[א]    🔗

את מאמרי זה, שאני אומר להקדיש להלוח האחרון, שהוציאה חברת “אחיאסף” בראשית השנה הזו, הנני קורא בשם “שברי לוחות”, אחרי אשר אין את נפשי לטפל בכל ענייני הלוח, אלא במקצוע הבלטריסטי שבו. צריך אנוכי למסור עוד מודעה, כי לא ערכה של הסִפְרָה היפה אשר בלוח בלבד עוררני להקדיש לה מאמר מיוחד; אין אני מכחיש: דווקה ערכה של ספרה זו אינו גדול כל כך בעיני, עד שיהי ראוי לזה; אולם עלבונה של ספרת העת האחרונה, הספרה שזקנינו יצ"ו [יִשמרם צוּרם וגואלם], שאינם יכולים עוד לשכוח את טעמם “המתוק בעזרת השם” של שירי האדונים אנשי-הורויץ ואבזריהם, רגילים לשלח בה את חצי לעגם, שאינו אמנם כל כך מר ושנון, בשעה שיאה ובשעה שלא יאה הדבר כלל, את עלבונה של ספרה זו אני אומר לתבוע בזה. מובן, כי לא בדברים, בטענות ועקיפים, אחרי שאין הדבר כשהוא לעצמו שווה, לפי דעתי, איבוד זמן אף כל שהוא; לא בעד הספרה איפוא, אלא עם הספרה החלטתי לדבר.

מבקר אחד חשוב, אשר בא זה לא כבר לבקר את הלוח, שאני חפץ לדבר ע ליו, הודיע גלוי מראש באירוניה עוקצת, כמובן לפי דעתו, כי “שבט ביקורתו” לא יגע חלילה באותם “צירופי האותיות של הא”ב" אשר בלוח, הנקראים, האלוהים יודע מדוע, “ספרה-יפה” אצל הצעירים. הוא, המבקר דנן, אשר “בימים הראשונים הטובים” נחשב בעצמו על מספר סופרי הספרה היפה שלנו, הודה עתה ולא בוש, כי “זה לו שנים אחדות, אשר חדל מהבין את ספרתנו היפה מכול וכול”. אמנם, איש לא יעיז להטיל ספק בהודאתו זו, אולם, להיפך, אי אפשר להטיל כל ספק גם בזה, שמזה אין עוד ראיה כלל, שספרתנו “ירדה פלאים” במשך “השנים האחדות” הללו. אדרבה, עובדות הרבה חית וקיימות ומוכיחות לנו את ההיפך.

לא, אבותינו הישרים! הננו אומרים לכם ברור: ספרתנו התפתחה ומתפתחת מיום ליום. מה שזקנים שכמותכם מתאוננים על חוסר-ההבנה תהי לנו להוכחה חיה, כי החלטתנו זו יש לה רגליים…

אולם לא זו היא מגמתי פה. אנוכי חפצתי רק להעיר על המחזה המשמח הזה את לב המבינים דבר לאשורו. כשמחזה כזה מתגלה בספרות אחרות של עמים אחרים, בספרות בריאות וודאיות של עמים בריאים ובלתי מוכחשים, אין הדבר שווה גם שימת-לב; אבל אצלנו, שגם אנחנו בתור עם מוכשר להתפתח וגם ספרתנו בתור ספרת עם כזה מוטלים עודנו בספק גדול בלבם של הרבה, הרבה מצעירינו – אצלנו, אני אומר, ראוי המחזה הזה, כי ישימו אליו לב כאל עובדה חיה המצדדת בזכותנו…

 

[א]    🔗

בין המשוררים, המשתתפים בלוח הזה, לוקח מקום בראש משוררנו החביב מר ביאליק. הוא נתן לנו שלושה שירים שונים איש מרעהו בתוכנם, אשר הצד השווה שבהם הוא, כי כולם מלאים שפעת פיוט ורגש כביר. הראשון הוא “רעות והתבודדות”, השם אמנם משונה לא מעט, אולם השיר מצוין מאוד. חבל, כי אפשר להרבות פה בדוגמאות, ובכלל אי-אפשר להביא דוגמאות מהשיר הזה, כי אם כה אוֹמַר לעשות, אז עלי להביא את כל השיר עד תומו – מובן, מבלעדי השם; אולם הדבר הזה היה עוד מוסיף לו לוויית חן. לכולנו ידועה, פחות או יותר, תוגת ימות דסתיו, אותה התוגה השחורה, המנקרת את הלב ומוצצת את דם הנפש; גם כולנו, אדַמֶה, קראנו, פחות או יותר, בשירי המשוררים השונים, אשר חפצו וגם הצליחו להביע את מרירותה העמוקה של התוגה הזו; אולם לי נדמה, כי איש לא הצליח עוד מעולם להביע את הרגש הזה בכל עומקו ורוחבו, כמו שעלה בידי ביאליק בשירו זה. אנסה נא להרצות פה את התוכן. סתיו עם כל בלהותיו. תוגה עמוקה מאוד, תוגת עולם מעיקה על לב המשורר; רגש בדידות נוראה תוקפהו, אך על פי שיושב הוא בחברת רעו הטוב, הנחשב לו כאח; הוא מרגיש, שתושגתו היא כל כך עמוקה, כל כך נוראה עד שרק נפשו יכולה להרגישנה, אולם “זר לא יבין את זאת”. זר לא יכול להשתתף עמו, והוא מבקש איפוא להתבודד, להיסתר מעין רואים, בשביל שיוכל “להחריש ערירי ביגונו”, בשביל שחברת האנשים לא תהי לנגד עיניו ולא תזכיר לו את אסונו הגדול – את בדידותו בעולם… הוא מתאמץ איפוא להיפטר מרעו בכל האפשר; אולם חושש הוא מעט לבל תיוולד מזה טענה עליו בלב רעו והוא ממהר איפוא להתנצל לפניו, לשפוך בחיקו את כל מרי-נפשו: – אין אתה צריך לפקפק בידידותי אליך, רעי הטוב, כלל וכלל; אני עודני רעך, עודני אחיך הטוב כמקודם; נס נא ובוא אלי “ביום קיץ, יום חוֹם, עֵת השמש ממרום הרקיע תלהט בתנור היום”. בשעה שהלב מבקש איזו “פינת שקט לחלום” ואורח טוב מאוד תהיה לי, אורח הגון, אורח נכסף; אנוכי אקבל אותך בסבר פנים יפות, בשמחת לבב; אנהגך אל גני הנפלא, המשתרע על “תל עטוף ירקרק”, ה“אומר סוד אל”, והמסתתר “הרחק, מעיר וממתים.” ושם בגן הפלאות ההוא, אשר לי, ניחבא, אח נעים, ננוח, “תחת אוג כבד צל”; המעט ממך כל אלה נכון עודני גם להקדישך ולהאזין את הרז הנפלא, אשר “קרן הפז הבוקעת את שפעת הצללים” רגילה להמתיק עמדי בעתות מרגוע כאלה; או בוא אלי, “בליל חורף, ליל קר, עת מחשכים ושחור ישוּפוך בחוץ”, בשעה ש“הקור הולך ובוכה” והכפור “שולח את מאכלותיו” בבשר האנשים, בוא נא אלי לעת כזאת – בזרועות פתוחות אקבלך, ברוך אדוני! אמנם “ביתי קטן ודל, בלי מכלולים ופאר”; אולם אין בכך כלום: תחת זה הנה “בו חם, מלא אור ופתוח לגר”, ומה איפוא לנו עוד? יש שם אָח, “על האח בוער אש, על השולחן הנר – שב אצלי והתחמם, אח אובד!” כן, כי אחי אתה בכל עת ובכל שעה, כי עוד לא אבן בי לבי, כי עוד מוכשר אנוכי לאהוב והנני אוהב; כי עוד נפשי מסוגלת להשתתף לא רק בצערו של רע טוב כמוך בלבד, אלא גם בצערו של כל מצטער, אף על פי שאיני יודעהו; ובשעה שנשב לנו מאושרים על יד האח, ומִילֵל סוּפת הלילה אשר בחוץ יגיע לאזנינו “קול כאוֹב” – “זכור נזכור ענות רש גווע ברחוב, ולחצתיך אל לב, רעי אחי הטוב, ורסיס נאמן אורידה עליך!” כי לֵב אדם לי, לב מַרגִיש, לב שלו גם נחוץ רֵעַ; אולם עתה… בזה הרגע… אל נא, אחי הטוב, תאשימני!

אַךְ כְּבֹא תֹר הַסְּתָּו, בִּימֵי סַגְרִיר וָעָב,

עָמוּם שׁוֹמֵם הַיְּקוּם, רֶפֶשׁ הוֹלֵךְ וָרָב,

דֶּלֶף טוֹרֵד עַל גָּג, עָשׁ בְּקֶרֶב לֵבָב

אָז עָזְבֵנִי לְנַפְשִׁי, אָח חַנּוּן,

בַּשִּׁמָּמוֹן הַזֶּה, אֶחְפֹּץ בָּדָד הֱיוֹת;

וּבְהִתְעַטֵּף הַלֵּב, וּבִהְיוֹתוֹ לִמְסוֹס –

אַל תִּרְאֵינִי עֵין זָר, זָר לֹא יָבִין אֶת זֹאת –

וַעֲרִירִי אַחֲרִישָׁה בִיגוֹנִי!…

האין אתם מרגישים בשורות המעטות האלו את כל נפשו של המשורר?

בהצלחה גמורה יצא מתחת ידו גם שירו השני “תקות עני”. מלמד עברי, יבש כשחיף. “נופו פוחת,, עמל חמור אכלהו”; זה לא שמונה “זמנים” מאז ספסל המלמדות “ישח תחתיו, וימעט דם תמציתו וחלבו”, ורק הוא יודע ולא אחר “מה יתעטף לבבו, המון מעיו, געגועיו על מחמדי בת עינו – על אפרוחיו הקטנים ועל זוגתו הצנועה מרת ציפה שתחיה”… אולם עשה לא יוכל כלום; הוא הולך מביתו על מנת לשוה ולהביא “שקלים ת”ק במזומנים“, הנחוצים לו, כפי הנראה, ממש כ”בבת העין“; עתה נשארו לו “עוד שני זמנים, רק שנַים” עד שיצטרף המנין; “אחר כך – תם ונשלם”. עליו איפוא להטות את שכמו לסבול, “לתפוש רצועת המלמדות” עד שיזכה לקבץ את כל הכסף ולשוב אל ביתו, אל קנו; הוא אמנם “זה כבר יחוש מדקרות כעין מדקרות מחט מצד חזו השמאלי, כמו תולעת זוללה שם מוצצת, מוצצת”… אולם אין בכך כלום: שמונה זמנים עברו – גם השניים יעברו; הוא ישוב אל ביתו; אשתו תכין לו תריאקה, אז “יסיר כל מכה ויתקן כל מום”… שערו איפוא בנפשותיכם; ואת נפשו של האומלל החלכה הזה, אשר מינוֹ מצוי מאוד בעולמנו, משורר על ידי מונולוג כל כך טבעי, כל כך אמיתי, עד שבשעת הקריאה יש אשר עיניכם תחזינה את הבריה הזאת עומדת לפניכם ומפיה מתמלטים הדברים המרים האלה; או בשעה שהוא חולם על האושר הנכון לו בעוד שני זמנים, כשימלא המספר, יש אשר תראינה עיניכם את אותה הבריאה מישירה פתאום את קומתה, פניה מאדימים, עיניה מזהירות ופיה –מפיק מרגליות… כעת חיה למועד, אם השם יחייני, עוד לפני “ביעור חמץ”, עם דמדומי החמה. לכשיקרא הגבר, והמספר הנצרך על מלואו יעמוד, והגיע עד ת”ק – אז עמוד ליזר מנדל… רב לך רב, ליזר מנדל, חיי פרישות ונדודים, להתענות בנכר הרחק, הרחק מקנך, טלטל, יסורים כבר שבעת דיך"… התשמעו את שירתו של לייזר מנדל?… אחרי כן, בשעה שהוא משער בנפשו את החדווה הרבה שתהיה בביתו כשיבוא ויודיע להם, כי לא הביא להם כל מתנות, כי “לא הספיקה השעה”, ואולם הבא הביא להם תחת זה "מנה אחת לכולם, מנה אחת אפיים?; ואחר כך, בשעה שהוא משער בנפשו את כל “הזיו והזוהר שיתמלא החדר” בהסיבו לסדר, לכשיזהיר היין מן הכוסות “וקטון בניו יחיאל ישאלהו: הו, אבא, מה נשתנה הלילה!” ואחר כך, מיד אחר הפסח, “כשיפוח האביב – והביצות תיבשנה” – מושג אחר מטובתו של האביב אין לו – יפתח לו “חנות כמה שנאמר” ואזי – מה הוא חסר? רק “מזל, הצלחה ומעט רחמי שמים”. הן הוא כבר יודע את טעמה של "מתנת בשר ודם: הוא היה “מלמד” שמונה “זמנים”…

אולם לא כאלה הוא שירו השלישי – “מכתב קטן”. פה הוא מביא מכתב קטן מאת אהובתו, אשר הוא רואה באותה שעה שת שתי עיניה “קמות כנגדו כתוכחה חרישית וימיתוהו בתוכחתן” (אגב, המלה האחרונה, אחרי אשר כבר העיניים בעצמן קיבלו בדמיוננו דמות “תוכחה”, מטשטשת פה, כמעט, את התמונה, וכיוצא מזה, מקלקלת מעט גם את הרושם; אולם אין השגיאה הזו רבת ערך כל כך). ובמכתבה זה היא מוכיחתהו על בגדו בה, והוא, אחרי אשר יתאר את הרושם שעשה עליו מכתבה, אשר לתכלית זו הוא מביא שם גם את “משנה דברי האגרת”, מצטדק אחרי כן לפני, כי לא מרוע לה, אך מאהבה הוא בוגד בה; “לא, תמתי, כי אָהבתי. ואוהבך באמונה; גם כי אבגוד – מאהבה”; היא לא תוכל להיות לו את אשר רואה הוא בכל בת-חוה; בה הוא רואה לא “נושא האהבה”, כי אם “נושא חרדת הקדש”; לא, לעבדך אל בראני“… מלבד מה שהשיר הזה ארוך יותר מדי, הנה – אין אני יודע כיצד יכשר הדבר בעיני אחרים: דבר זה בטעמא תלוי; בעיני אני, למצעָר, הוא מאבד את חנו מפני כי – התוכן שלו הוא, אפשר לאמור, “הרומאנטיות בעצמה”. בכלל זה ה”פזמון הזה ישן נושן" עד אשר היה לנו כמעט לזרא. אפס אין צריך להכחיש, כי גם בשיר הזה ישנם הרבה מקומות, אשר, הרשוני נא לאמור כך, אותו הביאליק הידוע לנו משיריו המובחרים, מבצבץ בהם…

ומר ש.ל. ציטרון הדפיס ב“לוח” – כמובן לא בעצמו; הוא רק כתב ועורכי הלוח מסרו לדפוס, אמנם לא אדע לקרוא לזה בשם: סיפור, פנטסיה, או – ואולי יותר אמת – לא כלום… נקרא איפוא ל“זה” כמו שקרא לו המחבר בעצמו: “המשורר בחייו ובמותו”. מה חפץ להוכיח לנו בזה – אי אפשר לדעת, כלומר: אנוכי איני יודע, ועוד גם רבים עמדי. ירא אנוכי לומר, כי גם המחבר בעצמו בכלל. הוא עשה את ה“דבר” מעין סיפור מעורב בפנטסיה ומתובל בריב-ומדון שלאיזו קולטורה ולשכה שחורה. אלמלי היה בלבי אף צל של תקוה לרדת, סוף סוף, לדעתו של המחבר ולברבור את הגרעין הפנימי שב“דבר”, אשר נתן לנו, הייתי מוסר לכם פה את תוכנו; אולם בטוח אני, כי לעולם לא יהיה כדבר הזה, ואין איפוא הדבר שוה להיטפל בו.

אחרי כן מוצא לו מר א.ל. כהן – האלהים יודע מדוע – לחובה להתפרץ פתאום השמימה, שם הוא מנשק את פני השמש, מחבק עולמות אין מספר, משורר עם ציפור (קוורטט נפלא) פורח עם פרח, גדל – הוי, נורו לכם! – עם הרים, קורא בהתלהבות עצומה: “מה נאדר חלקך, המשורר!”, מרגיש פתאום כמדקרת המוות, נופל ארצה ונושא בלבבו “אץ רעל – זו אנחת האומה”…

“צר לי עליך, המשורר, בן אוני!”…

וכשנעבור בשתיקה – כי איו העור שוה בעיבודו – גם על “הצדיקים בקלקלתם ובתקנתם”, אשר מר ברנדשטטר איחר מעט למסור לדפוס, נגיע אל שיריו של מר לוין. המשורר הזה לא תמול הוא אתינו; אשר על כן אנו יודעים מכבר, כי אל קריאת שיריו צריך לגשת מבלי כל תביעות יתרות. גם הפעם אין את נפשי לתבוע ממנו כל “גאוניות”; הלואי, שלא ישפיל גם מהבינוניות. בלוח הזה הדפיס שני שיריו – שהם, כמדומה לי, שלושה – נראה נא מה טיבם.

השיר האחד – אשר ממנו היה המשורר יכול לעשות שניים – הוא “המשורר”. מר לוין חפץ להראות לנו פה את ה“אַל-התמדה” אשר בנפשו של המשורר עבד-השעה: רגע, למשל, נראהו עלז, ומשנהו – “והנה כבר נהפך לאחר”. לתיאור מצב נפש המשורר הוא משתמש בעמוד שלם וחצי העמוד, וצריכים אתם להבין איפוא את הטעם שב“פרולוג” כזה (את חצי השיר הראשון נתן לנו המחבר, כפי הנראה, בתור פרולוג ל“תוכנו” – למחציתו השנייה), ואחרי כך באה, אחרי הפסקה של שלושה כוכבים, כנהוג, עוד מעין הוספה כזו: (מר לוין מקמץ את אגרופו, מזקיף את אגודלו ומוכיח לנו בעליל, לאמור): מכיוון שכך, כלומר, מכיוון שכבר הוכחנו, כי שירתו של כל משורר היא: א) חיים, ב) מוות, ג) נחלה, ד' כהה, וכן ה‘, וכן ו’, וכן ז' עד גמירא, הרי הדבר מוכח לכול שאני האומלל – אומלל הנני… אחרי כי בת-שירתי היא “נרגנת; עמל, עצב אך תראני”, וכן הלאה.

מלבד מה שבהטכניקה, אם אפשר לאמור כך, של המשורר דנן אין מתום, עוד גם שפתו איננה פיוטית כלל, ויש גם אשר הנה מסורסה ומרוסקה מאוד. הנה לפנינו הבית, אשר יעלה בידינו ראשונה:

עָנָיו, גֵּאֶה הוּא אַכְזָרִי;

רַחוּם, וּפִיו מָלֵא בְָּרָכה;

חִישׁ יַקְשִׁיחַ לֵב מִסֶּלַע,

קוֹרֵא אָרוּר וְתוֹכָחָה.

“נקשיח את לבנו” מהרגיש, כי בשתי השורות הראשונות חסר הסדר כלל. הוא אומר, כי המשורר הוא לפעמים עניו ולפעמים גאה – ומבינים אנו את ההבדל שבין שתי אלו, ואחר כך הוא מוסיף באותה שורה אכזרי – ואיננו יודעים מה מקומה כאן; הלאה: “רחום, ופיו מלא ברכה”; כן? אבל, כאמור, לא נשים את הדבר אל לב, נעבור הלאה: “חיש יקשיח לב מסלע”; אבל הלא כבר אמר לנו, כי יש אשר הוא “אכזרי”? רואים אנו איפוא את הטכניקה בקלקלתה: נקרא נא את השורה האחרונה ונרגיש גם את ריסוק השפה וגם את דלותה, כלומר את יבוֹשתה: “קורא ארור ותוכחה” – הָגֵן על השיניים, הקורא!

ובכלל הנה אין השיר הזה מעורר כל תמונות ברורות במוחנו וכל רגשים מבוררים בלבנו, אלא מחולל בראשנו מין ערבוביה משונה של מלים ופראזות ריקות וגם בלתי מצלצלות, ותו לא מידי. לוּ היה מר לוין מדפיס רק את “ההוספה” כשהיא לעצמה, כי אז אף על פי שיש בה בעצמה מגרעות, אבל לא היתה בכל זאת סובלת מאותן, הממלאות את כל “התחלת” השיר, שאין לה, לפי דעתי, עם הראשונה, כלומר עם ההוספה, כל יחס. לו היה מר לוין עושה כדבר הזה, כי אז היה הקורא, למצער, יכול להרגיש את “חפצו” של המשורר; אבל עתה, כשהקורא נלאה – פשוט, יגיעת הגרון ומהמוח – מקריאת “חליפות, תמורות כל עניני” המשורר, כבר אין לבו הולך עוד אחרי הגרעין כביכול שיש פה, והוא מברך את האלהים, אשר היו בעוזריו לצאת מן השיר בשלום…

מאותן המגרעות, שמניתי בשיר הקודם, סובל הרבה גם שירו השני: “עד מתי”. בקצרה אפשר למסור את “תוכנו” כך: כל הבריאה לא תרנין עוד את לב המשורר כבימים מקדם, אלא היא בוכה עמו על שברו. הדברים מובנים לי, אף על פי שלא כתבתי לתכלית זו ששה בתים שלמים בפריודה אחת (הקורא יכול להיווכח בטופס)! אחרי כן באים עוד ארבעה בתים להכפיל את העניין, בשביל שיזכרהו הקורא היטב ויהי אצלו “כמונח בקופסה”, אף על פי שגם הם וגם ששת הבתים שקדמו להן לא יגידו לנו כלום מדוע החלה פתאום כל הבריאה לבכות יחד עם המשורר. יודעים אנו רק את זה, כי הוא, המשורר, מבכה איזה שבר; מה קרה לו, אין הוא מוצא לנחוץ לגלות לפנינו – מה שטוב מאוד היה, אגב אורחא, לו התנהג עמנו כך בנוגע לכל השיר הזה. אחרי כן הוא פונה אל איזו “זקנת הוָתו” ושואל את פיה מדוע היא מוסיפה מיתרים “על נבלו, שנפץ מרעם שאגותיו”; הלא גם בשעה ש“מותר מיתריו” חפצו להשמיע “רנה מדומה” – הנה “מתגרת ידה” גם הם “כבר התבוללו בבכי המקהלה – האומה”. ואני, קורא נכבד, עומד ושואל ממני את פירושם של הדברים האלה, ואני – הרשני נא לשאול את פיך אתה!

נאמר להם איפוא: לאט לכם לשירה, אדונים לוינים!

על דבר הפואימה של בירון בתרגומו של מר י.ל. ברוכוֹביץ אין להאריך. בנוגע להתרגום הנה את המקור איני יודע; אנוכי קראתי את “אסיר שליון” בתרגומו הרוסי של ז’וקובסקי ולי נראה, שתרגומו העברי של מר ברוכוֹביץ אינו נופל הרבה מהתרגום הנ"ל. השגגה האחת, ששגה המתרגם, היא מה שתירגם אותה על פי הנגינה הנכונה. עלינו בני הגלות חביבות גם שגיאותינו ופרט שהנה מובנות לנו יותר…

 

[ב]    🔗

וככה הגענו כבר עד השיר הקטן בעל שלושת הכוכבים אשר להמשורר החדש מר ז.י. יפה. בשיר הקצר הזה מביע המשורר את נקודת השקפתו על התנועה השלטת עתה בעולמנו. בעיני נחשב השיר הזה על מספר השירים הטובים אשר בלוח, מצד קיצורו ושלמותו, אף על פי שאיננו בכלל ממדרגה הראשונה. מר יפה הדפיס בלוח הזה עוד שיר אחד – אמנם, נופל מזה שהזכרנו, אבל אי-אפשר לתִתוֹ גם לקל-ערך. “ניחומים” – זה שם השיר, או, יותר טוב, הפואימה. המשורר מראה לנו את האשה העברית “הנובלת על צרור מכתבי אישה, הנודד ללחם ומצפה לישועה”, ומקבלת ניחומים על כל עמלה ויסורי נפשה בשעה שהיא באה עיפה ויגעה בלילה הביתה, ובנה היחיד הקטן מספר לה סיפורי מעשיות, אשר הוא לומד “בתורה ונביאים ראשונים”. התֶמה, עיניכם הרואות, חשובה, אף על פי שאינה חדשה כל כך. התֶמה הזאת אמנם מחכה למשורר, אשר יעבדנה כראוי, אולם למר יפה, כלמשורר חדש ובלתי מנוסה, לא עלה הדבר כלל. ישנם מקומות בודדים, המעידים על הסתכלותו של המשורר ועל התאמצותו לחדור אתל תוך הנפש; אולם בכלל אי-אפשר לתת ליצירתו זאת ערך רב. שפתו של המשורר ביצירתו זאת והתבנית, שנתן לה, מזכירות לנו את “הימים הראשונים הטובים”; גם לא יקר מאוד למצוא אצלו השתפכות פתאומית, המפסיקה את מהלך הדברים ומקלקלה גם את מעט התבנית הניכרת אצלו, כעין מה שמוצאים אנחנו אצל משוררי הימים ההם. אולם נקוה, כמו שיש לנו הרשות לקוות מכל צעיר, כי ההתפתחות, שהוא עתיד לקבל, תועיל גם לשכלול כשרונו. צריך עוד להעיר את המשורר על חוסר הדיקנות, שאנו פוגשים אצלו. הנה הוא כותב, למשל, “עננים יגיחו מקצות הרקיע”, זאת אומרת, המשורר מראה לנו כי כבר “עלטת צלמוות הארץ תציע”; “הלבנה הסתתרה בעבים”, ואחרי כן עוד הפעם “בברק הוד לרבבות יתנוצצו כוכבים”… והלאה. כשהוא “טוען” עם האשה, הוא אומר לה: “לשלחך הן יצא בהדרו ירח”; אבל, משורר נכבד, הלא אמרת לנו, כי “הלבנה הסתתרה”. שמא תאמר, כי מאז, כלומר מעת התחלת הסיפור עד אשר היא הולכת הביתה מחנותה כבר הספיקה הלבנה להגיח עוד הפעם מתחת העבים. הנה שתי תשובות בדבר: חדא, לפי ההשערה אין משך-העת הנזכר רב כל כך עד כדי שתספיק הלבנה “להיחבא” ו“להגיח” שנית, ועוג, אם גם נניח, כי כך היה הדבר, אבל הלא יש לי הרשות לשאול את המשורר הנכבד: מה אילץ אותו “להעטות ארץ בערפל” בתחילה ואחר כך, כלומר בעוד רגעים אחדים, להראות לנו “את הלבנה בהדרה”?

הסתכלות, מר יפה, מעט יותר הסתכלות וזהירות יתירה; על פי המסורה בלבד אין מציירים אפילו כקוצו של יו"ד!

עתה עומדת על הפרק הפרבּולה של מר ליבושיצקי: “חלום הנזיר”. השיר הזה יצא בהצלחה מתחת ידי המשורר, עד שאפשר לתתו למבחר יצירותיו, אשר הדפיס עד היום. אולם אותן המגרעות, שמביני דבר חושבים אותן כבר לסגולתו של המשורר הזה, נראות לפרקים גם פה. תוכנו של השיר הוא זה: הנזיר, אשר נפשו בחלה בחיי החברה הבלתי-מתוקנים כראוי; אותו הנזיר, אשר הספיק להיווכח, כי גם “תענוגי האהבה בזרועות בת חוה” הם “אך הבל ומרמה ושווא”, ואשר על כן “ברח מאוהביו ויעזוב גם אויביו, לנוח בישימון החול”, אותו הנזיר מתחיל להרגיש פתאום שאיפה עצומה לשוב אל “חיים ותנובה, אל עונג וסלסול וחום”; אולם כשהוא מנסה “לקומם את גוו הדומם על חלמיש הצור” הוא נוכח, כי אך לשווא כל יגיעו – “כבר נצמד לסלע הגו”… הוא אינו יכול, כי אינו מוכשר לחיות עוד; מעיין החיים כבר דלל בקרבו… התבנית, אשר נתן המשורר לשירו זה, יפה ומשוכללה; אולם, כאמור, לא בלי מגרעות. חביב עלינו המשורר הזה תמיד בשעה שהוא מספר, כי ידוע יידע לצודד את לבנו בקסמיו המיוחדים: בסגנונו הנפלא, הקל והנעים ובהרצאתו המסודרה והתמונתית; אולם כוחו נחלש בבוֹאוֹ לצייר לנו איזו תמונה, כי אין לאל ידו להראות לנו את אשר עיניו רואות במלים קצרות, אבל מבליטות. הנה, למשל, התחלת השיר לפנינו. הוא חפץ להביע לנו, כי את האגדה הזאת מספר הד קול המדבר מתוך הסערה, ולא היה לאל ידו להגיד לנו את זאת בלתי אם בעזרת שמונה שורות ארוכות, תחת אשר אפשר למסור כזאת בשתי שורות, וגם אז תהי ברורה ומסומנה למדי. אדרבה, האריכות היא מחלשת את הרושם ומטשטשת את בהירותה של התמונה. האריכות, למשל, הביאתו לידי כך, שיאמר לנו, כי “עמודי האבק מסתוללים בסלעי המגור” – הרכבה משונה לא מעט. אפשר לומר, כי הרוח מסתולל, למשל, בפתילי המשי שעל צוארי הנשים, בפאות החסידים הארוכות, בשולי קפוטותיהם הסרוחות וכדומה, יען כי בגעת בהם הרוח ינועעם אל כל עבר; אבל כי יסתולל עמודי-האבק בסלעי המגור, העומדים מוצקים מבלי-נוע אף אם ישתערו עליהם אלפי סופות ורבבות סערות – זהו דבר בלתי-מסתמן במוח כלל! התשוקה להאריך הביאתו גם לידי כך, שבסוף התמונה יוסיף לנו ארבע שורות, שאינן מוסיפות כלום, והגן, כיוצא משה, רק ריבוי-מלים בעלמא: "ובחרדת הזוועה, ברעמים המבלבלים (את מה?) בסערות וזקים ורוחות המטלטלים (כנ"ל; זכרו איפוא: כבר יש לנו “בחרדת הזוועה”: רעמים מבלבלים, סערות, זקים ורוחות מטלטלים, אף על פי שאין אנו יודעים לסמן כל דבר בפני-עצמו, ועוד יותר – אף על פי, שכל התמונה הרועשת הזאת היתה יכולה להסתמן במוחנו לוּ הבליטהּ מעט יותר בשורות שקדמו להן) בקולות; וצעקות החודרים ומחלחלים (“בישימון החול” – קולות וצעקות מחלחלים? כיוצא בזה הוא אומר, כי עמודי האבק “משברים ומנתצים הכל” – כלומר, כל אשר במדבר, בישימון), וזה לו פרי האריכות.

אחרי “חלות הנזיר” יבואו “המעשים בכל יום” של מר ברשדסקי. על המספר הזה, שהופיע זה לא כבר בספרתנו וכבר הספיק לרכוש לו שם בין קהל-הקוראים, כביכול, שלנו, כבר דיברתי מעט במקום אחר. אותן הסגולות, שמניתי לו שם על פי מעשי ידיו הקודמים, נגלים גם בציוריו אלה: אובייקטיוויות גמורה וכמעט גם קיצונית יותר מדי ופסיכולוגיה, עמוקה, חדה ודקה מן הדקה. אולם הפסיכולוגיה שלו, עם כל דקותה הנפלאה, חסרה את תבניתה הראויה לה. מר ברשדסקי מציגה לפנינו ערומה, בשעה שכבודה הוא “הסתר דבר”; כוונתי, הוא מספר לנו פסיכולוגיה, אם אפשר לומר כך. אבל איננו מראה אותה לנו; בשעה, שמצב רוחו של הגיבור היה צריך להיגלות לפנינו ממעשיו ומתנועותיו, הנה המנהג בידי מר ברשדסקי לספר לנו בעצמו את המצב ההוא מבלי הכריח את גיבוריו להטריח את עצמם… יוצא לנו איפוא, שרומניו וציוריו של מר ברשדסקי מקבלים צורת “פרקים בתורת הנפש” וכדומה, הרבה יותר מצורת רומן, ציור, סיפור והלאה.

תחת השם הכולל “מעשים בכל יום” נתן לנו פה שני ציורים וסקיצה אחת. הנה לפנינו ציורי הראשון: “השמועה”. רבי גדליה זילברמן היה סוחר מצליח, חצי-משכיל מהמין המצוי, והתגורר בעיר מ. לעת זקנתו העביר את מסחרו לשני בניו ובעצמו התיישב באחת מערי התחום ויחי שם במנוחת נפש שלימה ובסדר ומשטר קבוע. “יום אחד לא שנה ממשנהו; רק היום השלישי אחת לשבועיים היה מצטיין, כי באותו יום לפנות ערב למועד משתה התי היה מקבל מכתב כתוב בידי בניו ואנשי ביתם”. בניו, אשר ידעו, כי אביהם אוהב את הסדר, לא הפריעו אותו מעולם, ומה איפוא היה להם הפעם כי לא נזהרו ויעברו את המועד כשבועיים? לסוף הוא מקבל מכתב ארוך, כתוב בידי בנו הבכור. המכתב מלא התפלספות ארוכה על “החיים” ועל “הדת”, על "ההכרח

ו“אמונת הלב”, על ה“הרגל לתנאי-חים ידועים ועל הצורך להתרגל לתנאים אחרים, שונים ובלתי רגילים, אף על פי, שאין הלב מסכים לזה”… הוא מתפלא מאוד על הפילוסופיה הזו, ועת רבה איננו מבין את הדברים אשר בגו. לאחרונה הוא מתחיל לקרוא את העתון, שקיבל ביחד עם המכתב, קורא שם את מצב היהודים במ., “במוחו חולף רעיון ופניו מלבינים מאוד”: אחרי רגעים אחדים הוא מבין כבר היטב את כל אשר אתו.

בשביל למסור את כל האמנות המצוינה, שהראה פה המחבר בגלותו לנו, כמו שאומרים, מבית ומחוץ את כל נפשו של רבי גדליה, צריך להביא הנה את כל הציור הזה, פשוט, כהתִימְךָ לקרוא בו אין אתה חפץ לחדול ממנו: בהירות מצוינה כזו. בראשונה הננו רואים את ר' גדליה בכלל, ר' גדליה השותה תי מדי ערב בערבו והיוצא אחרי כן אל המעקה, למען יחליף דברים עם ההולכים להתפלל ערבית. אחרי כן הננו רואים את ר' גדליה בשעה שהרוגז קופץ על שלוותו, אחר כך – בסוף הסיפור, הננו רואים את רבי גדליה כולו. מה טבעית ומראָה את כל עצמיותו של ר' גדליה היא התמונה האחרונה, בשעה שדמיונו מתאר לו את שעת גסיסתו. העומדים עליו נדים לו, מרחמים עליו. התבינו? אנשים נדים לרבי גדליה; בעיניכם אולי הדבר קל ערך, אבל רבי גדליה מה יאמר על זה? בשעה שהאדם רואה את עצמו בקלקלתו הריהו רואה ראשונה את קלקלת אותם הקווים שבו, הקרובים יותר אל לבו, ואשר המה הנם קווי תמונתו העיקריים. כשבאה הצרה על רבי גדליה השכיל מאוד המחבר להשתמש בשעת הכּוֹשר הזו ולמסור לנו בינתיים את כל עצמיותו של גיבורו, למלא ולהשלים לנו את תמונתו – וכל זה הביע לנו רק בעזרת תמונה אחת קטנה ובהירה, זוהי התמונה האחרונה. הנה טרם כל הננו רואים את ר' גדליה מתאר לו, כי אנשים זרים נדים לו, דבר המר לו, לרבי גדליה האמיד והיודע את ערכו, ממוות; אחר כך הוא הולך ומראה לנו עוד ועוד ועוד, עד אשר לאחרונה יגיע אל הקבורה: תור ה“קדיש” הגיע; מי יקרא? “הכול מחרישים, מניעים ראש ונאנחים בלי רצון”… אחד השמשים, שלא פג עוד שכרונו, קורא בקול צרוד ולשון מגמגמת את הקדיש הראשון, וכל השומעים נדים לגורל האב האומלל – ופה אני רואים את ר' גדליה היהודי במלוא מובן המלה, את ר' גדליה “היהודי דהאידנא”, אם אפשר לומר כך.

ובכל זאת – משלים לנו המחבר את תמונת החיים המציאותיים – הוא מתאמץ עוד “להסתיר את שברו מעין זרים”, אולם – לשווא: הכל מכירים בו שינוי נמרץ, והשמועה – הולכת ומתפשטת בעיר!

אמנם, בנוגע אל העובדה, שהוא נותן לנו בציורי זה ביחסה אל החיים, יש לנו לטעון ולומר לו: אדוננו הנכבד, הלא על אותה העובדה בעצמה כבר הסיבות את לבנו בציורך “בודדה – עזובה” (“טפוסים וצללים”, הוצ' “תושיה”); אולם כדאי היה ר' גדליה, שבשביל להכיר אותו ישובו לקרוא על דבר עובדה, אשר כבר כתבו וקראו על אודותיה.

אחרי כן באה הסקיצה: “בנסיון אחד”. קלמנסון, בעל הטבע הקר והמתון, והמתייחס בקורת-רוח גמורה אל ה“מין היפה” בפרט, אוהב עלמה גם כן במתינות ובכובד ראש, נפרד ממנה גם כן במתינות וקרירות, מספר על דבר האהבה הזאת עם תוצאותיה גם כן שלא בהתלהבות, ובכל זאת הננו רואים, הננו מרגישים כל מלה ומלה, היוצאת מפיו, כי הוא נפגע הרבה יותר משהיה נפגע במקרה כזה איש אחר גם בעל התפעלות ונוח להתלהב. הדבר אינו מוזר, כי כך היה צריך להיות, לפי מצב הדברים: קלמנסון צריך להבין מהקווים המעטים של נפשו, שמסרתי פה, שהנהו אגואיסט גמור, ולולא פגעה בגידת אהובתו בכבודו הוא לא היה אמנם נפגע כלל; הלא שומעים אנו מפיו את הדברים האלה: אנוכי התנחמתי, כי היא עשתה מה שעשתה מהכרח; ורק בהיוודע לו אחר כך, כי היא גם שמחה באושרה, אז היתה תבוסתו שלימה, כי עתה לא נפגע בייסורים-של-אהבה במובנם הרגיל, אלא בעלבון אנוכיותו, פגיעה – נשים אל לב – שהוא שעצמו אינו מסתיר, כי איננה נעימה כלל… אם נבין היטב את נפשו של קלמנסון לא ייפלאו עוד בעינינו דבריו אלה: “אנוכי כבר שכחתי את כל המאורע הזה, אולם לא את ה’תורה' היוצאת ממנו; התורה הזאת, חה חה חה, היתה מועילה לי מאוד; בנסיון אחד ניצלתי מעשרה נסיונות אחרים”…

הדבר מובן, הוא יַשֵׁב עתה גם בצוננים, בעוד אשר איש אחר עלול גם אחרי מאורע כזה להינסות עוד בעשרה נסיונות ולבלתי הוציא מכולם כל תורה, ועוד יותר – גם לבלתי היפגע מכל עשרת הנסיונות באותה מידה, שנפגע קלמנסון מזה הנסיון האחד.

הבלתי-מובן בסקיצה הזאת הוא מה שהמחבר מתאמץ במקומות אחדים להבליט יותר ויותר את תכונתו של קלמנסון, בעת אשר כל ההתאמצות הזו אך למותר היא. הכול, למשל, היו מבינים היטב, כי קלמנסון נפגע מהמאורע הזה פגיעה, שיש בה ממש, גם אם המחבר לא היה מוסיף: "ובכל זאת עוד שאלה היא: מי משנינו נפגע יותר. [וכיוצא] באלה. אולם העובדה מזכירה אותנו את אשר אמרתי לעיל, כי בכל אשר הוא כותב הנהו יותר פסיכולוג ספציאלי מאשר פסיכולוג בלטריסטי.

ובציורו “בליל התקדש חג” הוא מעביר לפנינו עובדה פשוטה מאוד, עובדה מצויה בשוק החיים. צעיר בא אל עיר הפלך N, בתקוה למצוא לו שם עבודה; עבודה אין לו, ובשעת רעבונו יש אשר יעלה על לבו זכר “בית הכנסת אורחים”. המחבר מעיר אותנו על היראה הבלתי-מוכרה הנטועה בלב באיש כזה מפני הבית הזה, ואשר על כן היה מסתפק בליטרת לחם יבש ליום, אשר על זה היה משתכר עוד; אולם הנה ימי הפסח; בימי הפסח הלא אי-אפשר להתקיים באופן כזה: נפגש ההכרח עם הרצון – וההכרח מנצח…

בדבר ה“עוקצים ופרי מחשבות” של מר ש. בן ציון אסתפק רק בהערה קצרה, כי יש בהם מצוינים, המכילים את “אמת החיים” בכל עקיצותיה במלים מועטות וחודרות, אבל תחת זה לא יחסרו בהם גם “ערבות חבוטות”. ולהיפך, הדבר טבעי.

בנוגע להשיר, כביכול, אשר הננו עומדים עליו עתה, הנני מוכרח, לדאבוני, לדבר הפעם דברים מרים; אבל לא בי האשם. ראוי היה השיר הזה (“קדימה”, לד. סולר) שלא ידברו עליו כלום, אולם אני, בתור טירון, לא אוכל לעבוד עליו בשתיקה. מי יודע, אולי אין אני חש את כל העוז והעדן הפיוטי, אשר עורכי ה“לוח” מצאו בו. מסתפינא להוציא את הדברים מפי: מה מאושר הייתי לוא הואילו העורכים הנכבדים להקדיש גם אותי בסוד-אל זה; אולם אם גם הם כמוני אינם רואים בו כלום, הייתי שואל אותם מה ראו להדפיס אותו. וכי כל שיר, ש“מחברו” קורא לו “ציוני” ומצווה לשוררו בניגון ציוני, כידוע, ראוי הוא לדפוס, אף על פי שאין בו לא תוכן, לא תבנית ולא רגש?

הנני מתאונן על העורכים; על המשורר בעצמו אין לי כל צדק לקבול…

ומר א.ז. רבינוביץ, המספר החביב עלינו כל כך ב“ימים ההמה”, נתן לנו הפעם ציור “המתנדבים בעם”, אשר גם אותו נהיה מוכרחים לספֵּח על רוב יצירותיו האחרונות, שאיננו מהפך בטובתו. הנה תוכנו של הציור הזה: חיים שמריל החנווני, חובב-ציון נלהב ועסקן חרוץ, משתדל לרכוש אל אגודת הציונים, אשר נוסדה על ידו בעירו, גם את הגביר חַפּ-לַפּ בתקוותו, כי מזה תוצאות טובות לכל ענייני האגודה. אחרי עמל רב עולה הדבר בידו, הגביר מזמין לביתו את כל “טובי” העיר ומציע לפניהם, כי איש איש מהם ינדב את סכום תרומתו להוועד וחיים שמריל מקבל עליו את העבודה לאסוף את הנדבות ולהביאן אל הגביר, בשביל שזה האחרון ימציאן אחר כך להוועד. הימים עוברים, חיים שמריל מילא את אשר היה מוטל עליו, ביד הגביר נאסף כבר סכום הגון, אפס הוא איננו ממהר לשולחו אל תעודתו. חיים שמריל מאיץ בו כפעם בפעם, אבל הראשון משתמט ממנו ודוחה אותו מדי פעם כן בְּקַש. לאחרונה קצרה נפשו של חיים שמריל לחכות עוד, ויצמק להגביר מאוד. אולם הגביר עונה לו סוף כל סוף בקרירות: אנוכי הצגתי את הכסף בתור קבלה על כסף ההוצאות, שהוצאתי מכיסי בשנה שעברה על תיקון בית המרחץ… האומנם היה כדבר הזה או אולי בדה לו הגביר את הוצאות בית המרחץ רק לכסות עיניים, כפי שאפשר לכל קורא בלתי מתחכם לחשוב, לא ימצא המחבר לנחוץ להגיד לנו. לדבר הזה יש יסוד. יחוסו של המחבר הנכבד הזה להגבירות ידוע לכל קוראיו, ובה במידה שידוע עד כמה ישר וצודק יחוס כזה בכלל, הנה באותה מידה ידוע גם כן עד כמה יחוסו של מר רבינוביץ הנהו קיצוני במידה מרובה. פה חש המחבר את עצמו בין המצרים. להגיד גלוי, כי ההוצאות אמנם הוצאו מכיסו היתה עינו רעה בהגביר; איככה זה יאמר הוא, כי איזה גביר יכול להוציא מכיסו בשביל הקהל ולהניח את כספו על “קרן הצבי”; להיפך, לא יוכל גם כן לומר גלוי, כי ההוצאות הללו הנן עורבא פרח, כי איש הלא לא היה נותן אמון בדבריו, אחרי אשר “המצאות” כאלו כבר עבר זמנן; מה עשה – עבר על זה בשתיקה: אולי יתפוש מי מהמקוראים בלבו. בכל אופן, כי הכול יאמינו לדברי הגביר הלא מן הנמנע… אולם נשוב אל הרצאת הסיפור. חיים שמריל, כמובן, מתחיל לטעון למשמע דברים כאלה; אולם טענותיו אינן נמשכות הרבה: אחרי משא-ומתן קצר נוכח חיים שמריל, כי עיניו מביטות על אחורי הדלת… אז תרפינה ידיו. לאסוף את יתר הנדבות לא יחפוץ, כי לא יוכל; הן שאל ישאלוהו לאיזו תכלית הוא מאסף את הכסף, האם להשאירם ביד הגביר? אולם גם לשבת בטל לא יכול. אם הוא לא ישתתף בעבודה, הלא תתפרד כלל האגודה, אחרי אשר ההוא הנהו עמודה התיכוני, ה רוח החיה שבה. במצב-נפש כשה הוא מתפרפר ירחי עמל אחדים, סובל יסורי הנפש למדי, אך לאחרונה יחליט לגשת שנית אל העבודה – ויהי מה? הוא הולך איפוא אל כל המתנדבים ויתוודה לפניהם, כי רק באשמתו הוא ירד הכסף לטמיון והוא מקבל איפוא עליו להשיב להוועד את נזקו קמעא, קמעא. מעתה, הוא מבטיח אותם, יקבץ את הנדבות וישלחן ישר לתעודתן. ודוּיו עושה פרי והוא ניגש אל העבודה שנית.

עתה, כלומר, בשעת התחלת הסיפור, הננו רואים אותו בא הביתה שבע-רצון מעמלו, אשר עמל כל היום לסובב כל פתחי המתנדבים ולגבות את נדבותיהם, ואשתו תפגשהו במונולוג ארוך, אשר, ככל המונולוגים היוצאים מתחת ידי הסופר הזה, הנהו טבעי מאוד עד אשר אי-אפשר כמעט להחסיר ממנו אף כקוצו של יו"ד, ואולם יחד עם זה הנהו, ככל המונולוגים כמעט שלו, פתאומי ביותר. הוא, הסופר דנן, אינו יודע להכניס את גיבוריו בדברים; הדברים נולדים אצלו פתאום. הנה, למשל, בנדון דידן. בעוד אשר חיים שמֶריל סבב כל היום בעיר היתה על זלדה אשתו לטפל בעבודת החנות והבית גם יחד, מבלי אשר יהיה איש לעזר לה. טבע הדברים מחייב, כי היא צריכה לפגוש אותו בדברי-חימה, אבל לא בשום אופן להתפרץ במבול של דברים מיד כשיכנס הביתה. הלא מהקווים האחדים, שבהם שירטט המחבר את תמונתה של זלדה, אי-אפשר להחליט כלל, כי היא הנה “ארורה” כזו. היא צריכה איפוא להתחיל להוכיחו קמעא, קמעא ולהשמיע באוזניו את כל אותם הדברים שהיא משמיעה – בהפסקות, או גם בבת אחד, אבל היא צריכה לבוא לידי כך; מעולם לא אאמין, כי אשה כזלדה, כלומר: כאותה הזלדה שהסתמנה במוחי בשעת הקריאה, תהי עלולה להתנפל על אישה פתאום במבול של דברים כזה.

יש המתאוננים על הסופר בשביל שהוא מציג את חים שמריל למופת, בשעה שבו אי-אפשר לראות בכל אופן את סמל הצדק, אחרי כי הוא משתמש ברעת אשתו לטובת רעיונו. הלא מר רבינוביץ – מתאוננים הם – מראה לנו ממש את אותו הטיפוס האוכל ואינו עושה הנמצא בין החסידים והמטיל את פרנסת הבית רק על אשתו בתנאי שינחילה בזכות זאת עולם הבא; ההבדל – הם מוסיפים – הוא רק בזה, כי בשעה שהיו הסופרים שלנו מציגים לפנינו את הטיפוס האחרון היתה כוונתם להראות את כל הכיעור שבו, ומר רבינוביץ, להיפך, מתייחס אליו כאל אחד מיחידי- סגולה, כאל איש מופת. החלטה כזאת, לדעתי, תמימה היא יותר מדאי. אין הסופר אשם, אם המציאות אינה מסודרה. מר רבינוביץ חפץ רק להראות לנו מי ומי הם אצלו “המתנדבים בעם”. ציורו זה איננו אומר לנו: “אַל נא תרפינה ידיכם. אחים בדעה; ראו נא: הנה גיבורינו, אשר יעמדו לימיננו”; להיפך, הציור הזה הוא הרבה יותר אנחה מנחמה; הציור אומר לנו: עלובה היא האומה, שרעיון התחייה שלה מוצא לו מקום רק אצל אנשים כאלה, אצל אנשים, אשר אידיאליותם וקיומם צוררים זה לזה. אם מתייחס הסופר באהבה לחיים שמריל, איני רואה בזה כל עוול. אדרבה, הוא היה מעורר בי התנגדות קיצונית, לו השמיע על אדריסתו אף עקיצה כל-שהיא. לא לשחוק, רבותי, רק לנוּד צריכים אנחנו לאנשים כאלה. לנוד להם – ולהעם אשר ממנו יצאו!

לא אדבר פה על תמונת הגביר חל-לפ. האחת, כי מר רבינוביץ בעצמו שירטט את תמונתו רק כלאחר יד ולא בתור תמונה ראשית, והשנית, כי המקצוע הזה הוא קו נכבד, אפשר לומר גם עיקרי, מספרנותו של הסופר הנכבד ואין איפוא לדבר על זה אגב-אורחא.

וככה הגענו כבר עד שירו של מר טשרניחובסקי: “חזיון לילה”, או – שם יותר אירופי Nocturno. הדבר אמנם קל-ערך, אבל צריך בכל זאת להעיר: מר טשרניחובסקי בדעתו, כי אל קהל הקוראים העברים ידבר, מצא לו לחובה לבאר את שם השיר הלועזי גם בעברית. איני מכחיד – תמימות יתרה; ממה נפשך: אם חושש אתה כי הקוראים לא יבינו את פירוש המלה הלועזית, למה היא איפוא לך כלל, בשעה שיש לך השם העברי; ואם לא – למה לך עוד לתרגם אותה? אולם הדבר הזה, כאמור, קל-ערך הוא, אף על פי שאיננו משולל כל ערך. השיר הזה מביע לנו, אף על פי שבכבדות רבה, מצב-נפש חשוב מאוד. חבל, שכבדותו מצֵלה על תוכנו: לולא זאת היו עינינו רואות בשיר הזה אחת היצירות הפיוטיות הראויות לכבוד ולתהילה. אולם תחת זאת שוכחים אנו בהרבה מקומות בודדים את כל “שברון המוח” וגריסת-השיניים, שגורם לנו השיר הזה, כי שפעת הפיוט שבהמקומות האלה והתמוּנוּת הברורה והמפליאה שבהם מכים אותנו, פשוט, בתימהון. כאלה הוא בשעה שהוא מתאר לנו את יער האורנים:

– – – – – וְאֵימָה חֲשֵׁכָה

נָפְלָה עַל בַּדָּיו וַתַּעַל בְּפֹארוֹתָיו

אֵין זֶה כִי נִלְכָּד שָׁם בִּשְׁלֻחוֹתָיו

לֵיל הַקַּדְמוֹנִי, וּגְזָרָיו מָאֳחָזִים

תְּלוּיִם בִּנְצָרִים וַאֳפָאֵי אֲרָזִים…

המרגישים אתם את כל ההוד הפיוטי שבהתמונה הגאונית הזו: חשרת הצללים אשר ביער מקבלת בעיניו תמונת ליל הקדמוני המסובך בנצריו; או:

בּוֹדֵד אֲשָׂרֵךְ בֵּין כֵּפֵי הַסְּלָעִים,

כְּמַזָּר הַנִּדָּח בְּאֵין-סוֹף שֶׁל הַבְּרִיאָה…

אמנם בהמלה “אשרך” לא השתמש המשורר כראוי. רגילים לומר: אשרך את דרכי, כי הפועל הזה, בהמקור שמשם אנו יודעים אותו, הוא יוצא, והמשורר בטח בוודאי כי המלים “את דרכי” מכוונות פה; אבל אין הדבר הזה נוגע אף במעט אל הוד השירה אשר באִמרה הזאת.

נוסף לכבדות שפתו של המשורר הנה יש אשר לא ידקדק גם בשוויון המשקל בשיריו, ואלמלי ידע עד כמה הדבר הזה מזיק להם, מובטחני שהיה נזהר ומדקדק בזה.

רב הוא המשא ומתן, שהעיר המשורר הזה בחוג עולמנו הספרתי: רבים מאוד מחלליו ועוד יותר מהם – מהלליו; אולם אין הדבר שווה להשתדל לפשר ביניהם; צריכים אנחנו לקוות, כי העת בעצמה תראה לנו ברור את כל מעלותיו ומגרעותיו של המשורר הזה.

ועתה אנו עומדים על סיפורו של מר י. ל. פרץ: “עסקי קהל” – זהו הסיפור “אייזיק’ל שכט”, הידוע לקוראי ה“יוד”, אף על פי שאינו מובן לרובם, מצד שפתו של המחבר, שאינה המונית כלל וכלל. חושב אני למותר להרבות דברים על ה“מעשה” הזה. יצירתו של מר פרץ ידועה לנו למדי. הוא נותן לנו ברוב סיפוריו מחזות מחיי היהודים בערי פולין הקטנות, והמחזות אמיתיים, ולכן הם מלבבים עד מאוד. יודע הוא ברור את כל החומר אשר לפניו ובוחר הוא תמיד במחזות כאלה, אשר בידם לתאר, כמו שאומרים, בהקף אחד את הקווים היסודיים שבחיי אותן הספירות, שהמחבר מטפל בהן. אביגדור’ל המלמד, למשל, נחלה “פתאום”; כנהוג – איש כזה כי יחלה – ומת, והשאיר אחריו יתום קטן. יונה בץ, אחד משמשי חברא קדישא, מתעורר עליו לחמלה, מביאהו לבית-המדרש, תובע את דינו מאת הקהל, ומזה תוצאות נכבדות למהלך ה“פוליטיקה העירונית”: לתכלית כלכלת היתום נמכרת זכות שחיטת עופות – “ומאז היה איזיק’ל לשוחט”. מדוע מסרתי רק את זה ולא מסרתי את שאר העובדות, הצדדיות, כביכול, שנותן לנו המחבר בסיפורו זה והאחוזות וסבוכות באלה שהזכרתי ממש כמו שאנו רואים אותם במציאות? הלא זהו אשר אמרתי, כי לא במאמר כזה צריך לדבר על זה. מהסיפור הזה אי-אפשר לבלתי הביא לדוגמא, כמעט, את רובו, אחרי כי כל שרטוט ושרטוט מוסיף עוד קו אחד, עוד תו אחד להתמונה הגדולה הנקראת “חיים”, המתנוססת בכל סיפוריו. פה אני נכון רק להעיר, כי – אינני יודע, אם כיוונתי לטעמם של אחרים; למצער, לפי דעתי אני – יצא הסיפור הזה מתחת ידי מחברו יותר טוב בתמונה העברית מאשר בז’ארגונית. מאוד אפשר, כי זהו מפני שהשפה הראשונה הנה לי יותר טבעית מאשר האחרונה; אבל איך שיהיה הנה יודע אנוכי, כי בשעה שקראתי את הסיפור הזה ז’ארגונית לא הרגשתי את כל אותם, הרשוני לומר, “הדברים כהוויתן” כמו שהרגשתים בקוראי אותו עברית.

אולם איך שיהיה – הנה לא כזה הוא כלל טעמו של הסיפור “מחלוקת לשם שמים”, שנתן לנו בלוח הזה מר ח.ד. הורוויץ. במתכוון הנני מדבר עליו בסוף מאמרי, בשביל שלא ידחוק את האחרים ויכול אוכל איפוא לדבר עליו באריכות מעט, כלומר: אין חפצי גדול כל כך לדבר באריכות דווקא על דבר סיפורו של מר הורוויץ, אחרי שלפי דעתי אין הוא ראוי כלל וכלל לזה, כי אינו יוצא מגדר כל הסיפורים הבינונים וגם שלמטה מן הבינונים, המצויים לרוב בספרתנו בכלל ואת מר הורוויץ בפרט; אולם חפצתי לדבר בכלל על דבר כל “ספרנותו היפה” של הסופר הזה מטעם אחר. מובן, כי רק מלים אחדות כלליות ולא על כל סיפור וסיפור משלו אדבר.

מיום שנשמע בעולם ספרתנו קולו של הד“ר ברדיצ’בסקי קם, כידוע, שאון במחנה: תהילות ותשבחות, חרפות וגידופים החלו להתעופף מעל העברים על ראש ה”ניטשיאַני המסכן" הזה. פטור אנוכי מהכניס את ראשי בערבוביה הגדולה הזאת, מפני שאין זה נכנס אל חוג העבודה אשר לפני עתה, אולם חפץ אנוכי לגעת בשאלה הזאת רק עד כמה שהיא נוגעת לענייני. במחנה הצעירים שבנו, ביחוד הלאומיים, הספיק הד"ר ב-קי לרכוש לו מעריצים במספר רב מאוד. בימים האחרונים החלו “מעריציו” אלה להיראות גם על במת הספרה. לא אדבר על דבר טיבם של חסידיו-מחקיו אלה. אולם האלוהים עמהם –

אני חפצתי לומר כי גם מר הורוויץ על דגלם יחנה וכמעשיהם יעשה. הוא שם לו לקו בימים האחרונים לצייר לנו “נפשות מרוסקות” ו“נשמות לקויות” מעין אלה שבהן יטפל הד"ר ב-קי; אולם מה רחוקות יצירותיו של הראשון מאלו של האחרון – על זה תעידנה היצירות בעצמן. בשעה שהיצירה היוצאת מתחת ידי ב-קי הנה, זולת המגרעות העיקריות המסוגלות לו כלכל צייר סובייקטיווי, בהירה ברורה, בולטת ומובנה, עד שבשעה שאלה קורא אותה – הנך בעצמך מתגלם בה, חי עמה, שמח עמה, בוכה עמה, מרקד עמה ומצטער עמה יחדו – הנה היצירות, כביכול, היוצאות מתחת ידי מחקו האדון הורוויץ היו כל כך יבשות, כל כך קרות, בלי כל לחלוחית של חיוּת, בלי כל צל של סערת החיים – עד אשר יש אשר תעמוד משתומם ותשאל: מה לו למר הורוויץ ולספרה היפה? אם יש לו למר הורוויץ כשרון ספורי – אז הוא, לפי דעתי, רק לכתוב פעוטות מן החיים המצויים, מחיי השוק; שם אולי היה מצליח מעט, כמו שאפשר לדון מהמקומות הבודדים שסיפוריו, אשר שם הוא מודע בחיים ההם; אל נא יבנה לו עליות בשמים – כי היא לא תצלח. נעבור נא על פני תוכנו של סיפורו זה ונראה מה יש בו.

אהרן חיים הוא “אברך של משי” בהור-ההר. מלבד כל ה“השלמות” הידועות, המסוגלות ליצורים כאלה, כלומר לאברך של משי דהאידנא, נוספה לאהרן חיים גם ידיעת השפה האשכנזית, אחרי שמדי שנה בשנה הוא נוסע לאשכנז על דבר עסקי חותנו ושוהה שם ירחים אחדים. “השלמותיו” אלו וגם הדעת, כי בכל משפחתו הגדולה של חותנו הגביר ר' יצחק אהרן קונופולקין מרוממות בו את ערך הכרת-עצמו עד מדרגה מכוערה. “משפחתו” מתגאה בו וגם כל בני העיר מביטים עליו ביראת הכבוד. אחדים הם רק רפאל ספיר הסוחר בעצים ויצחק החייט המכבד רק את עמל-הגוף המתלוצצים עליו תמיד; אולם מהרה נסתמים גם פיות משטיניו אלה: בתו של רפאל ספיר בורחת עם מאהבה הוא מורה הגימנזיסט, והעובדה הזאת שמה מחסום לפיו של רפאל, המתיירא עתה להתלוצץ באחרים לבל יתלוצצו גם בו. ולא זו בלבד, אלא שגם חדל להשתתף מפני זה בכל עבודות הציבור, בשביל שלא יבוא לידו לשמוע מפי אחרים את חרפתו, דבר אשר להמתעסקים בצרכי ציבור איננו יקר מאוד; ויצחק החייט נעלם פתאום – האלוהים יודע מדוע; אבל הוודאי בשביל לתת לאהרן חיים לשבת בשלווה – ויהי איפוא אהרן חיים שליו ושאנן. הימים עוברים; חותנו של רפאל ספיר, אותו הגימנזיסט שברח עם בתו, שב עם אשתו ושני ילדיו מחוץ לארץ, ששם גמר את חוק למודו בבית מדרש הרבנים, להור-ההר. רוגזו, כפי שאפשר לשער מראש, קופץ על אהרן חיים: הוא מרגיש את ביטול ישותו לפני “הד”ר“, אבל מתאמץ הוא בכל עוזו לבטלו. הוא הולך אל האסיפה אשר קראו הציונים מהור-ההר לכבוד הד”ר. שם צריך זה האחרון לנאום. הוא מתחיל את דבריו אשכנזית, שפה שאין כל הנאספים שומעים אותה, אז ימצא לו חיים אהרן שעת הכושר להראות בפני כול, כי ידיו רב לו בשפה הזאת. הוא קם איפוא ממושבו, פונה אל הד“ר ומבקש ממנו בשפת אשכנז צחה, כי ידבר את דבריו עברית או בשפת הארץ אחרי כי אין הקהל שומע אשכנזית. הד”ר מבקש סליחה מאת הקהל ומודה לאהרן-חיים בעד הערתו.אחר כך ידבר איזו דברים בלתי-מובנים בשום אופן לקהל, גומר את דרשתו ומודה עוד הפעם להאדון קונטרס (כּינוּיוֹ של אהרן חיים). אהרן חיים נהנה מאוד ו“משפחתו” מקבלת עונג רב, וחשים הם כולם בעבור זה מעין רגשי רצון להד“ר, אשר הסב בכל אלה. הגביר מתאמץ איפוא למנות את הד”ר לרב העדה בהור-ההר בכדי לרכוש לו בעד זה את ידידותו של רפאל ספיר. וכי למה היא לו? האוּמנם רק בכדי שלא יוסיף עוד האחרון להתלוצץ בחתנו, וחתנו יתרועע עם הד“ר וייחשב לו הדבר לכבוד? אחר כך “מבאר” המחבר את יחוסו של יהודה צמח (הד"ר) אל היהדות. זהו צעיר עברי מעונה משאלות וספיקות לאין מספר, “חש בלבו את הקרע שבין יהדותו ואנושותו”, ממש כמו שאצל הד”ר ברדיצ’בסקי, רק בחסרון חיוּת ותנועה, והוא מגלה לנו עוד, שהוא לא בא הור-ההרה ללמד אלא ללמוד, “להתבונן אל חיי בני עמו, לחדור אל מסתרי נפשם, לראות מה ומי המה, אל איזו מטרה הֵנָה מסוגלים ואל איזו מטרה הם שואפים”. אחר כך נעשה הד“ר לרב. אחר כך עובדות צדדיות אחדות, הבאות כמו למלא ולהשלים את תמונתו של הד”ר. הנה, למשל, הסדר הראשון. הד“ר זוכר את פרשת הלילה הזה בבית אביו, בהיותו עוד ילד, ובלבו מתעוררים געגועים חזקים אל הפטריאכליות, אשר שבה לחיות עתה בדמיונו. אחרי הסדר שיחה עם אשתו. היא מוכיחתהו על חולשתו והא מתפלא עליה איככה לא השאירה ילדותה כל רושם בלבה. למחרתו: הוא זוכר פתאום את הניגון, שבו היה אביו עובר לפני התיבה בהתפללו “טל”. הוא משנן את הניגון הזה הלוקח את לבבו ופתאום יימלא תשוקה עזה להתפלל היום את אותה התפילה לפני התיבה – חזקתו של אהרן חיים, שהוא מוותר עליה בתחילה, ואחר כך הוא מתנחם. כשהוא מתפלל לפני התיבה הוא שוכח את עצמו, נוהם כארי ומסלסל את הניגון בכל לב וגרון. בלב אהרן חיים, כאמור, נולדת טינה עליו, אף על פי שבתחילה הסכים – ובלילה באותו הלילה ממש, צריכות להיות הבחירות… הגביר קונופלין וחתנו משתמטים להסיר את צמח מרבנותו בשביל ציוניותו. אך יצחק החייט, שהמחבר הספיק בינתיים להביא אותו שנית הוא-ההרה מאמריקה, גמא ארץ בעד הד”ר. דברי הד“ר, אשר דיבר ביום החג בבית המדרש מעל הבמה, הזכירוהו את חייו באמריקה; הוא נזכר, כי בהיותו בהור-ההר קודם נסיעתו לאמריקה היה מחלל את השבת ברצונו ושם, באמריקה, כאשר הכריחוהו לזה נולד בלבו ניגוד גמור לזה, “והוא נשען אל הכותל ודמעות נראו בעיניו”… הוא מתאמץ איפוא להטות אל לבות חבריו האומנים, כי יבחרו בהד”ר. בינתיים בא השמש, ששלחוהו לקרוא את הגביר וחתנו, ואומר, כי אינם בביתם. התמרמרות הקהל. ואחר כך ניגשים אל הבחירות. אחר כך, כמדומה לי, אפשר לפתור בנקל: קטטות, צווחות, מריבות, מכות לחי – אבל הד“ר נבחר. בכל זאת עזב צמח את העיר בעוד שבועים, אחרי שאשתו וחותנו לא אבו בשום אופן, שבשבילו יתגלע הריב.” אז שבו בעיר ימי-קדם, רק בשינויים קטנים לא הרבה, והסיפור תם ונשלם – ברוך השם!

אולם מאושר אתה, הקורא, אם תוכנו של הסיפור נודע לך מהרצאתי ולא נלאית , לכל הפחות כל כך. הנני אומר: “כל כך”, כי בטוח אני שגם הרצאתי הלאתה אותך, אולם לא באותה מידה שהלאה אותי הסיפור הגדול בן שלושים וחמשת העמודים אשר ב“הלוח”. ואמנם אין כל פלא בדבר: הפרעות גברו בו כל כך עד שאי אפשר לתאר: ניכר למדי, כי לא מתחת ידי מומחה יצא הדבר. אולם – אל עיקר הדברים.

הנה כן העביר מר הורוויץ לפנינו בסיפורו זה: א) את אהרן חיים; ב) את חותנו; ג) את רפאל ספיר; ד) את יהודה צמח; ה) את יצחק החייט; ו) את חיי היהודים בהור-ההר, בכלל. אנוכי חושב רק את התמונות אשר עליהם הדגיש המחבר. אולם היש לנו מכל אלה שש התמונות גם אחת בהירה וברורה כדבעי? מה הוא אהרן חיים? אפשר להכיר בהמשך הסיפור, כי המחבר חפץ וגם התאמץ להראות לנו את קוויה היסודיים של נפשו; אולם הדבר הזה לא עלה בידו כלל. זהו אברך מהמין הידוע והמצוי בערים המצעירות אשר ברוסיה, אבל יש אשר בקוראנו בסיפור הננו חפצים להגיד, כי התאמץ יתאמץ המחבר להראות לנו גם את “ה[צדדים המאירים”, את “צלם האלוהים” שבו, המתעורר בו לפעמים ורק לא לעת רבה מאיזו סיבות ידועות, כמובן; אולם אנחנו רק חפצים להגיד כזאת – ואיננו משמיעים את הדברים מפה לאוזן, כי אי אפשר לנו למצוא כל יסוד נכון וחזק להשערתנו, – כל כך מטושטשת היא התמונה. על דבר קונופולקין אין להאריך: כל מה שיצא אהרן חיים מתחת ידי המחבר כהה ומטושטש יצא חותנו עוד שבעתיים כהה; וצמח זה מה הוא? לוא הואיל המחבר לכתוב לנו פשוט “מאמר” במעין “מחקר פסיכולוגי” על דבר מסתרי נפש כזו הנני בטוח, כי ה“מאמר” הזה היה יוצא מתחת ידו מתוקן כראוי, כי, כנראה, הוא מבין נפש כזו, אבל מדוע הוא חפץ לבארו גם לנו דווקא באמצעי כזה, אשר הוא איננו מוכשר להשתמש בו? יצחק החייט… אותו הביא, בשביל להראות לנו, כי ה“קרע הנפשי” או “ליקויי הנשמה” איננה רק מַכּת האיטנטליגנטים שלנו, אלא שגם ההמון נפגע בה. ככה אני מבין מהתאמצותו של המחבר הבולטת במקומות אחדים; אבל איככה הוא מביע לנו את זה? מחיי היהודים שבהור-ההר אין אנו יודעים כלום, כי אין אנו מוצאים שם אף קו אחד, אשר ישפוך אור אף על קרן זווית אחת של הלאבּירינטה המעניינת הזאת. הטיפוס האחד, אשר יצא מתחת ידי המחבר בהצלחה, אם גם רחוקה מאוד מגמורה – זהו רפאל ספיר, הסוחר היהודי: בו הננו רואים את הסוחר היהודי, במלוא מובן המלים האלו: מביט על כל דבר מנקודת ראות “הכסף” “הפרנסה” וה“פועל יוצא הממשי”, בשעה שהוא מתעסק בעניינים של חולין, ולובש חלוקא דרבנן, שמלת יהודי אמיתי, נלהב ורוחני, בשעה שהוא מתנשא מעל לדברים כאלה (ראה, למשל, את ה“סדר”). המופת הזה יתן תמיד תוקף בלבי, בשעה שאני חושב על הסופר הזה, להחלטתי, שהבעתי כבר, אם יש לו למר הורוויץ כשרון סיפורי – הוא רק לכתוב פעוטות מן החיים האלה ולהעביר לפנינו אנשים ומחזות ממין אלה.

[א. אסתרזון, ורשה]