְלֵא־אֹשֶׁר, אך לבו דָאב עוד, כי הקץ לא בא עוד.

אך למה זה יוסיף להִלָּחם? אין בו כֹח עוד. היא לכדה את לבו בקסם לא נודע לו, בכֹח עולה על הכֹּל. הוא לא יִנָּצֵל ממנה גם כי יברח, לא יִפָּרד מעליה גם מרחוק ורק את פניה לא יראה, והדבר קשה לו מנשֹׂא. לא כן אם יעלה בידו להִכָּנַע קצת, כי אז יקבל ממנה, לפחות, את אשר הבטיחה לו, כי שַׁקר לא תשקר.

הסוסים עברו תחת האילנות, והרהור בא אל לבו, כי במשך זמן כל הפגישה הזאת לא עלה על דעתה כלל, לא היה בה הרצון להגיש לו פעם אחת את שפתיה. היא היא תמיד כמו שהיתה. עד־עולם לא יבוא שנוי בקרבה, וכל ימיו, אולי, יסבול על־ידה בדרך זו. זכרון השעות הקשות שעברו עליו, השעות של צִפִּיָּה, עם הרגש המר, כי עד־עולם לא יעורר בה את האהבה, לחץ שוב את לבו והביא אותו לָחוש ולפחד מפני המלחמות העתידוֹת לבוא ומפני היסורים שיבואו עליו מחר. ובכל־זאת קבל על עצמו את כל יסוריו ורק שלא תּאבד ממנו עוד הפעם, כי נכנעה נפשו לפני התשוקה הנצחית, שנהפכה והיתה בעורקיו למין תֵּאָבון נורא שאין להשׂביעו לעולם, שאכל את בשרו.

העִנויים האלה, שידע אותם בכל שעה שהיה שב לבדו מאוֹטֵי, באו עתה אליו והרעידו את גופו בשבתו במרכבה, שעברה תחת האילנות הגדולים והרעננים, ופתאם עלה בלבו הרעיון על־דבר אלישבע המצַפּה לו, זו הנערה היפה והרעננה, אשר לבה מלא אהבה ופיה נשיקות, ונפשו נרגעה. עוד מעט ויחבקנה בזרועותיו, ובעָצמו עיניו, לרַמות את עצמו כמו שמרמים אחרים, יערבּב מתוך שכרון החִבּוקים את זו שהוא אוהב עם זו שאוהבת אותו, ועל־ידי־כך תהיינה שתיהן לו. ברגע זה אמנם הגה לבו חִבָּה אליה, כי רגש של תודה על אהבתה ורגש של תענוג שגרמה לו חָדרו אל נפשו. האם לא תהיה לו הנערה הנחמדה הזאת בשביל אהבתו החרֵבה והיבֵשה למַעיָן קטן, למקור מים חיים, אשר ימצא העובר בַּמִּדבּר לעת ערב להשיב נפשו ולחזק כֹּחו?

אך כאשר נכנס לביתו, לא נראתה שם הנערה, ולבו חרד ופחד, והוא שאל את המשרתת השנית:

– הברי לך, כי היא יצאה?

– כן, אדוני.

ובכן יצא אף הוא, כי קִוה לפגשׁה.

כאשר פסע פסיעות אחדות, קֹדם שפנה אל הרחוב העובר לאֹרך העמק הקט, ראו עיניו לפניו בית־תפלה עתיק, גדול ונמוך, עומד על גבעה, ועל גבו מגדל־פעמון, והוא מסוכך על בתי הכפר הקטן כתרנגֹלת על אפרוֹחיה.

חשד קל, הרגשה טמירה הוליכה אותו. מי חקר שבילי לב אשה? מה היו הרהוריה, מה היו מחשבותיה? ואם חלף לנגד עיניה צִלהּ של האמת, אנה תבקש מפלט אם לא במקום הזה?

ההיכל היה שרוי בחשֵׁכה, כי ירד הערב, ורק נר־התמיד התלוי בקצה החוט האיר בארון־הקֹדש את תארו של המנחם האלֹהי. מַריול עבר בפסיעות קלות לאֹרך הספסלים. כאשר הגיע עד מקום־המשוררים, ראו עיניו אשה כורעת על ברכיה ופניה לוּטים בכַפות־ידיה. הוא קרב אליה, הכירהּ, נגע בכתפה. הם היו לבדם.

היא נבהלה מאד והחזירה ראשה.

היא בכתה.

והוא אמר:

– מה לך?

היא לחשה:

– בַּנתּי. אדוני יושב, יען כי היא גרמה לו צער. היא באה לקחת מזה את אדוני.

הוא גמגם, לבו התעורר על שהוא גרם צער לנערה זו.

– טועה אַתּ, חביבה. אמנם אני אומר לשוב פַּריזה, אך אנכי אקחך עמי.

היא השיבה באי־אמון:

– לא־אמת הדבר, לא־אמת!

– נשבעתי לך.

– מתי ישוב אדוני?

– מחר.

ובפרצהּ שוב בבכי, קראה ויִללה: “אֵלִי! אֵלִי!”

הוא שׂם ידו על מָתנה, הקימהּ, משך אותה, הוליכהּ אחריו מעל הגבעה בתוך צללי־הלילה; וכאשר באו עד שפת הנהר, ישב על העשב והושיבה על־ידו. הוא שמע דפיקות לבה, את נשימותיה הקצרות, ומתוך רגשות נֹחַם לחָצהּ אל לבו, דִבֶּר באזניה דברים נעימים, אשר לא דבּר אליה עד היום. ובהיות לבו רך מרחמים ובוער מאש־החשק, לא שקר לה ולא רִמה אותה; והוא שאל את נפשו, בהשתוממו על דבריו ועל הרגשותיו, איככה זה יכֹל לרעוד ככה מחמדה ומרגש בנחמו את הנערה מיגון אהבתה, והוא הן זה עתה רטט במעמדה של האשה האחרת, אשר לה יהיה עבד־עולם.

הוא הבטיח לה לאהבהּ מאד – הוא לא אמר “לאהוב” בקצור – לתת לה, סמוך לביתו, דירה נאה עם רהיטים נאים ועם משרתת לשרת לפניה.

היא נרגעה בהקשיבה לדבריו, ולבה האמין מעט־מעט, כי לא יכלה להעלות על דעתה, כי משקר הוא, בהבינה ובהכירה על־פי קולו, כי דבריו יוצאים מן הלב. ואחרי אשר נוכחה בקיום החזון המעַוֵּר, כי היֹה תהיה גם היא גברת, כי בא חלומהּ של נערה בת־עניים זו, משרתת בפֻנדק, אש היתה פתאם ידידה לאיש עשיר וטוב כזה – תקף עליה שכרון־החמדה, הכרת־הטובה והגאוה, אלה הרגשות שהתערבו יחד באהבתה אל אנדרי.

ובחבקה את צוארו בזרועותיה ובהעתירה נשיקותיה על־פניו לחשה:

– אהבתיך כל כך! אין לי בעולמי אלא אתה!

והוא מלמל ברֹך, בהשיבו לה נשיקות:

– חביבה, נערה חביבה!

היא שכחה כמעט לגמרי את בוא האשה הנכריה, אשר הביאה לה זה עתה צער רב כל־כך. ובכל־זאת עוד רחף בקרבה ספק קל, והיא שאלה בקולה המפֻנָּק:

– האמנם תאהבני כמו פה?

הוא ענה בלב בטוח:

– אֹהבֵך כמו פה!