האדמה עוד טרם השליכה את שלגה ואת נפש האדם היתה כבר רוח אחרת. האביב דפק בלבבות. אם עברה באחד הימים מחלה אנושה על ראש איש מכם והוא נלחם בה וגם יכול לה אַז לבטח לא נכחדה ממנו אותה העדנה הנפלאה הממלאה את כל רחשי ההוויה בשעה שהנפש הנעורה אובדת אוֹנים וכלה מגעגוּעים עיוורים לקראת רגשות לא ברוּרים ורשמים נעלמים והפנים מתחילים פתאום נוהרים ומתחילים פתאום צוחקים באפס כל סיבה מיוחדת לזה. כפי שנראה, הולכת ומשתפכת עתה עדנה זו גם ביקום ומלוֹאוֹ. עוד האדמה קרה, עוד תלוֹשנה הרגליים את השלג ואת הרפש – אבל כמה אוֹרה, כמה חדווה, כמה חגיגה מסביב! כה הכּל בהיר והכל כה צח והנה אתה בטוּח בלב תמים, כי די רק שתטפס ותבוֹא אל אחד השובכים אשר בגגות או שתעלה אל פסגת המסגד הגבוה וכל הארץ תשתרע לפניך ואתה תשורנה מן הקצה אל הקצה. משחקת השמש הצחה בשמים וקרניה נוֹהרוֹת ורוחצות בשלוליות-המים אשר מתחת ביחד עם האַנקוֹרים העליזים. הנהר מתחיל בולט והוא מתחי משחיר – שנתוֹ עברה; עוד מעט, עוד רק מעט והתחיל גוֹאֶה. עדיין עומדים האילנות חשׁופים, אבל כבר המה חיים וכבר המה נוֹשמים בתחייה.

בימי החדווה הכמוּסה הללו טוב שיהא אדם אוחז במעדר או נוֹטל מטאטא ביד ויהא מרדף את המים אשר בתעלות או מפליג אוניות-ילדים בפלגים או שיהא מנקב ומנקב במשובה את הקרח העקשני בעקבי-הנעליים.. טוב מאד בימים הללו להיות מרדף יוֹנים ומגרשם ישר אל תחת כיפּת-התכלת הגבוהה או מטפּס באילנות וקושר בם מלכודוֹת. כן, הכל טוב ויפה בימים המאוּשרים הללוּ – וביחוּד אם צעיר אתה לימים ויודע אתה לאהוֹב מעשי-בראשית והתרגשות-היסטורית לא שכיחה לך וכל מחלה אחרת לא תדע וגם משׂרה ארוּרה לא תכביד עליך את אוּכּפה אשר תהא יושב בשֶלָה ותוסס בתוך איזו ארבעת כתלים מהבוקר עד הערב. לא טוב, חביבי, אם חולה אתה, אם כפות אתה אל איזו קאנצלאריה, אם ברית כָּרַתָ את המוּזוֹת.

כן. לא טוב לאדם שיהא מתרוֹעע באביב לבנות-השירה הללו!

כי הנה ראו נא והביטו מה נוח ומה חביב האביב לאדם שבשוּק. הנה השכים לו פַּנטלי פֶטרוֹביץ הגנן, קם עם עלוֹת השחר וחבש לראשו את מגבעת-תִבנו הרחבה ובשום אופן ואופן אי-אפשר לו שיפּרד מעל זנב הסיגארה הדעוּכה אשר מצא מושלכת בבוקר על פּני השדרה. הביטו בו – הנה הוא עומד לפני החלון אשר למבשלה ומשוֹחח לו ארוכות עם המבשל ומספּר לו על דבר הסנדליים אשר קנה אתמול. כל תמונתו הארוכה והדקה, אשר בשלה קוראים לו בחצר "סטרוֹצקי ", אומרת נחת וכבוֹד לנפשו. אל הטבע ואל כל אשר מסביבו הוא מביט מגבוֹה, כי מכיר הוא למַדי את חשיבותו הרבה העולה עליהם, ויש במבטוֹ מהשליטה המפקדת ומהאומדנות המחסכת ויש בו אפילו בוּז באיזו מידה – משל כאילו אתמול, בשעה שהיה יושב באוֹראנג’ריה שלוֹ או מחַטט באחת הפּינות שבגן, נגלה לו פתאום דבר אחד כמוּס וטמיר ממלכת-הצמחים אשר איש בלתוֹ לא ידענו ואפילו על לב לא יעלנו.

נסו נא והוֹכיחו לו להאי גברא שיידע ויכיר, כי נשׂגב נשׂגב הטבע מהאדם ומגאוותוֹ גם יחד, כי איוֹם הטבע ומלא פלאים, אשר בינת האדם הגאה קצרה מהשיגם – לשווא. בטוח הוא ואיש לא יזיזנו מבטחונו, כי לוֹ הכל גלוּי וכל רז לא אניס ליה ותקופת-האביב היפה אינה אלא שפחתוֹ החרוּפה שמשמשת להנאתוֹ ממש כאותה האשה הכחושה ודלת-החזה היושבת אצלוֹ באוֹהל אשר ליד האוֹראנג’ריה ומפטמת את ילדיו במרק-ירקות תפל.

והצייד איוואן זאכארוֹב? זה לבוּש אדרת קצרה ישנה ורגליו היחפות שומות בערדליים וככה הוא יושב לו על גבי חבית מונחה אשר ליד האוּרווה וגוזר פקקים לחרבוֹ. אלה הכנותיו אשר הוא עושה אל הציד הממשמש ובא. יושב הוא פה ודמיוֹנוֹ מתאר לו את המסילה אשר בה תצעדנה רגליו ואת האורחוֹת הצרות ואת הפלגים ההוֹמים; הנה הוא עוֹצם את עיניו ומִיד הוא רואה לפניו שורה ארוכה של אילנות גבוהים וזקופים אשר מתחתם יהא עומד בחרבוֹ ובקשתוֹ ועצמותיו תרעדנה מקוֹר עוֹבר ולבוֹ מהתרגשוּת נעימה ואוזניו תהיינה קשוּבוֹת קשובוֹת. יהיה ערב. וַלְדְשֶׁנֶפּ יהא גוֹנח. שמה, במנזר, אשר בשכנותו של אותו מקום, מתחילים הוֹמים כל הפּעמונים יחד… וטוב לאיוואן זאכארוֹב ואיוואן זאכארוֹב מאוּשר וקצה אין לאושרוֹ כמו שנימוּק אין לוֹ.

ואולם הביטו נא וראוּ – הנה מאקאר דניסיץ, האיש הצעיר הזה, הממלא בביתו של הגנראל סטרמוֹאוּחוֹב פקוּדת-ביניים – ספק לבלר וספק סוֹכן-משנה. משכורתו כפליים ממשכורת הגנן. לובש הוא לבנים. טאּבּאקה הוא קונה ומשלם שני רוּבלים הליטרה. הוא תמיד שׂבע ותמיד הוא מלובש וכפעם בפעם יש לו קוֹרת-רוּח להיות לוחץ את היד הצחורה והמלאה של הגנראל, אשר על אצבעה מתנוֹצצת טבּעת-ספּירים גדולה – ואולם אחרי כל אלה מה אומלל האיש! עולמית, עולמית מחטט הוא בספרים ומקבל הוא ז’וּרנאלים ומוציא עליהם מכספּוֹ עשרים וחמישה רוּבל – וכותב, כותב… כותב הוא מדי ערב בערב וכותב גם אחר ארוחת-הצהריים, בשעה שהכול ישנים, וכל מה שהוא כותב הוא מסתיר בארגזוֹ הגדול. עמוֹק בקרקעיתוֹ של אותו ארגז מונחות מכנסיים וחזיוֹת מקוּפּלוֹת בזהירות; ממעל להם חבילת-טאבּאקה שלא נפתחה עדיין ועשר תיבוֹת ריקות של פולי-מַרפּא, שרץ אדום, חתיכת בוֹרית גליצרינית במעטפה צהובה ועוד רוֹב טוּב ואל שפת הארגז נלחצים בענווה נכנעה צרורות-נייר כתוּבים ואצלם גם שניים-שלושה גליונות של "פלכנו ", שבהם נדפסו סיפּוריו ומכתביו של מאקאר דניסיץ. כל יושבי המחוז יודעים אותו לסופר ולמשורר והכול רואים בו איזה דבר מיוחד שאצל אחרים איננו וכולם אינם אוהבים אותו ואומרים, כי הוא אינו מדבר כמו שהכול מדברים ואינו מהלך כמו שהכול מהלכים ואינו מעשן כמו שהכול מעשנים ואפילו הוא בעצמו מילטוּ שפתיו פעם אחת פתאום ושלא לצורך – זה היה בחדרוֹ של שופט-השלום אשר נקרא לשם להעיר עדוּתוֹ – כי הספרוּת היא משלח-ידוֹ והתאדם בשעת-מעשה כאילו מצאוהו גונב תרנגולת.

הנה הוא תוֹעה ומתנהל לאִטוֹ בשדרה. כובע של פלוּש חבוּש לראשו וגופו רכוּס בפּאלטוֹ ירוק וידו אוחזת במקלוֹ. הנה עבר ארבעה צעדים ויצעד עוד אחת ואחר-כך ניצב ויתלה את עיניו בשמים ויבט אל החסידה הזקנה היושבת לה על הארז.

הגנן עומד וידו על ירכו; פני הצייד אומרים אַזהרה – וקומתו של מאקאר דניסיץ כפוּפה ושיעוּלוֹ זהיר-עניו ומבטו עמוּם ונדכא כאילו לא בא האביב אלא לדכאהוּ ולמוֹללהוּ בנשימתו ובהדרוֹ… חרדה ממלאה את נפשו. לא חדווה, לא התלהבות, לא תקווה הוֹליד בה האביב; מאוויים מטושטשים וחיוורים תוֹעים בה ומרגיזים אותה ממנוחתה והנה הוא תועה ומתנהל ודעת נבצרה ממנו מה יש את נפשו. באמת – מה יש את נפשו?

– אַ, שלום, מאקאר דניסיץ! – שומע הוא פתאום את קולו של הגנראל – מה? עוד לא הביאו את הפּוֹסטה?

– עוד לא, הוֹד יתרוֹנוֹ – עונה הוא ומסתכל אל המרכבה שבה יושב הגנראל העלֵז עם בתוֹ הקטנה.

– האוויר נפלא! אביב לכל חוּקיו! – מדבר הגנראל – ואתה מטייל? את השכינה אתה מַשרה, חה -חה.

והעיניים אומרות:

– אפס-כשרון! בינוֹנוּת!

– אַח, אבוהא! מדבר הגנראל שוב ונוטל את המושכות – כמה נהניתי היום למקרא דבר אחד שבספרוּת – אל הקהווה קראתיו. מִצער. שני דפּים בסך-הכל. אבל כה נפלא. וי, וי, זרה לך שפת צרפת. אילמלא שכך הייתי מראהו לך…

הגנראל מספּר לו על רגל אחת את תוֹכנוֹ של ה“דבר שבספרוּת” הנפלא ומאקאר דניסיץ שומע ונפשו מתלבטת ולא מוצאה לה מקום כאילו הוא אשם בדבר שאיננו סופר צרפתי ואינו כותב “דברים שבספרוּת” קטנים ונפלאים.

– הבן לא אוּכל מה הטוב אשר מצא שם! – חושב מאקאר דניסיץ בהביטוֹ אל המרכבה הנעלמת. – התוֹכן כה נדוש, רגיל… סיפּורי שלי מלאים רב יתר עניין.

ותוֹלעת מתחילה מוֹצצת את לבו. קנאַת-סופרים זו – מחלה היא. זאת היא דלקת הנפש. מי שחלה פעם במחלה זו לא יקשיב עוד את שירת-הציפּורים ואת זוֹהר-השמש לא יראה והאביב לא בשבילוֹ יצהל… דיה רק נגיעה כל-שהיא בנגע הזה בשביל שיִתכווץ כל גו כולו במכאוֹביו. הוּטל הארס ומאקאר תוֹעה לו הלאָה ויוצא דרך הפּשפּש של הגן אל המסילה המלאה בצה ורפש. פה הוא פוגש במר בובנצוב כשהוא יושֵב ומקפּץ בכל גופו על מרכבתו הממהרת.

– אַ, לאדון הסופר – קורא הלז בקול – כבוד ויקר!

אילו היה מאקאר דניסיץ רק לבלר או רק סוֹכן-משנה או גם זה וגם זה יחד, כי אָז לא היה איש מעיז לדבר אליו בסגנון וַתרני ומקיל בכבודו כזה; אולם מאקאר דניסיץ “סופר” הוא, חדל-כשרוֹן הוא, בינוֹני הוא!

האנשים מסוגו של בובנצוב יודעים מעט מזעיר באמנות והאמנות אינה נוגעת כלל וכלל עד לבם; אולם מדי בוא לידם שפגשו באמנים בינוֹנים וחדלי-כשרונות אז לא יידעו חנינה ולבם קשה מצור. סלחנים הם גדולים ונכונים תמיד לסלוֹח לכל כרתי ופלתי, אבל עד עולם לא יסלחו למאקאר זה האוּמלל, אשר בארגזו מוּנחים צרוֹרוֹת של כתבים. הנה שִׁיחֵת הגנן תאֵנה רבת-ימים והטיל רקב בהרבה צמחים יקרים; הגנראל הולך בטל תמיד ואוֹכל משל אחרים; מר בובנצוב היה שופט לאזרחים והיה בא אל חדר המשפט רק פעם בחודש ומפטפט שם הבלים וטוֹעה בדינים ולא יודע דבר מאת אשר לפניו – כל הדברים הללו יש להם סליחה, אולם לעבור בשתיקה על פּני מאקאר החלכה הכותב שירים וסיפּוּרים לא חשובים מבלי אשר יגידו לו איזו דברים בוֹטים – זהו דבר שאי-אפשר. כי גיסתו של הגנראל מכה את שפחתה על לחייה ופיה מפיק חרפות בשעת שׂחקה בקארטים ממש ככוֹבסת זו, כי הכוֹהנת אינה נוהגת שתהא משלמת את שהיא מפסידה בקארטים, כי החצרני פליוגין גנב מאת החצרני סיוברזוב את כלבוֹ – כל זה כשר וישר הוא, כנראה, ואיש לא יידע מזה ואיש לא ידבר בזה; אבל כי זה לא כבר השיבו למאקאר סיפּוּר לא חשוב מאת מערכת "פלכנו " – יודעים כל תושבי המחוז וגריו ובזה משׂוֹחחים כל היום ולזה מלגלגים ועל זה מתקצפים וממטירים אש וגופרית ובשל זה יש אשר קוראים למאקאר דניסיץ – מאקארקָה ".

אם יכתוב איש איזה דבר שלא כהלָכה אז לא שיחפצו לבאר לעצמם ולאחרים משום-מה נכתב אותו דבר שלא כהלָכה, אלא אומרים סתם:

– שוב טָפַל יליד-כלב זה דברי-הבאי…

ולמאקאר דניסיץ אָבד, אָבד, האביב. שוב אי-אפשר לו שיתענג בהַדרוֹ. מחשבה אחת מנַקרת את מוחו ומוֹצצת את לבו – אל לבו לא יבינו; אל לבו אי אפשר שיבינו. בטוּח הוא משום-מה, שאילמלי הבינו לוֹ כי אָז היה הכל טוב ויפה מאוד. אולם כיצד אפשר שיבינו לו אם בין כל אַנשי המחוז כוּלם אין אפילו אחד שיהא קורא בספרים ואם יש ביניהם כאלו – אז נוֹח הרבה יותר היה אילו לא קראו. כיצד אפשר להוֹכיח, למשל, לגנראל זה, כי אותו סיפּוּר שקרא היום בבוקר הרי הוא משולל כל ערך וחסר כל תוכן והרי הוא מנוּוָל והוא מצוּי והוא נדוש – כיצד אפשר להוכיח לו את זאת והוא מעוֹדוֹ ועד היום הזה לא קרא אחרת ואחרת לא ידע?

והנשים הללו – כמה טורדות אותו הנשים!

– אַח, מאקאר דניסיץ! – מדברות הן אליו – מה צר – מה צר, שלא היית היום בשוּק! אילמלי ראית כיצד נלחמו שם שניים איכרים שניצוּ – ודאי היית כותב את זאת!

כל זה אָמנם דברים לא חשובים ולא כדאים. המשכיל לא ישים אל לב; אולם נפש מאקאר סולדת מהם. מרגיש הוא את עצמו בדד ונעזב; נפשו היתומה בוֹכייה ועצבת כבדה מדכאה אותה, אותה העצבת המרה, האוכלת רק את לבם של האנשים הגלמודים במאוד מאוד או של אלה אשר נפשם מלאה חטאת כבדה מנשׂוֹא. מימיו, מעודו ועד היום הזה, עוד לא היה מאקאר דניסיץ עומד אפילו פעם אחת וידוֹ על ירכוֹ כמו שעומד גנן זה. לעתים יקרות מאוד, פעם בחמש או בשש שנים, יפגוש אפשר ביער או בדרך הגדולה או באחת העגלות אשר למרכבת-הקיטוֹר בעוד חלכה אוֹבד שכמוֹתוֹ והביט אל עיניו ורוחו ישוב אליו פתאום וחי גם הלז לפתע. הם מדברים הרבה ומתווכים ומתלהבים ומצחקים ברמה עד כדי שאיש מן הצד יכול לתתם גם את שניהם למשוּגעים.

ואולם לרוב לא יעברו גם הרגעים הללו בלא כל רעל. צחוק עושים להם האלוהים ומאקאר דניסיץ עם חברו שנפגש בו מפקפּקים איש בכשרונותיו של רעהו, מתקנאים האחד בירכו של השני, שונאים זה את זה, מתרגזים ונפרדים איש מרעהו כאוֹיבים. ככה הולכים ימי-עלוּמיהם וכלים וככה הם נמקים מבלי רגע אחד של שמחה ומבלי קו אור אחד של אהבה ובאין כל ריע ובלא מנוחת-הנפש כל-שהיא ובאפס כל אותם הדברים, שמאקאר דניסיץ הזוֹעם אוהב כל כך לתאר בשעות-הערב בשעה שהשכינה שוֹרה עליו והוא יושב שחוּח אל שולחנו ואל כתביו.

ויחד עם העלוּמים כָלֶה ופוֹחת גם האביב.

אִישׁ וָאִישׁ וּמִקְסַם כְּזָבוֹ / שארל בודלר / א"נ גנסין

(מִשִּׁירַת בּוֹדְלֵר – פואימות בפרוזה)

תַּחַת כִּפַּת שָׁמַיִם גְּדוֹלָה וַאֲפוֹרָה, בִּשְׂדֵי מִישׁוֹר רְחַב יָדַיִם וּמְכֻסֶּה אָבָק, אֲשֶׁר רִשּׁוּמֵי דְרָכִים וּמְסִלּוֹת לֹא נִכְּרוּ בּוֹ וְזֵכֶר לֹא הָיָה שָׁם לִירַק הַשָּׂדֶה, כִּי גַם חֲרֻלִּים וְקִמְשׁוֹנִים לֹא נִרְאוּ שָׁם, פָּגֹשׁ פָּגַשְׁתִּי בִּבְנֵי-אִישׁ מִסְפָּר, אֲשֶׁר שַׁחוּ וְהִשְׁתּוֹחֲחוּ וְגַם הָלְכוּ לָהֶם קָדִימָה.

וּמִקֱסַם-כָּזָב הָיָה רָכוּב לְאִישׁ וְאִישׁ מֵהֶם עַל גַּבּוֹ וְהַמִּקְסָם הָיָה גָדוֹל לִמְאֹד וַיְהִי גַם כָּבֵד לִמְאוֹד, כִּכְבֹד שַׂק הַסַּבָּלִים, הַמָּלֵא לוֹ קֶמַח אוֹ גֶחָלִים, אוֹ כִּכְבֹד כְּלֵי זֵינוֹ הַקָּשִׁים שֶׁל אִישׁ-צָבָא רַגְלִי מֵחֵיל הָרוֹמָאִים.

אוּלָם הָיֹה לֹא הָיְתָה הַמִּפְלֶצֶת הַזֹּאת כַּנֵּטֶל הַדּוֹמֵם אֲשֶׁר יִהְיֶה לָאִישׁ הַנּוֹשֵׂא אוֹתוֹ; כִּי הִנֵּה לָפוֹת לָפְתָה וְגַם לָחֲצָה אֶת הָאָדָם בִּשְׁרִירֶיהָ הַחֲזָקִים וְהַשְּׁלוּחִים כְּחִצִּים; חָרוֹד חָרְדָה בְּצִפָּרְנֶיהָ הָאֲרֻכּוֹת אֶל חֲזֵה קָרְבָּנָהּ שֶׁלָּהּ וְרֹאשָׁהּ הַדִּמְיוֹנִי זֶה הִתְרוֹמֵם מֵאֲחוֹרֵי רֹאשׁוֹ שֶׁל אָדָם וַיְהִי כַּקּוֹבָעִים הָאֲיֻמִּים הַלָּלוּ, אֲשֶׁר בָּמוֹ הִפִּילוּ אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה מִימוֹת קֶדֶם אֶת חִתִּיתָם בְּלֵב מַחֲנֵה אוֹיְבֵיהֶם.

נִגַּשְׁתִּי אֶל אֶחָד מֵהֶם וּבָאתִי אִתּוֹ בִּדְבָרִים וָאֶשְׁאָלֵהוּ לְדַרְכָּם אֲשֶׁר הֵם הוֹלְכִים. הוּא הֱשִׁיבַנִי וַיֹּאמֶר לִי, כִּי גַם מִמֶּנּוּ וְגַם מֵהָאֲחֵרִים אֲשֶׁר אִתּוֹ נִסְתְּרָה דַרְכָּם, אֲשֶׁר הֵם הוֹלְכִים בָּהּ. וְאוּלָם, כַּנִּרְאֶה, יֵשׁ תַּכְלִית לְדַרְכָּם זוֹ, בִּהְיוֹת אֲשֶׁר חָיֹה תִּחְיֶה בְּקִרְבָּם הַתְּשׁוּקָה הַכַּבִּירָה, הַדּוֹחֶפֶת אוֹתָם לָלֶכֶת קָדִימָה וְקָדִימָה.

וְנִפְלָא הַדָּבָר: אַף לֹא בִּפְנֵי הָאֶחָד מֵהֶם הִכַּרְתִּי סִמָּנֵי גֵרוּי, אֲשֶׁר תְּהֵא נַפְשׁוֹ גְרוּיָה וּמִתְקוֹמֶמֶת כְּלַפֵּי הַמִּפְלֶצֶת הָאַכְזְרִיָּה, הַלּוֹפֶתֶת אֶת צַוָּארוֹ מִגַּבּוֹ וְשׁוֹחַחַת אֶת קוֹמָתוֹ אֶל הָאֲדָמָה. אֶפְשָׁר הָיָה לַחְשֹׁב, כִּי חוֹשְׁבִים הֵם אוֹתָהּ לְחֵלֶק נַפְשָׁם הֵם. בְּצֵל הַפָּנִים הָאֵלֶּה, הַנִּלְאִים וְהָרְצִינִים. לֹא רָאִיתִי כָּל רֹשֶׁם שֶׁל יֵאוּשׁ; תַּחַת כִּפַּת הַשָּׁמַיִם הַכֵּהָה הָלְכוּ וְרָמְסוּ בְּרַגְלֵיהֶם אֶת הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נֶחָמָה רָחֲקָה גַם מִמֶּנָּה כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה רְחוֹקָה גַם מֵאוֹתָם הַשָּׁמַיִם, וּפְנֵיהֶם הָיוּ מְלֵאִים רוּחַ הַכְנָעָה, כִּפְנֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר נָדוֹנוּ לְתִקְוַת נֶצַח.

וְהַחֲבוּרָה חָלְפָה לָהּ וְהָלְכָה וְגַם אָבְדָה בַּמֶּרְחָק הַמְטֻשְׁטָשׁ, שֶׁהָיָה לְפָנַי שָׁם, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר פְּנֵי הָאֲדָמָה מְקַבְּלִים צוּרַת כַּדּוּר וְהֵם אוֹבְדִים וּמִתְחַמְּקִים מִמַּבַּט הָאָדָם הַסַּקְרָנִי.

וַאֲנִי נִשְׁאַרְתִּי צוֹלֵל בְּרֹב מַחְשְׁבוֹתַי וָאֶאֱזֹר אוֹנִים לִמְצֹא פֵּשֶׁר לַחִידָה הַזֹּאת; וְאוּלָם בְּקָרוֹב בָּאָה וְגַם לָפְתָה אֶת נַפְשִׁי רוּחַ לֹא חֶמְדָּה לְכָל דָּבָר וַתְּהִי נַפְשִׁי מְדֻכָּאָה וּמְרֹצָצָה מִסִּבְלָהּ הַרְבֵּה יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר דֻּכְּאוּ נַפְשׁוֹת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה מִסֵּבֶל מִקְסְמֵי הַכָּזָב אֲשֶׁר לָהֶם.

לַנָּבִיא / א"נ גנסין

אֶת הָעֵדָה, הָאוֹבֵדָה

מַטּוֹת, מַטּוֹת תּוֹךְ אַשְׁפַּתּוֹת

בִּגְלַל רִפְשָׁהּ אַל תִּשְׂנָאָה

וּלְהַבְזוֹתָהּ בַּל תֵּתָעָה.

לֹא יוֹדַעַת הַתּוֹלַעַת,

הַנִּרְדָּמָה בָּאֲדָמָה,

כִּי מִמַּעַל לָהּ טְפָחַיִם

יִרְגַּשׁ עוֹלָם מָלֵא חַיִּים…

אַל תַּאֲשִׁימָהּ… הַזֵּל דִּמְעָה

עַל אֲסוֹנָהּ בַּל עֲוֹנָהּ;

אַף אֶל מִזְבְּחָהּ הַגִּישָׁה

אֶת חַיֶּיךָ קָרְבַּן אִשֶּׁה!

“ספר השנה” ב' 384, ורשה תרס"א

סיפור

היא רכּה וקומה לה זקופה. הליכתה אינה ברגל ישרה; היא קופצת קפיצה כל שהיא לאחר כל פסיעה רביעית.

יש אשר תקח אחת האבנים הקטנות ותזרקנה בכוח אל חלקת המים הרחוקה וזו ניתּזת שם מאת המים ושבה אליהם אחת ושתיים ושלוש.

אז תשלח את בת צחוקה לנוכח ציפורת-הפּשְׁתה, הניצבת בחול וחופזת בזנבה. לאחר זה היא קופצת אחת ושתיים הלאה.

ואולם הס! מה פשר הדבר הזה? הנה היא יושבת. פניה נשקפים כה זקנים, כה זקנים, וכולה כה נוגה. היש, אשר תהיה לה נסיבָּה להיות כּה נוגה – לה, הרכּה כה בשנים?

היא אינה מאריכה בישיבתה זאת. הנה היא קופצת פתאום ממקומה, כמתגנבת, היא ניגשת אל גדר הפרדס, קוטפת לה בדרכה פרח אחד, מורטת ממנו בשיניה שניים שלושה ציצים וזורקת אותו הלאה. אז היא נכנסת אל חדרה על בהונות רגליה.

היא קוראה כחצי דף אחד מהספר. אז היא חוזרה ויוצאה חרש ובִכְיָהּ כבוש בלבה. איש לא דיבּר לה דבר. איש לא רב אתה.

הנה היא ניצבת ולוחשת דְבַר מָה, כששִיניה דבוקות יחד, ונוהמת, כחתול זה.

היא ניצבת אל הסוֹלֵלָה. השמש יורדת, הגלים ישׁוֹקוּ חרש. מסביב מנוחה גדולה.

ואולם היא קופצת את אגרופה ומרימה את ידה. זידוֹנה, היא זוקפה את חזה המלא אל מול פני הים. ופתאום קרוא תקרא בכוח והזרזירים אשר בשפת הים, יפחדו מקולה וינוסו: אני חפֵצה! אני חפצה!

אז חוזר חזה ויורד. לפני זה חלפה סוּפה את נפשה. עתה שֶקט בקרבה. עיניים לה גדולות והאישונים שחורים.

היא שכבה. את ידיה שילבה אל אחורי ראשה – ידיים נוחות לזוז, כנחשים, וחזקות. אשמורותיה סגורות. הישנה היא?

לא, הנה היא חוזרת וקופצת ושמלתה מנפנפת ברוח. לחוֹש תלחש: אני חפצה! אני חפצה!

את מה היא חפצה?

את המראה הזה אני חוזר ורואה לפני תמיד בחזוֹני. ואם לָאמת – הלא אז גם ראֹה לא ראיתיה. אני טרם הכּרתיה אז.

אז, כאשר ראיתיה אנוכי, לא היו מותניה צרות, כי אם מלֵאות ורַבּות ההדר, פניה כבר לא היו מלאים חילופי הרגש הרב וצלליו והבלטת חזה כבר לא היתה זידוֹנָה.

פניה כבר רָגשו אחרת. יש אשר באה אֲרֶשֶׁת אחת חולפת ושָכנה אחת מְעָט בפנים, ואולם זו אשר באה תחתה נשארה תמיד.

ולמה איפוא ראֹה אראה תמיד לפני, מדי ראותי את תמונתה בחזוני, את אלה הפנים דוקא, את הפנים, אשר לא ראיתי ולא הכּרתי? האם לא יש אשר ראֹה אראנה לפני תמיד אשר כזאת, מאשר נֶחרוֹת נחרַת בזכרוני היטב דְבַר קוּמה בבוקר אחד והושיטה את ידה החשופה למרום – בפתאום זיקפה אז את קומתה ואת ידה החשופה הושיטה ותהי כנמשכת כלפי מרום וכל שרירי פניה כאילו התבלטו – ההיֹה היה גם בזה אותה הקריאה הלוחשה: אני חפצה! אני חפצה!?

כמה השכּילו עיניה לברוֹק ברקים רב! כאילו היתה לה שמש גדולה בחובּה

ואולם גם לבכות מרה הבינה. יש אשר באה פתאום אלי והתנפלה אל חיקי ומיררה בבכי וכל גופה חרד ורָטט – חרדו כתפותיה וחרד חזה וחרדו מתניה.

אז לא היה לי בלתי אם לקחת חרש וביד רכּה את ראשה הלוהט ולהגישנו אל חזי ולאחוז בה ככה.

היֹה היתה, כנראה, באחיזתי זאת, אשר אחזתי בה, סגולה אחת מיוחדת לי, אשר היא אהֵבַתָּהּ.. כי תמיד דיברה וחזרה ודיברה באוזני כי אוהבת היא אותי, מפני שאני הנני האחד אשר בחיקו היא יכולה לבכּות את כל מרי נפשה.

בחזה, דיברה, יש לה ים גדול של דמעות, המכּה גלים ושוטף על גדותיו מפרק לפרק.

אינני יודע את פשר הדבר ומוצאו; ואולם לפרקים נדמה לי, כי משא כבד נופל אל חזי, ולשבת ישר ולאחוז בה בּבְכּוֹתהּ היה אז בשבילי מה שבשביל באֵם הוא דְבַר לדתָּהּ ילד חדש. נדמֹה נדמה לי אז, כי מוציא אני לפעולות דבר גדול מאוד ונכבד מאוד, אשר בספר חיי יירשם לי לזכוּת יתירה.

יום אחד, כאשר הלכה מאתי לאחר בְּכִי מר אשר כזה, הרגשתי פתאום משא כבד בחזי, במקום אשר היה שם ראשה מוטל, ואני אמרתי לנפשי בקול: היא, לבטח, לא תיטשֵׁני לנצח.

לא תיטשֵׁני! ואולם ההיֹה היתה אתי? הלא נפלֹא נפלָא מאתי גם דבר בִּכיה, אשר בכתה בחיקי. זרים היו לי המכאובות, אשר חפצה להָקֵל אז מלִבה.

והדבר הזה הוא אשר היה הדבר הקדוש והנפלא אשר בינותינו: אני לא חקרתיה. אנוכי רק נתתי לה לבכות כנפשה בחיקי.

אנוכי חשבתי בלבבי: היא סבוֹל תסבוֹל. חייה קשים לה מאוד. טוב לאדם אם יש לו נפש חיה וקרובה, אשר בחיקה הוא יכול לבכות ולהריק את נפשו שלו. יש בזה משום הקלת המכאוב. הייסורים הם קרובים לרוחי. מרגיש אנוכי אותם תמיד בכל לבי ורוצה הייתי לרכְּכֵם בשבילה, אם רק יהיה לאל ידי.

לִנְטוש אותי.! היא באה אלי וחזרה ובאה מפרק לפרק. יותר איני יודע להגיד דבר ברור אודותה.

היֹה היה הדבר בגדר האפשרות, אשר מידי אחד הגברים באו לה הייסורים הגדולים האלה. אני לא ידעתי דבר ברור. אפשר היה גם זה, שהיא לבדה עשתה דבר, אשר יֵצר לה ככה.

אני לא חשבתי בזה. הגֹה הגה רוחי רק אחת: נפשה שֶׁלָהּ שלום נָשָׁתָה. אבוֹד אבדה את פַּשְׁטוּתה ואת טובה ואת שלוותה. ואני כה חפצתי לפחת בה רוח שלום ולראות את חזה, כשהוא מתרומם ויורד לאטו ובמנוחה גמורה.

היא באה וחזרה ובאה אלי מפרק לפרק. היא היתה יושבת לידי, מניחה את ראשה לכתֵפי ונושקה לי.

היא היתה שמחה כאשר נשקתיה גם אָני. והגידה, כי אהוב תאהבני. האמת היה הדבר? הגם אז כבר אֲהֵבַתְנִי?

איה איפֹה היתה אובדת בשאר הימים? את הדבר הזה לא ידעתי. דבר אחד מדבריה לא ידעתי. שאוֹל לא שאלתיה. תמיד, מדי לחוֹש לי לבי לִשְאול אותה לדבר הזה, היֹה היד דבר אחד בקרבי, אשר לא נתנני לפצות פה.

עיניים היו לה עיני תכֵלת אורה. כאשר היתה לובשת לבשרה את שמלת הקטיפה אשר לה, אשר היתה גם היא ממראֵה התכלת האורה, היה לי קשה להחליטו דבר, איזו אחת מהֵנה תבריק יותר בתכלתה, השמלה או העיניים. לא יכולתי להגיד, איזו אחת משתי אלה יותר רכּה בנוגההּ.

שמלת הקטיפה הזאת ממראה התכֵלת האורה! אמנם, מה רבו הדברים הצפונים שבחיים, היכולים, לפרקים, להיות אחוזים וקשורים במִטַלְטֵל אחד אילם, אשר לא יש בו רוח היום – באחת מהשְׂמלות או באחד מהצמידים. בני אדם יפיחו רוח חיים כבל דבר אשר איננו שָׁם.

די לי די, אם רק הגֹה אהגה במסתרים את המלים הללו: שמלה של קטיפה ממראֵה התכלת האורה – וכבר חוזרָה וחיה בזכרוני שורה שלמה של רגעים נפלאים בייחוד, האחד מהם. דבר לא קרה אז. אפילו רושם של איזו סוּפה שהיא לא נשאר אחריו. כמים העמוקים, המפכים להם לאטם, היֹה היָה הערב ההוא.

אותו העץ, אשר אליו נשענה, אותו הנחל ההומה, אשר דווקא אז לא ידע רוגז.

אני הוצאתי מפי את המלים האלו:

– הביטי נא אל שפת הנחל, היא מוטלת כקפואה והנחל זרוֹם יזרוֹם. רק בהביטנו אל שפתו וראינו, כי הוא זורם.

מלים, אשר כל כוונה צפונה לא אצרו. ובכל זאת נדמֹה נדמה לי, כי קרוֹא הֵנה קוראות לי ממצולות ימים שכּבר היו, וכמאמר שליט, יוצא מפי הקוסם, רמוֹז תרמוֹזנה לימים לא ישובו, כי יבואו להתייצב לפני.

זה ה“אמנם” החרד שלה! כאילו דברים דיברתי באוזנה, אשר גורלה הוטל בתוכם.

ואז היתה השמחה בכּול.

כי לאחר שהשתררה בינינו הדממה הארוכּה ההיא ואנחנו הבטנו שנינו יחד אל מקום אחד ואת מבטינו זֶרם הנחל הוא סְחָפם, קראה פתאום:

– נפשי שׂמֵחה.

– נפשי – שׂמֵחה – קראה חרש ולאִטה.

אותה השִׂמחה, הממלאה את נפש האשה, בהרגישה בקרבה, כי הנֵה גָמֵלה, והחודרת את הרוח, בהכּותה בה בחֲרדה גלים גדולים וחזקים, רטוב תַּרְטִיב את המבט. דמיונה כאור היָרח, אשר נח על חלקת הַפְיוֹרְדְ החרֵדה.

ראֹה אראה את כל זה כמו חי לפָני. שמלת התכלת בצֵל הזלזלים, ויהי כאילו היה זה אחד גם את בשרה, ובשרה גם הוא היה לאחד הגְּוָנִים.

היא היתה כּה יפה – לבושה בשמלה הזאת. הֲדַר הקטיפה כאילו הבליט ביותר את מִלֵּאת חזה וגם הסתּר הסתּיר אותה, כאילו הפיצֶנָהּ צללים, צללים מתפזרים, צללי תכלת כּהה קלים ורכּים.

לבטח, כבר יש בדברי מהשתפכות הנפש. סלחו נא לי. ואולם לי כה טוב לטַפל בזה יותר ויותר ולנסות לצייר לי את כּל מה שהיה וּכמו שהיה.

וככל אשר ירדה אפלת הדמדומים, הלכה גם היא ותַמה והיתה לאחד את הזלזלים, את הדקים, אשר אוזנינו לא הקשיבו בחולפם.

זה היה הערב היחידי, אשר אז ראיתיה מקַטֶרֶת, היא הגידה:

– אני רואה את לחישת הפּאפּירוסה שלך. זהו כל מה שאני רואה.

אני השיבותי לה:

– ואני רואה את לחישתה של זו שלך וגם את כף ידך אני רואה.

אז אמרה:

– הנה אנוכי מקשיבה לקול המיית הנחל. לפני זה לא הקשבתי לו. רק ראֹה ראיתיו.

שיחות כאלו בני אדם זוכרים ימים יותר רבים מאשר הם יכולים לזכּור את הדברים הלוהטים, אשר זִכְרָם כָּבֶה מיד. כּתֹב אינם כּתובים פה לפנינו, כי רק נגינתם היא זאת, אשר תצלצל באוזניים, זאת הנגינה, החרֵדה וחודרה ברוחם.

שנים רבות חלפו מני אז. ואולם יש לילות בלילותי, אשר לחישת שתי הפּאפּירוסות תאיר לי באפֵלה ואת קול הדברים החרישים האלה בדומייה אאזינה.

הימים היותר יפים ונשגבים היו אולי אלה הימים, אשר אז לא חָייתי בנפשי את החיים, אשר הייתי מוכרח לחיות בקרבם באחרית הימים. זאת הדומייה הגדולה, השוררת לפני בוא החיים ומכאוביהם הגדולים, האם לא יש אשר היא הִנָּה הכי נשגבה?

ישוב ישבה אז אל מול פני. היא הגידה, כי נפשה שׂמֵחה בקרבה. והשמחה, אשר היא הרגישה בקרבה, נתנה לי את האֹשר. ואולם ההיתה גלויה וברורה לפנַי סיבת שמחתה? ההבינותי לרוחה?

אחר הדברים האלה באו הייסורים הרבים.

ואולם לא! אחר הדברים האלה הלא באו גם הימים היותר נפלאים. ימים כה נפלאים בהרכּבתם הנפתּלה, ימים מלאים רגש רב וכובֶד מיוחד בְּשֶל כל אלה הדברים, אשר באו יחד והטילו רוח סופה מתחוללת בקרבי, ובנפשי, אשר היתה כל הימים כה שוקטה, היכּו גלים הוללים.

ימי פֶלא והוד! ונוגה להם, כּנוגה אשר לזהרורי השמש ורביב הגשם בבואם יחד.

פנאי אין לי ביותר, כי אטַפּל בסיפּרי זה ואלטשנו, כלְטוש את היצירה האמנותית. בהביטי אל אחורי ויבואו כל הדברים האלה אלי יחד כסופה המתחוללת,, ובאומרי למצוא מנוחה לנפשי, יש לי לספר את כל מה שהיה ודבר לא יחסר. גם הנה הלילה קרב אל קִצו. כבר הקשיבה אוזני קול ציפור אחת בצפצופה.

חפצתי מאד לסַפּר את דבר התמורה הנפלאה, אשר באה פתאום בפנים האלה, אשר היו כה זקנים וכה נוגים, בראותי אותם לראשונה, את דְבַר בּוֹא אליהם שרטוטים חדשים ומחודשים, קמטים נמחו ויאבדו כליל, מראֵה עיניה שב ויֶחי ומיום ליום היתה יותר ויותר צעירה.

חפצתי מאד לסַפר את דבר אושרי הרב, אשר מילא את נפשי, מדי הרגישי, כי מיָדי באו לה כל אלה, כי בנפשי אני היה הכּוח הזה.

לאחרונה, התחלתי רואה בה את שתי הדמויות גם יחד. הקומה הישרה של הילדה הרכּה רפרפה לי ממותניה המלֵאות ורבות הֶהדר, שאיפת הילדה ומשׂאת נפשה אל כל הכמוס והלוטה בסוֹד בּיצבּצה ורמזה לי מאותם הפנים, אשר תוגת החיים הגדולה כבר שירטטה בהם את דברי שירתה הנוגה והיפה.

הדבר הזה – פלא הוא, וכה כבד ממני להתחקות ולבוא אל חקר הדבר בבואו ואל כל אשר בא לי לרגלו.

אחוז היה הדבר וקשור בדברים רבים קשים ונוגים.

ובשבתי פה אל שולחני ואת נפשי יש לכתוב את דברַי בספר, ובאו כל הדברים האלה וּסְבבוּני והֲממוני ולא יתנוני לשוב ולהחיות בקרב נפשי את הפנים המחודשים האלה, אשר אמרתי אשר חידשו את ימי ילדותם. ואולם מדי הֲגוֹתי בתוגה הגדולה ובייסורים הגדולים, אשר באו ונתנו לאושר פנים אחרים מִשֶׁלהם. אז אני חוזר ורואה את הדבר הצעיר והנישׂא כסוּפה, אשר בעינה, זה אשר הוא צעיר מכל צעיר, אשר יֶשנוֹ יותר מעלוּמִים – עלומים חדשים,, עלומי נצח לא יסופו, עלומים, הבאים לרגלי האושר, עלומים, אשר אני, אני חוללתּים!

– כדבר, אשר היה בערב אותו יום, בו קיבלה לתשורה את רביד המֶשִי. היא חפצה דווקא להשקותני יין. מבלי הוציא הֶגֶה מפיה, קפצה פתאום ממקומה והנה היא כבר בבית ממכּר היינות.

– מַדֵּירָה! – קראה.

והתחילה מפטפטת וצוחקת, ישבה באחד הכּיסאות, זרקה ברגליה, כילדה קטנה.

אנשים אחדים ניצבו לא הרחק מאתנו בחבורה אחת ושוחחו ביניהם. הרגשתי במבטיהם, אשר שלחו אחרינו לללווֹתנו, כאשר יצאנו. הקשבנו את לחש האחד מהם, בלחשו לחבריו:

– האושר!

זה היה בתקופת שלושת הירחים, אשר בילינו לחוּפּי הים, אלה שלושת הירחים, אשר לא היה בכללם אלא צהלת אושר אחת גדולה, שאינה פוסקת.

אז שילבה את ראשה לאחור והביטה אל האנשים, הניצבים בחבורה, ובפניה אותו ה“הֵן”, אשר מימי לא ראיתי כמוהו לחדוות הנפש הטהורה. שכוֹח לא אשכּח את הדבר לנצח. זכור אזכּור גם כיום הזה את מבטי האנשים, אשר שלחו אז אחרינו, ויהיו כאילו היתה את נפשם להגיד לנו:

– בכל שנות חַיינו לא ראינו כדבר הזה ליפי. עתה הנה ידענו, כי יש אושֶר בחיים.

ואולם הנה ראֹה אראה, כי חוזר אני ושב תמיד בנפש חפצה רק אל התקופות, המלאות זוהר רב, אשר בסיפורי. סַפר לא אסַפר את אשר נפל גם בּינוֹתיים.

זכוֹר אזכּוֹר כמו חי את היום, אשר אז פגשתי אותו לראשונה. נפגוֹש נפגשנו, כחוק וכמשפט בימינו אלה. באחד הרֵסְטוראנים. הוא היה יוצר פֶּסל.

מיָמי, כמדומה לי, לא היתה בנפשי שאיפה כבירה כזאת לבוא אל חַקר נפש אדם. לאט ולאט באנו יחד בדברים ולאט לאט התרחקנו מיתר האנשים, אשר אכלו אתנו אל שולחננו.

בסיפורי זה אין מוקדם ומאוחר. יש לי איפוא להגיד פֹה, שהדבר הזה היה לפני אותם ארבעת הירחים. כי כל הירחים היו רק ארבעה. מיָמי לא הרגשתי כֹה ברור את דְבַר אשר יכול האיש האחד לבוא אל משׂנֵהו ולהושיט לו בדברים ברורים ובהירים את הדבר, החי בקרבו הוא ומבקש לו את תיקונו במלה הנכונה. בדבר הזה יש הרבה ממכאובי הנפש, כי טוב אוּלי היה לנו, אולי מצאנו את הבּיטוי לדברים בנפשותינו אנו.

לא בדבר האמנוּת שׂוחַחנו. גם לא בדבר הנשים.

יותר מכּל זכוֹר אזכּור את הדברים, אשר דיבּר האיש באוזני, בפַרְפֵּר אור החשמל באולם ומסביב לנו היה אופל. אחר זה יצאנו ושוטטנו הרבה בחוצות.

– יִראת הכבוד היא החסֵרה לנו. יראת הכּבוד. היַש אשר נמצא בלבנו את רגש יראת הכּבוד מפני השמש אשר בשמים? – ככה דיבּר בכבות אור החשמל באולם ואנחנו קמנו והלכנו אל פתח האולם הריק.

– זאת השמש, הקָמה לנו לתחייה בכל אור וכל גוָנֵי האור, אשר אנו רואים מסביב לנו…

– או הֲיֵש בלבנו רגש יראת הכּבוד – אנחנו כבר יצאנו אל הרחוב ונשים נודדות אחדות רִיפרפו לנוכח פנינו – אולי יש בלבנו רגש יראת הכּבוד מפני הצחוק ובת הצחוק אשר לאִשה? מפני בת הצחוק של האושר אשר לאשה? אח, לא! אנחנו הנה לא דיבּרנו דבר וחצי דבר וחצי דבר מהאשה; מיטיבים אנחנו לדבר אודות האשה רק אז, כשאיננו מדברים אודותה דבר.

– אני רק להגיד חפצתי – – – היש אשר תתמיד בת הצחוק של האושר לשוב ולהאיר את פני האִשה?

היֹה היה האיש מִסוּג אותם האנשים אשר בנגינת דבריהם ובמשקל שבהם ידברו לנפש הרבה יותר מאשר בדברים גופם; אותם, אשר בהפסקה אחת קטנה, שהם מפסיקים את דבריהם במקום הראוי, ישכּילו להגיד פתאום את זה, שאדם מוצא חבוי במסתרי נפשו והוא צמא שם לביטוּיוֹ.

– האפשר איפוא לנו לבלתי ירחש בנו את רגש יראת הכּבוד מפני אותו הרגע, אשר אז בת הצחוק מתגלה לנו – את רגש יראת הכּבוד, וגם אפּיים ארצה להתנפּל ולנשק את רגלי האשה, מדי צחקה לנו את בת צחוקה!

– ואנחנו הנה עשׂה לא נעשה כדבר הזה. רגש יראת הכּבוד אין בלבנו.

– הכּוח הכי נשגב שבחיים הוא – היופִי.

– התַקיפים הללו – שפל מצבם מאוד בימינו אנחנו – – – ואולי לא היתה ממשלת היחיד תמיד כֹה איתנה.

– יראת הכּבוד – – – מה הכּוונה, הצפונה בזה?

–– כּוונתי, למשל, היא, שיהא בלבנו רגש יראת הכּבוד מפני נפשותינו אנו, שלא נגרום לנו ייסורים נוראים שכּמות אלה ולא נְחַטט ולא נְנַקר ולא נמצא בנפשותינו את כּל דְבַר פִּיגול ונאלח.

– בשֵם אדנַי, איה איפוא היא הזכות היתירה, אשר רכשנו לנו פתאום, להסב מכאובות וייסורים לנפשותינו אנו – בשם אדני, איפה היא אותה הזכות היתירה, אשר יש לנו להסב מכאובות וייסורים לנפשותינו אנו יותר מאשר לנפשותיהם של אחרים? בשם אדנַי – זכות אשר כזאת איננה לכל אדם! – הוא התלהב בדברו, אגרופיו קומצו ודומה היה, כי שכח את חֶבְרָתי אשר אתו.

רק לאחר שתיקה ארוכה קרא:

– הלא בייסורי נפשותינו אנו הַשְׂכֵּל נשכּיל תמיד להציק לאחרים עד מוות.

הוא דיבּר את הדברים האלה בקול שח מאוד והדברים “עד מוות” היו כה מתונים וכה נוּגים.

וככלותו, ויקח את ידי בידו ויקרא לי שלום ויִפנה לו לדרכּו.

בלכתו מאתי, הייתי נמצא במצב רוח חדש ונפלא. ופתאום ניצבה לפני תמונתה של רבקה (אנחנו לא קראנו בכלל איש לאחיו בשמותינו; אני מצאתי, כי שְׁמָהּ אינו הולמה כלל וכלל, וכדבר הזה חשבה גם היא בדבר שמי אני) כמו חיה – וראה זה פלא: יותר חיה, מֵאֲשר אילו ראיתיה אותה גופה לפני. והיא הלא שכוֹב שכבה בחיקי ואל פניה הלא הייתי מביט ומסתכּל תמיד בכל נפשי.

חזוֹר חזרה ונולדה בקרבי מֵחָדש. אז שאגה בי נפשי במסתרים:

– מי היא?

בלילה ההוא נדדה שנתי ממני; שכבתי ולא חדלתי מֵהֲגוֹת בה. נפלאות היו אלו המחשבות. היֹה היתה הרגשה בנפשי, כאלו הגֹה אהגה באשה, אשר מיָמי לא ראיתיה. הֲשׂוֹם שמתי את לבי מיָמי אל שרטוטי חזה? המכּיר אנוכי היטב את לחיצת ידה?

וכרוח, המתלחש בדשאים, לחוֹש לחשה שאֵלה אחת גם בנפשי:

– מי היא? הוי, מי היא?

הֶהָיֹה היתה את נפשי לחדור אל מצפוני עבָרה הכּמוס? לא. החפצתי לדעת בת כַּמה היא כיום הזה? לא. ההיתה בי התשוקה לדעת אם נשקה גם את האחרים ומתי נָשׁקה? לא.

לא כדבר הזה היה חסֵר לי אז.

– מי היא בסִתרי נפשה הצפונים

וגם את זאת. לְמִי היא? האומנם היא שֶׁלִּי?

וכדִמדומי הבּקר האפור, החודרים את אפלת הלילה, חדור חדרה מחשבה אחת אל נפשי: אילו היתה שֶׁלִי! אילו היתה באמת ובתמים שֶׁלִּי!

האמור לא אמרה לי, כי שֶׁלִי היא?

אמנם, אָמרה.

ואולם היוכל היות כדבר הזה? האת זאת חשבה בדברה? החשוֹב לא חשבתי בקרבי מיָמי, מה נפלא היה הדבר, אילו היתה היא שלי! כּמה היה אז לַכּוֹכָבים לִבְרוקר במסילותם, כמה היה אז לַשֶׁמש להאיר במרום!

הַאֲחֵר בלילה הקיצותי. תפסתי את עצמי מדבר בקול:

– היא בכתה. למה בכתה?

הדלקתי אור בחדר ואקום. שושנים הביאה לי. האחת צְהוּבה והשלוש האחֵרות – אדומות.

ואני הלא גם הבּט לא הבטתי אל השושנים; גם ראֹה לא ראיתי מה יָפוּ.

היא הֱבִיאָתַם לי. כאשר לא הייתי בבית, הביאה לי שושנים ותשם בצלוחית הפרחים אשר לי.

לקחתי את השושנים, שושנה ושושנה לבדה, ואֶשַׁק לכל אחת מהֵנה. אז לקחתי את הצלוחית ואציגנה אצל המיטה.

ראשי לא כאב לי מנדיפת הפרחים הקלילה; ואולם בהירדמי ואראה בשנתי מחזות קשים מאוד.

לאחר ימים באה אלי. אני סיפרתי לה בדבר מכּרי החדש. אני הנני מִסוּג אותם האנשים, אשר בהיותם אוהבים את האשה, הרגש ירגישו בלבם את השאיפה, אשר תלמד גם היא לאוהב ולכבד את כל הדברים, אשר הם אוהבים ומכבדים. אותם הגברים, אשר נפגשתי בם בימים האחרונים, לא היו, כנראה, חשובים אצלי בה במידה, שארגיש בשלהם את שאיפתי זאת בנפשי. הוא לא היה כמוהם. הוא השאיר רושם חזק בנפשי,,ולא יכולתי לבלתי חשוֹב, כי הפגישה אתו תביא שמחה אשר כזאת גם אל לבה שלה.

הצעתי לפניה לבלות את הערב הבא שלושתנו יחד. בעיני רוחי כבר חזיתי לי את מצב הנפש הנהדר של כּולנו, בהיותנו מסובים יחד אל שולחננו; ראיתי את חיי שלושתנו והנה הם מרוכזים כולם, כקרנות האור הלָלו, בנקודה מרכּזית אחת. ראֹה ראיתי לפני את פניה והנה הם מאזינים ומקשיבים בכל לב לדבריו שֶלוֹ, ואותי ראיתי והנה אני יושב ליָדה ורְווה נחת ללא קֵצֶה הבּט אבּיטה אל משׂחק הגוונים היפה אשר בעיניה, מדי הקשיבה לדבריו.

הייתי כאיש נדהם, כאשר הפסיקה פתאום את דברי ונְשקתני ואמרה:

– לא.

אנוכי הפצרתי בּה. לא יכולתי להסכים בנפשי, כי באמת ובתמים השיבה את פני. אולי היתה בזה איזו עגבנות קלילה ונחמדה, אשר הרשתה לה לנפשה, או יוכל היות, כי היה זה פרי אותה הרַשְלנות המיוחדה, אשר יש שהיא תוקפת אותנו, מדי בוא לידינו לרכוש לנו מכּרים חדשים.

ואולם את כל הוכחותי ונימוקי השיבה לי אל חיקי באותה נשיקת ה“לא”.

אז יספתי לדבר בו ודיברתי הרבה מאוד ודברי היו חמים ומלאים רגש רב. היא ישבה נִכחי והביטה אל פני, כמו שלא ראיתיה מביטה אלי מיָמי – ככה חדר מבטה אל הנפש!

אז התנפלה לפני על ברכיה, הושיטה לי את שתי ידיה וקראה, כאחוזת חרָדה:

– אח, אל נא תשוב ותבקשַני, חביבי!

מיָמי לא ראיתי אותה כזו שהיתה לאחר השיחה הזאת. או אולי היה האשם בי ולא בה – כי אני התחלתי להביט אליה אחרת? הפנים היו כה יפים ותמימים ועומק חרישי נפלא זה, אשר בעיניים!

באומרה ללכת מאתי ניצבה לנוכח הראי והיתה מתקנת את מחלפות ראשה. חפצתי להיות קרוב אליה ואגש גם אני. אז ראינו שנינו את פנינו בראי. היא הביטה אל שלי, אני – אל שלה.

ההיתה זאת דמעה, אשר ראיתי בעינה? או היתה זאת בת-הצחוק אשר לאושר?

התחלתי נפגש לפרקים תכופים את בְרֵידוֹ, זה הפַּסָל. נטייה אחת משותפת לשנינו קֵירבה את לבותינו יחד. לפחות, הרגשתי אני את נטייתי החזקה אליו. היֹה היה בו דבר, אשר לפניו לא ראיתי כמוהו אצל איש ממכָּרי, ואשר השריש בלבי תמיד את ההרגשה כי כל מה שנפשי מסוגלה להרגיש ולראות ולהגוֹת, אינו רק סגולה מיוחדה לה לבדה, כי יש אשר כל זה יחיה ויחרד גם בנפשות האנשים האחרים, ואולי בנפשות הטובים שבהם, בנפשות אותם האנשים, המשכּילים להקשיב לשירת החיים יותר מִכּול.

גם זה היה לי נוֹח מאוד, אשר בכל היחס הקרוב, אשר היה בינותינו, לא היה גם חצי רמז לאותו דבר, אשר קוראים לו: ידידות. מיָמינו לא שוחחנו יחד בדבר שאלות חיינו הפרטיים. הנה אנוכי, למשל, לא ידעתי את מקום מגוריו; הוא לא ידע את מקום שִבְתִי אני. הפגישה, אשר נפגשו אִישִיוֹתֵינוּ יחד, היתה כֹה טבעית, מבלי כל צל של אונֵס וכְפִייה, והיחס, אשר התייחסנו איש אל רעֵהו, היה תמיד מלא את רגש הכּבוד, אשר רחש לב כל אחד מאתנו לכל אותם הדברים, אשר נפש חברו שמרה אותם רק בשבילה היא. לחיצת-יד אחת איני זוכר בינותינו מאלו הלחיצות, המטילות איזו חובה בלי אומר. שאול שאלתי את נפשי, מדי לכתי מאתו: מה איפוא האיש ומה שׂיחו? ידו היתה לוחצת את שלי רק אז, כשהוא או גם שנינו יחד קצת נרגשים מאיזה דבר מיוחד.

הוא השכּיל תמיד להוציא מפיו מלים, אשר כּוֹננו פתאום את מחשבותי לנוכח מסילות חדשות, שנפשי חיפשׂה זה כבר. אנוכי השכלתי להגיד לו דברים, והדברים האלה הם היו החוּליות, אשר חסרו לו לאותה השלשלת, שהוא טיפּל בה

היֹה היה, כאילו גדל וקדש פי שניים היקום, אשר מסביב לנו, בהיותנו יושבים יחד; זוהר אור ירד פתאום והאיר את מחשכּי חיינו ויהפכם לאותה אגדת הפלאים, אשר כל הנפשות נשואות אליה. ובהיפרדנו איש מאת אחיו, ויהי כאילו הרגש נרגיש בסוד הכּמוס, אשא בא פתאום ויהי אתּנו ובינותינו – אותו הסוֹד הכּמוס, אשר יֶשְנוֹ אמנם וְיֶשְׁנוֹ, יֶשְׁנוֹ בחיים ויֶשׁנוׁ מאחורי החיים ויֶשׁנוֹ מסביב לחיים ואצלם.

זכוֹר אזכּוֹר היטב את דְבר שובי הביתה, מדי בואי מטיולינו הארוכּים, ואת דבר התייצבי כקפוא בחדר וחַפְּשִי אחרי גפרורים: בּכּול, אשר היה מסביב לי, היה שוֹרה נוֹגה הנצח. אז דיברתי אל נפשי: הנה פה אתה יושב, הנה זהו החדר אשר בַּלֵה תבַלה בו חלק מחיי האדמות, אשר אתה חי פה, אשר זה ימים מצטרפת בו כל נשימה, שאתה נושם, לנשימות הרבות, שכבר נשמתּ…

אז בא היום, שביקרתי אותו בָּאַטֶלְיֵי שלו. מה חפצתי לסַפר את הדבר הזה שלא בדברים. אילו היה אפשר – בקולות מנגינה, לפחות. כָּאוֹב יכאב לנפשי המילול, החִיפושׂ אחרי המלה הנכונה, המבטאה את כל דבר. האם לא יש בזה משום כּפֶל הייסורים – ואם לא חטא הוא, אשר יובא בפלילים, ,לשוב ולִשְנוֹת את אשר כבר היה? מה שהיה – היה ואיננו כבר; בָּרַק כַּבָּרָק – ויֹאבד.

בתחילה הראה לי את מעשי ידיו הקודמים. כל רושם ניכּר לא השאירו בנפשי. נדמֹה נדמו לי הדברים כמו איזו עירבוביה מטושטשה של השְׁפָּעוֹת שונות, אשר ספגה נפש האיש ממקורות זרים לה, ושל נסיונות חלשים, אשר ניסתה רוחו לחפש אחרי מהותו הפנימית, אחרי ה“אני” שלו, אשר לא הספיקו עוד לצמוח לו מתהום החיים השוֹאֵנה.

אז הראה לי גם דברים אחדים, מאלה אשר יצר בימים יותר מאוחרים. בתחילה הראה לי ראש אחד. ומִיד, כשהצצתי בו, ניצב פתאום לפני כמו חי זכר הערב, אשר אז נפגשתי אתו ראשונה – לא זכרתי כל-כך את השיחה, אשר שוחחנו אז יחד, כמו שזכרתי את כל אשר הרגישה נפשי אני, בשובי אז הביתה.. את אשר אמרתי אז פתאום אל נפשי: היא, אותה רבקה, צמחה בי פתאום כחדשה!

כל יצירותיו הרבות היו שונות ונבדלות אשה מאת אחותה, היו שונות ונבדלות מהקָצה אל הקָצה. שונים היו היסודות, שונים הפּנים. שם היתה החדווה והיו הייסורים, והיה החיטוט והניקור שבנפש. ואולם לי אני היו כולם – אֶחָת.

שם היתה אשה אחת, אשר חפצה לנשק בשפתיה. היֹה היה בבשרה החֵשק הקודח להתכּנס כולו ולהיכנס יחד אל הנשיקה הזאת; היא חפצה לנשק, כנְמֵרָה הזאת, המתנפלת אל טרפּה. ושפתיה היו כמדובבות בלי מלים: “הנה אני חפצה לנשק בשפתי; הנה נבצרה ממני לדעת, אם יש עוד יום בחיי, אשר אני אשוב ואנַשק, ולכן אני חפצה לנשק – אני חפצה! אני חפצה!”

אנוכי הרגשתי דקירה נמרצה בלבבי. מיָמי הרגש לא הרגשתי בנפשי כרגש הזה. האומנם היו גם אחרות, אשר ככה חפצוּ לנַשק?

האומנם היא, אותה רבקה גופה, ניצבה באחד הימים שם בפינה, נתנה לשׂמלותיה לצנוח מבשרה, כאורַח מוֹדֶלִין? האשה האחת והיחידה, אשר אחוז אחזתּיה בחיקי – הנה יש אחר אשר כל שרטוטי בשרה גלויים לפניו, אשר כל שרטוטי בשרה גלויים לפניו יותר מאשר הם גלויים לפני? נִפְתּוּלֵי גֵוָהּ כולם – הוי, כפיפתה זאת הנפלאה, מדי השליכה את מחלפות ראשה לאחור, או מדי פַתְּלה את חזהּ הלוהט באש קדחת אל בשרי! אמנם – חיים ניצבו פתאום לפני, כולם יחד!

אמנם – זאת היתה היא. היא – בכל החומר הרב, אשר ראיתי לפני. כי ככל אשר היו שונים ונבדלים הפנים הרבים וחיטוב האברים אשר פה ושם, הנה תמיד היה בכל פֶּרט וָפֶרט דבר מה מנשמת בשרה שלה, צליל בודד והברה מרוסקה ממנגינת אבריה שלה.

ותשוקה לוהטה היתה בלבי למהר ולברוח משם, לבכּות כתַּנים, להסתתר במסתּרים. ובכל זאת הרגשתי בלבי איזו הנאה סגפנית להישאר תחתי ולהסתכל אל אשר לפני, לראות ולחזור ולמצוא פה שרטוט, אשר גם אני ראיתיו בבשרה, ושם קו, אשר אמנם ראֹה לא ראיתיו בבשרה, אבל נפשי היא ניחשה לי, כי שֶׁלָּהּ הוא, שֶׁלָּהּ.

הרביתי לשוטט בחוצות. הייתי כאיש נדהם. לא ראיתי את דרכי, אשר הלכתי בה.

פתאום ניצנצה מחשבה במוֹחי: פרי דמיוני הוא – ולא יותר, אשר הוליכני שולל. רבקה היא האשה האחת והיחידה, אשר יש לי שיח ושיג אתה;

זה לי ימים רבים ושלמים, אשר הגֹה אהגה רק בה. הייפלא איפוא, כי בכול אני רואה אותה ורק אותה?

אני כה רחקתי מהנשים. יכוֹל-יוּכל היוֹת, שיש גם נשים אחרות שכּמותה, הדומות לה בכּול. אפשר היה גם זה, שאני ובְּרֵידוֹ יש לנו דבר אחד מיוחד, המשַׁתּפנו יחד, ואשר בְּשֶׁלוֹ האחד מוצא תמיד באשה מה שמוצא חברו.

קרבתי אל חלקת הפְיוֹרְדְ. מצאתיו כשהוא נח ושוקט. אז בא איזה רגש של יופי ונח בנפשי: בַכּול ראיתי אותה! בכל אשר ראיתי מצאתי את תנועותיה שלה. כל אשה היתה – היא. החיים כולם – היא היו.

זה המֵבּט העמוק, אשר הדביקה אלי בהביטה בי! בכל היקום, באמנות כולה, בנפש הגבר, בתבל ומלואה היֹה היה מקור אורה אחד, אשר ממנו קרניים לכל החי, ואלי ינהרו כל האורות – זה המבט האחד!

הייתי יושב בקצה ספסל אחד, בהגותי את מחשבותי אלו. פתאום שמתי אל לבי: הנה הספסל, אשר ישבנו עליו שנינו, בנַשקנו יחד לראשונה.

למה דווקא הספסל הזה? איכה נפל הדבר, אשר באפס מחשבה תחילה, קרַבתי דווקא אל המקום הזה?

היא אמרה אז:

– במלוא התבל לא יימָצא איש, אשר יִשַּׁק כמו שאתה נושק.

ושוב הרגשתי את הדקירה הנמרצה בלבב: אז היה לה איש, אשר הגתה בו. אז זכרה נשיקות של אחרים. אולי גם ליד הספסל הזה נשוק נשקה לאיש האחר. אולי גם ליד הספסל הזה!

ואולם החשוב חשבתי מִימי, כי נשוק לא נשקה את איש לפנַי, כי אהוב לא אהבה את איש לפנָי? הוי, מה היה לי? למה באו פתאום כל המחשבות האלה להכּות את לבי חרם?

היא באה אלי. אני פתחתי לפניה את דלתותי לרווחה. גם חשוב חשבתי אז בלבי: אולי אהוב אהבה האשה הזאת ואהבתה בגדה בה, ולבה בקרבה נשבר. ותהי גם זאת גאוותי, אשר יכול יכלה להניח את ראשה אל חיקי, מבלי אשר אחרידנה באחת משאלותי, מבלי אשר אשיבנה אל עֲבָרָהּ.

כי תשוקה רק אחת היתה בלבבי – לברוא לה אצלי רק “הוֹוה”, הוֹוה גדול ונפלא זה, הוֹוה, אשר כגְדוֹל הרֶגש הזה גם בקרבה וכמַלאו את מסתרי נפשה, ככה יגדל גם יופיו והדרו מחוצה לה ואצלה.

אלה אמנם לא היו אז מחשבות ברורות; אלה היו רק נטיות רוחשות במסתרים. ואולם כיום הזה הלא אני רואה ברור,, כי רק זה היה חפצי.

ומדי החליקי בכפי את הספסל אשר תחתי, את המקום אשר שם ישבה, אשם שם ישבה, אשר שם נפלה שמלתה קמטים קמטים, ואחזור וארגיש את הדקירה הנמרצה אשר בלבב: היא זאת – אותה, אשר ראיתי בכל אותו החומר הרב, רק מתוך שרטוטי ידה נשקפה נשמה אשר כזאת.

אנוכי שאלתי פעם אחת לברידו, אם לא שימשה לו מודלית אחת לרובי דבריו, אשר ראיתי. הוא קרא:

– אני חושב, כי אל דברי רבים מדברַי נכנסה זו שלא בידיעתי.

היה דבר בדברים אשר דיבר, אשר הציק לנפשי מאוד. בדברו את הדברים, לא הרביתי לחקור בהם ולחדור אל כוונתם הצפונה. אבל הנגינה, אשר בה נאמרו, היא נחרתה היטב בנפשי.

כצל ירדפוני – הדברים האלה.

מה פשר הדבר הזה, אשר בא האיש ויקח את לבי שבִי מראשית היפגשי אתו? האומנם היה כדבר הזה מפני שהיא לקחה חלק בחייו, מפני שהיא יצרה יצירות בנפשו ותפּח נשמת חיים בכל אשר יצר? וגם אותו הסוד הכּמוס, אשר יש אשר בא ויהי אתנו ובינותינו, - היא היָתה? היא היתה זאת, אשר חיפשׂתי אצלו חֵפֶשׂ, מבלי אשר אכּיר בדבר – הד קולה, אשר אמרתי למצוא בצלצול דבריו,, בּבוּאת תמונתה, אשר אמרתי לתפוש בחילופי הרגשות הנפש אשר לו?

ואולם אם כה הוא הדבר – האומנם לא היה לי לשנוא אותו תכלית שנאה? האומנם לא היה לי לשנוא תכלית שנאה גם אותה, אשר הסתירה ממני את הדברים? ותכלית שנאה הלא היה לי לשנוא את כל החיים ושאונם, אשר שׂוֹם שמוני לכדור משחק בידם!

דבר-מה, הנופח באַפֵּנו רוח גבר, היוצא אל החיים, בא אלי מכל המחשבות המדַכְּאות הללו. הַרְגֵּשׁ ירגיש פתאום האדם דבר אחד, הנמצא מחוצה לו, דבר, אשר הוא נשגב וחזק ממנו ללא קֵצה, והדבר הזה הנה קרֵב אליו פתאום,ופתאום והנה היא כבר לאחת מסגולותיו, רכושו הנפשי שלו, והנה צמחו לו כנפיים לאדם, והוא הנה חזק, ונפשו הנה גדלה מכשהיתה – גדלה בתוגתה , או גדלה בחדוותה, הכול לפי גורל האדם ומזלו בחיים.

יש דבר-מה מגבורת הנפש בזה – לבלי החליט דבר, לבלי הוציא משפט בנפשנו אנו על דברים, אשר באו לנו. דומה, כאילו האדם ונפשו בטלים אז בכל הגדול ומרובה הצדדים אשר בחיים, וגם הוא גדֵל, מדי תִתּוֹ לכל הנשגב אשר בחיים לחדור אל נפשו, תחת להסתירנה מפניו.

קשה להסביר את הדבר. יש דברים, אשר יכולים אנו להסבירם לאחרים, בהשכּילנו למצוא להם את המִלים הנכונות; ואולם יש גם כאלה, אשר גם באלפי מלים ודברים לא תבארם לאדם, אם רק הוא בנפשו לא חי בהם.

הנה אני צולל בנבכי הפילוסופיה – אולי יותר מדי. ואולם בשבתי ככה אל שולחני ונפשי מתאמצת לראות לפניה את כל זה הארג בשלימוּתו, את כל האחיזות והקישורים, אשר אֵחזו וקישרו את כל הדברים יחד, אז ראֹה אראה את הנסתרות והֵנה אחוזות וקשורות בַּנִגְלוֹת, ואת הדבר, אשר ברבות הימים יצא ויהיה ללהב גדול, אני רואה, והנה היה בתחילה דווקא אחד מאותם הדברים, אשר היו נסתּרים מכול, ואשר כל הסברה בדברים לא היתה בנמצא לגביה, ונפשי אני היא מוצאה לה תנחומים נוגים בזה, שהיא יכולה לראות ברור את כל אשר רחש וחי אז במסתּרים.

הרגש הרגשתי בי פתאום, כי נפשי אינה מסוגלה לא לשנוא ולא להאשים את איש. תחת זה הנה מצאתי כתוּמי רוח ציפייה נפלאה והוגה נכאים. מה יֵלד לי יום וגורלי מה יביא לי?

דָּמיתי לחלַל בית התפילה, בחכותו לקול המנגינה הבאה. אפשר, כי תהא זו מנגינת חתנים נשגבה – ואפשר, קִנים והגה לנשמת איזה נפטר.

רוח הציפייה הזאת שלטה בי שַלטת בלי מצרים, בהיותה בביתי לאחר ימים. מיָמי לא הייתי בקרבתה, כאשר הייתי אז. היא חפצה לנשק לי. אני סרתי ממנה. היא ביקשתני לדבר אליה. אני החרשתי.

ישוב ישבתי בקָצה השני של החדר; ואולם הרגש הרגשתי, כי ההתרחקות הזאת גדולה יותר מכל פירוד שבחיים.

כל אשר מְשָכנִי אליה יותר מאשר בכל הימים. חכה חכיתי לדבר, אשר יבוא ואשר ילהט בי את כל חומי. חפצתי לחבק אותה, כאשר לא חִיבּקתיה מימי, והסתדרתי את פני ממנה. חפצתי לדבר לה דברים רכים ולוטפים, אשר בחיי לא דיברתים, ופי היה סגור.

הִרגשתי, כי לבה רוחש דבר. הִרגשתי, כי בהיותי יושב ככה דומם וכל יצורי בי לוהטים מתשוקה כבירה להלהיב את כל קרָבי, ללַבּוֹת את כל חיי, אשר יֵצאו לשלהבת אחת גדולה ולוהטת, הנה היא יושבת שם נִכחי והרגש תרגיש רק את הזרם החזק והמסַמר של הקרח הנורא, היוצא לקראתה מאתי.

הבינותי בנפשי, כי פניה נתכּרכּמו ממכאובות לבּהּ. רוחי הציקתני להרים את פני אל מול פניה. אבל אנוכי התאפקתי.

הרבה מאוד לִפני דַבְּרה באוזני את הדברים, אשר אני מוֹסרם פה, נדמה לי, כי כל קרבי חרדים בי ובוכים: הנה, הנה תדבר דבר, הנה חזה יִגבֹר חֵילים; והדברים המה לא יצאו מפיה – הדברים היו, כאילו סְחָטָתַם מקִרבּה:

גם אתה רוצה לעַנוֹתֵנִי?

חרש, חרש אמרה את הדברים ובלי קול, כאילו היא גופה התרחקה מהדברים, אשר יצאו מפיה, והלכה לה מהם. אז התרוממה לאִטהּ. הבינותי, כי החליטה בלבה ללכת מאתי.

ואולם בהיות אשר כל רחשים לבי התחוללו בקרבי כסוּפה, בהיות אשר כל שקָסם את נפשי וימרר את חיי בימים האחרונים נפל ממני פתאום ויאבד בתהום נשייה, וכל, אשר היה בנפשי מתחילה, שב ויחי בה, מיהרתי אליה פתאום ואשוב ואורידנה אל הסַפָּה, אשר שם ישבה, ואתנפל לרגליה ואקרא לה את אשר לפני זה גם לחוש לא לחשתי אל אוזנה:

– אהוב אהבתיך! אהוב אהבתיך! אהבתיך ביום ובלילה, אהבתיך ונפשי יוצאת אליך באהבתה הרבה!

חרש הקשיבה לדברי וחרש התבוננה בי. חזה התרומם, מדי דברי אליה את הדברים האלה וגם הרבה לאחר זה. אז התנפלה ברוח נמרצה אל חיקי ותבךְ, כמו שלא בכתה לפנים. ובבכותה ותרם את ראשה מעט ותקרא, ותהי כאומרת להכניס כוונה מיוחדה אל דבריה:

– הנני ובכיתי עתה החוּצה את כל אשר היה לי בחיים!

ואחר הוסיפה:

– אז עוד לא אשוב לבכּות לנצח.

ולאט לאט חדל בִּכְיָּה והיא – – – נרדמה בחיקי במקום אשר שם ישבנו יחד.

אנוכי ישבתי ואחזתי בה, כֶּאֱחוֹז את הילד הנרדם. הבטתי אל אשר סביבי בחדר והקשבתי אל נשמת אפּה.

אז הרגשתי לחי חמה חמימה ונשיקה רכּה ולחה. היא הקיצה למחצה.

ואחר רגע אחד:

– אח, הנה אתה הוא זה – בכל זאת, אתה! ואני כה פחדתי בנפשי, אולי לא אתה הוא זה!

זאת היתה הפעם האחרונה, אשר ראיתיה בוֹכָה לפָנַי.

ישוב ישבתי נִכחה ואהיה קר לה וזר לה, כאילי מיָמי לא היתה קרובה אלי. ודווקא מיד אחר זה היה הדבר.

איכה היה כדבר הזה? אני ל הבינותיו. אני רק אחת ידעתי, כי בהתרוממה ללכת, ותיחרתנה פתאום לפנַי אותיות אש לוהטה: היא אינה צריכה ללכת – אינה צריכה! אז דיברתי את אשר דיברתי. כסופת פרצים התמלטה הוֹדאתי מקרבי, כי אהוב אהבתיה.

ומַלֵּט מילטו שפתיה דווקא את הדבר, אשר ככה כָּאוֹב כּאַב לי. “גם אתה” – “גם אתה, כאותו אחֵר”, או: “גם אתה – כאותם אחֵרים”.

ואז היה הדבר. דווקא בדבּרה את הדברים, אשר ככה מֵרֲרוּני, שאוג שאגה נפשי בקרבי: אני מוכרח – אני רוצה – לנשק לה את קצה שמלתה.

ובהתרוממי להתנפל אליה, התרוממתי, מבלי אשר היה לי שום מושג ברור מכל הדברים אשר יהיו אחר זה. היה הדבר דומה, כאילו יד נסתרה וחזקה דחפני אליה. כדבר הזה קרה לי בימי חיי רק אחת ושתיים. נפלאה היא ההרגשה, אשר האדם מרגיש אז בנפשו, נפלאה ביופיה המיוחד וברוח הענווה אשר בה. כּחוֹם קל וסומֵר מתחיל אז זורם בכתפיו של אדם ובגבּוֹ והרגשה יש לו, כאילו הלב אינו מוטל בלוח החזה הקשה, ורק נוח ינוח לו בחֵיק רוחות קלילים.

הבית, אשר צילצל בו הד קול הדברים, היה לבית אלוהים. הכול היה להוויה אחת שכוּרַת אושר, שכורת אותו האושר, אשר ינוח באגל גדול של דמעה.

ובטרם בוא אלי שנתי, ראיתי לפני מחזה יפה ונהדר, אשר שם גבול בנפשי למחשבות ולהרהורי הלב, ויהי ראשית לחלומותי בלילה: את התּבל ומלואה ראיתי והנה היתה לאגל אחד טהור של דמע ושמשות וכוכבים צפו באגל ההוא.

ואולם מנוחה לא מצאתי. התהפכתי מצד אל צד.

הנה מְשָׁכַנִי פתאום לבי אל האַטַלְיֵי. התהלכתי הנה והנה, ואל הבית לא באתי.

הנה שבה וירדה אל לבי החדווה הגדולה, ורצוני הגא שב אלי שנית להיות רוֹדֶה יחידי במכמני ההוֹוה ולפארֶנו בכל פְּאֵר. צמאה נפשי להיות צִלהּ ליד ימינה, ומחסה ומסתור לה מפני כל הדברים אשר היו, ומפני אלה אשר בוא יבואו לה. ואם חלפו צללי אחרים בחייה – הֲקָטנה מפני זה? ואם לא רב בשֶׁל זה רכוש נפשה הפנימי? ואם לא גדל יותר זֵר הפְּלאות והנצורות סביבה בשֶׁל זה?

ואולם – אוֹיה, הנה חזרו גם המחשבות האחרות והמציקות ובאו. מבלי אשר הרגשתי בנפשי את אשר נְשָׂאוני רגלי, כבר הייתי שם. הייתי ניצב בפרוזדור ואקשיב את קול דפיקות לבי. הוא הָלם בקרבי: את זה לא היית צריך לעשות. זהו דבר שאיננו יפה. את זה אל נא תעשה.

ואני עשיתי את זה.

לא הרחק מהדלת נשארתי תחתי. שם היו קולות. הוא לא היה יחידי. הקול השני זה היה – שֶׁלָּהּ.

כְּהִינָּשֵׂא הבּרק, נִישׂאוּ כל הדברים האלה בנפשי; אבל שכוח לא אשכּחם נצח: אני מִחוּצָה – הוא, הוא, אשר לבּי רחש לו הרבה יותר, מאשר רחש לאחר, הוא – פנימה, הוא ואותו הקול אצלו, קולה של זאת, אשר לחשה, דיבּרה ובכתה בביתי שלי.

הלא יש אשר היא ניצבת פה לפניו כביום היוולדה. אלה הדברים אשר רוחי קם בי רק לנַחש אותם, אשר אם יש כי הרהר הרהרתי בהם בסתרי לבי, והיה לי כבר הדבר לחטא, אשר יובא בפּלילים, כל אלה הדברים נגלו שם, פנימה, לפני אחֵר – לא לפני זר, אשר יש כי מַבּטו יהא נתקל בהם ויחליק מהם והלאה ברוח קרה. לא! אל כל חגווי הבשר יחדור זה המבט, את כל קמט ואת כל מַפָּל הוא לתוכו יספוג והוא יבינם.

כחלוֹם, היתה באה לפרקים מחשבה אחת אל לבי – כחלום, היתה באה גם היא אלי רק בלילה, הוא התּוֹר, אשר אז יבואו אלינו ההרהורים והחזיונות והמחשבות, אשר בּינת היום גם השׂג לא תשיגם. אז הייתי חושב: האומנם כי יש יום והיא בחיקי תשכב וגם נוח תנוח? באפלת דמדומים בוא יבוא נא לי הדבר הזה, חרש חרש ובמסתרים, כרִקמת החיים הראשונה.

ואולם איה איפוא גזו פלאי הנסתרות, אם היא הִנֶּהָּ ניצבת לה פה באורהּ הגדולה? הוי, כי כל אשר חי לי בחלומותי, כיצורי קסם קלים ונפלאים. היֹה היו לי פתאום לאֶפס, כשלחוּפיות הללו של בּורית, כל שרטוט ושרטוט אשר בבשרה הוא כֹה גלוי ומגולה ואחרים יכּירוהו.

גם הגדולים אשר בייסורי הנפש נקיים מכל הרגשה אחרת רק לפרקים מאוד לא נפרצים. הרגשת האדם כמעט תמיד לקויה בפשטותה ותמימותה; האחת גוררת אחריה גם את האחרות. ומחשבות גם הֵנָה תבאנה. אולי תצמחנה המחשבות היותר עמוקות דווקא מתהום הייסורים היותר נוראים. ואולי גם זהו הגורם, אשר בני אדם לא יפלו וירבצו תחת כובד משאם. כל עוצֶב בי ועורֵק חרד ובּכה; הרגשה היתה לי, כאלו חזי מלא דם. ואולם יחד את זה הרגשתי, כי כל חושי בי פוּתחו. נדמֹה נדמה לי, כי נבצור לא נבצרה ממני לחדור אל הוויית כל הדברים, לבוא אל חקר כל אשר חי, ואשר נולד, ואשר מת, ואשר סבל, ואשר ניצח וצהל – רשת אחת היו לי החיים, רשת אלוהים. ראיתי את החיים והנה הם מרוקמים יחד מקישורים וקישורי קישורים שונים. האדם אולי השכל השכיל לתפוס במוחו את המחשבה הכללית הנשגבה, המונחת ביסודם, ואולם אחרי נַפתולי החוטים והרקמות קצור קצרה ידו מהתחקות.

רק לפני ימים אחדים היתה שַׁלווה כה רַבָּה. גם חשוב לא חשבתי, כי יש אשר תבוא ותחולל סופת פרצים אשר כזאת במסתרי נפשי השלווה. בנפשי לא הכרתי גם צל ורמז לאיזו שאיפה שהיא להתחקות אחרי דרכיה ואחרי מצפּוּני חייה.

לבלי חת הייתי ומלא כוח. והיום הנה חרוד אחרד, כזלזל יבש. ומדי בוא לפני זֵכֵר דבַר היותי ניצב בפרוזדור מִחוצָה ודבַר קולה, אשר בא אל אוזני מבפנים, וַיִיקַד בי חזי כאש צרבת, במקום אשר שם היה ראשה מוטל.

אנוכי את דמי לבי נתתי לה. מדי סַלְסְלִי בכפי את מחלפות ראשה, היא את לבי יָנקה. מוכה סנוורים הייתי.

היֹה הייתי כאילו חוֹללה פתאום לפני מהפֵּכה גדולה, אשר הפכה את פני האדמה כולה. היֵש אשר יכול יוכל הכול לשוב ולהיות כְּשֶׁהָיָה?

רַמֵּה רימתה אותי. שַקר שיקרה לי. אחד בפה ואחד בלב דיברה אלי. ואולם אֵיכָה איפוא קם בה הרוח להביט אלי ככה? איכה הרהיבה בנפשה ללחוש לי אל אוזני, כי אני הנני האחד, אשר נפשה קרובה אליו קרבה טהורה, אשר בצִלו היא מגלה את כל מהותה וצל ספק ולא-אמונה רחקו ממנה?

קֶסֶם קסם לי הכּאב הגדול, כִּקְסום חידת הפלא לב איש, ואליו מְשָׁכני. שבתי והלכתי אל בְּרֵידוֹ. יחדיו גם איחרנו שֶבת בלילה. אמונת לבנו גדלה פי שניים מאשר היתה. ישוֹב ישבנו יחד והבטנו איש אל פני חברו, ויהי כאילו התאמצנו בכל מאודנו לבוא אל חקר שמחותינו וַאֲבֶל נפשותינו, מבלי שְׁאוֹל דבר.

פתאום – ואנחנו שוחחנו אז על-אודות דברים רחוקים ואחרים לגמרי – דבק מבטו הסוקר אל פני ולא חדל מהם ושפתיו מילטו רק את המלה האחת הזאת:

– רבקה.

ניחשתי את מבטו. אז שאלתי:

– מה כוונתו?

הוא שב והביט אלי, אז מיהר וקרא:

– אח, לא כלום.

ישבנו איש אל מול פני אחיו ליד אחד השולחנות הקטנים. זה היה באחד מבּתי הקהווה, אשר איש מאנשי הקריה, הנכבדים פחות או יותר, לא היה בא אליו. איש זולתנו כבר לא היה שם והמנורות, אשר ליד השולחנות האחרים, כבר כּוּבּוּ.

הנה ראֹה אראה את שולחננו לפני. אנחנו שנינו יושבים איש לנוכח פני חברו. לאחר שתיקה קצרה, הרם ירים את עינו ושפתיו תמללנה את המלה האחת הזאת:

– רבקה.

מי יבוא ויגיד לי פשר דבר? נפשי בי היתה כקשת מתוחה. ובקרוב האיש ויֵגש לי בידו הוא את המַפְתֵחַ לדברים הנפתלים – ואסתיר את פני ממנו. יכול יכולתי לשאול. יכול יכולתי למצוא את פשר הכול.

ואולי – אולי היו אז כל הדברים מקבלים צורה אחרת.

כאשר באה אלי בקרוב לאחר זה, הייתי שותק ואהי קר. הנה לא יכולתי להוציא מקרבי. לא רדפתי אחריה, כאז, בקומה ללכת.

היא לא דיברה דבר. שפתיה סוגרו היטב. רק חרוד חרדו בַלָט. עיניה היו מורדות ותהיינה כמציצות אל מקומות אחרים או אל ימים אחרים. ורק כשהיתה ידה כבר אוחזת בְּכַף הדלת, קראה באיזו גאווה מכאיבה לעצמה:

– אני הולכת ושוב לא אשוב עוד.

היא נשארה תחתה קצת ותהי כמחכּה לדבר מה ממני. אז קראה בכאב:

– את זה ראוי היה שלא תעשה.

ואולם בצאתה, נדמה לי, כאילו אלפי טיפות דמעה, אשר קפאו בקרבי כקרח, נמסו שם פתאום ודמי היה כה חם וזרם אל לְחָיַי.

והקשב הקשבתי רק את דבריה האחרונים ואת צליל קולה הנוּגֶה. מה סיפר לי זה בקולה הנוגה? אני לביאוּרים נשאתי את נפשי. קווה קיוויתי לדבר כי יבוא. אמרתי: הנה תגיד לי דבר, אשר יבוא ויזרה את כל מצוקות נפשי לפני רוח. למה איפוא בּיאוּרים?

היא הבינה את הכול. הכול היה אצלה אצור בצְליל הזה.

ההיֹה היה איש זולתה, אשר יהיה בקולו זה הצליל, הוא הצליל, אשר השכל השכיל להתפתל כנחש מסביב ללבבי ואשר יאלצֶנו להגביר ולהגביר קול דפיקותיו, כאילו הַחלט החליט אחת – להחריש את כל מחשבותי והרהורי המרים אשר במוחי?

הַשְׁפֵּל השפלתי את כבודה. נתתי לה להיות מחכּה ככּלב בפתח. גם דבר אחד לא דיברתי אליה. את פני ממנה הטיתי. ואני הלא באמונה אהבתיה!

להיות מסלסל במחלפות ראשה! להיות רק אחת מעט מסלסל במחלפות ראשה! והחלק הייתי מחליק לה ברוח כה טובה ובמנוחה גמורה. הוי, מי יתנני ואסיר ממנה בחלקת יד אחת את כל אשר דבק אליה ממצוקות החיים ומהפּחות שבחיים והָבֵא אביא לה תחת כל זה את השלום ואת מנוחת הנפש השלמה.

אז היה הדבר, אשר בּשֶׁל כל המחשבות וההרהורים האלה שב שנית החלום לחיות בנפשי, הוא החלום, חלום הדברים, אשר נפשי לא הרהיבה להגות בם וגם במסתרים. והם באו, החלום ודבריו – אבל כה רכּים וכֹה נוגים.

ובחלום רחשה האיפה, התאֵבה אל אשר יהיה, ותהי השאיפה הזאת כֹה חרֵדה וכֹה מפחדת, אלו בחיק הבָּאות הוטל הגורל: לחיים או למות.

ואכתוב לה מכתבים וכל דברי כאילו השתחוו אפים ארצה והתחננו לפניה:

– בּואִי!

כמה אני זוכר את הימים האלה! הלא כל דבר חדש לא הביאו לי אִתָּם – ובכל זאת הנה זכוֹר אזכור אותם גם לאחר אשר מכאובותי הגדולים נמחו כליל מלב; הנה גם כיום הזה, אשר איש כבר לא יבוא וידפק בדלת ביד כְּסוּיָּה בכסָיָה – גם כיום הזה יש אשר תבוא אותה החרָדה החמימה ותפרפר את כל קרָבי.

ישוב ישבתי במקום אשר היא היתה יושבת בו תמיד, ונפשי כאילו חיכתה ליצור חדש אשר יבוא. בהיות האדם ילד, והיו חלומותיו חלום הנשיקה הראשונה. הנה את החלום הזה, ואולם חלום נלהב פי רְבָבָה ופי רבבה בַּיְשָׁנִי, חלמתי גם אנוכי בדבר נשיקת האשה, אשר לא אחת ולא שתיים כבר נשוק נשקה לי.

אלמלי רק באה, כבימים שהיו – כי אמנם נדמֹה נדמו לי הימים כימות קדם שחלפו זה כבר – אלמלי רק באה פתאום ודפקה לה חרש בדלת, כמו שדפקה, ובטרם שקרבתי, כבר היתה ניצבת במרבד, אשר לא אחת ולא שתיים כבר דרכה רגלה שם – – הוי, כי נדמֹה נדמה לי, אשר זה שנות מאות ואלפים חלפו וגזו מני אז – – והבט היתה מביטה בי – – ככה היתה מביטה בי!

זֵכר לא יהיה יותר לכל אשר היה בינותינו. את אשר יהיה, יהיה דבר, אשר – גם ממני נבצר להגיד.

מי צַייר ויתאר בחרט אֱנוֹש את ציפיית הגבר? סופת פרצים היא, אשר תתחולל בנפשו פנימה, וצהלת אדירים; מלחמת דמים נוראה, אשר יילחמו בינותם המוּצק והרַךְ אשר בנפשו – אשר לגבר ואשר לאשה. הנה אשמות וגידופים סואנים ותוכחות נמרצות – והנה הרוח השפלה, המלאה לה רכרוכית כה נפלאה ורחמים ללא קֵצה… הוי, הרגש תרגיש באחרית הימים את דבר אַלְצָּהּ את האיש לשבת ככה ולהיות כפוּת, כשפחה חרופה, אל זמנו ואל מקומו בְשֶׁל איזו אשה חסרת לב – הוי, הרגש תרגיש נא את זאת באחרית הימים! אויה, לא. אילו רק בוא באה אלי ברגע הזה! את שפל רוחי הכי גדולה הייתי מגיש לה למנחה, ככל אשר מצאה ידי, הרכנתי לה את ראשי – את קצות סנדליה נשוֹק נשקתי לה, במקום אשר דבק בהם הרפש; אני הייתי – – הייתי – -

ושנית דממה ומנוחה, כדִמְמת ההפסקה באחת האוֹברטוּרות, אשר כל כלי זמר יחרש וידום. יָצוא יצא האדם את החיים, הס. ופתאום – והנה הם שנית, החיים הללו. חרש חרש יתגנבו ויבואו ופנים להם חדשות והדי קולותיהם מפליאים. ראֹה יראה האדם פתאום את החיים ונוֹכָח, כי זרים היו לו כל הימים, אשר חי בהם ובתווכם, ואת פניו הוא יראה – והנה אף ראֹה לא ראם ולא הכּירם כל הימים.

וכברק יש אשר תברק מחשבה בלב האחד: אַל נא לָמוּת – בשם אדנַי, רק אל נָא למות. הנה כה הרבה יש לנו, אשר צריכים היינו לתת ולא נתַנּוּ – רק אל נא למוּת! – הלא גם את פני הדברים כהווייתם אנחנו ראֹה לא ראינו – הלא גם לשירת הציפורים בבוקר לא הקשיבה אוזננו כראוי – הנה יש ויש שרטוטים שונים בכפּהּ הקטנה, אשר גם לב לא שמנו אליהם!

בתקופת הימים האלה ישבתי יום אחד בפרדס. אני זה רק נפרדתי מאת בְּרֵידוֹ. אחדים מדבריו, אשר התמלטו מפיו, לא חדלו מִצלצל באוזני. הוא אמר:

– האשה דמיונה כחרולי הפּרא. ידהּ בכול. מסוכנה היא, כזמורות החֶלְבָּנִית המתפּתּלות. התפּתּל תתפתל, כנחש בריח, סביב כל גבר וסביב כל בית. מתכרכרת היא סביב לרגלינו ואז נפולה – ואת אשר תשתזר לזֵר מסביב לראשו ונהם ושאב את ריחה אל תוכו והיה כמתנודד. ממחתּרת חדור תחדור אל הבית האחד – ויש שני, אשר אל גגו תטפס ומשם תיכנס פנימה.

ותמיד היא האשה האחת. גברים יש לאלפים וגם לרבבות. ואשה – רק אחת. יחידה ומיוחדה. האשה האחת בקרב כל הנשים. מחזה צלמוות זה, אשר ברצותו והיה לנמלה ולחסיל הרפש הזוחל, ובהיות את נפשו – וגָדל ומָלֵא פלצות מסביבו, כפאטה מורגאנה.

אמנם, מחזה פלצות היא. אלו, הנושאות אצלנו את משְׂרות הנשים בחיים, אלו המורות והיושבות אצל קוּפות הכּספים, נשות הנשפים והמטרוניתות, אולי לא תיכנסנה בגדר האשה. האשה – זאת היא בריאת פלצות, המתהלכת בינינו ואנחנו לא נראנה, המטיילת לה בנפשה בלִבותינו ובמוחותינו, המתהלכת ומטיילת ככה מקדם קדמתה – זאת היא חווה הנצחית. וראה נא, כי זה נורא; באשה היחידה אנו רואים תמיד את האשה – את האשה, את בריאת הפלצות אשר בינותינו.

הוי – קרא, ודבריו היו נוּגים – הוי, כי תמיד נבצר ממנו למצוא אותה~ יש אשר חשוב נחשוב, כי בחיקנו היא שוכבת וישינה, והיא אז מאות ואלפי פרסאות רחקה ממנו!

ירדו דמדומים. לא הרחק ממני איחרה לשבת אומנת אחת. ילדה קנה צחקה לפניה. אז קרבה אשה אחת אל המקום: היא נכנסה בדברים את הילדה. היא הרימה אותה ותנַשק לה. אחר החזיקה בה והרבתה להסתכּל בפניה. אז הורידה אותה ארצה ותשלח את ידה אל כּיס כספה. ראיתי את אשר נתנה בראשונה אגורה אחת לילדה ואחר גם לאומנתה.

אחר הלכה לה. באפס הכּרה נגררתי אחריה. הייתי כֶחָדֵל. פני דבקו אל מותניה, בהתנודדם ישר אנה ואנה, ואראה גם את רגליה בלכתה.

היא אבדה. ואולם בקרבי אני נוֹד התנודדו מותניה ורגליה הלכו מישרים. אותה לא ראיתי מימי ככה. היא רק ישוב ישבה בביתי – רק לידי יָשָׁבה.

וכל קרָבי בי התנודָדו – ולא חדלו.

למִני אותם הימים שוֹרשה בלבי איזו אמונה טיפלה בדבר הכוח אשר לפרחים.

בחדרי היה פרח אחד, סִנְבּוֹל אדום, אשר היא הֱבִיאַתּוּ לי. מִשֶּׁלִּי היתה אצלי יַקִּינְטָה לבנה.

בבוקר אחד ראיתי והנה שחה יַקִּינְטָתִי ותשתחווה אל מול הסנבול האדום וטרפיו הירוקים. חידדתי לי קנה לא גדול ואתמכנה בו.

ואולם, למרות זה הקנה שלי, שבה יקינטתי הלבנה בבוקר השני ותשתחווה אל הטרפים הירוקים אשר לפרח האדום ותהי כנמשכת אל הכַּפתּוֹר אשר לו.

בלילה הבא נדדה שנתי. נפשי, נפשי היתה אל רבקה ולבי שאג לה ממסתרים. מלבד זה חזקה מאוד נדיפת הפרחים בלילה ההוא.

ובקומי בבוקר, ראיתי והנה ניגשה יקינטתי וגם נפגשה את הכּפתּוֹר אשר לפרח הסנבול האדום והכַּפתּוֹר פיתח.

ואולם ביום ההוא באה גם רבקה אלי.

היא באה, ואולם כבר אחרת היָתה.

היֹה היה זה דבר-מה חדש, אשר ראיתי ומצאתי בעיניה. כל הימים חשבתי, כי עיניי תכלת לה. הנה נא ראיתי והנה מראה האֵפר הכּהה להֵנה.

גם ראשה ודבר נטותה אותו שוּנוּ.

היא חדלה מהיות מהירה בלכתה ובפנותה ותהי כמתאמצת ליהנות יותר מהתנודדות מתניה; חדלה מדַבר דברים ותהי כמאזינה בנפש תאבה לנשימות הישרות אשר לחזה.

נפוֹל נפל דבר חדש גם באשמורותיה – בת צחוק? אולי רק איזה זַהֲרוּר קל.

קֶסם קסמה לי, כקסם אשר יקסום הים ללילה, בהיות תקופת החמה הלוהטת. קֶסם קסמה לי ותמשכֵני אליה. הרגש הרגשתי את חזה והוא אצלי. הרגש הרגשתי בה, כי שלי היא, כי יכול אוּכל לראותה, יכול אוכל לנשק לה, ורוח לא קם בי.

שלחתי את ידי אל סיכת חזה.

מבטה הורד ארצה.

פתאום קראה – ויהי כאילו נתלוֹש נתלש דְבר שפתה החרד ממיתרים רכים והומים, אשר זה ימים ושנים לא החרידה אותם יד איש:

– יכול אתה.

ואני לא קם בי הרוח.

איזו בַישנות נפלאה וכה רכה חדרה ותפרפר את כל גופה – לא כַבַּיְשנות אשר לעלמה התמימה. זאת היתה זרה פי שניים ותהי יִרְאָה לה פי שניים ופי שניים היתה עמוקה ממנה.

אז בא הלילה ואנחנו נפלנו יחד איש אל חיק אחותו ודברי לָעו מִסַפֵּר את אשר היה. כי לי ובשבילי היו אלה – החיים.

אז התחילו ארבעת הירחים.

איש, לבטח, לא חי בנפשו כחיים אשר חייתי אז בנפשי אני. האושֶר השלם והבלתי-לקוי הוא כה יקר בחיים. דמיונו כַּמִימוֹזָה הזאת, ילידה השמש, אשר ראֹה אל יראנה איש.

ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד ויהי ערב ויהי בוקר יום שני ודממה היתה מסביב ובדממה פצחו רנה כל קְרָבֵינו. ישוב ישבנו איש ראשו בחיק אחותו והקשבנו אל דפיקות לבותינו. ויהי הד קול הדופֶק כה נשגב וכה נפלא במְלוא זה הבית לשפת הים. יש אשר היתה פתאום צונחת אל ברכּיה לפָנַי ואז לא היה לי להוציא הגה מפי, כי אמור אמרה להקשיב רב קשב אל הנשגב ואל היפה. ככה דיבֵּרה.

ואנוכי ישבתי דומם והבט הבטתי אל חלקת מֵי הים, אשר גווניה התחלפו והשתנו לנוכח פני השמש, אשר התרוממה ואשר ירדה – הדבר האחד מסביב לנו, אשר השינוי חל בו.

היתה זאת הדממה, אשר אז השניים מקשיבים ורואים את אשר לא יקשיב ולא יראה האחד. יום אחד נדמה לנו, כי אוזננו האזינה את שירת השמש בחלל המרחב.

אנוכי נתתי לה את מחשבות לבי. טַיֵּיל טיילנו יחד ברדת יום וגם הַאֲחֵר בלילה ואנוכי לא חדלתי מִדַּבֵּר אל אוזנה ואדבר לה בדְבר בני האדם וחייהם ובדבר הכּוכבים ומחולותיהם ובדבר המוות וסודותיו הכּמוסים. ובדברי, וארגיש פתאום את מבטה בנוחו עלי, ואז נוֹכחתי, כי כֹה לא רַבּו החוכמות, אשר הגיתי ואשר למדתי. ויש גם אשר הרגשתי פתאום את כּפּה, בלחיצה דומם את כַּפִּי, מבלי אשר תכיר בזה, כנראה.

לַמֵּד לִמַדְתִּיהָ לקרוא בשֵם לכול צוֹר מצוּרי האבנים, אשר לשפת הים, אילצתיה להביט אל שפופרת המיקרוסקופּ. נַסֵה נסיתי להראות לה את הקווים השונים אשר לחיים ואוליכנה משְׁפֵלת השְׁפֵלות אל צוקי ההרים וממרכז הדברים הביאותיה אל הֲקִיפָם אשר מחוצה להם.

ויש אשר חדׁל חדלתי פתאום בחצי דְבָרִי אשר בפי. שֶׂפק גוּנב אלי – אם הקשב תקשיב לדברי. דמיונה היה אז כנודדת יחידה בממשלת החלומות האוֹרים ושיחותי הֵנה היו לה רק לחישת בני אדם רחוקה, אשר נמשכה ונמשכה אליה ממרחקים ולְפָפַתָה מסביב.

אח! הנה כיום הזה, בהיות הדבר כבר בתהום הנשייה, כיום הזה, בהיותי יושב פה לבדי וזורק מֶבּט לאחור, כיום הזה הנה יש אשר זכור אזכור פתאום גם את הדברים הרבים, אשר אז לא שׂמתיי אליהם לב כלל. בהיות האדם חי את חייו, והיתה תמיד את נפשו כה להוטה אחרי כל אשר בקרבה ופְנאי חסר לה, או שחסֵרה לה המנוחה, הדרושה בשביל להסתכּל ולראות את אשר הוֹיָה בנפש האחרת, ואם גם הנפש הזאת היא אותה, אשר בחברתה יבלה האיש את ימיו ואת לילותיו יחד.

הנה כיום הזה ניצוֹב ניצב כמו חי לפני דְבר קוֹרבה יום אחד לפני הצהריים אל הראי, כי אמרה להביא בסדר את מחלְפות ראשה, ופתאום ניתרה אל אחוריה, כנדהמה. אחר זה שבה אליה מנוחתה ותשב ותקרב אל הראי ותהי ניצבת ומביטה בשׂום לב אל תמונתה הנשקפת לה ולא חדלה.

אחר זה ניגשה אלי, חיבקה את ברכי, נשקה את שמלותי, נשקה לי בידַי, זחלה וסבבה אצלי, חזרה ונשקה לי אל אשר מצאה, פיתְחָה לי את חָזִיָּיתי וַתִּשָׁקֵני אל חזי.

היֹה היתה אז כּכּלב הזה, אשר פיזר את דרכיו ואדונו אבד לו ופתאום חזר ומצא אותו.

יום יום המציאה להּ דברים חדשים, אשר חידשו לי גם אותה והוסיפו לה לוויית אור חדש. פַּרְדְסי שוֹשנים שלמים תחבה תמיד והדביקה אל חזה ואל אזורה ואל מחלפות ראשה ואל כל המקום אשר מצאה.

היא התחילה מספּרת לי מסיפּורי ימי ילדותה. ציורים ותמונות, אשר החיים ושאונם כבר הכחידו אותם מלבה, שבו ויחיו בקרבה, ובהיותה יושבת לידי וראשה מוטל בכתפי, ציירה ורשמה לפנַי ימים מאותם הימים, אשר החיים והמייתם היו ממנה והלאה.

בפניה נגלו פתאום שרטוטים וקווים חדשים, אשר הסתתרו, כנראה, כל הימים בחובּה, והנה יצאו פתאום כתוּמם לֵיאוֹר באור השמש. בקולה צילצלו פתאום צלילים חדשים לא פיללתי להם, אשר בהרגישה במו, והיתה גם היא צוחקת להם ומתפלאה בנפשה: אלה - מהיכן הם לה?

וכל אלה היו כאלו שוּפּכו יחד ויהיו להארמוניה אחת נפלאה וחמימה. יש אשר נדמתה יום אחד כאלו נשבתה הארמוניה זו ונסה: ואולם אז בא היום השני ויביא לה מרפּא בכנפיו ותשב ותהי כשהיתה.

הזכרונות, אשר צמחו וצצו בלבה מזכרונות ימים מקדם, היו כמלאים רמז מיוחד; יש אשר נשיקה אחת מיוחדה הִצְמִיחָתַם פתאום בלבה, או זוהר מיוחד כי יברק פתאום בעיני, וקרא להם תהום הנשייה, או צליל אחד חדש, אשר הרגישה פתאום בקולה שלה.

– זוכרת אני – ככה היתה מתחילה. או:

– רואה אני לפני…

– זוכרת אני – הייתי אז, כמדומה, כבת י"ד ולא יותר – אני זוכרת את אשר התהלכתי יום אחד אל שפת הים לאָרכּה. הלכתי והלכתי ובאתי אל מקום אחד, אשר לא הייתי שם מִיָמָי. אז נדמה לי פתאום, כי נשׂא נשאני הרוח אל איזו אדמת פלאות מְלֵאתי אגדה, ואני יספתי ללכת ובלבי הפּחד הגדול.

מפרק לפרק נשארתי ניצבת תחתי ואת שתי ידי לחצתי אל חזי. אל הים הבטתי והנה הוא כל גָדַל פתאום – זה הים, אשר נהג את גליו לא הרחק מביתנו, הנה ראֹה לא ראיתי בו כלל, כי הוא כה גדול, ורוח לא קם בי להביט אליו. אז פניתי ואבט אל החול אשר ביַבּשת, ואולם היבּשת גם היא כֹה גדלה פֶרא ומאחורי ההרים הסתתרה אפלה ניצחת – ורוח לא קם בי להביט גם אל היבשת.

אז יספתי ללכת קדימה ושתי ידי נתונות אל חזי והבט הבטתי אל אשר לפני. פתאום ראיתי והנה בחול אשר לפני בּורֵק דְּבַר-מה בּבּרק התכֵלת.

זה היה פרח אחד, אשר מימי לא ראיתי כמוהו. בראשו היו ציצים אחדים גדולים ותכולים ומסורבּלים. והתכלת אשר להם היתה כה בהירה נוצֵצה: כאלו החול הוא הוֹלְלָהּ. הפרח הזה, נראה לי אז נפלא במאוד, ובלילה היה כל הלילה חי בחלומי.

ומני אז – האומנם לא נפלא הדבר? – מני אז זה לי שנים רבות אשר אני מתהלכת פה ואת הפֶרח הנפלא שנית לא מצאתי. ומיום ליום היה לי הפרח יותר ויותר נפלא ואני לא שבתי ומצאתיו. וכיום הזה, בהביטי לאחור אל ימי ילדותי הרחוקים, הנה יש אשר את זה זכור אזכּור, בעוד אשר מכאובי הנפש הגדולים אשר לילד כולם נשכּחו מלב. ככה ישוֹב ישבה לה ותהי מפטפטת.

לאחרונה, היֹה יתה לי כאילו שתי פנים לה. מבעד לסִרבּוֹלֶת האשה אשר לה ראיתי את הקומה הרכּה והיפה של הילדה בהתפלה. שאיפת נפש הילדה ותמהונה גם יחד לכל הכּמוס ולוּטה בסוד ביצבצה ורמזה לי מאותם הפנים, אשר תוגת החיים הגדולה כבר שירטטה בהם את שרטוטיה, המכאיבים את הלב ביָפיים הנוּגה.

זה היה פלא – זאת אגדת הילדות במסתרי חֲזֶה הָאֵם. וקסֹם קסם לי הפֶּלא הזה וימשכני אליו ויהי לי כשיר השירים אשר לחיים – זאת האגדה הנפלאה, אשר הצחוק יהי שם לבכי והבכי לצחוק יֶהִי.

ואולם בהִיגוֹז לנו ככה שניים ושלושה ירחים ויבואו אלי גם דברים חדשים,לא פיללתי להם.

יש אשר הרגש הרגשתי פתאום, כי הולכת היא ואובדת לי. בשבתי אצלה ובחבּקי אותה בשתי ידי, יכול יכולתי להרגיש פתאום בנפשי, כי בודד אני. ובהביטי אז אליה, ,ואראה והנה עיניה תועות בעולמות לא ידועים לי.

מדי צאתי יחידי מביתי ויאחזני תמיד פחד לא פשר לו ולא יכולתי ללכת לדרכי. פחד לא פשר לו פחדתי: אולי בא שם הדבר עתה, בזה הרגע, והיא חדלה את אהבתי ממני? ואז אולצתי לשוב הביתה, להביט אל פניה, לראות, כי גם היא הבט תביט אלי, להרגיש ולהיווכח, כי כל מהותה כתוּמהּ נושמת בתשוקתה אלי ורק אלי.

בתחילה מצאתי די לי רק בזה. ואולם לאט ולאט חדלתי מהסתפק רק בדברים אלה. ברוח נמרצה ומלאתי פחד חבוק חיבּקתיה ואשאלנה: התאהביני? ואשאל ואחזור ואשאלנה: הבטיח תבטיחי, כי תאהביני, כי אותי ורק אותי תאהבי?

והיא אולּצה להגיד ולחזור ולהגיד לי, כי היא אוהבת אותי. בקש ביקשתיה תמיד להסביר לי פנים ולהראות לי אותות חיבּה. בקש ביקשתיה לחבקני באחת מידיה, אשר ארגיש, כי אצלי היא.

לפרקים תקפתני חֲרָדה, אשר מפרק לפרק הביאתני לידו יִאוש, כי יש יום והיא נטוש תטְשנֵׁי: יש יום ובשובי לי בערב אל ביתי, ואמצאנו ריק ודממת מוות בו.

בערב אחד גדלה לבי מִשֶׁהָיָתָה. אני סרתי ממנה ואשב אל חלוני ואת ראשי תמכתי בכפי. היא היתה צריכה לגשת אלי ולחַבְּבֵנִי. והנה אז אמרה, לאחרונה – אמרה באותו הקול הברור ומחוּסר הצלילים, אשר צלל מני אז יום יום באוזני.

– סוף לדבר.

אז הייתי כבר שבינתו הסתתָּרה. קפצתי ממקומי, נלחצתי אליה, לְפַתְתִּיה בידי ואהי כאומר לשׂום מחנק לה, התנפלתי לרגליה ואשאג:

– החדוֹל חדלת מֵאֳהָבֵנִי?

– יותר מִשֶׁבכל הימים אני אוהבת היום. ואולם זה כבר נגמר. סוף לדבר.

היה דבר אחד גם זולת זאת. שבועיים ימים היתה יוצאה והולכת אל קריית הבירה. הגד הגידה לי, כי יש בזה מההכרח, ואני לא הרביתי לחקור אותה.

ואולם כרבוֹת חרדת לבי בקרבי, רבו גם מצוקותי, אשר הציקו לנפשי ה“יציאות” האלו. איכה זה נפלאו ממני דרכיה והליכותיה שלה – של זאת, אשר חזה אל חזה חיֹה אחיה אִתה.

אז הפצרתי בה. היא קראה ברוח נכֵאה:

– רוצה אתה באמנה לדעת פשר דבר? הולכת אני לנשק שם לילד שלי.

ומצוקות לבי הנושנות שבוּ והרימו ראש.

תוגה כבדה וקשה דיכאה את נפשי; היא היתה לאחר זולתי. היו ימים וניצנים הֵנֵצו בנפשה וגם פותח פֻּתְּחו בה ואנוכי לא ראיתים, ואולי היו אלה דווקא אותם הניצנים היותר נפלאים, הפורחים רק אחת בחיים ושנית כבר לא יפרחו לנצח – ואֵלה היו לאחר.

ומחשבה אחת הוסיפה והוסיפה להציק לנפשי: הילד שלה לא היה גם ילדי שלי.

מי היא באמת? מה הדבר הכּמוס אתה? מה המריצהּ להיפרד ממנו?

לא שבו לנו הימים הראשונים, אלה הארוכּים והמחרישים.

היֹה היו אמנם רגעים ספורים, אשר כל קרָבי בי לחוש לחשו וירונו, גלי הים מְלֵאוני כנגוהות שמש והכול שב והיה בי אחד.

ואולם אז שבה שנית אש הקדחת לפרפרני.

בימים ההם יש אשר הבט הביטה אלי וכאב הנפש הגדול במבטה האילם.

– מה זאת? – שאלתיה.

– הנה הבֵט תביט אלי באופן כה מוזר.

יום אחד דחפני דבר-מה בקרבי ללכת אל הקריה. התאוויתי פתאום תאווה להמולה אשר ברחובות. השתוקקתי לאוכלסי בני אדם רצים. היֹה היה, כאילו חדול חדלו מחשבותי ממני פה, בדומייה הזאת, המליאה לה אותה ורק אותה, ואני הייתי כאילו יֵשותי בטלה פה כליל.

באתי אל הקריה. ראיתי את המהומה אשר בחצר בית התחנה ואת כיפת הברזל ממעל לה. הבתים הגדולים אשר ברחובות הביטו אלי כמלאכי חבלה באלפי עיניים.

סביבי נישאו עינים, קולות, צעדים. בקצה האופק בקעו ועלו בשטח האדמדם של בין ערביים פסגות בתי תפילה וראשי מגדלים.

הסתכלתי אל כל זוג עיניים שפגשתי.

פתאום הוברר לי בנפשי, כי אותה אני מחפש. ואני לא ידעתי.

ואולם בכל מלוא הקריה ורחובותיה הרבים לא מצאתי פנים כאלה, אשר יהיה בהם כדבר הזה – הוא הדבר, אשר נפשי זכור תזכרנו במסתרים מימות הוויה אחת קודמת שכבר היתה.

ואראה ואיווכח, כי היא זאת, אשר אבוֹד אבדה לי.

אז ראיתי אותה לפנַי כאשר יֶשְׁנָהּ וכאשר לא יכולתי לראותה, בהיות המנוחה, הדרושה לזה, רחוקה מנפשי.

הגיח הגיחו אלי שרטוטי פניה מרשתות הברזל ומחלונות הבתים, מבינות לרגלי האוכלסים הרבים ומראשי המגדלים הגבוהים; הגיח הגיחו אלי וגם גדול גדלו בפני. פי שניים גדלו וגם עמקו פי שניים והנה גם ראֹה ראיתי פינות וזוויות במסתרי נפשה, אשר מימי לא צעדתי על סַפָּם.

לפני שובי הביתה, סרתי את אחד מבתי האוכל וישבתי באחת הזוויות הרחוקות.

כל אשר ראיתי מסביבי היה לי כצִיור בחרט מימות קדומים שכּבר גזו ואינם. שֵיכר ויינות באו וגם אבדו, משרתים נחפזו וקראו בקול, פִּיתות החמאה יצאו במחולות מחניים. ובני אדם, אשר מעיליהם לכתפיהם, שוחחו וגם צחקו ופיהקו.

אז ראיתי איש אחד בא בפתח ומַהֲלָכוֹ שונה ממהלכם של אחרים. הוא הביט אל אשר לפניו ויהי כאילו לא הביט אל איש. ובלכתו ויהי כמשתחווה קצת לפנים וכאלו נשוא נשא אתו מהאפלה הרבה, אשר ממנה הוא בא.

גם הוא חיפשׂ לו זוית רחוקה. אנוכי קמתי לקראתו. אמרתי שלום. זה היה בְּרֵידו.

הוא לא הביט אל פני. לדבר לא יכול. רק בשתות לרוויה, אז התחיל. הוא גמגם בלשונו, דיבר כאחוז קדחת. מִלא בינתיים את כוסו וגם הריקהּ בבת אחת, מדי דברו:

אני יש לי לשתות. יש לי.

– היא אבדה לי – קרא. – שוטט אשוטט בכול ומצוא לא אמצאנה… היא אבדה לי.

ככה עוד לא דיבר באזני על דבר איזו “היא” מימיו.

– הָאַטֶלְיֵי סגור ושומם… אני איני בא שם… בערב אני עובר על פניו… בערב…לפרקים…פנימה לא אבוא… רוחי לא יקום בי לבוא פנימה…

לילה אחד קמתי פתאום – מנוח לא מצאתי לנפשי… קמתי… ממשכבי בלילה קמתי… ברחוב שוטטתי… ראיתי שוטר אחד שנרדם ואשה אחת שיכורה… ובאתי פנימה… צללים התהלכו שם… צללי בלהות… נִבְלַת חַיַּי ראיתי שם מתהלכת… נבלת חיי שלי… נבלת…

השלכתי אחרי גֵו את עבודתי… כרוע אכרע תחתי… אוכלסי בני האדם (הוא הביט אל סביבו) הללו… אלה בני האדם… שוטט אשוטט בינותם, כי השנאה הניצחת יוקדת בלבי (הוא הרים את קולו).

שנוא אשנא (הוא הידק את שיניו יחד, ובהביטו אל פני היה במבטו דבר-מה ממבט האיש אשר בינתו הסתתרה), שנוא אשנא את אשר ראֹה לא יֵראה ואשר יתגנב אלי חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ, את אשר אחז לא ייאחז ב יד ואשר נבצור נבצרה מאתי לצאת אתו בגלוי לַקְּרָב… למלחת דמים… שנֹא אשנאהו.

תוגה גדולה תְקפתני פתאום.

– אל הפרדס אני בא. שם אני רואה את הילדה שלה. אני קונה לה סוכריות. יש בה ממה שיש באֵם. הַחֲלק אחליק לה את תלתליה…

יום אחד… יום אחד, יחיד ומיוחד… רחק, הרחק… ראיתי את קצה שמלתה – רק היא הולכת ככה – היא נפנתה אל הרחוב השני – אז רצתי אליה – היא נגוזה.

הידוע תדע מה שְׁמָהּ? יודע אתה מה שְׁמָהּ?

והדברים יצאו מפיו כדברי איוּם.

אח, לא… אין אתה צריך לדעת אותו. אולי יש אשר עוד מצוא אמצאנה, ואז יש רק אדם אחד במלוא התבל, אשר הקשב הקשיב לקול לחישתי את שְׁמָהּ. אז אהיה לה ככה טוב.

ודומה היה כי אמור אמר מלהראות בצלילי קולו הרכּים, מה רב הטוב, אשר ירחש לבו אליה.

– כה חבב אחבב אותה. אח, רק טוב וחסד יהיה לה. פני לא ישובו להיות קודרים. לא ישובו.

אותה המחשבה בדבר המחלפות הללו, אלו המחלפות הארוכות, הנופלות ויורדות, כתּוגה הגדולה, אל הכתפיים, אל החזה, אל הגב, כי המחלפות האלו תתפַּתלנה מסביב לאדם האחר – – מסביב לאחר – – – והוא לי פלאי – – – והוא ספוג יספוג את אלה השרטוטים לתוכו שתֹה ישתה בצמא את אלה הקווים היפים.

אח!

הוא השפיל את קולו ויהי כמלחש.

– הידוע תדע מה זאת: להיות אוצר במסתרי הנפש את כל קו ושרטוט של האדם, לשכב יחד אתם ואתם יחד לקום – וללכת – – – גם ללכת וְ – – –

הוא נתפשׂ פתאום בראשו.

– בינתי מסתתרת!

אז נדם ויצלול בנבכי מחשבותיו.

לאחרונה, קרא ויהי כמפקפק בדבריו:

– ואולם הלא יכול היות, כי האמנוּת דורשת לה תשלומים. הלא יוכל היות, כי שאיפת פרוֹמיתּאוס פֹּה, בממשלת המוות האפלה, היא השאיפה הגדולה לחדור אל הלפני וְלִפְנִים של האלוהות הגדולה, אל סודי סודות ההארמוניה הנאצלה, אל מסתרי נפלאות היצירה – הלא יוכל היות, כי השאיפה הגדולה הזאת פה דורשת לה גם תשלומים גדולים – את ייסורי הרפאים הגדולים ואת… ואת… תוגת הרפאים הגדולה.

שבתי הביתה בלילה ההוא. ואולם ירוֹא יראתי בלבי את הפגישה אתה.

הדלקנו שלושה נרות באולם. החלונות היו פתוחים.

ישבנו דומם את שולחננו איש בקצהו. באוויר מסביב נישאו זכרונות של נשיקות אהבים. ואולם בנפשי לא היו אלה כי אם פצעים שותתי דם. ומהים בא פחד חרישי וילפתני. נדמֹה נדמה לי, כי רואה אני אותו בבוֹאוֹ וברבצו אצלי והרגש הרגשתי את התהום הגדולה, אשר נפתחה לרגלי, ואשר בתחתיתה האפלה רחשו להם חיים אחרים ומיוחדים.

קמתי ואסגור את החלון אשר אצלי.

ואולם אז גדלה הרעה. הנה היא לבדה יושבת פה; ואולם בינותינו יש איש אחד, אשר פניו פני איש מכאובות, ואשר אנוכי הסתרתי ממנו בלבי וגם ששקר שיקרתי לו.

ואז ניצנצה בלבי ראשונה המחשבה הנוראה, אשר גם בהיות לבי מפרפר במצוקותיו היותר נוראות ובספקותיו היותר מכאיבים, לא ניצנצה בו:

– אשה נצורת לב היא.

פתאום הרגשתי את כפה מונחת על ראשי. חרש קרבה אלי.

היא היתה חיוורה כסיד.

לא יכולתי להוציא הגה מפי. כצמרמורת חדרה אלי מחשבה אחת וסימרה את מוחי:

– מה לי ולה?

היא שהתה אצלי מעט. אז פנתה ותצא לאט את החדר. הקשבתי, בהיסגר חרש הדלת. אז האזנתי את רשרוש רגליה בפרוזדור. הנה נפתחה דלת חדרהּ. יותר לא הקשבתי דבר.

ואולם בשבתי כה יחידי במקומי, נדמֹה נדמה לי פתאום, כי הקשיבו אוזני קול בכי מתחת לחלוני אל מול פני הים. פתחתי את חלוני, ואולם שם היתה דממה בכול. כוכבי העָשׁ ונתיב החלב נחו כקפואים בתהום המים אשר בים.

אז ישבתי שנית, ואולם קול הבכי שב ויבוא אל אוזני.

ניחשתי בלבי: היא זאת הבּוֹכה.

ורחמים גדולים באו וימלאו את לבי.

את מי ריחמתי?

קמתי והלכתי אליה. היא ישבה דומם בחדרה. ואולם בכֹה לא בכתה.

הטלתי את כיסאי למולה וישבתי. לקחתיה בשתי ידיה ואהיה מביט דומם אל פניה ולא דיברתי דבר.

וכרוח של בושת-פנים גדולה באה ותְקפהּ. היא הורידה פתאום את פניה ולא נשקה לי.

והדבר הזה גדל וגדל מיום ליום ברדת יום. לא שב ויתלקח המֶבָּט, מֶבָּטָהּ, בבוא הלילה. ובשלחי את ידי אליה, ותאחזנה חרדה גדולה, כאילו פחוד פחדה בקרב לבה מפָּני, ובנופלה, לאחרונה, אל חיקי ובמוסרה לי את בשרה כתומו, ותמסרנו לי בתוגה לא קֵצה לה וברטט גדול.

נפשי הגתה נכאים גדולים. הגיתי מחשבות רבות, ופתח תקווה לא מצאתי. הרגשה אחת היתה בקרבי: דבר-מה בי שבוֹר יישׁבר.

יש אשר ישבתי וקראתי, היא יושבת אתי פה בחדר ואני איני שם לב לזה.

יש אשר יום תמים לא דיברנו איש אל אחותו דבר. ואולם בהיפגשנו או בפרוזדור, ונפגשו פתאום ידינו ונלחצו יחד, מבלי אשר נבט איש בפני אחותו.

וברדת יום, בהיות נפשותינו מחפשות אשה את אחותה באחת מנשיקות שפתותינו, היתה נפשי פתאום כה נבוכה ותהי כאילו מתבוססת בדמיה: צמחו פתאום בינותינו הפנים הנוראים, אשר שערות ראשן סמרו מייסורי נפש לוהטים.

ובהיות כדבר הזה, ויהיו פניה היא חיוורים כמוות.הראֹה ראתה גם היא אותם?

החילותי יוצא את הבית לפרקים. שוהה הייתי הרבה ב בית הקלובּ המקומי ואהי משחק בשחוק הבּיליארד. הייתי למשַׂחֵק נפלא. כנראה, הודות למחשבות הרבות, אשר התרוצצו במוחי וימלאוהו. הכּיתי בכּדוּרים מכּות שלוחות ולא החטאתי את המטרה. ככה יש שיטייל אדם בשנתו על פני חודי הגגות ונפוֹל לא יפול.

אלה האנשים, אשר היו מסביבי, כאלו כוסו באֵד ויהיו כראשים הצפופים האלה, המצוירים כנסיון של תמונה. מבית הקהווה הקרוב בא אל אוזני צלצול כפות בכוסות.

ואולם שאיפת נפשי החזקה לשוב הביתה לא חדלה ממני גם אז. תיארתי לי בנפשי את דבר צאתה לקראתי ואת דבר התנפלה אל צווארי ואת דבר אשר, עוד הרבה בטרם גשתי אליה, כבר תיקפֵּלנה שפתותיה יחד, מוכנות לנשיקה.

אבל בבואי, לא מצאתי אף אחת מאלה. היה הדבר דומה, כאלו הכל נגמר. בפניה היה דבר-מה גא ביותר וזר ביותר.

ייסורי נפשי היו נוראים מאוד. ואולם יש אשר הרגֵש הרגשתי בנפשי, כי גם אני שוניתי מבתחילה, כי פני תמיד קודרים וקולי קשה.

מיום ליום נדמו פניה יותר ויותר לַפָּנִים, אשר ראיתי אצלה, בראותי אותה ראשונה. קמט אחד, אשר גז ואבד מפניה, שב ונראה בהם פתאום. במבטה כבה דבר-מה, ויש אשר שכנו פתאום במצחה אלי ליאוּת הנפש ואיזו כבידוּת.

שכוח לא אשכח לנצח את ימי המִשְׂחָק שלי. גם היום יש אשר הרגֵש ארגיש פתאום את נפשי כשהרגשתי אז, בסיְדִי לי את קצה המַטֶה שלי בסיד, מדי היות מוחי מקלט למחשבות מצוקה אוכלות. אלה לא היו מחשבות ברורות. הייסורים לא היו רק ייסורים. לפרקים היו אלה נזיפות, אשר נזפתי לנפשי. מפרק לפרק ראיתי את נפשי מושפלת לשאול תחתיה, פחותה ובזויה.

ויום אחד היתה הרגשה זאת כה נמרצה בלבי ואני אולצתי לחדול מהמשחק וללכת. ברחובות כבר האפיל היום ובראשי התרוצצו מחשבותי ואנוכי לא ראיתי אנה נשאוני רגלי. מתחת לרגלי הרגשתי דשא וגם חלוקי אבנים וסביבי רגשו שיחים. פתאום בא אל אוזני קול פלג מים בהשיקו והנה גם זכרתי את דבר אשר היֹה היתה פה גם היא אתי יום אחד ותּשתּ ממימי הפּלג, בשאבה אותם מְלוֹא כפה. רק אז ראיתי מה יפה היתה ידה. השמש האירה אותה במפולש. ברדת אותו יום נשקתי את כל אחת מאצבעותיה. היא שְאלתני:

– למה זה תנשק היום את כל אצבעותי?

כזה היה גם כל יחס נפשי אליה. שוטט שוטטתי באפֵלה ודבר לא ראיתי ודבר לא הרגשתי. ורק פתאום בא ברק ויברק לי. פתאום בא רוח וילחש לי.

בגשתי אל הבית, אשר שם ישבנו, הרימותי את אחד מחלוקי האבנים אשר לרגלי, ואזרוק אל חלונה, אשר ראיתי בו אור. היא פתחה אותו:

– מי שם?

– אנוכי!

– אה, אתה הוא זה!

בקרבתי היה הד הקולות, ומהאפֵלה חזר לי ההד: אני – אתה. היא הלכה וחזרה וניגשה ותקרא לי:

– חכה. הנה אני יוצאת.

היא יצאה. מחלפותיה נתפזרו ונפלו אל כתפיה. ישבנו יחד בקצה אחת האבנים. היא קראה:

– הבה ואאפיל עליך בשערותי.

אז כרכה את מחלפותיה סביבי ותסתירני כתוּמי.

– התאהבני? – שאלה.

– אָהוֹב אוֹהַב אותך.

אז הסירה את המחלפות ממני וקראה:

– קְרָא קול גדול אל מול פני הים: “אהוֹב אוֹהב אותך”.

אנוכי קראתי:

– אהוב אוהב אותך.

והד קולי אשר צלל בקרבתנו, שנה את דברי: אָהוב אוהב אותך.

– התקשיבה אל המיית מי הים? – שאלה.

– כן.

– התקשיבה אל אשר יהמה? המֹה יהמה: אהוב אוהב אותך.

– וללחש רוח התקשיבה? הנה לחוש ילחש: אהוב אוהב אותך.

אז שבה והסתירה אותי שנית במחלפותיה וככה נשארנו יושבים יחד. דומה היה הדבר, כאילו חפצה להסתיר אותי מפני אסוני.

בלילה הקיצותי. נדמֹה נדמה לי, כי נשקו לי במצחי. הרימותי את ראשי ואקשיב. בתחלה נדמה לי כרביצת כלב במרבד, אשר ליד משכבי מתחת. הקשבתי גם נשימות. הסתכּלתי היטב. זאת היתה – היא. היא שכבה שם וישנה. כַּרָה תחת לראשה ובשרה לבוש את שמלת הלילה שלה.

רוח לא קם בי לקרוא לה. לאט לאט ובידיים זהירות כפי מה שהיה לאל ידי לקחתיה ונשאתיה אל משכבה. עיניה היו כל העת סגורות. ואולם יוכל היות, כי לא יָשנה.

מביט הייתי אל פני הים. קו-אש אחד מנגֹהות ערביים עוד נח עליו. הושטתי את ידי וארימנה. החיים, היופי – אלה היו אתי, שלי. ורגש גאווה רטט בנפשי.

וכצמאוני אז לבוקר כי יבוא, לא גדל בי צמאוני מימי.

אח! ומה שחיתה במסתרי נפשה לפני פוגשי אותה, מה שפרח ויבול בנפשה אז, בהיותה רחוקה ממני – האם גם זה לא שלי הוא? בזרוח לנו השמש, אז אבוא אליה ואשאלה, אם לא שלי הם, לא שלי כל אלה. אז ישוב הכול אל מקומות כשהיה. לא. הכל יהיה כמו שעוד לא היה לפנים.

בבוקר הרביתי לשכב במיטתי. שכרוני הגדול רחש בקרבי. ניצחתי והחיים הם נגולו לפני. הנה היום יתחילו. בדרכים חדשים לא פיללה לה אשכיל לארוג את מהותי במסתרי מהותה. דבר לא ישוב ויפריד בינותינו – נצח!

באתי במים ואטהר. אחר לבשתי את בגדי כביום חג. אז הלכתי אליה.

אנוכי לא מצאתיה. על שולחנה מצאתי פתקה קטנה:

“יצאתי העירה”.

– הלוא כל דבר זר לא היה בזה. ואולם אל לבי אני גוּנוֹב גוּ נפלא ויגגדול היום. התהלכתי כצל ואהי כגבר אשר “רוחות” סתר ירדפוהו. ומבלי אשר חשבתי דבר, ניצבו, לאחרונה, רגלי בחצר בית התחנה. בהכרה בלתי ברורה למדי קניתי לי כרטיס. נכנסתי אל הקוּפֵּי. נסעתי.

רצתי אנה ואנה בכל הרחובות. אני לא חפצתי – לא, לא חפצתי. לא היתה לי שום יכולת לַהֲגוֹת דבר ברור. הכול סבב ונישא בקרבי כסופה. פרפורים, פרפורי נפש, אשר מוצאם נסתר ממני. זכרונות, ניחושים כהים, מציקים ללבב, ומפרק לפרק רישומי נשיקות שפתיים. אז צללה מתהום הנשייה בת-צחוק אחת, אשר צחקה לי באחד הימים. ובכל אלה יקדו דברים כאש: אל נא תלֵכה! אל נא תלֵכה!

ולמה היה לי ללכת משם? מה הדבר, אשר משכני לשם?

ככה התרוצצתי הרבה מאוד. נסתי אל הרחובות הקיצונים של העיר, בכדי שלא אשוב שנית אל הרובע ההוא. עליתי על גבעה גבוהה.

הקריה שכנה לרגלי – איזו בריה נפלאה, אשר ראשים לה לאלפים, עיניים לרבבות, בריאה שבראו האנשים וילבישוה כותונת של קיטור ואד מחניק. את מזונותיה הביאו לה אוניות רבות ומסילות הברזל. רשתות החוטים אשר למוסדות הטלגראפים והטלפונים אלו היו הנֶּרווים המסובכים שלה, אשר רגשו ואשר הרגישו ואשר הגו ואשר בשׂורות הביאו. אז דבק מבטי פתאום: הנה שם הרחוב. והגג – איזה הוא מהגגות האלו?

אז אולצתי למהר הלאה. דבר לא יספתי לראות. רק הלכתי והלכתי. לאחרונה, ראיתי והנה ניצב אני בחצר אחת. ראיתי, כי חצר היא זאת. אני מטפס במדרגות, ניצב אני בפרוזדור.

אז שבה אלי בינתי פתאום. קולות דיברו. האחד היה – שלה.

האחד היה שלה. הוא בא אל אוזני, בהתפרצו מהחור אשר במקום המפתח ומהסדק אשר בדלת, כבוא הקול מהאפלה, נקי מכל הנראה לעיניים. את כל נפשה הקשבתי מאחורי הקול הזה. מימי לא האזנתי לו ככה. מימי לא חשבתי חשוב, כי אוהב אני אותו ככה, את הקול הזה, אשר צלל באוזני לא אחת ולא שתיים, אלה הצלילים הקלים, המבריקים, המתלפפים מסביב לנֶרווים, כחוטי המשי הדקים הללו, והללו מתחממים פתאום ודבר אינם יודעים עוד, מלבד אשר יפה להם וחם בצלילים האלה ואשר טוב להם מאוד.

למה זה התחלתי בסיפור הדברים האלה? אח, למה זה התחלתי אותו? לבי הנה שב ונשׁבּר בקרבי. ואני אמרתי: הנה כבר שבתי לאיתני וגם מנוחתי הנה שבה אלי. לא אחת כבר חפצתי לכתוב את הדברים אל מגילת ספר, כי נדמֹה נדמה לי תמיד, אשר יש בהם דבר שמצווה לגלותו לבני אדם, מצווה לפרסמו ברבים, בשביל שלא יבואו האנשים לגרום לנפשם ייסורים שאינם צריכים להם, בשביל אשר לא ירחצו בים של דמע את כל הדברים אשר נוצרו רק להאיר באור הצחוק וזוהרו – ואולם כל הימים לא הרהבתי לגשת אל המלאכה, כי מדי בואי להתחיל את הדברים, ואחשוב בלבי, לאמור: הנה את זאת יכול תוכל וגם תכתב אותה – וגם את זאת – וגם את זאת – – –

ואולם בבוא הדבר אל דְּבַר הקול, אשר בא אז מֵחור הדלת, זאת הסגולה האחרונה, אשר ספגת ממנה במסתרי הנפש הרוטטת, היכול תוכל אז?

ורוחי לא קם בי.

אז שבתי ואראה בבְרק תכלת אחד את זאת הרשת, את רשת החיים הגדולה, הפרושה עלי מתחתי, מסביבי ומסביב כולנו ובינותינו.

נסתי החוצה. זכוֹר אזכור את דבר קראי אז לנפשי:

– לאמריקה! לאמריקה!

ואולם אז לא הבחנתי ברור את אשר דיברתי. רצתי ורצתי וכל הדברים, אשר באו ויאתיו, חלפו לפני וצילצלו באוזני. ראֹה ראיתי את כל רגע ורגע לפני, ניסיתי להעמיק חקר ולדלות דבר מתהום הדברים, ואחורי הדבר ההוא נִיחשתי את הדבר השני לו, וגם זה לא מצא לי.

זכור אזכור. פתאום הצצתי בזוג אחד של עיניים, זוג עיניים תמימות, תמהות, וגם תלתלי זהב ראיתי אצל המצח. זאת היתה אשה, כאלפי האחרות. יוכל היות כי רק מקרה היה הדבר, אשר באה ותעירני ממחשבותי הסואנות; ובכל זאת הנה יש אשר צמוח תצמח פתאום תמונתה לנגדי, פתאום, כמו אז, ועיני הילדות שלה חדור תחדורנה אל פינות הסתר אשר בנפשי, אשר נפלאו גם ממני, ולפתע פתאום ירדה ובאה מנוחה גדולה לתוך נפשי: יש חיים אחרים, ובחיים יש דברים רבים גם מלבד האשה, אשר כל קרָבי בי לה רחָשו.

והשעות חלפו. האנשים, אשר מילאו את הרחובות, התחילו הולכים ומתפזרים לבתיהם. הנה התרוקנו הרחובות ויהיו רק החלונות המוארים. כל הדברים אשר ראיתי היו מלאים רמז ופשר מיוחד. מפרק לפרק הייתי לוחש לנפשי בבטחה: הנה פה מת אדם – פה ייסורים לוהטים – הנה חֲזֵה אדם מכה גלים סואנים ואיש גם ראֹה לא יראה אותם.

היתה חצות הלילה, נבהלתי פתאום מקול דברים, אשר שרטן שרטת באוזני:

– לכאורה, מה המקום, אשר יבקשנו אדוני?

זה היה אדם אחד מגודל וכתפני.

– הלא שוטט ישוטט אדוני במקום האחד הזה ולא יחדל.

– אני משוטט במקום האחד הזה?

– ואולם באלוהים!

אוזני תפסו בדבריו כצל של לגלוג.

– אולי יש את נפש אדוני ונסור יחדיו אל ביתי וגם כוס שכר נשתה. הנה אדוני לא זר לי. שֵם אדוני הוא – – – (פה קרא לי בשמי). זה לי ימים רבים אשר נשאתי את נפשי לדַבֵּר את אדוני.

כל האיש הזה כתומו דחֹה דחני מעליו, ואולם רגלַי הלכו אחריו.

– יש לי חדר פה בקרבת המקום.

אלה היו הדברים היחידים, אשר נדברו בינינו מדי לכתנו יחד. ורק לאחר אשר עלינו במעלות ונבוא אל החדר, קרא לי בבת צחוק של חבר ומודע:

אני הוא אִישָׁהּ, הייתי אישהּ, יותר טוב להגיד, שכם אל שכם ניצבתי אתה יחד לפני הכּומר. יפה היתה בשמלת החופה שלה. אגידה נא לאדוני – לוקחת לבבות שבי!

הנה לא נבצר ממני, כי אדוני – ואולם איכה אומר לו את זה – הְמְ… אחד ממכבדיה הוא – – כיום הזה. הנה דבריה תמיד קרובים ללבי, רואה הוא, ומפני זה הנה אתחקה תמיד בנפש חפצה אחרי… אחרי… מפעלותיה.

בדברו את דבריו האחרונים, הושיט לי קופסה של סיגארות ויהי מביט אל פני. צֵל הקדיר את פניו ויגז. אז קרא בקול כמתפלא:

אני הכאבתי את נפש אדוני בדברי אלה? אבל אני חשבתי…

– יסלח נא לי איפוא, אדוני, אם הייתי מזלזל ב… ב… רגשות לבו.

כי, כאמור הנה דְבָרָהּ קרוב אל לבי. היא אחת מהנשים אשר אני מרשה לי לקרוא להנה בשֵם – רַחֲבוֹת הנפש. הללו יפות לאדם, בהיותו מהֵנה והלאה. בהיות לו היכולת להתחקות אחרי כל דבר ודבר ברוח שליווה. הנה נשאוֹר נשאר לי החדר הזה מימים מקדם. בהיותי… בהיותי… מפני סיבות אחרות… מוכרח לשכור אותו לי. כי הנה מוצא אני לי קורת רוח בזה, משפרק לפרק יש לאל ידי להסתכל ולראות בדרכי חייה.

ואולם חלילה לי מהיות, כמו שאומרים, “צר”. בקרב הימים אני נושא לי אשה אחרת חדשה. יכול איפוא אדוני להיות בטוח – המ!

מלבד זאת הנה גם אז הייתי גס ביותר בשבילה. יותר מדי גס.

אמור אמרה לי בפירוש: גס אני ביותר. ברגשותיה היותר יפים הייתי מזלזל לפי תומי.

יאמר נא לי אדוני, בבקשה: לא יש אותו רגש היפה? ואולם, באמת, למותר היה לי לשאול אותו לדבר הזה, אבל – הְמְ, ההרגש הרגיש אדוני מימיו עקֵב אשה עלֵי… עלֵי… רגש היפה שלו?

אח, יש בזה אמנם מקורת הרוח… יש בזה מקורת הרוח, אגידה נא לאדוני… ראש התפנוקים הוא לאדם! ראש התפנוקים!

לא אגיד כי יש לי הרגשות האלה. גס אני. גס מאוד. ואולם האומנם לא נפלא הדבר? רק בהיות הדבר כבר נגמר אצלנו, התחלתי מוצא בה פתאום קורת רוח – מהצד הפסיכולוגי שבדבר, רואה הוא… רק כאשר כבר דרכה ופסעה, אם יש לי הרשות לומר כזאת, עלֵי… המ… עלֵי רגשותי היפים מהמדרגה השנייה.

ובהחרישו קצת, שב אל דבריו:

– ובכל אלה הנה אני הגבר, אשר היתה לו ראשונה.

אח, יפה היתה אז, אגידה נא לאדוני. כְּחַיַּית הַקָּקוֹם… כְּחַיַּית הַקָּקוֹם! היא היתה מדברת בי כי אהוֹב אוהב רק את בשרה. הנה, לדידי, זהו הדבר האחד, שיש בו איזו תכלית רצויה. כל השְׁאָר אינם אלא דברים שבּחוֹלָניוּת ארורה. האהבה הרכּה, החיה, מָהִי? הֱוֵה אומר: הבשר, הקורא אל הבשר! כל הַשְּׁאָר יִשָּׁאֵר נא גם אם יִישָּׁאֵר כספר החתום. את כל אלה ביחד את הנפש וכל היוצא בה יכולה היא להשאיר לנפשה!

היש אשר שׂם אדוני אל לבו את דבר הקּוֹשִׁי הארור, שישנו בשיכחה? חיית הַקָּקוֹם הזאת, רואה הוא, חיית הקקום הזאת…

מדי דברו את הדברים האלה, ניגש אל החלון והרים את וילונו. רק אז נוכחתי כי חדרו שלו היה יותר ישר כלפי האַטֶליי.

– שם יש אור!

שאלה אחת התפרצה וניצבה לי בחזי; ואולם רגש בחילת הנפש, אשר הרגשתי בנפשי, בחושבי שבזה אגלה את התרגשות רוחי לאיש הזר הזה, זה הרגש החזק לא נתנני להוציאה מפי. ואולם, לאחרונה, התמלטה מאליה, בשומה מחנק לצווארי:

– ואדוני חושב, כי שם היא?

הוא הביט אלי – ההיו אלה רחמים או היתה זאת שמחה לאיד? – ואז דיבר:

– יגיד נא לי אדוני… הנשוֹק נשק לה… הנשוֹק נשק לה… חה! זהו דבר כה יפה, כה נחמד, כה תמים… הנשוֹק נשק לה אדוני…. ממש מתחת לחזה הוא…

– הנשוֹק נשק אדוני את…

הוא כבר ניגש קרוב אלי, הביט בי במבט משונה, השתחווה אל אוזני, נשב לתוכה מלה אחת, ההומה שם גם כיום הזה.

זכור אזכּור לילה אחד. איש לא היה. איש לא היה – מלבד שניים. רק כוכבים היו.

ואחד הכוכבים – שתי שפתיים מזוהמות. אחריהם – זוג שפתיים מזוהמות.

לא יכולתי לשוב שנית הביתה. נפשי בחלה בבית ההוא.

ואולם לאחר ימים אחדים הרגשתי פתאום כנשיבת רוח קלה במצחי.

ואחר הנשיבה כנשיקה רכה. מה הדבר הזה?

אז נזכרתי נשיקה אחת, אשר נשקו לי באחד הימים בשנתי. לא חפצה הנשיקה לִכְלוֹת כָּלֹה. שבתי הביתה.

היא לא היתה בבית. היא לא היתה בכל המקום. הלכתי על שפת הים לאורכּה. ראיתי, כי הסירה איננה. לקחתי אחרת ואפליג. מצאתי את שלנו. היא צפה ריקנייה. התפשטתי את בגדי וָאֶצְלוֹל. לאחרונה, אחזתי אותה בידי.

בכּר אשר למראשותיה היתה הגומה, שראשה חפר בו, שלימה – היא הכּר, אשר לא אחת ולא שתיים ראיתי בו שתיים גומות. במקרה שלחתי את ידי אליו. אז החליק ונפל משם צרור כתבים. הרימותיו. קראתי את שמי רשום שם. לא הרהבתי בנפשי לפתּח אותו.

שוטטתי בכל החדרים. איש לא היה פה.

מפרש לפרש התייצבתי ואהי מביט בדבר שאינו חשוב שמצאתי – פריפת נשים או רביד.

ניצבתי ולא חדלתי מהבט בם. ואולם את ידי לא שלחתי אליהם: רוח לא קם בי.

שוטטתי בכל החדרים ולא חדלתי. שוטטתי ביום ושוטטתי שלילה.

יום אחד צילצלו הפעמונים ואותה קבָרו.

כאשר נשארתי לבדי בבית לקחתי את צרור הכתבים בידי.

בתחילה מצאתי מכתב אחד חתום: לבִתי הילדה, במלֹאת לה עשרים שנה.

אז מצאתי גם פִּינְקָס יומי. אבל רק התחלה היתה שם. כּי היֹה היו כתובים בו רק הדפים הראשונים. בראשי הרשימות היה גם מספר היום והחודש. יש אשר היתה גם שְׁעַת היום רשומה. שם קראתי דברים מהימים הראשונים לפגישתנו אתה, ימים רבים לפני ארבעת הירחים.

ומכתב גדול אלי.

שם תקראו את הדברים, שהאחת, אשר כבר במתים נחשבה, כותבת אל האחד, אשר אולי אל ממשלות המתים הוא רידפהּ.

הַפִּינְקָס

טוב לי טוב. מסביב לי דממה. ישׁוֹב אשב ואביט אל המנורה הקטנה ודבר איני חפצה יותר. לא, יותר איני חפצה דבר.

למה זה כה רחוקה המנוחה מלבי תמיד? למה זה ברא לנו אלוהים לב – לנו, הנשים?

יש מלה אחת, אשר יכול לא אוכל ללחוש אותה בשפתי, מבלי אשר תחרד נפשי בקרבי. ותמיד חרד תחרד בדרבי זו המלה עש אשר יאחזני הקור. הָאֹשֶר!

אמנם קור אוחז את נפשי. הנני ואשכב. אתכנס נא כולי בשמיכה הטובה והחמה ככה. אנומה נא.

הוא. האומנם שב הדבר והתגנב שנית אל לבי?

האמור לא אמרתי כבר די לכל הדברים האלה? הֲסָבול לא סבלתי כבר דַּיִי?

למה איפוא לחצה את ידו? רק אחרי לחצי אותה, היה הדבר ברור לי.

לא. איני חפצה יותר. איני חפצה.

הנה שמו – הוא לא ישר לי.

אילו היה הדבר אפשרי! אלו היֹה היה דבר זה בחיים! יש אשר מרגישה אנוכי בנפשי, כי העיניים הללו הביטו אלי לילה לילה ממרחקי הנצח. לא. לא. איני חפצה. משׁוּגה היא ותהי למשוגה – להגות באושֶר!

יכול לא אוכל להשיג במוחי את דְּבַר אשר חיֹה חייתי ואת אשר כבר היו ימים רבים כאלה בימי חיי. כל אשר מסביבי כאילו התעטף באֵד. זכור אזכור רק אחת: את אשר יום אחד ילדתי.

כל הדברים הרבים האחרים התעטפו באֵד כהה. חדר המשכב. הפנים אשר השתחוו אל פני. זו, לא. איני חפצה לחשוב בזה!

אז באו אנשים רבים ומכתבים רבים – מכתבים רבים וגם פרחים.

למה זה לא אוכל לגרש מלבי את כל אלה? הרגשה יש לי, כאלו שב זב הזָקן המחודד ויגע בפני. למה זה אני מוכרחה לזכור את זה דווקא היום? הלאה! הלאה!

הנה אני מקשיבה את קולותי, את קולותי שלי, בלילה ההוא, הוא ליל לִדְתִּי.

הלא אהוב אוהבנה, את ילדתי שלי, הלא אהוב אוהבנה בכל לבי ונפשי. הבגוד אבגוד בה? הֲשַקר אשַקר לה? אויה, אנה אני באה, אנה אני באה? הלא חיים אחפצה, ילדתי שלי, הלא את חיי אני צריכה לחיות! הלא אש עולמים יש לי בקרבי, יש לי בקרבי דְבַר-מָה יפה, המבקש את תיקונו בחיים! אח, הנה יש לי כה רב, כה רב!

הוי, כי קשים החיים למאוד! וככה קשה, ללא קֵצה קשה לאדם לחיות כמו שראוי היה לו לחיות.

כיום הזה יֶשנהּ רק נשיקה גדולה אחת, יחידה ומיוחדה, במלוא כל התבל.

איש לא ישְׁווה לו. יד איש לא תשיג את אשר ידו משגת. הנה הוא מיַישְׁנֵני בשירתו כאת ילדה קטנה. ואם לא כולנו ילדים קטנים אנחנו בהמולת החיים הגדולה והנצחית הזאת?

דבריו היו לי כפרחי התכלת הראשונים של האֲנֵימוֹנוֹת והסִגָּל, בהיותו באביב ימי.

הרגש ארגיש בי, כי חיה אנוכי. חזי מתרומם ויורד. כה חם לי וכֹה טוב.

רק המחשבה האחת, כי אמנם יש שִׁיכְחָה בחיים!

הוא – הוא בְרָאָנִי.

הוי, איכה יכול לעשות לי כדבר הזה עתה? עתה, אשר כל החיים שֻׁנוּ תכלית שינוי!

ואולם הוא היה יכול גם לבלי דעת את זאת.

זה הֵמַר לי ככה. הֶגה לא יכולתי להוציא מפי.

את זה ראוי היה שלא תעשה.

– ובדברי את הדברים האלה, ואהי כמדברת משנתי.

ילדתי החביבה! רק את, רק את לבד תתני לנפשי את המנוחה. מדי שִׁבְתִּי לי יחידה ואת מוטלת בחיקי, איני חפצה יותר דבר ודבר לא יש אז יותר. אז איני דורשת דבר. אז איני מקווה לדבר. אז לא תשאל לה נפשי את אשר לא יש, אשר לא יש.

הַמִּכְתָּב

"האהוב! בלילות האלה, אשר אולי הם אחרונים לי ולחיי פה, אלה החיים, אשר אתה נפחת באפי, בלילות האלה אמרתי לכתוב לך ולנסות להגיה אור על כל הדברים. הנה נטוש תנטשני יום יום, ואני – אני גאה ואיני יכולה לבוא אליך. ואולם בלילה, כאשר תנום, אז גם נגֹש אגש אליך וגם נשק אנשק לך אל המצח אשר אהבתי.

ונפשי זה לי ימים רבים, אשר ניחשׁה נַחשׁ, כי דבר יבוא לנו. ולמן היום, אשר הלכתי אל הקריה, היה ברור לי כיום, כי הולכת אני למות.

אתה לא שאלתּני כל הימים לאשר חיתה נפשי בימים היו ואני גם לא דיברתי לך דבר. ככה חפצתי, לא ידעתי למה.

ואולם בשבתי לי פה והכּוֹל מסביבי שותק, אז אני מבינה, כי צדקתי בחפצי כדבר הזה, כי רק ככה היה יכול הדבר, אשר היה והוֹוה בינותינו, להיות לנשגב ולמרוֹמם ללא גבול (משתוממת אני למראה, בראותי, לתמהוני, כי אמנם בא ויהי כדבר הזה).

חפצתי להיות לך לקסם שבחיים, אשר לא כל מצפוניו נגלו לפניך. ואילו סיפרתי לך את הכּוֹל, אז היית כֹּה מרבה להגות בזה וגם תֵּת נתת לו הרבה משלך. ואני חפצתי להיות לך רק את אשר ראית בי.

האהוב שלי! האמינה לי, כי הנה בשבילי, בשביל רבקה, לא היה דבר בחיים מלבדך ומלבד מה שאתה נתת לי.

אם תחקור ואם תדרוש מפי האנשים, ויספרו לך המה דברים רבים מאוד. הנה אנשים המה את הכּוֹל יֵדָעוּ. ספר יספרו, כי אשה גרושה מאישהּ הייתי, הגד יגידן כי בְּשֶׁל אשמתי אני גורשתי מאתו; נצורות תקשיב בדבר יחוסי אל בְּרֵידוֹ.

ואולם, לא ולא! דבר לא תדע מהם. האנשים האלה לא ידעו דבר. את החיים אשר יחיה האדם בנפשו לא יֵדע איש זולתו. את הרגש אשר ירגישו השניים ביחוסם זה לזה לא יכיר איש זולתם.

ואם אמנם חטוא חטאתי ואת הרע עשיתי, הנה איש אחד יש אשר בגוד לא בגדתי בו, אחד יש אשר בייחוסי אליו נשארתי טהורה וצרופה בכל אחד מתאי נפשי. תמימה הייתי אתו, מיום נודע לי דבר היותו בחיים אתי.

אויה, למה לא נודע לי הדבר לפני זה!

אויה, למה סרת ממני? נפשי כה מתפרצת אליך. האומנם גם הרגש לא תרגיש מה גדולים מכאובי לבי בימים אשר רחוק אתה ממני? אַיֶכָּה? ומה אתה עושה שם?

האומנם לא תבינה לי, מה נורא דְבַר היותי יחידה עתה, עתה לאחר שלמדתי ימים רבים כאלה לחיות אתך יחד בכל שעה ושעה? האומנם לא תבינה את דבר שוב אלי שנית כל הדברים, אשר היו לי, להציק לי ולקוסס את נפשי, להפשיטני את בגדי כּתוּמָם ולייסר את בשרי בשוֹטים? היכול לא תוכל להשיג מה שוֹנה בי הכּול מיום פגישתנו הראשונה? וכי כל אלה הדברים, אשר היו לי מאז, ניצבים לי בדרכּי אל השלום ואל מנוחת הנפש הגדולה, אשר אליהם אשאפה, וכי רק האחד יש, אשר יוכל להסירם משם – אתה!?

אויה, למה לא תבוא אלי? בא אתה ושוכב לבדד – בקשב אקשיבה תמיד, מדי עלותך על יצועך – ואני איני יכולה להביט אל הפנים אשר המה לי – כל אשר יש לי בחיים.

ואולם חימה אין לי בלבי עליך, כי הלא אתה הוא, אשר נתת לי את כל אשר יש לי בחיים – את נפשי אני אתה נתת לי – ואולם יכול לא אוכל לבוא אליך. אני ככה חפצתי למחות בלטיפות כַּפִּי את ייסורי נפשך הגדולים – כי ייסורי נפשך כה גדלו, האהוב! – ואולם יכול לא אוכל כדבר הזה. אני כה ירֵאה בלבי, כי בוא יבֹא דבר.

הדבר הזה אינו צריך לבוא! אני כה ירֵאה בלבי, כי חקור תחקור את האנשים לי, אני כה ירֵאה, כי בזֹה תבזה לי בלבך.

כדבר הזה אינו צריך לבוא!

אהובי שלי! הרגשה יש לי, כאילו ייסרתּני כל היום בשבטים. ואני כה קטנתי וגם נבזיתי והשג לא אוכל בנפשי את דבר הביטי באחד הימים פנים אל פנים אליך ורוחי לא יקום בי ללכת ולבוא אליך. אתה כה רחקת ממני. הנך רוכב בערבות ומשׁם תשפיל להביט אלי. והיה כי אבוא ונשקתיך, ודחפתּני ממך והלאה. וכדבר הזה לא היה צריך להיות. לא, כדבר הזה לא נכון להיות!

הוי, שַׁלָמה לא יש כי תבוא הביתה ותישאר אצלי – הלא כולי אני כתוּמי שלך!

אָנה אבוא? אנה אברח? הנה כל היום תרחפנה לנגדי ותבטנה אלי – אלו העיניים הנוּגות. הרגש ארגיש את הדבר בלבי. הוי, לוּ שְׁמָעַני אלוהי ותהי לאל ידי להגיד לך את דברי, לשאול אותך את דברי – אותך, אשר כל רז לא אָניס לך. ואולם הַרגֵש הנה ארגיש, כי לא נכון לי לעשות כדבר הזה.

ידוֹע לא תדע, מה נוראה הדממה, השוררת פה בבית בצהרי יום. יש אשר נדמה לי, כי מי הים כתוּמָם שוטפים ובאים אלינו פנימה דרך החלונות. ואני, הגלמודה והשכוחה מלב, יושבת לי בלֶב מרחבי תבל ובלבי הפחד הנורא וכל אשר עוללתי עבור יעבור לפני בסך. וקול כאוב יבוא וישאלני: למה עשית את הדבר הזה ככה? ולמה לא ככה?

מימות עולם לא ידעתי את המעשה, אשר עלי לעשות. מעולם לא פיללתי, כי יש לחשוב בזה. עשיתי ככל אשר בא לידי. ורק ביום, אשר אתה נגלית לי, רק אז הבינותי פתאום ברור: אז הייתי צריכה לעשות ככה ולא ככה! ואראה גם זה, כי במקום הדברים אשר כבר עשיתי, יכול יכולתי לעשות מאה ומאתיים דברים שונים מהֵמה. נוראה המחשבה הזאת!

אויה, נפשי גם השג לא תוכל, כי אמנם מות אמות בטרם אשר תיטיב לי פנים ולב, רק עוד אחת מעט, תיטיב לי פנים ולֵב באמת ובתמים, כאשר היטבת אותם לי בימים שהיו!

כצל יִרְדְּפֵנִי דבר אחד, חביבי! כה נורא הדבר. איכה אגרשנו מלבי? הוי, אנה מפניו אברח? למה זה לא תהיה אתה אתי? האומנם כֹּה שִׁיחַתִּי את דרכי? אמנם, הנה בנפשי ארגיש את הדבר. שיחתִּי את דרכּי, גם אם במים אבוא, לא אֶטְהָר!

העיניים שלו היו מקור התוגה הניצחת, שלך אורות הֵנה. יש אשר תהיינה גם נוגות. ואולם בהיות בת הצחוק שוכנת על פניך, והיית אתה – מקור הזוהר אשר בחיים. ובהיות הוא צוחק – אַח, לא צחוק היה זה, זה היה בכי; הוא היה צוחק תחת לבכּות.

– – – לא. די יהיה לי להגות בזה היום. ראשי כה כבד עלי. אבואה נא ואשכב מעט לרגלי מיטתך. מהטוב לי ככה!

כוחותי בגדו בי. מרגישה אני כי צריכה אנוכי ללכת אליו. דבר לא אראה לפני, מלבד העיניים הנוגות והכהות. בכּול ראֹה אראה אותן. קסם קסמו לי. אויה, מה לי לעשות, מה לי לעשות?

מועקה גדולה בחזי, נשימתי קצרה. לילה לילה אראנו בחלומי. חלמתי והנה שלוח ישלח יד בנפשו. חלמתי והנה הוא מת ואת מבטו הגוסס אלי ישלח.

– – – אלי אלי, מה זאת עשיתי? איכה היה כדבר הזה? ואחרי כל היפה והנשגב! דבר איני זוכרת שוב. את נפשי היתה רק ללכת אליו ולראותו. הוא הניח את ראשו בחיקי. הוא בכה. זה הגבר החזק והקשה בכה וכל בשרו חרד וכתומו התפתל ממכאובות – ואז חיבקתי לו בראשו – ואז – ואז – – – דבר איני זוכרת יותר – כי בא לי הדבר כבוא האפֵלה הניצחת – – ייסורים היו אלו לי – – תהום רבה של ייסורים – – כי אז הבינותי בנפשי, אשר נבצור נבצר ממני להיות לשֵלך, כאשר חפצתי, וגם אמור אמרתי, כי שוב לא אבוש אליך עוד לנצח, כי הכּול הלא חוּלל, הכּול חוּלל, הכּול חוּלל, ואשאל את נפשי למות, ואשאל את נפשי למות.

הוי, סלחה נא לי, כי שבתי ובאתי הֵנה, אל המקום הזה, אשר כּוּלוֹ אומר קֹדש, כי צעוד תצעדנה פה רגלי, כי הבט אביט באלו עיני אל הסַפּה אשר פה. ואולם איה איפוא מקומי במלוא רחבי תבל, אם לא פֹה? הוי, כי קצור קצרה בינתי מהשיג דבר וחצי דבר! בשובי שנית אל ביתי, שאגה נפשי רק אליך, כי אמור אמרתי לגַלות לך את כל לבי, אבל איכה, איכה יכולתי לדרֹש ממך אמונה לדברי, ואתה לא יכולת יותר להאמין לי דבר – ואיכה איפוא תאמינה לדברי אלה אשר בפי, ואני הלוא אל עיניך עוד לא אביט – אל עיניך עוד לא אשוב ואביט. ואז הוברר לי פתאום הדבר, כי נידונה אני למיתה, ושי שלך אני לנצח נצחים – כאילו לפני זה לא ידעתי את הדבר הזה! ואז גם דרוש דרשה נפשי ממני בחוזקה לשוב ולנַשק לכל המקומות אשר אתה ישבתי שם ואשר אתה שכבת שם, ולילה חפצתי חרש התגנב אליך, בעת תישן ותנום, – חלילה לי מהעירך ומעוררך – כי לא נכון לי הדבר לשוב ולהביט אל עיניך. ואולם בבואי, לא היית בבית. הוי, אַיֶכּה איפוא, אַיֶכּה?

אח, הנה שוֹב שבה אלי המחשבה ההיא, זאת המחשבה הנוראה אשר חדרה לפרקים כמדקרת חרב אל לבי ואנוכי התהפכתי במיטתי, כי אמור אמרתי לגרשנה בזאת: לחטוא, לקום ולחטוא חטאה גדולה לך ורק לך, למען אשר תבוא אלי ותכֵּני – אתה, רק אתה, ואנוכי היתי מתאבקת יום יום תחת כפּוֹת רגליך ומתחננת מלפניך, כי תסלח לי ­– אתה, אל אלוהי! כי אלוהים אחרים לא היו ולא יהיו לי עוד על פניך.

ואולם כיום הזה אנוכי יודעת כי לא אשוב עוד לראות את אור פניך נצח. ומלבד זאת הנה יכול לא יכולתי סְבול גם כיום דברי חרפה ובוז מפיך – רק לא מפיך. וחיי לא היו לי חיים, מבלי אשר אוכל להביט אל עיניך, אל עיניך, אל שמשותי אלו.

הייתי כה שליווה. והנה אני רואה את כל הדברים באורם הבהיר ונַסה אנסה לבארם גם לך באר היטב. יוכל היות, אז תבינה יותר, מי ומה אני, אז אולי תהיה לי התקווה, כי יש יום ואת סלוח תסלח לי. באמנה, ידוע אדע, כי תסלח לי. חובתך היא – ותעשנה!

האהוב, הנחמד, הנה ככה אני אתי מיום היותי, אשר כל הימים האמנתי בנפשי בנשגב, במרומם, אשר הלא ישנו בחיים, בנפלא, אשר הוא כֹּה נפלא ולב אדם לא יתארנו לו כְמו. מימי ילדותי רחקה מנוחה מנפשי, ומדי חושבי בלבי אחת: הנה הוא בא – אולי הנה זה בא, ואתנפל אליו מבלי חשוב הרבה. ותמיד הביאו לי הדברים בכי וחרוֹק שִׁיניים.

ואולם כאשר פגשתי יום אחד אותך, ותבוא פתאום היראה בלבבי, כי הֲיָכוֹל יכולתי לקוות, כי אמנם בא הפלא?

לא חפצתי להגות בך. עשיתי את כל אשר היה לאל ידי לעשות ורק שלא אהגה בך. ואולם בנפשי הרגשתי, כי מוכרחה אנוכי ללכת אליך – והלכתי ודפקתי על דלתך ורגלי דרכה על מפתן ביתך, למרות רצוני. ואז באה פתאם יראה גדולה כמוות אל לבי. כי אז הבינותי, כי אתה הוא אשר בשבילו נולדתי, והיכולת לבלי לחשוב אז, כי אתה איחרת לבוא? לא יכולתי לחשוב אז, כי האושר וכל הנשגב והמרומם נצפנו לי בחיק הימים הבאים.

וכפעם בפעם מילאה יראה מוות את לבי, כי תשאלני את השאלה. וגם שאל לא שאלתני, אבל נַחש הלא ניחשת בי.

אח, לא. אתה, אשר אמור תאמר, כי לפנַי לא חיית, לא תרגיש ולא יכולת להרגיש לעולם את אשר הרגשתי אנוכי, בראותי והנה בכל אלה בא הדבר וגם נהיה – אלה המכתבים וכל זה ביחד. כפלא היה לי הדבר.

אמונתי חזקה בי, כי משנינו נחלתי אני את האושר היותר נפלא.

הוי, מה גדולה היתה המלחמה, אשר נלחמת אז! והיא גם אשר הלהיבה את אהבתי פי שניים, והיו ימים, אשר אמנם הרגש הרגשתי כי חזי בי יֵצר מהכיל את האהבה הגדולה.

ואולם אז שבתי וראיתי והנה פתאום אבדת שנית מנוחה. או מנוחתי אני היתה זאת, שאבדה לי בתחילה? האמנם הייתי אנוכי הראשונה? זכור אזכּוֹר רק את זאת, כי את הכּול שכחתי בתחילה – את הכּול. ורק לאט לאט שבו הדברים ובאו אלי שנית, שבו – ויזכירו לי את אשר אתי: לא היו לי הדברים, לא כל הדברים היו לי, אשר היתה את נפשי להקריבם לך. יכול לא יכולתי איפוא גם להיות מה שחפצתי להיות. חחזי לא היה חֲזה ילדה רכּה. כתמים הרגשתי בנפשי ותהיו פתאום כה רחוקים ממני – גם האושר וגם אתה. לא הייתי נאצלה למדי ולא הייתי יפה, כאשר חפצתי.

האומנם תבינה לכּאב הגדול הזה?

וגם את זה תבינה – מה נורא היה דבר הִישּׁאר עברי בי לנצח ולנצח מחֹה לא יימחה מנפשי? תמיד תמיד היה צומח לו וקם בינותינו.

הוי, אמנם פליאה דעת מני, איכה יכול לבוא ולהשכּיחני את כל אלה פתאום! הלא ימים ולילות שלמים היו וגם שבועות רצופים, אשר מכל הדברים הנוראים האלה לא נשאר בלבי גם רושם אחד קל.

שא ברכה מאתי! שא ברכה!

כה שליווה אנוכי. שמוח אשמח, כי הולכת אני למות, וגם אתה תשמח, הנה ראֹה תראה, כי אז ישוב הכּול להיות טוב. דבר את נפשי מִילֵּא, דְּבַר לא פשר ולא שחר, ונדמה גם נדמה לי, כי כבר חדלתי להיות מאשר לאדמה.

לא פה. במקום אחר יבואו כל הדברים האלה ויהיו. לא אמת, יקירי? שם גם התחדש אתחדש כנשר ודבר כבר לא יפריד בינינו. הנה הרגש ארגיש בנפשי את הדבר והוא כה נפלא וכה נשגב וכה ברור אתי, יקירי שלי! ובהיות הלילה, ולא ישובו כבר כל הדברים הנוראים, אשר לימים האחרונים, להציק לי ולרודפני בחֵימה: כי אמנם במה נחשבו אז, הדברים הקטנטנים הללו, וכל אשר בא והיה – הלא בא והיה רק מאהבתנו הגדולה, אשר אהבנו יחד.

כי אמנם בשבילך נוצרתי, דבר בא ויפרידנו. ואולם הלא מצֹא מצאנו איש את אחותו, כיום הזה הנה ידוע אדע, כי חי אתה, גם אתה תדע, כי אני יֶשׁני.

והיה, בהיותי כבר נכונה אתי, ובאת אתה ומצאתני. אמנם אתה – גבר, ורבה וכבדה העבודה אשר יש לך בחיים. ואולם אני הנני ואחכּה. אני – אשה, והאשה מְקוֹר הכוח והרוח האמיצה היא אשר לאיש, והיא המעודדת אותו לעשות ולפעול את כל אשר הוטל עליו.

וכזאת אהיה אני לך.

אני חושבת, כי רואה אנוכי את המוות ככה, מפני כל אלה הסיפורים היפים, אשר ככה הרבית לסַפר לי. אתה אולי לא פיללת אז, כי אוזני כה קשובות לכל הגה והגה היוצא מפיך.

ואולם אתה – אתה אל נא תחשוב, כי אנחנו, הנשים

ראֹה לא נראה דבר וגם הגֹה לא נֶהגֶה בכל אשר מסביב לנו והשתומם לא נשתומם בלבנו למראה השמיים והאדמה והכּוכבים והמוות וכל אשר יש – אנחנו, הנושאות בקרבנו את סוד הפלא הגדול, את סוד הלידה.

מדי דַברך את דְּברך באוזני, הייתי על פסגת אושרי. אני חושבת, כי הכי נשגב, אשר נתת לי, נתת לי אז.

לא רק לדברים הקשבתי, כי גם הרגש הרגשתי איך אתה מרגיש בהם ואיכה גם הגֹה תהגה אותם.

הנה כֹה רב יש לי עוד לדבר. ואולם נפשי הנה תצמא כבר לאורה הגדולה, אשר תצרפני ותזקקני ותולידני מחדש. הנה אני קולעת לך צְלָב קטן משערותי. פה תמצאהו מתחת לניירות האלה. אנא שׂאהו נא תמיד כחותם על לבך.

אמנם ידוֹע אדע, כי באחרית הימים לי תהיה, אני כה הרביתי להגוֹת בזה. הנה אני חושבת, כי תמיד לא תפגוש האשה באיש, אשר בשבילו נוצרה. כה רבו האנשים, אשר יכולה האשה לאהוב, ואת זה, אשר בשבילו נולדה, מצֹא לא תמצא ביניהם. ואולי האשה, אשר לא מצאה אותו פה, יש לה התקווה למצוא אותו לאחר ימים, במקום אחר?

אנחנו הנה נוצרנו יחד איש בעד אחותו. ודווקא מפני זה היה מהראוי, שדבר לא יפריד בינינו, דבר – לא אמת, אהובי שלי?

הנה כבר הכינותי את הצלב. נכונה גם אני. אהבתי היא תלווה אותך כל הימים. הצלב הזה הנה ספר יסַפר לך את דבר האהבה הגדולה והטהורה, אשר אהבתיך, יקירי, אהבתיך ביום ואהבתיך בלילה.

נשקתי את הכּר. שלום רב! היה שמֵח. אני הנה שמֵחה אני!"

הוי, למה זה לא יכולתי להישאר תמיד, כאשר הייתי בימים הראשונים, כאשר לא נשאתי את נפשי לכל דבר, מלבד אל אשר אהיה מחבק אותה בחוזקה אל לבי ואל אשר יהיה שלום ואושר בחייה ואל אשר יהיה חזה נושם נשימה ישרה ומתונה!

בהיותה שוכבת פה לפני וזר ההדסים מסביב לראשה, ואראה פתאום את הדבר ברור: אתה הוא, אשר נוצרת להביא לה את האושר ואת השלום.

ואתה הנה הֵמַרְתָּ לה את חייה ותביאנה אלי שְׁאוֹל.

לא אחת ולא שתיים קראתי את מכתביה בתקופת השנים האחרונות. לאחרונה, הנה יצאה מהם איזו מנוחה וירדה ובאה אל תוך נפשי, ותהי כמנוחה השופעת מחיק הנצח.

אולי היה הכּול מוכרח להיות כמו שהיה, מפני שאני הייתי כזה, אילו הייתי אני אחר, לא היתה היא אולי מוכרחה לעשות כמעשה אשר עשתה. ואולם אני היתה אז נפשי שלי זרה לי.

ואולי יש אשר החיים וכל אלה הדברים, הבאים אלינו מחוצה לנו, אינם אלא כָּרְאִי המלוטש, הבולט כלפי חוץ, אשר בבליטתו משתקפים לנו כל חיינו הפנימיים, בדמות שלשלת אחת גדולה וכרוכה לתוכה, המתגוללת ומתגוללת לפנינו ומראה לנו את כל פּינה ופינה היותר מרוחקה והיותר נסתרה שבנפשנו.

העתקתי את כל אשר השאירה לי. את הכול העתקתי. את הכול, אולי יש בהם דברים אשר כבר נאמרו או דברים אשר אינם חשובים ביותר, הנה לי אני היתה היא חיה בכל שורה ושורה מדבריה ולא יכולתי להיות להם כמבקר.

דבר לא נשאר לי לסַפר יותר. השמש הנה כבר יצאה. לי נדמה, כי מיום ליום יגדל חוּמהּ.

אהוב אוהַב את הלילה, כי הלילה כאילו אצור יאצור בתוכו ריבּואות של ימים. אוהב אני את היום, כי כזרם החיים הזורמים הוא.

וככל אשר קרוב אקריב אל הנצח, ככה יגדל לי גם השמש ויופיו והכּוכבים, אשר בשמיים, כאילו יקרבו אלי. הרגש ארגיש, בהתרחב בי חזי, לקבל אל תוכו אשר היה ואת אשר יש ואת אשר יהיה לנצח. הֲיֵש אשר ילך האדם מיום ליום וְיִצְער, תחת אשר יזקין?

הנה אוזני מקשיבות לקול בני אדם, ההולכים ברחוב אשר מתחת. מהר ימהרו אל מלאכתם. הנה סנדליהם מנקשים. קרונות כבדים התחילו מרקדים על פני אבני הרחוב.

גם אני הנה עבודתי מחכּה לי. ראֹה ראיתי בלילה אחד לפנַי את כל אשר חייתי ואת אשר קדח במסתרי נפשי ימים רבים. נַסה ניסיתי להביא את כל הדברים בקשר אחד ולראות אותם.

אני מוכרח לעבוד, ואולם מבינות לכל אלה הניירות אשר לפנַי, יש אשר תבואני פתאום השאלה הגדולה: ומה איפוא יהיה?

ואמנם מה יהיה – מה זה יהיה, לאחר אשר רשת התאים שלנו כבר שׂוֹרָפָה?

היש אשר כלֹה תכלה זאת הרֶשת, בשביל אשר תשוב וּתהי לדבר-מה חדש, אשר הוא גדול ויפה מאֶת אשר היתה, ואשר כל הטוב וכל היפה שבחיים פה היה לו ליסוד – או זאת המטרה, אשר התווּ להם החיים: החלום – זה החלום, המתרומם תמיד מנבכי תהום התוגה הגדולה אשר בחיים?

אני אמונה יש בלבי. היא היתה לי לסובלת ולקדושה, היא הקריבה את חייה בעד אהבתנו.

האחרים אולי לא ימצאו במכתביה את אשר אני מוצא שם. גדולות ונצוּרות, אשר איש לא יִרְאן.

כנראה, מפני שבשבילי הם הרבה יותר מדברים שבכתה. היא, אשר אתה יחד חייתי את הרגעים אשר האירו את מחשכי חיי כמזלות אשר בשמיים, היא לבדה, בשרה שלה ודמה שלה – אלה הם הדברים האלה לי.

אולי יהיו כאלה אשר יראו בדברי אלה את חילול השם. ואולם מי הם האלוהים? האם לא הם אלה, אשר קרוב נקרב אליהם בסולם הכּוכבים הגדול, בצחצוח חיים אחרי חיים, בפגישות הנפשות, המתחדשות לבקרים? יוכל היות, כי פחות מאחרים יחשבו לי דווקא הם לחטאה את דבר נשקי ברחשי תפילה הומים מדי ערב בערב את צלב השׁערות הקטן אשר לי.

בבוקר בבוקר, בהתרומם השמש על פני הים ונגוהותיו האדומות תהיינה כסמל הדם, אשר רוותה ממנו האדמה, – אז תבוא אלי רוח היצירה הגדולה ותמלאני שאיפה אחת חזקה ליצור ולפזר מסביבי ניצוצות וציצים בכל יום ויום מימי חיי פה עֲלי אדמות.

בערב, ברדת השׁמש בשלל גווניה הנפלאים, כאילו צמֹח צמח הדם, אשר הטילה בבוקר אל חיק האדמה, וגם היה לנגוהות ולאלפי צללי נגוהות, השמחות שמחת נצח בפִּזור התמידי ובהוֹלדה ובהֲמָתָה ושוב בהוֹלדה החדשה, אז שוֹב תשוב ותרד אל נפשי הפליאה הגדולה הזאת: מה הוא היפה והנשגב אשר בחיים, אשר נשמתה היפה שלה היתה הבשורה, המבשרת אותו ואת בוֹאוֹ?

נפשי תחפש לה פתרונים ודמיונות. ואולם גסים ביותר החושים שלי וידם קצרה מהשיג דבר.

טֶרֶם אָבִיב… אֶת הַלְּבָנִים

אַט תָּסִיר הָאֲדָמָה,

וְיֵרָאוּ הַנִּצָּנִים,

הַמְבֻלָּקִים פֹּה וְשָׁמָּה.

גַּם אֶת מֵצַח הָעוֹפֶרֶת

אַט יָסִירוּ הַשָּׁמַיִם;

רוּחַ עֶדְנָה צַחָה חֶרֶשׁ

תֵּעוֹר, תַּתִּיר הַכְּנָפַיִם.

וְחוֹדֶרֶת אֶל לִבָּתִי

וְעוֹבֶרֶת פַּז כִּנּוֹרָהּ,

הַמַּרְעִידָה אֶת שִׁירָתִי

אֲשֶׁר תָּקֵר אֶת מִזְמוֹרָהּ…

אֲנִי תָּעִיתִי עַל פְּנֵי שָׂדוֹת

עִם הַדְּמָמָה בֵּין עַרְבָּיִם,

חֲלוֹמוֹת מֵתִים נָדִים, נָעִים,

דּוּמָם יֶהְגּוּ אַךְ נְכָאִים.

אֲנִי תָּעִיתִי עַל פְּנֵי שָׂדוֹת

עִם הַדְּמָמָה בֵּין עַרְבָּיִם.

דְּבַר-רָז לִי הוֹגָה נַפְשִׁי

בְּאֹדֶם עַנְנֵי עַרְבָּיִם.

בְּעָבֵי-אֹדֶם יְגוֹן-עַרְבַּיִם

תֶּחֱזֶה נַפְשִׁי רַק רְפָאִים,

תֶּחֱזֶה חִוְרִים קְהַל-רְפָאִים,

דְּבַר-רָז לִי הֶעֱצִיב נַפְשִׁי

בְּאֹדֶם עַנְנֵי עַרְבָּיִם.

חֶרֶשׁ גָּוַע קוֹל זְעָקָה

בְּחֹרֶשׁ צֶאֱלֵי-פָז עַרְבָּיִם,

בְּחֹרֶש צֶאֱלֵי-פָז עַרְבָּיִם

אֹשֶׁר-אֱנוֹשׁ יָרִיד, יָהִים.

גַּלְמוּד אֹשֶׁר יָרִיד, יָהִים.

חֶרֶשׁ גָּוַע קוֹל-הַזְּעָקָה

בְּחֹרֶשׁ צֶאֱלֵי-פָז עַרְבָּיִם.

אֲנִי תָּעִיתִי עַל פְּנֵי שָׂדוֹת

בִּשְׁעַת-דְּמָמָה בֵּין עַרְבָּיִם.

בִּשְׁעַת-דְּמָמָה בֵּין עַרְבָּיִם

אֹשֶׁר אָיִן, רוּחוֹת מֵתִים

יִתְעוּ, יִשְׂאוּ קוֹל נְכָאִים.

אֲנִי תָּעִיתִי עַל פְּנֵי שָׂדוֹת

עִם הַדְּמָמָה בֵּין עַרְבָּיִם.

השיר הזה שלא נדפס עדיין, נכתב רוסית בידי א.נ. גנסין, בכוונה לתתו בפי גיבורה אחת בסיפור שעלה בדעתו לכתוב.

התרגום לעברית נעשה בידי א. הופנשטיין.

*

תּוּגַת דְּמָמָה עָטְפָה חֻרְשָׁה,

אַט יֵילִילוּ עֵץ וָפֹארָה;

גַּם לִבָּתִי תֶּמֶס תֵּלֵךְ

תַּחַת הֶמְיַת עֶצֶב נוֹרָא.

אֵי יִפְעָתֵךְ, מְלֵאַת חַיִּים,

מַה תֶּהֱמִי, חֻרְשָׁה נוּגָה?

אֵי, לִבָּתִי, שִׁירַת עֻזֵּךְ,

מַה תָּשִׂיחִי בְּלִי הֲפוּגָה?

כְּנַף רְנָנִים עָזְבָה חֻרְשָׁה

וַתִּתְעַטֵּף בָּעַצֶּבֶת;

וְיוֹנָתִי עֲזָבַתְנִי –

תֵּבְךְ לִבָּתִי הָאוֹהֶבֶת…

*

שַׁחַר שֶׁבִי תּוֹלִיכֵנִי

שִׁירַת-זָמִיר מְלֵאַת-גִּיל,

וּבַכֹּל שֶׁתַּחַז עֵינִי –

אָחוּשׁ: אָשְׁרִי עוֹטֶה מְעִיל.

צָהֳרַיִם הַקּוּקִיאָה

מָרָה תֵּילִיל, תִּצְרַח מָר –

גַּם אָנֹכִי בַּדֻּמִיָּה

אָרִיד: אָשְׁרִי כִּי גָז כְּבָר.

(מִשִּׁירַת בּוֹדְלֵר – פואימות בפרוזה)

לָאַחֲרוֹנָה, הִנֵּה נִשְׁאַרְתִּי לְנַפְשִׁי! מֵהָרְחוֹב בּוֹא יָבוֹא אֶל אָזְנַי קוֹל מַשַּׁק הַמֶּרְכָּבוֹת הַמְאֻחָרוֹת. הִנְנִי וְאֶהְיֶה בּוֹדֵד לְנַפְשִׁי שָׁעוֹת אֲחָדוֹת רְצוּפוֹת וְנַפְשִׁי תְּהִי נִזּוֹנִית מֵהַדְּמָמָה – אִם לֹא מֵהַמְּנוּחָה וְהַשַּׁלְוָה. לָאַחֲרוֹנָה, הִנֵּה חָדוֹל יֶחְדַּל מֵהָצִיק לִי וּלְנַפְשִׁי מַרְאֵה פְּנֵי הָאָדָם, וְאִם אָמְנָם יִסּוּרֵי נַפְשִׁי חָדוֹל לֹא יֶחְדְּלוּ, אֲבָל הָיֹה יִהְיוּ הַיִּסּוּרִים הָאֵלֶה יִסּוּרַי שֶׁלִּי וְיִסּוּרֵי נַפְשִׁי שֶׁלִּי. לָאַחֲרוֹנָה, הִנֵּה מָצֹא אֶמְצָא לִי אֶת מְנוּחַת נַפְשִׁי, בִּהְיוֹתָהּ צוֹלֶלֶת בְּגַלֵּי הָאֲפֵלָה.

לָרֹאשׁ וְרִאשׁוֹנָה הָבָה נָא וְאֶסְגֹּר אֶת הַדֶּלֶת בְּמַפְתֵּחַ אַחַת וּשְׁתַּיִם; הַרְגֵּשׁ אַרְגִּישׁ בְּקִרְבִּי, כִּי יֵשׁ בַּדָּבָר הַזֶּה בִּכְדֵי לְהַגְדִּיל אֶת בְּדִידוּתִי וּבִכְדֵי לְבַצֵּר אֶת כָּל אֵלּוּ הַגְּדֵרוֹת וְהַמְּחִיצוֹת, הַחוֹצוֹת בֵּינִי וְכָל אֲשֶׁר מִסָּבִיב לִי.

אֵלֶּה הַחַיִּים הַנּוֹרָאִים! זֹאת הַקִּרְיָה הָאֲיֻמָּה ! יָבוֹא נָא לְפָנַי זֵכֶר הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר הָיוּ אִתִּי בְּיוֹם זֶה שֶׁגָּז. נִפְגֹּשׁ נִפְגַּשְׁתִּי אֶת אֲחָדִים מֵאֵלֶּה הַמּוֹשְׁכִים בְּשֵׁבֶט סוֹפֵר וְהָאֶחָד מֵהֶם גַּם שָׁאוֹל שְׁאֵלַנִי, אִם יֵשׁ, אֲשֶׁר אֶפְשָׁר לָבוֹא אֶל גְּבוּלוֹת רוּסְיָה גַם בַּיַּבָּשָׁה (כַּנִּרְאֶה, הוּא חוֹשֵׁב אֶת כָּל אַדְמַת רוּסְיָה לְאִי אֲשֶׁר בַּיָּם); אַחַר הִתְוַכַּחְתִּי בְּרוּחַ נִמְרָצָה אֶת אַחַד הַמְנַהֲלִים, הַמְנַהֵל אֶת אַחַת הַ“הַשְׁקָפוֹת”, וְכָל הוֹכָחוֹתַי לֹא מָצְאוּ בְּפִיו אֶלָּא תְּשׁוּבָה רַק אַחַת: “הַשְׁקָפָתֵנוּ – הִיא מְשַׁמֶּשֶׁת כְּלִי מִבְטָא לַאֲנָשִׁים יְשָׁרִים”, וַיְהִי הַדּוֹבֵר כְּרוֹמֵז, לֵאמֹר: אֲבָל לַאֲפוּקֵי כָּל אוֹתָם הַזּ’וּרְנָלִים הָאֲחֵרִים; שֶׁכָּל אוֹתָם הַזּ’וּרְנָלִים הָאֲחֵרִים – הַמְנַהֲלִים שֶׁלָּהֶם אֵינָם אֶלָּא נוֹכְלִים וְרַמָּאִים; בֵּרַכְתִּי לְשָׁלוֹם כִּשְׁנֵי מִנְיָנִים שֶׁל בְּנֵי-אָדָם, אֲשֶׁר מִלְּבַד כַּחֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים מֵהֶם, לֹא זְכַרְתִּים וְלֹא פְּקַדְתִּים מִיָּמַי בְּלִבִּי; גַּם יָדַיִם לָחַצְתִּי כַּמִּסְפָּר הַזֶּה, מִבְּלִי אֲשֶׁר הָיוּ עֵינַי בְּרֹאשִׁי לְהַקְדִּים וְלִקְנוֹת לִי בָּתִּים לְיָדַי אֲנִי; בִּהְיוֹת הַגֶּשֶׁם הַגָּדוֹל, סַרְתִּי מִפְּנֵי הַבַּטָּלָה אֶל בֵּית אַחַת הַמְחוֹלְלוֹת, אֲשֶׁר בִּקְשָׁה מִמֶּנִּי בַּקָּשָׁה נִמְרָצָה לִרְשֹׁם לָהּ אֶת צִיּוּר תִּלְבָּשְׁתָּהּ שֶׁל וֶנוּס; זָחַלְתִּי גַם זָחוֹל וָאֶתְרַפֵּס לִפְנֵי אֶחָד הַמְנַהֵל אֶת אֶחָד מִבָּתֵּי הַתֵּיאַטְרָאוֹת, וְהוּא אָמַר לִי, בְּהִפָּרְדוֹ מִמֶּנִּי:

– טוֹב הָיָה, לוּ פָּנָה אֲדוֹנִי בְּדָבָר זֶה אֶל מַר צ., כִּי הִנֵּה מַר צ. הוּא הָאָדָם הַיּוֹתֵר מְכֻבָּד וְהַיּוֹתֵר נוֹאָל וְהַיּוֹתֵר מְפֻרְסָם אֲשֶׁר בַּמְחַבְּרִים שֶׁלִּי; וְהָיָה אִם יָקוּם הוּא לִימִינוֹ, וְהִצְלִיחַ אוּלַי הַדָּבָר לַאדוֹנִי. יִתְרָאֶה נָא, אֵפוֹא, אֲדוֹנִי אֶת הָאִישׁ הַזֶּה וְאָז נִרְאֶה.

אַחַר זֶה הִתְפָּאַרְתִּי (וּלְשֵׁם מָה הִתְפָּאַרְתִּי?) בְּדִבְרֵי נְבָלָה מְזֻהָמִים אֲחָדִים שֶׁמִּיָּמַי לֹא יָצְאוּ מִתַּחַת יָדַי, וְכַחֵשׁ כִּחַשְׁתִּי בְּפַחְדָּנוּת נְמִבְזָה שֶׁבַּלֵּב דְּבָרִים אֲחֵרִים, אֲשֶׁר יָדִי אָמְנָם חוֹלְלָה אוֹתָם וּבַהֲנָאַת נֶפֶשׁ גְּמוּרָה – זֹאת הַהִתְפָּאֲרוּת לַשָּׁוְא, אֲשֶׁר בִּפְלִילִים תּוּבָא, וְרָמוֹס בָּרַגְלַיִם כָּל דְּבַר גֹּבַהּ אֲשֶׁר בָּאָדָם! – הֲשִׁיבוֹתִי רֵיקָם אֶת פְּנֵי אֶחָד מִידִידַי הַטּוֹבִים, אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ מִמֶּנִּי טוֹבַת הֲנָאָה אַחַת, שֶׁלֹא הָיְתָה לִי חֲשׁוּבָה כְּלָל וּכְלָל, וְנָתַתִּי מִכְתַּב מְלִיצָה לִידֵי אֶחָד נוֹכֵל וְאִישׁ מִרְמָה. פוּ! כִּמְדֻמֶּה לִי, שֶׁזֶּה הָיָה הַגְּמָר!

קְשֵׁה רוּחַ אָנֹכִי וְגַם בָּחֹל אֶבְחַל בַּחַיִּים אֲשֶׁר מִסָּבִיב לִי וַאֲשֶׁר בְּנַפְשִׁי אֲנִי. וְרוּחִי הַנְּכֵאָה הִנֵּה הִיא בּוֹכָה וּמִתְלַבְּטָה וְדוֹרְשָׁה לָהּ אֶת תִּקּוּנָהּ בִּבְדִידוּתִי זֹאת, אֲשֶׁר בְּדֻמִיַּת הַלַּיְלָה שֶׁמִּסָּבִיב. אַתֵּנָה, נַפְשׁוֹת אֵלֶּה הָאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר אָהוֹב אֲהַבְתִּים וְגַם אֶת שִׁירַי שׁוֹרַרְתִּי לָהֶם, סַמְּכוּנִי נָא, אוֹשְׁשׁוּנִי וְגָרְשׁוּ נָא מִמֶּנִּי אֶת צֵל זֶה הַשֶּׁקֶר, הוּא פְּרִי הַחַיִּים הַנִּפְסָדִים יַחַד אֶת בְּנֵי אִישׁ, וְאַתָּה, אֵלִי הַטּוֹב, תְּנָה לִי וַאֲחַבֵּר נָא שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה שִׁירִים יָפִים, אֲשֶׁר הוֹכֵחַ יוֹכִיחוּ לִי אֲנִי, כִּי לֹא הַפָּחוּת אֲשֶׁר בִּבְנֵי הָאָדָם אָנֹכִי, וְכִי לֹא שָׁפָל וְנִבְזֶה אֲנִי מִכָּל אֵלֶּה, אֲשֶׁר שָׂנֹא אֶשְׂנָא אוֹתָם בְּלִבִּי.

*

דֻּמִיָּה מִסָּבִיב שׂוֹרֶרֶת,

שְׁאוֹן תְּעוּפַת צִפּוֹר עַד קְשׁוֹב

מַחֲשָׁבָה בּוֹדֵדָה שׁוֹזֶרֶת

בְּמֹחִי חֶזְיוֹנוֹת לָרֹב.

וּמַחֲנוֹת חֶזְיוֹנוֹת הַתֹּהוּ

תָּרֵמְנָה אֶת נַפְשִׁי כַּגָּל,

מִנַּפְשִׁי הַחוּצָה יֵצֵאוּ,

יִתְפָּרְצוּ וְיִדְאוּ אֶל עָל.

אֶל תְּכֵלֶת שָׁמַיִם נִשָּׂאוֹת

הַמַּחֲנוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת הָהֵן,

יָסוּרוּ אֶל עוֹלַם הַפְּלָאוֹת

מִשָּׁמָּה תָּשֹׁבְנָה בְּרֹן.

וּמְלֵאֵי הוֹד עֵדֶן אַלְמָוֶת

יָשִׁירוּ שִׁיר קֶסֶם, שִׁיר-אוֹב;

וּצְבָעִים וּתְמוּנוֹת לִרְבָבוֹת

יַזִּילוּ לַשְּׂעִפִּים, לַלֵּב.

הַנְּשָׁמָה מַזְהִירָה מֵעֲדָנִים,

וּרְוָיָה תַּעֲלֻמַת הַסּוֹד;

אוֹר מַעַל אִם תִּשְׁאַף כַּתַּנִּים

אוֹ תַּאֲצִיל עַל שְׁמֵי-עָל אוֹר-הוֹד.

¹

שָׁוְא, מְבַשֵּׂר דְּרוֹר וּמְשׁוֹרֵר,

תְּפוּשֵׂי פָּז מִשְּׁנָת תְּעוֹרֵר,

הָאֶרְאֶלִּים בַּשָּׁמַיִם

אוּלַי יַטּוּ-לָךְ אָזְנַיִם;

אַךְ בָּאָרֶץ הָאֲנָשִׁים

לֹא יַאֲזִינוּ, לֹא יַאֲמִינוּ,

אַף יִלְעָגוּ – אֵיךְ יָבִינוּ

אֵלֶּה לֵב וּרְגָשִׁים?

לֹא מַנְגִּינָה אֶבֶן תָּמִישׁ,

לֹא תַּאֲנִיָּה – הַחַלָּמִישׁ:

בָּעַקְרַבִּים תֵּן הַשִּׁירָה,

אַנְחוֹת-שָׁוְא בַּשּׁוֹט הָמִירָה;

אוֹ-אָז רֵד לִמְקוֹם-יָנוּמוּ,

אוֹ-אָז דֹּשׁ בְּסַעֲרַת חֵמָה

בְּשַׂר הַמֻּכִּים בַּתַּרְדֵּמָה –

אוּלַי אָז יָקוּמוּ.

בִּשְׁבִיל תְּכֵלֶת הָרָקִיעַ,

בֵּין מַקְהֵלוֹת כּוֹכְבֵי שְׁבוֹ –

סַהַר מָלֵא אַט יִנּוֹעַ,

יֶחֱצֶה גַלֵּי תְּהוֹם הַנּוֹי.

עַל פְּנֵי תְּכֵלֶת הָרָקִיעַ,

בֵּין מַקְהֵלוֹת כּוֹכְבֵי פָּז –

יִצֹּף-יַחֲלֹם הַיָּרֵחַ,

מָלֵא הוֹד שַׂרְעַפֵּי-רָז.

לוֹ תֶּחְפַּזְנָה נִבְחוֹת-כְּלָבִים,

לֵב הַמְשׁוֹרֵר יֵהוֹם לוֹ;

הוּא שַׁלְאֲנָן יַחְתֹּר הָלְאָה,

יֶחֱצֶה גַלֵּי תְּהוֹם הַנּוֹי.

מֶרְחַבְיָה יִשְׂתָּרַע נִכְחוֹ הָלְאָה, הָלְאָה,

כַּעֲתִידוֹת-יָמַי לוּטֶה בָּעֲרָפֶל,

מִבְּלִי כּוֹכָב אֶחָד וְאֵין מְעַט מִלְמָעְלָה

לִי, הַנּוֹדֵד-וָעֶד תּוֹךְ יְשִׁימוֹן אָפֵל.

לֹא נְשִׁיקוֹת חַמּוֹת, בִּרְכוֹת רֵעַ אוֹהֵב

אַף לֹא דִמְעוֹת רַעְיָה, אַנְחוֹת אֵם אוֹהָבֶת –

מַקְלוֹ יִשְׁלַח אַחֲרַי וּמְאֵרָתוֹ – אוֹיֵב

אֱלֵי מַעֲמַקֵּי מִדְבַּר הַצַּלְמָוֶת.

אֶפֶס מַה תִּרְעָדִי, נַפְשִׁי הַכּוֹאָבֶת?

מַלָּךְ, לִבִּי חוֹלֶה, תָּרִיד מִבְּלִי שָׁבֶר?

שָׁם, בְּלֵב הָרַחַב יָאִיר יוֹם הַמָּוֶת –

נֵלְכָה-נָא לְאוֹרוֹ עַד בּוֹאֵנוּ קָבֶר!..

נמסר לדפוס ע“י דוד פרישמן, “הצפירה” תרע”ג גל' 133

אֶת הַצְּלָלִים הַמִּשְׂתָּרְעִים

עַל הַתֵּבֵל הַנִּרְדָּמָה

אַתְּ – שַׁלְהֶבֶת קְטַנָּה, כֵּהָה

וּבוֹדֵדָה – אַתְּ נִלְחָמָה.

בַחוּץ – שָׁם הָעֲלָטָה…

הִיא רוֹבֶצֶת כָּעוֹפֶרֶת,

וּמִסְּבִיבָהּ שֵׁדֵי-לַיִל

יַעַטְרוּהָ לְמִשְׁמֶרֶת.

יָמִים רַבִּים הִיא רוֹבֶצֶת,

נֵרוֹת רַבִּים בָּהּ נִלְחָמוּ –

וּמִי יַגִּיד כַּמָּה תִּרְבַּץ,

כַּמָּה נֵרוֹת עוֹד יִתָּמּוּ?..

הוֹי הַדְלִיקִי, הַשַּׁלְהֶבֶת,

אֶת הַתִּקְוָה תּוֹךְ לִבָּתִי –

אוּלַי תָּפִיץ מַחְשְׁבוֹתַי,

אוּלַי תָּשִׁיב אֱמוּנָתִי…

אֱלֶגִיָּה / א"נ גנסין

לֹא, לֹא יִפְעַת שֶׁמֶשׁ אָבִיב, –

עֶדְנַת שִׁירָה לִי גָוָעָה,

תּוֹר חֲלוֹמוֹת הָעֲלוּמִים,

תְּקוּפַת חַיַּי הַנִּפְלָאָה!

אֶל אֵל אֶחָד גְּדָל-עֲלִילָה,

עֵת כָּל חוּשַׁי בִּי כָּרָעוּ –

לוֹ הִתְפָּרְצָה שִׁירַת חַיַּי,

עֵינַי חוֹלְמוֹת לוֹ דָמָעוּ…

יָמִים רַבִּים, יָמִים כְּבֵדִים

מִנִּי אָז עָלַי חָלָפוּ;

עִם דִּמְעוֹתַי-חֲלוֹמוֹתַי

אֶל מְצוּלוֹת-עַד נִגְרָפוּ.

וַיִּתְפּוֹצֵץ אֵל מָעֻזִּי,

גְּאוֹן בַּחוּנַי, אוֹיָה, קָרַס …

וַיִּשְׂתָּעֲרוּ אֱלִילִים

עֲלֵי נַפְשִׁי הַנִּסְעָרֶת…

וֶאֱלִילִים בָּאֱלִילִים

תּוֹךְ לִבָּתִי הָאֻמְלָלָה –

עַל הַשָּׁלָל נִלְחָמוּ,

עַל נִשְׁמָתִי הַחֲלָלָה…

לֹא, לֹא יִפְעַת שֶׁמֶשׁ אָבִיב, –

עֶדְנַת שִׁירָה לִי גָוָעָה;

לֹא מַאְפֵּלְיַת לֵיל תְּשׁוּפֵנִי, –

צִיַּת חַיַּי הַנּוֹרָאָה.

אֲנִי שָׁכַבְתִּי בָּדָד, אֲנִי שָׁכַבְתִּי דֹם,

וּנְכָאִים הָגְתָה דְמָמָה בַּסְּתָו בְּעֶרֶב יוֹם,

וְנַפְשִׁי כְּבֵדָה נִבְּאָה לִי לַיְלָה בְּלִי חֲלוֹם.

וְחֶרֶשׁ גָּוַע יוֹמִי וְחַלּוֹנִי עָטָה צֵל,

וְכָתְלֵי חַדְרִי קָדְרוּ וְעָטוּ חֶשְׁכַת לֵיל.

וּלְבָבִי לֹא הֶחֱרִידָה אַף נַהֲמַת יְלֵל.

וּפִתְאֹם חָרְדָה נַפְשִׁי וְעַד מַעֲמַקֵּי תְּהוֹם,

וַתַּחֲלֹם רֶגַע אַהֲבָה וְרֶגַע חָלְמָה תֹּם,

מַלְאָכִי שָׁב אֵלֶיהָ וַיֶּאֱרֹג לָהּ חֲלוֹם…

וַיְהִי הַחֲלוֹם כֹּה חָמִים בַּסְּתָו לַלֵּב הַזָּר,

וַיֵּדַע אָז גַּם דֶּמַע, אֲשֶׁר לֹא יָדַע כְּבָר,

וְקוֹל מַלְאָכִי נוֹזֵל וְחֶרֶשׁ שָׁר וָשָׁר…

לֹא שִׁיר-עֲלוּמִים אַדִּיר – מַלְאָכִי אֵינוֹ תָּם:

לֹא נִלְחַם עוֹד עִם אֵלִים, לֹא בָּא אֵלַי בַּעְיָם –

מַלְאָכִי לָאַט פָּנָיו וְהֵקֵר אַט שִׁיר חָם…

וְעֵינַי מָלְאוּ אֵדִים בַּסְּתָו בִּגְווֹעַ יוֹם,

וְרַצֵּי אוֹרָה נוּגִים נִגְּרוּ, נִגְּרוּ דֹם –

וַיָּשַׁר לִי מַלְאָכִי: אֱמֹר לָזֶה חֲלוֹם…

אַךְ רֶגַע בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, רֶגַע בִּימֵי סְתָו –

אַחַר יֵרֵד לַיְלָה, יָמֵשׁ חֹשֶׁךְ עָב,

וְרַצֵּי אוֹרָה נוּגִים עוֹבְרִים אָז לַשָּׁוְא…

וּבָדָד אֲנִי שׁוֹכֵב וּפָנַי אֶל הַקִּיר,

וּסְבִיבִי קוֹדְרָה דְמָמָה וְקִרְבִּי אָפֵס שִׁיר:

עֲלוּמִים וַחֲלוֹמוֹת כְּבָר אָבַד לָמוֹ נִיר…

נתפרסם בירחון “הזמן”

“ויימר, כ”ה אוגוסט, 1900. היום בשעה ¾ 11 בבוקר אחז השבץ את הפילוסוף פרידריך וילהלם ניטשה, וימות. קבורתו תהא בקבורת-אבותיו, אשר בראקן".

הלוחם הגדול, שנלחם עם דור, השיב את רוחו לאלוהים. מצוקות רוחו וייסורי-נפשו של האיש הגדול התגברו, סוף סוף, עליו יכלו לו. עתה, בשעה שהרושם הגדול, שעשתה עלינו הבשורה המבהילה ממות האדם הגדול הזה, עודנו טבוע במלואו בנפשותינו, אי-אפשר לצאת ולחשב בדיוק מה היה לתבל האיש הזה בעודנו בחיים ומה לוּקח ממנה במותו. לעת עתה אפשר רק לנגוע נגיעה קלה באיזה זכרונות עוברים מן הבא בידינו, שיש להם יחס אל ערך הפילוסוף המנוח.

ניטשה מת בטרם מלאו לו נ“ו שנה. בן הכוהן מראקן בילה את ילדותו הנעימה והמלאה תמימות של אהבה בבית אמו האלמנה הצעירה ויתחנך בבית-ספר למתחילים. האיש, שהיה עתיד להאיר את מחשכי מחשבות בני דורו ורגשותיהם, היה עוד בילדותו חולם חלומות וכפעם בפעם היה אוהב, כמשורר מלידה, לתת לו דין וחשבון ממחשבותיו ורגשותיו, שעסקו את מוחו ונפשו, ובספרי זכרונותיו ומכתביו בעת ההיא היה מעמיד תמיד את עצמו לדין ומביא במאזני-משפט את כל אשר הרה והגה. בבון ובלייפציג למד את תורת הפילוסופיה והפילולוגיה הקלאסית, ובטרם מלאו לו כ”ה שנה נתמנה לפרופיסור בבית המדרש שבבזל.

פחות מעשר שנים שימש ניטשה בכהונתו זאת. אותה הלהבת שלהטה ברוחו ונפשו ליחכה, לעתים תכופות, את מִנאָמיו ותתפרץ גם אל תוך ספריו. ניטשה, מספר ק. קאפשטין, קנה את לבות כל שומעיו לאהבה אותו ולהעריצו. כמעט כולם היו נזהרים לבלתי יאחרו את שיעוריו. גם אחרי כן, הוא מוסיף, כאשר רובם סרו מן הדרך אשר התווה להם, עוד נשאר רגש הכבוד אליו טבוע בלבם בכל תוקפו ועוזו.

במלחמת האשכנזים עם הצרפתים, שניטשה לקח בה חבל בתור מתנדב, פגע בו כדור מוות. ואף כי נשאר בחיים בכל זאת לא שב עוד לאיתנו. ומאז החל לבנות את מגדלו במהירות נמרצת ובחפזון של קדחת, כאילו חש בנפשו ששעותיו ספורות ואסור לו לאבד אף רגע לבטלה. ואמנם הצליח להגביה את שיאו עד לשמים!

כי בגו ההרוס הזה הסתתר רוח כביר ונמרץ; מתחת לחזה הנופל הסתתר לב רחב כיס, אשר הֵקֵר, כמעיין המתגבר, מחשבות ורגשות רעננים שהרעישו אחר כך את חללו של עולם-הרוח, הלהיבו את הלבבות וירכשו למו גם אוהבים וגם אויבים רבים ועצומים…

אולם מי הוא ניטשה?

ניטשה – זהו ראדיקאל אפרתי, שברוחו שררה תקופת התחייה ובנפשו היתה. ניטשה רואה תמיד את הקיצוניות ואותה הוא מגלה לנו. לפי דברי אחותו, מנת חייו הטראגית היא שאילצתהו לדבר במליצה – חידות. מחשבותיו קדחו בו כאש תאווה זה, כמו שהודה בפיו:

לָאוֹר יִהְיֶה כֹּל אֶנְצֹרָה,

כֹּל לִי זָר – גַּחֶלֶת שְׁחוֹרָה,

כִּי שַׁלְהֶבֶת בִּי נִשְׁמָתִי!

את ההגבלה, את הצרוּת לא יכלה הנשמה הרחבה הזאת לסבול. ברוח כביר היה מסיר את המעצורים מעל דרכו – יהיו איך שיהיו. בטיפוסה העליון של האנושיות הוא רואה את תעודתה הקיצונית: להאדיר את הרגש, את המחשבה, את הקדושה שבנו ושמחוצה לנו – זוהי ההסתכלות בנפשו של אדם. ככה צריך לעבוד את עבודת השלמות הטבע.

וככה היא תמונת “האדם העליון” שהציג למופת לנו. את המוסריות המקובלה נתן לסיגופים ויבחל בה, תוכן המוסריות זוהי התשוקה לחיים מלאים.

את ניטשה, את החוזה החקרן של הדור החי, לא הכל מבינים, ויש אשר יגלו בו פנים שלא כהלכה באופו מגונה מאוד. אולם עוד יותר כבד מלהיות “נאה-דורש” בתורתו של ניטשה הוא – להיות “נאה מקיים”. אלה האנשים המעלים תמיד על שפתם את מאמרו “מעבר לטוב ולרע”, אינם נאה מקיימים אותו, והנם נשארים תמיד “מעבר לטוב” – מבלי אשר יוסיפו ללכת הלאה בשביל לקיים את כולו עד גמירא, כי רב ומטריד מאוד הדרך הזה.

אמנם, הכול יודעים את גדולתו של ניטשה; גם ניסו לא פעם להעריכו ולהמשילו לכמה וכמה מאנשי המעלה; אולם את ניטשה אי-אפשר להמשיל אלא לו לעצמו. שנים תעבורנה, עשוריות בדורות תנקופנה, הכול יתחלף, הכול ישונה, אולם שמו של פרידריך וילהלם ניטשה לא יסוף לעד!

[– – – –] פאטשעפ (פלך טשרניגוב) – הנוכל המכנה עצמו בשם יעקב לנדא, בנו של הרב המו“צ בפטרבורג רי”ז לנדא ז“ל (עיין “המליץ” נומר 165 ע"מ), סר ביום כ”ג אדר לעירנו ויכנה א“ע [את עצמו] בשם שמואל לאנדא בן הרה”ג לאנדא חתן הג' גינצבורג מראהצעוו וב“א של הרבה רי”ז לנדא מפ“ב, מחבר ספר “בית יעקב”, “שביל יעקב”, נין ונכד להגאון בעל נודע ביהודה, והדביק מודעות בבתי-כנסיות, כי יתאסף העם לשמוע אל ההספד אשר ישא על מות הגאון ריא”ס זצ“ל. אולם הרב דפה ר' העשיך נטע, בראותו את האיש ואת שיחו, כי הוא מתחסד בחגורתו אשר במתניו וגם מתפאר במגבעתו אשר בראשו, לא האמין באיש ההוא ויחל לחקור ולדרוש אותו: מה מעשהו ואָנה פניו מועדות, אך הוא אמר כי הוא נוסע קִיוֹבָה עפ”י מכתב הקריאה מהגביר בראדסקי, לשבת שם על כסא הרבנות. רבנו שאלוֹ איה המכתב מהג' ב. [ברודסקי] ואיה הם הספרים אשר בהם יתפאר. על השאלות האלה ענה עזות, כי לא להחקר ולהדרש אותו בא הֵנה. אז שלח הרב תכף מכתב להג' אוטעווסקי בבריאנסק, אשר משם הוא בא, ובאותו יום קיבל תשובה כי ברח משם יען הכירוהו כי הוא הנוֹכל הנזכר שכּנָה א“ע בשנה שעברה בשם יעקב לנדא. בהוודע תרמיתו לא התמהמה הנוֹכל גם פה וישם לדרך פעמיו. ולמען לא יחרֹך רמִיה צֵידו ולא יוליך שולל את אחינו ב”י בערים אחרות, הנני לסמן סימניו: קומתו ממוצעת, שנותיו כבן חמשים, מראה פניו כהה שחרחר, זקנו ושערות ראשו שחורים, רק זעיר שם שיבה זרקה בם.

א.נ. גנעסין

(“המליץ” תרנ"ו)

[– – – –] פאטשעפ (פלך טשרניגוב) – הנוכל המכנה עצמו בשם יעקב לנדא, בנו של הרב המו“צ בפטרבורג רי”ז לנדא ז“ל (עיין “המליץ” נומר 165 ע"מ), סר ביום כ”ג אדר לעירנו ויכנה א“ע [את עצמו] בשם שמואל לאנדא בן הרה”ג לאנדא חתן הג' גינצבורג מראהצעוו וב“א של הרבה רי”ז לנדא מפ“ב, מחבר ספר “בית יעקב”, “שביל יעקב”, נין ונכד להגאון בעל נודע ביהודה, והדביק מודעות בבתי-כנסיות, כי יתאסף העם לשמוע אל ההספד אשר ישא על מות הגאון ריא”ס זצ“ל. אולם הרב דפה ר' העשיך נטע, בראותו את האיש ואת שיחו, כי הוא מתחסד בחגורתו אשר במתניו וגם מתפאר במגבעתו אשר בראשו, לא האמין באיש ההוא ויחל לחקור ולדרוש אותו: מה מעשהו ואָנה פניו מועדות, אך הוא אמר כי הוא נוסע קִיוֹבָה עפ”י מכתב הקריאה מהגביר בראדסקי, לשבת שם על כסא הרבנות. רבנו שאלוֹ איה המכתב מהג' ב. [ברודסקי] ואיה הם הספרים אשר בהם יתפאר. על השאלות האלה ענה עזות, כי לא להחקר ולהדרש אותו בא הֵנה. אז שלח הרב תכף מכתב להג' אוטעווסקי בבריאנסק, אשר משם הוא בא, ובאותו יום קיבל תשובה כי ברח משם יען הכירוהו כי הוא הנוֹכל הנזכר שכּנָה א“ע בשנה שעברה בשם יעקב לנדא. בהוודע תרמיתו לא התמהמה הנוֹכל גם פה וישם לדרך פעמיו. ולמען לא יחרֹך רמִיה צֵידו ולא יוליך שולל את אחינו ב”י בערים אחרות, הנני לסמן סימניו: קומתו ממוצעת, שנותיו כבן חמשים, מראה פניו כהה שחרחר, זקנו ושערות ראשו שחורים, רק זעיר שם שיבה זרקה בם.

א.נ. גנעסין

(“המליץ” תרנ"ו)

ידעתי לבחון אפסי החדלון / א"נ גנסין

*

א

יָדַעְתִּי לִבְחֹן אַפְסֵי הַחִדָּלוֹן

הִנּוֹ אַחֲרוֹן זִיעַ כְּבוֹתִי,

וְלֹא יֵדַע אִישׁ וְלֹא יְחוּשׁוֹ,

כְּשֵׁם שֶׁלֹּא יָדַע מַהִי הֱיוֹתִי…

וּכְנִימָה לֹא יִפְגֹּם הֵעָדְרִי

הַרְמוֹנִיָּתָם שֶׁל הַחַיִּים;

לֹא הֵם מְצִיאוּתִי חִיְבוּ,

וְלֹא עָלֶיהָ הִתְגַּעְגְּעוּ שְׂפֻנֵי-מַאֲוַיִּים…

וּמִבֶּטֶן יָצָאתִי – לֹא הוּצֵאתִי –

לַאֲוִיר-הָעוֹלָם חִיּוּבִי,

וְלֹא יֵאָמֵר: חָזָה, נָטָה קַו – לֹא הָיָה עוֹד

וִיהִי מָרְגָּשׁ חֶסְרוֹנוֹ בְּשׁוּבִי…

בֶּן-אָדָם! הַהֵבַנְתָּ מִיָּמֶיךָ,

הֱיוֹת וְלֹא-הַגִּיד מִלָּה –

מִלָּה עֲדֶן בֵּין הַחַיִּים לֹא נִשְׁמְעָה

וְחוֹכָה לְחֵן-צְלִילָהּ?..

וְיָדוֹעַ לֹא-יָדוֹעַ, הֱיוֹת אֶבֶן-בֹּהוּ

וְשַׁקְּעָהּ עַל-כָּרְחָהּ בַּבִּנְיָן;

וְלֹא יְהִי טַעַם לִהְיוֹתָהּ,

כְּשֵׁם שֶׁאֵין לְחָדְלָהּ טַעַם וְעִנְיָן!..

ב

הוֹי, רַחֲקִי!

עִם כָּל חֲצוֹת לֵיל-סַהַר,

שָׁעָה שֶׁהַבְּרִיאָה לְמִסְתּוֹרִין תַּהַר,

וְנִתְּנָה הָאָרֶץ לִכְרוּבֵי-הַחֲלוֹם,

אֶל חַלּוֹנִי הִתְדַּפַּקְתְּ דֹּם:

"פְּתָחָה! הַסְכֵּת, רָזִי לִי:

"לְךָ מְלֹא קֻמְצִי יְהִי,

"זֶה שָׁבִיתִי רַק עַתָּה מִלְמָעְלָה,

"גְּנֻבְתִי לָיְלָה….

"וּבְיָדַי מָה – חֲזֵה-מַכְסִיפִים

"רְסִיסֵי זִיו – עֲרִיפִים…

"בַּמִּדְבָּר רָאִיתִי תְּעוֹתָם,

"וָאִירַשׁ אוֹתָם…

"אֵלֶּה זַהֲרוּרִים בְּנֵי-יוֹם.

"הַתֹּם

"יְלָדָם רַק תְּמוֹל;

"עוֹד טֶרֶם עָבַר עֲלֵיהֶם עֹל…

"פְּתָחָה! – וְעַל פִּתְחֵי-פִּיךָ אֲזָרֵם,

וְדִבּוּרָם לְחִיּוּך יֵעָרֵם,

לְחִיּוּךְ לָךְ, רֻחָמִי,

“עוֹלָמִי”…

וָאִפָּת…

הוֹי, רַחֲקִי! אַל-תִּקְרָבִי,

מַה-כִּי פָּקַדְתְּ נָוִי?

אָרוּר לֵיל הוֹרָה חִיּוּךְ שָׁלֵו,

שֶׁלָּנֶצַח לֹא יֵעָלֵב!..

עִם רְקוֹם לַיִל רִשְׁתּוֹ-סוֹד

אַל נַפְשִׁי תִּקְבְּעִי עוֹד!

עִם רְקוֹם לַיִל – עַד תֻּמִּי

אֶרְקֹם גַּם אֲנִי סוֹד-קִיּוּמִי!..

“השׁלח” ל"א

[א]

את מאמרי זה, שאני אומר להקדיש להלוח האחרון, שהוציאה חברת “אחיאסף” בראשית השנה הזו, הנני קורא בשם “שברי לוחות”, אחרי אשר אין את נפשי לטפל בכל ענייני הלוח, אלא במקצוע הבלטריסטי שבו. צריך אנוכי למסור עוד מודעה, כי לא ערכה של הסִפְרָה היפה אשר בלוח בלבד עוררני להקדיש לה מאמר מיוחד; אין אני מכחיש: דווקה ערכה של ספרה זו אינו גדול כל כך בעיני, עד שיהי ראוי לזה; אולם עלבונה של ספרת העת האחרונה, הספרה שזקנינו יצ"ו [יִשמרם צוּרם וגואלם], שאינם יכולים עוד לשכוח את טעמם “המתוק בעזרת השם” של שירי האדונים אנשי-הורויץ ואבזריהם, רגילים לשלח בה את חצי לעגם, שאינו אמנם כל כך מר ושנון, בשעה שיאה ובשעה שלא יאה הדבר כלל, את עלבונה של ספרה זו אני אומר לתבוע בזה. מובן, כי לא בדברים, בטענות ועקיפים, אחרי שאין הדבר כשהוא לעצמו שווה, לפי דעתי, איבוד זמן אף כל שהוא; לא בעד הספרה איפוא, אלא עם הספרה החלטתי לדבר.

מבקר אחד חשוב, אשר בא זה לא כבר לבקר את הלוח, שאני חפץ לדבר ע ליו, הודיע גלוי מראש באירוניה עוקצת, כמובן לפי דעתו, כי “שבט ביקורתו” לא יגע חלילה באותם “צירופי האותיות של הא”ב" אשר בלוח, הנקראים, האלוהים יודע מדוע, “ספרה-יפה” אצל הצעירים. הוא, המבקר דנן, אשר “בימים הראשונים הטובים” נחשב בעצמו על מספר סופרי הספרה היפה שלנו, הודה עתה ולא בוש, כי “זה לו שנים אחדות, אשר חדל מהבין את ספרתנו היפה מכול וכול”. אמנם, איש לא יעיז להטיל ספק בהודאתו זו, אולם, להיפך, אי אפשר להטיל כל ספק גם בזה, שמזה אין עוד ראיה כלל, שספרתנו “ירדה פלאים” במשך “השנים האחדות” הללו. אדרבה, עובדות הרבה חית וקיימות ומוכיחות לנו את ההיפך.

לא, אבותינו הישרים! הננו אומרים לכם ברור: ספרתנו התפתחה ומתפתחת מיום ליום. מה שזקנים שכמותכם מתאוננים על חוסר-ההבנה תהי לנו להוכחה חיה, כי החלטתנו זו יש לה רגליים…

אולם לא זו היא מגמתי פה. אנוכי חפצתי רק להעיר על המחזה המשמח הזה את לב המבינים דבר לאשורו. כשמחזה כזה מתגלה בספרות אחרות של עמים אחרים, בספרות בריאות וודאיות של עמים בריאים ובלתי מוכחשים, אין הדבר שווה גם שימת-לב; אבל אצלנו, שגם אנחנו בתור עם מוכשר להתפתח וגם ספרתנו בתור ספרת עם כזה מוטלים עודנו בספק גדול בלבם של הרבה, הרבה מצעירינו – אצלנו, אני אומר, ראוי המחזה הזה, כי ישימו אליו לב כאל עובדה חיה המצדדת בזכותנו…

[א]

בין המשוררים, המשתתפים בלוח הזה, לוקח מקום בראש משוררנו החביב מר ביאליק. הוא נתן לנו שלושה שירים שונים איש מרעהו בתוכנם, אשר הצד השווה שבהם הוא, כי כולם מלאים שפעת פיוט ורגש כביר. הראשון הוא “רעות והתבודדות”, השם אמנם משונה לא מעט, אולם השיר מצוין מאוד. חבל, כי אפשר להרבות פה בדוגמאות, ובכלל אי-אפשר להביא דוגמאות מהשיר הזה, כי אם כה אוֹמַר לעשות, אז עלי להביא את כל השיר עד תומו – מובן, מבלעדי השם; אולם הדבר הזה היה עוד מוסיף לו לוויית חן. לכולנו ידועה, פחות או יותר, תוגת ימות דסתיו, אותה התוגה השחורה, המנקרת את הלב ומוצצת את דם הנפש; גם כולנו, אדַמֶה, קראנו, פחות או יותר, בשירי המשוררים השונים, אשר חפצו וגם הצליחו להביע את מרירותה העמוקה של התוגה הזו; אולם לי נדמה, כי איש לא הצליח עוד מעולם להביע את הרגש הזה בכל עומקו ורוחבו, כמו שעלה בידי ביאליק בשירו זה. אנסה נא להרצות פה את התוכן. סתיו עם כל בלהותיו. תוגה עמוקה מאוד, תוגת עולם מעיקה על לב המשורר; רגש בדידות נוראה תוקפהו, אך על פי שיושב הוא בחברת רעו הטוב, הנחשב לו כאח; הוא מרגיש, שתושגתו היא כל כך עמוקה, כל כך נוראה עד שרק נפשו יכולה להרגישנה, אולם “זר לא יבין את זאת”. זר לא יכול להשתתף עמו, והוא מבקש איפוא להתבודד, להיסתר מעין רואים, בשביל שיוכל “להחריש ערירי ביגונו”, בשביל שחברת האנשים לא תהי לנגד עיניו ולא תזכיר לו את אסונו הגדול – את בדידותו בעולם… הוא מתאמץ איפוא להיפטר מרעו בכל האפשר; אולם חושש הוא מעט לבל תיוולד מזה טענה עליו בלב רעו והוא ממהר איפוא להתנצל לפניו, לשפוך בחיקו את כל מרי-נפשו: – אין אתה צריך לפקפק בידידותי אליך, רעי הטוב, כלל וכלל; אני עודני רעך, עודני אחיך הטוב כמקודם; נס נא ובוא אלי “ביום קיץ, יום חוֹם, עֵת השמש ממרום הרקיע תלהט בתנור היום”. בשעה שהלב מבקש איזו “פינת שקט לחלום” ואורח טוב מאוד תהיה לי, אורח הגון, אורח נכסף; אנוכי אקבל אותך בסבר פנים יפות, בשמחת לבב; אנהגך אל גני הנפלא, המשתרע על “תל עטוף ירקרק”, ה“אומר סוד אל”, והמסתתר “הרחק, מעיר וממתים.” ושם בגן הפלאות ההוא, אשר לי, ניחבא, אח נעים, ננוח, “תחת אוג כבד צל”; המעט ממך כל אלה נכון עודני גם להקדישך ולהאזין את הרז הנפלא, אשר “קרן הפז הבוקעת את שפעת הצללים” רגילה להמתיק עמדי בעתות מרגוע כאלה; או בוא אלי, “בליל חורף, ליל קר, עת מחשכים ושחור ישוּפוך בחוץ”, בשעה ש“הקור הולך ובוכה” והכפור “שולח את מאכלותיו” בבשר האנשים, בוא נא אלי לעת כזאת – בזרועות פתוחות אקבלך, ברוך אדוני! אמנם “ביתי קטן ודל, בלי מכלולים ופאר”; אולם אין בכך כלום: תחת זה הנה “בו חם, מלא אור ופתוח לגר”, ומה איפוא לנו עוד? יש שם אָח, “על האח בוער אש, על השולחן הנר – שב אצלי והתחמם, אח אובד!” כן, כי אחי אתה בכל עת ובכל שעה, כי עוד לא אבן בי לבי, כי עוד מוכשר אנוכי לאהוב והנני אוהב; כי עוד נפשי מסוגלת להשתתף לא רק בצערו של רע טוב כמוך בלבד, אלא גם בצערו של כל מצטער, אף על פי שאיני יודעהו; ובשעה שנשב לנו מאושרים על יד האח, ומִילֵל סוּפת הלילה אשר בחוץ יגיע לאזנינו “קול כאוֹב” – “זכור נזכור ענות רש גווע ברחוב, ולחצתיך אל לב, רעי אחי הטוב, ורסיס נאמן אורידה עליך!” כי לֵב אדם לי, לב מַרגִיש, לב שלו גם נחוץ רֵעַ; אולם עתה… בזה הרגע… אל נא, אחי הטוב, תאשימני!

אַךְ כְּבֹא תֹר הַסְּתָּו, בִּימֵי סַגְרִיר וָעָב,

עָמוּם שׁוֹמֵם הַיְּקוּם, רֶפֶשׁ הוֹלֵךְ וָרָב,

דֶּלֶף טוֹרֵד עַל גָּג, עָשׁ בְּקֶרֶב לֵבָב

אָז עָזְבֵנִי לְנַפְשִׁי, אָח חַנּוּן,

בַּשִּׁמָּמוֹן הַזֶּה, אֶחְפֹּץ בָּדָד הֱיוֹת;

וּבְהִתְעַטֵּף הַלֵּב, וּבִהְיוֹתוֹ לִמְסוֹס –

אַל תִּרְאֵינִי עֵין זָר, זָר לֹא יָבִין אֶת זֹאת –

וַעֲרִירִי אַחֲרִישָׁה בִיגוֹנִי!…

האין אתם מרגישים בשורות המעטות האלו את כל נפשו של המשורר?

בהצלחה גמורה יצא מתחת ידו גם שירו השני “תקות עני”. מלמד עברי, יבש כשחיף. “נופו פוחת,, עמל חמור אכלהו”; זה לא שמונה “זמנים” מאז ספסל המלמדות “ישח תחתיו, וימעט דם תמציתו וחלבו”, ורק הוא יודע ולא אחר “מה יתעטף לבבו, המון מעיו, געגועיו על מחמדי בת עינו – על אפרוחיו הקטנים ועל זוגתו הצנועה מרת ציפה שתחיה”… אולם עשה לא יוכל כלום; הוא הולך מביתו על מנת לשוה ולהביא “שקלים ת”ק במזומנים“, הנחוצים לו, כפי הנראה, ממש כ”בבת העין“; עתה נשארו לו “עוד שני זמנים, רק שנַים” עד שיצטרף המנין; “אחר כך – תם ונשלם”. עליו איפוא להטות את שכמו לסבול, “לתפוש רצועת המלמדות” עד שיזכה לקבץ את כל הכסף ולשוב אל ביתו, אל קנו; הוא אמנם “זה כבר יחוש מדקרות כעין מדקרות מחט מצד חזו השמאלי, כמו תולעת זוללה שם מוצצת, מוצצת”… אולם אין בכך כלום: שמונה זמנים עברו – גם השניים יעברו; הוא ישוב אל ביתו; אשתו תכין לו תריאקה, אז “יסיר כל מכה ויתקן כל מום”… שערו איפוא בנפשותיכם; ואת נפשו של האומלל החלכה הזה, אשר מינוֹ מצוי מאוד בעולמנו, משורר על ידי מונולוג כל כך טבעי, כל כך אמיתי, עד שבשעת הקריאה יש אשר עיניכם תחזינה את הבריה הזאת עומדת לפניכם ומפיה מתמלטים הדברים המרים האלה; או בשעה שהוא חולם על האושר הנכון לו בעוד שני זמנים, כשימלא המספר, יש אשר תראינה עיניכם את אותה הבריאה מישירה פתאום את קומתה, פניה מאדימים, עיניה מזהירות ופיה –מפיק מרגליות… כעת חיה למועד, אם השם יחייני, עוד לפני “ביעור חמץ”, עם דמדומי החמה. לכשיקרא הגבר, והמספר הנצרך על מלואו יעמוד, והגיע עד ת”ק – אז עמוד ליזר מנדל… רב לך רב, ליזר מנדל, חיי פרישות ונדודים, להתענות בנכר הרחק, הרחק מקנך, טלטל, יסורים כבר שבעת דיך"… התשמעו את שירתו של לייזר מנדל?… אחרי כן, בשעה שהוא משער בנפשו את החדווה הרבה שתהיה בביתו כשיבוא ויודיע להם, כי לא הביא להם כל מתנות, כי “לא הספיקה השעה”, ואולם הבא הביא להם תחת זה "מנה אחת לכולם, מנה אחת אפיים?; ואחר כך, בשעה שהוא משער בנפשו את כל “הזיו והזוהר שיתמלא החדר” בהסיבו לסדר, לכשיזהיר היין מן הכוסות “וקטון בניו יחיאל ישאלהו: הו, אבא, מה נשתנה הלילה!” ואחר כך, מיד אחר הפסח, “כשיפוח האביב – והביצות תיבשנה” – מושג אחר מטובתו של האביב אין לו – יפתח לו “חנות כמה שנאמר” ואזי – מה הוא חסר? רק “מזל, הצלחה ומעט רחמי שמים”. הן הוא כבר יודע את טעמה של "מתנת בשר ודם: הוא היה “מלמד” שמונה “זמנים”…

אולם לא כאלה הוא שירו השלישי – “מכתב קטן”. פה הוא מביא מכתב קטן מאת אהובתו, אשר הוא רואה באותה שעה שת שתי עיניה “קמות כנגדו כתוכחה חרישית וימיתוהו בתוכחתן” (אגב, המלה האחרונה, אחרי אשר כבר העיניים בעצמן קיבלו בדמיוננו דמות “תוכחה”, מטשטשת פה, כמעט, את התמונה, וכיוצא מזה, מקלקלת מעט גם את הרושם; אולם אין השגיאה הזו רבת ערך כל כך). ובמכתבה זה היא מוכיחתהו על בגדו בה, והוא, אחרי אשר יתאר את הרושם שעשה עליו מכתבה, אשר לתכלית זו הוא מביא שם גם את “משנה דברי האגרת”, מצטדק אחרי כן לפני, כי לא מרוע לה, אך מאהבה הוא בוגד בה; “לא, תמתי, כי אָהבתי. ואוהבך באמונה; גם כי אבגוד – מאהבה”; היא לא תוכל להיות לו את אשר רואה הוא בכל בת-חוה; בה הוא רואה לא “נושא האהבה”, כי אם “נושא חרדת הקדש”; לא, לעבדך אל בראני“… מלבד מה שהשיר הזה ארוך יותר מדי, הנה – אין אני יודע כיצד יכשר הדבר בעיני אחרים: דבר זה בטעמא תלוי; בעיני אני, למצעָר, הוא מאבד את חנו מפני כי – התוכן שלו הוא, אפשר לאמור, “הרומאנטיות בעצמה”. בכלל זה ה”פזמון הזה ישן נושן" עד אשר היה לנו כמעט לזרא. אפס אין צריך להכחיש, כי גם בשיר הזה ישנם הרבה מקומות, אשר, הרשוני נא לאמור כך, אותו הביאליק הידוע לנו משיריו המובחרים, מבצבץ בהם…

ומר ש.ל. ציטרון הדפיס ב“לוח” – כמובן לא בעצמו; הוא רק כתב ועורכי הלוח מסרו לדפוס, אמנם לא אדע לקרוא לזה בשם: סיפור, פנטסיה, או – ואולי יותר אמת – לא כלום… נקרא איפוא ל“זה” כמו שקרא לו המחבר בעצמו: “המשורר בחייו ובמותו”. מה חפץ להוכיח לנו בזה – אי אפשר לדעת, כלומר: אנוכי איני יודע, ועוד גם רבים עמדי. ירא אנוכי לומר, כי גם המחבר בעצמו בכלל. הוא עשה את ה“דבר” מעין סיפור מעורב בפנטסיה ומתובל בריב-ומדון שלאיזו קולטורה ולשכה שחורה. אלמלי היה בלבי אף צל של תקוה לרדת, סוף סוף, לדעתו של המחבר ולברבור את הגרעין הפנימי שב“דבר”, אשר נתן לנו, הייתי מוסר לכם פה את תוכנו; אולם בטוח אני, כי לעולם לא יהיה כדבר הזה, ואין איפוא הדבר שוה להיטפל בו.

אחרי כן מוצא לו מר א.ל. כהן – האלהים יודע מדוע – לחובה להתפרץ פתאום השמימה, שם הוא מנשק את פני השמש, מחבק עולמות אין מספר, משורר עם ציפור (קוורטט נפלא) פורח עם פרח, גדל – הוי, נורו לכם! – עם הרים, קורא בהתלהבות עצומה: “מה נאדר חלקך, המשורר!”, מרגיש פתאום כמדקרת המוות, נופל ארצה ונושא בלבבו “אץ רעל – זו אנחת האומה”…

“צר לי עליך, המשורר, בן אוני!”…

וכשנעבור בשתיקה – כי איו העור שוה בעיבודו – גם על “הצדיקים בקלקלתם ובתקנתם”, אשר מר ברנדשטטר איחר מעט למסור לדפוס, נגיע אל שיריו של מר לוין. המשורר הזה לא תמול הוא אתינו; אשר על כן אנו יודעים מכבר, כי אל קריאת שיריו צריך לגשת מבלי כל תביעות יתרות. גם הפעם אין את נפשי לתבוע ממנו כל “גאוניות”; הלואי, שלא ישפיל גם מהבינוניות. בלוח הזה הדפיס שני שיריו – שהם, כמדומה לי, שלושה – נראה נא מה טיבם.

השיר האחד – אשר ממנו היה המשורר יכול לעשות שניים – הוא “המשורר”. מר לוין חפץ להראות לנו פה את ה“אַל-התמדה” אשר בנפשו של המשורר עבד-השעה: רגע, למשל, נראהו עלז, ומשנהו – “והנה כבר נהפך לאחר”. לתיאור מצב נפש המשורר הוא משתמש בעמוד שלם וחצי העמוד, וצריכים אתם להבין איפוא את הטעם שב“פרולוג” כזה (את חצי השיר הראשון נתן לנו המחבר, כפי הנראה, בתור פרולוג ל“תוכנו” – למחציתו השנייה), ואחרי כך באה, אחרי הפסקה של שלושה כוכבים, כנהוג, עוד מעין הוספה כזו: (מר לוין מקמץ את אגרופו, מזקיף את אגודלו ומוכיח לנו בעליל, לאמור): מכיוון שכך, כלומר, מכיוון שכבר הוכחנו, כי שירתו של כל משורר היא: א) חיים, ב) מוות, ג) נחלה, ד' כהה, וכן ה‘, וכן ו’, וכן ז' עד גמירא, הרי הדבר מוכח לכול שאני האומלל – אומלל הנני… אחרי כי בת-שירתי היא “נרגנת; עמל, עצב אך תראני”, וכן הלאה.

מלבד מה שבהטכניקה, אם אפשר לאמור כך, של המשורר דנן אין מתום, עוד גם שפתו איננה פיוטית כלל, ויש גם אשר הנה מסורסה ומרוסקה מאוד. הנה לפנינו הבית, אשר יעלה בידינו ראשונה:

עָנָיו, גֵּאֶה הוּא אַכְזָרִי;

רַחוּם, וּפִיו מָלֵא בְָּרָכה;

חִישׁ יַקְשִׁיחַ לֵב מִסֶּלַע,

קוֹרֵא אָרוּר וְתוֹכָחָה.

“נקשיח את לבנו” מהרגיש, כי בשתי השורות הראשונות חסר הסדר כלל. הוא אומר, כי המשורר הוא לפעמים עניו ולפעמים גאה – ומבינים אנו את ההבדל שבין שתי אלו, ואחר כך הוא מוסיף באותה שורה אכזרי – ואיננו יודעים מה מקומה כאן; הלאה: “רחום, ופיו מלא ברכה”; כן? אבל, כאמור, לא נשים את הדבר אל לב, נעבור הלאה: “חיש יקשיח לב מסלע”; אבל הלא כבר אמר לנו, כי יש אשר הוא “אכזרי”? רואים אנו איפוא את הטכניקה בקלקלתה: נקרא נא את השורה האחרונה ונרגיש גם את ריסוק השפה וגם את דלותה, כלומר את יבוֹשתה: “קורא ארור ותוכחה” – הָגֵן על השיניים, הקורא!

ובכלל הנה אין השיר הזה מעורר כל תמונות ברורות במוחנו וכל רגשים מבוררים בלבנו, אלא מחולל בראשנו מין ערבוביה משונה של מלים ופראזות ריקות וגם בלתי מצלצלות, ותו לא מידי. לוּ היה מר לוין מדפיס רק את “ההוספה” כשהיא לעצמה, כי אז אף על פי שיש בה בעצמה מגרעות, אבל לא היתה בכל זאת סובלת מאותן, הממלאות את כל “התחלת” השיר, שאין לה, לפי דעתי, עם הראשונה, כלומר עם ההוספה, כל יחס. לו היה מר לוין עושה כדבר הזה, כי אז היה הקורא, למצער, יכול להרגיש את “חפצו” של המשורר; אבל עתה, כשהקורא נלאה – פשוט, יגיעת הגרון ומהמוח – מקריאת “חליפות, תמורות כל עניני” המשורר, כבר אין לבו הולך עוד אחרי הגרעין כביכול שיש פה, והוא מברך את האלהים, אשר היו בעוזריו לצאת מן השיר בשלום…

מאותן המגרעות, שמניתי בשיר הקודם, סובל הרבה גם שירו השני: “עד מתי”. בקצרה אפשר למסור את “תוכנו” כך: כל הבריאה לא תרנין עוד את לב המשורר כבימים מקדם, אלא היא בוכה עמו על שברו. הדברים מובנים לי, אף על פי שלא כתבתי לתכלית זו ששה בתים שלמים בפריודה אחת (הקורא יכול להיווכח בטופס)! אחרי כן באים עוד ארבעה בתים להכפיל את העניין, בשביל שיזכרהו הקורא היטב ויהי אצלו “כמונח בקופסה”, אף על פי שגם הם וגם ששת הבתים שקדמו להן לא יגידו לנו כלום מדוע החלה פתאום כל הבריאה לבכות יחד עם המשורר. יודעים אנו רק את זה, כי הוא, המשורר, מבכה איזה שבר; מה קרה לו, אין הוא מוצא לנחוץ לגלות לפנינו – מה שטוב מאוד היה, אגב אורחא, לו התנהג עמנו כך בנוגע לכל השיר הזה. אחרי כן הוא פונה אל איזו “זקנת הוָתו” ושואל את פיה מדוע היא מוסיפה מיתרים “על נבלו, שנפץ מרעם שאגותיו”; הלא גם בשעה ש“מותר מיתריו” חפצו להשמיע “רנה מדומה” – הנה “מתגרת ידה” גם הם “כבר התבוללו בבכי המקהלה – האומה”. ואני, קורא נכבד, עומד ושואל ממני את פירושם של הדברים האלה, ואני – הרשני נא לשאול את פיך אתה!

נאמר להם איפוא: לאט לכם לשירה, אדונים לוינים!

על דבר הפואימה של בירון בתרגומו של מר י.ל. ברוכוֹביץ אין להאריך. בנוגע להתרגום הנה את המקור איני יודע; אנוכי קראתי את “אסיר שליון” בתרגומו הרוסי של ז’וקובסקי ולי נראה, שתרגומו העברי של מר ברוכוֹביץ אינו נופל הרבה מהתרגום הנ"ל. השגגה האחת, ששגה המתרגם, היא מה שתירגם אותה על פי הנגינה הנכונה. עלינו בני הגלות חביבות גם שגיאותינו ופרט שהנה מובנות לנו יותר…

[ב]

וככה הגענו כבר עד השיר הקטן בעל שלושת הכוכבים אשר להמשורר החדש מר ז.י. יפה. בשיר הקצר הזה מביע המשורר את נקודת השקפתו על התנועה השלטת עתה בעולמנו. בעיני נחשב השיר הזה על מספר השירים הטובים אשר בלוח, מצד קיצורו ושלמותו, אף על פי שאיננו בכלל ממדרגה הראשונה. מר יפה הדפיס בלוח הזה עוד שיר אחד – אמנם, נופל מזה שהזכרנו, אבל אי-אפשר לתִתוֹ גם לקל-ערך. “ניחומים” – זה שם השיר, או, יותר טוב, הפואימה. המשורר מראה לנו את האשה העברית “הנובלת על צרור מכתבי אישה, הנודד ללחם ומצפה לישועה”, ומקבלת ניחומים על כל עמלה ויסורי נפשה בשעה שהיא באה עיפה ויגעה בלילה הביתה, ובנה היחיד הקטן מספר לה סיפורי מעשיות, אשר הוא לומד “בתורה ונביאים ראשונים”. התֶמה, עיניכם הרואות, חשובה, אף על פי שאינה חדשה כל כך. התֶמה הזאת אמנם מחכה למשורר, אשר יעבדנה כראוי, אולם למר יפה, כלמשורר חדש ובלתי מנוסה, לא עלה הדבר כלל. ישנם מקומות בודדים, המעידים על הסתכלותו של המשורר ועל התאמצותו לחדור אתל תוך הנפש; אולם בכלל אי-אפשר לתת ליצירתו זאת ערך רב. שפתו של המשורר ביצירתו זאת והתבנית, שנתן לה, מזכירות לנו את “הימים הראשונים הטובים”; גם לא יקר מאוד למצוא אצלו השתפכות פתאומית, המפסיקה את מהלך הדברים ומקלקלה גם את מעט התבנית הניכרת אצלו, כעין מה שמוצאים אנחנו אצל משוררי הימים ההם. אולם נקוה, כמו שיש לנו הרשות לקוות מכל צעיר, כי ההתפתחות, שהוא עתיד לקבל, תועיל גם לשכלול כשרונו. צריך עוד להעיר את המשורר על חוסר הדיקנות, שאנו פוגשים אצלו. הנה הוא כותב, למשל, “עננים יגיחו מקצות הרקיע”, זאת אומרת, המשורר מראה לנו כי כבר “עלטת צלמוות הארץ תציע”; “הלבנה הסתתרה בעבים”, ואחרי כן עוד הפעם “בברק הוד לרבבות יתנוצצו כוכבים”… והלאה. כשהוא “טוען” עם האשה, הוא אומר לה: “לשלחך הן יצא בהדרו ירח”; אבל, משורר נכבד, הלא אמרת לנו, כי “הלבנה הסתתרה”. שמא תאמר, כי מאז, כלומר מעת התחלת הסיפור עד אשר היא הולכת הביתה מחנותה כבר הספיקה הלבנה להגיח עוד הפעם מתחת העבים. הנה שתי תשובות בדבר: חדא, לפי ההשערה אין משך-העת הנזכר רב כל כך עד כדי שתספיק הלבנה “להיחבא” ו“להגיח” שנית, ועוג, אם גם נניח, כי כך היה הדבר, אבל הלא יש לי הרשות לשאול את המשורר הנכבד: מה אילץ אותו “להעטות ארץ בערפל” בתחילה ואחר כך, כלומר בעוד רגעים אחדים, להראות לנו “את הלבנה בהדרה”?

הסתכלות, מר יפה, מעט יותר הסתכלות וזהירות יתירה; על פי המסורה בלבד אין מציירים אפילו כקוצו של יו"ד!

עתה עומדת על הפרק הפרבּולה של מר ליבושיצקי: “חלום הנזיר”. השיר הזה יצא בהצלחה מתחת ידי המשורר, עד שאפשר לתתו למבחר יצירותיו, אשר הדפיס עד היום. אולם אותן המגרעות, שמביני דבר חושבים אותן כבר לסגולתו של המשורר הזה, נראות לפרקים גם פה. תוכנו של השיר הוא זה: הנזיר, אשר נפשו בחלה בחיי החברה הבלתי-מתוקנים כראוי; אותו הנזיר, אשר הספיק להיווכח, כי גם “תענוגי האהבה בזרועות בת חוה” הם “אך הבל ומרמה ושווא”, ואשר על כן “ברח מאוהביו ויעזוב גם אויביו, לנוח בישימון החול”, אותו הנזיר מתחיל להרגיש פתאום שאיפה עצומה לשוב אל “חיים ותנובה, אל עונג וסלסול וחום”; אולם כשהוא מנסה “לקומם את גוו הדומם על חלמיש הצור” הוא נוכח, כי אך לשווא כל יגיעו – “כבר נצמד לסלע הגו”… הוא אינו יכול, כי אינו מוכשר לחיות עוד; מעיין החיים כבר דלל בקרבו… התבנית, אשר נתן המשורר לשירו זה, יפה ומשוכללה; אולם, כאמור, לא בלי מגרעות. חביב עלינו המשורר הזה תמיד בשעה שהוא מספר, כי ידוע יידע לצודד את לבנו בקסמיו המיוחדים: בסגנונו הנפלא, הקל והנעים ובהרצאתו המסודרה והתמונתית; אולם כוחו נחלש בבוֹאוֹ לצייר לנו איזו תמונה, כי אין לאל ידו להראות לנו את אשר עיניו רואות במלים קצרות, אבל מבליטות. הנה, למשל, התחלת השיר לפנינו. הוא חפץ להביע לנו, כי את האגדה הזאת מספר הד קול המדבר מתוך הסערה, ולא היה לאל ידו להגיד לנו את זאת בלתי אם בעזרת שמונה שורות ארוכות, תחת אשר אפשר למסור כזאת בשתי שורות, וגם אז תהי ברורה ומסומנה למדי. אדרבה, האריכות היא מחלשת את הרושם ומטשטשת את בהירותה של התמונה. האריכות, למשל, הביאתו לידי כך, שיאמר לנו, כי “עמודי האבק מסתוללים בסלעי המגור” – הרכבה משונה לא מעט. אפשר לומר, כי הרוח מסתולל, למשל, בפתילי המשי שעל צוארי הנשים, בפאות החסידים הארוכות, בשולי קפוטותיהם הסרוחות וכדומה, יען כי בגעת בהם הרוח ינועעם אל כל עבר; אבל כי יסתולל עמודי-האבק בסלעי המגור, העומדים מוצקים מבלי-נוע אף אם ישתערו עליהם אלפי סופות ורבבות סערות – זהו דבר בלתי-מסתמן במוח כלל! התשוקה להאריך הביאתו גם לידי כך, שבסוף התמונה יוסיף לנו ארבע שורות, שאינן מוסיפות כלום, והגן, כיוצא משה, רק ריבוי-מלים בעלמא: "ובחרדת הזוועה, ברעמים המבלבלים (את מה?) בסערות וזקים ורוחות המטלטלים (כנ"ל; זכרו איפוא: כבר יש לנו “בחרדת הזוועה”: רעמים מבלבלים, סערות, זקים ורוחות מטלטלים, אף על פי שאין אנו יודעים לסמן כל דבר בפני-עצמו, ועוד יותר – אף על פי, שכל התמונה הרועשת הזאת היתה יכולה להסתמן במוחנו לוּ הבליטהּ מעט יותר בשורות שקדמו להן) בקולות; וצעקות החודרים ומחלחלים (“בישימון החול” – קולות וצעקות מחלחלים? כיוצא בזה הוא אומר, כי עמודי האבק “משברים ומנתצים הכל” – כלומר, כל אשר במדבר, בישימון), וזה לו פרי האריכות.

אחרי “חלות הנזיר” יבואו “המעשים בכל יום” של מר ברשדסקי. על המספר הזה, שהופיע זה לא כבר בספרתנו וכבר הספיק לרכוש לו שם בין קהל-הקוראים, כביכול, שלנו, כבר דיברתי מעט במקום אחר. אותן הסגולות, שמניתי לו שם על פי מעשי ידיו הקודמים, נגלים גם בציוריו אלה: אובייקטיוויות גמורה וכמעט גם קיצונית יותר מדי ופסיכולוגיה, עמוקה, חדה ודקה מן הדקה. אולם הפסיכולוגיה שלו, עם כל דקותה הנפלאה, חסרה את תבניתה הראויה לה. מר ברשדסקי מציגה לפנינו ערומה, בשעה שכבודה הוא “הסתר דבר”; כוונתי, הוא מספר לנו פסיכולוגיה, אם אפשר לומר כך. אבל איננו מראה אותה לנו; בשעה, שמצב רוחו של הגיבור היה צריך להיגלות לפנינו ממעשיו ומתנועותיו, הנה המנהג בידי מר ברשדסקי לספר לנו בעצמו את המצב ההוא מבלי הכריח את גיבוריו להטריח את עצמם… יוצא לנו איפוא, שרומניו וציוריו של מר ברשדסקי מקבלים צורת “פרקים בתורת הנפש” וכדומה, הרבה יותר מצורת רומן, ציור, סיפור והלאה.

תחת השם הכולל “מעשים בכל יום” נתן לנו פה שני ציורים וסקיצה אחת. הנה לפנינו ציורי הראשון: “השמועה”. רבי גדליה זילברמן היה סוחר מצליח, חצי-משכיל מהמין המצוי, והתגורר בעיר מ. לעת זקנתו העביר את מסחרו לשני בניו ובעצמו התיישב באחת מערי התחום ויחי שם במנוחת נפש שלימה ובסדר ומשטר קבוע. “יום אחד לא שנה ממשנהו; רק היום השלישי אחת לשבועיים היה מצטיין, כי באותו יום לפנות ערב למועד משתה התי היה מקבל מכתב כתוב בידי בניו ואנשי ביתם”. בניו, אשר ידעו, כי אביהם אוהב את הסדר, לא הפריעו אותו מעולם, ומה איפוא היה להם הפעם כי לא נזהרו ויעברו את המועד כשבועיים? לסוף הוא מקבל מכתב ארוך, כתוב בידי בנו הבכור. המכתב מלא התפלספות ארוכה על “החיים” ועל “הדת”, על "ההכרח

ו“אמונת הלב”, על ה“הרגל לתנאי-חים ידועים ועל הצורך להתרגל לתנאים אחרים, שונים ובלתי רגילים, אף על פי, שאין הלב מסכים לזה”… הוא מתפלא מאוד על הפילוסופיה הזו, ועת רבה איננו מבין את הדברים אשר בגו. לאחרונה הוא מתחיל לקרוא את העתון, שקיבל ביחד עם המכתב, קורא שם את מצב היהודים במ., “במוחו חולף רעיון ופניו מלבינים מאוד”: אחרי רגעים אחדים הוא מבין כבר היטב את כל אשר אתו.

בשביל למסור את כל האמנות המצוינה, שהראה פה המחבר בגלותו לנו, כמו שאומרים, מבית ומחוץ את כל נפשו של רבי גדליה, צריך להביא הנה את כל הציור הזה, פשוט, כהתִימְךָ לקרוא בו אין אתה חפץ לחדול ממנו: בהירות מצוינה כזו. בראשונה הננו רואים את ר' גדליה בכלל, ר' גדליה השותה תי מדי ערב בערבו והיוצא אחרי כן אל המעקה, למען יחליף דברים עם ההולכים להתפלל ערבית. אחרי כן הננו רואים את ר' גדליה בשעה שהרוגז קופץ על שלוותו, אחר כך – בסוף הסיפור, הננו רואים את רבי גדליה כולו. מה טבעית ומראָה את כל עצמיותו של ר' גדליה היא התמונה האחרונה, בשעה שדמיונו מתאר לו את שעת גסיסתו. העומדים עליו נדים לו, מרחמים עליו. התבינו? אנשים נדים לרבי גדליה; בעיניכם אולי הדבר קל ערך, אבל רבי גדליה מה יאמר על זה? בשעה שהאדם רואה את עצמו בקלקלתו הריהו רואה ראשונה את קלקלת אותם הקווים שבו, הקרובים יותר אל לבו, ואשר המה הנם קווי תמונתו העיקריים. כשבאה הצרה על רבי גדליה השכיל מאוד המחבר להשתמש בשעת הכּוֹשר הזו ולמסור לנו בינתיים את כל עצמיותו של גיבורו, למלא ולהשלים לנו את תמונתו – וכל זה הביע לנו רק בעזרת תמונה אחת קטנה ובהירה, זוהי התמונה האחרונה. הנה טרם כל הננו רואים את ר' גדליה מתאר לו, כי אנשים זרים נדים לו, דבר המר לו, לרבי גדליה האמיד והיודע את ערכו, ממוות; אחר כך הוא הולך ומראה לנו עוד ועוד ועוד, עד אשר לאחרונה יגיע אל הקבורה: תור ה“קדיש” הגיע; מי יקרא? “הכול מחרישים, מניעים ראש ונאנחים בלי רצון”… אחד השמשים, שלא פג עוד שכרונו, קורא בקול צרוד ולשון מגמגמת את הקדיש הראשון, וכל השומעים נדים לגורל האב האומלל – ופה אני רואים את ר' גדליה היהודי במלוא מובן המלה, את ר' גדליה “היהודי דהאידנא”, אם אפשר לומר כך.

ובכל זאת – משלים לנו המחבר את תמונת החיים המציאותיים – הוא מתאמץ עוד “להסתיר את שברו מעין זרים”, אולם – לשווא: הכל מכירים בו שינוי נמרץ, והשמועה – הולכת ומתפשטת בעיר!

אמנם, בנוגע אל העובדה, שהוא נותן לנו בציורי זה ביחסה אל החיים, יש לנו לטעון ולומר לו: אדוננו הנכבד, הלא על אותה העובדה בעצמה כבר הסיבות את לבנו בציורך “בודדה – עזובה” (“טפוסים וצללים”, הוצ' “תושיה”); אולם כדאי היה ר' גדליה, שבשביל להכיר אותו ישובו לקרוא על דבר עובדה, אשר כבר כתבו וקראו על אודותיה.

אחרי כן באה הסקיצה: “בנסיון אחד”. קלמנסון, בעל הטבע הקר והמתון, והמתייחס בקורת-רוח גמורה אל ה“מין היפה” בפרט, אוהב עלמה גם כן במתינות ובכובד ראש, נפרד ממנה גם כן במתינות וקרירות, מספר על דבר האהבה הזאת עם תוצאותיה גם כן שלא בהתלהבות, ובכל זאת הננו רואים, הננו מרגישים כל מלה ומלה, היוצאת מפיו, כי הוא נפגע הרבה יותר משהיה נפגע במקרה כזה איש אחר גם בעל התפעלות ונוח להתלהב. הדבר אינו מוזר, כי כך היה צריך להיות, לפי מצב הדברים: קלמנסון צריך להבין מהקווים המעטים של נפשו, שמסרתי פה, שהנהו אגואיסט גמור, ולולא פגעה בגידת אהובתו בכבודו הוא לא היה אמנם נפגע כלל; הלא שומעים אנו מפיו את הדברים האלה: אנוכי התנחמתי, כי היא עשתה מה שעשתה מהכרח; ורק בהיוודע לו אחר כך, כי היא גם שמחה באושרה, אז היתה תבוסתו שלימה, כי עתה לא נפגע בייסורים-של-אהבה במובנם הרגיל, אלא בעלבון אנוכיותו, פגיעה – נשים אל לב – שהוא שעצמו אינו מסתיר, כי איננה נעימה כלל… אם נבין היטב את נפשו של קלמנסון לא ייפלאו עוד בעינינו דבריו אלה: “אנוכי כבר שכחתי את כל המאורע הזה, אולם לא את ה’תורה' היוצאת ממנו; התורה הזאת, חה חה חה, היתה מועילה לי מאוד; בנסיון אחד ניצלתי מעשרה נסיונות אחרים”…

הדבר מובן, הוא יַשֵׁב עתה גם בצוננים, בעוד אשר איש אחר עלול גם אחרי מאורע כזה להינסות עוד בעשרה נסיונות ולבלתי הוציא מכולם כל תורה, ועוד יותר – גם לבלתי היפגע מכל עשרת הנסיונות באותה מידה, שנפגע קלמנסון מזה הנסיון האחד.

הבלתי-מובן בסקיצה הזאת הוא מה שהמחבר מתאמץ במקומות אחדים להבליט יותר ויותר את תכונתו של קלמנסון, בעת אשר כל ההתאמצות הזו אך למותר היא. הכול, למשל, היו מבינים היטב, כי קלמנסון נפגע מהמאורע הזה פגיעה, שיש בה ממש, גם אם המחבר לא היה מוסיף: "ובכל זאת עוד שאלה היא: מי משנינו נפגע יותר. [וכיוצא] באלה. אולם העובדה מזכירה אותנו את אשר אמרתי לעיל, כי בכל אשר הוא כותב הנהו יותר פסיכולוג ספציאלי מאשר פסיכולוג בלטריסטי.

ובציורו “בליל התקדש חג” הוא מעביר לפנינו עובדה פשוטה מאוד, עובדה מצויה בשוק החיים. צעיר בא אל עיר הפלך N, בתקוה למצוא לו שם עבודה; עבודה אין לו, ובשעת רעבונו יש אשר יעלה על לבו זכר “בית הכנסת אורחים”. המחבר מעיר אותנו על היראה הבלתי-מוכרה הנטועה בלב באיש כזה מפני הבית הזה, ואשר על כן היה מסתפק בליטרת לחם יבש ליום, אשר על זה היה משתכר עוד; אולם הנה ימי הפסח; בימי הפסח הלא אי-אפשר להתקיים באופן כזה: נפגש ההכרח עם הרצון – וההכרח מנצח…

בדבר ה“עוקצים ופרי מחשבות” של מר ש. בן ציון אסתפק רק בהערה קצרה, כי יש בהם מצוינים, המכילים את “אמת החיים” בכל עקיצותיה במלים מועטות וחודרות, אבל תחת זה לא יחסרו בהם גם “ערבות חבוטות”. ולהיפך, הדבר טבעי.

בנוגע להשיר, כביכול, אשר הננו עומדים עליו עתה, הנני מוכרח, לדאבוני, לדבר הפעם דברים מרים; אבל לא בי האשם. ראוי היה השיר הזה (“קדימה”, לד. סולר) שלא ידברו עליו כלום, אולם אני, בתור טירון, לא אוכל לעבוד עליו בשתיקה. מי יודע, אולי אין אני חש את כל העוז והעדן הפיוטי, אשר עורכי ה“לוח” מצאו בו. מסתפינא להוציא את הדברים מפי: מה מאושר הייתי לוא הואילו העורכים הנכבדים להקדיש גם אותי בסוד-אל זה; אולם אם גם הם כמוני אינם רואים בו כלום, הייתי שואל אותם מה ראו להדפיס אותו. וכי כל שיר, ש“מחברו” קורא לו “ציוני” ומצווה לשוררו בניגון ציוני, כידוע, ראוי הוא לדפוס, אף על פי שאין בו לא תוכן, לא תבנית ולא רגש?

הנני מתאונן על העורכים; על המשורר בעצמו אין לי כל צדק לקבול…

ומר א.ז. רבינוביץ, המספר החביב עלינו כל כך ב“ימים ההמה”, נתן לנו הפעם ציור “המתנדבים בעם”, אשר גם אותו נהיה מוכרחים לספֵּח על רוב יצירותיו האחרונות, שאיננו מהפך בטובתו. הנה תוכנו של הציור הזה: חיים שמריל החנווני, חובב-ציון נלהב ועסקן חרוץ, משתדל לרכוש אל אגודת הציונים, אשר נוסדה על ידו בעירו, גם את הגביר חַפּ-לַפּ בתקוותו, כי מזה תוצאות טובות לכל ענייני האגודה. אחרי עמל רב עולה הדבר בידו, הגביר מזמין לביתו את כל “טובי” העיר ומציע לפניהם, כי איש איש מהם ינדב את סכום תרומתו להוועד וחיים שמריל מקבל עליו את העבודה לאסוף את הנדבות ולהביאן אל הגביר, בשביל שזה האחרון ימציאן אחר כך להוועד. הימים עוברים, חיים שמריל מילא את אשר היה מוטל עליו, ביד הגביר נאסף כבר סכום הגון, אפס הוא איננו ממהר לשולחו אל תעודתו. חיים שמריל מאיץ בו כפעם בפעם, אבל הראשון משתמט ממנו ודוחה אותו מדי פעם כן בְּקַש. לאחרונה קצרה נפשו של חיים שמריל לחכות עוד, ויצמק להגביר מאוד. אולם הגביר עונה לו סוף כל סוף בקרירות: אנוכי הצגתי את הכסף בתור קבלה על כסף ההוצאות, שהוצאתי מכיסי בשנה שעברה על תיקון בית המרחץ… האומנם היה כדבר הזה או אולי בדה לו הגביר את הוצאות בית המרחץ רק לכסות עיניים, כפי שאפשר לכל קורא בלתי מתחכם לחשוב, לא ימצא המחבר לנחוץ להגיד לנו. לדבר הזה יש יסוד. יחוסו של המחבר הנכבד הזה להגבירות ידוע לכל קוראיו, ובה במידה שידוע עד כמה ישר וצודק יחוס כזה בכלל, הנה באותה מידה ידוע גם כן עד כמה יחוסו של מר רבינוביץ הנהו קיצוני במידה מרובה. פה חש המחבר את עצמו בין המצרים. להגיד גלוי, כי ההוצאות אמנם הוצאו מכיסו היתה עינו רעה בהגביר; איככה זה יאמר הוא, כי איזה גביר יכול להוציא מכיסו בשביל הקהל ולהניח את כספו על “קרן הצבי”; להיפך, לא יוכל גם כן לומר גלוי, כי ההוצאות הללו הנן עורבא פרח, כי איש הלא לא היה נותן אמון בדבריו, אחרי אשר “המצאות” כאלו כבר עבר זמנן; מה עשה – עבר על זה בשתיקה: אולי יתפוש מי מהמקוראים בלבו. בכל אופן, כי הכול יאמינו לדברי הגביר הלא מן הנמנע… אולם נשוב אל הרצאת הסיפור. חיים שמריל, כמובן, מתחיל לטעון למשמע דברים כאלה; אולם טענותיו אינן נמשכות הרבה: אחרי משא-ומתן קצר נוכח חיים שמריל, כי עיניו מביטות על אחורי הדלת… אז תרפינה ידיו. לאסוף את יתר הנדבות לא יחפוץ, כי לא יוכל; הן שאל ישאלוהו לאיזו תכלית הוא מאסף את הכסף, האם להשאירם ביד הגביר? אולם גם לשבת בטל לא יכול. אם הוא לא ישתתף בעבודה, הלא תתפרד כלל האגודה, אחרי אשר ההוא הנהו עמודה התיכוני, ה רוח החיה שבה. במצב-נפש כשה הוא מתפרפר ירחי עמל אחדים, סובל יסורי הנפש למדי, אך לאחרונה יחליט לגשת שנית אל העבודה – ויהי מה? הוא הולך איפוא אל כל המתנדבים ויתוודה לפניהם, כי רק באשמתו הוא ירד הכסף לטמיון והוא מקבל איפוא עליו להשיב להוועד את נזקו קמעא, קמעא. מעתה, הוא מבטיח אותם, יקבץ את הנדבות וישלחן ישר לתעודתן. ודוּיו עושה פרי והוא ניגש אל העבודה שנית.

עתה, כלומר, בשעת התחלת הסיפור, הננו רואים אותו בא הביתה שבע-רצון מעמלו, אשר עמל כל היום לסובב כל פתחי המתנדבים ולגבות את נדבותיהם, ואשתו תפגשהו במונולוג ארוך, אשר, ככל המונולוגים היוצאים מתחת ידי הסופר הזה, הנהו טבעי מאוד עד אשר אי-אפשר כמעט להחסיר ממנו אף כקוצו של יו"ד, ואולם יחד עם זה הנהו, ככל המונולוגים כמעט שלו, פתאומי ביותר. הוא, הסופר דנן, אינו יודע להכניס את גיבוריו בדברים; הדברים נולדים אצלו פתאום. הנה, למשל, בנדון דידן. בעוד אשר חיים שמֶריל סבב כל היום בעיר היתה על זלדה אשתו לטפל בעבודת החנות והבית גם יחד, מבלי אשר יהיה איש לעזר לה. טבע הדברים מחייב, כי היא צריכה לפגוש אותו בדברי-חימה, אבל לא בשום אופן להתפרץ במבול של דברים מיד כשיכנס הביתה. הלא מהקווים האחדים, שבהם שירטט המחבר את תמונתה של זלדה, אי-אפשר להחליט כלל, כי היא הנה “ארורה” כזו. היא צריכה איפוא להתחיל להוכיחו קמעא, קמעא ולהשמיע באוזניו את כל אותם הדברים שהיא משמיעה – בהפסקות, או גם בבת אחד, אבל היא צריכה לבוא לידי כך; מעולם לא אאמין, כי אשה כזלדה, כלומר: כאותה הזלדה שהסתמנה במוחי בשעת הקריאה, תהי עלולה להתנפל על אישה פתאום במבול של דברים כזה.

יש המתאוננים על הסופר בשביל שהוא מציג את חים שמריל למופת, בשעה שבו אי-אפשר לראות בכל אופן את סמל הצדק, אחרי כי הוא משתמש ברעת אשתו לטובת רעיונו. הלא מר רבינוביץ – מתאוננים הם – מראה לנו ממש את אותו הטיפוס האוכל ואינו עושה הנמצא בין החסידים והמטיל את פרנסת הבית רק על אשתו בתנאי שינחילה בזכות זאת עולם הבא; ההבדל – הם מוסיפים – הוא רק בזה, כי בשעה שהיו הסופרים שלנו מציגים לפנינו את הטיפוס האחרון היתה כוונתם להראות את כל הכיעור שבו, ומר רבינוביץ, להיפך, מתייחס אליו כאל אחד מיחידי- סגולה, כאל איש מופת. החלטה כזאת, לדעתי, תמימה היא יותר מדאי. אין הסופר אשם, אם המציאות אינה מסודרה. מר רבינוביץ חפץ רק להראות לנו מי ומי הם אצלו “המתנדבים בעם”. ציורו זה איננו אומר לנו: “אַל נא תרפינה ידיכם. אחים בדעה; ראו נא: הנה גיבורינו, אשר יעמדו לימיננו”; להיפך, הציור הזה הוא הרבה יותר אנחה מנחמה; הציור אומר לנו: עלובה היא האומה, שרעיון התחייה שלה מוצא לו מקום רק אצל אנשים כאלה, אצל אנשים, אשר אידיאליותם וקיומם צוררים זה לזה. אם מתייחס הסופר באהבה לחיים שמריל, איני רואה בזה כל עוול. אדרבה, הוא היה מעורר בי התנגדות קיצונית, לו השמיע על אדריסתו אף עקיצה כל-שהיא. לא לשחוק, רבותי, רק לנוּד צריכים אנחנו לאנשים כאלה. לנוד להם – ולהעם אשר ממנו יצאו!

לא אדבר פה על תמונת הגביר חל-לפ. האחת, כי מר רבינוביץ בעצמו שירטט את תמונתו רק כלאחר יד ולא בתור תמונה ראשית, והשנית, כי המקצוע הזה הוא קו נכבד, אפשר לומר גם עיקרי, מספרנותו של הסופר הנכבד ואין איפוא לדבר על זה אגב-אורחא.

וככה הגענו כבר עד שירו של מר טשרניחובסקי: “חזיון לילה”, או – שם יותר אירופי Nocturno. הדבר אמנם קל-ערך, אבל צריך בכל זאת להעיר: מר טשרניחובסקי בדעתו, כי אל קהל הקוראים העברים ידבר, מצא לו לחובה לבאר את שם השיר הלועזי גם בעברית. איני מכחיד – תמימות יתרה; ממה נפשך: אם חושש אתה כי הקוראים לא יבינו את פירוש המלה הלועזית, למה היא איפוא לך כלל, בשעה שיש לך השם העברי; ואם לא – למה לך עוד לתרגם אותה? אולם הדבר הזה, כאמור, קל-ערך הוא, אף על פי שאיננו משולל כל ערך. השיר הזה מביע לנו, אף על פי שבכבדות רבה, מצב-נפש חשוב מאוד. חבל, שכבדותו מצֵלה על תוכנו: לולא זאת היו עינינו רואות בשיר הזה אחת היצירות הפיוטיות הראויות לכבוד ולתהילה. אולם תחת זאת שוכחים אנו בהרבה מקומות בודדים את כל “שברון המוח” וגריסת-השיניים, שגורם לנו השיר הזה, כי שפעת הפיוט שבהמקומות האלה והתמוּנוּת הברורה והמפליאה שבהם מכים אותנו, פשוט, בתימהון. כאלה הוא בשעה שהוא מתאר לנו את יער האורנים:

– – – – – וְאֵימָה חֲשֵׁכָה

נָפְלָה עַל בַּדָּיו וַתַּעַל בְּפֹארוֹתָיו

אֵין זֶה כִי נִלְכָּד שָׁם בִּשְׁלֻחוֹתָיו

לֵיל הַקַּדְמוֹנִי, וּגְזָרָיו מָאֳחָזִים

תְּלוּיִם בִּנְצָרִים וַאֳפָאֵי אֲרָזִים…

המרגישים אתם את כל ההוד הפיוטי שבהתמונה הגאונית הזו: חשרת הצללים אשר ביער מקבלת בעיניו תמונת ליל הקדמוני המסובך בנצריו; או:

בּוֹדֵד אֲשָׂרֵךְ בֵּין כֵּפֵי הַסְּלָעִים,

כְּמַזָּר הַנִּדָּח בְּאֵין-סוֹף שֶׁל הַבְּרִיאָה…

אמנם בהמלה “אשרך” לא השתמש המשורר כראוי. רגילים לומר: אשרך את דרכי, כי הפועל הזה, בהמקור שמשם אנו יודעים אותו, הוא יוצא, והמשורר בטח בוודאי כי המלים “את דרכי” מכוונות פה; אבל אין הדבר הזה נוגע אף במעט אל הוד השירה אשר באִמרה הזאת.

נוסף לכבדות שפתו של המשורר הנה יש אשר לא ידקדק גם בשוויון המשקל בשיריו, ואלמלי ידע עד כמה הדבר הזה מזיק להם, מובטחני שהיה נזהר ומדקדק בזה.

רב הוא המשא ומתן, שהעיר המשורר הזה בחוג עולמנו הספרתי: רבים מאוד מחלליו ועוד יותר מהם – מהלליו; אולם אין הדבר שווה להשתדל לפשר ביניהם; צריכים אנחנו לקוות, כי העת בעצמה תראה לנו ברור את כל מעלותיו ומגרעותיו של המשורר הזה.

ועתה אנו עומדים על סיפורו של מר י. ל. פרץ: “עסקי קהל” – זהו הסיפור “אייזיק’ל שכט”, הידוע לקוראי ה“יוד”, אף על פי שאינו מובן לרובם, מצד שפתו של המחבר, שאינה המונית כלל וכלל. חושב אני למותר להרבות דברים על ה“מעשה” הזה. יצירתו של מר פרץ ידועה לנו למדי. הוא נותן לנו ברוב סיפוריו מחזות מחיי היהודים בערי פולין הקטנות, והמחזות אמיתיים, ולכן הם מלבבים עד מאוד. יודע הוא ברור את כל החומר אשר לפניו ובוחר הוא תמיד במחזות כאלה, אשר בידם לתאר, כמו שאומרים, בהקף אחד את הקווים היסודיים שבחיי אותן הספירות, שהמחבר מטפל בהן. אביגדור’ל המלמד, למשל, נחלה “פתאום”; כנהוג – איש כזה כי יחלה – ומת, והשאיר אחריו יתום קטן. יונה בץ, אחד משמשי חברא קדישא, מתעורר עליו לחמלה, מביאהו לבית-המדרש, תובע את דינו מאת הקהל, ומזה תוצאות נכבדות למהלך ה“פוליטיקה העירונית”: לתכלית כלכלת היתום נמכרת זכות שחיטת עופות – “ומאז היה איזיק’ל לשוחט”. מדוע מסרתי רק את זה ולא מסרתי את שאר העובדות, הצדדיות, כביכול, שנותן לנו המחבר בסיפורו זה והאחוזות וסבוכות באלה שהזכרתי ממש כמו שאנו רואים אותם במציאות? הלא זהו אשר אמרתי, כי לא במאמר כזה צריך לדבר על זה. מהסיפור הזה אי-אפשר לבלתי הביא לדוגמא, כמעט, את רובו, אחרי כי כל שרטוט ושרטוט מוסיף עוד קו אחד, עוד תו אחד להתמונה הגדולה הנקראת “חיים”, המתנוססת בכל סיפוריו. פה אני נכון רק להעיר, כי – אינני יודע, אם כיוונתי לטעמם של אחרים; למצער, לפי דעתי אני – יצא הסיפור הזה מתחת ידי מחברו יותר טוב בתמונה העברית מאשר בז’ארגונית. מאוד אפשר, כי זהו מפני שהשפה הראשונה הנה לי יותר טבעית מאשר האחרונה; אבל איך שיהיה הנה יודע אנוכי, כי בשעה שקראתי את הסיפור הזה ז’ארגונית לא הרגשתי את כל אותם, הרשוני לומר, “הדברים כהוויתן” כמו שהרגשתים בקוראי אותו עברית.

אולם איך שיהיה – הנה לא כזה הוא כלל טעמו של הסיפור “מחלוקת לשם שמים”, שנתן לנו בלוח הזה מר ח.ד. הורוויץ. במתכוון הנני מדבר עליו בסוף מאמרי, בשביל שלא ידחוק את האחרים ויכול אוכל איפוא לדבר עליו באריכות מעט, כלומר: אין חפצי גדול כל כך לדבר באריכות דווקא על דבר סיפורו של מר הורוויץ, אחרי שלפי דעתי אין הוא ראוי כלל וכלל לזה, כי אינו יוצא מגדר כל הסיפורים הבינונים וגם שלמטה מן הבינונים, המצויים לרוב בספרתנו בכלל ואת מר הורוויץ בפרט; אולם חפצתי לדבר בכלל על דבר כל “ספרנותו היפה” של הסופר הזה מטעם אחר. מובן, כי רק מלים אחדות כלליות ולא על כל סיפור וסיפור משלו אדבר.

מיום שנשמע בעולם ספרתנו קולו של הד“ר ברדיצ’בסקי קם, כידוע, שאון במחנה: תהילות ותשבחות, חרפות וגידופים החלו להתעופף מעל העברים על ראש ה”ניטשיאַני המסכן" הזה. פטור אנוכי מהכניס את ראשי בערבוביה הגדולה הזאת, מפני שאין זה נכנס אל חוג העבודה אשר לפני עתה, אולם חפץ אנוכי לגעת בשאלה הזאת רק עד כמה שהיא נוגעת לענייני. במחנה הצעירים שבנו, ביחוד הלאומיים, הספיק הד"ר ב-קי לרכוש לו מעריצים במספר רב מאוד. בימים האחרונים החלו “מעריציו” אלה להיראות גם על במת הספרה. לא אדבר על דבר טיבם של חסידיו-מחקיו אלה. אולם האלוהים עמהם –

אני חפצתי לומר כי גם מר הורוויץ על דגלם יחנה וכמעשיהם יעשה. הוא שם לו לקו בימים האחרונים לצייר לנו “נפשות מרוסקות” ו“נשמות לקויות” מעין אלה שבהן יטפל הד"ר ב-קי; אולם מה רחוקות יצירותיו של הראשון מאלו של האחרון – על זה תעידנה היצירות בעצמן. בשעה שהיצירה היוצאת מתחת ידי ב-קי הנה, זולת המגרעות העיקריות המסוגלות לו כלכל צייר סובייקטיווי, בהירה ברורה, בולטת ומובנה, עד שבשעה שאלה קורא אותה – הנך בעצמך מתגלם בה, חי עמה, שמח עמה, בוכה עמה, מרקד עמה ומצטער עמה יחדו – הנה היצירות, כביכול, היוצאות מתחת ידי מחקו האדון הורוויץ היו כל כך יבשות, כל כך קרות, בלי כל לחלוחית של חיוּת, בלי כל צל של סערת החיים – עד אשר יש אשר תעמוד משתומם ותשאל: מה לו למר הורוויץ ולספרה היפה? אם יש לו למר הורוויץ כשרון ספורי – אז הוא, לפי דעתי, רק לכתוב פעוטות מן החיים המצויים, מחיי השוק; שם אולי היה מצליח מעט, כמו שאפשר לדון מהמקומות הבודדים שסיפוריו, אשר שם הוא מודע בחיים ההם; אל נא יבנה לו עליות בשמים – כי היא לא תצלח. נעבור נא על פני תוכנו של סיפורו זה ונראה מה יש בו.

אהרן חיים הוא “אברך של משי” בהור-ההר. מלבד כל ה“השלמות” הידועות, המסוגלות ליצורים כאלה, כלומר לאברך של משי דהאידנא, נוספה לאהרן חיים גם ידיעת השפה האשכנזית, אחרי שמדי שנה בשנה הוא נוסע לאשכנז על דבר עסקי חותנו ושוהה שם ירחים אחדים. “השלמותיו” אלו וגם הדעת, כי בכל משפחתו הגדולה של חותנו הגביר ר' יצחק אהרן קונופולקין מרוממות בו את ערך הכרת-עצמו עד מדרגה מכוערה. “משפחתו” מתגאה בו וגם כל בני העיר מביטים עליו ביראת הכבוד. אחדים הם רק רפאל ספיר הסוחר בעצים ויצחק החייט המכבד רק את עמל-הגוף המתלוצצים עליו תמיד; אולם מהרה נסתמים גם פיות משטיניו אלה: בתו של רפאל ספיר בורחת עם מאהבה הוא מורה הגימנזיסט, והעובדה הזאת שמה מחסום לפיו של רפאל, המתיירא עתה להתלוצץ באחרים לבל יתלוצצו גם בו. ולא זו בלבד, אלא שגם חדל להשתתף מפני זה בכל עבודות הציבור, בשביל שלא יבוא לידו לשמוע מפי אחרים את חרפתו, דבר אשר להמתעסקים בצרכי ציבור איננו יקר מאוד; ויצחק החייט נעלם פתאום – האלוהים יודע מדוע; אבל הוודאי בשביל לתת לאהרן חיים לשבת בשלווה – ויהי איפוא אהרן חיים שליו ושאנן. הימים עוברים; חותנו של רפאל ספיר, אותו הגימנזיסט שברח עם בתו, שב עם אשתו ושני ילדיו מחוץ לארץ, ששם גמר את חוק למודו בבית מדרש הרבנים, להור-ההר. רוגזו, כפי שאפשר לשער מראש, קופץ על אהרן חיים: הוא מרגיש את ביטול ישותו לפני “הד”ר“, אבל מתאמץ הוא בכל עוזו לבטלו. הוא הולך אל האסיפה אשר קראו הציונים מהור-ההר לכבוד הד”ר. שם צריך זה האחרון לנאום. הוא מתחיל את דבריו אשכנזית, שפה שאין כל הנאספים שומעים אותה, אז ימצא לו חיים אהרן שעת הכושר להראות בפני כול, כי ידיו רב לו בשפה הזאת. הוא קם איפוא ממושבו, פונה אל הד“ר ומבקש ממנו בשפת אשכנז צחה, כי ידבר את דבריו עברית או בשפת הארץ אחרי כי אין הקהל שומע אשכנזית. הד”ר מבקש סליחה מאת הקהל ומודה לאהרן-חיים בעד הערתו.אחר כך ידבר איזו דברים בלתי-מובנים בשום אופן לקהל, גומר את דרשתו ומודה עוד הפעם להאדון קונטרס (כּינוּיוֹ של אהרן חיים). אהרן חיים נהנה מאוד ו“משפחתו” מקבלת עונג רב, וחשים הם כולם בעבור זה מעין רגשי רצון להד“ר, אשר הסב בכל אלה. הגביר מתאמץ איפוא למנות את הד”ר לרב העדה בהור-ההר בכדי לרכוש לו בעד זה את ידידותו של רפאל ספיר. וכי למה היא לו? האוּמנם רק בכדי שלא יוסיף עוד האחרון להתלוצץ בחתנו, וחתנו יתרועע עם הד“ר וייחשב לו הדבר לכבוד? אחר כך “מבאר” המחבר את יחוסו של יהודה צמח (הד"ר) אל היהדות. זהו צעיר עברי מעונה משאלות וספיקות לאין מספר, “חש בלבו את הקרע שבין יהדותו ואנושותו”, ממש כמו שאצל הד”ר ברדיצ’בסקי, רק בחסרון חיוּת ותנועה, והוא מגלה לנו עוד, שהוא לא בא הור-ההרה ללמד אלא ללמוד, “להתבונן אל חיי בני עמו, לחדור אל מסתרי נפשם, לראות מה ומי המה, אל איזו מטרה הֵנָה מסוגלים ואל איזו מטרה הם שואפים”. אחר כך נעשה הד“ר לרב. אחר כך עובדות צדדיות אחדות, הבאות כמו למלא ולהשלים את תמונתו של הד”ר. הנה, למשל, הסדר הראשון. הד“ר זוכר את פרשת הלילה הזה בבית אביו, בהיותו עוד ילד, ובלבו מתעוררים געגועים חזקים אל הפטריאכליות, אשר שבה לחיות עתה בדמיונו. אחרי הסדר שיחה עם אשתו. היא מוכיחתהו על חולשתו והא מתפלא עליה איככה לא השאירה ילדותה כל רושם בלבה. למחרתו: הוא זוכר פתאום את הניגון, שבו היה אביו עובר לפני התיבה בהתפללו “טל”. הוא משנן את הניגון הזה הלוקח את לבבו ופתאום יימלא תשוקה עזה להתפלל היום את אותה התפילה לפני התיבה – חזקתו של אהרן חיים, שהוא מוותר עליה בתחילה, ואחר כך הוא מתנחם. כשהוא מתפלל לפני התיבה הוא שוכח את עצמו, נוהם כארי ומסלסל את הניגון בכל לב וגרון. בלב אהרן חיים, כאמור, נולדת טינה עליו, אף על פי שבתחילה הסכים – ובלילה באותו הלילה ממש, צריכות להיות הבחירות… הגביר קונופלין וחתנו משתמטים להסיר את צמח מרבנותו בשביל ציוניותו. אך יצחק החייט, שהמחבר הספיק בינתיים להביא אותו שנית הוא-ההרה מאמריקה, גמא ארץ בעד הד”ר. דברי הד“ר, אשר דיבר ביום החג בבית המדרש מעל הבמה, הזכירוהו את חייו באמריקה; הוא נזכר, כי בהיותו בהור-ההר קודם נסיעתו לאמריקה היה מחלל את השבת ברצונו ושם, באמריקה, כאשר הכריחוהו לזה נולד בלבו ניגוד גמור לזה, “והוא נשען אל הכותל ודמעות נראו בעיניו”… הוא מתאמץ איפוא להטות אל לבות חבריו האומנים, כי יבחרו בהד”ר. בינתיים בא השמש, ששלחוהו לקרוא את הגביר וחתנו, ואומר, כי אינם בביתם. התמרמרות הקהל. ואחר כך ניגשים אל הבחירות. אחר כך, כמדומה לי, אפשר לפתור בנקל: קטטות, צווחות, מריבות, מכות לחי – אבל הד“ר נבחר. בכל זאת עזב צמח את העיר בעוד שבועים, אחרי שאשתו וחותנו לא אבו בשום אופן, שבשבילו יתגלע הריב.” אז שבו בעיר ימי-קדם, רק בשינויים קטנים לא הרבה, והסיפור תם ונשלם – ברוך השם!

אולם מאושר אתה, הקורא, אם תוכנו של הסיפור נודע לך מהרצאתי ולא נלאית , לכל הפחות כל כך. הנני אומר: “כל כך”, כי בטוח אני שגם הרצאתי הלאתה אותך, אולם לא באותה מידה שהלאה אותי הסיפור הגדול בן שלושים וחמשת העמודים אשר ב“הלוח”. ואמנם אין כל פלא בדבר: הפרעות גברו בו כל כך עד שאי אפשר לתאר: ניכר למדי, כי לא מתחת ידי מומחה יצא הדבר. אולם – אל עיקר הדברים.

הנה כן העביר מר הורוויץ לפנינו בסיפורו זה: א) את אהרן חיים; ב) את חותנו; ג) את רפאל ספיר; ד) את יהודה צמח; ה) את יצחק החייט; ו) את חיי היהודים בהור-ההר, בכלל. אנוכי חושב רק את התמונות אשר עליהם הדגיש המחבר. אולם היש לנו מכל אלה שש התמונות גם אחת בהירה וברורה כדבעי? מה הוא אהרן חיים? אפשר להכיר בהמשך הסיפור, כי המחבר חפץ וגם התאמץ להראות לנו את קוויה היסודיים של נפשו; אולם הדבר הזה לא עלה בידו כלל. זהו אברך מהמין הידוע והמצוי בערים המצעירות אשר ברוסיה, אבל יש אשר בקוראנו בסיפור הננו חפצים להגיד, כי התאמץ יתאמץ המחבר להראות לנו גם את “ה[צדדים המאירים”, את “צלם האלוהים” שבו, המתעורר בו לפעמים ורק לא לעת רבה מאיזו סיבות ידועות, כמובן; אולם אנחנו רק חפצים להגיד כזאת – ואיננו משמיעים את הדברים מפה לאוזן, כי אי אפשר לנו למצוא כל יסוד נכון וחזק להשערתנו, – כל כך מטושטשת היא התמונה. על דבר קונופולקין אין להאריך: כל מה שיצא אהרן חיים מתחת ידי המחבר כהה ומטושטש יצא חותנו עוד שבעתיים כהה; וצמח זה מה הוא? לוא הואיל המחבר לכתוב לנו פשוט “מאמר” במעין “מחקר פסיכולוגי” על דבר מסתרי נפש כזו הנני בטוח, כי ה“מאמר” הזה היה יוצא מתחת ידו מתוקן כראוי, כי, כנראה, הוא מבין נפש כזו, אבל מדוע הוא חפץ לבארו גם לנו דווקא באמצעי כזה, אשר הוא איננו מוכשר להשתמש בו? יצחק החייט… אותו הביא, בשביל להראות לנו, כי ה“קרע הנפשי” או “ליקויי הנשמה” איננה רק מַכּת האיטנטליגנטים שלנו, אלא שגם ההמון נפגע בה. ככה אני מבין מהתאמצותו של המחבר הבולטת במקומות אחדים; אבל איככה הוא מביע לנו את זה? מחיי היהודים שבהור-ההר אין אנו יודעים כלום, כי אין אנו מוצאים שם אף קו אחד, אשר ישפוך אור אף על קרן זווית אחת של הלאבּירינטה המעניינת הזאת. הטיפוס האחד, אשר יצא מתחת ידי המחבר בהצלחה, אם גם רחוקה מאוד מגמורה – זהו רפאל ספיר, הסוחר היהודי: בו הננו רואים את הסוחר היהודי, במלוא מובן המלים האלו: מביט על כל דבר מנקודת ראות “הכסף” “הפרנסה” וה“פועל יוצא הממשי”, בשעה שהוא מתעסק בעניינים של חולין, ולובש חלוקא דרבנן, שמלת יהודי אמיתי, נלהב ורוחני, בשעה שהוא מתנשא מעל לדברים כאלה (ראה, למשל, את ה“סדר”). המופת הזה יתן תמיד תוקף בלבי, בשעה שאני חושב על הסופר הזה, להחלטתי, שהבעתי כבר, אם יש לו למר הורוויץ כשרון סיפורי – הוא רק לכתוב פעוטות מן החיים האלה ולהעביר לפנינו אנשים ומחזות ממין אלה.

[א. אסתרזון, ורשה]

שְׁלוֹם עַרְבַּיִם לָךְ, יוֹנָתִי!

מִנִּי שְׂפַת הַנָּהָר בָּאתִי,

שָׁם שָׁאַפְתִּי רוּחַ שְׁפָיִם…

צוֹד צָדַנִי – וּבֶחָיִל

סוֹד תַּעֲלֻמוֹת זֶה הַלָּיִל

הַמִּשְׁתַּפֵּךְ מֵאַפְסָיִם!

צוֹד צָדַתְנִי שִׁפְעַת קְסָמָיו,

כֶּסֶף סַהֲרוֹ, תְּכֵלֶת שָׁמָיו,

לַחַשׁ קָדְשׁוֹ – אַף נִפְעַמְתִּי:

רָזִי לִי!.. אַךְ מִמֶּרְחַקִּים

אֶנְקַת אַסִּיר בַּמַּחְשַׁכִּים…

שְׁלוֹם עַרְבַּיִם לָךְ, יָפָתִי!

מִנִּי שְׂפַת הַנָּהָר בָּאתִי –

מָלֵא הוֹד כָּמוֹךְ, הוֹד לָיִל:

אֶת תַּעֲנֻגָיו רַק יוֹדֵעַ

זֶה הַמַּרְגִּישׁ אֶנְקוֹת רֵעַ

הַמִּתְגָּעֲשׁוֹת בֶּחָיִל…

(על-פי לרמונטוב)

הֲרָאִיתָ בַּלֵּיל כּוֹכַב-צִיר כִּי יָהֵל

בַּמַּיִם הַשְּׁקוּפִים כָּרְאִי,

מִגַּל יִרְעַד כִּי יַךְ, וַאֲבַק-כֶּסֶף צַח

יִשְׁתַּפֵּךְ עַל סְבִיבוֹ בִּדְמִי?

אַךְ הַשִּׂיגוֹ בַּיָּד אַל תִּתְבָּרֵךְ כִּמְעַט:

אֵין אֵמוּן בָּאוֹר וּבַגָּל.

יַאֲפִיל עָלָיו צֵל-שְׁחוֹר, וּכְבָר דָּעַךְ הָאוֹר;

שְׂטֵה מִמֶּנּוּ – וְשָׁב וְהִתְגָּל.

עַל אֲדָמוֹת דְּמוּת-גִּיל כֹּה לִבֵּנוּ תַּצְהִיל,

תִּרְמֹז לָנוּ מֵחֶשְׁכַת הַתְּהוֹם.

אַךְ הַשִּׂיגָהּ תִּתְאַו – הִיא נֶעֱלָמָה בִּיעָף;

תָּשִׁיב יָדְךָ – שׁוּב יָאִיר הַחֲלוֹם.

מתוך “מולדת”, חשון-כסלו תרע"ד

יש רגעים: רחבי שדה / א"נ גנסין

¹

(על-פי המרלינג)

יֵשׁ רְגָעִים: רַחֲבֵי שָׂדֶה

פִּתְאֹם אִלְּמִים יִשְׂתָּרֵעוּ,

וּכְמוֹ תַּחַת נֵטֶל כָּבֵד

עֵץ וּסְבָךְ לֹא יִתְנוֹעֵעוּ.

הָעֲיָנוֹת נֶאֱלָמוֹת,

לֹא יִתְלַחֲשׁוּ הַדְּשָׁאִים

אַךְ לֹא גִלּוּ עוֹד אֶת סוֹדָם

הָעֲנָנִים הַנִּשָּׂאִים.

וּבִדְמָמָה וּבַחֲרָדָה

נֵלֵךְ לִקְרַאת מַעֲשֵׂי נִסִּים; –

סַעַר, סַעַר יָבוֹא מַהֵר

אוֹ הַלְּבָבוֹת יֻכּוּ רְסִיסִים.

באחד מימוֹת הקציר לפנות־ערב הייתי רוֹכבת פעם אחת ביחד עם פּטר סרגאיץ, אשר היה בימים ההם ממלא מקומו של חוֹקר־המשפטים בסביבתנו, לבוֹא אל התחנה ולקבל את המכתבים אשר באו לנו. זה היה לפני תשע שנים.

הערב היה נפלא. אולם כשהיינו הולכים בחזירתנו שמענו פתאום קול מצהלות הרעם ועינינו ראו עננה שחורה וקוֹדרת אשר הלכה וקרבה ישר אלינו. העננה היתה מתקרבת אלינו ואנחנו אליה.

תחת כיפּתה הקוֹדרת של העננה הלבינו במרחקים בית־אבי והמסגד אשר לכפר והכסיפו אשרוֹת גבוהות. היתה נודפת קרבת הגשם עם ריח שחת שנקצרה. איש־לוויתי היה צוֹהל. הוא היה צוחק ודיבר את כל אשר יעלה על לשונו. הוא הגיד, כי לא היה הדבר כלל וכלל רע אלמלי היינו פוגשים על דרכנו באחד הארמונים משרידי ימוֹת־הביניים עם מגדלי־פיפיוֹת מסביבוֹ ואשר האזוֹב עלה בו וינשוּפים בוֹ יקננו והוא יהיה לנו לסתרה מפני הגשמים. ולא היה הדבר רע אם אפילו היה בנוּ לאחרונה הרעם להרגנו שם…

אולם הנה עבר גל בקמה ורעדה עברה את כל שדה־השיבולים ורוּח התהוֹלל רגע ובמלוֹא השטח התנשאו חשרוֹת אבק. פטר סרגאיץ צחק בהנאה ורדף את סוסו.

– טוב! – קרא בחדוה. – טוב מאד!

וחדוות לבו עברה גם אלי. מחשבה באה אל לבי, כי עוד רגעים אחדים והגשם ירטיבני כתוּמי ועוד רגעים אחדים ואולי יהלמני הרעם ושמחה באה אל לבי וחזי התחיל נוֹשם לרווחה והתחלתי גם־כן צוחקת.

סערה זו ומרוּצת־הסוסים המהירה מִדֵי בא הרוּח אל החזה ופוסק לך את הנשימה ומנשא אותך כציפּור־שמַים – מכוֹת גלים בחזה ומגרות אותו בנעימות. בבואנו אל חצר בית אבי לא היה עוד הרוח ונטפי־גשם גדולים דפקו בדשא ובגגוֹת. באוּרווה לא היה איש.

פטר סרגאיץ התיר את הסוסים בידיו הוא והוֹבילם אל האֵבוּס. אנוכי חיכיתי לו מדי עומדי על המפתן ואביט אל זרמי הגשם האלכסוֹנים; נדיפתה המגרה של השחת היתה פה יותר חריפה ויותר חזקה מאשר בשדה; בשל העננים ובשל הגשם היו תוֹעים דמדוּמים כהים.

– אָכן זה רעם! – קרא פטר סרגאיץ. מדי גשתו אלי מִיד אחר מהלומת־רעם חזקה ומתפּוֹררת, בשעה שלי נדמה כי נבקעו השמים לשניים – מה טיבו, אַ?

הוא היה עומד לידי אל המפתן ומדי נושמוֹ בכבדוּת מליאוּת היה מביט אלי. אנוֹכי ראיתי כי הוא מביט בי ומחבב אותי.

נאטליה ולאדימירובנה! – קרא, – את כל אשר יש לי אני נכון לתת ובלבד שתוסיפי לעמוד ככה אצלי ושאַבִּיט ככה אליך. יפה אַת היום מאוד.

עיניו היו מזהירות והיו כמתפּללות ופניו היו חיוורים ובשפמוֹ ובזקנוֹ היו מזהירות טיפּות־גשם והיו מביטות בי, כמו שנדמה לי, גם־כן בחיבה רבה.

אני אוהב אותך – דיבר – אוהב אני ומאוּשר כי אראה את פניך. אני יודע, כי לאשה לא תהיי לי לעולמים; אבל מאומה איני דורש, אני איני חפץ במאומה. אַת רק דעי, כי אני אוהב אותך. דומי, דומי ואַל תגידי לי דבר, אפילו לב אַל תשימי ואולם אחת דעי – יקרה לי אַת. אחת הרשיני – להיות מביט בך.

ודבקוּת רוחו עברה גם אלי. אנוכי הייתי מבטת אל פניו הנלהבים ומקשיבה לדברים אשר היו מתערבים בהמוּלת־הגשם ורוּח לא היתה בי להניד יד ורגל.

חפצה הייתי לעמוד ככה בלי תכלית ולהיות מביטה בעיניים המזהירות הללו – ומקשיבה.

– אַת מַחרישה – וטוב! ויפה! – דיבר פּטר סרגאיץ – החרישי עוד.

לי היה טוב. צחוק־פרא פרץ מחזי בהנאָה רבה ופתאום נעקרתי ממקומי ורצתי אל הבית וטיפּות־הגשם היו בי. גם הוא התחיל צוחק וירץ אחרי בקפיצות דוהרות.

שנינו התפּרצנו הביתה בהמוּלה, כילדים, רטובים מגשם ונושמים בכבדוּת ומנקשים במדרגות. אבי ואחי, אשר לא הסכינו לראותני ככה, הביטו עלינו מתמיהים והתחילו צוחקים גם הם.

העננים עם הסוּפה עברו ונדם הרעם ובזקנוֹ וכשפמוֹ של פּטר סרגאיץ עוד היו הטיפּות מזהירות. כל הערב היה שר והיה שוֹרק בשפתיו ומצחק עם הכלבלב במשובה ורודף אחריו בהמוּלה מחדר אל חדר ופעם אחת הפּיל כמעט במרוצתו את המשרת שהיה נושא בידיו את המיחם. בשעת הארוּחה אָכל הרבה ודיבר את כל העוֹלה על לשונו והבטיח לנו, כי כשאדם אוכל בימות־הגשמים קישוּאים חיים הרי הוא מרגיש את האביב בפה.

כשכבתי אחר־כך במיטתי העליתי נר בחדר ואפתח את חלוני ונפשי היתה נתוּנה להרגשה אחת כמוּסה. זכוֹר זכרתי, כי חוֹפשייה אני ואני בריאה וחשוּבה ועשירה ואהוּבה – ואולם העיקר אני חשובה ואני עשירה… הוֹי, מה טוב כל זה, אלי. אחר־כך החילותי מתכווצת קצת מהקרירות הקלילה אשר חדרה אלי מהגינה ביחד עם טל הלילה ותהי פתאום את נפשי לדעת אל נכון האוֹהַב את פּטר סרגאיץ אם לא… ובטרם הוברר לי הדבר גברה עלי שנתי.

ובבוקר פּקחתי את עיני ואראה את כתמי־השמש הרוֹעדים על מיטתי ואת צאלי זמורת־הלִבְנה ואזכור את אשר היה לי אתמול ואראה את החיים והנה הם עשירים והם מרובי־גונים והם מלאים חמדה ואתחיל משוררת חרש ואמהר ואלבש את בגדי וארוּץ הגנה…

ומה היה אחר־כך? אחר־כך לא היה כלום. בימות־הגשמים כבר היינו יושבים בעיר ופטר סרגאיץ היה בא אלינו מפרק אל פרק. המַכּרים אשר לנו בכפר נחמדים לנו רק בהיותם בכפר ורק בימות־החמה: אולם בהיותם בעיר ובימות הגשמים הרי הם אובדים הרבה מחינם. בהיותם בעיר הרי אַת נותנת להם תה וחושבת משום־מה בשעת־מעשה, כי לובשים הם סיוּרטוּקים של זרים וכי מרבים הם לנעֵר יותר מדי בכפּוֹתיהם ובכוסות. פּטר סרגאיץ היה גם בעיר מדבר לפרקים דברי־אהבה; אבל כולם היו לא אלה שבכפר. פה היינו שנינו מרגישים יותר את התהוֹם המפרידה בינינו; אני יחסנית ועשירה והוא אדם עני, משפּחתו אינה אפילו משפּחת־אצילים, אביו היה שמש והוא ועצמו ממלא מקומו של חוקר־משפּטים ולא יותר. שנינו היינו חושבים – אנוֹכי מפני שילדה הייתי והוא רק האלוהים יודעים משום־מה – כי התהום הזאת עמוּקה ביותר ורחבה ביותר מכדי שנוּכל לעבור עליה והוא היה תמיד מתאַמץ להיות מצטחק מדי שבתוֹ אתנו והיה מוֹתח את מידת־הביקוֹרת על “העולם הגבוה” והיה מחריש בכוונה בשעה שהיה איזה אורח משלנו יושב אתנו. לא. אין כל תהוֹם אשר אי־אפשר לאדם לעבור עליה וכל חוֹמה איננה אשר לא יוּכל לקרקרנה, אלא שגיבוֹרי הרוֹמאנים החיים אתנו כיום, כל כמה שאני יודעת אותם, הרי הם פחדנים ביותר ונוֹבלים ביותר ועצלים וחשדנים־חוֹלים ומהר מאוד הם נכוֹנים לוותר על שלהם ומשלימים את המחשבה, כי אומללים הם וחללי החיים הפסקנים. תחת שיהיו נלחמים בגבוּרה עם כל אשר עומד להם לשטן הרי הם יודעים רק להיות מוֹתחים את מידת־הביקוֹרת על כל דבר וקוראים לכל מה שיש לאחרים נוולוּת ושוכחים, כי אפילו מידת־הביקוֹרת שלהם עצמה הולכת גם היא ונעשית יותר ויותר מנוּוָלה ושכיחה וזולה מאוד.

אני הייתי אהוּבה. אושרי היה כה קרוב לי ולי נדמה, כי הוא מלווני תמיד ותמיד הוא הולך אתי שכם אל שכם; הייתי חיה וצוֹהלת ואפילו מחשבה לא באה אל לבי שאהיה יודעת את עצמי ומבינה את אשר אני מחכה ומה הדבר אשר אני חפצה בו. והימים היו הולכים, הימים היו חולפים… היו עוברים עלי אנשים עם אהבתם יחד, היו מרפרפים ימים בהירים ולילות חמים, היו משוררים זמירות ושחת היתה נוֹדפת – וכל אלה, כל החביב ומפליא בזכרונות, עברו גם עלי, כמו שהם עוברים על אחרים, כה מהר, כה חינם, ונגוֹזוּ כטל ומחירם לא נוֹדע… אַים? אַיה כל אלה?

אבי מת. עלי קפצה זיקנה. כל אשר היה כה טוב, כל אשר שׂימח את הנפש, כל אשר הפריח תקווה בלבב – המוּלת־הגשם ומהלומת־הרעם והרהורים של אוֹשר ודברים של אהבה – הכל עבר ונפל אל תהום הזכרונות וכבר אני רואה לפני מישור ארוכה, ארוכה וישרה וריקה; במישור לא תיראה כל נפש חיה ושם, בקצה, באפסיים, אפלה, אפלה ופחד.

הנה צילצלה הדלת… זה בא פטר סרגאיץ. בימות־החורף מדי אראה באילנות החשופים ואני זוכרת אותם בלבלוּבם, בהיותם מלבלבים לי ובשבילי בימות־החמה, אז אני לוחשת:

– אָה, חביבי שלי!

ומדי אפגוש באנשים, אשר אִתּם ביליתי את אביבי בחיים, תליט גם אָז עצבת את נפשי ולי חם ושפתי לוחשות גם להם את הדברים האלו.

הוא עבר זה מכבר לשבת בעיר – בהשתדלותו של אבי המנוח. הוא הזקין מעט והתחיל גם מתנַוונה במקצת. דברי אהבה חדל לדבּר זה כבר וחדל את כל העוֹלה על לשונו ואת משׂרתו איננו אוהב וחולשה חוֹלנית יש לו כבר גם היא ודברים שנתייאש מהם ישנם לו גם הם והוא שבק את החיים לרצונם וחי הוא מפני שהוא חי. הנה ישב אל האָח ומחריש ומביט אל האש… אנוכי איני יודעת מה אגיד לו ואני שואלת:

– נוּ, מה?

– לא כלום – הוא עונה.

ושוב דממה. האש האדומה אשר באָח התחילה קופצת על פניו הנוגים.

ופתאום זכרתי את אשר היה וכתפי רעדו רגע וראשי הוּטל הצדה ובכייה התפּרצה מחזי. צר היה לי פתאום על עצמי ועל האדם הזה היושב אצלי ונפשי ערגה פתאום בתשוּקה אדירה להשיב את כל מה שהיה ונגוז ולא ישוב עוד לעולמים, לעולמים. וברגעים האלה לא יספתי עוד לחשוב על ייחוּסי ועל אושרי.

בכיתי בקול רם ולחצתי את רקוֹתי ושפתי היו מפטפטות:

– רבונו־של־עולם – רבונו־של־עולם, אָבדו החיים…

והוא ישב אצלי מחריש ולא אמר לי: “אַל תבכי”. הוא הכיר היטב, כי לבכות צריך ולבכות באה העת. אנוכי הבטתי אל עיניו ואראה, כי צר לו עלי; ואנוכי חמלתי עליו ורחמים גדולים היו בלבבי לאדם חלכה זה, אשר בשל פחדנותו החוֹלנית לא ידע לעשות לא את חיי אני ולא את חייו הוא.

כשלוויתי אותו אחר־כך אל הפּתח נדמה לי, כי טיפּל בפרוזדור יותר־מדי בלבישת אדרתוֹ. פעמים אחדות נשק דוּמם את כפּי והביט הרבה בעיני הבוֹכיוֹת. אני חושבת, כי זכוֹר זכר באותה שעה את הסוּפה ועיניו ראו את זרמי־הגשם האלכסונים ואוזניו הקשיבו את צחוקנו הצוֹהל ופנַי אָז רפרפו לנגדוֹ. את נפשו היתה להגיד לי מה, והוא היה שמח מאד אלמלי הגיד; ואולם הוא לא הגיד לי מאומה ורק בראשו הרכין ואת ידי לחץ. בכוח. האלוהים אתוֹ!

אחרי שוּבי אל חדרי חזרתי וישבתי אל המַרבד אשר אל האָח. הגחלים האדומים כוּסוּ באפר והתחילו דוֹעכוֹת. החלונות התיזו ביתר־זעם מִקֶרַח והרוּח התחיל משׂיח ביללה ומספּר מה בארוּבת האָח.

נכנסה השפחה ואמרה בלבה כי נרדמתי ותקרא לי בשמי…

שופט השלום ישב לכיסא משפט בדיוטה התחתונה אשר ללשכת הפקידות, באותו האולם הקיצוני, המגביל את הכיכר הגדולה. חדר ריק זה, שרצפתו היתה של אבנים וקירותיו מסוידים, היה מחולק לשניים בסורג של כלונסאות לבנים וזה היה כבר משמש גם ספסל בשבילו אלו המדיינים ובשביל קהל הרואים ובשביל הפרקליטים גם יחד. לפנים מאותו סורג היתה קתדרה קטנה, שהיתה מתוקנה שלא כתיקונה מנְסָרים פשוטים ושם התנוססו שלושה שולחנות ושלושה כיסאות אצלם, שהיו מתוקנים בשביל השופט וחזנו ואחד בשביל הפקיד של אותו מעמד. בזווית שאחרי אותה קתדרה היה ישו שזבובים סבוהו שח אל הכותל והיה ניבט נוגות מתוך מסגרת שצביונה אבד. זולת זאת לא היה בחדר ולא כלום.

כשנכנסתי כבר היו הכול מוכנים. האולם היה מלא מפה אל פה איכרים ואיכרות. הללו היו חגורים למתניהם המייני עור שחורים והיו עומדים כשהן נשענים על מַטותיהם ואלו היו מסובלות סלי נצרים גדולים, שמתחת לצמידים שלהם היו נשקפים כרבולות אדומות של אפרוחים ובלטו חוטמים צהובים של בני אווז ואוזני שפנים. כל אלו יחד הם הם שגרמו לאותו ריח לד ושל רפת שמילא את חלל הבית. שופט השלום, אותו ברנש גוץ וקרח, שפניו היו אדומים וחלקים ובשרו היה לבוש סורדיט שכולו רבב, היה יושב ומקשיב בשים לב לדבריה של אשה אחת באה בימים, שהיתה ניצבת לכיסא משפט ומרציאה את דבריה כשהיא מלווה אותם בתנועות ברורות למדי של התמרמרות. חזנו של השופט, אותו אדם מדובלל ושרוי ברוגז, היה נראה כאילו הוא מגמגם וידיו היו שלובות וראשו מוטה כלפי שולחנו, בה בשעה שהפקיד של אותו מעמד, זה הכחוש והמזוהם, שזקנו מגודל, היה יושב ומטפל בשרטוט איזה כתב של יתדות על גבי השערים של ה“משפטים” שאבק מכסה אותם.

אותה אשה גמרה.

– והכול כאן? – שאל השופט.

– מה שאלתו? אדוני השופט? – חזרה האשה ושאלה כשהיא מאריכה את צווארה, זה המכוסה קמטים, קמטים דקים ככפה של אותה תרנגולת.

– הרי אני שואל אותה, אם כבר גמרה את פטפוטיה על עסקי אותה חומה? – חזר השופט ושאל בקול יותר רם.

– אתו הסליחה, אדוני השופט… גופו של אותו דבר זהו… אותה חומה, שבה הדברים אמורים, זו שאצלה נוהג ז’אן באטיסט מאסי לשפוך את…

והתחילה שוב מבראשית; אבל השופט הפסיקה.

– יפה, יפה די… הקובלת יש לה רשות להגיש קובלנא ולבוא לידי גוביינא… הסופר!

הסופר הרים במתינות את ראשו כשעל פניו השתטחה העוויה איומה.

– הסופר! – חזר השופט וקרא. – הקובלת יש לה רשות להגיש קובלנא ולבוא לידי גוביינא… ירשום נא בספר ליום…

ולאחר שחשב וספר את אצבעותיו:

– ליום שלישי הבא… נזמינהו ליום שלישי הבא… כך, ליום שלישי! מי שוב?

הסופר מיצמץ בעינו האחת והביט את הנייר שלפניו והפכוֹ ונטלוֹ שוב ואחרי שהעביר על פניו באצבעו ממטה למעלה, נשארה זו נעוצה במקום אחד.

– גטיליי את רוסו – קרא ולא נד. – יש כאן גטיליי ורוסו?

– כאן! קרא קול אחד.

– גם אני כאן! – קרא אחריו שני.

שניים מהאיכרים קמו ממושבותיהם והתחילו מתקרבים אל הקתדרה, אצל השופט, שפשט בינתיים את ידיו ושלב את כפיו הקשים לפניו, ניצבו ונבוכו.

– ספר איפוא, גטיליי! מה זה היה שם אצלכם, אה?

גטיליי פסח מרגלו האחת על חברתה, סופג בשרוולו את שפתיו, הביט ימינה, הביט שמאלה, גירד בפדחתו, השתעל שיעול קל ולאחרונה שילב את ידיו והתחיל מספר.

– מעשה שהיה כך היה, אדוני השופט… מהלכים היינו בחזירתנו מהיריד שביומו של מיכאל קדישא – אני והגטיליירית זו אשתי ורוסו כולנו יחד. אותו יום מכרתי שם שני בני בקר וגור אחד של חזיר – השד משחת, מובן ממילא שלכבודה של אותה מכירה סרנו תחילה אל המרזח. יוצא איפוא, שהיינו מהלכים בחזירתנו בשעת בין השמשות. אני הרי אני לי ומזמר, רוסו זה – הוא נטפל לה לאשתי וזו הגטיליירית הולכת ומדברת לו כל אותה שעה: חדל רוסו, בנאמנות, חדל! כי מה אתה? הרי אתה שוטה, כנראה, או שילד קטן אתה?…

והוא פנה אל רוסו ושאל אותו:

– הלא כך היה הדבר?

– אמת! – השיב הלז.

– פתאום – שב גטיליי אל סיפורו אחרי רגע אחד של דממה – פתאום אני רואה והנה אשתי זו נוטה ומתרוממת בשיפוע שאצלנו ופוסעת שם ועוברת את הגדר הנמוכה, זו שאחריה מתחילה השפלה הגדולה. להיכן? – שאני שואל אותה. לעשות את צרכי – הרי היא משיבה. טוב, הריני אומר… והרי אנו הולכים לנו, כלומר אני ורוּסוֹ זה אתי, הלאה. לא היו רגעים מועטים ואני רואה פתאום והנה רוסו הרי זה גם כן נוטה ומתרומם בשיפוע ופוסע ועובר את אותה הגדר הנמוכה, זו שאחריה מתחילה השפלה הגדולה. לאן? – אני שואל אותו. לעשות את צרכי – הרי הוא משיב. טוב, הריני אומר והולך לי הלאה.

הוא פנה שוב אל רוסו.

– הלא כך היה הדבר? – שאל.

– לכל פרטיו! – השיב הלז.

– והנה – הוסיף גטיליי – אני הולך לי לדרכי. אני הולך והולך. אני נפנה לאחורי. אני מביט אין אף אחד. והרי אני מדבר לנפשי: זר הוא הדבר, בנאמנות! היכן יכולים היו שיאבדו? וחוזר אני לאחורי באותה מסילה גופה שבאתי. הרי אלו שהיות יתרות, נדבר אני לנפשי; אמת במרזח הגדישו במקצת את הסאה; מכל מקום הרי הם מאריכים קצת יותר מדי. באתי אל המקום ששם נטה רוסו והתרומם בשיפוע… קפצתי את הגדר הנמוכה והרי אני מביט אל אשר בשפלה: אל מלא רחמים, הרי אני אומר – אבל הלא רוסו הוא זה מי שמוטל על גבי אשתי!… הרי אני מבקש את סליחתו של אדוני השופט, אבל אלו היו אותם הדברים ממש שדיברתי באותה שעה.

מקרב הנאספים פרצה צהלת צחוק; אבל גטיליי לא חשב אפילו לשים את לבו אל הללו. הוא לא חדל מסיפורו.

– רוסו זה כבש לו תחתיו את אשתי – במחילה מכבודו – והרי הוא מוטל ומפרכס שם ברגליו בשפלה. לאו! מהראוי היה שיראוהו את המנוול בשעת מעשה! אח, שד משחת זה! אח, חיה שכמותו! אח, זה החזיר, הוי בחור! – הרי אני קורא לו ממרומים – הוי, רוסו! שומע אתה, חיה? חדל! שתחדל תיכף ומיד! אבל אותו מזוהם! ממש כאילו אינו שומע ולא כלום התחיל מפרכס ברגליו עוד ביתר שאת. באותה שעה הריני מהר ויורד אל השפלה ואוחזו לרוסו זה באיצטליתו ומושכו, ומושכו… הנח! – הוא אומר, – תנני ואגמור, – תנהו ויגמור, קוראה לי גם זו. – כך, תנני ואגמור – הוא חזר ואומר – ובשכר זה תקבל אחר כך חצי מאתי חצי האדום… שומע אתה, בחור? חצי האדום? – הרי אני אומר ומרפה מאצטליתו – אמת אתה דובר? – אמת! – הישבע! – באלוהים! – תנהו לי מיד! – זאת לא. כשאגמור. – מילא. יקח אופל, גמור, אז סרתי וחזרתי לי אל המסילה.

גטיליי פנה בשלישית אל רוסו והזמינו להעיד בו.

– הלא כך היה הדבר?

– לכל פרטיו! – אישר הלז.

גטיליי מצא כדי סיפוקו בתשובה זו וחזר לספר בקול רם:

– שומע אדוני השופט? הוא הבטיח לי – שומע הוא? הבטיח בשבועה! מילא, לאחר שגמר חזרו יחדיו – הוא וזו הגטיליירית אל המקום אשר במסילה, ששם ישבתי וחיכיתי להם. ועכשיו חצי האדום שלי היכן הוא? – הרי אני שואל. מחר, מחר – הרי הוא אומר. לפי שעה אין בכיסי אלא פעוטות. דבר זה היה יכול שיהיה גם אמת. כמובן, אלא שהוא שיקר לי, אבל אני לא אמרתי לו כלום הרי אנו מהלכים לנו הלאה – אני וזו הגטיליירית ורוסו זה כולנו יחד. אני הריני הולך לי ומזמר, רוסו זה נטפל לה לאשתי וזו הגטיליירית הולכת ומדברת לו כל אותה שעה: חדל, רוסו, בנאמנות, חדל! כי מה אתה? הרי אתה שוטה, כנראה, או שילד קטן אתה?… כשנפרדנו אחר כך הרי אני אומר לו: זכור איפוא, רוסו, הבטחתני בשבועה. – כן, בשבועה. והושיט לי את ידו ורמז רמיזה לאשתי והלך לו… אבל מאז, אדוני השופט, ועד היום הזה עדיין לא חשב אפילו להשיב לי את חצי האדום שלי – כך, ולא עוד, אלא כשתבעתי ממנו לשלם את חובי קם וקרא לי בעל הסוטה – הוא אומר לי – רצונך, יכול אתה לסלק את עצמך לעזאזל אל כל הרוחות! כה היו דבריו אלי.

הוא פנה שוב אל רוסו ושאל:

– הלא כך?

אבל זה התחיל פוסע ארוכות ומגוחכות על מקומו ולא ענה כלום.

שופט השלום בא במבוכה. התחילה ידו ממשמשת בלחיו והוא הביט אל סופרו ואחר כך הביט אל הפקיד כאדם השואל בעצת חברו. מקרה זה היה, כנראה, יוצא מן הכלל.

– המ.. המ! – לימלם.

אחר כך חשב רגעים אחדים ומצא.

– ואַת גטיליירית, מה דברים יש אתך בזה? – שאל את האשה הכרסנית, שהיתה יושבת כל אותה שעה על הספסל כשהיא אוחזת סל גדול של נצרים בין רגליה ומקשיבה בתשומת לב חודר אל סיפורו של אישה.

– אנוכי? אבל אני אין לי מה להגיד כלום – קראה ותקם. – מה שנוגע להבטחתו של זה ולאותה שבועה שנשבע, ודאי, אדוני השופט, שאמת הוא. הוא הבטיח לתת לו חצי האדום, רמאי זה.

השופט פנה אל רוסו.

– ואתה מה אתה אומר? הלא הבטַח הבטחתָ, אמת? בשבועה הבטחת?

הלז היה עומד ומטפל במבוכה במגבעת שבידו.

– אמנם הבטחתי – קרא – אבל רוצה אני להגיד לאדוני השופט… חצי האדום אין אני יכול לשלם לו: הרי זה מחיר גדול ביותר… אין הדבר שווה, בנאמנות!

– אבל כיצד אתה אומר להשתוות אתו? מהראוי שתתפשר… חצי האדום אפשר שבאמת קצת יותר מדי הוא – דבר אמת הוא… שמעני, גטיליי, אולי אפשר שתאמר די באיקיו אחד?

– לאו! לאו! לאו! אין אפילו זכר לאיקיו… חצי האדום – הואיל ונשבע לי…

– אבל התיישב נא בדבר, בחור. גם איקיו אינו צרורות, ומלבד זאת יציג רוסו גם כיבוד כל שהוא בבית המרזח… הרי אתה מוסכם איפוא?

שני האיכרים הביטו איש אל פני חברו כשהם מתגרדים אחורי אוזניהם.

– כלום אתה מוסכם לזה, רוסו? – שאל גטיליי.

– מילא, יפה! – השיב הלז. – אין אני דורש רעתך…

– נתקע איפוא כף!

הם הושיטו יד איש לחברו.

– מי שוב? – קרא השופט בה בשעה שגטיליי והגטיליירית ורוסו יצאו שלושתם במתינות מהאולם כשגבותיהם כפופים והם מטלטלים בידיהם.

(מהיינה)

לָךְ סַפִּירִים, מַרְגָּלִיּוֹת,

כָּל לֵב גֶּבֶר לָךְ יַחְמֹד;

גַּם עֵינַיִם לָךְ מַה יָפוֹת –

חֶמְדַּת לִבִּי, מַלָּךְ עוֹד?

וּלְעֵינַיִךְ הַיְפֵהפִיּוֹת

צְבָא שׁוֹרַרְתִּי שִׁירֵי-הוֹד,

מְלֵאֵי עֶדְנָה רַעֲנָנָה –

חֶמְדַּת לִבִּי, מַלָּךְ עוֹד?

גַּם עֵינַיִךְ הַיְפֵהפִיּוֹת

בִּי לִבָּתִי עַד הַיְסוֹד,

כִּמְסוֹס נוֹסֵס אִכְּלוּ, אִכְּלוּ –

חֶמְדַּת לִבִּי, מַלָּךְ עוֹד?

“מעשה תעתועים” – מאת ד"ר ש. ראבין

הד"ר הנכבד ש. ראבין נתקנא בספרויות העמים, שיש להם ספרים המכילים את כל הבלי אוּמתן: כמו לספרות אשכנז יש ספר המכיל את כל הבלי אשכנז, להספרות הרוסית – ספר המכיל את כל הבלֶיהָ וכן בכל ספרות וספרות; לכן קינא בָן ויאיר לברוא גם הוא ספר כזה בספרותנו; אבל, כנראה לא עלתה בידו.

המחבר הנ"ל, ברצותו להגיש לנו ספר כזה, באר לנו בהקדמה לא קצרה כי ישראל נקיים הם מכל שמץ מעשה-הבל, וכי גם תורתנו ציוותנו לבל נלך בדרכי הגויים המאמינים באמונות טפלות, בכישופים ובעוד, וכי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל – הכל טוב!!

ראשית דבר, יחֵל לבאר לנו את דעתו אודות הגן-עדן, הגיהנם, אודות חיבוט-הקבר ועוד כאלו “הושענות חבוטות!”..

אחרי-כן יחל לספור ולמנות אחת לאחת את הבלי אומתנו – – – הבלים:

כל מנהגי ישראל אשר לא בחמישה חומשי תורה יסודם; רק בעלי התלמוד קבעום למנהגי ישראל; כל הדברים האלה יחשוב ד"רנו להבָלים!(?)

והנה לא באתי להתפלפל עם הד“ר הנ”ל אודות מנהגינו; למוֹתר אחשוב זאת; לוֹ יש רשות לדבר בחפצו, ולנו יש רשות לעשות כחפצנו; אך חפצי בזה להראות כי הד“ר הנ”ל כחפצו, להכניס בספרותנו “ספר-הבלים” הגיש לנו – לא נדע איך לכנות את ספרו.

“ההרים (התגעשו) ויולידו – עכבר!..”

מה חוּדש לנו? בין כה וכה, בין אם נאמר כי צָדק הוא במשפטו ובין אם נשלול ממנו את הצדק – לא עלה חפצו בידו:

איך שנאמר, לא נוכל להבין את חפצו בספרו זה; אם דברי בעלי האגדה קדושים הנם בעיניו – מדוע-זה יִמנֶה את מִנהָגיה בכלל ההבלים? ואם כהבלים הינם בעיניו, מה – – – הלא כבר קבוצים ועומדים הם כולם כאחד, – – – לימוד?! – – –

[מתוך "הקוף]

*

וְהָיָה כִּי יָשׁוּב מִנֻּדּוֹ וְיָבוֹא אֶל אַרְצִי,

אֲנִי אֶהְיֶה שְׁלֵוָה.

וְכִי יִפְקֹד בֵּית אִמִּי וַאֲנִי אֶרְאֶה בְּפָנָיו –

שׁוּב אֶרְאֶה בְּפָנָיו,

אֲנִי אֶהְיֶה שְׁלֵוָה.

וְכִי יַבִּיט אֵלַי –

גַּם כִּי יַבִּיט אֵלַי וְאֶל מִסְתְּרֵי נַפְשִׁי, כְּשֶׁהִבִּיט,

בְּרַחֲמָיו הָרְחוֹקִים וּבְתוּגַת הַנֶּפֶשׁ הַגְּדוֹלָה שֶׁל גֶּבֶר –

כַּגִּבּוֹר, הַלּוֹבֵשׁ אֶת מַדָּיו, אֲנִי אֶלְבַּשׁ שַׁלְוָה אֲפֵלָה.

וְכִי יוֹשֶׁט לִי יָדוֹ לְשָׁלוֹם –

אֲקַבֵּל גַּם יָדוֹ לְשָׁלוֹם:

אֲקַבֵּל בְּרוּחַ שׁוֹקְטָה אֶת יָדוֹ הַגְּדוֹלָה,

אֶת יָדוֹ הַחַמָּה, הַחוֹבְקָה וְדוֹחָה בַּטּוּחוֹת,

וְזֵכֶר לֹא יִהְיֶה לְאוֹתוֹ הָרֶטֶט שֶׁבְּכַפִּי שֶׁלִּי,

אֲנִי אֶהְיֶה שְׁלֵוָה…

וְאוּלָם

אִם יִגְרֹם מַזָּלִי וְהוּא יִפְקֹד אֶת נָוִי וְגַם יִשְׁכַּב בַּלַּיְלָה

אִתִּי וּבְצֵל קוֹרָה אַחַת – בֵּית אִמִּי,

אָז אָקוּם בַּדְּמָמָה בַּלַּיְלָה וַאֲגַשֵּׁשׁ בַּלָּאט וּבִבְהוֹנוֹת רַגְלַיִם יְחֵפוֹת

וְאֶמְצָא מִשְׁכָּבוֹ בָּאֹפֶל –

אֲנִי אֶמְצָא מִשְׁכָּבוֹ בָּאֹפֶל!

וְהָיָה בִּהְיוֹתוֹ סָרוּחַ לְפָנַי, וְאָחוּז בְּתֹהוּ תַּרְדֵּמָה

וִיצוּרָיו חֲרֵדִים מֵחֶדְוַת הַמְּנוּחָה כִּי גָבְרָה,

לֹא יַכִּיר וְלֹא יָחוּשׁ וְנַפְשׁוֹ לֹא תַּחֲלֹם קִרְבָתִי,

אֶשְׁתַּחֲוֶה וְאֶשַּׁק לוֹ בְּחָזֵהוּ –

אָסִירָה בַּלָּאט קְצֵה הַשְּׂמִיכָה וְאֶשַּׁק לוֹ בְּחָזֵהוּ…

וּתְהֵא זוֹ הַנְּשִׁיקָה נְשִׁיקַת אִישׁ הָרוֹצֵחַ אֶת נֶפֶשׁ:

אֶת דָּמוֹ אֶסְבְּאָה בַּנְּשִׁיקָה הַלֵּזוּ!

וִיהֵא זֶה הַדָּם לִי, לְהַשְׁקִיט בּוֹ צְמָאִי.

וּלְרִפְאוּת יְהֵא לִי, לְהַשְׁקִיט בָּהּ תַּאֲוַת נֶפֶשׁ גַּלְמוּדָהּ וְחוֹלָה,

מְיַלְּלָה כִּזְאֵבָה בְּחוֹרָהּ, בְּיִסּוּרִים לְאַהֲבָה

וְחוֹבְקָה אֲבָנִים דּוֹמֵמוֹת,

נֶפֶשׁ חֲרֵדָה וְנִשְׂרֶפֶת בְּלַהֲבָהּ לִנְשִׁיקָה שֶׁבְּאַהֲבָה

וְנָשֹׁק לֹא נָשָׁקָה – – –

לְמִיּוֹם גִּיחָהּ לִצְמֹא וְלַחֲלוֹת לְאוֹר שֶׁמֶשׁ –

וְאֶל אַחֲרֵי בְּלוֹתָהּ…

מתוך “אצל”

… וּמֶנִּי אִם שִׁירָה

רוֹתַחַת, אַדִּירָה,

מִבִּלְתִּי חֲנִינָה גָזַלְתָּ –

לֹא אַרְטִיב עֵינָיִם,

כְּפוֹשֵׁט יָדָיִם,

כִּי תִטַּע הַפֶּרַח נָשָׁלְתָּ!

לֹא שִׁירַת-שָׁמָיִם,

אֵל רַע הָעֵינָיִם,

זוּ יָדְךָ מִלְּבָבִי הִסִּיחָה –

כִּי תּוּגָה - עֲלוּקָה

מַמְאִירָה, עֲמֻקָּה,

לַמִּצְעָר כַּמְּצוּלָה הִרְתִּיחָה!

מ“הצדה”

הַשּׁוֹטֶה וּוֶנוּס / שארל בודלר / אורי ניסן גנסין

(מִשִּׁירַת בּוֹדְלֵר – פואימות בפרוזה)

מַה נִּפְלָא הַיּוֹם הַזֶּה! זֶה הַפַּרְדֵּס רְחַב הַיָּדַיִם מִשְׁתַּטֵּחַ לוֹ וְהוּא נִדְהָם מֵאֵשׁ הַחַמָּה הַלּוֹהֶטֶת, כִּהְיוֹת יַלְדוּת הָאָדָם נִדְהֶמֶת מֵאֵשׁ הָאַהֲבָה וְכֹחָהּ כִּי רַב.

וְזֹאת הַדְּבֵקוּת הַגְּדוֹלָה וְהַכְּבוּשָׁה אֲשֶׁר לַיְקוּם הִיא לֹא תִּמְצָא לָהּ בִּטּוּי גַּם בְּקוֹל דְּמָמָה דַקָּה; מֵי הַמַּיִם אֲשֶׁר בָּאֲגָם הִנֵּה גַם הֵם כְּצוֹלְלִים בִּשְׁנָת. צָהֳלָה הוֹמֵמָה הִיא זֹאת אֲשֶׁר אֵינָהּ דּוֹמָה בִּמְאוּמָה לַחַגִּים הַשּׁוֹאֲנִים, אֲשֶׁר יָחֹגּוּ בְּנֵי הָאָדָם.

וְחָלֹם תַּחֲלֹם, כִּי הָאוֹר אֲשֶׁר בַּכֹּל גָּדֵל וְגָדֵל, הַנֹּגַהּ אֲשֶׁר מִסָּבִיב לָהוֹט יִלְהַט וְיַכֶּה בְּסַנְוֵרִים, הַפְּרָחִים הַנִּרְגָּשִׁים אֵשׁ חֵשֶׁק לוֹהֶטֶת בָּם לְהִתְחָרוֹת בְּגַוְנֵיהֶם אֶת תְּכֵלֶת הַשָּׁמַיִם הַצַּחָה, וּבָאֲוִיר הַלּוֹהֵט יִנָּשְׂאוּ, כְּזִרְמֵי תִּמְרוֹת קְטֹרֶת שְׁקוּפוֹת, רֵיחוֹת נִיחוֹחַ קַלִּילִים וְנָהֹר יִנְהֲרוּ אֶל הַמָּאוֹר הַגָּדוֹל.

וְאוּלָם בְּצָהֳלַת הַחֲגִיגָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת הַרְגֵּשׁ הִרְגַּשְׁתִּי בְּבִרְיָה אַחַת, אֲשֶׁר הָיְתָה מִתְבּוֹסֶסֶת בְּיִסּוּרֵי נַפְשָׁהּ.

אֵצֶל הֲדוֹם הַפֶּסֶל הַגָּדוֹל אֲשֶׁר לְוֶנוּס רָאִיתִי נִצָּב אֶת אֶחָד מֵאֵלֶּה הַמִּתְחַפְּשִׂים, אֵלֶּה הַבַּדְחָנִים מֵרְצוֹנָם הַטּוֹב, אֲשֶׁר חוֹבָתָם הִיא כָּל הַיָּמִים לְשַׂמֵּחַ לְבַב מְלָכִים יוֹשְׁבִים לַכִּסֵּא, בִּהְיוֹת הַתּוּגָה אוֹ מוּסַר כִּלְיוֹתֵיהֶם אוֹכְלִים וְקוֹסְסִים אֶת לִבָּם; רְאִיתִיו נִצָּב, כְּשֶׁהוּא לָבוּשׁ אֶת בִּגְדֵי הַשּׁוֹטִים הַמְגֻוָּנִים אֲשֶׁר לוֹ, זוֹגוֹתָיו מְקַשְׁקְשִׁים לוֹ מִסָּבִיב לְרֹאשׁוֹ וְתַלְתַּלָּיו מְסֹרָקִים וְיוֹצְאִים לוֹ מִמִּצְחוֹ בְּצוּרַת קַרְנֵי פָּרָה. הוּא נִצָּב לוֹ אֵצֶל הַהֲדוֹם וַיְהִי כֻּלּוֹ כִּמְכֻנָּס אֶל תּוֹכוֹ וְעֵינָיו הָיוּ מְלֵאוֹת דֶּמַע וַתִּהְיֶינָה נְשׂוּאוֹת אֶל פְּנֵי הָאֱלִילָה, בַּת הָאַלְמָוֶת.

וְזֶה אֲשֶׁר מִלֵּל מַבָּטוֹ: נְקַלּוֹתִי מִכָּל הָאָדָם וּבוֹדֵד אֲנִי מִכֻּלָּם; אַהֲבָה וִידִידוּת זָרוּ לִי וַאֲשֶׁר לָזֹאת שָׁפָל אֲנִי מִכָּל הַבִּרְיָה הַיּוֹתֵר שְׁפָלָה וּנְמִבְזָה. וְאוּלָם הֲלֹא נִבְרֹא נִבְרֵאתִי גַם אֲנִי בַּצֶּלֶם וְנַפְשִׁי הִנֵּה מְבִינָה הִיא וְגַם הִנֵּה מַרְגִּישָׁה הִיא אֶת כָּל אֲשֶׁר יָפֶה. אוֹיָה, חוּסִי נָא, הָאֱלִילָה, וְהַשְׁפִּילִי לִרְאוֹת אֶל יִסּוּרֵי נַפְשִׁי הַגְּדוֹלִים וְאֶל רוּחַ הַשְּׁטוּת אֲשֶׁר בִּי הַגְּדוֹלָה.

וְאוּלָם וֶנוּס קְשַׁת הַלֵּב הַבֵּט הִבִּיטָה אֶל אֵיזֶה מָקוֹם אֲשֶׁר בַּמֶּרְחָק וּמַבָּטָה הָיָה – שַׁיִשׁ.

(מִשִּׁירַת בּוֹדְלֵר – פואימות בפרוזה)

אָמְנָם, הַיְקָרָה! הִנֵּה יוֹתֵר וְיוֹתֵר מִדַּי וְגַם בְּלִי רַחֲמִים בַּלֵּב תַּדְרִיכִינִי מְנוּחָה, כִּי הִנֵּה בְּהַקְשִׁיב אָזְנֵי אִישׁ אֶת אֵלּוּ הָאֲנָחוֹת הַתְּכוּפוֹת, וְחָשַׁב בְּנַפְשׁוֹ, כִּי אָמְנָם סָבוֹל תִּסְבְּלִי יִסּוּרֵי נֶפֶשׁ רַבִּים וְכִי הַיִּסּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא פָּחוֹת נוֹרָאִים הֵם מִיִּסּוּרֶיהָ שֶׁל אוֹתָהּ הָאִשָּׁה הַזְּקֵנָה וְחַבְרוֹתֶיהָ הַנִּצָּבוֹת כְּפוּפוֹת כָּל הַיּוֹם וּמְלַקְּטוֹת אֶת הַשִׁבֳּלִים אֲשֶׁר בַּשָּׂדוֹת, שֶׁל אֵלּוּ הַנָּשִׁים הַקַּבְּצָנִיּוֹת וְהַחוֹלוֹת, אֲשֶׁר תְּלַקֵּטְנָה אֶת פְּתוֹתֵי הַלֶּחֶם מֵהָאַשְׁפַּתּוֹת, אֲשֶׁר לְיַד פִּתְחֵי בָּתֵּי הַמַּרְזֵחַ.

וְאִלּוּ הָיוּ, לְפָחוֹת, בָּאֲנָחוֹת הָאֵלֶּה רוֹחֲשִׁים רִגְשׁוֹת מוּסַר הַכְּלָיוֹת אֲשֶׁר יָצִיקוּ לָאִישׁ, כִּי אָז הָיוּ אֵלּוּ נוֹתְנוֹת לָהּ כָּבוֹד רַב; וְאוּלָם הִנֵּה כָּל אֲנָחָה וַאֲנָחָה, הַיּוֹצֵאת מֵחָזֶהָ, סַפֵּר תְּסַפֵּר רַק עַל הַחַיִּים הַשַּׁאֲנַנִּים, אֲשֶׁר כְּבָר הָיוּ לָהּ לְזָרָא, וְעַל הַבַּטָּלָה הַגְּדוֹלָה, אֲשֶׁר הָיְתָה לָהּ לְמַשָּׂא. כִּי הִנֵּה תָּמִיד הַקְשֵׁב תַּקְשִׁיב מִפִּיהָ רַק אֶת הֲגִיגָהּ חִנָּם זֶה:

– יֶאֱהָבֵנִי נָא אָהוֹב – הֲלֹא אֲנִי כָּכָה זְקוּקָה לָזֶה! יְנַחֲמֵנִי נָא גַם נַחֵם וִיקָרְבֵנִי אֵלָיו קְצָת!

יָפֶה, אֵפוֹא. הִנֵּה נַסֵּה אֲנַסֶּה לְרַפֵּא אוֹתָהּ מִמְּשׁוּבָתָהּ; מְקַוֶּה אֲנִי, כִּי בְּנָקֵל יִצְלַח לָנוּ לִמְצֹא לָהּ בִּימוֹת הַיְרִיד הַלָּלוּ, בִּכְדֵי שֶׁלֹּא נִהְיֶה מֻכְרָחִים לְהַרְחִיק נְדֹד בִּשְׁבִיל זֶה, אֵיזוֹ תְּרוּפָה, אֲשֶׁר מְחִירָהּ לֹא יְהֵא רַב יוֹתֵר מִדָּי.

הִנֵּה תָּשִׂים נָא, בְּטוֹבָתָהּ, אֶת לִבָּהּ אֶל מִסְגֶּרֶת הַבַּרְזֶל הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת אֲשֶׁר מֵאֲחוֹרֵי הַשְּׂבָכָה אֲשֶׁר לָהּ תֵּשֵׁב זֹאת הַמִּפְלֶצֶת הַשְּׂעִירָה אֲשֶׁר שִׁרְטוּטֵי בְּשָׂרָהּ הַגַּסִּים הַזְכֵּר יַזְכִּירוּ כְּמוֹ בְּדִמְדּוּמִים אֶת שִׁרְטוּטֵי בְּשָׂרָהּ הַיָּפִים שֶׁלָּהּ, יְקָרָה. הִנֵּה יֵשׁ, אֲשֶׁר כְּבָר תִּתְלַבֵּט הַמִּפְלֶצֶת בְּמִסְגַּרְתָּהּ זֹאת וְהִיא מְיַלֶּלֶת, כְּחוֹטֵא, אֲשֶׁר כְּבָר יָצָא דִינוֹ לְמִיתָה מִלִּפְנֵי הַשּׁוֹפְטִים, וְיֵשׁ, אֲשֶׁר אָחוֹז תֹּאחַז בְּשִׁבְטֵי הַבַּרְזֶל אֲשֶׁר לַשְּׂבָכָה וְגַם לָפוֹת תִּלְפְּתֵם וּתְמוֹטְטֵם, כְּאוֹתוֹ אוֹרַנְג-אוּטַנְג כָּלוּא, אֲשֶׁר נַפְשׁוֹ יוֹצֵאת אֶל מוֹלַדְתּוֹ הָרְחוֹקָה, וְיֵשׁ, אֲשֶׁר הַזְכֵּר תַּזְכִּיר בִּקְפִיצוֹתֶיהָ הַנִּפְלָאוֹת אֶת קְפִיצוֹת הַנְּמֵרָה הַמְּהִירָה, אוֹ כִּי חַקֵּה תְּחַקֶּה פִּתְאֹם לְהִתְנוֹדְדוּתוֹ הַמְגֹחָכָה שֶׁל הַדֹּב הַצָּחוֹר. הִנֵּה הַמִּפְלֶצֶת הַזֹּאת אַחַת הִיא מֵאֵלּוּ הַחַיּוֹת, אֲשֶׁר בְּנֵי אָדָם רְגִילִים לִקְרֹא לָהֵנָּה: מַלְאָכִי שֶׁלִּי – אִשָּׁה הִיא זֹאת. וּמִפְלֶצֶת אַחֶרֶת יֵשׁ שָׁם, אֲשֶׁר יָדָהּ אוֹחֶזֶת בְּמַקֵּל וְגַם קָרֹא תִּקְרָא תָּמִיד בִּמְלוֹא גְרוֹנָהּ – אִישָׁהּ שֶׁל הָרִאשׁוֹנָה הוּא זֶה. זֶה הִנֵּה הוֹשֵׁב הוֹשִׁיב אֶת אִשְׁתּוֹ הַכְּשֵׁרָה, אֲשֶׁר אֵרֵשׂ לוֹ כַּדָּת, בִּכְלוּב וְגַם לִנְחֻשְׁתַּיִם הִנֵּה הִגִּישָׁה, כְּמוֹ שֶׁמַּגִּישִׁים אֶת כָּל הַחַיָּה, וְהִנֵּה הוּא מַצִּיג אוֹתָהּ לְרַאֲוָה – כְּמוֹ שֶׁהַשֵּׂכֶל מְחַיֵּב, בִּנְטִילַת רְשׁוּת קוֹדֶמֶת מֵאֵת הָרָשׁוּת – בִּימוֹת הַיְרִידִים אֲשֶׁר בַּפַּרְוָרִים הַשּׁוֹנִים.

וְתַבִּיט נָא אֶל הַמַּחֲזֶה בְּשִׂים לֵב. הֲרָאֹה תִּרְאֶה מַה גְּדוֹלָה הַתַּאַוְתָּנוּת (וְאוּלַי אָמְנָם גַם לֹא מְזֻיָּפָה הִיא), אֲשֶׁר בָּהּ תִּתְנַפֵּל וּתְשַׁסַּע אֶת הַשְּׁפַנִּים הַחַיִּים וְאֶת הַצִּפּוֹר, אֲשֶׁר מַנְהִיגָהּ זוֹרְקָם אֵלֶיהָ אֶל הַמִּסְגֶּרֶת?

– הַמְתִּינִי נָא! לֹא אֶת הַכֹּל בְּבַת אַחַת תִּטְרֹפִי!

כָּכָה דַבֵּר יְדַבֵּר אֵלֶיהָ אֶת דְּבָרָיו הַמְחֻכָּמִים בְּפִיו, וּבְיָדָיו הִנֵּה גַם הוֹצֵא יוֹצִיא בְּלִי רַחֲמִים בַּלֵּב אֶת טַרְפָּהּ מִשִּׁנֶּיהָ, וּבְהוֹצִיאוֹ אֶת הַבָּשָׂר, וְנִשְׁאֲרוּ רֶגַע אֶחָד הָאִמּוּרִים, אֲשֶׁר נָפְלוּ מִמֶּנּוּ, בְּשִׁנֵּי זֹאת חַיַּת הַשָּׂדֶה הַטּוֹרֶפֶת – רְצוֹנִי לוֹמַר? זֹאת הָאִשָּׁה.

– טוֹב, אֵפוֹא. חֲבָטָה יָפָה אַחַת בְּמַקֵּל חוֹבְלִים זֶה הִיא תְּלַמְּדֶנָּה בִּינָה?

כָּכָה יְדַבֵּר הַמַּנְהִיג, בִּרְאוֹתוֹ אֶת הַמַּבָּטִים הַלּוֹהֲטִים, אֲשֶׁר אֵשֶׁת בְּרִיתוֹ זוֹרֶקֶת כְּלַפֵּי הַבָּשָׂר, אֲשֶׁר לֻקַּח מֵאִתָּהּ. אֵל אֱלֹהֵי הָרַחֲמִים! וַהֲלֹא מַקֵּל זֶה לֹא מַקֵּל שֶׁל בּוּטָפוֹרִים מְדֻמֶּה הוּא! הִנֵּה תַּקְשִׁיב נָא גַם הַקְשֵׁב אֶת שְׁרִיקוֹת הַחֲבִיטוֹת הַלָּלוּ, הַנּוֹפְלוֹת וְנָחוֹת בִּבְשָׂרָהּ – וִיהֵא גַם שֶׁמְּצֻפֶּה הוּא אַדֶּרֶת זוֹ. הִנֵּה עֵינֶיהָ כִּמְעַט אֲשֶׁר תִּפְרֹצְנָה לָהּ מֵחוֹרֵיהֶן, וּבְנָהֳמָהּ עַתָּה, וּתְהִי גַם נְהִימָתָהּ יוֹתֵר נֶאֱמָנָה, הִנֵּה הִיא מִתְהוֹלֶלֶת מֵרֹב קִצְפָּהּ בָּהּ וְיָרֹה תִּירֶה זִקִּים, כַּבַּרְזֶל הַזֶּה, בְּהַכּוֹת בּוֹ הַפַּטִּישׁ.

הִנֵּה כָּאֵלֶּה וְכָאֵלֶּה הֵם הַיִּחוּסִים שֶׁבֵּינוֹ וּבֵינָהּ, הַשּׂוֹרְרִים אֵצֶל אֵלֶּה הַשְּׁנַיִם מִיּוֹצְאֵי חַלְצֵי אָדָם וְחַוָּה, אֲשֶׁר אַתָּה, אֵל טוֹב, בְּרָאתָם, אַתָּה יְצַרְתָּם! הָאִשָּׁה הַזֹּאת הִיא, בְּלִי תְּפוּנָה, אַחַת הַנָּשִׁים הָאֻמְלָלוֹת, וְאִם כִּי בַּשּׁוּרָה הָאַחֲרוֹנָה אוּלַי מָצֹא נִמְצָא כִּי אֵלּוּ הַהַרְגָּשׁוֹת הַחֲרִיפוֹת שֶׁל הַכָּבוֹד וְשֶׁל הַתְּהִלָּה לֹא מוּזָרוֹת הֵנָּה לְנַפְשָׁהּ. יֵשׁ גַּם אֲסוֹנוֹת גְּדוֹלִים פִּי שְׁנַיִם מֵאֵלֶּה, אֲסוֹנוֹת אֲשֶׁר נֶצַח לֹא יְתֻקְּנוּ וְנֶצַח לֹא יְהוּ לָהֶם תַּשְׁלוּמִים; וְאוּלָם בִּהְיוֹתָהּ בְּאוֹתָהּ הַסְּבִיבָה הָאֲפֵלָה, אֲשֶׁר אֵלֶיהָ הֵטִיל אוֹתָהּ גּוֹרָלָהּ, הֲלֹא גַם לַהְגּוֹת לֹא יָכְלָה מִיָּמֶיהָ אֶת הַמַּחֲשָׁבָה, כִּי יֵשׁ, אֲשֶׁר תְּהֵא הָאִשָּׁה כַּדָּאִית וְזוֹכָה לְחֵלֶק טוֹב בַּחַיִּים.

הִנֵּה יָשׁוֹב נֵשֵׁב לָנוּ יַחְדָּו פָּנִים אֶל פָּנִים, אֵשֶׁת הַשְּׁקָרִים הַיְקָרָה שֶׁלִּי! וּבִהְיוֹת לְנֹכַח פָּנֵינוּ הַתֹּפֶת הַזֶּה, הוּא תֹּפֶת חַיֵּי יוֹם יוֹם, מֶה אָנוּ יְכוֹלִים לַחְשֹׁב בִּדְבַר אוֹתוֹ הַתֹּפֶת הֶחָבִיב שֶׁלָּהּ, בִּמְקוֹם שָׁכוֹב תִּשְׁכַּב לָהּ סְרוּחָה וְהוֹזָה בִּרְפִידָתָהּ, זֹאת הָרְפִידָה הָרַכָּה וְהַמְפֻנָּקָה, כִּבְשָׂרָה זֶה הַצַּח שֶׁלָּהּ, וְאָכוֹל תֹּאכַל לַאֲרֻחָתָהּ רַק מֵהַבָּשָׂר הַמְבֻשָּׁל, אֲשֶׁר מְשָׁרְתָהּ הַזָּרִיז גַּם נַתֵּחַ יְנַתְּחֶנּוּ בִּשְׁבִילָהּ לִנְתָחִים קְטַנִּים, בְּטֶרֶם הַגִּישׁוֹ אוֹתָם לְפָנֶיהָ לְאָכְלָה?

וּבִכְלָל – מָה אֲנִי יָכוֹל לִמְצֹא בְאַנְחוֹת הַהֶבֶל הַלָּלוּ, הַמַּכּוֹת גַּלִּים בֶּחָזֶה, הַסָּפוּג רֵיחוֹת בֹּשֶׂם יְקָרִים, שֶׁל אִשָּׁה עַגְבָנִית שֶׁכְּמוֹתָהּ, וּבְכָל אוֹתָהּ הַמִּרְמָה, הַלְּבוּשָׁה מַסְוֶה שֶׁל אֳמָנוּת הַנֶּפֶשׁ וְהַלְּקוּחָה בְּהַקָּפָה מֵהַסְּפָרִים הַשּׁוֹנִים, שֶׁקָּרְאָה בָּהֶם, וּבְכָל אוֹתָהּ תּוּגַת הַנְּכָאִים שֶׁאֵינָהּ פּוֹסֶקֶת, הַמּוֹלִידָה בְּלֵב כָּל רוֹאֶה אֶת כָּל הָרְגָשׁוֹת שֶׁהִיא רוֹצָה בָּהֶם, מִלְּבַד אֶת רֶגֶשׁ הַחֶמְלָה וְהַחֲנִינָה?

בְּאָמְנָה, הִנֵּה יֵשׁ אֲשֶׁר שְׁאִיפָה אַחַת שׁוֹקֶקֶת בְּכֹחַ רַב בִּלְבָבִי, הִיא הַשְּׁאִיפָה לְלַמְּדֶנָּה אֶת פֵּשֶׁר דְּבַר הָאֲסוֹנוֹת הַנֶּאֱמָנִים אֲשֶׁר לָאָדָם. כִּי הִנֵּה אִם יֵשׁ, הַיְפֵהפִיָּה שֶׁלִּי, אֲשֶׁר רָאֹה אֶרְאֶה בְּדִמְיוֹנִי אֶת כַּפּוֹת רַגְלֶיהָ הַקְטַנּוֹת וְהִנֵּה תִּצְלֹלְנָה יְחֵפוֹת בָּרֶפֶשׁ וְאֶת מַבָּטֶיהָ הַקּוֹרְמִים אֵד, וְהִנֵּה הֵם נְשׂוּאִים אֶל הַשָּׁמַיִם הָרְחוֹקִים וְהָיוּ כְּמִתְפַּלְלִים תְּפִלַּת נֶפֶשׁ לֵאלֹהִים גְּדוֹלִים, כִּי יִשְׁלַח לָהּ אֶת גּוֹאֲלָהּ – וַיְהִי לִי הַדָּבָר, כְּאִלּוּ רָאֹה אֶרְאֶה אֶת הַצְּפַרְדֵּעַ אֲשֶׁר בַּבִּצָּה וְהִנֵּה הִיא מְקַרְקֶרֶת וּצְמֵאָה לְמַשְׂאַת נֶפֶשׁ.

תִּשְׁמֹר נָא, אֵפוֹא, אֶת נַפְשָׁהּ מִפְּנֵי הַחֲסִידָה, אֲשֶׁר לֹא תָּבוֹא פִּתְאֹם וְתִתְפְּשֶׂנָּה בְּחַרְטֻמָּהּ הַקָּשֶׁה וְגַם הָבֵא תְּבִיאֶנָּה אֶל קִרְבָּהּ.

כִּי אָמְנָם מְשׁוֹרֵר אָנֹכִי; וְאוּלָם אֵינֶנִּי תָּמִים בְּאוֹתָהּ מִדָּה, אֲשֶׁר הִיא חוֹשֶׁבֶת בְּלִבָּהּ, וְאִם חָדוֹל לֹא תֶּחְדַּל מֵהָצִיק לִי גַם יוֹמָם וְגַם לַיְלָה בִּגְנִיחוֹתֶיהָ וְאַנְחוֹתֶיהָ הַמְזֻיָּפוֹת, אָז אָקוּם וְאֶשָּׁפֵט בָּהּ, כַּאֲשֶׁר נִשְׁפַּט אוֹתוֹ הַמַּנְהִיג, אֲשֶׁר רָאִינוּ יַחְדָּו, בְּאֵשֶׁת-הַפְּרָאִים אֲשֶׁר לוֹ, אוֹ כִּי אֶקָּחֶנָּה וְאַשְׁלִיכֶנָּה אֶל אֲחוֹרֵי אַחַד הַחַלּוֹנוֹת כְּמוֹ שֶׁמַּשְׁלִיכִים אֶת הַבַּקְבּוּק, אֲשֶׁר הוּרַק מִיֵּינוֹ.

סיפור מאת ע. גולדין

בסקרנות יתירה ניגשתי לקריאת הסיפור החדש הזה, שיצא זה לא כבר לאור על ידי הוצאת “תושיה”. חושב אנוכי, כי לא הייתי היחיד בין קהל הקוראים, שהסיפור הזה הבטיח להם, הרבה יותר מבתור “דבר הנעלם מן העין”, דבר-מה בלתי ברור, שהלב מחכה לו והנפש מתגעגעה אליו זה מכבר. “דמון יהודי” – ולבו של ישראל הצעיר, הלב היודע את תגרת ידו של הדמון הנורא בכל מרירותיה, לא יזדעזע?

“דמון יהודי”… וגיבורו של הסיפור כבר ריחף לנגד עיני עוד בטרם פתחתיו לקרוא בו. ראיתי לפני צעיר עברי, צעיר דהאידנא, “גיבור-היום”, הולך קודר, מעונה מתגרת ידי “הדמון השחור”, אשר לא תדענה לֵאוּת, וציפורניו החדות, המנקרות בלב האומלל יומם ולילה מבלי מנוח; ראיתי לפני צעיר עברי מלא כוח עלומים ועוצמת עלומים, מוכשר לעבודה ציבורית רעננה ופוריה ובעל שאיפה עצומה וכבירה אליה – אשר השאלות הארורות והספקות המרים, המצויים עתה בחלל עולמנו באים ומטפחים לו על פניו מדי התעוררו לעשות דבר-מה שיש לו ערך, והוא מתהלך שומם, מבלי דעת מה יעשה, על מה יאַבּד את שפעת כוחותיו העצומים, איפה ימלא את שאיפתו החזקה לחיים, חיים מלאים ורעננים, חיים של עבודה עצומה, עבודה כבירה, עבודה ענקית, אפשר לאמור… ראיתי לפני… אך המעט שאפשר לו לדמיון לתאר למקרא המלים הגדולות: דמון יהודי?…

נראה, נא, מוטב, מה שנתן לנו המחבר.

אולם בשביל שלא להפחיד אתכם פתאום חפץ אני להגיד לכם מראש, כי אין לכם לקווֹת לגדולות; שווא יהי עמלכם, רבותי – לא מיניה ולא-מקצתיה! הוא הושיט לנו רק “שברי-לוחות”, זכרונות העבר, במעטפה מהודרה.

נפשי לא היתה נסערת ככה לוּ ראיתי, כי המחבר חפץ, לפחות, לתת לנו את זה, או, למִצער, מעין זה שקיווינו, אבל הוא אומר לנו: לא דובים ולא יער; אלא מאי – השם? אבל ידוע מכבר, כי לא השם הוא העיקר…

בתור בר-סמכא הראה לנו מר גולדין בעבודתו זו, כי אפשר לו לאדם לכתוב ספר… נאמר למשל, על תכונת ארץ אפריקה ויושביה ולקרוא את שמו – לא נתפוס ברחוק יותר מדי; לכל הקרוב: “אירופה ואזיה”, בשביל שהשם הזה מצלצל באוזניו בנעימות…

דמון יהודי ו“אריה השד” – אנא, רבותי, מה אתם אומרים לצירוף כזה?

אולם אל נא אבהל ברוחי. כל המרירות שבהמלים “דמון יהודי”, אקווה, ידועה לכם, או למצער, לרבים מכם, אראה איפוא לכם את דמונו של מר גולדין ואז נדבר מעט.

מעשה ב… ברם, באתי בין המצרים. המחבר אינו מתחיל לספר לנו את ה“גופא דעובדה”. הוא מתאר לנו את כל הסערה, אם אפשר לאמר כך ביחס אל הנידון דידן, שהתחוללה בנפשו, בשבתו בתיאטרון, באותה השעה, שכל האולם הגדול “רעש לקול המון עם רב בהוראות הדמון הנורא, גבה-הקומה ובריא הבשר, עטוף שחורים ושתי כנפיים מאחריו; מעיניו הלוהטות, אשר “ממבטו תבול תקוה פורחת” לפידים יהלכו, פניו פני להבים ובלבבו הרע, לב דמון, אש תיקד, אש תופתה, מוקדי עולם”…

באותה שעה, אומר המחבר, הוא זוכר את ה“דמון היהודי”, את אריה השד, “קטן הקומה ודק הבשר” וכו‘, וכו’, ממש ההפך מאשר ראו עינינו בהדמון “שלהם”, ואוזנו של המחבר שומעת אז – במקום שירת הדמון שלהם העצבה, “שירת יאוש, שירת הרע ואובדן עולם” – את שירת השד שלו, “שירה פשוטה, דלה ונמוכה, שירת עברי, ניגון חם ונוגה, ניגונה – של מה אתם חושבים? – של ה”גמרא", החודר כליות ולב!…

ואז, באותה השעה הקלה, יעבור לפניו זכר כל המעשים, שבהם הואיל המחבר למלא את שני הספרים אשר לפנינו.

בקצרה אפשר למסור את תובנו של הסיפור כך: באחת הממלכות, באחת הממשלות היה היתה עיר, ויהי שם ויחי שם אריה השד. באמת לא היה אריה זה שד כלל, אלא שנקרא כך משום מעשה שהיה, הוא היה בן לרבי הירשלי הגבאי – איש אמיד, כמובן, ובעל נפש גסה ובלתי טהורה, כמובן: כנהוג אז למד אריה תורה הרבה; אולם בכל היותו שקוע בתורתו לא נעלמו מעיניו מעשי אבא ומנהגיו המכוערים את הבריות – – ויבז לו בלבו, וידור נדר לבלתי ייהנה לעולם מכספו של אבא. הוא החליט איפוא להרחיק נדוד להגות בתורת ה' בכל כוחו ימים רבים עד בוא מועד. בינתיים קרה המקרה, כי נפגש פעמים אחדות את טויבלי בתו של השמש והיא גם היא וכו' וכו‘, הכל כדאתמול… ראיוני-סתר… ותבך הנערה… ויתחנן העלם… עד בוא היום המר והנמהר: הם ישבו ושוחחו, ור’ איצלי הדיין הלך לשוח, ותראהו טויבלי מרחוק, “ותחרד, ותזעק זעקה גדולה, ותנס כאילה” לא פשוטה, אלא קלה “ותיעלם בין מצבות קברות הנוצרים”. אז יוליך אריה שולל את ר' איצלי ויספר לו, כי בלכתו לשוח ביער ראה והנה עגלה שוכבת לפניו, פניה מתחננים, כי יקחה אתו. הוא שמה על כתפותיו וילך לדרכו, אך פתאום שמע קול אדיר: העגלה צוחקת ופתאום, והנה העגלה לא עגלה, כי אם “נקבה”, רחמנא ליצלן, לבושה שנים, הקוראת לו בקול גדול: אריה! ברכיו כושלות והוא צונח ארצה; לאושרו נראה הדיין – וינוס השד…

ור' איצלי התמים, כמובן, מאמין לדבריו, שאלמלא האמין הלא היו כל מגדליו של מר גולדין כפיח העשן.

ואז יספר ר' איצלי את “נצחונו” של השד בעיר, ושם חדש קורא לאריה: השד.

וטויבלי בתומתה האמינה גם היא באמיתות הסיפור ותודה לאדנָי על החסד הגדול אשר עשה עמה להצילה מרעה רבה כזו, ובעוד ימים אחדים נארשה לוולפקה בנו של יוסיל מפילוישק.

ובהיוודע הדבר לאריה יתרגש בו לבו ויגלה את כל האמת בפני כל עם ועדה, ויקרא לר' איצלי הדיין: “חסר-דעה, המאמין עוד במציאות לצים ושדים” ולכל הקהל: “שוטים, הדיוטים” ובעוד ימים מועטים יסע לו לווילנה.

מקרי הימים האחרונים יעוררו בלב אריה את השאלה: כל ישראל לומדים תורה, ותורה הרי אור היא, כמה שנאמר: תורה אור – ומדוע איפוא “לומדיה הולכים חשכים”?… ואחרי עמודים רבים של “מַהרָם-שִיפִיות” ובקיאות בש"ס הוא בא לידי החלטה, כי סיבת הדבר היא, שאין התורה והחיים “הולכים שלובי זרוע”. הדא הוא דאמר רב הונא: העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאיו לו אלוה…

ואז יתן לבו אל החיים. הוא שב לעיר מולדתו, מוכר את נחלת אבותיו וקונה לו ריחיים של רוח, שממנה הוא מוצא די מחייתו, וככה יחלק את עתו: ביום יסובב על הבתים לקבוץ נדבות בשביל אחיו העניים ובלילה יבוא אל “בית המקדש המעט” ויהגה בתורת אדני – במסכת בבא קמא, בשעה שמחברנו מספר.

זהו ה“דמון היהודי” של מר גולדין. עתה נוכל לדבר מעט.

גם אם נוותּר על שלנו, אם גם נמחול לו על הכזיבו את תוחלתנו לראות בסיפורוֹ את הדמון היהודי דהאידנא, או יותר אמת: את מראינו אנו, שהרי הודיע לנו מראש, שסיפורו הוא “מהעבר הקרוב” גם אז, כמדומה לנו אין אנו יכולים להסתפק בזה שלו. “הכזה יהיה שד?” – נשאלנו כמו ששאל הוא בילדותו את חבריו בשעה שראה את אריה השד לומד גמרא…

אולם טרם כל הרשוני נא להגיד מלים אחדות על דבר הספרות של העבר בכלל: לא אאריך יותר מדי.

מה זו ספרות? מה תעודתה של הספרות?

כמובן, לא פה המקום, אף כי זה הזמן לדבר על זה בארוכה; אולם חפץ אנוכי לנגוע בשאלה זו במידה שדרושה היא לענייננו.

ובכן, מה הספרות ומה תעודתה?

בין כל העיקרים שמנו ומונים חכמים בספרות אנו מוצאים גם את הדברים האלה: הספרות צריכה להיות ראי-החיים, בה צריכים להישקף כל מחזות החיים (מובן – דווקא אלה, הראויים לשימת-לב, כלומר, שיש בהם קווים ושרטוטים המתארים את תכונתו ואופיו של הדור) בסדר הגיוני ובתמונה יצירתית בשביל ללמד את הקורא לדעת את החיים, למאוס ברע, שלפי המבט הראשון אפשר לתתו לטוב, ולבחור בטוב האמיתי, המוחלט, ההגיוני וממילא גם האנושי… התמונה היצירתית באה לפעול גם על עצביו, לטהר, מלבד שכלו, גם את הרגשותיו, לזכך את נשמתו. כשאתה מבאר לו באופן הגיוני, כי לא יאה לו לאדם, למשל, לסגל לו את מידותיו – נתפוס בידוע: – של אדמוביץ (בסיפורו של ברשדסקי), יכריחהו אולי שכלו להודות לך, אולם ביחס אל לבו, אל נטיותיו הטבעיות עוד לא פעלת עליו כלום; לא כן כשאתה מראה לו באצבע על העובדות כמו שהן, כשהנן מסודרות, כאמור, בסדר הגיוני ובתמונה יצירתית, כשאתה מראה לו, למשל, את אדמוביץ, אותו הכלי המחזיק בתוכו, מאיזו סיבות שתהיינה, אץ כל אותן המידות המכוערות, ועיניו תראינה ולבו ירגיש את כל הכיעור שבו, אז יבחלו בהם גם שכלו וגם לבו, זה הסרסור הגדול לעבירה ויישמר עוד לנפשו מהן.

עתה נשים נא אל לבנו עד כמה מתאמת הספרות של העבר, ולו גם היותר קרוב, אל התעודה הזו.

החיים, ידוע, הם התפתחות: כל החי מתפתח; יחס ה“אתמול” אל “היום” הוא רק כּיחס של המדרגה האחת שבסולם אל זו שלמעלה הימנה. דברי ימי האתמול יכולים לעניין רק את החוקרים, אשר יבואו אחרינו לחקור את ההתפתחות בעצמה: כיצד נהיתה, מה גרם למהירותה, מה – לעיכובה, וכן הלאה – אבל לא את הקורא הפשוט, קורא מ“אחינו”, הקורא בשביל ללמוד את החיים ולדעת איככה יכונן את צעדיו בחיים. לו צריכה הספרות להראות את ההוֹוה ורק את ההוֹוה.

אמנם אי אפשר לבלתי הכין דם בשביל הבאים, שהעבר יהיה להם לעניין לענות בו, אבל לַכֹּל עת. הבא לספר את דברי ימי העבר צריך, ראשית, לדעת, אם אמנם לא השאיר אחריו העבר כל רושם בלאו הכי עש שאם לא נציב אנחנו לו יד בספרות יאומן, שברבות הימים יישכח מלב. אם יש לו להעבר איזו “מצבה”, תהי איפה שתהי ואיזו שתהי, ובלבד שתוכל לתת להעתיד מושג נאמן מהעבר, אז אסור לו לבלות את עתו, אם אך חושב הוא, כי יש לה איזה ערך, לריק; לבו, אם אך טהור הוא, צריך להניאו מעשות כזאת; ואם אמנם מצא, שאין לו עוד להעבר כל שם ושארית, גם אז הדבר תלוי בתכונתה של העת, שבה הוא חי. ידוע, כי יש בחיי כל עם ועם ובחיי האנושות בכלל תקופות שונות: תקופות של שלווה, בשעה שהאדם מרגיש תחת רגליו בסיס נכון וחזק ועיניו תראינה ברור את הדרך אשר לפניו, ותקופות של חירום, תקופת-המעבר, בשעה שהאדם תועה כצאן בלי רועה, בלי שאיפות ידועות, בלי מדמות מסוימות, בלי כלום… המאושר, שבחלקו נפל לחיות באותן התקופות המאושרות, יכול לחטט לו גם בעבר, אם אך יש אותו הצורך שזכרנו בזה – מדוע לא? יקל את העבודה מעל הבאים אחרינו; אבל אוי, אוי לו לאיש, החי בשעת חירום כּזו האחרונה שהזכרנו (אני שוֹנה את דברי: אם אמנם יש לאל ידו להביא תועלת לרבים בעבודתו) ולבו מרחף על חורבות העבר! ההיסטוריה תראה אחר כך באצבע על מעשי האיש הזה, העתיד יציגהו למשל: ראו כיצד אדם מת עוד בטרם שנולד…

אמנם כן – אדם כזה איננו חי, ההווייה הממשית לבדה לאו הוויה היא; כל שאינו מתפתח אינו חי, אף על פי שלמראית עין לא מת עוד…

התקופה שאנו חיים בה איננה, בכל אופן, מן השליוות. אנו תועים כצאן במדבר. שאיפות שונות ומגמות שונות מרחפות לרבבות בעולמנו ומפוצצות את בית ישראל לרסיסים. הדור שלפנינו החי עוד איתנו כיום הזה אולי איננו מרגיש זאת; אולי איננו רואה כל פרץ וצווחה והנהו שלם בנפשו; אבל כך הוא דרכו של עולם: רק יחידי סגולה של כל דור הולך מוכשרים להרגיש בצערו של הדור הבא אחריהם, וכך צריך להיות: שונים מאוד הדרכים אשר לפני שני הדורות, המשולבים זה בזה, מן הקצה אל הקצה, ולכן לא יבינו ולא ירגישו, לא יוכלו להבין ולהרגיש איש את רעהו – ובייחוד הישן את החדש. חובת הספרות בתקופה כזו אפשר לסמן במלה אחת: לחיות,

לחיות עם הדור החי. בה צריכים התועים למצוא הד לכל צערם הגדול והעמוק, במלה אחת: בה צריך להיראות הדור החי על כל מלחמותיו הפנימיות, ניגודיו, סתירותיו, יישוביו והפכיו, תקוותיו ויאושיו; היא צריכה לחיות עם הדור, לבקש עמו יחד את הדרך הנכונה…

אבל נניח כי תקופתנו נותנת הרשות לטפל גם בעבר; אבל, מָארֵיה דאברהם, הלא גם אז, כמדומה, יש מידה וקצב לכל, או, פחות, צריך להיות. סופר העבר, כאמור, צריך הוא איפוא להציג לנו את העובדות כמו שהן, בלי כל שמץ כחל ושרק. לשפוט עליהם – זהו דבר שאינו שייך לו; אולם אם חפץ הוא לחוות גם את דעתו עליו להשמיע אותה בנחת ובסדר כשופט, אבל לא בהתלהבות יתירה ובחום יותר מדי כצעיר נלהב. ההתלהבות יקרה מאוד בימינו ועלינו להיזהר לבל נאבדנה על דברים של מה בכך. ובכן איפוא, אנו שואלים את מר גולדין, מה כל האידיאליזציה המשונה, שעטף בה את גיבורו? מה כל החרדה וכריעת הברך לפני הגיבור-הסמרטוט הזה, אשר בימיו אולי היה ראוי לשימת לב, אבל לא בימינו אלה כלל וכלל? טובים ממנו, מר גולדין, טובים שלא בערך אובדים בימינו אלה ואין איש שם על לב…

ואולי כך צריך להיות… בוַדאי צריך להיות כך!

אולם נעבור נא הלאה. מה היה צריך מר גולדין ללמדנו בסיפורו אנו יודעים היטב; אפס מה לימדנו פה – אולי אתם יודעים, רבותי? בנוגע לדידי – קונם שאיני יודע!

בשביל להראות לנו את תכונתו של איזה דור, צריך להיות מוכשר לזה, הסופר צריך לחיות עם חיי אותו הדור – בפועל או במחשבה ורגש, – להרגישו, להשתתף עמו בכל רגשותיו, אז יבין את כל אותם הקווים והשרטוטים העצמיים שלו, המתארים אותו במלואו. את הקווים האלה הוא צריך לאסוף יחד, לתתם באיש אחד ולהציגו לפנינו בתור “גיבור-הזמן”, כלומר בתור איש בן-דורו, הכולל בתוכו את כל אותן הסגולות הפרטיות של דורו. גיבור כזה יכול לתת לנו תמונה שלמה, המקפת את כל חיי הדור ההוא. עתה נראה מה נתן לנו מר גולדין. הוא נתן לנו את אריה השד. אבל כאן אנו רשאים לשאול: הכזה יהיה “גיבור-הזמן”? והמציאות של הימים ההם תענה לנו בשלילה. שאלו נא, רבותי, את הזקנים שבדור, ההיה בימיהם טיפוס כזה מצוי, ואוזניכם תשמענה תשובה ברורה. הרי, כי לא גיבור-הזמן נתן לפנינו, כי אם איזה “יוצא מן הכלל”, שבראה לו פנטסייתו הפיטנית, ותעלפנה במעטפה אידיאליזציה בלתי מובנה, ומה היתה מגמתו בזה? ¹

אוסיף נא רק עוד מעט על אודות הפרטים ואחר אחדל. כבר דיברתי יותר מדי ולא אוסיף איפוא להרבות אמרים על דבר חלקי הסיפור, אף על פי שיש ויש מה לדבר בנוגע לזה, כי אם אעיר על אותם הדברים שיעלו ראשונה במוחי.

וככה – מה הוא אריה? זהו איש, אשר נתחנך על פי טעמו של דורו, עמל בתורה מבלי כל יחס אל החיים,תחיל להרגיש את הקרע הזה, ויתאמץ לתקנו בכל מה שאפשר. את טיבו של אריה אנו יכולים לברר לנו רק אחרי אשר נסיים את כל הספר או, יותר טוב, אחרי אשר נעבור על הפרק האחרון של הספר. המחבר, כנראה, חפץ להתנהג כמתוקנים שבסופרי אירופה: לתת לנו עובדות, שהנה תגדנה לנו עם מי יש לנו עסק; אבל אחרי אשר, כנראה, הרגיש בעצמו, שחפצו זה לא עלה בידו, הוכרח לבאר לנו אחרי כן ביתר ביאור את גיבורו. ואמנם השכיל לעשות, אלמלא שכך לא היינו מבינים אותו בנקל. העובדות שמביא לנו המחבר מעטות וקלות ערך הן, למרות הקדישו להן את כל ראשיתו של הסיפור, כלומר, את כל הסיפור עד הפרק האחרון. נוסף לקלישותן של העובדות בעצמן לא עלה עוד ביד המחבר להעביר, כמו שאומרים, את ה“בריח המבריח” דרך כל הסיפור. ובהרבה מקומות יש אשר שוכחים אנו כלל במציאותו של אריה וגם כי יש איזה גיבור להסיפור, כי המחבר נשקע בתמונות הצדדיות, שמספרן רב מאוד, ושאין להן כל יחס וקשר אל מהלך הסיפור, אף על פי שהתמונות כשהן לעצמן יצאו ברובן מתחת ידו בהצלחה גמורה והנן לפנינו כמו חיות. אחת רק אעיר בנוגע לאלה האחרונות. לא אדע סיבה אחרת, אבל תמונה אחת (81–83) שהשכיל אמנם לתאר לפנינו, ראינו כבר אצל הסופר י.ל. פרץ (האסיף, שכחתי מאיזו שנה, “העיר הקטנה”).

שפתו של המחבר כבר ידועה למדי, אולם סגנונו בסיפור אשר לפנינו הוא, לפי דעתי, רומנטי יותר מדי; אולי זהו פרי הרומנטיות, המרחפת בכלל על פני כל הסיפור.

לסוף אני מוצא לנחוץ לשְנות עוד הפעם, שניגשתי לדון עד הסיפור עצמו מנקודת-ראות שאינה שלי. אני איני יודע עוד מה לנו ולהעבר, בשעה שלפנינו יש הוֹוה נורא מלא עובדות מלבבות, כזה שאנו חיים בו.

(א.נ. אסתרזון.)

[מלא תעצמות האהבה] / א"נ גנסין

מָלֵא תַּעַצֻמוֹת הָאַהֲבָה,

בּוֹדֵד אֲנִי – כַּאדוֹנָי…

חוּשִׁי, שַׁלָּמָה תִּתְבּוֹשָׁשִׁי,

יַלְדָּה, הוֹי חוּשִׁי אֵלָי!

לֹא עוֹד יָקוּמוּ, אִם גָּזוּ כְּבָר,

לִחְיוֹת חֲלוֹמוֹת הַפָּז:

שָׁוְא לֶאֱלִילִים לֹא אֵמוּן בָּם

לְעַנּוֹת אֵל חִשְׁקֵי הֶעָז.

אַל אֵפוֹא, יַלְדָּה, תִּתְבּוֹשָׁשִׁי –

חוּשִׁי וּבוֹאִי אֵלָי;

יַחְדָּו עַל בָּמוֹת שֶׁנֶּחְרָבוּ

נָקִים-נָא הֵיכַל אֵל חָי!

הצייר יֶהוֹר סַוויץ, מי שהיה בימות החמה דיירה של אשה אחת, אלמנה מאישה האוֹבֵּר-אוֹפיציר, יושב על מיטתוֹ ונפשו נתוּנה אל העצבת שבבוקר. בָּציר בחוּץ. את השמים מקדירים עננים כבדים ועצלים; רוּח קר וחוֹדר מתהולל לרוָחָה ואילנות מייללים תחנוּנים וכולם מרכינים את צמרותיהם אל צד אחד. רוֹאים כיצד עלים צהובים נישאים ומתגוֹללים. באוויר ועל פּני האדמה בא, בא הקיץ. שלום לך, קיץ, ושלום היה! אבלוּת זו שבטבע יש בה בשביל הנפש היפה של האמן הרבה מהיוֹפי ומהפיוּט; אבל לא אל יוֹפי ופיוּט עתה נפש הצייר – נפשו שוממה ושממונה יקוֹססנה ורק נחמתו האחת היא תאַמצהו, כי עוד רק מעט יש לו לחכות ואחַר והוא לא יהיה כבר פה. במיטה, בכיסאות, בשולחנות, ברצפּה – בכּל ועל הכּל נצברו חומרים, חומרים של כסתוֹת ושמיכות בלתי מסודרות ותיבוֹת וסלים. בחדרים לא טואטא וממַשקוֹפי החלונות הוסרו וילוֹני הבד. מחר לצאת את הכפר ולבוא העירה.

הגברת האלמנה אינה בביתה. היא יצאה למצוא לה עגלות שתובלנה את חפציה. בתה קאטיה, עלמה בת עשרים, ידעה להשתמש במקרה הזה להנאתה והנה היא יושבת זה מכבר בחדרו של שכנם. מחר יוצאים את הכפר והוא פורש לפינה זו והיא לאחרת והיא כה חפצה להגיד לו הרבה, הרבה. היא מדברת ומדברת ובכל זאת היא מרגישה, כי עוד לא הגידה לו אף העשירית ממה שיש את נפשה. היא מביטה אל ראשו השעיר והפּרוּע של הצייר ועיניה מלאות ומזהירות בעצבת ובחדווה גם יחד. וראשו של יהור סוויץ. שעיר ומכוסה תלתלים מסובכים עד כדי טשטוּשה של צורת האדם שלוֹ ממש. הפּנים פני חיה. קווּצוֹת יורדות פרועות עד למטה מהכתפיים; זקן צומח וגדל מהצוואר ומהנחיריים ומהָאוזניים; עיניים מסתתרות תחת תלושי-שיער עבים ותלוּיים של ריסים – הכל כה פרוע וכה מכוּסה וכה נפתל ואוי אוי לו לזבוב האומלל או לפשפש החלכה אשר התעהו האלוהים אל מעמקי היער הפרא הזה. שם. יאבד את דרכו ושם יפוזר אפרוֹ והיה כלא היה. יהור סוויץ מקשיב לדבריה של קאטיה ומפהק. הוא נלאה. כשמתחיל קוֹלה של הריבה רוֹעד מדמעות מביט אליה הצייר מתחת לריסים בפנים נזעמים ומדבר בקול כבד ועב:

– אי אפשי בנישוּאים.

– אבל מדוע? – שואלת קאטיה חרש.

– משום שלא בשביל הציירים, ובכלל לא בשביל האנשים שיש להם שייכוּת לאמנות, ניתנו הנישואים. האמן צריך שיהא אדם חוֹפשי.

– אבל האומנם אגזוֹל את חופשתך, יהור סוויץ?

– אני לא בדידי אדבר, אלא בכלל… הסופרים והאמנים הגדולים אינם לוקחים להם נשים לעולם.

• וגם אתה תשגא ותהיה כאחד מהם. יודעת אנוכי את זאת היטב. אבל שים נא לב גם אל מצבי אני. אני יראה את האם… היא אשה קפּדנית; נרגזת היא. והיה אם תשמע כי הינשא לא אנשא לך, אלא כך… הוֹי, ריבונו של עולם, הלא גם שכר-דירה עוד לא שילמת לה!

– האופל יקחנה, אשלם…

ויהוֹר סוויץ קם ומתחיל מטייל.

– חוצה לארץ אילו יכולתי! – הוא קורא.

והצייר מתחיל מספר לקאטיה ומבטיח לה, כי אין לך דבר יותר קל ויותר פּשוט מהנסיעה לחוץ-לארץ. בשביל זה די רק לקחת את המכחול ביד ולכתוב ציור בבד ולמכוֹר אותו.

– ודאי! – מסכימה קאטיה – מדוע איפוא לא היית כותב בימות החמה?

– אבל ההיתה לי אפשרות לעבוד באוּרווה זו? – מדבּר הצייר בצער – והיכן הייתי מוצא לי כאן מוֹדלין?

מהדיוֹטה התחתונה אשר מתחת לרצפה מגיעה אל אוזנם דפיקַת דלת. קאטיה, היושבת ולבה נוֹקפה מדי רגע פן באָה האם, קמה ובורחת והצייר נשאר יחידי. הוא מטייל שעה ארוכה ועושה נתיבות עקלקלות בינות לכיסאות ולרהיטים השונים המפוזרים פה ושם. הוא שומע את האלמנה מקשקשת למטה בקערות ומחרפת ברמה את איזה איכרים, שנקבו לה משכורת שני רובלים במחיר כל עגלת טעוּנה. מדאגה וצער בלב ניצב יהור סוויץ ופניו מקדירים והוא מביט עת רבה בזעם אל צלוֹחית היי"ש העומדת במזנוֹן.

– אַ, לוּ דוּמה תרדי, ריבונו של עולם! – שומע הוא את האַלמנה מחרפת את קאטיה – גם כל שד לא יקחנה!

הצייר מגיח אל פיו כוס אחת והעננה הקוֹדרת המליטה את נפשו מתחילה מתפּזרת לאט, לאט והרגשה אחת תוקפת אותו באותה שעה כאילו כל קרביו מצטחקים בכרסֹ והוא מתחיל חולם… בחלומו והנה הוא אחד הציירים הגדולים ותהילתֹ מלאה עולם. את יצירותיו אשר יצר אינו יודע אָמנם בדיוּק, אבל רואה הוא ברוּר למדי, כי הוא אחד המפורסמים ושמו נישׂא על כל שפה ותמונתו נמכרת בראש הוֹמיוֹת וחבריו מביטים אליו בקנאָה אוכלת. הוא חוֹגר שארית אונים ומצייר לו את עצמו כשהוא מיסב בחדר אורחים יפה ונשים יפות מסביב לו ושואפות את צלו; אבל חדר יפה לא ראה מעוֹדוֹ ורואה הוא בדמיונו דבר-מה לא ברור ומטושטש המצוּיר בערפל, גם תמונות הנשים לא נבלטו, כי כאלה לא היוּ לוֹ מעוֹדוֹ, מלבד קאטיה, ומעוֹדוֹ לא ראה אפילו אשה אחת יפה כהלָכה. האנשים, אשר את החיים לא ידעו, מתארים להם, לרוב, את הכל לפי הספרים אשר קראו; אבל יהור סוויץ היה גֵר גם באלה. באחד הימים אָמנם בא לידי החלטה והתחיל קורא את גוֹגוֹל, אבל בבוֹאוֹ אל העמוד השני ותגבוֹר עליו השינה…

– איננוּ מרתיח, הפּקע ייפּקע, ריבונו של עולם – צועקת באחת הפּינוֹת האלמנה ומגדפת את המיחם – קאטק’ה, הביאי גחלים!

הנפש היפה של הצייר החולם מלאה על כל גדוֹתיה. השתתפות היא תובעת. הרהורים וחלומות יש לה. הוא יורד למטה ובא אל חדר-המבשלות, ששמה, ליד התנור הקוֹדר, מטפּלת האלמנה המלאה וקאטיה אצלה והן תוֹעוֹת בתמרות העשן העולות מהמיחם. הוא מוצא לו מקום על הספסל הגבוה ליד קדרה אחת גדולה ויושב ומתחיל:

– טוב לו לאדם שיהא צייר. אל אשר ישׂאני הרוּח אני הולך; את אשר יהיה עם לבי אותו אעשה. מה לי ומי לי? משׂרה לא תכביד את שכמי; עבודה בשדה את צעדי לא תצר… לא מוֹשל ולא נגיד… אני, אני הוא אדוני לראשי. ועם כל אלה עוד אני נושא פירות לאנושות!

ואחר הצהריים הוא מתנפּל על המיטה “לנוּח”. לרוב, הוא שוכב וישן עד דמדומי ערב; אולם הפּעם הוא מרגיש מִיד אחרי הירדמוֹ משיכה ברגלוֹ ושומע את איש מצחק וקורא לו בשמו. הוא פוֹקח את עיניו ורואה לפניו את חברו אוקליקון, גם-כן צייר, הכותב ממראוֹת הטבע, אשר הלך בראשית ימוֹת החמה לגוּר בפלך קוסטרומה.

– בּא! – הוא שמח – את מי עיני רואות!

מתחילות לחיצוֹת-ידיים, שאלות.

– נוּ, הבאת מה? ודאי, מאַת ציורים יש? – מדבר יהור סוויץ בראותו את חברו מוציא את חפציו ממזוודתוֹ.

נוּ הן… מעט יש… ואתה? כתבת מה?

יהור סוויץ מתחיל נדחק אל בינוֹת למיטה ולכוֹתל ופניו הולכים ומתליעים ולאחרונה הוא מוציא משם בד המתוּח על כנוֹ והוא אפור משכבת אבק וקורי עכביש.

– הנה… “הנערה על יד חלוֹנה אחרי היפרדה מאת חתנה” – מדבר הוא – בשלושה סיאַנסים. רואה אתה – עוד לא נשלם.

על הבד משורטטת תמונתה הכהה מאוד של קאטיה מדי שבתה אל חלונה הפתוּח. מעבר לחלון גינה ובמרחק – חבצלת. התמונה אינה מוצאת חן.

– המ… אוויר למכביר ו… יש אֶקספּרסיה.– הוא מדבר – המרחק נושם, אבל… שיח זה צעקני הוא… צעקני עד למאוד!

ומזמינים את הצלוֹחית.

לפנות ערב נכנס אל יהור סוויץ חברו ושכנו בכפר, הצייר הכותב תמונות היסטוריות קוֹסטילוב – אנוֹש כבן שלושים וחמש, גם-כן מתחיל, שמנבאים לו עתידות, הוא יודע את ערכוֹ ומגדל את קווּצוֹתיו ולובש בּלוּזה ונושא צווארונים אַ לַא שקספּיר. בראותו את הצלוחית פניו מקדירים ומתכרכמים והוא מתחיל מתאוֹנן על חולשה בחזה. אבל לאחרונה הוא נעתר להפצרות חבריו ומוותר להם ושותה כוס אחת.–

נולדה בלבי תֶמָה, רבותי. – מדבר הוא מתוֹך שיכּרוּת קלילה – ויש את נפשי לכתוב את תמונתו של איזה, יודעים אתם… נרוֹן או… הורדוס או קליפינטינוס או איזה, יודעים אתם, מנוּוָל אחר מאותה המחנה… ומַחזה אל מַחזה יש את נפשי להציג נכחוֹ את האידיאה של הנוצרות. מעבר מזה רומא ומעבר מזה, יודעים אתם – הנוצרות… יש את נפשי לסַמל את הרוּח… המבינים אתם? את הרוח!

ולמטה צועקת האלמנה ומחרפת מפרק לפרק:

– קאטיה, הביאי קישוּאים! סוּסה, לכי אל סידוריב וקחי שם מי-פירות!

החברים צוֹעדים שלושתם במלוֹא החדר ומתלבטים מפּינה אל פינה כזאבים בפח. הם מדברים הרבה ומדברים בלב תמים ובהתלהבות גדולה. שלושתם נעורים למדי ושלושתם רוחם בם. אלמלי שמע אותם אדם מדברים ואמר בלבו כי הדוֹר הנולד על ברכיו לפניו. להם אותיות, להם כבוד, להם גדולה, ואפילו במוחו של אחד מהם לא תעלה המחשבה, כי הימים חולפים ועוברים, כי החיים הולכים יום יום ופוחתים וקרבים אל קצם, כי לחם זרים כבר נאכל למדי ואפילו יותר מדי – ומאומה, מאומה לא נעשה עוד בכל אלה, אפילו אצבע באצבע לא נגעה; לא יעלה על לב איש מהם לחשוב אף רגע אחד, כי חללים הם גם שלושתם, חלל אותם החיים הפסקנים, אשר ממאַת איש מתחילים ושמנבאים להם עתידות הם יודעים לבחור רק בשניים או בשלושה ולענוד לראשם את זר הפרחים, ויִתרָם כאַרבה אשר בשדה אובדים והולכים חמס אחרי אשר מילאו את תפקידם, את תפקיד הזבל המזבל את השדות… שלושתם רוחם בם ושלושתם שמחים ושלושתם מאושרים ושלושתם נושאים את נפשותיהם ברוח כביר אל הימים הבאים להם!

– בשעה השנייה בלילה נוטל קוסטילוֹב פרידה ואחר תקנוֹ את צווארונו השקספּירי הוא הולך הביתה. צייר-הפֵיזאג’ים נשאר ללינת-לילה אצל צייר-הג’אנרים. בטרם שכבו במיטה נוטל יהור סוויץ' את הנר ומפלס לו נתיב אל חדר-המבשלות לשתות מים. בפרוזדור הצר והאפל יושבת לה קאטיה על הארגז וידיה על ברכיה ועיניה למעלה. על פניה החיוורים והמעונים צפה בת-צחוק מאושרה והעיניים מזהירות…

– אַת פּה? – שואל אותה יהור סוויץ – על מה אַת חושבת?

– אני חושבת על הימים אשר בהם תהיה לאחד הגדולים – לוחשת קאטיה – תמיד אני חושבת על הגדוּלה והתפארת אשר תנחל באחרית הימים… הנה שמעתי את כל שיחותיכם ואני פה חוֹלמת… חוֹלמת…

חזה מתחיל פוֹלט צחוֹק מאושר והיא בוכה ומניחה ביראת-הכבוד את ידיה על כתפי אלילה.

שיחה בעולם הספרות / אורי ניסן גנסין

י. ברשדסקי: טפוסים וצללים

א

"ממלכת הצללים!…

ובכל פינה, שאנו פונים, בכל עבר שאנו נותנים את עינינו אנו פוגשים אך צללים, צללים וצללים; לא ילדים תחזינה עינינו ב“חדרים” בלתי אם צללי-ילדים; לא אנשים אנו נראים בבית, בחוץ, בשוק ובכל מקום שאנו פוגשים אותם אלא צללי -אנשים, סמרטוטים, עבדים כפותים, מעוררי גועל בלב כל איש ישר מן הצד ודמעות של ייאוש נורא בלב כל איש ישר משלנו…

כי לא חיים ממשיים, חיים במובנם המלא והרחב, אנו חיים; לא אותם החיים במלואם, הרועשים מחוצה לנו, גם חיינו; צללים הננו, הרואים רק את צל החיים!…

מה נורא הדבר הזה!

ועוד יותר ניבהל ממראה עינינו בחדורנו אל תוך החיים בעין יותר פקוחה וניווכח, כי אם גם ישנם בינינו כאלה, אשר, למרות התנאים המובילים לזה, לא בא בעצמותיהם הריקבון הכללי שכבר נתיישן בנו, הנם, לרוב, עוד גרועים מהראשונים…

אם הראשונים כצללים – האחרונים עקרבים!…"

אלה הֵנָה המחשבות המרות והאיומות שהחוברת הזאת מעוררת בלבנו במחזותיה המצויים מאוד, מאוד בעולמנו.

הנה, למשל, סיפור-מעשה פשוט: “כוחה של מחלוקת”.

רבי שבתי הברליני, אחד המלמדים ה“מוסמכים”, אשר ביתו היה בדורנישק ובעצמו ישב בקארלין בתור מלמד לבני איזה גביר, שמע כי הרב דעירו, איש זקן וחלש, נחלה. בנושאו את עיניו אל כס-הרבנות דשם, עזב את משמרתו בקארלין ובבואו בחג-הסוכות הביתה השתקע שם לעולם, וימצא לו אמתלה מכסה-עיניים, כי הגיעה, כביכול, העת לנוח מעט מעמלו הרב “ולהגות בתורת ה' באין מפריע”.

בכל ימי מחלת-הרב לא מש ר' שבתי מביתו וימלא את כל חובותיו של הראשון. “בפועל היה הוא רב העדה, רק השם הרשמי היה חסר לו עוד, אך את זה קיווה להשיג באורח-פעולתו הנוכחי…” בפעם הראשונה לא עלתה בידו; בתחילה סירב הרב למלאך-המוות ויביא את ר' שבתי לידי חרטה מהולה בקצף: אך גם כאשר עצם, סוף סוף את עיניו, ור' שבתי, אשר בחבלו נפל להיות לראש מסדרי ה“הלוויה”, נשא עליו “הספד”, שבו התאמץ לרמוז למלווים, כי אבידתם איננה כלל “בלתי חוזרת” ואולי גם איננה גדולה כל כך כמו שמשערים אותה – גם אז לא השלים את חפצו; כי באותה שעה שהוא היה כבר קרוב למטרתו הופיע העירה רב אחר, ומבלי דעת איכה נהיה הדבר לפתע פתאום נתמנה לרב-העדה.

אז הוטבעו בלבו של ר' שבתי רגשי משטמה ניצחת גם לעדה, גם לרבה, וישמור את הדבר בלבו.

ובימים ההם לקח לו ר' שבתי לחתן לבתו את יצחק-שלמה בן חיים המוזג מכפר תנורובקה. הוא היה בן להורים עניים, אשר בהכירם, כי בנם יצטיין בשכלו ובמידותיו מיתר בני-גילו, וישלחוהו בעודו כבן שמונה שנים עירה דורנישק, ויתנוהו על יד מלמד גמרא מן המפורסמים… מכאן ואילך מתחילים תנאי-החיים, אשר ניתּן בהם הרבי – בתחילה ה“רבי”, אחר-כך הישלחו אל הישיבה לאישישוק ואחר-כך היותו לחתן לרבי שבתי, אשר הכניעהו תחתיו – להשפיע עליו במידה מרובה ולעשותו קמעא, קמעא לסמרטוט רך כקנה.

ביחוד השפיע עליו חותנו. השפעתו חזקה עליו כל כך “עד אשר ברבות הימים חדלה דעתו העצמית מהיות, כי נבלעה כלה בדית חותנו”.

בפקודת ר' שבתי נסע חתנו אל אחת הערים הגדולות לקבל “סמיכה”. בנפשו אמנם התנגד יצחק-שלמה לזה, אך לא העיז לעבור על דברי חותנו. וכשבא אחר-כך וכתב הסמיכה בידו, ור' שבתי הרגיש, כי מבפנים לעת עתה הכל מוכן, החל לארוג את הרשת גם מבחוץ. את כל שונאי הרב – כמובן, היתה שנאתם רק פרי חשבונות פרטיים – אשר הרב לא ידע מהם, ואשר היו עד כה נפזרים ונפרדים, פקד בחשאי ובזהירות, ובערמומיותו ידע לעוררם למלחמה גלויה נגד הרב בכל עת ובכל שעה. הכל היה מוכן; חסרה איפוא רק תואנה ממשית להתגולל על הרב – ולאושרו לא איחרה מהימצא. וזה הדבר: בהיות משכורתו של הרב מצעירה ואינה מספקת לכלכלת ביתו היה איפוא נאלץ תמיד להידרש אל אשר היו קוראים אותו מהערים האחרות בבירור “דין תורה” או “למושב רבנים” סתם; בני העיר כבר הסכינו את זאת וגם היו מתפארים ברבם, “שאפשר להראותו על פני חוץ”; אולם לפתע החל העם להירגן על זה. אין איש יודע מי היה המתחיל. המאכלת הותרה. ר' שבתי ידע להשתמש בשעת כושר כזו, ובאחת השבתות יצא הקול בעיר, כי התעורר “צד” למנות לרב את ר' יצחק-שלמה, אחרי אשר רבם הזקן לא ימלא את חובתו כראוי. התוצאות מובנות: אסיפה, קטטות, מכות ומהלומות – ואינהו בדידהו ואנן בדידן.

כה ידע ר' שבתי להוציא מ“צדוֹ” “כתב רבנות” לחתנו.

כל המעשה הזה נעשה על אף ר' יצחק-שלמה ועל חמתו; אפס יראת-חותנו אילצתהו לקבור את רגשותיו הסוערים בחובּוֹ, ולהוסיף לשאת את עולו; אך הנה מקרה אחד בא ויכשל את סבלנותו.

באחד הימים מימות-הגשמים נקרוא נקרא הרב הזקן למשתה-חתונה, והמחותנים היו ממצדדיו היותר אדוקים. בחצות הלילה נשמע פתאם קול נפץ-חלונות ומפלת-אבנים על רצפת האולם, שבו היה המשתה; רוח קר ועז התפרץ הביתה ויכבה את הנרות; אחרי עבור הבהלה נדחפו החוצה לתפוש את הפוחזים – אולם לשוא. אחר-כך נודע ברור, כי מעשה ה“צד שכנגד” הוא…

הבהלה הפתאומית, עוגמת-הנפש וההצטננות הקלה הפילו את הרב למשכב. בראשונה לא נתנו הרופאים כל ערך למחלתו, אך אחרי ימים מעטים התפתחה במידה מרובה, וכשבא הרופא בפעם השנייה אמר נואש לחייו. השמועה הזאת חלפה כחץ שנון בלב ר' יצחק-שלמה, ולכן בסור אליו חותנו, כדרכו יום יום אחר התפילה, ויחל לספר אחת לאחת את התוצאות אשר אפשר לחכות ממחלת-הרב, לא יכול עוד להתאפק וישפוך עליו את כל חמתו, והדברים כמו מאליהם התמלטו, מבלי דעת נפשו, עד כי ברגעים הראשונים נבהל הוא בעצמו מהם.

כעבור ימים אחדים מת הרב. במבוכת-נפש רבה פִּייסו ר' יצחק-שלמה בחצר בית-הכנסת ויבקש סליחה גם מאת אלמנתו ויתומיו. ואחרי אשר הבטיח לחלק עמהם את משכורתו שקטה העיר, כאילו מאום לא קרה פה, ואיש לא הרגיש את הצרה הממשמשת ובאה – “מקץ שנה אחת חלה ר' יצחק-שלמה ויאנש, ויגווע בעצם ימי עלומיו”…

– אכן, מסיים המחבר – זהו כוחה של מחלוקת!

– אכן, נוסיף אנחנו במרי – זהו כוחם של תנאי החיים שלנו, הבוראים לנו רק מכין ומוכים, מענים ומעונים, מדכאים ומדוכאים!..

ואם בסיפורו הראשון הראה לנו המחבר את הרקבון, אשר מוצאו מקדמות דנא, הנה “בליל הנדודים” הוא מראה לנו בדרך אגב את בלתי היכולת לחיות המצויה בין צעירינו המפלגה הסחרגיל הספרותית, הסיפור פשוט וקצר: איש צעיר אהב עלמה צעירה, וגם היא אהבתּוֹ, וגם אי אפשר היה לחכות לכל מכשול על דרכיהם, אפס יהירותו הנפרזה לא נתנתוֹ לבוא לידי בירור ודברים עמה, והיא, יהירותו, היא אשר אילצתהו להיות גם לעזר לאחד ממכריו, אשר חמד את אהובתו ויציע לה את ידו. אמנם בציור הזה משתדל המחבר להראות את כוחו בפסיכולוגיה, ולכן שכח לבאר לנו את תולדות היהירות הזאת וסיבתה הראשית – ועל כגון דא אנו מצטערים!

ואם עד כאן עסק המחבר בסיבות הפנימיות של הרע השולט בנו, הנה בפרקו “בודדה-עזובה” התאמץ להראות את הסיבות הפועלות עלינו מבחוץ.

אמנם – אין הדבר דורש כל התאמצות…

אֵם זקנה. בניה נדדו ללחם. היא מקווה ליום שיזַכֶּנה השם יתברך להֵיראות לוּ גם עם אחד מהם. לסוף בא אותו היום – אך לחצאין. מבנה ובתה, שישבו באחת הערים מחוץ לתחום, בא אליה מכתב קריאה, אולם תיכף הגיע מכתבם השני המודיע, כי מצב הדברים נשתנה ואפשר כי יהיו אנוסים לעזוב כלה את העיר. לימים באה לה הידיעה כי הסכנה עברה ובכל-זאת מוטב לה שתישאֵר בעירה; מדוע?…

סוף דבר: היא מתה בודדה – ולא ידעה כי עזובה הנה…

ועוד הפעם צל עובר על פנינו: “יהודיה פתיה”…

היא רואָה יום יום את ביקורי האיש הצעיר בביתה; בשעה שאין אישה בביתו, מבלה הבת אתו ערבים שלמים; היא רואָה את זאת ושותקת, והם חושבים אותה השתיקה להסכמה; בלבה יש מקום גם לניגוד, גם להסכמה, אולם היא עושה את עצמה כלא יודעת; כי מה היא, בעוונותינו הרבים? הלא רק “יהודיה פתיה”… אמנם היא לא תוכל לקבל את התואר הזה בלי התנגדות, מרובה או מצעירה, אבל סוף כל סוף הן אישהּ אומר לה תמיד כך. היא יודעת, כי מחויבה לגלות את אוזני אישה, או לכל הפחות, לדבר את בתה בהתגלות-הלב; עליה החובה לעשות כזאת; היא רוֹאָה מראש את כל התוצאות הרעות הנשקפות מזה: היא יודעת, כי כל האשמה תחול על ראשה, אף אישה ישפוך עליה כל חמתו; אבל…

– יהודיה פתיה, יהודיה פתיה!

ומעומק לבנו תתמלט הקריאה:

– יהודים פתאים! יהודים פתאים!

– וכעין אפטרה נתן לנו המחבר את “ההלוויה”.

זלמן שטרנפילד היה עמיל למיני סחורה שונים וימצא שכר טוב בעמלו בעקב יושרו והיותו נוח לבריות ומקבל את כל אדם בסבר פנים יפות; “רעייתו היתה אחת הנשים המצוינות, אשר חזיונן איננו נפרץ יתר מדי. הם אהבו איש את רעהו וזרם חייהם שטף במנוחה ושלווה עד אשר קפץ עליהם רוגזו של ר' ירחמיאל הקולקטור, אשר השיאהו ברוב עמל לקנות אצלו שטרי-גורל “לנסות את מזלו”. לאסונו הרב, זכה גורלו בפעם הראשונה ויקנה מידו שטר שני; אולם לא בכל יומא אתרַחיש נִסָא וגורלו השני איבד את זכותו, אז יחליט לקנות שטר שלישי רק למען הוציא את כסף ה”קרן" שלו, ואחר יחדל… קמעא, קמעא הוא נעשה לקונה תמידי אצל ר' ירחמיאל. התשוקה למשחק כה גברה בלבו עד אשר עזב כלה את עסקי מסחרו על שכם רעייתו, אשר רבה עליה העבודה גם בביתה. ברבות הימים נהרס מסחרו עד היסוד; הכסף אזל מכיסו וידו אזלה להוסיף “לעשות מסחר” עם ר' ירחמיאל, ואשר נשאר לו ממסחרו עם הקולקטור היא: השתייה, אשר הסכין בה בהיותו יושב ומחכה לתוצאות הגורלות. לאט, לאט הוא נהיה לזלמנ’קה השיכור. אשתו מתה עליו מעוצר רעה ויגון; בנותיו נפזרו כה וכה, והאחת, היא רוזלה הבכירה, באה אל בית שרה האלמנה העושה פאפירוסים לעבוד אצלה. נתגלגלו הדברים ובוריס גרגוֹרוביטש גרוסמאַן, “צעיר בעל שפם שחור וזקן מגולח, בן-עשירים נאור”, אשר היה ממבקרי הבית ההוא, חילל את כבודה, בהשתדלות האלמנה, בבית אבי הנערה, אחרי השקותו את האחרון יין. כמובן, חלה האשמה על ראש זלמנ’קה ובתו ואת בוריס גרגוֹרוביטש לא האשים איש… וכשנודע הדבר לזלמנ’קה, אשר בתו זו היתה אהובה לו בעודו ככל האדם, הבין את אסונה הנורא בכל מלואו, והמקרה הזה הוא אשר הצעידהו לשחת… אחרי תרדמה רבת-ימים ניעור בו עוד הפעם האדם שבו, כנראה, במתכוון בשביל להמיט שואה על חַיתו.

עתה נושאים את מיטתו. ירחמיאל הקולקטור מלווה אותה עד קצה הרחוב בקרת-רוח ובפנים מאובּנים, וכשנטתה ההלוויה השמאלה שב על עקביו כאילו לא היה כלום; אחרי כן נעצרה מפני ההלוויה מרכבת האדון בוריס גרגוֹרוביטש. הוא הכיר כּרגע את רוזלה, ההולכת אחרי המיטה וכמו שנשכו נחש קרא לרכּב: “נהג!”

– הבלים הוא קורא לעצמו אחרי עברו על פני ההלווייה – העת לי עתה לשום לב לתעתועי-ימים שכבר עברו?…

הוא מיהר אל המחסן של אביו…

ועוד הפעם הלב מתמרמר, הדם הומה, הנפש סוערת ותשוקה עזה ונמרצה תמשול בך ממשלת בלי-מצרים לתת בכח קולך:

– נוסו, אומללים… הימלטו מנפשותיכם אתם!…

ב

אחרי אשר מסרתי את תוכנם של כל אותם הפרקים, השלמים והמקוטעים, אשר בחוברת הזאת, חפצי לדבר מעט על אודות המחבר דנן, אשר הופיע לא כבר על במת הספרות, ואופן כתיבתו.

רגיל אנוכי תמיד, מדי קוראי באיזה ספר, לתאר לי בדמיוני את מעמדו של אותו סופר באותה שעה, שהוא יושב ומטפל ביצירתו. בימים הראשונים לא הייתי שם את לבי כלל למשובת-דמיוני, בראותי כי לכל סופר וסופר מיוחד היא ממציאה איזה תמונה מיוחדה, השונה מאותה אשר הלבישה את חברו; אולם אחרי כן, כאשר החילותי להסתכל היטב אל מעשי דמיוני החילותי לאט, לאט להבין, כי את כל אשר הוא עושה הנהו עושה לא בתור פועל מעצמו, רק בתור נפעל מרושמם של אותם הדברים, אשר אני קורא, כפי מידת פעולתם עליו. אז החילותי לחטט קמעא, קמעא בהסתכלות יותר חודרת אל כל אשר יעשה ואיווכח, כי אמנם כדאי הוא לשום לב אליו, מדי בואי אחרי הקריאה לפלס במאזני הביקורת אץ דברי הספר הנקרא.

הנה אני יושב, למשל, על יד שולחני, כפוף על איזה ספר, הפתוח לפני; עיני-בשרי משוטטות על פני העלים, מכּירות באותיות, מצרפות אותם למלים, את המלים למאמרים וכן הלאה; אבל לעיני-רוחי הולכת באותה שעה ומתרקמת צורת הסופר “היושב על האובניים”; יש אשר על פניו נסוכה איזה קלות-ראש של שביעות-רצון – כמעט מעין חדוות-נקמה… היד כותבת, כותבת ועוקצת, והעיניים מתלקחות באש זרה, וכמו קוראות הנה בשצף קצף: “כך… כך צריך להיות, כך צריך להתנהג עמהם – עם הנלוזים!…” יש אשר על שפתיו הנני רואה בת-צחוק מרחפת וניכר ובולט הדבר, כי מתאפק הוא ברב-אונים לבלתי יתפרץ צחוק פרוע מעמקי לבו – ואולם בעיניו… בעיניו מזהירים אגלי דמעות – דמעות סבלן נענה… אגב אורחא אעירכם, כי צורה כזאת ומצב-נפש כזה מוצאים תמיד חן בעיני הרבה יתר מכל חבריהם, אולם למגינת-לבי לא אזכה לראותם רק לעתים מאוד רחוקות… ויש אשר התמונה היא כבדת-ראש מאוד, מצח-הסופר מתקמט לרגעים, עיניו משתקעות בחוריהן ומין עצבת נוקבת ויורדת עד הנפש נסוכה על כל פניו; יש אשר מקום העצבת הזאת תמלא תנועת-לעג ובוז, ויש אשר בפניו אי אפשר להכיר כלל לא הא ולא הא; הוא אמנם עסוק מאוד בנוגע לעבודת המוח שלו, אבל את רחשי-לבבו הוא מסתּיר ממנו כמו במתכוון ועל פניו מרחף איזה שאננות קרה, נשתּינוּת מוחלטת…

והשתנוּת-הצורות הזו לא פרי משוּבת-הדמיון היא, כי אם פרי-חובתו.

ככה, למשל, קיבל בעיני מחברם של “הטפוסים והצללים”, מדי קוראי בספר, גם הוא תמונה מיוחדת; ראיתי את הסופר בשבתו על יצירתו – כפרופסור לחכמת-הניתוח, המתעסק בכובד-ראש ובעיון-רב בהפרדת איזה גוף שלם לכל חלקיו וחלקי-חלקיו היותר דקים וענוגים, ובכלותו את מלאכתו הוא קורא לחבריו ומראה להם באצבע, כאיש אשר עשה את המוטל עליו, לאמור: “הנה לפניכם הפירורים – עֲשׂוּ בהם מה שלבכם חפץ… אני הולך לישון”.

זאת אומרת: אני את שלי עשיתי – לדון בדבר זה אין אני חפץ.

בטבעו של המחבר דנן לנקר בעירבוביה הנוראה שבחיים המסובכים, להוציא משם “טיפוסים וצללים, תמונות וציורים” לבררם היטב ולסדרם, למען יקל לעין להכיר את גונו ודמות-דיוקנו של כל אחד ואחד – ולהגישם לפנינו, כאיש הנותן לחברו דבר-מה במתנה, לאמור: “הרי זה שלך, ומעתה אין לי עוד כל חלק בו; בידך לעשות עמו את העולה על לבך: אם ישר הוא בעיניך – קחהו למשמרת אתך, אם לא – השליכהו החוצה; לי – לא אכפת הדבר כלל”…

אחרי קוראי את החוברת עד תומה נדמה לי כאילו המחבר עומד לפני, מחזיק בידו את כל אותן הנפשות הפועלות במחברתו זו, מושיטן לי אחת, אחת, ואומר: “הנה לפניך ר' שבתי הקַרליני כפי שאתה רואה אחד ממחוגת המלמדים המוסמכים המצויה; הנה הרב הזקן וגם הרב החדש, והנה לפניך גם ר' יצחק שלמה – קחם; אם תחפוץ לדעת את הסיבות, אשר גרמו לזה האחרון ליעשות לסמרטוט-נכנע, הנני לספר לפניך את הכל בדברים פשוטים וקצרים. עתה קח מידי את היהיר האומלל, אשר יהירותו היא שגרמה לו לקלקל את אהבתו; איך ובשביל-מה נהיה הדבר – הן לא נכחד ממך – מהרה קחהו! (בחופזו שכח, כאמור, לבאר לי את סודה של יהירותו בעיקרה, כלומר: מתחילת ברייתה…) עתה – הנהו קורא הלאה – הא לך את “הבודדה העזובה”, עוּבדה קטנה מן החיים ואת “היהודיה הפתיה”, “רכת הלב והפחדנית” כמובן. ופה – הנהו מוסיף, בהושיטו לי את הנותר – תמצא את זלמנ’קה השכור, את בתו, את בוריס גרגוֹרוביטש ואת ר' ירחמיאל הקולקטור – כלם טפוסים שאינם יוצאים מן הכלל. ביארתים כדת. מהרה… אני הולך לישון”. – –

בטבעו הוא ככה; לאחר לא יוכל היות; אולם את שלו הוא עושה באופן מצוין מאוד; הצורות, היוצאות מתחת ידו, הנן כל כך בהירות, כל כך מובנות ומבוארות, כמעט, מראשן עד סופן, עד כי יאה לו באמת להיקרא בשם “פסיכולוג אמן”!

ולולי דמסתפינא הייתי מוסיף עוד, כי בנוגע ל“טכניקה הציורית” הנהו לעת עתה היחידי בספרותנו…

את אשר לא נקל להבין בחוברת הזאת הנן רק שתי המלים: “תמונות וציורים”, הבאות על השער כעין פירוש לשמה של המַחברת. ממה נפשך: אי הא – לא הא, ואם “טיפוסים וצללים” – מאי “תמונות וציורים”?

סקרנו את דרכו של הסופר דנן בסקירה כוללת; כי לדון כל טיפוס מיוחד שבחוברת הזאת זוהי עבודה ביקורתית-פסיכולוגית במלוא מובנו של התואר הזה, ולזאת אנו צריכים לשאת עינינו עד אשר ירחיב העורך את גבולנו…

I

אל הכרמלית הגדולה ורחבת הידיים, המקיפה את בית משרפות היי"ש של “יורשי המנוח מ.רוטשטין”, בא ברכיבה מהודרה, שיש בה משום התפנקות קלילה, אדם אחד צעיר, שהיה לבוש אפור של אוֹפיצרים צחור כשלג. היה בוקר וחיוכה השליו של חמה היה ניבט בכוכביו הנוצצים של אותו סרדיוט והזהיר בקליפותיהם הצחורות של אילנות הלִבְנֶה ובכְּרָיות המרובים של שברי הזכוכית, שהיו פזורים במלוא אותה כרמלית פה ושם. אותו זוהר יפה ובהיר של יום של חמה בתחילתו היה שורה בּכּל הדשאים הרעננים והצעירים היו חופשים וחרדים בחדווה גלויה לקריצותיהם של שמי התכלת הבהירים. ואפילו מראיהם של אותם האמברים – החומות הגדולים, המזופפים מחמת פיח רב, ביחד את זו הצחנה הרצוצה והמחניקה, שהפיצו אותם השמנים, המבושלים שם מימים ימימה, לא היה בהם כדי הבאת איזה פגם ברוחה של אותה שכינה טובה וחוגגת שמסביב. אותו סרדיוט רודם ירד מאוכפו מתוך חדווה בקפיצה אחת קלילה, מסר את סוסו למשרת שהגיח ומיהר לקראתו מאחת הפינות, ואגב טיפול זהיר בשפמו הדק והשחור שׂם את פניו אל דלת הכבוד. הוא התרומם במדרגות שבפרוזדור מט במקצת, אבל מלא אור, וכשכבר היה בשליבה העליונה פגשה בו שפחת הבית, אשה שפניה אינם צעירים והם כל שהוא גאיונים. זה מסר לה דומם את כרטיסו.

כשהיתה אותה שפחה מהלכת אל החדרים התיכונים והכרטיס בידה, היתה לה אפשרות לקרוא מתוכו: “אלכסנדר גריגורוביץ' סוקולסקי”. בקרוב יצאה והגידה לו, כי הגברת אינה יכולה היום לקבל את פניו. משום שאין היא מרגישה את עצמה כשורה. סוקולסקי נשא את עיניו כלפי התקרה ושפתו התחתונה נתמשכה.

– יסורים! – קרא.

– אבל שמעי נא… חביבה – התחיל מיד מדבר במהירות: – תלכי נא ותגידי לגברת שושנה מואיסיובנה, שדבר לי אליה מאוד נחוץ. מאוד! אני לא אטרידנה אלא לשעה קלה אחת ותסלח נא לי.

השפחה משכה בכתפה האחת וחזרה בעצלתיים.

– ניחא! – נאנחה, לאחר שיצאה משם. – בבקשה!

הפוֹרוּצ’יק עבר אחריה דרך חמישה או שישה חדרים, שכולם היו מרוּוחים וכולם היו משוכללים בהרחבה, ובאו שוב אל פרוזדור אחד ומשם הכניסתו זו אל חדר אחד מרובע ומרוּוח, שהפליא אותו מיד בריבוי הצמחים ובפרחים המלבלבים שבו ובריחו החזק – ריח מתוק במקצת וכבד כדי הקאה של מֵי-יַסמִין. כטפיטם הללו, היו אותם הפרחים המרובים מכסים את כל הקירות שמסביב והאפילו את החלונות והיו יורדים ומתפתלים מהתקרה ונשארים תלויים באוויר ומשתרגים בזוויות; וכל אותו חדר כולו היה דומה הרבה יותר לאיזו גינת-בית מאשר לדירת בני-אדם. בצל הדליות המרובות היו מצפצפות קַנַּריות וחוֹחיות היו הוגות וציפורי דרור היו פורחות ונתקלות בזגוגיות שבחלונות.

– יסלח נא לי מר, שאני מקבלת את פניו בחדר זה – בא פתאום אל אוזניו של הפורוצ’יק קול רווה שבאשה, המטשטש קצת ושלא בלי חמדה את ביטויה של הרי"ש. – אני הייתי אתמול חשה בראשי; ובכדי שלא יחזור ויתקפני אותו מיחוש גם היום, הרי אני מוכרחה שלא לזוז ממקומי. אבל מה רצונו של מר?

בנַקליט המורשה הגדול, שהיה חבוי בפרחים ממש כלפי הדלת היתה יושבת אשה לבושה שַׂלמַת סינים יקרה וראשה היה חבוש וחפות ומוטל לאחוריו על גבי הכר שבסומכות. מבינות לחיתּולים המרובים של מטפחת-הצמר שלה, השחורה והגדולה, היה ניבט רק חוטם חיוור ומחודד קצת בסופו, שגבשושית קלילה בולטת בפרקו, ואתו יחד עין אחת גדולה ושחורה. אותה שמלת בית היתה רחבה מאוד והסתירה גם את קומתה של זו גם את תבנית בשרה; ואולם לפי כפה הלבנה והיפה, לפי קולה הרווה, לפי אפה זה ולפי עינה האחת, אפשר היה לתתה לבת עשרים ושש, עשרים ושמונה, לא יותר.

– תסלח נא הגברת לטרדנותי היתירה – התחיל אותו פורוצ’יק בקידה ודרבנותיו נקשו. – הריני נוטל לי את הכבוד לקרוא בשמי לפניה: סוקולסקי! באתי אליה בפקודתו של אחי, הוא שכנה של גברתי, אלקסי איוואנוביץ' קריוקוף, אשר…

– אַה, הריני יודעת – הפסיקה אותו הגברת – מכירה אני בו. יישב נא. אין אני סובלת, כשלפנַי ניצב פתאום דבר גדול.

– אחי שארי זה מסר לי לבקש מאת גברתי טובת הנאה אחת – חזר אותו פורוצ’יק אל דיבורו, לאחר שנקש שנית בדרבנותיו וישב. – גופא דעובדה זו היא, שאביה המנוח קנה בימות הגשמים שעברו מאת אחי זה שיבולת-שועל ונשאר לו חייב סכום לא גדול. הסילוקים שבשטרות יהיה זמנם רק לאחר שבוע ימים מהיום דלמטה; ואולם אחי הנה מבקש את הגברת תחנונים – אפשר יכולה היא ותסלק לי את חובה זה היום?

הוא היה מדבר ובינתיים היה מביט ומסתכל לצדדין.

– אפשר הדבר, שבחדר המיטות אני נמצא? – היה חושב

באחת הזוויות שבחדר, ששם היו הפרחים מרובים ביותר, ראה פתאום כילה אחת ורודה, שהיתה דומה בהרבה לכילה של מתים, ומתחת לאותה כילה נתקל מבטו במיטה ממוזמזה, שלא הספיקו לרפדה. שם גופא היו ניצבות שתי כּורסוֹת סמוכות ובכּוּרסות הללו היתה מוטלת פזורה קופה גדולה של בגדי נשים שכּוּוצו. שוליים ושרוולים, שתחרותיהם וקיפוליהם היו מקומטים, היו תלויים ונופלים משם אל המרבדה שברצפה ובמרבדה זו גופא היו פה ושם מלבינים פתילים שונים, שלושה זנבות של פאפירוסות, חלוקי-נייר של סוכּריות… מתחת למיטה היו מציצים בשורה ארוכה חוטמים רחבים וצרים של סנדלים מסנדלים שונים. ודומה היה לו לאותו פורוצ’יק, שכל עיקרו של אותו ריח כבד ומתוק במקצת, שכבש את נשימתו מתחילת בואו, אינו אלא מחמת אותה מיטה מרומסה ומחמת שורה ארוכה של הסנדלים וחוטמיהם, ולא מחמת הפרחים המרובים שבחדר.

– וכמה הוא סכומם של אותם השטרות? – שאלה הגברת שושנה.

– אלפּיים ושלוש מאות.

– אלוהים! – – נדהמה אותה בת-ישראל והביאה לידי גילוי עוד עין אחת, גם כן גדולה ושחורה. – ואדוני הנה אמר: סכום לא גדול… ואולם לי אחת היא – – אם לסלק היום ואם לאחר שבוע ימים. אלא שבחודשים הללו, שלאחר מותו של אבא ז“ל, היו אצלי כל כך הרבה סילוקים… כל כך הרבה טרדות של הבאי עד שממש ראשי היה לחולי! במטותא מכבודו – יחשוב נא: אני הריני זקוקה לצאת למדינת-הים – והללו באים ומכריחים אותי לטפל בכל דבר שבשטות! יי”ש – התחילה מפטפטת וסגרה למחצה את עיניה: – יי“ש וש”ש ושטרות וסילוקים ופרוֹצנטים או, כמו שראש המשרתים של נוהג לבטא: פרוּצ’נטים… הרי זה נורא! הנה ביום אתמול כבר באתי לידי כך, עד שלא יכולתי כבר להבליג וקמתי וגירשתי – פשוט בתכלית הפשיטות, גירשתי על צואר את הממונה, זה אשר על האֵקציזה. בא אדם ונטפל אלי כזבוב – הוא וטרליס שלו. אל כל אשר אני פונה. עד שקמתי ואמרתי לו בדברים ברורים: אל כל הרוחות, אני אומרת, שניכם יחד – גם אתה וגם טרליס זה המזוהם: אין אני מקבלת היום פני שום איש! ונשק לי בכפי ונפטר הימני. במטותא, אדוני, אפשר יהא אחיו יכול, שידחה לי את סילוק חובי זה לשניים, שלושה ירחים?

– שאלה זו נוקבת ויורדת בלי חנינה? – התחיל הפורוצ’יק צוחק. – אחי היה יכול, שיחכה לה אפילו שנה שלימה; אלא שאני, אני הוא, שאיני יכול! כי כל מה שאני טורח בזה, גברתי, מחויב אני להגיד לה, איני טורח אלא בשבילי ובשביל עצמי. אני הריני זקוק לסכום אחד בלי כל דיחוי בדבר, ולאחי אין עכשיו אפילו פרוטה אחת פנויה, כאילו בכדי להכעיס. ולפיכך הריני מוכרח על אפי ועל חמתי לסובב במחוז ולגבות את חובותיו. הנה הייתי עד עכשיו אצל האריס שלו, אחד מבני האיכרים שבכפר, עכשיו הריני יושב אצל גברתי, ומכאן אסור מסתמא אל מקומות אחדים, וכך אטולטל ממקום למקום עד שיהיו בידי מן המוגבה חמשת אלפים רובל. ואותו סכום נחוץ לי מאוד – ממש באו מים עד נפש!

– אבל יחדל נא, אדוני – מה הוא סח! עד נפש… בבקשה, למה לו לאדם צעיר שכמותו סכום גדול שכזה? זו אינה אלא שרירות-לב סתם, משובה שבילדות! חמשת אלפים… וכי מה? כלום נתדלדל אדוני אגב הילולא? בקארטים הפסיד? או שמא הוא נושא לו אשה?

– אבל הגברת מצאה! – התחיל הפורוצ’יק צוחק וינקש בדרבנותיו, אגב קימה כל שהיא. – הריני אמנם נושא לי אשה…

הגברת שושנה הדביקה את מבטה בהאורח. פניה חמצו והיא נאנחה:

– תמהה אני ותוהה. תשוקה משונה זו, שיש להם לבני אדם, לקחת להם נשים, מה טיבה? – קראה והתחילה מחפשת מסביבה את מטפחת אפה. – חייהם של בני אדם כל כך קצרים וחופשתם כל כך מצומצמה – והללו באים ומטילים עוד גם ריחיים על צווארם!

– אבל כל אחד ואחד, גברתי, יש לו תמיד נימוקיו שלו…

– אח, ודאי, ודאי. כמובן, יש לו תמיד לכל אחד ואחד נימוקיו שלו… אבל, במטותא, אדוני, כלום בת משפחה שאינה אמידה היא זו, שהוא נושא לו לאשה? יד האהבה הגדולה הוֹיה בו? ולמה הוא זקוק דוקא לה“א ולא לדל”ת ולא לגימ"ל אלפים?

– נמצא, שלשונה של אותה מטרוניתא ארוכה במקצת. – חשב סוקולסקי וקרא:

– רואה היא, גברת, לפי המנהגים, המקובלים בחיל הצבא, אסור לו לאופיציר לישא אשה, אלא אם כן מלאו לו עשרים ושמונה שנה. אבל אם יש, שאחד מאתנו רוצה דווקא לבוא בברית הנישואים קודם זמנו, אז יש לזה שני דרכים: רוצה הוא, הריהו נפטר ויוצא בדימוס; לאו – הריהו מכניס אל קופת האופיצירים סכום של ה"א אלפים בתורת ערבון.

– אה, עכשיו הריני מבינה. אבל במטותא, אדוני. הנה אמר לי לפני זה, שכל אחד ואחד יש לו נימוקיו שלו… אפשר מאוד, שארוסתו של מר היא מצוינה מאוד, יוצאה מהכלל וכולי, וכולי, אבל… אני איני מבינה בהחלט, כיצד בכל זאת יכול אדם מן היישוב שיהֵא דר עם בת-אחת מבנות-חווה בכפיפה אחת… יהרגני נא הרוג – ואני איני מבינה. הרי אני חיה כבר, ברוך השם, קרוב לכ"ז שנה, ובכל ימי חיי הֶבלִי לא פגשתי אפילו באשה אחת, שיהא אפשר, לפחות, לסבול אותה… כי בת חווה זו מה היא? ברייה גנדרנית, ברייה שקרנית, ברייה, שבהפקירא ניחא לה… מכל הנשים יחד אין אני סובלת מִיָמַי אלא את השפחות ואת הרקחות. לאלו, שאנו רגילים לקרוא בשם בנות-צורה, אין אני נותנת רשות להתקרב אלי אפילו כמטחווי קשת. וברוכים לי האלוהים, גם הן אינן אוהבות אותי ביותר והן בורחות תמיד מפני. אם יש, אשר נחוץ לה לאשה שכזו איזה סכום, הרי זו שולחת אלי את בעלה לפה, ובעצמה אינה מהינה אפילו מהינה אפילו להיראות בפני. לא מחמת גאווה, חלילה – אלא פשוט משום חשש. גזירה, שמא אקדמנה בסבר פנים, שאינו לפי רוחה. אַח, נהירה לי שנאה זו של הללו אלי יותר מדי! כיצד? הרי זו באה ומגלה טפחיים ויותר מכל אותם הדברים היפים, שכולנו משתדלות כל הימים להסתיר גם מפני אלוהים וגם מפני אנשים! ואחר כל אלה – כלום אפשר שלא לשנוא אותי? הרי אני בטוחה, שמאותם הסיפורים המרובים, שהבריות היפות הללו מספרות בי, לקחו כבר גם אוזני אדוני די והותר…

– הרי שִבְתִי בסביבה זו ימים כה קצרים, גברתי, ואני…

– נו, נו, נו… בחזות פניו כבר אני מכירה! כלום אפשר הדבר למשל, שגיסתו של אדוני, אשת אחיו זה גופא, נתנה לו ללכת אלי, מבלי אשר הזהירתהו מראש כלל וכלל? לראות, שאדם צעיר שכמותו בא אל מקום פריצים נורא שכזה, ולבלתי תת לו כל אזהרה שהיא – כלום דבר שבאפשר הוא? חה-חה… אבל כל אלו אינם בכלל אלא דברים שבשטות. במטותא מכבודו, יספר נא לי משלום אחיו הבכור, הרי גיבור חיל – אחיו זה! גבר כל כך יפה… אני פגשתיו לא אחת, בהיותי באה אל המסגד. למה הוא לוטש לי עיניים? אני הריני באה אל המסגד תכופות. הלא אֵל אחד בראנו; ולאדם משכיל מהראוי שלא תהא חשובה אצלו החיצוניות שבדברים, כמו שחשובה האידיאה, הפנימיות שבתוכם… האף אין זאת?

– כך… כמובן - גיחך הפורוצ’יק.

– הן… האידיאה אבל אדוני אינו דומה כלל וכלל לאחיו… גם אדוני הוא יפה; אבל אחיו יפה הרבה ממנו… נפלא הדבר, כמה מצומצמה הדמות שביניהם!

– ולא נפלא הדבר כלל: כלום אחיו לאם אנוכי? הלא איני אלא שני בשני לו…

– אה, אמת, נמצא איפוא, שכספו דרוש לו דווקא היום? אבל למה דווקא היום?

– הנה ימי חופשתי הולכים וקרבים אל קצם, גברתי.

– מילא, כלום אני יכולה לשנות את פני הדברים? – נאנחה הגברת. – יהא איפוא כרצונו. הרי אני נכונה להחזיר לו את כספו – אף על פי שבמסתרי נפשי הריני בטוחה, שבסופו של דבר לא יהא אדוני אלא מקלל אותי. נפול תפול באחד הימים שלאחר החתונה איזו תגרה ביניכם, ואדוני יהא נוהם ברוגזה: אבל אלמלא אותה היהודיה הארורה, שהיתה מחזירה לי אז את נִשְׁיִי, אפשר שהייתי נשאר גם היום חופשי, כציפור דרור זו. ומה ארוסתו של אדוני? יפה היא, לפחות?

– יפה למדי.

– המ… באמת אמרו: טוב משהו מלא כלום. יהא לפחות, יופי. אף על פי שאליבא דאמת, אין שום יופי שבעולם יכול שיהֵא משמש לה לאשה תשלומין תחת ריקנותה הגמורה…

– זהו חידוש! – צחק הפורוצ’יק. – הגברת גופא בת-חווה היא והרי היא שונאה כל כך את הנשים!

– בת חווה! – התחילה זו צוחקת. – כלום אנוכי אשמה, אם הקדוש ברוך הוא הלבישני לבוש שכזה? בזה אפשר להאשים אותי, ממש כשם שאפשר להאשים את אדוני בזה, שיש לו שפם. כלל גדול הוא: לא הכינור בוחר את נרתיקו. אני הנה את נפשי הריני אוהבת מאוד; ואולם כשבא מי שהוא ומזכיר לי אפילו רק אגב אורחא, שאיני אלא אשה, הרי אהבה זו גופא נהפכת אצלי מיד לשנאה קשה כשאול. מילא, יואיל נא אדוני וייצא אל החדר הקרוב, ואני אשים עלי את בגדי. יחכה נא לי בחדר האורחים.

הפורוצ’יק יצא ולראש וראשונה נאנח ונשם, לרווחה, בכדי להיפטר מאותו ריח הפרחים הכבד שכבר התחיל מַדהֶה את ראשו ומגרה את גרונו.

– כמה מוזרה אשה זו! – היה חושב ומסתכל אל אשר סביבו. – מדברת, לכאורה, כהלכה, אלא… שיותר מדי הרבה ויותר מדי בגילוי הלב… חולת הנפש היא, כנראה.

אותו חדר האורחים, שהיה הפורוצ’יק נמצא בו, היה משוכלל בהרווחה ובסימנם של השתדלות להבליט את היד הרחבה ואת ההתחקות אחרי המוֹדָה. היו שם קערות שונות של ברונזה כהה ומגודדת, מחזות מִנִיצְצָה על השולחנות ומראות הריינוס, בֻּרֶה עתיקי ימים, אנדרטות, הבאות מיַפוֹניה; אבל כל אותה שתדלנות, שהשתדלו פה להבליט את הפזרנות ואת המודה ואת היד הרחבה שבשכלול לא היתה מבליטה אלא דווקא את הטעם הלקוי שבכל דבר, אותה הפגימה הכללית, שהיתה בולטת ויוצאה מהזֵרים המוזהבים השונים, מהטפיטים, המצוירים בפרחים מרובים, ממפות הקטיפה הססגוניות ומהתמונות הפחותות, המשוחות בששר ונתונות במסגרות כבדות. וכמילואים לכל אותו הליקוי באה גם אותה ההרגשה, הדורשת תיקונים רבים מסביב, וחוסר המקום, שהיה מורגש בכל מלואו של החדר הגדול הזה – כשאדם מרגיש,שהרבה חסר בזה והרבה היה כדאי וראוי לפַנות מזה. ניכר היה, שכל מה שיש בזה לא נקנה לא בבת אחת ולא במידה הנכונה, אלא בזה אחר זה ומחמת מקרים של “מציאוֹת” שונות וכיוצא.

אותו סרדיוט גופו לא היה גם מצדו הוא יכול להתפאר בהרגשה דקה כל צורכה; ובכל זאת היה גם הוא מרגיש, שבכל מה שיש פה מסביב יש קו אחד טיפוסי, קו יסודי, שלא אותה רחבות ולא שכלול זה שמסביב לא יכלו לטשטש אותו – חוסר גמור של יד אשה טפלנית, אותה היד, המוסיפה תמיד לכל דבר שבבית לוויית חוֹם שבנפש וכל שהוא שבשירה והרגשת הרווחה. כאן היתה שולטת אותה הקרירות, הנושמת תמיד בבתי הווקזאלים ובקלובים ופוֹיְאֵי שבבתי תיאטראות.

יהדותה של גברת הבית לא היתה ניכרת בביתה אפילו במשהו – מלבד אולי, אם אפשר למצוא לה סימנים באותה תמונה גדולה, שהיתה תלויה בקיר, שבה היתה מצוירת פגישתו של יעקב את עשיו אחיו. סרדיוט זה היה מביט אל סביבו ובמשיכת כתפיים תכופה היה מהרהר במַכּירתו החדשה והמוּזרה ובחירוּת שבנימוסיה ובמנהגיה בדיבורה. אבל הנה נפתחה הדלת ובפתח התייצבה היא גופא בכבודה – זקופת קומה וישרת הגו ורכוסה בשמלה שחורה וארוכה, החובקת יפה, יפה את מותנה החטוב. עכשיו באה כבר כולה לידי גילוי והפורוצ’יק ראה לא לבד את חוטמה ואת עיניה. אבל גם את הפנים החיוורים והרזים במקצת ואת הראש השחור המוכתר תלתלים, תלתלים מקורזלים, כצמר זה של כבשים. היא לא מצאה חן בעיניו, הגם שלא מצא אותה לא יפה כלל וכלל. בכלל לא היתה לברנש זה כל נטייה לפנים שאינם פנים רוסים; ובפניה של הגברת שושנה מצא גם את זה, שאותם הפנים החיוורים אשר לבנוניתם הזכירה לו משום מה את ריח הפרחים הכבד שבאותו החדר הקרוב, אינם מתאימים כלל להתלתלים השחורים הללו ולַבּבוֹת המרובות. ושוב היו האוזניים והחוטם חיוורים מאוד, ממש כאילו היו אבר מבשר המת, או שהיו מדונג צח. גברת הבית הצטחקה וחשפה לו יחד את השיניים גם את חניכיה החיורות – וגם זה לא ישר לו.

– תשישות הכוחות וחבָלים כמצֵירָה – הגה. – ודאי, חולת נֶרווים גם כן, כתרנגולת זו, הבאה מהודו…

– והרי גם אני! נלכה נא! – קראה הגברת מדי לכתה לפניו והילוכה היה מהיר ופזיז ואגב הליכה קוטפת ומשליכה את הזלזלים הצהובים מדליות הפרחים.

– קודם כל אחזיר נא לאדוני את כספו, ואחר זה, אם יהיה את נפשו, יאכל אתי בבוקר. אלפיים רובל ושלוש מאות רובל! כסבורני, שלאחר “גישֶפט” נפלא שכזה יאכל כבודו את ארוחתו לתיאבון. כיצד אדוני מוצא את החדרים שבביתי? אלו הגבירות הנכבדות שבסביבתנו מבטיחות, שמכותלי חדרי נודפים שומים. הלצה זו של בית המבשלות הרי היא גולת הכותרת של חריפותן של הללו. אגב, אני ממהרת להבטיח לאדוני, שאצלי אין משַמרים שוּמים אפילו במרתפים; וכשבא אלי באחד הימים דוקטור אחד לבקרני ואני הרגשתי בו, ששומים נודפים הימנו, לא בושתי וביקשתיו תוך כדי דיבור, שיטול אתו את מצנפתו הכבודה ויטריח לישא את ריח הניחוח שלו אל כל מקום אשר לבו ישאנו ובלבד שלא יישאר אצלי ובביתי. ריח זה, שאדוני אולי מרגיש בביתי, אינו אלא ריחם של סמי הרפואה המרובים של אבא ז"ל. אבא היו לו אבריו שותקים ושנה ומחצה היה מוטל פה רצופות וריחות הרפואה חדרו ואכלו את כתלי החדרים. שנה ומחצה! צר עליו מאוד; אבל מאידך גיסא הריני גם שמחה, ששבק חיים;: כל כך היו ייסוריו נוראים…

הם עברו שני חדרים, שהיו דומים בכל לחדר האורחים, ואולם אחד, ולאחרונה באו אל חדר המשכּית שלה, ששם היתה ניצבת מַכְתֵּבָה קטנה של נשים ועליה צעצועים שונים. על פני מרבדת הרצפה שאצלה התגוללו ספרים אחדים פתוחים, שדפיהם היו מקופלים. מחדר זה היתה דלת פתוחה אל חדר שני ומשם הציצה ארוחת הבוקר, שהיתה מוכנה ומחכה להם.

– הגברת שושנה לא חדלה מפטפט ואגב פטפוט הוציאה מכיסה מחרוזת של מפתחות פטיטים ופתחה בהמצאות שונות את אחד הארגזים, שצמידו היה מכופף ויורד בשיפּוע. כשהרימה את הצמיד, התחיל הארגז הומה ומזמר איזו מנגינה שבתחנונים והפורוצ’יק נזכר באגדת הקדומים, שבה מסופר בדבר כּינורו של איאוֹלוֹס. הגברת חיפשה ומצאה במחרוזת שוב מפתח אחד ונקשה שוב באיזה הסגר.

– בכאן יש אצלי מבואות אפלולים ודלתות שונות שבהסתר – קראה והוציאה ילקוט אחד לא גדול של עור. – ארגז מביא לידי צחוק, לא אמת? ובילקוט פטיט זה ימצא אדוני את החלק הרביעי מכל רכושי כולו. יסתכל נא כמה חשובה כרסו של זה. הלא אדוני לא ישים לי פה בסתר מחנק?

היא הרימה את פניה כלפי אלו של הפורוצ’יק והתחילה צוחקת מטוב לב. והתחיל גם זה צוחק. הוא היה מביט אל המפתחות ורואה, כיצד הללו רצים ונכבדים מבינות לאצבעותיה וחשב:

– אמנם ראויה זו לשבח ולתהילה!

וזו מצאה בינתיים את המפתח אשר לילקוט וקראה:

– הרי הוא! ובכן, אדוני הנושה הנכבד, בא זמנם של השטרות לבוא לידי גילוי. לאמיתו של דבר, הרי אין לך שטות יותר גדולה מזו של הממון. אפסות מוחלטת שכזו – וכמה הנשים הללו להוטות אחריה! הנה אדוני רואה. הרי אני בת ישראל כשרה מכף רגלי ועד ראשי. עד זיבולא בתרייתא אני אוהבת את כל שמואל ואת כל יַנְקֶל שבעולם; ואולם מה שרוחי אינה סובלת באוהלי שֵם – הרי זו תאוות הבצע. שָכבֵי הַנַי אינשַי אַדִינְרֵי – ואתה צא ושאל אותם לשם מי ולשם מה? החיים הרי אלה עומדים וצווחים ככרוכיא וקוראים לבני אדם: בואו, האישים, וחיו ושישו והיו שטופים בגיל ובהנאה – והללו מה הללו עושים? להוטים הם אחר ממונם הנואל וחרוד יחרדו להוציא פרוטה אחת יתירה מכיסם. רואה הוא אדוני? בזה הרי אני דומה כבר יותר לאחד מפני ההוסארים מאשר לאיזה שמואל שבשוק. סלוד סולדת נפשי למראה כספים, המוטלים יותר מדי במקום אחד. ובכלל, סבורה אני, שאין בי יותר מדי ממידות בני ישראל. הרבה עונה בי ביטויי הרוסי, אה?

הפורוצ’יק בא במבוכה.

– כלומר… הגברת מדברת צחות; אלא שאינה מבטאה את הרי"ש כהלכה!…

הגברת שושנה פרצה בצחוק והכניסה את המפתח אל ביתו שבילקוט. הפורוצ’יק הוציא בינתיים את פנקסו מחיקו והניחו בקצה המכתבה ביחד עם צרור של שטרות.

– אין לך דבר בעולם – המשיכה הגברת, מדי הביטה בצהלה אל הפורוצ’יק – שיהא עונה יותר באדם מישראל את צור מחצבתו בפניו, כמו ביטוי המלים שלו בשפת נכר. כל כמה של יהא זה רוצה בכל מאודו, שיחזיקו בו אדם רוסי או צרפתי – אתה בוֹא, במחילה, ובקש אותו, שיאמר: פּוך, והוא יגיד לכם: פִּיח-ח-ח… אלא שאני מבטאה כהלכה: פּוּך! פּוּך! פּוּך!

שניהם פרצו בצחוק גדול!

– חיינו, ראויה זו לתהילה! – חשב סוקולסקי אגב אותו צחוק.

והגברת הניחה את ילקוטה וניגשה קצת אל הפורוצ’יק ובהגישה את פניה אל אלו שלו, המשיכה שוב באותה צהלה:

– לאפוקי אחינו בני ישראל, אין לך שום בריה שבעולם שאני אוהבת יותר מבני רוסיה ובני צרפת. אני לא הייתי בילדותי מהתלמידות החרוצות ביותר, כשהייתי בכותלי הגימנאסיה, ובדברי הימים אין אני בקיאה ביותר; אבל לבי לוחשני לחשוב, שגורלו של כל העולם כולו אינו מוטל אלא בחיקם של שני הלאומים הללו… אני עשיתי ימים רבים בכרכי הים… ישבתי גם במדריד כחצי שנה… ראיתי אוכלוסי בני אדם… והמסקנה היחידה, שנשארה בלבי מכל זה, הרי היא זו, שמלבד ארצות רוסיה וצרפת אין לך בכל מרחבי תבל שום מדינה הגונה. טול, למשל,לשונותיהם של בני אדם… הגרמנים שפת סוסים שפתם; היושבים בארצות אנגליה – כלום מצינו שטות יותר גדולה משפתם של בני אדם אלו? פוּט – פיט – פייט… השפה האיטלקית נוחה, אמת, לאוזניים; אבל הנה מילי? כשמדברים איטלקית במתינות ובהשקט: שפת החנוונים שבאיטליה הרי אינה אלא אותה הז’ארגונית החביבה של אחינו בני ישראל. והפולנים? אל אלהי אבותי, כמה מגוחכת שפתם של בני אדם אלו! ני פּיֶפִּשׁ, פְּיָטְשֶה, וֶיֶפְּשַה פִּיפְּשֶם; בּוֹ ְפּשֶפְּיֶפּשִיש פְּיֶפּשֶם וְיפּשֶה. ופירושם של דברים: אל תרבה, פיטרוס, פלפלים בחזיר, שלא יהא הבשר מפולפל ביותר. חה-חה-חה!

הגברת שושנה התחילה צוחקת במועל עיניים וצחוקה היה כל כך טוב וכל כך מגרה והפורוצ’יק, שהיה מביט אליה כל אותה שעה, לא התאפק ופרץ גם הוא בצחוק גדול. זו נטלה את האורח בכפתורו והוסיפה:

– אדוני ודאי וּודאי שאינו אוהב ביותר את היהודים… ואני איני מכחישה כלל: חסרונותיהם של אלו רבים – כאלו שבכל אומה ולשון….. אבל כלום בצווארם הם כל אותו קולר תלוי? לאו. לא בבני ישראל האשמה, אלא – בבנותיו…בנשים הללו… בנות ישראל חוכמתן לקויה, יצר לבן רק רע כל היום, אין לך זיק אחד של שירה, אין אבק כל שהוא של אינטרס… אדוני לא היה לו מימיו עסק את בת ישראל ועדיין אינו יודע כלל וכלל מה טיבה של ציפור זו.

את דבריה האחרונים ביטאה הגברת שושנה באפס כל בהתלהבות ובלי שום צחוק ובמתינות גמורה. לאחר זה נשתתקה פתאום, כאדם, שאחזה אותו חרדה גדולה בשל התגלות לבו שבשוגג, ופניה הפכו פתאום משונות. עיניה קפאו ודבקו באיש שיחה, שׂפתיה נפתחו קצת וחשפו את שיניה המהודקות. בכל רשמי פניה ובצווארה ואפילו במחשופי חזה התחילה מבצבצת איזו ארשת אכזריה, אותה הארשת, שיש בה הרבה מסימני חולדה זו. מבלי אשר נטלה את פניה מאלו של האורח, כפפה במהירות את גוה והטתה אותו הצדה וכחתול זה מיהרה וחטפה בבת אחת איזה דבר, שהיה מוטל במכתֵּבה. כל זה היה לנִהיָה במשך של דקים אחדים. הפורוצ’יק שהיה כל אותה שעה עומד ומביט אל כל תנועה מתנועותיה ראה, כיצד באו חמש אצבעות מהירות ונטלו וקמצו בחופזה את שטרותיו,ראה, כיצד רפרפו הניירות הלבנים ורשרשו באוויר ואבדו פתאום באגרופה הקמוצה; אלא שֶשינוי דמינכר זה, שבא פתאום ברוחה של האשה הזאת, אותה הקפיצה הפתאומית שבנפש, שזו פסחה במהירות שכזו מצחוק טוב וגלוי שבלב אל חטא פלילי וגס שכזה, המם אותו פתאום ופניו הלבינו והוא נסוג אחור…

וזו – עדיין היו עיניה הנפחדות נעוצות בפניו של זה וחודרות אל תוכם ואגרופה הקמוצה היתה משוטטת וממשמשת בשמלתה ומחפשת את מִפְתַּח הכּיס. כדג זה, שניצוד ברשת, היתה אגרופה זו מפרכסת ומקפצה אצל הכיס ואת פיו לא מצאה. עוד מעט קט והשטרות כולם היו יורדים ואובדים במסתרים החבויים שבשמלת האשה; אבל בה באותה שעה גופא פרצה פתאום שאגה שבלחישה מחזהו של האורח והוא התנפל – הרבה יותר מחמת איזו נטייה פנימית שבלב מאשר בשל הבנת הדברים כפשוטם – ואחזה בידה למעלה מאגרופה הקמוצה. הלה, שחשפה באותה שעה את שיניה עוד יותר משבתחילה, התפרצה בכוח והוציאה את אגרופה מידו. אז תפש אותה סוקולסקי בידו האחת במותנה ובשנית – בחזה, והמלחמה נטושה. בכדי שלא יגרום לה כאב ושלא יפגע שלא בכוונה בכבודה של זו, לא היה סוקולסקי משתדל כל אותה שעה אלא שלא לתת לה להתנודד ולאחוז באגרופה ובשטרות, הקמוצים בה; וזו היתה מתפתלת ומתפרכסת בידיו, כנחש בריח זה, ובשרה החי והנוח לכפיפות היה מחליק מידיו וחוזר ומחליק והיא היתה מתפרצת בכוח ומכה אותו מפרק לפרק במפרקות ובחזו ושורטת אותו בציפורניים והכריחה אותו, שתהיינה גם ידיו שלו מהלכות בבשרה ושיגרום לה גם כאב ושיפגום גם בכבודה על אפו ועל חמתו.

– כמה משונה כל אותו דבר! כמה אין דבר זה בגדר הרגיל! – היה סוקולסקי חושב והיה נדהם ממראה עיניו ולא האמין במה שהוא רואה והיה מרגיש בכל מהותו, כיצד ריח כבד זה של יסמין מכביד ומכביד את נשימתו ומאפיל את עיניו.

מחרישים ונושמים נשימות כבדות ונתקלים בפרק לפרק ברהיטים היו סוחבים זה את זה ונגררים ממקום למקום. הגברת שושנה היתה שטופה כולה באותה מלחמה: פניה אדמו ועיניה היו סגורות והיה מעשה, שמבלי אשר זכרה את נפשה, לחצה את פניה אל פני איש ריבה, כשנפגשו יחד, והלז היה אחר כך מרגיש בשפתיו טעם של איזו מתיקות. לאחרונה, הצליח לו לזה והוא תפשהּ באגרופה… אבל כשפתח את זו ולא מצא בה אפילו זכר לשטרותיו, הרפה ממנה לגמרי ושניהם נשארו ניצבים ומביטים איש בפני חברתו, כשפניהם לוהטים ושערותיהם פרועות ונשימותיהם כבדות… אותה הארשת האכזריה, זו, שיש בה הרבה מסימני החולדה ושרחשה בתחילה בפניה של הגברת שושנה, התחילה אובדת ואובדת לאִטה ובמקומה התחילה מתגלית אותה בת צחוק נוחה שבלב טוב. פתאום פרצה בצחוק גדול; ובהפנותה אליו את שכמה, כשהיא סובבת ברגלה האחת, פרשה אל אותו חדר שני, ששם היתה ארוחת הבוקר מוכנה. נטפל אחריה גם הפורוצ’יק. היא ישבה ובפנים אדומים ואגב נשימות כבדות, הריקה אל פיה חצי הכוס יין.

– מטרוניתא! – הפסיק הפורוצ’יק את הדומייה. – רוצה אני לקווִת, שכל אותו דבר לא היה אלא סתם הלצה מצדה?

– חלילה וחס! – השיבה לו ותחבה אל פיה חתיכת לחם.

– המ… אבל מה איפוא תצווה לי הגברת לחשוב בזה?

– מה שיש את נפשו. יישב נא ויגלגל אתי בארוחה.

–– אבל… הלא זה אינו בגדר הישר.

– אפשר. אלא שאל נא יטרח אדוני להטיף לי מוסר. אני… יש לי נימוקי שלי…

– והיא לא תחזירם לי?

– בידוע, שלאו. אילו היה אדוני אדם מחוּסר, אדם אומלל, שנפשות ילדיו נמקות מחסר, מילא – אזי היו הדברים מקבלים צורה אחרת; אבל כשאדם בא פתאום ורוצה לישא אשה…

– אבל לא כספי הוא זה. הרי זה ממונו של אחי!

– ומה צורך יש לו לאחיו בממונו? בכדי לקנות בשביל אשתו הכבודה שמלות שבמוֹדה האחרונה? אבל לי אני, אדוני, בהחלט אחת היא, אם יש לה לביל-סיוֹר שלו שמלות כחפצה ואם אין.

אותו פורוצ’יק לא היה זוכר כבר שהוא נמצא בבית זרים; הוא שכח שאורח הוא אצל מטרוניתא אחת, שהיתה זרה לו כל הימים, וחדל מהתבייש בדברים שאינם בנימוס. הוא היה פוסע פסיעות גסות במלוא החדר ופניו היו קודרים וידיו משכו מפרק לפרק ברוגזה בקצה חזיָתו. משום שבת ישראל זו רמסה בפניו את חוקי הישר ברגל גאווה והשפילה בזה את כבודה שלה, התחיל הוא מרגיש יותר את חוצפתו ואת חירותו שלו.

– השד משחת! – פיטפט. – אבל להווי ידוע לגברת. אני לא אזוז מפה בטרם שאקבל את שטרותי חזרה!

– אה, בכל הכבוד! – צחקה זו. – לדידי, הר אדוני יכול לעשות אפילו קבע בביתי. בזה אני יוצאת בריווח: טובים השניים מהאחד.

והפורוצ’יק, שהיה נדהם ונרגש מכל מה שקרה, היה מביט אל הפנים המחוצפים והצוהלים הלו של אותה מטרוניתא, אל פיה הכוסס, אל חזה, הנושם בכבדות, והחוצפה שבלבו היתה גדלה יותר ויותר. הוא חדל ממחשבותיו על עסקי השטרות, שהיה אומר לקבל חזרה, והתחיל משום מה מחטט ונזכר באיזו כמִיהָ שבנפש בכל אותם הסיפורים והאגדות, שהיה אחיו הבכור מספר לו בדבר עניינים שונים שבאהבה, שהיתה בהם ידה של אשה זו, ובדבר מנהגי חייה החופשים, ואותם הזכרונות היו יותר ויותר מגרים אותו ומלהיבים יותר ויותר את חוצפתו ואת גסות לבו. לאחרונה, ניגש בבת אחת וישב אצלה ושכח את השטרות לגמרי והתחיל אוכל מאת אשר לפניו.

– רצונו ביי"ש או בסתם יין? – שאלה הגברת שושנה וצחקה.

– הווי אומר: אדוני נשאר אצלי ויהא מצפה לשטרות שאחזירם? אדם חלֵכה, כמה ימים וכמה לילות ינקפו לו לזה בביתי שלי – כסבור הוא אדוני, שארוסתו זו לא תהיה לה שום תרעומת עלי?

II

עברו חמש שעות. אחיו של אותו פורוצ’יק, אלקסי איוואנוביץ' קריוקוף, היה מטייל בחדרים שבביתו, כשהוא לבוש אדרת בית מרוּוחה ורגליו נתונות בסנדלים, והיה מפרק לפרק ניגש ונִיבט בקוצר רוח אל החלונות. אלקסי זה איוואנוביץ' היה גבר חזק, שקוֹמה לו. זקנו שחור ומגודל ופניו פני גבר אמיצים וגם, כמו שהסהידה בו הגברת שושנה, יפים, למרות מה ששנותיו היו כבר מאותה תקופת השנים, שבה הגברים מתחילים דשֵנים יותר מדי והם מתנַוונים במקצת וקודקודם מתחיל מקריח. לפי רוחו ולפי גבולי הבנתו את החיים שמסביב לו, היה אדם זה אחת מאלו הנפשות שהאינטליגנציה שברוסיה גדושה בהן יותר מדי: זה היה מזג טוב, אדם נוח לבריות, מנומס, אדם שיש לו איזו השגה מדברים שבמדע ואינו מרוחק ביותר מאמנות וגם אמונה לא זרה לו ומושגיו מהכרת-עצמו הרי הם ממש כאלו של ה“ריטרים” שבימות הביניים, אבל בכללו – אדם, שאינו מעמיק לחשוב ביותר ונרפּה. אדם זה היתה לו נטייה לאכילה יפה ולשתייה הגונה; במשחק הווינט הראה ממש נפלאות והבחנה יפה היתה לו לגבי נשים ולגבי סוסים. לאפוקי כל דא, היה זה אדם, שכאותו שור הבר, אינו נוח לזוז ממקומו; ובשביל שתהא שלוותו הקפואה נטרדת במשהו היה זקוק לאיזה דבר היוצא לגמרי מגדר הרגיל, לאוזו “נבלה”, שכמוה לא היתה, ואז היה כבר אדם זה שוכח תבל ומלואה ונעשה פחז כמים וקורא תגר ומדבר בהתלהבות בדבר מלחמת ביניים ושולח כתבי פלסתר ארוכים אל בתי המינסטריום ורץ וגומא ארץ וממלא כל המחוז שאונו וקורא לחברו נבל בפומבי ובא במשפט וכולי, וכולי.

– מה זה היה לסאשה שלנו, שהוא מתמהמה ואינו חוזר? – שאל זה את אשתו והביט שוב אל החלונות. הנה כבר תור הארוחה ממשמש ובא.

לאחר שחיכתה כל המשפחה לחזירתו של הפורוצ’יק עד השעה הששית, אכלה יחד את הארוחה. עם שקיעת החמה, כשהיתה כבר שעת סעודת הערב מתקרבת, היה אלקסיי איוואנוביץ' מטה מפרק לפרק את אוזניו ומקשיב בגירוי אל כל נקישה שבדלת ואל כל רשרוש שבפרוזדור והיה מרקיד תכופות את כתפותיו.

– דבר משונה! – דיבר. – “פינדריק” מנוול זה סר, כנראה, אל האריס ושם גם נשאר.

לאחר סעודת הערב, כשהיו בני הבית כבר נכונים לשכב וקריוקוף ראה שהפורוצ’יק אינו חוזר, החליט בלבו, שלפי הנראה היה הדבר, כמו שלבו לחשו: אותו אלכסנדר נתאחר אצל האריס שבכפר ולאחר שתייה כדת נשאר שם, כנראה, ללינת לילה.

ואלכסנדר גריגורוֹביץ' אמנם לא חזר הביתה אלא למחרת היום ההוא בבוקר. פניו היו נבוכים למדי, כשנכנס, והיו מכורכמים.

– יש לי אליך דבר אחד שביחידות – לחש לאחיו בסוד.

הם נכנסו יחדיו אל חדר המשכית. הפורוצ’יק חזר וסגר אחריו את הדלת. ובטרם שפתח את פיו היה מטייל ארוכות מפינה לפינה.

– בדידי, אחי, הווה עובדה משונה אחת – התחיל, – שאם אני בא לספרה כמו, אין אני מוצא בהחלט את ידי ואת רגלי. הנה אתה, ודאי לא תאמין לי…

ובלהג רב, כשהוא מתאדם ומסתיר את פניו מאחיו, הרציא לפניו את כל מה שקרה לו ולשטרותיו. קריוקוף היה כל אותה שעה עומד נכחו, כשרגליו שרועות וראשו תלוי ויורד, ויותר שהיה הלז דובר, יותר הלכו פניו של זה וקבצו פארור.

– הרי אתה מלגלג לי? – שאל.

– כלום איזה רוח ישיאני? אין כאן מקום ללגלוגים!

– כלום איני מבין! – מלמל הלז ופניו אדמו והוא פירש את ידיו. – הרי זה… הרי דבר זה אינו בגדר המוסר מצדך אתה. כיצד? איזו אשת-בושת מנחשת בפניך בלהטיה, עושה מעשים שלא ייעשו, עוברת עבירה, הבאה בפלילים, מעשה תועבה ונבלה ממש, ואתה בא אליה בנשיקות פה!

– ואולם גם אני איני מבין כלום ממה שהיה אתי! – התחיל אותו סרדיוט לוחש בהכרת אשמה ועיניו היו קורצות. – בהן שלי, איני מבין! זאת לי הפעם הראשונה בחיי, שאני נכשל במפלצת שכזו! שהרי לא ביופיה הרי זו לוקחת את הלב, שלא בחוכמתה ובשכלה, אלא, הבינה נא, באותה חוצפה גלויה, יודע אתה, בציניוּת זו שלה…

– חוצפה… ציניוּת… כמה יש משום אותה טהרה שבנפש! ממה נפשך, רוצה אדם בחוצפה, חשקה נפשו בציניות – הרי זה בא ומוציא חזירה זו מבצתה ואוכל אותה, כשהיא חיה. לפחות, הרי זו חוצפה זולה, ציניוּת, שמחירה אינו רב ביותר; אבל כאן – הרי אלו אלפּיים ושלוש מאות רובל!

– כמה נקייה לשונו זו של אחי! – קדרו פניו של אותו סרדיוט. – אני אחזיר לו את האלפיים ושלוש המאות שלו!

– תחזיר, כלום אני מסופק, שתחזיר? אלא שהללו אינם עיקר. אל כל הרוחות והשדים, כל אותו סכום כולו! אבל אני כלפי מה נפשי מתקוממת? כלפי אותה סמרטוטיות שבנפש, כלפי אותה חולשה… כלפי קטנוניות מזוהמה שכזו! והללו אצלנו – חתנים הם! בני אדם, הבאים לישא אשה!

– ואולם אל תזכיר, במטותא, אל תזכיר… – אדמו פני הפורוצ’יק. – אני גם בלאו הכי איני מוצא מקום לי! איני יכול להגות בזה, מבלי שאט שבנפש… דומה, אילו יכולתי, הייתי בורח מנפשי אני אל כל אשר ישאני הרוח… מאוס… מאוס וצר לי מאוד, שבגלל איזה ה"א אלפים אהיה מוכרח לזחול לרגליה של אותה דודה שלנו…

שעה רבה לאחר זה היה עדיין קריוקוף מתלהב והמטיר אש וגופרית; וכששקטה נפשו קצת, ישב בסוֹפה והתחיל מלגלג:

– פורוצ’יקים! – דיבר ובקולו היה כבוש לגלוג שבשאט שבנפש. – חתנים!

ופתאום קם בקפיצה אחת, כמי שהכּישוֹ נחש, והכּה ברגלו וברצפה והתחיל רץ אילך ואילך.

– לאו! אני לא אשאיר את הדבר כמו שהוא! – דיבּר ואיים באגרופו. – השטרות יהיו בידי! בידי יהיו! אני אלמדנה בינה! בנוהג שבעולם, אין אדם מנומס שולח יד באשה, אבל אני… את בשרה אדוּש! מתוֹם בה לא אשאיר! אני איני איזה סרדיוט! לבי שלי לא יהא בטל לגבי אותה “חוצפה וציניוּת”! לא-ו, שהשד יקחנה! מישקה! – שאג פתאום. – מהרה וצווה, שיכינו לי את מרכבת המרוצה! מיד!

הוא לבש את בגדיו בחופזה, ומבלי שים לב אל אשר דיבּר לו הפורוצ’יק ברטט ורתת, ישב במרכבתו ונופף בידו בהחלטה ופרח ישר לביתה של הגברת שושנה. הפורוצ’יק נשאר והביט ארוכות מחלונו וראה את תמרת האבק הגדולה שרדפה אחרי מרכבת המרוצה הנחפזה של אחיו, והתמתח ופיהק ונכנס אל חדרו. בקרוב היה שוכב במיטתו, אחוז בתרדמת בני דורסאי.

בשישית קראוהו אל הארוחה.

– כמה יש בזה מדרכי החיבה מצדו של אלקסי! – קבלה אשת אחיו, כשפגשה אותו. – הרי זה מכריח אותנו, שנחכה לו את הארוחה!

– וכי אלקסי לא חזר עוד? – פיהק הפורוצ’יק, המ… מסתמא, נתעכב אצל האריס שבכפר…

אבל אלקסי איוואנוביץ' לא חזר גם בלילה. אשתו וסוקולסקי גיסה החליטו יחד, שאלקסי, הלהוט תמיד אחרי פרשה של וינט, נתאחר בשלה מסתמא אצל אריסו ומסתמא יישאר שם גם ללינת לילה.

ואולם פירושו האמיתי של אותו דבר היו לו פנים אחרים לגמרי. אלקסי איוואנוביץ' שב אומנם בבוקר יום המחרת; אבל משנכנס לא דרש בשלום איש ומיהר ובא אל חדר משכיתו.

– נו, מה יש? – לחשוֹ האופיציר ולטש לו עיניים גדולות.

הלז הטיל בידו ופרץ בצחוק כבוש.

– אבל מה יש? למה אתה צוחק?

והלז נפל אל הסוֹפה וכבש את ראשו בכר והתחיל רוטט כּוּלו מחמת צחוק כבוש. אחר כך התרומם, ומדי הביטוֹ אל הפּוֹרוֹצ’יק התוהה, התחיל, כשעיניו דומעות מחמת צחוק:

– סגור את הדלת. סגוֹרנה יפה. נו, זו היא נקבה, מחויב אני להגיד…

– כלום קיבלת את השטרות?

ואלקסי איוואנוֹביץ' הטיל שוב בידו והתחיל צוחק.

– זו היא נקבה! כך! – הוסיף לאחר זה. – ולך, אחי, אני חייב תודה, תודה רבה. זו היא חטיבה… זו… זו… אינה אלא השד בעצמו, שלבש שמלת אשה! הנה אני בא אליה. נכנס – יודע אתה, יופּיטר בכבודו ובעצמו, שירד מהר אולימפוס! היה לי עצמי איזה פחד מפָּני…הפנים קודרים, הקומה זקופה – אפילו את אגרופי, רואה אתה, קימצתי, לשם הטלת אימה יתירה… הגברת! – אני אומר: – כך וכך, ודברים שבליצנות זרו לי, וכיוצא בזה, באותו נוסח גופא… כאן היתה אימת השופט, כאן גם זו של הגוברנטור ובדומה… בתחילת הדבר התחילה זו בוכה. ליצנות קלילה, היא אומרת, שהרשתה לנפשה… הלצה ולא יותר – כלום כבר גם הלצה אסורה? ואפילו אל הארגז כבר קראה אתי, בכדי להחזיר לי את כספי. בינתיים התחילה מוכיחה לי בדברים נמרצים, שגורלה של כל אירופה כולה אינו מוטל אלא בחיקה של רוסיה וצרפת, ואגב אורחא, הטילה דופי בבנות-חווה… אני, חמור חמורתיים שכמותך ממש, עשיתי את אוזני ארוכות… לאחר זה התחילה וגמרה את ההלל על קלסתר פני היפים ומיששה אותי אפילו בקבּוֹרות ידי אצל כתפי, לאוֹת, ששרירי חזקים ואני גיבור, ול… ו… וכמו שאתה רואה, לא נפטרתי הימנה אלא היום בבוקר… חה-חה… אתה, אח, השארת בלבה רושם נפלא!

– התהילה והתפארת! – נתן הפורוצ’יק בצחוק קולו. – והללו אצלנו – אבות הם לבנים! בני אדם, שכיסאם מוטלת בין גדולי הקהילה! מה יש, אה? בוש אתה? כובש פנים? מילא, אחי – הסר כל ההלצות הללו, והסביבה שלכם הנה רכשה לה מלכה תַמַרָה חדשה…

– השטויוֹת הללו, שאתה סח… הסביבה! הלא זיקית בדומה לזו לא תמצא, אם בנרות תחפשנה בכל רחבי רוסיה המולדת! מִיָמַי ועד היום הזה לא ראיתי עדיין בדומה לזו! וכלום אני הריני בר בי רב דחד יומא לגבי כל כיוצא בזה? דומה, אני כבר את מכשפות הייתי – ובדומה לזו לא מצאתי! בפירוש, בפירוש, כמו שאמרת – אותה חוצפה משונה וציניות זו… מה שמפליא ביותר בנפש זו – הרי אלו הקפיצות הפתאומיות הללו שבמוח, אלו השינויים המבריקים, אותם חילופי הגונים המהירים, התפרצות-שאוֹל זו… בררר! והשטרות – עד כאן! כתבו, אחי: תם ונשלם! מילא, ומכיוון שגם אני וגם אתה שנינו עבריינים גדולים, לפיכך נישא נא דומם חלק כחלק. מעכשיו שוב איני נושה בך אלפיים ושלוש מאות, אלא את החצי מזה. ניחא? ושמוֹר וזכור – לאותה פלונית יש להגיד, שאנוכי לנתי הלילה אצל אריסי שבכפר…

ושניהם כבשו את פניהם בכרים והתחילו צוחקים לרווחה. ירימו ראש, יביטו איש אל פני חברו – ושוב הרי אלו נופלים ונכבשים בכר.

– פורוצ’יקים? – היה האחד מלגלגל. – חתנים!

– ראשי משפחה! – היה משיב השני. – נטורי קרתא! אבות לבנים!

אל הארוחה היו יושבים ושוחחו ביניהם ברמזים וקורצים איש לחברו וכובשים מפרק לפרק את צחוקם במפותיהם, לתמהונם של כל שאר המסובים. אותו רוח ההתולים הקליל לא סר מהם גם לאחר זה; וכשקמו ממקומותיהם, היו מצחקים את הילדים וקישטו את עצמם תוגרים ורדפו איש אחרי חברו בחרבות שלופות. בערב התווכחו ארוכות.. הפורוצ’יק הוכיח, שנבלה היא ולא יפה מאוד לאדם, כשהוא נוטל נדוניה מאשתו ואפילו בשעה שאהבתם של הזוג אינה מוטלת בשום ספק; אבל קריוקוף היה דופק באגרופו ובשולחנות וצווח ככרוכיא ואומר, שזה אינו אלא אבסורד, שמי שאינו רוצה שאשתו תכניס לו גם את נכסיה שלה, זה אינו אלא אגואיסט וגבר אלים. שניהם היו צווחים ושניהם היו מתלהבים ושניהם לא התחילו אפילו מבינים איש את דברי חברו ושניהם הגיחו אל גרונם כהלכה ואספו, לאחרונה, איש את שולי אדרת הבית הרחבה שלו ופרשו איש אל חדרו. נרדום נרדמו בקרוב ושנתם מתקה להם מאוד.

לאחר זה התחילו זוחלים להם כבתחילה חיים חלקים וישרים ונרפים וחסרי כל דאגה שבלב. היו צללים משתטחים על פני האדמה ובשמים היו קולות וברקים ומפרק לפרק היה הרוח נאנח תחנונים, כאילו רוצה היה להוכיח, שיש אשר גם היקום יכול לבכות, אבל שום דבר לא הפריע אפילו במשהו את שלוותם הקפואה של בני אדם אלו. על עסקי הגברת שושנה ושטרותיה לא היו סחים. שניהם היו משום מה בושים לדבר בזה בקול. תחת זה היה כל אחד ואחד מהם זוכר אותה לאַנפֵי נַפשיה וחושב בה באותה הנאה, שבני אדם רגילים לחשוב באיזה מקרה יוצא מן הכלל, שהגישו להם החיים שי, בהאירם את פניהם אליהם, ושבאחרית הימים, ככלות כוחותיהם בהבל, תהא הנפש ניזונית הימנו להנאתה…

ביום הששי או בזה שלאחריו לבָתָר הָכִי היה אלקסי איוואנוביץ' יושב בבוקר בחדר משכיתו וכותב מכתב של ברכה לאותה דודה ואלכסנדר גריגורוביץ' היה מטייל ומתנודד מסביב לו… אותו לילה היה לו ליל נדודים ובבוקר קם סר וברוח קודר ועכשיו הנה גבר שממונו. הוא היה מטייל והוגה בדבר חופשתו, שקצה הנה קרב וקרב, ובדבר ארוסתו, היושבת ושומרת את בואו, ובדבר אותם בני האדם, שיש להם היכולת לחיות כל ימיהם באיזה כפר והוא אינו אלא תוהה וכמיה לזה. לאחרונה, ניצב אצל אחד החלונות והיה מביט ארוכות אל האילנות והצית וקיטר שלוש פאפירוסות רצופות בזו אחר זו ואחר פנה אל אחיו:

– יש לי, אַליוֹשה, בקשה אחת אליך – קרא. – השאילני נא ליום אחד את סוס הרכב שלך…

הלז נתן בו מבט חודר ופניו קדרו והוא חזר אל מכתבו.

– התשאילני איפוא? – חזר הפורוצ’יק ושאל.

הלז הביט אליו שנית. אחר כך הוציא במתינות את הארגז שבשולחנו ונטל משם צרור אחד כרסני והושיטו לאחיו.

– הרי פה ה"א אלפים – קרא. – הללו אמנם אינם משלי! אבל האלוהים אִתם והכל אחת. ולך, אחי, עצתי נאמנה: צוה ויביאוּ לך מרכבת רתומה מבית הפוסטה ולך לך בשם אדני. בנאמנות!

הפורוצ’יק סקר מצדו הוא גם כן בפניו של אחיו ופתאום התחיל צוחק.

– אבל אתה מצאת, אַליוֹשה! – קרא ופניו אדמו. – כל אותו דבר כולו לא היה אלא משום שהיתה את נפשי ללכת להתם. משהגישה לי אתמול הכובסת את אותו האפוד הארור ומשבא אל אפי ריחם של אותם הפרחים שבשם והממני, מיד… הנה מיד התחילה אצלי משיכה זו שבלב…

– חייב אתה לחזור.

– אמנם צדקת. בינתיים הנה כבר פיטורי נגמרים. כלה ונחרצה – היום אני שב! חי נפשי! כל כמה שלא תהא שוהה – בסופו של דבר הוא מוכרח לחזור… היום אני שב!

ובו באותו יום היתה בשעת הארוחה ניצבת מרכבת-הפוסטה אצל ביתו של אלקסי איוואנוביץ' כשהיא רתומה לסוסים דוהרים, ולאחר שנטל הפורוצ’יק את ברכתם של בני הבית, ישב ופרש לדרכו.

חלף עוד שבוע אחד. היו השמים קודרים אבל היום היה חם וזוהמתו היתה קשה. מאז הבוקר היה אלקסי איוואנוביץ' משוטט בחדרים באפס מטרה והיה מביט בחלונות וממשמש באלבומים שונים, שהיו לו כבר לזרא. כשהיה נתקל באשתו או באחד מהילדים, היה מתחיל נוהם ברוגזה. ביום זה נדמה לו משום מה, שאת הילדים מחנכים בביתו שלא כראוי, ושאשתו אינה משגיחה כלל וכלל על המשרתים, ושההוצאות שבית מרובות מאוד על הכנסותיו. פירושו של כל זה היה ש“אדוני הבית” שרויים ברוגז.

בשעת ארוחת הצבריים נשאר אלקסי איוואנוביץ' לא מרוצה לא מהמרק ולא מהצלי, שהגישו לו, וקם וציווה ורתמו לו את מרכבת-המרוצה שלו. מדי צאת המרכבה מהחצר, נהג בסוס לאט, לאט, ולאט, לאט נהג בו גם כשיעור רבע הפרסה לאחר זה ופתאום עצר.

– אולי אל זו… אל אותה שִדה אולי? – חשב והביט אל השמים הקודרים.

ובפניו השתטחה בת-צחוק. אפשר היה לחשוב, שמחשבה זו באה אל לבו היום זה רק עכשיו. בו באותו רגע נוּטל שממונו מלבו ועיניו הנרפות הפיקו רצון. הוא דפק בסוס…

כל אותה שעה, שהיתה מרכבתו הקלה דוהרת, היה מצייר לו בדמיונו, כיצד תבוא אותה יהודייה לידי התפעלות, כשיכּנס אליה פתאום, כיצד יהא מלגלג לה ומפטפט אתה וחוזר הביתה ורוחו חדשה…

– אחת לחודש – היה חושב – מהראוי, שיהא אדם מחדש קצת את ימיו במה שהוא… שאינו לגמרי בגדר הרגיל. במה שהוא, שיש בו כדי יצירת איזו תסיסה באורגאניזם הקפוא, כדי יצירת איזו תסיסה, שיש בו ממש – איזו ריאקציה הגונה… ויהא אותו דבר מה שיהיה: יהא זה איזה משתה הילולים או שתהא זה אותה בת ישראל… לא סגי בלאו הכי!

משירדה אפלה באה מרכבתו הדוהרת אל אותה חצר גדולה. החלונות שבבית היו פתוחים ולאוֹזניו בא מבפנים הבית צחוק מצלצל וקול שירה.

מִבְּרְרְרַק שָמַיִם זִיו נוֹטֶפֶת הִיא

וְלוֹהֶטֶת מֵאֵש שַלְהֶבֶת הִיא

שרה נהימה אחת חזקה ורוויה שבחזה.

– הנה כי כן, יש אצלה אורחים – חשב.

והתחיל לבו נוקפו. אפשר כדאי לו שישוב? – באה מחשבה ללבו והוא נטל את הזוֹג בידו וצלצל והתחיל מתרומם בשליבותיו של אותו סולם. כשבא אל הפרוזדור, הציץ וראה את אשר באולם. שם היתה מסבה חבורה של חמישה או ששה אורחים. כולם היו גברים וכולם מאנשי שלומו, אדונים חצרנים שכמותו ופקידים נושאים במשרה.

האחד שבהם, אדם גבוה ורזה, היה יושב אצל הפסנתר ואצבעותיו הארוכות רקדו וכרכרו במדפים וקולו ליווה את המנגינה. האחרים היו מסובים ומקשיבים וחושפים שיניים בהנאה. קריוקוף ניגש אל הראי ופישפש במראהו ויהי כבר אומר לבוא גם הוא אל האולם; אבל פתאום פרחה לה ובאה אל הפרוזדור גברת-הבית כעצמה, כשפניה צוהלים והיא לבושה אותה שמלה שחורה שלה… בראותה אותו, נדהמה קצת בתחילה ופתאום פרצה מחזה שאגה קלילה ופניה קרנו:

– אח, אדוני הוא זה? – קראה ואחזה אותו בידו. הנה זה סיורפריז! – אה, והנה גם מטרוניתא! – צחק לה הלז וחיבקה במותנה. – יוצא לנו איפוא, שגורלה של אירופה מוטל בחיקה של צרפת ורוסיה?

– הרי אני כה שמֵחה! – התחילה הגברת צוחקת והסירה בזהירות רבה את ידו ממוֹתנה. – ייכנס איפוא אל האולם. כל המסוּבים בשָם מאנשי-שלומו הם… ואני אצווה בינתיים ויגישו לו תה. הלא אלקסי קוראים לכבודו? ייכנס איפוא – ואני מִיַד…

היא נופפה לו בכפה ופרחה לה ואחריה נשאר והיה מתפשט מסביב אותו הריח המיוחד והמתוק במקצת של הפרחים החריפים שלה. קריוקוף זקף את קומתו ונכנס את האולם. הוא היה ידידם וחבֵרם של כל אותם האדונים שנמצאו אותה שעה באולם; ואולם כשנכנס, יצא ידי חובתו כנגדם רק בנדנוד קל שבראש. הללו השיבו לו שלום גם כן באיזה דוחַק, כאילו אותו מקום, שבו הם נפגשים, אינו כדאי וראוי להם, או שהחליטו כולם יחד, בלי אוֹמֶר, שיותר נוח יהיה להם ולכולם אם לא יהיו הפעם מכירים איש באחיו.

קריוקוף יצא את האולם ונכנס אל חדר-האורחים ומשם אל חדר שני בדומה לו. בדרכו נפגשו לו עוד שניים-שלושה אורחים, שהיו גם-כן ממַכריו הטובים. וגם הם הכירוהו בדוֹחַק. פניהם של אלו היו מבוסמים וצוהלים. אלקסי איוואנוביץ' היה מביט אל בני-אדם אלו אלכסוֹנוֹת והיה תוֹהה ותמיה כיצד יכולים בני-אדם שכמותם, אנשים שיש להם בני משפחה, בני-אדם נשואי-פנים, מלומדי יגון ואנחה, כיצד הללו יכולים לִנְחוֹת-דַרגָה כל-כך ולבוא לידי הוֹללוּת שווה-פרוּטה שכזאת. הוא היה והה בלבו ואגב צחוק קל ואגב משיכה-בכתפיים שט מהם והלאה.

– יש מקומות – היה חושב בלבו – שאינם נוחים לו לאדם, אלא משהוא שותה בתחילה שיכּוֹר. זכורני, שלבית-האופרטה ולאהלי-קֵדָר לא הייתי בא מִיָמַי אלא משהייתי שותה-שיכוֹר בתחילה. יין ייטיב לבב אנוש וישלימנו את החֵטא…

ופתאום נשאר ניצב, כמחובר אל הרצפה, ושתי ידיו אחזו במזוזת הדלת. בחדר-משכיתה של הגברת ראה פתאום את אחיו, את אלכסנדר גריגורוביץ'. הוא היה יושב אֶל אותה מַכתבה קטנה והתלחש חרש את יהודי כרֵסָני, שהתחיל מתנַוונֶה, וכשראה לפניו את אחיו הבכור אדמו פתאום פניו והוא התחיל מסתכל באלבום, שהיה מונח לפניו.

אז צפה פתאום ועלתה בלבו של קריוקוף הרגשת הכּרת-עצמוֹ ודָמָיו שטפו אל ראשו. בלב מלא בושה, כולו רותח ונדהם, התנודד דוּמם ליד אותה מכתבה. סוקולסקי הוריד עוד יותר את ראשו. פניו נתכרכמו ונתעווּ מחמת בושה מציקה.

– אה, אתה הוא זה, אליושה? – מילמל והשתדל להרים אליו את ראשו ולהצטחק. – אני סַרתי לכאן לשֵם… נטילת ברכה…ו… ו… כמו שאתה רואה… אבל מחר אני שב – בהחלט!

– מה אני יכול להגיד לו – מה? – חשב אלקסי איוואנוביץ' אותה שעה. – כלום יש לי הצדקה למתוח עליו קו של ביקורת, בה בשעה שאני עצמי ראוי לאותה נזיפה גופא?

והוא לא דיבר דבר; אלא גנח ויצא בלאט.

אַל תִקְרָא לָה בַּת השמַים

ומאדָמָה לא תהֵא לוּקָחָה…

היתה באולם משתפכת אותה נהימה רווּיה וחזקה.

ובקרוב היתה מרכבת-המרוצה של קריוקוף דוהרת ומנַקשת במסילה וממַלאתה תמרות, תמרות של אבק.

שָׁוְא אָעִירָה הַמֵּיתָרִים,

כִּי אַחֲטִיאָה הַמַּטָּרָה:

לִי חֲנוּטִים מֵעֲבָרִים,

לָמוֹ שְׂפַת כִּנּוֹרִי זָרָה.

וּבְתַעֲצֻמוֹת עֹז-עוֹלָמִים

תָּעִיק חָזִי בַּת-שִׁירָתִי…

הוֹי, כּוֹכָבַי הַחֲכָמִים,

הֲתָבִינוּ לִמְבוּכָתִי?

1900, פוצפ

א

לֹא בְּמַחְשַׁכִּים, בְּסִתְרֵי נְשִׁיָּה,

בְּמַאְפֵּלְיַת הַלַּיִל, בְּעִמְקֵי דֻמִיָּה,

יַד אֵל אֶת הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, הַיְחִידָה,

עֲרֻבַּת שְׁלוֹם עוֹלָם, אֵלֵינוּ הוֹרִידָה; –

בַּכִּכָּר הַגָּדוֹל וּרְחַב-הַיָּדָיִם,

בְּמִדְבָּר פָּתוּחַ מִכָּל הָאַפְסָיִם,

פָּתוּחַ לַכֹּל, מִבְּלִי גְבוּל שֶיַּפְרִיעַ –

שָׁם שֵׁם שׁוֹכֵן מְעוֹנָה אֵלֵינוּ הוֹפִיעַ.

הַהוּשַׁב עַל עָקֵב? אִם אָזַן אֲרֶשֶׁת

אַף קַלָּה שֶׁל אִסָּר כֹּל, חָפֵץ לָגֶשֶׁת?

"בַּתּוֹרָה מִי יִבְחַר, מֵעַמִּים כֻּלָהַם

אֶל סִינַי יִגָּשָׁה!" – קוֹל הִרְעִים כָּרָעַם.

בַּבֹּקֶר, הַחַרְסָה עֵת תֵּבֵל הִגִּיהַּ

מִמְּרוֹמִים קוֹל שַׁדַּי אֵלֵינוּ הִגִּיעַ,

לֹא בְּעִתּוֹת יָנוּמוּ, יִשְׁלָיוּ אֲנָשִׁים –

בַּבֹּקֶר, עֵת יֶהֱמוּ חַיִּים חֲדָשִׁים!

וּבְלִוְיַת הַבָּרָק עִם רַעַם הַגַּלְגַּל

אָז קוֹל אֱלֹהִים בְּתַעֲצֻמוֹת הִתְגַּלְגַּל

וַיַּרְעֵם הַהֵד כָּל מֶרְחַקֵּי אַפְסָיִם,

וַיָּזֶן כָּל נִבְרָא, וַיַּטֶּה אָזְנָיִם

אֵל קוֹל אֲדֹנָי, הַמִּתְהַלֵּךְ בֶּחָיִל

וּבְהָדָר אֵין קֵצֶה אֶל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל,

הַמַּשְׁלִיךְ חִתִּיתוֹ עַל זָקֵן וָנָעַר,

וּמַחֲרִיד בְּלֶכְתּוֹ אֲרָזִים בַּיָּעַר.

ב

אִם זְבוּל בַּשָּׁמַיִם לוֹ שָׂם אֲדֹנָי

וְאֶרֶץ – לְמִשְׁכָּן לָאָדָם הֶחָי –

אַךְ אָז אֶת תּוֹרָתוֹ עֵת הַנְחִיל הִתְאָו

“הַגְבִּיהִי, הַשְּׁפֵלָה!” בְּעֹז נָתַן צָו,

וַתִּשְׁלַם בְּתֵבֵל דֻּמִיַּת רתֵת

עֵת מִלַּת אֵל צְבָאוֹת הִתְמַלְּטָה בְּעֹז,

וַיֶחֱרַד וַיַּעֲמֹד מִזַּעְפּוֹ הַיָּם,

וַיֶּחֱשֶׁה הַצִּפּוֹר, בּוֹ רוּחַ לֹא קָם,

וַיִּדֹּם בָּאֲוֵיר כָּל מַשָּׁק וָהֵד

וַיִּגְוַע עַל שִׂפְתֵי אֶרְאֶלֵּי הַהוֹד

הַ“קָּדוֹשׁ” – בַּל הַשְׁמַע הֲבָרָה וּצְלִיל,

וַיַּעַמְדוּ מִכְּרוֹעַ לְפָנָיו בְּחִיל.

וַתְּהִי מִלַּת אֵל מֵעַל פִּסְגַּת הָהָר

כַּמָּן, אֲשֶׁר הוֹרִיד בַּמִּדְבָּר מִכְּבָר,

שֶׁסָּעַד לֵב נַעַר, וַיִּמְתַּק לַשָּׁב,

וַיְהִי בְּפִי עוֹלָל כֶּחָלָב הַזָּב –

וַתַּעֲנִיק לַנַּעַר רַעֲנַנּוּת הַלֵּב

וַתְּמַלֵּא לַשָּׁב גַּם אַוָּתוֹ לָרֹב,

וַתָּזֶן כָּל אֻמָּה בְּרֶטֶט וּרְתֵת

אֶת נִשְׁמַת הָאֵל בַּדֻּמִיָּה הַזֹּאת,

וַתַּקְשֵׁב כָּל אֹזֶן אֶת מִלַּת אֵל חָי:

עַם סְגֻלָּה לִי אָתָּה, וַאֲנִי – אֲדֹנָי!

“הצפירה” 115 שנת ה-27, 1900

¹

יִזְרְמוּ גַּלִּים, גַּלִּים חוֹבְקִים גַּלִּים,

גַּלִּים חוֹבְקִים גַּלִים יַחַד בַּחֲלוֹם,

בִּסְלָעִים נִגָּפִים וְקֶצֶף מַעֲלִים –

וְקֶצֶף הֵמָּה מַעֲלִים: לֹא הֵם! לֹא הֵם!

וְגַל אֶל גַּל בַּחֲלוֹם בַּלַּיְלָה לָחַשׁ –

בַּחֲלוֹם בַּלַּיְלָה לָחַשׁ: חֲלוֹמִי בָּא!

וְשׁוּב יֵהוֹמוּ: מַה כָּחַשְׁתָּ כָּחַשׁ?

הוֹי, מַה כָּחַשְׁתָּ כָּחַשׁ? גַּם זֶה לֹא הָא!

[אך קינה ונהי] / א"נ גנסין

*

אַךְ קִינָה וָנֶהִי, אַךְ בְּכִי וִילָלָה,

אַךְ אַנְחוֹת לֵב נִדְכֶּה וְנֶפֶשׁ אֻמְלָלָה

בְּחַבְלֵךְ, אֲחוֹתִי, נָפָלוּ;

אֵין זִיק רֶגֶשׁ נֹעַם וְעֵדֶן הָרוּחַ,

אֵין קוֹל, שֶׁמִּמֶּנּוּ בָּ“אַהֲבָה” יָפוּחַ –

הָרְגָשׁוֹת הָרְעָלוּ, הָרְעָלוּ…

מִיּוֹם אֶל מֵיתָרַי הִטִּית אֶת אָזְנַיִךְ

לֹא חָדְלוּ מֵהַזִּיל דַּם-דֶּמַע עֵינַיִךְ

וְנַפְשֵׁךְ, אֲחוֹתִי, נִסְעָרָה;

בָּרֹן לֹא פָּצַחְתְּ שִׂפְתוֹתַיִךְ הַחֲרֵדוֹת

אַךְ תָּמִיד חָבַשְׁתְּ תְּהוֹם מְצוּקוֹת יוֹקְדוֹת,

גָּוַעַתְּ גַּם מֵחֹם, גַּם מִקָּרָה…

וּסְבִיבֵךְ?… וּסְבִיבֵךְ – הָהּ, לִבִּי, יָנוּעַ –

אַךְ גִּילָה, אַךְ חַיִּים, אַךְ רֶגֶשׁ וּתְנוּעָה

וּמְלֵאִים רַעֲנַנּוּת כֻּלָּהַם;

שָׁם אָבִיב – הַשֶּׁמֶשׁ בַּהֲדָרָהּ מוֹפָעַת,

פֹּה סְתָו, וְהַסְּעָרוֹת תָּגַחְנָה בְּכָעַס,

וּמְגָרְשׁוֹת אוֹר-יוֹמָם בְּזָעַם.

אַךְ אַתְּ – אַתְּ הוֹסִיפִי לִסְבֹּל בְּדֻמִיָּה;

הֵן עֵת יֵשׁ לַכֹּל, וְיֵשׁ קֵץ גַּם לַצִּיָּה;

בָּה נִתְעֶה זֶה רַבּוֹת בַּשָּׁנִים;

עוֹד יוֹפַע גַּם לָנוּ הָאָבִיב בְּאוֹרָה:

יֵשׁ יוֹם לַאֲדֹנָי, יוֹם מְאֹד גָּדוֹל וְנוֹרָא

בּוֹ נַחַת נִרְוָיָה וַעֲדָנִים!..

“ספר השנה” ב' 384, ורשה תרס"א

(מִשִּׁירַת בּוֹדְלֵר – פואימות בפרוזה)

יֵשׁ, אֲשֶׁר בְּנֵי הָאָדָם מֵאֵלֶּה הַחוֹלְמִים וְהַחַיִּים תָּמִיד רַק בְהִרְהוּרֵי לִבָּם וְהֵם רְחוֹקִים תָּמִיד כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת מִכָּל דְּבַר מַעֲשֶׂה אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה, תְּהִי בָּהֶם פִּתְאֹם יַד אֵיזוֹ דְחִיפָה פְּנִימִית נִסְתָּרָה וְנִשְׂגָּבָה מִבִּינַת אֱנוֹשׁ וְהִנֵּה מַלֵּא יְמַלְאוּ בִּידֵיהֶם אֶת מְזִמַּת לִבָּם בִּשְׁקִידָה נִמְרָצָה מְאֹד, אֲשֶׁר מִימֵיהֶם גַּם פַּלֵּל לֹא פִּלְּלוּ, כִּי מְסֻּגָּלִים הֵם לַאֲשֶׁר כָּזֹאת.

כָּכָה יֵשׁ, אֲשֶׁר הָאִישׁ, הָרָגִיל לְשׁוֹטֵט בְּפַחַד בַּלֵּב בְּקִרְבַת פֶּתַח בֵּיתוֹ יוֹם תָּמִים, מִבְּלִי אֲשֶׁר יָקוּם בּוֹ הָרוּחַ לָבוֹא אֶל הַבַּיִת פְּנִימָה מִיִּרְאָה מִדָּבָר, אֲשֶׁר לֹא יַקְשִׁיב דִּבְרֵי אֵיזוֹ בְּשׂוֹרָה נוּגָה מִפִּי מְשָׁרְתוֹ שׁוֹמֵר בֵּיתוֹ, אוֹ זֶה הָאִישׁ, אֲשֶׁר מָצֹא לֹא יִמְצָא בּוֹ אֶת הַכֹּחַ לִפְתֹּחַ אֶת הַמִּכְתָּב הֶחָתוּם, הַמֻּנָּח אֶצְלוֹ זֶה שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת רְצוּפִים, וַאֲשֶׁר נָגֹשׁ יִגַּשׁ תָּמִיד רַק אַחֲרֵי חֲצִי הַשָּׁנָה אֶל הַמְּלָאכָה, אֲשֶׁר הָיְתָה צְרִיכָה לִכְלוֹת כְּבָר לִפְנֵי שָׁנָה – הִנֵּה יֵשׁ, אֲשֶׁר הָאִישׁ הַנִּרְפֶּה הַזֶּה הַרְגֵּשׁ יַרְגִּישׁ פִּתְאֹם בְּנַפְשׁוֹ אֶת הַכֹּחַ הַנִּפְלָא, הַנּוֹגֵשׂ בּוֹ וְדוֹחֲפוֹ דְחִיפָה נִמְרָצָה לָגֶשֶׁת אֶל הַמְּלָאכָה, כְּאוֹתוֹ כֹּחַ הַיְרִיָּה הַגָּדוֹל, הַפּוֹלֵט חִצִּים מִקַּשְׁתוֹתָם. הוֹגֵי תּוֹרַת הַמּוּסָר וְחַכְמֵי הָרְפוּאָה הַשּׁוֹנִים, הַבְּטוּחִים בְּלִבָּם וּמַבְטִיחִים גַּם אֶת הָאֲחֵרִים, כִּי כָּל רָז לֹא אָנִיס לָהֶם, לֹא תִּמְצָא יָדָם לָהֶם בְּכָל אֵלֶּה לִמְצֹא פֵּשֶׁר וּבֵאוּר לְפֶטֶר הַגְּבוּרָה הַפִּתְאוֹמִית וְהַמּוּזָרָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר יִגָּלֶה פִּתְאֹם בְּנַפְשׁוֹת אֵלֶּה הָאֲנָשִׁים הַנִּרְפִּים תָּמִיד וַאֲשֶׁר תָּמִיד הֵם נוֹטִים בְּיוֹתֵר לְחַיֵּי תַּפְנוּקִים וּבַטָּלָה. אֵי אֵפוֹא הַמָּקוֹר, אֲשֶׁר מִמֶּנּוּ יִשְׁאֲבוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה כֹּחַ וּגְבוּרָה לְחוֹלֵל, בִּהְיוֹת בָּהֶם הָרוּחַ, אֶת הַדְּבָרִים הַיּוֹתֵר מוּזָרִים וְיֵשׁ אֲשֶׁר גַּם הַיּוֹתֵר מְסֻכָּנִים לָהֶם, בִּהְיוֹתָם בְּחַיֵּי יוֹם יוֹם חַסְרֵי אוֹנִים מִמַּלְאוֹת אֶת חוֹבוֹתֵיהֶם הַיּוֹתֵר פְּשׁוּטוֹת וְהַיּוֹתֵר נְחוּצוֹת?

אֶחָד מִידִידָי אֲשֶׁר לִי, הָאָדָם הַנּוֹחַ וְהָרָצוּי שֶׁבְּחוֹלְמֵי הַחֲלוֹמוֹת אֲשֶׁר מֵאָז, הִצִּית יוֹם אֶחָד אֶת אַחַת הַחֻרְשׁוֹת הַגְּדוֹלוֹת בָּאֵשׁ, כִּי אָמוֹר אָמַר לְהִוָּכַח, כְּפִי שֶׁסִּפֵּר לְאַחַר זֶה, אִם אָמְנָם אָכוֹל תֹּאכַל הָאֵשׁ בְּאוֹתָהּ הַמְּהִירוּת, שֶׁרְגִילִים בְּנֵי אָדָם לְדַבֵּר בָּהּ. עֲשֶׂרֶת נִסְיוֹנוֹת נִסָּה וְלֹא עָלוּ בְּיָדוֹ וּבַפַּעַם הָאַחַת עֶשְׂרֵה הִנֵּה עָלָה בְּיָדוֹ וְגַם הִצְלִיחַ יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר פִּלֵּל.

אוֹ אָדָם מַצִּית לוֹ סִיגָרָה בְּקִרְבַת הֶחָבִית, הַמְּלֵאָה לָהּ אֲבַק שְׂרֵפָה, בִּשְׁבִיל לִרְאוֹת, בִּשְׁבִיל לְהִוָּכַח, בִּשְׁבִיל לְנַסּוֹת אֶת גּוֹרָלוֹ, בִּשְׁבִיל לְהוֹכִיחַ לְנַפְשׁוֹ הוּא אֶת כֹּחוֹ וּגְבוּרָתוֹ, בִּשְׁבִיל לְהַרְגִּישׁ אֶת רֶגֶשׁ הָאִישׁ, הָשָּׂם אֶת נַפְשׁוֹ בְּכַפּוֹ, וְלָאַחֲרוֹנָה, שֶׁלֹּא לְשֵׁם אֶחָד מֵהַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אוֹ בְּדוֹמֶה לָהֶם, כִּי אִם רַק מִפְּנֵי שֶׁכֹּה נִיחָא לוֹ אוֹ מִפְּנֵי הַבַּטָּלָה.

גְּבוּרָה אֲשֶׁר כָּזֹאת הִיא גְבוּרָה מְיֻחָדָה בְּמִינָה – פְּרִי הַשִּׁעֲמוּם וְהַנֶּפֶשׁ הַחוֹלֶמֶת חֲלוֹמוֹת. וְאוֹתָם מִבְּנֵי הָאָדָם, אֲשֶׁר כָּכָה הִיא שׁוֹקֶדֶת בְּנַפְשׁוֹתָם, הִנָּם, כְּמוֹ שֶׁכְּבָר אָמַרְתִּי, הַיּוֹתֵר נִרְפִּים וְהַיּוֹתֵר נוֹטִים לְחַיֵּי הַחֲלוֹמוֹת מִכָּל הָאָדָם.

יֵשׁ, אֲשֶׁר הָאָדָם הַיָּרֵא וְהַמְפַחֵד תָּמִיד, אֲשֶׁר לֹא יָקוּם רוּחוֹ בּוֹ לְהַבִּיט יָשָׁר אֶל פְּנֵי הָאָדָם חֲבֵרוֹ, אֲשֶׁר אָזוֹר יֶאֱזֹר אֶת כָּל חֲיָלָיו הַדַּלִּים, בִּהְיוֹת לוֹ מִקְרֵהוּ לָבוֹא אֶל אֶחָד מִבָּתֵּי הַקַּהְוָה פְּנִימָה אוֹ לָגֶשֶׁת אֶל קֻפַּת בֵּית הַתֵּיאַטְר, כִּי מְשָׁרְתָיו שׁוֹמְרֵי פְּתָחָיו הֵמָּה יַזְהִירוּ וְיִהְיוּ לוֹ כְּמִינוֹס וּכְאֵיאַקוֹס וּכְרָדָמָנְטוֹס לְזֹהַר – יֵשׁ, אֲשֶׁר הָאִישׁ הַזֶּה יָקוּם בּוֹ פִּתְאֹם הָרוּחַ לְהִתְנַפֵּל אֶל צַוְּארֵי אַחַד הַיְשִׁישִׁים אֲשֶׁר יִפְגֹּשׁ בְּדַרְכּוֹ וִיחַבְּקֵהוּ בְּצָהֳלַת נֶפֶשׁ גְּלוּיָה בִּפְנֵי כָּל הָקָּהָל הַנִּדְהָם אֲשֶׁר בָּרְחוֹב.

מַה פֵּשֶׁר הַדָּבָר? זֶהוּ פֵּשֶׁר הַדָּבָר… אוּלַי מֻנָּח פִּשְׁרוֹ שֶׁל דָּבָר בָּזֶה, שֶׁאוֹתוֹ קְלַסְתֵּר פָּנִים הָיָה מוֹשְׁכוֹ אֵלָיו בְּכֹחַ רָב. אוּלַי יֵשׁ בָּזֶה מֵהָאֱמֶת. וְאוּלָם יוֹתֵר דּוֹמֶה לֶאֱמֶת יִהְיֶה הַדָּבָר, אִם חָשׁוֹב נַחְשֹׁב, כִּי גַם מִמֶּנּוּ נִבְצַר לִמְצֹא פֵּשֶׁר לַדָּבָר.

לֹא אַחַת הָיִיתִי גַם אֲנִי מַטָּרָה לְחִצֵּי הִתְרַגְּשֻׁיּוֹת פִּתְאֹם אֲשֶׁר כָּאֵלּוּ, הַמְּבִיאוֹת תָּמִיד לִידֵי מַחֲשָׁבָה כָּזוֹ, אֲשֶׁר יֵשׁ, כִּי אֵיזוֹ רוּחוֹת לֵיצָנִים הִכָּנֵס יִכָּנְסוּ אֶל קָרְבָּנוֹ וְגַם נָגוֹשׂ יִגְּשׂוּ בָּנוּ בַּמִּסְתָּרִים, וּמִבְּלִי אֲשֶׁר נַכִּיר בָּזֶה, לְחוֹלֵל בְּיָדֵינוּ אֶת הַדְּבָרִים הַיּוֹתֵר מוּזָרִים.

בֹּקֶר אֶחָד קַמְתִּי מִשְּׁנָתִי וְרוּחִי הָיָה קוֹדֵר וּמְדֻכָּא לְמַדַּי, כִּי הָיֹה הָיִיתִי כְּבָר נִלְאֶה מֵרֹב הַבַּטָּלָה אֲשֶׁר בְּחַיַּי וָאֱהִי, כְּפִי שֶׁנִּדְמָה לִי אָז, מְסֻגָּל לְחוֹלֵל אֵיזֶה דָבָר גָּדוֹל, אֵיזֶה דָבָר מַפְלִיא. וְאָז – אוֹיָה! אָז פָּתַחְתִּי אֶת חַלּוֹנִי. שִׂימוּ נָא אֶל לֵב: יִצְרוֹ שֶׁל אָדָם, הַמֵּבִיא אוֹתוֹ לְהָתֵל בְּאָדָם אָחִיו, יֵשׁ בּוֹ הַרְבֵּה, אִם שָׁפוֹט נִשְׁפֹּט רַק לְפִי הַקַּדַּחַת הַלּוֹהֶטֶת שֶׁבְּזֹאת הַשְּׁאִיפָה בִּלְבַד, הַרְבֵּה מֵאוֹתוֹ הַמַּצָּב שֶׁבַּנֶּפֶשׁ (הוּא מַצַּב הַמָּרָה הַשְּׁחוֹרָה, כְּפִי שֶׁקּוֹרְאִים לָזֶה חַכְמֵי הָרְפוּאָה, אוֹ בְּחִינַת חֻלְשָׁה לְגַבֵּי הַסִּטְרָא אַחֲרָא, כְּפִי שֶׁמְּבָאֲרִים אֶת זֶה הָאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר מַחְשְׁבוֹתֵיהֶם תָּמִיד יוֹתֵר מְיֻסָּדוֹת), הַמֵּבִיא אוֹתָנוּ לִידֵי הַרְבֵּה דְבָרִים שֶׁבְּסַכָּנָה וַאֲפִילוּ לִידֵי דְבָרִים שֶׁאֵינָם מְהֻגָּנִים.

הַפָּנִים הָרִאשׁוֹנִים, אֲשֶׁר רָאִיתִי אָז בָּרְחוֹב, הָיוּ פְּנֵי אַחַד הַזַּגָּגִים, אֲשֶׁר קְרִיאוֹתָיו הַחוֹדְרוֹת וְהַטְּרוּפוֹת בָּאוּ אֶל אָזְנַי מֵאֵד הָאֲוִיר הַקָּשֶׁה וְהַמַּחֲנִיק אֲשֶׁר לַשֶּׁטַח הַפָּרִיזָאי. קָצוֹר קָצְרָה בִּינָתִי מִבָּאֵר לִי אֶת דְּבַר הַשִּׂנְאָה הַגְּדוֹלָה וְהַפִּתְאֹמִית, שֶׁתְּקָפַתְנִי אָז פִּתְאֹם, וָאֱהִי שׂוֹנֵא אֶת הָאָדָם הַזֶּה.

– הוֹי, אַתָּה, הַקְשִׁיבָה נָא!

כָּכָה קָרָאתִי לוֹ וְשֶׁלֹּא בְּלִי הֲנָאַת הַנֶּפֶשׁ הָגֹה הָגִיתִי בִּדְבַר הֱיוֹת הַחֶדֶר שֶׁלִּי בַּדְּיוֹטָה הַחֲמִישִׁית וְזֶה יְהִי מֻכְרָח לְטַפֵּס אֵלַי בְּקֹשִׁי גָדוֹל בַּמַּדְרֵגָה הַצָּרָה, בִּהְיוֹת הַסְּחוֹרָה שֶׁלּוֹ מְרַחֶפֶת בְּסַכָּנָה וְנִתְקֶלֶת בְּכָל זִיז וָזִיז שֶׁבְּפִנּוֹת הַסֻּלָּם.

וְאוּלָם הִנֵּה נִכְנֹס נִכְנַס וּבָא אֶל חַדְרִי. בְּתַאֲוַת נֶפֶשׁ בָּדַקְתִּי וָאֶסְתַּכֵּל בְּכָל מִינֵי הַזְּכוּכִיּוֹת אֲשֶׁר בְּתֵבָתוֹ וְאָמוֹר אָמַרְתִּי לוֹ:

– אֵיכָה? הַאֻמְנָם לֹא אֶמְצָא אֶצְלוֹ זְכוּכִיּוֹת מְגֻוָּנוֹת כְּלָל? לֹא יְרֻקּוֹת וְלֹא תְּכֻלּוֹת וְלֹא אֲדֻמּוֹת – גַּם לֹא אַחַת מֵאֵלּוּ זְכוּכִיּוֹת-הָאַגָּדָה הַנִּפְלָאוֹת? הַנּוֹכֵל הַזֶּה! הִנֵּה הָיֹה תִּהְיֶה בְּלִבּוֹ הַחֻצְפָּה הַזֹּאת לִהְיוֹת מְטַיֵּל בִּסְחוֹרָתוֹ בִּרְחוֹבוֹת דַּלַּת בְּנֵי הָאָדָם, וּזְכוּכִית אֲשֶׁר תַּרְאֶה לָהֶם אֶת הַחַיִּים שֶׁלֹּא כְּמוֹ שֶׁהֵם, הִמָּצֵא לֹא תִּמָצֵא אִתּוֹ!

וּבְדַבְּרִי אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וָאֲמַהֵר וָאֶדְחָפֶנּוּ אֶל מוֹצָא הַסֻּלָּם, וְהוּא יָרַד בַּמַּדְרֵגוֹת, כְּשֶׁהוּא נִתְקָל וְנוֹהֵם.

אָז נִגַּשְׁתִּי אֶל הַמִּרְפֶּסֶת וָאֹחַז בְּאֶחָד מִכַּדֵּי הַפְּרָחִים, וּבְצֵאת הַזַּגָּג וַיְהִי אֵצֶל הַפֶּתַח אֲשֶׁר מִתַּחַת, וָאוֹר בּוֹ בַּבְּלִיסְטְרָאָה שֶׁלִּי וְגַם אָמְנָם לֹא הֶחְטֵאתִי אֶת הַמַּטָּרָה וְהִיא נִפְגְּעָה בִּקְצֵה הַתֵּבָה אֲשֶׁר נָשָׁא אִתּוֹ. אָז נִתְקַל הַזַּגָּג וְגַם נָפַל עַל גַּבּוֹ. כָּל רְכוּשׁוֹ אֲשֶׁר אִתּוֹ נִשְׁבַּר פִּתְאֹם לִרְסִיסִים וּבְקוֹלֵי קוֹלוֹת, וְהָיָה הַדָּבָר דוֹמֶה, כְּאִלּוּ הֵיכָל שֶׁל בְּדֹלַח כֻּלּוֹ נֶהֱרַס פִּתְאֹם, בִּהְיוֹת בּוֹ יַד הַבָּרָק לְנַפְּצוֹ.

וַאֲנִי הָיִיתִי שִׁכּוֹר מֵרוּחַ הַהוֹלֵלוּת אֲשֶׁר הֲמָמַתְנִי פִּתְאֹם וָאֶקְרָא לוֹ בְּחֵמָה:

– אֶת הַחַיִּים, אֶת הַחַיִּים הַמּוּאָרִים אוֹר חַכְלִילִי הָבָה לִי!

מִינֵי הֲלָצוֹת חוֹלָנִיּוֹת שֶׁכְּמוֹת אֵלּוּ יֵשׁ בָּהֶם תָּמִיד מִשּׁוּם סַכָּנָה וְיֵשׁ אֲשֶׁר גַּם מְחִירָם יִהְיֶה רַב מְאֹד. וְאוּלָם בַּמֶּה נֶחְשְׁבָה מְאֵרַת אֱלֹהִים רוֹבֶצֶת לְאִישׁ, אֲשֶׁר הַשְׂכֵּל הִשְׂכִּיל לִמְצֹא בְּהֶרֶף-עַיִן אֶחָד פּוֹרֵחַ אֶת הַנֵּצַח שֶׁבָּעֹנֶג!

במנוחת איתנים ובשלות השקט מנסרים גלגלי החיים במרוצתם השוטפת. דורות ינחלו דורות וממלכות תירשנה ממלכות וימי השמים לא יחדלו. ואם יש אשר תהיה ידם הכבדה בערים ובעירות להכחידם מתחת השמים ולהצמיח בבלי חמדה אחרים תחתיהם, הנה נבצֹר נבצר מהם בכל אלה לנַצל מאדמת המולדת אשר לאדם את חִנה המיוחד או את הרוח הקודר אשר לה. נבצֹר נבצר מהם לטשטש בנפשו של אדם את הצלם והדמות המיוחדים, שהמולדת יודעת להטביע תמיד בנפשות בניה, כאלו חפצה היא להראות בזה, שאֵלו הם קנינה הפרטי שלה ולא של אחר, וכשהיא שולחה ארחם מאת פניה החוצה, איש ואיש אל דרכּי חייו שלו הנפתלים, היא חורתה על לוח לבם את פסוקה היחיד: זכר תזכּר. כי מחמר שלי קֹרצת האדם!

באותה רצועת האופק החביבה ההולכת ונמשכת מחומותיה של נירנבּרג דרך אלטנבּרג ואל מבוא קַדּוֹלצבּורג, לא באה בודאי שום תמורה בתקופה הארוכה של מאות שנים — מלבד אם נאמר שנּוּי גם לזה, שלפעמים באה סופת גשמים חזקה והפכה משרשה את אחת הצפצפות הבודדות או שבּגאוֹת המים באביב וגרפו אתם במרוצתם חֹרשת לבנֶה קטנה פה ושם. שם, במקום אשר מימי הבהרות רֵידְנִיץ ופֵּגְניץ יזרֹמו, אמנם הפכו מאתים השנים האחרונות את הדר החורשות היפות לשַמה; ואולם משם והלאה, מאחורי החומה הבצורה ומשואות אבניה וברוֹשיה המאפילים, שם הנה משתטחת אדמת הפרנקים מאז, מישור גדול ורחב ידים, אדמת שקט פורחת ופוריה, אשר בה שבלי הדגנים מזהיבים ונצני תפוחי האדמה מלבינים ופורח הפּרג האדום והסלק הלבן בָּשֵׁל.

ואולם הדרה וחנה של פנה שוקטה וו. המסתתרת מבינות לשני הנהרות הנזכרים, סבלו הרבה מאד מתגרת המלחמות הגדולות, שנטשו פה במאה השבע עשרה. בשנות השלשים למאת השנים ההיא נטשה פה המתנה הגדולה והרחבה של בני השוֵידים ובבקר אחד קם האכר הנבהל ומצא את שדותיו והנה הם מזֻבּלים מדם אדם. כזרם מים כבירים בהיות האביב, בכה פשט פחד המלחמה בכל אדמת פרנקיה וגם האנשים יושבי אונולְצְבּאַך ונירנבּרג לא קם רוחם בקרבם להרים ראש. שנים רבות רבות גזו וחלפוּ מני אז ורק אז שבו השדות הנשחתים לתת את יבולם, כדרכם מדי שנה בשנה; ואולם גם אחרי בוא ימי השלום, אבלו שדות רבים פה ושם ובכּל נראתה יד האויב הקשה. לא הרחק מבית התפלה של קרלוס הגדול, זה הבּנוי בככּר-הרובים אשר ליד פירט, מתנוסס עוד היום גל אבנים גדול עד מאד, ועליו יֵאמר, כי מבני השוידים הוא, אשר הקימו אותו פה לפני שובם ממלחמותיהם, להיות להם למזכרת לנצחונותיהם, אשר נחלו בארצות האלה,והיה מספר האבנים, הצבורות בגל הזה, מספר הבתים מבתי האויב, אשר נהרסו בימי המלחמה. לא ביום אחד ולא בשנים שב השלום וישתרר במקומות האלה; לאט לאט וכנבהל היה חוזר אל בני האדם הנואשים ועיניו משוטטות ומביטות בחשד גדול אל עבר המישור השומם, אשר אל שפת רֵידניץ הנהר. לאט לאט התחילו יושבי הארצות האלה לשכח את דבר המלחמה הרבה ובקרוב באו גם ימים, שפחד המלחמה ובלהותיה היו כבר לשיחה רק בפי אבות האנשים היושבים בזה ובפי זקניהם המופלגים, והללו אמנם לא חשכו מעמל נפשם והוסיפו מעט יותר מנפך משלהם על כל האימות, אשר אמנם באו, ויש אשר בא האחד ולקח מדברי הגבורות והנפלאות, אשר אמנם הצטינו בהם מבני הגבורים במלחמה, וישת אותם נזר לראשו הקֵרח. כבה גדלה פתאם המלחמה הזאת ותהי לגדולה שבמלחמות הגבורים אשר מעולם, והאנשים יושבי פרנקיה הלא תמיד היו גבורים בלשונם מעט יותר מאשר בכֹחם ובעֹצם ידם. כי הנה זה משפט המלחמה מדֹר דֹר, אשר בהיותה כבר צוללת בתהום השנים שחלפו, היא לובשת צורה אחרת וחדשה לגמרי: הסכּנה והפחד מלפניה כליל יחלפו ומקומם יקחו שפע העלילות וצהלת הנפש הלוהטת — וככה יש אשר יבוא האחד ויספר בפנים צהובות ובצחוק קל על שפתים את דברי הבלהות והפחדים. אשר באחד הימים החרידו את נפשו עד היסוד בה.

ובגל האבנים הגדול, אשר הקימו צבאות השוידים בשובם ליד בית התפלה שעל פני ככר-הרובים, נמצאה גם אבן אחת מיוחדה במינה, אבן שׁיש מהוקצעה היטב, אשר הפליאה את לב כל רואיה בַּכּתֹבת המוזרה, שהיתה חקוקה בה באותיות זרות ומשונות, שהיו כספר החתום לבני האזרחים יושבי אדמת פרנקיה. הכתֹבת הנפלאה הזאת היתה כתובה בשפת היהודים הקדומה והאבן היתה אכן מצבה ומבני השוידים `באו ולקחו אותה משדה הקברות אשר לבני ישראל בק”ק פירט וישליכוה גם אותה אל בינות לאבנים השונות אשר לנוצרים המאמינים, ואיש לא נמצא מבני האזרחים, אשר יקום רוחו בו לקום יום אחד ולפַנות את המצבה הזרה והנבזה מזה, כי הפל הפּילה המצבה הזאת תמיד איזה פחד זר בלבות האנשים באותיותיה המשונות והנפתלות, ככתב חרטוּמים הללו, ובלבם האמינו, כי ביום בואם לנגֹע בידיהם באבן הטמאה וארורת האלהים הזאת, והיתה גם נפשם הם הכשֵרה לשלל לממשלת השטן ואחריתם עדי אובד. וככה נשארה זו במקומה והיתה מוטלת פה יותר משלשים שנה רצופות, וכל איש אשר דברי הכתבת שלה לא היו לו כספר החתום, היה קורא מעליה כדבָרים האלה: פ”נ בן פֹרת יוסף, בן פֹרת עלי עין, מחמד עינינו נלקח ממנו. נצחו אראלים את מצוקים. מימינו מיכאל ומשמאלו גבריאל. מעט ורעים היו ימי שני חייו, בהם שבעים שנה, בן שבעים כבן שבע לחטא. אוי לנו, כי נלקח עטרת ראשנו, נשיא בעמיו, כדבורה וכבן אבינֹעם, בחמישי בשבת בבּאמבּרג העיר בשמנה ועשרים לירח סיון. הילילו, הגרו שק וקשרו מספּד מר כתנים ובא לקברות פה ק”ק פירט הי“ו. תנצב”ה.

ויהודי המקום אמנם גם הם סבלו מכאובי נפש רבים למראה האבן הקדושה, אשר מאבני המקום הקדוש, המתגוללת במקום שאינו כדאי לה. הם גם האמינו, שנשמת המנוח רבי יוסף גבריאל בן נפתלי לא תמצא לה מנוח בגלל זה ובכל לילה היא באה ומתלבטת כיונה מבוהלה אצל גל האבנים הגדול; ואולם גם הם לא העיזו לגשת אל האבן ולהסירה מזה, כי היֹה היה השלום אשר בארץ יקר להם מכֹּל-וגל וגל האבנים הזה היה ברבות הימים לאנשים האלה כמין סמל חי של מלאכי השלום וכל פחֶתת אשר יפחתו ממנו היתה יכולה, לפי אמונתם, לקרקר את אשיות השלום ולעורר שוב את בלהות המלחמה ואת אסונותיה הגדולים. כי עוד לא נמתח כליל רֹשם המלחמה הנוֹראה מלבב האזרח והגר ועוד היו הכהנים נושאים בכל יום שבת ומועד תפלה לאלהים על השלום שישתרר בארץ.

וככה היתה המצבה היהודית מוטלת ימים רבים ליד האבנים הזרות לה ותהי ביניהן כנודדת מארצות מרחקים; שגורלה טלטל אותה אל מדינת נכר. בשפה שאינה מובנה לאיש דִּבּרה וכל רואה בה ובחִטובה הנפלא החליט מיד בלבו, כי מקומה לא יכירנה פה. היא לא היתה נשקפת החוצה, אל המישור הגדול, שאחוֹרי הכּכּר, כי אם היו פניה מוסבים אל פני הבתים הנמוכים שבמחנה ואל הרחובות הצרים והנפתלים של פירט. ולא הרחק מזה שִקשק הנחל ההומה וזוֹרם במרוצה למחוז במברג אשר במורד ובבוא ימוֹת הסתו הגשומים, בִּגְאוֹת מימיו ההומים אל שפתיו והלאה, סחף אתו תמיד אשרות אחדות מאלו שגדלו בככר-הרובים. כזלולים היבשים הללו, נשברו האִילנות מתגרת הזרם החזוק ונגרפו אחר אל המורד בלִוית שאר הקורוֹת והדליות המרובות וכלי הבית השונים, בִּזַּת הזרם הפּרא, שהביא אתו מנירנברג הכשרה וסביבותיה.

ואולם אם אבדה למצבה הזרה של הרב היהודי מנוחת רוחה, הנה תחת זאת מצאה לה הרבה עתה בידיעות העולם ובאה עד חקר דברים ואנשים. ברוח צלולה הביטה כל היום אל חיי האנשים, אשר טרדו והמו מסביבה, כצפרי הדרור הללו, הטורדים אצל שלחן, שהכינוהו לסעודה תחת כּפּת השמים. ברוח שוקטה נשאה קֹר וסבלה חֹם, מטרות עֹז בימות הגשמים וסופות שלג בהיות החרף. כאפס היו לה; וברדת הלילה השחור והשרה צל בחגוי מצחה האפור, אז נדמה לרואה בה, שעדיין שורה עליה נֹגה הקו האחרון של אור השמש הוְרָדי — ואולי היה זה מבשר-הנֹגה הראשון של אֹדם השחר הבּא. כי האיר האירה השמש משמים את הפנה הזאת בצאתה ובבואה באיזה אור נפלא, שאת פתרונו אמרו החכמים למצא בשפע האֵדים והרוחוח הקלילות אשר למקום הזה.

`והאנשים אנשי פרנקיה זחוחי הלב הם מאז ומעולם. דעתם תמיד קלה ותמיר זחה ולבם נוח לפרֹט את פרוטותיהם ליד השלחנות שבבתי המרזח שלהם. ויהיו כל ימיהם חגים ושמחוחיהם נפרצות תמיד. וביום חג אחד, שחל להיות בחדש תשרי, כשבע עשרה שנה לאחר ששקטה הארץ ממלחמה, היה המון העם הומה על פני ככר הרובים הרחבה, עלמות נִשאו וסובבו במחולות, בחורים צחקו וצהלו ומבני הצוענים והמנגנים בכלי שיר שרו בשירים ונגנו מנגינות צוהלות, ואיש יהודי אחד בא בימים, אשר היה נִצב בראשונה עת רבה ליד גל האבנים הגדול והוגה בכתֹבת הנפלאה שבאותה מצבת השיש, נִתַּק לאחרונה ממקומו והתחיל קרב אל הכּכּר. הערב גבר רד והשמים פרשו אֹדם חִור. צללים כחולים נפלוּ ורבצו בגלי הנחל השוקק ומרחוק נשא באויר קול מקבות הנַפּחים והקולות הרצופים והצלולים והאלה התגלגלו ואבדו הרחק מזה, אצל כרי-האחו הרחוקים. אז התחילה שוב המית המנגינות צוהלת: המה העוגב והשתפכה הקשת בכּנור ורעשו התֻּפּים והחליל חלל. בחורי חמד צחקו וקפצו קפיצות משונות מאצל האילנות הקודרים ועיני הבחורות להטו ביום חג זה, כאשר לא להטו בימות החול. ואנשים סוחרים מיושבי נירנבּרג באו והכריזו על סחורה נפלאה ומצוינה במינה והמרקדים בחבל גם הם לא נפקדו פה וכל מאַחז-עינים וכל איש מן הצוענים הכריז בקולי קולות והבטיח להראות בלילה הזה נפלאות ופלאי פלאים. וברדת הלילה האפל, השיאו פתאם משואות זֶפת על כל גזע עץ כּרות וליד כל אֹהל מטולטל של המשחקים והעושים בלהטיהם, ועלה העשן הכּבד והכּהה גלים גלים שחורים ועבר את הנחל השוקק לרחבו ואת כּרי-האחו הרחוקים שמאחוריו וניצוצות בודדים קפצו ברעש ואבדו באפלת האשֵרות המגֻדלות. ואור השלהבת הכּבד אָצל על פְּני האנשים, אשר סובבו שם, איזה נּגה-חליפות שאינו רגיל והכּוכבים אשר בשמים חורו ממנו. היהודי האורח האהיל בימינוֹ מעל לעיניו והסתכל בפנים קודרים אל המולת האנשים שלפניו ומבטו היה חד וחודר. פני האיש היו חורים והוריקו קצת וזקנו האדום צמח לו מלחייו ומתחת לסנטרו והיה קלוש מאר ולא היה דומה אלא לאיזו מסגרת, קלושה, ששמו בה את הפנים החורים הללו, וזו כאלו הדגישה בהם איזו ארשת משונה, המטילה איזה פחד טמיר בלב. היתה בהם מאותה, זרות קרירה ודבר-מה ברור יותר מדאי היה בהם, שהחריד את נפש הרואה בו. ברִשומה של ארשת זו לקחו אמנם חלק גדול גם העינים, של האיש. אלו היו עינים. האישונים החוּמים שוטטו וחזרו ושוטטו בלי נֹח בתוך העינים המאדמות קצת והאישונים התרחבו לפרקים במהירות נוראה, כאֵלו שאצל החיה דרסנית. אלו היו אותן העינים, המצויות אצל גולי יהודה — עינים מלאות בַּהֲלָנות ואי מנוחה ותחנונים שאינם ברורים ואיזו יסורים כבושים שבנפש כאחד, וכל זה ביחד רגע הוא לוהט ומתלהט באש אוכלת, ומשנהו — ואיזו רוח כבדה כבר באה וכובשה את הלהבה ומכבתה, עיני חיה נרדפת על צואר, הזורקת את מבטיה באפס אונים ובנפש נבהלה אל עבר רודפיה, או שהיא תולה פתאם את עיניה בגעגועים רותחים אל מרחבי החֹפש הרחוקים והרחבים.

— אמנם פּרא העם! — מלמל האיש לנפשו: — הנה האנשים יוצאים פה במחולות ומחללים בחלילים ויום האלהים הגדול והנורא, אשר לזכרו תאחז כל בשר פלצות, הנה הוא עומד כבר מאחרי כתליהם!

הוא נצב ויִקר מלא קומתו כלפי מזרח ושפתיו הדקות מלמלו תפלה קצרה בלחש.

ומתחת לאשרות אשר בככר יצאה אחת מבנות הצוענים ותחולל את מחול מולדתה הנפלא ושנים בחורים נגנו את מנגינת המחול בכּנורות.ומסביב נקבצו ובאו המוני אנשים לרוב ויבימו אל המראה ואור המשואות הכּהה כאלו הרחיב את העינים מאשר היו והרבה בהן את האורות ואת הצללים גם יחד ופני האנשים היו כאלו היו חיים אחרים וחדשים לגמרי. ככה משפט החגים האלה ליושבי פירט מימים ימימה. בבוא הימים הקדושים של רֵימִיגִיוּס או של לֵיאוֹדוֹגָר או של לוּקְרֵיצִיה והקיצו פתאם האנשים מחלום דאגת יומם השחור והכבד ואורות שמש נוחה יצהלו וירֹבו בלבותיהם.

וכאשר גמרה הצוענית את מחולה הלוהט, נראתה פתאם עלמה אחת צעירה ויפה עד להפליא ובצעדים מתונים כּוננה את פניה ובאה עד לטבורו של המחוג. נפלאות הִלכו צללים קלושים על לחייה החורות ועל מצחה, קומתה היתה גבוהה ובכללה הזכּירה את תמונות הנשים, שאהבו בימים ההם לצַיֵּר הצַירים הפלורנטינים. שמלה ארוכה ורחבה מאר ירדה לה מכתפיה — וקופאת על מקומה, מבלי אשר הזיזה יד ומבלי אשר הרימה ראש, נתנה בשיר קולה:

לֹא אֵדַע אֵי נֶחְבָּא הַצִּפּוֹר,

לֹא אֵדַע אֵי יֶהְגֶּה בַשִּׁיר;

גַּם פֹּה וְגַם שָׁם לֹא מְצָאתִיו

וַהֲגִיגוֹ הוּא מָלֵא הַנִּיר.

אָמְנָם לֹא תָמִיד הַצִּפּוֹר

מִסְתַּתֵּר וְיוֹשֵׁב בַּקֵּן;

יֵשׁ אֲשֶׁר יִפְרֹשׂ כְּנָפָיִם

אוֹ יְדַדֶּה בְמִצְהֲלוֹת וָרֹן.

מִחְבּוֹאִי, שָׁם מְנוּחָה בְחַרְתִּי,

יְגַלֶּה רַק לִבִּי לַפֶּה:

סְבִיב אֹהֶל בַּדֶּשֶׁא, וּשְׁנַיִם

בַּחוּרִים מִזֶּה וּמִזֶּה.

ואולם מה משפט הקוֹל הנופל הזה, שבו שרה את שירתה, ומה התוגה הגדולה, השוקקת בקרבו? שפתיה היו חרדות וראשה נפל ונשאר מוטל בשּפולי לוח-לבה. והנה בא גם הלץ והתחיל מחקה את שירתה, ואולם היא נשארה קופאת במקומה ונצבה כפסל שיש זה. אותו שוטה התחיל מסוּ¹ אותה וחוזר אחריה בלהג הרבה ומצא, לאחרונה. שריבה זו ראויה וכדאית היא בלי שום ספק, שיהיה לה הכבוד להיות לשוכבת חיקו. הנה כבר אמר לחבק אותה ולשאתה אתו על כפים, ואולם הנה בא ביעף הפּרש כּביר הרוח, הוא וכלי זינו הנוצצים אתו, והוא אומר הצילנה מידו. אבל הנה בא — ובא גם הפלא. שוב לא היה זה שוטה רגיל לפני הקהל: הס"ם הוא זה, ששם בתחלה על פניו את מסוה השוטה, והנה כבר הוא נצב לפניהם בצורתו האמתית. הנה הוא נלחם בחימה גדולה בפּרש הישר באדם, ובהיותו ככר קרב לנַצח את אויבו, מוציא זה פתאם מחיקו צְלָב של שֵן צחה ומושיטו כלפי פניו. השֵד האמלל פורץ פתאם בקול ילל מר ובקפיצות משונות הוא ממהר וחש מפלט לו אובד.

אז הגיח מבין קהל הרואים אותו היהודי הבא בימים. הוא יצא ופסח מעל לספסל, המפסיק בין המשחקים ובין הקהל, ושולי גלימתו הארוכה התבררו ונפנפו לרוח הלילה. בגשתו אל הריבה החורה, שהיתה נצבת כקופאת בטבורו של המחוג. זו הרימה אליו ראש ופתאם נסוגה אחור בחלחלה, כאחוזת קדחת פתאם. כמסמרות הללו, חדרו ונקבו את נפשה עיני האיש הזר, ולה נדמה, כי כאש הזרה, הלוהטת בעינים הללו, הכירה דבר-מה, שנפשה הנבהלת היתה מלאה אותו מאז. היה הדבר דומה, כאלו נאחזה נפשה פתאם ברשת של זכרונות ימי הילדוּת הרחוקה, והללו הטילו בה נחשול שוקק של רגשות נפלאים. מלבד זאת היה בזה גם מהרגשת אותו הפחד הפשוט מפני הגִּלּוּי הפתאומי של יהודי אדמוני זה, שצמח אצלה כמו מתחת לרגליו. וזה הניח את כפו על כתפה ואצבעותיו חבקוה, בצבתות הללו, ואת עיניו הלוהטוח לא הסיר ממנה; והיה הדבר דומה, כאלו קסם יקסֹם לה האיש וכאלו חפצו ורצונו להפיח במסתרי נפשה איזו תשוקה לוהטת וכבירה וללבות אותו". ככה שמים רבים לא יוכלו לכבותה. חדלו המנגינות. ההמולה שבשורות הסמוכות

התחילה נכבשת ונכבשת והיתה ללחישה כבושה ופורצת לפרקים. רבים מהנאספים הרגישו פחד פתאם שאין לו שחר ורבים תאבו לדעת פשר דבר וחכּוּ. האזנים הקשיבו פתאם את משק המים שבנחל ורשרוש הרוח באילנות. זלזלים צהובים נפלו ואיזו קרה מבשרת ימי הסתו חלפה את פני הכּכּר. היהודי השתחוה ולחש באזנה של אותה ריבה:

— הזוכרת אַתּ? אם כבר שכחת את השריפה הגדולה שבפנת המולדת, צירלי? את אבא, את אמא, את האחים ואת כל אלה, שכבר אינם בחיים? צירלי, זוכרת אתּ עדיין את כל אלה?

ודמעות נוצצו בעיני הריבה ושמפו את לחייה החִורות ונפשה צללה ואבדה בדברי פרשת לילה אחד, שכבר היה ואינו. ואותו היהודי לא חדל ולחש לה באזנה:

— בחצות הלילה בליל המוֹלד הבא הרי אתּ מחויבה לבוא אלי. אתּ כבר תמצאי את זכריה נער באשר תמצאיו. את בוא המשיח אני מבשר — את בוא המשיח, אשר לפניו נגלו כל מצפוני סתרי ההויה.

ומסביב כבר התחילו האנשים להֵרָגֵן. למה זה בא הזר להפריע אותם משמחתם? והאיש זכריה סר מעל הריבה הנדהמה ואבד בקהל הנאספים ובקרוב היה כבר יוצא את פני הכּּכר. איש לא הכּירו פנים והכּל נפנו ממנו הצדה ומשפה לשפה נזרקה במהירות הבזק מלה אחת: אחשוֵרוש — היהודי הנצחי אחשוֵרוש.

— אמנם, אמנם! הנה זה, כנראה, נורד ברחבי תבל, כאותו היהודי הנצחי — קראה אשה אחת זקנה, כפופה ומקומטה, והריחה בנחיריה הדקים באויר אשר מסביב. הנה היא שומרת בזכרונה פזמון אחד, ספרה בקולה הרצוץ באזני האנשים הצעירים, שהיו נצבים סביבה:

הַיְּהוּדִי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, אֲשֶׁר שְׁמוֹ נוֹדַע לְמַדַּי

מִיָמִים קַדְמוֹנִים וְגַם בְּיָמֵינוּ אֵלֶּה בְּוַדְּאַי,

סוֹבֵב סוֹבֵב אֶת כָּל רַחֲבֵי תֵבֵל,

מְדַבֵּר בְּשִׁבְעִים לָשׁוֹן ושָׂם את הַכֶּסֶף לְהֶבֶל

וּמַפְלִיג בִּשְׁבָחוֹ שׁל יֵשׁוּ הַגּוֹאֵל,

וְאוּלָם בְּלֵב הַנּוֹצְרִי הַכָּשֵׁר יְעוֹרֵר רַק געַל.

ואַתָּה אַל תִּבֶז לוֹ. תְּנֵהוּ ויַעֲבֹר הָלְאָה,

כִּי כָכָה נִגְזַר עָלָיו מִמָּעְלָה:

שׁיְּהֵא מְסַפֵּר בַּגּוֹאֵל וּשְׁבָחוֹ ידוֹבֵב;

וְאוּלָם הָאֱלֹהִים הוּא הָרוֹאֶה לַלֵּבָב.

אֵת אֲשֶׁר יַסְתִּיר הַלֵּב בַּמִּסְתָּרִים,

אוֹתוֹ תַעֲלה הַלָּשׁוֹן עַל שָׂפָה לַבְּקָרִים.

וזכריה נער יצא את הכּכּר ובא אל הרחובות הקודרים אשר במקום ושם את פניו אל בית התפלה אשר לקהלת היהוּדים. שם היתה אורה והבית מלא מפה אל פה אנשים מתפללים, כי היה הלילה ליל התקדש יום הכּפּוּרים: ובקרוב היה נצב גם הוא בקהל הנאספים וטליתו לראשו ופניו אל הבּמה המוארה. באוירו של בית התפלה הגדול לא היתה מורגשת אותה התרוממות הרוח המאוחדה,. הרגילה במקומות אלו. נראה היה, כאלו כל אחד ואחד מהבאים יש לו אלהיו שלו ואליו הוא מתפלל פה, ומפרק לפרק היתה איזו המולה שאינה ברורה פורצת מאחת הכנופיות וקול אחד צורח כִּסה את כֻּלה. איזה ריח מחניק מלא את חללו של הבית, ערב רב של ריחות משונים: פה היה ריח של עורות נושנים והיה ריח של ארג בּלה ושל איזה קיטור מחניק ושל קורות רקובות. פה ושם נצבו ילדים ולטשו עינים ובפניהם איזו יראת אלהים קהה ובידיהם סדורים שדפּיהם צהובים מרֹב ימים. והיה הבית בכללו דומה לאיזה מחבּוא מסותר של קושרים או בית מקלט נחבּא לנזירים סגפנים, כי לא היה פה אפילו צל כל שהוא לא משמחת החיים הפשוטה ולא מחדות הנפש באלהיה. הנרות המרובים הפיצו איזה קיטור כּבד ואיש מהרחוב כי יבוא אל הבית פנימה, ונדמה לו, כי נפל פתאם והוא צולל באיזו מצולה מחניקה והאנשים אשר סביבו שופכים שיח ומתפללים איזו תפלות אפלות לאיזה אל קנא ונוקם.

באה התפלה אל קצה. הנה כבר גומרים קדיש יתום והאנשים מטפּלים בהכנות ליציאה. אז נגש פתאם האורח אל הבמה והרים את ידו ויהי זה לאות לכל הקהל, כי דברים אליהם בפיו. נפלה דממה ואנשי הבית הפנו את פניהם אל מול פני האיש הזר. האיש התחיל את דבריו בקול שאינו רם ויהי כמדבר רק לנפשו הוא. בתחלה דבּר בדברים קצרים ונחפזים והזכיר את שפלות ישראל בגויים ואח גלותו הקשה ביניהם ואת אשר הוא מפוזר ומפורד בכל רחבי תבל הגדולה; ורק לאחר זה, כשנוכח ברור; שאזני האנשים קשובות לדבריו, הרים את קולו והחפזון השוטף שבדבריו חלף כליל ופניו להטו פתאם. הוא קרא בשם אלהי ישראל, אשר כרת את בריתו את אברהם ובחר לו את ישראל לסגולה ושלח לו כל הימים רק צרה ואנחה ללא קצה ואת מכּותיו הפליא פי שנים מתחלואי מצרים. מסביב היתה דממת מות. נדמה היה, שגם הכּתלים האלמים והקרים שמו אזנם כאפרכּסת והקשיבו לדברי התמרורים של המדבר וזה התמרמר ודִבר:

— קללת אלהים גדולים רבצה בנו וחמתו כאש צורבת. מימים מקדם שלח את ידו בנו, הרים ממכּותיו ירגזו, פגרי חללינו בחוצות יתגוללו, צחוק וקלס היינו לאויבינו ומרמס וזבל תחת רגליהם. זכרו נא ושימו אל לב: כי מה היה להם להִדַּבּרֵ בנו ולא נדברו ואשר לעולל בנו ולא עוללו? הבוא לא באו אלינו וישימו אשם נפשותינו: אתם, אשר שלחתם את המות בבארותינו? ההרֹג לא הרגו ואם שחֹט לא שחטו את אחינו ואחיותינו לאלפים ולרבבות? ואם מלא לא קראו אחרינו כל הימים: את דם ילדינו הקטנים אתם לוקחים לכם ללוש בו את מַצּוֹת פִּסְחֲכֶם ולהשקותו לסגולה את נשותיכם ההרות? הלא כגרש את הכלבים גֵרשונו מהסתפּח בנחלות מושבותיהם ואת בתינו שלחו באש ואת כל אשר היה לנו להם בזזו וכיום הזה כזרים נחשבנו בכל המקום אשר נבוא ורבים ממנו אשר אחזו במקל הנודדים וממנו לא ּהרפּו, כְּנוֹדד הנצח אחרי הרגו את הבל אחיו. הלא את אבותינו ואותנו מכרו, כמכֹר איש את כלי ביתו אשר לא יצלחו, ותליָנים כל היום בנו יַדּו גורל. הוי, האם לא את ילדינו ואת ילדותינו שרפו באש ומנשותינו לקחו להיות להם למשחק, ובהפּיל המגפה השחורה חללים בעם — אם לא הציקו הם לנו פי שנים ופי שלשה מאשר הציקה לנו המגפה הנוראה? וחמת אלהי ישראל, אשר בחר בנו להיות לו לסגולה; בכל אלה לא שככה, ופניו בכל אלה לא כֻפָּרו! ואולם הנה ימים באים, נאום הגבר. הנה ימים באים והקימותי להם אויב ממרחקים. מקצה הרחות אשרק לו והוא יבוא — כשּׁוד וכסופה יבוא. ולא יהיה בו נרפּה ונחשל; וכושל ונרדם לא יבוא בצבאותיו. אזורו לא יִזַּח מעל מתניו ושרוך סנדלו לא ינתק. ברזל יהיה פרסות סוסיו ואופני מרכּבותיו כסופה. שׁאגה תהיה לו כלביא וככפיר ינהם ולא יחדל והוא את טרפו אם יאחז אז אתו ישאהו וגאולה כבר היה לא תהיה לו. ונהם מיהודה, כנהמת הים ביום קודר, ואל אשר ישים פניו והשתררו שם אפלה ופחד ואורות בשמים יחפּרו. אֵתיו, גויים, ושמעו! עמים רבים — והקשיבו! האזיני, ארץ ומלֹאה, תבל ויושבי בה, כי הנה קצף קצף אלהים צבאות על גויים רבים והוא לטבח יעדם — והתגוללו חלליהם בחוצות קריה, ופגריהם צחנתם יעלו, ונהרי נחלי דמם הרים ישטפו, ואספו כוכבים נגהם ושמים כיריעה יגוללו יחד, וישראל בטוב ינון שמו ונפלו חבליו בנעימים ונחלתו תהיה כפורחת וכחבצלת אשר בשדה תשגשג ונחל ככוד והדר. נחמי, נחמי, הבת לא רחמה, חלצי עצמות נרפות; ברכּים כושלות אמצי ואמרי לשבורי לב: חזקו! כי הנה יום לאדני צבאות ותפקחנה עינים עצומות לראות באור שמש ואזנים אטומות תפתחנה לשמע. אז ידלג פסח כאיל ולשון אלמים תהגה צחות. כי הנה דרך כוכב מיעקב, איש קם בישראל, גבר באיזמיר אשר באסיה הקטנה, משיח צדק יקרא לו והוא את מלכות השמים יביא. את פניכם הנה אראה והן מזהירות ואת ידיכם והנה חרֹד תחרדנה! האם לא באזניכם אתם האזנתם פה את קולו, הקורא אליכם מנהמת משבּרי הים הגדול? אשר את האלהים ואת פשרו הוא מצא, הוא ולא אחר — שבּתאי צבי יכונה! התקוששו, אחים. וקשׁו, את כל קומה שחה הגבּיהו ואשר נטלוֹ מכביד — והשליכוהו. למדו את טפכם לשאת את שמו על דל שפחותיהם ולב יתומיכם ויתומותיכם נחמו באחד מדבריו. בשנת חמשת אלפים וארבע מאות ושמנה שנה ליצירה היֹה היה הדבר הזה, שחר הגאולה יצא להאיר את חשכּנו, גבר מורם מעם קם לנו, משיח צדק נגלה לנו, אשר הוא פּלא ודרכיו פּלא ופלאות מסביבו כברקים יהלכו ושארית יהודה יושבת ארצות אסיה הקטנה וממלכת התוגר ראתה אור גדול ונפשם רנה וצוהלת לקראתו.

בבית קמה מהומה גדולה והדובר חדל מדּבּר. ימים וירחים שלמים נשאה בשורת הגאולה הרחוקה הזאת בכל הארצות, אשר שם מבני ישראל נחתים בפזוריהם, וגם חדֹר חדרה אל אזני היהודים יושבי פרנקיה זה מכּבר, ואולם לוּטה היתה תמיד בדברים רבים ומשונים ודמיונה היה כאיזו אגדה רחוקה ולא ברורה, כי היו האנשים, אשר הביאו אותה הלום, אנשים בני בלי שם; לא היתה זאת בשׂורה ברורה ובהירה, הנופלת בבקר אחד אל לבות האנשים. כפתק מן השמים, ורק פטפוט של רמזים וחצאי רמזים לוטים בערפל אפור, כפי שיצאו מפי נזירים נודדים ויהודים משוטטים ללחם או גם מבני הצוענים, המעתיקים את אהליהם משדה לשדה. כהמית, הרוח הרחוקה מאד בטרם בואה, ככה החרידה בשורת הגאולה הרחוקה מפרק לפרק את האזנים הקשובזת, כאותה המיה כבוּשה ולא ברורה, שיש אמנם לאל ידה לכבש את הרוחות בדמי הלילה הדומם, ואולם בהאיר היום ובא גם השפק המכלה והיה הכּל כלא-היה. והנה לאחרונה בא, בּא היום ובשורת הפּלאות המקֻוה נפלה וצלצלה באזני היהודים והחרידה את לבויתיהם, כקול השופר בהנתנו, כקריאת המלחמה הגדולה, הנופחת חיים וצהלתם בלב, כקול משק אלפי מגינים ורבבות כידונים נוצצים בהנטלם — קול התחיה הגדולה בבוא יומה. היה פתאם אור גדול מסביב. האיר השחר. הקיץ הקֵץ ואורה וחפש וסגולת אלהים ושמחת הנפש וספּוקה והוד והדר — משאת הנפש, השוקקת זה שנות אלפים בתפלה ותחנונים רותחים. בנפשות הנהלאות חרד הקול, כקול הקורא למלכות שמים חדשה ולסדרי חיים חדשים. ילדם הרגישו פתאם בנפשם, כי הולכים הם וגדלים, וגדולים קמצו בכח את אגרופי ידיהם החזקות וקֹר וחֹם חלפו וסמרו בבת-אחת את גבּם. ורק בהיות ההמולה הראשונה לשקט, נקבצו כלם ונדחקו אל האיש האורח והקיפו אותו איש ואיש בשאלותיו הרבות וחקרו ודרשו וחטטו אחרי פרטים שוֹנים והקשיבו לדבריו כאל מלקוֹש. נשכּחו מלב הבית ובני המשפּחה שבבית ונשכח מלב יום הצום הגדול. נשים הגיחו ממחבּואות שונים ולחיי הבנות היו פורחות ולאט לאט צמחה והתחילה חיה בלבות האנשים ובחלומם אותה התמונה הנפלאה של הנביא הגדול, אשר באיזמיר הרחוקה, זה האיש הזר והנפלא, אשר, כבּזק בצהרי יום, פלח את השמים, שמי דברי ימי האדם הבהירים, וחמוּש בסתרי תוֹרת הקבלה של האר”י ז"ל, אמר בלבו לקרב בידים את קץ הימים. והאיש זכריה ספּר להם, ספּר כחולם, ספּר בהתלהבות מסורה לחלומה. הוא ספר בדבר הסגופים הרבים, שהנביא מסגף את בשרו, ובדבר הטבילות התכופות, שהוא טובל במי הים בכל ימות השנה, וגם בהיות הגשמים וגם בהיות ימי. הקר וגם ביום וגם בלילה לא יחדל מהן, ואת דבר ריח הפּלאות הנאצל סִפּר, אשר דבק לבשרו הטהוֹר של הנביא בשל הטבילות האלו, ואת דבר המבּט שלו, שנזדקק והיה לבהיר מאד בשל זה, ואת דבר היוֹתו פרוש מהאשה ומימיו לא קרב אליה, ואם כי שתים נשים כבר ארש לו: כי גרש גרש גם את האחת וגם את השנית; כי בודד ומתבודד הוא תמיד באהלו וצולל במחשבותיו הגדולות; כי קולו נאה מאד, בזמרו את הזמירות היפות, הנהוגוֹת אצל המקובלים, או את אלו החדשות שהוא חִבֵּר, כי הוא חבּר גם את זמירותיו שלו; כי את שנת האלף ושש מאות וששים ושש הִגביל להיוֹת לשנת הגאולה הגדולה אשר לישראל ובהּ תרום קרנו בכבוד ולירושלים ישוב ברִנה; כי נשמתו הגדוֹלה מלאה וממולאה את הכּרת האלהים המשכּרת שֶׁבּוֹ; כי כבר החרם החרימוהו בקהלת איזמיר וגם גרשוהו משם תלמידי החכמים שֶבּהּ — ואולם או רק או פרצו הניצוצות הלוֹחשים תחת אפָרם ויהיו יחד לאש אוכלת, כי שפלות רוחו היא היתה גדולתו, וכי בסַלוניקי המהוללת גם כּרה כֵרה גדולה לכל ידידיו ואשר גדולה אמוּנתם בו וארש לוֹ באמונה את תוֹרת אלהים גדוֹלים: תורה בת השמים לשבתאי בן השמים… וחמשים איש מתלמידי החכמים אוכלים לחם תמיד על שלחנו ורעב לא יצא מפתח ביתו. וגם סִפר בדבר תפלותיו, אשר הוא מתפלל לאלהיו, ואת דבר הבכיוֹת הרבות, אשר הוא בוכה בקול גדול בהתפללו, ואת דבר השירה הנפלאה, אשר יש שהוא שָר פתאם בדבר מליסֶלדה, זו בת המלכה היפה בבנות, לאמר:

הָרִים וגְבָעוֹת עלִיתִי,

בְּקָעוֹת וַעֲמָקִים יָרַדְּתִּי

עַד שֶׁמָּצָאתִי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי,

אֶת מֶלִיסֶלְדָּה הַיָּפָה בַבָּנוֹת —

טִירוֹת מְלָכִים חָמְדָה לָהּ לָשֶׁבֶת.

מֶלִיסֶלְדָּה הַיָּפָה בַבָּנוֹת!

כְּיוֹנַת אֵלֶם הצִיצָה בִי,

קְוצּוֹתֶיהָ תַּלְתַּלִּים יוֹרְדוֹת,

פָּנֶיהָ פְּנֵי יוֹנָה תַמָּה

וְקוֹלָהּ נָאוֶה.

מֶלִיסֶלְדָּה! מֶלִיִסֶלְדָּה!

בָּרָק יֵשׁ לְפָנֶיהָ, כּלַהַט הַחֶרֶב הַמּתְהפֶַכֶת

וּשְׁתֵּי שְׁמוּרוֹתֶיהָ-קְשָׁתוֹת מְמֹרָטוֹת,

שִׂפְתוֹתֶיהָ-שָׁנִי שְׁתֵּי אַבְנֵי-אַלְמֻגִּים

וּבְשָׁרָה צַח מֵחָלָב.

וגם את דבר הילדים הרבים ספר להם, אשר ברחובות יסבוהו תמיד ולא יסורו ממנו ואִמותיהם נותנות כבוד ותהלה לשמו, ואת דבר הבשורה, אשר יצאה מלפניו, כי גם את נדחי ישראל יכנס מכל ארצות פזוריהם; וגם את הגַלים ההומים של סַמבַּטיון הנהר יחצה ואת רבבות בני משה בכנפיו יביא ולארצם הקדושה יכניס, וגם את דבר הארי ספר להם האיש, אשר עליו יבוא הנביא רכוב שמה, ונחש אשר שבעה ראשים לו יבלֹם את פיו. ואחוּזי קסם נפלא נפוצו האנשים בלילה ההוא איש אל אהלו. קדחת הצפִּיה הגדולה והשוקקה, שפרצה מגבולותיה והלכה, כמים האדירים הללו, וסחפה מדינות וארצות וכבשה לה את הלבבות, תקפה באחרונה גם את לבות האנשים האלה והם נסחפו בזִרמהּ. בלילה ההוא נדדה שנתם מהם.

בימים ההם ובקהלות ישראל נדברו האנשים איש אל אחיו ושיחות שונות ומשונות נפוצו בדבר הנביא הגדול ובדבר גאולתו, אשר הוא מביא אליהם, ואותותיו אותות בשמים נכּרו. ספּרו בדבר היכלי הקֹדש שבמרומים, שנפתחו לרוָחה לקבל אל תוכם את פני הדרת קדשו, והרבו דברים בּדבר הכּוכבים הרבים, אשר נשרו אז משמַים, כּנשֹׁר תּפוחים מעץ, ובני אדם ראו אור פלאות וצללי המות ממנו חורוּ. מלכים ושרים רבים הודם פנה, קול חליל ונבל שבת בחצרותם, כי נביא ישראל כבר משמים נשׁקף, שם כונן את כסאו לנצח ויוֹשבי באפלה אליו בנפשותיהם נִשָּׂאו, וקולות מאֹפל אליו שאגו — שומר, מה מליל? ואולם הוא כבר את בוא השחר בּשּׂר. ובכל המקום, אשר זכרו את שמו, חדלו החיים מהיות חיי יום יום ויהי כמושל כאכּר, כחזק כחלש, וכל הלבבות היו נכונים לקבל באהבה רבה את כל היסורים הנוראים של חבלי המשיח הממשמשים ובלבד שיזכו לחזות באור פני שמש נדבות, המטפטפת ויוצאת מאחורי ההרים. והמקובלים שבהם — אלה האמינו, שיש להם השגה יותר בהירה בדבר בשורה הגאולה. מחיק אלהים, כביכול, נפרדה הנשמה הגדולה הזאת, נשמת מלכי-צדק, זה משיח האמת, גואל הצדק המביא בכנפיו אורה וחֹפש לכל הברואים בצֶלם, בחינת מטטרו"ן שר הפנים. כשם שמצינוּ בספר הזֹהר הקדושׁ שכּתוב בספר הזהר הקדש בדבר מטטרו”ן זה, שהוא דַם לכל היצורים, בחינת נגה אור פני אלהים, עמוד התיכון, הממלא ומשלים את כל מה שבשמים, סוד היחוד שבהויה. כי הלא גם משיח האמת קדם לכל היצורים, בחינת אדם קדמוני שבספרים הקדושים, חלק אלה ממעל, כידוע.

הבקר אור והיה יום סתו קודר וכבד באֵד. רוח קרה נשבה בחוצות ומבני האזרחים השתוממו מאד למראה פני היהודים אשר בשכונתם והנה הם כחדשים והם רוגשים ואיזו חפזה משונה נכּרת בכל מהלכם הנה יצא הרב בֶּרמן מפֶתח אחד הבּתּים ובפנים חִורים נחפז לבוא אל הבית השני הקרוב לו, והנה חזר ויצא גם מבית זה ובא אל השלישי אשר אצלו. הרב רבי שניאור-קַליף נצב כל הבּקר ליד פתח ביתו וחטט ונקר במגִלה צהובה שבידיו. זלמן אוּלמן קיזבּוֹיאיר רץ ונחפז ודרש בהתלהבות גדולה את כּל פוגשו למקום האורח הזר מאתמל, אַיֵּהוּ. הוטצל דויד’לי היה תפוש במחשבות רבות וצולע על ירכו ברחוב אחת הנה ואחת הנה וברוך קלוֹס — זה נחר כבר גרונו מדַבר וחזר ודבד ומהזכּיר לאנשים הנרגשים את דבר הצום הקדוש ואת אשר כבר בא זמנה של תפלת השחרית. קרוב לשעה התשיעית בא פתאם ציר מיוחד מהדרך העולה מנירנברג והיה כלו מכוסה אבק דרכים ומגלה כתובה בידו. ומיכל חסיד, זה החזן של הקהלה, נטָלה מידו והתחיל קורא את הכתוב בה באזני קהל האנשים והנשים וטפם, אשר סבּוּהוּ כדבורים. זה היה מכתב כתוב אל קהל ישראל מאת שמואל פרימו. זה האיש המפורסם בכל תפוצות ישראל והוא אחד מתלמידיו המובהקים של הנביא החדשף ובמכתב כתוב לאמר:“הבן היחיד, הילוד לאלהים צבאות, שבּתאי צבי, משיח הצדק, הנושא גאוּלה שלמה לישראל, קורא אליכם לשלום. אשריכם אתם, שֶזכיתם לראות את בוא היום הגדול לאלהים ואת דברו, אשר דִבר לאבותינו, בבואו בידי נביאו הגדול. לכן יהפך אבלכם לששון ואת יום צומכם בחג הָמירו. כי לא עוד בכה יבכּה ישראל. שישו אתי משוש ורֹנו, ותחת צום ואבל יהי נא לכם היום הזה ליום משתה ושמחה — כי אני, אני הנני אתכם”.

ודממת מות השתררה בבת-אחת בקהל האנשים אשר מסביב. כי הנה דברים, אשר לא פִּללו מימיהם, הקשיבה אזנם כיום הזה. חֻקי נצח הנה מוט יתמוטטו, ובתורת אלהים גדולים גם שׁולחים יד. זאב יָלֹף קיזבּויאיר זה היו פניו חורים כשלג וּשפתיו מללו בלחש דברי תפלה אחת, ואחריו החרו החזיקו גם רבים מהנאספים, וביחוד מקהל הנשים אשר סביב. ואולם נמצֹא נמצאו שם גם כאלה, אשר לבם מלָאם ללכת אחרי הנביא ודבָרו החדש. הללוּ פרצו בקריאת צהלה גדולה ופניהם להטו וראשיהם הוּרָמו, ויהיו נכונים לקראת הימים הבאים המזהירים. המשיח הרחוק; מפני שרחוק היה; גדל פתאם ויהי לענק בעיניהם, אשר תלתלי זהבו מזהירים מבינות לענני השחר, ונפשם השוקקה מלאה אותו מפה אל פה, כי היה להם נֵטל הגלות השפלה למשא כבד, וכבר נלאו מנשוא את הבוז ואת החרפה הגדולה, המדכּאה אותם כל הימים. כי ימים על שנה רבץ הפחד הקֵהה על לבות היהודים יושבי פירט, ויש גם אשר חרֹד חרדוּ לצאת בצהרי יום מפתח ביתם והלאה, ותהי נפשם שלל לרגשות השפלות הגדולה, או התמרמרות האוכלת לב, או הנחם או התקוה בהראותה.

וביומים אחרי יום הצום באה הבשורה מהַמבּוּרג, כי גם השר היהודי המפורסם, זה האיש עמנואל טיקסירה; היוצא ובא בבית המלכה כריסטיניה משוידיה, הולך גם הוא אחרי שבּתי צבי וגם דבּר כבר דבּר בו בפני קהל רב בבית הכנסת ויתננוּ למשׁיח אלהים. ומאמשטרדם ומלונדון הבירה ומפּרגא וממגנצא ומפרנקפורט ומוִינה ומכּל כנפות תבל נשאה תהלת הנביא הגדול, ויש אשר גם השמים ממרום נתנו אותותיהם אותות, וגם רבים מהנוצרים, המאמינים הכּשרים, נבּא להם לבם דבר ונפשם מלאה חרדה. באחד לחדש טבת בהיות הלילה יצא היהודי וַסירטרידינגר, זה המכוּנה בפי כל "הרבי של הנשים”, מפני שהיה מקריא לפני קהל הנשים שבבית התפלה את מזמורי התהלים בקול, וראה פתאם בפאח השמים נגה אש הגדֵל וגדֵל. בחרדת לבו הגדולה נראתה לחלוחית קלה באישוניו, והוא מִהר וצָלע על ירכו הקצרה אל בתי היהודים ומסר להם בקול כבוש על דבר האות הנפלא אשר בשמים. אז נקבצו ובאו המוני אנשים ונשים אל חֻפּי שני הנהרות, וכנוצרים כיהודים נדחקו שכם אל שכם והביטו דוממים, ונפשם מלאה חיל ופחד ויראת אלהים מסותרה. ופתאֹם צמח גם האיש זכריה מביניהם, והוא משתחוה ליד השיחים אשר אצל הנחל, ופניו המוריקים קופאים לנוכח אש השמים אשר במרחק. היתה דממה, ומפי האיש התמלטה תפלת החנונים קובלת, תפלה לנביא אשר באיזמיר הרחוקה. ובבוא התפלה אל קִצה, הֶחרה החזיק אחריו גם כל הקהל בקול ובלחש. וחרש שִקשק הנחל בשטפו והאֹדם המחוור שבאֹפק האיר בּאור-חרד את צלליהם הכּהים של היהודים אחוזי החלום וקסמיו המתוקים בשובם הביתה.

ובלילה ההוא התחוללה גם סופת פרצים נוראה, אשר שבּרה את הצלב הקדוש ותטלטלנו טלטלה נמרצה מפסגת בית התפלה הגבוה אשר לקתּולים, ובהיות הבקר והיהודים נהרו אל בית תפלתם להתפלל את תפלת השחרית, ויראו מעל לדלתות הנמוכות של הבית `והנה שֵם הנביא הגדול מתנוסס בראשי תבותיו ומאיר שם באותיות של זהב.

ואיש יהודי היה בקהלת היהודים אשר בפירט ושמו מאיר קְנֵיֶקר; יש אשר קראו לו גם מאיר נתן, הלא הוא מאיר נַתַּן, בהברת היהודים יוצאי ספרד, אשר לזאת קראו לו הנוצרים בשם מאיר שַׂטַּן, לאמר: מאיר שָׂטָן. זה היה בר נש; שפּה לו הפתוח תמיד וחטמו חטם מגוּבב, ולא היה רצוי לבריות בגלל נפשו השפלה ונטיותיה התגרניות. "קנאקערן” פירושׁו אצל יהודי אשכּנז לַמְלֵּם וגַמְגֵם בדִבּורּ; ואמנם היה זה האיש מאיר גם כּבד פה וכבד שפה. יהודי זה היה פוזל ומביט אל כל המתרחש בימים האחרונים במחנה אחיו בני אמונתו הרוגשים, ובכל ההמולה הסואנת שמסביב היה הוא האחד שלא נגע הדבר עד נפשו ולא סחפהו בזִרמו. דאגה רק אחת קננה בלב האיש, היא הדאגה לכספיו הטמונים אתּו, שלא יחסר מהם כל, ויהי כל היום רק מתלחש את אשתו וחבל תחבולות במה לחזק את שמירתם. ביתו, אשר ישב בו, היה בית מט וכביר לימים וחוריו

ומאוּרותיו היו מרבּים והיה מוציא יום יום בסודי סודות את כספו ממקומו, אשר טמנו שם אתמול, ומַצפּינו במאורה אחרת חדשה. והיה בבוא אל אזני האיש איזו הברה, שנפלה בדבר איזה מקרה לא טהור, אשר קרה ברחובות קריה, ולבש האיש חרדות והתנפּל מפִּנה לפנה בחרדתו לאוצרותיו, היקרים לו מנפשו. וכגֹדל שטף המקרים הנפלאים, אשר באו ויאתיו בימים האחרונים במספר רב מאד, וכרבות הספורים השונים והבשורות הבאות ממרחקים, כן גדלה בלב האיש החרדה אשר חרד לכספיו המסותרים אתו, ותּדֹד ממנו שנתו בלילות, וביום לא בא אֹכל אל פיו מרוב מצוקות לבו, ותהי גם תפלתו, אשר התפלל לאלהיו, תפלה טרופה וקצרה: כי מהר מהר האיש תמיד אל ביתו ואל סגולותיו היקרות לוֹ מכל, אשר לבו חרד להן ככה, ויהי מקלל בלבו את ימי המהומה והבהלה הנמהרים, אשר באוּ לו, והיו ימים אשר לא קם בו גם רוח לצאת מפֶתח ביתו החוצה, ויהיו דלתותיו וחלונותיו סגורים כל היום בפני איזה צר ואויב מסתתר, שלא יחדר פנימה.

ואולם היֹה היה גם פחד אחר, אשר מצא לו מחסה בבית הזה, המט והמלא קרנות וזויות מרובות, ואשר בלילות הירח של תקופת הסתו היה מראהו כמראה החרבה השוממה. בת היתה לאיש — בת שלא היתה אמנם יפה ביותר, ואולם היה היה לבשרה אותו חטוב האברים הבולט והמלא, וזו התּאותנוּת החיצונה, המיוחדים לבנות ישראל, ולבות הגברים הלכו אחריה שבי. ורחל זאת — כי ככה קראו לה — היתה זה

כבר מתַנה אהבים את אחד הסטודנטים הנוצרים מיוצאי אירלאנגין, וגם דבר אחד עשתה בירחים האחרונים, אשר מדי הגותה בו (כי החיים החדשים, המתרגשים' בקרב לבה, הכריחוה לפרקים תכופים להגות בזה) וזכרה את אביה ואת אמה, ואת אשר יהיה בפיהם, בהגלות להם הדבר כתְמו, ונפשה כאבה לה מאד. והמחשבות הטורדות האלה הקדירוּ את חייה כל היום, ושחר ימיה היה כלא-היה. ואולם בנפֹל פתאם במחנה היהודים בשורת המשיח הגדולה, ותהי לבשורת גאולה, בראש וראשונה, לבריה האמללה והמתמוגגת הזאת. קודם כל הוקל לה הרבה להסתיר את מכאוביה הגדולים, מכאובי הנפש ומכאובי הבשר גם יחד, כי היה היתה סערות הרוחות אשר בקר המחנה גדולה מאד, והאיש היחיד לא נחשב אז במאום, ולא-הושם אליו לב כלל. אפס בהיות אשר למרות כל אלה היו הימים הולכים וחולפים והתחילה ממשמשה ובאה גם אותה התקופה המרה, אשר אז כבר אי-אפשר יהיה יותר להסתיר דבר, ואשר הכל יתגלה פתאם ברור, גם מבלי אשר תדַבר דבר, אי לזאת חשבה הריבָה מחשבות רכות בלילות נדודיה, וגם דמעוח הרבּה שפכה על מטתה, ובאחרונה חשה לה מפלט בתחבּולת מזִמה אחת, המיוחדה לנשים, והחליטה לבקש מאת בחירה רצתה נפשה בו, להיות לה גם הוא לעֵזר בדבר הזה.

ויהי בלילה ומאיר קניקר שב אל ביתו מבית התפלה, אשר שם אמר להתפלל את תפלה הערב בצבור, כדרכו יום יום, ופניו לא היו לו. הוּא ספּר לאשתו בלב נשבר, כי הוא ומתי מספר היהודים, אשר היוּ אתו הלילה בבית הכנסת, היו נאלצים להתפזר ולשוב הביתה, מבלי אשר התפללו בצבור: שכחו היהודים בלילה הזה להִקָהל אל בית התפלה ו"מנינם” היה חסר. נכּר היה, כי הוּא אינו רואה בדבר הזה כל אות לטובה, וכפעם בפעם היה נגש ונִבּט מהחלונות החוצה, ויהי כמחכּה מרגע לרגע אל בוא האויב הנורא, האורב במסתרים לשלום ביתו. פתאם צלצלו בדלת והביתה נכנס איציק גאנזהֶנקיר, והתחיל מסַפּר בנשימה כבדה את דבר הפלא הגדול, אשר הָראוּ בני האדם משמים. כי הנה בּשוטלנדיה הצפונית ראוּ האנשים יום אחד משפת הים ספינה אחת, שהיתה שטה בים הגדול, ומִפרשיה מפרשי מֶשי וגם דגליה דגלי משי, והמלחים אשר רָדו בה, אלה דברו ביניהם בלשון הקדש, וּבנִסה. אשר התנוסס עליה, היתה כתובה הכתֹבת הזאת: שנים עשר השבטים שבטי ישראל. ואמר אומרים בה, בספינה זו, אשר היא הספינה, שהוכנה בשביל הארוסה אשר למשיח.

ונתגלגלו הדברים ודברוּ במה שדברוּ, ולקחה חלק בשיחה גם תֵּלְזֵילה, היא האשה אשר לאיש מאיר הזה, עד שבא גם ברוך קלוֹס, כדרכו לילה לילה, והאנשים אמרוּ לשבת ולהגות יחדו בתורה. ואולם דְבר הספינה הנפלאה היה לשיחה גם בפי זה הבא, כי כבר דברו בה אנשים ונשים ברחובות ואת סֵפר הגמרא כבר לא פתחוּ בלילה ההוּא. כי מלבד זאת היו בפי זה האיש גם דברים אחרים וחדשים לגמרי. הוא סִפר. למשל, בדבר החיט היהודי מיוצאי מֵילנד, אשר יום אחד באה בו פתאם הרוּח, ובולמוּס של נביאות תקפוֹ מני אז. יש אשר יתנפל פתאם אפים ארצה ויתפלש ויפרפר באבק הרצפה, ויש אשר מתוך צחוק, ויש אשר מתוך בבי מר, יתנבא לגאוּלה הקרובה, ויתַנה את גבורות המשיח ואת הודו אשר בשמים ואשר בארץ. וברבר דודו ומסרפו סִפּר, אשר ישב ימים רבים במדינת טוּרקיה ושב משם בימים האחרונים הביתה, והוא כחולם מכּל הגדולות והנפלאות אשר ראה, גֹדל הנשיא וּכבודו גדול מאד במחנה היהודים. באיזמיר הקהלה ינהרו אנשים ונשים לאלפים אחריו וילווהו תמיד כלם בלכתו ברחובות קריה, ואם יש אשר ימצא אחד כּופר ביניהם, או מאלה הפוסחים על שתי השעיפים, והיתה נפש האיש לו לשלל, אם הִמלט יִמָלט מהם ורוח חיים בו. אחד היה שם; חיים פִּינוֹ יכונה, אשר נִסה לשים תָּהלהָ בנביא בפני כל הקהל; ויתנפלו עליו האנשים כחיות טורפות ויאמרו להמיתו שם, ורק נֵס קרה לו, כי פתאם באה בתו שלו אל המחנה, והיא מפרפרת בכל יצורי גוה, והתחילה מתנבאת במחנה וּמבשרת ברוח כביר את בוא הגואל הגדול, והאנשים שלחו את אביה לחפשי, ובקרוב היה גם הוא לאחד ממאמיני הנביא היותר נלהבים. כזה וכזה דבר האיש בּאזני האנשים המקשיבים לדבריו בדומיה וּבלבב חרד, והריק לפניהם את כל אשר לו וסִפר דברים יותר נלהבים גם מאלה, אשר ספר זה האיש איצק גאנזהנקיר, ומאיר החריש ולבו היה כבר עליו מאד. הנה הוא רואה מסביבו את מחול הפרא הנורא, והוא מתלקח יותר ויותר, והוא גדל מיום ליום, וחוש הפּקחוּת הרגילה שלו הזהיר בו בסתר לבו לבלי יתנגד אף לאחד מהדברים האלה — וביחוד נוכח בזה לאחר שספרו באזניו בו באותו לילה גופא בדבר זה זכריה האיש, אשר שיח ושיג לו תמיד את המשיח הרחוק, והוא ראה, כי במחנה כבר הַבט יביטו עליו כהבט על נביא האלהים, וכל הדלתות היו כבר פתוחות לפניו, והוא בא אל בתי אנשים ונושא את מדבּרותיו באזניהם, וכל שפק יגרש מלבות המפקפקים בדבר, ובלב אלה אשר האמינו זה מכבר, ילַבה את השלהבת הגדולה פי שנים, ובכל אשר האנשים יפנו, שם יראוהו, ובכל המקום אשר שם יהיו, רק אותו ימצאו, ויש אשר משתּאים היו נצבים ומביטים אחרי תמונתו השחורה, הנודדת ואובדת בודֵדה בלילה תחת שמי השדות האפֵלים.

המצִלה אשר כראש המגדל צלצלה בחצות ליל, ובכִּכּר החבצלות אשר ברחוב המים, נראתה וחלפה במהירות תמונה בודדת של איש צעיר לימים ואבדה באפלה, אשר אצל ביתו המט של מאיר קניקר. קנה חלול הסתיר האיש מתחת למדיו, ולראשו היתה חבושה מגבעת נזירים שחורה. הירח האדום כבר התחיל יורד אל שפּולי השמים, ואיזה ננה מיוחד היה פרוש על פני הגגות. היה הדבר דומה כאלו איזו יד מסותרה זורעת בהם ציצים צהובים ונופפת בצעיפי עננים קלים, והאבנים שוב לא היו אבנים, ותהיינה כפרחים מפּרחי נגה הירח, וכל גדר דחויה היתה כאלו הקיצה פתאם משנת לא חלום לה, והביטה ברוח כבדה אל חיי התהפוכות האלה, והבתים השחוחים היו נִצבים כאובדים בתהו ושכוחים מאלהים ומאדם, והיו ביניהם גם כאלה אשר מראֵהם הנוּגֶה חָדר אל תהום הנפש, והלונותיהם היו דומים לעינים נוּגוֹת, הנשואות וצוֹפיות אל כִּפּת השמים המוגהה, כאלו כאֹב תכאכבה מאור הלילה הרָוֶה.

והאיש הצעיר, אשר אבד אצל ביתו של מאיר קניקר, טפס ועבר את אחת הגדרות הנמוכות אשר שם ובא עד סֻלם אחד צר ומתמוטט תחת הרגלים, ומשם עלה על גג הבית וצעד לו הלאה על בהונות רגליו. מעל לחלון אחד, שהיה מוגף תריס כּחול, נצב דומם והשתחוה והכניס את קנהו החלול אל אחד מהחורים אשר שם וקרא אל תוכו בקול אטום וכמסתתר: “בשֵם אדני אלהי ישראל! אַתֶּם, אשר מצאתיכם ישרים ונאמנים לפני, מאיר בני ותֵלזֵילָה אשתו הכּשרה! צהלו ורֹנו ושישו נא יחד משוש. כי הנה בת יֻלדה לרחל בתכם הבתולה, והבת, אשר תלד לי, היֹה תהיה לאשה לנביאִי הגדול, לגואל ישראל, למשיח איש האלהים אשר באיזמיר”.

וזה מאיר האיש אשר שנתו נדדה ממנו כל הלילה וכח דמיונו היה נרגז למאד, קרא לאשתו, השוכבת לידו. “הוי, חברתי ואשת בריתי — לחש לה ורוחו הגתה פחד ומורא — ההַקשב הִקשבתּ את קול אלהים מדבר אלינו מן השמים? אין זאת, כּי אם מלאך אלהים היה תחת צל קורתנו. קומי נא ונפיל לפניו את תחנתנו, אולי יאבה ותזכּי גם אתּ לשמוֹע את קוֹלוֹ מדבֵּר”. וחיל ורטט אחזו את יצורי האשה, והיא קמה ממטתה ופניה, אשר עקבות היֹפי וטֹהר העינים עוֹד לא נמחו מהם, היו נלאים מאד. היא הקשיבה רב קשב אל דומית הלילה ותשם את כפיה הצנומות על לוח לבה, הדופק בחזקה, ותִקד ותתפלל לאלהים. אז שמעו שניהם יחד את הקוֹל חוזר ומדבר אליהם מחֶשכּת הלילה: ואת בתכם העדינה כבֵר תכבדו, ככַבד את האלהים, ואת כל לבכם תשימו לה, לבלתי יחסר לה כל מאומה. כי בת אלהים בבטנה, והכּלה הקדושה, הנכונה להיות לאשה למשיח צדקי, ממעַי בתוליה תצא."

אז אחזה פתאם האם הנרגשה ביד אישה הנבהל ותביאהו אל החדר, אשר שם בתם הישנה שוכבת. זו שכבה לה במנוחה ופניה היו כישנים שנת ישרים, ורק ריסי עיניה זָזו לפרקים. ובבוא האם להסיר בלאט את שמיכתה מבשרה, פרצה פתאם בקול פחדים ובידיה תפשה כבצבתות בקצות השמיכה ותהי כנבהלה. ואולם אז נגש אליה האיש והתחיל לוטפה ומחליקה בלחייה, ושפתיו מִלמלו באזניה דברי חסד ופתוי, היוצאים מקרב הלב, והאשה נגשה ומשמשה בבשר הריבה ביד רחמניה והרכינה בראשה לאות הסכּמה, ולבה נמלא פתאם חרדת האלהים וכל בשדה סמר. ולבב האיש נמלא פתאם חדוה וצהלה, כי הנה בחר לו האלהים בו ובביתו להראות בהם את מופתיו הגדולים והנוראים. אז שכח האיש גם את כספיו ואת סגולותיו הטמונים לו במאורותיו האפֵלות והוא נשאר יחד את אשתו אצל מטת בתר ויחכה בקצר רוח לשחר כי יבוא. ורחל, אשר שנתה כבר נדדה ממנה, שכבה ובבתה כתנים ואגלי דמעותיה שטפו בלחייה בלי הרף. היא שכבה בלי נוע ועיניה הפקוחות כוננו אל נקודה אחת שמנגדה. חזיונות בלהוֹת, כנראה, אפפוה; האוֹר, אשר הדליקו בחדר, הכאיב לעיניה ודברי הנֹחם, אשר הטיפו לה אביה ואמה באהבה רבה, עוד הוסיפו להציק לנפשה.

ואולם זה מאיר האיש היה מאושר. שערי עולם חדש, אשר לא פִּלל לו, נפתחו לפניו. בחזיון לבו כבר ראה והנה הוא נשיא בעם ועל פני כל העדה יכובד. שמו נִשא על כל שפה, ודור לדור את דבר אֹשר הפלאות אשר לו ישוחח. הוא קם ואחז ביר אשתו ויביאנה אל חדר המטות אשר להם, ושפתיו לחשו לה דברים אשר היא לא הבינתם ויהיו באזניה כמוזרים, וימהר ויצא החוצה, כי אמר לראות את ידידו, את ברוך קלֹוס, וגם את החזן אשר בביהכ”נ, אם ימצאנו.

והשחר קרב. איזו ריקניות מיוחדת ומדכּאה היתה שפוכה בחוצות. במרחקים שִׁקשק הנחל. לפרקים הקשיבו האזנים איזה שאוןֹ, כשאון גלגלי הטוחנים, או יש אשר צלצל זוג קטן בצוארי איזו פרה. בפאתי מזרח רבצה עננה אחת גדולה ושחורה — כחיה טורפת זו רבצה תחתיה ותהי כנכונה לזַנק ולהתנפל על היקום ומלואו.

וכמעט בכל בתי היהודים היה אור בחלונות. ובכל המקום אשר הגיש מאיר קניקר בלב צמא לדעת את אזנו אל הדלת או אל מזוזות התריסים אשר לחלונות, והקשיבו אזניו רק לחש תפלה וקול בכי ואנחה, או שירי הַלל ותודה מלב רגש.

ובהאיר היום ויהיו לבות האנשים נרגשים למאד מדברי הבשורה החדשה, אשר באה והלהיבה את כח דמיונם. סַפר ספרו בשוקים וברחובות ביהודים היושבים באַוְרִיקוּר הקטנה, אשר נתנו ראש ויחליטו אמר ללכת ירושלימה. מלבד זאת שוחחו האנשים גם בדבר האיש סאַספּוֹרִטאס מִוֵירמיזה, זה שהיה אחד ממתנגדיו היותר נמרצים של הנביא אשר באזמיר, והנה האיש הזה חזר פתאם בתשובה ואל הנביא תשוקתו כל היום, וברחובות וירמיזה כבר פוגשים אותו וספר התורה בידו, והוא מפרפר ומפרכס בדביקותו הגדולה, כאיש אשר צירים אחזוהו; ומרַקד רקודים לכבוד הנביא. אז באו האנשים וספרו גם בדבר צאת טֵיקסירה, זה עמנואל טיקסירה, הוא ומנכבדי קהלתו אִתו לאזמיר, ובבֹאם אזמירה ויתנפלו אפים ארצה לרגלי הנביא. את נתן העזתי משח הנביא להיות למושל בארצות האיים, ובארצות אפריקה הרחוקות יהיה לשליט זה אליהו הלוי, אשר היה פושט יד לקבל נדבה. ומבני ישראל יושבי ירושלים שלחו ציר מיוחד אל הגואל החדש, את האיש יעקב צמח, לתנות לו את רגשי קדשם אליו, ואת בית מקדשם קשטו במכלולי פאר, וברחובות קריה נהרו בהמון חוגג ויפזרו פרחי חמד בחוצות וישירו פסוקים מפסוקי התהלים, כבימי היות דוד מלכם חי אִתם. ובארצות פולניה קמו פתאם שנים אנשים, הלא הם שבתאי רפאל ומתתיהו בּלוך, אשר רוח אלהים החל להתנוסס בקרבם, והנה הם מתנבאים במחנה אשר בשוָקי וַרשוֹי הבירה וברחובות טהוֹרן.

ככה יש אשר תבוא רוח הפרצים, בהיות האביב מדי שנה בשנה ובימות הסתו הקודרים, ופרצה ואחזה את כל הכּכּר אשר בהר. ככה פרצו פתאם הבשורות הרבות, ובשורה רדפה את בשורה ותאחזנה את לב יושבי פירְטְ. ומבני הנוצרים גם המה לא יכלו התיצב בפני הזרם החזק הזה, ולבותיהם בהם כּבדו לרגלי המקרים הזרים והנפלאים האלה. בולמוס אחז את אירופה התּיכונה, אלו ארצות ההרים התיכוניות, אשר מאז ומעולם היו פתוחות לְקַבֵּל את כל אותם הזרמים, זרמי אש דת קדש, אשר היו בימים ההם נפרצים מאד, ואשר יש שהאחד מהם יבוא והכה פתאם את שרשיו הצמאים והמתפתלים באחד המקומות, והשחית בו כל חלקה טובה ואת כל השָׁלֵו והשוקט ישים כמרקחה. יש אשר יהיה הדבר דומה כאלו זזו פתאם החיים הנרדמים והקיצו מתרדמתם.

הגזול הפּיל את חתּיתו על חומסו, ומחנות העובדים בפרך קמו יום אחד והנה הם חולמים דרור וחפש. ולא היה יום בימים ההם, אשר לא הוסיפו האזנים להקשיב בשורה חדשה ומפליאה או, לפחות, הֶגֶה נפלא ומלא רמז רב.אשר התמלט מפי איש האלהים הרחוק. אל אחת המרפסות אשר לשפת הים ההומה, נצב נצַב הגואל הגדול בהדרו, ידו יושיט אל מול פני ארצות המדבר ושפתיו דָבר ימללו: ראו. הנה נתתי לפניכם היום את החיים ואת המות. כזה וכזה ספּרו בו היהודים הנודדים, או יש אשר נפוצו בכרוזים במחנה ישראל, והאויר אשר בשטח היה מלא פלא וסוד.

ומאיר קניקיר, אשר הוציא בלב מלא חדוה צוהלת את דבר אשרו הגדוֹל החוצה, היה בתחלה למטרה לחצי השפק אשר בלב האנשים, ולאט התחילו האנשים משתאים לו ולדבריו הזרים, ובאחרונה התחילו מאמינים לו בלב ונפש. את אחד ממאמיניו היותר נלהבים, אשר גם היֹה היה לו לפה, מצא בחברו ברוך קלוֹס, ואמנם הַרְאֵה הראה לו זה האיש רב-האֲמָרים בכח לשונו החרוצה, כי לא שגה ברואה וכי ראוי הוא לאותה איצטלא. ומנשואי הפנים והנכבדים אשר בקהלה באו אל רחל לראות בשלומה וגם תפלות נשאו לאלהים בביתה, ויהי הדבר הזה כאלו הודו בפני כל הקהל בקדושתה, ולתקופת הימים כָּרו שם גם כֵּרה גדולה, וראש הרבנים אשר לקהלה ישב בראש כל הקרואים, ויהי מני אז זה הבית השח והמט של מאיר כבד-הפּה בית מקלט לכל חסיד ונושא את נפשו לימות המשיח הקרובים. ואולם פני רחל אלה נשארו קודרים כבתחלה ונפשה כמו סֻגרה. היא התאמצה בכל אשר יכלה לבלתי הפָּגש את איש, ואל פני אביה ואמה לא הביטה ישר. והיה בדבר אליה איש ודבּר באזניה יותר מדאי והתחילו יצורי גוה חרדים כבקדחת. כפות ידיה היו תמיד רטובות, שפתיה היו יבשות ותהיינה כמתפצלות, ועיניה היו מאדימות. שנָתה רחקה ממנה בלילות; את אפלת הלילה ראתה והנה מראה תכלת לה, והיא תלויה ויורדת לפניה כפרֹכת המבדילה וחוצצת בינה, ואינה נותנה לה לחדֹר אל אשר מאחוריה, ונפשה מלאה חרדה מציקה. יש אשר בטרם בוא השחר התרוממה ממִשכבה ושרכה את דרכה אל חדר העֲליה, ושם הסתתרה באחת הזויות, והתכּנסה אל תוכה כתֻמה, ותהי יושבת ככה ומביטה לפניה במבט גופא והוגה את מחשבותיה שעות רבות רצופות. או ירֹד ירדה אל המרתּף, אשר שם היה האויר קר מאד, כי טוב היה לה בחדֹר הקֹּר אל בשרה; היא שאפה להרגיש `בבשרה את דקירות הקר, היא נשאה את נפשה לסבול את יסורי הבשר, כי היֹה היו היסורים האלה החיצונים, כּמו מרככים וממתיקים לה קצת את יסורי נפשה הנוראים. בימי השבת באו אליה הנשים לאחר תפלת הבקר; ואולם רוחה היתה כבדה בה ככה, והיא פרצה פּתאם בקוֹל בכי גדול בפני אלה אשר באו לבקרה. היא רוצצה את כַּפות ידיה, אנחותיה פרצו מלבה, התנפלה אפים ארצה, חרקה בשניה ושפתיה מלמלו דברים ללא שחר ופשר. ויהי המראה הזה למראה פלאות מיוחד לנשים, כאות ומופת לפלא, אשר אמנם בא ויהי בבשר הריבה הזאת וברוחה. ומתנות ומנחות רבות הביאו לה הנשים, ואולם היא לא לקחה דבר מכל אשר הביאו, והשליכה את כל החפָצים לרגליה, ופיה מלא אלה וקללה ודברי אִיום זרים, ונפשה לא היתה לה. אז באו גם מהגברים לראות במראה: באו האנשים טוראַטאַרה וזאב בּאַטש וזֵליג שרֵינץ ורוּמפֵּיל זֵליג וצבי ונפתלי רומפּיל וזאב בִּירְאֵיזיל באו גם יואל ודוד בּיראיזיל ומאיר אנשיל ואיצק גאנזהינקיר, ובא נם האיש משה בּוֹק מוִירצבּורג, וגם מיכאל בר אברהם מאֵירְלְבּאַך היה בבאים. הנה ככה מִהר דבר הפלא להתפשט בישוב אשר מסביב.. והאנשים באים ותשורות בידיהם: רדידי זהב וכוכבי זהב וכוכבים מְרֻשָתים, וּוִילונות ארוגי זהב או מרֻקמים פרחי זהב, ושמלות קטיפה ושוליהן מרוקמים פרחים; שמלת דמשק אחת וסנדלי זהב מתֻחררות וסנדלי רבידים וסנדלים מעורות שחורים או משוחים, ואבנים יקרות וכל תכשיטים יקרים ופריפות שונות ואזורי זהב, וחגורת זהב אחת משובצה ספירים וטבעוח ונזמים, ויהיו שם גם בתי יד פשוטים ועשוים עורות החיה. ורבירים וצוארונים ואשר שנים זהובים מחירם.

אלה היו ימי חג וצהלה למאיר זה קנֵיקר. בידים חרדות מִשש וגשש בכל היְקר הזה; פרש לפניו את בדי הארג וחזר וקפל אותם, החליק וחִבּב את הסנדלים ואת הנזמים, התקשט בתכשיטים היקרים וטיֵל בחדר אנה ואנה, ויש אשר נצב בקשוטיו אלה לנכח הראי והשתחוה בהדר רב אל תמונתו, הנשקפת לו משם, והסביר פנים מלאי גיחוך לקראתה, ובצהלת ילד תמים נִשּׂא נִשָּׂא האיש לקראת גורלו האפל.

וביומו של דיאוניסיוס היה האויר אשר בחוצות צח מאד ובהכּות המצִלות, אשר בבתי התפלה לנוצרים שבנירנבּרג, ובאו הקולות אל אזני האנשים יושבי פירט. איזה נגה צהבהב נח ויכסה את פני הכּרים, והשמַים היו כמכוסים שכבת שַׁישׁ דק וצח בְּשֶׁל העננים הקלים והעגלגלים, אשר הלבינו מתחתם. ביום ההוא באה להקת מנגנים מבני היהוּדים, אשר גֹרשו מבּאמבּרג, והביאה לאנשים את הבשורה בדבר צאת המשיח מאזמיר הקהלה, ללכת למדינות אשכנז ולהקהיל את קהל חסידיו והמאמינים בדברו ולשוב אתם יחד ירושלימה.

וכבוא הדברים האלה אל אזני רחל, ותהי כאלו הקיצה פתאם מתרדמת רוחה הקופאת. מחשבה אחת מלאה את לבה: הלאה, הלאה מהמקום הזה, ממקום מגורי בחירה, רצתה נפשה בו; כי היֹה היה כח דמיונה נרגש מאד ולבה חם בקרבה, ויהי לה אחד הדבר אשר רק שיחה היא בפי הבריות, והדבר אשר כבר דִּבר הוא, וכבר בא ויֶהי. היא רצה ברחובות ואישוניה להטו, ואיש לא שם אליה את לבו, כי היֹה היו רבים מהאנשים אשר ברחובות כמשתוללים, ודמיונם כלהקה הצמאים במדבר, אשר נפתח להם פתאם מקוֹר מבחר היינות לשבר בהם את צמאונם במקום מים חיים. בימים הסואנים ההם חדלו ארחות גם מבתי הכנסת, שכחו האנשים את התפלות שבצבור, ונם למנהגי ישראל האחרים לא שמו לב. הנה נחפז אחד מבחורי ישראל ובא אל ככר החבצלות במרוצה. האיש הזה חצי קומתו היתה חשופה ובלבו חקק את הדברים האלה, לאמר: את פרי ידינו נאכלה ומצוקותינו אש לוהטת. האיש שמואל, זה השופט הישיש אשר בקהלה, איש אשר שם ימים כלילות והגה בתורת אלהים כל ימיו, יצא וחפר לו בור גדול בחצר בית הכנסת ויבוא בו עד צוארו וגם סתם אותו, ויהי קבור כלו באדמה ורק ראשו יצא החוצה. בשרו הקבור קפא בקברו, והוא קרא קול גדול ויתַנה ֹאת צדקת הנביא הגדול ואת גדל קדוּשתו, ורבים היו האנשים אשר נקהלו אליו ויסַבוהו ויקשיבו לדבריו הלוהטים, ופניהם חורים ולבם מלא חרדת אלהים. רחל מהרה וחלפה את הרחובות ויצאה אל כּכּר הרובים הגדולה, אשר שם התפשט מחנה גדול מבני הצוענים, הם ובקרם וקרונותיהם, ומשם הוסיפה והלכה הלאה ותבוא אל גל האבנים הגדול, אשר הקימו השוֵידים במקום הזה, ותתנפל באפס אונים אל הדשא אשר מתחת. כמו בחלום הקשיבה לקריאות האנשים והנשים, אשר קראו בשפתם הבלולה, ותרא אותם מפרפרים בידיהם ובכל יצוריהם, למרות האדֵים הגדולים, אשר ירדו וזחלו וכסו את פני כל הכּכּר. הנה באו במרוצה שנים אנשים, והם השַמש אשר בבית הכנסת ואיש הקברות, וחלפו את פני בית התפלה, אשר לא הרחק משם, ואולם היא כמו לא הרגישה בהם. נדמֹה נדמה לה פתאם, כאלו זה לה ימים וירחים רבים להיותה מוטלת פה בודדה וגלמודה, מבלי אשר תרגיש במרוצת הימים, וכאלו ימים וירחים רבים תהא נאלצה להיות עוד מוטלת פה, מבלי אשר תהיה לאל ידה להשיג השגה ברורה ונכונה את כל אשר בקרבה. הנה התקדרו השמים בעבים וגשם דק וחזק התחיל דופק. ואחד מהעננים האלה, אשר הגיח מעבר היער הרחוק, היה דוֹמה במראהו ובכל שרטוטיו לאותו תלמיד האוניברסיטה, אשר אהֵבתו, ראֹה ראתה רחל את הדבר בחוש: כמו לאיש הלז, בבה היה לז זקן שחור, אשר הקיף בהדר את לחייו ואת סנטרו ויהי גם מחודד מעט בקצהו גם את הפּה היפה ראתה, ואת החֹטם המחוטב אשר לו, ותרא גם את העינים, אלו העינים השובבות, אשר חליפות ותמורות להנה. ופתאם נצב לפניה כתֻמו זה האיש תּומס פטרוס הוּמֵיל, ויהי לה הדבר ברור ככה ותהי בטוחה, אשר אם רק הושט תושיט את ידה לפנים, ותפשה אותו בכפו. והאיש דבר את דבריו באזניה, וידבר בנימוס רב ובאיזה חפזון, ואם היו דבריו נמרצים והשאירו את הרֹשם החזק בלב, כי אז לא היה זה מאשר היו הדברים נכונים או חדשִים או חשובים, כי היֹה היה הדבר רק מאשר נאמרו הדברים באותו קול. ונאמרו באיזו שפת חלקות ומדברת רכּות. ונאמרו ברוח פטפטנות מפַכּה ושובבה. הוא השכּיל תמיד לבחֹר לו את המלים הנאותות והמתאימות לתכליתו, והשכיל לשחק באנשים וברגשותיהם, כשחק הנוכלים החרוצים בכדורי המשחק אשר להם. ואולם יהי את אשר יֶהי - והיא הנה אהֹב תאהבנו.

איש ואשה יצאו את פני הכּכּר והלכו וקרבו. מהליכתם המתונה נכּר היה, כי האנשים לא ישימו את לבם ביותר אל טפּות הגשם היורד. רחל הכּירה בתמונת הגבר את האיש זכריהו, והאשה אשר הלכה לידו היתה הריבה זקופת הקומה, אשר כבר ראתה את פניה, בהיות ליל החג ההוא, והאנשים הציגו את מחזות ההתולים בכּכּר הזאת. היא היתה יפה. אדם סוגר את עיניו שלא ברצונו, מרי ראותו אותם הפנים, חשבה רחל. היא היתה חִורת והיתה חולנית ותהי כאכולת תאוה כמוסה וקוססת. כל שרטוט ושרטוט מיצורי גוה הפיק יסורי נפש נסתרים ומתבנית פּיה נשקפו רוח מתונה ונפש יפה. ובכל אלה היה בה גם דבר אחד, אשר כִּחֵש בכל הדברים האלה, אולי היתה זו המרוצה השוטפת והחוצפה הגדולה אשר במבּטה. בקרוב חלפו ואבדו שניהם יחד בשביל, המתפתל ופונה אל הכָּרים. רחל נשארה תחתה ותהי מביטה כקופאה אל השטח הכּהה והמחריש אשר לפניה ובנפשה שמחה, כי לא הרגישו בה. היא לא הרגישה בקרבה את הכּח לקום ולשוב הביתה ובלבה חרדה, כי גם הלילה הממשמש ובא אולי ימצאנה פה במקום הזה. נדמֹה נדמה לה פתאם, כי האנשים גרשו אותה מהסתפּח בנחלתם ומנת חלקה בחיים הוא להיות בודדה וגלמודה ולסבול במסתרים את החרפה ואת הכּלמה ואת יסורי הנפש הנוראים,ללא מנוחה קלה וללא פנת מולדת שוקטה; היא לא חפצה עוד לשוב אל בית הוריה. היא שנאה בלבה את אביה ואת אמה שנאה את כל אלה הגברים החִורים, החוצבים להבות אש דת, אשר במחנה היהודים; שנאה את נשותיהם, האכלניות והקוֹלניות, את ילדיהם, אשר תבונת ישישים להם, את ילדותיהם, הגומלות בטרם בּוא מועד, את ישישיהם, הקנאים ברוחם והתמימים כילדים — את כלם שנאה תכלית שנאה ובלבה בזתה להם ונפשה חשה בקרבתם דבר אשר לא טהור. ואולם אנה תפנה ואנה תבוא, אם לא אל אביה ואל בית הורתה? היא חשבה בלבה: גדולה הארץ ורחבה היא מאד, ואשה מבנות ישראל לא תמצא בה מחסה לבשרה ולא רחמים לנפשה. מרמס היא לרגלי כל כושי, אם רק בנוצרים יתחשב, וגם השודד בצהרים ידחפנה למדחפות בשאט נפש. והיה כי יתפשוה אנשים חטאים וינקרו את עיניה וישליכוה בודדה וגלמודה ובחסר כל — מי יבקשנה מידם? היא לא האמינה במשיח החדש ולדברי נבואותיו הקשיבה בבוז, אולי רק באשר הצליח הדבר בידה בנקל לסובב את כל האנשים הנלהבים האלה במרמה כה גסה.

ובחשבה כה את מחשבותיה אֵלה ופניה אל פאתי מערב, ותרא והנה נֶחצו שם פתאם מפלשי העננים והשמש היורדת הציפה את כל מרחבי האֹפק בזרמת נגֹהות צהובים כמראה הגפרית. ויהיו פתאם האילנות צהובים והאבנים היו צהובות והכרים והמים אשר בנחל והחֹרשה והבתים המרוחקים ומגדלי בתי התפלה וגם האויר אשר בשםח — כלם היה פתאם מראֵהם צהוב. אז האיר צחוק קל את פני רחל ונפשה היתה כאלו נחלצה פתאם מכבלי רוחה הקודר. מנוחת שלום עמוקה ירדה ותמלא את כל חדרי נפשה והיא סגרה את עיניה כחולמת.

ואחד מבני האכּרים, אשר חבש לראשו שק להיות לו לסתרה מפני הגשם, כנראה קרה מקרהו ללכת בנטות היום בקצה הכּכּר ההיא, וראה והנה ריבה אחת מבנות היהודים שוכבת בדשא הלח, ובהתבוננו אליה, הפיל עליו מראה פניה, כנראה, חרדה גדולה מאד וימהר ויצליב על לבו את אות הצְלב הקדוש ויֵחפז ללכת לנוכח פני הבתים הקרובים. בדרכּו פגש בחבורת יהודים, אשר נחפּזה אל גל האבנים הגדול, כי אמֹר אמרו האנשים לקחת משם את המצבה הקדושה בסתר, מאחר אשר מִשפחת הנפטר, בנסותה להגיש את הדבר אל השופטים, יצאה מהם בפחי נפש. האכּר, אשר היה מילידי כפר רוֹנהוף או פּוֹפֵּינריט ויהי גם עִוֵר באחת מעיניו, סִפּר ליהודים את דבר המכשפה הנוראה, אשר ראה אותה שוכבת ליד הגל; ואולם היהודים כבר הכירוה מרחוק ויראו בה את בתו של מאיר קנֵיקר, וישלחו את האחד מקרבם להֵחָפֵז-ולהגיד את הדבר לאביה. והאכּר הרוֹנהופי, כאשר קלטה אזנו את מחשבת היהודים, אשר הם חושבים להוציא בסתר את המצבה מגל האבנים הגדול, וינופף בידו, כמאַיֵּם בסתר לבו, וימהר ויקח דברים את האנשים אשר מצא בדרכו הולכים להם לתֻמם, ובהם חיט אחד ואחד קָרְנִי והשלישי זֶהָבִי ושנים אשר מבני הטבּחים. ובהחפז זה האיש מאיר קנֵיקר מרחוב הדַּיָּגים לבוא אל כּכּר הרובים, אשר שם בתו, ופניו היו חורים ורוחו קצרה, ויתנפּלו עליו פתאֹם זה הוֹרְגְשוה הקרני וחברו פֵידֵירלֵין החיט בחמה שפוכה, ומתחתית אחד הבתים, המשוחים ירוק, אשר בקרבת המקום, הציצו זוג נשים זקנות וצפודות ותקללנה בקללות נמרצות את משפחות היהודים ולא חדלו. וגבּורי הַלָּחֶם הנשארים מהרו אחרי האכּר הרוֹנהופִי וירוצו אל גל האבנים הגדול ונפשם מלאה חדוה צוהלת לקראת מריבת הדמים הקרובה; וברוצם ויחלקו ביניהם חלק כחלק את שלל קרבנותיהם ויחשבו וימצאו, אשר בחלקו של איש ואיש מהם יפלו כשלשת אנשים יהודים להנּקם בהם ולהכּותם.

ויהי אֹפל. ירד ערב נחמד ורְוֵה דממה רכה, אשר איש לא פִלל לו. כוכבים התפרצו וקרצו מתחת לעננים וגם יָרח יקר נראה בקצה מזרח השמש מֵעל למגדלי נירנבּרג. נגוהותיו הפיצו זֹהר ירקרק, והאֹדֶם הכּהה שבפאתי מערב מנגד ותחרת זהבו ממראה הבּרוֹנזה, הלכו לאט לאט וחוָרו. ואיש כי יתנפל אז על ברכּיו או כי אפים ישתטח ארצה והביט רהסתכל היטב אל מרחקי המישור אשר לפניו, וחלם האיש הזה פתאם והנה נשֹׁם תנשֹׁם האדמה ורוח היא שואפת, כאחד האדם, ואת אדמת פרַנקיה הנוּגה והנבֵאה יראה והנה חֲזֵה האדמה הרחבה היא, אשר תֵּרם ואשר תֵּרד במנוחת איתנים בשאפה רוח.

ובבוא האנשים שואפי הקרבות אל מקום גל האבנים הגדול, וישכּחו פתאם את דבר מרוצתם ויִשָּׁארו נצבים איש תחתו ויהיו כנדהמים. זה האיש שלמה שניאור’ס, הוא נשיא קהלת היהודים אשר בפירט, פשט את בגדיו מבשרו, ובשוֹט קצר ומפֻתָּל וקשה הכּה והכּה בכֹח גדול בבשרו. פניו נתכּרכּמו מכּאב אָנוש ויהיו למפלצת לכל רוֹאם,ושפתיו הבולטות והאדומות כדם השתרבבו אָנֶה ואָנָה והתפללו בלחש. בשרו פרפר ממכאוביו הנוראים ועצמותיו בלטו והתפרצו מתחת לעור בשרו הצנום והמכוסה פצעים רבים. שאר היהודים חבריו נצבו סביבו כפלוגת משגיחים ופניהם היו חורים, כפני המתים, וברכיהם קרסו מפרק לפרק במדה וקצב. וקול איש אחד, הוא קול בֶּרְמַן לוי, שרט שרטת בדוּמית הלילה השלוה, בקראו מסֵּפר אחד מספרי המקובלים: וכאשר יבוא משיח מלבנון יֵצא כוכב ממזרח השמש ויבלע את שבעת הכוכבים אשר במערב השמש, ועמוד אש שחורה יֵרד ויהיה תלוי בין השמים ובין הארץ ששים ימים רצופים; אז יתקבצו כל מלכי ארץ ויצאו חמושים לקראת יוצאי ירך יעקב, וחֹשך גדול יֵרד ויכסה את כל עין הארץ חמשה עשר יום רצופים.

אז התפרץ אל החבורה בקול צעקה גדולה גם מאיר קנֵיקר, אשר אויביו הרפו ממנו, לאחרונה, ויתנפל אל רחל בתו ובשתי ידיו אֲחזָהּ בראשה וילטפנה ויגפּפנה ובקול מלא פחד וחרדה הקיפה בשאֵלותיו, בדבר הִסָּתרה פתאם מפני אביה ואמה, ואם לא חולה היא; ואם לא יד רוחה הנכֵאה היא, אשר הוֹיָה בה פתאם. ואולם רחל רק בראשה נָדה לו לכל אשר דִבּר.

והחַיט פידירלין ביחד את חברו הוֹרנשוה התחרטו בלבם על רוח הגבורה, אשר התנוססה בהם פתאם, ויחד את חבריהם הנשארים ּשבו והלכו להם לדרכם; ואת האכר הרוֹנהוֹפי שלחו ללכת אל הכֹּמר וַגֵּינְזַיְל ולספר לו את הדבר אשר יצוק בלב היהודים בדבר גל האבנים הגדול, ויהיו נקיים מאלהים ומאנשים. אלה השנים מבני הטבחים וגם הזֶּהבי אתם, אשר רוחם הציקה להם, כנראה, מאד ויהיו כנדכּאים מכּל הדברים אשר ראו, נפרדו בקרוב מאת החבורה ויברכו את חבריהם וילכו מאתם, והחיט והוֹרנשוה הלכו להם לדרכּם לבדם. בהיותם אצל ברֵכת האוָזים פגשו באיש אחד נושא סַבל, אשר הוביל את קרונו, והוא מאנשי בריתו של הוֹרְנשו, והאנשים נדברו יחדו ויוציאו לאור את מחשבות לבם. אז נמצאו בפי זה הרכּב דברים וספורים נפלאים למכביר בדבר האותות הרבים אשר בשמים, הנפוצים בימים האחרונים למאד, ובדבר קֵץ כל בשר, הקרוב לבוא. הוא חשב ומצא, כי השכּילו מאד האנשים, בגרשם את היהודים מהסתפּח בנירנבּרג: הנה מבני האזרחים, היושבים שם, לא סלפו עוד את דרכיהם כלה, ויש אשר צלֹח יצלחו, אמנם בקֹשִי גדול, גם לדברים טובים וישרים. ואגב אורחא ספר להם גם בדבר אחת האבנים הגדולות, אשר ראה בנירנבּרג והכּתבת אשר קרא בה לאמר:

זֹאת הָאֶבֶן לְזֵכֶר לַיְהוּדִים נִשְאָרָה,

לְאַחַר שֶׁקְּהִלַּת נִירְנְבֵּרג מֵהֶם נִפְטָרָה,

בְּבֵית וָלְפְגַנְג אֵיסֶין. וּלְרָאיה —

בִּשְׁנַת אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת וְתִשְׁעִים זֶה הָיָה.

ובכל אשר התרומם הירח משִפּולי השמים, הוארו הרחובות בנגהוֹ יותר ויותר. בהחֹרשות הרחוקות, אשר בגבול מדינת השוֵידים, חדלו רוחות הסתו הקשות. טֹרפי האילנות, אשר היו רטובים מהגשם שחדל נוצצו כקשקשות כסף וחרדו בלאט, בנשֹׁב בהם רוח הלילה.

חלונות הבתים אשר ברחובות היו כּמעט כלם מוארים: נדמֹה נדמָה כי הדליקו היהודים הלילה בבתיהם משנֵה אורות, ומבני הנוצרים גם הם נִכַּר בהם בגלוי החֵשק הנפלא לגָרש תנומה. הרְגֵּש הרגישו האנשים את הנבואות הקדומות ורַבּות הימים והנה כבר בא בא התֹּר להֵנה, והרוח הֲרַת הגאֻלה הגדולה, אשר באה ממזרח השמש, היתה גדולה ודִכּאה את הנפש פי שנים מאחותה, אשר באה גם היא משם לפני כאלף ושש מאות בשנים, בהיות יֵשו מִנַּצֶּרֶת לקרבנָהּ.

נערות צעירות מבנות היהודים רצו ברחובות הֵנה והנה ותלתלי ראשן פזורים; יש גם אשר יצאו בחזות חשופים ועיניהן הבריקו כעיני גבר עֲברו יין. ילדים קטנים ישבו להקות להקות ליד פתחי הבתים ובפיהם פסוקי התהלים ושירי הַלל ושבח לשם המשיח. בּחדרים נקהלו ישישים ודרשו בלבב תמים בסודות הקבלה ובמסתריה. הלא אז למשל, קם פתאם באחד הבתים, אשר בשוק הגחלים. הישישׁ המופלג, זה חיים ראפּוֹפּוֹרט, ודרש: “אילמלא זה האיש שהיה לנו, אשר את חלי ישראל הוא נושא, באמנה, מי מאתנו היה בו הכח לשאת את זה ולסבול? אמנם את חלְיֵנו הוא נושא ובחבורתו יִרפא לנו”. ואז גִלה לאנשים את דבר אשר קם הרוח יום אחד בנביא ויבטא בלשונו את השם המפורש בא ותיותיו ואת אשר לקח בזה את לב מוראָד אֵיפינדי המושלמני ויכניסנו אל תחת כנפי השכינה.

ובבית ראש הרבנים אשר לקהלה נִקְהֹל נקהלו כחמשים איש ובהם אנשים ונשים יחד אל הכּרה הגדולה. אשר כָּרה להם, ויאכלו וישתו וייטיבו את לבם, וככל אשר הוסיפו האנשים לשבת יחד, כן הלכה שמחתם וגדלה, וצהלת נפשם נתקה את מוסרותיה, והמֹחות נלהבו משתִיה כדת ומצהלה ומהתרגשות מיוחדה במינה. מהם יצאו במחולות פרא באולם התפלה הגדול, ובצהלתם כי רבה, זרקו גביעי כסף באויר וחזרו וחטפו אותם ככדורים, ומהם היו אשר אֵחרו לבוא, והלָלו השתחוו ויקדו וקראו תפלות בקולות נחרים. וראש הרבנים החל ויתפשט את בגדיו כתֻמם, ואחר תפש גם את אסתר היפה ממשפחת פרינקיל ויפשיטנה גם את שמלותיה היא. שפתותיהם נשקו יחד ויהיו כשנים אנשים, הצוללים במצולות ים, בחבקם איש את אחותו בכל כֹח, ושניהם כמעט עֵירומים, וגופותיהם התפתלו יחדו באיזה מחול פרא צוהל. ראו האחרים וימהרו וישתוללו גם הם מתכֻּנתם; ומכּל הפנות והזויות התרוממו פנים חִורים מסביב להשלחנות, אישונים מבריקים

נלטשו וישקיפו בחרדת נפשם אל מלכות הגאולה הקרובה, ודְבר הֱיות בשר האדם חפשי מכּל בגד ולבוש נדמה נדמֹה לשֶבח הכי גדול, אשר יש בכחו של האדם לתת לאלהות הנשגבה. ככה יש אשר הכּושי המשֻחרר ירגיש פתאם בחֻפּשתו וברִגשות נפשו כי חזקו ממנו, ינַתק פתאם את מוסְרותיר והתהולל ושתה לשכרה ולא יחדל ואת גֵוו בידיו יהרֹס ואת כל רכושו ישא רוח. אנשים נשוּאי פנים, אשר כבר נצבו ברגליהם האחת בתקופת זקנותם, התהוללו ויפרצו גבולות, ודמיונם היה כבני הפַוְנִים שטופי הזִמה וכל הולֵלות. נשים באות בימים התמכּרו לדברים זרים ומתמיהים, אשר בימים מקדם היו מתנודדת למראיהם, כהתנודד למראה המפלצת. תֵּילְזֵילָה, אשת מאיר קנֵיקר, לא חדלה כל הלילה מהגיח אל קרבה את הבּורגונדי החזק והקשה ופטפטה בקול ילדה תמימה דברים זרים לא שחר להם בדבר הכּלה הקדושה אשר למשיח הקדוש, ולאחרונה, יְצָאוה כחותיה, והיא נפלה לארץ מתגוללת בקיאה. היו שם ילדות רכּות, אשר היו פתאם לבָרוֹת לאיזו תאוְתנות הומיה ולוהטת ותהיינה כאומרות למְחות בבת אחת את זכר הימים והלילות הרבים, אשר חלפו להם בתֹּם צמא וכָמֵהַ במסתרים. היו שם כאלה, אשר דמו לבנות הפוּרִיוֹת ובתאות פרא התנודדו כצללים מאש חשק לאש חשק, וכל בּשׁה שכחו, ותתנפלנה ישר אל חיק החרפה השחורה. קול צעקות פרא ואנחות וילֵל שורט מלאו את חלל האולם; זאת היתה איזו מנגינה נוראה, אשר נגנו חמשה אנשים מנגנים בכלי זמר. הנה חלפה פתאם את הנפש שירת תפלה אחת הומיה, אשר אחדים מהגברים התחילו שָׁרִים יחד באחת הזויות, ופתאם נִשא ויחדֹר אל האזנים קול פולח לב, הקורא לגאולה ופדות, אשר הֵדוֹ התגלגל ובא מאחד הבתים הרחוקים, אשר באחד הרחובות הרחוקים מיכל חסיד, הוא חַזָּנָהּ של הקהלה, הביא אתו את ספר התורה מבית הכנסת וירקד ויצא עמה במחולות כמו עִם אהובת לבו; השתולל ונהג בה מנהגים זרים ונוראים.ובכלותו, וינהֹם וישאף רוח כתנים, ויהי מראה פניו כמראה פני האיש, המבקש רחמים להמציא לו אויר לנשימה, ויאחז במחט גדול של ברזל ויתחבהו אל קבֹרת ידו וזרם דם עכור ואדמדם יצא ממנה וַיַּאֲדֵם את ספר התורה אשר בידו וגם את הרצפה מתחת. ראו זאת ברוך קלוֹס וזאב בּאַטש והאחים רוּמפֵּל ויתנפלו לרגליו ארצה וילֹקו את הדם בלשונם וגם נהֹם נהמו ככלבים והאיש מיכל חָוַר פתאם ורגליו כשלו ובנו מהר אליו ויתמכהו. שנים מהבּחורים אשר שם ראו פתאם בבית את האיש זכריהו, אותו ואת זקנו האדום בהתהלכו באולם וכפות ידיו נשואות למרום ויהי כמבטא את דברי הנדר והאָלה בפני הקהל, ופתאם אבד. טאראטורה הישיש, אשר עיניו האדומות היו תמיד כמציצות מחרַכּים צרים החוצה, סִפר. כי נשׂא נשא זכריהו בחיקו איזה ילד יפה להפליא וחִור. והילד זהב-התלתלים הבּט הביט אל המהומה אשר באולם ופניו נהרו מגיל. זליג שרינץ, איש בא בימים, נגש ויאמר לכסות את חרפת בתו ולהשליך עליה את מעילו; ואולם נעמי היפה ברחה מפניו בצִוְחת פרא ובשפתים פתוחות למחצה התנפלה אל חיק ידידתה הטובה. היא אחות השַמש של בית הכנסת, ושפתי שתי הריבות נשקו יחד ותחבקנה אשה את אחותה ותתנפלנה ארצה ושתי הגופות הלוהטות נלחצו בקדחת מפרפרת יחדו.

ובאחד הבתים, אשר בקרבת המקום, התגוללו בני משפחת מאיר למדן, והוא אתם, על רצפת הבית, כי זה להם ימים רבים, אשר חדלו מֵעלות על משכּבם, בלילה וביום היו מתעטפים בטליתות של צמד גס ופיהם לא פסק מתורה ותפלה. היו אנשים, אשר גם שכֹב לא שכבו כָליל וישימו לילות כימים להגות בספרי התורה והמוסר ויהיו `נזהרים לשמור את תקוני חצות הלילה, ממתיקים את הדינים ומוחים כל חטאת, כמו שכתוב בספרים. מאיר וָלְף למשפחת פִינקלֵיר ואחיו שמואל פינקליר היו נוהגים לטבול גם כמה וכמה טבילות במי הנהר מדי יום ביומו, וגם בימות הסתו, לפני בא הבקר הקר. כה הלכה התרגשות הרוחות וגדלה וחזקה מיום ליום, ובקרוב באו הימים, אשר בהֵראות איש ברחוב ובגדיו לא יכסו את בשרו ורגליו יחפות, והוא מתהולל ומשתולל ומיַסר את בשרו בשוֹטים ובמחטים. ודמו שותת ארצה, והיה הדבר הזה לאחד מהדברים הרגילים, אשר איש לא ישים אליהם את לבו ביותר.

ביום ששי אחד, אשר חל בו לחיות יום סֵירַפּיוֹנוס הקדוֹש, בהיות השומר אשר במגדל מצלצל במצִלה את השעה העשירית בערב נראו בכּכּר החבצלות כל האנשים אשר למשפחת גבריאל, הו גבריאל המנוח, אשר מצבת קברו היתה מוטלה בגל האבנים הגדול, ובראשם הלכו מבּחורי המשפחה, אשר נשאו את המצבה על כתפיהם. מספר האנשים, אשר היו אתם, היה רב מאד, בהם אנשים ונשים וילדים, וכלם מקושטים רבידי חג, ושירי שבח ותהלה בפיהם. לאט לאט התנהל המחנה, התנהל וקָרֹב אל שדה קברות היהודים אשר לקהלה — האנשים הנושאים את המצבה המקושטה ברפידות קטיפה משובצות זהב הלכו בראש ואחריהם כל הקהל. מעל לפסגת המסגד של מיכאל הקדוש הביט הירח אל המחזה ויאר את הלילה ויהי הדבר כאלו בכל אשר יפנו האנשים יש להם לחצות בתחלה את פרֹכת האֵדים השקופים אשר ללילה' ורק לאחר זה יוכלו לבוא אל תכלת הלילה פנימה. כַּסֵּה כִסו האדים השקופים את פני כל הנהר וגם הלאה נמשכו, ויבאו אל גבולות החֹרשות הרחוקות, ויהיו ככִפה אחת גדולה ולבנה או כדְיוֹפלוֹסטוֹס ארוכה אשר לארמנות המלכים. כתמים אדומים וכהים הפיצו פה ושם איזו נגֹהוֹת פֶּלאי. המים אשר בנחל שקשקו במנוחה והכּל מסביב היה כקופא מלבד ענני האוֹרות המבריקות אשר בשמים ומחנה היהודים הגדול אשר מתחת.

בקרֹב המחנה אל גדר האבנים אשר מסביב לשדה הקברות, יצאה לקראתם בחפזה אשה אחת מְבֹהלה ותלתליה פזורים ודִברה באזני הקהל דברים מבֹהלים ולא־ברורים והאנשים הפסיקוה מפרק לפרק בקריאותיהם המבֹהָלות. היא ספרה להם דברים זרים בדבר איזו ”רוח", המרחפת בלילה אצל הקברים והיא לבושה לבנים ומשוררת בדמי הלילה מנגינות נפלאות מאד, ומפּרק לפרק יש אשר תקרא מנהמת לבה קול גדול: משיח! הוי משיח והוי שבתאי, כּוכב ממרום! האנשים הפנו את פניהם בפחד מקשיב אל דלתות המקום, הפתוחות לרוחה. שדה הקברות השתטח בשִפּולי אחד ההרים אשר במקום ובשל אבני הקברים המרובּות היה מראהו בלילה זה זר ויהי מלא רזי חלום. מאחוריו נמשכו שדות המישור הגדול, הלוּטים באדים שקופים ונוצצים, באפס אילנות ובאפס כל צל של איזה בית במלוא המרחק, רחבים בּים הגדול, והרחק, הרחק-אלה צללי הכפרים הבודדים, הפזורים כאיֵי מות בלב ים.

היהודים הביטו והקשיבו קשב רב ולא הקשיבו. ולא ראו דבר מכּל אשר סִפרה באזניהם האשה הנבהלה, ויכבשו את פחד לבם הנולד אתם וברגלים לא-בטוחות באו אל בינות הדלתות הרחבות. דומם ובזהירות חרֵדה התנהלו במסלה הגדולה, המובילה ישר אל הקברים, ובארבם בפחד אל כּל צד כוננו את פניהם אל הקבר היאות להם. רק הילדים, אשר אתם, אלה היה רוחם לבלי חת: הם נתנו פתאם בשיר קולם וישירו שיר נהדר וקולותיהם הרכם והצלולים כאלו הפיחו רוח חיים וצהלה בחיק הלילה.

הקבר המבוקש התרומם לא הרחק מהגרר אשר לשדה בדרומו ומאחורי אותה הגדר השתטחה הכּכּר הגדולה, אשר שם בני האזרחים פושטים את נבלותיהם ושם היה גם גא ההרֵגה לחוטאים שנדונו למיתה. מרחוק נשקפה צמרת החֹרשות האפֵלות אשר באֹפק ואל האזנים בא קול חליל מרוחק בנגנו חרש. הנה בא כבר גם קובר המתים ואֵינזיל שְטֵינְבְּלַזֵּיר יצא גם הוא מקהל האנשים ויאמר להקריא לפניהם את הפסוּקים והפזמונות הנהוגים, ככתוב בספרי היראים. ואולם קולו נעצר.הקהל חכה וחִכה והוא החרש; ויען אשר האנשים היו נצבים מאחוריו ולא יכלו לראות את פניו, לזאת התחילו נדחקים יחד לגשת אליו ולהביט בפניו, אולי יראו שם פשר דבר. מהם אשר קללו בלבם את היִראה, אשר יָראו מפני בני הנוצרים ואשר בשֶלה אֻלצו לסַדר את דבר הלְוָיה בחצות הלילה, ונשים רבות מִהרו וסגרו את עיניהן, כי ירֹא יראוּ בסתר אולי יראו דבר. ואולם כאשר הוסיפו האנשים לחכּות וקול האיש לא בא, ויתחילו נלחצים וקרֵבים אליו, ככל אשר יכלו,

ואו ראו וגם תמהו, כי היו פני האיש חורים ויהיו כנדהמים ולא חדלו מהביט אל נקודה אחת אשר לפניהם. אז פנו גם הם להביט אל המקום ההוא והנה לפניהם תמונת אשה והיא נצבת ליד אחד השיחים, אשר בינות לאבני הקברות. אז השתרר פתאם פחד המות האִלם ביניהם ויהי כאלו חדלו האנשים מנְשֹׁם את נשימותיהם. חרש ובקול חודר ומחריד את הנפש התחילה פתאם שירת אשה נוזלת משם — מנגינה זרה ונפלאה, שהיה מִשְקַל חרוזיה זר וּשפתה גם היא זרה להם. אליקום הירש, זה קובר המתים, ורבי זליג הרב היו הראשונים, אשר רוחם שב אליהם, ובהיות כי קול השירה, אשר הקשיבו אזני האנשים, היה רק קול אדם, התאוששו גם הגברים הנשארים אשר במחנה וילכו גם הם אחריהם ואו זזו גם הילדים ואחריהם הלכו גם הנשים.

איש מכל האנשים לא הכּיר בתמונת האשה את צירלי. אם אמנם היו שם כאלה. אשר ראה ראוהו בימים מקדם, הנה גם אלה לא חזרו והכּירוה. לבושה רק את חלוּקה האחד לבשרה, נצבה ריבה זאת לפניהם ולא היה נכּר בה, כי קר לה, והאנשים, אשר ראו אותה בתמונתה זאת, אֻלצו לחזֹר ולהרגיש גם בנפשם הם את כל היסורים הגדולים, אשר רתחו בנפשה היא. ואולם היֹה היה במכאובי נפשה איזה דבר, אשר היה דומה למרמה, ובמבּטה הנִגָּר הסתתר דבר מה תָּאֵב. כַּפּות ידים היו לה ארֻכּות וצרות ומלאות קִפּולים קטנים ונוֹחות לזוז פתאם. לפרקים יש אשר נפש האשה כתֻמה מוצאה לה את ִּבטויה השלם רק בתבנית כּפָּה ובשרטוטיה בלבד.

אין לי דבר — קראה הריבה. — הנני בידכם. עשו כי ככל אשר יש את נפשכם. אבל מפֹּה אל תקחוני.

— אולי תחפשי פֹה את קבר האם? — חֲקרה האיש פרֵינקיל.

אחת הנשים הצעירות נגשה והושיטה לה שַל שחור וגדול, מאלה המובאים מאנגליה, להתכּסות בו, ואולם צירלי משכה דומם את ידיה ממנו.

—הקשיבו נא ואספר לכם — לחשה פתאם ורֶטט קל החריד את כל יצורי גוה, בראותה את הקהל נדחק לגשת אליה. — בבית מקלט הנזירות ישבתי ימים רבים. הנזירות לִמדוני לאמונה ביֵשו וברוח קדשו. את אשר הייתי, בהיותי ילדה קטנה, היה כלא היה, כי היֹה היה הדבר במדינת הפולנים. היום כבר אני זוכרת היטב את כל הדבר. הנוצרים, כל הנוצרים יחד, ככל אשר היה מםפרם במדינה. התנפלו יום אחד ויכּונו והרחובות אדמו מדָם. המַפּה הצחורה, אשר קשטה את שלחננו בחדר האוכלים הגדול, וכִסויי מטות המשכּב אשר לנו היו מְגֹאָלים בדם. את אבי ואת אמי ואת שני אחי ואת אחיותי השתַּים — את כֻּלם הָרָגו. בלילה באו ושרפו גם את הבתים באש.

הרבה הרבה נשים וילדות, רבות כִּנסו אל בית הכנסת ויסגרוהו וישלחו בו אש. הוי, אלו היבבות וקולות הפּרא! ובכל המדינה היה כדבר הזה. אני הסתתרתי באחת האֻרְוֹת. אתי היו רק בני בקר וחזירים. לא הבדלתי בין יום ובין לילה ורעבוני הציקני ואני שכבתי תחתי ולא זכרתי כמה ימים וכמה לילות. כאשר יצאתי משם, היו דגלי יחפות ואבני הרהובוח הכאיכו לי ודמי נגר ארצה. או באו ולקחו אותי והביאוּני אל בית מקלט הנזירות. הימים חלפו. אני אמנם התפללתי ככל התפלות אשר לִמדוני המה, אבל דבר לא שכחתי. נדמֹה נדמה לי תמיד כאִלו רואה אני לפני את אחי ואת אחיותי המומתים. בם את גִנתנו ראיתי וראיתי את הנֵרות, אשר היו מדליקים אצלנו בימי החנֻכּה ואת נֵרות הנשמה אשר ביום הכִּפּורים ואת אשר התהלכנו תמיד בראש השנה אל הנהר. כמובן, היה לי כל זה תמיד כמו בחלום; ואיך היתה כזאת, אשר יום אחד יצאתי את הבית הזה ולא יספתי לשוב אליו ותחת זה ראיתי והנה נודדת אני בקרב להקת צוענים נודדים — את זאת איני זוכרת ומימי לא זכרתי. לפרקים תכופים קרה לי להקשיב קול דברים זרים בלילה; בחצות הלילה, בהיותי בודדה וגלמודה, הקשיבו אזני קול דברים זרים ונפלאים. ידיד־-נפש ישא נפשו אליך — ככה קרא הקול באזני: — ידיד נפש פורש את זרֹעותיו לקראתך. הוא גדול ונשא. הוא נשגב גם מיֵשו; הוא האלהים בכבודו והדרו. ופתאם קרא לי קול אחר והקול הזה קראה לי מֵלִיסֵילְדָה מְסוּלְסֶלֶת הַתַּלְתַּלִּים, בת המלכּה מיליסילדה, ארוסתו וידידת נפשו של המשיח.

— ואתמל בלילה, רואים אתם, אתמל נראה אלי אבי בחלום בלילה. הוא קרא לי: רצה אלהים, כי תהיי לאשה לשבתאי בחירו. קומי,בת, וצאי לקראתו, קומי צאי לקראת הכּוכב, אשר דרך מישראל, ככתוב בספרי הנביאים. אז התהלכתי כל היום ורוחי היתה נכֵאה ומנוח לא מצאתי לנפשי. והיום שכבתי ופתאם נראה לי אבי שנית בחלומי; ואולם היום לא דִבּר עוד אלי דבר, כי אחֹז אחז בידי ויביאני אל המקום הזה.

ובדַברה, ותפשֵל את שרוֻלי כֻתָּנתה ותַּראה לאנשים את רשמי הצפרנים, אשר השחירו בבשרה במקום אשר אחזו בה ידי אביה: ממעל ללוח לבה מימין ובשִׁכמה השמאלית היו שרטות דם.

אז השתררה דֻמיה רבה בקהל האנשים אשר מסביב. איזה פחד נפלא וכמוס לא נְתנם לדבר את דבריהם באזני הריבה הזאת. את ההֲזָיה החולמת ואת רגש האמונה החוצב להבות ואת דבֵקות הנפש הגדולה והתלהבות ההוללות הפורצה גבולים, את כל אלה כבר ראו או גם חיו בנפשם הם. ואולם הפּלא הגלוי, זה הפּלא אשר לבש בשר ויתיצב לנוכח פניהם, זה הָמם אותם וימלא את לבם חרדת נכָאים.

פתאם צמחה במרחק להקת אנשים שחורה והיא הלכה וקרבה אל פתח שדה הקברות וקולותיה רגשו והתבוללו יחד. בהיותם אצל בית הטהרה. השיאו פתאם מַשואות אש, אשר האירו את פניהם בנֹגה של דם ותמרות עֲשָנָם הבְבהו את נגֹהות הירח. משפּולי הגבעה נראה פתאם וירד גם זה האיש זכריהו ויגש ויאחז את צירלי בידה ויקרא קול גדול וצלול:

— הנה הנָּה, הבת רֻחמה! הִקֹּדו והשתחוו לה, כל הבאים בצלה.

ברחובות בא אור היום וירש את חשכּת הלילה. בּכֹּל נצבו חבורות חבורות אנשים וידבּרו ברגש. מיִשּׁובי הכפרים והקהלות הקטנות, אשר מסביבות פירְטְ, נקהלו האנשים ויבואו הנה. כנפים עשתה לה השמועה בדבר הפלא הגדול, אשר כבר נראֹה נראה בשדה קברות היהודים אשר בפירְטְ, ומי חכם ויגיד מה עוד יֵלד יום? ושנים מהאנשים הבּאים, הלא הם שמואל אֵירְמְרֵיטֶר והשַמש אשר בבית הכנסת המַרְקְגְרָפִי, פרשו מרבדים גדולים ויקרים מאד בטבּור הרחוב ויפארום בפרחים מפרחים שונים — ויהיו שם השושנים הנהדרות ופרחי הקרפֹּל והקוּטְבה וגם מהאֹרְכִידֵיוֹת, אשר לקחו אתם מבית נכאת פרחים אחד גדול, אשר לאחר הפרדסים הנהדרים. זרי פרחים נהדרים נשקפו גם מכּל החלונות אשר בבתּי היהודים, וגם את מנורות זהבם וכספם הציגו האנשים לראוה בכרכֹּבי חלונותיהם המקושטים, ויהי זה המחזה הנפלא, אשר השכּילו האנשים להציג מול מחזה הבתים השׁחים והמטים לנפול. והתרגשות הרוחות הלכה וגדלה וגאתה, כגאות המים בסופה, מרגע לרגע. ויהודי אחד פּקח, יהודי, אשר ראֹה ראה הרבה בימי חייו, כי כבר תר גם ארצות רבות, היה שם, והוא היהודי דוד טִישְבֵּיק, בן אחיו של זאב בּיראֵיזל. ויספר היהודי הזה בדבר התכונה הרבה והמהומה הגדולה והתרגשות הרוחות הנוראה, אשר שררו אז בכל המקומות אשר היהודים נחתים שמה, ובארצות אשכנז ואוסטריה ואיטליה וספרד, ויהיו שם האנשים מביטים כנידהמים איש אל שׁכֵנו הקרוב לו ואיש אל אשת חיקו ואל ילדו בר בטנו והשֶפק התגנב אל לבּו פתאם, אם לא הסתתר הסתתרה בהם רוח מבינתם. היֹה היה הדבר דומה בימים ההם, כאלו האויר הזה, אשר היו בני האדם שואפים אל קרבם, לא היה עוד האויר הפשוט והנוֹח, המשיב נפש, כי הֲפָכוֹ אלהים ליין חריף וקשה, המשכּר את הנפש, והיה האיש אשר ישאפנו אל קרבו, והתהולל כשכּור בראש חוצות. אבדה בינה צלולה מאנוש ומלכים לכסאותם חרָדו.

בהחוֵיר פאתי מזרח לפני בוא השחר נקרה נקרֹה לזכריהו ללכת בשכונת בית ראש הרבנים ויראה אור בחלונים ואזניו הקשיבו מפְּנים הבית קולות שונים וטרופים והיו שם קולות אנקה כבושה ומלֵאה יסורי נפש והיו קריאות פרא נִחרות וקול חפלה רוגשת ותחנוני הנפש המתבוססת. ויקשב האיש קשב רב ויצלול במחשבות רבות ורגליו והוליכוהו הלאה לדרכו ופניו היו ימה ובקרוב אבדו לו הבתים אשר במחנה, כי אֵדי הבֹּקר אֲפפום. לאט לאט התנהל זה האיש הצנום, הוא ומצנפת השפופרת החדה והצהובה, אשר תּחֲרה לה לבנה, במשפט ליהודים בימים ההם, לראשו, ופֹארוֹת האילנות התלויות סוככות לו והטרפים המכמישים היו חרדים חרדה קלה, מדי החליק אותם זאת מצנפת היהודים. מתחת לאחד התפוחים ישב ופניו קפאו והביטו אל אֹדֶם השחר אשר מנגד. נדמֹה נדמה אז, כאלו כל המישור הרחב כתֻמו התחיל זז והוא מתמחח בפיהוק גדול ושנתו נודדת ממנו בדמות להקות הצפרים המתנשאות. אז הוציא האיש מתחת לשמלתי לוח שחור וחרט ויהי כחולם, בחרתו בו לאִטוֹ אותיות ובצרפו את האותיות למִלים, ולאט לאט הלכה ידו וַתּגבּר והלכה וַתֵּחָפֵז: "לשוני תכְבַּד בפי כבְפי האיש, הרוצח את נפש. שאג תּשאג רוחי ותקרא אליך. השחר החִור יכביד את שמורותיך החרֵדות מדי תבָאי. אתּ כבר תנומות תחבּקי, ואני נושק לנֹגה הכחול, אשר לכתלי הלילה, את שולי שמלתך. הכֹח והרוח הכּביר וזו גאות איש וסִפוק הנפש — אל כל אלה לב לא תשימי. הבצחוק עֲלי שפה תצַוִיני לשאת נפשי ליום הבּא, אשר בּו תקומי ותברחי מפּני? בצהלת הנפש ובקול שיר מהר תמהר האהבה לקראת אפלת הלילה ובוז תבוז בנפשה ליום הגשם כי יבוא. כי מה שָם במרומי שמים ומה פֹה באדמה מתחת, אם לא האהבה — הוי, בְּשַר כּל הבְּשרים וחיק כּל החֵיקות! אתְּ — להט הסתּרים הגדול, התוסס ולוהט בחזֵה האדמה הרחבה. יוצא אני מממשלת הדמדומים, אשר שם רוחות הסופה ינומו, ושוטט אשוטט אל מלכות הבדידות הגדולה, אשר מספר הימים והשנים זרו לה, היא בדידות הנצח הגדולה. שוטט אשוטט לחפּש את האלהים”. בחפזה חזר החרט ושִרטט בדברים הכתובים ויטשטשם. אז מחה האיש את כל הכּתוב באגודת אזוב לחה וישב ויבט אל המישור אשר לפניו ואל השמש היוצֵאת אל האופק וקמטי פיו הפיקו את רוחו המרה. ושנית שב אל הלוח אשר בידו וברוח מתוּנה התחיל לכתּב שנית ויהי כתוחב בו את החרט מדי שרטטו בו שרטוט ושרטוט לבדּו: ”היש אלהים במרחב הריק הזה? נפשי כמֵהה להתפלל אליו, צמֹא יצמא לבי להקריב לו לשַדִּי. היש אלהים, אֵל פוקד חטאת לחַטָאים ומשפיל גאות גֵאים — אב רחום בשמים, נוצר חסד לנדכּאים וללהבה, הלוחכת את פנות גג האהל אשר לדָּל יאמר: דָי? אשר ימתיק את שנת האמלל, המתגולל באשפּתּות ללא מנוחה, ומפלט ימציא לכּלב, אשר קֹר הלילה אֲכָלו? נפשי, נפשי אליך, צורישדָי, ואולם היצורים אשר יצרת הנה כַחֵש יכַחשו בך ושמשות אשר בראת יאמרו: לא בנוּ הוא. בנֵרות בקשתי את אלהי ומצא לא מצאתיו. היו לי השמים כאלמים, ביום קראי אליו, וחרשות ויערות דומָם קפאו. לבדי שוטטתי לנוכח פני הלילה ותהי לי אפלתו השחורה שמלתי לכתפי ובגד היתה לי ליגוני הרב; גדול היום וֵקצה אבד תּהומו ורחבים השמים ואחריתם מי ישורנה — ואת אלהי, אלהי לא מצאתי לי! הנה שנות אלפים כצחוק קל חיש תחלֹפנה, וכל אשר היה טוב וישר השחית את דרכו ואנשי המרמה והמרי כבר היו לנביאי האלהים. ואולם יחפזו נא האנשים — הוי, יֵחפזו נא ויקַפצו וירקדו כאיָלים מתהוללים בדרכם אל חדרי המות האפֵלים.

אַיֶּכָּה, אלהים גדולים? הֲחַכֵּה-תחכּה תחכה לי שם, במקום אשר השנה אבדה לה כל דמות זמן ופגרי נְצָחִים כחללים יתגוללו יחד? או הִגָּלה תִּגָלה לי במקום אשר שם השמש יזרח בֹּקר מפאתי ים וירח יקר ישלח נגֹהותיו ממחשכּי מצולות? ואולי משתֶּה באשמנים רדפת ותנומות חִבקת ואת בּקר התבל החדש אֵחָרְתָּ? אויה לי, אויה, כי אנה אני בא? הנה השמים הגדולים בי הם ורק בי הם. איפה אקח לי מרחב ודרור לנפשי?"

ובכלותו ויקח האיש את הלוח, אשר כתב בו את דבריו, ויכּהו ויפוצצהו לרסיסים אל קורת התפוח אשר לידו ואת שבריו פִּזר לכל הרוחות ויקם ויפנה ללכת לנוכח פני הבתים הרחוקים.

באחד הרחובות פּגש במחנה גדול מבני היהודים ואנשים ונשים נושאים נרות דולקים בידיהם והולכים לפני חֻפת תכלת אחת, הנשואה בידי עלמות צעירות, ומתּחתּיה מִהרו אחרי הקהל ילד וילדה, הם כַּלָּה וחֲתָנָהּ: אשר הכניסום אבותיהם בברית הנִּשואים, כי ככה היתה אמונת האנשים בימים ההם, אשר זאת היא הסגולה הבדוקה והמנוסה, אם רק אמר יאמרו להוריד ארצה את שארית הנשמות, אשר לא לבשו בשר, ולקרב בזה את מלכות השמים. הילדים, אשר בשמותיהם קֹרא להם בנימין וחוה, אחזו איש ביד אחותו בחזקה ובעיניהם נוצצו הדמעות; ומדי הביט האחד מהם אל פני אחותו, וראה תמיד, כי גם זאת מביטה אל פניו, צחוק נוגה האיר אז את פני שניהם ויהי דמיונם כשני ילדים, אשר נתחיבו שניהם מלקות ולא יִמָלטו מהם והם שניהם חפים מכּל חטא.

– ולשם מה הדליקו את הנֵרות הללו? – קרא הילד.

– הלא לזאת חתונה הם חוגגים – השיבה הקטנה.

– ואני אמנם שמח אשמח לדָבר–הוסיפה לדבר אחרי חשבה מחשבות לא רבות. – כי אני זה לי כבר ימים רבים מאד, אשר נשאתי את נפשי לחֹג את חג חתונתי. כֻּלם כאחד הלא הם מתאכזרים לי ככה.

– היום חוגגים כל הילדים והילדות את חתונותיהם – לחש לה הילד באזנה: – בחצר בית הכנסת שם הם מחכים גם לנו.

ופתאם כִּסו פני הילדה אֹדם לוהט. נעמי היפה באה פתאם במרוצה מקצה הרחוב וחברתה הטובה אתה ותהיינה שתיהן ערומות, כביום צאתן מרחם, ואם כי היה הבֹקר בֹקר סתו קר, הנה נכּר מבשרן, כי קודח הוא והוא לוהט מאש מחול הפּרא ההולל ונפתוליו. כמשתוללות, ואולם גם בהוד ובהדר, כאיְלות השדה, רצו יחד והתהוללו ברחוב ומכל נְטִיָה, אשר נטו את הגו, פכָה מִלוי הנפש הרוגשת ובכל קול והגה פּרא, אשר מִלטו ממסתרי החזה, היה מרוח ההוללות הפורצה, אשר מוסרותיה נִתקו. פני חוה הקטנה להטו מבֹּשת וחרפה, וכמתיאשת, מִהרה וחבקה בידה האחת את הילד בצוארו ובכַפה השניה הסתירה את פניו, לבל יביט נכחו.

ובתהלוכת המחותנים המוזרה קמה פתאם המולה ודֹחק רב. מכּכּר הגננים באה תהלוכת ילדים גדולה ובידי כל אחד מהילדים היתה פִּנְכָּה מלאה פּירות מפּרי ארצות הנגב או בקבוקים ממולאים יינות הטובים או מגדנות מעשה אופה, אשר נשאו אתם מַשְאוֹת לאביונים בשם המשיח. בימי המשוגה הנפרזה הלזו לא היה איש מבני הנוצרים האזרחים, אשר יקום בו הרוח להרחיק ללכת מביתו וממקום מגוריו, גם אם דברי מסחרו דרשו ממנו כזאת, ולמותר יהיה להגיד, כי לא היה מהם איש, וגם מהתקיפים אשר בַּדּוֹר, אשר יקום ויאמר לנסות ולהשקיט את המהומה הגדולה והמציקה הזאת, אשר הקימו אלה בני היהודים הנבזים והנאלחים – כי גם לשום תָּהֳלָה בהם רק בדברים בלבד יָגֹרו האנשים. מנגינות קדומים ממנגינות המזרח ההוזה צלצלו ופרצו מרֹב הבתים אשר במחנה ותפחנה רוח חיים בנפשות הנדכאים והחלשים. ברחובות נראו מנגנים זרים ונגנו בכלי שיר נפלאים, אשר בימים מקדם לא ראו כמוהם. וכל אשר היה, היה כמו בחלום קסם, הרחק ולא דומה לחיי האדמות והלהיב את המחות ויָהֹם את הנפש.

דברים, אשר כמוהם לא היו, ראו יום אחד האנשים לפני חצר בית התפלה אשר לנוצרים. עלמה צעירה לימים ויפת תֹאר יצֹא יצאה שם להראות לפני הקהל במשל ובחידה את דבר בוא גם נפש החיה והבהמה אל מלכות השמים אשר למשיח. את להטיה הראתה בכּלב הגדול והחזק, אשר הביאה אתה, ובהתהוללה ככה ולא חדלה משִירות הפּרא אשר שוררה, ופרק לפרק יש אשר היה קול השירה לקול יבבה אחת איומה ומפרפרת. האנשים אשר נקהלו מסביב היו אמנם כנדהמים ויש אשר גם לבם נרגש בקרבם או גם אשר השתאה השתאו לכל הדברים האלה, ואולם פֶּה אחד מצאו כלם את מקור הדברים האלה בנפש השואגת ממסתרים לאלהיה וחוצבת להבות אש קֹדש. דומם ובפנים חִורות נצבו כלם מסביב לה ובשרם סמר מִפחד טמיר. בבית הכּנסת משכו פתאם בקול שופר ויהי קול השופר המיבב כקול הקריאה הבודדה והגלמודה, המעוררת נרדמים משנתם, אשר התפרצה אל הרחובות וחדרה גם אל הבתים הנמים – כקול הקריאה המוזרה, אשר חדרה אל אזני האנשים מסתרי חיי הרוחות אשר ב“קבָּלה” ונפלאותיה. חבושה פאר מלכים לראשה, נראתה פתאם גם צירלי ברחוב והמוני אנשים ינהרו אחריה וילווה כמו את המלכּה הנכונה. והיה כל אשר יראנה ונשאר פתאם עומד תחתיו, כפסל שיש אלם, והפכה נפשו אמונה נלהבה והאמינה גם בה, בצירלי, כמו במשיח החדש. בחור אחד מבני הנוצרים, וַגֵינְסַיְל שמו והוא בנו של הכֹּמר וַגניזיל, דבקה נפשו בה פּתאם ויהי כאחוז בחבלי קסם וילַונה כל היום כצל, ואחרי כן פצח גם הוא בשירת הלל ושבח למשיח הגדול ודבריו היו נשגבים והיו לוהטים כאש וצירלי שמה אליו לב בטרם פנה יום. נפשה שלה לא הבינה פחד; כל אחד מנפתולי גֵוָהּ אמר הוד והדר. בינת גברים הסתתרה בהיותה נצבה לנגדם, ודְבָרה היה להם חֹק גם בשֶל הזֹהר הנפלא, הוא זֹהר המשיח, אשר סְבָבָהּ. בבואה אל הצַלְיָנים הנכֵאים ואל האנשים המסגפים את נפשם, ויזקפו את קומתם. כי היֹה היו אז באנשים כאלה, אשר ימים ולילות רצופים התפלשו בחרפת איש באשפתות, או כי ימים ולילות כצופים לא בא כל אֹכל אל פיהם, או כי בחרו להם פנה אחת רטובה באחד המרתפים האפלים ושם ישבו לילות וימים מכֻוצים וקופאים ויד או רגל לא הנידו וחלמו חלומות והיו להם “לילי זֹהר”, לפי דבריהם, ופנים כּשֵדים, וככה נתנסו בכל הנסיונות של רוחות הטומאה ויצאו כמנצחים, ובהיות הלילה ויהי האויר מלא את קול שירות אֶבלם. הם הם האנשים אשר הגו ימים רבים בכל ספרי הקבלה ולא חדלו, ובדברי התלמוד הפכו והפכו ויגלו בהם פנים חדשוֹת ונצורות, אשׁר לא פללו להם ראשונים; נשותיהם, אם רק לא באו בסוֹד חבורות המשתּוללות, קנאו את קנאת אדני צבאות בנפש אוכלה אש; בראש הומיות יצאו ותטפנה דברי מוסר ותוכֵחה נמרצה באזני האנשים ובדברים לוהטים ונמרצים הסיתו אותם לאכזריות יתֵרה ולחטאים אשר לא יביאו פרי ואת בני הנוצרים חֵרפו ותקללנה בקללות נמרצות. הילדים, וגם היונקים אשר בהם, נשכחו מלב ונעזבו לנפשותיהם ורבים מהם נפחו נפשותם מחֹסר כּל. ימי פלאות באו. רָעָב ושֶפע השלימו בראש חוצות, תפארת מלכים ודלות נוראה הושיטו יד אשה אל אחותה. תפלה כסדרה חדלה, ובּהִקהל האנשים אל בית האלהים להתפלל יחד, ותהי תפלתם זאת השִמְצָה הנוראה מכל הנוראות, אשר טפחו בה האנשים בפני אלהי אבותיהם. ומבני הצוענים פרצו אז לרוֹב וישוטטו בארצות ויוסיפו פי שנים למהומה וליִראה הנסתרה. אמנם שלֹח שלחו האפּיפיור וגם מושל המדינה את פקידיהם אל כל המקומות, אשר תחת יד ממשלתם, וגם אל הקהִלה אשר בפירְט באו אחדים מהם, ואולם כל האנשים האלה יצאו מאת פני היהודים בפחי נפש. נִירְנְבֵּרג הקהִלה החפשִיה שלחה גם היא מקִרבה את אחד מפקידיה וגם חמשים פָּרָשים נתנה לו; ואולם את הפקיד ואת פרשיו ראו בעצם היום ההוא מתגודדים ברחובות קריה ושָּׁרים כשכּורים בקולות צרודים. לא הרחב מהנחל, במעלֵה הנחל ישֹׁב ישב אז איש מבני הנוצרים והוא איש מלומד ואדם חשוב. הוא למד וידע היטב את השפות העתיקות וגם חקר ודרש הרבה בחכמת האסטרולוגיה והאלכימיה. רבים מבני דורו דברוּ בו, כי זה לו ימים רבים, אשר חקר ומצא את אבן החכמים ובמחיר גדול מאד נְתָנָהּ למדינת תֻּרְכִּיָּה הגדולה. ויהי כאשר שאלו את האיש לדבר אשר הוא חושב בדבר כל המהומה וההתרגשות האלה, ויאמר: “היהודי – חית השדה הוא, אשר בינתה הסתתרה. בהוציאכם את החיה הזאת מכּלובה לחפשי, וטרפה ואכלה אתכם ושריד לא תשאיר; ואולם בהיותה כּלואה בכלוב, והחרישה והתרפּסה לפניכם, ככלב. רַבָּה בינתו של היהודי ודמיונו כחֹמֶט, אשר אם תחצו אותו בגרזִנכם החד לשנים – והיו לפניכם שני חֳמָטִים”.

לא היתה תקופה נוראה ומבהילה בדברי ימי האֲנַרְכִיָּה, כתקופה אשר היתה בימים ההם, בימי מחולות התאוה השחוֹרה והדבקות הנלהבה גם יחד. בהתפשט הבשורה החדשה בדבר היהודים יושבי פרנקפורט וּוֵרמיזא ומגינצא, אשר קמו כאיש אחד חברים, הם ונשיהם ובניהם וטפם וכל אשר להם, לצאת את ארצות הגלות ולשום את פניהם ציונה, ותִּנָתקנה מוסֵרות הרוחות כליל ותהי ההתרגשות הנלהבה, אשר קמה במחנה היהודים, כרֶגש תפלה אחד גדול ולוהט במסתרים ומושל בנפש. היו כל רגשות המאוויים הכמוסים וכְמִיוֹת הנפשׁ הנסתרות כאִלו מצאו פתאם את תִּקונם בדמות אחת מסוימה, וכל נפש הרגישה באיזו בטחה חרֵדה: גם אני אכּנס למלכות השמים הגדולה.

ביום ההוא שכבה רחל קופאה ונואשה בבית אביה והביטה בבלי חמדה אל שמי הדמדומים, אשר נשקפו לה מאחורי חלונות הבית. החדרים היו ריקים ויהי כאִלו נשאו שם הֵדים חרישים בדממה וקרשי הרצפה התנפצו מפרק לפרק מאליהם. את אמה לא ראתה רחל זה כיומים וגם אביה יצֹא יצא בבֹקר ולא שב. אליה לא שם איש את לבו בימים האחרונים ונשי ישראל לא יספו לסור אליה לבקרה ולשבת אתה כאשר ישָבו. ואולם לא זה הדבר אשר יקח את לבה. היא שמחה בקרבה לקראת בוא הלילה, זה הלילה הנפלא, אשר תחת כנפיו השחורות לא יהיה האדם אנוס להביט אל פני הדברים הרבים וגם תקותו תאמצנו למצוא מנוחה קלה בחיק התנומה.

ברדת הלילה, בא מאיר קנֵיקר הביתה. מראה היה לו כמראה איש מבֻלבּל ומפרק לפרק פרץ בקול צחוק קצר ומרֻסק ויהי כמלגלג. לאור נר של חֵלב סָפר בתחלה את כספו ואחר זה יצא אל הבאר, אשר בחצרו, וחפר בור באדמה אשר אצל הבאר ויַסְתֵּר שם ארגז גדול מלא פנינים ותכשיטים יקרים. בשובו אל הבית נהם ונשם מרֹב טֹרח ויגש וישב ליד בתו ואת סנטרו הניח על הקַת של המעדר אשר בידו. הוא התאנח, הכניס את כפו אל סבכי ראשו, עשה עֲוָיות משונות בפניו, קפץ אחרי כן ממקומו, זרק בכח רב את המעדֵר ממנו והלאה, אים באגרופיו באויר מסביבו ויפרץ בקול בכי נואק. רחל לא זזה ממקומה. היא כבר הסכינה לדברים האלה למִיוֹם הִגָלות צירלי ודבר היותה כַּלָּה למשיח. “אלהים, אלהים, אל מלא רחמים! – ככה יִבּב האיש. – הלא באזני שמעתי את קול אלהים, הלא אני אני באזני שמעתי את הקול מִדַּבֵּר! אַל נא יסלח לי אלהים לחטאת שפתי; אבל בתי היחידה הן לא מנאפת היא!” והוא התנפל לפניה פתאם ארצה ובידו החליק לה בתלתלי ראשה וימלמל:

– הלא אַתְּ אַתְּ היא רְחֵלָתִי שלי, ילדתי הטובה, מלאכי התמים. מיתה משונה ימוּתו כל השוטים האלה הַנִּגָּהִים אחרי כַלַּת השקר ומאמינים בה. כל מדוי מצרים על ראשם יחולו!

והוא התרומם, וכנמלט מפני רודפים נָס החוצה.

הלילה היה לילה קשה וסוּפה התרגשה לבוא. רוחות פרא באו מן הנגב וישתוללו במלוא המישור ושְאונם היה מרחוק כהֲמִית מים כּבירים. מפּרק לפרק יצא ירֵח חִור ממפלשי עבים קרועים ואז נדמה, כי הוא חצה אותם בקצפו והשתחרר מהם וירַדפם לרֹחב האֹפק. כחצות הלילה התחוללה סופת בּציר. עבים אפורים, כבדים וחרֵדים התאבּכו יחד והברקים היו חוצים אותם בנֹגה אש צהבהבה. רחל הביטה אל המחזה וגרונה צרב מפחד מסֻתּר. בַּלּוּל אשר אחורי הבית התחוללה איזו מהומה רוגשת. קולות גִרגרו וקִרקרו גם יחד והתרנגול קרא קול גדול וחזק. במרחקים בכו כלבים.

רחל היתה עיֵפה. כל אשר התחולל סביבה כבר היה זר לנפשה. פסה אמונה מלִבה; יחידה ורחוקה ומהרהרת אחרי כל דבר ודבר נצבה ליד קהל האנשים הגדול המשתולל באמונתו הנלהבה. ובכל אלה היא יְגוֹרָה מפני הבָּאוֹת. היא חשבה בלבה: והיה כי יִגָּלו כל מַצפוני לאנשים, ורגמוני באבנים. והילד מה יהיה באחריתו? – קרוב לשתי שעות אחרי חצות שקטה הסופה וקול השופר יִבּב ברחובות וקרא לבני היהודים לבוא אל חצר בית-הכנסת. שם קרא זכריה באזני כל הקהל את דברי המכתב הגדול, אשר כּתב המשיח לצירלי בחירת לבו, אשר הוא קרא לה שם: צִלה. אלה היו דברי שיר ומליצה, חוצבים להבות אש ומלאים רגשות קֹדש ואהבה נשגבים, ובאחריתו דברים קצרים וברורים בדבר אשר הוא גָמר אֹמר לקבל את פניה ואת פני אחיה בני עמה, אלה החיים אתה כיום ואלה אשר יקומו מקברותיהם, בשבעה עשר יום לחדש החמישי, הוא חדש תמוז, בסאלוניקי העיר. אז דִּבּר זכריהו את דבריו הוא באזני האנשים המחרישים וישאל אותם שלש שאלות: הנכונים האנשים בכל נפשם ובכל מאֹדם ללכת אחרי הנביא אל כל אשר יקראם? האין יש אשר יפחדו האנשים בסתר לבם מפני הטֹרח והסכנה המרֻבה אשר זה מנת יוצאי דרכים? ואם נכונים הם להכּיר בכל לבם את גֹדל קדושת בת האלהים וארושת המשיח ולמלאות אחרי דברה ולּא יתלוננו? ומפִּיות אנשים למאות התמלטה הברה אחת חרישית ורוגשת: כֵּן. אז יצאה צירלי אל הקהל ותשא כּפיה למרום ובתפלה אחת רוגשת ולוהטת הלהיבה את רוחות האנשים אשר מסביב ותפּח בלבם את משאת הנפש הרותחת ואת השאיפה הגדולה לכל החדש ולכל הנשגב ולכל הנפלא, אשר נכון להם בימים יבואו. דבר לא ראו האנשים לפניהם, אשר יהיה להם ליסוד לבטחונם הגדול, ואולם היֹה היה בנפשם דבר, אשר היה גדול פי שנים מהבּטחה השלֵוה: האמינו האנשים בלבם ובהתלהבות פורצת נשאו את נפשם ליום מחר כי יבוא. בתֻפּים ובמחולות היו האנשים נכונים לנְטֹש לנצח את האדמה, אשר דבר לא מצאו בה לנפשם, מלבד את הבּוז והחרפה הגדולה אשר בלב ואת האכזריות אשר לחית השדה. הנקל היה להם להשכּיח מִלֵּב את הכּל, ברְמֹז להם ממזרח השמש אהלי השקט אשר בנחלת אבות פוריה ונביא-אלהים קורא להם לשלום ולברית אהבת נצח. האדמה הזאת פה לא היתה להם לאדמת מולדת וגם יכֹל לא תוכל להיות להם כזאת לנצח, ואם גם תהיינה חליפות הימים את אשר תהיינה.

ראשי הקהלה הכריזו את דבר היציאה, אשר הם נכונים לצאת, וכל ההכנות, הנחוצות לשֵם זה, היו צריכות להתחיל מבֹּקר יום המחרת. עוד בֶּאֱמֹר האנשים להתפזר ולשוב איש לאהלו, שאג פתאם מאיר קניקר, זה אבי רחל, שאגת פרא ובקפיצה אחת מהר אל צירלי ויתפשנה בקוֻצות ראשה ויפילנה ארצה. אז התנפלו עליו היהודים הנדהמים כלם בחֵמה שפוכה, ולולא תֵּלזילה אשת בריתו והאשה הכשֵרה טְרַינְלי, זו אשת הרב רבי מן, אשר התנפלו אל המחנה ותתחנֵנה לפני האנשים בקול יללה לסלח לו, לולא השתים האלה, היתה מרה אחריתו.

קודרים ודמיונם כנֹגה הדלֵקה אשר נפלה במרחקים נראו אוֹרות השחר הראשונים והרחק במרום נִשאו מחנות צפרים בקול צריחה טרופה.

כאשר בא מאיר הביתה, מצא את בו והנה היא ישֵנה. ואולם הוא רק נגֹע בה בידו והיא כבר הקיצה. מבטה אמר פחד והיא היתה כנבוכה.

– הודות לאל, הנה כבר כַּבּד כִּבדתיה כחוק וכמשפט – קרא האיש בצהלת הנפש הקהה. – את שער ראשה תלשתי לבתולת השקרים הזאת!

מבטו החודר דבק פתאם אל פני בתו, ולאחר שחדל ממנה, הניד בראשו בלב מלא דאגה ויפנה אל תֵּילזֵילה אשתו וישאלנה למתי ימלאו ימי בתם ללדת ואם קרובים הימים האלה. האשה המסכֵּנה באה במבוכה והגידה, כי גם ממנה נסתר כל דבר ברור; ואולם יש לחשב, כי כירח ימים או גם יותר יש להם לחכּות בכל אופן. בצהרים נכנס אליהם ראש הרבנים. פניו היו קודרים ואתו חמשה אנשים מנשיאי הקהלה. בדברים קשים מאד חקר ודרש את מאיר ולאחרונה בא לידי פקפוק, אם אמת הדבר, אשר הוא מדבר, כי שמע באזניו את הקול ממרום. ואולם דבריו אלה הלמו את ראש מאיר ויהי כנדהם. דבריו הנלהבים, אשר התמלטו מפיו כנגד מחשבת השֶפק הזאת, וגם דברי האשה אשר דברה ברוח קשה ואִשרה את דבר הקול משמים הֵרֵכּו את לב הרב והאיש הטוב חיים חיים ראפוֹפּורט חשב ומצא, כי ראשית כֹּל הנה לא רב עוד מספר הימים, אשר נשאר להם לחכּות לפשר דבר הבשורה, בהמלאות ימי הבתולה ללדת – ומלבד זאת הלא יש גם אשר הזמינו האלהים שתים או יותר כַּלוֹת למשיח, אם אמנם זה האיש זכריהו כבר דִבר את דבריו בזה וגם התנגד בכל תֹּקף למחשבה אשר כּזאת.

בהֵראות מאיר קניקר ביום ההוא ברחובות קריה, ראה את פני האנשים והנה אינם אתו כתמול שלשֹׁם וגם אלה, אשר כידידים נחשבו לו כל הימים, פנו ממנו ויהיו לו כזרים. ואם יצֹא יצא מאתם בשלום ויד לא שלחו בו, היתה כזאת רק בּשֶל הטרדה המרֻבָּה והרוגשת, כטרדת הנמלים הרוחשות, אשר הקיפה את כל המחנה, והאנשים לא שמו אליו את לבם ביותר. ואולם לנפשו לא מצא מנוח בכל אשר פנה.

כאב גדול וחותר אכל את לבבו במסתרים למראה הטרדה הרוגשת הזאת. הוא חִפש ומצא אחד אחד את האנשים הַלּוִֹים, אשר הוא נושה בהם, וידרש מהם את כספו בחזקה ובקולי קולות וגם הזהֵר הזהיר בהם, אשר ישלח את פקיד המשפט אל ביתם. ולאחר זה נחפז לשוב שנית אל ביתו ואל אוצרותיו היקרים ושטרי חובותיו, הספונים שם, ושפתו התחתונה, המלאה ביותר והבולטה ביותר רקדה כמו מאליה ותקלל. כי בראות האיש את רגשי הבּוז והמשטמה החזקה, אשר ירחש לו לב האנשים מסביב, וימהר ויֵאָחֵז שנית בכל כחותיו ביסוד קִיומו הקודם ואהבתו לאוצרותיו שבה והתלקחה בקרבו הרבה יותר מבראשונה – ובסתר לבו אמצה אותו גם מחשבת נִחומים זֵדוֹנָה בדבר בתו ו“שליחותה” הנשגבה, ובקצר רוח נוהם חכּה לבוא הילדה המשוחה לאלהים אל ביתו, ויהי בטוח, כי אז לא יאחרו לבוא גם האותות משמים והמופתים החותכים והגלוּים

ברֶדת היום נצבו שני אנשים יהודים ליד פתח אחד הבתים ויתלחשו יחד ויֵאנחו מסתר לבם ויתאוננו איש באזני אחיו ברוח נכאה. הם שוחחו יחד בדבר ירידת הדת ופריצות הגדר הנוראה, אשר נפרצו בימים האחרונים למאד. שכחו בני ישראל את אלֹהיהם. בתי הכנסת שוממים. תפלה בצבור חדלה זה כבר. פסו אמונים. והאחד מהם, זה הוּצל דויד’ל, קרא בחרדת נפש מוזרה, לאחר שעיניו אשר היו כעיני העכבר לֻטשו כלפי מרום:

– לא נִנָּקה. לא נִנקה. רבים שתו ורבים ישתו. זהו רצונו של השם יתברך.

הוא השתמש במליצה זו מפני איזו יראה פנימית. היהודים בכלל אינם מזכּירים בנפש חפצה את המות. יראים הם מפּניו. אחד מסופרי הדורות הקדמונים, אשר חי בפירט, כותב: ואל נא תשאלו, למה היהודים האלה יראים כה תמיד את המות. הדבר הוא פשוט יותר מדאי: הם אינם רואים מפלט למו מפני חמת אלהים, הצפוייה להם. מפני זה יָסֹבּו תמיד את המות אצל היהודים פְּחדים ואימות רבות. כלם כאחד יוצאים תמיד את החיים ונפשם אחוזת חיל ופחד מפני גורלם, המחכּה להם אחרי המות.

חג הסֻכּות, זה החג אשר הביא אתו תמיד אל חיי ישראל את זכר השֶּׁקט והשלוה של ימות קדם, בא בשנה ההיא כאורח פתאם, אשר לא חכּו לו, וימצא את כל המהומה הגדולה ומבוכת הנפש, אשר השתררו במחנה היהודים. קרונות גדולים, אשר נקנו מבני הנוצרים ביום השוק, רקדו בקול המולה גדולה לפני כל בית בישראל, וקולות האנשים, הנוהגים בסוסים הרתומים אליהם, המו יחד את קולות הנשים החודרים ואת קריאות האנשים השואנים, המוֹכרים וקונים סוסים וחמורים ובני בקר. הרחובות היו מלאים שברי כלי-בית וארגזים ריקים ובלויי שמלות וקש וקלף וגבבא. כאשר נראו במהומה הזאת אנשים מבני הנוצרים, היו פניהם קודרים וכמזהירים ודמיונם היה כמחבלים תחבולות בסתר ואומרים לשום לְאַל את כל דברי ההכנות המרֻבות האלו.

על ארגז אחד ישב בנימין הקטן ותהיינה רגליו הקטנות מכרכרות באויר והוא יושב והוגה מחשבות בלבו. הוא חקר ודרש: איה איפֹה אבדה חוה שלו? בלבו רחשה איזו הרגשה מוזרה. הוא הביט אל חורי החלונות הריקים אשר לביתו של מאיר למדן וירא שם את מגדלי הארגזים והתֵּבות השונות וראה את הנשים, החבושות במטפחות לבנות ורצות הנה והנה ומוציאות מאת הארונות דברים וחפצים שונים ושָׂמות אותם בצרורות ובארגזים, והקשיב באזניו את צלצול הכּפות והמזלגים ואת קול הפטיש בהלמו. לא הרחק משם היה גם ביתו של שמואל אֵירמריטר. הבית הזה היה כבר גגו הרוס, כי בני האיש הזה הרסוהו בכונה תחלה, כי לא חפצו להשאיר את נחלתם אחריהם לזרים, אשר יבוֹאו ויֳירשוה. בבית אשר לאיצק גאַנזהינקיר נקהלו ובאו יחד רבות בנות ותחפֹּרנה ביד חרוצים חֻפּות בּד ומִכסות לקרונות ואדרות בד לאנשים ולנשים ותשוררנה במקהלה שירות עתּיקות. יש אשר נראתה פתאם ברחוב חבורת יהודים קבצנים, ההולכים ממקומות מושבותיהם הרחוקים, ובהיות רוחם ברבם לוהט ונפשותם נִשאות אל מחוז חפצם הרחוק, לא חנו בפירט אלא כדי קריאת איזו תפלה ונחפזו לדרכם הלאה ותרמיליהם הבּלים לכתפיהם.

ברוח נכאה וברגלים מרֻשלות שוטט הילד ליד בתי הרחוב. הוא הציץ אל הגנות וראה את פרחיהם הקמֵלים ואת הזלזלים הצהובים, אשר רִפּדום מתחת. פתאם ראה את חוה הקטנה והנה היא נחפזת ורצה לרֹחב הרחוב וימהר לקראתה בלב שמח. ואולם הילדה, אשר שַׁרְוֻלֶיה היו לה מופשלות ולחייה מְסֻמָּקות, הניעה לו רק בראשה והגידה לו, בהֵחפזה ללכת ממנו, כּי מרֻבה מלאכתה וזמנה קצר אֵפוא מפטפֹּט אתו, והוא נשאר שנית לבדד. הוא היה רעב; ואולם מֵאֲשֶר היו כלם טרודים בבית במלאכתם ולא שמו אליו לב, החלט בלבו לצאת אל הנהר, אשר שם גדלו שיחי האגוזים לרֹב, ויאמר להשקיט שם מעט את רעבונו. זה הילד היה מסוג הילדים אשר כל חייהם אינם אלא אגדה אחת גדולה ואשר החיים כמו שהם אינם דוברים לנפשם מאומה ורק אבֹד יאבדו בהם. וככה הביט הילד ברוחו הנכאה אל אשר מסביב לו וירא והנה דברים גדולים ונשגבים נעשים אצלו. גְּוָנִים כברקים יחלפו וגְוָנִים יבואו וזֹהר יזהיר בכל דבר ורוח גבורה גם היא מתנוססת לפרקים ולב הילד לֻקח שֶׁבי ובתי נפשו נמלאו מאוַיים נפלאים ולוהטים. בלב דופק בכֹח חשב מחשבות פֶּלא בדבר אדמת השֶקט הנכספה, אשר נוצרים נוראים שם אינם ושוטר אכזרי לא יֵראה ברחובות וסַד לרגלים לא יִזָּכר ולא שֵבט לַגֵּו. ופתאם קם לפניו כמו חי זכר היום המר והנמהר, אשר באו האנשים הקודרים ולקחו את אביו אתם ושם הכּוהו בשוטים רק בְּשֶל החֶשד, אשר חשדו בו, כי אוּרְלוּגֵי החוֹל הגנובים אתּו הם. ואת דודו הלא גרש גרשו במקלות מנירנבּרג בחֶטאו הגדול אשר חטא, כי בא לו שם השמש וישאר אצלם ללינת לילה אחד. ואמו היתה מספרת תמיד בדבר דודתה הכּשֵרה ויראת האלהים, אשר שְרפוה האנשים באש, כי אמֹר אמרו, אשר מנַחשת היא וקוסמת בקסמים. ותהי בו פתאם יד כל הדברים האלה לפחת בלבו רוח נקם וגבורה ורוחו קצרה.

אל אזנו באו קולות השירה האדירה הצוהלת אשר בבתים. הילד הקשיב לקולות ושאל את נפשו לפשר דבר הבוז והחרפה, אשר ירחש לב כל האנשים אל היהודים; ואולם אל חקר הדבר לא בא. באמת ואמונה היה לו צר מאד לנטשׁ יום אחד את מרחבי השדות האלה ולהרחיק נדוד מהם – ולאלהים פתרונים, לאיזה מרחקים! מה רחבה ומה שלֵוה האדמה פה! אֵד אפור וכֱבוי זהר זחל מִשָּׂדות מרוחקים ושם במרחקים הסתתרה קרית נירנברג היפה ושם היה גם היכל המלכים אשר לה וחומותיה הבצורות ומגדליה הצרים והגֵאים. כל הבתים שם אולי בנוים אבני שיש – והזהב הרב והסוסים היקרים וטִכְסֵי המלחמה הנהדרים וימות השוק אשר באי האשפתּות – וכל אלה כמה חליפות וכמה תמורות וכמה זֹהר וכמה צהלה להם!

ומעט מעט התחילו אורות היוֹם מדמדמים וכבים והילד שם את לבו לשוב הביתה. ואולם זאת הטרדה השטופה והמאַיֶּמת, אשר שררה שם בַּכּל והלכה וגדלה מסביב, הטילה איזה פחד סתום אל לבו. לפתח אחד הגנות ישב לנוח על אחת האבנים הגדולות. שמשון וַיְנְשינק ובני ביתו ישבו כּלם בביתם הריק וליד הבית נצבו שני קרונות גדולים וטעונים את כל חפציהם. הנה גם בני ביתו של דוד טִישְבֵּיק ושל שמואל שרֵינץ והוטצל דויד’ל וליב וַסירטרידינגֵיר ומשה קֵיזבּויאיר ומאיר וָלף וכלם מוכנים ומזומנים כבר לצאת את השדות האלה ולבלי שוב אליהם לנצח. ולב הילד כאלו חש את שורת האסונות הקשים והנוראים, הצפוים לאנשים האלה בחייהם, ויהי נוּגה מאד. ואולם אז באה אליו פתאם רוח האגדה הקוסמת, אשר שם כל אשר מסביב לו לאֵל, והילד שב וראה את הפּרחים הגדולים והנהדרים, אשר פֵּארו ברוחו את האנשים ואת הדברים הרגילים, או כי באה ממרחקים מנגינה אחת נפלאה וַתִּנָּשא ברחובות הנוגים של היהודים ותמלא את הנפש שירה נוגה ומכאבת במתיקותה.

הילד הביט נכחו וירא והנה רחל בת מאיר קנֵיקר נחפזת יחידה לבוא הֵנה. היא אמרה ללכת לדרכּה הלאה, ואולם הילד קרא לה בשמה. בתחלה חרדה כלה ובשתי ידיה כאלו השיבה את פניו ואמרה להֵחפז אל בתי הנוצרים שמנגד; ואולם פתאם היתה כאלו בא לפניה זֵכר איזה דבר והיא נגשה ותֵּשב לידו.

– מחר יהיה האות הזה. הידֹע תדע את הדבר, ילד?

היא בִטאה את הרי"ש שלא כהלכה ויהי בשל זה קולה חודר אל הנפש.

הילד השיב לה את אשר השיב; ואולם היא לא אמרה לו דבר ותהי כאלו התכנסה כֻלה אל מסתּרי נפשה. הוא ראה את אשר הסתירה רחל את פניה בכפות ידיה, ומפני אשר השפילה מאד שבת, היו מרפקות ידיה מסתתרים לה בחיקה, והוא נזכר פתאם בדבר ישיבתו הנמוכה ואת אשר חיב היהודי להיות נזהר מישיבת אבֵלים אשר זאת, וימהר ויקם; ואולם בטרם אשר יוכל להרגיש בדבר, תפשה אותו הריבה ותמשכנו אל בשרה הלוהט ובשתי ידיה לקחה אותו בראשו ואת שפתיה הצורבות לחצה באיזו קדחת למו שפתיו. נדמֹה נדמה לילד, כי שוקע הוא בתהום גדולה. אגלי זֵעה הזהירו פתאם במצחו ויכאיבו לו כמְחָטים. אזניו הקשיבו את הלמוּת לבה החזקה וחֻמה הלוהט זרם וחדר אל בשרו ותלתליה אשר פֻּזרו נפלו ויכַסו את ראשו. טִפות לחות נפלו ונחו בלחייו – ורק בהקשיבו פתאם לנְאָקות הטרופות, המתפרצות ויוצאות מלב הריבה, ידע, כי בוכה היא. ואולם פתאם קמה בחפזה ממקומה ודחפה את הילד ממנה בכח ותמהר לדרכה. מיד אחר זה חזרה ושבה אליו. קולה היה שָלֵו וחרפה גלויה לא נתנתה להשתחוות אל פּני הילד.

– אל נא תגיד לאיש אל אשר הלכתי – גמגמה ודברה לו. ואלהים טובים לא ישכחו לך את החסד הזה.

ברחוב השושנים היה בנוי בית לא גדול ומשוח תכלת כלו, הוא בית הספר ליתומים אשר ליהודי פירט כיום הזה. ואולם אז יָשב שם תֹּוֹמס פֶּטרוס הוּמֵיל הנוצרי והוא אז תלמיד בית המדרש לחכמות. רחל נגשה אל הבית ההוא ותבוא אל הפרוזדור אשר לו ותהי מגששת שם ומחפשת את מבוא הבית – ורק לאלהים גדולים פתרונים, בשֵֶל מה ובשֶל מי נזכּרה פּתאם בדברים הנוּגִים, אשר צלצלו באזניה: והשבַּתִּי את משושה, חגה, חדשה ושבַּתָּהּ… מאחד החדרים התפרצה שירה צרודה ואחריה המולה וקול דברים וצלצול כוסות וקול קריאה, ופתאם שבה שנית הדממה להיות כשהָיתה. אז זחל פתאם קול נוח, קול עמוק ולא גדול, והתחיל בשיר, ורחל הכירה היטב את הקול הזה החודר ולוקח שֶבי את הלב, ואשר לבה שלה היה בטוח, כי איש לא ימצא, אשר יוכל לעמֹד בפניו. זה היה אחד מאותם הקולות, אשר הלבבות הרכים מסוגלים להיות שוגים בו בחלומם לילות רצופים. “שושנה פרחה לה ותפרח” – שר הקול. שירה נושנה ומלֵאה תוגת הנפש ההומִיה. אשר שר את השירה הזאת היתה, בלי תפוּנה, האהבה ומכאוביה קרובים ללבו מאד. חָלֹם חלמה הנפש את חלום צפור-הדרור, אשר החפש ואויר השמים הגדולים הוא מקור חייה היחיד, ואנשים אכזרים לכדוה בפח ויכלאוה בכלוב צר ושם היא מתלבטת מבלי מצוא מנוח לנפשה ומתחבטת אל כתלי כִלאה וכנפיה שותתות דם. כבר באו דברי השירה אל קִצם ורחל היתה נִצבת תחתיה קופאה וקו אור דק חרד מאחד החרַכּים אשר בפתח החדר וינח על מצחה. פתאם נפתחה הדלת וטומס פטרוס יצא בקול צחוק גדול, באחזו בידו האחת את הבקבוק ובשֵנית רָמֹז ירמֹז בצהלה אל חבורת הסטודנטים חבריו, אשר ישבו מסֻבים בפְנים החדר וינקוּ איש ממקטרתו הלוחשת בחשק רב וסביבם תמרות עשן כבדות. כאשר סגר הומֵיל את הדלת מאחוריו, הכּה בצור אשר בידו והדליק אש בנֵר של חֵלב ושים את פניו אל היקב. אבל פתאם ראה את רחל והנה היא נצבת נכחו בפִּנה. פניו חורו פתאם והדָּבֵּר לא היה בפיו. שפתיו הקטנות קֻמטו יחד, אישוניו התרחבו, כאישוני החתול, ולאחרונה התמלטה מלבו קריאת שאלה קצרה וכבושה.

– נצא נא מפּה – קראה רחל וסנטרה צנח אל מול לבה.

אז שחק פּטרוס שחוק קל בפני עצמו ויגד לה, כי אל החדרים איננו יכול להכניסנה, וכי אם יש את נפשה, אז תבוא נא יחד אתו אל המרתֵּף. ואל האנשים, אשר השאיר בבית, חזר לבדות להם מלבו תואנה, אשר לו יהי להם הדבר לפלא, אם יבוא לידו לשהות יותר מדי ביקב. ובשובו וירדו שניהם יחדו. שם מצא הוּמיל את אחת החביות ויושב עליה את רחל ואת כפה הקטנה לקח בידו ואת פיו פתח וידבר אליה דברים יפים למאד. כי השכיל האיש מאד בה ותהי זאת תבונתו לדבר דברים יפים. כי מדי דַבר האיש את דבריו היפים ויהי שוכח את נפשו הוא וגם את נפש המקשיבים לדבריו וגם מטרת הדברים אשר דבר ותכליתם הרצויה היו אז ממנו והלאה וימצא לו תמיד דברים והנחות והמצאות למאות, אשר לא מצא ולא ימצא כמוהם איש זולתו, ויהי מפזז ומכרכר מדָֹּבר אחד אל משנֵהו ומזה אל אחר וזרם דבריו הקל והשובב לא פסק מפיו וישכל להשתמש במקום הראוי בדברי חכמים וחידותם ולתת זהר תחת דברים ומחשבות, אשר הרה והגה לבו הוא, או שבחר פתאם באיזה סִפּור לוקח לב ביָפיו ומלא כוָנות ורמזים חשובים ויספּרהו-באחת, הַשכּל השכִּיל האיש לשחק בדברים, כשַׂחק בלהטי הכדורים, ולהשתמש בהם במקומם ובזמנם והנקל היה לו לשום לאפס ולאַל את השבר היותר גדול, אשר הָשבר לב אדם בקרבו, ויהי כתֻמו סֵמל מזהיר ומוצלח מאד לאותו המוּשָג, שלִמד אותנו צִיצֵרוֹן הקדמוני בדְבר המליצה. ומדי דברו ויהי קולו כאוֹב ולוקח את הלב ויהי חודר אל הנפש וכקול הפדגוג הטוב בהטיפו לֶקח; תנועותיו תמיד עגולות ונוחות, מדודות וחֲפֵצוֹת טובה – ביחוד, בהגישו את ראש האגודל אל אצבעו, מדי כַוְנוֹ בידו הכּפופה למעלה ולמטה במִדה וקצב. ובמראֵהו זה היה אמנם האיש כתֻמוֹ סמל האהבה ומסירות הנפש לאחרים, וכל דבר והנה, אשר יצא מפיו, צלצל בבטחה והיה מלא תבנות והיה לאל ידו לנחם את לב איש, אשר שכֹח ישכח את כל מכאוביו כתֻמם, ונפשו תהיה מלאה וממֻלאה ככה, כאלו זה רק קם מלפני שֻלְחֲנוֹת המלכים אשר באגדה, המלאים להם מגדנות ומאכלים יקרים.

ורחל קמה והושיטה לבחירה את ידה ושבה לדרכה, מדי התחילו רגלי האורחים אשר בחדר מנקשות ברִצפה בקֹצר רוח. היא יצאה אל חשכּת הלילה. במֹחה רִפרְפו בתחלה דברי הסטודנט, שאמר לה, להזהיר בני היהודים, כי שפטים נכונו להם ואחריתם תהיה מרה; ואולם אל נפשה לא ירדו הדברים. הרגש הרגישה את נפשה ככלי נשק קר, אשר רוח חיים אין בו, בהיותו ביד חזקה וזרה. הגה הגתה באֲהוב לבה, אשר נפרדה ממנו לנצח פרידה זרה ככה ונפלאה ככה במחשכּי היקב הלח, ורְתֵת בא וכִוֵּץ את לבה ולבה היה מוטל כמטִיל עופרת בבשרה. זה הבית, אשר הסתיר את הדבר היקר רכה ללבה בחיים, כבר אזלת ידו מֵחֲסוֹת על חלומותיה היקרים. הנה כבר מתנוססת מֵעל לדלתו הכתֹבת הגסה, אשר כתבו שם לא כבר:

מִי הָאִישׁ, אֲשֶׁר כָּמוֹנִי יַעֲשֶׂה, לֹא יַשְׂכִּיל לַעֲשׂוֹת.

אֵת נַחֲלַת אֲבוֹתַי בִּלִּיתִי בִּשְׁתוֹתִי

וְנִשְׁאַרְתִּי עִם כּוֹבַע הַלֶּבֶד הַבָּלֶה.

הִנֵּה הִנֵּהוּ.

נִשְׁאַר הַתַּנּוּר – וְאוּלָם הִנְנִי וְיֹאבֵד גַּם הוּא לִי בִשִׁתְיִי.

הלילה היה קר ואֹפל היה. בנגֹהוֹת הצהבהבים של העננים ובשרטוטיהם המטושטשים היה דְבַר מָה מאיזו הֲוָיָה מיוחדה וחיֵי סְתָרִים מיוחדים. ליד אחדים מפִּתחי הנוצרים שוחחו אנשים וחִבּלו תחבולות בגלוי כנגד בולמוס היציאה, אשר אחז את מחנה היהודים. היֹה היו האנשים כדואגים מאד לדבר; כי אם אמנם מאֹס מאסה נפשם בבני היהודים וישקצו אותם בכל לבם, אבל רגש האדונים אשר בקרבם סבל מהתרגשות החֹפש אשר הקיפה את המחנה פתאם ויאמינו בלב תמים, כי חובתם היא להתקומם לזה ככל אשר ידם משגת ולהכביד לפחות לנִבזים את דבר שִׁחרורם. כמובן, אלה אשר לקחו מאת היהודים את כספם ברבּית היו במסתרים משׁפשפים את כַּפּותיהם וישמחו מאד בסתר נפשם לקראת החיל הרב, אשר רכשו להם בלי טֹרח ויגיעה רבה.

רחל לא הֵהִינה לשוב הביתה. ברור לא יכלה להגיד לנפשה מה הדבר אשר לא יתננה לשוב, אבל נפשה היתה אחוזת פחד וחרדה. באפס מטרה שוטטה לה בחוצות. היֹה היתה אז חיי נפש בדִמדומה והמבטים אשר שלחה אל החלונות המוארים אשר לבתים היו כמבטי האיש המבֻלבל. כדרכה לפרקים תכופים, נכנסה גם בלילה הזה אל בית משפחת ראפּוֹפּוֹרט קרובה. כל אנשי המשפחה ישבו מסביב לשֻלחנם הגדול והיחיד שנשאר בבית, כי הכּתלים כבר היו חשופים למדי: הארונות לא היו עוד וגם הכּלים השונים והמִטות והבּגדים. ואיזו חֲרָדָה מדכּאה הכבידה על הנפש למראה האנשים היושבים צפופים מסביב לנֵּר הכּהה ופניהם חִורים והם מלאים צִפִּיה רבה או שהם רכּים וכאלו איזו כמיה מרוחקה וחולפת מאירה אותם – איזו תקוה חרֵדה ונבהלה, והקשב יקשיבו בדומִיה אל הדברים אשר ראש המשפחה הישיש קורא באזניהם. וברחוב התהולל הרוח ופה ושם צלצלו זכוכיות וחרדו ומפרק לפרק עלה קול הצאן הנבהל או סוסים צהלו.

רחל ישבה לה בזוית, אשר שם בָּלַט ויֵצא זיז מהקיר. איש מהמסֻבּים לא שם אליה לב, כי כבר הסכינו האנשים אליה, אשר בוא תבוא אליהם חרש וחרש גם יצֹא תצא מביתם, וראש המשפחה לא חדל מקריאתו אשר קרא לפניהם בקול רַגָּשׁ מספר “שמחת הנפש” אשר בידו, ויקרא לפניהם משל, אשר יוכיח את גֹדל האמונה באלהים וכֹחה כי רב. “לאיש אחד היו שלשה חברים טובים. אחד היה ידיד נפשו, השני גם הוא היה ידידו הטוב והשלישי היה לו אמנם חבר, אבל לא היה חשוב אצלו כלל. ויהי היום וישלח הקיסר שליח למהר ולהביא לפניו את האיש הזה. האיש נבהל מאד ויחרד חרדה גדולה ובלבו חשב מחשבות למה ולאיזו תכלית קורא לו הקיסר לבוא לפניו. ומִהר האיש אל ידיד נפשו ובקש מאתו ללכת יחדו אל הקיסר; אבל ידיד נפשו השיב את פניו, כי ירא לנפשו. אז בא אל חברו השני, והוא ידידו, ובקש ממנו כדבר הזה ויֵאות לו ללַוותו אל היכל הקיסר, אבל לבוא אתו אל ההיכל פנימה ירא גם הוא. וכאשר בא אל חברו השלישי, אשר לא היה חשוב אצלו כלל, ויֵאוֹת ללכת אתו וגם לדַבר עליו טובות באזני הקיסר. ואלה שלשת חבריו של אדם: האחד הוא כספו, השני אלה אשתו וילדיו, והשלישי, אשר אינו חשוב אצלו כלל, הם התורה הקדושה והמדות הטובות, אשר לא תֵחָשבנה אצלו למאומה. הקיסר זה השם יתברך ושליחו זה המות, אשר הוא שולח להביא לו את הנפש. ידיד נפשו, זה כספו, נשאר תמיד בבית, כי גם אם יהיה לאדם כּפלים ממה שיש לו, לא יקח אתו אל קברו מאומה. ידידו השני, אלה אשתו וילדיו לַוה ילווהו אל קברו ובוכים וסופדים לו, אבל אתו אל הקבר לא יבואו. וחברו השלישי, אשר אינו חשוב אצלו כלל, הוא ילַוה את האדם תמיד ובא אתו גם לפני הקיסר”.

נאלם הקול ויהי כאלו אבד בבוֹר אפל. ואולם מלבד האנשים המחרישים האלה היה בבית גם עוֹרֵב והוא היה חניכו של עובדיה אֵינְזִיל, אשר טַפחו וגִדלו, והוא השכּיל מאד לחקות את שפת אדונו המוזרה כאשר דִבֵּר. הצפור הזה ישב במוט אשר לו והתכנס כתֻמו אל תוכו וקרקר את נאומו בשפת חכמים ישר אל הדומיה. רחל הביטה אליו מפרק לפרק ונדמה לה, כאלו נשמת אדם מתחבאה בקרב הצפור הזה, ובלבה חשבה: ככה הוא גם גורל אחַי כלם כּגורל הצפור הזה. שחור ביותר וביותר חרֵד ורוטט נדמה מראה הצפור מול מראה הפנים המָאֳדָמים של המסֻבים: אל טבור האֹפל נקהלו כלם ויתכנסו אל כדור האורה הכּהה שבתוכה, כמו אֶל אי לא גדול, אשר בלב ים אוקינוס של אֹפל.

בלילה הזה התפללו וצמו בכל הבתים. אמנם היו גם כּאלה אשר רוחם נפל בקרבם, ויהיו אנשים אשר בכל לב היו נכונים להשאר במקום מגוריהם; ואולם להם כבר דאג זכריהו. היֹה היה הדבר דומה, כאלו השכּיל זה האיש למצא את כל כושל ואת כל חלש ולהכּירו רק בפניו. ונפלא היה להקשיב לדברים, אשר דבּר באזני האנשים האלה, ולראותם נטפּלים אליו ככלבים, בשלחו רק את אחד ממבטיו אל מול פניהם, ויהי לבם בידו, כחמר ביד היוצר.

מחנות היהודים הנודדים הלכו ורבוּ. התרגשות הרוחות בכל מדינות אשכנז גדלה מיום ליום. במזרח השמש באו המִקְרים איש אחרי אחיו במהירות מבַלבלת. כבר דברו האנשים בדבר אשר נקרא הנביא לבוא אל חצר המלכות והנה גם הפליגה ספינתו, אשר ישב בה הוא בלוית שנים עשר נעריו וחבורה גדולה של תלמידי חכמים אתם, לבוא סַלוניקה. צי גדול ואדיר יפליג אחריו ללוֹתו – אניות איזמיר מלאות אנשים ונשים לרוב: אשה את אלופה ובחיר לבה לכבודו שכחה, אם את ילדה ונערים ונערות את אביהם ואמם. זהב ותכשיטים יקרים אליו יביאו והכּליפים אשר במדינת בּוּכַרִיָה והנסיכים אשר באַפְגַנִּיסְטָן והָרַיְאוֹת אשר בהודו המה שולחים לו משאות יקרוֹת ותשורות מאת פניהם ישא, פנינים ואבנים טובות ומרגליות יקרות, וצירים אליו יבואו מהם וישאו מְנָחות לכֵּרוֹת הגדולות, אשר הוא כּורֶה, ותכריכי בד, תכלת וקטיפה ומֶשי. כזֹה וכזֹה ספרו ברוח לוהטת בכל המקומות אשר היהודים נחתים שמה. צִפִּיָתם הרבה כשלה בהתחרותה את שמחתם הגדולה. לבם מלא רגשות אמונה נפרזה וכבוד אלהים גדולים נתנו לגואל הגדול והרחוק, והיהודי, אשר נפשו תמיד פתוחה לרוָחה לנוכח הִשְתּוֹלְלוּת הרוח בכל תמונה שהיא, מהר ושכח את כל אשר אתו ואת חיי האדמות אשר יסבּוהו. מלאכים נחפזו ואראלים משכו בשופרות היובל והאֵל הישיש והקודר, אשר הרים את מֹשה בחירו ואת חיל מצרים ורִכבו שלח אל מצולות ים, ירד בהדר מכּסאו לקבּל את פני משיח הצדק. ולא היה אפוא הדבר לפלא, אם הצליחה צירלי להתרומם בימים אחדים אל גֹבה אשר לא פלל לו איש. נפשה, אשר בתחלת דרכּה היתה כזרה לדבר, התלהבה פתאם ולִהטה גחלים, בהיות מראה הפּלאות הגדולות תמיד לנוכח פניה. התֹּם והטֹהר זרו לנפשה, והיה האיש, אשר רוחה נוחה הימנו, והתמכּרה אליו כתֻמה – ואולם, לרֹב, יותר מפני רגש הרחמים אשר בלבה מֵאֲשֶׁר מפני תאות נפשה; כי ראֹה ראתה תמיד את הגברים והם מתהלכים אחריה כצללים והם נמקים מתאוה קודחת. ובכל אלה הגֹה הגתה תמיד גם היא בחרדת נפש מסֻתרה בדבר האדמה הרחוקה והקדושה, שם חכּה לה איש אלהים קדוש, אשר את יֶפיוֹ מלא כל פה ואשר איש לא יכול להביט אל פניו הקורנים מבלי אשר יֻכּה בסַנְוֵרים. בדרכים לא פשר להם באו לידה מכתבים כתובים אליה בידי האיש הנפלא ההוא ודברי המכתבים האלה הוסיפו לחלומה בלילה וליְקיצתה בבֹקר לִוית אֹשר וברכת נפש.

יום אחד עברה על פני בית מאיר קנֵיקר ותֵּרא את רחל יושבת ליד הפתח. דבַר מָה היה בפני הריבה, אשר מְשָכָה אליה, אולי היה זה מֶבָּטָה האובד או האֲרֶשת חסרת האונים של הפּה הפתוח למקצת היא נגשה ותֵחַצב לפניה ותקח את כּפה ותלחצנה בחבה רכּה. רחל הרכּינה לה בראשה כזרה וצחקה לה במֶרי. ואולם פתאם לא יכלה להתאפק ויהי כאלו נשבּר בקרבה דְבַר מָה והיא התנפלה לרגליה ולחצה בבכי כבוש את פניה אל חיק צירלי, אשר יסורי נפש הריבה הגדולים חדרו אל לבה ויציקו לו. הרחוב היה מלא את הקרונות הצפופים והמלאים, שחִכּו אל צאת המחנה לדרכּו. המראה הזה וגם מראה פני האנשים הזקנים, אשר היו דואגים בסתר וכשמֵחים בגלוי, החרידו פתאם את נפש צירלי ויכּו בה גלים הומים.

מאיר קנֵיקר דאג לבתו מאד ודאגתו גדלה מיום ליום וכפעם בפעם היה נטפּל אליה בשאלותיו החרֵדות, למתי אפוא, חושבת היא, יבוא האות הגדול. הוא יִחֵד בסוֹדוֹ גם את האשה המהוללה מרת פֵּיסלי, מְיַלדת רבּת שנים ורבּת תבונה, היא פיסלי, אשר בכתבי הקורות הישנים יסֻפּר בדבר יראתה הגדולה את האלהים ואשר קִדמה אשמורות לבוא אל בתי הכנסת ושנים רבות לא בא כל בשר אל פיה ורצפת ביתה היה לה משכּבה בלילות. ומדי הבּט האיש בפני אשת בריתו, אשר רוח כבֵדה מאד דִּכְּאַתָּהּ בימים האחרונים כתֻמה והיו ימים אשר ישבה שעות רצופות מכֻנסה כֻלה אל אחת הזויות ועיניה סגורות, והיתה נפשו הומה לו מאד ויהיו אז אוצרותיו השפונים מפלטו היחידי. גם השתדל האיש להסב אליו בכל אשר יכול את לב האנשים שנית, והשתדלותו זאת גדלה בקרבו, ככל אשר הרבה להרגיש את רגשות הבוז והקלסה, אשר רחשה נפשם אליו. ככה יצא באחד הלילות והשיא משואה גדולה אצל ביתו, ובהתרומם השלהבת אל השמים, נצב לפניה ויהי כאיש הנצב אל המזבּח; נבהלים ומבֹהלים נקהלו אליו האנשים וישאלוהו לפשר דבר.

– את הנעֹרת שלחתי באש – קרא; ואולם האנשים לא הבינו לדבריו והוא באר להם: – תענית חלום היתה לי היום וזוכרים אתם את דברי רבה בר מחסיא: תענית לחלום כאש לנעֹרת.

והאנשים הנידו לו בראשם ויצחקו וילכו להם.

רחל היתה לשיחה בפי כל ויהיו הדברים אשר נדבּרו בה האנשים דברים לא יפים מאד ומלאים שמצה ובקרוב יצא שמה כשם אשה אשר לא טהורה; ובכל אלה היתה משוטטת ביניהם ותהי כנודדת בחלומה ורוחה שבה והגתה באותם הימים הנפלאים, אשר גזו כחלום בֹקר, בהָאיר נר האהבה בלבה ומחשכּי נפשה ראו אור גדול ולא היה לילה אחד אשר יהיה לה גדול למדי בשביל משתה אשרה הצוהל, וכל חייה וחיי האנשים אשר מסביב היו לה כברכת אלהים ממרום – ואולם כל זה כבר גז ואיננו.

דבר היהודים היה לצאת לדרכם באחד בשבת בעשרים ושׁמנה לחדש העשתי עשרה. בבֹקר השכּם, עוד לפני עלות השחר, נקהלו המוני האנשים ובאו אל בית הכנסת. אז נגש הגבאי והוציא אחד אחד את ספרי התורה מארונות הקֹדש ובראש מורד ובפנים חִורים הוציאם החוצה והקהל הגדול נשאו תפלה לאלהים וילכו אחריו ברגש, והשַמש נשאר לכבות את הנֵרות וסגר את דלתות הבית ואת המפתח הגדול והכבד טמן באדמה במקום בטוח אצל הבית. אז התפרצו ובאו קולות בכי מאחורי כתלי בתים רבים: נפרֹד נפרדו האנשים לנצח ממקום סִבלותם ומצוקות נפשם.

לא הרחק מחצר בית הקברות, הוא המקום הנהדר, אשר שם ישַגשג בימים האלה פרדס הטיולים היפה, נקהלו ובאו כל הקרונות והמרכּבות יחד. היה יום סגריר. הגשם ירד בזעף והרוח ילל באהלי הקרונות המתוחים. השדות הרחבים השתטחו באפלולית הכהה ויהיו שומֵמים והבתים הריקים נדמו כאלו קוראים לאנשים לשוב אליהם, כי היה היה בחורי חלונוֹתיהם הריקים דְבַר מָה רומז ומזהיר כאחד. נשים קראו במלֹא הכּכּר הלח, כלבים נבחו, ילדים התיפחו, גברים קראו איש את אֵלוּ שֶלּוֹ ובני בקר געו. גם העורב אשר לעובדיה אינזיל היה פה וגם קולו נִשא בין הקולות השונים. מבני הצֹענים גם המה נלוו אל המחנה והיהודים המה סְבלום, כי קִוּוּ, אשר יהיוּ להם האנשים האלה לעינים בדרכם הרחוקה; נשותיהם קראו ושאגו והרוח ההומה נשא את שפתם הבלולה בכל המחנה ומאחת המרכבות המכוסות אשר להם נמשכה ללא דאגה מנגינת כִּנּוֹר רכה וממושכה. אז שב השליח ויביא אתו את הבשורה בדבר אזרחי נירנברג החפשית, אשר שלחו להגיד, כי לא יתנו ליהודים לעבוֹר דרך ארצם, והאנשים אֻלצו אפוא לשום את פניהם לנוכח גבול השוֵידים אשר מנגב. ואולם אז גֻּנֹּב גֻּנַּב גם פחד נסתר אל לבם, כי יראו האנשים, אשר לא ישלחו אחריהם יושבי נירנברג מאנשיהם ולא יתנו להם ללכת. רבים מהאנשים זכרו את חיי אבותיהם במדבר לפני אלפי שנה, ויהי להם כאלו חוזרים גם הם וחיים את חייהם אלו. השמים אמנם גם המה נתנו אותותיהם אוֹתוֹת כי אולי לא שגו האנשים ברוֹאה. מכּל המכּוֹת אשר הֻכּו המצרים, היה דומה, כי מַכַּת החשך עוד לא חלפה כתֻמה. הנה כבר אתא יום, והלילה בכל-זה לא גז. הדרכים היו מקולקלות ואופני המרכּבות נִצבו חֶצְיָם בטיט. צירלי, אשר לכבודה הכינו מרכבת כבוד מיוחדה, נסערה בגַבָּה אל אחורי המרכּבה ופניה היו חורים מאד ושפתיה חרדות. בראש המחנה מתחת לזרמי הגשם הסוחפים עמד וַגֵינְזֵיְל הצעיר. נפשו היתה שכורת אהבה. לפני קהל גדול מקהל היהודים בגד אתמֹל בדת אבותיו ויבוא אל תחת כנפי המשיח. והנה נלוה גם הוא אל מחנה היהודים ויהי את נפשו להתיר כל קשר, המקשרהו למולדתו, ובלבד אשר יוכל להביט כחפצו אל הפנים הנפלאים האלה. הוא לא שם אל לב ביותר את דבר היותה כבר לכלה למשיח; כי הנה היֹה היה הדבר הזה נאצל ככה רחוק ככה מכּל רגש אדמה, ונפשו לא מצאה כל כאב במחשבה הזאת. נכחדה ממנו, כי בחֻבו הוא נושא את אסונם של כל האנשים האלה. כי הַלְהֵב הלהיב אביו, הכֹּמר הישיש, את זאת התסיסה החרישית, אשר התהלכה בקהל האנשים הנוצרים שבשוק, ויפיח בה עד היותה ללהב גדול, ועוד ביום ההוא נִדְבְּרו יחד את יושבי נירנברג ויחליטו לנסות דבר אל היהודים – ורק הרוח הנִשא וַהֲדַר החלום אשר שררו במחנה בימים האחרונים, המה אסרו את ידם.

כאשר אמרו היהודים להיות בטוחים בשדה הקברות, אשר לא תהיינה בו ידי זרים להללו, ויסגרו את דלתות שעריו סגֹר היטב וחתֹם בחמש מחותמות הקדש. כבוא השעה השמינית, חדרה באחרונה אל המהומה הגדולה תקיעת שופר משֻלשת ויהי זה לאות לאנשים, כי המסע נעתק ממקומו. מבני הצענים כבר סבו כדבורים את קרונות הצֵדה אשר למחנה ויריבו כזאבים על לחם ועל בשר. איש לא הבין את שפת רעהו במהומה הגדולה; ואשר דברו האנשים ואשר קראו לסדר ויהי זה בקול קורא במדבר. בעיני רבים מהאנשים כבר נוצצו אותות היאוש הנסתר, הוא היאוש, אשר זה הזֹהר החרֵד והלוֹהט יְשַוֶה לו הוד הרוח הכַּבִירה והעבודה הקודחת המְלַוַּתּוֹ היא תמיד מפלט לו. והקולות והשאון הרב הלכו למרחקים יחרידו את בני העורב אשר בשדות החשופים וקול השוֹט בעופפו צלצל קול צלול וברור עד היער הרחוק, והֵדיו חזרו ונשאו משם כחרדים אל אזני האנשים. מראה העננים היה כמראה סדינים קרועים לקרעים ופני השמים היו כפני מטלית אחת אפורה ולחה. על פרשת הדרכים בֹאכה אוּנְטֵירְפַרְנְבאַכה נלותה אל המחנה גם הקהלה הקטנה של יהודי הכפר הזה וגם אחיותיה אשר מאֵרמריט ואשר מבּוֹקְסְדורף. בקרוב התחילו מתנופפים וטופחים ברוח אהלי בד, אשר לא אִמצום כתקונם, ובאויר נשאו הנה והנה חפָצים קלים ושוֹנים מתשמישי כלי הבית. כאפס נחשבו התפלות החמות, אשר רחשו לבות האנשים התמימים לאלהיהם, והרְמזים והרְאיות, אשר השתדלו למצוא בכל דבר אלה המפלפלים והוגי התלמוד; כמר מדלי היתה אמונת הלב הגדולה וההתלהבות ושְׁאָר הרוח, אשר לבשו האנשים. אלֹהי היהודים הקודר הנה הוכַח הוכיח בגלוי, אשר לא רָצָם, ואת ידו החזקה הוריד להיות להם כחוֹמת ברזל מבדילה ולהרחיקם בחזקת היד ממשאות הנפש הגדולות והמלבבות, אשר רָקמו להם חלומות מזרח השמש בלהטיהם. ישׁ אשר הָטבעו אופני אחת המרכּבות בטיט הקשה ובשֶלּה נצב כל המחנה וכחמשים אנשים ויותר אֻלצו לטפל בה ולנַשאה על כתפים. מרכּבה היתה שם, אשר שָׂמו אותה למרכבת תפלה, ויהיו שם גם ספרי התורות וארונם, אשר קשטו אותו בתכשיטים יקרים. הרב הראשי ושליח הצבור אשר לקהלה ואתם האחים רומפּיל וגם זאב באטש לא משו מהאֹהל כל היום ופיהם לא פסק מזמירות הנביא, אשר שרו יחדו בקול. ברוך קְלוֹס ישב בעגלתו ואשת בריתו ישבה אצלו חבוקה בזרֹעותיו; דְבַר מָה, הדומה לארוחת הצהרים, איזה מַאֲפֵה קמח שָׁמֵן היה לפניהם בפִנְכּת בדיל, ואולם הם לא אכלו ממנו ורק הבט הביטו יחד ברוח כּהה אל הפּנכה המצטננת. אנחות וקולות כאב כבושים נִשאו מאהלי הקרונות אשר מסביב. היו שם כאלה, אשר לקחו אתם גם את חיות הבית אשר להם, והחתולים יללו ממחבּואיהם ולא חדֵלו. ובהתהוֹלל הרוח, ויהיה גם הוא מיַלל ובוכה מהחורים ומהפִּרצות אשר לאֹהלי הבד. מהאילנות הבודדים, אשר ליד המסלה, נִשאו ברוח זלזלים צהובים ורטובים ויצאו במחול מסביב, כמחול שדי-לילה בלילה, ובבוֹא אחת הדלִיות הכּפופות אל תחת האופנים או אל מבּינות למוטות, ונכפפה ונאנקה ושבֹר לא נשבָּרה. טפּות הגשם חבטו בגגות הבּד הדקים, צירי המרכּבות רעשו וישׁרקו שרִקה, סוסים רבים מן הרתומים למרכבותיהם נצבו פתאם תחתם ושוב לא הזיזום משם לא במקלות ולא בדברים כבושים. כל אשר מסביב היה שרוי באיזו תוגה מדכּאה נפש. במרכבתו של מאיר קניקר פנימה היתה דממה ומנוחה היתה; כי היתה תילזילה רבוצה כזרה בזוית אחת ורחל בתו התכַּוְצה והתכּנסה יחד ותהי מחרישה בזוית אחרת. האחד ביניהם היה האיש מאיר אשר פניו נהרו ונפשו בקרבו צהלה. לאלהים פתרונים מאת מי ומאת מה היתה לו הנסבה, כי היֹה היו פניו כפני האדם, המאושר למאד. והוא גֵהק ולא חדל, כַּשּׁוֹטה, וקרץ ורמז בידידות רבה לבתו ושְאלה:

– רְחֵלי, רחלתי, למתי אפוא תבוא אלינו זאת ילדת הזהב? זאת בת האלהים?

שפתו התחתונה בלטה ושמנה יותר מבראשונה ועיניו היו מָאֳדָמוֹת באֹדם אשר לשחפת.

באחרונה בא המסע אל היער הגדול – אחרי טלטול קשה ומפרק של ארבע שעות רצופות. רַגְלִי כי יֵצא איש מפירט ובא אל המקום הזה אחרי עֲבֹר לו שעה אחת בדרכו. מִזֶּה התרוממה המסלה ולאט לאט התפתלה והובילה אל ההר; ואולם האנשים נחו בתחתית ההר. היער נִצב באֹפל. בימים ההם היה עוד דומה בהרבה ליערות העַד הסבוכים ומסֻבכים אשר מימות קדומים. היתה אפלה, כאפלה אשר בשדה, ברדת הלילה וצלליו הרבים. האילנות נטפו גשם. האדמה היתה כתֻמה שחורה ותהי לחה מאד. במלֹא החלל נֵשא כעין גל של איזה רשרוש נסתר ולא חדל. בינות לגזעים הסבוכים אשר בעֲבִי היער רבצה האפֵלה וכְרָיות המְחטים שנשרו והזלזלים אשר באדמה היו רטובים ויהיו חלקלקים. יש אשר הקשיבו פתאם האזנים ממסתרי מרחקים קול מפִּרְאֵי היער או כקול הקרדוֹם בהכותו. השמים אבדו כתֻמם וגם המישור מסביב היה כלא היה ורִשתות הגשם ומכמרות האדים הכהים רקמו מסביב תמונות ומפלצות מטושטשות. הנה נבהלה פתאם צפּור והתרוממה בחפזה ואבדה במסתרי האילנות – בנאות השלום הדומם אשר באֹפל. אדמת הבִּצה מתּחת היתה כאלו קפאה וכאלו נשתתקו אבריה. האנשים כבר הרגישו בלבותם, כי איזה מרחק רב נח והפריד בינם ומקום מולדתם, אשר יצאו ממנו. רחוקים היו הגגות, רחוקים הבתים אשר נולדו בם, הרחובות אשר שם רִדְפָתַם דאגת לבם. רחל היתה חפותה במטפחת צמר חמה ואת גבה תמכה אל קורת אחת האשֵרות. היא אמנם היתה שבורה ורצוצה ונפשה היתה נלאָה וכמו קופאה, ואולם בתוכה פנימה הרגש הרגישה דבר מה אשר הבדל הבדיל אותה מכל אלה אשר מסביב לה; היא הרגישה את נפשה רכּה פי שנים מנפש האנשים האלה והרגישה אותה טובה פי שנים ממנה – כאלו צֹרְפָה וגם יצאה מזֻקקה כבדלח מכּור אהבתה הגדולה שחלפה. מלבד זאת הקשיבה נפשה בחרדה גדולה אל פרפורי החיים החשים, המפרפרים מתחת ללבה והולכים מחיל אל חיל, הקשיבה יותר ויותר ויהיו לה ולנפשה כאגדה הרחוקה והנפלאה, אשר בני האדם לא יאמינו בה, והיא אשר אִמצה את נפשה ותחזקנה ותַּיְשִירֶנה, כאלו היה גם בה דְבַר מָה מהבּשר. נשׂא נשאה בחיקה את הבָּאות, טַפֵּח טִפחה דור חדש, נושא דגל הימים החדשים.

נתן האות והמחנה זז שנית. עתה התפתלה דרכם ועלתה אל מרומי ההר ומשם היו נכונים לרדת אל השפלה אשר על שפת ריגניץ הנהר. אנשים ונשים הגיחו מאהליהם וילכו ברגל. רבים מנוהגי הסוסים, אשר שכרו להם היהודים בכספם, כי מבּחורי ישראל לא השכּיל גם אחד לרדות בסוס ומרכּבה, ואשר מהגבול הקרוֹב היו נכונים לשוב אל בתיהם. בבוא אחרים תחתיהם, כבר פִּתְּחו חרצֻבּות וישלחו באנשים את חִצֵי לשונם בחמת קרי. מן הנשים הלכו ונשׂאו בכתף ובגב תינוקות מחותלים בחתולים רב. כמה קשה היתה להם דרכם זו ומה ארֻכּה להם! קריאות בני הַרכּבים מִלאו את השטח מסביב בני הצֹענים יללו יחד והד יללותיהם התגולל במרחקים, ובפגֹש פתאם המחנה בחזיר מיער ברוצו, והרימו הנשים הנבהלות קול פחדים חודר לב ונפש וגם רבים מהגברים חורו פניהם מפחד ורגליהם קפאו מלכת. בחצי ההר התחילו מַחְצְבוֹת האבנים, אשר יושבי נירנברג רכשו וגם חמסו להם לאחר היות השלום בארצם. אז היה על האנשים להסיר מדרכּם את שיחי הפּרא הסבוכים ואת הדלִיות הנטויות אשר לאילנות וגם אֻלצו להביט בשבע עינים אל המרכּבות, המתנהלות בכבדות, אשר לא תגשנה אל פי הבורות והפחתים אשר למחצבות. מתחת נשקפו למו מים אפֵלים ויהיו כמֵי הבאר לעֹמֶק הגשם חולל שם בנפלו חוליות חוליות צרות והשמים הביטו אליהם ממרומים והשתקפו בהם קודרים. אשפּה וחצץ ואבנים שלא סֻתּתו התגוללו מסביב לרוב; בכל אשר פּנו נמצאו מחבואים מסֻּתּרים ובורות שאינם נראים ופחתים מכֻסות חרולים וקמשונים. כחרבות שממה גדולה היו מַחְצְבוֹת האבנים האלה. כבתים הרוסים של נפילים, אשר הרֹס הֹרְסו רק יום אתמל או שלשֹׁום – והיה כי תסתכל היטב אל המים האפֵלים אשר מתחת, והאמנת לראות את גופתו הנוראה של האחד מהם, בהתרוֹממה מנבכי תהומות.

אז בא הערב. בשִפולי הדרכים ובחריציהם השחירו שלוליות של מי הגשם הרב, והיה בבוֹא האופנים אל אחת מאלו ויהיו המים נזרקים למרום. נפלא היה הדבר וגם מחריד את הנפש, אשר איש מהאנשים לא שם אל לבו לשוב הביתה. אחרי ראותם לפניהם רק עמל ויגון רב. ידֹע ידעו האנשים להסיר את עינם מאת אשר לפניהם ולשלחנה אל מרחקי הפלא, אשר רמזו להם ממזרח השמש, ותהי נפשם ככפותה אל המרחקים ההמה, והיא אשר רְדָפָתַם לדרכם וגם אִלּצָתם להחריש ולקבל באהבה את כל העֹני והעמל הרב. היש אשר מצא לו השֶפק מקלט במסתּרי נפש האנשים? ההיֹה היו רצוצים יותר מדי, אשר יוכלו להִטַּפֵּל אל שפקותיהם? קשים יותר מדי או יותר מדי אֲכוּלֵי עַבְדוּת, אשר יהא בהם הכֹּח להתקומם לנגד רצונה החזק של זאת היד הגדולה, אשר היתה בהם? אם היֹה היו מוגי לב יותר מהמדה, עשר יוכלו לשָער השערות בלבותיהם ולחשב את דרכּם? מי חכם ויגיד את זאת. איזו רוח כבֵדה וסבלנות של גזרה שנגזרה באה ותדכּא את האנשים. מדי רדת אפֵלת הלילה התחילה גם רוח, סופה מתחוללת. חרדו אילנות כִּבְדֵי ימים בשרשיהם ורבּות מאבוקות הזפת, אשר הדליקו להאיר להם את הלילה, כבו וניצוצות התעופפו אל הצמרות הגבוהות והטילו חרדה אל מסתרי הנפש.

פתאם – הדבר היה בקֵרוב בשש שעות לאחר חצות היום – התחילו מושכים בקרן מכֹל ארבע הרוחות אשר בעֲבִי היער. כמעט כאיש אחד עמד כל המחנה תחתיו. דומיה נוראה, דומית קבר כתֻמה נפלה בבת אחת מִקָּצה אל קָצה. כל אחד ואחד מהם ידע בלבו את פשר הדברים כתֻמו ויֵדע גם את אשר יבוא ואשר יהיה בקרוב, ובלבם לא היה בלתי אם הפחד השפל, ויהיו כאלו התכַּוְּצו כל אחד יחד מחרדת לבו. פה ושם כבר נראו מֵחֲרַכֵּי האילנות פרשים לבושים את בגדי השרד אשר לחֵיל נירנבּרג ופניהם מוארים באור האבוקות, אשר השיאו וקבעו מרדעות סוסיהם. בצחוק של בוז הביטו האנשים אל מחנה הנוסעים הנחשלים ואת דבר המלחמה אשר היה להם להלחם אתם בזו בלבם. קול הצעיר וַגינזיל אמנם הנה צלצל בדממה:

– אל הנשק! אל הנשק!

ואולם היֹה היה הקול צרוד ויהי ככבוש למחצה, כי כְבָשַתּו ההכּרה הפנימית, אשר הכּיר פתאם האיש בנפשו את כל חֹסר התּקוה ואת הַמִשְגֶה הגדול אשר בדבר. הנה נאנחה כבר אחת החרבות ונפלה בכבדות ובהמולה רבה; הישיש רבי אליעזר כרע, מבלי אשר נמלטה הברה אחת מלבו, ונפל אל האדמה הלחה ודמו, דם ישישים, זנק והתבולל במי הגשם. אז התקוממו פתאם הרוחות. הרגש הרגישו פתאם האנשים, אשר לא מלחמת החֹפש בלבד היא, אשר הם יִלָּחמו לה; פה הנה נצב היהודי לנוכח הנוצרי – אמונה מול אמונה. רבים מהם היו פתאם כשכּורים. ברוח לוהטה התנפלו אל הקרונות, תפשו איש במה שמצא תחת ידו: כְּלִי מְבַשְּׁלוֹת וחבל וקורָה ומַטֵּה ברזל ומטאטא ובקבוק ומנעול עתיק ימים שהעלה חלודה ומוֹשְכַת עור מרִתמת הסוסים ואבנים ומקלות וענפי עצים, ויהיו כל אלה להם תחת נשק ובהם יצאו להלחם את אנשי חיל מזֻינים היטב ומלומדי מלחמה. היו ביניהם כעשרה או כשנים עשר איש, אשר אחזו חרבות בידיהם, ואולם מהיות השִמוש בחרב זר להם מימות עולם, ויתפשו בהֵנה בידיהם ובלהט וביָדוֹת אִיְמו אל מול אויביהם ברוח. והנה כבר צלצול חרבות החיל אשר מנירנבּרג מחריש את האזנים מפֹּה ומשם והנה מִהר אחד הילדים ואחריו גם שתים מהנשים ויבֹאו אחרי הישיש רבי אליעזר אל שערי המות. נשים פרצו בבְכי פולח לב ואנחות נשאו מפה ומשם. העמיקו, כנראה, הנאקה והיללה לחדֹר אז אל אדמת המקום, כי עוד היום תפרֹצנה במקומות ההם למועד חצות הלילה. מבני הצֹענים אמנם השכּילו לירות בחִצים, ואולם המטרה היתה תמיד מהם והלאה, כי היֹה היו הסוסים אשר לחיל המתנפלים מבֹהלים ואחוזי חרדה והיו נִשאים כברקים, מדי הרקידם אתם את צלליהם השחורים והגדולים לאוֹר האבוקות הרבות אשר אתם. רבים מזקני היהודים נקהלו באיזו רוח קנאות ליד ספרי התורות ויחבקום וינשקום בשפתים חרדות ויתפללו תפלה חרישית לאלהי ישראל מקרב ולב. הילדים באו אל מתחת למרכּבות ואל בינות לאופנים ויהיו סרוחים שם ונדהמים מפחד וחרדה. אחד מחיל המתנפלים נִסה לפנות אל האנשים בדברים ויפַתּם לחדל ממחשבתם ולשוב אל ביתם, אבל דבריו אבדו במהומה הרבה אשר מסביב ופקודה יצאה מפיו לחדש את המלחמה. אז אֻלצו גם ברוך קלוס וזאב בִּירְאֵיזיל להִוַּכַח במציאות השחור ויתנפלו אפים ארצה וישתטחו לנוכח אותה המנוחה הארֻכּה והנוראה. היאוש המר יצר לו גם הוא צְבָא לָחֶם מוזר. מזֻינים בנשקם המשונה התנפלו היהודים אל אויביהם האכזרים ויהי להם המות לשחוק ופצעים כאפס נחשבו בעיניהם. לא יספו עוד האנשים לראות לפניהם דבר, כי היֹה היו כהלומי שכרון מתהולל, ובשֶל קריאותיהם התכופות אשר קראו בשפה זרה ובשל מלבושיהם המשֻנים נדמֹה נדמו אז לקהל צללי רפאים המתהוללים באפלה. מהם אשר נפלו ארצה בהכּשלם בגזעים כרותים ובכדורי צְנֹבֶר, כי היתה האדמה מתחת לחה וחלקלקה והדליות הרטובות טפחו ישר אל הפנים, ואז נשארו מוטלים במקומותיהם ויפרפרו ויתפלשו בפרפורי גֵוָם כאחוזי צירים וחבלים. פַּסֵה פסה ישועה. ליל הדמים הנה הנהו. אבל פתאם נשמע קול פּרא מסביב:

– אש! את היער שלחו באש!

ואחריו נִשא והתגלגל כהֵד:

– היער בוער! את היער הנה שלחו באש!

והברושים אשר אצל מחצבת האבנים השניה היו כאלו הוארו פתאם מתוכם ויהיו מוגהים באש גדולה וישרה. בעֲבִי היער הנה פרצה פתאם פקעת אש גדולה, אשר גדלה וגדלה במנוחה רבה וגם הכאיבה לעינים. האויר היה ספוק כתֻמו מאדמומית השלהבת. העלים הלחים הזהירו והזהיר האזוב הרטוב. האירה הדלֵקה גם את מחשכי התהומות האפֵלים אשר למחצבות האבנים. כנחשים, התפתלו לשונות אש וזחלו ונשקפו מן המים הדלוחים והשחורים אשר מתחת. והאש הלכה וגדלה ותהי כפורצת מאיזו תהום לוהֵטה. האילנות הרטובים חרקו ונָפְצו ולשונות האש, רְדופוֹת הסופה אשר בשדות, לִחכום בתאות פרא וקפצו מבד אל בד ומגזע אל גזע. האויר מסביב נתחמם מאד ויהי לוהט כברזל הלטוש, ומבּינות ללשונות האש המרֻבות נשקפו החרבות, אשר אצל גבול אדמת השוֵידים, ויהיו כנשקפות ממפלשי העבים. קולות על קולות הריעו, קולות חרדה נוראה, אשר מחשכי היער לא שמעו כמוהם לפני הלילה הזה וגם אחריו לא ישמעו סוסי חיל המתנפלים יללו בקול נורא והד קולותיהם נִשא למרחקים ולא חדל, והמה ורוכביהם התנשאו ויעופו כברקים אל תחתית ההר ויהיו מקפצים על פני שיחים ופוסחים עֲלֵי צורים. פרש בחור, הוא בנו של מזכּיר הקהלה אשר בנירנבּרג, הסתבבו שערותיו הארֻכּות בסבכי אחד העצים והוא נתלה בהֵנה, בעוד אשר סוסו המבֹהל החליק מתחתיו וינָשא כסופה אל מורד ההר. חֲסַר אונים מֵהושיע לנפשו ובקולות קריאה רָפות ורָפוֹת היה תלוי כאבשלום בימיו ויהי חלקו להביט אל לשונות האש הלוהטות, אשר קרבו וקרבו אליו וגם לִחכו כבר את בשרו חי. במחנה היהודים היתה המהומה גדולה מאד ורבים מהם ברוצם לבקש מפלט למו התנפלו ישר אל תהום האש הלוחכת; הסוסים הרתומים התנשאו כסופות והמרכבות רקדו אחריהם והתדפקו בגזעים ובקורות ובאבנים ותהיינה כבר שבורות למחצה; קול אנקה ויללת כאב פרצו וחדרו מפֹּה ומשם, ומבני הצֹענים צדו את דגיהם במים העכורים האלה ויגנבו גם במהומה אשר כזאֹת כּכל אשר מצאה ידם. בבוא כבר המהומה אל מרום קצה, נראה פתאם זה האיש זכריהו במחנה. הוא התיצב לנוכח פני הנסים והנבהלים ויפרש את כפיו לנגדם וגם אמנם הצליח לו להשיב את רוח האנשים אליהם וממנוסתם חדֵלו. אז קִבצם יחד ויתיצב בראשם וגם הוליכם ואת כל אשר אתם קוֹמְמִיוּת פֶּתַח לשונות האש. אשר כאלו נסוגו מפניו ביראת הכבוד ופִנו לו מקום, והאנשים נהרו אחריו כעדרי צאן כלם ובני הרַכָּבים התנהלו במחנות אחרי הסוסים והרכב.

במרכּבת מאיר קנֵיקר התגוללה ברִיה חדשה אשר מקרוב באה. כל אלה הפְּחָדים והמוראים הגדולים, אשר באו תכופים זה אחר זה, המה החרידו את נפש רחל ולבבה ומאתם היתה נסבה, כי תמהר בלדתה. שכֹב שכבה לה באפס תנועה בקצה העגלה על מצע קש ותבן, וקולות המהומה הגדולה אשר מסביב באו לאזנה כקולות החודרים חומות וקירות ובאים ממרחקים רבים. מצוקותיה בְּלִדְתָּהּ היו גדולות מאד ובלבה גם התפלאה אל אשר נשאה וסבלה מכאובים רבים ונוראים כאלה – ואולם בשכבה לה עתה במנוחה, וייטב לה מאד. הקשב הקשיבה אל קולות צמד הבקר, הרתומים אל מרכבתם, והנה געֹה יגעו מטוב לב, ולה נדמה פתאם כי שבה להיות אורֵחה בבית דודתה הזקנה אשר בּרוֹט, כמו לפני שנתים ימים. אל האֹהל חדר נֹגה אור אחד, אשר גדל וגדל מרגע לרגע, וגם זה הֵסֵב לנפשה עֹנג רב. הרגשת נפש היתה לה, כאלו בחירה אשר רצתה נפשה בו נִצב למראשותיה וידו מחליקה לה בתלתליה הנלאים – והנה ראֹה ראתה גם את מִכְסֵה העוֹר העתיק, אשר ראתה לא אחת ולא שתים בביתו, ואשר היה לה תמיד גם זר וגם חביב יחדו וכדבר אגדה היה תמיד יצוק בו. הוא הרבה ככה תמיד לדבר אל לבה, כי תבוא אל תחת כנפי דת הגואל; ואולם במה נחשב לה זה “הגואל” ומה היו לה אלהי אבותיה אתו גם יחד, בהיות לבה בקרבה למאכֹלת לרגש האהבה המר והנמהר, אשר בו קנֵנה. נפשה היה מלאה צלילי שירים מימים מקדם, שירים נשגבים, אשר חרוזיהם החולמים חוזרים ונשנים, והם מלאים את דֻמִיַּת הדמדומים בירח האביב וריח הפרחים הרכּים בנדפס בלילות שְכוּרֵי אהבה.

מקפצת ויורדת התנהלה המרכבה ככל האחֵרות אתה וזכריהו נוהג בהֵנה. מבלי דבּר דבר קרס מאיר קניקר אל הילד הנולד ואל קול צפצופו החודר לא שם לב. היֹה היה מכֻנס לתוכו כתֻמו ומראהו היה כקֻפה אחת של בגדים. אגרופיו קֻמצו ויהיו כאומר להכּות בהם ומפרק לפרק אחזה פלצות את כל בשרו הברִיה החדשה, אשר ראה אותה מוטלת לפניו, לא ילדה היתה, כי אם ילד. מחשבה אחרת לא יכוֹל האיש לחשב. פצע עמֹק היה בנפשו פנימה ומסביב לו היה קֹר ואֹפל. לנוכח פניו ישבה אשת בריתו. היא טרחה הרבה והמציאה את העזרה הנחוצה לבתה בהיותה יולדת, ועתה הנה ישֹׁב תשב לה בלי נוֹע, ונדמֹה נדמה, כי במלֹא הארץ כבר אין דבר עוד אשר יהי לאל ידו להפליא את נפש האשה הזאת. שקר העֹשר והבל הנכסים; שוא אסונות אדם וחליפות הגורל העִוֵּר – במה נחשבו?

מבני האכּרים אשר בשדות השפֵלה נצבו והרימו ראש להביט אל מרומי ההר הדולקים באש ואל שמיהם הלוהטים. בחרדת לב נסוגו אחור מפני בני היהודים, אשר התחילו נקהלים בשׁפֵלה מעט מעט. מכּל הרוחות באו פזוריהם, ובהִפָּגשם יחד ותהיינה קריאות שמחה וקול מצהלות רב. אז החלו האנשים מכינים הכנות למנוחת הלילה. בני הצֹעֲנים, אשר עתה היתה עזרתם נחוצה, אבדו פתאם ואינם. זכריהו נער נצב תפוש ברֹב מחשׁבות ליד אחד משיחי הרתמים וצחוק נוּגֶה האיר את פניו למראה פֹעל ידיו אשר נכחו בהר: אלה היערות אחוזי השלהבת.

עוד בלילה ההוא בא מחנה אכרים גדול ומגלים וקרדומות וכל כלי משחית בידיהם, וליהודים עלה הדבר בעמל ובטֹרח רב להשלים אתם ובמיטב זהבם וכספם קנו להם את היכֹלת להיות נכונים למחר לדרכּם. שאר הלילה עבר עליהם במנוחה; ואולם החלט החליטו לצאת מפה בצהרֵי יום המחרת, כי אמֹר אמרו להחפז בדרכם ולהתרחק מגבול יושבי נירנבּרג האכזרים אל אדמת אנשי אוֹנוֹלְצְבּאַך. את שעוֹת הבּקר קבעו לקבֹר את מתיהם כמשפט. הילד אשר לזאב באַטש ואשת שמואל אֵירמריטר נשאֹר נשארו בחפזה במקום נפלם ושם היו גם למאכֹלת אש; ואולם משפחת הישיש אליעזר לא נתנה שְׁנַת לעיניה כל הלילה ויהיו הגברים יושבים ושומרים על גופת אביהם המתה והנשים הנה טפלו בתפירת התכריכים והכנות שונות לקבורה. גם באהלים האחרים, אשר היו שם מתים, לא כֻבו הנרות כל הלילה. מפרק לפרק נשמע קול ענוֹת חיתו יער ממרומיו, במקום התחילה כבר האש שוקעה ויורדה. מֵעַל לֶחֳרבות הגבוהות התאבכוּ תמרות כבֵדות של עֲתֲר העשן וגזעי העצים הלוחשים שלחו אורה אל כל המישור אשר מסביב.

הבֹּקר בא ואֶדים כּבדים רבצו על פני הכּכּר ולא זזו. אז נגשו האנשים לחפֹר את קברות מתיהם ויחפרום במהירות גדולה, כי ככה משפט היהודים מימים ימימה וכל הזריז ומזרז את האחרים אתו לכבודו של מת, הרי זה משֻבּח. הנשים נשארו באהלים ולא הלכו ללַוות את המתים, מלבד קרובות האנשים המתים ואשר מבנות משפחתם, ואל אלה נזהרו הגברים מִגֶּשת. כי מָסֹרֶת יש בפי היהודים, אשר בהיות הַלְוָיַת מת ורקד והסתובב אז מלאך המות ליד הנשים אשר בחבורה וחרבו שלופה בידו. אז נגשו אל הקבורה.

השמש יצאה ממפלשי העננים וכל המישור השתטח כלפי זהרה. בצעדים מתונים שבו האבלים מקברות מתיהם, אחרי רחצם את ידיהם שלש פעמים להעביר את רוח הטומאה מהם. אחדים השתחוו בעצלתים ובתלשם בכפת אגֻדת עשב, זרקו אותה אל אחוריהם, וככה עשו שלש פעמים רצופות.

ובשוב האנשים אל המחנה, ותהי הבשורה הראשונה, אשר פְּגָשָתַם, הבשורה בדבר מאיר קניקר, אשר הסתתרה בינתו כליל. ואולם הרֹשם אשר עשה הדבר הזה על לב האנשים לא היה גדול ביותר וגם הַחֲלֵש החליט אותו זה האיש זכריהו בדבריו, אשר דבר באזנם לפני לכת המחנה, ואשר חזק את רוחם וילהב את תקות לבם – ויהי להם כרוח הסופה לַמִפְרָשׂ המְרֻפֶּה, אשר נפֹח יפח בו וגם יכוֹנְנֵהוּ כראוי לו. שבו האנשים וישכּחו תלאה ומכאוב, ותקותם הגדולה שבה והאירה בלבם וישובו וינשאו את נפשותיהם אל הימים הגדולים ואל הגבורה וההוד, אשר אליהם נשאו את נפשותיהם המה ואבותיהם ואבות אבותיהם מדור דורים. באמונה אשר כזאת בלבם נגשו האנשים לשוב אל דרכם הגדולה ויהי כל שריד חִור ומְיֻתָּם משרידי האביב בימות הסתו, אשר ראו מסביבם בשדות, ויהי להם לאות ולמופת לתקות לבם הצוהלת וכל קו אור שמש, בהקדימו לבוא להם, ויבֵא אל קרבם רוח צהלה וחלומות טובים. אז מצא האחד דברים בפיו לחזק את רוח חברו ולאמצו. ויש אשר גם דברים לא יבקש לו, כי רק הבט יביט אל פניו ומצא לו. היֹה היה הדבר דומה, כאלו צרְפו האנשים יחד בכּור האסונות הגדולים, אשר באו להם, ויֵצאו ממנו טהורים ומזֻקקים להיות כהנים ומשרתים בהיכל בית האֹשר, והיה בראות האחד מהם את הכּוכב הנופל בלילה, ובא והסתתר לו במקלט אשרו זה לימים ולשבֻעות. יש תקופות בדברי ימי בני-האדם, המצטַיְּנות ברוח איזו קדחת לוהטת ומפרפרת, בהתפרצות הנפש הגדולה, השואפת מתהום רבה אל מרומי שחקים, ברוח הולֵלות לא שחר ולא פשר לה. בימים אשר כאלה יקומו גם אנשים, אשר נפשם נוֹחה לקבל רֹשם, כנפש הסוס הרודס, ואשר חלום בֹּקר אחד נפלא יש אשר ימצא להם להיות להם יסוד למעשים כבירים ולמפעלים גדולים. כי שמחה שאינה תלויה בדבר או גאולה שאינה תלויה באיזה דבר – את אלה לא תמצאו בתהום הגורלות הנפלאה, אשר גם אנו חיים בה.

ברוח צוהלה הלכו היהודים לדרכם לנֹגה שמש הבציר וישימו את פניהם אל שפלת הנהר. שלש מהמרכּבות –אשר לעובדיה אינזיל ואשר להוטציל דוד’ל ואשר לשמעון פרנקיל – עברו לפני המחנה ותרחקנה ללכת בראשו. לא התנהל המחנה עוד בכבדוּת ולאט לאט כמו ביום אתמל בצאתו. היום הלבינו אהלי הבד אשר למרכבות בידידות רבה בלֶב המישור. מרחוק נצב היער בירקרק כּהה ויהי כחמה נמוכה אשר במרחבי האֹפֶק. השמים היו טהורים ובהירים ומלאים זֹהר רב וזַהֳרָם זה נפל אל השדות וגם שְׁטָפָם כתֻמם. הרחק הרחק לנוכח פניהם הנה הסתמנו כבר צללי קַדולְצְבּוּרְג רַבַּת הַיָמִּים ורחוק מאד מאד בפנותם אל העֵבר השני ראו לפניהם כצֵל קלוש את חשרת היכל הקיסר אשר בנירנבּרג.

אז ראו פתאם היהודים אשר במחנה את שלש המרכּבות אשר הלכו לפניהם והנה נצבו בקצה המישור. מאיר למדן סוכך בכפו על עיניו והסתכל למרחוק ויספר, כי ראֹה יראה שם מספר מרכּבות זרות, אשר הגיחו, כנראה, מסִתְרֵי החֹרְשׁה שבָקצה, זו שהיתה להם מסתּר בתחלה. אז יצאו רבים מאהליהם והתחילו כלם מסתכלים ומביטים אל המקום. רבים דפק פתאם לבּם בקרבּם בחזקה, כי פחד כבר פחדוּ מפני התנפלות חדשה של אויבים. ווגינזיל הצעיר, אשר עינו היתה חדה מאד, תאר לפני המקשיבים לדבריו את האנשים הזרים אשר ראה במרחק ואת תִּלְבָּשתם הזרה אשר הם לובשים; ואולם בכל זאת חשֹׁב חשב בלבו, כי מבני היהודים גם המה. אז סִפר בדבר עובדיה, אשר ראהו ברדתו ממרכּבתו והוא קרב אל המרכּבה הראשונה אשר למחנה הזר. את הפגישה אשר נפגש את האנשים אשר במרכּבה ראֹה ראה כלם וגם את דבר השיחה הקצרה אשר היתה ביניהם. ואז ראו בפרשֹׂ פתאם האיש אינזיל את זרועותיו, כאדם הטובע במים רבים, ופתאם נפל כּמו קורה. אז רצו השנים הנותרים ונדברו יחד ויהיו כפורצים בבְכִי פתאם והליכותיהם היו כהליכות האנשים אשר בינתם הסתתרה.

צירלי נצבה במרכבתה וחדרה ובחנה בעיניה את האנשים אשר במרחק ואת שיחם. פתאם התמלט מלבה קל קריאה נוראה, קול קריאה מרגיזה לב ונפש, כאלו הביא פתאם הרוח את הדברים אל אזנה, ותפול ממרכּבתה ארצה. אז פנו שלש המרכּבות הראשונות וחזרו לגשת אל המחנה הגדול והנה גם ירדה מְאֵרַת אלהים קשה ומדַכְּאה ותכאֵב את רוח האנשים האלה, אשר עוד זה לא כבר היתה צוהלה ונשאת למרחקים, ותצק לה עד מות. האנשים באו ובשורה בפיהם.

שבתאי צבי בגד באלהי ישראל ויהי למושלמני.

זה הנביא הגדול, אשר הטיל נחשול גדול בדורו, כמחזֵה פלאות יקר אשר באותות השמים, השאיר לבני דורו ולדורות הבאים אחריו רק את התמונה המטושטשה אשר לספּורים לוטים בסוד וכל דבר פלא. הן אם לא יפיו הנאצל אשר לקח בו את לב אנשי תבל, אז היה זה רוחו הנפלא או גֹדל נפשו הנאצלה או כֹח דברו כאש. האמנם לא היתה יד גם אחת מאלה? אל אזנינו יבואו קולות מדברי הימים ההם והמה דבּר ידברו באיש הזה כּדַבר בשָטן או כדבר במשַחק, אשר איננו משכּיל לשחק, או באיש, אשר הוא להוט מאֹד אחרי משחק הכדורים השובב, או יש אשר יתנוהו גם לנוכל ולזֵד. ואולם מי חכם ויגד לנו את פשר הדבר, אשר היה לו ליסוד מוסד לכל הדברים האלה? כי הנה יש אשר דברי ימי האדם ידמו לאשת לא תבונות, אשר הנקל מאד לאיש לקחת את לבה שֶבי ברשת איזוּ אגדת פלאים יפה או להכּותה בסנוֵרים בברק התהלה והכּבוד אשר יברֹק לה. ואמנם טוב וכשר הדבר הזה. כי אמנם לא כח אבנים כח הדורות הבאים, אשר יוכלו לסבּל את כל מַשא האֲמִיתֹּות המדַכְּאות, אשר בלי כל השרק והפרכוס הזה לא היו יכולים להסתירן מפניהן. יסוד כל היסודות הלא הוא השקר הדורש טוב. ואם בהִוָּלֵד במדינת פולניה חלאת האדם ואז יבואו יושבי ארצות התוגר ויתנוה למָרוֹם מֵאלהים – האמנם יהא הדבר הזה נופל בהרבה מדְבר בוא משיח וגואל לאנשים?

המחנה החדש, אשר פגש במחנה יהודי פירט בהיותם בשפלת הנהר ויבשׂר להם את דבר הבשורה הזאת, היה חלק מתושבי היהודים אשר בווינה, אשר גֹרשו בימים ההם ממקומוֹת מושבותיהם בפקודת לֵיאוֹפּולד קיסר אוסטריה. רוח היאוש המר, אשר הביאה הבשורה הזאת אל לב היהודים, היה נורא מאד ומצוקות נפשם לא בדברים יתֹארו. היֹה היה הדבר, כאלו מת לו לאדם פתאם בנו יחידו, משאת נפשו, אשר אליו חכּה כי ירוֹמם את קרנו בכבוד וכל בו חיי רוחו – והנה זה אבד לו פתאם. ואולם גוֹרל האנשים האלה היה רע ומר שבעתים. באסוֹנם של האנשים האלה היה דְבַר מָה יוֹתר ממות ונוראה ממות – היֹה היה שם דבר, אשר כאלו הבליט ויַרא להם נכונה את כל חֹסֶר היסוד אשר בחיים. הנה עם חזק וקשֵה ערף הוא עם היהודים; ואוּלם חזקים הם וגדולים רק אז, בהאיר להם ההצלחה את פניה ולו גם במעט, ואף גם זאת: הם לא יאריכו ימים בגדולתם, כי הנקל מאד לאנשים האלה להחזיר פתאם את פניהם ולהשתומם לנפשם ולגדלותם הם. שבתאי צבי היה גם הוא יהודי, ככל שאְָר אחיו, ואולי גם היה הטִּפּוס היותר בהיר של היהודי, יחלק מגוֹרל היהודים כלם:

או מושל או עבד.

אז הפכו רבים מהאנשים אשר במחנה את פניהם וישובו לפירט. משפחות אחדות ממשפּחות גולי אוסטריה, אשר היו ריקות מכֹּל, בחרו לשבת בשׁפֵלה השוקטה הזאת ואליהם נלוו גם אחדים מיוצאי פירט. אִתָּם נשארה שבת גם תּילזילה, היא אשת מאיר קניקר, אשר הסתתרה בינתו, ורחל בתה ונכדה החדש, אשר היה ברבוֹת הימים לאבי משפחת אותם האנשים, שידֻבּר בהם בספּוּר הבּא. כי היֹה היתה כבר האשה הזקנה חִדְלַת וכּח ביותר משוב אל מולדת-חֹרַגתּה המתנכּרת לה ולשבת שם ביחד עם בני הנוצרים, אשר רק מראה פניהם בלבד הזכּר הזכּיר לה כפעם בפעם את כל מכאוביה ויסורי לבה הגדולים אשר סבלה. היא מכרה את ביתה אשר בפירט ותבנה לה בית חדש בשפֵלה. שם ישבה ולא חכּתה עוד לדבר אשר יביאו לה החיים. לא היה חלקה גם באלה אשר ירבו ידברו גבוֹהה בדבר החיים. בדממה סבלה את גורלה. כשפחה סבלה אותו. בינתה אמנם לא הסתתרה, ואולם היֹה היה בבינה הזאת דְבַר מָה כֵהֶה ומר ואשר יש גם ללמֹד ממנו הרבּה.

שֵם המקום, אשר בחרו להם האנשים לשבת שם ברשות המושל האוֹנוֹלְצְּבַּכי רב החסד, היה לראשונה צִיוֹנְסְדוֹרְף, לאמר כפר ציון, ורק מבני הנוצרים, אשר באו ברבות הימים לשבת אתם, סֵרסוהו ויקראו לַמקום צִירְנְדוֹרְף. והמקום היה מקום תנובה למכביר והשדות מסביב נושאים פרי ברכה רבה ויָפְיוֹ גדול למאד והוא מלא גם את רוח השירה השְלֵוה ואת פלאותיה, אשר האיש הַיִּלוֹד שם יוֹדע תמיד למצוא אותה שם.

וזכריהו וצירלי אבדו יחד לנצח. חייהם צללו בתהום של אגדות פלא ובאחרונה הפכו גם הם ומעשיהם לאגדה. דור אחר דור בא ויגז וימים חדשים באו. והימים היו תמיד גדולים מהימים שהיו והיו נשגבים מהם ומלאים רוח חֹפש יותר – והיהודי. הוא העבד הנרצע, אשר מיָמיו לא היה כַדי בלתי אם להיות למרמס לרגל אדונו, הוא פקח פתאם את עיניו לראות אל אשר מסביבו וגם לָמֹד למַד לדעת אל כל חֻלְשות אדונו זה ואל מַצְפּוּנָיו חָדר. אז שלח פתאם את שתי ידיו אל לב דבר הגויים ואל משפטיהם ואל דברי מלחמותיהם, והנה גם יש אשר מבלי אשר יכירוּ בו הוֹצֵא יוציא לפעולות דברים גדולים ונשגבים למאד –הוצֵא יוֹציא אותם לפעולות, בהיות מושלים נרדמים ושריהם כושלים. שבתאי היה למושלמני – ויש מי שאומרים, כי היה כן רק למראה עינים. היהודי היה לאדם משכיל – ויש מי שאומר, כי היה כן רק למראה עינים. יש מחליטים, כי בלב היהודי מסתתר תמיד המחַבֵּל וההולל וכי לפניו נגלו תמיד צפוּנוֹת בָּמַת החיים שלנו הרבה יותר מאשר לפני בוֹנֵי הבּמה ההיא. הנה דבר אחד אינו מוטל בספק: משחק משכּיל או אדם טוב, מלא יֹפי פנימי שבנפש ונבזה גם יחד; ערום כנחש ופָרוש מטבעו, זֵד מתלוצץ או משַחק עושה בלהטיו, קנאי אדוק או עבד מוג לב – כל זה יחד הוא היהודי. מי הֱבִיאוֹ לידי זה. ההיתה בו יד החיים? או ההיסטוֹריה? או הכאב הגדול? או ההצלחה המרֻבּה? לאלהים פתרוֹנים. לפנינו הנה מתגוללת תמונה גדולה ונפלאה. כי מהות עָם כֻּלו היא כמהותו של האיש היחיד: אָפְיוֹ זהו גם גורלו.

————-

לי. ח. ברנר

כַּחֲצִיר שָׂדוֹת תַּחַת מַגָּל

כֵּן אֱלִילֵי שָׁוְא יִבֹּלוּ,

וַחֲדָשִׁים יִתְנוֹסֵסוּ,

יֵאָמֵנוּ – עַד יִפֹּלוּ.

הֵיכְלֵי אֶתְמוֹל גַּלִּים נִצִּים

וַאֲחֵרִים יִתָּאֵרוּ ;

הֲתִבְטָחָה? אוּלַי מָחָר

גַּם הָאֵלֶּה יֵעָדֵרוּ?

וּבַנֶּפֶשׁ שַׁלְוַת-שְׁמָמָה

וַעֲלָטַת לֵיל-בַּלָּהוֹת:

לֹא עוֹד תָּקֵר שִׁירַת-קֹדֶשׁ,

לֹא תֶּחְמַרְנָה גַם הַדְּמָעוֹת.

מאמר I

דֶה אוֹמְנִיבּוּס דוּבִיטאנדוּם. עכשיו כבר לא נשארו, לכאורה, בין הפילוסופין אלא מעט מהרבה, שיהיו נחשבים לתלמידיו המובהקים של הֶגֶל ונאמנים לשיטתו; אבל באמת אנוּ מוצאים, שהֶגל זה עדיין הוא עומד ושולט במוחותיהם של בני דורנו. אחדות מדעותיו שלו, אפשר, עוד העמיקו את שורשיהן בימים הללו הרבה יותר משבתקופת שגשוּגה של ההגליאנות. דוגמה לדבר – אותו רעיון, שההיסטוריה היא התגלותה של האידיאה במציאוּת. או בלשון יותר קצרה ובמיבטא יותר קרוב אל שׂכלם של בני הדוֹר – רעיון הפּרוֹגרֶס. נסו נא ואִמרו להחזיר את האדם המשכיל שלנו מדיעה זו – ודאי, שריקם תשובו. ואולם דֶה אוֹמְנִיבּוּס דוּבִיטאנדוּם. במילים אחרות: אין שעתו של הספֵק באה, שיָקוּם וימלא את מִשלחתו הגדולה, אלא כשנעשתה האמונה חזקה בייחוד ואינה עלולה בשום אופן להתמוטט. ולפיכך, בין שרצונכם בכך ובין שאינו, הרי אתם מוכרחים להניח, שיש מקום לאותו הרהור, החותר תחת מה שאנו קוראים לו פרוֹגרס ורוצה להחליט, שאותו הרעיון של התפתחוּת האנוֹשוּת בתוך הזמן אינו אלא רעיון רוח. ואף־על־פי שברשותנו אנו מוצאים את הטלגראף שאין לו חוּטים ואף־על־פי שהראדיוּם עומד לשרתנו, ואף־על־פי שיש לנו עוד הרבה והרבה דברים נאים כיוצא באלו – בכל זאת עדיין אין אנו עומדים בדרגה יותר גבוהה מזו של הרומאים או של היוונים אשר לפנים. מניחים אתם לאותו דבר? איִ הָכי הבה ונעשה עוד פסיעה אחת להלאה: ואף־על־פי שיש לנו הטלאגרף שאין לו חוּטים ואף־על־פי שהראדיוּם ושאר הירקות של הציוויליזאציה עומדים לנו בכל רגע ורגע לשרתנו – בכל־זאת עמידתנו אינה במעלה עליונה מזו של הפראים שעורם אדום ושל אלה שעורם שחור. הרי אתם יוצאים במחאה? אבל בכאן בא הפרינציפ ואוחז אתכם בציצת ראשכם: רבותי, מכיוון שכבר התחלתם מטילים ספקות – שוב לא נאה לכם שתהיו נסוגים אחור.

מצדי אני הריני חייב להודות, שההרהור בדבר שלימותם הרוחנית של הפראים נולד אצלי זה לא כבר, כשלאחר שכבר עברו עלי שנים רבות למן הקריאה הראשונה בספריהם של טיילור וליבּוק וספנסר, הייתי חוזר ועובר עליהם שוב. הללו מדברים בביטחה כל כך מצוינה בדבר מעלותיה של האוֹרגניזציה הנפשית שלנו ומבזים את דלותם המוּסרית של הפראים באמונת־לב כל כך אמיצה עד שבכל־כורחי התחלתי מהרהר אחריהם: שמא דווקא במחתרת זו, דווקא במקום זה, שהכול כל כך בטוחים ואין שום ספק חל בו, נמצא מקורה של התעייה? הגיעה השעה הנכונה לזכור את דיקארט ואת זה הכלל שלו. ומִיד כשהתחלתי מפקפק בדבר שוב לא נשאר אפילו זכר לרישומו של בטחוני הקודם – הלא הכול יבינו, כי מתחילה הייתי גם אני מאמין באמונה שלימה בכל אותם העיקרים של האַנתרופולוגים שבאַנגליה… היתה להם פתאום לפראים הללו באמת עלייה בעינַי וחשיבות יתירה התחלתי מכיר בהם שלא הייתי מוצא אצל כל חכמינו המלומדים גם יחד – ולאו דווקא אצל המאטֶריאליסטים שבהם בלבד, כמו שהפרופסור פולסין רוצה לחשוב, אלא אפילו אצל כל מיני האידיאליסטים והמֶאטאפיזיקים שבהם ואפילו אצל אותם המיסיונֶרים המאמינים (באמת ובתמים. כוונתי; איני מדבר, כמובן, באלה הרבים, שהדבר משמש להם פרקמטיא), שאירופה הנאורה והנצרנית נוהגת לשלוח אל כל קצוי ארץ שישׂיאו משוּאות לעם היושבים בחושך. נדמה לי אז, שאפילו אותם שטרי־החוב, שהיו הפראים הללו רגילים לקבוע את פתרונם לעולם הבא, יש להם כוונה עמוקה – וכבר איני מדבר בקורבנות האדם, שהיו מביאים לאלוהיהם! ספנסר היה רואה בזה בארבאריוּת – מה שכל אדם משכיל חייב לראות בזה. גם אני רואה בזה בארבריות – משום שגם אני נולדתי לאירופה וגם אני למדתי חוכמת ומדעים, ואולם קנא אקנא בהם, באותם הבארבארים הפראים, בדבר הבארבאריוּת שלהם – מעמקי לבבי אני מקנא ושׂבע ביום אני מקלל את השכלתי הנאורה, אותה ההשכלה של אירופה, שרדפה גם אותי, בצוותא חדא עם המסיונרים המאמינים והפילוסופים האידיאליסטים והפוזיטיוויסטים והמאטריאליסטים גם יחד, אל בין המְצרים של העולם המוחש, זה הקבר הצר והמחניק, שאינו מעורר בלב אלא זוועה. אנחנו יכולים לחבר ספרים מספרים שונים בדבר השארת הנפש ונצחיוּתה; אבל נשינו לא תלכנה אחרינו אל אותו עולם שכולו טוב ותבחרנה “לשאת” את אלמנוּתן פה על אדמות עד בוא מועד. לנו יש מוּסריות ויסודתה באמונה והיא אוסרת עלינו לדחוק את הקץ… ולא זו בלבד; כזאת אתה מוצא בכל אשר אתה פונה. אנחנו משערים השערות; באופן היותר טוב – אנו נושאים חלומות בלבותינו. אבל החיים שוטפים ועוברים מחוץ לאותן ההשערות ועל פני אותם החלומות. יש אשר יקום אחד מאִתנו והלך וקיבל עליו את עול החובות הדתיות עם כל תהפוכותיהן ונדמה לו, שעל ידי זה הוא בא באמת במגע־ומשא על מלכות־שמיים; אבל להלאה מגבול המְנהגים אין אדם עושה אפילו פסיעה קלה. קאנט מת בשנה השמונים וחמש לחייו; אלמלא החוּלירה שפרצה היה הֶגֶל חי עד מאה שנה ויותר – ואצל הפראים… אצל הפראים הללו היו באים הצעירים והיו מכחידים את הזקנים מתחת השמים ו… איני גומר בכדי שלא לשרוט את אוזנם של האיסטניסיס. שׂוּב הריני מזכיר את דיקארט ואת הכלל שלו ואני שואל: מי הצדיקים? אנחנו או הפראים? ואם תמצא לומר שהפראים – הריני שואל שוב: היש מקום לחשוב, שההיסטוריה היא התגלוּתה של האידיאה? מכיוון שהפראים הם הצדיקים אז אפשר רשאים אנו להחליט, שאין הרעיון של ההתפּתחות בתוך הזמן (כלומר, אותה ההתפתחוּת, היוצאת מהעבָר ובאה אל ההוּוה ועוברת אל העתיד) אלא רעיון תפֵל? אמנם, אפשר מאד – והדבר קרוב אפילו לוודאי – שיֵש התפתחות; אבל מסלולה של אותה התפתחות אינו אלא בבחינה אֲנָכית לגבי מסלולו של הזמן. יוצא לו אותו מסלול – מי יודע? – אפשר מאיזו אישוּת פרטית של איזה בן־אדם שהוא. יסלחו נא לי אלוהים והקוראים גם כן את הטשטוש שבדברי האחרונים. אני רוצה לקווֹת, שיש לו סליחה בבהירותם של אלו הקודמים להם.

מאמר XI

אני ואַתָּה. שגוּר בפי הבריות הפִתגם: “לחדור לנשמותיהם של בני אדם”. משום שבני אדם דשו בו הריהו נראה, לכאורה, קרוב מאד אל השכל. באמת הוא רחוק מהשכל מאוד. באמת הוא כל כך רחוק מהשכל עד שכשאנו באים לרדת לכוונתו נולדת מאליה השאֵלה בלבנו: וכי יש לו בכלל לפתגם זה איזו כוונה שהיא? נסו נא והסתכלו במחשבה לנפשם של בני אדם – מה תחזו בה? לא כלום, מלבד תהום גדולה ואפֵלה, תהום ריקה וגדולה ואפֵלה, שיותר מחולשת הראש לא תתן ולא תוסיף לכם. הפתגם הזה, השגור ככה בפי הבריות, אינו באמת אלא מֶטאפורה שגם שנוּנה איננה. כל מה שאנו יכולים ביחס אל הנפש, אל נפשו של אדם, אינו אלא לחשוד אותה בהרגשות ובמצבים פנימיים על פי אותם הסימנים החיצונים שאנו מוצאים לזה. רואים אנו אדם בוכה ואומרים: סובל הוא ייסורים; רואים אנו אותו חיוור וחושבים: אדם זה נבהל; אנו רואים צחוק בפניו ומנחשים: הוא שמֵח. אבל כלום זה פירושם של הדברים – לחדור לנשמותיהם של בני אדם? הלא כל זה אינו אלא חלוקת מקום שאנו חולקים במוחנו לשוּרה שלֵמה של עובדות הגיוניות: אבל “נשמתם של בני אדם” עדיין אינה בכאן וכל מה שאנו חושבים ואומרים ביַחס אליה אינן אלא השערות קלושות, שאפשר שיש להן יסוד ואפשר שהן פורחות באוויר. כשאדם בא לידי הכּרה זו הריהו מתרגז וקובל: מה בצע לנו בעלמא דמסאבוּתא הָדֵין, שדווקא מה שאנו צריכים לראות בו איננו רואים ואיננו יכולים לראות. אלא שמצב ההתרגזות לגבי כל אדם הוגה, שנפשו מגששת נתיבות, אינו כמעט אלא מצב נורמאלי. מִדי הַרגישו, שיש לו חשיבות יתירה לעמוד על אופיו של איזה דבר – סופו, שאחרי פשפושים וניקורים של יגיעה וייסורים רבים הריהו מוצא, שגם הפעם יהא צריך לוותר על מה שחשוּב לו כמו שהוא עושה בכל פעם. לגבי דידן, לגבי הניקורים והפשפושים ב“נשמתם של בני אדם”, בא עדיין גם השכל שדרכו בלגלוג וזורה מלח: מה לנו גדולות – ונשמתנו אנוּ? כלום פתוחה היא לנו יותר מזו של אחרים? ובכלל – הנפש… כלום בטוחים אנו, שיש נפש במציאות? הלא היו רבים ורבים מאוד הוֹוים, שכופרים לגמרי במציאוּתה. יש – אומרים הם – רק תורת הנפש, זאת התורה, שאנו קוראים לה – פסיכולוגיה. פסיכולוגיה זו – כולנו יודעים זאת – אינה מטפלת בנפש גופא. היא חושבת, שכל מהותה שלה אינה אלא לברר את המצבים השונים של הנפש – המצבים הללו, אשר – הרשוני נא להזכירכם – גם הם עודם שדה לגמרי לא עוּבּד אצלנו… מה איפוא יש לנו להוציא מזה? אנו אפשר שנשיב בלגלוג תחת לגלוג ואפילו בחרפוּת. ראשים אנו שנחליט, שהפּסיכולוגיה אינה חוכמה ושנאמר למאטֶריאליסטים מה שכבר אמרו להם אחרים, לאמור: אידיוטים אתם. אין כל ספק, שרגש הקצף יש לו זכויות שלו. אלא שכל זה יפה ויש לו טעם כשאדם יושב במסיבה ויש לו שומעים; אבל כשהוא מתבודד בחדרו ואיש לא יראנו ועוד כשאין לו כל תקווה אפילו שתהא התרגזותו זוּ משמשת לו אחר כך, לפחות, לתכליוֹת ספרותיות (הלא גם הסופרים אינם יושבים יום ולילה וכותבים; ויש אשר מוחם מטפל במחשבות פחות “עוברות” מאלו הנוגעות לספרים “אשר אִתם בכתובים”) אני חושב, שהתרגשות זו לא מעלה לו ולא מורידה. בשעות שכאלו אדם מוצא יותר טוב לגשת בפעם האלף ואחת שוב אל אותו מעגל הקסם – כמובן, באנפילאות ועל בהונות רגליו. מי יודע? אפשר, ש“נשמתם של בני אדם” אינה מסתתרת אלא בשעה שהיא רואה שיש מסתכלים בה: אבל כשיהא אדם זהיר ויתחכּם לה שיהיה מביט אליה והיא לא תראנו – אז אפשר ימצא את אשר יבקש. אבל אי הכי שוב אינו מוצא את הפסיכולוגיה, מַטרוֹניתא זו, המסורבלת בשר רב ותנועותיה כבֵדות ומכריזות תמיד, כאֵלו של כל החוכמות אחיותיה, אותה אינו מוצא שוב הגונה לזה, שיהא אדם יכול לצוד בה את אחת הסוּבּסטאַנציות הפורחות, קלות־הכנפים, כ“נשמתם זו של בני אדם”. ואולם אנחנו נניח לה לפסיכולוגיה, שיהא כיסאה מוטל בין כל גדולות שבחוכמות ולא נתגרה גם במאטריאליסטים וננסה מוטב לגשת אל הנפש בדרכים אחרים. בכלל אפשר לנו להניח, שאותה התהום הגדולה והאפֵלה שהזכרנו יש בה אמנם בקרקעיתה איזה דבר שהיה חשוב לנו, אלא שהחוּלשה התוקפת באותה שעה את ראשנו מפריעה בעדנו מראוֹת אותו. אז לא נהיה זקוקים כלל לדרכים אחרים. דבר שבחולשה יש לו תרופה. די לנו, למשל שנתרגל להיות מביטים אל אותה התהום האפֵלה, שעד עכשיו היינו חושבים שאין לה סוף. ומלבד זאת – הלא לא נמנו עדיין וגמרו, שכל דבר שאין לו סוף אין אדם יכול להשתמש בו לשום דבר. היו לנו ספים כְּתּוּרָא כל הימים, ששׂכלו של אדם אינו יכול לתפוס אלא בדברים שיש להם גבולים ידועים, אבל מזה אנו למֵדים רק אחת – שיש לנו דבר אחד שבאמונת־תעתועים ואנו אין לנו אלא להשתחרר הימנו. אם בשביל זה נהיה מוכרחים לוותר על הרשוּת שניתנה לנו להיות הוֹגים בפילוסופיה ומחרפים את המאטריאליסטים – נוותר. זוהי מִלתא זוטרא: זיכרו בשֶלמה אנו מוותרים. הלא תחת אלה יש אשר פתאום תיפקחנה עינינו ואנחנו נהיה קוראים באותו ה“אתה” החתוּם כקרוא במגילה הפתוחה – ומי יודע? אפשר שבזכות זאת יחדַל גם אותו ה“אני” מהיות תלוי ועומד. הסבלנות טובה להקאה – אמת; אבל זוכרים אתם את הפאקירים ודכוָתם? לסבלנות הגבוּרה, רבותי. כי, כפי הנראה, יש אמנם ממשוּת בחיפושיהם של בני אדם. הם אינם מוצאים אמיתוּת בשביל כל האדם – בזה אני בטוח. האמיתות הללו, הרוצות להיות מושלות בכיפה, כבר היו לכולנו לזרא. אני, לפחות, איני יכול לשמוע מדַבּרים באמיתוֹת שכאלה ונפשי לא תרגז. ולא זו בלבד – אלא שאפילו ה“אמת” כמוֹת שהיא, האמת ה“פשוטה” חדלה מדַבֵּר אל נפשי. בני אדם צריכים למצוא סוף כל סוף איזו תחבולה ולהשתחרר, לאחרונה, מכל מיני האמת הללו. לצד זה היו נוטים גם הפאקירים. מאליו מובן, שהם אינם יכולים ל“הוכיח” לנו את צִדקתם – משום שאת הנצחון המוּחָש לא נחלו מִימֵיהם. כי במה בני אדם מנַצחים? בני אדם מנַצחים בחרבות, בכידונים, במיקרוסקופים, והוכחות שבלוגיקה – ומיקרוסקופים והוכחות שבלוגיקה אינם אבנים טובות אלא בכתרן של הנפש ושל המחשבה הצרוֹת. וגם זאת: אמת, שצרוּת המחשבה טובה לבריאוּת; אבל יש שהיא מביאה את האדם לידי כּלָיה גם כן.

מאמר X

שוּב בדבר האמת. אפשר, שמהותה של האמת גופא היא הגורמת, שלא יהיו בני אדם יכולים שתהיה ביניהם לגבי דידה איזו הסכמת־דברים מסוימה – לפחות, אותה הסכמת־הדברים, המצויה ביניהם. כל אחד ואחד אפשר לו שתהא אמת גלויה לו בנפשו הוא; אבל שיבוא בגללה בחליפת־דברים עם אחרים אינו יכול אלא אם כן יסכים בתחילה בנפשו שיוותר על האמת כשיהא מוכרח לזה ויביא תחתה איזה שקר מוסכם. אלא שחשיבותה של האמת אינה נפחתת מזה ולא כלום. אדרבה, אפשר מאוד שדווקא דבר זה מרימה למדרגה גבוהה. אם יבוא אליכם איש וישאל מכם שתגידו לו מה זאת אמת – לא תמצאו בפיכם מלים בשבילו אפילו אם הייתם כל ימיכם יושבים והוגים בדברי חכמים; אבל בנפשכם אתם תהא מהותה של האמת ברורה למדַי באותה שעה. מכאן אנו למדים, שהאמת במהותה שלה אינה דומה כלל וכלל לאותה האמת שבאֶמפּיריקה, ומזה יוצא לנו, שמִיד כשאנו באים אל גבולותיה של הפילוסופיה יש לנו להשאיר אחרי גוונוּ את כל אותם הדרכים והמידות, שהיינו רגילים להשתמש בהם בהיותנו במיצרה של החוכמה המדעית כשהיינו באים לחפש אחרי איזה דבר או לקבוע לו ערכין. צריכים אנחנו להיות מוכנים ומזומנים לקראת דברים חדשים לגמרי, שאינם דומים כלל וכלל לאותם הישנים, שעברו לנו בירושה מדורי־דורות. ולפיכך אין אנו צריכים לחשוב, כמו שחושבים הרבה אחרים שאינם בקיאים בדבר, שכל היגיעה שאנו יגעים לחתור חתירה תחת כיסאה של החוכמה המדעית אינה לא מעלה ולא מורידה.

והילכך אין לו לחוקר ולמבקר איזמל יותר חד מזה של ההלצה והלגלוג. האויב היותר נורא של החוכמות החדשות היה ותמיד יהיה ההרגל. כשאנו מביטים אל הדברים כמו שאנשי מעשה מביטים הרי אנו רואים, שיותר שהדברים שלפנינו יכולים לסַגל את האדם אל התנאים הזמנים של הוויתו – יותר הם נחוצים לו ויותר הוא צריך ללמוד אותם; מה שאין כן אותם הדברים שהחשיבות הזמנית חסרה להם, אף על פי שכשהם לעצמם יכולים הם שיהיו חשובים למאוד, אינם עיקר לגבי האדם. הנטייה הטבעית, המכריחה את האדם תמיד לשמור את נפשו, היא תמיד חזקה אפילו מהתשוקה היותר כבירה, הלוהטת בלבו אל הדעת. צריכים אנו שלא נשכח, שאותה הנטייה היא תמיד מזוּינת בכל מיני הנשק היותר חדים וכל כשרונותיו של אדם כולם, למאותם הרֶפלֶקסים, שהכרתו אינה מַרגשת בהם, ועד הוד רוממתו השכל ומוסר־הכליות גולת כותרתו – כולם עומדים לעשות את רצונה. בזה אֵיני צריך להרבות דברים; משום שכבר דיברו בזה חכמים ומלומדים גדולים לא אחת ולא שתיים והפעם אני יכול להתגדר בקוֹנסֶנסוס סאפיינטיוּם שעל צִדי. אמת, בדבר אחד אני החוטא חולק עליהם. כשהיו הם מדברים בזה היו פניהם ארוכים ורוחם נכֵאה ונפשם בוכה ודואגת לרוח האדם היורדת פלאים – ואני איני רואה בזה כל סימני ירידה. אני חושב, שמִשרה זו, שהנטייה הטבעית מַטילה על השכל שלנו ועל מוסר־כליותינו, לכבוד הם צריכים לחשוב להם – ואפילו אם אותה נטייה אינה אלא נטיית האדם הפשוטה לשמור את נפשו. השניים הללו אינם צריכים להרים ראש – והם אמנם יודעים את זאת ומקבלים את מרותה של הנטייה בנפש חפֵצה. יש להם אמנם תביעות על משפט הבכוֹרה; אבל דורשים הם שלא יהיו מבַכּרים אותם אלא בספר: בחיים הם יראים את הבכורה. בכל פעם שהבחירה ניתנת להם בחיים – פחד גדול נופל עלים, כאותו הפחד המחריד את נפשותיהם של ילדים קטנים, שאבדו את דרכם בלילה אפל. משום שיודעים הם, שבכל מקום אשר הם פונים, סופם שהם באים לידי גזירות קשות מאוד. ואפילו בזה הם מוצאים לאחרונה שלא היו כלל משוחררים בדינה מאותה הנטייה השלטת, אלא שכל אותה שעה לא היו מכירים בה, משום שצורתה היתה אחרת לגמרי. נפש האדם הרגישה פתאום, שהיא צריכה להריסה, שההריסה נחוצה לה בשביל קיומה, והלכה ושיחררה את אסיריה ותפקד להם" הרוֹסוּ! והללו התפרצו והתחילו הורסים וחוגגים בחדווה פראית את חג חירותם ולא היו מרגישים כלל, שאין הם בני־חוֹרים כל עיקר, שאת הכבלים הסירו מהם רק בשביל שתהא היכולת להשתמש בחירותם.

דוסטויבסקי הכיר בדבר זה לפני שנים רבות והעיר, שהנטייה להרוס מונחת בנפשו של אדם כמו שהנטייה לבנות מונחת ביסודה. וכל כשרונותינו האחרים כולם אינם אלא כשרונות ממדרגה השנייה, שיש אשר נפשנו מוצאה גם בהם חפץ. מכל מובנה של האמת לא נשאר לנו כלום אלא האידיאה בדבר הנוֹרמה – בזה מודים עכשיו לא רק הפוזיטיוויסטים הגסים בלבד, אלא אפילו אותם האידיאליסטים החשודים במֶטאפיזיקה. בדברים יותר ברורים" האמת אינה משמשת אלא בשביל שיהיו בני אדם, הנפרדים זה מזה מפני ריחוק מקום או מפני ריחוק זמן, יכולים לקבוע ביניהם, לפחות, איזו חליפת דברים שהיא. כל אדם רואה לפניו שתיים: הבדידוּת הגמורה והאמת בצִדה – מִצד זה, וקירבת אנשים ושקר בצִדה – מִצד אחר. שאלה: אָנָה יִפְנֶה? תשובה: יש שביל שלישי. גם מזה וגם מזה אַל ינח ידו. ואַל תאמרו, שתשובה זו אינה אלא דחייה בקש. בייחוד, ודאי שיאמרו כזאת אותם בני אדם, שנמנו וגמרו שיפה כוחה של הלוגיקה בוודאוֹתיה כזה של המאתמאטיקה. אבל באמת אפשר מאוד – ולא לבד שאפשר מאוד (באפשרות בלבד לא היינו מסתפקים בשום אופן: אנו איננו אותם האשכנזים, שנפשם מוצאת די סיפוקה באותו הטוב שלא היה לעולמים), אלא שבכל אשר אנחנו פונים הרי אנו מוצאים, שמצבי הנפש היותר סותרים זה את זה אפשר להם והם אמנם דרים בבת אחת ובכפיפה אחת. כולנו דוברים שקר מִיד כשאנו פוצים פה: שפת האדם היא כל כך דלה וכל מי שאומר לדבר בה הריהו מוכרח להסכים בתחילה בנפשו שיהא מדבר שקר. ויותר שהדבר שאנו מדברים בו הוא נֶאצָל יותר הולכת מדרגת השקר שבדברינו וגדולה; ולפיכך כשאנו מטפלים בדברים היותר סבוכים הרי אנו מטפלים שקר על שקר – ויותר שרוחו של האדם המדַבּר הוא תמים אתו יותר יוצא השקר שלו גס ויותר אי אפשר לסבול אותו משום שכל איש אשר רוחו תמים אתו, הרי הוא בטוח. שהתנאי היסודי של האמת אינו אלא העדר הסתירות, ולפיכך הריהו מרַכז בדיבּורו את כוחותיו בשביל להתאים את משפטיו זה לזה בהתאמה הגיונית – וככה הוא שוזר את קוּרי השקר שלו לעבוֹתות העגלה. וכשאותו אדם יושב ומקשיב לדברי חברו הוא אוחז גם כן את אותה אמת־המידה שלו בידו. ומִיד כשהוא מרגיש צל של סתירה בדברי חבֵרו הריהו מתנפל עליו בכל חוֹם לבבו התמים וצועק, שהוא נוהג שלא כהלכה, שהוא אינו נזהר בכל אותם הגדרים המוסכמים, שגדרו ראשונים ואחרונים לישרת הרוח הפשוטה. והדבר הנפלא ביותר הוא, שכל אלה האנשים שלמדו פילוסופיה (הקורא יכול להרגיש זה כבר, שפה אני מדבר רק לאנשים שכאלה), שכל האנשים הללו הלא יודעים היטב, שעד היום הזה עדיין לא ראינו אפילו את אחד מהפילוסופים שעלה בידו להכחיד כָּלָה את הסתירות משיטתו. הלא מי לנו גדול משפינוֹזה – אדם זה, שלא היה חס לכל דבר, שלא נמצא שום דבר שיהא יכול להיות לו למכשול בדרכו – ובכל זאת מַתחילה גם שיטתו שלו מתמוטטת מהבל פיה של הביקורת ההגיונית: דבר זה גלוי ומפורסם לַכּוֹל. דוֹמה, לאחר כל אלה היו הבריות הללו צריכים לשאול לנפשם את אותה השאֵלה הפשוטה והברורה: אי הכי – מי יאמר לי באמת, שההגיוֹנוּת כל כך נחוצה לנו? אי הכי – אפשר מאוד, שדווקא הסתירות שאנו מוצאים באיזו השקפת־עולם שהיא, משמשות סימנים לנצנוצי האמת שבה? ואלה התלמידים של קאַנט ויורשי רוחו – אלה היו יכולים אפילו להשיב בשלווה גמורה, שההגיוניוּת באמת אינה נחוצה לנו כלל וכלל ושהאמת אינה ניזונית אלא מהסתירות בלבד. אבל מה אנו רואים? מלבד – בבחינה ידועה הֶגל ושופנהויר, כל אחד לפי רוחו שלו – לא נמצא איש, אשר תהא בו החוצפה לחשוב כזאת; ואפילו הגל זה ושופנהויר שהחציפו – כלום גדול השכר שיצא להם מזה?…

ננסה נא. אפשר נוכל ונוציא מכל האמור למעלה איזו מסקנות: הלא כל זה שיכולים אנו שתהא לנו איזו טובת־הנאה מהלוגיקה, איננו צריכים להיות וַתרנים הרבה ולבלתי השתמש בה. ובייחוד שהמסקנות הללו, כפי הנראה, לא תהיינה חסרות אינטרס.

ראשית כול – כשאתה מדבר אל תהא משתדל שיהיו הדברים מתאימים אל אשר דיברת בתחילה. דבר זה לא יהיה אלא מיצר את חירות הדיבור שלך, הנתונה גם בלא זה בכבלים רבים של מִלים וחוקות שונות שבדקדוק השפה. כשאתה שומע את דברי אחרים או כשאתה קורא בספר, אל תטפל חשיבות יתירה למלים בודדות ואפילו למשפטים שלֵמים. לא זה העיקר שכח את המחשבות הבודדות ולב אל תשימה אפילו לאידיאות שהובררו בסדר הגיוני. אחת זכור: אותו אדם היה אפילוּ רוצה בכל נפשו אלא שלא היה יכול לגלות את מהותו מבלי אשר ישתמש באופני הדיבור המוכנים מכבר. יותר טוב יהיה אם תהא מסתכל אל ארשת פניו ומקשיב לכל חילופי־ההטעמה שבקולו. בעזרתם אפשר יקל לך לחדור אל נשמת דבריו. ואת חילופי־ההטעמות הללו אפשר לה לאוזן שתבחין ואפשר לה לעין שתהא מבדילה את תוויה היותר קלושים של ארשת פניו של אדם לא לבד בשיחתו שבעל־פה אלא אפילו בספרים אשר כתב. אַל תהא מקשה לו מִמַר אַדְמַר. אַל תהא משתדל להחזירו מדעתו. אַל תהא דורש ממנו הוכחות; אחת עשה – הקשיבה. והיה אם תבוא אתה לדבר באזני אחרים ותהי גם לך כל החירוּת הזאת – והיית מדַבּר ואיש לא ידרוש ממך הוכחות, אותן ההוכחות שיודע אתה ברור למדי שאינן אתך, משום שאי אפשר להן שתהיינה לך. והיית מדַבּר ואיש לא יגלה את סתירותיך, אותן הסתירות שאתה יודע ברור למדַי שישנן ושתמיד תהיינה בדבריך ושלהיפרד מהן צר לך וגם פשוט אי אפשר. ומה שנכבד ביותר הוא, שאז תראה ותיווכח, שהאמת אינה תלויה כלל בלוגיקה, שאמיתות הגיוניות אינן במציאוּת כלל וכלל, שאתה רשאי להיות מחפש את הדברים הנחוצים לך בכל אותם הדרכים הנחוצים לך ואי אתה אחראי כלל “לבוא דווקא לידי החלטה”; שאז תהא בטוח, שבסופו של אותו חיפוש, אם רק תבוא אל סופו, לא תמצא לא פוֹרמוּלה ולא חוק ולא פּרינציפּ ולא אידיאה. מה שאין כן בשעה שכל עיקרו של החיפוש אינו אלא לשם ה“אמת” – אז הלא אנו צריכים להיות מוכנים ומזומנים לקראת כל דבר. למשל – שנהיה באים בסופנו “לידי החלטה”, שהמאטֶריאליסטים הם צדיקים ויסודו של העולם אינו אלא החומר והאֶנֶרגיה. מה שעכשיו הרי אנו מבטלים את המאטריאליסטים ואת כל הוכחותיהם יחד כעפרא שארעא – אינו עדיין ולא כלום. בדברי ימי המחשבה הרי אנו מוצאים לא אחת ולא שתיים “תשובות” גמורות למחשבות שכבר נפסלו. מה שהיה אתמול טעות שאינה מוטלת בספק יכול שיהיה מחר לאמת קדושה. ובאמת – אם רק לא נשים לב אל תוכנה שלה – מה רעה אשר אנחנו מוצאים בשיטתם של המאטריאליסטים? שיטה ישרה, הגיונית שיטה שפירצה אין בה. כבר העירותי פעם, שלהביא בני אדם לידי עליית נשמה יכולה גם שיטה זאת ככל האחרות – למשל זו הפאנתיאיסטית או האידיאליסטית וכדומה. ואידי דאתינא להכא הריני חוזר שוב ומודה בפניכם, שכשאני לעצמי אינני מוצא בכלל אידיאות, שתהיינה פחוּתוֹת אַן זיך: גם היום אפשר לי, שאהיה חוקר ודורש בהנאה בהתפתחותה של אידיאת הפרוֹגרֶס, המתגלית בבתי־חרושת ובמסילות־ברזל וכיוצא בזה, אלא שבה באותה שעה הרי אני יודע, שתמימות יתירה היא לאדם לחשוב שכל הדברים הקלושים הללו (באידיאות אני מדבר) יכולים שיהיו משמשים חומר לחיפושיו של אדם. אם אפשר לה לאותה המלחמה הנוראה, שההיסטוריה והלֶגֶנדה מספרות בה, שתהא מתלקחת בין האלוהים והאדם – זיכרו נא את פּרוֹמיתאוס, למשל, – אבל כל ספֵק אינו צריך שיהיה לנו, שאי אפשר לה שתהיה מלחמת־מצווה לשם איזו אמת או אידיאה. האדם רוצה שתהא לו הגבוּרה, האדם רוצה שתהא לו הגדוּלה – שתהא לו החירות, שיהא הוא המושל בכיפה – אדם זה תולֵעה שיסודו מעפר וסופו לעפר, שכל חייו תלויים לו בשׂערה, כאלה של הרמש, הרומש לרגלינו, ואם אנו רואים אותו והוא מדבר באידיאות, אז אין זה אלא מפני שראה ונוכח שכל תקווה לא נשקפה לו שתאוותוֹ תהא נמלאה באחד הימים. הוא בא לידי הרגשה ברורה, כי תולעה הוא. הוא מכיר היטב, שיסודו אינו אלא עפר והוא ירֵא, כל מהותו חרדה מפני סופו, שאינו גם כן אלא עפר – והנה הוא נמלט אל השקר והנה הוא רוצה להַראות ששִפלותו כביכול אינה מחרידה אותו, שכל דבר לא נורא לו – ובלבד שתהא האמת נגלית לו. שקר זה יש לו סליחה; משום שמהשפתיים בלבד מוצאו. ידבר לו איפוא את אשר ימצא בפיו. כל עוד אוזנינו תשמענה בדבריו את אותם הקולות, הקוראים למלחמה, כל עוד שעינינו תחזינה בעיניו הוא את אותה השלהבת של החלטה שלאחר יאוּש – נהיה מבינים לנפשו. כתבי היתֵדות אינם זרים לנו כלל. ואולם אם יבוא אדם ויאמר לנו בדברי האשכנזים שבדורנו, כי כל האדם ושאיפותיו אינו אלא האמת והנוֹרמה – אז יש לנו לזכור עם מי יש לנו עסק ואפילו אם חננוֹ האלוהים במתת הדִבֵּר של ציצֶרו. טוב לו לאדם שיהא יושב בדד, בדד בהחלט, ויִדום, משיהיו לו דברים עם בני אדם שכמותו. אלא שהדין ודברים, שיש לו לאדם עם אנשים שכאלה, אינם שוללים את הבדידוּת כל וכלל. אדרבה – אפשר שהם עוד מסירים את האבנים היותר כבֵדות מדרכו זאת…

מסה IX

אמת מהי? הספקנים שבפילוסופים באו לידי החלטה, הכופרת לגמרי במציאותה של האמת. אמת אינה ואי אפשר לה שתהיה. החלטה זאת נשתרשה כל כך בלבותיהם של בני דורנו עד שאותה הפילוסופיה של קאנט, שנטלה ליסוד לה את הספקנות, היא עכשיו השיטה היותר מקובלת אצל הפילוסופים. ואולם כדאי לנו שנשים את לבנו אל הפתיחתא שכתב קאנט למהדורה הראשונה של “ביקורת השכל הנקי”, בשביל שנראה בהדיא, כי שאֵלה זו, שאנו שואלים אם יש אמת במציאות, לא היתה מעסיקה אותו כל עיקר. קאנט זה לא היה מטפל אלא באותה השאלה, השואלת מה יעשה אדם לאחר שהוברר לו, שלמצוא איזו אמת אובייקטיווית הוא דבר שאי אפשר. על מדוכה זו היה קאנט יושב כל הימים ולאחר שראה, שאותה המטאפיזיקה הנושנה והחלטותיה הפורחות באוויר, אותן החלטות, שהיו באמת למטה מכל ביקורת, אינן אלא מקניטות אותו, החליט, שבשביל להיפטר מזו הדיסציפלינה הבּורית, שהוא בתור מורה לפילוסופיה היה צריך להיות לאחד העומדים בראשה, כדאי לו לאדם שיהיה מודה אפילו באמת הייחוסית של הספקנות, ואולם גם בטחונם של הספקנים גופם וגם ותרנותו של קאנט לגבי דידהו עדיין אינם מכריחים אותנו לשום דבר. ולא זו בלבד – אלא שאפילו קאנט לא היה סוף סוף מדקדק בהרבה דברים, שעל פי המקובל היה חייב לדקדק בהם. כי מכיוון שאנו מטילים ספק במציאותה של האמת, שוב מה טעם יש לאותם הפּוֹסטוּלאטים של האלוהים ושל האלמָוות? שוב מה אנו מוצאים באמונות בני אדם – תהיינה איזו תהיינה ואפילו אם היא הנצרנית בכבודה? אמת, האֶוואנגליון רחוק מאותם המושגים שיש לנו בדבר חוקי הטבע השונים; אבל הלא אין אנו מוצאים בו כלום גם מה שיהיה מתנגד אל השכל. אנחנו איננו מאמינים בנסים, לא מפני שאינם בגדר האפשרות; אדרבה, אפילו השכל היותר פשוט והיותר בריא ברור לו למדי, שיסוד ההוויה, שתמצית החיים אינם אלא בנס. ואלמלא היתה כל תכליתה של הפילוסופיה אלא להוכיח שהנסים הם בגדר האפשרות, כי אז היתה זו גומרת זה כבר את מלאכתה באופן היותר נעלה. ברם דא עקא, שבני אדם אינם מסתפקים בנסים מוחשים בלבד – ומזה, שהרבה נסים כבר נעשו, עדיין אי אפשר לללמוד שיהיו נעשים עוד הרבה אחרים, אשר בלעדם אי אפשר לו לאדם לפרקים פשוט לחיות. אדם כי יוּלד – הרי לפנינו נס גדול שאינו מוטל בספק; קיים ועומד עולם מלא נהדר – שוב נס שבנסים. אבל כלום כל זה מוכיח, שבני־אדם ישובו לחיות לאחר שימותו ושאדהכי יהיו יושבים בגן עדן ונהנים מזיו השכינה? בזה שֶלַעְזָר המת שב לתחייה, מטילים עכשו ספק אפילו אותם האנשים המעריצים את האֶוואנגליון – הריני חוזר ואומר – לא מפני שאינם מאמינים בנסים בכלל, אלא משום שמכיוון שלהחליט אַפּרִיןֹרִי איזה נסים הם בגדר האפשרוּת ואיזה הם מחוצה לה אינם יכולים בשום אופן, לפיכך הרי הם מוכרחים להיות דנים על זה אַ פּוֹסְטֵרִיוֹרִי: אותם הנסים שבּאוּ ויאתוּ הרי הם מקבלים בכל לב ובאותם שלא היו – הרי הם מפקפקים; ויותר שהם צמאים אליהם ויותר שהם נכספים להם יותר הרי הם מפקפקים בהם. בשביל שיהא אדם מאמין בנצחונו המוחלט, שבאחרית הימים ינצח הטוב את הרע (אף על פי שדבר זה הוא אחד הנסים הגדולים) או בכוחה של ההתפתחות או (גם כן נס שאינו מהפעוטים!) בצִדקתו התמה של האפיפיור, אין הוא זקוק כלל וכלל ליגיעה רבה – משום שאחרי ככלות הכל הרי אין בני אדם מתייחסים גם למלחמת הטוב וגם לכוחו של הפרוֹגרס וגם להמעשים־טובים של האפיפיור אלא בקרת־רוח גמורה. יגיעה יותר רבה דרושה לו – אויה, ואפילו זו לא תועיל לו במאומה – בשביל שיהא מאמין בשעה שמתו מוטל לפניו, שאלוהים ישלח לו את מלאכו הטוב והוא ישיב לו את הנפש היקרה לו, המונחת לפניו בלי רוח חיים. – יגיעה יותר רבה דרושה לו בשביל זה, אף על פי שכל העולם כולו מלא תמיד חזיונות לא פחות נפלאים מתחיית המתים. יוצא לנו איפוא, שהספקנים הללו, הכופרים במציאותה של האמת לגמרה, לא בצדק ידברו. אמת – יֶשנה; אלא שאנו איננו יודעים אותה בכל היקפה; כי מה שאנו יודעים – אפילו איננו יודעים לו נימוקים; אין אנו יכולים לרכוש לנו איזה מושגים שהם ממה שיהא מבאֵר לנו משום מה היה דבר זה כך ולא ככה ואם היה באמת הכרח לאותו דבר שיארע דווקא כמו שאירע או אפשר היה לו שיהא בא באופן אחר. היו ימים והיו הפילוסופים חושבים, כי המציאות משועבדת אל החוקים של ההכרחיות; אבל כבר בא יוּם והורה, שהמושג הכרחיוּת אינו אלא סוּבּייקטיווי ולפיכך דינו – כדינם של כל המושגים המתעים שכּמותו – לגניזה. בסברה זו נתלה קאנט (אלא שאת סוֹפה לא קיבל) ובא וכִייל אותה. כל אותן ההחלטות והדעות שלנו, שאנו רואים בהן אופי של כללוּת ושל הכרחיות, אין אנו רואים אותו אלא הודות להאוֹרגניזאציה הנפשית שלנו. כלומר – דווקא אותה ביטחה יתירה שיש לנו בחשיבותה האובייקטיווית של איזו החלטה, דווקא אותה אינה אלא ביטחה סובייקטיווית שבסובייקטיווית – אמת, ביטחה שאינה חולפת וקיימת לעד לגבי העולם הנגלה. את סופה של סברת יוּם כידוע, לא קבל קאנט. כלומר, לא רק שקאנט לא עשה כל נסיון בשביל לשרש מקרבנו את הרגילוּת לדרוש סמוכים והוכחות ללא אמת (כמו שעשה יוּם, למשל המושג של ההכרחיוּת), אלא שעוד עמד וגילה לנו, שנסיונות כאלו אי אפשר להם שיהיו מצליחים. השכל המעשי בא וגילה לו לקאנט, שאף על פי שכל החלטותינו אינן על פי מקורן היסודי אלא החלטות שווא, מבלי כל יוצא מן הכלל, אפשר לו בכל זאת לדבר זה גופא שיהא משַמש לנו שֵירוּת חשובה בעולם החזיונות, זאת אומרת – בגבוליו של אותו המרחב, המתחיל בלידתו של אדם וגומר במיתתו. אם אמת היתה בפי אפלטון, שהיה האדם חי גם בטרם שנולד ושיהיה חי גם לאחר שימות – הנה שם, באותם העולמות, ודאי שאין הוא זקוק כלל וכלל “לאמיתות” שלו השונות; אבל פה יש אשר ימצא חפץ בהן. והאמיתות של אותם העולמות מָהֵן ואם בכלל יש שם אמיתות – את כל זה לא היה קאנט רוצה אלא לנחש וניחושיו אלה לא עלו לו אלא הודות לזה, שהיה מוכן בכל עת ובכל שעה לוותר על הסדר הישר שבהחלטותיו. פתאום מנצנצת במוחו מחשבה והריהו נוֹטל את האמונה ומזַכֶּה אותה בזכוּיות כל כך רחבות להחליט דָבר בּדבר העולם המושכל, שהיא עצמה לא היתה חולמת עליהן מימיה אלמלא הפילוסוף הזה שהיה נוטלה תחת חסותו. מפני מה יהא אפשר לה לאמונה מה שאי אפשר לשכל? או הנה שאלה יותר חותרת: אפשר כל אותם הפּוֹסטוּלאטים השונים אינם אלא יצירותיו של שכל אחד, אותו השכל, שה“ביקורת” הראשונה שוללת ממנו לגמרי את כל זכויותיו ושהודות לתנאים של שינוי הצורה מזכים אותו בסופו בריסטיטוּציה אין אינטֶגרוּם? השערה אחרונה זו היא היותר מתקבלת על הלב. ומכיוון שכך – שוב הרי אפשר, שבאותו העולם המושכל, שקאנט מבדיל אותו הזהירות כל כך יתירה מעולם החזיונות, יש לא רק הרבה דברים חדשים אלא גם לא מעט דברים נושנים.

בכלל, כנראה, אין השערה זו, שהעולם שלנו אינו אלא עולם לרגע, חלום יעוּף, צל עובר, שאינו דומה לגמרי לעולם הממשי – השערה זו בכלל, כנראה אינה אלא טעות. השערה זו, שאביה מחוללה היה אפלטון, ושרישי־מתיבתא הרבים והשונים של המחשבה הפילוסופית והדתית היו מסרסים אותה אחר כך ודורשים אותה לכמה וכמה פנים, אין לה כל יסודות מחליטים. כוונתו של אפלטון היתה רצויה. הוא היה רוצה לשחרר את החיים ממשא “קטנויות” אחדות, שכנראה לא היו מתאימות בעיניו אל “תכלית השלימות” והיו אפילו מרגיזות במקצת. ואולם גם כוונה רצויה זו, כרוב הכוונות הרצויות, היה לה כדאי, שתתלבש במלים פחות או יותר ברורות, וכבר קיבלה גם צורה גסה יותר מדַי ויותר מדַי פשוטה וחדלה מהיות דומה לפרצופה שלה. מהותם של אותם החיים האמיתיים, של חיי העולם הבא, הרי היא, בהשגתו של אפלטון, הטוֹב האבּסוֹלוּטי, שאין בו כל תערובת זרה – תמציתם של המעשים־טובים. ואולם סוף כל סוף אין אפילו אפלטון יכול לסבול את אווירוּתה הטהורה של ההוויה הרוחנית הזאת והריהו מתבּל אותה כפעם בפעם ביסודות שאינם רוחנים למדי – דבר, הממלא את הדיאלוגים שלו אינטרס והתרכזות־הנפש. אם משום אוזו סיבה שהיא לא בא לידיכם מימיכם ללמוד את אפלטון במקורו והרי אתם באים ללמוד את תורתו מפיו של אחד מתלמידיו וחסידיו הרי אתם מתפלאים לריקניות שבה ולחוסר תוכנה. צאו וראו את ספרו עב־הכרס של נאטרופוס, אותו הספר שהוא מפורסם לשבח לכל הדעות, וידעתם את הערך שיש לה לתורתו “המנופה” של אפלטון. בכלל – אידי דאתינא להכי – יש להשתמש בדבר זה תמיד כשאנו באים לנתח את ה“אידיאות” של כל פילוסוף מפורסם: לשאוב את תורתם לא רק מפיהם הם אלא גם לראותה בהרצאותיהם השונות של תלמידיהם, של אלה היותר כרוכים אחריהם והיותר ישרים בלבותיהם. כך רק כשאנו משתחררים מהשפעתו האישית ומכשרונו של המחבר והרי אנו נשארים פנים אל פנים את ה“אמת” שלו כשהיא ערומה (התלמידים מאמינים תמיד, שרבם היה נושא איזו “אמת” בחובו והם באים ומגלים אותה לנו כמוֹת שהיא), נעשה לנו למדי עד כמה אין כל ממש בכל ה“מחשבות” היסודיות ואפילו של אלה הפילוסופים המפורסמים לשבח. ויותר ברור אנו רואים את הדבר כשאנו מוצאים את תלמידיהם הנאמנים להם יושבים ודורשים במסקנות שהוציאו מההנחות של רבותיהם: יכולים אנחנו להיות בטוחים, שיותר שתהיינה המסקנות הללו הגיוניות ויותר שתהא רוחם של התלמידים הללו ישרה – יותר יהיו פני הרב מלבינים מהם. חיבורו של אותו נאטרופוס גופא, מי שהיה באמת בקי גדול בתורתו של אפלטון, הריהו בכללו רֶדוּקציה עד אַבּסוּרדוּם של אידיאותיו של הרב. אפלטון אינו בחיבורו זה של התלמיד אלא אחד הניאוֹקאנטיאנים האדוקים, אדם מלומד ומוגבל מאוד. שגמר באופו מצוין את חוק לימודוֹ באחת הישיבות שבהיידלבּרג או שבפרייבּוּרג. יחד עם זה הרי אנו רואים באותו ספר, שאידיאותיו ה“מנופות” של אפלטון לחוד וייחוסו האמיתי אל העולם ואל החיים לחוד והרי אלה שני דברים שאין להם כל שייכות זה לזה. ואנחנו צריכים, שנקבל את אפלטון כמו שהוא, אותו אפלטון שאינו “מנופה”, אותו שיש לו סתירות רבות בדבריו גופא ויש לו קפיצות שונות בהגיונותיו, אותו, שיש לו מידות טובות ויש לו מידות רעות; וצריכים אנחנו כמו כן, שתהיינה מידותיו הרעות חביבות עלינו, לפחות כמו שחביבות אלו הטובות שלו לפחות – כי אפשר מאד, שטוב היינו עושים אפילו אם היינו מגוללים על ראשו אשמה אחת ושנייה שלא חטא ואת אחת ממידותיו הטובות היינו מחסירים ממנו. אפשר מאד, שלא הינו חוטאים בזה כל עיקר. סוף סוף לא היה אפלטון אלא בשר־ודם פשוט, וכבשר־ודם פשוט – ודאי שלא היו זרות לו כל אותן המידות של בני אדם פשוטים ויש, לבטח, שיצרו הסיתהו לייחס לנפשו בשתיקה אל אחת המידות הטובות, שלגמרי לא היתה בו, ולכסות באותה שעה את אחת מאלו הרעות שלו. וככה יש לנהוג גם במָארֵי דאורַייתא האחרים ובתורתם הם. מי יודע? אפשר, שאילו היינו נוהגים ככה, לא היה אותו ה“עולם האחר”, שאין לנו כל תקווה להתקרב אליו, כל כךרחוק מ“עמק העכור” שלנו. מאוד יוכל היות, שאז היינוּ מוצאים גם אמיתות אחדות ודווקא אֶמפיריות – לאו דווקא כמו שקאנט חושב – שיש להן איזה יחס שהוּא לשני העולמות הללו גם יחד. וגם שאלתו של פילאטוּס תאבד איפוא אז חלק גדול מבטחונה המנַצח. צריך היה פילאטוּס זה שיהא יכול לאמור: “ידי לא שפכו” – והלך ושאל “אמת מהי”? רבים היו לפניו ורבים לאחריו, שלא היתה להם כל תשוקה לטפל בדבר זה הרבה, והלכו ומצאו שאלות־חכם ואחר כך היו אוחזים בקרנות המזבח של הספקנות. אבל באותה שעה גופא הלא כל אחד ואחד יודע, שיֵש אמת – ולא זו בלבד אלא שיֵש אפילו, שכּל אחד ואחד יכול גם לסמן את אותו המושג שיש לו בדבר האמת, ולתת לה צוּרה קבועה באותה הבהירות והדייקנות, שהיו מניחות אפילו את דעתו של דֶקארט. היכן גומרים הנסים? תאמר, שפוסקים הם באלה שכבר היו או שמצודתם פרוּשׂה גם להבא? ואם פּרוּשׂה – עד היכן היא פּרוּשׂה?

מאמר VIII

הֵינְרִִיךְ הֵינֶה. יותר ממאה שנה עברו מיום הולדת האדם הנפלא הזה ויותר מחמישים מיום מוֹתוֹ ותולדת הספרות עדיין לא גמרה את חשבונותיה אתו. אפילו האשכנזים, שאצלם נולד ואתם חי (ואפשר דווקא הם) אינם יכולים בשום אופן לבוא לכלל הסכמה אחת בנוגע להערכת כשרונו. יש אנשים, שחושבים אותו לגאון, ויש שאינם מודים לגמרי בכשרונו והם בטוחים שהוא לא היה אלא אחד הנבלים המצויים. ועדיין אנו מוצאים גם עכשיו בדברי מריביו אותה החימה הרותחת, השִנאה הכבושה, שהיינו מוצאים באותם הדברים שהיו אומרים כנגדו בימי חייו; עדיין אנו רואים, שמריביו דהאידנא שונאים אותו ממש בשל אותם הדברים גופם, שבני דורו היו מטפלים עליו. הכול יודעים, שבעיקר לא היו בני דורו יכולים לסלוח לו את הלב ולב שבדבריו. מימיהם לא היו יכולים מבחינים מתי הוא מדבר באמת ובתמים ואימתי הוא מלגלג; לאיש לא היה ברור מה הוא אוהב ואת מה ישנא; לאחרונה, לא היו מוצאים את ידיהם ואת רגליהם בבירור אמונתו באלוהים. אנחנו מצדנו חייבים להודות, שכל האשמות הללו, שהיו בני דורו מטפלים עליו, היו ברובן צודקות. הרי אני מכבד את אבל הֵינה מאד. לדידי, הריהו אחד ממשוררי אשכנז הגדולים מאוד. ובכל זאת איני אחראי אם אמצא את ידַי ורגלַי לכשישאלוני את מה היה אוהב ובמה היה מאמין; ויש מקומות רבים בדבריו, שבשום אופן איני יכול להחליט בנפשי: אם נאמרו באמת ובתמים או שיש בהם אֵיזו כוונה זרה. אלא שאחרי כל אלה איני יכול להחליט, שדבריו נאמרו בלֵב־ולב. אדרבה, דווקא אותם היסודות המיוחדים לו, שהיו כל כך מקניטים את האשכנזים שבדורו ושלאחר דורו, אותם היסודות שבהם היו הם מוצאים ראיות לאשמותיהם, מדברים ללבבי שלי אחרת ובהם אני רואה את ישרת לבבו המצוינה, שהיתה יחידה במינה. לדידי, היתה הסיבה הנכונה לטעותם של האשכנזים, שלא הבינו את הינה כראוי – אותה הפגיעה, שנפגעה אהבת עצמם בדבריו וממשלת הדעות הקדומות אצלם. מדרכו של הינה היה, שיהא מתחיל את דבריו בפנים רצינים שברצינים וגומר אותם בלגלוג של אדם. הילכך היו המבקרים והקוראים סתם, שלא היו מוכנים מתחילה לשום סוּרפריז שכזה, מקבלים תמיד את הלגלוג לנפשם הם והיו נעלבים. פגיעה שכזו בכבודו של אדם אין לה סליחה; ולפיכך אנו רואים את כל אותה השנאה, הרותחת בלבותיהם של האשכנזים כלפי הינה ובאמת אנו מוצאים, שהינה היה לפרקים רחוקים מאד מזלזל בכבודם של אחרים ובכל מקום שאנו רואים אותו מלגלג אינו מלגלג, על פי רוב, אלא לנפשו הוא – ובייחוד ביצירותיו של השנים האחרונות, אשר נכתבו בהיותו מוטל ב“מאטראצֶנגרוּפ’ט” שלו. אצל הרוסים אנו מוצאים גם כן הרבה אנשים, שלא היו יכולים לסלוח לו לגוגול שלהם את לגלוגיו. אחר כך בא גוגול זה גופו והודה, שכל ימיו לא היה מלגלג אלא לנפשו הוא. ומה שאיננו מוצאים כל “התמדה” במשפטיו של הינה זה עדיין אינו מוכיח שנאמרו שלא באמת. הינה לא היה כל ימיו להוט אחרי תאוות הקנטור. הינה לא היה יודע באמת במה יש לו להאמין ואת מה יש לו לאהוב והיה משנה את טעמו שבע ביום; אבל מה מוכח מזה? אילו היה רוצה היה יכול גם לעשות את עצמו כאילו הוא נאמן לדעותיו או־אילו היתה עינו פחות חודרת – היה יכול גם הוא כהרבה אנשים אחרים לסגל לו בכוונה תחילה מחשבות־תפארה ידועות ולהיות קושר להן כתרים כל הימים ולהקים חַיִץ בין המחשבות החיצוניות הללו ובין אותם ההרגשות ומצבי־הנפש שלו הפנימים. הלא יש רבים מאד החושבים שכך חייב כל אדם לנהוג, כשאדם בא “לשאת דעוֹ” יש לו להשתמש רק באותן המחשבות של צֶרֶמוֹניה, המונחות מוכנות בשביל זה בכל אותם הספרים, שכתבו החכמים והמלומדים הגדולים מימות דורות, מבלי אשר ינסה אפילו לבדוק אותן ולראות אם מתאימות הן אל הנעשה בנפשו הוא. ולפיכך אנו מוצאים לפרקים תכופות מאוד, שבני־אדם פחותים, בני אדם אכזרים, בני אדם נוקמים ונוטרים כנחשים יוצאים ומקלסים לנו בספריהם את אהבת הטוב ואת הסליחה הגדולה ואת הוותרנות ואת גדלוּת הנפש ואת כל אותם הדברים הגדולים, שהם מוצאים בספריהם של כל החכמים הגדולים, ואת נפשם הם הרי הם מכסים ממנו. בטוחים הם, שכל אלו “התאווֹת הפחותות” לא נולדו אלא בשביל שיקבור אותם אדם חיים והעיקר הוא ה“מסקנות” שאדם רוכש לו. אמת הדבר, שלקבור את התאווֹת חיים לאו בכל זימנא אפשר: התאווֹת הללו חוצפה יתירה יש להן; אבל לסַמא אותן מן העין – ובייחוד בספרים שאדם כותב – אפשר ואפשר. ואנחנו לא לבד שאיננו רואים בזה חטאת, אלא שיושבים אנו וקושרים כתרים לראשי האנשים הללו. ולפיכך אנו רואים בכל אשר אנחנו פונים – אחת: החיים משועבדות “מסקנותיהם” של בני אדם אל כל תאווה קלה שלהם, ובספר הרי הללו יושבות לכיסא משפט ודנות את “התאוות” ואת “היצר” בכל מיני דינים קשים. וזאת היא רוח אמונה, אבל אמונת רוחו של הינה היתה אחרת. הוא היה מדבר את כל אשר את נפשו; ולפיכך היו נטוּרי “האידיאלים” המושבעים מזדעזעים ומוצאים את “רגשותיהם היותר נשגבים” נפגעים מדבריו. חרוֹד חָרַד לבם לחומות ולגדרים, שדורות ויובלים שלֵמים השקיעו בהם כל כך הרבה עמל וכוונות טובות, שלא יהי סופם לכליה. ואפשר, שהם היו הצדיקים. סוף סוף אין העולם עומד אלא על הצביעוּת. בשביל שיהא הכול יפה יש לכסות הרבה. יש חולים ומשוגעים, שאינם צריכים לנקר את העיניים ויש בתים מיוחדים בשבילם יש קבצנים מזוהמים, שנחוץ לסגור אותם במרתפים יש תאווֹת שונות, שמקומן במסתרי הנפש. הצדק והחירות ודאי שהם דברים גדולים במאוד ויכולים הם שיהיו מטיילים אפילו בחוצות קריה; ואולם את שלוות החיים, את השלווה הפנימית של החיים ואת החיצוניות שלהם, הרי הם צריכים להתחשב. הפרוֹטֶסטאנטיוּת גם היא מבינה את זאת לא פחות ואפשר גם יותר מהקאתוליות. הפּוּריטאניוּת הדייקנית הרימה את הדיסציפלינה הנפשית למדרגת חוק מוסרי גבוה, שהיה שולט בבני אדם ובחייהם בעריצות נוראה. בתחילה חופה וקידושין ואחר כך חיי משפחה – זה כל האדם; אבל אהבה – לאפוּקי אהבה. גרֶטכן זו, אותה הילדה התמימה שהלכה אחרי לבה, שהיתה בה החוצפה להקשיב לקול רגע נפשה, היא בעצמה יודעת, שחלאת האדם היא. זאת הדיסציפלינה הפנימית, שזלפה הפּוּריטאניוּת אל הנפשות, היה כוחה יפה הרבה מכוחה של אותה החיצונית, שכל מיני תליינים ושרי הסוֹהר היו משגיחים עליה. היא היתה מעוז לממלכות ומישגב ללאומים. את בני האדם נתנה כזבל אשר בשדה. למאות ולאָלפים היה והֹווה מספר הקרבנות אשר הועלו בלי כל פקפוקים יתרים על מזבח ה“אינטרסים הנשגבים של הרוח”. ה“עבודה” לסדרם של הדברים הללו השתרשה כל כך בלבותיהם של יושבי אשכנז (הריני מדבר בהם משום שכבד מאוד למצא איזה עם אחר שיהא כל כך משועבד אל הדיסציפלינה כמוֹתם) עד שאפילו אותם האנשים, שהחירות היתה מהותם הנפשית, לא היו משוחרריםהימנה: החטא היותר פלילי אינו העבירה גופא (כל עבירה, שיסודה אינו בחולשה כמו זו של גרטכן, לא היתה בכל זאת נחשבת לחמורה, אף על פי שכפרה לא היתה גם לה), אלא ה“מרידה” שבעבירה, ההתרסה הגלויה והחצופה כלפי החוק ואפילו אם אינה מתגלית אלא בדברים של מה בכך. לפיכך כל שאיפתו של אדם היא ראשית כל להראות לכול את ישרת רוחו לגבי זה. במידה פחות או יותר מרובה היו הכול פורצים גדר: אלא שיותר שהיה אדם חוטא במעשה יותר משבח היה ומקלס את החוּקות ואת המשפטים בדברים. וסדר־דברים שכזה היה נוח לכּול. הכּול ראו בו את אותו הסדר, שטבע הדברים מחייב, אותו, שהמוסר דורש, שאחֵר הימנו אין המוסר יכול לדרוש. הכול ראו בו פרי נצחונותיו של הרוח על החומר ושל השכל על תאווֹת האדם. הכול מבינים, שאף אילו היה הדבר באמת ככה, לא היה אפילו אחד שתהא בו החוצפה לשאול אם באמת מהראוי שינצח הרוח את החומר והשכל את התאווֹת. ולפיכך כשבא הֵינה ומצא בלבו חוצפה כזאת ושאל אותה שאלה והיה רוצה אפילו להשיב עליה לפי רוחו שלו, מִיד חרדו כל אותם האשכנזים הכשרים ממקומם וראשית דברם היה – בלב ולב ידבר האיש. משום שאי אפשר לו לאדם, שלא יהא רואה את כל האמת והיוֹשר שבסדר זה; הווה אומר, שמשַטה הוא. ויותר משהיוּ פוגשים בדבריו של הינה את אותם המקומות, החסרים באמת את ביטחת האיש שדרכו סלולה לפניו, יותר היתה סברתם זאת נראית להם לוודאית. יש אצל הינה שיר אחד, הגומר בדברים הללוּ: “אל הבשר, אל הבשר אשא נפשי, אל הבשר הצעיר והענוג; את הנפש יכולה את לקבור באדמה אפילו – נפש יש לי לעצמי למדי”. כפי שאתם רואים – דברים שבחוצפה יתירה; אבל בחוּצפה זו פועם ועולה אותו הצחוק המיוחד שלו, שאנו צריכים להבינו כהתגלותה של התפלגות־הנפש, שאנו צריכים לראות בו לגלוג לנפשו שלו. במקום אחר הוא מספר מעשה בשתי נשים, אם ובתה, שפגש. שתיהן נוחות לו. האם משום שהיא יודעת הרבה והבת משום שאינה יודעת ולא כלום. מה יעשה? והנה הוא ניצב כאותו החמור ששתי קוּפות של מיספוא מוטלות לפניו. שוב אותה החוצפה, שוב אותו הלגלוג – ומה יעשה האשכנזי הכשר שלא יתרגז? הרגשות שכאלו לא גליא לבּא לפומא; ואם יש שרוצה אדם לסַפר בהן, יש בשביל זה סגנון מיוחד ודברים מיוחדים, אותו הסגנון הבכייני ואותם הדברים הרכים של התשובה שבלב וכל הסיגופים שלה; אבל שיבוא אדם ויהא צוחק בדבר זה? צחוק בדברים שכּמותם אינו מן הנימוס; צחוק בדברים שכאלה אינו אלא מקניט. הרי אני חוזר ואומר: הינה גופו לא היה מובטח תמיד, שהצדק אתו בזה. במבחר שנותיו הריהו מספר כבר בפרצה אחת גדולה ככל העולם כולו, שנפלה בנשמתו לאורכה וחצתה לשתיים את אחדות־ההרגשות שלו, שהיתה לו לפָנים. כשהיה דויד המלך מתחטא לפני האלוהים וקושר כתרים אל הטוב ואל הצדק היו חטאיו הרבים רחוקים משפתיו וכשהיה אפילו מזכירם לא היה מזכירם אלא בשביל להתוודות עליהם ולהתחטא לפני אביו שבשמיים. גם נשמתו שלו היתה שבורה; אלא שהוא היה יכול להיות זהיר. כשהיה בוכה לא היה יכול ולא היה רוצה להיות שמח; כשהיה מתחטא היה החטא רחוק ממנו; כשהיה מתפלל – לא היו מחשבות זרות בלבו; כשהיה מאמין – היה הספק ממנו והלאה.

יושבי אשכנז, שהיו כל ימיהם משוררים את פרקי תהילים שלו, הסכינו לחשוב, שאחרת אי אפשר. מודים היו, שיש אשר תהיינה בנפשו של האדם הרגשות סותרות בזו אחר זו; אבל שהרגשות כאלו תתנגשנה בנפש אחת בבת אחת – הלא זהו דבר שאי אפשר, הלא זהו פשוט דבר מגונה, הלא זה אינו אלא לשאט בנפש – דבר שכזה, שאינו לא לפי רוח המצווֹת ולא לפי הלכות ההגיון! הם לא היו יכולים לחשוד בהינה, שהוא גופו אינו יודע את אשר אתו, ולפיכך לא ראו ביצירותיו אלא כוונה להשחית וחילול כל קודש והתחילו חרדים. שלוות רוחם האזרחית נטרפה לגמרי כשראו, שהינה נשאר עומד במריו אפילו לפני מותו. כיצד? אדם מוטל על מיטתו רצוץ ושבור; כוחו יצאהו לגמרי; מכאוביו הנוראים לא יַרפו ממנו וכל תקווה לא נשקפה לו שירפו – והוא לא יחדל מחלל את הקודש כאחד הנבלים. גדולה מזו: יותר שהיו מכאוביו גדולים, יותר שהיו ייסוריו מתרבים, יותר היה ארסו הולך ורוחש, יותר חִציו נעשים שנונים. דומה, מה יש לו לאדם מדוכא וחרב שכמותו לעשות אם לא לשוב בתשובה שלֵמה אל אלוהים שבשמיים ולהתפלל לחסדיו? אבל כביר היה הרוח אשר פעם בבשר המדולדל הזה. כל מחשבותיו היו אמנם שואפות לאלוהים, לאלוהים אשר את ידם החזקה ואת ממשלתם הגדולה לא היה אדם זה יכול שלא יהא מרגיש בנפשו הוא; אבל כל המחשבות הללו וכל ייחוּסו אל האלוהים כל כך לא היו דומות לשל אחרים ואותם האחרים, בני אדם רצינים, שהיתה להם קו־משקולת בכל דבר, לא ראו אלא להיות שורקים לו בשפתיהם. ככה לא דיבר עוד איש אל האלוהים מימות עולם. בנוהג שהעולם, שבני אדם יראים את האלוהים או אוהבים אותו; הילכך אנו רואים אותם כשהם כורעים אליו ונפשם קוראה לסליחה או כשהם מרקדים לפניו ונותנים לו שבח והודיה. אצל הֵינה לא ראינו לא הא ולא הא. בכל שיריו הרבים לא מצינו אלא חוצפה רבה, אותה החוצפה הנפלאה, שהגדוּלה מבצבצת מתוכה, אותה החוצפה, שהיתה מיוחדת לו בלבד. הוא אינו מוֹדה בחטאיו הרבים; ואפילו כשחרב חדה מונחת על צווארו לא יפול רוחו בו. הוא אינו מתפלל לחיי העולם הבא; הוא אינו רוצה להיות נהנה מזיו השכינה לאחר מותו – אחת הוא שואל מאת האלוהים ואותה יבקש: שיְקימנו מחוליו הכבד וירים במקצת את קרנו בדיני־ממונות. “אני יודע היטב. האדמה מלאה חטאת, האדמה מלאה מרי; ואולם אנכי כבר הסכנתי בהם. מלבד זאת אני יושב תמיד אוהל. הנח לי, אלוהים, ואהיה לי פֹה – אתה רק את מחלתי ממני הסירה ומדלוּתי פלטני”. אלה הם דבריו באחד משיריו האחרונים. הנשמות הכשרות הללו, החיות תחת כנפי השכינה – אמת; אבל “להיות רוכב הערבות ולזמר פרקים מתהילים – זה אינו לפי טעמי שלי כלל”. הוא נזכר באלילה היפה שבלוּבר, אותה האלילה, שלרגליה היה מוטל ובוכה כילד, ונפשו מתחילה אומרת שירה כבשנים קדמוניות. “דאס הוֹהֶליד” אינו אלא ערבוביה נפלאה של חוצפה צינית ושל עליית נשמה יתירה ושל יאוש נורא לגלוג שלא היה כמותו. איני יכול להגיד בביטחה שבכלל לא היה עוד איש אשר יחשוב מחשבות כאלו לפני מותו; אבל בלב בטוח אני יכול להחליט, שאיש לא דיבר עוד את הדברים האלה בספרות. ב“פּרוֹמיתיאוּס” של גיתה אין אנחנו מוצאים את זו הגאווה השלֵווה, הגאווה האיתנה, המרוממה את הנפש ואותה ההכרה, שאדם מכיר בנפשו הגדולה ובזכוּיותיה הגדולות, שאנו רואים “בדאס הוֹהליד” של הינה. האלוהים, האלוהים הכבירים, אל קוֹנה שמיים, אשר ברוח פיו היתה האדמה, אשר אמר ויהי האדם, הוא יכול לייסר את גופי כרצונו, הוא יכול למרר את נפשי כחפצו, ואולם ברוחי שלי אני הוא השליט; אני לבדי יודע את אשר אני צריך, אני לבדי יודע את אשר אני רוצה, אני לבדי יודע מה טוב לי ומה רע. זאת היא תמציתה של השירה הזאת וזאת היא בכלל תמציתם של כל הדברים, אשר כתב בשנים האחרונות לימי חייו. לא היה נכחד ממנו, שהפילוסופיה והמוסר והאמונה כולם פה אחד, כי גאולה לנפש האדם אינה אלא בהכנעת הרוח ובקבלת עול מלכות שמיים; אבל הוא היה בוחל בגאולה אשר כזאת והיה מלגלג גם לפילוסופיה וגם למוסר וגם לאמונות השונות. החכמים חושבים ככה. להם, כנראה, טוב לחשוב ככה – ויהי אלוהיהם אתם; אבל מי מילא את ידיהם, שיהיו כופים גם עלי את ההר הזה? או אפשר יש להם באמת אותו הכוח, שיהא יכול להכריחני לחשוב שכּמוֹתם? ככה היה הינה שואל. ואנחנו – אפשר נבוא גם אנחנו אחריו? ואם נבוא – אפשר גם שנעשה עוד פסיעה אחת להלאה? הינה מוטל לפנינו רצוץ ושבור. אם נהיה מאמינים לדבריו (ויש רגליים לדבר) שהוא מספר ב“דאס הַוֹהֶליד”, לא באה לו מחלתו הכבֵדה וייסוריו הרבים אלא הודות לדרכי חייו שקדמו לה. היש לנו איפוא לחשוב, שגם להבא (אם נניח, שאותו ה“להבא” ישנו) לא יהא אותו איש מוצא בדרכו אלא ייסורים וחוליים נוראים ושכל ה“רדיפות” הללו לא תחדלנה ממנו עד אשר ישַבֵּר, לאחרונה, את גאוותו ויַכנע את רוחו וישים את צווארו באותו העוֹל, שהוא עומד ומצוּוה עליו מתחילת ברייתוֹ, בעולו של המוסר? בכלל – היש לנו רשות לחשוב, שיש איזה פינה מיוחדה במרחבי תבל, ששם יושבים השליטים בגורל האדם ודנים ומבקשים תרופות בכדי לעשות את בני האדם שיהיו פרצופיהם דומים ונפשותיהם דומות? אפשר, שמעקשנותו זו גופא של הינה אנו יכולים להיות למֵדים כוונות לגמרי אחרות, שיש להם לשליטים הללו? אפשר – כל אותם הייסורים והמכאובים שנוחלים פה כל אותם בני אדם, המתריסים כלפי החוקים (ההסתכלות האֶמפירית מוכיחה ברור למדי, שכל נטייה קלה אל הצד, שאדם נוטה מהנהוג והמקובל, סופה שהיא מנחילה אותו ייסורים רבים ומביאה אותו לידי כליה), אינם אלא נסיונות, שבהם מנסים האלוהים את האדם. מי שרוחו גובר בו, מי שלא יירא ולא יֵחת לא מפני האלוהים וצבאותיו ולא מפני השטן וחֵילו, סופו שיהא יורש עולם הבא. כשאני לעצמי יש אמנם שאני חושב, כי “שמה” אוהבים ומכבדים בייחוד את עזי המצח הללו; אלא שמאִתנו מסתירים את הדבר בסוֹד גדול בכדי שלא ימצאו להם החלשים והוותרנים שבנו תרופה להיות מתקשטים בנוצות זרות ולרכוֹש להם בעורמה חסדי שמיים. ומי שרוחו רפת אוֹנים, כל המוותר על נפשו הוא – דינו, שיקוימו בו חלומותיהם היותר מאושרים של כל אותם הפילוסופים שבמֵטאפיזיקה: שיהיה לאחד אֶת מהותה של ההווויה ביחד עם כל רבוא רבואות האינדיודוּאוּמים הדומים לו. אני יש לי נטייה לחשוב, שכל אותן השיטות שבמֵטאפיזיקה, הדורשות בשבחו של ביטול היש לשם האהבה או של האהבה לשם ביטול היש, אינן כלל וכלל דברים של הבאי, כמו שהפוֹזיטיוויסטים רוצים. בשיטות הללו יש כוונה עמוקה, כוונה נסתרת, כוונה שכולה סוד. אמת גדולה למאוד יש בשיטות הללו. הטעות האחת שלהן היא רק מה שהן קובעות מסמרות. זה אינו טוב. בני אדם נמנו וגמרו משום מה, שבאֶמפיריקה יש אמיתות רבות ובמטאפיזיקה אינה אלא אחת. זה לא אמת. יש גם במטאפיזיקה הרבה. הן אינן דומות זו לזו; אבל זה אינו גורם להן, שלא תהיינה יכולות לדור בכפיפה אחת. אלו האמיתות שבאֵמפיריקה, ככל היצורים האֶמפירים האחרים, הרי הן נרגנות, ולפיכך זקוקות למשטר גבוה; אבל אלו שבמֶטאפיזיקה עשויות לגמרי אחרת ואינן צרות אשה את חברתה. אין כל ספק, שאותם בני אדם, שנפשם היתה להם למשא וכל חלומם הוא ביטול היש, ביטולו של ישותם, יש להם הרשות לזה. ולפיכך תהא סוף כל סוף תשוקתם זאת נִמְלָאָה, לבטח. ישותם הם תהא בטלה במה שנפשם חפצה: בישותם של האנשים הקרובים להם או בזו של הרחוקים מהם או, כמו שהפאנתֶאיסטים חולמים, ביֵשותו של הטבע הדוֹמם. אבל אי הכי יש לנו רגליים, שנהיה מאמינים גם בזה, שאותם האנשים אשר נפשם הם יקרה להם מכל אותם הקרובים והרחוקים ואפילו מאותם ה“אידיאלים הנשגבים” גם יחד, תהא להם נפשם לשלל – אם לא לנצח נצחים – אז לפחות, עד אשר תהי להם לזרא. ומכיוון שכך כבר אין אותם האשכנזים – בייחוד אותם שהיו מביטים על הינה שלא מנקודת־הראות האוּטיליטארית (מנקודת־ראות זאת גם אני איני יכול אלא להאשים את הינה בהחלט), אלא מנקודת־ראות נשגבה – מזו של האמונה או המטאפיזיקה, כמו שנוהגים בימינו אלה – אני אומר, אינם צריכים שוב להיות צוֹררים אותו. הוא לא יהא להם למכשול. הם – יתאחדו להם כאוות נפשם, הם יתאחדו הכול יחד, לבטח יתאחדו ויהיו לאחד את האידיאה, את הדִינג אַן זיך, את הסוּבּסטאנציה, או את איזו אחדות אחרת, המושכת את הלב – ולא הֵינה הוא האיש, אשר יהיה בלגלוגיו למכשול לשאיפותיהם הנשגבות. ואם הוא גופו ועוד מְתי מספר עקשנים שכמותו יהיו באותה שעה מתבודדים וחיים להם לפי רוחם שלהם באחת הפינות הרחוקות ואפילו אם יהיו מפרק לפרק שולחים את לשונם ומלגלגים לאידיאות שונות – כלום כדאי דבר זה, שיהיו בני אדם רצינים שמים אליו לב?

מאמר VII

פִילוֹסוֹפיה מהי? אם תהיו מחפשים בספרי הלימוד של הפילוסופיה ומצאתם תשובות רבות ושונות לשאלה זאת. במשך של אלפיים וחמש מאות שנה היה לפילוסופיה סיפק למדַי שתהא יושבת לא אחת על מדוכה זו ויגֵעה לברר לעצמה את מהותה; ואולם עדיין לא מצינו, שיהיו חכמי הפילוסופיה המוסמכים באים לכלל החלטה אחת בזה. כל אחד ואחד מוציא לו מסקנות לפי רוחו שלו וקובע מסמרים למסקנותיו שלו ואיש אינו שם אל לבו אפילו למצוֹת איזה קוֹנְסֶנְסוּס סאפִּיֶינְטִיוּם בדבר. מה שיש בכאן מהזרוּת הריהו זה, שדווקא בכאן, דווקא באותו מקום, שהוא “סלע המחלוקת” לכל החכמים והלומדים למיניהם, הרי אנו מוצאים קוֹנְסֶנְסוּס פּרוֹפאנוֹרוּם גמורה ולגבי בני אדם פשוטים אינו אלא “עמק השווה”. כל אותם בני אדם, שלא למדו פילוסופיה מימיהם, שמימיהם לא פתחו אפילו ספר אחד – לא לבד של פילוסופיה: שבכלל לא קראו ולא שנו מימיהם, כל אותם בני אדם יש בפיהם תשובה אחת לשאלה הזאת. אמת הדבר, שאנו אי אפשר לנו לדון על דעותיהם בדרך ישרה, משום שבני אדם שכמותם אינם יכולים כלל וכלל להשתמש באותה השפה המקובלה של תלמידי־החכמים ומימיהם אי אפשר להם שיהיו שואלים ומכל שכן שיהיו משיבים כאותה הלכה, המקובלה אצל הפילוסופים; אבל מִכְלָלָא איתמר. יש לנו הוכחה אחת ואותה הוכחה נותנת לנו רשות ויכולת להחליט דבר. אין כל ספק בדבר, שכל אותם בני אדם, שבאו אל הפילוסופיה בכדי למצוא סיפוק למשאלותיהם הנפשיות ויחד עם זה לא היו להם הכשרונות באותה מידה, הדרושה לו לאדם בשביל שיהא אפשר לו להיספח אל משפחת הפילוסופים הפרוֹפֵסיונאלים, שכל אותם בני אדם יצאו מאִתה וידיהם על ראשם. מזה אנו למדים – אמת, דבר שבשלילה, לעת עתה – בלי כל פקפוק, שהפילוסופיה אינה עוסקת אלא בדברים כאלה, שרק מתי מספר יכולים למצוא בהם איזו חשיבות ואינטרס לנפשם; ואולם הרבים אינם אינם מוצאים בה שום צורך, אבל מוצאים בה – גיהוּק ופיהוּק.

דבר זה, שאנו למדים מכאן, כפי שאתם רואים, אפשר לו שיניח במידה שאין למעלה הימנה גם את דעתם של תלמידי החכמים וגם את זו של בני אדם פשוטים. משום שכל תלמיד חכם, אפילו אם הוא מהמצוינים שבחבריו, אינו יוצא מכלל בני אדם פשוטים וכדאי לו שיחדל להשתמש בשפתו האקאדמית והרינו נשאר בשר ודם פשוט כאחד מאתנו. לבו של אדם זה גופא הריהו עלול, שגם בו תצמחנה פתאום אותן השאלות גופא, שרדפו את בני האדם הפשוטים בשכבר הימים אל אוהלה של תורתו של זה לכבות את האש אשר אכלה את נפשם. דוגמה לדבר – איוון אילאיץ' זה של טולסטוי או אותו הפרופסור שב“סיפורו המשומם” של צ’חוב. ואז, כמובן, יהיה גם תלמיד חכם זה ש“סרח” מוכרח להודות, שכל אותם הכרכים הגדולים, שהוא כל כך בקי בהם, אינם נחוצים לו כלל וכלל בשביל זה, משום שהם אינם מטפלים בזה כל עיקר. ולא זו בלבד – אלא שיהיה מודה לזה אפילו בשמחת הנפש. משום שאין אני יודע אם יש איזה דבר שיהא יותר איום לאדם מאותה חובה, המוטלת עליו ברגעים היותר קשים שבחייו, להיות זהיר במצווֹתיה של איזו תורה שיא – למשל, לחשוב אז ביחד עם אפלטון או שפינוזה, שתכלית כל התכליוֹת שבחיים אינה אלא השלימות המוסרית, לאמור: ביטול היֵש… יפה היה לאפלטון להיות נאה דורש בשבחו של הצדק. כל הדרשה שלו לא היתה שמה מחסום לו כלל וכלל כשהיה רוצה להיות כאחד מבני דורו, כלומר: להיות גם הוא פורץ אותם הגדרים גופם, שהיה דורש בשבחם, באותה המידה, המקובלה אצל כל בני דורו. שפינוזה, כפי מה שאפשר לנו לחשוב, כבר היה תמים ברוחו יותר מהקודם והיה באמת מתגבר על יצרו; אבל זה היה מונח בטבעו. כזה היה. כי לא רק שכלו לבד היה ישר אלא שגם כל מהותו היתה ישרה. וגילויה של ישרותו לא היה אלא גילויה של מהותו. ומה שנוגע לשופנהויר – הנה בשופנהויר זה יודע כל בר־בי־רב דחד יומא, שלא היה נאה דורש אלא בספרים שהיה כותב, אבל לא היה נאה מקיים כלל וכלל – ממש ככל אדם אחר שאינו שוטה ובדעת אחרים אינו תלוי גם כן.

אלא שכל אלה שהבאנו במספר לא היו אלא – מורי האנושות. כל אלה לא היו אלא בני אדם, שנתנו לנו תורות שונות ומצווֹת שונות. ואולם מי שאינו רב אלא תלמיד, מי שבא אל הפילוסופיה בשביל למצוא בה תשובות לשאלות, האוכלות את נפשו שנכשלה ומחפשת אחיזה, זה אינו יכול לוותר אפילו אערקתא דמסאניה, זה חייב לדקדק בכל מצווה קלה כבחמורה, משום שמהותה של כל תורת חיים ויסוד היסודות של תורה שכמוֹתה הם דווקא שתהא לא רק שולטת בבני אדם ומכוננת את מעשיהם לפי רוחה – אבל גם משעבדת את חיי כל העולם כולו לאותו הציווי המוחלט שלה. ציוויים כאלה אמנם כבר נמצאו לא פעם על ידי פילוסופים שונים; אבל לידי הסכמה אחת עדיין לא באו אותם פילוסופים, לאושרנו. לאושרנו – משום שעובדה זו מגוללת מבחינה ידיעה את האבן הכבֵדה מלבותיהם של אלה האומללים, שנואשוּ מגאולה כי תבוא לנפשם ממקום אחר והלכו ואחזו בקרנות המזבח של הפילוסופיה. מכיוון שאין אני מוצא כל פּרינציפּ מוסכם, פּרינציפּ שהכול יהיו מודים בו והכול יהיו חייבים בו, שוב, לפחות, לא יהיה מי שיאסור עלי להיות חושב את מחשבותי שלי ומרגיש את הרגשותי שלי ואפילו עושה את שנפשי שלי רוצה. יכול אני שאהיה מציית לשפינוזה; אבל הרי אני יכול גם שלא אציית לו. רצוני והאידיאות הנצחיות של אפלטון קודש לי; אבל אם יש את נפשי אני מקבל את המציאות המשתנה בכל רגע. רוצה אני ואני מקבל את הפסימיוּת של שופנהויר; ואולם אם אומַר לישא אשה הריני בן־חורין ואין שום בן אדם יכול לבוא ולאסור עלי את הנישואים משום ששופנהויר היה מלגלג לאהבה. וּבשביל שתהא לו לאדם החירות הזאת אינו מוכרח כלל וכלל להזדיין בחוכמת הדיאַלִקטיקה המרפרפת של הפילוסופים היוונים אשר לפנים או בחוכמת ההיגיון הכבד של היהוּדי העני אשר מהולאנד או בחריפות שכלו של האשכנזי העמקן. הוא אינו מוכרח להתווכח אּתם. אפשר לו אפילו שיהא תמים דעות אּתם. עולמו של הקב"ה אין לו קץ ואין לו גבול ולא רק שיש בו מקום למדַי בשביל כל אותם בני אדם שחיו בדורות שהיו ושיחיו בדורות שיבואו, אלא שאפילו כל אחד ואחד מהם יכול שימצא לו פה מכל אשר יש את נפשו. יש כאן בשביל אפלטון עולם מלא אידיאות; שפּינוזה יכול שימצא פה את המהות היחידה והנצחית שאין השינוי חל בה; בשביל שופנהויר יש כאן אותה נירוואנה של בודהה. כל אחד ואחד מהם, בין אלה שנזכרו בכאן ובין אלה שלא נזכרו, בין שהם פילוסופים של חול ובין שהם של קודש, כולם יכולים שימצאו פה את כל מה שהם צריכים – אפילו אותה האמונה השלימה, הנחוצה לכל אחד ואחד מהם בשביל שיהא בטוח, שהתורה שלו ודווקא שלו היא תורת האמת היחידה, המקיפה את הכול וכוללת את הכול. אלא שבה באותה שעה יכולים גם בני אדם פשוטים שיהיו מוצאים להם בכאן כל אחד ואחד את עולמו שלו. דבר זה שאנו מוצאים, שצר המקום לבני האדם על פני הארץ, שכל צעד וצעד עולה לו לאדם בעמל ובייסורים רבים, דבר זה אינו מוכיח עדיין, שהעניות והבערות והעריצות לא תחדלנה לעולם ושהאחדות האֶקונומית הרי היא המיקלט האחרון של האדם. ריבוי העולמות וריבוי האנשים וריבוי האלים במרחב האין־סופי של העולם האין־סופי – סלחוּ נא למוצא שפתַי, אבל הלא זהו אידיאל! אמת אידיאל שאינו מיוסד על יסודות אידיאליסטיים למדַי; אבל תחת זה הנה המסקנה, רבותי – זאת המסקנה המציצה לנו מזה! נחדל נא עכשיו מאלה הפילוסופים שהוכחותיהם בידיהם; הכי באֵלים עסקינן. על פי ההשערות והאמונות שיש לנו אנו יודעים, שגם האֵלים היו מקנטרים ומנצחים זה את זה. אפילו האמונות המונותיאיסטיות לא יכלו שלא תהיינה מציירות להן את האלוהים כאיש מלחמה ולתכלית זאת בראו לו גם אויב מיוחד לדבר – את השטן. בני־אדם אינם יכולים בשום אופן שישתחררו ממושגם בדבר מלכותא דשמיא שהיא כמלכותא דארעה; ולפיכך הרי הם מוצאים את כל המידות של נפשם הם, גם את הטובות וגם את הרעות, בכל דרי שמיא. חסר – ובאמת הלא אפשר מאד, שהרבה, הרבה, מאותם הדברים, שאנו בטוחים בהם שהם הם החיים גופם, אינם נוהגים שם כל עיקר. באותם הדברים אני כולל גם את המלחמה, את הקינתור. ואני רואה בזה דבר טוב. משום שכל קינתור וקינתור סופו שיהא בא לידי הכאה. כי בשעה שפוסקות ההוכחות ההגיוניות והאשפה מתרוקנת מהחצים המוסריים אז הלא אין להם למתווכחים הנלהבים אלא – להפשיל את שרווליהם. ואנחנו יודעים שהדבר נוהג, שאז אמנם הוויכוח גומר – לכאן או לכאן. משום שערכי כל ההוכחות ההגיוניות והמוּסריות הם הפקר לרצונו של כל אדם ואדם; מה שאין כן הכוח החומרי, שהוא נמדד ונקצב בליטראות וברגליים שאפשר למנותם מראש. הווה אומר, שבמקום שאותם הליטראות והרגליים אינם בנמצא – אין, על פי רוב, כל פשרה קבועה לוויכוחים. כשדֶמוֹנוֹ של לרמנטוב שם את פניו אל אוהלה של תמרה נפלה תיגרה בינוֹ ובין מלאך האלוהים אשר פגש בו. זה היה אומר תמרה שלי היא וזה היה אומר שלי. מאליו מובן, שבדברים ובהוכחות לא יוּסר דֶמון. אין טבעו בכך. וּמה שנוגע למלאך האלוהים – הלא גם הדברים למותר הם. המלאכים הללו הרי הם תמיד בטוחים. שצדקתם עולה כפליים על שני חבריהם. כיצד איפוא אפשר להחליט דבר? בכאן לא היה לו ללרמנטוב די יכולת או די חוצפה להמציא איזה גמר־דבר חדש; ולפיכך גָמַר: מאן דאלים גבר. את תמרה מוציאים מזרועותיו של דמון בחוזקה – ממש כמו שהדבר נוהג אצלנו. כפי הנראה, הניח המשורר לגמר זה בתורת ארנונית, שהיה היושר המסורתי תובע ממנו. אבל אני חושב שגמר־דבר שכזה לא רק שאינו מן היושר – אלא שהנהו אפילו חירוף וגידוף כלפי היושר. בו אנו מוצאים את הרושם שלא נמחה עדיין של הבארבאריות ועבודת הגילוּלים. לאלוהים מייחסים בכאן אותן הנטיות ואותם האַטריבּוּטים גופם, שעריצי אדם נושאים אליהם את נפשותיהם. אין כל ספק בדבר, שהוא צריך ורוצה להיות עליון על כול וגיבור מכול וכו' – ממש כיוליוס ציזאר בילדותו. כל התנגדות וצל של התנגדות מטילים עליו אימה יתירה ואלה, שאינם נכנעים מפניו, אין להם סליחה לעולם. אבל הדבר ברור שאין זה אלא טעות גמורה. האלוהים אינו זקוק לזה כלל. אמת – האל צריך שלא יהא חלש מאחרים, דבר זה מובן למדַי, בשביל שלא יהיו אותם האחרים פוסעים על ראשו; ואולם אין לנו כל יסוד, שיכריח אותנו לייחס לו את אהבת־הכבוד והתפּארות לשווא. ומכיון שכך – שוב אין לנו יסוד לחשוב, שאינו סובל את הדומים לו. יותר מתקבל על הלב לחשוב שהוא חי בשלום אפילו עם אותם היכולים פחות מאחרים להסתגל אל נטיותיו ורגילוּתוֹ. אפשר אפילו שהוא שמח מאד לראות, שיש אחרים שאינם שכמותו ולפיכך הרי הוא חולק ממֶשלתו גם לשטן בחפץ לב. ובייחוד, אחרי שחלוקה זו אינה מפחיתה כלום לא משֶל זה ולא משֶל זה – משום שדבר שאין לו סוף (ממשלת האלהים היא אין סופית – בזה אני מודה), אפילו כשנחלק אותו לשתיים, יישאר לעולם אין־סופי.

ועכשיו יכולים אנו שנשוב אל השאלה הראשונה שלנו ואני חושב, שיכולים אנו גם להשיב עליה תשובה כהלכה – שתי תשובות אפילו: האחת – תשובת תלמידי־חכמים, זו של הסאפיינטום, והשנית זו של בני אדם פשוטים, של פרופאנורוּם. הפילוסופיה הרי היא לתלמידי החכמים אמנות לשם אמנות. כל תלמיד חכם מדרכו שיהא טורח ובונה לו את שיטתו שלו, שיטה ישרה, מרובת גוונים, בנויה בהדר ומלאה אינטרס. לחומר לבניינו זה הרי הוא נוטל ראשית כל את נסיונותיו שלו הפנימיים ומלבד זאת גם את פרי הסתכלותו שלו ושל אחרים, אשר הסתכלו ומצאו בחיים אשר מסביב להם. התלמיד חכם הריהו בבחינה ידועה אותו האמן, שיצירתו שקולה בעיניו כנגד הכול ואפילו כנגד חייו שלו לפרקים. בכל אשר אנו פונים הרינו מוצאים את תלמידי החכמים של הפילוסופיה, שכשהשעה צריכה לכך אינם מפקפקים אפילו ומוותרים על כל היקר להם ואפילו על האמת עצמה בשביל שיטותיהם. דבר אחר – “עם־הארציים” שבנו. לאלה אין הפילוסופיה – ביותר דיוק: אותו דבר, שהם היו קוראים לו פילוסופיה, אילו היו מושלים במכמני הטֵרמינולוגיה המדעית – אלא קרנות מזבח. ככלות כּוֹחותיו של אדם לגמרי, כשאדם פונה ימינה ופונה שמאלה ואינו מוצא שום דבר, אשר יעודדהו ויוסיף לו אונים לעמוד בקשרי המלחמה המטרידה, אשר הוא נלחם לזכויות חייו ששוֹללוּ מאתו, אז הוא אוחז אפילו בקש וגבבא והריהו נמלט אפילו אל אותו המקום שכל הימים היה כל כך מתנכר לו, ומשם הוא מצפה לגאולה כי תבוא. הרי לנו דוגמה בהירה. נאפוליון על אִיה של הלנה. אותו נאפוליון, שכל ימי חייו לא היה אלא מצביא את צבאותיו ומרבה לו תותח, מכיוון שהרגיש שידיו ורגליו אסורות, מִיד נעשה לפילוסוף. אמת, במקצוע זה אנו מוצאים אותו לפנינו כאדם שהוא מתחיל, כאדם שאין לו מנסיונות ולא כלום וכל כמה שלא יהא הדבר מעורר צחוק – כאדם הירא וחרד.

אותו איש, שלא היה ירא את המחלות היותר נוראות, שחִצי אויב היו מישחק לו, אותו איש גופא היה אחר כך ירא להישאר יחיד בחדר אפל. אותם בני אדם שהסכינו את הפילוסופיה – שופנהויר, למשל, ודִכְוָתִיהִ – מטיילים תמיד בחדרים אפלים ולבם בטוח ושליו בהחלט, אף על פי שמיריות רובים ואפילו מדברים פחות מסוכנים הרי הם תמיד מסלקים את עצמם הצדה. אבל העיקר פה, שאותו איש המלחמה הגדול, שרק כפשע היה בינו ובין המושל היחידי בכיפתה של כל אירופה כולה, היה פתאום לפילוסוף כשבא אל איה של הלנה – ולא זו בלבד אלא שהסכים וקיבל עליו את מרותה של המוסריות – מטרוניתא זו, שהאמין, כנראה, שבידיה גורלו. ראשית כל התחיל מבטיח אותה, שכל מה שעשה לא עשה אלא לשמה ורק לשמה. לא צחוק הוא? ככה דיבר אותו האיש, שכל זמן שהיה הכתר על ראשו וצבאותיו אִתו לשרתוֹ לא היה יודע כמעט אפילו שיש איזו מוסריות בעולם. אבל זה אינו אלא דבר שבטבע. היה אדם חי ארבעים וחמש שנה רצופות בסביבתו שלו ובהרגליו שלו ופתאום אובד לו הכול והוא רואה לפניו סביבה חדשה וזרה לו לגמרי, סביבה שמימיו לא ראה אותה בחלומו – אפשר, שלא יהא כל דבר ודבר מטיל עליו אימה יתירה ושלא יהא מביט אפילו על מוסריות זו, שאין לה לא גוף ולא צורת גוף, אבל יש לה אותה האימה, הכובשת את הרוחות מסביב לה, כעל המושלת היחידה, השולטת בגורלם של בני־אדם? בעל כורחו אדם נזכר בכל אלו המטרוניתות, השולטות במפתחות של ה“השפעה” בחצרות מלכים ורוזנים, ומִיד הוא מתחיל מחפש את המפתח ללבה היא ושולח את לשונו בחלקות ופותח את אוצר ההבטחות. אלא שאנו איננו צריכים לשכוח, שאלה היו צעדיו הראשונים של נאפוליון. לא נקל היה לו להסתגל אל הפילוסופיה באחרית ימיו – כשם שהיה כבד מקארלוס הגדול לסגל לו את מלאכת הכתיבה לעת זיקנתו. אבל תחת זה לא היה מטיל ספק אפילו לרגע במטרה אשר לשמה בא אליה – ואפילו אם באים יחד גם אפלטון וגם שפינוזה ויחד עמם שופנהויר לא היו מזיזים אותו מדעתו זו. אפשר רק זה, שבימים הראשונים להיוֹתוֹ שם, כשעדיין היה ירא את החשֵכה, היה מנענע להם בראשו, משום שהיה חושב לפי רוחו הוא, שגם פה, במלכותא דפילוסופיא, אין ה“גבוהים”, כאותם שבמלכותא דארעא, סובלים תשובות לדבריהם; אפשר מאוד, שהיה עושה שקר בנפשו לפי שעה, כמו שעשה כבר בשעה שניצב פנים אל פנים קָמֵיה דמוסריות; ואולם את אשר הוא מבקש באמת לא היה שוכח. משום שהוא בא אל הפילוסופיה שלא לשם פילוסופיה ויכולים אתם להיות בטוחים בו שלא יהא נדחה בקש. האי גברא ראה כבר כיצד קם אחד הפקידים הנמוכים של צבא קורסיקה והלך ונעשה לאימפרטור בצרפת – ולאדם שכזה אין כל מלחמה נוראה… המוסריות – הפילוסופיה אומרת: ביטול היש?… אָה, היא תוותר. הפעם תוותר. המטרוניתות הללו וַתרניות הן: אלא שאדם צריך שלא יפול בו רוחו. ככה באים, הנאפּוליונים הללו, אל הפילוסופיה וזהו המושג שיש להם ממנה. ועד שלא יבוא אדם ויוכיח לנו, שלא כך צריך לגשת אל הפילוסופיה, אין מה שיפריע בעדנו מלחשוב, שהפילוסופיה האקאדמית הרי היא המלה האחרונה או אפילו זו שלפני האחרונה של האנושות. אותה, את המלה האחרונה הזאת, אפשר נושאים בחובּם אותם מבני האדם, שלדבּר, אמת, לא למדו, אבל תחת זאת למדו להיות אנשים אמיצים, בנו־אדם עקשנים, שאינם מוותרים משלהם כלום.

מאמר VI

כּשֶהַבַּרבּוּרים מְשוררים. אני חושב, שאיש לא יכחיש, כי האֶפילוג הדראמטי של איבּסן “כְּשֶאֲנַחְנוּ הַמֵתִים יְקֵצִים " נושא עליו חותם אוטוביוגראפי יותר מכל יצירותיו האחרות. יותר – משום שחותם זה, או, לפחות, רישומו אנו מוצאים בכל מה שכתב. גדולה מזו: הדבר היותר מצוין שבכל יצירותיו של אבסן אינו אלא מה שאפשר לו לקורא לחדור אל פרטי מלחמת־הנפש של היוצר. אלא שמאד אפשר, שבנידון דידן יש לו להאֶפילוֹג הנזכר חשיבות יתירה משום שיצירה זו נולדה ונכתבה בתקופה האחרונה של חיי היוצר. אותם האנשים, שיש להם תשוקת־הנפש להיות מקשיבים ומסתכלים אל מה שבני־האדם עושים ואל מה שהם מדברים בשעה שהם עומדים על הגבולין, מוצאים תמיד חשיבות יתירה בשיחת זקנים, בפטפוטו של שכיב־מרע ובכלל הרי הם שמים את לבם ביותר לבני־אדם הנתונים בתנאים מיוחדים; ובייחוד כשאנשים הללו אינם חוששים להגיד את האמת, כשהודות לנסיונות הרבים, שהיו להם בימי חייהם, יש להם גם די יכולת וגם די אומץ להיות מביטים אל המציאות בעיניים פקוחות. בנידון זה נותן איבסן יותר חומר אפילו מִזה של טולסטוי. כל אותם הכִשרונות שהזכרנו לא חסרו ואינם גם עכשיו חסרים לטולסטוי.; אלא שטולסטוי. זה הריהו קודם כל – איש המוּסר. כבימים מקדם עדיין גם עכשיו השְליטה בבני־אדם עיקר גדול לגבי דידיה והיא יותר יקרה לו ואפשר גם יותר צודה את נפשו מכל תענוגי העולם הזה. עדיין יצרו מסיתהו גם עכשיו להיות מפקד בבני אדם ותובע מהם והוא רוצה שיהיו מצייתים לו – יהיה מה שיהיה ובלבד שיהיו מצייתים לו. אפשר לו לאדם – ואולי גם חייב הוא – שיהא מתייחס ברגש כבוד אל התכונה הזאת שבנפשו של טולסטוי, הלא לא יחיד הוא לגבי אותו דבר. הרבה, הרבה מתבודדים שבממשלת־המחשבה היו עומדים עד סוף ימיהם ותובעים מבני אדם, שיהיו הולכים אחריהם. סוקראטס היה ביום המיתה שלו, שעה חדא לפני מיתתו, יושב ודורש, שיֶשנה רק אמת אחת ואותה היא זו שהוא מצאהּ. אפלטון היה מכתת את רגליו בימי זקנותו ונד לסירקוסא להפיץ את תורתו ברבים. לבטח, יש לה לעקשנות זוֹ של כל הגדולים מקורה שלה וכוונתה שלה. גם טולסטוי. וגם סוקראטס וגם אפלטון וגם נביאי ישראל שבבחינה זו היו גם כן, כמו בהרבה בחינות אחרות, דומים מאד לכוהני החוכמה, כולם היו לבטח צריכים לרכז את כל כוחותיהם ולשתפם לדבר אחד פנימי גדול, שכל קיומו לא היה תלוי אלא באמונה, שכל העולם כולו יהיה נספח אליהם ועובד אתם שכם אחד. לגבי טולסטוי. כבר אמרתי במקום אחר, שבתקופה האחרונה נמצאת השגת־העולם שלו על גבול הסוֹליפּסיוּת. טולסטוי. וכל העולם כולו אינם אלא שני מושגים שהם אחד. אלמלא טעות לפי שעה זאת של כל מהותו (לא של המוח, לא טעותו של השכל: השכל יודע ברור למדי, שטולסטוי. לחוד וכל העולם כוּלו לחוד), אלמלא היא שהיתה לו היה עליו להסתלק לגמרי מכל מעשיו היותר חשובים לו. הרי הדבר דומה למה שאנו, אחרי קופרניקוס שיהי לנו, יודעים לבטח, שהשמש לעולם עומדת, שהכוכבים אינם נקודות־זהב בהירות אלא גושים, גושים גדולים מאוד של חומרים מחומרים שונים ושאותה הכיפה הכחולה והיפה, השטוחה ממעלה לראשינו, אינה במציאוּת כלל. אנו יודעים – ובכל זאת אין אנחנו יכולים ואין אנחנו רוצים לנקר את עינינו בכדי שלא נהיה נתעים בשקר ונהנים מהאילוזיות של העולם הנגלה. אותו דבר, שאמת שמו, יש לו לגבי דידן רק ערך מוגבל. מסירות־נפשו של גליליוס אינה כלל סתירה לדברי. “ובכל זאת היא מסובבת”: – אפשר היה לפראזה זו, שלא יהא לה כל יחס אל הארץ ואפילו אם נאמרה בכוונה אליה. גליליוס לא היה יכול לבגוד בחייו. אבל מי יהיה אחראי לנו, שלמסירות־נפש שכזאת יהיה מסוגל לא לבד גליליוס גופו, אלא אף אחד מתלמידיו – ואפילו אם הוא אחד מתלמידיו המובהקים, היותר נאמנים לו והיותר אמיצים ברוחם, ובלבד שאת תורתו החדשה קיבל מפי רבו ולא במחיר מלחמת נפשו הוא? פטרוס השליח בגד בישוע רבו שלוש פעמים רצופות בלילה אחד. ובימינו אלה ודאי שלא היינו מוצאים אפילו איש אחד שיהא רוצה להקריב את נפשו לשם “האמת” של גליליוס. כפי הנראה, אין להם לכל האנשים הגדולים נטייה יתירה לגלות את מצפוני מעשיהם הגדולים לאנשים מן הצד. כפי הנראה, אין הם יכולים לתת אפילו לעצמם דין וחשבון מפורט מתכונתה וכוונתה של ה”שליחות" המוטלת עליהם. אותו סוקראטס שכל ימי חייו היה חוזר אחרי “הבהירוּת”, שלתכלית זו המציא את חוכמת הדיאלקטיקה, שהנהיג, שיהיו בני אדם משתמשים בסימנים ובציונים, שכל עיקרם לא היה אלא בירורה של המציאות: אותו סוקראטס, ששלושים יום לפני מיתתו היה יושב רצופות ודורש לפֹני תלמידיו, שהוא מקבל עליו את הדין לשם האמת ולשם הצדק – אותו סוקראטס גופא אפשר מאד – והדבר קרוב לוודאי – שהוא עצמו לא היה יודע לשם מה הוא הולך למות יותר ממה שיודעים ריבואות בני אדם פשוטים, המתים בכל יום ובכל שעה מיתה טבעית, בשביל מה הם מתים ולא יותר ממה שריבואות הילדים, הנולדים בכל עת ובכל שעה, יודעים מי הוא – הצר ואויב ואם רוח אלוהים טובה – ומה כוחו של זה, אשר קראם לחיים וברא אותם מאין ליש. אלה הם חיי האדם: כולנו, כולנו מגששים באפלה ומכוננים את צעדינו לפי אותן הכוונות והתכליות הנסתרות, שעדיין לא גילו לנו כל אותם הספרים הרבים, שנכתבו עליהן בין בידי חול ובין בידי קודש. את כל ההשערות הללו הזכרתי בכאן כלל וכלל שלא בכדי לטפח לה שוב פעם לדוֹגמאטיוּת של פניה. כל ימי הייתי בטוח ואיני ז מבטחוני זה, שבדברים ייווסרוּ בעלי־העיקרים ואפילו אם יבואו מלכי מזרח ומערב לא יזיזו אותם ממקומם. מלבד זאת באתי בימים האחרונים לידי החלטה, שבעיקרו של דבר אין לנו רשות לטפול עליהם אשמה אם הם עומדים במריָם. האמונה, הנחיצות שיש לה לנפש באמונה היא עזה כאהב, כמוות. ומכאן ואילך אני חושב לי לחובה קדושה לעשות ויתורים מוויתורים שונים לגבי בעלי־העיקרים ואפילו להודות להם בכל אותם הצללים החיוורים והמטושטשים של אמונותיהם ודעותיהם. אלא שתנאי אחד אַתנה עמם למפרע, תנאי שאינו חשוב ביותר, שכמעט אינו ולא כלום: שלא יטילו את אמונותיהם ודעותיהם חובה על שום איש – כלומר, שלא יהיו הכול, מבלי כל יוצא מן הכלל, חייבים בהן. את רובם של בני אדם, את הרוב היותר גדול שלהם – ריבואות ואפילו רִיבוא ריבואות אנשים הריני נותן להם בחפץ־לב – והריני משער, שגם בחפץ לבם הם: אין נפקא מינה – אם שיהיו רוצים מעצמם או שהם יהא להם הכוח לפתותם ללכת אחריהם (כרצונם הטוב, כמובן; כי בדברי־אמונה אין מצַווים כידוע). באחת – הריני מוותר להם כמעט על כל בני האדם כולם ובלבד שגם הם מצדם יוותרוּ על אלה היחידים או העשיריוֹת הבודדות שיישארו, שלא חייבים בנפשם פנימה (כי הכנעה חיצונית הריני מקבל) באמונותיהם ובדעותיהם. אני חושב, שנצחון שכזה – וַדאי לי, שווידוּי זה הוא לבעלי־העיקרים אות לנצחונם הגמור – יש בכוחו לפייס את דעתו של כל בעל־עיקר שבעולם. סוקראטס היה צדיק. הצדיקים היו אפלטון וטולסטוי והנביאים. יש אמת אחת ואדנָי הוא האלוהים. אותה האמת צריכה שתכחיד את השקר והאור שיהא מגרש את האפֵלה. אלוהים, אל טוב וסַלח, אל כל יכול – כל יכול, כאלכסנדר מוקדון בעצמו – יַדבּר תחתיו את כל העולם כולו ויפיל את חיתתו על השטן ולקול תרועת ריבואות גיבוריו ועבדיו הנאמנים יקום ויגרש מנחלתו את כל הממרים את פיו. יגרש – אבל שליט לא יהא בהם. את חסדיו יסיר מהם – אבל גביר לא יהיה להם. וכנופיה זו של השיבולים הבודדות תנוד ותתור לה את אחד האיים הרחוקים, שריבואות לא ישורו אותו, שמה תתישב ושמה תחיה לה חיים של הפקרות והתבודדות. עכשיו – סוף סוף צריך שנשוב את התחלת הדברים – עכשיו נחשוב נא, שבכנופיה הבודדת הזאת אנו מוצאים גם את איבסן, אותו איבסן שהיינו רואים אותו בתקופת חייו האחרונה, אותו שראינוהו באֶפילוג האחרון שלו. ודאי, שנמצא שם גם את גוגול, את גוגול שמרוסיה. כי בעיקרו של דבר לא היה איבסן מרים על נס האפילוג זה שלו אלא מה שגוגול עשה חמישים שנה קודם לזה. הוא מסתלק שם מהאמנות. בבוז ובלגלוג הרי הוא מדבר בכל אותם הדברים שהיו בשכבר הימים דברי ימי חייו, בחמישה עשר לחודש אפריל 1866 היה איבסן יושב וכותב לקארלוס קיסר לאמור: אני איני נלחם בשביל שאוכל לשבת בשלווה. אני נלחם לתעודה, שנתנו לי אלוהים למלאותה בימי חיי, אותה התעודה, שאליה נפשי נשואה כי אותה – את זאת אני יודע ברור – אמנם נתנו לי האלוהים." אגב אורחא. אם תהיו מחפשים בנרות לא תמצאו אפילו אחד מהגדולים, שלא היה מדבר כדברים האלה, אם בתמונה זו או באחרת. כפי הנראה, אין כל אותה המלחמה הגדולה, שבני אדם נלחמים למעשיהם הגדולים, ואין כל אותם הקרבנות הגדולים, שבני אדם מקריבים להם, אפשריים אלא בשעה שיש בלבותיהם של אנשים אילוזיה זו – אם שלפי שעה ואם שבקביעות, וכפי הנראה – לא זו בלבד אלא שאפילו את מעשיהם הקטנים אין בני אדם יכולים לעשות מבלי אשר תהיינה להם אילוזיות שונות: הלא בשביל שיהא בשר ודם פשוט מתחיל וגומר את דברו הפשוט הריהו זקוק לכל כוחותיו הדלים. ומי יודע? אפשר מאד, שאותו אַקאי בן אַקאַקי היה גם כן בטוח, שמשמיים נגזרה עליו, שיהא כותב יום, יום ב“ניירות” של הקאנצלאריה ותופר לו “שִיגֵל” חדשה? כזאת היא ה“שליחות” שלו. ודאי שהוא גופו לא היתה לו מימיו החוצפה להגיד כזאת – ראשית מפני בַּישנותו ומלבד זאת משום שלא היה בכלל שולט במכמני הדיבֵּר. כי המוּזוֹת, כידוע אינן אוהבות לטפל בקבצנים ובחלשים: יש להן עבודה אחרת למדי והן טרודות כל הימים בקשירת כתרים למי שהכתר שלו. אבל אין כל ספק, שמה העליונים שברומא אף העליונים שבכפר חושבים את עצמם לסגולה מכל אדם. צֵּיזארוס היה מרגיש את האמת שבזאת וכשאמר את פתגמו הידוע לא אמר אותו מתוך רדיפה אחר הכבוד גרידא. בני אדם אינם בטוחים בעצמם מימיהם – ולפיכך הרי הם משתדלים תָמיד לתפוס להם מקום כזה, שיהא אותו מקום מחַזק בלבותיהם – אם בצדק ואם שלא בצדק – את האמונה, שאותם אמנם הבדיל אלוהים מכל אחיהם. אבל חלומות אינם אלא חלומות וכמוץ מרוח יסוֹערוּ. הנה אנו רואים את גוגל, מי ששנים רבות היה לו אותו המושג של איבסן בדבר “מישלחתו” הספרותית, והנה הוא נוטל לפני מותו את יצירתו היותר מצוינה ומשליכה אל האח הבוערת; ורואים אנו את איבסן והנה גם הוא עושה כמעט שכמותו. יוצא אלינו הפרופסור רוּבֶק שלו ומספר לנו, שאיבסן הזקן קם פתאום והתחיל מטיל שמצה בכל עבודת חייו הרבה ועושה אותה ללעג ולקלס, אף על פי שהיא ולא אחרת הביאתהו לידי זה שהוא עכשיו, היא ולא אחרת הביאה לו את כל אלה הדברים, שאליהם אפשר לו לאדם לפלל: תהילה, גדוּלה, עושר… ואפשר יודעים אתם בשֶלמה כל הרעש? משום שנזכר פתאום, שהאמן שבנפשו ניצח את הגבר שבה; משום שהיה מעשה והוא היה מוכרח לסור מאִירֶינָה אשר אהב וללכת אחרי אחת הנשים שלא היתה לו אלא כאחת הנשים. או שמא נתבררה לו לאיבסן באחרית ימיו שטעות היתה בידו כל הימים, שאלוהים שלחוֹ משמיים לא בשביל שיהא אמן אלא בשביל שיהא גבר? כלום אפשר הדבר? הלא גברים – כולנו, ואמנים בהם מתי מספר. אכן, אלמלא איבסן שהיה המדבר באוזנינו את הדברים הללו אלא בשר ודם פשוט – מה היינו קוראים לזה אם לא ניבול־פה? אבל כשאנו שומעים את הדברים יוצאים מפורש מפי אותו סבא, מפי מי שחיבר את בראנד, אותו הספר, שממנו שואבים כוהני אירופה חומר לדרשותיהם, כשאנו שומעים אותם יוצאים מפי מי שכתב את “הקיסר והגלילי”, יש לה פתאום צורה חדשה בעינינו ואנו רואים בהם כוונה צפונה וטמירה. עכשיו אי אפשר לנו לדחותם בקש ובאמתלה של ניבול־פה. לא אדם מן השוק – איבסן הוא המדבר. הראשון שלא בכפר ואפילו שלא שברומא – אלא שבכל העולם כולו. ומדַבר הוא בקול רם והוא מדבר בלב בטוח – אוּרְבּי עֶט אָרְבּי. אכן זה כל האדם: כיצד אומרים בני אדם – מן התפיסה ומן התרמיל אל תידוֹר הנאה לעולם. אפשר, שפה המקום להזכיר את שירוֹת־הברבור של טורגניב גם כן. היו גם לטורגניב זה אידיאלים גדולים, שנפשו היתה ניזונית מהם, והוא ודאי היה בטוח, שהוא עושה את רצונו של מקום. אותה הפּראזה, שסיים בה את מאמרו בדבר “האמלט ודוֹן קישוט”, אפשר היה לתתה אל שפתיו של בראנד בלי כל פקפוק. “הכול חולף ועובר ומעשים טובים יש להם קיום”. הנה לפנינו טורגניב מראשו ועד רגלו. טורגניב “בעל־ההכרה” של אותה התקופה שבחייו – ולא רק של אותה. טורגניב “בעל־ההכרה” לא היה מתבייש בדברים אלו גם בתקופה שלאחר זה, גם באחרית ימיו, ואולם הנה הוא מתחיל כותב את “השירים שבפרוזה” ומשם פורץ פתאום ופועם פזמון אחר לגמרי. גם בשירים הללו – ממש כביצירתו האחרונה של אבסן – אנו מקשיבים בכל מלה ומלה ובכל סיפור וסיפור אותה התוגה העמוקה, תוגה שאין לה תקנה, הנמשכת ומספידה את החיים, שכּלוּ להבל, את החיים, שלֶ הקח “הטוב” אכלם וילחכם… ואין אדם זה דואג לאיבוד ילדותו ואינו חס על בריות־גופו שאבדה ולכוחות העלומים שלא ישובו לו אינו בוכה, אפשר, שאפילו המוות גופו אינו נורא לו כל כך… מה שסבא זה אינו יכול לחשוב בו מבלי אשר תבכה בו נפשו אינה אלא – “הילדה מבנות הארץ”… כל ימי חייו היה יושב וקושר לה כתרים, שלפניו לא ראתה כמותהם – ואולם כל אותם הימים לא היתה משמשת לו אלא מוֹדֵלין וקרוב לא קָורב אליה כל הימים… חֵטא חָטָא, לנפשו, חטא שאין לו כפרה – בפלילים יבוא. הכול יש לו סליחה, כל דבר אינו אלא צל עובר, גזירה על הרבה, הרבה דברים, שישתכחו כמת מלב – ואולם האיש אשר כזאת חטאתו לנפשו הוא חטא ונכתמה לעולמים. זאת תורת “הסֶניליה”. יכול הייתי – ואפשר היה יותר נכון לקרוא לזה “שירת־הברבור”. אפלטון מספּר: “בשעה שהברבור מרגיש את בוא חליפתו מתחילה נפשו מדברת והוא מתחיל אומר שירה ובאותו יום שירתו ערֵבה ונעימה כמו שלא היתה מימיה, משום שנפשו מלֵאה חדווה על כל גדותיה והיא עורגת ונכספת בכל געגועיה לחזות את פני האלוהים, אשר לכל בוֹ היו חיי רוּחה כל הימים”. פני האלוהים, פני אפוֹלוֹ, אלהי האורה והשירה, אשר לכל בו היו גם חיי רוחם של איבסן ושל טורגניב. וגם אצלם, אצל הזקנים־הברבורים הללו, היתה הסניליה שלהם המצוינה שבכל שירותיהם. גם בשירות הללו עמקוּת המחרידה את העין, ואולם עמקות כל כך נפלאה, כל כך רומזת, כל כך מלבבת – – – קרנות מזבח מצד זה, קרנות מזבח נאמנים, והזקנים הגדולים מצד זה, התהום הרומז מהסניליה שלהם – ואנו אנה אנחנו באים? איה הדרך? אל זרועות הזקנים: בעיניים עצומות והנפש חרֵדה אל חשכת קרנות המזבח: באוזניים אטומות, כאֵלו של אודיסיאוס איש מזימות בהינָצלוֹ משירוֹת בנות־הגלים, אל קרנות המזבח הנאמנים, שאבותינו ואבות אבותינו מבטיחים אותנו שהם נאמנים? מוצא יש. ישנה מלה אחת, שהסיטרא אחרא ירֵאה מפניה: סֶנִילִיָה. ככה היה בתחילה טורגנייב גופו רוצה לקרוא לשיריו שבפרוזה: סימני מחלה, חולשה שבזיקנה, התנוונות… דבר זה נורא; מזה יש לברוח. שופנהויר, פילוסוף מֶטאפיזיק זה, היה בימי זיקנתו חושש לעשות איזה תיקונים בספרים, אשר כתב בראשית ימיו, שמא ויקלקל אותם במגע בלבד. ואדם אין בארץ אשר תהיה בלבו אמונה יתירה לזיקנה – הכול יראים מפניה, הכול בורחים ממנה. אבל מה יהיה אם טעות בידם? מה יהיה אם אין הסניליה אלא מקרבת אותנו אל האמת? אפשר, שתוגת האַיות החכמות הללו של אפּוֹלוֹ אינה אלא אותה התוגה הנכספת לחיים – אלא אחרים; אפשר, שהפחד האוכל את לבם אינו פחד מפני המוות אלא פחד מפני החיים הללו; - – אפשר שגם בסניליה של טורגניב וגם בזו של איבסן כבר אוזנינו מקשיבות אם לא ממש את הדברים האחרונים של האדם – לכל הפחות רמז להם – –

מאמר III

אֲמִיתּוֹת נִצְחִיוֹת. במימוֹרַבִּילִיוֹת שלו מספר כְּסֶנוֹפוֹנְטוּס בפגישה אחת שהיתה לו פעם לסוֹקראטס את הסוֹפיסט המפוּרסם גִיפִיוּס. כשבא גיפיוּס זה אל סוקראטס מצאוֹ כשהוא יושב ודורש, כדרכו מימים ימימה; וכדרכו מימים ימימה, היה מתפלא מאוד לזה שהיה רואה, שכשבני אדם רוצים ללמוד להיות לבנאים או לנפחים הרי הם יוצאים ומוציאים מִיד את אלה הנחוצים להם בשביל זה; מה שאין כן כשהם חפצים ללמוד תורה ומעשים טובים הרי הם תועים נבוכים ואינם יודעים אל מי יש להם לפנות בדבר. את כל הדברים הללו כבר היה גיפיוס שומע מפי סוקראטס, לא אחת ולא שתיים. ולפיכך שאל אותו: אפשר, סוקראטס, עדיין אתה יושב על אותה מדוכה שישבת לפני כמה וכמה שנים? סוקראטס הרגיש בדבריו לִגלוג ו“ישַנס את מותניו” בנפש חפֵצה – כמו שהיה עושה כפעם בפעם – לצאת אתו למלחמת דברים. התחיל ויכוח גדול ובסופו ראו הכול ונוכחו, כי הפעם (כמו בכל פעם שכסנופונט ואפלטון מסַפרים בסוקראטס) השכיל סוקראטס מאד בחכמת הדיאלקטיקה וניצח את בר־פלוגתיה. עלתה בידו להוכיח, שאותה ההשגה, שיש לו בדבר הצדק והיושר, יש לה יסודות שאינם מתמוטטים – ממש כאותם היסודות, שיש לכל דעה ודעה, שהוא משמיע ברבים, ויחד עם זה הוכיח גם את זאת שאלו המסקנות, שאדם בא אליהן פעם אחת – אם רק מסקנות של אמת הן – שוב אי אפשר להן שיִשתנו לעולמים; כי מסקנות שכאלו משועבדות אל השפעותיו של הזמן ממש באותה מידה, שהמתָּכוֹת היקרות משועבדות אל פעולותיה של החלודה. סוקראטס היה חי שבעים שנה. הוא היה רק פעם אחת ילד. פעם אחת גבר ופעם אחת בא לידי זיקנה. אבל אילו היה אותו סוקראטס חי מאה וארבעים שנה והיה חוזר וחי את שלוש התקופות הללו עוד פעם אחת ואחר כך היה חוזר ונפגש את גיפיוס – יודעים אתם מה שהיה “דורש” אז? אחרת. אם יש אמת בתורתו של סוקראטס זה גופו והנפש יש לה השארה לנצח ואותו סוקראטס גופו חי איפוא עכשיו והוא נמצא באיזה מרחב אשר בלבנה, לדוגמא, או באחד המזלות האחרים, שנברא לכתחילה מששת ימי בראשית בשביל אותן הנשמות הנכבדות – אפשר מאמינים אתם, שגם עכשיו הריהו יושב שם וקוֹסס את אוזניהם של בני־שיחו בדרשות ארוכות על דבר מעשים־טובים ובנאים ונפחים? מאמינים אתם, שגם עכשיו הריהו מנצח בוויכוחיו את גיפיוס ואת כל האנשים האחרים, שיש בהם החוצפה להחליט, שלא אנו ולא שום דבר שבעולם – ואפילו דעותיהם ומסקנותיהם של בני אדם – לא רק שאין אנו בני חורין מהשפעותיו של הזמן אלא שאפילו חייבים אנחנו להיות משועבדים להן, משום ששיעבוד כזה לא לבד שאינו מזיק לאנושות אלא שהוא אפילו מועיל לה?

מאמר II

בּטוּל הַיֵש וּמאניה גְראנדיוזה. יש לחשוב, שאיש מאתנו לא ימצא את ידיו ואת רגליו, אם יבוא לספר לנו איזה דבר ברור ממהותם של שני אלה; אך על פי שלבטח היה כל אחד ואחד מאתנו מוצא מה להגיד עליהם, לאחר שהיה מפשפש קצת בחייו הפרטיים. מִזה איני רוצה להוכיח, שבני אדם אינם מרבים לחשוב בדברים אלו. אדרבה, הרי אנחנו רואים תמיד, שאותן השאלות, המושכות את לבנו ביותר, הרי הן דווקא אלו שאין להן תשובה בהחלט – תשובה, שהכול יהיו חייבים בה. ואני תקווה, כי סוף כל סוף יבואו בני אדם לידי זה, שיהיו מטביעים את הפילוסופיה, בניגוּדה של המדעים, בחותם שכזה: הפילוסופיה היא תורת אותן האמיתות, שאינן מוטלות חובה על שום איש. בזה ישימו פעם אחת קץ לאותה האשמה, שמטַפּלים וחוזרים ומטַפּלים על הפילוסופיה, שבעיקרה אינה כוללת בתוכה אלא תורה שלימה של דעות, הסותרות זו את זו. דבר זה אמת הוא; ואולם בשביל דבר זה אנו חייבים לשבח אותה ולא לגולל אַשמה על ראשה. משום שבדבר זה איני מוצא כל חטא, משום שלדבר זה יש כמה וכמה מעלות טובות. רואים אתם – אותה עובדה, שאנו מוצאים במדעים, שהם אינם שכּמוֹתה, שלהם יש החלטות ומסקנות שכאלו, דווקא זו אינה יפה. זו מכוערת עד למצוקות תופת. משום שכּל דבר שבחובה אינו אלא משא כבד. לפי שעה אפשר לו לאדם, שיהא מקבל באהבה או שלא באהבה גם את הדבר במיצר לו – לפי שעה אפשר לו לאדם, שיהא מרכין את ראשו לכל דבר; אבל מי האיש אשר יקבל עליו עוּלו של חוק נצחי כרצונו הטוב? הלא אפילו אצל שפינוזה, אצל שפינוזה זה השלֵו והבהיר, אני מקשיב תכופות את אנחת־הלב הכבוּשה, הפורצת והומה בדבריו. ותמיד אני בטוח, שאותה אנחה היא אנחת לב שואף לחירוּת ונאנח במיצר – אצל שפינוזה זה, שכפת את כל חייו יחד את גאוניוּתו והקריבם אל ההכרח…

לאחר פתיחתא שכזו כבר אני יכול להגיד את אשר חפצתי, אני חושב שגם ביטול היש וגם השגעוֹן שיש שאדם משוּגע לגדוּלה, כל כמה שאינם דומים זה לזה, אפשר להם, שיהיו דרים בזה אחר זה ואפילוּ בבת־אחת בכפיפה אחת. אותו הפָּרוּשׂ, שאנו מוצאים אותו מסתלק לגמרי מהעולם, העושה עצמו אסקופה הנדרסת לכל אדם, והמשוגע (מטיפוסם של ניטשה ודוסטויבסקי) הבטוח, שהוא המאור הגדול, היחיד והמיוחד, שעליו העולם עומד, שניהם יחד באים לידי שגעונותיהם אלה (אני חושב לי למוֹתר להוכיח בראיות, שהפרישות היא גם כן כמאניה גראנדיוזה אחד המינים הרבים של השגעון) בדרך אחת, על פי רוב. אדם אינו מוצא את סִיפוקו בחיים והנה הוא יוצא לבקש לו אחרת וכל אדם, המבקש באמת ובתמים, סופו שתהא דרכו בודדה וכל הדרכים הבודדות מובילות, כידוע, ישר אל חומת־חינה [סין], אל אותה החומה האיומה, הניצבת אילמת ומתווה גבול ללבותיהם של בני אדם. פה נשאר האדם עומד ושואל את נפשו: לאן? מיפלט יש; יש אפילו שניים. יכוֹל הוא, שיהיה “מורד” ועושה את כל מה שאפשר לו ובלבד שיעבור את אותה חומה – אם שיהא הורס את גדרו של חוק החדירה ואם את זה של חוק המשיכה. בדברים אחרים: אם שיתגלגל בדבר קטן מאד או שיהיה לדבר גדול מאד. אני איני זקוק לכלום, משום שאני גופי איני ולא כלום, אני קטן שבקטנים ואין שיעור לקטנותי והילכך אפשר לי לחדור ולעבור אפילו דרך הפרצים היותר צרים שבחומה.

זהו המיפלט האחד; ויש שני לו: מאניה גראנדיוזה, אני? אני גדול למאוד, אני נשגב למאוד – וממני לא ייפלא דבר. חומה זו? אני יכול להרוס חומות בּצוּרות, אני יכול לבלי להרוס ולעבור בשלום, אני יכול לפסוע על פיסגתה בקפיצה אחת ואפילו אם גבוהה היא מכל ההרים שבמזרח ושבמערב ואיש לא היה בגיבורים ולא היה עוד איש באמיצי הלב, אשר יהינו לחשוב כדברים האלה עד היום הזה. כזאת היא, לבטח, ההתחלה של שתי מהפכות־הנפש הזרות והגדולות הללו. באמונותיהם של כל הלשונות לא תמצא אפילו אחת, שתהא חסרה את הרשמים הללו של אותה מלחמת־הנפש הגדולה, שאדם נלחם לנפשו באפסות כוחותיו. באמונותיהם של הפרושים השונים מכריעה תמיד במלחמות אלו הנטייה לביטול היש: הרי הבודהיות, המרימה על נס את ביטולה המוחלט של כל הישות ומושחת את נירוואנה לאידיאל. היוונים אשר לפנים היו נושאים חלומות של אֵיתָנים וגיבורים. היהודים היו לסגולה מכל העמים והם מחכים למשיח. ומה שנוגע לאֵוואנגליון – כבד לו לאדם להחליט דבר ברור מה מכריע בו. מצד אחד אנו מוצאים נסים ונפלאות: המתים יחיו, החולים יקומו, הים ינוס ורוחות יסובו אחור, ובצד זה גופא אנו רואים – אשרי העניים ברוּחם, ובן האלוהים, אשר יֵשב לכיסא מישפט וגבורה, נוטה חסד למנאפות ונהנה משולחנם של מוכסנים ומשרת לקבצנים. אשר איננו אתנו נגדנו הוא. את שונאינו ידביר תחת רגלינו ולשאול יהיו לאוכלה. ואשר ידבר סרה ברוח־הקודש יבוּלָע לָנצַח. ויחד עם זה אותה הדיברה של הכנעה שבהכנעה ואהבה לשונא: המקבל מכה לחבירו בלחיו האחת, הריהו מצוּוה ועומד להגיש לו את השנית. האוואנגליון מלא סתירות כתוּמו – לא סתירות חיצוניות, סתירות תולדתיות או מעשיות, אלא סתירות פנימיות, סתירות שבמצבי־הנפש, סתירות, כמו שהיה אומר אחד מבני דורנו, ב“אידיאַלים”. מה שבפרק זה מרימים לשמיים משפילים ארצה בפרק שלאחריו. אין כל פלא אם רואים אנו, שהתורות היותר סותרות זו את זו מוצאות להן כולן יסודות ורמזים בספר הדל הזה, שחציוֹ הוא מִשנה הדברים שנאמרו בתחילתו. הנה היו האינקוויזיטורים נוצרים והיזֻוּאיטים היו נוצרים ונוצרים היו בעלי הפרישה המעשית (ה“פּוֹדְוִיז’ְנִיקִים”) ונוצרים הם הפרוטסטאנטים שבדורנו ונוצרים הם הכַּתָּנִים או הסֵיקטאנטים שברוסיה. כולם נוצרים ופחות או יותר את כולם הצדק – ואפילו הפרוטסטאנטים הללו. משום שבאוואנגליון נפגשים כל כך הרבה זרמים, המתנגדים זה לזה, עד שבני אדם – ובייחוד אלה שדרכם רחבה וסלולה, אלה שאינם יכולים אלא ללכת המונים, המונים למטרה אחת ותחת דגל אחד, תחת דגל, שיהא ניכּר וגלוי לכל אדם, בני אדם הללו, שיש להם רגילוּת להיות מאמינים אמונה שלֵמה באחדותו של השכל ובקדושתם של החוקים שבלוגיקה – אינם יכולים בשום אופן להשיג את תורת ישוע בכל היקפה ותמיד הם שואפים לתת לפעולותיו ולדבריו כוונה אחת קבועה ומסוימה, המוציאה מכללה כל סתירה וצל של ניגוד וכוללת בתוכה רק את אותם המושגים על דבר מעשים ושאלות שבחיים, המובנים לבני־אדם, שהשגותיהם רגילות, שהשגותיהם השגות בני־אדם שבשוק. “אמן, אמן אני אומר לכם – אם האמין תאמינו ואמרתם להר הזה: הינתק – ויִנתק ממקומו”. קוראים אותם בני אדם את הדברים האלה בספר הנפלא ההוא ומִיד הם למדים מזה, שאדם חייב, שתמיד, בכל עת ובכל שעה, בלכתו ובשבתו, בשכבו ובקומו, יהא חושב רק באחת ונושא את נפשו רק אל אחת – אל זה שכתוב בשבילם זה אלפי שנה בספר, זה שכבר גלוי וברור הוא למדי. כל זה – בשעה שבאמת הדברים הללו גופם הם המתירים לו לאדם – ולא לבד שהם מתירים – לנסות את נפשו בנסיונות היותר מסוכנים והיותר זרים, כי אשר יש לא היה לגבי כריסטוס; כריסטוס היה לו רק אשר אָין.

פילאָטוס, למשל, היווני הקדמון, מי שהיה אדם משכיל, כפי הנראה, חכם ושלא מהפחותים, אם גם חלש ברוחו, היה מתפלא ולא היה יכול להשיג בשֶלמה בני אדם אלו נלחמים איש ברעהו מלחמה לחיים ולמוות, נפשו היתה בוכה באמת לגורלו של אותו העברי הצעיר והחיוור שהביאו אליו ושכנראה לא היה כל אשם בנפשו. וכשהחליט, לאחרונה, להציל את נפשו הוא לראש ולראשונה שאל אותו: מה היא האמת? ישוע לא השיב לו מאומה ולא היה יכול להשיב לו – לא “מעם־הארצוּת”, כמו שהיו העכו"ם נוטים לחשוב, אלא משום שבדברים אי אפשר להשיב לשאלות שכמותה, לא היה לו לישוע – נדבר מֶטאפוֹרית במקצת – אלא ליטול את ראשו של פילאטוס בכפו ולכוננו כלפי אידך גיסא, בשביל שיהא רואה את אשר לא ראָה מימיו, או – יש מוצא יותר טוב – היה לו להשתמש באותה התרופה, שהיה משתמש “הסוס וחטטרה” שבאגדה, כשהיה רוצה שאיוואנושקה השוטה שלו יתגלגל פתאום ויהיה לבחור יפה ופיקח: בתחילה אל אמבטי של חלב רותח ואחר כך אל דוּד של מים סולדים ולאחרונה – אֶל יוֹרָה שמֵימֵיה נצטננו. יש רגלים לחשוב, שכשפילאטוּס היה יוצא מכל אלו המקוואות, היה מתחיל שואל שאלות לגמרי אחרות. ואני חושב, שביטול היש ומאניה גראנדיוזה הרי הם לכל הדעות “מִקוואות” כשֵרות לדבר.

השלילות הגדולות והחלומות הדגולים עושים מהפכות כאלו בנפשו של האדם ובתכונתו עד שמה שלא היה בתחילה אפשר מתגלגל אחר כך ונעשה לדבר שאפשר ומה שהיה בלתי מושג נעשה לו מושג.

מאמר IV

אֶרֶץ וְשמיים. הכול מדברים על הצדק. אפשר באמת עומד הצדק אצל בני אדם בדַרגה גבוהה כזו? אחרת גדולה מזו: אפשר הוא באותה דרגה אצל סנגוֹריו ופרקליטיו המוּשבעים – אצל המשוררים השונים, אצל הפילוסופים הרבים, אצל אנשי המוסר, אצל הכוהנים – אני מדבר בטובים שבהם, באלה שכשרונותיהם וישרתם מצטיינים משֶל חבריהם? כשאני לעצמי אני מרשה לי להטיל בזה ספק גדול. יִטוֹל אדם ויפשפש היטב ביצירותיו של אחד החכמים שהיו לפנים או החיים אתנו כיום. הצדק – אם רק נסכים כולנו, שהמושג הזה כולל בתוכו את שוויונם של כל בני־האדם החיים לגבי חוקי הבריאה – וכלום אפשר שלא נסכים לזה? – הצדק, אני אומר, לא היה מעסיק מימיו אפילו אחד מהם. אפלטון לא התריס אפילו פעם אחת כלפי “הגורל” ולא שאל אותו משום־מה יצר את טֵירְסִיטֶס בזוּי אדם ולפאטרוֹקלוס העניק נשמה יתירה. הוא היה טרוד כל הימים בתביעותיו לבני־האדם שיהיו צדיקים ולא היתה לו החוצפה מימיו לשאול בזאת גם מאת האֵלים. ולא זו בלבד, אם נקשיב בשום לב לדבריו אפשר שנהיה למדים מהם, שהצדק אינו מידה טובה אלא לגבי בשר־ודם פשוטים, אבל לגבי דרי־שמיא אינו ולא כלום, משום שלהם יש מידות טובות אחרות, המיוחדות להם בלבד. וכאן המידות הטובות שלנו צריכות לרחמי שמיים. אנו איננו יודעים דבר ברור בדבר השארת הנפש. יש מאתנו המאמינים שישנה ויש כופרים במציאותה. אבל מה היינו אומרים אילו היינו פתאום מוצאים, שאלו ואלו אינם דברי אלֹהים חיים, וגורלם של בני אדם שונה הוא לאחר מיתתם: יש נשמות מאושרות, הזוכות ומקבלות את פני השכינה, ויש כאלה הסרוחות ונרקבות בקברות של החומר העכור? אגב אורחא. הנחה שכמותה כבר הניח נביאה הגדול של רוסיה, דוסטויבסקי, צור האהבה והצדק, בלֶגֶנדה שלו בדבר “האינקוויזיטור הגדול”. מה איפוא היינו אומרים אילו היינו מוצאים, שדוסטויבסקי זה גופו, למשל הריהו באמת נשאר לנצח, וריבואות תלמידיו וחסידיו הנאמנים, אותו הציבור, “האפור” בכל הבחינות, שאין לו ספֹורוֹת, אלה גומרים את חייהם ביחד עם מיתת גופם – ההיה יכול אדם, ולא איזה אדם שהוא, אלא אפילו אותו דוסטויבסקי גופו, שקראתי פה את שמו שלא במקרה אלא בכוונה תחילה, משום שאני רואה בו את אחד ממגיני הצדק היותר נלהבים (מי שדוסטויבסקי לא יספיק לו רַשאי לקרוא בשם האחר, שהיה נלהב ויותר גדול ממנו: אני איני רוצה הפעם לנהוג קלוּת ראש בקודש) – ההיה יכול דוסטויבסקי זה להשלים בלִבו עם הדבר הזה – כלומר, ההיה קם שמה, בעולם האמת, ומתריס כלפּי שמיא ואומר לו בפניו שהוא אינו צדיק או שהיה נשאר יושב לו בפינתו השליווה שהכינו בשבילו. והיה שוכח את כל אחיו האומללים לגמרי? אַ פּרִייוֹרִי כּבֵד להחליט דבר ברור; ואולם אַ פּוֹסְטֶרִייוֹרִי הרי אנו חייבים לחשוב, שהיה שוכח אותם, משום שרואים אנו, שאותו ההבדל שישנו פה בין דוסטויבסקי זה ובין אחד הלבלרים שבאחת הערים הנידחות – בכלל, אותו ההבדל שישנו בין הגדולים ובין הקטנים פה על אדמות – הוא גדול מאד וקולו של היָשר הנרמס ברגל גאווה צועק גם מזה ועולה עד השמיים; ובכל זאת הרי אנו חיים לנו בשלווה גמורה ואת קולנו אפילו איננו מרימים כלפי הדבר הזה – בכל אופן, לפרקים רחוקים מאד ואפילו אז – אליבא דאמת כבֵד מאד להגיד ברור לשם מה אנו “צועקים” אם בכדי להרגיז את מנוחתם של השמיים, השטוחים להם בשלווה והכול אחת להם, או משום שבכלל יש בתוכנו הרבה אנשים החובבים את הצעקה משל לאותה הנודדת שב“סוּפָה” של אוסטרובסקי, שהיתה לה תאווה רבה לשמוע כשמיַללים “היטב”. כל אלה ההשערות והרמזים יכולים שתהא להם חשיבות יתירה עיני אותם האנשים, שכמוני אני היום (איני אחראי בעד מחר) הם מוצאים, שיש אמת בהנחתו של דוסטויבסקי, שאפילו אם יש השארת־הנפש גם אז אינה בשביל הכול אלא בשביל יחידי סגולה, ומניח אני כמו כן, בהסכמה לדוסטויבסקי, שלצַפות להשארת הנפש אפשר להם רק לאלה, שיש רגליים לחשוב, שאחרי מותם ירֵע להם מאשר בהיותם בחיים. העליונים למטה יהיו עליונים גם למעלה ולתחתונים לא תהי כל תקומה. ולא זו בלבד אלא שלא יהיה אפילו מי שיפצה פה בשבילם; כל אלה הדוסטויבסקים והטולסטויים ושאר “העליונים” האחרים, שיהיו זוכים ליהנות מזיו השכינה, יהיו טרודים בעניינים הרבה יותר חשובים…

ואחר כל אלה הרי אתם יכולים אם רצונכם בזה להיות הולכים ודואגים לסַדר את חיי בני האדם פה על אדמות ביושר ובצדק ולהניח ביחד עם אפלטון את תורת הצדק והיושר ליסוד מוסד גם לתורת הפילוסופיה.

מאמר V

כּוֹחָה שֶׁל הוֹכָחָה. שופנהויר בא וכפר לגמרי בהשארת־הנפש. האדם בבחינת דבר בפני עצמו, באותה הבחינה המפורסמה לתהילה של “דינג אַן זיך”, יש לו ודאי קיום ונירוֹ לא יאבד; אבל האדם בבחינת חזיוֹן – זה אינו אלא צל עובר. בדברים אחרים: כל מה שיש לנו משֶלנו, משֶל אישיותנו הפרטית, הריהו קיים ועומד כל זמן שהחומר שלנו קיים – ולא יותר; אלא שמכיוון שכל אחד ואחד מאִתנו אינו במהותו אלא התגלות “רצונו” – דינג אַן זיך – של מקום, של אותו היסוד הנצחי, שלֵית שינוי דחל ביה, שהוא הוא אותה המהות היחידה והמיוחדה של העולם, המתפּשטת בריבוא ריבואות “חזיונות”, לפיכך הרי גם אנו יש בנו מהנצח עד כמה שיש בנו מאותו היסוד. אבל לא יותר. זאת היא החלטתו של שופנהויר, שכנראה היא יוצאת באורח ישר והגיוני מכל שיטתו הפילוסופית כולה – תולדה מחויבת מתורתו בדבר “הדינג אַן זיך” ומזו שבדבר האינדיווידוּאוּם. פה אנו יכולים שלא לנגוע כלל באותה התורה שלו, המטפלת בדינג אַן זיך. סוף סוף אפילו אם נחליט, שהיתה טעות בידי שופנהויר והדינג אַן זיך גם הוא המוות שולט בו, לא תהא הצרה גדולה כל כך, כמו שאין השמחה גדולה אם יש רגליים לדבריו והדינג אַן זיך יש לו השארה לנצח. אבל אנו ניגש אל תורת האדם שלו – אל האינדיווידוּאוּם. תורה זו נוטלת ממנו את זכותו להיות בנצח בכוחה של ראיה אחת, שלכאורה אין עליה פירכא. בא שופנהויר ואומר: כל מה שיש לו ראשית יש לו גם אחרית; הרי, שהאינדיווידוּאוּם, שיש לו התחלה – כלומר, הלידה – יש לו גם סוף – כוונתו, המוות. שופּנהויר גופו היה כל כך בטוח, שגם ההנחה וגם המסקנה שלו הם דברי אלוהים חיים, עד שאפילו על דעתו לא עלה, שאפשר לו לאיש שיבוא ויטיל ספק בזו או בזוֹ או אפילו בשתיהן יחד. ובכל זאת הדבר ברור למדי, שהפעם אנו רואים לפנינו מסקנה שבטעוּת של הנחה משובשה. כי ראשית לכול איננו יודעים מִנָליה לשופנהויר הָא, שכל דבר שיש לו ראשית הרי הוא חייב שתהיה לו גם אחרית. אמת הדבר, שההסתכלות המוחשית מביאה אותנו לידי השערה כמו זו; אבל כלום אפשר לנו לבנות איזה דבר על יסוד הסתכלות אֵמְפִּירִית בלבד? וכלום יש לנו הרשות להניח הנחות כאלו ליסוד להחלטות של השאלות הפילוסופיות היותר חשובות? ואפילו אם נודה לו, שהנחה זו אמת היא, גם אז עדיין אין היא מוכיחה, שמסקנתו נכונה. מאוד יכול להיות, שכל דבר שיש לו ראשית יש לו גם אחרית; מאוד יכול להיות, שסוף כל אינדיווידוּאוּם לנשייה; אבל כלום מכאן ראיה, שכליון הנפש הוא אחוז וקשור בכליוֹנוֹ של החומר? הלא אפשר מאוד, שהחומר ימות לו והנפש, שסופה אמנם גם כן למיתה, נשארת עוד בחיים ולו גם שלא לזמן רב, שלא לעולמי עולמים, כמו שחושבים האופטימיסטים הקיצונים, אבל נשארת ומוצאה לה פה או בעולם אחר, שעדיין אין אנו יודעים את טיבו, איזה חומר אחר, הטוב לה פחות או יותר ומתלבשת בו. בני אדם אומללים, כמה היו שמֵחים היו אפילו לתקווה רפויה שכזו! ובייחוד כשעדיין הדבר מוטל אצלנו בספק אם יודעים אנו בברור מה בני האדם הללו חפצים כשהם מדברים וחוזרים ומדברים בדבר השארת הנפש: אם שצריכים הם שיהיו חיים דווקא לנצח נצחים או שהיו מסתפקים אפילו בזה שהיו יכולים לחזור ולחיות את חייהם עוד רק פעם אחת או שתיים ולא יותר – ובייחוד אילו היו בטוחים, שהפעמים האחרות הללו לא תהיינה כל כך מלעיבות כפעם הראשונה הזאת, הדורשת כל כך תשלומים וייסורים רבים אפילו במחיר מישרת מורה בתלמוד תורה, למשל. כשאני לעצמי אני חושב, שלא כל אחד היה מסכים שיהא חי לנצח נצחים. מה יעשה האדם כשיהא מַעיין האפשריות דוֹלל והכול יתחיל מחדש ?…

מכל מה שאמרתי אין לנו, כמובן, להוציא, שיש לנו איזה יסוד שהוא לקווֹת לחיי העולם הבא: השאלה נשארת שאֵלה אפילו לאחר שהכחשנו את הוכחותיו של שופנהויר, אבל מה שבלי כל פקפוק אנו חייבים להוציא מדברי אלו הוא, שאפילו הטובות ש“בהוֹכחות” אינן מחזיקות מעמד מכיוון שאנוּ מתחילים מפשפשים בהן היטב. קוּאָד דֶמונסטראנדוּם אֶראט – מאליו מובן, רק עד אותה שעה, שתבאנה הוכחות אחרות ותטפחנה על פני ההוכחות הללו, המכחישות את שופנהויר. את הדברים הללו הוספתי בכוונה בכדי ליטול ממבקרי את ההנאה ואת היכולת לעשות מישחק במלים.