עַל יְדֵי “סִפּוּרֵי הַכְּפָר הַשְּׁוַרְצְוַלְדִּי” נִתְפַּרְסֵם שֵׁם הַסּוֹפֵר בֶּרְתּוֹלְד אוֹיֶרְבַּךְ מֵעֵבֶר לִגְבוּלוֹת אֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ. וְאֶבֶן חֵן זוֹ שֶׁל הַסִּפּוּרִים הָאֵלֶּה, יְחֵפֵהפִיָּה, יֶשׁ בָּהּ כְּדֵי לְשַׁמֵּשׁ לַקּוֹרֵא דֻּגְמָה שֶׁל יְצִירוֹתָיו הַסִּפְרוּתִיּוֹת. מִן הָרָאוּי אֵפוֹא לְסַפֵּר כָּאן לַקּוֹרֵא תַּמְצִית מִתּוֹלְדוֹת חַיָּיו, חַיֵּי מְשׁוֹרֵר יְהוּדִי, אֲשֶׁר, יוֹתֵר מִכְּפִי הַיָּדוּעַ לְרַבִּים, אָהַב אֶת עַמּוֹ וְלֹא פַעַם נָשָׂא וְסָבַל עַל כָּךְ.

בֶּרְתּוֹלְד אוֹיֶרְבַּךְ נוֹלַד בִּשְׁנַת 1812 בַּכְּפָר הַשְּׁוַרְצְוַלְדִּי נוֹרְדְשְׁטֶטֶן אֲשֶׁר בִּדְרוֹם אַשְׁכְּנַז. הַמְשׁוֹרֵר מְיַחֵס אֶת עַצְמוֹ בְּגָאוֹן עַל שַׁלְשֶׁלֶת הַיּוּחֲסִין הַנִּמְשֶׁכֶת וְעוֹלָה עַד לָרַבִּי מֵאִיר מֵרוּטֶנְבֶּרְג (מַהֲרַ"ם מֵרוּטֶנְבֶּרְג, אֶחָד מֵחַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בִּימֵי הַבֵּינָיִם; הוּא חִבֵּר כַּמָּה סְפָרִים בַּסִּפְרוּת הָרַבָּנִית, כָּתַב גַּם שִׁירֵי קֹדֶשׁ, מֵהֶם הַיָּדוּעַ בְּיוֹתֵר: “שַׁאֲלִי שְׂרוּפָה בָאֵשׁ…” לְעֵת זִקְנָתוֹ נִתְפַּשׂ וְהוּשַׂם בַּכֶּלֶא. שׁוֹבָיו דָּרְשׁוּ מִן הַיְּהוּדִים סְכוּם כֶּסֶף גָּדוֹל דְּמֵי פִּדְיוֹנוֹ, אַךְ מִצְוַת רַבִּי מֵאִיר חָזְקָה עֲלֵיהֶם לְבִלְתִּי מַלְּאוֹת אֶת דְּרִישַׁת הַגּוֹיִים פֶּן יָשׁוּבוּ לַעֲשׂוֹת כָּזֹאת גַּם לַאֲחֵרִים מִיִּשְׂרָאֵל. שָׁנִים רַבּוֹת הִתְעַנָּה רַבִּי מֵאִיר בַּכֶּלֶא וּמֵת שָׁם).

בְּנוֹרְדְשְׁטֶטֶן הָיְתָה קְהִלָּה יְהוּדִית קְטַנָּה, וְשָׁם, בִּסְבִיבָה הַמְּסוּרָה לְדַת יִשְׂרָאֵל וּמִנְהָגָיו, גָּדַל הַנַּעַר אוֹיֶרְבַּך. בִּימֵי יַלְדוּתוֹ הָיָה אוֹהֵב לִשְׁמֹעַ אֶת דִּבְרֵי סָבָתוֹ, בְּסַפְּרָהּ לוֹ מֵאַגָּדוֹת יִשְׂרָאֵל הָעַתִּיקֹות, וְהַשְׁפָּעַת הַסִּפּוּרִים הָאֵלֶּה נִכֶּרֶת גַּם בְּחִבּוּרָיו. בְּלִבּוֹ הָרַךְ נֶחְרְתוּ עַד הָעוֹלָם זֵכֶר מִנְהֲגֵי יִשְׂרָאֵל, וְנַפְשׁוֹ הַפִּיּוּטִית מָלְאָה רֶטֶט קְדֻשָּׁה. פְּעָמִים הָיָה הַנַּעַר עוֹלֶה עַל עֲלִיַּת בֵּית הַמִּדְרָשׁ הַיָּשָׁן, וְאֵימַת הוֹד קְדוּמִים תַּעַבְרֶנּוּ שָׁם, מִתּוֹךְ שְׁיָרֵי הַסְּפָרִים וְהַ“שֵּׁמוֹת” הַגְּנוּזִים יָצִיצוּּ אֵלָיו מַרְאוֹת וּדְמֻיּוֹת מִיָּמִים עָבָרוּ.

רֵאשִׁית חִנּוּכוֹ קִבֵּל הַנַּעַר בַּחֶדֶר מִפִּי רַבּוֹ ר' מֹשֶה, אֲשֶׁר לִמְּדָהוּ תְפִלָּה וְחוּמָשׁ. בִּמְאת לוֹ תֵשַׁע שָׁנִים נִתַּן עַל יַד מוֹרֶה חָדָשׁ, מֵאָז הֵחֵל לִלְמֹד גַּם לִמּוּדֵי חוֹל, אַךְ הַלִּמּוּדִים הָעִבְרִיִּים הָיוּ עִקָּר, וּבְהַגִּיעוֹ לִשְׁלֹש עֶשְׂרֵה יָדַע לִדְרשׁ דְּרָשָׁה, כָּרָאוּי לְנַעַר בַּר־מִצְוָה בַיָּמִים הָהֵם.

אָז נִכְנַס אוֹיֶרְבָּךְ לִלְמֹד תּוֹרָה בַּיְשִׁיבָה בְּהֶשִׁינְגֶן, עַל מְנָת לִהְיוֹת לְרַב בְּיִשְׂרָאֵל. חַיֵּי הַיְשִׁיבָה לֹא הִשְׂבִּיעוּ אֶת נַפְשׁוֹ, הוּא גַם לֹא רָאָה בְרָכָה בְלִמּוּדָיו. בְּהֶשִׁינְגֶן לֹא יָכֹל הַנַּעַר לַעֲסוֹק בְּלִמּוּדֵי חוֹל, לָכֵן עָבַר לְקַרְלְסְרוּהֶה, שָׁם נִכְנַס אֶל הַגִּמְנַסְיוֹן, אַךְ גַּם מִלִּמּוּדֵי קֹדֶשׁ לֹא חָדַל וַיּוֹסֶף לִשְׁמוֹעַ תּוֹרָה מִפִּי רַב הָעִיר. אָמְנָם עַתָּה נַעֲשׂוּ הַלִּמּוּדִים הָאֵלֶּה טָפֵל.

בְּלָמְדוֹ אַחַר כָּךְ בָּאוּנִבֶרְסִיטוֹת שֶׁבִּדְרוֹם אַשְׁכְּנַז מִפִּי חֲכָמִים גְּדוֹלִים הִתְעַמֵּק בְּלִמּוּדֵי הַפִּילוּסוּפְיָה וְהַסִּפְרוּת.

הוּא עָזַב מְהֵרָה אֶת מַחֲשַׁבְתּוֹ לִהְיוֹת לְרַב. רָגִיל הָיָה בְפִיו הַמַּאֲמָר הַתַּלְמוּדִי: אַל תַּעַשׂ אֶת תּוֹרָתְךָ קַרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהּ. בְּדָבָר זֶה שִׁמֵּשׁ לוֹ דֻגְמָא הַפִּילוּסוּף בָּרוּךְ שְׁפִּינוֹזָה, שֶׁאֶת חַיָּיו תֵּאַר אוֹיֶרְבַּךְ בְּאֶחָד מִן הָרוֹמָנִים שֶׁלּוֹ. הוּא גַם לֹא יָכֹל לְקַיֵּם אֶת מַחֲשַׁבְתּוֹ לִהְיוֹת לְרַב, אַחֲרֵי אֲשֶׁר נֶעֱנַשׁ עֹנֶשׁ מַאֲסָר לִזְמָן קָצָר עַל הִשְׁתַּתְּפוֹ עִם הַסְּטוּדֶנְטִים בְּמִלְחַמְתָּם עַל חֹפֶשׁ אֲגֻדּוֹתֵיהֶם. מֵאָז הִקְדִּישׁ אֶת עַצְמוֹ כֻלּוֹ לְסִפְרוּת וּשְׁמוֹ בְתוֹר סוֹפֵר הָיָה הוֹלֵךְ וְגָדוֹל.

יְצִירוֹתָיו הַמְפֻרְסָמוֹת בְּיוֹתֵר הֵן: “סִפּוּרִים מֵחַיֵּי הַכְּפָר הַשְּׁוַרְצְוַלְדִּי”, שֶׁבָּהֶם הוּא מְתָאֵר בָּאֳמָנוּת רַבָּה אֶת חַיֵּיהֶם וּמַעֲשֵׂיהֶם, מִנְהֲגֵיהֶם וּמִדּוֹתֵיהֶם שֶׁל הָאִכָּרִים בִּדְרוֹם אַשְׁכְּנַז.

כְּגוֹרַל הַרְבֵּה מְשׁוֹרְרִים אַשְׁכְּנַזִּים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה גַם גוֹרָלוֹ שֶׁל אוֹיֶרְבַּךְ. הוּא, שֶׁאַהֲבָתוֹ לְעַמּוֹ הָיְתָה קְשׁוּרָה בְאַהֲבָתוֹ אֶת אַשְׁכְּנַז, יָצַר יְצִירוֹת חֲשׁוּבוֹת לַסִּפְרוּת הָאַשְׁכְּנַזִּית וְלֹא אָצַל כָל בְּרָכָה לְסִפְרוּת יִשְׂרָאֵל. בִּכְתָבָיו אָנוּ מוֹצְאִים רַק שִׂרְטוּטֵי תָכְנִיּוֹת לַעֲבוֹדוֹת סִפְרוּתִיּוֹת מֵחַיֵּי יִשְׂרָאֵל, אֲבָל מִכֻּלָּן לֹא הִשְׁלִים אַף אֶחָת. וְנַחַת לֹא רָאָה בַעֲמָלוֹ. גַּם הוּא שָׁתָה מִכּוֹס הַתַּרְעֵלָה אֲשֶׁר מָזְגוּ שׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל לִיהוּדֵי אַשְׁכְּנַז. וּזְמַן קָצָר לִפְנֵי מוֹתוֹ (הוּא מֵת בְּיוּלִי שְׁנַת 1882), בִּגְבֹר שִׂנְאַת יִשְׂרָאֵל יוֹתֵר וְיוֹתֵר וְגַלֶּיהָ שָׁטְפוּ עָבְרוּ רֹאשׁ יְהוּדֵי אַשְׁכְּנַז, קָרָא אוֹיֶרְבַּךְ בְּלֵב נִשְׁבָּר וְנִכְנָע: “חִנָּם חָיִיתִי וְחִנָּם עָמַלְתִּי”.

יַעֲמָד־נָא לוֹ אֵפוֹא הַסִּפּוּר הַזֶּה, רֹאשׁ יְצִירוֹתָיו, לָתֵת מָקוֹם לְזִכְרוֹ בְּלֵב יַלְדֵי יִשְׂרָאֵל, לְזֵכֶר אֶחָד מִשָּׁבֵי הַגּוֹלָה.

קוֹל יְלָדִים דּוֹפְקִים

בְּבֹקֶר סְתָו עַרְפַּלִּי הָלְכוּ שְׁנֵי יְלָדִים בְּנֵי שֵׁשׁ וָשֶׁבַע, נַעַר וְנַעֲרָה, דֶּרֶךְ מִשְׁעוֹלֵי הַגַּנִּים אֶל הַכְּפָר. בִּידֵי הַנַּעֲרָה הַבְּכִירָה לוּחַ, סְפָרִים וּמַחְבְּרוֹת־כְּתִיבָה; וְהַנַּעַר נָשָׂא גַם הוּא כָּאֵלֶּה בְּתַרְמִיל בַּד אָפוּר, אֲשֶׁר עַל כְּתֵפָיו. רֹאשׁ הַנַּעֲרָה חָבוּשׁ שָׁבִיס שֶׁל אֵטוּן לָבָן, שֶׁהִבְלִיט בְּיוֹתֵר אֶת כִּפַּת מִצְחָהּ הַבּוֹלֵט; וְהַנַּעַר גְּלוּי־רֹאשׁ. נִשְׁמַע רַק קוֹל צַעֲדֵי הַנָּעַר, – כִּי נְעָלִים חֲזָקוֹת בְּרַגְלָיו, וְאוּלָם הַנַּעֲרָה יְחֵפָה הִיא. כִּי יִרְחַב הַדֶּרֶךְ וְהָלְכוּ זֶה בְצַד זֶה, וְאִם צַר הַמִּשְׁעוֹל תֵּלֵךְ הַנַּעֲרָה לְפָנִים.

עַל עֲלֵי הַשִּׂיחִים הַחִוְרִים רוֹבֵץ אֵד לָבָן, וְגַרְגְּרֵי־הַקֶּמַח וְהַכּוֹבְעָנִים, בְּיִחוּד צִמְחֵי הַוַּרְדִּינָה הַזְּקוּפִים עַל גִּבְעוֹלֵיהֶם הָעֲרֻמִּים נִרְאִים כִּמְצֻפִּים כָּסֶף. הָאַנְקוֹרִים הַיּוֹשְׁבִים עַל הַמְּשׂוּכוֹת מְצַפְצְפִים וּפוֹרְחִים נִבְהָלִים מִפַּחַד הַיְלָדִים וְחוֹזְרִים וְיוֹשְׁבִים לֹא הַרְחֵק מֵהֶם, וּמִתְרוֹמְמִים וְיוֹרְדִים אֶל אַחַד הַגַּנִּים, מִשְׁתַּקְּעִים שָׁם עַל אֶחָד מֵעֲצֵי הַתַּפּוּחִים בַּהֲמֻלָּה רַבָּה עַד שֶׁנּוֹשְׁרִים הֶעָלִים.

עוֹרֵב־עֲמָקִים עָף בִּיעָף מֵעַל הַמְּסִלָּה אֶל אֲגַס־הַבָּר, אֲשֶׁר שָׁם יָשְׁבוּ הָעוֹרְבִים דּוּמָם; אֵין זֹאת כִּי בִּשֵּׂר לָהֶם בְּשׂוֹרָה חֲשׁוּבָה, כִּי פָרְחוּ הָעוֹרְבִים וַיָּחוּגוּ, עוֹרֵב זָקֵן שָׁכַן עַל צַמֶּרֶת עֵץ גָּבוֹהַּ, וְיִתְרָם עַל הָעֳפָאִים הַנְּמוּכִים וּמִשָּׁם הִשְׁקִיפוּ עַל פְּנֵי כָל הַכִּכָּר, לָדַעַת, מַדּוּעַ יֵלְכוּ הַיְלָדִים הָאֵלֶּה עִם מַכְשִׁירֵי בֵית־הַסֵּפֶר בְּדֶרֶךְ אַחֶרֶת אֶל הַכְּפָר; וְעוֹרֵב עָף כִּמְרַגֵּל לִפְנֵיהֶם וְיָשַׁב עַל עֲרָבָה קְצוּצָה עַל יַד הַבְּרֵכָה.

וְהַיְלָדִים הָלְכוּ מַחֲרִישִׁים עַד בּוֹאָם אֵצֶל הָאַלְמוֹן אֲשֶׁר עַל יַד הַבְּרֵכָה, אֲשֶׁר שָׁם דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ, וַיַּעַבְרוּ וַיָּבֹאוּ אֶל בַּיִת נָמוּךְ אֲשֶׁר בָּעֵבֶר הַשֵּׁנִי. הַבַּיִת סָגוּר, הַיְלָדִים דּוֹפְקִים בַּדֶּלֶת בַּלָּאט.

הַנַּעֲרָה קוֹרֵאת בְקוֹל: “אַבָּא! אִמָּא!” וְהַנַּעַר קוֹרֵא אַחֲרֶיהָ בְמֹרֶךְ: “אַבָּא! אִמָּא!” הַנַּעֲרָה אוֹחֶזֶת בְּכַפַּת הַמַּנְעוּל הַמְכֻסָּה כְפוֹר וְלוֹחֶצֶת לְאָט; לוּחוֹת הַדֶּלֶת מַשְׁמִיעִים קוֹל, הַנַּעֲרָה מַקְשִׁיבָה, אֵין מַעֲנֶה, אָז תָּעֹז וְתַקִּישׁ בְּחָפְזָה, אוּלָם הַקּוֹלוֹת נִבְלָעִים בְּמִסְדְּרוֹן הַבַּיִת וְנֶאֱלָמִים; אֵין אִישׁ עוֹנֶה לָהּ, הַנַּעַר שָׂם פִּיו אֶל סִדְקֵי הַדֶּלֶת וְקוֹרֵא: “אַבָּא! אִמָּא!” מַבִּיט אֶל אֲחוֹתוֹ כְשׁוֹאֵל, וְהֶבֶל פִּיו יִקְפָּא כַּכְּפוֹר.

מִתּוֹךְ הַכְּפָר הַמְעֻרְפָּל עוֹלֶה קוֹל חוֹבְטֵי תְבוּאָה בְדוּשָׁם, יֵשׁ שֶׁהַקּוֹל נִשְׁמַע בְּחִפָּזוֹן, בְּרַעַשׁ וּבַהֲמֻלָּה, וְיֵשׁ שֶׁנִּשְׁמַע בַּלָּאט כְּעָיֵף וּמְרֻשָּׁל; יֵשׁ שֶׁהַקּוֹל בָּהִיר וְצוֹהֵל וְיֵשׁ שֶׁהוּא עָמוּם וְנָבוּב; רֶגַע נִשְׁמָעִים קוֹלוֹת בּוֹדְדִים וּמְקֻטָּעִים וְרֶגַע הֵם חוֹזְרִים וְנִשְׁמָעִים הֲמוֹנִים הֲמוֹנִים מִכָּל עֲבָרִים.

הַתִּינוֹקוֹת עוֹמְדִים אוֹבְדֵי עֵצוֹת; לְסוֹף יֶחְדְּלוּ מִדְּפֹּק וּמִקְּרֹא וְיוֹשְׁבִים עַל שָׁרְשֵׁי עֵץ הַמֻּנָּחִים צְבוּרִים לְגַל אֶחָד מִסָּבִיב לְעֻזְרָד עַל יַד הַבָּיִת. הַתִּינוֹקוֹת אֵינָם גּוֹרְעִים עֵינֵיהֶם מֵהַדֶּלֶת, וְהַדֶּלֶת נְעוּלָה כְּבָרִאשׁוֹנָה.

– אֵלֶּה הֵבִיא אַבָּא מִן הַיָּעַר – קָרְאָה הַנַּעֲרָה בְּהַרְאוֹתָהּ עַל שָׁרְשֵׁי הָעֵץ אֲשֶׁר יָשְׁבוּ עֲלֵיהֶם, וּבְמֶבָּט פִּקֵּחַ כְּאִישׁ זָקֵן הוֹסִיפָה לֵאמֹר: אֵלֶּה יַעֲלוּ חֹם, רַב עֶרְכָּם, זֶפֶת הַרְבֵּה בָהֶם וְכַנֵּר יִדְלָקוּ; אֲבָל שְׂכַר הַחֲטִיבָה עוֹלֶה עַל הַכֹּל.

– כַּאֲשֶׁר אֶגְדַּל, – קָרָא הַנַּעַר, – אֶקַּח הַגַּרְזֶן הַגָּדוֹל שֶׁל אָבִינוּ וְאֶת כַּשִּׁילוֹ וְאֶת שְׁנֵי פְסִילֵי הַבַּרְזֶל וַאֲבַקְּעֵם לִרְסִיסִים כְּשִׁבְרֵי זְכוּכִית, אַחֲרֵי כֵן אֶצְבְּרֵם, כַּאֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הַפֶּחָמִי מַתֵּהִיס; וְכַאֲשֶׁר יָשׁוּב אַבָּא אֶל הַבַּיִת יִשְׂמַח מְאֹד! אוּלָם חָלִילָה לָךְ מֵהַגִּיד לוֹ מִי עָשָׂה זֹאת, – כִּלָּה הַנַּעַר אֶת דְּבָרָיו וַיְאַיֵּם בְּאֶצְבָּעוֹ אֶל מוּל פְּנֵי אֲחוֹתוֹ. וְהִיא כְמוֹ הִתְחִילָה מַרְגִּישָׁה הַרְגָּשָׁה עֲמוּמָה בְלִבָּהּ כִּי צִפִּיָּתָם, אֶל אֲבִיהֶם וְאֶל אִמָּם לַשָּׁוְא הִיא, כִּי בְעֶצֶב הִבִּיטָה בְאָחִיהָ, וְכַאֲשֶׁר דָּבַק מֶבָּטָהּ אֶל נְעָלָיו קָרָאָה: – וְאָז עָלֶיךָ לִנְעֹל גַּם אֶת מַגָּפֵי אַבָּא. אֲבָל הָבָה נֵלְכָה וּנְלַקֵּט חַלּוּקֵי אֲבָנִים קְטַנּוֹת וְרָאִיתָ כִּי יוֹדַעַת אֲנִי לְהַשְׁלִיךְ הַרְחֵק מִמֶּךָּ.

וּבְלֶכְתָּם אָמָרָה: – אָחוּד לְךָ חִידָה: אֵיזֶהוּ עֵץ אֲשֶׁר יָחֵם בְּלִי שֶׁיִּבְעַר בָּאֵשׁ?

– הַסַּרְגֵּל שֶׁל מוֹרֵה בֵית־הַסֵּפֶר בְּהַכּוֹתוֹ עַל כַּף הַיָּד, – עָנָה הַנָּעַר.

– לֹא לָזֶה כִּוַּנְתִּי; הָעֵץ שֶׁמְּבַקְּעִים מְחַמֵּם בְּלִי אֲשֶׁר יְבַעֲרוּ אוֹתוֹ בָאֵשׁ. – וּבְעָמְדָם אֵצֶל הַשִּׂיחַ הוֹסִיפָה לִשְׁאֹל: – יוֹשֵׁב לוֹ עַל מִטַּת תִּפְאֶרֶת, אָדָם יִלְבַּשׁ לוֹ אַדֶּרֶת; בִּטְנוֹ כֻלָּהּ מְלֵאָה אָבֶן, הַגִּידָה פִתְרוֹנוֹ אִם תָּבֶן!

הַנַּעַר הֶעֱמִיק לַחֲשֹׁב וַיִּקְרָא: – הַסִּי, אַל תַּגִּידִי לִי מַה זֶה… הֲרֵי זֶה הַוַּרְדִּינָה.

הַנַּעֲרָה הֵנִיעָה בְרֹאשָׁהּ לְאוֹת כִּי כֵן הוּא וַתָּשֶׂם לָהּ פָּנִים כְּאִלּוּ אַךְ בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה חָדָה לוֹ חִידָתָהּ זֹאת, אֲשֶׁר נִסְּתָה אוֹתוֹ בָהּ פְּעָמִים רַבּוֹת, לְבַעֲבוּר הַצְהִיל אֶת רוּחוֹ.

בְּלֶכְתָּם אֶל הָאֲגָם לְהַרְקִיד אַבְנֵי חָצָץ עַל פָּנָיו כְּבָר חָצְתָה הַשֶּׁמֶשׁ אֶת הָעֲרָפֶל וְהַבִּקְעָה הַקְּטַנָּה הִבְרִיקָה בַהֲדַר תִּפְאַרְתָּהּ. בְּעָבְרָם עַל פְּנֵי הַבַּיִת לָחֲצָה הַנַּעֲרָה עוֹד פַּעַם אֶת כַּפַּת הַמַּנְעוּל, אוּלָם הַדֶּלֶת לֹא נִפְתָּחָה, וְגַם בְּעַד הַחַלּוֹן לֹא נִרְאֲתָה כָל תְּמוּנַת אָדָם. עַתָּה שִׂחֲקוּ הַיְלָדִים עַל יַד הַנָּהָר בְּשִׂמְחָה וּבְצָהֳלָה, וְהַנַּעֲרָה שָׂמָה לָהּ פָנִים כְּאִלּוּ תִשְׂבַּע רָצוֹן, כִּי זָרִיז אָחִיהָ מִמֶּנָּה, וְהַנַּעַר עָלֵז וְשָׂמֵחַ; וְיֵשׁ אֲשֶׁר בְּכַוָּנָה עָשְׂתָה הַנַּעֲרָה אֶת עַצְמָהּ לְבִלְתִּי זְרִיזָה וּמְהִירָה כָמֹהוּ, וְהָאֲבָנִים שֶׁהָיְתָה זוֹרֶקֶת טָבְעוּ מִיָּד בִּמְצוֹלוֹת בִּזְרִיקָתָהּ הָרִאשׁוֹנָה, וְאָחִיהָ לָעַג לָהּ וַיְמַלֵּא פִּיו שְׂחוֹק. בְּמִשְׂחָקָם שָׁכְחוּ אֶת מְקוֹמָם וּלְשֵׁם מָה בָּאוּ הֵנָה, וּבְכָל זֹאת שָׁכַן עֲנַן תּוּגָה מוּזָרָה עַל פְּנֵיהֶם.

בַּבַּיִת הַסָּגוּר עַתָּה עַל מַסְגֵּר יָשְׁבוּ זֶה לֹאבָר יוֹזֶנְהַנְס וְאִשְׁתּוֹ עִם שְׁנֵי בָנָיו: אַמְרֵי (חַנָּה מַרִי) וְדָמִי (דָמְיַן). הָאָב הָיָה חוֹטֵב עֵצִים בַּיַּעַר, וּמִלְּבַד מְלַאכְתּוֹ זֹאת הָיָה מָהִיר לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלָאכָה, כִּי הִשְׂכִּיל לְהָבִיא סְדָרִים בַּבַּיִת הָרָעוּעַ וְהֶעָזוּב אֲשֶׁר קָנָה לוֹ וַיְתַקְּנֵהוּ וַיְיַפֵּהוּ וַיָּסֶךְ אֶת גַּגּוֹ. בִּימֵי הַסְּתָו אָמַר לְסַיֵּד אוֹתוֹ גַם מִבִּפְנִים; וּכְבָר הָיָה הַסִּיד מוּכָן בַּבּוֹר הַמְכֻסֶּה זְרָדִים אֲדַמְדַּמִּים. אִשְׁתּוֹ הָיְתָה אַחַת מִן הַנָּשִׁים שְׂכִירוֹת הַיּוֹם הַטּוֹבוֹת אֲשֶׁר בַּכְּפָר, נְכוֹנָה לַעֲבוֹד כָּל מְלֶאכֶת יָד, גַּם בַּיּוֹם וְגַם בַּלָּיְלָה, גַּם בִּשְׁעַת חֶדְוָה וְגַם בִּשְׁעַת תּוּגָה, וַתְּלַמֵּד אֶת בָּנֶיהָ, בְּיִחוּד אֶת אַמְרֵי, לִדְאֹג לְנַפְשָׁם וְלִמְצֹא אֶת פַּרְנָסָתָם. חָרִיצוּת וּזְרִיזוּת וְהִסְתַּפְּקוּת בְּמוּעָט עָשׂוּ אֶת הַמִּשְׁפָּחָה הַזֹּאת לְאַחַת הַמִּשְׁפָּחוֹת הַמְאֻשָּׁרוֹת אֲשֶׁר בַּכְּפָר. וְאוּלָם מַחֲלָה מִתְדַּבֶּקֶת הִפִּילָה אֶת הָאֵם עַל עֶרֶשׂ דְּוָי וּלְעֶרֶב יוֹם הַמָּחֳרָת גַּם אֶת הָאָב, וּמִקֵּץ יָמִים אֲחָדִים הוֹצִיאוּ מִתּוֹךְ הַבַּיִת הַקָּטָן שְׁנֵי אֲרוֹנוֹת שֶׁל מֵתִים. אֶת הַתִּינוֹקוֹת הֵבִיאוּ אֶל בֵּית הַשָּׁכֵן מַתֵּהִיס הַפֶּחָמִי, וּדְבַר מוֹת הוֹרֵיהֶם נוֹדַע לָהֶם רַק בְּשָׁעָה שֶׁהִלְבִּישׁוּ אוֹתָם בִּגְדֵי חַג לְהַלְוָיַת הַמֵּתִים.

קְרוֹבִים לֹא הָיוּ לְיוֹזֶנְהַנְס וּלְאִשְׁתּוֹ בַּמָּקוֹם הַזֶּה, וּבְכָל זֹאת נִשְׁמַע בִּשְׁעַת הַהַלְוָיָה קוֹל בּוֹכִים וְקוֹל אֲנָשִׁים מְסַפְּרִים בִּשְׁבַח הַנִּפְטָרִים, וּזְקַן הַכְּפָר הוֹלִיךְ אֶת שְׁנֵי הַיְלָדִים בְּיָדָיו בְּלֶכְתָּם אַחֲרֵי הָאֲרוֹנוֹת. גַּם לִפְנֵי הַקֶּבֶר הַפָּתוּחַ עָמְדוּ הַיְלָדִים מַחֲרִישִׁים בְּלִי לִשְׁפֹּךְ דְּמָעוֹת, וְכִמְעַט הֶרְאוּ פָנִים שׂוֹחֲקוֹת, אִם כִּי הִרְבּוּ לִשְׁאֹל עַל אֲבִיהֶם וְאִמָּם, כִּי הָיוּ סְמוּכִים עַל שֻׁלְחַן זְקַן הַכְּפָר, וְכָל רוֹאֵיהֶם הֵאִירוּ לָהֶם פָּנִים, וּבְקוּמָם מֵעַל הַשֻּׁלְחָן נָתְנוּ לָהֶם רְקִיקִים מְכֹרָכִים בִּנְיָר לָקַחַת אִתָּם לְדַרְכָּם.

וְאוּלָם בָּעֶרֶב, כַּאֲשֶׁר לָקַח קְרַפֶּנְזַכֶּר, עַל פִּי פְקֻדַּת מוֹעֲצַת הָעֵדָה אֶת דָּמִי, וּמָרַן הַשְּׁחוֹרָה אֶת אַמְרֵי אֶל בֵּיתָם, מֵאֲנוּ הַיְלָדִים לְהִפָּרֵד זֶה מִזּוֹ וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם בִּבְכִי וַיַּחְפְּצוּ לָשׁוּב הַבָּיְתָה. אֶת דָּמִי פִּתּוּ וַיִּפָּת, אוּלָם אֶת אַמְרֵי הָיוּ מֻכְרָחִים לְהוֹלִיךְ בְּחָזְקָה, כִּי לֹא זָזָה מִמְּקוֹמָהּ, וּמְשָׁרֵת זְקַן הַכְּפָר לָקַח אוֹתָהּ עַל זְרוֹעוֹתָיו לָשֵׂאת אוֹתָהּ אֶל בֵּית מָרַן הַשְּׁחוֹרָה. אַמְרֵי אָמְנָם מָצְאָה שָׁמָּה אֶת מִטָּתָהּ הַמּוּבָאָה מִבֵּית הוֹרֶיהָ, אוּלָם סֵרְבָה לַעֲלוֹת עָלֶיהָ, עַד אֲשֶׁר עָיְפָה מֵרֹב בִּכְיָהּ וַתִּפֹּל עַל רִצְפַּת הַבַּיִת וַתֵּרָדֵם, וְאָז הִשְׁכִּיבוּהָ עַל הַמִּטָּה בְּעוֹד שִׂמְלוֹתֶיהָ עָלֶיהָ. גַּם דָּמִי, הַמּוּבָא אֶל בֵּית קְרַפֶּנְזַכֶּר, נָתַן בָּרִאשׁוֹנָה אֶת קוֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּצְעַק, אֲבָל מִיָּד נִשְׁתַּתֵּק וַיִּישָׁן.

מָרַן הַשְּׁחוֹרָה, אֲשֶׁר לָעֲזוּ עָלֶיהָ, הוֹכִיחָה עוֹד בָּעֶרֶב הַהוּא, עַד כַּמָּה מְסוּרָה הִיא לַיְתוֹמָה הַזֹּאת אֲשֶׁר נָתְנוּ עַל יָדָהּ לְגַדְּלָהּ. שָׁנִים רַבּוֹת לֹא נִמְצָא יֶלֶד בְּקִרְבָתָהּ, וְעַתָּה עָמְדָה לִפְנֵי מִטַּת אַמְרֵי הַיְשֵׁנָה וְקָרְאָה כִמְעַט בְּקוֹל: “הֶאָח, שְׁנַת יְלָדִים מְאֻשָּׁרָה! בְּעוֹד דִּמְעָתָהּ עַל לֶחְיָהּ נִרְדְּמָה, בְּלִי לְהִתְהַפֵּךְ וְלָנוּעַ מִצַד אֶל צָד.”

הַזְּקֵנָה נֶאֶנְחָה קָשֶׁה.

מִמָּחֳרָת הַבֹּקֶר הָלְכָה אַמְרֵי אֶל אָחִיהָ וַתַּעֲזֹר לוֹ לִלְבּשׁ אֶת בְּגָדָיו וַתְּדַבֵּר עַל לִבּוֹ דִבְרֵי נִחוּמִים עַל כָּל אֲשֶׁר קָרָה אוֹתוֹ; לוּא שָׁב אָבִינוּ, כִּי עַתָּה שִׁלֵּם לְקְרַפֶּנְזַכֶּר כִּגְמוּלוּ. אַחֲרֵי כֵן הָלְכוּ אֶל בֵּית אֲבִיהֶם, דָּפְקוּ בַדֶּלֶת וַיִּבְכּוּ רַב בֶּכִי, עַד אֲשֶׁר הַפֶּחָמִי מַתֵּהִיס הַיּוֹשֵׁב בְּקִרְבָתָם וַיּוֹלִיכֵם אֶל בֵּית־הַסֵּפֶר. הוּא בִקֵּשׁ מֵאֵת הַמּוֹרֶה שֶׁיְּבָאֵר לַיְלָדִים כִּי אֲבוֹתֵיהֶם מֵתוּ, הוּא בְעַצְמוֹ אֵינוֹ יוֹדֵעַ לְבָאֵר לָהֶם זֹאת. הַמּוֹרֶה עָשָׂה כָל אֲשֶׁר בִּיכָלְתּוֹ וּמְנוּחַת הַיְלָדִים שָׁבָה אֲלֵיהֶם. אוּלָם בְּצֵאתָם מִבֵּית־הַסֵּפֶר חָזְרוּ אֶל בֵּית הוֹרֵיהֶם וַיְּחַכּוּ שָׁמָּה רְעֵבִים, תּוֹעִים וּנְבוֹכִים, עַד אֲשֶׁר בָּאוּ לָקַחַת אוֹתָם מִשָּׁם.

בֵּית יוֹזֶנְהַנְס בָּא שֵׁנִית לְיַד הָאַפָּתֵּיקָאִי. כֶּסֶף הַתַּשְׁלוּמִים שֶׁשִּׁלֵּם הַנִּפְטָר עַל זֶה, יָרַד לְטִמְיוֹן, כִּי לְרַגְלֵי הַנְּדִידָה לְחוּץ לָאָרֶץ יָרַד מְחִיר הַבָּתִּים פְּלָאִים; בָּתִּים רַבִּים בַּכְּפָר עָמְדוּ רֵיקִים מֵאֵין יוֹשֵׁב, וְגַם בֵּית יוֹזֶנְהַנְס נִשְׁאַר שׁוֹמֵם וָרֵיק. כָּל הַמִטַּלְטְלִים נִמְכְּרוּ לְכָל הַמַּרְבֶּה בִּמְחִירָם וְהַכֶּסֶף הֻנַּח לְמִשְׁמֶרֶת בְּעַד הַיְלָדִים; אוּלָם כָּל זֶה לֹא הָיָה דֵי מִחְיָתָם וְסִפּוּקָם, הֵם הָיוּ יְתוֹמֵי הַקָּהָל וּלְפִיכָךְ מְסָרוּם אֶל הַמְּזִלִּים בִּמְחִיר כַּלְכָּלָתָם.

בְּאַחַד הַיָּמִים הוֹדִיעָה אַמְרֵי בְּצָהֳלָה לְאָחִיהָ, כִּי יוֹדַעַת הִיא אֵיפֹה שְׁעוֹן הַקּוּקִיאָה שֶׁלָּהֶם. הַפֶּחָמִי מַתֵּהִיס קָנָה אוֹתוֹ, וְעוֹד בָּעֶרֶב הַהוּא עָמְדוּ הַיְלָדִים לִפְנֵי בֵית הַפֶּחָמִי בַּחוּץ וַיְחַכּוּ עַד אֲשֶׁר תִּקְרָא הַקּוּקִיָּה וַיִּצְהֲלוּ וַיִּצְחֲקוּ זֶה אֶל זוֹ.

וּמִדֵּי בֹקֶר בְּבֹקֶר הָלְכוּ הַיְלָדִים אֶל בֵּית הוֹרֵיהֶם, דָּפְקוּ עַל הַדֶּלֶת וַיִּשְׂחֲקוּ וַיַּקְשִׁיבוּ רַב קָשֶׁב, כִּי שָׁמְעוּ קוֹל אֲשֶׁר לֹא הִסְכִּינוּ לִשְׁמֹעַ בִּתְקוּפַת הָעֵת הַהִיא, כִּי קָרְאָה הַקּוּקִיָּה אֲשֶׁר בְּבֵית הַפֶּחָמִי מַתֵּהִיס שְׁמוֹנֶה פְעָמִים.

– עָלֵינוּ לָלֶכֶת אֶל בֵּית־הַסֵּפֶר, – קָרְאָה אַמְרֵי וַתֵּלֶךְ נֶחְפָּזָה עִם אָחִיהָ יַחַד דֶּרֶךְ הַגַּן אֶל הַכְּפָר. בִּהְיוֹתָם מֵאֲחוֹרֵי הַגֹּרֶן אֲשֶׁר לָאִכָּר רוֹדֶל קָרָא דָמִי: בְּבֵית הָאֶפִּטְרוֹפֵס שֶׁלִּי דָשׁוּ הַיּוֹם הַרְבֵּה מְאֹד. – וּבְדַבְּרוֹ רָמַז עַל הָעֳמָרִים הַנְּדוֹשִׁים, הַתְּלוּיִים כְּסִמָּנִים עַל שַׁעַר הַגֹּרֶן. אַמְרֵי הֵנִיעָה חֶרֶשׁ בְּרֹאשָׁהּ.

הַנֶּפֶשׁ הָרְחוֹקָה

הָאִכָּר רוֹדֶל, אֲשֶׁר בֵּיתוֹ עִם קוֹרוֹתָיו הַמְּשׁוּחִים בְּצֶבַע אָדֹם, וּפָסוּק מִכִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ בְּצוּרַת לֵב גָּדוֹל רָשׁוּם עָלָיו, לֹא רָחוֹק מִבֵּית יוֹזֶנְהַנְס, קִבֵּל עָלָיו מִטַּעַם הָעֵדָה אֶת הָאֶפִּטְרוֹפְסוּת עַל הַיְתוֹמִים: הֵן יוֹזֶנְהַנְס עָבַד אֶצְלוֹ לְפָנִים. וְאוּלָם כָּל עֲבוֹדַת הָאֶפִּטְרוֹפְסוּת שֶׁלּוֹ, לֹא הָיְתָה אֶלָּא שֶׁשָּׁמַר בִּגְדֵי הַנִּפְטָר שֶׁלֹּא נִמְכָּרוּ, וּפְעָמִים כְּשֶׁהָיָה פוֹגֵשׁ בְּדַרְכּוֹ בְּאַחַד הַיְלָדִים הָיָה שׁוֹאֵל אוֹתוֹ: “יָשָׁר אָתָּה”? וּבִבְלִי לְחַכּוֹת לִתְשׁוּבָה הָלַךְ לוֹ. וּבְכָל זֹאת הִתְגָּאוּ הַיְלָדִים גַּאֲוָה מְשֻׁנָּה, בְּהִוָּדַע לָהֶם כִּי רֹאשׁ הָאִכָּרִים הוּא אֶפִּטְרוֹפְסָם; דּוֹמִים הָיוּ בְעֵינֵי עַצְמָם כַּחֲשׁוּבִים מִכָּל יֶתֶר בְּנֵי גִילָם, וְכִמְעַט לִבְנֵי נְדִיבִים נֶחְשְׁבוּ בְעֵינֵיהֶם. לְעִתִּים קְרוֹבוֹת הָיוּ עוֹמְדִים אֵצֶל בֵּית־הָאִכָּר רוֹדֶל וְצוֹפִים לְשָׁם כְּמִשְׁתּוֹקְקִים לְאֵיזֶה דָבָר, בְּלִי לָדַעַת מָה, וּבִשְׁעַת חֲרִישַׁת הָאֲדָמָה וְשִׂדּוּדָה עַל יַד הָאָסָם הָיוּ יוֹשְׁבִים וְקוֹרְאִים תָמִיד אֶת הַכָּתוּב אֲשֶׁר עַל הַבַּיִת, הֵן הַבַּיִת הוּא הָאֶחָד מִכָּל אֲשֶׁר מִסָּבִיב לָהֶם הַבָּא אִתָּם בִּדְבָרִים.

בָּאֶחָד בַּשָּׁנָה לִפְנֵי חַג “כָּל־הַנְּשָׁמוֹת” וְהַיְלָדִים שִׂחֲקוּ כְדַרְכָּם לִפְנֵי בֵית הוֹרֵיהֶם – וַתָּבֹא הָאִכָּרָה לַנְדְפְרִיד, מִתַּחַת לְבֵית שֶׁחְיָהּ סוֹכֵךְ גָּדוֹל אָדֹם וְסֵפֶר תְּפִלָּה עָשׂוּי עוֹר שָׁחוֹר בְּיָדָהּ. הִיא בָאָה לִפְקֹד אֶת מְקוֹם מוֹלַדְתָּהּ בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה, הֵן כְּבָר הוֹלִיךְ הָעֶבֶד אֶת כָּל כְּלֵי הַבַּיִת בַּעֲגָלָה רְתוּמָה לְאַרְבָּעָה סוּסִים אֶל הַכְּפָר, וּמָחָר בַּבֹּקֶר תִּסַּע עִם בַּעֲלָהּ וּשְׁלֹשֶת בָּנֶיהָ אֶל אֲחֻזָּתָם הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר קָנוּ לָהֶם בְּאַלְגּוֹי הָרְחוֹקָה. עוֹד מֵרָחוֹק הֵנִיעָה אֶת רֹאשָׁהּ אֶל הַיְלָדִים, כִּי “סִמָּן טוֹב” הִיא פְגִישַׁת תִּינוֹקוֹת, אוּלָם הֵם לֹא יָכְלוּ לִרְאוֹת דָּבָר, כַּאֲשֶׁר לֹא יָכְלוּ לִרְאוֹת אֶת פָּנֶיהָ הָעֲגוּמִים. וּבְגִשְׁתָּהּ אֲלֵיהֶם קָרָאָה: “בְּרוּכִים אַתֶּם לַאדוֹנָי, יְלָדִים! מַה לָכֶם פֹּה? וּלְמִי אַתֶּם?”

– בְּנֵי יוֹזֶנְהַנְס אֲנָחְנוּ, – עָנְתָה אַמְרֵי בְּהַרְאוֹתָהּ עַל הַבָּיִת.

הָהּ, יְלָדִים מִסְכֵּנִים! – קָרְאָה הָאִכָּרָה וַתִּסְפֹּק כַּף אֶל כָּף. אוֹתָךְ, רִיבָה חֲבִיבָה, הֵן רָאוּי הָיָה לִי לְהַכִּיר, כִּי כְתֹאַר פָּנַיִךְ פְּנֵי אִמֵּךְ בַּיָּמִים אֲשֶׁר לָמַדְנוּ יַחַד בְּבֵית־הַסֵּפֶר. חֲבֵרוֹת טוֹבוֹת וְנֶאֱמָנוֹת הָיִינוּ, וַאֲבִיכֶם הֵן עָבַד אֵצֶל הָאִכָּר רוֹדֶל קְרוֹבִי. יוֹדַעַת אֲנִי אֶת כָּל אֲשֶׁר אִתְּכֶם. אוּלָם הַגִּידִי נָא, אַמְרֵי, מַדּוּעַ אֵין נְעָלִים לְרַגְלָיִךְ? הֵן תִּצְטַנְנִי וְתִפְּלִי לְמִשְׁכָּב אִם תֵּלְכִי יְחֵפַת־רֶגֶל בִּתְקוּפַת שָׁנָה זוֹ. אִמְרִי אֶל מָרַן, כִּי הָאִכָּרָה לַנְדְפְרִיד מֵהוֹכְדוֹרְף פָּקְדָה לֵאמֹר לָהּ, כִּי לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר הִיא עוֹשָׂה לָתֵת לָךְ לָרוּץ בַּחוּץ. אוּלָם לֹא, אַל תַּגִּידִי לָהּ דָּבָר, אֲנִי אַגִּיד לָהּ. אֲבָל עָלַיִךְ, אַמְרֵי, לִגְדֹּל וְלֶחְכַּם וְלָשִׂים עֵינַיִךְ עַל דַּרְכֵּךְ. זִכְרִי נָא, לוּ יָדְעָה אִמֵּךְ כִּי יְחֵפָה אַתְּ בִּתְקוּפַת שָׁנָה זוֹ וְרָצָה אַתְּ הֵנָּה וָהֵנָּה.

אַמְרֵי הִבִּיטָה מִשְׁתּוֹמֶמֶת אֶל הָאִכָּרָה, כְּאִלּוּ חָפְצָה לֵאמֹר: “הַאֻמְנָם אֵין אִמֵּנוּ יוֹדַעַת דָּבָר מִזֶּה?” וְהָאִכָּרָה הוֹסִיפָה לְדַבֵּר: הָהּ, כִּי לֹא תוּכְלוּ לָדַעַת מַה טוֹבִים הָיוּ אֲבוֹתֵיכֶם; וְעַל כֵּן הַזְּקֵנִים יֹאמְרוּ לָכֶם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה. זִכְרוּ, כִּי חֶסֶד וֶאֱמֶת תִּגְמְלוּ לַאֲבוֹתֵיכֶם, בְּשָׁמְעָם בַּמְּרוֹמִים אֶת קוֹל בְּנֵי הָאָדָם עַל הָאֲדָמָה אוֹמְרִים: בְּנֵי יוֹזֶנְהַנְס סֵמֶל הַטּוֹב הֵם, בְּרוּכִים הוֹרֵיהֶם הַיְשָׁרִים אֲשֶׁר הוֹלִידוּ אוֹתָם.

וְדִמְעוֹת חִפָּזוֹן נָזְלוּ עַל לֶחְיֵי הָאִכָּרָה בְדַבְּרָהּ. עָגְמַת נַפְשָׁהּ אֲשֶׁר גָּבְרָה עָלֶיהָ גַּם מִטַּעַם אַחֵר פָּרְצָה הַפַּעַם וְצָרָתָהּ וְצָרַת אַחֵרִים הִתְחַבָּרוּ. הִיא שָׂמָה אֶת יָדָהּ עַל רֹאשׁ הַנַּעֲרָה, אֲשֶׁר לְמַרְאֵה דִמְעוֹת הָאִשָּׁה פָּרְצָה גַם הִיא בַּבֶּכִי, כְּאִלּוּ הִרְגִּישָׁה, כִּי נֶפֶשׁ עֲדִינָה הִתְקָרְבָה אֵלֶיהָ, וְשֶׁמֶץ דָּבָר יְגֻנַּב אֵלֶיהָ, כִּי אָמְנָם אָבֹד אָבְדוּ לָהּ הוֹרֶיהָ וְלֹא תָשׁוּב עוֹד לִרְאוֹתָם עַד עוֹלָם.

פִּתְאֹם הֵאִירוּ פְנֵי הָאִשָּׁה וַתִּשָּׂא אֶת עֵינֶיהָ הַנּוֹצְצוֹת מִדִּמְעָה אֶל הַשָּׁמַיִם וַתִּקְרָא: “אֵל אֱלֹהִים רַחוּם וְחַנּוּן, אַתָּה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים שָׁלַחְתָּ לִי אֶת הַנַּעֲרָה הַזֹּאת”, אַחֲרֵי כֵן פָּנְתָה אֶל הַנַּעֲרָה וַתֹּאמַר: "שִׁמְעִי נָא, אָנֹכִי אֶקַּחֵךְ אֶל בֵּיתִי, תַּחַת לִזְבֶּט בִּתִּי אֲשֶׁר מֵתָה עָלַי בְּגִילֵךְ. הַגִּידִי נָא, הֲתֵלְכִי עִמִּי לְאַלְגּוֹי לָשֶׁבֶת בְּבֵיתִי.

– אֵלֵךְ! – קָרְאָה אַמְרֵי בֶּטַח.

–פִּתְאֹם חָשָׁה אַמְרֵי כִּי יָד אוֹחֶזֶת בְּעָרְפָּה וּמַכָּה אוֹתָהּ.

–אַל תֵּלְכִי אַחֲרֶיהָ, – קָרָא דָמִי, אֲשֶׁר אָחַז בָּהּ וַיְחַבְּקֶנָּה וְכָל אֵבָרָיו רָעָדוּ.

–הַחֲרִישָׁה, – הִרְגִּיעָה אוֹתוֹ אַמְרֵי, – הָאִשָּׁה הַטּוֹבָה תִקַּח גַּם אוֹתְךָ אִתָּהּ. הַאֵין זֹאת, גַּם דָּמִי יֵלֵךְ אִתָּנוּ?

– לֹא, יַלְדָּתִי, בָּנִים זְכָרִים יֶשׁ לִי רָב.

– אִם כֵּן אֶשָּׁאֵר גַּם אָנֹכִי פֹה, – קָרְאָה אַמְרֵי וַתֹּאחַז בְּיַד אָחִיהָ.

יֵשׁ אֲשֶׁר תֹּאחַז אֶת הָאָדָם חַלְחָלָה אֲשֶׁר קֹר וָחֹם נִפְגְּשׁוּ בָהּ, כִּי יִשְׂמַח בְּדָבָר וְגַם יֶחֱרַד מִפָּנָיו. רֶגֶשׁ כָּזֶה תָּקַף גַּם אֶת הָאִשָּׁה הַזָּרָה, בְּהַבִּיטָהּ אֶל אַמְרֵי בְּעֵינַיִם מַבִּיעוֹת קוֹרַת רוּחַ. כַּאֲשֶׁר גָּבְרוּ בְּקִרְבָּהּ רִגְשׁוֹתֶיהָ הַטְּהוֹרִים וְרַחֲמֶיהָ נִכְמְרוּ עַל הַיְתוֹמָה הָעֲזוּבָה הָיְתָה נְכוֹנָה לַעֲשׂוֹת דָּבָר אֲשֶׁר אֶת עֶרְכּוֹ הָרַב וְתוֹצְאוֹתָיו הַקָּשׁוֹת טֶרֶם תֵּדַע, וְטֶרֶם תַּחֲשֹׁב מַה יַעֲנֶה בַּעֲלָהּ עַל מִפְעָלָהּ זֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּטֶרֶם תִּשְׁאַל אֶת פִּיו. וְעַתָּה, כַּאֲשֶׁר סֵרְבָה הַנַּעֲרָה לָלֶכֶת אִתָּהּ, נִתְפַּכְּחָה לִרְאוֹת אֶת הַדָּבָר בְּעֵינַיִם בְּהִירוֹת, וַתְּמַהֵר לְהַסְכִּים אֶל אַמְרֵי וְאֶל סֵרוּבָהּ. הִיא מִלְּאָה אֶת סִפּוּק נַפְשָׁהּ בְּמַחֲשַׁבְתָּהּ הַטּוֹבָה, וְכַאֲשֶׁר קָמוּ עַתָּה מִכְשׁוֹלִים הָיְתָה שְׂבֵעַת רָצוֹן כִּי בָטֵל הַדָּבָר, מִבְּלִי אֲשֶׁר תִּהְיֶה הִיא הַחוֹזֶרֶת מִדְּבָרֶיהָ.

– עֲשִׂי כְחֶפְצֵךְ, – אָמְרָה הָאִכָּרָה – אֵינִי רוֹצָה לְפַתּוֹתֵךְ. מִי יוֹדֵעַ, אוּלַי יוֹתֵר טוֹב, כִּי אֶקָּחֵךְ אֶל בֵּיתִי אַחֲרֵי גָדְלֵךְ. טוֹב לָאָדָם כִּי יִשָּׂא עֹל בִּנְעוּרָיו, אֶת הַטּוֹב נְקַבֵּל עַל נְקַלָּה; כָּל אֵלֶּה שֶׁגָּדְלוּ וַיִּהְיוּ לְאַנְשֵׁי שֵׁם שָׂבְעוּ עָמָל וּתְלָאָה בִימֵי עֲלוּמֵיהֶם. הֱיִי לְבַת־חָיִל. אוּלָם זִכְרִי וְאַל תִּשְׁכְּחִי, כִּי אִם תַּעֲשִׂי אֶת הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר אָז תִּמְצְאִי מַחֲסֶה בְּבֵיתִי, לְמַעַן אֲבוֹתַיִךְ, כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר יַאֲרִיךְ אֲדֹנָי אֶת שְׁנוֹתַי עַל הָאָרֶץ. זִכְרִי כִי לֹא עֲזוּבָה אַתְּ, וּבִימֵי רָעָה זָכֹר תִּזְכְּרִי אֶת אִכָּרַת הָלֶנְדְפְרִיד מִצּוּרְסְמַרְסְהוֹפֶן אֲשֶׁר בְּאַלְגּוֹי. וְעוֹד גַּם זֹאת, אַל תַּגִּידִי בַּכְּפָר כִּי חָפַצְתִּי לְקַחְתֵּךְ אִתִּי, פֶּן יַקְפִּידוּ עָלַיִךְ כִּי מֵאַנְתְּ לָלֶכֶת עִמָּדִי. חַכִּי נָא, כִּי אֶחְפֹּץ לָתֵת לָךְ דָּבָר לְבַעֲבוּר תִּזְכְּרִינִי. וּבְדַבְּרָהּ בִּקְּשָׁה בְּכִיסֵי שִׂמְלָתָהּ וַתְּחַפֵּשׂ, אַךְ פִּתְאֹם שָׂמָה אֶת יָדָהּ עַל צַוָּארָהּ וַתִּקְרָא: “קְחִי נָא אֶת זֶה”. הִיא נָשְׁמָה בְּהֶבֶל פִּיהָ פְּעָמִים מִסְפָּר עַל אֶצְבְּעוֹתֶיהָ הַקְּפוּאוֹת לְחַמְמָן, וַתָּסַר מֵעַל צַוָּארָהּ תִּקְוַת חוּט תְּכֵלֶת בַּעֲלַת חָמֵשׁ שׁוּרוֹת, שֶׁבָּהּ תָּלוּי שֶׁקֶל שְׁוֶדִי, וַתָּשֶׂם אֶת הָעֲנָק הַזֶּה עַל צַוַּאר הַנַּעֲרָה וַתִּשָּׁקֶהָ. אַמְרֵי הִבִּיטָה כִנְסוּכַת קֶסֶם אֶל כָּל הַנַּעֲשֶׂה אִתָּהּ. – בַּעַדְךָ אֵין לִי לְדַאֲבוֹן לִבִּי דָבָר, – קָרְאָה הָאִכָּרָה אֶל דָּמִי, שֶׁשָּׁבַר זְמוֹרַת עֵץ אֲשֶׁר הֶחֱזִיק בְּיָדוֹ לִשְׁבָרִים קְטַנִּים, – אוּלָם אֲנִי אֶשְׁלַח לְךָ מִכְנְסֵי עוֹר אֲשֶׁר לְיוֹהַנֶּס בְּנִי, טוֹבִים וַחֲזָקִים הֵם עוֹד לְמַדָּי, וְיָכֹל תּוּכַל לְלָבְשָׁם כַּאֲשֶׁר תִּגְדָּל. עַתָּה קְחוּ מִמֶּנִּי אֶת בִּרְכָתִי: יִשְׁמָרְכֶם אֲדֹנָי מִכָּל רָע, יַלְדֵי חֶמֶד. אִם אוּכַל עוֹד אָבֹא, אַמְרֵי, אֵלָיִךְ. בְּכָל אֹפֶן שִׁלְחִי אֵלַי אַחֲרֵי גְמַר הַתְּפִלָּה אֶת מָרַן. הֱיוּ טוֹבִים וִישָׁרִים וְהִתְפַּלְּלוּ בְעַד אֲבוֹתֵיכֶם, נִשְׁמָתָם עֵדֶן, וְאַל תִּשְׁכְּחוּ, כִּי יֵשׁ עֵינַיִם בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ הַפְּקוּחוֹת עֲלֵיכֶם לְטוֹבָה.

הָאִכָּרָה, אֲשֶׁר לְבַעֲבוּר תְּמַהֵר בְּלֶכְתָּהּ קִפְּלָה אֶת כַּנְפוֹת שִׂמְלָתָהּ לְמָעְלָה, חָזְרָה וְהוֹרִידָה אוֹתָן, בִּכְנִיסָתָהּ אֶל הַכְּפָר, וַתֵּלֶךְ בִּצְעָדִים נֶחְפָּזִים אֶל הַכְּפָר וְאֶת פָּנֶיהָ לֹא הֵסַבָּה עוֹד אֶל אֲחוֹרֶיהָ.

אַמְרֵי תָּפְשָׂה בְּצַוָּארָהּ, כָּפְפָה רֹאשָׁהּ לְהִתְבּוֹנֵן אֶל מַטְבֵּעַת הַזִּכָּרוֹן, וְלֹא יָכֹלָה. דָּמִי לָעַס אֶת שֵׁבֶר הַזְּמוֹרָה הָאַחֲרוֹן וּבְהִתְבּוֹנֵן אַמְרֵי אֵלָיו וַתֵּרֶא כִּי דְמָעוֹת נוֹצְצוֹת בְּעֵינָיו קָרָאָה:

– עוֹד תִּרְאֶה, כִּי תְקַבֵּל אֶת הַמִּכְנָסַיִם הַיּוֹתֵר יָפוֹת שֶׁבְּכָל הַכְּפָר.

– וַאֲנִי לֹא אֶקָּחֵן, – קָרָא דָמִי וַיָּרָק פִּסַּת עֵץ מִתּוֹךְ פִּיו.

– אָנֹכִי אֹמַר לָהּ כִּי גַם סַכִּין תִּקֶּן לְךָ, אֲנִי אֶשְׁהֶה כָל הַיּוֹם בַּבַּיִת, הֵן בֹּא תָבֹא עוֹד אֵלֵינוּ.

– כֵּן, אִם רַק תָּבֹא! – עָנָה דָמִי מִבְּלִי דַעַת בְּעַצְמוֹ אֶת אֲשֶׁר יְדַבֵּר; וְרַק הַכַּעַס וְהָעֶלְבּוֹן שָׂמוּ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְפִיו.

נִשְׁמַע קוֹל הַפַּעֲמוֹן הָרִאשׁוֹן, הַיְלָדִים מִהֲרוּ לָשׁוּב אֶל הַכְּפָר. אַמְרֵי מָסְרָה אֶת עֶדְיָהּ הֶחָדָשׁ לְמָרַן וַתְּסַפֵּר לָהּ בְּמִלִּים קְצָרוֹת אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וּמָרַן אָמָרָה:

– הֲלֹא יַלְדָּה מְאֻשֶּׁרֶת אָתְּ! אֲנִי אַפְקִידֵהוּ וְהָיָה לָךְ לְמִשְׁמָרֶת. עַכְשָׁו מַהֲרוּ אֶל בֵּית הַתְּפִלָּה.

בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה הִבִּיטוּ שְׁנֵי הַיְלָדִים אֶל אִכָּרַת לַנְדְפְרִיד מִבְּלִי לִגְרֹעַ מִמֶּנָּה עַיִן, וּבְצֵאת הַמִּתְפַּלְּלִים חִכּוּ לָהּ עַל יַד הַדָּלֶת, אוּלָם אֲנָשִׁים רַבִּים סָבְבוּ אֶת הָאִכָּרָה הַכְּבוּדָה וַיַּקִּיפוּהָ בִשְׁאֵלוֹת רַבּוֹת, עַד כִּי נֶאֶלְצָה לְהִסְתּוֹבֵב מִדֵּי פַעַם בְּפַעַם בְּעִגּוּלָהּ וְלַעֲנוֹת פַּעַם לָזֶה וּפַעַם לָזֶה, וְלֹא שָׁעֲתָה אֶל מַבַּט עֵינֵי הַיְלָדִים וְאֶל קִידוֹתֵיהֶם.

אִכָּרַת לַנְדְפְרִיד הֶחֱזִיקָה בְיָדָהּ אֶת יַד רוֹזֶל בַּת רוֹדֶל הַצְּעִירָה, הַגְּדוֹלָה מֵאַמְרֵי בְשָׁנָה אַחַת, וְרוֹזֶל דּוֹחֶקֶת מִדֵּי פַעַם בְּפַעַם מִלְּפָנֶיהָ אֶת כָּל הַנִּלְחָצִים אֶל הָאִכָּרָה וַאֲשֶׁר אָמְרוּ לִתְפֹּס אֶת מְקוֹמָהּ. אוֹ אוּלַי שָׂמָה הָאִכָּרָה הַכְּבוּדָה לִבָּהּ אֶל אַמְרֵי רַק מִחוּץ לַכְּפָר, אֲבָל בֵּין הַבְּרִיֹּות לֹא הִכִּירָה אוֹתָהּ עוֹד? הֲרַק בְּנֵי הָעֲשִׁירִים וּבְנֵי הַקְּרוֹבִים הָיוּ חֲשׁוּבִים בְּעֵינֶיהָ? אַמְרֵי נִבְהֲלָה כַאֲשֶׁר הִגִּיעַ לְאָזְנֶיהָ הֵד מַחְשָׁבוֹתֶיהָ, כִּי דָמִי מִלֵּל בִּשְׂפָתָיו אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; וְאוּלָם כַּאֲשֶׁר נִסְחֲפָה יַחַד עִם אָחִיהָ לְמֶרְחָק רַב לְמַדַּי מִקְּהַל הָעוֹטְרִים אֶל אִכָּרַת לַנְדְפְרִיד, הִתְאַמְּצָה לְגָרֵשׁ מִלִּבָּהּ וּמִלֵּב אָחִיהָ אֶת הַמַּחֲשָׁבוֹת הַנּוּגוֹת הָאֵלֶּה. לְסוֹף נֶעֶלְמָה אִכָּרַת לַנְדְפְרִיד בְּבֵית הָאִכָּר רוֹדֶל, וְהַיְלָדִים שָׁבוּ דוּמָם. פִּתְאֹם קָרָא דָמִי:

– אִם תָּבֹא אֵלַיִךְ, תֹּאמְרִי לָהּ, כִּי תֵלֵךְ גַּם אֶל קְרַפֶּנְזַכֶּר וְתַגִּיד אֵלָיו, כִּי יָשִׂים עֵינָיו עָלַי לְטוֹבָה.

אַמְרֵי הִרְכִּינָה אֶת רֹאשָׁהּ, הַיְלָדִים נִפְרְדוּ וַיֵּלְכוּ כָל אֶחָד אֶל הַבַּיִת אֲשֶׁר מָצָא שָׁם מָעוֹן וּמַחֲסֶה.

הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר הִקְדִּיר בַּבֹּקֶר אֶת פְּנֵי הַשָּׁמַיִם הָיָה עַתָּה לְגֶשֶׁם שׁוֹטֵף נִתָּךְ אָרְצָה.

הַסּוֹכֵךְ הַגָּדוֹל הָאָדֹם נָע, פָּרוּשׂ בְיַד אִכָּרַת לַנְדְפְרִיד, הֵנָּה וָהֵנָּה בַּכְּפָר וְכִמְעַט לֹא נִרְאֲתָה הַתְּמוּנָה אֲשֶׁר תַּחְתָּיו. מָרַן הַשְּׁחוֹרָה לֹא מָצְאָה אֶת הָאִכָּרָה לַנְדְפְרִיד וּבְשׁוּבָהּ אֶל בֵּיתָהּ אָמָרָה: "יָכֹל תּוּכַל גַּם לָבֹא אֵלַי, אָנֹכִי אֵינֶנִּי דוֹרֶשֶׁת מִיָּדָהּ מְאוּמָה.

– שְׁנֵי הַיְלָדִים יָצְאוּ אֶל בֵּית הוֹרֵיהֶם וַיֵּשְׁבוּ שְׁחוֹחִים וּמְכֻוָּצִים עַל מִפְתַּן הַדֶּלֶת וְאֵין דּוֹבֵר דָּבָר. וְשׁוּב יְגֻנַּב אֲלֵיהֶם הָרַעְיוֹן, כִּי אָמְנָם לֹא יָשׁוּבוּ עוֹד הוֹרֵיהֶם אֲלֵיהֶם. וְדָמִי בִּקֵּשׁ לִמְנוֹת אֶת מִסְפַּר טִפּוֹת הַגֶּשֶׁם הַנּוֹטְפוֹת מִן הַמַּעֲזִיבָה, אֲבָל לֹא הִסְפִּיק לִמְנוֹתָן וַיָּקֶל לוֹ אֶת עֲבוֹדָתוֹ בְקָרְאוֹ בְּבַת אֶחָת: אֶלֶף אַלְפֵי רִבֹּא רְבָבוֹת!

– בְּשׁוּבָהּ אֶל בֵּיתָהּ עָלֶיהָ לַעֲבֹר בָּזֶה, – קָרְאָה אַמְרֵי, – וְאָז נִקְרָא אוֹתָהּ בִּשְׁמָהּ; גַּם אַתָּה תִקְרָא אִתִּי יַחַד בְּקוֹל רָם, וּנְדַבֵּר אֵלֶיהָ גַם עַל אֹדוֹת כָּל יֶתֶר הַדְּבָרִים. – אָמְרָה אַמְרֵי אֶל אָחִיהָ הַיּוֹשֵׁב אִתָּהּ וּמְחַכֶּה לִקְרַאת אִכָּרַת לַנְדְפְרִיד.

קוֹל שְׁרִיקַת שׁוֹט נִשְׁמַע בַּכְּפָר וְאַחֲרָיו שַׁעֲטַת סוּסִים בָּאֲדָמָה הַתְּחוּחָה, וַעֲגָלָה מְרַקֵּדָה הִתְגַּלְגְּלָה וָבָאָה.

– עוֹד תִּרְאִי כִּי אַבָּא וְאִמָּא יָבֹאוּ בְמֶרְכָּבָה מְרַקֵּדָה וְיִקָּחוּנוּ עִמָּהֶם, – קָרָא דָמִי.

אַמְרֵי הִסְתַּכְּלָה נוּגָה בִּפְנֵי אָחִיהָ וַתֹּאמַר: – אַל תַּרְבֶּה לַהֲגוֹת הָבֶל. – וְכַאֲשֶׁר הָפְכָה אֶת פָּנֶיהָ, הָיְתָה הָעֲגָלָה קְרוֹבָה אֲלֵיהֶם מְאֹד, אֶחָד רָמַז מִתּוֹכָהּ מִתַּחַת סוֹכֵךְ אָדֹם וְאַחֲרֵי כֵן הִתְנוֹעֲעָה הָלְאָה, וְרַק שְׁפִּיץ, כַּלְבּוֹ שֶׁל הַפֶּחָמִי מַתֵּהִיס, רָץ אַחֲרֵי הָעֲגָלָה וַיִּבַּח אַחֲרֶיהָ, כְּאִלּוּ בִקֵּשׁ לַעֲצֹר אוֹתָהּ בְּשִׁנָּיו; אוּלָם בְּבֹאוֹ אֶל הָאֲגָם שָׁב אֶל עֲקֵבָיו, נָבַח שׁוּב לִפְנֵי פֶתַח הַבַּיִת וַיִּתְחַמֵּק אֶל תּוֹךְ הַבָּיִת.

– הֵידָד! נֶעֶלְמָה וְאֵינֶנָּה! – קָרָא דָמִי כִמְנַצֵּחַ; הֲלֹא זֹאת הָיְתָה אִכָּרַת לַנְדְפְרִיד. הַאִם לֹא רָאִית אֶת סוּסוֹ שֶׁל הָאִכָּר רוֹדֶל הַשָּׁחוֹר? הֵם הוֹלִיכוּ אוֹתָהּ מִזֶּה וָהָלְאָה. אַל תִּשְׁכְּחִי אֶת מִכְנְסֵי הָעוֹר שֶׁלִּי! – צָעַק דָמִי אַחֲרֶיהָ בְּכָל כֹּחוֹ, אִם כִּי כְבָר נֶעֶלְמָה הָעֲגָלָה בַבִּקְעָה וַתְּטַפֵּס אַחֲרֵי כֵן עַל גִּבְעַת הָלְדֶּרְוַזֶּן הַקְּטַנָּה.

הַיְלָדִים שָׁבוּ מַחֲרִישִׁים אֶל הַכְּפָר.

מִי יוֹדֵעַ אֶת הַשָּׁרָשִׁים אֲשֶׁר יַךְ הַמְּאֹרַע הַזֶּה בַלֵּב, וּמַה פִּרְיוֹ!

הַפַּעַם, רֶגֶשׁ אַחֵר יְכַסֶּה אֶת הַגַּרְעִין הַטָּמוּן בְּחֵיק הֶעָתִיד, רֶגֶשׁ שֶׁל מַפַּח נָפֶשׁ.

עַל הָעֵץ אֲשֶׁר עַל יַד בֵּית־הַהוֹרִים

בַּיּוֹם שֶׁלִּפְנֵי חַג “כָּל הַנְּשָׁמוֹת” אָמְרָה מָרַן אֶל הַיְלָדִים.

– עַתָּה לְכוּ וְלִקְטוּ לָכֶם עֻזְרָדִים הַרְבֵּה, כִּי דְרוּשִׁים הֵם לָנוּ מָחָר אֶל בֵּית הַקְּבָרוֹת.

– אָנֹכִי יוֹדֵעַ אֵיפֹה הֵם נִמְצָאִים, אָנֹכִי אֲלַקְּטֵם, – קָרָא דָמִי בְשִׂמְחָה וַיָּרָץ אֶל הַכְּפָר, עַד כִּי לֹא עָצְרָה אַמְרֵי כֹחַ לְהַשִּׂיגוֹ, וְכַאֲשֶׁר הִגִּיעוּ אֶל בֵּית הוֹרֵיהֶם, טִפֵּס וְעָלָה עַל הָעֵץ וַיִּתְקַלֵּס בָּהּ בְּאַמְרֵי הַמְפַגֶּרֶת בְּלֶכְתָּהּ בְּגָאוֹן, בְּאָמְרוֹ כִי תַעֲלֶה גַם הִיא עַל הָעֵץ; כִּי יָדַע אֲשֶׁר לֹא תוּכַל לַעֲשׂוֹת כֵּן, וַיִּקְטֹף אֶת הַגַּרְגְּרִים הָאֲדֻמִּים וַיַּשְׁלִיכֵם אֶל תּוֹךְ סִנַּר אֲחוֹתוֹ. הִיא בִקְּשָׁה אוֹתוֹ כִּי יוֹאִיל לְקָטְפָם עַד גִּבְעוֹלֵיהֶם, כִּי רוֹצָה הִיא לִקְלֹעַ מֵהֶם זֵר. וַיֹּאמַר: “כָּזֹאת לֹא אֶעֱשֶׂה!” וּבְכָל זֹאת לֹא נָפַל גַּרְגַּר בְּלִי גִבְעוֹל.

– שִׁמְעִי נָא אֵיךְ הָאַנְקוֹרִים מְחָרְפִים! – קָרָה¹ דָמִי מֵעַל הָעֵץ, – כּוֹעֲסִים הֵם עַל עָשְׁקִי אֶת מְזוֹנוֹתֵיהֶם. וּכְכַלּוֹתֹו לִקְטֹף אֶת כָּל הַגַּרְגְּרִים עַד תֻּמָּם, קָרָא אֶל אֲחוֹתוֹ: אָנֹכִי לֹא אֵרֵד עוֹד מֵעַל הָעֵץ, פֹּה אֵשֵׁב גַּם יוֹמָם גַּם לָיְלָה, עַד אֲשֶׁר אֶפֹּל אַרְצָה מֵת, וְלֹא אוֹסִיף עוֹד לָבֹא אֵלַיִךְ, בִּלְתִּי אִם תַּעֲשִׂי אֶת בַּקָּשָׁתִי.

– וּמַה הִיא בַקָּשָׁתֶךָ.

– כִּי לֹא תָשִׂימִי עַל צַוָּארֵךְ אֶת הָעֲנָק אֲשֶׁר קִבַּלְתְּ מִידֵי אִכָּרַת לַנְדְפְרִיד כָּל זְמָן שֶׁאֲנִי רוֹאֶה זֹאת; הֲתַבְטִיחִי לִי?

– לֹא!

– אִם כֵּן לֹא אֵרֵד אֵלַיִךְ עוֹד!

– עֲשֵׂה כְחֶפְצֶךָ! – קָרְאָה אַמְרֵי וַתֵּלֶךְ לְדַרְכָּהּ וְהָעֻזְרָדִים בְּיָדֶיהָ, אֲבָל הִיא לֹא הִרְחִיקָה לָלֶכֶת, כִּי אִם יָשְׁבָה לָהּ לֹא הַרְחֵק מֵאָחִיהָ מֵאֲחוֹרֵי קֻפַּת עֵצִים וַתִּקְלַע לָהּ זֵר וּמִדֵּי פַעַם בְּפַעַם נָשְׂאָה אֶת עֵינֶיהָ אֶל אָחִיהָ, לִרְאוֹת אִם יִקְרַב אֵלֶיהָ. הִיא שָׂמָה אֶת הַזֵּר עַל רֹאשָׁהּ, וּפִתְאֹם תְּקָפָה חֲרָדָה גְדוֹלָה עַל אֹדוֹת דָמִי וַתָּרָץ אֵלָיו. וְדָמִי רוֹכֵב עַל עָנָף וְהוּא נִשְׁעָן עַל גֶּזַע הָעֵץ וּזְרוֹעוֹתָיו שְׁלוּבוֹת.

– רֵד נָא, הִנְנִי מַבְטִיחֲךָ² לְמַלְּאוֹת אֶת כָּל מִשְׁאֲלוֹתֶיךָ! – קָרְאָה אַמְרֵי,וּבִין רֶגַע עָמַד דָּמִי עַל יַד אֲחוֹתוֹ עַל הָאָרֶץ.

בְּבוֹאָם הַבַּיְתָה גָעֲרָה מָרַן הַשְּׁחוֹרָה בַנַּעֲרָה הַפְּתַיָּה עַל אֲשֶׁר קָלְעָה לָהּ זֵר מֵהָעֻזְרָדִים הַדְּרוּשִׁים לְהַנִּיחַ עַל קִבְרֵי אֲבוֹתֵיהֶם, וַתִּקְרַע נֶחְפָּזָה אֶת הַזֵּר בְּלַחֲשָׁהּ אֵילוּ מִלִּים בִּלְתִּי מוּבָנוֹת; אַחֲרֵי כֵן לָקְחָה אֶת שְׁנֵי הַיְלָדִים וַתֹּאחַז אוֹתָם בִּידֵיהֶם וַתּוֹלִיכֵם אֶל בֵּית הַקְּבָרוֹת. בְּהַגִּיעָם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר שְׁנֵי גַלֵּי עָפָר נֶעֶרְמוּ שָׁמָּה קָרָאָה:

– הִנֵּה פֹה אֲבוֹתֵיכֶם! – הַיְלָדִים הִבִּיטוּ מִשְׁתּוֹמְמִים זֶה אֶל זוֹ. מָרַן עָשְׂתָה בַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדָהּ חָרִיץ בִּתְמוּנַת שֶׁתִי וָעֵרֶב עַל הַקְּבָרִים וַתִּרְמֹז לַיְלָדִים לָשִׂים אֶת הָעֻזְרָדִים בֶּחָרִיץ הַזֶּה. דָּמִי הִזְדָּרֵז בַּעֲבוֹדָתוֹ וַיִּתְגָּאֶה עַל אֲחוֹתוֹ כִמְנַצֵּחַ, כִּי הִקְדִּים לְכַלּוֹת אֶת עֲבוֹדַת הַשֶּׁתִי וָעֵרֶב הָאָדֹם בְּטֶרֶם תְּכַלֶּה אֲחוֹתוֹ. אַמְרֵי הִבִּיטָה אֵלָיו מִתְפַּלְּאָה וְלֹא הִגִּידָה דָבָר, וְרַק בֶּאֱמֹר דָּמִי: “זֶה יְשַׂמַּח לֵב אָבִינוּ,” הִכְּתָה אוֹתוֹ מֵאֲחוֹרָיו וַתִּקְרָא: “דֹּם!” דָּמִי הִשְׁמִיעַ קוֹל בּוֹכִים, אוּלַי יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר חָרָה לוֹ בֶאֱמֶת; אָז קָרְאָה אַמְרֵי בְּקוֹל רָם: – סְלַח נָא לִי, אָחִי, בְּשֵׁם אֲדֹנָי, מְחַל נָא לִי עַל עֲשׂוֹתִי זֹאת. נִשְׁבַּעְתִּי לְךָ כִּי אַךְ טוֹב וָחֶסֶד אֶעֱשֶׂה אִתְּךָ כָּל יְמֵי חַיָּי, כְּכָל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדִי, וְכָל אֲשֶׁר תְּבַקֵּשׁ מִמֶּנִּי אֶתֵּן לָךְ; הַגִּידָה נָא דָמִי, הֵן לֹא הִכְאַבְתִּי לָךְ? יָכֹל תּוּכַל לִבְטֹחַ בִּי, כִּי לֹא אוֹסִיף עוֹד. הָהּ, אִמָּא, הָהּ אַבָּא! תָּמִיד אֶהְיֶה נַעֲרָה טוֹבָה וִישָׁרָה, נִשְׁבַּעְתִּי לָכֶם; הָהּ אִמָּא, הָהּ אַבָּא! – יוֹתֵר לֹא עָצְרָה כֹחַ לְדַבֵּר, אוּלָם קוֹל בּוֹכִים לֹא הֵרִימָה וְרַק חָזֶהָ הִתְרוֹמֵם לְעֵינֵי הָרוֹאִים מִדֵּי פַעַם בְּפַעַם בְּהִתְיַפְּחָהּ, וְרַק בְּשָׁעָה שֶׁבָּכְתָה מָרַן הַשְּׁחוֹרָה בְקוֹל רָם נִשְׁמַע גַּם קוֹל בְּכִי אַמְרֵי.

הַיְלָדִים שָׁבוּ לְבֵיתָם, וְכַאֲשֶׁר בֵּרַךְ דָּמִי אֶת אַמְרֵי בְּשָׁלוֹם, לָחֲשָׁה לוֹ בְאָזְנוֹ: “עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי לֹא נִרְאֶה אֶת אֲבוֹתֵינוּ עוֹד בָּעוֹלָם הַזֶּה”; וּבִדְבָרֶיהָ הָיְתָה מֵעֵין שִׂמְחָה שֶׁל יַלְדוּת, אֵיזוֹ גֵאוּת יְלָדִים הַמִּתְפָּאֲרִים כִּי יוֹדְעִים גַּם הֵם דָּבָר, וְעִם כָּל זֶה עָלְתָה בְלֵב הַנַּעֲרָה הַזֹּאת מֵעֵין אוֹתָהּ הַהַכָּרָה, כִּי נִתַּק לְעוֹלָם הַקֶּשֶׁר הַמְחַבְּרָהּ אֶל הַחַיִּים, הַכָּרָה הָעוֹלָה בְמַחֲשַׁבְתָּם שֶׁל יְתוֹמִים עֲזוּבִים.

אִם סָגַר הַמָּוֶת אֶת הַשְּׂפָתַיִם אֲשֶׁר בְּשֵׁם “בְּנִי” קְרָאוּךָ וְיָדַעְתָּ כִּי עָלְתָה לַמְּרוֹמִים נִשְׁמַת חַיִּים אֲשֶׁר לֹא תָשׁוּב עוֹד לְעוֹלָם.

וּבַלַּיְלָה בְשָׁעָה שֶׁעָמְדָה עוֹד מָרַן הַשְּׁחוֹרָה אֵצֶל מִטַּת אַמְרֵי, – קָרְאָה הַנַּעֲרָה: נִדְמֶה לִי, כִּי נוֹפֶלֶת אָנֹכִי מַטָּה מָטָּה, הַחֲזִיקִי נָא בְיָדִי לְבַל אֶפֹּלָה. – וַתֹּאחַז בְּיָדָהּ בְּחָזְקָה וַתְּנַמְנֵם; אוּלָם בְּכָל פַּעַם אֲשֶׁר אָמְרָה מָרַן לְהַשְׁמִיט אֶת יָדָהּ חָזְרָה הַמְנַמְנֶמֶת לֶאֱחֹז בָּהּ. מָרַן הֵבִינָה פֵּשֶׁר דְּבַר הַנְּפִילָה הַזֹּאת; זֹאת הַהַכָּרָה עַל מוֹת הוֹרִים אֲשֶׁר נִדְמֶה כְאִלּוּ מְרַחֶפֶת הִיא תוֹךְ זְרִיקַת נְפִילָה וְאֵין יוֹדֵעַ מֵאַיִן וּלְאָן. רַק כַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה אֶפְשָׁר הָיָה לָהּ לְעָזְבָהּ, אַחֲרֵי אֲשֶׁר שִׁנְּנָה וְחָזְרָה וְשִׁנְּנָה פְעָמִים אֵין סְפוֹרוֹת אֶת תְּפִלַּת “אָבִינוּ אַתָּה” הַשְּׁגוּרָה עַל לְשׁוֹנָהּ.

עַקְשָׁנוּת קָשָׁה שָׁכְנָה עַל פְּנֵי הַנַּעֲרָה הַנִּרְדָּמָה. אֶת יָדָהּ הָאַחַת שָׂמָה עַל לִבָּהּ, וּמָרַן הַשְּׁחוֹרָה הֵסִירָה בַלָּאט אֶת הַיָּד וַתֹּאמַר חֶרֶשׁ:

“מִי יִתֵּן וְהָיְתָה תָמִיד עַיִן פְּקוּחָה עָלַיִךְ וְיָד פְּשׁוּטָה לְעֶזְרָתֵךְ בְּכָל עֵת, כָּמוֹנִי הַיּוֹם בְּנוּמֵךְ אֶת שְׁנָתֵךְ, וְתָסִיר אֶת נֵטֶל הָעֹפֶרֶת מֵעַל לִבֵּךְ בְּטֶרֶם תֵּדָעִי! אוּלָם אֵין אִישׁ אֲשֶׁר יוּכַל לַעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה, וְרַק הוּא לְבַדּוֹ כָל יָכֹל… גְּמָל נָא לִבְנִי הַנּוֹדֵד בַּנֵּכָר כְּכָל אֲשֶׁר אֶגְמֹל עִם הַיְתוֹמָה הָעֲלוּבָה הַזֹּאת.”

מָרַן הַשְּׁחוֹרָה הָיְתָה אִשָּׁה “מֻבְדֶּלֶת”, כְּלוֹמַר: הַבְּרִיּוֹת הָיוּ כִמְעַט בְּדֵלִים מִמֶּנָּה מִיִּרְאָתָם אוֹתָהּ. זֶה כִשְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה אֲשֶׁר הוּמַת בַּעֲלָהּ בִּירִיָּה בְהִתְנַפְּלוֹ עִם יֶתֶר חֲבֵרָיו הַשּׁוֹדְדִים עַל עוֹבְרֵי דָרֶךְ. הִיא הָיְתָה הָרָה לָלֶדֶת כַּאֲשֶׁר הוּבְאָה גְוִיַּת אִישָׁהּ הֶהָרוּג בַּעַל הַפָּנִים הַמְפֻחָמִים הַכְּפָרָה; אוּלָם הִיא הִבְלִיגָה עַל יִסּוּרֶיהָ וַתִּרְחַץ אֶת פְּנֵי הֶהָרוּג עַד אֲשֶׁר טָהֵרוּ, כְּאִלּוּ אָמְרָה לְמָרֵק מֵעָלָיו בִּרְחִיצָתָהּ אֶת חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא. שָׁלֹש בָּנוֹת מֵתוּ עָלֶיהָ, וְרַק הָעֻבָּר אֲשֶׁר בְּמֵעֶיהָ נִשְׁאַר בַּחַיִּים. הוּא גָדַל וַיְהִי לְנַעַר יְפֵה מַרְאֶה, אִם כִּי פָּנָיו שְׁזוּפִים מֵעֵת הֱיוֹתוֹ גוֹדֵר בַּנֵּכָר. כִּי מֵאָז הִצְלִיחַ בְּרוֹזִיס וּבְיִחוּד בְּנוֹ סֶוֶרִין לַעֲלוֹת לִגְדֻלָּה בְּעֶזְרַת כַּף הַסַּיָּדִים וְהַפַּטִּישׁ, הִתְחִילוּ בַחוּרִים רַבִּים עוֹסְקִים בַּעֲבוֹדַת הַבְּנִיָּה. עַל סֶוֶרִין הָיוּ הַבַּחוּרִים מְדַבְּרִים תָּמִיד כְּעַל בֶּן הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בָּאַגָּדָה. וְכָכָה הָיָה גַם בְּנָהּ יְחִידָהּ שֶׁל מָרַן לְגוֹדֵר וּבוֹנֶה בָאֲבָנִים לַמְרוֹת רְצוֹן אִמּוֹ וְכָעֵת הוּא נוֹדֵד מֵעִיר לְעִיר. וְהָאֵם, אֲשֶׁר מִיָּמֶיהָ לֹא עָזְבָה אֶת הַכְּפָר וְלֹא עָלְתָה עַל דַּעְתָּהּ לָצֵאת, הָיְתָה אוֹמֶרֶת, כִּי דוֹמָה הִיא לְתַרְנְגֹלֶת שֶׁהִמְלִיטָה בַרְוָז; וַתַּסְתֵּר אֶת יְגוֹנָהּ בְּחֻבָּהּ.

מִי יַאֲמִין, כִּי מָרַן הַשְּׁחוֹרָה הָיְתָה לְפָנִים אַחַת הַנְּפָשׁוֹת הַיּוֹתֵר עַלִּיזוֹת אֲשֶׁר בַּכְּפָר; מֵעוֹלָם לֹא רָאוּהָ עֲצֵבָה, עֵינָהּ צָרָה בְאַנְשֵׁי הַכְּפָר וְלֹא חָפְצָה כִי יִתְעַנְּגוּ בְחֶמְלָתָם עָלֶיהָ, עַל כֵּן לֹא מָצְאָה חֵן בְּעֵינֵיהֶם. בַּחֹרֶף הָיְתָה הַטֹּוָה הַשַּׁקְדָּנִית שֶׁבַּכְּפָר וּבַקַּיִץ הַמְקוֹשֶׁשֶׁת הַיּוֹתֵר זְרִיזָה, עַד שֶׁהִסְפִּיקָה לִמְכֹּר עֵצִים לַאֲחֵרִים, “וְיוֹהַנֶּס שֶׁלִּי”, – זֶה שֵׁם בְּנָהּ הַחַי, – “יוֹהַנֶּס שֶׁלִּי”, הָיָה שָׁגוּר תָּמִיד עַל פִּיהָ בְּדַבְּרָהּ. אֶת אַמְרֵי הַקְּטַנָּה אִמְּצָה לָהּ לְבַת, כְּפִי דְבָרֶיהָ, לֹא מִטּוּב לִבָּהּ, כִּי אִם בִּשְׁבִיל שֶׁתִּמָּצֵא לָהּ נֶפֶשׁ חַיָּה. בְּחֵפֶץ לֵב הָיְתָה מַרְאָה פָנִים קָשׁוֹת בִּפְנֵי הַבְּרִיּוֹת וַתִּתְעַנֵּג עַל גֵאוּת נַפְשָׁהּ וְיִשְׁרַת רוּחָהּ.

הַהֶפֶךְ הַגָּמוּר מִמֶּנָּה הָיָה קְרַפֶּנְזַכֶּר, אֲשֶׁר בְּבֵיתוֹ מָצָא לוֹ דָמִי מָעוֹן וּמַחֲסֶה; בִּפְנֵי הַבְּרִיּוֹת הָיָה מַרְאֶה פָנִים שֶׁל טוֹב וּמֵיטִיב וּבַסֵּתֶר הִתְעַמֵּר בִּבְנֵי בֵיתוֹ וּבְיוֹתֵר בְּדָמִי אֲשֶׁר קִבֵּל שָׂכָר קָטָן בְּעַד אֲרֻחָתוֹ. בֶּאֱמֶת זְכַרְיָה שְׁמוֹ וְלָמָּה נִקְרָא קְרַפֶּנְזַכֶּר? מַעֲשֶׂה שֶׁהֵבִיא לְאִשְׁתּוֹ מִן הַשּׁוּק זוּג יוֹנִים נָאוֹת לִצְלוֹת לוֹ מֵהֶן צָלִי; וְלֹא יוֹנִים הָיוּ אֶלָּא עוֹרְבִים מְרוּטֵי נוֹצוֹת הַנִּקְרָאִים כָּאן קְרַפֶּן.

קְרַפֶּנְזַכֶּר, הַיּוֹצֵא בְקַב שֶׁל קִטֵּעַ, הָיָה סוֹרֵג פֻּזְמְקָאוֹת צֶמֶר וְחֻלִצוֹת, וּלְכָל בַּיִת בַּכְּפָר שֶׁנִּשְׁמָעִים שָׁם פִּטְפּוּטֵי מִלִּין הָיָה יוֹצֵא וְנִכְנָס עִם מַעֲשֵׂה הַסֶּרֶג שֶׁלּוֹ וְשִׂיחוֹת אֵלֶּה אֲשֶׁר קָלַט מִתּוֹכָן כָּל מִינֵי דְבָרִים הֵבִיאוּ לוֹ בְרָכָה, כִּי הִשְׂתַּכֵּר עַל יָדָן מִן הַצַּד. הוּא הָיָה גַם הַמְזַוֵּג זִוּוּגִים בְּכָל הַסְּבִיבָה, כִּי שָׁם בְּמָקוֹם שֶׁנִּמְצָאִים עֲדַיִן בַּעֲלֵי הָאֲחֻזּוֹת הַגְּדוֹלוֹת יִזְדַּוְּגוּ הַזִּוּוּגִים עַל פִּי רֹב עַל יַד “שַׁדְכָן”, הַיּוֹדֵעַ אֶת מַצַּב כָּל אִישׁ וּרְכוּשׁוֹ וְקִנְיָנוֹ בְדִיּוּק. וּבְהוֹצִיאוֹ לַפֹּעַל שִׁדּוּךְ כָּזֶה הָיָה מְנַגֵּן עַל הַחֲתֻנָּה וּפוֹרֵט עַל הַכִּנּוֹר, כִּי יוֹדֵעַ נַגֵּן הָיָה, וְכַאֲשֶׁר תִּלְאֶינָה יָדָיו לִמְשֹׁךְ בַּקֶּשֶׁת תָּקַע בַּחֲצוֹצְרָה אוֹ הָיָה מְחַלֵּל בֶּחָלִיל, כִּי הָיָה קְרַפֶּנְזַכֶּר מֻשְׁלָם בְּכָל הַמַּעֲלוֹת.

בַּכְיָנוּתוֹ שֶׁל דָמִי וְרַגְשָׁנוּתוֹ הָיוּ לְמוֹרַת רוּחַ בְּעֵינֵי קְרַפֶּנְזַכֶּר וַיֹּאמַר לַהֲסִירָן מִקֶּרֶב לֵב חֲנִיכוֹ בְהִתְגָּרוֹ וּבְהִתְקַלְּסוֹ אִתּוֹ לְעִתִּים תְּכוּפוֹת כְּכָל אֲשֶׁר יוּכָל.

כָּכָה נִטְּעוּ שְׁנֵי הַיּוֹנְקִים, אֲשֶׁר עַל עָפָר אֶחָד צָמְחוּ, וַיַּעֲלוּ בְרִגְבֵי אֲדָמָה שׁוֹנִים. מְקוֹם מַצָּבָם, מִיץ הָאֲדָמָה וּלְשַׁדָּהּ אֲשֶׁר יָנְקוּ אֶל קִרְבָּם וְטִבְעָם אֲשֶׁר חוֹנְנוּ בָהֶם הִגְדִּילוּ וַיַּצְמִיחוּ אוֹתָם בְּאֹפֶן שׁוֹנֶה.

הִפָּתֵחַ!

בְּיוֹם חַג כָּל הַנְּשָׁמוֹת, יוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל, בָּאוּ גַם הַיְלָדִים בִּקְהַל הַנֶּאֱסָפִים בְּבֵית הַקְּבָרוֹת. קְרַפֶּנְזַכֶּר הוֹלִיךְ אֶת דָמִי בְיָדוֹ, אוּלָם אַמְרֵי בָאָה לְבַדָּהּ בְּאֵין מָרַן הַשְּׁחוֹרָה אִתָּהּ. רַבִּים לָעֲזוּ עַל הָאִשָּׁה אַבִּירַת לֵב הַזֹּאת, וַאֲחָדִים הִצְדִּיקוּ אוֹתָהּ וַיְכַוְּנוּ קְצָת אֶל הָאֱמֶת בְּאָמְרָם, כִּי אֵין מָרַן חֲפֵצָה לְבַקֵּר אֶת בֵּית הַקְּבָרוֹת, כִּי לֹא תֵדַע מָרַן אֶת מְקוֹם קֶבֶר בַּעֲלָהּ אַיֵּה.

אַמְרֵי הֶחֱרִישָׁה וְלֹא הוֹרִידָה דְמָעוֹת, אוּלָם דָּמִי עוֹרֵר קוֹל נֶהִי בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הַחֶמְלָה וְהָרַחֲמִים שֶׁדִּבְּרוּ הַמִּשְׁתַּתְּפִים בְּגוֹרָלוֹ, וְגַם מִפְּנֵי צְבִיטוֹת קְרַפֶּנְזַכֶּר וַחֲבִיטוֹתָיו שֶׁצָּבַט אֶת דָּמִי וַיְחַבְּטֵהוּ בַלָּאט. אַמְרֵי הִבִּיטָה זְמָן רָב כְּחוֹלֶמֶת וְהוֹזָה אֶל נֵרוֹת הַשַּׁעֲוָה אֲשֶׁר עַל רָאשֵׁי הַקְּבָרִים וַתִּשְׁתּוֹמֵם לִרְאוֹת אֶת הַשַּׁלְהֶבֶת אוֹכֶלֶת אֶת הַשַּׁעֲוָה, הַפְּתִילָה תִהְיֶה לְפֶחָם, עַד אֲשֶׁר נִשְׂרַף הַנֵּר כֻּלּוֹ.

בֵּין הַנֶּאֱסָפִים הִתְהַלֵּךְ גַּם אִישׁ נִכְבָּד אֶחָד לָבוּשׁ בִּגְדֵי עִירוֹנִים, וְסֶרֶט בְּחוֹר כַּפְתֹּר מְעִילוֹ; הוּא רֹאשׁ יוֹעֲצֵי הַבִּנְיָן, סֶוֶרִין, אֲשֶׁר בְּנָסְעוֹ לִבְחֹן וּלְבַקֵּר בָּא גַם לְבַקֵּר אֶת קִבְרוֹת אֲבוֹתָיו בְּרוֹזִי וּמוֹנִי. קְרוֹבָיו וּבְנֵי מִשְׁפַּחְתּוֹ כִתְּרוּ אוֹתוֹ בְכָבוֹד, וּקְדֻשַּׁת הַתְּפִלָּה חֻלְּלָה כִמְעָט, כִּי הָיְתָה תְשׂוּמֶת לֵב כָּל הַנֶּאֱסָפִים עֲרוּכָה רַק אֶל הָאִישׁ הַנִּכְבָּד הַזֶּה.

גַּם אַמְרֵי הִתְבּוֹנְנָה אֵלָיו וַתִּשְׁאַל אֶת קְרַפֶּנְזַכֶּר: הַמְחֻתָּן הוּא זֶה?

– לָמָּה?

– כִּי סֶרֶט לוֹ בְחוֹר הַכַּפְתֹּר.

תַּחַת לַעֲנוֹת עַל שְׁאֵלָתָהּ לֹא מָצָא לוֹ קְרַפֶּנְזַכֶּר עִנְיָן אַחֵר, כִּי אִם לָלֶכֶת אֶל קְהַל הַנֶּאֱסָפִים וּלְהַגִּיד לָהֶם, אֵיזוֹ שְׁאֵלָה שֶׁל שְׁטוּת שָׁאֲלָה הַנַּעֲרָה. וְקוֹל צְחוֹק אַדִּיר נִשְׁמַע מִבֵּין הַקְּבָרִים עַל שְׁטוּת שֶׁכָּזוֹ. אוּלָם הָאִכָּרָה רוֹדֶל אָמָרָה: אֵין אֲנִי מוֹצְאָה כְלָל אֶת דְּבָרֶיהָ אֵלֶּה לְדִבְרֵי שְׁטוּת וְסִכְלוּת. כִּי אִם גַּם יִהְיֶה הַסֶּרֶט אֲשֶׁר יִשָּׂא סֶוֶרִין בְּחוֹר כַּפְתֹּרוֹ אוֹת כָּבוֹד אֵין לְהֵרָאוֹת בָּזֶה בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, בַּמָּקוֹם שֶׁאָנוּ רוֹאִים אֶת סוֹף כָּל הָאָדָם אִם דַּל וְאִם עָשִׁיר, אִם לָבַשׁ בִּגְדֵי מֶשִׁי וְצִבְעוֹנִים וְאִם לָבַשׁ בִּגְדֵי בַּד וּפִשְׁתִּים. עוֹד בִּרְאוֹתִי אוֹתוֹ בְבֵית הַתְּפִלָּה מִתְיַפֶּה בִלְבוּשׁוֹ זֶה חָרָה אַפִּי בוֹ; עֲדָיִים כָּאֵלֶּה עַל בְּנֵי הָאָדָם לְהָסִיר מֵעֲלֵיהֶם בְּלֶכְתָּם אֶל הַתְּפִלָּה, מִכָּל שֶׁכֵּן בְּבֵית הַקְּבָרוֹת.

דְּבַר שְׁאֵלַת אַמְרֵי הַקְּטַנָּה הִגִּיעַ, כְּנִרְאֶה, גַּם עַד אָזְנֵי סֶוֶרִין, כִּי רָאוּ אוֹתוֹ וְהוּא מְרַכֵּס בְּחָפְזָה אֶת מְעִילוֹ בְּהַרְכִּינוֹ אֶת רֹאשׁוֹ אֶל מוּל הַנַּעֲרָה. גַּם שָׁאַל לִשְׁמָהּ, וְאַחֲרֵי קַבְּלוֹ מַעֲנֶה עַל שְׁאֵלָתוֹ זֹאת מִהֵר אֶל שְׁנֵי הַיְלָדִים הָעוֹמְדִים עַל גַּבֵּי הַקְּבָרִים הַחֲדָשִׁים וַיִּקְרָא אֶל אַמְרֵי: גְּשִׁי הֵנָּה יַלְדָּה, פִּתְחִי אֶת כַּף יָדֵךְ, הִנֵּה אֲנִי נוֹתֵן לָךְ שֶׁקֶל זָהָב וּקְנִי לָךְ אֶת אֲשֶׁר תִּמְצְאִי בוֹ חֵפֶץ.

אַמְרֵי הִבִּיטָה מִשְׁתּוֹמֶֶמֶת נִכְחָהּ וְלֹא עָנְתָה דָבָר. וְכִמְעַט הָלַךְ סֶוֶרִין קָרְאָה אַחֲרָיו בְּקוֹל נָמוּךְ: “אֵינִי מְקַבֶּלֶת מַתָּנוֹת” וַתַּשְׁלֵךְ אֶת שֶׁקֶל הַזָּהָב אַחֲרָיו.

רַבִּים מֵהַנֶּאֱסָפִים קָרְבוּ אֶל אַמְרֵי בִּרְאוֹתָם אֶת אֲשֶׁר עָשְׂתָה וַיִּגְעֲרוּ בָהּ, וְכַאֲשֶׁר אָמְרוּ לְהַכּוֹתָהּ מִהֲרָה שׁוּב הָאִכָּרָה רוֹדֶל, אֲשֶׁר כְּבָר הֵגֵנָּה עָלֶיהָ פַעַם בִּדְבָרֶיהָ, וַתַּצֵּל אוֹתָהּ מִיָּדָם. אוּלָם גַּם הִיא בִקְּשָׁה אֶת אַמְרֵי כִּי תְמַהֵר אַחֲרֵי סֶוֶרִין וְתַבִּיעַ לוֹ אֶת תּוֹדָתָהּ; אַךְ אַמְרֵי לֹא עָנְתָה דָבָר; הִיא הִקְשְׁתָה אֶת עָרְפָּהּ, וַתַּעֲזֹב אוֹתָהּ הָאִכָּרָה לְנַפְשָׁהּ. בְּרֹב עָמָל נִמְצָא שֶׁקֶל הַזָּהָב, וְאֶחָד מִיּוֹעֲצֵי הָעֵדָה אֲשֶׁר הָיָה שָׁם, לָקַח אֶת הַשֶּׁקֶל אִתּוֹ לִמְסֹר אוֹתוֹ אֶל אַפִּטְרוֹפְסָם שֶׁל הַיְלָדִים.

הַמְּאֹרָע הַזֶּה גָרַם לְאַמְרֵי הַקְּטַנָּה שֵׁם רַע בַּכְּפָר וַיֹּאמְרוּ: "אַךְ יָמִים מִסְפָּר הִיא יוֹשֶׁבֶת בְּבֵית מָרַן הַשְּׁחוֹרָה וּכְבָר לָמְדָה אֶל דְּרָכֶיהָ וַיּוֹכִיחוּהָ עַל פָּנֶיהָ בְּאָמְרָם, כִּי לֹא נָאֶה לְבַת עֲנִיִּים לְהִתְגָּאוֹת, אוּלָם כְּכָל אֲשֶׁר הוֹסִיפוּ לְהוֹכִיחַ אוֹתָהּ כֵּן גָּדְלָה גַאֲוָתָהּ. גַּם מָרַן הַשְּׁחוֹרָה עָשְׂתָה אֶת שֶׁלָּהּ לְהַגְדִּיל אֶת גֵּאוּת לֵב הַנַּעֲרָה וּלְהוֹסִיף לָהּ אֹמֶץ רוּחַ בְּאָמְרָהּ: אֵין אֹשֶר גָּדוֹל לְעָנִי מֵאֲשֶׁר לְהֵחָשֵׁב לְאִישׁ גֵּא, אָז לֹא יִרְמְסוּ אוֹתוֹ בְרֶגֶל גַּאֲוָה וְלֹא יִדְרְשׁוּ מִמֶּנּוּ עוֹד הַבָּעַת תּוֹדָה וְהַכְנָעָה.

בַּחֹרֶף הִרְבְּתָה אַמְרֵי לָבֹא לְבֵית קְרַפֶּנְזַכֶּר וַתִּתְעַנֵּג לִשְׁמֹעַ אֶת מַנְגִּינוֹתָיו. וּפַעַם אַחַת הִגִּיד לָהּ קְרַפֶּנְזַכֶּר אֶת שִׁבְחָהּ בְּפָנֶיהָ: “אָמְנָם לֹא פְתַיָּה אָתְּ,” כִּי אַחֲרֵי מַנְגִּינָה אֲרֻכָּה אָמְרָה אַמְרֵי: "הֲלֹא נִפְלָא הוּא, כֵּיצַד יוּכַל כִּנּוֹר כָּזֶה לְהַאֲרִיךְ אֶת נְשִׁימָתוֹ, אֲנִי לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת כֵּן. וּבִהְיוֹתָהּ יוֹשֶׁבֶת בְּבֵיתָהּ וּמַקְשֶׁבֶת אֶל סִפּוּרֵי הַכְּשָׁפִים הַמַּחֲרִידִים אֲשֶׁר סִפְּרָה לָהּ מָרַן הַשְּׁחוֹרָה בְלֵילוֹת הַחֹרֶף הָאֲרֻכִּים וְהַחֲרִישִׁים, קָרְאָה אַמְרֵי פְּעָמִים רַבּוֹת, כְּתֹם הַסִּפּוּרִים, בְּהַאֲרִיכָהּ לִשְׁאֹף רוּחַ: הָהּ, מָרַן, כָּעֵת עָלַי לִשְׁאֹף רוּחַ, כִּי כָל הַזְּמָן אֲשֶׁר סִפַּרְתְּ עָצַרְתִּי אֶת נְשִׁימָתִי.

הַאִם אֵין זֹאת הִתְמַכְּרוּת לְכָל הַמְּאֹרָעוֹת וְאוֹת, כִּי הִתְבּוֹנְנוּת חָפְשִׁית תְּקוֹנֵן בְּקֶרֶב נִשְׁמַת הַנַּעֲרָה הַזֹּאת, וְעֵד לְיִחוּסָהּ אֶל כָּל זֶה?

וְאוּלָם הַמִּדָּה הַיּוֹתֵר נְכוֹנָה הִיא, כִּי כֹּחוֹת

יְסוֹדִיִּים פָּעֲלוּ עַל הַיְלָדִים, כֹּחוֹת אֲשֶׁר לֹא יִשְׁאָלוּ: מַה תִּהְיֶינָה תוֹצְאוֹתֵיהֶם?

אִישׁ לֹא שָׂם לֵב אֶל אַמְרֵי, וְלָכֵן יָכְלָה לַחֲלוֹם כְּכָל הָעוֹלֶה עַל רוּחָהּ, וְרַק מוֹרֵה הַכְּפָר הִגִּיד פַּעַם אַחַת בַּאֲסֵפַת מוֹעֲצַת הָעֵדָה: “נַעֲרָה כָמוֹהָ לֹא מָצָא עוֹד; עַקְשָׁנִית וּוַתְּרָנִית הִיא כְאַחַת, חוֹלֶמֶת וְעֵרָה גַם יָחַד.”

וְאָמְנָם הִתְחוֹלֵל בְּקֶרֶב לֵב הַנַּעֲרָה עוֹד בְּרֵאשִׁית יְמֵי עֲלוּמֶיהָ, לַמְרוֹת תֹּם־הַיַלְדוּת וְחֹסֶר הַדְּאָגָה לְנַפְשָׁהּ, אֵיזֶה רֶגֶשׁ שֶׁל אַחֲרַיּוּת, לְמָגֵן וּלְמַחֲסֶה בִּפְנֵי הַתֵּבֵל עִם כָּל טוּבָהּ וְרָעָתָהּ; לֹא כֵן דָּמִי, עַל כָּל פֶּגַע קַל הָיָה בָא אֶל אֲחוֹתוֹ וּמִתְאוֹנֵן בְּאָזְנֶיהָ בִדְמָעוֹת שָׁלִישׁ. הוּא הָיָה מְרַחֵם עַל עַצְמוֹ תָמִיד. וּכְשֶׁהָיוּ חֲבֵרָיו מַפִּילִים אוֹתוֹ אַרְצָה בִשְׁעַת שַׁעֲשׁוּעֵיהֶם הָיָה קוֹבֵל וְאוֹמֵר: “מִפְּנֵי שֶׁיָּתוֹם אֲנִי לָכֵן יַכּוּנִי. הָהּ, לוּ יָדַע זֹאת אָבִי אוֹ אִמִּי!” וַיֵּבְךְּ עַל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשׂוּ לוֹ.

דָּמִי הָיָה מְקַבֵּל מָזוֹן מִיַּד כָּל אִישׁ וַיְהִי לְרַעַבְתָּן אֲשֶׁר לֹא יֵדַע שָׂבְעָה, וְאוּלָם אַמְרֵי הָיְתָה מִסְתַּפֶּקֶת בְּמוּעָט וַתִּלְמַד לִחְיוֹת בְּמִדָּה וָקָצֶב. גַּם הַנְּעָרִים הַשּׁוֹבָבִים בְּיוֹתֵר פָּחֲדוּ מִפְּנֵי אַמְרֵי בְּלִי דַעַת בְּעַצְמָם בַּמֶּה כֹחָהּ גָּדוֹל, וְאוּלָם דָּמִי הָיָה בוֹרֵחַ גַּם מִפְּנֵי יְלָדִים קְטַנִּים מִמֶּנּוּ. בְּבֵית־הַסֵּפֶר הָיָה לָהוּט תָּמִיד אַחֲרֵי מִשְׂחָקִים, מֵנִיעַ בְּרַגְלָיו וּמְקַמֵּט בְּיָדָיו אֶת קְצוֹת דַפֵּי הַסֵּפֶר בְּקָרְאוֹ. אֲבָל אַמְרֵי יָשְׁבָה תָמִיד בִּמְנוּחָה וְכָל הֲלִיכוֹתֶיהָ מְלֵאוֹת חֵן, אַךְ הִיא הָיְתָה בוֹכָה בְבֵית־הַסֵּפֶר לְעִתִּים קְרוֹבוֹת, לֹא מִפְּנֵי הָעֳנָשִׁים שֶׁהָיוּ מַעֲנִישִׁים אוֹתָהּ, כִּי אִם בְּהֵעָנֵשׁ דָּמִי אָחִיהָ.

דָּמִי הָיָה מִתְעַנֵּג עַל הַחִידוֹת שֶׁבָּהֶן הָיְתָה אַמְרֵי מְנַסָּה אוֹתוֹ. הֵם הָיוּ יוֹשְׁבִים לִפְנֵי בֵית הָאִכָּר רוֹדֶל אֶפִּטְרוֹפְסָם הֶעָשִׁיר, פַּעַם אֵצֶל הָעֲגָלָה וּפַעַם אֵצֶל תַּנּוּר־הָאוֹפִים, אֲשֶׁר מֵאֲחוֹרֵי הַבַּיִת, אֲשֶׁר שָׁם הָיוּ מִתְחַמְּמִים בְּיִחוּד בִּימוֹת הַסְּתָו. וְאַמְרִי שׁוֹאֶלֶת: “אֵיזוֹ מִדָּה טוֹבָה וּמְיֻחֶדֶת יֵשׁ לוֹ לְתַנּוּר הַמַּאֲפֶה?”

– הֲלֹא תֵדְעִי כִי לֹא אוּכַל לִמְצֹא חִידוֹת, – עָנָה דָמִי כְמִתְאוֹנֵן.

– אִם כֵּן הִנְנִי וְאָמַרְתִּי לָךְ: “הַמִּדָּה הַיּוֹתֵר טוֹבָה שֶׁבְּתַנּוּר־הַמַּאֲפֶה – שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל בְּעַצְמוֹ אֶת הַלָּחֶם.” וּבְהַרְאוֹתָהּ עַל הָעֲגָלָה אֲשֶׁר לִפְנֵי הַבַּיִת הוֹסִיפָה אַמְרֵי לִשְׁאֹל: “כֻּלּוֹ מָלֵא נְקָבִים וַחֲלוּלִים וְהַכֹּל בּוֹ מֻחְזָקִים וּכְלוּלִים?”

וּבִבְלִי לְחַכּוֹת הַרְבֵּה לִתְשׁוּבָתוֹ, הוֹסִיפָה מִיָּד לִקְרֹא: “זוֹהִי הַשַּׁרְשֶׁרֶת.”

– עַכְשָׁו תִּתְּנִי לִי לָחוּד חִידָה, – קָרָא דָמִי, וְאַמְרֵי עָנָתָה: כֵּן, עַתָּה הִגִּיעַ תּוֹרְךָ לָחוּד. אֲבָל, הֲרוֹאֶה אַתָּה שָׁמָּה אֶת הַצֹּאן? עַתָּה אֶשְׁאַל אוֹתְךָ עוֹד חִידָה אַחַת וְאַחַר אֶחְדָּל.

– לֹא, – קָרָא דָמִי, אֵינִי יָכֹל לִזְכֹּר שָׁלֹש חִידוֹת בְּבַת אַחַת, דַּי לִי בִשְׁתָּיִם.

– לֹא, אֶת זוֹ עָלֶיךָ לִשְׁמֹעַ עוֹד, וְאִם לֹא, אָשׁוּב וְאֶקַּח מִמְּךָ אֶת הָרִאשׁוֹנוֹת. – וְדָמִי שִׁנֵּן לְעַצְמוֹ כְּחָרֵד לְבַל יִשְׁכָּח: “שַׁרְשֶׁרֶת, לֶאֱכֹל בְּעַצְמוֹ”, בְּעוֹד שֶׁאַמְרֵי שׁוֹאָלֶת: – בְּאֵיזֶה צַד יֵשׁ לַכְּבָשִׂים צֶמֶר יוֹתֵר רָב? מֶה! מֶה! לַצַּד הַחִיצוֹן! – קָרְאָה חִישׁ בְּזֶמֶר שֶׁל לַעַג, וְדָמִי קָפַץ אֶל חֲבֵרָיו לָחוּד לָהֶם אֶת הַחִידוֹת. הוּא כִוֵּץ אֶת שְׁתֵּי יָדָיו לְאֶגְרוֹפִים, כְּאִלּוּ שָׂם אֶת הַחִידוֹת בָּהֶם וַיִּירָא לְבַל תֹּאבַדְנָה מִמֶּנּוּ. אוּלָם כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָגֶשֶׁת אֶל חֲבֵרָיו זָכַר רַק אֶת חִידַת הַשַּׁרְשֶׁרֶת, וּבְנוֹ בְכוֹרוֹ שֶׁל רוֹדֶל, שֶׁאֵלָיו לֹא פָנָה דָמִי כְלָל בְּחִידוֹתָיו, זֶה הַגָּדוֹל כְּבָר בַּשָּׁנִים וְלֹא נָאֶה לוֹ לִפְתֹּר חִידוֹת מִהֵר לְהַגִּיד אֶת פִּתְרוֹנָהּ וְדָמִי חָזַר וַיָּשָׁב אֶל אֲחוֹתוֹ וְעֵינָיו מוֹרִידוֹת דְּמָעוֹת.

הַשְּׁמוּעָה עַל דְּבַר חָכְמַת אַמְרֵי לָחוּד חִידוֹת נִתְפַּשְּׁטָה בְכָל הַכְּפָר וְרַבִּים מֵאִכָּרָיו, גַּם הָעֲשִׁירִים שֶׁבָּהֶם, שֶׁלֹּא הָיוּ מַרְבִּים שִׂיחָה עִם בְּנֵי הָעֲנִיִּים בָּאוּ לְנַסּוֹת אֶת אַמְרֵי הַקְּטַנָּה בְחִידוֹת וְהִיא מָצְאָה אֶת פִּתְרוֹנָן. הֵם לֹא הִשְׁתּוֹמְמוּ עַל אֲשֶׁר יָדְעָה לָחוּד חִידוֹת, כִּי אָמְרוּ שָׁמֹעַ שָׁמְעָה אוֹתָן מִפִּי מָרַן הַשְּׁחֹוָרה, אֲבָל כִּי תִמְצָא פִתְרוֹנִים לְכָל הַחִידוֹת אֲשֶׁר יְנַסּוּהָ אֲחֵרִים בָּהֶן – לַדָּבָר הַזֶּה תָמָהוּ. לוּלֵא מָצְאָה אַמְרֵי תַחְבּוּלָה, כִּמְעַט אִי אֶפְשָׁר הָיָה לָהּ לַעֲבֹר בַּחוּץ אוֹ לָלֶכֶת אֶל הַשָּׂדֶה מִבְּלִי שֶׁיְּעַכְּבוּהָ. וַתָּשֶׂם לָהּ לְחֹק, לְבַל תִּפְתֹּר לְאִישׁ חִידָה עַד אֲשֶׁר תְּנַסֵּהוּ הִיא בְחִידוֹת. וְהִיא יָדְעָה לָחוּד חִידוֹת כָּאֵלֶּה אֲשֶׁר כָּל הַשּׁוֹמֵעַ יִשְׁתּוֹמֵם. מֵעוֹלָם לֹא מָשַׁךְ בֶּן־עֲנִיִּים אֶת תְּשׂוּמֶת לִבָּם שֶׁל הַבְּרִיּוֹת כָּל כָּךְ. אוּלָם כְּכָל אֲשֶׁר גָּדְלָה אַמְרֵי כֵּן נִתְמָעֲטָה תְשׂוּמֶת לִבָּם; כִּי אָהֹב יֶאֶהֲבוּ בְנֵי הָאָדָם לָשִׂים לֵב רַק אֶל הַנִּצָּה וְאֶל הַפֶּרִי, אֲבָל אֶל תְּקוּפַת הַמַּעֲבָר הָאֲרֻכָּה, עֵת הַנִּצָּה תֵעָשֶׂה פֶּרִי, לֹא יִתְבּוֹנָנוּ.

וְעוֹד בְּטֶרֶם כִּלְּתָה אַמְרֵי אֶת לִמּוּדֶיהָ בְּבֵית־הַסֵּפֶר נִסָּה אוֹתָהּ הַגּוֹרָל בְּחִידָה קְשַׁת פִּתְרוֹנִים.

דוֹד הָיָה לַיְתוֹמִים, הַיּוֹשֵׁב בִּפְלוּאָרְן הָרְחוֹקָה מַהֲלַךְ שֶׁבַע שָׁעוֹת מֵהָלְדֶּנְבְּרוּן, וְחוֹטֵב עֵצִים הָיָה; אַךְ פַּעַם אַחַת בְּחַיֵּיהֶם רָאוּ הַיְלָדִים אֶת דּוֹדָם זֶה, בְּיוֹם הִקָּבֵר אֲבִיהֶם. הוּא הָלַךְ אָז מֵאֲחוֹרֵי זְקַן־הַכְּפָר, אֲשֶׁר הוֹלִיךְ אֶת הַיְלָדִים בְּיָדָיו. מֵאָז הָגוּ הַיְתוֹמִים רַבּוֹת בְּדוֹדָם אֲשֶׁר בִּפְלוּאָרְן. פְּעָמִים רַבּוֹת שָׁמְעוּ אוֹמְרִים, כִּי פְנֵי דוֹדָם כִּפְנֵי אֲבִיהֶם, וְזֶה הִגְדִּיל אֶת תְּשׁוּקָתָם לִרְאוֹתוֹ. כִּי אִם גַּם הֶאֱמִינוּ, כִּי שׁוֹב יָשׁוּבוּ אֲלֵיהֶם אֲבִיהֶם וְאִמָּם לְפֶתַע פִּתְאֹם… כִּי אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יָשׁוּבוּ עוֹד לְעוֹלָם… מְעַט מְעַט הִסְכִּינוּ לַעֲזֹב אֶת תִּקְוָתָם זֹאת, וּמַה גַם אַחֲרֵי שֶׁעָבְרוּ שָׁנִים רַבּוֹת וְהֵם קִשְּׁטוּ אֶת קִבְרֵי אֲבוֹתֵיהֶם מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה וַיְפָאֲרוּם בְּגַרְגְּרֵי הָעֻזְרָדִים, וְאַחֲרֵי אֲשֶׁר יָדְעוּ כְבָר לִקְרֹא אֶת שְׁמוֹת אֲבִיהֶם וְאִמָּם הַחֲרוּתִים עַל אוֹתוֹ הַצְּלָב הַשָּׁחוֹר עַצְמוֹ, זָנְחוּ אֶת תִּקְוָתָם וְלֹא הֶעֱלוּ אוֹתָהּ עוֹד עַל לִבָּם. גַּם אֶת הַדּוֹד אֲשֶׁר בִּפְלוּאָרְן שָׁכְחוּ כִמְעַט כֻּלּוֹ, כִּי זֶה שָׁנִים רַבּוֹת אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ עַל אֹדוֹתָיו דָּבָר.

וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּבְהִילוּ אוֹתָם לָבֹא אֶל בֵּית אֶפִּטְרוֹפְסָם, וְשָׁם אִישׁ גְּבַהּ קוֹמָה וּפָנָיו שְׁחַרְחָרִים מְחַכֶּה לָהֶם.

– גְּשׁוּ אֵלַי, – קָרָא הָאִישׁ אֲלֵיהֶם. קוֹלוֹ הָיָה גַס וְעָבֶה. – הַאִם לֹא תַכִּירוּ אוֹתִי עוֹד?

הַיְלָדִים הִבִּיטוּ אֵלָיו מִתְפַּלְּאִים. הַהֵקִיץ בְּלִבָּם אֵיזֶה זִכָּרוֹן בְּשָׁמְעָם קוֹל דּוֹמֶה לְקוֹל אֲבִיהֶם? מִי יוֹדֵעַ? וְהָאִישׁ הוֹסִיף לְדַבֵּר: הֲלֹא דוֹדְכֶם אָנִי, אֲחִי אֲבִיכֶם. גְּשִׁי אֵלַי לִזְבֶּט! וְגַם אַתָּה דָמִי!

– לֹא לִזְבֶּט שְׁמִי כִּי אִם אַמְרֵי! – קָרְאָה הַנַּעֲרָה וַתֵּבְךְ. וְלֹא הוֹשִׁיטָה אֶת יָדָהּ אֶל דּוֹדָהּ. רֶגֶשׁ שֶׁל הִתְנַכְּרוּת תָּקַף אוֹתָהּ וְכָל עַצְמוֹתֶיהָ רָחֲפוּ, עַל כִּי קָרָא אוֹתָהּ הַדּוֹד בְּשֵׁם זָר, וּכְאִלּוּ הִרְגִּישָׁה, כִּי אֵין בְּלִבּוֹ הַחִבָּה הַנְּכוֹנָה, כִּי אֶת שְׁמָהּ לֹא יָדָע.

– אִם דּוֹדִי אַתָּה, מַדּוּעַ אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵפוֹא אֶת שְׁמִי? – שָׁאֲלָה אַמְרֵי.

– נַעֲרָה פְתַיָּה אַתְּ, לְכִי תֵכֶף וְהוֹשִׁיטִי לוֹ אֶת יָדֵךְ! – גָּעַר בָּהּ רוֹדֶל וַיִּפֶן אֶל הָאִישׁ הַזָּר וַיֹּאמַר:

נַעֲרָה קְשַׁת עֹרֶף הִיא. מָרַן הִטְבִּיעָה בְקִרְבָּהּ כָּל מִינֵי זָרוֹת וְתַהְפּוּכוֹת, וְאַתָּה הֲלֹא יָדַעְתָּ כִּי אֵין רוּחָהּ נְכוֹנָה בְקִרְבָּהּ.

אַמְרֵי הִבִּיטָה נְבוֹכָה מִסָּבִיב וַתּוֹשֶׁט אֶת יָדָהּ הָרוֹעֶדֶת אֶל דּוֹדָהּ. דָּמִי הִקְדִּים לַעֲשׂוֹת כָּזֹאת וַיִּשְׁאַל: הַהֵבֵאתָ לָנוּ, דּוֹדִי, דָּבָר?

– אֵין לִי מַה לְהָבִיא; אֶתְכֶם אָבִיא, אַתֶּם תֵּלְכוּ עִמִּי. הֲתֵדְעִי, אַמְרֵי, כִּי לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתְּ עוֹשָׂה לְבִלְתִּי אֱהוֹב אֶת דּוֹדֵךְ? הֵן אֵין לָךְ בִּלְעָדַי אִישׁ בְּכָל הָאָרֶץ. וּמִי לָךְ עוֹד? הָבָה גְשִׁי נָא אֵלַי וּשְׁבִי עַל יָדִי – עוֹד יוֹתֵר קְרוֹבָה לִי. רְאִי נָא! דָּמִי אָחִיךְ עוֹלֶה עָלָיִךְ. דּוֹמֶה הוּא יוֹתֵר אֶל בְּנֵי מִשְׁפַּחְתֵּנוּ, אוּלָם גַּם אַתְּ עַל מִשְׁפַּחְתֵּנוּ תִתְיַלָּדִי.

אַחַת הַשְּׁפָחוֹת בָּאָה וַתַּנַּח כְּלֵי גֶבֶר רַבִּים עַל הַשֻּׁלְחָן.

– אֵלֶּה הֵם בִּגְדֵי אָחִיךָ, – קָרָא הָאִכָּר רוֹדֶל אֶל הָאִישׁ הַזָּר, אֲשֶׁר פָּנָה מִיָּד אֶל אַמְרֵי וַיֹּאמַר: – רְאִי נָא, אֵלֶּה הֵם בִּגְדֵי אָבִיךְ, אוֹתָם נִקַּח עַתָּה אִתָּנוּ, וְגַם אַתֶּם תֵּלְכוּ עִמִּי בָרִאשׁוֹנָה אֶל פְּלוּאָרְן וְאַחַר כָּךְ אֶל עֵבֶר הַנָּהָר.

אַמְרֵי נָגְעָה בִרְעָדָה בִמְעִיל אָבִיהָ וּבְחָזִיַּת תְּכֶלְתּוֹ, וְהַדּוֹד לָקַח אֶת הַבְּגָדִים, הֶרְאָה אֶל בֵּית הַמַּרְפֵּק שֶׁנִּתְמָעֵךְ מֵרֹב שִׁמּוּשׁ וַיֹּאמֶר אֶל רוֹדֶל: אֵין שָׁוְיָם רָב, בְּעַד אֵלֶּה לֹא אֲשַלֵּם מְחִיר יָקָר, וְגַם אֵינִי יוֹדֵעַ אִם אוּכַל לִלְבֹּש אוֹתָם שָׁם בַּאֲמֵרִיקָה, מִבְּלִי אֲשֶׁר אֶהְיֶה לְלַעַג וָקֶלֶס.

אַמְרֵי אָחֲזָה בִכְנַף מְעִיל אָבִיהָ בְיָדַיִם רוֹעֲדוֹת. עַד מָוֶת חָרָה לָהּ כִּי זִלְזְלוּ בְעֵרֶךְ בִּגְדֵי אָבִיהָ אֲשֶׁר נֶחְשְׁבוּ בְעֵינֶיהָ כְאוֹצָר כָּל כְּלִי חֶמְדָה, וְלֹא יָכְלָה לְהָבִין אֶת דִּבְרֵי הַדּוֹד, בְּאָמְרוֹ, כִּי יִלְבְּשׁוּ אֶת הַבְּגָדִים הָאֵלֶּה בַּאֲמֵרִיקָה וְשָׁם יִלְעֲגוּ עֲלֵיהֶם, וַתְּהִי נְבוֹכָה בְלִי דַעַת מַה עִנְיַן אֲמֵרִיקָה לְכָאן?

אוּלָם תֵּכֶף נוֹדַע לָהּ הַדָּבָר, כִּי אֵשֶׁת הָאִכָּר בָּאָה הַחַדְרָה וְעִמָּהּ גַּם מָרַן הַשְּׁחוֹרָה, וְהָאִכָּרָה אָמְרָה לְבַעֲלָהּ: – שְׁמַע נָא, אִישִׁי, אִי אֶפְשָׁר לְמַהֵר וּלְהַחֲלִיט דָּבָר, לִשְׁלֹחַ אֶת הַיְתוֹמִים לַאֲמֵרִיקָה עִם הָאִישׁ הַזֶּה.

– הֲלֹא הוּא גוֹאֲלָם וּקְרוֹבָם הָאֶחָד, אָחִיו שֶׁל יוֹזֶנְהַנְס.

– אָמְנָם כֵּן, אוּלָם הוּא לֹא הֶרְאָה עַד עַתָּה כִי קָרוֹב וְגוֹאֵל הוּא לָהֶם. לְדַעְתִּי אִי אֶפְשָׁר לְהַחֲלִיט דָּבָר בְּטֶרֶם נִשְׁאַל אֶת פִּי מוֹעֲצַת הָעֵדָה, וְגַם הֵם אֵינָם יְכֹלִים לַעֲשׂוֹת זֹאת לְבַדָּם. יֵשׁ לַתִּינוֹקוֹת הָאֵלֶּה זְכוּת מוֹלֶדֶת פֹּה, וְאִישׁ לֹא יָכֹל לִגְזֹל מֵהֶם אֶת זְכוּתָם זֹאת בְּעוֹדָם יְשֵׁנִים, כִּי אֵין בָּהֶם עוֹד דַּעַת לְהַבִּיעַ רְצוֹנָם. מַמָּשׁ כְּאִלּוּ נוֹשְׂאִים אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ בְשָׁעָה שֶׁהוּא יָשֵׁן וּמַעֲבִירִים אוֹתוֹ לְמָקוֹם אַחֵר.

– אַמְרֵי שֶׁלִּי טוֹבַת שֶׂכֶל הִיא, אָמְנָם אַךְ שְׁלֹש עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלְאוּ לָהּ, אֲבָל חֲכָמָה הִיא כְבַת שְׁלֹשִים וְיוֹדַעַת הִיא אֶת חֶפְצָהּ וּרְצוֹנָהּ, – קָרְאָה מָרַן הַשְּׁחוֹרָה.

רְאוּיוֹת אַתֶּן שְׁתֵּיכֶן לְהִבָּחֵר לְיוֹעֲצוֹת הָעֵדָה, – קָרָא הָאִכָּר רוֹדֶל; אֲבָל חָלִילָה לָנוּ לָקַחַת אֶת הַיְלָדִים כַּעֲגָלִים כְּפוּתִים שֶׁנִּמְשָׁכִים בַּחֶבֶל. טוֹב אֵפוֹא, יְדַבֵּר דּוֹדָם עִמָּהֶם, אַחֲרֵי כֵן נִרְאֶה וְנֵדַע אֶת אֲשֶׁר עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת: הֵן הוּא גוֹאֲלָם וּשְׁאֵרָם הַיּוֹתֵר קָרוֹב וְיֵשׁ לוֹ זְכוּת לְמַלְּאוֹת אֶת מְקוֹם אֲבִיהֶם. שְׁמַע נָא – פָּנָה אֶל הַדּוֹד, – לֵךְ עִם בְּנֵי אָחִיךָ עַל פְּנֵי הַכְּפָר, וְאַתֶּן, הַנָּשִׁים, הִשָּׁאַרְנָה פֹה, אִישׁ לֹא יְפַתֶּה אוֹתָם וְאִישׁ לֹא יָנִיא אוֹתָם.

חוֹטֵב הָעֵצִים לָקַח אֶת שְׁנֵי הַיְתוֹמִים בִּשְׁתֵּי יָדָיו וַיַּעֲזֹב עִמָּהֶם אֶת הַבָּיִת.

– לְאָן נֵלֵךְ? – שָׁאַל אֶת הַנַּעַר בַּחוּץ.

– אִם רְצוֹנְךָ לִהְיוֹת לָנוּ לְאָב, לֵךְ עִמָּנוּ אֶל בֵּיתֵנוּ; הִנֵּה הוּא שָׁם לְמָטָּה, – אָמַר דָּמִי.

– הֲפָתוּחַ הוּא? – שָׁאַל הַדּוֹד.

– לֹא, סָגוּר הוּא, אוּלָם בְּיַד הַפֶּחָמִי מַתֵּהִיס נִמְצָא הַמַּפְתֵחַ, אֲבָל הוּא לֹא הִכְנִיסָנוּ שָׁמָּה אַף פַּעַם. אֲנִי אֶקְפֹּץ לִפְנֵיכֶם לְהָבִיא אֶת הַמַּפְתֵּחַ. וְדָמִי הִשְׁתַּמֵּט מִיַּד הַדּוֹד וַיָּרָץ לְפָנִים.

אַמְרֵי חָשְׁבָה אֶת עַצְמָהּ כַּאֲסוּרָה בַעֲבוֹתִים בְּיַד הַדּוֹד, הַמְדַבֵּר אִתָּהּ דְּבָרִים הַיּוֹצְאִים מִן הַלֵּב. הוּא סִפֵּר כְּמִצְטַדֵּק כִּמְעָט, כִּי הוּא מְטֻפָּל בְּבָנִים רַבִּים, וְרַק בְּעָמָל רָב יִמְצָא לַחְמוֹ בַעֲדוֹ וּבְעַד אִשְׁתּוֹ וַחֲמֵשֶׁת בָּנָיו. וְהִנֵּה קִבֵּל מֵאֵת אִישׁ אֶחָד, אֲשֶׁר לוֹ יְעָרוֹת רַבִּים בַּאֲמֵרִיקָה, דְּמֵי נְסִיעָה לְשָׁם, וְכַעֲבֹר חָמֵשׁ שָׁנִים, אַחֲרֵי עָקְרוֹ עֲצֵי הַיַּעַר וְיַכְשִׁיר אֶת הַקַּרְקַע לִזְרִיעָה, יִתֵּן לוֹ אֲחֻזַּת אֲדָמָה גְדוֹלָה אֲשֶׁר תִּהְיֶה לוֹ לְנַחֲלָה לְעוֹלָם, אֲדָמָה דְשֵׁנָה וּפוֹרִיָּה. וּלְאוֹת תּוֹדָה לֵאלֹהִים אֲשֶׁר עָשָׂה אִתּוֹ אֶת הַחֶסֶד הַזֶּה לוֹ וּלְבָנָיו אַחֲרָיו, גָּמַר בְּנַפְשׁוֹ לִגְמֹל חֶסֶד גַּם הוּא וְלָקַחַת אִתּוֹ אֶת בְּנֵי אָחִיו הַיְתוֹמִים; אוּלָם חָלִילָה לוֹ לָקַחַת אוֹתָם עַל כָּרְחָם, בִּלְתִּי אִם בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים הֵם רוֹצִים בּוֹ וּכְאָב שֵׁנִי יַחְשְׁבוּהוּ. אַמְרֵי הִבִּיטָה אֵלָיו, בְּדַבְּרוֹ אֶת דְּבָרָיו. אִלּוּ אֶפְשָׁר הָיָה לָהּ לֶאֱהֹב אֶת הָאִישׁ הַזֶּה! אֲבָל הִיא כִמְעַט יְרֵאָה מִפָּנָיו וְלֹא יָדְעָה מַה לַעֲשׂוֹת. הִנֵּה נִגְלָה אֵלֶיהָ הָאִישׁ הַזֶּה לְפֶתַע פִּתְאֹם כְּאִלּוּ יָרַד מֵעַל הָעֲרָפֶל וּמְבַקֵּשׁ כִּי אָהֹב יֶאֶהֲבוּ אוֹתוֹ! הֵן בָּזֶה אַךְ הָסֵר יָסִיר אֶת לִבָּהּ מֵאַחֲרָיו.

– וְאַיֵּה אִשְׁתֶּךָ? ־ שָׁאֲלָה אַמְרֵי. הִיא חָשָׁה אֵפוֹא, כִּי אִשָּׁה תְדַבֵּר אֵלֶיהָ רַכּוֹת וּנְעִימוֹת יוֹתֵר מֵהָאִישׁ.

לֹא אֲכַחֵד אֶת הָאֱמֶת מִמֵּךְ, עָנָה הַדּוֹד, – אִשְׁתִּי אֵינָהּ מִתְעָרֶבֶת בִּדְבָרִים כָּאֵלֶּה, הִיא אָמְרָה, כִּי גַם פַּתֵּה לֹא תְפַתֵּנִי וְגַם הָנִיא לֹא תְנִיאֵנִי. הִיא קָשָׁה קְצָת, אֲבָל זֶה רַק בַּיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים, וְאִם תִּתְנַהֲגִי עִמָּהּ כָּרָאוּי, הֲלֹא טוֹבַת שֶׂכֶל אַתְּ, תּוּכְלִי לְהַטּוֹת אוֹתָהּ לְכָל אֲשֶׁר תַּחְפֹּצִי. וְאִם יֵעָשֶׂה לָךְ דָּבָר אֲשֶׁר לֹא כִרְצוֹנֵךְ, זִכְרִי כִי בְּבֵית אֲחִי אָבִיךְ אַתְּ, גַּלִּי נָא אֶת אָזְנִי וְאֶהְיֶה לָךְ לְעֵזֶר כְּכָל אֲשֶׁר אוּכַל. רָאֹה תִרְאִי כִי חַיִּים חֲדָשִׁים יִגָּלוּ לְפָנָיִךְ.

דְּמָעוֹת עָמְדוּ בְעֵינֵי אַמְרֵי בְּשָׁמְעָהּ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וּבְכָל זֹאת לֹא יָכְלָה לְהַגִּיד דָּבָר, כִּי כְזָר נֶחְשַׁב לָהּ הָאִישׁ הַזֶּה. קוֹלוֹ הֵעִיר בְּקִרְבָּהּ רִגְשֵׁי חִבָּה וְאוּלָם בְּהַבִּיטָהּ אֶל מַרְאֵהוּ כִּמְעַט חָפְצָה לִבְרֹחַ מִפָּנָיו.

וְדָמִי בָא וְהַמַּפְתֵּחַ בְּיָדוֹ. אַמְרֵי בִקְּשָׁה לְקַחְתּוֹ וְלֹא נָתַן לָהּ, וַיֹּאמֶר בְּקוֹל מַבִּיעַ יֹשֶר וְדַיְקָנוּת שֶׁהַיְלָדִים מִצְטַיְּנִים בָּהֶם, כִּי הִבְטִיחַ לְאֵשֶׁת הַפֶּחָמִי מַתֵּהִיס, כִּי רַק לַדּוֹד יִמְסֹר אֶת הַמַּפְתֵחַ. הַדּוֹד לָקַח אֶת הַמַּפְתֵּחַ ולְאַמְרֵי נִדְמָה, בְהִשָּׁמַע בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה קוֹל מַשַּׁק הַמַּפְתֵּחַ בְּחוֹר הַמַּנְעוּל, כְּאִלּוּ אֵיזֶה תַעֲלוּמַת־קֶסֶם נִגְלְתָה לְפָנֶיהָ; כַּף הַמַּנְעוּל שָׁחָה וְהַדֶּלֶת נִפְתָּחָה. צִנַּת קְבָרִים מְשֻׁנָּה נָשְׁבָה מִתּוֹךְ הַפְּרוֹזְדוֹר הָאָפֵל, שֶׁשִּׁמֵּשׁ גַּם כִּירָה. עַל הָאָח נִמְצְאָה עוֹד עֲרֵמַת אֵפֶר כִּירָה, עַל דֶּלֶת הַבַּיִת נִרְשְׁמוּ עוֹד רָאשֵׁי הַתֵּבוֹת שֶׁל קַסְפֶּר מֵלְחִיוֹר בַּלְטְהַס וּמִתַּחְתֵּיהֶן רָשׁוּם בְּקִרְטוֹן מִסְפַּר הַשָּׁנָה שֶׁבָּהּ מֵתוּ הַהוֹרִים. אַמְרֵי קָרְאָה אֶת הַמִּלִּים הָאֵלֶּה בְקוֹל רָם, זֶה כְּתָב אֲבִיהֶם. – הַבִּיטִי נָא, – קָרָא דָמִי, – הַמִּסְפָּר שְׁמוֹנֶה כָתוּב בְּאוֹתוֹ אֹפֶן שֶׁאַתְּ כּוֹתֶבֶת וַאֲשֶׁר לֹא יִמְצָא חֵן בְּעֵינֵי הַמּוֹרֶה, כָּכָה, מִיָּמִין לִשְׂמֹאל. – אַמְרֵי רָמְזָה לְאָחִיהָ לְהַחֲרִישׁ. בְּעֵינֶיהָ נֶחְשָׁב לְחֵטְא וְעָוֹן פְּלִילִי, כִּי יְדַבֵּר דָּמִי בְקוֹל פֹּה, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיָה לָהּ כְּבֵית־תְּפִלָּה, כְּנֵצַח, כְּמוֹ מִחוּץ לַתֵּבֵל וּמְלוֹאָהּ וְעִם זֶה גַם בְּקִרְבָּהּ פְּנִימָה. הִיא פָתְחָה אֶת דֶּלֶת הַבַּיִת. הַחֶדֶר אָפֵל כְּקֶבֶר, כִּי מוּגָפִים הָיוּ הַתְּרִיסִים, וְרַק מִבְּעַד לְאַחַד הַסְּדָקִים חָדְרָה קֶרֶן אוֹרָה רוֹעֶדֶת וַתַּגִּיהַּ אֶת תְּמוּנַת רֹאשׁ הַמַּלְאָךְ, אֲשֶׁר עַל הַתַּנּוּר, אֲשֶׁר נִדְמֶה כְאִלּוּ צָחֹק יִצְחַק הַמַּלְאָךְ. אַמְרֵי נָפְלָה נִבְהֲלָה וְרוֹעֶדֶת אַרְצָה וּבְקוּמָהּ פָּתַח הַדּוֹד תְּרִיס שֶׁל חַלּוֹן אֶחָד וַאֲוִיר חַם פָּרַץ הַחַדְרָה מִן הַחוּץ. קֹר גָּדוֹל שָׂרַר בַּבַּיִת פְּנִימָה. מִכָּל רְהִיטֵי הַבַּיִת נִשְׁאַר רַק סַפְסָל אֶחָד רָתוּק בְּמַסְמֵרִים אֶל הַקִּיר. – שָׁם הָיְתָה אִמָּא טֹוָה צֶמֶר וּפִשְׁתִּים, וְשָׁם אָחֲזָה בְכַפּוֹת יְדֵי אַמְרֵי וַתְּלַמֵּד אֶצְבְּעוֹתֶיהָ לִסְרֹג.

– הִנֵּה יְלָדִים, עַתָּה נֵלְכָה נָא, – קָרָא הַדּוֹד, – לֹא טוֹב לָשֶׁבֶת פֹּה. לְכוּ אִתִּי אֶל הָאוֹפֶה וַאֲנִי אֶקְנֶה לָכֶם חַלַּת לֶחֶם לָבָן; אוֹ אֶפְשָׁר רוֹצִים אַתֶּם בִּרְקִיקִים?

– אַל נָא, – קָרְאָה אַמְרֵי, – נֵשְׁבָה נָא פֹה עוֹד, – וּבְדַבְּרָהּ לִטְּפָה אֶת הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יָשְׁבָה שָׁם אִמָּם תָּמִיד, וַתַּחֲלִיקֵהוּ וַתִּרְמֹז עַל כֶּתֶם לָבָן אֲשֶׁר עַל הַכֹּתֶל וַתֹּאמַר – פֹּה הָיָה תָלוּי שְׁעוֹן הַקּוּקִיָּה שֶׁלָּנוּ, וְגַם תְּמוּנַת אָבִינוּ בְהִפָּרְדוֹ מִן הַצָּבָא, פֹּה הָיוּ תְלוּיִים חוּטֵי הַצֶּמֶר שֶׁהָיְתָה אִמֵּנוּ טֹוָה; הִיא הִשְׂכִּילָה לִטְווֹת הֵיטֵב הָדֵק מִמָּרַן הַשְּׁחוֹרָה, מָרַן עַצְמָהּ אָמְרָה לִי זֹאת: הִיא הִקְדִּימָה תָמִיד לִגְמֹר אֶת טְוִיָּתָהּ מִכָּל שְׁאָר הַנָּשִׁים הַטּוֹוֹת וְהַכֹּל בְּמִדָּה שָׁוָה בְּלִי כָל קְשָׁרִים וּסְבָכִים. וְאֶת הַטַּבַּעַת שָׁם לְמַעְלָה עַל יַד הַמִּכְסֶה אַתָּה רוֹאֶה? מַה נֶהְדָּר הָיָה בִטְווֹת שָׁמָּה אִמֵּנוּ אֶת הַחוּטִים. אִלּוּ הָיִיתִי אָז בַּעֲלַת שֶׂכֶל לֹא הָיִיתִי מַרְשָׁה לִמְכֹּר אֶת פִּלְכָּהּ שֶׁל אִמֵּנוּ, כִּי יְרֻשָּׁה הָיָה לִי מֵעִמָּהּ; אֲבָל אִישׁ לֹא רָב אֶת רִיבֵנוּ. הָהּ, אִמִּי הָאֲהוּבָה! הָהּ, אָבִי הָאָהוּב! אִלּוּ יְדַעְתֶּם כֵּיצַד דָחוּ אוֹתָנוּ מִדְּחִי אֶל דֶּחִי, לֹא עָרְבָה לָכֶם מְנוּחַתְכֶם בְּגַן עֵדֶן.

אַמְרֵי בָכְתָה בְכִי תַמְרוּרִים וְגַם דָּמִי בָּכָה עִמָּה, וְגַם הַדּוֹד מָחָה דִמְעָה מֵעַל עֵינָיו וַיָּאֶץ בָּהֶם שֵׁנִית לָצֵאת מִתּוֹךְ הַבַּיִת, כִּי חָרָה לוֹ, כִּי הֵסֵב לוֹ וְלַיְתוֹמִים דַּאֲבוֹן לֵב וָנָפֶשׁ; אֲבָל אַמְרֵי הִקְשְׁתָה עָרְפָּהּ וַתֹּאמַר: “גַּם כִּי תֵלְכוּ, לֹא אֵלֵךְ עִמָּכֶם.”

– מַה זֹאת? הַאִם לֹא תֵלְכִי עִמָּנוּ!

אַמְרֵי נִבְהֲלָה, עַתָּה הִכִּירָה לָדַעַת אֵת אֲשֶׁר אָמְרָה וְכִמְעַט כְּדִבְרֵי נְבוּאָה שֶׁנִּזְרְקָה מִפִּיהָ הָיוּ לָהּ דְּבָרֶיהָ וַתְּמַהֵר לַעֲנוֹת:

– עַל דְּבַר לֶכְתִּי עִמָּכֶם לְאֶרֶץ אַחֶרֶת אֵינִי יוֹדַעַת עוֹד לְהַחֲלִיט דָּבָר. וְאוּלָם כַּוָּנָתִי הָיְתָה, כִּי לֹא אֵצֵא מִן הַבַּיִת הַזֶּה בְטֶרֶם אָשׁוּב לִרְאוֹת אֶת כָּל הַנִּמְצָא בוֹ. לְכָה נָא, דָּמִי, הֲלֹא אָחִי אַתָּה, לְכָה נָא עִמָּדִי אֶל הָאָסָם, הֲיָדַעְתָּ? בִּמְקוֹם שֶׁהָיִינוּ מְשַׂחֲקִים בְּמַחְבּוֹאִים, שָׁם מֵאֲחוֹרֵי הַכִּירָה; אַחֲרֵי כֵן נַשְׁקִיף בְּעַד הַחַלּוֹן, בַּמָּקוֹם שֶׁהָיִינוּ מְיַבְּשִׁים אֶת הַפִּטְרִיּוֹת. הַאֵינְךָ זוֹכֵר עוֹד אֶת הַשֶּׁקֶל הַיָּפֶה שֶׁקִּבֵּל אָבִינוּ מְחִירָן?

קוֹל רִשְׁרוּשׁ נִשְׁמַע עַל גַּבֵּי הַתִּקְרָה. רְעָדָה אָחֲזָה אֶת שְׁלָשְׁתָּם, וְהַדּוֹד קָרָא בְחָפְזָה: הִשָּׁאֵר פֹּה דָמִי, וְגַם אַתְּ, אַמְרֵי. מַה תַעֲשׂוּ פֹה? הַאֵינְכֶם שׁוֹמְעִים אֶת קוֹל הָעַכְבָּרִים?

– בֹּא אַתָּה, דָּמִי, עִמִּי, הָעַכְבָּרִים לֹא יֹאכְלוּנוּ – אָצָה אַמְרֵי בְאָחִיהָ, אוּלָם הוּא סֵרַב לָלֶכֶת אִתָּהּ, וְאַמְרֵי רוֹעֶדֶת מֵחֲרָדָה וָפַחַד הִתְאַזְּרָה עֹז וַתֵּלֶךְ לְבַדָּהּ אֶל הָאָסָם. אַךְ תֵּכֶף שָׁבָה וּפָנֶיהָ חִוְּרִים כַּמֵּת, וּבְיָדָהּ אֵין כֹּל זוּלָתִי חֲבִילַת קַשׁ שֶׁל כַּמּוֹן יָשָׁן.

– דָּמִי זֶה יֵלֵךְ אִתִּי לַאֲמֵרִיקָה. – קָרָא הַדּוֹד אֶל אַמְרֵי, וּבְשָׁבְרָהּ אֶת קְנֵי הַקַּשׁ אֲשֶׁר בְּיָדָהּ עָנְתָה לֵאמֹר: אֵינִי מִתְנַגֶּדֶת לָזֶה, וְאוּלָם אֲנִי אֵינִי יוֹדַעַת עוֹד אֵת אֲשֶׁר עָלַי לַעֲשׂוֹת, הֵן יָכֹל דָּמִי לְבַדּוֹ לָלֶכֶת עִם הַדּוֹד.

לֹא, לֹא אֵלֵךְ בִּלְעָדָיִךְ, – קָרָא דָמִי. – חָלִילָה לִי לַעֲזֹב אוֹתָךְ פֹּה, הֵן גַּם אַתְּ לֹא הָלַכְתְּ עִם אִכָּרַת לַנְדְפְרִיד בְּאָמְרָהּ לָקַחַת אוֹתָךְ עִמָּהּ וְלֹא עֲזַבְתִּנִי. רַק אִם תֵּלְכִי אַתְּ עִמִּי וְהָלָכְתִּי.

– אִם כֵּן אֵפוֹא, הִוָּעֲצִי בַדָּבָר, הִנֵּה חָכַמְתְּ כְּבָר לְמַדַּי, – קָרָא הַדּוֹד וַיָּגָף אֶת הַתְּרִיס וְשֵׁנִית שָׂרְרָה אֲפֵלָה בַחֶדֶר, וַיָּאֶץ בַּיְלָדִים לָצֵאת. אֶת הַדֶּלֶת נָעַל וַיֵּלֶךְ אֶל הַפֶּחָמִי מַתֵּהִיס לְהָשִׁיב אֶת הַמַּפְתֵּחַ וְאַחֲרֵי כֵן הָלַךְ לְבַדּוֹ עִם דָּמִי אֶל הַכְּפָר. וּמֵרָחוֹק הוֹסִיף עוֹד לִקְרֹא אֶל אַמְרֵי: “עַד מָחָר בַּבֹּקֶר אֲחַכֶּה לִתְשׁוּבָתֵךְ; אָז אָשׁוּבָה אֶל בֵּיתִי, אִם תֵּלְכִי עִמִּי וְאִם לֹא”

אַמְרֵי נִשְׁאֲרָה לְבַדָּהּ וַתַּבֵּט אַחֲרֵי הַהוֹלְכִים מֵאִתָּהּ וַתִּשְׁתּוֹמֵם אֲשֶׁר יוּכַל אִישׁ לָלֶכֶת מֵעִם רֵעֵהוּ וּלְעָזְבוֹ. “הִנֵּה הוּא הוֹלֵךְ שָׁמָּה וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשְׁךָ פֹּה, – אַתְּ לוֹ וְהוּא לָךְ.”

מוּזָר הַדָּבָר! כְּשֵׁם שֶׁבַּחֲלוֹם לַיְלָה יֵשׁ אֲשֶׁר יָקוּם לְפָנֶיךָ בָהִיר וּבָרוּר הַדָּבָר אֲשֶׁר רִפְרֵף בַּמַּחֲשָׁבָה רִפְרוּף קַל, כֵּן הָיָה הַפַּעַם אֶת אַמְרֵי בְּהָקִיץ. רַק דֶּרֶךְ אַגַּב הִזְכִּיר דָּמִי אֶת אִכָּרַת לַנְדְפְרִיד, שֶׁזִּכְרָהּ כִּמְעַט נִשְׁכַּח כְּבָר מִלֵּב הַנַּעֲרָה, וְכָעֵת נִצְּבָה תְמוּנָתָהּ כְּמוֹ חַיָּה לְנֶגֶד עֵינֶיהָ, כִּתְמוּנָה נוֹשָׁנָה הָעוֹלָה מִתְּהוֹם הַנְּשִׁיָּה. וְכִמְעַט בְּקוֹל רָם דִּבְּרָה אַמְרֵי אֶל לִבָּהּ: מִי יוֹדֵעַ אִם לֹא תַחֲשֹׁב גַּם הִיא עַל אֹדוֹתַיִךְ בְּאוֹתוֹ רֶגַע עַצְמוֹ שֶׁאַתְּ חוֹשֶׁבֶת עָלֶיהָ. הֵן פֹּה בַמָּקוֹם הַזֶּה הִבְטִיחָה לָךְ לָרִיב אֶת רִיבֵךְ אִם תָּבֹא אֵלֶיהָ. מַדוּעַ יַעַמְדוּ רַק הָעֵצִים מִבְּלִי נוֹעַ עַל מְקוֹמָם לְבַעֲבוּר יוּכְלוּ בְנֵי הָאָדָם לִרְאוֹתָם בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה? מַדוּעַ לֹא תַעֲמֹד גַּם הַמִּלָּה אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׂפָתָיו נִצֶּבֶת עַל מְקוֹמָהּ כְּעֵץ וְיָכֹל יוּכַל הָאָדָם לְהַחֲזִיק בָּהּ? אָמְנָם כֵּן, אֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִרְצוֹנָם שֶׁל בְּנֵי הָאָדָם, אִם יַחְפְּצוּ אֶפְשָׁר יִהְיֶה לְהַחֲזִיק בְּדִבְרֵיהֶם כַּאֲשֶׁר יַחֲזִיק הָאָדָם בָּעֵץ… וְדִבְרֵי אִכָּרָה חֲשׁוּבָה וְנִכְבָּדָה נְכוֹנִים וְקַיָּמִים אֲשֶׁר לֹא יָמוּשׁוּ לְעוֹלָם. הֵן בָּכֹה בָכְתָה גַם הִיא מָרָה עַל עָזְבָהּ אֶת כְּפַר מוֹלַדְתָּהּ, וְזֶה יָמִים רַבִּים אֲשֶׁר הָיְתָה לְאִישׁ וְגַם בָּנִים יָלְדָה וְשֵׁם הָאֶחָד יוֹהַנֶּס.

אַמְרֵי הִגִּיעָה אֶל עֵץ הָעֻזְרָדִים וַתַּעֲמֹד עַל יָדוֹ, שָׂמָה כַפָּהּ עַל גִּזְעוֹ וַתִּקְרָא: "מַדּוּעַ לֹא תֵלֵךְ מִזֶּה וָהָלְאָה? מַדוּעַ לֹא יְצַוּוּ הַבְּרִיּוֹת גַּם לְךָ לָנוּעַ לְאֶרֶץ אַחֶרֶת? מִי יוֹדֵעַ אוּלַי יִיטַב לְךָ בְּמָקוֹם אַחֵר. אוּלָם גָּדַלְתָּ, וְלֹא אַתָּה נָטַעְתָּ עַצְמְךָ פֹּה, מִי יוֹדֵעַ אִם לֹא תִבֹּל בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת. הָאָדָם יוּכַל רַק לְגַדֵּעַ אוֹתְךָ אֲבָל לֹא לַהֲנִיעֲךָ לְאֶרֶץ אַחֶרֶת. הֶבֶל וָרִיק! גַּם אֲנִי הָיִיתִי מֻכְרַחַת לָלֶכֶת מִזֶּה. אָמְנָם כֵּן, אִלּוּ אָבִי קָרָא לִי לָלֶכֶת עִמּוֹ וְהָלָכְתִּי. הוּא לֹא הָיָה שׁוֹאֵל לְחֶפְצִי, וְכָל הַמַּרְבֶּה לִשְׁאֹל מַרְבֶּה לִתְעוֹת. אֵין אִישׁ אֲשֶׁר יוּכַל לָעוּץ לִי עֵצָה נְכוֹנָה, וְגַם מָרַן הַשְּׁחוֹרָה לֹא תוּכָל. וְהַדּוֹד הֲלֹא חָשֹׁב יַחֲשֹׁב כִּי חֶסֶד הוּא עוֹשֶׂה עִמָּדִי וְעָלַי לְשַׁלֵּם לוֹ כְמִפְעָלוֹ. וְאִם עַמֵּר יִתְעַמֵּר הַדּוֹד בִּי אוֹ בְדָמִי, כִּי אֵינֶנּוּ זָרִיז בַּעֲבוֹדָתוֹ וְעָזַבְנוּ אֶת בֵּיתוֹ… אָנָּה נֵלֵךְ? פֹּה הַכֹּל יוֹדְעִים אוֹתָנוּ, גַּם בְּנֵי הָאָדָם גַּם שִׂיחַ הַשָּׂדֶה, כָּל עֵץ כָּל עֵשֶׂב, כָּל פֶּרַח, כָּל יֶרֶק יוֹדֵעַ וּמַכִּיר אוֹתָנוּ. הַיְדַעְתָּנִי? קָרְאָה אֶל הָעֵץ. הָהּ, אִלּוּ נִתַּן לְךָ פֶּה לְדַבֵּר! הֲלֹא גַם אוֹתְךָ יָצַר יוֹצֵר הַכֹּל, וּמַדּוּעַ לֹא תֵדַע לְדַבֵּר? הֵן גַּם אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת אָבִי וְאֶת אִמִּי הִכַּרְתָּ, וְלָמָּה לֹא תוּכַל לְהַגִּיד לִי אֵת אֲשֶׁר יְעָצוּנִי הֵמָּה? הָהּ אָבִי הַיָּקָר, הָהּ אִמִּי הַיְקָרָה, מַה יֵצַר לִי לָלֶכֶת מִזֶּה. הֵן בּוֹדְדָה אָנֹכִי פֹה, אֵין לִי דָבָר, וּבְכָל זֹאת דוֹמֶה לִי כְאִלּוּ עָלַי לָרֶדֶת מֵעַל מִטָּתִי הַחַמָּה וְלָלֶכֶת עַל פְּנֵי הַשֶּׁלֶג הַקָּר. הַאִם מְצוּקוֹת לְבָבִי הֵן לְאוֹת לִי, כִּי לֹא אֵצֵא מִזֶּה? הֲזֹאת הָאֱמֶת הַנְּכוֹנָה אוֹ אֵין זֶה כִי אִם פַּחַד שָׁוְא? הָהּ, דָּבָר לֹא יָדָעְתִּי. אִלּוּ יָרְדָה בַת־קוֹל מִשָּׁמַיִם וְאָמְרָה לִי מָה אֶעֱשֶׂה.

כָּל יְצוּרֵי הַנַּעֲרָה רָחֲפוּ מֵחֲרָדָה פְנִימִית, וְהַסָּפֵק הֵחֵל לֶאֱכֹל אֶת לִבָּהּ הָרַךְ בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה. וְשֵׁנִית הִתְחִילָה מְדַבֶּרֶת בְּקוֹל וְחוֹשֶׁבֶת חֲלִיפוֹת בְּלִבָּהּ, אוּלָם כָּעֵת כְּבָר בְּאֹפֶן מֻחְלָט.

– אִלּוּ הָיִיתִי רַק אֲנִי לְבַדִּי, כִּי אָז יָדַעְתִּי כִּי לֹא אֵלֵךְ עִמּוֹ, אֲנִי אֵשֵׁב פֹּה, קָשֶׁה עָלַי לְהִפָּרֵד מִזֶּה, וְאֵדַע לִמְצֹא אֶת דַּרְכִּי בַחַיִּים. טוֹב אֵפוֹא, זָכֹר אֶזְכֹּר זֹאת. אַחַת אֲנִי יוֹדַעַת, עִם נַפְשִׁי אָנִי גָמַרְתִּי אֶת חֶשְׁבּוֹנִי. אוּלָם מַה נוֹאֲלוּ מַחְשְׁבוֹתַי אֵלֶּה, כִּי אֶחְיֶה אָנֹכִי לְבַדִּי בְּאֵין דָּמִי עִמָּדִי? הֵן לֹא לְבַדִּי הִנְנִי פֹה, דָּמִי לִי וַאֲנִי לוֹ. וְאוּלָם טוֹב לְדָמִי שֶׁיִּמָּצֵא תַחַת הַשְׁגָּחָתוֹ שֶׁל אָב וּרְשׁוּתוֹ; זֶה יַחֲזִיר אוֹתוֹ לְמוּטָב. אוּלָם לָמָּה לוֹ אִישׁ אַחֵר? הַאִם לֹא אוּכַל אֲנִי בְעַצְמִי לִדְאֹג לוֹ, אִם יִהְיֶה צֹרֶךְ בַּדָּבָר? וְאִם אַחֲרֵי הַדּוֹד יֵלֵךְ – עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לוֹ לְעוֹלָם, כֵּן יְנַבֵּא לִי לִבִּי. וּמִי יוֹדֵעַ כֵּיצַד יִתְנַהֲגוּ בְנֵי הַדּוֹד אִתָּנוּ. הֲלֹא הֵם בְּעַצְמָם דַּלִּים וְרָשִׁים, וְחָפֵץ יַחְפְּצוּ לִהְיוֹת לַאֲדוֹנִים לָנוּ. אוּלָם לֹא, טוֹבִים וִישָׁרִים הֵם בְּלִי סָפֵק. אַךְ מַה טוֹב וּמַהעִים הוּא לֹאמַר: שָׁלוֹם לְךָ, בֶּן דּוֹדִי, שָׁלוֹם לְךָ³ בַּת דּוֹדִי. אִלּוּ הֵבִיא הַדּוֹד עִמּוֹ אֶחָד מִבָּנָיו, כִּי אָז דִּבַּרְתִּי עִמּוֹ וְיָדַעְתִּי הַכֹּל. יָהּ אֵלִי, מַה גָדוֹל הַמַּשָּׂא אֲשֶׁר הוּטַל עָלַי פִּתְאֹם.

הִיא יָשְׁבָה לָהּ עַל יַד הָעֵץ וּפְרִגִּיָּה בָאָה, נִקְּרָה גַרְעִין אֶחָד, הִבִּיטָה מִסָּבִיב וַתָּעֹף. עַל פְּנֵי אַמְרֵי זָחַל דְּבַר מָה וַתִּמַח אוֹתוֹ, וְהִנֵּה חִפּוּשִׁית הִיא. הִיא נָתְנָה לָהּ לִזְחֹל עַל כַּף יָדָהּ, לַעֲלוֹת וְלָרֶדֶת עַל הָר וּבִקְעָה שֶׁבֵּין אֶצְבְּעוֹתֶיהָ עַד בּוֹאָהּ עַל רֹאשׁ אַחַת מֵאֶצְבְּעוֹתֶיהָ וַתָּעָף לָהּ. “מַה יֵשׁ לָהּ לְחִפּוּשִׁית זֹאת לְסַפֵּר מִכָּל אֲשֶׁר רָאֲתָה בְמַסָּעָהּ,” חָשְׁבָה אַמְרֵי בְּלִבָּהּ, מַה טוֹב לָהּ לְחִפּוּשִׁית כָּזֹאת: אֶל כָּל מָקוֹם אֲשֶׁר תָּעוּף שָׁם בֵּיתָהּ! הַקְשִׁיבִי, מַה תְּזַמֵּרְנָה הַחוּגוֹת, מַה טוֹב לָהֶן, כִּי אֵינָן צְרִיכוֹת לַחֲשֹׁב מַה לְהַגִּיד וּמַה לַעֲשׂוֹת. וּרְאִי נָא, הִנֵּה שָׁמָּה מוֹלִיךְ הַקַּצָּב עִם כַּלְבּוֹ עֵגֶל מִן הַכְּפָר. מַה שׁוֹנֶה קוֹל כַּלְבּוֹ שֶׁל הַקַּצָּב מִקּוֹל הַחוּגָה. אוּלָם בְּזִמְרַת הַחוּגָה אִי אֶפְשָׁר לְהוֹלִיך עֵגֶל מִן הַכְּפָר.

– לְאָן עִם הַסְּיָח? – שָׁאַל מַתֵּהִיס הַפֶּחָמִי בְעַד חַלּוֹנוֹ אֶת אַחַד הַבַּחוּרִים שֶׁהוֹלִיךְ סְיָח צָעִיר יָפֶה בִפְרֻמְבִּיָּה.

– הָאִכָּר רוֹדֶל מְכָרוֹ, – הֱשִׁיבָהוּ, וְהַסְּיָח צָהַל בְּלֶכְתּוֹ.

וְאַמְרֵי בְשָׁמְעָהּ קוֹל צָהֳלַת הַסְּיָח הִרְהֲרָה שֵׁנִית: בְּהֵמָה כָזוֹ מוֹכְרִים, וְאִמָּהּ כִמְעַט אֵינָהּ מַכִּירָה בָזֶה, וְכָל הַמְשַׁלֵּם מְחִירָהּ לוֹ תִּהְיֶה לְמִקְנָה; אֲבָל אָדָם אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּמָּכֵר, וְאִם אֵינוֹ רוֹצֶה אֵין מְשִׂימִים עָלָיו פְּרֻמְבִּיָּה עַל כָּרְחוֹ. וְשָׁם הִנֵּה בָא רוֹדֶל עִם סוּסָיו וְהַסְּיָח הַגָּדוֹל מְקַפֵּץ וּמְדַלֵּג עַל יָדָם. בְּקָרוֹב יֶאֶסְרוּ גַם אוֹתְךָ, סְיָח צוֹהֵל, בַּעֲגָלָה, וְאוּלַי יִמְכְּרוּ גַם אוֹתָךְ. אָדָם אֵינוֹ נִמְכָּר, אֶלָּא מַשְׂכִּיר הוּא אֶת עַצְמוֹ לַאֲחֵרִים הַבְּהֵמָה אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת בַּעֲבוֹדָתָהּ בִּלְתִּי אֶת מְזוֹנוֹתֶיהָ בִּלְבָד, וְגַם אֵין לָהּ חֵפֶץ בְּשׁוּם דָבָר, אֲבָל אָדָם מְקַבֵּל גַּם מַשְׂכֹּרֶת בְּעַד עֲבוֹדָתוֹ. וְאַף אֲנִי יְכֹלָה לְהַשְׂכִּיר אֶת עַצְמִי לְשִׁפְחָה וּבְכֶסֶף מַשְׂכֻּרְתִּי יִלְמַד דָּמִי מְלֶאכֶת יָד, הֵן חָפֵץ דָּמִי לִהְיוֹת לְגוֹדֵר. וְאוּלָם אִם בְּבֵית הַדּוֹד נֵשֵׁב, לֹא יוֹסִיף עוֹד דָּמִי לִהְיוֹת כֻּלּוֹ שֶׁלִּי כְמוֹ עָתָּה. הַאֲזִינִי, הִנֵּה יָעוּף הַזַּרְזִיר לְבֵיתוֹ, אֲשֶׁר בָּנָה לוֹ אַבָּא, וְהוּא יְזַמֵּר לוֹ שִׁיר צָהֳלָה. וְאַבָּא בָּנָה אֶת הַבַּיִת מִקְּרָשִׁים יְשָׁנִים. אֲנִי זוֹכֶרֶת עוֹד בְּאָמְרוֹ, שֶׁאֵין הַזַּרְזִיר נִכְנָס אֶל בַּיִת הַבָּנוּי קְרָשִׁים חֲדָשִׁים, וְכֵן גַּם עִמִּי… אַתָּה, הָעֵץ, הִנֵּה: אִם תַּשְׁמִיעַ קוֹל רַעַשׁ כָּל זְמָןאֲנִי עוֹמֵד⁴ פֹּה הַיּוֹם וְהָיָה לִי לְאוֹת כִּי אֶשָּׁאֵר פֹּה…

וְאַמְרֵי הִטְּתָה אָזְנֶיהָ וַתַּקְשֵׁב וּמִיָּד נִדְמָה לָהּ, כִּי הָעֵץ מַשְׁמִיעַ קוֹל רַעַשׁ, אַחֲרֵי כֵן הִבִּיטָה אֶל הָעֲנָפִים, וְהֵם לֹא נָעוּ וְהִיא לֹא יָדְעָה עוֹד אֵת אֲשֶׁר שָׁמֵעָה.

פִּתְאֹם נִשְׁמַע קוֹל רַעַשׁ וְתִמְרוֹת אָבָק הִתְרוֹמְמוּ הַשָּׁמָיְמָה. לַהֲקַת אַוָּזִים בָּאָה. וְאַמְרֵי חִקְּתָה אֶת קוֹל גַּעֲגוּעֵי הָאַוָּזִים.

עַפְעַפֵּי הַנַּעֲרָה נִסְגְּרוּ, וַתָּנֹם.

אָבִיב מָלֵא נִצָּנִים עָלָה בְנֶפֶשׁ הַנַּעֲרָה הַזֹּאת, וַעֲצֵי הַבִּקְעָה שֶׁמָּלְאוּ רְסִיסֵי לַיְלָה הֵפִיצוּ אֶת רֵיחָם הַנָּעִים אֶל אַף הַיַּלְדָּה אֲשֶׁר נִרְדְּמָה עַל אַדְמַת מוֹלַדְתָּהּ, שֶׁקָּשֶׁה הָיָה לָהּ לְהִפָּרֵד מֵעָלֶיהָ.

וּבַהֲקִיצָהּ מִשְּׁנָתָהּ לְקוֹל הַקּוֹרֵא אֵלֶיהָ אַיֵּךְ, אַמְרֵי, אַיֵּךְ? כְּבָר פָּרַשׂ הַלַּיְלָה אֶת כְּנָפָיו עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. הִיא קָמָה וַתִּתְמוֹדֵד וְלֹא עָנְתָה דָבָר. הִיא הִבִּיטָה מִתְפַּלְּאָה אֶל הַכּוֹכָבִים, וְהַקּוֹל אֲשֶׁר הִגִּיעַ לְאָזְנָהּ הָיָה לָהּ כְּקוֹל קוֹרֵא מִן הַשָּׁמָיִם; רַק בְּהִשָּׁנוֹת הַקּוֹל פַּעֲמַיִם הִכִּירָה, כִּי קוֹל מָרַן הוּא וַתַּעַן וַתֹּאמַר:“הִנֵּנִי!”

וּמָרַן הַשְּׁחוֹרָה בָּאָה וַתֹּאמַר: – טוֹב כִּי מְצָאתִיךְ, כָּל יוֹשְׁבֵי הַכְּפָר כְּמֻכֵּי תִמָּהוֹן. זֶה אוֹמֵר כִּי בַיַּעַר רָאָה אוֹתָךְ וְזֶה – בַּשָּׂדֶה פְגָשֵׁךְ בְּבָרְחֵךְ, וּבְקָרְאָם לֹא עָנִית, וְלִי נִדְמָה כִּי אֶל הַנָּהָר קָפַצְתְּ. אַל נָא תִירְאִי, יַלְדָּה חֲבִיבָה, וְאַל תִּבְרָחִי, אִישׁ לֹא יוּכַל לְהַכְרִיחֵךְ לָלֶכֶת אַחֲרֵי דוֹדֵךְ.

– וּמִי הִגִּיד לָךְ כִּי אֵינִי רוֹצָה לָלֶכֶת עִמּוֹ?

פִּתְאֹם עָבְרָה רוּחַ סְעָרָה וַתָּנַע אֶת הָעֵץ בְּרַעַשׁ וַהֲמֻלָּה רַבָּה.

– וְאָמְנָם אֵינִי רוֹצָה לָלֶכֶת אִתּוֹ! – גָּמְרָה אַמְרֵי וַתָּשֶׂם אֶת יָדָהּ עַל הָעֵץ.

– בֹּאִי הַבַּיְתָה, הָרוּחַ מְבַשֶּׂרֶת רְעָמִים וּבְרָקִים, – אָצָה בָהּ מָרַן הַשְּׁחוֹרָה.

כְּמֻכַּת תִּמָּהוֹן הָלְכָה אַמְרֵי עִם מָרַן הַשְּׁחוֹרָה הַכְּפָרָה. לָמָּה זֶה יֹאמְרוּ כִּי רָאוּ אוֹתָהּ תּוֹעָה בַשָּׂדֶה וּבַיַּעַר אוֹ אוּלַי בָּדֹה בָּדְתָה מָרַן הַשְּׁחוֹרָה אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה מִלִּבָּהּ.

הַלַּיְלָה הָיָה לֵיל חֹשֶךְ וַאֲפֵלָה, אוּלָם פִּתְאֹם הֵאִירוּ בִרְקֵי חִפָּזוֹן וְאוֹר נָגַהּ עַל הַבָּתִּים כְּאוֹר יוֹמָם, כִּמְעַט הִכָּה הָאֲנָשִׁים בְּסַנְוֵרִים וַיַּעַמְדוּ מַחֲרִישִׁים, וְכַעֲבֹר הַבָּרָק וְהִנֵּה חֹשֶךְ גָּדוֹל, אֲשֶׁר לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו. מָרַן וְאַמְרֵי הָאֲחוּזוֹת בִּידֵיהֶן, תָּעוּ בִּכְפַר מוֹלַדְתָּן כַּאֲשֶׁר יִתְעֶה אִישׁ בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה וַתִּצְעַדְנָה לְפָנִים בִּזְהִירוּת יְתֵרָה. וְעַל כָּל אֵלֶּה עוֹד הֵקִים הַסַּעַר אָבָק רָב, עַד כִּי לֹא יָדְעוּ לָנוּעַ מִמְּקוֹמָן; בְּזֵעַת אַפַּיִם תָּעוּ רוֹעֲדוֹת מִסּוּפָה וּמִמָּגוֹר וּבְעָמָל רָב בָּאוּ רְטֻבּוֹת מִגֶּשֶׁם הַבָּיְתָה.

רוּחַ סוּפָה סֵעֲרָה אֶת דֶּלֶת הַפְּרוֹזְדוֹר וַתִּפָּתַח, וְאַמְרֵי קָרְאָה: “הִפָּתֵחַ!”

הִיא חָשְׁבָה בְוַדָּאי עַל דְּבַר הָאַגָּדָה, אֲשֶׁר בָּהּ יְסֻפָּר כִּי עַל פִּי מִלַּת קֶסֶם נִפְתְּחָה דֶלֶת אַרְמוֹן קְסָמִים.

עַל הַהָלְדֶּרְוַזֶּן

כַּאֲשֶׁר בָּא הַדּוֹד בַּבֹּקֶר לִשְׁמֹעַ אֶת תְּשׁוּבַת אַמְרֵי, הוֹדִיעָה לוֹ, כִּי הֶחֱלִיטָה לְהִשָּׁאֵר פֹּה – רֶגֶשׁ שֶׁל מְרִירוּת וְשֶׁל קוֹרַת רוּחַ נִשְׁמַע בְּדִבְרֵי הַדּוֹד בְּאָמְרוֹ: הִנֵּה כִי כֵן, דּוֹמָה אַתְּ אֶל אִמֵּךְ, שֶׁמִּיָּמֶיהָ לֹא חָפְצָה לָדַעַת דָּבָר עַל אֹדוֹתֵינוּ; אוּלָם אֶת דָּמִי לְבַדּוֹ לֹא אוּכַל לָקַחַת אִתִּי, לוּ גַם יֵאוֹת לָלֶכֶת אַחֲרָי. יָמִים רַבִּים יַעַבְרוּ עַד אֲשֶׁר יֵדַע הַנַּעַר דָּבָר כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר יֹאכַל, אַתְּ יָכֹלְתְּ גַּם לְהִשְׂתַּכֵּר.

אַמְרֵי עָנְתָה כִּי לְעֵת עַתָּה דַעְתָּהּ לְהִשָּׁאֵר פֹּה בַכְּפָר, וְכִי יְכֹלָה הִיא לָבֹא אֶל הַדּוֹד בְּיַחַד עִם אָחִיהָ מִקֵּץ זְמָן, אִם לֵב הַדּוֹד יִהְיֶה טוֹב לָהֶם גַּם אָז.

דִּבְרֵי הַדּוֹד, הַמַּבִּיעִים הִשְׁתַּתְּפוּת בְּגוֹרַל בְּנֵי אָחִיו, רוֹפְפוּ מְעַט אֶת הַחְלָטַת אַמְרֵי, אֲבָל כְּדַרְכָּהּ הִסְתִּירָה אֶת רִגְשׁוֹתֶיהָ בְּלִבָּהּ וַתֹּאמַר, כִּי יְבָרֵךְ אֶת בָּנָיו בִּשְׁמָהּ לְשָׁלוֹם וְכִי יַגִּיד לָהֶם כִּי מַר לָהּ, כִּי לֹא רָאֲתָה עוֹד אֶת שְׁאֵרֵי בְשָׂרָהּ, הַקְּרוֹבִים הַנּוֹסְעִים עַתָּה מֵעֵבֶר לַיָּם, וּמִי יוֹדֵעַ אִם תִּרְאֶה אוֹתָם עוֹד.

הַדּוֹד נֶחְפַּז לָלֶכֶת לְדַרְכּוֹ וּבְטֶרֶם יִפָּרֵד מֵעַל אַמְרֵי הִגִּיד לָהּ כִּי תְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ אֶת דָּמִי, מִפְּנֵי שֶׁאֵין שַׁעְתּוֹ פְנוּיָה לֵאמֹר לוֹ בְעַצְמוֹ שָׁלוֹם, וַיֵּלַךְ.

כְּבֹא דָמִי וַיִּשְׁמַע כִּי נָסַע הַדּוֹד וַיְבַקֵּשׁ דָּמִי לָרוּץ אַחֲרָיו, גַּם אַמְרֵי כִּמְעַט רָצָה עִם אָחִיהָ אֶלָּא שֶׁהִתְגַּבְּרָה וְלֹא הָלָכָה. כָּל אֲשֶׁר דִּבְּרָה וְכָל אֲשֶׁר עָשְׂתָה הָיוּ כְאִלּוּ אִישׁ אַחֵר שָׂם אֶת הַדְּבָרִים בְּפִיהָ וְאִישׁ אַחֵר צִוָּה אוֹתָהּ לַעֲשׂוֹת אֶת מַעֲשֶׂיהָ, וְכָל מַחְשְׁבוֹתֶיהָ עַל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלַךְ בָּהּ עַתָּה הַדּוֹד. הִיא הָלְכָה אֲחוּזַת יַד עִם אָחִיהָ דֶּרֶךְ כָּל הַכְּפָר וַתַּט רֹאשָׁהּ בְּחִבָּה אֶל כָּל הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָבְרוּ עַל פְּנֵיהֶם. הִנֵּה חָזְרָה וְשָׁבָה אֲלֵיהֶם וְלֹא עָזְבָה אוֹתָם. בָּא אִישׁ אֶחָד וְחָפֵץ לְהַפְרִיד אוֹתָהּ מֵעֲלֵיהֶם, אוּלָם הִיא לֹא שָׁעֲתָה אֵלָיו וְאֶל דְּבָרָיו. אָמֹר אָמְרָה הַנַּעֲרָה בְלִבָּהּ, כִּי הַכֹּל שְׂמֵחִים בָּהּ כְּשֵׁם שֶׁהִיא שְׂמֵחָה בָהֶם, אֲבָל מִיָּד רָאֲתָה, שֶׁנּוֹתְנִים הָיוּ לָהּ לָצֵאת מִן הַכְּפָר וְאַף גַּם קָצֹף יִקְצְפוּ עָלֶיהָ כִּי לֹא הָלָכָה. קְרַפֶּנְזַכֶּר הוּא אֲשֶׁר גִּלָּה אֶת עֵינֶיהָ בְּאָמְרוֹ: “כֵּן, בִּתִּי, עִקְשַׁת לֵב אַתְּ, וְכָל יוֹשְׁבֵי הַכְּפָר יִכְעֲסוּ עָלַיִךְ, כִּי אִבַּדְתְּ אֶת אָשְׁרֵךְ בַּיָּדָיִם. מִי יוֹדֵעַ, אִם בֶּאֱמֶת צָפוּי לָךְ אֹשֶר בְּלֶכְתֵּךְ אַחֲרֵי דוֹדֵךְ, אֲבָל כָּךְ הִיא דַעַת הַבְּרִיּוֹת, וְכָל אֲשֶׁר יִרְאֶה אוֹתָךְ יֹאמַר, כִּי לֶחֶם חֶסֶד אַתְּ אוֹכֶלֶת. לָכֵן חָלִילָה לָךְ לְהִתְפַּרְנֵס עַל חֶשְׁבּוֹן הָעֵדָה”.

– צָדַקְתָּ, אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה?

– הָאִכָּרָה רוֹדֶל רוֹצָה לָקַחַת אוֹתָךְ אֶל בֵּיתָהּ לִהְיוֹת לָהּ לִמְשָׁרֶתֶת, אֲבָל הָאִכָּר אֵינוֹ רוֹצֶה.

עַתָּה חָשְׁבָה אַמְרֵי בְנַפְשָׁהּ, כִּי עָלֶיהָ לִהְיוֹת לְבַת־חַיִל יוֹתֵר מִבָּרִאשׁוֹנָה, שֶׁלֹּא יָבֹאוּ עָלֶיהָ בִטְרוּנְיָה, לֹא הִיא, וְלֹא אֲחֵרִים. וַתּוֹסֶף לִשְׁאֹל אֶת קְרַפֶּנְזַכֶּר: “אוּלַי יָדַעְתָּ דָבָר?”

– יוֹדֵעַ אָנִי, אֲבָל עָלַיִךְ לִהְיוֹת נְכוֹנָה לְכָל דָּבָר וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תִצְטָרְכִי לַבְּרִיּוֹת. הֲלֹא שָׁמַעַתְּ כִּי פְרִידוֹלִין הַשּׁוֹטֶה הֵמִית אֶת שְׁנֵי אַוָּזֶיהָ שֶׁל אִכָּרַת בֵּית־הַתְּפִלָּה? מִשְׂרַת רוֹעַת־אַוָּזִים פְּנוּיָה עַתָּה, אִיעָצֵךְ לָקַחַת עָלַיִךְ אֶת הָעֲבוֹדָה הַזֹּאת.

דָּבָר זֶה נַעֲשָׂה תֵכֶף, וּבַצָּהֳרַיִם הוֹלִיכָה אַמְרֵי אֶת אַוְּזֵי הַכְּפָר אֶל מִגְרַשׁ הָלְדֶּרְוַזֶּן, כֵּן נִקְרָא מְקוֹם הַמִּרְעֶה אֲשֶׁר עַל הַגִּבְעָה הַקְּטַנָּה אֵצֶל בְּאֵר־הָרָעָב. דָּמִי עָזַר כְּנֶגְדָּהּ.

מָרַן הַשְּׁחוֹרָה לֹא מָצְאָה קוֹרַת רוּחַ בְּמִשְׂרָה זוֹ וַתּוֹכִיחָהּ בְּצֶדֶק בְּאָמְרָהּ: מִי שֶׁבּוֹחֵר לוֹ מְלָאכָה כְזוֹ הִיא נִגְרֶרֶת אַחֲרָיו כָּל יָמָיו. לְעוֹלָם לֹא יִשְׁכְּחוּ בְנֵי הָאָדָם אֶת מַעֲשָׂיו, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד יְסָרֵב לָקַחַת אוֹתָךְ לִמְשָׁרֶתֶת בְּאָמְרוֹ: הֲלֹא רוֹעַת הָאַוָּזִים הִיא; וְאִם גַּם הִמָּצֵא תִמָּצֵא בַעֲלַת בַּיִת אֲשֶׁר יִכָּמְרוּ רַחֲמֶיהָ עָלַיִךְ, תַּקְצִיב לָךְ מַשְׂכֹּרֶת דַּלָּה וְגַם עַמֵּר תִּתְעַמֵּר בָּךְ, כִּי עַל כֵּן רוֹעַת־אַוָּזִים אָתְּ.

– אֵין הָרָעָה רַבָּה כָל כָּךְ כַּאֲשֶׁר תֹּאמֵרִי, – קָרְאָה אַמְרִי, – הֵן אַתְּ בְּעַצְמֵךְ סִפַּרְתְּ לִי כַמָּה מַעֲשִׂיּוֹת עַל דְּבַר רוֹעַת־אַוָּזִים שֶׁעָלְתָה לִגְדֻלָּה וַתְּהִי לְמַלְכָּה.

– כָּל זֶה הָיָה בְשֶׁכְּבָר הַיָּמִים, אַךְ מִי יוֹדֵעַ, אֶפְשָׁר שֶׁגַּם אַתְּ עַל דוֹרוֹת הַקַּדְמוֹנִים תֵּחָשֵׁבִי; יֵשׁ שֶׁנִּדְמֶה לִי שֶׁאֵינֵךְ כְּלָל תִּינֹקֶת, מִי יוֹדֵעַ, אוּלַי יִקְרֶה גַם לָךְ נֵס.

עַתָּה יָדְעָה אַמְרֵי, כִּי לֹא עָמְדָה עוֹד עַל הַמַּדְרֵגָה הַיּוֹתֵר שְׁפָלָה, כִּי יֵשׁ מַדְרֵגוֹת נְמוּכוֹת מִזּוֹ בְסֻלַּם הַחַיִּים, וְעֶשְׁתּוֹנוֹתֶיהָ נָבֹכוּ. אוּלָם לֹא לְעַצְמָהּ דָּאָגָה, וְרַק לֹא יָכְלָה נְשׂוֹא, כִּי יִרְעֶה דָמִי אִתָּהּ יַחַד אֶת הָאַוָּזִים. הֵן גֶּבֶר הוּא וְיַזִּיק לוֹ, בְּהֵאָמֵר כִּי רוֹעֶה־אַוָּזִים הָיָה. אֲבָל כָּל עֲמָלָהּ לְבָאֵר לוֹ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לַשָּׁוְא הָיָה, הוּא הִקְשָׁה עָרְפּוֹ וַיַּמְרֶה אֶת פִּיהָ. כָּךְ דַּרְכָּם שֶׁל בְּנֵי הָאָדָם: כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׂגֵב מִבִּינָתָם יִגְרֹם לָהֶם אִי־נְעִימוּת, וּבִכְשֹׁל כֹּחָם יַכְעִיסוּ אֲחֵרִים.

אַמְרֵי כִמְעַט שָׂמְחָה עַל דָּמִי וְעַל מֶרְיוֹ, כִּי אָמְרָה: הִנֵּה יִלְמַד הַנַּעַר לְהָפִיק חֶפְצוֹ וְלַעֲמֹד עַל דַּעְתּוֹ.

בֵּינְתַיִם קִבֵּל גַּם דָּמִי מִשְׂרָה. הוּא שִׁמֵּשׁ אֵצֶל הָאֶפִּטְרוֹפֵס שֶׁלָּהֶם, אֵצֶל הָאִכָּר רוֹדֶל, לְדַחֲלִיל אֲשֶׁר יַבְרִיחַ אֶת הַצִּפֳּרִים מִגַּנּוֹ. עָלָיו הֻטְּלָה הָעֲבוֹדָה לְהַרְעִישׁ בְּרַעֲשָׁן כָּל הַיּוֹם, לְגָרֵשׁ אֶת הָאַנְקוֹרִים מֵעַל הַדֻּבְדְּבָנִים וּמֵעַל עֲרוּגוֹת הַחַסָּא. מִשְׂרָתוֹ זוֹ הָיְתָה מְעַנֶּגֶת אוֹתוֹ בַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים, אֲבָל כַּעֲבֹר יָמִים אֲחָדִים הָיְתָה לוֹ לְזָרָא וַיַּעַזְבֶנָּה.

מִשְׂרָתָהּ שֶׁל אַמְרֵי הָיְתָה מְלֵאָה שָׂשׂוֹן אֲבָל גַּם עָמָל רָב. וּבְיוֹתֵר הָיְתָה מִצְטָעֶרֶת לִפְעָמִים, כִּי לֹא תֵדַע בַּמֶּה לִמְשֹׁךְ אֶת בַּעֲלֵי הַכָּנָף אַחֲרֶיהָ. וְלִפְעָמִים קָשֶׁה הָיָה לָהּ גַּם לְהַבְדִּיל בֵּין אַוָּז לְאַוָּז. אָכֵן מַה צָדְקוּ דִבְרֵי מָרַן הַשְּׁחוֹרָה, אֲשֶׁר אָמְרָה לָהּ פַּעַם אַחַת בְּשׁוּבָהּ מִשְּׂדֵה הַמִּרְעֶה, כִּי בַעֲלֵי הַחַיִּים אֲשֶׁר יִחְיוּ עֲדָרִים עֲדָרִים חִסְרֵי דַעַת הֵמָּה כָל אֶחָד כְּשֶׁהוּא לְבַדּוֹ.

– גַּם דַּעְתִּי כָךְ –קָרְאָה אַמְרֵי – פְּתַיּוֹת הֵן הָאַוָּזוֹת מִפְּנֵי שֶׁיּוֹדְעוֹת הֵן חָכְמוֹת רַבּוֹת. יוֹדְעוֹת הֵן לָשׁוּט בַּמַּיִם, וְלָרוּץ וְלָעוּף, אֲבָל אֵינָן בְּטוּחוֹת לֹא בַמַּיִם, לֹא בָאָרֶץ וְלֹא בָאֲוִיר… וְכָל אֵלֶּה יַעֲשׂוּ אוֹתָן לִפְתַיּוֹת.

– הוּא אֲשֶׁר אָמַרְתִּי – קָרְאָה מָרַן הַשְּׁחוֹרָה – זָקֵן מִתְבּוֹדֵד נִתְגַּלְגֵּל בָּךּ.

– אָכֵן דִּמְיוֹנוֹת מִתְבּוֹדֵד עִם חֶשְׁבּוֹן וְדַעַת הַחַיִּים הִתְחוֹלֵל בְּקֶרֶב נֶפֶשׁ אַמְרֵי. גַּם בִּהְיוֹתָהּ שְׁקוּעָה בַחֲלוֹמוֹתֶיהָ וּבְהַזְיוֹתֶיהָ עָשְׂתָה בִמְלֶאכֶת יָדֶיהָ וַתִּסְרֹג וְאַף עֲנִיבָה אַחַת לֹא הִשְׁמִיטָה. כַּאֲשֶׁר צָמְחוּ עִנְבֵי רֹש עִם גַּרְגְּרִים מְשִׁיבִים נֶפֶשׁ תַּחַת אֲגַס הַבָּר הַזֶּה, עַד כִּי נִדְמָה כִּי מִשֹּׁרֶשׁ אֶחָד יִצְמָחוּ, כֵּן חֻבְּרוּ בְנַפְשָׁהּ יַחַד הִסְתַּכְּלוּת בְּהִירָה עִם הֲזָיָה וּמַדּוּחִים.

מְקוֹם הַמִּרְעֶה הָלְדֶּרְוַזֶּן לֹא הָיָה מִגְרָשׁ בּוֹדֵד אֲשֶׁר שָׁם אִוָּה לְמוֹשָׁב לוֹ עוֹלָם הָאַגָּדָה עִם כָּל קְסָמָיו. בְּאֶמְצַע הַמִּגְרָשׁ הָיְתָה דֶרֶךְ סְלוּלָה לְאֶנְדְּרִינְגֶּן וּבְקִרְבָתוֹ נִצְּבוּ עַמּוּדֵי הַגְּבוּל הַשּׁוֹנִים עִם שִׁלְטֵי הָאֲדוֹנִים אֲשֶׁר אַדְמָתָם נוֹגַעַת זוֹ בְזוֹ. אִכָּרִים עָבְרוּ עַל פְּנֵי הַמִּגְרָשׁ הַזֶּה בַעֲגָלוֹת וּבִקְרוֹנוֹת, וַאֲנָשִׁים, נָשִׁים וּבְתוּלוֹת הָלְכוּ שָׁם וּמַגָּל וְחֶרְמֵשׁ בִּידֵיהֶם. שׁוֹטְרֵי הַצָּבָא שֶׁל שְׁתֵּי הָאֲרָצוֹת עָבְרוּ פֹה לְעִתִּים קְרוֹבוֹת, וּקְנֵה־רוֹבֵיהֶם הִבְרִיקוּ עַד לְמֵרָחוֹק. יֵשׁ שֶׁהָיוּ שׁוֹטְרֵי הַצָּבָא מֵאֶנְדְּרִינְגֶּן מְבָרְכִים אֶת אַמְרֵי בְּשָׁלוֹם בְּשִׁבְתָּהּ עַל אֵם הַדֶּרֶךְ, וְיֵשׁ אֲשֶׁר שָׁאֲלוּ אוֹתָהּ אִם לֹא עָבַר לְפָנֶיהָ פְּלוֹנִי אוֹ אַלְמוֹנִי. אוּלָם הִיא לֹא יָדְעָה לְהָשִׁיב דְּבָרִים נְכוֹנִים, וְאוּלַי כִּחֲדָה אֶת הָאֱמֶת תַּחַת לְשׁוֹנָהּ, כִּי אֵיבָה נְטוּעָה בְלֵב הֲמוֹן הָעָם וּבְיִחוּד בְּלֵב בְּנֵי הַכְּפָר לַשּׁוֹטְרִים הַמְזֻיָּנִים אֲשֶׁר כְּשֹׂונְאֵי הָאָדָם הֵמָּה בְעֵינֵיהֶם, הָאוֹרְבִים לְכָל נֶפֶשׁ וּמְבַקְּשִׁים לְבָלְעָהּ.

הַסַּתָּת תֵּיסֶלְס־מַנְץ, אֲשֶׁר סִתֵּת אֲבָנִים עַל אֵם הַדֶּרֶךְ, לֹא דִבֵּר אֶל אַמְרֵי כִּמְעַט דָּבָר; מִגַּל אֲבָנִים אֶחָד אֶל הַשֵּׁנִי הִתְהַלֵּךְ בְּפָנִים נִזְעָמִים וְסִתּוּתוֹ הָיָה בִלְתִּי פוֹסֵק עוֹד יוֹתֵר מִנִּקּוּר הָרַחָמָה אֲשֶׁר בְּיַעַר הָאֵזוֹב וַתִּתְחַבֵּר אֶל שְׁרִיקַת הָאַרְבֶּה וְצִרְצוּרוֹ בַּכָּרִים וּבִשְׂדוֹת הַדֶּשֶׁא הַקְּרוֹבִים.

וְאוּלָם יֵשׁ אֲשֶׁר תִּתְרוֹמֵם נֶפֶשׁ הַנַּעֲרָה מֵעַל לְפִגְעֵי הַחַיִּים וּתְלָאוֹתֵיהֶם וַתִּנָּשֵׂא עַל כַּנְפֵי דִּמְיוֹנָהּ אֶל מֶמְשֶׁלֶת הַחֲלוֹם. כַּחוּגוֹת הַמַּשְׁמִיעוֹת קוֹל זִמְרָתָן בְּרוּם עוֹלָם בְּלִי אֲשֶׁר תֵּדַעְנָה אֶת הַגְּבוּלוֹת שֶׁהִצִּיבוּ לָהֶן בְּנֵי הָאָדָם בֵּין שָׂדוֹת וְנִיר וּתְעוּפֶינָה מִמַּעַל לְעַמּוּדֵי הַגְּבוּלִים שֶׁבֵּין מְדִינוֹת וַאֲרָצוֹת שְׁלֵמוֹת, כֵּן לֹא יָדְעָה נֶפֶשׁ הַיַּלְדָּה דָבָר מֵהַתְּחוּמִים אֲשֶׁר הִצִּיבָה הַמְּצִיאוּת.

הַהֶרְגֵּל יֵעָשֶׂה לְפֶלֶא, וְהַפֶּלֶא – לְמַעֲשֵׂי יוֹם יוֹם. הִנֵּה קוֹל הַקּוּקִיָּה קוֹרֵא. זֶה הֵד קוֹל הַיַּעַר הַקּוֹרֵא וּמֵשִׁיב לְעַצְמוֹ; הִנֵּה תֵשֵׁב לָהּ הַצִּפֹּר לְמַעְלָה מִמֵּךְ עַל אֲגַס־הַבָּר, אוּלָם חָלִילָה לָךְ מֵהָרִים אֵלֶיהָ רֹאשׁ, כִּי אַךְ תָּעִיף עֵינְךָ בָהּ וְאֵינֶנָּה. מַה יָרוּם קוֹלָהּ בְּקָרְאָהּ, לֹא תִיעַף וְלֹא תִיגָע! עַד לְמֵרָחוֹק יַגִּיעַ קוֹלָהּ, עַד לַמֶּרְחַקִּים יִשָּׁמֵעַ! נַסִּי נָא אַתְּ וַעֲלִי עַל הָעֵץ, הַשְׁמִיעִי אֶת קוֹלֵךְ, הֲתוּכְלִי לִקְרֹא כָמוֹהָ? אֶת קוֹלֵךְ אַתְּ, קוֹל בַּת אָדָם, לֹא יִשְׁמְעוּ לְמֵרָחוֹק כְּקוֹל הַצִּפֹּר שֶׁגָּדְלָהּ טֶפַח.

הַחֲרִישִׁי, מִי יוֹדֵעַ אִם לֹא בֶן מֶלֶךְ מְכֻשָּׁף הוּא, וּפִתְאֹם יִפְתַּח אֶת שְׂפָתָיו לְדַבֵּר אִתֵּךְ. נַסֵּנִי נָא בְחִידוֹת, הֲלֹא אֶפְתְּרֵן, וְאָז גָּאֹל אֶגְאַל אוֹתְךָ, נֵלֵךְ יַחַד נִסַּע אֶל אַרְמוֹן הַזָּהָב, וְגַם אֶת מָרַן הַשְּׁחוֹרָה וְאֶת דָּמִי נִקַּח אִתָּנוּ, וְדָמִי יִשָּׂא לוֹ אֶת בַּת הַמַּלְכָּה, אֲחוֹתְךָ, לוֹ לְאִשָּׁה. וְצִירִים קַלִּים נִשְׁלַח אֶל כָּל קַצְוֵי אֶרֶץ לְבַקֵּשׁ אֶת יוֹהַנֶּס בֶּן מָרַן הַשְּׁחוֹרָה הָאוֹבֵד, וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יִמְצָא אוֹתוֹ וְנָתְנוּ כֶּתֶר מַלְכוּת בְּרֹאשׁוֹ, הָהּ, מַדּוּעַ אֵין כָּל זֶה אֱמֶת וְנָכוֹן? וְלָמָּה בָדוּ אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אִם לֹא אֱמֶת וְנָכוֹן הֵם?

וְכַאֲשֶׁר הִתְרוֹמְמָה אַמְרֵי עַל כַּנְפֵי דִמְיוֹנָהּ וַתַּחֲשֹׁב אֶת מַחְשְׁבוֹתֶיהָ בְלִי כָל גְּבוּל, עָבְרוּ גַם הָאַוָּזִים אֶת גְּבוּל מַרְעִיתָם וַיָּבֹאוּ אֶל שָׂדוֹת אֲחֵרִים וַיֵּיטִיבוּ לִבָּם בִּשְׂדֵי שְׂעוֹרִים וְשִׁבֹּלֶת־שׁוּעָל. וְכַאֲשֶׁר הִתְעוֹרְרָה אַמְרֵי מֵחֲלוֹמוֹתֶיהָ בְהָקִיץ אָסְפָה אֶת אַוָּזֶיהָ בְעָמָל רָב, וּבְשׁוּב הָאַוָּזִים הָאֵלֶּה אֶל מַחֲנֵיהֶם יָדְעוּ לְסַפֵּר עַל דְּבַר הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר הִתְעַנְּגוּ שָׁמָּה עַל רֹב טוּב; וְקֵץ לֹא הָיָה לְגַעְגְּעוֹתֵיהֶם וְאַחֲרִית לְסִפּוּרֵיהֶם, וּזְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם עוֹד הָגוּ הָאַוָּזוֹת הֶגֶה וּזְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם תָּחֲבוּ הָאַוָּזוֹת אֶת מַקּוֹרֵיהֶן תַּחַת כַּנְפֵיהֶן וַתַּחֲלֹמְנָה אֶת חֲלוֹמָן.

וְשׁוּב הִתְנַשְּׂאָה אַמְרֵי לַמָּרוֹם עַל כַּנְפֵי דִמְיוֹנָהּ. שׁוּרִי, הִנֵּה שָׁם תְּעוּפֶינָה הַצִּפֳּרִים; וְצִפֹּר אַחַת לֹא תִכָּשֵׁל בָּאֲוִיר, גַּם הַסְּנוּנִית תַּמְרִיא לַשְּׁחָקִים; בְּטוּחָה הִיא, בַּת חוֹרִין הִיא. הָהּ, מִי יִתְּנֵנִי צִפֹּר כָּנָף! מַה יָפִים פְנֵי תֵבֵל בְּהַבִּיטֵנוּ אֲלֵיהֶם מִמְּרוֹמִים, מִמְּקוֹם אֲשֶׁר תִּשְׁכֹּן הַחוּגָה שָׁמָּה. הֶאָח, לָעוּף מַעְלָה מָעְלָה, גָּבוֹהַּ מֵעַל גָּבוֹהַּ! אָעוּפָה בְמֶרְחֲבֵי תֵבֵל, אֶל אִכָּרַת לַנְדְפְרִיד, אֶרְאֶה אֶת כָּל אֲשֶׁר הִיא עוֹשָׂה, אֶשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ אִם זָכֹר תִּזְכְּרֵנִי עוֹד.

“הֲתִזְכְּרִינִי שָׁם, בְּאַרְצוֹת מֶרְחַקִּים?”

שָׁרָה אַמְרֵי פִתְאֹם מִבֵּין מַחְשְׁבוֹתֶיהָ וְהַרְהוֹרֶיהָ. וְנִשְׁמַת אַפָּהּ הַמְּהִירָה בְּחָשְׁבָהּ עַל דְּבַר תְּעוּפָתָהּ, כְּאִלּוּ הָיְתָה בֶאֱמֶת מְרַחֶפֶת בְּרוּם עוֹלָם, שָׁבָה לִמְנוּחָתָהּ וּלְקִצְבָתָהּ.

וְאוּלָם לֹא לְעוֹלָם תְּלַהֵטְנָה הַלְּחָיַיִם לְחוֹלְמֵי בְהָקִיץ, לֹא לְעוֹלָם תַּזְרִיחַ הַשֶּׁמֶשׁ זַרְחָהּ בְּנִצָּנֵי פִרְחֵי שָׂדֶה וּבְיֶרֶק הַדֶּשֶׁא הַנָּע. עוֹד אָבִיב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וְהִנֵּה בָאוּ יְמֵי קֹר וָטַחַב, אֲשֶׁר יַעַמְדוּ הַנִּצָּנִים כִּקְפוּאִים וְזָרִים; הַשֶּׁמֶשׁ תֵּחָבֵא וְיָמִים יַעַבְרוּ בְטֶרֶם תִּגָּלֶה לְעֵין רוֹאִים, צִנָּה קַלָּה תַעֲבֹר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, וְאַךְ לְעִתִּים תִּפָּסֵק עַל יְדֵי רוּחַ מְנַשֶּׁבֶת הַמַּפְרִיחָה נִצָּנֵי הָעֵצִים וּמְפַזַּרְתָּם לְכָל עֵבֶר. רַק הַחוּגָה לְבַדָּהּ עוֹד תַּצְהִיל קוֹלָהּ בַּמְּרוֹמִים, שָׁם מֵעַל לֶעָבִים, וְהַפְּרִגִּיָּה תַשְׁמִיעַ אֶת קוֹלָהּ הֶעָגוּם מִתּוֹךְ סִבְכֵי אֲגַס הַבָּר, אֲשֶׁר אֶל אֶחָד מִגִּזְעֵיהֶם נִשְׁעֶנֶת אַמְרֵי.

הַסַּתָּת תֵּיסֶלְס־מַנְץ עוֹמֵד שָׁם מֵרָחוֹק תַּחַת הָאֵלָה אֵצֶל הַצְּלָב הַמָּשׁוּחַ בְּצֶבַע אָדֹם, הַבָּרָד יֵרֵד בְּשָׁאוֹן רְצוּעוּת רְצוּעוֹת, וְהָאַוָּזוֹת תִּפְשֹׁטְנָה אֶת מַקּוֹרֵיהֶן לְבַל יַךְ הַבָּרָד אֶת מֹחָן הָרוֹפֵס; וְאוּלָם שָׁם מִנֶּגֶד בִּכְפַר אֶנְדְּרִינְגֶּן פָּרוּשׂ אוֹר בָּהִיר, וְעוֹד מְעַט וְהַשֶּׁמֶשׁ תִּגָּלֶה בַהֲדַר יִפְעָתָהּ. וְהֶהָרִים, הַשָּׂדוֹת וְהַיְּעָרִים מַרְאֵיהֶם כִּבְנֵי הָאָדָם אֲשֶׁר שָׁפְכוּ דְמָעוֹת וְעַתָּה אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶם וַיַּצְהֵל אֶת פְּנֵיהֶם. הַצִּפֳּרִים יְמַלְּאוּ אֶת חֲֲלַל הָאֲוִיר נְעִימוּת זִמְרָתָן וּמִבֵּין עֳפָאִים יִתְּנוּ קוֹל מַרְנִין לֵב וָנָפֶשׁ. וְהָאַוָּזוֹת אֲשֶׁר יִצְטַפְּפוּ מִפַּחַד הַסּוּפָה תְּרִימֶנָה מִתְפַּלְּאוֹת אֶת מַקּוֹרֵיהֶן וְתִתְפָּרֵדְנָה, תְּכַרְסֵמְנָה וּתְגַעְגַּעֲנָה, תְּדַבֵּרְנָה עַל אֹדוֹת הַמִּקְרֶה הַהוּא עִם אֶפְרוֹחֵיהֶן רַכֵּי הַנּוֹצָה, אֲשֶׁר זֶה לָהֶם הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה בִימֵי חַיֵּיהֶם אֲשֶׁר יִרְאוּ מַרְאוֹת כָּאֵלֶּה.

אַחֲרֵי הַסּוּפָה הֵכִינָה לָהּ אַמְרֵי שַׂק שֶׁל דָּגָן אֲשֶׁר יָרְשָׁה מֵאָבִיהָ, וּבְלֶכְתָּהּ לִרְעוֹת אֶת הָאַוָּזִים לָקְחָה אֶת הַשַּׂק עִמָּהּ. אֶת הַשַּׂק הַזֶּה, שֶׁצּוּרַת שְׁנֵי גַרְזִנִּים מֻצְלָבִים וְשֵׁם אָבִיהָ הָיָה רָשׁוּם עָלָיו עוֹד בְּאוֹתִיּוֹת בְּרוּרוֹת, שָׂמָה עַל רֹאשָׁהּ בִּפְרֹץ רַעַם עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וַתִּתְעַטֵּף בּוֹ; הִנֵּה כִי כֵן יָשְׁבָה לָהּ כְּשֶׁבֶת תַּחַת גַּג וַתַּשְׁקֵף אֶל מִלְחֶמֶת אֵיתָנִים שָׁם בַּמְּרוֹמִים. חֶרְדַּת קֹר כִּכְאֵב תָּקְפָה לְעִתִּים קְרוֹבוֹת אֶת אַמְרֵי, רוֹצָה הָיְתָה לִשְׁפֹּךְ דְּמָעוֹת עַל מַר גּוֹרָלָהּ, עַל כִּי עֲזוּבָה וּבוֹדְדָה הִיא, יְתוֹמָה מֵאָבִיהָ וְאִמָּהּ; אוּלָם עוֹד מִיַּלְדוּתָהּ לָמְדָה לְהִתְגַּבֵּר עַל רִגְשׁוֹת לִבָּהּ וּלְהַחֲנִיק אֶת דִּמְעוֹתֶיהָ בִּגְרוֹנָהּ. הִתְגַּבְּרוּת כָּזֹאת מְאִירָה אֶת הָעֵינַיִם וְנוֹתֶנֶת לָהֶם בְּרַק רַעֲנַנּוּת בְּכָל צָרָה וְצוּקָה.

אַמְרֵי הִתְגַּבְּרָה עַל מְצוּקוֹת לְבָבָהּ וַתִּכְבֹּש אֶת דִּמְעוֹתֶיהָ בְּיִחוּד בְּזָכְרָהּ תָּמִיד אֶת פִּתְגַּם מָרַן הַשְּׁחוֹרָה: “הָרוֹצֶה שֶׁלֹּא תִקְפֶּאנָה יָדָיו יְכַוְּצֵן לְאֶגְרוֹפִים”. כֵּן עָשְׂתָה גַם בְּחֹמֶר גַּם בְּרוּחַ וַתַּבֵּט אֶל תּוֹךְ הַתֵּבֵל בְּעֵינֵי מֶרִי וּמִיָּד צָהֲלוּ פָנֶיהָ; הִיא שָׂמְחָה עַל הַדְרַת הַבְּרָקִים וַתְּחַקֶּה אֶת הָרַעַם בִּשְׁפַל קוֹל. הָאַוָּזוֹת שֶׁהִצְטַפְּפוּ שׁוּב, הִבִּיטוּ מִתְפַּלְּאוֹת נִכְחָן, אוּלָם טוֹב לָאַוָּזוֹת: שִׂמְלוֹתֵיהֶן לְעוֹרָן תִּצְמַחְנָה וְתִגְדַּלְנָה אִתָּן יַחַד, וְנוֹצוֹת חֲדָשׁוֹת תִּצְמַחְנָה לָהֶן תַּחַת הַיְשָׁנוֹת שֶׁמָּרְטוּ בְנֵי הָאָדָם מֵעֲלֵיהֶן בִּימֵי הָאָבִיב. כַּעֲבֹר הַסַּעַר, יִצְהַל שׁוּב הַכֹּל בַּחֲלַל הָאֲוִיר, יְרַנְנוּ כָּל עֲצֵי הַיַּעַר, וְהָאַוָּזוֹת תִּצְהַלְנָה עַל מִשְׁתֵּה שְׁמָנִים: חֳמָרִים חֳמָרִים שֶׁל צְפַרְדְּעִים וּלְטָאוֹת הַמְּעִזּוֹת לְהִגָּלוֹת עַל פְּנֵי יְרַק הַדֶּשֶׁא.

מִכָּל אַלְפֵי הַמַּחֲשָׁבוֹת אֲשֶׁר הִתְרוֹצְצוּ בְקֶרֶב אַמְרֵי, יָדְעָה מָרַן הַשְּׁחוֹרָה רַק אֶפֶס קְצֵהֶן בְּשׁוּבָהּ מִן הַיַּעַר וּמָסְרָה אֶל יַד הָרוֹעֶה אֶת חֲבִילַת הָעֵצִים שֶׁפָּרְקָה מֵעַל שִׁכְמָהּ וְאֶת הַחִפּוּשִׁיּוֹת וְהַתּוֹלָעִים שֶׁאָסְפָה בַיַּעַר אֶל תּוֹךְ הַשָּׂק.

וַיְהִי הַיּוֹם וְאַמְרֵי אָמְרָה אֵלֶיהָ: הֲתֵדְעִי, דּוֹדָתִי, מַדּוּעַ תִשַֹׁב הָרוּחַ?

– אָנֹכִי לֹא יָדַעְתִּי, וְאַתְּ, הֲתֵדְעִי?

– כֵּן, אָנֹכִי שַׂמְתִּי אֶת לִבִּי לָדַעַת זֹאת, וּרְאִי זֶה מָצָאתִי, כָּל אֲשֶׁר יִצְמַח זָקוּק לִתְנוּעָה: הַצִּפֹּר תָּעוּף, הָרֶמֶשׂ יִזְחַל, הָאַרְנֶבֶת, הַצְּבִי, הַסּוּס וְכָל הַחַיָּה יָרוּצוּ, וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּמַּיִם תָּשׁוּט, כֵּן גַּם הַצְּפַרְדֵּעַ. וְהִנֵּה הָעֵץ, הַדָּגָן וְעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה יַעַמְדוּ וְלֹא יוּכְלוּ לָמוּשׁ מִמְּקוֹמָם, וַעֲלֵיהֶם הֵן לִצְמֹחַ, אָז תָּבֹא הָרוּחַ וְתֹאמַר: עֲמֹד נָא עַל מְקֹומְךָ, וַאֲנִי אֲטַלְטֵל אוֹתְךָ טַלְטֵלָה; רְאֵה, הִנֵּה אֲנִיעֲךָ וַאֲטַלְטֶלְךָ וַאֲכוֹפְפֶךָ! שְׂמַח, כִּי בָאתִי, פֶּן תִּבֹּל, רַק הֵיטֵב אֵיטִיב עִמְּךָ אִם כִּי הֶלְאֵיתִיךָ. עוֹד תִּרְאֶה תָבִין כִּי כֵן הוּא.

מָרַן הַשְּׁחוֹרָה לֹא אָמְרָה דָבָר, בְּשָׁמְעָהּ אֶת דִּבְרֵי אַמְרֵי, בִלְתִּי אִם אֶת הַפִּתְגָּם הַשָּׁגוּר עַל לְשׁוֹנָהּ: “זֶה אֲשֶׁר אָמַרְתִּי, נִשְׁמַת מִתְבּוֹדֵד נִתְגַּלְגְּלָה בָךְ”.

אוּלָם פַּעַם אַחַת עָזְרָה מָרַן הַשְּׁחוֹרָה לְהַטּוֹת אֶת מַחְשְׁבוֹת אַמְרֵי וְהַרְהוֹרֶיהָ אֶל מַהֲלָךְ אַחֵר.

הַשְּׂלָו הִשְׁמִיעַ זֶה כְבָר אֶת קוֹלוֹ בִשְׂדֵה הַדָּגָן, וּבְקִרְבַת אַמְרֵי שָׁרָה כָל הַיּוֹם חוּגַת שָׂדֶה, הַחוּגָה נָעָה אָנֶה וָאָנָה וַתָּשַׁר מִקֶּרֶב לִבָּהּ, וַתְּהִי זִמְרָתָהּ כְּאִלּוּ יָנְקָה מֵחֶמְדַּת הַחַיִּים. קוֹלָהּ הָיָה עָרֵב מִקּוֹל חוּגַת הַשָּׁמַיִם, אֲשֶׁר תִּתְרוֹמֵם בְּרַחֲבֵי הָאֲוִיר, וְיֵשׁ שֶׁהָיְתָה הַצִּפֹּר מִתְקָרֶבֶת אֵלֶיהָ, וְאַמְרֵי אָמְרָהּ אֶל לִבָּהּ: מַדּוּעַ לֹא אוּכַל לְהַגִּיד לָךְ, כִּי לֹא אֶעֱשֶׂה לָךְ רָעָה? שְׁבִי נָא עִמָּדִי! אַךְ הַצִּפֹּר פָּחֲדָה וַתֶּחֱרַד וַתִּתְחַבֵּא כְפַעַם בְּפָעַם. וְאַמְרֵי חָשְׁבָה עִם לְבָבָהּ, חָשְׁבָה וַתֹּאמַר: “טוֹב כִּי פָחְדָנִיּוֹת הֵנָּה, הַצִּפֳּרִים, פֶּן לֹא נוּכַל לְהַבְרִיחַ אֶת הָאַנְקוֹרִים הַגַּנָּבִים וְלַהֲנִיסָם”. בְּבֹא מָרַן בַּצָּהֳרַיִם אָמְרָה אַמְרֵי אֵלֶיהָ: מֶה חָפַצְתִּי לָדַעַת מַה יֵשׁ לָהּ לְצִפֹּר לְהַגִּיד וּלְסַפֵּר כָּל הַיּוֹם, כִּי לֹא תֶחְדַּל מִצַּפְצֵף וּמֵהֲגוֹת.

וּמָרַן עָנָתָה: אָכֵן צִפֹּר כָּזֹאת לֹא תוּכַל לְהַצְפִּין דָּבָר בְּחֻבָּהּ; אוּלָם הָאָדָם יְדַבֵּר תָּמִיד בְּלִי הֶרֶף גַּם כִּי לֹא יַשְׁמִיעַ קוֹלוֹ, לֹא יוֹצִיא הֶגֶה עַל דֶּלֶת שְׂפָתָיו, גַּם אָז לֹא יַחֲרִישׁ, כִּי אִם אֶל לִבּוֹ יְדַבֵּר, מַחְשְׁבוֹתָיו תְּזַמֵּרְנָה, בּוֹכוֹת וּמְדַבְּרוֹת דּוּמָם בְּקֶרֶב נַפְשׁוֹ פְּנִימָה אֲשֶׁר גַּם עַד אֹזֶן עַצְמוֹ לֹא יַגִּיעוּ, אֲבָל הַצִּפֹּר אִם פָּסְקָה זִמְרָתָהּ לֹא תוֹסִיף עוֹד לַעֲשׂוֹת דָּבָר כִּי אִם תֹּאכַל אֶת אֲרֻחָתָהּ אוֹ תָנוּם אֶת שְׁנָתָהּ.

בְּצֵאת מָרַן הַשְּׁחוֹרָה מִן הַבַּיִת וַחֲבִילַת הָעֵצִים עַל שִׁכְמָהּ, הִבִּיטָה אַמְרֵי אַחֲרֶיהָ מְצַחֶקֶת: “עַתָּה הִיא צִפֹּר חֲרִישִׁית”, אָמְרָה אֶל לִבָּהּ, וְאִישׁ, חוּץ מִן הַשֶּׁמֶשׁ, לֹא רָאָה בְּהַאֲרִיךְ עוֹד הַנַּעֲרָה לִצְחֹק לְנַפְשָׁהּ.

יָמִים עַל יָמִים עָבְרוּ כָכָה עַל אַמְרֵי. שָׁעוֹת רְצוּפוֹת עָמְדָה כְחוֹלֶמֶת וַתַּשְׁקֵף עַל צִלְלֵי עַנְפֵי אֲגַס הַבָּר בְּהִתְנוֹעֲעָם עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה בִנְשֹׁב הָרוּחַ בָּהֶם, עַד כִּי נִדְמוּ לָהּ הַנְּקֻדּוֹת הַשְּׁחוֹרוֹת כִּנְמָלִים רוֹחֲשׁוֹת, וְיֵשׁ שֶׁהִבִּיטָה עַל אַחַד הָעֲנָנִים אֲשֶׁר כְּמַרְאֵה סַפְסָל מַרְאֵהוּ הָעוֹמֵד אֵיתָן וּמַזְהִיר עַל פְּנֵי הָרָקִיעַ, אוֹ אֶל עֲנָנִים קַלִּים הָרוֹדְפִים זֶה אֶת זֶה וְדוֹחֲפִים אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ.

וְכַאֲשֶׁר בְּמֶרְחֲבֵי אֵין קֵץ עָלוּ וַיִּמּוֹגוּ תְמוּנוֹת עֲנָנִים שׁוֹנוֹת, כֵּן עָלוּ בְלֵב הַנַּעֲרָה עַנְנֵי תְמוּנוֹת שׁוֹנִים שֶׁאֵין עֵין אָדָם תּוֹפֶסֶת אוֹתָם, כִּי בִּן רֶגַע קִבְּלוּ אֶת צוּרָתָם וּבִן רֶגַע אָבָדוּ. אַךְ מִי יֵדַע אֶת הָעֲנָנִים אֲשֶׁר בְּמֶרְחֲבֵי הָרָקִיעַ וַאֲשֶׁר בְּלֵב הַנַּעֲרָה הַקְּטַנָּה.

וּבְהָקִיץ הָאָבִיב עַל פְּנֵי הָאָרֶץ אָז יֵצֵר כֹּחֲךָ מֵהָכִיל אֶת כָּל אַלְפֵי תְנוּעוֹת הַצְּמִיחָה וְהַגִּדּוּל בִּדְרָכֶיהָ הַשּׁוֹנוֹת וְלִבְּךָ לֹא יִמָּלֵא מִקּוֹלוֹת הַשִּׁירָה וְהַשִּׂמְחָה בַחֲלָלוֹ שֶׁל עוֹלָם. הַבֵּט וּשְׁמַע, שָׁם חוּגָה אַחַת מִתְרוֹמֶמֶת לְמַעְלָה, עוֹד רֶגַע אֶחָד תִּרְאֶה אוֹתָהּ כִּנְקֻדָּה קְטַנָּה וּשְׁחוֹרָה וְהִנֵה הִיא נֶעֱלָמָה. רַק בְּאָזְנֶיךָ תִשְׁמַע עוֹד קוֹל שִׁירָה וְלֹא תֵדַע מֵאַיִן הַקּוֹל הַזֶּה, וְלוּ יָכֹלְתָּ לְהִתְבּוֹנֵן כָּל הַיּוֹם אֶל חוּגָה אַחַת בַּחֲלַל הָאֲוִיר, וְשָׁמַעְתָּ, כִּי שׁוֹנֶה הוּא קוֹל שִׁירָתָהּ בַּבֹּקֶר מֵאֲשֶׁר בַצָּהֳרַיִם וּבָעֶרֶב מֵאֲשֶׁר בַּבֹּקֶר; וְלוּ יָכֹלְתָּ לֶאֱרֹב לָהּ מֵרֵאשִׁית זִמְרָתָהּ הַנּוּגָה בְרֵאשִׁית הָאָבִיב, וְשָׁמַעְתָּ כִּי הַחֲלֵף תַּחֲלִיף אֶת נְעִימָתָהּ בָּאָבִיב, בַּקַּיִץ וּבַסְּתָו. וּבַשָּׂדוֹת הַקְּצוּרִים הָרִאשׁוֹנִים כְּבָר תַּשְׁמִיעַ חוּגָה־אֶפְרֹחַ אֶת שִׁירָתָהּ הַחֲדָשָׁה.

וּבְהָקִיץ הָאָבִיב בְּרוּחַ הָאָדָם, בְּשָׁעָה שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מִתְחַדֵּשׁ לְפָנָיו וּבְתוֹכוֹ פְנִימָה, אָז יִבָּצֵר מִמְּךָ לִתְפֹּשׂ אֶת אַלְפֵי גַוְנֵי הַפְּרָחִים אֲשֶׁר יִגְדְּלוּ וַאֲשֶׁר יִצְמָחוּ. וְרַק אַחַת אַתָּה יוֹדֵעַ, כִּי הַכֹּל יָשִׁיר, הַכֹּל יִצְמָח.

וְאָז מָה רַב הַשֶּׁקֶט בַּחַיִּים, כַּצֶּמַח אֲשֶׁר יַךְ שָׁרָשָׁיו בֶּעָפָר. הִנֵּה פֹה מְשׂוּכַת הָאָחוּ עַל יַד אֲגַס הַבָּר, הַסִּרְפָּד יִפְרַח בְּטֶרֶם מוֹעֵד וְאוּלָם אַךְ לְעִתִּים רְחוֹקוֹת יִבְשַׁל וְיִגָּמֵל פִּרְיוֹ. וּמַה יָפִים נִצָּנֵי גַרְגְּרֵי־הַקֶּמַח, מָה עַז רֵיחָם, וְעַתָּה הִנֵּה הִבְשִׁילוּ וַיַּעֲשׂוּ עֲנָבִים קְטַנִּים וַיַּאֲדִימוּ, וְאַף עֵין־הָעֹרֵב הַמָּלֵא רַעַל הוֹלֵךְ וּמַשְׁחִיר. הִנֵּה יְמֵי הַקָּצִיר הַבְּהִירִים בָּאִים, וְאַף פִּסַּת עָב קְטַנָּה לֹא תֵרָאֶה עַל שְׁמֵי הַתְּכֵלֶת הַבְּהִירִים וְחֶרְמֵשׁ הַסַּהַר יִגָּלֶה לְעֵין רוֹאִים כָּל הַיּוֹם, וְהוּא מִתְמַלֵּא וְהוֹלֵךְ, וְהוֹלֵךְ וּפוֹחֵת, וְכַעֲנָנָה קְטַנָּה מְתֹאָרָה בִמְחוּגָה יֲעֲמֹד בָּרָקִיעַ. וְהָיָה בְּמֶמְשֶׁלֶת הַטֶּבַע מִבַּחוּץ וּבְלֵב הָאָדָם פְּנִימָה כַּעֲצִירַת נְשִׁימָה דַקָּה אֲשֶׁר יַעֲצֹר הָאִישׁ הַקּוֹלֵעַ אֶל הַמַּטָּרָה.

אָז הָיְתָה הַדֶּרֶךְ הַמּוֹבִילָה אֶל הָלְדֶּרְוַזֶּן מְלֵאָה חַיִּים וּתְנוּעָה! הַקְּרוֹנוֹת הָרֵיקִים יִסְעוּ בְרַעַשׁ וּבְחִפָּזוֹן וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף הַיּוֹשְׁבִים עֲלֵיהֶם מְשַׂחֲקִים וְצוֹהֲלִים, מִתְרוֹמְמִים מַעְלָה וְיוֹרְדִים מַטָּה כְנוֹעַ הַקָּרוֹן. וְאַחֲרֵי כֵן תִּסַּעְנָה הָעֲגָלוֹת הַמְּלֵאוֹת עֳמָרִים הַבַּיְתָה נֶאֱנָחוֹת מִכֹּבֶד מַשָּׂאָן, וְהַקּוֹצְרִים וְהַקּוֹצְרוֹת הוֹלְכִים עַל יָדָן.

וְאַמְרֵי לֹא נֶהֶנְתָה מִבִּרְכַּת אֲדֹנָי בַּשָּׂדֶה יוֹתֵר מֵאַוָּזֶיהָ, שֶׁנִּדְחֲקוּ לִפְעָמִים בְּחֻצְפָּה אֶל הָעֲגָלוֹת הַטְּעוּנוֹת בָּר וַיִּקְּחוּ שִׁבֹּלֶת שֶׁנִּגְרְרָה מִן הָעֲגָלָה.

וּבְהִגָּלוֹת קָרַחַת הַשָּׂדֶה, יַעֲלֶה בְלֵב הָאָדָם, לַמְרוֹת הַשִּׂמְחָה עַל בִּרְכַּת אֲדֹנָי בְּאָסְפוֹ אֶת תְּבוּאָתוֹ, מֵעֵין רוּחַ כֵּהָה; הַתִּקְוָה כְבָר נִתְמַלָּאָה, וְתַחַת שְׁאוֹן בָּר בַּשָּׂדֶה – קָרְחָה. חָלַף הַזְּמָן, הַקַּיִץ יִפְנֶה.

מֵי הַבְּאֵר אֲשֶׁר עַל יַד הָלְדֶּרְוַזֶּן, שֶׁבְּשִׁקְתוֹת מֵימֶיהָ טָבְלוּ הָאַוָּזוֹת לַהֲנָאָתָן, הָיוּ הַמַּיִם הַיּוֹתֵר מְתוּקִים שֶׁבְּכָל הַכִּכָּר, וְכָל הַנּוֹסְעִים הָעוֹבְרִים עַל פָּנֶיהָ לֹא אֵחֲרוּ לְרַוּוֹת אֶת צִמְאוֹנָם בָּהֶם בְּשָׁעָה שְׁסּוּסֵיהֶם רָצִים לִפְנֵיהֶם; כְּכַלּוֹתָם לִשְׁתּוֹת מָחוּ אֶת פִּיהֶם, גָּעֲרוּ בְסוּסֵיהֶם הַמְמַהֲרִים בְּלֶכְתָּם וַיָּרוּצוּ אַחֲרֵיהֶם לְהַשִּׂיגָם. וְיֵשׁ גַּם אֲשֶׁר הִשְׁקוּ אֶת בְּעִירָם מִמֵּי הַבְּאֵר הַזֹּאת בְּשׁוּבָם אֶל בֵּיתָם.

אַמְרֵי מָשְׁכָה אַחֲרֶיהָ לֵב רַבִּים לְאַהֲבָה אוֹתָהּ: בְּיָדָהּ הָיְתָה כַּד חֶרֶשׂ קְטַנָּה, אֲשֶׁר שָׁאֲלָה מֵאֵת מָרַן הַשְּׁחוֹרָה, וּמִדֵּי עֲבֹר עוֹבֵר אֹרַח לִפְנֵי הַבְּאֵר, מִהֲרָה אַמְרֵי לָגֶשֶׁת אֵלָיו וַתֹּאמַר: “טוֹב לָכֶם לִשְׁתּוֹת מִתּוֹךְ הַכַּד”, וּבַהֲשִׁיבָם לָהּ אֶת הַכַּד הֵאִירוּ לָהּ פָּנִים, אָז תִּשְׂבַּע נַחַת; וּכְשֶׁהָיוּ עוֹבְרִים עָלֶיהָ בְּלִי לִשְׁתּוֹת מִכַּדָּהּ כִּמְעַט חָרָה לָהּ. אָז תַּעֲמֹד וְכַדָּהּ בְּיָדָהּ אֵצֶל הַבְּאֵר, תִּשְׁאַב מְלֹא הַכַּד מַיִם וְתִשְׁפְּכֵם אַרְצָה, וְכַאֲשֶׁר לֹא הוֹעִילוּ כָל רְמָזֶיהָ אֵלֶּה הָיְתָה מַפְתִּיעָה אֶת אַוָּזֶיהָ בִּרְחִיצָה בִלְתִּי צְפוּיָה וַתִּשְׁפֹּךְ עֲלֵיהֶם מָיִם.

פַּעַם אַחַת עָבְרָה עֲגָלָה קְטַנָּה רְתוּמָה לִשְׁנֵי סוּסִים וּבָהּ יָשַׁב אִכָּר בַּעַל בָּשָׂר מֵאוֹבֶרְלַנְד שֶׁתָּפַס כִּמְעַט אֶת כָּל מְלוֹא הָעֲגָלָה. הוּא עָצַר בְּסוּסָיו וַיִּשְׁאָל:

– הַגִּידִי נָא נַעֲרָה! הֲיֵשׁ אִתֵּךְ מַה לִשְׁתּוֹת?

– יֵשׁ וָיֵשׁ, הִנְנִי לְהָבִיא אֶל אֲדֹנִי.

וְאַמְרֵי מִהֲרָה וַתָּבֵא כַד מְלֵאָה מָיִם.

– הֶאָח! – קָרָא הָאִכָּר מֵאוֹבֶרְלַנְד, אַחֲרֵי גָמְאוֹ מִתּוֹךְ הַכַּד מְלֹא גְרוֹנוֹ, וּבְעֹוד פִּיו נוֹשֵׁף מַיִם קָרָא כִמְדַבֵּר חֶצְיוֹ אֶל תּוֹךְ הַכַּד: מַיִם מְתוּקִים כָּאֵלֶּה אֵין לִמְצֹא בְכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ.

הוּא הֶחֱזִיר אֶת הַכַּד אֶל פִּיו וַיִּרְמֹז אֶל אַמְרֵי כִי תַחֲרִישׁ, כִּי הִתְחִיל לִגְמֹא בְכָל כֹּחוֹ, וְלֹא נָעִים לָאָדָם כְּשֶׁמְּדַבְּרִים אֵלָיו בִּשְׁעַת שְׁתִיָּה, שֶׁאִם כֵּן הוּא שׁוֹתֶה בְּחִפָּזוֹן וּמַרְגִּישׁ מֵעֵין לְחִיצָה בַגָּרוֹן.

אַמְרֵי הֵבִינָה, כְּנִרְאֶה, לְמַחְשְׁבוֹתָיו, וְרַק אַחֲרֵי הֲסִירוֹ אֶת הַכַּד מִפִּיו קָרָאָה:

– אָכֵן, הַמַּיִם מְתוּקִים וּבְרִיאִים, הַשְׁקֵה אֶת סוּסֶיךָ, כִּי טוֹבִים לָהֶם הַמַּיִם וְיַחֲלִימוּם.

– סוּסַי חַמִּים הֵם וְאָסוּר לָהֶם לִסְבֹּא, הֲמִכְּפַר הַלְדֵּנְבְּרוּן אַתְּ, נַעֲרָה?

– כִּדְבָרֶיךָ!

– וּמַה שְׁמֵךְ?

– אַמְרֵי.

– וּלְמִי אָתְּ?

– לֹא לְמִי בָּעוֹלָם עוֹד, יוֹזֶנְהַנְס הָיָה אָבִי.

– יוֹזֶנְהַנְס זֶה שֶׁעָבַד בְּבֵית הָאִכָּר רוֹדֶל?

– כֵּן!

– יָדַעְתִּי אוֹתוֹ הֵיטֵב, צַר לִי כִּי מֵת בִּנְעוּרָיו. חַכִּי נָא, יַלְדָּה, הִנְנִי לָתֵת לָךְ דָּבָר. וּבְדַבְּרוֹ הוֹצִיא אַרְנַק עוֹר גָּדוֹל מִכִּיסוֹ, הִרְבָּה לְחַפֵּשׂ בּוֹ וַיֹאמַר: הִנֵּה, – קְחִי לָךְ!

אֵינִי רוֹצָה בְשׁוּם מַתָּנָה, תּוֹדָה רַבָּה, אֵינִי לוֹקַחַת דָּבָר.

– קְחִי נָא, מִיָּדִי יְכֹלָה אַתְּ לָקַחַת. הַאִם הָאִכָּר רוֹדֶל הוּא הָאֶפִּטְרוֹפוֹס שֶׁלָּךְ?

– כִּדְבָרֶיךָ, אֲדוֹנִי.

– לֹא מֵחָכְמָה עָשָׂה לָשִׂים אֶת מִשְׂרַת רוֹעַת־אַוָּזִים עַל שִׁכְמֵךְ. יִשְׁמְרֵךְ אֱלֹהִים.

הָעֲגָלָה נָעָה בְרַעַשׁ מִמְּקוֹמָהּ, וְאַמְרֵי הֶחֱזִיקָה מַטְבֵּעַ בְּיָדָהּ.

– מִיָּדִי יְכֹלָה אַתְּ לָקַחַת… מִי הוּא הָאִישׁ הַזֶּה, כִּי יֹאמַר כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וּמַדּוּעַ לֹא הִגִּיד לִי אֶת שְׁמוֹ? הָהּ, זוֹהִי אֲגוֹרָה, הִנֵּה תְמוּנַת צִפֹּר טְבוּעָה עָלֶיהָ. הָהּ, הוּא לֹא יֵעָנִי וַאֲנִי לֹא אֵעָשֵׁר.

כָּל הַיּוֹם לֹא הִגִּישָׁה אַמְרֵי אֶת כַּדָּהּ לְעוֹבֵר וָשָׁב. פָּחֹד פָּחֲדָה בְלִבָּהּ פֶּן יוֹסִיפוּ לָתֵת לָהּ נְדָבָה.

בְּשׁוּבָהּ לְבֵיתָהּ בָּעֶרֶב אָמְרָה לָהּ מָרַן הַשְּׁחוֹרָה, כִּי הָאִכָּר רוֹדֶל שָׁלַח אַחֲרֶיהָ לִקְרֹא לָהּ לְמַהֵר לָבֹא אֵלָיו.

אַמְרֵי מִהֲרָה אֵלָיו. וְהָאִכָּר רוֹדֶל אָמַר אֵלֶיהָ בְּבוֹאָהּ:

– מָה אָמַרְתְּ אֶל אִכַּר לַנְדְפְרִיד?

– אֵינִי יוֹדַעַת כָּל אִכַּר לַנְדְפְרִיד.

– הֵן הוּא הָיָה עִמָּךְ הַיּוֹם עַל הָלְדֶּרְוַזֶּן וְנָתַן לָךְ נְדָבָה.

– אָנֹכִי לֹא יָדַעְתִּי מִי הוּא, הִנֵּה הַכֶּסֶף אֲשֶׁר נָתַן לִי.

– זֶה אֵינוֹ נוֹגֵעַ לִי. תְּנִי תוֹדָה, אַתְּ בַּת הַשֵּׁדִים; הַאֲנִי הִשֵׁאתִיךְ לִהְיוֹת לְרוֹעַת־אַוָּזִים? וְאִם לֹא תִּתְפַּטְּרִי מֵעֲבוֹדָתֵךְ זֹאת עוֹד הַיּוֹם לֹא אוֹסִיף לִהְיוֹת לָךְ לְאֶפִּטְרוֹפוֹס. אֵינִי רוֹצֶה שֶׁיְּרַנְּנוּ הַבְּרִיּוֹת אַחֲרָי.

– אָנֹכִי אוֹדִיעַ גָּלוּי לַכֹּל, כִּי אֵין אֲדוֹנִי אָשֵׁם בָּזֶה; אוּלָם לְהִפָּטֵר מֵעֲבוֹדָתִי זֹאת לֹא אוּכַל, בְּטֶרֶם יַעַבְרוּ יְמֵי הַקָּיִץ. עָלַי לִגְמֹר אֵת אֲשֶׁר הַחִלּוֹתִי.

– צֶמַח בַּל יַעֲשֶׂה קֶמַח אָתְּ, – סִיֵּם הָאִכָּר אֶת דְּבָרָיו וַיַּעֲזֹב אֶת הַבָּיִת; אוּלָם הָאִכָּרָה, הַשּׁוֹכֶבֶת חוֹלָה בַמִּטָּה, קָרָאָה: – צָדַקְתְּ, בִּתִּי, מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבֵךְ זֶה כָל הַיָּמִים; אֲנִי מְנַבְּאָה לָךְ כִּי אַחֲרִיתֵךְ יִשְׂגֶּה מְאֹד. עוֹד יִתְבָּרְכוּ בָךְ בְּעוֹד מֵאָה שָׁנָה וְיַגִּידוּ לְכָל אִישׁ מִיּוֹשְׁבֵי הַכְּפָר אֲשֶׁר תָּאִיר לוֹ הַהַצְלָחָה פָנִים: הוּא הִתְבָּרֵךְ כְּסֵוֵרִין בֶּן בְּרוֹזִיס וּכְאַמְרֵי בַּת יוֹזֶנְהַנְס. פַּת לַחְמֵךְ עוֹד תִּפֹּל לָךְ בְּכַד הַדְּבָשׁ.

הָאִכָּרָה הַחוֹלָה נֶחְשְׁבָה כִמְטֹרֶפֶת, וְאַמְרֵי, כַּאֲחוּזַת פַּחַד מֵרוּחַ רָעָה, מִהֲרָה לָצֵאת בְּלִי לְהָשִׁיב דָּבָר.

בְּשׁוּבָהּ אֶל בֵּיתָהּ סִפְּרָה אַמְרֵי אֶל מָרַן

הַשְּׁחוֹרָה, כִּי אֵרַע לָהּ נֵס: אִכַּר לַנְדְפְרִיד, אֲשֶׁר תָּמִיד תֶּהְגֶּה בְאִשְׁתּוֹ, דִּבֵּר עִמָּהּ וַיָּרֶב אֶת רִיבָהּ מֵאֵת הָאִכָּר רֹודֶל, וְגַם נָתַן לָהּ מַטְבֵּעַ לְמַתָּנָה, וּבְדַבְּרָהּ הֶרְאֲתָה לָהּ אֶת הַמַּטְבֵּעַ. אָז קָרְאָה מָרַן בִּצְחוֹק:

– נָקֵל הָיָה לִי לָדַעַת כִּי אִכַּר לַנְדְפְרִיד הוּא זֶה, הוּא וְלֹא אַחֵר! אֲגוֹרָה מְזֻיֶּפֶת הוּא נוֹתֵן מַתָּנָה לִיתוֹמָה עֲזוּבָה.

– בַּמֶּה מְזֻיֶּפֶת הִיא? – שָׁאֲלָה אַמְרֵי וּדְמָעוֹת נוֹצְצוּ בְעֵינֶיהָ.

– אֵין זֹאת אֶלָּא אֲגוֹרַת צִפֹּר שֶׁנִּמְחֲקָה צוּרָתָהּ, וְשָׁוְיָהּ רַק פְּרוּטָה וּמֶחֱצָה.

– הוּא לֹא חָפֵץ לָתֵת לִי יוֹתֵר מִפְּרוּטָה וּמֶחֱצָה, – קָרְאָה אַמְרֵי קָשׁוֹת. זֹאת הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה שֶׁנִּגְלְתָה סְתִירָה פְנִימִית בֵּין אַמְרֵי וּבֵין מָרַן הַשְּׁחוֹרָה, הִיא הָיְתָה רְגִילָה לָדוּן אֶת כָּל אָדָם לְכַף חוֹבָה, וְתָמִיד שָׂמְחָה בְשָׁמְעָהּ אֵיזֶה דָבָר רַע עַל הַבְּרִיּוֹת, וְאוּלָם אַמְרֵי הָיְתָה דָנָה אֶת כָּל בְּנֵי הָאָדָם לְכַף זְכוּת, וְתָמִיד הָיְתָה שְׂמֵחָה בְחֶלְקָהּ וּמְאֻשֶּׁרֶת, וּכְשֶׁהָיוּ נוֹתְנִים לָהּ דְּבַר מָה הָיְתָה מִתְמַלְּאָה שִׂמְחָה וְהָיְתָה מַכֶּרֶת טוֹבָה לְכָל אֲשֶׁר יָאִיר פָּנִים לָהּ.

“הוּא חָפֵץ לָתֵת לִי רַק פְּרוּטָה וּמֶחֱצָה, וְדַי לִי, שְׂבֵעַת רָצוֹן אֲנִי מְאֹד.” אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה שִׁנְּנָה אַמְרֵי בְמֶרִי תְכוּפוֹת בְּגָמְעָהּ אֶת הַמָּרָק שֶׁלָּהּ בִּבְדִידוּתָהּ, כְאִלּוּ הִיא מוֹסִיפָה לְדַבֵּר עוֹד אֶל מָרַן שֶׁלֹּא נִמְצְאָה כְלָל בַּבַּיִת וַתַּחֲלֵב בְּשָׁעָה זוֹ אֶת הָעֵז שֶׁלָּהּ.

בַּלַּיְלָה הַהוּא תָפְרָה לָהּ אַמְרֵי שְׁתֵּי מַטְלִיּוֹת בְּיַחַד וְאֶת הָאֲגוֹרָה שָׂמָה בֵינֵיהֶן, תָּלְתָה אוֹתָהּ בְּקָמֵעַ עַל צַוָּארָהּ וַתַּצְפִּינָהּ עַל לִבָּהּ. דּוֹמֶה כְאִלּוּ עוֹרְרָה הַצִּפֹּר הַטְּבוּעָה עַל הַמַּטְבֵּעַ כָּל מִינֵי הַרְגָּשׁוֹת בַּלֵּב שֶׁהִיא תְלוּיָה עָלָיו; כִּי שָׁרָה אַמְרֵי שִׁירִים מִשִּׁירִים שׁוֹנִים כָּל הַיָּמִים מִבֹּקֶר עֶד עֶרֶב וַתּוֹסֶף לַהֲגוֹת בְּאִכַּר לַנְדְפְרִיד; הִיא הִכִּירָה עַתָּה גַּם אֶת הָאִכָּר וְגַם אֶת הָאִכָּרָה וּמִשְּׁנֵיהֶם יֵשׁ לָהּ מַזְכֶּרֶת, לִבָּהּ כְאִלּוּ נִבָּא לָהּ, כִּי רַק לְיָמִים מוּעָטִים תִּשָּׁאֵר עוֹד פֹּה, אַחֲרֵי כֵן תָּבֹא שׁוּב הָעֲגָלָה הַקְּטַנָּה הָרְתוּמָה לִשְׁנֵי סוּסִים לְבָנִים, וּבָהּ יֵשְׁבוּ הָאִכָּר וְהָאִכָּרָה וְהֵם יִקָּחוּהָ וְיֹאמְרוּ לָהּ: בִּתֵּנוּ אָתְּ; כִּי בְוַדַּאי סַפֵּר יְסַפֵּר עַתָּה הָאִכָּר בְּבֵיתוֹ עַל דְּבַר פְּגִישָׁתוֹ בָהּ.

יֵשׁ שֶׁהָיְתָה מִסְתַּכֶּלֶת תְּמֵהָה בִשְׁמֵי הַסְּתָו: מַה בְהִירִים הֵם, בְּלִי כָל עָנָן; וְעַל הָאֲדָמָה: מַה יְרוֹקִים הַכָּרִים, וְהַקַּנְבּוּס פָּרוּשׂ עֲלֵיהֶם לְהִתְיַבֵּשׁ כְּרֶשֶׁת דַּקָּה; הִנֵּה קוּרֵי עַכָּבִישׁ נִגְלִים, וְהָעֹרְבִים עָפִים מִמַּעַל לָהֶם וְנוֹצוֹתֵיהֶם הַשְּׁחוֹרוֹת תַּצְהֵרְנָה בְּהִירוֹת לְנֹגַהּ קַרְנֵי הֶחָרֶס; רוּחַ לֹא נוֹשֶׁבֶת, הַפָּרוֹת רוֹעוֹת עַל כָּרֵי הַדֶּשֶׁא, שְׁרִיקַת שׁוֹט וְקוֹל זִמְרָה נִשְׁמָעִים מֵעֲבָרִים, וַאֲגַס הַבָּר יִצְטַמְצֵם חֶרֶשׁ אֶל תּוֹכוֹ וּמַשִּׁיר אֶת עָלָיו, הִנֵּה הַסְּתָו בָּא.

וּמִדֵּי שׁוּב אַמְרֵי אֶל בֵּיתָהּ בָּעֶרֶב, תַּבִּיט אֶל מָרַן הַשְּׁחוֹרָה כְּשׁוֹאֶלֶת, בְּחָשְׁבָהּ כִּי עַל מָרַן לְהַגִּיד לָהּ, כִּי שָׁלַח אִכַּר לַנְדְפְרִיד לָקַחַת אוֹתָהּ אֵלָיו, וּבְלֵב דּוֹאֵב הוֹלִיכָה אֶת אַוָּזֶיהָ אֶל הַשָּׂדוֹת הָעֲרֻמִּים הָרְחוֹקִים מֵהַדֶּרֶךְ מֶרְחָק רַב, וּמִדֵּי פַעַם בְּפַעַם נָטְתָה אֶל הָלְדֶּרְוַזֶּן.

אוּלָם הָחֹרְשׁוֹת כְּבָר עָמְדוּ עַרְטִילָאוֹת, הַחוּגוֹת צִפְצְפוּ צִפְצוּף קָלוּשׁ וַתַּשְׁפֵּלְנָה לָעוּף, וְכָל בְּשׂוֹרָה לֹא בָאָה עוֹד, וְאַמְרֵי פָּחֲדָה מֵאֵימַת הַחֹרֶף, הַמְמַשְׁמֵשׁ וּבָא וַתִּירָא מִפָּנָיו כַּאֲשֶׁר יִירָא אִישׁ מִפְּנֵי הַכֶּלֶא וְרַק זֹאת הָיְתָה נֶחָמָתָהּ בְּעָנְיָהּ, כִּי הוֹסִיפוּ לָהּ עַל מַשְׂכֻּרְתָּהּ. אַף אַחַת מֵאַוְזוֹתֶיהָ לֹא מֵתָה, וְגַם כָּנָף אַחַת מִבְּנוֹת מַרְעִיתָהּ לֹא נִשְׁבָּרָה. מָרַן הַשְּׁחוֹרָה לֹא רַק מָכְרָה אֶת הַנּוֹצוֹת שֶׁאָסְפָה אַמְרֵי בִמְחִיר הָגוּן, כִּי אִם גַּם הֵסִיתָה אוֹתָהּ לְבַל תּוֹסִיף לָקַחַת, כְּפִי הַמִּנְהָג הַיָּשָׁן, פְּרֻסַּת עוּגָה, נוֹסָף עַל מַשְׂכֻּרְתָּהּ, מִכָּל אַוְּזָה וְאַוְּזָה שֶׁרָעֲתָה, כִּי אִם פַּת לֶחֶם דָּגָן, וְכָכָה הָיָה לָהֶן דֵּי לֶחֶם לְכָל יְמוֹת הַחֹרֶף. אָמְנָם יָבֵשׁ הָיָה הַלֶּחֶם, אוּלָם לְאַמְרֵי הָיוּ, כְּפִי דִבְרֵי מָרַן הַשְּׁחוֹרָה, שִׁנֵּי עַכְבָּר חֲזָקוֹת וּבְרִיאוֹת, אֲשֶׁר בָּהֶן יָכֹל תּוּכַל לְכַרְסֵם הַכֹּל.

בַּיָּמִים אֲשֶׁר לֹא נִשְׁמַע בַּכְּפָר זוּלָתִי קוֹל דַּיִשׁ, קָרְאָה אַמְרֵי פַעַם אֶחָת: כָּל יְמֵי הַקַּיִץ שָׁמְעוּ גַרְעִינֵי הַשִּׁבֹּלֶת רַק אֶת קוֹל זִמְרַת הַחוּגָה, עַתָּה יַכּוּ אוֹתָם בְּנֵי הָאָדָם בְּמֹרָג חָרוּץ עַל קָדְקֳדָם; זֶהוּ נִגּוּן אַחֵר כֻּלּוֹ.

“הוּא אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי, כִּי זָקֵן מִתְבּוֹדֵד צָפוּן בְּקִרְבֵּךְ”, – קָרְאָה מָרַן הַשְּׁחוֹרָה כְפַעַם בְּפַעַם אֶת פִּזְמוֹנָהּ.

פַּת־לַפֶּה

בְּשֵׁם פַּת־לַפֶּה קוֹרְאִים לְאִשָּׁה בוֹדְדָה לְנַפְשָׁהּ, הָאוֹפָה אֶת פִּתָּהּ לָהּ לְבַדָּהּ. לְאִשָּׁה כָזֹאת, כְּנָהוּג, מִנְהָגִים וּמִדּוֹת מוּזָרִים. וְאָמְנָם מֵעוֹלָם לֹא הָיְתָה אִשָּׁה רְאוּיָה לְשֵׁם זֶה כְּמָרַן הַשְּׁחוֹרָה, אִם כִּי לֹא הָיָה לָהּ מַה לֶאֱפוֹת וְלִצְלוֹת, כִּי רַק מְרַק שִׁבֹּלֶת־שׁוּעָל וְתַפּוּחֵי אֲדָמָה, וְתַפּוּחֵי אֲדָמָה וּמְרַק שִׁבֹּלֶת־שׁוּעָל הָיוּ מַאֲכָלָהּ כָּל הַיָּמִים. בּוֹדְדָה לְנַפְשָׁהּ הָיְתָה וְדָבָר אֵין לָהּ עִם אָדָם. אוּלָם בַּסְּתָו לֹא יָדְעָה מְנוּחָה, וַתַּרְבֶּה לָשִׂיחַ עִם נַפְשָׁהּ וְגַם בָּאָה בִדְבָרִים עִם אֲחֵרִים, בְּיִחוּד עִם הַזָּרִים הָעוֹבְרִים בַּכְּפָר, כִּי דָרֹש דָּרְשָׁה לָדַעַת אִם כְּבָר שָׁבוּ הַבַּנָּאִים וְהַגּוֹדְרִים מִפֹּה וּמִשָּׁם אֶל מְנוּחָתָם מְנוּחַת הַחֹרֶף, וְאִם יוֹדְעִים הֵם דָּבָר עַל אֹדוֹת יוֹהַנֶּס בְּנָהּ. וּבְשָׁטְפָהּ בְרוֹתְחִים אֶת הַבַּד אֲשֶׁר הִלְבִּינָה כָל יְמֵי הַקַּיִץ וַתִּרְחָצֵהוּ הָיְתָה עֵרָה בַעֲבוֹדָתָהּ זֹאת כָּל הַלַּיְלָה, וַתְּהִי מְמַלֶּלֶת לְנַפְשָׁהּ. אִישׁ לֹא הֵבִין דָּבָר מִכָּל אֲשֶׁר מִלְמְלָה, וְרַק הַקְּרִיאוֹת שֶׁבֵּינְתַיִם הָיוּ בְרוּרוֹת, כִּי קוֹרֵאת הָיְתָה מִדֵּי פַעַם בְּפַעַם: “זֶה לִי וְזֶה לְךָ”; שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה פְעָמִים “אָבִינוּ אַתָּה” הָיְתָה מִתְפַּלֶּלֶת תָּמִיד בְּעַד יוֹהַנֶּס בְּנָהּ, וּבַלֵּילוֹת שֶׁרָחֲצָה אֶת הַבַּד לֹא הָיָה מִסְפָּר לִתְפִלּוֹתֶיהָ. וּבְרֶדֶת הַשֶּׁלֶג הָרִאשׁוֹן, הָיְתָה תָמִיד צוֹהֶלֶת וּשְׂמֵחָה. עַתָּה אֵין עֲבוֹדָה בַחוּץ, עַתָּה שׁוֹב יָשׁוּב יוֹהַנֶּס לְבֵיתוֹ. וַתַּרְבֶּה לְפַטְפֵּט עִם תַּרְנְגֹלֶת לְבָנָה אֲשֶׁר עַל מְשׂוּכַת הַגָּדֵר וַתֹּאמֶר לָהּ, כִּי בְשׁוּב יוֹהַנֶּס לְבֵיתוֹ תָמוּת.

כָּכָה תַעֲשֶׂה מָרַן זֶה שָׁנִים רַבּוֹת. אַנְשֵׁי הַכְּפָר לֹא חָדְלוּ לְהוֹכִיחַ לָהּ, כִּי אִוֶּלֶת הִיא לַחֲשֹׁב תָּמִיד עַל שִׁיבַת יוֹהַנֶּס בְּנָהּ; אוּלָם כָּל דִּבְרֵיהֶם הָיוּ לַשָּׁוְא, עַל כֵּן הָיְתָה לְזָרָא לִבְנֵי הָאָדָם.

בַּסְּתָו הַהוּא מָלְאוּ שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה מֵאָז עָזַב יוֹהַנֶּס אֶת כְּפַר מוֹלַדְתּוֹ, וּמִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה נִרְשַׁם יוֹהַן מִיכָאֵל וִינְקְלֶר בָּעִתּוֹנִים בְּתוֹר נֶעְלָם עַד מְלֹאת לוֹ חֲמִשִּׁים שָׁנָה. כָּעֵת מָלְאוּ לוֹ שְׁלשִׁים וָשֵׁש שָׁנָה.

בַּכְּפָר נִתְפַּשְּׁטָה הַשְּׁמוּעָה, כִּי נִסְפַּח יוֹהַנֶּס אֶל אֹרְחַת צוֹעֲנִים, וְהָאֵם אָמְנָם חָשְׁבָה פַעַם אַחַת אֶת אַחַד הַצּוֹעֲנִים הַצְּעִירִים לִבְנָהּ, כִּי פָנָיו הָיוּ דוֹמִים כִּמְעַט אֶל פְּנֵי הַנֶּעְלָם; גַּם הוּא הָיָה גוּץ כְּיוֹהַנֶּס, גַּם מַרְאֵה פָנָיו הָיוּ כֵהִים, וְנִדְמָה שֶׁאֵין זֶה נֶגֶד רְצוֹן הַצּוֹעֲנִי הַצָּעִיר כִּי לְיוֹהַנֶּס יֵחָשֵׁב; אוּלָם הָאֵם הֶעֱמִידָה אוֹתוֹ לִבְחִינָה: בְּיָדָהּ נִמְצָא עוֹד סֵדֶר זְמִירוֹת הַתְּפִלָּה וּתְעוּדַת הַבַּר־מִצְוָה שֶׁל יוֹהַנֶּס, וּמִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֶת זֶה וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהַגִּיד מִי הָיוּ הַמַּטְבִּילִים אוֹתוֹ וּמַה שֶׁאֵרַע לוֹ בְיוֹם שֶׁבָּא סֵוֵרִין בְּרוֹזִיס עִם הָאִשָּׁה הָאַנְגְּלִית, וְאַחֲרֵי כֵן, כְּשֶׁחָפְרוּ אֶת הַבְּאֵר הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר לְבֵית הַמּוֹעֵצָה, כָּל מִי שֶׁאֵינֹו יוֹדֵעַ אֶת כָּל אֵלֶּה וְאֶת יֶתֶר הַסִּמָּנִים, אוֹת הוּא כִי יוֹהַנֶּס מְזֻיָּף הוּא. בְּכָל זֹאת הִכְנִיסָה מָרַן אֶת הַצּוֹעֲנִי הַצָּעִיר אֶל בֵּיתָהּ לָלוּן, מִדֵּי בוֹאוֹ אֶל הַכְּפָר, וְיַלְדֵי הַחוּץ קָרְאוּ אַחֲרָיו: יוֹהַנֶּס!

יוֹהַנֶּס נִרְשַׁם גַּם בְּתוֹר בּוֹרֵחַ וּמִשְׁתַּמֵּט מֵעֲבוֹדַת הַצָּבָא, וְאִם כִּי הָיְתָה אִמּוֹ אוֹמֶרֶת שֶׁהָיָה יוֹצֵא לְחֵרוּת מֵחֲמַת קוֹמָתוֹ הַקְּצָרָה, יָדְעָה בְכָל זֹאת כִּי צָפוּי הוּא לְעֹנֶשׁ בְּשׁוּבוֹ אֶל בֵּיתוֹ, וְכִי בִשְׁבִיל עֹנֶשׁ זֶה יָרֵא הוּא לָבֹא אֶל כְּפַר מוֹלַדְתּוֹ, וְנִפְלָא הָיָה הַדָּבָר, כִּי הָיְתָה מִתְפַּלֶּלֶת בִּנְשִׁימָה אַחַת בִּשְׁלוֹם בְּנָהּ וּבְעַד מוֹת מוֹשֵׁל הַמְּדִינָה, כִּי הֻגֵּד הֻגַּד לָהּ, כִּי בְמוֹת הַנָּסִיךְ הַמּוֹשֵׁל, יִמְחַל יוֹרֵשׁ־הָעֶצֶר בְּשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא הַמְּלוּכָה אֵת כָּל הָעֳנָשִׁים וְהַקְּנָסוֹת.

מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה הָיְתָה מָרַן מְבַקֶּשֶׁת מֵאֵת מוֹרֵה בֵית־הַסֵּפֶר לָתֵת לָהּ אֶת הַגִּלָּיוֹן שֶׁבּוֹ נִרְשַׁם שֵׁם יוֹהַנֶּס בְּתוֹר בּוֹרֵחַ וַתָּשֵׂם אוֹתוֹ בְסֵדֶר זְמִירוֹת הַתְּפִלָּה; אֲבָל בְּשָׁנָה זוֹ שָׁלַח לָהּ הַמּוֹרֶה גִלָּיוֹן אַחֵר תַּחַת הַגִּלָּיוֹן שֶׁבִּקְּשָׁה מִמֶּנּוּ, וּמָרַן שֶׁלֹּא יָדְעָה לִקְרֹא, לֹא הִתְבּוֹנְנָה לָזֶה, וְלֹא יָדְעָה כִי שְׁמוּעָה מוּזָרָה נִתְפַּשְּׁטָה בַכְּפָר. וּבְכָל מָקוֹם שֶׁנִּרְאוּ שְׁנַיִם עוֹמְדִים וּמְשׂוֹחֲחִים בֵּינֵיהֶם יָדְעוּ, כִּי עַל דְּבַר מוֹת יוֹהַנֶּס הֵם מְדַבְּרִים, וְאִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָיָה אוֹמֵר: "חָלִילָה לְךָ מֵהַגִּיד אֶל מָרַן הַשְּׁחוֹרָה אֶת דְּבַר הַבְּשׂוֹרָה הַזֹּאת פֶּן יְבֻלַּע לָהּ. כִּי בְשׂוֹרָה הִגִּיעָה מֵאֵת הַצִּיר הָאַשְׁכְּנַזִי מִפָּרִיז, כִּי עַל פִּי יְדִיעָה הַבָּאָה מֵאַלְגִּ’יר, שֶׁעָבְרָה מִידֵי כָל הַפְּקִידִים הַגְּבוֹהִים וְהַנְּמוּכִים עַד יוֹעֵץ הָעִיר, נוֹדַע כִּי יוֹהַנֶּס וִינְקְלֶר מֵהַלְדֵּנְבְּרוּן נִסְפָּה בְמִלְחֶמֶת גְּדוּד הֶחָלוּץ.

רַבּוֹת דִּבְּרוּ אַנְשֵׁי הַכְּפָר וְאָמְרוּ, כִּי נִפְלָא הַדָּבָר, כִּי פְקִידִים גְּבוֹהִים עֲמֵלִים כָּל כָּךְ בִּדְבַר יוֹהַנֶּס הַמֵּת, אוּלָם בְּהַגִּיעַ הַיְדִיעָה עַד מְקוֹמָהּ הָרָאוּי נֶעֶצְרָה בְלֶכְתָּהּ. בִּישִׁיבַת מוֹעֲצַת הָעֵדָה הֶחֱלִיטוּ לְבַל יַגִּידוּ דָבָר לְמָרַן הַשְּׁחוֹרָה, כִּי לָמָּה יְמָרְרוּ אֶת שְׁנוֹת חַיֶּיהָ הַמְּעַטִּים וְלָמָּה יִגְזְלוּ מִמֶּנָּה אֶת נֶחָמָתָהּ הָאַחֲרוֹנָה.

אוּלָם תַּחַת לְהַעֲלִים אֶת הַבְּשׂוֹרָה הָרָעָה הַזֹּאת, גִּלּוּ אוֹתָהּ יוֹעֲצֵי הָעֵדָה לְאַנְשֵׁי בֵיתָם, עַד אֲשֶׁר הָיְתָה לְשִׂיחָה בַכְּפָר, רַק לְאָזְנֵי מָרַן הַשְּׁחוֹרָה לֹא הִגִּיעָה. כָּל הָעוֹבֵר עָלֶיהָ הָיָה מִסְתַּכֵּל בָּהּ בְּמֶבָּט מוּזָר; הַכֹּל פָּחֲדוּ מִפָּנֶיהָ, פֶּן יַשְׁמִיעוּ בְמַעֲמָדָהּ שֶׁמֶץ דָּבָר, אִישׁ לֹא נִכְנַס עִמָּהּ בְּשִׂיחָה, וְעַל בִּרְכַּת שְׁלוֹמָהּ עָנוּ בְשָׂפָה רָפָה, וְרַק תְּכוּנַת נֶפֶשׁ מָרַן הַמּוּזָרָה עָמְדָה לָהּ לְבַל תָּבֹא בִמְבוּכָה עַל יְדֵי הַמִּנְהָג הַזֶּה. וְאִם יֵשׁ אֲשֶׁר יְדַבֵּר עִמָּהּ אִישׁ וְהַשִּׂיחָה נִתְגַּלְגְּלָה עַל דְּבַר מוֹת יוֹהַנֶּס הָיוּ הַדְּבָרִים רַק דֶּרֶךְ הַשְׁעָרָה רְחוֹקָה, כְּמוֹ שֶׁהָיָה נָהוּג זֶה שָׁנִים רַבּוֹת, וּמָרַן לֹא נָתְנָה אֵמוּן בְּהַשְׁעָרָה זוֹ כְדַרְכָּהּ מֵאָז, כִּי עַל דְּבַר תְּעוּדַת־הַמִּיתָה לֹא הִגִּיד לָהּ אִישׁ דָּבָר.

מַה טוֹב לוּלֵא יָדְעָה גַם אַמְרֵי מִזֶּה דָבָר; אוּלָם רוּחַ הִיא בָאָדָם לְהִתְקָרֵב אֶל הַדָּבָר אֲשֶׁר אֵין לִקְרַב אֵלָיו, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד הָיָה מְדַבֵּר עִם אַמְרֵי עַל אֹדוֹת הַמְאֹרַע הַמַּעֲצִיב הַזֶּה, וַיַּזְהִירוּ אוֹתָהּ לְבַל תַּגִּיד לְמָרַן דָּבָר וַיְבַקְּשׁוּ לָדַעַת, אִם לֹא יְנַבֵּא לָהּ לֵב הָאֵם דָּבָר, אִם לֹא יְבַהֲלוּהָ חֲלוֹמוֹת רָעִים בַּלָּיְלָה.

אַמְרֵי נִבְהָלָה. הֵן רַק הִיא לְבַדָּה קְרוֹבָה אֶל מָרַן הַשְּׁחוֹרָה וּבְלִבָּהּ טָמוּן דָּבָר אֲשֶׁר עָלֶיהָ לְהַסְתִּיר מִמֶּנָּה. גַּם הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בְּבֵיתָם שָׂכְרָה לָהּ מָרַן הַשְּׁחוֹרָה חֶדֶר צַר וְקָטָן לָשֶׁבֶת בּוֹ, לֹא יָכְלוּ עוֹד לְהִתְאַפֵּק בְּקִרְבָתָהּ, וּמֵחֶמְלָתָם עָלֶיהָ לֹא הוֹסִיפוּ עוֹד לְהַשְׂכִּיר לָהּ אֶת הַחֶדֶר לַשָּׁנָה הַבָּאָה! אוּלָם מַה נִפְלָאִים דַּרְכֵי הַחַיִּים וּמְסִבּוֹתֵיהֶם! הַמִּקְרֶה הַמַּעֲצִיב הַזֶּה פָּתַח לְאַמְרֵי חַיֵּי צַעַר וָעֹנֶג, כִּי בֵּית אֲבוֹתֶיהָ נִפְתַּח שׁוּב לְפָנֶיהָ, כִּי שָׂכְרָה מָרַן הַשְׁחוֹרָה אֶת בֵּית יוֹזֶנְהַנְס הָרֵיק לָשֶׁבֶת בּוֹ, וְאַמְרֵי, אֲשֶׁר בְּבֹאָהּ אֶל בֵּית אָבִיהָ הָיְתָה מִתְהַלֶּכֶת בַּחֶדֶר חֲרֵדָה וּכְשֶׁהָיְתָה מְבַעֶרֶת אֵשׁ עַל הָאָח אוֹ הֵבִיאָה מַיִם מִן הַבְּאֵר, הָיְתָה אוֹמֶרֶת תָּמִיד בְּלִבָּהּ: “הִנֵּה עַתָּה יָבֹאוּ בֶטַח גַּם הָאֵם גַּם הָאָב”, הִתְרַגְּלָה מְעַט מְעַט אֶל בֵּיתָהּ. וַתִּטְוֶה יוֹמָם וָלַיְלָה, עַד כִּי הִרְוִיחָה מֵעֲבוֹדָתָהּ זֹאת דֵּי כֶּסֶף לַחֲזֹר וְלִקְנוֹת אֶת שְׁעוֹן הַקּוּקִיָּה, זֶה שֶׁהָיָה לְפָנִים בְּבֵית הוֹרֶיהָ, מֵאֵת הַפֶּחָמִי מַתֵּהִיס. עַתָּה נוֹסַף לָהּ עוֹד כְּלִי בַּיִת אֶחָד מִשֶּׁל קִנְיָנָהּ. אוּלָם הַקּוּקִיָּה שָׂבְעָה עָמָל וּמַחֲסֹר בִּהְיוֹתָהּ בַּנֵּכָר, מַחֲצִית קוֹלָהּ אָבְדָה, וְהַמַּחֲצִית הַשֵּׁנִית נִשְׁאֲרָה תְקוּעָה בִגְרוֹנָהּ, רַק הֲבָרָה אַחַת “קוּק” קָרָאָה, וּמִדֵּי קָרְאָה כָּכָה הָיְתָה אַמְרֵי מַשְׁלִימָה מִדֵּי פַעַם בְּפַעַם אֶת הֲבָרַת “קוּק” הַשְּׁנִיָּה מֵעַצְמָהּ כִּמְעַט בְּלִי דָעַת. וְכַאֲשֶׁר שָׁפְכָה אַמְרֵי אֶת מְרִי שִׂיחָהּ בְאָזְנֵי אוֹמַנְתָּהּ, עַל כִּי שְׁעוֹן־הַקּוּקִיָּה מַשְׁמִיעַ רַק חֲצָאֵי קוֹלוֹת, וּבִכְלָל אֵינֶנּוּ עוֹד כָּל כָּךְ נָאֶה כְמוֹ שֶׁהָיָה בִימֵי יַלְדוּתָהּ, אָמְרָה מָרַן עַל זֶה:

– מִי יוֹדֵעַ אִם יָשׁוּב אִישׁ לְהִתְעַנֵּג עַל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שִׂמְּחוּהוּ בִימֵי יַלְדוּתוֹ, אָכֵן, גַּם לַדְּבָרִים הָהֵם רַק חֲצָאֵי קוֹלוֹת כְּמוֹ לִשְׁעוֹן הַקּוּקִיָּה שֶׁלָּךְ. אִלּוּ הָיִיתִי יְכֹלָה, בִּתִּי, לְלַמְּדֵךְ זֹאת! אָנֹכִי הִרְבֵּיתִי לְשַׁלֵּם מְחִיר רָב עַד שֶׁלָּמַדְתִּי כָל זֹאת: “לְעוֹלָם אַל תְּבַקְּשִׁי דָבָר מִשֶּׁל אֶתְמוֹל! אָכֵן, דָּבָר כָּזֶה אֵין מְקַבְּלִים בְּמַתָּנָה; בְּעַד זֶה עַל הָאָדָם לְשַׁלֵּם חֲצִי אָסוּךְ זֵעָה וַחֲצִי אָסוּךְ דְּמָעוֹת יָחַד. לֹא בְבֵית־מֶרְקַחַת יֻקָּח. אַל תִּתְחַבְּרִי אֶל כָּל אִישׁ וְאַל תִּדְבְּקִי אֶל כָּל דָּבָר וְאָז תַּשְׂכִּילִי לָעוּף”.

דִּבְרֵי מָרַן הָיוּ פְרָאִיִּים וּמְשֻׁנִּים כְּאֶחָד, וְנִשְׁמְעוּ רַק עִם דִּמְדּוּמֵי עֶרֶב בְּצֵאת חַיְתוֹ יַעַר לַטָּרֶף.

קָשֶׁה הָיָה לְאַמְרֵי לְהִתְרַגֵּל אֵלֶיהָ.

קְרִיאַת הַקּוּקִיָּה הָיְתָה לְזָרָא לְמָרַן הַשְּׁחוֹרָה וַתָּסַר אֶת הַמִּשְׁקָל שֶׁל הַלְמוּת הַשָּׁעוֹן, וּמֵאָז לֹא נִשְׁמַע בִּלְתִּי קוֹל תְּנוּעַת הַמְטוֹטֶלֶת הַנָּעָה הֵנָּה וָהֵנָּה, אוּלָם קוֹל הַשָּׁעוֹן מִדֵּי שָׁעָה בְשָׁעָה לֹא נִשְׁמַע עוֹד. לִבְסוֹף תֵּעֲבָה אֹזֶן מָרַן הַשְּׁחוֹרָה מִשְּׁמֹעַ גַּם דִּבּוּרוֹ שֶׁל הַשָּׁעוֹן, וְאַף קוֹל הַמְטוֹטֶלֶת בְּנוּעָהּ צָרַם אֶת אָזְנָהּ, עַל כֵּן נִמְנְעוּ מִלַּעֲרוֹךְ עוֹד אֶת הַשָּׁעוֹן, כִּי אָמְרָה מָרַן כִּי יוֹדַעַת הִיא אֶת הַשָּׁעָה תָּמִיד בְּלִבָּהּ, וּבֶאֱמֶת נִפְלָא הָיָה הַדָּבָר אֵיךְ יָדְעָה לְכַוֵּן אֶת הַשָּׁעָה בְדִיּוּק. הִיא יָדְעָה לְהַגִּיד בְּכָל רֶגַע וְרֶגַע מִסְפַּר הַשָּׁעוֹת, אִם כִּי אַחַת הָיָה לָהּ; אָכֵן הִתְעוֹרְרוּת מְיֻחֶדֶת הָיְתָה צְפוּנָה בְקֶרֶב הָאִשָּׁה הַמְחַכָּה הַזֹּאת, וְכַאֲשֶׁר הָיְתָה תָמִיד מַאֲזִינָה וּמַקְשִׁיבָה, לְבַעֲבוּר תִּשְׁמַע אֶת צַעֲדֵי בְנָהּ בְּבֹאוֹ, כֵּן הָיְתָה רוּחָהּ בְּקִרְבָּהּ עֵרָה לְכָל דָּבָר, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיְתָה נִכְנֶסֶת בְּשׁוּם בַּיִת בַּכְּפָר וְלֹא דִבְּרָה עִם אִישׁ, יָדְעָה אֶת כָּל הַנַּעֲשֶׂה בַכְּפָר, וְגַם הַסּוֹדוֹת הַיּוֹתֵר כְּמוּסִים וּצְפוּנִים הָיוּ גְלוּיִים וִידוּעִים לְפָנֶיהָ. הִיא הִשְׂכִּילָה לְהָבִין כָּל זֶה עַל פִּי אֹפֶן פְּגִישַׁת בְּנֵי הָאָדָם זֶה בָזֶה, עַל פִּי מִלִּים קְטוּעוֹת. וּמִפְּנֵי שֶׁכָּל זֶה הָיָה לְפֶלֶא בְעֵינֵי כֹל, פָּחֲדוּ מִפָּנֶיהָ וַיִּמָּנְעוּ מִבֹּא אִתָּהּ בִּדְבָרִים. הִיא בְעַצְמָהּ קָרְאָה לְנַפְשָׁהּ בְּחִבָּהּ יְתֵרָה בַּשֵּׁם שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁים בּוֹ יוֹשְׁבֵי הַכְּפָרִים: “אֵשֶׁת זְקוּנִים”, וּבְכָל זֹאת הָיְתָה זְרִיזָה וְחָרוּצָה. מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ הָיְתָה אוֹכֶלֶת גַּרְגְּרֵי הָעַרְעָר, וּמִזֶּה בָאָה לָהּ, כְּפִי דַעַת הַבְּרִיּוֹת, הָעֲלִיצוּת הַתְּמִידִית שֶׁהִיא מִצְטַיֶּנֶת בָּהּ, עַד כִּי אִי אֶפְשָׁר לָדַעַת עַל פִּי הַכָּרַת פָּנֶיהָ, כִּי כְבָר מָלְאוּ לָהּ שִׁשִּׁים וָשֵׁש שָׁנִים. וְגַם זֶה שֶׁהַמִּסְפָּר שִׁשָּׁה בִשְׁתֵּי פְעָמִים “66” הָעוֹמְדִים זֶה אֵצֶל זֶה בְמִסְפַּר שְׁנוֹתֶיהָ, גָּרַם עַל פִּי צִלְצוּל הֶחָרוּז הָעַתִּיק, אִם כִּי לֹא הֶאֱמִינוּ בָזֶה בֶאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, לָתֵת אוֹתָהּ לְקוֹסֶמֶת⁵). אָמְרוּ, שֶׁחוֹלֶבֶת הִיא לְעִתִּים תְּכוּפוֹת אֶת עִזָּהּ הַשְּׁחוֹרָה בְּמֶשֶׁךְ שָׁעוֹת רְצוּפוֹת וְהֶחָלָב לֹא יֶחְדָּל, כִּי כֵן הִיא מְפִיקָה אֶת הֶחָלָב מִדַּדֵּי הַפָּרוֹת אֲשֶׁר אֶת בְּעָלֵיהֶן הִיא עוֹיֶנֶת, בְּיִחוּד שָׂמָה עֵינָהּ לְרָעָה בְּפָרוֹתָיו שֶׁל הָאִכָּר רוֹדֶל. גַּם גִּדּוּל הָעוֹפוֹת בְּמִסְפָּר רָב, שֶׁהָיְתָה מָרַן הַשְּׁחוֹרָה עֲסוּקָה בוֹ, נֶחֱשַׁב לְמַעֲשֵׂה קְסָמִים; כִּי מֵאַיִן תִּמָּצֵא לָהֶן מְזוֹנֹות וְכֵיצַד יֵשׁ בְּיָדָהּ תָּמִיד בֵּיצִים וְתַרְנְגֹלוֹת לִמְכִירָה?

וְאָמְנָם רָאוּ אוֹתָהּ לְעִתִּים קְרֹובֹות אוֹסֶפֶת בַּקַּיִץ חִפּוּשִׁיּוֹת, חֲגָבִים וְתוֹלָעִים שׁוֹנִים, וּבַלֵּילוֹת לְלֹא־סַהַר רָאוּהָ מְשָׂרֶכֶת דְּרָכֶיהָ בֵּין בּוֹרוֹת וְשִׂיחִין כְּאוֹר מַתְעֶה; הִיא נָשְׂאָה בְיָדָהּ קֵסָם דּוֹלֵק וְלִקְּטָה שִׁלְשׁוּלִים, אֲשֶׁר זָחֲלוּ שָׁמָּה, בְלַחֲשָׁהּ מִלִּים בִּלְתִּי מוּבָנוֹת. וְיֵשׁ אֲשֶׁר אָמְרוּ כִּי בְלֵילֵי הַחֹרֶף הַשְּׁקֵטִים תָּשִׂיחַ שִׂיחוֹת פֶּלֶא עִם עִזָּהּ הַשְּׁחוֹרָה וְעִם תַּרְנְגֹלוֹתֶיהָ אֲשֶׁר בְּבֵיתָהּ. כָּל הָאַגָּדוֹת אֲשֶׁר בָּדוּ עַל מְכַשְּׁפוֹת וְקוֹסְמוֹת, סִפְּרוּ עַל מָרַן הַשְּׁחוֹרָה.

גַּם אַמְרֵי פָּחֲדָה לִפְעָמִים בִּהְיוֹתָהּ יוֹשֶׁבֶת וְטֹוָה בְלֵילוֹת הַחֹרֶף הָאֲרֻכִּים וְהַשְּׁקֵטִים עַל יַד מָרַן, וּבַבַּיִת אֵין קוֹל, זוּלַת קִרְקוּר תַּרְנְגֹלוֹת מִתּוֹךְ שֵׁנָה וּגְעִיַּת הָעֵז הַחוֹלֶמֶת; וְאָמְנָם טְוִיַּת מָרַן הַמְּהִירָה דָמְתָה בֶאֱמֶת לְמַעֲשֵׂה כְשָׁפִים. “אָמְנָם כֵּן”, אָמְרָה מָרַן פַּעַם “דּוֹמֶה לִי שֶׁיוֹהַנֶּס עוֹזֵר לִי בִטְוִיָּתִי”. וּבְכָל זֹאת הִתְאוֹנְנָה, כִּי בַחֹרֶף הַזֶּה הִיא מְמַעֶטֶת לַחֲשֹׁב עַל דְּבַר יוֹהַנֶּס שֶׁלָּהּ. כִּלְיוֹתֶיהָ יִסְּרוּהָ עַל כִּי אֵם גְּרוּעָה הִיא, וַתִּתְאוֹנֵן כִּי תָוֵי פְנֵי יוֹהַנֶּס בְּנָהּ הוֹלְכִים וּמִטַּשְׁטְשִׁים מִנֶּגֶד עֵינֶיהָ, וּלְאַט לְאַט הִיא שׁוֹכַחַת אֶת כָּל מַה שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה בִהְיוֹתֹו אִתָּהּ, אֵיךְ הָיָה מְצַחֵק, מְזַמֵּר וּבוֹכֶה וְאֵיךְ הָיָה מְטַפֵּס וְעוֹלֶה בָּאִילָן וְקוֹפֵץ אֶל תּוֹךְ הַבּוֹר.

– הֲלֹא נוֹרָא הַדָּבָר, – קָרְאָה מָרַן, – אִם יֵעָלֵם מְעַט מְעַט מֵעֵינֵי אִישׁ דָּבָר עַד אֲשֶׁר לֹא יַכִּירוּ אוֹתוֹתָיו עוֹד. אָז תְּסַפֵּר לְאַמְרֵי עַל כָּרְחָהּ כָל דָּבָר גָּדוֹל וְקָטָן עַל אֹדוֹת יוֹהַנֶּס, וּלְאַמְרֵי קָשֶׁה הָיָה לִשְׁמֹעַ מִדֵּי פַעַם בְּפַעַם עַל הַמֵּת כְּאִלּוּ עוֹדֶנּוּ בֵין הַחַיִּים. וְשׁוּב הִתְאוֹנְנָה מָרַן וַתֹּאמַר: הֲלֹא עָוֹן הוּא כִּי לֹא אוּכַל עוֹד לִבְכּוֹת עַל יוֹהַנֶּס שֶׁלִּי. שָׁמַעְתִּי אוֹמְרִים, כִּי אֶפְשָׁר לְבַכּוֹת אֶת הָאוֹבֵד כָּל עוֹד הוּא חַי וְעַד אֲשֶׁר תִּרְקַבְנָה עַצְמוֹתָיו בַּקֶּבֶר, וְאוּלָם בְּשׁוּבוֹ לַעֲפָרוֹ חָדֹל יֶחְדְּלוּ לְבַכּוֹת אוֹתוֹ. לֹא, זֶה אִי אֶפְשָׁר, הָיֹה לֹא תִהְיֶה; לֹא מֵת יוֹהַנֶּס בְּנִי. חָלִילָה לְךָ, אַתָּה הָאֱלֹהִים בַּמְּרוֹמִים, מֵעֲשׂוֹת לִי כַדָּבָר הַזֶּה, פֶּן אַשְׁלִיךְ אֵלֶיךָ פֹה, לִפְנֵי מִפְתַּן בֵּיתִי, אֶת כָּל חַיֵּי עָנְיִי וּמְרוּדָי. כֵּן, פֹּה, עַל יַד מִפְתַּן בֵּיתִי שׁוֹכֵן הַמָּוֶת: הִנֵּה פֹה הָאֲגָם וְיָכֹל אוּכַל לְהַטְבִּיעַ אֶת נַפְשִׁי בִמְצוּלוֹת מֵימָיו כְּכֶלֶב עִוֵּר, וְגַם עָשֹׂה אֶעֱשֶׂה כָּזֹאת, אִם כָּכָה אַתָּה עוֹשֶׂה לִי; אוּלָם סְלַח נָא וּמְחַל לִי, אֵל טוֹב וְסַלָּח, עַל כִּי הֵטַחְתִּי דְבָרִים כְּלַפֵּי מָעְלָה, אַךְ פְּתַח פַּעַם אֶת הַדֶּלֶת, פְּתַח וְיָבֹא יוֹהַנֶּס שֶׁלִּי לְבֵיתִי. הֶאָח, שִׂמְחַת גִּילִי! בֹּאָה נָא, בֹּא הֵנָּה וּשְׁבָה עִמָּדִי, יוֹהַנֶּס, אַל נָא תְסַפֵּר לִי דָבָר, אֵינִי רוֹצָה לָדַעַת דָּבָר, רַב לִי כִּי אַתָּה עִמָּדִי; אָמוּתָה הַפַּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אוֹתָךְ. הַשָּׁנִים הָרַבּוֹת וְהָאֲרֻכּוֹת חָלְפוּ כְמוֹ הֶגֶה. מַה לִי לָדַעַת אֵפוֹא⁶ נָדָדְתָּ? בְּמָקוֹם אֲשֶׁר הָיִיתָ לֹא הָיִיתִי, וְעַתָּה הִנְּךָ עִמָּדִי. לא אוֹסִיף עוֹד לָתֵת לְךָ לַעֲזֹב אֶת יָדִי, עַד אֲשֶׁר אָמוּת. הָהּ, אַמְרֵי, יוֹהַנֶּס שֶׁלִּי יַמְתִּין עַד אֲשֶׁר תִּגְדְּלִי, אַךְ לֹא אוֹסִיף דָּבָר עוֹד. מַדּוּעַ תֶּחֱשִׁי, לֹא תְדַבֵּרִי?

וְאַמְרֵי כְאִלּוּ שָׂמוּ מַחֲנָק לָהּ. נִדְמָה לָהּ תָּמִיד, כִּי הַמֵּת עוֹמֵד עַל גַּבָּם כְּצֶלֶם בַּלָּהוֹת; הַסּוֹד נָצוּר עַל דַּל שְׂפָתֶיהָ, עוֹד מְעַט וְיִמָּלֵט מִפִּיהָ וְהַתִּקְרָה תִפֹּל, וְהַכֹּל קָבֹר יִקָּבֵר.

וְיֵשׁ שֶׁהָיְתָה מָרַן מְדַבֶּרֶת אֶת דְּבָרֶיהָ בְּאֹפֵֶן אַחֵר, אִם כִּי הַכֹּל הָיָה סוֹבֵב הוֹלֵךְ עַל אוֹתוֹ הַצִּיר, עַל יוֹהַנֶּס בְּנָהּ הָאוֹבֵד. וְקָשָׁה הָיְתָה אָז הַשְּׁאֵלָה שֶׁעָרְכָה אַמְרֵי עַל סֵדֶר הָעוֹלָם: מַדּוּעַ יָמוּת הַבֵּן, אֲשֶׁר תְּצַפֶּה אֵלָיו הָאֵם בְּעֵינַיִם כָּלוֹת וּבְנֶפֶשׁ דּוֹאֶבֶת, וַאֲנִי וְדָמִי אָחִי יְתוֹמִים עֲזוּבִים הִנֵּנוּ, מַה תִּכְלֶה נַפְשֵׁנוּ לְחַבֵּק יַד אֵם, וְאוּלָם הַיָּד הַזֹּאת שָׁבָה לַעֲפָרָהּ!

וְכַאֲשֶׁר תָּעִיק הַשְּׁאֵלָה הַנּוֹרָאָה הַזֹּאת עַל לֵב הַנַּעֲרָה עַד לְבִלְתִּי נְשׂוֹא, לֹא מָצְאָה לָהּ דֶּרֶךְ אַחֶרֶת לְהָקֵל אֶת רוּחָהּ הַקָּשָׁה כִּי אִם לְשַׁנֵּן אֶת לוּחַ הַכֵּפֶל עַל פֶּה.

בְּיִחוּד בְּלֵילֵי שַׁבָּתוֹת אַהֲבָה מָרַן הַשְּׁחוֹרָה לְסַפֵּר אֶת סִפּוּרֶיהָ. עַל פִּי אֱמוּנָה תְפֵלָה לֹא טָוְתָה מֵעוֹלָם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, אָז הָיְתָה סוֹרֶגֶת תָּמִיד, וּבְסַפְּרָהּ סִפּוּר תָּסִיר חוּט אָרֹךְ מֵעַל פְּקַעַת חוּטֵי הַסְּרִיגָה, לְבַל תִּצְטָרֵךְ לְהַפְסִיק בְּסִפּוּרָהּ, אָז תְּסַפֵּר וְתִסְרֹג כְּאֶחָד בְּלִי הֶפְסֵק.

– הָהּ, בִּתִּי, – הָיְתָה מְסַיֶּמֶת עַל הָרֹב: רְאִי נָא וְשִׂימִי אֶל לִבֵּךְ, הֵן מִתְבּוֹדֵד שׁוֹכֵן בְּקִרְבֵּךְ. הָרוֹצֶה לִחְיוֹת חַיִּים טוֹבִים וִישָׁרִים, יִפְרֹש עַצְמוֹ מִן הַבְּרִיּוֹת, לֹא יֶאֱהַַב אִישׁ וְלֹא יְבַקֵּשׁ מֵאִישׁ דָּבָר. הֲיָדַעַתְּ אֵיזֶהוּ עָשִׁיר? אֲשֶׁר אֵין לוֹ צֹרֶךְ כִּי אִם בְּמַה שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִידֵי עַצְמוֹ. וְאֵיזֶהוּ עָנִי? הַמְצַפֶּה אֶל שֻׁלְחַן אֲחֵרִים. הִנֵּה יֹושֵׁב לוֹ בֶּן אָדָם וּמְחַכֶּה לְיָדַיִם אֲשֶׁר לֹא לוֹ הֵן, מְצַפֶּה לְעֵינַיִם, וְהֵן שֶׁל אַחֵר. חֲיִי לְבַדֵּךְ, אָז תִּהְיֶינָה יָדַיִךְ בְּכָל עֵת בִּשְׁבִילֵךְ, וְאָז לֹא יִהְיֶה לָךְ כָּל צֹרֶךְ בְּעֶזְרָתָם שֶׁל אֲחֵרִים, אַתְּ גּוּפֵךְ תַּעַזְרִי לְעַצְמֵךְ. הַמְצַפֶּה לְעֶזְרָתָם שֶׁל אֲחֵרִים, הֲרֵי זֶה קַבְּצָן; כָּל הַמְחַכֶּה לְעֹשֶר שֶׁיָּבֹא לוֹ מִשְּׁאֵר בְּשָׂרוֹ הַקָּרוֹב אֵלָיו, וַאֲפִילוּ מִיָּדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְעַצְמוֹ, סוֹפוֹ שֶׁהוּא פוֹשֵׁט יָד. עוֹמֶדֶת אַתְּ וְיָדֵךְ פְּשׁוּטָה עַד אֲשֶׁר יִפֹּל בָּהּ דָּבָר. חֲיִי לְעַצְמֵךְ, זוֹ מִדָּה טוֹבָה וּמְשֻׁבַּחַת, וּבָהּ הַכֹּל. לְבָדָד, הֶאָח, מַה טוֹב לִהְיוֹת לְבָדָד! רְאִי וְהַבִּיטִי, עָמֹק עָמֹק שָׁם בְּקֵן שֶׁל נְמָלִים יֵשׁ אֶבֶן יְקָרָה, קְטַנָּה, מַזְהִירָה, כָּל הַמּוֹצֵא אֶת הָאֶבֶן הַזֹּאת יִהְיֶה לְרוֹאֶה וְאֵינוֹ נִרְאֶה, וְאִישׁ לֹא יוּכַל לַעֲשׂוֹת לוֹ רָעָה; אוּלָם מִתְעַלֶּמֶת הִיא מֵעֵין רוֹאִים וְאִישׁ לֹא יִמְצָאֶנָּה. יֵשׁ תַּעֲלוּמָה בָעוֹלָם, אוּלָם מִי יוּכַל לִמְצֹא אוֹתָהּ? בִּינִי נָא, שִׂימִי בְלִבֵּךְ. אֵין אֹשֶר וְאֵין אָסוֹן. כָּל אִישׁ יוּכַל לַעֲשׂוֹת הַכֹּל לְעַצְמוֹ, אִם מַכִּיר הוּא אֶת עַצְמוֹ וְאֶת זוּלָתוֹ כָּרָאוּי, אֶפֶס כִּי בוֹדֵד יִהְיֶה לְנַפְשׁוֹ, בּוֹדֵד! בּוֹדֵד! וְאִם אַיִן, לֹא יוֹעִיל דָּבָר!

מֵעִמְקֵי נַפְשָׁהּ פְּנִימָה מָסְרָה מָרַן אֶל הַנַּעֲרָה עוֹד מִלִּים כְּמוּסוֹת וּמְעֻרְפָּלוֹת לְמֶחֱצָה, מִלִּים אֲשֶׁר שָׂגְבוּ מִבִּינַת הַנַּעֲרָה; אוּלָם מִי יוֹדֵעַ אֵת אֲשֶׁר דָּבַק בְּנֶפֶשׁ הַנַּעֲרָה הַפְּקוּחָה וְהַמִּתְבּוֹנֶנֶת מֵהַמִּלִּים הַמּוּבָנוֹת לְמֶחֱצָה? וְאַחֲרֵי שֶׁהִבִּיטָה מָרַן מֶבַּט פֶּרֶא הוֹסִיפָה לִקְרֹא: "מִי יִתֵּן וְהָיִיתִי בוֹדֵדָה! אוּלָם אָנֹכִי קָבַרְתִּי אֶת עַצְמִי, חֶלְקִי הָאֶחָד קָבוּר מִתַּחַת לַקַּרְקָע וְחֶלְקוֹ הַשֵּׁנִי יָרוּץ וְיָנוּעַ בְכָל הָעוֹלָם, וּמִי יוֹדֵעַ אָנָּה? מִי יִתֵּן וְהָיִיתִי הָעֵז הַשְּׁחוֹרָה אֲשֶׁר פֹּה עִמָּדִי.

גַּם כִּי תִפְתַּח מָרַן הַשְּׁחוֹרָה אֶת דְּבָרֶיהָ בְּנַחַת, תִּגְמֹר בְּתוּגָה וָעֶצֶב, וְהִיא אֲשֶׁר בִּקְּשָׁה לִחְיוֹת חַיֵּי בְדִידוּת, לְבִלְתִּי חֲשֹׁב עַל כָּל דָּבָר וּּלְבִלְתִּי אָהֹב כָּל אִישׁ, הָגְתָה כָל הַיָּמִים רַק בְּיוֹהַנֶּס בְּנָהּ הָאוֹבֵד.

אַמְרֵי אָחֲזָה בְתַחְבּוּלָה נְכוֹנָה, כְּדֵי לְהִפָּטֵר מֵהַשִּׁמָּמוֹן הַזֶּה וּמֵהַבְּדִידוּת הַזֹּאת, וַתִּדְרֹש כִּי יָבֹא גַם דָּמִי לָשֶׁבֶת אִתָּהּ יָחַד; כָּל הִתְנַגְּדוּתָהּ שֶׁל מָרַן הַשְּׁחוֹרָה הָיְתָה לַשָּׁוְא, כִּי אָיֵם אִיְּמָה אַמְרֵי, כִּי תַעֲזֹב אֶת בֵּיתָהּ, וַתָּשֶׁת לָהּ בַּחֲלָקוֹת וַתְּדַבֵּר עַל לִבָּהּ רַכּוֹת כְּיֶלֶד זֶה הַמִּתְרַפֵּק עַל אִמּוֹ, גַּם מִלְּאָה מִדֵּי פַעַם בְּפַעַם אֶת כָּל חֵפֶץ לֵב הַזְּקֵנָה כְּכֹל אֲשֶׁר הִכִּירָה מִתּוֹךְ מֶבָּטֵי עֵינֶיהָ, עַד אֲשֶׁר הִסְכִּימָה מָרַן הַשְּׁחוֹרָה.

דָּמִי, שֶׁלָּמַד מֵאֵת קְרַפֶּנְזַכֶּר אֶת מְלֶאכֶת הַסְּרִיגָה בְצֶמֶר, יָשַׁב עַתָּה גַם הוּא בְבֵית אֲבוֹתָיו. בַּלַּיְלָה הָיוּ יְשֵׁנִים הָאָח וְהָאָחוֹת בָּאָסָם וּכְשֶׁהָיוּ שׁוֹמְעִים אֶת קוֹל מָרַן הַשְּׁחוֹרָה בְלַחֲשָׁהּ אוֹ רָאוּ אוֹתָהּ רָצָה הֵנָּה וָהֵנָּה הָיוּ מְעוֹרְרִים זֶה אֶת זוֹ.

עִם בֹּא דָמִי לָשֶׁבֶת אֶת אֲחוֹתוֹ בְדִירַת מָרַן הַשְּׁחוֹרָה בָאוּ גַם שִׁנּוּיִים אֲחָדִים. דָמִי לֹא הָיָה שְׂבַע רָצוֹן מִמְּלֶאכֶת הַסְּרִיגָה הַפְּחוּתָה, אֲשֶׁר לֹא תִסְכֹּן כִּי אִם לְבַעַל מוּם; גַּם הוּא חָפֵץ לִהְיוֹת לְגוֹדֵר. אַמְרֵי אָמְנָם הִתְנַגְּדָה לָזֶה מְאֹד, כִּי לִבָּהּ נִבָּא לָהּ שֶׁלֹּא יַתְמִיד אָחִיהָ בִמְלַאכְתּוֹ זֹאת, אוּלָם מָרַן הַשְּׁחוֹרָה עָמְדָה עַל צִדּוֹ. בְּחֵפֶץ לֵב הָיְתָה עוֹשָׂה אֶת כָּל בַּחוּרֵי הַכְּפָר לְגוֹדְרִים, לְבַעֲבוּר תִּשְׁלָחֵם בַּנֵּכָר וּתְקַבֵּל עַל יָדָם בְּשׂוֹרָה מִיּוֹהַנֶּס בְּנָהּ.

אַךְ לְעִתִּים רְחוֹקוֹת בִּקְּרָה מָרַן הַשְּׁחוֹרָה אֶת בֵּית הַכְּנִיסָה, אוּלָם אָהֹב אָהֲבָה, כִּי יִשְׁאֲלוּ מִמֶּנָּה אֶת סֵפֶר זְמִירוֹתֶיהָ, כְּדֵי לָלֶכֶת אֶל בֵּית הַכְּנִיסָה, דַּי לָהּ שֶׁסֵּפֶר תְּפִלָּתָהּ נִמְצָא בְּבֵית הַכְּנִיסָה, וְשִׂמְחָה יְתֵרָה הָיְתָה שְׂמֵחָה, אִם אֵיזֶה תַלְמִיד־פּוֹעֲלִים מֵעִיר נָכְרִיָּה, הָעוֹבֵד פֹּה בַכְּפָר, הָיָה שׁוֹאֵל אֶת סֵפֶר זְמִירוֹתָיו שֶׁל יוֹהַנֶּס בְּנָהּ לְהִתְפַּלֵּל בּוֹ; נִדְמָה לָהּ אָז כְּאִלּוּ יוֹהַנֶּס שֶׁלָּה עַצְמוֹ מִתְפַּלֵּל בּוֹ, כִּי הֵן מִתּוֹךְ סִפְרוֹ הִתְפַּלְּלוּ וְשָׁרוּ. וְדָמִי הָיָה מֻכְרָח לָבֹא פַעֲמַיִם בְּכָל יוֹם רִאשׁוֹן לַשָּׁבוּעַ אֶל בֵּית הַכְּנִיסָה וְסֵפֶר תְּפִלּוֹת יוֹהַנֶּס בְּיָדוֹ.

אַף אִם לֹא בִקְּרָה מָרַן הַשְּׁחוֹרָה אֶת בֵּית הַתְּפִלָּה הָיְתָה בָאָה תָּמִיד לִשְׁעַת חֲגִיגָה, בֵּין בִּכְפָרָהּ, בֵּין בַּכְּפָרִים הַקְּרוֹבִים. לֹא הָיְתָה אַף הַלְוָיַת מֵת אַחַת אֲשֶׁר לֹא נִלְוְתָה מָרַן הַשְּׁחוֹרָה אֵלֶיהָ וַאֲשֶׁר לֹא הִשְׁתַּתְּפָה בְצַעֲרָם שֶׁל קְרוֹבֵי הַמֵּת, וּבְשָׁמְעָהּ אֶת דְּרָשַׁת הַכֹּהֵן וּבִרְכָתוֹ, אֲפִילוּ עַל קֶבֶר שֶׁל תִּינוֹק קָטָן, הָיְתָה מוֹרִידָה דְמָעוֹת כַּנַּחַל, כְּאִלּוּ הָיְתָה הִיא שְׁאֵרַת בָּשָׂר הַקְּרוֹבָה לוֹ מִכֹּל, אַךְ בְּשׁוּבָהּ מֵחֲצַר הַקְּבָרוֹת אֶל בֵּיתָהּ הָיָה לִבָּהּ תָּמִיד טוֹב עָלֶיהָ; דִּמְעוֹתֶיהָ אֵלֶּה כְאִלּוּ גָלְלוּ אֶת נֵטֶל הָאֶבֶן אֲשֶׁר הֵעִיק עַל לִבָּהּ. כָּל יְמֵי הַשָּׁנָה בָלְעָה דִמְעוֹתֶיהָ חֶרֶשׁ, הַרְבֵּה כָּל כָּךְ, וְלָכֵן הָיְתָה אֲסִירַת תּוֹדָה אִם מָצְאָה מָקוֹם לִשְׁפֹּךְ דְּמָעוֹת בֶּאֱמֶת.

לֹא יִפָּלֵא אֵפוֹא, אִם הָיְתָה מָרַן בְּעֵינֵי יוֹשְׁבֵי הַכְּפָר לְמַרְאֶה מְעוֹרֵר יָגוֹן וָאֵבֶל, וּמַה גַם כִּי הָיָה כָמוּס בְּלִבָּם סוֹד, הָעוֹמֵד לְהִתְפָּרֵץ וְלַעֲלוֹת עַל פִּתְחֵי פִיהֶם. וְאַף גַּם מֵאַמְרֵי הִתְרֶחָקוּ, וּבְבֹאָהּ אֶל בַּיִת לַעֲזֹר בִּמְלֶאכֶת עֲבוֹדָה אוֹ לְהוֹדִיעַ אֵיזוֹ חֲדָשׁוֹת, הָיוּ מְרַמְּזִים לָהּ, כִּי בִקּוּרֶיהָ לֹא לְרָצוֹן הֵמָּה, וּמַה גַם כִּי נִגְלְתָה בָהּ כְבָר אֵיזוֹ זָרוּת אֲשֶׁר הִפְלִיאָה אֶת לֵב כָּל יוֹשְׁבֵי הַכְּפָר. הִיא הָיְתָה מְהַלֶּכֶת תָּמִיד, מִלְּבַד יְמֵי הַחֹרֶף הַקָּשִׁים, יְחֵפָה, וַיֹּאמְרוּ, כִּי נִגְלְתָה לָהּ תַּחְבּוּלַת פְּלָאִים, אֲשֶׁר לֹא תִפֹּל לְמִשְׁכָּב וְתָמוּת.

רַק בְּבֵית הָאִכָּר רוֹדֶל הִסְבִּירוּ לָהּ פָּנִים בְּבֹאָהּ, כִּי עַל כֵּן הָיָה לָהּ הָאִכָּר רוֹדֶל לְאֶפִּטְרוֹפוֹס. הָאִכָּרָה רוֹדֶל, שֶׁהָיְתָה רָבָה תָמִיד אֶת רִיבָהּ וְהִבְטִיחָה לָהּ לָקַחַת אוֹתָהּ אֶל בֵּיתָהּ כַּאֲשֶׁר תִּגְדַּל, לֹא יָכְלָה לְמַלֵּא אֶת הַבְטָחָתָהּ זֹאת, כִּי הִיא בְעַצְמָהּ לֻקָּחָה; הַמָּוֶת לָקַח אוֹתָהּ.

רֹב בְּנֵי הָאָדָם יַכִּירוּ בִּתְלָאוֹת הַחַיִּים וּפִגְעֵיהֶם רַק בִּימֵי הָעֲמִידָה, עֵת אֲשֶׁר יִקָּטֵף יוֹנֵק רַעֲנָן אוֹ יֵעָקֵר גֶּזַע אֵיתָן מֵאֶרֶץ הַחַיִּים וְיַשְׁאִירוּ אַחֲרֵיהֶם רַק זִכְרוֹן תּוּגָה עָמֹק בַּלֵּב. אוּלָם אַמְרֵי רָאֲתָה עֹנִי בְשֵׁבֶט עֶבְרָתוֹ עוֹד בְּיַלְדוּתָהּ, וְלָכֵן בְּרֶדֶת גְּוִיַּת אֵשֶׁת רוֹדֶל אֱלֵי קָבֶר בָּכְתָה בְיַחַד עִם מָרַן הַשְּׁחוֹרָה יוֹתֵר מִכָּל קְרוֹבֵי הַמֵּתָה וּשְׁאֵרֵי בְשָׂרָהּ.

הָאִכָּר רוֹדֶל הִתְאוֹנֵן תָּמִיד, כִּי צַר לוֹ לִמְסֹר עוֹד בְּחַיָּיו אֶת נַחֲלָתוֹ לְאַחֵר. וְאוּלָם אַף אֶחָד מִזַּרְעוֹ, שְׁנֵי בָנִים וּבַת אַַחַת, לֹא נִשְּׂאוּ עוֹד. אֲבָל כִּמְעַט עָבְרָה שָׁנָה אַחַת – דָמִי עָבַד כְּבָר זֶה הָאָבִיב הַשֵּׁנִי בְסִתּוּת אֲבָנִים – וּבַכְּפָר הֻחַגָּה חֲגִיגַת חֲתֻנָּה כְפוּלָה, כִּי הִשִּׂיא רוֹדֶל אֶת בִּתּוֹ הַבְּכִירָה וְאֶת בְּנוֹ יְחִידוֹ, אֲשֶׁר מָסַר לוֹ אֶת נַחֲלָתוֹ. אָז, בְּיוֹם הַחֲתֻנָּה, נִתַּן לְאַמְרֵי שֵׁם חָדָשׁ וַתִּכָּנֵס לְחַיִּים חֲדָשִׁים.

עַל הַמִּגְרָשׁ אֲשֶׁר לִפְנֵי בֵית הַמָּחוֹל הַגָּדוֹל נֶאֶסְפוּ הַיְלָדִים, וּבְשָׁעָה שֶׁהַגְּדוֹלִים רָקְדוּ בַבַּיִת פְּנִימָה, עָשׂוּ הַקְּטַנִּים גַּם הֵם כְּמַעֲשֵׂה הַגְּדוֹלִים. אוּלָם נִפְלָא הַדָּבָר! אַף נַעַר אֶחָד אוֹ נַעֲרָה אַחַת לֹא חָפְצָה לִרְקֹד עִם אַמְרֵי. אִישׁ לֹא יָדַע, מִי אָמַר אֶת הַדְּבָרִים רִאשׁוֹנָה, אוּלָם קוֹל דּוֹבֵר נִשְׁמַע לֵאמֹר: "אִישׁ לֹא יִרְקֹד עִמָּךְ, הֵן אַתְּ הַיְחֵפֵהפִיָּה, וְהַשֵּׁם: יְחֵפֵהפִיָּה! יְחֵפֵהפִיָּה! יְחֵפֵהפִיָּה! נִשְׁמַע מִכָּל עֲבָרִים.

דְּמָעוֹת עָמְדוּ בְעֵינֵי אַמְרֵי, אוּלָם הִיא הִבְלִיגָה מַהֵר עַל מְרִי לְבָבָהּ כַּאֲשֶׁר הִסְכִּינָה וַתִּבְלַע אֶת דִמְעוֹתֶיהָ. הִיא אָחֲזָה בִּכְנַף סִנָּרָהּ וַתִּרְקֹד בִּפְנֵי עַצְמָהּ בִּגְמִישׁוּת וּבְחֵן, עַד כִּי הִפְלִיאָה אֶת לֵב כָּל הַיְלָדִים. גַּם הַגְּדוֹלִים מִהֲרוּ לְהַרְכִּין רֹאשָׁם מֵאֲחֹורֵי הַדֶּלֶת אֵלֶּה מוּל אֵלֶּה, וּמִסָּבִיב לְאַמְרֵי נֶאֱסַף עִגּוּל שֶׁל גְּבָרִים וְנָשִׁים וַיִּמְחֲאוּ לָהּ כָּף, בְּיִחוּד מָחָא כַּף רוֹדֶל, אֲשֶׁר הֵיטִיב לִבּוֹ בַיּוֹם הַהוּא כִפְלַיִם וַיְחַלֵּל וַיִּשְׁרֹק בִּשְׂפָתָיו בְּצָהֳלָה אֶת מַנְגִינַת הַמָּחוֹל אֲשֶׁר נִגְּנוּ הַמְנַגְּנִים מִבִּפְנִים, וְאַמְרֵי רָקְדָה בְּלִי הֶרֶף וּבִבְלִי אֲשֶׁר תָּחוּשׁ כָּל עַיְפוּת. כַּאֲשֶׁר נֶאֶלְמוּ הַמַּנְגִינוֹת, אָחַז רוֹדֶל בִּידֵי אַמְרֵי וַיִּשְׁאָלֶהָ: מִי לִמֵּד אוֹתָךְ, נַעֲרָה פְזִיזָה, לִרְקֹד נִפְלָאֹות.

– אִישׁ לֹא לִמְּדָנִי.

– וּמַדּוּעַ אֵינֵךְ מְרַקֶּדֶת עִם אִישׁ?

– טוֹב כִּי אֶעֱשֶׂה זֹאת לְבַדִּי, כִּי אָז אֵין לִי לְחַכּוֹת לְאִישׁ, וְהַמְרַקֵּד שֶׁלִּי עוֹמֵד תָּמִיד הָכֵן עַל יָדִי.

– הַכְּבָר הִגִּישׁוּ לָךְ מִגְדְּנוֹת הַחֲתֻנָּה? – שָׁאַל רוֹדֶל וַיָּאֶר לָהּ פָּנִים.

– לֹא.

– בֹּאִי וֶאֱכֹלִי, – קָרָא הָאִכָּר הַגֵּאֶה וַיּוֹלֶךְ אֶת הַיַּלְדָּה הָעֲלוּבָה אֶל תּוֹךְ הַבַּיִת פְּנִימָה וַיּוֹשִׁיבֶנָּה אֶל שֻׁלְחַן הַחֲתֻנָּה, שֶׁמִּדֵּי פַעַם בְּפַעַם הֶעֱמִידוּ עָלָיו מִגְדָּנוֹת וּמַמְתַּקִּים. אַמְרֵי לֹא הִרְבְּתָה לֶאֱכֹל, וְרוֹדֶל חָמַד לוֹ לָצוֹן וַיְבַקֵּשׁ לְשַׁכֵּר אֶת הַנַּעֲרָה, אוּלָם הִיא הֵשִׁיבָה בְעֹז:

– אִם אַרְבֶּה לִשְׁתּוֹת לֹא אוּכַל לָלֶכֶת בְּעַצְמִי הַבַּיְתָה וְעַל אֲחֵרִים יִהְיֶה לְהוֹלִיכֵנִי שָׁמָּה, וּמָרַן אוֹמֶרֶת תָּמִיד, כִּי רַגְלֵי הָאָדָם הֵן הָעֲגָלָה הַיּוֹתֵר טוֹבָה, כִּי רְתוּמוֹת הֵן תָּמִיד.

כָּל הַמְסֻבִּים הִשְׁתּוֹמְמוּ עַל חָכְמַת הַיַּלְדָּה וּתְבוּנָתָהּ.

רוֹדֶל הַצָּעִיר נִגַּשׁ אֶל אַמְרֵי עִם אִשְׁתּוֹ וַיִּשְׁאָלֶהָ כְּמִתְלוֹצֵץ: “הַהֵבֵאת לָנוּ גַם אַתְּ מַתְּנַת חֲתֻנָּה? כָּל הַמַרְבֶּה לֶאֱכֹל כָּכָה, עָלָיו לְהָבִיא מַתְּנַת חֲתֻנָּה.”

אֲבִי הֶחָתָן תָּקַע בְּגֵאוּת־לֵב רַבָּה, בְּדַבֵּר הֶחָתָן אֶת דְּבָרָיו, מַטְבֵּעַ שֶׁל שֵׁשׁ פְּרוּטוֹת בְּכַף יַד אַמְרֵי. אוּלָם הִיא הִסְתִּירָה אֶת הַמַּטְבֵּעַ, הִרְכִּינָה רֹאשָׁהּ לְאֹות תּוֹדָה אֶל מוּל הַזָּקֵן וַתֵּפֶן אֶל הַזּוּג וַתֹּאמַר: לִי יֵשׁ הַבְטָחָה וּדְמֵי קְדִימָה. אֵם אֲדוֹנִי, מְנוּחָתָהּ כָּבוֹד, הִבְטִיחָה לִי, כִּי אֲנִי אֶהְיֶה לָהּ לִמְשָׁרֶתֶת, וַאֲגַדֵּל עַל בִּרְכַּי אֶת נֶכְדָּהּ הָרִאשׁוֹן.

– כָּךְ הָיָה בֶאֱמֶת תָּמִיד רְצוֹן הָאִכָּרָה, – קָרָא הַזָּקֵן, וַיְדַבֵּר עַל לֵב בְּנוֹ וְכַלָּתוֹ לְמַלְּאוֹת אֶת רְצוֹן הַמֵּתָה. אֵת אֲשֶׁר מָנַע מִלַּעֲשׂוֹת לְאִשְׁתּוֹ בְחַיֶּיהָ מִיִּרְאָתוֹ פֶּן יִהְיֶה עָלָיו לְכַלְכֵּל אֶת הַיְתוֹמָה, אֶת זֶה עָשָׂה עַתָּה, בְּשָׁעָה שֶׁלֹּא יָכֹל עוֹד לַעֲשׂוֹת לָהּ בָּזֶה קוֹרַת רוּחַ, וַיִּתְרָאֶה בְעֵינֵי הַבְּרִיּוֹת כְּאִלּוּ רוֹצֶה הוּא לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר לְזֵכֶר אִשְׁתּוֹ. וְאוּלָם בֶּאֱמֶת עָשָׂה זֶה גַם עַתָּה בְדַעַת וּבְחֶשְׁבּוֹן, לְבַעֲבוּר תִּהְיֶה הַיְתוֹמָה נְכוֹנָה תָמִיד לְשָׁרֵת אוֹתוֹ, יַעַן אֲשֶׁר הָיָה לָהּ לְאֶפִּטְרוֹפוֹס, וְכָל מַחְסוֹרֶיהָ יִפְּלוּ עַל אֲחֵֵרִים וְלֹא עָלָיו.

הַזּוּג הַצָּעִיר הִבִּיטוּ רֶגַע מִתְפַּלְּאִים זֶה אֶל זוֹ, אַחֲרֵי כֵן קָרָא רוֹדֶל הַצָּעִיר אֶל אַמְרֵי: הָבִיאִי מָחָר אֶת מִטַּלְטְלַיִךְ אֶל בֵּיתֵנוּ, כִּי אִתָּנוּ תֵשֵׁבִי.

– טוֹב, – עָנְתָה אַמְרֵי, – מָחָר אָבִיא אֶת מִטַּלְטְלַי אִתִּי, וְעַתָּה תְנוּ לִי בַקְבּוּק יַיִן וְאֶת הַבָּשָׂר אֶכְרֹךְ וְאָבִיא אֶל מָרַן וְאֶל דָמִי אָחִי.

בַּקָּשַׁת אַמְרֵי נִתְמַלָּאָה, אוּלָם רוֹדֶל הַזָּקֵן קָרָא עַתָּה בְקוֹל שָׁפָל: הָשִׁיבִי לִי אֶת הַמַּטְבֵּעַ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ. אָנֹכִי חָשַׁבְתִּי, כִּי רְצוֹנֵךְ לְהַגִּישׁוֹ לִבְנִי לְמַתְּנַת־חֲתֻנָּה.

רְצוֹנִי לְקַבֵּל אֶת שֵׁשׁ הַפְּרוּטוֹת בְּתוֹר דְּמֵי קְדִימָה מֵאֲדוֹנִי, – עָנְתָה אַמְרֵי בְּעָרְמָה, וַאֲדוֹנִי יִוָּכַח כִּי עָשֹׂה אֶעֱשֶׂה אֶת עֲבוֹדָתִי בֶאֱמוּנָה.

רוֹדֶל הַזָּקֵן צָחַק בִּקְצַת תַּרְעֹמֶת, וְאַמְרֵי הָלְכָה וּבְיָדָהּ כֶּסֶף, יַיִן וּבָשָׂר אֶל מָרַן הַשְּׁחוֹרָה.

הַבַּיִת הָיָה סָגוּר. מָה רַב הָיָה הַהֶבְדֵּל בֵּין מִצְהֲלוֹת הָעַלִּיזִים, קוֹל שְׁאוֹן תֻּפִּים וּמְחוֹלוֹת אֲשֶׁר בְּבֵית מִשְׁתֵּה הַחֲתֻנָּה, וּבֵין דִּמְמַת הַמָּוֶת הַשַּׁלֶּטֶת בַּפִּנָּה הַנִּדָּחָה וְהָעֲזוּבָה הַזֹּאת. אַמְרֵי יָדְעָה אֶת הַמָּקוֹם אֲשֶׁר שָׁמָּה תַעֲבֹר מָרַן בְּלֶכְתָּהּ לָשׁוּב הַבָּיְתָה; הִיא הָיְתָה הוֹלֶכֶת כִּמְעַט תָּמִיד אֶל מַחֲצַב הָאֲבָנִים וְהָיְתָה יוֹשֶׁבֶת שָׁמָּה שָׁעָה רַבָּה בִקְצֵה הַחֹרְשָׁה וּמַקְשִׁיבָה אֶל קוֹל הַלְמוּת כַּשִּׁיל הָעוֹבְדִים וּמַפְסְלֵיהֶם. הַקּוֹל הַזֶּה הָיָה לָהּ כִּנְגִינָה שֶׁקּוֹל צִלְצוּלָהּ נִשְׁמַע לְאָזְנֶיהָ כְּמוֹ מִיָּמִים שֶׁעָבַד שָׁם עוֹד יוֹהַנֶּס בְּנָהּ לְפָנִים. וְהָיְתָה יוֹשֶׁבֶת פֹּה זְמָן רַב וַתַּאֲזֵן לְקוֹל סִתּוּת הָאֲבָנִים וּפִצְפּוּצָן.

אַמְרֵי מָצְאָה פֹה אֶת מָרַן וְכַחֲצִי שָׁעָה בְטֶרֶם תָּבֹא הַשֶּׁמֶשׁ קָרְאָה גַם אֶת דָמִי מִן הַמַּחֲצָב, וּפֹה בַחוּץ, תַּחַת כִּפַּת הָרָקִיעַ, עַל יַד הַסֶּלַע עָשׂוּ אֶת מִשְׁתֵּה הַחֲתֻנָּה בְגִיל וְחֶדְוָה רַבָּה מֵאֲשֶׁר שָׁמָּה לְקוֹל שְׁאוֹן הַמּוּסִיקָה. בְּיִחוּד עָלַז דָמִי, גַּם מָרַן שָׂמֵחָה, אוּלָם מִן הַיַּיִן לֹא גָמְאָה אַף נֵטֶף אֶחָד, כִּי נָדֹר נָדְרָה לִבְלִי הַרְטֵב אֶת שְׂפָתֶיהָ בַעֲסִיס עֲנָבִים, כִּי אִם בְּיוֹם חֲתֻנַּת יוֹהַנֶּס בְּנָהּ.

כַּאֲשֶׁר סִפְּרָה אַמְרֵי בְּשָׂשׂוֹן, כִּי קִבְּלָה עֲבוֹדָה בְבֵית הָאִכָּר הַצָּעִיר וְכִי בְיוֹם מָחָר תָּבֹא אֵלָיו לְשָׁרְתוֹ, קָצְפָה מָרַן קֶצֶף גָּדוֹל וַתָּרֶם אֶבֶן מֵעַל הָאָרֶץ וַתִּלְחָצֶנּה אֶל לִבָּהּ וַתִּקְרָא: אַלְפֵי פְעָמִים טוֹב לִי, אִלּוּ נָתַן לִי הָאֱלֹהִים לֵב אֶבֶן תַּחַת לֵב בָּשָׂר, מַדּוּעַ לֹא אוּכַל לִהְיוֹת לְבַדִּי? לָמָּה נָתַתִּי שׁוּב פַּעַם לְהַתְעוֹת אֶת לִבִּי לֶאֱהֹב אֶת מִי שֶׁהוּא? אוּלָם עַתָּה הִנֵּה עָבַר, עָבַר לְעוֹלְמֵי עַד! כַּאֲשֶׁר אַשְׁלִיךְ אֶת הָאֶבֶן מִתּוֹךְ כַּף יָדִי הִנְנִי מְסִירָה מִלִּבִּי כָל חִבָּה וְאַהֲבָה אֶל אָדָם. הָהּ, מְשַׁקֶּרֶת וּבוֹגֵדָה! כִּמְעַט צָמְחוּ לָךְ כְּנָפַיִם, עוֹף תָּעוּפִי לָךְ הָלְאָה. אֲבָל טוֹב הַדָּבָר, הִנְנִי לְבַדִּי, וְגַם יוֹהַנֶּס בְּנִי יִשָּׁאֵר לְבַדּוֹ, בְּבֹאוֹ, וְאֶפֶס וָתֹהוּ הֵם הַדְּבָרִים אֲשֶׁר חָפָצְתִּי.

וְכַהֲתִימָהּ אֶת דְּבָרֶיהָ רָצָה אֶל הַכְּפָר.

– אַךְ מְכַשֵּׁפָה הִיא, – קָרָא דָמִי מֵאַחֲרֶיהָ; לֹא אוֹסִיף עוֹד לִשְׁתּוֹת מִן הַיַּיִן, מִי יוֹדֵעַ, אִם לֹא קָסֹם הִקְסִימָהוּ⁷.

– שְׁתֵה נָא, אָחִי, שְׁתֵה, אַךְ אִשָּׁה “פַּת־לַפֶּה” הִיא אֲשֶׁר הֵמַר לָהּ שַׁדַּי מְאֹד; אֲנִי אֲפַיְּסֶנָּה וְאֶתְרַצֶּה לָהּ.

כָּכָה נִחֲמָה אַמְרֵי אֶת אָחִיהָ וְאֶת עַצְמָהּ.

הָאָחוֹת הָרַחֲמָנִיָּה

הַחַיִּים בְּבֵית הָאִכָּר רוֹדֶל הָיוּ מְלֵאִים תְּנוּעָה וָרָעַשׁ. יְחֵפֵהפִיָּה – כָּכָה קָרְאוּ מֵאָז לְאַמְרֵי – הָיְתָה זְרִיזָה וּמְבִינָה הַכֹּל וַתֵּדַע לִרְכֹּש לָהּ אַהֲבַת כָּל בְּנֵי הַבָּיִת; הִיא יָדְעָה לְהַגִּיד אֶל הָאִכָּרָה הַצְּעִירָה, אֲשֶׁר בָּאָה זֶה מִקָּרוֹב אֶל הַכְּפָר, אֶת כָּל הַמִּנְהָגִים אֲשֶׁר עַל פִּיהֶם יִתְנַהֲגוּ פֹה, הִיא לִמְּדַתָּהּ לָדַעַת אֶת תְּכוּנַת קְרוֹבֶיהָ וּלְהָבִין אֶת כָּל אֲשֶׁר עָלֶיהָ לַעֲשׂוֹת, וְאֶת הָאִכָּר הַזָּקֵן, שֶׁהִתְרַעֵם כָּל הַיָּמִים וְלֹא מָצָא נַחַת, עַל אֲשֶׁר הִקְדִּים לָנוּחַ מֵעֲבוֹדַת הַחַיִּים בְּטֶרֶם בָּא מוֹעֵד, יָדְעָה לְמַלְּאוֹת רָצוֹן, בְּסַפְּרָהּ לוֹ אֶת מַעֲלוֹת כַּלָּתוֹ הַטּוֹבוֹת, הַצְּפוּנוֹת בְּקִרְבָּהּ פְּנִימָה, אֲשֶׁר לֹא תְגַלֶּה אוֹתָן לְעֵינֵי כֹל; וְכַאֲשֶׁר נוֹלַד הַיֶּלֶד הָרִאשׁוֹן, עוֹד בְּטֶרֶם חָלְפָה שָׁנָה תְמִימָה, הָיְתָה אַמְרֵי מְאֻשָּׁרָה, וַתְּמַהֵר לְמַלְּאוֹת רְצוֹן כָּל אִישׁ בִּזְרִיזוּת רַבָּה, עַד כִּי כָל בְּנֵי הַבַּיִת מָלְאוּ תְהִלָּתָהּ, אֲבָל כְּדַרְכָּם הָיוּ גוֹעֲרִים בָּהּ עַל כָּל מִשְׁגֶּה קָטָן וְלֹא הִגִּידוּ שִׁבְחָהּ בְּפָנֶיהָ.

אוּלָם אַמְרֵי לֹא חִכְּתָה כְלָל לְשִׁבְחֵיהֶם, וַתֵּדַע לְהַגִּישׁ אֶל הַסָּב אֶת נֶכְדּוֹ הָרִאשׁוֹן בְּעִתּוֹ וְלַחֲזֹר וּלְקַחְתּוֹ מִפָּנָיו בְּמוֹעֲדוֹ, עַד כִּי הִתְעַנְּגוּ כָל בְּנֵי הַבַּיִת לְמַעֲשֶׂיהָ אֵלֶּה. כַּאֲשֶׁר צָמְחָה לַתִּינוֹק הַשֵּׁן הָרִאשׁוֹנָה מִהֲרָה לְהַגִּישׁוֹ אֶל הָאִכָּר רוֹדֶל הַזָּקֵן וְהוּא אָמַר לָהּ: "אֲנִי נוֹתֵן לָךְ שֵׁשׁ פְּרוּטוֹת עַל הַשִּׂמְחָה הָרַבָּה הַזֹּאת אֲשֶׁר שִׂמַּחְתִּנִּי. אֲבָל הֲתֵדְעִי אֵיזוֹ? אֶת אֵלֶּה אֲשֶׁר גָּנַבְתְּ מִמֶּנִּי בְיֹום חֲתֻנַּת בְּנִי; מֵעַתָּה הֲרֵי הֵן שֶׁלָּךְ בֶּאֱמֶת.

עִם כָּל זֶה לֹא שָׁכְחָה אַמְרֵי אֶת מָרַן הַשְּׁחוֹרָה. אָמְנָם רַבָּה הָיְתָה הָעֲבוֹדָה וְקָשָׁה עַד אֲשֶׁר נִתְפַּיְּסָה הַזְּקֵנָה. מָרַן לֹא חָפְצָה לָדַעַת דָּבָר עַל אֹדוֹת יְחֵפֵהפִיָּה, וּבְעָלֶיהָ הַחֲדָשִׁים לֹא סָבְלוּ כִי תֵלֵךְ אַמְרֵי אֵלֶיהָ, בְּיִחוּד הֶחֱמִירוּ שֶׁלֹּא תִקַּח אֶת הַתִּינוֹק עִמָּהּ בְּלֶכְתָּהּ שָׁמָּה, כִּי יָרְאוּ פֶן תַּחְבֹּל לַתִּינוֹק בִּקְסָמֶיהָ. חָכְמָה וְסַבְלָנוּת רַבָּה דְרוּשׁוֹת הָיוּ, כְּדֵי לְנַצֵּחַ אֶת הַשִּׂנְאָה הַזֹּאת; אוּלָם הַנִּצָּחוֹן הִכְרִיעַ עַל יָדָהּ. וְעוֹד גַּם זֹאת, כִּי הִשְׂכִּילָה יְחֵפֵהפִיָּה לְהַטּוֹת אֶת לֵב רוֹדֶל לְבַקֵּר אֶת מָרַן הַשְּׁחוֹרָה בְּבֵיתָהּ פְּעָמִים רַבּוֹת. אוּלָם הַבִּקּוּרִים הָאֵלֶּה פָסְקוּ מַהֵר, כִּי מָרַן הַשְּׁחוֹרָה אָמְרָה פַעַם אֶחָת: “הֲרֵי אֲנִי כְבַת שִׁבְעִים וּבִלִּיתִי יָמַי בְּלִי יְדִידוּת הָאִכָּרִים הַנְּדִיבִים; אֵין הֶעָמָל כַּדַּאי לְשַׁנּוֹת אֶת אֹרַח חַיָּי”.

גַּם דָּמִי הָיָה בָא, כְּמוּבָן, לְעִתִּים קְרוֹבוֹת אֶל אֲחוֹתוֹ, אוּלָם רוֹדֶל הַצָּעִיר הִתְרַעֵם עַל זֶה בְּאָמְרוֹ בְצֶדֶק, כִּי עַל יְדֵי כָךְ עָלָיו לְכַלְכֵּל גַּם אֶת הַנַּעַר הַגָּדוֹל הַזֶּה; אִי אֶפְשָׁר לְפַקֵּחַ עַל בַּיִת כָּזֶה וְלָדַעַת אִם לֹא תַעֲנִיק לוֹ אַחַת הַשְּׁפָחוֹת דָּבָר, עַל כֵּן אָסַר עַל דָּמִי לְבַקֵּר אֶת בֵּיתוֹ זוּלָתִי בַיּוֹם הָרִאשׁוֹן לַשָּׁבוּעַ אַחַר הַצָּהֳרָיִם. אֲבָל דָּמִי חָשַׁק מְאֹד לְהִסְתַּפֵּחַ אֶל בַּיִת מָלֵא כָּל טוֹב כָּזֶה, וְלוּ גַם בְּתוֹר עָבֶד. סִתּוּת הָאֲבָנִים הִיא מְלָאכָה שֶׁאֵינָהּ מְפַרְנֶסֶת אֶת בְּעָלֶיהָ בְּרֶוַח. יְחֵפֵהפִיָּה הִרְבְּתָה לְהִתְנַגֵּד לִרְצוֹן אָחִיהָ; הִיא הִזְכִּירָה לוֹ, כִּי זֹאת לוֹ מְלֶאכֶת יָד הַשְּׁנִיָּה וְאוֹתָהּ חָלִילָה לוֹ מֵעֲזֹב עוֹד; אַל יָמִיר מְלָאכָה בִמְלָאכָה, בְּחָשְׁבוֹ כִי הַחֲדָשָׁה תָבִיא לוֹ בְרָכָה; הָאָדָם צָרִיךְ לִהְיוֹת מְאֻשָּׁר בְּמִשְׁלֹחַ יָדוֹ, וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יְבַקֵּשׁ לוֹ תָמִיד פַּרְנָסוֹת חֲדָשׁוֹת לֹא יַצְלִיחַ. דָּמִי שָׁמַע בַּיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים לְקוֹל אֲחוֹתוֹ, הַשְׁפָּעַת יְחֵפֵהפִיָּה עַל דָּמִי הָיְתָה כָל כָּךְ רַבָּה, וְכָל כָּךְ טִבְעִי הָיָה הַדָּבָר וּמוּבָן מֵאֵלָיו, כִּי עָלֶיהָ לִדְאֹג לְאָחִיהָ, עַד כִּי קָרְאוּ לְאָחִיהָ בְּשֵׁם “אָחִיהָ שֶׁל יְחֵפֵהפִיָּה”, וּכְאִלּוּ לֹא אָחִיהָ הוּא כִי אִם בְּנָהּ, וְאוּלָם גָּדוֹל הָיָה מִמֶּנָּה בְּקוֹמָתוֹ וְלֹא שָׂם לוֹ פָנִים כִי נִכְנָע הוּא לָהּ. וְלֹא אַחַת הִתְאוֹנֵן, כִּי כְתוֹלַעַת תֹּאכַל אֶת בְּשָׂרוֹ הַמַּחֲשָׁבָה, שֶׁיַּקְטִינוּ אֶת עֶרְכּוֹ מֵעֶרְכָּהּ, כִּי לֹא חֻנַּן בְּלָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדוֹלֹות כָּמוֹהָ. וַיִּשְׁפֹּךְ אֶת מֶרְיוֹ וְאֶת רוּחוֹ הַקָּשָׁה עַל רֹאשׁ אֲחוֹתוֹ. אַמְרֵי נָשְׂאָה אֶת עֶלְבּוֹנָהּ בְּדוּמִיָּה, וּכְכָל אֲשֶׁר הִתְאַמֵּץ לְהַרְאוֹת לְעֵינֵי הַבְּרִיּוֹת, כִּי עַל אַמְרֵי לִשְׁמֹעַ בְּקוֹלוֹ, כֵּן גָּדַל שֵׁם כְּבוֹדָהּ בְּעֵינֵי יוֹשְׁבֵי הַכְּפָר וְכֻלָּם נָתְנוּ צֶדֶק אֶל כָּל אֲשֶׁר הִיא עוֹשָׂה עִם דָּמִי אָחִיהָ, בְּיִחוּד בִּרְאוֹתָם בְּהִתְעַמֵּר דָּמִי בָהּ וְהִיא דָאֹג תִּדְאַג לוֹ כְאֵם רַחֲמָנִיָּה. הִיא הָיְתָה כֹובֶסֶת וְתוֹפֶרֶת בִּשְׁבִילוֹ בַלֵּילוֹת וּבְכָל עֵת הָיוּ בְגָדָיו נְקִיִּים מִכָּל בַּחוּרֵי הַכְּפָר, גַּם שִׁלְּמָה מִכֶּסֶף מַשְׂכֻּרְתָהּ אֶל הָרַצְעָן כִּי יַעֲשֶׂה גַם לְאָחִיהָ זוּג נַעֲלֵי־שְׂרֹךְ כִּשְׁנֵי זוּגֵי נַעֲלֵי הַשְּׂרֹךְ שֶׁהִיא מְקַבֶּלֶת מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה נוֹסָף עַל מַשְׂכֻּרְתָּהּ, וְאוּלָם הִיא עַצְמָהּ הָיְתָה מְהַלֶּכֶת יְחֵפָה, וְרַק לְעִתִּים רְחוֹקוֹת מְאֹד רָאוּ אוֹתָהּ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן לַשָּׁבוּעַ בְּבֵית־הַתְּפִלָּה וּנְעָלִים בְּרַגְלֶיהָ.

הַרְבֵּה רֹגֶז וָצַעַר שָׂבְעָה אַמְרֵי אֲשֵׁר הָיָה דָמִי, בִּבְלִי דַעַת כֵּיצַד, מַטָּרָה לְחִצֵּי מַהֲתַלּוֹת יוֹשְׁבֵי הַכְּפָר וְלַעֲגָם. הִיא הָיְתָה גוֹעֶרֶת בּוֹ לְבַל יִתֵּן אֶת נַפְשׁוֹ לִשְׂחוֹק וָקֶלֶס; אֲבָל הוּא עָנָה, כִּי תַטִּיף מוּסָרָהּ אֶל אָזְנֵי הַמַּלְעִיגִים וְלֹא אֶל אָזְנָיו הוּא, כִּי לֹא יוּכַל לָהֶם. אוּלָם כָּזֹאת נִבְצְרָה מִמֶּנּוּ לַעֲשׂוֹת, וּבְנַפְשׁוֹ פְנִימָה לֹא הָיָה דָמִי רוֹצֶה כְלָל לִמְנֹעַ מִיּוֹשְׁבֵי הַכְּפָר לְהִתְעַלֵּל בּוֹ; אָמְנָם חָרָה לוֹ לִפְעָמִים עַל אֲשֶׁר יִשְׂחֲקוּ הַכֹּל עָלָיו וְהַצְּעִירִים מִמֶּנּוּ לְיָמִים מִתְגַדְּלִים עָלָיו, אוּלָם עוֹד יוֹתֵר חָרָה אַפּוֹ, אִם עָבְרוּ עָלָיו בְּלִי שִׂים לֵב, וְאָז הָיָה מֵשִׂים עַצְמוֹ שׁוֹטֶה, וַיְהִי מַטָּרָה לְמַהֲתַלּוֹת.

לְעֻמַּת זֶה הָיָה לֵב אַמְרֵי נוֹטֶה יוֹתֵר לְהִתְבּוֹדְדוּת, כַּאֲשֶׁר הֵעִידָה תָמִיד מָרַן הַשְּׁחוֹרָה. הִיא דָבְקָה רַק בַּחֲבֵרָה אַחַת אֲשֶׁר אִתָּהּ הָיְתָה מְשַׂחֶקֶת תָּמִיד, הִיא בַת הַפֶּחָמִי מַתֵּהִיס, אֲשֶׁר זֶה שָׁנִים רַבּוֹת הִיא עוֹבֶדֶת בְּבֵית חֲרֹשֶת בְּאֶלְזַס, וְדָבָר לֹא נִשְׁמַע אֹדוֹתֶיהָ. יְחֵפֵהפִיָּה הָיְתָה בוֹדֵדָה לְעַצְמָהּ, עַד אֲשֶׁר לֹא נִמְנְתָה עַל בְּנֵי הַנְּעוּרִים אֲשֶׁר בַּכְּפָר; אָמְנָם שָׁלוֹם הָיָה בֵּינָהּ וּבֵין בְּנוֹת גִּילָהּ, גַּם בָּאָה אִתָּן בְּשִׂיחָה, אוּלָם בַּת שַׁעֲשׁוּעֶיהָ הָיְתָה רַק מָרַן הַשְּׁחוֹרָה לְבַדָּהּ, וּמִפְּנֵי שֶׁהָיְתָה יְחֵפֵהפִיָּה מֻפְרֶשֶׁת כָּל כָּךְ, לֹא הָיְתָה לָהּ עוֹד כָּל הַשְׁפָּעָה עַל אֹפֶן חַיֵּי דָמִי, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁלָּעֲגוּ לוֹ חֲבֵרָיו וְהִתְקַלְּסוּ בוֹ, הָיָה תָמִיד זָקוּק לְחָבֵר לְהִתְדַּבֵּק בּוֹ וְלֹא יָכֹל לִחְיוֹת לְבַדּוֹ כַאֲחוֹתוֹ.

וְאוּלָם דָּמִי הִשְׁתַּחְרֵר פִּתְאֹם, וּבְיוֹם רִאשׁוֹן לְשָׁבוּעַ אֶחָד הֶרְאָה לַאֲחוֹתוֹ אֶת דְּמֵי הַקְּדִימָה אֲשֶׁר קִבֵּל, כִּי הִשְׂכִּיר אֶת עַצְמוֹ לַעֲבֹר אֶל שֶׁקֶּנַּר אֲשֶׁר בְּהִרְלִינְגֶן.

– אִלּוּ אָמַרְתָּ לִי קֹדֶם, הָיִיתִי מוֹצְאָה בִשְׁבִילְךָ עֲבוֹדָה יוֹתֵר טוֹבָה. הָיִיתִי נוֹתֶנֶת עַל יָדְךָ מִכְתָּב אֶל אִכָּרַת לַנְדְפְרִיד אֲשֶׁר בְאַלְגּוֹי וְשָׁם הָיוּ מְאַמְּצִים אוֹתְךָ כְּאֶחָד מִבְּנֵיהֶם.

– הַחֲרִישִׁי וְאַל תַּזְכִּירִי אוֹתָהּ, – קָרָא דָמִי קָשׁוֹת, – זֶה שְׁלֹש עֶשְׂרֵה שָׁנָה חַיֶּבֶת הִיא לִי מִכְנְסֵי עוֹר, אֲשֶׁר הִבְטִיחָה לָתֵת לִי, הֲתִזְכְּרִי עוֹד? אָז, בְּעוֹדֵנוּ יְלָדִים קְטַנִּים וְהָיִינוּ חוֹשְׁבִים, כִּי נִדְפֹּק עַל הַדֶּלֶת וְהָאָב וְהָאֵם יִפְתְּחוּ לָנוּ. אַל נָא תְדַבְּרִי אֵלַי עַל אִכָּרֵי לַנְדְפְרִיד, מִי יוֹדֵעַ אִם יַזְכִּירוּ אוֹתָנוּ עוֹד אַף פָּעַם? מִי יֹודֵעַ אִם עוֹדָם בַּחַיִּים?

– כֵּן, הִיא עוֹדֶנָּה חַיָּה, הֲלֹא הִיא שְׁאֵרַת בָּשָׂר לַאֲדוֹנִי וּקְרוֹבוֹ, וּשְׁמָהּ יִזָכֵר בְּבֵיתֵנוּ לְעִתִּים קְרוֹבוֹת. אֶת כָּל בְּנוֹתֶיהָ כְּבָר הִשִּׂיאָה לַאֲנָשִׁים וְרַק בֵּן יָחִיד לָהּ, אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לוֹ עוֹד אִשָּׁה וְהוּא יִנְחַל אֶת אֲחֻזַּת נַחֲלָתָהּ.

– כָּל חֶפְצֵךְ עַתָּה רַק לְהַבְזוֹת בְּעֵינַי אֶת עֲבוֹדָתִי הַחֲדָשָׁה, – וְאַתְּ אוֹמֶרֶת לִי, כִּי אֶפְשָׁר הָיָה לִי לְקַבֵּל עֲבוֹדָה אַחֶרֶת טוֹבָה מִמֶּנָּה. הֲטוֹב וְנָכוֹן הַדָּבָר הַזֶּה? גָּמַר אֶת דְּבָרָיו בְּקוֹל רוֹעֵד.

– הָהּ, דָּמִי, אַל נָא תִהְיֶה רַךְ לֵבָב, – קָרְאָה יְחֵפֵהפִיָּה. – הַאֲנִי אֶגְרַע מֵאָשְׁרְךָ דָּבָר? תָּמִיד תַּעֲמִיד פָּנִים כְּאִלּוּ הָאַוָּזִים יִשְּׁכוּךָ. זֹאת אַגִּיד לְךָ: הִסְתַּפֵּק בַּמֶּה שֶׁיֵּשׁ לְךָ, וְהַתְמֵד לַעֲבוֹד עַל מְקוֹמֶךָ. לֹא טוֹב לַעֲשׂוֹת כַּקּוּקִיָּה, אֲשֶׁר תִישַׁן בְּכָל לַיְלָה וְלַיְלָה עַל עֵץ אַחֵר. גַּם לִי אֶפְשָׁר הָיָה לְקַבֵּל עֲבוֹדָה אַחֶרֶת, אוּלָם אֵינִי רוֹצָה, כִּי הַקּוֹפֵץ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, זָר יֵחָשֵׁב לְעוֹלָם; כִּי אֵין אִישׁ יוֹדֵעַ אִם יֵשֵׁב מָחָר פֹּה וְלָכֵן גַּם הַיּוֹם לֹא יַחְשְׁבוּהוּ לְבֶן בָּיִת.

– מִנְעִי דִבְרֵי מוּסָרֵךְ וְאַל תַּטִּיפֵם בְּאָזְנָי, – קָרָא דָמִי וַיֹּאמַר לָסוּר מֵעָלֶיהָ בְקֶצֶף. – עִמִּי תִּתְנַהֲגִי בְרֹגֶז וְאֶל כָּל הָעוֹלָם אַתְּ מַרְאָה תָמִיד פָּנִים שׂוֹחֲקוֹת.

– יַעַן כִּי אָחִי אָתָּה, – קָרְאָה יְחֵפֵהפִיָּה בִצְחוֹק וַתְּלַטֵּף אֶת אָחִיהָ הַמִּתְאוֹנֵן.

אָמְנָם הֶבְדֵל רַב הָיָה בֵין הָאָח וּבֵין הָאָחוֹת. בִּתְכוּנָתוֹ שֶׁל דָּמִי נִמְצְאָה נְטִיָּה לְקַבְּצָנוּת וְיַחַד עִם זֶה גַם קֻרְטוֹב שֶׁל גַּאֲוָה, בְּעוֹד שֶׁיְּחֵפֵהפִיָּה הָיְתָה תָמִיד מְאִירָה פָנִים וְשׁוֹמַעַת בְּקוֹל אֲחֵרִים, וְיַחַד עִם זֶה הָיְתָה אֵיזוֹ גַאֲוָה פְנִימִית בְּקִרְבָּהּ, הַבָּאָה מִתּוֹךְ הַכָּרָה עַצְמִית, וַאֲשֶׁר, לַמְרוֹת הַכְנָעָתָהּ לְשָׁרֵת אֶת הַכֹּל, לֹא סָרָה מִמֶּנָּה.

בִּידֵי אַמְרֵי עָלְתָה עַתָּה לְהַשְׁקִיט אֶת רוּחַ אָחִיהָ הַסּוֹעֵר בְּאָמְרָהּ: רְאֵה, הִנֵּה עָלְתָה מַחֲשָׁבָה חֲדָשָׁה בְלִבִּי, אוּלָם עָלֶיךָ לְהָסִיר אֶת הָרֹגֶז מֵעַל פָּנֶיךָ, כִּי עַל לֵב רַע לֹא יָנוּחַ הַמְּעִיל. בְּיַד הָאִכָּר רוֹדֶל נִמְצָאִים עוֹד בִּגְדֵי אָבִינוּ הַמָּנוֹחַ; עַתָּה כְבָר גָּדַלְתָּ וְהֵם יִהְיוּ נָאִים לְךָ כָּרָאוּי, גַּם יִשְׂאוּ לְךָ פָנִים בְּבֹאֲךָ הִרְלִינְגָה לָבוּשׁ בִּגְדֵי יְשָׁרִים כָּאֵלֶּה, אָז יִרְאוּ הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יַעַבְדוּ אִתְּךָ יַחַד, כִּי בֵן אַתָּה לַאֲנָשִׁים יְשָׁרִים וְנִכְבָּדִים.

דִּבְרֵי אַמְרֵי אֵלֶּה יָשְׁרוּ בְעֵינֵי דָמִי. רוֹדֶל אָמְנָם סֵרַב לָתֵת אֶת בִּגְדֵי יוֹזֶנְהַנְס הַמֵּת לְאַמְרֵי, אַךְ הִיא הִשְׂכִּילָה לְהַטּוֹת אֶת לֵב הָאִכָּר לְחֶפְצָהּ וְהַבְּגָדִים נִמְסְרוּ לְיַד דָּמִי. אָז תּוֹלִיךְ יְחֵפֵהפִיָּה אֶת דָּמִי אֶל חַדְרָהּ וַתְּאַלְּצֵהוּ לִלְבֹּש מִיָּד אֶת מְעִיל אָבִיו וְאֶת חָזִיָּתוֹ, אֲבָל אֶת הַכֹּבַע לֹא נָתַן דָּמִי לַחֲבֹש לְרֹאשֹׁו, וּבְעָמְדוֹ כְבָר לָבוּשׁ אֶת הַמְּעִיל הִנִּיחָה אַמְרֵי אֶת יָדָהּ עַל שִׁכְמוֹ וַתֹּאמַר:

– עַתָּה הִנְּךָ גַּם אָחִי גַם אָבִי, עַתָּה יֵרָאֶה הַמְּעִיל שׁוּב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וְאִישׁ חָדָשׁ בּוֹ. רְאֵה, דָמִי, הִנֵּה לָבַשְׁתָּ אֶת שִׂמְלַת הַכָּבוֹד הַיּוֹתֵר יָפָה בְכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ; לְבַשׁ בָּהּ בְּכָבוֹד וֶהְיֵה בָהּ טֹוב וְיָשָׁר, כַּאֲשֶׁר הָיָה אָבִינוּ הַמָּנוֹחַ.

יוֹתֵר לֹא עָצְרָה כֹחַ לִדַבֵּר וַתָּשֶׂם אֶת רֹאשָׁהּ עַל שֶׁכֶם אָחִיהָ וּדְמָעוֹת נִגְּרוּ עַל שִׂמְלַת אָבִיהָ אֲשֶׁר רָאֲתָה שׁוּב אוֹר.

– אַתְּ אוֹמֶרֶת, כִּי רַךְ לֵב אֲנִי, – נִחֵם דָּמִי אוֹתָהּ, וְאוּלָם אַתְּ רַכַּת לֵב יוֹתֵר מִמֶּנִּי.

וְאָמְנָם הָיְתָה אַמְרֵי נִסְעֶרֶת עַל נְקַלָּה מִכָּל דָּבָר, וְאוּלָם יַחַד עִם זֶה הָיְתָה גַם אַמִּיצַת לֵב וְקַלָּה כְיֶלֶד; וּבְצֶדֶק הֵעִירָה מָרַן אֹדוֹתֶיהָ, כַּאֲשֶׁר נִרְדְּמָה אַמְרֵי בַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה, כִּי יְקִיצָהּ וְשֵׁנָה, צְחוֹק וּבְכִי מְעֹרָבִים בָּהּ יָחַד. רֶגַע נִרְעֲשָׁה מִכָּל מִקְרֶה וְרֶגַע שָׁבָה לִמְנוּחָתָהּ.

וְאַמְרֵי הוֹסִיפָה לִבְכּוֹת.

– דִּמְעוֹתַיִךְ תָּעֵקְנָה עַל לִבִּי, – קָרָא דָמִי, – וְלִבִּי הֵן יִכְבַּד מְאֹד גַּם בִּלְעֲדֵי כֵן, כִּי אֶעֱזֹב אֶת כְּפַר מוֹלַדְתִּי לָבֹא בֵין אֲנָשִׁים זָרִים. טוֹב לָךְ כִּי תַרְנִינִי לִבִּי וְלֹא לִמְסֹךְ עָלַי רוּחַ יָגוֹן כֵּהֶה.

– מַחֲשָׁבוֹת טוֹבוֹת וִישָׁרוֹת יַרְנִינוּ לֵב, – קָרְאָה יְחֵפֵהפִיָּה – וְלֹא תָעֵקְנָה. וְאוּלָם צָדַקְתָּ, אָחִי, עָמוּס אַתָּה לְמַדַּי וְחָלִילָה לִי לְהוֹסִיף עָלֶיךָ מַשָּׂא, פֶּן יְבֻלַּע לָךְ. אָמְנָם פְּתַיָּה אָנִי. אַךְ בֹּאָה נָא עִמָּדִי, הִנֵּה יֵשׁ אֶת נַפְשִׁי לִרְאוֹת מַה תַּגִּיד הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר יַעֲמֹד עַתָּה אָבִינוּ שֵׁנִית לְפָנֶיהָ, אַךְ לֹא זֹאת חָפַצְתִּי לְהַגִּיד. בֹּא, עַתָּה נֵדַע לְאָן עוֹד עָלֵינוּ לָלֶכֶת, מִמִּי וּמִמַּה עָלֶיךָ עוֹד לָקַחַת בִּרְכַּת הַפְּרֵדָה; וְאִם אַךְ מַהֲלַך שָׁעָה אַחַת תַּרְחִיק לָלֶכֶת מִזֶּה, אֲבָל הֵן יוֹצֵא אַתָּה מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה וְלָכֵן עָלֶיךְ לְבָרֵךְ אוֹתוֹ בְצֵאתֶךָ. גַּם לִי יֵצַר מְאֹד, כִּי לֹא תוֹסִיף עוֹד לִהְיוֹת עִמָּדִי, וְכִי לֹא אוֹסִיף אֲנִי לִהְיוֹת עוֹד עִמָּךְ; אֵין אֶת נַפְשִׁי לִמְשֹׁל בְּךָ כַּאֲשֶׁר יְרַנְּנוּ אַחֲרַי הַבְּרִיּוֹת. כֵּן, כֵּן, אָמְנָם צָדְקוּ דִבְרֵי מָרַן הַשְּׁחוֹרָה: לְבָדָד, מִלָּה רַבַּת עֶרֶךְ הִיא, אֲשֶׁר לֹא תֵחָקֵר, וְאֵין לָבוֹא עַד סוֹפָהּ. בְּעוֹדְךָ יוֹשֵׁב עִמָּדִי, שָׁם מִמּוּל הָרְחוֹב, יֵשׁ גַּם אֲשֶׁר עָבְרוּ שְׁמוֹנַת יָמִים וְאֶת פָּנֶיךָ לֹא רָאִיתִי, וּמַה בְכָךְ? הֵן יָכֹל אוּכַל בְּכָל רֶגַע, אֲשֶׁר תֶּחֱשַׁק נַפְשִׁי, לִרְאוֹתְךָ, וּמַה טוֹב וּמַה נָעִים אִם יֵשְׁבוּ אָח וְאָחוֹת יָחַד; אוּלָם?… אַךְ הֵן לֹא אֶל יַרְכְּתֵי תֵבֵל תִּסַּע… רְאֵה, בִּקַּשְׁתִּיךָ, הִשָּׁמֶר לְךָ לְבַל תָּרִים מַשָּׂא כָבֵד פֶּן יְבֻלַּע לְךָ, וְאִם קָרֹעַ יִקָּרַע לְךָ אֶחָד מִבְּגָדֶיךָ, שַׁלְּחֵהוּ אֵלָי; אֲנִי אַטְלִיא וַאֲתַקֵּן אֶת כָּל בְּגַָדֶיךָ וְגַרְבֶּיךָ. עַתָּה בֹא אִתִּי, הָבָה נֵלְכָה אֶל בֵּית הַקְּבָרוֹת.

וְאוּלָם דָּמִי לֹא אָבָה לָלֶכֶת אַחֲרֶיהָ, בְּאָמְרוֹ, כִּי לִבּוֹ יִכְבַּד עָלָיו גַּם בִּלְעֲדֵי זֶה. יְחֵפֵהפִיָּה לֹא עָמְדָה עַל דַּעְתָּהּ. דָּמִי פָשַׁט אֶת בִּגְדֵי אָבִיו וִיחֵפֵהפִיָּה שָׂמָה אוֹתָם בַּשַּׂק אֲשֶׁר הִשְׁתַּמְּשָׁה בּוֹ לְפָנִים, בִּהְיוֹתָהּ עוֹד רוֹעַת־אַוָּזִים, לְאַדֶּרֶת, וַאֲשֶׁר שֵׁם אָבִיהָ עוֹד רָשׁוּם עָלָיו. אֲבָל הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעָה אַמְרֵי אֶת דָּמִי, כִּי יִשְׁלַח לָהּ אֶת הַשַּׂק בְּהִזְדַּמְּנוּת רִאשׁוֹנָה אֲשֶׁר תָּבֹא לְיָדוֹ.

הָאָח וְהָאָחוֹת הָלְכוּ יַחַד הָלְאָה. עֲגָלָה מֵהִרְלִינְגֶן עָבְרָה דֶרֶךְ הַכְּפָר וְדָמִי קָרָא לָעֶגְלוֹן כִּי יַעֲצֹר בְּסוּסוֹ וַיְמַהֵר אֶל הָעֲגָלָה וַיָּשֶׂם אֶת כָּל רְכוּשׁוֹ עָלֶיהָ. אַחֲרֵי כֵן יָצְאוּ שְׁנֵיהֶם אֲחוּזֵי יָד מִחוּץ לַכְּפָר. יְחֵפֵהפִיָּה בִקְּשָׁה לְהַצְהִיל אֶת רוּחוֹ וַתֹּאמַר:

– הֲתִזְכֹּר אֶת הַחִידָה אֲשֶׁר חַדְתִּי לְךָ אֵצֶל תַּנּוּר־הָאוֹפִים.

– לֹא יָדָעְתִּי!

– זְכֹר נָא: מַה הִיא הַמִּדָּה הַיּוֹתֵר טוֹבָה אֲשֶׁר לְתַנּוּר הָאוֹפִים? הַאֻמְנָם לֹא יָדַעְתָּ עוֹד?

– לֹא יָדָעְתִּי!

– הַמִּדָּה הַיּוֹתֵר טוֹבָה אֲשֶׁר לְתַנּוּר־הָאוֹפִים הִיא, כִּי לֹא יֹאכַל בְּעַצְמוֹ אֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹפֶה.

– אָכֵן, אַתְּ יְכֹלָה לְהִתְבַּדֵּחַ: אַתְּ תִּשָּׁאֲרִי בִכְפַר מוֹלַדְתֵּנוּ.

– הֲלֹא זֶה הָיָה חֶפְצֶךָ, וְגַם אַתָּה תוּכַל לִשְׂמֹחַ אִם רַק חָפֹץ תַּחְפֹּץ.

דוּמָם לִוְּתָה אַמְרֵי אֶת אָחִיהָ עַד הַגִּיעָם אֶל הָלְדֶּרְוַזֶּן; שָׁם אֵצֶל אֲגַס הַבָּר אָמְרָה לוֹ:

– פֹּה נִפָּרֵד אִישׁ מֵעַל אֲחֹותֹו. יִשְׁמָרְךָ אֲדוֹנָי מִכָּל רַע וְאַל תִּירָא מִפְּנֵי כָל שֵׁד בַּלָּהוֹת.

הָאָח וְהָאָחוֹת חִבְּקוּ אֶת יְדֵיהֶם וַיְנַעְנְעוּן בְּחָזְקָה. דָּמִי שָׂם אֶת פָּנָיו אֶל הַדֶּרֶךְ הָעוֹלָה הִרְלִינְגָה וִיחֵפֵהפִיָּה שָׁבָה אֶל הַכְּפָר. וְרַק בְּבֹאָם אֶל מוֹרַד הָהָר, בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לֹא תוּכַל עוֹד עֵין דָּמִי לִרְאוֹתָהּ מָצְאָה אֶת לִבָּהּ לְהָרִים אֶת סִנָּרָהּ אֶל מוּל עֵינֶיהָ וַתִּמַּח אֶת דִּמְעוֹתֶיהָ אֲשֶׁר נִגְּרוּ עַל לְחָיֶיהָ וַתֹּאמַר: סְלַח נָא אֵלִי, עַל אֲשֶׁר אָמַרְתִּי, כִּי טוֹב הֱיוֹתִי לְבַדִּי. מוֹדָה אֲנִי לְךָ אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ עַל הָאָח אֲשֶׁר נָתַתָּ לִי. הַאֲרֵךּ נָא יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו כָּל עוֹד אֲשֶׁר אֶחְיֶה אָנִי.

אַמְרֵי שָׁבָה הַכְּפָרָה וְהִנֵּה כְמוֹ רֵיק הוּא בְעֵינֶיהָ וּבָעֶרֶב בַּהֲנִיעָה אֶת יַלְדֵי בְעָלֶיהָ לֹא יָכְלָה לְהַעֲבִיר אַף שִׁיר אֶחָד עַל שְׂפָתֶיהָ כַּאֲשֶׁר הִסְכִּינָה יוֹם יוֹם לְזַמֵּר כְּחוּגָה. הִיא הָגְתָה כָל הָעֵת בְּדָמִי אָחִיהָ: אֵיפֹה הוּא עַתָּה, וּמַה הֵם הַדְּבָרִים אֲשֶׁר יְדַבְּרוּ אֵלָיו, כֵּיצַד קִבְּלוּ אֶת פָּנָיו. וְלֹא יָכְלָה לְתָאֵר לָהּ, כִּי אָמְנָם אֵין עוֹד דָּמִי אָחִיהָ אִתָּהּ. מַה כָּלְתָה נַפְשָׁהּ לָרוּץ שָׁמָּה וּלְסַפֵּר לְכָל בְּנֵי הָאָדָם, מַה טוֹב הוּא אָחִיהָ, וְכִי יִהְיוּ גַם הֵם טוֹבִים אֵלָיו; אוּלָם הִיא נִחֲמָה אֶת נַפְשָׁהּ לֵאמֹר, כִּי יִבָּצֵר מֵאָדָם לִדְאֹג תָּמִיד וּבְכָל מָקוֹם בְּעַד זוּלָתוֹ, וְתִקְוָתָהּ הִיא, כִּי טוֹב לוֹ לְדָמִי כִי יִדְאַג הוּא לְנַפְשׁוֹ.

בַּלַּיְלָה הָלְכָה אֶל חֶדְרָהּ, רָחֲצָה שֵׁנִית אֶת פָּנֶיהָ, קָלְעָה אֶת שַׂעֲרֹותֶיהָ לְמַחְלָפוֹת וַתִּלְבַּשׁ אֶת שִׂמְלוֹתֶיהָ שֵׁנִית, כְּאִלּוּ שְׁעַת הַבֹּקֶר עַתָּה: הִנֵּה נִתְחַדֵּשׁ הַיּוֹם, וְהִיא הֵקִיצָה שׁוּב.

כַּאֲשֶׁר עָלוּ כָל בְּנֵי הַבַּיִת עַל מִטָּתָם וַיָּנוּמוּ, הָלְכָה שֵׁנִית אֶל מָרַן הַשְּׁחוֹרָה וַתֵּשֶׁב שָׁעוֹת מִסְפָּר, בְּלִי לְהַעֲלוֹת נֵר, עַל יַד מִטָּתָהּ בַּחֶדֶר הָאָפֵל; הֵן שׂוֹחֲחוּ בֵינֵיהֶן עַל כָּל אֲשֶׁר יָחוּשׁ לִבּוֹ שֶׁל הָאָדָם אֲשֶׁר נֶפֶשׁ חַיָּה לוֹ בַנֵּכָר, בָּעוֹלָם הַגָּדוֹל, וְהִיא עֶצֶם מֵעֲצָמָיו וּבָשָׂר מִבְּשָׂרוֹ. וְרַק כַּאֲשֶׁר כְּבָר נִרְדְּמָה מָרַן הַשְּׁחוֹרָה הִתְחַמְּקָה יְחֵפֵהפִיָּה וַתֵּצֵא. וּבְטֶרֶם תַּעֲזֹב אֶת הַבַּיִת לָקְחָה אֶת הַגִּיגִית וַתְּמַלְּאֶנָּה מַיִם בְּעַד מָרַן וְאֶת הָעֵצִים שָׂמָה עַל הָאָח וַתַּעַרְכֵם בְּסֵדֶר, אֲשֶׁר בְּקוּם הַזְּקֵנָה מָחָר בַּבֹּקֶר עָלֶיהָ רַק לָשִׂים אֵשׁ מִתַּחַת הָעֵצִים וּלְהַדְלִיקָם. וְרַק אָז חָזְרָה אֶל בֵּיתָהּ.

מַה תִּתֵּן וּמַה תּוֹסִיף נִדְבַת כֶּסֶף: כַּאֲשֶׁר יֻתַּן כֵֵּן יֻקָּח. הֲלֹא זֶה יֵרָצֶה אֲשֶׁר אֶת נַפְשׁוֹ יִתֵּן נְדָבָה.

שְׁעוֹת הַחֹפֶשׁ וּמְנוּחַת הַשַּׁבָּתוֹן הִקְדִּישָׁה אַמְרֵי לְמָרַן הַשְּׁחוֹרָה, אֲשֶׁר לְעִתִּים קְרוֹבוֹת הָיְתָה גוֹעֶרֶת בָּהּ, בַּעֲשׂוֹתָהּ דָבָר אֲשֶׁר לֹא הָיָה לָהּ לְרָצוֹן; וְאַף פַּעַם לֹא שָׁאֲלָה אַמְרֵי אֶת עַצְמָהּ: אֵיךְ תְּחָרְפֵנִי וַאֲנִי מַקְדִּישׁ⁸ לָהּ חֵלֶק מֵעִתּוֹתָי? וְאַף לֹא עָלְתָה עַל דַּעְתָּהּ, כִּי תַקְדִּישׁ לָהּ דָּבָר. וְרַק בְּשִׁבְתָּהּ חֶרֶשׁ בְּעַרְבֵי יֹום הָרִאשׁוֹן לַשָּׁבוּעַ עַל יַד הַבּוֹדֵדָה לִפְנֵי מִפְתַּן בֵּיתָהּ וַתִּשְׁמַע אוֹתָהּ מְסַפֶּרֶת בַּפַּעַם הָאֶלֶף וְאֶחָת, מַה נֶהְדָּר הָיָה הַנַּעַר יוֹהַנֶּס שֶׁלָּהּ בְּיוֹם הָרִאשׁוֹן לַשָּׁבוּעַ וּמַה יָפֶה הָיָה מַרְאֵהוּ, וּבַחוּרֵי הַכְּפָר וּבְתוּלוֹתָיו הָיוּ עוֹבְרִים לִפְנֵיהֶם מְשׁוֹרְרִים, מְזַמְּרִים וּמְחַלְּלִים שִׁירִים וּמִזְמוֹרִים שׁוֹנִים, רַק אָז נוֹדַע לִיחֵפֵהפִיָּה כִּי אֶת מִבְחַר יְמֵי עֲלוּמֶיהָ וְאֶת מֵיטַב רִגְעֵי חַיֶּיהָ הִיא מַקְרִיבָה קָרְבָּן לְמָרַן הַשְּׁחוֹרָה. אָז תַּשְׁפִּיל קוֹלָהּ וְתַנְעִים לְזַמֵּר אוֹתָם הַשִּׁירִים עַצְמָם שֶׁשָּׁרוּ זֶה עַתָּה הַבַּחוּרִים וְהַבְּתוּלוֹת הָעַלִּיזִים הַנּוֹדְדִים דֶּרֶךְ הַכְּפָר, וְאוּלָם בְּהִסְתַּכְּלָהּ בִּפְנֵי מָרַן הַשְּׁחוֹרָה פָסְקָה מִזַּמֵּר וְעַל לִבָּהּ תַּעֲלֶה מַחֲשָׁבָה, כִּי טוֹב כִּי אֵין דָּמִי עַתָּה בַכְּפָר, וְלֹא יוֹסִיף עוֹד לִהְיוֹת מַטָּרָה לְחִצֵּי לַעֲגָם הַשְּׁנוּנִים, וּבְשׁוּבוֹ יִהְיֶה לְגָדוֹל וְהַכֹּל יַחַלְקוּ לוֹ כָבוֹד.

בְּלֵילוֹת הַחֹרֶף, בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ טֹוִים וּמְזַמְּרִים בְּבֵית רוֹדֶל, נִתְּנָה הָרְשׁוּת לִיחֵפֵהפִיָּה לְזַמֵּר גַּם הִיא, וְאִם כִּי חֻנְּנָה בְקוֹל אַדִּיר וְצָלוּל, לֹא הָיְתָה מְזַמֶּרֶת כִּי אִם אֶת הַקּוֹל הַשֵּׁנִי, הוּא קוֹל הַלְּוָי. רוֹזֶל, אֲחוֹת רוֹדֶל הַבְּתוּלָה, הַגְּדוֹלָה מִיחֵפֵהפִיָּה אַךְ בְּשָׁנָה אַחַת, הָיְתָה מְזַמֶּרֶת תָּמִיד אֶת הַקּוֹל הָרִאשׁוֹן, הוּא הַקּוֹל הַיְסוֹדִי, וּמֵאֵלָיו מוּבָן, כִּי גַם קוֹל אַמְרֵי הָיָה מֻכְרָח לְשָׁרֵת אוֹתָהּ וְלַעֲזֹר לָהּ בְּזִמְרָתָהּ, כִּי אָמְנָם עָמֵר הִתְעַמְּרָה רוֹזֶל בִּיחֵפֵהפִיָּה וּבְמִסְתָּרִים הִתְנַהֲגָה אִתָּהּ כַּאֲשֶׁר יִתְנַהֵג אִישׁ בִּבְהֵמָה הָעוֹמֶדֶת לְמַשָּׂא. וּבַאֲשֶׁר יְחֵפֵהפִיָּה הָיְתָה מְפֻרְסֶמֶת בְּכָל הַכְּפָר כִּי תַשְׂכִּיל לְכַלְכֵּל אֶת מֶשֶׁק בֵּית רוֹדֶל, הָיְתָה רוֹזֶל אוֹהֶבֶת לְהִתְפָּאֵר בִּפְנֵי הַבְּרִיּוֹת, כִּי רַבּוֹת תַּעֲמֹל לְהוֹרוֹתָהּ דָּעַת, כִּי בְּכָל אֲשֶׁר הִיא עוֹשָׂה עוֹד עִקְּבוֹת רוֹעַת־הָאַוָּזִים נוֹדָעוּ, וְכִי תַחְשֹׁב לָהּ לִצְדָקָה עַל בִּלְתִּי תִתָּהּ לִיחֵפֵהפִיָּה לְהֵרָאוֹת בְּנַוְלוּתָהּ לְעֵינֵי הַבְּרִיּוֹת.

נַעֲלֵי יְחֵפֵהפִיָּה הָיוּ לְעִתִּים קְרוֹבוֹת עִנְיָן לְהָתֵל בָּהּ, אִם כִּי לֹא תָמִיד עָלָה הַהִתּוּל יָפֶה. כִּמְעַט כָּל הַיָּמִים הָיְתָה אַמְרֵי מִתְהַלֶּכֶת יְחֵפַת רֶגֶל, חוּץ מִימוֹת הַחֹרֶף, שֶׁהָיְתָה נוֹעֶלֶת אֶת מַגָּפֵי הָאִכָּר הַכְּרוּתוֹת מַחֲצִיתָן הָעֶלְיוֹנָה, וּבְכָל זֹאת קִבְּלָה בְּכָל חֲצִי שָׁנָה זוּג נַעֲלֵי־שְׂרֹךְ חֲדָשׁוֹת נוֹסַף עַל מַשְׂכֻּרְתָּהּ, כַּנָּהוּג; הַנְּעָלִים הָאֵלֶּה עָמְדוּ בְחֶדְרָהּ מִבְּלִי אֲשֶׁר תִּגַּע בָּהֶן, וִיחֵפֵהפִיָּה מִתְהַלֶּכֶת בְּגָאוֹן וָעֹז, כְּאִלּוּ הָיְתָה נְעוּלָה אֶת כָּל נְעָלֶיהָ יָחַד; כִּי בְהַכָּרָתָהּ הַפְּנִימִית הָיְתָה נוֹעֶלֶת אוֹתָן.

שִׁשָּׁה זוּגוֹת נְעָלִים עָמְדוּ סְדוּרִים זֶה בְצַד זֶה מֵאָז עָבַד דָּמִי בְּבֵית שֶׁקֶּנַּר. וְהַנְּעָלִים מְמֻלָּאוֹת חָצִיר, וּמִפְּקִידָה לִפְקִידָה הָיְתָה יְחֵפֵהפִיָּה מוֹשַׁחַת אוֹתָן בְּעִטְרָן לְבַעֲבוּר תִּהְיֶינָה רַכּוֹת וְנוֹחוֹת. יְחֵפֵהפִיָּה כְבָר גָּדְלָה כָל קוֹמָתָהּ, לֹא גְבוֹהָה בְיוֹתֵר, אֲבָל חֲסוֹנָה וַחֲזָקָה. תָּמִיד הָיְתָה לְבוּשָׁה בִגְדֵי עֹנִי, אֲבָל נְקִיִּים וּמְפִיקֵי עֲנָוָה, כִּי הָעֲנָוָה הִיא עֲדִי הֶעָנִי, אֲשֶׁר כָּל מְחִיר אֵין לָהּ וַאֲשֶׁר אֵין לִקְנוֹתָהּ בְּעַד כָּל הוֹן. וְאוּלָם בְּיוֹם מוֹעֵד וְחָג הָיְתָה לוֹבֶשֶׁת אֶת שִׂמְלוֹתֶיהָ הַחֲמוּדוֹת, לְהֵרָאוֹת בָּהֶן לְעֵינֵי הַבְּרִיּוֹת, כִּי כָךְ דָּרַשׁ כְּבוֹד בֵּית הָאִכָּר רוֹדֶל; וְאוּלָם מִיָּד הָיְתָה פוֹשֶׁטֶת אוֹתָן וְחוֹזֶרֶת וְלוֹבֶשֶׁת אֶת שִׂמְלוֹתֶיהָ הַפְּשׁוּטוֹת וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב בְּבֵית מָרַן הַשְּׁחוֹרָה. אוֹ יֵשׁ אֲשֶׁר עָמְדָה עַל יַד פְּרָחֶיהָ אֲשֶׁר גִּדְּלָה בְתוֹךְ עֲצִיצִים יְשָׁנִים עַל חַלּוֹן הַגָּג. צִפֹּרֶן נְכֹאת וְחִלְפֵי־הַיָּם גָּדְלוּ וְצָמָחוּ, וְאִם תִּקְטֹף זַלְזַל וְתִטָּעֵהוּ עַל קֶבֶר אֲבוֹתֶיהָ וְצָמְחוּ תַחְתָּיו כִּפְלָיִם. פִּרְחֵי הַנְּכֹאת הָיוּ תְלוּיִים אַשְׁכְּלוֹת מְסֻלְסָלִים וַיַּגִּיעוּ כִמְעַט עַד מִשְׁעֹל הַסֻּכָּה אֲשֶׁר לְאֹרֶךְ כָּל הַבָּיִת. אָכֵן גַּג הַתֶּבֶן אֲשֶׁר לַבַּיִת, הַנָּטוּי וּמִשְׁתָּרְבֵּב כְּלַפֵּי מַטָּה, הָיָה לְמַחֲסֵה עֹז לַפְּרָחִים, וְאִם גֶּשֶׁם חַם לֹא יָרַד עַל הָָאָרֶץ נָשְׂאָה יְחֵפֵהפִיָּה אֶת עֲצִיצֵי הַפְּרָחִים וַתַּעֲמִידֵם בְּקִרְבַת הֶעָפָר הַמְּרֻוֶּה גָּשֶׁם. בְּיִחוּד צָמַח וַיִּגְדַּל גִּבְעֹל חִלְפֵי הַיָּם, אֲשֶׁר נָטְעָה בְעָצִיץ אֲשֶׁר שִׁמֵּשׁ לִיחֵפֵהפִיָּה, בִהְיוֹתָהּ עוֹד רוֹעַת אַוָּזִים בְּהָלְדֶּרְוַזֶּן, לְתַשְׁמִישִׁים שׁוֹנִים וַיַּעַל כְּעֵץ קָטָן נָאֶה, וּלְעִתִּים קְרוֹבוֹת הָיְתָה יְחֵפֵהפִיָּה קוֹפֶצֶת אֶת אֶגְרוֹפָהּ הַקָּטָן וַתִּטְפַּח בְּיָדָהּ הַשְּׁנִיָּה עָלָיו וַתֹּאמַר:

– בְּיוֹם חֲתֻנַּת אֶחָד מִקְּרוֹבַי, אֶפְשָׁר זוֹ שֶׁל דָּמִי אָחִי, אָז אֶעֶנְדֶּנּוּ עָלָי – וְאוּלָם פִּתְאֹם עָלְתָה מַחֲשָׁבָה אַחֶרֶת בְּלִבָּהּ אֲשֶׁר הֶאֱדִימָה אֶת לְחָיֶיהָ עַד רַקּוֹתֶיהָ, וַתָּשַׁח אֶת רֹאשָׁהּ וַתָּרַח בְּרֵיחַ חִלְפֵי הַיָּם: כְּעֵין רֵיחַ הֶעָתִיד שָׁאֲפָה אֶל קִרְבָּהּ, אֲשֶׁר לֹא הִשְׂבִּיעַ אוֹתָהּ רָצוֹן וַתְּמַהֵר וַתַּסְתִּירֵהוּ בֵין נִטְעֵי הַגַּן הַגְּדוֹלִים, לְבַל תּוֹסִיף עוֹד לִרְאוֹתוֹ, וְכִמְעַט סָגְרָה אֶת הַחַלּוֹן נִשְׁמַע קוֹל פַּעֲמוֹן, קוֹל מְבַשֵּׂר כִּי דְלֵקָה נָפְלָה בַכְּפָר הַקָּרוֹב.

– אֵשׁ בּוֹעֶרֶת בְּבֵית שֶׁקֶּנַּר אֲשֶׁר בְּהִרְלִינְגֶן! – נִשְׁמַע קוֹל. הַמַּשְׁאֵבוֹת וּמְכוֹנוֹת הַמְכַבִּים הוּצְאוּ חִישׁ וִיחֵפֵהפִיָּה נָסְעָה גַם הִיא עִם הַמְּכוֹנָה.

– דָּמִי שֶׁלִּי! – דָּמִי שֶׁלִּי! – הִתְיַפְּחָה בְקֶרֶב נַפְשָׁהּ, אֲבָל הֵן עַתָּה יוֹם וְאִי אֶפְשָׁר שְׁיְּאֻנֶּה כָל אָסוֹן בְּאָדָם, – וְאָמְנָם כֵּן! כַּאֲשֶׁר הִקְרִיבוּ הַמְכַבִּים לָבֹא אֶל הִרְלִינְגֶן, כְּבָר נִשְׂרַף הַבַּיִת עַד הַיְסוֹד, וְעַל יַד הַדֶּרֶךְ עָמַד דָּמִי בְגַן הָעֵצִים וַיֶּאֱסֹר אֶל אַחַד הָעֵצִים אֶת שְׁנֵי הָאֲמֻצִּים, אֵלֶּה שְׁנֵי סוּסֵי שֶׁקֶּנַּר אַבִּירִים וַחֲזָקִים. וּמִסָּבִיב רָצוּ תוֹעִים, נִדְהָמִים וְגוֹעִים פָּרִים וּפָרוֹת.

הָעֲגָלָה עָמָדָה, יְחֵפֵהפִיָּה יָרְדָה וַתְּמַהֵר אֶל אָחִיהָ וַתִּקְרָא: “תּוֹדָה לָאֵל, כִּי לֹא קָרָה כָל אָסוֹן לָךְ”, אוּלָם הוּא לֹא עָנָה אוֹתָהּ דָּבָר, כִּי אִם הֶחֱזִיק בִּשְׁתֵּי יָדָיו בְּצַוַּאר אַחַד הַסּוּסִים.

– מַה זֶה הָיָה לְךָ? מַדּוּעַ לֹא תְדַבֵּר אֵלַי דָבָר? הֲנִזֹּק נִזַּקְתָּ?

– אֲנִי לֹא נִזַּקְתִּי, אֲבָל הָאֵשׁ…

– מֶה הָיָה לָךְ?

– הָאֵשׁ שָׂרְפָה אֶת כָּל חֲפָצַי, אֶת בְּגָדַי וְאֶת כַּסְפִּי הַמְּעָט. דָּבָר לֹא נִשְׁאַר לִי מִלְּבַד הַבְּגָדִים אֲשֶׁר עַל בְּשָׂרִי.

– וּבִגְדֵי אָבִינוּ, הֲנִשְׂרְפוּ גַם הֵם?

– הַאִם יְכֹלִים הֵם לַעֲמֹד בִּפְנֵי הָאֵשׁ? – קָרָא דָמִי בְקָצֶף. – אַל תּוֹסִיפִי לִשְׁאֹל שְׁאֵלוֹת הֶבֶל כָּאֵלֶּה.

דְּמָעוֹת עָלוּ בִגְרוֹן יְחֵפֵהפִיָּה בְשָׁמְעָהּ אֶת דִּבְרֵי אָחִיהָ הַקָּשִׁים, אוּלָם הִיא חָשָׁה מִיָּד, כִּי הָאָסוֹן אֲשֶׁר קָרָהוּ בִּלְבֵּל אֶת דַעְתּוֹ וַיָּשֶׂם דִּבְרֵי נְאָצָה בְּפִיו; וְלָכֵן עָנְתָה וַתּאֹמַר:

– תֵּן תּוֹדָה לֵאלֹהִים, כִּי הִצַּלְתָּ אֶת נַפְשֶׁךָ; אָמְנָם אֲבֵדָה שֶׁאֵינָה חוֹזֶרֶת הִיא בִגְדֵי אָבִינוּ הַנִּשְׂרָפִים, אֲבָל הֵן סוֹף כָּל סוֹף לִבְלוֹת הֵם עוֹמְדִים וְלֹא לְעוֹלָם יַאֲרִיכוּ יָמִים.

– הַשְׁמִיעִי אֶת פִּטְפּוּטַיִךְ הֶבֶל אֵלֶּה בְאָזְנֵי הַחֲתוּלִים, – קָרָא דָמִי וַיּוֹסֶף לְהַחֲלִיק אֶת צַוַּאר הַסּוּס וּלְלַטְּפוֹ. – הִנֵּה עוֹמֵד אֲנִי פֹה עָזוּב וְגַלְמוּד. הָהּ, אִלּוּ נִתַּן פָּה לַסּוּסִים אַחֶרֶת דִּבֵּרוּ, אֲבָל אֲנִי אַךְ לֶעָמָל וָרֹגֶז נוֹלַדְתִּי. כָּל הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר אֲשֶׁר אֲנִי עוֹשֶׂה לְאֶפֶס וָתֹהוּ יֵחָשֵׁב, וּבְכָל זֹאת. –

יוֹתֵר לֹא עָצַר כֹּחַ לְדַבֵּר, קוֹלוֹ נֶחֱנַק בִּגְרוֹנוֹ.

– מַה זֶה קָרָה?

– הִנֵּה פֹה הַסּוּסִים, הַפָּרוֹת וְהַשְּׁוָרִים, כֻּלָּם נִצְּלוּ, כֻּלָּם נִמְלְטוּ, אַף אֶחָד לֹא נִשְׂרַף בָּאֵשׁ, מִלְּבַד הַחֲזִירִים, אוֹתָם אִי אֵפְשָׁר הָיָה לָנוּ לְהַצִּיל. רְאִי נָא, הִנֵּה הַסּוּס הַזֶּה, הוּא קָרַע לִי אֶת כֻּתָּנְתִּי, בְּמָשְׁכִי אוֹתוֹ מִתּוֹךְ הָאֻרָוָה; הַסּוּס הַשֵּׁנִי אֲשֶׁר הִסְכִּין אֵלַי וְעוֹמֵד תָּמִיד עַל יָדִי, לֹא עָשָׂה לִי מְאוּמָה, הוּא מַכִּיר אוֹתִי. הֲלֹא מַכִּיר אַתָּה אוֹתִי, הֻמְפְּלֶה? הֲרֵי מַכִּירִים אָנוּ זֶה אֶת זֶה, הַאֵין זֹאת?

הַסּוּס שִׁרְבֵּב אֶת רֹאשׁוֹ מֵעַל לְצַוַּאר הַסּוּס הַשֵּׁנִי וַיַּבֵּט תָּמֵהַּ אֶל דָּמִי, הַמּוֹסִיף לְדַבֵּר:

– וְכַאֲשֶׁר בִּשַּׂרְתִּי לָאִכָּר בְּחֶדְוָה, כִּי הִצַּלְתִּי אֶת הַמִּקְנֶה, אָמַר כִּי לְחִנָּם עָמַלְתִּי, כִּי לֹא הָיָה כָל צֹרֶךְ בָּזֶה, מִפְּנֵי שֶׁהַכֹּל בָּטוּחַ בְּאַחֲרָיוּת, וְהָיָה מְקַבֵּל מְחִירָם יוֹתֵר מִכְּפִי שָׁוְיָם! אָז אָמַרְתִּי אֶל לִבִּי: "עַל הַבְּהֵמוֹת הַתְּמִימוֹת שֶׁהָיוּ נִשְׂרָפוֹת חַיִּים לֹא תָּחֹסְנָה עֵינֵי הָאֲדוֹנִים וְרַק עַל מָמוֹנָם חָסִים הֵם? הַאֻמְנָם רַק תַּשְׁלוּמֵי כֶסֶף מְחִירָם הֵם הָעִקָר וְלָהֶם עַצְמָם וּלְחַיֵּיהֶם אֵין כָּל עֶרֶךְ? הָאִכָּר הִכִּיר עַל פָּנַי, כַּנִּרְאֶה, אֶת מַחְשְׁבוֹתַי וַיִּשְׁאַל: הֲלֹא הִצַּלְתָּ אֶת בְּגָדֶיךָ וְאֶת כָּל יֶתֶר חֲפָצֶיךָ? וָאֹמַר: לֹא, לֹא הִצַּלְתִּי מְאוּמָה, אַף חוּט אֶחָד, כִּי מִהַרְתִּי לִקְפֹּץ אֶל הָאֻרָוָה, וַיֹּאמַר: שׁוֹטֶה אָתָּה! כֵּיצָד? אָמַרְתִּי אָנִי, הֲלֹא הַכֹּל בָּטוּחַ בָּאַחֲרָיוּת. אִם יְשַׁלְּמוּ בְעַד הַמִּקְנֶה הֲלֹא יְשַׁלְּמוּ גַם לִי בְעַד חֲפָצַי, גַּם בִּגְדֵי אָבִי הַנִּפְטָר הָיוּ שָׁם וְאַרְבָּעָה עָשָׂר זְהוּבִים, שְׁעוֹן הַכִּיס שֶׁלִּי וּמִקְטַרְתִּי. וַיֹּאמַר: “יְנַק אֵפוֹא מִתּוֹכָהּ! רַק חֲפָצַי וְקִנְיָנַי הָיוּ בְטוּחִים וְלֹא שֶׁל הָעֲבָדִים!” אָז אָמַרְתִּי כִי אַגִּישׁ מִשְׁפָּטִי לִפְנֵי הַשּׁוֹפְטִים, וְעַל זֶה עָנָה לִי: "אִם כֵּן, יָכֹל אַתָּה לָלֶכֶת מִזֶּה תֵכֶף. כָּל הָרוֹצֶה לְהַגִּישׁ מִשְׁפָּט עַל אֲדוֹנוֹ מִתְפַּטֵּר בָּזֶה מֵעֲבוֹדָתוֹ. מִתְּחִלָּה אָמַרְתִּי בְנַפְשִׁי לָתֵת לְךָ זְהוּבִים אֲחָדִים בְּמַתָּנָה, אוּלָם כָּעֵת לֹא תְקַבֵּל מִיָּדִי אַף אֲגוֹרָה אֶחָת. עַתָּה צֵא מִזֶּה כְרָגַע!… עַתָּה הִנְנִי פֹה בְרָעָתִי. יֵשׁ אֶת נַפְשִׁי לָקַחַת אִתִּי אֶת הַסּוּס הַזֶּה אֲשֶׁר הִסְכִּין אֵלַי, אָנֹכִי הִצַּלְתִּיו מִמָּוֶת, וְנָכוֹן הוּא לָלֶכֶת אִתִּי אֶל כָּל אֲשֶׁר אֵלֵךְ, הִנֵּה כִי כֵן הוּא, אֲבָל אָנֹכִי לֹא לִמַּדְתִּי אֶת יָדִי לִגְנֹב, וּלְהוֹשִׁיעַ לְעַצְמִי לֹא אֵדַע, אֵין טוֹב לִי כִּי אִם לִקְפֹּץ בַּנָּהָר וּלְהִטָּבֵעַ. לֹא אֶרְאֶה עוֹד בְּטוֹב כָּל יְמֵי חַיַּי, גֶּבֶר לֹא יִצְלַח אָנִי.

– אוּלָם הֵן יֵשׁ עוֹד אִתִּי דָבָר וּרְצוֹנִי לַעֲזֹר לָךְ.

– לֹא, לֹא אוֹסִיף עוֹד לַעֲשׂוֹת כָּזֹאת, לֹא אוֹסִיף לָמֹץ אֶת לְשַׁדֵּךְ, לָקַחַת מִיָּדֵךְ אֶת כַּסְפֵּךְ אֲשֶׁר תִּשְׂתַּכְּרִי בַעֲמַל כַּפַּיִךְ וְזֵעַת אַפָּיִךְ.

יְחֵפֵהפִיָּה הִרְבְּתָה לְנַחֵם אֶת דָּמִי אָחִיהָ וּלְדַבֵּר עַל לִבּוֹ, כִּי יֵלֵךְ אִתָּהּ אֶל בֵּיתָהּ וְסוֹף סוֹף עָלְתָה בְיָדָהּ לְהַטּוֹתוֹ אֶל חֶפְצָהּ; כִּמְעַט הִרְחִיקוּ לָלֶכֶת כְּמֵאָה צְעָדִים וְהִנֵּה קוֹל שַׁעֲטַת סוּס נִשְׁמַע מֵאֲחוֹרֵיהֶם, כִּי נָתֹק נִתַּק הַסּוּס מִמּוֹסְרוֹתָיו וַיֵּלֶךְ אַחֲרֵי דָמִי, וְדָמִי הֵנִיס בַּאֲבָנִים אֶת הַסּוּס אֲשֶׁר אָהֵב.

דָּמִי בוֹשׁ מִשִּׁבְרוֹ וַיִּתְחַבֵּא, כִּי כֵן אָרְחוֹת כָּל רְפֵי כֹחַ, כִּי לֹא בְנַפְשָׁם יֵדְעוּ אֶת כֹּחָם, כִּי רַק עַל קִנְיְנֵיהֶם הַחִיצוֹנִיִּים גֵּאוּתָם; אֶת הָאָסוֹן הֵם רוֹאִים כְּאוֹת עַל רִפְיוֹן רוּחָם וְכַאֲשֶׁר יִבָּצֵר מֵהֶם לְהַסְתִּיר אֶת אֲסוֹנָם יִתְחַבְּאוּ הֵם.

רַק בַּבָּתִּים אֲשֶׁר בִּקְצֵה הַכְּפָר הָיָה דָמִי שׁוֹהֶה. מָרַן הַשְּׁחוֹרָה נָתְנָה לוֹ בְמַתָּנָה אֶת מְעִיל בַּעֲלָהּ שֶׁהוּמַת בִירִיָּה, וְדָמִי יָרֵא מְאֹד לִלְבֹּשׁ אוֹתוֹ, אוּלָם יְחֵפֵהפִיָּה, אֲשֶׁר מְעִיל אָבִיהָ הַמֵּת נֶחְשָׁב מִקֹּדֶם בְּעֵינֶיהָ לְדָבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, מָצְאָה כָעֵת כַּמָּה רְאָיוֹת, שֶׁבֶּאֱמֶת אֵין מְעִיל אֶלָּא בֶּגֶד פָּשׁוּט, שֶׁאֵין כָּל הֶבְדֵּל מִי לָבַשׁ אוֹתוֹ בָרִאשׁוֹנָה.

הַפֶּחָמִי מַתֵּהִיס, שֶׁבֵּיתוֹ לֹא רָחוֹק מִבֵּית מָרַן הַשְּׁחוֹרָה, לָקַח לוֹ אֶת דָּמִי לַעֲזֹר לַחְטֹב לוֹ עֵצִים וּלְשָׂרְפָם לְפֶחָמִים. חַיֵּי הַבְּדִידוּת הִשְׂבִּיעוּ אֶת דָּמִי רָצוֹן. הוּא חָפֵץ לְחַכּוֹת עַד שֶׁיַּגִּיעַ זְמַנּוֹ לָבֹא בְּחֵיל הַצָּבָא, וְאָז יִסָּפַח אֶל הַמַּחֲנֶה בְתוֹר חַיָּל מִתְנַדֵּב, וְכָל יְמֵי חַיָּיו יַעֲבֹד בַּצָּבָא; שָׁם בַּצָּבָא סֵדֶר וּמִשְׁפַּט צֶדֶק, שָׁם אֵין קָרוֹב, וְאֵין בָּיִת, וְכָל מַחְסוֹרֵי גוּפוֹ: מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה, בְּגָדִים וּנְעָלִים נִתָּנִים בְּיָד רְחָבָה, וְאִם תִּפְרֹץ מִלְחָמָה, אָז יָמוּת מוֹת גִּבּוֹרִים עַל שְׂדֵה קְרָב.

כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִבֵּר דָּמִי בְאָזְנֵי יְחֵפֵהפִיָּה אֲחוֹתוֹ בְיוֹם הָרִאשׁוֹן לַשָּׁבוּעַ, בְּבֹאָהּ אֵלָיו אֶל הַיַּעַר אֶל הַמִּפְחָם, הִיא הַמְּדוּרָה אֲשֶׁר שָׁם יְבַעֲרוּ אֶת הָעֵצִים לִהְיוֹת לְפֶחָמִים, וַתָּבֵא אֵלָיו: שׁוּמָן, קֶמַח וְטַבַּק לְעַשֵּׁן. וַתְּבַקֵּשׁ לְלַמֵּד אוֹתוֹ לַעֲשׂוֹת, מִלְּבַד הַמְּזוֹנוֹת הַמְּצוּיִים אֵצֶל חוֹטְבֵי הָעֵצִים בַּיַּעַר, הָעֲשׂוּיִם מִלֶּחֶם מְרֻסָּק בְּשׁוּמָן, גַּם אֶת הַלְּבִיבוֹת שֶׁהָיָה הוּא בְעַצְמוֹ מְלַבֵּב לוֹ, טְעִימוֹת יוֹתֵר. אֲבָל דָּמִי לֹא רָצָה. כִּי רַק כְּמוֹ שֶׁהָיוּ יוֹצְאוֹת מִתַּחַת יָדוֹ עָרְבוּ לְחִכּוֹ, וּכְמַאֲכַל תַּאֲוָה הָיָה בוֹלֵעַ מַאֲכָלִים גְּרוּעִים וּתְפֵלִים, אִם כִּי אֶפְשָׁר הָיָה לוֹ לְקַבֵּל מְזוֹנוֹת עֲרֵבִים וּמְתוּקִים; וּמְאֹד מְאֹד מָצָא חֵן בְּעֵינָיו מַצַּב הַבְּדִידוּת שֶׁהוּא נִמְצָא בוֹ, עַד אֲשֶׁר יַגִּיעַ עִתּוֹ לַעֲבֹד בַּצָּבָא.

מִלְחָמָה תְּכוּפָה הָיְתָה יְחֵפֵהפִיָּה נִלְחֶמֶת בְּתִקְוַת דָּמִי אָחִיהָ לַיָּמִים הַבָּאִים, שֶׁהָיְתָה מְשַׁעֲשַׁעַת אוֹתוֹ תָמִיד, וְעַל אָבְדָן יָמָיו הַנּוֹכְחִים. הִיא חָפְצָה לְעוֹדֵד אֶת רוּחוֹ וּלְהָסִיר מֵעָלָיו אֶת רִפְיוֹנוֹ הָרָב, אוּלָם הוּא מָצָא, כַּנִּרְאֶה, קוֹרַת רוּחַ בְּכִשְׁלוֹנוֹ הַפְּנִימִי, כִּי יָכֹל לְעוֹרֵר עַל נַפְשׁוֹ אֶת רַחֲמֵי עַצְמוֹ בְּלִי כָל הִתְאַמְּצוּת יְתֵרָה. וְרַק בְּרֹב עָמָל עָלָה בִידֵי יְחֵפֵהפִיָּה לְהַטּוֹת אֶת לִבּוֹ כִּי יִקְנֶה לוֹ גַרְזֶן לַחֲטֹב בּוֹ עֵצִים בַּכֶּסֶף אֲשֶׁר הִשְׂתַּכֵּר, הוּא הַגַּרְזֶן הַנִּשְׁאָר לְנַחֲלָה מֵאֵת אֲבִיהֶם הַמֵּת, וַאֲשֶׁר קָנָה אוֹתוֹ הַפֶּחָמִי מַתֵּהִיס בְּיוֹם שֶׁנִּמְכְּרוּ קִנְיְנֵי אֲבִיהֶם וּנְכָסָיו בִּמְכִירָה פֻּמְבִּית.

בְּלֵב מָלֵא יֵאוּשׁ עָמֹק הָיְתָה יְחֵפֵהפִיָּה שָׁבָה כְפַעַם בְּפַעַם מִן הַיַּעַר, אוּלָם יֵאוּשָׁהּ לֹא אָרָךְ; מִדַּת בִּטְחוֹנָהּ הַפְּנִימִי וְרוּחָהּ הַצּוֹהֵל הִתְפָּרְצוּ בְלִי מֵשִׂים מִתּוֹךְ גְּרוֹנָהּ בְּשִׁיר, וְהָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יָדַע אוֹתָהּ לֹא הָיָה מַאֲמִין, כִּי חָשָׁה יְחֵפֵהפִיָּה הָעַלִּיזָה יָגוֹן וָעֶצֶב מִיָּמֶיהָ, אוֹ כִי תָחוּשׁ גַּם עָתָּה.

הַשִּׂמְחָה אֲשֶׁר מָצְאָה יְחֵפֵהפִיָּה בְגָמְלָהּ חֶסֶד עִם מָרַן הַשְּׁחוֹרָה וְעִם דָּמִי, שִׂמְחָה הַבָּאָה מִתּוֹךְ הַרְגָּשָׁה לֹא נוֹדַעַת, הִטְבִּיעָה עַל פָּנֶיהָ עֲלִיצוּת רַבָּה, אֲשֶׁר כָּל עֶצֶב וְכָל תּוּגָה לֹא יַכְחִידוּהָ. בְּכָל בֵּית רוֹדֶל לֹא יָדַע אִישׁ לְמַלְּאוֹת שְׂחוֹק פִּיו כִּיחֵפֵהפִיָּה. רוֹדֶל הַזָּקֵן הָיָה אוֹמֵר: קוֹל צְחוֹקָהּ כְּשִׁירַת הַשְּׂלָו. וְיַעַן אֲשֶׁר הָיְתָה יְחֵפֵהפִיָּה נְכוֹנָה בְכָל עֵת לְשָרְתוֹ הִבְטִיחַ לָהּ, כִּי יַזְכִּיר אוֹתָהּ לְטוֹבָה בְצַוָּאָתוֹ אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו אַחֲרָיו. יְחֵפֵהפִיָּה לֹא בָטְחָה בִדְבָרָיו וְלֹא שָׂמָה אֲלֵיהֶם לֵב, וְרַק אֶל מַשְׂכֻּרְתָּהּ הַמַּגִּיעַ לָהּ בְּיֹשֶר וָצֶדֶק הָיְתָה מְצַפָּה, וְכָל אֲשֶׁר הָיְתָה עוֹשָׂה לֹא עָשְׂתָה כִּי אִם מִתּוֹךְ רְצוֹנָהּ הַפְּנִימִי, בְּלִי לְצַפּוֹת לְתַשְׁלוּם גְּמוּל.

שַׂק וְגַרְזֶן

בֵּית שֶׁקֶּנַּר נִבְנָה מֵחָדָשׁ, יָפֶה מִשֶּׁהָיָה; יְמֵי הַחֹרֶף בָּאוּ וְעִמָּם שְׁעַת הֲטָלַת גּוֹרָל בֵּין הַלְּקוּחִים לַצָּבָא. מֵעוֹלָם לֹא שָׁרְתָה רוּחַ כֵּהָה וָעֶצֶב עַל אִישׁ אֲשֶׁר קֹרָא לוֹ דְרוֹר מֵעֲבוֹדַת הַצָּבָא כַאֲשֶׁר שָׁרְתָה עַל דָּמִי. הוּא הָיָה מָלֵא יֵאוּשׁ, וִיחֵפֵהפִיָּה גַם הִיא לָבְשָׁה רוּחַ כֵּהָה כָמֹהוּ, כִּי גַם הִיא חָשְׁבָה אֶת עֲבוֹדַת הַצָּבָא לָאֶמְצָעִי הַיּוֹתֵר מֻכְשָׁר לְעוֹדֵד אֶת רוּחַ דָּמִי הָרָפָה; וּבְכָל זֹאת אָמְרָה לוֹ:

– אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִיא, כִּי עָלֶיךָ לִהְיוֹת לְאִישׁ וְלֹא לְצַפּוֹת לְעֶזְרַת אֲחֵרִים. אוּלָם מִנְהָגְךָ כְּמִנְהַג יֶלֶד קָטָן, אֲשֶׁר לֹא יוּכַל לָשִׂים בְּעַצְמוֹ אֹכֶל אֶל פִּיו וּמְצַפֶּה לַאֲחֵרִים שֶׁיַּאֲכִילוּהוּ.

– הַהוֹכֵחַ תּוֹכִיחִינִי כִי אֹכַל אֶת שְׁאֵרֵךְ?

– לֹא לָזֶה כִוַּנְתִּי. אַל תְּהִי תָמִיד מְעוֹרֵר חֶמְלָה עָלֶיךָ, אַל תֹּאמַר תָּמִיד: מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ לַעֲשׂוֹת לִי דָבָר, טוֹב אוֹ רָע? דְאַג לְעַצְמֶךָ!

– וְזֶה אָמְנָם חָפָצְתִּי! – כִּלָּה דָמִי לְדַבֵּר. יָמִים רַבִּים לֹא הוֹדִיעַ אֶת אֲשֶׁר עִם חֶפְצוֹ לַעֲשׂוֹת, אוּלָם הוּא הָיָה מִתְהַלֵּךְ קוֹמְמִיּוּת דֶּרֶךְ הַכְּפָר וַיְדַבֵּר עִם כָּל אִישׁ כְּכָל הָעוֹלֶה עַל רוּחוֹ, הָיָה עוֹבֵד בְּחָרִיצוּת יְתֵרָה בַיַּעַר אֵצֶל חוֹטְבֵי הָעֵצִים וְגַרְזֶן אָבִיו בְּיָדָיו וְעִמּוֹ גַם אֶת זְרוֹעוֹ הַחֲזָקָה רַבַּת הַכֹּחַ.

כַּאֲשֶׁר פָּגְשָׁה אוֹתוֹ יְחֵפֵהפִיָּה פַעַם אַחַת בִּימֵי הָאָבִיב, בְּשׁוּבוֹ אֶל בֵּיתוֹ מִן הַיַּעַר, קָרָא אֵלֶיהָ בְּהוֹרִידוּ אֶת גַּרְזִנּוֹ מֵעַל שִׁכְמוֹ: “מַה תֹּאמְרִי, לְאָן הַגַּרְזֶן הוֹלֵךְ?”

– אֶל הָעֵצִים! – עָנְתָה יְחֵפֵהפִיָּה, – אוּלָם אֵינוֹ הוֹלֵךְ בְּעַצְמוֹ, צָרִיךְ לָשֵׂאת אוֹתוֹ.

– צָדְקוּ דְבָרַיִךְ, אוּלָם הוֹלֵךְ הוּא אֶל אָחִיו, הָאֶחָד חוֹצֵב פֹּה וְהַשֵּׁנִי חוֹצֵב שָׁמָּה, אָז יִרְעֲמוּ הָעֵצִים כִּכְלֵי תוֹתָח עֲרוּכִים, וְאַתְּ לֹא תִשְׁמְעִי מִכָּל זֶה דָבָר, אוֹ בִרְצוֹתֵךְ תִּשְׁמְעִי, אוּלָם אַף לֹא אֶחָד בַּכְּפָר.

– דָּבָר אֶחָד מִדְּבָרֶיךָ לֹא אָבִין, – עָנְתָה יְחֵפֵהפִיָּה – זָקַנְתִּי מִלָּחוּד חִידוֹת. דַּבֵּר דְּבָרִים בְּרוּרִים.

– הָבָה וַאֲדַבֵּרָה, הוֹלֵךְ אֲנִי אֶל הַדּוֹד בַּאֲמֵרִיקָה.

– הַאֻמְנָם? עוֹד הַיּוֹם! – הִתְלוֹצְצָה יְחֵפֵהפִיָּה – הֲיָדַעְתָּ אֶת אֲשֶׁר אָמַר מַרְטִין בֶּן הַגּוֹדֵר אֶל אִמּוֹ בְעָמְדָהּ בַּחַלּוֹן: "אִמָּא, הַשְׁלִיכִי נָא אֵלַי מִטְפַּחַת חֲדָשָׁה, רוֹצֶה אֲנִי לְטַיֵּל לַאֲמֵרִיקָה! הָרוֹצִים לָעוּף עַל נְקַלָּה עֲדַיִן עוֹמְדִים עַל מְקוֹמָם.

– עוֹד מְעַט וְתִוָּכְחִי כַּמָּה יָמִים יֶאֶרְכוּ עוֹד יְמֵי שִׁבְתִּי פֹה – אָמַר דָּמִי וַיֵּלֶךְ אֶל בֵּית הַפֶּחָמִי מַתֵּהִיס. יְחֵפֵהפִיָּה בִקְּשָׁה לְהָתֵל מְעָט בְּדָמִי וּבְתַחְבּוּלוֹתָיו הָאֱוִילִיּוֹת, אוּלָם הַדָּבָר לֹא עָלָה בְיָדָהּ; הִיא הִרְגִּישָׁה, כִּי בֶאֱמֶת וְתָם לֵב דִּבֵּר אָחִיהָ הַפַּעַם אֵלֶיהָ אֶת דְּבָרָיו. וְעוֹד בַּלַּיְלָה הַהוּא בַעֲלוֹת כָּל בְּנֵי בֵית רוֹדֶל עַל מִשְׁכָּבָם וַיֵּרָדְמוּ, נֶחְפְּזָה שֵׁנִית אֶל אָחִיהָ וַתֹּאמֶר לוֹ כִי לֹא תֵלֵךְ עִמּוֹ. הִיא חָשְׁבָה כִי בָזֶה יַעֲלֶה בְיָדָהּ לְנַצְּחֵהוּ פִתְאֹם, אוּלָם דָּמִי אָמַר בְּקִצּוּר נִמְרָץ. “בְשָׂרִי לֹא דָבֵק בִּבְשָׂרֵךְ,” וְהַחְלָטָתוֹ הָלְכָה הָלֹךְ וְחָזֹק.

כָּל סַעֲרוֹת הַנֶּפֶשׁ שֶׁהִרְעִישׁוּ אֶת יְחֵפֵהפִיָּה בִימֵי יַלְדוּתָהּ וַיַּרְגִּיזוּהָ תְקָפוּהָ שֵׁנִית; אוּלָם בַּפַּעַם הַזֹּאת לֹא פָנְתָה עוֹד בִּדְבָרֶיהָ אֶל עֵץ הָעֻזְרָד, כְּאִלּוּ יוֹדֵעַ הוּא לְהָשִׁיב לָהּ דָּבָר, וְאַחֲרֵי שָׁקְלָה בְדַעְתָּהּ אֶת הַחְלָטַת דָּמִי אָמָרָה: אָמְנָם הַצֶּדֶק אִתּוֹ וְטוֹב הוּא עוֹשֶׂה אֲשֶׁר יֵלֵךְ לַאֲמֵרִיקָה, אֲבָל צָדַקְתִּי גַם אֲנִי כִּי פֹה אֶשָּׁאֵרָה! וַתִּשְׂמַח כִּי הָיְתָה הַחְלָטָתוֹ זֹאת לְאוֹת כִּי כְבָר גָּדַל דָּמִי וַיְהִי לְאִישׁ, אֲשֶׁר אִם יִגְמֹר דָּבָר בְּנַפְשׁוֹ וְיַעֲשֵׂהוּ, וְאוּלָם בְּשִׂמְחָתָהּ הִתְגַּנְּבָה תוּגָה מְעִיקָה, כִּי יַעֲזֹב אָחִיהָ אוֹתָהּ וְהִיא תִשָּׁאֵר בּוֹדְדָה וְגַלְמוּדָה בַתֵּבֵל הַגְּדוֹלָה וְהַנָּכְרִיָּה הַזֹּאת, וְיֵשׁ גַּם אֲשֶׁר הִתְגַּנֵּב הַשֶּׂפֶק בְּלִבָּהּ וְלֹא הֶאֱמִינָה, כִּי הָקֵם יָקִים דָּמִי אֶת דְּבָרָיו.

וּמִמָּחֳרַת הַיּוֹם הַהוּא בָּעֶרֶב חִכְּתָה לוֹ וַתֹּאמַר:

– אַל נָא תַגִּיד לְאִישׁ כִּי נוֹסֵעַ אָתָּה, פֶּן לֹא תוּכַל לְקַיֵּם אֶת דְּבָרֶיךָ וְהָיִיתָ לִשְׂחוֹק בְּעֵינֵי חֲבֵרֶיךָ.

– צָדַקְתְּ וְכִדְבָרַיִךְ אֶעֱשֶׂה, אֲבָל לֹא מִטַּעֲמֵךְ; לַעַג חֲבֵרַי לֹא יְבַעֲתֵנִי וּמִצְּחוֹקָם לֹא אִירָא. כִּי כְמוֹ שֶׁאֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר שֶׁחָמֵשׁ אֶצְבָּעוֹת לִי בְכַף יָדִי כֵּן אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר, כִּי בְטֶרֶם יַבְשִׁילוּ הַדֻּבְדְּבָנִים אַרְחִיק נְדוֹד, וְלוּ גַם יְהִי עָלַי לַחֲזֹר עַל הַפְּתָחִים אוֹ לַעֲבֹר בִּגְנֵבָה עַד בּוֹאִי שָׁמָּה. וְרַק אַחַת יַעֲכִיר אֶת רוּחִי, כִּי לֹא אוּכַל לְשַׁלֵּם לְשֶׁקֶּנַּר כְּמִפְעָלוֹ, לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יִשְׁכָּחֵנִי לְעוֹלָם.

– מַחְשְׁבוֹת נָקָם אַךְ פְּרִי מְשׁוּבַת לֵב הֵן. שָׁם, שָׁם מִנֶּגֶד, מְקוֹם מְנוּחַת אֲבוֹתֵינוּ, בֹּא נָא אִתִּי אֶל קִבְרֵיהֶם וְשָׁם, שָׁם תְּדַבֵּר שֵׁנִית אֶת דְּבָרֶיךָ אִם תּוּכָל. הֲיָדַעְתָּ מִי הוּא הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִצְלַח לַכֹּל? הָאִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לְחַבֵּל אֶת נַפְשׁוֹ וּלְהַשְׁחִיתָהּ. תְּנָה לִי אֶת הַגַּרְזֶן, כִּי אֵינְךָ כַּדַּאִי לְהַחֲזִיק בְּיָדְךָ אֶת אֲשֶׁר הֶחֱזִיק אָבִינוּ בְּיָדוֹ, אִם לֹא תָסִיר מִלִּבְּךָ אֶת דִּבְרֵי הַבּוּז וְהַנְּאָצָה אֲשֶׁר הֶעֱבַרְתָּ עַל שִׂפְתֵי פִיךָ! אֶת הַגַּרְזֶן תְּנָה לִי! חָלִילָה לְאִישׁ הַהוֹגֶה מַחְשְׁבוֹת נָקָם וָרֶצַח לָגַעַת בַּבַּרְזֶל הַזֶּה. תְּנָה נָא אֶת הַגַּרְזֶן אֶל יָדָי!! וְאִם לֹא…

חֶרֶשׁ עָנָה דָמִי: רַק מַחֲשָׁבָה בִלְבָד הִיא שֶׁעָלְתָה בְלִבִּי וְלֹא יוֹתֵר. הַאֲמִינִי לִי, כִּי לֹא אֶחְפֹּץ וְגַם לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת לוֹ כָל רָעָה; וְרַק מִפְּנֵי שֶׁקּוֹרְאִים לִי תָמִיד בְּשֵׁם יָרֵא וְרַךְ לֵבָב, עַל כֵּן אָמַרְתִּי אֲנַסֶּה נָא גַם אֲנִי פַעַם לְחָרֵף וּלְהַכּוֹת. אוּלָם צָדַקְתְּ בִּדְבָרָיִךְ. רְצוֹנֵךְ, וְהָלַכְתִּי עוֹד הַיּוֹם אֶל שֶׁקֶּנַּר וְאָמַרְתִּי לוֹ, כִּי אֵין בְּלִבִּי כָל מַחֲשֶׁבֶת נָקָם עָלָיו.

– זֶה רַב יוֹתֵר מִדָּי, בָּזֶה אֵין כָּל צֹרֶךְ; אֲבָל יַעַן הִנְּךָ מַרְבֶּה לְהִצְטָעֵר, לָכֵן הִנְנִי לַעֲזֹר לְךָ כְּכָל אֲשֶׁר אוּכָל.

– טוֹב תַּעֲשִׂי כִּי תֵלְכִי גַם אַתְּ עִמָּדִי לַאֲמֵרִיקָה.

– לֹא אוּכַל, אֵינֶנִּי יוֹדַעַת מַדּוּעַ, אֲבָל לֹא אוּכָל. אוּלָם בִּשְׁבוּעָה לֹא אָסַרְתִּי עָלָי… וְהָיָה אִם תִּכְתֹּב לִי כִּי מָצָאתָ מְנוּחָה בְבֵית הַדּוֹד, אָז אָבֹאָה גַם אֲנִי אֵלֶיךָ. וְאוּלָם, אֶל מֶרְחַקֵּי הָעֲרָפֶל, אֲשֶׁר הַכֹּל סָמוּי מִן הָעַיִן, וְלֹא תֵדַע דָּבָר… וַאֲנִי אֵינִי מְשַׁנָּה אֶת מְקוֹמִי בְרָצוֹן, גַם טוֹב לִי פֹה. אֲבָל עַתָּה עָלֵינוּ לְהִוָּעֵץ, כֵּיצַד נִמְצָא מוֹצָא לַכֶּסֶף הַדָּרוּשׁ לְךָ לִנְסִיעָתֶךָ.

זֹאת אַחַת מִסְּגֻלּוֹתֵיהֶם שֶׁל הָעוֹזְבִים אֶת עִיר מוֹלַדְתָּם וְנוֹדְדִים אֶל אֶרֶץ נָכְרִיָּה וְזֹאת תְּכוּנָתָם הָרָעָה, כִּי יִתְנַקְּמוּ בְשׂוֹנְאֵיהֶם בְּטֶרֶם יֵלְכוּ, בְּלִי אֲשֶׁר יִהְיוּ צְפוּיִים אֱלֵי עֹנֶשׁ. רַבִּים מֵהֶם רוֹאִים לְחוֹבָתָם הָרִאשׁוֹנָה בְּבֹאָם אֶל אַרְצָם הַחֲדָשָׁה לִכְתֹּב אֶל בָּתֵּי הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתָּם וּלְגַלּוֹת הַרְבֵּה פְשָׁעִים אֲשֶׁר עַד עַתָּה הָיוּ נִסְתָּרִים מֵעֵינֵי כָל חָי.

מִקְרִים נוֹרָאִים כָּאֵלֶּה קָרוּ בְכָל הַסְּבִיבָה, וַחֲמַת יְחֵפֵהפִיָּה עָלְתָה עַד לְהַשְׁחִית בְּשָׁמְעָהּ, כִּי גַם אָחִיהָ אוֹמֵר לְהִתְחַבֵּר אֶל הַיוֹרִים מֵאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר וּלְהִתְרָעוֹת אִתָּם. וְלָכֵן שָׂמְחָה מִשְׁנֵה שִׂמְחָה כַאֲשֶׁר עָלָה בְיָדָהּ לְנַצֵּחַ אֶת מַחֲשֶׁבֶת דָּמִי הָרָעָה; כִּי שִׂמְחָה הִיא לְהָשִׁיב אָדָם מֵעָוֹן וּלְהַדְרִיכוֹ בְדֶרֶךְ יְשָׁרָה.

יְחֵפֵהפִיָּה שָׁקְלָה בְדַעְתָּהּ אֶת כָּל הַתְּנָאִים שֶׁהִיא וְאָחִיהָ נְתוּנִים בָּהֶם. אֵשֶׁת הַדּוֹד כָּתְבָה אֶל אֲחוֹתָהּ, כִּי טוֹב מַצָּבָם, וְכָכָה נוֹדַע מְקוֹם מְגוּרוֹ שֶׁל הַדּוֹד.

הַכֶּסֶף אֲשֶׁר קִבֵּץ דָּמִי מִמַּשְׂכֻּרְתּוֹ מְעַט הָיָה, וְגַם כֶּסֶף יְחֵפֵהפִיָּה לֹא רַב הָיָה. דָּמִי הִבִּיעַ אֶת דַּעְתּוֹ כִּי תִּתְמֹךְ הָעֵדָה בְיָדוֹ; אוּלָם אֲחוֹתוֹ מֵאֲנָה לִשְׁמֹעַ זֹאת בְּאָמְרָהּ: “כִּי זֶה יִהְיֶה הַמִּפְלָט הָאַחֲרוֹן, אִם לֹא יִמָּצֵא מָקוֹר אַחֵר וּמוֹצָא לְכָסֶף.” הִיא לֹא הוֹדִיעָה עוֹד לְאָחִיהָ אֵת אֲשֶׁר תֹּאמַר לַעֲשׂוֹת. הָרַעֲיוֹן הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר מָצָא מְסִלּוֹת בְּנַפְשָׁהּ הָיָה, כַּמּוּבָן, לִפְנוֹת אֶל אִכָּרַת לַנְדְפְרִיד אֲשֶׁר בְּצוּסְמַרְסְהוֹפֶן; אֲבָל מִיָּד נִמְלְכָה בְדַעְתָּהּ, כִּי לֹא טוֹב לִפְנוֹת אֵלֶיהָ, פֶּן תַּבִּיט בְּעַיִן רָעָה עַל מִכְתַּב בַּקָּשָׁה, וּמִי יוֹדֵעַ אִם יֵשׁ לָהּ כֶּסֶף בִּמְזֻמָּנִים; אַחֲרֵי כֵן חָשְׁבָה לְבַקֵּשׁ מֵאֶת רוֹדֶל, אֲשֶׁר הִבְטִיחַ לָהּ לִפְקֹד אוֹתָהּ בְצַוָּאָתוֹ, כִּי יִתֵּן לָהּ עַתָּה, בְּחַיָּיו, אֶת הַסְּכוּם אֲשֶׁר בְּדַעְתּוֹ לְהַנְחִיל לָהּ אַחֲרֵי מֹותֹו, וְלוּ גַם יִהְיֶה פָחוֹת מְעָט. אַחֲרֵי כֵן עָלְתָה מַחֲשָׁבָה בְלִבָּהּ לְהָנִיעַ אֶת לֵב שֶׁקֶּנַּר, אֲשֶׁר מַצָּבוֹ הוּטַב עַתָּה הַרְבֵּה, כִּי יִתְמֹךְ בִּידֵי אָחִיהָ.

הִיא לֹא הִגִּידָה דָבָר מִכָּל מַחְשְׁבוֹתֶיהָ אֵלֶּה לְדָמִי, אוּלָם בִּרְאוֹתָהּ אֶת בְּגָדָיו הַבְּלוּיִים, קָנְתָה בְהַקָּפָה מֵאֵת מָרַן הַשְּׁחוֹרָה חֲתִיכַת בַּד, חָתְכָה אוֹתָהּ חֲתִיכוֹת חֲתִיכוֹת וּבַלַּיְלָה תָפְרָה אֶת הַחֲתִיכוֹת וַתַּעַשׂ אוֹתָן לִבְגָדִים, וְכָל הַהֲכָנוֹת הָאֵלֶּה הֵטִילוּ חֲרָדָה בְלֵב דָּמִי. הוּא אָמְנָם הֶעֱמִיד פָּנִים שֶׁל אֹמֶץ לֵב, לְהַרְאוֹת, כִּי הַחֲלָטָתוֹ לִנְדֹד לָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה לֹא תָמוּט, אַךְ הָיֹה הָיָה בְעֵינָיו כְּאָסוּר בַחֲבָלִים וּכְאִלּוּ רַק עַל כָּרְחוֹ וּבִרְצוֹן אֲחוֹתוֹ הָעַז יַעֲזֹב אֶת כְּפָר מוֹלַדְתּוֹ. וְיֵשׁ אֲשֶׁר נִדְמָה לוֹ, כִּי אַבִּירַת לֵב הִיא אֲחוֹתוֹ, כִּי תַשְׁחִית רַחֲמֶיהָ מֵאָחִיהָ וַתְּאַלְּצֵהוּ לִנְדֹד אֶל מֵעֵבֶר לַיָּם. אוּלָם מָצֹא לֹא מָצָא עֹז בְּנַפְשׁוֹ לְהַבִּיעַ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, רַק הִשְׂכִּיל לִמְצֹא כָּל מִינֵי פִקְפּוּקִים וַאֲמַתְלָאוֹת שׁוֹנוֹת לִדְחוֹת אֶת נְסִיעָתוֹ. אֲבָל יְחֵפֵהפִיָּה בֵאֲרָה לָהּ אֶת הַדָּבָר וְאָמְרָה כִּי כָל זֶה בָא לוֹ מִכְּאֵבוֹ הַנִּסְתָּר לְרַגְלֵי פְרִידָתוֹ, וּכְאֵבוֹ יַעֲשֶׂה בְעֵינָיו אֶת הַמִּכְשׁוֹלִים הַקְּטַנִּים לְמַעֲצוֹרִים, וַתֵּלֶךְ אֶל רוֹדֶל וַתְּבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ לַָתֵת לָהּ חֶלְקָהּ בִירֻשָּׁה, שֶׁהִבְטִיחַ לָהּ אַחֲרֵי מוֹתוֹ, עַתָּה בְחַיָּיו.

וְהָאִכָּר הַזָּקֵן הֵשִׁיב לָהּ וְאָמָר: לָמָּה אַתְּ נוֹשָׁה בִי? הֲלֹא תוּכְלִי לְחַכּוֹת, וּמַה כָּל הַחֲרָדָה הַזֹּאת?

– בְּיָדִי אֵין כֹּל וּלְחַכּוֹת לֹא אוּכָל.

אָז תְּסַפֵּר לוֹ כִּי אָחִיהָ נוֹסֵעַ לַאֲמֵרִיקָה וְכִי רְצוֹנָהּ לְהַלְבִּישׁ אוֹתוֹ בְגָדִים חֲדָשִׁים בְּטֶרֶם יִסַּע, אוּלָם רוֹדֶל הִשְׂכִּיל לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַאֲמַתְלָה כְשֵׁרָה, כִּי רַק לְטוֹבָתָהּ הוּא מְסָרֵב לָתֵת לָהּ אֶת חֵלֶק יְרֻשָּׁתָהּ, כִּי חָמֹל יַחֲמֹל עָלֶיהָ, וַיּוֹדִיעַ לָהּ, כִּי אַף אֲגוֹרַת נְחֹשֶת אַחַת לֹא יִתֵּן עַל יָדָהּ, עַל כִּי אֵין אֶת נַפְשׁוֹ כִּי יְנַצֵּל אוֹתָהּ אָחִיהָ וְיַעֲמִידָהּ כִּכְלִי רֵיק.

אָז תְּבַקֵּשׁ יְחֵפֵהפִיָּה, כִּי יַמְלִיץ בַּעֲדָהּ לִפְנֵי שֶׁקֶּנַּר; בַּקָּשָׁתָהּ זֹאת נִתְמַלְּאָה אַחֲרֵי הַפְצָרוֹת רַבּוֹת. הוּא חָשַׁב לוֹ לִצְדָקָה, כִּי יְבַקִֵּשׁ תְּמִיכָה מֵאֵת אִישׁ זָר בְּעַד אִישׁ נָכְרִי, אֲבָל הוּא דָחָה אֶת הַדָּבָר מִיּוֹם אֶל יוֹם, וְרַק כַּאֲשֶׁר אָצָה יְחֵפֵהפִיָּה בוֹ וְלֹא הִרְפְּתָה מִמֶּנּוּ שָׂם פְּעָמָיו לַדָּרֶךְ. אוּלָם הוּא שָׁב, כְּפִי שֶׁאֶפְשָׁר הָיָה לְשַׁעֵר מֵרֹאשׁ, בְּיָדַיִם רֵיקוֹת, כִּי שָׁאֹל שָׁאַל שֶׁקֶּנַּר בָּרִאשׁוֹנָה מַה הוּא הַסְּכוּם אֲשֶׁר יִתֵּן הוּא, רוֹדֶל בְּעַצְמוֹ? וּבְאָמְרוֹ כִי לְעֵת עַתָּה לֹא יִתֵּן מְאוּמָה, עָנָה שֶׁקֶּנַּר: אִם כֵּן אֶעֱשֶׂה גַם אֲנִי כָמוֹךָ וְלֹא אֶתֵּן דָּבָר.

כַּאֲשֶׁר הִתְאוֹנְנָה יְחֵפֵהפִיָּה בְאָזְנֵי מָרַן הַשְּׁחוֹרָה עַל רֹעַ לֵב הָאָדַָם, עָנְתָה הַזְּקֵנָה וַתֹּאמַר: “אָמְנָם כָּךְ הִיא דַרְכָּם שֶׁל בְּנֵי הָאָדָם, אִם יִקְפֹּץ אִישׁ הַמַּיְמָה וְיִמְשׁוּהוּ מֵת, אָז הַגֵּד יַגִּיד כָּל אֶחָד: אִלּוּ הָיָה אוֹמֵר לִי דָבָר, כִּי אָז תָּמַכְתִּי בְיָדוֹ. כָּל אֲשֶׁר לִי הָיִיתִי נוֹתֵן אִם רַק יְשִׁיבוּהוּ לִתְחִיָּה! אוּלָם לְהַחֲזִיק בְּיָדוֹ בְטֶרֶם יִפֹּל, – אֵין תּוֹמֵךְ וְאֵין סוֹעֵד.”

וּמַה נִפְלָא הַדָּבָר, דַּוְקָא בִּרְאוֹת יְחֵפֵהפִיָּה מַה קָשִׁים הַחַיִּים, לָמְדָה לִסְבֹּל. “עַל הָאָדָם לִבְטֹחַ רַק בְּעַצְמוֹ,” הָיָה שָׁגוּר בְּלִבָּהּ תָּמִיד, וְתַחַת לָכֹף רֹאשָׁהּ תַּחַת כָּל גַּל וָגַל, הֵרִימָה רֹאשׁ וַתּוֹסֶף אוֹן וְעָצְמָה. הִיא אָסְפָה אֶת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר עֶרֶךְ כֶּסֶף לָהֶם וַתִּמְכְּרֵם, גַּם אֶת הַקָּמֵעַ אֲשֶׁר קִבְּלָה מֵאֵת אִכָּרַת לַנְדְפְרִיד הֵבִיאָה לַעֲבֹט אֶל בֵּית אַלְמָנַת הַגַּבַּאי שֶׁנָּתְנָה אֶת כַּסְפָּהּ בְּנָשֶׁךְ. גַּם מַטְבֵּעַ הַזָּהָב, אֲשֶׁר הִשְׁלִיכָה לְפָנִים אַחֲרֵי יוֹעֵץ הַבִּנְיָן בַּחֲצַר בֵּית הַקְּבָרוֹת, חָזַר וְנִתְבַּע עַל יָדָהּ. רוֹדֶל הַזָּקֵן נֵעְתַּר, לְגֹדֶל תִּמְהוֹנָהּ, לִדְרֹש בְמוֹעֲצוֹת הָעֵדָה, אֲשֶׁר גַּם הוּא הָיָה נִמְנֶה בֵין יוֹשְׁבֶיהָ, לִתְמֹךְ בְּדָמִי הַנּוֹדֵד בִּסְכוּם הָגוּן. הוּא חָס עַל מְמוֹנוֹ, אוּלָם בְּמָמוֹן שֶׁל הָעֵדָה הָיָה וַתְּרָן גָּדוֹל.

וּבְכָל זֹאת חָרְדָה יְחֵפֵהפִיָּה, כַּאֲשֶׁר הוֹדִיעַ לָהּ רוֹדֶל מִקֵּץ יָמִים אֲחָדִים, כִּי מוֹעֵצַת הָעֵדָה תַעֲשֶׂה אֶת בַּקָּשָׁתוֹ, בִּתְנָאי שֶׁיְּוַתֵּר דָּמִי עַל זְכוּת יְשִׁיבָתוֹ בַכְּפָר. תְּנָאי זֶה הָיָה מוּבָן מֵאֵלָיו, וְאִישׁ לֹא חָשַׁב אַחֶרֶת; אֲבָל כַּאֲשֶׁר הִתְנוּ עַתָּה אֶת זֶה בִתְנָאי מְפֹרָשׁ, נִדְמָה בְעֵינֶיהָ כִּזְוָעָה לִהְיוֹת לְבֵן בְּלִי אֶרֶץ מוֹלֶדֶת! אֲבָל לְדָמִי לֹא גִלְּתָה דָבָר מִזֶּה, וְדָמִי הָיָה עַלִּיז וְשָׂמֵחַ. בְּיִחוּד הִרְבְּתָה מָרַן הַשְּׁחוֹרָה לַהֲסִיתוֹ לִנְסֹעַ, כִּי בְכָל לִבָּהּ הָיְתָה שׁוֹלַחַת אֶת כָּל בַּחוּרֵי הַכְּפָר בַּנֵּכָר, לְבַעֲבוּר תּוּכַל לְקַבֵּל עַל יָדָם יְדִיעָה עַל דְּבַר יוֹהַנֶּס בְּנָהּ. כָּעֵת הֶאֱמִינָה בֶאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, כִּי יוֹהַנֶּס שֶׁלָּהּ מֵעֵבֶר לָאוֹקְיָנוֹס הוּא. וּקְרַפֶּנְזַכֶּר אָמַר לָהּ: "הַיָּם, מְצוּלַת מֶלַח זוֹ, עָצֹר יַעֲצֹר בְּעַד הַדְּמָעוֹת, הַיּוֹרְדוֹת מֵעֵינֵי הַבּוֹכֶה עַל אִישׁ, הַנִּמְצָא מֵעֵבֶר הַשֵּׁנִי.

יְחֵפֵהפִיָּה קִבְּלָה רְשׁוּת מִבְּעָלֶיהָ לְלַוּוֹת אֶת אָחִיהָ, כַּאֲשֶׁר הִתְעַתֵּד לָלֶכֶת לַעֲשׂוֹת אֶת הַחוֹזֶה עִם סוֹכְנֵי כַרְטִיסֵי הַנְּסִיעָה הַיּוֹשְׁבִים בָּעִיר. אוּלָם מַה הִשְׁתּוֹמְמָה בְּהִוָּדַע לָהּ כִּי כְבָר נַעֲשָׂה הַדַָּבָר. מוֹעֵצַת הָעֵדָה דָאֲגָה לָזֶה, וּלְדָמִי נִתְּנָה הַזְּכוּת הַנִּתֶּנֶת לַעֲנִיִּים מְחֻסְּרֵי אֶמְצָעֵי נְסִיעָה. הוּא קִבֵּל עָלָיו גַּם אֶת הַהִתְחַיְּבוּת הַכְּרוּכָה בָזֶה, כִּי הוּטְלָה עָלָיו הַחוֹבָה לַחְתֹּם, בְּשִׁבְתּוֹ עַל הָאֳנִיָּה בְטֶרֶם תַּפְלִיג, עַל תְּעוּדָה שֶׁהוּא מְוַתֵּר עַל זְכוּת הַיְשִיבָה בַכְּפָר, רַק אָז יְשַׁלְּמוּ אֶת הַכֶּסֶף בַּעֲדוֹ.

עֲצֵבִים וּמַחֲרִישִׁים שָׁבוּ הָאָח וְהָאָחוֹת אֶל הַכְּפָר. דָּמִי הָיָה סַר וְזָעֵף עַל כִּי עָלָיו לַעֲשׂוֹת דָּבָר רַק מִשּׁוּם שֶׁנֶחְפַּז לִפְצוֹת אֶת פִּיו וְלֹא יוּכַל לְחַלֵּל מוֹצָא שְׂפָתָיו, וִיחֵפֵהפִיָּה חָשָׁה כְאֵב עָמֹק, עַל כִּי יִדֹּד אָחִיהָ מִכְּפָר מוֹלַדְתּוֹ כִּנְדֹד צִפֹּר מִקִּנָּהּ. בְּבֹאָם אֶל הַגְּבוּל אָמַר דָּמִי בְקוֹל רָם אֶל הַמּוֹט אֲשֶׁר שֵׁם הַמָּקוֹם וְהַגָּלִיל חָרוּת עָלָיו:

– הִנֵּה זָר וְנָכְרִי אַתָּה לִי מֵהַיּוֹם וָהָלְאָה, וְזָרִים וְנָכְרִים הֵם לִי כָל בְּנֵי הָאָדָם הַיּוֹשְׁבִים בָּזֶה.

יְחֵפֵהפִיָּה בָכְתָה, וְאוּלָם נָדֹר נָדְרָה לְבִלְתִּי שְׁפֹךְ עוֹד דְּמָעוֹת עַד יוֹם נְסִיעַת דָּמִי, וְגַם אָז לֹא תַזִּיל דִּמְעָה. וְאֶת נִדְרָהּ קִיֵּמָה.

אַנְשֵׁי הַכְּפָר אָמְרוּ, כִּי לֵב אֶבֶן לִיחֵפֵהפִיָּה, כִּי גַם רָטֹב לֹא רֻטְּבוּ עֵינֶיהָ בְהִפָּרֵד אָחִיהָ מֵעָלֶיהָ. כִּי אוֹהֲבִים הֵם בְּנֵי הָאָדָם לִרְאוֹת דְּמָעוֹת. מַה לָהֶם בְּכִי מִסְתָּרִים? אֲבָל יְחֵפֵהפִיָּה הִבְלִיגָה עַל סַעֲרַת נַפְשָׁהּ.

רַק בַּיָּמִים הָאַחֲרוֹנִים לִפְנֵי נְסִיעַת דָּמִי לֹא מִלְּאָה יְחֵפֵהפִיָּה, בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה מֵאָז הָיְתָה לְשִׁפְחָה, אֶת חוֹבָתָהּ בֶּאֱמוּנָה לִבְעָלֶיהָ, וַתִּתְרַפֶּה בִמְלַאכְתָּהּ וַתִּשְׁהֶה כָל הַיּוֹם עַל יַד דָּמִי; הִיא שָׁמְעָה גִדּוּפֵי רוֹזֶל וַתֹּאמַר: “צָדָקְתְּ”. הִיא רָצָה כָּל הַיּוֹם אַחֲרֵי אָחִיהָ וַתְּלַוֵּהוּ, לְבַל תְּאַבֵּד רֶגַע מִכָּל הַשָּׁעוֹת אֲשֶׁר יִמָּצֵא עוֹד עִמָּהּ, כִּי חָשְׁבָה שֶׁתּוּכַל עוֹד לִהְיוֹת לוֹ לְעֵזֶר בְּכָל רֶגַע וָרֶגַע, לְהוֹרוֹת לוֹ דְבָרִים אֲשֶׁר יִזְכְּרֵם כָּל יְמֵי חַיָּיו. וּמְאֹד הִצְטָעֲרָה עַל כִּי אָמְרָה לוֹ דְבָרִים פְּשׁוּטִים וּשְׁכִיחִים, וְאַף גַּם בָּאָה אִתּוֹ בְרִיב וּוִכּוּחִים.

– הָהּ, שְׁעוֹת הַפְּרִידָה! מַה תָּעֵקְנָה עַל הַלֵּב, אֵיךְ נִצְטַמְצֵם וְנִתְכַּוֵּץ כָּל הֶעָבָר וְהֶעָתִיד בְּרֶגַע אֶחָד וְאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מַה לִתְפֹּשׂ בְּיָדְךָ וּבְרוּחֶךָ, וְאַף מֶבָּט אֶחָד, מַגָּע אֶחָד יַבִּיעַ אֶת הַכֹּל!

בְּכָל זֹאת מָצְאָה עוֹד אַמְרֵי דְבָרִים לְהַגִּיד לְאָחִיהָ. כַּאֲשֶׁר מָנְתָה אֶת בִּגְדֵי הַשֵּׁשׁ וְאֶת כָּתְנוֹת הַבַּד קָרָאָה: אֵלֶּה הֵן כִּתֳנוֹת טוֹבוֹת וְנָאוֹת, הֱיֵה נָא זַךְ וְנָקִי בָהֶן. וְכַאֲשֶׁר שָׂמָה הַכֹּל בַּשַּׂק הַגָּדוֹל אֲשֶׁר שֵׁם אָבִיהָ עָלָיו אָמָרָה: הָשִׁיבָה אוֹתוֹ מָלֵא שִׁקְלֵי זָהָב, אָז תִּרְאֶה, מַה יֵקַל לְךָ לָשׁוּב לִהְיוֹת אֶזְרָח בְּאֶזְרָחֵי הַכְּפָר, וְרוֹזֶל בַּת רוֹדֶל, אִם תִּהְיֶה עוֹד פְּנוּיָה, קָפֹץ תִּקְפֹּץ אַחֲרֶיךָ מֵעַל לְשִׁבְעַת חוֹמוֹת. וּבְשׂוּמָהּ אֶת גַּרְזֶן אֲבִיהֶם בָּאַרְגָּז הַגָּדוֹל אָמָרָה: מֶה חָלָק הַקַּת! כַּמָּה פְעָמִים עָבְרָה חֶלְקַת יַד אָבִינוּ עָלָיו, נִדְמֶה לִי, כִּי עוֹדֶנִּי חָשָׁה אֶת יַד אָבִי עָלָיו. “שַׂק וְגַרְזֶן!” לַעֲבֹד וּלֶאֱסֹף, אֵלּוּ הֵן הַמִּדּוֹת הַיּוֹתֵר טוֹבוֹת וּבָהֶן יִהְיֶה הָאָדָם תָּמִיד עַלִּיז וְשָׂמֵחַ, בָּרִיא וְחָזָק. יִשְׁמָרְךָ אֱלֹהִים מִכָּל רָע! תָּמִיד תִּהְיֶינָה שְׁתֵּי הַמִּלִּים הָאֵלֶּה שְׁגוּרוֹת עַל פִּיךָ: “שַׂק וְגַרְזֶן.” כֵּן אֶעֱשֶׂה גַם אָנִי, וְזֹאת תִּהְיֶה מַחְשַׁבְתֵּנוּ וְקוֹל קְרִיאָתֵנוּ כָל הַיָּמִים אֲשֶׁר נִהְיֶה רְחוֹקִים אִישׁ מֵעַל אֲחוֹתוֹ, עַד אֲשֶׁר תִּכְתֹּב אֵלַי אוֹ תִקָּחֵנִי אַחֲרֶיךָ, כַּאֲשֶׁר תּוּכַל וְכַאֲשֶׁר יַעֲלֶה לְרָצוֹן לִפְנֵי אֲדֹנָי. “שַׂק וְגַרְזֶן!” בָּהֶם צָפוּן הַכֹּל, בָּהֶם אֶפְשָׁר לְהַכְנִיס הַכֹּל, כָּל הָרַעְיוֹנוֹת וְכָל הַמַּחֲשָׁבוֹת, וְכָל רְכוּשְׁךָ וְקִנְיָנֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְכֹּש.

וְּבְשֶׁבֶת דָּמִי עַל הָעֲגָלָה וַתּוֹשֶׁט לוֹ אֶת יָדָהּ בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה וְלֹא חָפְצָה לְהוֹצִיאָהּ מִיָּדוֹ עַד נָסְעוֹ מִפָּנֶיהָ; אָז קָרְאָה אַחֲרָיו בְּקוֹל רָם: “שַׂק וְגַרְזֶן”! אַל תִּשְׁכַּח. הוּא הִבִּיט לַאֲחוֹרָיו, רָמַז אֵלֶיהָ וַיֵּעָלֵם.

אוֹרֵחַ לֹא קָרוּא

“בְּרוּכָה אֲמֵרִיקָה!” קָרָא שׁוֹמֵר הַלַּיְלָה לֵילוֹת רַבִּים, בְּקָרְאוֹ אֶת מִסְפַּר הַשָּׁעָה, תַּחַת בִּרְכַּת הַתּוֹדָה לַאדֹנָי הָרְגִילָה.

קְרַפֶּנְזַכֶּר, אֲשֶׁר מִבְּלִי הֱיוֹתוֹ הוּא עַצְמוֹ נִכְבָּד בְּעֵינֵי הַבְּרִיּוֹת הָיָה מְחָרֵף בְּאָזְנֵי הָאֲנָשִׁים הַ“חֲשׁוּבִים” אֶת הָעֲנִיִּים, אָמַר בְּצֵאתוֹ מִבֵּית הַתְּפִלָּה בְיוֹם הָרִאשׁוֹן לַשָּׁבוּעַ וְאַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם בְּשִׁבְתּוֹ עַל הַסַּפְסָל אֲשֶׁר לִפְנֵי “תַרְנְגֹל הַבָּר” קוֹלָמְבּוּס גּוֹאֵל אֲמִתִּי הוּא, אֲשֶׁר יִגְאַל אֶת בְּנֵי הָאָדָם מִכָּל צָרוֹתֵיהֶם. אָכֵן אֲמֵרִיקָה בֵית קִבּוּל הוּא אֲשֶׁר יִבְלַע אֶת כָּל אֲשֶׁר יַפְלִיט הָעוֹלָם הַיָּשָׁן. בּוֹ יוּשַׂם כָּל אֲשֶׁר אֵין בּוֹ עוֹד חֵפֶץ בַּמִּטְבָּח: כְּרוּב, סֶלֶק, קִשּׁוּאִים, וְהַכֹּל בְּיָחַד.

לְיוֹשְׁבֵי הַכְּפָר, אֲשֶׁר אֵין לָהֶם חֹמֶר רַב לְשִׂיחָה, הָיְתָה נְסִיעַת דָּמִי לַאֲמֵרִיקָה עִנְיָן לַעֲנוֹת בּוֹ יָמִים רַבִּים, וְכָל חָבֵר מוֹעֵצַת הָעִיר הִתְהַלֵּל בְּחָכְמָתוֹ, כִּי נִקְּתָה הָעֵדָה מֵאִישׁ, אֲשֶׁר בְּלִי סָפֵק הָיָה נוֹפֵל לְמַשָּׂא עַל הָעֵדָה, כִּי כָל הַמְקַפֵּץ מִמְּלָאכָה לִמְלָאכָה סוֹפוֹ רִישׁ וָעֹנִי.

כַּמּוּבָן, נִמְצְאוּ אֲנָשִׁים טוֹבִים, אֲשֶׁר סִפְּרוּ לִיחֵפֵהפִיָּה אֶת כָּל אֲשֶׁר יָשִׂיחוּ בְדָמִי אָחִיהָ וְיִלְעֲגוּ לוֹ. אוּלָם יְחֵפֵהפִיָּה שָׂחֲקָה לָהֶם וּלְדִבְרֵיהֶם, וְכַאֲשֶׁר נִתְקַבֵּל מֵאֵת דָּמִי מִכְתָּב יָפֶה מֵעִיר בְּרֶמֶן – מִי הֶאֱמִין, כִּי יַשְׂכִּיל דָּמִי לִשְׁפֹּךְ רוּחוֹ עַל הַגִּלָּיוֹן – הִתְפָּאֲרָה בוֹ וַתִּקְרָא בְאָזְנֵי יוֹשְׁבֵי הַכְּפָר אֶת דִּבְרֵי הַמִּכְתָּב הַזֶּה פְעָמִים רַבּוֹת מְאֹד.

אוּלָם בְּקֶרֶב נַפְשָׁהּ פְּנִימָה הִתְעַצְּבָה לֵאמֹר: “אָח כָּזֶה אָבַד לָךְ לְעוֹלָמִים”, וְלִבָּהּ הִכָּה אוֹתָהּ, כִּי לֹא נָתְנָה לוֹ לַעֲלוֹת לִגְדֻלָּה כָרָאוּי, כִּי לֹא חָלְקָה לוֹ כָבוֹד כְּהוֹגֵן וְלֹא הֶעֱמִידָה אוֹתוֹ בַּשּׁוּרָה הָרִאשׁוֹנָה כַיָּאוּת לוֹ; כִּי עַתָּה, עַתָּה נִגְלָה, כַּמָּה זָרִיז וּמְמֻלָּח הָיָה דָמִי, וּמַה טוֹב לִבּוֹ. הוּא אֲשֶׁר נִפְרַד מֵעַל כָּל יוֹשְׁבֵי הַכְּפָר כְּמוֹ שֶׁנִּפְרַד מֵעַל הַמּוֹט אֲשֶׁר עַל הַגְּבוּל, מִלֵּא עַתָּה כִמְעַט עַמּוּד שָׁלֵם מִמִּכְתָּבוֹ בְבִרְכַּת שָׁלוֹם לִפְלוֹנִי וּלְאַלְמוֹנִי, וּלְכָל אֶחָד וְאֶחָד הוֹסִיף כִּנּוּי שֶׁל חִבָּה: כְּמוֹ: “הָאָהוּב”, “הֶחָבִיב”, “הַטּוֹב”, אוֹ הַ“יָּשָׁר”, וִיחֵפֵהפִיָּה שָׁמְעָה אֶת תְּהִלַּת אָחִיהָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר מָסְרָה אֶת בִּרְכַּת הַשָּׁלוֹם אֲשֶׁר פָּקַד אָחִיהָ וַתּוֹר תָּמִיד עַל הַמִּכְתָּב בְּאָמְרָהּ: “הִנֵּה פֹה כָתוּב!”

יָמִים רַבִּים הָיְתָה יְחֵפֵהפִיָּה מַחֲרִישָׁה וּמְקֻפֶּלֶת בְּתוֹךְ עַצְמָהּ, וַתִּתְחָרֵט כִּי נָתְנָה אֶת אָחִיהָ לָלֶכֶת, אוֹ כִי לֹא הָלְכָה גַם הִיא אִתּוֹ. הִנֵּה לְפָנִים הָיוּ שׁוֹמְעִים אוֹתָהּ תָּמִיד מְזַמֶּרֶת: גַּם בִּהְיוֹתָהּ חוֹלֶבֶת אֶת הַפָּרוֹת בָּרֶפֶת, גַּם בִּהְיוֹתָהּ בָּאָסָם וּבוֹלֶלֶת מִסְפֹּא לַמִּקְנֶה, גַּם בִּהְיוֹתָהּ בַּמִּטְבָּח וּמְבַשֶּׁלֶת אֶת הָאֲרֻחָה וְגַם בַּעֲשׂוֹתָהּ אֶת מְלַאכְתָּהּ בַּחֶדֶר, גַּם בְּלֶכְתָּהּ אֶל הַשָּׂדֶה וּמַגָּל עַַל כְּתֵפָהּ אוֹ מִטְפַּחַת בְּיָדָהּ לֶאֱסֹף חָצִיר לַבְּהֵמָה. עַתָּה שָׁתָקָה. נִרְאֶה כִּי עָמְלָה לַעֲצֹר אֶת מַנְגִּינוֹתֶיהָ. אוּלָם תַּחְבּוּלָה טוֹבָה נִמְצְאָה לָהּ לִזְמִירוֹתֶיהָ: בָּעֶרֶב, הָיְתָה מְיַשֶּׁנֶת אֶת יַלְדֵּי רוֹדֶל, וַתְּזַמֵּר וְלֹא תֶחְדַּל, אִם כִּי כְבָר נָמוּ הַיְלָדִים אֶת שְׁנָתָם. אַחֲרֵי כֵן מִהֲרָה לָלֶכֶת אֶל מָרַן הַשְּׁחוֹרָה וַתָּכֶן לָהּ עֵצִים וּמַיִם וְכָל יֶתֶר מַחְסוֹרֶיהָ.

בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן לַשָּׁבוּעַ אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם, בְּשָׁעָה שֶׁכָּל הָעוֹלָם הָיָה שָׂמֵחַ, הָיְתָה יְחֵפֵהפִיָּה עוֹמֶדֶת לְעִתִּים קְרוֹבוֹת מַחֲרִישָׁה וּבְלִי נוֹעַ עַל יַד דֶּלֶת בֵּיתָהּ וַתִּסְתַּכֵּל אֶל תּוֹךְ הָעוֹלָם הַגָּדוֹל, וְאֶל הַשָּׁמַיִם תִּשָּׂא עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת הַצִּפֳּרִים בְּעוּפָן, וַתַּחֲלֹם אֶת חֲלוֹמוֹתֶיהָ וַתִּנָּשֵׂא עַל כַּנְפֵי דִמְיוֹנָהּ הַרְחֵק הַרְחֵק, אֶל מְקוֹם אֲשֶׁר דָּמִי שָׁם. נַפְשָׁהּ עָרְגָה לָדַעַת שְׁלוֹמוֹ, וְאָז תַּבִּיט נִכְחָהּ בְּלִי גְרוֹעַ עַיִן אֶל מַחֲרֵשָׁה הֲפוּכָה אוֹ אֶל תַּרְנְגֹלֶת מְנַקֶּרֶת בָּאַשְׁפָּה. בַּעֲבֹר עֶגְלַת נוֹסְעִים דֶּרֶךְ הַכְּפָר, הִשְׁקִיפָה עָלֶיהָ וְכִמְעַט שֶׁקָּרְאָה בְקוֹל: "אֵלֶּה נוֹסְעִים אֶל מִי שֶׁהוּא! מִכָּל נְתִיבֹות עוֹלָם וּמְסִלּוֹתָיו אֵין אִישׁ אֲשֶׁר יִסַּע וַאֲשֶׁר יָבֹא אֵלַי, אֵין אִישׁ אֲשֶׁר יַחֲשֹׁב עַל אֹדוֹתָי; הַאֻמְנָם אֵין לִי כְלוּם בָּעוֹלָם? וְאָז הָיָה לָהּ תָּמִיד כְּאִלּוּ מְצַפָּה הִיא לִדְבַר מָה, לִבָּהּ פָּעַם בְּקִרְבָּהּ כְּאִלּוּ נֶחְפָּז אֶל אוֹרֵחַ אֲשֶׁר יָבֹא. וּמִבְּלִי מֵשִׂים צִלְצְלוּ עַל שְׂפָתֶיהָ הַחֲרוּזִים:

כָּל הַנְּחָלִים עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה,

אֶל מְקוֹמָם יִשְׁטְפוּ יֶהֱמָיוּ;

וְלִי אֵין עַל כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה,

אִישׁ אֵלָיו לִבִּי גַם נַפְשִׁי יִכְלָיוּ.

– מִי יִתֵּן וְזָקַנְתִּי כָמוֹךְ, – קָרְאָה פַעַם אַחַת אֶל מָרַן הַשְּׁחוֹרָה, בְּבֹאָהּ אֶל חַדְרָהּ שְׁקוּעָה בַחֲלוֹמוֹת כָּאֵלֶּה.

– שִׂמְחִי וְעִלְזִי כִי אֵין חֶפְצֵךְ מִתְקַיֵּם, – עָנְתָה מָרַן הַשְּׁחוֹרָה, – כְּשֶׁהָיִיתִי צְעִירָה כָמוֹךְ, הָיִיתִי צוֹהֲלָה וּשְׂמֵחָה וּמִשְׁקָלִי עָלָה שָׁם בְּטַחֲנַת הַגֶּפֶס מֵאָה וּשְׁלֹשִים לִטְרָא.

– אַתְּ תָּמִיד כַּאֲשֶׁר אַתְּ, תָּמִיד שָׁוָה, וַאֲנִי שׁוֹנָה מִדֵּי פַעַם בְּפָעַם.

– אִם רוֹצֶה אָדָם לִהְיוֹת שָׁוֶה, עָלָיו לִכְרֹת אֶת חָטְמוֹ, אָז פָּנָיו שָׁוִים. הָהּ פְּתַיָּה, אַל תַּדְאִיבִי אֶת שְׁנוֹת נְעוּרַיִךְ, כִּי מִי יָשִׁיב לָךְ אֲחֵרוֹת תַּחְתֵּיהֶן, וְאַל תִּתְגַּעְגְּעִי עַל שְׁנוֹת הַזִּקְנָה כִּי מֵאֲלֵיהֶן תָּבֹאנָה.

בִּהְיוֹת מָרַן הַשְּׁחוֹרָה עִם יְחֵפֵהפִיָּה הָיְתָה מְנַחֶמֶת אוֹתָהּ תָּמִיד, אוּלָם בִּהְיוֹת אַמְרֵי לְבַדָּהּ הִתְגַּבְּרוּ עָלֶיהָ רִגְשֵׁי גַעְגּוּעֶיהָ, וְתוּגָתָהּ הֵצִיקָה לָהּ מְאֹד.

שְׁמוּעָה נִפְלָאָה עָבְרָה בכָל הַכְּפָר, כִּי חֲתֻנָּה תִהְיֶה בְקָרוֹב בִּכְפָר אֶנְדְּרִינְגֶן, אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה עוֹד כָּמוֹהָ בְכָל הַסְּבִיבָה הַזֹּאת. הַבַּת הַבְּכִירָה שֶׁל דוֹמִינִיק וַאֲמַיְלָה נִשֵּׂאת לְסוֹחֵר עֵצִים עָשִׁיר מִמּוּרְגְטַל. אוֹמְרִים, כִּי שִׂמְחָה וְצָהֳלָה תִהְיֶינָה שָׁמָּה, אֲשֶׁר כָמוֹהָ לֹא רָאוּ עוֹד.

יוֹם הַחֲתֻנָּה מְמַשְׁמֵשׁ וָבָא. בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּפָּגַשְׁנָה שְׁתֵּי עֲלָמוֹת יַחַד, תִּתְחַמֵּקְנָה מֵאֲחוֹרֵי הַשִּׂיחִים אוֹ בִּפְרוֹזְדוֹר שֶׁל אַחַד הַבָּתִּים וּמַרְבּוֹת שִׂיחָה בְלִי סוֹף, וְאָמֹר תֹּאמַרְנָה תָּמִיד, כִּי נֶחְפָּזוֹת הֵן אֶל דַּרְכָּן. אוֹמְרִים, כִּי אֶת הַכֹּל יָבִיאוּ מֵאוֹבֶּרְלַנְד וּמִכָּל חֶבֶל הַמּוּרְגְטַל וּמִמֶּרְחַק שְׁלֹשִים שָׁעָה, כִּי מִשְׁפָּחָה גְדוֹלָה הִיא מִשְׁפַּחַת דוֹמִינִיק. עַל יַד הַבְּאֵר אֲשֶׁר לְמוֹעֵצַת הָעֵדָה רָעֲשׁוּ הַחַיִּים בְּכָל שְׁאוֹנָם. אֵין נַעֲרָה לְבוּשָׁה שִׂמְלָה חֲדָשָׁה, כִּי חָפֹץ תַּחְפֹּצְנָה כֻלָּן לְהַגְדִּיל שִׂמְחָתָן בְּיוֹם מָחָר וּלְהַפְתִּיעַ אֶת עֵינֵי כָּל הָרוֹאִים בְּהוֹפִיעָן כְּלוּלוֹת בַּהֲדָרָן בְּשִׂמְלוֹתֵיהֶן הַחֲדָשׁוֹת. מֵרֹב שְׁאֵלוֹת וְשִׂיחוֹת שָׁכְחוּ לִשְׁאֹב מַיִם, וִיחֵפֵהפִיָּה הַמְאַחֶרֶת לָבֹא אֶל הַבְּאֵר, הִקְדִּימָה לָשׁוּב אֶל בֵּיתָהּ וּדְלָיֶיהָ מְלֵאִים מָיִם. מַה לָהּ וְלַמָּחוֹל? וּבְכָל זֹאת הָיָה לָהּ כְּאִלּוּ תִשְׁמַע קוֹל מְנַגְּנִים בְּכָל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ.

בְּיוֹם הַמָּחֳרָת הָיְתָה יְחֵפֵהפִיָּה עֲמוּסָה עֲבוֹדָה רַבָּה, כִּי עָלֶיהָ הָיָה לְקַשֵּׁט אֶת רוֹזֶל וּלְפָאֲרָהּ. לֹא אַחַת וְלֹא שְׁתַּיִם תָּלְשָׁה אוֹתָהּ רוֹזֶל בְּמַחְלְפוֹת רֹאשָׁהּ, אוּלָם יְחֵפֵהפִיָּה הֶחֱרִישָׁה.

שַׂעֲרוֹת רוֹזֶל עָצְמוּ מְאֹד וַתֹּאמֶר לְהַפְלִיא בָהֶן הַפַּעַם עֵינֵי הָאוֹרְחִים. הִיא חָפְצָה לְנַסּוֹת בָּהֶן נִסָּיוֹן חָדָשׁ: לִקְלֹעַ אוֹתָן מִקְלַעַת שֶׁל מַרִיָּה תֵּרֵזִיָּה – כָּכָה קָרְאוּ בַכְּפָר הַהוּא לְמִקְלַעַת אֳמָנוּתִית שֶׁל אַרְבַּע עֶשְׂרֵה מַחְלָפוֹת – מִקְלַעַת זוֹ תִמְשֹׁךְ אַחֲרֶיהָ אֶת לֵב כָּל הָרוֹאִים.

יְחֵפֵהפִיָּה הִשְׂכִּילָה לְכַלּוֹת אֶת מְלֶאכֶת מַחֲשֶׁבֶת זֹאת כָּרָאוּי, אוּלָם כִּמְעַט נִגְמְרָה הָעֲבוֹדָה הַזֹּאת וַתַּפְרֵד רוֹזֶל אוֹתָן בְּזָעַף. וּמַחְלְפוֹתֶיהָ הַפְּרוּדוֹת, הַתְּלוּיוֹת וְיוֹרְדוֹת עַל רֹאשָׁהּ וְעַל פָּנֶיהָ, שָׁתוּ לָהּ מַרְאֶה פָרוּעַ וְשׁוֹבָב, בְּכָל זֹאת הָיְתָה רוֹזֶל יָפָה וְנֶהְדָּרָה. כָּל תְּנוּעוֹתֶיהָ וּמִבְנֵה אֲבָרֶיהָ הֵעִידוּ עָלֶיהָ, כִּי תִּתְאַמֵּר בְּקֶרֶב לְבָבָהּ לֵאמֹר: “בֵּית הָאִישׁ אֲשֶׁר אֲנִי אֶנָּשֵׂא לוֹ, לֹא יִתָּכֵן כִּי יִהְיוּ שָׁם פָּחוֹת מֵאַרְבָּעָה סוּסִים!”

וְאָמְנָם רַבִּים מִבְּנֵי הָאֲחֻזּוֹת בִּקְּשׁוּ אֶת יָדָהּ, אֲבָל, כַּנִּרְאֶה, עֲדַיִן לֹא חָפְצָה לְהִוָּעֵד אֶל מִי שֶׁהוּא.

הִיא קָלְעָה אֶת שַׂעֲרוֹתֶיהָ לִשְׁתֵּי מַחְלָפוֹת, כַּאֲשֶׁר תִּקְלַעְנָה כָל בְּנוֹת הַכְּפָר, וּסְרָטִים אֲדֻמִּים קְלוּעִים בְּמַחְלְפוֹתֶיהָ, אֲשֶׁר כִּמְעַט עַד לָאָרֶץ הִגִּיעוּ. הִיא עָמְדָה עֲדוּיָה בְכָל הֲדָרָהּ וַתְּבַקֵּשׁ לָהּ זֵר פְּרָחִים, כִּי פְרָחֶיהָ גָדְלוּ פֶרַע. יְחֵפֵהפִיָּה אָמְנָם מֵאֲנָה לִקְטֹף אֶת פְּרָחֶיהָ הַיָּפִים אֲשֶׁר כְּבָבַת עֵינָהּ נְצָרָתַם, אַךְ חָזְקוּ עָלֶיהָ דִּבְרֵי רוֹזֶל, וְנִצָּנֵי הַהוֹד נִקְטָפוּ. גַּם אֶת גִּבְעֹל חִלְפֵי הַיָּם רָצְתָה רוֹזֶל לִקְלֹעַ בְּשַׂעֲרוֹתֶיהָ, אוּלָם יְחֵפֵהפִיָּה הִקְשְׁתָה הַפַּעַם אֶת עָרְפָּהּ וְלֹא נָתְנָה לִשְׁלֹחַ יַד בּוֹ, בְּאָמְרָהּ, כִּי נְכוֹנָה הִיא לָתֵת נַפְשָׁהּ כֹּפֶר פֶּרַח נָאֶה זֶה. רוֹזֶל לָעֲגָה לָהּ, גַּם גִּדְּפָה וְחֵרְפָה אֶת רוֹעַת הָאַוָּזִים עִקְּשַׁת הַלֵּב, אֲשֶׁר רַק מֵחֶמְלָתָם עָלֶיהָ לְקָחוּהָ לְבֵיתָם. יְחֵפֵהפִיָּה לֹא עָנְתָה דָבָר, וְרַק הִבִּיטָה אֶל רוֹזֶל בְּמֶבָּט אֲשֶׁר הִכְרִיחַ אוֹתָהּ לְהוֹרִיד אֶת עֵינֶיהָ אָרְצָה.

אָז תִּצְנַח שׁוֹשַׁנַּת צֶמֶר אֲדֻמָּה עַל נַעֲלָהּ הַשְּׂמָאלִית, וִיחֵפֵהפִיָּה כָּרְעָה עַל בִּרְכֶּיהָ לְתָפְרָהּ בִּזְהִירוּת וְרוֹזֶל אָמְרָה, חֶצְיָהּ מִתְחָרֶטֶת עַל אֲשֶׁר הִתְעַמְּרָה בִּיחֵפֵהפִיָּה וְחֶצְיָהּ בְּלָעַג:

– יְחֵפֵהפִיָּה, הַיּוֹם תִּלָּוִי אֵלַי אֶל הַמְּחוֹלוֹת, וִיהִי מָה.

– אַל נָא תִלְעֲגִי כָּכָה, מַה תַּחְפְּצִי בִי?

– חָלִילָה לִי מִלִּלְעֹג לָךְ – הִבְטִיחָה רוֹזֶל, רָקֹד תִּרְקְדִי פַעַם גַּם אַתְּ, הֵן גַּם אַתְּ נַעֲרָה צְעִירָה לְיָמִים הִנֵּךְ, וְגַם בָּנוֹת כְּגִילֵךְ תָּבֹאנָה אֶל הַמְּחוֹלוֹת, גַּם הַנַּעַר שׁוֹמֵר הַסּוּסִים שֶׁלָּנוּ יִהְיֶה שָׁמָּה וְגַם בֶּן אַחַד הָאִכָּרִים רָקֹד יִרְקֹד עִמָּךְ, אָנֹכִי אֶשְׁלַח לָךְ אֶחָד מִן הַיְתֵרִים עַל הַמִּנְיָן.

– הַרְפִּי מִמֶּנִּי פֶּן אֶדְקְרֵךְ בַּמַּחַט, – אִיְּמָה יְחֵפֵהפִיָּה הַכּוֹרַעַת, בְּרַעֲדָהּ מֵחֶדְוָה וְתוּגָה גַם יָחַד.

– צָדְקוּ דִבְרֵי יְבִמְתִּי – קָרְאָה הָאִכָּרָה הַצְּעִירָה, אֲשֶׁר הֶחֱרִישָׁה עַד עָתָּה, – אַף מִלָּה טוֹבָה אַחַת לֹא תִשְׁמְעִי מִפִּי, אִם לֹא תֵלְכִי הַיּוֹם אֶל הַמְּחוֹלוֹת. גְּשִׁי נָא אֵלַי וּשְׁבִי, רוֹצָה אֲנִי הַפַּעַם לְשָׁרְתֵךְ.

אֹדֶם שַׁלְהֶבֶת הִשְׁתַּפֵּךְ פַּעַם אַחַר פַּעַם עַל פְּנֵי יְחֵפֵהפִיָּה, בְּשִׁבְתָּהּ עַל הַכִּסֵּא וּגְבִרְתָּהּ שֵׁרְתָה אוֹתָהּ. וְכַאֲשֶׁר הֵסִירָה גְבִרְתָּהּ אֶת שַׂעֲרוֹתֶיהָ מֵעַל פָּנֶיהָ וַתְּשִׂימֵן מֵאֲחוֹרֶיהָ וַתֹּאמַר: “קוֹלַעַת אֲנִי אֶת שַׂעֲרוֹתַיִךְ כַּאֲשֶׁר תִּקְלַעְנָה בְּנוֹת אַלְגּוֹי”, כִּמְעַט שֶׁצָּנְחָה יְחֵפֵהפִיָּה מֵעַל הַכִּסֵּא. – זֶה יָשִׁית לִוְיַת חֵן עַל פָּנַיִךְ, – הוֹסִיפָה הָאִכָּרָה לְדַבֵּר, וְאָמְנָם דּוֹמִים פָּנַיִךְ לִפְנֵי בְנוֹת אַלְגּוֹי: גַּם הֵן פְּנֵיהֶן חוּמוֹת וַעֲגֻלּוֹת כְּפָנָיִךְ; פָּנַיִךְ פְּנֵי בַת אִכָּרַת לַנְדְפְרִיד אֲשֶׁר בְּצוּסְמַרְסְהוֹף.

– כִּפְנֵי בִתָּהּ? מַדּוּעַ דַּוְקָא כָמוֹהָ? – שָׁאֲלָה יְחֵפֵהפִיָּה וְכָל עַצְמוֹתֶיהָ רָעָדוּ. מַה זֶה הָיָה לָה כִּי הִזְכִּירָה דַוְקָא עַתָּה אֶת הָאִכָּרָה הַשְּׁמוּרָה בְּזִכְרוֹנָהּ מִימֵי יַלְדוּתָהּ וַאֲשֶׁר הוֹפִיעָה לָהּ אָז כְּמַלְאָךְ מוֹשִׁיעַ אֲשֶׁר בְּסִפּוּרֵי הָאַגָּדָה? אוּלָם עַל אֶצְבָּעָהּ לֹא הָיְתָה טַבַּעַת הַפְּלָאוֹת, אֲשֶׁר אִם הָסֵב תָּסֵב אוֹתָהּ וְתוֹפִיעַ לְנֶגֶד עֵינֶיהָ; רַק בְּקֶרֶב נַפְשָׁהּ פְּנִימָה אֶפְשָׁר הָיָה לָהּ לְהוֹפִיעַ, וְכָזֶה קָרָה לָהּ לִפְעָמִים קְרוֹבוֹת כִּמְעַט מִבְּלִי מֵשִׂים.

– שְׁבִי בִמְנוּחָה פֶּן אֶמְרֹט אֶת שַׂעֲרוֹתַיִךְ – צִוְּתָּה אוֹתָהּ הָאִכָּרָה, וִיחֵפֵהפִיָּה יָשְׁבָה דוֹמֵמָה וַתַּעֲצֹר אֶת נְשִׁימָתָהּ כִּמְעָט. וְכַאֲשֶׁר נִפְלְגוּ שַׂעֲרוֹתֶיהָ וְיָדֶיהָ קְפוּצוֹת וְכֻלָּהּ מְסוּרָה הִיא לַעֲשׂוֹת בָּהּ כַּטּוֹב בְּעֵינֵי גְבִרְתָּהּ, וְהָאִכָּרָה הַצְּעִירָה, אֲשֶׁר עוֹד מְעַט וְיִקְרְבוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת, נָשְׁבָה עָלֶיהָ אֶת נְשִׁימַת אַפָּהּ הַחַמָּה וַתְּסַלְסֵל את שַׂעֲרוֹתֶיהָ וַתְּלַטְּפֵן, הָיָה לָהּ כְּאִלּוּ שֻׁפַּךְ עָלֶיהָ פִתְאֹם רוּחַ קֶסֶם, וְלֹא הוֹצִיאָה יְחֵפֵהפִיָּה אַף הֶגֶה מִפִּיהָ, לְבַל תָּסִיר אֶת הַקֶּסֶם מֵעָלֶיהָ, וַתַּשְׁפֵּל אֶת מֶבָּטָהּ לָאָרֶץ בַּעֲנָוָה רַבָּה.

– מִי יִתֵּן וְיָכֹלְתִּי לְהַלְבִּישֵׁךְ לְחַג כְּלוּלוֹתַיִךְ! – קָרְאָה הָאִכָּרָה אֲשֶׁר לִבָּהּ טוֹב עָלֶיהָ הַיּוֹם. בְּכָל לִבִּי אֶחְפֹּץ, כִּי תִפֹּל לָךְ אֲחֻזָּה לְנַחֲלָה, וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אוֹתָךְ לְאִשָּׁה לֹא יִתְחָרֵט; אוּלָם בְּיָמֵינוּ אֵין נִסִּים מִתְרַחֲשִׁים. הַזָּהָב הוֹלֵךְ אַחֲרֵי הַזָּהָב. אָז הֱיִי שְׂמֵחָה בְחֶלְקֵךְ. כָּל יְמֵי חַיַּי לֹא יֶחְסַר לָךְ דָּבָר אִתִּי, וְאַחֲרֵי מוֹתִי – אֵינִי יוֹדַעַת מִשּׁוּם מָה, אֲבָל צַר לִי עַל הַשָּׁעָה הַקָּשָׁה הַזֹּאת – הֵן לֹא תַעַזְבִי אֶת בָּנַי וּכְאֵם רַחֲמָנִיָּה תִהְיִי לָהֶם.

– אֲהָהּ, אֲדֹנָי אֱלֹהִים, לָמָּה תְדַבְּרִי כַדְּבָרִים הָאֵלֶּה! – קָרְאָה יְחֵפֵהפִיָּה, וּדְמָעוֹת נָזְלוּ מֵעֵינֶיהָ. אַל נָא תֶחֶטְאִי בִשְׂפָתַיִךְ, וְגַם לַחֲשֹׁב מַחֲשָׁבוֹת רָעוֹת לְחֵטְא יֵחָשֵׁב.

– כֵּן, כֵּן, צָדָקְתְּ, – קָרְאָה הָאִכָּרָה – אוּלָם חַכִּי נָא, שְׁבִי עוֹד דוּמָם, הִנְנִי וְאָבִיא לָךְ אֶת רְבִידִי וַאֲשִׂימֵהוּ עַל צַוָּארֵךְ.

– לֹא, בְּשֵׁם אֱלֹהִים, אַל תַּעֲשִׂי כָזֹאת; לֹא אָשִׂים עָלַי דָּבָר אֲשֶׁר לֹא לִי הוּא, כִּי אֶתֵּן רֹאשִׁי בְעָפָר מִבּוּשָׁה.

– אֲבָל הֵן לֹא תוּכְלִי לָלֶכֶת וְצַוָּארֵךְ עָרֹם מִבְּלִי כָל חֳלִי וָכָתֶם. אוֹ אוּלַי נִמְצָא אִתָּךְ דָּבָר מִשֶּׁלָּךְ?

אָז תְּסַפֵּר יְחֵפֵהפִיָּה, כִּי אָמְנָם יֵשׁ לָהּ עֲנָק, הוּא הָעֲנָק אֲשֶׁר קִבְּלָה בִימֵי יַלְדוּתָהּ מֵאֵת אִכָּרַת לַנְדְפְרִיד, אֲבָל נָתוּן הוּא בְעֵרָבוֹן בְּיַד אַלְמָנַת הַגַּבְּאַי עוֹד מִיּוֹם אֲשֶׁר נָסַע דָּמִי לַאֲמֵרִיקָה.

וִיחֵפֵהפִיָּה הָיְתָה מֻכְרַחַת לָשֶׁבֶת דּוּמָם וּלְהַבְטִיחַ, שֶׁלֹּא תִּסְתַּכֵּל בַּמַּרְאֶה לִרְאוֹת אֶת פָּנֶיהָ, עַד שׁוּב הָאִכָּרָה אֲשֶׁר נֶחְפָּזָה לִגְאֹל אֶת הָאוֹצָר וְלַעֲרֹב בְּעַצְמָהּ בְּעַד הַמִּלְוֶה.

חֲרָדָה נְעִימָה חִלְחֲלָה בְכָל יְצוּרֵי יְחֵפֵהפִיָּה בְשִׁבְתָּהּ. הִיא, הַמְשָׁרֶתֶת תָּמִיד אֶת הָאֲחֵרִים, עַתָּה שֵׁרְתוּ אֲחֵרִים אוֹתָהּ, הַאֵין זֹאת אַגָּדַת קָסֶם? הִיא חָרְדָה כִמְעַט מִפְּנֵי הַמְּחוֹלוֹת, עַתָּה הֵאִירוּ לָהּ פָּנִים כָּל כָּךְ טוֹבִים, כָּל כָּך נְעִימִים – מִי יוֹדֵעַ, אִם לֹא יִדְחָפוּהָ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וְאִישׁ לֹא יָשִׂים אֵלֶיהָ לֵב, וְכָל קִשּׁוּטֶיהָ הַחִיצוֹנִיִּים וְכָל מַאֲוַיֶּיהָ הַפְּנִימִיִּים כְּאַיִן וּכְאֶפֶס הֵמָּה! “אוּלָם לֹא!” קָרְאָה לְנַפְשָׁהּ, “וְלוּ גַם לֹא אוֹסִיף עוֹד לֵהָנוֹת, רַק זֶה בִלְבָד כִּי שָׂמַחְתִּי כִמְעַט רֶגַע, גַּם זֶה רַב לִי; וְלוּ גַם עָלַי לְהִתְנַצֵּל אֶת עֶדְיִי וּלְהִשָּׁאֵר שׁוֹמֵמָה בַבַּיִת, גַּם אָז מְאֻשֶּׁרֶת אָנִי”.

הָאִכָּרָה שָׁבָה וְהָעֲנָק בְּיָדָהּ, וּבְשַׁבְּחָהּ אֶת הָעֲנָק חֵרְפָה אֶת אֵשֶׁת הַגַּבְּאַי, כִּי תַשִּׁיךְ נֶשֶׁךְ רַב אֶת הַנַּעֲרָה הָעֲנִיָּה. הִיא הִבְטִיחָה לְשַׁלֵּם עוֹד הַיּוֹם אֶת חוֹבַת יְחֵפֵהפִיָּה וּלְנַכּוֹת לָהּ מְעַט מְעַט מִמַּשְׂכֻּרְתָּהּ.

סוֹף כָּל סוֹף נִתְּנָה הָרְשׁוּת לִיחֵפֵהפִיָּה לִרְאוֹת אֶת עַצְמָהּ. הַגְּבִירָה הֶחֱזִיקָה אֶת הַמַּרְאָה לְמוּלָהּ, וּפְנֵי שְׁתֵּיהֶן הִבְרִיקוּ מִשִּׂמְחָה.

– אֵינֶנִּי מַכִּירָה עוֹד אֶת עַצְמִי! אֵינֶנִּי מַכִּירָה עוֹד אֶת עַצְמִי! קָרְאָה יְחֵפֵהפִיָּה וַתְּמַשֵּׁשׁ אֶת פָּנֶיהָ מִלְמַעְלָה לְמָטָּה. הָהּ, אֲדֹנָי אֱלֹהִים, אִלּוּ זָכְתָה אִמִּי לִרְאוֹת אוֹתִי כָךְ! בְּוַדַּאי תִּשְׁלַח אֶת בִּרְכָתָהּ מִמַּעַל אֵלַיִךְ, כִּי לִבֵּךְ טוֹב לִי. הִיא תַעֲמֹד לָךְ בַּשָּׁעָה הַקָּשָׁה.

– עַתָּה הִפְכִי מַרְאֵה פָנַיִךְ הַזּוֹעֲפִים – קָרְאָה הָאִכָּרָה, הָסִירִי מֵעָלַיִךְ אֶת “הַפַּרְצוּף שֶׁל הָאֱלֹהִים יְרַחֵם”; וְאוּלָם כָּל זֶה יִשְׁתַּנֶּה מֵאֵלָיו בְּשָׁמְעֵךְ אֶת הַמַּנְגִּינוֹת.

– וְלִי נִדְמֶה כִי כְבָר שׁוֹמַעַת אֲנִי אֶת הַמַּנְגִּינוֹת – קָרְאָה יְחֵפֵהפִיָּה. הַקְשִׁיבִי. וְאָמְנָם בָּרֶגַע הַזֶּה עָבְרָה עֲגָלָה גְדוֹלָה מְחֻפָּה עֲשָׂבִים יְרוֹקִים, וְעָלֶיהָ יָשְׁבוּ כָל הַמְנַגְּנִים, וְקְרַפֶּנְזַכֶּר עָמַד בֵּין הַמְנַגְּנִים בַּתָּוֶךְ וַיְחַצְצֵר בַּחֲצוֹצְרָה, עַד כִּי נִשְׁמַע לְמֵרָחוֹק.

אָז יְמַהֲרוּ כָל אַנְשֵׁי הַכְּפָר לָלֶכֶת אֶל הַחֲתֻנָּה. הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר בַּכְּפָר וַאֲשֶׁר בַּכְּפָרִים הַקְּרוֹבִים, הָרְתֻמּוֹת לְסוּס אֶחָד וּלְסוּסִים שְׁנַיִם, מִהֲרוּ לָרוּץ וְלִרְדֹּף אִשָּׁה אַחֲרֵי רְעוּתָהּ, כְּאִלּוּ הִתְעָרְבוּ בֵינֵיהֶן, מִי מֵהֶן תָּבֹא רִאשׁוֹנָה שָׁמָּה. רוֹזֶל עָלְתָה אֶל אָחִיהָ אֶל הַמּוֹשָׁב הַקָּדוּם, וִיחֵפֵהפִיָּה יָשְׁבָה מֵאֲחוֹרֶיהָ בְּאַרְגַּז הָעֲגָלָה. כָּל שְׁעַת הַנְּסִיעָה דֶרֶךְ הַכְּפָר יָשְׁבָה יְחֵפֵהפִיָּה וְעֵינֶיהָ לָאָרֶץ, כִּי בוֹשָׁה. אַךְ כַּעֲבֹר הָעֲגָלָה עַל פְּנֵי בֵית הוֹרֶיהָ מָצְאָה לֵב לָשֵׂאת אֶת עֵינֶיהָ וּלְהַבִּיט אֵלָיו. מָרַן הַשְּׁחוֹרָה בֵרְכָה אוֹתָהּ בְּשָׁלוֹם, הַתַּרְנְגֹל הָאָדֹם קָרָא עַל גַל הָעֵצִים וְהָעֻזְרָד הֵנִיעַ רֹאשׁ בִּבְרָכָה: “דֶּרֶךְ צָלֵחָה!”

הָעֲגָלָה עָבְרָה דֶרֶךְ הַגַּיא, אֲשֶׁר שָׁם סִתֵּת מַנְץ אֲבָנִים, וַתַּעֲבֹר עַל פְּנֵי הַהָלְדֶּרְוַזֶּן, שֶׁשָּׁם רָעֲתָה אִשָּׁה זְקֵנָה אֶת הָאַוָּזִים. יְחֵפֵהפִיָּה הִרְכִּינָה אֵלֶיהָ רֹאשָׁהּ בְּחִבָּה. “הָהּ, אֵלִי, אֵיךְ בָּאתִי עַד הֲלוֹם, לָשֶׁבֶת מְקֻשֶּׁטֶת בְּגָאוֹן וְלַעֲבֹר בָּזֶה, וְהַאִם לֹא מַהֲלַךְ שָׁעָה עַד אֶנְדְרִינְגֶן? הֲלֹא נִדְמֶה, כִּי אַךְ זֶה עַתָּה עָלוּ בַעֲגָלָה, וְהִנֵּה יִקְרְאוּ: רֵדוּ!” וּכְבָר אֶת רוֹזֶל קִדְּמוּ בְבִרְכַּת שָׁלוֹם וּקְהַל רֵעוֹת וִידִידוֹת מִסָּבִיב לָהּ: – “הַאֲחוֹת יְבִמְתֵּךְ הִיא זוֹ, אֲשֶׁר לָקַחַתְּ עִמָּךְ?” שָׁאֲלוּ אוֹתָהּ מִכָּל עֲבָרִים.

– לֹא כִּי הַמְשָׁרֶתֶת שֶׁלָּנוּ – עָנְתָה רוֹזֶל. קַבְּצָנִים מִסְפָּר, אֲשֶׁר בָּאוּ הֵנָּה מֵהַלְדֶּנְבְּרוּן, הִתְבּוֹנְנוּ אֶל יְחֵפֵהפִיָּה בְתִמָּהוֹן, כַּנִּרְאֶה הִכִּירוּהָ, וְרַק אַחֲרֵי הִסְתַּכְּלָם בָּהּ זְמָן רַב קָרָאוּ: הֶאָח, הֲרֵי יְחֵפֵהפִיָּה הִיא.

“לֹא, כִּי הַמְשָׁרֶתֶת.” הַמִּלָּה הַקַּלִּילָה “כִּי” הַזֹּאת חָדְרָה אֶל לֵב יְחֵפֵהפִיָּה; אוּלָם חִישׁ מַהֵר הִתְעוֹדְדָה וַתֹּאמֶר אֶל לִבָּהּ: אַל תִּתְּנִי לְמִלָּה קַלִּילָה זוֹ לְהַעֲכִיר אֶת רוּחֵךְ הַצּוֹהֵל. אִם כָּכָה תַעֲשִׂי, אָז דָּרֹךְ תִּדְרְכִי בְכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה עַל קוֹצִים.

רוֹזֶל אָחֲזָה בְיַד יְחֵפֵהפִיָּה, הִטְּתָה אוֹתָהּ הַצִּדָּה וַתֹּאמַר:

– לְכִי אֶל בֵּית הַמָּחוֹל, אוֹ אֶל מָקוֹם אַחֵר, אִם יֵשׁ לָךְ מַכִּירִים בַּכְּפָר. וְכַאֲשֶׁר יְנַגְּנוּ הַמְנַגְּנִים אָשׁוּב לִרְאוֹתֵךְ.

אָז תַּעֲמֹד יְחֵפֵהפִיָּה כַעֲזוּבָה, וַיְהִי לָהּ כְּאִלּוּ הַשְׂמָלוֹת אֲשֶׁר עָלֶיהָ גְנוּבוֹת הֵן אִתָּהּ, וְלָהּ אֵין עוֹד מָקוֹם בָּזֶה. הִיא הָיְתָה בְעֵינֶיהָ כְּמִתְפָּרֶצֶת אֶל תּוֹךְ חוּג צַר לָהּ. “מַה לָךְ אֵפוֹא פֹה, כִּי בָאת בֵּין הַקְּרוּאִים אֶל הַחֲתֻנָּה?” שָׁאֲלָה אֶת נַפְשָׁהּ. וְכִמְעַט חָפְצָה לָשׁוּב אֶל בֵּיתָהּ. הִיא הִתְהַלְּכָה בַכְּפָר אָנֶה וָאָנָה, עָבְרָה לִפְנֵי הַבַּיִת הַכָּלוּל בַּהֲדָרוֹ, אֲשֶׁר נִפְנָה לִבְרוֹזִי, וַאֲשֶׁר הָיָה גַם עַתָּה מָלֵא חַיִּים וּתְנוּעָה, כִּי פֹה אִוְּתָה לָהּ אִשְׁתּוֹ לָשֶׁבֶת בִּימֵי הַקַּיִץ, הִיא וְכָל בָּנֶיהָ וּבְנוֹתֶיהָ. יְחֵפֵהפִיָּה שָׁבָה אֶל הַכְּפָר וְלֹא הִבִּיטָה אַחֲרֶיהָ, וּבְכָל זֹאת תָּקְפָה אוֹתָהּ הַתְּשׁוּקָה, כִּי יִפְנֶה אֵלֶיהָ מִי שֶׁהוּא, לְבַעֲבוּר תִּתְרָעֶה אֵלָיו.

בִּקְצֵה הַכְּפָר פָּגַשׁ בָּהּ רוֹכֵב נֶהְדָּר, אֲשֶׁר רָכַב עַל סוּס לָבָן הַכְּפָרָה. הוּא הָיָה לָבוּשׁ בְּגָדִים מוּזָרִים וְהִבִּיט מִתְגָּאֶה סְבִיבוֹ; עַתָּה עָצַר בְּסוּסוֹ, הִשְׁעִין אֶת יְמִינוֹ עִם זְמוֹרַת הָרוֹכְבִים הַצִּדָּה וּבַשְּׂמָאלִית טָפַח בְּחִבָּה עַל צַוַּאר סוּסוֹ וַיִּקְרָא: “שָׁלוֹם, עַלְמָה נָאָה! הַכְּבָר עָיַפְתְּ מֵרֹב רִקּוּד?”

– מִתּוֹךְ שְׁאֵלוֹת לְלֹא צֹרֶךְ עֲיֵפָה אָנִי – עָנְתָה יְחֵפֵהפִיָּה.

הָרוֹכֵב שָׂם פְּעָמָיו הָלְאָה וִיחֵפֵהפִיָּה יָשְׁבָה מֵאֲחוֹרֵי חֹרְשַׁת הָאֱגוֹזִים וַתִּצְלֹל בְּמַחֲשָׁבוֹת וּלְחָיֶיהָ הִלְהִיבוּ מִתּוֹךְ קֶצֶף עַל נַפְשָׁהּ וְעַל תְּשׁוּבָתָהּ הָעוֹקֶצֶת אֲשֶׁר הֵשִׁיבָה עַל שְׁאֵלָה תְמִימָה, תְּשׁוּבָה הַמְּעִידָה עַל סַעֲרַת נַפְשָׁהּ הַפְּנִימִית, וּמִבְּלִי מֵשִׂים הִתְפָּרֵץ מִתּוֹךְ גְּרוֹנָהּ וַתַּעֲבֹר עַל דַּלְתֵי פִיהָ הַשִּׁירָה:

"הָיֹה הָיוּ בְאַלְגּוֹי שְׁנֵי אֲהוּבִים

הֵם אָהֲבוּ אִישׁ אֶת רְעוּתָהּ מְאֹד…"

עוֹד בַּבֹּקֶר עָבַר עָלֶיהָ רוּחַ שָׂשׂוֹן וְחֶדְוָה, וְעַתָּה שָׁאֲלָה אֶת נַפְשָׁהּ לָמוּת. “לְהֵרָדֵם פֹּה בַחֹרְשָׁה וּלְבִלְתִּי קוּם עוֹד לְחַיִּים. הֶאָח, מַה נֶחְמָד הוּא זֶה! אַל תִּשְׂמְחִי אֶל גִּיל, וְלָמָּה תַרְבִּי לָרוּץ? מַה יְצַרְצֵר הַצְּרָצַר בַּדֶּשֶׁא, וְאֵד חַם יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ, וְיִתּוֹשׁ־חָצִיר יְצַפְצֵף בְּלִי הֶרֶף, כְּאִלּוּ הִתְעַמֵּק בְּקִרְבּוֹ וַיַּעַל קוֹלוֹת חֲדָשִׁים וְלֹא יוּכַל לְהַשְׂבִּיעַ נַפְשׁוֹ וּלְהַגִּיד אֶת כָּל אֲשֶׁר עִם רוּחוֹ, וּלְמַעְלָה תְזַמֵּרְנָה הַחוּגוֹת, וְכָל צִפֹּר וְצִפֹּר תְּזַמֵּר לְנַפְשָׁהּ, וְאַחַת לֹא תִשְׁמַע לְקוֹל זִמְרַת חֲבֶרְתָּהּ, וְאַחַת לֹא תְלַוֶּה בְזִמְרָתָהּ אֶת רְעוּתָהּ, וּבְכָל זֹאת…”

אַף פַּעַם אַחַת לֹא נִרְדְּמָה אַמְרֵי לְאוֹר הַיּוֹם וּמַה גַם בְּעוֹד בֹּקֶר; וְעַתָּה מָשְׁכָה אֶת מִטְפַּחַת רֹאשָׁהּ וַתּוֹרִידֶנָּה עַל עֵינֶיהָ, וְקַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ נָשְׁקוּ כָעֵת אֶת שְׂפָתֶיהָ הַסְּגוּרוֹת, אֲשֶׁר גַּם בִּשְׁנָתָהּ עוֹדָן קְפוּצוֹת, כִּמְלֵאוֹת מֶרִי, וְהָאֹדֶם עַל לְחָיֶיהָ הָלַךְ וְגָבָר. שְׁנָתָהּ אָרְכָה כְשָׁעָה וּפִתְאֹם הֵקִיצָה נִבְהָלָה. הָרוֹכֵב עַל הַסּוּס הַלָּבָן הִקְרִיב לִרְכַּב אֵלֶיהָ, וְכְרֶגַע נָשָׂא הַסּוּס אֶת שְׁתֵּי רַגְלָיו הַקְּדוּמוֹת לְהַעֲמִידָן עַל לִבָּהּ.

אַךְ חֲלוֹם הָיָה זֶה. וְאַמְרֵי הִבִּיטָה סְבִיבָהּ, כְּאִלּוּ נָפְלָה פִתְאֹם מִגָּבְהֵי שְׁחָקִים; הִיא הִבִּיטָה מִשְׁתָּאָה לִרְאוֹת אֵיפֹה הִיא, הִתְבּוֹנְנָה מִתְפַּלְּאָה עַל עַצְמָהּ; אוּלָם קוֹל מַנְגִּינָה הַבָּא מִתּוֹךְ הַכְּפָר הֵעִיר אוֹתָהּ חִישׁ מִתְּנוּמָתָהּ, וַתַּחֲלֵף כֹּחַ וַתַּחֲזֹר אֶל הַכְּפָר, אֲשֶׁר שָׁם גָּבְרָה תְנוּעַת הַחַיִּים. הִיא חָשָׁה זֹאת, הִיא נָחָה מֵעֲמַל הַיּוֹם וּמִתְּלָאוֹתָיו. יָבֹאוּ נָא עַתָּה הַמְרַקְּדִים! הִיא בִקְּשָׁה לְרַקֵּד עַד לְמָחֳרַת הַבֹּקֶר בְּלִי לָנוּחַ, לֹא תִיעַף וְלֹא תִיגָע.

אֹדֶם רַעֲנָן שֶׁל שְׁנַת יְלָדִים שָׁכַן עַל פָּנֶיהָ, וְהַכֹּל הִבִּיטוּ אֵלֶיהָ מִשְׁתּוֹמְמִים. הִיא הָלְכָה אֶל בֵּית הַמְּחוֹלוֹת; קוֹל חֲצוֹצְרָה וָתֹף נִשְׁמַע בַּחֶדֶר הָרֵיק, וְאֵין מְרַקְּדִים. וְרַק הַנְּעָרוֹת הַמְשָׁרְתוֹת רָקְדוּ אִשָּׁה עִם רְעוּתָהּ. קְרַפֶּנְזַכֶּר הֶאֱרִיךְ לְהִתְבּוֹנֵן אֶל יְחֵפֵהפִיָּה וַיָּנַע רֹאשׁ. נִרְאֶה, שֶׁלֹּא הִכִּיר אוֹתָהּ. אַמְרֵי הִתְחַמְּקָה, נִלְחֲצָה אֶל הַקִּירוֹת עַד אֲשֶׁר יָצְאָה מִן הַחֶדֶר. הִיא פָּגְשָׁה בְדוֹמִינִיק שֶׁפָּנָיו נָהֲרוּ מִגִּיל.

– הוֹאִילִי נָא, – קָרָא אֵלֶיהָ. הַאִם עַל קְהַל הָאוֹרְחִים תִּמָּנֶה הָעַלְמָה?

– לֹא, אֲנִי אֵינִי אֶלָּא שִׁפְחָה וּבָאתִי הֵנָּה עִם בַּת הָאִכָּר רוֹדֶל גְּבִרְתִּי.

– טוֹב, לְכִי אֵפוֹא וְהַגִּידִי לָאִכָּרָה כִי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךְ לִהְיוֹת לָהּ לְעֵזֶר; רַבָּה הִיא הָעֲבוֹדָה וְאֵין הַיָּדַיִם מַסְפִּיקוֹת לְכַלּוֹתָהּ.

לְמַעַנְךָ, אֲדֹנִי, אֶעֱשֶׂה זֹאת בְּחֵפֶץ לֵב, – עָנְתָה אַמְרֵי וַתֵּלֶךְ לְמַלְּאוֹת אַחֲרֵי דְבָרָיו. בְּלֶכְתָּהּ הִרְבְּתָה לַחֲשֹׁב כִּי גַם דוֹמִינִיק הָיָה לְפָנִים עֶבֶד… וְאוּלָם דָּבָר כָּזֶה יִקְרֶה פַעַם בְּיוֹבֵל. וּבְכַמָּה דָמִים עָלָה לוֹ לִרְכֹּש אֶת הַהֵיכָל הַזֶּה, קָשֶׁה הַדָּבָר מְאֹד.

הָאִכָּרָה אֲמַיְלָה בֵרְכָה בְשָׁלוֹם אֶת יְחֵפֵהפִיָּה, שֶׁהִפְשִׁיטָה אֶת חֻלְצָתָהּ וַתַּחֲגֹר סִנָּר רָחָב לְבַעֲבוּר תּוּכַל לַעֲבֹד אֶת עֲבוֹדָתָהּ כָּרָאוּי, וַתָּאֶר לָהּ פָּנִים; אוּלָם לֹא נָתְנָה לָהּ לְשָׁרֵת אֶת הָאֲחֵרִים וּלְשַׁמְּשָׁם, בְּטֶרֶם תֹּאכַל לָשֹבַע וְתַשְׁקִיט אֶת צִמְאוֹנָהּ. אַמְרֵי לֹא אֵחֲרָה לְמַלְּאוֹת אַחֲרֵי דִבְרֵי הָאִכָּרָה, אֲשֶׁר עוֹד בִּדְבָרֶיהָ הָרִאשׁוֹנִים קָנְתָה אַמְרֵי אֶת לִבָּהּ לְאַהֲבָה אוֹתָהּ, כִּי אָמְרָה יְחֵפֵהפִיָּה: הָבָה אֶעֱשֶׂה כִדְבָרַיִךְ, לֹא אוּכַל לְכַחֵד כִּי אָמְנָם רְעֵבָה אָנִי, וְאֵינִי רוֹצָה לְהַרְבּוֹת לַגְּבִירָה עָמָל וִיגִיעָה לְפַתּוֹתֵנִי.

אַמְרֵי נִשְׁאֲרָה אֵפוֹא בַמִּטְבָּח וַתַּגֵּשׁ עַל יַד הַמַּקְרִיבִים אֶל הַשֻּׁלְחָן אֶת כָּל הַמַּטְעַמִּים בִּזְרִיזוּת רַבָּה וּבְחָרִיצוּת יְתֵרָה, עַד אֲשֶׁר הִפְלִיאָה אֶת לֵב כָּל רוֹאֶיהָ. וְאֵשֶׁת הָאִכָּר אֲשֶׁר הִשְׂבִּיעָה אוֹתָהּ אַמְרֵי רָצוֹן וָנַחַת קָרָאָה: "אַתֶּן שְׁתֵּיכֶן אַמְרֵיוֹת, אַתְּ וּבַת אָחִי, אַתֶּן יוֹדְעוֹת כָּעֵת לַעֲשׂוֹת אֶת הַכֹּל כַּיָּאוּת, וְיָכֹל אוּכַל לִבְטֹחַ בָּכֶן וְלִשְׁהוֹת אֵצֶל הָאוֹרְחִים.

אַמְרֵי שְׁנִיָּה זוֹ הָיְתָה מִכְּפָר זִבֶּנְהוֹפֶן וְנִקְרְאָה בְשֵׁם הַכִּנּוּי נְסִיכַת־שׁוּמָן, וּשְׁמָהּ נוֹדַע בְּכָל הַסְּבִיבָה לִגְאֵיוֹנָה וְרַבַּת מֶרִי, וְאוּלָם עִם יְחֵפֵהפִיָּה הִתְנַהֲגָה בִידִידוּת רַבָּה, וְהָאִכָּרָה אֲמַיְלָה אָמְרָה פַעַם אַחַת אֶל יְחֵפֵהפִיָּה: "חֲבָל, שֶׁאֵינֵךְ נָעַר; מוּבְטָחַתְנִי כִי אַמְרֵי הָיְתָה נוֹשֵׂאת אוֹתָךְ תֵּכֶף לְאִישׁ וְלֹא הָיְתָה שׁוֹלַחַת אוֹתָךְ מֵעַל פָּנֶיהָ כַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לְיֶתֶר הַבַּחוּרִים הַמְבַקְּשִׁים אֶת יָדָהּ.

– יֵשׁ לִי אָח, שֶׁעֲדַיִן פָּנוּי הוּא, אוּלָם הוּא בַּאֲמֵרִיקָה, – צָחֲקָה יְחֵפֵהפִיָּה.

– יִכָּבֵד וְיֵשֵׁב שָׁמָּה – קָרְאָה נְסִיכַת־הַשּׁוּמָן – מַה טוֹב הָיָה אִלּוּ יָכֹלְנוּ לִשְׁלֹחַ שָׁמָּה אֶת כָּל הַגְּבָרִים, וַאֲנַחְנוּ נִשָּׁאֵר כֻּלָּנוּ פֹה לְבַדֵּנוּ.

יְחֵפֵהפִיָּה לֹא יָצְאָה מִן הָאַרְמוֹן בְּטֶרֶם יַעֲמִידוּ אֶת הַכֹּל עַל מְקוֹמוֹ, וּבַהֲסִירָהּ אֶת סִנָּרָהּ מֵעָלֶיהָ, הָיָה עוֹד לָבָן וְחָלָק בְּלִי כָל קֶמֶט כְּבָרִאשׁוֹנָה.

– תִּיעֲפִי וְלֹא תוּכְלִי לְרַקֵּד – קָרְאָה הָאִכָּרָה בְהִפָּרְדָהּ אַמְרֵי מֵעָלֶיהָ וּתְשׁוּרָה בְיָדָהּ. וְאַמְרֵי עָנָתָה:

– הַאֲנִי אִיעַף! הֵן רַק שָׂחֹק שָׂחַקְתִּי. הַאֲמִינִי לִי, כִּי טוֹב לִי עַתָּה, כִּי יָדַעְתִּי כִּי עָשִׂיתִי דָבָר. נִבְצְרָה מִמֶּנִּי לְבַלּוֹת כָּל הַיּוֹם רַק בִּשְׂחוֹק וּבְתַעֲנוּגִים, וְלָלֶכֶת בָּטֵל לֹא אוּכַל, עַל כֵּן עֲצוּבָה וְזוֹעֶפֶת הָיִיתִי בַבֹּקֶר; חָסַרְתִּי דְבַר מָה וְלֹא יָדָעְתִּי; אַךְ כָּעֵת הִנְנִי מוּכֶנֶת לָשִׂישׂ וְלִשְׂמֹחַ; עַתָּה הָיִיתִי מוּכָנָה לְרַקֵּד – אִם רַק יִזְדַּמְּנוּ לִי מְרַקְּדִים.

אֲמַיְלָה לֹא מָצְאָה דָבָר טוֹב לְכַבֵּד בּוֹ אֶת יְחֵפֵהפִיָּה מֵאֲשֶׁר לֶאֱחֹז אוֹתָהּ בְּיָדָהּ וּלְהָבִיא אוֹתָהּ כְּאִכָּרָה כְּבוּדָה אֶל הַבַּיִת, וּבַחֲדַר הַכַּלָּה הֶרְאֲתָה לָהּ אֶת הָאַרְגַּז הַגָּדוֹל עִם מַתְּנוֹת הַחֲתֻנָּה אֲשֶׁר בְּתוֹכָהּ, וַתִּפְתַּח אֶת הָאֲרוֹנוֹת הַגְּבוֹהִים הַמְּשׁוּחִים צֶבַע כָּחֹל, שֶׁשֵׁם וּמִסְפַּר הַשָּׁנָה כְתוּבִים עֲלֵיהֶם, וְכֻלָּם מְלֵאִים נֵדֶה, כְּלֵי לָבָן שֵׁשׁ וּבַד, כֻּלָּם חֲבוּשִׁים בְּקִשּׁוּרִים מְגֻוָּנִים וּמְקֻשָּׁטִים בִּנְכֹאת מַלְאֲכוּתִיִּים. בַּאֲרוֹן הַבְּגָדִים כִּשְׁלֹשִים שְׂמָלוֹת. עַל יַד הָאֲרוֹנוֹת עָמְדוּ הַמִּטּוֹת הַגְּבוֹהוֹת, הָעֲרִיסָה, הַכִּישׁוֹר עִם הַפְּלָכִים הַיָּפִים. בְּכָל מָקוֹם וּמָקוֹם תְּלוּיִים שַׁעֲשׁוּעֵי יְלָדִים אֲשֶׁר הִגִּישׁוּ לָהֶם חַבְרֵיהֶם לְמַתָּנָה.

– הָהּ, אֵל אֱלֹהִים, – קָרְאָה יְחֵפֵהפִיָּה – מַה מְאֻשָּׁר הַיֶּלֶד אֲשֶׁר יִגְדַּל בְּבַיִת כָּזֶה.

הַמְקַנְּאָה אַתְּ? – שָׁאֲלָה הָאִכָּרָה, וּבְזָכְרָהּ כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה הֶרְאֲתָה לְנַעֲרָה עֲנִיָּה הוֹסִיפָה וַתֹּאמַר: הַאֲמִינִי לִי, כִּי לֹא זֶה הָעִקָּר; יֵשׁ מְאֻשָּׁרִים מֵאֵלֶּה, אֲשֶׁר גַּם גֶּרֶב אֶחָד לֹא יָרְשׁוּ מֵאֲבוֹתֵיהֶם.

– אָמְנָם יָדַעְתִּי, וְגַם חָלִילָה לִי מִקַּנֵּא בָךְ בְּכֹל רְכוּשֵׁךְ הָרַב הַזֶּה, וְרַק קַנֵּא קִנֵּאתִי, כִּי הַתִּינוֹק שֶׁלָּךְ יָכֹל לְהַבִּיעַ אֶת תּוֹדָתוֹ לַגְּבִירָה וּלְכָל הָאֲנָשִׁים הָרַבִּים בְּעַד הַטּוֹב וְהַחֶסֶד אֲשֶׁר יִגְמְלוּ לוֹ. בְּגָדִים שֶׁיַּד אֵם נְתָנָתַם חַמֵּם יְחַמְמוּ שִׁבְעָתָיִם.

הָאִכָּרָה הֶרְאֲתָה כִּי מָצְאָה יְחֵפֵהפִיָּה חֵן בְּעֵינֶיהָ, כִּי לִוְּתָה אוֹתָהּ הַחוּצָה וַתְּכַבְּדָהּ כַאֲשֶׁר יְכַבְּדוּ אֶת הָאִישׁ שֶׁשְּׁמוֹנָה סוּסִים לוֹ בְאֻרְוָתוֹ.

בְּבוֹא אַמְרֵי אֶל בֵּית הַמְּחוֹלוֹת כְּבָר הָיָה מָלֵא שָׁאוֹן. בָּרִאשׁוֹנָה עָמְדָה נָבוֹכָה בַפְּרוֹזְדוֹר. אֵיפֹה הֵם הַיְלָדִים, אֲשֶׁר הִרְבּוּ פֹה תָמִיד שָׁאוֹן וָרַעַשׁ וַיִּתְעַנְּגוּ עַל חֶמְדַּת הַחַיִּים בַּמִּסְדְּרוֹן? אָכֵן, דָּבָר זֶה אָסוּר בִּפְקֻדַּת הַמֶּמְשָׁלָה הַגְּבוֹהָה; פְּקִידֵי בֵית־הַתְּפִלָּה וּפְקִידֵי בֵית־הַסֵּפֶר אָסְרוּ עַל הַתִּינֹקוֹת לִרְאוֹת בַּמְּחוֹלוֹת, כָּל שֶׁכֵּן לְרַקֵּד, כַּאֲשֶׁר הָיָה בִימֵי יַלְדוּתָהּ שֶׁל אַמְרֵי.

עַל הַמִּישׁוֹר הָרֵיק, אֲשֶׁר רַק לְעִתִּים רְחוֹקוֹת דָּרְכָה עָלָיו רֶגֶל אֱנוֹשׁ, הִתְהַלֵּךְ שׁוֹטֵר הַצָּבָא הֵנָּה וָהֵנָּה.

כִּרְאוֹתוֹ אֶת אַמְרֵי הוֹלֶכֶת וּקְרֵבָה וּפָנֶיהָ מְאִירִים, נִגַּשׁ אֵלֶיהָ וַיִּקְרָא:

– שָׁלוֹם, אַמְרֵי! הִנֵּה בָאת גַּם אָתְּ?

אַמְרֵי הִתְחַלְחֲלָה וּפָנֶיהָ חָוָרוּ: הֶעָשְׂתָה דָבָר אֲשֶׁר תֵּעָנֵשׁ עָלָיו? הֶהָלְכָה אֶל הָאֻרָוָה וְנֵר דּוֹלֵק בְּיָדָהּ? – הִיא הֶעֱבִירָה אֶת כָּל יְמֵי חַיֶּיהָ לְנֶגֶד עֵינֵי רוּחָהּ וְלֹא מָצְאָה בְנַפְשָׁהּ כָל עָוֹן, וְהוּא, שׁוֹטֵר הַצָּבָא יְדַבֵּר אֵלֶיהָ כְאִלּוּ כְבָר תִּמָּצֵא בִרְשׁוּתוֹ. כָּל עַצְמוֹתֶיהָ רָחֲפוּ מִמָּגוֹר, בְּעָמְדָהּ שְׁקוּעָה בְהַרְהוֹרֶיהָ, כְּאִלּוּ כִבְדַת פֶּשַׁע הִיא. לְסוֹף הִתְעוֹדְדָה וַתַּעַן: תּוֹדָה רַבָּה, לֹא יָדַעְתִּי, כִּי עָלֵינוּ לְדַבֵּר בֵינֵינוּ בִלְשׁוֹן אָתָּה. מַה יְבַקֵּשׁ הָאָדוֹן?

– הָהּ, מָה רַבָּה גַאֲוָתֵךְ, אֲנִי לֹא אֶטְרְפֵךְ, עָלַיִךְ לְהָשִׁיב לִי כָרָאוּי, לָמָּה יֶחֱרֶה אַפֵּךְ? מַדּוּעַ?

– אַפִּי לֹא יֶחֱרֶה, לֹא אֶחְפֹּץ לַעֲשׂוֹת רָעָה לְאִישׁ, אַךְ נַעֲרָה פְתַיָּה אָנִי.

– אַל נָא תָשִׂימִי עַצְמֵךְ לִפְתַיָּה.

– וּמֵאַיִן יוֹדֵעַ אֲדוֹנִי מִי וּמַה אָנִי?

– יַעַן כִּי נוֹדֶדֶת אַתְּ עִם הַנֵּר.

– מָה? אֵיפֹה? מָתַי נָדַדְתִּי עִם הַנֵּר? לוֹקַחַת אֲנִי תָמִיד פַּנָּס, בְּלֶכְתִּי אֶל הָאֻרָוָה.

הַשּׁוֹטֵר צָחַק וְאָמָר: פֹּה, פֹּה עִם הַמַּשְׁקִיפוֹת הַחוּמוֹת שֶׁלָּךְ, פֹּה אַתְּ נוֹדֶדֶת עִם הַנֵּר; עֵינַיִךְ הֲלֹא כִשְׁנֵי כַדּוּרֵי אֵשׁ הֵנָּה.

– שְׂטֵה מִמֶּנִּי, פֶּן תִּכָּוֶה, יָכֹל תּוּכַל עוֹד לְהִתְפּוֹצֵץ בַּאֲבַק הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר בְּאַשְׁפָּתֶךָ.

– אַשְׁפָּתִי רֵיקָה וְאֵין בָּהּ דָּבָר, – קָרָא שׁוֹטֵר הַצָּבָא נָבוֹךְ, אַךְ לְבַעֲבוּר הַגֵּד דָּבָר. – אוּלָם אָנֹכִי כְבָר נִכְוֵיתִי בְגַחַלְתֵּךְ.

– אֵינִי רוֹאָה דָבָר, הִנֵּה הַכֹּל כַּשּׁוּרָה, רַב לְךָ, תְּנָה לִי לָלֶכֶת.

– אֵינִי מַחֲזִיק בְּיָדֵךְ, נַשְׁכָנִית, יְכֹלָה אַתְּ לְמָרֵר אֶת חַיֵּי הָאִישׁ אֲשֶׁר יֶאֱהָבֵךְ.

– אַל נָא יֶאֱהָבֵנִי אִישׁ, – קָרְאָה אַמְרֵי וַתִּתְחַמֵּק בְּחָזְקָה מִיָּדוֹ, כְּאִלּוּ נִשְׁתַּחְרְרָה מֵאֲזִקִּים כְּבֵדִים. הִיא עָמְדָה מֵאֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת, אֲשֶׁר נֶאֶסְפוּ שָׁמָּה עוֹד רוֹאִים רַבִּים. בְּרֶגַע זֶה הִתְחִילוּ שׁוּב בְּמָחוֹל חָדָשׁ, וְאַמְרֵי הִתְנוֹעֲעָה הֵנָּה וָהֵנָּה עַל מְקוֹמָהּ עַל פִּי קֶצֶב הַמַּנְגִּינָה; הָרֶגֶשׁ, כִּי נָחֲלָה נִצָּחוֹן עַל מִי שֶׁהוּא, הִרְנִין אֶת לִבָּהּ. הִיא הָיְתָה נְכוֹנָה לְהִלָּחֵם בְּרֶגַע זֶה עִם כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ וְלֹא רַק עִם שׁוֹטֵר הַצָּבָא. אוּלָם הוּא קָרֵב מִקֵּץ רְגָעִים אֲחָדִים שׁוּב אֵלֶיהָ וַיִּתְיַצֵּב מֵאֲחוֹרֶיהָ וַיִּלְחַשׁ בְּאָזְנֶיהָ דְבָרִים שׁוֹנִים. הִיא עָשְׂתָה עַצְמָהּ כְּלֹא שׁוֹמַעַת וְלֹא עָנְתָה דָבָר, וְרַק הִרְכִּינָה אֶת רֹאשָׁהּ אֶל מוּל הַמְרַקְּדִים, כְּאִלּוּ בֵרְכוּהָ. אוּלָם בֶּאֱמֹר לָהּ שׁוֹטֵר הַצָּבָא: “אִלּוּ הָיִיתִי רַשַּׁאי לָשֵׂאת אִשָּׁה הָיִיתִי לוֹקֵחַ אוֹתָךְ לִי”, אָמְרָה אַמְרֵי:

– אֶת מִי תִקַּח? אָנֹכִי לֹא אֶתֵּן לָקַחַת אוֹתִי.

– אִלּוּ הָיִיתִי רַשַּׁאי לִרְקֹד, הָיִיתִי רוֹקֵד מִיָּד עִמָּךְ מָחוֹל אֶחָד.

– אָנֹכִי אֵינִי יוֹדַעַת לִרְקֹד – עָנְתָה אַמְרֵי.

בָּרֶגַע הַהוּא נָדַמּוּ הַמְנַגְּנִים, וְאַמְרֵי דָּחֲפָה בְעֹז אֶת הָעוֹמְדִים לְפָנֶיהָ וַתִּלָּחֵץ בֵּינֵיהֶם לְבַעֲבוּר תְּבַקֵּשׁ לָהּ מָקוֹם נִסְתָּר מֵעֵין רוֹאִים, וְאֶל אָזְנֶיהָ הִגִּיעוּ קוֹלוֹת קוֹרְאִים: רִיבָה זוֹ יוֹדַעַת לְרַקֵּד יוֹתֵר מִכָּל הַמְרַקְּדוֹת אֲשֶׁר בַּסְּבִיבָה.

רַק מָחוֹל אֶחָד

קְרַפֶּנְזַכֶּר הִגִּישׁ אֶל יְחֵפֵהפִיָּה מֵעַל בָּמַת הַמְנַגְּנִים כּוֹס יָיִן. הִיא גָמְאָה מְעַט וַתַּחֲזֵר לוֹ אֶת הַכּוֹס, וּבְקַחְתּוֹ אֶת הַכּוֹס מִיָּדָהּ קָרָא: כַּאֲשֶׁר תִּרְקְדִי אַתְּ, אַמְרֵי, אֲנַגֵּן עַל כָּל כְּלֵי הַזֶּמֶר שֶׁלִּי, עַד אֲשֶׁר יֵרְדוּ הַמַּלְאָכִים מִמְּרוֹמֵי שָׁמַיִם וִינַגְּנוּ גַם הֵם אִתִּי.

– אָמְנָם כֵּן, אִם לֹא יֵרֵד מַלְאָךְ מִמְּרוֹמֵי שָׁמַיִם וְיַזְמִינֵנִי, לֹא יִמָּצֵא לִי כָל מְרַקֵּד, – קָרְאָה אַמְרֵי חֶצְיָהּ בְּלַעַג, חֶצְיָהּ בִּדְאָבָה, וַתַּעֲמֵק לַחֲשֹׁב, לָמָּה יַעֲמֹד שׁוֹטֵר צָבָא אֶל הַמָּחוֹל. אוּלָם הִיא לֹא הִתְעַכְּבָה זְמָן רַב עַל הַמַּחֲשָׁבָה הַזֹּאת, וַתּוֹסֶף לַחֲשֹׁב אַחֶרֶת: "הֵן גַּם הוּא בֶן אָדָם כְּכָל יֶתֶר הָאֲנָשִׁים, אִם גַּם חָגוּר חֶרֶב הוּא עַל יְרֵכוֹ, וּבְטֶרֶם יִהְיֶה לְשׁוֹטֵר צָבָא הָיָה גַם הוּא עֶלֶם כְּכָל יֶתֶר הַבַּחוּרִים, וּמָה רַבּוּ יִסּוּרָיו כִּי אָסוּר לוֹ לְרַקֵּד עִם כָּל הַמְרַקְּדִים. אֲבָל מַה זֶה נוֹגֵעַ לִי? גַּם אָנֹכִי רַק מִסְתַּכֶּלֶת אֲנִי וְכָל שָׂכָר לֹא אֲקַבֵּל בְּעַד זֶה.

שָׁעָה קְצָרָה כִמְעַט שָׂרְרָה דְמָמָה בְבֵית הַמָּחוֹל, כִּי הָ“אִשָּׁה הָאַנְגְּלִית” – כָּכָה קָרְאוּ כָל יוֹשְׁבֵי הַכְּפָר וְכָל בְּנֵי הַסְּבִיבָה אֶת אָגִי, אֵשֶׁת רֹאשׁ מוֹעֵצַת הַבִּנְיָן סֶוֶּרִין – בָּאָה עִם בָּנֶיהָ אֶל הַמָּחוֹל. סוֹחֲרֵי הָעֵצִים הַנִּכְבָּדִים חָלְצוּ אֶת הַפְּקָקִים מִתּוֹךְ בַּקְבּוּקֵי יֵין הַשַּׁמְפַּנִּי בְקוֹל וַיַּגִישׁוּ כוֹס יַיִן לָאַנְגְּלִית. הִיא שָׁתְתָה לְחַיֵּי הַצֶּמֶד הַצָּעִיר וְהִשְׂכִּילָה לְזַכּוֹת אֶת כָּל אִישׁ וְכָל אִשָּׁה בְמִלָּה שֶׁל חִבָּה. צְחוֹק שֶׁל קוֹרַת רוּחַ הֵאִיר אֶת כָּל הַמְסֻבִּים. אָגִי הֵשִׁיבָה לְכָל הַבַּחוּרִים אֲשֶׁר שָׁתוּ לִכְבוֹדָהּ, מִכּוֹס הַקְּלוּעָה זֵרֵי פְרָחִים, בְּגָמְאָהּ טִפּוֹת אֲחָדוֹת לִכְבוֹדָם, וְהַזְּקֵנוֹת הַיּוֹשְׁבוֹת בְּקִרְבַת יְחֵפֵהפִיָּה הִרְבּוּ לְסַפֵּר בִּשְׁבַח הָאִשָּׁה הָאַנְגְּלִית הַזֹּאת וַתָּקֹמְנָה לִכְבוֹדָהּ בְּטֶרֶם תִּגַּשׁ אֲלֵיהֶן לְדַבֵּר עִמָּהֶן. וּבְצֵאת אָגִי מִבֵּית הַמָּחוֹל גָּבְרוּ הָרִקּוּדִים וַתֵּרֶב הַשִּׂמְחָה מִבָּרִאשׁוֹנָה.

רֹאשׁ הָעֲבָדִים אֲשֶׁר לָאִכָּר רוֹדֶל נִגַּשׁ אֶל אַמְרֵי, וְכָל עַצְמוֹתֶיהָ רָחֲפוּ מִתִּקְוָה כִּי יַזְמִינָהּ אֶל הַמְּחוֹלוֹת, אוּלָם הוּא קָרָא:

– בְּיָדֵךְ, יְחֵפֵהפִיָּה, אַפְקִיד אֶת מִקְטַרְתִּי עַד אֲשֶׁר כִּלִּיתִי לִרְקֹד. וּנְעָרוֹת צְעִירוֹת רַבּוֹת מִבְּנוֹת הַכְּפָר קָרְבוּ אֵלֶיהָ. זוֹ מָסְרָה לְיָדָהּ מְעִיל, זוֹ מָסְרָה לְיָדָהּ רְבִיד, זוֹ מִטְפַּחַת צַוָּאר וְזוֹ מַפְתֵּחַ־הַבַּיִת. אֶת הַכֹּל נָתְנָה לַעֲטֹף עַל צַוָּארָהּ וְלִתְלוֹת עַל כְּתֵפֶיהָ, וּכְכָל אֲשֶׁר הוֹסִיפוּ הָרִקּוּדִים, כֵּן הוֹסִיפוּ לְהַעֲמִיס וְלִטְעֹן עָלֶיהָ חֲפָצִים. הִיא הִצְטַחֲקָה לְנַפְשָׁהּ, אוּלָם אִישׁ לֹא הִזְמִינָהּ אַף אֶל מָחוֹל אֶחָד. עַתָּה נִגְּנוּ אֶת מְחוֹל הַוַּלְסָה, וְהַנִּגּוּן רַךְ כְּאִלּוּ אֶפְשָׁר לִשְׂחוֹת עָלָיו כַּאֲשֶׁר יִשְׂחֶה אִישׁ עַל פְּנֵי הַמָּיִם. וְאַחַר רָקְדוּ אֶת הַמָּחוֹל הַשֵּׁנִי בְסוּפָה וּבִסְעָרָה. הֶאָח, מַה יִקְפְּצוּ, מַה יְפַזְּזוּ וּמַה יִרְקְעוּ בְרַגְלֵיהֶם, וּמַה תִּבְרֹקְנָה עֵינֵיהֶם. וְהַנָּשִׁים הַזְּקֵנוֹת הַיּוֹשְׁבוֹת בַּפִּנָּה, אֲשֶׁר שָׁם תַּעֲמֹד אַמְרֵי, מִתְאוֹנְנוֹת עַל הֶאָבָק וְעַל הַחֹם, אוּלָם אֶל בֵּיתָן לֹא תָשֹׁבְנָה גַם הֵן. הִנֵּה… עַצְמוֹת אַמְרֵי תְרַחֵפְנָה, מַבַּט עֵינֶיהָ יִדְבַּק אֶל בָּחוּר נָאֶה הַמִּתְהַלֵּךְ בְּגָאוֹן אָנֶּה וָאָנָּה בְּקֶרֶב הַשָּׁאוֹן וְהָרָעַשׁ. הִנֵּה הוּא זֶה הָרוֹכֵב, אֲשֶׁר פָּגַשׁ בָּהּ הַיּוֹם בַּבֹּקֶר, וַאֲשֶׁר הִבְרִיחָה אוֹתוֹ מִפָּנֶיהָ בַעֲקִיצַת דְּבָרֶיהָ הֶחָרִיפִים. כָּל עֵינֵי הַקְּרוּאִים נְשׂוּאוֹת אֵלָיו. אֶת שְׂמֹאלוֹ יָשִׂים עַל גַבּוֹ, וּבִימִינוֹ יַחֲזִיק אֶת מִקְטַרְתּוֹ הַמְצֻפָּה כֶסֶף, שַׁרְשֶׁרֶת שְׁעוֹנוֹ, שַׁרְשֶׁרֶת כֶּסֶף, תִּרַקֵּד וְתָנוּעַ הֵנָּה וָהֵנָּה, וּמַה נָאָה חָזִיָּתוֹ הָעֲשׂוּיָה קְטִיפָה שְׁחוֹרָה וּמִכְנָסָיו הָעֲשׂוּיִם גַּם הֵם קְטִיפָה שְׁחוֹרָה וּמִקְטָרְנוֹ הָאָדֹם. וְאוּלָם יָפֶה מִכָּל אֵלֶּה הוּא רֹאשׁוֹ הֶעָגֹל, עִם שַׂעֲרוֹתָיו הַחוּמוֹת הַמְתֻלְתָּלוֹת, מִצְחוֹ הַזַּךְ כַּשֶּׁלֶג, אוּלָם פָּנָיו שְׁחַרְחוֹרִים, וַחֲתִימַת זָקָן תְּכַסֶּה אֶת לְחָיָיו וְאֶת סַנְטָרוֹ.

– זֶהוּ בֶן כְּרָךְ – אָמְרָה אַחַת הַזְּקֵנוֹת.

– וְעֵינָיו כִּתְכֵלֶת הַשָּׁמָיִם! – הִשְׁלִימָה אַחֶרֶת, – מַבִּיעוֹת הֵן עָרְמָה וּנְדִיבוּת כְּאֶחָת.

– מֵאַיִן בָּא הֵנָּה? אֵינֶנוּ יְלִיד מְחוֹזֵנוּ, – הִתְעָרְבָה הַשְּׁלִישִׁית, וּרְבִיעִית הוֹסִיפָה לֵאמֹר:

– גַּם זֶה בְוַדַּאי מְחַזֵּר אַחֲרֵי יַד אַמְרֵי.

חַלְחֲלָה תָקְפָה אֶת יְחֵפֵהפִיָּה. מַה־פֶּשֶׁר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה? מַה כַּוָּנָתָם? אוּלָם מִיָּד בֵּאֲרוּ לָהּ אֶת כַּוָּנָתָם, כִּי הָאִשָּׁה הָרִאשׁוֹנָה הוֹסִיפָה לֵאמֹר:

– צַר לִי עָלָיו, הַנְּסִיכָה שֶׁל שׁוּמָן מוֹלִיכָה אֶת כָּל הַגְּבָרִים אֶל עַמּוּד הַשּׁוֹטִים.

– אָכֵן גַּם שֵׁם הַנְּסִיכָה שֶׁל שׁוּמָן אַמְרֵי הוּא.

הָעֶלֶם עָבַר פְּעָמִים אֲחָדוֹת עַל פְּנֵי הָאוּלָם וְהֵעִיף אֶת פָּנָיו אֶל כָּל עֵבֶר, וְהִנֵּה פִתְאֹם עָצַר מִלֶּכֶת וַיַּעֲמֹד אֵצֵל יְחֵפֵהפִיָּה וַיִּרְמֹז לָהּ. חֹם עָבַר בְּכָל גּוּפָהּ, אוּלָם הִיא עָמְדָה עַל מְקוֹמָהּ כִנְטוּעָה בְמַסְמֵרִים. “בְּוַדַּאי רָמַז לְמִי שֶׁהִיא הָעוֹמֶדֶת אַחֲרַי, חָשְׁבָה אַמְרֵי בְלִבָּהּ, לֹא לִי כִוֵּן”. הוּא נִדְחָק אֵלֶיהָ וְהִיא מְפַנָּה לוֹ דֶרֶךְ: “בְּוַדַּאי יְבַקֵּשׁ אַחֶרֶת.”

– לֹא, כִּי בָךְ חָפַצְתִּי, – קָרָא הָעֶלֶם וַיֹּאחַז בְּיָדָהּ. רְצוֹנֵךְ?

נֶעֶתְּקוּ מִלִּים מִפִּי אַמְרֵי וְלֹא תוּכַל לְדַבֵּר, וְלָמָּה לָהּ לְדַבֵּר? מַשְׁלִיכָה הִיא נֶחְפָּזָה אֶת כָּל הַטָּעוּן עָלֶיהָ: חֻלְצוֹת, מִטְפְּחוֹת צַוָּאר, רְדִידִים, מִקְטָרוֹת וּמַפְתֵּחוֹת. עוֹמֶדֶת הִיא נְכוֹנָה, וְהָעֶלֶם זוֹרֵק שֶׁקֶל לַמְנַגְּנִים, וְכִמְעַט רָאָה קְרַפֶּנְזַכֶּר אֶת אַמְרֵי עַל יַד הָעֶלֶם הַזָּר הַמְרַקֵּד, הִתְחִיל תּוֹקֵעַ בַּחֲצֹצְרָה עַד כִּי נָעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים. הַקּוֹל הַצּוֹהֵל הַזֶּה מִלֵּא אֶת לֵב אַמְרֵי גִיל לְאֵין קֵץ. הִיא הִסְתּוֹבְבָה וְלֹא יָדְעָה נַפְשָׁהּ, מִתְנַשֵּׂאת הִיא בָאֲוִיר מִמַּגַּע יַד הַזָּר וּכְמוֹ מֵאֵלֶיהָ תִדְאֶה. הָאוּלָם כְּאִלּוּ נִתְרוֹקֵן כֻּלּוֹ, כְּאִלּוּ אֵין אִישׁ בַּבַּיִת זוּלָתָם. אָכֵן, שְׁנֵיהֶם רָקְדוּ מְחוֹל פֶּלֶא, עַד כִּי שָׁבְתוּ הַמְרַקְּדִים וַיַּעַמְדוּ וַיַּבִּיטוּ אֲלֵיהֶם.

– רַק אֲנַחְנוּ שְׁנֵינוּ לְבַדֵּנוּ, – קָרְאָה אַמְרֵי בִּשְׁעַת הַמָּחוֹל, וּמִיָּד חָשָׁה אֶת נְשִׁימַת פִּי הַמְרַקֵּד הַחַמָּה, הָעוֹנֶה לָהּ:

– הֶאָח, מִי יִתֵּן וְהָיִינוּ שְׁנֵינוּ לְבַדֵּנוּ כָל הַיָּמִים! וּמַדּוּעַ זֶה אִי אֶפְשָׁר לְרַקֵּד עַד הַיּוֹם הָאַחֲרוֹן.

– דּוֹמֶה עָלַי עַתָּה – קָרְאָה אַמְרֵי, כְּאִלּוּ שְׁתֵּי יוֹנִים אֲנַחְנוּ, הַפּוֹרְחוֹת בָּאֲוִיר. הֶאָח! עוֹד, הַלְאָה, אֶל מְרוֹמֵי שְׁחָקִים! הֶאָח! פָּרַץ גַּם מִפִּי הָעֶלֶם בְּקוֹל רָם כִּפְרֹץ נֵפֶץ־אֵשׁ לְמָעְלָה. – הֶאָח, צָהֲלָה גַם אַמְרֵי אִתּוֹ, וּשְׁנֵיהֶם הִתְנַשְּׂאוּ רְוֵי עֹנֶג, וַיִּדְאוּ וַיִּתְעוֹפְפוּ שִׁכּוֹרֵי אֹשֶר. וְאַמְרֵי קָרְאָה: אֱמָר נָא לִי, הֲיֵשׁ גַּם מְנַגְּנִים בָּאוּלָם? הֲגַם נַגֵּן יְנַגְּנוּ בַּבָּיִת? וַאֲנִי אֵינֶנִּי שׁוֹמַעַת כָּל קוֹל.

– הֲלֹא נַגֵּן יְנַגְּנוּ, הַאִם לֹא תִשְׁמְעִי דָבָר?

– כֵּן, עַתָּה שׁוֹמַעַת אָנִי, – קָרְאָה אַמְרֵי, – וּפִתְאֹם עָמְדוּ מֵרַקֵּד. אֵין זֹאת כִּי הַרְגֵּשׁ הִרְגִּישׁ בֶּן זוּגָהּ, כִּי מֵרֹב אֹשֶר כִּמְעַט אָבְדוּ חוּשֶׁיהָ וְלֹא תֵדַע נַפְשָׁהּ.

הָעֶלֶם הוֹלִיךְ אֶת אַמְרֵי אֶל הַשֻּׁלְחָן וַיַּגֵּשׁ לָהּ יַיִן לִשְׁתּוֹת, וְאוּלָם אֶת יָדָהּ לֹא הִנִּיחַ מִיָּדוֹ. הוּא אָחַז אֶת מַטְבֵּעַ הַזָּהָב אֲשֶׁר עַל צַוָּארָהּ וַיֹּאמַר: “הִנֵּה זֶה בָּחַר לוֹ מָקוֹם טוֹב”.

– וּמִיָּד טוֹבָה בָא אֵלָי, – עָנְתָה יְחֵפֵהפִיָּה, – אֶת הָעֲנָק הַזֶּה קִבַּלְתִּי בְמַתָּנָה בְעוֹדֶנִּי יַלְדָּה קְטַנָּה.

– מֵאֵת שְׁאֵר בְּשָׂרֵךְ הַקָּרוֹב?

– לֹא, הָאִכָּרָה אֲשֶׁר מִיָּדָהּ קִבַּלְתִּי אֶת הָעֲנָק הַזֶּה לֹא קְרוֹבָה הִיא לִי.

– הַמְּחוֹלוֹת, כַּנִּרְאֶה, יֵיטִיבוּ לִבֵּךְ?

– כֵּן, הֵיטֵב יֵיטִיבוּ אֶת לִבִּי מְאֹד! זְכֹר נָא, כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה עָלַי לִקְפֹּץ, וְאִישׁ אַיִן אֲשֶׁר יְנַגֵּן לִי, עַתָּה יִיטַב לִי כִפְלָיִם.

– עֲגֻלָּה אַתְּ כְּעֶגְלַת מַרְבֵּק, – קָרָא הָעֶלֶם הַזָּר בְּלָצוֹן, – אֵין זֹאת כִּי כַלְכָּלָה טוֹבָה נִתֶּנֶת לָךְ.

וְאַמְרֵי נֶחְפְּזָה וַתַּעַן: לֹא בְכַלְכָּלָה טוֹבָה תָלוּי הַדָּבָר, כִּי אִם בַּטַּעַם: אֵיךְ תֶּעֱרַב לַחֵךְ.

הָעֶלֶם הַזָּר הִרְכִּין אֶת רֹאשׁוֹ, וּמִקֵּץ רֶגַע אָמַר שׁוּב חֶצְיוֹ כְשׁוֹאֵל: אַתְּ הִיא בַת הָאִכָּר אֲשֶׁר ב…?

– לֹא, מְשָׁרֶתֶת אֲנֹכִי, – קָרְאָה אַמְרֵי וַתַּבֵּט נִכְחוֹ⁹ אֶל תּוֹךְ עֵינָיו, אוּלָם הוּא חָפֵץ לְהוֹרִיד אוֹתָן אַרְצָה, עַפְעַפָּיו רָעֲדוּ, וְהוּא עָצַר אֶת עֵינָיו בְּחָזְקָה, וּמִלְחַמְתּוֹ וְנִצְחוֹנוֹ אֲשֶׁר נִלְחַם וַאֲשֶׁר נִצַּח אֶת עֵין עַצְמוֹ, הָיְתָה כְעֵין בְּבוּאָה אֶל הַנַּעֲשֶׂה בְקֶרֶב נַפְשׁוֹ פְנִימָה; כִּמְעַט שֶׁהֶחֱלִיט לַעֲזֹב אֶת הַנַּעֲרָה לְנַפְשָׁהּ, אוּלָם כְּמוֹ לְהַרְעִים אֶת עַצְמוֹ הִתְאַפֵּק וַיִּקְרָא:

– בֹּאִי וְנִרְקֹד עוֹד מָחוֹל אֶחָד.

הוּא אָחַז בְּיָדָהּ בְּחָזְקָה, וְשׁוּב תָּקְפָה אוֹתָם צָהֳלַת חֶדְוָה, אוּלָם הַפַּעַם שַׁאֲנַנָּה וּשְׁקֵטָה הָיָתָה. שְׁנֵיהֶם חָשׁוּ, כִּי הַהִתְרוֹמְמוּת אֶל גָּבְהֵי שְׁחָקִים כָּלְתָה כְבָר וְאֵינֶנָּה עוֹד, וּכְמוֹ מִתּוֹךְ מַחֲשָׁבוֹת אֵלֶּה קָרְאָה יְחֵפֵהפִיָּה.

– הֵן מְאֻשָּׁרִים הָיִינוּ שְׁנֵינוּ אִישׁ בְּרֵעֵהוּ, אִם כִּי לֹא נוֹסִיף עוֹד לִרְאוֹת אֶת פָּנֵינוּ עַד עוֹלָם וְאֵין יוֹדֵעַ שֵׁם חֲבֵרוֹ.

וְהָעֶלֶם הִרְכִּין אֶת רֹאשׁוֹ וַיִּקְרָא: “אָמְנָם כֵּן.”

אַמְרֵי שָׂמָה אֶת קְוֻצָּתָהּ הַשְּׂמָאלִית בְּפִיהָ מִתּוֹךְ מְבוּכַָה וַתִּקְרָא כַעֲבֹר רֶגַע:

– אֵת אֲשֶׁר נָפַל לְאִישׁ בְּחֶלְקוֹ, אִי אֶפְשָׁר עוֹד לַחֲזֹר וְלָקַחַת מִמֶּנּוּ, הֱיֵה מִי שֶׁתִּהְיֶה, אַל נָא תִנָּחֵם כִּי נָתַתָּ לְעַלְמָה עֲנִיָּה מַתְּנַת עוֹלָם.

– אֵינִי מִתְחָרֵט, – קָרָא הָעֶלֶם – אֲבָל אַתְּ נִחַמְתְּ כִּי הֶעֱלַבְתִּנִי הַיּוֹם בַּבֹּקֶר.

– צָדְקוּ דְבָרֶיךָ! – קָרְאָה אַמְרֵי, וְהָעֶלֶם שָׁאָל:

– הֲתֹאבִי לָלֶכֶת לַעֲבֹר בַּחוּץ?

– נֵלֵךְ.

שְׁנֵיהֶם עָזְבוּ אֶת הָאוּלָם אֲחוּזֵי יָד. יְחֵפֵהפִיָּה שָׁמְעָה מֵאַחֲרֶיהָ קוֹל מְלַחֲשִׁים וַתַּשְׁפֵּל עֵינֶיהָ לָאָרֶץ.

בַּחוּץ בֵּין שְׂדוֹת הַדָּגָן, אֲשֶׁר שָׁם אַךְ עָלוּ עַתָּה הַשִּׁבֳּלִים הָרִאשׁוֹנוֹת בִּהְיוֹתָן עוֹד עֲטוּפוֹת בְּתוֹךְ הֶעָלִים הַמְכַסִּים אוֹתָן, הִבִּיטוּ שְׁנֵיהֶם מַחֲרִישִׁים זֶה אֶל זוֹ. שָׁעָה רַבָּה לֹא הוֹצִיאוּ אַף הֶגֶה מִפִּיהֶם, עַד שֶׁהִפְסִיק הָעֶלֶם אֶת הַדּוּמִיָּה וַיֹּאמֶר כְּשׁוֹאֵל אֶת נַפְשׁוֹ:

– חָשְׁקָה נַפְשִׁי לָדַעַת, אֵיךְ יִהְיֶה כַדָּבָר הַזֶּה, אֲשֶׁר נִרְאֶה אִישׁ בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה, וַאֲנַחְנוּ טֶרֶם נַכִּיר אוֹתוֹ, וּמִיָּד, אֵינִי יוֹדֵעַ אֵיכָכָה, מִיָּד… מִיָּד… נִתֵּן אֵמוּן בּוֹ. מֵאַיִן נוּכַל לָדַעַת אֶת הָרָשׁוּם בַּפָּנִים הָאֵלֶּה?

– הִנֵּה גָאַלְנוּ נֶפֶשׁ אֻמְלָלָה – קָרְאָה אַמְרֵי – הֲלֹא יָדַעְתָּ, כִּי אִם יַחְשְׁבוּ שְׁנַיִם בְּרֶגַע אֶחָד אוֹתָהּ מַחֲשָׁבָה עַצְמָהּ, אָז יִגְאֲלוּ נֶפֶשׁ אֻמְלָלָה, גַּם אָנֹכִי חָשַׁבְתִּי בָרֶגַע הַזֶּה מַמָּשׁ אוֹתָהּ הַמַּחֲשָׁבָה עַצְמָהּ שֶׁחָשַׁבְתָּ אַתָּה מִלָּה בְמִלָּה.

– הַאֻמְנָם? וְהֲיָדַעַתְּ מַדּוּעַ?

– יָדָעְתִּי.

– הֲיֵשׁ אֶת נַפְשֵׁךְ לְהַגִּיד גַּם לִי?

– מַדּוּעַ זֶה לֹא. רְאֵה, אָנֹכִי הָיִיתִי רוֹעַת־אַוָּזִים…

בְּדַבֵּר אַמְרֵי אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הִתְכַּוֵּץ הָעֶלֶם שֵׁנִית, אוּלָם הוּא שָׂם לוֹ פָנִים כְּאִלּוּ נָפַל אֵיזֶה דָבָר לְתוֹךְ עֵינָיו וַיְשַׁפְשְׁפֵן, וִיחֵפֵהפִיָּה הוֹסִיפָה לְדַבֵּר בִּבְלִי הֵעָלֵב:

– הִנֵּה, כְּשֶׁיּוֹשְׁבִים בָּדָד בַּשָּׂדֶה תַעֲלֶינָה מַחֲשָׁבוֹת רַבּוֹת וְשׁוֹנוֹת בְּלֵב אִישׁ, וְאָז רָאִיתִי בָרוּר: בְּדֹק וְתִמְצָא – כָּל עֵץ מַרְאֵהוּ, כַּאֲשֶׁר נִתְבּוֹנֵן אֵלָיו בְּעַיִן פְּקוּחָה, כְּמַרְאֵה הַפְּרִי אֲשֶׁר יוֹצִיא. הִנֵּה עֵץ הַתַּפּוּחַ, הַאֵין מַרְאֵהוּ שָׁטוּחַ לְרָחְבּוֹ כְמַרְאֵה הַתַּפּוּחַ עַצְמוֹ? וְכָמוֹהוּ גַם הָאֲגָס וְגַם הַדֻּבְדְּבָן עַצְמוֹ. וְכֵן גַּם…

– מַה גַם?

– אַל נָא תִלְעַג לִי. כְּשֵׁם שֶׁמַּרְאֵה עֲצֵי הַפְּרִי דוֹמֶה לְפִרְיָם, כָּךְ הֵם בְּנֵי הָאָדָם, וְהַכָּרַת פְּנֵיהֶם תַּעֲנֶה בָּהֶם תֵּכֶף. אֶלָּא שֶׁפְּנֵי הָעֵצִים תָּמִיד יְדוּעִים וּגְלוּיִים לְעֵין כֹּל, וּבְנֵי הָאָדָם יָשִׂימוּ לָהֶם סֵתֶר פָּנִים לְבַל יַכִּירוּם. אוּלָם הִנֵּה אֲנִי מְפַטְפֶּטֶת דִּבְרֵי לַהַג וָהֶבֶל, הֲאֵין זֹאת?

– לֹא, לֹא לְחִנָּם רָעִית אֶת הָאַוָּזִים, – קָרָא הָעֶלֶם וְנַפְשׁוֹ מְלֵאָה רְגָשׁוֹת שׁוֹנִים. – מַה טוֹב לְדַבֵּר אִתָּךְ, מַה תֶּחֱשַׁק נַפְשִׁי לְנַשְּׁקֵךְ לוּלֵא יָרֵא אֲנִי פֶּן אֶחֱטָא.

רְעָדָה עָבְרָה בְכָל יְצוּרֵי יְחֵפֵהפִיָּה; הִיא שָׁחָה לָאָרֶץ לִקְטֹף פֶּרַח, אֲבָל חָזְרָה מִדַּעְתָּהּ. קָמָה דוּמִיָּה אֲרֻכָּה, וְהָעֶלֶם הוֹסִיף לְדַבֵּר.

– הֵן לֹא נוֹסִיף עוֹד לִרְאוֹת אִישׁ פְּנֵי רֵעֵהוּ, וְלָכֵן טוֹב יוֹתֵר כָּכָה.

אֲחוּזֵי יָד שָׁבוּ שְׁנֵיהֶם אֶל אוּלָם הַמְּחוֹלוֹת. אָז רָקְדוּ עוֹד פַּעַם בְּלִי דַבֵּר דָּבָר, וּכִכְלוֹת הַמָּחוֹל, הוֹלִיךְ אוֹתָהּ הָעֶלֶם שֵׁנִית אֶל הַשֻּׁלְחָן וַיִּקְרָא: עַתָּה אֹמַר שָׁלוֹם לָךְ! וְאוּלָם עָלַיִךְ לִשְׁתּוֹת עוֹד כּוֹס אֶחָת.

הוּא הִגִּישׁ לָהּ כּוֹס יַיִן, וְכַאֲשֶׁר הֵסִירָה אוֹתָהּ מִלְּפָנֶיהָ קָרָא:

– שְׁתִי לְמַעֲנִי, שְׁתִי עַד תֻּמָּהּ.

אַמְרֵי שָׁתְתָה אֶת הַכּוֹס עַד תֻּמָּהּ וְכַאֲשֶׁר הֶחֱזִיקָה אֶת הַכּוֹס הָרֵיקָה בְיָדָהּ וַתֵּפֶן כֹּה וָכֹה, וַתֵּרֶא כִי נֶעְלַם הָעָלֶם. הִיא יָרְדָה אֶל הַפְּרוֹזְדוֹר וַתֵּרֶא כִּי לֹא הִרְחִיק עוֹד לִרְכַּב עַל סוּסוֹ הַלָּבָן; אוּלָם אֶת פָּנָיו לֹא הֵסֵב עוֹד.

הֶעָבִים תָּעוּ כִצְעִיפֵי עֲנָנִים עַל פְּנֵי עֵמֶק הָאָחוּ, הַשֶּׁמֶשׁ כְּבָר שָׁקְעָה וִיחֵפֵהפִיָּה דִּבְּרָה אֶל נַפְשָׁהּ כִמְעַט בְּקוֹל:

– חָפַצְתִּי כִּי לְעוֹלָם לֹא יָבֹא יוֹם הַמָּחָר, כִּי תָמִיד יִהְיֶה רַק הַיּוֹם! וַתַּעֲמֹד שְׁקוּעָה בַחֲלוֹמוֹת.

וְאוּלָם הַלַּיְלָה מִהֵר לָבֹא. וְהַיָּרֵחַ עָמַד כְּבָר כְּחֶרְמֵשׁ דַּק עַל הֶהָרִים הַכֵּהִים, וְלֹא רָחוֹק מִמֶּנּוּ עָמַד כּוֹכַב־הָעֶרֶב לְעֵבֶר הַלְדֶּנְבְּרוּן. עֲגָלוֹת נָסְעוּ אִשָּׁה אַחֲרֵי רְעוּתָהּ. יְחֵפֵהפִיָּה נִלְוְתָה אֶל חֶבְרַת גְּבִירוֹתֶיהָ, אֲשֶׁר אַךְ זֶה עַתָּה רָתְמוּ אֶת הַסּוּסִים בְּעֶגְלָתָם. וְהִנֵּה בָאָה רוֹזֶל וַתֹּאמֶר אֶל אָחִיהָ, כִּי הִבְטִיחָה לְבַחוּרֵי הַכְּפָר וְלִבְתוּלוֹתָיו לָשׁוּב עִמָּם יַחַד הַבַּיְתָה, וְהָאִכָּר לֹא נָסַע, כְּמוּבָן, לְבַדּוֹ עִם הַשִּׁפְחָה אֶל בֵּיתוֹ. הָעֲגָלָה שָׁבָה לְבֵיתָהּ.

אֵין סָפֵק, כִּי רָאֲתָה רוֹזֶל אֶת יְחֵפֵהפִיָּה, אוּלָם הִיא עָשְׂתָה אֶת עַצְמָהּ כְּלֹא רוֹאָה, וִיחֵפֵהפִיָּה הָלְכָה שׁוּב בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר רָכַב בָּהּ הָרוֹכֵב הַזָּר. אָנָּה רָכַב? כַּמָּה כְפָרִים וּפַרְסָאוֹת לְמֵאוֹת נִמְצָאִים עוֹד פֹּה עַל הַדֶּרֶךְ הַזֹּאת, מִי יוֹדֵעַ, מִי יֹאמַר לִי לְאָן פָּנָיו מוּעָדוֹת? הִיא מָצְאָה אֶת הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר בּוֹ נִפְגְּשׁוּ בַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה וַיְבָרְכֶהָ; הִיא חָזְרָה בְקוֹל עַל דִּבְרֵי בִּרְכָתוֹ וַתַּעַן לְנַפְשָׁהּ. וְשֵׁנִית יָשְׁבָה מֵאֲחוֹרֵי חֹרְשַׁת הָאֱגוֹזִים, אֲשֶׁר יָשְׁנָה שָׁמָּה הַיּוֹם בַּבֹּקֶר וַתַּחֲלֹם אֶת חֲלוֹמוֹתֶיהָ. גִּבְּתוֹן יָשְׁבָה לָהּ עַל רֹאשׁ אָמִיר דַּק וְשֵׁשֶׁת הַקּוֹלוֹת אֲשֶׁר הִשְׁמִיעָה כְאִלּוּ אָמְרוּ בָרוּר: מָה אַתְּ עוֹשָׂה שׁוּב פֹּה? מָה אַתְּ עוֹשָׂה שׁוּב פֹּה?

פָּרָשַׁת־חַיִּים שְׁלֵמָה הָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לִיחֵפֵהפִיָּה. הַאֻמְנָם רַק יוֹם אֶחָד הָיָה כָל זֶה? הִיא שָׁבָה עוֹד פַּעַם אֶל אוּלָם הַמְחוֹלוֹת, אַךְ לֹא עָלְתָה עוֹד שָׁמָּה וַתֵּלֶךְ לְבַדָּהּ בַּדֶּרֶךְ הָעוֹלָה לְהַלְדֶּנְבְּרוּן. כִּמְעַט עָבְרָה חֲצִי הַדֶּרֶךְ, שָׁבָה פִתְאֹם. נִכָּר, שֶׁקָּשֶׁה הָיָה לָהּ לַעֲזֹב אֶת הַמָּקוֹם אֲשֶׁר שָׁם שָׂבְעָה עֹנֶג וָנַחַת, וַתֹּאמֶר אֶל לִבָּהּ, כִּי עִם נַעֲרֵי הַכְּפָר וְנַעֲרוֹתָיו תֵּלֵךְ.

כַּאֲשֶׁר הִגִּיעָה שׁוּב אֶל הָאַכְסַנְיָה אֲשֶׁר בְּאֶנְדְּרִינְגֶן, כְּבָר נֶאֶסְפוּ שָׁמָּה רַבִּים מֵאַנְשֵׁי מְקוֹמָהּ וְאֶל אָזְנֶיהָ הִגִּיעוּ קוֹלוֹת קוֹרְאִים: הֲגַם אַתְּ, יְחֵפֵהפִיָּה, בָּאת הֵנָּה? זֹאת הָיְתָה בִרְכַּת הַשָּׁלוֹם הָאַחַת שֶׁבָּהּ קִדְּמוּ אֶת פָּנֶיהָ.

וְהִנֵּה הִתְחִילָה מְרוּצָה הֵנָּה וָהֵנָּה, כִּי אֲחָדִים מֵאֵלֶּה אֲשֶׁר אָצוּ לָשׁוּב הַבַּיְתָה עוֹד הוֹסִיפוּ לִרְקֹד, וְכָעֵת בָּאוּ גַם בַּחוּרִים זָרִים וַיְבַקְּשׁוּ גַם הִתְחַנְּנוּ אֲלֵיהֶם, כִּי יִשָּׁאֲרוּ עוֹד פֹּּה לַמָּחוֹל הָאֶחָד הַזֶּה. וְאָמְנָם נֵאוֹתוּ רַבִּים לָזֶה, וִיחֵפֵהפִיָּה עָלְתָה עִמָּהֶם לְמַעְלָה, וְרַק הִסְתַּכֵּל הִסְתַּכְּלָה בַמְרַקְּדִים.

לְסוֹף נִשְׁמַע קוֹל: כָּל מִי שֶׁיְרַקֵּד גַּם עַתָּה אוֹתוֹ נַעֲזֹב פֹּה. וְאַחֲרֵי רֹב עָמָל, אַחֲרֵי מְרוּצַת הֵנָּה וָהֵנָּה נֶאֶסְפוּ כָל עֲדַת הַלְדֶּנְבְּרוּן יַחַד לִפְנֵי הַבָּיִת. אֲחָדִים מֵהַמְנַגְּנִים לִוּוּ אוֹתָם עַד הַכְּפָר, וַאֲחָדִים מִבַּעֲלֵי הַבָּתִּים אֲחוּזִים חֶבְלֵי שֵׁנָה הִסְתַּכְּלוּ בָעוֹבְרִים וּפֹה וָפֹה בָאוּ חֲבֵרִים וַחֲבֵרוֹת שֶׁהָיוּ נְשׂוּאִים פֹּה וַיּוֹלִידוּ בָנִים וּבָנוֹת, אֲשֶׁר לֹא נִסְפְּחוּ עוֹד אֶל הַמָּחוֹל, וַיִּגְּשׁוּ עַד הַחַלּוֹן וַיִּקְרְאוּ: “דֶּרֶךְ צָלֵחָה!”

הַלַּיְלָה הָיָה לֵיל כֵּהֶה. הַהוֹלְכִים לָקְחוּ אִתָּם קִסְמֵי עֵץ אֹרֶן אֲשֶׁר שִׁמְּשׁוּ לָהֶם לַאֲבוּקוֹת, וְהַבַּחוּרִים נוֹשְׂאֵי הַקִּסָמִים רָקְדוּ עִמָּהֶם מַעְלָה וָמַטָּה וַיִּצְהָלוּ. אוּלָם כִּמְעַט שָׁבוּ הַמְנַגְּנִים, כִּמְעַט הִרְחִיקוּ לָלֶכֶת כִּבְרַת אֶרֶץ מֵאֶנְדְּרִינְגֶן וְקוֹלוֹת נִשְׁמְעוּ: הָאֲבוּקוֹת אַךְ מְסַנְוְרוֹת אֶת הָעֵינַיִם. וּבְיִחוּד לָעֲגוּ לָאֲבוּקוֹת הָאֵלֶּה שְׁנֵי חַיָּלִים אֲשֶׁר נִתַּן לָהֶם חֹפֶשׁ זְמַנִּי, וְנִמְצְאוּ גַם הֵם, לְבוּשִׁים בִּגְדֵי הַשְּׂרָד שֶׁלָּהֶם, בֵּין מַחֲנֵה הַהוֹלְכִים, וּבִהְיוֹתָם נִשְׁעָנִים עַל גְּבוּרַת חַרְבָּם הַמְצֻמֶּדֶת לָהֶם עַל יְרֵכָם, מְלָאָם לִבָּם לְהָתֵל בְּיֶתֶר הַהוֹלְכִים וְלַחֲמֹד לָהֶם לָצוֹן. אֶת הָאֲבוּקוֹת כִּבּוּ בְאַחַד הַבּוֹרוֹת. עַתָּה נוֹדַע, כִּי חֲסֵרִים עוֹד פְּלוֹנִי וְאַלְמוֹנִי וּפְלוֹנִית וְאַלְמוֹנִית. קָרְאוּ אוֹתָם בִּשְׁמוֹתָם וַיַּעֲנוּ מִמֶּרְחָק.

לְרוֹזֶל נִלְוָה בְנוֹ שֶׁל אִכָּר מִלּוֹטֶרְבָּךְ, אוּלָם כִּמְעַט עָזַב אוֹתָהּ וַיָּשָׁב אֶל בֵּיתוֹ, נִלְוְתָה אֶל אַנְשֵׁי מְקוֹמָהּ וַתִּקְרָא בְקוֹל רָם: “אֵינִי רוֹצָה כְּלָל וּכְלָל!” בַּחוּרִים אֲחָדִים הִתְחִילוּ לָשִׁיר, עוֹד אֲחָדִים נִלְווּ אֲלֵיהֶם, אוּלָם לֹא הָיָה כָל חִבּוּר וְקֶשֶׁר בֵּינֵיהֶם. הַקּוֹלוֹת תָּעוּ בְמֶרְחֲבֵי הָאֲוִיר אֶחָד אֶחָד לְבַדּוֹ, כִּי הַחַיָּלִים הַנִּלְוִים אֲלֵיהֶם חָפְצוּ לְהַשְׁמִיעַ שִׁירִים חֲדָשִׁים אֲשֶׁר הֵבִיאוּ אִתָּם מִמַּחֲנֵה הַצָּבָא. וְרַק לִפְעָמִים נִשְׁמַע קוֹל צְחוֹק, כִּי אַחַד הַחַיָּלִים הָיָה נֶכְדּוֹ שֶׁל בְּרוֹזִי הַבַּדְחָן, בְּנָהּ שֶׁל מוֹנִיקָה טוֹחֶנֶת הַגֶּפֶס, שֶׁהִשְׁמִיעַ כָּל מִינֵי בְדִיחוֹת הַקּוֹלְעוֹת בְּיִחוּד אֶל מִשְׂרַת הַחַיָּט, כִּי בוֹ בָחַר לְמַטָּרָה לְחִצֵּי לַעֲגוֹ הַשְּׁנוּנִים. וְשׁוּב נִשְׁמְעוּ קוֹלוֹת זִמְרָה, וְהַפַּעַם הִתְאַחֲדוּ, כַּנִּרְאֶה, בֵּינֵיהֶם, וְקוֹלוֹת בְּרוּרִים וּצְלוּלִים נִשְׁמָעוּ.

יְחֵפֵהפִיָּה הָלְכָה תָמִיד מֵאֲחוֹרֵיהֶם, רְחוֹקָה כִבְרַת אֶרֶץ מֵאַנְשֵׁי מְקוֹמָהּ. הַהוֹלְכִים נָתְנוּ לָהּ לָלֶכֶת כְּחֶפְצָהּ, וְזֶה הָיָה הַחֶסֶד הָאֶחָד אֲשֶׁר יָכְלוּ לִגְמֹל לָהּ. הִיא נִמְצְאָה בְקִרְבַת אַנְשֵׁי מְקוֹמָהּ וּבְכָל זֹאת לְבַדָּהּ הִיא, לְבַדָּהּ עִם מַחְשְׁבוֹתֶיהָ. הִיא הִבִּיטָה לְעִתִּים קְרוֹבוֹת מֵאֲחוֹרֶיהָ אֶל הַשָּׂדוֹת וְהַיְּעָרִים: מַה נִפְלָאִים הֵם עַתָּה בַלַּיְלָה וּמַה מוּזָרִים הֵם וְיַחַד עִם זֶה נֶאֱמָנִים כָּל כָּךְ. כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ הָיָה בְעֵינֶיהָ נִפְלָא וּמָלֵא תַעֲלוּמַת סוֹד, כְּמוֹ שֶׁהִיא בְעַצְמָהּ הָיְתָה נִפְלָאָה בְעֵינֶיהָ, וּבְצַעֲדָהּ צַעַד אַחַר צַעַד, כְּנִמְשֶׁכֶת וְנִדְחֶפֶת, וְלֹא יָדְעָה כִי מִתְנוֹעַעַת הִיא, כָּכָה נָעוּ מַחְשְׁבוֹתֶיהָ: טָסוֹת וְעוֹבְרוֹת הֵן מֵאֲלֵיהֶן, אֵין לִתְפֹּשׂ אוֹתָן, לִשְׁלֹט בָּהֵן וּלְהַטּוֹתָן אֶל חֶפְצָהּ, וְלֹא יָדְעָה מֶה הָיָה לָהּ. לְחָיֶיהָ לָהֲטוּ כָאֵשׁ וּכְאִלּוּ הָיָה כָל כּוֹכָב בַּמָּרוֹם לְשֶׁמֶשׁ בּוֹעֶרֶת בְּקַרְנֵי אֵשׁ קוֹדְחוֹת, וְלִבָּהּ בְּקִרְבָּהּ הָיָה לְשַׁלְהָבֶת. וְעַתָּה, כְּאִלּוּ הָיְתָה הִיא הַמְנַצַּחַת עַל הַמְזַמְּרִים, שָׁרוּ אַנְשֵׁי מְקוֹמָהּ הַהוֹלְכִים לְפָנֶיהָ אֶת הַשִּׁירָה, אֲשֶׁר מִלֶּיהָ עָבְרוּ בַבֹּקֶר עַל שְׂפָתֶיהָ:

הָיוּ בְאַלְגּוֹי שְׁנֵי אֲהוּבִים,

הֵם אָהֲבוּ אִישׁ אֶת רְעוּתוֹ מְאֹד.

יָצֹא יָצָא הַנַּעַר הַצָּעִיר בַּקְּרָב:

“וּמַָתַי, הָהּ, מָתַי אֶל בֵּיתְךָ תָשׁוּב?”

"נִסְתְּרָה דַרְכִּי וּלְךָ הַגִּיד לֹא אוּכָלָה,

בְּאֵיזוֹ שָׁנָה, בְּאֵיזֶה יוֹם, בְּאֵיזוֹ שָׁעָה…"

עַתָּה נִשְׁמְעָה שִׁירַת הַלַּיְלָה, וְאַמְרֵי שָׁרָה גַם הִיא עִמָּהֶם מֵרָחוֹק.

סוֹף סוֹף הִגִּיעוּ הַהוֹלְכִים אֶל הַכְּפָר, וּמַחֲנֶה אַחֲרֵי מַחֲנֶה נֶעֱלָמוּ. יְחֵפֵהפִיָּה שָׁהֲתָה עוֹד אֵצֶל בֵּית הוֹרֶיהָ עַל יַד עֵץ הָעֻזְרָדִים שְׁקוּעָה בְמַחְשְׁבוֹתֶיהָ. הִיא חָפְצָה לְהִכָּנֵס וּלְהַגִּיד אֶת כָּל לִבָּהּ לְמָרַן, אוּלָם נִמְלְכָה וְלֹא נִכְנָסָה. לָמָּה תַפְרִיעַ אוֹתָהּ מִמְּנוּחָתָהּ, וּמַה בֶּצַע? הִיא הָלְכָה חֶרֶשׁ הָלְאָה, כָּל הָעוֹלָם הָיָה שָׁקוּעַ בְּשֵׁנָה.

וְכַאֲשֶׁר בָּאָה הַבַּיְתָה נִדְמָה לָהּ כָּל מַה שֶׁבְּתוֹכוֹ יוֹתֵר זָר וְנִפְלָא מֵאֲשֶׁר בַּחוּץ. הַכֹּל כָּל כָּךְ נִפְלָא, הַכֹּל כָּל כָּךְ מוּזָר. “לָמָּה זֶה תַחְזְרִי שׁוּב אֶל הַבַּיִת הַזֶּה?” מַה לָךְ פֹּה? הַשְּׁאֵלָה הַנִּפְלָאָה הַזֹּאת נִשְׁמְעָה בְכָל צִלְצוּל קוֹל הַמַּגִּיעַ לְאָזְנָהּ: בְּנִבְחַת הַכֶּלֶב, בִּשְׁרִיקוֹת הַמַּעֲלוֹת בַּעֲלוֹתָהּ עֲלֵיהֶן, בִּגְעִיַּת הַפָּרוֹת אֲשֶׁר בָּרֶפֶת. כָּל הַקּוֹלוֹת הָעוֹלִים אֵלֶיהָ אֵינָן אֶלָּא שְׁאֵלוֹת אֲשֶׁר יִשְׁאֲלוּ וְיַחְזְרוּ וְיִשְׁאֲלוּ: “מִי הוּא זֶה אֲשֶׁר בָּא אֶל הַבָּיִת? מִי הוּא אֵפוֹא?”

וְכַאֲשֶׁר נִכְנְסָה לְחַדְרָהּ, יָשְׁבָה לָהּ חֶרֶשׁ וַתַּבֵּט אֶל הָאוֹר. וּפִתְאֹם קָמָה, לָקְחָה אֶת הָעֲשָׁשִׁית וַתָּאֵר בָּהּ אֶת הַמַּרְאָה וַתֵּרֶא בָהּ אֶת פָּנֶיהָ, וַתִּשְׁאַל אֶת עַצְמָהּ כִּמְעַט בְּלִי הֶרֶף: “מִי הִיא זֹאת?…” “וְכָכָה רָאָה הוּא אוֹתִי, כָּכָה הוּא מַרְאֵה פָנָיִךְ?” הוֹסִיף לִבָּהּ לִשְׁאֹל. “אֵין זֹאת כִּי מָצָא אֵיזֶה דָבָר מִשֶּׁלָּךְ חֵן בְּעֵינָיו, כִּי מַדּוּעַ הִבִּיט אֵלַיִךְ כָּל כָּךְ?”

רֶגֶשׁ שֶׁל קוֹרַת רוּחַ עָלָה אַט בְּלִבָּהּ, עָלֹה וְגָבֹר עַל יְדֵי הָרַעְיוֹן: “הֵן עַתָּה רָאוּ גַם אֶת פָּנַיִךְ כִּרְאוֹת פְּנֵי בֶן־אָדָם, עַד הַיּוֹם לֹא הָיִיתִי אֶלָּא שִׁפְחָה נֶחֱרֶפֶת, שֶׁלֹּא נִבְרְאָה אֶלָּא לְשַׁמֵּשׁ לַאֲחֵרִים. שָׁלוֹם, אַמְרֵי, אַךְ זֶה הָיָה יוֹם טוֹב!” אֲבָל גַּם לַיּוֹם הַזֶּה הִגִּיעַ הַקֵּץ.

חֲצוֹת לַיְלָה עָבַר וִיחֵפֵהפִיָּה קִפְּלָה בִמְתִינוּת אֶת שִׂמְלוֹתֶיהָ זוֹ אַחֲרֵי זוֹ. הֶאָח, הִנֵּה זֶה קוֹל הַמְנַגְּנִים עוֹד. שְׁמַע, אֵיךְ יֵיטִיבוּ לְנַגֵּן אֶת מְחוֹל הַוַּלְסָה הַמִּתְנוֹעֵעַ! הִיא פָתְחָה אֶת הַחַלֹּון, אֵין כָּל קוֹל נְגִינָה וְרַק בְּאָזְנֶיהָ יְצַלְצֵל עוֹד.

שָׁם לְמַטָּה בְבֵית מָרַן הַשְּׁחוֹרָה כְּבָר קָרָא הַתַּרְנְגֹל, הַצְפַרְדְּעִים מְקַרְקְרוֹת, נִשְׁמְעוּ קוֹל מִצְעֲדֵי גְבָרִים, עוֹבְרֵי דֶרֶךְ הֵמָּה; מְאַחֲרִים מִנֶּשֶׁף הַחֲתֻנָּה, וּמַה יְצַלְצְלוּ קוֹל מִצְעֲדֵיהֶם בְּדוּמִיַּת הַלָּיְלָה. הָאַוַָּזִים הַצְּעִירִים מְגַעְגְּעִים בַּבַּיִת בְּתוֹךְ לוּלֵיהֶם. אָכֵן, הָאַוָּזִים יְשֵׁנִים שָׁעוֹת שָׁעוֹת בְּסֵרוּגִין גַּם בַּיּוֹם גַּם בַּלָּיְלָה. הָעֵצִים עוֹמְדִים מַחֲרִישִׁים בְּאֶפֶס תּנוּעָה. מַה שׁוֹנֶה הָעֵץ בַּלַּיְלָה מֵאֲשֶׁר בַּיּוֹם! דּוֹמֶה הוּא לַעֲנָק עָטוּף בְּאַדַּרְתּוֹ. מַה יִתְרַחֵשׁ פְּנִימָה בְקֶרֶב הָעֵץ הָעוֹמֵד בְּלִי נוֹעַ, מַה הוּא הָעוֹלָם הַזֶּה אֲשֶׁר כָּכָה לוֹ! רוּחַ לֹא תָנוּעַ וּבְכָל זֹאת נִרְאֶה כְאִלּוּ טִפָּה נָפְלָה מֵהָעֵץ, אֵלֶּה הֵם תּוֹלָעִים וְיִתּוּשִׁים הַנּוֹפְלִים מִן הָעֵצִים. הַשְּׂלָו יַשְׁמִיעַ קוֹל, אֵין זֶה כִּי אִם הַשְּׂלָו הַכָּלוּא אֵצֶל בַּעַל בֵּית “תַּרְנְגֹל הַבָּר”. לֹא יֵדַע כִּי לַיְלָה עַתָּה עַל פְּנֵי הָאָרֶץ. וַדַּאי כּוֹכַב הָעֶרֶב, אֲשֶׁר עִם שְׁקִיעַת הַחַמָּה עָמַד רָחוֹק וְעָמֹק מִתַּחַת לַיָּרֵחַ, עַתָּה הוּא עוֹמֵד קָרוֹב וּמִמַּעַל לוֹ, וְכָל אֲשֶׁר יוֹסִיפוּ לִרְאוֹתוֹ כֵן יוֹסִיף לְהָפִיץ אוֹר וָזֹהַר. הֲיָחוּשׁ אֶת מֶבַּט הָאָדָם?

שְׁמַע, הִנֵּה יְזַמֵּר הַזָּמִיר, מַה יָפָה שִׁירָתוֹ, מָה עֲמֻקָּה, רְחוֹקָה, הַאֻמְנָם רַק צִפֹּר בּוֹדֶדֶת הִיא? וְעַתָּה? – חַלְחָלָה עָבְרָה בְכָל יְצוּרֵי אַמְרֵי – לְקוֹל צִלְצוּל שָׁעָה רִאשׁוֹנָה אַחֲרֵי חֲצוֹת צָנְחָה לְבֵנָה אַחַת מֵעַל הַגַּג וְנָפְלָה לָאָרֶץ. רוֹעֶדֶת הִיא אַמְרֵי בְכָל עַצְמוֹתֶיהָ, כְּאִלּוּ יִרְאַת שֵׁדֵי בַלָּהוֹת תַּפִּיל חִתִּיתָהּ עָלֶיהָ, מַכְרִיחָה הִיא אֶת עַצְמָהּ לְהַקְשִׁיב עוֹד פַּעַם אֶל זִמְרַת הַזָּמִיר וְאַחֲרֵי כֵן הִיא מְמַהֶרֶת לִסְגֹּר אֶת הַחַלּוֹן. פַּרְפַּר־לַיְלָה, אֲשֶׁר מַרְאֵהוּ כְמַרְאֵה חִפּוּשִׁית גְּדוֹלָה בַעֲלַת כְּנָפַיִם רַבּוֹת, פָּרַץ אֶל פִּנַּת חֲדַר הַגָּג, מְעוֹפֵף מִסָּבִיב לַנֵּר, נִמְשָׁךְ וְנִדְחֶה וְחוֹזֵר וְנִמְשָׁךְ וְנִדְחֶה, וְכָל כָּךְ נוֹרָא וּמַפִּיל אֵימָה הוּא. אַמְרֵי לוֹכֶדֶת אוֹתוֹ וְזוֹרַקְתּוֹ אֶל תּוֹךְ אֲפֵלַת הַלָּיְלָה.

כַּאֲשֶׁר שָׂמָה יְחֵפֵהפִיָּה אֶת שְׁבִיסָהּ, חֻלְצָתָהּ וַחֲגוֹרָתָהּ בַאֲרוֹנָהּ אָחֲזָה בְלִי מֵשִׂים אֶת סֵפֶר הַכְּתִיבָה הַיָּשָׁן, אֲשֶׁר הָיָה צָפוּן אִתָּה מִימֵי הֱיוֹתָהּ תַּלְמִידַת בֵּית הַסֵּפֶר, וַתִּקְרָא בוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתָּהּ פִּתְגָּמִים שׁוֹנִים. מַה בְּהִירוֹת הָאוֹתִיּוֹת הַָאֵלֶּה! נִדְמָה לָהּ כְּאִלּוּ דָבְבוּ אֵלֶיהָ עֲלֵי הַסֵּפֶר, כִּי גַם לָהּ הָיָה אֵיזֶה עָבָר, כִּי הֵן כָּל זֹאת גָּז וַיֵּעָלֵם.

– עַתָּה חוּשִׁי אֶל הַמִּטָּה! – קָרְאָה אַמְרֵי אֶל נַפְשָׁהּ; וְאִם כִּי רוּחָהּ בְּקִרְבָּהּ סוֹעֶרֶת מִמְּאֹרְעוֹת הַיּוֹם הִתִּירָה אֶת כָּל קִשּׁוּרֵי שִׂמְלוֹתֶיהָ, גַּרְבֶּיהָ וּפֻזְמְקָאוֹתֶיהָ, בִּמְתִינוּת שְׁלֵוָה, וְאִם נִסְתַּבְּכָה עֲנִיבָה, לֹא הִרְפְּתָה מִמֶּנָּה עַד אֲשֶׁר הִתִּירָה אוֹתָהּ בְּאֶצְבְּעוֹתֶיהָ, בְּשִׁנֶּיהָ וּבְעֶזְרַת מְחָטִים וְסִכּוֹת. מִיָּמֶיהָ לֹא חָתְכָה לִשְׁנַיִם קֶשֶׁר סָבוּךְ, וְגַם עַתָּה בִהְיוֹתָהּ נִפְעֶמֶת עָלָה בְיָדָהּ לְהַתִּיר כָּל קֶשֶׁר אֲשֶׁר נִדְמָה כִי אֵין לְהַתִּירוֹ.

לְסוֹף כִּבְּתָה אֶת הָעֲשָׁשִׁית בִּמְתִינוּת וּבִמְנוּחָה וַתַּעַל עַל מִטָּתָהּ; אֲבָל מְנוּחָה לֹא מָצְאָה לְנַפְשָׁהּ וַתְּמַהֵר וַתִּקְפֹּץ מֵעַל מִטָּתָהּ וַתִּשְׁכַּב תַּחַת הַחַלּוֹן הַפָּתוּחַ וַתַּבֵּט אֶל חֶשְׁכַּת הַלַּיְלָה וְאֶל הַכּוֹכָבִים הַנּוֹצְצִים, וַתִּשְׁקַע בְמַחֲשָׁבוֹת.

בְּקֶרֶב נֶפֶשׁ הַשִּׁפְחָה הָעֲלוּבָה, הַשּׁוֹכֶנֶת בְּפִנַּת גַּג, קָמוּ וַיַּעֲלוּ כָל הַחַיִּים וּשְׁאוֹנָם אֲשֶׁר לֹא יֵדְעוּ קֵץ וְאַחֲרִית, כָּל הַנַּעֲלֶה וְכָל הָאֹשֶר, אֲשֶׁר תָּכִיל נֶפֶשׁ הָאָדָם בְּתוֹכָהּ. וְהַנַּעֲלֶה וְהַנִּשְׂגָּב לֹא יִשְׁאֲלוּ בְנֶפֶשׁ מִי יִשְׁכֹּנוּ, וְכוֹכְבֵי הַנֵּצַח יַזְהִירוּ גַם עַל פְּנֵי אֹהֶל דָּל…

רוּחַ מְנַשֶּׁבֶת, שֶׁסָּגְרָה אֶת הַחַלּוֹן בְּקוֹל, הֵעִירָה אֶת אַמְרֵי מִשְּׁנָתָהּ; הִיא לֹא יָדְעָה אֵיכָכָה עָלְתָה עַל מִטָּתָהּ, הִנֵּה כְבָר הֵאִיר הַיּוֹם.

כַּכָּתוּב בַּשִּׁירָה

אֵין אֵשׁ אֵין גַּחֶלֶת

כָּכָה אוֹכֶלֶת,

כְּאַהֲבָה נִסְתֶּרֶת,

בַּלֵּב בּוֹעֶרֶת.

כָּכָה שָׁרָה אַמְרֵי בַבֹּקֶר, בְּעָמְדָּהּ עַל הָאָח, בְּשָׁעָה שֶׁכָּל בְּנֵי הַבַּיִת עוֹד נָמוּ אֶת שְׁנָתָם.

הַנַּעַר שׁוֹמֵר־הַסּוּסִים, אֲשֶׁר הִגִּישׁ מִסְפֹּא לַסּוּסִים, נִכְנַס אֶל הַמִּטְבָּח וַיִּקַּח לוֹ גַחֶלֶת לְהַצִּית בָּהּ אֵשׁ בְּמִקְטַרְתּוֹ.

– מַה תַּעֲשִׂי פֹה בְשָׁעָה כָל כָּךְ מֻקְדֶּמֶת? – שָׁאַל אֶת יְֵפֵהפִיָּה.

– בּוֹלֶלֶת אֲנִי מַשְׁקֶה בִשְׁבִיל הַפָּרָה – עָנְתָה יְחֵפֵהפִיָּה, כְּשֶׁהִיא בוֹלֶלֶת קֶמַח וְסֻבִּין, בְּלִי לְהַבִּיט לַאֲחוֹרֶיהָ.

– אֲנִי וְרֹאשׁ הָעֲבָדִים בִּקַּשְׁנוּךְ שְׁנֵינוּ אֶמֶשׁ בִּשְׁעַת הַמְּחוֹלוֹת וְלֹא מְצָאנוּךְ, – קָרָא שׁוֹמֵר הַסּוּסִים. אָמְנָם אַתְּ לֹא חָפַצְתְּ לָצֵאת בְּמָחוֹל; שָׂבַעַתְּ רָצוֹן כִּי בֶן הַמֶּלֶךְ הַזָּר הִתְקַלֵּס בָּךְ.

– לֹא בֶן־מֶלֶךְ הוּא וְגַם לֹא הִתְקַלֵּס בִּי. יְהִי כִדְבָרֶיךָ, טוֹב שֶׁיִּתְקַלֵּס בִּי אִישׁ כָּמוֹהוּ מִשֶּׁיְּכַבְּדוּנִי אֲנָשִׁים כָּמוֹךָ וּכְרֹאשׁ הָעֲבָדִים.

– אֲבָל מַדּוּעַ לֹא אָמַר לָךְ מִי הוּא?

– יַעַן לֹא שָׁאַלְתִּי אוֹתוֹ, עָנְתָה יְחֵפֵהפִיָּה.

שׁוֹמֵר הַסּוּסִים הִשְׁמִיעַ בְּאָזְנֵי יְחֵפֵהפִיָּה מַהֲתַלָּה גַסָּה וַיְּמַלֵּא פִיו צְחוֹק. פְּנֵי יְחֵפֵהפִיָּה הִתְלַהֲטוּ בְאֹדֶם מִשְׁנֶה. אֹדֶם מֵחֲמַת הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הָאָח וּמֵאֵשׁ הַיּוֹקֶדֶת בְּקֶרֶב נַפְשָׁהּ פְּנִימָה. הִיא חָרְקָה שֵׁן וַתֹּאמַר:

– שְׁמַע וְאַגִּיד לְךָ דָּבָר: עָלֶיךָ לְהַכִּיר אֶת עֶרְכֶּךָ, וַאֲנִי אֵינִי יְכֹלָה לִמְחוֹת בְּךָ שֶׁאֵינְךָ נוֹהֵג בְּךָ מִנְהַג דֶּרֶךְ אֶרֶץ, אֲבָל יְכֹלָה אֲנִי לִמְחוֹת בְּךָ שֶׁאֵינְךָ נוֹהֵג בִּי מִנְהַג דֶּרֶךְ אֶרֶץ. זֹאת אַגִּיד לָךְ. וְעַתָּה צֵא כְרֶגַע מִן הַמִּטְבָּח, פֹּה אֵין לְךָ מָקוֹם, וְאִם אֵינְךָ יוֹצֵא תֵכֶף הִנְנִי וְאַרְאֲךָ אֶת הַדֶּרֶךְ הַחוּצָה.

– הֲתֹאמְרִי לְהָעִיר אֶת הָאֲדוֹנִים?

– אֵין לִי כָל צֹרֶךְ בָּזֶה – קָרְאָה יְחֵפֵהפִיָּה וַתִּקַּח אוּד בּוֹעֵר בָּאֵשׁ. – צֵא כְּרֶגַע, פֶּן אָשִׂים לְךָ אוֹת לְזִכָּרוֹן עַל פָּנֶיךְ.

שׁוֹמֵר הַסּוּסִים הִתְחַמֵּק מִתּוֹךְ הַמִּטְבָּח בִּצְחוֹק מְעֻשֶּׂה. וִיחֵפֵהפִיָּה קִפְּלָה אֶת שַׁרְוָלֶיה לְמַעְלָה וַתֵּלֶךְ כְּשֶׁהִיא נוֹשֶׁמֶת בִּכְבֵדוּת אֶל הָרֶפֶת, וְהַבְּלִיל, הַמַּעֲלֶה הֶבֶל חַם, בְּיָדָהּ.

הַפָּרָה הִרְגִּישָׁה, כַּנִּרְאֶה, כִּי יְחֵפֵהפִיָּה דוֹאֶגֶת לָהּ לְהַאֲכִילָהּ עוֹד בְּטֶרֶם בֹּקֶר וַתִּגְעֶה לִקְרָאתָהּ גְּעִיַּת תּוֹדָה, וּבְסָבְאָהּ מִתּוֹךְ הַבְּלִיל הֵרִימָה מִדֵּי פַעַם בְּפַעַם אֶת רֹאשָׁהּ וַתַּבֵּט אֶל יְחֵפֵהפִיָּה בְּעֵינַיִם מַבִּיעֹות תּוֹדָה.

– אָמְנָם כֵּן, עַתָּה יַקִּיפוּנִי בִשְׁאֵלוֹת וְיִמְצְאוּ עִנְיָן לִלְעֹג לִי, – קָרְאָה יְחֵפֵהפִיָּה לְנַפְשָׁהּ – אֲבָל מַה בְּכָךְ?

וּבְגִשְׁתָּהּ עִם סֵפֶל הַמַּחְלֵבָה אֶל פָּרָה שֵׁנִית שָׁרָה:

"סֹבִּי, סֹבִּי, הָסֵבִּי אֶת פָּנַיִךְ,

פָּרָה אֲדֻמָּה, פָּרָה מְנֻמֶּרֶת,

מִי יַחְלִיבֵךְ, מִי יָרִיק דַדַּיִךְ,

אִם אֶנָּשֵׂא וְאֵצֵא לְעִיר אַחֶרֶת?"

– הֶבֶל וָרִיק! – קָרְאָה כְגוֹעֶרֶת בְּעַצְמָהּ. הִיא הוֹסִיפָה לַעֲשׂוֹת אֶת מְלַאכְתָּהּ דּוּמָם, וּמְעַט מְעַט הֵקִיצוּ הַכֹּל בַּבַּיִת לְחַיִּים, וְכִמְעַט הִתְעוֹרְרָה רוֹזֶל, מִהֲרָה לָרוּץ אַחֲרֵי יְחֵפֵהפִיָּה וַתִּגְעַר בָּהּ, כִּי אָבְדָה לָהּ לְרוֹזֶל מִטְפַּחַת צַוָּאר יָפָה, וַתֹּאמֶר כִּי מָסְרָה אֶת הַמִּטְפַּחַת לִיחֵפֵהפִיָּה לְמִשְׁמֶרֶת, אוּלָם הִיא בִּשְׁגוֹתָהּ בַּגְּבָרִים הִשְׁלִיכָה הַכֹּל מֵעָלֶיהָ, כַּאֲשֶׁר הִזְמִין אוֹתָהּ הַזָּר לְרַקֵּד, וּמִי יוֹדֵעַ אִם לֹא גָנַב הוּא, אֲשֶׁר גַּם הַסּוּס אֲשֶׁר רָכַב עָלָיו, גַּם הַבְּגָדִים אֲשֶׁר לָבַשׁ עַל בְּשָׂרוֹ גְנוּבִים הֵם אִתּוֹ וַאֲשֶׁר מָחָר אוֹ מָחֳרָתַיִם יוּבָא הֵנָּה אָסוּר בִּנְחֻשְׁתַּיִם, וְכִי חֶרְפָּה וּכְלִמָּה כִסְּתָה פָנֶיהָ בְשָׁמְעָהּ אֶת יְחֵפֵהפִיָּה צוֹהֶלֶת בְּצֵאתָהּ בִּמְחוֹלוֹת, וְכִי עָלֶיהָ לְהִשָּׁמֵר מְאֹד לְנַפְשָׁהּ, הֲלֹא כֹה דִבְרֵי אֶנְצְיַן וָלֶנְטִין: “אִם תִּקְרָא תַרְנְגֹלֶת גַּבְרִית סִמָּן רַע הוּא לַבָּיִת”. זֹאת לָהּ הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה וְגַם הָאַחֲרוֹנָה אֲשֶׁר תִּקַּח אוֹתָהּ עִמָּהּ אֶל הַמְּחוֹלוֹת; לְחָיֶיהָ אָדְמוּ מִבּוּשָׁה בְשָׁמְעָהּ אוֹמְרִים לָהּ: הֲכָזֹאת מְשָׁרֶתֶת בְּבֵיתְכֶן. אִלּוּ לֹא הָיָה לֵב יְבִמְתָּהּ טוֹב לָהּ, כִּי אָז הָיְתָה רוֹעַת־הָאַוָּזִים מְגֹרֶשֶׁת כְּרֶגַע מִן הַבָּיִת.

יְחֵפֵהפִיָּה שָׁמְעָה חֶרְפָּתָהּ וַתִּדֹּם. וַתַּעַשׂ אֵת אֲשֶׁר הָיְתָה רְגִילָה לַעֲשׂוֹת בְּמִקְרִים כָּאֵלֶּה: אֶת הַחֲרָפוֹת וְהַגִּדּוּפִים הָיְתָה מְבַטֶּלֶת בִּשְׁתִיקָה וְעַל הַלַּעַג הָיְתָה מַבְלִיגָה. וְאִם כִּי לֹא תָמִיד נִמְצָא לְיָדָהּ אוּד בּוֹעֵר בָּאֵשׁ, הָיְתָה מְזֻיֶּנֵת בְּמֶבָּטִים וּמִלִּים אֲשֶׁר מִלְּאוּ אֶת מְקוֹם הָאוּד.

לְשׁוֹן יְחֵפֵהפִיָּה לֹא נִלְאֲתָה מִסַּפֵּר לְמָרַן הַשְּׁחוֹרָה אֶת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר רוֹזֶל עוֹשָׂה לָהּ, וּבְהִבָּצֵר מִמֶּנָּה לְהָטִיחַ כְּנֶגְדָּהּ דְּבָרִים קָשִׁים בְּבֵית רוֹדֶל, שִׁלְּחָה יְחֵפֵהפִיָּה רֶסֶן מִפִּיהָ בִהְיוֹתָהּ בְּבֵית אוֹמַנְתָּהּ וַתְּחָרֵף אֶת רוֹזֶל חֲרָפוֹת נִמְרָצוֹת. אוּלָם חִישׁ נִחֲמָה עַל דְּבָרֶיהָ וַתֹּאמַר:

– אֲהָהּ אֵלִי, לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲנִי עוֹשָׂה, הִיא הָפְכָה אֶת רוּחִי בְקִרְבִּי לְרָעָה וַתָּשֶׂם דִּבְרֵי גִדּוּפִים כָּאֵלֶּה בְּפִי.

אוּלָם מָרַן נָתְנָה צֶדֶק לַחֲרָפוֹת הָאֵלֶּה וַתְּדַבֵּר עַל לִבָּהּ נִחֻמִּים לֵאמֹר: הִנֵּה אִם יִרְאֶה אִישׁ אֵיזֶה דָבָר מָאוּס הֲלֹא יָרֹק יִירַק, וְאִם לֹא – יִפֹּל לְמִשְׁכָּב, וּבִרְאוֹתֵנוּ דָבָר רַע אוֹ בְשָׁמְעֵנוּ נְאָצוֹת וְגִדּוּפִים הַמְעַנִּים אֶת נַפְשֵׁנוּ אָז יָרֹק תִּירַק גַּם הַנֶּפֶשׁ, פֶּן יְבֻלַּע לָהּ.

שְׂחוֹק פָּרַץ מִפִּי יְחֵפֵהפִיָּה בְשָׁמְעָהּ דִּבְרֵי נִחֻמֵּי מָרַן הַנִּפְלָאִים.

יוֹם אַחַר יוֹם עָבְרוּ כְּמִנְהָגָם, הַחֲתֻנָּה נִשְׁכָּחָה, גַּם הַמְּחוֹלוֹת נִשְׁכְּחוּ וְכָל אֲשֶׁר קָרָה אָז יָרַד לִתְהוֹם הַנְּשִׁיָּה, אוּלָם בְּלֵב יְחֵפֵהפִיָּה נִשְׁאֲרָה מַזְכֶּרֶת נֵצַח, מַזְכֶּרֶת לֹא תִמָּחֶה.

אֶת כָּל לִבָּהּ שָׁפְכָה בְאָזְנֵי מָרַן הַשְּׁחוֹרָה. וּמָרַן מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ דִּבְרֵי נִחֻמִּים. וּבְהִתְאוֹנֵן יְחֵפֵהפִיָּה בְאָזְנֶיהָ וַתֹּאמַר, כִּי יְרֵאָה הִיא פֶן חָטְאָה בְשִׂמְחָתָהּ אֲשֶׁר שָׂמְחָה, עָנְתָה אוֹתָהּ מָרַן:

– נֶגֶד מִי חָטָאת?

יְחֵפֵהפִיָּה אָמְרַָה: יָרֵאתִי כִי יַסֵּר יִסְּרַנִי יָהּ עַל זֶה.

– הָהּ, יַלְדָּה תַמָּה, מַה תִּתְאוֹנְנִי הָבֶל? הֲלֹא כַאֲשֶׁר יֶאֱהַב הָאָב אֶת בָּנָיו, כֵּן יֶאֱהַב אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי הָאָדָם. הֲיֵשׁ שִׂמְחָה גְדוֹלָה לְהוֹרִים מֵאֲשֶׁר לִרְאוֹת בְּנֵיהֶם שְׂמֵחִים? הֲלֹא יִשְׂמְחוּ גַם הָאָב גַּם הָאֵם הָרוֹאִים אֶת בְּנֵיהֶם יוֹצְאִים בִּמְחוֹלוֹת, וְגַם הָאֱלֹהִים שָׂמֵחַ בִּרְאוֹתוֹ אוֹתָךְ מְרַקֶּדֶת וְצוֹהֶלֶת, וְגַם הוֹרַיִךְ רָאוּךְ מְרַקֶּדֶת וַיִּשְׂמְחוּ גַם הֵמָּה. מַה לָךְ וּלְדִבְרֵי בְנֵי הָאָדָם אֲשֶׁר תֵּצַר עֵינָם בְּשִׂמְחַת יְתוֹמָה עֲלוּבָה וַעֲלִיצוּתָהּ, דַּבֵּר יְדַבְּרוּ כְּכָל הָעוֹלֶה עַל רוּחָם עַד אֲשֶׁר יֶחְדָּלוּ. כַּאֲשֶׁר יָבֹא יוֹהַנֶּס בְּנִי, הֶאָח, הוּא יוֹדֵעַ לְרַקֵּד! אוּלָם לֹא אוֹסִיף עוֹד לְדַבֵּר דָּבָר. אַתְּ מָצָאת בִּי נֶפֶשׁ, אֲשֶׁר תִּתֵּן צֶדֶק לְמַעֲשַׂיִךְ, וּמַה לָךְ עוֹד?

אָמְנָם דִּבְרֵי מָרַן הַשְּׁחוֹרָה הָיוּ לָהּ לְנִחֻמִּים וּלְמְשִׁיבֵי נֶפֶשׁ, אוּלָם הֵן גַם לָהּ לֹא גִלְּתָה אֶת כָּל לִבָּהּ. הֵן לֹא עַל דִּבְרַת בְּנֵי הָאָדָם לְבַד חָרְדָה נַפְשָׁהּ וְלֹא עַל הַלְעִיזָם בָּהּ נִבְהֲלָה רוּחָהּ, כִּי אִם עַל כִּי לֹא נְכוֹנִים הֵם הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָמְרָה אֶל אוֹמַנְתָּהּ, שֶׁהִיא שְׂמֵחָה בְחֶלְקָהּ, וְרַב לָהּ כִּי שָׁתְתָה מִכּוֹס הַתַּעֲנוּגִים פַּעַם אַחַת בִּימֵי חַיֶּיהָ. כִּי אָמְנָם עָרֹג תַּעֲרֹג נַפְשָׁהּ לָשׁוּב וְלִרְאוֹת אֶת הָאִישׁ אֲשֶׁר כְּמַלְאָךְ הַגּוֹאֵל נִשְׁלַח לָהּ מִמָּרוֹם, וַאֲשֶׁר שִׁנָּה אֶת חַיֶּיהָ עַד אֲשֶׁר נֶהְפְּכָה לְאַחֶרֶת, וְעַתָּה לֹא תֵדַע עַל אֹדוֹתָיו דָּבָר.

אָכֵן, נֶהְפְּכָה יְחֵפֵהפִיָּה וַתְּהִי לְאַחֶרֶת. הִיא לֹא הִתְרַשְּׁלָה בִמְלַאכְתָּהּ וַתְּמַלֵּא אֶת חוֹבָתָהּ בֶּאֱמוּנָה, וְאִישׁ לֹא יָכֹל לְהִתְאוֹנֵן עָלֶיהָ, אַךְ רוּחַ עֶצֶב עָמֹק קִנֵּן בְּקֶרֶב נַפְשָׁהּ. עַתָּה נוֹסַף לָהּ עוֹד טַעַם אַחֵר אֲשֶׁר הִדְאִיב אֶת נַפְשָׁהּ, טַעַם אֲשֶׁר יָכֹל תּוּכַל לְגַלּוֹתוֹ לִפְנֵי כָל יוֹשְׁבֵי הַכְּפָר וְלֹא תֵבוֹשׁ, וְהוּא, כִּי מֵאָז בּוֹא דָמִי לַאֲמֵרִיקָה לֹא נִתְקַבֵּל מִמֶּנּוּ אַף מִכְתָּב אֶחָד. וּפַעַם לֹא יָכְלָה עוֹד לְהַבְלִיג עַל תּוּגָתָהּ וַתִּתְאוֹנֵן בְּאָזְנֵי מָרַן הַשְּׁחוֹרָה לֵאמֹר:

– לֹא לְחִנָּם יֹאמַר הַמָּשָׁל: אִם יָשִׂימוּ אֵשׁ מִתַּחַת לְסִיר רֵיק שָׂרֹף תִּשָּׂרֵף נֶפֶשׁ עֲלוּבָה. אֵשׁ תִּבְעַר בְּסֵתֶר לְבָבִי וְנַפְשִׁי הָעֲלוּבָה שָׂרֹף תִּשָּׂרֵף.

– מַה לָךְ, אַמְרֵי?

– דָּמִי אֵינֶנּוּ כוֹתֵב לִי מְאוּמָה! הַצִּפִּיָּה הַזֹּאת מַה קָשָׁה הִיא, אֵין לָךְ מִדָּה יוֹתֵר קָשָׁה לְאַבֵּד בָּהּ אֶת הַזְּמָן מִן הַצִּפִּיָּה. אַף שָׁעָה אַחַת, אַף רֶגַע אֶחָד לֹא תִמְצָא קוֹרַת רוּחַ, לֹא תָחוּשׁ קַרְקַע מִתַּחַת רַגְלֶיךָ, כִּי תָמִיד מְרַחֶפֶת רַגְלְךָ הָאַחַת בָּאֲוִיר.

– הָהּ, יַלְדָּה! אַל נָא תְדַבְּרִי כַדְּבָרִים הָאֵלֶּה – הִתְיַפְּחָה מָרַן. מַה תְּדַבְּרִי סָרָה עַל הַצִּפִּיָּה? הִנֵּה מְחַכָּה אֲנִי בְאֹרֶךְ רוּחַ וְאוֹסִיף לְחַכּוֹת עַד רִגְעִי הָאַחֲרוֹן וְלֹא אֹמַר נוֹאָשׁ.

בְּהִשְׁתַּתֵּף יְחֵפֵהפִיָּה בְצַעֲרָם שֶׁל אֲחֵרִים גָּבְרוּ יִסּוּרֶיהָ וְעִנּוּיֶיהָ בְקִרְבָּהּ וַתִּשְׁפֹּךְ אֶת מְרִי שִׂיחָהּ בִּדְמָעוֹת לֵאמֹר: מַר לִי מְאֹד. תָּמִיד תַּעֲלֶה מַחֲשֶׁבֶת הַמָּוֶת עַל לִבִּי. כַּמָּה דְלָיֵי מַיִם עָלַי לִשְׁאֹב עוֹד, כַּמָּה יְמֵי שַׁבָּתוֹת אָחֹג עוֹד? אָמְנָם אֵין לְהִצְטָעֵר הַרְבֵּה עַל זֶה, הֵן יְמֵי חַיֵּי אֱנוֹשׁ קַלּוּ מִנִּי רָץ, וְאִם גַּם תִּתְקוֹטֵט רוֹזֶל בִּי, אֹמַר אֶל לִבִּי: רִיבִי כְאַוַּת נַפְשֵׁךְ, עוֹד מְעַט וּשְׁתֵּינוּ נָמוּת, וְאָז יָקִיץ הַקֵּץ; אַחֲרֵי כֵן תִּפֹּל עָלַי אֵימָה וָפַחַד וְחֶרְדַּת הַמָּוֶת תְּבַעֲתֵנִי. וּבַעֲלוֹתִי עַל מִשְׁכָּבִי, אֶחְשְׁבָה עִם לִבִּי: מַה יִהְיֶה בְמוֹתִי? אָזְנַי לֹא תִשְׁמַעְנָה עוֹד דָּבָר, עֵינַי לֹא תֶחֱזֶינָה מְאוּמָה, גַּם הַלֵּב חָדֹל יֶחְדַּל מִדְּפֹק, כָּל אֲשֶׁר מִסָּבִיב לִי יֵהָפֵךְ לְאַיִן וָאָפֶס. הַשֶּׁמֶשׁ תִּזְרַח וְאָנֹכִי לֹא אֵדָע; בַּשָּׂדוֹת יִקְצְרוּ, יְאַלְּמוּ אֲלֻמִּים וְהַכֹּל יֵעָשֶׂה בִלְעָדָי. הָהּ, לָמָּה נִבְרָא הַמָּוֶת!… מַה תְּבַקְּשִׁי לַעֲשׂוֹת? הֵן גַּם עַל אֲחֵרִים לָמוּת, וְהֵם גְּדוֹלִים וְטוֹבִים מִמֵּךְ. שְׂאִי אֵפוֹא הַכֹּל בְדוּמִיָּה כִי נָטַל עָלָיִךְ. שִׁמְעִי נָא, הִנֵּה הַשּׁוֹטֵר מְצַלְצֵל, הִפְסִיקָה יְחֵפֵהפִיָּה אֶת דִּבְרֵי עַצְמָהּ וַתִּתְיַפֵּחַ. וְהִיא אֲשֶׁר בִּקְּשָׁה אֶת נַפְשָׁהּ לָמוּת וּבְעוֹד רֶגַע חָרְדָה וַתִּבָּהֵל מִפָּנָיו, בִּקְּשָׁה עַתָּה לָדַעַת, מַה יַכְרִיז הַשּׁוֹטֵר.

יְצַלְצֵל כְּכָל אַוַּת נַפְשׁוֹ, הוּא לֹא יָבִיא לָךְ דָּבָר – קָרְאָה הַזְּקֵנָה. הָהּ, מַה מוֹתַר אָדָם! כַּמָּה יִיגַע כָּל אָדָם לָשׁוּב וּלְפַצֵּחַ אֶת הָאֱגוֹז הַקָּשֶׁה וְלָשׁוּב וּלְהַנִּיחוֹ סוֹף בְּלִי אֲשֶׁר יְפַצְּחֶנּוּ! הִנְנִי וְאַגִּיד לָךְ, אַמְרֵי, אֵת אֲשֶׁר אִתָּךְ: אוֹהֶבֶת אַתְּ כָּעֵת אַהֲבָה עַזָּה כַמָּוֶת. שִׂישִׂי, אַךְ מְעַט הוּא מִסְפַּר בְּנֵי הָאָדָם הַזּוֹכִים לְאֹשֶר כָּזֶה, אֲשֶׁר יִטַּע אֱלֹהִים בְּלִבָּם אֶת הָאַהֲבָה הַנֶּאֱמָנָה; אוּלָם בְּזֹאת אֶהְיֶה לָךְ לְמוֹפֵת, אַל תִּתְּנִי לַתִּקְוָה כִי תִּתְגַּבֵּר עָלָיִךְ. הֲתֵדְעִי מִי קָרוּא בְחַיָּיו מֵת? הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יֹאמַר כָּל יוֹם וָיוֹם, בְּיִחוּד עִם בּוֹא הָאָבִיב: הִנֵּה עַתָּה, רַק עַתָּה יַתְחִילוּ הַחַיִּים הָאֲמִתִּיִּים, הִנֵּה רַק עַתָּה יָבֹא דָבָר אֲשֶׁר לֹא הָיָה עוֹד לְעוֹלָמִים. יָדַעְתִּי, אַמְרֵי, כִּי עוֹד הֵיטִיב יֵיטִיב לָךְ אֱלֹהִים בְּאַחֲרִיתֵךְ, כִּי רַק אֶת הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשִׂי. מַה רַב טוּבֵךְ אֲשֶׁר גָּמַלְתְּ עִם אָחִיךְ וַאֲשֶׁר תִּגְמְלִי עִמִּי, עִם רוֹדֶל הַזָּקֵן, עִם כָּל הָאֲנָשִׁים! אוּלָם טוֹב כִּי לֹא תֵדְעִי אֵת אֲשֶׁר אַתְּ עוֹשָׂה. כָּל הָעוֹשֶׂה חֶסֶד וּמִתְפַּלֵל וְחוֹשֵׁב תָּמִיד עַל זֶה וּמִתְגָּאֶה בְמַעֲשָׂיו אֵלֶּה, מֵעֵבֶר לַשָּׁמַיִם יַגִּיעַ הוּא וּתְפִלָּתוֹ וְשָׁם עָלָיו לִרְעוֹת אֶת הָאַוָּזִים.

– אֶת זֶה עָשִׂיתִי כְבָר פֹּה בָעוֹלָם הַזֶּה, נְקִיָּה אֲנִי אֵפוֹא מִלִּרְעוֹת – אָמְרָה יְחֵפֵהפִיָּה בִצְחוֹק, וְהַזְּקֵנָה הוֹסִיפָה לְדַבֵּר.

– קוֹל מִמָּרוֹם יַגִּיד לִי, כִּי הָעֶלֶם אֲשֶׁר רָקַד עִמָּךְ, הוּא יוֹהַנֶּס בְּנִי, הוּא וְלֹא אַחֵר. וְזֹאת אַגִּיד לָךְ, אִם לֹא לָקַח לוֹ עוֹד אִשָּׁה, אוֹתָךְ יִשָּׂא לוֹ לְאִשָּׁה. בְּכָל עֵת אָהַב יוֹהַנֶּס לִלְבֹּש בִּגְדֵי קְטִיפָה, וַאֲנִי סְבוּרָה, כִּי סוֹבֵב הוֹלֵךְ הוּא עַל יַד הַגְּבוּל עַד אֲשֶׁר יָמוּת מַלְכֵּנוּ, וְאָז יִכָּנֵס לְאַרְצֵנוּ; אוּלָם עָוֶל הוּא בְיָדוֹ כִּי לֹא יִשְׁלַח לְהַגִּיד לִי מִזֶּה דָבָר, וְנַפְשִׁי מַה תַּעֲרֹג אֵלָיו.

יְחֵפֵהפִיָּה רָעֲדָה לִשְׁמֹעַ אֶת דְּבָרֶיהָ, לִרְאוֹת מָה עַזָּה תִקְוַת מָרַן הַשְּׁחוֹרָה וְכַמָּה תִנְצְרֶנָּה בְלִבָּהּ.

מֵאָז הִזְכִּירָה יְחֵפֵהפִיָּה אֶת הָעֶלֶם אַךְ לְעִתִּים רְחוֹקוֹת מְאֹד, וְרַק בְּדַבֵּר מָרַן הַשְּׁחוֹרָה עַל דְּבַר שִׁיבַת יוֹהַנֶּס בְּנָהּ זָכְרָה יְחֵפֵהפִיָּה אֶת שֵׁם דָּמִי, וְאָז לֹא יָכְלָה עוֹד לַעֲצֹר בְּרוּחָהּ וַתִּזְכֹּר גַּם אֶת הָעֶלֶם הַזָּר. “הֵן לֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הוּא, הֵן אֶפְשָׁר לוֹ לָשׁוּב וְלִכְתֹּב; אֲבָל הֲלֹא גַם שָׁאֹל לֹא שָׁאַל אוֹתָךְ מֵאַיִן אַתְּ וּמַה מוֹצָאֵךְ. כַּמָּה אַלְפֵי עָרִים, כְּפָרִים וַחֲצֵרוֹת בָּעוֹלָם… אֶפְשָׁר שֶׁבַּקֵּשׁ יְבַקֵּשׁ אוֹתָךְ וְלֹא יוּכַל לְמָצְאֵךְ. אַךְ לֹא, הֲלֹא יָכֹל הוּא לִשְׁאֹל בְּאֶנְדְּרִינְגֶן, יָכֹל הוּא לִשְׁאֹל אֶת דּוֹמִינִיק וְאֶת אֲמַיְלָה וְהֵם יַגִּידוּ לוֹ דְבָרִים נְכוֹנִים. אוּלָם אֲנִי אֵינִי יוֹדַעַת אֵיפֹה הוּא, וְלֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת דָּבָר”.

וְשׁוּב בָּא הָאָבִיב, וְאַמְרֵי עָמְדַָה אֵצֶל פְּרָחֶיהָ עַל יַד הַחַלּוֹן, וּדְבוֹרָה בָאָה וַתָּמָץ אֶת לְשַׁד הַגָּבִיעַ הַפָּתוּחַ. – כֵּן גַּם הָעַלְמָה – חָשְׁבָה יְחֵפֵהפִיָּה, כִּנְטִיעָה אֲשֶׁר שֹׁרַשׁ בָּאָרֶץ גִּזְעָהּ לֹא תוּכַל לָנוּעַ וּלְבַקֵּשׁ, וְלָכֵן עָלֶיהָ לְחַכּוֹת עַד אֲשֶׁר תָּבֹא הַדְּבוֹרָה וְתָעוּף אֵלֶיהָ.

"מִי יִתֵּן וְצִפֹּר הָיִיתִי

צִפֹּר וְלָהּ שְׁתֵּי כְנָפָיִם,

וְאֵלֶיךָ לָעוּף אֲמַהֵרָה;

וְאוּלָם כִּי יִבָּצֵר הַדָּבָר,

אַךְ פֹּה אֶשָּׁאֵרָה.

אִם כִּי מִמְּךָ אֶרְחָקָה,

בַּחֲלוֹם לַיִל חֲזִיתִיךָ

אִתְּךָ אֲדַבֵּרָה;

אוּלָם אָקִיצָה,

וּלְבַדִּי, לְבַדִּי אֶשָּׁאֵרָה…"

כָּכָה תָשִׁיר יְחֵפֵהפִיָּה.

נִפְלָא הַדָּבָר, כַּמָּה הָיוּ כָל הַשִּׁירִים עוֹנִים לְנֶפֶשׁ יְחֵפֵהפִיָּה, כַּמָּה אַלְפֵי אֲנָשִׁים כְּבָר שָׁרוּ אוֹתָם וְכַמָּה אֲלָפִים עוֹד יָשׁוּבוּ וְיָשִׁירוּ אוֹתָם!

אַתֶּם, אַתֶּם הָעוֹרְגִים וְהַמְאַמְּצִים אֶת מַחְמַד נַפְשְׁכֶם אֶל לִבְּכֶם, הִנֵּה אֶת אַהֲבַת כָּל אֵלֶּה אֲשֶׁר הָיוּ בְשֶׁכְּבָר הַיָּמִים וַאֲשֶׁר יִהְיוּ עוֹד תַּחַת הַשָּׁמַיִם אַתֶּם מְאַמְּצִים.

הוּא בָא

בְּאֶחָד מִימֵי הָרִאשׁוֹן לַשָּׁבוּעַ עָמְדָה יְחֵפֵהפִיָּה כְמִנְהָגָהּ נִשְׁעֶנֶת עַל יַד מְזוּזַת הַדֶּלֶת וַתַּבֵּט נִכְחָהּ כְּחוֹלֶמֶת. פִּתְאֹם רָאֲתָה אֶת נֶכֶד הַפֶּחָמִי מַתֵּהִיס מְקַפֵּץ אֶל הַכְּפָר וּמְדַלֵּג אֵלֶיהָ וּמֵרָחוֹק עוֹד רָמַז וַיִּקְרָא:

– הוּא בָא! יְחֵפֵהפִיָּה, הוּא בָא!

בִּרְכֵּי יְחֵפֵהפִיָּה רָעֲדוּ וַתִּקְרָא בְקוֹל חָרֵד: אַיֵּהוּ? אַיֵּהוּ?

– אֵצֶל אָבִי זְקֵנִי בַּיָּעַר.

– אַיֵּה? מִי? מִי שָׁלַח אוֹתָךְ?

– דָּמִי שֶׁלָּךְ. הוּא שָׁם בְּמוֹרַד הַיָּעַר.

יְחֵפֵהפִיָּה צָנְחָה עַל סַפְסַל אֶבֶן אֲשֶׁר לִפְנֵי הַבַּיִת, אוּלָם רַק רֶגַע אֶחָד יָשְׁבָה, אַחֲרֵי כֵן הִתְגַּבְּרָה עַל נַפְשָׁהּ, הִתְעוֹדְדָה וַתִּזְדַּקֵּף וַתִּקְרָא: דָּמִי שֶׁלִּי? אָחִי שֶׁלִּי?

– כֵּן, דָּמִי אֲחִי יְחֵפֵהפִיָּה – קָרָא הַנַּעַר בְּאֵמוּן רוּחַ, וְגַם הַבְטֵחַ הִבְטִיחַ לִי, כִּי אַתְּ תִּתְּנִי לִי אֲגוֹרָה אִם אֵלֵךְ וַאֲבַשֵּׂר לָךְ אֶת בּוֹאוֹ; תְּנִי לִי אֵפוֹא עַתָּה אֲגוֹרָה.

– דָּמִי שֶׁלִּי יִתֵּן לְךָ בְעַד זֶה שָׁלֹש אֲגוֹרוֹת.

– לֹא, – קָרָא הַנָּעַר, – הוּא הִתְאוֹנֵן מָרָה בְאָזְנֵי אָבִי זְקֵנִי כִּי אֵין לוֹ אַף אֲגוֹרָה אַחַת בְּכִיסוֹ.

– גַּם בְּכִיסִי אֵין עַתָּה כָל דָּבָר – קָרְאָה יְחֵפֵהפִיָּה, – אוּלָם שַׁלֵּם אֲשַׁלֵּם לְךָ בְקָרוֹב.

הִיא מִהֲרָה לָשׁוּב אֶל בֵּיתָהּ, בִּקְּשָׁה אֶת הַשִּׁפְחָה הָעוֹזֶרֶת עַל יָדָהּ, כִּי תַחֲלִיב תַּחְתָּהּ בָּעֶרֶב הַזֶּה אֶת הַפָּרוֹת, אִם לֹא תָשׁוּב עַד הָעָרֶב, כִּי עָלֶיהָ לְמַהֵר וְלָלֶכֶת אֶל אֵיזֶה מָקוֹם. בְּלֵב נִפְעָם וְנִרְגָּז עָבְרָה יְחֵפֵהפִיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וַתֵּרֶד בַּבִּקְעָה. רֶגַע גָּבְרָה חֲמָתָהּ עַל דָּמִי הַשָּׁב וְרֶגַע נִכְמְרוּ רַחֲמֶיהָ וְחֶמְלָתָהּ עָלָיו, וְרֶגַע הוֹכִיחָה אֶת נַפְשָׁהּ עַל כִּי תְקַבֵּל אֶת פְּנֵי אָחִיהָ יְחִידָהּ בְּפָנִים זוֹעֲפִים, עַד אֲשֶׁר בָּאָה אֶל הַיָּעַר.

כָּל הַהוֹלֵךְ בְּרֶגֶל בַּמִּשְׁעוֹל הַיָּשָׁר וּמִשָּׁם יֵט הַצִּדָּה עָבֹר יַעֲבֹר עַל פְּנֵי מַתֵּהִיס הַפֶּחָמִי. רֵיחַ הַמִּפְחָם הוֹבִיל יָשָׁר אֵלָיו. “מַה תִּיטַבְנָה הַצִּפֳּרִים לְזַמֵּר עַל הָעֵצִים, וּבֶן־אָדָם עָלוּב וְנִדְכֶּה נוֹעַ יָנוּעַ תַּחְתֵּיהֶם. מַה יִתְחַמֵּץ לֵב דָּמִי בִרְאוֹתוֹ אֶת כָּל אֵלֶּה שׁוּב. אֵין זֹאת כִּי עָמָל וּתְלָאָה רַבָּה רָאָה בְאֶרֶץ נְדוּדָיו, וְלֹא מָצָא לוֹ דֶרֶךְ אַחֶרֶת מֵאֲשֶׁר לָשׁוּב אֶל בֵּיתוֹ וּלְהַשְׁלִיךְ אֶת כָּל יְהָבוֹ עָלַיִךְ וְלָמֹץ אֶת לְשַׁד חַיָּתֵךְ. דֶּרֶךְ הָעוֹלָם הוּא כִּי יִתְמְכוּ הָאַחִים הַגְּבָרִים בַּאֲחוֹתַָם, וַאֲנִי… אוּלָם אָנֹכִי אַרְאֶה לְךָ עַתָּה, דָּמִי, אֶת הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָלֶיךָ לַעֲמֹד שָׁמָּה, וְעַתָּה שָׁמֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹלִי וְלֹא תְסָרֵב”.

שְׁקוּעָה בְמַחֲשָׁבוֹת כָּאֵלֶּה, הָלְכָה יְחֵפֵהפִיָּה עַד אֲשֶׁר בָּאָה אֶל הַפֶּחָמִי מַתֵּהִיס. אֲבָל הִיא מָצְאָה שָׁמָּה רַק אֶת הַפֶּחָמִי לְבַדּוֹ הַיּוֹשֵׁב אֵצֶל סֻכָּתוֹ עַל יַד הַמִּפְחָם וּמַחֲזִיק אֶת מִקְטַרְתּוֹ בִשְׁתֵּי יָדָיו וּמְעַשֵּׁן, כִּי כֵן יַעֲשֶׂה הַפֶּחָמִי כְמַעֲשֵׂה הַמִּפְחָם, כִּי יְעַשֵּׁן תָּמִיד.

הַאִם הִתְקַלֵּס בִּי מִי שֶׁהוּא? – שָׁאֲלָה יְחֵפֵהפִיָּה לְנַפְשָׁהּ. נְבָלָה הִיא! וְכִי עָשִׂיתִי אֵיזוֹ רָעָה שֶׁהִיא לִבְנֵי אָדָם אֲשֶׁר יִתְקַלְּסוּ בִי! אוּלָם מָצֹא אֶמְצָא אֶת הַלּוֹעֵג לִי; וְהוּא יִנָּחֵם עַל הִתְקַלְּסוֹ בִי.

יְחֵפֵהפִיָּה עָמְדָה בְאֶגְרוֹף נָטוּי וּבְפָנִים אֲדֻמִּים מִקֶּצֶף לִפְנֵי הַפֶּחָמִי מַתֵּהִיס שֶׁהֵרִים אֶת פָּנָיו אֵלֶיהָ כִמְעַט וְאַף הֶגֶה לֹא הוֹצִיא מִפִּיו; כָּל עוֹד שֶׁהֵאִירָה הַשֶּׁמֶשׁ הָיָה עוֹצֵר בְּמִלִּים תָּמִיד, וְרַק בַּלַּיְלָה, בְּשָׁעָה שֶׁאִישׁ לֹא יָכֹל לְהַבִּיט אֶל עֵינָיו, הָיָה מַרְבֶּה לְדַבֵּר.

יְחֵפֵהפִיָּה הִבִּיטָה רֶגַע בִּפְנֵי הַפֶּחָמִי מַתֵּהִיס הַשְּׁחוֹרִים וַתִּשְׁאַל בְּקֶצֶף: “אַיֵּה דָמִי אָחִי?”

הַזָּקֵן הֵנִיעַ בְּרֹאשׁוֹ לְאוֹת שְׁלִילָה. אָז תִּשְׁאַל יְחֵפֵהפִיָּה שֵׁנִית וַתִּרְקַע בְּרַגְלָהּ עַל הַקַּרְקָע: הַבְּבֵיתְךָ דָמִי אָחִי?

הַזָּקֵן פֵּרַשׂ אֶת כַּפָּיו וַיַּטֵּן יְמִינָה וּשְׂמֹאלָה לֵאמֹר: אֵינֶנּוּ פֹה אִתָּנוּ.

וּמִי זֶה שָׁלַח לִקְרֹא אֵלָי? – שָׁאֲלָה יְחֵפֵהפִיָּה וַחֲמָתָהּ בָּעֲרָה בָהּ עַד מְאֹד. הֲלֹא תַגִּיד לִי!

הַפֶּחָמִי הֶרְאָה בְבֹהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית אֶל הָעֵבֶר אֲשֶׁר שָׁם יִשְׂתָּרֵעַ מִשְׁעוֹל צָר לְהוֹלְכֵי רֶגֶל, אֲשֶׁר מִסָּבִיב לָהָר.

– בְּשֵׁם אֱלֹהִים, הֲלֹא תַגִּיד דָּבָר, – אָצָה יְחֵפֵהפִיָּה בַפֶּחָמִי וְדִמְעוֹת קֶצֶף נָזְלוּ מֵעֵינֶיהָ, הַגִּידָה נָא רַק מִלָּה אֶחָת. הֲיֵשׁ פֹּה דָּמִי אָחִי אִם אָיִן?!

לְסוֹף אָמַר הַזָּקֵן: הוּא פֹה, הוּא הָלַךְ לִקְרָאתֵךְ בַּמִּשְׁעוֹל אֲשֶׁר לְהוֹלְכֵי רֶגֶל, וּכְאִלּוּ הִרְבָּה לְדַבֵּר יוֹתֵר מִדָּי מִהֵר לִסְגֹּר אֶת שְׂפָתָיו וָיָשָׁב אֶל עֲבוֹדָתוֹ.

יְחֵפֵהפִיָּה עָמְדַָה וַתִּצְחַק צְחוֹק יָגוֹן עַל אָחִיהָ הַשּׁוֹטֶה. “שׁוֹלֵחַ הוּא לִקְרֹא לִי וְלֹא יְחַכֶּה עַל מְקוֹמוֹ עַד בּוֹאִי; וְאִם בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ אֵלֵךְ – אֵיךְ עָלָה עַל דַּעְתּוֹ כִי אֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר לְהוֹלְכֵי רָגֶל? בְּוַדַּאי עָלְתָה גַם בְּקִרְבּוֹ הַמַּחֲשָׁבָה הַזֹּאת, וְאֶל דֶּרֶךְ אַחֶרֶת יִטֶּה וְאִי אֶפְשָׁר יִהְיֶה לִי לִמְצֹא אוֹתוֹ, וְכָכָה נֵלֵךְ תּוֹעִים וּנְבַקֵּשׁ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בַאֲפֵלַת הַלָּיְלָה”.

יְחֵפֵהפִיָּה יָשְׁבָה לָהּ דּוּמָם עַל גֶּזַע עֵץ כָּרוּת, וּבְקִרְבָּהּ בָּעֲרָה חֲמָתָהּ כַּאֲשֶׁר יִבְעֲרוּ הָעֵצִים בַּמִּפְחָם: הַלֶּהָבָה לֹא תוּכַל לְהִתְפָּרֵץ הַחוּצָה כִי בְמַחֲנַק סֵתֶר תִּכָּבֵשׁ לְפֶחָם. הַצִּפֳּרִים שָׁרוּ אֶת שִׁירֵיהֶן, הַיַּעַר הָמָה וַיִּרְעַשׁ, וְאוּלָם בַּמֶּה נֶחְשְׁבוּ כָּל אֵלֶּה, אִם קוֹל מִצְהֲלוֹת חֶדְוָה אֵין בַּלֵּב… כְּמִתּוֹךְ חֲלוֹם זָכְרָה יְחֵפֵהפִיָּה, כִּי הָגֹה הָגְתָה לְפָנִים רַחֲשֵׁי אַהֲבָה. “אֵיךְ מָצָאת עֹז בְּנַפְשֵׁךְ לְהַעֲלוֹת מַחֲשָׁבוֹת כָּאֵלֶּה עַל לְבָבֵךְ? הַמְּעַט לָךְ צָרוֹת נַפְשֵׁךְ וְצָרוֹת דָּמִי אָחִיךְ?” וְהַמַּחֲשָׁבוֹת עַל דְּבַר הָאַהֲבָה הַזֹּאת הָיוּ לָהּ כְּזִכְרוֹן יְמֵי הַקַּיִץ הַבְּהִירִים בְּיוֹם חֹרֶף. אֶפְשָׁר רַק לְהַאֲמִין, כִּי אָמְנָם הָיוּ יָמִים וְהַשֶּׁמֶשׁ הֵאִירָה וַתָּפֵץ אוֹר וָחֹם, אֲבָל אֵין יוֹדֵעַ עוֹד דָבָר מִזֶּה. עַתָּה עָלֶיהָ לִלְמֹד וְלָדַעַת מַה זֹאת צִפִּיָּה.

הִיא נִכְנְסָה לְאֹהֶל הַפֶּחָמִי הַקָּטָן, וַתֵּרֶא שַׂק עַל הָאָרֶץ מָלֵא עַד הַחֵצִי, וְשֵׁם אָבִיהָ רָשׁוּם עָלָיו.

– הָהּ מַה טֻלְטַלְתָּ! – קָרְאָה כִמְעַט בְּקוֹל. אֲבָל מִיָּד הִתְגַּבְּרָה עַל סַעֲרַת נַפְשָׁהּ וַתֶּחְשַׁק לִרְאוֹת אֶת אֲשֶׁר הֵשִׁיב דָּמִי אִתּוֹ. “בְּלִי סָפֵק תִּמָּצֶאנָה בַשַּׂק עוֹד הַכֻּתָנוֹת הַטּוֹבוֹת, אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ מִן הַבַּד אֲשֶׁר קָנִיתִי מִמָּרַן הַשְּׁחוֹרָה? וּמִי יוֹדֵעַ, אוּלַי תִּמָּצֵא בוֹ גַם מַתָּנָה מֵאֵת הַדּוֹד אֲשֶׁר בַּאֲמֵרִיקָה. וְאוּלָם לוּ נִמְצְאוּ תַחַת יָדוֹ דְבָרִים טוֹבִים לֹא הָיָה סָר רִאשׁוֹנָה אֶל אֹהֶל הַפֶּחָמִי מַתֵּהִיס אֲשֶׁר בַּיַּעַר, כִּי אִם הִתְרָאָה רִאשׁוֹנָה בַכְּפָר לְעֵין כֹּל”.

זְמָן רַב הֶאֱרִיכָה יְחֵפֵהפִיָּה לַחֲשֹׁב אֶת מַחְשְׁבוֹתֶיהָ אֵלֶּה, כְּשֶׁהִיא טְרוּדָה לְהַתִּיר אֶת הַשַּׂק הַקָּשׁוּר בְּקֶשֶׁר חָזָק, וְרַק כְּיַד זְרִיזוּתָהּ הָרְגִילָה וְקַשְׁיוּת עָרְפָּהּ לְבִלְתִּי הֶרֶף מִן הַדָּבָר שֶׁהִתְחִילָה בוֹ עַד אֲשֶׁר תִּכְלֵהוּ, עָלָה בְיָדָהּ לְהַתִּירוֹ. הִיא הוֹצִיאָה אֶת כָּל הַנִּמְצָא בַשַּׂק, וּבְמֶבָּטִים מְפִיצֵי עֶבְרָה וָזַעַם קָרְאָה לְנַפְשָׁהּ: הוֹי רֵיקָא! אַף כְּתֹנֶת שְׁלֵמָה אַחַת אֵין בָזֶה. עַתָּה בְּחַר לְךָ, אִם לְהִקָּרֵא בְשֵׁם נָבָל וּפוֹחֵז אוֹ פוֹחֵז וְנָבָל.

לֹא נָעִים הָיָה הַמַּצָּב אֲשֶׁר בּוֹ פָגְשָׁה יְחֵפֵהפִיָּה אֶת אָחִיהָ בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה אַחֲרֵי שׁוּבוֹ וַתְּבָרְכֵהוּ בְשָׁלוֹם, וְאַף דָּמִי הִרְגִּישׁ בְּכָךּ, כַּנִּרְאֶה, כִּי עָמַד כְּאוֹרֵב וַיְחַכֶּה בְּפֶתַח הַסֻּכָּה אֲשֶׁר לַפֶּחָמִי עַד אֲשֶׁר תָּשׁוּב יְחֵפֵהפִיָּה לָשִׂים אֶת כָּל חֲפָצָיו בַּשַּׂק. אָז נִגַּשׁ אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר: "בְּרוּכָה אַתְּ לַאדֹנַָי, אַמְרֵי! לֹא הֵבֵאתִי לָךְ כָּל דָּבָר זוּלָתִי לְבָנִים מְזֻהָמִים, וְאוּלָם אַתְּ טְהוֹרָה וְגַם אוֹתִי…

– הָהּ, דָּמִי הַיָּקָר, מַה רָעִים פָּנֶיךָ! – קָרְאָה יְחֵפֵהפִיָּה וַתִּפֹּל עַל צַוָּארֹו, אוּלָם מִיַּד סָרָה מֵעָלָיו, וַתֹּאמַר:

– בְּשֵׁם אֱלֹהִים, הֲלֹא רֵיחַ יַיִן שָׂרָף נוֹדֵף מִפִּיךָ. הֲכָכָה יָרַדְתָּ פְלָאִים?

– לֹא, לֹא שָׁתִיתִי לְשָׁכְרָה, אַךְ הַפֶּחָמִי מַתֵּהִיס נָתַן לִי מְעַט מִיֵּין הַוַּכְהוֹלְדֶר לִשְׁתּוֹת, כִּי לֹא הָיָה בִי כֹחַ לַעֲמֹד עַל רַגְלָי; תְּלָאוֹת רַבּוֹת מְצָאוּנִי, אוּלָם מִדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר לֹא סַרְתִּי, הַאֲמִינִי לִי, הֵן לֹא אוּכַל לְהוֹכִיחַ לָךְ כִּי אֱמֶת דִּבַּרְתִּי.

– מַאֲמִינָה אֲנִי לִדְבָרֶיךָ, – עָנְתָה אַמְרֵי, – הֵן לֹא תְכַזֵּב בְּאָזְנֵי אֲחוֹתְךָ הַיְחִידָה, אֲשֶׁר זוּלָתָהּ אֵין לְךָ כֹּל? הָהּ, מַה נוֹרָאִים פָּנֶיךָ וּמַה נִשְׁחָתוּ! הֵן גָּדַל זְקָנְךָ כִזְקַן לוֹטֵשׁ מִסְפָּרָיִם. זֶה לֹא יִמְצָא חֵן בְּעֵינָי. גַלֵּחַ תְּגַלְּחֵהוּ. הֲלֹא שָׁלוֹם לְךָ? לֹא תֶחְסַר כָּל דָּבָר?

– שָׁלוֹם לִי וּרְצוֹנִי לַעֲבֹד בַּצָּבָא.

– מַה שֶׁהִנְּךָ וּמַה שֶׁאַתָּה עָתִיד לִהְיוֹת, עַל זֹאת עוֹד נִתְיָעֵץ. עַתָּה סַפְּרָה נָא לִי מֶה הָיוּ מַעֲשֶׂיךָ בַאֲמֵרִיקָה.

דָּמִי דָחַף בְּרַגְלָיו אוּד עֵץ שָׂרוּף לְמֶחֱצָה, מֵהָאוּדִים אֲשֶׁר לֹא יִצְלְחוּ עוֹד לְכָל דָּבָר, וַיִּקְרָא: הֲתִרְאִי אֶת הָאוּד הַזֶּה? כָּמוֹהוּ כָמֹנִי; לְפֶחָם לֹא נִשְׂרַפְתִּי עוֹד וְאוּלָם גַּם עֵץ רַעֲנָן אֵינֶנִּי עוֹד.

יְחֵפֵהפִיָּה דִבְּרָה עַל לִבּוֹ כִּי יְסַפֵּר בְּלִי כָל תְּלוּנָה, וְדָמִי סִפֵּר לָהּ סִפּוּר אָרֹךְ מְאֹד, אֵיךְ הִתְעַמֵּר בּוֹ דוֹדָם עַד לְבִלְתִּי שְׂאֵת, וּמַה רַבָּה אַכְזְרִיּוּת לִבּוֹ, וְכִי רַק אֶת טוֹבַת עַצְמוֹ הוּא דוֹרֵשׁ, אוּלָם בְּיוֹתֵר הִתְאַכְזְרָה אֵלָיו אֵשֶׁת הַדּוֹד וַתֵּצַר עֵינָהּ גַּם בַּלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל, וּכְכָל אֲשֶׁר הוֹסִיף לַעֲבֹד כֵּן הוֹסִיף לִרְאוֹת מָה אַכְזָרִים הֵם בְּנֵי הָאָדָם; בַּאֲמֵרִיקָה גַם כִּי יִגְוַע אָדָם מֵרָעָב וּמֵחֹסֶר כֹּל לֹא יָשִׂים כָּל אִישׁ אֵלָיו לֵב. כִּמְעַט שֶׁלֹּא יָכְלָה יְחֵפֵהפִיָּה לְהִתְאַפֵּק מִצְּחוֹק בְּהַחֲזִירוֹ מִדֵּי פַעַם בְּפַעַם עַל פִּזְמוֹנוֹ הַקָּבוּעַ: “וְאָז הִשְׁלִיכוּנִי בְחוּצוֹת קִרְיָה”. הִיא לֹא יָכְלָה לְבִלְתִּי אֱמֹר לוֹ: אָמְנָם כֵּן הִנֶּךָ, תָּמִיד אַתָּה נוֹתֵן לְהַשְׁלִיךְ אוֹתְךָ הַחוּצָה. בְּעוֹדְךָ נַעַר קָטָן נָתַתָּ כְּבָר אוֹתוֹתֶיךָ אֵלֶּה: כַּאֲשֶׁר אַךְ נִכְשַׁלְתָּ פַעַם, נָפַלְתָּ וְלֹא הוֹסַפְתָּ קוּם וַתִּשְׁכַּב עַל הָאָרֶץ כְּבוּל עֵץ. צָרִיךְ הָאָדָם לָדַעַת לַהֲפֹךְ אֶת הַנֶּגַע לְעֹנֶג. הֲיָדַעְתָּ מַה יַעֲשֶׂה אָדָם הָרוֹאֶה כִּי רוֹצִים הַבְּרִיּוֹת לְהַכְאִיב לְנַפְשׁוֹ?

– יָסוּר מֵעַל דַּרְכָּם.

– ל­ֹא, חָלִילָה לְךָ לָסוּר מֵעַל דַּרְכָּם, כִּי אִם הַכְאֵב תַּכְאִיב לָהֶם כְּכֹל אֲשֶׁר תּוּכָל. וּבְיוֹתֵר תַּגְדִּיל כְּאֵבָם אִם תַּחֲזִיק מַעֲמָד. וְאוּלָם אַתָּה עוֹמֵד כָּל חַיֶּיךָ וְאוֹמֵר אֶל בְּנֵי הָאָדָם: עֲשׂוּ עִמָּדִי טוֹבָה, עֲשׂוּ עִמָּדִי רָעָה, נִשְּׁקוּנִי, הַכּוּנִי כְכָל אַוַּת נַפְשְׁכֶם – דָּבָר זֶה קַל הוּא מְאֹד לַעֲשׂוֹתוֹ. אַתָּה נוֹתֵן לַעֲשׂוֹת בְּךָ הַכֹּל, וְאַחֲרֵי כֵן אַתָּה מְרַחֵם עַל עַצְמֶךָ. גַּם לִי טוֹב הָיָה לוּ הֶחֱזִיקוּ בְיָדִי וַיְנַהֲלוּנִי, לוּ לֹא הָיָה מוּטָל עָלַי לַעֲשׂוֹת הַכֹּל בְּעַצְמִי; אוּלָם עַתָּה עָלֶיךָ בְעַצְמְךָ לָרִיב אֶת רִיבֶךָ. רַב לְךָ לִהְיוֹת כְּקַשׁ נִדָּף, עַתָּה עָלֶיךָ לְהַרְאוֹת כִּי כֹחֲךָ אִתָּךְ.

לְדַבֵּר תּוֹכָחָה וּלְהַטִּיף מוּסָר בְּאָזְנֵי אִישׁ נִדְכֶּה וּקְשֵׁה יוֹם לְעָוֶל יֵחָשֵׁב, וְכֵן הָיוּ דִבְרֵי אַמְרֵי בְאָזְנֵי דָמִי. תַּחַת לְרַחֵם עָלָיו, לְדַבֵּר נִחֻמִּים עַל לֵב אָחִיהָ, הָאִישׁ הָאֻמְלָל בְּכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, עוֹד תִּזְרֶה מֶלַח עַל פְּצָעָיו בְּדִבְרֵי מוּסָרָהּ וְתוֹכַחְתָּהּ. יָכֹל יָכְלָה לְהוֹכִיחוֹ עַל כִּי אֵינֶנּוּ מַאֲמִין לִדְבָרֶיהָ, אוּלָם הַדָּבָר הַיּוֹתֵר קָשֶׁה הוּא לְהָבִיא בְקֶרֶב לִבּוֹ הָאֱמוּנָה בְכֹחַ עַצְמוֹ; עַל פִּי רֹב יִקְנוּ בְנֵי הָאָדָם אֶת הַדַּעַת הַזֹּאת רַק אַחֲרֵי אֲשֶׁר תָּאִיר לָהֶם הַהַצְלָחָה פָנִים וְחֶפְצָם יַעֲלֶה בְיָדָם.

דָּמִי מֵאֵן לְסַפֵּר עוֹד דָּבָר בְּאָזְנֵי אֲחוֹתוֹ בַעֲלַת לֵב הָאֶבֶן, וְרַק אַחֲרֵי כֵן נֶעְתַּר לְבַקָּשָׁתָהּ לְסַפֵּר לָהּ אֶת כָּל דִּבְרֵי נְדוּדָיו וּמְצוּקוֹתָיו, וְאֵיךְ שָׁב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ הַיְשָׁנָה בְתוֹר מַסִּיק תַּנּוּר בָּאֳנִיַּת הַקִּיטוֹר אֲשֶׁר נָסַע בָּהּ. וּבְעוֹד אַמְרֵי מוֹכִיחָה אוֹתוֹ עַל לִבּוֹ הָרַךְ הַמְעַנֶּה אֶת נַפְשׁוֹ, נוֹכְחָה לָדַעַת כִּי גַם הִיא אֵינָהּ נְקִיָּה מִזֶּה.

מֵאֵין לִיחֵפֵהפִיָּה דָבָר בִּלְתִּי עִם מָרַן הַשְּׁחוֹרָה, הִסְכִּינָה לְדַבֵּר תָּמִיד עַל אֹדוֹת עַצְמָהּ וְלַחֲשֹׁב רַק עַל נַפְשָׁהּ, וַתְּהִי לְבוֹדֵדָה וּקְשַׁת רוּחַ. אוּלָם עַתָּה בְעוֹדְדָהּ אֶת רוּחַ אָחִיהָ, עוֹדְדָה בְלִי מֵשִׂים גַּם אֶת נַפְשָׁהּ; כִּי זֶה סוֹד הַכֹּחַ אֲשֶׁר בְּחֶבְרַת הָאָדָם: כִּי נוֹשִׁיעַ אֲחֵרִים וְנִוָּשַׁע גַּם אָנוּ.

– אַרְבַּע יָדַיִם חֲזָקוֹת וּבְרִיאוֹת לָנוּ, – חָתְמָה יְחֵפֵהפִיָּה אֶת דְּבָרֶיהָ, – הָבָה נִרְאֶה אִם לֹא נָסֹל לָנוּ דֶרֶךְ בָּעוֹלָם, וְלָסֹל טוֹב אַלְפֵי פְעָמִים יוֹתֵר מִלְּבַקֵּשׁ. עַתָּה, דָּמִי, לְכָה אִתִּי אֶל בֵּיתֵנוּ.

דָּמִי לֹא אָבָה בָרִאשׁוֹנָה לְהֵרָאוֹת לְעֵינֵי יוֹשְׁבֵי הַכְּפָר, כִּי יָרֵא אֶת חִצֵּי הַלַּעַג הַשְּׁנוּנִים אֲשֶׁר יַמְטִירוּ עָלָיו מִכָּל עֵבֶר. הוּא רָצָה לִהְיוֹת חָבוּי לְעֵת עָתָּה; אוּלָם יְחֵפֵהפִיָּה קָרְאָה: “עַתָּה, רַק עַתָּה תֵלֵךְ, גָּלוּי לְעֵינֵי כֹל, בְּעֶצֶם יוֹם הָרִאשׁוֹן וְתִתֵּן לִלְעֹג וּלְהִתְקַלֵּס בָּךּ”. תֵּן לָהֶם לְרַנֵּן, לִרְמֹז וּלְהָתֵל בְּךָ פַעַם אַחַת וַחֲסָל, שְׁתֵה אֶת קֻבַּעַת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה פַּעַם אַחַת וְלֹא טִפּוֹת טִפּוֹת.

וְאוּלַָם רַק אַחֲרֵי הִתְנַגְּדוּת יְתֵרָה, וְאַחֲרֵי אֲשֶׁר גַּם מַתֵּהִיס הַפֶּחָמִי הַשַּׁתְקָן פָּתַח אֶת פִּיו לְדַבֵּר וַיִּתֵּן צֶדֶק לְדִבְרֵי יְחֵפֵהפִיָּה, נֶעְתַּר דָּמִי לָלֶכֶת עִם אֲחוֹתוֹ. וְאָמְנָם יָרְדוּ מִכָּל עֲבָרִים מַהֲתַלּוֹת כַּבָּרָד וְלַעַג נִתַּךְ כְּגֶשֶׁם שׁוֹטֵף עַל רֹאשׁ דָּמִי אֲחִי יְחֵפֵהפִיָּה, הָעוֹרֵךְ לוֹ נְסִיעָה שֶׁל תַּעֲנוּג עַל חֶשְׁבּוֹן הָעֵדָה. רַק מָרַן הַשְּׁחוֹרָה קִבְּלָה אוֹתוֹ בְסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת, וּמִלָּתָהּ הַשְּׁנִיָּה אֲשֶׁר אָמְרָה אֵלָיו הָיָתָה: “הַאִם לֹא שָׁמַעְתָּ דָבָר עַל אֹדוֹת יוֹהַנֶּס בְּנִי?”

דָּמִי לֹא יָדַע לְבַשֵּׂר אוֹתָהּ דָּבָר. יְחֵפֵהפִיָּה הִבְהִילָה עוֹד בָּעֶרֶב הַהוּא אֶת הַגַּלָּב אֶל אָחִיהָ, וְהוּא הָיָה מֻכְרָח לְגַלֵּחַ אֶת שְׂעַר רֹאשׁוֹ וּזְקָנוֹ הַפְּרוּעוֹת וְלַעֲשׂוֹת לוֹ פָנִים חֲלָקִים כְּמִנְהַג יוֹשְׁבֵי הַכְּפָר.

מִמָּחֳרַת הַבֹּקֶר הִזְמִינוּ אֶת דָּמִי לָבֹא אֶל בֵּית מוֹעֵצַת הָעֵדָה, וְאוּלָם יָרֵא הָיָה דָּמִי, בְּלִי דַעַת עַל שׁוּם מָה, לָלֶכֶת שָׁמָּה, וִיחֵפֵהפִיָּה הִבְטִיחָה לוֹ, כִּי תֵלֵךְ גַּם הִיא עִמּוֹ. וְהַהַבְטָחָה הַזֹּאת הֵיטִיבָה אֶת לֵב דָּמִי, אוּלָם כָּל תּוֹעֶלֶת לֹא יָצְאָה מִזֶּה.

בֵּית מוֹעֵצַת הָעֵדָה הוֹדִיעַ לוֹ, כִּי אֵין לוֹ עוֹד זְכוּת הַיְשִׁיבָה בַכְּפָר וְכִי עָלָיו לָצֵאת מִזֶּה, לְבַל יִפֹּל לְמַשָּׂא עַל הָעֵדָה.

וִיחֵפֵהפִיָּה עָנְתָה כַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר כָּל זִקְנֵי הָעֵדָה הִשְׁתּוֹמְמוּ לְמִשְׁמַע אָזְנָם:

– אָכֵן יֵשׁ בְּיֶדְכֶם הָרְשׁוּת לְהוֹצִיאֹו מִן הַכְּפָר, – קָרְאָה יְחֵפֵהפִיָּה, – אֲבָל הַיְדַעְתֶּם מָתַי? בְּלֶכְתְּכֶם אֶל בֵּית הַקְּבָרוֹת, אֲשֶׁר שָׁם תְּנוּחֶנָה עַצְמוֹת אָבִינוּ וְאִמֵּנוּ, וּבְאָמְרְכֶם אֶל שׁוֹכְנֵי הַקְּבָרִים הָהֵם: קוּמוּ! צְאוּ לָכֶם מִזֶּה וּלְכוּ יַחַד עִם בִּנְכֶם! אָז הָרְשׁוּת בְּיֶדְכֶם לְשַׁלְּחוֹ אֶל מִחוּץ לְמַחְנְכֶם. אֵין לָכֶם הָרְשׁוּת לִשְׁלֹחַ שׁוּם אִישׁ מִתּוֹךְ הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר שָׁם קְבוּרִים אֲבוֹתָיו; וְאִם גַּם אֶלֶף אַלְפֵי פְעָמִים כָּתוּב בְּסִפְרֵיכֶם – הִיא הוֹרְתָה בְּאֶצְבָּעָהּ עַל פִּנְקְסֵי הַמֶּמְשָׁלָה הַמְכֹרָכִים – אוֹ בִמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים, אִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת כָּזֹאת, וְאֵין אַתֶּם יְכֹלִים לַעֲשׂוֹת כָּזֹאת.

אֶחָד מִזִּקְנֵי הָעֵדָה לָחַשׁ בְּאָזְנֵי מוֹרֵה בֵית־הַסֵּפֶר לֵאמֹר: “אֶת הַדְּבַָרִים הָאֵלֶּה לָמְדָה יְחֵפֵהפִיָּה לְדַבֵּר מִפִּי מָרַן הַשְּׁחוֹרָה!” וְהַגַּבַּאי הִטָּה אֶת רֹאשׁוֹ אֶל זְקַן הַכְּפָר וַיֹּאמַר: “לָמָּה תִתֵּן לַמְנֻוֶּלֶת הַזֹּאת לְהָרִים קוֹל צְעָקָה?” צַלְצֵל בַּפַּעֲמוֹן וְיָבֹא הַשּׁוֹטֵר וְיָשִׂים אוֹתָהּ בַּכֶּלֶא.

אוּלָם רֹאשׁ הַכְּפָר שָׂחַק וַיְבָאֵר לִיחֵפֵהפִיָּה, כִּי פָדֹה פָדְתָה הָעֵדָה אֶת נַפְשָׁהּ מִכָּל הַמַּשָּׂא אֲשֶׁר יוּכַל לִנְפֹּּל עָלֶיהָ בְאַשְׁמַת דָּמִי, בְּתִתָּהּ לוֹ כִמְעַט אֶת כָּל הוֹצְאוֹת הַנְּסִיעָה.

– אֲבָל אַיֵּה הִיא מוֹלַדְתּוֹ אֲשֶׁר יֵשֵׁב שָׁמָּה? – שָׁאֲלָה יְחֵפֵהפִיָּה.

– בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר יְקַבְּלוּ אוֹתוֹ, רַק לֹא פֹה.

– אָמְנָם כֵּן, אֵין לִי מָקוֹם וְאֵין לִי בַיִת אֲשֶׁר אֵשֵׁב שָׁמָּה, – קָרָא דָמִי, אֲשֶׁר כִּמְעַט נָעַם לוֹ לָדַעַת כִּי אֻמְלָל הוּא. עַתָּה הֲלֹא יוֹדֶה כָל אִישׁ, כִּי אֵין כָּמֹהוּ מְשֻׁלָּח וְנֶעֱזָב בְּכָל רַחֲבֵי תֵבֵל.

יְחֵפֵהפִיָּה נִסְּתָה עוֹד לְהִלָּחֵם נֶגֶד הַחְלָטַת זִקְנֵי הָעֵדָה הַזֹּאת, אוּלָם חִישׁ נוֹכְחָה לָדַעַת כִּי לַשָּׁוְא כָּל עֲמָלָהּ; הַחֹק הוּא כְנֶגְדָּהּ; עַתָּה נִשְׁבְּעָה, כִּי טוֹב לָהּ לָתֵת לְהַזִּיל אֶת דָּמָהּ מִתַּחַת צִפָּרְנֵי אֶצְבְּעוֹתֶיהָ מִקַּחַת אַף אֲגוֹרָה אַחַת מִקֻּפַּת הָעֵדָה בַעֲדָהּ וּבְעַד אָחִיהָ, וְכִי שַׁלֵּם תְּשַׁלֵּם אֶת כָּל הַכֶּסֶף, אֲשֶׁר קִבֵּל אָחִיהָ לְהוֹצְאוֹת הַדֶּרֶךְ, עַד פְּרוּטָה אַחֲרוֹנָה.

– הַאֶרְשֹׁם גַּם אֶת זֶה בַּפְּרוֹטוֹקוֹל? – שָׁאַל לַבְלַר הָעֵדָה אֶת כָּל הַמְסֻבִּים, וִיחֵפֵהפִיָּה עָנְתָה: כֵּן, יִרְשֹׁם נָא, אֶצְלְכֶם הֲלֹא נוֹהֲגִים הַכֹּל עַל פִּי מַה שֶׁכָּתוּב.

יְחֵפֵהפִיָּה חָתְמָה עַל הַפְּרוֹטוֹקוֹל, אוּלָם אַחֲרֵי עֲשׂוֹתָהּ זֹאת, הוֹדִיעוּ לְדָמִי, כִּי הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ לָשֶׁבֶת בַּכְּפָר עוֹד שְׁלֹשֶת יָמִים, אַךְ בַּיּוֹם הָרְבִיעִי עָלָיו לָצֵאת אֶת הַכְּפָר, וְאִם לֹא גָרֵשׁ יְגָרְשׁוּ אוֹתוֹ בְיָד חֲזָקָה.

יְחֵפֵהפִיָּה וְדָמִי עָזְבוּ אֶת בֵּית מוֹעֵצַת הָעֵדָה בְלִי דַבֵּר דָּבָר, וְדָמִי בָכָה כִּי הִכְרִיחָה אוֹתוֹ לָשׁוּב אֶל הַכְּפָר בְּלִי כָל תּוֹעֶלֶת; הֲלֹא טוֹב הָיָה לוֹ לָשֶׁבֶת עוֹד בַּיַּעַר וְלִמְנֹעַ אֶת נַפְשׁוֹ מִשְּׁמֹעַ אֶת כָּל הַלַּעַג וְהַחֶרְפָּה, מֵהַקְשִׁיב אֶת הַיְדִיעָה הַמַּעֲצִיבָה כִי בְיָד חֲזָקָה יְגָרְשׁוּ אוֹתוֹ מִתּוֹךְ הַכְּפָר וְאֶל מֵעֵבֶר לַגְּבוּל יְשַׁלְּחוּהוּ. יְחֵפֵהפִיָּה בִקְּשָׁה לְהָשִׁיב, כִּי לְאָחִיהָ טוֹב לָדַעַת אֶת כָּל הָאֱמֶת הַבְּרוּרָה, אִם גַּם מָרָה הִיא מְאֹד; אוּלָם הִיא שָׂמָה מַחֲנָק לִדְבָרֶיהָ, כִּי הִרְגִּישָׁה בְנַפְשָׁהּ, כִּי עָלֶיהָ לְהִתְאַמֵּץ בְּכָל כֹּחָהּ לְבַעֲבוּר תּוּכַל לַעֲמֹד עַל רַגְלֶיהָ; הִיא חָשְׁבָה גַם אֶת עַצְמָהּ לִמְגֹרֶשֶׁת מִתּוֹךְ הַכְּפָר יַחַד עִם אָחִיהָ, הִיא יָדְעָה כִּי לְנֶגֶד אֶרֶץ הַמְיֻסֶּדֶת עַל חֹק וְכֹחַ הִיא עוֹמֶדֶת, וְלָהּ אֵין כֹּל כִּי אִם כַּף יָדָהּ הָרֵיקָה, אוּלָם הִתְעוֹדְדָה וַתִּתְחַזֵּק בְּרוּחָהּ.

אֲסוֹן דָּמִי וְצָרוֹתָיו לֹא דִכְּאוּ אֶת רוּחַ יְחֵפֵהפִיָּה, כִּי כֵן דֶּרֶךְ הָאָדָם: כַּאֲשֶׁר יְמַלֵּא כְאֵב אֶת כָּל חַדְרֵי נַפְשׁוֹ, יֵקַל לוֹ לָשֵׂאת כְּאֵב אַחֵר, וְלוּ גַם כְּאֵב גָּדוֹל וְנוֹרָא, מֵאֲשֶׁר אִלּוּ הָיָה לוֹ רַק כְּאֵב אֶחָד בִּלְבָד. יְחֵפֵהפִיָּה נָשְׂאָה בְלִבָּהּ כְּאֵב אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת כָּל חַדְרֵי נַפְשָׁהּ, כְּאֵב שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָהּ לַהֲשִׂיחוֹ לַאֲחֵרִים וַאֲשֶׁר לֹא יָכְלָה לְהִלָּחֵם נֶגְדּוֹ, וְלָכֵן הַנָּקֵל הָיָה לָהּ לָשֵׂאת אֶת הַכְּאֵב הָאַחֵר, שֶׁאֶפְשָׁר לָהּ לַהֲשִׂיחוֹ לַאֲחֵרִים, וַאֲשֶׁר יָכֹל תּוּכַל לְהִלָּחֵם נֶגְדּוֹ. הִיא לֹא הִשְׁתַּקְּעָה רֶגַע בַּחֲלוֹמוֹת, כִּי אִם הָלְכָה בִזְרוֹעוֹת אַמִּיצוֹת וּבְאֶגְרוֹפִים מְכֻוָּצִים, כְּאִלּוּ רְצוֹנָהּ לֵאמֹר: אַיֵּה הִיא הָעֲבוֹדָה, וְלוּ גַם הַיּוֹתֵר קָשָׁה, תְּנוּהָ לִי וְאֶעֱשֶׂנָּה, אִם רַק יַעֲלֶה בְיָדִי לְהוֹצִיא בָהּ אֶת נַפְשִׁי וְאֶת נֶפֶשׁ אָחִי מֵרְשׁוּתָם שֶׁל אֲחֵרִים. הִיא עַצְמָהּ חָשְׁבָה עַתָּה לָנוּעַ יַחַד עִם אָחִיהָ לְאֶלְזַס וְלַעֲבֹד שָׁמָּה בְּאֶחָד מִבָּתֵּי הַחֲרֹשֶת. אָמְנָם נוֹרָא הָיָה הַדָּבָר בְּעֵינֶיהָ לַעֲשׂוֹת כָּזֹאת; אַךְ הִיא חָפְצָה לְהַכְרִיחַ אֶת עַצְמָהּ לָזֶה. יַעַבְרוּ יְמֵי הַקַּיִץ וְאָז שׂוֹם נָשִׂים לַדֶּרֶךְ פְּעָמֵינוּ, וְשָׁלוֹם לְךָ כְּפָר מוֹלֶדֶת! הֲלֹא נָכְרִים נֵחָשֵׁב גַּם בִּכְפָר מוֹלַדְתֵּנוּ.

הָאֶחָד אֲשֶׁר רָב תָּמִיד אֶת רִיב הַיְתוֹמִים וַאֲשֶׁר נִלְחַם לָהֶם בְּשִׁלְטוֹן הָעֵדָה, הָיָה עַתָּה חֲסַר אוֹנִים. רוֹדֶל הַזָּקֵן הִתְהַפֵּךְ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי וַיֵּאָבֵק עִם מַר הַמָּוֶת, וּבַלַּיְלָה אַחֲרֵי יְשִׁיבַת חַבְרֵי מוֹעֵצַת הָעֵדָה הַסּוֹעֶרֶת גָּוַע וַיֵאָסֵף אֶל עַמָּיו.

יְחֵפֵהפִיָּה וּמָרַן הַשְּׁחוֹרָה הִרְבּוּ לִשְׁפֹּךְ דְּמָעוֹת בְּשָׁעָה שֶׁהוֹרִידוּ אֶת הַנִּפְטָר אֶל קִבְרוֹ. וּבְשׁוּבָן אֶל בֵּיתָן אָמְרָה מָרַן הַשְּׁחוֹרָה בְתוֹר טַעַם וְסִבָּה לִבְכִיָּתָהּ הָרַבָּה לֵאמֹר: הָאִכָּר רוֹדֶל הָיָה הָאַחֲרוֹן בֵּין הַחַיִּים, אֲשֶׁר עִמָּם יָצָאתִי בְמָחוֹל עוֹד בִּימֵי עֲלוּמָי. הַמְרַקֵּד הָאַחֲרוֹן שֶׁלִּי מֵת.

אוּלָם כַּאֲשֶׁר נִגְלָה הַדָּבָר, כִּי רוֹדֶל, אֲשֶׁר נִחֵם תָּמִיד אֶת יְחֵפֵהפִיָּה בְעָנְיָהּ, בְּאָמְרוֹ כִי הַנְחֵל יַנְחִיל לָהּ אַחֲרֵי מוֹתוֹ סְכוּם הָגוּן, לֹא זָכַר גַּם אֶת שְׁמָהּ לְטוֹבָה בְצַוָּאָתוֹ, וְלֹא הִנִּיחַ לָהּ דָּבָר, קִלְּלָה אוֹתוֹ מָרַן הַשְּׁחוֹרָה.

וְכַאֲשֶׁר לֹא חָדְלָה אוֹמֶנֶת יְחֵפֵהפִיָּה הַזְּקֵנָה מֵחָרֵף וּמִגַּדֵּף אֵת הַנִּפְטָר קָרְאָה יְחֵפֵהפִיָּה לֵאמֹר: “הַכֹּל הִתְקוֹמְמוּ נֶגְדִּי, הַמָּטָר וְהַבָּרָד נִתָּכִים עָלַי בְּעֶבְרַת זַעַם מִכָּל עֲבָרִים, אוּלָם עוֹד זָרֹחַ תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ גַּם לִי”.

יוֹרְשֵׁי רוֹדֶל נָתְנוּ לִיחֵפֵהפִיָּה בְּגָדִים אֲחָדִים אֲשֶׁר הִשְׁאִיר אַחֲרָיו הַנִּפְטָר; הִיא מֵאֲנָה אָמְנָם לָקַחַת אוֹתָם, אוּלָם הֲיָכְלָה עַתָּה לְהָעֵז פָּנֶיהָ וּלְהַקְשׁוֹת אֶת עָרְפָּהּ? גַּם דָּמִי סֵרֵב לָקַחַת אֶת הַבְּגָדִים הָאֵלֶּה, אוּלָם נֶאֱלַץ לְקַחְתָּם. נִרְאֶה, כִּי כָךְ מִנָּה לוֹ גוֹרָלוֹ, לִלְבֹּש בִּגְדֵי נִפְטָרִים.

הַפֶּחָמִי מַתֵּהִיס לָקַח אֶת דָּמִי לַעֲזֹר לוֹ בִשְׂרֵפַת הָעֵצִים לְפֶחָם, וְעוֹרְרֵי מְדָנִים וּמְחַרְחְרֵי רִיב הֵסִיתוּ אֶת דָּמִי כִי יַגִּישׁ מִשְׁפָּטוֹ עַל הָעֵדָה, כִּי אֵין לְזִקְנֵי הָעֵדָה הָרְשׁוּת לֶאֱסֹר עָלָיו אֶת הַיְשִׁיבָה בִכְפָר מוֹלַדְתּוֹ, כִּי לֹא נִתְקַבֵּל עוֹד בְּמָקוֹם אַחֵר; וְאִם הַחֲרֵשׁ יַחֲרִישׁ בָּעֵת הַזֹּאת וְהָיְתָה לָהֶם שְׁתִיקָתוֹ זֹאת כְּהוֹדָאָה, כִּי מוֹחֵל הוּא עַל זְכוּת הָאֶזְרָח שֶׁלּוֹ.

הָאֲנָשִׁים הַמְּסִיתִים חָמְדוּ לָהֶם לָצוֹן, כַּנִּרְאֶה, כִּי לֹא נִכְחַד מֵהֶם כִּי אֵין לַיְתוֹמִים הָעֲלוּבִים לֹא עֵת וְלֹא כֶסֶף לָבֹא בְמִשְׁפָּט עִם רָאשֵׁי הָעֵדָה וּזְקֵנֶיהָ.

דָּמִי מָצָא קוֹרַת רוּחַ לְנַפְשׁוֹ בַּיַּעַר, כִּי לֹא אָהַב לִפְשֹׁט אֶת בְּגָדָיו וְלַחֲזֹר וּלְלָבְשָׁם, וּבְכָל יוֹם רִאשׁוֹן לַשָּׁבוּעַ אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם נִלְחֲמָה יְחֵפֵהפִיָּה בְאָחִיהָ מִלְחָמָה קָשָׁה עַד אֲשֶׁר נֶעְתַּר לָהּ לְטַהֵר אֶת גּוּפוֹ; אָז תֵּשֵׁב עַל יָדוֹ וְעַל יַד מַתֵּהִיס, וְאַךְ מְעַט מְאֹד יְדַבְּרוּ וִישׂוֹחֲחוּ בֵינֵיהֶם. יְחֵפֵהפִיָּה לֹא יָכְלָה לַעֲצֹר בְּעַד מַהֲלַךְ מַחְשְׁבוֹתֶיהָ הַתּוֹעוֹת בְּרַחֲבֵי אֶרֶץ וּמְבַקְּשׁוֹת אֶת זֶה אֲשֶׁר הֶאֱצִיל לָהּ לְפָנִים אֹשֶר אֵין קֵץ וַיְּרוֹמֵם אֶת נַפְשָׁהּ עַד לְגָבְהֵי שְׁחָקִים. הַאֻמְנָם לֹא יֵדַע דָּבָר עַל אֹדוֹתֶיהָ וְלֹא יֶהְגֶּה עוֹד בָּהּ? הֲיָכֹל יוּכַל אִישׁ לִשְׁכֹּחַ אֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לְפָנִים הָיָה כָל כָּךְ מְאֻשָּׁר בָּהּ?

הָיָה בֹקֶר שֶׁל יוֹם רִאשׁוֹן בְּסוֹף יְמֵי יֶרַח זִיו. כָּל אַנְשֵׁי הַבַּיִת הָלְכוּ אֶל בֵּית הַתְּפִלָּה. בְּיוֹם אֶתְמוֹל יָרַד גֶּשֶׁם, רוּחַ צֶחָה מְשִׁיבַת נֶפֶשׁ נָשְׁבָה מֵהָר וּבִקְעָה, כִּי זָרֹחַ זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עַל הָאָרֶץ.

גַּם יְחֵפֵהפִיָּה חָפְצָה לָלֶכֶת אֶל בֵּית הַתְּפִלָּה, אוּלָם כַּאֲסוּרָה בַאֲזִקִּים שָׁכְבָה מִתַּחַת לַחַלּוֹן, בְּשָׁעָה שֶׁצִּלְצֵל פַּעֲמוֹן בֵּית הַתְּפִלָּה, וְלֹא יָכְלָה לָמוּשׁ מִמְּקוֹמָהּ. הִיא אֵחֲרָה אֶת הַמּוֹעֵד. זֶה לָהּ הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה בְכָל יְמֵי חַיֶּיהָ, שֶׁתְּאַחֵר אֶת זְמַן הַתְּפִלָּה. וּמִפְּנֵי שֶׁהַשָּׁעָה כְבָר הָיְתָה מְאֻחֶרֶת, גָּמְרָה בְנַפְשָׁהּ לְהִשָּׁאֵר לְבַדָּהּ בַּבַּיִת וְלִקְרֹא אֶת הַתְּפִלּוֹת מִתּוֹךְ סִדּוּרָהּ. הִיא חִפְּשָׂה בְאַרְגָּזָהּ וַתִּשְׁתּוֹמֵם לִרְאוֹת אֶת כָּל הַחֲפָצִים אֲשֶׁר לָהּ. הִיא יָשְׁבָה עַל הָרִצְפָּה וַתִּקְרָא אֶת זְמִירוֹת תְּפִלּוֹתֶיהָ וַתְּזַמְזֵם לְנַפְשָׁהּ בַּחֲצִי קוֹל, וְהִנֵּה רָחַשׁ דְּבַר מָה עַל יַד הַחַלּוֹן. אַמְרֵי הִבִּיטָה לַאֲחוֹרֶיהָ וַתֵּרֶא וְהִנֵּה יוֹנָה לְבָנָה עוֹמֶדֶת עַל כַּרְכֹּב הַחַלּוֹן וּמַבֶּטֶת אֵלֶיהָ, וְכַאֲשֶׁר פָּגְשׁוּ מֶבָּטֵי עֵינֵי הַנַּעֲרָה בְעֵינֵי הַיּוֹנָה, פָּרְחָה הַיּוֹנָה לְדַרְכָּהּ, וִיחֵפֵהפִיָּה הִבִּיטָה אַחֲרֶיהָ, בְּעוּפָהּ עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וּבְרִדְתָּהּ שָׁמָּה אָרְצָה.

הַפְּגִישָׁה הַזֹּאת עִם הַיּוֹנָה שֶׁהָיְתָה טִבְעִית כָּל כָּךְ, הִרְנִין פִּתְאֹם אֶת לִבָּהּ וַתַּט אֶת רֹאשָׁהּ מִדֵּי פַעַם בְּפַעַם וַתַּבֵּט בַּמֶּרְחַקִּים אֶל הֶהָרִים, הַשָּׂדוֹת וְהַיְעָרִים. נַפְשָׁהּ מָלְאָה גִיל כָּל הַיּוֹם וְלֹא יָכְלָה לְבָאֵר לְעַצְמָהּ מֵאַיִן הַשִּׂמְחָה הַזֹּאת. נִדְמָה לָהּ כְּאִלּוּ בְקִרְבָּהּ פְּנִימָה תִצְהַל חֶדְוָה לֹא תֵדַע שַׁחֲרָהּ; גַּם כִּי הֵנִיעָה רֹאשָׁהּ בְּסָפֵק עַל הַשִּׂמְחַָה הַזֹּאת לֹא פָגָה שִׂמְחָתָהּ. הֲלֹא דָבָר הוּא; “אֵין זֹאת, כִּי הִמָּצֵא יִמָּצֵא אִישׁ אֲשֶׁר יַחֲשֹׁב עָלַיִךְ טוֹבוֹת; וּמִי יוֹדֵעַ אִם לֹא הַיּוֹנָה הִיא צִיר חֶרֶשׁ אֲשֶׁר יַגִּיד לִי כָזֹאת? הֲלֹא גַם בַעֲלֵי הַחַיִּים יִחְיוּ עַל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר שָׁם תְּעוּפֶינָה מַחְשְׁבוֹת בְּנֵי הָאָדָם, וּמִי יוֹדֵעַ, אִם לֹא יִשְׂאוּן אִתָּם בְּדוּמִיָּה”.

וְהָאֲנָשִׁים הָעוֹבְרִים עַל פְּנֵי יְחֵפֵהפִיָּה לֹא יָכְלוּ לָדַעַת אַף שֶׁמֶץ מִכָּל הַחַיִּים הַנִּפְלָאִים הָרוֹחֲשִׁים בְּקִרְבָּהּ.

מִקֶּרֶב לֵב אֵם

בְּשָׁעָה שֶׁהָיְתָה יְחֵפֵהפִיָּה הוֹזָה בְדִמְיוֹנוֹתֶיהָ בַכְּפָר וּבַשָּׂדֶה, בַּגַּן וּבַיַּעַר וַתִּדְאַג וַתֵּעָצֵב כָּל הַיּוֹם; יֵשׁ אֲשֶׁר תָּחוּשׁ עֲלִיצוּת וְחֶדְוָה רוֹחֲשׁוֹת בְּכָל יְצוּרֶיהָ, וְיֵשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל הַדְּאָגָה וְהַתּוּגָה אֶת לִבָּהּ, – בְּשָׁעָה זוֹ שָׁלְחוּ הוֹרִים עֲשִׁירִים אֶת בְּנָם מִבֵּיתָם לְבַעֲבוּר יָשׁוּב אֲלֵיהֶם עָשִׁיר מִשֶּׁהָיָה.

שָׁם בְּאַלְגּוֹי, בַּחֲצַר הָאִכָּרִים הַגְּדוֹלָה הַנִּקְרֵאת בְּשֵׁם “הַקַּרְדֹּם הַפֶּרֶא”, יָשַׁב אִכַּר לַנְדְפְרִיד עִם אִשְׁתּוֹ וְעִם בְּנָם הַצָּעִיר, וְהָאִכָּר אָמַר אֶל בְּנוֹ: שְׁמַע נָא, יוֹהַנֶּס בְּנִי, כְּבָר עָבְרָה זֶה יוֹתֵר מִשָּׁנָה מֵאָז שַׁבְתָּ אֵלֵינוּ, וַאֲנִי אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ אֵת אֲשֶׁר אִתָּךְ; שַׁבְתָּ אָז כְּכֶלֶב מֻכֶּה וַתֹּאמֶר כִּי יֵשׁ אֶת נַפְשְׁךָ לְבַקֵּשׁ לְךָ אִשָּׁה מִבְּנוֹת הָאָרֶץ הַזֹּאת, אוּלָם עֵינַי לֹא תֶחֱזֶינָה דָבָר מִזֶּה. הֲתֹאמַר לִשְׁמֹעַ עוֹד פַּעַם אַחַת אֶל דְּבָרַי, אָנֹכִי לֹא אֹמַר לְךָ אַף מִלָּה אַחַת לְפַתּוֹתֶךָ.

– כֵּן, יֵשׁ אֶת נַפְשִׁי, – קָרָא הָעֶלֶם הַצָּעִיר, בְּלִי אֲשֶׁר יָקוּם מִמְּקוֹמוֹ.

– טוֹב אֵפוֹא, נַסֵּה נָא עוֹד פָּעַם: פַּעַם אַחַת אֵינָהּ וְלֹא כְלוּם; וַאֲנִי הִנְנִי לְהַגִּיד לְךָ, כִּי לְאֹשֶר גָּדוֹל יֵחָשֵׁב לָנוּ, לִי וּלְאִמְּךָ, אִם תִּקַּח לְךָ אִשָּׁה מֵאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּנוּ, וְאֹשֶר מִשְׁנֶה – מִמְּקוֹם מוֹלֶדֶת אִמֶּךָ. יָכֹל אוּכַל לְהַגִּיד לָךְ בְּפָנַיִךְ, אִכָּרָה, כִּי בְכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ יֵשׁ רַק מָקוֹם אֶחָד הַמְגַדֵּל נָשִׁים טוֹבוֹת, וְהוּא חֶבֶל מוֹלַדְתֵּנוּ. וְאַתָּה יוֹהַנֶּס, אִישׁ חָכָם הִנְּךָ, אַתָּה תִמְצָא לְךָ אִשָּׁה כְשֵׁרָה וִישָׁרָה, וְגַם בְּיוֹם שׁוּבֵנוּ אֶל עָפָר תַּבִּיעַ עוֹד אֶת תּוֹדָתְךָ לָנוּ, כִּי שְׁלַחְנוּךָ אֶל כְּפָר מוֹלַדְתֵּנוּ, לָקַחַת לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה. אִלּוּ יָכֹלְתִּי לָצֵאת מִזֶּה וְהָלַכְתִּי גַם אֲנִי עִמְּךָ, וַאֲנַחְנוּ שְׁנֵינוּ הָיִינוּ מוֹצְאִים אֶת הַיְשָׁרָה. אוּלָם הִנֵּה דִבַּרְתִּי עִם יֶרְג שֶׁלָּנוּ, הוּא רוֹצֶה לְהִלָּווֹת אֵלֶיךָ, אִם תְּבַקֵּשׁ מֵאִתּוֹ. לֵךְ וּרְכַב אֵלָיו וְאָמַרְתָּ לוֹ.

– אִם יֵשׁ לִי הָרְשׁוּת אֲחַוֶּה גַּם אֲנִי אֶת דַּעְתִּי, – עָנָה הַבֵּן – אִם אֵלֵךְ עוֹד פַּעַם, לְבַדִּי אֵלֵךְ, כִּי כֵן אָהָבְתִּי. לֹא אֶחְפֹּץ כִּי עֵין זָר תִּשְׁלֹט בָּזֶה וְלֹא אוּכַל לְדַבֵּר עִם אִישׁ מִזֶּה. אִלּוּ הָיָה אֶפְשָׁר הָיִיתִי רוֹצֶה, כִּי לֹא תְשׁוּרֵנִי עַיִן, אָתוּר חֶרֶשׁ; וְאִם בִּשְׁנַיִם נָבֹא שָׁמָּה, הֲלֹא זֶה כְאִלּוּ תוֹקְעִים וּמְרִיעִים בְּכָל הַחוּצוֹת, וְהַכֹּל יִתְקַשְּׁטוּ וְיִתְהַדָּרוּ.

– עֲשֵׂה כְּחֶפְצֶךָ – קָרָא הָאָב – כִּי כֵן דַּרְכְּךָ תָּמִיד, וְאִם גָּמַרְתָּ אֹמֶר לָלֶכֶת, אַל תִּתְמַהְמֵהַּ, כִּי אִם שִׂים מַהֵר לַדֶּרֶךְ פְּעָמֶיךָ; חָסֵר לָנוּ חָבֵר אֶל סוּסֵנוּ, לֵךְ אֵפוֹא וּבַקֵּשׁ לוֹ בֶן זוּגוֹ, אֲבָל לֹא בַשּׁוּק: וּבְשָׁעָה שֶׁאַתָּה יוֹצֵא וְנִכְנָס לְבָתֵּי הַכְּפָר, יָכֹל אַתָּה לִרְאוֹת וְלָדַעַת הַרְבֵּה, וּבְשׁוּבְךָ יָכֹל אַתָּה לִקְנוֹת גַּם עֲגָלָה – לְדוֹמִינִיק אֲשֶׁר בְּאֶנְדְּרִינְגֶן שָׁלֹש בָּנוֹת, כֻּלָּן מְחֻטָּבוֹת תַּבְנִית הֵיכָל, בַּקֵּשׁ לְךָ אַחַת מֵהֶן, בַּת שֶׁגֻּדְּלָה בַּבַּיִת הַזֶּה תָפִיק רָצוֹן מֵאִתָּנוּ.

– כֵּן, – הִשְׁלִימָה הָאֵם – לַאֲמַיְלָה בְּוַדַּאי בָּנוֹת כְּשֵׁרוֹת.

– וְטוֹב מִזֶּה – הוֹסִיף הָאָב לְדַבֵּר, – כִּי תַבִּיט אֶל אַמְרֵי בַּת הַנְּסִיכָה שֶׁל שׁוּמָן, לָהּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָגַן, שֶׁאֶפְשָׁר לִמְכֹּר בִּמְחִיר הָגוּן, אִכָּרֵי כְפָר זִבֶּנְהוֹפְן פּוֹשְׁטִים אֶצְבְּעוֹתֵיהֶם לִקְנוֹת עוֹד מַעֲנִיּוֹת אַדְמַת חֲרִישָׁה, וְהֵם מְשַׁלְּמִים בִּמְזֻמָּנִים וּבְהַקָּפָה אֵינָם לוֹקְחִים; אוּלָם אֵין אֲנִי בָא לְפַתּוֹתֶךָ, הֲלֹא חֲנָנְךָ אֱלֹהִים עַיִן לִרְאוֹת הַכֹּל בְּעַצְמֶךָ. הָבָה, מַהֵר וְשִׂים פְּעָמֶיךָ לַדָּרֶךְ. הִנֵּה אֲנִי מְמַלֵּא חֲגוֹרָתְךָ כָּסֶף. מָאתַיִם כְּתָרִים יַסְפִּיקוּ לְךָ, וְאִם תִּצְטָרֵךְ עוֹד וְיַלְוֶה לְךָ הָאִכָּר דּוֹמִינִיק אִם רַק תִּתְוַדַּע אֵלָיו. לֹא אוּכַל לְהָבִין, מַדּוּעַ לֹא הִתְוַדַּעְתָּ אָז בְּיוֹם הַחֲתֻנָּה וְלֹא הִגַּדְתָּ לְאִישׁ מִי אָתָּה; אֵין זֹאת כִּי קָרְךָ אֵיזֶה דָבָר, אֲבָל אֵין רְצוֹנִי לָדַעַת אוֹתוֹ.

– אָמְנָם כֵּן, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ מַגִּיד לְךָ – הִשְׁלִימָה הָאֵם בִּצְחוֹק חֵן.

הָאִכָּר מִהֵר וַיֵּלֶךְ לְמַלְּאוֹת אֶת הַחֲגוֹרָה כָסֶף. הוּא הֵבִיא שְׁנֵי גְלִילִים מְלֵאִים וּגְדוּשִׁים, וְהַכָּרַת פָּנָיו עָנְתָה בוֹ כִּי יִרְוֶה נַחַת בַּהֲרִיצוֹ אֶת הַמַּטְבֵּעַ הֶעָבֶה מִיָּדוֹ הָאַחַת אֶל הַשֵּׁנִית, וַיִּצְבֹּר חֳמָרִים חֳמָרִים, עֲשֶׂרֶת שְׁקָלִים כָּל חֹמֶר, וַיִּמְנֶה אוֹתָם שְׁתַּיִם שָׁלֹש פְּעָמִים, לְבַל יִטְעֶה.

– יְהִי כְדִבְרֵיכֶם – קָרָא הָעֶלֶם הַצָּעִיר וַיָּקָם עַל רַגְלָיו. –

הוּא הוּא הַמְרַקֵּד הַזָּר, אֲשֶׁר יְדַעְנוּהוּ מִיּוֹם הַחֲתֻנָּה אֲשֶׁר הָיְתָה בְאֶנְדְּרִינְגֶן. הוּא מִהֵר וַיּוֹצֵא אֶת סוּסוֹ הַלָּבָן הֶחָבוּשׁ מִתּוֹךְ הָאֻרָוָה, שָׂם אֶת אַמְתַּחְתּוֹ עָלָיו וַיְהַדְּקֶנָּה, וְכֶלֶב אֲשֶׁר מַרְאֵה זְאֵב לוֹ קָפַץ אֵלָיו וַיְלַקֵּק אֶת כַּפּוֹת יָדָיו.

– כֵּן, כֵּן, גַּם אַתָּה תֵלֵךְ אִתִּי – קָרָא הָעֶלֶם אֶל הַכֶּלֶב, וַיָּאֶר לוֹ פָנִים. אַחֲרֵי כֵן קָרָא אֶל אָבִיו אֶל תּוֹךְ הַבַּיִת פְּנִימָה וַיִּשְׁאַל: אַבָּא, הָרְשׁוּת בְּיָדִי לָקַחַת אֶת כַּלְבֵּנוּ לוּקְס אִתִּי?

– כְּחֶפְצֶךָ – נִשְׁמַע מִתּוֹךְ הַבַּיִת תְּשׁוּבַת הָאָב מִתּוֹךְ צִלְצוּלֵי שִׁקְלֵי הַכֶּסֶף עַל הַשֻּׁלְחָן. הַכֶּלֶב הֵבִין, כַּנִרְאֶה, אֶת חֲלִיפַת הַדְּבָרִים שֶׁבֵּין הָאָב וְהַבֵּן, כִּי קָפַץ נוֹבֵחַ וּמִסְתּוֹבֵב בֶּחָצֵר הֵנָּה וָהֵנָּה. הָעֶלֶם נִכְנַס אֶל הַבַּיִת, וּבְחָגְרוֹ אֶת חֲגוֹרַת הַכֶּסֶף קָרָא: צָדַקְתָּ, אָבִי בִּדְבָרֶיךָ, עַתָּה יִיטַב לִי כִּי עוֹזֵב אֲנִי אֶת חַיֵּי הַבְּדִידוּת; אָמְנָם חָלִילָה לִי מֵהַאֲמִין בֶּאֱמוּנוֹת תְּפֵלוֹת, אוּלָם צָרִיךְ לְהוֹדוֹת עַל הָאֱמֶת, כִּי מָצָאתִי קוֹרַת רוּחַ, עַל אֲשֶׁר פָּנָה סוּסֵנוּ הַלָּבָן אֵלַי בְּבֹאִי אֶל הָאֻרָוָה וַיִּצְהַל לִקְרָאתִי, וְכִי יַחְפֹּץ גַּם הַכֶּלֶב לְהִלָּווֹת עַל דַּרְכִּי; הֲרֵי זֶה סִמָּן טוֹב, וְאִלּוּ אֶפְשָׁר הָיָה לִשְׁאֹל בַּעֲצַת בַּעֲלֵי הַחַיִּים, מִי יוֹדֵעַ, אִם לֹא הָיוּ הֵם מְיָעֲצִים לָנוּ אֶת הָעֵצָה הַיּוֹתֵר נְכוֹנָה.

הָאֵם הִצְטַחֲקָה, אַךְ הָאָב אָמָר: אַל נָא תִשְׁכַּח, כִּי עָלֶיךָ לְהִתְוַדַּע אֶל קְרַפֶּנְזַכֶּר וּלְהַחֲזִיק בְּמָעֻזּוֹ וְאַל תָּבֹא בִּבְרִית עִם מִי שֶׁהוּא בְטֶרֶם תִּשְׁאַל אֶת פִּיו; הוּא יוֹדֵעַ אֶת כָּל הַנַּעֲשֶׂה בְקֶרֶב לֵב בְּנֵי הָאָדָם בְּכָל הַסְּבִיבָה מַהֲלַך עֶשֶׂר שָׁעוֹת, וְסֵפֶר אַפּוֹתִּיקִי חַי הוּא. עַתָּה יִשְׁמֹר אֲדֹנָי אֶת צֵאתְךָ וּבֹאֶךָ. זְמָן עֲשֶׂרֶת יָמִים הָרְשׁוּת בְּיָדְךָ לְהִתְמַהְמֵהַּ בְּדַרְכֶּךָ.

הָאָב וְהַבֵּן חִבְּקוּ אִישׁ אֶת יְדֵי רֵעֵהוּ בְחִבָּה, וְהָאֵם קָרָאָה: אָנֹכִי אֲשַׁלַּח אוֹתְךָ עַל דַּרְכְּךָ כִּבְרַת אָרֶץ.

הָעֶלֶם נָהַג אֶת הַסּוּס בְּרִסְנוֹ וַיִּקְרַב אֶל אִמּוֹ וַיֵּלֶךְ עִמָּהּ חֶרֶשׁ עַד לִפְנֵי שַׁעַר הֶחָצֵר, וּבְהַגִּיעָם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר מִשָּׁם תִּפְנֶה הַדֶּרֶךְ אֶל עֵבֶר אֶחָד קָרְאָה הָאֵם בְּעָצֶב: רְצוֹנִי לְהוֹרוֹת וּלְלַמֵּד אוֹתְךָ דְּבָרִים אֲחָדִים אֲשֶׁר עַל פִּיהֶם תֵּדַע בְּמִי לִבְחֹר.

– אָמְנָם כֵּן, דַּבְּרִי, אִמִּי, דַּבֵּרִי, כִּי שׁוֹמֵעַ אָנֹכִי.

אָז תֹּאחַז הָאֵם אֶת יַד בְּנָהּ וַתִּקְרָא: עֲמֹד נָא מִלֶּכֶת, כִּי לֹא אוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ בְּלֶכְתֶּךְ. רֵאשִׁית שִׂים לִבְּךָ כִּי תִמְצָא הַנַּעֲרָה חֵן בְּעֵינֶיךָ, זֶה הָעִקָּר: בְּאֵין אַהֲבָה אֵין חֶדְוָה, וַאֲנִי הֵן אִשָּׁה זְקֵנָה אָנֹכִי וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה לִי לְהַגִּיד הַכֹּל?

– כֵּן, כֵּן!

– אִם לֹא תַחֲשֹׁב לְךָ לְאֹשֶר גָּדוֹל כִּי תוּכַל לְנַשֵּׁק לָהּ נְשִׁיקָה אַחַת, אִם לֹא יֵחָשֵׁב זֹאת בְּעֵינֶיךָ לְחֶסֶד מִן הַשַָּׁמַיִם וְיָדַעְתָּ, כִּי אֵין זֹאת הָאַהֲבָה הַנְּכוֹנָה, אוּלָם… עֲמֹד נָא עַל מְקוֹמְךָ… גַּם אַהֲבָה זוֹ אֵינֶנָּה עוֹד הָאַהֲבָה הַצְּרוּפָה, כִּי יֵשׁ אֲשֶׁר יִסָּתְרוּ פָנִים אֲחֵרִים מִתַּחַת לְמַסְוֵה הָאַהֲבָה. הַאֲמִינָה לִי, בְּנִי… אָז תַּעֲצֹר הָאִשָּׁה הַזְּקֵנָה בִּדְבָרֶיהָ כְּשֶׁהִיא מְגַמְגֶּמֶת וּפָנֶיהָ אָדְמוּ כָאֵשׁ… רְאֵה, בְּמָקוֹם שֶׁאֵין הַנִּמּוּס הַנָּכוֹן, וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין נַחַת בַּבַּיִת, אִם תִּקַּח הָאִשָּׁה אֵיזֶה כְלִי בְיָדָהּ בְּאֹפֶן כָּזֶה וְתַעֲמִידֵהוּ עַל מְקוֹמוֹ דַוְקָא בְאֹפֶן כָּזֶה וְלֹא בְאֹפֶן אַחֵר, שָׁם הַדְּבָרִים יְגֵעִים; אוּלָם קֹדֶם כֹּל, שִׂים לִבְּךַָ לָדַעַת אֶת מִנְהָגָהּ עִם שִׁפְחוֹתֶיהָ.

– רְצוֹנִי לָקַחַת לֶקַח מִפִּיךְ וּלְבָאֵר אֶת דְּבָרַיִךְ וְלָדַעַת אֶת כַּוָּנָתָם הַנְּכוֹנָה. קָשֶׁה לָךְ, אִמָּא, הַדִּבּוּר. עַתָּה יָרַדְתִּי לְסוֹף דַּעְתֵּךְ. לֹא טוֹב שֶׁתִּהְיֶה הָעַלְמָה בַעֲלַת גַּאֲוָה יוֹתֵר מִדַּי וְלֹא עַנְוְתָנִית יוֹתֵר מִדָּי.

– כַּמּוּבָן, אֲבָל מַכִּירָה אֲנִי עַל פִּי פִתְחֵי שְׂפָתֶיהָ, אִם כְּבָר עָבְרָה קְלָלָה עֲלֵיהֶן וְאִם בְּרָצוֹן תְּחָרֵף וּתְגַדֵּף. אִלּוּ אֶפְשָׁר הָיָה לְךָ לִרְאוֹת אוֹתָהּ בּוֹכָה כְשֶׁהִיא שְׁרוּיָה בְצָעַר, לָשִׂים עֵינְךָ עָלֶיהָ בְשָׁעָה שֶׁהִיא כוֹעֶסֶת, – אָז הָאָדָם נִכָּר; אָז גָּלֹה יִגָּלֶה לְעֵין רוֹאִים הָאָדָם הֶחָבוּי בְּסֵתֶר הַלֵּב פְּנִימָה, כִּי יֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הָאָדָם הֶחָבוּי פְּנִימָה לְפֶרֶס בַּעַל צִפָּרְנַיִם חַדּוֹת כְּשֵׁד בַּלָּהוֹת. הָהּ, בְּנִי! הַרְבֵּה לָמַדְתִּי וְהַרְבֵּה רָאִיתִי. מַכִּירָה אֲנִי אֶת תְּכוּנַת לֵב הָאָדָם עַל פִּי אֹפֶן כַּבּוֹתוֹ אֶת הַנֵּר, יוֹדַעַת אֲנִי אֶת כָּל הַצָּפוּן בְּנַפְשׁוֹ. מִי שֶׁמְכַבָּה אֶת הַנֵּר בְּדֶרֶךְ הִלּוּכָהּ בְּמַשַּׁב פִּיהָ: “פוּ”! הִיא אַחַת מֵאֵלֶּה אֲשֶׁר תִּתְגָּאֶה עַל עֲבוֹדָתָהּ הַמְּהִירָה וְתִתְפָּאֵר בָּהּ, עַלְמָה כָזֹאת אַךְ לְמֶחֱצָה תַעֲשֶׂה אֶת עֲבוֹדָתָהּ, אֵין שָׁלוֹם בְּנַפְשָׁהּ.

– אָמְנָם, אִמִּי, זוֹהִי עֲבוֹדָה קָשָׁה בִשְׁבִילִי; זִוּוּגָם שֶׁל בְּנֵי אָדָם הָיָה וְיִהְיֶה תָמִיד זְכִיָּה בְגוֹרָל.

– צָדַקְתָּ בְּנִי, אוּלָם אֵין הַחוֹבָה מֻטֶּלֶת עָלֶיךָ לִזְכֹּר אֶת כָּל דְּבָרַי אֵלֶּה, כִּי אִם רַפְרֵף יְרַפְרְפוּ תָמִיד לְנֶגְדֶּךָ, וְאִם יִזְדַּמֵּן אַחֲרֵי כֵן לְיָדְךָ, אָז תָּבִין אֶת כַּוָּנָתִי בִדְבָרַי אֵלֶּה. וְאַף גַּם אֶל זֶה תָשִׂים לִבֶּךָ: אִם מְדַבֶּרֶת הִיא טוֹבוֹת בִּשְׁעַת עֲבוֹדָתָהּ, אִם לוֹקַחַת הִיא בְיָדָהּ אֵיזֶה כְלִי אוֹ חֵפֶץ בְּשָׁעָה שֶׁהִיא מְדַבֶּרֶת אֵלֶיךָ, וְאִם לֹא תַפְסִיק וְתַחֲרִישׁ מִדֵּי פַעַם בְּפַעַם בְּדַבְּרָהּ, וְאִם אֵינָהּ עוֹשָׂה מְלָאכָה רַק לְמַרְאִית עַיִן בִּלְבָד. רְאֵה אָמַרְתִּי לְךָ, אַהֲבַת הָעֲבוֹדָה הִיא עִקָּר גָּדוֹל וְחַָשׁוּב לָאִשָּׁה. וְעַל לְשׁוֹן אִמִּי הַנִּפְטֶרֶת הָיוּ שְׁגוּרִים תָּמִיד הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; לְעוֹלָם אֵין לְנַעֲרָה לָלֶכֶת בְיָדַיִם רֵיקוֹת, עַל שָׁלֹש גְּדֵרוֹת עָלֶיהָ לְקַפֵּץ וּלְטַפֵּס בִּשְׁבִיל לִמְצֹא נוֹצָה רַכָּה אֶחָת. וְעִם כָּל זֶה עָלֶיהָ לִהְיוֹת שְׁלֵוָה וְשַׁאֲנַנָּה בִשְׁעַת עֲבוֹדָתָהּ, וְלֹא לְהַשְׁמִיעַ קוֹל שָׁאוֹן וְרֹגֶז כְּאִלּוּ יֵשׁ אֶת נַפְשָׁהּ לִקְרֹעַ חֵלֶק מֵעַל פְּנֵי הָעוֹלָם. וּבְשָׁעָה שֶׁהִיא מְדַבֶּרֶת אֵלֶיךָ אוֹ מְשִׁיבָה עַל דְּבָרֶיךָ וְהִתְבּוֹנַנְתָּ אִם לֹא תָבֹא בִמְבוּכָה אוֹ תְדַבֵּר עַזּוּת. קָשֶׁה לְךָ לְהַאֲמִין עַד כַּמָּה תִשְׁתַּנֶּינָה הַנְּעָרוֹת בְּרוּחָן, בִּרְאוֹתָן כֹּבַע שֶׁל גְּבָרִים, מֵאֲשֶׁר הֵן בֵּינָן לְבֵין עַצְמָן. וְאֵלֶּה אֲשֶׁר תְּשִׂימֶנָה לָהֶן פָּנִים כְּאִלּוּ בְחֶפְצָן לֵאמֹר לְכָל אֶחָד: אַל נָא תִטְרְפֵנִי! אֵלֶּה הֵן הַגְּרוּעוֹת בְּיוֹתֵר, וְאוּלָם אֵלֶּה אֲשֶׁר לָהֶן לָשׁוֹן מְלֻטֶּשֶׁת וְהַחוֹשְׁבוֹת, כִּי אִם נִמְצָא אִישׁ בַּבַּיִת, אָסוּר לָהֶן לִכְלוֹא אֶת פִּיהֶן, וּשְׂפָתָן לֹא תֶחְדַּל אַף רֶגַע, אֵלֶּה גְרוּעוֹת הֵן עוֹד יוֹתֵר.

הָעֶלֶם צָחַק וַיּאֹמַר: אִמָּא, מַה טוֹב כִּי תַטִּיפִי אִמְרוֹתַיִךְ בְּאָזְנֵי כָל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל וְתָעִירִי לַמּוּסָר אֹזֶן הַנְּעָרוֹת.

– אָמְנָם כֵּן, כָּזֹאת יָכֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת, – קָרְאָה הָאֵם וַתִּצְחַק גַּם הִיא, אוּלָם אֲנִי מַקְדֶּמֶת לְךָ אֶת הַמְאֻחָר. כַּמּוּבָן, עָלֶיךָ לְהִתְבּוֹנֵן קֹדֶם כֹּל, כֵּיצַד הִיא מִתְנַהֶגֶת עִם אֲבוֹתֶיהָ, אֲחֶיהָ וְאַחְיוֹתֶיהָ, הֲלֹא אַתָּה בְעַצְמְךָ בֵן מַקְשִׁיב וְטוֹב הִנֶּךָּ, וְאֵין אֲנִי צְרִיכָה לְדַבֵּר לְךָ מִזֶּה דָבָר. הֲלֹא יוֹדֵעַ אַתָּה אֶת הַדִּבּוּר הָרְבִיעִי מֵעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת.

– יָדַעְתִּי, אִמִּי, יָדַעְתִּי, הִשָּׁקְטִי וְהֵרָגְעִי, וְסִמָּן מֻבְהָק יֵשׁ לִי בָעִנְיָן הַזֶּה: כָּל הַמַּרְבֶּה לְדַבֵּר עַל אַהֲבָתוֹ הָרַבָּה לְהוֹרָיו, אוֹת הוּא שֶׁאַף מְעַט אֵין בּוֹ; כָּל זֶה אֶפְשָׁר לְהַכִּיר וְלָדַעַת רַק עַל פִּי מַעֲשֶׂה וְלֹא עַל פִּי דִּבּוּר. וְכָל הַמַּרְבֶּה לְדַבֵּר יִיעָף וְיִיגַע כְּשֶׁיָּבֹא לִידֵי מַעֲשֶׂה.

– הֲלֹא נָבוֹן אָתָּה, – קָרְאָה הָאֵם מִתּוֹךְ לִגְלוּג שֶׁל קוֹרַת רוּחַ וַתָּשֶׂם אֶת יָדָהּ עַל לִבָּהּ וְאֶת עֵינֶיהָ נָשְׂאָה אֶל בְּנָהּ כְּשׁוֹאֶלֶת: הַאוֹסִיף לְדַבֵּר אֵלֶיךָ עוֹד?

– דַּבְּרִי, אִמִּי, דַּבֵּרִי, כִּי שׁוֹמֵעַ אֲנִי בְחֵפֶץ לֵב.

– נִדְמָה לִי כְאִלּוּ אֲנִי מְדַבֶּרֶת אֵלֶיךָ בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה בְהִתְגַּלּוּת לֵב, וּבְמוֹתִי, לֹא אַנִּיחַ דָּבָר אֲשֶׁר שָׁכַחְתִּי מֵהַגִּיד אוֹתוֹ לָךְ. הַדִּבּוּר הָרְבִיעִי! הִנֵּה זָכַרְתִּי אֶת הַדְּבָרִים שֶׁאָמַר לִי פַעַם אַחַת אָבִי הַנִּפְטָר. הֶאָח, הוּא יָדַע הַכֹּל וַיָּבֶן כָּל דָּבָר לַאֲשׁוּרוֹ. הַרְבֵּה, הַרְבֵּה מְאֹד קָרָא בִסְפָרִים וַיֶּהְגֶּה בָהֶם, וּפַעַם אַחַת שָׁמַעְתִּי בְאָמְרוֹ אֶל הַכֹּהֵן, שֶׁהַָיָה מְבַקֵּר אוֹתוֹ לְעִתִּים קְרוֹבוֹת לֵאמֹר: יוֹדֵעַ אֲנִי מַדּוּעַ נֶאֱמַר רַק בַּדִּבּוּר הָרְבִיעִי בִלְבָד מַתַּן שְׂכָרוֹ בְצִדּוֹ? רַבִּים הֵם הָאוֹמְרִים כִּי אֵין כָּל צֹרֶךְ בָּזֶה, כִּי הֲלֹא דָבָר הַמּוּבָן מֵאֵלָיו הוּא, אוּלָם הָאֱמֶת הִיא כִי הַדְּבָרִים הַכְּתוּבִים בַּתּוֹרָה: “כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִיכוּן יָמֶיךָ” אֵין כַּוָּנָתָם, כִּי הַבֵּן הַמְכַבֵּד אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ יַאֲרִיךְ יָמִים עַד שִׁבְעִים אוֹ עַד שְׁמוֹנִים שָׁנָה; לֹא כָךְ הוּא הַפֵּרוּשׁ, כִּי אִם כָּךְ: כָּל הַמְכַבֵּד אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ יַאֲרִיךְ יָמִים לְמַפְרֵעַ. לוֹמַר: מְאַחֵד הוּא בְקִרְבּוֹ גַם אֶת חַיֵּי אֲבוֹתָיו אֲשֶׁר חָיוּ לְפָנָיו, בְּזִכָּרוֹן, בְּמַחֲשָׁבָה. אֶת הַיָּמִים שֶׁכְּבָר חָיוּ אֲבוֹתָיו וַאֲבוֹת אֲבוֹתָיו אִי אֶפְשָׁר עוֹד לִגְזֹל מִמֶּנּוּ, וְהוּא מַאֲרִיךְ יָמִים עַל הָאָרֶץ, אַחַת הִיא אִם מְעַט וְאִם הַרְבֵּה יִחְיֶה, כִּי חַיֵּי אֲבוֹתָיו וַאֲבוֹת אֲבוֹתָיו מִצְטָרְפִים אֶל חַיָּיו הוּא. וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ מְכַבֵּד אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ, הֲרֵי הוּא כְקָטָן שֶׁנּוֹלַד, שֶׁאַךְ זֶה עַתָּה בָא לָעוֹלָם וּמָחָר אֵינֶנּוּ.

– מַאֲמָר יָפֶה הוּא זֶה, אִמִּי, מֵבִין אָנֹכִי אוֹתוֹ וּלְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכָּחֵהוּ, וְגַם לְבָנַי אֲשֶׁר יִוָּלְדוּ לִי אֲלַמְּדֵהוּ; אוּלָם כְּכֹל אֲשֶׁר תּוֹסִיף לְדַבֵּר אֵלַי כֵּן אִוָּכַח כִּי קָשֶׁה לִמְצֹא כָמוֹהָ, אֵין זֹאת כִּי אִם תִּהְיֶה דוֹמָה אֵלַיִךְ, אִמִּי.

– הֶאָח, בְּנִי, אַל נָא תִתַּמָּם כָּכָה. בִּהְיוֹתִי בַת תְּשַׁע עֶשְׂרֵה אוֹ עֶשְׂרִים שָׁנָה הָיִיתִי גַם אֲנִי אַחֶרֶת מֵאֲשֶׁר אֲנִי עַתָּה. שׁוֹבֵבָה הָיִיתִי וְאֶת כָּל חֵפֶץ לִבִּי עָשִׂיתִי, וְגַם כָּעֵת אֵינֶנִּי עוֹד כְּמוֹ שֶׁרָאוּי לִהְיוֹת! אוּלָם יֵשׁ עוֹד בִּרְצוֹנִי לְהַגִּיד לְךָ דָבָר עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה. נִפְלָא הַדָּבָר מַדּוּעַ רַק לְךָ יִקְשֶׁה הַדָּבָר כָּל כָּךְ. עוֹד מֵרֵאשִׁית יְמֵי יַלְדוּתְךָ עָלָה לְךָ הַכֹּל בְּקֹשִי, וְרַק בִּמְלֹאת לְךָ שְׁתֵּי שָׁנִים הַחִלּוֹתָ לָלֶכֶת וְלָרוּץ עַל פְּנֵי הָרִצְפָּה, וְעַתָּה הִנְּךָ יוֹדֵעַ לְקַפֵּץ כְּסַיָּח. רַק עוֹד דְּבָרִים אֲחָדִים קַלֵּי עֶרֶךְ אַגִּיד לְךָ, אֲבָל מִתּוֹכָם תַּכִּיר כַּמָּה דְבָרִים חֲשׁוּבִים וְיִקְרֵי עֶרֶךְ. הִתְבּוֹנֵן נָא אֶל צְחוֹקָהּ; אִם אֵינוֹ שָׁטוּחַ כְּאִלּוּ הוּא מִשְׁתַּפֵּךְ וּמִתְפַּזֵּר, וְאִם אֵינוֹ מְחֻדָּד כְּתַבְנִית הַמַּקּוֹר, אֶלָּא צְחוֹק שֶׁיּוֹצֵא מִן הַלֵּב. חָפַצְתִּי שֶׁתֵּדַע, אֵיךְ אַתָּה בְעַצְמְךָ מְצַחֵק, אָז תֵּדַע וְתָבִין זֹאת.

הַבֵּן נָתַן בִּצְחוֹק קוֹלוֹ, וְהָאֵם הוֹסִיפָה לֵאמֹר: כֵּן, כֵּן, אֶל צְחוֹק כָּזֶה כִוַּנְתִּי, כֵּן צָחַק גַּם אָבִי, וְכֵן הִתְנוֹדֵד גַּבּוֹ, וּכְתֵפָיו הִתְרוֹמָמוּ. וּכְכֹל אֲשֶׁר הוֹסִיפָה הָאֵם לְדַבֵּר אֶת דְּבָרֶיהָ, כֵּן הוֹסִיף הַבֵּן לִצְחֹק מִטּוֹב לֵב, עַד אֲשֶׁר דָּבַק הַצְּחוֹק גַּם בָּהּ וַתִּצְחַק עִם בְּנָהּ יָחַד, וְכַאֲשֶׁר כְּבָר חָדַל הָאֶחָד לִצְחֹק חָזַר הַשֵּׁנִי וַיִּצְחַק גַּם הוּא. הֵם יָשְׁבוּ לָהֶם בִקְצֵה הַדֶּרֶךְ וַיִּתְּנוּ לַסּוּס לְכַרְסֵם אֶת הַדֶּשֶׁא הַצּוֹמֵחַ בְּיַרְכְּתֵי הַדֶּרֶךְ וְהָאֵם קָטְפָה לָהּ פְּרָחִים וַתִּשְׁתַּעְשֵׁעַ בָּהֶם וַתּוֹסֶף לֵאמֹר: כֵּן, גַּם זֶה דָבָר הוּא, וְעֶרְכּוֹ רַב הוּא: הִתְבּוֹנֵן אֶל פְּרָחֶיהָ אִם הֵם צוֹמְחִים וְעוֹלִים יָפֶה, כִּי הַרְבֵּה תָלוּי בָזֶה, הַרְבֵּה יוֹתֵר מִכְּפִי שֶׁאָנוּ חוֹשְׁבִים.

קוֹל עֲלָמוֹת מְזַמְּרוֹת נִשְׁמָע מֵרָחוֹק וְהָאֵם הוֹסִיפָה לֵאמֹר: הִתְבּוֹנֵן נָא, אִם הִיא מְזַמֶּרֶת בְּנֶפֶשׁ חֲפֵצָה אֶת הַקּוֹל הַשֵּׁנִי; אֵלֶּה שֶׁרְצוֹנָן שֶׁקּוֹלָן יִשָּׁמֵעַ רְאוּיוֹת שֶׁנִּתְבּוֹנֵן בָּהֶן בְּעַיִן פְּקוּחָה; וּרְאֵה נָא! הִנֵּה תַלְמִידֵי בֵית הַסֵּפֶר בָּאִים, גַּם הֵם יָשִׂימוּ דְבָרִים בְּפִי לְהַגִּיד לָךְ. חֲקֹר נָא וּדְרֹש אִם עוֹד שָׁמוּר בְּיָדָהּ סֵפֶר הַכְּתִיבָה שֶׁמִּתּוֹכוֹ כָתְבָה בִהְיוֹתָהּ עוֹד תַּלְמִידַת בֵּית הַסֵּפֶר, כִּי גַם זֶה עִנְיָן רַב עֶרֶךְ.

– אָמְנָם כֵּן, אִמָּא, אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ תִקְּחִי לָךְ לְאוֹת וּלְסִמָּן. אֵיזֶה עִנְיָן וְחֵפֶץ לִי לָדַעַת אִם שָׁמוּר עוֹד בְּיָדָהּ סֵפֶר הַכְּתִיבָה שֶׁלָּהּ?

– לֹא מֵחָכְמָה שָׁאַלְתָּ, בְּנִי, אוֹת הוּא לִי כִּי טֶרֶם נְבוּנֵיתָ כָּרָאוּי. הַנַּעֲרָה אֲשֶׁר לֹא תִשְׁמֹר אֶת הַדְּבָרִים וְאֶת הַחֲפָצִים אֲשֶׁר הָיוּ לָהּ בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים, אוֹת הוּא כִי לִבָּהּ לֹא נָכוֹן בְּקִרְבָּהּ.

מִדֵּי דַבְּרָם נִסָּה הַבֵּן לְהַתִּיר אֶת הַקֶּשֶׁר אֲשֶׁר נִסְתַּבֵּךְ בְּחוּטֵי הַשּׁוֹט אֲשֶׁר בְּיָדוֹ, וּבִרְאוֹתוֹ כִּי אַךְ לַשָּׁוְא יַעֲמֹל, הוֹצִיא אֶת סַכִּינוֹ מִכִּיסוֹ וַיַּחְתֹּךְ אֶת הַקֶּשֶׁר לִשְׁנָיִם. וְהָאֵם רָמְזָה עַל זֶה בְאֶצְבָּעָהּ וַתּוֹסֶף לְדַבֵּר:

– לְךָ הָרְשׁוּת נְתוּנָה לַעֲשׂוֹת כָּזֹאת, אוּלָם לְנַעֲרָה חָלִילָה לָהּ מֵעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה. פְּקַח עֵינֶיךָ וּרְאֵה אִם נֶחְפָּזָה הִיא לַחְתֹּךְ קֶשֶׁר סָבוּךְ לִשְׁנָיִם; סוֹד כָּמוּס צָפוּן בָּזֶה.

– פֵּשֶׁר דְּבָרַיִךְ אֵלֶּה נָקֵל לִי לִמְצֹא, – קָרָא הַבֵּן. – אוּלָם הִנֵּה שְׂרוֹךְ נַעֲלֵךְ הֻתַּר, וְעָלֵינוּ לְהִפָּרֵד זֶה מִזֶּה.

וְגַם בָּזֶה זָכֹר תַּזְכִּיר לִי דָבָר, – קָרְאָה הָאֵם. רְאֵה, גַּם זֶה אַחַד הַסִּמָּנִים הַיּוֹתֵר טוֹבִים: הִתְבּוֹנֵן נָא אֶל פַּעֲמֵי נְעָלֶיהָ, אִם לְצַד פְּנִים הִיא צוֹעֶדֶת אוֹ לְצַד חוּץ וְאִם הִיא מְכַשְׁכֶּשֶׁת בְּלֶכְתָּהּ וּמַרְבָּה לִקְרֹעַ אֶת נְעָלֶיהָ.

– כִּי אָז עָלַי לָרוּץ אֶל הַסַּנְדְּלָר, – קָרָא הַבֵּן בִּצְחוֹק; כָּל אֲשֶׁר פֵּרַטְתְּ, אִמִּי, אִי אֶפְשָׁר לִמְצֹא הַכֹּל בְּיַחַד אֵצֶל אִשָּׁה אַחַת.

– אָמְנָם כֵּן, מַרְבָּה אֲנִי לַהַג, וְאוּלָם אֵין עָלֶיךָ לִזְכֹּר אֶת כָּל דְּבָרַי, וְרַק אִם יִזְדַּמֵּן הַמִּקְרֶה לְיָדְךָ הַזְכֵּר יַזְכִּירְךָ מֵאֵלָיו. כַּוָּנָתִי הִיא: שֶׁלֹּא כָל מַה שֶׁיֵּשׁ לְאַחַת אוֹ מַה שֶׁנָּפַל לָהּ בִּירֻשָּׁה הוּא הָעִקָּר, כִּי אִם כֵּיצַד הִיא מִשְׁתַּמֶּשֶׁת בָּהֶם. אוּלָם עַתָּה, רְאֵה נָתַתִּי לְךָ לָלֶכֶת בִּמְנוּחָה בַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהּ, לֹא הוֹגַעְתִּיךָ בְּדִבְרֵי מוּסָר וְלֹא הֶלְאֵיתִיךָ בְאִמְרֵי תוֹכָחָה, וְאוּלָם כָּעֵת אֲבַקְּשָׁה, כִּי תְגַלֶּה אֶת כָּל לִבְּךָ לְפָנָי: מַה זֶה הָיָה לְךָ, כִּי שַׁבְתַָּ בַּשָּׁנָה הֶעָבְרָה מֵהַחֲתֻנָּה שֶׁהָיְתָה בְּאֶנְדְּרִינְגֶן כְּאִלּוּ שֻׁפַּךְ קֶסֶם עָלֶיךָ, וּמֵאָז אֵינְךָ עוֹד אוֹתוֹ הָעֶלֶם שֶׁהָיִיתָ מִקֹּדֶם? אֱמָר נָא לִי, אוּלַי אוּכַל לְהוֹשִׁיעַ לָךְ?

– הָהּ, אִמִּי, קָצְרָה יָדֵךְ מֵהוֹשִׁיעַ לִי, אוּלָם הִנְנִי וְאַגִּידָה לָךְ. עֵינַי רָאוּ אַחַת אֲשֶׁר יָכְלָה לִהְיוֹת הַנְּכוֹנָה, אֲבָל הִיא לֹא הָיְתָה הַנְּכוֹנָה.

– בְּשֵׁם אֱלֹהִים! הֵן לֹא נָשָׂאתָ אֶת עֵינֶיךָ אֶל אֵשֶׁת אִישׁ?

– חָלִילָה, אוּלָם הִיא לֹא הָיְתָה הַנְּכוֹנָה. מָה אַרְבֶּה בְּאָזְנַיִךְ מִלִּים? זֹאת הָיְתָה שִׁפְחָה.

הַבֵּן שָׁאַף רוּחַ בִּכְבֵדוּת. שְׁנֵיהֶם הֶחֱרִישׁוּ זְמָן מָה; לְסוֹף שָׂמָה הָאֵם אֶת יָדָהּ עָל כֶּתֶף בְּנָהּ וַתֹּאמַר: הֶאָח, יָשָׁר אַתָּה, וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר עָשָׂה אוֹתְךָ יָשָׁר. הֵיטַבְתָּ לַעֲשׂוֹת אֲשֶׁר הֲסִירוֹתָ אוֹתָהּ מִקֶּרֶב לִבְּךָ, לְעוֹלָם לֹא הָיָה אָבִיךָ נֵאוֹת לָזֶה, וְאַתָּה הֲלֹא יָדַעְתָּ מַה נִכְבָּדָה הִיא בִרְכַּת הָאָב.

– לֹא, אִמִּי, אֵינִי רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת אֶת עַצְמִי יוֹתֵר יָשָׁר מֵאֲשֶׁר אֲנִי בֶאֱמֶת. גַּם בְּעֵינֵי עַצְמִי לֹא יָשָׁר הַדָּבָר אֲשֶׁר הִיא שִׁפְחָה מְשָׁרֶתֶת בְּבֵית אֲחֵרִים. כָּזֶה לֹא יִתָּכֵן, וְלָכֵן עֲזַבְתִּיהָ לְנַפְשָׁהּ. אוּלָם קָשֶׁה הָיָה לִי לְהָסִיר אֶת זִכְרָהּ מִלִּבִּי, הַרְבֵּה יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר חָשָׁבְתִּי; אָמְנָם כָּעֵת הִתְגַּבַּרְתִּי עַל תְּשׁוּקָתִי וְכָבַשְׁתִּי אֶת יִצְרִי, וְנָדֹר נָדַרְתִּי בְּלִבִּי שֶׁלֹּא אֶשְׁאַל עַל אֹדוֹתֶיהָ דָּבָר, לֹא אֲבַקֵּשׁ לָדַעַת מִפִּי אִישׁ מִי הִיא וְאֵיפֹה הִיא; אָנֹכִי אָבִיא לָכֶם, בִּרְצוֹת אֲדֹנָי דַּרְכִּי, בַּת אִכָּרִים טוֹבָה וִישָׁרָה.

– הֲלֹא כַטּוֹב וְכַיָּשָׁר עָשִׂיתָ אֶת הַנַּעֲרָה הַהִיא, לֹא סוֹבַבְתָּ אוֹתָהּ בְּכַחַשׁ וּבְמִרְמָה, לֹא הוֹלַכְתָּ אוֹתָהּ שׁוֹלָל?

– הֵא לָךְ יָדִי, אִמָּא, לֹא עָשִׂיתִי לָהּ כָּל עָוֶל אֲשֶׁר יְיַסְּרוּנִי כִלְיוֹתַי עַל זֶה.

– מַאֲמִינָה אֲנִי לִדְבָרֶיךָ, – קָרְאָה הָאֵם וַתְּחַבֵּק אֶת יָדוֹ פְעָמִים רַבּוֹת – צֵאתְךָ לְשָׁלוֹם.

הַבֵּן עָלָה עַל סוּסוֹ, וְהָאֵם הִבִּיטָה אַחֲרָיו, אַחֲרֵי כֵן קָרָאָה: עֲמֹד נָא, עוֹד לִי דָבָר לְהַגִּיד לְךָ, אֶת הָעִקָּר שָׁכָחְתִּי.

הוּא הִפְנָה אֶת סוּסוֹ אֶל עֵבֶר אִמּוֹ וַיִּקְרָא מִצְטַחֵק: הַאֵין זֹאת, אִמִּי, זֶהוּ הָאַחֲרוֹן.

– כִּדְבָרֶיךָ, הַבְּחִינָה הַיּוֹתֵר בְּדוּקָה. שְׁאַל אֶת הַנַּעֲרָה עַל אֹדוֹת עֲנִיֵּי הַמָּקוֹם וְאַחֲרֵי כֵן תִּסֹּב בְּכָל הַכְּפָר וְשָׁאַלְתָּ אֶת הָעֲנִיִּים עַל אֹדוֹתֶיהָ. בַּת אִכָּרִים רָעָה הִיא זוֹ, אֲשֶׁר אֵין עָנִי שֶׁתַּעֲנִיק לוֹ מִבִּרְכַּת אֲדֹנָי. זְכֹר זֹאת וְאַל תִּשְׁכַּח, וְעַתָּה יִשְׁמָרְךָ אֱלֹהִים מִכָּל רָע וְיַצְלִיחַ דַּרְכְּךָ אֲשֶׁר אַתָּה הוֹלֵךְ עָלֶיהָ.

כַּאֲשֶׁר רָכַב הַבֵּן לְדַרְכּוֹ הִתְפַּלְּלָה הָאֵם אֶת תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ לִשְׁלוֹם בְּנָהּ, אַחֲרֵי כֵן שָׁבָה אֶל בֵּיתָהּ.

– לֹא טוֹב עָשִׂיתִי כִּי לֹא אָמַרְתִּי לוֹ אֲשֶׁר יִשְׁאַל אֶת אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם עַל דְּבַר בְּנֵי יוֹזֶנְהַנְס וּמֶה הָיָה לָהֶם – קָרְאָה הָאֵם בְּסַעֲרַת נֶפֶשׁ רַבָּה אֶל לִבָּהּ. וּמִי יוֹדֵעַ אֶת דַּרְכֵי הַנֶּפֶשׁ. יֵשׁ אֲשֶׁר תִּתְעוֹרֵר בְּזִכְרוֹנְךָ אֵיזוֹ שִׁירָה נִשְׁכָּחָה אוֹ מָחוֹל שֶׁכְּבָר נִמְחָה מִן הַלֵּב, לֹא תוּכַל לָשִׁיר אֶת הַשִּׁירָה הַהִיא בִגְרוֹנְךָ בְקוֹל, נִבְצָר מִמְּךָ לְצָרֵף אֶת הַקּוֹלוֹת לִהְיוֹת לִנְגִינָה שְׁלֵמָה, אוּלָם בְּקֶרֶב נַפְשְׁךָ פְּנִימָה נוֹעַ תָּנוּעַ וְהָמֹה תֶהֱמֶה בָרוּר, חָשׁ אַתָּה בְנַפְשְׁךָ כְּאִלּוּ אָזְנֶיךָ תִשְׁמַעְנָה אוֹתָהּ. אוּלָם אֵינְךָ יוֹדֵעַ מָה הוּא הַדָּבָר, אֲשֶׁר יִתְעוֹרְרוּ פִתְאֹם צִלְצוּלֵי הַקּוֹלוֹת מִתּוֹךְ תְּהוֹם הַנְּשִׁיָּה?

– מַדּוּעַ הָגְתָה הָאֵם עַתָּה בְּיַלְדֵי יוֹזֶנְהַנְס, אֲשֶׁר נִמְחוּ זֶה כְבָר מִזִּכְרוֹנָהּ? הַאִם הָיָה הֲלָךְ נַפְשָׁהּ זֶה, הַמָּלֵא חֶרְדַּת קֹדֶשׁ, דּוֹמֶה אֶל הֲלָךְ נֶפֶשׁ אַחֵר אֲשֶׁר צָלַל כְּבָר בְּעִמְקֵי הַשִּׁכְחָה וְהוּא אֲשֶׁר הֶעֱלָה אוֹתוֹ לְאוֹר עוֹלָם? מִי יָכֹל לִתְפֹּשׂ אֶת הַדְּבָרִים הַבִּלְתִּי נִרְאִים וַאֲשֶׁר אֵין לִשְׁקֹל אוֹתָם בַּפֶּלֶס, הַמְרַחֲפִים הֵנָּה וָהֵנָּה מֵאִישׁ אֶל אִישׁ וּמִזִּכָּרוֹן אֶל זִכָּרוֹן וְדוֹאִים בַּחֲלַל הָאֲוִיר?

כַּאֲשֶׁר שָׁבָה הָאֵם אֶל בֵּיתָהּ פָּנָה הָאִכָּר אֵלֶיהָ בְלַעַג וַיֹּאמַר:

– אֵין זֹאת כִּי מָסַרְתְּ לוֹ עוֹד סִמָּנִים רַבִּים, כֵּיצַד יַעֲלֶה בַּחַכָּה אֶת הַנַּעֲרָה הַיּוֹתֵר טוֹבָה; גַּם אָנֹכִי שַׂמְתִּי אֶת לִבִּי לָזֶה, וְהִקְדַּמְתִּי לִכְתֹּב אֶל קְרַפֶּנְזַכֶּר. הוּא יָבִיא אוֹתוֹ בֶטַח אֶל כָּל בָּתֵּי הַנְּדִיבִים. עַל יוֹהַנֶּס לְהָבִיא לָנוּ עַלְמָה אֲשֶׁר שְׁקָלִים רַבִּים בְּכִיסָהּ.

– הַשְּׁקָלִים הָרַבִּים לֹא יַעֲשׂוּ עוֹד אֶת הָאָדָם לִנְדִיב לֵב וִישַׁר דָּרֶךְ.

– גַּם אֲנִי חָכַמְתִּי לָדַעַת זֹאת, – לִגְלֵג הָאִכָּר, אֲבָל מַדּוּעַ לֹא יִתָּכֵן כִּי תִהְיֶה הָעַלְמָה הֲגוּנָה וְגַם שְׁקָלִים הֲגוּנִים בְּכִיסָהּ.

הָאֵם הֶחֱרִישָׁה. אוּלָם מִקֵּץ רֶגַע קָרָאָה:

– אֶל קְרַפֶּנְזַכֶּר אָמַרְתָּ לוֹ לָבֹא? בְּבֵיתוֹ נִמְצָא בֶן יוֹזֶנְהַנְס. וְשׁוּב נִקְשְׁרָה עַל יְדֵי שֵׁם קְרַפֶּנְזַכֶּר אֶל הֲלָךְ מַחְשְׁבוֹתֶיהָ הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר נִתְּקָה מִמֶּנּוּ רֶגַע. רַק עַתָּה יָדְעָה בָרוּר אֶת מִי זָכְרָה, וּבַמְּאֹרָעוֹת, אֲשֶׁר עוֹד מְעַט וְיִגָּלוּ לְעֵינֵינוּ, שָׁבָה וְהֶעֶלְתָה אֶת זִכְרוֹנָהּ זֶה לְעִתִּים קְרוֹבוֹת.

– נֶעֶלְמָה מִמֶּנִּי כַוָּנַת דְּבָרָיִךְ, – קָרָא הָאִכָּר – מַה לָךְ וּלְנַעֲרוֹ שֶׁל יוֹזֶנְהַנְס? מַדּוּעַ לֹא תַגִּידִי לִי כִּי הִשְׂכַּלְתִּי לַעֲשׂוֹת?

– אָמְנָם כֵּן, הִשְׂכַּלְתָּ וַתֶּחְכַּם לַעֲשׂוֹת, – קָרְאָה הָאֵם. אֲבָל הַזָּקֵן לֹא הִסְתַּפֵּק בִּתְהִלָּתָהּ אֲשֶׁר בָּאָה לְאַחַר זְמָן וַיֵּצֵא מִתְרַעֵם קְצָת מִתּוֹךְ הַבָּיִת.

כְּעֵין אִי־נְעִימוּת וּדְאָגָה נִסְתָּרָה, פֶּן לֹא יִמְצָא יוֹהַנֶּס בְּנוֹ אֶת הַדֶּרֶךְ הַנְּכוֹנָה, הֵטִילָה סַעַר בְּקֶרֶב לֵב הָאִכָּר הַזָּקֵן וַיֵּלֶךְ קוֹדֵר וְשָׁחוֹחַ.

הָרוֹכֵב עַל סוּס לָבָן

בְּעֶרֶב הַיּוֹם אֲשֶׁר רָכַב יוֹהַנֶּס מִצּוּסְמַרְסְהוֹפֶן לָבֹא אֶל הַלְדֶּנְבְּרוּן, בָּא קְרַפֶּנְזַכֶּר אֶל בֵּית רוֹדֶל הַצָּעִיר וַיֶּרֶב לָשֶׁבֶת עִמּוֹ חֶדֶר בְּחֶדֶר, וַיִּקְרָא בְאָזְנָיו מִכְתָּב.

– מֵאָה שֶׁקֶל כֶּסֶף תִּתֵּן לִי, כַּאֲשֶׁר יִגָּמֵר הַדָּבָר בְּכִי טוֹב, אֶת זֶה רוֹצֶה אֲנִי כִּי תַבְטִיחַ לִי בִכְתָב, – קָרָא קְרַפֶּנְזַכֶּר.

– לְדַעְתִּי דַי לְךָ בַחֲמִשִּׁים שֶׁקֶל, מָנָה יָפָה הִיא.

– לֹא, אַף אֲגוֹרַת נְחֹשֶת אַחַת פָּחוֹת מִמֵּאָה שֶׁקֶל בְּמִסְפָּר; אִלּוּ הִצַּעְתִּי אֶת הַשִּׁדּוּךְ הַזֶּה לְאַחַד הָאִכָּרִים אֲשֶׁר בְּאֶנְדְּרִינְגֶן אוֹ בְּזִבֶּנְהוֹפֶן הָיִיתִי מְקַבֵּל שְׂכָרִי כִפְלָיִם. חָפַצְתִּי לִגְמֹל חֶסֶד עִם אֶחָד מֵאַנְשֵׁי מְקוֹמִי. רוֹזֶל שֶׁלְּךָ אָמְנָם בַּת אִכַָּרִים הֲגוּנָה, אוּלָם סְחוֹרָה מִן הַמֻּבְחָר אֵינֶנָּה, וְעַל כְּגוֹן זוֹ אֶפְשָׁר לִשְׁאֹל: בְּכַמָּה עוֹלֶה הַתְּרֵיסָר?

– הַחֲרִישָׁה, דְּבָרִים כָּאֵלֶּה לֹא אֶשָּׂא.

– כֵּן, כֵּן, אַחֲרִישׁ דֹּם וְלֹא אַפְרִיעַ אוֹתְךָ בְכָתְבֶךָ! וְעַתָּה כְתֹב!

רוֹדֶל כָּתַב כִּרְצוֹן קְרַפֶּנְזַכֶּר, וּכְכַלּוֹתוֹ לִכְתֹּב אָמָר:

– מַה דַּעְתְּךָ, הַאַגִּיד מִזֶּה דָבָר לְרוֹזֶל?

– אָכֵן עָלֶיךָ לְהַגִּיד לָהּ, אוּלָם עָלֶיהָ לָשִׂים עַצְמָהּ כְּלֹא יֹודַעַת, וְאִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַמָּקוֹם אַל יֵדַע מִזֶּה דָבָר; דְּבָרִים כָּאֵלֶּה אֵין מְגַלִּים, כִּי אֵין אִישׁ אֲשֶׁר אֵין לוֹ אוֹיְבִים, וְגַם לְךָ וְלַאֲחוֹתְךָ יִמָּצֵאוּ. יָכֹל תּוּכַל לְהַאֲמִין לִדְבָרָי. אֱמֹר לְרוֹזֶל, כִּי תִלְבַּשׁ שִׂמְלַת הַחוֹל בְּבֹאוֹ וְתַחֲלִיב אֶֶת הַפָּרוֹת. אֲנִי אֶתֵּן לוֹ לָלֶכֶת לְבַדּוֹ וְלָבֹא אֶל בֵּיתֶךָ. הֲלֹא קָרָאָת אֶת דִּבְרֵי אִכַּר לַנְדְפְרִיד: אִישׁ תְּבוּנוֹת הוּא וְיָבִין מִיָּד כִּי דְּבָרִים בְּגוֹ וְיַעֲזֹב אֶת בֵּיתְכֶם. אֲבָל עָלֶיךָ לְמַהֵר וְלִשְׁלֹחַ עוֹד בָּעֶרֶב הַזֶּה אֶל לוֹטֶרְבַּךְ לָקַחַת מִשָּׁם אֶת הַסּוּס הַלָּבָן אֲשֶׁר לְגִיסֶךָ; אָנֹכִי אֶשְׁלַח לְךָ אֶת הֶחָתָן עַל יְדֵי סַרְסוּר לִקְנוֹת מִמְּךָ אֶת הַסּוּס. וְגַם אַתָּה אַל תִּתֵּן לְהַכִּיר בְּךָ כִּי יוֹדֵעַ אַתָּה דָבָר.

קְרַפֶּנְזַכֶּר יָצָא וְרוֹדֶל קָרָא אֵלָיו אֶת אֲחוֹתוֹ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וַיְסַפֵּר לָהֶן, אַחֲרֵי הַשְׁבִּיעוֹ אוֹתָן כִּי יִהְיֶה הַדָּבָר סוֹד כָּמוּס, כִּי מָחָר יַָבֹא חָתָן אֶל רוֹזֶל, וְתָאֳרוֹ כְתֹאַר בֶּן־מְלָכִים, וְלוֹ אֲחֻזַּת נַחֲלָה, אֲשֶׁר אֵין בְּכָל הָאָרֶץ כָּמוֹהָ, קִצְרוֹ שֶׁל דָּבָר – יוֹהַנֶּס בְּנוֹ שֶׁל אִכַּר לַנְדְפְרִיד מִצּוּסְמַרְסְהוֹפֶן. הָאִכָּר צִוָּה לָהֶן אֶת כָּל אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן לַעֲשׂוֹת, כְּפִי הַמְדֻבָּר עִם קְרַפֶּנְזַכֶּר וַיַּשְׁבַּע אוֹתָן עוֹד פַּעַם לְבַל יִוָּדַע דָּבָר לְאִישׁ.

אַחֲרֵי סְעֻדַּת הָעֶרֶב לֹא יָכְלָה רוֹזֶל לְהִתְאַפֵּק מִלִּשְׁאֹל אֶת יְחֵפֵהפִיָּה, אִם תֵּאוֹת לָלֶכֶת אִתָּהּ, אַחֲרֵי אֲשֶׁר תִּנָּשֵׂא לְאִישׁ, לִהְיוֹת לָהּ לְשִׁפְחָה. הִיא תִתֵּן לָהּ מַשְׂכֹּרֶת כִּפְלַיִם מֵאֲשֶׁר יִתְּנוּ לָהּ כָּעֵת, וְלֹא יִהְיֶה לָהּ כָּל צֹרֶךְ לִנְדֹּד אֶל מֵעֵבֶר לָרְהֵין לַעֲבֹד בְּבֵית חֲרֹשֶת. יְחֵפֵהפִיָּה הֵשִׁיבָה לָהּ שֶׁלֹּא מִמִּין הַשְּׁאֵלָה, כִּי לֹא הָיָה בְחֶפְצָהּ לָלֶכֶת עִם רוֹזֶל. גַּם יָדְעָה אַמְרֵי, כִּי עוֹד כַּוָּנוֹת אֲחֵרוֹת הָיוּ לָהּ לְרוֹזֶל בְּהַצָּעָתָהּ זֹאת: חֲפֵצָה הִיא לְהִתְגָּאוֹת בְּנִצְחוֹנָהּ, כִּי תִנָּשֵׂא לְאִישׁ גָּדוֹל וְנִכְבָּד, וִיחֵפֵהפִיָּה תְנַהֵל אֶת מֶשֶׁק בֵּיתָהּ, כִּי עַד עַתָּה כִמְעַט לֹא שָׂמָה רוֹזֶל לָזֶה לֵב. בְּחֵפֶץ לֵב הָיְתָה יְחֵפֵהפִיָּה מְקַבֶּלֶת עַל עַצְמָהּ לַעֲשׂוֹת עֲבוֹדָה כָזֹאת לִגְבִירָה אֲשֶׁר כִּלְבָבָהּ, אֲבָל לֹא בְעַד רוֹזֶל, וְאִם תַּעֲזֹב בְּאֵיזֶה זְמָן אֶת גְּבִרְתָּהּ, אֵשֶׁת רוֹדֶל, הַנּוֹטָה לָהּ חֶסֶד, אָז תַּעֲבֹד לְעַצְמָהּ, וְלוּ גַם בְּאַחַד מִבָּתֵּי הַחֲרֹשֶת בְּיַחַד עִם דָּמִי אָחִיהָ.

עוֹד בְּטֶרֶם תַּעֲלֶה יְחֵפֵהפִיָּה עַל מִשְׁכָּבָהּ, קָרְאָה אוֹתָהּ גְּבִרְתָּהּ אֵלֶיהָ וַתְּגַל אֶת אָזְנָהּ בִּדְבַר הַסּוֹד הַכָּמוּס וְלָאַחֲרוֹנָה אָמָרָה: אָמְנָם הֶאֱרַכְתְּ אֶת אַפֵּךְ אֶל רוֹזֶל וְאוּלָם כָּעֵת עָלַיִךְ לְהַאֲרִיךְ רוּחֵךְ שִׁבְעָתַיִם, כָּל עוֹד אֲשֶׁר יֵשֵׁב הֶחָתָן אִתָּנוּ, לְבַעֲבוּר לֹא יִרֶב הַשָּׁאוֹן וְהָרַעַשׁ בְּבֵיתֵנוּ.

– אָמְנָם כֵּן, אֲבָל לְדַעְתִּי לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר הִיא אוֹמֶרֶת לְהַחֲלִיב אֶת הַפָּרוֹת עָתָּה; הֲרֵי רַמֵּה יְרַמּוּ בָזֶה אֶת הָאִישׁ הַטּוֹב, וְהִיא הֵן לֹא נִסְּתָה מֵעוֹלָם אֶת יָדֶיהָ בַּעֲבוֹדָה כָזֹאת.

אֲנַחְנוּ שְׁנֵינוּ לֹא נְשַׁנֶּה אֶת הָעוֹלָם, – קָרְאָה הַגְּבִירָה, – יָדַעְתִּי כִּי לֹא נָפַל לָךְ חֶבֶל בַּנְּעִימִים; עֲבוֹדָה קָשָׁה אַתְּ עוֹבֶדֶת, קָשָׁה מְאֹד; אוּלָם תְּנִי לָהֶם לַאֲחֵרִים לַעֲשׂוֹת כְּחֵפֶץ לִבָּם.

יְחֵפֵהפִיָּה עָלְתָה עַל מִטָּתָהּ וַתְּהַרְהֵר אַחֲרֵי מַעֲשֵׂי בְנֵי הָאָדָם וַעֲלִילוֹתֵיהֶם, אֲשֶׁר כִּלְיוֹתֵיהֶם לֹא יְיַסְּרוּ אוֹתָם בְּהוֹלִיכָם שׁוֹלָל אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ. הִיא אָמְנָם לֹא יָדְעָה מִי הוּא הָאִישׁ אֲשֶׁר יְרַמּוּ אוֹתוֹ; אֲבָל רַחֲמֶיהָ נִכְמְרוּ אֶל הָאִישׁ הַצָּעִיר הָאֻמְלָל, וְעֵינֶיהָ חָשְׁכוּ בְהַעֲלוֹתָהּ עַל לִבָּהּ: מִי יוֹדֵעַ אִם לֹא יוֹלִיכוּ שׁוֹלָל אֶת רוֹזֶל, כַּאֲשֶׁר תּוֹלִיךְ הִיא אוֹתוֹ.

בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּם, כַּאֲשֶׁר הִשְׁקִיפָה יְחֵפֵהפִיָּה בְעַד הַחַלּוֹן, נִבְהֲלָה פִתְאֹם וַתֵּרָתַע לַאֲחוֹרֶיהַָ, כְּאִלּוּ יָרוּ לָהּ חֵץ בְּמִצְחָהּ. – אֵל אֱלֹהִים! מַה זֶה?" הִיא נֶחְפְּזָה וַתִּמַּח אֶת עֵינֶיהָ וַתִּתְעוֹדֵד, וַתִּשְׁאַל אֶת נַפְשָׁהּ אִם לֹא חֲלוֹם חֶזְיוֹן לַיְלָה הוּא. – “הֲלֹא זֶה הוּא הָרוֹכֵב עַל סוּס לָבָן אֲשֶׁר הָיָה עַל הַחֲתֻנָּה בְּאֶנְדְּרִינְגֶן, הוּא בָא הֵנָּה אֶל הַכְּפָר, הוּא יִקָּחֵךְ אִתּוֹ, לֹא, הוּא אֵינֶנּוּ יוֹדֵעַ דָּבָר; אֲבָל הוּא יֵדַע… לֹא, לֹא מַה תֹּאמְרִי לַעֲשׂוֹת? הוּא הוֹלֵךְ וְקָרֵב, הוּא לֹא יַבִּיט אֵלָי”… פֶּרַח הַצִּפֹּרֶן בְּעוֹדוֹ בְּנִצָּתוֹ נוֹפֵל מִיַּד יְחֵפֵהפִיָּה בְּעַד הַחַלּוֹן אֵלָיו, נוֹפֵל הוּא עַל אַמְתַּחְתּוֹ הַחֲבוּשָׁה לְסוּסוֹ, אוּלָם אֵין הוּא רוֹאֶה אוֹתוֹ, וְהַפֶּרַח נוֹפֵל אַרְצָה עַל רִצְפַּת הָרְחוֹב, יְחֵפֵהפִיָּה נֶחְפְּזָה הַחוּצָה וְלוֹקַחַת לָה אֶת הָאוֹת הַמְגַלֶּה סוֹד, עַתָּה הִנֵּה בָא אֵלֶיהָ הַיּוֹם הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא: הֲלֹא זֶהוּ הֶחָתָן שֶׁל רוֹזֶל, הוּא וְלֹא אַחֵר, הוּא אֲשֶׁר חָשְׁבָה עַל אֹדוֹתָיו אֶתְמוֹל בָּעֶרֶב. הִיא לֹא קָרְאָה אוֹתוֹ בְשֵׁם, אֲבָל אִי אֶפְשָׁר שֶׁזֶּהוּ אִישׁ אַחֵר, רַק הוּא זֶה, וְאוֹתוֹ יְרַמּוּ וִיסֹובְבוּ בְכָחַשׁ.

בַּדִּיר, עַל הֶחָצִיר הַיָּרוֹק אֲשֶׁר הָיָה עִם לְבָבָהּ לְהוֹשִׁיט לַפָּרוֹת, כָּרְעָה יְחֵפֵהפִיָּה עַל בִּרְכֶּיהָ וַתִּתְפַּלֵּל אֶל הָאֱלֹהִים, כִּי יִשְׁמֹר אֶת הַזָּר לְבַל יִפֹּל בִּידֵי רוֹזֶל. כִּי יִהְיֶה לָהּ לְחָתָן – רַעְיוֹן כָּזֶה לֹא הֵעֵזָּה גַם לְהַעֲלוֹת עַל לִבָּהּ, אֲבָל גַּם לְהַסִּיחַ דַּעְתָּהּ מִזֶּה לֹא יָכֹלָה.

כִּמְעַט כָּלְתָה לְהַחֲלִיב אֶת הַפָּרוֹת מִהֲרָה לָרוּץ אֶל מָרַן הַשְּׁחוֹרָה לִשְׁאֹל עֵצָה מִפִּיהָ לָדַעַת אֵת אֲשֶׁר עָלֶיהָ לַעֲשׂוֹת; אוּלָם מָרַן הַשְּׁחוֹרָה שָׁכְבָה עַל עַרְשָׂהּ חוֹלָה מַחֲלָה אֲנוּשָׁה, אָזְנֶיהָ כָבְדוּ מִשְּׁמֹעַ וְלֹא יָכְלָה עוֹד לְהָבִין אֶת אֲשֶׁר יְדַבְּרוּ אֵלֶיהָ, וִיחֵפֵהפִיָּה לֹא הֵעֵזָּה לְהַשְׁמִיעַ בְּקוֹל גָּדוֹל אֶת הַסּוֹד הַכָּמוּס אֲשֶׁר גִּלּוּ בְּאָזְנֶיהָ, לְבַעֲבוּר תִּשְׁמַע אוֹתָן מָרַן הַשְּׁחוֹרָה וְתֵדָעֵהוּ, כִּי יָרְאָה פֶן יַגִּיעוּ דְבָרֶיהָ אֶל אָזְנֵי הָעוֹבְרִים בָּרְחוֹב, וְלָכֵן שָׁבָה אֶל בֵּיתָהּ וְאֶל עֲבוֹדָתָהּ וְעֵצָה נִסְתְּרָה מִמֶּנָּה.

יְחֵפֵהפִיָּה הָיְתָה מֻכְרָחָה לִשְׁהוֹת כָּל הַיּוֹם בַּשָּׂדֶה לָטַעַת אֶת הַסֶּלֶק. עִם כָּל פְּסִיעָה וּפְסִיעָה בִקְּשָׁה לַחֲזֹר וּלְהַגִּיד לַזָּר אֶת הַכֹּל, אוּלָם הַכָּרַת שִׁעְבּוּדָה וּמַחֲשֶׁבֶת־שֵׂכֶל מְיֻחָדָה יָעֲצוּ אוֹתָהּ לָשׁוּב אֶל עֲבוֹדָתָהּ וְאֶל חוֹבוֹתֶיהָ. אִם הוּא תָמִים כָּל כָּךְ, וְקַל דַּעַת וְנֶחְפָּז בְּמַעֲשֵׂהוּ, כִּי אָז אֵין יְשׁוּעָה לוֹ, וְאֵינוֹ רָאוּי לְטוֹבָה מִמֶּנָּה. וְאוּלָם הַבְטָחָה אֵינָהּ עוֹד חֲתֻנָּה, נִחֲמָה לָאַחֲרוֹנָה אֶת נַפְשָׁהּ. אוּלָם כָּל הַיּוֹם לֹא מָצְאָה מַרְגּוֹעַ לְנַפְשָׁהּ, וּבְהַחֲלִיבָהּ בָּעֶרֶב אֶת הַפָּרוֹת אַחֲרֵי שׁוּבָהּ מִן הַשָּׂדֶה וְרוֹזֶל יָשְׁבָה בְסֵפֶל מָלֵא עַל יַד אַחַת הַפָּרוֹת שֶׁכְּבָר הֶחֱלִיבָה וַתְּזַמֵּר שִׁירַת צָהֳלָה, שָׁמְעָה אֶת הַזָּר מְדַבֵּר עִם הָאִכָּר בָּאֻרָוָה הַסְּמוּכָה. הַשִּׂיחָה נָסַבָּה עַל דְּבַר סוּס לָבָן, אֲבָל כֵּיצַד בָּא סוּס לָבָן אֶל הָאֻרָוָה, הֵן עַד עַתָּה לֹא הָיָה לָהֶם סוּס כָּזֶה?

וְהִנֵּה שָׁאַל הַזָּר: מִי הִיא הַמְזַמֶּרֶת פֹּה בְקִרְבָתֵנוּ?

– אֲחוֹתִי הִיא, – עָנָה הָאָח וּבְדַבְּרוֹ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הִתְעָרְבָה יְחֵפֵהפִיָּה בְשִׁירַת רוֹזֶל וַתָּשַׁר אֶת הַקּוֹל הַשֵּׁנִי בְּקוֹל אַדִּיר וּמָלֵא מֶרִי, לְהַכְרִיחַ בָּזֶה אֶת הַזָּר שֶׁיִּשְׁאַל גַּם לָהּ: מִי הִיא הַמְזַמֶּרֶת הַשֵּׁנִית; אוּלָם שִׁירָתָהּ גָּרְמָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר הָיָה לִשְׁמֹעַ אִם בֶּאֱמֶת שָׁאַל לָהּ. וּבְלֶכֶת רוֹזֶל וְסֵפֶל מָלֵא חָלָב בְּיָדָהּ לְרֹחַב הֶחָצֵר בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר הֵבִיאוּ זֶה עַתָּה אֶת הַסּוּס הַלָּבָן וַיִּסְתַּכְּלוּ בוֹ, קָרָא הָאִכָּר:

– הִנֵּה זֹאת אֲחוֹתִי. רוֹזֶל! עִמְדִי נָא וְהָכִינִי דְבַר מָה לַאֲרֻחַת הָעֶרֶב, אוֹרֵחַ בָּא, שְׁאֵר בְּשָׂרֵנוּ; אָנֹכִי אוֹלִיכֶנּוּ אֶל בֵּיתֵנוּ.

– וְהַקְּטַנָּה שָׁרָה בְּוַדַּאי אֶת הַקּוֹל הַשֵּׁנִי? – שָׁאַל הַזָּר. הֲגַם הִיא אֲחוֹתְךָ הִיא?

– לֹא, כִּי אֲסוּפִית הִיא לְמֶחֱצָה; אָבִי הַנִּפְטָר הָיָה אֶפִּטְרוֹפְסָהּ.

יָדֹעַ יָדַע הָאִכָּר הֵיטֵב, כִּי נְדִיבוּת כָּזֹאת לְכָבוֹד וּלְתִפְאֶרֶת יֵחָשֵׁב לְבֵיתוֹ וְלָכֵן מָנַע אֶת עַצְמוֹ לִקְרֹא אֶת יְחֵפֵהפִיָּה בְשֵׁם שִׁפְחָה.

אוּלָם יְחֵפֵהפִיָּה שָׂמְחָה בְלִבָּהּ, עַל כִּי יֵדַע הַזָּר דָּבָר עַל אֹדוֹתֶיהָ. אִם לֵב חָכָם לוֹ אָז שָׁאֹל יִשְׁאַל מִפִּי דָבָר עַל אֹדוֹת רוֹזֶל, חָשְׁבָה בְנַפְשָׁהּ מַחֲשֶׁבֶת אֱמֶת; אָז תָּבֹא עִמּוֹ בִדְבָרִים וְהַצֵּל תַּצִּיל מֵאָסוֹן נַפְשׁוֹ.

רוֹזֶל הִגִּישָׁה אֶת הַמַּאֲכָלִים וְהַזָּר הִתְפַּלֵּא עַל כִּי הִסְפִּיקוּ לְהָכִין אֲרֻחָה יָפָה כָזֹאת בִּמְהִירוּת כָּל כָּךְ נִמְרָצָה; כִּי לֹא יָדַע הַזָּר כִּי הָיָה הַכֹּל מוּכָן מִבְּעוֹד יוֹם. וְרוֹזֶל הִתְנַצְּלָה עַל הָאֲרֻחָה הַדַּלָּה שֶׁאֵינָהּ לְפִי כְבוֹדוֹ, וְכִי בְוַדַּאי הִסְכִּין בְּבֵיתוֹ לְמַאֲכָלִים יוֹתֵר עֲרֵבִים לַחֵךְ. הִיא חָשְׁבָה בְעָרְמָתָהּ, כִּי דִבְרֵי חֲלָקוֹת יִנְעֲמוּ לְאֹזֶן כָּל אִישׁ.

יְחֵפֵהפִיָּה הָיְתָה מֻכְרַחַת לְהִשָּׁאֵר בַּמִּטְבָּח וּלְהַגִּישׁ הַכֹּל לִידֵי רוֹזֶל, וּמִדֵּי פַעַם בְּפַעַם שָׁאֲלָה אוֹתָהּ: הֲלֹא תַגִּידִי לִי מִי הוּא? בְּשֵׁם אֲדֹנָי, הַגִּידִי לִי מַה שְׁמוֹ?

רוֹזֶל לֹא עָנְתָה דָבָר, וּבַעֲלַת הַבַּיִת אָמְרָה: עַתָּה יְכֹלָה אַתְּ לְגַלּוֹת כִּי הוּא הָאִכָּר יוֹהַנֶּס בְּנוֹ שֶׁל לַנְדְפְרִיד מִן צוּסְמַרְסְהוֹפֶן. הַאֵין זֹאת, אַמְרֵי, הֲלֹא יֵשׁ לָךְ מַזְכֶּרֶת מֵאֵת אִמּוֹ?

– כֵּן, כֵּן, – קָרְאָה יְחֵפֵהפִיָּה וַתִּצְנַח עַל הַכִּירָה, כִּי כָשְׁלוּ בִרְכֶּיהָ. מַה נִפְלָא כָל זֶה! בֶּן מֵיטִיבָתָהּ הָרִאשֹׁונָה יִוָּשַׁע נָא עַל יָדִי, וְלוּ גַם יִסְקְלוּנִי כָל אַנְשֵׁי הַכְּפָר בָּאֲבָנִים. לֹא אוּכַל שְׂאֵת עוֹד! – קָרְאָה אֶל לִבָּהּ.

הַזָּר יָצָא לָלֶכֶת אֶל דַּרְכּוֹ, הָאִכָּר לִוָּה אוֹתוֹ הַחוּצָה, אוּלָם בְּעוֹדוֹ עַל הַמַּעֲלוֹת שָׁב וַיִּקְרָא: מִקְטַרְתִּי כָבְתָה, וַאֲנִי רָגִיל לְהַצִּית אוֹתָהּ בְּגַחֶלֶת. כַּנִּרְאֶה רָצָה לִרְאוֹת אֶת תְּכוּנַת הַמִּטְבָּח. וְרוֹזֶל קִדְּמָה לִקְרָאתוֹ וַתּוֹשֶׁט לוֹ בְמֶלְקָחַיִם גַּחֶלֶת אֵשׁ מֵעַל הַכִּירָה, וַתַּעֲמֹד כְּחַיִץ בִּפְנֵי יְחֵפֵהפִיָּה אֲשֶׁר יָשְׁבָה עַל הַכִּירָה.

וּבְשָׁעָה מְאֻחֶרֶת בַּלַּיְלָה, כַּאֲשֶׁר כְּבָר יָשְׁנוּ כָל בְּנֵי הַבַּיִת אֶת שְׁנָתָם רָצָה יְחֵפֵהפִיָּה בְכָל מְלֹא הַכְּפָר הֵנָּה וָהֵנָּה. הִיא בִקְּשָׁה אִישׁ נֶאֱמָן אֲשֶׁר תּוּכַל לְהַגִּיד לוֹ כִּי יָעִיד בְּיוֹהַנֶּס, אוּלָם לֹא מָצְאָה אִישׁ כָּזֶה.

הִנֵּה פֹה יוֹשֵׁב הַגַּבַּאי וְהוּא אוֹיֵב לְרוֹדֶל, וְהוּא יוֹדֵעַ לַעֲשׂוֹת מַטְעַמִּים בִּלְשׁוֹנוֹ, אֲבָל… “אֶל אוֹיֵב אֲדוֹנָהּ לֹא תֵלֵךְ, וְאֶל כָּל אִישׁ לֹא תֵלֵךְ, הֵן קָנִית לָךְ שׂוֹנְאִים לְמַדַּי בְּקֶרֶב יוֹעֲצֵי הָעֵדָה מֵאָז נֶאֶסְפוּ בִדְבַר דָּמִי… אָכֵן, דָּמִי יָכֹל הָיָה לַעֲשׂוֹת זֹאת. מַדּוּעַ לֹא? לְגֶבֶר יֵאוֹת יוֹתֵר לְדַבֵּר מִזֶּה, הֲלֹא אִישׁ לֹא יוּכַל לְחָשְׁדֵהוּ, כִּי יֵשׁ לוֹ בָזֶה כַוָּנוֹת נִסְתָּרוֹת? יוֹהַנֶּס זֶה, כֵּן, כָּךְ שְׁמוֹ, הוּא לֹא יִשְׁכַּח לוֹ חַסְדוֹ זֶה, כֵּן, וְאָז יִהְיֶה לוֹ לְדָמִי אִישׁ אֲשֶׁר יָרִיב אֶת רִיבוֹ; אִישׁ כָּמוֹהוּ! מִשְׁפָּחָה כָמוֹהָ! אָז לֹא יֵדַע עוֹד כָּל מַחְסוֹר. לֹא, לֹא טוֹב לְדָמִי לְהֵרָאוֹת בַּכְּפָר. הָהּ, אֵל אֱלֹהֵי הָרַחֲמִים, הֲלֹא גָרֵשׁ גֵּרְשׁוּהוּ מִקִּרְבּוֹ! וְאוּלַי הַפֶּחָמִי מַתֵּהִיס, לוֹ אֶפְשָׁר, וְאוּלַי בֶּאֱמֶת יַעֲשֶׂה זֹאת דָּמִי”…

כְּאוֹר מַתְעֶה רִחֲפוּ מַחְשְׁבוֹת יְחֵפֵהפִיָּה, וְהִיא בְעַצְמָהּ תָּעֲתָה בֵין מִשְׁעוֹלֵי הַשָּׂדוֹת, בְּלִי דַעַת אָנָה, וְנוֹרָא הָיָה לָהּ הַיּוֹם, כַּאֲשֶׁר יִהְיֶה תָמִיד לְאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יֵדַע אֵת אֲשֶׁר אִתּוֹ וִירַחֵף בְּעוֹלַם הַמַּחֲשָׁבוֹת; קוֹל עָלֶה נִדָּף הֵבִיא מֹרֶךְ בִּלְבָבָהּ, הַצְּפַרְדְּעִים בָּאֲגָם נֶאֶנְחוּ בְקוֹל מַרְגִּיז לֵב וָנָפֶשׁ, וְהָעֵצִים עוֹמְדִים שְׁחוֹרִים וּמַחֲרִישִׁים בַּאֲפֵלַת הַלָּיְלָה. רְעָמִים נִשְׁמְעוּ מֵעֵבֶר לְאֶנְדְּרִינְגֶן. הַשָּׁמַיִם הִתְקַדְּרוּ בְּעָבִים הַיּוֹם. וְרַק לְעִתִּים רְחוֹקוֹת יִתְנוֹצֵץ כּוֹכָב בּוֹדֵד. יְחֵפֵהפִיָּה נֶחְפְּזָה דֶרֶךְ הַשָּׂדֶה אֶל הַיָּעַר, רוֹצָה הִיא לָבֹא אֶל דָּמִי, לְהָשִׂיחַ אֶת דַּאֲגָתָהּ לְאִישׁ, הָהּ, מָה רַב הַחֹשֶךְ בַּיָּעַר! מִי הִיא הַצִּפֹּר הַמְצַפְצֶפֶת בְּאִישׁוֹן לָיְלָה, דּוֹמָה הִיא לְקִכְלִי בְעוּפָהּ לְעֵת עֶרֶב הַבַּיְתָה, וְקוֹלָהּ כְּאִלּוּ קוֹרֵאת הִיא: הִנְנִי בָאָה, הִנְנִי בָאָה; בֹּאִי נָא, בֹּאִי נָא! וְהִנֵּה יְסַלְסֵל הַזָּמִיר, יְסַלְסֵל בִּגְרוֹנוֹ בְלִי הֶרֶף, בְּלִי שְׁאֹף רוּחַ, שִׁירָה יוֹצֵאת מִתּוֹךְ נַפְשׁוֹ פְנִימָה, נוֹבַעַת וּמְפַכָּה כְמַעְיַן יַעַר, הָעוֹלֶה מִתּוֹךְ מַעֲמַקֵּי תַחְתִּיוֹת אָרֶץ.

שָׁרְשֵׁי הָעֵצִים אֲשֶׁר בְּמִשְׁעוֹלֵי הַיַּעַר לֹא הִתְפַּתְּלוּ וְלֹא הִסְתַּבְּכוּ יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר הִתְפַּתְּלוּ וְהִסְתָּעֲפוּ מַחְשְׁבוֹת יְחֵפֵהפִיָּה בְלֶכְתָּהּ תּוֹעָה.

– כָּל תַּחְבּוּלוֹתַיִךְ אַיִן וָאֶפֶס הֵנָּה! שׁוּבִי אֶל בֵּיתֵךְ, – קָרְאָה יְחֵפֵהפִיָּה אֶל נַפְשָׁהּ וַתָּשָׁב. אוּלָם עוֹד רַבּוֹת תָּעֲתָה בַשָּׂדֶה; הִיא לֹא הֶאֱמִינָה עוֹד כִּי יֵשׁ אוֹרוֹת מַתְעִים, אֲבָל הַיּוֹם נִדְמָה לָהּ כְּאִלּוּ אֵיזֶה אוֹר הוֹלִיךְ אוֹתָהּ תּוֹעָה בַשָּׂדוֹת וּבַיָּעַר, וְהַיּוֹם חָשָׁה בַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה, כִּי הִרְבְּתָה לָלֶכֶת בָּטֵל הַלַּיְלָה, וּלְחָיֶיהָ בּוֹעֲרוֹת כָּאֵשׁ. לְסוֹף שָׁבָה אֶל חַדְרָהּ וְכָל גּוּפָה מְכֻסֶּה זֵעָה.

גֵּרוּשׁ וּגְאֻלָּה

מִמָּחֳרַת הַבֹּקֶר, כַּאֲשֶׁר הֵקִיצָה יְחֵפֵהפִיָּה מִשְּׁנָתָהּ, רָאֲתָה כִּי הָעֲנָק, אֲשֶׁר קִבְּלָה בְיַלְדוּתָהּ מֵאֵת אִכָּרַת לַנְדְפְרִיד, מוּטָל עַל מִטָּתָהּ; זְמָן רַב עָמְלָה לְהַעֲלוֹת עַל זִכְרוֹנָהּ כֵּיצַד בָּא הָעֲנָק עַל מִטָּתָהּ עַד אֲשֶׁר זָכְרָה לִבְסוֹף, כִּי אֶמֶשׁ הוֹצִיאַתְהוּ מֵאַרְגָּזָהּ וַתֶּרֶב לְהִתְבּוֹנֵן אֵלָיו.

כַּאֲשֶׁר חָפְצָה לָקוּם חָשָׁה כְאֵב גָּדוֹל בְּכָל אֲבָרֶיהָ, אָז שִׁלְּבָה אֶת יָדֶיהָ בְעָמָל רַב וַתִּתְיַפֵּחַ לֵאמֹר:

– בְּשֵׁם אֱלֹהִים, אַל נָא תָבֹא כָעֵת מַחֲלָה עָלָי! שַׁעְתִּי אֵינָהּ פְנוּיָה לָזֶה, כָּעֵת לֹא אוּכָל. הִיא קָצְפָה עַל גְּוִיָּתָהּ הַמִתְרַשֶּׁלֶת לָקוּם, וַתַּכְרַח אֶת עַצְמָהּ בְּכֹחַ רְצוֹן נַפְשָׁהּ הָאַמִּיץ לָרֶדֶת מֵעַל מִטָּתָהּ; אוּלָם מַה גָדְלָה חֶרְדָּתָהּ בִּרְאוֹתָהּ אֶת פָּנֶיהָ בַמַּרְאָה הַקְּטַנָּה, וְהִנֵּה כָל פָּנֶיהָ צָבוּ. "זֶהוּ עָנְשֵׁךְ עַל כִּי שׁוֹטַטְתְּ כָּל לֵיל אֶתְמוֹל וַתָּרוּצִי הֵנָּה וָהֵנָּה וַתֹּאמְרִי לִקְרֹא לָךְ לְעֶזְרָה אֲנָשִׁים רָעִים וְחַטָּאִים. – הִיא הִכְּתָה בְאֶגְרוֹפֶיהָ עַל פָּנֶיהָ הַכּוֹאֲבִים כִּמְיַסֶּרֶת אֶת עַצְמָהּ, אַחֲרֵי כֵן חָבְשָׁה אֶת כָּל פָּנֶיהָ בַּמִּטְפַּחַת וַתֵּלֶךְ אֶל עֲבוֹדָתָהּ.

כַּאֲשֶׁר רָאֲתָה אוֹתָהּ בַּעֲלַת הַבַּיִת, צִוְּתָה אוֹתָהּ כִּי תִשְׁכַּב עַל מִטָּתָהּ; אוּלָם רוֹזֶל חֵרְפָה אוֹתָהּ בְּאָמְרָהּ, כִּי בִצְדִיָּה וּמֵרֹעַ לֵב עָשְׂתָה זֹאת, עַל כִּי יוֹדַעַת הִיא כַּמָּה דְרוּשָׁה עַתָּה עֲבוֹדָתָהּ. יְחֵפֵהפִיָּה הֶחֱרִישָׁה וּבְבוֹאָהּ אֶל הַדִּיר וַתָּבָל לַפָּרָה בָאֵבוּס, קָרָא אֵלֶיהָ קוֹל בָּהִיר וְצוֹהֵל: “שָׁלוֹם לַבֹּקֶר! כָּל כָּךְ חָרוּצָה!”

זֶה הָיָה קוֹלוֹ.

– רַק מְעָט, – עָנְתָה יְחֵפֵהפִיָּה, וַתִּשֹּׁךְ אֶת בְּשָׂרָהּ בְּשִׁנֶּיהָ מֵרֹב כַּעֲסָהּ עַל הַשֵּׁד הַמְקַנֵּא, אֲשֶׁר שִׁנָּה אֶת פָּנֶיהָ בְּרֹב כְּשָׁפָיו עַד לְבִלְתִּי הַכִּיר אוֹתָהּ.

– הֲתִתְוַדַּע כָּעֵת אֵלָיו?

– צָרִיךְ לְחַכּוֹת עוֹד.

וּבְעוֹד הִיא חוֹלֶבֶת אֶת הַפָּרוֹת, שָׁאַל אוֹתָהּ יוֹהַנֶּס שְׁאֵלוֹת שׁוֹנוֹת: אִם הַפָּרוֹת נוֹתְנוֹת הַרְבֵּה חָלָב, וְאִם מוֹכְרִים אֶת הֶחָלָב גַּם לַאֲחֵרִים וּבְכַמָּה הַקָּב, מִי עוֹשֶׂה חֶמְאָה, וְאִם יְנַהֵל מִי שֶׁהוּא סִפְרֵי חֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁל הַהוֹצָאוֹת וְהַהַכְנָסוֹת, וְעוֹד.

יְחֵפֵהפִיָּה רָעָדָה; עַתָּה נִזְדַּמְּנָה לָהּ שְׁעַת כֹּשֶר לְהָסִיר צָרָתָהּ מֵעַל דַּרְכָּהּ, עַתָּה יְכֹלָה הִיא לְגַלּוֹת לְפָנָיו אֶת כָּל מִגְרְעוֹת רוֹזֶל, אוּלָם מֵעֵין כֹּחַ פְּנִימִי עָצַר בַּעֲדָהּ לְבִלְתִּי תֵת דֹּפִי בְרוֹזֶל, כִּי רַק בְּרוֹזֶל לְבַד חָרָה אַפָּהּ, וְאוּלָם שְׁאָר בְּנֵי הַבַּיִת הָיוּ בֶאֱמֶת טוֹבִים וִישָׁרִים. רוּחַ בִּינָתָהּ הִגִּיד לָהּ, כִּי אֶת נַפְשָׁהּ הִיא מְחָרֶפֶת בְּגַלּוֹתָהּ אֶת קְלוֹן בֵּית אֲדוֹנֶיהָ, וַתֶּחְכַּם לְדַבֵּר אֵלָיו, כִּי לֹא נָאֶה לְשִׁפְחָה לְהוֹצִיא מִשְׁפָּט עַל מַעֲשֵׂה אֲדוֹנֶיהָ, וְטוֹבִים הֵם כֻּלָּם, הוֹסִיפָה בְאַהֲבָתָהּ אֶת הָאֱמֶת. כִּי אָמְנָם גַּם רוֹזֶל טוֹבָה, אַף כִּי הָיְתָה נוֹחָה לִכְעֹס וּבִקְשָׁה לְהִשְׂתָּרֵר. עַתָּה עָלָה בְלִבָּהּ, כִּי אִם הָיְתָה מְגַלָּה לְפָנָיו אֶת כָּל מִגְרְעוֹת רוֹזֶל, הָיָה בְוַדַּאי נוֹסֵעַ לוֹ תֵכֶף לְדַרְכּוֹ. עַל יְדֵי זֶה הָיָה נִפְטָר מֵרוֹזֶל, אֲבָל גַּם מֵעֵינֶיהָ הִיא הָיָה נֶעְלָם, עַל כֵּן הִשְׂכִּילָה וַתֹּאמַר:

– כַּנִּרְאֶה, אֲדוֹנִי מָתוּן כַּאֲבוֹתָיו. הֵן אֲדוֹנִי יוֹדֵעַ, כִּי אִי אֶפְשָׁר לְהַכִּיר בֶּהֱמַת מִקְנֶה בְיוֹם אֶחָד; כָּךְ הִיא דַעְתִּי. יֵשֵׁב נָא אֲדֹנִי פֹה יָמִים מִסְפָּר, אָז נִתְוַדַּע גַּם אֲנַחְנוּ שְׁנֵינוּ יוֹתֵר זֶה אֶל זוֹ, אָז תִּגְרֹר מִלָּה אַחַת אֶת הַשֵּׁנִית, וְאִם אוּכַל לְשָׁרֶתְךָ בִּדְבַר מָה לֹא אֶמְנַע אֶת נַפְשִׁי מִזֶּה. אִם כִּי אֵינֶנִּי יוֹדַעַת לָמָּה אֲדֹנִי מַרְבֶּה כָל כָּךְ לִשְׁאֹל.

– הָהּ, עֲרֻמָּה אַתְּ כַּשּׁוּעָל, – אוּלָם מָצָאת חֵן בְּעֵינָי, – קָרָא יוֹהַנֶּס.

יְחֵפֵהפִיָּה רָעֲדָה, עַד כִּי נִרְתְּעָה הַפָּרָה מִפָּנֶיהָ וְכִמְעַט הָפְכָה אֶת סֵפֶל הֶחָלָב.

– וְשָׂכָר טוֹב תְּקַבְּלִי בַעֲמָלֵךְ, – הוֹסִיף יוֹהַנֶּס, וַיָּשֶׁב אֶל כִּיסוֹ אֶת שֶׁקֶל הַכֶּסֶף שְׁכְּבָר הָיָה מוּכָן בְּיָדוֹ.

– עוֹד דָּבָר לִי לְהַגִּיד אֶל אֲדוֹנִי, – הִתְחִילָה יְחֵפֵהפִיָּה שֵׁנִית, וַתָּשֶׂם פָּנֶיהָ אֶל פָּרָה אַחֶרֶת. הַגַּבַּאי שׂוֹנֵא הוּא לַאֲדוֹנִי מִתְּמוֹל שִׁלְשֹׁם, וְלָכֵן יֵדַע אֲדוֹנִי אֵיךְ לְהִתְנַהֵג אִתּוֹ אִם יִכָּנֵס עִמּוֹ בִדְבָרִים.

– אָכֵן, רוֹאֶה אֲנִי כִּי טוֹב לְדַבֵּר אִתָּךְ; אוּלָם רְאִי נָא, פָּנַיִךְ צָבוּ; רֹאשֵׁךְ חָבוּשׁ, אַךְ מְעַט יוֹעִיל לָךְ זֶה, כָּל עוֹד שֶׁאַתְּ הוֹלֶכֶת יְחֵפָה.

– הִסְכַּנְתִּי בָזֶה, – אָמְרָה יְחֵפֵהפִיָּה, – אוּלָם שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע בְּקוֹל אֲדוֹנִי. תּוֹדָה.

קוֹל צְעָדִים נִשְׁמַע מִלְמָעְלָה. – עוֹד נוֹסִיף לְדַבֵּר זֶה אֶל זוֹ, – קָרָא הָעֶלֶם וַיֵּלַךְ.

– רַב תּוֹדוֹת לָכֶן לְחָיַיִם עָבוֹת! – קָרְאָה יְחֵפֵהפִיָּה אַחֲרָיו בְּצֵאתוֹ וַתְּטַפֵּחַ בְּחִבָּה עַל לְחָיֶיהָ הַצָּבוֹת. – עַל יֶדְכֶן אֶפְשָׁר לִי לְדַבֵּר אִתּוֹ, כְּאִלּוּ אֲנִי בְעַצְמִי לֹא הָיִיתִי בְאוֹתוֹ מַעֲמָד, כְּאִלּוּ מִתַּחַת לְמַסְוֶה אֲנִי מְדַבֶּרֶת אִתּוֹ. הֶאָח! מַה טוֹב!

הַשִּׂמְחָה הַפְּנִימִית הֵסִירָה אֶת חֹם הַקַּדַחַת כִּמְעַט, אוּלָם עֲיֵפָה הָיְתָה עַד מְאֹד. רְגָשׁוֹת שֶׁל שִׂמְחָה וָצַעַר אֲחָזוּהָ בִרְאוֹתָהּ אֶת רֹאשׁ הָעֲבָדִים מוֹשֵׁחַ בְזֶפֶת אֶת סַדָּנֵי הָעֲגָלָה וּבְשָׁמְעָהּ כִּי בְדַעְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת לִנְסֹעַ תֵּכֶף עִם הַזָּר הַשָּׂדֶה. הִיא מִהֲרָה לָלֶכֶת אֶל הַמִּטְבָּח, וְשָׁם הִגִּיעוּ לְאָזְנֶיהָ הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הִגִּיד הָאִכָּר אֶל יוֹהַנֶּס: אִם רוֹצֶה אַתָּה, יוֹהַנֶּס, תּוּכַל לִרְכַּב, זֶה יִנְעַם מְאֹד; אַתְּ, רוֹזֶל, תּוּכְלִי לָשֶׁבֶת עִמִּי בְתוֹךְ הָעֲגָלָה, וְאַתָּה, יוֹהַנֶּס, תִּרְכַּב עַל יָדֵינוּ.

– גַּם הָאִכָּרָה תִסַּע אִתָּנוּ יָחַד, – קָרָא יוֹהַנֶּס אַחֲרֵי הַפְסָקָה קְצָרָה.

– אָנֹכִי לֹא אוּכַל לִנְסֹעַ אִתְּכֶם, כִּי עָלַי לְטַפֵּל בַּתִּינוֹק שֶׁעַל בִּרְכַּי, – קָרְאָה הָאִכָּרָה.

– וְגַם אֲנִי אֵינִי רוֹצָה לִנְסֹעַ בִּימוֹת הַחוֹל הַשָּׂדֶה, – הִשְׁלִימָה רוֹזֶל.

– סְעִי נָא, אֲחוֹתִי, עִמָּנוּ, לִכְבוֹד אֹרֵחַ כָּזֶה הָרְשׁוּת בְּיָדֵךְ לָקַחַת לָךְ חֻפְשָׁה לְיוֹם אֶחָד גַּם בִּימוֹת הַחוֹל, – פָּצַר הָאִכָּר בַּאֲחוֹתוֹ, כִּי חָפֵץ כִּי תָבֹא רוֹזֶל יַחַד עִם יוֹהַנֶּס אֶל אִכַּר פּוּרְחָן, לְמַעַן לֹא יַשְׁלֶה אֶת נַפְשׁוֹ בְתִקְוָה לָקַחַת אֶת יוֹהַנֶּס לְחָתָן בְּעַד אַחַת מִבְּנוֹתָיו; וְגַם זֹאת יָדַע, כִּי נְסִיעַת טִיּוּל כָּזֹאת תְּקָרֵב יוֹתֵר אֶת לִבּוֹתֵיהֶם מִבִּקּוּר שְׁמוֹנַת יָמִים בַּבָּיִת.

יוֹהַנֶּס הֶחֱרִישׁ, וְהָאִכָּר דְּחָפוֹ בְצִדּוֹ וַיִּקְרָא בְקוֹל חֲרִישִׁי: פַּתֵּה אַתָּה אוֹתָהּ, אֶפְשָׁר שֶׁבְּקוֹלְךָ תִשְׁמַע יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר בְּקוֹלִי וְתִסַּע עִמָּנוּ.

– לְדַעְתִּי צָדְקָה אֲחוֹתְךָ בִדְבָרֶיהָ, – קָרָא יוֹהַנֶּס בְּקוֹל רָם, – וְטוֹב תַּעֲשֶׂה שֶׁלֹּא תִסַּע בִּימוֹת הַחוֹל הַשָּׂדֶה. אֲנִי אֶרְתֹּם אֶת סוּסִי הַלָּבָן עַל יַד סוּסְךָ, אָז נוּכַל לִרְאוֹת וּלְהִתְבּוֹנֵן בְּלֶכְתָּם זֶה בְצַד זֶה וְלַאֲרֻחַת הָעֶרֶב נָשׁוּב אֶל בֵּיתְךָ, וְאוּלַי גַּם קֹדֶם.

לְשֵׁמַע דִּבְרֵי יוֹהַנֶּס נָשְׁכָה יְחֵפֵהפִיָּה אֶת שְׂפָתֶיהָ, לִמְנֹעַ בְּעַד הַצְּחוֹק מֵהִתְפָּרֵץ הַחוּצָה. – אָמְנָם כֵּן, – אָמְרָה אֶל לִבָּהּ, עוֹד לֹא תְפַשְׂתֶּם אוֹתוֹ בְּרֶסֶן. הוּא לֹא יִתֵּן לְנַהֵג אֶת עַצְמוֹ אֶל כָּל אֲשֶׁר יִהְיֶה רוּחֲכֶם, כְּאִלּוּ כְבָר נָתַן לָכֶם אֶת הַבְטָחָתוֹ וְלֹא יוּכַל עוֹד לַחֲזֹר בּוֹ וְלַהֲשִׁיבָהּ.

הַחֹם בְּקֶרֶב יְחֵפֵהפִיָּה, מֵרֹב חֶדְוָתָהּ וּשְׂשׂוֹנָהּ, גָּדַל מְאֹד עַד כִּי נֶאֶלְצָה לְהָסִיר אֶת מִטְפַּחְתָּהּ מֵעַל פָּנֶיהָ.

יוֹם פְּלָאוֹת הָיָה הַיּוֹם הַהוּא בְּבֵית רוֹדֶל, וְרוֹזֶל סִפְּרָה בִקְצַת תַּרְעֹמֶת עַל דְּבַר הַשְּׁאֵלוֹת הַזָּרוֹת וְהַמְשֻׁנּוֹת אֲשֶׁר שָׁאַל אוֹתָהּ יוֹהַנֶּס, וִיחֵפֵהפִיָּה צָהֲלָה בְקֶרֶב נַפְשָׁהּ פְּנִימָה, כִּי הִשְׂכִּילָה לְהָבִין אֶל מַה תִּרְמֹזְנָה הַשְּׁאֵלוֹת הָאֵלֶּה וְלָמָּה הוּא רוֹצֶה לָדַעַת אֶת כָּל אֵלֶּה, וְכִי כָל אֲשֶׁר תִּשְׁאַל נַפְשׁוֹ נִמְצָא בָהּ. “אוּלָם מַה בֶּצַע בְּכָל אֵלֶּה? הוּא אֵינוֹ מַכִּיר אוֹתָךְ, וְלוּ גַם יַכִּיר אוֹתָךְ, הֲלֹא יְתוֹמָה עֲנִיָּה אַתְּ, מְשָׁרֶתֶת בְּבֵית אֲחֵרִים, לְעוֹלָם לֹא יֵצֵא מִזֶּה דָבָר. הוּא לֹא יַכִּירֵךְ וְלֹא יִשְׁאָלֵךְ”.

בָּעֶרֶב, בְּשׁוּב שְׁנֵי הַגְּבָרִים מִמַּסָּעָם, כְּבָר אֶפְשָׁר הָיָה לָהּ לִיחֵפֵהפִיָּה לְהָסִיר אֶת הַמִּטְפַּחַת מֵעַל מִצְחָהּ, כִּי רָפָה הַכְּאֵב מִמֶּנּוּ, אוּלָם מֵעַל לֶחְיָהּ וְרַקָּתָהּ הַכּוֹאֲבוֹת עוֹד לֹא יָכְלָה לְהָסִיר.

נִדְמָה לָהּ שֶׁיּוֹהַנֶּס אֵינוֹ שָׂם לֵב אֵלֶיהָ כְלָל, לֹא יְדַבֵּר אִתָּהּ וְגַם הַבֵּט לֹא יַבִּיט אֵלֶיהָ. וְאוּלָם כַּלְבּוֹ שָׁהָה אֶצְלָהּ כָּל הָעֶרֶב בַּמִּטְבָּח, הִיא הֶאֱכִילָה אוֹתוֹ לָשֹׂבַע וַתְּלַטְּפֵהוּ וַתְּדַבֵּר אֵלָיו: אִלּוּ יָכֹלְתָּ לְהַגִּיד לוֹ אֶת הַכֹּל, הָיִיתָ מוֹדִיעַ לוֹ אֶת הַכֹּל בֶּאֱמוּנָה.

הַכֶּלֶב שָׂם אֶת רֹאשׁוֹ בְחֵיק יְחֵפֵהפִיָּה וַיַּבֵּט אֵלֶיהָ בְעֵינַיִם מְפִיקוֹת תְּבוּנָה, אַחֲרֵי כֵן הֵנִיעַ אֶת רֹאשׁוֹ, כְּאִלּוּ הָיָה בִרְצוֹנוֹ לֵאמֹר: רַע וָמַר הַדָּבָר, לֹא אוּכַל דַּבֵּר.

וִיחֵפֵהפִיָּה בָאָה אֶל חֲדַר הַיְלָדִים וַתָּשַׁר לָהֶם שִׁירִים שׁוֹנִים, וְגַם אַחֲרֵי אֲשֶׁר כְּבָר נָמוּ שְׁנָתָם לֹא פָסְקָה מִלָּשִׁיר אֶת שִׁירוֹתֶיהָ הַשּׁוֹנוֹת, אוּלָם בְּיוֹתֵר שָׁרָה אֶת שִׁירַת הַוַּלְסָה, אֲשֶׁר רָקְדָה עִם יוֹהַנֶּס. יוֹהַנֶּס הִזְקִיף אֶת אָזְנָיו מִדֵּי פַעַם בְּפַעַם וַיַּקְשֵׁב נָבוֹךְ וּבְדַבְּרוֹ לֹא הָיְתָה רוּחוֹ אִתּוֹ. רוֹזֶל נִכְנְסָה אֶל חֲדַר הַיְלָדִים וַתְּצַו אֶת יְחֵפֵהפִיָּה לְהַחֲרִישׁ.

בְּשָׁעָה מְאֻחֶרֶת בַּלַּיְלָה, כַּאֲשֶׁר שָׁאֲבָה יְחֵפֵהפִיָּה מַיִם בְּעַד מָרַן הַשְּׁחוֹרָה וַתֵּלֶךְ אֶל בֵּית הוֹרֶיהָ וּדְלִי מָלֵא מַיִם בְּיָדֶיהָ, פָּגַשׁ אוֹתָהּ יוֹהַנֶּס, בְּדַרְכּוֹ אֶל בֵּית הַמִּשְׁתֶּה. הִיא קָרְאָה בְקוֹל כָּבוּשׁ: – שָׁלוֹם!

– הֶאָח, הַאַתְּ הִנָּךְ פֹּה? – שָׁאַל יוֹהַנֶּס, – וּלְאָן בִּדְלִי הַמָּיִם?

– אֶל מָרַן הַשְּׁחוֹרָה.

– מִי הִיא?

– אִשָּׁה עֲנִיָּה שׁוֹכֶבֶת עַל עֶרֶשׂ דְּוָי.

– הֵן רוֹזֶל אָמְרָה כִּי אֵין כָּל עֲנִיִּים בַּכְּפָר הַזֶּה!

– הָהּ, אֵל אֱלֹהִים, רַב יוֹתֵר מִדָּי; אוּלָם רוֹזֶל אָמְרָה זֹאת בְּוַדַּאי, כִּי חוֹשֶׁבֶת הִיא כִּי חֶרְפָּה הִיא לַכְּפָר. אוּלָם נְדִיבַת לֵב הִיא, יַאֲמִין לִי אֲדוֹנִי, חוֹנֶנֶת וְנוֹתֶנֶת.

– סַנֵּיגוֹר טוֹב אָתְּ. אוּלָם אַל תַּעַמְדִּי בָדֶּרֶךְ וּדְלִי כָבֵד בְּיָדֵךְ. הַאוּכַל לָלֶכֶת אִתָּךְ?

– מַדּוּעַ לֹא?

– צָדַקְתְּ, כָּל רָעָה לֹא תְאֻנֶּה אֵלַיִךְ, כִּי שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָם נִזּוֹקִים. וּמִפָּנַי אֵין לָךְ לִירֹא כְלָל.

– אֵינִי יְרֵאָה מִפְּנֵי אִישׁ, כָּל שֶׁכֵּן מִפְּנֵי אֲדוֹנִי. הַיּוֹם נוֹכַחְתִּי, כִּי אִישׁ טוֹב אָתָּה.

– בַּמֶּה?

– כִּי יְעַצְתַּנִי בַמֶּה לְהָסִיר אֶת הַכְּאֵב מִפָּנָי; וַעֲצַת אֲדוֹנִי הוֹעִילָה. הִנֵּה נָעַלְתִּי נַעֲלָיִם.

– טוֹב אַתְּ עוֹשָׂה בְשָׁמְעֵךְ לַעֲצַת מְיַעֲצַיִךְ, – קָרָא יוֹהַנֶּס בְּקוֹרַת רוּחַ, וְהַכֶּלֶב הִתְבּוֹנֵן, כַּנִּרְאֶה, אֶל קוֹרַת הָרוּחַ הַשּׁוֹכֶנֶת עַל פְּנֵי יְחֵפֵהפִיָּה, כִּי קָפַץ אֵלֶיהָ וַיָּלָק אֶת כַּף יָדָהּ הַפְּנוּיָה.

– בֹּא הֵנָּה, לוּקְס, – פָּקַד יוֹהַנֶּס.

– הַנִּיחָה לוֹ אֲדוֹנִי, – קָרְאָה יְחֵפֵהפִיָּה, – אוֹהֲבִים נֶאֱמָנִים אֲנַחְנוּ, הוּא הָיָה הַיּוֹם אֶצְלִי בַמִּטְבָּח, הַכְּלָבִים אוֹהֲבִים אוֹתִי וְאֶת אָחִי.

– הֲגַם אָח יֵשׁ לָךְ?

– כֵּן, וּבָזֶה חָפַצְתִּי לְבַקֵּשׁ אֶת אֲדוֹנִי, כִּי יִקַּח לוֹ אֶת אָחִי לְעֶבֶד וּלְמִצְוָה רַבָּה תֵחָשֵׁב לוֹ; עֶבֶד נֶאֱמָן יִהְיֶה לַאֲדוֹנִי כָּל יְמֵי חַיָּיו.

– אַיֵּה אָחִיךְ?

– שָׁם בַּיַּעַר, עוֹשֶׂה פֶחָמִים הוּא לְעֵת עָתָּה.

– אֲבָל קָטֹן הוּא הַיַּעַר אֲשֶׁר לָנוּ, וְכָל מִפְחָם אֵין אֶצְלֵנוּ, בּוֹקֵר דָּרוּשׁ לָנוּ יוֹתֵר.

– גַּם אֶת הָעֲבוֹדָה הַזֹּאת יִלְמַד, עַתָּה הִגַּעְנוּ אֶל הַבָּיִת.

– אָנֹכִי אֲחַכֶּה לָךְ עַד אֲשֶׁר תֵּצֵאִי, – קָרָא יוֹהַנֶּס – וִיחֵפֵהפִיָּה נִכְנְסָה הַבַּיְתָה לְהַעֲמִיד אֶת דְּלִי הַמַּיִם, לַעֲרֹךְ אֶת הָאֵשׁ וְלַהֲפֹךְ אֶת מִטַּת מָרַן הַחוֹלָה.

בְּצֵאתָהּ מָצְאָה עוֹד אֶת יוֹהַנֶּס הָעוֹמֵד וּמְחַכֶּה לָהּ. הַכֶּלֶב קָפַץ לִקְרָאתָהּ וּזְמָן רַב עָמְדָה עַל יַד יוֹהַנֶּס אֵצֶל הָעֻזְרָד הַלּוֹחֵשׁ בְּקוֹל כָּל כָּךְ חֲרִישִׁי וּמֵנִיעַ בַּעֲנָפָיו, וּשְׁנֵיהֶם שׂוֹחֲחוּ בֵינֵיהֶם עַל עִנְיָנִים שׁוֹנִים, וְיוֹהַנֶּס הִגִּיד אֶת שִׁבְחָהּ וַיְהַלֵּל אֶת חָכְמַת לִבָּהּ וַיֹּאמַר: “אִם יֵשׁ אֶת נַפְשֵׁךְ לַעֲזֹב אֶת מְקוֹמֵךְ וּלְשָׁרֵת בְּבַיִת אַחֵר הִנְנִי לָקַחַת אוֹתָךְ אֶל בֵּיתֵנוּ, כִּי אַךְ בָּךְ תִּמְצָא נֶפֶשׁ אִמִּי נַעֲרָה כִלְבָבָהּ וּכְחֶפְצָהּ.”

– זֶהוּ הַשֶּׁבַח הַיּוֹתֵר נִכְבָּד, אֲשֶׁר יוּכַל הָאָדָם לְהַגִּיד בְּאָזְנָי, – עָנְתָה יְחֵפֵהפִיָּה, – בְּיָדִי נִמְצְאָה עוֹד מַזְכֶּרֶת אֲשֶׁר קִבַּלְתִּי בְיַלְדוּתִי מֵאֵת אֵם אֲדוֹנִי. וַתְּסַפֵּר לוֹ אֶת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבְּרָה אָז אִמּוֹ אֵלֶיהָ, וְכַאֲשֶׁר הֵעִירָה יְחֵפֵהפִיָּה, שֶׁדָּמִי אָחִיהָ לֹא יֹאבֶה סְלֹחַ לְאִכָּרַת לַנְדְפְרִיד עַל אֲשֶׁר לֹא קִיְּמָה אֶת הַבְטָחָתָהּ לִשְׁלֹחַ לוֹ זוּג מִכְנְסֵי עוֹר, שָׂחֲקוּ שְׁנֵיהֶם מִטּוֹב לֵב, וְיוֹהַנֶּס קָרָא:

– מִיָּדִי יְקַבְּלֵם.

וַיֵּלְכוּ וַיְשׁוֹטְטוּ עוֹד בַּכְּפָר, וְיוֹהַנֶּס הוֹשִׁיט לָהּ אֶת יָדוֹ וַיְבָרְכָהּ לְשָׁלוֹם.

יְחֵפֵהפִיָּה חָפְצָה לְהַגִּיד לוֹ, כִּי כְבָר הוֹשִׁיט לָהּ פַּעַם אֶת יָדוֹ, אוּלָם נִבְהֲלָה מֵחֶפְצָהּ זֶה וְלֹא אָמָרָה. וַתֵּלֶךְ וַתָּבֹא אֶל בֵּית אֲדוֹנֶיהָ בְּלִי לַעֲנוֹת לוֹ עַל בִּרְכָּתוֹ. וְיוֹהַנֶּס שָׂם פְּעָמָיו נָבוֹךְ וְשָׁקוּעַ בְּהַרְהוֹרִים אֶל בֵּית הַמָּלוֹן “תַּרְנְגֹל־הַבָּר”.

מִמָּחֳרַת הַבֹּקֶר וְהִנֵּה לְחָיֶיהָ הַצָּבוֹת הִבְרִיאוּ וַתָּשֹׁבְנָה לִהְיוֹת כְּבָרִאשׁוֹנָה, וּמֵעוֹלָם לֹא נִשְׁמְעוּ בַבַּיִת הַזֶּה קוֹל מִצְהֲלוֹת עַלִּיזִים, גַּם בַּבַּיִת גַּם בֶּחָצֵר, גַּם בַּדִּיר, בָּרֶפֶת וּבַגֹּרֶן כַּאֲשֶׁר בַּיּוֹם הַהוּא. וְהַיּוֹם הֻטַּל עַל יוֹהַנֶּס לְהַגִּיד גָּלוּי אֶת דַּעְתּוֹ. הָאִכָּר רוֹדֶל לֹא חָפֵץ עוֹד יוֹתֵר לְהַאֲרִיךְ אֶת תּוֹחֶלֶת אֲחוֹתוֹ, לְבִלְתִּי תֵּת לַבְּרִיּוֹת לְרַנֵּן אַחֲרֶיהָ אִם לֹא יֵצֵא כָל דָּבָר לַפֹּעַל.

כִּמְעַט כָּל הַיּוֹם יָשַׁב יוֹהַנֶּס בַּחֲדַר רוֹזֶל. הִיא תָפְרָה כְתֹנֶת גָּבֶר. לִפְנוֹת עֶרֶב בָּאוּ חוֹתֵן הָאִכָּר וְאִשְׁתּוֹ וְעוֹד רֵעִים וִידִידִים. הַיּוֹם יִהְיֶה הָאוֹת הַזֶּה.

בַּמִּטְבָּח נִשְׁמַע קוֹל הַצָּלִי בְהִצָּלוֹתוֹ, גִּזְרֵי עֲצֵי הָאֹרֶן הֵרִיעוּ וּלְחָיֵי יְחֵפֵהפִיָּה בָעֲרוּ מֵאֵשׁ הָאָח וּמֵאֵשׁ לִבָּהּ בְּקִרְבָּהּ. קְרַפֶּנְזַכֶּר יָצָא וּבָא מִדֵּי פַעַם בְּפַעַם, עָלָה מַעְלָה וְיָרַד מַטָּה כְּטָרוּד בְּעֵסֶק נִכְבָּד. הוּא הִתְנַהֵג כְּבֶן בַּיִת וַיְעַשֵּׁן מִתּוֹךְ מִקְטֶרֶת הָאִכָּר רוֹדֶל.

– אִם כֵּן אֵפוֹא הָחְלַט הַדָּבָר! – הִתְיַפְּחָה יְחֵפֵהפִיָּה בְקֶרֶב נַפְשָׁהּ.

אָתָא לַיְלָה, נֵרוֹת רַבִּים דָּלְקוּ בַבָּיִת. רוֹזֶל הִתְהַלְּכָה, מְקֻשָּׁטָה וַעֲדוּיָה בְּכָל פְּאֵר, מֵהַבַּיִת אֶל הַמִּטְבָּח וְלֹא יָדְעָה מַה לַעֲשׂוֹת. אִשָּׁה זְקֵנָה אַחַת, שֶׁשֵּׁרְתָה לְפָנִים בָּעִיר בְּתוֹר מְבַשֶּׁלֶת, הוּבְאָה אֶל הַמִּטְבָּח לַעֲזֹר בַּהֲכָנַת הַתַּבְשִׁילִים. הַכֹּל הָיָה מוּכָן לִסְעֻדָּה.

וְהִנֵּה פָנְתָה הָאִכָּרָה הַצְּעִירָה אֶל יְחֵפֵהפִיָּה וַתֹּאמַר: עֲלִי וְלִבְשִׁי אֶת בִּגְדֵי הֶחָג.

– לָמָּה?

– עָלַיִךְ לְקַבֵּל פְּנֵי הָאוֹרְחִים, תְּקַבְּלִי מָנָה יָפָה בִשְׁעַת הַפְּרֵדָה.

– רוֹצָה אֲנִי לְהִשָּׁאֵר בַּמִּטְבָּח.

– אַל נָא תַמְרִי אֶת פִּי, מַהֲרִי וַעֲשִׂי כַאֲשֶׁר צִוִּיתִיךְ.

אַמְרֵי הָלְכָה אֶל חַדְרָהּ וַתֵּשֶׁב לָהּ עֲיֵפָה וִיגֵעָה עַל אַרְגָּזָהּ וַתְּנַמְנֵם רָגַע; צַר הָיָה לָהּ עַד מְאֹד, – אִלּוּ הָיְתָה יְכֹלָה לְהֵרָדֵם תַּרְדֵּמַת מָוֶת וּלְבִלְתִּי קוּם עוֹד לְעוֹלָם. אוּלָם הַחוֹבָה הַמֻּטֶּלֶת עָלֶיהָ קוֹרְאָה לָהּ וְכִמְעַט בָּא לְיָדָהּ שִׂמְלַת הַחַג הָרִאשׁוֹנָה שֶׁלָּהּ לָבְשָׁה אוֹתָהּ רוּחַ גִּיל, וְאַדְמִימוּת שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם אֲשֶׁר שָׁלְחָה קֶרֶן אוֹר הַחַדְרָה רָעֲדָה עַל לְחָיֶיהָ הָאֲדֻמּוֹת. “לִבְשִׁי בִגְדֵי חַגֵּךְ!” – רַק שִׂמְלָה אַחַת לָהּ, זֹאת הַשִּׂמְלָה אֲשֶׁר לָבְשָׁה בְצֵאתָהּ בִּמְחוֹלוֹת שָׁם בְּאֶנְדְּרִינְגֶן, וְכָל רִשְׁרוּשׁ וְרִשְׁרוּשׁ שֶׁל הַשִּׂמְלָה הִשְׁמִיעַ שִׂיחָה וְזֵכֶר מְחוֹל הַוַּלְסָה אֲשֶׁר רָקְדָה אָז; אוּלָם כִּמְעַט פָּרַשׂ הַלַּיְלָה אֶת כְּנָפָיו הַשְּׁחוֹרוֹת עַל הָאָרֶץ וְאַמְרֵי קָשְׁרָה אֶת קִשּׁוּרֶיהָ בַאֲפֵלָה, גָּז חִישׁ כָּל שְׂשׂוֹנָהּ וְחֶדְוָתָהּ, וַתֹּאמֶר אֶל נַפְשָׁהּ, כִּי רַק לִכְבוֹד יוֹהַנֶּס שָׂמָה אֶת בְּגָדֶיהָ הַחֲמוּדוֹת עָלֶיהָ; וּלְבַעֲבוּר הַרְאוֹת לוֹ עַד כַּמָּה הִיא מוֹקִירָה אֵת כָּל אֲשֶׁר בָּא לָהּ מִידֵי הוֹרָיו, קָשְׁרָה לָאַחֲרוֹנָה גַם אֶת הָעֲנָק אֲשֶׁר קִבְּלָה מֵאִמּוֹ.

מְקֻשָּׁטָה בְתַכְשִׁיטֶיהָ אֵלֶּה כְּמוֹ אָז בְּעֵת הַמְּחוֹלוֹת בְּאֶנְדְּרִינְגֶן יָרְדָה יְחֵפֵהפִיָּה מֵעַל מַעֲלוֹת חַדְרָהּ.

– מַה זֹאת? לָמָּה לָבַשְׁתְּ אֶת בְּגָדַיִךְ הַחֲמוּדוֹת? – צָעֲקָה רוֹזֶל בְּחֵמָה וּבְסַעֲרַת נֶפֶשׁ, עַל כִּי הֶחָתָן מִתְמַהְמֵהַּ כָּל כָּךְ לָבֹא. – לָמָּה שַׂמְתְּ כָּל עָדְיֵךְ עָלַיִךְ? הֲכָזֹאת תְּקַשֵּׁט שִׁפְחָה וְתַעֲדֶה אֶת חֶלְיָתָהּ וּרְבִיד הַצַּוָּאר וּמַטְבֵּעַ לְמַזְכֶּרֶת? הִתְנַצְּלִי עֶדְיֵךְ כְּרָגַע!

– לֹא, לֹא אָסִיר אֶת עֶדְיִי מֵעָלָי, כִּי מַתָּנָה הִיא לִי מֵאִמּוֹ, בִּהְיוֹתִי עוֹד יַלְדָּה קְטַנָּה, וְאֶת הַשִּׂמְלָה הַזֹּאת לָבַשְׁתִּי כַאֲשֶׁר רָקַדְנוּ יַחַד בִּהְיוֹתֵנוּ בְּאֶנְדְּרִינְגֶן.

קוֹל נְפִילָה נִשְׁמַע מֵעַל הַמַּעֲלוֹת, אוּלָם אִישׁ לֹא שָׂם לֵב לָזֶה, כִּי רוֹזֶל צָעֲקָה בְכָל מַאֲמַצֵּי כֹחָהּ.

– כָּכָה אַתְּ עוֹשָׂה לִי, מְכַשֵּׁפָה אֲרוּרָה וְנִתְעָבָה, לוּלֵא אֲנַחְנוּ שֶׁהֲרִימוֹנוּךְ מֵאַשְׁפַּתּוֹת אָכֹל אָכַל הָרִקָּבוֹן אֶת בְּשָׂרֵךְ, הֲלִגְזֹל אֶת חֲתָנִי מִמֶּנִּי אַתְּ אוֹמָרֶת?"

– אַל נָא תִקְרְאִי אוֹתוֹ בְשֵׁם “חָתָן” בְּטֶרֶם תֵּדְעִי הַדָּבָר, – עָנְתָה אַמְרֵי בְקוֹל מְעֹרָב מֵרְגָשׁוֹת שׁוֹנִים, וְהַמְבַשֶּׁלֶת הַזְּקֵנָה קָרְאָה מִתּוֹךְ הַמִּטְבָּח: “צָדְקוּ דִבְרֵי יְחֵפֵהפִיָּה, אֵין קוֹרְאִין לַתִּינוֹק בִּשְׁמוֹ בְטֶרֶם יַטְבִּילוּהוּ, מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה.”

אַמְרֵי צָחֲקָה וְרוֹזֶל צָעָקָה:

– לָמָּה תִצְחָקִי?

– הַאֶתְיַפֵּחַ? – אָמְרָה יְחֵפֵהפִיָּה, אָמְנָם יֵשׁ לִי יְסוֹד לָזֶה, אוּלָם אֵינִי רוֹצָה.

– חַכִּי, אָנֹכִי אַרְאֶה לָךְ אֶת הַמֻּטָּל עָלָיִךְ! – צָעֲקָה רוֹזֶל בְּקוֹל נִחָר: “הִנֵּה!” וּבְדַבְּרָהּ הִפִּילָה אֶת יְחֵפֵהפִיָּה לָאָרֶץ וַתַּךְ אוֹתָהּ בְּפָנֶיהָ.

– הִנְנִי וְאַפְשִׁיט אֶת שִׂמְלוֹתַי הַחֲמוּדוֹת, הַרְפִּי מִמֶּנִּי! – צָעֲקָה יְחֵפֵהפִיָּה, אוּלָם עוֹד בְּטֶרֶם תְּכַלֶּה יְחֵפֵהפִיָּה אֶת דְּבָרֶיהָ רָפְתָה רוֹזֶל מִמֶּנָּה, כִּי פִתְאֹם צָמַח יוֹהַנֶּס וַיִּתְיַצֵּב לִפְנֵיהֶן.

פָּנָיו הָיוּ חִוְּרִים כִּפְנֵי מֵת, שְׂפָתָיו רָעֲדוּ, וְאַף הֶגֶה לֹא יָכֹל לְהוֹצִיא מִפִּיו וְרַק הִנִּיחַ אֶת יָדוֹ כְמֵגֵן עַל יְחֵפֵהפִיָּה הַכּוֹרַעַת עוֹד עַל הָרִצְפָּה.

יְחֵפֵהפִיָּה הָיְתָה הָרִאשׁוֹנָה אֲשֶׁר שָׁבָה רוּחָהּ אֵלֶיהָ וַתֹּאמַר: יַאֲמִין לִי, יוֹהַנֶּס, מֵעוֹלָם לֹא עָשְׂתָה כָזֹאת, אַף פַּעַם בְּכָל יְמֵי חַיֶּיהָ, וְרַק אֲנִי, אֲנִי גָרַמְתִּי לָזֶה…

– כֵּן, אַתְּ גָּרַמְתְּ, וְאִתִּי תָבֹאִי! אִתִּי תֵלְכִי, וְשֶׁלִּי תִהְיִי! הֲתֹאבִי לָלֶכֶת אַחֲרָי? מְצָאתִיךְ וְלֹא בִקַּשְׁתִּיךְ! עַתָּה תִשָּׁאֲרִי עִמָּדִי, אִשְׁתִּי אָתְּ. כָּךְ הָיָה רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם.

מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר יַבִּיט עַתָּה אֶל עֵינֵי יְחֵפֵהפִיָּה!

אֲבָל מֵעוֹלָם לֹא זָכָה עוֹד אִישׁ לִרְאוֹת אֶת בְּרַק הַשָּׁמַיִם לְכָל הֲדָרוֹ, וְאִם גַּם חַכֵּה יְחַכֶּה לוֹ, כִּי עֵינָיו תִּכְהֶינָה; יֵשׁ בָּרָק אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן בְּעֵין הָאָדָם, אוּלָם לְעוֹלָם לֹא תְשׁוּרֵהוּ עֵין יְלוּד אִשָּׁה. יֵשׁ רְחָשִׁים בְּרוּחַ הָאָדָם, אֲשֶׁר לֹא יִתָּפְשׂוּ לְעוֹלָם; דוֹאִים הֵם עַל פְּנֵי תֵבֵל וְאֵינָם נִתָּנִים לְהִתָּפֵשׂ.

בְּרַק גִּיל, אֲשֶׁר יַבְרִיק בְּתוֹךְ עֵין הָאָדָם בְּהִפָּתֵחַ הַשָּׁמַיִם, הִבְרִיק עַל פְּנֵי אַמְרֵי, וְאַמְרֵי כִּסְּתָה אֶת פָּנֶיהָ בִשְׁתֵּי יָדֶיהָ, וְהַדְּמָעוֹת נִגְּרוּ מִבֵּין אֶצְבְּעוֹתֶיהָ. יוֹהַנֶּס שָׂם יָדוֹ עָלֶיהָ.

כָּל הַקְּרוּאִים קָרְבוּ וַיַּבִּיטוּ וַיִּשְׁתּוֹמָמוּ.

– מַה זֶה הָיָה לִיחֵפֵהפִיָּה? מַה זֶה קָרָה אוֹתָהּ? – רָעַם הָאִכָּר רוֹדֶל.

– יְחֵפֵהפִיָּה שְׁמֵךְ? – צָהַל יוֹהַנֶּס וַיִּצְחַק בְּקוֹל גָּדוֹל וָעֹז וַיּוֹסֶף לִקְרֹא: עַתָּה בֹאִי עִמָּדִי. הֲתַחְפְּצִי בִי? אִמְרִי בְפֶה מָלֵא, בִּפְנֵי עֵדִים, וְהֵם יָקִימוּ אֶת בְּרִיתֵנוּ. אִמְרִי “הֵן” וְרַק הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינֵינוּ.

– הֵן, וְרַק הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינֵינוּ! קָרְאָה יְחֵפֵהפִיָּה וַתִּפֹּל עַל צַוָּארוֹ.

– טוֹב אֵפוֹא, הוֹצִיאֶנָּה תֵכֶף מִבֵּיתִי! – צָעַק הָאִכָּר רוֹדֶל וְקֶצֶף נִזָּה מִפִּיו.

– פְּקֻדָּתְךְ זֹאת אַךְ לְמוֹתָר הִיא, וַאֲנִי מַבִּיעַ לְךָ, רֵעִי וְדוֹדִי, אֶת תּוֹדָתִי מִקֶּרֶב לֵב עָמֹק בְּעַד הַחֶסֶד אֲשֶׁר גְּמַלְתָּנִי; אִם יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ לָבֹא אֶל בֵּיתִי, אֶגְמֹל לְךָ כִּגְמוּלֶךָ. אַחֲרֵי כֵן אָחַז אֶת רֹאשׁוֹ בִשְׁתֵּי יָדָיו וַיִּקְרָא: אֲדֹנָי אֱלֹהִים! מָה רַבּוּ חֲסָדֶיךָ! מַה תִּרְבֶּה שִׂמְחַת אִמִּי וּמַה תִּגְדַּל עֲלִיצוּת לִבָּהּ!

– עֲלִי אֶל חַדְרֵךְ, יְחֵפֵהפִיָּה, וּקְחִי אֶת אַרְגָּזֵךְ אִתָּךְ, – הִרְעִים הָאִכָּר רוֹדֶל, – אַל יִשָּׁאֵר דָּבָר מִשֶּׁלָּךְ בְּבֵיתִי.

– כֵּן יֵעָשֶׂה, אִם גַּם לֹא תַרְעִים בְּקוֹלְךָ נוֹרָאוֹת, – עָנָה יוֹהַנֶּס, – הָבָה נֵלְכָה יָחַד, יְחֵפֵהפִיָּה; הַגִּידִי לִי אֶת שְׁמֵךְ!

– אַמְרֵי שְׁמִי!

– כְּבָר הִצִּיעוּ לְפָנַי שִׁדּוּךְ עִם עַלְמָה אַחַת שֶׁשְּׁמָהּ אַמְרֵי, הֲלֹא הִיא הַנְּסִיכָה שֶׁל שׁוּמָן, וְאַתְּ תְּהִי לִי הַנְּסִיכָה שֶׁל מֶלַח. הֶאָח! רוֹצֶה אֲנִי לִרְאוֹת אֶת חַדְרֵךְ, אֲשֶׁר חָיִית שָׁם עַד עָתָּה; וְאוּלָם אֲנִי אֲבִיאֵךְ אֶל בַּיִת גָּדוֹל.

הַכֶּלֶב הִסְתּוֹבֵב בְּכָל הָעֵת הַהִיא מִסָּבִיב לָאִכָּר רוֹדֶל וְשַׂעֲרוֹת גַּבּוֹ זְקוּפוֹת כְּמַסְמֵרוֹת, כִּי הִכִּיר אֵפוֹא, כִּי נָכוֹן רוֹדֶל לְהִתְנַפֵּל עַל יוֹהַנֶּס וְלָשִׂים מַחֲנָק לְצַוָּארוֹ, וְרַק בַּעֲלוֹת יוֹהַנֶּס וִיחֵפֵהפִיָּה עַל הַמַּעֲלוֹת הָלַךְ גַּם הוּא אַחֲרֵיהֶם.

יוֹהַנֶּס עָזַב אֶת הָאַרְגָּז בַּחֲדַר יְחֵפֵהפִיָּה, עַל כִּי לֹא הָיָה בִיכָלְתּוֹ לְחָבְשֵׁהוּ עַל סוּסוֹ, וְאֶת כָּל רְכוּשָׁהּ שָׂם בַּשַּׂק אֲשֶׁר נָחֲלָה מֵאֵת אָבִיהָ, וְאַמְרֵי סִפְּרָה לוֹ אֶת הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מָצְאָה אֶת הַשַּׂק מִיּוֹם הֱיוֹתוֹ וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה. כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נִדְחַק אֶל תּוֹךְ רֶגַע אֶחָד וַיְהִי לְפֶלֶא שֶׁל אֶלֶף שָׁנִים. יְחֵפֵהפִיָּה הִבִּיטָה מִשְׁתּוֹמֶמֶת בְּשָׁמְעָהּ אֶת צַהֲלַת יוֹהַנֶּס הָאוֹחֵז אֶת סֵפֶר הַכְּתִיבָה שֶׁלָּהּ מִימֵי יַלְדוּתָהּ וְקוֹרֵא בְחֶדְוָה גְלוּיָה: הֶאָח, אֶת הַסֵּפֶר הַזֶּה אָבִיא אֶל אִמִּי, לִבָּהּ נִבָּא לָהּ, עוֹד לֹא פַסּוּ נִפְלָאוֹת מִן הָאָרֶץ.

יְחֵפֵהפִיָּה לֹא שָׁאֲלָה עוֹד דָּבָר. הַאִם לֹא נִפְלָאוֹת רָאוּ עֵינֶיהָ הַיּוֹם. וּכְמוֹ יָדְעָה כִּי רוֹזֶל תַּעֲקֹר תֵּכֶף אֶת הַפְּרָחִים וְתַשְׁלִיךְ אוֹתָם הַחוּצָה הֶעֱבִירָה אֶת חֶלְקַת יָדָהּ עֲלֵיהֶם בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה. אַחֲרֵי כֵן יָרְדָה עִם יוֹהַנֶּס מֵעַל הַמַּעֲלוֹת, וּבְרֶגַע שֶׁאָמְרָה לַעֲזֹב אֶת הַבַּיִת לָחֲצָה יַד חַמָּה אֶת יָדָהּ בְּחֶשְׁכַּת הַלָּיְלָה. זֹאת הָיְתָה יַד אִכָּרַת רוֹדֶל הַצְּעִירָה אֲשֶׁר בָּאָה לְבָרֵךְ אֶת אַמְרֵי בְּצֵאתָהּ.

כַּאֲשֶׁר דָּרְכוּ רַגְלֵי יְחֵפֵהפִיָּה עַל הַמִּפְתָּן וַתָּשֶׂם אֶת יָדָהּ עַל מְזוּזַת הַדֶּלֶת, אֲשֶׁר נִשְׁעֲנָה עָלֶיהָ לְעִתִּים כָּל כָּךְ קְרוֹבוֹת וַתִּשְׁגֶּה בַחֲלוֹמוֹתֶיהָ וְדִמְיוֹנוֹתֶיהָ, קָרְאָה לֵאמֹר: יִגְמֹל נָא הָאֱלֹהִים לְיוֹשְׁבֵי הַבַּיִת הַזֶּה בְעַד כָּל הַטּוֹב אֲשֶׁר גְמָלוּנִי וְיִסְלַח לָהֶם אֶת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשׂוּ לִי! אוּלָם כִּמְעַט הִרְחִיקָה לָלֶכֶת צְעָדִים אֲחָדִים קָרְאָה בְקוֹל חֲרָדָה: "אֲהָהּ אֱלֹהִים, הֲלֹא שָׁכַחְתִּי אֶת כָּל נְעָלָי; הִנֵּה הֵן עוֹמְדוֹת עַל הַמַּדָּף. – וְכִמְעַט קָרְאָה אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וּמִבַּעַד לַחַלּוֹן הַפָּתוּחַ נָפְלוּ נְעָלֶיהָ לָאָרֶץ.

– רוּצִי בָהֵן לָעֲזָאזֵל! – קָרָא קוֹל עָמֹק מִבַּעַד לַחַלּוֹן, קוֹל רוֹזֶל.

יְחֵפֵהפִיָּה אָסְפָה אֶת נְעָלֶיהָ וַתִּשָּׂאֵן יַחַד עִם יוֹהַנֶּס, הֶעָמוּס שַׂק עַל גַּבּוֹ, אֶל בֵּית הַמָּלוֹן.

הַיָּרֵחַ הֵאִיר בְּאוֹר בָּהִיר, דּוּמִיָּה שַׁאֲנַנָּה שָׂרְרָה בַכְּפָר.

יְחֵפֵהפִיָּה לֹא חָפְצָה לְהִשָּׁאֵר בְּבֵית־הַמָּלוֹן.

– וְאָנֹכִי רוֹצֶה לַעֲזֹב אֶת הַכְּפָר עוֹד בַּלַּיְלָה הַזֶּה, – קָרָה¹⁰ יוֹהַנֶּס.

– רוֹצָה אֲנִי לָלוּן עִם מָרַן, – עָנְתָה יְחֵפֵהפִיָּה, שָׁם בֵּית הוֹרַי, וְאַתָּה תַשְׁאִיר פֹּה עִמָּדִי אֵת כַּלְבֶּךָ. הָבָה, לוּקְס, אַתָּה תִהְיֶה עִמָּדִי? יְרֵאָה אֲנִי שֶׁלֹּא יַעֲשׂוּ לִי רָעָה אִם אֶשָׁאֵר פֹּה עוֹד בַּלַּיְלָה הַזֶּה.

– אָנֹכִי אֶעֱמֹד עַל הַמִּשְׁמָר לִפְנֵי הַבָּיִת, – קָרָא יוֹהַנֶּס, אוּלָם טוֹב יוֹתֵר כִּי נֵצֵא מִזֶּה; מַה לָךְ עוֹד פֹּה?

– עָלַי לָלֶכֶת קֹדֶם כֹּל אֶל מָרַן. כְּאֵם הָיְתָה לִי תָמִיד וַאֲנִי לֹא רְאִיתִיהָ עוֹד הַיּוֹם וְלֹא יָכֹלְתִּי לַהֲפֹךְ מִשְׁכָּבָהּ בְּחָלְיָהּ. אֲהָהּ, אֲדֹנָי, מַה יֵצַר לִי לַעֲזֹב אוֹתָהּ לְבַדָּהּ. אוּלָם מַה לַעֲשׂוֹת? בֹּאָה וּלְכָה אִתִּי אֵלֶיהָ.

שְׁלוּבֵי יָד הָלְכוּ שְׁנֵיהֶם דֶּרֶךְ הַכְּפָר הַנִּרְדָּם אֲשֶׁר הִפִּיל עָלָיו הַיָּרֵחַ אֶת נָגְהוֹ. בְּהַגִּיעָם לֹא הַרְחֵק מִבֵּית הוֹרֶיהָ עָמְדָה יְחֵפֵהפִיָּה מִלֶּכֶת וַתִּקְרָא: הֲרוֹאֶה אָתָּה? פֹּה בַּמָּקוֹם הַזֶּה, נָתְנָה לִי אִמְּךָ אֶת הָעֲנָק וְגַם נְשִׁיקָה.

– אִם כֵּן אֵפוֹא, הֵא לָךְ עוֹד אַחַת וְעוֹד אֶחָת.

וְהַנֶּאֱהָבִים חִבְּקוּ זֶה אֶת זוֹ. הָעֻזְרָדִים הִשְׁמִיעוּ קוֹל שָׁאוֹן וּמִתּוֹךְ הַיַּעַר נִשְׁמַע קוֹל הַזָּמִיר.

– כָּכָה, עַתָּה רַב לָנוּ, רַק עוֹד נְשִׁיקָה אַחַת, אַחֲרֵי כֵן תִּכָּנֵס אִתִּי אֶל מָרַן, הֶאָח, אֵל אֱלֹהִים גְּדוֹלִים! מַה תָּגֵל נַפְשָׁהּ וּמַה תִּשְׂמָח!

שְׁנֵיהֶם נִכְנְסוּ אֶל הַבַּיִת, וְכַאֲשֶׁר פָּתְחָה יְחֵפֵהפִיָּה אֶת דֶּלֶת הַבַּיִת, נָפְלָה קֶרֶן אוֹר סַהַר עַל הַכְּרוּב אֲשֶׁר עַל כַּרְכֹּב הַתַּנּוּר כַּאֲשֶׁר נָפְלָה אָז קֶרֶן אוֹר שָׁמֶשׁ. הַפַּעַם נִדְמָה לָהּ לִיחֵפֵהפִיָּה, כִּי צָהֹל יִצְהַל הַכְּרוּב בִּשְׂחוֹק רַב מֵאֲשֶׁר שָׂחַק אָז, וּמֵרֹב סַעֲרַת נַפְשָׁהּ קָרְאָה יְחֵפֵהפִיָּה בְּקוֹל אַדִּיר וְחָזָק: מָרַן! מָרַן! הָקִיצִי! מָרַן, בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בַבַּיִת, הָקִיצִי נָא!

הַזְּקֵנָה הִתְעוֹדְדָה, קֶרֶן הַסַּהַר שָׁכְנָה עַל פָּנֶיהָ וְעַל צַוָּארָהּ, הִיא הִרְחִיבָה אֶת מֶבָּטֵי עֵינֶיהָ וַתִּשְׁאָל: מַה זֶה? מַה זֶה? מִי קוֹרֵא?

– שִׂישִׂי וְשִׂמְחִי, הִנֵּה הֵבֵאתִי לָךְ אֶת יוֹהַנֶּס שֶׁלִּי!

– יוֹהַנֶּס שֶׁלִּי! – זָעֲקָה הַזְּקֵנָה בְקוֹל נִחָר. – אֵל טוֹב וְסַלָּח, יוֹהַנֶּס שֶׁלִּי! כַּמָּה שָׁנִים… כַּמָּה יָמִים… הִנֵּה בָאתָ, בָּרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן, בָּרוּךְ אַתָּה אֶלֶף אַלְפֵי פְעָמִים! הֶאָח, בְּנִי, בְּנִי! בְּאַלְפֵי עֵינַיִם אֲנִי מַבִּיטָה אֵלֶיךָ וְאַלְפֵי פְעָמִים! תְּנָה לִי, תְּנָה לִי יָדֶךָ!… גְּשָׁה אֵלַי! שָׁם בָּאַרְגָּז הוּא הַנֵּדֶה… קְחוּ אֶת הַמִּטְפַּחַת… בְּנִי! בְּנִי! – צָחֲקָה הַזְּקֵנָה צְחוֹק עֲוִית, כִּי אֲחָזָהּ הַשָּׁבָץ וַתִּפֹּל שׁוּב עַל מִטָּתָהּ. אַמְרֵי וְיוֹהַנֶּס כָּרְעוּ לְפָנֶיהָ עַל בִּרְכֵּיהֶם, וּבְקוּמָם מִכְּרֹעַ נָפְחָה הַזְּקֵנָה אֶת נִשְׁמָתָהּ וְרוּחָהּ שָׁבָה אֶל אֱלֹהִים.

– אֲהָהּ, אֲדֹנָי אֱלֹהִים, הִיא מֵתָה, הַשִּׂמְחָה הַפִּתְאוֹמִית קֵרְבָה אֶת מִיתָתָהּ! – קָרְאָה יְחֵפֵהפִיָּה. – הִיא חָשְׁבָה אוֹתְךָ לִבְנָהּ. הִיא מֵתָה מִיתַת נְשִׁיקָה. הָהּ, מַה גְדוֹלִים מַעֲשֵׂי אֱלֹהֵינוּ, מַה נִפְלָאִים דְּרָכָיו וּמַה נִשְׂגָּבוּ! וְשׁוּב צָנְחָה עַל מִטַּת הַגֹּוַעַת וַתֵּילִיל.

לְסוֹף עוֹדֵד יוֹהַנֶּס אוֹתָהּ, וִיחֵפֵהפִיָּה שָׂמָה יָדָהּ עַל עֵינֵי הַגֹּוַעַת וַתִּסְגְּרֵן. זְמָן רַב עָמְדָה עִם יוֹהַנֶּס עַל יַד מִטָּתָהּ, אַחֲרֵי כֵן אָמָרָה:

– בֹּא וְאֵלְכָה לְהָעִיר אֲנָשִׁים לְבַעֲבוּר יִשְׁמְרוּ עַל גְּוִיַּת הַמֵּתָה. מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ אֲדֹנָי. אִישׁ לֹא הָיָה לָהּ בִּלְעָדַי אֲשֶׁר יִדְאַג לָהּ, וְאִישׁ לֹא הָיָה שָׂם לִבּוֹ אֵלֶיהָ אַחֲרֵי צֵאתִי מִזֶּה, וַאדֹנָי הֵבִיא לָהּ אֶת הָאֹשֶר הַיּוֹתֵר גָּדוֹל בְּרִגְעֵי חַיֶּיהָ הָאַחֲרוֹנִים. הָהּ, כַּמָּה כַלְתָה נַפְשָׁהּ אֶל הַשִּׂמְחָה הַזֹּאת, כַּמָּה יִחֲלָה לָהּ!

– כֵּן, אֲבָל כָּעֵת לֹא תוּכְלִי לְהִשָּׁאֵר פֹּה עוֹד, – קָרָא יוֹהַנֶּס, עַתָּה שִׁמְעִי בְקוֹלִי וּלְכִי עוֹד הַיּוֹם אִתִּי.

יְחֵפֵהפִיָּה הֵעִירָה אֶת אֵשֶׁת הַקַּבְּרָן וַתִּשְׁלַח אוֹתָהּ אֶל מָרַן הַשְּׁחוֹרָה. אֹמֶץ לִבָּהּ לֹא עֲזָבָהּ אַף רֶגַע, הִיא גַם לֹא שָׁכְחָה לְהַגִּיד אֶל הָאִשָּׁה הַזְּקֵנָה, כִּי יִטְּעוּ אֶת הַפְּרָחִים הָעוֹמְדִים עַל דַּף חַלּוֹנָהּ עַל קֶבֶר מָרַן הַשְּׁחוֹרָה, וְכִי לֹא תִשְׁכַּח לָשִׂים אֶת סֵפֶר תְּפִלָּתָהּ וְאֶת סֵפֶר תְּפִלַּת בְּנָהּ מִתַּחַת לִמְרַאֲשׁוֹתֶיהָ, כַּאֲשֶׁר שָׁאֲלָה נַפְשָׁהּ תָּמִיד.

אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֵבִיאָה אַמְרֵי אֶת הַכֹּל בְּסֵדֶר נָכוֹן, הִתְעוֹדְדָה וַתִּתְנַשֵּׂא, הִתְמוֹדְדָה בְכָל מְלֹא קוֹמָתָהּ וַתִּקְרָא: כָּכָה, כָּעֵת הַכֹּל מְסֻדָּר כָּרָאוּי; אוּלָם סְלַח נָא לִי, אִישׁ טוֹב, עַל אֲשֶׁר הֻטַּל עָלֶיךָ בִּגְלָלִי לִרְאוֹת אֶת הַמַּחֲסֹר וְהָעֹנִי, וּמְחַל נָא לִי, עַל כִּי אֵינֶנִּי כָעֵת כַּאֲשֶׁר עָלַי לִהְיוֹת. הִנֵּה עֵינַי רוֹאוֹת, כִּי הַכֹּל טוֹב וְיָשָׁר, אוּלָם הַחֲרָדָה עוֹדֶנָּה אֲחוּזָה בְעַצְמוֹתַי, וְהַמָּוֶת הוּא עִנְיָן רָע. קָשֶׁה לְךָ לְתָאֵר, כַּמָּה הֶעֱמַקְתִּי לַחֲשֹׁב בַּדָּבָר הַזֶּה. אוּלָם כָּעֵת הַכֹּל טוֹב, וְשׁוּב אֲנִי נְכוֹנָה לְהַצְהִיל פָּנַי, הֵן אֲנִי הַכַּלָּה הַיּוֹתֵר מְאֻשָּׁרָה בְכָל הָאָרֶץ.

– כֵּן, צָדַקְתְּ בִּדְבָרָיִךְ. קוּמִי וְנֵצְאָה מִזֶּה. רְצוֹנֵךְ לָשֶׁבֶת עַל סוּסִי? – שָׁאַל יוֹהַנֶּס.

– כֵּן, הֲזֶהוּ אוֹתוֹ הַסּוּס הַלָּבָן, אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלָיו עַל הַחֲתֻנָּה בְאֶנְדְּרִינְגֶן?

– הוּא וְלֹא אַחֵר!

– הָהּ! וְהָאִכָּר רוֹדֶל! הוּא שָׁלַח עוֹד בַּלַּיְלָה הַהוּא, בְּטֶרֶם תָּבֹא, אֶל לוֹטֶרְבַּךְ לָקַחַת מִשָּׁם סוּס לָבָן, לְבַעֲבוּר יִהְיֶה לְךָ פִּתְחוֹן פֶּה לָבֹא אֶל הַבָּיִת. הֶאָח! סוּסִי, לְבָנִי, שׁוּבָה נָא אֶל בֵּיתֶךָ, – כִּלְּתָה אֶת דְּבָרֶיהָ בְקוֹל צוֹהֵל.

דַּהֲרַת־כֶּסֶף

– הַאֵין זֹאת, אֵין זֶה חֲלוֹם? עֵרִים אֲנַחְנוּ שְׁנֵינוּ, וּמָחָר יָאִיר הַיּוֹם וְאַחֲרָיו עוֹד יוֹם וְכָכָה אַלְפֵי פְעָמִים?" כָּכָה דִבְּרָה יְחֵפֵהפִיָּה אֶל לוּקְס הַנִּשְׁאָר אִתָּהּ, בְּשָׁעָה שֶׁבָּלַל יוֹהַנֶּס מִסְפּוֹא לְסוּסוֹ שָׁם בָּאֻרָוָה, וּכְכַלּוֹתָהּ אֶת דְּבָרֶיהָ, יָצָא יוֹהַנֶּס מִתּוֹךְ הָאֻרָוָה וְיָדוֹ אוֹחֶזֶת בְּרֶסֶן הַסּוּס, שָׂם אֶת הַשַּׂק עָלָיו וַיִּקְרָא: הִנֵּה אֲנִי יוֹשֵׁב עָלָיו, וְאַתְּ תֵּשְׁבִי לְפָנַי עַל הַכָּר.

– טוֹב לִי לָשֶׁבֶת עַל שַׂקִּי.

– עֲשִׂי כְחֶפְצֵךְ.

יוֹהַנֶּס קָפַץ וְעָלָה עַל סוּסוֹ, אַחֲרֵי כֵן אָמָר: – עַתָּה דִרְכִי עַל רַגְלִי, דִּרְכִי בְעֹז וְהוֹשִׁיטִי לִי אֶת שְׁתֵּי יָדָיִךְ. גַּם אַמְרֵי קָפְצָה קַלָּה, וְהוּא הֵרִים אוֹתָהּ לְמַעְלָה וַיִּשָּׁקֶהָ וַיֹּאמַר: עַתָּה יָכֹל אֲנִי לַעֲשׂוֹת אִתָּךְ כְּחֶפְצִי, עַתָּה הִנָּךְ בִּרְשׁוּתִי.

– אֵינִי יְרֵאָה מִפָּנֶיךָ, עָנְתָה יְחֵפֵהפִיָּה, – וְגַם אַתָּה בִרְשׁוּתִי הִנֶּךָּ.

דּוּמָם רָכְבוּ שְׁנֵיהֶם דֶּרֶךְ הַכְּפָר. בַּבַּיִת הָאַחֲרוֹן דָּלַק עוֹד נֵר, אֵשֶׁת הַקַּבְּרָן שָׁמְרָה שָׁם אֶת גּוּפַת מָרַן וְיוֹהַנֶּס נָתַן לִיחֵפֵהפִיָּה לִבְכּוֹת.

בְּבֹאָם אֶל מִגְּרָשׁ הָלְדֶּרְוַזֶּן אָמְרָה יְחֵפֵהפִיָּה: "פֹּה הָיִיתִי רוֹעָה לְפָנִים אֶת הָאַוָּזִים, וּפֹה הִגַּשְׁתִּי אֶל אָבִיךָ לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַבְּאֵר. יִשְׁמָרְךָ אֱלֹהִים, אֲגַס הַבָּר, וְגַם אֶתְכֶם שָׂדוֹת וִיעָרוֹת! הַכֹּל נִדְמָה לִי כַחֲלוֹם חֶזְיוֹן לָיְלָה. סְלַח נָא לִי, יוֹהַנֶּס אֲהוּבִי, הֵן עָלַי לַעֲלֹז וְלִשְׂמֹחַ, וְאוּלָם אֵינִי רַשָּׁאִית וְאֵינִי יְכֹלָה לִשְׂמֹחַ בְּזָכְרִי, כִּי שָׁם מוּטֶלֶת מֵתָה; לְחֵטְא יֵחָשֵׁב לִי אִם אֶעֱלֹז. הֲיָדַעְתָּ, יוֹהַנֶּס, הָבָה אֹמְרָה אֶל נַפְשִׁי, כִּי כְבָר עָבְרָה שְׁנַת הָאֵבֶל וְאֶשְׂמְחָה וְאֶעֶלְצָה בָּךְ; אוּלָם לֹא, בְּעוֹד שָׁנָה הַכֹּל יִהְיֶה טוֹב וְיָפֶה, וְגַם כָּעֵת הַכֹּל טוֹב וְיָפֶה, וְגַם הַיּוֹם אֲנִי שְׂמֵחָה וְצוֹהָלֶת. עַתָּה אָנוּ רוֹכְבִים וְעוֹלִים לִמְרוֹמֵי שָׁמָיִם? הָהּ, מַה רַבּוּ הַחֲלוֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַמְתִּי בְהָקִיץ עַל כְּפָר הָלְדֶּרְוַזֶּן הַזֶּה, חָלַמְתִּי כִּי הַקּוּקִיָּה בֶן־מֶלֶךְ מְכֻשָּׁף הוּא, וְעַתָּה אֲנִי יוֹשֶׁבֶת עַל הַסּוּס וְהָיִיתִי לִנְסִיכַת מֶלַח. הֲיָדַעְתָּ אֶת הַמַּעֲשִׂיָּה: “אֲהַבְתִּיךָ כַּמֶּלַח?”

– לֹא יָדַעְתִּי, סַפְּרִי נָא לִי!

– הָיֹה הָיָה מֶלֶךְ וַיִּשְׁאַל הַמֶּלֶךְ אֶת בִּתּוֹ: “עַד כַּמָּה, בִּתִּי, אֲהַבְתִּנִי?” וַתֹּאמַר: “אֲהַבְתִּיךָ… אֲהַבְתִּיךָ כַּמֶּלַח.” תְּשׁוּבַת הַבַּת לֹא יָשְׁרָה בְעֵינֵי הַמֶּלֶךְ וַיִּקְצֹף עָלֶיהָ… וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ מִשְׁתֶּה גָדוֹל, וְהַבַּת עָשְׂתָה בְחָכְמָתָהּ אֲשֶׁר יַגִּישׁוּ אֶת כָּל הַמַּטְעַמִּים עַל הַשֻּׁלְחָן לִפְנֵי הַקְּרוּאִים וּמֶלַח לֹא שָׂמָה בָהֶם. הַמַּטְעַמִּים לֹא עָרְבוּ לְחֵךְ הַמֶּלֶךְ. וַיִּשְׁאַל הַמֶּלֶךְ אֶת בִּתּוֹ: “מַדּוּעַ כָּל הַמַּטְעַמִּים חַסְרֵי טַעַם הַיּוֹם וּתְפֵלִים?” וַתַּעַן בִּתּוֹ וַתֹּאמַר: "הִנֵּה תִרְאֶה אָבִי, מֶלַח אֵין בָּהֶם. וְעַתָּה הַאִם לֹא צָדַקְתִּי בְאָמְרִי, כִּי אוֹהֶבֶת אֲנִי אוֹתְךָ כַּמֶּלַח? וַיִּתֵּן הַמֶּלֶךְ צֶדֶק לִדְבָרֶיהָ. עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמּוֹשְׁלִים גַּם הַיּוֹם: “אַהֲבַָה רַבָּה כַּמֶּלַח.” אֶת הַמַּעֲשִׂיָּה הַזֹּאת סִפְּרָה לִי מָרַן הַשְּׁחוֹרָה, עָלֶיהָ הַשָּׁלוֹם. אֲהָהּ, אֲדֹנָי, נֶאֶלְמוּ שְׂפָתֶיהָ וְלֹא תוּכַל עוֹד לְסַפֵּר דָּבָר. פֹּה מוּטֶלֶת גְּוִיַּת מֵתָה, וְשָׁם, הַקְשִׁיבָה, שָׁם יְזַמֵּר הַזָּמִיר, כָּל כָּךְ מְאֻשָּׁר. אוּלָם עַתָּה רַב לִי! הִנְנִי וְאֶהְיֶה נְסִיכַת מֶלַח שֶׁלָּךְ, יוֹהַנֶּס עוֹד תַּכִּיר וְתִרְאֶה אֶת כָּל זֹאת. כֵּן, מְאֻשָּׁרָה אָנֹכִי. הָהּ, גַּם מָרַן הָיְתָה אוֹמֶרֶת: הָאֱלֹהִים יִשְׂמַח לִרְאוֹת כִּי יִצְהֲלוּ בְנֵי הָאָדָם, כַּאֲשֶׁר יִשְׂמְחוּ הַהוֹרִים בִּרְאוֹתָם אֶת בְּנֵיהֶם מְרַקְּדִים וְצוֹהֲלִים. בִּמְחוֹלוֹת כְּבָר יָצָאנוּ, עַתָּה הָבָה נָשִׁירָה. הַטֵּה אֶת סוּסְךָ שְׂמֹאלָה, אֶל הַיָּעַר, הָבָה נִרְכְּבָה אֶל אָחִי, הֵם עָרְכוּ עַתָּה אֶת הַמִּפְחָם פֹּה בַמּוֹרָד עַל יַד הַדָּרֶךְ. – שִׁירָה זָמִיר! וַאֲנַחְנוּ נָשִׁיר אִתָּךְ.

וּשְׁנֵיהֶם שָׁרוּ שִׁירִים שׁוֹנִים, שִׁירַת תּוּגָה וְשִׁירַת עַלִּיזִים, בְּלִי הֶרֶף, וִיחֵפֵהפִיָּה הֵטִיבָה לָשִׁיר אֶת הַקּוֹל הַשֵּׁנִי כַקּוֹל הָרִאשׁוֹן. אוּלָם בְּיוֹתֵר הִרְבּוּ לָשִׁיר אֶת שִׁירַת “הַכְּפָרִי”, הִיא הַשִּׁירָה שֶׁלְּקוֹלָהּ רָקְדוּ עַל הַחֲתֻנָּה שֶׁהָיְתָה בְאֶנְדְּרִינְגֶן שָׁלֹש פְּעָמִים רְצוּפוֹת, וּמִדֵּי הַפְסִיקָם מִשִּׁירָתָם, הוֹדִיעַ פַּעַם הוּא וּפַעַם הִיא אֵת אֲשֶׁר חָשְׁבוּ עַל אֹדוֹת זֶה, וְיוֹהַנֶּס אָמָר:

– קָשֶׁה הָיָה לִי לְהָסִיר אֶת הַשִּׁיר הַזֶּה מִזִּכְרוֹנִי, כִּי עִמּוֹ יַחַד רָקַדְתְּ גַּם אַתְּ לְנֶגְדִּי. לֹא חָפַצְתִּי לָקַחַת לִי שִׁפְחָה לְאִשָּׁה, כִּי לָמָּה אֲכַחֵד אֶת הָאֱמֶת, בַּעַל גַּאֲוָה אָנֹכִי.

– זֶה טוֹב וְיָפֶה, גַּם אָנֹכִי גֵאָה הִנֵּנִי.

אָז יְסַפֵּר יוֹהַנֶּס אֵת אֲשֶׁר נִלְחַם בְּנַפְשׁוֹ, וְכִי כָעֵת הַכֹּל טוֹב וְיָפֶה, עַתָּה הַכֹּל עָבָר. הוּא סִפֵּר לָהּ אֵת אֲשֶׁר שְׁלָחוּהוּ הוֹרָיו בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה וּבַפַּעַם הַשְּׁנִיָּה אֶל כְּפָר מוֹלַדְתָּהּ לָקַחַת לוֹ אִשָּׁה מִשָּׁם. וְכִי מָצְאָה יְחֵפֵהפִיָּה חֵן בְּעֵינָיו מִיָּד בְּבֹאוֹ אֶל תּוֹךְ הַכְּפָר וַיִּפָּגֵשׁ אִתָּהּ, וְכִי נַפְשׁוֹ הָיְתָה קְשׁוּרָה מִיָּד בְּנַפְשָׁהּ, הוּא הִרְגִּישׁ אֶת זֶה וְלָכֵן לֹא הִתְוַדַּע אֵלֶיהָ בִּשְׁמוֹ בְהִוָּדַע לוֹ כִּי שִׁפְחָה הִיא.

וִיחֵפֵהפִיָּה סִפְּרָה גַם הִיא עַל דְּבַר רוֹזֶל וְעַל מִנְהָגֶיהָ אִתָּהּ בְּאֶנְדְּרִינְגֶן. וְכִי מְאֹד מְאֹד חָרָה לָהּ בְּשָׁמְעָהּ בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה מִפִּי רוֹזֶל: “אֵין זֹאת כִּי הַשִּׁפְחָה שֶׁלָּנוּ.” וְאַחֲרֵי חֲלִיפוֹת דְּבָרִים שׁוֹנִים בֵּינֵיהֶם קָרָא יוֹהַנֶּס: דַּעְתִּי נִטְרֶפֶת עָלַי בְּשָׁעָה שֶׁאַעֲלֶה עַל לִבִּי כִּי אֶפְשָׁר הָיָה גַם לִהְיוֹת אַחֶרֶת. כֵּיצַד אֶפְשָׁר הַדָּבָר שֶׁאָשׁוּב אֶל בֵּיתִי וְאִשָּׁה אַחֶרֶת אִתִּי? הֲלֹא כַדָּבָר הַזֶּה לֹא יִתָּכֵן.

וִיחֵפֵהפִיָּה אָמְרָה בְדַעַת וּתְבוּנָה כְדַרְכָּהּ:

– אַל נָא תַרְבֶּה לְהַרְהֵר, אֵיךְ אֶפְשָׁר הָיָה לִהְיוֹת אַחֶרֶת. כִּי רַק כְּמוֹ שֶׁהַדָּבָר הוּא עַתָּה טוֹב וְיָפֶה, כִּי כָּכָה עָלָה לְרָצוֹן לִפְנֵי הָאֱלֹהִים, וְעַתָּה רַק בָּנוּ הַדָּבָר, כִּי טוֹב וְיָפֶה יִהְיוּ כָל הַיָּמִים הַבָּאִים לִקְרָאתֵנוּ.

– הִנֵּה, – קָרָא יוֹהַנֶּס, – בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי עוֹצֵם אֶת עֵינַי וְשׁוֹמֵעַ אֶת דְּבָרַיִךְ, אָז יִדְמֶה לִי, כִּי אֶת קוֹל אִמִּי אָנֹכִי שׁוֹמֵעַ. כְּכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבַּרְתְּ אַתְּ הָיְתָה גַם אִמִּי מְדַבֶּרֶת, וְגַם קוֹלֵךְ כִּמְעַט דּוֹמֶה לְקוֹלָהּ.

– אֵין זֹאת כִּי חוֹלֶמֶת הִיא עַתָּה עַל אֹדוֹתֵינוּ, – קָרְאָה יְחֵפֵהפִיָּה. – מַאֲמִינָה אֲנִי בָזֶה אֱמוּנָה שְׁלֵמָה. פִּתְאֹם שָׁאֲלָה:

– מַה שֵׁם סוּסֶךָ?

– כְּמַרְאֵהוּ.

– מֵעַתָּה נִקְרָא אוֹתוֹ בְשֵׁם אַחֵר, בְּשֵׁם “דַּהֲרַת כָּסֶף”, הַמָצָא הַשֵּׁם הַזֶּה חֵן בְּעֵינֶיךָ?

וּבַנִּגּוּן אֲשֶׁר שָׁרוּ אֶת “הַכְּפָרִי”, שָׁר עַתָּה יוֹהַנֶּס בְּלִי הֶרֶף אֶת שְׁתֵּי הַמִּלִּים: דַּהֲרַת כָּסֶף! דַּהֲרַת כָּסֶף! וִיחֵפֵהפִיָּה שָׁרָה גַם הִיא עִמּוֹ, וְדַוְקָא זֹאת הַפַּעַם בְּשׁוֹרְרָם בְּלִי כָל מִלִּים אֲשֶׁר רַעְיוֹן בָּהֶן, הָיְתָה שִׂמְחָתָם זַכָּה וּמְלֵאָה; יְכֹלִים הָיוּ לְהַכְנִיס בְּשִׁירַת הַקּוֹלוֹת שֶׁלָּהֶם כָּל מִינֵי חֶדְוָה וּרְנָנָה. כִּי יֵשׁ הֲמִית קוֹלוֹת בַּנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר אֵין לָהֶם כָּל חִבּוּר וְקִשּׁוּר, אֵין לָהֶם כָּל גֶּוֶן קָבוּעַ, וּבְכָל זֹאת אֶת הַכֹּל יָכִילוּ בְּקִרְבָּם, אֶת כָּל הַחֶדְוָה וְהַצָּהֳלָה אֲשֶׁר תִּמְצֶאנָה מָקוֹם בְּלִבּוֹת בְּנֵי הָאָדָם.

וְשָׁם בַּמּוֹרָד עַל יַד הַמִּפְחָם יָשַׁב לוֹ בְדוּמִיַּת הַלַּיְלָה דָמִי אָחִי אַמְרֵי בְאֹהֶל הַפֶּחָמִי מַתֵּהִיס, הָאוֹהֵב לְהַרְבּוֹת שִׂיחָה בַלָּיְלָה. הַפֶּחָמִי סִפֵּר בְּאָזְנֵי דָמִי סִפּוּרֵי נִפְלָאוֹת וְאַגָּדוֹת שׁוֹנוֹת מִיָּמִים קַדְמוֹנִים, בְּעוֹד הַיַּעַר סָגוּר וּמְסֻגָּר לִפְנֵי בְנֵי הָאָדָם וְרֶגֶל אֱנוֹשׁ לֹא דָרְכָה עוֹד בּוֹ. וְגָדוֹל הָיָה אָז הַיָּעַר, גָּדוֹל מְאֹד, וְהָעֵצִים רַבִּים וּצְפוּפִים, עַד כִּי קָפַץ הַסְּנָאִי מֵעֵץ אֶל עֵץ בְּלִי אֲשֶׁר יֵרֵד עַל הָאָרֶץ, וּבְעֶצֶם הָרֶגַע הַזֶּה סִפֵּר אֶת הַמַּעֲשִׂיָּה עַל דְּבַר הָרוֹכֵב עַל סוּס לָבָן, שֶׁהוּא גִלְגּוּלוֹ שֶׁל אַחַד הָאֱלִילִים הָעַתִּיקִים וּבְכָל מָקוֹם הָבֵא יָבִיא אִתּוֹ אֹשֶר וְהַצְלָחָה.

יֵשׁ אַגָּדוֹת וְסִפּוּרֵי מַעֲשִׂיּוֹת אֲשֶׁר יִשְׁמַע הָאָדָם וְהָיָה לְנַפְשׁוֹ כַּאֲשֶׁר יִהְיֶה לָעַיִן הַמִּסְתַּכֶּלֶת אֶל תּוֹךְ אֵשׁ מִתְלַקַּחַת: רוֹאָה הִיא אֵיךְ הָאֵשׁ מִתְפַּתֶּלֶת, מִתְאַבֶּכֶת, נִבְלַעַת וּמְאִירָה בִשְׁלַל צְבָעִים, רֶגַע תִּכְבֶּה וְרֶגַע תִּתְפָּרֵץ פִּתְאֹם וְתִתְנַשֵּׂא בְשַׁלְהֶבֶת רַבָּה. וּכְשֶׁאַתָּה מֵסֵב פָּנֶיךָ מֵעַל הַשַּׁלְהֶבֶת, וְהִנֵּה גָדְלָה אֲפֵלַת הַלַּיְלָה שִׁבְעָתָיִם.

דָּמִי שָׁמַע בְּאָזְנַיִם קַשּׁוּבוֹת וַיַּבֵּט מִסָּבִיב מִדֵּי פַעַם בְּפַעַם, וְהַפֶּחָמִי מַתֵּהִיס הוֹסִיף לְסַפֵּר בְּקוֹל אֶחָד.

פִּתְאֹם עָצַר הַפֶּחָמִי בְסִפּוּרוֹ; סוּס לָבָן נִרְאָה יוֹרֵד מֵעַל הָהָר, וּמֵעַל הַסּוּס הִגִּיעַ לְאָזְנֵיהֶם קוֹל זִמְרָה נְעִימָה. הַאִם מֵעוֹלַם הַפְּלָאוֹת יָרַד? וְהַסּוּס הוֹלֵךְ וְקָרֵב, וְרוֹכֵב פֶּלֶא יוֹשֵׁב עָלָיו, רוֹכֵב כָּל כָּךְ רָחָב, וּשְׁנֵי רָאשִׁים לוֹ, וְסוּס הַפְּלָאוֹת הוֹלֵךְ וְקָרֵב, וְעַתָּה הִנֵּה עוֹלֶה בְאָזְנָיו קוֹל קוֹרֵא: “דָּמִי! דָּמִי!” וְהַקּוֹל פַּעַם קוֹל נַעֲרָה וּפַעַם קוֹל גָּבֶר. שְׁנֵי הַשּׁוֹמְעִים: מַתֵּהִיס וְדָמִי, כִּמְעַט פָּרְחָה נִשְׁמָתָם מֵחֲרָדָה. כִּנְטוּעִים עָמְדוּ וְלֹא יָכְלוּ לָמוּשׁ מִמְּקוֹמָם. הִנֵּה בָאוּ, הִנֵּה יָרְדוּ מֵעַל הַסּוּס, וְקוֹל קוֹרֵא: “דָּמִי, אֲנִי הִיא!” וְהַקּוֹל קוֹל יְחֵפֵהפִיָּה אֲשֶׁר מִהֲרָה אֵלָיו וַתְּסַפֵּר לוֹ אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.

נֶעְתְּקוּ מִלִּים מִפִּי דָמִי וְלֹא יָדַע לְדַבֵּר וְרַק לִטֵּף רֶגַע אֶת הַסּוּס וְרֶגַע אֶת הַכֶּלֶב, וַיִּקֹּד לִפְנֵי יוֹהַנֶּס, כַּאֲשֶׁר הִבְטִיחַ לוֹ לָקַחַת אוֹתוֹ אֵלָיו לִרְעוֹת אֶת מִקְנֵהוּ, שְׁלֹשִים פָּרוֹת יִמְסֹר בִּרְשׁוּתוֹ וְגַם יְלַמֵּד אוֹתוֹ לַעֲשׂוֹת חֶמְאָה וּגְבִינָה.

– עוֹבֵר אַתָּה מִן הַשָּׁחוֹר אֶל הַלָּבָן, – קָרְאָה יְחֵפֵהפִיָּה, – יָכֹל תּוּכַל לָחוּד מִזֶּה חִידָה.

לְסוֹף שָׁבָה רוּחַ דָּמִי אֵלָיו וַיֹּאמַר: “וְגַם זוּג מִכְנְסֵי עוֹר.” הַכֹּל צָחֲקוּ, וְדָמִי סִפֵּר לְיוֹהַנֶּס, כִּי נוֹשֶׁה הוּא בְאִכָּרַת לַנְדְפְרִיד זוּג מִכְנְסֵי עוֹר שֶׁהִבְטִיחָה לָתֵת לוֹ בְעוֹדוֹ יֶלֶד קָטָן.

– לְעֵת עַתָּה הֵא לְךָ מִקְטַרְתִּי, זֹאת תִּהְיֶה לְךָ מִקְטֶרֶת גִּיסְךָ, – קָרָא יוֹהַנֶּס וַיַּגֵּשׁ אֶת מִקְטַרְתּוֹ אֶל דָּמִי.

– וּלְךָ אֵין אַחֶרֶת, – אָמְרָה אַמְרֵי כְּמִתְנַגֶּדֶת לַדָּבָר.

– עַתָּה אֵין לִי צֹרֶךְ בָהּ.

דָּמִי קָפַץ כִּמְאֻשָּׁר כְּלַפֵּי מַעְלָה וְאֶל סֻכַּת־הַפֶּחָמִים, וּמִקְטַרְתּוֹ הַמְצֻפָּה כֶסֶף בְּיָדוֹ. מִי מִלֵּל כִּי דָמִי יוֹדֵעַ לַחְמֹד לָצוֹן לוֹ. מִקֵּץ רְגָעִים אֲחָדִים שָׁב וּלְרֹאשׁוֹ חָבוּשׁ כֹּבַע מַתֵּהִיס הַפֶּחָמִי וְעַל בְּשָׂרוֹ מְעִילוֹ הָאָרֹךְ וּבִשְׁתֵּי יָדָיו שְׁתֵּי אֲבוּקוֹת, אֲבוּקָה לַיָּד. בְּצַעֲדֵי גַאֲוָה קָרַב אֶל הַזּוּג הַמִּתְחַתֵּן וּבְקוֹל מָלֵא עֹז קָרָא: מַה זֶה? הִנֵּה פֹה אִתִּי שְׁתֵּי אֲבוּקוֹת, בָּהֶן רוֹצֶה אֲנִי לְהָאִיר אֶת דַּרְכְּךָ עַד שׁוּבְךָ אֶל בֵּיתֶךָ. כֵּיצַד עָלָה עַל לִבְּךָ לַעֲשׂוֹת כָּזֹאת, לִגְזֹל אֶת אֲחוֹתִי מִמֶּנִּי? אָנֹכִי הוּא הָאָח הַגָּדוֹל, וּמִיָּדִי עָלֶיךָ לְבַקֵּשׁ אוֹתָהּ וּלְקַחְתָּהּ לְאִשָּׁה, וּבְלִי רְשׁוּתִי אֵין לְמַעֲשֵׂיכֶם כָּל עֶרֶךְ.

אַמְרֵי צָחֲקָה בְקוֹל עַלִּיז, וְיוֹהַנֶּס בִּקֵּשׁ מֵאֵת דָּמִי אֶת יַד אֲחוֹתוֹ עַל פִּי דַרְכֵי הַנִּמּוּס.

דָּמִי רָצָה לְהַאֲרִיךְ עוֹד אֶת הַשְּׂחוֹק, כִּי מָצָא חֵן בְּעֵינֵי עַצְמוֹ בִצְחוֹק וְשַׁעֲשׁוּעִים אֲשֶׁר עָלוּ בְיָדוֹ זֶה הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה בְכָל יְמֵי חַיָּיו! אוּלָם אַמְרֵי פָחֲדָה פֶן יֵהָפֵךְ הַשְּׂחוֹק לְתוּגָה וְסוֹפוֹ לִהְיוֹת שְׂחוֹק מַכְאִיב לֵב. הִיא רָאֲתָה וַתִּתְבּוֹנֵן כִּי הוֹשִׁיט יוֹשִׁיט דָּמִי אֶת יָדוֹ מִדֵּי פַעַם בְּפַעַם אֶל שַׁרְשֶׁרֶת שְׁעוֹנוֹ שֶׁל יוֹהַנֶּס, יִפְתַּח אֶת יָדוֹ וְיִסְגְּרֶנָּה שׁוּב, וְלָכֵן קָרְאָה בְקוֹל מַפְגִּיעַ כְּגוֹעֶרֶת בְּתִינוֹק שׁוֹבָב: “עַתָּה רַב לָךְ!” הֵיטַבְתָּ לַעֲשׂוֹת וְדַי לָךְ.

דָּמִי הֵסִיר אֶת הַמַּסְוֶה מֵעַל פָּנָיו וַיֹּאמֶר אֶל יוֹהַנֶּס רַק אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: “אַךְ זֶה יָפֶה וְנֶחְמָד! לְךָ אִשָּׁה מְצֻפָּה בַּרְזֶל וְלִי מִקְטֶרֶת מְצֻפָּה כָסֶף.” – וּבִרְאוֹתוֹ, כִּי לֹא יִצְחַק אִישׁ לִדְבָרָיו, הוֹסִיף לֵאמֹר: "הֶאָח גִּיסִי, מִי מִלֵּל לְךָ כִּי גִיס חֲכַם לֵב מָצָאתָ לְךָ? כֵּן, לֹא אַמְרֵי לְבַדָּהּ רַבַּת תְּבוּנָה וָדַעַת הִיא, גַּם לִי לֵב חָכָם וּמֵבִין, כִּי שְׁנֵינוּ בִקְדֵרָה אַחַת בֻּשַּׁלְנוּ, גִּיסִי.

נִכָּר הָיָה, כִּי רָצָה דָמִי לֵהָנוֹת הֲנָאָה גְמוּרָה בְקָרְאוֹ אֶת יוֹהַנֶּס בְּשֵׁם גִּיסִי.

הָרוֹכְבִים עָלוּ שׁוּב עַל הַסּוּס, כִּי אָמְרוּ לָבֹא עוֹד הַלַּיְלָה אֶל הָעִיר הַקְּרוֹבָה, וְכַאֲשֶׁר הִרְחִיקוּ כְבָר לִרְכַּב מֶרְחָק רַב הִגִּיעַ עוֹד לְאָזְנָם קוֹל דָּמִי הַקּוֹרֵא מִתּוֹךְ הַיַּעַר: “גִּיסִי, אַל נָא תִשְׁכַּח אֶת מִכְנְסֵי הָעוֹר שֶׁלִּי!” וְלִתְשׁוּבָה עַל דְּבָרָיו שָׁמַע קוֹל צְחוֹק בָּהִיר וְשׁוּב נִשְׁמַע קוֹל שִׁירָה וְזִמְרָה, וְהַזּוּג רָכַב לְדַרְכּוֹ הָלְאָה בְתוֹךְ לֵיל הַיָּרֵחַ.

עַל הַר וָעֵמֶק

חֲלִיפוֹת וּתְמוּרוֹת לְדֶרֶךְ הַחַיִּים. מִקֵּץ יוֹם יָבֹא לַיְלָה, אַחֲרֵי הַסַּעַר תָּקוּם דְּמָמָה. כֵּן הוּא בְחַיֵּי הַטֶּבַע וְכֵן הוּא בְלֵב הָאָדָם, וְאַשְׁרֵי הַלֵּב אֲשֶׁר בְּכָל חֲלִיפוֹת הַמַּעֲשִׂים וְהַמִּקְרִים מִדַּרְכּוֹ לֹא יֵתָע.

בְּהַגִּיעַ שְׁנֵי הַנֶּאֱהָבִים עַד לִפְנֵי שַׁעַר הָעִיר כְּבָר הֵאִיר הַיּוֹם, וּבִהְיוֹתָם עוֹד רְחוֹקִים כִּבְרַת אֶרֶץ מִן הָעִיר פָּגְשׁוּ בְאַחַד הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יָצָא מִן הָעִיר רִאשׁוֹנָה, וַיֵּרְדוּ מֵעַל הַסּוּס, כִּי יָדְעוּ כִּי יְעוֹרְרוּ חֶשֶׁד בְּרָכְבָם שְׁנֵיהֶם עַל סוּס אֶחָד. וְהָאִישׁ הָרִאשׁוֹן הַהוּא הָיָה לָהֶם לְמַזְכִּיר אֲשֶׁר יַזְכִּירֵם כִּי עֲלֵיהֶם לָשׁוּב אֶל מִנְהֲגֵי בְנֵי הָאָדָם וְאֶל דַּרְכֵיהֶם. יוֹהַנֶּס הוֹלִיךְ אֶת סוּסוֹ בְיָדוֹ הָאַחַת וּבַשֵּׁנִית הֶחֱזִיק בְּיַד אַמְרֵי; הֵם עָשׂוּ אֶת דַּרְכָּם מַחֲרִישִׁים, וּמִדֵּי הִסְתַּכְּלָם אִישׁ בִּפְנֵי רֵעֵהוּ, הִבְהִיקוּ פְנֵיהֶם כִּפְנֵי יְלָדִים מְקִיצִים מִשְּׁנָתָם. אוּלָם מִדֵּי הַשְׁפִּילָם עֵינֵיהֶם לְמַטָּה, הָיוּ תְפוּשִׂים מַחֲשָׁבוֹת וּמְלֵאֵי דְאָגָה עַל עֲתִידָם.

וּכְאִלּוּ כְבָר דִּבְּרָה אַמְרֵי פַעַם אֶל יוֹהַנֶּס עַל אֹדוֹת זֶה, וּכְאִלּוּ יָדְעָה כִּי גַם הוּא חוֹשֵׁב כְּכָל אֲשֶׁר תַּחֲשֹׁב הִיא, קָרְאָה לֵאמֹר:

– בְּוַדַּאי הֵטַבְנוּ אִלּוּ עָשִׂינוּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה בְּנָחַת: אַתָּה הָיִיתָ נִכְנָס רִאשׁוֹנָה אֶל בֵּית אָבִיךָ וְאָנֹכִי הָיִיתִי שׁוֹהָה לְעֵת עַתָּה בְּבַיִת אַחֵר, בְּאֵין בְּרֵירָה גַם בְּבֵית הַפֶּחָמִי מַתֵּהִיס אֲשֶׁר בַּיָּעַר. אַחֲרֵי כֵן הָיִיתָ בָא אֵלַי עִם אִמְּךָ יַחַד לָקַחַת אוֹתִי אֶל בֵּיתְכֶם, אוֹ הָיִיתָ כּוֹתֵב לִי מִכְתָּב, וְאָנֹכִי הָיִיתִי בָאָה אַחֲרֵי כֵן אֵלֶיךָ עִם דָּמִי אָחִי. אוּלָם הֲיָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָלָה בְלִבִּי?

– אֶת הַכֹּל אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ עוֹד.

– כִּי הַנֹּחַם הוּא עִנְיָן רָע מְאֹד, הֵן אֶת הַנַּעֲשֶׂה אֵין לְהָשִׁיב. כָּל אֲשֶׁר עָשִׂינוּ שְׁנֵינוּ בִהְיוֹתֵנוּ שְׁכוּרִים מִשִּׂמְחָה – יָפֶה עָשִׂינוּ, וְחָלִילָה לָנוּ לְהָטִיל בְּמַעֲשֵׂינוּ דֹּפִי עַתָּה, כַּאֲשֶׁר הִתְפַּכַּחְנוּ. עַתָּה עָלֵינוּ לִמְצֹא עֵצָה מַה לַעֲשׂוֹת, כִּי יַעֲלֶה הַכֹּל יָפֶה. הֲלֹא אִישׁ יָשָׁר אָתָּה, גַּלֵּה אֵפוֹא לְפָנַי אֶת כָּל לִבְּךָ, אַל תַּסְתִּיר מִפָּנַי דָּבָר, דַּבֵּר נָא בְאָזְנַי כְּכָל אֲשֶׁר תָּשִׂים הָאֱמֶת בְּפִיךָ, וְלֹא תַאֲדִיב אֶת נַפְשִׁי בָזֶה, אוּלָם אִם תְּכַחֵד מִמֶּנִּי דָבָר, תַּגְדִּיל צַעֲרִי. הֲלֹא גַם אַתָּה לֹא נִחַמְתָּ עַל מַעֲשֶׂיךָ?

– הֲתֵדְעִי לִמְצֹא חִידוֹת? שָׁאַל יוֹהַנֶּס.

– כֵּן, בְּיַלְדוּתִי יָדַעְתִּי זֹאת.

– אִם כֵּן הַגִּידִי לִי אֵפֹא: אֵיזוֹ הִיא מִלָּה פְּשׁוּטָה, אֲשֶׁר אִם הִיא כִּכְתָבָהּ תְּמַלֵּא אֶת לֵב הָאָדָם יָגוֹן וּדְאָבָה וְאִם יוֹסִיפוּ לָהּ אוֹת אַחַת בְּאַחֲרִיתָהּ אָז תְּמַלֵּא חֶדְוָה לִבּוֹ.

– קַל מְאֹד לִמְצֹא, – עָנְתָה יְחֵפֵהפִיָּה, וְגַם תַּלְמִיד בֵּית סֵפֶר יִמְצָאֶנָּה: זוֹהִי הַמִּלָּה “נֹחַם” וְ“נֶחָמָה”. וּבְשָׁעָה שֶׁהִתְחִילוּ הַחוּגוֹת לָשִׁיר מִמַּעַל לְרֹאשָׁם, שָׁרוּ גַם הֵם אֶת שִׁירַת הַחִידָה. וְיוֹהַנֶּס פָּתָח:

"הָהּ, עַלְמָה, הָבָה אֲנַסֵּךְ,

אִם תִּמְצְאִי אֶת חִידָתִי לְאִשָּׁה אֶקָּחֵךְ:

מַה יַלְבִּין יוֹתֵר מִשֶּׁלֶג זָךְ?

וּמַה יִירַק יוֹתֵר מִתִּלְתָּן רָךְ?

מַה יַשְׁחִיר מִפֶּחָם נָא אֱמֹרִי,

אִם לִהְיוֹת אִשְׁתִּי תַחְפֹּצִי,

אֶת חִידָתִי תִמְצְאִי תִפְתֹּרִי."

אַמְרֵי:

"נִצַּת הַדֻּבְדְּבָן תַּלְבִּין מִשֶּׁלֶג זָךְ,

יִשַּׁל נִצָּתוֹ יִירַק מִתִּלְתָּן רָךְ,

יִבְשַׁל, יִגָּמֵל מִפֶּחָם יַשְׁחִירָה,

מָצָאתִי חִידָתְךָ וּלְךָ אֶהְיֶה גְבִירָה."

יוֹהַנֶּס:

"מִי הוּא מֶלֶךְ וְאֵין לוֹ עֲטֶרֶת?

מִי הוּא עֶבֶד וְאֵין לוֹ מַשְׂכֹּרֶת?"

אַמְרֵי:

"מֶלֶךְ הַקְּלָפִים אֵין לוֹ עֲטֶרֶת,

עֶבֶד הַנַּעֲלַיִם¹¹ אֵין לוֹ מַשְׂכֹּרֶת."

יוֹהַנֶּס:

"בְּלִי חֹם אֵיזוֹ הִיא גַחֶלֶת?

בְּלִי חֹד אֵיזוֹ הִיא מַאֲכֶלֶת?"

אַמְרֵי:

"בְּלִי חֹם גַּחֶלֶת הַמְצֻיָּרָה,

בְּלִי חֹד מַאֲכֶלֶת הַנִּשְׁבָּרָה."

בְּבֹאָם אֶל בֵּית הַמָּלוֹן הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר בְּשַׁעַר הָעִיר סָרוּ שָׁמָּה. יוֹהַנֶּס הִזְמִין כּוֹסוֹת קָפֶה לִשְׁנֵיהֶם וְאַמְרֵי אָמָרָה:

– מַה נָאֶה סֵדֶר הָעוֹלָם! הִנֵּה בָנוּ פֹה הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בַיִת וּבוֹ שֻׁלְחָנוֹת, כִּסְאוֹת וְסַפְסָלִים, מִטְבָּח וְכִירַיִם אֲשֶׁר אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עֲלֵיהֶם וְלָהֶם קָפֶה, חָלָב וְסֻכָּר, וְכֵלִים נָאִים, וְכָל אֵלֶּה הֵם מְסֻדָּרִים כְּאִלּוּ הָיִינוּ מֻזְמָנִים אֶצְלָם, וְכַאֲשֶׁר נוֹסִיף לָלֶכֶת נִמְצָא עוֹד אֲנָשִׁים כָּאֵלֶּה אֲשֶׁר בָּתִּים כָּאֵלֶּה לָהֶם, מַמָּשׁ כַּמַּעֲשִׂיָּה “שֻׁלְחָן, עֲרֹךְ”!

– וְאוּלָם לָזֶה יֵשׁ צֹרֶךְ גַּם בְּמָעוֹת, – קָרָא יוֹהַנֶּס וַיָּשֶׂם אֶת יָדוֹ בְכִיסוֹ וַיּוֹצֵא מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ כֶסֶף וַיֹּאמַר: “בְּלִי זֶה לֹא תְקַבֵּל דָּבָר”.

– אָמְנָם כֵּן, – קָרְאָה אַמְרֵי, – לְאִישׁ אֲשֶׁר גַּלְגִּלִּים כָּאֵלֶּה לוֹ, אֶפְשָׁר לַעֲבֹר אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ. הֲלֹא תֹאמַר לִי יוֹהַנֶּס, הֶעָרַב לְחִכְּךָ אַף פַּעַם בְּחַיֶּיךָ מִשְׁתֵּה הַקָּפֶה כַּאֲשֶׁר יֶעֱרַב לְךָ עָתָּה? וְחַלּוֹת הַלֶּחֶם הַחַמּוֹת? וְאוּלָם הִרְבֵּיתָ לְהַזְמִין, כִּי אִי אֶפְשָׁר לִשְׁנֵינוּ לֶאֱכֹל אֶת כֻּלָּן; לְחַלּוֹת הַלֶּחֶם יֵשׁ עוֹד תַּקָּנָה, אָשִׂים אוֹתָן בַּשַּׂק וְהָיָה לָנוּ צֵידָה לַדָּרֶךְ; אֲבָל לַקָּפֶה אֵין כָּל תַּקָּנָה; הָהּ, לְכַמָּה עֲנִיִּים הָיָה הַמַּשְׁקֶה אֲשֶׁר יִוָּתֵר לָנוּ לְמֵשִׁיב נָפֶשׁ. צַר לִי לְהַשְׁאִיר אוֹתוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן וְעָלֶיךָ לְשַׁלֵּם בַּעֲדוֹ.

– אֵין דָּבָר, כָּל אֵלֶּה דִקְדּוּקֵי עֲנִיּוּת הֵמָּה.

– אָכֵן, צָדַקְתָּ, רְגִילָה אֲנִי לְדַקְדֵּק בְּכָל דָּבָר וְאַל נָא יִחַר אַפְּךָ בִּי, כִּי רַק מֵחֹסֶר תְּבוּנָה אָמַרְתִּי כָךְ.

– הֲנָקֵל לָךְ לֵאמֹר, כִּי חַסְרַת תְּבוּנָה אַתְּ, בְּדַעְתֵּךְ כִּי חָכָמְתְּ.

אַמְרֵי מִהֲרָה לָקוּם. פָּנֶיהָ לָהֲטוּ מֵחֹם, וּבְקָרְבָהּ אֶל הַמַּרְאָה וַתִּסְתַּכֵּל בָּהּ וַתֵּרֶא אֶת פָּנֶיהָ קָרָאָה: “אֵלִי! הֶאָנֹכִי זֹאת, הֲלֹא אֵינִי מַכִּירָה עוֹד אֶת פָּנָי”!

– אֲבָל אֲנִי מַכִּיר אוֹתָךְ, – קָרָא יוֹהַנֶּס, – שְׁמֵךְ אַמְרֵי, וְגַם בְּשֵׁם יְחֵפֵהפִיָּה נִקְרֵאת, וְגַם בְּשֵׁם נְסִיכָה שֶׁל מֶלַח, אוּלָם בְּכָל אֵלֶּה לֹא אֹמַר דַּי וְהִנְנִי לְהוֹסִיף לָךְ עוֹד שֵׁם אֶחָד: אִכָּרַת לַנְדְפְרִיד יִהְיֶה שְׁמֵךְ, גַּם זֶה שֵׁם נָאֶה הוּא!

– הָהּ, אֵלִי! הֲיִתָּכֵן כַּדָּבָר הַזֶּה? דּוֹמֶה עָלַי עַתָּה כִּי אִי אֶפְשָׁר.

– אוּלָם עָלֵינוּ עוֹד לַעֲבֹד עֲבוֹדָה קָשָׁה, אֲבָל אֵין בְּכָךְ כְּלוּם. עַתָּה שִׁכְבִי לָנוּחַ מְעַט, תִּישְׁנִי וְתַחֲלִיפִי כֹחַ, וְאָנֹכִי אֵלְכָה וַאֲבַקְּשָׁה לִי עֲגָלָה; אִי אֶפְשָׁר לָנוּ לִרְכַּב יַחַד עַל סוּסֵנוּ לְאוֹר יוֹמָם, וְגַם מִבַּלְעֲדֵי זֶה דְרוּשָׁה לִי עֲגָלָה.

– לֹא אוּכַל לָתֵת עַתָּה שֵׁנָה לְעֵינָי, – קָרְאָה אַמְרֵי, – עָלַי לִכְתֹּב עוֹד מִכְתָּב לְהַלְדֶּנְבְּרוּן, יוֹשְׁבָיו גְמָלוּנִי טוֹב וְאָנֹכִי יָצָאתִי מִשָּׁם פִּתְאֹם, עוֹד לִי הַרְבֵּה דְבָרִים לְהוֹדִיעַ לָהֶם.

– עֲשִׂי כִדְבָרַיִךְ עַד שׁוּבִי.

יוֹהַנֶּס יָצָא וְאַמְרֵי הִבִּיטָה אַחֲרָיו שְׁקוּעָה בְמַחֲשָׁבוֹת רַבּוֹת: הִנֵּה הוֹלֵךְ הוּא מִמֶּנִּי, אוּלָם שֶׁלִּי הוּא. בְּצַעֲדֵי גָאוֹן יִצְעַד! הֲיִתָּכֵן, כִּי אֱמֶת כָּל זֹאת? הוּא אֵינֶנּוּ מַבִּיט לַאֲחוֹרָיו, אוּלָם הַכֶּלֶב, זֶה הָרָץ אַחֲרָיו; אַמְרֵי רָמְזָה לוֹ וְהוּא שָׁב וַיְמַהֵר לָרוּץ אֵלֶיהָ. הִיא יָצְאָה לִקְרָאתוֹ, וּבְקָפְצוֹ אֵלֶיהָ קָרָאָה: כֵּן, כֵּן טוֹב הַדָּבָר, טוֹב וְיָשָׁר הוּא, כִּי נִשְׁאַרְתָּ אֶצְלִי וְאֵינֶנִּי גַלְמוּדָה; אוּלָם עַתָּה בֹא הַבַּיִת, עָלַי לִכְתֹּב מִכְתָּב.

וְאַמְרֵי כָּתְבָה מִכְתָּב גָּדוֹל אֶל זְקַן הַכְּפָר אֲשֶׁר בְּהַלְדֶּנְבְּרוּן וּבַמִּכְתָּב הִבִּיעָה אֶת תּוֹדָתָהּ בְּעַד הַחֶסֶד אֲשֶׁר עָשׂוּ אִתָּהּ, וְהִבְטִיחָה לָקַחַת אֵלֶיהָ אֶחָד מִיַּלְדֵי הַכְּפָר הָעֲנִיִּים, אִם רַק יָכֹל תּוּכַל לַעֲשׂוֹת זֹאת, וַתַּשְׁבַּע שֵׁנִית אֶת זְקַן הַכְּפָר לְמַלְּאוֹת אֶת רְצוֹן מָרַן הַשְּׁחוֹרָה וְלָשִׂים אֶת סֵפֶר תְּפִלָּתָהּ בְּקִבְרָהּ לִמְרַאֲשׁוֹתֶיהָ. כַּאֲשֶׁר חָתְמָה אֶת הַמִּכְתָּב, לָחֲצָה אוֹתוֹ אֶל שְׂפָתֶיהָ וַתֹּאמַר: הִנֵּה כֵן, עַתָּה גָמַרְתִּי כָל הַחֶשְׁבּוֹנוֹת עִם הַלְדֶּנְבְּרוּן וְעִם יוֹשְׁבָיו.

אֲבָל מִיָּד פָּתְחָה אֶת הַמִּכְתָּב, כִּי חָשְׁבָה לָהּ לְחוֹבָה לְהַרְאוֹת לְיוֹהַנֶּס אֶת אֲשֶׁר כָּתָבָה. אוּלָם הוּא הִתְמַהְמֵהַּ זְמָן רָב, וּפְנֵי אַמְרֵי הֶאֱדִימוּ בֶאֱמֹר אֵלֶיהָ בַעֲלַת הַמָּלוֹן הַדַּבְּרָנִית: “אֵין זֹאת כִּי טִרְדָּה רַבָּה לְבַעֲלֵךְ בְּבֵית הַפְּקֻדּוֹת.” הַשֵּׁם “בַּעֲלֵךְ”, אֲשֶׁר שָׁמְעָה מִפִּי אִשָּׁה בַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה, חָדַר עָמֹק עָמֹק אֶל בָּתֵּי נַפְשָׁהּ.

הִיא לֹא עָצְרָה כֹחַ לַעֲנוֹת דָּבָר, וּבַעֲלַת הַמָּלוֹן הִבִּיטָה אֵלֶיהָ מִשְׁתּוֹמָמֶת, וְאַמְרֵי לֹא מָצְאָה לָהּ עֵצָה אַחֶרֶת לְהִמָּלֵט מִמֶּבָּטֶיהָ הַמּוּזָרִים, כִּי אִם בְּצֵאתָהּ לִפְנֵי הַבַּיִת, וְשָׁמָּה יָשְׁבָה לָהּ עַל הַקְּרָשִׁים הָעֲרוּכִים וְהַכֶּלֶב אִתָּהּ וַתְּצַפֶּה אֶל יוֹהַנֶּס. הִיא הֶחֱלִיקָה אֶת עוֹר הַכֶּלֶב וַתַּעֲמֵק לְהַבִּיט מְאֻשָּׁרָה אֶל תּוֹךְ עֵינָיו הַמַּבִּיעוֹת אֵמוּן רוּחַ. – אֵין בַּעַל חַי אֲשֶׁר יוּכַל שְׂאֵת אֶת מֶבַּט עֵינֵי הָאָדָם, רַק הַכֶּלֶב יָכֹל, וְאַף עֵינוֹ תִתַּר וְהוּא יְמַצְמֵץ מֵרָחוֹק.

מַה מְלֵאָה הַתֵּבֵל סוֹדוֹת וּמַה גְלוּיָה הִיא!

אַמְרֵי הָלְכָה אֶל הָאוּרָוָה בְלִוְיַת הַכֶּלֶב, הִבִּיטָה אֶל הַסּוּס בְּאָכְלוֹ, וַתֹּאמַר: “כֵּן, דַּהֲרַת־כֶּסֶף, יֶעֱרַב לְךָ, וִיהִי רָצוֹן שֶׁתְּבִיאֵנוּ בְשָׁלוֹם הַבַּיְתָה וְהֵיטִיב יֵיטִיב אֱלֹהִים לְכֻלָּנוּ.”

זְמָן רַב עָבַר עַד שׁוּב יוֹהַנֶּס, וּבִרְאוֹת אַמְרֵי אוֹתוֹ מִהֲרָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמַר: בְּלֶכְתְּךָ שֵׁנִית לַעֲשׂוֹת מַעֲשֶׂיךָ וְהָלַכְתִּי גַם אֲנִי אִתָּךְ.

– הַאֻמְנָם כָּלְתָה נַפְשֵׁךְ אֵלָי? וְאַתְּ אָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ כִּי בָרַחְתִּי מִפָּנָיִךְ? מֶה הָיָה, לוּ רָכַבְתִּי לְבַדִּי לְבֵיתִי וְאוֹתָךְ הִשְׁאַרְתִּי פֹּה?

אַמְרֵי חָרְדָה, וְאַחֲרֵי רֶגַע קָרְאָה קָשׁוֹת: לֹא נָאווּ לְךָ דַרְכֵי הַהִתּוּל וְלַחֲמֹד לָצוֹן לֹא תֵדָע. סִכְלוּת וְאִוֶּלֶת רַבָּה הִיא לְהָתֵל בִּדְבָרִים כָּאֵלֶּה! צַר לִי עָלֶיךָ, עַל עֲשׂוֹתְךָ זֹאת, וְרָעָה רַבָּה עָשִׂיתָ בָזֶה לְנַפְשֶׁךָ, אִם יָדַעְתָּ זֹאת וְאִם לֹא יָדָעְתָּ. יֵשׁ אֶת נַפְשְׁךָ לִרְכַּב מִזֶּה וָהָלְאָה לְבַעֲבוּר אֵילִיל וְאֶתְיַפֵּחַ לְהִתּוּלֶיךָ? הַאֻמְנָם תֹּאמַר, כִּי מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לְךָ סוּס לִרְכַּב וְכֶסֶף בְּכִיסְךָ, אַתָּה הוּא הָאָדוֹן? שָׁגִיתָ, הַסּוּס שֶׁלְּךָ נָשָׂא אֶת שְׁנֵינוּ עַל גַּבּוֹ, וְאָנֹכִי הָלַכְתִּי אִתְּךָ יָחַד. וּמָה אִם חָמַדְתִּי לִי אֲנִי לָצוֹן וְאָמָרְתִּי: “וּמֶה הָיָה לוּ הָלַכְתִּי לְבַדִּי וְאוֹתְךָ הִשְׁאַרְתִּי פֹּה?” הֲיִיטְבוּ דְבָרַי אֵלֶּה בְעֵינֶיךָ? צַר לִי עָלֶיךָ, יוֹהַנֶּס, עַל חָמְדְּךָ לָצוֹן כָּזֶה.

– אָמְנָם כֵּן, צָדַקְתְּ בִּדְבָרַיִךְ, אוּלָם רַב לָךְ לְדַבֵּר, הַרְפִּי מִזֶּה.

– לֹא, לֹא אֶרֶף עַד אִם כִּלִּיתִי לְדַבֵּר אֶת כָּל דְּבָרַי, לֹא אֶחְדַּל מִדַּבֵּר כָּל עוֹד אֲשֶׁר אָחוּשׁ אֶת נַפְשִׁי נֶעֱלָבָה, וְאַךְ לִרְצוֹנִי אֶחְדַּל מִדַּבֵּר בָּזֶה. וְלֹא רַק אֶת נַפְשִׁי אֲנִי הֶעֱלַבְתָּ, כִּי גַם אֶת נַפְשְׁךָ אָתָּה. אִלּוּ הָיָה אִישׁ אַחֵר מְדַבֵּר אֵלַי דְּבָרִים כָּאֵלֶּה הָיִיתִי עוֹבֶרֶת עֲלֵיהֶם בְּלִי שִׂים לֵב; אוּלָם מִפִּיךָ לֹא אוּכַל שְׂאֵתָם, כִּי חָלִילָה לְךָ לְדַבֵּק בְּנַפְשְׁךָ זוּהֲמָה וְחֶלְאָה. לַחֲמֹד לָצוֹן בְּעִנְיָן כָּזֶה דוֹמֶה בְעֵינַי כְּאִלּוּ יְשַׂחֲקוּ בִּכְלֵי קֹדֶשׁ כַּאֲשֶׁר יְשַׂחֲקוּ הַתִּינוֹקוֹת בְּבֻבָּה.

– אֵין הַדָּבָר נוֹרָא כָל כָּךְ; נִרְאֶה, כִּי לֹא תָבִינִי לָצוֹן.

– מְבִינָה אֲנִי הֵיטֵב, זֶה יִוָּדַע לְךָ עוֹד, אוּלָם לֹא בְדָבָר כָּזֶה יַחֲמֹד לוֹ אִישׁ לָצוֹן. עַתָּה הִנֵּה כִלִּיתִי אֶת כָּל חֲמָתִי וְלֹא אוֹסִיף עוֹד גַּם לְהַעֲלוֹת עַל לִבִּי.

הַמִּקְרֶה הַזֶּה הֶרְאָה לִשְׁנֵיהֶם, כִּי עִם כָּל אַהֲבָתָם הָרַבָּה וּמְסִירוּת רוּחָם זֶה אֶל זוֹ עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת זְהִירִים זֶה בִפְנֵי זוֹ. אַמְרֵי יָדְעָה כִּי הִגְדִּישָׁה אֶת הַסְּאָה בְרָגְזָהּ, וְיוֹהַנֶּס חָשׁ, כִּי לֹא נָאֶה הָיָה לוֹ לַחֲמֹד לָצוֹן בְּאַמְרֵי שֶׁהִתְעַנְּתָה בִּבְדִידוּת. אֶת רִגְשׁוֹתֵיהֶם אָמְנָם לֹא גִלּוּ זֶה לְזוֹ, אֲבָל חָשׁוּ זֹאת בְּעִמְקֵי נַפְשָׁם.

הָעֲרָפֶל הַקָּטָן אֲשֶׁר עָלָה עַל שְׁמֵיהֶם נָמוֹג חִישׁ וַיֵּעָלֵם לְאוֹר שֶׁמֶשׁ הָאַהֲבָה, וְאַמְרֵי צָהֲלָה כְתִינוֹק וַתַּעֲלֹז בִּקְרֹב עֲגָלָה יְרוֹקָה וְעָלֶיהָ מוֹשָׁב עָגֹל וָרָךְ. וְעוֹד בְּטֶרֶם יִרְתֹּם יוֹהַנֶּס אֶת הַסּוּס, יָשְׁבָה כְבָר אַמְרֵי בְּתוֹכָהּ וַתִּמְחָא כַּף מֵרֹב חֶדְוַת לִבָּהּ.

– עַתָּה תִתֵּן לִי גַם לָעוּף, – קָרְאָה אֶל יוֹהַנֶּס, בְּאָסְרוֹ אֶת סוּסוֹ הַלָּבָן אֶל הָעֲגָלָה. – אֲנִי רָכַבְתִּי אִתְּךָ, עַתָּה אֶסַּע עִמְּךָ, וְאֵין לָנוּ כִּי אִם גַּם לָעוּף יָחַד.

וּלְאוֹר בֹּקֶר צַח נָסְעוּ עַל דֶּרֶךְ מְרֻצֶּפֶת אַבְנֵי חָצָץ. קַלָּה הָיְתָה הַנְּסִיעָה לַסּוּס הַלָּבָן, וְלוּקְס הַנּוֹבֵחַ מֵרֹב חֶדְוָה רָץ לִפְנֵי הַסּוּס.

– תָּאֵר נָא בְנַפְשֶׁךָ, יוֹהַנֶּס, קָרְאָה אַמְרֵי אַחֲרֵי נָסְעָם מְעָט, – תָּאֵר נָא בְנַפְשֶׁךָ, בַּעֲלַת הַמָּלוֹן חָשְׁבָה אוֹתִי לְאִשְׁתֶּךָ.

– וְאָמְנָם אִשְׁתִּי אָתְּ, – וְלָכֵן לֹא אָשִׂים לִבִּי אֶל כָּל מַה שֶׁיֹּאמְרוּ הַבְּרִיּוֹת. שׁוּרוּ שָׁמַיִם, הַבֵּטְנָה הַחוּגוֹת, וְעֵצִים וְשָׂדוֹת וְהָרִים! הַבִּיטוּ וּרְאוּ, הִנֵּה זֹאת הִיא אִשְׁתִּי! וּכְשֵׁם שֶׁנְּעִימָה הִיא לִי בְדַבְּרָהּ אֵלַי רַכּוֹת כָּךְ נְעִימָה הִיא לִי בְהִתְקוֹטְטָהּ בִי וּבְדַבְּרָהּ אֵלַי קָשׁוֹת! הֶאָח, אִמִּי חֲכָמָה הִיא, הִיא יָדְעָה אֶת כָּל אֵלֶּה: הִיא לִמְּדַתְנִי דַעַת לְהִתְבּוֹנֵן אֵיךְ הִיא בוֹכָה בְכַעֲסָהּ, כִּי אָז יִתְגַלֶּה הָאָדָם הַפְּנִימִי, זֶה הֶחָבוּי בַּמִּסְתָּרִים וְהַמְכֻסֶּה מֵעֵין רוֹאִים. עַתָּה יוֹדֵעַ אֲנִי אֶת כָּל הַצָּפוּן בְּקִרְבֵּךְ פְּנִימָה וְתַעֲלֻמּוֹת לִבֵּךְ גְּלוּיוֹת לְפָנַי, וְהֵן מוֹצְאוֹת חֵן בְּעֵינָי. הֶאָח, אַתָּה הָעוֹלָם הַגָּדוֹל וְהַמָּלֵא, תּוֹדָה רַבָּה לְךָ עַל יֵשׁוּתֶךָ! אַתָּה הָעוֹלָם הַגָּדוֹל, שׁוֹאֵל אֲנִי אוֹתְךָ, הֲרָאִיתָ מֵאָז הָיִיתָ אִשָּׁה נֶחְמָדָה כָזֹאת?

וּלְכָל אִישׁ וָאִישׁ הָעוֹבֵר עַל פְּנֵיהֶם קָרָא יוֹהַנֶּס בְּאָחֲזוֹ אֶת אַמְרֵי: רְאֵה נָא גַם רְאֵה, זֹאת אִשְׁתִּי! וְרַק אַחֲרֵי אֲשֶׁר פָּצְרָה בוֹ אַמְרֵי חָדַל לַעֲשׂוֹת כָּזֹאת; וַיֹּאמַר: מֵרֹב שִׂמְחָתִי לֹא אֵדַע מַה לַעֲשׂוֹת. נָכוֹן אֲנִי לִקְרֹא אֶת כָּל הָעוֹלָם לָשִׂישׂ אִתִּי מָשׂוֹשׂ, הָבִין לֹא אוּכַל אֵיךְ אֶפְשָׁר לָהֶם לִבְנֵי הָאָדָם לַחֲרֹש אֶת הָאֲדָמָה וְלַחֲטֹב עֵצִים, וְלֹא יֵדְעוּ מָה רַב אָשְׁרִי.

בִּרְאוֹת אַמְרֵי אִשָּׁה עֲנִיָּה הוֹלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֵם עוֹבְרִים בָּהּ, הִתִּירָה זוּג אֶחָד מִנְּעָלֶיהָ, הַחֲבִיבוֹת כָּל כָּךְ עָלֶיהָ, וַתַּשְׁלִיכֵן אֵלֶיהָ. הָאִשָּׁה הָעֲנִיָּה הִבִּיטָה מִשְׁתּוֹמֶמֶת אֶל הַזּוּג הַמְמַהֵר לִנְסֹעַ הָלְאָה וְהִבִּיעָה לוֹ אֶת רִגְשֵׁי תוֹדָתָהּ.

נְעִימוּת רַבָּה חָשָׁה אַמְרֵי בְנַפְשָׁהּ כִּי יֵשׁ בְּיָדָהּ לָתֵת לֶעָנִי, בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה בְחַיֶּיהָ, מַתָּנָה חֲשׁוּבָה שֶׁעֲדַיִן רְאוּיָה לָהּ לְעַצְמָהּ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ. בָּרְגָעִים הָרִאשׁוֹנִים אַחֲרֵי תִתָּהּ בְּחָפְזָה אֶת נִדְבָתָהּ, חָשְׁבָה רַק עַל אֹדוֹת מְחִיר הַנַּעֲלַיִם, וּמַחֲשַׁבְתָּהּ זוֹ חָזְרָה וְנִשְׁנְתָה בְקֶרֶב לִבָּהּ פְּעָמִים תְּכוּפוֹת. הַכָּרַת זְכוּת הַקִּנְיָן שֶׁהָיְתָה לָהּ עַל הַנַּעֲלַיִם לֹא סָרָה מִמֶּנָּה, עָמֹק עָמֹק הָיְתָה הַכָּרַת הַזְּכוּת הַזֹּאת טְבוּעָה בְלִבָּהּ. כָּל הַחֲסָדִים וְהַטּוֹבוֹת שֶׁגָּמְלָה לְמָרַן הַשְּׁחוֹרָה, כָּל הָעֲבוֹדָה הָרַבָּה אֲשֶׁר עָבְדָה וְעָמְלָה בַעֲדָהּ זֶה שָׁנִים רַבּוֹת כְּאֶפֶס וּכְאַיִן נֶחְשְׁבוּ בְעֵינֶיהָ, וְרַק הַמַּתָּנָה שֶׁעֵרֶךְ כֶּסֶף לָהּ נִדְמָה לָהּ לְמַעֲשֵׂה חֶסֶד הָרִאשׁוֹן שֶׁעָשְׂתָה בְכָל יְמֵי חַיֶּיהָ; וְהָרֶגֶשׁ הַזֶּה עָשָׂה אוֹתָהּ לִמְאֻשֶּׁרֶת הַרְבֵּה יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר הָיְתָה מְאֻשֶּׁרֶת הָעֲנִיָּה אֲשֶׁר קִבְּלָה אֶת נִדְבָתָהּ; הִיא שָׂחֲקָה מִדֵּי פַעַם בְּפַעַם אֶל עַצְמָהּ. מַתָּנָה מֻצְנַעַת הָיְתָה טְמוּנָה בְקֶרֶב נִשְׁמָתָהּ, אֲשֶׁר הִרְהִיבָה אֶת נַפְשָׁהּ וַיַּצְהֵל אֶת רוּחָהּ, וְכַאֲשֶׁר שָׁאַל יוֹהַנֶּס: מַה לָךְ? מַדּוּעַ תִּצְחֲקִי כְיֶלֶד בִּשְׁנָתוֹ? עָנָתָה:

– הֶאָח, אֵלִי, הִנֵּה נִדְמֶה לִי הַכֹּל כְּמוֹ בַחֲלוֹם. עַתָּה אוּכַל לְחַלֵּק מַתָּנוֹת לָעֲנִיִּים. עַתָּה אֲנִי מְלַוָּה בְמַחֲשַׁבְתִּי אֶת הָאִשָּׁה הָעֲנִיָּה וְיוֹדַעַת אָנֹכִי, מַה גָדְלָה שִׂמְחָתָהּ.

– אַךְ טוֹב וְנָעִים הוּא כִּי תִגְמְלִי חֶסֶד בְּנֶפֶשׁ חֲפֵצָה.

– בַּמֶּה נֶחְשַׁב לִמְאֻשָּׁר לְפַזֵּר מַתָּנוֹת? מָשָׁל לְכוֹס מְלֵאָה יַיִן הָעוֹבֶרֶת עַל גְּדוֹתֶיהָ. נַפְשִׁי כֹה מְלֵאָה, וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לִי הִנְנִי נְכוֹנָה לָתֵת בְּנֶפֶשׁ חֲפֵצָה, גַּם אֲנִי רוֹצָה כָמוֹךָ לִקְרֹא לְכָל הָאֲנָשִׁים וּלְדַבֵּר אֲלֵיהֶם, וְאֶת כֻּלָּם אֲנִי רוֹצָה לְהַאֲכִיל וּלְהַשְׁקוֹת. דּוֹמֶה לִי, כִּי יוֹשֶׁבֶת אֲנִי אֶל שֻׁלְחַן חֲתֻנָּה מָלֵא מַעֲדַנִּים וְרַק אַתָּה לְבַדְּךָ עִמָּדִי, וַאֲנִי כָל כָּךְ מְלֵאָה, וְאֵינִי יְכֹלָה לֶאֱכֹל דָּבָר, כִּי שְׂבֵעָה אָנִי.

– אָמְנָם כֵּן, כָּל זֶה טוֹב וְנֶחְמָד, – קָרָא יוֹהַנֶּס, – אַךְ אַל תּוֹסִיפִי עוֹד לָתֵת אַף אַחַת מִנְּעָלַיִךְ לְאִישׁ, כִּי בְהַבִּיטִי בָהֶן, אֶזְכֹּר אֶת הַשָּׁנִים הַטּוֹבוֹת הָרַבּוֹת, הַכְּלוּלוֹת בְּתוֹכָן, וְעוֹד שָׁנִים רַבּוֹת תּוּכְלִי לָרוּץ בָּהֶן עַד אֲשֶׁר תִּבֹּלְנָה.

– כֵּיצַד עָלוּ עַתָּה הַמַּחֲשָׁבוֹת הָאֵלֶּה בִלְבָבֶךָ? – כַּמָּה מֵאוֹת פְּעָמִים חָשַׁבְתִּי אֶת הַמַּחֲשָׁבוֹת הָאֵלֶּה בִהְיוֹתִי מִסְתַּכֶּלֶת בִּנְעָלָי. אוּלָם כָּעֵת סַפְּרָה נָא לִי עַל אֹדוֹת בְּנֵי בֵיתְךָ, כִּי אִם לֹא כֵן אֲפַטְפֵט רַק עַל אֹדוֹת עַצְמִי. סַפֵּר.

וְיוֹהַנֶּס מִלֵּא אֶת בַּקָּשָׁתָהּ בְּנֶפֶשׁ חֲפֵצָה, וּבְסַפְּרוֹ וְאַמְרֵי שׁוֹמַעַת בְּאָזְנַיִם קַשּׁוּבוֹת, רִחֲפָה לְנֶגֶד עֵינֶיהָ תְּמוּנָה מַרְנִינָה רוּחָהּ וְנַפְשָׁהּ בְּקִרְבָּהּ, תְּמוּנַת הָאִשָּׁה הָעֲנִיָּה אֲשֶׁר פָּגְשָׁה בַדֶּרֶךְ וַתִּתֵּן לָהּ אֶת נְעָלֶיהָ.

אַחֲרֵי אֲשֶׁר תֵּאֵר יוֹהַנֶּס לִפְנֵי אַמְרֵי אֶת כָּל אַנְשֵׁי בֵיתוֹ, הִלֵּל אֶת הַמִּקְנֶה אֲשֶׁר לָהֶם, כִּי כֻלָּם בְּרִיאִים, חֲזָקִים וַעֲגֻלִּים, עַד אֲשֶׁר לֹא תוּכַל גַּם טִפַּת מַיִם אַחַת לִשְׁהוֹת עֲלֵיהֶם.

– צַר לִי מֵהָכִיל אֶת כָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת הָעַלִּיזוֹת, וְלִבִּי לֹא יִתְּנֵנִי לְהַאֲמִין כִּי אָמְנָם הָיִיתִי פִתְאֹם כָּל כָּךְ עֲשִׁירָה. בְהַעֲלוֹתִי עַל דַּעְתִּי כִּי יִהְיֶה לִי כָל כָּךְ שָׂדוֹת וּפָרוֹת וְקֶמַח וְשׁוּמָן וּפֵרוֹת וְאַרְגָּזִים וַאֲרוֹנוֹת, כִּי אָז אֶחְשְׁבָה עִם לְבָבִי, שֶׁיְּשֵׁנָה הָיִיתִי כָל יְמֵי חַיַּי וְרַק עַתָּה הֲקִיצוֹתִי פִתְאֹם. לֹא, לֹא כֵן הוּא הַדָּבָר. נוֹרָא הַדָּבָר בְּעֵינַי, כִּי אָנֹכִי אֶהְיֶה אַחֲרָאִית בְּעַד דְּבָרִים רַבִּים כָּאֵלֶּה. אוּלָם הֲלֹא גַם אִמְּךָ תַעֲזֹר לִי בַעֲבוֹדָתִי? הֵן כֹּחָהּ עוֹד אִתָּהּ. לֹא יָדַעְתִּי אֵיכָכָה אוּכַל לַעֲצֹר בְּרוּחִי לְבִלְתִּי חַלֵּק אֶת כָּל אֵלֶּה לַעֲנִיִּים; אוּלָם אֵין לִי הָרְשׁוּת לָזֶה, כִּי לֹא שֶׁלִּי הֵם, כִּי גַם אֲנִי בְמַתָּנָה קִבַּלְתִּים.

– הַצְּדָקָה לֹא תְרוֹשֵׁשׁ! – שָׁגוּר תָּמִיד בְּפִי אִמִּי, – עָנָה יוֹהַנֶּס עַל דְּבָרֶיהָ.

אִי אֶפְשָׁר לְתָאֵר אֶת צָהֳלַת שְׁנֵי הַנֶּאֱהָבִים בְּנָסְעָם. כָּל מִלָּה עָשְׂתָה אוֹתָם לִמְאֻשָּׁרִים. כַּאֲשֶׁר שָׁאֲלָה אַמְרֵי: הֲיֵשׁ גַּם סְנוּנִיּוֹת מִתַּחַת לְגַג בֵּיתְכֶם? וְיוֹהַנֶּס עָנָה כִי כֵן הוּא, וַיּוֹסֶף עוֹד כִּי נִמְצָא לָהֶם מִכְּבָר גַּם קֵן לַחֲסִידָה, הָיְתָה אַמְרֵי מְאֻשָּׁרָה אֹשֶר אֵין קֵץ וַתְּחַקֶּה בִשְׂפָתֶיהָ אֶת קוֹל גְּעִיַּת הַחֲסִידָה וַתְּתָאֵר בְּצָהֳלָה רַבָּה אֶת הַחֲסִידָה עוֹמֶדֶת עַל רֶגֶל אַחַת וּמַשְׁקֶפֶת בִּתְשׂוּמֶת לֵב רַבָּה עַל בֵּיתָהּ.

עַד בֹּא שְׁנֵי הַנֶּאֱהָבִים, כִּנְטוֹת הַיּוֹם, אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר שָׁם יִמָּצֵא הַכְּפָר צוּסְמַרְסְהוֹפֶן לֹא דִבְּרוּ דָבָר עַל אֹדוֹת בֹּאָם אֶל בֵּית הוֹרָיו. הַאִם הִתְנוּ מֵרֹאשׁ לְבִלְתִּי דַבֵּר מִזֶּה, אוֹ הָיָה זֶה מִפְּנֵי אֵיזֶה כֹחַ נֶעֱלָם שֶׁל אוֹתָהּ שָׁעָה, מִי יוֹדֵעַ? וְאוּלָם אַחֲרֵי אֲשֶׁר פָּגַשׁ יוֹהַנֶּס בַּאֲנָשִׁים אֲחָדִים הַיּוֹדְעִים וּמַכִּירִים אוֹתוֹ, בֵּרְכוּ אוֹתוֹ בְשָׁלוֹם וַיַּבִּיטוּ אֵלָיו מִתְפַּלְּאִים, פָּנָה אֶל אַמְרֵי וַיֹּאמֶר, כִּי מוֹצֵא הוּא שְׁנֵי דְרָכִים לְבַעֲבוּר יָבֹא הַכֹּל עַל מְקוֹמוֹ בְשָׁלוֹם: אוֹ כִּי יָבִיא אֶת אַמְרֵי אֶל בֵּית אֲחוֹתוֹ, הַיּוֹשֶׁבֶת בָּזֶה עַל יַד הַדָּרֶךְ – מִגְדַּל בֵּית הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר בַּכְּפָר שֶׁהִיא יוֹשֶׁבֶת בּוֹ נִשְׁקָף מֵאֲחוֹרֵי הָר – הוּא יֵלֵךְ לְבַדּוֹ אֶל בֵּית הוֹרָיו וִיסַפֵּר לָהֶם אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; אוֹ יִקַּח אֶת אַמְרֵי אִתּוֹ מִיָּד, כְּלוֹמַר, הִיא תַּקְדִּים לָרֶדֶת מֵעַל הָעֲגָלָה כְרֶבַע שָׁעָה וְתָבֹא אֶל בֵּית הוֹרָיו בְּתוֹר שִׁפְחָה.

אַמְרֵי הֶרְאֲתָה אֶת כָּל חָכְמַת לִבָּהּ, בְּגַלּוֹתָהּ אֶת דַּעְתָּהּ עַל הַתּוֹצָאוֹת הַבִּלְתִּי נְעִימוֹת הַצְּפוּיוֹת לִשְׁנֵיהֶם אִם יַעֲשׂוּ כִדְבָרָיו. אִם תִּשְׁהֶה אֵצֶל אֲחוֹתוֹ הֲלֹא תַעֲמֹל לִקְנוֹת לָהּ נֶפֶשׁ, אֲשֶׁר דַּעְתָּהּ לֹא תִהְיֶה הַמַּכְרַעַת בַּדָּבָר הַזֶּה. אֶפְשָׁר עוֹד שֶׁתִּפְרֹצְנָה עַל יְדֵי זֶה קְטָטוֹת, אֲשֶׁר אֵין לְשָׁעֵר אוֹתָן מֵרֹאשׁ, מִלְּבַד אֲשֶׁר יְהִי זֶה בְיָמִים יָבֹאוּ זִכָּרוֹן בִּלְתִּי נָעִים וּבְכָל הַסְּבִיבָה יִמָּצְאוּ מְרַנְּנִים אַחֲרֶיהָ, כִּי לֹא מָצְאָה אֶת לִבָּהּ לָבֹא בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה אֶל בֵּית הוֹרָיו. הַדֶּרֶךְ הַשֵּׁנִית נִרְאָה¹² יוֹתֵר טוֹבָה. אוּלָם לְמוֹרַת רוּחַ הוּא לָהּ לָבֹא אֶל בֵּיתָם בְּשֶׁקֶר וּבְתַרְמִית. אָמְנָם הַבְטֵחַ הִבְטִיחָה לָהּ אִמּוֹ, לִפְנֵי שָׁנִים רַבּוֹת, כִּי יָכֹל תּוּכַל לָבֹא אֶל בֵּיתָם לַעֲבֹד שָׁמָּה, אֲבָל הֵן לֹא לַעֲבֹד עֲבוֹדַת מְשָׁרֶתֶת הִיא אוֹמֶרֶת לָבֹא אֶל בֵּיתָם, וְאִם יֵשׁ אֵת נַפְשָׁהּ לִקְנוֹת אֶת לֵב אֲבוֹתָיו לְאַהֲבָה אוֹתָהּ עַל יְדֵי כַחַשׁ וְכָזָב, הֲלֹא גְנֵבַת דַּעַת הִיא זֹאת, וְגַם יוֹדַעַת הִיא, כִּי לֹא תַשְׂכִּיל לַעֲשׂוֹת בְּחָרִיצוּת וּזְרִיזוּת אֶת מַעֲשֶׂיהָ תַחַת מַסְוֵה הָרְמִיָּה אֲשֶׁר שָׂמָה עַל פָּנֶיהָ, כִּי לֹא תוּכַל לַעֲשׂוֹת שֶׁקֶר בְּנַפְשָׁהּ. וּבְהַגִּישָׁהּ אֶל אָבִיו כִּסֵּא לָשֶׁבֶת תַּפִּילֵהוּ אַרְצָה, כִּי מִקֶּרֶב לִבָּהּ לֹא תְמוּשֶׁנָה תָמִיד הַמַּחֲשָׁבוֹת, כִּי רַק לְבַעֲבוּר הוֹלִיךְ אוֹתוֹ תוֹעֶה הִיא עוֹשָׂה אֶת כָּל מַעֲשֶׂיהָ. וְלוּ גַם יַעֲלֶה בְיָדָהּ לַעֲשׂוֹת הַכֹּל כָּרָאוּי, אֵיךְ תּוּכַל לָשֵׂאת פָּנֶיהָ אֶל הַשְּׁפָחוֹת בְּשָׁמְעָן אַחֲרֵי כֵן, כִּי הַגְּבִירָה שֶׁלָּהֶן הִתְגַּנְּבָה אֶל הַבַּיִת הַזֶּה בְתוֹר שִׁפְחָה. וְכָל יָמֶיהָ לֹא תוּכַל דַּבֵּר אֶל יוֹהַנֶּס בְּהִתְגַּלּוּת לֵב.

אֶת כָּל נִמּוּקֶיהָ אֵלֶּה חָתְמָה אַמְרֵי בַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה: אֶת כָּל זֶה אָמַרְתִּי לְךָ, כִּי הֵן רוֹצֶה אַתָּה לָדַעַת גַּם אֶת מַחֲשַׁבְתִּי, וְאִם אַתָּה שׁוֹאֵל בַּעֲצָתִי הֲלֹא עָלַי לְדַבֵּר אֶת כָּל אֲשֶׁר עִם לְבָבִי; אוּלָם הִנְנִי מַגִּידָה לְךָ בָזֶה, כִּי נְכוֹנָה אֲנִי לַעֲשׂוֹת כָּל חֶפְצֶךָ, אִם זֶה חֶפְצְךָ אֲשֶׁר מִמֶּנּוּ לֹא תָסוּר, וְאִם אַחֶרֶת תְּיָעֵץ וְעָשִׂיתִי גַם כֵּן כְּכָל אֲשֶׁר תֹּאמַר. שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע בְּקוֹלְךָ לְכֹל אֲשֶׁר תְּצַוֵּנִי, בְּלִי לַמְרוֹת כָּל דָּבָר הַיּוֹצֵא מִפִּיךָ, וְאֶתְאַמֵּץ לַעֲשׂוֹת הַכֹּל טוֹב וְיָשָׁר כְּכָל אֲשֶׁר אוּכָל.

– צָדַקְתְּ, אַמְרֵי, צָדָקְתְּ, – קָרָא יוֹהַנֶּס בְּהַעֲמִיקוֹ לַחֲשֹׁב, – גַּם שְׁתֵּי הַדְּרָכִים לֹא יְשָׁרוֹת הֵן, אוּלָם הָרִאשׁוֹנָה קָשָׁה פָחוֹת; וְאוּלָם הִנְנוּ קְרוֹבִים עַתָּה כְבָר אֶל בֵּיתֵנוּ וְעָלֵינוּ לְמַהֵר וּלְהַחְלִיט דָּבָר. הֲתִרְאִי שָׁמָּה אֶת מַעֲרֻמֵּי הַיַּעַר, פֹּה מִמּוּלֵנוּ עַל הָהָר עִם הַסֻּכָּה הַקְּטַנָּה? הֲתִרְאִי גַם אֶת הַפָּרוֹת, קְטַנּוֹת הֵן כָּל כָּךְ כִּרְמָשִׂים? פֹּה הוּא כַר הַמִּרְעֶה שֶׁלָּנוּ, וּפֹה יֵשׁ אֵת נַפְשִׁי לְהוֹשִׁיב אֶת דָּמִי אָחִיךְ.

וְאַמְרֵי קָרְאָה מִשְׁתּוֹמֶמֶת: הָהּ, אֵלִי! אַתָּה נָטַעְתָּ בְקֶרֶב לֵב בְּנֵי הָאָדָם עֹז וְאֹמֶץ עַד אֲשֶׁר יַרְהִיבוּ בְנַפְשָׁם לִכְבֹּש אֶת כָּל הַיְקוּם! אֲבָל, כַּר דֶּשֶׁא שָׁמֵן הוּא הַכִּכָּר הַזֶּה.

– אָמְנָם כֵּן הוּא, אוּלָם כַּאֲשֶׁר יַעֲזֹב אָבִי אֶת נַחֲלָתוֹ עַל יָדִי, אַנְהִיג מַאֲבוּסֵי רֶפֶת, הַמְּבִיאִים תּוֹעֶלֶת יוֹתֵר רַבָּה; הַזְּקֵנִים שׁוֹמְרִים תָּמִיד אֶת הַיָּשָׁן. אֲבָל לָמָּה אָנוּ מְפַטְפְּטִים כָּל כָּךְ? הֲלֹא קְרוֹבִים אֲנַחְנוּ מְאֹד אֶל בֵּיתֵנוּ, וְעוֹד לֹא מָצָאנוּ לָנוּ עֵצָה נְכוֹנָה. רֹאשִׁי עָלַי כְּגַלְגַּל וְלִבִּי בְקִרְבִּי נָבוֹךְ.

– שׁוּבָה לִמְנוּחָתֶךָ, עָלֵינוּ לְהִתְיָעֵץ בְּרוּחַ שׁוֹקֶטֶת; כְּבָר יְגֻנַּב אֵלַי דָּבָר, אֲשֶׁר עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹתוֹ, אוּלָם אֵינִי יוֹדַעַת עוֹד אֶל נָכוֹן.

– מַה? מַה דַּעְתֵּךְ?

– לֹא אַגִּיד לְךָ בְּטֶרֶם תִּתְיָעֵץ בְּעַצְמְךָ, אוּלַי תִּמְצָא אַתָּה עֵצָה יוֹתֵר נְכוֹנָה. עָלֶיךָ מֻטֶּלֶת הַחוֹבָה לְהָבִיא הַכֹּל בְּסֵדֶר, אֲנַחְנוּ שְׁנֵינוּ בָאנוּ בִמְצָרִים, וְעָלֵינוּ לְהַחֲזִיק אֵפוֹא אִישׁ בְּיַד רֵעֵהוּ.

– כֵּן, גַּם בְּלִבִּי עוֹלָה אֵיזוֹ מַחֲשָׁבָה. פֹּה בַמָּקוֹם הַקָּרוֹב הַשֵּׁנִי יוֹשֵׁב כֹּמֶר, מַכִּירִי וּמְיֻדָּעִי, הוּא יִיעַץ לָנוּ עֵצָה הֲגוּנָה. אוּלָם אָנֹכִי מָצָאתִי לִִי בְרֶגַע זֶה דֶרֶךְ יוֹתֵר נְכוֹנָה, יוֹתֵר טוֹבָה! אָנֹכִי אֶשָּׁאֵר פֹּה לְמַטָּה בַבִּקְעָה בְבֵית הַטּוֹחֵן, וְאַתְּ תֵּלְכִי לְבַדֵּךְ אֶל הֶחָצֵר אֲשֶׁר הוֹרַי יוֹשְׁבִים בָּהּ וְתַגִּידִי לָהֶם אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. אֶת לֵב אִמִּי תִקְנִי מִיָּד, וּבְחָכְמָתֵךְ אֲנִי בוֹטֵחַ, כִּי גַם אֶת לֵב אָבִי תֵדְעִי לְהַטּוֹת אַחֲרַיִךְ לְאַהֲבָה אוֹתָךְ וְאֶת כָּל חֶפְצֵךְ יְמַלֵּא. כָּכָה טוֹב יוֹתֵר. אֵין לָנוּ לְחַכּוֹת לְעֶזְרַת אֲחֵרִים. הֲיִיטְבוּ דְבָרַי בְעֵינָיִךְ? הַאִם לֹא יִכְבַּד מִמֵּךְ הַדָּבָר?

– כְּמַחֲשַׁבְתְּךָ מַחֲשַׁבְתִּי, – עָנְתָה אַמְרֵי. – עַתָּה אֵין לָנוּ לְבַקֵּשׁ עוֹד עֵצָה אַחֶרֶת; זֹאת עֵצָה נְכוֹנָה, כְּאִלּוּ כְבָר הָיְתָה כְתוּבָה וַחֲתוּמָה, וְאוֹתָהּ נַעֲשֶׂה מִיָּד, בְּלִי הִתְמַהְמֵהַּ רֶגַע, בְּלֵב בָּטוּחַ וְרוּחַ אַמִּיצָה, כִּי אָז נַצְלִיחַ וְאָז נַשְׂכִּיל. הֶאָח, אֵין אַתָּה בְעַצְמְךָ יוֹדֵעַ מָה רַב טוּבְךָ, מַה נָעִים וְנֶחְמָד אָתָּה.

– לֹא אֲנִי, כִּי גַם אַתְּ חוֹנַנְתְּ בְּכָל הַמַּעֲלוֹת הַטּוֹבוֹת הָאֵלֶּה! אוּלָם אַחַת הִיא, אֲנַחְנוּ שְׁנֵינוּ הָיִינוּ כָעֵת לְנֶפֶשׁ אַחַת טוֹבָה וִישָׁרָה וְכֵן נִהְיֶה לְעוֹלְמֵי עָד. הַבִּיטִי נָא, תְּנִי לִי אֶת יָדֵךְ, כָּכָה, עַתָּה הִנֵּךְ עַל אַדְמַת מוֹלַדְתֵּךְ. הֶאָח! הִנֵּה הַחֲסִידָה שֶׁלָּנוּ וְהִיא תַגְבִּיהַּ לָעוּף. אִמְרִי נָא, חֲסִידָה: יְבָרֶכְכֶם אֲדֹנָי, הִנֵּה הַגְּבִירָה הַחֲדָשָׁה. אַחֲרֵי כֵן אַגִּידָה לָךְ עוֹד דְּבָרִים רַבִּים. וְעַתָּה אַמְרֵי, אַל נָא תִּתְמַהְמְהִי שָׁם וְשִׁלְחִי אֵלַי אֶל הַטַּחֲנָה לְהַגִּיד לִי אֶת תּוֹצָאַת הַדָּבָר; אִם שׁוֹמֵר הָאוּרָוָה בַבַּיִת שִׁלְחִי אוֹתוֹ, וְהוּא יְבַשֵּׂר טוֹב לִי, כִּי קַל הוּא לְקַפֵּץ כָּאַרְנָבֶת. הֲתִרְאִי שָׁמָּה אֶת הַבַּיִת עִם קַן־הַחֲסִידָה ואֶת שְׁתֵּי הַגְּרָנוֹת שָׁם עַל רֹאשׁ הָהָר, לְעֵבֶר הַיַּעַר הַשְּׂמָאלִי? אֵלָה צוֹמַחַת שָׁם עַל יַד הַבַּיִת, הֲתִרְאִי?

– כֵּן!

זֶה בֵיתֵנוּ. עַתָּה רְדִי מֵעַל הָעֲגָלָה, עַתָּה אִי אֶפְשָׁר לָךְ לִתְעוֹת בַּדָּרֶךְ.

יוֹהַנֶּס יָרַד מֵעַל הָעֲגָלָה וַיַּעֲזֹר גַּם לְאַמְרֵי בְּרִדְתָּהּ. וְאַמְרֵי הֶחֱזִיקָה אֶת הָעֲנָק הַנִּמְצָא אִתָּהּ בְּכִיסָהּ כִּכְלִי־קֹדֶשׁ בֵין יָדֶיהָ הַמְקֻפָּלוֹת וַתִּתְפַּלֵּל בְּלָחַשׁ. גַּם יוֹהַנֶּס הֵסִיר אֶת כֹּבָעוֹ מֵעַל רֹאשׁוֹ וּשְׂפָתָיו נָעוּ.

שְׁנֵיהֶם לֹא הוֹסִיפוּ עוֹד לְדַבֵּר דָּבָר, וְאַמְרֵי שָׂמָה פְעָמֶיהָ לַדָּרֶךְ. יוֹהַנֶּס עָמַד זְמָן רַב נִשְׁעָן עַל סוּסוֹ הַלָּבָן וַיַּבֵּט אַחֲרֶיהָ וְהִנֵּה הִפְנְתָה אֶת פָּנֶיהָ וַתַּבְרַח אֶת הַכֶּלֶב הַהוֹלֵךְ אַחֲרֶיהָ לְלַוֹּתָהּ עַל דַּרְכָּהּ, אוּלָם הוּא מֵאֵן לָסוּר מֵאַחֲרֶיהָ וַיָּרָץ מִדֵּי פַעַם בְּפַעַם אֶל הַשָּׂדֶה וַיְמַהֵר לָשׁוּב אֵלֶיהָ, יוֹהַנֶּס רָאָה וַיִּשְׁרֹק אֶל הַכֶּלֶב וְרַק אָז שָׁב מֵאַחֲרֵי אַמְרֵי וַיָּשָׁב אֶל אֲדוֹנוֹ.

יוֹהַנֶּס נָסַע אֶל הַטַּחֲנָה וַיֵּשֶׁב שָׁמָּה. נוֹדַע לוֹ, כִּי אָבִיו הָיָה שָׁם לִפְנֵי שָׁעָה לְקַדֵּם אֶת פָּנָיו וַיָּשָׁב לְבֵיתוֹ. יוֹהַנֶּס שָׂמַח, כִּי שָׁמַע כִּי שָׁלוֹם לְאָבִיו וְכִי תִמְצָא אַמְרֵי גַם אֶת אִמּוֹ גַם אֶת אָבִיו בְּבֵיתוֹ. אַנְשֵׁי הַטַּחֲנָה לֹא יָדְעוּ, מַה זֶה הָיָה לְיוֹהַנֶּס, כִּי סָר עֲלֵיהֶם, וְעַל מָה נַפְשׁוֹ פְזוּרָה כָל כָּךְ עַד אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע דָּבָר מִכֹּל אֲשֶׁר יְדַבְּרוּ אֵלָיו. הוּא לֹא יָכֹל לַעֲמֹד עַל מָקוֹם אֶחָד זְמָן רָב. רֶגַע נִכְנַס אֶל הַבַּיִת וְרֶגַע יָצָא אֶת הַבָּיִת. רֶגַע שָׂם פָּנָיו אֶל הַדֶּרֶךְ הַמּוֹלִיכָה אֶל בֵּיתָם וְרֶגַע שָׁב, כִּי הָיָה לֵב יוֹהַנֶּס נִרְגָּשׁ בְּקִרְבּוֹ; הוּא מָנָה אֶת מִסְפַּר צַעֲדֵי אַמְרֵי בְלֶכְתָּהּ. עַתָּה הִנֵּה קָרְבָה אֶל שָׂדֶה זֶה, וְעַתָּה הִנֵּה קָרְבָה אֶל שָׂדֶה אַחֵר, עַתָּה כְבָר הִגִּיעָה אֶל בּוֹכֶנְהַג, עַתָּה הִיא מְדַבֶּרֶת אֶל אֲבוֹתָיו… הֵן אִי אֶפְשָׁר לָדַעַת מֵרֹאשׁ הַכֹּל כְּמוֹ שֶׁהָיָה.

הָאֵשׁ הָרִאשׁוֹנָה עַל הָאָח

וְאַמְרֵי הוֹלֶכֶת כְּתוֹעָה בַחֲלוֹם אֶל בֵּית הוֹרֵי יוֹהַנֶּס וַתַּבֵּט אֶל הָעֵצִים כְּשׁוֹאָלֶת: “שַׁאֲנַנִּים יַעַמְדוּ עַל מְקוֹמָם וְכֵן יַעַמְדוּ וְיַבִּיטוּ אֵלַיִךְ עוֹד יָמִים וְשָׁנִים, כָּל יְמֵי חַיַּיִךְ, כְּרֵעִים וַחֲבֵרִים לָךְ בִּימֵי חֶלְדֵּךְ, וּמִי יוֹדֵעַ מַה רַבּוֹת הֵנָּה הַתְּלָאוֹת אֲשֶׁר עוֹד תַּעֲבֹרְנָה עָלָיִךְ?”

אוּלָם אַמְרֵי כְּבָר הִגִּיעָה לְיָמִים אֲשֶׁר לֹא הִצְטָרְכָה עוֹד לְבַקֵּשׁ לָהּ עֵצָה מֵרָחוֹק. יָמִים רַבִּים עָבְרוּ מֵאָז דַּבְּרָהּ אֶל עֵץ הָעֻזְרָדִים. – הִיא חָפְצָה לְגָרֵשׁ מִקִּרְבָּהּ אֶת מַחְשְׁבוֹתֶיהָ, הָעוֹלִים בְּלִבָּהּ עַל כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר סְבִיבָהּ, וּבְכָל זֹאת הוֹסִיפָה לְהַבִּיט אֶל הַשָּׂדוֹת הָעֲתִידִים לִהְיוֹת רְכוּשָׁהּ וְקִנְיָנָהּ, וַתִּתְאַמֵּץ לָדַעַת מֵרֹאשׁ אֵת אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה עִמָּהּ; כֵּיצַד תִּכָּנֵס אֶל בֵּיתָם וְאֵיךְ יְקַבְּלוּ אֶת פָּנֶיהָ. מַה תְּדַבֵּר אֲלֵיהֶם וּמַה יָשִׁיבוּ לָהּ. אַלְפֵי אֳפָנִים וּדְרָכִים שׁוֹנִים רִחֲפוּ לְנֶגֶד עֵינֵי רוּחָהּ, וְכִמְעַט שֶׁדִּבְּרָה אֶל לִבָּהּ בְקוֹל רָם, וְהַוַּלְסָה שֶׁל דַּהֲרַת־כֶּסֶף מְנַגֶּנֶת בְּאָזְנֶיהָ: מַה זֶה וְעַל מַה זֶה אֶחֱשֹׁב מַחֲשָׁבוֹת? כַּאֲשֶׁר יְנַגְּנוּ אֶרְקֹד וַלְסָה אוֹ מָחוֹל אַחֵר. אֵינִי יוֹדַעַת, כְּשֶׁאֲנִי מַבִּיטָה אֶל רַגְלַי אֲנִי רוֹאָה, כִּי מֵאֲלֵיהֶן הֵן מְרַקְּדוֹת; אֵינֶנִּי יְכֹלָה לְתָאֵר לְעַצְמִי וְאֵינֶנִּי רוֹצָה לְתָאֵר לְעַצְמִי, כִּי אוּלַי יִהְיֶה עָלַי לָשׁוּב בְּעוֹד שָׁעָה עַל דַּרְכִּי זוֹ, וְנַפְשִׁי חֻבָּלָה וְרוּחִי בְקִרְבִּי תוֹעָה, וְאוּלָם עָלַי לָלֶכֶת הָלְאָה, פְּסִיעָה אַחֲרֵי פְסִיעָה. רַב לִי! יַעֲבֹר עָלַי מָה; הֵן אֶל כָּל אֲשֶׁר אֶפְנֶה אֲנִי עִמִּי!

וְאוּלָם כֹּחוֹת נֶפֶשׁ עוֹד יוֹתֵר רַבִּים נִמְצְאוּ בְאַמְרֵי; לֹא לְחִנָּם פָּתְרָה חִידוֹת עוֹד בְּיַלְדוּתָהּ וַתִּלָּחֶם יוֹם יוֹם עִם פִּגְעֵי הַחַיִּים וּתְלָאוֹתֵיהֶם. כָּל כֹּחָהּ עָזַר לָהּ הַפַּעַם וַיּוֹסֶף לָהּ עֹז וְעָצְמָה לָבֹא אֶל מַטָּרָתָהּ, וַתִּצְעַד בְּצַעֲדֵי אוֹן לְפָנִים כְּאִישׁ הַהוֹלֵךְ לִקְרַאת הַהֶכְרַח אֲשֶׁר אֵין מָנוֹס וּמִפְלָט מִמֶּנּוּ.

הִיא לֹא הִרְחִיקָה לָלֶכֶת, וְהִנֵּה לְפָנֶיהָ אִכָּר אֶחָד אֲשֶׁר מַטֶּה אָדֹם בֵּין רַגְלָיו, וּשְׁתֵּי יָדָיו וְסַנְטְרוֹ נִשְׁעָנִים עָלָיו, יוֹשֵׁב עַל הַדָּרֶךְ.

– יְבָרֶכְךָ אֲדוֹנָי! – קָרְאָה אַמְרֵי. – הֲתִיטַב לְךָ הַמְּנוּחָה?

– כִּדְבָרָיִךְ. לְאָן פָּנַיִךְ מוּעָדוֹת?

– שָׁם אֶל הֶחָצֵר. רְצוֹנְךָ אֲדוֹנִי לָלֶכֶת עִמָּדִי? הִנְנִי וְאוֹלִיכְךָ שָׁמָּה.

– אָמְנָם כֵּן, – הִתְאוֹנֵן הַזָּקֵן. – אִלּוּ הָיְתָה נַעֲרָה יָפָה כָמוֹךְ אוֹמֶרֶת לִי כַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לִפְנֵי שְׁלֹשִים שָׁנָה הָיִיתִי רוֹקֵד כְּסַיָּח.

– אֲבָל אֶל הַמְרַקְּדִים כְּסַיָּח לֹא יֹאמְרוּ כַדְּבָרִים הָאֵלֶּה! – קָרְאָה אַמְרֵי וַתִּצְחָק.

– עֲשִׁירָה אָתְּ, – קָרָא הַזָּקֵן, – אֲשֶׁר כַּנִּרְאֶה אָהַב לְהַרְבּוֹת שִׂיחָה בְטֵלָה כְחֹם הַיּוֹם, וַיִּשְׁאַף מְלֹא חָטְמוֹ אַבְקַת טַבַּק מִתּוֹךְ קֻפְסַת קֶרֶן.

– מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֲשִׁירָה אָנֹכִי?

– שִׁנַּיִךְ שָׁווֹת סַךְ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים זְהוּבִים. רַבִּים יִתְּנוּ בְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים זְהוּבִים לוּ הָיוּ כַשִּׁנַּיִם הָהֵן בְּפִיהֶן.

– אֵין שַׁעְתִּי פְנוּיָה עַתָּה לְהִתְלוֹצֵץ. יִשְׁמָרְךָ אֱלֹהִים.

– חַכִּי נָא. הִנְנִי הוֹלֵךְ עִמָּךְ, אַל תְּמַהֲרִי לָרוּץ.

אַמְרֵי עָזְרָה בִזְהִירוּת לַזָּקֵן לָקוּם מִמְּקוֹמוֹ. וְהַזָּקֵן קָרָא: אָמְנָם רַבַּת כֹּחַ אָתְּ, – וּבְחֶפְצוֹ לְהָתֵל בְּאַמְרֵי עָשָׂה אֶת עַצְמוֹ עוֹד יוֹתֵר רָפֶה וַיְהִי לְאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יוּכַל לַעֲזֹר לְנַפְשׁוֹ, יוֹתֵר מִשֶּׁהָיָה בֶאֱמֶת. וּבְלֶכְתָּם שָׁאַל אוֹתָהּ: אֶל מִי מִיּוֹשְׁבֵי הֶחָצֵר תֹּאמְרִי לַָבֹא?

– אֶל הָאִכָּר וְאֶל אִשְׁתּוֹ.

– מַה חֶפְצֵךְ שָׁמָּה?

– אֶת זֶה אַגִּיד לָהֶם בְּעַצְמָם.

– אִם רוֹצָה אַתְּ, כִּי יִתְּנוּ לָךְ דָּבָר, טוֹב תַּעֲשִׂי כִּי תָשׁוּבִי אֶל מְקוֹמֵךְ; אָכֵן הָאִכָּרָה הָיְתָה פוֹתַחַת אֶת יָדָהּ לָתֵת לָךְ דְּבַר מַה, אֲבָל הָאִכָּר לֹא יִתֵּן לָהּ לַעֲשׂוֹת דָּבָר גָּדוֹל אוֹ קָטָן בְּלִי רְשׁוּתוֹ, קַמְצָן הוּא וּקְשֵׁה עֹרֶף וְיָדוֹ אֵינֶנָּה פְתוּחָה.

– חָלִילָה לִי לָקַחַת מִיָּדָם דָּבָר, אַדְרַבָּא, אֲנִי אָבִיא לָהֶם מַתָּנָה, – קָרְאָה אַמְרֵי.

אִישׁ זָקֵן אֶחָד הַהוֹלֵךְ אֶל הַשָּׂדֶה וּמַגָּלוֹ בְיָדוֹ פָּגַשׁ בִּשְׁנֵי הַהוֹלְכִים, וְהַזָּקֵן הַהוֹלֵךְ עַל יַד אַמְרֵי קָרָא לוֹ וַיִּשְׁאָלֵהוּ, כְּשֶׁהוּא מְמַצְמֵץ בְּעֵינוֹ בְאֹפֶן מוּזָר לֵאמֹר: הֲיָדַעְתָּ אִם נִמְצָא אִכַּר לַנְדְפְרִיד הַקַּמְצָן בְּבֵיתוֹ? – כִּמְדֻּמֶּנִי כִּי כֵן הוּא, אוּלָם אֶל נָכוֹן אֵינִי יוֹדֵעַ, – עָנָה הָאִישׁ אֲשֶׁר מַגָּל בְּיָדוֹ וַיֵּלֶךְ לְדַרְכּוֹ הָלְאָה. דְּבַר מָה הִזְדַּעְזֵעַ בְּפָנָיו, וְאַף גַּם עַתָּה בְלֶכְתּוֹ הָלְאָה לְדַרְכּוֹ הִתְנוֹעֵעַ גַּבּוֹ לְמַעְלָה וּלְמַטָּה. כַּנִּרְאֶה צָחַק הָאִישׁ. וְאַמְרֵי הִבִּיטָה אֶל עֵינֵי הָאִישׁ וַתֵּדַע כִּי עָרֹם יַעֲרִים לָהּ, וּפִתְאֹם הִכִּירָה בְתָוֵי פָנָיו, כִּי זֶהוּ הָאִישׁ אֲשֶׁר הִשְׁקְתָה אוֹתוֹ מַיִם מֵהַבְּאֵר אֲשֶׁר עַל מִגְרַשׁ הָלְדֶּרְוַזֶּן, וּבְטָפְחָהּ אֶצְבַּע עַל אֶצְבַּע בַּלָּאט חָשְׁבָה בְלִבָּהּ: חַכֵּה נָא, זָקֵן, אָנֹכִי אֶלְכָּדְךָ בְרִשְׁתִּי, וּבְקוֹל רָם קָרָאָה:

– לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר יְדַבֵּר אֲדֹנִי סָרָה עַל הָאִכָּר בְּאָזְנֵי זָרָה כָמוֹנִי, אֲשֶׁר לֹא יֵדַע מִי וּמַה אָנֹכִי, אֶפְשָׁר שֶׁאֲנִי קְרוֹבָה מִבְּנֵי מִשְׁפַּחְתּוֹ; אָכֵן אַךְ שֶׁקֶר עָנָה אֲדֹנִי בוֹ. אֶפְשָׁר שֶׁקְּצָת קַמְצָן הוּא, אֲבָל בְּוַדַּאי לִבּוֹ טוֹב, וְשׂוֹשׂ יָשִׂישׂ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה כְּשֶׁיֵּשׁ צֹרֶךְ בַּדָּבָר, אַךְ לֹא יְסַפֵּר צִדְקָתוֹ לְבַעֲבוּר יֵדַע כָּל הַקָּהָל, וְהָאִישׁ אֲשֶׁר לוֹ בָנִים טוֹבִים וִישָׁרִים, אֲשֶׁר יְהַלְּלוּ אוֹתָם רַבִּים, אֵין סָפֵק כִּי גַם הוּא אִישׁ טוֹב וְיָשָׁר הוּא, וְאַךְ לְמַרְאִית עַיִן הוּא עוֹשֶׂה אֶת עַצְמוֹ לְרָע, כִּי לֹא יָשִׂים לֵב לְמַה שֶׁיֹּאמְרוּ הַבְּרִיּוֹת וְעַל זֶה לֹא אוּכַל לְהִתְרַעֵם עָלָיו.

– לְשׁוֹנֵךְ תְּמַהֵר לְדַבֵּר צַחוֹת. אוּלָם מֵאַיִן אָתְּ?

– לֹא מִנּוֹף זֶה אָנֹכִי, מִשְּׁוַרְצְוַלְד אֲנִי בָאָה.

– וּמַה שֵׁם מְקוֹם מוֹלַדְתֵּךְ?

– הַלְדֶּנְבְּרוּן.

– וּבְרַגְלַיִךְ בָּאת עַד הֲלוֹם?

– לֹא, בְּדַרְכִּי מָצָא אוֹתִי אִישׁ נוֹסֵעַ בַּעֲגָלָה וַיַּעֲלֵנִי וַיְּבִאֵנִי הֵנָּה, בְּנוֹ שֶׁל אִכַּר לַנְדְפְרִיד הוּא, אִישׁ יָשָׁר וְנִכְבָּד מְאֹד.

– הַאֻמְנָם? גַּם אֲנִי הָיִיתִי לוֹקֵחַ אוֹתָךְ אִתִּי אִלּוּ הָיִיתִי צָעִיר כָּמוֹהוּ.

בְּדַבְּרָם בָּאוּ אֶל הֶחָצֵר, וְהַזָּקֵן הָלַךְ עִם אַמְרֵי אֶל הַבַּיִת וַיִּקְרָא: אִמָּא, אַיֵּךְ?

הָאִשָּׁה יָצְאָה מֵחֶדְרָהּ, וְיַד אַמְרֵי רָעָדָה. בְּנֶפֶשׁ חֲפֵצָה הָיְתָה נוֹפֶלֶת עַל צַוָּארָהּ, אוּלָם לא יָכְלָה לְמַלְּאוֹת חֶפְצָהּ זֶה. וְהַזָּקֵן אָמַר וּפִיו מָלֵא צְחוֹק: תָּאֲרִי נָא בְנַפְשֵׁךְ, אִכָּרָה, זֹאת נַעֲרָה מֵהַלְדֶּנְבְּרוּן, וְדָבָר בְּפִיהָ לְהַגִּיד אֶל אִכַּר לַנְדְפְרִיד וְאֶל אִשְׁתּוֹ, אֲבָל לִי אֵינָהּ רוֹצָה לְהַגִּיד אַף מִלָּה אֶחָת. כָּעֵת הַגִּידִי אָתְּ, מַה שְׁמִי.

– הֲלֹא זֶה אִכַּר לַנְדְפְרִיד, – קָרְאָה הָאִכָּרָה וַתָּסַר אֶת הַכֹּבַע מֵעַל רֹאשׁ הַזָּקֵן, לְאוֹת קַבָּלַת פָּנִים רְצוּיָה, וַתִּתְלֵהוּ עַל כַּרְכֹּב הַתַּנּוּר.

– הִנֵּה כִי כֵן, עַתָּה הִתְבּוֹנְנִי וְתֵדָעִי. – קָרָא הַזָּקֵן אֶל אַמְרֵי כִּמְנַצֵּחַ, – עַתָּה הַגִּידִי אֶת חֶפְצֵךְ וּרְצוֹנֵךְ.

– שְׁבִי נָא, – קָרְאָה הָאֵם וַתִּרְמֹז לְאַמְרֵי לָשֶׁבֶת עַל כִּסֵּא. אַמְרֵי שָׁאֲפָה רוּחַ בִּכְבֵדוּת, אַחֲרֵי כֵן הִתְחִילָה מְדַבֶּרֶת לֵאמֹר:

– הַאֲמִינוּ לִי, כִּי אֵין יֶלֶד אֲשֶׁר יַרְבֶּה לַחֲשֹׁב עַל אֹדוֹתֵיכֶם יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר חָשַׁבְתִּי אָנִי, מֵרֵאשִׁית יְמֵי יַלְדוּתִי וְעַד עָתָּה. הֲתִזְכְּרוּ עוֹד אֶת יוֹזֶנְהַנְס אֲשֶׁר בֵּיתוֹ עוֹמֵד עַל יַד הָאֲגָם, עַל הַדֶּרֶךְ הַהוֹלֶכֶת לְאֶנְדְּרִינְגֶן?

– בְּוַדַּאי, בְּוַדַּאי, – קָרְאוּ שְׁנֵי הַזְּקֵנִים קוֹל אֶחָד.

– וַאֲנִי בִתּוֹ שֶׁל יוֹזֶנְהַנְס הִנֵּנִי.

– וַאֲנִי אָמַרְתִּי אֶל לִבִּי מִיָּד בְּבֹאֵךְ אֶל בֵּיתֵנוּ, כִּי מַכִּירָה אֲנִי אוֹתָךְ, – קָרְאָה הַזְּקֵנָה. – בְּרוּכָה אַתְּ לַאֲדֹנָי, בִּתִּי, וּבְדַבְּרָהּ הוֹשִׁיטָה לָהּ אֶת יָדָהּ לְשָׁלוֹם וַתּוֹסֶף לֵאמֹר: גָּדַלְתְּ וַתִּיף וַתִּהְיִי לְנַעֲרָה בְרִיאָה וַחֲזָקָה. עַתָּה הַגִּידִי נָא מָה הֱבִיאֵךְ הֲלוֹם מִמֶּרְחָק רַב כָּזֶה?

– הִיא נָסְעָה כִבְרַת אֶרֶץ עִם יוֹהַנֶּס שֶׁלָּנוּ, – הִתְעָרֵב הָאִכָּר בְּשִׂיחָתָן. – עוֹד מְעַט וְיָבֹא.

הָאֵם נִבְהֲלָה פִתְאֹם, דָּבָר עָלָה עַל לִבָּהּ וַתַּזְכֵּר לְבַעֲלָהּ, כִּי בְשָׁעָה שֶׁרָכַב יוֹהַנֶּס לָבֹא אֶל הַלְדֶּנְבְּרוּן זָכְרָה וַתְּדַבֵּר עַל בְּנֵי יוֹזֶנְהַנְס.

– וְלִי יֵשׁ עוֹד מַזְכֶּרֶת מִשְּׁנֵיכֶם, – קָרְאָה אַמְרֵי וַתּוֹצִיא אֶת הָעֲנָק וּמַטְבֵּעַ צָרוּר בַּמִּטְפַּחַת מִתּוֹךְ כִּיסָהּ. אֶת הָעֲנָק הַזֶּה נָתְנָה לִי גְבִרְתִּי לְמַתָּנָה בִהְיוֹתָהּ בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה בִכְפָר מוֹלַדְתִּי.

– וְאַתְּ כִּזַּבְתְּ לִי וַתֹּאמְרִי כִּי אָבַד לָךְ, – גָּעַר הָאִכָּר בְּאִשְׁתּוֹ.

– וּפֹה, – הוֹסִיפָה אַמְרֵי לְדַבֵּר וַתּוֹשֶׁט אֶל הָאִכָּר אֶת הָאֲגוֹרָה הַצְּרוּרָה אִתָּהּ, – הִנֵּה הַמַּטְבֵּעַ אֲשֶׁר נָתַן לִי אֲדוֹנִי, בִּהְיוֹתִי רוֹעָה אֶת הָאַוָּזִים בְּמִגְרַשׁ הָלְדֶּרְוַזֶּן וָאֶשְׁאַב לַאדוֹנִי מַיִם מִן הַבְּאֵר.

– כֵּן, כֵּן, כָּל זֶה אֱמֶת וְנָכוֹן הוּא, אֲבָל מָה עִנְיָן זֶה לָנוּ עָתָּה? יְהִי לָךְ אֲשֶׁר לָךְ, – קָרָא הָאִכָּר הַזָּקֵן.

אַמְרֵי קָמָה מִמְּקוֹמָהּ וַתֹּאמַר: אוּלָם עוֹד בַּקָּשָׁה אַחַת לִי אֲלֵיכֶם: תְּנוּ נָא לִי לְדַבֵּר דְּבָרִים אֲחָדִים כְּכָל אֲשֶׁר עִם לְבָבִי. הֲיֵשׁ לִי הָרְשׁוּת?

– כֵּן, דַּבֵּרִי!

– רְאוּ, הִנֵּה חָפֵץ יוֹהַנֶּס בִּנְכֶם לָקַחַת אוֹתִי אֲלֵיכֶם לִהְיוֹת לִמְשָׁרֶתֶת בְּבֵיתְכֶם, וְאָמְנָם נְכוֹנָה הָיִיתִי לַעֲבֹד אֶצְלְכֶם בְּנֶפֶשׁ חֲפֵצָה, בִּתְנָאִים אֲחֵרִים, כִּי טוֹב עֲבֹד אֶצְלְכֶם מֵעֲבֹד אֵצֶל אִישׁ אַחֵר; אוּלָם עַתָּה יֵחָשֵׁב לִי לִדְבַר שֶׁקֶר, וְאֵינִי רוֹצָה לְסַבֵּב בְּכַחַשׁ וּבְכָזָב אֶת הָאֲנָשִׁים שֶׁאֲנִי רוֹצָה לִהְיוֹת נֶאֱמָנָה לָהֶם כָּל יְמֵי חַיָּי. עַתָּה רְצוֹנִי שֶׁיִּהְיֶה הַכֹּל גָּלוּי וּבָרוּר. בְּקִצּוּר, יוֹהַנֶּס בִּנְכֶם וַאֲנִי אוֹהֲבִים זֶה אֶת זֶה מִמַּעֲמַקֵּי לֵב וָנֶפֶשׁ, וְהוּא רוֹצֶה לָקַחַת אוֹתִי לוֹ לְאִשָּׁה.

הָהּ! – צָעַק הָאִכָּר וַיְמַהֵר לָקוּם מִמּוֹשָׁבוֹ; אֶפְשָׁר הָיָה לְהַכִּיר מִיָּד כִּי בְעָרְמָה שָׂם לוֹ אָז יוֹהַנֶּס פָּנִים כְּאִישׁ אוֹבֵד עֵצוֹת. הָהּ! – הוֹסִיף לִצְעֹק כְּאִלּוּ אָבַד לוֹ סוּס. אוּלָם הָאֵם אָחֲזָה בְיָדוֹ וַתֹּאמַר: תְּנָה לָהּ לְדַבֵּר אֶת כָּל דְּבָרֶיהָ.

וְאַמְרֵי הוֹסִיפָה לְדַבֵּר:

– הַאֲמִינוּ, לֹא נִבְעָרָה אֲנִי, יָדַעְתִּי, כִּי אִי אֶפְשָׁר לֶאֱסֹף אֶת מִי שֶׁהִיא אֶל הַבַּיִת מֵחֶמְלָה וְרַחֲמִים וְלָקַחַת אוֹתָהּ לְבַת; יְכֹלִים אַתֶּם לָתֵת לִי דְבַר מָה לְמַתָּנָה, וַאֲפִילוּ מַתָּנָה גְדוֹלָה, אוּלָם לָקַחַת אוֹתִי אִשָּׁה לְבִנְכֶם אִי אֶפְשָׁר מִתּוֹךְ חֶמְלָה בִלְבָד וְגַם אֵינִי רוֹצָה בָזֶה. אֵין בְּיָדִי אַף פְּרוּטָה אֶחָת. אַךְ לֹא, הָאֲגוֹרָה אֲשֶׁר נָתַן לִי אֲדוֹנִי בְהָלְדֶּרְוַזֶּן עוֹדֶנָּה שְׁמוּרָה בְיָדִי, אִישׁ לֹא חָפֵץ לָקַחַת אוֹתָהּ מִיָּדִי וְלָכֵן שְׁמוּרָה הִיא אִתִּי, – קָרְאָה בִפְנוֹתָהּ אֶל הָאִכָּר וְהוּא צָחַק בְּלִי מֵשִׂים. – אֵין לִי כְלוּם, וְגַם נוֹסָף לָזֶה יֵשׁ לִי אָח, אֲשֶׁר אָמְנָם בָּרִיא הוּא וְכֹחוֹ אִתּוֹ, אֲבָל עָלַי עוֹד לִדְאֹג לוֹ, וְאָנֹכִי הָיִיתִי רוֹעַת־אַוָּזִים וָאֶהְיֶה הַדַּלָּה בְכָל יוֹשְׁבֵי הַכְּפָר, זֶה הַכֹּל, אוּלָם אִישׁ לֹא יוּכַל לְהוֹכִיחֵנִי עַל פָּנַי, כִּי דָבְקָה עַוְלָה בְכַפִּי, וְגַם זֶה הַכֹּל – וְכָל מַה שֶׁנִּתַּן לָאָדָם מִיָּדוֹ שֶׁל הַמָּקוֹם, בָּזֶה אוּכַל לֵאמֹר גַּם לְבַת־מְלָכִים: אֵינִי נוֹפֶלֶת מִמֵּךְ אַף כִּמְלֹא הַשַּׂעֲרָה, וְאִם גַּם שִׁבְעָה כְתָרִים יַעַנְדוּ לְרֹאשָׁהּ. טוֹב הָיָה לִי אִלּוּ נִמְצָא לִי אִישׁ אַחֵר אֲשֶׁר יִהְיֶה לִי לְפֶה, בְּלִי חֶמְדָּה אֲנִי מְדַבֶּרֶת בִּשְׁבִיל עַצְמִי; אוּלָם כָּל יְמֵי חַיַּי הָיִיתִי מֻכְרַחַת לָרִיב בְּעַצְמִי אֶת רִיבִי, וְהַיּוֹם אֲנִי עוֹשָׂה זֹאת בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה, בְּעֵת אֲשֶׁר יוּטַל גּוֹרָלִי אִם לַחַיִּים וְאִם לַמָּוֶת. אִם כֵּן אֵפוֹא, אַל נָא תִטְעוּ בִדְבָרָי; אִם אֵין אַתֶּם רוֹצִים בִּי, הִנְנִי יוֹצֵאת תֵּכֶף מִבֵּיתְכֶם, אָנֹכִי לֹא אֶטְרֹף אֶת נַפְשִׁי בְכַפִּי, לֹא אַטְבִּיעַ אֶת עַצְמִי בַנָּהָר, וְאַף לֹא אֶתְלֶה אֶת עַצְמִי עַל עֵץ; אֵלְכָה וַאֲבַקְּשָׁה לִי שׁוּב מָקוֹם אֲשֶׁר אֶמְצָא שָׁם אֶת פַּרְנָסָתִי בַעֲמַל כַּפַּי וְאֶתֵּן תּוֹדָה וּבְרָכָה לֵאלֹהִים, אֲשֶׁר נָתַן אוֹתִי לְחֵן בְּעֵינֵי אִישׁ יָשָׁר לְאָהֳבֵנִי וְלַחְפֹּץ בִּי לָקַחַת אוֹתִי לוֹ לְאִשָּׁה, וְאַצְדִיק עָלַי אֶת הַדִּין בְּאָמְרִי, כִּי כָךְ הָיָה רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם…

קוֹל אַמְרֵי רָעַד וּפָנֶיהָ גָדְלוּ וְקוֹלָהּ נִשָּׂא וַיְהִי עַז יוֹתֵר בְּאָסְפָהּ אֶת שְׁאֵרִית כֹּחָהּ וַתִּקְרָא: אוּלָם נַסּוּ נָא אֶת נַפְשְׁכֶם, שַׁאֲלוּ אֶת לִבְּכֶם, אִם אֶת רְצוֹן אֱלֹהִים אַתֶּם עוֹשִׂים בְּהַפְרִידְכֶם בֵּין שְׁתֵּי נְפָשׁוֹת קְשׁוּרוֹת זוֹ בְזוֹ. עַד כֹּה דִבַּרְתִּי וְלֹא אוֹסִיף עוֹד.

אַמְרֵי יָשְׁבָה עַל הַכִּסֵּא. שְׁלָשְׁתָּם הֶחֱרִישׁוּ רֶגַע, אַחֲרֵי כֵן קָרָא הַזָּקֵן: הֲלֹא יוֹדַעַת אַתְּ לְהַטִּיף מוּסָר כְּאַחַד הַכֹּהֲנִים.

אֲבָל הָאֵם מָחֲתָה אֶת עֵינֶיהָ הָרְטֻבּוֹת בְּסִנָּרָהּ וַתֹּאמַר: אָמְנָם כֵּן! גַּם לַכֹּהֲנִים רַק מֹחַ אֶחָד בְּקָדְקֳדָם וְלֵב אֶחָד בְּקִרְבָּם.

– גַּם אָתְּ! – לָעַג לָהּ הַזָּקֵן, – הֲלֹא גַם בְּלִבֵּךְ יְקַנֵּן רוּחַ הַכֹּהֲנִים: וְאִם יָבֹאוּ אֵלַיִךְ בִּשְׁנַיִם שְׁלֹשָה נְאֻמִּים כָּאֵלֶּה וְהוֹלִיכוּ אֶת נַפְשֵׁךְ שֶׁבִי.

– וְאַתָּה מְכַלְכֵּל מַעֲשֶׂיךָ כְאִלּוּ אֵינְךָ רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת דָּבָר טוֹב וּמוֹעִיל בַּעֲרֹב יוֹמֶךָ, – קָרְאָה הָאִכָּרָה בְקוֹל מָלֵא מֶרִי.

– הַאֻמְנָם כָּכָה? – לָעַג הַזָּקֵן. רְאִי וְהַבִּיטִי אֶל הַקְּדוֹשָׁה מֵאוּנְטֶרְוַלְד! שָׁלוֹם רַב אַתְּ מְבִיאָה אֶל בֵּיתֵנוּ. הִנֵּה זֹאת אֲשֶׁר עוֹלַלְתְּ לָנוּ, כִּי תַרְחִיב הָאִשָּׁה הַזֹּאת אֶת פִּיהָ; אֶת לִבָּהּ כְּבָר הוֹלַכְתְּ אַחֲרַיִךְ שֶׁבִי. אוּלָם עֲלֵיכֶם לְחַכּוֹת, עַד אֲשֶׁר יַחְבִּיאֵנִי הַמָּוֶת בְּסֵתֶר כְּנָפָיו לְעוֹלָמִים, אָז תּוּכְלוּ לַעֲשׂוֹת כְּכָל הָעוֹלֶה עַל רוּחֲכֶם.

– לֹא! – קָרְאָה אַמְרֵי, – זֹאת לֹא אֶחְפֹּץ; כְּשֵׁם שֶׁאֵינִי רוֹצָה שֶׁיִּקַּח אוֹתִי יוֹהַנֶּס לוֹ לְאִשָּׁה מִבַּלְעֲדֵי בִרְכַתְכֶם, כָּךְ אֵינִי רוֹצָה שֶׁיַּעֲלֶה בְלִבֵּנוּ מַחֲשֶׁבֶת פִּגּוּל לְחַכּוֹת לְיוֹם מוֹת אֲדוֹנִי. אָנֹכִי כִמְעַט לֹא יָדַעְתִּי אֶת אֲבוֹתַי, אֵינִי יְכֹלָה לְהַעֲלוֹת אוֹתָם עַל זִכְרוֹנִי; אוּלָם אוֹהֶבֶת אֲנִי אוֹתָם, כַּאֲשֶׁר יֶאֱהַב אִישׁ אֶת הָאֱלֹהִים, אִם כִּי לֹא רָאָה אוֹתוֹ מִיָּמָיו פָּנִים אֶל פָּנִים. יוֹדַעַת אֲנִי מַה זֶה מָוֶת. אֶמֶשׁ סָגַרְתִּי אֶת עֵינֵי מָרַן הַשְּׁחוֹרָה אֲשֶׁר יָשְׁנָה שְׁנַת הַמָּוֶת; כָּל יְמֵי חַיַּי מִלֵּאתִי אֶת רְצוֹנָהּ כְּכָל אֲשֶׁר שָׁאֲלָה נַפְשָׁהּ מִמֶּנִּי, וְעַתָּה כִי מֵתָה הִיא, חָשֹׁב אֶחֱשֹׁב, כִּי יֵשׁ אֲשֶׁר עָשִׂיתִי דָבָר אֲשֶׁר לֹא כִרְצוֹנָהּ, וְכַמָּה טוֹב וָחֶסֶד הָיִיתִי יְכֹלָה עוֹד לַעֲשׂוֹת עִמָּהּ. וְעַתָּה מֵתָה הִיא וְאֵין לְהָשִׁיב; עַתָּה לֹא אוּכַל עוֹד לַעֲשׂוֹת לְמַעֲנָהּ דָּבָר, וְגַם לְבַקֵּשׁ סְלִיחָה מִמֶּנָּה לא אוּכַל עוֹד. יוֹדַעַת אֲנִי מָה הוּא מָוֶת וְאֵינִי רוֹצָה…

– אֲבָל אֲנִי רוֹצֶה! – צָעַק הַזָּקֵן וַיִּקְפֹּץ אֶגְרוֹפוֹ וַיַּחֲרֹק שִׁנָּיו. – אֲבָל אֲנִי רוֹצֶה, צָעַק עוֹד פָּעַם. עִמָּנוּ תֵשְׁבִי וְלָנוּ תִהְיִי! וְעַתָּה יִהְיֶה מַה שֶׁיִּהְיֶה, יְדַבֵּר מִי שֶׁיַּחְפֹּץ. אַתְּ תְּקַבְּלִי מִמֶּנּוּ אֶת יוֹהַנֶּס שֶׁלָּנוּ, אַתְּ וְלֹא אַחֶרֶת.

הָאֵם מִהֲרָה לָרוּץ אֶל הַזָּקֵן וַתְּחַבְּקֵהוּ, וְהַזָּקֵן אֲשֶׁר לֹא הִסְכִּין לָזֶה קָרָא בְלִי מֵשִׂים: מַה תַּעֲשִׂי?

– לְנַשֵּׁק אוֹתְךָ, יֵשׁ לְךָ זְכוּת עַל כָּךְ, טוֹב וְיָשָׁר אַתָּה יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר אַתָּה מִתְרָאֶה לְעֵינֵי הַבְּרִיּוֹת.

הַזָּקֵן, שֶׁהֶחֱזִיק אַבְקַת טַבַּק בֵּין רָאשֵׁי הָאֲגֻדָּל וְהָאֶצְבַּע לֹא חָפֵץ לְפַזֵּר אוֹתָהּ לָרִיק, לָכֵן מִהֵר לִשְׁאֹף אוֹתָהּ אֶל תּוֹךְ חָטְמוֹ וַיֹּאמַר: לוּ יְהִי כִדְבָרָיִךְ. אַחֲרֵי כֵן הוֹסִיף וַיֹּאמַר: אֲבָל זֹאת תִּהְיֶה לָךְ נְשִׁיקַת הַפְּרִידָה, בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה אֶתֵּן לָךְ לְנַשֵּׁק אֶת פִּי, כִּי הִנֵּה לִי צְעִירָה לְיָמִים מִמֵּךְ וּנְשִׁיקָתָהּ תֶּעֱרַב לְפִי מִנְּשִׁיקָתֵךְ. גְּשִׁי הֵנָּה, אַתְּ, כֹּהֵן הַמִּסְתַּתֵּר תַּחַת מַסְוֵה פְנֵי נַעֲרָה.

– תֵּכֶף אֶגַּשׁ, אוּלָם יִקְרָא נָא לִי בִשְׁמִי.

– וּמַה שְׁמֵךְ כִּי אֵדָע?

– אֵין לַאדוֹנִי צֹרֶךְ לָדַעַת אֶת שְׁמִי, כִּי יָכֹל יוּכַל לִקְרֹא לִי בְעַצְמוֹ שֵׁם; אֲדוֹנִי יוֹדֵעַ בְאֵיזֶה שֵׁם לִקְרֹא לִי.

– חֲכָמָה אָתְּ! לוּ יְהִי כִדְבָרַיִךְ, בֹּאִי הֵנָּה, כַּלָּתִי! הֲמָצָא הַשֵּׁם הַזֶּה חֵן בְּעֵינָיִךְ?

בִּמְקוֹם תְּשׁוּבָה מִהֲרָה אַמְרֵי לָרוּץ אֵלָיו.

– וְאֶת פִּי לֹא יִשְׁאָלוּ? – גָּעֲרָה הָאֵם בְּקוֹל מְאֻשָּׁר וְצוֹהֵל. וְהַזָּקֵן הִשְׁתּוֹבֵב בַּעֲלִיצוּתוֹ וַיֹּאחַז אֶת אַמְרֵי בְּיָדָהּ וַיִּקְרָא בְלַעַג כִּמְחַקֶּה אֶת הַכֹּהֵן הַמַּטִּיף.

“הִנֵּה אֲנִי שׁוֹאֵל אוֹתָךְ קוֹרְדוּלָה קַטֵּרִינָה, הַמְכֻנָּה אִכָּרַת לַנְדְפְרִיד: הֲרוֹצָה אַתְּ בָּזֹאת” וּבְהַטּוֹתוֹ אֶת הָעַלְמָה הַצִּדָּה שָׁאַל אוֹתָהּ לִשְׁמָהּ?

– אַמְרֵי!

וְהַזָּקֵן הוֹסִיף לְדַבֵּר בַּקּוֹל הַהוּא: “הֲרָצְתָה נַפְשֵׁךְ לָקַחַת אֶת הָעַלְמָה אַמְרֵי לְבֵית יוֹזֶנְהַנְס מֵהַלְדֶנְבְּרוּן אִשָּׁה לִבְנֵךְ, לְבִלְתִּי תֵת לָהּ לִפְתֹּחַ אֶת פִּיהָ וּלְדַבֵּר כְּמוֹ שֶׁאַתְּ מִתְנַהֶגֶת עִם בַּעֲלֵךְ, לְכַלְכֵּל אוֹתָהּ בְמַאֲכָלִים תְּפֵלִים, לְחָרֵף וּלְגַדֵּף אוֹתָהּ, לְהִתְעַמֵּר בָּה וְלַעֲבֹד בָּהּ בְּפָרֶךְ?”

נִדְמָה הַזָּקֵן לְמִשְׁתַּטֶּה. אֵיזוֹ זָרוּת נִפְלָאָה הִתְחוֹלְלָה בְקִרְבּוֹ, וּבְשָׁעָה שֶׁנָּפְלָה אַמְרֵי עַל צַוְּארֵי הָאֵם וַתְּחַבְּקֶנָּה וְלֹא חָפְצָה לְהַרְפּוֹת מִמֶּנָּה, הִכָּה הַזָּקֵן בְּמַקְלוֹ הָאָדֹם עַל הַשֻּׁלְחָן וַיִּקְרָא בְזָעַם: אֵיפֹה נֶעְלַם יוֹהַנֶּס, הַנַּעַר הַשּׁוֹבָב הַזֶּה אֲשֶׁר לֹא יִצְלַח לַכֹּל? הִנֵּה הֵטִיל אֶת בְּחִירַת נַפְשׁוֹ לִהְיוֹת לְמַעֲמָסָה עַל צַוָּארֵנוּ וְהוּא בְעַצְמוֹ נוֹסֵעַ לוֹ עַל פְּנֵי תֵבֵל! הֲנִשְׁמַע כַּדָּבָר הַזֶּה?!

אַמְרֵי נִשְׁמְטָה מִבֵּין זְרוֹעֵי הָאֵם הַמְחַבֶּקֶת אוֹתָהּ וַתֹּאמֶר, כִּי יְמַהֲרוּ לִשְׁלֹחַ אֶת שׁוֹמֵר־הָאֻרָוָה אוֹ אִישׁ אַחֵר אֶל הַטַּחֲנָה אֲשֶׁר שָׁם מְחַכֶּה יוֹהַנֶּס לִתְשׁוּבָה.

הַזָּקֵן חִוָּה אֶת דַּעְתּוֹ כִּי יִתְעַנֶּה יוֹהַנֶּס לְפָחוֹת עוֹד שָׁלֹש שָׁעוֹת בַּטַּחֲנָה; עֹנֶשׁ הוּא לוֹ, עַל הִסָּתְרוֹ כְמוּג לֵב תַּחַת סִנָּר אַמְרֵי, וּבְבֹאוֹ יָשִׂימוּ שְׁבִיס שֶׁל נָשִׁים עַל רֹאשׁוֹ; בְּעִקָּר לֹא רָצָה הַזָּקֵן, כִּי יְמַהֵר יוֹהַנֶּס לָשׁוּב אֶל בֵּיתוֹ, כִּי בְּבֹאוֹ תִפָּקַע זְכוּתוֹ עַל הַכַּלָּה וְדָבָר אֵין לוֹ עוֹד אֵלֶיהָ. וְאַף גַּם עַתָּה חָרֹה יֶחֱרֶה לוֹ בְהַעֲלוֹתוֹ כָזֹאת עַל מַחֲשַׁבְתּוֹ.

בֵּין כָּךְ עָלָה בְיַד הָאֵם לְהִתְחַמֵּק מִתּוֹךְ הַבַּיִת וְלִשְׁלֹחַ אֶת שׁוֹמֵר־הָאֻרָוָה קַל־הָרַגְלַיִם אֶל הַטַּחֲנָה.

עַתָּה עָלְתָה מַחֲשָׁבָה בְלֵב הָאֵם כִּי בְוַדַּאי רְעֵבָה הִיא אַמְרֵי וְכִי עָלֶיהָ לְהַגִּישׁ לָהּ אֹכֶל. הִיא חָפְצָה לְמַהֵר וּלְהָכִין לָהּ עוּגַת בֵּיצִים, אוּלָם אַמְרֵי בִּקְּשָׁה, כִּי תַרְשֶׁה לָהּ כִּי תַבְעִיר הִיא בְעַצְמָהּ אֶת הָאֵשׁ בַּבַּיִת, תָּכִין לָהּ אֹכֶל בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה וּתְבַשֵּׁל גַּם לַהוֹרִים.

בַּקָּשַׁת אַמְרֵי נִתְמַלְּאָה, וּשְׁנֵי הַזְּקֵנִים הָלְכוּ אִתָּהּ אֶל הַמִּטְבָּח. אַמְרֵי הִשְׂכִּילָה לִתְפֹּשׂ אֶת כָּל כְּלֵי הַמִּטְבָּח בִּזְרִיזוּת וּבְחָרִיצוּת רַבָּה. בְּמֶבָּט עַיִן אֶחָד סָקְרָה אֶת כָּל הַחֲפָצִים הַדְּרוּשִׁים לָהּ לַעֲבוֹדָתָהּ, וְכִמְעַט לֹא הָיָה לָהּ כָּל צֹרֶךְ לִשְׁאֹל דָּבָר וְכָל מַה שֶׁהָיְתָה עוֹשָׂה בְבִטְחָה וּבְחֵן עָשָׂתָה, עַד כִּי הִשְׁתּוֹמֵם הַזָּקֵן לְמַרְאֵה עֵינָיו וַיִּרְמֹז מִדֵּי פַעַם בְּפַעַם אֶל אִשְׁתּוֹ לְהִתְבּוֹנֵן אֶל חָרִיצוּתָהּ וַיֹּאמַר: “הִיא יוֹדַעַת אֶת מֶשֶׁק הַבַּיִת לְכָל פְּרָטָיו וְדִקְדּוּקָיו, הִיא יוֹדַעַת הַכֹּל כְּמוֹ מִתּוֹךְ הַכְּתָב, כְּמוֹרֵה בֵית־הַסֵּפֶר הֶחָדָשׁ.”

עַל יַד הָאָח הַבּוֹעֶרֶת בְּאֵשׁ בְּהִירָה עָמְדוּ שְׁלָשְׁתָּם בְּבֹא יוֹהַנֶּס הַבָּיְתָה. וְהַשַּׁלְהֶבֶת אֲשֶׁר עַל הָאָח לֹא הִבְהִיקָה בְאוֹר יוֹתֵר בָּהִיר מֵאֲשֶׁר הִבְהִיק הָאֹשֶר מִתּוֹךְ עֵינֵי אַרְבַּעַת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה. הָאָח וְהָאֵשׁ אֲשֶׁר עָלֶיהָ הָיוּ לְמִזְבַּח קֹדֶשׁ, וַאֲנָשִׁים מְלֵאֵי רֶגֶשׁ עָמְדוּ עַל יָדוֹ וַיִּשְׂמָחוּ.

אוֹצָרוֹת נַעֲלָמִים

אַמְרֵי הִשְׂכִּילָה לַעֲשׂוֹת אֶת עַצְמָהּ לְבַת בַּיִת עוֹד בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי לְבֹאָהּ, כְּאִלּוּ גָדְלָה פֹה מֵרֵאשִׁית יְמֵי יַלְדוּתָהּ, וְהַזָּקֵן נִלְוָה אֵלֶיהָ עַל כָּל צַעַד וָצַעַד וַיִּסְתַּכֵּל בָּהּ כֵּיצַד הִיא עוֹשָׂה אֶת כָּל מַעֲשֶׂיהָ בְחָרִיצוּת וּבִזְרִיזוּת יְתֵרָה, וְהַכֹּל בְּמִדָּה וּבְקֶצֶב הָרָאוּי, בְּלִי אֲשֶׁר תֵּחָפֵז וּבְלִי אֲשֶׁר תָּנוּחַ מֵעֲמָלָהּ.

יֵשׁ אֲנָשִׁים אֲשֶׁר בְּלֶכְתָּם בַּבַּיִת וַאֲפִילוּ בְקַחְתָּם בְּיָדָם דָּבָר קָטֹן כְּמוֹ כַד, סֵפֶל, צַלַּחַת, יַחֲרִידוּ בָזֶה אֶת מַחְשְׁבוֹת אַנְשֵׁי הַבָּיִת. דּוֹמֶה כְאִלּוּ מוֹשְׁכִים הֵם אַחֲרֵיהֶם אֶת תְּשׂוּמֶת לִבָּם. וְאוּלָם אַמְרֵי הִשְׂכִּילָה לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מַעֲשֶׂיהָ בִּמְנוּחָה נְעִימָה, עַד כִּי לְמַרְאֵה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הִיא עוֹשָׂה רָבְתָה הַמְּנוּחָה מִסָּבִיב.

רָגִיל הָיָה הָאִכָּר לִגְעֹר בִּבְנֵי בֵיתוֹ, לֵאמֹר, כִּי מִדֵּי פַעַם בְּפַעַם צָרִיךְ אַחַד הַמְסֻבִּים עַל הַשֻּׁלְחָן לָקוּם מִמְּקוֹמוֹ וּלְהָבִיא מֶלַח. אוּלָם מִיּוֹם בּוֹא אַמְרֵי אֶל בֵּיתָם לֹא מָצָא לוֹ הָאִכָּר פִּתְחוֹן פֶּה לִגְעֹר בְּאִישׁ, כִּי הִשְׂכִּילָה לַעֲרֹךְ אֶת הַשֻּׁלְחָן בְּלִי אֲשֶׁר יֶחְסַר עָלָיו דָּבָר, וְתָמִיד אַחֲרֵי פָרְשָׂהּ מַפָּה עַל הַשֻּׁלְחָן הֶעֱמִידָה רִאשׁוֹנָה מִמְלָחָה מְלֵאָה מֶלַח. כַּאֲשֶׁר הִלֵּל הָאִכָּר אֶת אַמְרֵי עַל זֶה, אָמְרָה הָאִכָּרָה הַזְּקֵנָה בִצְחוֹק: דּוֹמֶה אַתָּה כְאִלּוּ קֹדֶם לֹא חָיִיתָ כְּלָל, כְּאִלּוּ קֹדֶם הָיִיתָ אוֹכֵל תָּמִיד מַאֲכָלִים תְּפֵלִים בְּלִי מֶלַח וּבְלִי שׁוּמָן; וְיוֹהַנֶּס סִפֵּר, כִּי קוֹרְאִים לְאַמְרֵי גַם בְּשֵׁם נְסִיכַת מֶלַח וַיְסַפֵּר גַּם אֶת הַמַּעֲשִׂיָּה בַמֶּלֶךְ וּבִתּוֹ.

אֵלֶּה הָיוּ חַיֵּי מִשְׁפָּחָה מְאֻשָּׁרִים גַּם בַּבַּיִת גַּם בֶּחָצֵר וּבַשָּׂדֶה, וְהַזָּקֵן הָיָה אוֹמֵר תָּמִיד, כִּי זֶה שָׁנִים רַבּוֹת לֹא נָעֲמוּ לוֹ הַמַּאֲכָלִים כְּמוֹ עָתָּה; וַיְבַקֵּשׁ אֶת אַמְרֵי לַעֲשׂוֹת לוֹ שָׁלֹש אַרְבַּע פְּעָמִים בַּיּוֹם מַאֲכָלִים, גַּם בְּשָׁעוֹת שֶׁלֹּא הָיָה רָגִיל לֶאֱכֹל, וְהִיא יָשְׁבָה עִמּוֹ עַד כַּלּוֹתוֹ לֶאֱכֹל.

הַזְּקֵנָה הוֹלִיכָה אֶת אַמְרֵי מִתּוֹךְ קוֹרַת רוּחַ אֶל מַרְתֵּף הֶחָלָב וְאֶל אוֹצְרוֹת הַדָּגָן, גַּם פָּתְחָה לְפָנֶיהָ אָרוֹן גָּדוֹל מָשׁוּחַ בִּצְבָעִים וּבוֹ שֵׁשׁ וְרִקְמָה וַתֹּאמַר: "זֶהוּ הַנֵּדֶה שֶׁלָּךְ; לֹא יֶחְסַר בּוֹ כֹל רַק הַנַּעֲלָיִם. שָׂמַחְתִּי בְיִחוּד כִּי חָשַׂכְתְּ לָךְ אֶת נְעָלַיִךְ שֶׁהָיוּ לָךְ בִּימֵי עַבְדוּתֵךְ. מַאֲמִינָה אֲנִי בֶאֱמוּנַָה תְפֵלָה מְיֻחֶדֶת בָעִנְיָן הַזֶּה.

כַּאֲשֶׁר שָׁאֲלָה אַמְרֵי אֶת הַזְּקֵנָה עַל עִנְיְנֵי מֶשֶׁק הַבַּיִת, כֵּיצַד הָיָה הַכֹּל מִתְנַהֵג עַד בֹּאָהּ, הִרְכִּינָה הָאִכָּרָה אֶת רֹאשָׁהּ בְּנַחַת, אוּלָם לֹא הִבִּיעָה אֶת חֶדְוַת לִבָּהּ גָּלוּי, אַךְ שִׂמְחָתָהּ הָיְתָה מִתְגַּלָּה מֵאֵלֶיהָ מִתּוֹךְ צְלִיל קוֹלָהּ בְּדַבְּרָהּ עַל חַיֵּי יוֹם יוֹם. וּבַהַחִלָּהּ לִמְסֹר לִידֵי יְחֵפֵהפִיָּה אֶת עִנְיְנֵי מֶשֶׁק הַבַּיִת אֶחָד אַחַר אֶחָד, קָרְאָה אֵלֶיהָ לֵאמֹר: שִׁמְעִי, בִּתִּי, הִנְנִי לְהַגִּיד לָךְ דָּבָר: אִם לֹא יִמְצָא אֵיזֶה דָבָר בְּעִנְיְנֵי הַבַּיִת חֵן בְּעֵינַיִךְ, אִם הַסְּדָרִים אֲשֶׁר שָׂרְרוּ פֹה עַד בּוֹאֵךְ לֹא יִיטְבוּ בְעֵינַיִךְ, עֲשִׂי הַכֹּל כְּחֶפְצֵךְ בְּלִי כָּל חֲשָׁשׁ, סַדְּרִי נָא אֶת כָּל עִנְיְנֵי הַבַּיִת כַּאֲשֶׁר תִּמְצְאִי לְטוֹב וְכָשֵׁר, אֵינֶנִּי מֵאֵלֶּה הָאוֹמְרוֹת, כִּי רַק כְּמוֹ שֶׁסִּדְּרוּ הֵן יָפֶה וְכָכָה יִשָּׁאֵר לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים, וְאֵין לְשַׁנּוֹת דָּבָר. חֵרוּת גְּמוּרָה נְתוּנָה לָךְ, וּמְאֹד אֶשְׂמַח בִּרְאוֹתִי בְבֵיתֵנוּ תִקּוּנִים טוֹבִים. אוּלָם אִם בְּקוֹלִי תִשְׁמְעִי, רַק אֶת טוֹבָתֵךְ אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת, עֲשִׂי כָל אֵלֶּה אַךְ לְאַט לְאָט.

רֶגֶשׁ נָעִים הִרְגִּישׁוּ הַזְּקֵנָה וְהַצְּעִירָה בְהִתְאַחֲדָן לַעֲבֹד יַחַד בְּכֹחוֹתֵיהֶן הַגּוּפְנִיִּים וְגַם בְּכֹחוֹתֵיהֶן הָרוּחָנִיִּים. זִקְנָה רַבַּת נִסָּיוֹן וּבַחֲרוּת מְלֵאָה אוֹן וְעָצְמָה הִתְלַכְּדוּ וַיִּהְיוּ לְכֹחַ אֶחָד הָעוֹבֵד לְאֹשֶר כָּל הַבַּיִת וּלְהַצְלָחָתוֹ. וְשִׂמְחַת הַזְּקֵנָה גָדְלָה עַד אֵין קֵץ בֶּאֱמֹר לָהּ אַמְרֵי כִּי מָצְאָה אֶת הַכֹּל עָרוּךְ בְּסֵדֶר טוֹב וְנָכוֹן וְכִי כָל חֶפְצָהּ וּמַאֲוַיֶּיהָ שֶׁתּוּכַל גַּם הִיא לִמְסֹר לְעֵת זִקְנָתָהּ אֶת מֶשֶׁק הַבַּיִת לַבָּאָה אַחֲרֶיהָ כַּמִּשְׁפָּט וְכַסֵּדֶר, שֶׁמָּצְאָה הִיא בְבֹאָהּ הֵנָּה.

– צוֹפָה אַתְּ לְמֵרָחוֹק, – קָרְאָה הַזְּקֵנָה, – וְאָמְנָם טוֹב הַדָּבָר, כִּי כָל אִישׁ אֲשֶׁר עֵינוֹ תַשְׁקִיף לְיָמִים יָבֹאוּ, גַם לְיָמִים עָבְרוּ יַבִּיט, וְאַתְּ לֹא תִשְׁכָּחִינִי בְשׁוּבִי אֶל עֲפָרִי.

רָצִים שֻׁלְּחוּ לְבַשֵּׂר לִבְנֵי הָאִכָּר וְלַחֲתָנָיו אֶת מְאֹרָע־הַמִּשְׁפָּחָה הַמְשַׂמַּחַת וּלְהַזְמִינָם לָבֹא אֶל יוֹם רִאשׁוֹן לַשָּׁבוּעַ הַבָּא אֶל צוּסְמַרְסְהוֹפֶן, וּמֵאָז הוֹסִיף הַזָּקֵן לְהִטָּפֵל אֶל אַמְרֵי עוֹד יוֹתֵר מִבָּרִאשׁוֹנָה, נִדְמָה כְאִלּוּ אֵיזֶה דָבָר מֵעִיק עַל לִבּוֹ אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִמֶּנּוּ לְהַבִּיעוֹ.

הָאַגָּדָה מְסַפֶּרֶת כִּי בְמַעֲבֵה הָאֲדָמָה טְמוּנִים אוֹצָרוֹת, וְשֵׁד בַּלָּהוֹת שָׁחוֹר רוֹבֵץ עֲלֵיהֶם, וּבְלֵילוֹת הַחַג תּוֹפִיעַ עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר שָׁם הָאוֹצָר, שַׁלְהֶבֶת כְּחֻלָּה, שֶׁרַק יְחִידֵי סְגֻלָּה זוֹכִים לִרְאוֹתָהּ, וְאִם יֵדַע הַמְאֻשָּׁר הַזֶּה לְהִתְנַהֵג בִּמְנוּחָה וְשֶׁקֶט יוּכַל לִמְצֹא אֶת הָאוֹצָר וּלְקַחְתּוֹ. מִי מִלֵּל כִּי בְקֶרֶב אִכַּר לַנְדְּפְרִיד הַזָּקֵן חָבוּי מִין אוֹצָר כָּזֶה, וְהַשֵּׁד הַשָּׁחוֹר אִוָּה לוֹ אֶת הַנֶּפֶשׁ הַזֹּאת לְמוֹשָׁב וַיְהִי לְבוֹזֶה וּמְתָעֵב אֶת בְּנֵי הָאָדָם וּלְשׂוֹנֵא הַבְּרִיּוֹת, וְאַמְרֵי רָאֲתָה אֶת הַשַּׁלְהֶבֶת הַכְּחֻלָּה אֲשֶׁר עַל הָאוֹצָר וַתֵּדַע לְהִתְנַהֵג בְּאֹפֶן כָּזֶה, אֲשֶׁר הוֹצִיאָה אֶת הָאוֹצָר.

קָשֶׁה לְהַגִּיד בַּמֶּה עָלְתָה בְיָדָהּ לִרְכֹּש אֶת לִבּוֹ לְאַהֲבָה אוֹתָהּ, עַד כִּי שָׁאַף לְהֵרָאוֹת בְּעֵינֶיהָ לְאִישׁ טוֹב; הֲלֹא לְפֶלֶא יֵרָאֶה, אֲשֶׁר טָרַח כָּל כָּךְ בִּשְׁבִיל נַעֲרָה עֲנִיָּה. וְאוּלָם בָּרוּר לְאַמְרֵי, כִּי רַע בְּעֵינֵי הַזָּקֵן עַל אֲשֶׁר אִשְׁתּוֹ נֶחְשְׁבָה תָמִיד לִנְדִיבַת לֵב הַשְּׂמֵחָה לַעֲשׂוֹת צֶדֶק וְהוּא נֶחְשַׁב לְצַר עַיִן וָפֶרֶא, אֲשֶׁר כָל אִישׁ יִירָא מִפָּנָיו; דִּבְרֵי אַמְרֵי אֲשֶׁר הִגִּידָה לוֹ עוֹד בְּטֶרֶם תַּכִּיר אוֹתוֹ, כִּי לְדַעְתָּהּ לֹא שֹׁוֶה בְעֵינָיו לְהֵרָאוֹת בְּעֵינֵי הַבְּרִיּוֹת כְּנָדִיב וְעוֹשֶׂה חֶסֶד, פָּתְחוּ אֶת סְגֹר לִבּוֹ. וּמִדֵּי הִפָּגְשׁוֹ אִתָּהּ לְבַדּוֹ הָיָה מַרְבֶּה עִמָּהּ שִׂיחָה. דּוֹמֶה כְאִלּוּ שָׂם אֶת כָּל מַחְשְׁבוֹתָיו בְּסִיר לְמִשְׁמֶרֶת, וְעַתָּה הֵסִיר אֶת הַצָּמִיד אֲשֶׁר עַל הַסִּיר וַיִּפְתָּחֵהוּ, וּבַסִּיר נִמְצְאוּ מַטְבְּעוֹת עַתִּיקִים נִפְלָאִים אֲשֶׁר נִפְחַת עֶרְכָּם אוֹ בָטֵל כָּלָה, מַטְבְּעוֹת זִכָּרוֹן גְּדוֹלִים שֶׁאֵינָם עוֹבְרִים לַסּוֹחֵר, מַטְבְּעוֹת שֶׁנִּטְבְּעוּ רַק לְזֵכֶר מְאֹרָעוֹת גְּדוֹלִים, וְכֻלָּם מַטְבְּעוֹת כֶּסֶף טָהוֹר, בְּלִי כָל סִיגֵי נְחֹשֶת. הוּא לֹא הִשְׂכִּיל לְסַדֵּר אֶת דְּבָרָיו כַּאֲשֶׁר הִשְׂכִּילָה הָאֵם בְּדַבְּרָהּ עִם יוֹהַנֶּס בְּלֶכְתּוֹ לְהַלְדֶּנְבְּרוּן. לְשׁוֹנוֹ הָיְתָה כְבֵדָה, אוּלָם הוּא יָדַע לִמְצֹא מִלִּים כִּרְצוֹנוֹ, וְהָיָה מִתְנַהֵג כִּמְעַט כְּאִלּוּ הוּא הָרָב אֶת רִיב אַמְרֵי מִידֵי הָאֵם.

– רְאִי, הָאִכָּרָה הִיא הַשָּׁעָה הַטּוֹבָה בְעַצְמָהּ, אוּלָם הַשָּׁעָה הַטֹובָה אֵינָהּ עוֹד הַיּוֹם הַטּוֹב, הַשָּׁבוּעַ הַטּוֹב וְהַשָּׁנָה הַטּוֹבָה. אֵין הִיא אֶלָּא אִשָּׁה, שֶׁמִּזְגָהּ מֶזֶג אֲוִירוֹ שֶׁל יֶרַח אַפְּרִיל, הַמָּלֵא חֲלִיפוֹת וּתְמוּרוֹת, וְאִשָּׁה אֵינָהּ אֶלָּא פֶלֶג אָדָם, זֹאת הוֹכָחָתִי הַגְּמוּרָה וְאִישׁ לֹא יְסִירֶנָּה מִקִּרְבִּי.

– שְׁבָחִים נָאִים אֲדוֹנִי מְסַפֵּר אַחֲרֵינוּ, – קָרְאָה אַמְרֵי.

– אָמְנָם כֵּן, אֱמֶת הַדָּבָר, – קָרָא הַזָּקֵן, – הֵן רַק בְּאָזְנַיִךְ אֲנִי מְדַבֵּר אֵת דְּבָרָי. אֲבָל כָּאָמוּר: הָאִכָּרָה טוֹבַת לֵב הִיא, אוּלָם יוֹתֵר מִדָּי, וְלָכֵן יֶחֱרֶה לָהּ אִם לֹא יַעֲשׂוּ כִרְצוֹנָהּ, שֶׁהֲרֵי כָל כַּוָּנָתָהּ לְטוֹבָה הִיא, וְהִיא חוֹשֶׁבֶת כִּי אֵין יוֹדֵעַ אֶת הַטּוֹב הַצָּפוּי אִם יִשְׁמְעוּ בְקוֹלָהּ. הִיא לֹא תוּכַל לְתָאֵר בְּנַפְשָׁהּ, שֶׁפְּעָמִים אֵין עוֹשִׂים כִּרְצוֹנָהּ, מִשּׁוּם שֶׁלֹּא יָפֶה הַדָּבָר שֶׁהִיא רוֹצָה, וְאֶל זֶה תִּתְבּוֹנְנִי בְיִחוּד: אַל נָא תְחַקִּי אֶת מַעֲשֶׂיהָ, אַל נָא תִּתְאַמְּצִי לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר הִיא עוֹשָׂה, כִּי אִם עֲשִׂי כָל אֲשֶׁר עָלַיִךְ לַעֲשׂוֹת עַל פִּי רְצוֹנֵךְ וּכְכֹל אֲשֶׁר תִּמְצְאִי לְטוֹב וְנָכוֹן, אֶת זֹאת הִיא אוֹהֶבֶת בְּיוֹתֵר. הִיא לֹא תִמְצָא קוֹרַת רוּחַ כְּלָל אִם לְמַרְאִית עַיִן מִתְאַמְּצִים לְהַרְאוֹת לָהּ כִּי נִכְנָעִים מִפָּנֶיהָ, אוּלָם לְכָל זֶה תִּתְבּוֹנְנִי בְעַצְמֵךְ, וְאִם יִפֹּל בֵּינֵיכֶן דָּבָר, אַל נָא תַעֲשִׂי, בְּשֵׁם אֱלֹהִים, דָּבָר אֲשֶׁר יָבִיא אֶת אִישֵׁךְ בִּמְבוּכָה; אֵין לָךְ מִדָּה גְרוּעָה מֵאֲשֶׁר יַעֲמֹד הַבַּעַל בֵּין הָאֵם וּבֵין אִשְׁתּוֹ, הָאֵם תֹּאמַר: אֲנִי אֵינִי נֵחְשֶׁבֶת עוֹד מְאוּמָה לְעֻמַּת אִשְׁתֶּךָ, גַּם הַבָּנִים אֲשֶׁר יִוָּלְדוּ לָכֶם בִּרְאוֹתָם כָזֹאת יִבְגְּדוּ בָּכֶם – וְהָאִשָּׁה תֹאמַר: עַתָּה הֶרְאֵיתַנִי לָדַעַת מִי אָתָּה, נוֹתֵן אַתָּה לְהִתְעַמֵּר בְּאִשְׁתֶּךָ. עֲצָתִי אֱמוּנָה לָךְ, אִם יִקְרֶה לָךְ דָּבָר אֲשֶׁר לֹא תוּכְלִי לוֹ, גַּלִּי נָא לִי בַלָּאט, וַאֲנִי אֶעֱמֹד עַל יַד יְמִינֵךְ לְעָזְרֵךְ; אוּלָם הִזָּהֲרִי לְבִלְתִּי הָבִיא אֶת אִישֵׁךְ בִּמְבוּכָה, רַךְ וּמְפֻנָּק הוּא גַם מִבַּלְעֲדֵי זֹאת לִפְנֵי אִמּוֹ, אוּלָם עַתָּה יִתְקַשֶּׁה מְעָט; עֲשִׂי אֶת דַּרְכֵּךְ בְּנַחַת, וְתָמִיד יִדְמֶה לָךְ כִּי אֲנִי מִבְּנֵי מִשְׁפַּחְתֵּךְ הִנֵּנִי, שְׁאֵרֵךְ הַקָּרוֹב אֵלַיִךְ אֲשֶׁר יָרִיב אֶת רִיבֵךְ, וְאָמְנָם הִנְנִי קָרוֹב לָךְ מִצַּד אִמֵּךְ.

הוּא בִקֵּשׁ לִמְצֹא אֵיזוֹ קִרְבַת מִשְׁפָּחָה בֵינוֹ וּבֵין אַמְרֵי, וְלֹא מָצָא אֶת הַחוּט אֲשֶׁר בּוֹ יִקְשֹׁר אֶת קִרְבַת מִשְׁפַּחְתּוֹ וַיְסַבֵּךְ אֶת הָעִנְיָן מִדֵּי פַעַם בְּפַעַם יוֹתֵר וְיוֹתֵר כִּפְקַעַת חוּטִים מְסֻבָּכִים, וְאָז הָיָה גוֹמֵר תָּמִיד בַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה: “יְכֹלָה אַתְּ לְהַאֲמִין לִי עַל דִּבְרָתִי, כִּי שְׁאֵרֵי בָשָׂר אֲנָחְנוּ, כֵּן, אֶלָּא שֶׁאֵינִי יוֹדֵעַ אֶת מַדְרֵגַת קִרְבָתֵנוּ.”

הִנֵּה הִגִּיעָה הָעֵת בְּטֶרֶם מוֹעֵד, אֲשֶׁר יְפַזֵּר לֹא רַק אֶת פְּרוּטוֹתָיו הַמְזֻיָּפוֹת וְיִתְּנָן לָאֶבְיוֹנִים כִּי אִם גַּם מָצָא קוֹרַת רוּחַ לָתֵת גַּם אֶת הַטּוֹבוֹת וְהָעוֹבְרוֹת לַסּוֹחֵר.

בְּאַחַד הָעֲרָבִים קָרָא אֶת אַמְרֵי אֵלָיו אֶל אֲחוֹרֵי הַבַּיִת וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ: “הַבִּיטִי נָא, עַלְמָה יְשָׁרָה וַחֲכָמָה אָתְּ; אוּלָם אֵינֵךְ יְכֹלָה לָדַעַת אֶת תְּכוּנַת הַבָּעַל. יוֹהַנֶּס בְּנִי הוּא אִישׁ טוֹב לֵב, אוּלָם אֶפְשָׁר שֶׁבִּרְבוֹת הַיָּמִים יֵרַע לוֹ עַל כִּי חֲסֵרַת כֹּל אָתְּ. גְּשִׁי אֵפוֹא הֵנָּה, קְחִי אֶת זֶה מִיָּדִי, אוּלָם חָלִילָה לָךְ לְגַלּוֹת לְאִישׁ כִּי מִיָּדִי קִבַּלְתְּ אוֹתוֹ. הַגִּידִי כִּי שָׁמוּר הָיָה בְיָדֵךְ וּבְכַוָּנָה הִסְתַּרְתְּ אֶת כָּל זֹאת. הִנֵּה, קְחִי נָא!”

וּבְדַבְּרוֹ נָתַן לָהּ פֻּזְמָק מָלֵא שִׁקְלֵי זָהָב וַיּוֹסֶף לְדַבֵּר: רוֹצֶה הָיִיתִי תְחִלָּה שֶׁיִּמְצָאוּם אַחֲרֵי מוֹתִי, עַתָּה נִמְלַכְתִּי בְדַעְתִּי וְרוֹצֶה אֲנִי שֶׁיָּבֹאוּ לְיָדוֹ עַתָּה, וְיַאֲמִין כִּי שֶׁלָּךְ הֵן. הֵן מַעֲשֵׂי שְׁנֵיכֶם יוֹצְאִים מִגֶּדֶר הָרָגִיל, וְלֹא יִפָּלֵא אֵפוֹא גַם זֶה כִּי נִמְצְאוּ לָךְ אוֹצָרוֹת נַעֲלָמִים. אוּלָם אַל נָא תִשְׁכְּחִי כִּי נִמְצְאוּ בֵּינֵיהֶם גַּם שְׁלֹשִים וּשְׁנַיִם שְׁקָלִים, שֶׁעֶרְכָּם עוֹלֶה עַל עֵרֶךְ יֶתֶר הַשְּׁקָלִים בִּפְרוּטָה אֶחָת. הַצְפִּינִי אוֹתָם בְּמָקוֹם בָּטוּחַ, שִׂימִי אוֹתָם בָּאָרוֹן אֲשֶׁר שָׁם נִמְצָא הַבַּד, וְאֶת הַמַּפְתֵּחַ תִּשְּׂאִי תָמִיד אִתָּךְ. וּבַיֹום הָרִאשׁוֹן לַשָּׁבוּעַ הַבָּא בְשֶׁבֶת כָּל הַמִּשְׁפָּחָה יַחַד תְּפַזְּרִי אוֹתָם עַל הַשֻּׁלְחָן.

– אֵין אֶת נַפְשִׁי לַעֲשׂוֹת כָּזֹאת, – קָרְאָה אַמְרֵי, – לְדַעְתִּי טוֹב שֶׁיַּעֲשֶׂה זֹאת יוֹהַנֶּס, אִם יֵשׁ צֹרֶךְ בַּדָּבָר, וְלֹא אָנִי.

– יֵשׁ צֹרֶךְ בַּדָּבָר, אוּלָם מַסְכִּים אֲנִי שֶׁגַּם יוֹהַנֶּס יַעֲשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה; אַךְ הַחֲרִישִׁי, מַהֲרִי וְהַצְפִּינִי אוֹתָם, שִׂימֵם בְּסִנָּרֵךְ, שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֶת קוֹל צַעֲדֵי יוֹהַנֶּס.

וּשְׁנֵיהֶם נִפְרְדוּ מַהֵר.

עוֹד בָּעֶרֶב הַהוּא לָקְחָה הָאֵם אֶת אַמְרֵי בִּתָּהּ אֶל הָאָסָם וַתּוֹצִיא מִתּוֹךְ אַרְגָּז אֶחָד שַׂק כְּבַד מִשְׁקָל לְמִדָּי¹³, קָשׁוּר בְּקֶשֶׁר מְסֻבָּךְ מְאֹד, וַתֹּאמַר אֶל אַמְרֵי: הַתִּירִי נָא אֶת הַקֶּשֶׁר הַזֶּה. אַמְרֵי נִסְּתָה לְהַתִּירוֹ וְלֹא יָכֹלָה.

– חַכִּי, הִנְנִי מֵבִיאה מִסְפָּרַיִם, וְנִגְזֹר אֶת הַקֶּשֶׁר לִשְׁנָיִם.

– לֹא, – עָנְתָה אַמְרֵי, – אֶת זֶה אֵינִי עוֹשָׂה בְרָצוֹן; תַּאֲרִיךְ נָא חֲמוֹתִי אֶת רוּחָהּ, עוֹד מְעַט וְאַתִּירֶנּוּ.

הָאֵם חִיְּכָה בְהַתִּיר אַמְרֵי בְעָמָל רַב וּבְיַד חָרוּצִים אֶת הַקֶּשֶׁר הַמְסֻבָּךְ וַתֹּאמַר: כָּךְ נָאֶה, עַתָּה הַבִּיטִי נָא אֶל תּוֹךְ הַשַּׂק וּרְאִי אֶת הַנִּמְצָא בוֹ.

לְעֵינֵי אַמְרֵי נִרְאוּ לְשׁוֹנוֹת כֶּסֶף וְזָהָב, וְהָאֵם הוֹסִיפָה לְדַבֵּר: רְאִי נָא בִתִּי, נִפְלָאוֹת הֶרְאֵית אֶת בַּעֲלִי, וְגַם עַתָּה לֹא אוּכַל עוֹד לְהָבִין, אֵיךְ נֵאוֹת לָזֶה; אוּלָם אֶת כֻּלּוֹ עוֹד לֹא הָפַכְתְּ לְאִישׁ אַחֵר. בַּעֲלִי לֹא יֶחְדַּל מִדַּבֵּר, כִּי לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא הֵבֵאת אִתָּךְ כָּל דָּבָר; הוּא אֵינוֹ יָכֹל לְהַשְׁלִים עִם זֶה, הוּא חוֹשֵׁב, כִּי בְוַדַּאי יִמָּצֵא אִתָּךְ בְּמָקוֹם נִסְתָּר מֵעֵין רוֹאִים רְכוּשׁ הָגוּן, וְרַק לְנַסּוֹתֵנוּ אַתְּ רוֹצָה, לָדַעַת אִם נְקַבֵּל אוֹתָךְ בְּעַצְמֵךְ בְּלֵב וָנֶפֶשׁ חֲפֵצָה גַם מִבַּלְעֲדֵי הוֹנֵךְ וּרְכוּשֵׁךְ הָרָב; רַעְיוֹן זֶה אִי אֶפְשָׁר לְהוֹצִיא מִלִּבּוֹ, וְהִנֵּה עָלְתָה מַחֲשָׁבָה לְפָנַי, וֵאלֹהִים לֹא יַחֲשֹׁב לָנוּ זֹאת לְעָוֹן. רְאִי נָא, אֶת זֶה קָבַצְתִּי עַל יַד בְּמֶשֶׁךְ שְׁלֹשִים וְשֵׁשׁ הַשָּׁנִים אֲשֶׁר חָיִינוּ יַחַד, בְּלִי כָל קְטָטָה, יֵשׁ בָּזֶה גַם יְרֻשָּׁה שֶׁנָּחַלְתִּי מֵאִמִּי. עַתָּה קְחִי אוֹתָם וְהַגִּידִי כִּי שֶׁלָּךְ הֵם. זֶה יְשַׂמַּח אֶת בַּעֲלִי מְאֹד. בְּיִחוּד תִּגְדַּל שִׂמְחָתוֹ, כִּי שָׁעַר כָּל זֶה מֵרֹאשׁ. לָמָּה תַבִּיטִי נְבוֹכָה אֶל הַשָּׂק? הַאֲמִינִי לִי, כִּי אִם אֲנִי אוֹמֶרֶת לָךְ דָּבָר לַעֲשׂוֹת יָכֹל תּוּכְלִי לְמַלְּאוֹת אַחֲרֵי דְבָרָי, כִּי אֵין בָּזֶה כָל עָוֹן וְכָל חֵטְא. אָנֹכִי הִתְיָעַצְתִּי עִם לִבִּי וְרַבּוֹת חָשַׁבְתִּי בְנַפְשִׁי וָאֶמְצָא כִּי נָכוֹן הַדָּבָר: עַתָּה הַסְתִּירִי אוֹתָם וְאַל תְּדַבְּרִי דָבָר נֶגֶד חֶפְצִי זֶה, אַף מִלָּה אַחַת שֶׁל תּוֹדָה אַל נָא תַגִּידִי לִי, הֲלֹא אַחַת הִיא, אִם יְקַבֵּל בְּנִי אֶת כָּל אֵלֶּה כָעֵת אוֹ לְאַחַר זְמָן, וְגַם יְשַׂמַּח בָּזֶה אֶת לֵב בַּעֲלִי בְחַיָּיו. עַתָּה נָשִׂים קֵץ לִדְבָרֵינוּ; שׁוּבִי וְקִשְׁרִי אֶת הַשָּׂק.

מִמָּחֳרַת הַבֹּקֶר סִפְּרָה אַמְרֵי אֶל יוֹהַנֶּס אֶת כָּל אֲשֶׁר אָמְרוּ הוֹרֶיהָ אֵלֶיהָ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר נָתְנוּ לָהּ, וְיוֹהַנֶּס צָהַל וַיֹּאמַר: הָהּ, אֵל אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, סְלַח לִי! יָדַעְתִּי, כִּי אִמִּי יְכֹלָה לַעֲשׂוֹת כָּזֹאת. אַךְ מִי מִלֵּל לִי, כִּי כֵן יַעֲשֶׂה אָבִי! אַךְ קוֹסֶמֶת אַתְּ, וְאוּלָם יְהִי נָא הַדָּבָר סוֹד כָּמוּס, הָבָה נַעֲמִיד פָּנִים, כִּי אֵין אָנוּ יוֹדְעִים דָּבָר מִכָּל אֵלֶּה, וְיָפֶה מִכֹּל הוּא, כִּי כָל אֶחָד חָפֵץ לְרַמּוֹת אֶת הַשֵּׁנִי, וְכָל אֶחָד הוּא מְרֻמֶּה בֶאֱמֶת, גַּם שְׁנֵיהֶם יַחְשְׁבוּ, כִּי אָמְנָם הָיָה הַכֶּסֶף צָפוּן אִתָּךְ בַּסֵּתֶר. הֶאָח! מַה טוֹב וּמַה נֶחְמָד הַדָּבָר הַזֶּה.

וְאוּלָם בְּתוֹךְ כָּל הַשִּׂמְחָה הַזֹּאת קִנְּנוּ גַם כָּל מִינֵי דְאָגָה.

בְּחוּג הַמִּשְׁפָּחָה

לֹא הַמּוּסָר שׁוֹלֵט בְּעוֹלָמֵנוּ, כִּי אִם צוּרָה מְסֻבָּכָה שֶׁל נִמּוּס. וּבְנֵי הָאָדָם שֶׁסָּרוּ מִדַּרְכֵי הַמּוּסָר הָאֲמִתִּים יֹאבוּ לִסְלֹחַ לְפוֹרְעֵי מוּסָר אֲבָל לֹא לְעוֹבְרֵי עַל נִמּוּס. וְאַשְׁרֵי הַדּוֹר הַהוּא וְאַשְׁרֵי הָעַמִּים שֶׁבִּימֵיהֶם הָיוּ הַמּוּסָר וְהַנִּמּוּס אֶחָד. כָּל הַמִּלְחָמוֹת וְהַמְּרִיבוֹת הַגְּדוֹלוֹת עִם הַקְּטַנּוֹת בֵּין בִּכְלָל וּבֵין בִּפְרָט אֵינָן אֶלָּא תוֹצְאוֹת הֶעָמָל שֶׁיַּעַמְלוּ בְנֵי הָאָדָם לְהָסִיר אֶת הַסְּתִירוֹת שֶׁנּוֹלְדוּ בֵין שְׁנֵי אֵלֶּה: בֵּין הַמּוּסָר הָאֲמִתִּי וּבֵין הַמִּנְהָג הַתָּפֵל. וְכָל עוֹד שֶׁלֹּא יַעֲלֶה בְיַד הָאָדָם לַהֲפֹךְ אֶת צוּרַת הַמּוּסָר שֶׁנִּתְקַשָּׁה לְנוֹזֵל, לִקְבֹּעַ אֶת הָאֲמִתִּי, הַפְּנִימִי שֶׁל הַמּוּסָר וּלְגַלּוֹת אֶת הַתָּפֵל שֶׁבְּמִנְהֲגֵי הֶבֶל, לֹא תֶחְדַּלְנָה הַמִּלְחָמוֹת כָּל יְמֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ.

גַּם בְּסִפּוּרֵנוּ הַקָּטָן הַזֶּה עַל אֹדוֹת אֲנָשִׁים הָרְחוֹקִים מִסִּכְסוּכֵי הָעוֹלָם נִרְאֶה עַיִן בְּעַיִן אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.

הָאֵם אֲשֶׁר בְּנַפְשָׁהּ פְּנִימָה שָׂמְחָה מְאֹד עַל כִּי עָלָה בְיַד בְּנָהּ לִמְצֹא לוֹ אִשָּׁה כִלְבָבָהּ, דָּאֲגָה כָל הַיּוֹם מִיִּרְאָתָהּ אֶת דַּעַת הַקָּהָל. “בְּחָפְזָה וְקַלּוּת דַּעַת עֲשִׂיתֶם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה”, הִתְאוֹנְנָה בְאָזְנֵי אַמְרֵי, “לֹא טוֹב עָשִׂית כִּי בָאת בְּעַצְמֵךְ אֶל בֵּיתֵנוּ וְאִי אֶפְשָׁר לִנְסֹעַ אַחֲרַיִךְ וְלַהֲבִיאֵךְ אֶל חַג כְּלוּלוֹתָיִךְ. זֶה אֵינוֹ נָאֶה וְאֵינוֹ עַל פִּי מִנְהַג־הַמְּדִינָה. אִלּוּ יָכֹלְתִּי לִשְׁלֹחַ אוֹתָךְ וְאֶת יוֹהַנֶּס בְּנִי מִבֵּיתֵנוּ לִזְמַן מָה, לְבַעֲבוּר שִׂים לַדָּבָר הַזֶּה פָנִים יוֹתֵר נָאִים”. וּבְאָזְנֵי יוֹהַנֶּס הִתְאוֹנְנָה לֵאמֹר: "אָזְנַי כְּבָר תִּשְׁמַעְנָה מַה שֶׁעֲתִידִים הַבְּרִיּוֹת לְרַנֵּן אַחֲרֶיךָ אִם תְּמַהֵר לָקַחַת אוֹתָהּ לְךָ לְאִשָּׁה: “שְׁתֵּי פְעָמִים עָמַד עַל הַמֶּקַח וּבַשְּׁלִישִׁית נִגְמַר הַקִּנְיָן, הַכֹּל בְּחִפָּזוֹן נִמְרָץ, רַק פּוֹחֲזִים וְנִמְהֲרֵי לֵב יַעֲשׂוּ כָזֹאת”.

אוּלָם יוֹהַנֶּס יָדַע לְנַחֵם אֶת אִמּוֹ וּלְהָסִיר דְּאָגָה מִקֶּרֶב לִבָּהּ בְּאָמְרוֹ: הֲלֹא אַתְּ חָקַרְתְּ וְדָרַשְׁתְּ אוֹתָהּ כַּאֲשֶׁר יַחֲקֹר חוֹקֵר־הַדִּין אֶת הַנֶּאֱשָׁם, וְיָדַעַתְּ אֶת כָּל יִתְרוֹנוֹתֶיהָ וְטוֹב וְיָשָׁר הַדָּבָר בְּעֵינַיִךְ, וְאִם כֵּן אֵפוֹא, מַדּוּעַ זֶה יַעַזְבוּ, אִמִּי הַיְקָרָה, אֲנָשִׁים תְּמִימִים וִישָׁרִים אֶת הַדָּבָר הַטּוֹב מִפְּנֵי שֶׁאַנְשֵׁי בְלִיַּעַל יִסָּתְרוּ מֵאֲחוֹרֵיהֶם? הֲיוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר בִּי סָרָה?

– לֹא, כִּי אִישׁ יָשָׁר הָיִיתָ כָּל יָמֶיךָ.

– טוֹב אֵפוֹא. לָכֵן יַאֲמִינוּ עַתָּה גַם בִּי מְעַט, כִּי גַם זֶה מַעֲשֶׂה טוֹב וְיָשָׁר הוּא, אֲשֶׁר אָמְנָם בָּרִאשׁוֹנָה לֹא יֵחָשֵׁב לְמַרְאִית עַיִן לְטוֹב וְיָשָׁר. רַשַּׁאי אֲנִי לְבַקֵּשׁ כָּזֹאת, הֲלֹא אֹפֶן פְּגִישָׁתִי עִם אַמְרֵי הָיָה מִחוּץ לְגֶדֶר הָרָגִיל, לִפְגִישָׁתִי זֹאת דַּרְכָּהּ הָעַצְמִי לָהּ, הַנּוֹטָה מֵעַל דֶּרֶךְ כָּל הָעוֹלָם. וְדֶרֶךְ רָעָה אֵין זֹאת. וּכְכָל אֲשֶׁר נַעֲמִיק לַחֲשֹׁב בַּדָּבָר הַזֶּה נִרְאֶה וְנִוָּכַח, כִּי נִפְלָאוֹת נַעֲשׂוּ לָנוּ, וְלָמָּה נָשִׂים לֵב אֲשֶׁר לֹא יַחְפְּצוּ הַבְּרִיּוֹת בְּנִפְלָאוֹת וִיבַקְשׁוּ לִמְצֹא בָזֶה דֹפִי? צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לָאָדָם עֹז וְאֹמֶץ רוּחַ לְהִתְנַהֵג עַל פִּי דַעַת עַצְמוֹ וְלֹא לִשְׁאֹל בְּכָל דָּבָר וְעִנְיָן אֶת דַּעַת הַקָּהָל. הַכֹּהֵן מֵהִרְלִינְגֶן אָמַר פַּעַם אֶחָת: “אִם יָקוּם נָבִיא בְדוֹרֵנוּ, עָלָיו יִהְיֶה בָרִאשׁוֹנָה לַעֲמֹד לִבְחִינָה מְדִינִית, לָדַעַת אִם הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הוּא אוֹמֵר לַעֲשׂוֹת עַל פִּי הַסֵּדֶר הַיָּשָׁן הַשׂוֹרֵר בְּקִרְבֵּנוּ הֵמָּה” אִם רַק יוֹדֵעַ הָאָדָם, כִּי זַךְ וְיָשָׁר פָּעֳלוֹ, יֵלֵךְ בְּמֵישָׁרִים וְיָסִיר אֶת כָּל הַמִּכְשׁוֹלִים וְאַבְנֵי הַנֶּגֶף אֲשֶׁר יִפְגֹּש עַל דַּרְכּוֹ. יִשְׁתּוֹמְמוּ נָא הַבְּרִיּוֹת רֶגַע, מַה בְּכָךְ, בִּרְבוֹת הַיָּמִים יְשַׁנּוּ אֶת דַּעְתָּם.

אָמְנָם אֶפְשָׁר הָיָה לָהּ לְאֵם יוֹהַנֶּס לְהַרְגִּישׁ גַּם הִיא, כִּי הַפֶּלֶא יָכֹל לְהֵחָשֵׁב בְּתוֹר חִזָּיוֹן מְאֻשָּׁר הַמּוֹפִיעַ לְפֶתַע פִּתְאֹם, אוּלָם גַּם הַדָּבָר אֲשֶׁר מִחוּץ לְגֶדֶר הָרָגִיל צָרִיךְ סוֹף סוֹף לְהִכָּנֵס מְעַט מְעַט אֶל גְּבוּלוֹת הַטֶּבַע וּלְהַתְאִים אֶל הַחֻקִּים הַשּׂוֹרְרִים בְּקֶרֶב הַחֶבְרָה. הַחֲתֻנָּה יְכֹלָה אָמְנָם לְהֵרָאוֹת כְּחִזָּיוֹן יוֹצֵא מִן הַכְּלָל, לֹא כֵן הַנִּשּׂוּאִין, הַמְיֻסָּדִים עַל סְדָרִים מְתֻקָּנִים. וְלָכֵן אָמְרָה אֶל יוֹהַנֶּס: “כָּל הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר עַתָּה הִנְּךָ מַבִּיט אֲלֵיהֶם בְּבוּז וּבְגָאוֹן וְאַתָּה מְזַלְזֵל בִּכְבוֹדָם וְדַעְתָּם, מִשּׁוּם שֶׁיּוֹדֵעַ אַתָּה, כִּי אַךְ זָךְ וְיָשָׁר פָּעֳלֶךָ, עָלֶיךָ סוֹף סוֹף לִחְיוֹת אִתָּם יַחַד, וְאִם רוֹצֶה אַתָּה כִּי לֹא יַבִּיטוּ אֵלֶיךָ בְּעַיִן רָעָה וְלֹא יְזַלְזְלוּ בִכְבוֹדְךָ, אַל תָּקֵל גַּם אַתָּה בִכְבוֹדָם הֵם, בַּטֵּל רְצוֹנְךָ מִפְּנֵי רְצוֹן אֲחֵרִים כְּדֵי שֶׁיְּבַטְּלוּ אֲחֵרִים אֶת רְצוֹנָם מִפְּנֵי רְצוֹנֶךָ; אֵין לְאֵל יָדְךָ לְהַכְרִיחָם, כִּי יִתְנַהֲגוּ אִתָּךָ בְדֶרֶךְ יוֹצֵא מִן הַכְּלָל וְאֵינְךָ יָכֹל לָרוּץ אַחֲרֵי כָל אִישׁ וְלִלְחֹש לוֹ בְאָזְנוֹ: אִלּוּ יָדַעְתָּ כֵּיצַד נִתְגַּלְגֵּל הַדָּבָר הָיִיתָ נוֹתֵן צֶדֶק לְפָעֳלִי”.

וְאוּלָם יוֹהַנֶּס עָנָה:

– בְּקָרוֹב יִוָּדַע לָךְ, כִּי אִישׁ לֹא יִתֵּן דֹּפִי בְאַמְרֵי שֶׁלִּי, אִם רַק יִרְאֶה אֶת פָּנֶיהָ שָׁעָה אֶחָת.

וְתַחְבּוּלָה טוֹבָה מָצָא יוֹהַנֶּס לֹא רַק לְהַשְׁקִיט בָּהּ אֶת רוּחַ אִמּוֹ כִּי אִם גַּם לְהַצְהִיל פָּנֶיהָ, בְּהוֹדִיעוֹ לָהּ, כִּי כָל הַסִּמָּנִים אֲשֶׁר מָסְרָה לוֹ לָדַעַת עַל פִּיהֶם אִם טוֹבָה הִיא הַנַּעֲרָה אֲשֶׁר יִבְחַר בָּהּ, כֻּלָּם נִמְצְאוּ בְאַמְרֵי. וּצְחוֹק שֶׁל קוֹרַת רוּחַ רִחֵף עַל פְּנֵי הָאֵם בֶּאֱמֹר יוֹהַנֶּס בְּאַחֲרִית דְּבָרָיו: הָאִמּוּם אֲשֶׁר עָלָיו תֵּעָשֶׂינָה הַנַּעֲלַיִם כְּבָר הָיָה מוּכָן בְּמַחֲשַׁבְתֵּךְ, וְזוֹ הָעֲתִידָה לָרוּץ בָּהֶן, מַתְאִימָה לַנַּעֲלַיִם כְּאִלּוּ בִשְׁבִילָהּ נַעֲשׂוּ מִתְּחִלַּת בְּרִיאָתָן.

נֶפֶשׁ הָאֵם שָׁבָה לִמְנוּחָתָהּ, וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת בַּבֹּקֶר, בְּטֶרֶם נֶאֶסְפוּ לְמוֹעֵצַת הַמִּשְׁפָּחָה, בָּא דָמִי אֲחִי אַמְרֵי, אֲבָל אָנוּס הָיָה לָשׁוּב מִיָּד אֶל הַלְדֶּנְבְּרוּן, לָקַחַת מִשָּׁם מִיַּד זְקַן הַכְּפָר אֶת כָּל הַמִּכְתָּבִים וְהַתְּעוּדוֹת הַנְּחוּצוֹת לָהֶם לַחֲתֻנָּתָם.

יוֹם הָרִאשׁוֹן לַשָּׁבוּעַ הָרִאשׁוֹן הָיָה יוֹם קָשֶׁה בִשְׁבִיל חֲצַר אִכַּר לַנְדְּפְרִיד. הַזְּקֵנִים הִכְנִיסוּ אֶת אַמְרֵי לְבֵיתָם, אֲבָל מַה יֹאמְרוּ לָזֶה שְׁאָר בְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה? לֹא נָקֵל הַדָּבָר לְהִתְקַבֵּל אֶל מִשְׁפָּחָה כָזֹאת אִם לֹא יָבֹאוּ שָׁמָּה בְסוּס וָרֶכֶב, בְּכֶסֶף וְזָהָב וְכָל כְּלֵי בָיִת.

וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן לַשָּׁבוּעַ הַבָּא נָסְעוּ אֶל חֲצַר אִכַּר לַנְדְּפְרִיד וַיָּבֹאוּ מְאוֹבֶּרְלַנְד וּמֵאוּנְטֶרְלַנְד, בָּאוּ הַגִּיסִים וְהַגִּיסֹות, הַיְבָמִים וְהַיְבָמוֹת עִם כָּל צֶאֱצָאֵיהֶם. “יוֹהַנֶּס זֶה נָשָׂא לוֹ אִשָּׁה וַיְבִיאָהּ תֵּכֶף אֶל בֵּיתוֹ, בְּלִי אֲשֶׁר יַגִּיד מִזֶּה דָבָר בָּרִאשׁוֹנָה אֶל הוֹרָיו, אוֹ אֶל הַכֹּהֵן אוֹ אֶל הָרָשׁוּת, אֵין זֹאת כִּי אִם נַעֲרָה יְחֵפֵהפִיָּה אֲשֶׁר מָצָא מֵאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר”. כָּכָה רִנְּנוּ אַחֲרָיו כָּל הַשְּׁכֵנִים.

הַסּוּסִים הָרְתוּמִים אֶל הָעֲגָלוֹת הַנּוֹסְעוֹת אֶל הַחֲתֻנָּה חָשׁוּ אֶת הַנַּעֲשֵׂה בְבֵית אִכַּר לַנְדְּפְרִיד, כִּי כִבְּדוּ אוֹתָם מִדֵּי פַעַם בְּפַעַם בְּמַהֲלֻמּוֹת וַחֲבָטוֹת, וּבִבְעֹט הַסּוּסִים בְּרַגְלֵיהֶם הוֹסִיפוּ עוֹד לְהַכּוֹתָם עַל אַחַת שֶׁבַע. כָּל הָעֶגְלוֹנִים יִסְּרוּ אֶת הַסּוּסִים עַד אֲשֶׁר נִלְאֲתָה זְרוֹעָם, גַּם הִתְחוֹלְלוּ מְרִיבוֹת בֵּין הָעֶגְלוֹנִים וּבֵין הַנָּשִׁים הַיּוֹשְׁבוֹת עַל יָדָם, אֲשֶׁר חֵרְפוּ וְגִדְּפוּ אוֹתָם עַל נְסִיעָה מְשׁוּבָה כָזֹאת וַתִּבְכֶּינָה.

עֲגָלוֹת רַבּוֹת עָמְדוּ בַחֲצַר אִכַּר לַנְדְּפְרִיד וּבַעֲלֵיהֶן יָשְׁבוּ בְקֶרֶב הַבַּיִת פְּנִימָה. אֵלֶּה נְעוּלִים בְּרַגְלֵיהֶם מַגָּפַיִם גְּדוֹלִים וְאֵלֶּה נַעֲלֵי־שְׂרֹךְ מְסֻמָּרוֹת בְּמַסְמֵרוֹת בַּרְזֶל. עַל רָאשֵׁיהֶם כּוֹבָעִים בַּעֲלֵי שָׁלֹש קְצָוֹת, שֶׁאֵצֶל הָאֶחָד פּוֹנֶה חֻדּוֹ קָדִימָה וְאֵצֶל הַשֵּׁנִי – רָחְבּוֹ. וְכֻלָּם יָשְׁבוּ צְפוּפִים, הַנָּשִׁים הִתְלַחֲשׁוּ בֵינֵיהֶן וַתִּרְמֹזְנָה לְבַעֲלֵיהֶן אוֹ אָמְרוּ לָהֶם בְּלַחַשׁ, כִּי יִמְסְרוּ אֶת הָעִנְיָן לְיָדָן וְהֵן תְּגָרֵשְׁנָה אֶת הַצִּפֹּר הַזָּרָה, וּצְחוֹק מָהוּל בְּקֶצֶף וּמְרִי הִתְחוֹלֵל, כַּאֲשֶׁר שָׁמְעוּ פַעַם בְּכֹה וּפַעַם בְּכֹה, כִּי שׁוֹמֶרֶת אַוָּזִים הָיְתָה אַמְרֵי.

לַסּוֹף בָּאָה אַמְרֵי, אַךְ לֹא יָכְלָה לְהוֹשִׁיט אֶת יָדָהּ אַף לְאֶחָד, כִּי נָשְׂאָה בַקְבּוּק גָּדוֹל מָלֵא יַיִן אָדֹם מִתַּחַת לִזְרוֹעָהּ, וְכוֹסוֹת רַבּוֹת וּשְׁתֵּי צַלָּחוֹת מְלֵאוֹת תּוּפִינִים, עַד שֶׁנִּדְמָה כִּי שֶׁבַע יָדַיִם לָהּ; וְכָל פֶּרֶק וּפֶרֶק מֵאֶצְבְּעוֹתֶיהָ לְיָד יֵחָשֵׁב, וְאֶת כָּל זֶה הֶעֱמִידָה בִמְתִינוּת וּבְלִי כָל שָׁאוֹן עַל הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר פָּרְשָׂה עָלָיו הַמְחֻתֶּנֶת מַפָּה לְבָנָה, וְכָל הַמְסֻבִּים הִשְׁתּוֹמְמוּ לְמַרְאֵה עֵינֵיהֶם. הִיא מָזְגָה אֶת כָּל הַכּוֹסוֹת בִּמְנוּחָה וַתְּמַלֵּא אוֹתָן יַיִן, וְיָדֶיהָ לֹא רָעֲדוּ בַעֲשׂוֹתָהּ זֹאת, אַחֲרֵי כֵן קָרָאָה: “אֲבוֹתֵינוּ הַטּוֹבִים מִלְּאוּ אֶת יָדִי לְבָרֵךְ אֶת בֹּאֲכֶם לְשָׁלוֹם”. עַתָּה שְׁתוּ בְיַיִן מָסָכְתִּי.

– לֹא הִסְכַּנּוּ לִשְׁתּוֹת יַיִן בַּבֹּקֶר! – קָרָא אִישׁ אֶחָד כְּבַד־בָּשָׂר וּבַעַל חֹטֶם גָּדוֹל בְּיוֹתֵר וַיִּשְׁתַּטֵּחַ עַל כִּסְאוֹ לְכָל רָחְבּוֹ. זֶה הָיָה יֶרְג אֲחִי יוֹהַנֶּס הַגָּדוֹל מִמֶּנּוּ.

– אֲנַחְנוּ שׁוֹתוֹת רַק יֵין־אַוָּזִים! – קָרְאָה אַחַת הַנָּשִׁים, וּצְחוֹק אַדִּיר נִשְׁמָע.

אַמְרֵי חָשָׁה בַעֲקִיצָה זוֹ, אַךְ הִבְלִיגָה בְרוּחָהּ, וַאֲחוֹת יוֹהַנֶּס הָיְתָה הָרִאשׁוֹנָה, אֲשֶׁר קִדְּמָה אֶת אַמְרֵי בִּבְרָכָה, וַתִּקַּח אֶת הַכּוֹס בְּיָדָהּ, הִקִּישָׁה אוֹתָהּ רִאשׁוֹנָה אֶל כּוֹס יוֹהַנֶּס וַתִּקְרָא: “יְבָרֶכְךָ אֲדֹנָי!” רַק הַקָּשָׁה קַלָּה הִקִּישָׁה אֶל כּוֹס אַמְרֵי הַמּוּשָׁטָה אֵלֶיהָ. יֶתֶר הַנָּשִׁים עָנוּ גַם הֵן עַל בִּרְכָתָן, כִּי חָשְׁבוּ לָהֶן לְבִלְתִּי מְנֻמָּס, וְגַם לְחֵטְא וָפֶשַׁע, לִבְלִי לַעֲנוֹת לְיוֹהַנֶּס עַל בִּרְכָתוֹ בְכוֹסוֹ הָרִאשׁוֹנָה – גַּם הַגְּבָרִים נִפְתּוּ וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵם כְּמַעֲשֵׂה הַנָּשִׁים וּזְמָן רַב נִשְׁמַע קוֹל מַשַׁק הַכּוֹסוֹת שֶׁהוּרְקוּ וְחָזְרוּ וְנִתְמַלָּאוּ.

– צָדְקוּ דִבְרֵי אָבִיךְ, – קָרְאָה לַסּוֹף אִכָּרַת לַנְדְּפְרִיד אֶל בִּתָּהּ, – מַרְאֵה פְנֵי אַמְרֵי יָעִיד עָלֶיהָ כִּי אֲחוֹתֵךְ הִיא, וְאוּלָם בְּיוֹתֵר דּוֹמִים פָּנֶיהָ אֶל פְּנֵי לִזְבֶּט הַמֵּתָה.

– כֵּן, לֹא נִגְרַע דָּבָר: – קָרָא הַזָּקֵן. – לוּ חָיְתָה לִזְבֶּט אִתָּנוּ כַיּוֹם, הָיָה הָרְכוּשׁ נִפְחָת בְּחֵלֶק אֶחָד. – וְהָאֵם הוֹסִיפָה עַל זֶה:

– אוּלָם עַתָּה יֵשׁ לָנוּ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ.

הַזָּקֵן נָגַע בַּנְּקֻדָּה הַמַּכְאִיבָה אֶת לֵב כָּל בְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה, אִם כִּי כֻלָּם אָמְרוּ בְלִבָּם, כִּי מְאִירִים הֵם פָּנִים לְאַמְרֵי כִּי יְתוֹמָה עֲזוּבָה הִיא. וּבְשָׁעָה שֶׁשָּׂחָה אַמְרֵי עִם אֲחוֹת יוֹהַנֶּס, אָמַר הַזָּקֵן בְּלַחַשׁ אֶל בְּנוֹ הַבְּכוֹר:

– אֵין לְהַכִּיר בְּפָנֶיהָ אֶת הַטָּמוּן בְּחֻבָּהּ. מִי מִלֵּל כִּי לִיתוֹמָה זוֹ נִמְצָא בַסֵּתֶר שַׂק מָלֵא וְגָדוּשׁ שִׁקְלֵי זָהָב; אֲבָל חָלִילָה לְךָ לְגַלּוֹת מִזֶּה דָבָר לְאִישׁ.

אוּלָם הַסּוֹד הַזֶּה נִתְגַלָּה תֵכֶף וּבְמֶשֶׁךְ רְגָעִים אֲחָדִים יָדְעוּ אוֹתוֹ כָל הַנִּמְצָאִים בַּבַּיִת, וְאַף הִגִּיעַ אֶל אָזְנֵי אֲחוֹת יוֹהַנֶּס, אֲשֶׁר הִתְפָּאֲרָה אַחֲרֵי כֵן, כִּי הִתְנַהֲגָה עִם אַמְרֵי בְרֵעוּת וִידִידוּת, גַּם בְּעֵת שֶׁחָשְׁבָה כִי אֵין לְאַמְרֵי אַף פְּרוּטָה אֶחָת.

– אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר! – קָרְאוּ כָל הַמְסֻבִּים כְּצֵאת יוֹהַנֶּס אַחֲרֵי רְגָעִים אֲחָדִים וַיָּשָׁב וּבְיָדוֹ שַׂק שֶׁעָלָיו רָשׁוּם הַשֵּׁם “יוֹזֶנְהַנְס מֵהַלְדֶּנְבְּרוּן” וַיָּרֶק אֶת כָּל אֲשֶׁר בַּשַּׂק עַל הַשֻּׁלְחָן בְּקוֹל צִלְצוּל וְשִׁקְשׁוּק שֶׁל מַטְבְּעוֹת זָהָב. כָּל הַמְסֻבִּים הִשְׁתּוֹמְמוּ, אוּלָם בְּיוֹתֵר גָּדְלָה הִשְׁתּוֹמְמוּת הָאָב וְהָאֵם.

הִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר שֶׁהָיוּ לְאַמְרֵי אוֹצְרוֹת חֹשֶךְ! כִּי מִסְפַּר שִׁקְלֵי הַזָּהָב הַמְפֻזָּרִים עַל הַשֻּׁלְחָן עוֹלֶה הַרְבֵּה עַל מִסְפַּר הַשְּׁקָלִים אֲשֶׁר נָתְנוּ לָהּ כָּל אֶחָד מֵהֶם.

אַמְרֵי לֹא מָצְאָה עֹז בְּנַפְשָׁהּ לָשֵׂאת אֶת עֵינֶיהָ אֶל הַמְסֻבִּים, וְכֻלָּם מִלְּאוּ פִיהֶם תְּהִלָּתָהּ עַל מִדַּת עַנְוְתָנוּתָהּ הַגְּדוֹלָה. עַתָּה עָלְתָה בִידֵי אַמְרֵי לְהַטּוֹת אֵלֶיהָ מְעַט מְעַט אֶת לֵב כָּל הַקְּרוּאִים, וְכַאֲשֶׁר בֵּרְכָה הַמִּשְׁפָּחָה הַכְּבוּדָה בָּעֶרֶב אֶת אַמְרֵי בְּבִרְכַּת הַפְּרֵדָה, קָרָא לָהּ כָּל אֵחָד בְּלָחַשׁ: רְאִי נָא, אָנֹכִי לֹא הָיִיתִי נֶגְדֵּךְ כִּי אֵין בְּיָדֵךְ מְאוּמָה, רַק פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִית הֵן הֵן אֲשֶׁר נָתְנוּ בָךְ דֹּפִי. הִנְנִי אוֹמֵר עַתָּה אֵת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי בָרִאשׁוֹנָה: אִלּוּ לֹא נִמְצָא בְכִיסֵךְ דָּבָר, כִּי אִם שִׂמְלָתֵךְ לְעוֹרֵךְ, הִנֵּךְ רְאוּיָה לְמִשְׁפַּחְתֵּנוּ, אִשָּׁה יוֹתֵר טוֹבָה לְיוֹהַנֶּס וְכַלָּה יוֹתֵר טוֹבָה לַאֲבוֹתָיו לֹא הָיִיתִי מְבַקֵּשׁ לְעוֹלָם.

כָּל זֶה הָיָה נָקֵל לְדַבֵּר עַתָּה, כִּי הֶאֱמִינוּ, כִּי אַמְרֵי הֵבִיאָה אִתָּהּ רְכוּשׁ גָּדוֹל.

יָמִים רַבִּים הָיוּ הַבְּרִיּוֹת בְּאַלְגּוֹי מְסַפְּרִים עַל דְּבַר הָאֹפֶן הַנִּפְלָא, שֶׁבּוֹ לָקַח לוֹ אִכַּר לַנְדְּפְרִיד יוֹהַנֶּס אִשָּׁה, וְכֵיצַד רָקְדוּ הֶחָתָן וְהַכַּלָּה עַל חֲתֻנָּתָם, וּבְיִחוּד הִרְבּוּ לְרַקֵּד אֶת הַוַּלְסָה אֲשֶׁר קָרְאוּ לוֹ בְשֵׁם “דַּהֲרַת־כֶּסֶף”, וְאֵיךְ הִבְהִילוּ לְהָבִיא אֶל חֲתֻנָּתָם אֶת הַמְנַגְּנִים מֵאוּנְטֶרְלַנְד.

– וְדָמִי? הוּא הָיָה לְאַחַד הָרוֹעִים הַמְשֻׁבָּחִים בְּאַלְגּוֹי וּשְׁמוֹ נוֹדַע בַּשְּׁעָרִים, כִּי שֵׁם חָדָשׁ נִקְרָא לוֹ בְחֶבֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת: “דָּמִי־הַפֶּרֶס”, כִּי כְבָר הִסְפִּיק לַהֲרֹס שְׁנֵי קִנֵּי פֶרֶס מְסֻכָּנִים, לִנְקֹם אֶת נִקְמַת שְׁנֵי הַכְּבָשִׂים אֲשֶׁר טָרְפוּ הַפְּרָסִים בְּיוֹם הִוָּלְדָם.

אִלּוּ הָיְתָה מִתְקַיֶּמֶת עוֹד מִפְלֶגֶת הָאַבִּירִים הָיָה נִקְרָא בְּוַדַּאי בְּשֵׁם “דַּמְיַן אִישׁ קַן הַפְּרָסִים”; אוּלָם גֶּזַע יוֹזֶנְהַנְס גָּוַע וַיִּתַּם עִמּוֹ, כִּי לֹא נָשָׂא לוֹ דָמִי אִשָּׁה כָל יְמֵי חַיָּיו, אֲבָל דּוֹד אָהוּב הָיָה, אָהוּב מִן הַדּוֹד אֲשֶׁר בַּאֲמֵרִיקָה. וּבְלֵילוֹת הַחֹרֶף הָאֲרֻכִּים יָדַע לְסַפֵּר לְיַלְדֵי אֲחוֹתוֹ עַל דְּבַר הַחַיִּים בַּאֲמֵרִיקָה, עַל דְּבַר הַפֶּחָמִי מַתֵּהִיס אֲשֶׁר בַּיַּעַר וּמִמַּסָּעֵי הָרוֹעִים עַל הָרֵי אַלְגּוֹי; גַּם יוֹדֵעַ הוּא לְסַפֵּר הַרְבֵּה דִבְרֵי חָכְמָה וּתְבוּנָה עַל אֹדוֹת “פָּרַת הָעֵדֶר” שֶׁלּוֹ, שֶׁעַל צַוָּארָהּ תָּלוּי זוּג הַמְצַלְצֵל בְּקוֹל עָמֹק.

וְדָמִי אָמַר פַּעַם אֶל אֲחוֹתוֹ: “אִכָּרָה”, כִּי כֵן קָרָא לָהּ תָמִיד, "אִכָּרָה, בְּנֵךְ בְּכוֹרֵךְ דּוֹמֶה אֵלַיִךְ, דַּבֵּר יְדַבֵּר כָּמוֹךְ. תַּאֲרִי נָא בְנַפְשֵׁךְ, הַיּוֹם אָמַר הַנַּעַר אֵלַי: הֲיָדַעְתָּ, דּוֹדִי, פָּרַת הָעֵדֶר שֶׁלְּךָ פָּרַת לְבָבְךָ הִיא! אָמְנָם כֵּן מַמָּשׁ דְּמוּת דְּיוֹקְנֵךְ הוּא.

אִכַּר לַנְדְּפְרִיד הַצָּעִיר, יוֹהַנֶּס, רָצָה לִקְרֹא אֶת בִּתּוֹ הַבְּכִירָה בְשֵׁם “יְחֵפֵהפִיָּה”, אוּלָם בְּדוֹרוֹתֵנוּ אָסוּר לִקְרֹא לַנּוֹלָדִים בְּשֵׁמוֹת חֲדָשִׁים עַל פִּי הַמְּאֹורָעוֹת, הַשֵּׁם “יְחֵפֵהפִיָּה” לֹא נִתְקַבֵּל בִּרְשִׁימַת שְׁמוֹת הַנּוֹלָדִים, וְאָנוּס הָיָה יוֹהַנֶּס לִקְרֹא אוֹתָהּ בְּשֵׁם “בַּרְבָּרָה”, אֲבָל שִׁנָּה אֶת שְׁמָהּ בִּרְשׁוּת עַצְמוֹ לְשֵׁם יְחֵפֵהפִיָּה.

לוּחַ הַמִּלִּים

שֶׁאֵינָן שְׁגוּרוֹת בַּלָּשׁוֹן, אוֹ שֶׁאֵין פֵּרוּשָׁן מְדֻיָּק בְּפִי הַבְּרִיּוֹת אוֹ שֶׁמְּחֻדָּשׁוֹת לְצֹרֶךְ הַשָּׁעָה וּבָאוּ כְּהַצָּעָה.

אַנְקוֹר воробей, wrobel, der Sperling, le moinew, the sparrau.

אַפּוֹתִּיקִי (שִׁעְבּוּד, מַשְׁכּוֹן) ипотека, die Hypothek, hypothèque, the wortgage.

אֹרֶן сосна, sosna, die Fichte, le pin, the pine.

בָּבוּאָה (דְּמוּת הַגּוּף הַנִּרְאָה בַמַּרְאֶה אוֹ בַמַּיִם) отраженіе, obraz m., das Abbild, image f., portrait m., image, lilseness.

גַבְרִית (כְּמוֹ תַּרְנְגוֹל).

גִּבְּתּוֹן (מִין עוֹף מִבַּעֲלֵי הַשִּׁיר) овсянка, trznadel m., der Goldammer, le bruant, the jellow־hammer.

גִּיגִית (חָבִית) бочка, bieczka, das Fass, le tonneau.

גַּרְגְּרֵי־עַרְעָר плод можевельника, die Wacholderbeere, fruit du genevrier, the jumper־berry.

וַרְדִּינָה шиповник, glog, die Hagebutte, fruits d’eglantier, hip־berry

חוּגָה (מִין עוֹף מְזַמֵּר) жаворонок, skowronek, die Lerche, l’alouette, the lark.

חִלְפֵי־יָם розмарин, rozmaryn, der Rosmarin, le rosmarin, the rosemary.

כּוֹבְעָנִי (מִין פִּטְרִיָּה) das Pfaffenhütchen.

כִּישׁוֹר (לוּחַ עֵץ שֶׁמְּהַדְּקִים עָלָיו הַצֶּמֶר לִטְווֹת) прялка, bądziel, der Spinnrocken, quenoielle f., distaff.

מִפְחָם (מְקוֹם מִשְׂרְפוֹת פֶּחָמֵי עֵץ)

מַפְסָל (מַקֶּבֶת לִפְסֹל אֲבָנִים)

מִקְטֹרֶן (כְּתֵפִיָּה, מְעִיל בְּלִי בָתֵּי יָדַיִם) накидка, der Umhang.

עוֹרֵב־עֲמָקִים сорока, sroka, die Elster, la pie, the magpie.

עֻזְרָד (מִין עֵץ) черемуха, wielczyna, der Faulbaum, le mérisier, the black־alder.

פְּרִיגִיָּה, פָּרִיג (מִין צִפֹּור) зяблик, zięba, der Bachfink, la pinson, the chaffinch.

צִפֹּרֶן гвоздика, gwoździk, die Nelke, l’oeillet, the pink־carnation.

קַב (מִשְׁעֶנֶת לְפִסֵּחַ) костыль, kula, die Krücke, la béquille, the crutch.

קִכְלִי (מִין צִפֹּר) дрозд, drozd, die Drossel, le merle, the thrusch.

שִׁלְשׁוּל (תּוֹלַעַת־גְּשָׁמִים) дождевой червяк, der Regenwurm

שְׂלָו перепелка, przepiolka, die Wachtel, la caille, the quail.

רוֹפֵס (מֹחַ רוֹפֵס) רַךְ

תִּלְתָּן (מִין צֶמַח) der Bockshornklee.

חלק ראשון

א. האורחים

– תבלעהו האדמה כאשר בלעה את קרח! –

– כל מכות־מצרים תבאנה עליו! –

הקללות האלה ועוד קללות יותר נמרצות, נשמעו מתוך עדת־קבצנים אשר התנהלה אל ה“הקדש” שבברסלוֹי, בערב שבת אחר הצהרים. הקבצנים עם נשיהם ובניהם יצאו זה עתה מלפני “גבאי הצדקה” אשר חלק להם את “פתקאותיהם”¹ ליום השבת הבא.–

הגליוֹת התכופות והצרות הרבות אשר מצאו את היהודים בדורות שעברו, הדריכו מנוחה את ישראל, והמון בתי־אבות חיו, בלב אירופה המתוקנת והאזרחית, חיי־נדודים כחיי אבותיהם במדבר הגדול; בלי בית ובלי מושב קבוע, נעו ונדו מעיר לעיר ומכפר לכפר, אל כל מקום אשר מצאו שם יהודים תושבים. משפחות רבות שכחו כבר את מקום מגורי אבותיהם; על ראש דרכים באו אנשים ונשים בברית הנשואין, במסירת טבעת ובמעמד שנים עדים. נשואין כאלה כשרים ומותרים על פי דת ישראל, כי אין כהן האמונה דרוש לאַמץ את הקשר הזה, וגם הרבנים לא נהגו לסדר קדושין בבית הכנסת, כי אם מחוץ לוֹ מתחת לחופה.

יקר היה החזיון כי יעזבו בני הנודדים הקבצנים את ארחות חיי אבותיהם, חיי צוענים. ההרגל הצמיד אותם אל הטלטול, וקהלות־ישראל דאגו לכלכלתם בסדר ערוך מראש. הנודדים נקראו בשם הכבוד “אורחים”; ואך ברבות הימים נהפך התוֹאר הרך הזה לשם־גנאי, בכל קהלה וקהלה התחיבו בעלי־הבתים להאכיל על שלחנם מספר גדול או קטן מן האורחים, איש לפי עשרו, ולתת להם ממחרת השבת כסף לדרכם. ואולם בששת ימי המעשה נזוֹנוּ “האורחים” מנדבות שנתּנו ברצון או גם בלי־חמדה.

הכנסת “האורחים” ליום השבת היתה עבודה לא־נעימה לגבאי הצדקה המחלק את “הפתקאות”. בכל חפצו לא יכול לעשות כרצון איש ואיש. הקבצנים חרפוהו ויקללוהו – וגם הקללות האלה נכוֹנוּ אך לממוּנה האֻמלל הזה.

בית “ההקדש” אשר בברסלוי, בנין ארוך וצר כבתי עקד הצבא, עמד בחצר רחבת ידים הדומה לשוק. בתוך החצר נמצא אסם גדול ומגדל קטן עם מורה־שעות עליו. בבתים אשר יגבלוהו התגוררו כארבעים או חמשים משפחות עבריות, ובאחת הפנות עמד בית הכנסת אשר שם העיר ליססאַ נקרא עליו. מנגד לבית הזה באחד החדרים המגאלים נכנסו עתה הקבצנים.

– בבית מי תאכל אתה, שנויצרלע? – שאל איש עב בקול נחר.

– בבית מי אֹכל? שאַל כנכון: בבית מי ארעב? – תבלעהו האדמה עוד הפעם! הנה הוא שולח אותי אל לעמיל בער, אשר פרצופו דומה ל“שנת־בצרת”, ואשתו דומה לדג מעוּשן, – כזאת ענה הנשאל, איש עז פנים, הנבדל מחבריו גם במלבושו המשונה. הוא לבש מכנסי־רכבים מצופים עור, ורצועות אדומות רחבות וטורי כפתורי נחשת משני צדיהם. גם עגילי־כסף הנשקפים מתחת לשערות ראשו השחורות והמסלסלות, נחשבו לסמניו המובהקים.

– הידעת? – אמר מענדל פעלוהצר, איש קטן הקומה, בעל זקן קצר וחד – הידעת? תן לי שתי אגורות ונעש “חליפין”, ונתתי לך את כרטיסי לבית האלמנה העשירה אשת אהרן וואלף, על שלחנה עוֹלה הבשר היותר שמן בעיר, והיא תאכילך לשון מעושנת, והמרק – ממש כיין לבנון.

– אגורה וחצי אתן לך – ענה שנויצרלע; ואשתו הילילה ותחרף ותך את ילדיה בעבור “פזרנות” אביהם, ויצעקו הילדים עם אמם.

– לוּ יהי כדבריך – אמר מענדל בצחוק – אנכי אינני אוהב לעמוד על המקח; אך תן את הכסף תיכף במזומן.

– כעת אין לי אף פרוטה לפורטה; ואפילו אם בא עמלק, זה גובה המס², ואמר לי: וויקטוּר או גם שנוֹיצרלע, הנני נותן לך רשות לנקר את עיני באגורת נחשת – ואתה ידעת מה מאד התאויתי לעשות בקשתו זו – בכ"ז אנוס הייתי לשלחו לנפשו. – אתם כלכם עדים כי עד יום הראשון בבקר חיב אני לשלם לו אגורה וחצי –. אבל מענדיל הניע ראשו לאות מאון, ויוסף שנויצרלע ויאמר:

– את אזני הימנית תכרות יחד עם עגילי, אם לא אשיב את החוב –. אך מענדל עמד במאונו, ושנויצרלע שכב על הספסל מאחרי השלחן, ויפשוט את רגליו וישרוק בשפתיו את הזמר הדעסוּאי. ואחד הקבצנים מירכתי החדר נתן גם הוא בשיר קולו:

פִּתְקָא שְׁמֵנָה

וּמִטָּה מוּצַעַת

וְאִשָּׁה יְפֵהפִיָה,

הֵן שִׂמְחַת לִבִּי.

– תדבק לשונך לחכך, שוטה בחרוזים! – הפסיק ליב שכרן את המשורר; כי הוא עמד אז אל המראָה השבורה ויתלוש במספרים את שערות זקנו אחת אחת, והחרוזים האלה הביאו אותו לידי גיחוך, ויפשח בצחקו את בשר לחיו. והמשורר האֻמלל ישראל בדחן ענה:

נִבְחַת כְּלָבִים וְיִלְלַת חֲתוֹלִים

אֵינָן עוֹלוֹת לְשַׁעֲרֵי שָׁמָיִם.

ויקרוץ בעיניו כאשר יעשו המורים בכונם אל המטרה, ויוצא מפיו את פת הטבק אשר לעס בשיניו וישליכה בפּני מבקרו, וזה האחרון ירה את איש מצותו במספרים אשר בידו, אך להותו נפלו המספרים על ראש נערה קטנה שהתכוצה באחת הפנות, וכנור מונח בחיקה. הנערה הרימה קול צעקה, דם זב ממצחה – ופתאום קם שנויצרלע ממשכבו ויקפוץ מעל השלחן על האנשים העוטרים אותו וירץ אל בתו. בשאגת חמה הרים בידו האחת את הילדה אשר פניה חורו כסיד, ואת אגרוף ידו השניה הניף אל מול פני הנצבים עליו, וישם את פיו על פני הנערה השותתים דם, ובראותו כי לא נותרה בה נשמה, היליל ושאג ויקלל קללות נמרצות וישבע לעקור את הכל.

– הה, בתי, בתי היקרה! – הנני אליך ליב’ל, את גרגרתך אנתק בשני! – רכה וטובה היתה כטלה, כל פרוטה שהשתכרה נתנה על ידי! – כן צעק שנויצרלע ורעד בא בקולו.

בין כה וכה הובאה אשה זקנה, הידוע בשם “צפורה הארוכה”; היא לקחה את הילדה מזרועות אביה, ותלחש שלש פעמים על הפצע וגם נשפה בו – ויחדל הדם לזוב. ומן הצפחת אשר בידה הטיפה פעמים ושלש על שפתי הילדה ועל רקתה – ותפקח הנערה את עיניה. אז צהל שנויצרלע את קולו, ומשמחה או מנקמה בעט בליב’ל. וליבל לקח מעל צוארו את מטפחתו הירוקה ויתנה אל הזקנה לעשות חתוּל לילדה; ויתפרק גם את נזמי הזהב אשר באזניו וישימם על אזני הקטנה הישנה, ולמען התרצוֹת אל שנויצרלע נתן לו את “פתקאתו” הטובה ויקח מידו את הגרוע.

ופתאם היתה רוח אחרת עם אורחי ההקדש; הקולות חדלו, הקללות והחדודים הגסים לא נשמעו עוד, כמו נכנעו הלבבות בהשפך עליהם רוח תחנונים ורחמנות. הדעת כי אסון גדול חלף ועבר על פנינו זה עתה, יביא רעד כמעט, גם בלב קשה כאבן; ומי יכל לחרוץ כמה מן האניות הצודקת יש בהרגשה זו? – עתה יכלו כלם להפנות לבם בבטחה לענג־שבת העתיד לבא – ושמחה זו ערבה לוּ שכבה על קרקע “ההקדש” גוית־מת קטנה… כל הפיות מלאו עתה תהלת הילדה מאַטלע, בת העשר; כלם שבחו חכמתה, טוב־לבה וכשרונה בזמרה ובנגינה, ואשרי האב שזכה לבת כזאת. הנערה הקיצה משנתה, ויחבקוה וינשקוה באהבה, והיא עמדה נכח המראָה השבורה ותשתעשע בחתוּל הירוק ובנזמי הזהב; כנראה, אך לעתים רחוקות מאד האירה השמחה את הפנים החורים האלה, והפה הקטן הזה לא היה מלומד בצחוק. הילדה קשרה בטוב־טעם את לולאות המטפחת על מצחה, ותהי לה התחבשת לעדי, ובחן רב דלגה ותקפץ אל הפתח לצאת לראות לרעותיה את התכשיטים היפים אשר לה.

– שנויצרלע איש מזמות הוא – אמר אליהו רוסניצער – על ידי הילדה הזאת עוד יעשר עשר רב. כמעט קשה להאמין כי בתך היא; אין זאת כי גנוֹב גנבתה.

– כנראה, גם בצאתך מבטן אמך ירו המורים בקנה־מפץ, כי אתה בודאי לא המצאת את אבק השרפה – ענה שנויצרלע – איעצך לקנות לך כלב אשר יאכל את “המצאותיך”. האם איש כמוני, אשר אין לו אף לחמו לנפשו, יואל לגנוב ילדים מן השוק, כדי לפרנסם?!

– גם אנשים אחרים בעלי מזמות הנמו – פתח מענדל – ואם לא תגלו סוד, הנני לספר באזניכם את מערכי עסקי החדשים.

ובדברו הוציא מכיסו פנקס מלוכלך וחבריו סבוהו ויקשיבו בתשוקה עזה.

– אתם יודעים – הוסיף מענדל לדבר – כי דרכי־עולם לא נסתרו ממני, לכן החלוֹתי להשגיא פעלי בשדכנות. הביטו וראו, על הדף הראשון משמאל עומדים העבדים, ומימין – השפחות שהגיעו לפרקן. עתה נעזוב את החבורה הזאת, ואעביר על פניכם זווגים אחרים – על הדפים האלה עומדים בחורים ובתולות, ואך כוכב אחד נכתב בצדם, אות הוא כי ממשפחות בינוניות הם, בנות אלפים או שלשת אלפים שקלים בערך; אבל יש ביניהן בריאות נחמדות, ומאד קשתה עלי הבחירה לוּ היה לי לבוֹר מקרבן. – אלה העומדות בתּוך הן האֻמללות מכל המינים: קשה להן להתרומם ועוד יותר קשה להן להשפל, גדולות הן לקרוֹן וקטנות – למרכבה, ומאד מאד תכבד העבודה לרתום אותן כהוגן. – ועתה, בני, הביטו בכונה עצומה, עתה אעביר על פניכם את לשונות הזהב, את המרגליות הטובות, את חמדת הלבבות – ובמהלך מאתים פרסאות אין בחור ובתולה שאינם מונחים בקופסתי. אחים! אלה עולות למעלה, עד הרקיע השביעי, עד שנים עשר אלף שקלים! למעלה מזה עוד לא התנשא איש. הנה בת מאיר די קסטרו מהמבורג, ימי חייה אך חמש־עשרה שנה, אבל לא יסוּלא בפז ערכה, כלה בריאה ורעננה, ממש: פתח פיך ואכוֹל! – ועיניה שחורות כפחם ואש תוקד בקרבן, ואיזה אֵש! בטוח אני כי הספיר הגדול אשר למלך פורטוגל (הלואי שהיה בידי!) לא יעבירנה באור־אִשו – ופיה וסנטרה ובכלל כל יצורי גוה – אין כמוהם ליופי! ועוד זאת, אחי! שנים עשר אלף שקלים! אֵל רחום וחנון, לוּ היה לי שנים עשר אלף שקלים כי עתה קניתי את כל עיר ברסלוי, אז הייתי הגדול בסוחרי התבל, ומאֻשר הייתי עוד יותר ממלך פרוסיא. באמת אוֹמר לכם, כי צר לי מאד על הבריאה הנעימה הזאת, כי אביה חפץ להשיאה רק לתלמיד־חכם, וכבר שלחתי לו את אחד הרבנים הצנומים מעיר פיורדא – ושכרי יגדל מאד; אפשר הדבר כי בשעה זו כבר נגמר השדוך. – הנה גם בת רפאל ליבל מטריער, שמה טייבכֿען, והיא ממין הנקבות אשר רבים זכרים ישיתו לה בחלקות ומכלם אין איש חפץ לקחתה; ממש כסוס מן השוק: כל איש חפץ לראותו, יבדקהו ויבחנהו, ואח"כ ילך לדרכו הלאה. היא מן החדשות שנתחמצו, מדברת אשכנזית צחה כאחת הנסיכות, וגם טובת תואר היא, אבל אין בראשה נכונה. ובכל זאת, בטרם תעבורנה ארבעים ושמונה שעות, והיתה לאיש –

מענדל עצר מעט בדברו, ויקבל בצחוק־נחת את התהלות שפזרו לו חבריו, ואח"כ הוסיף ויאמר:

– עתה שורו, אחי! על שלשת הדפים האלה רשמתי לי את הסחורות שנמצא רבב עליהן – ובמין הזה אשתכר הרבה מאד, דוקא מפני שאיננו עובר לסוחר. הנה, למשל, בת מאיר קאַרפ מקוּליניא – את פרשים רצה וילאוה… אך אנכי הבטחתי לאביה להמציא לו בחור חשוב ממשרתי המסחר, והוא יקחנו לחתן אף אם אין לו אלא כתנתו לעורו, וגם אלף כסף במזומנים יתן לו, וגם חלק במסחרו, וגם ירושה יפה לעתיד לבא – ומה לו עוד? הנה גם בת הרב החסיד אהרן עפטרינגן משטרסבורג. בכלל אין בנות הרבנים שוות פרוטה, כי אבותיהן מרוב חסידותם אין להם פנאי להשגיח עליהן; וגם בת הרב הזה מפורסמת לגנאי כשכר שנתחמץ, אבל כבר מצאתי לה איש, סוחר־שורים משפייער. – הביטו, פה נרשמו בעלות־גבנונים, אלה שאין לנו רשות להסתכל בהן אלא מפנים ולא מאחור; סמוך להן בעלות “המוֹתרוֹת”, אלה השרועות שיש להן סרח העודף; מעבר מזה נצבות “הבישניות מאונס”, אלה שאינן מסתכלות באנשים אלא מן הצד; ושם עומדות אלה הדומות לסוס שנתּן במתנה, כי אסור להביט אל פיהן. ולאחרונה תראו בריאה מצוינת, המפליאה לעשות אומנות גדולה יחידה במינה –

– מה זאת? – שאלו הנצבים בתשוקה עזה.

– מה זאת?! – ענה מענדל בשריקה, ויחלק את סנטרו החד בידו השמאלית – היא יכולה לנשוק את אצילי ידיה, כה העווּ זרועותיה את דרך גדולן! – אמנם, אחי, רבות קללות שבעה לה נפשי מזווגי היפים, אבל מה בכך? אני אומר לנפשי: הקב"ה מזווג זווגים, וקודם יצירת הוולד מכריזים בשמים: בת פלונית לפלוני – ומה יש בידי להיטיב או להרע? – אגב אשאלכם: אולי יודעים אתם אשה אלמנה עשירה או גם בתולה שהזקינה למחצה, ובכלל נקבה העשויה לבלי חת היודעת להחזיק באזני כלב – כי פייטל אפרים מברלין התאלמן בשעה טובה, ואדיר חפצי להביא שטן אל ביתו ולהביא את צוארו בעוֹל קשה –

– Mon cher cousin! (קרובי היקר!) – קרא שנויצרלע – בעוד שבועים אבא אל קרובי הנעים הזה, ואמרוט נוצות אחדות מכנפי צפור הזהב הזה –

– לא תהיה תפארתך על הדרך הזה – אמר אליהו רוסניצר – זה האיש פייטל דומה לאכר שעלה לגדולה, אין קצבה לגאותו – אך על מי ירום לבו? רק על אנשים כערכנו; ואולם לנגד אנשים נכבדים יקוד וישתחוה ויכוף כאגמון גוו. ואנחנו הן ידענו מי הוא ומאין בא, אביו היה כאחד מאתנו, לא פחות ולא יותר, גם הוא לקח מה שנתנו לו אחרים, ולפעמים גם מה שלא נתּן לו. – אבל לא כן אחותו המתה, שרה אשת העשיר משה דניאל קוּה, היא לא דמתה במאומה לאחיה הנבל. היא היתה ה“פתקא” המובחרת שבכל העיר, אשת חיל כמה שנאמר. כל מי שבא אל ביתה רעב יצא שבע. –

– הלואי שמתה בכל יום אשה כמוה! – נאנק דוד שמאַלצנודל – אנכי הייתי פה ביום קבורתה; כסף רב נחלק לעניים על שדה הקברות, כמדומה לי שקל ושתים שלש אגורות לגלגלת, כי בתכריכיה נמצאו שלשים אדומים שצותה לחלקם לעניים בשעת קבורתה.

– אחי! – אמר שנויצרלע – מעשי מענדל ותחבולותיו ימריצוני גם אותי לעשות גדולות. עוד מעט וידעתם.

קול פטיש נשמע ארבע פעמים על פתח הבית, לאות כי הגיע זמן ללכת לבית הכנסת. הקבצנים קמו וילכו, ובמבוא הפתח הדפו בכתף את יהודי פולני אשר בא הביתה בחפזון. שנויצרלע שב על עקבו ויחזק בכנף מעיל האורח ויאמר: – רבי, האם לא תוכל להמציא לידי את הספר הששי מתורת משה? אחד מחופרי מטמונים אמר לשלם עשרים שקל במחירו; הבא לי איפא את “החומש” הששי, ואתן לך שכר הגון בעד טרחתך.

– האם אין די לך בחמשה? – ענה הפולני ברגז, וימהר לצאת את הבית, אחרי אשר הבטיחתו הסוכנת לתת לו מקום ללון.

– ראי נא, שרה’לע! – אמרה הסוכנת אל בתה, בת שמונה עשרה שנה, אשר כלתה לנקות את החדר, ותעמוד אל החלון ותשקף על נפץ השלג בעינים דומעות – ראי נא, בתי, המשל אומר: ע"י אורחים ואביונים, משדכים את הבנים; ועתה באזנינו שמענו מה נאמנו הדברים.

שרה’לע הפנתה שכמה ותמח בסנוֹרה רסיסי־דמע מעיניה. ומאַטלע, הילדה הפצועה, באה החדרה ותחל לנגן בכנור, אך הסוכנת לקחה הכנור מידה, ותך אותה ותאמר: – האם לא תדעי כי באה שבת, ואסור לנגן בכלי שיר בשבת? – הנערות יצאו מחרישות מן הבית, והאֵם הזקנה פרשה מפה לבנה על פני השלחן, ותעל שבעה נרות, ותפרוש כפיה ותברך.

מנוחה ונקיון־נעים שוררים עתה בחדר המלא אור לכבוד השבת.

ובשעה זו עמדו שנויצרלע וחבריו בבית הכנסת, קרוב לביאה, וישיחו בלי חשך בעת התפילה, ויתלוצצו בבעלי הבתים אשר בקהלה הקדושה ברסלוי, הנכנסים לבהכ"נ בקידה והשתחויה ושפתותיהם נעות.

– שא עיניך וראה – אמר שנויצרלע למענדל פעלוהצר – הנה מאיר לעמיל סוחב את רגליו; היטיב לעשות כי הסתיר את ידיו, ידי־גנב, בעוֹר־שועלים אשר עליו. כאשר לא מצא עוד מה לגנוב התגנב את עצמו מווארשא. – ושם, משה גאַנס, מה עמקו השתחויותיו! האם צליבתך הכתובה באש על גוך תשים מועקה במתניך? – הנה גם לוי וואָלף, והוא צועד ברגליו כמו לוּ היו גם הן מסיגים, כמו מורי־השעות שהוא מוכר לשם זהב טהור. אני מאמין כי אם באחד הימים ישכח הקב"ה את השעה, אז ימכור לו לוי וואָלף שעון־סיגים ויפתהו כי זהב טהור הוא. – אבל המלאכה המובחרת שבעולם – זו מלאכת הרבנים. וכי יש לך אומנות יתר קלה מבטלה ותפלה? אמת הדבר כי הרב רבי טוביה אדם כשר הוא; אבל האם חייבים אנחנו להודות לו על ככה? מלאכה גדולה היא להיות אדם כשר אם אין לו לאיש אלא לאכול ולשתות ולשמוח באשתו היפה! לוּ היה לי כזאת כי עתה הייתי צדיק כאליהו הנביא בשעתו.

– שים מחסום לפיך, דובר נבלה! אין לך אדם שלא תשים בו תהלה! – כן קרא מאיר שמלצנודל, וגם הפולני ועוד אנשים אחרים הסו את המדברים, וידוֹם שנויצרלע.

והפולני עמד באחת הפנות, הרחק מיתר הקבצנים. מנורות הנחשת התלואים בספוּן בהכ“נ הפיצו אך אור כהה על פני האורח המוזר. בכל עת התפילה עמד שחוח ויתנועע הנה והנה. ובהגיעו ל”קריאת־שמע" התעודד על בהונות רגליו, וישלב ידיו ממעל לראשו, ויאטום שפתיו, ויעצם את עיניו, ובנשימה ממושכת התאמץ ל“התפשט את גשמיותו”. והכרת פניו ענתה בו כי התרוצצו בקרבו, בשעת יחוד השם, המון רעיונות, ספקות, ערעורים, תקוות – וילחמו יחדו. אז יעביר ידו על מצחו ועד מתחת לסנטרו, וכרגע אוֹרו פניו, וכל יצוריו כמו שבו למנוחתם. בנחת סלסל בזקנו השחור העשוי תלתלים יפים, והיורד מרקתו ומקיף את פניו הרעננים המלאים הוֹד־גבר. שפם שחור הסתיר בצלו את הפה הקטן; חוטם נאה, אבל חד ובולט מעט, נתן לפנים האלה את התבנית המיוחדת לבני המזרח; העינים השחורות השולחות אֵש מבין צאלי העפעפים הארוכים, וקשתות הגבוֹת השעירות הנקמטות, העידו כי רוח האיש הזה עזה וסוערה ורק בחזקה יכלאנה. מצנפתו אשר צנחה לאחורו גלתה את מצחו הרחב והלבן אשר עליו חרשה המחשבה את חריציה וגדודיה. לא במלחמה, לא קבל־עם נחל את פצעי הכבוד האלה, אך עטרת־קוֹצים של הגיון בודד ומחרם, העמיקה הרחיבה בעוקציה החדים את הפצעים האלה.

בנחת־רוח גדולה זמר החזן את מזמוריו, אשר נדמו לתערובות שירי־קדש בשירי־חוצות, ולא שם לבו אל המתפללים המתהלכים לפני עמודיהם הנה והנה ונוֹשבים אל תוך ידיהם מגדל הקוֹר. עתה הוא גומר את התפלה, והוא מתנועע לפני התבה ומקפל במנוחה שלמה את מצנפתו הכווצה. והמתפללים עומדים כבר אל הפתח, ומחכים רק לענות את ה“אמן” האחרון. ביחוד נטל על הילדים לענות אמן בקול רם, כי כן כתוב בתלמוד: אין העולם מתקיים אלא על אמן של תשב"ר.

עתה קם ממושבו אשר אצל “התבה” איש גדול ומסובל, והוא נוהג בנער קטן, ויגש אל הפתח. כל האנשים מהרו לקדם פניו בברכת “שבת טובה”, והוא השיב להם את הברכה בחסד ובסבר פנים יפות. העם אשר התנגשו יחדו אצל הפתח, פלסו לו נתיב בכבוד גדול, וגם הפולני ברכו בהכנעה.

– האם כבר הזמינך איש ליום השבת? – שאל הגדול את הפולני.

– אנכי באתי העירה קרוב לקבלת שבת, לכן לא הספיקה לי השעה – ענה הפולני אשכנזית מקלקלת, מתובלת במבטאים עברים.

– אם כן איפה, לכה עמדי – אמר הלז.

– כאשר דברתי כן הוא: לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו ויעש עצמו פוֹלני! – קרא שנויצרלע כאשר תמו המתפללים לצאת – הנה זכה התיש בעל הזקן לאבוס המובחר שבכל העיר! או האם לא ידעתם מי האיש אשר לקחוֹ? הלא זה העשיר משה דניאל קוּה אשר שם רסנו בפיו. הוגד לי כי הקב“ה מלח את הלויתן ויצפנהו לסעודה לצדיקים לעוה”ב; מובטחני כי גם לעתיד לבא יותן בשר הדג לפולנים ואנחנו נגרם את העצמות.

– מה מאד חפצתי להיות בבית משה דניאל – אמר מענדל פעלוהצר – אז נקל היה לי להודיעו כי יש לי שדוך מפואר בעד בנו הבכור.

והשמש מאיר הפסח, אשר יצא אחרון לסגור את בהכ“נ, הגדיל את מדורת הקנאה אשר נשקה בלב הקבצנים, ובמסתרים השתעשע על קללותיהם ונאצותיהם אשר המטירו על הפולנים “השומרים לראשו של הקב”ה”. –

הקבצנים הפולנים זכו לכבוד גדול בתורתם ובחסידותם, האמתית או המדומה, לכן קנאו בהם חבריהם האשכנזים הבוּרים, וישנאו אותם. מלבד זאת, עשו גם בני ישראל את “הלאומיות” למעלת־יוחסין, וינהגו לכבד את האיש לפי “מקומו”. בעיני היהודים הפורטוגיזים נקלה כבוד אחיהם האשכנזים, וכן נהגו האשכנזים זלזול באחיהם הפולנים.

מתחת לעוֹל אשר נשאו יחדו, עוד נמצאו רמים ושפלים!

ואולם השבת המביאה מנוחה גם ליורדי גיהנם, נתנה מרגוע לנפש הקבצנים, וקנאתם ושנאתם אבדה בלכתם איש איש לביתם לפתקאותיהם.–

ב. השבת.

בלכת הפולני מבהכ"נ עם נותן־לחמו, נשאל ממנו על אדות מסעותיו ודברי ימי חייו, כנהוג. ומתוך השאלות האלה הכיר הפולני כי אין האיש בר־אורין; כי עוד מימי קדם, בעת אשר ירדו מלאכי אלהים לבית אברהם, מני אז נעשה לחוק לבלי שאל את האורח לשמו ולדרכו, עד אם כלה לאכול ולשתות; ובדורות האחרונים שאינם מלומדים בנסים, נצטוו לגמול חסד עם איש מבלי שאל אותו מאומה, למען לא ידע הנותן אם עשה טוב לאוהבו או לאויבו.

בית משה דניאל עמד לא רחוק מ“ההקדש”. פאֵר והדר בבית לכבוד השבת; ריח התבשילים העולה מן התנור, והנודף בכל החדר, עורר ביתר עז את תאות האכילה בקיבת הפולני.

“שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בע”ש מבית הכנסת לביתו אחד טוב ואחד רע, וכשבא לביתו ומצא נר דלוק ושלחן ערוך ומטתו מוצעת מלאך טוב אומר יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך ומלאך רע עונה אמן בעל כרחו, ואם לאו מלאך רע אומר יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך ומלאך טוב עונה אמן בעל כרחו", כן יורה התלמוד.

ןמשה דניאל שפשף את ידיו בתענוג, ויתהלך סביב לשלחן, הוא וארבעה בניו, וישוררו בנגון עלז־בוֹכה את התפלה: שלום עליכם מלאכי השלום וכו'.

הפולני ישב על הספסל אשר אצל התנור החם, ויזמזם בלחש את התפלה; ובינתים היה לו פנאי להתבונן יפה אל כל אשר סביבותיו. מנורת נחשת קלל יורדת מן הספון אל אמצע השלחן, ובשבעת קני המנורה דולקים שבעה נרות, ולמרבה האוֹרה עמדו שתי מנורות־כסף על השלחן ושני נרות־דנג דולקים בהן. ועל המפה הלבנה השזורה בפרחים אדומים הבריקו קערות־בדיל מרוטות, ולפני כל קערה – כוס־כסף גדלת הכרש. – הפולני ראה כי אין איש שם לב אליו, ואין מפנה לו מקום אל השלחן – ויתעצב אל לבו, כי אמר פן יכלימוהו והושיבוהו אל שלחן אחר, או גם בבית המבשלות, כמנהג החדש; והוא לא ידע כי חק עתיק הוא בבית הזה להעמיד אל שלחן השבת שני כסאות נוספים בעד אורחים ועניים היכולים להקרה. ואף אמנם לשמחת לבבו, רמז לו בעל הבית, אחרי נטילת ידים, לשבת על הכסא הסמוך אליו. עתה נמלאו הכוסות, ויקח איש איש את כוסו ויעמידה על כף־ידו וישם את אצבעותיו הזקופות סביבה; ויעמדו המסובים על רגליהם ו“יקדש” אדון הבית בקול רם, ויתר האנשים ענו אחריו בלחש. ואחרי כן ישבו על מקומם וישתו מלא לוגמא מן הכוסות. אז יסיר משה דניאל את המפה אשר לפניו, וינף את שתי החלות הארוכות העשויות מעשה עבות והזרויות בפרגים, ויבצע ויברך “המוציא”, ויתן פרוסות לכל המסובים. רק עתה הוּתר הדבור, והמסובים התמכרו בנחת־רוח אל ארוחות השבת.

השפחה אשר ישבה גם היא אל השלחן, קמה ותוצא את המרק מקנה־התנור ותעמידו על הספסל ותער אל הקערה ותגישו אל השלחן, וההבל העולה מן המרק כסה בענן את הנרות, ויכה אורם כמעט רגע. גם בעל הבית קם ממושבו ויסר את מגבעתו המשלשת ולא נותר על ראשו כי אם הכפה, ויפשוט את מעילו האדמדם וילבש מקטרון לבן, ויחלוץ נעלי הקרסים מעל רגליו ויקח סנדלים ירוקים תחתם. – עתה בא הקץ לההכנות, והסעודה החלה. ויאכלו המסובים לתיאבון את הדגים הממולאים, את המרק, את הבשר ואת הלפת המטוגן, ויתבלו את התבשילים בשיחות נעימות. – ושפחת השבת, נוצרית זקנה ומקומטת, רבצה מאחרי התנור ותשב נפשה הרעבה במאכלים שנתנו לה; אך מעת לעת תקום מרבצה ותגש אל השלחן ותמחוט את פתילות הנרות, מבלי אשר צותה לעשות כן. פני קרסצנטיה הזקנה, הדלים והצנומים, נבדלו לרעה מן הפנים הצוהלים של כל המסובים; אבל כנראה לא שם איש לב לזה, כי כאשר כלו לאכול, שרו “זמירות”, במנגינות עתיקות, ואח"כ נתּן להם מים אחרונים, ואדון הבית ברך על המזון בקול רם, באחזו בידו את כוס הברכה, ואחר שתותו מן הכוס, ואחר ברכו ברכת הנהנין, קמו כלם מעל השלחן. –

ובעל הבית אמר אל הפולני: – באמת אסור לגלוֹת לאוה“ע מה גדול ענג־שבת, כי אם גם יש לנוצרי כל טוב עוה”ז, הן תחסר לו הנאה אחת אשר לא אחליפנה בכל תענוגיו, וזאת האחת היא: השבת. ואם בששת ימי המעשה כבדה עלי העבודה וראשי עלי כגלגל, ויבא ליל שבת – וכל צערי ודאגותי חלפו ואינם, והנני כקטן שנולד. ולא רק אנכי, כי גם העני שבעניים, שאין לו אף מלח לביצה, המסתחב בכל ימי השבוע בכפרים בשלג ובצנה, השומע חרפה מאת כל אכר ומקבל באהבה את דחיפותיהם ובעיטותיהם, בגלל רוח פרוטה אחת; אשר בכל השבוע איננו טועם טעם בשר, ואין לו אלא פת חרבה וטפה יי"ש, ואם בגבורות – תפוחי אדמה מבושלים וספל קהוה: – היכול איש כזה לשאת את סבלותיו לולי השבת? אבל אתא ליל שבת, והנה הוא יושב בחדרו, יתן ענג לנפשו, ינוח ויחליף כח עד יום הראשון בבקר; אז יקח מקלו בידו וצרורו על שכמו, ונשק את “המזוזה” – ואשתו עומדת בפתח ושפתותיה תמללנה בלחש “יברכך ה' וישמרך”, והוא הולך לדרכו, ומוציא מצלחתו את “הסדור” ומזמזם את “תפלת הדרך” – וכה יחל מראש את סדר גלותו הקשה והמרה. –

והפולני אמר בלבו: “האיש המביט על עניני החיים ועל הכרחיותם בעין בהירה ובדעה מיושבת כזו, הוא כבר התרומם ממעל למחשבות ההמון, הוא כבר ראה את החיים בכל תעצומות עזם” – ויפן אל האדון ויאמר, בהשתמשו בזהירות במבטאים עברים: – הן תמיד אנחנו רואים וזה ינחמנו, כי היחיד והרבים יסכינו לאט לאט עם אפני החיים ועם המעמד שאין לשנות. אמנם יש אשר בראשונה יציק הנעל, אבל לאט לאט יכפו הבהונות ויחבלו, ואז יראה האדם כי אפשר גם ברגלים כאלה לרוץ ארח ואף לצאת במחול –

אבל הפולני הערום טעה בחשבונו, כי משה דניאל הניע ראשו במרת־רוח; וקשה היה לדעת אם לא הבין את הדברים או לא מצאו חן בעיניו.

– אין טוב מדברי חכמינו: נשמה יתרה נתנה לאדם ביום השבת – אמר אדון הבית.

אז מהר הפולני להסכים לדבריו בהתלהבות עצומה, ומדעתו כי חובת אורח תורני היא לאמר דברי תורה, למען הביא ברכה אל בית איש חסדו, – ויפתח את אוצרו הטוב, את כל מאמרי חז“ל הדורשים בכבוד שבת, ויסמן בדיוק את מקור המאמרים למסכתותיהם, לדפיהם ולעמודיהם; ביחוד זכר את המאמר הנפלא: אלמלי שמרו ישראל שבת אחת כהלכתה, כבר בא משיח – ויבאר את הכונה באופן זה: אלמלי מצאו בני אדם עז בנפשם להסיח דעתם יום אחד מעמל החיים ומתעתועי הלב, ולהיות להם לב אחד ולהתנשא ברוח טהורה אל האלהים, אז כבר באה גאולה רוחנית, ואז יבא משיח גם בפועל. – אך גם הפעם ראה בפני בעה”ב כי לא זה המקום ל“באורים חריפים” כאלה, וימהר ויוסף בקצרה כי השבת היא לדעת חז“ל סמל וגם הכנה למנוחה שלמה שבעוה”ב; ואח"כ החל לספר מעשים נפלאים מגודל פעולת השבת על נפש האדם:

"לפני דורות אחדים יסדו כהני ספרד בית־משפט הנקרא בשם אינקוויזיציא; בית־דין זה הכריח את היהודים להמיר דתם, ואם אין – השלכו לבתי כלאים ואחרי כן הועלו על המוקד. פעם אחת שמו איש חסיד בבור תחתיות; גם קרן־אור לא חדרה אליו, ולא ידע מועדי יום ולילה. הצדיק לא התאונן על גורלו, רק על זה דוה לבו כי לא יכל לקדש את השבת, ולחג אותו בתפלה ובזמירות כאשר הסכין מנעוריו; וגם תאותו העזה לסיגריתיו אשר חסרו לו, הציקתהו עד מאד: כי שאיפת עשן הטבק היתה לו להכרחיות כמעט כנשימת אויר. ואף אמנם היטב חרה לו כי לא יעצר כח למשול ברוחו ולהבליג על תאותו זו – אך פתאם הרגיש כי חדלו געגועיו לעשן הטבק, וקול פנימי קרא אליו: הנה בא ליל־שבת! לכן אין חפץ לך עוד בדבר האסור. אז קם על רגליו בשמחה גדולה, ויהלל את ה' בקול רם ויקדש את השבת. וכן היה משפטו כל ימי שבתו בבור: בששת ימי המעשה הצירה לו מאד תשוקתו לקטרת, ואך בא השבת ותאבד תאותו. – וגם בימינו עוד תפליא השבת לעשות: אנכי ידעתי איש כלי בקראקא, אשר בכל ימי השבוע הכביד לבו כעמלק, וביום השבת היה נדיב לב ועושה צדקות מאין כמהו.

– תשואות חן חן לו על חסדו זה! – קרא עתה הנער אפרים, בן בעה"ב, אשר שמע באזנים קשובות את ספורי הפולני – הן ביום השבת אסור לתת נדבות ואף לא להבטיח בדבור פה!

האב גער בבנו על התערבו בשיחה, אך הפולני העביר ידו על לחי הנער בחבה כמנהג המלמדים, ואחרי הפסקה קצרה הוסיף לספר:

– שמעתי כי בעיר פוזנא יש אשה זקנה, אשר בבוא השבת תבוא חכמה בלבה, ואז תוכל להתפלפל עם גדולי הרבנים בנגלה ובנסתר. אך כמעט יצאה השבת – ותאבד תורתה והיתה לאשה פשוטה והדיוטית כתמול שלשום. – גם זה ידוע כי הנהר סמבטיון המקיא בלי חשך אבני־אש כל ימי השבוע, ינוח מזעפו ביום השבת. – ומדי דברי בפוזנא אשאלכם: האם כבר שמעתם את מעשה תחית המתים אשר קרה בעיר ההיא ביום־כפורים העבר? –

– לא, אנא ספר לנו! –

הנה ידוע לכם כי מקברים את המתים בתכריכי־בד ועוטפים אותם ב“טלית”, ובמלבוש זה יובאו אל כס יה לעמוד למשפטו. וגם ביום הכפורים אנחנו נחשבים בעינינו כמתים או כהולכים למות, לכן נראה את פני האדון ה' בבהכ“נ בלבושי־מתים. כן המנהג בכל תפוצות ישראל. – ויהי בליל יוהכ”פ וכל עדת פוזנא עומדת בבהכ“נ, כולם לבושים תכריכים וראשם מכוסה בטליתותיהם, והם מתעתדים לתפלה ולתענית. ופתאם והנה לחץ ומועקה נוראה עד מאד, וכמו רוחות ולא־בשר דוחקים את העומדים בבית ה'. פלגי זעה ירדו ממצח הנאספים, וכל יצורי גום כמו יבשו³. ובית התפלה הולך ומלא מפה לפה עד אשר לא היה רוח בין איש אף כחודו של מחט. ואיככה נהיתה כמצוקה הזאת? הן בית־הכנסת רחב ידים עד מאד והוא יכול להכיל פי שלשה ממספר בני ישראל בפוזנא. ואף אמנם התפלאו האנשים על ככה, ויש אשר שאלו את שכניהם פשר דבר, אך השכנים עמדו מעוטפים, בלי נוע ובלי קול הברה. הרב נשא את התפלה הראשונה, וקול אדיר וחזק קול אומר “אמן”, הרעיש את הבית כקול היוצא מאלפי רבבות פיות, וינועו קירות בהכ”נ. ואחרי הרעש – דומיה איומה, ויחרד כל העם, ויעמדו תחתם כמו הושם מחנק לגרונם. ופתאם נשמע קול משמים: המתים קמו מקברם, והם עומדים בתוככם להתפלל עמכם! – כהלומי רעם עמדו המתפללים, וכמעט פרחה נשמתם מאימה, אך כמו יד נעלמה אחזה בציצית ראשם ותעודדם ותזר זעת פחד מבשרם. אז לא ערב איש את לבו להניד עפעף ולפצות פה, כי פחד מפני השלד המת העומד מעוטף אל ידו, ותהי דומית־קבר בבהכ“נ. אז התעורר רב העדה, ובשם המפורש השביע את המתים לעזוב את המקום. וכרגע והנה קול “הללויה” נשמע ממרחק ובבהכ”נ היתה הרוחה.

– ראה נא, אבי, הנה שלשה נרות כבים בבת־אחת – קרא הנער אפרים. ויחרד משה דניאל חרדה גדולה, ויך את הנער על הלחי; כי סכנת נפשות היא לראות בכבוֹת נר, כי זה דומה ליציאת הנפש, וההסתכלות הזאת היא פתיחת פה לשטן. ואף גם זאת כי בהיותו נרעש ונפחד מספור הפולני, נחשב בעיניו כבוי שלשת הנרות כסימן רע. כי על כן לא שמע עוד באזן קשבת את יתר דברי הפולני אשר הוסיף לספר “כי בגלל המעשה הנורא הזה אסרו בפוזנא ללבוש תכריכים בבהכ”נ"; – אך אחרי אשר קמה סערת רוחו לדממה, נמלך עליו לבו כי ראוי והגון הוא להראות את המרגלית היפה, את הלמדן הפולני, לרב העדה השוכן בקרבתו.

– הלא תלך עמי אל הרב – אמר אל האורח, ויקם ויחבוש את מגבעתו לראשו וילבש את מעילו, ויפן כה וכה כמו היתה עוד מלה בלשונו אשר לא יכל להוציאה מפיו. אך קרסצנטיא הזקנה היושבת מאחרי התנור הבינה לרעו, ותקם ותדלק נר ותשם אותו בעששית ותלך לפני שני האנשים להאיר להם את הדרך. – והנער אפרים ישב בבית, ונפשו מלאה מכל הנסים והנפלאות אשר שמע בלילה הזה. “שם בעולם הגדול עוד יקרו מעשי נסים; ומה היה לוּ עברה עתה על פני אחת מן הנפלאות?”… כה הגה הנער בלבו – ויתחלחל.

ושני האנשים יצאו החוצה, ומחזה מרהיב העין נגלה להם. מבעד לחלונות הבתים הגבוהים שלש ארבע קומות האירו נרות אין מספר ויעטו אורה את כל הרחוב. ומאחרי החלונות ישבו אנשים למאות מזמרים זמירות ותשבחות, ונפשם תגל בה'. הפולני נאנח ממעמקי לבו, וילך אָט על יד איש־חסדו, על פני המקום הנקרא בשם “שוק היהודים”. השאון הגדול השורר תמיד במקום הזה לרגלי צעקת המריבים וקולות הקוראים ומרוצת הרוכלים קלי הרגלים ומהירי הלשון – עתה חלף ואיננו. כמלאך הגואל ירדה השבת על הככר השוקק הזה ותגרש מפניה את בלואי הסחובות והגרוטאות הנפוצות עליו כל ימי השבוע. עתה לא נשמע כל קול, בלתי אם קול קרקור השלג מתחת למצעדי האנשים המאחרים ללכת בנשף. ובעמדם לפני בית הרב, ותגש קרסצנטיא ותצלצל בפעמון אשר בפתח; כי ידע ידעה כי אסור לאדונה ל“השמיע קול” בשבת.

השבת הביאה מנוחה גם לרב העדה, המטופל בטרדות שונות כל הימים. עתה, בליל שבת, הוא פטור גם מלמוד התורה, “כי אין קורין לאור הנר שמא יטה”. הרב הזקן, אשר זה מעט גלתה לו אשתו את “סודות” הקהלה, קבל את שני האורחים בסבר פנים יפות, אך גם בשמינית שבשמינית גאוה. עד מהרה התפרץ ריב בין שני חכמי התורה על אדות מאמר חז“ל הנוגע לסדר השבוע. שניהם התעברו בריבם עד מאד, ויניעו ידיהם וכל גופם כמו נכונו להלחם איש ברעהו. ומשה דניאל ישב על כסא ממול פניהם, ופניו העידו בו כי לבו הולך אחרי מחלוקת לשם שמים זו בחפץ גדול. אמנם כרובם רמו פלפוליהם ממנו, כי מעטה ודלה היתה ידיעתו בתלמוד, אבל הן ידע כי מצוה גדולה היא להקשיב לפלפולא דאורייתא גם מבלי להבינם. ומלבד זאת שמחה במסתרים נפשו, כי זכה להאכיל על שלחנו איש “כליל המדעים” כפולני הזה. – ארוכה מאד היתה “המלחמה”, ורק אחרי אשר כבו הנרות אחד לאחד נפרדו איש מעל רעהו באחוה וברעות; כי אמנם לא מפני שדעותיהם העקריות שונות זו מזו יצאו לריב, כי אם יען אשר מדת־חסידות היא לחדד איש את רעהו בהלכה. כי על כן עשה הרב בנפש חפצה את בקשת הפולני ויתן לו רשות “לדרוש” ביום המחרת אחר התפלה בבהכ”נ הליססי (כי עוד בימים ההם נמצאו בברסלוי בתי־כנסיות אחדים) –

וביום השבת כאשר יצאו האנשים מבית הכנסת, היתה לכלם אך דעה אחת על תורתו וחריפתו המצוינת של האורח הפולני. ואף אמנם השכיל הדרשן לתבל את מנאָמוֹ במשלים ממולחים הבאים כשמן בעצמות ההמון הגדול. – ומשה דניאל היה עליז־גאוה בעברו עם הפולני על פני הקהל הגדול אשר קדם את פניהם בשלום ובהכנעה יתרה. – וכעבור שעה ישב האדון עם אורחו אל השלחן לאכול את לחם הצהרים. ויהי כאשר הוגש הפשטידא, ויבאר הפולני אל היושבים כי המאכל הזה הוא זכר למן אשר אכלו אבותינו במדבר, זה המן אשר טעמו היה כצפיחית בדבש, ככתוב בתורת משה, ואשר לפי דברי חז“ל מצא בו כל איש את טעם המאכל החביב עליו ביותר. אף השכיל הפולני לתת לבאורו תבנית ספור־פלא המושך ביחוד את לב הנער. – אחרי ארוחת הצהרים הובא יין מערבי כדי לעכל יפה את ה”מן" המזרחי. הפולני שתה כוסו בבת אחת, ומשה דניאל רעם אמנם פנים על השתיה הזאת אשר לא כדת, אך בכל זאת מהר וימזוג לו כוס שני; אז צוה בעה“ב את בניו ויקרבו ויעמדו לפני האורח, והוא סמך ידו עליהם ויברכם, ואחרי כן החל ל”נסותם" בלמודים. ברצון ובנחת רוח מיוחדת הקשיב האב ל“תורת” בנו אפרים, וכאשר התפטר הנער מעליהם, פנה אל הפולני ויאמר: – כל מה שמנעו אבותי ממני, באשר לא השיגה ידם, זאת הענק אעניק לבני לאפרים, יען אשר ברכני ה' ויש לי רב. בני האחרים עוזרים על ידי במסחרי, ואולם את אפרים יעדתי לרב, ברצות ה'. הנני אומר בלשון ספרי הקדש: בן יקיר לי אפרים, נפשי קשורה בנפשו. בשמחה אשכב עם אבותי, אחרי ראותי כי נכבד הוא בעיני אחינו בחכמתו ובתורתו. הנה הוא כיום בן שתים עשרה שנה, כרשום על שער ה“חומש” הזה, כי נולד בשנת תצ"א ליצירה. אדמה כי עוד לא אֵחר מאומה, ועוד יוכל להיות לרב גדול בישראל, האף אין זאת? – אמר משה דניאל ולבו סמוך בטוח כי יסכים האורח לדבריו.

והפולני⁴ השתפך בתהלות ובתשבחות לראש הנער, ויחש לו עתידות נכבדים בגלל שכלו החריף, בגלל רוחו הער, ובגלל ידיעותיו הרבות גם לעת כזאת.

– כל מה שהוא יודע – אמר משה דניאל – למד ממורהו הראשון שמת זה לא כביר, ואולם מלמדו החדש מתנהל בעצלתים, ומזחוחי הלב הוא. אבל – דבר לי אליך, והיום בערב אחרי “הבדלה” נגמר אמר. ומשה דניאל לא ידע כי על פי דין מותר לשכור מלמד לבנו גם ביום השבת, אף כי כל דבר מסחר אסור ביום הזה. והפולני, אף כי שער בנפשו אל מה ירמזון⁵ דברי האדון, עשה בערמה ולא העיר אותו על ההלכה שנעלמה ממנו, ולא האיץ בו כי ישמיענו את ההצעה הרצויה לו מאד, בטרם אתא ליל; ובהרגישו כי משה דניאל משתוקק ל“שנה בשבת”, מהר ויפרד מעליו. בפתח פגש את מענדל פעלוהצר.

ומענדל בא אל משה דניאל על אדות “נכבדות”. אחרי הקדמה קצרה פתח ויאמר בהתגדרו בזרועו השמאלית: – הנני להציע לפניך שדוך יקר המציאות, בעד בתך פ­ֿיילכֿען; האיש עשיר מאד, והכל ערוך ומוכן בביתו, ממש כאלמן.

אֵחרת לבוא – ענה משה – בתי כבר נארשה לאיש נכבד מדרעזדן, והוא נכד הגאון הגדול ר' משה איסרלש –

– צר לי מאד; רצוֹני לאמר: מזל טוב! – ענה מענדל – אבל אחרי אשר באתי בצל קורתך לא אחפוץ לשוב ריקם מעל פניך, ואם בת אין אסתפק גם בבן. הנה בנך הבכור, חיים, איש חיל הוא; ואנכי מצאתי לו זוג נעלה, עלמה בת חמשת־אלפים שקלים, עם כלי כסף הרבה, עשר ליטרות משקלם, ושלוחיה וערך־בגדיה עולה גם כן לסך אלף כסף למצער –

– כזאת נתן להשמע; אך מי היא המדוברת? –

– מי היא? ממשפחה רמה ומיוחשת הנודעת לשם בכל המדינות, הלא היא בת המנוח ר' משה ליבל מטריער, בתו היחידה, וגם כל מה שיש לאִמה תנחול לאחר מאה שנה; הנני מדבר כלשון בני אדם, אבל כמובן לא ימשכו הימים מאה שנה דוקא. ותארה ותבניתה – ממש כאחת הנסיכות! הנה למשל, פֿיילכען בתך; עלמה יפת תאר גם היא, וגם אויביה בעל כרחם יאמרו כזאת; ובכל זאת – אל⁶ נא תקצוף עלי – עם המדוברת לא תוכל לעמוד בשורה אחת. גם כל הליכותיה ונמוסיה, כמו ישבה כל ימי חייה במושב רוזנים ונסיכים. והיש דבר אשר לא למדה לדעת? גם שפת לטינא, גם צרפתית, וגם חכמת הבשול – בקצור, לא יחסר כל בה. ולכל לראש: חמשת אלפים שקל הנתונים בנשך! ואיזו משפחה!! כלם גבירים אדירים, כל אחד עשיר מחברו, אין אף עני אחד אף לא בין קרוביהם מדוֹר העשירי –

כדאי היה להתבונן בתנועות משה דניאל, בשעה שהרבה השדכן בשבחי המדוברת. על כל “מעלה” ו“מעלה”, למשל: נדוניא, יחס, ירושה, הניע ראשו בצחוק חסד, לאות הסכמה, ויכף אחת מאצבעות ידו הימנית; וכשהגיע השדכן לציור “היופי” היה בעה"ב כמוטל בספק, אך בכל זאת כפף גם הפעם אצבע אחת. ואולם בשמעו תהלת חכמתה והשלמתה, הניע ראשו לאות שלילה; “מעלה” זו נחשבה בעיניו, כנראה, לדברים של מה בכך, ואולי חשבה גם לחסרון גדול. – עוד זמן רב דבר עם מענדל, ואחרי צאתו התמכר לתענוג “שנה בשבת”. שנתו ערבה עליו מאד, כי ראה בחלומו את בנו אפרים כרב גדול הדורש מעל הבמה, ביום כלולת בנו חיים שלקח לו לאשה בת מלך אדיר, והכלה מוזהבת מכף רגלה עד קדקדה; אמנם רע עליו המעשה כי כלתו העלתה עדי צלבי־זהב על לבושה – אבל: אין חלום בלא דברים בטלים, אמר אל נפשו בהקיצו משנתו, ויהי שמח וטוב לב.

כל יום השבת לא הוסרה המפה הלבנה מעל השלחן. זה השלחן אשר כל בני הבית מסובים אליו, נחשב כמזבח בחיי־משפחה של בני ישראל, וביחוד ביום השבת אשר אז מלא הבית קדושת היכל ה', וכל היושבים בו מדושני ענג מהרגשת המנוחה השלמה המעדנת את הגוף והמשביעה את הנפש. – רק כאשר אתא הלילה, הבדילו על הנר, ויכבו את ה“הבדלה” ביין הנשפך על קצה השלחן, ויריחו מן ההדס – זכר לבשמי גן העדן – ורק אז הותרו עבודות־חול. אפס מנהג־חסידות הוא – ומנהג המביא ברכה בכל משלח יד, – להחל את השבוע בדבר מצוה.

עתה נגמר “העסק” בין אדון הבית והפולני. משה דניאל מצדו התחייב לתת להפולני מלבד ארוחת־תמיד וערך בגדים וכל צרכיו, גם שכר מצער ומתנות יפות. והפולני מצדו התחייב להורות ולחנך את בני אדונו, וביחוד את אפרים הקטן, וגם לעסוק בעצמו בתורה בשקידה עצומה, למען יברך ה' את הבית בגללו. –

שלטון המדינות, אשר בימים ההם לא שם עיניו על היהודים כי אם לרעה, לא ידע, כמובן, ולא התבונן עד מה על חנוך ילדי העברים ואל ארחות למודם. כי על כן היה החנוך והלמוד מסורים אך בידי האב, באין מפריע דבר. ואולם דרכי הלמוד לבני ישראל בעת ההיא הבדילם מכל העמים גם לטובה גם לרעה. המגרעות היותר גדולות היו חסר המשמעת ואי־סדרים, אך כנגדן היתה קוממיותם הבולטת וההרגל מנוֹער לעמוד ברשות עצמם, ליתרונות גדולים ונכבדים המכריעים ביתר עז את המגרעות ההן. –

משה דניאל לקח את הנודד הפולני למלמד בביתו. וההלך הזה הכניס עד מהרה מהומה ותנועה זרה אל הבית הזה הרגיל בשלות השקט ובחיים מסודרים. –

ג. רבי חננאל.

אפרים ישב מן הבקר לפני הפולני, ר' חננאל, אשר שיטת הוראתו היתה שונה מדרכי הלמוד אשר באשכנז ובפולניא בימים ההם. אמנם גם הפולני אחז במנהג המקובל, לבל ללמד את ספרי הקדש כפשוטם ובפני עצמם, כי אם בצירוף הדרשות המשונות אשר בבאורים הישנים; או גם להתחיל בלמוד הגמרא, למען ידע הנער את תכן התנ“ך אך מתוך ספרי התלמוד. אבל יחד עם זה השתדל להורות לתלמידו גם את חקות הדקדוק, כמנהג יהודי ספרד ואיטליא. והלמוד הזה היה רע מאד בעיני יהודי אשכנז ופולניא; כי האדוקים הקנאים האלה חשו והרגישו, גם בבלי דעת, כי רעה גדולה נשקפה מן הדקדוק: חקות הדקדוק יפיצו את הענן הכבד אשר הורידו על פסוקי התנ”ך, וכאשר ידע האדם לנתח כל מלה וכל מבטא ל“שרשו” ול“בנינו” אז יגלה לעיניו ה“פשט” האמיתי, ואין עוד מקום לרמזים ולדרשות אין קץ…

ר' חננאל ידע גם לכתוב עברית צחה, וכדרך “המשכילים” בימים ההם, נסה פעמים רבות לחרוז חרוזים שקולים; גם אפרים הצליח בזמן קצר לחבר שיר קטן בשפת עבר. אבל השירה המלאכותית הזאת, לא עצרה כח להוציא פרחים חיים ורעננים ממעמקי הנפש, כי אם פרחים מלאכותיים אשר חסרו צבע החיים המפכים. גם אפרים עשה את שיריו בלי התפעלות אמתית ובלי התרגשות הנפש, כי אם צרף מלים בסגנון עתיק. ומשה דניאל אמנם לא ידע כל זאת, אבל הלמוד החדש, הדקדוק, לא ישר בעיניו, יען כי חדש הוא, ועל פי דרכו המעשי שאל את הפולני: מה יועיל זה?

ור' חננאל אשר השתמש תמיד באוצר־משליו הגדול, בשעה שחפץ להגיד לאיש אמת מרה באופן נעים ונוקב, ענה ויאמר בנחת:

– לאיש אחד היתה עז דלת בשר, ויחפוץ האיש לפטמה למען למכרה במחיר יקר. וילך ויקן ראש־כרוב ויחתכנו לפני עזו, ויגל לבו בקרבו באכלה את העלים הדשנים אחד אחד. והעלה האחרון עודנו בין שיניה ויאחז בה בעלה וימששנה לראות אם כבר השביחה והשמינה –

הפולני החריש, ויעזוב לאדונו למצא בעצמו את אחרית המשל ואת “המוסר” היוצא ממנו; ומשה דניאל הבין לרעו ולא יסף עוד להתערב במעשי המורה החכם.

ואמנם איש מצוין היה ר' חננאל. עוד בימי שבתו בברלין התחבר אל אגודת־סתרים, אל “כלוב המקטרים”; ואמנם האגודה הזאת לא היתה סניף ל“חברת־הטבק” אשר יסד המלך ­פ­ֿרידריך ווילהלם הראשון, כי אם חברה בפני עצמה עם תקנות מיוחדות ולתכלית מיוחדת. מדי שבת בשבתו אחרי התפלה, התאספו כעשרה אנשים חסידים באחד הבתים, הרחק מבית הכנסת, ויסגרו בחדר לפנים מחדר; ואחרי אשר השליכו מידם את טליתם ואת “סדוריהם”, לקח איש איש מקטרתו אשר עליה כתוב הדר: “לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת”, ויחלו לקטר את הטבק בתענוג גדול; וזאת עשו רק כדי לעבור עבירה. ואף אמנם לא על נקלה נתקבל החבר אל הכלוב הנכבד הזה; מראש נטל עליו לעמוד על המבחן ולהראות גבורת “אפיקורסותו”: לכתוב למצער שתים שלש אותיות בשבת, או לאכול בפסח לחם־חמץ עם בשר־חזיר. – באספות הללו דרשו גם דרשות של דופי אף קראו בספרי וואָלטער, אם נמצא בקרבם איש הקורא אשכנזית או היודע להעתיק משפת צרפת. ואולם בעת אשר החברים האחרים התחרו בלצנותם ובלגלוגיהם, היה ר' חננאל האחד אשר לא יכול לחלץ מיגון נפשו בחשבו מחשבות על זר מעשיהם. ובמרירות גדולה הוציא כל רוחו על שומרי הדת הקנאים, אשר בסיגיהם ובגזרותיהם המעיקים הם מבריחים אנשים באים בימים לעשות מעשה נערות, ולהדמות לתלמידי בית־הספר השמחים אלי גיל לפרוע מוסר במסתרים.

פעם אחת דרש גם הוא דרשה של דופי לפני חבריו, והדרשה הזאת הביאה אותם אמנם לידי גיחוך, אבל גם מחשבות יגון העירה בלבם. בסגנון הסטירי אשר לוואָלטער ובלעג נוֹקב, ערך לפניהם דמות איש חסיד המת ברעב, יען בדק ומצא כי על פי דין אסור לאכול לחם; ובחריפות מצוינת הוכיח דין זה מן התלמוד; גם תפוחי־אדמה אסר באכילה, אחרי אשר לא בא זכרם בספר התורה ולא נמנו בין המאכלים המותרים. אז גבר על ר' חננאל כח דמיונו, ויתאר בציור מרעיש לב את השעות האחרונות של האדם, הגוע ברעב לפני שלחן החיים, וההולך הלוך ובקש “מאכלים מותרים” עד אשר היה בעצמו לברוח לרמה.

חבריו העירוהו לכתוב דבריו בספר ולהפיץ דעותיו החפשיות במחנה ישראל. אבל ר' חננאל היה “נע ונד” גם בחיים גם במזמות לבו.

עתה מצא לו מנוח בבית משה דניאל, וירא מנוחה כי טוב, ויחזק בה ולא חפץ עוד להרפה ממנה. – אמנם גם בבית הזה נשאר נאמן ל“תקנות” הכלוב הברליני, ויקים אותן, ואם גם בנפש בכף. בכל יום השבת אחרי הצהרים כאשר שכב אדונו לישון, עלה גם הפוֹלני אל חדרו, ויסגור בעדו ויפשוט את בגדיו ויקטר את מקטרתו. ומה חרד לבו בעלות באזנו קול תנועה־קלה בקרבת חדרו! חרדת נפש כזו ידע רק האוהב התולה בשפתי רעיתו, בין עפאים, ופתאום יאזין קול צעדוֹת בוגד. – גם הרוצח איננו משתדל בזהירות יתר גדולה למחות ולאַבד רשמי הרצח, כמו שהתאמץ הפוֹלני להוציא את הריח הרע, זה ריח הטבק, מבגדיו, ולהשמיד כל זכר לוֹ. ולא לחנם קדם אז את כל איש בקופסת־טבקו, ויתן לו לשאוף הטבק אל נחיריו. –

בשבת אחת אחרי הצהרים, כאשר כלה אפרים ל“חזור” לפני אביו ולפני רבו את פרשת השבוע עם המון הבאורים, שלחו אביו החוצה לצחק. ואח"כ פנה האב אל המלמד ויאמר בפנים זועפות:

– אמנם שבע רצון אני בך, – אבל, אבל בימינו רבו הרמאים. בעונותינו הרבים יש אשר גם עמודי התורה, רבני פוֹלין, ירוֹפפו. המשכילים, ימח שמם, מגבירים חילים ופרצות הדת תרחבנה יום יום. עת רעה כזאת עוד לא היתה לישראל; ואם יתמיד המצב הזה, אז הנה אחרי מאה שנה יחופש יהודי־כשר בנרות ואיננו“. וצחוק מר שכן על שפתי משה בדברו כדברים האלה. ואחרי כן הוסיף ויאמר: – לוּ רק יקראני הקב”ה אליו, ולא תראינה עיני בצאת בני לתרבות רעה.

– רואה אני מדבריך – ענה הפולני – כי הביאו אליך את דבתי רעה, ויפיחו כזבים באזניך על אדות מקרי חיי; לכן הנני לדבר עמך בתם־לבב, וידעתַ אם יש לך לדאוג על אדותי דאגות כאלה". ובדברו וישא בגאון את עיניו אשר היו מושפלות על הספר המונח לפניו, ויאמר: – אבי היה אחד מגדולי העשירים והמכובדים אשר בווארשא. אותי יעד מילדותי להיות לתלמודי מלומד, וימנעני מכל מלאכה בבית או במסחר, ולא היה עלי כי אם להגות בתורה יומם ולילה. בהיותי בן ארבע עשרה שנה נתנה לי אשה, אך היא מתה עלי אחרי ארבע שנים ובנים לא עזבה אחריה. אז הובאתי בברית הנשואין, עוד הפעם, ואשתי ילדה לי שני בנים יפים ונעימים. ימים אחדים אחרי הולדת בני הלל, יצאתי מביתי וארא איש נוצרי צעיר לימים ישן לפני הפתח. ואחרי אשר העירותיו משנתו ספר לי כי הוא הולך אל אשתי לגאול את עבוֹטוֹ אשר נתן לה, ובעמדו בפתח שמע את קול נגינתי בלמדי, והנגון המתוק והעצוב אחז אותו בחבלי קסם נפלא, ותפול עליו תרדמה נעימה. ויחלום והנה גם הוא איש יהודי, וגם הוא לומד את ספרינו הקדושים, ומלאכי אלהים ירדו אליו ויגלו לפניו רזי־עולם וסתרי כל חי – וייקץ. לא אחפוץ להלאותך בפרטי השיחה שנשתלשלה בינינו – רק זאת אודיעך כי מן אז והלאה בא חוליצקי – זה שמו של הנוצרי הצעיר – מדי יום ביומו אל חדרי, וישב על הכסא, ויעצום את עיניו, ואנכי קראתי לפניו מתוך הגמרא, כי כן חפץ. אמנם לא הבין אף מלה מכל אשר השמעתי לאזניו, אבל קול המלים התלמודיות היו לו כסוד שיח שרפי קדש. וכמעט כליתי לקרא, התנועע ויתנודד כאיש אשר יעור משנתו. שלש פעמים ביום, בזמן התפלה, הלך לבית הכנסת וישב על המפתן כבעל תשובה; בימי הצומות אשר לנו, זרק אפר על ראשו ויענה את נפשו כחוק. וגם בכל הימים לא אכל בלתי אם פירוֹת וירקות, וכל דבר מן החי לא בא אל פיו. ואותי אהב מאד, וכצלי על יד ימיני לא סר מעלי אף רגע.

וחוליצקי האיץ בי להכניסו בברית־דתנו, ויבך ויתחנן לפני לבחנו ולנסותו ככל אשר ייטב בעיני, אך אנכי התנגדתי לחפצו בכל מאמצי כחי, אף כי במסתרים שמח לבי על רצונו הטוב. ויהי היום וחוליצקי הציקני עד מאד בבקשתו, אז נפלו הסנורים מעל עיני ואכּיר ואדע כי הנוצרי הצעיר הזה הוא “גלגול” של יהודי חסיד, אשר בגלל עון כבד שולחה נפשו שנית עלי אדמות, והיא מחכה לגאולה על ידי. אז מהרתי ואלך אל הרב הזקן בעדתנו ואספר באזניו את כל הדברים, והוא השביעני להחיש ולגאול את הנפש המעונה בגוף חוליצקי, זה תשע עשרה שנה, כי לא תמצא מנוח עד אשר תשוב אל אמונתה הראשונה.

הנני לקצר את ספורי. מקץ שלשה ירחים הובא חוליצקי בבריתו של אברהם אבינו. אבל עד מהרה נודע הדבר, וחוליצקי הושם במאסר, ואנכי הייתי אָנוּס לעזוב את אבי ואת אמי, את אשתי ואת ילדי, ולברוח בהחבא, ואף אמנם הצליח לי לעבור את הגבול, אבל אבי הנקי והרב הזקן נתפסו ויאֻסרו בבוֹר. כפר פדיון נפשם אשר הושם עליהם, היה גדול עד מאד, ויד כל העדה כלה לא השיגה לתתו; אבל האלהים מהר לפדות את נפשם, מקץ שבועות אחדים מתו, וכל הון אָבי החרם למלכות. ומחוליצקי נסתם כל חזון; אומרים אמוֹר כי ברח מבית־כלאו ויעל לירושלים. אך אנכי הייתי האֻמלל מכל, כנופל משמים ארץ עמדתי משמים בחוצות עיר נכריה, ובידי אין כל, לא כסף ולא אומנות, ובכלל לא ידעתי ארחות החיים, כי כל ימי ישבתי על התורה ועל העבודה ברחוב היהודים ולא ידעתי מכל הנעשה בעולם. ערום, רעב ונקפא מקור נדדתי ואלך הלאה, הלאה. הה! רבת שבעה לה נפשי עד אשר באתי ברלינה, אל ר' אלכסנדר זוסמאן אשר חמל עלי ויאספני אל ביתו.

* * *

– אבל הוגד לי – אמר משה דניאל אשר הקשיב לכל דברי הפולני בכונה עצומה – כי הלעבת בדתנו הקדושה קבל־עם, וכי לולא ברחת מברלין כי אז גזרו עליך “נדוּי”. –

גבות־עיני הפולני השעירות קומטו, ויהיו כענני זעם ממעל לעיניו הבוערות אשר רבו ברקים לשמע הדברים האלה – אך עד מהרה הרגיע את רוחו הסוערה.

– אמנם כן, בימי שבתי בברלין נולדו בלבי מחשבות אחרות על דתנו הקדושה – אמר בגאון בהחזיקו את קצות זקנו בשתי ידיו – ולוּ נקרה לפני אז הנוצרי הצעיר, כי עתה אחרת למדתיו, אבל עקרי־אמונתי טהורים ומיוסדים על אָשיות ספרי־הקדש. אך בהתוכחי פעם אחת בפומבי עם רב נוֹדד, אשר כגודל הדיוטותו כן גדלה קנאתו העורת, ואוכיח לעיני כל כי האיש הזה לא ידע בין ימינו לשמאלו בתורת־חכמינו, אז חרה אפו בי ויוציא לעז עלי כי אפיקורס אני. אמנם יוכל היות כי בחומי גדשתי מעט את הסאה, אבל איככה יכלתי לשער כי בגלל נצחוֹני ישימוני לכופר ולמין? ואולם עני ונעזב הייתי, ואֵאָלץ עוד הפעם לצאת בגולה, עד אשר באתי אל ביתך ותקבלני בעין יפה. עתה כבר נדעך חומי, ולא אתערב עוד במעשי גדולינו; הקב"ה ינהג עולמו כרצונו הטוב, כי הכל מסור בידו, ובהדי כבשי דרחמנא למה לי? הנני חי בענוה ובדומיה, כראוי לאיש יהודי, והנני מלמד אך את התכן הטהור שבדתנו הקדושה ואת המאור שבתורתנו, כאשר תחזינה עיניך.

לוּ היה משה דניאל בקי היטב בחכמת הפרצוף, כי אז הכיר מתנועות פני הפולני אשר התעותו לרגעים מדי דברו, כי יותר ממה שחפץ לגלוֹת צפוּן בדבריו. אבל משה התמים לא חקר במופלא ממנו, ויקבל את דברי ר' חננאל כמו שהם, אף בקש ממנו סליחה כי הכאיב את לבוֹ בראשית שיחתם.

– אם כן איפא – אמר אל הפולני אשר השפיל עיניו לארץ – אינך מאמין כי דתנו הקדושה צפויה לאבדון ח"ו?

– הנני לספר באזנך משל תלמודי – ענה ר' חננאל – עגלה מלאה קרדומות־ברזל הובלה דרך היער, ויראו העצים וינועו ויילילו: אוי לנו כי נגזרנו, עוד מעט יעל הכורת עלינו! רק אַלוֹן זקן אשר עמד על ראש ההר, ואשר כבר החליף את כפתו מאה פעמים בימי חייו, לא פחד מאומה, ויקרא אל העצים: השקטו והרגעו! כל הקרדומות יחד לא יעצרו כח להרע לכם, אם אתם לא תתנו עצים לעשות להם יד" –

ומשלי ר' חננאל עשו גם הפעם את אשר חפץ. ואם אמנם לא נקל היה להבין את הנמשל: האם הקרדומות רומזים על האפקורסות והאַלוֹן הזקן – על הדת? או האם הם רומזים על ענינים אחרים? אבל משה דניאל חשב בבירור כי מצא את הנמשל האמתי, ויאמר להפולני כי הוא נשען אל בינתו והוא בוטח בו בכל לבו.

אבל ר' חננאל לא קים יפה את הבטחון אשר בטח בו משה דניאל.

בימים ההם ולאפרים מלאו ארבע עשרה שנה, ואביו כבר החל לחשוב מחשבות על “הישיבה” אשר אליה ישלחנו, אם לפראג, לפרסבּוּרג או לווארשא, ור' חננאל ידע את נפש תלמידו כי אמנם חסר־רצון הוא ואל כל אשר יחפוץ יטנו, אפס כי גם לב־רגש בקרבו, וגם מפונק הוא ונבהל ברוחו כמשפט הבנים האמונים עלי אֹשר. ובכן החל המורה למשוך את תלמידו אחריו בחבלי־אהבה, ואחרי אשר מצא את לבבו נאמן לפניו, גמר אומר לעשות את אשר חפץ. בראשונה התרשה ללגלג בפניו על “מנהגים” קטנים; ולאט לאט הטיף טפות מרוֹת, נטפי הספק, במים המתוקים אשר השקהו ממעינות־שמים. צעד אחר צעד ישר לפניו את המסלה העולה אל “החקירה החפשית” – ופתאום עמד הנער וינוע, כי ראה כי נחל בקדשו, וצבי עדיו אשר הרהיב עיניו עד כה, היה לו לשקוץ ולזועה… אז בכה אפרים בכי גדול וישפוך את כל נפשו לפני מורהו.

– כלה ונחרצה היא! – קרא הלז בתרועת שמחה וישקהו על מצחו – אתה לא תהיה ל“רב” בישראל! ראה, בני אתה היום, כך אמצא חפץ, ואותך אנחיל את מתנת חיי העצובים, לרוחתך לישועתך. – שמע ואספר לך: נער בן שמונה שנה הייתי, ואבוא ביום־שבת בפעם הראשונה אל גן מלא פרחי־חמד אשר הרהיבוני בשלל צבעיהם. לא ידעתי נפשי מגדל התענוג, ותכל נפשי לאחוז בפרחים ולנשקם מנשיקות פי; אף כי ידעתי כי אסור לי לנגוע בפרח בשבת פן אקטפנו. אבל לא יכלתי למשול ברוחי, ואפן כה וכה וארא כי אין איש, ואקטוף חיש את אחד הפרחים ואצפינו בחיקי. תאותי אמנם נהיתה, אבל יראה ורעד בא בלבי, כי השאתי עלי עון כבד, עון חלול שבת. בלילה ההוא נדדה שנתי, וממחרת היום הזה גליתי עוני לאחד מחברי, והנער הצדיק מצא לי כפר: “היד, אשר עשתה הרע, תקצץ!” אמר בקנאת־ילדות, ואנכי גמרתי בלבי לקבל עלי את הענש הזה לכפרה על חטאתי. הנער רץ אל ביתו ויביא את סכינו שנתן לו במתנה מאביו, ונלך בלאט אל המסדרון, ואניח את ידי על המדרגה, וחברי ברך את ברכת השחיטה, ויכרת בכל־עוז בבשר ידי. מגדל הכאב הרימותי קול צעקה, ויחדל הנער, אז באו גם אנשי הבית, ואנכי את ידי הצלחתי. – הראית? – אמר הפּולני בצחוק מר, ויחשוף את זרועו ויגל לעיני אפרים צלקת ארוכה ממעל לשרשי ידו – הראית? אות־זכרון הוא לחסידות ילדותי!… אמנם נפשי לא דרכה עז בימים ההם, ועתה זקנתי בלא־עת ותקצר נפשי בעמלי; אבל מי יודע מה הייתי לוּ נולדתי במזל יתר טוב, לו התיצבתי על דרך אחרת, לוּ נמשכתי אחרי מטרה מאירה ונשגבה – מי יודע, איפה עמדתי ביום הזה!… אבל הנעשה אין להשיב – אנכי נאלצתי להיות ל“רב”, ואוּלם אתה, אתה אל תעש כדבר הזה! האמן לי, הרבנות תביא יבשת בלב וקפאון בנפש. הנה הרב הצדיק יושב לפני הגמרא העבה והמלאה לה חכמת־בבל, וממסד עד הטפחות אין עיניו רואות בלתי אם ספרים מושחרים ומגלות בלות, אשר צררו בקרבם את רוח היהדות החיה והרעננה, ותיבש ותּבּוֹל, כנבול צמח שנעקר מגזעו… קיץ, חרף ואביב, מלחמה ושלום – כל זה יעבור על פני הרב, והוא לא ידע ולא יתבונן; אל יצא מפתח ביתו, כי אם להלוית המת. אנכי ידעתי אחד הרבנים אשר כמעט לא אכל מאומה מלבד פתוֹתי צוקר, וכאשר נשאל הצדיק הזה אי מזה באים הממתקים האלה, ענה במנוחה: אטו לא ידענא דרך גדולם? מגבעות הצוקר צומחות על האלנות כמו הבצלים! שוב מעשה בחסיד אחד שבאו ואמרו לו בחרדה: הנה התוגר עומד אל שערי העיר והוּא רוצה לכנוס, ויען הרב בקרת רוח: ומה בכך? יכנוס התוגר ויגור גם הוא עמנו. אז בארו לו הדבר, כי לא תוגר אחד הוא כי אם תוגרמים רבים, ואם יבואו העירה יהרגו את כל יושביה. על זאת ענה: אי משום הא לא איריא; סגרו את השער הגדול ופתחו את הקטן, וכאשר יכנסו התוגרמים אחד אחד, ושחטום. –

הנך רואה, בני, כי צדיקים כאלה בחייהם קרואים מתים. אמנם אשריהם אם נפשם שלוה ושוקטת, ועינם טחה מראות בהתחדש העולם בכל יום; אשריהם! הם חיים במנוחה, לומדים ומתפללים, עד אשר יסגור המות את שפתותיהם ואת עיניהם, והעתיקו משכנם מארבע אמות של הלכה לארבע אמות אחרות – אבל אוי לאלה, אשר כמוני, מלאו ספקות ובנפש סוערה ומתאוה, נגזר עליהם חיים כאלה, מות כזה! ראה, הנה אנכי שונא תכלית שנאה את מצות אנשים מלומדה ואת הבלי השוא, ובכל זאת אָנוס אני לעשוֹת ולמלאות את כל המנהגים התפלים, לעיני רואים, למען אוכל לצאת ידי חובתי לנושה הנוגש, לקבתי. – ומדוע היתה לי כזאת? יען אשר לא למדתי למצוא חית ידי ביגיע כפים, והנני עומד בידים ריקניות. פעם אחת, בלכתי בגולה, נסיתי לחצוב בהרים כשני ימים, אבל מחסר רגילות רפו ידי כידי תנוק, אף נפלתי ותשבר רגלי, ולמקץ הימים נודע כי איש עברי אני, ויגרשוני. – אהה אלהים! מה מאד חפצתי לעבוד, עד אשר יפרוץ הדם מתחת לצפרני ידי, אבל כך נגזר עלי למצוא לחמי בתרמית רוחנית. – אמנם, לא רע המעשה כל כך – הוסיף אחרי דומיה קצרה, כמתפלפל עם נפשו – ויש לי הצדקה לעשות כזאת. הן נותני לחמי אינם נצרכים לדעוֹתי כי אם לידיעותי ולמעשי החצונים. לא אותי ידרשו האנשים, כי אם את תורתי אשר בתוך מעי; ובזה הנני מציל אותם מאבוד זמן, ואולי גם אוכל לעשות טובה קטנה או גדולה. כן, כן, בודאי אוכל לעשות טובה" – כן דבר ויצלול בתהום מחשבות.

– ובכן איפא, בני היקר, – התעורר פתאֹם – חזק ואמץ! אתה עוד תוכל להנצל. אהה ה'! לוּ דבר אלי איש כדברים האלה בהיותי נער כמוך – אבל אם רק אביא לך גאולה אז אָמוּת במנוחה, וידעתי כי חלצתי נפש רכה ורעננה ממות רוחני, מטרוף הדעת. למד ידך לאומנות, ואל תשמע לקול המלעיגים, – ואם נכספה נפשך לדעת, בקש אמת ואור־עולם בספרי חכמי קדם, אז תחיה חיים מאֻשרים עלי אדמות, ולא תצטרך לחכות למות למען לזכוֹת לאֹשר… ועתה השבע לי, כי לא תגל סודי לאיש עד עולם, השמעת? –

אפרים תקע כפו למורהו, ויבך בכי גדול, וישם את פניו הלוהטים על יד ר' חננאל. והמלמד אמצהו אל לבו ויישנהו בחיקו. –

ומקץ ימים אחדים הגיד אפרים לאביו כי אין נפשו להיות לרב. ויתעצב משה דניאל אל לבו, כי ראה כי בעט ה' בקרבנו אשר אמר להביא לו. אך עד מהרה הבליג על יגונו, כיד אמונתו הטובה עליו, ויאמר: – בשם ה‘! גם זו לטובה; בודאי לא חפץ ה’ לתת לי את שמחת־לבי, יען אשר התעצלתי לעשות את מצותיו. –

קשה להגיד אם חוֹנף אוֹ ערמת כהני־שקר היו היסוד לאוֹפי הפולני, אך זאת אין לכחד, כי תם ויוֹשר חסרו ללבו. הספק החותר והנוקב עמוק עמוק, החליד⁷ גם את אמונתו גם את אֹמץ־לבו. והיוכל איש למסור נפשו על דעותיו, אם אין לו לא אמונה ולא אמץ־הלב? האם לא נטל על איש כזה להיות לדנף ולצבוע?

ובכל זאת הכריע נטל גורלו המר את כבד עונותיו! –

שמחה וששון בבית משה דניאל, כי בנו הבכור, חיים, התארש, ע“י השדכן מענדל פעלוהצר, עם טייבכֿען בת ליבל מטריער, ועתה יחוג את חתונתו. ואף כי נדונית טייבכֿען פטורה ממעשר, ע”פ דין, אחרי אשר יתומה היא מאביה; בכל זאת עשה משה דניאל לפנים משורת הדין, ויתן מכיסו מעשר הנדוניא, ויחלקו לעניים ביום חתונת בנו, ויגדל עוד כבוד שמו הטוב.

ועל משתה החתונה ישב ר' חננאל בראש השלחן לשמאל הכלה, והחתן – לימינה. והכלה לובשת בגדי יקר, ומקושטת בעדי עדיים. צניף ברוד, מרוכס אל עבר פניה בקרס גדול זרוּע אבני יקר, כסה את שערות ראשה ויגבל את מצחה הצח, אשר גידי רקתו דפקו בחזקה בעת ההיא. וצעיף לבן, מעשה רקמה, יורד משתי קצות הצניף ויכס את כל גוה עד קרסולי רגליה. מבעד לעפעפיה השחורים והארוכים, נוצצה אש שחורה, אור עיניה. עור פניה הכהה, חוטמה הכפוף מעט, סנטרה העגול – כל אלה חוברו יחדו לשוות עליה הוד יפי בנות המזרח. לרגעים נשכה בשיניה את שפתותיה היפות, שחורו ותיבשנה כמעט מפני התענית, למען תאדמנה; והמעשה הזה לא נעם לעין רואה. בכל יצורי פניה ובכל הליכותיה נכר דעת נפש ורוח נגידים. חרוזי הפנינים על צוארה, הקרינולינא הרחבה והנפוחה, המזח הלבן על מתניה, אשר מטבעות כסף תלואים בו, – כל אלה עשו את מלבושה לתערובת מלבוש־מזרחי עם מלבוש מערבי־צרפתי. –

בלכתה מאיש לאיש להודות על המתנות היקרות, כנהוג, שכּלה את צעיפה, עד אשר נראתה כמתכסה בענן, ותדע כי כל העינים תבטנה אחריה. – ובשובה אל החתן הרבתה להתגרות בו באהבה וחן, ובגדל לבבה סטרה על פיו בנעימות, בצרור הפרחים אשר בידה.

בראשונה לא ישר בעיני הפולני חוסר־צניעות כזה, אבל עד מהרה הצליחה הכלה לקנות גם את לבו בתגרותיה הנחמדות. היא בקשתו להיות לה לעזר לפתות את החתן להפוך את השם “קוּה” המגונה ל“הוּק”, ואך העירה כי גם וואָלטער הפך את שמו Arouet ל“Voltaire”, ויתלהב הפולני לזכר הסופר והפילוֹסוף הצרפתי וידבר גדולות על חכמתו וכביר רוחו. והיא השכילה להוציא מלים מפי הפולני בהניעה אך ראשה לאות הסכמה. גם היין הרב אשר שתה ר' חננאל לחיי הכלה והחתן הסיר מעליו את רוחו הנכאה, ויסיע דאגה מלבו.

והחזן היושב אל השלחן ברך את הזוג בברכת “מי שברך” בשם כל אחד ואחד מן הקרואים, ובכל פעם בנגון אחר, וככלותו את ברכתו הריעו כל הנאספים וישתו כוסם.

הפולני ברך על המזון, כי כן כּבדו אדון הבית, אך כמעט גמר את הברכה, וישוב להשתעשע עם הכלה בחדודים ובמהתלות ברוח וואָלטער. ופתאֹם והנה יד נגעה בשכמו, ויתחלחל ויפן לראות, והנה הנער אפרים עומד מאחריו. – שם בחוץ – אמר לו הנער – מחכה לך איש, ויבקש במפגע כי תמהר לרדת אליו

* * *

ויצא הפולני החוצה. והנה אל הבית עומדת עגלה רתומה לסוס קטן, ואשה קטנה ועגולה קפצה מעל העגלה, בידה הימנית אחזה את השוט, ואת ידה השמאלית הושיטה לפולני.

– שלום עליכם, ר' חננאל! – קראה – האם לא תכיר עוד את אשתך? ראה, בגפי באתי הנה ומחר נסע יחדו. המלך סלח לעונך, ועתה בחרה בך עדת־סלוצק ל“רב” עליה.

חורת מות כסתה את פני ר' חננאל. אבל אשתו לא חכתה למענה פיו, ותפתּח את מוסרות סוּסה, ותעמידהו באֻרוה, ואחרי כן עלתה עם בעלה אל הקרואים.

וממחרת היום הזה ישב ר' חננאל בעגלה הקטנה אל יד אשתו, בלי תלונה, בלי רצון. נפשו מלאה יגון ומכאוב – אך מלים נעתקו מפיו, וגם כאשר נפרד מעל תלמידו היקר, מעל אפרים, לא דבר מאומה. דמעותיו בערו בעיניו, ולבכות לא יכול. –

ד. גם זו לטובה!

ויהי בשנת 1745 בימי הבציר, ומלחמה באה עוד הפעם בארץ. המלך פֿרידריך השני חפץ לספּח את מדינת שלעזיא לארץ פרוסיא, וימצא תֹאנה לצאת למלחמה שנית על מרים טערעזיא, באמרו כי הוא חפץ להחזיק את הממלכה בידי הקיסר קארל השביעי. הפרוֹטסטנטים אשר בשלעזיא חכּוּ בשמחה לנצחון פֿרידריך, תחת אשר הקתולים דאגו ויפחדו מפניו. והיהודים? איש לא שם לב להם, וגם הם בעצמם הביטו על המלחמה בנִשְׁתְּוָנות⁸, אף יש אשר מצאו בה חפץ, כי בשעת חירום יוצאים הקנינים על נקלה מרשות לרשות; אם כובעי חיל המצב עשוים מעורות־דובים כמנהג אוסטריא, או מרקועי־פחים כמנהג פרוסיא – מה אכפת זאת ליהודי שלעזיא? לכל היותר נוגע השנוי הזה להם, ביחס למחיר העורות ולמחיר רקועי־פחים. ואף הנבונים שבהם השואפים לגאולה, הביטו אל תמורת השלטון בארצם, בנשתונות של האָסיר הַחִוֵּר, המשקיף בעד שבכוֹת הברזל על חלוף המשמרות בחצר המטרה…

ואולם בבית משה דניאל באה לרגלי המלחמה דאגה ופחד. זה ימים אחדים אשר חכו לשוא לבוא חתן פֿיילכֿען מדרעזדען, ועתה הנה כבר אתא ליל התקדש חג הסכות, והחתן עודנו לא יבא. – ומשה דניאל יושב עם כל בני ביתו בסוכה, אף כי קרה דקה בחוץ. דפני הסוכה מבית מכוסים ביריעות בד, ופירות מוזהבים ומעשי צעצועים שונים אחוזים בחוטים על ה“סכך”, תלואים בכל פנותיה. – ארוחת הערב נגמרה, וחיים הלך אל ביתו עם אשתו אשר לגלגה על ה“מלונה במקשה” הזאת. שמחת החג לא נכנסה הפעם ללב בני המשפחה. משה דניאל ישב על כסאו המרובד, ויתאמץ לנשוֹם בחזקה למען יחבא קול אנחתו; כי בנו הקטן, אפרים, עמד בין ברכיו, ופֿיילכֿען בתו, בת חמש עשרה שנה, ישבה לימינו ותחבק את ידו ותלחץ את מצחה אל יד הכסא. – הרגעי נא, בתי! – נחמה משה – ואתה אפרים קח את ספר “שמחת הנפש” וקרא באזנינו –

אפרים עשה כאשר צוה ויקרא כמזמר את התרגום האשכנזי של ההגדה התלמודית, על “נחום איש גם־זוּ” וצרותיו הרבות אשר קבל באהבה.

– בני היקרים, יהי לנו נחום הצדיק למופת בכל עת – אמר משה אחרי כלות הקריאה וישם את ידו על ראש בתו.

– פה משכן האדון משה קוּה – נשמע קול מן החוץ, ודלת הסוכה נפתחה, ואיש זר עמד משתומם בביאה. והאיש קטן הקומה ורחב הכתפים, וכובע צבא פרוסיא אשר על ראשו איננו מתאים עם יתר בגדיו אשר הוא לובש כמנהג האזרחים. טוב־לבו נשקף מעל פניו היפים, וביחוד מעיניו הכחולות והבהירות. כבא אל ארץ־פלאות עמד וישתאה אל כל התכונה אשר בסוכה אשר כמו זרה נחשבה בעיניו.

– מה חפצך? קרב הנה – אמר משה דניאל בקומו מכסאו. הזר קרב כמתמהמה, ועמו יחד בא גם היימאַן ליססע, סרסור ומוכר ספרים ולץ מפורסם, והוא הראה אל האיש הזר את בית משה דניאל. – האדון הזה – אמר היימאַן – מביא שמועה מחתנכם מדרעזדן.

– היש בידך מכתב? – שאלו משה דניאל ובתו כאחד.

– שאלה של שטות! – ענה היימאַן – אבי מת זה עשר שנים ועוד לא קבלתי ממנו אף מכתב אחד, והחתן מת זה ימים אחדים, וכבר הם מחכים למכתבו.

שתי רגשות מתנגדות התרוצצו בלב השומעים, והמלחמה אשר קמה בין שתיהן נראתה על כל פנים. גם צחוק גם בכי קרב אל לבם – ומי האיש אשר יוכל להגיד מראש אם יחל לשחוק או לבכות לשמע שמועה רעה הבאה אליו בלבוש־התולים כזה? כי כפלים לתושיה בכח ההתול: למחוֹץ, בצאתו להלחם – ולרפא, בהמתיקו את מרירות המעשים העצובים. – ואולם האיש הזר, כנראה, לא אהב כלי־זיין כאלה, ובהפריעו את הדומיה הלא־רצויה, אמר בקול רך ורועד: – חרב המלחמה האכזריה תפריד בין הדבקים, לעתים קרובות מאד; ועלינו לקבל את היסורים באהבה, ולהכנע תחת יד ה' –

– אוי ואבוי! חלומי! חלומי! – הילילה פֿיילכֿען, ותפשוק עיניה ותבט נכחה כנדהמה, ולא הורידה דמע. – ויחרישו כל העומדים בסוכה, ולא נשמע בלתי אם קול נאקת הכלה.

– מה החלום אשר חלמת? – שאל משה.

– ביום הכפורים בהיותי עיפה מתעניתי, ואשכב על מטתי, למען בלות את יתר זמן תעניתי בשינה. ואחלום והנה אני עומדת עם דניאל על כר נרחב, ואני לבושה בגדי חמודות, וכאלף כנורות מנגנים סביבותינו. ונצא במחול, אני והוא, ואיש אין אתנו, ונשמח ונתעלס. ופתאֹם הרפה דניאל ממני, ואעמוד תחתי כמו דבקו לארץ רגלי, ולא עצרתי כח להניע אבר; ואולם דניאל הוסיף לרקוֹד בגפו, וידלג ויקפץ למעלה למעלה, ופתאֹם התנשא למעלה מן הארץ, וירחף באויר, עד אשר נסתר מנגד עיני על הר גבוה מאחרי אחד העצים. חפצתי לצעוק, ולא יכלתי – אז הקיצותי ולבי נפחד ונרעש, והנה כבר אתא ליל ואתם ישבתם אל השלחן לאכול. זה החלום, וזאת היא גם הנסבה לבלתי טעמי אחרי הצוֹם הארוך כי אם ספל קהוה אחד. –

– שב על הכסא, וספר לי בדיוק מתי ואיככה מת דניאל? – אמר משה אל הנכרי.

– מזה לפני ארבעה ימים אחרי הצהרים בא הקץ לחיי עלומיו –

–הוי פגע רע! זה היה בשעת חלומך, בתי! – קרא משה – אבל הגידה נא לי, מי אתה? ומה הבאת לנו לאות על מיתתו?

– גורלו המר הסב גם את שנוי גורלי. ואת ה“סדור” הקטן הזה ואת שרשרת הזהב הזאת, אשר יעד לארוסתו, נתן על ידי; ואנכי הבטחתיו למסרם באמונה –

– חן חן, הנך איש ישר; ועתה הוסיפה נא לספר –

ועוּל־הימים חשב מחשבות, ויהי כמבקש מסגרת לשים בתוכה את ספורו האיום, לבל יגדל הכאב עד מאד. ואח"כ פתח בקול מלחשים ויאמר:

– אנכי הלכתי במלחמה בתוֹר מזכיר לשר המצביא, הנסיך ליאופולד מדעססויא. ויהי כאשר חנינו לפני דיסקוי, ויביאו אנשי הצבא איש־עברי אחד, ויספרו כי ראוהו מתהלך מסביב למשמר, וגם את כלי התותח ספר, כי על כן העיר חשדם עליו.

– מרגל אתה, יהודי ארור! – קרא אליו שר המצביא – תן תודה, נוֹכל, ואדע מה לעשות לך, חיש אמור! – והנאשם לא ענה מאומה, ויבך כילד ויתחנן.

– מות ואבדון! – קרא השר – הנך מאן להודות? אם כן איפא אדוֹן אותך בקצרה. השקיעו בחבל לשון אלם זה, ושימו אותו על ראש העץ למען יוכל לרגל בעין יפה –

עתה התעודד העברי הצעיר, וילבש גאות, ויפן אלי ויאמר: – אדון יקר, הא לך תעודת־מסעי, וראה אם בן־מות אני –. אז התאמצתי להוכיח לשרנו, כי אין כל חטא באיש הזה, כי כל מה שעשה לא עשה אלא מתוך התשוקה לראות את התכונה אשר במחנה, כאשר יעשו גם אנשים אחרים, וכי על פי כתב־מסעו אין כל צל־חשד עליו.

– הכזאת היא משמעת במלחמה? – ענני השר קשות – חזיז ורעם! עוד מעט והחלו אנשי המלחמה הצעירים להתוכח עמי, והיה בתתי צו: הימינו! ושאלוני: מדוע לא נשמאילה? – ובדברו ויחטוף מידי את התעודה ויסתכל בה ויאמר אל הנאשם: ומה הנה אותיות השדים האלה?

– זה שמי – ענה האיש – מבלתי יכולת לכתוב אשכנזית רשמתי את שמי בכתב עברי –

– אך כחש ומרמה בפיך! – קרא השר ויקרע את התעודה – מרגל אתה, חכּה לי, עוד מעט תצלנה אזניך לשמועה חרישית הבאה משנים עשר קני־רובה! אבל לא כן! כזאת יעשה רק לאיש הצבא. קחו מוֹסרה מנבלת־סוס ותלו אותו על העץ בין שני כלבים! –

אנכי נפלתי לרגלי השר ואשביעו בשם ה' לבל ישפוך דם נקי, אך הוא צעק: – תלוהו! הימינו! הלאה! – אמנם שמעתי מכבר כי ה“זקן מדעסוי” עשוי לבלי חת, ועתה נוכחתי כי אמנם קשה כברזל הוא. – נדהם עמדתי כאיש אשר אחזהו השבץ, עד אשר העירני השר בגלוֹתו למוסר אזני, בדברים קשים, על אשר נועזתי להתנגד לו. מבלי לענותו מהרתי החוצה, ואמצא את התלינים יושבים תחת העץ ולועגים לקרבנם האֻמלל. והעברי כורע על ברכיו ומתפלל בלחש, ומתופף על לבו בכל מלה ומלה. ככלותו את תפלתו נגשתי אליו ואבקשהו להגיד לי את חפצו האחרון בטרם ימות. אז נשבע לי עוד הפעם כי חף מפשע הוא, ובהודותו לי על חסדי נתן על ידי את הדברים אשר הבאתי לכם. רגעים אחדים אחרי כן קופדו חייו –.

הנכרי כלה את ספורו, וכל יצורי פניו העידו כי נרעש עד מאד, אף כי השתדל בכונה להכביר מלין על ה“זקן מדעסוי” ולהעמידו בראש ספורו, למען הקל מעט ממכאֹבי השומעים.

עתה נדמו כלם. הכלה כסתה את עיניה בכפוֹת ידיה, שפתיה רעדו, אך קול יללה לא השמיעה. הנכרי השתאה אליה; אכן לא יכול לשער את רגשות לבה: הן מת עליה ארושה אשר כמעט לא ידעתהו, האבות ארשו את בניהם שלא בפניהם – ותהי לכלה, ופתאֹם הותר הקשר באופן איום כזה.

– גם זו לטובה! אמנם קשה מאד לאמר “גם זו לטובה” – פתח משה דניאל וימח זעה ממצחו – ולוּ רק יכלתי לשער הדבר מראש, ולוּ רק לא נעשה הדבר בחפזון נורא כזה! הנה גיסי בברלין ידוע היטב ל“זקן מדעסוי”, וכבן בית הוא אצלו. גם אנכי עסקתי פעם אחת עם השר – ובטוח אני כי עתה מנעתיו מבא בדמים. עודני זוכר אותו היטב, הנהו נצב לפני, והוא אוחז בשתי קצות שפמוֹ הארוך ככנפי־רחים, והוא צועק ומרעים בקולו כמו חפץ להפוך את כל העולם; ובכל זאת לא רע לבו, אך מהיר חמה הוא ועומד על דעתו. – אבל הגידה נא איך התפטרת מפניו? –

– בראותי כי נשפך דם הנקי, השתּערתּי אל חדר השר, ואשבור את חרבי ואשליכה לרגליו. וממחרת היום הזה שלחני לנפשי, ואחרי אשר קברתי את המת נסעתי משם.

– ואנכי אחרת עשיתי, לוּ היתה נפשי תחת נפשך – העיר אפרים הקטן – אנכי לא שברתי את החרב, כי אם תקעתיה בלב השר. ואולם כאשר אגדל והמתּי אותו –.

– אל נא תאמרו בלבכם – הוסיף הנכרי לדבר – כי השר מהר לחרוץ משפט האֻמלל, באשר היה יהודי. באמת, הוא עושה לאמונתו כאשר עשה לקטרת הטבק. ב“חברת הטבק” המפורסמת אשר יסד המלך המנוח, היה הוא האחד אשר לא העלה עשן, ולכסות־עינים היתה תמיד מקטרת קרה בפיו. ואמנם יש בלבו תערובה משונה של אמונה ותפלות. למשל: פעם אחת בצאתו למלחמה תתפלל תפלה כזו:

רבש“ע! רשב”ע, יהי נא חסדך לעזרני ביום הזה, ואם אין נפשך אלי, אל נא תעזור למצער את האויב הנבל; עמוֹד מרחוֹק וראה איך יפול דבר!

* * *

– סלח לי, אדון יקר – אמר משה דניאל – הנך כעת בלי משמרת, ואנכי לא אדע את מעמדך, אולי אוכל לעשות עמך טובה בהיות לאל ידי; הנני להלוות לך כסף על ישרת־לבך…

– חן חן לך על אמונתך בי, אבל אקוה לפלס לי נתיב בחיים לבדי – ענה הנכרי, ופניו אָדמוּ מבשת, וימהר ויעמוד מכסאו כי ירא פן יפרץ בו האיש.

– לא לך להודות לי. איש אחר במקומך לקח את השרשרת לעצמו, ולא היה פוצה פה לנגדו. אנא שב נא עוד רגע, והגד לי למצער מה שמך, אולי אוכל להיות לך לעזר לעת מצוא.

– שמי ווילהלם גליים – ענה הלז, ויושט ידו למשה לאות פרידה, וישק לאפרים הנכלם, על מצחו. – יצפון לך ה' עתידות מאירים! – אמר בשימו את ידו על ראש הנער, לברכה – הלואי שלא תלמוד לשאת עול וחזק־יד, ואם נגזר עליך כך, היה חסון ויקר־רוח, אז תהי ערוך גם להלחם גם להגן!

וגליים הביט בהמון־לב אל תוך עיני הנער השחורות אשר תוֹם ושלוה נשקפו מהן; וכמו עברו על פני גליים במראה כל התלאה אשר תמצא את הנפש הרכה הזאת. עוד הפעם נשק את הנער – ויצא.

– גם זו לטובה – אמר משה דניאל באנחה כבדה, כאשר יצא הנכרי – בני היקרים, הבה נאמר: גם זו לטובה! מי יודע, בתי היקרה, את הצרה אשר באה עליך, לוּ היית לאשה לדניאל איסרלין. כל מה דעביד רחמנא לטב! עתה נחוג את החג בשמחה ובשלות־לב.

אכן קדושת החג, על פי דת־ישראל, תמשול בגבורה על נפש היהודי, ותדבר תחתיה את כל פגעי־החיים. התורה תצוה לא רק להסיר דאגה מלב, כי אם גם: “ושמחת בחגך!”, עבודה לא קלה…

ומשה דניאל לבש עז וישמח בחג, כדת. ובעמדו בבהכ"נ ביום החג הראשון, הניע את הלולב לארבע רוחות השמים, ביתר כונה, וביתר חם. הוא בעצמו דמה לענף נתּז ביד ה‘, מתנודד – אבל איתן, ונוע ינוע מעלה ומטה, הנה והנה… ובשבתו בסוכה זכר משה דניאל – לא ביגון אבל בהכנעת צדיק – כי בני ישראל יושבים כל ימי חייהם בסוכות, בגוֹלים ונסים, עד אשר יביאם ה’ אל המנוחה והנחלה, שם בארץ האבות. –

והנער אפרים שמח תמיד לקראת ימי “חול המועד”, המותרים בכל מלאכה והעוֹטים בכל זאת אור החג, – ואולם הפעם ערבה שמחתו זו, כי נפשו אָבלה על המת, ויחר לו בראותו כי הכל שכחוהו.

יש אנשים אשר בבוא עליהם מכאוֹב, ינתקו פתע מסדרי חייהם השוקטים, וכמתעוררים מתרדמה ממושכה יביטו בתמהון על סביבותיהם, וכל המעשים אשר יעשו יהיו בעיניהם כחידוֹת לענוֹת נפשם. גם בעיני אפרים היו כל מנהגי הדת אשר מלא אחריהם, בימי החג האחרונים, כמו נגלו לעיניו בפעם הראשונה. ואף אמנם כל מנהגי החג מלאים רמזים וכונות נסתרות: הנה כרתו ערבות על שפת הנחל, ויאגדון לאגודה, ויחבטו אותן על קרקע בהכ“נ עד אשר נפלו כל עליהן; כמו לא חפצו לחכּוֹת עד אשר יקטוף הבציר את העלים הצהובים, וינתקום בחזקה בעודם ירוקים. וביום “שמחת־תורה” יצאו במחול סביב הבימה שבבהכ”נ, וספרי־תורה בזרועותיהם; וגם לאפרים נתּן הרשיום ל“הקיף” שלש פעמים עם ספר התורה שהקדישה משפחתו לבהכ"נ.

אמנם כבד המשא על אפרים, אך עוד יותר כבדו עליו רגשות לבו.

דאבון־נפש, רעדה ודאגה, יחד עם קצף חרישי על כל העולם, נאחזו בלב הנער הנכנס לימי העלומים. בלילה חתתה אותו בחלומות תמונת גיסו הנרצח, וביום בלכתו ברחובות, התקלסו בו הנערים הנוצרים אשר בגילו, וישליכו עליו טיט חוצות; בכל פעם גמר בלבו לדקור את הנוגע בו, ואף גם שכין היה תמיד בצלחתו, אבל לא נועז להשתמש בו, ובראוֹתו מרחוק נער נוצרי על דרכו, נשא את רגליו וינס מפניו.

יש אשר נער הנכנס לימי העלומים, ואשר התחיל אך עתה להכיר את כל כחות־החיים הספוגים בקרבו, – וראה את כל השמחה והעונג, הזיו והנגה אשר גלה העולם פתאֹם לעיניו, ועמד והביט כנדהם על כל משכיות החמדה, לאמר: הן כל אלה לי המה!?… אך מה נורא גורל העלם אשר בראשית ימי עלומיו העירה אותו זעקת־שבר, שלוֹ או של אחרים, להכיר מחלה אנושה… הוא יסתחב בלי חמדה על מסלת החיים, ודאבון־נפש או לעג על כל העולם, הם המלוים אותו על דרכו, דרך עצב –.

כמעט הציצו פרחי רוח אפרים, וירד עליהם כפוֹר הסתיו: “רעיוני־ליל” של יונג האנגלי נפלו לתוך ידו. אם נמצא ביער, בין אלנות־סרק, עץ עושה פרי, ואמרו בני האדם: עוף השמים הזריע את הזרע. ובאֹרח עוד יותר נפלא נעתקים פרי הרוח ממקום למקום. הנער אפרים, אשר ע“פ טבעו וגורלו נראו לו החיים בפנים עצובים, מצא ב”ספירות" הרחוקות מאד מ“ספירתו”, התעוררות חדשה לשאלות ולתלונות המענות את הנפש.

יש אשר נועז אפרים לשאל את נפשו: מדוע נחתך עליו גורל כזה? מדוע ישנא לו העולם? אז נפלה עליו אימה אשר לא ידע שחרה, דמעות רותחות התגלגלו על לחייו, ויאשם את רבו כי הוא הדיחו, ויאשם גם את נפשו כי שוכח־אלהים הוא – ופתאֹם ערב את לבו לעשות צעד מכריע.

באחד מלילי טבת יצא מבית אביו, באמתלא ללכת לבית הכנסת. עינו דאבה בהביטוֹ אל הבית, אך עד מהרה התעודד ובלב־אמיץ רץ ברחובות קריה, ויעבור את הסוללה ויבא עד לפני שער העיר; כי שם חפץ לעשות אשר זמם. במקרה שמע פעם אחת כי מיתה קלה היא למות בקרה: ובאישון לילה, גמר בלבו לשכב לישון על יצוע־שלג, ולהקיץ בבקר חפשי מכל פגעי החיים. ומקץ רגעים אחדים שכב באחת התעלות, ועיניו נטויות אל הכוכבים המצהירים מבין מפלשי עב. וכבר דמה להקשיב בקרב נפשו מצלת־פעמונים ממרחקים, קול שאון והמולה דקה העולים בלולים. וסביבותיו מנוחה שלמה, אין כל עקבות החיים; אז עברו על פניו בערב־רב, כל המוצאות אותו עד היום, זממו, מכאוב אביו… אש הקדחת נשקה בראשו; ויתפלש בשלג ולא יכול להשקיע האש. אז קם על רגליו, עיניו התרוצצו בחוריהן כעיני משגע, ויאמר לקום ולברוח מפני יצרו הרע. אך עד מהרה נחם ויקרא אל נפשו: – הוי, רך לבב! אין לך אמץ־לב למות" – ויקרע את בגדו ממול חזהו ויתנפל ארצה עוד הפעם ויעצום את עיניו ויישן. כמעט ישן רגעים אחדים והנה קול צעדים עולה באזניו; מבלי משים נשא ראשו, וירא איש קטן ורחב עומד לא רחוק ממנו, והאיש כונן עליו כלי־משחית ויקרא: – מי פה? חיש ענה, ואם אין – ירה תירה!

– בשם ה', אַל תּוֹר עלי! צעק אפרים ככל כחו. התמונה הקטנה נגשה אליו ותשמיע תרועת־צחוק. האיש היה מודענו היימאַן ליססע, אי שקטן ועגול, אשר עוה עתה את פניו השוחקים תמיד, ואת מטהו העב עוד כונן אל מול הנער, כציד המכון בקנה־רובה.

– האתה זה, אפרים? – קרא היימאַן בהקימו את הנער הנקפא – כמדומה לי שחפצת להתגנב בעולם הבא, כנוסע חרש. או האם עוד לא למדת בבית אביך להבדיל בין צמר לצמר, ושדה השלג נראה לך כאסם צמר צחר? ההנך רואה? זהו צמר המות, אבל איננו עובר לסוחר.

אחרי אשר שתה אפרים מבקבוק־יין שהושיט לו היימאַן, שב לאיתנו, וימצא די־אונים לשוב העירה עם היימאַן. ובלכתם ויספר לו כי תאוה אשר לא ידע שחרה הניסה אותו מחוץ לעיר, ומדי יספו לספר ציר את מחשבתו בדמות מלאך רע מוחשי, אשר אחז בו וישליכו על השלג, וכמעט שם מחנק לנפשו; ועד מהרה נהפך כל המקרה למעשה־שדים בפיו, והמעשה האמתי נתכסה בערפל. אמנם גלה אפרים בספורו כח־דמיון מציר ויוֹצר, אשר חסר מעט משיר, – אבל בּדיו לא היו בּדי הילדים, המעבירים על פניהם תמונות מאחרי הטבע ומאמינים באמת ובתמים בתמונות־דמיונם. פלפולי התלמוד יחד עם החקירה החפשית של מוֹרהו, שרשו מלבו את החפץ להשתעשע בנסתרות ובנפלאות, והספור אשר בדה עתה מלבו, היה אך פרי החשבון, ונועדה בכונה ברורה להאפיל על מזמת־לבו. – בזה הרגע, כאשר ידע אפרים בנפשו כי הוא דובר שקר בחשבון, חלק לבו ויאשם. בשעה זו נקרעה לשתים הפרכת אשר לפני קדש הקדשים של בן־אדם. אחדות הנפש הרכה ותומתה הובאו קרבן ל“עוֹלם”, – ממיתת הגוף נצל, אבל מיתה אחרת באה במקומה.

הוא לא יכול עוד להתנשא למדרגת אביו הצדיק, אשר על כל צרה שבאה עליו, השח ראשו בהכנעת־חסיד, ויאמר: גם זו לטובה! – ואולם הנסיון אשר נסה אפרים הפעם לשלוח יד בנפשו, היה לו לחרב פיפיות, אם תקום עליו צרה בימים הבאים: זו המחשבה להנקם מאויביו ולהחיש מפלט לו, אח"כ, בזרועות המות, גואלו היחיד. –

קשה לחקור את מהלך המחשבות הסבוכות, המביאות את הנפש הרכה לחשוב מזמות לאַבּד את עצמה. אבל ברור הדבר כי לאנשים רבים אך טוב הוא להיות תלואים בדעת אחרים ולא לעמוד ברשות עצמם. גם אפרים אשר הרבה לענוֹת נפשו בשאלות ובספקות, מצא נחת־רוח בצאתו מרשות עצמו, וההכרח לסור למשמעת אחרים היה לו לאֹשר גדול.

העלם אשר אמר לצאת מן העולם, נאלץ עתה – ללמוד לכתוב אשכנזית. –

היהודים אשר גרשו בחזקת היד מקחת חלק בתנועות חיי העמים, באו על ידי זה לידי פרישות והתבודדות שנהפכה ברבות הימים לקשיות ערף, והאדוקים שמו עליה עוד חוֹתם הדת. מי שהשתדל לדבר אשכנזית צחה, נחשב ל“חדש” ולאפיקורוס. הזשרגון היהודי, הוא לבדו היה המזון המותר לרוח בני ישראל, אך בו לבדו היו רשאים להביע מחשבותיהם ולקבל מחשבות אחרים; אבל התעוררות הרוח שבאה מבלי משים, התחברה, לאָשרה, עם צרכי המסחר, ויחדו פרצו את הגדר, עד כי גם משה דניאל ערב את לבו ללמד את בנו שׂפת־אשכנז כתקונה, מבלי אשר יסרוהו כליותיו, ומבלי אשר הביא בזה את שמו הטוב לידי סכנה. –

ה. מלמד הכתב.

האדון פעצהאָלד היה איש־ריב לכל האדם, יען חשד את כל איש כי מלאכת הכתב איננה נחשבת בעיניו כמלאכת־מחשבת, אלא כמלאכה פשוטה שנקנית בשמוּש מרובה. והאדון פעצהאָלד היה חרד מאד על כבודו, ככל האנשים העוסקים במשלח־יד כזה המרחף בין מלאכה וחכמה.

ובהקציעו עתה את פי הקולמס בכונה עצומה, פנה אל תלמידו החדש וידבר אליו כדברים האלה:

– מה הוא האדם בלי חכמת הכתב? בעל־חי חסר־נוֹצה, בכל מובנה ה“ערוֹם” של מלה זו! רק חכמת הכתב תעשהו לבעל־נוֹצה, ואז אך אז יפרוש כנפי רוחו. כל העולם הרוחני מתואר בקוים ובנקודות דקות, וברשמי האותיות צפונות צורות המושגים של תמונות המחשבות שאין להן סוף. הכתב הוא לראש לכל מלאכת־מחשבת, הוא הציור הפילוסופי, כי אותיות הכתב הם לא רק האמצעי הכי נכבד להשלמת האדם, כי אם גם להכיר בדיוק את תכונת נפשו; הכתב זה האדם, ולא לחנם נקראו אותיות הכתב בשם “כֿרקטר”, לאמר: אופֿי. נכון הנני לשפוט מתוך כתבוֹ של אדם, על תכונתו, על נטיות־לבו, על מקרי חייו, ועל מעמדו בעולם, ואף גם לדעת בבירור את תבנית גוו". – ובתקנו יפה את קולמסו הוסיף ויאמר:

– בנוגע לקורות חכמת הכתב, ידוע הוא כי גם המצרים והעברים, גם היונים והרומאים נתנו לה כבוד ויקר, ובימי קדם עמדו הכותבים בשורה אחת עם הכהנים והמלכים. אבל הכבוד היותר גדול נחלה מלאכת־מחשבת זו במקלטי הנזירים, בימי הבינים; אף כי מקצוע זה עוד לא נחקר כראוי, כי הכתב היה מסור אז בידי “חברה קדושה”. מה הם עפמינונדס היוני וקאַטאָ הרומי לעומת הקדושים שעסקו בחכמה זו? הנה למשל: הירונימוס מסקאַלאַ אשר כתב את התפלה “אבינו שבשמים”, יונית וליטנית, על חתיכת קלף קטנה כחצי האגורה; או למשל: הגבור הנערץ ברנרדוס דאַ סאַנטאַ פֿידע, אשר יסד את ממלכת האותיות הגוֹטיות; או למשל: הנזיר הנעלה – חבל על שנשכח שמו! – אשר הסתגף שני ירחים עד אשר עלתה בידו לציר או U בדמות יונה. – אמנם מעת המצאת הדפוס פנה זיוה פנה הודה של חכמת הכתב, אבל זכרה הקדוש לא יסוף עד עולם. כל ימי השמים על הארץ לא יאמר איש: כך נדפס בספרי הקדש, כי אם: כך כתוב. בנוגע לממציאי חכמת הכתב, אל נא תשאל היום מפי דבר, כי מדי דברי בענין זה, ישתער לבי עלי בזכרי את העול אשר יעשה לסינים שעד היום עוד לא זכו להחשב לממציאי הכתב, אף כי באמת הם הראשונים. לכן אחדל מזאת, פן יבלבלני חרוני ולא תמצא ידי למשוך קוים עקומים וישרים כדבעי. – ועתה קח מידי את שלשת הקולמסים האלה שנעשו על צד היותר טוב.

כה כלה האדון פעצהאָלד את מנאָמוֹ הארוך, ויחדד את הקולמסים על צפרנו המלאה צלקות, וירטיבם בשפתיו, ואחרי כן שאף מלא האצבע טבק אל נחיריו. ואפרים ישב לפניו אל השלחן, וניר לבן לפניו, ובלי חמדה ובלי קשב גדול שמע את הדברים. עתה חשב כי נטל עליו לעשות, כמשפטו עם הפולני: לענות דברים אחדים, למען יוכח המורה כי הקשיב לדרשתו.

– בספר שמות נאמר, כי הלוחות היו כתובים באצבע אלהים – אמר אפרים; אך הוא שכח כי מורהו חרש הוא, וכי על כן גדלה אהבתו בכפלים אל המלים הכתובות.

עתה היה עליו ללמוד כיצד מניחים את הזרוע הימנית על השלחן, כיצד מניעים את היד על נקלה, וכיצד אוחזים את הקולמס בשלש האצבעות. הקוים הראשונים לא עלו יפה, והמורה הקפדן משך את גבות עיניו, גם גלה אָזנו למוסר על חסר־כשרונו וכבד־ידיו.

– אתם היהודים הנכם הגרועים שבכל הכותבים, וזאת לכם יען אשר הסכנתם לכתוב את הכתב העברי אשר לא יצלח למאומה, מימין לשמאל; הנכם תמיד בעולם הפוך. ידכם הימנית כותבת אל השמאלית, לבל יודע מאומה ליושב אצלכם, בלתי אם ל“אנשי שלומנו”. כל זמן שלא יאסרו עליכם את הכתיבה העברית, בעונש לקצוֹת יד־ימינכם – לא תצלחו למאומה. סדר וחוֹק זרו לרוחכם, כי בשפתכם הצוענית עומדות האותיות כמו בבית־תפלתכם: האחד פושט את רגליו, השני מפהק, השלישי שוכב על חברו, והרביעי עומד על ראשו. אבל לא כן הדבר בכתב האשכנזי, פה יאָמר: פקח עין! האותיות עומדות בשורה ובסדר, אין פוצה פה ומצפצף, כאנשי הצבא במערכה.

אך לאט לאט הצליח לאפרים להפיק רצון ממורהו. ביום אחד הביא לו כתבו באותיות רומיות למבחן; המורה לטש עיניו למראה הכתב, וישאל קשה: – מי כתב זאת? –

– סלח לי, אנכי הכותב, טוב מזה לא אוכל –

המורה הסב פניו מנגדו, ובתנועות משונות חקה באויר את אותיות הכתב, ויקרא: – לא יאומן כי יסופר! אלה האותיות הנטויות כקשת, זאת השליבה הנפלאה, זה העגול, זאת המלאת, כל קו וקו היוצאים מן הקולמס מלאים חן והדר, כמינרבה שהתפרצה מראשו של יופיטר, וכווענוס שעלתה מן הקצף! ועל כלם זאת המנוחה וזֹאת הבטחה הסינית! כזאת לא עלתה בידי גם בשעות היותר מאֻשרות בחיי! – אוי לי אֻמּלל! – קרה ביגון, ויאחוז בגבות עיניו – קללת אלהים רובצת עלי, עצמי ובשרי מתקומם לי; אבל ענש תענש" – וישתער כסופה מן החדר, קול נהי נשמע מרחוק, והקול הולך וקרב, והמורה שב וימשוך אחריו נערה בוכיה, והנערה טובת תֹּאר, ובסנוֹרה היא מסתרת פניה ומוחה דמעותיה.

– פה תשבי, ראָזאַ! – אמר המורה – כתוֹב לה את האלפא־ביתא, אדוני קוּה, פה תשב ותלמוד ממך לכתוב. בושי והכלמי בתי, בשבוע הבא תמלאינה לך ארבע עשרה שנה והנך כותבת אותיות הזוחלות זו על זו כעדת נמלים! ראי, האדון הזה לומד אצלי אך זה כששה חדשים, וזה כתב ידו! חי נפשי, פניו לא יחורו גם בעמדו עם המזכיר של הקיסרית מרים טהערעזיא! – ובכן החלי מראש את הא"ב! –

עתה הורם אפרים למעלת “מחוקק”, כי נטל עליו ל“כתוב לדוגמא” לפני חברתו החדשה. לפעמים נשא את עיניו מדי כתבו ויתבונן אל ראָזאַ, אשר סמכה סנטרה על ידה, ומלאה מרי הביטה לארץ, שפתי פיה הקטן אָטמה בכעס, בלחייה המלאות נשקה אש, ובעפעפיה רעדה דמעה. מאד רע המעשה על אפרים, כי בחר בו האב להיות למטה זעם לבתו, “מה נעמו לאזנה דברי התנחומים וההתנצלות שהיה יכול לצרף באותיות הללו, אשר הוא מציב עתה על הגליון, בלי הרגשה ומבלי להגיד מאומה” – כה חשב בלבו, וישא את עיניו ויפגוש מבטו במבט ראָזאַ הצופיה אליו בתוגה ובתלונה. ויחשוב מחשבות מה להגיד לה, כי אֹזן המורה כבדה משמוע, אך כל הדברים שעלו במחשבתו היו יבשים ורפים מאד בעיניו, ויחרש עד אשר כלה לכתוב את האות האחרונה מן הא"ב. אז הושיט לה את הניר ויאמר:

– אנא כתבי, עשי זאת למעני –.

ותצחק ראָזאַ.

ואולם שני ימים אחרי כן היה מאֻשר יותר, כי אז צוה לכתוב לה “דוגמא” במלים מצורפות. האדון פעצהאָלד נתן לו ספר שירים לכתוב מתוכו שורות אחדות. אפרים פתח את הספר, ויחשוב לו לסימן טוב כאשר פגשו עיניו בחרוזים האלה אשר העתיק מיד בכתב יפה:

פְּנִינִים סְפוּנוֹת בִּקְלִיפּוֹת קָשׁוֹת,

שׁוֹשַׁנִּים יִמָּצְאוּ בֵּין חוֹחיִם; –

בְּלִי עוֹקֶץ הַדְּבוֹרוֹת – דְּבַשׁ אָיִן;

וְהֶחָפֵץ לָבֹא לְאֶרֶץ כְּנַעַן

יַעֲבוֹד רִאשוֹנָה אֵת מִצְרַיִם,

יַעֲבוֹר יָם וּמִדְבַּר עֲרָבָה. –

וימסור את הכתב ואת הספר לראָזאַ, ויאמר לה: – מאד חפצתי לכתוב גם את החרוז הסמוך, אך לא מצאתי עוז בלבי; אנא קראי אותו –. וראָזאַ שמעה בקולו ותקרא והיא מתבוששת:

עַתָּה אָחוֹק עַל לוּחַ לִבִּי

אֵת מְשַׁל הַקַּדְמוֹנִי הַנֶאֱמָן:

לַפִּיד אֵשׁ וִיסוּרִים שֶׁל אַהֲבָה

צְרִיכִים שְׁמִירָה מְעוּלָה בְמִסְתָּרִים.

ראָזאַ סגרה את הספר בדממה ובבשת־הפנים.

האדון פעצהאָלד יצא עתה מן החדר; ואפרים לא ידע איך היה הדבר, אך כרגע חבק את ראָזאַ בזרועותיו, ושפתותיו דבקו בשפתותיה. אבל עד מהרה בא שטן שחור ויהפוך את תענוג־ילדותם לחרדה. קול נפילה שמעה אָזנם, והנה קסת־הסופרים שוכב שבור על הארץ “וזרועות השטף השחורות” התפתלו לרגליהם. עודם עומדים אובדי־עצות ומביטים זה לזו בתמהון־לבב, והנה הופיע הנוֹקם.

– מי עשה זאת? – שאל האדון פעצהאָלד, ויאחוז בגבות־עיני בתו היפות; בוכה ורועד השיב אפרים אחור את זרוע האב, ויצעק בכל כחו: – בשם ה'! היא נקיה; את עיני תנקר כי אני האשם! –

מה מתוק הרעיון ללבו, לסבול מכאובים בגלל ראָזאַ! בנשאו עיניו אליה חכה במנוחה גם לקראת המות, אבל האדון פעצהאָלד מנע ממנו תענוג “מסירת נפש”, ומבלי “לסבול” מאומה שולח הביתה.

באחד הימים השליכה ראָזאַ פסת־ניר על כתביו, אשר כתבה עליה רק את שמה, ומתחתיו – שם אפרים. אבל האם לא די בזה? הן במלים המעטות האלה צפונה התגלות סוד נעים, אשר בבשת־עלומיה עוד התאמצה לכסוֹתו. שעות על שעות ישב עתה אפרים בדד בחדרו, וישפוך על הגליון את כל השמחה וכל היגון אשר בלבו הסוער. אבל לא בשירים השתפכה אהבתו; כי מאַין יקח לו את המלים הראויות, ואיך יחברן? הן עתה עוד לא למד בלתי אם לרשום אותיות יפות. ובכן ישב ויכתוב פעמים אין מספר את שם ראָזאַ: באותיות גוטיות, רומיות, וגם בכתב־עברי, בכל מיני צעצועים ובכל מיני מסגרות, ומה מאֻשר היה! האותיות היותר יפות אשר באלפא־ביתא חוברו יחד לתת שם ליפה בבנות!

אוהבים אחרים מקדישים לשם אהובתם שירים וזמירות, או תמונות מצוירות אשר תפארת השכלול תכתירן, או נצחונותם במלחמות שנלחמו לכבודן; אבל אפרים יכול להתהלל בצדק, כי מעולם לא יִנתן תפארת לשם עלמה, כאשר פאר הוא את שם אהובתו ראָזא.

גם על קירות חדרו, גם על החול אשר בגן, גם על דף השלחן חקק אפרים את אותיות השם הקדוש הזה. ואמנם משכבר הימים, מעת אשר החל ללמוד את “חכמת הכתב”, רכש לו מנהג מגונה לחרות בצפרניו על לחות השלחנות, את האותיות החביבות עליו יותר. ואולם עתה מהר בכל פעם למחות את הכתב לבל ימשוך עליו חשד.

פעם אחת ביום השבת אחרי הצהרים, עמד שקוע במחשבותיו על ידי החלון. ומבלי הדעת נשף בשמשיות החלון ויכתוב פעמים אין מספר את השם ראָזאַ. ופתאֹם והנה יד אֹחזת בערפו.

– הוי, בליעל, מה עשית! – קרא אביו בחמה – הטרם תדע כי שבת היום ואסור לכתוב?

אפרים מהר למחות את הכתוב, לבל יודע השם לאביו; אף כי במחיקה זו חלל שבת עוד הפעם, – ויוכיח לאביו כי על פי דין מותר לכתוב בשבת כתב שאינו של קימא. ואולם המקרה קטן־הערך הזה העיר בלבו רעיוני־עצב בהוכחו מה רחב הפרץ בינו ובין ראָזאַ. גם לב משה דניאל מלא יגון ביום ההוא, אבל מפני סבות אחרות.

כמעט למד אפרים בעצמו לקרֹא ולכתוב אשכנזית, ויהי התלמיד למלמד. פֿיילכֿען הפצירה בו להורות גם לה את “רובי חכמתו”, ובלילה בעת אשר כל אנשי הבית נמו שנתם, ישבה העלמה, בת שבע עשרה שנה, אל יד אחיה, ותלמוד ממנו את האותיות אשר בהן ירשמו בני עולם את מחשבותיהם ואת מקרי חייהם. השפתים האלה, שכבר התבשלו לנשיקת־דודים, עמלו בכבדות לקרא את הברות הא“ב; חזון לעססינג “היהודים” אשר קנה אפרים ברשיון אביו, היה לה לספר־מקרא ללמוד מתוכו את הא”ב האשכנזי. ופֿיילכֿען למדה במהירות נפלאה לקרֹא ולכתוב אשכנזית. אך ככל אשר הוסיפה לחדור אל “גן החכמה” הנכסף, כן גדלו צרות נפשה. כל העוני, כל התהפוכות וכל הגסות אשר ראתה, נחשבו בעיניה כסמני־יהדות; וכל החפשי הטבעי, השמחה והרוך, אשר קראה בספרים או אשר שערה בנפשה, היו לה לסמני־הנוצריות. במר נפשה קנאה בנוצרית העניה שבעניוֹת, וכאשר שפכה לבה לפני אפרים, מלא פיו תוכחות, – אולי יען אשר ידע גם הוא מכאֹבים כאלה… ועתה, ביום שבת קדש, מצא משה דניאל את בתו יושבת אל ספר אשכנזי, ולחייה רוחצות בדמעות; אך חרף כל האיומים אשר אִים אותה אביה, לא גלתה לו יד מי במעל הזה, ותבטיח כי היא למדה מעצמה את האפיקורסות הזו. – לכן התעצב משה דניאל אל לבו ביום הזה.

גורל פֿיילכֿען והעתים אשר עברו עליה אחרי כן השתלשלו מן הסבה הנקיה – כי ידעה לכתוב ולקרֹא אשכנזית.

ו. ספרי־מסחר הכפולים ויוסף במצרים.

אפרים היה ל“כוֹתב” משוכלל, וכל הקהלה בברסלוי העידה עליו כי הוא “מבין” יפה בשפת אשכנז, ובתהלה זו כללו יהודי אשכנז בימים ההם את הידיעה בכל החכמות ובכל הלשונות שבעולם. פרק הזמן אשר בו נכנס אפרים לעולם המסחר, מצוין ע"י המהפכה הגדולה אשר התחוללה אז בסדר הנהגת החשבונות. הצרפתי דעלאַפאָרט יסד את עולם חשבונות המסחר על מכונות חזקים, ויעש את הנהגת החשבונות ועריכת הספרים לשטה משוכללת, וירימה למעלת “חכמה”. והאדון פעצהאָלד דבק בכל נפשו “בחכמה” החדשה הזאת, וישתדל להפיצה ברבים, והוא למד אותה גם לאפרים.

ראָזאַ העלובה כבר נשכחה מלב, כי שלחה אביה לדודתה הזקנה, בעיר אחרת. היא עזבה את אפרים בלי ברכת הפּרידה, וגם מבלי להגיד לו מאומה על אֹדות נסיעתה. והעלם אשר כבר נכנס לעולם המעשה שמח בלבו על הנסבה (ווענדוּנג) הטובה הזאת, כי נחלצה מצרה נפשו, ויתאמץ להבט על “אהבתו” הראשונה כמו על מעשה ילדות שעשה בלי חשבון. – והחוב הראשון אשר נשה בו לבו, לא בא לידי גוביינא…

אמנם יש אשר תקף אותו רגש מבהיל, רגש “ריקניות הלב”, ויהי בעיניו כעני ועזוב; אבל אפרים עמד אז בפרק הגדוּל, המוסיף כח והמוסיף דעת, ובפרק הזה יש די־אונים בספר חדש או במדע חדש, להעלות את הנפש לספירות אחרות, ולהשכיחה כרגע את כל מקרי החיים, ששונם ויגונם. החכמים העוסקים תמיד אך במקצע חכמתם, עומדים כל ימי חייהם על מדרגת בר בי רב כזו, ויען כי כל חייהם אך למוד הם ולא מעשה, לכן כתנוקות הם בפני החיים, שלוים בקרת־רוחם, או כמו שקוראים להם הבריות: אנשים מאֻשרים. –

מלשונות נכריות לא ידע אפרים עד עתה בלתי אם את שתי המלות הנכבדות Debet, Credit. אך כמעט עלתה בידו להביע את מחשבותיו על הגליון, בשפה האשכנזית, בלי דחק גדול – ויחל ללמוד גם שפת צרפת. כי אך ידיעה ברורה בשפת צרפת הושיבה את האדם במקום גדולים, כי ה“רוח” הובא מצרפת בימים ההם.

בולמוס הלמוד תקף עתה את אפרים בכל עז, כמשפט הלומדים־מעצמם, אשר לא ידעו סדר ומדה. בשנים אחדות למד צרפתית, אנגלית ואיטלקית, וגם ספר לטיני ידע לקרא בדחק. ידיעת הלשונות חשפה לעיניו את אוצר החכמה והמחשבת אשר חדשו אנשי הרוח בעתים שעברו. את גבורי ימי קדם אמנם למד לדעת אך מתוך ספרי צרפת, מדוֹר לוּדוויג הארבעה עשר, אשר שמו מסוה על פני המקרים ויאסרו את היונים הטבעיים במוסרות מנהגי הצרפתים. אבל אפרים לא שם לב לזיוף הזה, הוא ראה רק זאת כי העולם העתיק מלא חיים רעננים ועליזים, והעולם ההוא רחוק מאד מעולמו, רחוק מאד מעבדות־הדת אשר בה רק המתים קרואים חיים; הוא ראה כי העולם ההוא מרום ונשגב מעולמו המלא אך רדיפת ריוח, חשבונות ומספרים, מדות ומשקלים; – והרעיון הזה דכא את נפשו, וכל מה שראו עיניו היה לו לבוז ולזועה, וגם בית אביו ומנהגיו זרו לרוחו.

ובעמדו עתה על מדרגה יתר גבוהה, התאונן בחמת רוחו כי עלה עליו הגורל להולד יהודי. הוא חשב בלבו כי החיים הנעימים והמאירים ההם, כמו שהם כתובים בספרים עוד לא עברו מן העולם, ונתנו לנחלה אך לגויי הארצות; חיי האכרים היו בעיניו כשירי־רוֹעים העתיקים, המלאים שירה וזמרה בחריש ובקציר, ומתחת לגגי התבן ינוה אך שלום ושמחה; בכל שר גדוד וגם בכל איש־צבא ראה אך פני הגבורים עפמינונדס וצעזאר.

אמנם דמיונות כוזבים כאלה לא יכלו להחזיק מעמד בלבו, כי די היה לו לשאת עיניו על חנות אביו, וראה כי האכרים המוכרים שם את צמרם, אינם כלל טהרי־לב ותמימי־דרך, כחלומותיו אשר חלם עליהם; די לו להתבונן אל שרי הצבא הבאים אל אביו על עסקי “הלואות” ונוֹכח כי לא נפש צעזאר תנוח בגויות הללו.

– נחוץ לשים פדות בין משאות הנפש ובין המציאות; מה שהיה בימים הראשונים – אָין, אבל בדור יבא אולי ישובו הימים ההם – כן דבר אפרים לנפשו, והאמת העצובה הזאת השיבה נפשו למנוחתה.

ויעבוד אפרים כל היום בבית־מסחר אביו, וישב אל הפנקסאות וירשום עליהם את כל חליפות העסקים, ויחשוב חשבונות, ויכתוב מכתבים לסוחרים הקרובים והרחוקים. ובלילה ישב בחדרו ויקרא בספרי המליצים והמשוררים אשר מעולם, ויבקיע אליו את אוצרות הרוח אשר אָצרו אנשי השם בכל העתים ובכל המדינות. והחיים הכפולים האלה ישרו בעיניו מאד, ויהי מאֻשר.

חבה יתרה הראה אפרים לשירי־הרועים. כי יען אשר המחזות העוברים בשירים ההם, רחוקים מאד מחזות החיים הסובבים אותו, על כן התענג עליהם באין מפריע. כל העמים, אשר מפעלות אלהים נודעו להם אך מתוך ספרים קדושים, רחקו מאד מחיי הטבע החפשים. ביחוד היהודים, אשר חייהם בארצות המערב דמו לצמח המלבלב מתחת למשואות, – הם לא ידעו כלל את חיי הטבע הרעננים והעליזים, כי על כן מלאו משנה קסם, בעברם על פני אפרים בדמיונו המתפעל. חליפות עתותי השנה, הברקים והרעמים וכל מחזות הטבע, אשר לא יתפשו מעולם את לב היהודי הטרוד במסחרו, היו לאפרים לענין הכי נכבד בחיים.

פעם אחת ישב בחנות אביו על קופת צמר, ובידו רשימת־הסחורה, לבחון ולבדוק לפיה את כמות הצמר ואיכותה; ותקצר נפשו בעסק הממושך והמלאֶה הזה, ויקרא לו לעזרה את דמיונו הכביר. ועד מהרה נוספו על הצמר המפוזר והמפורד, גם גופות הכבשים והרחלים, והם מפזזים ומרקדים בירק דשא, ואפרים היה לרועה שאנן, הוא הולך בחליל ומעיר הד הרים; והנה גם רעיתו הנעימה, זו ראָזאַ, ובידה דבש וחלב־עזים, ונשיקות פיה מתוקות מדבש ודברי פיה ערבים מחלב־עזים.

– השם ירחם! הנה הנער שוכם נרדם! צר לי מאד כי לא עשיתיך לרב, כי בעסקי מסחר לא תדע בין ימין לשמאל – כה דבר משה דניאל בהעירו את בנו. ואפרים העביר תנומה מעיניו ויבט בתמהון על סביבותיו, ויקשב במבוכה לתוכחת אביו הרכה.

– כמעט אָסוֹב פעמים את המפתח בדלת החנות, ונהפכתי לאיש אחר – כה התפאר עוד אתמול לפני גיסתו, בהוכיחו לה כי עלתה בידו להבדיל בין חייו הגשמיים ובין חייו הרוחניים⁹, – ופתאֹם נכזב הפתגם הגאה הזה, וכל חכמתו המעשית התבלעה.

טייבכֿען, או כאשר קראה לעצמה: טהעאָדאָלינדה, היתה בעלת־סודו היחידה של אפרים; הוא חשבה כאחות לו, ויגל לפניה את כל מסתרי לבו. ובהיות נפשו מלאה תמיד, ובהשתוקקו לשפכה בחיק אחר, דמה בלבו כי גיסתו יודעת נפשו עד מאד ותמימת דעים היא עמו, יען אשר היא שומעת את דבריו באֹזן קשבת, ויען אשר היא עוֹנה אותו לפעמים דברים אחדים, אשר באמת אינם אלא משנה הדברים שדבר באזנה לפני רגעים אחדים. כן משפט הנפשות המלאות, בימי העלומים, הבוטחות בכל איש שפתח אזנו ל“סודותיהן”, בפעם הראשונה; אבל עד מהרה יבוא הנסיון המר להכזיב מבטח־תם זה. – אפרים ספר לגיסתו כל מה שקרא בספרים, וכל מה שחש והרגיש – תיכף אחרי ההתפעלות הראשונה; ובהוציאו כל רוחו לפניה, או אז נודע לו היטב כל רחשי לבו וכל מה שמתרגש בקרב נפשו פנימה, ובגלל זה חשב כי אך היא הועילה לו לדעת את נפשו. כי על כן משנה־שבר נשבר בהוכחו לדעת כי באמת לא תבין את רוחו כל עיקר.

פעם אחת דבר אליה בהתלהבות עצומה על אֹדות היפי הנשגב אשר בחזון ראַסין איפֿיגיניא, ואיך מלאה כל נפשו מן העצבון האיוֹם אשר בחזות־קשה זו.

– אמנם כן, ספר פה הוא, וגם נפשי השתעשעה בו מאד – ענתה גיסתו, ותצחק מטוב לב; והיא חשבה כי בהערה זו הוציאה משפט חרוץ, שכולו מתאים עם דעות גיסה המלומד. אבל הוא רגז פתאֹם תחתיו, בחושו כי ימים רבים בזבז הון גדול, רגשי־יקר של עלומיו הטהורים, לנפש שאינה הגונה; ותחת הכבוד אשר רחש לה עד כה, בז לה עתה כמעט. – ובאמת מה נורא הדבר! זה הספר אשר קרא בלב נרעש ובעינים דולפות מתוגה, כל העצבון האכזרי אשר בסתבכות המאורעות האיומות, כמו שתארו המשורר ברוח קשה ובלי־חנוֹת, – כל אלה היו לגיסתו אך למשחק־קל ולשעשועים בעלמא! – רוחו קרה לה מיום ליום; אבל היא, מבלי דעת סבת קרירותו, רדפה אחרי העלם היפה, בעינים דולקות ובשפתי חלקות, ביתר עז.

טייבּכֿען או טהעאדאלינדה, נמשכה במקרה, בימי ילדותה, אל מעגלות ההשכלה, אשר לא עדה עליהן איש יהודי בימים ההם. ובהיותה מטבע נפש חוּשית, לא אכלה מפרי השכלה בלתי אם את הקליפה; היא קראה בספרים, ותתבל את שיחותיה במבטאים צרפתים, כמו שחקתה גם במלבושיה את מנהגי הנוצריות, ותעבירן עוד בצבעי רקמתים ובמכלוליה הרבים. היא לא אהבה מעולם, ואף לא את בעלה, רק היתה לו לאשה, והוא הוקירה ויאהבנה בכל לבו. הוא שמע ברצון כאשר אמרו הבריות: הוא איננו שוֹה לאשה יפה ומשכלת כזו. “ובכל זאת לי היא” ענו אז פניו השמחים, ואז עשה את לחייה הרכות, בכל עז, עד כי לפעמים קראה לו באמת ובתמים “איש מגונה”. – ותחת אשר כל בית־יהודי היה פתוח לרוחה, וכל אחד מן הקהלה נכנס ויצא באין מפריע, הנהיגה טהעאדאלינדה מנהג חדש, כי אסור לכנוס לביתה בלי הודעה מראש; רבים מאנה לקבל, ואחרים נמנעו לבֹא, מרצון עצמם.

חיים התגאה לא מעט על “חשיבות” זו שנאצלה על ביתו, אך בני הקהלה לעגו לטהעאדאלינדה ולמנהגיה החדשים. וראש הלצים, היימאַן ליססע, אמר עליה: “כל השכלתה נכללת בזאת, כי היא משתמשת בצמיד לנזם על אפה”. הפתגם הזה התפשט עד מהרה בכל הקהלה, כי העוקץ אשר בו היה מכוון יפה לאשר לה יעדו; וכל היוצא מפי לץ הקהלה אין להשיב. עוד הרבה מנהגי ישראל בטלה טהעאדאלינדה, ובעלה הנכנע לא התקומם לנגדה: היא יצאה מביתה בלי סגור, וגם לבהכ"נ הלכה כן; ועל קירות ביתה היו תלויות תמונות מצוירות, למרות האִסור “לא תעשה לך כל תמונה”. משה דניאל הניע ראשו בדאגה על המנהגים החדשים האלה, אבל לא חפץ להפריע את השלום בבית בנו הבכור – ויחרש.

בחדר הקטן המלא ציורים פתוחי־נחשת, ישב תמיד אפרים ויספר באזני גיסתו את כל תענוגות־רוחו; עיני השומעת אָזרו זקים, ואפרים שמח על אותות־קשב האלה. וטעאדאלינדה התנהגה עם גיסה הצעיר, בכל מנהגי־ידידות המותרים לקרובים: היא הוכיחתו על מלבושו המשלח והעזוב, העבירה בידה את קווצותיו מעל מצחו, השליבה בחן את ענק צוארו, אף אָחזה בסנטרו ותלמדהו ללכת קוממיות. ואפרים עמד אז לפניה בקרת־רוח ובלי נוע, כמו אָנוס הוא לשאת ולסבול כל המעשים האלה, והיא כוננה עליו את עיניה הקודחות, או יש אשר השפילה עפעפיה לארץ בתוגת־נפש, ותט ראשה. העלם הזה היה הראשון אשר פקח עיניה על ממשלת השירה הגדולה והמפיקה נגה, על ידו יכלה להכנס לחיים אחרים, לחיים מלאים מאוים ותקוות יתר רמוֹת. – ופעם אחת כאשר ישב אפרים לפניה, אחזה ברקוֹתיו, כמו אמרה להביא סדרים במחלפות ראשו הפרועות, ובגבור חושיה עליה נשקה לו על המצח. העלם התחלחל, מצחו אָדם, ועיניו השפיל לארץ; היא הרימה את ראשו, ופתאֹם פגשו עיניו בתמונה התלויה נכחו על הקיר; ואף אמנם הסכילה טעאדאלינדה לעשות, בתלותה את התמונה בחדר אשר לא יכירנה מקומה – כי על התמונה היה מצויר “מעשה יוסף וזליכה”. כרגע התעוררו בלב הנער רגשי תמתו, ובבשת עלומים כסה את עיניו בשתי ידיו, ויתפרץ מידי האשה, ויצא מן החדר.

ואולם טעאָדאָלינדה ידעה להשיב כבראשונה את תומת הליכותיה עם גיסה; היא ידעה לפתותו להאמין כי לא הבין את לבה הטהור, ותחביר עליו באמתלאות ובדמיונות. ואפרים הפיס דעתו בהיותו לה עתה למדריך ולמנהל, ורק פעם אחת העלה את זכר המקרה ההוא, באמרו לה כי הוא “יוסף פותר חלומותיה”.

* * *

ז. יציאת מצרים.

– לשנה הבאה בירושלים! ־־כן קרא משה דניאל בקומו מעל ה“הסיבה”, ובהרימו את כוסו המלאה, כמו שותה הוא לכבוד רוח־אלהים הנעלם מן העין. ואפרים הביט בדממה ובמחשבות לבב אל הפּתוּחים המשולבים אשר על פני כוסו.

ליל “הסדר” הראשון. מאז הערב ישב, או יותר נכון שכב משה דניאל, על הכרים המכוסים ביריעות יקרות, לפני השלחן המלא כל טוב, ובקול מזמר הרבה לספר ביציאת מצרים. הסדר ערוך כהלכה לכל פרטיו ודקדוקיו, ומשה דניאל התאמץ לקים את מצות חז"ל “לראות את עצמו כאלו יצא ממצרים”.

בליל פסח, כל ראש בית־אב – מלך הוא, מלך כמנהג ארצות הקדם, וכן היה גם משה דניאל. הוא לא ירד ממרבדיו לנטילת ידים, אגן הכסף הובא אליו, וכמעט שקם ממושב־גאותו. ואולם לבל תזוח עליו דעתו, לבש בגדי־מתים רחבי השולים; הפכים כאלה נמצאים למדי במנהגי ישראל. ערוך ללכת תכף ומיד אחרי המשיח הגואל, ישב משה דניאל, כאבותינו במצרים, מתניו חגורים, נעליו ברגליו ומקלו בידו. מחזה מחריד־לב היה, בהוציאו את ידו הצנומה עם גידיה המשרגים מתחת לכנפות תכריכיו, לקחת את הכוס; אך איש מן המסובים לא שם לב לזה. מלבד אפרים ושלשת אחיו ואחותו, ישבו אל השלחן שני יהודים פולנים בבגדי משי שחורים וארוכים, ובעלי פאות ארוכות ומסלסלות, וגם שנויצרלע מודענו עם אשתו ושני בניו, וגם מקום השפחה לא נפקד. השפחה ספרה בשעת הסעודה, כי כבר בליל אתמול אבד נער נוצרי ממשפחה עשירה, ועקבותיו לא נודעו; בלילה אחרי אשר סוגרו שערי החומה יצא מן הבית, ומאז לא ידע איש מקומו.

– יהי שם ה' מברך – אמר משה דניאל – לוּ קרה מקרה כזה בדורות שלפנינו כי אז המיט רעה נוראה על אלפי יהודים. אבל עתה, תהלה לאל, הוקל על גלותנו.

– עוֹל הוא עוֹל, אם קשה הוא או קל – ענה אפרים – אנכי לא אוכל לאמר “מהולל שם ה'” אם על כל מדרך כף רגל ישימו כבלים על ידינו ועל רגלינו –

– ואם לא תשים מחסום לפיך, אכביד עליך עולך עוד במכת לחי! על מה אנחנו בגלות, ולמה אנחנו מחכים לביאת המשיח, אם לחצו ויענו אותנו?! אל יחשוב לי ה' עון, אבל הנער הזה משבית שמחת חגי –

ברגע זה בא המשרת הנוצרי, ויפסק את הדברים הקשים של משה דניאל ואת השתדלות הפולנים לשכך חמתו.

– הנה הובא שק מלא צמר ויושם במסדרון – הודיע המשרת – והעגלון אמר כי יחשב עם האדון אחרי ימי החג.

– לוּ יכלתי לשים מחנק לצוארך בשק צמר זה! – קרא משה דניאל בקפצו ממושבו וירם את אגרופו למול המשרת – האם לא צויתיך מאה פעמים ואחת לבל תקבל בימי שבת ומועד, כל דבר השייך למסחר?! כמו לוּ התפרצו כל שדי־שחת אל ביתי להפכו ממעלה למטה! הן גם הסמבטיון ינוח בימי שבת ומועד, ואנכי לא אדע מנוחה; ובני, ביחוד בני הצעיר, האדון האשכנזי –

– אבל אבי היקר, הנך היום סר וזעף עד מאד – אמרה פ­ֿיילכֿען, ותחפוץ להתיק את כוס היין מלפני אביה להרגיע רוחו מעט.

– אמנם כן, לא ידעתי נפשי, הנני נוח לכעוס בלילה הזה שלא כדת; אין זאת כי היין גורם – אמר משה דניאל, וישב על מקומו במנוחה.

שתי הכוסות הראשונות כבר נשתו כהלכה, ועתה אחרי ברכת המזון נמלאו הכוסות מחדש, וכל המסובים קמו ממושבם.

– לשנה הבאה בירושלים! – כן קרא משה דניאל בקומו ממרבדיו, וישא את כוסו המלאה, כמו שותה הוא לכבוד רוח־אלהים הנעלם מן העין.

משה דניאל החריש אחרי הקריאה הזאת, ויקשב רב קשב אולי ישמע עתה קול שופר משיח, אשר לקולו תגל הארץ ברעדה, ככלה הרועדת בגילה לקראת החתן ההולך וקרב אליה בתופים ובמחולות; אולי ישמע עתה את הקול המקבץ את גליות ישראל מארבע כנפות הארץ. וידמו כל המסובים ויעצרו בעד נשמת־אפם, רק מבית “ההקדש” העומד מנגד נשמעו מצהלות המזמרים והמשוחחים. – ופתאֹם והנה קול מושך בקרן – ועל שפתי אפרים רחף צחוק מר, זה קרן השומרים הסובבים בעיר.

משה דניאל סמך את ידו על גבות־עיניו ויט פניו על הכוס המלאה, להביט אל תמונתו, והפנים אשר נשקפו אליו מתוך הכוס לא היו פני מת; זאת היתה לו לאות נאמן כי ישלים שנתו, ועוד יוכל לחכות לביאת המשיח גם לשנה הבאה. וכבר אמר לשבת בלב־מנוחה ולשתות את הכוס האחרונה, ופתאֹם והנה קול נפץ שמשיות נשמע מן “ההקדש”, וקול שאון והמולה ברחוב, וצוחה ויללה בבתים. “מות ליהודים! נשקה אותם את דם נפשותם! ימות משה דניאל, כי שחט הנער פֿריץ פּאָש!” ומטר אבנים נתּך על דלתות החלונות בחדר אשר ישבה המשפחה השלוה; כל המסובים התחלחלו ויאמרו להחיש מפלט למו מפני הרעה אשר נגד פניהם. גם ידי משה רפו מפחד ועיניו כמו קמו בחוריהן, אך כרגע התעודד וישק את ההגדה הפתוחה, עיניו רבו ברקים, ועל מצחו הרם כמו נשפך אור יקרות.

– השקטו! – אמר ויתחזק במרירות – ה' הטוב בעיניו יעשה; אם חפץ ה' כי נמות, הנה נמותה כיהודים כשרים, ונשא נפשנו אל ה‘! הללויה הללו אל בקדשו – – וכנביא אשר תמונת אלהים יביט, עמד משה דניאל בתכריכיו הלבנים, ידיו פרושות אל ה’, והוא מזמר את התהלה הרוממה. חרדת קדש לבשה את כל המסובים, ומבלי משים ענו את התהלה אחריו; וגם שנויצרלע אשר בקום השאון נחבא תחת השלחן עם כף הכסף אשר בידו, יצא בלאט ממחבואו וכמו בעל כרחו נלוה גם הוא אל מקהלת המזמרים.

דלת הבית נשברה, ורגשת המון־רב עלתה מן המדרגות; עתה נפתחה דלת החדר, ומשה דניאל לא חדל לשיר את מזמורו. ולמראה התכונה הקדושה אשר בבית עמדו בני הבליעל כנדהמים על המפתן, ולא ערבו את לבם להרים פעם. אבל רק רגעים אחדים נחתו הנפשות הגסות מפני גאון הקדושה.

– כמדומה לי שהיהודי הנבזה הזה לובש על בשרו המצרע בגדי כהונה שגנב מבית תפלתנו – אמר אחד הנדחפים וימשוך את אֹזן חברו בחזקה, עד אשר הרים הלז קול צעקה; אז קם קול צחוק פרוע, וחרדת הקדש חלפה כליל.

– הביטו וראו – אמר ראש הגדוד בהבקיעו אל תוך הבית – הנה כוס ביד כל אחד, ופה על השלחן עומדת כוס גדולה אשר לא נועדה לאיש, בכוס הזאת נתקבל הדם אשר הוציאו מגופת פֿריץ. קוּם ורחץ בו, יהודי ארור! – ויקח את כוס־אליהו, ויזרוק את היין על פני משה דניאל, אשר נפל אחור על המרבדים, ותכריכיו הלבנים אָדמו כמו מדם.

– נפש תחת נפש! – קרא אפרים בקחתו שכין, וישתער על הבליעל ויתפשהו בגרונו – אלי, אַחי! עברו הימים אשר הלכנו כצאן לטבח מבלי לעמוד על נפשנו. אם נטל עלינו למות, יעברו הכלבים האלה לפנינו!

התאבקות ומלחמה איומה, צוחה ויללה, קם בחדר, ופ­ֿיילכֿען חבקה בבכי את ברכי המתעלף.

– הרף! – צעק משה דניאל בהתעוררו פתאֹם – הרף אפרים! הלהרגנו כלנו אתה אומר? תיבש ידך, יבוא שכינך בלבך אם לא תּרף מהתעצמות החוטאת הזאת! נוצרים, הנני, אסרוני, השליכוני אל הבור, המיתוני – אנכי לא אשאלכם: מדוע תעשו לי ככה? הן אך יהודי אני בעיניכם – אבל חוסו על בני, הם עודם צעירים לימים, הם עודם חפצים חיים –

אפרים שמע את קול בכי אביו, והשכין נפל מידו, ויבך גם הוא. אז נשמע קול אנשי הפקודות בפתח הבית, והאספסוף אשר בחדר מהרו לכלות מעשיהם, וישימו בכיסם כל כלי היקר אשר מצאה ידם, ואחד מבני הבליעל כמעט שם מחנק לנפש פ­ֿיילכֿען בגזלו מצוארה את חרוזי האלמוגים.

– נכסי הפקר מותרים גם לי – אמר שנויצרלע בלבו, וישם בכיסו כוס מוזהבת וגם את השכין אשר נפל מידי אפרים “נשק טוב הוא” אמר שנויצרלע “ומה גם כי נצב־כסף לו”.

עתה חַדלו הקולות, ואנשי הפקודות באו החדרה.

ובני הבליעל סחבו את משה דניאל ויעמדו במסדרון; שם נגש ראש הגדוד אל שק הצמר ויפתחהו בשכינו, והנה גוית הנער פ­ֿריץ פּאָש לוטה בצמר, ובלב המומת שלשה פצעים עמוקים, וגידי הדופק ורקתו המבותקים העידו כי הומת הנער באכזריות רצח.

– אתה קדחת¹⁰ ממנו את הדם לצרי מצוֹתיך, יהודי ארור! – קראו כלם, ויהדפו ויכו את הזקן, אשר נשא בדממה את יסוריו. ובלבוש המתים אשר עליו השלך אל בית הכלא, כרוצח־נפש – – –

הקיץ בא וילך, עת הבציר הגיעה ואֵדי ערפל עלו על הארץ; קירות בית הכלא הקרו נטפי מים, כמו הורידו דמעה – ומשה דניאל רבץ דומם בבוֹר, מקור דמעותיו כבר יבש, גם מקור רעיונותיו דלל וחרב, וכל המעשים עברו על פניו כמו בענן; רק לפעמים שפתותיו נעות כבתפלה חרישית, רק לפעמים ישקיף בעד הצהר הקטן, לראות בצאת השמש ובבואו, למען דעת זמן תפלה. כל צרות חיי האסירים וכל קושי החקירה והדרישה סבל בלב מתנה; גם אִיומי הענוי¹¹ לא מנעו ממנו. אמנם בטל המלך פ­ֿרידריך השי את המנהג האכזרי הזה, נחלת ימי הבינים; אבל רק בפקודת סתרים אל בתי המשפט, והעם לא ידע מאומה מן הבטול הזה. ולמען לירא את החוטאים, עוד יכלו השופטים להשתמש באִיום הענוי, והאִיום הזה עשה את אשר חפצו. רק משה דניאל לא נחת מפניו, ולא הוֹדה אף במקצת. גם את “שבועת היהודים” האיומה, המלאה קללות נמרצות, נשבע כדת, בעמדו חשוף־חזה על עור חזיר, – אך לא יכול להודות על עון אשר לא חטא, ובכן נמשכה החקירה ימים רבים.

ולמשה דניאל אח ושמו אברהם, והאיש ערום ובעל נסיונות. – “בזהב יסכר גם פי הקוֹלנים היותר גדולים, ואם יצלצלו באדרכמוני זהב, והחלו גם האִלמים לאמר ודוי” – כך היה מרגלא בפומיה, והכלל הגדול הזה היה לסגולה בדוקה גם במשפט אחיו. לאט לאט הצליח לו להרחיב לאחיו בכל מיני רוחה, וכמעט עלתה בידו להוציאו לחפשי, לולא יראו השופטים פן יודע בקהל כי לקחו שחד. על כן קצב אברהם פרס גדול לאיש אשר יגלה עקבות הרוצח של הנער פ­ֿריץ פאָש.

ויהי בערב אחד, ויבא אל אברהם איש עני זקן, עטוף בבגדי־צבא קרועים, ויאמר: דבר סתר לי אליך. אברהם שם על העני את עיניו הבוחנות, והאיש חבוש מצנפת רחבה אשר לא הסירה מעל ראשו, באמרו כי קדקדו הקרח מלא חבורות פצע, ושפם לבן כסה כמעט את חצי פניו התחתון; ואולם מכל אלה נבדלו עד מאד עיני התכלת המלאות אש העלומים. אך בכל זאת צוה אברהם לאשתו ולשני בניו לצאת מן החדר. ואחרי הבטחות ושבועות רבות ספר העני בקול נחבא ובלב נלחץ כדברים האלה: הרוצח אשר רצח את נפש הנער פ­ֿריץ פאָש, הוא האורג לענעקע היושב בקצה העיר; הנער פ­ֿריץ אהב את אשת לענעקע “בתוֹם ובנפש יפה”, אך לענעקע דקר אותו באש קנאתו וישלך את נבלתו אל בית היהודי; ואח"כ השתמש לענעקע ברשיון המלך ויתן לאשתו ספר כריתות “בכבוד גדול”. אז שאל אברהם את המספר לתת לו אות, אחרי אשר מאן להגיד עדותו לפני השופטים, ויתן לו העני טבעת־כסף באמרו: בראות הרוצח את הטבעת הזאת לא יוכל עוד לכזב.

אברהם הלך אל החדר הסמוך, והעני שמע קולו בדברו חרש ויעמוד ויקשב אל הדלת. אך עד מהרה שב אברהם ובידו צרור הכסף ויספור השקלים למאות על השלחן. והעני הוציא יד קטנה מאד מתחת לאדרתו, למען לצבור הכסף. ואברהם התהלך בחדר בקצר־רוח, ויעמוד וישקף בעד החלון על פני הרחוב, ובכל זאת לא הסיר עין מעל העני. והלז צבר את כל הכסף ויאמר לצאת מן הבית, אז קפץ עליו אברהם ויוצא קנה־רובה מחיקו ויתפוש בגרון האיש. נבהל ורועד נפתל העני תחת ידי אברהם, וקול צעקתו נחבא בגרונו. ופתאֹם נפתחה הדלת “אהה אלהים! הנה אנשי הפקודות!” צעק העני, אבל בצלצול קול אשה. אז הסיר אברהם את המצנפת מעל ראש המתחפשת, ותלתלים צהובים ויפים נגלו לעין, ויקרע אברהם גם את שפמה מעל שפתותיה, ופני אשה טובת תֹאר השקיפו למולו. אז הכירוה השוטרים כי אשת לענעקע היא, הסובבת בערים הסמוכות בתוֹר משחקת בתיאטראות, אחרי שלוחיה מבעלה. גם היא גם בעלה נתנו במשמר, ולענעקע הודה עד מהרה על מעשה הרצח. אז שפטו אותו משפט מות, ואשתו הגלתה מן הארץ, ומשה דניאל יצא לחפשי.

– גם זו לטובה! – אמר משה דניאל באנחה עמוקה, בשבתו כבראשונה על כסאו הרבוד, וכל בני משפחתו עוטרים אותו – בני, הבה נאמר “גם זו לטובה”, כי רעה יתר גדולה יכלה להמוט עלי. יסור יסרני יה על עונותי בעולם הזה, למען יאשר חלקי בעולם הבא. תהלה ותודה לאל כי השיב לי את מנוחתי ואת חופשתי.

אבל משה דניאל לא שמח בחופשתו – אם רק אפשר לקרא בשם הקדוש הזה את מצב היהודים בימים ההם – כי אם אך עת קצרה. בשבת הראשונה אחרי צאתו לחפשי, עלה לתורה בבהכ"נ ויברך ברכת “הגומל”, וכאשר בכה משה בברכו, נשאו גם כל העם את קולם ויבכו. ביחוד הרבה אפרים לבכות, הוא חש עתה בפעם הראשונה מה הוא המות, וירא את אביו כראות פני איש הקם המקברו.

עוד מקרה אחר הרעיש עד מאד את לב אפרים, ימים אחדים אחרי כן; זה היום אשר בו הוצא האורג לענעקע להוֹרג. מגוֹר ואֵבל חרישי שררו ביום הזה בבית משה דניאל, כמו שמעו את משק חרב המות בהתעופפה על ראשיהם, ובצדקת אלהים סרה מעליהם, ותקפד חיי איש אחר. כמו נעשה להם הנס שקרה לאבותינו במצרים, כי פסח המלאך המשחית על הבתים אשר עליהם דם הפסח… משה דניאל צם כל היום ההוא, ויתפלל בלחש תפלות יום הכפורים. איש לא יצא מפתח הבית, ואפרים התרגש מאד כאשר ספר המשרת הנוצרי, כי ראש לענעקע הוא הראש המאה שנכרת בחרב התלין, ומעתה תנוח בתערה בשלום. –

ומשה דניאל לא ירד מעל מטתו כל ימי החרף; ובעתות המרגוע אשר לאפרים נטל עליו לקרא לפני אביו מעל ספרים קדושים, והיה כאשר התנמנם אביו כי עיפה נפשו, ומהר אפרים והוציא “ספרים חצונים” מחיקו, ויוסף לקרא לנפשו. ויש אשר ספורי אהבים של באָקציה או אריוֹסטו היו מונחים על הגמרא הפתוחה; ובהאנק החולה ובדברו משנתו, והיה קולו כמחאה איומה לנגד “חברותא” כזו, עד כי התחלחל אפרים וימהר לסגור הספר הפסול, אך עד ארגיעה צחק לפחדו ויוסף לקרא בספרו בלב־מנוחה. – קדחת ממארת חתרה לאט לאט בחיי משה דניאל.

ועוד הפעם אתא ליל ה“סדר”, השלחן ערוך ברב פאר, ונרות רבים יפיצו אור יקרות. משה דניאל צוה להלבישו את תכריכיו, ולהושיבו על המרבדים; הוא חפץ לשבת עוד פעם אחת על “כסא מלכותו” כמלך בביתו. המסובים קראו את “ההגדה”, ומשה שכב על מרבדיו ושפתותיו נעו גם הן; אבל לא מגאות־מלכותו שכב “בהסיבה”, כי אם יען אשר כשל כחו. ואולם אחרי ברכת המזון חגר שארית כחו, ובהשענו על אפרים ועל נתן בניו, התעורר ויקח את כוסו, וישא אותה למעלה, כמו שותה הוא לכבוד רוח־אלהים הנעלם מן העין: “לשנה הבאה בירושלים!” – קרא בקול רם, ויסמוך את ידו על מצחו ויט פניו אל הכוס המלאה – והכוס נפלה מידו.

ועוד הפעם אדמו תכריכיו מן היין, עוד הפעם נפל אחור על המרבדים, כמו בשנה העברה בשעה זו. אבל הפעם לא הקיץ עוד. אחרי שעות אחדות התאבלו על משה דניאל המת. – –

ח. חלוּקה ופזור.

שבועות אחדים אחרי אשר הובל משה דניאל לקבר, ישבה כל המשפחה בבית אבותם. החלוקה כבר כלתה, האנשים הזרים יצאו מן הבית, רק ארבעת האחים ואחותם וטייבכען־טעאדאָלינדה ישבו אל השלחן, ולפני כל אחד עמדו כוסות זהב, תכשיטים וכלי יקר; כי משה דניאל שם שליש הונו במטלטלין, כי חכה באמת ובתמים לביאת הגואל, וישתדל להיות ערוך ומזומן ללכת אחריו; על כן לא עזב אחריו גם כל צואה. – שמש ערבים הטילה צללים בחדר, רוח־אביב צחה נשבה בעד החלון הפתוח; ותהי דממה דקה.

– אַחי – פתח אפרים – החלוקה התמה, אבל אנחנו אל נא נחלק –

– גם אני מסכים, כי נוסיף לנהל את המסחר על שם כלנו – העיר חיים.

– לא אל המסחר כונתי – ענה אפרים ויוסף ויאמר – אבינו, אשר סביבו נקהלנו תמיד, איננו עוד; האם נלך מעתה איש לנפשו, ולא יהיה עוד מקום־קבוע אשר יאַחד אותנו? מה הוא האדם, ומה גם היהודי – המרוחק מן החיים הכוללים והמדינים – בלי תענוגות המשפחה? כי על כן, הבה נהיה לב אחד ונפש אחת; מדי שנה בשנה ביום מות אבינו נתאסף אל הבית הזה, בנשינו ובטפינו, ולא תהי איבה בינינו. מועדי־ישראל אבדו קדושתם לרבים מאתנו, הבה נשיבם אלינו בחגי־משפחה.

האחים תקעו כפם איש לרעהו, בחום־לבב ומבלי דבר דבר. פ­ֿיילכֿען נפלה על צוארי אפרים אחיה, ותשק לו ותבך.

ותהי דממה בבית, אין פוצה פה, אבל בסתר לבם נדברו איש אל אחיו דברי אהבה וידידות. מצב כזה יארך יותר מרגעים אחדים, רק אצל אנשים העומדים על מדרגת השכלה היותר גבוהה או היותר נמוכה; אבל על מדרגה בינונית יבוא כרגע החשבון, ואז “יראו כי ערומים הם ויחבאו”: לא לעתים רחוקות יתבוששו בני האדם כי ערומה נפשם, ולכן יש אשר ההתפעלות היותר חזקה תהפך פתאֹם לקרירות נוראה…

– הסגולה היקרה – פתח אפרים – הקמיע הנפלא אשר היה לאבינו ואשר המתיק לו כל מרירות החיים, זה לא הנחילנו אבינו עליו השלום; כוונתי אל פתגמו: גם זו לטובה.

– אבל הדעה האפטית הזאת מוֹצאה מן Rayon des préjugés (נחלת משפטים קדומים) – העירה טייבּכֿען טעאָדאָלידה ותשמח על חכמתה העמוקה.

– רצונך לומר “הדעה האָפטימיסטית” – ענה נתן – גם אנכי אינני מסכים לקבלת יסורים באהבה, ולפעמים אשאל את נפשי: הצרות הללו על שום מה?

– למען יהיה צורך הגאֻלה ער בלבנו – ענה אפרים – למען נקוה לימי המשיח, לממשלת השכל והאנושיות –

– אבל אינני רואה מדוע נטל עלינו למסור נפשנו על היהדות? – העיר חיים.

– אמנם צדקת במקצת – אמר נתן – ובאמת האם מחויב אני, ואני מקשה עוד לשאול: האם יש לי הצדקה, להקריב על מזבח אמונה עתיקה את זכיותי הטבעיות לתענוגות החיים, לפעולות חפשיות, ולתהלה ולכבוד? האם אין לי הצדקה, ואף גם החובה, להחלץ ממוסרותי, ויהי מה? אנכי נולדתי ליהנות מן העולם, האמונה נוצרה למעני, ולא אני למענה; ולמען לחיות כראוי, האם נטל עלי לפנות שכם אל כנסית הדת השוררת?

– השוררת! – קרא אפרים – זוהי המלה הנכונה, ולבך עוד ישר למדי, להוציאה מפיך. ואולם אנכי הייתי בז לעצמי, הייתי חובל בחיי הפנימים ובמחשבות לבי, לוּ חדלתי להיות יהודי, לוּ פניתי לדת אחרת אשר לא אאמין בה; לו הפכתי לי את קולות העוגב הקדושים שבבתי־כנסיות, למנגינות מחוֹלוֹת, למען לפוז לפיהן כרכורי־חיים עליזים… ואמנם באותה שעה שאכיר ואדע, כי היהדות מונעת אותי מעשות צדקה אנושית או אזרחית, או אז אחיש מפלט לי בבית תפלה לנוצרים, ולא אסגור את פי ולא אקום מעל ברכי, עד שתגאל נפשי. אבל היהדות תביאני לידי מעשים טובים, אנושיים ואזרחיים, ככל הדתות האחרות, וזה אלפי שנים היא שופכת עלינו כח יקר, כח הסבלנות. רק חקות בני אדם, שחקקו שלא לפי רוחה, החשיכו את המאור שבה… אני לובש גאון, כי יהודי אני, אחד הנענים והנלחצים; אני אוהב את היהדות. –

– אבל הן את גאות יהדותך לא תחשוב לך לצדקה? – שאל נתן – זאת ההתיפות באֵבל תמידי, וההתקשטות במנוֹד לעצמו – אינה אלא התיפות ותשוקה למצֹא חן. וכבר ידעתי אשה יפה אשר מלבוש־אֵבל לבשה היטב, ולכן לבשה כל ימי חייה בגדי־אֵבל על אחיה, אף כי מעולם לא אהבתו. – הנך אוהב את היהדות? ומדוע? האם אהבת את מורנו הזקן, אשר חלק לנו מהלומות, בין שלמדנו את שעורנו בין שלא למדנוהו? ובכלל הנה בחרת לך תכסיסי מלחמה משונים; הנך פונה עורף לאיש־מצותך ותוֹר חציך על המקום אשר איננו עומד עליו כלל. הן אנכי אמרתי –

– אבל גם אתה לא נתתני לכלות דברי – הפסיקו אפרים – אמנם אינני יהודי במובן כזה, שאני מאמין בכל ספורי הבדים התפלים, או שאפילו הם מוצאים חן בעיני. אבל אני יכול ואני חפץ להשאר ביהדותי, יען גם בה יש מקום ויכולת להתעתד לקראת “אמונת השכל” אשר תשפוך ממשלתה על כל בשר באחרית הימים. אך בטרם תבוא –

– אמונת השכל? – צחק נתן – הנה גם אתה בין “עושי הזהב” האומרים לרדת לאומנת הטבע? אמונת השכל! אי אפשר להאמין על פי השכל כמו שאי אפשר לאהוב על פי שכל. האהבת אשה מימיך? האיש אוהב מבלי דעת מדוע ואיככה, וכן גם האמונה: האדם מאמין מבלי דעת מדוע ואיככה. אבל כמעט ישאל הראשון והשני שאלת: מדוע? אז יחדל הראשון מהיות “אוהב” והשני מהיות “מאמין”. האמונה תכין מסחרה a conto suo (על חשבון עצמה) ולא על חשבון השכל. אבל אם גם נניח כי אפשר להצית אש במים, כלומר: אם גם נניח כי יש “אמונת השכל” או אמונה המסכמת עם השכל – והן אפשר הדבר כי תחשק נפש איש גם בבתולה יפה ועשירה, ולא רק בעניה ומכוערת – אבל האמונה החדשה הזאת עם “חשבונותיה הכפולים” עוד לא באה לעולם. אמנם ידעתי מה שאומרים הנאוֹרים: לעת עתה יש רשות לכל איש לעשות לו “אמונה” לפי רוחו. אבל אני אומר: לא כל איש חיט הוא, ולא נתנה רשות לכל אחד ללבוש בגדים לפי “חיטנותו” הפרטית; כי על כן מזמינים בגדים, לפי המנהג, אצל האיש העוסק במלאכה זו. וכן הדבר גם ב“אמונה”.

– כדברך כן הוא – ענה אפרים כמצחק – המלבוש המקובל אצל ההמון, וחקות המדה אצל הנאורים, ימלאו את חסרון הטעם הפרטי בנוגע ללבוש, ואת חסרון ההכרה הפרטית – בנוגע לעניני אמונה.

– הנך רודף את “משלי” עד חרמה – אמר נתן בלי חמדה – ואולם אנכי אחרת אחשוב: אם עבד אנכי ויש לאל ידי לצאת לחפשי, האם לא אעשה כזאת, ואחכה לחפש כללי אשר אולי יבא לעולם אחרי אלף שנה? לוּ הייתי קתוֹלי כי עתה קבלתי, בלי רבות מחשבות, את הדת הפרוטסטנטית, יען אשר היא בעיני חפשית ביותר ושכלית ביותר – וכמו כן בהיותי יהודי – –

– אשביעך בשם ה', אל נא תכלה מאמרך – צעק אפרים – או האם באמת לא תחשוב לך לחטא מוסרי, להחזיק בדבר אשר לא תאמין בו? –

– אם אעשה טוב לנפשי מבלי להרע לאחרים – לא אחשוב לי עון. אמנם יודע אני כי בהמירי דתי ירד מחירי מאד מאד; אם היום אחפוץ להתחתן, הנני בין היהודים אחד מן הראשונים – ואולם בין הנוצרים נטל עלי לחכות עדן ועדנים עד שאהיה אחד הבינונים. אבל מה יושיעני הכבוד והזהב, אם אסור לי להוציא חוטמי מרחוב היהודים?! –

Je vous assure – (הנני מבטיחה אתכם) כי כדבר הזה הגדתי לאישי זה ימים רבים, האף אין זאת, עכברי? – כה דברה טייבּכֿען־טהעאָדאָלינדה, ותחלק בידה השמאלית את סנטר בעלה, ובידה הימנית אחזה חרוזי־פנינים יקרים שנפלו לה בירושה מנחלת חותנה – אתה, נתן, הנך אדם מן הישוב, בקי בהליכות עולם, ובעל שכל חריף – הוסיפה לדבר – הן רק פעם אחת יחיה האדם עלי אדמות, ומדוע יחסיר נפשו מטובה? ותמיד אני אומרת לנפשי: efin (סוף כל סוף) מה יתן לי ומה יוסיף לי עשרנו? בלתי אם אשר צעיפי יפה מצעיפה של אשת מאיר ליפּמאַנן. ואם אמנם שנאתי להתגאות ולהתפאר, אבל האמת נתנה להאמר כי לפי עשרנו ולפי השכלתנו ראוים אנחנו לעמוד במקום גדולים… הנה למשל “טעדעאום” הפנינים האלה –

* * *

פה נכשל פי טהעאָדאָלינדה בשגיאה גחכנית, כי מאהבתה להשתמש יתר מדי במלים זרות, ובלי דעת להבדיל בין המושגים, קראה ל“דיאַדעם” (צניף) “טעדעאום” (תהלה לאל) – אז התפרץ צחוק אדיר מפי גיסיה, וטהעאָדאָלינדה נכלמה מאד, ותמהר ותצא עם בעלה מן הבית, מבלי ברכת שלום.

– תלך לה לשלום! – אמר נתן – עץ הדעת אשר ממנו אכלה האשה הזאת – היה בודאי אילן סרק. כל חפצה רק להתהדר בלבושיה המבולבלים לפני השרות והגבירות מנשי האזרחים.

– אינני רואה – ענה אפרים – איזה זכות יש לך ללעוג לה. אחת היא בעיני אם אשה סכלה עושה זר מעשיה, או אם איש אשר, לרגלי מסעותיו, קנה לו דעת שטחית בחיים, חפץ להכריח את כל אדם לקבל דעתו זו.

– אמנם אינני מלומד כמוך, ובכל זאת שמע נא את אשר אֹמר לך – ענה נתן, ויוצא את שעונו מכיסו ויאחזו בידו, ויוסף ויאמר: – הנה השעון הזה מתאים ללכת, רגע ברגע, עם מורה השעות אשר במגדל העיר. ומדוע? יען אשר אני מכון תמיד את שעוני לפי שעון העיר. אך אולי שעוני, כשהוא לעצמו, מדויק יותר משעון המגדל? יוכל היות, אבל חפץ אני כי במועד הצהרים אשר לכל העיר, יחץ היום גם לי. אמנם ידעתי מה שאומרי משכילינו: היהדות האמתית מקדמת להלוך לפני הדתות האחרות; אבל אנכי לא אמצא חפץ במורה־שעות, בין שהוא מאַחר ללכת, בין שהוא מקדים ללכת.

– הנני מבין יפה את תשוקתך להתאַחד עם העולם – אמר אפרים כמבאר את דברי אחיו – ובתשוקה שטחית זו צפון גם רגש כביר ונעלה, זאת הדעת כי עומד אתה בתוך רוח ההיסטוריא הבורא בלי חשך, כי משולב ומשורג אתה עם המון הרוחות העמלים בבנין עולם, עמהם תעבוד ועמהם תשבות –

– כן הדבר, גם נפשי חשה כזאת פעם אחת – אמרה פ­ֿיילכֿען, אשר יחד עם אחיה מאיר ישבה דומם כל העת, ותט אֹזן קשבת אל השיחה שאינה מצויה – לפני שנתים ימים בנסעי לחג השבועות לעיר גלאגוי אל דודתנו המתה. זה היה ביום הראשון בשבוע בבקר. העגלה עמדה על ראש גבעה; ומעודי לא התענגתי ככה על תפארת בקר נעים, צח ומשיב נפש. השמש עמדה בכל הדר גאונה, בתכלת השמים הטהורים מכל עב, וכל הככר מלא זיו מנגה זרחה. דממת קדש רחפה על פני הכרים והשדות והיערים והכפרים, ופה ושם נגלתה צפור זמיר המטפסת ועולה על מדרגות־שירתה, עד המקום אשר לא תשורנה עוד עין, כמו נמשכה בחבלי קסם השמימה. ופתאֹם נשמע קול צלצל פעמונים ממגדל בית־התפלה אשר בכפר, ועד מהרה ענה לעמתו קול פעמון שני, שלישי, עשרה, עשרים, מארבע רוחות השמים באו הקולות, על פני כל הככר שטפו הקולות ויהיו לפלג־קדוש. וכמו רבו רבבות מלאכי שלום התנועעו בקולות האלה ויפרשו מנוחה, שלום וששון, על פני כל העולם. ומה שלמה הקדוּשה! אין רעש אופן, אין נושא־סבל הנאנק תחת משאו, – אין רק שיר ואור ותפארת. הפרחים כפפו ראשם כמו אָט צקו לחש תפלתם – וזרם קדש זרם בכל אברי. אז דבר קול בלבי: “הנוצרים המאֻשרים! הם חיים חיי שמים עלי אדמות; חג כזה, אשר כל הארץ משתתפת בו, אשר דממת הקדש על פני חוצות, והפנים העליזים של האנשים השובתים וההדורים בלבושם, יענו ויאמרו: שבת היום – מה גדול עונג חג כזה!… חגי היהודים, אשר הגברים יחוגו אותם רק בין קירות בהכ”נ הרטובות, והנשים – רק בבית המבשלות: מה צר ומה נלחץ הוא! הה, לוּ נולדתי נוצרית, מה מאֻשרת הייתי עתה!" – באנו אל הכפר; עליזות ומקשטות, צרור־פרחים על לבן, וסדר התפלה בידן, הלכו בנות האכרים לבית התפלה. כמו בחבלי־קסם משכוני קולות העוגב אל בית התפלה, ויהמו וישקו בכל בּדי עורי, לחיי כמו בערו באש, ודמעות התפרצו מעיני. אהה ה‘! מדוע לא נתת גם לי בית־תפלה, אשר בו אוכל להודות ולהלל לשמך בענות תם, ולשאת את נפשי אליך. מה לי ולחקות הכהנים, מדוע נעלת לפני גם דלתי בהכ"נ? כה התפללתי, כה רבתי, ועתה בראותי בצאת נערה נוצרית מבית התפלה, בראשון בשבוע, והיא לוחצת אל לבה את ספר התפלה העטוף במטפחתה הלבנה והמגוהצת, והיא צועדת בשלות השקט ובלב טוב – אהה ה’! אז אחטא בנפשי ואקנא בה. – ומה יפה הוא לחוג חג יחד עם כל העולם, זאת ראינו בחג השבועות האחרון שחל להיות ביום חג הנוצרים; אז נפתיתי להאמין כי הפעמונים מצלצלים גם לנו – אז היה הכל יפה –

– אוֹי ואבי! מת אבינו! – צעק מאיר בעמדו על רגליו, ופניו חורו כמת וכל עצמותיו רחפו – אוי ואבוי! לולא מתּ, אב זקן ונכבד, כי עתה ירדת קבר מיגון, או קרעת את לשון בניך הכופרים מגרונם. הן נתתי לכם לכלות את דבריכם, כי לא אוכל להתוכח עמכם; אתם קראתם ספרים ארורים הרבה“. – ובדברו ויתפוש בשכין המונח על השלחן ויניע אותו באויר, עד כי חרדו כלם, ויוסף ויאמר: – לוּ ידעתי כי רק גיד אחד מכם, או דבר אחד ממחשבותיכם דבק בי, כי עתה עקרתי וכרתי אותו מקרבי כבשר־רקבון. לא אתוכח עמכם, כי אתם חכמתם ממני, אך זאת ידעתי כי חיים אנחנו בימים נוראים, לולא כן כי עתה כבר צוה ה' לאדמה לפצות את פיה ולבלוע אתכם כקרח ועדתו. מי שמכם לאנשים, לשרים ולשופטים על דת היהודים? האם רשאים אתם לדבר דברים כאלה בבית הזה, ולא תפחדו מפני רוח אבינו המת? הנני אומר כנואמו: גם זו לטובה! ברוך אתה ה' אדון העולם, שקדמת לקחת את אבינו אליך, לבל יראה בצאת בניו לתרבות רעה. – ועתה הנני הולך לבהכ”נ, לתפלת ערבית, לאמר “קדיש” על אבינו.

קול מאיר רעד בדברו; הוא יצא מן הבית, ושני אחיו ואחותו ישבו בחשך, דוממים איש לנכח רעהו.

– אור! אור! פ­ֿיילכֿען, צוי להעלות נר! – קרא נתן – מדברים כאלה לא אֵחת. ואולם הדבר היותר מעציב בהמרת הדת, הוא, כי הממירים בעצמם אנוסים למות במדבר, כיוצאי מצרים, מבלי לבוא אל הארץ הנכספה; רק דור שני ישבע מטוּבה –

איש לא ענה דבר. אפרים קם ויתהלך בחדר שקוע במחשבותיו.

– לוּ ידעתי – אמר – איזה הדרך באנו אל שיחה זו, ואיככה התמרמרנו כה; הן פתחנו בשלום, ונסים באיבה.

גם הוא יצא מן הבית, ועד מהרה הלך גם נתן, ופיילכען נשארה לבדה ותבך.

כלם היו סרים וזועפים. אפרים ונתן התנשאו בוכוחם מעל לכחם הרגיל – כמו שנראה תמיד, כי במלחמה גשמית ורוחנית, יכפלו ויתגברו הכחות – ובכל זאת חשו שניהם כי לא התחזקו כראוי בעד דעותיהם, ולא הטעימו אותן יפה. הכל נדבר אך למחצה, ובכל זאת נבעה פרץ רחב ביניהם; והרגשה זו ענתה את נפשם עד מאד. חיים ומאיר נפגעו בכבודם ונפצעו בלבם, איש על פי דרכו, ופיילכען אמרה לנפשה כי גלתה עוד הפעם את מסתוריה, מבלי אשר הבינו רוחה.

ליל־פסח לא קבץ עוד את האחים סביב שלחן אחד; החוברת אשר אמר אפרים לחברם יחדו – נתקה עד מהרה.

ט. פנים חדשות.

בבית הכנסת הבראָדי היה עמוד התפלה של משה דניאל הפוך על פניו שלשים יום. אסור היה לכל איש לעמוד על המקום ההוא, כי על פי הקבלה תבוא נפש המת, כל שלשים ימי האֵבל, לבית הכנסת, ועמדה על מקומה להתפלל עם הצבור שלש פעמים ביום. – והאות השני למוֹת משה דניאל, היה נר הדנג אשר דלק לפני התבה; כמעט קרב נר אחד לכבות הדליקו נר שני, וכה היה “נר נשמתו” נר תמיד, כל שנת האֵבל.

ויהי בליל־שבת אחרי שלשים ימי האֵבל, ואפרים, נתן וחיים באו לבית הכנסת בפאֵר חדש, אשר כתלי הבית לא ראו מימיהם; ומאיר התפלל בבית־כנסת אחר. האחים עמדו על מקום אביהם, וקול מתלחשים נשמע מתוך הקהל, כי שלשת האחים נשאו – קווצות, וכל הנושא קוצה נחשב לאחד מן “החדשים”, כלומר: אפיקורס וכופר בעיקר. בשעת תפלת־לחש השמיע הנר הדולק לפני התיבה, קול המולה שאינה מצויה, ויהום העם חרש, וירמזו באצבע על שלשת האחים. נתן עמד על מקומו ויהי כמצחק, וחיים לטש עיניו בבשת־טפשות, רק מעיני אפרים נשקפו הרהור הלב והתרגשות פנימית. הארתדוכסיה הפשוטה אשר נגלתה פה לפניו, נחשבה בעיניו כאגדה המושכת את הלב, על כן נתחבבה עלנפשו השירית, ועל כן חפץ להאמין כי “נר נשמת” אביו עורכת מחאה נגד המנהגים החדשים של הבנים; והן האמונה הזאת יפה מאד ונמלאה קסם נפלא… ועתה הרגיש אפרים בפעם הראשונה מה קשה לאיש לכלכל כל מעשיו על פי דעותיו, ומה גם לאיש אשר אופיוֹ איננו חזק וקים למדי. –

בצאת האחים מבית הכנסת הקיפה אותם תלונה כללית, ואיש לא ענה על ברכת־שלומם. ופתאֹם עלה באזנם קול, הקורא אחריהם בלעג: זנבות־פרה! (כי שם משפתם היה “קוּה”). והקול קול היימאַן ליססע; הוא בעצמו נטה ג"כ אחרי “החפשים”, רק לא ערב את לבו להוציא את “חפשיותו” לידי מעשה, ואף גם זאת כי גם על “אנשי שלומו” לא חמל כאשר תקפה עליו ליצנותו. ויהי אך שמע הקהל את הכנוי המגונה הזה, ויהי קול צחוק גדול, וכלם ענו ואמרו: זנבות־פרה! זנבות־פרה! – אז מהרו האחים להחיש מפלט להם, מפני הלעג הרודף אחריהם, בביתם הקרוב.

וממחרת השבת הועידו את שלשת האחים, בעלי הקצוות, אל הרב; אבל למרות כל מוסרו ותוכחות פיו לא הסירו פאֵרם מעל ראשם. הרב אמנם היה סבלן למדי ולא נתן עליהם ענש, אבל המעשה הקטן הזה היה הפרץ הראשון אשר הפריד את האחים ממנהגי עדתם, בפרהסיא.

אמנם אין להתפלא על האורתודוכסיה היהודית כי שמה משטרה לא רק על הקבה כי אם גם על המלבוש. אדוקי אשכנז ופולין שמו להם לחק לאסור על העם כל מנהג אשר יסודתו “בחקות הגוים”, אף אם המנהג ההוא איננו מתנגד במאומה לדת היהודים. הם חפצו כי יהיו בני ישראל מוקפים חומה, להבדילם מכל העמים ולשמרם אף “מהתבוללות” כל שהיא, ולמען לבצר את החומה הזאת בדו מלבם “הלכות־בגדים”; כי אם יכין לו היהודי בגדים כמנהג השכנים, ובא הקץ להתבודדותו המסוגרת, ואז מי יוכל לתאֵר הגבול עד אנה יוליכנו רוח החדשות…

ואולם אפרים השתדל לרכוש לו לא רק את מנהגי־ההשכלה החצוניים, כי אם גם את פנימיותה ורוחניותה; אז התעוררה בלבו תאוה עזה. כל זמן שחי אביו לא נתן לו לקנות ספרים, כי אם מעטים מאד השייכים לעניני מסחר; אך עתה, בהיותו פתאֹם לאיש עשיר, נמלך עליו לבו לכונן לו אוצר־ספרים יקר, וזממו זה הפיק בתשוקה עזה, כמו אחזו בולמוס, עד כי היימאַן ליססע אמר עליו: אפרים נפל מצמר־כבשים על עורות חזירים. –

בימים ההם יקר היה החזיון כי יהיה ליהודי עשיר איזו תשוקה פרטית, אשר יוציא עליה כסף רב; סבת הדבר היא: הרוח המעשי וחסר שלוה וחפש. מעת אשר חדלו היהודים להיות עם, לא נמצא בהם איש־עשיר אשר קנינו יכל להתיחש למעלה משלשה דורות; ואולם לאיש הרוֹכש בעצמו, יחסר עפ"י רוב הכשרון הפנימי והחצוני להיות גם נהנה חפשי. ברכוש הנקנה מקרוב, צפונה תנועה דואגת, הממרצת את בעליו להוסיף ולעבוד, ולא לשבוע מטובו.

תשוקת אפרים לספרים נתנה ענין לקהלת ברעסלוי לענות בו, וכלם נמנו וגמרו כי אך פזרנות משוגעת היא. האבות והאמות לא התאוו עוד לקחת את העלם העשיר לחתן, כי בעת הזאת, אשר מלחמה גדולה וממושכה באה לעולם, היה ערך “כסף מזומן” יקר פי שנים.

פעם אחת הלך אפרים לקנות ספרים במכירה־פומבית; וכבר הוציא שם יתר ממאה שקלים – “מכתמי מאַרציאַל!” – צעק המכריז, וירבה להלל את ההערות הכתובות בידי בעל־הספר המת.

– ששה שקלים!" – ענה כלאחר יד איש צעיר לימים, אשר השתוחח עם היימאַן ליססע.

אפרים התבונן היטב אל האיש הזה, אשר חרף בגדי הצבא אשר עליו, הפיקו כל הליכותיו התרשלות ומשובה גאוֹנית. מעיניו הטהורות והכחולות נשקף רוך אין־חקר, אך יש אשר כמו יתעופפו עליהן אורות־מתעים פוחזים; כל יצורי פניו הפיקו כליון־עינים ואי־נחת כפני איש אשר לא נתן שנה לעיניו כל הלילה; רק בזויוֹת פיו היה, כנראה, מעון תמידי לצחוק נעלס, והצחוק הזה – צחוק נפש יפה ואוהבת. ולאפרים נדמה כמו כבר ראה את הפנים השקופים האלה, במקום אחר; וגם הנכרי שם עינו החודרת על אפרים, אשר הוסיף להגדיל על מחיר הספר, כמו חפץ להראות להלז, כי רוחו כרוחו, ומה שחביב לו, יקר גם בעיניו.

– הן הספר הזה, ספר מאַרציאַלי (מעניני מלחמה) הוא, אדוני המזכיר – אמר היימאַן ליססע – האם בעד שר הצבא תקנהו, והוא מדבר על מלחמות? –

– לא, חפץ אני להכניסו לגדודי, כי רובה־קשת חריף יושב בקרבו – ענה המזכיר – בלילה הזה במלחמת־פרעה¹², שביתי שביי יותר ממאה “פרוססים” (מטבעות פרוסיא), אספסוף נבזה, כרובם נחשת, – הכסף ירע מיום ליום; ובכלל, מה אעשה עם הכסף, אם לא אקנה לי ספרים?

– הלא זה הדבר אשר אמרתי: המשורר נבדל מכל יתר האדם – גמר היימאַן ויניע את ראשו וידיו, כמנהגו בדברו; עתה השקיף ממעל למשקפיו על המזכיר, ופיו פתוח כמו ללעג, כי אמנם הצליחה לו ערמתו: באותה שעה שהקיף את המזכיר בשאלותיו, קם הספר לאפרים למקנה, במחיר ששה עשר שקל.

ואפרים עשה מדחה, בחפצו להראות את יפי־נפשו; כי הקריב את הספר אל הנכרי להשתמש בו כחפצו; והלז, כנראה, הרגיש את השגיאה, וישאל את היימאַן, מי הוא האדון הזה.

– בעל שמך הוא – ענה היימאַן – זה האדון אפרים קוּה.

– אַה! – אמר הנכרי – הן על ידך קבלתי את מכתב־הריב השביעי מבן־מנחם יקירי. אם יש את נפשך לבקרני, נדבר עוד על מאַרציאַל; כי חפץ אני להדפיסו מחדש, אני וראַמלער. – התדע את הכותב מכתמים לאָגוי?

– לא. איפֹא אוכל לבקרך?

– אני גר בבית שר הצבא טויענצין, ואנכי המזכיר לעססינג.

פ­ֿיילכֿען רעדה בגילה, כאשר ספר לה אפרים, מי דבר עמו היום; איש אשר כתב ספר, היה בעיניה כמלאך אלהים, עיר וקדיש, רם על כל האדם – ומה גם האיש הזה, אשר היה הראשון לדבר טובות על בני ישראל ולחבש לעצבותם; ואף גם זאת כי מתוך ספרו למדה בראשונה לקרֹא אשכנזית. לחייה בער באש,ותשק לאחיה על פיו, כי הפה הזה דבר אתו דברי בינה. ותבקש פ­ֿיילכֿען את אחיה להגיד למשורר את כל הכבוד אשר ירחש לו לבה, אך כמעט יצא אפרים ללכת ותרץ אחריו ותבקשהו לחדול מעשות זאת.

ויבוא אפרים אל לעססינג.

– טוב מאד – אמר הלז אחרי ברכות השלום – הא לך מכתב ממשה יקירי, וקרא אותו; אבל כבר כתוב בתורה: כי בבוא משה למצרים להוציא את העבדים מתחת יד פרעה, ולא שמעו אליו מקצר רוח ומעבודה קשה.

אפרים קרא את התקרובת¹³ המפורסמת “אל איש משונה” (זה לעססינג), שנדפסה אח“כ בתור הקדמה ל”כתבי־פילוסופיא הקטנים" של מנדלסון, והמסימת בדברי ליכֿטווער:

אִם אֵינֶנּוּ שׁוֹמֵעַ, אֵינֶנּוּ מְדַבֵּר, אֵינֶנּוּ מַרְגִישׁ,

אַף אֵינֶנּוּ רוֹאֶה; מַה יַעֲשֶׂה אֵפוֹא? – הוּא מְצַחֵק.

– הוא מצחק – שנה לעססינג את הדברים בגיחוך, ויתהלך בחדר הנה והנה – הבה, אכתוב איפֹא “חקירה פילוסופית על צחוק הקלפים”; הצלב, הירוק, הלב והמרובע, הם סמל ארבעת היסודות בעולם הרוחני והגשמי. אז לא יהיו לריק דברי הפוחז הצרפתי¹⁴: Tous les gens d’esprit aement lejiu ằ la fureur (כל אנשי הרוח אוהבים את הצחוק עד להשתובב). אמנם יש אומרים כי החקירה הראשונה על הצחוק, צריכה להיות זאת – כי אסור לצחוק כלל, ואולי עוד יותר מזה אסור לחשוב מחשבות על הצחוק. אבל יאמרו מה שיאמרו הבּריות! – בצחוק תתאחדנה כל ההרגשות אשר בציד, במלחמה ובבית. האנשים המצחיקים עמדי אינם יודעים כי גם את נפשם הם מעמידים ערומה על הקלפים, ואני רואה את כל פרפוריה ופרכוסיה. אם אינני חפץ להעלות חלודה, נטל עלי לצחק, כי הצחוק יעל את גלי החיים. – האם גם אתה מצחק בקלפים? – את הדברים האלה דבר לאפרים, ואולם עד כה דבר כמו לנפשו.

– אחרים מצחקים בי – ענה אפרים – הנני השביעית שבצלב, יען כי צלבים (צרות) רבים מונחים עלי, או גם האבן השביעית, יען כי אבן נגף אני לרבים –

– גם הוא מחודד – אמר לעססינג – ממש כהיימאַן, אבל עם קורטוב של מרירות. לא טוב כזאת. פתותי־רפואה¹⁵ צריך לבלוע, אך לא ללעוס. עוד הדבר מוטל בספק אם כל אֻמלל – נקי הוא. אני לא אאמין בזה. כנראה חסרה לו החכמה למען התעודד.

אפרים נבוך מאד לשמע הדברים האלה, אבל ביתר עז הטעים בתשובתו כי לא יחפוץ להתמשל עם היימאַן.

אפרים הסכיל לעשות כמנהג אנשים רבים, הפותחים את שיחתם עם מודע חדש, בדברם בגנות מוֹדעם המשותף. לעססינג הרגיש זאת, ולא מהר לענות, כי חפץ לתת זמן לאפרים לעבור לענין אחר.

– האיש היימאַן בא אלי לפעמים, ואני מקבלו ברצון, כי מלבד שהוא מוכשר ומומחה לצחוק האישקקה, הנהו בכלל איש חכם – אמר לסוֹף.

– על זאת אתפלא מאד – ענה אפרים – כי איש כמוך יכול להתהלך עם בני אדם כמותו. הן בחבורה כזו נטל עליך או לכלכל את השיחה רק על הוצאותיך, או לבוא לידי שעמום –.

– אין איש המביא אותי לידי שעמום – אמר לעססינג, ועקבות אי־רצון נראו על פניו – אז, בימים אשר הייתי “מתמיד” דמיתי למות בצמא, אם עברו שני ימים מבלי אשר קראתי בספר־מדע או בספרי־שירים, או מבלי אשר “חברתי” מאומה. ואולם עתה הנני מחפש בספרים חיים, ובחיים אין ספר אוילי, אשר לא נוכל למצער לחשוב רעיונות מחוכמים מדי קראנו בו. ההפך ימריצני לפעול. עודני מתאוה להוציא לאור מכתב־עתי, בשם “דברים נבחרים מספרים רעים”. אני לא אדרוש מכל צפור אף לא נוצה אחת אחרת מאשר יש לה. וכמו שהציר רואה גם בערבות־ציה מחזות נהדרים בעבים ובאויר כן יוכל כל איש, החפץ לחדור בתמונות הרוח, למצא בכל מקום ענין ללמוד ממנו.

– אבל הן בלמוד כזה הבא מתוך אניות, אין כל זכר לאהבת הבלל – אמר אפרים בשפל קולו.

– האם תבין רומית? –

– אבינה –

– ובכן הלא תדע כי הוראת המלה “סטודיום” (למוד) היתה בראשונה “אהבה”: ובאמת בלי אהבה לדבר אי אפשר לדעת אותו על בוריו. ולכן אני אוהב את “האנושיות” בכל אדם, בהתאמצי לדעתה ולהכירה. רק האיש האוהב את כל האדם בחסד ואמת, והמשתתף בצרותיהם ובשמחותיהם, הוא קונה בזה את נפשם, כלומר את דעת נפשם. – ופתאֹם עבר לעססינג לענין אחר, ויאמר: מה מאד שמח היימאַן, לוּ ידע כי על ידו נתגלגלה לנו חקירה עמוקה. ותהי הפסקה. ההתקרבות הראשונה של אפרים אל לעססינג לא היתה, כנראה, מלאה נחת.

– הנה הבאתי לך את ספר המכתמים למאַרציאַל – אמר אפרים אחרי הדממה – חפץ־משונה נטוע בלבי להביא אל ביתי את כל “הוצאות” המשורר הזה אשר שמתי לי למופת.

– האם מוֹפתך הוא? אם כן אחי אתה במקצע שיר זה! –

בבשת פנים ובעינים שחות, הושיט אפרים ללעסינג גליון גדול, כתוב בכתב יפה.

– טוב מאד! – אמר לעסינג בקראו – החדודים שנונים מאד, רק לא מורטו למשעי.

– האם תחשוב כי דמיון הצלצול נחוץ מאד למכתמים? –

– גם בדבר הזה כמו בכל ענין הנני נוטה אחרי חופש מוחלט. ואמנם טוב הוא לבלי היות לעבד לדמיון־הצלצול, כי אם להכניעו תחתנו בחריצות, למען יראה כמוכרע בטבע הענין. גם ממכתמיך רואה אני, כי לא צדק ווערניקע באמרו כי השפה האשכנזית אינה מסוגלת למין־שיר זה, מפני אריכותה ונפתוליה. אנכי וראַמלר עשינו תקונים במכתמי לאָגוי מבלי חדש את פניהם. כי בהיות מיטב המכתם קצורו, לכן יגלו הדוּריו ועקלקלותיו על נקלה לעיני הקורא. כמדומה לי כי מכתמי־לאָגוי יוכלו להועיל לך בהרבה בחינות.

עליצות אפרים גדלה עד מאד; ויספר ללעססינג את כל הליכותיו: כי בשעותיו הפנויות הוא מוציא את כל רוחו על התבל ותעתועיה. זה מקרוב החל ללמוד שפת־רומא, מתוך ספרי מאַרציאַל; וכבר ערב את לבו לעשות מכתמים במתכונתו, ועתה הוקל לו סבל החיים, כי עתה יש בידו נשק למלחמה, תחת אשר עד כה לא ידע כי אם לבכות ולהיליל. ואולם לחבר שירי־קינה לא יוכל; כל היום הוא מלא יגון ודאבה, אבל בערב בהתהלכו בחדרו, יש אשר יצחק בקול רם על החדודים המתרוצצים בראשו, אז ימלא לבו זדון ותאות החיים, וקפץ ודלג על הכסאות ועל הספסלים, וישב אל השלחן וכתב מכתם – או אז ירוח לו והוקל מעליו, כמו נעשו לו כנפים.

לב לעסינג הלך אחרי המחזה המוזר שבנפש האדם: כי יש אשר האנשים שלבם רך וטוב, וכמעט יחלו לכתוב, ומלאו זדון ומרירות עד מאד – וכן גם להפך.

– הנך יודע כי אינני אוהב לכלוֹל – אמר לעסינג – ואינני חושב את כל איש יהודי הבא לידי, כטפוס העם כלו; אבל נוטה אני להאמין כי היהודים, עפ"י מצבם, מוכשרים ביותר לחדודים, לסתירות ולמכתמים. החדוד, כמו המלח, איננו מזון משביע, אבל הוא מתבּל את המאכל ושומרו מרקבון. ואולם נפלא הדבר כי החדוד בקרב בני עמך אינו אלא כפרוטות קטנות המצויות בידי עניים, תחת אשר כבירי הרוח בקרבכם מצטינים בהתפעלות מתלהבת, או בהגיון דק ועמוק. למשל שפינוזה, וגם מנדלסון. ואולי זאת היא הסבה –

– יש אשר החדוד דומה לקוֹף שיושב על דבשת־גמל ומעוה פניו בתנועות משונות – הפסיק אפרים את הדובר בו שלא כנמוס – אבל מה איכפת לעולם הגדול, זה הגמל, מהּ שעושה הקוף שם למעלה? –

– הנך בז לחדוד, אין זאת כי נשען אתה על הבוּר השווייצארי באָדמער אשר קרא לחדוּד: “צרעת רוח האדם”. אבל באמת הנה החדוד לחיי הרוח, מה שהברק לחיי הטבע, הוא מטהר את האויר, וגם הוא כמו הברק נולד מהתנגשות שתי אלקטריות. והפכי החיים, שפוגש היהודי על כל צעד, הם הם הנותנים מזון לחדוד, והם מביאים –

אפרים הסכין במנהג המגונה, לבלי תת לאיש לכלות דבריו. לעססינג חפץ להוכיח, כי הגוי והאדם המאֻשר אינם, ע"פ רוב, מחודדים ושנונים, ורק העם האַתּוֹני יוצא מן הכלל הזה.

– עתה יודע אני – אמר אפרים – מפני מה אחותי פ­ֿיילכֿען – אשר בדרך אגב אודיעך כי כבד תכבדך מאד – מפחדת מאד גם מפני החדוד גם מפני הברק. בכל דבר אמיצת־לב היא, אך כמעט יעלו עננים על השמים, תסגר בחדרה ועצמה עיניה לבלי ראות את הברק; ואמנם התאוננה באזני, כי בכל פעם כאשר יבריק הברק, ופקחה עיניה מבלי משים. וכן מנהגה גם בחדוד: כמעט יחפוץ איש להאיר על רגשותיה הדקים בברק החדוד, והחלה לבכות או תצא מן החדר.

לעססינג בקש מאפרים לספר לו עוד על אֹדות פ­ֿיילכֿען, ובין יתר הדברים העיר אפרים: אחותי היתה ילדה נפלאה; עוד בהיותה כבת־ששׁ שנה חשקה נפשה לאהבה – אבל הידעת את מי אָהבה? את הקב"ה בעצמו ובכבודו. כאשר היה לבה טוב עליה מאד התעודדה על בהונות רגליה, ותט ראשה למעלה, ותקרוץ שפתותיה, ותשק באויר. וכאשר שאלתיה פעם אחת מה תעשה, ענתה: הנני נושקת לאלהים.

לב לעסינג מלא מחשבות. “בקרב בימים אבקרך בביתך” אמר לאפרים בהפרדו מעליו.

י. פ­ֿיילכֿען.

מעת אשר מת משה דניאל באה בביתו חפשה משונה, כמעט נוכל לאמר: חשיפה. כל זמן שחי האב שרר משטרו הקשה גם שלא בפניו, ועתה כאשר זכו הבנים לקוממיות, לא ידעו מעצור לרוחם.

כאשר בא לעססינג אל הבית בפעם הראשונה, שוטטו עיניו אנה ואנה, וכמו שכנה על שפתותיו השאלה: איפה הם האבות? אף כי הכל היה ערוך ומתוקן יפה, כיד הסדר הטובה על פ­ֿיילכֿען. אפרים הציג את לעססינג לפני אחותו בתור “אח בשם ואח בשירה”, ומדי דברו הניח ידו על שכם לעססינג, באותות התרועעות יתרה.

אפרים ידע אך שני דרכים בהתהלכו עם אנשים: או קר ומתרחק ביותר, או מקורב ומתרועע ביותר. ואולם כן משפט כל האנשים החיים בחוג צר לבדד, וביחוד היהודים, בבואם אל העולם הרחב. ואמנם סבות רבות למנהג־ישראל זה: אם מפני שדמם הרותח ותנועתם החיה מכריחים אותם לדלג תמיד מן הקצה אל הקצה, ולכן כמעט הוסרו מפניהם גבולות־הנמוס הראשונים, ויאחזו מיד בהפכוֹ; אם מפני שהסכינו לזה, בהתהלכם כל ימיהם רק עם אחיהם היהודים, הקרובים אליהם באמת מאד מאד, ולא היו נזקקים לדקדוקי הנימוס; ואולם הסבה היותר נכונה, היא החסד של אמת הנטוע בלב היהודי, זו טוּבת הלב הפורצת כל גדר מנהגים־חצוניים. – ואמנם יש דרך שלישי בתהלוכות אנשים: לתת לכח הרוח והידידות להתפתח חפשי, מבלי לגרוע מאומה מן החקים החברותיים – אבל כזאת יוכלו רק אנשים החיים בעולמות העליונים.

ואולם פ­ֿיילכֿען היתה ההפך מאחיה; היא היתה בישנית ומפחדת, וכמעט לא נשאה שמורות עיניה הארוכות, בדבר לעססינג אליה. ורק כאשר הסב עיניו מנגדה, הביטה בנחת־רוח אל יצורי פניו הרכים והעדינים. אבל לעססינג הרגיש היטב בהבט פֿיילכֿען אליו; כי במבט־ידידות צפון כח המושך, ומבלי אשר נראה, נחוּש כי עין טובה שוכנת עלינו.

לעעסינג לא יכול התאפק מבלי הגד כי מרגיש הוא חסרון אב ואם בבית הזה, וישאל את פ­ֿיילכֿען על אדות חייהם ומיתתם. פ­ֿיילכֿען הכירה בשאלה זו את יפי נפש האורח, המעלה את זכרון המתים כמו למען יסובבוה וינצרוה ברוחם הטובה, וכמו חפץ לעשותם “לשומרים” לנערה היתומה, אשר מגן אין לה, בהתהלכו עמה. בכל עזוז אהבת־בת ספרה לו מאביה ואמה, וביחוד האריכה לדבר על אביה, ותאמר כי אבדה גדולה היא גם למת וגם לאורח, שלא ידעו זה את זה.

ולעססינג הסכין להקשיב באזן יפה, בדבר איש אליו, עד כי משך אליו את לב המדבר, וכמו העתיק בעצמו כל מלה מלשון המדבר. – ובכן היתה הפגישה הראשונה למשיבת־נפש לשניהם, כמו כבר ידעו איש את רעהו זה ימים רבים, ואך עתה חדשו את הרעוּת. –

יכול להיות כי שריד מנהגי קדם הוא, אבל בעיני לעססינג ישר הדבר מאד, כי בכל פעם בואו קדמו אותו בלחם ויין. הכנסת אורחים כזו עושה את האורח לבן־בית. וכאשר העיר לעססינג פעם אחת, מה יפה ונעים הוא המנהג לכבד את האורח, לא רק בשיחות־נאות, כי אם גם לסעד לבו במזון־גשמי, הפיקו פני פ­ֿיילכֿען עליצות־נפש, ותאמר: מה מאד אשמח כי אינך מן המסרבים. ואמנם חבל נעים נפל למשוררים, להורות לבני אדם להכיר ולאהוב ולעשות מחדש את המנהגים הנעשים מבלי הדעת ומרגילות.

פעם אחת ישב לעסינג עם פ­ֿיילכֿען, ואיש אין אתם בחדר. הם נדברו על אדות הרושם הראשון אשר תפעול על הנפש פגישת פנים חדשות, ועל המשפטים הקדומים היוצאים מרשם זה, לשבט או לחסד. פ­ֿיילכֿען החליטה כי הילדים יחושו בהרגשה טבעית מי אוהבם ומי איננו אוהבם; ואת חוש הילדות הזה נוכל להצפין בלבנו גם לכשנגדל. בית־דין העליון, זה הרגש, אשר על פסק־דינו אין לערער עוד, היה בענין זה לבית־דין התחתון; ומה יפה נצחון הרגש, אשר במבט בריא הוא מכיר ויודע יותר מאשר יראה ויכיר השכל בקני־צופים ובזכוכיות־מגדילות אשר לו.

צחוק רב־הכונה רחף על שפתי לעססינג, בענוֹתו: – הנך קולפת את פרי עץ החיים מצדו האדום והבהיר, ותשכחי כי יש לו גם צד כהה וצלוּל¹⁶. לו היו משפטי הרושם הראשון אך לחסד, אז עוד לא רע הדבר; אבל זכרי נא את שגעון המשפטים הקדומים הנולדים מדקדוקי עניות, את מוֹרת־רוחנו הפתאוֹמית שאנחנו זוקפים לפעמים, בלא־משפט, על חשבון הפנים החדשות; ומלבד זאת זכרי נא את מצוקת האורח, הנעלמה מן העין ושאינה ידועה אולי גם לו, והאונס הזה איננו נותן לו לגלות לנו כראוי את כל עצמותו. ואולם דרכי בענין זה כך הוא: בבוא אלי פנים חדשות, שאיננו מוצא חן בעיני מבלי דעת מדוע, אז הנני משתדל לסובבנו בחסד ובחבה יתרה; זאת תכריחנו לגלות גם לי את מעלותיו הטובות, שאינן חסרות לשום איש; וממילא, על ידי כח רצוני הפרטי ולא ע"י רגשנות סתומה, קניתי לי איש שאוּכל לחבבו.

־ האח! הן גדול חסדך וטובך עד שמים – אמרה פ­ֿיילכֿען, וכרגע קפצה פיה, כמו חפצה להשיב אחור את הדבר שהתפרץ משפתותיה.

כל זמן שלא נכנסו היהודים אל חיי החברה הכוללים, מוכרע הדבר כי כל שיחה כוללת שידובר עמהם, תסב פניה עד מהרה לעניני היהודים, אחרי אשר הענין הזה ממלא את כל חללי לבם. וגם פ­ֿיילכֿען אם מבלי משים, או גם למען לתת כונה אחרת לדבריה הראשונים שנפלטו מפיה, ספּרה ללעססינג, כי למדה לקרא אשכנזית מתוך חזיונו “היהודים”, ותסים את דבריה בשאלה: האם לא היה בלבך מעולם משפט קדום נגד היהודים?

– אבל כן! – ענה לעססינג – כל המשפטים הקדומים נגד היהודים, שנשרשים בלבנו ע“י החנוך וע”י ההיסטוריא, לא זרו גם לי. אמנם אינני אוהב לדבר על מחברותי, כבר הסחתי דעתי מהן, ומי כמוני מכיר ויודע את חסרונותיהן?! אבל לפניך אחפוץ לברר את הדברים. בראשונה התאמצתי לצאת מן החוג הצר של חברי המלומדים ומהשקפותיהם המוגבלות: זאת נסיתי לעשות על פי דרכי, בחזון “המלומד הצעיר”. אחרי כן יספתי ללכת על דרכי, להתפרק את המשפטים הקדומים של בני דתי, ולהוכיח כי מעשים טובים אינם קנין פרטי של אמונה מיוחדת – ומזה נולד חזון “היהודים”. כל מעשה־טוב שאנחנו עושים, ואם גם הנסבה הראשונה למעשנו, אך תועלת נפשנו היא, – בכ"ז יביא ברכה גם לאחרים. דרכי עם אנשים, אשר הגדתי לך בדברנו על פעולת הרשם הראשון, נבחן ונאמן אצלי ביחוד, בתהלוכותי עם אנשים יהודים. מובטחני כי כל שונאי ישראל אהבו וכבדו את היהודים ככל האדם, לוּ ידעו והכירו אותם, לוּ הואילו לשים עין על דברי ימי ישראל בעבר ועל מעשיהם בהוֹה. מדה טובה יש ליהודים, אשר בה הם דבקים ביתר עז: הם מכירים טובה לכל נוצרי בעד כל חסד וצדקה שהוא עושה עמהם, ועד עולם לא ישכחוהו; ואנכי לומד מהם מדה זו. – אמנם שכר גדול נהיה לי בעד רדפי חרות – הוסיף לעססינג, ויאחז ביד פֿיילכֿען אשר רעדה בכפו, אך לא ערבה את לבה להשיבה – “לולא החרות ההיא לא זכיתי לקנות לי חברת נעימה ונחמדה כמוך”.

פֿיילכֿען השחה עיניה, ולעססינג נשק באֹמץ לב על שפתותיה, אשר לא התנגדו לו. פֿיילכֿען התחלחלה, ותכס בידה השמאלית את עיניה, וימינה עוד שכבה בכף לעססינג. היא חבקה את ידו בכל עז ותדום.

– האם אמנם תאהבני? – לחשה לסוף, וידה עוד כסתה את פניה. אז התעורר לעססינג וידע את אשר עשה; הוא ראה את השלהבת אשר לבּה שלא במתכון. כי אמנם זר היה לרוחו העדינה, לשחק בהרגשה הקדושה והרוממה, באַהבה, ולהורידה למדרגת שעשועים־קלים. מלים נעתקו מפיו בגדל מבוכתו, ומאד מאד חפץ להרפות מיד־ פֿיילכֿען, לולא ירא להכלימה; והיא הרגישה זאת ותשב ידה בלאט.

לסוף נעזר לעססינג במליצה ריקה, ויאמר: – אוהב אני את היוֹפי, אבל אוהב אני גם את האמת; כי על כן נטל עלי להודות –

– אָה! הנך איש יקר – הפסיקה אותו פֿיילכֿען – הודאתך החפשית, כי לא תאהבני, תכריח אותי – אם רק אפשר כזאת – לאהוב אותך עוד ביתר עז. אל תירא לנפשך, אל תדאג גם לי, – אשה אחרת מדברת עתה מתוך פי. לא אנכי כי אם נסיכה נוצרית אומרת לך כזאת. אדיר כל חפצי להיות דוֹ־פרצופים עלי אדמות; בצורתי האחת אהיה, כנהוג, בזויה, דואבת, נפש־כָּלָה, צרורה – במלה אחת: נערה יהודית. ואולם בצורתי השניה, אהיה נסיכה נוצרית, חפשית, אמיצת־הלב, כבודה ומפֹארה, מלאה שמחת החיים ומלאה השכלה – למען אוכל למלא את כל נפשך. אז רכבתי לימינך על הסוס, ונשוּט ביערים ונאות־דשא, אז צעדתי עמך בהיכלי השרים, אז ישבתי אל ידך בנוה־שאנן; אבל מבטי עיני הגידו לך אז, כי נפשי נשרשה עמוק, עמוק, בנפשך, עד עולם… אהה! לא אוכל להביע כל מאויי לבי, וכבר הכברתי מלין עד בלי די; אבל זאת אדע: לו רק היה לבי בצורה האחרת, כי אז אשרתיך, כאשר לא אֻשר עוד איש, אז אהבתיך כאלהים – אבל אלהים איננו אוהב אותנו, הוא לא יחפוץ כי אחד היצורים יאֻשר כליל עלי אדמות – "

נפש פֿיילכֿען עיפה בדברה, ותסמוך מצחה על ידה, ותשא קולה ותבך.

– רעותי היקרה, – קרא לעססינג בהמון־לב ובקול מלא אהבה – מה שאחוש בנפשי אך למותר להגיד לך. במצב אשר אנחנו עומדים עתה, איננו צריכים עוד לדברי התחברות, כי אם לפרידה רכה ולדברי בירור.

– גם אלה אך למותר – קראה פֿיילכֿען בהתעודדה; פניה מלאו זיו, רסיס דמעה נוצץ בעפעפיה כאגל־טל, אבל עיניה האירו בהירות וטהורות, כאור שמש אחרי הרעם. היא פרשה זרועותיה ותחבק את לעססינג ותשק לו על עיניו ושפתותיו.

– חיה בטוב, חיה בטוב עד עולם! – קראה בבכי ותקע מעליו.

רגעים אחדים עמדו זה לנכח זו, גם בעיני האיש נוצצה דמעה.

קול דופק על הדלת – וטייבכֿען ־טהעאדאלינדה באה החדרה. פ­ֿיילכֿען עמדה בלי־נוֹע, רק חזה התרומם והוּמך ביתר מהירות. לעססינג הסב את פניו וימח דמעה מעיניו; לבו דוח, כי הנפש הרכה הזאת לא יכלה לשבוֹע, למצער, מנעימות צער הפרידה והמחילה¹⁷, באין מפריע. אבל פ­ֿיילכֿען התחזקה עד מהרה, ותפשט את גיסתה את אדרתה, ותהלל את בגדיה היפים ואת פניה הטובים, ותשאל לשלום שכנתה, ותשאל לספרים שהיא קוראת עתה – והכל בנשימה אחת. וטייבכֿען לא יכלה לענות על כל השאלות היוצאות דחופות ומבוהלות, ותבט אל לעססינג, אשר הוריד עיניו ויתפלא בלבו על חריצות פ­ֿיילכֿען המהירה, אף נד לה. הוא ראה את כל המלחמה אשר בקרב נפשה.

פ­ֿיילכֿען הציגה את לעססינג לפני גיסתה, וטהעאדאלינדה הביעה את עליצות נפשה, כי זכתה לדעת את הסופר המפֹאר, ותהלל את ספריו.

אך במה נחשב עתה ללעססינג, כל יצירות הספרות וכל מעשהו בשיר, עתה כאשר הקים מלחמה בנפש רכה, לא בדמיון השיר. כי אם באמת ובתמים, על ידו ממש, וכמעט נגד רצונו, – מלחמה המצערת את הנפש עד לפחת השגעון?!

– יש רגעים בחיי – אמר לעססינג – אשר בשמחת־לב נכון אני להקריב קרבן כל מה שיצרתי, אם רק אוכל לקנות בזה מנוחה ושלום לנפש היקרה לי עד עולם.

עיני פ­ֿיילכען הביעו לו תודה מעומק הלב, וטהעאדאלינדה קראה למאמר זה “מרוֹם פסגת הענוה”.

אחרי רגעים אחדים התפטר לעססינג. אמנם נכספה נפשו לשהות עוד, כי לבו נבא לו, אשר לא יוסיף עוד לבוא בבית הזה, – אבל פני טייבכֿען העירו אי־נחת. בברכת־שלום פשוטה נפרד מעל פ­ֿיילכֿען, הם הביטו זה אל זו בתוגה חרישית, – ולא יספו עוד לראות זה את זו כל ימי חייהם…

תפוש במחשבותיו, שח עינים, הלך לעססינג על פני רחוב היהודים, ופתאום עלה באזניו קול קורא: “אדוני המזכיר!” ויפן שכמו לראות, והנה חוכר הטביעה¹⁸ פ­ֿייטל אפרים מברלין, דוֹד פ­ֿיילכֿען, עומד לפניו. פניו הלבנים־ירקרקים מלאים צלקות־אבעבועות, וכמו מתוּלעים¹⁹ הם; עיניו מתפרצות מחוריהן, כמו מתשוקה אשר לא תאמר הון; מצחו הרם והשקערורי, ושפתותיו הכחלחלות²⁰ המופשלות, נראו כאותות ערמה והכנעת־עבד. מגבעתו המשלשת, אשר קרנה מפּנים נדמתה כחרטום פתוח, ישבה עמוק בערפו ותשען על צוארונו הלבן; ומעיל רחב השולים עטה את קומתו הבינונית. ידיו מונחות בצלחות בגדו והן מקשקשות במטבעות כסף, בטנו בולטת לפנים, וכל גופו מתנועע בגאון על רגליו הפשוקות, – כה עמד פ­ֿייטל אפרים, כמכונת־חשבונות חיה, אשר לוּחה, זה הפנים, מורה רק את “הריוח”. בעיני לעססינג ישר הדבר להתבונן היטב בפנים האלה, למען להסיח דעתו ממעמד־נפשו בשעה זו, כי על כן שמע במנוחה לשאלות פ­ֿייטל אשר שאלו על אדות החדשות אשר אומר השר טויענצין לעשות בחכירת־הטביעה. ולסוף, תחת לענות מענה ברור העביר לעססינג את ידו על מצחו, ויאמר: מחר, מחר אודיעך כל שרש דבר, היום לא אוכל, וימהר וילך מעליו.

– גבר לא יצלח הוא, עד נצח לא תשיג ידו מאומה, ואנכי חפצתי מאד לתת לו להשתכר – דבר פ­ֿייטל לנפשו, ויבט אחרי לעססינג במנוד ובבוז; אך באמת חרה אפו בו, כי לעססינג לא בא מעולם לעזרת החוכרים אצל הגינירל טויענצין שהוא גם המפקח הראש על הטביעה.

פ­ֿייטל הפך את פניו וילך לבני אחותו המתה.

אחרי אשר יצא לעססינג, ישבה פ­ֿיילכֿען דוממה אל יד גיסתה, ותשפשף את מצחה במי־מזרח (Eau de Levante), לבל להוציא מפיה את הדברים המעטים, כי ראשה יכאב עליה.

– Entre nous soit d’t (כשאנו לעצמנו אומר לך) – פתחה טהעאדאלינדה – כמדומה לי כי חשקה נפשך בלעססינג; ואמנם אין לכחד כי פניו מלבבים מאד –

ותצחק פ­ֿיילכֿען ותאמר: איך תוכלי להאמין כי תחשק נפשי באיש נוצרי –

־ Pourquoi pas? (ומדוע לא?) – אמרה טהעאדאלינדה – הנני אומרת לך: לוּ היתה נפשי תחת נפשך כי עתה לא נמנעתי להתנצר, אז תוכלי להנשא גם לשר־גדוד, ושוי בנפשך מה נעים הוא להקרא בשם “אשת־מאַיאָר”, או “אשת־קאַפּיטאַן”. האח! שמחה כזו העלתני “לעקסיליום”²¹. – הידעת, למי תנשאי? לשר־גדוד ההוזאַרים, יפה התואר, בעל השפם השחור כפחם; איך האיר פניו אלינו בברכו אותנו בשלום, ביום השבת העבר! ומה יפו עיניו החולמות! ומה רב חנו ברכבו על הסוס! ותבניתו המחטבת –!

הדלת נפתחה מבלי אשר דפקו עליה. פ­ֿיילכֿען קפצה לקראת דוֹדה פ­ֿייטל ותברכהו לשלום בחבה יתירה; היא שמחה כי נגאלה משיחות גיסתה.

– יען כי היום הראית לי חבה יתרה – אמר פ­ֿייטל – לכן הבאתי לך מתנה יפה. האם ינעם לך שמיר משובץ בזהב, אשר תוכלי לכרכו על האצבע?

– אנא, תן לי הטבעת – אמרה פ­ֿיילכען לדוֹדה, והוא שם את ידו בצלחתו כמשחק, ויען:

– חפץ אחר הוא ולא טבעת, ובכל זאת יש לו טבעות –

– ובכן שרשרת היא, אנא תנה אותה לי –

– גם לא שרשרת היא, גם לא שעון – אמר פ­ֿייטל.

ופ­ֿיילכֿען ישבה על כסאה בלי־חמדה, ותדום. פ­ֿייטל שרק בשפתותיו, וישם את ידו על שערות ראשה החלקות, ויאמר:

־ הוי, פתיתיה²², האמנם נחוץ “לרמוז לך בּיָעֶה?” חתן הוא, אשר הבאתי לך, הוא יתן לך טבעות ושרשרת ושעון, ומה תשאל נפשך עוד? אבל, בדרך אגב אשאלך: הלא תביני היטב לכתוב ולקרא אשכנזית? –

– אבינה, האם תחפץ כי אקרא לפניך מכתב־מסחר? –

– בפעם הזאת, לא; ועתה – מזל טוב! עתה נכון וסמוך הדבר, כאפותיקי המובטחת פי שלש. החתן חפץ דוקא בעלמה היודעת לכתוב ולקרא אשכנזית; כי יען אשר הוא בעצמו איננו מבין בזה מאומה, לכן הוא מבקש לו אשה שתקרא ותכתוב את מכתבי־מסחרו. אמנם יכל היה למצא נערה אשר נדוניתה פי שלש מנדוניתך, כי הלא הוא הירץ משה העפֿט, אשר דודו לוי גומפרץ כבר היה אחד “הגדולים” עוד בימי המלך המנוח. אין לך צרך להתישב בדבר, זמן רב – כבר עבר עליך חצי־יובל, וכל שנה ושנה שתוסיפי לשבת בבתוליך ירד מחירך חמשים למאה.

* * *

פֿיילכֿען לא ענתה דבר, וכאשר יצא פֿייטל מן הבית, קראה טייבכֿען: Aide toi et Dìeu t’aidera (תוֹשע לך ידך ויושיעך אלהים!) עוד יש לך שהית לקלקל את חשבונו, קומי ולכי עמי ועם אישי לבית־תפלת הנוצרים.

פֿיילכֿען הודתה לה על חסדה, ותבקש אותה לעזבה לנפשה. היא עלתה אל חדרה ותתנפל על מטתה בקול צעקה. כל חייה עד עתה עברו על פניה כחלום אשר ערפל חתולתו; מעת אשר הקיצה בקרבה דעת־נפש, התנועעה בין כליון־עינים ובין עצבו; וכאשר העביר זכרונה על פניה את השעות האחרונות, או אז נשאה קולה ותבך.

– “חיה בשלום! – שנתה את דבריה – חיה בשלום”! – ותשק את השמיכה אשר בה הסתירה פניה, ותעצום עיניה, וכמו ראתה ברוח את תמונתו – שחקה בדממה ובאֹשר. – וכבר אתא ליל, הירח פלס נתיב לאורו החור בעד שמשיות החלון, וישפוך על פני השוכבת הוֹד־נעים…

– אכן למחילה נולדתי! – דברה לנפשה – לוּ יכולתי לחיות גלמודה עם יגוני, כי אז טוב לי; לוּ יכולתי למות, כי אז טוב לי עוד יותר. לולא שערתי מעולם, כי יש חיים יותר יפים, מה מאֻשרת הייתי! אך לא, אז לא מצאתי אותו, ולולא הוא, לא מצאתי את השעה הזאת השקולה כנגד אלפי חיים – אבל הוא לא יוכל להיות לי… צאתך לשלום, אֹשר החיים! אם הוא לא נפל לי לחבל, הנני לבלות ימי חיי בהכנעה ובמחילה. אֵלי! אב רחום וחנון! קחני אליך, שלח את מלאך המות וגאלני! רחם עלי, טוב ומטיב! –

היא כרעה על ברכיה לפני המטה, ותחבוש את ראשה בכסתות, ותבך מרה ותתפלל זמן רב.

כל הלילה וכל היום ממחרתו, שכבה במטתה ותבך ותפרש בידיה, וכמעט לא ידעה בהגרות דמעותיה על לחיה; לא אכלה ולא שתתה מאומה, וכמעט לא ענתה דבר לשואליה. רק בלילה השני נפלה עליה תרדמה, כי עיפה נפשה, וממחרת היום השני שבה לאיתנה. כל קרוביה האיצו בה לגמר אֹמר על אדות הירץ העפט; הם הפצירו בה כל כך מעומק הלב, הם הוכיחו לה כי אך את טובתה ואָשרה הם דורשים, – עד כי נגעו תחנוניהם עד לבה, ותחפוץ בכל נפשה לחיות כטוב בעיני הטובים האלה. אך לוּ ידעה כי רק בעבור זה יפרצו בה קרוביה, יען אשר הוגד להם, כי ”המדובר" איננו מתנגד גם לקחת את בת הגביר בערמאַן פֿרענקל, – לו ידעה זאת, כי אז לא התאמצה לכבוש את רגשותיה. ואיך יכל לעלות על דעתה להנשא לאיש, אשר אחת היא בעיניו אם יתחתן בזו או באחרת, – אשר בשעה זו הוא הולך אחרי שדכן פלוני, ובשעה שניה אחרי שדכן אלמוני?

גם אפרים הפציר בה, אבל השביע אותה לבל תאנוס את לבה, כי אם תראה את המדובר ולמדה אותו לדעת, לבל תתאונן אחרי כן על מעשיה. פֿיילכֿען נאוֹתה לו.

מה דפק לבה בשבתה אל שלחן־התפירה, ובראותה את דודה פֿייטל בא עם איש זר החדרה. בראש שחוח השיבה להם שלום, ולא ערבה את לבה לשאת עין. ואולם לאט לאט הציצה ממתפרתה, ובסתר לבה הודתה, כי אמנם אין ה“מדובר” מנוול כל כך כאשר שותה אותו בדמיונה, ומבלי משים צחקה לנפשה. ופֿייטל חשב כי היא צוחקת להתוליו הגסים שבהם תבל את שיחתו; ואולם עד מהרה יצא הדוֹד הערום עם שני אחי פֿיילכֿען לחדר אחר, וכל אברי פֿיילכֿען הזדעזעו בהשארה עם הזר לבדו. המדובר נגש אליה, וידבר בראשונה על המטפחת אשר חסמה²³ עתה; אחר כך ספר לה על אֹדות העיר ברלין, וכי גדולה היא מאד מברסלוי. פֿיילכֿען התחזקה ותשאל אותו לאבותיו ולאחיו ולאחיותיו, והאיש דבר בלב־רגש ובהתפעלות גדולה על אֹדות אמו. אז הוקל לפֿיילכֿען: איש האוהב את אמו אהבה עזה כזו, בודאי איש טוב הוא – כה דברה לנפשה, ולבה הלך בבטחה אחרי שיחוֹתיו הסבוכות והמסוכסכות.

גם מכאוב פנימי ומסירת נפש מביאים לידי מעשי־תעתועים, לא פחות מאכזריות חמה לנגד אחרים; אלא שזו האחרונה לא תעיר רגשי חנינה ומנוֹד בלב שופטיה.

מי יודע אם לא קבלה פֿיילכֿען ברצון חוֹבות חדשות למען יהי לה הזכות להסיר מעליה את עוֹל־יגונה, אחרי ראותה כי התמוללו מאויי לבה הראשונים?…

פֿיילכֿען הכירה מתוך הדברים הרכים של “החתן” רק את זאת: כי העולם איננו גיא צלמות ועמק רפאים, כאשר אמרה בראשונה; כי עוד נמצאו אנשים החומלים והמרחמים עליה; אז פקחה עיניה לחיים ולאור.

פֿיילכֿען התחלחלה, כאשר נשק לה “החתן” בפעם הראשונה, מבלי שום “הכנות”, כמו היה לו זכות לזה מאז מעולם. עתה ידעה והכירה את אשר עשתה.

שלשה ימים אחרי כן נארשה פֿיילכֿען להירץ העפֿט. היא הגידה ולא כחדה לו כי אמנם לא אהבתוֹ, אבל מתאמצת היא לחיות עמו בשלום ובאמונה. מבלי לענות מאומה עדה אותה שרשרת זהב יפה, ויצחק.

ואולם הדבר היותר מעציב הוא, כי אחרי אשר נארשה פֿיילכֿען נדו לה “האנשים הטובים” בברסלוי. כל מי שידע אותה וכל מי שלא ידע אותה הללו ושבחו את טובה, נעימותה ונפשה הרכה, ויצטערו מאד כי לא נפל לה חבל יותר מאֻשר; – כן מנהג “האנשים הטובים” להפליא חסדם וצדקתם למתים… אות הוא כי פֿיילכֿען היתה אֻמללה עד מאד – –

ובעצם היום הזה, אשר באה פֿיילכֿען בברית הארוסין, באו חיים וטייבכֿען בברית החדשה, חרש בכפר סמוך. ויקראו לחיים: כֿריסטיאן אַכֿיללעס גוֹטפֿריד; ולטייבכֿען קראו: מריא כֿריסטינה טהעאדאָלינדה.

חלום משה דניאל נפתר בדרך משונה. –

יא. חיי־אשה.

פֿיילכֿען נולדה לחיים שוקטים, כמעט לחיי נזירה – ועתה נטל עליה להיות לחנונית יהודית. אין דבר הנוטל את הקסם הנעים מעצם “האישות”, כמו ההתעסקות אל יד שלחן־החנות, או גם אל שלחן המזיגה בבית מרזח. זה המשא והמתן, זאת הסרסרות, זאת ההתקרבות הנמבזה, אלה הפתוים המלאים – כל אלה זרים כל כך לטבע האשה האמתי, עד כי רק נפש עדינה עד מאד, או חכמה וערומה עד מאד, תצלח להשמר לבל תשליך אל מאזני המסחר גם את “אצילותה” הטבעית. – מה רחוקה אשה חנונית מנזירה!

ובכל זאת כאשר הלבישו הנשים את פֿיילכֿען ביום חתונתה, נדמה לה המנהג כמנהג הלבשת הנזירות. גם אותה הלבישו את תכריכיה הלבנים; ופאֵרה היתר יפה, שערות ראשה השחרחרות עם קווצותיה הרכות והטפוּחות – גולחו בלי חנוֹת, ויתר הפליטה, אלה עקרי השער, נאגדו בקשור לבן. צעיף טהור כסה את כל ראשה, ומאז והלאה נאסר עליה, כמו על נזירה, להוציא אף שערה אחת ממחבואה, כי “שער באשה ערוה” אמרו חכמי בבל. דמעה נוצצה בעיני פֿיילכֿען, כאשר ראתה עתה את פניה המשונים בראי. ולוא עוד ידעה כי החתן היושב בחדר השני, רב ומתקוטט בדוֹדה על אדות הנדוניא החסרה מקצת – כי אז עוד הרבתה לבכות.

פֿיילכֿען היתה ל“תנאי” נכבד בהתקשרות־מסחר, שלא מדעתה: פֿייטל התאמץ לדחוק את רגלי “בעלי־ברית איציג” המתחרים עמו בחכירת הטביעה. ובהסבו מעליהם את לב הירץ העפֿט, אחד מעמודי האגודה, השתדל להצמידו אליו גם בחבלי־התחתנות.

החתונה היתה בעיר קטנה, דייטש־ליססאַ, מהלך שעות אחדות מברעסלוי. כי כן יסד פֿייטל להכין את משתה החתונה בבית־מרזח נוצרי. כמעט כלו לשתות אחר הסעודה את הקהוה השחור, ויבוא הבדחן ישראל פאָססענמאַכֿער, ויתיצב עם כנורו על כסא, ויעוה את פניו, ובחרוזים גחכנים בשפת זשרגון, שאל מאת המסובים לתת לו “ענין” לשיר עליו.

– שירה לנו על הקהוה – אמר אפרים, וכרגע עורר הבדחן את כנורו, ויחרוז חרוזים "כי הקהוה הוא האיש, הצוקר זו האשה: מתחלה לוקחים את האשה בצבת־כסף, אחרי כן אוחזים בה בידים, ויש אשר ישגה ולקח מלח תחת הצוקר, וכו'. הבדחנות הזאת שמחה מאד את לב הקרואים. פֿייטל הקשיב בנחת, בשבתו בהסיבה על כסאו ובחצצו שניו; אז באה בעלת הבית, אשה כבדה ומסובלת, ויקם פֿייטל וילך לקראתה. אחרי בעלת הבית הלכה אשה מתבוששת לבושה בגדי־עני, כנראה במבחר שנותיה, ועל פניה לא־היפים נראו עקבות היגון והדאגה. פֿייטל הוציא מצלחתו מטבע־כסף ויצלצל בו, כי אהב לעשות צדקה בפומבי. אבל בעלת הבית רמזה לו בעיניה, וימהר וישב אל צלחתו את המטבע המזוייף.

– נאַ, מרת אַננעליעזע, – אמרה בעלת הבית אל האשה ההולכת עמה – האנשים כבר אכלו לשבעה ולא יבלעוך. אל תעמדי פניך כחתול בעת הרעם, מהרי ועשי חרוזים יפים לכבוד הכלה העדינה ולכבוד החתן החשוב, אז תקבל מתנה יפה.

האשה העניה נשאה עיניה וקרן־אור ברקה מתוכן. ותשם פניה אל הכלה ותאמר:

כַּלָּה נָאָה וַחֲסוּדָה

אֶת שְׁמֵךְ אָנָא הַגִּידִי,

– פֿיילכֿען.

אז פנתה אל החתן, ותאמר:

אַתָּה אֲשֶׁר בָּהּ חָשַׁקְתָּ

הִוָּדַע לִי בְשִׁמְךָ.

– הירץ משה העפֿט.

החורזת לחצה את עיניה בידה השזופה משמש והנקשה מעבודה, ובהסירה את ידה האירו פניה מזיו ותען ןתאמר:

כְּאַיִן נֶחְשָׁבוּ שׁוֹשַׁנִּים וַחֲבַצֶלֶת

עַל הַמֵּצַח, עַל הַפֶּה וְהַלְּחָיַיִם;

כְּאַיִן – עֵינַיִם שְׁחוֹרוֹת וְעֵינֵי תְכֵלֶת

אִם גַּם מְאִירוֹת כַּשֶׁמֶשׁ בַּצָּהֳרָיִם. –

רַק אַתְּ שׁוֹשַׁנַּת²⁴ שָׁמַיִם, יְפַת הַצֶּבַע

רַק אַתְּ תֵּאָהֵבִי, אַתְּ נֶפֶשׁ נְעִימָה;

כִּי עַל פָּנַיִךְ חָרוּת בְּעֵט הַטֶּבַע

כָּל יְפִי הַלֵּב²⁵, כָּל יְקַר תִּפְאַרְתֵּךְ פְּנִימָה! –

קול “הידד!” נשמע מפי כל הנאספים, וגם הבדחן נגן לכבוד “החורזת” בכנורו בהתפעלות גדולה עד כי נתקו כמעט כל מיתריו. אפרים לקח קערה ויניח עליה שקל־זהב ויסב לקבץ מאת הקרואים. פֿיילכֿען הסירה מחגורתה אחת ממטבעות הזכרון התלויות בה ותניחה על הקערה; והמעשה הזה לא ישר בעיני החתן, אף כי התאמץ להראות פנים שוחקות. וכאשר נגש אפרים אל פֿייטל ויאמר: – מה תאמר, דודי? האם לא הפליאה האשה לחרוז?

– הנכם מוקירים יתר מידי את “הצורה” – ענה פֿייטל ויוצא מכיסו פרוטות קטנות הרבה, למען השמע קול־צלצול גדול בהשליכו אותן אל הקערה – כאמור, הנכם מוקירים יתר מדי את “הצורה”, ממש כפתוחי־כסף העוברים מעבר אל עבר. ואולם אם תעביר בכוּר את דברי האשה, ותפשיט את צורת־החרוזים, ומך ערכם מאד, מאד. אמנם הוגד לי כי גם אתה חורז חרוזים. אם יש את נפשך אגיד לך את משפטי על החרוזים בכלל.

– נכספה נפשי לשמוע חות דעתך –

– איש אחד מבני עירי רכב פעם אחת על סוסו, וישתובב הסוס ויעבור עם רוכבו. “לאָן אתה הולך, משה?” קראו אליו בלעג כל האנשים העומדים ברחוב. “אטו אנא ידענא?” ענה הרוכב, “הסוס יוליכני אל אשר יהיה רוחו ללכת” –. ועתה הגד בעצמך: האם לא כן משפט החרוז? האם לא נטל על הרעיונות ללכת אל אשר יוליכם דמיון הצלצול?

– אכן מבקר גדול אתה – אמר אפרים בצחוק, ויגש את המתנה אל החורזת, ויאמר:

לֹא שָׂכָר, כִּי אִם אוֹת־תּוֹדָה

נַגִּישׁ לָךְ בְּעַד הָעֲבוֹדָה.

– טוב מאד – קרא פֿייטל – הנה נתת לה מפרי פיה. כאשר יקרא איש אל תוך היער, כן יענה ההד לעומתו – יאמר משל הקדמוני.

תנועה קלה בזויוֹת פי המשוררת העידה, כי חפצה להביע תודתה בחרוזים גם היא, אבל רוח מבינתה הגיד לה כי אין השעה מוכשרת לכך. ותקוד ותשתחו ותצא מן החדר.

כמעט יכול להפנות יצא גם אפרים בלאט, וילך לבקש את האשה. הוא מצא אותה באחת הפנות בבית המרזח, באכלה בתשוקה עזה פת לחם, ובשתותה לרגעים מכוס השכר אשר לפניה. בהגלותו לעיניה אדמו פניה מבשת, אך הוא ישב אל ידה באותות אחוה ורעות, ועד מהרה הסתבכו בשיחה ארוכה, כמו ידעו זה את זו משכבר הימים.

האשה ספרה מימי עלומיה, בהיותה רוֹעה את הפרות בימי הקיץ –

– האח! – קרא אפרים – הן חרף כל צרותיך היית מאֻשרת מאד, כי זכית לשאוף אויר טהור על ההרים העוטפים ירק דשא ולחלום חלומות נעימים

* * *

– אמנם כן בדמיון יפה הדבר עד מאד; אבל עלי היה להשגיח יפה על הפרות, לבל תעבטנה ארחותיהן, ויחד עם זה גם לארוג פוזמקאות, והיה בשובי הביתה, ואנכי קלקלתי את האֻרג עקב הקריאה בספר, או אז רב מספר החרפות וגם המהלומות שנתכו עלי ממספר תפוחי־האדמה שנתנו לי. אבל בעדי ברוחה, בחוץ, הייתי עליזה ושמחה, כל שירי התפלה היו שגורים בפי, ואשיר אותם אל תוך העמק, עד כי לבש כל הככר משנה יופי בעיני, ונרדו נתן ריחו שבעתים. אף ערבתי את לבי להוסיף חרוז על שיר־תפלה, וגם לחבר בעצמי שיר חדש. ואמנם עתה, יסלח לי ה', עתה אינני עוד תמימה וחסידה כאז, כי יש אשר ישאלני יצרי הרע: האם לא טוב היה לך להשאר נערה אכרית פשוטה? האם לא יציקו לך השירים החיים בקרב לבך? אך לא! לולא הכח השמימי הזה, אז כבר אבדתי בעניי, כי רבים מכאֹבי – ואני ידעתי גואלי חי. רק עוד פעם אחת חפצתי לזמר שיר־תהלה, מעמק הלב, לכבוֹד גבורנו הנעלה, לכבוד פֿרידריך הגדול –

– מה עשה המלך הגדול לטובתך? – שאל אפרים.

– לטובתי? – קראה המשוררת ופניה כסו באֹדם – מלאך אלהים זה הפליא חסדו לי, הגדיל לעשות עמי מכל נפלאות ימי קדם, לכן משירי אהודנו. תהלה לגבור הגדול העומד מוצק כסלע, בהשתער עליו כל העולם כלו, אשרינו כי זכינו לחיות בדורו!

אפרים הביט לארץ בבשת פנים וברוב מחשבות. נפשו ירעה לו על אניותו, ובכל זאת לא יכל לאהוב את “המלך הגדול”. רק האשה הזאת יכלה לשאת נפשה אליו, כי נוצרית־פרוטסטנטית היא, והמלך היה בעיניה כגבור מלחמות האמונה. אפרים דמה את מהלך השכלתו הוא להתפתחות המשוררת, ואז נגלה לעיניו עוד הפעם כי מצבו הנכחי יוסיף לו אך מכאֹב. הספק בוקע ועולה עד “קדשי־קדשיו”, ומעין השירה אשר ממנו שאב עד כה, נדמה לו כבאר מים חיים בערבות־ציה, אשר עד מהרה יבוש ויחרב, תחת אשר מעין שירתה היא דומה לנחל השוטף בין צאלים ופרחי חמד, בבקעה אשר ברכה ה'. גם הנחמה הקל, להתרומם בשעות הקדושות למעלה מגורלו ומכל אשר סביבותיו, גם בנחמה הזאת לא מצא מרפא, וע"י התחברות־רעיונות משונה, ראה פתאֹם כי מעדן השירה יוצאים ארבעה נהרות: אלהים, חפש, ארץ־מולדת ואהבה – והוא לא היה עוד נער וגם לא הזקין עוד למען לשיר אך לאלהים, וחפש וארץ־מולדת לא ידע ולא הכיר, וגם האהבה רחפה על פניו עד כה בחתולת ערפל…

– האם לא למדה אותך האהבה לשיר בשירים יפים? – שאל את האשה, והיא ענתה ותאמר:

בְּלִי הַרְגָשׁוֹת הָאֵל, שֶׁהִסְכַּנְתִּי לְתָאֵר,

בְּלִי נְעִימוֹת הָאַהֲבָה הָיִיתִי לְאִשָּׁה,

הָיִיתִי לְאֵם! זֶה גוֹרַל בְּתוּלָה עֲזוּבָה

בְּסַעֲרַת הַמִּלְחָמָה, שֶׁבְּאוֹנֵס, לֹא בְרָצוֹן,

נָתְנָה שִׂפְתוֹתֶיהָ לִנְשִׁיקוֹת אִישׁ־צָבָא

הַמִּשְׂתָּעֵר אֶל הָעִיר הַמְּבֻקָּעָה –.

וְעֵת אָשִׁיר אַהֲבָה לְיוֹדְעֵי תַעֲנוּגֶיהָ,

אָז יֵלֵךְ לִבִּי אַחֲרֵי מִבְחַר הַגְּבָרִים

שֶׁאֵלָיו כְָּמַהּ בְּשָׂרִי מִבְּלִי לְהַשִׂיגוֹ.

מֵעוֹלָם לֹא נָשְׁקָה אִשָּׁה אֵת בַּעֲלָהּ

בְּחוֹם וֶאֱמוּנָה, כְּמוֹ שֶׁנָּשַׁקְתִּי אָנִי

אֶת שִׁפְתֵי אִישׁ שֶׁהִרְגַּשְׁתִּי אַךְ בְּדִמְיוֹן. –

חשכת הלילה הסתירה מנגד עיני אפרים את האֹדם אשר כסה את לחיי המשוררת, אשר עוד חבשה את פניה בסנוֹר.

ותספר לו כי הלכה מאישה הראשון ותנשא לחיט, אחרי שלוחיה, ושם אישה קאַרש, והיא מתגוררת בכפר הסמוך. קולה הוסיף לרעוד מדי דברה על מצבה הנכחי.

עוד זמן רב שוחחו יחדו באחוה ורעות, ואפרים אמר כי הוא שמח מאד, “כי ביום אשר עזבה אותו אחותו בת אביו הקרה ה' לפניו אחות בשירה”.

– וזה יהיה לנו לאח – אמרה המשוררת ותוצא מחיקה גליון: זה “שירי איש־צבא פרוססי” אשר מחברם לא נודע עוד אז. אח"כ לקחה את צרורה, לחם וקמח, תחת אצילי ידיה, ותתקע כפה לאפרים ותאמר: “זכור לפעמים את האשה האֻמללה קאַרשין” – ותצא מן הבית.

אפרים יצא אל הגן אשר מאחרי הבית; הערב היה נעים מאד, אחד מערבי הסתיו היפים, הירח הגיה אור חִוֵּר על פני הארץ, ומבית המבשלות נשמע קול המשרתים והעגלונים בצחקם עם השפחות. אז הוסיף אפרים ללכת הלאה, עד אשר לא שמעו אזניו עוד קול איש; ויבט למעלה אל ככבי־עד וישפל לראות אל תוך מעמקי נפשו. פתאֹם עלה באזניו קול צלצל הפעמונים, המשמיע את אנשי העיר הקטנה לתפלת הערב. מבלי משים כרע אפרים על ברכיו, וידבר אל היושב גם ממעל לכוכבים גם בעמקי לב האדם: “ה' אלהים! רבו החטאים והתלאות בעולמך היפה וגם אנכי כבד־עון; אנא, ה' אלהים! הקרה נא לפני נפש טובה אשר אמצא בה את החיים ואת האהבה; ראה, הנה לבי מלא אהבה, תן לי את האשה אשר יצרת לי, פן אתע בדרך בלכתי לבקשנה”. ויעמוד וישען אל אחד העצים, עינו שוטטה במרחקים, במרחבי אין־קץ, וכבר הגיח הספק מסתרי לבו ויט ידו על פרחי אמונתו ואהבתו, כי אמר: היש מקום לאהבה פה עלי אדמות, אשר כל היצורים סובבים על ציר האניוֹת? ושם במרום ילכו הכוכבים לבטח במסילתם, ואחת היא להם אם רומשים אנחנו על האדמה ביגון או בגיל, במלחמה או בשלום. –

פתאֹם הקשיבו אזניו קול כקול מלאך אלהים הקורא בשמו. הוא העביר ידו על מצחו כמו חפץ להניד את החלום, אבל הקול נשנה, והוא הולך וקרב, הולך ונעם. ועד מהרה עמדה לפניו פֿיליפינה, נערה כבת שלש־עשרה שנה, בת דודו אברהם, ותספר לו כי ראתה אותו מתהלך בגן ותבוא לקרֹא אותו הביתה, כי העגלה כבר רתומה ועליהם לנסוע בטרם יסגרו שערי החומה.

אפרים שם את ידו על ראש הנערה, אשר תלתלי שערותיה השחורות יורדים על כתפותיה. וכמו נחם על אשר פתח אזנו לספק המר נשא עיניו למרום במבט־תודה, ואחרי כן השח ראשו על הנערה אשר הביטה עליו בעיניה השחרחורות המפיקות תוֹם וגילת הילדות. הוא נשק לה על מצחה הלבן והטהור אשר עוד לא עלה עליו נחם ודאגה.

– התאבי להיות לי לכלה? – שאל את הנערה. והיא ענתה: התתן גם לי שרשרת זהב יפה ומגדנות וממתקים, כאשר קבלה פֿיילכֿען מחתנה? –

– עוד יפים ומתוקים מהם אלפי מונים – ענה אפרים ויאמר לנשוק לה עוד הפעם; אבל היא התנגדה לזה בכל עז כמו אכף עליה רגש נסתר. אז החזיק אפרים בידי הנערה וילך עמה אל הבית, והיא רקדה ותפזז על יד קרובה התפוש במחשבותיו, כי החיים המפכים בקרבה אינם מניחים לה ללכת במנוחה ובמתינות.

אפרים שאל את דודו אברהם, אבי בחירתו הרכה, איה אחותו פֿיילכֿען. אז נודע לו כי נסעה מזה חרש, מבלי להפרד מעל איש בברכת־שלום. אפרים התעצב אל לבו: עתה כאשר הלכה מעליו, הרגיש פתאֹם מה יכל להיות לאחותו זאת, אשר אהבה והבינה אותו עד מאד, תחת אשר הוא הדפה לפעמים מעל פניו.

אכן אפרים לא כונן לבו לחקר מכאובה של הנפש האובדת הזאת: מעת אשר נארשה פֿיילכֿען, ומדעתה כי נטל עליה להכנע תחת יד ההכרח שאין לשנות, קבלה בדממה ובבטול־רצונה את כל תולדות הארושין, ואף הרגישה קורת־רוח במסירת־נפש זו; אך בכל זאת לא יכלה לחלץ נפשה מן הדעת כי בגדה בעצמותה ותכזב בלבה; ותירא מאד פן תגלה מלחמת נפשה ברגע אשר לא תוכל למשל ברוחה, כי על כן החזיקה טובה לבעלה בדמעות־עין, כאשר נאות לה לנסוע עמה חרש ממשתה החתונה.

שלום ומנוחה לחייה הכבים! – –

כל האורחים התעתדו לנסוע, רק אפרים נותר עוד.

ואפרים ישב בעגלה עם דודו אברהם ואשתו ועם פֿיליפינה הקטנה.

– גם לך כבר הגיעה העת לחזור אחרי אשה – אמר אברהם לבן־אחיו.

– כבר מצאתיה, הנה היא יושבת בזה – אמר אפרים בהוֹרתו אל פֿיליפינה. ויגחך אברהם כי אמר אך התולים עמו, ואולם אשתו החכמה הביאה בחשבון, כי בעוד שלש שנים תמלאינה לבתה שש־עשרה שנה, ולעת כזאת נשאה גם היא לאברהם.

ובעת אשר נדברו אבותיה עם “המיועד”, ישנה פֿיליפינה ושנתה ערבה עליה מאד, ילדותה העליזה לא יכלה לשער כי “נכבדות” מדובר בה; ואולם אפרים אמר לחבקה בזרועותיו בהתעוררה משנתה.

יש אשר נראה אנשים באים בימים הלוקחים להם נשים מן הפעוטות, והיה הדבר לנו לאות כי כבר אכלו האנשים האלה לשובע נפשם ממעדני החיים וכל תאותיהם כבר היו להם לזרא. כי על כן יבקש השבע גרוי חדש לתאותו, כי על כן יבקש האיש אשר כבר הוֹנוהו ורמוהו עשרת מונים – ערובה בטוחה וסמוכה כי לא תכזב עוד תוחלתו. רק לעתים רחוקות מאד תעשה כזאת מנקיות המחשבה ומטהרת־נפש יתרה; ואולם על פי רוב יעשה האדם כזאת ממרך־לב ומתוך אניות מגונה… החפץ לנצח על נקלה והתאוה להשתרר (תאוה המצויה ביתר עז באנשים שהסכינו מנוער להכנע תחת ידי אחרים), הם הם הכחות הנסתרים העושים את האנשים ההם “לאוהבי ילדים”. ובאמת רק שני רוחות השוים זה לזה בהתפתחותם ובבשולם הרוחני והגופני – רק הם יכולים לאהוב זה את זה באהבה אמתית וקימת; אמנם רק מעטים הם האנשים היודעים ומכירים, כי השווי המוחלט הזה שהוא האחדות האמתית, נחוץ לא רק לאהבה כי אם גם להתחתנות.

אפרים ידע בנפשו כי אך מחשבות טהורות ועדינות הטו את לבו אחרי פֿיליפינה; הוא חפץ לאמוֹן לו רעיה טהורה, חפשית ורעננה; הוא חפץ לפקוח עינה ולבה, עוד בשחר עלומיה, על מחזות החיים הדקים מן הדקים, ולהעביר בכונה את עלומיה לימי הבגרות; הוא חפץ להסב מנגדה את הפֹארות המטפחות על פנינו, בהתּעוֹתינו ביער החיים לחפש את עץ הדעת והאמת; הוא חפץ לזוֹן את נערותה בהרגשות נפשו היותר טהורות והיותר נעלות. וביחוד חפץ להמציא לרגשותיה ולתקותיה, לכליון־עיניה ולאהבתה, – מנוחה והד בקרב רוחו הוא, בטרם תנשוֹף בה נשמת זר, בטרם עלה עליה עב קל.

אך ככל אשר עמל אפרים ללמד ולהורות את פֿיליפינה, לא הצליח לו לאחוז בידיו את מוסרות רוחה ולהטותן כחפצו. רוחה הקשה וקלות־דעתה הפכו לפעמים לפתע פתאֹם את כל משאות־נפשו שיצר במחשֶׁבֶת – על פניהן, וכח החזרה המסוגל לרוחה, השיב אחור את כל תוכחותיו, מבלי השאירן כל רשם בקרבה. החוש הטבעי אשר לילדים נותן להם בינה יתרה, להכיר עד מהרה את שגיונות ושגעונות האנשים הסובבים אותם, ביחוד של מוריהם; וגם פֿיליפינה הרגישה מיד כי מוֹרה, אשר העביר על פניה את “קורות טלמך”, אוהב לפשח את רגשותיו ולהשתקע במכאֹבות הנפש. וזדון פֿיליפינה ובדיחות־דעתה הפורצת חק, הכעיסו תמרורים את אפרים, כי בימים ההם היה נוח לכעוס עד מאד.

חיים נִגְרָשִׁים הקוראים לבקרים למלחמה חדשה, חיים שאינם מניחים להנשא בלי־דעת ובלי־דאגה בזרועות השטף – פוקחים את עיני האדם להתבונן יפה במעשיו ולתקנם ו“להגיהם” בדיוק, ובכלל להביא בחשבון את כל עצמותו וטבעו – מעשה המביא לידי חנוך־עצמו, אבל גם לידי ענוי־עצמו.

אפרים כבר הגיע לשנת השלשים, ועודנו אומר בלבו כי לא בחר לו דרך־חיים כראוי לטבעו. חיי הסוחרים היו לו לזרא, כי לפי דעתו נוצר ל“מלומד”. כמשורר מבטן אמנם לא נחשב גם בעיניו, כי אך לעתים רחוקות הצליח לו “להחיש לו מפלט בארץ השירה”. אבל בזאת התנחם, כי נתּן לו למצער לב־רגש להתפעל מיפי השירה ומתנועותיה הרכות, עד כדי ליהנות מן החיים ומתענוגות האהבה בהעמקה יתרה. הוא התאַוה כי השכחה מדעת והאֵבל הדומם על תעתועי החיים, ימצאו שלומים והתנשאות באהבה; הוא חפץ לחיות חיים שוקטים, חיי שמח בחלקו, ולשכוח את כל העולם כלו. הוא חפץ כי אהבת פֿיליפינה תהיה לו למעין אשר לא יכזבו מימיו, ולכן התעצב אל לבו כאשר נראה לו כי היא אינה מוכשרת לקבל את התנועות הדקות שבחיי הלבבות. הוא ותר את חיי העולם ואת היצירות בשיר, והנה נטל עליו גם לותר את האהבה. הוא חפץ ללמד את פֿיליפינה לבזות לעולם הזה, המלא אך שנאה ורעות־רוח, ולמצא שלומים אך באהבתו לבדה; אבל פֿיליפינה עמדה בשלותה ותמאן להאמין כי העולם איום ונורא כל כך. היא ערבה את לבה להחליט כי חיי נערה עבריה טובים ומאֻשרים כחיי כל ילוד־אשה.

לולא חשכו עיני אפרים עקב הערבוביות הרבות, כי עתה ידע אל נכון את תכונת־נפש פֿיליפינה ואז הבין כי מרפא תהי לכל פנימיותו החולה. רוח נכאה כרוח אחותו פֿיילכֿען, אשר ענתה בהד לכל אנחותיו ויללותיו, יכלה אך להעלות עד למעלה את תחלואי־נפשו, ולא להשביחה ולתת לה ארוכה – תחת אשר פֿיליפינה מלאה אמץ העלומים וגבורת החיים; מה לה וליהדות ולנוצריות? – הן השמש מאירת־עינים, הפרחים ישובבו נפש, קול שיריה ערב לאזן, ושׂלמות מעין התכלת לובשות אותה עד להפליא! –

השירים האיטלקים אשר שרה פֿיליפינה עלי כנור בקול עלֹז רענן, היו כמעט הדבר הטוב האחד אשר מצא אפרים בתהלוכותיו עמה. תוכן השירים כרובם היה אך לעג־שאנן ותגרת־צחוק, ואפרים אמר אל לבו כי גם הצפור בכלוב, בהשתפכה בשיר, תחלום חלומות נעימים, תשכח שבותה ותדמה כי תקנן בין עפאים ביער הגדול והמרוח. והיה בראות פֿיליפינה כי סרה רוחו, ותרכך קולה ותשיר שיר־אהבה מלא כליון־נפש ורוח תחנונים, והביטה עליו לרגעים חרש בעיני זדון ומשובת־תם, – או אז ראתה כי אורו עיניו וכל יצוריו חגרו גיל; כי אמר בלבו: אין זאת כי אם נפש מרגשת ועמוקה המשתפכת בקולות רכים כאלה. ואולם פתאֹם גבר עליה זדונה ומשובתה ותסלף בכונה את דברי השיר ותט אותו להתולים.

יש אשר באֵר אפרים לפניה את רעיונותיו בכבד ראש, והיא עשתה את עצמה כלא יודעת את כונתו, למען הרעימו; ואם חפץ לגלות לעיניה, בהמשך שיחתו, השקפה חדשה, ותעבור על הדבר בקלות־ראש. פעם אחת באר לה אפרים, בשפתים דולקות, את ההוד והתפארת אשר בחזיונות ראַסין וקורניל; והיא, אף כי למראה עין שמעה באזן קשבת, אמרה לסוף: אבל אנכי לא אדע מה מעשי גבורי החזיונות האלה בחיים; נבצרה ממני לדעת אם יוכלו גם הם לאכול בשר ומרק וללבוש פוזמקאות ככל האדם. –

נפש אפרים כלתה ביגון פנימי. בשבתו בביתו קסם לעיניו את תמונת פֿיליפינה, וישיח עמה ברוח שעות רבות, ואז גדל חנה בעיניו עד מאד, וכל עצמותה הרעננה הצמידה אותו אליה ביתר עז. ובלב דופק הלך אליה מדי יום ביומו, וסר וזעף נפרד מעליה למען לשוב אליה ביום מחר בּנפש מלאה תקוה ולהתכטר מפניה עוד הפעם בתוחלת נכזבה.

לאיש המשכיל, היושב בתוך אנשים הדיוטים העוסקים אך במסחר, נקל מאד – אבל גם מסוכן מאד – להתחשב כתור אדם המעלה, כאחד ה“גאונים”, ולסגל לו את כל הזכיות החברותיות הראויות ל“הוד מלכות” כזה. כמעט הצליח לאפרים לבטל בלבו את המהתלות והעקיצות על אדות “שגעונותיו” “ואי־מעשיותו”, בדעתו כי רם הוא על כל הסובבים אותו, – וכבר החל למצא חפץ במנהגיו המשונים ממנהגי אחרים וישתדל להוקיע אותם לעיני כל. ואף נעים היה לו לשמוע באמור לו כי “גבר לא יצלח הוא, בעל דמיון ושוגה בחלומות”, כי בכנוים האלה ראה אך קיום ואשור לדבר אשר בו יתפאר. ויש אשר יבוא לחדר פֿיליפינה, והסיר מעליו בחפזון את כובעו ואת אדרתו, וישב לו באחת הפנות תפוש במחשבותיו, או התהלך כסופה הנה והנה, וידיו הופכות בתלתלי ראשו. והיה בגשת אליו פֿיליפינה ושאלה בענוה מה שרש הדבר, וענה: הרפי ממני, הנני נגרש, עוד מעט ישתוק זעפי מעצמו.

* * *

פעם אחת בבואו בין הערבים לחדר פֿיליפינה, ויעש כמשפט הזה, ותקם פֿיליפינה ותצעד בלאט אל הכסא ותקח את אדרתו ותתכס בה, ותרץ גם היא הנה והנה בהפכה בתלתליה, ותקרא: “הרפו ממני, הנני נגרש, ושמי נאַר־ציסוס, נארר־ציססוס²⁶!” היא הסתובבה בחן גדול כל כך, היא הניעה את גוה, שכבר התפתח כליל, במשובה־נעימה כל כך, ועל פניה המלאים זדון שכן צחוק נחמד כל כך, עד כי כל איש הרואה אותה היה חובק אותה בזרעותיו בתענוג; רק אפרים ישב על מקומו קר כקרח ובפנים זועפים. אז הסירה פֿיליפינה בלאט את האדרת מעליה – ומשעה זו נקעה נפשה מעל אפרים; עתה נוכחה כי לא ידע ולא יבין את טבעה המיוחד, וכל חפצו אך להשתרר עליה ולשנותה לפי רוחו. התגרות ודברי הריב אשר התגלעו ביניהם מן היום הזה והלאה הרחיבו את הפרץ ביניהם, ולאחרונה עזבה אפרים וילך לו.

יב. איש־מַעשִׂי.

אפרים גמר בלבו לעזוב כליל את המסחר ולחיות חיי־בטלה. הוא כבר הסיע תקותו מלבו להכין לו חיי־משפחה על מוסדות האהבה, ובכן לא נטל עליו להרבות חילו, כי לצרכי נפשו הספיק לו הונו די והותר. לעססינג יעצהו לסגל לו את חקות השירה, והיה אחרי אשר ישב כל היום ויספור את השקלים וישקול ויבדוק את הסחורה – ושב אל ביתו בערב ועשה כמשפט הזה לחרוזים ולהברוֹת, ויהי שוקל וסופר ובודק את המלים לגזען ולערכן. והכל נעשה בסדר מדויק, כי ממעל לראשו ישב אלהי המשפט, בצורת הפרופֿיסור ראַמלר, ומאחריו לוּח־שחור איום ונורא, אשר עליו יחקו בנתר כל הזדונות והשגגות של מפירי חוק השירה.

בראשונה נסה אפרים לשבת ימים אחדים סגור בחדרו, בנתנו אמתלא כי חולה הוא. והנהו מחכה לרוח אשר יערה עליו ממרום, הנהו יושב אל השלחן, סביבותיו דממה עמוקה, מתשואות החלד ומשאון גלי החיים לא יעלה באזניו אף קול כל שהוא, ולא יבצר ממנו להאזין ללחישות נפשו הדקות מן הדקות. כל מקרי חייו וכל המעשים הקושרים את נפשו בהבלי העולם – התיר וינתק מעליו, כי הוא חפץ להרקיע למרום, לספירות העליונות, אשר שם ידפו כעשן כל האֵדים והערפל של העולם השפל, שם חפץ לינק קרן־אור מן “הגאוניות”, מן האלהות, ומן האנושיות הנעלה, למען תזרח במצחו להוד ולתפארת. אבל פתאֹם יגיח מן השפלה זכרון אחר, רעיון אחד, או אחת התמונות אשר שם עלי אדמות: פֿיליפינה, אביו או גם היימאַן ליססע יעמוד פתע מול פניו – והנהו רוחש על האדמה… כי האצילות הנקנית בחזק יד, המאמצת כח לגרש מפניה את המעשים שבכל יום – דוקא היא תהפך פתאֹם אל הקצה השני. יען אשר אמר בלבו כי רק מחוץ לעולמו ומחוץ לחייו הוא יכל ומחויב להתיחד עם מוּזתו, יען אשר לא נסה “להאציל” את החיים ההם ולהשלים להם, כי על כן דחקו בו חייו ביתר עז כמלאך נוקם וירפו את כנפי רוחו.

הקולמסים המתוקנים יפה והגליונות הלבנים והדקים, עודם מונחים לפניו מבלי אשר חלה בהם יד, והוא יושב על כסאו וראשו נטוי אחורנית, והנהו מביט ומתבונן סביבותיו בדאבון־נפש, והוא רואה כי יעמול לריק. הוא שרטט על הגליון צורות משונות, הוא לעס את קולמסו בשיניו, בפזור הנפש, אבל “רוח הקדש” עוד טרם יופיע עליו; רגע יתהלך בחדרו הנה והנה, רגע ישים עיניו אל תוך ספר מבלי אשר ידע מה הוא קורא, רגע הוא יושב ומעתיק חרוזים משיריו שחבר זה כמה, והוא כותבם בכתב יפה ומסלסל, מעשה צעצועים – עד אשר לאחרונה יעל בידו לחבר שיר לאלהים (אָדע), או אל האביב, או אל רוחו המתחמק. בהסגרו בחדרו, נתן אמתלא כי חולה הוא, והוא לא שער בנפשו כי אך מעט הוא “מיטב השיר” באמתלא זו…

אפרים בא אל לעססינג ויראהו אחדים משיריו ויתאונן באזניו על גורלו המר.

– קשה לעבוד לשתי רשויות – אמר אפרים – כמעט אחפוץ לתפוש בכנוֹר אַפוֹלא (אלהי השיר) ובא מרקור (אלהי המסחר) והכה על המיתרים באמת המדה, אשר בה תלוים שני הנחשים הנקראים בשם: “חיב” ו“נוֹשה”. ((Debet u. Credit –

– אמנם השכיל הומירוס לעשות – אמר לעססינג – כי הציג לפנינו את אדיסיוס בשעה שרגליו עומדות כבר על אדמת איתקה, והוא עודנו מיליל ומתיפח מבלי להכיר כי כבר שב לביתו. וכדבר הזה קרה גם אותך: אך לשוא תאמץ כחך להביא את רוחך בעול שירי־האוֹדה, כי אך בשוט־לצון ובמהתלות תמצא מוזתך חפץ; ולוּ בחרת בלצון כי אז לא הפריעתך ממעשיך גם אַמת המדה. קח לך למופת את ידידי, את מנדלסון, הנה הוא משרת את האלמנה בערנהאַרד במסחר המשי אשר לה, ובכל זאת הנהו גם פילוסוף מצוין. גם אנכי יושב וכותב כל היום פקודות הצבא וכדומה לזה. ואמנם ידעתי כי עבודות קלות־הערך מוֹגיעות את האדם יותר מהלמודים היותר עמוקים, ואלה התענוגים המזויפים ושעשועי ההבל מקהים את הנפש והורסים אותה כלה. הוי, עתי, עתי! אַתּ כל עשרי והוני, ולמה אַפקיר אותך! – ולעססינג הביט לפניו ביגון וכעש וידום כרגע.

– אולי רוח הזמן גורמת לבני דורנו להיות בעלי דו־פרצופין – נסה אפרים לבאֵר את הדבר – הן גם מלכנו²⁷ הוא איש־מלחמה ופילוסוף כאחד, ושתי התכונות האלה מתנגדות זו לזו עד מאד. כי על כן יש ל“נשר” הפרוסי שני ראשים, ובחריצות השכיל להסתיר את האחד מאחרי השני –

לעססינג נבעת כמעט מפני “החקירה החפשית” הזאת, אבל כנראה לא חפץ לעמוד על הענין הזה, כי בשובו אל ראשית שיחתו הוסיף ויאמר: עוד בפעם הראשונה כאשר נזדמנו יחד, הגדתי לך כי לפי דעתי יש בך כשרון מצוין למכתמים. בעיני נחשב המכתם כשיר המושך את תשוקתנו ואת הקשבתנו אל ענין אחד, ואחרי אשר עכב אותן זמן רב או מעט, הוא משלים את חפצן כאחת. ואמנם יש לי דברים רבים על אדות הדבר הזה, רק עתה אחפוץ להגיד לך כי תקבל את כשרונך באהבה ובתודה. משלח־ידך לא יפריעך במאומה, אדרבא! עוד יוכל להועיל לך. כי מי האיש החפץ לכתוב מכתמים כל היום? ראה נא הנה החרוזים הקטנים האלה מלאים עצמה יתר מכל שירי־הרוֹעים אשר חברת.

אל שוֹשנה.

אָכֵן צָדַקְתְּ, שׁוֹשַנָּה יְקָרָה,

בְּאֵמוּן רַעֲיָה נָחוּשׁ עֹנֶג הָעֵדֶן;

אַךְ הָהּ, כִּי גַם אֵמוּן רַעֲיָה

נוֹחַ לְהֵאָבֵד כְּגַן הָעֵדֶן.

– אָח! המכתם הזה הקדשתי לרעיה שכבר חלפה ואיננה, לבת האיש שלמדני את מלאכת הכתב – אמר אפרים בצחוק.

– ומה בכך? – ענה לעססינג – המקרים אינם באים לעולם כמו שהם נצרכים למשורר. השירה כורכת יחד²⁸ את המציאות ואת הדמיון ובוראת משניהם דבר שלישי, שאינו דומה לאחד מהם, ובכ"ז הוא כולל בקרבו שניהם יחד. – גם המכתם הזה מוצא חן בעיני – הוסיף לעססינג אחרי הפסקה קצרה – פה הנך עומד בגבול נחלתך:

הגוי הטוב.

יֵשׁ גוֹי צַדִּיק, טָהוֹר, כְּמַלְאֲכֵי מָרוֹם,

חוֹנֵן דַּלִים, רוֹפֵא חוֹלִים, מְכַסֶּה עָרוֹם;

מַה שֵׁם הַגּוֹי הַזֶּה, הַנֶּחֱמָד וְנָעִים?

הַאִם יְהוּדִים הֵם? אִם נוֹצְרִים? – הֵם פְּרָאִים.

פה הנך עומד על אדמת השירה האמתית, כי השירה היא מבשרת החסד והרחמים, כאשר אוכיח זאת באחד מספרי. ואולם לעת כזאת הנני עוסק בציור מחיי אנשי הצבא. ואולי עוד יצלח לי לברוא בימים הבאים מעין “ירושלים של מעלה” אשר שם יחדלו פרודי הדעות והבדלות החיים.

פני לעססינג הפיקו נגה כמו ראה עתה עין בעין את הרוח הטהורה העתידה לבא לעולם… עתה, בגלותו בפעם הראשונה דברים המובנים אך לו, את הסוד הכמוס עמו זה ימים רבים, – עתה עברו על פניו העולם החדש והבריאות החדשות אשר אותם אמר ללמד את תורתו החדשה…

ואולם עד מהרה נטל עליו להפנות לבו לענינים אחרים. – אפרים הגיד לו, כי לבו ינוע מאד למקרא ספורים מחיי העמים הפראים: שם הוא מוצא את טבע האדם בכל טהרתו ובריאותו, שם הוא רואה צדקה ונקיון המדות בלי כהנים, משמעת ושמירת־חק בלי שוטרים ואנשי פקודות… ולפעמים תכל נפשו להרחיק נדוד, אל יערי אמריקה, לחיות שם חיים בריאים ושלוים בקרב בני־הטבע התמימים והפשוטים.

ולעססינג החל לדבר על “המצב הטבעי” אשר אך בדמיון הפילוסופים יסודו, ועל מצב הפראים כמו שהוא באמת; אבל שיחתו נפסקה בבוא פֿייטיל, דוֹד אפרים, החדרה.

– אל נא תקלקל את בן־אחותי עוד יותר, – אמר פֿייטיל אל לעססינג בצחוק – גם בלאו הכי הוא גבר לא יצלח “ומלומד” למחצה. ואמנם אם איש נוצרי יהי למלומד – אין רע; כי מכובד הוא בעיני הבריות, ומה מנוֹ יהלך? אבל יהודי בלי כסף איננו שֹוה פרוטה. אכן ידעתי גם “מלומד־מעשי”, וזה היה וואָלטיר.

– איככה? – שאל לעססינג.

– איככה? – ענה פֿייטיל – הוא עשה לו הון גדול כאחד האנשים המעשיים. –

אז נדברו על אדות הרוח הרעה אשר קמה בין וואָלטיר ובין פֿרידריך, ופֿייטיל אמר:

– אין לך אדם שאין לו איזו תשוקה שגעונית וביחוד המלכים. האחד שוגה בנשים יפות, השני – בציד, או אוהב לצחק באנשי הצבא, או בסוסים; השלישי שוגה בכלים עתיקים או בציורים מעשי חושב. ואולם נפש מלכנו בחלה בכל אלה, הוא מוצא חפץ אך בכלבים יפים, בקוֹפים ובלצים. וואָלטיר היה הלץ בחצר־מלכנו, והוא היה דומה ממש לקוֹף, לקוף מגלח בעל פאה־נכרית; הלא ידעתם את אשר קרה לו בנסעו בכפר: כל האכרים חשבוהו לקוף. והנני אומר לכם, הוא היה איש מעשי, ערום ובעל־מזמות מאין כמהו, עד כי אמר בלבו לרמוֹת גם את היהודי אברהם הירש בשטרות ואבני־חפץ מזיפות; אבל זאת לא עלתה בידו: אם גם יהיו חכמים מחוכמים, הנה היהודי פקח מהם שבעתים. בנוגע למסחר נטל עליהם להשכים קום בטרם יונו את היהודי.

אפרים קמט גליון ניר אשר אחז בידו, וישוך את שפתיו עד להפצע. ההתפארות הבזויה של הסוחרים היהודים בפני “האי־צוֹלחים ובעלי הדמיון” – כמו שהם קוראים לכל אדם הנושא נפשו למטרה נשגבה – התיצבה עתה לנגד עיניו בכל גנוּתה; הוא אמר נוֹאש להתרוממות הרוח ביהודים, אחרי ראותו כי אין עינם ולבם כי אם אל הבצע.

הוא דאג פן יהפך גם לב לעססינג לשנוא אותם.

– מה דעתך על היהודים? – שאל אותו אחרי אשר הלך פֿייטיל אל שר הצבא.

– הנך חפץ לשאול: מה דעתי על דודך? – ענה לעססינג – אומרים אמוֹר, כי מותר האדם מן הבהמה – אך השכל והבהוֹנוֹת. והנה דודך משתמש בשכלו האנושי לתחבולות מסחר מחכּמות ובבהונות ידיו – למנוֹת כסף בהתמדה. ושמוש כזה ביתרנות האנושיים, הנך מוצא לאלפים ולרבבות בכל העמים ובכל הדתות. ואולם לצרך מכתמיך רצוים מאד אוֹפיות כאלה.

– אבל דודי יעל חמתי ויעציבני עד מאד בכל פעם אשר אני מתוכח עמו –

– אם כן חדל מזאת – אמר לעססינג בצחוק – חוֹק עתיק הוא במלחמת־שנים, לבלי הלחם רק עם איש השוה ביחש. הנהג איפא את החוק הזה גם במלחמת הרוח.

אפרים צחק ויהי שבע־רצון, כי באזהרה זו ראה גם תהלה; וכמשפטו תמיד להסוב ממחשבתו הראשונה, עקב כל דחיפה חצונית, ענה ויאמר: אמנם צדקת ועצתך טובה מאד. והיה לימים הבאים, כאשר אלכוד בחרוזי אחת הנפשות האלה, אז אקרא את הקריאה אשר קרא מלכנו בראותו את השבוים מחיל־אוסטריא: עם אספסוף כזה נטל עלי להלחם! ובזאת אנחם. והן גם מלכנו עשה לו שם עולם במלחמותיו עם “האספסוף” האוסטרי. ואתה תחזה כי גם “שבוּיי” יתנו מעדנים לנפשך.

אפרים הלך מעל לעססינג שמח וטוב לב. הוא התקרב אל החיים על ידו, ויחד עם זה נתּן לו מגן־ישועה, אשר יסך עליו מפני המהלומות והחצים של החיים “הבינונים”.

בבואו אל ביתו חבר גליונות־ניר בחוברת ויכתוב על השער, בכתב מסלסל, את המלה “מכתמים”. ובראש־הסדר (מאָטטאָ) כתב את החרוזים האלה:

אל הכסילים.

הוּכַן הָעַמּוּד, הַּבַּד שָׁטוּחַ,

וְיָדִי אֹחֶזֶת בַּמִּצְבּוֹעַ²⁹:

מִי פֶּתִי יָסוּר הֵנָה, וּבְלִי מְחִיר

אֲצַיֵיר תְּמוּנָתוֹ, כַּדָּל כַּשׁוֹעַ.

יג. גבר לא יצלח.

אפרים התהלך בחדרו הנה והנה ופניו אורו משמחה. עתה, התברך בלבו, מצא את דרך השירה, אשר בה ישכון אור וחדוה – והנה בא אליו פֿייטיל וגם פניו מאירות ושמחות.

– ברכני במזל טוב! הנה נכתב ונחתם שטר האמנה ומתנגדי איציק הוכה אחור. זה עתה יצאתי מלפני המלך – אמר פֿייטיל.

– מלפני המלך? –

כן, כן, מלפני המלך, והוא חכם כשלמה, אין דבר נעלם ממנו, הוא יודע את כל המסחרים, כל האומניות וכל החכמות; הוא לכד עתה את מדינת זאקסען, ויחפוץ לטבוע כסף במטבעת סאַקסניא, אשר שויוֹ אך שליש ממטבע פרוסיא, ואנכי קבלתי עלי את ההספקה. חי נפשי! גם לבני־בני אצוה, להתהלך רק עם אדונים רמים. מאופן־זהב יפול מסמר־כסף, יאמר משל הקדמוני, ותמיד ירויח האדם בהתחככו בגדולים. ואמנם דברתי עם המלך כשעה תמימה על כל המעשים שבעולם.

אפרים שכח עד מהרה, כי בחר לו את דודו לחמר למחקריו ולסמל־תמונה למכתמיו; והנה חרה אפו בו, ויזניח את מתינותו ואת אהבת־השלום הנחוצה לציר חקרן.

– רק את הדבר הזה לא בקשת ממנו – אמר אפרים ואש עברתו בערה בפניו – כי יגל מעלינו את חרפתנו, אשר באמת היא מקלה אותו יותר ממנו; כי נטל עליו לקרא דרור לנו, אם המלים “שכל” “ואנושיות” שהוא נושא תמיד על שפתיו לא תחשבנה כדברים בעלמא. הה! מה מאד התאַויתי ללכת במלחמה ולשפוך דמי, ולקרא אליו במוּתי: ראה, גם היהודי יכל להשליך נפשו מנגד!

– הוי נער, נער! – ענה פֿייטיל – הן איש חכם אתה, ומה זה היה לך כי נסרחה חכמתך? הן חרוץ אתה בעטך ובכל אשר תעשה, ואיך תדרש ממני להתערב במלחמה אשר בין מלכנו ובין מרים טהערעזיא? תעמוד היא על נפשה ואנכי אשקטה ואביטה מי יהיה המנצח. אדרבא, לבי יגל בקרבי כי לא נטל על היהודים ללכת במלחמה. אטו בשופטנא עסקינן הנותן חיתו לממיתים כדי לבלות את הזמן? לא, לא, יקירי! אנכי יודע לבלות את הזמן בעסקים יתר יפים" – ובדברו קשקש באדרכמוני הזהב אשר לקח עמו לצרכי שחד.

– והבוז והקלון? – קרא אפרים.

– איש נקלה – ענה פֿייטיל – זה איש הקל במחירו, יען אין לו כסף. הנני אומר לך, גם “הם” עושים הכל למען הרוח – זה עיקר הדבר, וכל ענין אחר איננו שוֹה אף מלא האצבע טבק" – ובדברו שאף טבק מקופסת־הזהב בתענוג גדול, ויושיטה גם לאפרים לשאוף מתוכה.

אמנם רע המעשה על אפרים, כי השתקע בוכוחים כאלה עם דודו, אך בכל זאת לא יכול למשול ברוחו, ויוסף ויאמר: והקנין היתר נעלה, זה הכבוד, איננו נחשב בעינך למאומה? ואת ענות אחיך לא תדע ולא תרגיש?

* * *

ויצחק פֿייטיל בדממה ויניע בראשו, ואחרי כן ענה: מה, הכבוד? אכול נא “מכבודך” כאשר אזל הלחם מכליך, או לך נא אל החלפן להמירו בכסף! אי־כבוד – זה חסר כסף. ואתה שמח בחלקך, כי לא תשא חרפה כזו, אתה וכל משפחתך – ובנוגע לאחרים, ידאגו הם לעצמם. ראה, הנני אומר לך: לוּ דבר אלי המלך (יאריך ה' ימיו עד מאה שנה!) כדברים האלה: “פֿייטיל, הנני להעלותך למעלת ברוֹן, אם רק תחדל מעסק ידך” אז, חי נפשי, כי עניתי לו כדבר הזה: אדוני המלך, את התאר ברוֹן הנני מקבל בהכנעה (מדוע? יען אשר בהיותי ברוֹן אוכל לעשות עסקים יפים עם רבי המדינה), אבל הנני מחלה את הוד מלכותך לעזוב אותי לעסקי ולמסחרי כאשר הסכנתי עד כה“. – ובדברו הסיר פֿייטיל את כובעו מעל ראשו, ויקד וישתחו בהכנעה רבה כמו עמד לפני המלך. ואחרי כן שם את ידו על שכם אפרים ויוסף ויאמר: אמנם נפשי יודעת מאד, כי אחרת יחשוב לבך בבואך בימים ובהיותך לאיש כמוני. צפרים רבות כבר צפצפו באזני בדברים האלה, ואת מי מן הצעירים אין כמו אלה? שפה אחת לכלם: טוב לי לשאת חרפת רעב ולא אחטא לאמת ולכבוד! – אבל מה היא האמת, מה הוא הכבוד? כסף, אך כסף! הנני להביא לך למשל את “עמנואל הארוך” אשר אספתי אל ביתי והיושב וכותב שם בעלית הקיר. אז בהיותנו אני והוא נערים כבני שש־עשרה או שמונה עשרה שנה, אז עוד גרו אבותינו בעיר קטנה, בפרענצלוי; אביו היה העשיר היותר גדול בכל העיר, ויש אשר ששתי כמוצא שלל רב בתת לי אמו קערת־מרק טובה. אמנם כן, בימים ההם היה הוא העשיר ואני העני, ועתה ישמח לבו כי אספתיו אל ביתי; ואף אמנם לא תחסר נפשו מאומה כל ימי חיי וכאחד מבני נחשב בביתי, וגם הוא עובד אותי באמונה זה שש עשרה שנה, ויכל אני לקרא עליו את הכתוב “בכל ביתי נאמן הוא”. – אבל הנה נטיתי ממהלך רעיונותי, ועלי לשוב אל עיקר כונתי בספורי זה, ובכן: עמנואל היה מבני העשירים, וכהן העיר למד אותו דברים רבים, אשכנזית וצרפתית; הוא קורא צרפתית “פחז כמים”, גם יודע הוא על־פה את וואָלטער ואת האָמער (כה אדע מחטֹאתי, כאשר אדע מה שם יוצרי־עמל אלה ושמות חבריהם); כל הערים מסביב מלאו תהלתו, כי חרוץ ומשכיל היה עד מאד, וגם נגן יפה בכנור, וכל השרים והרוזנים קרבוהו ויתרועעו עמו, והוא התהלך בביתם ויאכל וישת אתם מכל הדברים אשר לא צוה ה'. ואמנם אין לכחד כי מעודו לא רמו עיניו, אדרבא, הוא משך חסד את בני העניים הלובשים קרעים, ויתהלך אתם באחוה ורעות. אבל אביו מת עליו בנעוריו, והוא לא היה בקי בעניני מסחר, ויקח את כספו בידו וילך ברלינה. שם הושיט, באחד הימים, מכתב־בקשה למלך המנוח פֿרידריך ווילהלם, אשר בו בכה והתחנן לפניו, להסיר את העול מעל היהודים, וביחוד לתת לנערי ישראל ללמוד דעת והשכלה. אבל הדבר הזה לא עלה לו יפה, כי המלך המנוח שנא תכלית שנאה את הבלי ההשכלה, ואדיר כל חפצו היה “לבל יתנשא הסנדלר למעלה מן האימום”³⁰; כי על כן גרש את עמנואל מעל פניו בבזיון גדול, כאשר דבר באזניו כדברים ההם. המקרה הזה ימררהו עד מאד בכל פעם אשר ידובר בו, רק פעם אחת כאשר היה לבו טוב עליו, ספר לי את כל פרטי “הראיון” ההוא. וכך היה הדבר: הנהו עומד לפני המלך, והוא מרבה להג על צרות היהודים, על למוד־אומניות, על בתי־ספר, על אזרחיות, ועוד דברי הבל כאלה. אחרי אשר כלה את דבריו החל המלך להתהלך בהדר הנה והנה, ובידו מקלו הספרדי עם כפתור הזהב, שמונה עשר קרט משקלו (לפני ארבעה שבועות אחזתיו בידי), ושפתותיו דובבות את הדברים האלה: “צר לי מאד, צר לי מאד, אבל לא יתכן הדבר, אי אפשר” – עמנואל מלא שמחה בראותו כי נכמרו רחמי המלך, ויוסף לדבר אליו לאמר: “כזה וכזה יתכן הדבר לעשותו, ואז יגדל כבוד הוד מלכותך והיית למשיח ולאב לבניך, לעבדיך הנאמנים”. אז פנה המלך אליו, וילטוש לו את עיניו החודרות והמפיצות זעם, עד כי נבעת עמנואל מפניו וכל קרביו התחלחלו. – מה הוא אומר? – קרא המלך – הליועץ למלך נתתיו? מה יודע הוא מן הדברים העולים על לבי? אנכי דברתי לנפשי: צר לי מאד כי איש־יהודי הוא, יען אשר לפי גבה קומתו ראוי היה להלקח אל חיל השומרים לראשי ושם כבר גרשו מלבו את רעיונות ההבל; אבל עם היהודים אין לעשות מאומה, ארורים אתם בזה ובבא. ואולם לו הנני להגד, אל יכניס ראשו בדברים שאינם נוֹגעים לו, יעסוק אך במסחר, כמו שנרשה לו וכמו שראוי לו, ואם אַין – עוד מלה ואצו להלעיטו עשרים וחמש מן העץ הזה” – ובדבר המלך כזאת רמז לו במקלו הספרדי, ברמז גלוי כל כך, עד כי נדמה לעמנואל כי כבר חורשים על גבו. הנך יכל לשער מה נחה דעתו של עמנואל בהיות היכל המלך ממנו והלאה. – אבל עמנואל היה חם־המזג. הוא רץ כמשגע בעיר, וילך מבית לבית ויצעק באזני אחינו ויאמר: על כל היהודים נטל לעזוב את הארץ וללכת לאמריקה, ואם אין נקלים הם נבזים. – האם לא כאחד המשגעים דבר?

– אמנם גם לפי דעתי אין לדרש מכל איש לעזוב את ארץ מולדתו –

– ארץ־מולדתו!.. אל נא תקצוף עלי; גם זה אחד מן – המבטאים המלומדים… מה לי ולארץ־מולדתי? ואף אמנם מה יחסר לי פה? האם אפשר לעשות באמריקה יותר מאשר לאכול ולשתות ולישון? –

– ומה הם יתר דברי ימי עמנואל? – שאל אפרים למען סבב את פני הדברים.

– הנני לספר באזנך כל המוצאות אותו. בנשף בערב יום אחד חבש ויקפל את כליו ויצא ללכת לאמריקה. חובות בטוחים אשר לא יכל לגבות עד מהרה מכר כמעט בלא מחיר; כי במה נחשבו בעיניו מאתים או שלש מאות שקלים? עם אחד הפוחזים עזב את ברלין ללכת לאמריקה, לשבת בתוך שבטי הפראים, לחיות חיי שלוה וחפש. לשוא כל תחנוני קרוביו ובקשותיהם! הפילוסוף הפוחז אשר ארח לחברה מו – מעשה שטן, כי נשתמט כרגע שמו מזכרוני, זאת פעולת הזקנה והדאגות; אבל סוף סוף אין בכך כלום – הפילוסוף ההוא ידע לבטל כל תוכחות הפוגעים בו, ובלי עכוב הלכו בראשונה אמשטרדמה. שם שהו ימים אחדים, ובבקר אחד קם עמנואל ממשכבו, ויבט סביבותיו לראות מה יעשה חברו – עתה זכרתי את שמו: מרדוֹן – כי אמר אך ישן הוא, אבל המטה ריקה אין בה איש. בלב עמנואל התם לא עלה כל חשד ובבטחה צלצל בפעמון לקרא את המשרת בבית־המלון, וישאלהו: איה האדון מרדוֹן? – הוא יצא אל הנמל לראות בלכת האניות – הודיע המשרת, ועמנואל התם עוד לא חש ולא הרגיש מאומה. עוד עתה יפלא בעיני, איך יכול איש להסכל ככה, ומה גם בהיותו בדרך במלון: הן אז אדם עשוי למשמש בכיסו בכל בקר. אבל, מסתמא כך נגזר עליו. אחרי ארוחת הצהרים, ומרדון עוד טרם ישוב, ועמנואל עולה אל חדרו בזמר ושיר, לקחת מעט כסף לצרכיו, והנה הוא פותח את הארגז, שבו היו מונחים אלף שקלי־הולנדיא, כשרים וטובים. נפלא הדבר כי לא אחזהו השבץ ברגע ההוא ולא נפל מת ארצה! הוא פתח את הארגז, ויחפש ממעל, ויחפש מתחת, ואימה חשכה נפלה עליו; הוא ידע היטב את הפנה אשר בה הסתיר את כספו – אבל אין כל זכר לכסף. הוא הפך את הארגז פנים ואחור – והכסף אָין. אז, רק אז נפקחו עיניו וידע מה נעשה לו; אבל תחת אשר היה עליו לרוץ מהר לבית הפקודות, התנפל הוא על קרקע החדר, ויגז את ראשו, ויזעק זעקה גדולה ומרה. כל אנשי הבית נאספו סביבו, והוא ספר להם את האסון אשר קרהו, והוא הולך ותולש שערות ראשו. כנהוג, נמצאו אנשים אשר האמינו לדבריו, אף נמצאו רבים אשר לא האמינו. אך הנני לקצר בספורי: בדוחק גדול נמצא איש ממאַינץ אשר ידע את משפחת עמנואל, ויפדה אותו מידי האושפזיכנא, ויקחהו אתו אל בית מסחרו. אבל אין חקר לרוח חסיד־שוטה! את כל שכרו אשר חשׂך לו בשנה ומחצה נתן לבעל־המלון בחובו ובחוב ידידו מרדוֹן: אך זה מעשה משגעים! אחרי כן הלך מאמשטרדם ויהי נע ונד בארץ. ומדוע כאַתהו כל הרעה הזאת? יען אשר לא השגיח על עסקיו הפרטיים, ויתערב בענינים שאינם נוגעים לו כלל. מה לי ולמכאובי האנושיות? אם כאֵבה היא תמרח לה רטיה על פצעיה. – לוּ עשה כאחד מאתנו, לוּ לא חפץ לתקן את העולם, כי אם עשה עסקים יפים, כי עתה עוד היו בידו אלף השקלים, ועוד שבעתים כהנה, כי עתה היו לו אשה ובנים, ולא נטל עליו לחיות כגר בבית איש זר, כי עתה היה כאחד מגדולי הקהלה, לא פחות אף במקצת מאשר אנחנו היום. – ועתה שים לבך “למשל” הזה, ואני דודך איעצך להניח כספך בעסק יפה, והשכיח מלבך כל הענינים האחרים.

אפרים הביט לארץ ככלות דודו את ספורו, ומבלי לשאת את עיניו שאל: ואיככה בא עמנואל אל ביתך? –

– בעוד ארבעה שבועות, בחג הפורים, תמלאינה שש עשרה שנה למן היום ההוא; וכן גם ימי שנות בתי צרלינה, עד מאה ועשרים שנה. ובכן ויהי ביום הפורים ההוא בבקר, ואני הולך מבית הכנסת לביתי, ולבי מלא דאגה את מי אקח לעורך־חשבונות במסחרי – כן אזכה לשבת בגן עדן, כמו שידוע לי היטב כי עורך־חשבונותי הראשון גנב ממני שטר בן־עשרה שקלים. ובכן ואני הולך ודואג, והקוֹר חזק מאד בחוץ, והנה איש רם הקוֹמה הולך לקראתי, והאיש עוטה מעיל אשר היה למצער בן שמונה שנה, והכובע אשר על ראשו – העבודה! שמאסתי להרים אותו מן הארץ, לוּ מצאתיו מונח ברחוב! וידי האיש לא נראו לעין, כי כבש אותן בכנפי בגדו, מאין לו נעלי־יד. התבוננתי בפני האיש, אשר בכל אלה הלך קוממיות ובגאון כאחד הגרנדירים, והנה נדמה לי כי מכיר אני בו משכבר הימים; גם הוא שם עיניו בי ועפעפיו בחנוני, כאדם האומר: הן פניך לא זרו לי, רק קשה לי להעלות זכרונך בלבי. עברנו איש על פני רעהו, ואסב את פני להסתכל בו עוד הפעם, וגם הוא עשה כמשפט הזה, עמנואל! קראתי; פֿייטיל! קרא גם הוא ויאמר לפול על צוארי. אבל שער בנפשך: לחבוק איש כזה ברחוב ההומיה מאדם! כי על כן מנעתיו מעשות כזאת, ואומר: עמנואל! אם יש את נפשך לבוא אלי בעוד שעה, דע כי מקום מגורי בבית פלוני אלמוני. – בעוד שעה אחת ואני יושב בביתי, והנה קול שאון גדול עולה באזני מחדר הכירים. וברגע זה כרעה אשתי ללדת, ואמהר ואצא לבית המבשלות להשבית קול ההמון, והנה עמנואל רב בחזקה עם השפחה, אשר גדרה הדרך בעדו, ותחפוץ לפטרו בחצי האגורה, כאשר ינתן בביתי לכל עני הגון. כי כן חזקה עליה פקודתי לבלי תת לעניים לבוא אל חדרי, כי בבואם יצרמו את האֹזן ביללותיהם ובאנקותיהם, וכלם מחליטים כי “קרובים” הם לי; כל איש שיש לו שקלים אחדים הרי הוא “קרוב” להם! ומלבד זאת הנני אוחז בכלל הגדול: הכל נגזר ממרומים, ה' מעשיר ומרושש, ואם הקב"ה חפץ כי פלוני יהיה עני, איך אעיז להפר את מחשבתו? – לוּ אמרתי לספר לך את כל המסות אשר נסיתי את עמנואל, כי עתה יארך ספורי עד מאד. הן תוכל לשער כי לא אתן את ספרי־חשבונותי על יד איש מן השוק; אבל עמנואל איש ישר הוא, לב־נאמן עד מאד, ועתה הוא יושב בביתי זה שש־עשרה שנה, ואני נותן לו בגד ללבוש ולחם לאכול, אל שלחני הוא יושב כאחד מבני הבית, ולא אטעם מכל מאכל אשר לא נתן גם לו; לכל ראש השנה הוא מקבל מידי מתנה יפה, והוא חי בהתבודדות, חיי איש צדיק, רק לפעמים ינגן בכנורו בחצי הלילה, מבלי העלות נר בחדרו. זה כשנתים ימים הוא יוצא מן הבית פעם בשבוע אחרי ארוחת הערב, ואמנם חלילה לי לשמור אשוריו, הרשות בידו לעשות מה שלבו חפץ; אבל כמדומה לי כי בא בכף “הגודרים החפשים”, וגם בזה אין כל רע: כסף הרבה לא יוכלו להוציא מידו. – כן, עיקר שכחתי: הידעת על מה שב עמנואל ברלינה? אולי למען גבות חובות ישנים? הס מלהזכיר! רעיונות ההבל אשר חלם בהיותו צעיר לימים עודם מתרוצצים בראשו, אף כי שיבה זרקה בו כבר. הוא אמר בלבו כי אדוננו המולך עתה יפנה מכל העסקים ויעסוק אך בשחרור היהודים; ואולם עד מהרה נוכח כי טעה בחשבונו. נפלאת היא בעיני, איך יוכל איש לשגות כל הימים בחלומות כאלה! וכל מטלטליו אשר הביא אל ביתי במטפחתו האדומה היו בסך הכל: שני ספרים עתיקים, כתנת מגאלה וכנור ישן; ואף אם אצרף לזה את בגדיו אשר לבש אז על בשרו, לא אתן במחיר כל אלה אף לא חמשה שקלים. ואיש כזה אומר לשנות את פני העולם! הוא אומר תמיד כי בהיותו נודד בארץ כלתה נפשו לדרוך על אדמת מולדתו; ואף אמנם נתנה לו תאותו זו בתכלית הדיוק, כי מנעליו היו בלים וקרועים, ובאמת דרכו רגליו, פשוטו כמשמעו, על אדמת מולדתו.

ואתה שים לבך אל הנעשה בתבל: הן עמנואל איש חרוץ ומלומד הוא, ומה אחריתו? עני ונבזה הוא! ואולם אנכי, הן לא למדתי מאומה כל הימים, כי בהיותי בן עשתי עשרה שנה כבר שלחני אבי מביתו, ואהי קונה ומוכר גרוטיות של ברזל, שערות סוסים ומטפחות־האף, והאם היה לי אז פנאי ללמוד, בלתי אם מעט מזער ממלאכת החשבון? ואף גם הרבה עמל ויגע עמנואל עד אשר למד אצבעותי לכתוב את שמי בכתב־אשכנז. וכל זאת, עתה, אני ואיציק נקראים בשם “נסיכי היהודים” בברלין; ובטוח אני כי בקרב הימים יעש המלך את ביתי חפשי מכל מסי היהודים. הנני נכבד, נשוא פנים, וגם “משכיל מתוקן” אני, כי אתי יתרועעו כל רבי המדינה, ועל עמנואל לא ישים איש עין. ובכן שמע לעצתי, אל תוציא שכלך וחריצותך על דברים של מה בכך, אז ייטב גם לך כמוני היום. –

צחוק מלא ערמה־נשגבה, צחוק מלא מתק של המתגאה בעשרו, שכן על פני פֿייטיל בכלותו ללמד את אפרים פרק מחכמת החיים. בכל העת אשר הטיף לקחו התהלך בגאון הנה והנה, ויבליט את כרשו, ויניע זרועותיו פנים ואחור כאשר תתנועענה קצות מוֹטת־השקול. עתה עמד תחתיו במנוחה, ויתנודד על רגליו הפשוקות, ויבט בפני אפרים בחוצפא גלויה.

– עתה אבינה – אמר אפרים – מפני מה יחשוך עמנואל שפתיו תמיד, ומדוע ירחף על פניו צחוק־זר בהבט איש אליו. צר לי מאד, כי הנך אץ לדרכך, ונפשי נכספה לדעת ולהכיר יפה את האיש הזה.

– הידעת? – אמר פֿייטיל בצחוק – הנני לתת לך מקום ללמוד לדעת אותו מלגוא ומלבר, אף כבוד גדול תעשה לו, אם אתה, בן אחותי, תשים עינך עליו. אל תרבה להתישב בדבר! תקע לי כפך – קרא בתתו ידו לו – קום ולך עמדי! הן זה עמנואל האיש לא יעצור עוד כח לענות את כל משאלותי, ואני הנני מכין עתה בית־עבודה בחרשת זהב וכסף, והנני לתת על ידך מחלקה אחת מן המסחר הגדול הזה, וגם לגזבר־אוצרי אשימך, ושכרך יהיה אלף שקל לשנה, ואת כספך תוכל לתת במסחרי ברבית הגונה. הן גם מלבד הדבר הזה, אך טוב לך להחלק מעל אחיך; חיים כבר הבאיש את ריח המשפחה, ואני דואג מאד מאד גם לנתן, לבל יעש גם הוא דבר מגונה. ומה מאד ישמחו בני לקראתך! ומה גם בתי צרלינה! הנני אומר לך, נערה מצוינה היא, לא תסלה בפז; אין ברצוני להללה, הן בתי היא, אבל אמת הדבר, כי בתולה יפה היא עד מאד, בלי עין הרע, וטובת־לב וחכמה; ועקרת הבית! עשר פעמים תמשמש בפרוטה בטרם תוציא אותה; גם בשיר גדול כחה, והיא מפליאה לזמר כמו היו אלפי חלילים בגרונה. אמנם כסף רב הוצאתי על זה, שלשה שקלי־כסף בחדש – כה אחיה מאה שנה, וכה יזכני ה' לראות בשמחת שניכם! אבל למען בתי צרלינה אין כסף נחשב בעיני למאומה. ולבי סמוך בטוח כי תפיק רצון גם ממך; אמת הדבר, כי גם אחותך פֿיילכֿען היתה נערה נעימה, אבל רכה וענוגה יתר מדי, כביצה שנטלה קליפתה; ואולם צרלינה בתי יפה ובריאה ממנה שבעתים. ומי יודע? הן זה כמה מצטער אני כי כספי, אשר קניתי לי בזעת אפים, עתיד לצאת ולהיות לאיש זר – ואמנם רבים הם החושקים בבתי, אבל אַיה משפחה אשר תוכל להדמות אל משפחתנו, בעשר ובכבוד? כן, כן, הכל עוד יעשה יפה, בטוח אני כי בבואך לביתי לא תעזבני עוד. ובכן, התלך עמדי? –

אפרים לא ענה בשלילה מוחלטת, ואחרי אשר נשאר לבדו בחדרו כתב את החרוזים האלה:

צואת הכלי³¹

עוֹד מְעַט הָהּ בְּנִי! אֶל עַמִּי אֵאֶָסף, וָאַעַל מָעְלָה עַל בָּמְתֵי הַתְּהִלָּה.

לַאֲמָרַי אֵפוֹא הַט אֹזֶן קַשָׁבֶת; בְּצֵל הַכֶּסֶף, בְּנִי, גַם חָכְמָה וָיֹשֶׁר,

בַּתֵּבֵל הַזֹאת אֵין נִבְחָר מִכָּסֶף, אֵל־דֵּעוֹת שׁוֹכֵן בְּאַרְגַז הָעֹשֶר!

הַצְלָחַת בֶּן אָדָם עָלָיו נִצָּבֶת.

לָכֵן הִתְאַמֵּץ בְּהַשְׂכֵּל וָדַעַת תַּחַת רַב סְפָרִים אָסַפְתִּי רַב שְׁקָלִים

בְּאוֹצַר כַּסְפֶּךָ בַּל תָּבֹא מִגְרָעַת. גַּם אַנְשִׁי רוּחַ, לֹא רֵיקִים וּנְבָלִים

אַל תֹּאכַל לָשֹבַע, זֶה דַרְכִּי מֵעוֹדִי כִּנוּנִי בְשֵׁם “הַחָכָם, הַשּׁוֹעַ”,

תַּחְבֻּלָּה זֹאת לְעָשְׁרִי רַבּוֹת הוֹעִילָה; עִמִּי רַב גָאוֹן, רַב הַמְשֵׁל וָפַחַד,

וְכָל עוֹד עָשַׁרְתִּי גָּדַל גַּם כְּבוֹדִי מִשְּׂאֵתִי יָגוּרוּ אֵלִים גַּם יָחַד!

הַרְחֵק מִלִּבְּךָ חֶמְלַת לֵב נָשִׁים, בִּרְכוּשׁ עָזַבְתִּי לְךָ נַחֲלָה וָחֶבֶל

רַק לְאוֹהֲבָיו אֵל שׁוֹלֵחַ בִּרְכָתוֹ; הִשָּׁמֶר בְּכִיסְךָ, אַל תִּפְרָץ־בּוֹ פָרֶץ;

וּלְמָרֵי הַנֶּפֶשׁ נַעֲנִים, נִגָּשִׁים עָנְדוֹ עַל צַוָּאר אַל תְּפַזְּרוֹ לְהֶבֶל

עַד עוֹלָם, עַד נֶצַח שְֹמוּרָה עֶבְרָתוֹ. בִּהְיוֹת לָאֵל יָדְךָ לְהַגְדִּילוֹ בָאָרֶץ.

חֲמַת אֵל זוֹעֵם לָמָּה זֶה תָּעִירָה יְהִי נָא, בְּנִי, בְּרוּחִי עָלֶיךָ פִּי שְׁנַיִם

רְכוּשׁוֹ מִזְעוּמָיו הַרְחֵק הַסְתִּירָה! וּבְהַצְלָחָה תַּעַל מוֹנִים אַלְפָּיִם!

יד. במסלות חדשות.

בנשף בלילה, ואפרים עודנו יושב בחדרו תפוש במחשבותיו, ופתאֹם עלה באזניו קול־מנגינות, והקול הולך מעלית הקיר, אשר שם משכן עמנואל. ויפתח אפרים את חלון חדרו וישקף החוצה: ובחוץ חשך ודומיה, רק זעיר שם זעיר שם יציץ הירח מבעד למפלשי־עבים, וזרע אור־חִוֵּר על האדמה המשלגת; רק זעיר שם זעיר שם תפרע הדומיה בנפול מגגי הבתים אגלי־מטר או פתותי השלג הנמס. אין כל זכר לרגשת בני אדם ולזרם החיים, רק ממעל לראש אפרים יעור היגון והשתפך בקול־מנגינות. ובקולות הכנור נשמע קול נפש כלואה בבכותה תמרורים ובהתאמצה לנתק את מוסרותיה ולצאת לרוָחה; רגע תאנק דוֹם, כמו שכבה למעצבה על קרקע בית־כלאה, ואז ישמע קול־יגון דק וממושך, ובלי־תמורה ישנה הקול הזה פעמים אין מספר, עד אשר יהי לקול דממה דקה ההולך למות. אך עד מהרה תתאושש ותגבר חילים, כל הקולות יעורו, ונאספו יחדו למלחמה, איש את אחיו יעזרו, והנפש צורחת מר כמו פרשה בידיה; הנה היא מטפסת על קירות הכלא, הנה היא נועצת בהם בחזקה, וכמשגע תתהולל ותרעים בקול להרוס את הקירות ולצאת לרוחה, לראות אור ולשאוף אויר. אבל גבורתה נשתה ותיעף, רק בקולות־זעף בודדים עוד תִּצַּת המלחמה, עד אשר יסור כחה כליל, ובקול קורע לב תפול עוד הפעם לארץ. וכבר נחשבה כמתה, אבל היגון הישן התעורר כבראשונה, וישתפך בקולות ממושכים ובלולים, גם אֵבל החיים גם חדות המות ישמע מתוכם, וכה יתבלבלו ויסתבכו כקופה של נחשים, עד אשר יתמו לגוֹע בקול רעש גדול – ואחרי הרעש דומיה ומות. –

אפרים שכח את התבל ומלואה, עיניו רחצו בדמעות, ורוחו העמיקה לחדור במסתרי הנפש האֻמללה, אשר בה יהלכו אימים ופריצי־חיות על פני היכלי־בדלח ופרחי חמד. וכבר חדלו הקולות, ואפרים עודנו עומד ומקשיב כאסיר־קסם – אך עד מהרה התעודד, ויעל על המדרגה ויתיצב לפני פתח החדר אשר בו יושב עמנואל. והפתח פתוח, ובחדר אין נר, וכמעט חרד לבוא אל החדר בנר אשר בידו. ופתאֹם קם עמנואל וישב על המטה וידבר קשות: מי פה? –

– איש־שלום! – ענה אפרים מבלי משים, כאשר יענה איש את העומדים על המשמר. ואחרי כן הוסיף ויאמר: הנה בא אליך איש אשר יחשוב לו לאֹשר גדול להיות לך לרע וחבר.

– עול־ימים, הנה כבר באה העת לשכב ולישון, ואתה בא אל חדרי הקר ואחזתך הצנה – ענה עמנואל בצחוק־מוזר ויניף את ידו לאות מאון. ואולם אפרים חשב כי חפץ הוא לתקוע כפו לוֹ, וימהר לשלוח גם ידו אליו. – אמנם בכלל הרגשה לא־רצויה היא, כאשר נטל על איש להשיב אחור את ידו אשר הושיט באות־רצון בשעת קבלת פנים או בשעת פרידה, מבלי אשר נגע בה חברו. אך ביתר שאת ירע המעשה הזה, אם בשעה זאת נגרש ונרעש רוח האיש. כי על כן אמר אפרים בקול רועד: אנא, תנה לי את ידך –

– ידי יבשה וגרומה³², דואג אני פן תבוא בכפך ונקבתה, אך אם טוב בעיניך הא לך ידי, ואנכי אתאמץ להיות לך לרע ככל יכלתי. ואמנם בלחיצת־יד חמה נראה סמל הרעות, אות להתאחדות הרוחנית של היוצאים לפעולה, כי על כן היתה “תקיעת־כף” לסימן האחוה. – כן דבר עמנואל ויתקע כפו לאפרים. ואפרים תפש בכפו בחום־גדול, ויבט באהבה רבה על פני עמנואל, אשר כל יצוריו כמו נקשו ויוצקו בסערות הזמן.

– מה זה תרגל את פני? – שאל עמנואל. ואפרים לחץ את ידו אל לבו ויבך.

– האם חשקה נפשך בנערה? – אמר עמנואל – כי אז קח לך אשה והיית חפשי מאהבה. אך אם עוד לא ידעת את האהבה, כי אז נטל עליך בודאי לקחת אשה.

– אין את נפשי לשים רחים על צוארי שלא מאהבה, אבל גם את האהבה לא אבקש עוד, כוזבה היא, הונאת־נפש עוברת. ואולם האהבה היושבת בחדרי לבי, אהבה הפותחת אלפי זרועות, בכליון־נפש, לקראת נפש יקרה אשר במרחקים – אהה! אך דמיון־כוזב הוא אשר אחריו אני רודף, ואת האהבה הזאת קברתי עמוק בלבי לבל תשוב עוד לתחיה. – עתה אחכה אך לרעות, בה אחליף כח, היא תהי לי לשמש, אשר לנגה קרניה יתעודדו פרחי־חיי האמללים. לכן, אל נא תסב פניך מנגדי, יודע אני את כל המוצאות אותך, – היה לי לאב, היה לי לרע" – ואפרים שם מצחו הלוהט על יד עמנואל אשר אחז עוד בכפו.

– רֵע עול ימים! – אמר עמנואל – לבך עוד תוסס בקרבך, והנך מדבר מתוך אש הקדחת. ואנכי שנאתי להעמיד פני כאָב־זקן הרומז לבני הנעורים בעינים מלאות מהלל־עצמו. חכה נא, בעוד שנים אחדות תצחק לסערות רוחך המרעישות אותך לעת כזאת. עתה יהום הסער ואניתך תחשב להשבר בהמון הגלים, אבל התבונן בחייך שחלפו, ולמדת לדעת כי כל הסערות אך סערות עוברות הן. רואה אני כי אָהבת, אבל לא הושבה אל חיקך האהבה אשר חלמת בגאותך ובגדל לבבך. ואולם האהבה – ענוה היא, עוד ישיבו אהבה אמתית אל חיקך, או אז תקרא בחדוה ובתוגה: האהבה ההיא לא היתה הנכונה. רק ישמרך ה' לבל תצטרך לקרוא את הקריאה הזאת עוד פעם. ואולם אל תדרוש מן הרעות, מה שתוכל לקבל אך מידי האהבה, כי אז תכזב תוחלתך עד מהרה ואת נפשך הפחת.

– מה מאד נכספה נפשי לשבת עמך כל הימים – אמר אפרים – האם לא תיעצני גם אתה לקבל משרת־גזבר בחרשת הכסף אשר לדודי? כי אז אמלטה מן המקום הזה, אשר כל אבן מקיר תצעק באזני: היו ימים אשר הבטת עלינו בעינים מפיקות אֹשר וענג! הה! לא ידעתי נפשי, אבל מתאַוה אני למות, למען אֵחלץ כרגע מכל מצוקות לבי.

– מה טוב הדבר, כי כוכבי השמים ינועו במסלות־נגהות שם במרום, ואנחנו, תולעים קטנים, נרמוש פה עלי אדמות, כי לוּ יכלנו לתפוש בכף את הכוכבים, כי עתה כבר סחבנו גם אותם אל תוך “הבינונית” הפשוטה, ונטנף גם אותם בטנפת המעשים שבכל יום. כי על כן איעצך: שים במרומים את משאות נפשך ואת כל הנעלה והנאצל אשר בהם חפצת ואשר להם נטל עליך לשאוף, וזרחו כוככבים בשמי־חייך, אך חלילה לך לערב אותם בתוך הערפל הסובב את הספירות התחתונות! והיה כאשר עששו מכעס עיניך, והבטת למעלה אל הכוכבים האלה, והורדת קרן מאורם הנצחי אל תוך לבך הכואב, וחכה ליום אשר בו תעלה להאחז במקור האור הנצחי. – שכב בשלום!" – כן דבר עמנואל ויחלץ ידו מכף אפרים, ויסתר ראשו בכסתות המטה.

אפרים יצא מן החדר בהמון־לב, שנתו נהיתה עליו, ובחלומו הלך מכוכב אל כוכב, אך גם פני דודו הלכו עמו, והוא הראהו לדעת כי גם הכוכבים לא זכו והם מלאים כתמים. ובהקיצו משנתו להטו עוד לחייו. ביום היה עמנואל כאיש אחר, אז לא הטה אזנו לשמוע בלתי אם עניני מסחר, וידבר על עסקי משא ומתן בהתעוררות גדולה ובבינה יתרה, עד כי לא האמין איש כי יש מקום בלבו לענינים נעלים ונאצלים. אפרים לא יכל לתפש בשכלו פלגות־רוח כזו, ומשפטו על תכונת הנפשות החל להתחשד בעיניו מיום ליום; ומה נפלא הדבר, כי בעבור זה נעוֹרה בלבו אהבתו הראשונה לפֿיליפינה, ויחל להתקרב אליה, אף התאמץ להפר את משפטו הנמהר אשר הוציא עליה בראשונה. ואפרים שמח עד מאד כי מצא סבה נכונה כזו להעיר את אהבתו הראשונה; כי אמנם גדלה אהבתו לפֿיליפינה יתר מאשר חפץ להודות בקרב לבו. עתה נחשב בעיניו כגבור המושל ברוחו, אם עברו שנים שלשה ימים מבלי אשר ראה את פני פֿיליפינה, בכליון־עינים ספר את מספר הימים האלה, ומה דפק לבו בבואו אל ביתה! ומה רבו התואנות והאמתלאות אשר ברא לו בחריפותו לכסות־עינים למען יוכל לבקרה לעתים קרובות! – ואמנם כל אלה יכלו זה ימים רבים להבינו יפה מה הם רחשי לבו האמתים, אך הוא הסתפק לדעת כי עוד לא העביר המועד. אמנם הנחם אוחז תמיד בעקב הפרוד, ואך עזב איש את אהובתו, ונקוֹט בפניו כי הרחיק מעליו את מחמד־לבו בגלל דברים קטני־ערך, או אז תכל נפשו לשוב אליה, ונדר בלבו להיות מעתה רך כקנה ומלא סבלנות. אבל הרוח הרעה אשר הזקינה שרשה בלב, מספר ירחים, לא תוכל עוד להשרש כלה, ומבלי הדעת תצמח ותשגשג משרשה הראשון.

יש אשר בדברנו עם חברנו על אדות איש אחר, והיה אם יוציא חברנו משפט כמשפטנו על האיש ההוא, והיה לנו לאות כי תמימי דעים אנחנו גם בכל דבר; וכן הוא גם להפך. – גם אפרים דבר עם פֿיליפינה על אדות עמנואל וימלא פיו תהלתו.

– לוּ הרשית לי לתת לו שם־כנוי – אמרה פֿיליפינה – כי עתה כניתי אותו בשם “המחשיך”. כי בבואו החדרה יחשך אור הנרות, ובהביטו אל דבר אדמה כי יזרוק בו שיבה. אמנם לא אתמה כי ישמיע בכנורו רק קול־בוכים, ואף גם מימי לא ראיתי אותו מצחק; כלחם נקודים נדמה בעיני, הכל טוב ויפה, אבל – קשה להתעכל.

אפרים לא ענה מאומה, כי אם צחק בקול גדול; אבל הצחוק הזה לא היה צחוק עלז וטבעי, כי אם צחוק נאלץ ונעוה. ומבלי להבין את רוח פֿיליפינה, אמר אל לבו כי היא איננה שוֹה באהבתו ובכבודו, אף דמה אותה אל דודו, וימצא כי רק חפץ המסחר יחסר לה, ולולא זאת כי עתה שותה בכל לדודו. אז התרחק עוד הפעם מפֿיליפינה, והפרוד הזה היה עד עולם. –

אפרים בא אל לעססינג לקחת עצה מפיו על אדות המשרה אשר אמר פֿייטיל לתת על שכמו. אבל לעססינג הרגיש מיד, כי כבר החליט אפרים את הדבר, על כן חשב למותר לתת גם הסכמתו. אך זאת אמר לו לעססינג כי מקוה הוא לבוא בקרוב ברלינה גם הוא, אף אמר לתת לו מכתב לידידו, למנדלסוֹן. –

נעים היה לשמוע בדבר לעססינג דברים היוצאים מן הלב, על משה בחירו ועל צדקתו ורוך־נפשו. וכאשר העיר אפרים, כי המלאך “המגיד” אשר הופיע בבית מדרשו של סוקרט, נהפך, כנראה, למודד־רוחות מוסרי אצל מנדלסון – אז הביט לעססינג אליו בצחוק. אכן נקל לאיש למצא אצל אחרים ולכנות בשם את הדבר החסר לנפשו ואשר לא ירגיש כלל את חסרונו.

ובדבר לעססינג על מנדלסון, הגיד כי גם בזה יש צד השוה ביניהם: כי מנדלסון, המלומד מעצמו, לא נלכד מעולם בחבלי הסדרים המדוקדקים יתר מדי, ירושת החנוך בבתי המדרש, המגישים לנחשתים את רוח האדם; וגם הוא, לעססינג, מתאמץ בכל כחו להסיר מעליו את הכבלים המעיקים האלה. –

באחד מימי אפריל, בשנת 1763, ישב אפרים עם דודו בעגלה המשרכת דרכה לברלין. יום קר, יום נפץ־שלג, היה היום אשר בו עזב אפרים את עיר מולדתו, העיר אשר בה חי וסבל ימים רבים. כל אנשי העיר הלכו איש לבצעו ולעסקיו הפרטים, ואיש לא שם לב להולך הזה, הנפרד מעל עירו בלב כואב וברוח נשברה.

עוד בשנת 1761 נתן המלך לפֿייטיל שטר שחרור, לעשוֹת את ביתו חפשי מכל המסים המכבידים עולם על יתר היהודים. כי על כן הביט פֿייטיל בגאון מחלון המרכבה, בצאתו עתה את שער העיר. ואפרים ישב בפנת המרכבה, וילט פניו באדרתו, ולא דבר דבר. בבואם עד דייטש־ליססא עמדו לנוח מעט, והאושפזיכנא ואשתו וכל העבדים מהרו אל פֿייטיל ויקדמו פניו בחבה יתרה. פֿייטיל ואפרים באו אל בית המרזח אשר שם ישבו אכרים רבים והם שותים ומשחקים בקוביא. – אני מעמיד שלש פרוטות! – קרא האחד וישלך על השלחן מטבעת־כסף אשר השמיע קול צלצול עפרת.

– הוי, הוי! – קראו האחרים – גש הלאה, “יהודי”³³! מטבע זה אינה שוה מאומה, כי “אפרתי” הוא!

"סִיגִים בְּקִרְבּוֹ, אִם גַּם נוֹצֵץ לְמַרְאֵה עֵינַיִם,

תְּמוּנַת פְרִידְרִיךְ עַל פָּנָיו, וּבְתוֹכוֹ – אֶפְרַיִם".

כן זמר בהתלהבות אחד מן הנאספים, היושב בירכתי הבית, וסגן כהן הוא. ובקחתו את כוס שכנו, וישת לחייו, ויוסף ויאמר: אכן היטיב לעשות המלך המנוח פרידריך הראשון לאחד האלכימיסתים אשר רמהו. הוא צוה להלביש את הנוכל בגד מניר־מוזהב, ולשים בראשו עטרת ניר־מוזהב, ואחרי כן תלה אותו על עץ המצופה בניר־מוזהב. ואני אומר לכם: עוד מעט ותלו גם את היהודי פֿייטיל אפרים. כי כן נעשה בארץ השואַבים, זה עשרים וארבע שנה, גם ליהודי זיס, אחד מן הקוסמים, נכד השטן מצד אמו, ונכד “היהודי הנצחי” מצד אביו.

– איפא יתלו את פֿייטיל? – שאל אחד האכרים. וכל המסובים צחקו בקול גדול.

– כמובן על העץ – ענה אכר אחר – ואחת היא לנו איה מקום העץ. אמנם גם המלך אשם בדבר, אבל על היהודי לשתות את הכוס. כי סוף סוף כל היהודים רעים וחטאים הם, וכל הרעה תצא אך מהם.

ברגע זה נכנס במקרה אחד הרוכלים היהודים וצרורו על שכמו. אז סבוהו כל האכרים ויתקלסו בו ויתעללו בו.

– הוי, שמואל! – קראו אחדים – הן גם לך יתן פֿייטיל חלק מן הכסף אשר הוא גונב? הן הוא צובר אוצרות אך למען אחיו היהודים.

ואחד מן האכרים שפך שכר מכוסו אל תוך מעיל הרוכל ממול ערפו. ויתחלחל היהודי וכל המסובים צחקו ויצהלו.

ובכל העת ההיא, ישבו פֿייטיל ואפרים אל שלחן הכבוד, אשר חיץ־קרשים חצץ בינו ובין חדר המשתה, ואזנם הקשיבה את כל הדברים אשר דברו האכרים. אפרים ישב וידם, ופֿייטיל צוה בקול נגיד לאסור את מרכבתו.

– הוי אספסוף ריקים ופוחזים! – אמר פֿייטיל אחרי צאתם מן המקום – חי נפשי, אם לא בשלשה הין שכר אקנה את לבם לאהבה אותי ולתת כבוד לשמי! – ומדוע יחרפוני הבריות? האם אנכי המלך בפרוסיא? האם יש לי הזכות לטבוע מטבעות כחפצי? האם אנכי קוצב את משקל הנחשת אשר במטבעות הכסף? אם אנכי לא אקבל את ההספקה, הנה יקבלנה איש אחר. ומה הוא הדבר אשר אני עושה? הלא אך מצות המלך אשמור. ומה אכפת לאנשים האלה אם טובים הם המטבעות או רעים? הן יין־דגן ינתן להם גם במטבעות האלה, ומה להם עוד? – חי נפשי, כי נכסוף נכספתי לשוב אליהם ולהוכיח את דרכם על פניהם.

כמובן שמח פֿייטיל מאד, כאשר התנגד אפרים לחפצו זה.

העגלה עמדה לפני הר תלול, וירדו שני הנוסעים מתוכה, ויעלו על ההר ברגליהם מבלי לדבר דבר. ובעמדם על ראש הפסגה, הסב פֿייטיל את פניו אל הבקעה, וישם את ידו על שכם אפרים, ויאנח מרה ויאמר:

– אמנם נטל על איש לשאת צער ודאגות רבות פה בתבל. ולולא הבנים והמשפחה, כי עתה נבחר מות מחיים.

אפרים נשא עיניו אל דודו, וירא והנה רוח תחנונים שאינה מצויה, מרחפת על פניו. וישקף על פני הבקעה, והנה שלות־השקט פרושה עליה, הפעמונים מצלצלים לתפלת הערב, השמים הטהרו, והאויר צח ושקוף, ועל ראשי הגבעות המשלגות אשר אל עבר פניהם שלחה השמש את קרניה האחרונות האדומות כדם, ותזרח אורן ההולך וכהה, על ראשי האילנות השולחים את דליותיהם הלבנות משלג כזרעות רפאים. –

– הביטה וראה, מה נהדר מראה השמש בכבוֹתה נרה שם בפאתי ים! – אמר אפרים – וברגע הנעלה הזה תכל נפשי למות ולהכבות יחד עם השמש.

וכאשר לא מצא מענה מפי פֿייטיל, הוסיף אפרים ויאמר: אכן אך מחזות הטבע ינחמונו לעתות בצרה. הטבע לא יסתר פניו ממנו, גם בעת אשר בני האדם יעזבו אותנו ויהדפונו בבזיון. הבה, נברך את האלהים, אשר נתן לנו מתנה יפה כזו, האביב –

– אין זה אלא דברי שטות! – שסע אותו פֿייטיל בדבריו – אמנם מעמד האויר מוצא עתה חן גם בעיני, וגם אם יתן איש אלף כסף לא ימצא עתה עב קטנה על חוג השמים – אבל בנוגע “לטבע” לא אבין עד מה. אף נפלאת היא בעיני, איך תוכל להתענג על שדות ויערים השייכים לאנשים זרים? –

אז עלו אל העגלה לשבת בתוכה, ואפרים העמיד פניו כמו ישן הוא.

הדרך העולה ברלינה, היתה ארוכה ויגעה. לעתים קרובות הוציא אפרים את פנקסו מחיקו וירשום בו דברים אחרים, וביחוד הביט לרגעים אל המכתב אשר שלח לעססינג על ידו למענדלסון בחירו.

הלא הוא המכתב מיום י“ז אפריל 1763 המתחיל בדברים האלה: האדון קוּה הנוסע ברלינה הואיל לקחת מידי מכתב אליך. ועלי נטל להשתמש בהזדמנות כזו, אשר חזיונה אינה נפרץ; והפוסתה אינה הולכת לברלין, ומעולם לא הלכה שמה, כי לולא זאת הייתי כותב לך לעיתים קרובות”. כזה וכזה התלוצץ לעססינג, ואולם במכתב הזה נמצא גם דבר נכבד: חקירה פלוסופית על למודי שפינוזה בנוגע לאחדות הנפש והבשר, אשר לפי דברי שפינוזה, הן אך שני מושגי הדמיון לחמר אחד. לעססינג הציג את הדעה הזאת לעומת ההתמזגות³⁴ אשר למד מנדלסון ברוח לייבניץ, ויתאר את הגבול בדיוק בין שטת שפינוזה ובין שטת לייבניץ.

המכתב הזה יוכל להחשב כציור טפוסי מן היחס אשר בין לעססינג ובין מנדלסון: אהבה ורעות מעומק הלב, אחוזה ודבוקה בחקֹירות פילוסופיות להעיר ולהאיר איש את רוח רעהו.

ואפרים היה נושא האגרת הזאת המכילה בקרבה באורים לדברי הפילוסוף היהודי (שפינוזה) אשר שמו היה לקללה בימים ההם. ואמנם נפש אפרים לא אותה ללמוד את תורת הפילוסוף הזה, וגם כל הדור ההוא, דור פרידריך הגדול, לא מצא חפץ בסדרי שפינוזה המדוקדקים, וגם לא יכול לחקר לכל תכליתם. וגם מנדלסון בעצמו, אשר שטתו ופעולתו לא מצאו חן בעיני המלך, ותכונת נפשו היתה שונה עד מאד מתכונת המלך, – גם מנדלסון היה בזה תמים דעים עם פרידריך, באמרו גם הוא, כי הפלוסופיא אינה אלא חכמת החיים וידיעת דרכי העולם.

בכונת הלב אחז אפרים את מכתב לעססינג בידו, ואז יעלה על לבו זכר מנהג־ישראל יפה מאד: זה המנהג למסור “נדבה” ביד איש השם לדרך פעמיו, למען יתננה לעני בבואו למחוז חפצו. כי “הנדבה” השמורה בידו תגן עליו מפני המזיקים ומפני הפגעים המצוים בדרך, כמאמר חז"ל “שלוחי מצוה אינם נזוקים”.

אמנם לא היה איש יהודי בברסלוי, אשר ערב את לבו לעשות את אפרים “האפיקורס”, לשליח מצוה באופן כזה. אבל ע"י מכתב לעססינג נחשב בעיניו “כשליח” מאד נעלה: הן הוא נושא דברי רעות משובבים נפש, ודברי מחקר המרוממים את הרוח – מאת אחד מיחידי סגולה למשנהו.

לסוף עמדו רגלי שני הנוסעים בשערי ברלין.

בהלוך אפרים בפעם הראשונה ברחובות ברלין, הביט בתמהון לבב אל הנשים הרבות הלובשות בגדי אבל, אשר במלחמה הארוכה נספו בעליהן, אחיהן ובניהן. אור שמש האביב הבליט עוד יותר את סמני האבל האלה, ופה ושם התהלכו אנשים בבגדי־צבא, והכרת פניהם ענתה בם כי שולחו מן המחנה לביתם. הם נעו בחוצות מבלי דעת מה יצפון להם העתיד, וכמעט קנאו באחיהם אשר המלחמה נתנה בהם מום, והמתלמדים עתה ללכת על משענותיהם, כי לאלה תדאג הממשלה להספיק את צרכיהם.

אפרים התאמץ להסיח דעתו מצרות הכלל, וישם לבו לחייו הפרטיים וידבר לנפשו: האנשים אשר בהם יסתבכו עתידותיך, גרים בבית פלוני ואלמוני, עוד הם רחוקים ממך, ואולי גם ישובו להיות רחוקים ממך בקרב הימים – אך יהי מה! ברחובות האלה תתהלך מעתה יום יום חבור־עסקים, שקוע במחשבות, מלא שמחה ומלא עצב, אולי גם שלוב־זרוע עם רעך, עם אהובתך, אולי גם אחרי ארון אהובתך, או אחרי ארון ילדיך, אולי גם תובל בעצמך לקברות דרך הרחובות האלה – אך יהי מה! הנני לחבוק את השמחה אל לבי, והנני גם להכין כסא ליגון – זה אלוף נעורי. הסר את הצעיף מעל פניך, עתיד מסתתר! לא אירא מהבט אליך, כי כבר ידעתיך ואאמיץ את לבי. –

כן דבר אפרים בגדל לבב. אבל הימים הבאים הורוהו לדעת כי לא מחכמה דבר כזאת, כי לא טוב לאדם להכביד על עצמו בבגד מחסה־ממטר, בהלו נר ההצלחה על ראשו; כי אז יאָחז הסער בכפלי הבגד ועד מהרה יגיח ממחבואו. כי על כן אמרו חכמים: אל תפתח פה לשטן! –

אפרים מצא את עמנואל הזקן שוכב על ערש דוי. ביגון כבד ישב אל מטת החולה, ויתפלא על גבורת הנדכא, הנושא באֹמץ לב את יסוריו הקשים. אפרים חשב לו לסימן טוב, כי מפעלו הראשון אשר פעל בצעדו על מסלתו החדשה, היה מעשה טוב וחסד, כי הושיט עזרה לעני ועזוב.

טו. עַל הָרֵעוּת.

כמעט בא אפרים ברלינה, וימהר לבקר את משה בן־מנחם במעונו אשר ברחוב שפאֵנדוי. ומעון מנדלסון היה נקל למצוא גם לאיש הבא מעיר אחרת, כי בית המשתה הגדול הנקרא בשם “ככב הזהב” עמד לא־רחוק ממנו, והוא היה לו לציוּן מורה־דרך. ואפרים אשר אהב לשגות בציונים וב“אסמכתות”, ראה “אות לטובה” גם במורה־דרך זה; כי על כן היה לבו טוב עליו בכפלים בבואו אל הבית.

תבנית מנדלסון הגבן לא היתה נעימה לעין הרואה אותו בפעם הראשונה, אך ענות־החן ואהבת־הבריות השוכנות על פניו, כשני מלאכי רחמים, קנו לו עד מהרה לב כל איש.

ראשו הרחב עד מאד, שכן עמוק בין כתפיו, כמשפט האנשים הגבנים; זקנו הסובב את לחייו ואת צוארו ומתחדד כמעט מתחת לסנטרו שוה עליו את ההוד וההדר המיוחד לרבני ישראל; וחוטמו הבולט והכפוף, רחב־הנחירים, כלל עוד את חותם־היהדות בפניו. שפתותיו היפות בולטות בקו־מקביל, בעיניו השחורות והשקערורות נגה אור־יקרות, אור הנפש האוהבת את האמת, ומצחו הרחב והנטוי כקשת, אשר כפת הסמט השחורה היורדת עליו עוד הבליטה ביתר את לבנת־גזרתו, – נדמה כאות המנוחה וההחלטה המיוחדת לחכמי יון העתיקים. כה גלה אפרים בפנים האלה תערובת היסודות של חכמי ישראל ושל חכמי־יון, וכן היו בעיניו גם כל מחקרי מנדלסון ומעללי רוחו. וגם בכל חצוניות החדר נראו עקבות “השניוֹת” הזאת: כי סמוך לפסל־תמונת סוקרט העומד על מכון בפנה תלוי ה“מזרח” במסגרת יפה.

זה כשנה אשר לקח לו מנדלסון אשה, והוא עתה כבן שלושים וארבע שנים, ואפרים צעיר ממנו אך שנתים ימים. אבל מה קטן ומה חלש היה אפרים בעיניו בעמדו לפני מנדלסון! לכן גמר בלבו להתחזק ולהתגבר על רפיון־עלומיו, מן היום הזה והלאה.

מנדלסון לקח את המכתב מידי אפרים, ויבקש סליחה מאת הנאספים, במתינות איש־מדות אך גם בכבד־פה כדרכו, ויחל לקרא את המכתב. וכל איש אשר התבונן ביצורי פניו מדי קראו יכול לדעת בקירוב את תכן המכתב: בתחלה רחף על פניו צחוק־עלז, אחרי כן נראו בו אותות חקרי־לב, ולאחרונה הניע ראשו לאות ספק או התנגדות.

אחרי קראו כפל את המכתב במנוחה וילך אל החדר הסמוך. אז הוגד לאפרים כי הלך מנדלסון לראות את שלום אשתו ואת שלום בתו שנולדה לו זה שלשה ימים.

בין הסירים נמצאו שני הרופאים בלאָך וגוֹמפרץ, רעי מנדלסון משכבר הימים, והמהנדס אברהם וואָלף, הנקרא בשם “אברהם רעכענמייסטער”. שלשה אלה עמדו מסביב לאיש דל הבשר, אשר ספר להם בנחת־רוח ובהתפארות: כי “המכתבים על הספרות החדשה” יוצאים עתה לאור במהדורא תנינא, ובזה התמו, כי כן חפץ לעססינג; עתה הוא אומר להקהיל אליו את כל הרוחות הכבירים ולברא מפעל נעלה, אשר יעמם בעמק מחקריו ובבקרתו החדה את ה“ענציקלופדיא” הצרפתית, והיה המפעל הזה לעינים לכל הרוחות החפשים וכל טובי הטעם. ואת המפעל הזה קרא בשם “ביבליותיקה אשכנזית כוללת”.

אז נודע לאפרים, כי המתקן רב־פעלים זה, הוא מוכר־הספרים והמו"ל ניקוֹלאַי.

וניקוֹלאַי פנה מדי דברו אל איש זקן, מתון ושוקט, אשר אך לעיתים רחוקות הניד ראשו להסכמה, ואשר במנוחת־נפשו ובשקט־רוחו היה ההפך מניקולאי הסוער והנלהב.

אפרים נבעת כמעט, בשמעו כי זה האיש הוא המבקר “הנורא”, פרופֿיסור ראַמלר.

בירכתי החדר ישב איש יהודי פולני, והוא עוטה מעיל־צמר מגואל וכמו התכווץ על כסאו. כנראה, לא הלך לבו אחרי שיחות הנאספים, וגם הם לא שמו לב אליו.

מה מאֻשר הוא ידידנו מנדלסון! – אמר הרופא – ואף אמנם לו יאָתה ליהנות מן החיים באֹשר ונחת, אחרי אשר כבדה עליו מלחמת החיים, אך עתה התיצב רוחו על דרך סלולה, וגם הכנסותיו מספיקות לצרכיו, וגם ילדה נעימה נתנה לו –

– וגם אשת חיל – קרא השני.

– וגם גיסה נחמדה ומשכלת – קרא השלישי.

– האם כליתם את כל החשבון? – קרא הרופא גומפרץ – אבל הן שכחתם לרשום את הקנין הכי נכבד, זה: רעים נאמנים.

– אמנם כן, מה רבו רעיו, ולוּ חפץ כי עתה יכול גם הוא להוסיף פרקיםּ אחדים על ספרו של פלוטאַרך “על רבוי הרעים” – אמר האחד – ואולם אני חושב למשפט, כי האיש המתרועע עם כל העולם, עם קטן וגדול, עם דל ועשיר, הוא לא יכול לחוּש אהבה ורעות אמיתית. אינני חפץ להתוכח, אבל

---

– רק צרי־עין או קצרי־רעות יוכלו לשפוט ככה – התקצף הרופא בלאָך – אנשים כאלה חפצים לכבוש את הרעות לנחלה להם לבדם, לבל יהי לאחרים חלק בה, ואם לא ינתן להם חפצם זה, וענו ואמרו: אך ארץ־כבול היא, אשר לא תוציא כל צמח, כי על כן היתה לדרך־כבושה לרבים.

– חברי היקר, לא זו העת ולא זה המקום לוכוחים כאלה – השקיט הרופא גומפרץ – אל נא נכַנה לאיש! ואמנם לפי דעתי, הנה רגש הרעות המגבר חילים בזמן הזה, הוא פרח יפה מנטעי השכלת־יון שהִברַכְנו בקרב הדור הזה. רק בימי־קדם ידעו את הרעות, ואולם הדורות התכונים אשר שעריהם נסגרו מאחרינו זה לא כביר, הם ידעו אך אהבת־נשים: האנשים היו אז חברים במלחמה, אבל לא רעים אמתים בעמק מובן המלה. רק בימנו אלה שבוּ לפרוֹח הפלוסופיא והשירה האמתית, ועמהן יחד גם הרעות. דורשי רשומות הספירה מגידים לנו, כי בדור הזה גדול מספר הרוקים ו“פלגי־הגוף”, יתר מאשר בדור אחר; והסבה הנכונה למחזה הזה, היא אך התעוררות החפץ ללמודי החכמות ולחיי־רעות.

– האח! – קרא בלאָך – אך זה באור נפלא ומתקבל על הלב! עתה יאמר כל רוק, כי “יד ההיסטוריא” היתה בו לאנסו לשבת בגפו.

– הנה ידידנו מנדלסון מתקן את ספרו של אפלטון: “פֿאֶדאָן” על פי דרכו; אולי יש את נפשכם, אדוני הרופאים, לתקן באופן זה גם את ספרו של ציצעראַ “על הרעות”? ואני נכון הנני להוציאו לאור על חשבוני – כן דבר ניקוֹלאַי.

ברגע זה נכנס מנדלסון, אז פנה אליו ניקוֹלאַי ויאמר: זה עתה דברנו על הרעות, והאדון גומפרץ מציע לקחת לנו את “העתיקות” למופת גם בדבר הזה –

– האם כבר ברור לכם מושג הרעות כל צרכו? האם כבר ידעתם את “גדרה” אל נכון? לולא זאת, הנכם עתידים להכשל במלחמת־שפתים, שאינה באה אלא מבלבול המושגים – אמר מנדלסון; והפולני היושב בירכתי החדר קם ממקומו, ויעמוד גם הוא בחוג המתוכחים, אשר החרישו רגע.

– מה יש כאן להעמיק לחקור? – אמר הפולני בהטעימו את דבריו כמשפט היהודים הפולנים – הרעות היא התחברות לפעולה, אשר יתחברו אנשים בעלי דעה אחת העומדים ברשות עצמם.

– טוב מאד, אדוני היקר, מיימון! – אמר בלאָך – למצער לא אמצא, בשעה זו, שום פרצה ב“גדר” זה.

– אם תצרפו בחשבון: אניות, חמלה ורפיון, והיתה הרעות הסך היוצא מ“חבור” זה – אמר אברהם רעכענמייסטר.

– אל נא תחשוב כי רע לב האיש הזה – לחש בלאָך באזני אפרים – הוא הסכין להניע כתפיו על כל דבר, וברוב הימים היה לו ההרגל הזה לטבע

---

– אבל אדוני מיימון – אמר מנדלסון וישם את סנטרו ואת פאת־זקנו בכפו – הן ב“גדרך” יחסר עיקר גדול: זה רחשי הלב והרצון. כי גם התקשרות שני סוחרים למען המסחר תוכל גם היא להקרא בשם “התחברות לפעולה של שני אנשים בעלי דעה אחת העומדים ברשות עצמם”, כי על כן יאָמר “רעי־מסחר”. ואולם כבר אמר אריסטו בצדק, כי הרעות אשר יתרועעו בני אדם לתכלית חצונית, בין שהיא לשם מסחר; בין שהיא לשם ענין־מדיני – תוכל להקרא אך בשם “אחדות”, ובצדק הבדילה מן ה“רעות” האמתית. גם רעות הצעירים לשם תענוג, ורעות הזקנים לשם תועלת ידועה, – גם היא אך רעות עוברת, כמו שגם נסבתן עוברת היא. ואולם הרעות האמתית, ההתחברות החפשית של שני יצורים ממין אחד, תרומם את האדם על הטבע הבהמי בכלל ועל טבעו הוא בפרט. נטית מין אחד למין שני מצויה גם בבהמות ארץ, ואנחנו יודעים, כי רבים מחוקרי דורנו אינם רואים גם ב“אהבה” אלא נטיה בהמית זו –

– אריסטו וציצעראָ – הפסיקו ראמלר – מוצאים את עצמות הרעות בהבדלה מקרבת־משפחה –

– ובזה צדקו על פי דרכם, – אמר מנדלסון – הרעות, זו התחברות אנשים שאינם קשורים לא בקשר־משפחה, לא בקשר המין, ואף לא בקשר־מדינה, – היא תוציא את האדם מתחת ידי הטבע הגס, אל ממשלת הידיעה, אל ממשלת הרוח החפשי.

– ממשלת הרוח החפשי – אמר ניקולאי – דומה לעת עתה לממלכת פולין: סכלות, אמונות תפלות ומשפטים קדומים מתנשאים בה לכל לראש; כי על כן נטל עלינו לאמץ כחנו ולהשמידם כלה, כי הם עוצרים גם בעד התפתחות הרעות.

– על משפטך זה עוד אפשר לדין – אמר גומפרץ – כי מדוע לא יוכלו גם אנשים בעלי משפטים קדומים להתרועע יחדיו? הן סוף סוף גם סבת הרצון, אשר ירצה איש את רעיהו מבלי דעת היטב מדוע ועל מה, – גם הסבה הזו תוכל להחשב כ“משפט־קדום”. – ואולם אנכי אשאל: האם רק אנשים צדיקים יכולים להיות לרעים? –

– הן כאשר ישים איש נר בשפופרת למען לראות את השמש לאור הנר, כן הדבר הזה – אמר מיימון ויצחק – הן הרעו לעצמה צדקה היא, ובכן רק אנשים צדיקים רעים הם –

– כדבר הזה יאמר גם אריסטו ב“ספר המדות”, כמעט מלה במלה – הוסיף מנדלסון על דברי מיימון.

וכמו לעג מיימון לעצמו ענה בגדל לבב: אם כזאת אמר אריסטו, הנה גם הוא חכם. ואולם על פי הדברים האלה אוציא משפט, כי גם שני שודדים הדבקים איש באחיו בכל לב, גם הם “אנשים רעים”, כשני רעים פילוסופים.

– צדקת – אמר מנדלסון –אם שודד רע שומר את בריתו באמונה לחברו, להוציאו ממאסר ולחלצו ממות, אז הן התיצב על דרך הצדקה, שהיא: לעזור איש את אחיו; ואם המעשה הזה כשהוא לעצמו, מתנגד לחקות החברה האנושית, הנה בגלל זה לא תשנה מאומה את סבת המעשה. השודד יכול לעשות מעשה־צדקה, מבלי אשר יהיה בזה לאיש־צדיק. גם סוקרט הוכיח (לפי דברי קסינופון בספר־זכרונותיו), כי אך איש צדיק יכול להיות לרע נאמן, ואם נחפוץ לקנות לנו רֵעַ אז נטל עלינו להיות צדיקים או לרדוף להיות כזאת. הרע מקבל תקונים מחברו כמו היו תקוניו בעצמו, כי על כן כתב רע אחד לחברו: רעיונך הטוב מרעיוני, אינו אלא מחשבתי השניה. הרע, זה יצר־לבנו העומד לנגד עיננו, אנחנו שמחים עמו בעשותנו דבר טוב, חיינו בחייו וחייו בחיינו. וכמו שנמצא תנחומים בדעתנו כי האלהים המושל בכל החיים יכין דרכנו בהשגחתו הפרטית, – כן יהיה לנו הרע לסמל זעיר־אנפין, של הרוח הנסתר המושל בנו, אשר אנחנו לו והוא לנו. – אמנם אפשר גם לאיש רשע למצא לו רע, אבל רעותו לא תאריך ימים, כי ערובת הדת³⁵ אשר בצדקה יסודה תחסר לה; והרשעה, זה חסר־הדת במובנו היתר רחב. –

אפרים הקשיב לשיחות מנדלסון וחבריו בתשוקה עזה מאד; ויהי בעיניו כמו לקח חלק בחיי האקדמיות של היונים העליזים. בקול מלחשים אשר הלך מדי דברו הלוך וגדול, הלוך ומתלהב, אמר: קצרה דעתי מהבין, איך אפשר לדון עוד על הקנין היתר נעלה. יכל להיות כי שונה הוא לפי המקום, לפי הזמן ולפי האדם, אבל דבר אחד נצב לעולם, בכל המקומות ולכל איש – זה הרע. זאת הדעת כי שנים אנחנו ובכל זאת אחד; כי כל אהבתנו, מכאובינו ותקוותינו צפונים “בעולם אחר”, שאנחו יכלים לחבק בזרועותינו; כי לא רק איזה רעיון ןמחשבה ידועה, שנקלפה מעצם האדם, כי אם דוקא עצם האדם עם כל חסרונותיו וסגולותיו – הם הם שנתקבלו ושנתחבבו על איש אחר –

– הנה מָסַכְתָּ “סם־אהבים”! – הפסיקו הרופא גומפרץ – והנך משתמש יתר מדי ב“מיץ־מתוק”, אשר בעמדו ימים אחדים והתחמץ. הן לקחת את ההרגשה הנקראת בפי הבריות “אהבה” – אשר באמת אינה אלא קרבת המינים – ותער אותה אל הרעות, ובזה פג טעמה. שים נא לבך אל הרעות אשר מצויה בין עולי־ימים, וראית אם לא כדברי כן הוא: הנה התעוררה בלב העלם התשוקה להדבק, והוא טרם ידע מה טיבה של תשוקה זו, ומה היא שואפת, כי על כן יחבק וינשק את רעו הצעיר; – אבל רעות כזו לא תאריך ימים, כי הרעות האמתית היא אך פרי הרוח שהתבשל כל צרכו, פרי דעת־נפש ברורה וצלולה.

– גם אני מסכים לדעתך – אמר בלאָך – רק צריך להרחיב עוד את מושג הרעות, ולאמר כי היא יכלה להתקים אך באנשים בעלי דעת ובעלי רצון־חפשי; כי גם בזה היא נבדלת מן “האהבה”, בהוסדה על דעת־מיושבת ועל הכרעה מושכלת. הרע הוא לנו ה“אנכי” השני, ולפעמים גם ה“אנכי” המובחר, ואולם “האהבה” היא חלק מ“אנכיותנו”, וביחוסה האמתי, מחצית “אנכיותנו”. אם נעש טובה לאהובתנו, הננו עושים זאת לנו לעצמנו, בלי אמצעי; אבל אם נטיב לרענו אז נטיב לעצמנו ע"י אמצעי. על “האנכי” השני נוכל להוסיף גם שלישי ורביעי, אבל “מחצית אנכיותנו” תוכל להיות רק האחת; כי על כן רק “האהבה” קנאית היא ולא “הרעות”. –

– ובכל זאת צדק האדון קוה באמרו כי הרעות תט חסדה לעצם האדם כמו שהוא – אמר מנדלסון, ואפרים רעד בגילה בשמעו את שמו היוצא מפי הפילוסוף הנכבד בהסכמה לדבריו. וכל הנאספים הקשיבו רב קשב בדבר מנדלסון כדברים האלה: לא אוכל מבלי להזכיר עוד הפעם את אריסטו, אשר הציב גבול מדויק בין הרצון ובין הרעות. הרצון שם לב אך אל המעלות הטובות של הנרצה, להיות להן לעזר למען תעשינה חיל; הרצון היא הנקודה אשר ממנה לרעות תוצאות, אך לא תמיד הוא מובילנו אליה; וגם הרצון המפליא חסדו איננו עוד רעות, כי לזו דרוש עיקר חדש, היא דורשת נטית־הלב לעצם האדם, למצא חפץ ותענוג דוקא בפרט זה של המין האנושי. כי על כן יש אנשים רבים הנראים כרעים, ובאמת הם עומדים רק על מצב הרצון הכללי, מבלי ללכת הלאה.

– וזה מחזה מעציב עד מאד – קרא גומפרץ – אם היחס אשר בין שני אנשים יעמוד על מקומו הראשון, מבלי ללכת לפנים.

– כדבר הזה לא יקרה לעולם – ענה מנדלסון – רק אין לנו להתמרמר אם לא נשיג את אשר חפצנו ואת אשר קוינו; רק אין לנו לצעוק: “אבדה תקותנו”, אם לא יתקימו דמיונותינו הכוזבים. הן חיי האדם מוצאים דוגמתם בחיי הטבע. למשל: למה נבראו אילני סרק?

– כדי להספיק לנו עצים להסקה ולבנין –

– ועצי פרי? –

– “לתת לנו פרי מאכל” –

– טוב מאד. אבל אם יואל איש לדרוש תפוחים ותאנים מאילן־סרק, והיה כי לא ישלים חפצו, והתקצף וקלל את העץ כי “הכזיב תוחלתו”, – האם לא עול יעשה האיש?

– השמעתם? – קרא ניקוֹלאי בתרועת נצחון, כי הוא אהב אהב “להוציא לאור” גם את פרי פי רעיו, וישמח בהם כמו בפרי רוחו הוא, ואף עשה להם הקדמות ובאורים – השמעתם? הרי לפניכם יסוד ההשכלה ההומנית בנוסח החדש: הלא הוא, לדרוש אחרי התולדות הטבעיות של כל דבר, ולעמוד על אופיו של כל דבר. כי על כן יש לנו הצדקה לקצוף על התאנה אשר לא תתן לנו פריה במועדה, בעת אשר תאנים אותה נפשנו, וגם לקללה כי תיבש ותבול; ואת המשל הזה הנני נושא על אדם בעל בחירה חפשית אשר יחדל מתקו ממנו. על כל איש נטל לפעול ולעשות. –

אז נעצרה פתאֹם השיחה במהלכה. כנהוג בכל שיחה חפשית הקופצת מענין לענין, נטו המשתוחחים מן הדרך הכבושה, ועתה עמדו כתועים בנתיבות לא ידעו, וכמו נטל עליהם לכון את הרוחות ולמצא את המוצא. כלם הרגישו את אי־הנעימות לשוט בלי תכלית ובלי מטרה, אך איש לא ערב את לבו להיות למורה הדרך, עד אשר לסוף קם מנדלסון ויניע בראשו, ויען ויאמר:

– נחזור לענינינו הראשון. הן נוכחנו לדעת כי הרצון אשר ירצה איש את איש אחר יכול להיות בלתי מוגבל, תחת אשר הרעות, אשר תדבק כל עצמותו של האדם עם כל מדותיו בעצמותו של אדם אחר, יכולה להיות אך מוגבלת, כטבע הדבר; כי הקבלה אשר יקבל איש אדם שלם, דורשת גם התמכרות במלואה. כי על כן יסופר כי בקרב היונים העתיקים, אשר בכלל טפחו וכלכלו את הרעות הרבה יותר מן האהבה, היו זוגות זוגות של רעים – לא אדע מספרם אל נכון.

– שלשה או גם ארבעה זוגות הם – הודיע ראַמלר – אכילוס ופטרקלוס, תזיאוס ופיריתאוס, אָרעסט ופילדוס, דאַמן ופינטיאס! – ופלוטרך מוסיף גם את עפמינוגדס ופלאָפידס.

– התנאי העקרי ברעות הוא ההשתוות – אמר מנדלסון; וראַמלר נתן תקף לדבריו באמרו: ציצעראָ דורש גם שווי החפץ ושווי תכונת־הנפש.

– והאחיות הטובות של אמנו הטבע: הדוֹדה הנעימה “רגילות” והדוֹדה הפקחית “התחכמות”, הן המפנקות והשדכנוֹת היתר טובות – לחש אברהם רעכענמייסטר באזני אפרים; אך הלז הסב פניו ממנו כי קצף על דבריו וגם על מנהגו המגונה לנסּות דבר בלחש, בשעה שכל הנאספים מביעים חקרי לבם בקול. כי על כן הטה אזן לדברי גומפרץ אשר פתח ואמר:

– כבר חפצתי להעיר, כי בגלל הדבר הזה הכניס אדוננו מיימּון את “העמידה ברשות עצמו” בגדר הרעות; ובאמת רק אנשים השוים זה לזה עומדים ברשות עצמם. לכן אי אפשר כי תהי רעות בין מורה ובין תלמיד, בין רם ובין שפל, בין אדון ובין עבד, בין עשיר ובין עני. הכרת־טובה לא תוכל להיות ליסוד לרעות, כי אם אולי לאהבה, אשר בהיותה הרגשת הלב תפרוץ כל גדר ותסיר כל גבול. – אם יאמר העשיר להתרועע עם העני, אז נטל עליו לחלצו מעניו, מבלי לדרוש כל תוֹדה, יען עליו לדעת ולהכיר בנפשו כי אם יהפך הגלגל ועשה גם רעהו עמו כמשפט הזה; ואולם התודה מבטלת את העמידה ברשות עצמו, את המשפּט החפשי ואת השווי.

– הנך הופך את פתגם המלך, ובמקום Suum Cuique (לכל איש אשר לוֹ) הנך אומר: לכל איש אשר לי – נפל מיימון לתוך הדברים, ויסוב את ידו מעלה ומטה כמנהג לומדי־גמרא – והנה אתמול בא אלי אחד מבני ארצי עם כתב־מליצה, כי אהיה לו לעזר. ואני שוכב במטתי ולומד, מאין לי עצים להסיק התנור. “הידעת, ידידי?” אמרתי אל האורח “אני אסוג הצדה, ואתה בוא ושכב לימיני, וחם לך; זה כל הטוב אשר יש לאל ידי לעשות עמך” –

ויצחק כל הקהל, אבל הרופא הקפדן לא נתן להוציאו מענינו, ויוסף ויאמר: האגודה הפיתגורית נוסדה על רעות שיש בה מעשה, ופיתגורס שם לחוק: כל מה שיש לאחד, משותף לכל רעיו. העני מקבל מרעו העשיר, איננו יוצא כלל “מרשות עצמו”. איש טוב וחפשי מקבל בעין יפה כמו שהוא נותן בעין יפה, ורק אניות יתרה היא אם רב־אדם אוהב יותר לתת מאשר לקבל; ולמען לקבל צריך שיהיה אדם בעל נפש חפשית ביותר.

– אני מקבל! – הפסיקו מיימון עוד הפעם – ועתה הנני מתגאה בזה –

וגומפרץ הוסיף ויאמר: שאלה אחת חפץ אני לשאול: האם אפשר גם לאיש גדול, למושל אדיר, לקנות לו רע? האם יש רע למלכנו לפרידריך?

* * *

– אני חושב: לא; אבל הנך מערבב את שחתנו יתר מדי – אמר מנדלסון.

– ומה בכך? – ענה הרופא חם המזג – יבור לו כל אחד את הדבר אשר יסכון לנפשו. – ואמנם גם אני חושב כי אין רעים למלך. ואף אם גם מלכנו מרבה לכתוב שירי־רעות, הנה אין זה אלא שעשועים בעלמא. אמנם אתה, אדוני מנדלסון, הוכחת לו בבקרת אשר כתבת על שיריו, כי הרעיונות שהוא מכניס בחרוזיו, אינם יכולים לצאת מלבו באמת ובתמים, והוא גם קצף עליך בצדק, כי גלית בהכנעה רבה את הצוֹלעה ואת הסתירות ההגיוניות. ובאמת איך יסכוֹן למלך רע חפשי הדובר אמת? רק אלופי־נעורים יכולים להיות גם למלך, אבל כיון שנעשה אדם מלך הוא שוכח גם את חקירותיו החפשיות וגם את אלופי־נעוריו –.

– אמנם כן, הרעות מבחר הסגולות היא, זה מלאך־אלהים אשר שולח משמים ארצה לטובת בני האדם – אמר אברהם בעל־חשבון – אך לדאבון־לבנו, לא יראו עוד המלאכים אל עינינו אף אם נזדין בשפופרת הטובה שבטובות. ואף אמנם האיש הגבור אינו נזקק לא למלאך ולא לרע, כי כחו אתו והוא נושא את עצמו; רק החלש וקצר־אונים יעשה לו עזר כנגדו את הרע, אשר יהיה לו למטה להשען עליו –

– והמטה הזה יהיה לנחש, כמטה משה, בהשליך איש אותּו מעל פניו – העיר אפרים. וישא מנדלסון את עיניו ויבט אל אפרים בסקירה חודרת עד כי נע לבו בקרבו; אך עד מהרה שב מנדלסון לדבר עם אברהם איש־הלצון, ויבאר לו כי לא צרך העזרה מביא את האדם לידי רעות, ורמלר גם הוא החרה החזיק אחריו בהביאו ראיה עצומה מספרו של אפלטון.

ומנדלסון עוד נלחם מלחמה קטנה על אודות היחס אשר בין הרעות ובין הכבוד, וישתמש גם בתכסיסי־מלחמה אשר לחכמי התלמוד, בעוררו את האויב לצאת אליו בלי הגנה, ואז יתפוש אותו על נקלה. ואולם המלחמה לא ארכה, ולסוף עשו שלום איש לרעהו. רק רמלר נתן עוד ענין לענות בו, בדברו על אודות הצדקה שיש לאדם להפר את רעותו, ויסכים לדעת אריסטו האומר כי אי־ההשתוות בהשכלה ובחכמה, תחשב כסבה המצדקת את הפרוד.

כנראה, רע המעשה על מנדלסון כי השתקע יתר מדי בעולם היוני, לכן מהר ויוציא את התנ"ך מארגז־ספריו, בדחילא וברחימא, ויבאר לאורחיו כי גם בעולם העברי הוקירו מאד מאד את הרעות, וישם למופת את רעות דוד ויהונתן, ואת הקינה המרגשת אשר קונן דוד על רעו המת: “נפלאתה לי אהבתך מאהבת נשים”. – ובשובו אל ההוֹה, וכמו חפץ לשתף בשיחה זו גם את ידידו, אשר מכתבו הובא לו היום, קרא ברגש את מכתם לעססינג: “המבקש רעים, ראוי הוא שימצאֵם; כי רק זה חסר־רעים, איש אשר לא דרשם בכל לב”.

ובזה תמה השיחה. האורחים נפרדו מעל מנדלסון, כאשר יפטרו בני הנביאים מעל איש־אלהים המברך אותם לפני לכתם.

וגומפרץ אמר אל אפרים ברדתם מן המדרגות: על זוגות הרעים העתיקים נוכל להוסיף עוד זוג נחמד, הלא הם גבורי הרוח: לעססינג ומנדלסון, שנולדו בשנה אחת. ומה עמקו מחשבות הבורא, כי לקח אלה השנים, אשר דתיהם שוֹנוֹת, ויעמידם כציונים במבוא העת החדשה.

בצאת אפרים מבית מנדלסון, לבשה נפשו עז, ורוחו הכהה התרומם והתחזק, כאשר לא הסכין עד כה; כמו נשכחו כל שגיונותיו וכל תעתועי לבו, וכמו התרחצה כל עצמותו בפלגי אורות זכים. ויהי בעיניו כמו נאחז גם הוא בזרועות השטף של הרוחות הכבירים, השואפים אל הרם והנאצל אשר יש לאל יד איש להשיגו, והמתהלכים בתמידות את הגדולים אנשי השם שהיו בשכבר הימים. נפשו מלאה רעננוּת ואֹמץ; כי מלבד הענג אשר יחוש כל איש מחברת אנשי־רוח, המצרפים את משפטו והמעירים בקרבו המון רעיונות אשר לא הסכין בהם עד כה, – הנה עוד מסבה מיוחדת פעלה על אפרים לשנותו לטוב: כי זו היא הפעם הראשונה אשר עמד בסוד אנשים הכבירים ממנו ברוחם תחת אשר בכל ימי שבתו בברסלוי, היה הוא הרם והנערץ על כל הסובבים אותו – לבד מן לעססינג אשר התראה עמו רק לעתים רחוקות מאד. –

ומבלד זאת, הנה בשבתו בעיר אבותיו, מדדו אותו אנשי־מקומו בקנה המידה אשר לפי רוחם הקצר ולפי השקפותיהם המוגבלות; ואולם פה, בבית מנדדלסון, שפטו אותו אך על פי טבעו ועצמותו, מבלי שים לב אל פרטים ויחסים הקושרים אותו אל החיים החצונים, כי על כן היה לו הערך אשר העריכוהו האנשים החכמים האלה לקו ולמשקלת, לדעת על פיהו את ערכו האמתי. – ורוח אפרים התרומם בהביטו אל הנפשות הרמות והנשאות האלה, כאשר תתגדל ותתרחב העין בהבט אל תועפות הררי־עד המעניקים חמה בגבהם. –

ובעת אשר בעולם המחשבות רדפו אנשי הרוח לדעת על בוריו את מושג החיים ולחקור מחדשּ את חקותיהם אשר מני עד; בעת אשר המה בדקו ובחנו את מטבעות־המחשבה העוברים בעולם, ויש אשר פסלו אותם לגמרי, ויש אשר קצבו את משקל הסיגים אשר התערבו בהם ויתיכו אותם מחדש: – באותה שעה התחוללה מהפכה גדולה גם בעולם המסחר. החוק אשר יצא מלפני המלך, לבטל ולהעביר מן הארץ את כל המטבעות שנטבעו בימי המלחמה, שנה תכלית שנוי את מחיר הקּנינים אשר בהם הורגלו יושבי הארץ. והנה נראו על פני חוצות “בעלי מומים” “ונפטרים” ממין אחר, אשר לא חרב המלחמה הויה בהם. אבירי המסחר וגדולי העשירים בברלין כרעו ונפלו במהפכה זו ויבאו עד ככר לחם. וכּמו רעשה הארץ הביט כל איש על סביבותיו לראות אם בית פלוני ואלמוני עוד יעמוד תחתיו, כי גדל החרבן והמפלת.

רק פֿייטיל אפרים “הקרוב למלכות” ידע מראש את המהפכה העתידה לבוא ויהי זהיר ונשכר. וידי אפרים, הגזבר בבית־מסחר דודו, היו מלאות עבודה לעת כזאת, ולפעמים התעצב אל לבו כי קצה נפשו בעסק או בעושק הזה. אך עמנואל נתן צרי ליגונו, באמרו “בי מכיון שעמד איש הצבא במערכות המלחמה, אסור לו להרהר עוד אחרי סבת המלחמה, האם בצדקה נאסרה, אם אין”. –

יחד עם אפרים בא גם איש איטלקי צעיר לימים בבית־מסחר דוֹדוֹ, ויהי שם לאחד הסופרים. ובהיותם שניהם זרים במקום הזה, ובהיות העבודה החדשה נכריה לשניהם, לכן התקרבו איש אל אחיו תיכף בראשית הימים, ועד מהרה עוד התאמץ קשר רעותם, באשר ידעּ גם אפרים את השפה האיטלקית, וביכלו לשוחח עם עול הימים יפה התאר, אשר עיניו בוערות כגחלי־אשּ, בשפת מולדתו. כי על כן דבקו איש באחיו בשמחה רבה ובכל עזוזה של רעות העלומים.

המרחק הגדול אשר בין שנות אפרים ובין שנות עמנואל, לא נתן אותם להצמד איש אל אחיו ברעות עזה. גם היה עמנואל איש מכאובות, וכבר בא אל תקופת־החיים האחרונה הסובבת וחוזרת לאחור, לתקופת הילדות, וכבר מצא חפץ “בילדות הזקנה” הזאת, ויסיח את דעתו מן המעשים הנעשים בתבל, וישתקע ברעיונותיו ובשעשועיו הפרטיים. ואולם אפרים, אף כי כבר הרחיק ללכת בתקופת השחרות, בכל זאת הנה אך זה עתה נכנס אל חוג החיים המרוח והרחב ביותר; וּטְּרֶבִירַנָא האיטלקי, הצעיר לימים, יפה התאר ומלא אמץ העלומים, הוא רק הוא יכול להיות לו לחבר ולבּן־לויה על דרך החיים. – ובלכת אפרים שלוב זרוע עם רעו בחצות העיר צחק בקרבו, בדעתו כי ע"י חברו זה יְעַנְיֵן משנה ענין את בנות־אמונתו היפות, וכי במשך שלשה ימים תדברנה בנות ישראל אך בשאֵר־בשרה של צרלינה ובנוֹצרי הַחִוֵּר והמלבב ההולך עמו. אמנם נמצאו אנשים רעי עין אשר העבירו את השמועה כי זה האיש טרבירנא יהודי מומר הוא, וכי על כן הוא מושך חסד ליהודים. אבל אפרים ידע כי חברו הוא מזרע הפרתמים האיטלקים, ורק מסבות הזמן אָכפו אותו לעזוב את ארצו ולשים על שכמו משרה כזו.

אפרים למד לחלק את רעותו לשני הרעים, והיה לו טרבירנא לחבר ולבן־לויה בתענוגו החיים, ועמנואל היה לו לרע־רוח אשר בחברתו תשוב נפשו למנוחתה; וכן יהיו שניהם לאחדים בידו, לסמל הרע אשר אליו הוא נושא נפשו זה ימים רבּים, ושניהם יּחד יענו את צרכי טבעו הכפולים. – “אתה לא תוכל לשער בנפשך” אמר פעם אחת לטרבירנא “עד כמה אני מקנא בך בגלל תשוקתך העזה לחיים ולתענוגים. אתם הנוצרים לא תדעו בעצמכם מה נעים גורלכם ומה מאֻשרים אתם בתבל; אלה הרחובות, אלה בתי הועד, אלה בתי המשפט – הכל כאשר לכל שלכם המה, בכל מקום אשר תדרוך כף רגלכם הנכם כבני־בית, הפקידים והממונים לא יפילו עליכם אימתה ופחד, אנשי הצבא לא יביטו אליכם בבוז ובגדל לבב, כי עצםּ מעצמכם הם בשר מבשרכם: אבותיכם, אחיכם ודודיכם – וכל מרחבי העולם הגדול ביתכם ונחלתכם הוא. אבל היהודי אשר מצבו לא נכחד ממנו, – ונפשי חשה כזאת עוד בהיותי נער קטן –, הוא יביט תמיד סביבותיו בדאגה ובמגור, וכמו שאול ישאל: למה חרה אפכם בי? מה עשיתי לכם? ובנשוא איש עין, יאמין היהודי כי אותו יבחן בעפעפיו, אף אם גם לא עלה כזאת על לב האיש. והפחד והמגור הזה עוד ידאיב נפשו ביותר, בדעתו כי לא מך ערכו, והוא כדאי והגון לחיות באחוה ורעות עם כל האנשים הטובים שבעולם. הה, אך זו רעה חולה, והיא תאבד ותשמיד את האהבה לחיים ותשבר כעץ את אמץ הלב. אמנם הנני מתאמץ לקרא דרור לנפשי וללעוג לכל הבלי העולם, אבל עד עולם יקצר כחי להתנשא כמוך, להיות העולם בעיני כצחוק וכשעשועים אשר אוכל לצחוק בו בבטחה ובשלות־לבב. אכן קנא אקנא בך כל הימים!” –

וטרבירנא לא הבין כמו את מצוקת־לב אפרים, ולא ידע מה לענות על דבריו, בלתי אם לגלות לפניו את כל מסתרי חייו, את אהבתו בעבר, את דאבון־נפשו בהוה ואת תקותיו לעתיד לבוא. וגם אפרים, בחפצו להראות לרעו כי הבין לרוחו וכי משתתף הוא בצערו, הביא גם הוא “מעשים מקבילים” מדברי ימי חייו, ובעברו מן העבר אל ההוה הגיד לו כי בא ברלינה במחשבת תחלה לעשות “שדוך הגון” עם צרלינה בת־דודו, אבל הוד יפיה של רחל גיסת מנדלסון לקח שבי את לבבו, וגם הסוכנת חורת־הפנים אשר בבית דודו גם היא תלבבנו עד מאד, ואף גם זאת כי כבר גמר בלבו לגרש כל אהבה מלבו, ועוד “מעשים לסתור” כהנה וכהנה. ופתאום הרגיש אפרים כי לא טוב היות לאדם רע חביב אשר לפניו יגלה את כל לבו. הן גם בתתו את מקרי חייו בחרוזי שיריו, כבר דאג פן תכחד כל עצמותו ממנו, כי על כן השתדל לשנות את פני המקרים בתארו אותם בשירו, – והנה עתה בפתחו את כל לבו לעיני עמיתו נפל החיץ האחרון מעצמותו הפנימית! עד כה, בבוא עליו צרה, היה מנחם את נפשו באמרו: “אוצר בלום בקרבך, אוצר אשר עוד לא הכירו איש, ואשר על כן עוד לא נִכַּר אותו איש”; ואולם עתה אין עוד בקרבו כל סוד וצפונות אשר בהם ינחם וישתקע באבוד לו רעהו החדש. והיה כאשר יאבד לו, או אם יכזב ובגד בו, ואבדה גם כל “אנכיותו”. –

זאת נחלת כל אנשי הספק וזה גורלם המר, לראות את המות אורב מאחרי כל יציר נברא, או גם לקסום אותו בעל כרחו לנגד עיניהם, למען יוכלו לאמר לנפשם: מראשית כזאת ידענו כי כן יבוא ויהיה. ואולם רוח כביר יכלכל במנוחה את האבדה, ישא וידום; אבל החלש יפחד ויתמהמה לבוא בברית־רעות חדשה, והחסיר מנפשו גם את התענוג הקצר של הדמּיון הכוזב. – אפרים הרגיש בנפשו את הצרך להדבק באיש אחר, ובכל זאת נבצרה ממנו להצמד אליו בכל לבו. ואם, חרף כל זאת, גלה לרעו את הרעיונות והרגשות, אשר עד כה לא נועז גם לגלותם לנפשו, ויהי לו הדבר הזה למכשול גדול. כי מלבד אשר אבד את אוצר המחשבות וההרגשות אשר נרדמו במנוחה ובבטחה בסתר לבו, הנה עקב הדבר הזה באו גם הרהוריו הרעים לידי מעשה: כי כיון שמוציא אדם דבר עבירה מפיו פעמים ושלש, אין עוד יראת עשיתה על פניו… ואף אמנם החל אפרים להרגיש כי מוט התמוטטו עמודי מוסרו, כי חוקי המוסר של רעהו היו קלושים וספוגים מאד מאד כמשפט האנשים מעולמות העליונים. –

כרך שני

טז. על האהבה.

ויהי אחרי אשר תמה מלחמת שבע השנים, ואחרי אשר נעשה השלום בהוברטסבורג, ותהי תנועה רבה ורגש כביר בכל מדינות אשכנז, וביחוד בפרוסיא ובעיר הבירה ברלין. זרם חיים חדש שטף ועבר בכל הארץ, ויהי דמיון התנועה הכבירה כמחזה הטבע אחרי אשר חדלו הקולות והברקים ביום זעם: השמים הטהרו, פרחים רעננים נותנים ריחם לשובב נפש, הצפרים אשר התחבאו מפני הסערה יפצחו רנה והתאוששו לצאת ממחבואם ולדאות ברחבה, והארץ הרויה תחגור גיל וששון; אמנם זעיר שם, זעיר שם, תפגוש העין עצים נשברים ופרחים קטופים ונד הרוס, אבל לשד־החיים החדש ימלא עד מהרה את החסרון וירפא על נקלה את כל ההרס.

עוד בימי המלחמה נבקע אור חדש לחכמה ולשירה. אגודות המשוררים בגיטינגן ובלייפציג העירו את דורם לחיים חדשים, וביחוד חדשו את נעורי העתיקות. אז קראו לפֿרידריך השני בשמות המלכים הגדוליּם מימי קדם: אלכסנדר, ציזר, מרק אוריל, וכדומה; וכל המשוררים החכמים אשר בארץ נקראו אך בשמות אנשי הרוח העתיקים: קלופשטוק היה להומירוס, לעססינג — לסוֹפוקלס, ראמלר — להורציוס, מנדלסון — לסוקרטיס, געללירט — לאיזופוס, גליים — לטירטיאוס, והמשוררת קאַרשין קראה לנפשה ספפֿה, ואפרים מודענו לקח לו את השם מאַרציאַל.

החיים הנרגשים³⁶ של המלחמה הארוכה לא נתנו חומר לשירת אפרים בלתי אם לשני מכתמים קטנים. ואחד מהם הוא:

הַרְבֵּה יֶתֶר מִדָּי חֲסָדֶיךָ תֶרֶב³⁷

הָהּ, מֶלֶךְ גָּדוֹל, אִיעָצְךָ כִּי תֶרֶף

בַּעֲבוּר כְּבוֹד שִׁמְךָ, עוֹד צְדָקּוֹת לִזְרֹעַ

פֶּן כְּמִשְׁלֵי אֵפֶר מִיָּמִים עָבָרוּ

זוּ לָמוֹ הַמְּשׁוֹרְרִים יִתְמְהוּ תָמוֹהַּ,

יַחְשְׁבוּ אֶת פָּעֳלֶיךָ דֹּרוֹת יֻצָרוּ!

ואף אמנם חיי המדינות והלאומים, הסוערים בתעצומות עוזם, אינם יכולים להצטמצם במשחקי החדוד של המכתמים, כי על כן הסב אפרים את פניו מהם, וישם לבו לאלפי החוטים הדקים והסבוכים אשר מהם מורכבים חיי החברה, ויכונן חצי־לעגו אליהם. ואולם כל מכתמיו לא נִכרו אותות דרך העצב וההגות אשר בתכונת נפשו, ובצדק יכול לאמר על נפשו את הדברים האלה:

אַךְ לַשָּׁוְא, יְדִידִי כִּסְלוֹן

חָרָה אַפְּךָ בְּמִכְתָּמִי הַשָּׁנוּן;

הֵן לֹא בָרְאִי יוֹשֶׁבֶת

הַתְּמוּנָה הַנִּשְׁקָפָה מִמֶּנּוּ.

כי אמנם לעג זר היה, אשר קבץ ואסף אל תוך חרוזיו, כאשר תעשינה הדבורות בחלות הכורת; ובכל מקרי החיים ובכל השיחות שהשתוחח עם האנשים עשה לו ציונים לבל יסעו מזכרונו. —

החדוד והלצון מצוי במדה מרובה בקרב בני ישראל, ביחוד באנשים וזעיר שם גם בנשים. החדוד, זה טפוס הרוח אשר בו נוכל להטביע ביתר מהירות מטבעות־מחשבה נוצצים, העוברים על נקלה מיד ליד, עקב אשר נקל להכיר שוים. ובהיות היהודים מטבעם אנשים חיים ורוגשים, ורוחם המפכה לא הובא עוד בעול למודים מסודרים, לכן עלה וישגשג החדוד אצלם עד למעלה ראש; גם שפתם הבלולה, הזרגון האשכנזי, אשר לא ידע כל חוק בדקדוק ובהגיון, והמטה כל מלה ומלה לחפצו ומסרס ומהפך את המושגים ככל הטוב בעיני המדבר, השפה הזאת עלולה ביתר שאת לחדודים גחכנים ולהתולים אשר יסודתם בלשון הנופלת על לשון. מלבד זאת אין לשכוח, כי השכלת היהודים בתקופת בן־מנחם נוסדה בראשונה על הפלפול התלמודי, וזאת שנית כי עוקץ החדוד הוא הנשק היתר מוכשר במלחמת ההשכלה עם הסכלות, ולאחרונה כי הלעג הוואָלטיריאַני משל בימים ההם, אם מעט ואם הרבה, גם באנשי הרוח עמקי המחשבות, — ואם נצרף כל אלה בחשבון, אז יהיו בידינו כל יסודי השכלת היהודים בתקופּה ההיא, העשירה עד מאד בלעג שנון ובחדודים מפליאים, ככל אשר ספרו לנו אבותינו ואבות־אבותינו.

אין לך דבר המתדבק על נקלה והעובר מאדם לאדם כמו החדוד; ובזה הוא דומה אל פעולתו, זה הצחוק, אשר גם הוא עובר על נקלה ומבלי משים מאיש לאיש. אם אחד מבני החבורה מתחיל להתחדד ולהתלוצץ, אז יתקוף זה לעגו את כל חבריו, וכל אחד מתחרה להעביר את חברו ולהגדיל עליו בעקיצות וחדודים, ויש אשר “ההמצאה” כשהיא לעצמה קלושה וריקה היא, אך בהאָמרה במושב־לצים, בחברת אנשים המלאים שכרון החדוד, אז יקבלוה בתשואות חן חן, ודרשו עליה תלי תלים של חדודים. — ובאויר רוחני כזה חי אפרים בראשית בואו לברלין, ועד מהרה עשה לו שם בכל הקהלה כאחד המחודדים הגדולים.

שמח וטוב לב התהלך אפרים בחוצות ברלין, בדעתו כי בכל אשר יפנה ינצח בחריפות שכלו. ותחת אשר בימי נעוריו אמר לשלוח יד בנפשו למען לצאת לחפשי מצרות החיים, הנה עתה היה לו החדוד לנשק יפה להלחם ביגון־החיים. אבל האם אין הנשק הזה מעין שליחת־יד ברוחו? האם אין החדוד מאבד לדעת את ההרגשות העמוקות ומעוה את פניהן במזיד, כדי להפליא את השומע בין־רגע? —

רק בשבת אפרים בדד בחדרו, אז היה בעיניו ריק ותהו עד מאד, כי לצחוק דרושים שנים. אז דאבה נפשו מאד, ויהי כאנחה היוצאת מעמק הלב בשאוף איש רוח אחרי צחוק ממשך ומזעזע. ובמצב כזה אהב לגלגל את האשמה על משלח־ידו המסחרי, ואז הבטיח לנפשו למהר להחלץ מעסקיו הגשמיים שאינם לפי רוחו.

— יש אשר בקומי משנתי בבקר — אמר הפעם אל טרבירנא — ואתפלא בנפשי איככה אוכל עוד ללכת ברגלי ולדבר בפי ולעשות בידי את כל המעשים. כי תמיד אחוש בקרבי, כמו נטל עלי להחל מראש את כל “ישותי”, כמו התפוצצו חיי לרסיסים. ומה הוא איפֹא הדבר המהדק והמדבק את מפלי עצמותי זה אל זה? ולמה זה ועל מה זה?

אז יצחק רעהו על החקירות הריקות האלה, אבל בצחקו לא ירוח לאפרים; ובהקיצו משנתו בבקר ושאל לנפשו: למה קמתי? למען לעבוד; ולמה אעבוד? למען השתכר; ולמה לי הכסף? למען לחיות. הוי, מה דלים ועלובים החיים הטורפים את עצמם! —

ובעת אשר אנשים אחרים העוסקים אך בעבודה רוחנית מתאַוים לעבוד עבודה גשמית אשר פעלה המעשית יראה לעין, — הנה נפש אפרים ערגה אל ההפך; ואמנם גם הוא גם הם לא שמו לב לדעת כי גם בעבודה רוחנית גם בעבודה גשמית לא במעשה הנעשה יחשפו ויתגלו החיים, כי אם בחפץ ובתשוקה אשר בהם נעבוד את עבודתנו; כי אֹשר החיים צפון אך בהוצאת כחותינו לפעולה, וביחוסם לאחרים, — או במלים אחרות: במלוא החובה. —

אפרים שגה עתה באהבה חדשה; רחל גיסת מנדלסון עשתה עליו רושם עמוק. ובהשענו על אֹמץ שכלו אשר יעצר כח להדביר תחתיו את הרגשות המתעוררים, התמכר בבטחה אל חברת רחל הנעימה וישקיע מבטו באש הלוחשת היוקדת בעיניה השחורות, ויתבונן ביצורי פניה היפים המפיקים שלות השקט ובתבניתה הדשנה והרעננה, ויתענג על מלאת תלתליה המקיפים את כל ראשה בסלסולים רכים. והבטחון אשר בטח בגבורת שכלו, התחזק עוד יותר, בראותו כי יש דברים אחדים בגזרת רחל שאינם מוצאים חן בעיניו, למשל: תאר גבות־עיניה הקצרות יתר מדי, שפתה התחתונה הבולטת יתר מדי, וביחוד קול מדברה הגוזר מלים לגזרים כמו נעשה בו שרטת. — בראשונה נסה לפתות את נפשו, כי הסיורים התמידיים אשר הוא מסיר את רחל, נכונו באמת אך לגיסה הפילוסוף אשר בביתו היא יושבת, אך לאט לאט החל לבקר בבית מנדלסון³⁸ דוקא בשעות שאדון הבית עובד בבית־מסחר האלמנה ברנהרד, ולאט לאט שכח גם את החסרונות אשר גלה בראשונה בגזרת פני רחל. — מה דפק לבו ומה רעדה נשמת אפו, בשוותו לנגדו את השעה אשר בה יגש אל מנדלסון לשאול ממנו את יד רחל, וחבק אותו בזרועותיו כאח, וקבל בנשיקה את ה“הן” הרועד מעל שפתי רחל! — ומה יפו הצבעים אשר בהם ציר לו את חייו בעתיד, חיים שיש בהם תשוקה עליזה לעבודה, חיים שיש בהם הלך־נפש ופנימיות רכה. — ובעבור על פניו התמונות הנעימות של חייו בעתיד, והתמונות הולכות הלוך ובהיר הלוך ומפורש, אז יקום אפרים והתהלך בחדרו הנה והנה, וקצרה רוחו מחכות, והתרגש והתעורר עד מאד.

והדבר הזה לא נתן אותו גם לעזוב את משרתו בבית־מסחר דודו, כאשר זמם מראש. לצרכי חייו הפרטיים אמנם הספיק לו הונו, גם מבלי אשר ישלח בעסקים ידו, אבל למען בנות בית ולכלכל אשה ובנים, נטל על איש לעסוק במסחר קבוע. — “תענוגות האהבה נעימים ונעלים מכל תענוגות השירה, כי האהבה זה האֹשר היותר נעלה — כן דבר לנפשו — ושמחת האב בילדיו היפים והנעימים חזקה וארוכה יותר משמחת המשורר בילדי־רוחו היפים”. ובדברו כדברים האלה נקשרה נפשו בנפש רחל, ביתר עז. —

וטבעה של רחל הבריא והחזק הביא ברכה על אפרים ויעודדהו וישביעהו שבע שמחות. עתה הכיר בפעם הראשונה, כי לא זו היא עצמותה של האשה להיות הד רך של הרוח הכביר ממנה, כי אם להשיג ולהבין בעצם רוחה את החיים ביחוסם לאדם ולתכן את דרכיהם ברוחה הפרטי. עתה בדברו עם רחל לא יכל עוד להנבא מלבו, ולשפוך תוכחות־חמה על תעתועי “החשוכים”, כאשר הסכין לעשות בחברת פֿיליפינה וטייבכֿען; כי רחל בחנה ובדקה בעין בריאה ובלתי משוחדת את כל אשר הגיש לפניה, ותאכוף את המתאונן להעמיק לחקור בקרב לבו ובקרב סביבותיו, ובזה התרומם רוחו ויתאושש, כחות נפשו הנרדמים נעורו משנתם, וכמו הופיע לעיניו אביב־אהבה חדש ברקמת פרחיו ובשלל צבעיו.

שיחותיו עם רחל סבבו תמיד על עניני היהודים ועל ההשכלה. פעם אחת ספר לה אפרים את אשר קרה לו בימי נעוריו עם מורהו הפולני, כי בהיותו עיף ויגע ממלחמות־נפשו, השכיב אותו ר' חננאל בחיקו ואך העביר ידו על מצחו ויישן וירדם. רחל הקשיבה לדבריו רב־קשב, ואור־יקרות כסה על פניה, כי קול אפרים בדברו וכל יצורי פניו הביעו פנימיות רכה ודאבה חרישית. אולי הרגישה רחל כי חפץ להעביר על פניה את כל עברוֹ, למען הציק לפניה יחד עם ישותו הנכחית גם את כל חייו החולפים. הוא דבר על רוח החפש ויכון אל רוח האהבה; הוא זכר את יד רבו אשר נגעה אז במצחו, ויכון אל יד רחל אשר תמצא להשקיע את אש הקדחת אשר בגידי מצחו בנגיעה נעימה.

– האח, מה נעים! — קראה רחל כאשר כלה לספר, ותבט בו בעינים מלאות אהבה נעימה כל כך, עד אשר רחפו כל עצמותיו מרעד־ענג. הוא העביר את ידו על פניו ולחייו בוערות כאש. מה מאד כלתה נפשו לנשוק מעל פיה את הקריאה המתוקה הזאת, ולחבק אותה בזרעותיו עד עולם, אבל הוא כלא את רוחו, כי נכלם מפני אחותה היושבת עמהם, והוא לא אבה כי תרא עין איש, מלבד עין אהובתו, בהכניסו אותה אל גן־עדן נפשו. — כעבור רגעים אחדים התפטר מעליהם, ורחל נשקעה במחשבות על הפרידה הפתאֹמית הזאת.

בלכת אפרים ברחוב דובבו שפתיו בלי חשך את המלים: “האח, מה נעים!”, וכה תקף עליו דמיון אָשרו עד אשר כמעט פצח רנה בקול רם, ובחפזון רץ בחצות העיר לבל יעצרהו איש ולבל יעיר אותו משכרון־תענוגו. כל החלומות הנעימים והתקוות המתוקות אשר כבר אמר כי מתו בלבו נשאו עתה ראשם כפרחים אחרי הגשם, וכפוֹר הספק לא נוֹעז לרדת עליהם.

אם ככה נבלעה האהבה בכל אברי — דבר לנפשו — היתכן איפֹא כי לא תושב אהבה גם אל חיקי? ואמנם מה מאד תעה לבי עד הנה, לחשוב מעשה־ילדות לאהבה אמתית. היא, אך היא אוהבת אותי! האח, מה נעים! — כל איש מאנשי הבית לא יכול לשער, מדוע טוב ככה לב אפרים ביום הזה; וכמו שהחופר־מטמונים מחויב לאטום שפתיו בהוציאו את הזהב מבטן האדמה, כן פחד אפרים להוציא הגה מפיו לבל ידד כרגע כל הקסם הנעים. נפשו ירעה לו כי נטל עליו להסתיר סוד אהבתו החדשה גם מעמנואל; הוא ידע והכיר, כי בזאת חטא יחטא לרעותו, אבל כמו כן פחד בלבו, פן יצחק איש אחר על התפעלותו ועל אשו הגדולה, ומחה בזה את נעים הצבעים מפרחי אהבתו; כי על כן החריש. — לפעמים כלתה נפשו לדעת את האסון אשר יקרנו עתה, כי הוא ידע את קנאת המזלות אשר לא יתנו לאֹשר להתקים בעצם טהרו, וביום בהיר ימטירו ברד על הארץ, — כי על כן, בכל פעם בשובו הביתה עלז ושמח, שוה לנגדו איזו צרה אשר תוכל למצא אותו, ואף אמנם לא ידע מה היא מגורתו, אבל מגור היה בלבו, ובזה היה די להרגיז שלותו.

אפרים לא יכול עד הנה לדבר עם רחל לבדה, כי תמיד ישבה עמה אחותה או אחת מרעותיה, וביחוד גדלה מבוכתו בפני צרלינה, בת דודו, אשר ישבה עמהם לעתים קרובות. אבל תחת זה, הרבה לשיח עם רחל באהבה עזה, בלכתו לבדד לטיל, או בשכבו על ערש יצועו. ומה ערבים היו הדברים אשר דבר אז אליה, ואשר השיבה לו גם היא — בדמיונו!

לפעמים שם את השיחות האלה גם בחרוזים, אבל כמו ירא לגלות את שמה גם אל הגליון בדה בשיריו שמות שונים אשר לפניהם שפך לבו, וכלם נועדו אך לה.

"עֵינֵי־חֵן, הַגֵּדְנָה הַתְאַשְּׁרֵנִי עֲמַלִיָּה? —³⁹

אַךְ לֹא, אַל תַגֵּדְנָה, הֵאָלַמְנָה דוּמִיָּה!

אִם תֹּאמַרְנָה “לֹא” תַּכְרִיעֵנִי תוּגָתִי;

“כֵּן” אִם תַּבַּעְנָה, חִישׁ תְּמִיתֵנִי שִׂמְחָתִי.

"הֵן תִּדְּמִי מִירֶנָה בַּת חֶמְדַּת תִּפאָרָה!

אַךְ תַּאֲוַת לִבָּתֵךְ מֶנִּי לֹא נִסְתָּרָה,

דּוּמִיַּת הָאַהֲבָה הַרְבֵּה יֶתֶר אוֹמָרֶת

מִשְׂפַת מֵלִיץ נֶאֱמָן, לָשׁוֹן גְדוֹלוֹת מְדַבָּרֶת".

אֵל זוֹעֵם לֹא יִשָּׂא לַעֲוֹן אֲהוּבָתִי:

בַּיּוֹם תָּמִיד מֶנִּי תִּתְחַמֵּק בַּת־הֶחָיִל;

וּלְבַל אֶשָׁקֶנָּה בַּחֲלוֹם חֶזְיוֹן לָיִל,

הָהּ, תִגְזֹל בַּלֵּילוֹת זַכַרִית אֶת שְׁנָתִי.

אמנם הרגיש אפרים כי חרוזיו אלה אינם עונים את כל תביעות השירה, אבל מה אכפת לו עתה ערך שיריו? האם לא תשכון בקרבו האהבה, והאם לא תזרום בשלהבתיה בכל חדרי לבו? פעם אחר פעם קרא בתשוקה נמרצה את שירי הזהב של פטררקא, זה נעים משוררי האהבה, ולבו המלא הוסיף עליהם שירים כהנה וכהנה, אשר השתפכו בקרבו פנימה ולא שזפתם עין ולא שמעה אותם אזן עד עולם. — הוא לא אמר עוד לברא גדולות ונפלאות בשירה; כי כל הרגשותיו הדקות, כל התפעלות רוחו וכל השירה השוכנת בקרב נפשו — כל אלה חפץ לצקת אל כוס האהבה ולהגישה לפני רחל, והיתה להם לכוס ישועות ולסם חיים עד עולם. השירה תהי לו מעתה אך למשחק ולשעשועים, כי אך האהבה ממלאת עתה את כל חייו; ובכן התברך בלבו כי מצאה ידו לאַחד את החיים עם השירה, בהכניעו את השירה תחת ממשלת החיים ובהביאו אותה לקרבן להם.

כהנה וכהנה נדבר פעמים אין מספר עם רחל, והיא הבינה רוחו עד מאד, וכמעט לא התנגדה לו במאומה. כי הדברים אשר דבר אפרים לנפשו בחלמו בהקיץ, נדמו בעיניו כמו לו דבר אותם עם רחל, פה אל פה, אף חשב למשפט, כי כמו שהוא חי בקרבה, כן נטל גם עליה להשתקע ברוחו; כי על כן היה תמיד סר וזעף בשוחחו עמה באמת, פנים אל פנים, כי הוא קוה לשמוע מפיה את המשך השיחות הנעימות אשר נדברו בחזון, והיא שאלה אותו אך למעשים שבכל יום, או רדפה להעשיר את אוצר מדעיה ורעיונותיה, כאשר הסכינה תמיד לעשות בשבתה עמו.

רחל היתה באמת תלמידה מקשיבה למנדלסון. כל מלה וכל מאמר היוצא מפיו, צפנה ימים רבים בלבה, ותעמיק לחקור לכל תכליתם, ומבלי משים תכנה את כל מהלך־רעיונותיה על פי דרכו, למען תדע להשיב נכונה על שאלותיו אשר שאל כמצחק, ואשר בכל זאת היו נוקבות עד היסוד. ומנדלסון הרגיל אותה להורות וללמד את עצמה, ולא בוכוחים כוללים, כי אם לרגלי סבות מיוחדות הראה אותה לדעת את חסרונות דרך־משפטה אשר נטל עליה לתקן ולהשלים.

ובמעמד הנפש כזה נמצאה תמיד בשבת אפרים עמה, כי על כן היו כל שיחותיהם כפירושים וכבאורים לדברים אשר שמע האחד או גם שניהם יחד, מפי הפלוסוף הנכבד והנערץ.

האם לא שערה רחל מאומה מכל הנעשה בקרבו פנימה? או האם השלה דמיון אפרים אותו באופן איום כזה? אך לא! כזאת לא יכול לעלות על לבו! אין זאת כי אם מתגרה היא בו, ואך מתחפשת היא ומתאמצת להסתיר מפניו את רגשי־נפשה, בבחרה לה תמיד לחמר לשיחותיה ענינים שאינם נוגעים כלל אל היחס אשר בין שניהם. ומי לא ראה כי אוהבת היא אותו? הן כזאת תבענה בשפה ברורה עיניה השחורות המביטות בו תמיד בנעימות־רכה.

צרלינה בת־דודו הרגישה את אהבתו לרחל, עוד בטרם יודע הדבר גם לו לנפשו; כי העומד בחוץ יכיר מיד בעבור התקרבות־חברותית אל התקרבות הנפשות; כי על כן יש אשר יבעת האוהב בראותו כי נגלה סודו לאחרים, עוד בטרם יגלה לעצמו. צרלינה היתה רעותה של רחל, ותבקר בביתה למצער פעמים בשבוע, למען לשיח עמה, וגם למען להפליא את עין העוברים בחוצות בטוב תארה, ברגליה הקטנות ובשלמותיה היפות. לפעמים שלחה צרלינה לרחל, ביד אפרים, איזה דבר פקודה או ברכת־שלום; ובכלל היו כל מנהגיה עם אפרים, כמו מובן מאליו הוא שיודעת היא את היחס אשר בינו ובין רחל. ואפרים קבל את מנהגיה ברצון, כי לבה הטוב עליה תמיד וילדותה הנעלסה, שמחו את לבו עד מאד. אמנם בראשונה התקרב אליה בלי־חמדה, בדעתו כי דודו יעדה לו לאשה, אך עתה כאשר סרה הדאגה הזאת מלבו, התקרבו זה לזו בבטחה, ותהי ביניהם רעות ואחוה. אפרים התראה לבת־דודו כמו לא היה עוד כל חיץ בינו ובין רחל וכמו היתה אהבתם מאֻשרת משני הצדדים. ואמנם נקפו לבו על הודוי הזה, ואף השבע השביע את צרלינה לבל תגל סודו לכל איש, כי הן יודע בנפשו כי בודוי זה הוא שורף את כל הגשרים מאחריו, ולא יוכל עוד לשוב מדבריו; אבל האם לא בוש יבוש להגד לה את האמת, כי עוד טרם יצא משפטו מלפני רחל, ועודנו מסור בידה לשבט או לחסד? ואפרים עוד הרחיק ללכת, וישאל את צרלינה להזמין את רחל לבוא בגן אביה אשר על פני השער הברנדנבורני, כי שם קוה להציל מפי רחל דבר ברור, כי כבר קצרה רוחו בשחוק הנעים “היא אהבתני, היא לא תאהבני”, ונפשו כלתה לדעת את האמת כמו שהיא. — רחל באה ועמה גם אשת מנדלסון. פה בגן ראה אפרים את אהובתו בפעם הראשונה בלבושי־קיץ בהירים וקלים, ומבין העפאים נדמתה לו כפנים חדשות, רוח האביב שוה עליה הוד והדר, ויצורי גוה הדשנים והרכים התגלמו בנעימות יתרה מתחת למעטפה הדקה. הוא הביט אליה בעינים מלאות אהבה ותשוקה עזה, אבל היא השחה עיניה לארץ כתפושה במחשבות, וברגליה חטטה בחול הגן. אשת מנדלסון הודיעה בעליצות־נפשה את דבר בוא לעססינג, ידיד בעלה, ופיה לא פסק מהלל את טוב לבו ואת נעימות הליכותיו.

– המצא חן גם בעיניך, רחל? — שאלה צרלינה ותעמוד מאחרי רעותה ותקלע פרחים בתלתליה.

– בעיני? — אמרה רחל ותשא פניה האדומים מאד — אמנם ישר בעיני, אבל עוד לא דברתי עמו אף מלה אחת.

השיחה התנהלה בכבדות, וצרלינה ספרה על אדות הבגדים החמודות אשר עשתה לה גיסתה המיועדת, ליום כלולותיה. אז נדברו על האֹשר הנעים הצפון לזוג, אם האיש והאשה אוהבים זה את זו בלב תמים.

– ואנכי לא ידעתי, איככה לא תאֻשר האשה בבעלה — אמרה צרלינה — אין לי אלא לעשות מה שלבו חפץ, ואז יעש גם הוא את הטוב בעיני.

רחל חבקה את צרלינה ותנשק לה, ותהלל את טבעה הברוך. ואחרי כן דברה עם אפרים על תמת הנוער, המאצלת והמיפה את כל הדברים, אשר עליהם ישפוך השכל את לעגו. ובעברה מן הפרט אל הכלל, העירה כי לא צדקו המחליטים כי זרה התמימות לרוח היהודים; רק תמימות היהודים שוֹנה מן התמימות הרגילה. ובכן נבצרה מאפרים גם הפעם להציל מפיה משפט־ברור יל “עניני לבו”. —

הפרידה היתה ללא נחת. אפרים הלך לביתו, למען שלוח לרחל את ספרי־פטררקא אשר בקשה מעמו. “אם לא תאהב אותך אהבה עזה ועמוקה ככל אשר דבקה נפשך בה” אמר אל לבו “אז איננה שוֹה כלל באהבתך, אז נטל עליך להשליכה מעל פניך, כאשר ישליך איש מידו זכוכית נוצצת שנדמתה לו כאבן־יקרה. ומה נקלה מאוהב שלא הושבה אהבתו? כי על כן אם חביב כבודך עליך, הנך מחויב למחות זכרה מקרב לבך. — אבל האם באמת לא תאהב אותך?” — ולא יכול עוד אפרים להמלט מיד הספק אשר השתער בלבו.

בבואו הביתה ראה והנה דלת חדרו פתוחה, ומתילדה, סוכנת הבית היפה והחורת, עומדת לפני ארגז־ספריו וקוראת בספר. פעמים רבות כבר הבעית אותה במעשה כזה, ועקב הדבר הזה התחוללה ביניהם התקרבות נעימה, כי הכיר אפרים במתילדה חפץ אדיר לתענוגות השירה; על כן נתן לה לפעמים ספרי־שיר אף דבר עמה על אדותם, אבל עד מהרה נוכח כי הספרים האלה מוסיפים אך יגון על יגונה. בנות המלכים הלבושות זהב והרועות המעוטרות זרי־פרחים, אשר על אדותן קראה בספרים, הוציאו מלבה אנחות עמוקות על גורלה המר, כי נתן לה ילדות עצובה וחשוכה, ועתה בצאתה לחפשי — היתה לשפחה. אפרים ידע אך מעט מזער מדברי ימיה האמללים, אך זאת ידע כי בת היא לאחד הקבצנים הנודדים, וכי זה ימים רבים אשר ברח אביה ועקבותיו לא נודעו, והיא ואמה נשארו עזובות בברלין. ובהיותה קרובה לפֿייטיל נכמרו רחמיו עליה ויאסוף אותה אל ביתו, כי כן בקשה ממנו בתו צרלינה. ומתילדה לא אהבה לדבר דבר על אדות ימי ילדותה, וביחוד מאנה להגד את דבר הצלקת הרחבה אשר על מצחה. צרלינה למדה את רעותה החדשה (כי כן היתה מתילדה בעיניה) לכתוב ולקרא בספר, ומתילדה היתה בעלת כשרונות טובים, ותלמוד כל דבר במהירות נפלאה, עד כי במשך זמן קצר יכלה צרלינה לתת לה למקרא את כל הספרים אשר קראה בעצמה. אבל מתילדה קראה תמיד בין השיטים אך את צרות נפשה, כי בכל הספרים מצאה כתוב מה מאֻשרים הם חיי אנשים אחרים. והיא לא התאַותה דבר בלתי אם להיות כאחת הרועות: אז יצאה בעקבי הצאן, כעלות השחר, אז ישבה אל המבוע, לעת הצהרים, ואכלה פתה ושתתה מים זכים לצמאה, אז שבה הביתה מעוטרת פרחים רעננים, כאשר ינטו צללי ערב; ואם פגש אותה אז הרועה האדמוני — האח! הרעיון הזה כסה חכלילות על פניה ולבה דפק בחזקה. אפרים ידע עד מאד, מדוע תשפיל מתּילדה עיניה לארץ בבשת פנים, ומדוע יביעו כל תנועות גוה היפה יגון ודאבה, בכל פעם כאשר שרתה לפני השלחן; ואולם פֿייטל קרא לה “הנסיכה המתחפשת מאפס־כל־מאומה”.

לוּ מצא אפרים את מתּילדה, בימים אשר ארח לחברה עם פֿיליפינה, כי אז אהב אותה בכל לב; אך עתה לא מצאה ידו בלתי אם לקבץ למענה את הפרורים שנותרו מן הארוחה שכבר נאכלה. ואולם מתילדה ראתה כי הוא יבין ליגונה, ועל כן אהבה אותו בכל נפשה. — וכאשר ראה אותה אפרים עתה בעמדה לפני ארגז־הספרים, ועיניה מושפלות על הספר ושפתותיה החורות דובבות בלחש כל מלה ומלה שהיא קוראת, ויגש אליה בלאט ויאמר להחזיק בידה.

– אל נא! — אמרה מתילדה — כי ידי גסה מעבודה. אבל הגידה נא לי, מדוע לא גלית לי כי אוהב אתה את רחל גוגנהיימר? לוּ רק יאֻשר חלקך מכל אשר אתה ראוי לכך, ולוּ רק תאהבך רחל ככל ערכך. לוּ היה הדבר נכון, כי עתה הלכתי להגיד לה מה טוב ומה נעים אתה, למען תדע היטב מה תמצא בך. ואנכי נכונה להיות לשפחה לאשתך ולעבוד אותה בשמחה, עקב אשר היא מאַשרת אותך, ואם יתן ה' לכם בנים וטפחתים ורביתים כאֵם. —

– האח, עלמה נעימה וטובה! — קרא אפרים וישק את ידה הגסה, והיא נכלמה ותסתר את ידה מתחת לסנוֹרה. ואפרים לא מצא לנכון לבאר למתילדה את אשר ירחש לבו לרחל, ואף גם זאת כי נזהר להשיב אחור את נטיתה העמוקה אליו. “הן זאת היא משענתה היחידה על מסלת־חייה הסוגה בקוצים” אמר לנפשו “ואסור לך לגזול ממנה את נחמתה זאת; תשגב נא בדמיון הכוזב הזה, ויהי מה!” — ומתילדה ספרה לו מה מאד דבקה בו נפש עמנואל הזקן, וכי פעם בפעם הם משוחחים יחדו על אדותו. “אמנם כן” אמרה "לבי הוגה בך יתר מדי, בכל רגע ורגע, ולא טוב הדבר אשר אני עושה; נפשי יודעת זאת מאד, אבל האם אוכל לעשות אחרת? בלילה, כאשר ינגן עמנואל הזקן בכנורו בקול־נהי, אז אשב אל חלון עליתי ואזני קשבת לקול המנגינות ההולכות הלוך ועצב, ועיני נשואות אל הכוכבים שם במרום הנוצצים בנעימה דקה. ואז אֹמר לנפשי: הנה ימים באים ולא תוסיפי עוד לראות את פניו, אך הכוכבים האלה יהלו נרם על ראשך עד עולם, והיה בהביטך אליהם וזכרת אותו והתפללת בעדו.

קולה רעד בדברה וחזה התרומם במהירות גדולה. “הס!” קראה פתאֹם “הנה קול הפעמון מצלצל בפתח הבית, כי שבו האדונים מן הגן. היה שלום! עת לי לצאת, ואתה היה נא שמח וטוב לב!” — ובדברה התחמקה מן החדר ותעמד פניה כמצחקת.

אפרים צחק במרירות על אכזריות גורלו, אשר נטל עליו לבקש את האהבה במקום שהיא מוטלת בספק, תחת אשר פה ימצאנה מבלי לבקש אותה, וכי נטל עליו לקבל את סגולות האהבה העמוקה הזאת, אך מחמלה וכמו באונס. —

יז. נפשות עניות.

כמעט שכח אפרים כי איננו זר בברלין, כי אחותו היקרה פֿיילכען מתגוררת בעיר הזאת; אך כן היה משפטו תמיד לבקש את שלו במרחקים ולבלי הכירו בהיותו קרוב אליו. וכמו שהדמיון שדומה פרצופנו אל פרצוף אחרים, לא נדע ולא נכיר בעצמנו, כי אם איש שלישי יבחן ויכיר זאת, — כן לא ראה אפרים ולא ידע כי כל עצמותו המיוחדת, בתבנית גוו ובתכונת רוחו, תכפל ותשנה באחותו בדרך־נשים. ואולם הוא ראה בה אך רכרוכית יתרה ואהבת היגון במדה מרובה, כי על כן זנח אותה שלא כמשפט. בבואו אליה שפך בחיקה רק את תוגת נפשו, ויקצוף עליה כי לא נתנה לו היא את השמחה במחיר יגונו, ולא עוד אלא שגם היא דרשה מנוֹד ממנו.

רבים אומרים כי אחים לצרה יהיו לתנחומין איש לרעהו; אבל הכלל הזה שהחזיקו בו רבים אך כזב ושקר הוא. אדרבא, יש אנשים רבים אשר לא ימצאו כל תנחומין בצרת אחרים, ועוד תהי להם למרת־רוח, ביחוד אם קצרה ידם מהושיע. וגם אפרים כמעט התאנף באחותו על אשר אֻמללה היא.

ובכן ויבוא אפרים בבית פֿיילכען. היא קבלה היום מכתבים מעיר מולדתה, ובתוך יתר החדשות ספרה לאחיה, כי נארשה פֿיליפינה לאיש חשוב, ושמו ריס.

– מזל טוב — אמר אפרים ויצחק.

– עוד בהיותה ילדה נבאתי לה כי תהי מאֻשרת – הוסיפה פֿיילכען – כי עליזה ושלוה היא תמיד, ואנשים כאלה מאֻשרים כל הימים.

– מאֻשרים? — שנה אפרים – מאֻשרים? האף תדעי מה הוא האֹשר? — אם יקשר איש אבן אל צוארו והשליך את נפשו בנהר, והחבל אשר בו תלויה האבן לא ינתק — רק האיש הזה מאֻשר הנהו. ואַתּ האם היית מימיך מאֻשרת? —

– אמּנם כן, לי הצדקה לאמר כי הייתי מאֻשרת פעם אחת בימי חיי, אף התברכתי בלבי כי זכרון האֹשר ההוא ירוה נפשי כל הימים אשר אני חיה. אלפי פעמים שויתי לנגדי את הרגעים המאשרים ההם, ואשקיע בהם את כל חיי רוחי, אבל להותי נוכחתי כי ההוה איננו מוחל על זכיותיו והוא דורש חקו בחזקה. אם ישכב איש על פני השלג והקרח, האם יחם לו כמעט לזכר חם צח ביום אביב? וגם לי היה זכרון האֹשר, אשר התאמצתי לקּסם על פני פעמים אין מספר, — לחזון כהה, למקרה הבלול בחלומות, ולא ידעתי עוד להבדיל בין האמת ובין החלום. אהה, אכן רפת־כח אני ותקצר ידי לתפוש את הזכרון המתנודד.

– צדקת — אמר אפרים בלעג איום — האיש המתפרנס מן הזכרון, מנבלת “העבר”, לוֹ אחת היא אם מאה שנה יחיה, או אם ימות בדמי ימיו. אבל החיים הרעננים דומים לחיתו טרף, הם דורשים בכל רגע חיים חדשים, למען לטרף אותם ולשבור רעבונם בהם.

פֿיילכען הסכינה לשמוע תמיד זרות וקשות כאלה מפי אחיה, כי על כן לא ענתה מאומה על הדברים האלה ותשב לענין אחר, ותאמר: אמנם נפשי יודעת מאד כי מאשרת הייתי יותר, לוּ היתה לי אמונה המנחמת את הרוח הכהה. לוּ הייתי קתוֹלית — אבל לא פרוטסּטנתית כאשר עשה אחינו נתן. —

– נתן? —

– כן הדבר, הוא לקח לו אשה מבנות הפרוטסטנטים מעיר בריג, ויבא גם הוא בברית הדת הלותירית.

– מזל טוב! נתן איננו מאמין לא באֹשר הנשואים ולא בדת הלותירית, לכן יפה עשה כי הביא את צוארו בעול שניהם.

– אכן גם אתה למדת אל דרך הברלינים ואל מנהגם המגונה להתלוצץ בכל דבר. ואולם אנכי אודה ולא אבוש כי תמורת אחינּו הונתה את נפשי עד מאד. הן עתה הוא נחשב לנו כמו זר, כי כל מכאובינו וכל תקוותינו זרו לו ואין לו עוד כל חלק בהם.

– עתה בא התוֹר גם לי לספר חדשות באזניך — התחיל אפרים בקול רך, כי הרגיש כי המר לה בלעגו — הנה המזכיר לעססינג בא הנה מברסלוי, ומחר בערב אראה את פניו בבית מנדלסון. והידעת את מי אמצא שם עוד? העוד תזכרי את האשה אשר השכילה לחרוז חרוזים יפים ביום חתונתך? היא מתגוררת עתה בעיר הזאת, מכובדת ומהוללה כאחת המשוררות הגדולות, והאציל קוטביץ, איש נדיב באמת, חלץ אותה מעניה. גם המשורר גליים, זה איש הצבא אשר הביא לך את השמועה מחתנך הראשון, בליל התקדש חג הסכות, גם הוא יהיה מחר בבית מנדלסון. הנהו עתה מזכיר לכהן הגדול אשר בהלברשטאַדט, והוא בונה היכל־שירה לאחוה ולרעות. אכן לא מחכמה עשית, כי התרחקת מכל חברה ותמנעי טובה רבה מנפשך.

פֿיילכען השתקעה במחשבות כאשר הלך אחיה מעמה. היא נקוטה בפניה כי צררה את חייה בארבע אמות של הביתיות, אבל עתה לא יכלה עוד לצאת מחוגה הצר. כי בהנשאה לאישה, נפל לה לחבל משפחה גדולה של גיסות ודודות, ולא השיגה ידה לבזבז לכל אחד ואחד חלק גדול מזמנה ומחייה. לבה היה תמיד ריק ושמּם בשובה לביתה מן “החברות” הידועות, המלאות אך רכילות ובקרת־מלבושים וליצנות ריקה; כי על כן הוציאה את נפשה לגמרי מן החיים החברותיים ותתבודד במקרא־ספרים.

הוא בא הנה! — דברה לנפשה — האם יחוש מה קרובה אַתּ לו? האם עוד יעל זכרונך על לבו? הה, מה מאד התאויתי לראות את פניו, רק עוד פעם אחת". — ותשא את ראשה ותבט בראי העומד נכחה, וכאשר נשקפו אליה לחייה האדומות ועיניה הנוצצות, ותמהּר ותלט את פניה בבוּשה ובנחם, ולבה נקף אותה כי חטאה לבעלה בהרהוריה אלה.

— אבל — שבה לדבר אל לבה — הן אין לבעלך כל זכות לדרש ממך את לבך, ואף גם לא דרש כזאת כל הימים —. אז שתה עצות בנפשה איך לראות מחר בערב את פני לעססינג, מבלי אשר תצטרך לבוא בחברה, ומבלי אשר תעזוב את ארחות־חייה שהסכינה עמהם עד הנה. —

האיש אשר הביט אל פֿיילכען בהשקפה שטחית, היה מסכים גם הוא לדעת יהודי ברלין, אשר חשבוה לאחת הנשים המאֻשרות בזווגם, שאך פרי הבטן יחסר לה למען לכלול אָשרה. ואף אמנם יכול להיות כי לו היו בנים לפֿיילכען, כי אז נצמדה יותר אל בעלה, ומכאבה לא פשה ככה בקרב לבה, אבל להכחידו כלה לא היה גם אז לאל ידה. — בראשית הימים היו לה למעמסה עריכת המכתבים ומעשה החשבונות אשר עשתה בבית־מסחר בעלה, אך לאחרונה מצאה חפץ גדול בעבודה זו, בדעתה כי עוזרת היא לבעלה להרבות חילו, וכי על כן תמצא ידה לעשות חסד וצדקה ולחוֹן דלים, באין מפריע; כי מעשה החסד היה משוש חפצה האחד אשר בו דבקה בלב־שמח כל הימים. אמנם יש אשר מררה את מתק השמחה הטהורה הזאת, בחקירות ריקות המענות את הנפש; יש אשר נדמה לה, כי לוּ היתה היא מאֻשרת בחיּיה, כי אז לא חשה ולא הרגישה ככה את מכאובי העניים ומחסוריהם, ואז לא הושיעה להם ידה ככה; כה התאמצה לפעמים לסחוט טיפי־אניוּת ממעשי צדקותיה, אבל ע"פ רוב גברה יד האמת הפנימית, ואז חשה את הענג הגדול הצפון בחסד של אמת. — בשמחה רבה הודתה לנפשה כי המעולה שבמעלות בעלה הטובות, היא זאת: כי לא יציב גבולות למעשי צדקותיה, וכי לא ימנענה מלתת לדל ככל חפצה. אבל, לדאבון־לבה, לא מצאה בו עוד דברים טובים; כי הירץ העפֿט היה אמנם איש ישר, אבל רק בעסקי־מסחרו, ככל הדרוש להחזיק אמונתו בעיני הבריות. — אמנם האהבה מוצאת בסיס יפה בהכבוד האהוב בעיני הבריות, אבל הכבוד לבדו איננו מביא לידי אהבה, כי האהבה האמתית לא תרף ולא תחלש, גם בהיות אות־קין על מצח האהוב, וגם אם כל העולם יבוז לו. ־ ־ ־ ־ על ידי העסק אשר עסקה פֿיילכען במסחר בעלה, נטל עליה לשאת ולסבול את כל שגעונותיו ותנואותיו, אשר מוצאם מהמון חליפות המסחר ותנודותיו הרבות. בראשית ימי זווגה השתדלה פֿיילכען לפתוח את אוצר טובה ואת כל נעם חסדה לבעלה, למען לאַמץ את הקשר ביניהם, אבל הירץ העפֿט קבל את כל אלה בקרת־רוח, אז ראתה פיֿילכען כי היא מפזרת רגשותיה הרכות לשוא, ותחדל מזה לאט לאט. ובעלה לא ראה ולא התבונן, ויתהלך עמה כתמול שלשום. —

הירץ העפֿט היה איש מעשי, הוא לקח לו אשה אחרי אשר כבר אכל לשבעה מתענוגות החיים, ויהי הזווג בעיניו כבית־מבטח, אשר בו ימצא כלכלה והשגחה יפה בימי זקנה ובעת חליוֹ. את צרכי הנפש של פֿיילכֿען לא יכל להבין, יען כי נפשו הוא לא חסרה מאומה, רק יש אשר הביט אליה בתוגה חרישית, כי היתה עקרה, ובלי חמדה הבין לאחריתו בנפול כל הונו, אשר רכש לו בזעת אפים, לנחלה ליורשים עליזים. כי על כן השתקע במסחרו בכל כחו, למען השכיח מלבו את יגונו הביתי. בשבתו בחברה אסור היה לאיש לדבר על אדות ילדים, פן יהיה לו למרת־רוח, ובקרוב אליו ילדי אחיו ואחיותיו נשק להם בחפזון, וימהר ויהדפם מעליו בלאט. גם נפש פֿיילכען כלתה לבת, אשר אמרה לגדלה לחפש ולאהבה, ואשר חפצה להמציא לה את כל הדברים אשר מנע ממנה גורלה ומולדתה.

כה חי הזוג ה“מאֻשר” הזה, אשר אותו הציגו כל האמות הפקחות למופת לבנותיהן, למען הראות להן מה טוב ומה יפה “זווג מחשבון”.

פֿיילכען חבלה תחבולות איזה הדרך תוכל לראות את פני לעססינג מחר בערב, ואחרי אשר מצאה את התחבולה הרצויה הרגישה תנועה משונה בקרב לבה, ותקם ותתהלך בחדרה ושפתיה שוררו בלחש. העניים אשר באו אליה לקבל את “הקצבה” אשר נתנה להם מדי שבוע בשבוע, קבלו היום משנה קצבתם. היא הוציאה את מחברות לעססינג מארגז הספרים ותקרא בהן. —

גם אפרים התכונן לקראת הערב הבא. זה פעמים רבות הגיד לרחל כי יש אשר יחרוז חרוזים, והיא שאלתהו להראות לה את ילדי־רוחו; ובזה מצא את הדרך הנכון להגיע למחוז חפצו, להחליט ממנה את ההחלטה אשר נכספה נפשו לדעת. תחת השירים אמר להקריב לה מכתב אשר בו יגלה לפניה את אהבתו, ובודוי הזה הן לא יפריעו איש זר, כמו בודוי בעל פה. וכבר מונחות לפניו על השלחן חמש, שש התחלות למכתבו, ומכלן אין גם אחת טובה בעיניו: המכתב האחד קר יתר מדי, השני — לוהט יתר מדי, השלישי מחודד יתר מדי וכדומה. אך לסוף מצא את הסגנון הנכון, ויתחיל לתאר מה כבד הדבר ממנו להדביק אל הגליון את המבט אשר בו שוכנת נפשו; ויעביר על פניה את כל חייו הפנימיים, וכל מלה ומלה הביעה אהבה עזה. ובכל זאת לא בקש ממנה בפירוש להשיב אהבה אל חיקו, כי אם שאל ממנה להגיד לו באמת ובתמים מה ירחש לבה לו; כי בזה אמר להנצל ממוסר כליותיו, אשר ייסרוהו כי מסר בקלות־דעת את כל ישותו בידי עלמה לעשות בו כטוב בעיניה, והוא טרם ידע אם לא תבעט במנחתו זו. ויוסף ויאמר במכתבו, כי כארכימדיס בשעתו הוא חפץ למצא נקודה אחת מחוץ לאויר העולם, והסיע את הארץ ממוסדותיה; ואהבת־רחל תהיה לו הנקודה הזאת, ובהשגבו בה, נכון הוא, כיהודי המונד מחיי הכלל, לבטל את כל העולם בלבו, לותר עליו ולבזות לו. ולאחרונה השבע השביעה אותה, כי אם תמאן בו והשיבה לו אתּ המכתב הזה מקץ שלשה ימים, וזאת תהי לו לתשובה מספקת.

ובערב הבא עמד אפרים בחדרו ולבו התפעם בקרבו מפחד ודאגה, כי אמנם ידע והכיר כי הפעם הוא עושה את הצעד המכריע על מסלת חייו.

לא למען בקר את מלבושו עמד אפרים לפני הראי, כי אם מאשר נפשו פזורה ולבו תועה; ובכל זאת חפץ גם להתבונן הפעם בעין־חפשית, בתארו ובתבניתו. מה הוא הרשם אשר תעש תבניתו הארוכה והכחושה על עין אחרים? היכירו גם אחרים את חסר־האחדות בפנים המתארכים האלה, המפיקים עצב ומכאוב? — שקוע במחשבות עצם את עינו הבוערת כאש שחורה, ואותות לעג־דאבה נראו בכפלי עפעפיו.

— עין אוהבת תביט בך — אמר אפרים לנפשו — ומבטה הקדוש ירפא את כל ההרס אשר בנפשך, ובא שלום ואחדות בלבך. —

כאשר יצא מן הבית פתחה מתילדה את החלון ותבט אחריו זמן רב. — “אהה! אכן רק נפש עניה הנני” — התאנחה בראותה אותו סובב את קצה הרחוב.

יח. ערב בבית משה בן־מנחם.

בלכת אפרים לבית מנדלסון פגע בו הרופא בלאָך, ההולך גם הוא שמה, ויספר לו כי כהן פרוטסטנתי מעיר ציריך, ושמו לאַוואַטער, בא היום אל מנדלסון להטות לבו אל הדת הלותירית. בלי חמדה נכנס מנדלסון בוכוחי האמונות, ורק כאשר הבטיח אותו לאַוואַטער כי לא יודע לאיש מכל הדברים אשר ידבר, אז קם מנדלסון להלחם לאמונתו בדברים נמרצים ובחפשיות גמורה, עד כי לסוף נוצצו דמעות בעיני הכהן הקנאי ויקרא: הלואי שהיית איש נוצרי! –

– אבל הוכוח הזה הכשיל מאד את כח מנדלסלון – הוסיף בלאָך לדבר – וכאשר נקראתי אליו היום, אמר לי: אכן רואה אני כי לא נוצרתי להיות ענק לא ברוח ולא בחמר. – כי על כן אבקשך, אדוני קוּה להיות לנו לעזר, אם יוסיף הכהן לערוך מלחמה היום בערב. נטל עלינו לסוך לראש מנדלסון, כי אנשי צבא פשוטים מחויבים להשליך נפשם מנגד למען הגין על השר המצביא.

בחרדת־קדש יתרה תקע אפרים כפו למנדלסון בבואו החדרה, כי הן חפץ לקנות לו זכות־משנה להתקרב אליו.

כל האורחים נקהלו כבר, רק אשת קאַרשין נפקדה עוד, כי עוד לא שבה מהיכל הנסיך הרצברג אשר שם התפלאו בחרוזיה החביבים מאד בעולמות העליונים. מנדלסון נכנס אל חדר שני להתפלל ערבית ולהבדיל על הנר, כי הלילה היה ליל מוצאי שבת. לעססינג וגליים שמחו מאד לקראת אפרים, מודעם משכבר הימים; וגליים זכר בהתפעלות את ליל חג הסכות בשבתו בבית אבי אפרים.

הנאספים נמצאו עוד במּצב התחלת השיחה, הדומה במקצת להכנת כלי שיר בטרם ינגנו בהם; ואמנם ידע כל איש כי עוד מעט ישתתפו כלם בשיחה, כי כן משפט מנדלסון להציע חמר לשיחה אשר בו יקחו חלק כל הנאספים.

אפרים שוחח עם ניקוֹלאַי וגליים, אבל אזניו היו פקוחות לדברים שנדברו בקצה החדר נכחו, כי שם צחק לעססינג בחברת רחל ואשת־מנדלסון. לוּ הטיל אפרים עוד ספק באהבתו לרחל, כי אז נוכח מקנאתו זו מה מאד דבקה נפשו בה. לרגעים משש את המכתב אשר בצלחת בגדו, כמו ירא פן תחטוף אותו יד זר.

– מה רב טובה של האשה קאַרשין – אמרה רחל – כי הואילה לבוא אלינו, מבלי לנטור, אף כי אדוני גיסי (כן קראה תמיד למנדלסון) בקר את חרוזיה בקרת חדה ולא ידע חנות; מה שבאמת אינני מסכימה לו.­

– אַח, המין הזה ידוע לי היטב – אמר לעססינג ויצחק – יש אנשים ההולכים מבית לבית בהכנעה רבה, ומפצירים בכל איש לאמר: מה משפטך, אדוני, על המעשה אשר עשיתי או על הבריאה אשר יצרתי? אנא חוה דעתך בתם־לבב ועוץ נא לי מה אעשה להבא, ואנכי אקבל דעתך בתודה רבה, כי רגשנות רחוקה ממני. – אבל בסתר־לבבם יתאוו אך לתהלה, והם חושבים כי בענותם הגלויה כבר הגדילו לעשות. ואף אמנם יש לשער, כי רובא דרובא אינם חפצים מאומה כי אם להוסיף ללכת על הדרך שהחזיקו בה, ואף גם לא יוכלו לעשות אחרת.

אפרים הוצג זה עתה לפני לאַוואטער אשר שם בפניו את עיניו הבוחנות; וברגע זה שב מנדלסון מחדרו וישאל בקול רך: מדוע זה אֵחרה אשת קאַרשין לבוא? –

– יגיד לנו רֵעָהּ איפה תרעה איפה תרביץ הצאן בנשף בערב – אמר לעססינג לגליים.

– לוּ ידעה כי ידידת־יה היא, כי אז לא בקשה חסדי מלך – ענה גליים ברמזו לשם לעססינג “ידידיה” (גאָטטהאָלד).

– המלך לא יעש למענה מאומה, כי שתים רעות נמצאו בה: אשה היא ואשכנזית – אמר ניקולאי.

– ועוד זאת, כי היא לוקחת לה רשות לחיות באמונתה – ענה לעססינג – ובמקום הזה חביבים רק האנשים השופכים קתון של ליצנות על האמונה. אכן כבר הגיעה העת להתבושש בחרות כזו.

– ואיה הארץ אשר חרותה גדולה מחרות המדינה הזאת? – שאל ניקולאי. ויען לעססינג ויאמר:

– הס נא לדבר אמת באזני “ההמון” הנכבד אשר בחצר המלך; יערוב נא איש את לבו לשאת קולו בחוצות ברלין המצורפתת, ולצעוק על העשק והמרוצה, על זכיות הגדולים ועל לחץ הקטנים, – וידעתם עד מהרה איזו היא ארץ העבדים באירופא. הן חוקריכם החפשים דומים לכהנים הקדמונים, הם במסתרים יאמינו את אשר יאמינו, אם רק ההמון הנעים לא יט מן המסלה אשר בה ידעו להוליכו. – ואתה, משה יקירי, הנה ידעת באיזה פנים נתקבלה בקרתך אשר כתבת על שירי פֿרידריך, והאם אין אופן הקבלה הזאת מראה לנו למדי, מה היא החרות הרצויה שם במרום? הן עברו בשתיקה על כל הדברים הטובים אשר דברת על המלך ועל כל הכבוד אשר נתת לו, ולא יאבו לסלוח לך כי הוכחת בהגיון חד ונוקב, מה טיבם של הרעיונות אשר בחרוזי “האדונים ההם”, וכי הם בעצמם אינם יודעים מה יחשוב לבם. הלזאת יקרא חרות, להורות אך לאחרים, ולא להרשות לאיש להורות גם למורים בעצמם?

–הנך מתחמם יתר מדי, רעי היקר, – אמר מנדלסון הפחדן בטבעו הרך, אבל לעססינג ענה ואמר:

– ועל מה יחם הלב אם לא למראה העשק הנעשה לשכל ולאמת? ואנכי כבר גמרתי בלבי לבלי הבט אל המעשים בקרת־רוח. הנני שם לי את פתגם לותר למשקלת: “האֹנס ירע גם ברזל!”

כל הנאספים החרישו רגע, ואולם לאַוואַטער אשר בכל חסידותו אהב תמיד למשוך את העינים עליו בשעת הכשר ולהעמיד את עצמותו במקום רואים, אמר עתה:

– הרשות בידכם לקרוא למלככם לפרידריך בשם “אדם גדול”, אבל כשאני לעצמי הנני מחויב להודות, כי בלי ענוה ואמונה אין גם גדולה אמתית. הבו כבוד לה' לבדו! יורונו ספרי הקדש.

– מי שברא את הממלכה הפרוסית –החל בלאָך עליז־מלחמה –איננו מרגיש באמת לא אמונה ולא אהבה, לא לאלהים –

– ולא לנשים –הבליע אברהם בעל־חשבון, אשר רעיו קראו לו גם “דיוגיניס”.

– וגם לא לרופאים – התלוצץ לעססינג בבלאָך.

ויהס מנדלסון את המדברים בתנועת־יד קלה, וכדרכו תמיד גמגם מעט בראשית שיחתו, כי על כן הקשיבו הנאספים רב־קשב, למען להיות לו לעזר. ויען ויאמר: אני חושב, כי אופיתו המשונה של פרידריך, מוכרעת בטבע מצבו המיוחד והבודד. הנהו טוב וישר, לא מנדיבות ולא מאהבתו לבריות, כי אם מרגש החובה; כי על כן לא ייעף ולא ייגע לפעול למען הכלל, אף כי שונא־אדם הוא. –

– ובזה יוכיח בעצמו את אמתת־משפטו –קפץ מיימון – כי מעשי האדם אינם נחתכים על פּי הכללים אשר שם לו לחוק.

– כי על כן נטל עלינו להבדיל בין המעשים ובין הדעות –שב מנדלסון לענינו – המעשים מוצאם מסבות־מניעות, והדעות מוצאן ממופתי־אמת. אלה בראו את הכנסיה המדינית, ואלה – את הכנסיה הדתית. – ואולם נחזור למלכנו, ותחזינה עינינו כי חסר לו המרכז, אשר ממנו תוצאות לחיים ואשר אליו הם שבים ללכת. כי הוא לא ידע ולא הכיר לא אהבת־בנים ולא אהבת־אשה, רע־נעוריו הומת לעיניו, במשפט אביו הקשה, וגם אהבת־אבות זרה לו. ואולם אהבת ארץ־מולדת ואהבת התהלה לבדן לא תמלאנה את צרכי החיים הקטנים, הנחוצים לכל איש. ובכן לא נשאר לו כי אם החובה, אשר עשיתה ממושכת בתכיפות, כנשימת הגויה; ואנחנו מחויבים להלל את טבע האדם, אשר חרף דעותיו ומחשבותיו הזרות, לא ישרש מלבו רגש החובה. ועל כן לא יפלא בעינינו בראותנו את פֿרידריך עוסק גם בתפלות ובליצנות של הבל. ואולם פלוני המלך הגדול בצרפת נכבד עוד מּמלכנו, יען הלז, בכל גדלו, אהב לצחוק עם הילדים בשעשועיהם. – ואני אומר, כי רק בחיק המשפחה יחיה האדם חיי־מוסר, יען כי שם הוא נמצא באחדות הרוח הטבעית עם סדר העולם. –

– כי על כן הבה נמהר לקחת לנו נשים, גליים יקירי, – צחק לעססינג – כי דואג אני פן ינדה אותנו ידידנו משה מחיי המוסר.

אבל גליים היה סר וזעף, כי הוא נתן בשיריו כבוד־אלהים לפֿרידריך, ועתה נטל עליו לשמוע כדברים הקשים האלה, על כן אטם שפתיו ברגז ולא ענה דבר.

ולעססינג הוסיף ויאמר: אבל ידידנו משה חפץ אך לצחק בנו בעבור הרעימנו. נפשו יודעת מאד כי חיי־משפחה לא יוכלו להיות לקנה המדה, אשר אך על פיהם נמד את אָשרו של כל איש; כי יש אנשים אשר עקּב טבעם השונה ועקב מעמדם השונה אינם נזקקים למדה זו. האיש החי כל ימיו בעבור הכל והנתון כליל לנצחי ולכלל, מבלי כל רגש אניות, – הוא חי חיים קדושים, הוא חי באלהים. ובדרך הזה נכון אני לא רק להצדיק את המלך פרידריך, כי אם גם להקדישו כאחד הקדושים.

– הנה התיצבת עוד הפעם על דרך הפלפול – ענה מנדלסון – ואנכי חלילה לי למנוע ממך את הכבוד לבוא תמיד לעזרת הנרדף. אבל אל נא נכנה לאיש. הן גם אתה יודע כי כל כונתי אך לאמר: כי מחוץ לחברה האנושית – ונקודתה הראשית או עגולה התכון היא המשפחה – קצר תקצר יד איש למלא את חובותיו לאלהים ולאנשים. אמנם אמת נכון הדבר, כי ההשתדלות לטובת אחרים ומעשה החסד, מאַשרים את האדם יתר מאניות, אבל הן נחוץ כי נחוש במעשה זה את עצמותנו ואת התגלות כחותינו; כי כל מעשה יאבד ערכו וזכותו, אם איננו נובע ממקור הרצון החפשי. לוּ יהי כדבריך, כי לאנשים העומדים בראש החברה, דרושות מדות ואַמוֹת אחרות – דבר שלא אדוֹן עליו, מבלי גם להסכים לו – אבל זאת אחשוב למשפט כי לאזרחים פשוטים כמונו תתאחד החובה עם התעוררות הטבעית – אך ורק בחיי המשפחה. ועוד – יש לשאוֹל: אם אין רק לאיש החי חיי־משפחה, – הצדקה לחות דע בסוד הגדול של האנושיות, זו החכמה, ולהשתתף בשמחת החג הגדול של האנושיות, זו המחשבת, וללחום את המלחמה הגדולה של האנושיות לצדק ולשכל? –

כל הנאספים החרישו. גם לעססינג התאפק ולא ענה מאומה; אולי חש גם הוא כי לא טוב לרע להתוכח עם ידידו לבד, בפני קהל גדול, פן יהיה לראוה לעומדים בטל סביבותיו, ופן גם לא יוכל לברר את הדבר כראוי, עקב הזהירות ומשא־הפנים אשר נטל עליו בפני האנשים הזרים. בהתבוננות חרישית הביט לעססינג אל פני רעוֹ המאירים אשר עבר הפעם את חוק מתינותו ומנוחתו בוכוחו.

– סלח נא, אדוני גיסי, אם אשאל שאלה סכלה – פתחה רחל.

– השמיעיני את שאלתך – אמץ אותה מנדלסון, ובקולו ובתנועות פניו נראה אותות הידידות הראויות לקרובתו, לאחות־אשתו, וגם אותות הכבוד והנימוס הראויות לעלמה עדינה – לבך יחשוב כי שאלתך מחוכמת מאד, יען אשר קראת לה “סכלה”; אך יהי מה, שאלי נא.

עיני כל השגיחו אל רחל, אשר הוסיפה לדבר במנוחה ובאֹמץ: האם אין במושג חיי־משפחה, “בגדר” שנתת להם, קוֹבלנא על דת ישראל? –

– אנא בארי לי היטב את כונתך –

– זכרתי כי פעם אחת למדתני, אשר הוראת המלה הרומית “פֿאַמיליא” (משפחה) הונחה בראשונה על “חברת עבדי הבית”. ואולם היהדות הכבידה עולה על הנשים, עוד יתר מאשר עשו הרומאים. כי מה היו הנשים אם לא אך עבדים? והאם לא אמת הדבר כי אך דת־הנוצרים גאלה אותן מעבדותן, ואך היא יסדה את שווי הזכיות וממילא גם את המשפחה? –

לאַוואַטער קם מכסאו; ואפרים התחלחל בפגשו במבט הרופא בלאָך אשר קרץ לו בעיניו. הוא חשב בראשונה כי נגלה סוד אהבתו, אך עד מהרה הבין כי הרופא רומז לו כי עתה החלה המלחמה.

– הענין הזה הוא חמר דק מן הדק – אמר מנדלסון ויבט לפניו בלי־חמדה – וקשה לבאר בדברים קצרים עד כמה שלמה ונצחית היא התורה, ועד כמה היא עלולה בכל זאת להשתלם לפי המקום ולפי השעה. היהדות הבדילה מקרבה את כל היסודות הלאומיים־המדיניים, אחרי אשר נשבתה ממלכה מישראל, ועתה היא מחויבת לתת ליסודות־לאומיים אחרים לפעול עליה, ובנוגע ליחס הנשים היא מקבלת השפעתה מרוח הגרמני (כי הגרמניוּת ולא הנוצריות היא המכריעה בשאלת הנשים). אבל הנני מבקש במפגיע לבל נט משיחתנו ולבל נתע בדרכים מסוכנים כאלה. בשעות־המרגוע האלה, אשר הותירו לי עסקי מסחרי, חפץ אני להסיח דעתי מכל המחלוקות והפרודים אשר עשו את האדם לצר ולאויב לאחיו, ובשעות האלה הנני משתדל למחות מזכרוני גם את כל הנסיונות הקשים אשר עברו עלי ביום בענינים האלה.

– ואנכי לא אוכל להסכים לזה, אף אם גם כאוֹרח נטל עלי לעשות כל מה שאומר בעל הבית – התנגד לאַוואַטער – הן לכך נוֹצרנו לתת עדינו לאמת. זאת תעודת האדם וזה כבודו: עלינו להזכיר בשם ה', בכל עת ובכל מקום. כי על כן לא אוכל, כי על כן אסור לי לשאת פניך. הנך משתמט מפני בתלוֹתך ברוח הגרמני את הדבר הראוי לתת לכנסיה הנוצרית –

– לא אדע אם אנכי או אתה – אמר מנדלסון – אבל האחד משנינו יתן עדותו עד כמה גדל כח המשפטים הקדומים וכח החנוך, לפעול גם על אנשים המבקשים את האמת בלבב־שלם. אבל בכל זאת נחדול נא להסב איש את לב אחיו מאמונתו. רק ההמון הגס אשר בכל הדתות, רק לו ינעם מאד “ציד הנפשות”, אבל לחכמים לא נאה לעשות כדבר הזה. אמנם אתה כהן נוצרי ואנכי איש יהודי, – אבל מה בכך? אם אך נשיב לכבש ולתולעת המשי את אשר נתנו לנו והיינו שנינו בני אדם. – לוּ נטה לבי אחרי אמונה אחרת, בהכרה פנימית, כי אז הן עשיתי נבלה מאין כמוה לפנות ערף לאמת.

– אבל שאל נא את נפשך, אם לא חביבה עליך אמונתך רק בגלל משפטך הקדום –

– אמנם יודע אני כי יש בדת־ישראל הוספות ומנהגים לא טובים, שיצאו מפי אדם, והם החשיכו את המאור שבה עד מאד. ואולם אם יש בלבי משפט־קדום לאמונתי, או אין – זאת נבצרה ממני להכריע בעצמי, כמו שאי אפשר לי לדעת אם יש ריח־רע בהבל פי, או אין. אין את נפשי לעלה ולקלס את אמונתי, כי אם לספר את הדברים כמו שהם, באמרי: כי תורתנו דורשת קיום מצותיה רק מבני ישראל ולא מיתר האדם, כי כל איש אחר יוכל ללכת בשם אלהיו ולרדוף את האֹשר הנצחי על פי דרכו – כאשר יאמר גם מלכנו פרידריך. –היהדות לא תכיל בקרבה עקרי־אמתיות, אשר בלעדם לא יזכה איש לאֹשר נצחי, ואמתּיוֹתיה לא נרשמו בכתב המובן אך למתי מספר, כי הן נגלו כספר על כל פני הבריאה, למען ירוץ בהן כל קורא.

כשאני לעצמי, כך היא השקפתי על עניני האמונות: אחרי אשר הדעת נותנת כי האלהים אשר יצר את בני האדם יעד את כלם לאֹשר הנצחי, לכן כל אמונה האומרת אני ואפסי עוד – לא תוכל להיות האמונה האמתית, כי האמונה המוציאה את אחרים מחיי עולם הבא (כמו הדת הקתולית), אינה מתאמת עם מחשבות היוצר הרחמן. אנכי עומד בתוך בין בעלי העקרים ובין בעלי הספק; ואולם יודע אני כי אנשים חכמים אחרים, היוצאים מנקודה אחרת והנמשכים אחרי מורה־דרך אחר, יכלים בצדק להתנגד למשפטי זה. – ובזה, ידיד הנלהב, הבה נשים קץ לוכוחנו. האמתיות, אשר בהן נחזיק גם שנינו, עוד לא נפצו למדי בקרב כל בני האדם, ולכן טוב שנשתדל לפלס נתיב להן, מאשר נשחית דברינו וכחותינו בפלפולים אין־מועיל.

אבל הרופא בלאָך לא אבה להסתפק בברית־שלום כזו; הוא חפץ כי יצא מנדלסון כמנצח, לכן הצית אֵש המלחמה מחדש בקראו בתרועה:

– כל האמונות, גם היהדות, גם עבודת האלילים, גם הנוצריות כלן יחד הביאו לעולם בכלל הרבה יתר רעה⁴⁰, מאשר הטיבו בפרטים אחדים –

– לא כן – שסע אותו מנדלסון – אל נא נתמכר לחפץ־לבבנו, להשפיל עד שאול תחתיה כל דבר אשר אחרים רוממו עד לשמים. כי בזה נקפוץ תמיד מן הקצה אל הקצה ולא נדע כל שווי־משקל. הכפירה בכל לא תזיק כי אם תועיל ותעזור לאמונות הטפלות וּלהבלי השוא; כי אז נוח לו לאדם להאמין ברוחות ובשדים ובכל זרות ותהפוכות, מאשר להתהלך בקרב הטבע המשועמם בתוך פגרים מתים. ובכן אל נא תשלח ידך אל האמונה אשר כחה גדול לרומם את רוח האדם ולהקימו על נדיבות.

– ואנכי פוגע דוקא בכבוד האמונה, כי היא מנעה את האדם מבטוח בגבורתו ובכבודו, והנה העולם חולה מחלת הרוח, כי נמסך בקרבו רוח־עועים לחלק את בני האדם למפלגות: ליהודים, נוצרים ועובדי אלילים. על כן נטל עלינו להריםּ את נס האחוה ואהבת הבריות.

– ומצב היהודים – פתח אפרים – היה ויהיה תמיד למודד־האויר למוד בו את רוח ההומנית –

– וגם אנכי הנני גרעין כסף־חי במודד האויר הזה – לחש מיימון באזני אברהם דיוגיניס. ואפרים הוסיף ויאמר:

– זה הוא הפצע העמוק, אשר למראהו ינוע גם לב המאמין גם לב הכופר בכל. ואם יש לנוצרים ספורים מקּדושים אשר מסרו נפשם על אמונתם, הנה ליהודים אין ספורים מיוחדים כאלה, כי כל ישראל “קדושים” הם, כלם יתנו עדיהם במשלחתם הנעלה שמסרו להם דברי הימים: כי הם עמדו מוצקיםּ כסלע לנגד כל הסערות ולנגד כל שוט שוטף שעבר בעולם ושעבר ביחוד עליהם, ועתה יקיצו לחיים חדשים ולהראות כי כחם חדש עמהם. עתה נחוץ מראש להוכיח לכל יושבי תבל, כי נדיבות ואהבת הבריות הכו שרשם בלב היהדות ובלב היהודים, לא פחות עמוק מאשר בלב אחרים.

בדבר אפרים את דבריו כפלה רחל את ידיה ותשפיל עיניה בחיקה. והדבר הזה היה לאפרים לאות כי לבה הולך אחריו והיא דואגת לאחריתו במלחמה זו. ויש אשר עלה הרעיון בלב אפרים כי אחד האבירים הוא מימי הבינים, שהיו יוצאים למלחמה איש על אחיו לעיני אהובת־נפשם, למען תשים אחרי כן את עטרת הנצחון על ראשם. אבל עד מהרה הסיח דעתו מרעיון צדדי זה וישם כל מעיניו בענין שהוא דן עליו. – עתה נשאה רחל עיניה בקום מנדלסון להוסיף על דברי אפרים את הדברים האלה:

– אמנם כן – אמר מנדלסון – יש אשר נבוא לידי נסיון לקלל את מתנת הדעת, אשר נתן לנו אלהים לדעת ולהבין כל דבר. כי ככל אשר נוסיף לחקור ולדעת לאשורן את זכיות בני האדם, על פי חקי השכל ועל פי חקי הטבע, כן נוסיף מכאֹב למראה מצב היהודים הנורא. הן בחזקת היד מרחיקים אוּתנו מן המדעים ומן המחשבת ומן האומנות ומכל מעשי־אנוש המביאים תועלת לעולם; את כל דרכי החיים שבו בעדנו לבל נוכל להועיל ולהיטיב, – ולסוף הם מוצאים בחסר־תרבותנו ובמעוט השלמתנו, טעם נכון להכביד עוד עוּלנו ולהעיק תחתנו עוד יותר. הם בעצמם אוסרים את ידינו, והנם מתאוננים עלינו כי לא נשתמש בהן! ואולם זה חפצי כל הימים לבל נסתור את שטנות מנדינו ונאצותיהם – בריב שפתים, כי אם במעשים טובים ובישר דרכינו. –

– האם תחפץ באמת כי הגוים יכירו מעבדינו ויכבדונו לפי מעשינו? – ענה אברהם דיוגיניס – אבל מי ומי יכירונו ויכבדונו? הטפשים? הן אז נטל עליהם להשכיל ולהתפקח. האצילים והכהנים? הן אז נטל עליהם לחדול להיות מה שהם עתה. ומה יותר עוד אם נחסר את הסכום העקרי הזה? אך שנים שלשה אנשים –

– לא כן, אבל הממלכה – הבליע אפרים.

– לוּ יהי כדבריך, אבל מה לי ולחברה המדינית? הרשות בידי לחיות ולחשוב מחשבות –

– לא כן! רק החיים היודעים כי מעורבים הם בקרב הכלל – רק להם יקרא חיים, ורק המחשבות והרגשות הפונות אל מקדש כללי – רק להן יקרא מחשבה והרגשה.

– הנה גאולתך ופדות־נפשך קרובה אליך, יתר אשר תחוש בעצמך – אמר לאַוואַטער בתפשו בכף אפרים – הנה נפשך שוקקה לאֹשר הנצחי, והתשוקה הזאת יחד עם הענוה תפריח בלבך את פרח האמונה, וזרח עליו שמש החסד והקיץ לחיים. אמנם עוד לא נטה עליך חסד־אלהים, אבל בוא יבוא, בוא יבוא ע"י התפלה; כי באין חסד ממרום, אין אמונה.

ולאוואטער הוסיף לדבר בהתלהבות עצומה, ודבריו נראו כיוצאים מן הלב, עד כי גם הרופא בלאָך המגמא מלחמה, לא חפץ לענותו מאומה. רק מיימון לא נתפעל מאש־קנאת הכהן ויקפוץ ויקרא בהמולה, כמנהגו תמיד:

– הרי לפניכם בנים חדשים לאלהים, אשר אך להם ימשוך חסדו. אבל מדוע הנני, אני העני, בן־חורג לחסד־אלהים? מה פעלתי לו אנכי, ועמי יחד רבו רבבות עובדי האלילים? ואמנם כשאני לעצמי אינני מסכים כלל להתנגדותם הקשה של הרבה יהודים, אשר לבם היה נוטה אל הדת הנוצרית, לוּ יכלו הם בעצמם להיות בוניה ומרחיביה, ורק יען אשר התרחבה והתפשטה בלי עזרתם, לכן הם מתאמצים להקטין ערכה. אדרבא, אני חושב למשפט כי מכיון שזכתה הנוצריות לערך כביר בקורות העולם, אות הוא כי גם רעיון היסתורי גדול ספון בה. ואולם כמו שהנוצרים אומרים על כל דבר טוב הנמצא ביהדות וביהודים: אך זו מדה נוצרית, – כן ישיבו להם היהודים את גמולם בראשם; כל דבר טוב אשר ימצאו בין הנוצרים המוצא חן בעיניהם, מיד הם קוראים כפלוני הבדחן המשרת את המרקדים עלי חבל, אשר אם יפליא אדונו לעשות, ועמד וקרא: הביטו וראו! כל הדברים האלה למד ממני! אבל מדוע לא עלית אתה על החבל, בדחן חרוץ? –

ויצחקו כל המסובים, ומיימון הוסיף ויאמר: – – – אמנם כן, הנוצריות הועילה הרבה להפשיט מעל האמונה את לבוש הלאומיות, ובזה פלסה נתיב לרעיון האנושיות. אבל אני עומד ושואל: האם לא אוכל להגיע לרעיון זה בדרך המחשבה והחקירה לבד?

– לא! – קרא לאַוואַטער –

זאת לא תוכל מבלי החסד, ואם גם תמצא ידך, הנך שה תועה בדד במדבר, כי לא תדע את הדרך המחבר אותך עם העדר ועם הרועה – – –

ואפרים ענה ויאמר: לוּ גם יהיה כדבריך, כי ע"י דתך יגיע האדם לתכלית השלמות, גם אז לא אובה ולא אוכל להתנצר, כמו שבהיותי אשכנזי לא אוכל להפך לאנגלי או לצרפתי, אף אם אחשוב את העמים ההם לגדולים ולמאֻשרים מעמי. כמו שלא אוכל להחליף את שפתי, כן לא אוכל להמיר את דתי, כי היא לשון־לבי. לכן מחויב אני להשאר אשכנזי, ולכן מחויב אני להשאר יהודי; ואם אפנה ערף ליהדות, ונכרתו ונתקו שרשי־חיי. אמנם אמת הדבר כי כך היא רק הרגשתי הפרטית, ואין בזאת כל מופת־שכלי אשר יכריע גם אחרים להסכים לדעתי, – אבל מה היא האמונה אם לא הרגשה פרטית? והאם לא נטל על כל איש לשמור את עצמותו ולבלי החליפנה? – – –

ואפרים הוסיף לדבר על קנאת הדת ועל הרעות והצרות אשר המיטה על היהודים בדורות הראשונים, ויספר גם את אשר קרה לאביו בדבר העלילה הנתעבה, עלילת־דם, וכי ישב בבור ימים רבים, וכי גם ירד שאולה עקב עלילת־שוא זו. אז קם מנדלסון מכסאו, וידיו בערו ושפתיו הלבינו, בקראו בקול רם את הדברים האלה:

– ומעשה נורא כזה עוד יקרה בדורנו, עקב השקר הנתעב, יליד־תפתה, אשר אין לו אף שרש כל שהוא. בימי קראָמוועל נשבע רבי מנשה בן ישראל לפני המחוקקים האנגלים בשבועה חמורה: כי מעולם לא יכל איש יהודי לעשות כדבר הרע הזה לקחת דם־אנשים לצרכי הפסח, אחרי אשר חוקי־תורתנו אוסרים לנו גם דם־בהמה. ואנכי העומד עמכם בזה הנני נושא את ידי והנני שונה את השבועה ההיא: וכל קללות השמים תבאנה עלי אם לא צדקו יחדו כל דברי רבי מנשה. הנני שוֹנה את שבועתו בעדי ובעד משפחתי ובעד כל ישראל! – אמנם לא על הדת הנצרת אקצוף; לא היא כי אם כהני הקתולים שמו לנו את העלילה הנתעבה הזאת: כי מה הוא הדבר אשר לא יכשר לשואפי־רצח? – ועתה תנו לנו לחיות באמונתנו בשלום, ואל תמנעונו מלכת במסלת ישרים.

כל האנשים הביטו בהמון־לבב אל מנדלסון, אשר ישב על כסאו וכל גופו רעד מהתרגשות. רגעים אחדים שררה דומיה בחדר, עד אשר קמה רחל ותאמר בקול־מלחשים:

– אכן זאת היא שאלה המדאבת את הנפש עד מאד: איככה הביאה האמונה, זה הרגש היותר קדוש, צרות רבות ורעות כאלה לעולם?

ויחרישו כל המסובים, אז ענה מנדלסון ויאמר בנחת־קולו: "על השאלה הזאת נמצא מענה בספרו של אחד מחכמי ישראל. הוא אומר: כל מה שהדבר יפה ונעלה יותר בשלמותו ובחייו, כן יסתאב וימאס יותר במיתתו ובהשחתתו; עץ נרקב איננו מאוס ככה כפרח נבל; והפרח במיתתו לא יעיר בנו געל־נפש כל כך כנבלת הבהמה המתה; וזאת האחרונה אינה נתעבה כל כך כפגר האדם ברקבונו. ובכן נוכל להוסיף ולהמשיך את רעיונו על דרך זה: היפה בפרחי השכל – זו ההשכלה, כי על כן היא נתעבת ביותר ברקבונה ובהשחתתה, כלומר: בהפירה כל חק ודת. הנעלה ברוח האדם – זו דעת־אלהים ואהבת הבריות, והנתעב ברקבונו ובהשחתתו – זו קנאת הדת ושנאת הבריות. –

– טוב מאד, משה יקירי, עתה עלינו למרום הפסגה, ומשם נשור על כל הר וגבעה ועל כל בקעה ועמק – קרא לעססינג לסוף, בהתנועעו בחזקה הנה והנה. ויהי כמו נגש חיל־בחור לשדה המערכה, למען חדש את המלחמה; כי לעססינג אשר חכה בדברים כל העת, נשא עתה נס חדש, באמרו: הנני קורא את הקריאה אשר קרא אולריך מהוטין בשעתו: האח דורי! הרוחות התעוררו, והחיים היו לשמחה ללב איש! – ואמנם אך בסערה נחוש את החיים באמתתם. ומה נואלו האנשים החפצים כי יגרש הסער כלה מגבול הטבע, יען אשר שם קבר אניה אחת בשרטון, ופה נפץ ספינה אחרת אל סלעי החוף, ובאמת לא לאחרים ידאגו האנשים האלה, כי אם לנפשם, כי אך בגלל זה אין הסער לרצון להם, יען אשר הרים מכסה סוכת־חשקם, ויען אשר הניע יתר מדי את עצי־הפרי המסבלים –

– לאָן מגמת פניך, ידידי? – שאל מנדלסון.

– אל הים הגדול ורחב הידים, אשר שם יעלמו מן העין כל מחנות העמים וגבולות המושבות של בני אדם, כל מדוּרות הדת וכל המסעות הקדושים עם הדגלים המתנועעים ברוח. אכן יש חשבון ודעת ותכנית קדושה בחיי המין האנושי, העולה והיורד חליפות, והמוסיף חיל בכל זאת. אולי זאת היא כונת הבורא בחנוך מין האנושי: להיות היחיד מחויב לעבור את כל הדרך, אשר בו הגיע המין לשלמותו, למען יהיו קניני המין לקנינו הפרטי. וגם זאת אפשר, כי הבורא המחנך חפץ בכונה כי בראשונה ישלטו בעולם אמתיות אי־שלמות, למען לזכך את העולם לאט לאט –

– אבל אינני רואה שום סבה נכונה, מדוע ישליט הבורא בראשונה את הטעות ואת הפלגיוּת⁴¹? מדוע לא –

– יען אשר לא נכון הדבר, כי הדרך הישר הוא הדרך היותר קצר. כי ההשגחה העליונה לוקחת עמה “חפצים” רבים על דרכה הנצחי, והיא צועדת “צעדים צדדיים” הרבה במהלכה. כי העולם הוא חיים של צורות שונות, חיים של פרטים עצמותיים. – התעודות והמסוֹרות הקדושות אשר לכל עם, הן ספרי “ראשית למודים” למין האנושי, והתורה האלהית היא המסקנא המוקדמת של האמתיות השכליות, אשר רק אחרי עדן ועדנים תגלה אמתתה; התורה האלהית, זו “סך־הכל” אשר יגלה מורה החשבון לתלמידיו מראש, למען יחשבו על פיו, והכללים אשר ישים האב לבנו לחוֹק, למען ימצא הבן אח"כ את החוק נאמן בחיים. כי על כן נטל עלינו לחכות בארך־רוח. השמר לך, אתה היחיד המוכשר יותר, לבל תרקע ברגלך ולבל תלהט נפשך גחלים בעמדך בדף האחרון של ספר “ראשית הלמודים”! השמר לך, לבל יכירו בך חבריך מה שתריח מרחוק או מה שכבר החילות לראות! –

– הזהירות הזאת יפה וטובה מאד – אמר מנדלסון – ובכל זאת אינני יכל להודות בנחיצותה. או האם תאמין באמת, כי יבוא יום אשר תשיג האנושיות את המטרה שהציב לה “החנוך האלהי”?

ולעססינג קרא בפרשו ידיו: האם אפשר הדבר כי המין האנושי לא יגיע לעולם למרום הנאורות והטהרה? לעולם? אל רחום וחנון, אל תתנני לחשוב רעיון־גדוּף כזה! – עוד יבאו ימים ויתבשל ויתפתח המין האנושי, ולא יצטרך עוד לספרי “ראשית למודים”, ולא יעשה עוד את הטוב בשביל מתן שכרו שבצדו, כי אם בשביל הטוב עצמו. –

– מה מאד קשה לי – אמר מנדלסון – להתיצב בפני התפעלותך ובפני נבואתך שנבאת לאחרית הימים ברוח ישעיהו, ובכל זאת לא אוכל לעשות אחרת. – כמו שבחברה המדינית, האדם הוא התכלית והחברה היא האמצעי, כן גם בכל הקבוץ היותר גדול. אנשים חדשים עולים תמיד על הבמה, והתקדמותם אינה תלויה בעקרה במעמד הכלל. אנכי לא אבין עד מה את הדבר אשר פיך יקבנו בשם “חנוך מין האנושי”. רבים ישוו בדמיונם את “המין האנושי” בצורת איש־יחיד, והמה חושבים כי ההשגחה שלחו עלי תבל, כמו לבית־הספר, למען יחונך הילד להיות לאיש. אבל באמת, המין האנושי, כמעט בכל דור ודור, הנהו ילד, איש וזקן כאחד, רק במקומות שונים ובחלקי־תבל שונים. אמנם היחיד הולך לפנים, אבל כי גם כלל האנושיות ילך הלוך והתקדם, הלוך והשתלם, – זאת, כמדומה לי, לא היתה כלל כונת ההשגחה ותכליתה; למצער, אין ההשגחה נצרכת כלל להתנצלות ולהצטדקות כזו, כמו שידמו אחרים. האדם הולך לפנים, אבל המין האנושי עולה ויורד חליפות, בתוך הגבולות אשר הוצבו לו, ובכל הזמנים הנהו עומד כמעט על מדרגה אחת במוסרו, ובכל התקופות יש לו בקירוב מדה אחת של אמונה ושל כפירה, של צדק ורשע, של אֹשר ועוֹני, – הכל ככל הדרוש לחנוך של היחיד, למען יתקרב אל השלמות לפי מנת חלקו שנקצבה לו ממרום.

כמעט אמר לעססינג לענות את מנדלסון, והנה בא הכהן ויפריע אותו, כי לאַוואַטער קפץ וישאל: הנך כופר איפא בנצחיות ספרי הקדש ובאמתיותם העומדת לדור דור?–

– כפירה! כפירה! – ענה לעססינג – האמת הפנימית שבכל האמונות עומדת לעולם, גם אם נסיר את כל החצוניות. – מה היא האמונה האמתית? זאת נטל להכריע בפרי המעשה, ולא באופן אחר.

– יודע אני – התנגד עוד לאַוואַטער – כי כל איש צופה ומביט על העולם הגדול מתוך עולמו הפרטי. אבל האם תחשוב להגיע בדרך כזה אל האֹשר הנצחי ואל האמת הנצחית? –

– אל הנאמנוּת – ענה לעססינג – והיא לבדה דיה לי. אלפי אנשים חושבים כי המקום אשר שם עיפו בחקירתם, הוא הוא מטרת חקירתם; אבל באמת, דוקא במקום ההוא נחוץ להתאושש ולגבר חילים, לבלי התמכר לנעימות העצלות, ולהשמר מפני המסורת המתקבלת על הלב. יגיד כל איש את הדבר הנחשב בעיניו כדבר האמת, והאמת המוחלטת תשב נא בסתר עליון! לא האמת לעצמה, אשר יתברך האיש בלבו כי זכה לכון לה – לא היא מרוממת את ערך האדם, כי אם היגיעה והעמל אשר יעמול האדם בתם־לבב, למען הגיע אל האמת. כי כחות הנפש יתפתחו ויתגברו לא על ידי מקנה האמת, כי אם על ידי המחקר וההשתדלות להשיגה – הקנין המוחזק מביא לידי מנוחה, לידי עצלות ולידי גאוה –

– האם לא נוקשת באמרי פיך, בסתרך בעצמך את דבריך? – שאל מנדלסון וירמוז באצבעו – הנה מראש אמרת כי האנושית תרדוף וגםּ השג תשיג את המטרה היותר נעלה, לאמר: את האמת המוחלטת ואת האֹשר המוחלט, – ועתה הנך מספק באמת מוגבלת, באמת של הדעה הפרטית?

– אמנם כן, ככל אשר יוסיף האדם דעת כן יוסיף חשדו וספקו; והדבר המקובל בעינינו עתה כאמת גמורה, לא יתקבל עלינו לאחר זמן אלא בתנאי. כי כל פרק בחיים הוא מטרה ומעברה כאחת.

– בּטַּיְלֵנוּ בחיים, והיה לנו הדרך היפה למטרה – הבליע מיימון. ולעססינג הוסיף ויאמר: רק בעלי הזיה תקצר רוחם מחכות לעתיד. ואולם שנות הכח של האנושית –

– לסוף, לסוף, הנה באת – קרא גליים בקומו, וכל העינים נטיו אל הפתח – קרבי נא הנה, אשת־קאַרשין. תקום נא בת־שירתך ותגרש את הפלוסופיא ואת חקרי האמונות, ונהיה נא שמחים ועליזים כעובדי האלילים ההדיוטים –

כל הנשים מהרו להתאסף סביב המשוררת הבאה. כי בכל הכבוד אשר רחש לבן לאנשים ולדברי־מחקריהם, שמחו בכל זאת כי נצלו מן השיחה אשר הסתבכה עד מאד, ואשר כבר באה לנקיקי סלעי המגור של החקירה העמוקה. ולהיפך היתה ההפסקה הזאת לא לרצון לאנשים, כי לא נתנה להם לכלות את אשר החלו, ולבצע אמרתם כנכון.

לעססינג השליב את זרעותיו על לבו ויבט לארץ. – והרופא בלאָך לחש באזני אפרים, בזכרו את זממם אשר זממו בראשונה: הנה שר הצבא הכריע את המלחמה, בהלחמו בעצמו פנים בפנים עם האויב כמשפט הגבורים העתיקים; לכן נטל עלינו, עבדי הצבא, לשוב אחור מן המערכה ולעמוד דומם ובענוה. –

ואולם אפרים לא יכל לענות מאומה, כי רבה התנועה בקרב לבו.

רק זה האיש מיימון לא שם לבו אל ביאת המשוררת, ורוח ההתולים הטובה עליו לא סרה ולא חבלה אף רגע, ויען ויאמר: המתוכח בעניני אמונה, דומה בעיני לאיש העובד עבודה קשה בחלום הלילה; הנה הקיץ האיש, וכל גופו רוחץ בזעה, והוא עיף ויגע, וכל אבריו מרוסקים – ובכל זאת הן לא פעל ולא עשה מאומה. והאם אין הדבר כן גם בוכוחנו? איפה אנחנו עומדים? על המקום אשר עמדנו בתחלה. האיש הזה עודנו כהן, אתה – רופא, אתה – איש עשיר, ואנכי – עני ואביון; הכל כאשר היה כן הוא. –

בעיר מגורי קרה פעם אחת מקרה כזה: אנשים לצים לקחו איש־שכור וישכיבוהו במרתף אָפל, ויעמידו סביבותיו אנשים הלבושים כלם תכריכי מתים. ויהי כאשר הקיץ האיש משנת־שכרונו, ויחשוב באמת ובתמים כי מת הוא, ויפן אל הזקן ש“במתים” ויאמר: אתה, אתה יודע בודאי את כל מוצאיו ומובאיו של עולם הנשמות הזה, ובכן הגידה נא לי בטובך: איפה אמצא לי פה כוס יי“ש טוב? – מה יתן לי ומה יוסיף לי כל המחקר וההתפלספות! גם אני עומד ושואל: איפא אמצא לי בחיים כוס יי”ש טוב? –

מהתלות מיימון וקפיצות־רעיונותיו המשונות, הביאו שחוק ובדיחות בקרב הרוחות העיפים, ועד מהרה שבו כלם לאיתנם. עתה התנגשו גם האנשים סביבות אשת־קאַרשין, כי מראה האשה הזאת, אשר לא לקחה חלק בשיחותיהם הקודמות, העיר את כלם להפנות לבם לחיי המציאות ולעצמותם הפרטית.

שלמת המשי של אשת־קאַרשין, שוקקה עד מאד, עקב תנועותיה האכריות. פני האשה מלאים עצבת ומפיקים התרגשות פנימית, לחייה לוהטות, ועיניה שוכנות באהבה־דואבת על גליים, כי היא אהבה אותו בלי כל תקוה.

אפרים קדם פניה במוֹדעה משכבר הימים, ויעמוד וישמע בהבטיחה למנדלסון: כי הבקרת שבקר את שיריה צדקה גם בעיניה; אפס כי הגברים בכלל עזים וקשים הם, והדבר אשר אמר “כי במשיחת המצבוֹע אשר ימשח איש בלי כונה, אפשר לחקות יפה את הקצף אשר סביבות שני הסוס, אבל עד עולם לא תציר צורת שושנה”, את הדבור הקשה הזה לא יכלה לשכוח ימים רבים. ומנדלסון ענה בהלצה: כי כן דרך המבקרים, אשר עקיצותיהם המכאיבות אינן נשמרות בזכרונם כל כך, כמו שהן נשמרות בלב המבוקרים. –

אפרים ראה את רחל עומדת לבדה, וימהר ויפן אליה ויאמר: כמעט בושתי ונכלמתי להגות בי בעצמי, בקרב האספה הזאת העוסקת במחשבות היותר נעלות. ואולם מה מאֻשר אני להשתחות עתה בחזון לפני הרוח החדשה שנבאו לנו החכמים הנאספים בזה, ולהחל מעתה חיים חדשים.

הוא מסר את המכתב לרחל, והיא קבלתהו בידים רועדות ובעינים שחות, ותמהר להתערב בתוך הקהל, אשר השתוחח עתה בבדיחות הדעת ובבטחה.

שלא כמנהג הקבוע עזבה החברה הפעם את בית מנדלסון קרוב לחצות הלילה. הירח הפיץ אור יקרות, ובתי הרחוב הטו צללים כהים על ההולכים. ובלכת האנשים מבית מנדלסון עוד שוחחו יחד על המקרה הנפלא, כי נפגשו בערב הזה אנשים היודעים איש את אחיו משכבר הימים.

– הגידה נא לי, אדוני קוה! – אמר לעססינג – הן היתה לך אָחות חמודה ונעימה, ופעמים רבות עלה זכרונה בלבי באהבה רבה. איפא היא עתה ומה שלומה?

– היא מתגוררת עתה עם בעלה פה בברלין –

– היש לה בנים? –

– לא! – ברגע זה זנקה תמונה מעולפת מתוך צללי הבתים, ותעלם בקצה הרחוב. איש לא ידע כי זאת היא פֿיילכען, אשר עמדה פה ותבט אל חלונות בית מנדלסון המאירים. היא רצה בחפזון בחצות העיר, כי פחדה פן יכיר אותה לעססינג והלך בעקבותיה. ובעמדה לפני פתח ביתה הביטה כה וכה, וכנראה לא שמח לבה בהכירה לדעת כי אך דמיונה הפיל עליה פחד שוא. –

לעססינג דבר עם אפרים בחום ובהתפעלות, על אדות ההשתתפת המרגשת של בנות ישראל ושל נשי־ישראל בכל התעוררות הרוחות, וביחוד עד כמה הן שמחות לקראת התעוררות הספרות הלאֻמית האשכנזית, ויוסף ויאמר כי בקרב משפחת האזרחים האשכנזים לא נראו אותות השתתפות רצויה כזו. אפרים באר לו את החזיון, ע"י תנאי החיים של היהודים, כי בהיותם מוּצאים בחזקת היד מן החיים האזרחיים והמדיניים, לכן נצטמצם כל ענינם וכל חפצם אך בספרות ובשירה, אשר שם ימצאו את כל מחזות החיים הנסתרים מהם, ביתר טהר וביתר הוד, והספרות היתה להם לגן־עדן אשר מתוכו לא יוכלו להגרש. וברמזו לשיחות הערב הזה, העיר כי אולי בגלל זה ער לב היהודים ואזנם פקוחה לכל משק כנפי הרוח, יען אשר הם מחכים עוד למשיח הגואל, בהרבה בחינות…

אפרים דבר עתה לבדו, ובדעתו כי אין איש מביט בפניו, דרכה נפשו עז ויבטא את דבריו בלי מכשול. הוא גלה את תשוקתו העזה לחיים חדשים, ואת חפצו לשים לו מורה, איש־מופת, למען ידע כי הוא שומע בקול גבוה מעל גבוה ואת חפצו ישלים; תחת אשר עתה אין לו כי אם להתחיל בכל בקר את החיים של אתמול.

ולעססינג לבדו ענה על דבריו: המורה הגדול אשר נשים לנו עתה, ואשר אחריו נלך, זה רעיון האמת. לעת עתה לא יוכל הרוח החדש להביא בעקבו חיים חדשים, כי אם נטל על כל איש לאַשר ולקים את הרוח הזה בכל מעשיו ופעולותיו באשר הם שם. –

לפני פתח בית קאַרשין נפרדו כל האנשים איש מעל רעהו; רק אפרים הלך עוד עם לעססינג לשלחו עד מעונו. לעססינג חבק בדממה את יד אפרים, אך גם אז עוד לא הלך אפרים מעליו, ויתאונן ויאמר, כי הוא יחשוב לו לעון ללכת עתה ולשכב על מטתו, כי כלתה נפשו להיות ער במצב זה עד עולם, לחיות בלי חשך בהתפעלות קדושה כזו, עד יום המות.

ולעססינג לא ידע מה הגמול אשר ישלם לאפרים, תחת התמכרותו הנלהבה, בלתי אם בגלותו גם הוא לרעהו בתם־לבב, את המקרים המתרוצצים כעת על מסלת־חייו. ויספר לאפרים, איך עמד ימים רבים “כפועל העומד בשוּק באין עבודה”, וכי בלי־חמדה נפתחה לעצת רעיו לבקש לו משרה באוצר הספרים אשר למלך, וכי אנשים גדולים פגעו לו במלך, אך פרידריך השיב את פניהם פעמים. – אמנם– אמר לעססינג – הניחותי רוחי, כי יצאתי ידי חובתי לפני משאלות החיים, ואולם שמח אני כי נמנעתי מבוא “בעבדות המשרה”, ועתה הנני שב לשכון בהמבורג.

לעססינג הלך עם אפרים עוד כברת־ארץ, והלז שב עוד הפעם ללוֹתו לביתו; כמו קשה היה לאפרים לעזוב את מרום החיים אשר עליו עמדו רגליו בערב הזה. ובאחרונה כאשר הלך לבדו לביתו, תקף עליו רגש יגון ועזובה, כמו עמד ערירי בתבל. פרח חייו צץ ויחלף.

אבל האם לא רמזה לו האהבה? –

יט. המאבדת עצמה לדעת.

מה נעימה, מה מאֻשרת היא יקיצה זו! הנך מקדם פני הבקר הבהיר בצחוק־עלז, כצחוק אשר על שפתי הילד בעורו משנתו; הנך מלא רנה וחדוה לקראת אור השמש המתוק, גלי חיים רעננים יפכו בעורקיך, הנך שואל לך כנפים כנשר, להתרומם מעל לארץ המפיקה נגה, — והיה כי תשאל את נפשך: מה זאת אשר העירה בקרבי אלפי חיים חדשים, מה זאת אשר טהרה גם אותי גם את כל העולם ותחדש את פנינו? זאת האהבה אשר שלחה לך בחלום את מלאכי־תענוגותיה, למען ישירו לנפשך שירי־שלום ונעימות.

האיש אשר נפל לו אֹשר פתאום לחבל, אם בחסד הגורל, אם בפעולה מברכת, ואם בגאולה פנימית הקוראת את כחות החיים לצאת לפעלים חדשים, — הוא יודע, כי בשעת היקיצה, בפקוח איש את העינים בבקר, יתעוררו בלבו מחדש כל ששונו ותענוגו, וכמו קול קורא אז לנפשו לקום להתחבר בטהרה אל העולם המלא אור.

כן הקיץ אפרים ממחרת הערב ההוא. השמש האירה את חדרו באור צח ונעים, כמו חגגה אתו את יום חתונתו. אמנם נטל עליו לעבוד את עבודת היום ולעסוק בעסקיו כתמול שלשום, אבל הוא עשה את מלאכתו בחפץ לבב ובשמחה. — אין איש בבית מתבונן אל הנעשה בקרב נפשו, אין איש יודע מדוע טוב לבו עד מאד ביום הזה, ומדוע יצחק לרגעים בקרבו, — רק מטילדה חשה והרגישה את הדבר כמו, כי ראתה כי ישמר ויזהר מהפגש אתה ומבוא עמה בדברים.

ובהתרגשותו העליזה, מצא לו קורת־רוח לבקר את עמנואל החולה ולכלכל אותו במחלתו. ויהי המעשה הזה בעיניו כעבודת־אלהים קודם קבלת האֹשר, כקרבן־ענוה במסדרון ההצלחה.

בבואו בערב לחדר עמנואל, מצא שם איש אחד אשר עמנואל קרא לו תמיד “אח”, ואשר נגן בכנור לפני החולה. חרף חום הקיץ, לבש האיש מעיל־צבא כבד וישן, וממעל למעיל נראו פני האיש החמרמרים וקדקדו הקרח. באור הערבים אשר בחדר, היה דמיונו כאחד מרוחות הלילה, ובנגנו בכנור התעוו כל יצורי פניו, וכל גופו כמו רעד בגילה מתחת למעילו הנסחב. בראות האיש את אפרים הניח את הכנור מידו, ויתקע כפו לעמנואל, ויצא מן החדר.

— אין לך צרה שלא תמצא צרה גדולה ממנה — אמר עמנואל.

— זאת אומרת: להטיף מרה בכוס לענה למען המתיקה. — מה שם האיש אשר הלך מזה?

— אל האיש הזה כונתי בדברי, כי אנכי ידעתיו בהלו עוד נר ההצלחה על ראשו. האם לא שמעת מימיך את שמע האיש, אשר הפליא לעשות צדקה, כאשר צרו הרוסים והאוסטרים על ברלין, אשר בביתו הפקידו גם את אוצר העיר, גם את הוֹן אנשים פרטיים; אשר הצטין באמת באהבתו לארצו, אשר כל השרים ורבי המדינה העידו עליו כי איש־מופת הוא שאין משלו, ואשר בכל זאת נפל במרמה נבלה? האם לא שמעת מימיך את שם העשיר יוהן גוצקובסקי אשר אבד כל הונו, עקב בטול המטבעות הישנות? —

— אמנם שמעתי שמעו, ולא אוכל להבין איככה יחיה עוד האיש הזה —

— יען אשּר עוד לא מת — ענה עמנואל ויסב פניו אל הקיר, ולא ענה עוד את אפרים דבר על שאלותיו. —

ממחרת היום ההוא בבקר, ישב אפרים סר וזעף בחדרו. הוא כתב מכתב לא למען הפרד מעל איש, כי אם למען צוות אחריו על הונו. שליש רכושו הנחיל לעמנואל ושתי הידות — למתּילדה; והכסף אשר נשה בטרבירנא נתן לו במתנה. אחרי אשר סגר את המכתב בארגזו, ירד מעליתו ויבוא אל החדר הגדול בבית דודו. מטילדה ישבה גלמודה אל החלון ותתפור.

— האם לא תגד לי על מה אתה נעצב ככה? — שאלתהו — גלה נא לבך לי, כי יש לאל ידי לעשות הרבה למענך, נכונה אני לבוא למענך באש ובמים.

— חן חן לך, מטילדה, על טוב לבך — ענה אפרים — אנכי לבדי אלך אל המקום אשר עלי ללכת. אבל הגידי נא לי: האם חרותה על פּני “אגרת־משא”, כי ידע כל איש את אשר אני נושא בקרבי? האם פני עצובים כל כך?

— אהה אלהים! — ענתה מטילדה — הן מראה פניך כפני איש ההולך למות.

— האֻמנם? אכן הנני הולך למות בכל יום; האם חייתי היום? לא, כי אם מתּי היום, וכל חיינו הם אך זחילה אל הקבר. מה היה, מטילדה, לוּ מתּי היום?

דואגת אני לך מאד מאד. הנני משביעך בשם ה', אל נא תכחד ממני דבר.

אפרים הביט אליה בעין דואבת, ואחרי כן הסב פניו מנגדה ויאנח אנחה עמוקה. בגשתו אל הפתח עמד רגע תחתיו, כמו חפץ לשוב עוד הפעם, אך עד מהרה התחזק וישתער החוצה. מטילדה הביטה אחריו בלכתו ברחוב, ובהפנותו שכמו נראה לה כרסיס־דמעה בעפעפי עיניו. בחפזון סגרה מטילדה את החלון, ותשלך לאחת הפנות את צרור המפתחות התלוי בסנורה ותתכס באדרת, ותלך בלאט אחרי אפרים. —

היום רד מאד וצללי ערב נטיו בבוא אפרים לבית מנדלסון. אל שלחן התֵּה ישבה רחל ואחותה בחברת נשים רבות, וגם ילדה עליזה כבת חמש שנים ישבה בתוכן. פני רחל חורו כסיד בראותה את אפרים, אך עד מהרה קמה מכסאה, ותמזוג לו כוס־תּה ותצא אל החדר הסמוך. כעבור רגעים אחדים שבה אל אורחיה, ועוד בעמדה בפתח נשפה במטפחתה ותכבוש אותה אל עיניה. אז ידע אפרים כי בכתה בחדרה.

הנשים חשפו את כל השכלתן ואת כל טוב־טעמן, בדברן על התיאטר האשכנזי. השירה האשכנזית אשר היתה לבוז בחצר המלך פֿרידריך, הופיעה עתה בהדר גאונה על ידי לעססינג. והנשים “המשכילות” התפלפלו ברוב ענין על חזון־לעססינג החדש “מיננאַ מבנהילם”. ורחל התאמצה להצדיק את החזון ולהראות כל יפיו, ולהשיב אחור את כל “השגות” הנשים “החכמות”, אשר אמרו למצא מגרעות בחזון המהולל הזה.

אפרים קצף בקרבו על רחל, אשר מצאה עז בנפשה לדון עתה במתינות ובבטחה על ענין זר, עתה, בעת אשר הוא מחכה לשמוע מפיה משפטו הוא, לחיים או למות. ובכל זאת כפה את עצמו לקחת גם הוא חלק בשיחה, ויחיש לעזרת רחל בהלחמה ללעססינג. ורחל החזיקה לו טובה בגלל הדבר הזה, ולאט לאט התלהבה עד מאד בדברה על לעססינג ותכונתו. וכאשר נסו נשים אחדות למצא חסרונות לא רק בשירת המשורר כי אם גם בנפשו, קמה רחל ותאמר בפנים לוֹהטות:

— לעססינג מאַחד בקרבו את המדות היתר נעלות: גם שכל בהיר וגם לב חם; וגם קנאה גדולה להכרתו הפנימית. משפטו מתוק ורך, ואופיתו מוצקה ועשויה לבלי חת. קושי ונעימות נפגשו בו, חסד ואי־משא־פנים נשקו בו. — ולי מה יקר הפתגם, אשר יצא פעם מפיו בדרך אגב, כי כלל גדול הוא בחיים. הוא אמר: יש אנשים החושבים את התפעלותם העוברת, לרגש עמוק.

האם לי כוננה דבריה? שאל אפרים את נפשו. האם אומרת היא להציג לפני את הפתגם הזה כראי, למען אראה בו תמונתי? — ואולם רחל פנתה עתה אליו ותאמר: יודעת אני כי גם אתה תכבד את לעססינג בכל נפשך, האף אין זאת? —

אפרים הניד ראשו לאות הודאה, ועד מהרה הבליג על כעסו אשר התאנף בראשונה ברחל, כי הללה את איש אחר בפניו בהתלהבות עצומה כזו. ולאט לאט התנשא גם הוא מעל לקטנות זו, וישתתף עמה בתשבחות הרוח הכביר של לעססינג, ויאמר: בארץ מגורי לעססינג יש אנשים חוצבים בהרים, הנקראים בשם “מתארי־גבולות”: האנשים האלה בעמדם במעבה האדמה, בשוּחות האפלות, מכירים ומבחינים יפה איה גבול השדות של כל איש, שם ממעל לראשם, תחת השמש. ואף אמנם כל איש שיש לו חלק ונחלה בארץ, הנה הנחלה הזאת לוֹ היא בכל גובהה ובכל עומקה, מרוּם שמים ועד תחתיות האדמה…

אפרים הביט אל רחל בעינים מאירות, ואחרי כן הוסיף ויאמר: וגם לעססינג הוא אחד “ממתארי הגבולות” בממלכות הרוח. גם בחשכת בור־שחת יודע ומבחין הוא איה בית־תפלה, איה סכה נופלת, ואיה היכל תפארה — שם במרום, שם במקום האור. אף יודע הוא לכון את גבולות שכל האדם הפרטי ולהגבילו בצדק.

עיני רחל הביטו אל אפרים בזהר־נחת, והכבוד אשר הגו שניהם לאדם הגדול, היה כמזבח־קדוש אשר לפניו עמדו שני הנאהבים. אבל העולם לא יתבונן ולא יכיר את הקדשּ בקרב החיים הרגילים. וגם הנשים שלנו קפצו עד מהרה מענין לענין, ולא אבו להעמיק לחקור בענין אחד. אחת הנשים אשר בביתה גר הפרופֿיסור ראַמלר, בקומה העליונה, החליטה, כי בכל פעם תדע על פי מצעדות רגלי הפרופֿיסור, את משקל החרוז אשר יבחר אז לשיריו. ותצחקנה כל המסובות, ותעבור השיחה גם על וואָלטער ועל יתר הסופרים הצרפתים אשר בחצר המלך פֿרידריך. ותתאוננה הנשים כי תקצר להן העת מקרא בכל הספרים המלבבים אשר יופיעו לבקרים, עקב עסקי הבית המרובים, — וכהנה וכהנה. אז לקח אפרים את הילדה הקטנה, בת מנדלסון, ויושיבה בחיקו, וידבר אליה כדברים האלה: גברתי הנעימה, מי המה הסופרים החביבים לך יותר, ריכרדסון, יוֹריק, קלופשטוק או דידראָ? הנך מבכרת בודאי את הראשון; ומה דעתך על מַרמנטל, גינסר, ווילַנד, שכספיר ולפנטון? האמיני לי עדינה, כל זמן שתקראי אך בספרים הכתובים אשכנזית, לא תזכי להקרא בשם גברת חשובה. הן שפת־אשכנז יבין כל איש, ומי זה איפא ישפיק בה? עלמה כבודה, הנך מדברת בודאי גם צרפתית? בודאי, בודאי, בלי־ספק! “והשאלה הזאת היא כנגד הנימוס” — אפרים מהר ויורד את הילדה מעל ברכיו, והיא חשה מפלט לה בסנור אמה; כל הנשים צחקו על “רע־הילדים” המשונה הזה, רק רחל קרצה בעיניה בדאגה ותלעוס בשניה בקצה מטפחתה. — השיחה הוסיפה להלוך על דרכה הסלולה, כי נבקעו כל מעינות “עניני הנשים”, וארובות “חדשות הקריה” נפתחו. ואפרים התנודד על כסאו בקצר רוח, כי כלתה נפשו לדבר עם “אהובתו”, ולסוף התאושש ויקם ויגש אל רחל ויאמר:

— עלמה כבודה, דבר לי אליך לבדה, אולי תטיבי עמדי ללכת אחרי אל החלון אשר בקצה החדר? —

— הנני לעשות חפצך —

— מה תחפוץ נפשך, אדוני? — שאלה אשת מנדלסון.

— דבר לי אך אליך לבדך, רחל! — ענה אפרים בחפזון, מבלי לשים לב אל השואלת — הנך מחויבת לתת לי את חפצי, כי לי הצדקה לדרוש כזאת מידך —

— הנך דורש ממני בקרת לשירך — ענתה רחל ברעדה, ותשם ידה בצלחתה — הנה היא לפניך; ודמעותי המרות המסו אותה. אכן איש יקר הוא “גבור”־שירך, והוא ראוי לכבוד גדול —

— מי הוא גבור השיר? —

— ארכימדיס חדש. אבל קשה הדבר, כי לב אחד יתן לאיש שלומים תחת כל העולם. ועל הגבור נטל מראש לשאול את נפשו אם יש בו עז ואמץ כל כך, לדרוש לו נקודה מחוץ לעולם. אמנם, גבור־השיר מלא נדיבות, והוא —

— שוטה נדיב! — השלים אפרים את דבריה, ויחטוף מידה את המכתב ויקרעהו לקרעים וילעסנו בשניו, ואחרי כן קבץ את הקרעים ויטמנם בצלחתו, ויצחק צחוק גדול ואדיר מאד, עד אשר כמעט הפיל ארצה את כל כלי השלחן. — חי נפשי, כי הדבר הזה מביא לידי גיחוך עד למות! — קרא אפרים — סלחנה נא לי, גבירותי, אבל הדבר גחכן עד מאד. הלא ידעתם את הדבר אשר קרה לבעל־אוב שוטה, אשר דבקה נפשו לאהבה, אהבה עזה, את קול־האשה שהוציא בעצמו מבטנו? והעלמה העדינה, רחל הפקחית, נתנה לפסת־ניר, ל“גבור” של קסת הסופרים — להוציא דמעות מעיניה. מה גחכן הדבר, גחכן עד למות!

— איש משונה הוא — אמרה אחת הנשים, כצאת אפרים מן החדר בהשתחויות הנמוס.

— דואגת אני לו פן הסתתרה בינתו, כי הצחוק אשר צחק היה צחוק־משגע — אמרה השנית. —

ואפרים יצא מבית מנדלסון, וירחיב צעדיו תחתיו, וילך אל הנהר, לכבות בתהומות השפרעע את נר חייו. מאות רעיונות התרוצצו במוחו, הוא שרק בשפתיו מנגינה עליזה, ויהי בעיניו כמו מובל הוא בחזקת היד נגד רצונו; ויש אשר הביט אחריו, כמו ימשוך אותו קסם־נפלא לאחור, וכמו הולך אחריו מלאכו הטוב והוא קורא לו לשוב מדרכו. אף נדמה לו כי שומע הוא קול צעדים מאחריו. לוּ התבונן יפה, כי עתה ראה תמונה מעולפת ההולכת בעקביו מרחוק… ואולם עד מהרה נטה אפרים אל רחוב אחרת. —

ועל שפת הנהר מתהלכת תמונה מעולפת, והיא הולכת הלך ובכה. עתה כרעה על ברכיה ותתפלל, והירח הסתיר פניו בעב הענן. פתאֹם עמדה על רגליה, ותקשב רב קשב, ובקול צוחה איומה קפצה אל התהום. הגלים אָטרו עליה; זעיר זעיר שם נשמע עוד קול־משק וקול ענות־חלושה של הנפש העולה ויורדת חליפות במצולה, אבל עד מהרה נחבא הקול ויהי דממה מוחלטת. הירח האיר פניו המלאים, ואחר הדיגים בא לפרוש מכמרתו על פני המים — — —

מה נוראה, מה איומה היא יקיצה זו! צלמי בלהות ירקדו מול עיניך, הנך מעוה פניך לקראת אור השמש ההולך וקרוב ליצועיך, הנך מתאוה כי יחשך היום ויקחהו אֹפל, כנפי רוחך שבורות, אינך חפץ, אינך יכל לקום ממשכבך, הנך מתאוה למהר לסגור את דלתי עיניך בפני דעת־נפשך הערה, הנך משתוקק לישון, למות, — והיה כי תשאל את נפשך: מה זאת אשר שברה ותפצפץ אותך ככה? זאת האהבה האבודה, בין שנגזלה ממך בתרמית ובבגד, בין שלוקחה ממך בחזקת יד הגורל — אם כה ואם כה, תגזול מנוחתך גם על ערש יצועיך, תאביל ותקדיר גם את חלומותיך, והסתירה ממך את נחם השכחה. —

האיש אשר נפל לו צרה לחבל, אם ביד הגורל, אם באשמת נפשו בנפלו שבי בתעתועי החיים, — הוא יודע, כי בשעת היקיצה, בפקוח איש את העינים בבקר, יתעוררו בלבו מחדש כל יגונו וכל מכאוביו, כל העולם כעמק רפאים בעיניו, וגם חייו הוא, כמות יחשב לו.

כן הקיץ אפרים ממחרת היום ההוא. שפחת בית־מנדלסון הביאה את שירי־פטררקוֹ “מאת העלמה רחל עם ברכת־שלום כנמוס”. בימי־קדם היה מקנא בכל דף ובכל אות, אשר בהם תלן עינה, ואולם עתה השליך את הספר מעל פניו, יען אשר היא נגעה בו.

ויבוא טרבירנא החדרה, ויקרא: גם אתה אינך חף מפשע, בדבר האסון אשר קרה —

— מה אתה סח? מה נהיתה? —

— הן יודע אתה כי הסוכנת הצנועה, מטילדה, יצאה אתמול בערב מן הבית, ותעלם; והיום בבקר העלה אותה אחד הדיגים במכמרתו, אשר פרש על פני הנהר.

מפי אפרים נעתקו מלים ויחריש ולא ענה מאומה את טרבירנא אשר האיץ בו, ורק כאשר יצא הלז מחדרו, השמיע קול נאקה גדולה, זרם דמעות הביא רוָחה כמעט למצוקות נפשו, ולסוף נרדם עיף ויגע. בצאת אפרים מחדרו כבר עברה עת הצהרים. הוא חפץ לפדות את גופת מטילדה מבית המנתחים, אבל לא עלתה בידו, כי אין לעבור על החוק. אמנם הנתוח הביא לו תנחומים כמעט, כי הרופאים הבטיחוהו פה אחד, כי מטילדה היתה חולה מחלת הלב, ולא האריכה ימים עוד, כי אם שנה או שנתים; אבל גם בתנחומות אלה לא הונח לו. —

כ. נפילה ופרידה.

עברו שבועות, חלפו ירחים, ולמטילדה לא נתן קבר אשר יקרא שמה עליו, כי טמנו אותה בעפר “מאחורי הגדר” יחד עם יתר האובדות והפושעות ותשכח מלב. רק אפרים העלה את זכרונה על לבו לפעמים, אחרי ליל־הוללות, כאשר יסרוהו כליותיו בבקר. — התאוה וקשי־ערף התאחדו בלב אפרים, ויפתוהו ללכת בקרי עם העולם ולהרוס ולהשחית את נפשו עד היסוד, למען יראו הבריות מה רבה הטובה אשר אבדה להם בנפש האובדת הזאת. אבל באמת לא הלך בקרי כי אם עם יצרו הטוב, ו“העולם” לא הצטער מאומה על נפילתו, ויעזוב אותו לרדת מטה מטה ככל חפצו. וכמו שהאבר החולה ירגיש תמיד כל כאב קודם ליתר האברים, כן חשה “יהדותו” של אפרים את המכאוב ביותר. — לוּ הייתי איש נוצרי — אמר לרעהו לטרבירנא — כי עתה הלכתי לעבוד בצבא, או נסיתי באופן אחר להקריב את נפשי לטובת המדינה ולטובת העולם. אבל בהיותי איש יהודי נגדרו כל ארחותי, ומה אוכל איפא לעשות למען השביח שאון לבי? האם אצבר כסף? וההון הגשמי לא יקח את לבי. או האם אוסיף לקנות דעת? אמנם שערי הדעת אינן נעולות גם בפני היהודי, וזרוע־שוטרים או זרוע־כהנים לא תעצור כח להוציאנו מהיכלה; אבל גם המעבד עצמו “לדעת”, יחשב בעיני כאובד לדעת, רק ביתר חן וביתר כבוד — כי על כן לא נשאר לי מאומה כי אם: לחיות חיים עליזים ולמות בשמחה! — אהה, עתה רק עתה נפתה לבי להבין את הפתגם, אשר שמעו אזני בשנים קדמניות, ואשר לא חקרתי לכל תכליתו עד היום: עולם היהודי מלא הפכים. עתה, בדעתי היטב את הפתגם, הנהו רודף אחרי, בשכבי ובקומי, בשבתי בביתי ובלכתי בדרך. מה נורא הדבר, לדעת את עצמו כזר וכהפך לכל סביבותיו; לדרוש מכל שעה ומכל איש, כי ישלימו וירפאו את אשר הרעו והכאיבו שנות־אלף, את אשר הרעה כל האנושית!… הה, כלתה נפשי להתבודד בחשכת היער, הרחק מאדם, ויכלתי לעמר לנפשי: הנני פה, ואתה, העולם, הנך פה עמדי! —

טרבירנא צחק בקרבו על הקריאות המשונות האלה, וישתדל להראות לאפרים בפעל, כי גם לו נתּן העולם כמו ליתר האדם.

טרבירנא היה חבר נאמן ואיש תחבלות; חדשים לבקרים המציא תענוגים לרעהו, וכיד “אצילותו” הטובה עליו ידע לשפוך עליהם רוח נדיבה וברק הנימוס. הוא הכניס את אפרים בחברת המזמרים האיטלקים אשר לקחו לבבות במנגינותיהם ובמהתלותיהם העליזות. ואולם לב אפרים נמשך ביתר עז אחרי חברת המשחקים האשכנזים, כי הם ידעו לקסם קסם “גאוניות” מיוחדת על הוללותם. — לא לעתים רחוקות יקרה, כי בערים, אשר החיים החברותים יבשו ונבלו, יתחברו צעירי היהודים, השואפים תענוגים יותר יפים ויותר חפשים, אל חיי המשחקים. כי התנגדות משותפת אל הנמוסים הבּלים יאחד ויחבר אותם, אף כי סבת ההתנגדות שונה בשתי המפלגות האלה עד מאד. ופרי ההתחברות הזאת הם היהודים המתיפים בהשכלה של “גלבים”, המַלאים את כל איש ב“טוב־טעמם” הנבזה ובהתפעלותם הנמהרה, — פרי לא נחמד, אבל פרי טבעי.

ביחוד ישרו חיי המשחקים בעיני אפרים, יען אשר הסירו כל גבולות הנמוס ויבזו לכל מנהגי החברה האזרחית. כי בימים ההם היו המשחקים, המתהלכים מעיר לעיר, כמגורשים מחיי החברה הקבועה, ועל כן נקמו מן האזרחים “הפלשתים” את נקמת הבדלתם, בזוֹ לעגם לכל חקות החברה. פקידי־צבא קלי־דעת, נושאי־משרה עולי ימים אשר מאנו עוד לקפד חיי סטודינטותם, בעלי תאוה שהזקינו, — בקצרה, כל אלה אשר אונס הנימוס היה להם למעמסה, וכל אלה אשר היו בעיני עצמם כנבדלים מתוך החברה האזרחית, נקבצו הנה לארח לחברה עם המשחקים החפשים. ביחוד הצטין איש־איטלקי אחד, אשר אף כי אותות זקנתו לא נכרו בפניו, בכ"ז משך אליו כל לב; בחברתו קראו לו בשם “אציל” סתם; זה לא כביר בא ברלינה, וכבר הצליח לו לצודד נפשות בחן הליכותיו ובבטחתו, וגם בספוריו המלאים חיים, והמלאים נפלאות ונוראות שלפי דבריו קרו לו בעצמו.

בחברה זו שעמדה מחוץ ל“חברה” הגדולה, השיבו אופן על ה“פלשתים” כלומר: על האזרחים הגאיונים, ובלעג תמרורים לעגו לצדק המזויף ולחטאת המסתרת ולכל הערבוביא והתעתועים שבחיי החברה; החדודים והמהתלות נתכו כמטר בלי חשך. והתאוה להתלוצץ דבקה גם באפרים, ויהי לו לענג גדול לחפש אחרי “הרקבון” בכל מעשי החיים ולמצא משחתו בכל דבר הנראה כטוב. חדודיו אשר יצר בעצמו ואשר שמע פעם מפי אחרים, העלה על שלחן החברה וימתקו לחכם, וביחוד נעמו לחבריו החדשים, דברי החדוד בסגנון היהודי אשר שם לכניהם, כי הם הצטינו בזרותם הממלחת. ויהי אפרים עד מהרה לאחד מגדולי הלצים בחברה זו.

אמנם בשוב אפרים לביתו ממושב־לצים זה הרגיש תמיד ריקניות ושדפון ברוחו. מכל הצחוק, מכל החדודים המבריקים, אשר עפו כחצים איש אחרי רעהו, לא נותר לו מאומה אשר יוסיף להניע את פנימיותו תנועה עליזה. כי זאת היא נקמת הרוח במתעוללים בו: להביא עליהן שממון, ריקניות וחרטה, אחרי אשר התעללו בו.

רובי שירי אפרים הקטנים, אשר בהם עורר שוט על תרמית הנשים ובגדן — נכתבו בעת ההיא. בכל זאת לא יכול אפרים לנתק פתאם את כל הקשרים אשר קשרו אותו אל מכריו הראשונים, כי אם התאמץ להוקיע בחברתו הקודמת את דעותיו החדשות בפרסום גדול: הוא השתדל להתראות כשונא־אדם וכמחריב־חייו.

וכמלך־ספרד פלוני, אשר צוה להובילנו לקברות ולהניחו בקבר, בהיותו בחיים, למען יכיר וידע את בלהות שאול, ולמען יראו עיניו את תפארת “הלויה”, ולמען ישמע באזניו את ה“הספדים”, — כן הלך אפרים עד קצה הגבול של הריסות־עצמו. ויהי לו לתענוג ולדאבון גם יחד, בהזכיר לו רעיו את מעלותיו הרוחניות, את לבו הטוב ואת כל יתרונותיו האמתיים או המּוגדלים בכונה, — כל אלה תמו ואינם, ועתה יראה נא העולם מה מת בקרבו. וגם בזה עוד לא אמר די ויכן לו שטה מיוחדת בתענוגות־בשרים, אשר פרצה כל גבול שגבל הטבע ושגבלה החברה האנושית.

ובכל זאת התמרמר בקרבו, בהרגישו, כי הבריות מקבלים את מדברות־הוללותיו כרצינות גמורה, מבלי למסור מודעה כי יודעים הם שאין לבו כפיו.

אמנם זה ימים רבים אשר נחשב בעיני מיודעיו כרפה־רוח וכפוסח על שתי השעיפים, יען אשר כל זממו וחפצו נשא על שפתיו בכל עת; וכידוע, רק האיש אשר זממו בל יעבר פיו, ואשר יסגור בלבו את חליפות תאותיו, למען הבעית את הבריות במעשים — רק לאיש כזה יאמר: בעל חפץ כביר ומיושב בדעתו. ובכל זאת נבהלו כל מכיריו למראה השנוי הגדול הזה; רק פֿייטיל צחק במנוחה: — פעם בחיים נחוץ לכל איש להתהולל ולהשתובב — אמר האיש המעשי — לכן מוטב שיעשה כזאת עתה, משיעשנה לאחר חתונתו; ומובטחני כי אם יקח לו אשה והיה הטוב שבבעלים. מאות השקלים שהוא מפזר עתה לתענוגיו, במה נחשבו בעינינו? הן יש לנו עוד רב". ובדברו קשקש בנחת־רוח במטבעות שבצלחתו.

אפרים מצא עתה חן בעיני דודו יותר מאשר בימים הראשונים, כי כמו למען התקלס בעצמו ובכל העולם, היה אפרים פתאם לספסר⁴² נלהב, וישתמש בדמיונו השירי לצרכי חשבונות המסחר. ופֿייטיל נעלס עד מאד מן “הרוח הטובה” אשר הערה על בן־אחותו, ויחשוב כי “השפעתו” חוללה זאת; וכאשר באר לו אפרים כי הוא רודף כסף, דוקא מפני שהוא בז להון, יען אשר הוא יודע כי הכסף הוא אמצעי טוב, ללמוד על ידו לשנא את הבריות — אז צחק פֿייטיל בקול מצהלות. ואפרים היה כאיש אובד עצות, באמור לו דודו כי אמנם צדקו דבריו.

ואולם באחד הימים נכנס פֿייטיל לחדר אפרים ויאמר אליו: אתה ידעת מה מאד יקרת בעיני, כי בטוח אני אשר היה תהיה לאחד הסוחרים הגדולים בארץ. ועיניך הרואות כי מעולם לא הפרעתי אותך ממעשיך, הנך אדון לעצמך והרשות בידך לעשות כל מה שלבך חפץ. אבל הנה דודך אני, ולכן נטל עלי להזהירך מפני שני דברים.

— והם? —

— ראשית דבר, לא ישרה בעיני אחותך עם טרבירנא; עם איש שאין לו כסף, אסור להתרועע ככה. לא מרוֹע־לב אני אומר כזאת, ואתה ידעת את כל הטוב אשר אני עושה לעמנואל וטוב־לבי לכל איש; ואף אמנם יודע אני כי לא כל האנשים אך טובת־עצמם ידרשו; אבל רעים עניים יביאונו תמיד במבוכה: על פי רוב מרובים צרכיהם מממונם, והיה אם נתן להם כסף, לא ישיבו אותו לעולם, ואם לא נתן — ובא הקץ לרעוּתנו ושמנו הטוב עוד יחלל בפיהם. ובכן איעצך לחדל מטרבירנא, כי גרונו כקבר פתוח, והוא יכול לבלוע גם את הונך גם את הוני גם את הון עשרה אנשים יחד עם הבתים ועם החצרות. — והדבר השני, זה הוא — וירמוז פֿייטיל על ארגז הספרים הגדול מאד — אנכי חשבתי ומצאתי כי יתר מאלף שקל שקוע בארגז הזה, ו“הסחורה” איננה שוה כי אם שליש בצמצום. פזרנות כזו ראויה לאחד הנסיכים, אבל לא לאיש סוחר, המחויב לכרע ברך לפני כל איש שנותן לו להרויח פרוטה.

— ובכל זאת, הנה בבית־הקיץ אשר לך נמצאו תמונות מעשי ידי צירים, שעלו לך בדמים יותר מרובים —

— זה הוא ענין אחר לגמרי. ראשית דבר קניתי את התמונות בזוֹל־גדול, כאשר נמכרו חפצי גוצקובסקי בפומבי, ואם אומר למכרן לא אפסיד בהן מאומה. אבל חלילה לי למכרן, כי התמונות הן רעי וקרובי הטובים.

— תמונות רעיך וקרוביך הן? —

— כן הדבר, וקרובי אֵלה לא יביאו דבתי רעה, והם נשארים כל ימיהם כמו שהם. האם לא בנת לרעי? הן אתה ידעת מי אני ומאין באתי: דודי ר' יעקב היה מוכר־סוסים, ואבי־אבי היה אמנם “איש נורא” אשר שאָגה לו כשר־גדוד, אבל קולו נשמע רק בבהכ“נ שבק”ק פרענצלוי. ומי איפא קרבני אל שרי הצבא ואל יועצי המלכות ואל כל רבי המדינה? הלא אך אלה התמונות, אלה ציורי הקדושים, תבנית אדם ובהמה, עצים וירקות. והאם לא ישאו הציורים פרי ישוה לי? וכשאנו לעצמנו אומר לך כי באמת ובתמים אני מוצא חפץ בהם, ומבלי משים אתענג עליהם, וכבר יש לי “ידיעה” גדולה בעניני הציור, כאשר יעידו עלי גדולי המבינים.

אפרים החריש, ופֿייטיל הוסיף ויאמר אחרי הפסקה קצרה: גם יש אשר אני קונה ספרים, וזה ימים אחדים חתמתי עּל שירי האשה קארשין, אשה עניה היא, ואנכי שלמתי לה שבעתים מן המחיר הקצוב, כי על כן יודפס שמי בדף הראשון יחד עם השרים והנסיכים. ובכן איעצך מהר ומכר את ספריך, כל עוד חדשים הם, וכל עוד לא נתקלקלה כריכתם היפה. כי אם תתמהמה ולא יהיו שוֹים עוד אף העשיריה. ראה הזהרתיך!

אפרים ענהו כמשתמט, ואחרי אשר הלך דודו, פתח את ארגז־ספריו ועינו לנתה בענג־גדול בשמות המוזהבים אשר על גב הספרים. הנה “חיל השומרים לראשו” (כן קרא בהלצה לאוצר ספריו) עומדים לפניו, כלם לבושי מכלול, תכריך־תכלת ושלט אדום; וכשמחת שר־צבא על גדודיו העוברים על פנים, שכלם מתאימים ושכולה אין בהם, כן שש אפרים על “חילו” הנהדר הזה. לא! — אמר לנפשו — עד עולם לא אֶפרד מעליכם, כי אם יעזבוני הכל, והייתם לי לתנחומים ובצלכם אמצא מנוח לרוחי הנזעכה. —

אפרים בקר עוד פעמים רבות את רחל, אחרי הערב הנורא ההוא. אכן חבל־נמרץ הוא אונס הנמוס, כי הוא מכריח את האיש לבלי שנות מאומה מחצוניות “יחוסו”, אף כי פנימיותו כבר חלפה ונגזה.

ואיך יפגש אפרים את רחל?

— עלמה שעגבנו עליה בשכבר הימים, דומה לשטר גורל שכבר הוגרל — היה אברהם דיוגיניס אומר — בראשונה נקוו אליו כל תקותינו, ועינינו לא שבעו מהביט אל “מספריו” שהיו לנו כמבשרים שלל רב; ועתה איננו אלא פסת־ניר פשוטה —.

ואולם השנוי הגדול שנשתנו דרכי־חייו, האמיץ את לבו להתהלך עם רחל בקרת־רוח ובשויוֹן־הנפש. ויש אשר נפתה להאמין כי חליפות מבטי רחל, אשר פעם יביעו ידידות, ופעם — דאבון נפש, עדים הם כי נחמה אשר עשתה, עדים הם כי האהבה הולכת וצומחת על תלמי לבה. אבל לוּ גם אפשר היה כי ישובו זה לזו, הנה הרגיש בנפשו כי הנעימות הטהורה של “אחיזת הלב” הראשונה, חלפה ועברה ולא תשוב עוד עד עולם, אם בגלל אשר חלק לבם ימים רבים, או בגלל שנויו הגדול וכבד־לבו הוא. — כעבור שבועות אחדים נפרדה רחל מעל כל מכיריה בברלין, ותשב ותלך עירה האמבורג.

— בטוח אני כי אם יחפץ המלך בכבודו ובעצמו לקחתה לו לאשה, ובקשה ממנו זמן שלשת ימים להתישב בדבר — כן אמר אברהם דיוגיניס על רחל.

עתה, כאשר היה אפרים סר וזעף ימים רבים, לא החיש עוד מפלט לו בחיק אחותו פֿיילכען, כאשר הסכין לעשות עד כה. עתה הרגיש היטב, כי העז והשלטון שהיו לו בפני אחותו, להוציא כל רוחו הקשה באין מפריע, לא יועיל כי אם להרבות עצבונו, ולא להכריעו תחתיו. ואף גם זאת כי נקטה נפשו בפניו וכליותיו יסרוהו, בשוותו את יגונו הוא ואת תעתועיו, לנגד היגון האמתי של אחותו ולנגד טהרתה ודממת הקדש הסובבת אותה. — כי על כן בחר להמלט אל מטת החולה הזקן, אל עמנואל אשר קבל אותו תמיד ברצון שוה; רעהו זה נשאר באמונתו מבלי להתנודד, בעת אשר אפרים נד בים החיים אנה ואנה, על גלים קלים. —

—צר לי עליך מאד, כי לא תדע לנגן בכלי שיר — אמר אליו הזקן פעם אחת — הנשיקה והדמעה תבענה את צפונות עמקי הנפש, אבל אם נבצרה ממך לנשק ולבכות, אין לך אלא המוסיקה המשוה לנגדנו את אנחות הנפש הנכספת לגאולה… בכל פעולות החיים זקוק האדם לאחרים, אם למען יעזרוהו או למען יכנעו תחתיו; וגם האדם העוסק במלאכת־מחשבת נצרך לאחרים, לתמונות ולנסיונות מן העולם הסובב אותו, למען עשות במתכונתם. רק במוסיקה לבדה אינך נזקק לשום דבר שבעולם החצוני, כי היא תקר מפנימיות נפשך. המוסיקה היא ההיפך “מדור ההפלגה” , כי היא הלשון המשתפת לכל העמים; המוסיקה היא הגואל והמשיח הפנימי של העולם.

— אולי בגלל זה נאמר, כי המלך המשיח יופיע בקול שופר, לגאול את העולם — ענה אפרים כמצחק.

ועוד הפעם שפך אפרים את לבו לפני עמנואל, ויתאונן כי כלתה נפשו למנוחה ומנוחה רחוקה ממנו. אז באר עמנואל לאפרים מה גדול כח הגאולה הצפונה במשלחת היהודי עלי אדמות, ואין קץ לנוחם אשר יחוש היהודי, בדעתו כי אלפי פעמים נהדף אחור בחזקת היד, ובכל זאת לא יחדל לרדף צדק וטהר לנפשו ולכל העולם… ויתחזק עמנואל וישב על המטה ויאמר: הנה כלה מסעי הגדול על האדמה, והנני הולך לקראת הצעיף הכהה שבו מעוטה האור הגדול. מה מאד התאויתי להעניק לך מן הנכון לי שם במרום — אבל הנני להוריד אל תוך נפשך קרן־אורה, מן הברכה אשר נתנה לי בעולם הזה, והיה לך לאור־עולם ולשמחת־עולם. דע בני, כי על האדמה הגדולה, הנחצה לאלפי מחנות השונאות זו את זו, תמשך רצועת־אור אין־קץ, אשר בה⁴³ יחנו כל הצדיקים והטובים. ובתפשך בכף אחד הטובים, הנך נאחז בשלשלת הארוכה ההיא והנך אחד מטבעותיה; את ראשיתה תדע ואחריתה מי ישורנה? שם במרחקים, באפסי ארץ, תתגורר נפש אחת, יתפעמו אלף לבבות, המלאים מאוים במאויך; ואם גם בעיני בשר לא תחזה בנעם פניהם, ואם גם לא תשמע קול לבם הדופק, — אך ידע תדע כי כאשר אתה שם, אדמת קדש היא, והנך יכל לקרא בחדוה: האלהים ומלאכיו עומדים ממעל לי, ואנשים טובים עומדים סביבותי. בלכתך גלמוד דרך ערים וכפרים אשר לא ידעת, אל יפול לבך, כי אם אמור לנפשך: מאחרי כתלי הבתים האלה, בתשואות הרחובות האלה, חיים אנשים הרודפים טוב וצדק כמוך, האוהבים אותך כאחיך — או אז ישמח לבך. וככל אשר תוסיף להתרומם באהבה הכללית הזאת, וככל אשר תוסיף לחשוב את עצמך כיחיד וככל, כקיסם בבנין העולם הגדול, כאבק דק המתנועע באור השמש, — כן תגדל טהרתך וחפשך, וחיית ומת בקרבת־אלהים. — ראה נא, בני, אי אפשר הדבר, וגם לא טוב הדבר, לשנות את פני חיי העולם לחפצנו ולצרכנו הפרטי. שוה לנגדך עיר אחת: הרבה דורות בנו אותה, וקצרה עוד יד איש לחבר את שוקיה ורחובותיה לפי תכנית אחרת; די לנו אם ע“י גשר חדש וע”י סתירת בנינים אחדים, יפתח לנו מבוא חדש אשר יקל כמעט את דחיקת העוברים והשבים, והבנינים החדשים מחויבים לקבל אל תכניתם החדשה גם את “הישן”, ולחשב אתו כמו לוּ נעשה גם הוא במשטר ובכונה מיוחדת, אף כי למראה עינים הוקם בלי כל כונה… וכן הדבר גם בכל העולם ובכל הקורות אותו —. —. אהה בני! הנסיון היותר מעציב אשר קניתי בחיי, זו הדעת כי אין איש המבין את חברו יפה, כי אין איש יכול לתת דבר לחברו, אשר המקבל יבין אותו ויסגלנו לנפשו בשלימות, כנתינתו. הנה נפשות בני האדם שונות במראיהן: האחת עינה כעין הזהב, השנית — אמוצה, השלישית — שזופה, וכדומה. ואם תאמר לציר אותה התמונה בעצמה על היסודות השונים האלה, נטל עליך לָבול בכל פעם את הצבעים באופן אחר, ולחלקם תמיד לפי הצבע העקרי של הנפש. זאת היא הצדקה, זה הוא היושר המעולה. — רעי הצעיר, אתה הנך עומד עוד בחצי הדרך, ואולם אנכי הנני עומד על קצה דרך החיים, על כן נקל לי לשור על כל החתחתים המענים את כחנו, ועל כל הגבעות הנשאות אשר אליהן יעפיל האדם לעלות בימי חייו. ועתה נוכחתי לדעת, כי הרבה מכשולים אשר בעבורם אמרתי נוֹאש, יכלתי להגות מדרכי באפס־יד, לו רק לא תעה לבי מפחד פתאֹם, ופעמים רבות הדברתי את האסון והפגע תחתי, רק ע"י קלות־דעת ואי־דאגה. אך אם כה ואם כה, הנה באתי אל המטרה, ודי לי. — מה מאד כלתה נפשי לשבץ את כל קניני הרוחני, כאבן־חן במשבצות כסף הדבור, ולהנחילו אותך לנחלה, למען ישמרך בכל דרכיך כקמיע נפלאה; ביתר שמחה מתּי, לוּ ידעתי כי נתתי כוס־תנחומים ביד איש אחר, כי חיי אני היה דרך פתלתל, ויש אשר כמעט החטאתי המטרה.

אפרים לא ענהו מאומה על הקריאה האחרונה הזאת, אבל בשובו לחדרו אמר לנפשו: אכן גם עמנואל חפץ לעזוב לי את החוב שהוא נושה בחיים, למען אגבהו אני — ממש כאשר עשה לי ר' חננאל בילדותי. הזה הוא האֹשר המהולל של אנשי הרוח, אשר לקץ חייהם אנוסים הם למסור מחשבתם לאיש אחר, ולהסתפק “בהשארת־הרוח” כזו? אבל אנכי לא אתן לחיים להונות אותי, אנכי לא אובה לבקש לי תנחומים באיש אחר, באחרית ימי, לא! חפץ אני ליהנות בעצמי, לחיות למעני ולמות למעני! —

אחרי ליל־הוללות אחד, ישב אפרים שכוּר־שנה בבית־מסחר דודו, והנה נגש אליו פֿייטיל, ובחבה יתרה משך אותו אחריו אל החדר הפנימי, ששם נהג לקבל אורחים נכבדים.

— לסוף נטל עלי לדבר דברים ברורים — פתח פֿייטיל — עד עתה חכיתי לך בדברים, למען תהיה אתה המתחיל, אבל הנה קצרה רוחי מחכות. למה הדבר דומה? לחולה גוסס שאמר לו בנו: המתין, אבי, עד בוא הרופא. — לא, לא אוכל עוד להמתין יותר. ובכן שמע דברים ברורים: מאיר באַשוויץ מפרנקפורט בא הנה, וישאל את בתי צרלינה לאשה; והשדוך שדוך טוב מאין כמהו: עשירי ברלין איטציג וזוסמאַן חפצים לתת לו שלש בנות תחת בתי האחת. ובכל זאת אינני אץ בדבר, עד אשר אשמע מפיך אם חפץ אתה בה או אין. עד עתה לא היה מנהגי להגיש את בתי בקערה לפני איש, אבל מאשר יקרת בעיני, הנני מתנהג עמך לפנים משורת הדין. ובכן התבונן בדבר, או, יתר טוב, אמור תיכף ומיד: הן או לאו — אין אונס.

— אנכי לא אקח לי אשה כל הימים, אף לא אדע אם תאֻשר צרלינה בהזדווגה לי —

— בנוגע לטעמך האחרון, אין זה אלא דברי שטות. מדוע לא תהיו מאֻשרים בזווגכם? הן הונך גדול, וגם הון צרלינה לא קטן, בעזרת השם. אבל, כאמור, אין אונס, וחלילה לי מפתוֹתך. מסתמא קראת כזאת בספרים, והספרים מחוכמים ממני וממאה אנשים מנוסים אחרים. ואולם כך נתקים בכפלים משל הקדמוני: גם מעדנים תאכל וגם אנק תאנוֹק. הן כל משאלות לבך נתנו לך, ובכל זאת הנך סר וזעף — קץ כל בינתי בא!

— לא אוכל לקחת את צרלינה לאשה — ענה אפרים.

— אבל מדוע לא תוכל? —

— יען אשר לא אהבתיה —

— נער! האם על במת־התיאטר הנך עומד עתה? רק המשחקים בתיאטר ידברו כדברים האלה, ואיש הגון לא יוציא כזאת מפיו —

— ואולם כן אנכי עמדי, הנני חפץ לחיות לעצמי —

— אך לעצמך? — שאל פֿייטיל במנוד־ראש — אולי צדקו דברי טרבירנא. הנני אומר לך, האיש הזה איננו דורש טובתך; אתה אינך מכיר באנשים, ועד עולם לא תכיר —

— אנא השיא את בתך, והנני נותן לך ברכתי — אמר אפרים בלי חמדה וישב לעבודתו. אמנם לא ידע אל מה ירמזו⁴⁴ דברי דודו, בזכרו את טרבירנא, אבל לא אבה לבקש מפֿייטיל לבאר את דבריו, כדי שלא לפגוע בכבוד רעו, בחקרו אחריו את אי שלישי. כי היה אפרים אסטניס גדול בעניני רעות, וכמו שדרש מידידו כי יביט עליו בעיניו הוא ולא כראות אחרים, כן חפץ לגמול גם לרעהו, לבלתי תת לאחר לחות דעתו עליו. ואמנם חשב אפרים כי דודו עשה לו עול באמרו כי איננו “מכיר באנשים”; הן כל ימיו כונן את מחשבותיו לחקור את לב האדם, ולגלות את כל מסתוריו, כי על כן היה גם לבו הוא ערום נגדו, ועל כן עגה את נפשו תמיד לארוב לכל תנועה קלה המניע את לבו, — והנה זה עתה קם “האיש המעשי” וישתבח בפניו “בטביעת עינו” החדה ובכל היתרונות, שאפשר להראותם אך בפועל, אבל לא בדרך המחקר.

אבל, האם לא אפשר הדבר, כי האיש החוקר בנבכי הלבבות ובמסתרי הנפשות, עלול לשגיאה במחזות פרטיים, יען אשר הוא שופט את כל המעשים ואת כל האופיות על פי כללים קבועים וערוכים מראש, גם במקום שאין כלל וכל חוֹק אלא חפץ־פתאֹם? —

אפרים, אשר לא יכול לכלכל את גאות “המבינים” בעלי הנסיונות, המתפארים “בטביעת־עינם” המנוסה והבדוקה, — החל לפון בקרבו, אם יצלח לו עד עולם לחדור אל לב האדם ועצמותו; כי הוא הגיע למעמד בעלי הספק, המביטים גם אל היסודות הפשוטים, בעיני חשד, פן מרכבים הם בכל זאת.

בכל מעשה ובכל הרגשה מיוחדים חפץ לחקור לסבותיהם המאליפות המניעות אותם: הן גם גזע העץ נראה לעינינו כדבר שלם ביחידותו, ובכל זאת הוא מסתעף מהמון שרשים מסובכים, אשר מהם יינק חייו.

הגורל הציב את אפרים על מסלת־חיים, אשר בה הלכו תמס כל מנהגי־החיים הקבועים, ואשר בה נכחד קימן של כל המסוֹרוֹת. שני דרכים נפתחו לפניו: אם להסתפק בחיים מוגבלים ובקלות־דעת שאננה — או להבקיע בחזקה, בעד לעקלקלות החקירה, אל המקום אשר שם יגלה רוחו לפניו כבריאה חדשה, וגם כל העולם יהיה כחדש בעיניו. הדרך הראשון לא ישר בעיניו, והדרך השני נשגב ממנו לא יכול לו.

לפעמים חשב להשכיח מלבו את כל חקירותיו, ולשמוח בחיים כאלפי האנשים העומדים סביבו — אבל כבר אֵחר מן המועד.

את צרלינה לא יכול לארש לו, כי היא היתה בעלת־סודו באהבתו לרחל. ואיך לא יחורו פניו לקרב אליה ולדבר באזנה דברי אהבה, והיא היודעת כי לבו נתון לאחרת! או האם יקח לו אשה בלי אהבה? לא, לא! מוטב שימק ביגונו ושיחרב עולמו, ואל יעש כדבר הזה. —

ימים אחדים אחרי שיחתו עם פֿייטיל, נארשה צרלינה למאיר באַשוויץ. מודענו מענדל פעלוהצר היה השדכן המצליח.

— הוֹה על הוֹה — אמר פֿייטיל לאפרים, שקרא לבוא אליו באחד הימים בבקר השכם — את עמנואל אחז השבץ, נוסף על מחלתו; וטרבירנא — הלואי שיאחזנו השבץ באשר הוא שם. את שטר החוב על סך שלשת אלפים שקל, אשר נתתי על ידו לגבותו, שם בצלחתו ויברח בהחבא. האם גם אתה נושה כסף בנבל הזה?

— אמנם כן, יותר מאלף שקל —

— לך אל השלחני להחליפם! — אכן פעמים רבות הזהרתיך מפניו, אף שמעתי מאחד מחבריך, כי טרבירנא אמר בקהל: כי על כן התרועע אתך, יען אשר יש לך די כסף למלא את כל תאותיו. אף גם זאת הגיד טרבירנא, כי יש עם לבבך להכין בית־חרשת להתחרות בי; אך עתה תקצר ידך מהפיק זממך, כי שלח רזון בכיסך. וגם אם תאמר לגלות סוד חרשת זהבי וכספי לשותף אחר — לא יועיל לך הדבר מאומה.

— הנה בינה יתרה נתנה לך להכיר באנשים, ומסתמא כל אשר תאמין בלבך, אמת ונכון הוא — ענה אפרים ויעל אל עמנואל.

דממת מות שררה בחדר עמנואל, וקרני השמש המתגנבות בעד דלת החלון הסגורה, לא עצרו כח להגיה אפלתו. מעת לעת ישמע קול אנקה חרישית; האיש הקודר, לבוש בגד־הצבא האמוץ, ישב על מטת החולה ויחזיק את יד רעהו. עמנואל אמץ־כחו לשאת ראשו למעלה, אבל לשונו יבשה, וגם ידיו מאנו להביע חפצו. ואולם רעהו היושב למראשותיו, הכיר בנטית־עיניו את משאלות לבו, ויקם ויקח את הכנור בידו, וינגן מנגינה רכה ועליזה. החולה, כנראה, הכיר את המנגינה, ועפעפיו רמזו פעמים אחדות לרעהו, לאות תודה. זהר־הוד רחף על פני עמנואל, וקולות הכנור הלכו הלוך ורעוד, אך עד מהרה הרעימו בכח כמו התאמצו להבקיע אל שערי שמים, אז נשם החולה במהירות גדולה — ופתאם קרע הרוח את דלת החלון. “אור, אור”! קרא עמנואל בשארית כחו, וישם את ידו על עיניו; והכנור הולך ומנגן, והשמש שפכה פלגי־אורה אל תוך החדר, ונפש עמנואל נשאה על גלי המנגינה והאורה — למקוֹר האור…

— יום מותו היה היום המאֻשר בחייו — אמר “הקוֹדר” ויעצם את עיני המת, ויפן וילך…

רבני העדה אמרו לקבור את עמנואל “קבורת חמור”, יען אשר מעולם לא בא לבית־הכנסת, בלתי אם פעם אחת בשנה, וגם יען אשר לא נקראה “החברה הקדושה” לעת יציאת נשמתו. אך מנדלסון וחבריו לא נתנו ל“שופטי הדעות” להפיק זממם, ובהשתדלותם העבירו את רוֹע הגזרה.

ובעמוד אפרים לפני קבר עמנואל, חש והרגיש היטב את ערך האבדה שאבדה לו. אימה חשכה נפלה עליו בהתהלכו בין גלי הקברים, ובזכרו כי זה קץ החיים. עתה זכר עוד נפש יקרה אחרת אשר אבדה לו, אשר על קברה לא נזלה כל דמעה ולא צץ כל פרח. מטילדה טבעה בתהום השכחה, כחיי אפרים החולפים, — ואיש לא ידע אף את מקום קברה. — —

ישיבתו בברלין היתה לו למעמסה מיום ליום, עבותות האהבה והרעות אשר קשרו אותו במקום הזה נתקו אחת אחת; וגם הבגד אשר בגד בו טרבירנא, וגם חשד השוא אשר חשד אותו דוֹדוֹ (ואשר בכונה לא הצטדק בפני פֿייטיל, למען יגבר חשדו, ולמען יהי אז תואנה לאפרים להפרד מעליו), — כל אלה הניעו את אפרים לעזוב את ברלין. הוא חפץ להשתקע בחיים, בכל כחו. אבל איה היא הנקודה, אשר שם תוכל לתפוש את החיים, ואשר שם תוכל להשתמש בכחותיך הסוערים כמו במוט־התנופה, למען הרים את החיים אליך? בכל פנה שאתה פונה, הנך מוצא אך פעולה חרישית ומסודרת: למוד ועבודה. רק בחיי המלחמה או בחיי עוברי־ימים, אפשר לראות את כח היש בכל מלואו: כי המשליך נפשו מנגד בכל שעה, הוא חי חיים מלאים בכל שעה. אבל במה נמלא את העתים השוקטות שבין סכנה לסכנה?

אפרים גמר בלבו לנסוע בארצות. הוא חשב בלבו, כי בהתהלכו מעיר לעיר יצליח לכבוש בקרבו את כליון־עיניו אשר השקט לא יוכל, ואשר הוא היה בעוכריו עד עתה. אף קוה לצאת מתוך ההתחפשות הנמבזה שבה רקם את נפשו עד כה, ולקום לחיים חדשים וטהורים כתינוק שנולד. שיר גדול, שיר גאולה, רדם בקרב נפשו, ורק בעמדו ברחבה ייקץ השיר מתרדמתו. ומה שמח לבו בשוותו לנגדו את שמחת וענג הדורות הבאים אשר ישתקעו בתענוגות חייו ושירתו, וביגונם.

עתה לא נותר לו מאומה, בלתי אם ספריו ואחותו פֿיילכען. בימים האחרונים בקר אותה ביתר תמידות, כי היא נצרכה מאד לתנחומיו, כי היא ישבה כל היום למטת בעלה החולה.

— אהה, אלהים! — קראה פעם, כאשר דבר לה אפרים על אדות תענוגות־מסעותיו —, אהה, לו יכלתי לנסוע אתך, לו נתנו לי כנפים, אעופה הרחק, הרחק מאד, אל מקום אשר לא אדע בנפשי גם אני. — אבל סלח לי, אלהים! אכן אשה רעה אני, הנני שוכחת לגמרי, כי יש לי בעל חולה, וכי יש לי חובות —

נפש פֿיילכען אבלה מאד על בעלה החולה; ורק הכלכול אשר כלכלה את בעלה בשקידה גדולה, נחם אותה כמעט בצרתה. ואף אמנם הגדילּה לעשות עם בעלה במחלתו, ונעימות הליכותיה עם החולה וארך רוחה גדלו עד להפליא; כמו התאמצה לכפּר בזה על חטא שחטאה בהרהור הלב, ועל אשר לא נתנה לו את כל לבה בראשונה. והירץ העלפֿט, אשר עתה נגלה לו כל יפי־נפש אשתו, החל להכיר עתה כאשר עבר המועד את כל האֹשר הגדול אשר צפנה לו האשה הזאת, ואשר לא שם אליו לב כל הימים. אור חדש זרח עליו, ובאחרית ימי זווגם למדו הנשואים לאהבה איש את רעהו.

פֿיילכען בקשה מאחיה להשאר אצלה, למצער עד קץ החרף, ותתרפק עליו באהבה, ותבטיחו כי כל הימים אשר ישבו יחדו ינעם להם החיים שבעתים. אבל אפרים אשר ידע את רוחו כי אין בו נכונה, דאג לנפשו, פן יעברו הימים ולא ימצא עוד עוז בלבו ללכת למסעותיו, כי על כן לא נתן לאחותו את שאלתה. ואולם בהפרדו מעל פֿיילכען לא יכל לעצור בעד דמעותיו; והיא נפלה על צואריו ותחבקהו בזרועותיה, ותרתק את ידיה אחת בתוך אחת, וכמו לא יכלה להנתק מאחיה.

גם אפרים התרגש עד מאד, ורק בשובו לחדרו שככה רוחו ויתאושש. דודו פֿייטיל בא אליו, ויחל לפתהו לבלי עזוב אותו; בתחלה דבר אליו דברי אהבה ורכוֹת, בחבה יתרה וברגש אהבת־משפחה, שאי אפשר היה לְפַלֵּל בלב האדם הקשה הזה. ואולם בראות פֿייטיל כי דבריו אלה לא יעשו כל פרי, שנה סגנונו ויאמר: הנך חפץ להרחיק נדוד, ולבך יחשוב כי איש כמוני לא ידע ולא יבין מה הוא הדבר המענה את נפשך. אבל הנני אומר לך: האיש אשר לא ידע שלום בנפשו באשר הוא שם, הוא לא ימצא מנוחה בשום מקום. אמנם הנך צוחק עתה לדברי, אבל כאשר אמרתי כן הוא; איש תוקד בראשך, ואך לשוא תהפוך את הכסת מצד אל צד, והיא לא תצלח, רק ראשך יכאב עליך עוד יותר בהתנודדך לרגעים. כי על כן השאר פה, שבה עמדי, ואנכי אתמוך בראשך. —

עתה לא נשאר עוד לאפרים אף הנוחם המעט, לאמר לנפשו כי מפני “דודו הנבזה” הוא בורח. — ובכל זאת לא שב אפרים ממחשבתו.

ויחל אפרים לצור ולחבוש את ספריו. בתחלה לקח את התנ"ך, ובחרדת קדש הניחו בתיבה הגדולה, כמו למען הקדיש אותה בספר הספרים. ואחרי כן אמר לבחור ממיטב הספרים היונים, הרומאים, האיטלקים, האשכנזים וכו', לקחתם אתו על דרכו. אך ככל אשר הוסיף לבחור, כן קשתה עליו הבחירה, ויהי בעיניו כמו עושה הוא עול לספר פלוני ואלמוני אם לא יקחנו אתו. הן ספר פלוני ואלמוני נחם את נפשו פעמים רבות, שמח את לבו, הרחיב את דעתו, והאם איננו שוֹה איפא בנזק שכר ההובלה? והאם איננו ראוי ללותו על דרכו? — ולאט לאט מלאו הספרים שתי תיבות גדולות ותנוח דעתו.

כל מכירי אפרים, ואברהם דיוגיניס בראשם, צחקו על “חברת הספרים” אשר לותה אותו על דרכו, ובדברי לצון הסיחו דעתם מן האיש, אשר אמר כי יעמוד בלבם עד עולם. —

יט. הרפתקאות.

קשה להכריע, אם מקרי הזמן מביאים לעולם אנשים אשר פליאה חידות הם לנו, או אם אלה האנשים מחוללים וקובעים את מקרי הזמן.

הננו עומדים באמצע המאה שעברה, בעת אשר אנשים פוחזים הלכו מחצר־מלך לחצר־מלך, לרדוף תענוגות ועֹשר, בעולמות העליונים חבבו אז את צחוק המסכות וההתחפשות; וגם אפרים לקח חלק באלה.

עגלה המלאה לה צרורות ותיבות, עמדה לפני בית־מלון במטרפולין של אחת הממלכות הקטנות באשכנז התיכונה, ואיש גבה הקומה ודל בשר ירד ממנה. והאיש לובש בגדי חמודות כאשר ילבשו האצילים בעת ההיא, חרוזי פנינים יצהירו מבין תלתלי הפאה הנכרית המסלסלת בחן, ועל פניו נראו אותות אי־נחת או שעמים של “בני עליה”. בעמל גדול עלתה בידו לחגור על מתניו את חרב־גאותו, חרב האצילים, וקשה היה להכריע, אם כבדה עליו מלאכה זו יען אשר קפאו אצבעותיו מקרה, או יען אשר לא נסה במלבוש זה; אבל באמת, ההשערה האחרונה היא הנכונה, כי “האציל” הזה הלא הוא מודענו אפרים. אכן קשה היה להכירו, ובכל זאת כמעט דרכו רגליו על מפתן בית המלון, והנה אחד ממכיריו נגש אליו ויתפלא בו: והאיש בעל־נסיונות מפורסם, זה האציל די סינגל, אשר אותו למד אפרים לדעת בחברת המזמרים האיטלקים בברלין. אפרים הטהו הצדה ויגל לו סודו, כי הוא אומר לנסוע בארצות, וכי על כן מצא לנכון לפניו לטוֹל לו שם אחר, לבל יכעיסוהו תמרורים שומרי הגבולים, בדרשם ממנו “מס היהודים” ובהתנהגם אתו מנהגי בזיון כמשפטם עם כל איש יהודי; ואחד הפקידים בברלין, אשר אליו התודע ג“כ בחברת־המשחקים העליזה, המציא לו בשכר הגון את “התעודה” הזאת. ובדברו הראה ל”האציל" את תעודתו, אשר בה נרשמו סמניו בדיוק, ובה נכתב בשם “ציזר, מרקיז די טרניקולה מעיר מאצירטה”. האציל שמח מאד על הדבר הזה ויבטיח את אפרים להציגו לפני המלך ושריו.

אפרים קבל ברצון את ההצעה הזאת, ואולם בקרב לבו חרה לו היטב על הדבר הזה. הן הוא אמר לעבור בארץ כבן־חורין, ולעשות ככל הטוב בעיניו, ועתה כשל כחו להתנגד לפתויי האציל ולבטל את החלטתו. ויהי אפרים בעיניו כמו אסור הוא בחבלים אל האציל, והוא עוד טרם ידע מה משפט האיש הזה. אולי אחד הריקים והפוחזים הוא, אשר פרצו אז בארץ? גם הכושי המשרת את האציל, הפיל על אפרים פחד אשר לא ידע שחרו.

ובין כה וכה ושיחת האציל התנהלה בבטחה, ואפרים אשר כל ימיו חי חיים פנימיים, ומלחמה היתה לו תמיד עם מעמד־נפשו, גלה להאציל, שלא במתכון, את כל רעיונותיו והרגשותיו הפנימיות שבפנימיות.

– מה תחביר מלין על האהבה המתה? – אמר אליו האציל באחד הימים – בעניני אהבה צריך לעשות לחוק את הפתגם הצרפתי: המלך מת – יחי המלך!…

נשען אל אחד מעמודי השיש אשר בהיכל הבירה, עמד אפרים מתחפש במלבוש פרש־הצלב, ועיניו הביטו בשממון אל צחוק המסכות, העובר על פניו בזהר אלפי נרות. הוללות עליזה ומשובה נחמדה מלאו את כל ההיכל, כתות כתות עברו המסכות לפניו ואין קץ לחליפותיהן ולשלל צבעיהן. המלבושים הספרדים והתוגרמים המעוּלפים ספירים ואבני יקר, החזירו את אורות אלפי הנרות בנצנוצים ברודים; ואולם הקולות היוצאים מתחת המסכות היה נבובים וחדים עד מאד. מבלי משים התמכר אפרים לדמיונו השובב, וישאל את נפשו: אולי נמצאו תחת בגדי הצבעונים האלה רק רוחות ושדים? אבל עד מהרה קצה נפשו ברעיון הזה; כי רק בדברנו עם איש אחר לא יפחד לבנו מפני צלמי הבלהות אשר נקסם לעינינו בשיחה, ואולם בהעירנו את הבלהות במחשבה בודדת, באין איש המבטלן בדבורו, אז תפול עלינו אימתה ופחד, והבלהות שקסמנו לנו ירדפונו בלי חשך.

אפרים התחלחל מאד, כאשר נגשה אליו אחת המסכות לדבר עמו, בפעם הראשונה; זאת ההרגשה, כי הוא מדבר עם רואה ואינו נראה, הביאה בו יראה ורעד, וישכח ברגע הזה, כי גם הוא בעצמו מתחפש במלבוש נכרי. מסכות רבות דברו אליו אשכנזית, והוא ענה אותן איטלקית, לאמר: לא אדע מה אתה סח. המסכות צחקו, ויש אשר שאלו אותו לאהובתו האחרונה, ובלב מי ימשול עתה ועוד דברי־מוקש כאלה. ואולם זאת ראה אפרים ויתבונן, כי כל המסכות המדברות אליו, מתנהגות אתו ביראת הכבוד, למרות “חפש המסכה” המקובל בכל מקום, ועד מהרה סרו מעליו ותתלחשנה יחדו. הדבר הזה נפלא בעיניו ויקש ממנו לדעת פתרונו, עד אשר נגש אליו האציל ויבאר לו, כי כל המסכות נואלו להאמין כי הוא מושל המדינה המתחפש. ואמנם מי כהאציל יכל לדעת פשר הדבר? הן הוא בעצמו גלה את אזן אחת מרעוּתיו, כי מושל המדינה כבר בא אל המשתה במלבוש “פרש־הצלב”, וכעבור עשרה רגעים עברה השמועה בכל ההיכל. – אפרים נפרד בחזקה מעל האציל, כי קמה מועקה ומרוצה בהיכל: מסע אלהי היונים קרב לגשת, מלאכים קטנים לובשי רקמה הלכו בראש בתופים ובמחולות, אחריהם צעד בהוד ובתפארת אֵל האֵלים ציוס בכבודו ובעצמו, היבה וגנימיד, שתי עלמות מרהיבות עין, הלכו אחריו, ולאחרונה עברה כל מחנה האולימפ הנעלס, כלן נשים יפות, אשר מלאת גזרתן בולטת בחפש גדול מבעד לרקמתן השקופה. –

מה שלא שער אפרים מעולם בכל עזוז דמיונו, עבר עתה על פניו ברעננות מזהירה. – אך זה הוא ששון החיים במלואו! – רנו קרביו – וכל האנשים החיים מחוץ לחוג זה, ראוים להקרא מתים בחייהם. – ובכל זאת לא עצר אפרים כח להסיח דעתו מן העולם האחר, מן העולם המוגבל והצר, הרחוק מאד משאון עליזים אלה. ומדי עמדו בתוך מחולות המחנים, בקרב העלמות המזהירות בהוד יפין, ובתוך שאון התופים והחלילים ובפלגי האורה של אלפי הנרות, זכר את עלית הקיר אשר בה ישב עם מורו ר' חננאל, זכר את תא הסופרים בבית־מסחר דודו, זכר את עמנואל הזקן, זכר את אחותו פֿיילכען בשבתו עמה אל מטת בעלה החולה, זכר את מנדלסון בהתפלספו עמו – זכר את כל חייו הוא ואת חיי כל מכיריו ומיודעיו, והזכרונות האלה היו לו למעמסה, ויעצום את עיניו למען החלץ מהם. והנה הוא מתבונן עוד הפעם בכל התפארת ובכל שלל הצבעים והרקמה העוברים על פניו – אבל פתאֹם רחפו כל עצמותיו, ידיו קמטו את מעילו, ורגליו כמו דבקו לארץ: שם מרחוק ראו עיניו את תמונת אביו המת; הנה מעילו האדמדם, הנה מגבעתו המשלשת עם מצנפת הסמיט מתחתה, הנה מכנסיו השחורים, הנה פוזמקאותיו הלבנות וסנדליו הנקרסים – והתמונה הולכת וקרובה אליו, והנה היא עומדת לפניו והיא לוחשת באזנו: מזל־טוב, ר' אפרים! האדם ניכר בכיסו, בכוסו ובכעסו! – –

אפרים היה כאיש נדהם, מלים נעתקו מפיו, וכמו הושם מחנק לצוארו – ובפנותו כה וכה והנה חלפה התמונה ואיננה. – ובין כה וכה ויבא המועד להסיר את המסכות ולהתודע איש לרעהו, אז נגש האציל אל אפרים, ויחזיק בזרועו וימשכהו אל קצה האולם; שם ישבה הנסיכה אויראָרה, אשה קצרת הקומה, דשנה ומלאה. ויציג האציל את אפרים לפניה.

הנסיכה פנתה מקום לאפרים לימינה. אמנם בשבתו סמוך אצלה לא היתה עוד בעיניו רעננה וצעירה לימים, כאשר דמה בראשונה, אבל הנה הנעלס ורוחה החי והמלא חשיבות, לקחו את לבו בכל זאת.

הנסיכה התהלכה עם אפרים כעם אחד מבני חברתה, והאמונה אשר האמינה בו כי בקי ורגיל הוא בהליכות העולמות העליונים כאחד האצילים, האמונה הזאת אמצה את לבו ותמלא במקצת את חסרון רגילותו. הדברים המקוטעים אשר הוציא מפיו כמתמהמה, קבלה הנסיכה כ“חלקות” מחכמות. וכאשר החל אפרים לדבר ברגש ובדמיונות כמשפטו כל הימים, השתעשעה הנסיכה עד מאד “בחריצות” הנחמדה של אציל מנוסה כזה, היודע להתחפש יפה בצורת עלם מתבושש ובעל־דמיונות. ועד מהרה מצאה גם היא חפץ בשיחות רגשנות כאלה, וכמצחקת סגלה לה גם היא את סגנונו בדברה אתו.

ואפרים התעלס מאד על דברי הנסיכה ועל השקפותיה על החיים, אשר היו כחדשות בעיניו: זו ההשקפה, כי כל החיים הם אך צחוק והוללות, וכן הם מחויבים להיות, ורק משום “הנמוס” נכון להתראות לפעמים כמאמין באיזה דבר. ואפרים אמר בלבו: אכן עול נעשה, אנחנו דרי מטה, לאלה העליונים והרמים ממנו. משפט קדום נשרש בקרבנו לחשוב, כי הלבבות הדופקים מתחת למחלצות ולבושי המכלול, אינם טהורים ונדיבים כלבנו; ואמנם רק החצוניות הנוצצת מטעה אותנו לחשד את פנימיותן. אבל האם לא יתר טוב הוא לאכול את פרי עץ החיים בקערת זהב, מאשר ללקט אותו בעמל רב, באשפתות ובאבק? אכן, העשר והיכלת, הם הקנינים היתר יפים, אם גם לא היתר נעלים, פה בארץ.

הנסיכה שאלה את אפרים לימי שבתו בחצרות המלכים במדריד ובברלין, אשר על אדותם ספר לה האציל סינגל. נטפי זעה עמדו על מצח אפרים, כאשר נטל עליו לבדות ספורים מלבו; על ימי שבתו במדריד כסה בצעיף עלטה, וידבר בחידות ורמזים, ויהי נחפש להעתיק את ספורו לחצר המלך בברלין, כי על אדותו יכול להאריך יותר בפרטים. בסתר לבו קלל את “האציל” אשר הביאו כמבוכה זו, ובכל זאת לא יכול לקצוף עליו – כי האם לא נדמו כל חייו ההוים לבדותא אריכתא? –

אך מאד מאד רע עליו המעשה, בהוכחו לדעת, כי הוא מסור לגמרי בידי האציל, לשבט או לחסד, וכל חייו ההוים תלואים בחוט החסד הדק הזה. – גם מחזה פני אביו עוד עלה לרגעים בזכרונו להבהילו, אבל מבט אחד אל פני הנסיכה, וצחוק־חבה אחד על שפתותיה, הניסו כל יגון מלבו וישיבו נפשו למנוחתה.

קץ המשתה בא. האציל חכה לאפרים בפתח, ושניהם יחדו הלכו לבית־המלון. שם מצאו חבר פקידים צעירים ושרי־גדודים, אשר שבו גם הם מן המשתה, ואשר נאספו הנה לצחק בקלפים. בלי־חמדה ישב גם אפרים בתוכם, אך כמעט אבד חמשים שקל, נזור אחור. האציל הוציא כסף מכיסו ויתן לאפרים ויאיץ בו לבל ימשוך ידו מן החבורה, אבל אפרים היה עוד איש־סוחר למדי, למען דעת להוקיר כסף, וימאן לשמוע לעצת רעהו, ויסוג אחור וישב בפנת החדר. ואפרים לא התבונן בתומו, כי אחד משרי־הגדודים מתקלס בו בדברי חדודים, עד אשר נגש אליו האציל ויגל את אזנו מה משפט הדבר. ואולם בראותו כי טפש עוד לב אפרים מהבין, שב האציל אל המתקלס ויועידנו לקרב, בשם אפרים.

האציל נשאר בחדר אפרים כל הלילה, עד אשר האיר השחר. – בעוד שעה – אמר לאפרים – נטל עליך לצאת למלחמה על איש מצותך. לך הרשות לבחור את כלי הנשק הטובים בעיניך, ובחרת בקני־רובה, כי בנשק הזה אין למתנגדך יתרון עליך. ואתה חזק ועמוד הכן לקראת אויבך, ואת קנה הרובה תכין לעומת חזהו – ככל אשר אני מראה אותך בזה; בטח בי, כי אנכי מנוסה בענינים כאלה, לא אחת כונתי מול פי־שכין, והכדור לא החטיא המטרה. והיה בשמעך את קול הקריאה הראשונה, וירית וחסד גדול תעשה עם הנער הנחמד, וגם עם דודו הנסיך, אם תגאל אותו מיד נוֹשיו הרבים. –

– אבל לא אוכל להלחם עמו, כי החיים שאנחנו מפקירים במלחמה זו, שונים במחירם עד מאד – ענה אפרים – אנכי מעמיד בסכנה חיים שהיו לי למשא, ובכל לב אהודנו אם ישים קץ להם. ואולם הוא עודנו עול ימים מלא תקוות נעימות, ועתידות טובות נשקפות לו – לא, לא אלחם עמו, הנני לסלוח לו על חטא שחטא כנגדי. –

ואולם האציל ראה בדברים האלה רק כסות־עינים לרך הלבב, החפץ להשתמט מפני הסכנה באמתלא של צדקה וחסד. ויקם ויקרא בחרון־אף:

– הנך מחויב להלחם בו. השמעת? הנך מחויב. ואם אין, אין לך דרך אחרת כי אם להמלט מפה בהחבא. אבל ידע תדע, כי אנכי לא אעזבך לעבור את מפתן החדר הזה בעודך בחיים. אנכי אמיתך בחרבי – כי כל כבודי יהי לכלימה, אם תברח מפה כמוג לבב. הן אנכי הכנסתיך בעולמות העליונים, ומה יאמרו הבריות עלי, כאשר תודע חרפת איש־חסותי בקהל? אכן כבר הרביתי לחטוא לכבודי בהתהלכי אתך. –

השמש יצא על הארץ, בחוץ קוֹר מסמר בשר והאציל ואפרים ישבו במרכבה, ויעברו דרך שער העיר ויבאו עד לפני חרש־מצל, אז ירדו מן המרכבה, והכושי מוּליי נושא כלי הנשק אחריהם. באזני אפרים נשמע כמו מזמר הכושי זמר עברי, ממנגינות התפלות; ויצחק אפרים לנפשו ולדמיונו הרואה רוחות בעצם היום, ויאמר: אין זאת כי מנגינות הכושים דומות לשיר־תפלות היהודים.

“האויב” עם שני “עדיו” כבר חכו להם, שתי “המחנות” השתחוו אשה לפני רעותה בדממה, והעדים משני הצדדים מדדו את מרחק קני־רובה מטעונים, ויבקש את האויב לבחר לו אחד מהמה. ואפרים עמד בכל העת תפוש במחשבות, כי פתאם עלה בלבו זכרון החדר השאנן, אשר בו ישב עם מורו ר' חננאל, ואשר אז לא ידע עד מה מן החיים הסואנים אשר על ארץ רבה. מה אמר ר' חננאל, לוּ ראה את תלמידו במצב הזה!.. בצחוק־לעג נשא אפרים את עיניו, בקרוא אליו האציל לעמוד הכן למלחמה. האויב, אשר חשב בנפשו כי הצחוק הזה צחוק־בוז הוא, מהר ויתפשט את בגדיו, ולא נשאר על בשרו בלתי אם כתנתו לבדה, אז נאלץ גם אפרים להסיר מעילו מעליו. – הלוחמים לקחו בידם איש קנה־רובהו, הכושי נגש וישם אבק־שרפה בקניהם, והעדים העמידו את אנשי המלחמה איש על מקומו, והם בעצמם נטו הצדה. אפרים התאמץ להסתיר מבוכתו, וילחץ שניו בחזקה לבל יראה איש ברעדו; העדים נתנה אות, ויור אפרים ראשונה, ותיכף ירה גם אויבו – אך גם שני הכדורים לא פגעו אדם. במהירות נפלאה מלא הכושי את הקנים עוד הפעם – אבל גם היריה השנית החטיאה. אז לקחו הלוחמים את קניהם בפעם השלשית, ויור אפרים – ויחטיא. וכאשר אמר אויבו לירות, והנה מאן קנהו להפתח; ויקלל האיש את הכושי הארור אשר שכח לשים אבק שרפה בקנהו. עתה נטל על אפרים לעמוד ולחכות, עד אשר ימלא קנה אויבו – ופתאם חש את מגע הכדור. בחפזון תפש בראשו, והנה אחת מקוצות פאתו הנכרית אֻכלה. –

אז נגשו שני הנלחמים, ויתקעו כפם איש לרעהו לברית שלום; והאציל חבק את אפרים בזרועותיו – “עתה הנך אציל כהלכה” – דבר אליו בלאט. ואפרים דמה להקשיב גם את קול הכושי הדובב מבין שפמו: “לא האמנתי כי מן הישיבה שבברסלויא יצאו תלמידים מומחים כאלה”! – אכן דבר פלא יצוק בכושי הזה, ועוד מעט ואפרים החל לשער השערות מוזרות על אדות נזמי הכסף אשר באזני מוליי – – –

אפרים לא האריך הרבה בסעודה הקטנה שערך לו אויבו; כי ראשו כבד עליו והוא נצרך לשנה. אכן היה אפרים בזמן מועט “לאציל חשוב”, המחליף את הזמנים והשם יום ללילה ולילה ליום. –

זכרון המקרה הזה לא מש מלב אפרים כל ימיו: הפעם ראה את המות פנים בפנים, ולא חל ולא זע ממנו! אמנם ידע בנפשו כי רק נִשְתּוָנוּתו לנגד החיים נתנה בלבו את האֹמץ הזה, אבל מי יוכל לדעת אם לא גם הגבורים אנשי השם, אשר מהלל כחם וגבורתם מלא עולם, אם לא גם הם עוללו עלילותיהם במצב הנִשתונות? – אם כה ואם כה, הנה במקרה הזה בטח לבו, כי נכון הוא לערות נפשו בשמחה, בגלל תכלית נעלה. –

ממחרת היום ההוא הלך לראות את פני הנסיכה אוירארה. בבואו הוגד לו כי הנסיכה עוד לא עלתה מן הרחצה, וכי צותה עליו לחכות לה רגע באולם הגדול. וירא אפרים והנה על השלחן מונח פתוח הספור “קנדיד” מאת וואָלטיר, וידע אפרים כי בכונה הניחה הנסיכה את ספור העגבים הזה במקום הנראה לעין, למען יביט הוא אל תוכו, ואך קרא שתים שלש דלתות בדף הפתוח, ואש התאוה נשקה בקרבו ונשמת אפו רעדה… מקץ רגעים אחרים הובא אפרים אל החדר הפנימי, והנסיכה קדמה פניו באהבה רבה, ותבקש סליחה מלפניו כי נתנה לו לחכות, ותאמר כי לא יכלה לכבוש את רוחה מבלי לראות את “הגבור האמיץ”, תיכף אחרי המלחמה.

אפרים חי עתה חיי אהבה בתענוגים. בעולמות העליונים קבלו אותו בכבוד וברעות, וכל פה הלל את גבורתו; שם “בחברה העליונה” פגש בכל עת גם את הנסיכה, ואולם היא צותה עליו, מחכמה, לבל ירבה דברים עמה במקום רואים, ולא ימשכו עליהם חשד.

חבריו האצילים הכינו ציד גדול, ויזמינו גם את המרקיז אפרים לתת ידו להם, אבל המרקיז דנן נסוג אחור באמרו כי חולה הוא. ואף אמנם מעולם לא רכב אפרים על סוס, ולא ידע עד מה מהלכות הציד. ואולם לאט לאט היו לו החיים האלה לזרא. הוא הסכין תמיד לחיי עבודה, והחיים החדשים האלה לא היו בעיניו, כי אם הכנות לחגים ולתענוגים – ועסק בתענוגים לא יכל להעיר את רוחו. גם רוח השירה סרה מעליו, כי “החומרים” אשר סבוהו נשגבו ממנו ולא יכול להם, יען אשר לפתע פתאֹם השלך מעולמו הקטן אל העולם הגדול הזה. אהבת החיים ושנאת החיים התרוצצו בקרבו בלולים, ויביאו מהומה בלבו. – מה עלובים הם חיי האדם וכל עמלו שיעמול תחת השמש! – אמר פעם אחת אל האציל – כל שאון המנגנים, כל קריאות הצידים, כל המחולות והכרכורים, וכל ההפקרות שהם מפקירים גם את נפשם גם את כספם – מה המה כל אלה, אם לא ההתאמצות להשתיק בחזקה את הקול הקורא בקרבנו: הנך הולך למות! הננו מתאמצים לבלתי ראות ולבלתי שמוע את תולעת המות המנקרת במסתרים… ומה הוא פתרון המלים: לקרא דרור לבני אדם? זאת אומרת: לתת להם חפשה למות בשמחה יתרה. – אכן אך טוב לאדם, אם להסגר בארבע אמותיו, או ללמוד לדעת את כל העולם כלו ולהנות ממנו כנפשו שבעו, בטרם ילך ואיננו. ואני מרחיק עוד ללכת בתביעתי, ואומר: או שיחיה האדם חיי נצח, ואם אין – מוטב לו שלא יולד כלל.

– רבות ראיתי במי חיי, ארצות שונות ואנשים שונים – ענה האציל – אבל איש כמוך לא ראיתי מעולם, חידה אתה לי, וכן תהיה בעיני עד עולם. בטוח אני כי הנך מתפלסף גם בהיות הבשר בין שניך, והנך מענה את נפשך בשאלות: אם מותר לאיש להמית בהמה ועוף למלא בטנו, ואם לא יתר טוב ויפה היה לוּ יכל האדם לחיות בלי מאכל. ואולם אני אומר לך: פתח פיך ולעוס בשניך, כי הבשר יחזק ויבריא את גוך. אנכי אינני מעלה על לבי מעולם את זכרון יום המיתה; ככלות המשתה – ומחיתי פי ואדום. ואם אמת נכון הדבר כי גם שם בעולם השני מנו לנו שפי חשק, אז נכסוף נכספתי להיות מן הקרואים של הוד מלכותו, דומה שר הגיהנם: שם אמצא בודאי את החברה היפה והמעולה, נשים יפות, כהנים עליזים, וכדומה. ואולם בהיכלי גן־העדן, בחברת הנשים הצדקניות והחסידים והקדושים – הוי מה גדול השעמום!

אפרים לא הוסיף עוד להתוכח עם האציל בענינים האלה. הוא ראה כי האציל הסכין לשתות מכוס האהבה ומנחל העדנים, מבלי לחקור ומבלי לחשוב מחשבות. ויואל אפרים לעשות גם הוא כמשפט הזה.

והנסיכה אוירארה עזרה לו להתרומם למדרגה זו. אהבתה וחסדה לקחו כל לבו ויציתו בקרבו אש זרה. כל אוצרות ההרגשות הרכות והמענגות אשר נולדו בו באהבתו את רחל ואת מתילדה, כל פרחי האהבה הרעננים ההם – אסף יחדו ויציקם לפני הנסיכה. לפעמים הכה לבו אותו על הבזבוּז והפזרנות הזאת, אבל לאט לאט הצטדק בפניו, כאשר רמזה לו הנסיכה כי גדול יגונה בחיי התפארת הבודדים האלה, וכי נכונה היא לבכר חיי־אהבה בלי כחל ופרכוס, על פני החיים העצובים האלה המלאים הוד וברק. הרמז הזה די היה למרקיזנו, לקשור בו תלי תלים של תקות לעתיד. וכבר בקש מאתה לבל תקרא לו בשם “אדון מרקיז” כי אם בשם “ציזר” לבד, או גם בלי כל שם. אבל עוד לא בא מועד לגלות לה מה מאד תציק אותו המסכה אשר שם על פניו, ומה מאד תאבל נפשו עליו, בקבלו ממנה דברי־אהבה שנועדו שלא לשמו האמתי.

פעם אחת דבר אפרים עם הנסיכה על אדות תארי הכבוד ועל סמני המעמדים, ויאמר: אלה התוארים אינם אלא חותם מיוחד שנקבע בזהב, אבל הזהב נושא את ערכו האמתי בקרבו. על כן נטל עלינו להתגבר על משפטינו הקדומים, להתיך מחדש את הזהב היקר ולהסיר מתוכו את הסיגים יחד עם חותמו החצוני, ולהתבונן רק בערכו הפנימי.

הנסיכה השתוממה מעט על החקירות המשונות האלה, ובכל זאת בארה אותן באופן החביב לה, ותתברך בלבה, כי אפרים חפץ להחליק לשונו לה בהללו את ערכה הפנימי. ואולם אפרים הוסיף ויספר, כי גם הוא עסק ימים רבים בטביעת הזהב, אם גם נגד רצונו. אז השתדלה הנסיכה למצא גם בדבר הזה “כונה פנימית”, מעין קומפלימנט מהודר. –

וירא אפרים כי הוא הולך מדחי אל דחי, וכי היא מגלה פנים בדבריו שלא ככונתו ויתחזק ויאמר לה כיה או גמר בלבו להציל את נפשו ואת נפש אהובתו מן החיים הכוֹזבים, וכי יתאמץ גם להמיר את דתו. ויתפוש בכף הנסיכה המענגה, וישים אותה על עיניו, וידובב בקול מובלע: הן יהוּדי אני, ואם תצוי עלי – אז – הייתי יהודי.

– אל תצחק בי בצחוק לא־הגון כזה – ענתה הנסיכה ותחלץ כפה מידי אפרים.

– לא צחקתי, כי באמת ובתמים דברתי זאת־

– ומה שמך העברי? – שאלה הנסיכה ותצחק.

– אפרים בן־משה קוּה –

– ומדוע לא בדית לך שם יתר נאה? –

– אינני בודה לי שם, כי זה שמי באמת –

לשוא הוכיח אפרים וישבע לה כי כל דבריו אמת, הנסיכה לא שמעה לו ותמאן להאמין בדבר הזה. היא הוסיפה לצחק עמו, אבל בעיניה נצתה אש זרה ושפתותיה רעדו. פתאֹם צלצלה בפעמון ותשלח לקרא לרופאה, ואת המרקיז בקשה לעזבה עתה לנפשה, כי חולה היא. – אך כמעט יצא אפרים ותצו לקרא אליה את האציל סינגל.

משמים ועצוב ישב אפרים בחדרו, והנחם ענה את נפשו. הנה זה עתה אמר לכחש במבחר סגולותיו, באמונתו הקדושה, בטרם עוד ידע אם שכרו אתו ופעולתו לפניו. ואיך יוכל מעתה להשתחות במנוחת הלב ובהתרוממות הרוח לפני המזבח, שכבר פנה לו ערף במחשבתו? – אז נכנס לחדרו משרת הנסיכה, וימסר לו מכתב מאת האציל; ויפתח אפרים את המכתב ויקרא בו כדברים האלה:

“אדוני המרקיז! זה עתה נודע לי מפי הנסיכה, כי סבבתני בכחש ותעלים ממני את מעמדך האמתי. ואולם חרבי תמאן להלחם בך, כי אינך ראוי למלחמת־כבוד. ובכן איעצך לברוח מזה תיכף ומיד, כי אם תלין פה הלילה, ונודע בקהל דבר “תעודתך” המזויפת, והושלכת אל בית הכלא כאחד הפושעים. קח אתך את ספריך, ואל תשכח את “הדוֹן־קיחוֹט”. ברך בשמי את שאר־בשרך את “אחשורש”, היהודי הנודד, אם תפגוש אותו על דרכך – קזנבה די סינגל”.

וכמו שהשלך אפרים לפתע פתאם אל חיי העולמות העליונים, כן הנתק מהם לפתע פתאם.

כא. מסעות מתרגשים והנביא.

את חדשי החרף האחרונים בלה אפרים בבדידות, בקרית־ספר אשר בצפון אשכנז. באויר המחכים של העיר ההיא החליף אפרים כח ותשב נפשה למנוחתה. שם תרגם אשכנזית חלק גדול ממכתמי מרציאל הרומי! אבל כמעט בא האביב לחדש פני האדמה, ותתעורר בלבו התשוקה לנסוע ולהביט ולהתבונן אל העולם הגדול, בעינים טהורות שרוחצו והטהרו במעין השירה העתיקה.

בימים ההם וערפלי רגשנות פרשו על כל מדינות אשכנז. כל העולם עמד אז בערב מהפכה היסטורית גדולה, דם האדם נקפא באבריו ויקש במרוצתו, הרוח תעה כמוכה קדחת, פעם השתעשע במסתרי נפלאות ובחידות, ופעם התעלס בחלול הקדש ובבלעו את המסכה הנסוכה על כל דבר; ומבעד לכל התעתועים האלה נשקפו אותות דאבון־נפש, חרדת הלבבות, וחקירה וחטוט המכלה נפש ובשר – ויהי כמו דומיה איומה בטרם יתחולל הרעם.

ואפרים אמר לנפשו: אמנם נלכדת בשגיאת רוב אחיך, המתפרצים מרחוב היהודים להיכלי העולמות העליונים, בלי אמצעי. ואולם שם “במרום” אפשר רק “ליהודים־סרסרים” להחזיק מעמד, אשר להם משליכים “העליונים” פרורי סבלנות בצחקם מטוב לב. ואף אמנם איך נדרש אנחנו מהם כי יזכו אותנו בשווי גמור, ועינינו הרואות כי הזכוי הזה לא ינתן אף לאחיהם בני אמונתם שבשדרות התחתונות? כי על כן נטל עלינו להדבק אל העם, אל בני המעמדים השפלים, אשר לבם טוב ובריא, כי הלחץ והדחק של המשפטים הקדומים המעיק גם אותם וגם אותנו, הוא יחבר אותנו יחדו. ושם, בקרב העם, עוד ימצא כח הטבע בשלמותו ובכל הדרו.

וילך אפרים עד לנגב אשכנז; ורוח השירה שבה אליו, וימלך עליו לבו לחבר שיר־גבורים גדול, בשם “הריסות ירושלים”. תמונות כבירות ונעלות עברו על פני דמיונו, והגסיסה של עם־גבורים התיצבה לפני רוחו בכל הודה הנורא. מה מאד קטנו עתה בעיניו כל דאגות לבו וכל צרות־חייו, אשר יסודן במבט עיני עלמה ובצחוק שפתיה האדומות! נפשו שאפה קדימה, אל משואות שלם, שם לפני ארון העם הגדול, המרחף עוד ממעל לארץ מבלי למצא קבר, – שם כלתה נפשו לבכות ולספוד בשירתו, וספדו ובכו עמו מלאכי מרום, ולמדו בני האדם לדעת איש את אחיו ולאהבה איש את רעהו. שם על חרבות ציון אמר להוציא ממעמקי נפשו את אנחתו העמוקה והמרה, ולפחת גם נפשו באנחתו, או לקום לחיים חדשים.

ואפרים אמר בלבו: אם יצלח לי להביא במסגרת השיר את כל היגון והמספד על חרבן עמי, ואת כל אנחותיו ואנקותיו על הרעה אשר לא תמש ממנו זה כאלפים שנה, – והיה לי השיר הזה לישועה ולגאולה, גם לנפשי הדואבת ולרוחי הנשברה. – אבל כל עמלו זה היה לריק, ולא נשאר לו מזממו הכביר, בלתי אם התענוג המוקדם, אשר יחוש איש בהתעתדו לעשות גדולות ונפלאות. כי קצרה יד אפרים מאסוף את כל כחות נפשו למפעל אחד, כי רוחו התפוצצה בהשפיקו כל ימיו בקטנות ובמקרים קטני־ערך. צרת נפשו היא, לא היתה צרה אחת גדולה ואיומה, ולבו הכואב לא היה שותת דם מפצע אחד עמוק ורחב, כי אם מאלפי דקירות־מחט אשר דקר אותו גורלו, עליז־קטנות. – אמנם זה דרך האדם, אשר בראותו כי אין לאל ידו לבצע את זממו הכביר, ונחם את נפשו כי זממו זה אינו אלא הכנה והקדמה לפעולה אחרת; ואם לא יוציא כל דבר לפעלו, והסתפק בדעתו שהתרחבה ובנסיונותיו שהתעשרו.

וגם אפרים פתה את נפשו, כי המחשבה אשר הרבה לחשוב בזממו הגדול הביאה עליו ברכה רבה, כי היא חדשה בקרבו רוח נכון, לבלי יחשוב עוד את יהדותו כצרה גדולה, ולבלי יתאונן עוד על גורלו אשר נטל עליו להיות איש יהודי. ואחרי אשר זכה למנוחת הלב בדבר הזה, מצא טוב ונכון לפניו, לשוב לחיי המציאות ולשים לבו לעולם הפתוח לפניו.

אז עלתה מחשבה בלבו לחבר ספר אשר פיו יקבנו בשם “מכתבי איש יהודי”, במתכונת “מכתבי־פרסי” אשר כתב מנטיסקיוֹ, וכ“מכתבי־אנגלי” אשר חבר וואָלטיר. וכבר ערך בדמיונו את התבנית השירית אשר בה יכתוב את ספרו: איש יהודי מדור החרבן, או גם מדור דוד ושלמה, עובר עתה בארץ אשכנז להתבונן אל המנהגים החדשים ואל החיים החדשים ולחוק אותם בספר. ומה מסוגל הוא סגנון כזה לסטירא וללעג! –

ואולם הנסיעה בעגלה לא היתה לרוח אפרים: כי הן אז נטל עליו לצפון את רעיונותיו בלבו משך שעות אחדות, מבלי יכלת למלט משאם על הגליון, והמצב הזה שופך רוח־עועים על האדם. לכן עזב אפרים את ספריו באחת הערים, ויגמר בלבו לעבור ברגליו את מדינות אשכנז.

אז יפגוש אפרים באשה עניה ההולכת יחפה העירה, והיא נושאת את נעליה בידיה, לבל יבלו בהליכה. היא בקשה מאתו “נדבה נוצרית”, ואפרים הוציא מצלחתו מלא־כפו כסף ויתן על ידה ויאמר: הא לך נדה יהודית, כי איש יהודי אנכי. ומה שמח לבו להוציא מלב האשה העניה את משפטה הקדום, אשר בטאה בשפתים מבלי הדעת. ומשפט אפרים היה להבעית במתנה את העניים העוברים על פניו בשתיקה, תחת אשר בהיותו נתבע לצדקה לא הרבה לתת.

ויפגוש אפרים ברוכל־יהודי, והוא נושא על כתפיו דיוסקי⁴⁵, מטפחות צבעונין תלויות בשתי זרועותיו, וטלאי ירוק עגול תפור בכנף בגדו השמאלית; ושפתי האיש נעות כמו יתפלל בלכתו. לב אפרים התפעם בחזקה, כאשר הרים הרוכל את מצנפתו מעל ראשו בהכנעה גדולה, לברכו בשלום; ויואל אפרים להתחבר אליו, כי אמר: אֵראה נא לאמלל הזה אותות רצון וחבה, וחשב בלבו כי אחד האצילים מטה חסדו לו, והיתה לו הטעות הזאת לנחמה ולענג. – ויקרב אפרים אליו וישאלהו במאור־פנים להליכות מסחרו. – “הלואי שתעבור ההשכלה מן העולם”! – ענה הרוכל – “כי זאת ההשכלה הארורה הביאה חכמה וערמה בלב האכרים, ואי אפשר עוד לסחור אתם” – אז התאמץ אפרים להוכיח לו כי ההשכלה מביאה גאולה לישראל, כי היא תעביר מן העולם את הקנאה והמשטמה, ואז יבואו ימים אשר לא ישאו עוד היהודים טלאי־ירוק על לבם. ואולם הרוכל ענה ויאמר: זה הטלאי אות־כבודי הוא ובו אתפאר; חביב הוא לי מאותות הכבוד שנותנים המלכים לשרי צבאותיהם; כי בעולם הבא נכבד האות הזה עד מאד, – ואולי גם אנשים אחרים נשאוהו על לבם זה לא כביר, וידיחו אותו במים עזים –" והרוכל הביט באפרים בסקירה חודרת, כי חשבו ליהודי מומר, ובכל זאת שאלהו “אם אין לו מה לסחור”, ובשמעו כי אין, מהר וילך מעל אפרים. –

ויעבור אפרים בארץ, וישם לבו לחקור ולהתבונן בכל המחזות העוברים על פניו. וישקיע מחשבותיו בחיי כל עץ הנטוע על שפת הדרך, וירא בחזון את צמיחתו, את התפתחותו ואת מותו; ויחדור רוחו באהלי האכרים אשר עבר עליהם, ויתחבר בחזון אל חיי האנשים היושבים בתוכם. ואולם בהיותו נצמד תמיד לרעיון המות, והיה כאשר קדם בברכה את המחזות היפים, את הגבעות ואת העמקים, ותהי הברכה גם קבלת־פנים גם ברכת הפרידה, ופעם אחת כאשר שבעה לה נפשו ענג וששון בהשקיפו מראש גבעה על ככר נחמד, ויכתוב בספר־זכרונו את החרוז הזה:

אִם שִׂמְחָה בְלִבִּי אוֹ נַפְשִׁי דוֹאָבֶת,

הִנְנִי רוֹדֵף בְּלִי־חָשָׂךְ אֶת הַמָּוֶת.

ובחילת החיים המשונה הזאת לא נתנה לו ליהנות ממסעותיו ולשיש על מחזות הטבע העוברים על פניו, בשמחה שלמה. הנהו עומד בצל ארזי אל על שפת הרינוס הירקרק, הנהו רואה את הארמונים העתיקים הנשקפים מבין הגפנים הפוריות, ואת הערים ואת הכפרים העוטים אור והמתראים בנהר הגדול כמו בראי, – וכל היופי וכל הששון הפרושים על הככר הזה אשר כלו משקה, לא עצרו כח לעודד ולהחיות את נפשו הנהלאה ולהשיבה לבצרון.

כחולה אשר לוּקח מערש דוי ויָעמד בתוך הרחוב ההומה מאדם, אשר יביט בתמהון ובשממון אל תשואות החיים ואל ההמון הסואן, – כן חש אפרים מועקה ברגשותיו, ויפלא ממנו לגול מעליו את המשא הכבד המכריעו תחתיו. והנה הוא עומד על ראשי הגבעות והוא רוחץ באויר הרענן והמחיה – ועיניו נטיו לארץ בדאָבוֹן, כי זכור זכר את העוֹני והצרה המסתתרים בנקיקי ההרים, ובתוך העולם הגדול הזה המלא הוד ודרור, לא ראו עיני־רוחו בלתי אם דמות יהודי נרדף ומתיפח…

־סורו מעל פני, צלמי־יגון! – קרא לנפשו פעמים אין מספר, אבל לבו שב אליהם כפעם בפעם; והיה בעברו בעיר או בכפר ביום השבת, וראה את היהודים בעמדם ברחובות הדורים בלבושם לכבוד היום הקדוש, או אז קדמם בשלום, בחבה יתרה, ולבו שמח בקרבו לראות כי עוד מותר להם להתענג על אור השמש המתוק ועל האויר הצח, וכי עוד ימצאו חפץ להתקשט ולהתהדר בלבושם, בחייהם המרים המלאים מכאובים ורדיפות. – ובסורו לבית־מרזח, שאל שאל תמיד, בזהירות גדולה ובהשתדלות לבל ימשוך עליו חשד, אם יש גם יהודים בעיר זו או אין; והיה אם הביט בו איש בעין חוקרת, והתחלחל, כי אמר: אכן נבעו מצפוני. ביחוד פחד לבו, כאשר הסתכל איש יהודי בפניו, כי זה כח היהודים להכיר כרגע את בן־עמם, ולפעמים רק על פי משפט המבט אשר יביטו איש אל אחיו. – אכן זה דרך היהודי להלאות את “האורח” בשאלות טרחניות ובתשוקתם הנמהרה, וכמעט יברכו בשלום את האיש מקרב עמם אשר לא נודע להם מתמול שלשום, והמטירו עליו גשם שאלות וחקירות: מאין הוא בא ולאן הוא הולך, ומה מעשהו, וכמה מספר בניו, ועוד שאלות פנימיות שבפנימיות עד אין מספר, – ואולם אפרים לא ראה בטרחנות זו כי אם אותות התקרבות־משפחה, המקרבת והמחברת את האחים בין רגע, והנותנת להם זכות וצדקה, לדרוש מכל בן־אמונתם את ההתחברות הראויה לבני משפחה אחת. וכבר אמר אפרים לקבל עליו באהבה את המנהג הזה, אבל שני מקרים אשר קרוהו בדרכו מנעוהו להתמכר אליו, וישנוּ את השקפתו עד מאד.

אפרים התהלך ברחוב היהודים, בעיר גדולה שבאשכנז התיכונית. ריח רקבון ובלי, מרוצה ובהלה שואגת, משא ומתן ומריבות ונאצות, כל אלה מלאו את הרחוב הצר המוקף משני עבריו בטורי בתים גבוהים, וכל קרן־אור טהורה לא ירדה על המקום הנורא הזה. ויבט אפרים למעלה אל חלונות הבתים, אשר מאחריהם יחיו מאות משפחות חיי־יגון, ויבט סביבותיו, אל תוך החנויות אשר במערות האפלות, המלאות סחורות שונות וגרוטאות מכל המינים. והנה בפתח אחת החנויות עומד איש זקן ופניו מלאים הוד והדר, תלתלי־כסף יכתירו את קדקדו, ומתחת לגבוֹתיו הנשואות מזהירות עינים שחורות באור צח. – בנגה העינים האלה תשכון קרן־אורה מן הרוח הכביר העלול לפעול גדולות – אמר אפרים בלבו – ולוּ יצא האיש הזה מעם אחר, אז אולי היה למשורר, לשר־צבא או למנהיג מדינה. – וירא הזקן כי שם אפרים מעיניו בו, וירכין לו ראשו בחבה, ויקרא: היש לך מה לסחור, אדוני הנסיך? – לא! – ענה אפרים, וימהר ויעזוב את רחוב היהודים.

וכעבור אפרים בעיר קטנה, והנה קול שאון והמולה לפני בית המכס, ויקרב וישאל מה זאת, ויוגד לו, כי זה לא כביר חכר אחד מבני ישראל את “מס היהודים”, והוא מתנהג באכזריות איומה עם בני אמונתו העוברים דרך העיר, למען ימצא “ריוח” יפה בחכירתו. ויהיה בדּבר אפרים עם האנשים, והנה נגש אליו המוכסן ויקרא: גם עליך לשלם לי את המס! וימחר אפרים ויעבור מעליו. –

מה מאד הסתער לב אפרים בקרבו, בראותו איש יהודי עושה מסחר בחרפת עמו! אז תעבה נפשו את כל המעשים הנעשים בקרב בני עמו, וילכד בעצמו בשגיאה אשר גנה כל הימים: לחשוב את הרעים והשפלים האחדים כטפוס של הגוי כלו, ולשכוח את אלפי הטובים והנדיבים.

באחד הימים פגש אפרים על דרכו באכר צעיר לימים, הרוכב על סוסו בשובו מן השדה. בקול צהלה שר האכר את שיריו העליזים, וההרים ענו בהד לקראתו. ויתחבר אפרים אל העלם הרענן והעלז, המשמח לב בבריאותו ובטבעיותו החפשית. וישאל האכר את אפרים אם בא גם הוא אל החג אשר יחוגו מחר בני הכפר במשתה ובמחולות, ובשמעו כי אַין, אמר בגאון כי יש אשר יבואו אדונים חשובים אל החג וסרו אל בית המלון אשר לבן־דוֹדוֹ, ושם ימצאו אכסניא הגונה ומרוחה. ויואל אפרים לסור גם הוא אל הכפר הזה ולשמוח בחג האכרים.

בבוא אפרים אל בית המלון, והנה שני אכרים משחקים בקוביא, ויקרא האחד: שבעה עלה בידי, יקח אֹפל את היהודים!

– אבדת, אבדת, כנפש היהודי – ענה המשחק המצליח, – פני אפרים אדמו כדם לשמע המבטאים האלה, ויהי בעיניו כמו מרדף ממלאך אכזרי המהפך לחרדה את כל תענוגיו. והאכרים אשר בבית הוסיפו לריב איש באחיו ולחרף איש את רעהו, וכל קללה וכל נאצה היוצאת מפיהם, היתה חציה לחבריהם וחציה ליהודים. אך לסוף עשו שלום ביניהם וילכו לדרכם, ולא נשאר בבית המזרח בלתי אפרים לבדו.

אפרים ישב אל שלחן, וישם ראשו בשתי ידיו, וישתקע במחשבותיו. וירא והנה ילדה קטנה עומדת אל קצה השלחן, והיא מסתכלת באיש הזר בתשוקת־ילדים; וירמוז לה אפרים לגשת אליו, ויושיבנה בחיקו וישק לה, וישאלנה לשמה.

– שמי מתילדה – ענתה הילדה, וימהר אפרים ויורד את הילדה מעל ברכיו. בדאבון־לבו כסה את פניו בשתי ידיו, וידבר לנפשו: למה עוד יהודי? האם לא די־צרה היא להיות אדם, בריה חלשה, האסורה והנלכדת בעולם הנבזה הזה? – ובמרת רוחו לא טעם מאומה מבקבוק היין אשר העמיד לפניו.

ממחרת הים ההוא נעור משנתו לקול צלצל הפעמונים, אשר קראו את בני הכפר אל הרנה ואל התפלה. אז התאמץ אפרים להסיע מלבו את העוקצים מיום אתמול, וינחם את נפשו באמרו: אך מנהג הבריות הוא לתלות כל קלקלה וכל קללה ביהודים, מבלי אשר לבם רע עליהם; כי זה דרך ההמון להחזיק ימים רבים במבטאים עתיקים, שהיו למשל ולשנינה, גם אחרי אשר המבטאים אבדו את מושגם האמתי.

אפרים הלך עם האכרים אל בית תפלתם; ושם על העמוד עמד איש קטן ודל בשר, לבוש מעיל ארוך ושחור, והוא דורש בקול היוצא מן החוטם “על הפרושים הבוגדים ועל היהודים הארורים”. – –

אחרי התפלה נאספו האכרים לירות בחצים אל המטרה, כמנהגם בכל חג. בראשונה הקימו צלם איש־טורקי למטרה, ואחרי כן עשו למפגע פסל איש יהודי, וכל הקהל קדם במצהלות ובצחוק פרוע את המפלצת הזאת, אשר זקן ארוך יורד עד טבורה; ומכל עבר המטירו לעג ומהתלות על הפסל הנתעב. – אז יצא אפרים בלאט מתוך ההמון החוגג. –

האיש החוסה בצל הכסף ובצל הכבוד, הוא יצחק במנוחה בשמען כי כת ליצנים מלעיבים בו ואומרים עליו כי עני ונבזה הוא. אבל האיש המשתדל בכל מאמצי כחו להראות לבריות את ערכו וכבודו, ומכשולים אין מספר מונעים ממנו את הכבוד וההכרה הראוים לו, הוא בראותו כי מלעיבים בו בקהל, ואבלה עליו נפשו ורפו ידיו. כי על כן היהודים, אשר על פי מצבם בעולם ראוים הם לנשיאת־פנים ולחמלה רבה, יתמרמרו מאד על פגיעת כבודם בקהל – והמון חוגג אמנם לא יחוש זאת…

אפרים הבליג על יגונו לאט לאט. הוא לא חצה עוד את בני אשכנז לנוצרים וליהודים, כי אם לאדונים ולעבדים. האנשים מעולמות העליונים היו בעיניו כנוגשים ורודים, והעם – הנגשים והנענים: ומה יש עוד להתפלא אם ההמון הנענה יחשוב את עצמו כבן־חורין, בראותו כי יש אנשים המעונים עוד יתר? מה יש עוד להתפלא, אם האכרים, עבדי עולם, יתענגו לרדות את היהודים, עבדי המלך? –

אז זכר אפרים את הנביא הגדול, את זַשן זשַק רוּסאָ המנבא לחרות ולשויון, ותכל נפשו לעלות אליו אל הרי אלף אשר שם תקע אהלו באחרית ימיו. – ובאחד מימי הבציר, בבקר לא עבות, דרכו רגלי אפרים על האי הנחמד המעוטר בזר עצים ופרחים, זי אי־פטר מקום משכן הנביא. רוּסאָ עבד את שדהו, בקרוב אליו אפרים, ויחרד כמעט למראה האיש הזר.

– היש את נפשך להטות אזן לדברי איש יהודי, בלי משפט־קדום? – שאל אפרים ויגדר ארחו באמץ לבב.

– כל פרח ופרח ישמח לבי בתארו המיוחד – ענה רוּסאָ בצחוק קל, ויתבונן בפרחים אשר אחז בידו, ויפן כה וכה ויסתכל בפני האורח בעין בוחנת, ואחרי כן הושיט ידו לאפרים ויאמר בשפת עבר: שלום עליכם!

– לא מארץ המזרח, לא מאהלי האבות הקדמונים, באתי אליך – דבר אליו אפרים – כי אם מארץ אשכנז. ארץ־מולדתי החורגת גרשה אותי מהסתפח בה, על כל מדרך כף רגל אשמע אך חרפה, גדופים ומשטמה, גם פעמוני בתי התפלה יחרצו לשונם, לשון־ברזל, לאמלל כמוני, לאיש יהודי… ובהתעטף נפשי עלי, נמלך עלי לבי לבוא אליך, לשפוך בחיקך כל שיחי ויגוני, כי בלבך מזבח־גדול, אשר עליו יזבחו כל הנענים והנגשים את רוחם הנשברה. הנה באתי אליך, הנני חובק את ברכיך, והנני מברך את ה' אשר זכני למצא אדם אחד מני אלף.

– אכן שבתי להיות אדם, מעת אשר אצלוני לפנות ערף לחיי כרכים המלאים ארס ורקבון – ענה רוּסאָ – כל מה שמוסיף האדם להתרועע עם הבריות, כן ירע וכן תשחת נפשו. ואמנם אי־הסבלנות, זאת קללת האנושות, איננה רובצת ביהודים לבד, גם אותי גרשה מהסתפח בחברת בני האדם, יען אשר גם אנכי מאנתי לחשוב ולחוש כמצות הכהנים והעריצים… ואולם אנכי לא ארף מן הרעיון אשר שמתי לי לקו ולמשקלת בחיים: כי גם בתוך התהפוכות ובקרב השחתת העולם, עוד אפשר לאיש, והוא מחויב לעשות זאת לאפשרות, לתכן ולתקן את חייו על פי חוקים קימים, על פי חוקי השכל.

– היתכן כדבר הזה גם לאיש יהודי? – שאל אפרים.

– לאיש יהודי? – שנה רוסאָ את השאלה כאיש המתישב בדבר – אכן ימי קדם עבדו היהודים גם את אלהיהם גם את הבעל ואת כמוש… האם עוד יורו רבני אמשטרדם, כי גם מחוץ לתורתכם אפשר לזכות באֹשר הנצחי?

– חכמינו הקדמונים למדו אותנו, כי גם חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא – ענה אפרים.

– סבלנות לכל איש הסובל את האחרים! כי תורה־לאומית, האומרת אני ואפסי עוד, לא תוכל להתקים בקשר־החברה הטבעי.

ויתפוש אפרים בכף רוּסאָ וישקנה בחום־נפשו. אך “הנביא” הביט אליו בתמהון, וימהר ויחלץ ידו ממנו ויאמר: מה איומה היא השפלות, המכנעת גם את האנשים, שנועדו להיות בני חורין, והראוים ללכת קוממיות ולבלתי כבד כל איש בענות־עבד. – וככלותו לדבר, ויפן מעל אפרים ויעלם בסבכי היער.

כאיש אובד עמד אפרים, ויחש בלבו בדידות איומה. אבל ממעמקי נפשו התנשא לפניו הרעיון, כי אך לשוא יבקש האדם מקדש ומקלט בלב איש אחר, ורק האיש אשר מִקדש בלבו, הוא ימצאהו גם בכל מקום; רק האיש הנושא את השלום בקרב נפשו, הוא ימצאהו גם בכל אשר יפנה. –

אז גמר אפרים בלבו, לבל יפנה עוד לעזרת אחרים, כי אם לאכול מפרי רוחו העצמי. – וזכרון ישן נעור בלבו: נפשו נמשכה בחבלי קסם אל יערות אמריקה, אל משכנות “הפראים” התמימים אשר שם מקום החיים הטבעיים והטהורים.

ובהתרוממות הנפש החל עוד הפעם לקרא בספרים המתארים את הארץ ההיא כגן־עדן, בספרים אשר הלהיבו אז את לב כל בני הנעורים, לבקש את “האדם השלם” בין הפראים אשר מעבר לגבול ההשכלה, כי כן יעץ רוּסאָ. – ויחרוץ אפרים לשבת בימי החרף עם אחיו ואחותו, ולהפרד אחרי כן מעליהם לעולם. בראשית ימי האביב אמר לחדש גם את חייו באביב חדש. –

כב. מִמַהדוּרא מִילֵי.

קול משק בריחי ברזל, קול אנקת דלת נחושה בהסובה על צירה – והנה עומדות רגלינו בבית הכלא אשר שם אָסוּר אפרים. הנה הוא יושב שקוע במחשבותיו, הנה הוא מתאמץ להבליג על צרותיו ולשאת במנוחה את המשא הכבד אשר עמס עליו גורלו המר, אבל בשל כחו, והצרה החדשה אשר באה עליו גברה עליו להדוך אותו תחתה.

מקרי הימים האחרונים מתרוצצים בראשו, מבלי תת מרגוע לנפשו. אכן הסכיל לעשות, כי בנסעו לעיר מולדתו, ערב את לבו לסור וללון במטרפולין ההיא, אשר בעולמותיה העליונים התהלך בחורף העבר, ואשר הוצא ממנה בבזיון גדול. ובסורו לבית המלון מצא את טרבירנא יושב אל השלחן ומשחק קלפים עם אחוזת מרעיו, וקופת זהב צבורה לפניו; אז יגש אליו אפרים וישם בו את עיניו החודרות, והלז פנה אליו ויעמוד את פניו כמו לא ידע את אפרים מתמול שלשום, וישאלהו ברגז מי הוא ומה חפצו, ואפרים ענהו כי מחר בבקר יגיד לו את דבריו. וביום המחר בבקר לוקח אפרים ממטתו, ויושם בסהר, כי נאשם כמשתמט לשלם את מס היהודים. מבלי התנגד הלך אפרים אחרי השוטרים, ויהי לו הדבר כאצבע אלהים, כי במקום אשר חטא שם השיגה אותו הצרה הזאת.

זה שלשה ימים אשר הוא יושב בחדר כלאו, וקרני השמש לא תחדרנה אליו, כי שבכת־ברזל כפולה חוסמת בעדן – אז חש אפרים בנפשו כל מצוקות האיש אשר קברוהו חיים.

האיש החפשי לא ידע ולא יחוש את הקשר האמיץ המחבר אותו אל סביבותיו, עינים לו ולא יראה את האנשים ואת הפרחים ואת עוף השמים, אשר כמו יפרשו לו כפיהם, כוסותיהם וכנפיהם, לשאת אותו בשמחתו ובצערו. אבל בהנתקך פתאם בחזקת היד מכל העולם הסובב אותך, ואשר לא התבוננת אליו עד כה; בשבתך אסיר בבור, גלמוד ובודד, ורק השאון הבלול אשר מאחרי קירות הכלא ורק האור הקטוע המתגנב לחדרך מבעד לשבכה, רק הם יודיעוך את מעשי החיים שם בחוץ; או אז תחוש כי הנתק הנתקת מזרועות השטף, מזרם החיים, וכי עוד דלפה נפשך ממימי גליו; או אז אחרי רעד הקור, תתאמץ להבקיע אל פנימיותך אל פנימיות העולם, אשר נִכַּרת עד כה.

אפרים שכב על יצוע התבן, ויתבונן בכף ידו, בחריציה ובגדודיה הענֵפים, ויחקור לדעת כמה ימים ימשכו עוד עד אשר תהי היד הזאת לברוֹת תולעים. ומענין לענין נתן לבו לחקור על הכח המניע את כל האברים – על הנפש. והמחשבות התרוצצו בקרבו עד להתּעוֹת – ויתאמץ להחלץ מהן בנתנו בשיר קולו, למען יחבא שאון לבו בשאון שיריו. פתאֹם עמד ויקשב רב קשב: כי קול עלה באזניו מחדר הכלא אשר מתחת לרגליו. ויט אזנו אל קרקע החדר, וישמע קול מנגינה, מזמירות תפלות היהודים; וימהר אפרים וישתתף במנגינה היהודית, והאיש אשר מתחתיו שאל, מבלי לנטות מן הנגון, מי הוא זה היושב ממעל לו? ויתחלחל אפרים, ומבלי משים זכר את החרדה אשר חרד בליל חג המסכות, כאשר עלה באזניו בפעם הראשונה קול רואה ואינו נראה – אבל מה שונה מצבו ההוה ממצבו אז! אך עד מהרה התאושש, ויען את השואל, גם כן בנגון התפלה, את הדברים אשר מצא נכון להגיד; כי עוד לא שת עצות בנפשו, אם להודות לשופטים כי יהוד הוא או אם להכחיש הדבר, לכן ירא פן בא האיש לרגל אותו ולחקרו. – וכן השתוחחו שני האסירים, בנגון התפלה, מבלי למשוך עליהם חשד השומר, כי הן מותר לאסירים לשיר בשירים ככל חפצם. ויודע לאפרים כי גם חברו השוכן מתחתיו הושם בכלא בגלל שהשתמט מלשלם את מס היהודים. עוד לא השתוחחו האסירים כשעה אחת, וכבר לא ידעו מה להגיד איש לרעהו. – אנחנו בחפשתנו לא נדע מה גדולה היא ההשפעה שמקבלת השיחה, מן הראיון אשר יביטו המדברים איש בפני רעהו: מבט אחד, תנועת הפנים, וכל עצם החצוניות הגלויה עם ההרגשות הבאות לרגליה – כל אלה מביאים, מרגע לרגע, חיים חדשים בשיחה המדוברת מפה לפה; – ואולם שני האסירים, מבלתי יכלת לראות זה את זה, החרישו כרגע, ושיחתם לא מצאה די אונים להמשך. – בבקר בבקר שאלו איש את רעהו לשלומם ולשנתם ולמעמד משפטם – ואחרי כן התמכר איש איש למחשבות לבו. ואולם לאפרים חסרה חברת ספריו, כמעט יתר מאשר חסרה לו חברת אנשים; אכן נורא הוא הדבר, לשבת בחדר אֹפל, מבלתי יכלת למלט משא רעיונותיו, לא בשיחה עם איש אחר, ואף לא בכתיבה על הגליון! –

בהמשך שיחותיו עם חברו האסיר, נודע לו מפיו כי שומר בית האסורים יהודי מומר הוא, והשמועה הזאת העירה חשד בלב אפרים, כי אמר אולי זה האסיר השוכן מתחתיו, הוא הוא שומר הסהר בעצמו; על כן שם אפרים מחסום לפיו ולא יסף עוד לענות אותו דבר. ואמנם בחלה נפשו בשומר־הסהר בגלל התקרבותו החנפה, ובגלל המבטאים הזשרגוֹנים אשר נשא על שפתיו תמיד, בבואו לשאול לשלומו. אפרים לא יכול מעולם לכלכל את הנוצרים, המדברים עם איש יהודי בשפת הזשרגון, כי נפשו ידעה מאד אשר בהקרבות מדומה זו צפון לעג ומהתלה. ומלבד זאת חרה לאפרים, כי ערב השומר את לבו, להתהלך עמו כעם אחד הרוכלים היהודים – לכן לבש גאות בדברו אליו, ויהיו דבריו מעטים.

ואולם אחרי שמעו השמועה הזאת, החל אפרים להאיר פניו לשומר הכלא ולמשוך לו חסד. אף נדמה לאפרים כי כבר ראה במקום אחר את הפנים האלה המפיקים ערמה, ואת הראש הזה המכוסה בשערות לבנות ורכות כצמר, וגם נזמי הכסף אשר באזניו – לא זרו לו. – ביום אחד שאל את הושמר: האם לא ראיתי את פניך פעם אחת במקום אחר?

– פעם אחת? עשר פעמים! – ענה שומר הכלא – אנכי ידעתי את הפרה⁴⁶ בהיותה עוד עֶגְלָה קטנה ותמימה – במחילה מכבודך.

אפרים הסב פניו ממנו בקצף; כי אין לך דבר המעלה חמת איש, כליצנות שמתלוצצים בשם־משפחתו, אחרי אשר נטל עליו לשאת את השם כל ימי חייו. ואולם השומר לא שם לב לזה ויוסף ויאמר:

– גם בברסלוי, גם בברלין וגם בעיר הזאת, כבר ראינו איש את אחיו; אבל הנני לספר לך את הדברים, מן “האלף”. – את מקום משכן אבי לעת הזאת לא אדע, אבל בתחלה גר בעיר וויעליצקאַ במדינת פולין. הוא היה מטופל בעסקים מן הבקר עד הערב; בבקר התהלך בשוקים וברחובות, ויפהק בפני הנשים התגרניות, עד אשר ענו גם הן בהד פהוקן לעומתו; ובערב, אשר אָתא לילה, התרוצץ ברחוב היהודים, ויסגור את דלתי החלונות אשר בכל הבתים, ואז שב לביתו, ובטרם הלך לישון עוד ראה חובה לעצמו לערוך מלחמה קטנה עם אמי; והיא ואנחנו הילדים נאנסנו למצא לחמנו בעמל ידינו. בהיותי נער קטן בן שמונה שנים, נעשיתי “לדוֹפק” הקורא לבית הכנסת; הנך יודע מה העבודה הזאת: שלש פעמים ביום נטל עלי לדפוק על דלתי בתי היהודים למשוך אותם לבית הכנסת. בימי החרף הקרים כמעט דבק הפטיש לידי, ויש אשר לא ידעתי אם יש לי ידים או לא, כי נקפאו ויבשו, ואחרי כן עוד היה עלי לעמוד בבהכ“נ זמן ארוך, בקיבה ריקה – אמנם היטב חרה לי על אלהינו, אשר לכבודו הייתי מחויב להשמיע את אנשי צבאותיו; וביום אחד כאשר כלתה התפלה, ואנכי נוֹתרתי לבדי בבהכ”נ, ואקום ואהפוך את העמודים על פניהם, כדי להכעיס את הקב"ה, ואמהר להמלט על נפשי. – אחרי מות אבי קמה אמנו ותלך אתנו ארצה אשכנז; אך בחצי הדרך מתה עלינו, כי היטב חרה לה על המנוחה אשר שפרה על אבי, בהחלצו ממנה. – אנכי, הבן הבכור, נשכרתי לעבוד בחיל הצבא; ויען אשר שפמי היה ארוך ומגהץ, קראו לי אנשי הצבא בשם "שנויצערלע". אחרי כן באתי לעתים מזמנות עם אשתי ועם בני לברסלוי, ונהירין לי שבילי עיר זו כצלחת מכנסי. –

– ואיה הם בני ביתך בעת הזאת? – שאל אפרים.

– הם שוכנים במחיצת אבי־אביהם; לא אדע אם בשמים ממעל או בשאול מתחת – אבל שוקטים ושלוים הם, ובשרם לא יכאב עליהם. רק את בתי מטהעלע קשה לי לשכוח, כי היא היתה נערה טובה ונעימה; אמנם הוגד לי, כי הפתיה הזאת שמה קץ לחייה, יען נשאה בחיקה “נשמה יתרה”… אך חלילה לי להאמין כזאת, לא אאמין כזאת – " ושנויצערלע השתקע פתאֹם במחשבות, וישוך בשפתיו את כנף בגדו; ואפרים שמח לראות כי יש עוד קשר המחבר את הנבל הזקן הזה לחיים רכים ולהרגשות רכות. – לוּ ידע אפרים עד כמה קרוב גם לנפשו האֵבל אשר יתאבל האיש הזה על בתו המתה – כי מתילדה הידועה לנו, היא היא בת שנויצערלע – כי עתה לא העביר עוד את המתאבל מן הענין הזה לענין אחר, למען השכיחו יגונו. – אבל אפרים הוסיף לשאלו למקרי חייו, ואל המקום אשר שם ראה אותו בתחלה.

ושנויצערלע ענה ואמר: העוד תזכור את ליל הפסח, אשר אז שוּלח אביך לאכול את לחם המלך בבית הכלא? בלילה ההוא ישבתי גם אני עמכם אל השלחן. – עוד בהיותי נער קטן נצנצה בי “רוח קבצנות”, ובכונה התהלכתי תמיד עם בני עשירים, כי אמרתי בלבי: יבא־יום והיית לקבצן, והיה כי תבוא אליהם לבקש נדבה, ולא יבצר ממך לאמר להם: העודך זוכר את הימים אשר צחקנו יחדו, ואשר גנבנו יחד את הבצלים מגגה של “גדוּלה”? ואז הן נטל עליהם לתת לי נדבה יתר גדולה, מאשר יתנו לחברי הקבצנים. ואמנם האיש אשר נסה פעם אחת בקבצנות, הוא לא יוכל עוד לעזוב את הפרנסה הזאת עד עולם; למרות כל עמלי לא יכלתי גם אני להמיש צוארי ממנה. באחד הימים אבדו לי אשתי ובני – ואנכי לא אדע איככה באה ונהיתה האבדה הזאת. אז נשכרתי לפרש בחיל האנגלים, אבל מכל עבודתי זו לא נשאר לי מאומה בלתי אם רסן בלה ובגדים ברודים. – כה הלכתי מדחי אל דחי, עד אשר נאלצתי לנגן בכנור, בשכר ארבע אגורות־כסף ליום.

– גם תופש כנור היית? האם יודע אתה פרק בשיר? –

– אמנם כן: זאת אומרת, חוטב עצים הייתי, ויהי לי הסדן לכנור, והעצים למיתריו, והמשור – לקשת. אך זו היא מלאכה מגונה: השכר – ארבע אגורות – והצמאון בעשר אגורות; ואמנם השתיה היתה חביבה עלי תמיד, כי כוס יפה טובה גם לנפש וגם לגוף. – אחרי כן הייתי ימים רבים לכהן. –

– האם להתל בי אתה אומר? –

– הנני נשבע לך בשמי: וויקטור נעפאָמוק בפטיסט שנויצערלע, כי אמת הדבר אשר הייתי איש כהן – –

– מי הוא האסיר הכלוא פה מתחת לחדרי? – שאלהו אפרים פתאֹם.

– גר צדק הוא, ושמו חוליצקי. מחר יגזרו עליו למשוך בקרוֹן, יען אשר אין לו במה לשלם את כסף הענושים. איש משונה הוא – כמדומה לי כי גם אתה יודע את דבר האיש הזה.

– לא אזכור מאומה על אדותיו –

– כי עתה אבוא לעזרת זכרונך. הן הרב רבי חננאל ישב בביתכם ימים רבים, והרב הזה עשה פלא לחוליצקי דנן, כי בין־יום שת על שנותיו נוספות כאלפי שנים –

– לא אבין את דבריך –

–גם אנכי לא אבין – צחק שנויצערלע – ר' חננאל גיר את חוליצקי. גם זה עסק יפה! – וזה הגר חוליצקי יודע על בורים את כל מנהגי דתנו, רק חובה אחת מחובות היהודים ימאן למלאות בערפו הקשה, זאת החובה להכנע ולהשפל – והן החובה הזאת ראשונה היא לתרי"ג מצות! – –

ואפרים נגרש מאד לשמע הדבר הזה, ויבקש את שנויצערלע לבשר תכף את הגר כי תלמיד ר' חננאל הוא; אך שנויצערלע היה שקוע בספורו ויוסף ויספר: בראשית מלחמת שבע השנים עבדתי שנתים ימים בחיל הרוכבים, אך עד מהרה פניתי ערף לעבודת הצבא, בראותי את גורלם של הנפצעים במלחמה –

– האם כבר המירות אז את דתך? –

כזאת עשיתי כשבע פעמים. בראשונה היתה “התמורה” עסק יפה מאד; הפרוסים מלקקים אצבעותיהם מתענוג בצודם נפש יהודי, אבל הם קמצנים גדולים, כעשרה או כשנים עשר שקל בעד נפש, לא יותר. ואולם הציד האחרון שלם לי ביד רחבה, הוא היה אחד מכת־הישועים, ועל ידו זכיתי גם למשמרתי זו.

– האם לא יסרוך כליותיך לעשות עסק נבזה כזה באמונתך? – שאל אפרים.

אם אלהי היהודים חפץ כי אעבוד אותו, אז היה עליו להתנהג עמי על פי הפתגם הידוע: חמאה בכסף תָקנה. ואולם כעת: הנה שלמתי פעם אחת את “מס היהודים” לכל ימי חיי, התנצרתי, ועוד החזירו לי סכום קטן… לוּ ידעתי לפתוח לי את אֹזן השולטן ואת כיסו, כי אז לא התעצלתי מהיות גם לתוֹגר, או להיידוק –

– ובכן לא הכה אותך לבך מעולם על עזבך את דת היהודים? – וחיי עולם הבא אינם שוים בעינך מאומה? –

– חיי עולם הזה, כסף מזומן הם; ואולם החיים לעולם הבא אינם אלא מלוה בשטר או גם מלוה בעל פה, בלי שום אחריות ואפותיקי – –: יכול להיות כי יבוא החוב לידי פרעון, אבל יכול גם להיות כי לא יבוא… אמנם כבר זקנתי, ולכאורה הייתי מחויב להחזיק עתה בדתי, עתה ככלות כחי – אבל מה אעשה ואנכי נוכחתי לדעת, כי הדת אינה אלא רסן בלחיי ההמון: הסוס השובב הזה הפיל את רוכביו אחור, אלמלא בלמוהו כדבעי…

– הנה אמרת לי כי גם בעיר הזאת ראיתי את פניך בפעם אחרת? –

– כן הדבר, אבל אז היה מסוה על פני. העוד תזכור את הכושי מוּליי אשר שרת לפני האציל? אני הוא הכושי. העוד תזכור את תמונת אביך אשר הבהילתך בנשף המסכות? אני הוא אשר התחפשתי בלבוש אביך. אכן הזהרתיך די והותר, אבל יש אנשים אשר באמור להם: הנה אבן־נגף לרגלכם, לא יאמינו עד אשר ינקשו ונפלו. גם במלחמת השנים הייתי צלך על יד ימינך, ואתה לא ידעת. – והאם לא הייתי כושי לבל משפטיו? את בגדי הכושי הנחתי אצלי למשמרת, אם תחפוץ אלבשם והתיצבתי לפניך והכרתני.

אפרים הניע ראשו לאות הסכמה מבלי הדעת, כי נפשו פזורה, וראשו סובב עליו כגלגל, מפטפוטי שנויצערלע ומזרם מליו השוטף. זה ימים רבים אשר לא נדבר עם איש, ופתאּם הרקיד שנויצערלע לפניו “כאורות מתעים, את חייו השבעים נדודים, והברודים בגוונים משונים” חיים אשר נפגשו פעמים רבות גם בחיי אפרים. – ואפרים, אשר תמיד חשב בנפשו כי מצבו בחיים איננו מתאים עם עצמותו וטבעו, הסכין לחפש יחס־רע כזה גם באנשים אחרים, ובדמיונו הוציא תמיד את כל איש ממצבו האמתי, ויעמידו במקום אחר, הראוי, לפי דעתו, לכשרונותיו ולאופיו. וגם עתה הוציא בדמיונו את שנויצערלע מן המקום אשר הוא עומד עליו, ויתן לו מכוּרה אחרת, וירא אותו כתפארת אחד הלצים המהוללים בספרות, בתור רבלה או וואָלטער…

ובשוב שנוצערלע במלבוש הכושי, מצא את אַסירו שקוע במחשבות, הרבה יתר מאשר מקוֹדם. כי זה גורל שיחות הלצים, אשר אם יחדלו לרוב ברקים ולחדד חדודים בלי־חשך, ובהנתקן ע"י הפסקה קצרה, יפוג ריחן וגמר טעמן; – בשעות אחדות ברר שנויצערלע לאפרים את כל עצמותו ואת כל מקרי חייו, ואם יוסיף לדבר עמו ושנה רק את הדברים בשנוים קלים, כי על כן נעתקו מלים מפיו, וכבוא השמש הלך מעל אפרים.

בצעדים קצרים מדד אפרים את חדר־כלאו הצר, פעמים אין מספר; פתאם עמד תחתיו ויספור את קולות הפעמון אשר השמיע שעון המגדל הסמוך, וגם שעון שני ושלישי נתנו קולם, ובכל פעם ספר אפרים את מספר הקולות. ההרגל המַלאה הזה דבק בו בימי כלאו, ולא יכל להחלץ ממנו, אף כי במקום הזה אחת היא לו איזו היא השעה, ובכל זאת מבלי הדעת ספר כל קול פעמון, ורק בהקימו שאון בשלחנו או בכסאו, או בפצחו רנה בקול רם, אז נחלץ מן המספר. אולי פעלו עליו קולות הפעמונים כל כך, יען אשר זה היה הקול האחד אשר חדר אל דומיתו המֹוחלטת.

ואולם נפלא הדבר כי התולי שנויצערלע וחדודיו הגוונונים שפכו על אפרים רוח כהה ועצבון. הוא העמיד את כסאו על השלחן, ויעל עליו וישא עיניו ויבט אל הכוכבים המאירים ממסלותם. וידבר לנפשו כמעט בקול קם: הנה כל הכוכבים האלה עולמות המה, גדולים הם מארצנו, וכלם נוֹשבים מאדם. הנה שם מרחפים באויר עולמות אין מספר, וארצנו הקטנה אינה כי אם טפה בים הגדול, אשר בה תרמוש קופה של תולעים, הקרואים אדם. הנני לקפץ מכוכב לכוכב, מעולם לעולם; ואתה רוחי, חזק ואמץ, ואל תרעד רעד בהתהלכך במרחבי אין־קץ! הנני עומד שם במרום, ואתה רוחי הבט על הארץ השפלה, אשר שם לחמו לאום בלאום ואמונה באמונה, עד אשר יְבַלֵּם המות, כאלה נובלת עליה. הבט וראה, פה ושם תקעו אהליהם, הנה הם רצים ואָצים, הנה הם מתעלסים, שונאים, אוהבים, רעבים מפזרים, – ושם, בחול העצום והרב אשר על שפת הים, שם מתחת חצץ דק, שוכב זבוב אַסיר, מה רבו אנחותיו ומה גדול צערו! בית־הכלא – זה החצץ, ואתה – הזבוב. פצחי רנה, נפשי, התרוממי מעל לכל העולמות, וחופשה נתנה לך… הה, נצח אין־קץ, לוּ ידעוך בני האדם, כי עתה התחלקו את הארץ באחוה ורעות – אבל כל איש חפץ בכל… מתי יחלו החיים והשלום והחפש? – מות, אתה הגואל היחיד!…

זמן רב ישב אפרים ויבט השמימה, ודמיונו השיאו למרכז העולמות – ויתמוך את מצחו בידו, ובינתו כמו החלה להתרופף. אז יסגור באנחה את חלונו, וישכב על יצוע התבן.

ממחרת היום ההוא בא שנויצערלע להוליכו לבית המשפט. זה כעשרת ימי כלאו התכונן אפרים אל החקירה והדרישה, ויצפון בלבו את הדברים הקשים אשר יענה לשופטיו – אבל עתה בעמדו לפני השופט, פג רוחו ואימה גדולה נפלה עליו. במחשבתו כבר הטיל בספק, פעמים אין מספר, את זכיות משפטי החברה וגם את כל סדר העולם – ואולם הגבור הזה אשר אמר להתקומם כנגד הרשות והשלטון, עמד עתה נפחד ונכנע, כי זוהי הפעם הראשונה אשר הוא יושב על ספסל הנאשמים, והוא נאשם בעון כבד, בעון זיוף. – ומלבד זאת, הנה הסכין אפרים מקדמות נעוריו להביט אל כל פקיד ושוטר בהכנעה וביראת הכבוד, וגם עתה בבואו בימים לא מצא עז בלבבו להתיצב לפני השופט ביד רמה. –

השופט הוציא במספר את כל חטאות אפרים, ויגדל עונו עד לשמים, למען הפיל עליו אימה יתרה. הוא עשה את אפרים לזיפן, לגנב, למסיג גבול האצילים, וכהנה וכהנה; ויאץ בו, בחקירה קשה וחדה לבאר וללבן את פרוש הדברים אשר נמצאו כתובים בספר־זכרונו, ואת מטרתם ותכליתם. כגדודי מלחמה המתפרצים אל נוה שאנן, להחריד את הילדים משנתם השלוה, כן הבקיע השופט אל ספר הזכרון של אפרים, להחריד ולהבהיל את הרעיונות והרשימות אשר שכבו שם במנוחה. אפרים מלא חמלה ומנוד לנפשו, בראותו את חייו הפנימיים ואת רעיונותיו הנסתרים, נסחבים לעיני השמש למען עשות בהם שפטים: את כל אשר חשה נפשו בשעות הקדש, ואת כל אשר שננו כליותיו לחצים, בגדל לבבו ובמלחמתו עם העולם, – את כל אלה נטל עליו עתה הצדיק ולבאר בקהל; ויהי אפרים בעיניו כמו שם המנתח שכין גופו, בעודו בחיים. אמץ־לבו עזבו וגבותו נשתה, ויהי אובד עצות; ומבלי התנגד הודה לכל האשמות שתלו עליו, כי נכספה נפשו לצאת מכלאו ולקבל את הענש אשר יושת עליו. ובמסתרים פתה את נפשו, כי ממרום מצב רוחו יבטל ויבז את כל עניני קטנות כאלה. – ואולם השופט התפלא מאד על ההודאה החפשית הזו, כי לא הסכין ככה עם יתר האסירים.

רק בשני דברים עמד אפרים על דעתו: הוא מאן לגלות את שם האיש אשר המציא לידו את התעודה המזויפת, ואף דרש דרש בחזקה להציג אותו פנים בפנים, לפני טרבירנא המלשין עליו. אבל השופט החליט כי לא ידע מי הוא זה טרבירנא; וגם ספריו לא הושבו לו, אף כי בכה והתחנן בעבורם.

ובשוב אפרים לחדר־כלאו, אחרי הדרישה והחקירה, כבדה עליו בדידותו שבעתים. כמשוגע התרוצץ בחדרו הנה והנה, אך לאחרונה נאלץ להרגיע את רוחו; ויפלא ממנו לחשוב מחשבה עצמית וחפשית, ויהי בעיניו כמו אוסרו כל כחות נפּשו באזיקים, אשר קצותיהם חוברו במסמרות אל כתב הקובלנא, שם בבית המשפט…

שנויצערלע בא אליו לעתים קרובות, ויתאמץ לרמוז לו כי נקל להפוך את האנשים לעורים ולאלמים, אם יושם זהב על עיניהם ועל לשונם – אך אפרים לא אבה להבין את הרמז.

ובבקר אחד הובא אפרים עוד הפעם לבית המשפט, וירא והנה על השלחן מונחים נחשתים; השופט בא ויקרא באזני האסיר את גזר דינו: כי מחויב הוא לשלם כסף עונשים כמאתים שקל, מלבד הוצאות המשפט והוצאות בית האסורים, וגם נטל עליו למשוך בקרון שנה תמימה. ואח"כ צוה השופט את שנויצערלע לאסור את אפרים בנחשתים. אפרים עמד נדהם, עיניו פעורות לבלי חק, וידו אוחזת במצחו, ויהי כמו שלח פתן־אכזרי את שני־ארסו במוחו להרעילו – ופתאֹם נתן קולו בצחוק אדיר וחזק, רוחו התנשא למעלה, וישקף בתמהון על סבכי החיים אשר כמו זר נחשבו לו: הנה פה עומד איש, אשר נע ונד היה בארץ, אשר בלילי חשך שר אל שדי־שחת ויוכל להם, והנה הוא עומד פה, עתיד להסגר בנחשתים! האם אין זאת בדותא משונה של דמיון משורר? – ואפרים לא ידע עוד בנפשו מה הוא: אם רופא או חולה, אם משורר או שיר.

ושנויצערלע כבר גלה את אזן השופט, כי אין נכונה ברוח אפרים, וכי יש אשר תבעתנו רוח־רעה, רוח שגעון; ויהי כראות השופט עתה את מבטי אפרים הקפואים, ובשמעו את קול צחקו הנורא ויחשוב כי באה בו רוח השגעון. אז הושב אפרים לחדר כלאו, ועל פי בקשתו נתן לו הרשיום להודיע את קרוביו במכתב את כל אשר קרהו. ואולם שנויצערלע העיר את אזן אפרים עוד הפעם: “כי הזהב קונה את הכל, וגם היד הקפוצה כאגרוף רשע תפתח על נקלה, אם יותן כסף בתוכה” – אז הבין אפרים לרעו, ויתן לו רשות למכור את כל חפציו בכסף לצרכי שחד, ולא בקש ממנו בלתי אם להשאיר לו את ספריו, ומעט כסף להוצאות דרכו עד ברסלוי.

לפנות ערב שב אליו שנויצערלע בשמחת נצחון, ויתן על ידו מכתב־מסע לברסלוי. הוא חשב את כל הכסף אשר הוציא, וישבע שבועי שבועות כי לא לקח לעצמו אף פרוטה אחת. – השופט היה קשה כארז – אמר שנויצערלע – אבל זאת נוכחתי לדעת, כי כל מה שהמחוקקים יוצרים חוקים אכזרים, כך יקטן מוסר־כליותיו של השופט בקחתו שחד, כי עקב אכזריות המשפט יראה צדקה לעצמו לעצום את עיניו…

ממחרת היום ההוא בבקר עזב אפרים את בית־כלאו, בדאבון־נפש הביט על הקירות ועל הכלים אשר בהם לנה עינו ימים רבים, ובדמיונו ראה את האנשים הרבים אשר יבאו אחריו לשבת במקום הזה, ואשר גם הם יאנחו ויילילו כמוהו – אז מחה רסיס דמעה מעיניו.

המעשה הראשון אשר עשה אפרים, אחרי צאתו לחפשי, היה פדיון שבוים, כי הוא פדה את הגר חוליצקי משביו. לבו התפעל מאד בראותו פנים בפנים את האיש אשר השתוחח עמו ימים רבים מבלי ראות. חוליצקי היה בעל רוח שובבה, וכאשר הביע תודתו לאפרים בגאון ובהכנעה גם יחד, אמר לו אפרים: מוטב לאבד הכל, מאשר להחזיק שריד כמעט. –

ובאמת תקפה עתה את אפרים תאות הפזרנות, המיוחדת לאנשים החושבים את עצמם כאובדים, והמשליכים כמעט את משענתם האחרונה מעל פניהם, למען יעמדו כערומים וכנואשים מכל. – חוליצקי חפץ להלוֹת על אפרים בדרכו, אך אפרים השיב פניו בצחוק.

אפרים ישב בעגלה בחברת ספריו, בדרך העולה לברסלוי, בעברו על פני פלג־מים ירד מן העגלה, ויבט אל תמונתו בראי הטהור. זה ימים רבים אשר לא ראה את תוי פניו – ועתה הסב פניו פעמים רבות, וישב להתבונן אל צלם דמותו – והדמות אשר נשקפה אליו מתוך המים, היתה תמונת איש זקן, ופניו זרו לו עד מאד…

כד הַבָּיְתָה!

בעיר דייטש־ליססא סר אפרים אל בית המלון הידוע לנו, אשר בו הוחגה חתונת פֿיילכען לפני עשר שנים. כמעט ירד מן העגלה בקש מאת הפונדקי, לתת על חשבונו כסף לרכבוֹ. הפונדקי מדד את האורח במבטי־תמהון, מכף רגלו עד קדקדו, וימהר ויחבוש את מגבעתו, אשר אחז בידיו כל העת. אז רץ אל העגלה, ובעצם ידיו עזר להביא את הארגזים והתיבות אל הבית, וישמיע שריקות־רצון בראותו כי כבדו התיבות מאד. וכבוא אפרים לבית המלון, דרש דרש גליון ודיו, וגם שליח מיוחד שילך לברסלוי.

– האם כבר היה אדוני פעם אחת במקום הזה? – שאלהו הפונדקי.

– אמנם כן; זה שנים רבות –

– אכן שנו פני מדינת שלזיא לטוב, בשנים האחרונות, האף אין זאת, אדוני? הרחובות והדרכים טובים למסע, ונקיים וחלקים כשלחן, כי הפקידים מביטים בעין בוחנת; כי לא כימים הראשונים הימים האלה, אז במלוך עלינו אוסטריא, הוציאו כסף הרבה, וכל דבר לא יצא למענהו, אבל עתה, תהלה לאל, הננו חוסים בצל פרוסיא. אמנם בראשונה דאֹג דאגנו פן יראֵנו המלך פֿרידריך קשה, יען אשר קתולים אנחנו; אבל עד מהרה נוכחנו כי אחת היא בעיניו, ופתגמו: האמינו בכל העולה על לבכם, ושלמו ככל אשר יושת עליכם.

– אמנם כן הוא – ענה אפרים – ומה נפלא הדבר כי דוקא האנשים אשר זכויותיהם מועטות מחבריהם, אנוסים לשאת בעוֹל המסים, יתר מן האחרים

* * *

אבך הפונדקי לא השגיח על דברי אפרים ויוסף ויאמר: כשאנו לעצמנו, אדמה כי מלכנו איננו מאמין בשום דת; כי מיום אשר מת אביו לא הלך לבית אלהים – אבל מה לנו ולאמונתו? כל איש אחראי לנפשו. ואולם זאת אין לכחד כי הרבה לעשות טובות לארצנו. הנה תפוחי האדמה אשר אתה אוכל, רכים וטובים הם, האף אין זאת? ולפני שש שנים לא ידענו את המאכל הזה, ורק בחסד מלכנו זכינו לו. האכרים הטפשים אמנם צוחו ככרוכיא, כאשר צוו, בפקודת המלך, לזרוע בשדותיהם את תפוחי האדמה, ויבכו: מות בזרעונים האלה – אכן זה דרך ההמון, וצריך לכפות עליהם את הטוב בעל כרחם, כמו שמלעיטים את התינו בעל כרחו. – אכן טוב לנו מלכנו, וכל המרכן אחריו, הנני יורד לחייו" – כה כלה הפונדקי את דבריו, וימזוג לו כוס יין־תפוחי־אדמה, וישת אותו בבת אחת.

אפרים מסר את המכתב אל השליח המחכה לו, והפונדקי רץ אחרי השליח, ויקרא את כתבת המכתב: “אל האחים קוה, בברסלוי” – האח, לאיש כזה אפשר להלות – דבר הפונדקי לנפשו בתענוג, וישב אל אורחו, וישב אצלו בענות־גאון, ויאמר: אנכי אינני שופט את האדם לפי מראהו, ובכלל אין כל משפט־קדום בלבי, אחת היא בעיני: יהודי, נוצרי, מחמדי או עובד אלילים – כלם בני אדם הם, ויש אשר גם בקרב היהודים ימצאו אנשים טובים, כמו בכל העמים –

אפרים עלה אל החדר אשר הזמין לו הפונדקי, ויסגור את הדלת, וישב אל החלון ויסמוך את מצחו הלוהט על השמשיה, ועיניו נטויות על פני הרחוב. עד מהרה עבר רוחו בשורות הבתים, וישו לנגדו את תמונתו בלכתו ברחוב, וכל האנשים שמלחשים עליו ומתכחמים עליו – אז הסב פניו מנגד החלון, ויתהלך בחדרו הנה והנה. רגע עמד לפני תיבותיו, ויפתח אחת מהנה, ויוציא ספר מתוכה, וישכב על מטתו. זמן רב קרא בספר הישן והבלה, עד אשר צנח הספר מידו, ויישן וירדם.

הוא לא ידע בעצמו כמה ארכה שנתו, ופתאם שמע קול איש הדופק על הדלת והקורא בשמו. ויקפוץ אפרים ממטתו, ויפתח את הדלת – וכרגע שכב בזרועות אחיו נתן. ואולם עד מהרה התחמק מזרועותיו, כמו החרידהו רעיון־מבהיל, וישב דומם על המטה, ויבט באחיו בעינים קמות.

– מה שמך עתה? – שאל אפרים.

– מה לך ולשמי אשר נתן לי הכהן הנוצרי? אחיך הנני –

– הן גם אתה הנך כעת חבר לחברה הגוֹבה את מס היהודים, האם שמן חלקך בזה? – – –

לאט לאט ובזהירות גדולה הצליח לנתן, להציל דברים מפי אפרים על אדות מקרי חייו ומצב נפשו. ואפרים ספר לו את כל צרותיו ומצוקות נפשו, את כל תקותיו הנכזבות ואת כל הבגד אשר בגדו בו – בנשתּוָנות קרה ובהשתלשלות מסודרת, כמו חפץ להראות כי כבר הוביל לקברות את הרגשותיו הנלהבות לאהבה ולרעות, לאֹשר ולאמונה, וכי עתה הוא עובר על פני גלי הקברים בדומיה קרה ובלי כל התפעלות.

– הנני פורש כפי אליך כאח־עני – גמר את דבריו – תן לי בגד וכסף אשר יספיק לי לבא אל הנקראים בשם “פראים”. שם לא אצטרך עוד לא למטבעות כסף ולא למטבעות־אמונה… או אולי כבר הרחקת ללכת… עד אשר אבדה מלבך החמלה והרחמים? או אולי גם אתה תשמח בלבך לאֵיד היהודי, אף כי עצמך בשרך הוא? –

– הנך דורש מאת אחרים כי ישכחו אשר יהודי אתה, ואתה בעצמך אינך מסיח דעתך מזה אף רגע – ענהו נתן קשות; ואחרי כן הוסיף באהבה: הביטה בראי וראה את תמונתך, הנך חולה, בוא אתי לברסלוי, ושם תבריא ותחזק.

כמעט בלי רצון נאוֹת אפרים לשוב לעיר אבותיו. – ובשבתו עם נתן בעגלה, פנה אליו ויאמר: מה היה לוּ נתנו את המוסרות בידי הסוסים, ואנחנו רתמנו את עצמנו אל העגלה? –

– כי אז נטל עלינו לעשות המוסרות מעור אחר – ענה נתן בצחוק, ועפעפיו בחנו את אחיו בסקירה חודרת.

– כן הדבר – ענה אפרים; הוא חפץ לשאוף טבק, ויוציא את קופסתו ויהפכנה על פניה ויפתחנה, והטבק נפזר על פני העגלה – אז התפרץ צחוק אדיר מפיו; ואולם נתן הביט עוד הפעם באחיו בעין בוחנת, ויניע ראשו.

עוד לא הרחיקו לנסוע, ואפרים קפץ פתאֹם מעל העגלה, וירץ לאחור. נתן צעק אחריו, אך אפרים לא שמע אליו, עד אשר מעדו רגליו ויפול על גל־אבנים. נתן מהר לעזרתו, וירימהו מהארץ, והדם שותת ממצח אפרים, וכל פניו נפשחו מחלוקי האבנים. אחרי זמן קצר קפץ אפרים עוד הפעם מעל העגלה, אך הפעם לא שעה נתן אליו, כי אם עורר שוטו על הסוסים ויוסף לנסוע. ואפרים ישב בתעלה אשר אל יד הדרך, ויבט אחרי אחיו בעינים דוֹלפות. אך כאשר כלה ענן האבק וילך, מהר אפרים וירץ אחריו, ויבך ויתחנן, אך נתן לא שמע אליו. אז הגיעה העגלה אל הר תלול ותתנהל לאטה, ויחגור אפרים שארית כחו, ויצעק וירץ, עד אשר הדביק את העגלה, והוא עיף ויגע; אז הושיט לו נתן את ידו, מבלי דבר דבר העלהו אליו.

– אשתי תשמח מאד לקראתך – אמר אליו נתן לסוף – לפי דבריה, יודעת היא אותך משכבר הימים; העוד תזכור את ראָזאַ פעצהאָלד בת מורה הכתב? היא אשתי.

אפרים כבש את שפתיו. – חפץ אני לסור לבית אחינו מאיר – אמר אל נתן, ואחרי הפסקה קצרה שאל בדעת צלולה:

– האם שלם לבבך בכל עם אחיך החדשים, עם הנוצרים? –

– שלם בתכלית השלמות – ענה נתן פרידריך.

– ואולם אני – הוסיף אפרים – אנכי מרגיש תמד רגש לא רצוי בהתהלכי עם נוצרים, וגם בהתקרבם אלי ברעות גמורה, הנני חושב את עצמי כאסיר תודה על החסד שהם עושים עמדי… בכל לבי חפצתי להתנגח פעם עם איש נוצרי; אנא התנגח אתה עמדי, הן גם אתה איש נוצרי…

ועוד הפעם הביט נתן באחיו בעיני תוגה, ויתאמץ להרגיע רוחו ככל יכלתו.

לפני שער העיר עמדה אשה לובשת בגדי אבל, ותושט את ידיה לקראת הבאים. נתן עצר בעד הסוסים, ופֿיילכען עלתה אל העגלה. אז זעקה זעקת שבר, ותפול על צוארי אפרים ותבך. ואחרי כן החליקה בידיה את מצחו ואת לחייו, ותבט באהבה בעיניו התועות.

– הנך חפצה לשאול מדוע נפשחו פני? – החל אפרים – בלכתי בדרך נפלתי על גל־אבנים; אבל מדוע לובשת אַת בגדי אבל? –

אז ספרה לו פֿיילכען, כי זה כחצי שנה מת עליה בעלה, ומאז היא יושבת בעיר אבותיה. היא פגעה באחיה מעומק הלב לגור אתה יחד, ותתאר לו בצבעים המושכים את הלב, את החדר אשר פנתה לו, ואת החיים הנעימים והשלוים אשר יחיו יחדו כל ימיהם, וכי היא תדאג לו ותכלכלהו ותתן לו את כל חפץ לבו. ואולם אפרים ענה קרות:

– אין טוב לך, פֿיילכען, כי אם להנשא עוד הפעם לאיש. לא אחפוץ כי ישלחו הבריות אצבע אחרינו ויאמרו: פה יגורו שתי אלמנות שאבדו דרך בחיים, לא! אף אין גם את נפשי להשאר פה.

וכאשר עברה העגלה דרך שער העיר, ויתפוש אפרים בכף אחותו ויאמר: העוד תזכרי את הכתוב במגלת רות? כאשר שבה האם העדינה בית־לחם, והיא עניה גולה וסורה, ותהום כל העיר עליה ותאמרנה: הזאת נעמי? ותאמר אליהן: אל תקראנה לי נעמי קראן לי מרה כי המר שדי לי מאד. – הה, לוּ נתן גם לי הרשיון ללקט בשבלים כרוּת! הרי אני עומד לפניכם, כעני ואביון, אנא אל תתנוני לגוע ברעב, – שמי איוב. –

נתן ופֿיילכען הרישו ולא ענו דבר.

השמועה הראשונה אשר באה אל אפרים, בעמדו על מפתן עיר מולדתו, היתה השמועה ממות אחיו הבכור מאיר, אשר שכב עם אבותיו לפני שלש שנים.

כה. יסורים של אהבה.

ימים רבים שכב אפרים במטתו, ולא נתן לאיש לבא אליו. ובקהלת היהודים בברסלויא עברו שמועות שונות ונפלאות על אֹדות מקרי אפרים וחזות פניו. בחצר בהכ"נ הבראָדי עמדו כתות, כתות, וישיחו בענין החדש הזה, והלץ היימאַן ליססע הביא את כל הנאספים לידי גיחוך, בהעירו כי יש פרות שאי אפשר לחלוב אותן, יען אשר הן יונקות את חלבן במו פיהן, ואין להן תקנה בלתי אם לקשרן בקרניהן אל האבוס. –

ואפרים, כנראה, שער בנפשו את הלצון אשר יחמדו עליו בני הקהלה, כי על כן מאן לקּבל כל אדם בחדרו. ורק כאשר הודיעו לו כי באה פֿיליפינה לבקרו, האיר פניו ויצו להביאה לחדרו.

– מה תאמרי אל חזות פני? – שאל אפרים – הנה פני מכוסות ברטיות־יופי כמנהג המדה, האף אין זאת –

– הן חפצת ללכת אל הפראים, לכן נתת כתובת־קעקע בפניך, כמנהג המקום שאתה הולך שמה – ענתה פֿיליפינה.

והמענה הזה העתיק את אפרים בין־רגע אל היחס הישן אשר היה בינו ובין בת־דודו העליזה. השנים הרבות, אשר רחק מעליה, שנו אמנם את תארה החצון שנוי כביר, אבל עצמותה המיוחדת לא שנתה אף במעט; היא גדלה ושמנה לפי ערך שנותיה, אבל משובתה המלאה חן ובדיחות־דעתה לא עזבוה עד היום.

– למה לטשת עיניך עלי? – שאלתהו – התחפוץ לבקר אותי בקרת חדה? ראה, כזה וכזה הנני" – ובדברה סבבה על כף רגלה במעגל, ותשתחו לקראתו.

– אכן מראה אשה־כבודה לך – העיר אפרים.

– אל נא, אל תוסיף לדבר אלי כזאת –ענתה פֿיליפינה – רבת שבעה לה נפשי כעס ויגון, כי אינני מכובדת על הבריות כדבעי; כי כל האנשים מתהלכים עמי עוד, כמו לוּ הייתי בת שש־עשרה שנה, ואם אומר לדבר ברצינות או לשות עלי כבוד אשה באה בימים – וצחקו לי. אמנם ימים רבים עמלתי ויגעתי להתהלך בהוד ובתפארת ובמנוחה רצינית – ראה נא, כזה – ולהניע את ידי בחשיבות חרישית, ולגחך בחסד גדול, וכהנה וכהנה, אבל עד מהרה חשתי מועקה בקרבי – ואשליך את כל חשיבותי ורצינותי ואפשיט את “כבודי”. אכן אין לך דבר המביא לידי שעמום, כחשיבות וכבוד, ואנכי אינני יכלה לסגלם לי, ועתה אינני חפצה בהם עוד. – ומדי דברי, הנני לבקש דבר ממך, קרובי היקר.

– מה זאת? –

– אם סרה רוחך עליך, אל נא תעש את החסד עם הבריות, לתת להם לנחמך. הנה כל איש ואיש יבוא אליך, ודרש ממך את חלקו בפניך העצובים. אבל אתה שלח אותם מעל פניך בצחוק. ואם יגון בלבך, הביאהו אלי, כי אנכי אַרגז טוב.

ולאפרים נדמה, כי פֿיליפינה מתאמצת להוסיף עוד על בדיחות־דעתה הטבעית, למען שמח את לבו. היא ספרה באזניו את כל הדברים אשר נפלו בקהלת־ישראל בברסלוי, במשך עשר השנים; ואף כי היתה פֿיליפינה טובת־לב, בכל זאת נגלו בסגנון ספוריה עקבות לעג־מר ותשוק להתולים אכזרים. מחוג ספורי הקהלה עברה עד מהרה למקרי משפחתם המשותפת.

– הידעת את אשר קרה לטייבכען? היא ברחה באחד הלילות עם שר־גדול! אכן איש יפה היה ההוזאַר הזה, יפה כ“אַנדוניס”, ומקרי ערב ובקר כאלה הם “חובות הגוף” לגברת חשובה מעולמות העליונים. היא למדה גם לרכב, ופעם אחת שאלה את אהוריירה אם הסוס חסיד (רעליגיאֶז) הוא, כמובן חפצה לדעת אם תם (פֿראָמם) הוא. – גם ערכה נשפי חשק ומשתות, “והאדונים הנוצרים” לעגו לה אחרי אשר מלאו כרשם מעדניה. אבל מעולם לא הקדישה איש יהודי בין קרואיה; כי אנכי אחראית להם – כך היתה אומרת – ועלי לשאת את חטאתיהם אשר יחטאו לטעם הטוב; אף לא חפצה כי ירגישו בה “האדונים הנוצרים” כי יצאה ממקור ישראל. – ואולם גיסתך ראָזאַ אשה נחמדה היא, טובה ותמימה; אכן מקנא אני בה, היא דוממה ומאושרת, וגם את כל הקרוב אליה תאַשר במבט אחד, בצחוק אחד, וגם במאומה. ראָזאַ אוהבת פרחים עד מאד, וכל צמח הבא בידה עולה יפה ומשגשג; ואולם גם אנכי אוהבת פרחים, אבל שוכחת אני לפקדם ולכלכלם, על כן נבל יבלו. – ועתה קום וחבר שיר על הדבר הזה.

אפרים החריש, ופֿיליפינה הוסיפה ותאמר: גיסתך טייבכען היא ממש ההיפך מראָזאַ: כלה כחל וסרק וגאוה. צר לי מאד כי נכעה מזה, ואנכי השתעשעתי בה עד מאד, וגם לי הטתה חסד מיוחד. דמיון השכלתה בעיני, כמשחקת העולה על הבמה, ולחיה האחת כחוּלה ועל השניה לא העבירה סרק. – יש אשר ישבה לבדד על הדרגש שעות רבות חשופת חזה, וכלבה על ימינה, ותעמיד את פניה ותתעוה ותתפלץ, למען ללמוד לעשות “תנועות חשובות”. – ואולם על דבר אחד אני מקנא בראָזאַ עד מאד –

– ומה זאת? –

– שער בנפשך: היא אינה יודעת מה הוא שעמום, ובכל זאת היא אשה חכמה. היא שמחה בחלקה, כעץ אשר בתוך הגן, ולא יבצר ממנה להתעלס בדממה ימים ושבועות, מבלי אשר יקרה דבר, ומבלי אשר התחדשו חייה במאומה. ואולם אנכי, הנני גועת בדאגה ובחסר־מנוחה, אם יעבור עלי יום מבלי אשר קרה לי מאומה, ומבלי אשר אקוה לדבר חדש. – האמת נתנה להאמר, כי מאד מאד נכמרו רחמי על אחיך חיים אכיללעס; האיש הטוב הזה ישב על גחלים בוערות “בחברה החשובה”, ועוד נטל עליו להתראות בעצמו “כאדם חשוב”. ורק כאשר בא לביתי שאף רוח ברוחה. ואולם עתה הלך עם טייבכען פריזה.

כאשר הלכה פֿיליפינה מעל אפרים, הביט אחריה בעיני יגון.

ראשית בקוּרים בקר אפרים את אחיו נתן, אשר גר לא רחוק משער העיר בבית יפה העומד בתוך גן גדול. הוא מצא את אחיו לבדו, וגיסתו לא היתה אז בבית.

נתן הראה לאפרים, בנחת־רוח של השוקט על נחלתו, את ביתו, את גנו, ואת כל הסדרים המרֻוחים אשר בנחלתו.

– גש הנה, לודוויג! – קרא נתן אל נער יפה־תואר, כבן שש שנה, אשר רכב על סוס עץ בחצר – תן ידך לאדון הזה, זה דודך אפרים –

– מה הבאת לי מנחה? והאם תתנני לעבור עמך במרכבתך? – שאל הנער.

פני אפרים לבשו קדרות, דעת עניותו הציקה לו מאד, כי אין בידו מאומה לתת לנער; הוא נשק לו על מצחו ועל פיו, זה המצח והפה של אמו, והנער רכב הלאה. נתן התהלך עם אחיו בגן, אך פתאם עמד אפרים תחתיו, ויעביר ידו על עיניו, וירקע ברגליו, ויאמר: ראה, אחי, אתה עומד פה על אדמת־נחלתך, ככר־ארץ זה לך הוא, עד בטן האדמה ועד לב השמיים; אתה מצאת מעמד לרגליך, ואנכי? אנכי אין לי איפה להניח את ראשי. העלה אשר אני קוטף מן האילן, הפרח אשר אני מלקט מן השדה – האם לי המה? רק מלא הכף אדמה אִותה נפשי, ארבע אַמות אשר לי תהיינה, שם בחוץ, למען אדע כי קיץ וחרף, שמש וסער, עוברים גם על פני האדמה השייכת לי. אנא, אחי, נתן או פרידריך, – סלח לי, אבל עוד לא הסכנתי עם שנוי השם – תן לי חלק קטן בגן, ואנכי אתן לך תחתיו אחת משני, בחר לך את אשר תחפוץ, הן השנים לי הנה – אל תצחק לי! לא ילד אני, אבל האם לא נראה כונה עמוקה בחפץ הילדים, המתאוים לגדור לעצמם גן קטן? זה החפץ לנחלה ולקנין פרטי.

– הנך בא לקנות, אחרי אשר כבר כלתה רגל מן השוק – ענה נתן פֿרידריך – אכן אֵחרת לבוא לידי הכרה, כי נחוצה ונעימה היא אחוזת־נחלה. ואולם נפשך יודעת מאד, כי במעמדך ההוה לא תוכל לבוא אל הנחלה – לכן אין טוב לך כי אם לחשוב את אשר לי כשלך. התאבה להיות אריסי? –

– בנתי לרעך – הפסיקו אפרים – הן יהודי אני, וליהודי אין רשות להאחז בארץ. סלח לי, הן שכחתי בחפזי, כי השמש הזורחת עלינו שמש נוצרית היא; כי הצפרים המעופפים מעל לראשינו, צפרים נוצרים הם; כי כל צמח וכל פרח – נוצרים הם…

תמונת אשה נראתה בגן, – הנה אשתי באה – אמר נתן. ויתחלחל אפרים; אכן לא היתה לו שעה זו שעת הכשר להראות את פני ראָזא, בעוד אשר לבו מלא זעף על הבדל הדתות. –

ראָזא הושיטה ידה לגיסה ותברך את בואו בשלום, בלב טוב וברצון גדול. אפרים כמעט לא ערב את לבו לשאת את עיניו ולהביט אל הוד יפיה של ראָזאַ. אבל לאט לאט התאושש, ועיניו בחנו את תוי־פניה, וימצא אותם דומים אל התמונה אשר נחרתה בחלומות נעוריו. – מנוחת ראזא המיושבת, עתה הצלולה וחכמתה, משכו אחריה לב כל הקרוב אליה, וגם לאפרים נדמה כמו נעתק פתאם לאויר אחר, לאויר זך וטהור. אכן גם השחוק לא היה זר לרוחה, אבל גם בשחוק לא אבדה את דעתה המיושבת ואת הליכותיה המלאות חשיבות. בשיחותיה לא נראו עקבות החדוד, ובכל זאת היו מלאות שחוק־שאנן ובדיחות הדעת.

– עוד נשאר בידי זכרון ממך – אמרה לאפרים בין יתר הדברים – האלפא־ביתא האשכנזית אשר רשמת לפני, בלמדך אצל אבי המנוח, הנחתי למשמרת בספר־תפלתי, ופעם אחת בלכתי לבית התפלה נאבדה ממני, ואולם אחרי כן מצאתיה, ומאז היא שמורה אצלי במקום נאמן. בעת אחרת אראֶה לך. אכן טובים היו הימים בדלו נר הנוער על ראשינו.

– לוּ רק לא דפקנו אביך אצבעותינו יתר מדי – העיר נתן פֿרידריך בצחוק.

– נפלא הוא הדבר – אמר אפרים לגיסתו בשבתם לבדם – הגורל הפריד בינינו באופן משונה, ועתה הביאך אלי כאחות –

– הנני מברכת אותך בשמחת לבב כאח לי – ענתה ראזא, ותושט לו ידה עוד הפעם. – ואפרים הביט לארץ דומם.

– הוגד לי כי הנך מחבר שירים יפים עד מאד – אמרה ראזא – האם תרשני לבקש ממך דבר? –

– כלם, כלם נתונים לך –

– לא כן, ענותי תמנעני מבקש גדולות כאלה; ואולם זה הדבר אשר אני שואלת ממך: הבטיחני על דברתך, לבל תחבר עלי כל שיר, לא לשבח ולא לגנות. ואם לא תתן לי את שאלתי זו, לא אמצא עז בלבי לדבר עמך בחפש ולהתהלך עמך בתום, כראוי לקרובי־משפחה; כי תמיד אחשוב בקרבי: הנה הוא בא לצורר את לבך. ובכן התעשה את בקשתי?

– אחרי אשר חפצך הוא, הנני מבטיחך לקים את בקשתך. –

ראָזא הוסיפה עוד לשוח עמו באחוה וברעות. היא היתה עליזה חפשית כפֿיליפינה, רק יותר מיושבת, כמעט נוכל לאמר: יותר בעלת הגיון.

בדד ומשוקע במחשבותיו חי אפרים לעצמו; עתה בשבתו בתוך משפחתו נטל עליו עוד יותר להתבודד במחשבותיו הפרטיות. –

בימים ההם יצא לאור ספרו של גתי “יסורי ווערטהער הצעיר”. וגבור הספור אשר טרף נפשו בכפו מאהבה, היה למופת למאות בני הנעורים באזכנז: יום יום באה השמועה כי ירה עלם אחד כדור עופרת בראשו, כי בתק עלם אחד בחרב את לבו החולה מחלת אהבה – ואין מספר לנפשות המאבדות עצמן לדעת.

בעינים רטובות ובנשימה פוחזת בלע אפרים את הספור החדש. אכן כבר עבר הלאה, הלאה, את ימי הבחרות, ובכל זאת היה בעיניו כל מלה ומלה כמו גנב גנבה מקרב נפשו. אפרים חש מועקה בקרבו, כמו הוצאו החוצה רעיונותיו הפנימים, ויקצוף על המשורר אשר גזל ממנו את מחשבותיו שטפח ורבה ימים רבים – כי רק לו לעצמו היתה הזכות להסיר לעיני כל את החתול מעל פצעי־לבו, עד אשר יורק כל דמו, או עד אשר יגאל לחיים חדשים, נעטר בעטרת־תהלה. – אך עד ארגיעה שב ממחשבתו זו, ואז ברך את רוח המשורר, אשר ידע להרגיש מרחוק את כל פרכוסי נפשו הדקים מן הדקים, – וככלותו לקרוא את הספר, התאנח אנחה עמוקה; הוא ראה את “אנכיותו” השנית, ועתה נטל עליו למות. – –

– באחד הימים ישבו כל בני המשפחה בגן נתן־פרידריך, וידברו על שר־הגדוד הצעיר לימים, אשר טרף נפשו בכפו בליל אתמול, ואשר על שלחנו נמצא פתוח ספר “יסורי ווערטער”.

– מוחו של האיש הזה כבר נצרב בשכבר הימים, ועתה שרף אותו עוד הפעם – העיר נתן פֿרידריך.

– הספר מרעיש את הלבבות – נאנחה פֿילכען – אבל הגברים יחשבו לגבורה את הדבר שאינו אלא חולשה. הן יותר גבורה היא לשאת את החיים, מאשר להשליכם מעליו.

– אהה, אלהים – אמרה פֿיליפינה – מה נורא היה הדבר, לוּ היתה כל אשה אחראית לכל האנשים המתאהבים בה. הן אז לא יכלנו לצאת החוצה, מדאגה פן נדחוק רגלי איזה “אוהב”. ואנכי בטוחה אני, כי מעתה ישימו להם הגברים לחוק ללבוש בגדים “בסגנון” ווערטהער: מעיל תכלת, מקטורן צהוב ומכנסים לבנים. אבל לפי טעמי אין תערובת הצבעים הזאת עולה יפה –

– אין לך דבר חסר־טעם כמעשה החקוי – העיר נתן עוד הפעם – אם רוצה אדם לשים קץ לחייו, אז נטל עליו לברור לו, למצער, מיתה “מקורית”, למען נראה כחו בחדושים “ובהמצאות”. – מדוע נשכת את שפתיך, אפרים, ולמה תניע ראשך? מה דעתך, אחי, האם לא מסחר יפה הוא לעבוד עתה בצמר תכלת “בסגנון” ווערטהער? כמדומה לי, כי ירבו הקופצים עליו –

אפרים עוד עמד בשתיקתו. אז נגשה אליו ראָזא, ותאמר בקול מלא חנינה ודעות: מדוע סר רוחך? או האם אין אנחנו שוֹים בעיניך לשמוע חות דעתך? –

– לא, לא! – ענה אפרים בצחוק. הוא שמע עתה את המשפט אשר יוציאו האנשים על “החקוי” ויבוש מאד, לכן חפץ להסיע מלב בני משפחתו כל שמץ חשד על אדות החקוי; ויען ויאמר:

– הספר הזה נחשב בעיני כשריד נחשל אחרי שירי העגבים הנפרזים מימי הבינים. גבור הספור הוא: איש בטלן וקצר ידים, האומר למצא כל אשרו ומטרת־חייו באהבה, ואחרי אשר אין לאל יד האהבה להשלים כל חפצו, לכן הוא אמלל ואובד, ורגלו תלויה תמיד באויר, מבלי דעת אנה להציגה. זה האיש ווערטהער, הוא גבר רפה־האוֹפי שתקפה אותו תאוה עזה עד מאד. ואמנם לוּ נתנה לו תאותו, לוּ היתה לו לאָטטע אהובתו לאשה, כי אז הוסיף עוד מכאוב, כי אז נוכח ביתר עז לדעת מה ריקים הם חייו, ומה רבו הכחות השוכבים למעצבה בקרב נפשו, מבלי להשתמש בהם, – יען אשר אין בכח האדם להתפתח חפשי בכל מקצועות החיים, יען אשר כל מעשה שיעשה האדם איננו בולע את כל כחות עצמותו, לכן הוא מפתה את נפשו כי חיי אהבה ועגבים הם מקור האֹשר ותכלית מציאותו – אבל עד מהרה תכזב התקוה הזאת, והיא מחויבת להכֹזב. אכן גם היונים העתיקים ידעו את האהבה, אבל היא לא ינקה אז כל לשד העלומים, ולא בלעה כל כחות הצעירים. אהבת המולדת, חפש, תהלה, שיחות הפלוסופים וויכוחים מדיניים שנשאו ונתנו בפומבי, – כל אלה נתנו ענין לענות בו, גם ללב וגם לראש, גם לעלם וגם לאיש; אז אי אפשר היה כי יעש איש מעשה משוגעים, להפוך את כל העולם ולעוֹת ולהשחית את הכל – בגלל שתי עינים שחורות או כחוּלות. – זאת מחלת האהבה, אשר כקטב תשוֹד בקרב בני דורנו, המעמיקים להרגיש, – אינה אלא פרי ההגבלה האכזריה והחוקים המעיקים אשר על דרכי חיינו בזמן הזה. כי לפי שאסור לנו לפרוש כפינו, כבני חורין, אל כל מקום אשר נחפוץ, לכן הננו תולים את עצמנו בצוארי עלמה, ובאניותנו וברך־לבבנו הננו חפצים למצא שם את הדבר שאפשר למצא רק בחיים המלאים מכל צד. – הנני רואה תסיסה כבירה בכל העולם, כל איש מרגיש רגש לא־רצוי בקרבו, כמו עתיד העולם לחרוג⁴⁷ ממסגרותיה.

אבל בעגבים ובעריגות אהבה לא תפעלו מאומה; טבעות הקדושין אשר באצבעות הגברים והנשים, אינן אלא הטבעות של שלשלת גדולה אשר בה נאסרה כל האנושית –

– כדבר הזה יאמרו כל האנשים, המתפשים באויר באצבעות ריקות – העירה פֿיליפינה.

– לא היתה כונתי ללעג לנשואין – הוסיף אפרים – כי אם את הדבר הזה חפצתי להגיד: כי ההשתדלות הנמבזה אשר גבר יסובב נקבה, והדחק אשר ידחקו האנשים לרדוף אחרי האשה, הם הם הנותנים את הארץ בידי רשעים, בידי עריצים רוצצי משפט ובידי כהנים מחשיכי העם… כי בהיות בני האדם סגורים בסוגר, בחוגם הצר והנלעג, הנם שמחים על פתות הנפת אשר ישליכו אליהם התקיפים, דרך השבכה… והמצב הנבזה הזה ישתנה רק אז, כאשר יבואו ימים, אשר תהי הזכות לכל איש להתפתח, בחפש ובלי לחץ, ובכל מקצֹעות החיים. אמת הדבר, כי האהבה וחיי המשפחה, הם מקור כל ששון־החיים, אבל כאשר יחיה אדם חיי־חפש באמת, אז ימעט מאד מספר האנשים האמללים באהבתם, כי אז לא יאבדו כל החיים באבדן האהבה, כי גם בלעדה יהיו אז דרכים רבים הפתוחים לפעולה ולתענוג. אכן לא יחדלו נוֹאשים מקרב הארץ, אבל מה רב ההבדל בין הריגת־עצמו של הרומי קאַטאָ, ובין זו של ווערטהער. הה, מה טוב לאדם למות מיתה יפה! – ואפרים מחה זעה מעל מצחו ככלותו לדבר.

– אשביעך בשם ה', אל נא תשא על שפתיך את דבר שליחות יד בנפשו! – אמרה פֿיילכען ותפרוש כפיה באויר, כמו חצפה לעצור בעד הרעה – אנכי לא אוכל לשער בנפשי צרה יתר איומה, מצרת־נפשם של קרובי האמלל השולח יד בנפשו. הן אם גם ימות איש במחלתו, גם אז נורא הדבר מאד, גם אז קשה לנו להאמין כי הלך ואיננו: הן לפני שעה עוד דבר אתנו, עוד שתה סמי־רפואה – ופתאֹם גוע וימת. – מה מאד ירעש לבנו לשמע דברי המלך ליר, אשר קרא על בתו המתה: היתכן כי יש חיים בכלב, בסוס ובעכבר ובך, בך אין כל נשמת חיים? – אבל אם נורא המות בכלל, הנה איומה שבעתים המיתה בידים, המיתה במלא החיים – כל פעם אשר אשים מעיני בדבר הזה, ונדמה לי כי ברזל לוהט יהפוך במוחי

* * *

– הן נֵחמת עד מאד בדברך – אמרה ראָזא לאפרים בהגישה אליו כוס מי־נפת – שתה מעט ורוח לך. ואנכי אודך מקרב לב, כי הואלת להוֹדיענו את מחשבתך על הדבר; ואנכי אשער בנפשי, כי לא בכל עת ולא לכל אדם אפשר לך להגיד את דבריך. אכן איש טוב אתה, ובטוחה אני כי עוד ייטב לך מאד על האדמה

---

אפרים לקח בצחוק את הכוס מידה; נתן התהלך בגן הנה והנה, ופֿיליפינה, אשר רצינות השיחה לא ישרה בעיניה, מהרה לסב את הדברים.

* * *

– הוי, פחזות, פחזות⁴⁸! – דבר אפרים לנפשו, בשבתו לבדו בחדרו – הנה שמתי מסוה על מחשבותי למען הוליך שוֹלל את האחרים, ובהעמיקי להתבונן בנפשי מתחת למסוה ואמצא את האמת, כי אמנם אמת הדבר: האהבה היא הרגשה עוברת, והחפש לעולם עומד. – אבל האם צדקו הבריות, באמרם, כי רק האנשים אשר השחיתו דרכי חייהם, רק הם הם הצועקים: חפש, חרות? לא, לא! אמת הדבר כי האניות היא תנועה מגונה, אבל התנועה הזאת תוכל להרים אותנו עד לשמים, והאיש ההולך ערירי בעולם, הוא יכול להתרומם מעל לחיים הרגילים, והוא יכול להשקיף עליהם בעין יתר בהירה ויתר חפשית, והוא יוכל גם לנסות להכניס ידו לתוך גלגל העולם… אולם אנכי כבר זקנתי, ונפשי לא תתאו למאומה. –

כו. הרַוָק הזקן.

האיש, אשר במלאת ספקו פנה ערף לחיים הסוערים, למען התגדר במנוחה שלמה, הוא ימצא בחייו השאננים כמה וכמה תענוגים, שלא נודעו ליתר האדם: הנה הוא יודע בדיוק את מספר המעלות של החום או של הקור בכל יום ויום; הנה הוא מכיר על בוּרים את הסמנים המבשרים שנוי במעמד האויר; הנה הוא מתעתד לקראת הצמחים והירקות המתחדשים לקופת הירח; הנה הוא יודע בבירור כמה שורות לבנים נוספו אתמול והיום על הבנין החדש אשר בקצה הרחוב, וכיצד תקנו את הדרכים של פומבי, ומי ומי נקראו אמש אל המשתה אשר עשה שר העיר – כל אלה הם ענינים טובים, המבלים את הזמן באופן יפה מאד; הוסף עוד עליהם את החדשות הנקרות במשפחה, ואת העזרה אשר יעזור לבן־אחיו בלמוד השעורים לבית הספר – והנה לא יספיקו לו עשרים וארבע השעות שביום.

כן חי אפרים שנים רבות חיי רוק, חיים שאננים חסרי־חליפות; בדעת צלולה עבד שעות אחדות ביום בבית־מסחר אחיו, והעבודה הזאת נתנה מרגוע לנפשו, בדעתו כי בה ישתכר לחמו. ואחיו ואחותו וגיסתו עשו ככל יכלתם, להכין לו חיים עליזים וחסרי־דאגה. – בדאבון־נפש אמר פעם אחת אל אחיו נתן־פֿרידריך: אך עתה נוכחתי לדעת, כי לא נוצרתי לחתוך לי חיים בעצמי, כי אם להיות אחרים גומרים עלי, ואין טוב לי כי אם ללכת בדרך אשר התוו לי אחרים. אהה, הנה היהודי אנוס להתחיל את העולם מחדש, בו בנפשו. הנני קם משנתי כאשר רד היום, את מבחר זמן החיים כליתי בחלומות ובעצבון, הנני חפץ לקרא לעולם: צפרא טבא, וכרגע אָתא ליל…

עתה במנוחתו החל אפרים להרגיש את אבדן כחות־גופו ואת הריסות בריאותו. ועתה, כאשר זרו לו כל תענוגות החיים, נטל עליו לדאוג דאגה מעולה לקיום חייו. ואולם הוא הביט על הדבר הזה במבט פלוסופי מיוחד, ופעם אחת אמר לפֿיליפינה: הנני מתחיל עתה ללמוד את החיים מחדש, מן האלפא־ביתא, והנני מנתח את מלות היקוּם לאותיות ולהברות. אינני מונה עוד לימים או לשנים או לתקופות גדולות, ואין עיני ולבי כי אם אל פרחי הרגעים, כי רק אלה לנו הם. – והרעיון הזה הוא סם חיים לרוחי, והוא יועיל לי יותר מסמי־הברזל אשר נתן לי הרופא לחזוק גויתי.

באחד הימים בשבתו עם פֿיליפינה, קם אפרים פתאום מכסאו, וישב על הקרקע, ויאמר: אין דבר אשר אני מפחד מפניו כל כך כמו מפני השגעון; – אכן נורא הוא הדבר, להסתחב בחיים כגל של עצמות שבורות, כבליל⁴⁹ נתעב! מדוע לא יומתו האנשים המשגעים, כאשר ירה יירוּ הכלבים השוטים? לפי דעתי נחוץ להקים בכל עיר ובכל כפר בית־מקלט, אשר שם יובאו כל הברואים שהזקינו ושעבר זמנם, איש ואשה, עשיר ואביון, בלי הבדל, ושם יוכל כל אחד לחיות ולמות ברוחה לפי הונו: למען לא יהי עוד כל שטן וכל מפריע לבני הנעורים, לשבוע מטוב החיים כאות נפשם, למען לא יעמדו עוד עצים יבשים בתוך העולם המלבלב והפורח. כי החיים והעולם אך לבני הנעורים הם: ומדוע לא ימות גם האדם כפרח השדה, אשר יציץ – וחלף? לפעמים בשבתי בדד בחדרי, יתרוצצו במוחי אלפי אלפים רעיוני־חבלה, אז יסוב עלי ראשי כגלגל, אתעה כשכור, עד אשר אצעק בקול גדול, – ומפני קולי יחתו הרעיונות המשחיתים, ונחבאו בחוריהם כעכברים. – הה, מה ארוך ומה איום הוא הלילה! בעת אשר הנפש והבשר יתאוו לתנומה – ואַין, אז יגיחו למול פנינו רוחות מימים עברו, תקוות נכזבות משכבר הימים, וכל החלומות אשר חלמנו ושלא נתקימו – והחזיונות האלה יראו כמתים, ובכל זאת חיים הם… ואם אמרתי לפסוע על העבר, ולשים מעיני אך בעתיד; והנה תחבולות, תקוות ומאווים עוברים על פני ומשתחוים לקראתי – וכרגע נגזו, עברו… בלילה בשכבי על מטתי בלי נוֹע וסביבותי דומיה, ועיני עצומות מבלי ראות מאומה, – אז ישוטט דמיוני במרחב, בלי מנוחה, בלי מטרה, ויש אשר ארגיש כי נשא אני למרום, והנני מעמיק לחקור על האמונות, על האלהים, על המות – ופתאם אחוש מכאב ואימה גדולה, כמו נִתַּזְתִּי אל קיר ברזל, או כמו אצלול בתהום האפס, אז אדמה כי עוד מעט אבקע, אתפוצץ כקליפת ביצה, וכמעט אגוה בפחד ודאגה. – האם תדעי ותכירי גם אַתּ את הרגש הנורא, בהשלח פתאם עדת מלאכי חבלה בנפשך, להחרידה בצוחותיהם האיומות? הנה הם תוקעים צפרנם בנפש, ומנקרים ומפשחים אותה עד אשר יורק דמה. כמעט אוֹמר להלוך אחרי רעיון אחד בדעת צלולה, והנה עדת הכלבים סבבוני ויפצפצוני ויחנקוני, עד אשר נטל עלי לפקוח עיני, למען אביט אל דבר אשר יסיח דעתי לענין אחר; והנני רואה בעד חלוני את האור הַחִוֵּר – ורוח לי מעט; הנני מונה את מספר השמשיות בחלוני – ורוח לי עוד יתר; הנני מהפך כסא על פני ואתיצב עליו – והמעשה הזה ישיאני תמיד לענינים אחרים. אז יש אשר אעמוד אל יד החלון, להביט החוצה, ואז אומר לנפשי: ראה, שם יגור ליפמאן מאיר, ובבית השני יגור הצוֹבע – והיתה לי הידיעה הזאת לאות כי עוד לא הסתתרה בינתי. – אבל, פֿיליפינה היקרה, הנני מפיל תחנתי לפניך, כי אם תראי בי אותות שגעון, ואחזת בערפי וגלגלתני מן המדרגות, בלי עכוב. – ראי, הנה מצחי לוהט גחלים, כי בתוך סיר העצמות הזה יזוד, ירתיח מוחי, וירא אנכי מאד מאד, פן יעבור פי הסיר…

– אין לך דבר יותר לא־נעים, מן האיש המשחק בקנה־רובה מטוֹען. לכן אבקשך לקום מעל הארץ – ענתה פֿיליפינה מבלי להתרגז – לא יפה הדבר אשר אתה עושה, וגם לא מן הנמוס הוא, להחרידני בחזיוני תפלצת כאלה. הנך מענה גם את נפשי גם את נפשך – ובדברה ותשם ידה על מצח אפרים, אשר היה פתאם לאיש אחר ע"י המגע הזה –

– ואנכי אמרתי, כי הנך איש מאֻשר ועלז – הוסיפה פֿיליפינה.

– אבל הן אבד לי הכל –

– ומה בכך? – צחקה פֿיליפינה – אם היום יכרתו את זרועי הימנית, אשמח מחר בזרועי השמאלית שנותרה לי; כי הן מחויבת הייתי לשמוח בחלקי, לוּ גם שלחני אלהים עלי תבל בזרוע אחת. מי יתן ועלתה בידי לעשות את כל בני האדם לשמחים ולמסתפקים כמוני! שמע נא, אפרים, אתה לא תוכל לשער, כמה חכמתי ונבוניתי. האם תדע, מדוע לא יזוקו הילדים בנפלם? הבריות אומרים, כי מלאכם הטוב יסך להם. אבל באמת, טעם הדבר פשוט מאד: הילדים אינם בוטחים הרבה “בעמידתם”, וממילא אינם מתעצמים כלל כנגד “הנפילה”, ולכן שבע יפלו וקמו, שלמים בכל אבריהם. וכדבר הזה נטל גם עלינו לעשות, ואת אשר נחפוץ, זאת נוכל. חבורה קטנה לא תזיק מאומה. –

וכרגע קמה ותקח את הכנור בידה, ותשר אחד משירי־יגון החביבים ביותר בדור ההוא. אך כמעט שרה את החרוז הראשון בפנים רצינים, ותצהל קולה בצחוק גדול ותקרא: אין נפשי אל עולם הפתאים, אשר שם מתהלכים לשוח בשדה הקברות לנגה הירח, ושופכים דמעות על המות אשר בא ואשר לא יחדל לבוא עד עולם. כמדומה לי כי גם אתה אחד מן החבורה הנלעגה ההיא… ואולם אני אומרת לך: “טובה מהתלה אחת מכל ספירי־הדמעות המשובצים בחרוזי־זהב”. ועד מהרה החלה לשיר בבדיחות הדעת, שיר ישן “על ההסתפקות”. המנגינה העליזה והחרוזים היפים הטיפו טל־תחיה על רוח אפרים הנדכא והדואב; בפנים מאירות ישב ויספר, כי אך למראית־עין הוא חי חיי רוק־זקן, וכי באמת הוא עודנו מלא רגש ורעננות־עלומים, כי הוא נזוֹן עוד מן העבר. ואם גם הדבר הזה מביאו לפעמים סמוך לגבול השגעון, אבל יש אשר יקטוף שם פרח קטן, מכתם קטן.

– הלא תדעי – הוסיף אפרים – כי הוראת המלה היונית “עפיגראַם” (מכתם) היתה בראשיתה “כתבת”, ובה השתמשו למושג “כתבת המצבות”. כל חנו של המכתם הוא בזה: להעיר את ההקשבה על ענין אחד, ולמלא את התשוקה בנסבה פתאומית. הלא תביני את דברי? – – אם תוסיף לדבר אלי בסגנון מורה העומד על הקתדרא, אנוס מפניך כרגע – ענתה פֿיליפינה – ואולם למען הראותך כי בנתי לרעך, הנני נותנת לך רשות לשים אותי למטרה לחצי־מכתמיך, ככל אות נפשך; ואנכי אודך מאד על הדבר הזה, כי נכסף נכספתי לראות תמונתי בראי, פעם אחת. – אבל בכל זאת קשה לי לשער היטב, כיצד מחברים מכתם – כלתה דבריה בזדון.

– כי עתה הנני לתת לך דוגמא יפה מיום הראשון העבר – ענה אפרים – ביום ההוא בבקר ישבתי אל החלון, גשם שוטף נתך ארצה, והפעמונים השמיעו את העדה לבית התפלה. ואראה והנה בת שכני אשר ממולי משקפת גם היא בעד החלון, רגע תשא עיניה השמימה, ורגע תמשמש בשלמתה החדשה והיפה. אז עלה על לבי זכרון־הדברים אשר דברה אחותי פֿיילכען באזני, זה שנים רבות, ואשר תארה לפני בהתפעלות עצומה את תענוגות הנשים בלכתן לבית־תפלתן. אך כרגע עקץ אותי הלעג, ובהשתקעי בהלך נפשה של בת־שכני, חברתי את המכתם הזה:

ה. ַנַּעֲרָה הַחֲסִידָה.

לוּ חָדַל הַגֶּשֶׁם וְזָכִינוּ לְשָׁמַיִם בְּהִירִים,

וְהָלַכְנוּ לִשְׁמוֹעַ אֶל הַתְּפִלָה וְאֶל הַדְּרָשָׁה

הֵן חַיִּים אֲנַחֲנוּ מַמֵּשׁ כְּאֶפִּיקוֹרְסִים גְּמוּרִים –

וּמִי יִרְאַנִי בְּבֵיתִי בְּשַׂלְמָתִי הַחֲדָשָׁה? –

כנראה לא שמח המכתם הזה את לב פֿיליפינה, כי היא העירה:

– יש אשר גם אני מתאמצת להשתקע בהלך־נפשם של בני האדם. בלכתי ברחוב תערוג נפשי לדעת, מה הנה המחשבות אשר יחשבו אלה הבריות החוטבים עצים, המובילים סחורה וההולכים לשוח. אולי האיש הזה העובר על פני, הולך לארש לו בתולה, והשני ההולך אחריו – לתת ספר כריתות לאשתו; אולי הולך פלוני לעשות טוב וחסד, ואלמוני – להרג את הנפש. על פי רוב נדמה לי, כמו יחפץ כל העולם להתעטש ואיננו יכול; כי במצב כזה, כידוע לך, נרגיש גירוי ועקיצה בכל יצורי פנינו, ונפשנו תחוש אי־נעימות. – אבל מה לי ולעולם? – הוסיפה פֿיליפינה בהסובה במעגל, כמו חפצה לסבב בזה גם את פני רעיונותיה – תמימת דעים אני עם מינה מברנהלם, האומרת: מה יוכל להשביע רצון את הבורא, אם לא יצור עלז? – אנכי יעצתי את גיסתך ראָזאַ לחרות את הדברים האלה באותיות־זהב על קיר האולם החדש אשר הכינה למחוֹלות –.

חברת פֿיליפינה שמחה תמיד את לב אפרים. היא הקשיבה ברצון לכל הדברים הרצינים, וגם לכל שגעונותיו ותהפוכותיו אשר הכניס לאזניה, וכרגע השיאה אותו לענינים אחרים. השקפותיה העליזות על החיים, וגם החלקות אשר דבר באזנה לפעמים, נתנו לו תואנה לחבר שירים קטנים רבים. –

אפרים בלה את שעות מנוחתו בחברת פֿיילכען, ראָזאַ ופֿיליפינה חליפות; הוא התרחק בכונה מחברת גברים, ורק אצל הנשים מצא קורת־רוח, כי הן ידעו את רוחו הנוח להתפעל ולהתרגש, ולא מרו אותו. ואפרים החל לסגל לו עוד הפעם את זכיות הגאוניות, אשר כבר נהנה מהן בימי עלומיו; והוא לא ידע כי על הרבה דברים ותרוּ לו, לא בגלל יתר־עזו כי אם בגלל יתר־רפיונו. – מלבד עם הנשים, התהלך ברצון גם עם אנשים זרים הבאים מעיר אחרת; כי במגע מקרי ועובר כזה, לא נתנה לאורח רשות ותואנה להבקיע אל מסתרי נפשו, ולנגוע שם בשגעונותיו שנתחבבו עליו. ואף גם זאת, כי במסבת קרוביו התעורר בקרבו על נקלה חשד ודאגה, ובכל דבר אשר יצא מפיהם התאמץ למצא פגיעה בכבודו, והיטב חרה לו על רופאו אשר אמר לרפאותו ממגורת־שוא זו. – ואולם באחד הימים התחלחל הרופא, בהעלות אפרים לפניו זכרון מאמר התלמוד: “אלמלי נתנה רשות לעין, לראות את המזיקים המרחפים באויר סביבותינו, לא יכול אדם לשאוף רוח חפשי, וכבר יצא מדעתו” –

פני נתן חורו כסיד, כאשר הודיע אותו הרופא את הדאגה אשר הוא דואג לאפרים. ואולם אפרים בעצמו לא ידע עד מה מן העתידות אשר חש לו הרופא, ויהי שמח וטוב לב שבעתים מאשר בתחלה, ובתשוקה עזה אסף ואגר כל מלתא דבדיחותא וכל דבר חדוד אשר הגיע לאזניו. רק על זה הצטער מאד, בראותו כי כח זכרונו הולך ורפה מאד מאד, כי כמעט אמר לתפוש בלבו איזה רעיון חדש – והנה חלף ואיננו; וההשתדלות הזאת לשמור בזכרונו כל רעיון מצוין, שלו או של אחרים, הנידה גם שנתו מעיניו. בשכבו בלילה על מטתו, בעינים עצומות, ובהרגישו כי גם דעת־נפשו הולכת ומתכסה בערפל, אז יעל על לבו פתאם רעיון חדש ונפלא, ובתשוקה עזה הוא מתאמץ לשמרו בלבו, מבלי להרגיז מנוחתו ושנתו: אז יחרות אותו על לוח לבו בכל מאמצי כחו, לבל ישכח ממנו עד עולם, ואז יתרוצץ הרעיון הזה בקרבו, כצלם־בלהות, כל הלילה, להחריד את השכחה המתוקה של השנה. ובקומו ממשכבו עיף ויגע, והוא מחפש בקרבו אחרי הרעיון – והוא חלף ועבר, ולא השאיר תחתיו בלתי אם מחשבה של מה בכך, שיח יבש אשר לא יצלח להוציא פרח.

באחד הימים בהקיצו בבקר משנתו, ויזכר כי רעיון מלא זיו נגלה אליו בחלום, אך בכל מאמצי כחו לא הצליח להעּלות זכרונו לפניו; לשוא החריד ממנוחתם המתוקה את כל מראות הלילה – המה קמו לפניו ויביטו בו בתמהון, אך הוא הדפם מעליו, כי לא מצא בהם את הרעיון המאיר אשר אליו ערגה נפשו. אז קם אפרים ממטתו, ראשו סחרחר וכל עצמותיו לחֻמי־קדחת, ויהי סר וזעף כל היום ההוא. וכמשפט האיש השקוע בצחוק הגורלות, אשר בחלום הלילה ראה את המספרים אשר יעשרוהו עשר רב, ובהקיצו משנתו יענה את נפשו עד להשתגע, למען העלות לפניו זכרון המספרים המאֻשרים, ויש אשר יאמר: הנה מצאתים, וכרגע ינחם ויאמר: לא המה, ולסוף יחזיק בכל העולה על זכרונו ויבקש את הצלחתו במספרים ההם – – כן הסתפק אפרים לסוף באחד הרעיונות אשר עלה בזכרונו ברוב מאמצי־כחו, אף כי ידע כי לא הוא.

יש אשר יעמוד אפרים כשעה ושתים אל הראי והביט בתמונתו. וכאשר הוכיחה אותו פֿיליפינה פעם על זר מעשהו זה, ויאמר אליה: רק בהסיחי דעתי ועיני מכל הענינים האחרים, ורק בהביטי בתמונתי, בעצמי ובבשרי, – רק אז אוכל להשתקע במציאות הטהורה והכוללת. ואַתּ לא תוכלי לשער, מה נעים לי לדעת ולהכיר כי נמצא אני בכלל, מבלי אשר אתחיב לאמר לנפשי כי כזה וכזה הנני, וכי אנכי אפרים.

– אולי צדקת, ואולם אנכי קצרה בינתי מחשוב מחשבות כאלה, ואף לא אובה לחשוב כזאת; הנני שמחה בעצמי ובבשרי, והנני מחכה במנוחה עד אשר יגיע תורי להתפשט את מעטפת־גויתי, למען אדד בעולם בתור אחת הרוחות. אכן גם אני מחבבת מאד את הראי, ויודעת אני בנפשי, כי קשה היה לי לשבת כיום תמים בחדר חסר־ראי; לא מפני שאוהבת אני להתיפות, אך פשוט מפני שאני מרגישה אז חסרון גדול – כי חדר בלי ראי דמיונו כעור. רק ע"י הראי יחשב החדר כנושב, באמרנו לנפשנו: בראי הזה נמצאו פני אנשים אשר התראו בו. מנהג אבלות של היהודים, לכסות במסך את המראות שבבית האבל – הניע תמיד את לבי עד היסוד. – הידעת ממפני מה אין תולים מראות על קירות בתי התפלה? –

ואפרים החל לאט לאט להּתמכר אל רעיונות פֿיליפינה הקופצים מענין לענין, בלי חשך. והיא הוסיפה ותאמר: בכל פעם בשובי מחברה לביתי, הנני רואה חובה לנפשי לשבת אל הראי ולהסתכל בתמונתי, מבלי להחליף לבושי; כי הן נטל עלי לדעת איך הייתי בעיני הבריות. בימים הטובים, בימים אשר הייתי “חטיבה יפה”, אז היה לי הצדקה לאמר לנפשי בגאון: אכן ראויה אַתּ לשאת חן בעיני הרואים – ואולם עתה באו הימים הרעים, ואיבה הושמה ביני ובין הראי, כי תמיד אחשוב אשר זכוכית הראי מלאה פגימות ונימות, יען אשר היא מראָה לי חריצים וקמטים בעיר פני – כי קשה לי להאמין, שגם עלי תקפוץ הזקנה. – בעברנו מן הקיץ אל הסתו ואל החרף, אז יקש לנו להעלות על לבנו כי אלה הימים הבהירים והירקרקים חלף יחלפו; עד אשר נקיץ משנתנו בבקר־עבות אחד, וראינו את הכפור הדק על לוחות החלון וראינו את העלים שהוֹריקו פניהם, – או אז ננחם את נפשנו: גם ימי הסתו יפים בקרירותם הדקה; וכאשר ירד השלג על הארץ, גם אז נאמר לנפשנו: מה מאד אהבתי את החרף המלבין פני הארץ. – אכן לא טוב להתעצם ולהתמרמר אל הדבר שאי אפשר לשנותו, ואם אך נחדל מזה והיה כל דבר טוב וכשר בעינינו.

אז ידע אפרים כי יחטא חטאה גדולה, בסחבו את הנפש השאננה והעליזה הזאת אל תוך הערבוביא של החקירות והנקוּרים המביאים לידי שממון ויאוש; על כן חדל ממנה, ואף לא הגיד לה את כונתו השניה שהוא מכון בהתראותו בראי. על ידי ההסתכלות הממשכה בחצוניות תמונתו, חפץ להחזיק מעמד מחוץ לעצמו וממעל לו, ובזה אמר לעשות את עצמו חפשי ורם על כל מכאוביו, בגללו את צרותיו על ה“אנכי” השני העומד מחוץ לו, והוא בעצמו נחשב אז בעיניו כאיש אחר. ובהביטו בראי בתוי־פניו, בעיניו, במצחו ובכל אבריו, התחזקה המחשבה בלבו, כי שם בראי נשקף ה“אנכי” האחר; ופעם אחת תקף עליו דמיונו זה כל כך, עד אשר החל ללעוג ולהתל ב“אנכי” ההוא, ויחרוק שן למולו, ופתאם הרגיש כמו אחזה בו יד נעלמה, ויפול מלא קומתו ארצה ויתעלף.

מן אז והלאה לא יכל עוד אפרים להסתכל בראי בלי פחד ורעדה.

ואמנם בתוך החיים האלה המלאים פרפורי־קדחת וענויי־נפש קשים, לא חסרו גם רגעי־אורה, אשר בהם הכיר אפרים בדעת־נפש צלולה את כל כחות־רוחו וכחות־גופו ואחדותם המתאמת. אז ישב בזרועות שלובות על חזהו, וישמח שמחה טהורה ובלתי אמצעית, שמחת־מציאותו, ואז הסיח דעתו מכל המקרים, מכל הרעיונות ומכל המאויים. ברגעים ההם התברך אפרים בלבו ליהנות עוד מן החיים הנאה רבה – אבל באמת לא היתה לו הנאה אחרת מן החיים, בלתי אם השמחה אשר שמח על התעוררות רגשי־עלומים בקרבו; ואולם בפועל נבצרה ממנו למלאות את מאוייו ואת חפץ־רוחו. – ופעם אחת אמר לפֿיליפינה: לאָשרי וגם לרעתי לא יזקין רוחי בקרבי. לכל בני האדם יש “בין הערבים” של הזקנה, כמו שיש להם דמדומי הילדות, ואולם אנכי, להותי, הנני עוד גם עתה מלא הרגשות העלומים. ומה נעימים הם “בין הערבים” של החיים, אשר אז לא נראה עוד כל דבר בתכניתו הנכונה! מה נעים הוא לשוב ולישון לעת זקנה כילד, לשוב לחיי־נשתונות כילד – אבל אני חפץ למות באִבּי…

במעמד הנפש כזה כתב אפרים את שירו “אגרת־פטורים אל בת השירה”. אבל כבר ידוע הוא כי אגרות־פטורים הללו שכותבים המשוררים למוּזתם, אינן שרירין וקימין; כרגע ינחמו ממחשבתם ובגדו בהחלטתם – ומה נעימה היא בגידה כזו!..

כז. עליה וירידה.

התקרבות אפרים לאנשים אורחים ואותות החבה שהראה לכל זר שהפקד⁵⁰ אליו, כבר היו למשל בפי בני הקהלה בברסלוי. ואף אמנם שמח אפרים מאד על ביאת איש זר למחיצתו, כמו בא על ידו רוח־צח, להחיות ולהרחיב את עולמו החסר חליפות, וכמו קבלו גם הענינים הרגילים פנים חדשות ויפות ע“י השקפות האורח. עפ”י רוב שמח אפרים רק בשמחו את לב אנשים אחרים; וכאשר קצר החוג לאהבתו בחיי המשפחה המוגבלים, הרחיב את הגבול עד מקום שידו מגעת.

ואמנם החבה אשר חבב אפרים את הזרים, לא נבעה מן החפץ להתפאר עליהם בידיעותיו הרבות, שרכש לו בעברו בערים שונות ובמדינות שונות: אדרבא, הוא פקח תמיד את אזניו להקשיב רב קשב בדבר האורחים אליו, כמו חפץ לשמוע את קול העת, בבואו לאזניו בלי־אמצעי. לא היה דבר אשר מנע הקשבתו ממנו; על כן אהבוהו מאד כל האורחים ויהללו את רוחו המעמיק: כי במה נתרצה יותר אל בני האדם, אם לא בתתנו להם מקום להראותנו את עשר מסותיהם והשקפותיהם? ובמה נוכל יותר לאסור אותם לנו לתודה, אם לא בתתנו להם הענג והכבוד להורות אותנו דעת?! –

וכמו שחיי אפרים בהתבודדותו היו מלאים ערבוביא ושממון, בהתמכרו לנקורי המוח ולענוי הנפש, – כן מלאו חייו אורה ובהירות, בהתרועעו עם אחרים ובהתחברו אל חיי הכלל. ובכל זאת הרגיש אפרים את אותות החלישות אשר בטבעו ההפכפך הזה.

– הידעת מי הוא האמלל שבאנשים? – אמר פעם אל פֿיליפינה – זה האיש אשר לא יכול לשבת לבדד, ואשר לא יכול לחסר נפשו מחברת אחרים; זה האיש אשר נבצרה ממנו לשסע את רעיוני־התוגה התוקפים עליו בבדידותו, ואשר בגלל זה אנוס הוא לבקש עזרה מאחרים שיסיחו דעתו.

– לא כן; הנך איש טוב, לכן אהבת להתרועע; ואף אמנם תישיר ללכת ולבך סמוך בטוח יותר, בלכתך שלוב־זרוע עם אחר.

– לא יען אשר איש טוב אני אעשה כזאת, כי אם יען אשר חלש אני ואֻמלל – התנגד אפרים – כי מי חלש ואֻמלל יותר מן האיש, אשר נטל עליו לחכות לאחרים שישלימו את חפצו ותשוקתו? הנני תולה תמיד במעמד הרוח של כל איש. ואף יודע אני מדוע היתה לי כזאת. –

אורח חדש השעה את הקשבת אפרים עד מאד. בערב אחד נכנס לחדרו שלמה מיימון, שמח וטוב לב כדרכו, ויניח את מקלו על השלחן, ויודיע את אפרים, כי מעתה יש את נפשו להשאר בברסלוי, יען אשר הישיבה בברלין לא עלתה לו יפה. ראשית דבר בקש מאת אפרים פרוטות אחדות, למען “העלה משקלות שעונו” – זאת אומרת: גויתו – במעט לחם ויי"ש.

– האם הרחקת ללכת בפלוסופיותך? – שאלהו אפרים.

– עודני עומד במכת־לחיי הראשונה – ענה מיימון.

– לא אבין מה זאת –

– גם אני לא אבינה; אבל, כאמור, עודני עומד במכת־לחיי הראשונה. מעשה שהיה כך היה: כאשר החלותי בילדותי ללמוד “חומש” אצל אבי, ויהי אך קראתי את הפסוק הראשון “בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ”, ואקום ואשאל: ומי ברא את אלהים? אז יתן לי אבי מכת־לחי הראויה להתכבד – ועד היום עודני מחויב להסתפק “בתשובה” זו, כי בכל פלוסופיתי, עוד לא הצליח לי למצא מענה אחר. –

שלמה מיימון היה אחד החזיונות היתר נפלאים שנגלו בקרב היהודים בדור ההשכלה. הוא יצא מן המאפליה של הארתודוכסיה הפולנית, ויהי נע ונד גם בעולם גם במדעים, כי רוחו הכביר והחרוץ חשק בכל החכמות מבלי אשר נצמד לאחת מהנה. כפרא שנבלם⁵¹, שחק לכל חנוך מתוקן, וכיד הפלפול התלמודי הטובה עליו, פרץ את כל גדרי הסדר, גם בהליכות החיים גם בלמודי החכמות. – ועתה בשבתו בברסלוי בא אפרים לעזרתו, ובקנאה גדולה ובשקידה מתמכרת דאג לו, ולא נח ולא שקט עד אשר המציא לו, ע"י מכיריו, את האמצעים הנחוצים לכלכלתו ולהמשכת למודיו. אפרים הגיע עתה בעצמו אל מצב החיים, אשר בז ונד לו כל הימים: חייו הוא נחשבו בעיניו כחטאים⁵², ולא היה לו עוד כל נחת־רוח, בלתי אם לדאג לאחרים, לאנשים פרטים או לכלל.

ע"י מיימון הובא אפרים גם אל חיי בתי המרזח, חיים אשר לא ידע עד עתה; כי היהודים האשכנזים הצטינו תמיד בנזירות יתר מאחיהם הפולנים; ומיימון אהב לתת בכוס עינו במשובה־גאונית, ובשתי הרבה לדבר על משאת־נפשו, על הוצאת היהודים מחשכת הבערות לאור ההשכלה.

– רק ע"י חכמת־השעורים נוכל להקציע בראשונה את ראשיהם העקומים – החליט מיימון – כי על כן אני עוסק עתה בהעתקת ספר “חכמת השעורים” משפת רומא ללשון המשנה; אבל הדפסת הספר הזה תעלה בדמים מרובים, וחובבי ההשכלה המעטים כבר נתבעים יתר מדי לענינים שונים.

אפרים היה תמיד נוח להתלהב בגעת בו רוח צח: וגם עתה להטה נפשו גחלים, בדבר אליו מיימון על השכלת היהודים, ויהי מעתה נתון בכל נפשו ובכל מאדו אל הרעיון הגדול הזה. ופעם אחת התאונן באזני מיימון על הגדרים והסיגים הרבים של דת היהודים, ויאמר כי חומרות הרבנים חוטאות חטאה גדולה לאלהים ולאנשים “כי כל המונע ששון־חיים אחד והנאה אחת מן האדם, הריהו חוטא לתכלית הבריאה ולמטרת המציאות”.

על הדבר הזה ענה מיימון במשל, כדרכו תמיד, ויען ויאמר: אחד מאצילי פולין בא פעם אחת לווארשא, ומאין לו שם כל עסק, התהלך כל היום ברחובות העיר לשוח. ובראותו את כל המעדנים והממתקים העומדים למכירה, נכסף⁵³ לקנות עגות דבש לשבר רעבונו, וישם ידו בצלחתו לקחת פרוטות אחדות, אבל הכיס היה תהו ובהו. אז התמרמר האציל מאד ויחרף ויגדף את המטרפולין בדברים האלה: Co to za mjasto niemam sa co pirogi kupicz (כמה עלובה עיר זו שאין בה אף במה לקנות עוגות אחדות!). – וממש כדבר הזה עושים גם רבנינו הצדיקים.

– קשה לי להבין את הנמשל –

– אבל הנמשל פשוט מאד – ענה מיימון – מפני שאין לבריות אף פרוטה של שכל בראשם, לכן הם מחרפים ומגדפים את ירושלם ואת בבל… אבל שמע את אשר אומר לך: כל קורות היהדות וכל תולדותיה נרמזו באגדה תלמודית אחת. בדור זה יש רק שני אנשים היודעים את עמק כוונתה, ואנכי האחד מהם.

– ומה תספר לנו האגדה ההיא? –

– כאשר שבו היהודים מגלות בבל, תפשו את “היצר הרע” וינקרו לו עין אחת. ולפי דעתי זאת היא כונת האגדה: מן העת ההיא אבד ליהודים חוּש העליזות, ובכלל החוש למלאכת־מחשבת. – ואולם האגדה מוסיפה לספר: כי היהודים אמרו לנקור ליצר הרע גם את עינו השנית, ואז חדלו התרנגולות להטיל ביצים. – התאבה אתה להיות האיש השלישי היודע את כונת האגדה הזאת?

אפרים נדנד בראשו לאות הסכמה; הוא הכיר עתה בנחת־רוח, כי בימי זקנותו שב אל מוצאיו הראשונים. הן כיונק מארץ ציה שגשג בימי־עלומיו לאט לאט מן החוג הצר והמגבל של היהדות, ואחרי אשר הפקיר את הכל למען אָשרו הפרטי, למען אֹשר־אניות, ואחרי אשר נבצרה ממנו להשיג את האֹשר ההוא, נסה להבלע בקרב הכלל ולהתחבר אל העולם הגדול. ואולם כל זה עבר כחלום. עתה הוא עומד בסוד צעירים, בעלי רוח סוערת ושואפת, אשר נפשם מלאה גיל ואֹשר מכל דבר־חכמה חדשה שהם מסגלים להם, ואשר רוחם יתרומם ויתגדל מכל דבר מושכל שהם מפיצים בקרב אחיהם היהודים. התנועה אשר מוצאה ממנדלסון, הולידה בערי המדינה קנאה גדולה להשכלה ולהארה⁵⁴, והתנועה הזאת הוסיפה לעשות שם חיל, גם אחרי אשר רפה כחה בעיר הבירה. הסופרים היתר טובים, אשר נתנו כחם “למאַספים” (עתון עברי שיצא לפרקים בעת ההיא), היו מבני עדת ברסלויא, והמצוינים שבהם היא יואל לאֶווע ובן־זאב. שם בברסלוי נוסדה חברת צעירים, בעלי רוח נדיבה ורודפי השכלה, אשר החלו להחיות את השפה העברית במליצותיהם ובשיריהם ובמאמרי־מדע, וכל מחברת חדשה שיצאה מעטו של מנדלסון היתה להם כתורה חדשה, ויקראו בה בחבורה ויתפלפלו בה ויפרשוה בשבעים פנים.

לפנים התאמץ אפרים “לטהר” את כל הליכותיו ואת מבטא־שפתיו מכל שמץ יהדות, ובזהירות יתרה השגיח לבל יצא מפיו דבור עברי או כל מבטא אשר יזכיר לשומעיו את “הספירה” הנבדלה של חיי היהודים; ואף גם זאת כי בשמעו מפי אחרים מבטאים “מסוכנים” כאלה, ורגז תחתיו ונחשב בעיניו כמו נעתק פתאֹם “לספירה” משוממת. אבל עתה היה בו ההפך: עתה מלא פיו פסוקי תנ“ך ומאמּרי התלמוד, ובחבה יתרה השתמש במבטאים עברים בשיחותיו; ולא עוד אלא שגם צלצל מלה־עברית רוה נפשו ענג, כמו נשב מן הצלצול הזה רוח צח, רוח מימי עלומיו – והכרת פניו ענתה בו כי הוא מתגאה ב”זכרונו" אשר צפן וישמור בקרבו את כל הגירסא דינקותא, ימים רבים כל כך – עתה אין נפשו עוד אל “העולם הגדול”, עתה שב ויעמוד במעגלו הצר אשר בו בלה את ילדותו. עתה אהב את היהודים ואת היהדות אהבה עזה, והצורות והמנהגים אשר היו לו לפנים לזועה, נראו לו עתה כמלאים כונות עמוקות, כמלאים חן ונעם. עתה רוח וטוב לו מכל הימים, כי “בספירה” זו לא נזקק להתודעות ולבירור־דברים ארוכים – כי אך הציג כףּ רגלו בה והנה הוא כבן־בית. –

נתן חשב כי אפרים מתכון להכעיסו בהתנהגו עתה במנהגי־יהדות ביתר שאת. ובכל פעם כאשר תבל אפרים את שיחותיו הפשוטות במבטאים עברים, נדמה לנתן כי אומר אחיו להביאו במבוכה, ולא נחה דעתו עד אשר בארה לו ראָזאַ אשתּו – שהצטינה בקוממיות משפטה יתר מבעלה – כי דרך אפרים ישר בעיניה, וכי יש לו הצדקה לדבר דבריו באופן הנעים לו מבלי להתבושש, וכי אך משפט־קדום הוא אם נמצא את המבטאים העברים פחות יפים ממבטאים ואַזכרוֹת⁵⁵ בלשונות עתיקות אחרות.

וחיי אפרים הקודמים נדמו לו יתר ויתר כחלוף יעוף. איה עתה כל התעתועים המעיקים וכל צלמי הבלהות? ויהי בעיניו כמו הקיץ מתרדמה חשכה, וכמו שב אחרי נדודים רבים הביתה. –

מיימון ספר לאפרים מחיי נעוריו, וכי בהיותו כבן עשתי־עשרה שנה כבר נתנה לו אשה, וכי חמותו יסרה אותו לפעמים בשוטים, ועוד זכרונות כאלה אשר הביאו את השומעים לידי גיחוך. אבל בבקר אחד נבעת מיימון הבעתה לא־נעימה, כאשר הוגד לו כי אשתו באה עירה ברסלוי עם בנה, לבקש את בעלה הבורח ולהכריחו לתת לה ספר־כריתות. המקרה הזה העלה על לב אפרים את זכרון מורו ר' חננאל, ועתה נודע לו כי מלמדו מת זה לא כביר מות איום. מיימון ידע את ר' חננאל ואת כל הקורות אותו, והוא ספר לאפרים את כל מסבות מותו: כאיש אשר אין ברוחו נכונה היה ר' חננאל, באחרית ימיו, קלוּע בין הכרתו הנאורה ובין חסידות צבועה, ויתהפך לרגעים מן הקצה האחד אל הקצה השני. לאחרונה כאשר קצה נפשו בחיי תהפוכות אלה, וברצותו לצאת מתוך המאפליה ומתוך הרקבון אל העולם הגדול המלא חיים ותנועה, גמר בלבו לעזוב את דתו ולבא בברית הדת הקטולית – אחרי אשר סוף סוף לא היתה כל אמונה בלבו, ואחת היא לו אם ירמה במנהגי־חסידותו את היהודים או את הּקתולים. רעיון התמורה הביא שמחה בלבו, עיניו אזרו זיקות, ובכליון־עינים פתח את זרועותיו לקראת רבי רבבות האנשים אשר מעתה יקדיש להם את כח־רוחו וגבורתו, וירא את עצמו נשוּא בזרם העולם הכביר, והוא חי ונותן חיים, – אך כרגע שב וישאר בישותו השוממה, וירא את עצמו תפוש בידי האנשים אשר כבדוהו כאיש חסיד, ועד מהרה נהפך לחסיד קנאי הרודף באף את כל הנוטה כמלא השערה ממנהגי ישראל. אז ירבה לענות את נפשו בצמות ובסגופים, וירבה בתפלות ובתחנונים “לתקן” את עשר עוה, – ובכ“ז נמצאו אנשים רבים בעדתו אשר הטילו ספק באמתת חסידותו, כי ראו אותו עומד בשפתים אטומות בשעת התפלה בבהכ”נ, ועיניו מביטות נכחו כחולם חלומות, או יש אשר יעצום עיניו בחפזון ויניע ראשו אנה ואנה, כמו יבריח זבובים מעל פניו. הבריות אמרו כי רוח רעה מבעתת אותו, ואמנם צדקו בדבריהם; הרעיון אשר באֵר לפנים לחבריו בכלוב־המקטרים בברלין, קם לתחיה ויבוא אל קרבו כ“דבוק”. לאט לאט התבלבלה דעתו, ולא ידע עוד להבדיל בין הדמיון ובין המציאות. כל אֹכל וכל משקה אשר נתנו לו, הדף מעל פניו, בתחלה בצחוק משונה, ואחרי כן בזעּף ובחמה שפוכה; ולסוף כאשר נתנו לו מאכל בחזקת היד – כבר אֵחרו המועד. ובטרם ימות צעק צעקה גדולה בבכי ובתחנונים: הניחו לי לחיות! הושיעוני ואחיה!

* * *

נפש אפרים דאבה מאד לשמוע הספור ממות ר' חננאל, והספור הזה העיר בקרבו את כל זכרונות ימי עלומיו, ויעברו על פניו הלוך ונמוג.

מיימון מצא בחיי ר' חננאל ובמותו באור יפה לאגדה עברית עתיקה האוסרת לאיש לברא לו צלמי־דמיון: כי בשעת יציאת הנפש באים צלמי הדמיון, בדמות רוחות רעות, והם אוחזים בנשמה השואפת לעלות למרום, והם סוחבים אותה וצועקים לה: אַתּ נתת לנו דמות הגוף, תני לנו גם נפש חיה. – ולדעת מיימון, כך היא כונת האגדה: האיש אשר תהפוכות בחייו, החושב מחשבות שלא לפי מעשיו, והעושה מעשים שלא לפי מחשבותיו, הוא בורא לו רוחות רעות ביצירי־דמיונו, אשר יכריעוהו תחתיהם וישחיתו את חייו על הארץ.

אפרים התחּלחל – כמו נגלה לעיניו תהום נורא אשר לא פלל מראש…

בית הדין אשר בברסלוי כפה את מיימון לתת ספר־כריתות לאשתו. הוא גמר בלבו לעזוב אחרי כן את ברסלוי; וביום צום החמישי, בתשעה באב, חגג עם אפרים את פרידתו בבית מרזח, ויקרא מעל ספר־התולים שירי־סתירה ויבאר אותם יפה כיד לעגו השנון. הדבר הזה הקים שאון גדול בכל הקהלה, ואולם רב העדה, ר' יצחּק יוסף פרענקל, איש צדיק ומלא סבלנות, אמר לעבור על המעשה בשתיקה; אבל אשת ראש הקהל, אשה קנאית ואוהבת להשתרר, לא נחה ולא שקטה עד אשר עלתה בידה להכריח את הרב להזמין את אפרים לבית־דין, בגלל אשר בזה את הצוֹם.

רעי אפרים יעצוהו לבל ישגיח בהזמנת חב"ד ולבל יעמוד למשפטם, כי כבר עברה העת אשר להט “החרם” היה נורא על כל היהודים, כי פֿרידריך השני אשר הציב גבולות לממשלת כל כהני הדתות, החליש גם את כח הרבנים לבל יוסיפו עוד לגור “בחרמם” את כל מי שאינו כשר בעיניהם. אבל אפרים לא שמע לעצת אוהביו; הוא שמח על התואנה אשר נתנה לו הפעם, לתפוש בכפו את הארתודוכסיה החנוטה ולפצפצנה בכל גבורת רוחו והשכלתו. – ואולם בעמוד אפרים לפני שופטיו בבית הרב בברסלוי, קרה לו כמקרהו עם השופט בימי הרפתקאותיו; כי אימת הצבור היתה לאפרים תמיד לפוקה, לבל יוכל לדבר דבריו באֹמץ הלב ובמתינות בטוחה. ואף גם זאת כי בהשתקעו כל ימיו לבדד במחשבותיו ובנקרנותיו, כבר התנשא אל מדרגה גבוהה, ולא השפיל עוד לראות אל המדרגות הנמוכות אשר בוכוח־דתי; ובבואו להתוכח עם איש, הניח⁵⁶ כי גם הוא התרומם כבר מעל למדרגות התחתונות; ולכן לא עלתה בידו למשוך אליו את העומדים מתחת, ולהבינם לדעת את מופתיו והנחותיו.

רגע אחד עמד לפני שופטיו בעינים קמות, וישמע את שאלותיהם כאיש נדהם, ואחרי כן קרא בקול רועד מקצף: סגרו את הדלתות ואת החלונות, לבל יבקיע רוח צח מן הטבע החפשי! הוסיפו לטוֹת ולשזור ולעבת את החבלים, אשר בהם תשימו מחנק לנפש חפשית – הנה ברק ירד משמים והפיץ אתכם ואת מוסרותיכם. לכו לבתיכם ובקשו סליחה מאת אלהים, וקראו דרור לעבדיכם ותנו חופשה גם לנפשכם!

– האם הבאת מאכל אל פיך ביום הצום על חרבן ירושלים? – שאלוהו השופטים.

אפרים נתן בצחוק קולו. – מה לי ולירושלים החרבה? – ענה את שופטיו – הן אתכם בידכם מחריבים אותה יום יום, כי ירושלים עומדת בכל העולם, ככתוב: בכל המקום אשר אזכיר שמי אבוא אליך וברכתיך.

אז צֻוָּה אפרים לצאת מבית הדין. – אין זאת כי חסר יחסר לו במקום הזה – אמר אחד הדינים בשימו את אצבעו על מצחו – כי לוּ היה בריא בשכלו, איך יכול לדבר דברי שטּות כאלה?

– אמנם כן, משגע הוא! – נענה גם השני – וגם פחד פחדתי מפניו. לפי דעתי אין לנו לענוש אותו עוד, כי כבר יסר יסרהו יה כדי רשעתו, בהסתירו את בינתו. –

הרב הסבלן מהר להשתמש בחות־דעתם של הדינים, ויוציא משפטו: כי אפרים פטור מכל ענש, יען אשר משגע הוא. ורק הוכח הוכיח את אפרים בדברי־מוסר על הליכותיו הלא־ישרות של כל ימי חייו עד עתה. כי אמנם לא נכחד מן הדינים כל מקרי אפרים עד היום הזה, ועתה העבירו אותם על פניו בתמונה משונה ומגונה. –

ימים אחדים אחרי כן התהלך אפרים ברחוב היהודים, וירא שני נערים נצים ומכים איש את רעהו, ויהי כאשר חפץ אפרים למנוע את הרשע מעשות עול לחברו, והנה נגש אבי הרשע ויחרף ויקלל את אפרים, ויקרא אליו: הרף מבני; הן משגע אתה, כי כך יצא משפטך מלפני בית־הדין ולולא זאת כי אז לא נקוּך מן “החרם”. – אפרים צחק וילך לדרכו, ויחל לחשוב מחשבות להפרד לגמרי מעל היהודים, ולבלות את אחרית ימיו במנוחה לבדד. ויהי בבואו אל הרחוב הגדול, והנה נערים נוצרים באים מלמודי־הדת וספרי דתם בידיהם, ואך ראו את אפרים היהודי ויורו בו כדורי שלג ויצחקו על כעסו. – במקרהו עם הנערים העברים זכר מבלי־משים את מעשה משה במצרים; ועתה עלה על לבו זכרון הנביא אשר התאוה לברוח המדברה לבל ישוב לראות פני איש. – הוא חש מפלט לו בבית אחותו פֿיילכען.

הדבר הזה היה באחרית ימי פעברואר בשנת 1781. בבוא אפרים לחדר אחותו, חרדה לקראתו בפנים חורות, ותאמר: אהה אלהים! הנך בא להתאבל עמי יחד – אודך, אחי –

– הגידי מה נהיתה? –

– אוי ואבוי! רק פסת ניר ונקודות שחורות אחדות – זוהי בשורת המות. האם לא קראת הדבר בכתבי העתים? הוא מת ביום השנים עשר לחדש זה.

– מי מת? –

– גשה אלי, אחי – ענתה פֿיילכען ועיניה האירו אור יקרות, וּאגלי דמעה תלו בעפעפיה – גשה אלי, אחי, הבה אשקך, הן שמך כשמו.

העוד תזכור את היום, אשר הבאתו אל ביתנו בפעם הראשונה? אנכי זוכרת היטב את היום, כמו קרה זה עתה; זה היה בחדש האביב, ביום השני בשבוע אחרי הצהרים, בשעה השלישית בערך. אנכי ישבתי אל שלחני ואתפור שמלת קיץ – האדון המזכיר –

– ובכן מת לעססינג? – שאל אפרים; פֿלייכען נדנדה בראשה לאמר: הן! ותוסף ותאמר: אנכי ידעתי מיד את דבר מותו. בליל מותו נראה אלי: אנכי הלכתי ברחוב, פעם עם איש ופעם לבדי, וארחיק ללכת מאד, ופתאום עמדתי במדבר־ערבה, אימה חשכה מכל עבר, ואורות־מתעים רוקדים כנגדי, ופתאום ראו עיני את נבלתו המתה – הוי! הנה הוא מעביר ידו הקרה על פני" – ופֿיילכען הביטה אל אחיה בעינים קמות.

– אללי לי! הנה יצאת מדעתך! – צעק אפרים – אל תגעי בי, פן ידבק שגעונך גם בי, גשי הלאה! – ויהדוף את אחותו מעל פניו וירץ החוצה כמתהולל, ויהי כמו יּרא לנפשו מפני רוח השגעון הרודף אחריו, והמתנכל אליו לתפשו בכפו. – ורק בבואו לבית פֿיליפינה רגע רוחו מעט.

ופֿליכען שכבה על מטתה בחדרה ותבך ותתיפח; היא הוציאה מחיקה קמיע ותשק לו: זה היה מכתב מלעססינג, והמכתב אמנם נערך לא לפֿיילעכן כי אם לאחד מידידי לעססינג, אבל מה בכך? הן הגליון הזה נכתב בעצם ידו, זו היד אשר תבול עתה בבטן האדמה הקרה⁵⁷.

פה בעיר רחוקה אָבלה נפש אחת על המת הגדול, אשר כבר שכח בודאי את זכרה בחליפות הצורות השיריות אשר צר, ובמלחמות החיים אשר נלחם. אבל זה כח הרוח ושכרו: להיות פעולתו על כל הלבבות, פעולה כבירה אשר לא תחקר.

פֿיילכען מצאה עד מהרה נחם לאבלה: הן לעססינג לא רחק ממנה במותו יותר מאשר בחייו. וממחרת היום ההוא ישבה במנוחה שלמה במסבת הילדים, בנות העניים, אשר למדה אותן לתפור ולרקום, ואשר התאמצה לעדן את רוחן ברגשי־נדיבה. וחייה הוסיפו לשטוף לאט לאט כתמול שלשום.

ואפרים עשה את אשר זמם. הוא עזב את חברת היהודים וישם משכנו בבית אחיו נתן־פֿרידריך.

עתה באחרית ימיו רכש לו אפרים את המסה אשר לא הכיר מעולם, או אשר מאן לדעתה: זו המסה, כי גם עסקי מסחר יכולים לתת למחזיקים בהם אֹשר ונחת־רוח.

– מעת אשר הכרתי לדעת את כחי ויכלתי – היה נתן־פֿרידריך אומר – הנני האדם היתר מאֻשר והיתר שמח בחלקו על פני כל הארץ. המסחר הקטן של אבינו המנוח היה מלא עמל ודאגה, וגם אני סבלתי ממנו ימים רבים, ודאגות רבות ענו את נפשי, כי הייתי כצפור המדדה על האדמה – אך לבסוף נוכחתי לדעת כי יש בי הכח והיכלת לעוף בגבה וברוחב, ומאז הנני מאֻשר עד מאד. אכן הנני מתנהג בחיים כו בעסקי־מסחר: נחוץ לנכות נכיון⁵⁸ מסוים מן הרמות אשר נערוך לבני האדם, נחוץ לחכות מראש “לשמיטות” אחדות בכל שנה ושנה, ואז לא יתנו לנו עצבת בנגען עדינו… יודע אני כי בעיניך נחשבה התרוממות השירית לדבר היתר נעלה בחיים, אבל אני אומר לך: גם דבר מסחר הפורח ועולה מעלה מעלה, יאשר אותנו גם הוא אֹשר רב, כי אמנם רגש נעים הוא לראות ולהרגיש בהפרחתנו ובגדוּלנו – ולוּ חשת פעם בנפשך את ההרגשה הזאת, כי אז, מובטחני, לא אבית להיות למשורר.

אפרים טמן בחבו את הרגשותיו המתנגדות, וישמח בלבו לראות את נפש אחיו מלאה ומתרוממת בעסקי מסחרו.

אכן רבים הם ההפכים אשר התנגשו והבליטו באחרית ימי חייו!

האביב בא, ואפרים ישב עם אחיו ועם גיסתו ראָזאַ בבית הקיץ בשדה. וביום אחד התהלך עם ראָזאַ ופֿיליפינה בין שדרות העצים המלבלבים, וידבר על לעססינג המת ועל האביב אשר יחדש עתה גם את קברו בירקרק דשא. – אכן אבד הלב הרחב ולא ימצא עוד בעולם – גמר את דבריו.

– אבל הן גם לבך רחב מאד – אמרה פֿיליפינה ותקח מידו את מטהו ותחרות בחול תבנית לב רחב, ותקרא: הראית? זאת היא אך תמונה זעירת־אנפין של לבך, כי אתה אהבת המון נשים, עשרים מונים ממספר הנשים היכולות להכנס בעגול הזה – אכן לבך כביר ורחב עד מאד!

אפרים החריש. בכל פעם אשר היה בחברת ראָזאַ ופֿיליפינה יחד, נבצרה ממנו להביא את השיחה במעגל ישר; הוא מצא את סבת הדבר בשנוי האופיות של שתי הנשים, אשר היו שונות עד מאד, אף כי התהלכו יחדו כאחיות. ואמנם לא אבה להודות לנפשו כי נטיתו מתנודדת בין שתיהן אנה ואנה.

מקרה חדש אזר את אפרים גבורה חדשה. לעת זקנתו סמך “האב הקדוש” ראַמלר את ידו עליו ויקדש אותו לכהן בהיכל השירה. שני כרכים גדולים מלאים מכתמים שלח אפרים אל הפרופֿיסור המבקר, והוא ברוב טובו קרא אותם בעיון גדול, ויבחר מהם חלק גדול ויקציעם ויחליקם, ויפרסמם בקהל באוצר השירים האשכנזים שהוציא לאור לפרקים. ואמנם הסכמת ראַמלר ו“סמיכתו” היתה בימים ההם כמשפט האורים, ולא נתקררה דעתו של כל משורר ויוצר, ולא בטח בכחו ויכלתו עד אשר זכה להסכמת מטיב־טעם זה שנקרא בימיו “הורציוס” הברליני.

וכמו שזכה אפרים ע"י כך לבטחון ולאמונה ברוחו ובפעולתו, כן זכה עתה להכרה ולנשיאת פנים מאת כל מכיריו החדשים והישנים. לאפרים המשורר נמחּלו עונות הרבּה, שלא היו נסלחים לאפרים הסוחר, וכל הליכותיו ומנהגיו המשונים לא נחשבו עוד לזרות ולתהפוכות, אחרי אשר נודע לכל כי יסודתם בגאוניותו. כי מכיון שזכה אדם לתהלה, הריהו פטור מנמוסים־חצונים הרבה של החיים הבינונים. – הסופר גאַרווע ועוד הרבה מלומדים ופקידים אשר בקרו בבית נתן, החלו להתקרב לאפרים בחבה יתרה, וגם אפרים החל להתהלך עם כל איש ביתר רעות, יען אשר גדל ערך עצמו בעיניו. כל אלה האנשים אשר פגשו אותו בששונו וביגונו, אשר חרד תמיד לקראת דבריהם ותוי פניהם, ואשר שמח תמיד על כל אות הכרה שהראו לו – כל אלה האנשים במה נחשבו לו עתה?! הן שמו וזכרו עובר עתה בעולם הגדול לאלפי אלף איש. ופעם אחת הביע את כל רחשי לבו ואת שנוי דעתו עקב התמורה שנעשתה בקרבו, באמרו לגאַרווע:

– אכן עתה נמצא בי איזה דבר שיש לי הצדקה להצטנע⁵⁹ עליו –

ביתר שאת שמח נתן, בראותו כי החל אפרים לפכח את צערו הפנימי ולזנוח את נקרנותו המענה את נפשו. ופעם אחת הגיע עד מאד את לב אחיו באמרו אליו:

– סבל היהדות קשה על נושאיה, רק בגלל אשר לא תתן להם להשלים עם העולם. הנה אתה השתדלת תמיד להחזיק באופיתך המיוחדת, ובזה לא יתכן. אם יעבור נשיא המדינה ברחוב ושלש מאות אנשים יפרעו את ראשם לכבודו, אז לא אואל אנכי לעמוד לבדי בראש מכוסה. אני חי עם העולם כמו שהוא במציאות, ולא עם העולם כמו שהיה ראוי להיות לכאורה. ואם אקצוף על העולם והלכתי עמו בקרי, מה אפעל לו? מי יחוש וירגיש זאת אם לא אך אני בעצמי? הן האנשים האחרים לא ירגישו מאומה בלכתי כל היום סר וזעף. וגם מאהבתי לנפשי הנני חי בשלום וברעות עם כּל איש, למען יאנסו גם האחרים להתהלך עמי כמשפט הזה, ושבעּתי נחת ומנוחה תחת יגון וממרורים. –

אפרים נאנח אנחה עמוקה, וינדנד בראשו לאות הסכמה. ונתן הוסיף ויאמר בנצחון: הנה ביום אתמול דרש דרש הכהן ארוכות ורחבות על הכתוב בברית החדשה: אם עינך תכאב לך עקור אותה מחורה – וכשאנו לעּצמנו אומר לך כי הכהנים הפרוטסטנתים לא יבינו עד מה בברית החדשה, ורק אחד מאחינו יגלה כרגע את הכונה האמתית. הן כונת המאמר פשוטה וגלויה מאד: אם תפגוש בעולם איזה דבר אשר יכאיב את לבך, אם תראה איזה דבר אשר יעל את חמתך, אז מחויב אתה לשאול בראשונה את נפשך, אם לא בך האשם; אמץ את לבך ומשול ברוחך, עקור את מבטך הקוצף – ואם קצרה ידך מעשות זאת, אז קבל את העולם כמו שהוא והשלים אתו. – האם אין זאת האלפא־ביתא של השכל הבריא? –

אפרים תפש בכף אחיו, ויצחק צחוק רב הכונה.

אפרים החל להתהלך בחפשּ ובלי־אונס ב“חברה הנוצרית”, אבל השם הזה היה לו לפוקה, ולא יכול לשכחו אף רגע. בהיותו רוב ימיו מחוץ ל“חברה” זו, הכו מחשבותיו שרשן בספירות אחרות, והשרשים האלה היו חזקים וקשים, לבל יוכלו להעתק עוד לעפר אחר – על כן לא שכח אף רגע כי איש־יהודי הוא. אמנם יש אשר קצף על נפשו האחוזה במשפטים קדומים, שאינם מניחים לו להרגיש את עצמו כבן־בית “בחברה” זו – אבל בכל חפצו לא יכל לכבוש את דעת־נפשו, כי אך “לחם־חסד” חברותי הוא אוכל פה, וכי אסור לו לקחת מאומה בידו, בלתי אם לחכות תמיד עד אשר יותן לו…

האיש אשר לא הסכין עם החיים החברותיים, יראה זרות בהרבה מנהגים ונמוסים, הנחשבים בעיני הרגילים כטבעיים ומוכרעים. פעם אחת בהיות אפרים בחברה גדולה, נתן עיניו בפקיד צבא צעיר וטוב־תאר ויסתכל בו בעמק העיון, אז נגשה אליו פֿיליפינה ותשאלהו: מה הנה המחשבות הלוקחות את לבך? – ואפרים הטה אותה הצדה ויאמר אליה בקול נלחץ:

– שאי עיניך וראי את פקיד הצבא הצעיר, הנה הוא מגחך בחבה יתרה, אפשר הדבר כי הוא מדבר עתה חלקות באזני אשה – ומדי דברו הוא נשען בכל גופו על חרבו. אבל איך יתכן הדבר כי יביא איש כלי־מות אל חברה עליזה? האם תכשיט הוא לאדם לשאת תמיד כלי־משחית, ולהיות נכון בכל רגע להמית את רעהו? האם אסור לו להסיח מחשבתו ומחשבת אחרים מן הדבר הזה, אף רגע אחד, ואף לא במקום הזה? האם הריגת אנשים היא הדרך המוליכה אל הכבוד? שאַל מנדלסון פעם אחת. הוי, לוּ ידעו שרי הצבא את המחשבות המתרוצצות בראשי על אדותם, כי אז שלפו חרבם ורעוּ את קדקדי. אנא אל תגלי להם דבר!

פֿיליפינה התאמצה להרגיע את רוחו, אבל אפרים לא יכול עוד לעבור על פני פקיד־צבא מבלי אשר רגז תחתיו, ובדברו עם איש מזוין שוטטו עיניו בחרדה הנה והנה, ולרגעים שכן מבטו על כלי נשקו.

– עתה אבינה להלך־רוחו של רוססאָ – אמר אל פֿיליפינה – יען אשר גם אני נושא בקרבי מחשבות כמחשבותיו. רוסאָ האמין כי כל העולם עוֹין אותו, יען אשר ידע בנפשו כי הוא הוגה שנאה, הרס ואָבדן לכל העולם הקבוע, לכל משטריו ולכל דעותיו. הנני נושא בלבי רעיון־הרס, ולכן לא אוכל לשער, איככה לא יחושו יתר האדם את המחשבה האיומה אשר אני חושב עליהם; הן כל איש מחויב להריח מרחוק את השנאה הכבושה בלבי. – אכן רוסאָ מצא עז בנפשו לפנות ערף לתבל ולחיות חיי בודד – אבל אנכי? לי קשה מאד לפרוש מן הצבור; אולי טבע היהודי מונע אותי מן ההתבודדות?

ואמנם לא רק כיהודי, כי אם גם כאדם קשה לאפרים להתאזרח בחיים החברותיים. ועוד מעט נודע לי כי “החברה” לא שכחה כלל כי יהודי הוא. פעם אחת בשבתו בחבורה גדולה לארוחת הערב, מצא מתחת למפה פסת־ניר ועליה כתובים בחרוזים הדברים האלה:

“אנא אפרים קוּה, יקירי וחביבי, מדוע הנך עובד רק את האב, ולמה לא תלך אחרי הבן?”

אפרים קרא את החרוזים לפני המסובים בקול גדול, דומיה מעיקה קמה בבית, עיני אפרים התגלגלו בחוריהן בזעף גדול, כמו חפשו את יוצר החרוזים – אך עד מהרה הרגיע רוחו, ויבלע את הגליון אשר עליו כתובים החרוזים, ויודה לבעל הבית על הארוחה הטובה, ויפן ויצא.

מן העת ההיא מּנע אפרים רגליו מן החברה ימים רבים, וכאשר בא איש זר אל חוג קרוביו, מהר אפרים לצאת מן הבית ולא התראה לאיש; הוא גמר בלבו לבלות את אחרית ימיו בכעס־בודד, וללמוד לבזות את בני האדם. אבל לא מצא עז בנפשו להפיק זממו זה, לכן נעתר לבקשת גיסתו אשר האיצה בו, ולאט לאט הוסיף להתמכר לתענוגות החיים החברותיים.

בערב אחד היתה חבורה גדולה בבית נתן. הנאספים נגנו, זמרו ויצאו במחולות. אפרים עמד לבדד בפנה מסתרת, זרועותיו שלובות על חזהו, רגע עצם את עיניו, ורגע הביט בשממון אל התנועה העליזה. אז תגש אליו ראָזאַ ותחזיק בידו בחבה, שלא כמנהגה, ותשאלהו: אנה הלך לבך עתה? –

– בהביטי אל מעשה האנשים האלה – ענה אפרים – בראותי אותם צוחקים איש אל רעהו ומדברים חלקות איש באזני רעהו, ונפשי יודעת מאד כי לבם מלא מרמה, שנאה וקנאה, אז תערוג נפשי להמלט המדברה לבל אפגע איש. לכן עצמתי את עיני, ופתאם נדמה לי והנה כל האנשים האלה הסובבים אותי, פגרים מתים הם, אלה העינים המאזרות זיקים – קפאו ותחשכנה; אלה הלחיים הבוערות באש – חורו כשלג קר; אלה האברים המתנועעים בחן – נשברו מרקבון פנימי; ובכל הבית לא נראו רק קדקדים קרחים עם חורים בלי עינים, רק עצמות מתים השוכבים בארונות, ותחת המנגינות לא נשמע רק קול נקור התולעים בחטטם בבשר המת – הוי, מה איום הרעיון! – אז פקחתי עיני, והנה החיים הרעננים מפזזים ומרקדים לקראתי, אז כלתה נפשי לאמץ אל לבי את כל הבריות האלה, יען אשר חיים הם. האח מה יפים הם החיים! הה, מה יכלו להיות יפים –

– הנך מענה את נפשך עד מאד ברעיוני־מות – ענתה ראָזאַ בקול רועד. אבל אפרים הוסיף ויאמר:

– שאלה אחת אשאל ממך, גיסתי היקרה, הבטיחיני בהחלט למלאות אותה –

– בכל לבי; אם רק לא תהי משאַלתך נגד חובותי וחוץ מיכלתי –

– אין בשאלתי אף אחת מאלה. הבטיחיני, כי בעת אשר אשתגע ולא יהי בי כח הרצון להמית את נפשי, אז תשקיני אַתּ סם־מות. התתקעי לי כפך לדבר הזה? –

– הרף ממני! הנך אוהב לענות את נפשך ואת נפש אחרים, ואתה הלא ידעת כי אין לבי הולך אחרי משחק זר כזה – כה דברה ראָזאַ ותחליק ממנו בתוך החבורה. –

ועוד הפעם ישב אפרים בחברה גדולה. חומר השיחה היה דבר מות המלך פֿרידריך הגדול, אף כי כבר זה כארבעה שבועות אשר ישב על כסאו המלך פֿרידריך ווילהלם השני.

– בשנה הזאת נפל עוד חלל גדול, זה משה מנדלסון – אמר אפרים, ויזכיר את המאמר המפורסם: ממשה ועד משה לא קם כמשה. כל הנאספים החרישו ויביטו איש אל אחיו בתמהון. וגם אפרים, כנראה, הרגיש עד מהרה כי אין מקום להערתו זו בחברת האנשים האלה אשר לבם ונפשם נתונים לענינים אחרים. כי אם גם גדול ערך מנדלסון, אבל במה נחשב הוא בעיניהם, לעומת הגבור הנערץ אשר שנה את פני העולם ואת פני ההיסטוריא? ובהרגיש אפרים כי הסכיל לעשות, מהר ויאמר: גבורי הדור מּתים אחד אחד, הדור הולך ותם ודור חדש יקום, ומי יודע מה תביא לנו העת החדשה? –

איש לא ענה דבר. ואחד משרי הצבא הוציא גליון מצלחתו, כל הנאספים התנגשו סביבו, והוא קרא באזניהם את השיר המהולל “מות־פֿרידריך” אשר חבר המשורר שובאַרט. כתום הקריאה קמה דממה קדושה בבית, ואחרי כן זרמו משפתי כל איש תהלות נפרזות לכבוד המשורר ולכבוד פֿרידריך “היחיד”. רק אפרים לבדו לא השתתף בהתלהבות הכללית, צחוק קל רחף על שפתיו, ולרגעים הניד בראשו לאות כי לא כמחשבותיהם מחשבותיו.

– כמדומה לי כי אין דעתך כדעתנו – אמר שר הצבא בגשתו עם אחד מרעיו סמוך לאפרים.

– אמנם כן –

עד מהרה נאספה כל החבורה סביבותם. – השמיעני נא את דעתך אתה – – קראו לאפרים מכל עבר.

– דעתי הוא, כי מלככם פֿריץ “היחיד” גרם לכם רעה גדולה לדורות. מלך טוב היה? יכול להיות, אבל מעתה לא יחדלו המשוררים השוטים והכלבים הפלוסופים לצעוק כל היום באזני העם האשכנזי: שימו יד לפה! אל תעיזו לחות דעה! – האם אין לבוש הצבא האוסטרי יפה מן הפרוסי? מדוע איפה תערו למות נפשכם בעבורו? – לוּ היה לי, לוּ היו לי מכנסי עור. תן לי כובעך, קוקיא, שים שוקיך בצלחתך, הנה החתול באה, מיאוי – קיקיריקו –

– נכסף נכספתי להשליך את החצוף הזה החוצה – אמר שר הצבא אל רעהו.

– האינך רואה כי משגע האיש? – אמר הלז.

– משגע הוא – נשמע מעל שפתי כל איש, וגם לאזני אפרים הגיע הדבר, עיניו קמו בחוריהן; הוא עמד לפני הראי וכל תבניתו נשקפה לו מתוכו.

– הנך “אנכי” השני! – צעק אפרים בקצף ויקפוץ אגרופיו – הוי, “אנכיותי”, הנך משגע, מות איפא, כלב שוטה! – ובדברו ויך בידיו וברגליו על הראי עד אשר התפוצצה הזכוכית לרסיסים, ואז קפץ וידלג כהולל, וישליך ארצה את כל הבא בידו, ויצעק בזעף על “אפרים המת”.

ביגיעה כבדה אוסר בחבלים ויובא אל חדרו. –

כח. המשֻׁגע.

הסופר החריף סוויפֿט האנגלי, אשר עורר את שוט־לצונו על כל חולשות בני האדם ואולתם, וייסן מוסרּ קשה, היה באחרית ימיו כתינוק חלש וטפש, ומשרתו הציג אותו לראוה לכל איש במחיר; חוקר הטבע המפרסם ליננע, אשר סדר במערכות את כל המון צמחי האדמה, ויקרא להם שמות, שכח לסוף ימיו גם את שמו העצמי; הפלוסוף הכביר קאַנט אשר שם חק לשכל האדם ויתאר את גבוליו וידע את כל מסתריו, היה באחרית ימיו לחלוש הדעת ולקּהה השכל. – אכן אין חקר לרוח האדם, וקצר קצרה יד כל חוקר לרדת למעמקיו ולבוא עד תכליתו!

בחדר אפל ונעזב אשר בבית נתן, ישב אפרים אָסור בחבלים, ויתהולל ויקלל ויחרף את רוצחיו בנפש, ומפיו יז קצף; לרגעים יקום ממושבו ויך על כל סביביו בחמה שפוכה, ויצעק מרה ויתיפח, עד שאר יצנח על מושבו עיף ויגע, באמרו: לילא טבא! זה אפרים האיש מת, קיקיריקו! –

שונים היו עתה דרכי שלש הנשים, בתהלוכותיהן עם אפרים. פֿיילכען היתה הראשונה לבוא אליו ולבקרו, ובכל זאת פחדה היא מפניו יתר מכל – אבל – אמרה לנפשה – אסור לפחוד או להתגעל מפני כל מחלה; כי מי יכלכל אותו במחלתו אם תסתירי אַתּ פניך ממנו? – בלב רועד אבל ברגל אמיצה הלכה אל אחיה אל חדרו האפל, ותשב דוממה אל יד השומר; אפרים שכב אז על מטתו ויצחק עם אצבעות ידיו וידובב לעצמו: פה, פה, פח־העכברים, הנה אפרים לפניך, אבל השג לא תשיגנו. דע אפרים, בן חכם, כי בכל כפר יש פח־העכברים ומגדל גבוה בשמים עליו, וחתול לשחור בתוכו – גש הלאה, רבי, בעל זקן התיש – אכול את החציר היבש – הוי, הוי, הניחו לאפרים ללכת לדרכו, הנכם עוקרים את לבו – אפקורס, אפקורס, תפח נפשך! –

פֿיילכען עצרה בעד נשמת אפה ותקרב אל אחיה, והוא צעק צעקה גדולה למראה אחותו וירם ידיו להכותה ויקלל אותה קללה נמרצת, ואחרי כן שאל אותה: האם עלה גז הכבשים יפה, והאם נברר כל צמר וצמר למינו? כלתה נפש אפרים לסחור בצמר – קרב הנה, שנויצערלע, כושי שחור, הנה כהן ישועי כבס אותך במים קדושים ויהפך אותך ללבן, השיבה לאפרים את קופסת־הזהב, אנא תן לי שאיפת־טבק אחת, רק אחת – פֿוי, הנה זאת צֹאת עכברים – זה אפרים האיש אכל את ירושלים, לוּ רק יכל להורישה מבטנו! –

הוא צנח על משכבו, ועיניו הקמות כמו בקשו רחמים וחמלה. אז ערבה פֿיילכען את לבה למחות את שערותיו מעל מצחו בידה הרכה והזכה, ואפרים אמר בלאט: פחי, פחי, זאת תטיב לי עד מאד, רק השמרי לבל תכוי באש, ילדה טובה.

עתה בשמוע פֿיילכען את אחיה מדבר רכות, עתה נפתחו ארוּבות עיניה ותבך. היא הניחה את ידה על מצחו הבוער, ותשאל בקול רועד: האמנם לא תכירני, אפרים יקירי? – אך הוא לא ענה דבר וילעֹס בשיניו את כנף זרוע בגדו. ופתאם שב ויקם על רגליו ויצעק ויקלל את שני שרי הצבא האומרים לקחת נפשו במסתרים, ויך בכל כחו אחרי אחותו ויחרוק שן למולה. השומר, איש חסון כאלון, הרחיק את פֿיילכען מעל פני המשוגע, והיא עמדה עוד מאחרי הדלת ותקשב, ועוד הפעם התפרצו דמעות מעיניה, כי נדמה לה לשמוע בהכות השומר הגס את אחיה. אז הלכה אל נתן ותבקש במפגיע להתהלך עם אפרים ביתר חמלה. נתן הלך לחדר אפרים.

– הס, הס! – קרא הלז לקראתו – האינך שומע? הנה הם עושים את מלאכתם, הנה הם כורים קבר לאפרים –

– הקול בא מבית הצובע היושב ממולנו –

– הצובע? הוי, הוי, הוא חפץ לשפוך את דם אפרים לצבוע בו את לחם הקדש – נתקו את מוסרות אפרים! פן יבוא אבי וחלק לכם מהלומות. “איש חסיד היה, אשר פטפט תמיד גם זו לטובה”. הוי, אפרים נקפא מקור – מי נשך את לשון אפרים? הא לכם דם צובעים. – ובדברו וירק דם מפיו. אז צוה נתן להביאו בחדר אחר.

ונתן אסר על אשתו ללכת לחדר המשגע, אך לא היו ימים מועטים וראָזאַ עברה את פי בעלה, וביום אחד בלכת הרופא אל אפרים, צעדה אחריו בלאט, ומבלי נשמע קולה עפה אל מטת החולה. בראות אפרים את התמונה הרכה בשמלתה הלבנה, התעודד על משכבו ככל יכלתו, תוי פניו חיו והאירו פתאם, ונשמת־אפו רעדה. הוא השליב את זרועותיו על חזהו, ושפתיו נעו חרש כמו לתפילה.

– מה שלומך, אפרים יקירי? – שאלה ראָזאַ. ואפרים אחז בידה, דמעה התנוצצה בעיניו התועות, ובהתיפחו דובבו שפתיו: “האַתּ היא, מתּילדה הנעימה? אהה, הנה אסרו את אפרים, אבל הן אַתּ באת לקחת אותו אתך, האף אין זאת? – הוי, הוי, הנך לחה –” דמעות נגרו על חייו, ואחרי כן עצם את עיניו וירדם. אז חלצה ראָזאַ את ידה מכפו.

– מלאך מושיע אַתּ לו – אמר הרופא אל ראָזאַ בצאתו עמה מן החדר – הדמעות אשר נזלו מעיניו, אות הנה להתרגשות חזקה שהתחוללה בקרבו, יכול להיות כי זו היא ההכרעה⁶⁰ לטוב. למצער יש תקוה, כי מעתה תהי לו הרוחה, ובאו שעות אשר דעתו תהי צלולה. בקרי נא אותו אך לעתים רחוקות, ואל תרבי דברים עמו, ובלכתך אליו יהיו תמיד בגדיך לבנים.

* * *

– ואולם זר הדבר, – אמרה ראָזאַ – כי עתה הוא קורא אותי בשמי השני מתילדה –

– במחלות כאלה אין כֹל זר, או הכל זר – ענה הרופא. אבל ראָזאַ לא חדלה לחשוב מחשבות על “השם המשונה”.

ואמנם היתה הרוחה לאפרים, והשעות הצלולות הלכו הלוך ורב; ועתה, אך עתה, ערבה פֿיליפינה את לבה לבוא לראות שלום שאֵרה הקרוב. מעת אשר נודע לה כי הוכה אפרים בשגעון, תקף אותה פחד נורא, ובשום אופן לא אבתה לבוא לבקרו, ופעם אחת אמרה: אין ברצוני לראות שדים ורוחות, והאיש המשגע אינו אלא “הרוח” של עצמו, – ואולם נבצרה ממנה להסיע מחשבותיה מאפרים, ולעתים קרובות קנן “רוח” המשגע במחשבותיה להפחידה ולהחריד מנוחתה. יש אשר פתאֹם תעמוד תחתיה בחדרה, והחזיקה בסנורה ומשמשה בו, ועיניה מביטות נכחה בעיון רב; אכן היא חשה והרגישה בהלוך השגעון הלוך וקרוב אל אפרים, והאם לא היה לאל ידה למנוע את הרעה ממנו בעוד מועד? אבן־אש איומה נפלה לרגליה, ואיך יכלה לפסוע עליה בלב עלז? שעות רבות שכבה על מטתה, ותחבוש את פניה בכסתות, ואחרי כן הביטה סביבותיה בעינים תועות וחרדות. אך לסוף התאמצה להסיח דעתה מן הדמיונות המענים את נפשה – בטח גם הפעם אין המציאות נוראה כל כך כיצירי הדמיון – כן נחמה את נפשה ותתאושש. ומבלי להשמיע הגה מן הסערה אשר התגוררה בחוּבה, השיבה נפשה למנוחתה, רוחה העלז שב אליה, ולא ידעו הבריות מאומה מן התסיסה הנוראה שהתחוללה בקרבה, וגם היא בעצמה לא שמה עוד לב לכך.

– נחוץ לקבל את כל אדם כמו שהוא – דברה לנפשה – הן סוף סוף כל בני האדם משוגעים הם, ואין ביניהם ובין אפרים אלא ששעותיהם הצלולות מאריכות יותר. –

היא צותה להביא את כנורה לחדר אפרים, ועד מהרה באה גם היא אליו. אפרים שכב על המטה בעינים עצומות, ידיו משמשו בשמיכה, ושפתיו דובבו מאמרים מקוטעים: Signor Bon giorno, Trevirano – va banque (צפרא טבא, אדוני טרבינרא, הנני מעמיד כל כספי על הקלפים האלה) – ר' חננאל, מחר חג במחולות לבני הכפר – הבה, נסיכה יפה, נצא נא עוד הפעם במחול – האַ, האַ, האַ! – הנה עטלף יושב על ראשך – פֿוי! – הוא הסב פניו ויברך את פֿיליפינה בשלום, והיא לא יכלה לקום ממושבה מפחד ומבהלה, ובידים רועדות תפשה בכנורה; אז נדנד לה החולה בראשו לאות רצון, ופֿיליפינה שרה לו אחד השירים החביב עליו ביותר, והו זמזם בלחש את דברי השירה אחריה. אז מצאה פֿיליפיניה עז בלבה להקריב את כסאה סמוך למטתו.

– האם עוד עומדים בחוץ, אל הדלת, שני שרי־הגדוד אשר נוסדו להרג את אפרים? – שאל אותה בלאט – הם יודעים את מחשבותי, לכן אומרים הם לפצוע את מוחי –

– זה כשעה עוד עמדו אל הדלת, אבל שמעתי כי השר המצביא נתן צו להושיבם במשמר – עתה פֿיליפינה בבטחה; וכן ענתה על כל שאלותיו, מענות רצוים, מבלי להתנגד לדבריו. –

מצב אפרים הוטב רק לאט לאט. אכן פתאם ובין־רגע יהרס שכר־מים, אבל רק לאט לאט ובעמל כבד יצלח להקים אותו מחדש ולבלום את הנהר השוטף במהלכו הרגיל. ואולם קרובי אפרים הסכינו ברבות הימים עם המצב הזה, כי אין לך מצב איום ולוחץ אשר לא ישכח לפעמים מלב בהאריכו ימים רבים. קרובי אפרים עסקו בעסקיהם הרגילים, וגם הלכו אחרי תענוגיהם הרגילים, וגם לפעמים צחקו, צחוק שחציו צער, על הדבורים המשונים שיוצאים מפי המשגע – רק בפֿיילכען לא נראו עקבות כל גיחוך, אף בדבר אחיה את הדברים היתר הוללים, ובעשותו את המעשים היתר זרים.

פעם אחת ישבו כל בני המשפחה בבית נתן. – עתה רק עתה נכיר היטב לדעת את אפרים – העיר נתן פֿרידריך – הוא שונא את כל האדם, כאשר יעידו כל דבריו; ילדים ומשגעים ידברו תמיד דברי אמת.

– לא נכון המשפט הזה – ענתה פֿיליפינה – ילדים ומשוגעים ידברו רק את האמת המדומה להם. כי אם יאמר לי ילד או משגע: הנך צפרדע, האם בגלל זה הנני באמת צפרדע? לא, אבל הוא דבר את האמת שלו. ואולם רוב בני האדם ידברו כל הימים רק את הדברים אשר קראו מעל ספר או אשר שמעו מפי אחרים, ודוקא על הדברים האלה יתגאו עד מאד. למשל מורי הזקן בחכמת הנגון התפאר כל היום בידיעותיו במלאכת החקוי ובחכמת ההנדסה, יען אשר הידיעות האלה רכש לו ביגיעה רבה, תחת אשר לחכמת הנגון היה מוכשר מטבעו. – אבל האנשים הנקראים בשם משגעים, הם יגלו את פנימיותם באין מעצור, הם יבטאו בשפתים את כל מעלות רוחם, מבלי לזקק ולצרף את מחשבותיהם בתחלה, ופעמים רבות כבר חשבתי בלבי: לוּ יצאו פתאם מפי האיש כל המחשבות המתרוצצות בראשו כל היום, לוּ נהפכו כל הרעיונות האלה, פתאם ומבלי התישבות, לדבור־פה, כי אז נס כל איש מפני עצמו, כי אז כסתה כלימה פניו בהשמיעו לאזניו את כל ההבלים והאולת אשר יקננו במוחו. אכן כל שכל האדם אינו אלא מעט הממשלה שהוא מושל ברוחו.

לב המסובים לא הלך אחרי הקפיצות המשונות של פֿיליפינה, והיא הוסיפה ותאמר: עתה נודע לי מדוע לא אפחד עוד למראה איש משגע. בהיותי בפעם הראשונה בבית רחים של רוח, נפלה עלי אימה ובלבול שאין להגיד: כל הבנין חל ויתנודד, האופנים התגלגלו, המוטות התנועעו, הפלחים סבבו, וכל אלה השתקשקו ויסאנו בהמולה איומה כל כך, בקול לא טבעי כל כך, עד אשר חשבתי בלבי: עוד מעט יבלעוני המזיקים האלה ואחזו בי ויפרפרוני; אך לסוף בא הטוחן ויבאר לי את סבת הנענועים והסבובים האלה, אז שבה נפשי למנוחתה. וכדבר הזה קרה לי גם עם השגעון של קרובנו אפרים. אנכי התאמצתי לחדור בעצמי לתוך הערבוביא האיומה הזאת, והרופא, בתור טוחן, באר לי את כל מסבות הדברים, ועתה לא אפחד עוד ורוחי שוקט ורגע למראה האיום הזה. כל המסובים החרישו. ראָזאַ נטתה אל גיסתה פֿיילכען, ותתיעץ עמה בלחש על אדות צבע הצמר הראוי לתת ברקמתה; ונתן התהלך בחדר במנוד־ראש. – אכן רואה אני – אמר לבסוף כמדבר לנפשו – כי רק היהדות אשמה בכל הרעה אשר מצאה את אפרים; ואמנם אך שגעון הוא להשאר במבצר, אחרי אשר עזבוהו כל חיל המצב, בדעתם כי נטל עליו סוף סוף להמסר אל האויב. הן גם חזיונות הנביאים בספה"ק, גם מהלך דברי הימים, אָצים בנו להכנס תחת כנפי דתנו, כי רק בה נמצא שלום ואֹשר.

פֿיליפינה כבר פצתה פיה לאמר לנתן: כמה גדול כחו של ההרגל; הן הוא המיר דתו מבלי כל אמונה, ועתה כבר התאדק בה עד ל“עשית־גרים”. ואולם זכרה פֿיליפינה בעוד מועד את כל אי־הרצון אשר בוכוחי הדת, לכן שמה מחסום לפיה, ותמשמש בתלתלי ראשה בצחוק. כנראה הרגיש נתן את רוגזה של פֿיליפינה, ולמען סבב את פני השיחה, הודיע אותה, כי ע"פ עצתה הלך אל שר העיר, והלז, איש טוב, נאות אל ההצעה, ועוד מעט יבוא. – השר בא וילך לאפרים ויודיעו כי שם כמשמר את שני שרי הגדוד המתנכלים אליו להמיתו. אפרים צחק ויגד במנוחה שלמה, כי יודע הוא בעצמו אשר הפחד שהוא מפחד מפני רודפי נפשו אך דמיון־שוא הוא, אך חלק ממחלתו; ורק על זה יתאונן, כי קשה לו להחזיק בלבו כל רעיון, וכי נטל עליו לחשוב⁶¹ כל מחשבה בקול רם, ואם אין אז יחוגו וינועו כל רעיוניו בקרבו כמו בסוּפה; ובהוציאו את מחשבותיו מפיו יחרד בעצמו למשמע אזניו, מבלי אשר יוכל לשתוק.

פני אפרים היו מלאים פצעים, וכאשר שאלוהו לסבת הדבר, הודיע כי הוא בעצם ידו התגרד עד שפך דם; כי בדמי הלילה יחנק כמעט מכבד הרעיונות ההוללים המעיקים בנפשו, ואז יתגעגע מאד אל מכאובים גופנים למען יחלץ ממצוקות נפשו. ובלילה העבר נדמה לו כמו מת כל גופוֹ, וכמו גועו כל חושיו בקרבו, אז תקע בחזקה את צפרניו בפניו, ובהרגישו את כאב בשרו ואת הדם הנוזל, או אז הונח לו.

עתה פעלו קרוביו עליו לעשות את מצות הרופא ולצאת ולהתהלך בחוץ בלוית שומרו. ברחוב קדם בשלום את כל איש, מכיר או זר, העובר עליו, ויאר פניו אליהם בצחוק רעות, והבריות עמדו רגע תחתם ויתפלאו בו, ואחרי כן הלך כל איש לדרכו.

קשי־רוח ויראת הבריות החלו לתת אותותם בקרב אפרים. יש אשר ישב שעות רבות, והניע את סנטרו בידו, ושפתיו דובבו בלאט מלים בלתי מובנות, ופתאֹם יקום ויתהולל ויצעק חמס על כל המסובים; אך לאט לאט הסכינו קרוביו על זר מעשהו זה, ועזבו אותו אז לבדו. ובשבתו בדד יזרח פתאם אור במחשכי נפשו, לדעת ולהכיר את מצבו, ופעם אחת אחרי התהוללות נוראה, ישב ויכתוב חרוזים יפים אשר קרא להם “רעיונות שהתעוררו עקב צרות ידועות”. – ואחרי אשר תאר את מצבו בחרוזי השיר, חש כעין גאולה בנפשו, ובראותו בכתב את תאר רוחו ונפשו, שבה אליו מהרה הכרת אנכיותו ודעת נפשו. אז החלו לעבור על פניו גם כל חליפות התמונות של העולם החצון, אבל הוא הסב פניו מהן. יתר ויתר התבודד והשתקע בעולמו הפרטי, בחיי עברוֹ, ובשויון ובקרת רוח הביט אל החיים הסובבים אותו – עתה היה שוקט ורגע, ואם יבוא המות אליו ולא יכל לקחת ממנו כי אם חיים מעטים, חיים שרובם מות ושקט.

בהתבודדותו זו לא הרגיש אפרים כלל כי חדלה אחותו פֿיילכען לבקרו זה שבועות רבים, וכי גם פֿיליפינה תבוא אליו אך לעתים רחוקות, ופניה עצובים בבואה – כי אמנם באה ממטת פֿיילכען החולה. כל עוד אשר התמיד שגעונו של אפרים, חיתה פֿיילכען חיים נרגשים⁶² ולחומי־קדחת, גם ביום גם בלילה שותה לנגדה את כל מצוקות נפש אחיה ותשתתף בהן; כי הכרת חייה הנוגים והחטאים⁶³ התחדשה בנפשה למראה אחיה האמלל, ויש אשר תקום בלילה ממשכבה ופרשה כפיה השמימה, והתחננה כי יבוא המות לקחתה, אך תפלתה נשארה מעל וכעבור רגע העירה את שפחתה משנתה, ותשיח עמה בדברים של מה בכך. ועתה, אחרי אשר כנראה שב הכל למהלכו הרגיל, עתה חלתה פֿיילכען מחלה קשה, קדחת לוהטת אכלה את בשרה, ופֿיליפינה לא עזבה אותה כמעט רגע.

ביום אחד אחרי הצהרים, וענני־מטר שחורים ועצובים כסו את פני השמים, אז הביע אפרים את חפצו לצאת החוצה ולטיל; נתן לוה אותו על דרכו, לאסונם עברו על פני שדה הקברות אשר ליהודים, ויעמוד אפרים תחתיו ויאמר: “חפץ אני לראות את קברות אבותינו”. נתן התאמץ למנעו מעשות כזאת, אך אפרים התפרץ מעליו, ויטפס ויעל על הגדר וירד לשדה הקברות, ונתן רץ אחריו. בידים משולבות ממעל לראשו, התנפל אפרים על קבר אביו, וישכב זמן רב בלי־נוע. נתן עמד תפוש במחשבותיו ויבט אל מעשה אחיו ולאחרונה נסה להעיר את אפרים ולהקימו, אך הלז התנגד לו, ורק ביגיעה רבה עלתה להקימו על רגליו. ואולם בטרם ילך פנה כה וכה, וירא והנה סמוך לקבר אביו פתוח קבר חדש.

– האם לי נועד הקבר הזה? – שאל אפרים, וכרגע קפץ אל תוכו וישכב על קרקעו המטונן – הוי, הוי, קצר הוא לי מהשתרע בו; אנא, אחי היקר, כרת ראשי מעלי, אז יהי לפי מדתי.

כאובד עצות אז נפתחה דלת הגדר, וששה אנשים נשאו בידם ארון־מת, ואחריהם עמד נתן ולא ידע מה לעשות לאחיו המשגע; ויצעק בקול גדול לעזרה. אז נפתחה דלת הגדר, וששּה אנשים נשאו בידם ארון־מת, ואחריהם נמשכו כל בני הקהלה. עתה קם אפרים על רגליו. – את מי הבאתם פה אל אבותי. – צעק ממעמקי הקבר; כל הבאים התחלחלו, והנושאים הציגו את הארון על הארץ.

– את אחותך פֿיילכען הבאנו הנה – ענו כלם פה אחד.

אפרים הוצא מן הקבר, הוא נפל על צוארי אחיו ויבך, ואחרי כן התנפל לארץ ויפתח את הגולל מעל הארון, וישק את ששפתי אחותו המתה, ויבקש ממנה מחילה פעמים אין מספר, ויבך ויזעק ויתפלש על העפר.

נתן עמד משומם הצדה, איש לא פנה אליו ולא דבר אליו דבר. אז אולי חש היטב מה זאת אומרת: להיות נפרד מעל משפחתו גם בחיים גם במות…

פיילכען הובאה לקבר, ואפרים השליך את גוש האדמה הראשון על ארונה. שני אנשים הביאו אותו הביתה, כלה היום וכל הלילה ישב על הארץ, ולא פתח את פיו, לא לדבר דבר, ולא לטעם כל מאכל ומשקה. –

כט. סוף־דבר.

מות פֿיילכען ורפיון פנימי אשר לא עזבהו עוד, הטביעו חותם מיוחד בחיי אפרים אחרי שובו לאיתנו. לשמירת בריאותו ולכלכלתה נטל עליו לבלות כל ימיו בחוץ, בחיק הטבע השאנן, וההרגל הזה היה לו לאט לאט לתענוג גדול. – הוא ישב כל היום על כסא מרובד, בין צאלים, בגן נתן, ולבו הלך אחרי מחשבותיו וזכרונותיו. מתעתועיו וטלטוליו על מסלת החיים הרחבה, שב עתה אל השקט והשלוה התמידית, ויהי אח לעצי השדה אשר לא ינועו ולא יעקרו דירתם. ובהעבירו על פניו את כל יצירי הרוח שבכל הזמנים ושבכל המדינות, לא נשאר בידו בלתי אם ספר אחד, אשר בו לנתה עינו עוד בהיותו ילד, ואשר דבריו נכנו על שפתיו עוד בהיותו נער – זה ספר תהלות דוד בן ישי.

הוא קרא בספר הזה, בלשון הקדש, והמלים וההברות האלה העירו בקרבו הד נרדם, הד ילדותו הנשכחה כבר, ויביאו ריח־אביב משובב נפש בחייו התמים.

וכעץ הזה, אשר הוא נשען תחתיו, הנוטה את דליותיו אל פני האדמה אשר מתוכה יצמחו שרשּיו – כן היו חייו ומחשבותיו בעיניו.

לפעמים העריך את התרגום האשכנזי של מנדלסון לעמת הנוסח העברי, ואז שוה לנגדו חליפות את חיי המלך המשורר ואת חיי הפילוסוף היהודי אשר מצא גאולה מצרותיו בהעתיקו את דברי דוד לשפת ארצו.

יש אשר ישמע פתאם קול אפרים בלילה בזמרו מזמורי התהלים בלה"ק, והקול מלא פנימיות ורגש חם, עד כי גם נתן אשר נזהר להזכיר לפני בניו כל זכר מן היהדות, גם הוא נתפש בלבו לשמע הקול הזה, ולא כהה באחיו.

התבודדותו של אפרים, אשר מעת בוא האביב על הארץ התבודד אך תחת עץ־ערבה, וימאן לשנות את מקומו – ההתבודדות הזאת יכלה להראות כקשי־ערף חולה, אבל השלום והמנוחה שבאו עליו לרגלה, מנעו את נתן להתנגד לחפצו ולאהבת־בדידותו.

באחד מימי הקיץ בשבת אפרים על מקומו החביב, והנה סער מתחולל וברקים ורעמים אדירים, ויאיצו כל בני הבית באפרים לעזוב את מקומו ולהכנס החדרה, אך הוא התנגד להם בחזקה ולא קם ולא זע מתחת הערבה. ואחרי אשר קמה סערה לדממה, מצאו אותו יושב ונרדם, ובידו גליון אשר עליו כתובים הדברים “תהלה לאלהים אחרי סערה קצרה וחזקה”.

עוּרִי נַפְשִׁי, נַתְּקִי מוֹסְרוֹתַיִךְ וְהִתְנַשּׂאִי לִמְעוֹנוֹת שַׁלְוַת־קֹדֶשׁ,

צְאִי מִבֵּית־חָמְרֵךְ וַעֲלִי עַל הַסֻּלָם,

עַל סֻּלַּם הַבְּרִיאָה, הָלוֹךְ וְהִתְנַשּׂא,

הָלוֹךְ וְחָקוֹר, עַד גִּשְׁתֵּךְ אֶל כֵּס־יָהּ.

מן העת ההיא בא שלום בלב אפרים, שלום עם אלהים, אשר נראה אליו בהדר־גאון הטבע, ושלום עם הבריות, עם מנהגיהם והליכותיהם. מעמד־נפשו הרך העיר בקרבו אך הד נעים לכל מעשי העולם, וכל האדם וגם הוא בעצמו נראו בעיניו יתר טובים ויתר מזוקקים, וכל איש קדם פניו בחבה ובנעימות. וכאשר יחשוב החרש כי מטיב הוא לשמוע, יען אשר כל איש היודע חליו מרים קולו ביותר בדברו אתו – כן היה גם במקרה אפרים. הכל ידעו את יראת הבריות שתקפה אותו, ואת קשי רוחו, לכן השתדל כל איש להראות לו אותות חבה ורצון, ועקב הדבר הזה היה נקל לו להכיר ביותר את צדקת בני האדם וטובם. בתשובה ובתנחומים הלך לקראת קצו, ומקרב לב עמוק התפלל לאלהים:

תֵּן אַהֲבָה בְלִבִּי לְכָל הָאָדָם, בְּשַׁגָּם אַתָּה אָבִיהוּ וְיוֹצְרוֹ;

מַה לִּי וּלְנוּסְחָתוֹ בַתְּפִלָּה?

אִם רַק אֶחָד הוּא מִבָּנֶיךָ.

וְכִכְלוֹת יְמֵי חַיַּי עַל הָאֲדָמָה

וּבְשָּׁמְעִי קוֹל מִצְעֲדֵי הַמָּוֶת,

תֵּן אֹמֶץ בְּלִבִּי לְבַל אֵחַתָּה,

וְאֹמַר: אָבִי קְרָאַנִּי אֵלָיו.

אמונתו באלהים ובצדקת האדם השכיחה מלבו את סדרי העולם אשר לא ישרו בעיניו כל הימים. הוא קוה לימים טובים, אף כי ידע כי עיניו לא תראינה עוד את הימים האלה.

בגבורה ובאֹמץ נשא ויסבול עתה את המכאובים אשר באו עליו: השבץ אחזהו וישתיק את חצי גופו הימני וגם את כלי מבטאו. אז שכב על מטתו, ולא יכל להביע חפצו בלתי אם בתנועות ידו השמאלית וברמזים שקשים להבין; אבל פניו הפיקו מנוחה וסבלנות, ויש אשר יניח את ידו השמאלית על לבו, וישא עיניו למרום ויתפלל לאלהים כי ישלח את המות לעזרתו – אכן עתה לא אמר עוד לטרף נפשו בכפו, כבימי עלומיו, כי אם חכה בסבלנות ליומו האחרון. – שם בחוץ השתקשקו המרכבות, תופפו התופים למסע הצבא, והאומנים יצאו לפעלם במנגינות עליזות, ואנשים שמחים טילו תחת צמרת העצים הירקרקים, וצפור הזמיר התנשאה למרום על גלי זמירותיה, – ופה בחדר העזוב והעצוב לא נשמע בלתי אם תקתק של האורלוגין, משק כנפי העת המתעופפות, וקול מצעדי המות. פה בחדר אין כל אות חיים, בלתי אם הנשימה הקצרה והמקוטעה על שפתי אפרים: אבל זה כח הרוח, אשר גם בהיותו אסור בבית־חמרו, יתנשא הרחק הרחק מכלאו, וישוטט במרחביה באין מעצור. וגם תוי פני אפרים המשתנים לרגעים, ענו בו כי רוחו משוטט אָנה ואנה.

כאשר שב לו כח הדבור, אמר לגיסתו אשר כלכלה אותו במחלתו בהתמכרות גדולה: הנני נושא את מחלתי זו ביתר קלות ממחלתי הקודמת, יען אשר אז אחז השבץ את רוחי; לא נכון הדבר אשר יאמרו כי אֹשר גדול הוא לצאת מן הדעת; לא כן! דעת־נפש, ואף דעת המכאֹבים, זהו כל החיים.

ראָזאַ ישבה רוב היום למטת החולה, היא השתדלה לשעשעו בכל האופנים, היא ספרה לו ספורים, גם קראה באזניו מעל ספר, ולא עוד כי גם, נגד מנהגה, התמכרה למשחקים־עליזים בחברתו.

פעם אחת בשבתה אצלו נרדם על משכבו, ובהקיצו אמר: ההנך פה, מתּילדה? – אז התחלחלה ראָזאַ, כי פחדה פן שב שגעונו אליו, כי רק בימי שגעונו קרא לה שם זה. אפרים שכב דומם רגעים אחדים, אחרי כן נעו שפתיו, ויבקש את גיסתו לקחת עט ודיו ולכתוב מפיו על הגליון את הדברים האלה:

בַּעֲנוֹת נַפְשִׁי מַכְאֹבִים רַבִּים,

בִּנְקוֹר לִבִּי דְּאָגוֹת אֲיוּמוֹת,

הִשׂתָּעֵר עָלַי הַיִּאוּשׁ כְּאִישׁ מָגֵן.

אַז בָּאָה אִשָּׁה רַבַּת־חֶסֶד

וַתַּבֵּט בִּי בִּנְעִימוֹת־נֶצַח, וַתְּגָרֵשּׁ אֵת הַיִּאוּשׁ מֵעַל פָּנַי.

הוֹדִיתִי לָהּ עַל גֹדֶל חַסְדָהּ

וָאֶכְרַע וָאֶשְׁאֲלָה לִשְׁמָהּ, וַתַּעֲנֵנִי: אֲנִי הַסַּבְלָנוּת.

אז בקש להביא לו את החוברות, אשר בהן כתב בכתבו המסלסל את כל שיריו; בעינים דואבות התבונן אל הגליונות המעטים: זה חלקו מכל עמלו בחיים! לא בנים ולא בני בנים יבואו באחרית הימים לבקש את מקום קברו; מבלי להשאיר כל זכר התהלך על פני האדמה, רק אלה החרוזים המעטים יוכלו להודיע לבני אדם, כי פה חיתה וסבלה, בכתה וצחקה נפש אחת, עד אשר לקחה המות בזרועותיו.

בפנים שוחקות הפך בחוברות האלה, כמעט יום יום, ויש אשר יפסיק בקריאתו, והעלה על לבו את השעה ואת המסבות אשר בהן חבר חרוז פלוני ואלמוני. ואם בשעה שחבר את השירים נהנה מן החיים משנה־הנאה, בחזרו על מעשי יום יום בחרוזים עצובים או עליזים, הנה עתה ע"י הקריאה עברו חייו על פניו בפעם השלישית, אף כי כבר זר היה גם לחיים ההם וגם לשיריו שבהם נכפלו. ואולם יש אשר סבת חבור השיר רחפה על פניו רק כחזיון הלילה; כי לפעמים ערבב בשירו את המציאות עם הדמיון, ועתה לא ידע עוד להבדיל ביניהם.

את סגולתו היקרה, את חוברות חרוזיו, לא נתן על יד איש בלתי אם על יד ראָזאַ; כי על כן קרא לה בצחוק “שומרת נפשו”. ואמנם גדולה היתה חבת ראָזאַ ודאגתה לגיסה החולה: אפרים אהב מאד לשאֹף טבק, אך השבץ לא נתן לו למלא תאותו זו, אז חבלה ראָזאַ תחבולה: בצחוק שחציו ליצנות וחציו מנוֹד, הניחה את אבק הטבק על כף ידה, ובשמאלה הרימה את ראש אפרים מעל הכר, ותושט לו את ימינה לשאוף מתוכה. אפרים הביט אליה בתמהון, ורק תנועות עפעפיו הביעו לה תודתו. הוא הרגיש היטב כמה חבה וטוב־לב בקרב האשה הזאת, אשר לא אכפת לה כלל אם יצחקו הבריות בעשותה דבר טוב שלא כנמוס.

ראָזאָ הכירה עד מהרה כי אוהב אפרים לשיח על אדות שיריו, על כן קראה גם היא את שיריו – לא מאהבתה לשירה, כי אם למען לעשות נחת רוח לחולה. ואף אמנם נמצאו דברים רבים בשיריו אשר לא ישרו בעיניה, ואשר גם העציבו את רוחה, אך לא הגידה דבר למשורר החולה. רק פעם אחת אמרה לו:

– אתפלא מאד, כי לא מצאתי בשיריך כל חרוזים מעולם המסחר –

ההערה הפשוטה הזאת הכאיבה את לב אפרים עמוק עמוק. וכמתקצף כתב עוד בערב היום ההוא את החרוזים האלה בסוף החוברת:

סִפְרִי זֶה חֲנוּתִי, וּסְחוֹרָתִי – מִכְתָּמִים, מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ בָּהֶם, יָבֹא וְיִקְנֶה;

אַךְ אִם לֹא תִמְצְאוּ חֵפֶץ בִּסְחוֹרָתִי,

סוּרוּ, אֲדוֹנַי, וּפְנוּ לַחֲנוּת אֲחֶרֶת.

ובזה אמר אפרים לצאת ידי חובתו לנגד המסחר, בתתו את עצמו כסוחר בשירה; הוא הראה לאחיו את “תעודת המסחר” אשר נתן לספרו, ונתן צחק ברצון. אז ספר לו נתן את החדשות אשר נעשו בעולם; והימים ימי ראשית המהפכה הגדולה בצרפת. – האם יצלח לנעקער להחזיק מעמד? האם יתחברו האצילים, הכהנים והעם, לאגודה אחת? – אלה הן השאלות אשר השעו אז את כל הלבבות. ונתן חפץ להתראות כמומחה גדול בעניני ממונות, ולא מעט התגאה על הכבוד הגדול שנעשה לו, בהבחרו ל“בודק חשבונות” באוצר הקריה. גם פֿיליפינה לקחה חלק, ברצון, בשיחות המדינות, כי היא קראה בעתונים בתאוה עזה; רק ראָזאַ לא השתתפה כלל בשיחות האלה.

באחד מימי הקיץ בא נתן ויודיע כי העם אשר בפאריז לכדו את חומת הבאַסטיל ויהרסוה. “שמעו, האזינו” אמר נתן בפנים לוהטות ויוציא גליון מחיקו ויקרא באזניהם את כל פרטי המקרה הזה, רב התוצאות, אשר יוכל להחשב כגרגיר הראשון של ההר הגדול שנערם ברבות הימים.

עיני כל משכילי הדור היו נשואות אז אל ווערסיל ופאריז. פרסום “זכיות האדם” כבסיס לחקות הממשלה החדשה, חבב את השנוים על כל הלבבות, וביחוד בארץ אשכנז, כי פה הריעו ביחוד לקראת הנצחון הגדול, בהעשות הפלוסופיא וההומנית לחק המדינה, אחרי אשר כבר הרבו לדבר על הדבר הזה בספרים רבים. קלופשטוק שר לכבוד היום הגדול אָדה נעלה, וכל הלבבות מלאו תקות יפות.

* * *

לפעמים דובבו שפתי אפרים, בלשון הקדש, את דברי הנביא זכריה: והיה לעת ערב יהיה אור. וכנר טרם יכבה התלהבו עתה חייו ביתר עז.

– אוי לי כי מת אני – ילל פעם אחת – פה נטל עלי לשכב כמת־מדומה. הנני שומע קול מצעדי אהובתי, ואין בי כח לקום לקדם פניה ולתקוע לה כפי; הנני שומע את קול בני האדם סביבותי, בדברם, בפעלם, בהלחמם, הנני חש ומרגיש הכל, ואין בי כח להתעודד ולהתיצב בתוכם. הה, לוּ מתי! אך לא, לוּ חייתי רק יום אחר, חיים שלמים, ולוּ מתי במלחמה! – אודך ה', אדוני ואבי, כי הארכת ימי בצרות ובמכאבים, למען אזכה לראות את היום הגדול, את העת החדשה: הנני רואה בהבקע השחר, הנני שומע קול אלפי אלפים שופרות, ותרעש ותגעש הארץ, מחזות שוא יודדו ויחלפו, הכבלים ינתקו, קירות הברזל נהרסו, אין עוד כל משפט־קדום וכל עול ורשע, ובני האדם נופלים איש על צוארי אחיו ולבותיהם דופקים זה לעמת זה בחבוקי־אהבה. – הלאה, הבלים ותפלות!" – קרא וישלך ארצה את חוברות שיריו המונחות על השלחן – רק שיר אחד אחפוץ לשיר, את שירי האחרון, ואז אמות – – הנני משביעכם לבל תקברוני בעודני בחיים, שימו סכין בלבי, פה, פה –

התרגשות כאלה פעלו לרעה על מצב אפרים; אז שכב דומם שעות רבות על מטתו, ורק נשימתו הקצרה העידה כי עוד חיים בקרבו. קרוביו אמרו להעלים ממנו את חדשות הזמן, אבל הוא האיץ בהם לספר לו את כל המעשים הנעשים בעולם בדיוק ובפרוטרוט.

פעם אחת התאונן נתן על משובת עם הפאַריזי המרבה לשפוך דם, מבלי להבחין בין חוטא לנקי.

– קיקריקי! – צעק אפרים – האם לא פצחו רנה כל משוררי אשכנז, והאם לא נשאו את המלך הגבור עד לשמים, כאשר הוציא להורג אלפי אנשים, למען תהי מדינת שלזיא לפרוסיא ולא לאוסטריא? ומדוע אסור לבני פאריז להמית אנשים? – קיקריקי! –

נתן הניע ראשו בחמלה, כי ראה כי שב אפרים לשגעונו, על כן חפץ כי יבוא המות לגאל את אחיו. והמות אמנם הלך הלוך וקרוב מרגע לרגע.

האביב הקריב לבא, וכח אפרים כשל מיום ליום.

– הנני מרגיש בנפשי – אמר פעם אל ראָזאַ – כי לא אוסיף לראות עוד את פרחי האביב; הם יצמחו מקברי.

ראָזאַ כסתה פניה בדממה, ותשתדל לנחמו. אבל הוא לא הקשיב לתנחומותיה, ויבקש אותה לכתוב מפיו את הכתבת אשר חבר למצבתו. הוא פצר בה עד מאד, עד אשר נעתרה לו ותכתוב בדמע.

ממחרת היום ההוא ישבה ראָזאַ עוד הפעם למטת החולה אשר נשם בכבדות. צרור פרחים, אשר הביאה ראָזאַ מן הגן, היה מונח על מכסה המטה. אפרים הקיץ ויבט בתמהון סביבותיו, ובראותו את הפרחים אחז בם ברעדה ויאמצם אל שפתותיו. בחזקה התעודד על מטתו ויתפוש בכף ראָזאַ וילחצנה וינשק לה בחום.

– הנני אוהב אותך, מתילדה! – נאק ויפול אחור על משכבו; ראָזאַ צעקה לעזרה – וכעבור שעה ישן אפרים שנת המות – –

אפרים הובא לקבר. ראָזאַ ענדה לראשו זר־דפנים, אבל הקברנים היהודים גזו נזרו, כי מנהגי היהודים אוסרים תכשיטים כאלה למת.

בשדה הקברים אשר לעדת ישראל בברסלויא עומדת מצבה על אחד הקברים, ועליה חרות, באותיות עבריות, השם “אפרים בן משה דניאל קוה”, ומתחת לשם נחרתה בשפת אשכנז הכתבת הזו אשר חבר בעצמו:

פֹּה נִקְבַּר הַמְּשׁוֹרֵר אֶפְרַיִם קוּה, אֲשֶׁר גּם הַהַצְלָחָה גַּם הַצָּרָה

שָׂחֲקוּ וְהִתְגָרוּ בוֹ חֲלִיפוֹת, בְּלִי חָשָׁךְ, עַד אֲשֶׁר מָצָא לוֹ פֹה מָנוֹחַ.

* * *

מנהג הוא להעמיד ציוני־עץ בנקיקי־הרים ובגאיות פתוחות, אשר עליהם כתובים שמות האנשים שמתו שם מיתה משונה: אם שנרמסו בפרסות סוס, או שנפלה עליהם ערמת שלג, או שנקפאו מקרה. ידי איש אשר רחמנותו גדולה מכשרונו, מצירת את דבר האסון בצבעים עזים, והאנשים העוברים על פני המקום ההוא, ביום בהיר ובאויר הצח אשר על ההרים, נושאים כפם ומתפללים לנשמת האמלל שמצא לו פה קבר.

האיש אשר דברי ימי חייו מתוארים בספור הזה, אמנם לא מת מיתה חטוּפה. שבע נפל וקם, ולאט לאט נכבה נר נשמתו. אבל גם הוא נפח נפשו בסתר, לכן יהיה לו הספור הזה לציוּן.

גלוי־דעת מאת המתרגם.

כל המחברים, ואפילו כל המתרגמים, נוהגים לדבר דברים אחדים באזני הקורא, בטרם יכניסוהו לפני ולפנים, למען ידע את אשר לפניו, ולמען יהיה נכון כדבעי למלא את תעודתו הנכבדה, תעודת “קורא”. אמנם אניני הדעת אומרים, כי מנהג זה מתנגד אל הנמוס וגם – אל “הבחירה החפשית”: כי אפילו “ההקדמה” הנקיה מכל שמץ ריקלמה, הנה אי אפשר שלא תהי בה יתר משמינית שבשמינית גאוה, אחרי אשר עפ“י רוב עיקר כונתו של הסופר בהקדמתו, הוא לאמר לקורא: “ידידי הקורא! יודע אני בך כי עומד אתה על מדרגה רוחנית הרבה יותר שפלה ממדרגתי אני, וחושש אני כי ספרי הנכבד לא יהיה מובן לך על נקלה, לכן הנני רואה חובה לעצמי להכינך ולעתדך כמעט בפרוזדור, למען תזכה להבין את הנעשה בטרקלין, ובכן הנני לתת לך למפרע רמזים אחדים הנחוצים לאיש מוגבל בדעתו כמוך, למען לא תמשש כעור באוצרות מחשבתי העמוקות…” זהו חסר הנמוס שברוב ההקדמות. אבל אף אם נניח כי מותר לסופר גדול, העוסק בענינים עמוקים וכבדי ההבנה, לישר המסלה לפני קוראיו ולהאיר להם את הדרך – הנה אי אפשר מבלי להודות כי סופר בלטריסתי, חוטא, למצער, לנגד “הבחירה החפשית” של הקוראים, ע”י הקדמה אשר תכליתה לתפש מראש את כח־משפטם ולהעירם על “המעלות הטובות” ועל הענג הגדול הצפון להם בספרו – אחרי אשר בזה הוא אוסר את דעתם הפרטית וכוֹפה את טעמם לתת לו את הסכמתם למפרע ולהשען אל בינת הסופר… ורוב הקוראים, כידוע, “אנשים טובים” הם שאינם חפצים “להתקוטט” בסופר התובע בפה… ומעצלות, או מרחמנות, הם סומכים על “מבינות” הסופר האמורה בפירוש או ברמז גלוי, בהקדמתו; ומתוך כך אין טעם הקוראים וכח־משפטם מתפתח כראוי.

מפני טעמים אלה נמנעתי לדבר אף חצי דבר אל הקורא, בראש הספור המתורגם הזה. אבל עתה, אחרי אשר בטוח אני כי כבר כלה הקורא לקרא את הספר עד תומו, ובודאי כבר חרץ משפטו עליו לפי טעמו הוא – עתה, אקוה, לא יחשב לי לעון אם אתרשה גם אני לגלות דעתי על תכן הספר הזה, ומה גם כי לפי דעתי מחויב אני לעשות כזאת, משום “והייתם נקיים”…

אני משער כי רוב הקוראים יתפלאו, ואולי גם יקצפו עלי, כי הכנסתי לספרות העברית, עתה בתקופת הלאומיות ספר שאינו דבר בעתו כל עיקר, ספור אשר לכאורה כתוב הוא ברוח “ההתבוללות”, ברוח “הגרמניות” הנפרזה, ובכלל ברוח לא־עברי כלל. ומי יודע? אולי ימצאו אנשים רעים אשר יוציאו עלי לעז, כי בכונה הבאתי לפני הקהל העברי את הספור הזה, למען צנן חומם ולהפיג את לאומיותם… מחשבה, אשר, כמובן, לא יכלה לעלות על לבי, ומה גם על לב המולי"ם הנכבדים, בעלי “אחיאסף”, אשר הציעו לפני את התרגום הזה.

אבל באמת הבאתי את הספור הזה לפני הקהל העברי, בכונה, בכונה המתנגדת לגמרי לכונת המחבר. אינני חפץ להעמיק לחקור מה היתה כונתו של ברתלד אוירבך בספורו הביוגרפי הזה, אך זאת בטוח אני כי לא היתה כונתו לגנות את שטת ההשלכה של דור מנדלסון, ולבֹא מתוך גנותה לידי שבחה של ההשכלה העברית ושל השטה הלאומית. ואולם אנכי חשבתי, וחושב למשפט נכון, כי ע"י הציור הבהיר הזה מדורו של מנדלסון וממעמד הרוחות בקרב עמנו בימים ההם, נוכח לדעת כמה מסוכנת וגם כמה מגוחכת היא ההשכלה המזויפת, ההשכלה מצד אחד (איינזייטיגע), שכל תכליתה אך להתגעגע על “העתיקות”, ולהשתדל להכחיד את העצמיות, ולהבלע בקרב הכלל. זה האיש אפרים קוּה איננו כלל איש משונה, יחיד בדורו, – לא! הוא, ואחותו ואחיו, הם טפוסים נאמנים ובהירים של כל המשכילים המתבוללים שבכל הדורות. וכמה אפרים קוּה, וכמה פֿיילכען עוד אכא בדורותינו ובמדינתנו!… כמה המה גם בימינו אנשים יהודים, אשר באשמת מחנכיהם נעלם מהם המאור שבתורתנו והתעודדה האמתית של אומתנו, ולכן הם רואים את הטוב והיפה רק אצל אחרים, ואת הרע והמכוער רק בקרב אומתם…

בכלל, נראה לי, כי הספור הזה עלול מאד מאד להשניא את החקוי ואת ההתבוללות הנפרזה, על צעירי עמנו, יתר מהמון ספרים המדברים אך בשבחה של הלאומיות. כי מתוכו יראו את כל התולדות העצובות הכרוכות בעקבו של “בטול העצמיות”, ולאן היא מוליכה התפעלות נפרזה מיפיפיתו של יפת…. מתוכו יראו, כי בני דורו של מנדלסון הלכו באפלה ויתעו מני ארח, יען אשר עצם היהדות וטיבה האמתי נכחד מהם לגמרי: כי בני הדור ההוא ידעו רק את היהדות הארתודוכסית החנוטה, אשר באמת היא מתנגדת לא רק לתורת האדם כי גם לתורת משה, וכאשר כבד עליהם עול היהדות המזויפת ההיא, קפצו בפסיעה גסה מעבר לגבול אל המקום אשר משם לא ישובו… אך לוּ השכילו חכמי ישראל בעת ההיא לחשוף לעיני העם את האור הגנוז שבתורתנו ושבלאומיתנו, כי אז לא נואלו צעירי ישראל ללכת לבקש להם אידיאלים מחוץ לגבול, כי אז לא נואלו להחליט כי היהדות היא מחאה מוחלטת לנגד החיים ולנגד כל רגש חפשי – – – ואולם אנחנו, ת“ל, יודעים אנו כעת, כי היהדות היא תורת חיים שאין דוגמתה בכל הדתות והתורות העתיקות, אנחנו יודעים כי אין לך דת הנוחה להשלים אל החיים ולהסכין עם צרכי הזמן – כדת משה, וגם זאת יודעים אנחנו כי האומה הישראלית גוי איתן הוא, עם מלא חיים ורעננות, ובכל הדורות לא היה לו במה להתביש בפני האומות האחרות: לא ברוחו, לא במוסרו, ולא בתרבותו – בקצרה, אנחנו יודעים להתגאות במכורתנו ובתורתנו, ולכן נבזים ונמאסים בעינינו עתה כל הבריות הגדולות־השפלות שבדור מנדלסון, שכל תכליתם והשתדלותם היה אך להכחיד עצמיותם כדי לזכות לחוק־הסכמה של איש גרמּני… וד”ל.

הנכם רואים איפא, רבותי, כי מסכים אני בכל לב, שהספר הזה מתנגד לגמרי לרוח העברי האמתי, אלא שאני סובר שע"י הציור הבהיר הזה נוכל ללמוד בשלילה, את כל הלמודים שהורו לנו טובי חכמינו וסופרינו הלאומיים בחיוב. ולפי דעתי, יש אשר למוד בשלילה פועל ונוקב יתר מלמוד בחיוב, כי באמרנו לאדם: עשה כזאת וכזאת! אז לא תמלא עוד נפשו מנחיצות המצוה, אבל באמרנו לו: ראה נא, הנה פלוני ואלמוני לא עשו כזאת וכזאת, כי על כן קרה להם כדבר הזה – אז יראה בעיניו את הכרחיות המצוה, ואז ידע לשמור רגליו מלכד. – –

כמובן אינני חפץ לאמר כי כל הספר הזה מלא שלילה. אדרבא, בטוח אני כי הקוראים ימצאו בו כמוני הרבה תמונות מאירות מחיי היהודים, והרבה טפוסים נחמדים מאומתנו, כי סוף סוף היה אוירבאַך איש יהודי, היודע היטב את עמו ותוֹרתו (כמובן רק ידיעת יהודי אשכנזי – ), ואיננו מדבר בשום מקום כגוי המדבר בלה“ק, כאשר רגילים אנחנו לראות בספרים הכתובים בידי סופרים מאוה”ע – – אך על זה אינני חפץ לרון, כי לא יפה הוא למתרגם להתיצב גם כמבקר – זאת מניח אני לקוראים, וביחוד למבקרים שאומנתם בכך.

אלה המה הדברים אשר מצאתי לי לחובה להגיד לקוראים, בסוף תרגומי, ואקוה כי יותר ממה שכתבו כאן, יבינו הקוראים לקרא מבין השטים. – –

י. ח. טביוֹב.