פרק ראשון

[פתיחה. הקדשת הספר לאטיקוס ידידו של המחבר.]

(1) האַבגּור¹ קבינטוס מוּציוּס (סצֵיבוֹלָה) רגיל היה לספר דברים שונים מלאי ענין על חמיו קאיוס לֵיליוס כיד זכרונו הטובה עליו, ולא חשש לכנות אותו בשם חכם בכל שיחותיו. ואותי אחרי לבשי תגא דגברא² הוביל אבי אל סציבולה וגזר עלי לבלתי סור³ תמיד מעל צדו של הישיש כל עוד שתהיה לי האפשרות והרשות לכך. וככה שמרתי בזכרוני הרבה מדברי חכמה שלו וגם הרבה מאמרותיו הפסוקות והשנונות, והשתדלתי להעשיר את השכלתי מפרי תבונתו. אחרי מותו הסתפחתי אל הפונטיפֶכס סציבולה, שאותו בלבד נועז אני לסמן כאיש העולה על כל בני המדינה בכשרונותיו ובישרו. אולם על זה – בפעם אחרת, עכשיו אשוב אל (סציבולה) האבגור.

(2) זכור אני בין היתר, איך הוא ישב בביתו כדרכו בכסא שתבניתו כחצי עגול בנוכחותי ובנוכחות רק מקצת ממיודעי, ונגע במקרה בענין אשר היה אז דוקא בפי רבים. הלא תזכור בלי ספק, אטיקוס שלי⁴, כמה גדול היה בזמן ההוא תמהון האנשים והתמרמרותם, ביחוד מאחר שאתה הרבית להתרועע עם פובליוס סוּלפּיציוס⁵ בהיותו טריבון עממי, כאשר פרצה משטמת מות בינו ובין קבינטוס פומפיוס, הקונסול מאז אשר אתו היה (סוליפיציוס) חי לפנים חיי ידידות ורֵעות. (3) והנה סציבולה הזכיר באקראי את המאורעות האלה, ובהזדמנות זו מסר לנו בפרוטרוט את שיחתו של ליליוס על הידידות אשר הוא נהל עם הלז ועם חתנו השני קאיוס פאַניוס בנו של מארקוס ימים אחדים אחרי מות אפריקנוס את הרעיונות הראשיים של השיחה שמרתי בזכרוני, ואותם אני מציע בספר הזה בהרצאה חפשית. יען כי שמתי את הדברים בפי האנשים, כביכול, לבל אהיה אנוס להוסיף תדיר את המלים „אמרתי“ ו„אמר“. גם רציתי שהשיחה תעשה את הרושם כאילו התקיימה בין האנשים הנצגים ונצבים לפנינו.

(4) שהרי אתה הפצרת בי תמיד לכתוב דבר-מה על הידידות ועתה מצאתי שהענין הוא ראוי והגון לכך שיכירוהו כלם וגם ישמש ביטוי לידידותנו אנו. ולכן נעניתי לבקשתך בחפץ לב למען הביא תועלת לרבים. אמנם כשם שבספר המוקדש לך „קאטון הקשיש“ שתכנו הוא ענין הזקנה, שמתי את הדברים בפי הזקן, הואיל ולפי דעתי לא היתה שום אישיות אחרת יותר מתאימה לדבר על הגיל הזה מן האיש אשר זכה לזקנה ולאריכות ימים⁶, ועלה על כלם ברעננותו בעצם שֵבתו: כך חשתי את ליליוס לאיש המתאים לאותה הרצאה אשר את תכנה הציע לנו סציבולה, היות ולפי מסורת אבותינו קשר ידידות זה שבין קאיוס ליליוס ופובליוס סציפיון יצא לו בזמנו פרסום רב. כמדומני ששיחות כעין אלה המסתמכות על עדות הקדמונים, ובפרט על בני עליה שבהם, יש להן במדת-מה ערך יתר. ולפיכך גם אני בקראי את דברי עצמי יש לי הרושם כאילו שמעתי את קולו של קאטון מדבר ולא קולי אני. – (5) אולם כמו שאז כתבתי כזקן לזקן על הזקנה, כך בספר זה הנני כותב כידיד לידיד על הידידות⁷. המדבר היה אז קאטון אשר בזמנו לא עלה עליו כמעט איש בזקנה ובתבונה, ועכשו ינאם על הידידות ליליוס החכם (כי כחכם חשבוהו הבריות) והמהולל בתשבחות הודות ליחסי ידידות שלו. ואותך אבקש, שתסיח דעתך ממני כמעט קט, ותצייר לך בדמיונך, כי ליליוס עצמו הוא המדבר.

פרק שני

[הקדמה לשיחה בקשר עם מות סציפיון.]

(6) פאניוס: נכון הדבר ליליוס, שהרי לא היה איש משובח ומפואר מאפריקנוס. אולם הוי יודע, כי בך לבד עיני כלנו תלויות. אותך יקראו וגם יחשבו לחכם. כבוד זה חלקו לא מזמן⁸ למארקוס קאטון; גם יודעים אנחנו כי אבותינו נתנו את התואר חכם ללוציוס אציליוס⁹, אמנם הטעם היה שונה אצל כל אחד משניהם. אצל אציליוס – משום שנחשב לבקי במקצוע החוק האזרחי, ואצל קאטון בגלל נסיונו רב הצדדים. כי הרבה מעצותיו הפקחות במועצות הישישים ובאספות העם, הצעותיו הנמרצות ותשובותיו החריפות מצאו הד כביר במדינה. ולפיכך זכה בזקנתו לכך, כי הכינוי חכם נעשה אצלו שם לואי כביכול.

(7) ואילו אותך יחשבו לחכם מסוג אחר, היינו לאדם שחכמתו מיוסדה גם בטבעו ובאופיו האישי וגם בידיעותיו ובהשכלתו, ואין הכונה למי שהוא חכם לפי דעת ההמון, אלא למי שהנאורים רגילים לסמנו בשם זה. איש כזה לא נמצא ביתר מדינות יון – כי אלה הידועים כ„שבעת החכמים“ אין מקומם¹⁰ כלל בין החכמים כסברת האנשים המעמיקים לחקור את הענין – ורק באתונא היה איש אחד¹¹ שכזה, לפי המסורת, ועליו הכריזו גם התרפים של אפולון, כי הוא החכם באנשים. חכמה כעין זו מיחסים לך באשר תשים יהבך בך עצמך¹², וכל חפצי אנוש תחשוב לטפל לגבי הצדקוּת¹³. על כן פונים האנשים אלי, ולפי המדומה גם לסציבולה הלזה, בשאלה, איך פעל עליך מות אפריקנוס, ביחוד מאחר שאתה נעדרת כאשר התאספנו במועד הנונות¹⁴ האחרונות בגנו של דציוס ברוטוס¹⁵ האבגור לשם הסתכלות¹⁶, כרגיל, אם כי תמיד היית נוהג לשמור את היום הזה ואת המצוה הזאת מתוך זריזות יתרה.

(8) סציבולה: השואלים הם אמנם, קאיוס ליליוס שלי, רבים, כמו שהזכיר פאניוס; אולם אני אשיב בהתאם להכרתי אני, היינו שאתה נשאת מתוך מתינות¹⁷ את הכאב אשר גרם לך מות איש גדול וידיד נאמן. הלא אי אפשר היה לך לבלתי התפעל מזה, גם לא היה הדבר הולם את הרגש האנושי הנטוע בלבך. ומה שבמועד הנונות לא השתתפת באספתנו, תשובתי בצדי, כי מצב הבריאות היתה סבת הדבר ולא עצֶבֶת.

ליליוס: דבריך, סציבולה, אמת וצדק. כי ראשית לא נאה היה לי להזניח בגלל צרה פרטית את התפקיד אשר מלאתי תמיד בהיותי בקו הבריאות. ושנית לא יתכן בכלל, לפי דעתי, כי מקרה איזה שהוא יעצור אפילו במקצת איש שהוא בעל אופי מוצק ממלוי חובתו. (9) ואתה, פאניוס יקירי, תשא לי פנים כידיד בדברך על רוב הכבוד שחולקים לי האנשים, אבל אתה עושה זאת במדה שאין אני יכול להסכים ומה גם לדרוש. ברם דעתך על קאטון לא ישרה בעיני, כי אחת משתים: או שבכלל לא היה קיים איש חכם במציאות, ובזה גם אני נוטה להאמין, או שהיה איש כזה, ואז הריהו דוקא קאַטון. איך הבליג הוא על צערו במות בנו! אם אמנע מלהזכיר ענינים אחרים. זכור אזכור את פולוס¹⁸, גם ראיתי את גללוס (במצב דומה), אבל שם היה הדבר בילדים, ואילו אצל קאטון באיש שלם ומושלם. (10) ולפיכך הזהר לבלתי העדיף מישהו על קאטון, ואפילו אותו אשר אפולון, כדבריך, חשבהו לחכם באנשים. כי אצל הלה משבחים מעשיו, ואצל הלז – דבריו. ואשר לי – ובזה אפנה כבר לשניכם יחד – הסכיתו ושמעו את הדברים האלה:

פרק שלישי

[תאור מעלותיו של סציפיון. המזל האיר לו פנים עד הסתלקו מן העולם אחרי שיבה כבודה ומאושרה.]

אלמלא אמרתי שאין אני רוחש בלבי געגועים על סציפיון, כי אז על החכמים לפסוק¹⁹, עד כמה אצדק במעשי; אמנם על כל פנים הייתי משקר. שכן רוחש ורוחש אני (געגועים) באבוד לי ידיד אשר כמוהו לא יהיה לעולם לפי סברתי, וכמוהו בודאי לא היה, לפי החלטתי הבטוחה. אולם אין אני זקוק לתרופה, כי אדע לנחם את עצמי, וביחוד ישמש לי נחמה מה שאני חפשי מן הטעות²⁰ אשר בגללה יצטערו רבים בהסתלק ידידיהם. כסבור אני שלסציפיון לא קרה כל אסון, ואם בכלל קרה הרי לי קרה; וההצטערות המופלגה מפני פורענות פרטית סימן היא לא לאהבת הרֵע, אלא לאהבה עצמית. (11) ובנוגע לסציפיון מי יכחיש, כי הוא זכה לגורל נעלה? כי מהו הדבר אשר יאה לבן אדם לשאוף אליו והוא לא השיגו? זולתי אם חתר לנצחיות²¹, אבל שאיפה כזאת היתה רחוקה ממנו. הודות למעלותיו הבלתי-שכיחות התרומם הוא כבר בימי בחרותו מעל התקוות הגדולות אשר תלו בו אזרחי המדינה בהיותו עוד עוּל ימים. בלא שהשתדל לקבל את הקונסולאט נבחר לקונסול פעמַים, בפעם הראשונה לפני זמנו²², ובפעם השניה²³ בזמנו מפאת עצמו, וכמעט באיחור זמן²⁴ מפאת טובת המדינה. בהחריבו שתי הערים העוינות את שלטוננו מתוך משטמה כבושה השבית הוא גם את המלחמות הנוכחות וגם את המלחמות העתידות. מה אומר ומה אדבר על הליכותיו הנוחות, על המדה של כבוד אם, על הנדיבות לגבי אחיותיו, על חסדו עם אנשי שלומו ועל ישרו ביחס לכל איש? הדברים גלויים וידועים לכם. אולם כמה יקר היה ללבות האזרחים, הרי זה בא לידי גילוי באבל ששלט בעת קבורתו. איזו תועלת היתה אפוא יכולה להביא לו תוספת של שנים אחדות? שכן גם אם נניח שהזקנה איננה עול כבד, כמו שהוכיח באמת קאטון²⁵ בשיחתו עמי ועם סציפיון שנה אחת לפני מותו, לפי שזוכר אני, מכל מקום תכחיד היא את הרעננות, ורעננות זו²⁶ היתה עוד לסציפיון בעת ההיא.

(12) נמצא שבנוגע לחייו תוספת כלשהי, הן בהצלחה והן בכבוד, היתה מן הנמנעות. ואשר להרגשת המות, הרי זו חלפה חיש מהר. על אופן מיתתו קשה לדבר (ברורות), ומה שהאנשים סוברים על זה – אתם היודעים. רק זאת אפשר לומר בצדק, כי היום ההוא היה בשביל סציפיון היום היותר מזהיר מבין הימים החגיגיים והעליזים הרבים אשר ראה בחייו, משום שביום זה לפנות ערב אחרי סגירת הסינאט²⁷ נתלווה לביתו על ידי הישישים הנאספים, העם הרומי ובעלי הברית הלטיניים. זה היה ערב פטירתו. וככה יותר דומה היה שהוא התנשא לאלים דרי מעלה, אחרי השיגו מדרגת כבוד רמה כזאת, מאשר ירד לדרי מטה.

פרק רביעי

[אין טעם להצטער הרבה על מות איש צדיק וישר כמו סציפיון, ביחוד אם נוקטים בדעה שנפש האדם נצחית היא. – מעבר אל ענין הידידות.]

(13) הן לא אוכל להסכים לדעת האנשים²⁸ אשר זה לא מזמן התחילו להכריז בדרשותיהם, כי יחד עם הגוף תאבד גם הנפש ושהמות יכַלה הכל. יותר חשיבות אני מיחס לדעת הקדמונים ולדעת אבותינו אשר קיימו במתים מצוות²⁹ ידועות מתוך זריזות יתרה; מה שלא היו עושים בודאי, אילו חשבו שאין דבר המשתייך אליהם; או לדעת אלה אשר חיו³⁰ בארץ זו ואשר בעזרת מוסדותיהם ותורותיהם הפיצו השכלה ב„יון הגדולה“ שהיא עכשיו אמנם חרבה, אבל לפנים פרחה ושגשגה; או לדעת האיש אשר נחשב כחכם באנשים³¹ על סמך הפסַק של תרפי אפולון. והאיש הזה לא סבר פעם כך ופעם כך, כמנהג רבים, אלא הוא תמיד באחת: נפשות האנשים משורש אלוהי הן ובצאתן מן הגוף הדרך פתוחה להן לשוב השמימה, דרך זו סלולה לכל איש צדיק וישר. (14) אותה דעה עצמה היתה גם לסציפיון אשר הרצה שלשה ימים רצופים על שלטון המדינה³² ימים אחדים לפני פטירתו, – כאילו מתוך הרגשה קדומה, – במעמד פילוס, מאַניליוס ועוד הרבה אחרים. גם אתה סציבולה באת אז בחבורתי. סיום ההרצאה היה מוקדש כמעט כלו לענין נצחיות הנפש.³³ זאת שמע הוא כדברי עצמו מפי סציפיון אפריקנוס בחזיון ליל בנוחו על משכבו. ואם כך הדבר באמת, היינו שרוחו של כל איש טוב וצדיק יתרומם אחרי מותו בנקל למעלה מתוך המאסר, כביכול, והכבלים של הגוף, למי היה – כפי המשוער – יותר קל לשוב חיש מהר אל האלים מאשר לסציפיון? ולפיכך חוששני, כי מי שמתאבל על הגורל של סציפיון מראה יותר סימני קנאה מאשר סימני ידידות. ברם אם ההשקפה ההפוכה היא נכונה יותר, כלומר שכליון הגוף הוא כאחד כליון הנפש ואין כל שיור לתודעה; מעתה אין אמנם כלום מן הטוב במות, אבל גם מן הרע בודאי אין בו, כי אחרי אפיסת התודעה הרי האיש כאילו לא נולד כלל. אולם בזה שסציפיון נולד נשמח גם אנחנו וגם המדינה הזאת, כל עוד תתקיים, שוש תשיש.

(15) הנה כי כן גורלו נפל בנעימים, כמו שאמרתי כבר, ורק מצבי ברע הוא. הלא מן הדין היה, שכשם שנכנסתי ראשון לתוך החיים, כך אצא מתוכם ראשון. אך זכר ידידותנו גורם לי קורת רוח באופן שחיי בעבר נראים לי מאושרים באשר זכיתי להתרועע עם סציפיון, לדאוג אתו יחד לטובת הכלל והפרט ולחיות עמו חיים משותפים בבית ובמחנה. גם שררה התאמה גמורה במזמותינו, בשאיפותינו ובהשקפותינו, והרי בזה כלול עצם הידידות. ולכן הדבר המעורר בלבי שמחה הוא לא כל כך השם שיצא לי כחכם, מה שאך זה הזכיר פאניוס, בפרט מאחר שזהו שם שקר, אלא היא התקוה, כי זכר ידידותנו יעמוד לעד. הענין קרוב ללבי עוד יותר, הואיל ומכל הדורות נזכרים רק שלשה או ארבעה זוגות³⁴ של ידידים. והנה תקותי נאמנה שבתורת קשר ידידות ממין זה גם אותו שבין סציפיון וליליוס יוָדע לדורות הבאים.

(16) פאניוס: זהו בגדר ההכרח, ליליוס יקירי. אמנם מאחר שהזכרת את ענין הידידות ואנחנו פנויים כעת, טובה גדולה תעשה לי, וחושבני שגם לסציבולה, אם תחוה לנו את דעתך על הידידות, תבאר את טיבה ותפרוט את כלליה, כמו שאתה רגיל לעשות כשפונים אליך בשאלות שונות בנוגגע לענינים אחרים.

סציבולה: אדרבה, גם לי נעים יהיה. שהרי אני דוקא רציתי להציע לפניך בקשה זו, אלא שקדמני פאניוס. ולכן אנחנו שנינו נחזיק לך טובה כפולה ומכופלת בעד הדבר.

פרק חמישי

[ליליוס מצהיר שאין בדעתו לתת נתוח עיוני מדויק של מושג הידידות. – הידידות מתקיימת רק בין אנשים טובים וישרים.]

(17) ואנכי לא הייתי, כמובן, מסרב, לוּ שמתי אמון בכוחותי אני, היות וגם הנושא נהדר הוא וגם אנחנו פנויים, כמו שהעיר פאניוס. אמנם מה אני ומה כשרונותי? זהו מנהג המלומדים³⁵ מבין היונים שהם דורשים להציע לפניהם נושא איזה שהוא אשר עליו ידרשו על רגל אחת בּלי כל הכנה. זוהי חכמה גדולה הטעונה אימון מרובה. ולפיכך, דומני שעליכם לחפש את השקלה-וטריה העיונית על הידידות אצל אנשים שאומנתם בכך. ואני מצדי אוכל רק לעורר אתכם, כי תעדיפו את הידידות על כל הקנינים האנושיים, משום שאין דבר המתאים כל כך לטבע וההולם גם חיי רוָחה וגם חיי אנחה (כמו הידידות).

(18) ברם ראשית כל הכרָתי אני, כי הידידות לא תתכן אלא בין אנשים טובים. אולם אין בדעתי לנתח את הענין באיזמל השכל כמו אלה המנמקים³⁶ את הדברים מתוך חריפות יתרה. יכול להיות שבעצם הצדק אתם, אבל לזה אין ערך רב בשביל החיים הפשוטים. שהרי הם פוסקים, שאין איש טוב³⁷ מלבד החכם. נניח שכן הדבר באמת; אבל הם מגדירים את החכמה באופן שמעולם לא השיג אותה שום ילוד אשה, ואילו התעודה שלנו היא לטפל בדברים הקיימים בפועל בחיי יום יום, ולא באלה, שהם פרי הדמיון והמשאלה החסודה. לעולם לא אחליט, כי (אנשים כמו) קאיוס פאבריציוס, מארקוס קוריוס וטיבריוס קורונקאניוס³⁸ אשר קדמונינו חשבוהום לחכמים היו גם חכמים לפי קנה המדה של הללו. ולכן אשר לשם של החכמה הקפדנית והמעורפלת ההיא – הרי שלהם לפניהם, ובלבד שיודו, כי (הנידונים) היו אנשים טובים. אולם גם זאת לא יאבו לעשות משום שלפי טענתם אין ליחס מעלה זו כי אם לחכם. – (19) ולפיכך נשתמש בנמוקים עבים כשקים, כדברת העם. אנשים המתנהגים בהליכותיהם ובחייהם באופן שכזה, כי זוכים הם לשבח בשל נאמנותם ותמימותם, ישרותם ואצילותם, ואין בהם שמץ מן החמדה, התאוה, והחוצפה, אלא להפך יצטיינו באופי מוצק דוגמת אלה אשר אך נקבו בשמותיהם, – אנשים מסוג זה ראויים לפי דעתנו להקרא בשם אנשים טובים. וכך הם נקראו באמת בגלל המשכם אחרי הטבע, עד כמה שהדבר הוא ביכולת האיש. כי הטבע הוא המדריך המעולה לחיות חיים טובים. שכן הדבר ברור לי, שאנחנו נוצרנו לכך, כי ישלטו בין כלנו יחסי חברה³⁹. היחסים האלה יתחזקו במדה שהאנשים קרובים לנו, ככה שהאזרחים קודמים לגרים, והקרובים קודמים לזרים⁴⁰. כי בין אלה האחרונים הטבע עצמו חולל אמנם יחסי ידידות, אבל אין בהם יציבות יתרה, שהרי בזה תעלה הידידות על קרבת משפחה שהקורבה תתכן בלי חבה, מה שאין כן הידידות. כי אם תבטל החבה תבטל גם שם הידידות, בה בשעה ששם הקורבה נשאר בעינו. (20) כמה גדול ערך הידידות אפשר להכיר קודם כל מן העובדה שמן החברה העצומה של הגזע האנושי אשר יסודה בעצם הטבע הענין האמור הצטמצם כל כך ונדחק בתוך תחומים כה צרים, עד שקשרי החבה ההדדית ישתזרו רק בין שנים⁴¹ או על כל פנים רק בין אנשים ספורים.

פרק ששי

[הידידות המבוססת על הצדקוּת היא מקור לקורת רוח אמיתית.]

הן הידידות כל עצמה אינה אלא הסכמה מתוך חבה והוקרה בכל הענינים הנוגעים לאלהים ולאדם. מסופקני אם יש דבר טוב מהסכמה זו בין הקנינים אשר בהם יחוננו האלים הנצחיים את בני האדם מלבד החכמה⁴². אלה מעדיפים את העושר, אלה את הבריאות, אלה את השלטון ואלה משרות כבוד. ורבים – חמדת בשרים. אשר לזו האחרונה הרי היא מעידה על תכונה בהמית; ובנוגע לדברים הראשונים בני חלוף הם ואין לסמוך עליהם. הם תלויים יותר בשרירות המזל מאשר ביוזמתנו אנו. והנה אלה הרואים רק בצדקות את הטוב העליון יפליאו אמנם לדרוש, אבל צדקות זו הלא תוליד ותחולל גם את הידידות. ובלעדי הצדקות לא תתקיים הידידות בשום אופן.

(21) ועתה נבאר את מושג הצדקות על יסוד שמוש השפה שלנו בחיי יום יום, ולא נגדיר אותה במליצות מבריקות כדרך מלומדים שונים, אלא נמנה בין אנשים טובים אלה הנחשבים לטובים, כגון: פולוס, קאטון, גללוס, סציפיון ופילוס. בכעין אלה נסתפק בחיים הרגילים, ונזניח הללו שאינם במציאות כלל בשום מקום. (22) קשר ידידות בין אנשים מן הסוג האמור גורם נחת רוח גדולה כל כך, עד שאין הפה יכול להביעה. ראשית, כלום אפשר לסמן כ„חיים חיוניים“ לפי הביטוי של אנניוס⁴³ חיים שאינם נשענים על החבה ההדדית של הידיד? ומה נעים יותר מלהמצא בחברת איש אשר נוכל לשוחח עמו על כל בלי חשש כמו עם עצמנו? האפשר שתרבה לי הנות בהצלחתך באין איש השמח בה כמוך? ומה יקשה לסבול איזו צרה שלא תבוא באין איש המתפעל ממנה עוד יותר ממך? ולאחרונה, יתר הקנינים שנכספים להם, כל אחד ואחד ישמש רק לתכלית אחת, כגון, עושר לטובת הנאה, עמדה רבת-השפעה לשם החשבה, משרות כבוד לתהלה, חמדת בשרים לתענוג, בריאות בכדי להשמר מן הצער ולמלא צרכי הגוף; אולם הידידות כוללת ענינים רבים⁴⁴. באשר תלך תמצאנה, אין מקום פנוי ממנה. תמיד היא דבר בעתו, ואינה טרחנית לעולם. ולכן יותר מאשר במים ובאש, כמאמר הפתגם, נרבה להשתמש בידידות בנסבות שונות. ברם, אינני מדבר כעת על ידידות המונית ובינונית, אף על פי שיש גם בה מן התענוג והתועלת, אלא על הידידות האמיתית והשלמה כאותה שהתקיימה בין יחידי סגולה ידועים לשם. אמנם כי כן הידידות תוסיף פאר לאושר ותקל את סבל הפורענות בהשתתף הידיד בצער חברו.

פרק שביעי

[הידידות מעוררת תקוה לעתיד. – הידידות במובן כללי כרגש השתוף בין בני משפחה או מדינה אחת. – מעבר למחקר חדש.]

ואם הידידות תביא בכנפיה מיני תועלת רבים ועצומים, הנה על כלם עולה תועלת אחת בלי ספק, היינו מה שהודות לה תאיר לנו תקוה טובה את דרך העתיד לבל תרפינה ידינו ורוחנו לא יפול בנו. כי המסתכל בפני הידיד הריהו כאילו מסתכל בדמות עצמו. ומשום כך נוכחים הידידים בהעדרם, עשירים בעניותם, חזקים בחולשתם, ומה שיקשה עוד לפה להוציא – חיים במותם. כה גדולים הם כבוד הידידים, זכרם והגעגועים עליהם עד אשר לא ימושו תמיד מצדם. ולפיכך מותם של הללו יחשב לאושר, והחיים של אלה – ראויים לשבח.

הן אם תעביר מן העולם כל קשר של חבה, לא יתקיים שום בית ושום עיר, וגם לעבודת האדמה לא יהיה מקום. ואם אין זה די בהיר, הרי מן המחלוקת והקטטות אפשר להכיר בברור, כמה גדול כוח הידידות והשלום. כלום יש במציאות איזה בית כה מוצק או מדינה כה חזקה עד שהשנאה והמריבות לא תוכלנה לעקור אותם מן השורש? מכאן אפשר ללמוד שכלי מחזיק ברכה⁴⁵ היא הידידות.

(24) שכן מסורת היא בידינו, כי מלומד אחד⁴⁶ מאַגרִיגֶנט שר בחרוזים יוניים מתוך השראת שכינה כדברים האלה: כל עצם הנמצא בטבע ובעולם כלו בין שהוא עומד על עמדו ובין שהוא מתנועע הידידות תאחהו והתַחרות תפזרהו. וזהו הדבר אשר כל בני תמותה יבינוהו ובפועל כפם יאשרוהו. על כן בהודע פעם מקרה של עזרת ידידים, כלומר שאחד הכניס עצמו בסכנה או רק השתתף בה במדת מה לטובת חברו, כלום לא יגמרו עליו כלם את ההלל? אלו קריאות הידד סוערות נשמעו לאחרונה בבית החזיון כלו בשעת הצגת המחזה החדש אשר מחברו הוא בעל אכסניה שלי וידידי מארקוס פאקוביוס![⁴⁷] המלך⁴⁷ אינו יודע מי מן השנים הוא אוֹרֶסטֶס, ואז פילאדֶס אומר על עצמו שהוא אוריסטס בכדי שיהָרג במקומו של הלז, ואוריסטס באחת: אני אוריסטס, כמו שהדבר באמת. המסתכלים קמו ממקומותיהם ומחאו כף, אם כי כל הענין היה בדוי מן הלב. ועכשו הגע בעצמך, מה היו עושים אלמלי התרחש דבר שכזה במציאות? בלי משים הראה הרגש הטבעי את כוחו במה שהאנשים הללו שבחו מעשה אחרים אשר הם עצמם לא יכלו לבצע אותו.

עד כאן, כסבורני, רשאי אני לחוות את דעתי על הידידות. ואם נשארו עוד בעיות אלו שהן (וחושבני שיש עוד כהנה וכהנה) פנו לכם, במטותא, לאנשים המצויים אצל חקירות שכאלה.

(25) פאניוס: ואנחנו בוחרים לשמוע זאת מפיך, אם כי רגיל הייתי לפנות גם אל האנשים ההם ובחפץ לב הקשבתי לדבריהם; אמנם שיטת הרצאה שלך שונה לגמרי.

סציבולה: ביתר תוקף היית טוען את טענתך, פאניוס יקירי, אלמלי היית נוכח בפרדסו של סציפיון זה לא כבר כאשר דובר על שלטון המדינה. איך הוא הפליא להמליץ על היושר בנגוד אל הנאום המשוכלל של פילוס![⁴⁹]

פאניוס: אמנם קל היה לאיש ישר כזה להגן על היושר.

סציבולה: הא כיצד? כלום לא יקל להמליץ על הידידות לאיש שרכש לו שם טוב בעולם הודות לנאמנות הרבה, היציבות והיושר אשר הראה דוקא בשמרו על הידידות?

פרק שמיני

[ידידות אמיתית יסודה ברגש חבה ולא ברדיפה אחרי תועלת. – כוח הצדקות יפה לכרות ברית ידידות ולשמור עליה.]

(26) ליליוס: זהו מעשה אונס ממש! מה איכפת, באיזה אופן תכופוני? על כל פנים יש כאן כפיה. הרי קשה הדבר וגם בלתי נכון לסרב, אם המפצירים הם חתנים, ובפרט בדבר טוב.

והנה בה במדה שאני מרבה להתבונן בענין הידידות יותר ויותר נוטה אני ליחס ערך לחקירת השאלה: אם השאיפה לידידות⁴⁸ יסודה ברגש של חולשה ומחסור וענינה שאחד יעשה טוב למשנהו על ידי גמילת חסד וקבלת חסד, עד כמה שכל אחד בפני עצמו אין ביכלתו לבצע את הדבר; או שמא זוהי רק אחת מן הסגולות המיוחדות לידידות, ואילו הסבה (האמיתית) של הידידות היא מסוג אחר לגמרי, כי הידידות היא יותר מקורית ונעלה ומיוסדה היא בעצם הטבע. שכן האהבה (amor) אשר ממנה נגזר השם אהבת ידידות (amicitia) היא היא הנותנת את הדחיפה הראשונה לקשרי חבה. שהרי טובות מקבלים תּדיר גם מאלה אשר מכבדים אותם רק מתוך ידידות מעושה ונושאים להם פנים אך בגלל פניות מסוימות; ואילו בידידות אין כלום מן הצביעות וההתחפשות, והכל בה אמת וכֵנוּת. (27) ולפיכך דעתי היא, כי ראשית הידידות נעוצה יותר ברגש טבעי מאשר בחֶסֶר, יותר בצורך פנימי להתחברות מתוך רחישת אהבה במדת מה מאשר בחישוב התועלת שהאדם מקווה להפיק ממנה. את טיב הענין נוכל להכיר גם במקצת בבהמות האוהבות את ולדותיהן עד לגיל ידוע וגם הולדות אוהבים אותן באופן שנטיתם הטבעית מתגלית על נקלה לעיני כל. עובדה זו באה לידי בטוי בהיר ביותר אצל האדם, קודם כל באהבה שבין ההורים והילדים. האהבה הזאת לא תתבטל לעולם, כי אם בעקב תּועבה פלילית. ושנית (מתבטאת העובדה הזאת) ביחסי אהבה כאלה המתּרקמים בפגשנו בן אדם המתאים לנו בהליכותיו ובתכונותיו, כי אז ידמה הוא לנו כדוגמא מזהירה של יושר וצדקות.

(28) הן אין דבר חביב מן הצדקות, ואין ענין מושך יותר ומעורר אהבה ממנה, שהרי בעבור הצדקות והיושר אוהבים אנחנו במדת מה אפילו אנשים אשר לא ראינום⁴⁹ בעינינו. מי האיש אשר זכרון קבינטוס פאבריציוס ומארקוס קוריוס⁵⁰ לא יוליד בו רגש החשבה וחבה כלשהי, אם כי לא ראה אותם מימיו? ומי האיש אשר לא ישנא את טארקביניוס איש הזדון או את ספוריוס קאסיוס וספוריוס מליוס?⁵¹ שנים הם ראשי חיילות אשר עמדנו עמם בקשרי מלחמה על השלטון באיטליה, והם פּיררוס וחניבעל. לראשון אין אנחנו הוגים טינה יתרה מפני ישרו, ואת השני תוסיף מדינתנו לשנוא תמיד בגלל אכזריותו⁵².

פרק תשיעי

[הפיתוח והנמוק של הרעיון, כי הידידות אינה נובעת מרגש מחסור ואין אונים.]

(29) ואם כוח הישרות גדול כל כך עד שנוקירה אפילו באנשים שלא ראינום מעולם, יתר על כן, אפילו באויב, כלום יש תימה, אם האנשים מתפעלים למראה הצדקות והנדיבות של אלה אשר אפשר לבוא אתם בקשרי חברה? אמנם לחיזוק האהבה גורמים: גמילות חסדים, גילויי חבה, ונוסף על זה – שותפות החיים. בהסתפח אלה אל הנטיה הנפשית המקורית ההיא ואל רגש האהבה תתלקח מזה איזו חבה עזה נפלאה. ומי שחושב⁵³, כי חבה זו יסודה בחולשה ותכליתה להשיג בעזרת אחרים את משאלות לבנו, הריהו מיחס לידידות מוצא שפל ושולל ממנה את האצילות, אם מותר לומר כך, היות ולדעתם הידידות היא בת המצוקה והמחסור.

אולם אלמלי היה כך באמת, כי אז נטה כל אחד לידידות בה במדה שהוא מרגיש עצמו חדל אונים; מה שאינו מתאים כלל אל המציאות. כי יותר מה שהאדם בוטח בכוח עצמו בהיותו מזוין בצדקות ובחכמה עד שאינו זקוק לשום איש אחר ובחשבו, כי גורלו מונח אך ורק בכפו הוא – יותר יצטיין הוא מאחרים בבקשת ידידות ובטיפוחה. הא כיצד, אפריקנוס היה זקוק לי? הס מהזכיר! וגם אני לא הייתי זקוק לו. אלא אני חבבתי אותו משום שהתפעלתי באופן מה מצדקותו, והוא חבב אותי הדדית, אולי מפני שהיתה לו דעה רצויה במקצת על האופי שלי. והחיים המשותפים הגבירו את החבה. אמנם אף על פי שנבעה מכאן תועלת כפולה ומכופלת, תקות התועלת לא שמשה גרם לאהבה.

(31) כי כשם שאנחנו גומלים חסדים ביד נדיבה לא על מנת לקבל פרס – שהרי אין אנחנו עושים חסדים בנשך ובמרבית, אלא מטבע ברייתנו נוטים אנחנו לנדיבות, – כך נחשיב את הידידות לא משום שהתקוה לקבל שכר מושכת את לבנו, אלא מפני שעקר ההנאה היא בעצם האהבה.

(32) על זה חולקים בהחלט האנשים הרואים בחמדה⁵⁴ חזות הכל כדרך הבהמות. ואין מה לתמוה, אם אלה ששעבדו כל רעיונותיהם לדבר כה שפל ונתעב אין ביכלתם להרים את מבטם לענין נעלה, נהדר ואלוהי. על כן נסיח דעתנו מאנשים כאלה בשיחתנו, ואולם הכרתנו אנו, כי רגש אהבה והחשבה מתוך חבה יתעוררו באורח טבעי למראה אותות היושר. שוחרי מדה זו יתחברו יחד ויתקרבו אחד לחברו ברצותם ליהנות מחברתו ומהליכותיו של האיש אשר התחילו לחבבו וישאפו להיות שוים ודומים אליו באהבה הזאת. כל אחד יעדיף לגמול חסדים מלדרוש חסדים. התחרות עלאית כזאת תשלוט ביניהם, וככה תגרום הידידות תועלת מרובה. וכאחת יהא בהשתלשלות הידידות מן הטבע יותר מן הרצינות והכֵנוּת מאשר בהשתלשלותה מרגש של חולשה. כי אם התועלת תשמש דֶבֶק לידידות, מעתה, אם חל שינוי בראשונה בטלה גם השניה⁵⁵. אולם הואיל והטבע אינו ניתן להשתנות, הילכך קשרי ידידות אמיתיים הם גם נצחיים.

בזה הראיתם לדעת את מקור הידידות. ושמא רוצים אתם להעיר דבר מה בקשר עם דברי?

פאניוס: לא, הואל-נא להמשיך, ליליוס; הרי יש לי הזכות לענות גם בשמו של הלזה (סציבולה) משום שהוא צעיר בשנים ממני.

(33) סציבולה: ודאי, הצדק אתך. ולכן הבה נקשיבה.

פרק עשירי

[מעצורים שונים המסכנים את קיום הידידות.]

הסכיתו איפוא ושמעו, בחירי אנשים, את תוכן השיחה אשר התנהלה תכופות ביני ובין סציפיון על הידידות. ברם הוא טען, כי הקשה מכל הוא לשמור את הידידות עד יום המות, משום שיתרחש תדיר שטובתו של אחד מתנגדת לטובתו של חברו, או שיש ביניהם חלוקי דעות בעניני המדינה. זולת זה, הוסיף, מדות האנשים עלולות להשתנות תמיד, אם בגלל הצלחה, אם בעקב אסון ואם תחת סבל השנים. לשם הסברה השתמש הוא בדוגמא לקוחה מימי נעורים, כי האהבה היותר עזה של הנערים מוזנחת ברגיל עם לבישת תגא דגברא⁵⁶; (34) ואם האהבה תשָׁמר עד לגיל הבחרות, גם אז תתבטל לפרקים בפרוץ קטטה (בין הידידים) בשל שדוּכים או בשל איזה יתרון אחר שאי אפשר לשניהם לזכות בו כאחד. ואף אם ימצאו כאלה שיתקדמו הלאה בדרך הידידות, גם אז תתרופף היא תדיר, אם יפלו ברשתה של קנאת הכבוד. שכן אין דבר המרבה להזיק לידידות⁵⁷ מאשר תאות ממון אצל מרבית אנשים, ולהיטות אחר כבוד ותהלה אצל המשובחים שביניהם. ומכאן, לפי דעתו, המשטמה הכבושה הרגילה להפריד ידידים מסורים.

(35) זולת זה תתעוררנה מחלוקות עצומות, ולפעמים גם בצדק, אם למשל ידרשו ידידים אחד מרעהו דברים בלתי הגונים, כגון שירות לתאוות או סיוע למעשה עוול. שהרי המסרבים נאשמים בהזנחת חוק הידידות על ידי אלה שלא רצו לציית להם, אם כי הללו צדקו במעשיהם. ואילו אלה הנועזים לתבוע כל דבר מאת הידיד מעידים בעצם התביעה, כי נכונים הם לעשות כל דבר בגין הידיד. התוצאה הרגילה של קובלנה זו היא לא בלבד התפרדות קשרים הקיימים מאז ומקדם, אלא גם התלקחות איבת מות. סכנות רבות כאלה אורבות, כביכול, לחיי ידידות. בכדי להחלץ מכל אלה דרושה, לפי שיקול דעתו, לא רק חכמה, אולם גם הצלחה.

פרק אחד עשר

[אין למלא בקשת ידיד המתנגדת לחוקי המוסר.]

(36) הנה כי כן נסתכל-נא, במטותא מכם, לראשונה, עד לאיזה גבול מותר לה לאהבה להתקדם ביחסי ידידות. נניח למשל שהיו ידידים לקוֹריאולַנוס, כלום מותר היה להם להרים נשק נגד המולדת יחד עם קוריאולנוס? כלום מותר היה לידידי וֶוצֶלינוס⁵⁸ או מֶליוס לתמוך אותם בשאיפתם לשלטון מלכות? (37) אשר לטיבריוס גראַקכוס ראינו, איך עזבוהו קבינטוס טוּבֵירון⁵⁹ ויתר ידידיו בני גילו כאשר הלז יוצא חולל מהומות במדינה. אמנם קאיוס בלוֹסיוס⁶⁰ איש קוּמֵי, מי שהיה יוצא ונכנס בבית משפחתך, סציבולה, בא אלי לבקש חנינה, יען כי אני לקחתי חבל במועצת הקונסולים לֵינאַס ורוּפּיליוס. הוא טען שיש לסלוח לו, ונמוקו עמו: ההערצה שהוא (בלוסיוס) העריץ את טיבריוס גראקכוס היתה כה גדולה, עד שהוא חשב לחובה לעצמו למלא אחרי כל משאלות לבו של הלז. ואז עניתי אני: „גם אלמלי חפצו היה שתשלח אש בקאפיטוליון?“ – „כזאת לא דרש מעולם“ – השיב הוא – „אמנם אלמלי דרש – הייתי מציית.“ באו וראו! דברי בליעל! והוא עשה כך באמת, ואפילו יותר מאשר הגיד. כי הוא לא בלבד נגרר אחרי פזיזותו של טיבריוס גראקכוס, אלא גם הוא בעצמו עבר לפניה, והתמכר לשגעונו של הלז לא כחבר, כי אם כמנהיג. על כן ברח לאסיה מתוך טירוף הדעת, משום שנבהל מפני חקירה ובדיקה חדשה⁶¹. הוא פנה אל אויבינו וסבל עונש קשה כראוי לו בעד הפשע אשר פשע במדינה שלנו. מעתה, אין ממש בהתנצלות, אם מישהו עשה חטא למען ידידו. הואיל והצדקות היא הנחה יסודית לידידות, הילכך קשה לקיים את הידידות ולפנות עורף לצדקות.

(38) ואם נפסוק, כי מן היאות למלא כל משאלות ידידים וגם להשיג מהם כל משאלותינו, לא יהיה בזה אפילו שמץ דופי, אך בתנאי, שחכמתנו תהיה בתכלית השלמות. אמנם אנחנו מדברים בידידים סתם, כמו שהם לפנינו, אם שאנחנו בעצמנו ראינו אותם, ואם שהכרנום מן המסורת, ובכן בידידים ידועים לנו מחיי יום יום. ממספר אלה האחרונים עלינו לקחת את הדוגמאות, וביחוד מבין אלה אשר יותר מכלם התקרבו אל החכמה.

(39) יודעים אנחנו, כי פַפוס אמיליוס⁶² היה רעו של לוסצינוס – כך קבלנו מאבותינו – הם היו יחד קונסולים וגם חברים בצֶנסוּרה. חוץ מזה נשתמרה מסורת שמארקוס קוריוס וטיבריוס קורונקאניוס⁶³ עמדו בקשרי רֵעוּת אמיצים, גם המה עם הראשונים, וגם אחד עם משנהו. אי אפשר אם-כן אפילו להעלות על הדעת שאחד מהם הפציר בחברו למלא בקשה איזו שהיא המתנגדת לנאמנות, לשבועות אָלָה או לטובת המדינה. הן למותר להגיד שמי שהיה בא בדרישות כאלה לאנשים מסוג זה לא היה משיג את מבוקשו. שכן הם היו בעלי מדות תרומיות, והרי אסור למלא דרישה כזאת וגם אסור להביעה. אמנם בכל זאת נמשכו קאיוס קאַרבון⁶⁴ וקאיוס קאטון אחרי טיבריוס גראקכוס, וקאיוס אחיו נגרר אמנם אז אחריו פחות מכל האחרים, אך כעת הוא הגדול שבחסידיו.

פרק שנים עשר

[דוגמאות מההיסטוריה הרומית והיונית לעזיבת ידידים בשעה שאלה רצו לפשוע במולדת. – סקירה על המצב הנוכחי ברומי.]

(40) כלל זה יקָבע איפוא בידידות חוק ולא יעבור, כי אסור לדרוש דברים מכוערים וגם אסור לעשותם על יסוד דרישת אחרים. שהרי מגונה ובלתי מבוססה היא ההתנצלות גם ביתר הפשעים וגם, וביחוד, בפשע כלפי המדינה, ואין מקום לטענה שהדבר נעשה בגין הידיד. הן המצב בו אנחנו נתונים, פאניוס וסציבולה חביבי, מחייב אותנו לצפות מראש את המקרים המתרגשים לבוא למדינתנו. מנהג אבותינו נלוז כבר מעט מן המסלה ומן הדרך הכבושה.

(41) טיבריוס גראקכוס חתר לתפוש בכפו שלטון מלכות, יתר על כן, הוא היה אפילו שליט במשך ירחים אחדים. השמע או ראה כבר כזאת עם הרומים? אחריו נהרו ידידיו וקרוביו גם אחר מותו. את המעשה אשר עשו הם בפובליוס סציפיון⁶⁵ אינני יכול להזכיר בלא שפוך דמעות. כי עם קארבון התנהגנו במדת החסד ככל האפשר בשים לב אל העונש אשר סבל טיבריוס גראקכוס זה לא מזמן. ומה שצפוי לנו משלטון הטריבון קאיוס גראקכוס אין ברצוני לנחש. הענין הולך ומחמיר וניכרת שאיפה לאבדון, וכאשר התחיל לנפול כן יפול פלאים. הלא רואים אתם איזו מפלה נגרמה לנו כבר מזמן בדבר ההצבעות, בראשונה על סמך החוק של גאביניוס וכעבור שנתים – של קאסיוס⁶⁶. חזֹה אחזה כבר את הפירוד בין העם ומועצת הישישים, וההכרעה בענינים נכבדים תלויה בשרירות ההמון. (42) רב הוא מספר האנשים הרוצים להכיר כיצד דברים מעין אלה יוצאים לפועל מאשר (אלה הרוצים להתבונן) איך צריך להלחם בהם.

כל כך למה? ללמדך שאין איש חורש מזימות כאלה באין לו חברים לדעה. צריך אם כן להזהיר את הטובים, שאם יפלו במקרה ברשת ידידות כזאת בלא יודעים, אל יחשבו שהם מחויבי-אמון ושאסור להם להזניח את ידידיהם הפושעים פשע גדול כלפי המדינה. להפך, יש להוציא עונש על הרשעים, וענשם של אלה הנטפלים⁶⁷ לאיזה פושע לא יהיה קל מן העונש של אלה אשר הם עצמם המסיתים והמדיחים לתועבה ההיא. מי היה בארץ יון מפואר מתֶּמיסטוקלֶס, ומי תקיף ממנו? והנה אחרי שחררו את יון מעבדותה כמפקד ראשי במלחמה הפרסית נדון הוא לגולה מפני הקנאה. והוא לא יכול לשאת את העולה אשר עשתה לו המולדת כפוית הטובה, אם כי באמת צריך היה לשאתה, ועשה מה שעשה אצלנו קוריאולנוס עשרים שנה לפניו. אמנם הם לא מצאו אף עוזר אחד במלחמה נגד המולדת, ולכן שניהם אבדו עצמם לדעת. (43) ולפיכך לא זו בלבד שאסור להשתמש בידידות לשם התנצלות ולחפות על קשרי מרעים, אלא להפך, צריך להענישם בכל מיני עינויים, לבל יחשוב מישהו שמותר לעמוד על צד הידיד גם אם הוא יוצא למלחמה על המולדת. בשים לב להתפתחות המאורעות הנוכחיים יש לחשוש שמא באמת יוָצר מצב כזה להבא. שכן דאגתי לשלום המדינה אחרי מותי היא לא קטנה מדאגתי למצבה ברגע זה.

פרק שלשה עשר

[אין להרתע מפני הקשיים הנגרמים לרגל הידידות. – בלי דאגות וצער אין גם צדקות.]

(44) לכל לראש⁶⁸ יקבע, כאמור, בידידות חוק ולא יעבור, שמן הידידים צדק נדרוש ובגין הידידים צדק נעשה. אין לחכות אפילו עד שיבקשונו; הנדיבות תמיד תגדל, וההיסוס – יחדל. עצות נעוצה מתוך עוז רוח וחרות נפש. ערך גדול יש ליחס בידידות לשידול רצוי מפאת הידידים. בכוח זה צריכים להשתמש לשם הוכחה⁶⁹ גלויה, ותהא חריפה, אם יש צורך בכך, ולה מחוייבים לציית.

(45) כי אנשים אחדים אשר נחשבו, לפי השמועה, לחכמים בין היונים קבעו להם כללים שהם לפי דעתי מוזרים – אך אין דבר שהם לא ידעו לנמק בפלפוליהם. חלקם סוברים שיש להמנע מקשרי ידידות אמיצים ביותר, לבל יאלץ איש אחד לדאוג לרבים. לכל איש יש טרדות די והותר בעניניו הוא, וההתעסקות המרובה בעניני זרים תהיה אך לטורח. נוח מאוד לאדם לרופך מושכות הידידות ככל האפשר, ברצותו יהדקן וברצותו יתירן, יען כי בשאיפה לחיי אושר ראשית חכמה היא צלילות הדעת, ומהנאה זו ידיר עצמו רוח האדם, אם אחד יסבול חבלי לידה, כביכול, בעד רבים. (46) וסברת אחרים היא, לפי שאומרים, רחוקה עוד יותר מכל רגש אנושי – בשאלה זו נגעתי למעלה זה לא כבר ודברתי עליה בקצרה, – כי לדעתם צריך לשאוף לידידות לשם סעד וסיוע ולא לשם חבה והוקרה. ואם כך הדבר נמצא שהאדם ישתוקק ליחסי ידידות בה במדה שהוא חלש וחדל אונים. וככה יש לפיהם לבאר את העובדה, שנשים חולשניות⁷⁰ מבקשות משען ידידות יותר מגברים, דלים יותר מאמידים, וירודים יותר מאלה הנחשבים למאושרים. (47) הוי חכמה נפלאה! הן המעביר את הידידות מן החיים הריהו כאילו העביר את אור השמש מן העולם, שכן האלים הנצחיים לא נתנו לנו סגולה טובה ונעימה מן הידידות, ומה טיבה של צלילות הדעת ההיא? לכאורה הרי זה דבר מפואר, אבל אליבא דאמת מכמה טעמים – מכוער. הן לא יאות שלא להתחיל באיזה ענין או מפעל נשגב מפחד הטרדה או להזניחם אחרי ההתחלה. כי אם נרתע מפני הדאגה עלינו לברוח גם מפני הצדקות, מכיון שהצדקות בהכרח תמאס ותשנא מתוך דאגה [ל]דברים המתנגדים לטבעה, משום שזהו יחס הצדק לרֶשע, יחס ההסתפקות – לתאוה, והרפיון – לאומץ. וכך תמצא שישרים מצטערים מאוד על תועבות, אמיצים על מוֹרֶֶך, צנועים על פריצות. אמור מעתה, שמדה זו מיוחדת לבעל נפש מתוקנת לשמוח במעשים טובים ולהצטער בהפכם.

(48) ולפיכך אם יש לצער הנפש שליטה על החכם – ויש לצער זה שליטה עליו בלי ספק, שהרי אין לחשוב שמנפשו נעקר כל רגש אנושי – מה טעם לבער את הידידות כליל מן החיים, לבל תגרום לנו חלילה טרדה איזו שהיא? כי אם תבטל כל התפעלות הנפש, מה בין אדם ובין בול עץ או אבן וכיוצא בהם, אם לא אומר: בין אדם ובין בהמה? גם ברור שאין להטות אוזן לאלה המתארים את הצדקות כנחושה קשה כברזל, כביכול, והיא באמת עדינה וענוגה, גם בכמה פנים אחורים וגם בידידות עד שהַרְוָחַת הידיד כאילו תרחיב את הלב ומצוקתו תכווצהו. על כן הצער הנגרם תכופות בהכרח בגלל הידיד אין בכוחו לגרש את הידידות מן החיים, כשם שאין לבטל את המוסר בשל הדאגות והיסורים הכרוכים בו⁷¹.

פרק ארבעה עשר

[הדמיון והשויון מהוים כוח מושך נכבד ביחסי חבה ורעות. רגש מחסור משמש במדת מה דבק הידידות.]

ושוב שנינו למעלה שהידידות תולד במקום שתתראינה אותות צדקות כל שהן באופן שהנפש תסתפח אליה ותדבק בה מתוך קרבה (פנימית). ואם כך הדבר, מן ההכרח שבמקרה כזה תתעורר אהבה. (49) כי איזו שטוּת היא להשתעשע בדברים רבים שאין בהם רוח חיים, כגון כבוד, תהלה, בנינים, תלבושת וקישוטים, ולא להשתעשע ביותר בנפש חיה המחוננת בצדקות אשר ביכלתה לאהוב סתם וגם לאהוב הדדית, אם אפשר לומר כך! שכן אין לך דבר נעים מהכרת טובה ומן הדדיות בנטיות נפשיות ובמלוי חובות. (50) ומה גם אם נוסיף עוד מה שאפשר להוסיף בצדק, היינו שאין לשום דבר כוח כה גדול לפעול על משהו ולהטותו אליו כמו כוח המשיכה שיש לידידות בין אנשים דומים זה לזה. הלא בודאי אין מי שיפקפק באמתות הדבר שמדרך הטובים⁷² לאהוב את הטובים ולספּחם אליהם כאילו היו קשורים בקשרי קורבה טבעית. כי אין מה שמשתוקק כל כך למצוא מין את מינו⁷³ ולמשוך אליו בחזקה כמו הטבע. ומכיון שכך, פאניוס וסציבולה חביבי, יש לפי דעתי לפסוק בנידון זה, כי בין טובים שולט בהכרח כביכול יחס של חבה הדדית, וזהו מקור הידידות הנובעת מעצם הטבע.

אמנם הטוב הזה כולל כאחת גם את ההמון. כי הצדקות איננה עוינת אנשים ואינה משתמטת מגמול חסדים, גם איננה יהירה, שהרי מדרכה דוקא להגן על עמים שלמים ולדאוג לשלומם ככל האפשר; והיא לא תעשה זאת בודאי אלמלי רחקה ממנה האהבה הכללית.

(51) חוץ מזה כסבור אני שאלה המדמים, כי ביסוד הידידות מונחת התועלת מפֵרים את עצם חנו של קשר הידידות. כי מה שמשמח אותנו היא לא כל כך התועלת הנגרמת על ידי הידיד, אלא יותר מזה אהבת הידיד גופה, ורק אז ינעם לנו מה שבא לנו מאת הידיד כאשר הדבר יבוא מתוך חבה. ורחוקה תכלית הריחוק היא הדעה שלפיה טיפוח הידידות סיבתו המחסור, שהרי אלה שאינם זקוקים לאחרים הודות לגדולתם ועשרם, ויותר מכל הודות לצדקוּתם שהיא מקור הישע, אלא דוקא מצטיינים בנדיבותם וברוב חסדם. גם יתכן שאין זה דרוש כלל שידידים לא יסבלו אפילו חוסר כלשהו, שאלמלי סציפיון, למשל, לא היה זקוק מעולם לא לעצתנו ולא לעזרתנו לא בבית ולא במחנה, כלום נשאר היה לחבתנו כר להתגדר בו? אמור מכאן שלא הידידות נגררת אחרי התועלת, אלא התועלת אחרי הידידות.

פרק חמשה עשר

[בלי חברת ידידים אין טעם לחיים.]

(52) אין אם-כן לשים לב לדברי האנשים המתמוגגים מרוב תענוגים בהרצותם לפעמים על הידידות מבלי להכיר את טיבה לא מן השמוש ולא מן העיון. כי מי האיש, בשם האלים והאנשים! אשר יאבה לחיות ברוב עושר וגדולה ובשפעת כל טוב בלא לאהוב מישהו ובלא להֵאָהֵב מאת מישהו? הרי חיים כאלה הם דוקא חיי עריצים שאין בהם כל נאמנות, אין הוקרה ואין בטחון בקיומם של רגשי אהדה; הכל חשוד ובלתי בטוח, ואין בכלל מקום לידידות.

(53) כי מי יאהב את אשר ממנו יפחד, או את אשר ידע, כי הוא גופו מעורר באיש ההוא פחד? לעריצים חולקים אמנם כבוד, אבל אך מתוך התחפשות, וכמובן רק במשך זמן מסוים. ואם יכשלו במקרה, מה שיתרחש תכופות, הרי אז אפשר להכיר, עד כמה היו מחוסרים ידידים. ככה למשל, לפי המסורת, אמר טאַרקביניוס שרק אחרי צאתו לגולה הבחין בידידיו מאז, בין ידידי אמת ובין ידידי שקר, כאשר קצרה כבר ידו להשיב לכל אחד כגמולו. (54) ברם תמה אני, אם הוא בכלל יכול היה לרכוש לו ידיד איזה שהוא בשים לב ליהירותו וגסותו.

לאידך כשם שנבצר מן האיש הנזכר לקנות לו ידידים בגלל הליכותיו, כך גורם רכושם של הרבה מן התקיפים שהידידות האמיתית נעשית אצלם מן הנמנעות. שכן לא זו בלבד שהמזל⁷⁴ הוא עצמו עִוֵר, אלא הוא גם מעַוֵר לעתים תכופות אלה אשר יתפשם בזרועותיו, ולכן רגילים הם להתרברב מתוך יהירות ושרירות לב; והרי אין טרחן בעולם כמו הכסיל שהשעה משחקת לו. ולפיכך בא וראה, כי אלה אשר היו מקודם מעורבים עם הבריות ישנו את טעמם לגמרי לרגל שלטון, שררה או בכלל הרוחה. הם ימאסו בקשרי ידידות ישנים ויתמכרו לקשרי ידידות חדשים.

(55) ברם אם האנשים שכוחם רב בממון, ברכוש ובנכסים יקנו אמנם כל הדברים הנקנים בכסף, כגון סוסים, משרתים, בגדי חמודות וכלים יקרים, אבל לא יקנו לעצמם⁷⁵ ידידים שהם כלי שרת, אם אומר כך, טוב ונהדר בחיים – כלום יש שטות גדולה מזו? ועוד, ברכשם קנינים אחרים לא ידעו למי הם רוכשים, ולמי הם עמלים (הלא בכל החפצים האלה – כל דאלים גבר), ואילו הידידות תשאר בעינה כקנין קיים ובטוח של האדם. ולו ישתמרו גם הקנינים שהם כאילו מתנת המזל, בכל זאת אי אפשר שתהיה נעימות בחיים שהם זנוחים, עזובים ללא ידיד. אך די לנו בזה.

פרק ששה עשר

[שלש דעות בהגדרת הידידות. דעת ליליוס אינה נוחה מהן והוא מעמיד כלל משלו.]

(56) והנה עלינו לתחום את תחומי הידידות, וכאילו לציין גבולות החבה. בנדון זה, עד כמה שאני רואה, יש שלש דעות, ודעתי אינה אף כאחת מהן. הראשונה היא⁷⁶, שעלינו להגות לידיד אותו רגש אשר נהגה לנו עצמנו; השניה היא⁷⁷, כי אהדתנו לידידים צריכה להתאים שוה בשוה ממש לאהדתם אלינו; השלישית היא, שצריך לכבד את הידידים במדה שכל אחד מהם מכבד את עצמו. (57) ואני איני מודה כלל אף לאחת משלש דעות אלה. שכן לא נכונה היא הדעה הראשונה, אשר לפיה יש לרחוש לידיד מה שכל אחד מאתנו רוחש לעצמו. כמה דברים יש שלא נעשה אותם לעולם בשביל עצמנו ונעשם בשביל ידידינו! יש דברים שלא יאה לעשותם לטובת עצמנו ויאה מאד לעשות לטובת ידידינו, כגון לפנות בבקשה, ואפילו בתחנונים, לאיש מנוול, לגדף את מישהו במלים חריפות מדי, וגם להתנפל עליו בכל תוקף. וכך יקרה תכופות שאנשים ישרים יקפחו הרבה מטובתם עצמם או יתנו לאחרים לקפח את טובתם, בהעדיפם לגרום הנאה לידידיהם מאשר לעצמם.

(58) הדעה השניה מגבילה את הידידות על ידי קביעת שויון החובות והחבה. הרי זה כאילו רצינו לשקול את הידידות בפלס ובמאזנים מתוך דקדוקי עניות בכדי להשליט שווי משקל בין ההכנסות וההוצאות. הידידות האמיתית היא לפי דעתי עשירה ורבת שפע ולא תדקדק כחוט השערה לבלתי החזיר יותר מאשר קבלה: משום שאין כאן חשש, שמא תוציא דבר מה לבטלה, או תשחית ארצה, או שמא תעניק לידידים יותר מלפי שורת הדין.

(59) אך הגרועה שבכלן היא ההגדרה השלישית האומרת, שצריך לכבד את ידידים במדה שכל אחד מהם מכבד את עצמו. שהרי תמצא לעתים אנשים אשר פג רוחם, או נכרתה תקותם ונואשו מהטבת מצבם. לא יאות אם-כן לידיד לתפוש לגבי חברו אותה עמדה שהוא תופש לגבי עצמו, אלא להפך, עליו להתאמץ בכל כוחו לעודד את לב הידיד הנדכה ולעורר בו תקוה טובה ומחשבות טובות.

צריך איפוא לתת הגדרה אחרת לידידות אמיתית. אבל מקודם אגיד מה שסציפיון רגיל היה לגנות ביותר. הוא היה אומר שאין במציאות דבר יותר קשה לידידות מן המאמר: אהוב את הידיד כך, כאילו עתיד היית לשנוא אותו. הוא הוסיף שבשום אופן לא יוכלו לפתות אותו להאמין בדעה המקובלה, כי המאמר הזה בא מאת בּיאַס הנחשב לאחד משבעת החכמים הידועים⁷⁸. אמרה זו הביע לפי דעתו איזה איש מגונה הלהוט אחרי הכבוד ושכל מעשיו מכוונים לחזק את שררתו. כי איך אפשר להיות ידידו של מישהו, כשרק מעלים על הדעת את האפשרות שאיש זה יהפך לשונאנו? ולא זו בלבד, אלא שגם מן הנחוץ יהיה להגות את התשוקה והחפץ, כי הידיד ירבה לפשוע, בכדי שיתן לנו כביכול נקודות-אחיזה רבות לגנותו. ולהפך, במעשים טובים ובאושר של ידידים מן הנחוץ יהיה להתעצב, להצטער ולהתקנא. (60) ולפיכך הכלל ההוא, אחת היא מי המציאו, מוביל לבטול הידידות. יותר נכון לקבוע את הכלל דלקמן: ברכישת ידידים יש לנהוג זהירות יתרה, באופן שלא נתחיל אפילו לאהוב בן אדם אשר אפשר יהיה לשטום אותו. יתר על כן, אם לא היינו די מוצלחים בבחירתנו מוטב לסבול, כדעת סציפיון, מאשר לצפות לבוא שעת כושר להתפרצות איבה.

פרק שבעה עשר

[בבחירת ידידים יש לשים לב לאופים ולהתנהגותם.]

(61) ובכן על תחומים אלה עלינו לשמור, באופן שאת הידידים תחייב שותפות בכל הקנינים, בשאיפות ובמזימות ללא יוצא מן הכלל, אך בתנאי שמדותיהם תהיינה מתוקנות. זאת ועוד אחרת, אם יארע מקרה שצריך יהיה לתמוך במזימות הידידים שאינן צודקות לגמרי, היינו, אם צפויה סכנה לחייהם או לכבודם, מותר לנטות מן הדרך הישרה, ובלבד שהדבר לא יגרום לתועבה עצומה, כי בעניני ידידות הרשות בידינו להשתמש קצת במדת הותרנות. כי מצד אחד⁷⁹ אין לזלזל בשם טוב⁸⁰, ומצד שני יש לשים לב, כי האהדה מפאת האזרחים משמשת מנוף חשוב בחיים הצבוריים. אמנם מגונה הדבר לרכוש אהדה זו על ידי מחמאות ודברי חנופה. לעומת זאת אסור למאוס בצדקות המביאה חבה בכנפיה.

(62) אמנם סציפיון (תמיד אני שב אל סציפיון אשר כל שיחתו הסתובבה מסביב לשאלת הידידות) היה קובל, כי בכל הענינים מראים האנשים עֵרוּת יתרה; כל אחד ידע להגיד את מספר עִזיו וכבשיו, אבל לא ידע להגיד מספר ידידיו. ועוד, ברכישת קנינים אלה זריזים האנשים ביותר, ואילו בברירת ידידים רשלנים הם, ואין להם סימנים ואותות אשר בהם יוכלו להבחין את האנשים המסוגלים לחיי ידידות. צריך אם כן לבחור באנשים המצטיינים באופי מוצק, יציב וקיים; אנשים מסוג זה הם יקרי המציאות. חוץ מזה הבחנה זו קשה היא באין נסיון, ואת הנסיון צריך לרכוש בעצם חיי הידידות. נמצא שהידידות קודמת להבחנה, וממילא ניטלת (מן האדם) אפשרות הנסיון. (63) לכן סיָג לחכמה לעצור סער האהבה דוגמת מרוצת המרכבה, וכנהל איש סוסים מנוסים, כך ישתמשו בידידות אחרי שהבחינו באיזה אופן שהוא את אופים של הידידים. יש כאלה שאפשר להכיר על פי רוב את קולות דעתם בדררא דממונא של מה בכך, ושוב כאלה שאינם מתפעלים מסכומים קטנים, ואך במנה יפה אפשר לעמוד על טיבם. ואם ימצאו אחדים אשר יחשבו לגנאי לבכר ממון על ידידים היכן תמצא כאלה אשר לא יעדיפו כבודים, שררה, שלטון, רָשות ועָצמה על ידידות, עד שאם יציעו להם את הקנינים הללו מצד אחד וזכות הידידות מצד שני לא ימהרו לבחור בראשונים? כי רפה מדי הוא הטבע לזלזל בעָצמה. ובהשיג האנשים מַעֲצָמָה מתוך הזנחת הידידות יחשבו, כי פשעם עתיד להשתכח מן הלב, הואיל והם לא הזניחו את הידידות אלא מפני סבה חשובה. (64) ולפיכך קשה מאד למצוא ידידות בין אנשים שיש להם זיקה לכבודים ולעניני צבור. כי איפה תמצא את האיש אשר כבוד חברו⁸¹ יהיה חביב עליו מכבוד עצמו? אדרבה? אמנם נניח זאת, אך כמה מעיקה וקשה נראה למרבית אנשים האחוה בעתותי צרה! ולא ימצא על נקלה איש אשר יבליג על זה. ואף כי צודק אֶנְנִיוס באמרו:

יְדִיד בָּטוּחַ בְּמַצָּב אִי-בָּטוּחַ יִבָּחֵן.

מכל מקום ניכרים האנשים לרוב בשני דברים, היינו שמואסים בידידיהם בשעת הרוחתם הם ומזניחים את הידידים בעת צרתם של אלה. ולכן מי שיַראה רצינות, עקביות ויציבות בידידות, הן במקרה הראשון והן במקרה השני, אותו יש למנות בין אלה המשתייכים לסוג של אנשים יקרי המציאות ושהם כמעט אנשים אלוהיים.

פרק שמונה עשר

[היציבות והנאמנות נחוצות לקיום הידידות. ההתכחשות והחשדנות משביתות אותה.]

(65) והנה היסוד של היציבות והעקביות אשר נבקש בידידות היא הנאמנות, הואיל ומי שאינו נאמן אינו יציב. זולת זה יש לבחור באיש תמים, מעורב עם הבריות ואח לרגש, כלומר, מי שמתפעל מאותם דברים עצמם. כל התכונות האלה שייכות לנאמנות, כי מי שהוא מטבעו הפכפך ועקש אינו יכול להיות נאמן, וגם מי שאינו מתפעל מאותם דברים עצמם מעקר ברייתו, אי אפשר שיהיה נאמן ויציב. ראוי להוסיף, שהחבר אינו רשאי לצאת בקטרוגים⁸² ולמצוא בהם קורת רוח, ולא להאמין לקטרוגים היוצאים מפי אחרים. כל זה כלול בענין היציבות אשר בו אנו עוסקים מכבר. וככה מתאמת הכלל אשר הבעתיו בראשונה, היינו, שהידידות אינה יכולה להתקיים אלא בין אנשים טובים. כי מחויב הוא האיש הטוב, אשר אפשר לסמנהו גם כחכם⁸³, לשמור בידידות על שני הכללים האלה. הכלל הראשון הוא: בלי התכחשות ובלי התחפשות. כי מתכונת אציל הרוח להעדיף אפילו את השנאה ובלבד שתהא גלויה, משימת מסוה על הפנים, בכדי לחפות על המחשבה. הכלל השני הוא, שעל הידיד לבטל את הקטרוגים שהובעו על ידי מישהו אחר, וגם לו עצמו אסור להיות חשדן ולחשוב תמיד שמא חטא חברו באיזה פשע. (66) מן היאות שתסתפח לכך איזו ערֵבות בדברים ובהתנהגות, כי הערֵבות היא פרפרת לידידות שאין לזלזל בה. וכל המעמיד פנים זעומות ומראה רצינות בכל דבר, הריהו מעורר אמנם מעין יראת כבוד, אולם הידידות צריכה להיות יותר נוחה, חפשית ונעימה ולנטות תמיד לאדיבות ולותרנות.

פרק תשעה עשר

[אם להעדיף ידידים חדשים על ישנים? – הנחיצות להשפיע תמיד לידידים מן הטוב החמרי והרוחני.]

(67) והנה כאן מתיצבת שאלה קשה במקצת, והיא, אם יש לבכר לפעמים ידידים חדשים הראויים לידידות על ידידים ישנים, כמו שרגילים אנחנו להעדיף סוסים צעירים על קשישים. אכן הרהורים בלתי יאותים לבן אדם! שהרי לא יתכן רגש רְוָיָה בידידות כמו בענינים אחרים. יותר שהיא עתיקה, יותר היא צריכה להיות נעימה, כדרך היין⁸⁴ שהעתיקות יפה לו. נכון הוא הפתגם: „הרבה כורי מלח⁸⁵ יש לאכול טרם שיתמלא תפקיד הידידות“. (68) ואם קשרי ידידות חדשים מעוררים תקוה, כי ישאו פרי כמו זרע לא אכזב, אין אמנם לדחותם, אבל הקשרים הישנים צריכים לתפוש את המקום הראוי להם, כי יפה מאוד כוח ההרגל העתיק. הרי גם בסוסים, אשר אך הזכרנום, אין איש אשר לא יבחר להשתמש בסוס שהִסכין בו מכבר מאשר בסוס, לא – אלוף וחדש, עד כמה שאין מניעה בדבר. ולא בלבד בסוס שיש בו רוח חיים אלא גם בדברים שאין בהם רוח חיים גדול הוא כוח ההרגל. שכן אנחנו מתרשמים אפילו מן הנוף⁸⁶, ויהא הררי⁸⁷ ויערי, אשר בלינו שם זמן רב.

(69) אולם מה שחשוב ביותר בידידות הוא להשתוות אל (החבר) הנמוך במדרגה. יען כי תכופות נמצאים אלו אישים רמי-מעלה כמו שהיה סציפיון בחברותא שלנו, אם אומַר כך, והוא לא יחס לעצמו מעולם כל יתרון לא על פילוס⁸⁸, לא על רופיליוס⁸⁹ ולא על מומיוס⁹⁰ ולא על ידידיו נמוכי-המדרגה. ואת אחיו קבינטוס מאקסימוס שהיה אמנם מבני עליה, אבל לא דמה לו בשום פנים, הוא כבד כגדול ממנו במעלה משום שהיה גדול ממנו בשנים. ודרך כלל היתה משאלתו, כי מקורביו יגיעו למדרגת כבוד הודות למאמציו. (70) זאת מחוייבים כלם לחקות במעשיהם, ואם זכו לאיזה יתרון בצדקותם, בכשרונותיהם או באשרם צריכים הם להשפיע מטובם לקרוביהם ולשתף בו את בני משפחתם. אם הם למשל בנים להורים שפלי-יחש או אם יש להם קרובים דלי-רוח או זעירי-רכוש, עליהם להרבות נכסי קרוביהם ולגרום להם כבוד ויקר. הדבר דומה למה שמסופר במעשיות על אלה שחיו חיי משרתים משום שמשפחתם ומוצאם לא נודעו; והנה אחרי שהכירו⁹¹ אותם ונתגלה כי הם בני אלים או בני מלכים, הללו שמרו אהבתם לרועים אשר הם חשבום לאבותיהם במשך שנים רבות. מובן שכך צריכים לעשות במדה יתרה לגבי אבות אמיתיים שהם בחזקת ודאי. כי שבעתים יגדל פרי חרות, הצדקות וכל מיני מעלות טובות, אם תעניק ממנו לכל הקרובים לך.

פרק עשרים

[רגש הנחיתות מעכב בידידות. – בהענקת הטוב יש להתחשב ביכולת הנותן ובכוח הקבול של המחונן. – זהירות נחוצה בהוצאת משפט על הידידות. – לפעמים צריכים לסרב לידידים.]

(71) כשם שמחובת גדולי-המעלה להשתוות לגמרי בידידות ובקשרי משפחה אל אלה שהם שפלי-מדרגה, כך אין להם לנחיתי-דרגה להצטער על שהאנשים הקרובים להם⁹² עולים עליהם בכשרון הרוח, באושר או בסמכות. אמנם אלה מוצאים ברובם מקום לקובלנות ואפילו להוכחות, ביחוד אם הם יכולים, לפי דעתם, לפרוט עובדות ידועות של עשית טובה מתוך ידידות ומאמצים כל-שהם מצדם. אכן נבזים הם מטבע ברייתם אלה המשתמשים בחסדיהם לשם הוכחות. והרי בנוגע לחסדים⁹³ מקבלם צריך לזכרם, [ו]אילו עושם אינו רשאי להזכירם. (72) הילכך כמו שגדולי המעלה צריכים להשפיל עצמם⁹⁴ בידידות, כך צריכים הם לרומם כביכול את פחותי המדרגה. שכן יש כאלה הממררים לעצמם חיי הידידות מתוך המחשבה, כי נקלים הם בעיני הידידים. תופעה זו רגילה היא רק אצל אנשים שהם נקלים גם בעיני עצמם. את אלה צריכים להוציא מידי טעותם לא בלבד בדברים, אלא גם בפעל ובמעשה.

(73) ברם בהשפיעך טובה למישהו עליך לשמור על שני דברים: על כוח ההענקה שלך כנותן, ועל יכולת הקיבול של האיש האהוב לך שאתה תומכהו. שהרי ראשית אין לך האפשרות להעלות למדרגות כבוד עליונות כל מקורביך, גם אם הנך בעל השפעה מרובה. וככה הצליח סציפיון לעשות לקונסול את פובליוס רופיליוס⁹⁵, אבל נבצר ממנו לעשות זאת עם אחיו של הלה לוציוס. ושנית אפילו במקרה שיש לאַל ידך להשיג בשביל חברך כל מה שתרצה, יש עוד להתחשב בכוח הקיבול שלו.

(74) דרך כלל אפשר לחרוץ משפט על הידידות רק אחרי התחשלות האופי והתגבשותו בגיל הבגרות, ואותם שבנעוריהם היו להוטים אחרי ציד או משחק כדור אינם צריכים לחשוב לרֵעים את אלה אשר הם אהבו בזמנם בגלל נטיתם היתרה למשחקים שהיתה משותפת להם. כי אם בזה תלוי הדבר, תהיה הזכות לאוֹמנוֹת ולמחנכים לדרוש חבה מרובה על סמך ההרגל הישן. ואף על פי שגם בהם אין לזלזל, הרי יש לכבדם באופן אחר לגמרי. אחרת אי אפשר שהידידות תהיה בת קיימא, כי במרוצת הזמן יחולו שנויים באופיו של האדם וגם בנטיותיו, והלא הפרשים כאלה מפרקים את קשרי הידידות. ודוקא מפני הטעם הזה לא תתכן ידידות בין טובים ורעים משום שמפריד ביניהם הבדל גדול שאין למעלה הימנו הן באופי והן בנטיות אישיות.

(75) יש בקשרי ידידות גם מקום להזהרה צודקת, והיא, להשמר מחבה מופרזה העלולה למנוע תועלת כבירה מן הידידים, מה שיקרה תכופות. שהרי ניאופטוֹלֶמוס⁹⁶ – אם אשוב לספורי בדים – לא היה יכול לכבוש את טרויה, אלמלי רצה לציית לבקשת ליקמוֹמֶדֶס שבביתו חֻנך וגדל, אשר בכה בדמעות שליש ועצרו מעשות דרכו. גם יתרחשו תדיר מקרים חשובים המזקיקים להפרד מן הידידים, וכל המתאמץ לעכב בדבר מיראת געגועים קשים הריהו רפה-רצון וחלש-אופי, ודוקא מפני כך לא ידע לשמור על הצדק בחיי ידידות. (76) ומכיון שכך יש להתבונן בכל מקרה בודד, מה שיש לדרוש מאת הידיד, ועד כמה מותר למלא את משאלותיו.

פרק עשרים ואחד

[על הצורך לפרק לפעמים את קשרי הידידות. – הידיד ה„אני“ השני של חברו.]

לעתים יבוא גם הכרח קשה לפרק קשרי ידידות – ובזה תשפיל הרצאתנו את מעופה ותעבור מיחסי רֵעות בין חכמים לידידות המונית. יש כי יתגלו פשעי ידידים, הן לגבי חבריהם עצמם והן לגבי זרים. במקרה האחרון יפול שמץ קלון על ראשי הידידים. קשרי ידידות מעין אלה מחויבים אם-כן לבטל, ולשם כך יש לפרק את היחסים ההדדיים. אלה צריכים יותר לרופף מאשר להפסיק, לפי ששמעתי בשם קאטון; בלתי אם הידיד פרץ גדר בעשותו תועבה קשה מאוד באופן שהדבר יתנגד אל מושג הכשר והישר, ואז אין בכלל כל אפשרות אחרת מאשר להתנכר לאיש ולהתרחק ממנו תיכף ומיד.

(77) אמנם אם תחול רק תמורה באופי או בנטיות פנימיות, כרגיל, או תפרוץ מחלוקת בעניני המפלגות המדיניות – שהרי אני מדבר כבר, כמו שאך זה הערותי למעלה, לא על קשרי ידידות בין חכמים, אלא בין ההמון – יש להזהר, שמא הדבר יעשה רושם, שלא בלבד הידידות נתבטלה, אלא גם משטמה התלקחה. שכן אין ענין מגונה מעשות מלחמה עם איש אשר אנחנו חיינו עמו לפנים חיי רֵעות. בעבורי הזניח סציפיון⁹⁷ את יחסי ידידות עם קבינטוס פומפיוס, כידוע לכם, ובשל מחלוקת מדינית התנכר הוא לחברנו מֶטֶללוּס. לשני המקרים האלה התיחס הוא בכל הרצינות, אבל גם במתינות בלא לתת בטוי חריף לטינה שבלבו. (78) ולפיכך קודם כל צריכים להשתדל שבכלל לא יבואו סכסוכים בין ידידים, ואם דבר שכזה יתרחש – שהאנשים יקבלו יותר את הרושם, כי שלהבת הידידות דעכה לאט, ולא שדֻכאה וכֻבתה בחזקה. לאחרונה יש להשמר מכך שהידידות לא תהפך לשנאה כבושה, מה שמוליד קטטות, גדופים ועלבונות. אולם גם אלה יש לקבל באהבה, עד כמה שאפשר לשאתם; כבוד זה יש לחלוק לידידות הנושנה. וככה תחול האשמה על ראש המעליב⁹⁸, ולא על ראש הנעלב.

(79) בכלל רק אחת היא העצה היעוצה, ואחת התחבולה נגד כל המגרעות והפורעניות הללו, והיא, שלא למהר יותר מדי לחבב, ולחבב רק אלה שראויים לכך. ואילו הראויים לידידות הם אלה אשר בהם עצמם צפונה הסבה הגורמת לאהוב אותם. אמנם חזיון יקר! הנה כי כן כל יקר ערך – יקר מציאות, והקשה מכל הוא למצוא קנין מושלם במינו מכל בחינה. ברם מרבית האנשים אינם מוצאים שום דבר טוב לאדם, אלא מה שנושא פירות, ומבין הידידים כמו מבין בהמות יאהבו ביותר את אלה אשר מהם יקוו להפיק תועלת מרובה. (80) וככה משוללים המה אותה הידידות הנפלאה והנהדרה בטבעיותה, הנחשקה בתור שכזו ולשם עצמה. אנשים אלה אינם מסוגלים לחזות מבשרם את טיב הידידות וערכה. שהרי כל אחד אוהב את עצמו לא על מנת לדרוש מעצמו פרס בעד האהבה הזאת, אלא משום שכל אחד יקר לעצמו בתור שכזה. והנה אם לא נעביר את הכלל ההוא אל הידידות, לא נמצא לעולם ידיד אמיתי, כי הידיד הזה הוא כאילו ה„אני“ השני. (81) זוהי תופעה ידועה אצל הבריות שבאויר, שבים ושביבשה, אחד בהמה ואחד חיה. קודם כל אוהבות הן את עצמן; נטיה זו נובעת מטבע ברייתם של כל בעלי חיים ללא הבדל. שנית מבקשות הן ומחפשות בנות מינן בכדי להסתפח אליהן. זאת הן עושות מתוך כוסף ואהבה הדומה במקצת לאהבת אנשים. (ואם בחיות כך) קל וחומר באדם שהדבר מונח בטבעו, ושמדרכו לאהוב את עצמו וגם לחזר אחרי אחרים ברצותו לקשר נפש חברו עם נפשו הוא, ככה ששתי הנפשות תהפכנה כמעט לנפש אחת⁹⁹.

פרק עשרים ושנים

[הידידות המיוסדה על הוקרה והערצה מובילה אל הטוב העליון, ואין בה מקום לתאוות ופשעים.]

(82) אמנם האנשים בעקשות לבם, אם לא אומר בעזות מצחם, שואפים ברובם לרכוש להם ידיד כזה, אשר הם עצמם אין ביכלתם להיות דוגמתו, ומה שהם אינם משפיעים לידידיהם, זאת ידרשו מאתם. ברם מן היאות שאתה בעצמך תהיה מקודם איש טוב, ואחר תבקש לך חבר דומה לך. ואם הידידות מתקיימת בתנאים כאלה יש יסוד איתן לידידות זו שבה אנו עוסקים זה כמה. (התנאים הם:) ראשית, שהאנשים אשר החבה מקשרתם יכבשו את התאוות שאחרים משועבדים להן; שנית שימצאו קורת רוח במדת הצדק והיושר; הלאה, שאחד יטול עליו כל טורח במקום חברו, ושלעולם לא ידרוש אחד ממשנהו אלא מה שהוא נאה ויאה. ולאחרונה, שלא בלבד יוקירו ויחבבו איש את רעהו, אלא גם יעריצו¹⁰⁰ זה את זה. שכן מי שנוטל מן הידידות את יסוד ההערצה, הריהו נוטל ממנה את גולת הכותרת שלה.

(83) ולפיכך טעות מסוכנה טועים אלה החושבים, כי שערי הידידות פתוחים לרוחה לכל מיני תאוות וחטאים. לא כחבֵרה לפשעים, אלא כעוזרת לצדקוּת ניתנה לנו הידידות מאת הטבע, בכדי שצדקוּת האחד תשיג את הדברים העומדים ברומו של עולם יחד ובצותא חדא עם צדקות החבר, מה שנבצר ממנה להשיג בהיותה לבדה. ואם בכלל התחברות כזאת מתקיימת, התקיימה או תתקיים בין אלו אנשים, הרי ליווי זה שאחד מלווה את חברו בדרכו לקראת הטוב העליון של הטבע, יש לחשוב למשובחה ומוצלחה מכל. (84) זאת היא לפי דעתי התחברות אשר בה כלולים כל הדברים הרצויים לאדם: כבוד, תהלה, שלות נפש ונעימות. בבוא הענינים האלה יש אושר בחיים, ובהעדרם אין מקום לאושר. ומשום שזהו הקנין המשובח והחשוב מכל, עלינו להגשים את דרישות הצדקות בשאפנו להשיג את הקנין הזה, כי בלי צדקות לא נוכל לרכוש לא ידידות, ולא שום דבר שיש בו חפץ בכלל. ואלה המסיחים דעתם ממנה וחושבים (כאחת) שיש להם ידידים באמת, סופם לעמוד על טעותם כאשר תבוא עליהם איזו פורענות ויאלצו לעשות נסיון ממשי.

(85) על כן – וזאת צריך להגיד ושוב להגיד – לעולם ישפוט האדם תחלה ואחר כך יאהב, ולא יאהב ואחר כך יחרוץ משפט. אמנם במקרים רבים סובלים אנחנו בגלל רשלנותנו, ויותר מכל בבחירת ידידים ובכיבודם. כי ביזמותינו אין מוקדם ומאוחר, וטוחנים אנו קמח טחון¹⁰¹, מה שלא יתכן כמאמר הפתגם. כי בהיותנו שקועים ראשנו ורובנו באיזו ידידות, אם בתוקף חיים חברותיים ממושכים, ואם על יסוד חסדים (שגמלו לנו), נפרק את הידידות לפתע פתאם, כאילו במחצית הדרך, אם יתעורר סכסוך של מה בכך.

פרק עשרים ושלשה

[חיי חברה נחוצים לאדם, כי הטבע אינו סובל בדידות.]

(86) ומה שראוי לגנאי ביותר הוא הזלזול הגמור בענין כה נחוץ. שהרי הידידות היא הדבר היחיד אשר כלם מודים פה אחד בתועלתה, בה בשעה שרבים משקצים את הצדקות עצמה בסמנם אותה כאיזה מין התגנדרות צעקנית. רבים מואסים בעושר משום שהם מסתפקים במועט¹⁰² ומוצאים חפץ במזונות ובגדים צנועים. ואשר לכבודים שהרבה להוטים אחריהם, מה גדול מספר אלה המתעבים אותם וטוענים שאין דבר נקלה ונבזה מהם! והוא הדין בנוגע לענינים אחרים שמקצת אנשים מעריצים אותם, בו בזמן שרבים יחשבום לאין ואפס. אולם בדבר הידידות כלם הם תמימי דעה, גם אלה המתמסרים לעניני המדינה, וגם אלה המוצאים קורת רוח במחקרי מדע, וגם אלה הפונים לעסקיהם הפרטיים, ולאחרונה אלה המתמכרים מכל וכל לחמדת בשרים; (כלם מודים) שבלי ידידות אין חיים, עד כמה שהם רוצים במדת-מה לחיות חיים ראויים לבני חורין. (87) כי הידידות חודרת באיזה אופן שהוא לחיי כל האנשים, ואינה מרשה אף לאחד מדרכי החיים השונים להיות פנוי ממנה. יתר על כן, גם אם ימצא איש כה קשה וגס מטבעו שישנא ויתעב חברת אנשים, כמו שמספרים על איש אחד מאתונא ושמו טימון¹⁰³, אף הוא לא יוכל להתאפק מבקש מישהו אשר יקיא לפניו ארס מרירותו. למסקנה זו היה קל מאוד לבוא, אילו אפשר היה שיתרחש דבר שכזה, כי אחד האלים יעביר אותנו מתוך המון האנשים הרב הזה ויושיבנו באיזה מדבר שממה, שם יעניק לנו בשפע גדול כל צרכי הטבע, אבל יטול ממנו כל אפשרות לראות שום בן אדם. מי האיש אשר לבו לב אבן שיוכל לשאת חיים כאלה, והבדידות לא תגזול ממנו את ההנאה מכל מיני תענוגים?

(88) נכון אם-כן המאמר אשר שמעתי זקנינו מוסרים בשם זקנים אחרים, ואלה, כמדומני, בשמו של אַרכִיטַאס איש טַארֶנט¹⁰⁴. הוא היה אומר: אלמלי הצליח איש לעלות השמימה ולהכיר את טבע העולם ויפעת הכוכבים¹⁰⁵, פלאות אלה יהיו משוללים בעיניו כל קסם. אמנם אם יהיה אצלו מישהו שיוכל לספר לו כל אלה, כי אז יגרמו לו תענוג עצום. ובכן הטבע אינו אוהב כל בדידות, והוא שואף תמיד לאיזה משען כביכול; זה גורם נעימות יתרה לכל המחונן ברגש ידידות כביר.

פרק עשרים וארבעה

[בידידות יש מקום לתוכחה גלויה מתוך יושר לב; הותרנות עלולה להזיק.]

ברם למרות מה שאותו הטבע מראה לנו ברמזים רבים, מה הוא רוצה, למה הוא שואף, ומה הוא תובע, בכל זאת אנחנו כאילו נאטום אזנינו משמוע תוכחותיו. כי שונים ומסובכים הם יחסי הידידות, גם רבים הם הגרמים לחשדים ולעלבונות, ומחובת החכם הוא לפרקים להמנע מהם, לפעמים – להמתיקם ולעתים – לשאתם. עלבון אחד יש אשר מחויבים (על כל פנים) להמתיקו, למען שמור על התועלת והנאמנות בידידות. שכן צריך להוכיח¹⁰⁶ תדיר את הידידים, ואפילו לנזוף בהם; דבר זה יש לקבל באהבה¹⁰⁷, אם הוא בא מתוך חבה. (89) אולם הרבה מן האמת יש במה שאומר מיודעי¹⁰⁸ ב„אַנְדְרִיָה“ שלו:

הַוַּתְּרָנוּת יְדִידִים תּוֹלִיד, הָאֱמֶת – שִׂנְאָה.

קשה היא האמת, אם ממנה תולד שנאה המרעילה את הידידות. אמנם קשה יותר הותרנות, כי בחפותה על פשעים תתן לידיד לפול בשואה. אולם גדולה מכל אשמת האיש המואס באמת אשר הותרנות עלולה להובילו לכשלון. ובכן לכל הענין הזה יש להתיחס בתשומת לב מיוחדה; ראשית, שהתוכחה לא תכיל עקיצה, ושנית, שהנזיפה לא תגרום עלבון. ואילו בותרנות – מאחר שאנחנו אוהבים להשתמש במליצת טֶרֶנציוס – יש לתת מקום לאדיבות, אבל תגורש הלאה החנופה, שהיא חבֵרת הפשעים. שכן היא אינה כדאית לא בלבד לידיד, אלא גם בכלל לבן חורין. כי לא כמו שחיים עם עריצים¹⁰⁹ חיים עם ידידים. (90) ומי שאוטם אזניו מפני האמת, עד שלא יוכל לשמוע את האמת מפי הידיד, מתשועת האיש הזה יש להואש. כי במאמר הידוע של קאטון, כמו בהרבה מדבריו, יש פקחות מרובה. הוא היה אומר: „נמצאים אנשים שלגביהם יש זכות יתרה לשונאים מושבעים מאשר לידידים הנושאים מסוה נעימות על פניהם; הללו אומרים תמיד אמת, ואלה לא יאמרוה לעולם“. גם זה הבל מה שהאנשים מוכיחים אותם אינם מרגישים צער במקום שיש להצטער, ומצטערים בשעה שאין מקום לצער. כי הפשע אינו מעורר אצלם דכדוך הנפש, והתוכחה מביאה אותם לידי התרגזות. ההפך מזה צריך להיות, שיתחרטו על החטא וישמחו בתוכחה¹¹⁰.

פרק עשרים וחמשה

[על הצורך לבער את החנופה וההתרפסות מיחסי ידידות.]

(91) ובכן כשם שמתכונת ידיד אמיתי הטף מוסר ושמוע מוסר – הטפת מוסר מתוך לב גלוי, ולא מתוך גסות רוח, ושמיעת מוסר מתוך סבלנות, ולא מתוך התנגדות –, כך יש לדעת, כי אין בידידות חלי רע כהתרפסות, חנופה וצייתנות. שכן בביטויים שונים יש להדגיש גנות אנשים חסרי-אופי וחורשי-מזימות שכל דבריהם מכוונים רק למצוא חן בעיני אנשים ואינם שמים לב כלל אל האמת. (92) ואם ההתכחשות פסולה לכל דבר, הואיל והיא מפֵרה ומסלפת כל משפט צדק, הריהי עומדת בנגוד גמור אל הידידות, משום שהיא משביתה את האמת אשר בלעדיה הידידות היא רק מליצה ריקה. שכן אם מהותה של הידידות גלומה בזה שנפשות רבות תהיינה כביכול לנפש אחת, איך יהיה הדבר אפשר, אם אפילו באיש בודד אחד אין נפש אחת העומדת בעינה, אלא היא שונה ומשונה¹¹¹ והפכפכנית? (93) כי היכן תמצא דבר כה נלוז ונבוך כנפש האיש המסתגל לא בלבד לטעמו וחפצו של חברו, אלא גם להעויותיו ולרמיזותיו?

יאֹמַר מִישֶׁהוּ¹¹² לַאו, אֹמַר גַּם אֲנִי לַאו, הֵן – הֵן; בְּאַחַת:

חֻקָּה חָקַקְתִּי לִי הֱיוֹת מוֹדֶה בַכֹּל.

כמליצת אותו טרנציוס עצמו, אלא שהוא שם את הדברים בפי גנאתון. הבחירה בידידים כעין אלה סימן היא לקלות ראש מאין כמוה. (94) אמנם רב הוא מספר האנשים מיסודו של גנאתון העולים עליו ביחוס, ברכוש ובפירסום. ההתרפסות נבזה היא ביותר במדה שלריקנות האנשים תצטרף העמדה הכבודה שלהם.

(95) בהשתמשנו במדת הזהירות נוכל להבחין ולהבדיל בין ידיד חונף¹¹³ ובין ידיד אמת כשם שאפשר להכיר בין כל מיני צביעות והתחפשות ובין כנות ואמת. גם אספת עם שהיא מורכבת מאנשים מחוסרי נסיון לגמרי יודעת ברגיל להבחין בין „דַּבַּר עם“, כלומר בין אזרח מחליק-לשון וחדל-אופי ובין אזרח תקיף בדעתו, רציני ובעל דעה מיושבה. –

(96) באלו מחמאות בקע לו זה לא כבר את הדרך אל אזני העם הנאסף קאיוס פאפיריוס¹¹⁴ בהציעו את החוק בדבר הבחירות הכפולות¹¹⁵ של הטריבונים העממיים! אנחנו התנגדנו. אמנם אמנע שפתי מדבר על עצמי, על סציפיון אדבר בחפץ לב. כמה מן הרצינות, אלי נצח, וכמה מן הרוממות היה בנאומו! עליו אפשר היה לומר בלי תפונה, כי הוא המנהיג של העם ולא נושא כליו. אך הדבר היה במעמדכם והנאום נמצא בידיכם. וככה החוקה „לטובת העם“ נדחתה בהצבעת העם. והנה, ובזה אדבר שוב על עצמי, הלא זוכרים אתם כמה סימני חנופה לעם התבלטו בחוק על משרות הכהונה שהציע קאיוס ליציניוס קראסוס¹¹⁶ בימי הקונסולים קבינטוס מאקסימוס אחי סציפיון ולוציוס מאַנצינוס. שכן זכות סיפוח חברים (לחבורות הכהנים) היתה צריכה לעבור לרשות העם ולהנאתו. גם הוא הנהיג את החידוש לפנות לצד הפוֹרוּם¹¹⁷ בשעת משא ומתן עם העם. ובכל זאת הודות להמלצתי הכניעה יראת האלים הנצחיים על נקלה את הנאום המשחד של הלז. זה אירע בהיותי פריטור חמש שנים לפני הבחרי לקונסול. וככה הצלחתי להגן על הענין האמור יותר בתוקף עצם הנמוק מאשר בכוח סמכותי העליונה.

פרק עשרים וששה

[זהירות גדולה דרושה מפני החנופה והמחמאות שהן סם מות לידידות.]

(97) ואם כבר על הבימה, רצוני לומר: באספת עם אשר בה ניתן כר נרחב לדברים בדויים ודמיוניים כמו על הבימה, גדול כל כך כוח האמת, עד כמה שהיא תופיע בהארה נכונה, קל וחומר בידידות אשר כל ערכה אינו אלא באמיתוּת. שכן בידידות אין כל נאמנות ואין בטחון גמור, אם לא תוכל לראות ללבב, כמו שאומרים, וכאחת אם גם אתה לא תגלה מצפוני לבך; ואפילו אין מקום לסתם אהבה, ומה-גם לאהבה הדדית, אם לא תדע כמה יש בה מן האמת. לאידך החנופה, למרות מה שדרכה להזיק, אין בכוחה לגרום הפסד, אלא למי שמקבל אותה ומוצא בה קורת רוח. ומכאן תמצא שרק החונף לעצמו והמרוצה מאוד מעצמו ימהר להטות אוזן קשבת לדברי חנופה. (98) אמנם מטבע הצדקוּת לאהוב את עצמה, מכיון שהיא מיטיבה להכיר את עצמה והיא היודעת, כמה היא ראויה לחבה. ברם אינני מדבר כעת על הצדקות, אלא על ה„הצטדקות“, כי מספר אלה השואפים להצטיין בצדקוּת מעט הוא ממספר אלה הרוצים להיראות כמצטיינים בצדקות. אנשים כאלה ישמחו בחנופה, אם מישהו ישמיע באזניהם דברים מתאימים למשאלת לבם. נאום שדוף כזה יחשבו לעדוּת על מעלותיהם, ולכן ידידות כזאת אין שמה ידידות, אם האחד לא יאבה לשמוע דבר אמת, והשני הוא מוכן ומזומן לשקר. ואפילו המחמאות של מלחכי פינכה בקומדיה לא היו עלולות לבדח אותנו, לולא החיילים השחצנים¹¹⁸ המופיעים שם:

„הַאֻמְנָם¹¹⁹ תַּאִיס תַּכִּיר לִי תּוֹדָה רַבָּה?“

די היה לענות „תודה רבה“, והוא משיב: „תודה עצומה“. החונף מפריז תמיד, אם האיש אשר לשמו ולהנאתו נאמרו הדברים רוצה בהגזמה.

(99) ולפיכך אף על פי שלמחמאות נבובות מיחסים חשיבות רק אלה הנותנים בעצמם את הדחיפה והגירוי לכך, בכל זאת יש להזהיר גם אנשים רציניים ובעלי דעה מיושבה, כי ישמרו על נפשם לבלתי נפול בפח החנופה הערומה. יען כי את החונף הגלוי יכיר כל שאינו חסר-לב לגמרי, אולם זהירות מרובה דרושה לגבי חונף ערום וצבוע, שמא יבוא כגנב במחתרת. איש כזה אין להכיר בנקל, משום שהוא מחניף תדיר גם בהתנגדו, ומחליק לשון גם בהתקוטטו כביכול. לאחרונה ירים את הידים ויעמיד פנים כמנוצח בכדי שהאיש אשר הוא משַׁטה בו יהיה בעיני עצמו חכם מחוכם. וכלום יש דרך מגונה מהיות מטרה לחצי לעג? זהירות יתרה נחוצה אם-כן שלא תבוא לידי כך:

אָכֵן בְּעֲקִיפִין¹²⁰ תִּתְקְפֵנִי הַיוֹם וָאֱהִי לִשְׂחוֹק

וּלְמָשָׁל כְּהַתֵּל לַהֲקַת לֵצִים בִּזְקֵנִים טִפְּשִׁים.

(100) הרי גם במשחקי הבימה התפקיד היותר אוילי הוא זה של זקנים פתיים המאמינים בכל דבר. – ברם בלי משים עברה שיחתנו מידידות בין אנשים מושלמים, כלומר חכמים – מתכוין אני לחכמה הנכנסת בגדר האפשרות האנושית – לידידות נחיתת דרגה. ולכן נשוב לנקודת המוצא, ובזה נשים סוף סוף קנצי למלין.

פרק עשרים ושבעה

[סיום: הדגשת הערך החיוני של הידידות המבוססת על הצדקות.]

הצדקוּת, כן הצדקות – מדגיש אני, קאיוס פאניוס ואתה קבינטוס מוציוס, היא המחוללת והיא המקיימת את הידידות. כי היא מקור ההתאמה, מקור היציבות ומקור העקביות. היא תתרומם מעלה ותגלה את אורה, וכאשר תראה ותכיר אור דומה אצל איש אחר תתקרב אליו ותקלוט הדדית מן האור המזהיר אצל השני. מכאן תתלקח שלהבת האהבה (amor), או הידידות (amicitia), כי שתיהן נגזרו משורש אחד (amare – אהב), ואהב רק אחת במשמע היינו לבחור באיש האהוב כשהוא לעצמו, לא מפני איזה מחסור ולא בכדי להפיק תועלת איזו שהיא; אף כי התועלת נובעת מאליה מן הידידות, גם אם אינם מחזרים אחריה כלל.

(101) מתוך רגש חבה שכזו אהבנו אנחנו בצעירותנו את הזקנים המהוללים, לוציוס פולוס, מארקוס קאטון, קאיוס גלוס, פובליוס נַאסִיקָה¹²¹ וטיבריוס גראקכוס¹²², חותן סציפיון שלנו. יותר מזה תזהיר הידידות בין בני גיל אחד, כגון ביני ובין סציפיון, ליציוס פורִיוס¹²³, פובליוס רופיליוס וספוריוס מומיוס, ושוב אנחנו בזקנותנו נמצא סעד בחבת הצעירים כמו בחבה שלכם ובזו של קבינטוס טוּבֶרון¹²⁴. אנכי אמצא נחת רוח גם בחבורתו של פובליוס רוטיליוס¹²⁵ שהוא בן תשחורת ובחברת אבלוס ווירגיניוס¹²⁶. ומכיון שכך הוא דרך חיינו וטבענו שדור הולך ודור בא, יש אמנם להביע את המשאלה הלבבית, כי נוכל להגיע אל המטרה, כדברת האנשים, יחד עם בני גילנו, שכן עמם יחד כאילו הגחנו אל הזירה (של החיים).

(102) אך עניני אנוש כחרס הנשבר והבל הבלים, ולכן מן הצורך לחפש אלו אנשים שאפשר לאהבם אהבה הדדית. שכן בהתבטל החבה והאהבה תתבטל כל נעימות בחיים. אמנם מאתי נחטף סציפיון לפתע פתאום, מכל מקום הוא עודנו חי וקיים בשבילי ותמיד יהיה. כי אני אהבתי את צדקוּת האיש אשר נרה לא יכבה לעולם ועד. והיא לא זו בלבד שמתייצבת לנגד עיני אשר תמיד תפשתיה כמעט בכפי, אולם היא עתידה להזהיר במלוא יפעתה גם לדורות הבאים. כי אין בן אדם השואף לגדולות או הוגה תקוות רמות אשר לא ישתדל לשוות לנגדו את זכר האיש ודמותו.

(103) למצער בנוגע לי אין אף אחד מכל הדברים שחנני בהם המזל או הטבע אשר אוכל לערוך לידידות סציפיון. בה מצאתי הסכם בעניני מדינה, בה – עצה בענינים פרטיים שלי, ובה – נופש מלא עונג. מעולם, עד כמה שאני יודע, לא פגעתי בכבודו אפילו פגיעה כלשהי, ולא שמעתי מפיו דבר שלא הייתי רוצה לשמוע. בית אחד היה לנו, משק אחד ומשותף. ומשותפים היו לנו לא בלבד חיי הצבא, אלא גם הנסיעות והקייטנות. (104) ומה צריך אני להגיד עוד על המאמצים שלנו להרבות חכמה ודעת. מתוך מאמצים אלה בלינו כל שעות פנאי שלנו הרחק מעיני העם. ואלמלי יחד עמו נכרת כל אות וזכר לדברים האלה, בשום אופן לא יכלתי לשאת את הגעגועים על האיש היקר הזה אשר נפשי היתה קשורה בנפשו. אפס כי כל אלה לא נשמדו, להפך הם הולכים וגדולים, הולכים וגוברים במחשבתי ובזכרוני. וגם אילו גזלו ממני כליל גם אלה, כי אז יביא לי כבר הגיל שלי נחמה גדולה. שהרי אי אפשר, כי הגעגועים אשר בהם אני שרוי יארכו זמן רב מדי. והלא מן הנחוץ שכל הנמשך זמן קצר, ואם הוא ענין חשוב, יקל לשאתו.

זהו מה שהיה לי להגיד על הידידות. ולכם אני פונה בדרישה שתקדישו מקום כבוד לצדקוּת אשר בלעדה אי אפשר לה לידידות שתתקיים. אמנם עליכם לדעת, כי חוץ מן הצדקות אין דבר יקר מן הידידות.

לקט קטעים בעניני ים מהספרות היוונית והרומית¹

תרגם מיוונית ומלטינית והוסיף מבואות והערות ד"ר מאיר שָׂשׂ

טקיטוס / ניסיון לרצח פוליטי בים

P. Cornelius Tacitus, Annales, 14.3–6

תורן 38, פברואר 1962

הסכסוכים בין נירון ואמו אגריפינה באו כבר עד נפש והקיסר החל הוגה בחיסולה. מציאת אמצעי הרצח הסבה לו דאגות לא מעטות, ואז הציע את רעיונו אניקרטוס, מפקד הצי במיסינום, מי שהיה עבד משוחרר, מחנכו של נירון בימי ילדותו ושנוא על אגריפינה שנאה הדדית. הוא אמר, כי יוכל לבנות אוניה, אשר חלקה ייפרד בים באורח מלאכותי וישליך אותה (אגריפינה) מבלי שתשגיח בכך: “אין כים למקרים לא צפויים. אם תטרף אנייתה ותאבד, מיהו כה עויין וייחס פשע לאשר הרוחות והגלים אשמו בו, וכי יקים הפרינקפס לכבוד הנפטרת מקדש ומזבחות וכיוצא בזה כדי לשם מתן בטוי לאהבת אימו”.

ההמצאה נראתה לנירון ופיתה את אגריפינה לבוא אליו. ערך משתה גדול ופירסם ברבים את שלום הבית, אשר הוקם שוב במשפחה. כך הנעים לה את שעותיה האחרונות.

ליד כף מיסינום “עמדה בין היתר אוניה מפוארת, כאילו ניתנה היא לכבוד האם, כי נהגה היא להפליג בטרירמה של חיל־הים.”

לאחר קבלת הפנים ליווה נירון את אגריפינה לחוף ונפרד ממנה קבל עם ועדה בלבביות רבה בהערימו עליה חיבוקים ונשיקות.

"ליל כוכבים בהיר ושלוות ים שקט נתנו האלים, כאילו להעיד בו (בנירון) על הפשע. לא התקדמה האוניה כברת דרך, כל עוד שניים מבין הפמליה של אגריפינה, האחד קרפיריוס גאלוס עמד ליד משוטי ההגה, והשניה אקירוניה כפופה לרגלי המטרוניתא השוכבת דיברה בשמחה על חרטת הבן ועל חידוש אהבת האם, והנה בהינתן אות נקרע גג התא מרוב העופרת. קרפיריוס נמעך ונפח נשמתו מיד; על אגריפינה ואקירוניה הגנו קירות המיטה המורמים, והם חזקו במקרה מהמשא, שנפל עליהם. האוניה לא נתפרקה, המהומה היתה רבה, שכן עכבו הלא־מעורבים במעשה את אלה שהיו שותפים לו. לסוף נראה לחותרים, כי יטו את האוניה לצידה ויטביעוה, אבל גם להם לא היתה הבנה אחידה מן המוכן לגבי המעשה המיידי, כל עוד אחרים, שעמדו כנגדם, השתדלו, ככל האפשר בקלות, לקפוץ הימה. את אקירוניה, שצעקה בטפשותה כי היא אגריפינה ויעזרו לאם הפרינקפס, הרגו בכידונים, במשוטים ובמכשירי אוניה, שבאו רק לידיהם. אגריפינה שתקה, ולכן לא הבחינו בה, אמנם נפצעה בכתפה. תחילה שחתה ואחר משנקלעה ספינה בדרכה, הובאה אל אגם לוקרינוס ומשם הוכנסה לחוילתה.

כאן הרהרה בנפשה, כי במכתב־שקר נקראה הנה וכך היה גם הכבוד הגדול; האוניה היתה סמוכה לחוף, רוח לא הדפה אותה, לא עלתה על שרטון, מחלקה העליון, כמנגנון ביבשה, התמוטטה…"².

סווטוניוס מספר, כי נירון פקד על אנשי האוניה שישברו אותה, כאילו קרתה איזו התנגשות מקרית³. מעשה זה היה רק חוליה אחת בשרשרת המזימות, שהגה ועשה קיסר זה. אגריפינה לא הוסיפה לחיות עוד זמן רב ונפלה קורבן לרצח דמים מתועב.

טקיטוס / קרב ימי בזירת קרקס (naumachia)

P. Cornelius Tacitus, Annales, 12.56–57

תורן 38, פברואר 1962

השם נאומכיה מציין שני מובנים: קרב בים בין אוניות מלחמה וקרב, שהוצג באגם או באמפיתאטרון מוצף מים. הלוחמים היו לודרים מקצועיים, פושעים ונדונים למוות, אשר קיוו לזכות בסוף מאבקם בשלל והוא החיים, כפי דברי חכמינו ז"ל: „ומי שהוא מכניס עצמו לזירה – או ניצוֹח או נוֹצח“⁴. 

תקופת שגשוגה של רומא הקיסרית היתה המאה הראשונה לספירה ואז נערכו רוב הנאומכיות הידועות לנו היום. על אף שלטון השליטים האבסולוטיים ברומא היתה צורתה הרשמית של המדינה – ריפובליקה. הכתובות הוסיפו להזכיר את הסמכות העליונה שלהלכה – הסנט והעם הרומאי, ונשאר עוד קורטוב של דעת קהל ברומא. זהו מקורם של אותם משחקי הראווה הרבים, שערכו הקיסרים לשעשוע ההמונים והם, לכאורה, היו עוד גורם מכריע בעיצוב דמותה של המדינה.

משחקי השעשועים המענינים ביותר היו המחזות של קרבות ים. לצערנו, המקורות אינם מאפשרים להביט בזירות התגוששות אלה, כי הידיעות עליהן דלות מאד. מאחר שלא נפקד מקומה של הנאומכיה, אם רצה השליט לפאר את שמו ולהאדירו, שדורות יזכרוהו לטובה, נותר לנו מעט מן התאורים.

יוליוס קיסר היה הראשון, שערך נאומכיה ב־46 לפנה"ס, כשנתיים אחר נצחונותיו הגדולים במלחמת האזרחים. רומא מעולם עם ההיסטוריה היה, נטיותיו לעבר העבר המפואר נודעו ואם שוחזרו כבר זכרונות טרויה וקרבות היסטוריים אחרים, הופיעו הפעם במקוה המים, שנחפר בשדה מארס, יורדי הים המפורסמים של העבר – הצורים, הפיניקים והמצרים⁵. בקרב המשוחזר נלחמו אוניות מלחמה גדולות, טרירימות וקואדריריימות (אוניות בעלות שלוש וארבע שורות של משוטים). מכל צד חתרו כ־2000 חותרים ונוספו להם עוד המלחים, שמתפקידם היה לטפל באוניה ובציודה.

במסורת זאת המשיך גם בנו המאומץ, אוקטבינוס אוגוסטוס, מי שפתח את שורת הקיסרים האבסולוטיים של רומא. הנאומכיה שלו⁶ נערכה במערבה של רומא ליד גבעת יאניקולום, בצדו הימיני של הטיבר. לשם המשחק נחפרה ברכה גדולה והמים הוזרמו ממרחק של 20 מילין, מאלאסיום, שהיתה עיירת הנופש של הפיננסוקרטיה הרומאית בחופה הדרומי של אטרוריה. האקוה־דוקט נמשך לאורך הדרך המפורסמת של רומא ה־Via Aurelia. בהתאם לפילהלניות של הרומאים העלה אוגוסטוס את זכר גדול הקרבות הימיים של ההיסטוריה, קרב סלמיס, שנערך בין האתונאים לצי של הפרסים. בהתגוששות זאת נאבקו כשלושת אלפים מתחרים, נוסף לתופשי המשוט.

בקרב הימי, וכן ניתן לשער שגם בנאומכיה בזירת הקרקס, נחלקו התפקידים בהתאם לידוע לנו היום. דרכי הלחימה בים היו משולבות במבצעים שונים ולכן נתפלגו אנשי הצוותות השונים של האוניה. החותרים היו הכוח המניע, כי לא סמכו על המפרש בשעת הקרב, שיניע את כלי השיט קדימה, אחורה או הצידה בתפנית של זוית מסוימת לפי דרישת הטקטיקה של ההתקפה או ההגנה.

הניגוח היה אמצעי הלחימה העיקרי ולביצועו הזדקקו לידע ולמשמעת של צוות החותרים, שיכלו להניע את האוניה למעשה זה. בגשרי הנחיתה לא השתמשו עוד במאה הראשונה לספירה ורק סרטי הוליווּד מוכנים להסתכן בזיוף היסטורי זה לשם הראוותנות בשעשוע צופי הקולנוע של היום. חיילי הצי צוידו במכונות־ירי מסוגים שונים, אך סוף מאבקם היה הקרב פנים אל פנים, אם לא טבעה האוניה מעצמת הניגוח והחור שהובקע בה. אם דלגו החיילים לאונית האויב, החלו בטבח וקרבנותיהם הראשונים היו החותרים, „המכונה“ של האוניה. זה יכול היה להיות גם הסדור של הלוחמים בזירת המים של האמפיתאטרון. המתכננים דאגו גם לקהל. הוזמנו מלחים מערי הנמל, ראווינה ומיזינום, שפרשו יריעה מעל קהל המסתכלים לשם הגנתם מפני חמת השמש. בחירת מלחים לתפקיד זה היתה טבעית מאוד, שכן הם מנוסים היו בטכניקה של הטיפול בבדים ובחבלים.

את הנאומכיה הגדולה והמפוארת ביותר ערך הקיסר קלאודיוס ב־52 לספה"נ⁷. החזיון הוצג באגם Fucinus, שהוא Lago di Celano היום בהרי האברוזים. סויטוניוס מספר, שעמד הקיסר לנקז את מי האגם, וטרם הושלם המפעל, התכונן לשעשע את המוני רומא בהצגה נדירה של נאומכיה. הקבלנים מוכנים היו לבצע את עבודת הניקוז, אם יימסרו השטחים המיובשים החדשים לרשותם. תעלת ניקוז – emissarium – נחפרה בחלקה על פני ההר ובחלקה במעבהו. אורכה 3 מילין (כ־5600 מ') והמלאכה ארכה 11 שנה, על אף שלושים אלף איש שעבדו שם ללא הפסק. לפני פתיחת הסכרים להורדת המים הוצגה הנאומכיה. הלוחמים הריעו לכבוד הקיסר בברכת הלודרים המסורתית – Ave Caesar, ההולכים למות דורשים בשלומך – אבל קלאודיוס, ברדיפתו אחר אהדת ההמונים הפליט לשם בדיחות הדעת, שמא לא? למשמע דבריו סברו הלוחמים, כי המשחק לא יעלה בדמם, וסרבו לצאת לקרב. הקיסר התרוצץ בחוף הלוך וחזור, פעם איים ופעם התחנן, ורק בקושי נאותו להפצרותיו והתחילו בהצגה. במחזה הזה נלחם הצי הסיקיליאני עם הצי של רודוס. שתים־עשרה אוניות היו בכל צד, ואות ההתקפה ניתן על ידי פסל טריטון, אל ים, אשר עלה וצף על פני המים באמצע האגם בעזרת מנגנון המיוחד לכך.

המשך סיפור הנאומכיה עצמה נמצא בספרו של ההיסטוריון הרומאי טקיטוס, וזהו, כידוע לי, התאור היחיד, שנותר לנו על ההצגות המפוארות האלה ובזו הלשון⁸: „בעת הזאת נפרץ ההר בין האגם פוקינוס לנהר ליריס, כדי שגודל המפעל ייראה ברבים, ובאגם עצמו נערך קרב, כפי שפעם אוגוסטוס הציג מעבר זה של הטיבר באגם מלאכותי, אך באוניות קלות ובמידה קטנה יותר. קלאודיוס צייד טרירמות וקואדרירמות ותשעה־עשר אלף איש, הקיפם באוניות, שלא יהא פתח למנוסה, אך הותיר בכל זאת רווח למלאכת צוותות החותרים וההגאים לעריכת התקפות האוניות, ככל שרגיל בקרב. באוניות עמדו מחלקות מגדודי הפריטוריאנים ולהקת פרשים, ובפניהם מגדלי הגנה, אשר מהם כוונו מכונות ההטלה והיריה טעונות. את חלקו הנוסף של האגם החזיקו חיילי הצי באוניותיהם הספונות. החופים, הגבעות ומרומי ההרים מלאו, כבתיאטרון, קהל עצום, אין ספור, אשר בא מהעיירות הסמוכות ומרומא עצמה, בין בשל השאיפה לחזיון, בין בשל החובה כלפי הפרינקפס (קלאודיוס). בראש ישב הוא לבוש אדרת מצביא מפוארת, ולא הרחק ממנו אגריפינה בגלימה שזורת זהב. בגבורת גברים עזים נמשך הקרב, על אף שבין פושעים היה, ורק אחר פצעים רבים הוצאו מהטבח.

בתום החזיון ניתנה דרך חופשית לירידת המים. העדר התכנון של המפעל היה גלוי לעין, שכן לא הועמק האגם באמצע דיו. לכן, במרוצת הזמן נכרו תעלות ולהמונים, שקובצו שוב, נערכו חזיונות לודרים על גבי גשרים, אשר נבנו שם לקרבות רגלים. זאת ועוד, המשתה שהוכן במוצא האגם הדהים את הבריות, כי כוח המים הפורצים סחף את כל המצוי בסביבה וזעזע ברעמו וברעשו המבהלים למרחקים. אז ניצלה אגריפינה את פחד הפרינקפס והאשימה את נרקיסוס, מקים המפעל, בשאפתנות ובשוד. אך גם הוא לא שתק, והעיד על אי רסונה של האישה ועל תקוותיה המופרזות“.

אכן, החזיון נערך, אבל הניקוז לא עלה יפה, ורק במאה הקודמת השלימו את המפעל, אשר יוליוס קיסר היה מתכננו הראשון, למען תת תוספת אדמה פוריה לאכרי הסביבה.

על שתי נאומכיות גדולות נוספות מספר עוד סווטוניוס: האחת ערך נירון במי ים ממש, כשחיות ים ענקיות משוטטות מסביב⁹; והשניה מעשה הקיסר דומיטיאנוס. הנאומכיה הזאת נערכה בהשתתפות ציים שלמים ולשם הכשרת המקום נחפרה בריכה ליד הטיבר ונבנו מקומות ישיבה כמעין אמפיתאטרון. דומיטיאנוס הרודן אהב מאד את המשחקים האלה, כי „היה מסתכל בהם עד הסוף גם בגשם שוטף“.

טיטוס ליוויוס / תחבולות ארכימדס להגנת סירקוסאי

Livius, 24.23–24

תורן 39, מאי 1962

אחת הפרשיות המענינות ביותר במלחמות הפוניות בכלל, ובשניה בפרט, היא מצור הרומאים על סירקוסאי (סירקוז) שבסיציליה (212–214 לפנה"ס). על העיר הגנו האזרחים, וגם צבא קרתגי חנה אז באי. המטרופולין הגדולה והעשירה היתה נכנעת במהרה, לולא המצאותיו הגאוניות של אחד מאזרחיה, ארכימדס. איש מדע דגול זה נפל חלל בזמן לכידת העיר בידי מרקוס קלאודיוס מרקלוס, מצביא רומאי רב־פעלים, אשר זכה בכינוי “חרב רומא”. מרקלוס התכוון לחוס על חייו של המדען ושלח חייל לזמנו אליו. הלה מצא את ארכימדס, אף בשעות המכריעות לגורל העיר, שקוע בפתרון בעיה גאומטרית כלשהי. כששאל החייל לשמו, השיבו – על פי אחת הגרסאות: noli turbare circulos meos – “אל תטשטש את המעגלים שלי!”, כשכוונתו על אשר צייר בחול. התכעס החייל על התשובה הלא עניינית והרגו בחרבו. מי ידע ויגיד, באיזו נוסחה גאומטרית נעשה המדע עני יותר?

„לאחר מכן החלו צרים על סירקוסאי, בים וביבשה כאחד, ביבשה מצד הקסאפילום ואילו בים מצד אכראדינה,¹⁰ אשר גלים שוטפים את חומתה. ומכיוון שלא פקפקו (הרומאים), כי יחדרו לעיר ענקית ורחבת־ידיים זו מצד כלשהו כשם שלכדו את ליאונטיני בהטלת אימה ובהסתערות הראשונה,¹¹ קירבו אל החומות את כל הציוד להטלת מצור על עיר.

וכל המבצע שהוחל בו בתנופה כה רבה היה מצליח לולא אדם אחד בסירקוסאי באותם הימים. היה זה ארכימדס, בוחן יחיד במינו של השמים והכוכבים, אבל נפלא יותר כממציא ובונה מקלעים ומכונות מלחמה ואשר בהם שם ללעג במאמץ קל כל שעשו האויבים בקשיים עצומים. לאורך החומות הנמשכות על גבעות לא שוות (בגובהן), רובן רמות וקשות לגישה אך אחדות מהן נמוכות ונוחות להתקרבות מן הגאיות המישוריים, הוא הציב מקלעים מכל הסוגים בכל מקום כפי שנראה לו. על חומת אכראדינה, אשר כאמור לעיל, הים שוטפה, צר מרקלוס¹² בשישים חמש־חתריות.¹³ קשתים, קלעים ואף חיילים קלי־נשק מהאניות הנותרות, אשר מפני קלעיהם יתקשה להתגונן מי שאינו מיומן, לא הניחו כמעט לאיש לעמוד על החומה בלא פגיעה. הם החזיקו את אניותיהם הרחק מהחומה, כי הקלעים נזקקו למרחק. חמש־חתריות אחרות קשורות שתיים־שתיים יחדיו, לאחר שהוצאו משוטיהן הפנימיים כדי שדופן לדופן יותאם, התנהלו כאניה אחת במערכת המשוטים החיצוניים; הן נשאו מגדלי־קומות ומנגנוני־מכונות למיניהם לקרקור חומות. כנגד ההכנות הימיות הללו הציב ארכימדס על החומות מקלעים מגדלים שונים. על האניות הרחוקות הנחית סלעים בעלי משקל רב, ואת הקרובות יותר תקף לרוב בירי רצוף של קלעים. ולבסוף, כדי שאנשיו יוכלו להטיל על האויב קלעים בלא פגיעה, פתח הוא בחומה מלמטה עד למעלה חרכים צפופים ברוחב של כאמה, ודרך חרכים אלה תקפו ממסתר את האויב, חלקם בחיצים וחלקם במטולים בינוניים. וכנגד אניות אחדות, שהתקרבו כדי שיימצאו לפנים מטווח ירי, (הציב) בעזרת מנוף בולט מעל החומה כדור ברזל קשור בשלשלת חזקה, ומשהוטל זה על החרטום ו(המנוף) קפץ בחזרה בכובד משקל העופרת עד הקרקע, העמיד החרטום התלוי את האניה על ירכתיה; לאחר שהירפה ממנה פתאום, הפיל את האניה אל בין הגלים בחיל ורעדה של מלחיה כאילו צנחה מעל החומה, ואפילו נפלה היא ישר, היו חודרים לתוכה מים רבים. כך הושם ללעג המצור מצד הים, וכל תקוותם כוונה לכך כי יתקפו במלוא כוחותיהם מצד היבשה.“

פליניוס / קרב ימי עם הדגים

C. Plinius Secundus, Naturalis Historia, 4.2

תורן 39, מאי 1962

גאיוס פליניוס סיקונדוס (23–79 לספה"נ) היה סופר, איש מדע ואדמירל הצי הרומאי. מדען רומאי זה סיכם את ידע דורו ביצירתו הגדולה „חקר הטבע“ – Historia Naturalis שהיקפה שלושים ושבעה ספר. הקטעים המתורגמים להלן נלקחו מספרו התשיעי, המספר על הדגים. על אף שפליניוס חתר לתאור מדעי, לא נמנע מלנצל את סיפורי הבדים הרבים, שיורדי הים ועוברי אורחות האוקיאנוס הביאו איתם לרומא. גם הוא הירבה במסעות ואת רשמי נסיעותיו העלה בספריו.

„חיות הרבות והגדולות ביותר מצויות בים ההודי; ביניהן לויתנים, שממדיהם עשרה דונם כל אחד; הכרישים, שאורכם מאתים אמה; אפילו סרטנים מגיעים שם לארבע אמות, וגם למורינות שבנהר גאנגס לאורך של שלושים רגל. אכן, נראות חיות ים לרוב בעונת הקיץ. אז משתוללים שם סערות, ומטרות וסופות מוטלות מרכסי ההרים, והן הופכות את הימים ממעמקיהם ואת החיות המגורשות מהתהומות מגלגלות בגלים בהמון כה רב – כשם שבמקומות אחרים מצויה הטונה בהמוניה – שצי אלכסנדר הגדול רק במערך קרבי, כאילו נגד חיל אויבים בקו חזית התארגן; אחרת משבפיזור לא ניתן לצאת משם. קולות, שאון ויריות לא מפריעים להם, כי אם רעם ורעש יבהילון.

חצי־אי עצום שוכן בים האדום ושמו קטר¹⁴; ליד בליטתו משתרע מפרץ שומם. המלך תלמי¹⁵ הפליג בו שנים־עשר ימים ולילות עד צאתו, כי רוח לא היתה. בעיקר עקב שלות המקום הזה גדלות חיות הים לגודל כה רב, עד כי לא ינועו. האדמירלים של אלכסנדר הגדול סיפרו שהגדרוסים הגרים ליד הנהר ערביס¹⁶ הכינו את פתח בתיהם מהלסת העליונה של החיות האלה; מעצמותיהם, שאורכן ארבעים אמות, עשו גגות. החיות יוצאות ליבשה ורועות שורשי שיחים כבהמות וחוזרות (לים). אשר להן ראש סוס, חמור ושור, אוכלות צמחים.“

פליניוס / התצוגה של מפלצת ים מיפו

C. Plinius Secundus, Naturalis Historia, 4.4

תורן 39, מאי 1962

„לפרינקפס טיבריוס הודיעה המשלחת מליסבונה, אשר נשלחה שמה לראות ולשמוע,כיצד טריטון¹⁷ מנגן בצדפה במערה מסוימת ולהכיר את מראהו. אף הסיפור על הניראידות¹⁸ אינו כוזב. גופן מלא קשקשים, שעיר ומראן כמראה אנוש. אכן נראתה כזאת גוססת בחוף ההוא והתושבים האזינו זמן רב לשירתה העצובה. הנציב של גליה כתב לאוגוסטוס האלהי, שבחוף נראו ניראידות מתות רבות. אנשים מצוינים מקרב מעמד הפרשים מעידים לפני, שראו באוקינוס של קאדיז איש ים, שגופו דומה לשל אדם לחלוטין; בשעות הלילה עלה הוא לספינה והחלק, שהתישב בו, שקע מיד ואילו ישב שם זמן רב, היתה הספינה כולה טובעת לגמרי.

בזמן פרינקפס טיבריוס הותיר הים בזמן השפל יותר משלוש מאות חיות ים בחוף שמול הפרובינציה הליונית. הן היו נפלאות בצורתן ובגודלן. לא פחות היו בחוף של סאנטוני¹⁹ ובתוכן פילים ואילים והם עקב כתמם הלבן רק בקרנותיהם דמו להם. גם ניראידות רבות היו שם. טוראניוס²⁰ סיפר, כי נתקלה חיה אל חופי קאדיז, אשר בין שני סנפיריה בקצה זנבה שש־עשרה אמות, מספר שניה מאה ועשרים, אורך שניה הגדולות שלושת רבעי רגל ושל הקצרות חצי רגל. אומרים עליה, כי לפניה הוצבה אנדרומדה²¹ ואת עצמות חיה זאת הביא לרומא מ. סקאורוס מהעיר של יהודה, יפו, והציג לראווה בין יתר הנפלאות בזמן שהיה אֶדיל²². אורכה ארבעים רגל, גובה צלעותיה עולה על אלה של פילי הודו, עובי חוט השדרה שלה רגל וחצי.“

פליניוס / הדולפין

C. Plinius Secundus, Naturalis Historia, 9.7–10

תורן 50: נובמבר 1964

הדולפין היה בעל החיים הימי הנערץ ביותר בתקופה העתיקה. אגדות וסיפורים רבים נקשרו בדמותו, ובייחוד על האהבה והדבקות ההדדית בין האדם לבינו. מסופר, כי אל הים, נפטון, ישב במרכבה הרתומה לדולפין ועוד כהנה וכהנה. בתלמוד, במסכת ‘בכורות’, כתוב שהדולפינים “מולידין וגדלין, פרים ורבים כבני אדם והם בני ימא”. תיאור זה תואם את ההסבר של האגדה היוונית על הדולפין, שהאל דיוניסיוס חמד לצון, התל פעם בבני האדם והפכם לדגים.

„המהיר מבין כל בעלי החיים, ולא רק מבין אלה שבים, הוא הדולפין, שחש מהציפור, זריז מהרומח (המושלך), ולולא היה פיו הרבה למטה מחרטומו, כמעט באמצע בטנו,²³ אף דג לא היה נמלט ממהירותו. אולם הטבע דאג להוסיף לו עיכוב, שאם הדולפינים אינם מתפרקדים, לא יחטפו את טרפם. מעשה זה מציג בעיקר את מהירותם, שכן כאשר רודפים הם גרויי־רעב אחר דג נמלט אל מעמקי הים, עוצרים את נשימתם זמן ממושך, ומשמזנקים כבני־קשת לשאוף אוויר, הם קופצים בכוח כה רב, עד כי יחלפו מעל מפרשי האניות. הם נודדים לרוב בזוגות, יולדים את ולדם בחודש העשירי בימי הקיץ, עיתים אף שניים. מניקים בשדיהם כמו הלווייתנים, ואף נושאים את גוריהם, החלשים מפאת ינקותם; ומה גם, אף לכשגדלו מלווים אותם זמן ממושך מרוב אהבה כלפי זרעם. הדולפינים מתבגרים מהר, סבורים שבגיל עשר מגיעים לשיא גודלם. חיים הם שלושים שנה, וזה נודע כשנקטע זנבו של אחד מהם לשם ניסוי. הם נעלמים לשלושים יום לערך עם עלות כוכב הכלב,²⁴ נחבאים בדרך לא־מוכרת, ואשר מפליא עוד יותר, כי אין הם יכולים לנשום במים. נוהגים להגיח לחוף מסיבה לא־ברורה, אין הם מתים מיד במגע עם האדמה, אולם אם נסתם הוושט שלהם יגוועו מהר מאד. לשונם מסוגלת לנוע בניגוד לבעלי החיים הימיים, היא קצרה ורחבה, שונה אך במעט מזו של החזיר, קולם כעין אנחת אנוש, גבם קמור וחוטמם סולד, לכן נודעים הם באורח פלא בשם ‘אפון’, וכך הם מעדיפים להיקרא.

הדולפין הוא בעל חיים האוהב לא רק את האדם, אלא גם את אמנות המוסיקה, נהנה מזמרה רב־קולית, אבל בייחוד מקול עוגב המים. אינו נבהל מהאדם, כאילו היה לו זר, בא לקראת אניתו, מתקרב בשחוק ובצהלה, גם מתחרה בה, ועל אף שמפרשיה מלאים, עובר אותה. בימי אוגוסטוס האלוהי הובא דולפין לאגם לוקרינוס,²⁵ וזה התאהב אהבה מפליאה בבנו של אדם עני בלכתו לבית הספר מבאיאי לפוטיאולי,²⁶ ובהתעכבו מדי צהריים קרא לו בשם ‘אפון’, ותכופות פיתה אותו בחתיכות לחם שלקח עימו לדרך. בושתי לספר זאת, אלמלא הועלה המעשה על הכתב גם בכתבי מיקנאס, פאביאנוס, פלאוויוס אלפיוס ושל רבים אחרים. משקרא לו הילד בשעה כלשהי של היום, אף אם היה הדולפין נעלם וחבוי, קפץ מן המעמקים, אכל מידו והגיש את גבו לעלות עליו; בטמנו את עוקצי סנפיריו בכעין נרתיק לקח את הילד והביאו לפוטיאולי לבית הספר דרך הים והחזירו באופן דומה שנים מרובות, עד אשר מת הילד עקב מחלה, ומאז ואילך בא תמיד אל המקום המקובל עליהם עצוב ודומה למתאבל. והדולפין – איש לא יטיל ספק בכך – נפח את נשמתו מגעגועיו. דולפין אחר בשנים אלה, בחוף האפריקאי בהיפו דיארוטוס,²⁷ הגיש את עצמו כי יגעו בו, שיחק עם השוחים במים והסיע את המורכבים עליו; פלאביאנוס, הנציב של אפריקה, מרח אותו במשחה והרדים אותו, כפי שנתברר, בריחה הבלתי־רגיל; הדולפין ניטלטל בגלים כפגר, וכך נחלץ מהקשר עם אנשים וניצל מהצקה לכמה חודשים, כאילו מפגע רע. לאחר מכן חזר לאיתנו, והיה לפלא כמקודם. הטרדות אנשי הרשות את מארחיהם שבאו לצפות בחזיון אילצו את בני היפו להרוג אותו. לפני מעשים אלה, מספרים דברים דומים על ילד בעיר יאסוס,²⁸ אשר התבונן בדולפין זמן ממושך מרוב אהבה, עד אשר בלכתו משם יצא זה אחריו לחוף בתשוקה עזה, ובבואו לחולות נפח שם את נשמתו; את הילד שם אלכסנדר הגדול בראש כהני נפטון בבבל, והסביר כי אהבה זאת היתה בחסד האלהות. הגסידימוס כתב,שילד אחר באותה העיר, ביאסוס, הרמיאס שמו, ברוכבו על פני הים באותו אופן, הוציא את נשמתו בגלי הים בשל סערה פתאומית; והדולפין בהחזירו הודה כי הוא עצמו הגורם למוות, לא שב לים ומת בחרבה. תיאופראסטוס אומר שדבר זה קרה גם בנאופאקטוס.²⁹ אין שיעור לדוגמאות: דברים מעין אלה מספרים תושבי אמפילוכוס³⁰ וטארנטום³¹ על ילדים ודולפינים; והללו גרמו לכך שיאמינו כי גם אריון, אמן הזמרה והנבל, החניף וביקש מהימאים המתכוונים להרוג אותו בים למען גזילת כספו, שיפרוט תחילה על נבלו; לזמרתו התאספו הדולפינים, וכאשר קפץ לים, לקח שם אחד והעבירו לחוף טינארום.³²

בשטחי נמאוסיס של הפרובינקיה נארבו³³ יש אזור מוצף מים הנקרא לאטירה, אשר שם דגים הדולפינים בשותפות עם האדם. במועד קבוע פורץ לים המון קיפונים לאין־ספור דרך מעבר צר, משמבחינים אלה בשובו של זרם המים, ומשום כך אין למתוח שם רשתות, הרי לא נועדו הללו לשאת באותה מידה את משא המשקל הזה, אפילו אם הקיפונים המנוסים לא נוכחו בשעה היעודה. מתוך סיבה דומה הם חותרים במישרין למים העמוקים הנוצרים במערבולת הקרובה, וממהרים לעקוף את המקום היחיד המתאים לפרישת רשתות. כשראו זאת הדייגים – מתכנס שם המון בידעו את המועד, אך שואף הוא יותר להנאה ההיא – וכל הקהל העצום הזה קורא מהחוף ‘אפון’ בקול רם ככל שיכול לקראת ארוע החזיון; הדולפינים נענים מהר לבקשה, משב הרוח הצפוני נושא את הקול ואילו הדרומי מביאו לאט יותר מכיוון נגדי, אבל אז נחפזים לחוש לעזרה באורח בלתי־צפוי. הם מופיעים בשורת חזית שנערכת מיד במקום אשר שם יתרגש הקרב; מתייצבים לעומתם מצד הים הפתוח ודוחפים את הקיפונים המבולבלים לעבר המים הרדודים. אז מקיפים אותם הדייגים ברשתות, ובקלשונות מרימים אותן. הקיפונים מדלגים מעליהן במהירות לא פחותה, אך את אלה תופסים הדולפינים, מסתפקים אותה עת בהריגתם ואת מזונם דוחים עד לנצחון. הקרב משתולל בעוז, והדולפינים שמחים להיסגר ברשתות כשהם נדחפים שמה בגבורה, אך כדי שזה לא ידרבן את מנוסת האויב, הם מחליקים בזהירות בין ספינות, רשתות ואנשים השוחים במים שלא יפתחו כל מוצא. אף אחד אינו משתדל לצאת בקפיצה, על אף שזאת חביבה עליהם לרוב, אלא אם כן הורדו הרשתות למטה מהם. זה שכבר יצא נלחם הלאה לפני הסוללות. וכך הם טורפים בתום הציד את אשר הרגו; אולם הם יודעים בעצמם שעבודתם מפרכת יותר מכפי שהם קיבלו עבורה תמורת שכר של יום אחד; הם מחכים למחרת, כי לא בדגים בלבד, אלא גם בפרוסות לחם מן היין ישביעו אותם.

את אשר מוקיאנוס מספר על ציד דגים באורח דומה במפרץ יאסוס, הוא שונה בזה שהדולפינים מצויים במקום מרצונם ובלא שנקראו, ואת מנות חלקם מקבלים מידי הדייגים, ולכל סירה יש שותף מבין הדולפינים, אמנם כל זאת בלילה לאור לפידים. קיימת להם בינם לבין עצמם שותפות חיים; כאשר מלך קאריה לכד וקשר אחד בנמל, התאסף המון עצום של דולפינים נוספים, אשר ניתן היה לראות בהם עצבות מסוימת בבקשם רחמים, עד כי הורה המלך שישוחרר. ומה גם, את הקטנים מלווה תמיד המבוגר יותר שהוא כעין שומר; הבחינו כבר שמביאים עימהם את המת, שלא יטרפוהו בים חיות טרף.“

פליניוס / על הדגים

³⁴

עלון הדייגים 31: מרץ 1963; עלון הדייגים 32: יוני 1962

גאיוס פליניוס סקונדוס (79–23 לספה"נ), סופר, איש מדע, אדמירל הצי הרומאי במיזינום – סיכם לדורות הבאים את מדעי הטבע של התקופה הקלסית העתיקה. פעילותו הספרותית היתה ענפה מאד, אבל מבין כל יצירותיו מצטיין בוודאי מפעלו הגדול Historia Naturalis – חקר הטבע. פליניוס היה הקרבן הראשון של הסקרנות המדעית, וקיצו בא לו, משרצה לבחון מקרוב את תופעת האימים של הטבע עת התפרצות הוויזוב. עסק במדעי המלחמה, בהיסטוריה, בגרמטיקה ובתורת הנאום. „חקר הטבע“ שלו כולל שלושים ושבעה ספרים ובו מסופר על היווצרות העולם עפ"י התיאוריות הפילוסופיות, על כתיבת הארץ, על הרפואה ועל מדעי הטבע. רושמו היה רב בתקופה העתיקה וגם חקר הטבע האמפיריסטי של העת החדשה הושפע מיצירתו, שהיא מקור לא אכזב להכרת מדעי הטבע של יוון ורומא. חוקרי תולדות התרבות והמדעים ימצאו בה חומר רב, שכן רוב המקורות, שציין פליניוס, אבדו.

הקטעים המתורגמים המובאים לקמן נלקחו מהספר ה-9 הדן על הדגים. חלוקתו הפנימית של הספר היא עפ"י שיטתו של אריסטו, אבל בעוד שתיאורו של הלז יבש ועניני, הפליג פליניוס מעבר למדעיות הטהורה. על רבו לא העז לחלוק, אך שימשו אצלו בערבוביה ההתבוננות המדעית עם הכתיבה העממית משל הספרות היפה. לא בז לסיפורם של עוברי אורחות האוקינוסים ומשום כך דיוקו ועתים אף מהימנותו מפוקפקים.

החומר שאסף רב מאד וראוי לשימת לב. להיטותו המדעית לא ידעה גבולות. אחיינו, פליניוס הצעיר כך תאר אותו במכתבו אל גדול היסטוריוני רומא, טאקיטוס:

„רצונך הוא, שאכתוב לך על קיצו של דודי, כדי שתוכל לספר לדורות הבאים. אודה לך על זאת; שכן תהילת נצח תיקבע למותו, אם אתה תפרסמו. אמנם נהרג הוא תוך אבדן חבל ארץ נהדרת ובשם העמים והערים, כן יחיה אף הוא לעד עקב החורבן הבלתי נשכח, ואמנם יצר יצירות רבות, שתעמודנה לעד, רבות יוסיף הנצח של כתביך לקיומו. אכן סבור אני, שמאושרים הם אלה, אשר בחסד האלים ניתן להם לחולל, מה שראוי לרישום ולרשום, מה שראוי לקראו; אבל המאושרים מכולם ששניהם ניתנו להם. מבין אלה יהיה דודי בעטיים של ספריו וספריך".³⁵

16.) כמה מיני דגים מצויים

לדגים שבעים וארבעה מינים לבד אלה המכוסים שריון, שמספרם שלושים. כל כמה מהם נדבר במקום אחר, כעת יידון על טבעם של הבולטים בהם.

26.) על הקיפון

טבע הקיפונים מבדח, כי מחביאים את ראשם בפחדם ומאמינים, שהם חבויים במלוא גופם. להם תאוה מינית כה בלתי מרוסנת, שבפרובינציה הנרבונית והפיניקית³⁶ משלחים לים בעונת ההזדווגות את הזכר קשור בחוט דרך פיו אל הזימים ובהחזירם באמצעות אותו חוט עוקבות הנקבות אחריהם עד החוף וכן גם להיפך, עוקבים הזכרים אחר הנקבות בזמן ההטלה.

30.) על המינים השונים של המולית ועל הסרגוס

מבין יתר (הדגים) הידועים רב הוא פרסומן והמונן למוליות; גודלן בינוני ומשקלן עולה רק לעתים למעלה משתי ליטראות ואינן גדלות בביברים ובבריכות דגים. רק האוקינוס הצפוני והחופים המערביים שלו מקַימים אותן. אי לזאת; הרבה מינים להן: שכן הן נזונות באצות, בצדפים, בטין ובבשר דגים אחרים ושני בינים על לסתן התחתונה. המין פחות הערך בהן נקרא מולית הפסים – Mullus surmuletus. אותה מלווה דג אחר, שמו סרגוס והוא אוכל מזון שלה חטטה בזוהמה העכורה. (לדגי) החוף אין ערך רב. אשר טעם צדפות להם, הם המשובחים. פנסטלה³⁷ חושב, שנקראות הן על שם הצבע של נעלי mullus (?). הן מטילות שלוש פעמים בשנה ואכן מספר פעמים זה מופיעים הצאצאים. הבררנים באכילה מספרים, שהמולית הגוועת נראית עוברת שינויים רבגוניים מסוימים, מחווירה תוך חליפות רב־פעמיות של גון קשקשיה האדומים, כפי שנראית היא, אם סגורה מתחת זכוכית. מ. אפיקיוס³⁸, מי שהיו לו תכונות למותרות מבטן ומלידה ועליהן ניתן לו גם כינויו זה. האיש המצוין הלז הגה, שהדגים הללו ייהרגו ב„ציר הרַעים“ – garum שלהם וכן גם המציא מרק דגים מכבדם³⁹.

38.) על הצלופח

הצלופחים חיים שמונה שנים. מתקיימים ללא מים חמישה עד ששה ימים, אם נושמים רוח צפונית, אך פחות ימים יחיו ברוח קדים (כמעט נשמדים, אפשר להעבירם לביבר לקראת החורף)⁴⁰, לא סובלים את העונה הזאת במים רדודים או דלוחים. לפיכך, בימי המזל כימה⁴¹ נתפסים הם בעיקר בנהרות כשהם במיוחד דלוחים. אוכלים בלילות. הם היחידים מבין הדגים, שבהיותם מתים לא צפים. מצוי אגם באיטליה, על אדמת ווירונה, בינאקוס שמו, הנחל מיניוס זורם דרכו⁴²; בשעת גיאותו בעונה מזומנת כל שנה, בערך בחודש אוקטובר, כידוע, שולט אז מזל הסתיו, באגם הרוגש מתגלגלים הם בגלים כפקעות בהמון רב להפליא, עד כי נתקעות בקבוצות גדולות במתקנים, שהותקנו עבורם בנחל זה.

39.) על המורינה

המורינה מטילה בכל חודש שהוא, בעוד יתר הדגים רק בחודש מסוים. הביצים שלה גדלות מהר מאד. העם הפשוט סבור, שהן (מורינות) זוחלות לחוף היבש לשם השגת סיפוק בהזדווגות עם נחשים. אריסטו קורא לזכר בשם zmyrus, אשר מפרה אותן; ההבדל ביניהם, שהמורינה ברודה וחלשה, ה־ zmyrus חדגוני, גופו חזק, שיניו בולטות מהפה. בלסת העליונה של המורינות, בגליה הצפונית⁴³, מצויים שבעה כתמים, לדוגמת מזל העגלה הגדולה; הם נוצצים בצבע זהב, כל עוד הן חיות, אך כַלים הם יחד עם מותן. וודיוס פוליוס, איש מעמד הפרשים בחבר מרעיו של אוגוסטוס האלהי⁴⁴ מצא הוכחה לאכזריות החיה הזאת, שכן השליך הוא לביברו עבדים נדונים, לא כאילו חיות יבשה לא הספיקו להענשתם, אלא משום שבצורה אחרת של העונש לא יכול לראות, כיצד נטרף גופו של אדם בבת אחת. אומרים, שאפשר להרגיזן, אם ינתן להן חוץ לטעום. עור גבן דק ולא שמן כלצלופח; וויריוס⁴⁵ אומר, שלכן נוהגים להלקות בו את הילדים ומשום כך לא נהגו בעונש אחר נגדם.״

17.) "אלו הם הדגים הגדולים ביותר⁴⁶

הטונות הן הגדולות ביותר. אנו מוצאים כאלה, אשר משקלן 15 טאלנט (!), אורך זנבן שתי אמות וכף. קיימות גם בנהרות והן לא קטנות מהללו: השפמנוּן בנילוס, זאב הנהר (Esox) ברינוס, attilus (Acipenser?) בפּו; הם משמינים לעתים, עקב חוסר כל תנועה, עד אלף ליטראות ואם נתפסים בחכה אפילו בצמד בקר לא תוציאם לחוף. מצוי דג קטן, שמו Petromyzon; הוא מתקיף בתאווה מופלאה עורק מסוים בלוע והורג בנשיכה. השפמנון משוטט ומצוי בכל מקום, מתקיף כל חיה ומטביע תכופות את הסוסים השוחים. חי בעיקר בנהר מיין של גרמניה, דומה לחזיר ים, בצמד בקר תוציאם מהנהר, אך זה אשר בדנובה, בצלצל דגים. מספרים על דג שבדנייפר, כי הוא גדול מאד, אין לו עצמות ואדרות כלל, בשרו טעים מאד. המצוי בגנגס של הודו נקרא platanista, (דולפין במים מתוקים), פה וזנב לה כשל הדולפין, גודלה 16 אמות. סטאטיוס סיבוסוס⁴⁷ מספר בלא מעט תמיהה, שקיים שרץ (ענקי?) באותו נהר, שתי זרועות לו, גודלו שש אמות, צבעו ושמו על פי מראהו. כוחו כה רב, שסוחב תוך נשיכה בזרועותיו החובקות את הפיל בבואו לשתות.

18.) דג טונה צעיר, פלמודה, טונה, חלקי דג במלח, חלקים מובחרים

לזכרים של הטונות אין סנפיר מתחת לבטן. מהים הגדול⁴⁸ חודרות באביב להקות־להקות לים השחור, אבל לא מתרבות שם. הצאצאים נקראים בשם cordyla (דג טונה צעיר), הם מלוים את אמותיהם השבות אל הים בסתו; באביב נקראים בשם limosa או עפ"י הצבע הצהוב פלמודה (pelamydes) וכעבור שנה שמם טונה. בהחתכם לגזרים וכל זמן שהם טריים, הצואר והבטן הם הטעימים וגם הגרגרת, ואף אם קשים הם לעכול. היתר יישמר במלח וקצתם כמאכל בשר דשן. בשם melandria ידוע הדג הדומה לבִקַעַת האלון. החלקים הסמוכים לזנב הם זולים, כי אינם שמנים, רצויים עוד חלקי הגרון. בדג אחר חלקי הזנב הם המבוקשים ביותר. מגזרי הפלמודה אפשר לברור פרוסות מובחרות.

19.) amia, קוליאס

כל סוגי הדגים מתבגרים במהירות רבה ובעיקר בים השחור. הסיבה לכך היא המון הנהרות המביאים שמה מים מתוקים. בשם amia נקרא הדג, שבגידולו מבחינים אפילו תוך ימים ספורים. היא והפלמודה עם הטונות יחד נכנסות לים השחור, בו מצוי מזון טעים, להקות־להקות תחת מנהיגיהן; הראשונים מכולן הקוליאסים (Scomber). צבע הדגים האלה גפרית־צהוב במים, אבל מחוץ למים צבעם כשל האחרים. הרבה מהם מצויים בביברים של ספרד; הטונות אינן באות אל חופי ארץ זו.

20.) אלו דגים לא מצויים בים השחור, אלו נכנסים, אלו חוזרים בדרך אחרת

אף חיה טורפת דגים לא נכנסת לים השחור להוציא את עגל הים ואת הדולפין הקטן. הטונות נכנסות בגדה הימנית ויוצאות בשמאלית. מעשה זה יתכן, שכן הן רואות יותר בעינן הימנית, אמנם חלשות להן שתי העינים מטבען. במיצר התראקי של הבוספורוס, אשר שם מתקשר ים השיש עם הים השחור, בעצם המקום הצר של המיצר המפריד בין אירופה לאסיה, מתרומם מן התהום סלע צחור להפליא ליד קאלחידון⁴⁹ שבצד האסיתי. הטונות נבהלות פתאום למראה הסלע וכל הלהקה רצה לעבר הכף של ביזנטיון⁵⁰ ולכן ניתן השם „קרן הזהב“. יוצא, איפוא, שכל שלל הדגים נופל בחלקה של ביזנטיון, בעוד שקאלחידון, הנפרדת ממנה במיצר ים של אלף צעד, לא זוכה במאומה. הן מחכות למשב הרוח מצפון־מזרח, על מנת לצאת בזרם נוח מהים השחור, אחרת יתפסו אותן בהגיען אל הנמל של ביזנטיון. הן אינן נודדות באמצע החורף, תוכל להפתיען בכל מקום והן חורפות שם עד האביב (כשאורך היום שווה לזה של הלילה). הן מלוות פעמים רבות את אניות המפרש בעונג רב שעות אחדות, משך אלפי צעדים, ונראות ממקום משוט ההגה, מבלי שתובהלנה ע"י השלכת קלשון בהן.

אלה מבין הטונות הנוהגות כך, נקראות בשם נווט (Naucrates ductor). רבות מהן מבלות את הקיץ בים השיש ולים השחור אינן נכנסות; כמו כן הסוליות, בעוד שדגי משה רבנו נכנסים; לא תמצא ספיה משתגלה קלמרי⁵¹; חסרים גם saxatilium, שפתני, merula (Labrus merula) וכן הצדפה, כשצדפת מאכל מצויה בשפע. כל אלה חורפים בים האיגאי. מבין הנכנסים לים השחור רק הסרדינים – trichiae אינם חוזרים. כאן מתאים השימוש בשם היווני, כי בשמות שונים נקראים בהתאם לארצות מסעותיהם; הם לבדם עולים לדנובה ומשם שוחים בעורקים תת־קרקעיים אל הים האדריאטי; לכן לא נראים בבואם ובצאתם מן הים הזה. זמן דייג הטונות הוא מעלות הכימה עד רדת מזל השור⁵². ביתר ימי החורף נחבאות במצולות, פרט אם מזג האויר הפשרני או הירח המלא יקראון לעלות. משמינות עד כדי הבקעותן, אורך חייהן לכל היותר שנתיים."

31.) "מחירי דג מופלאים⁵³

אסיניוס קלר, הקונסול לשעבר (של רומא), התגרה כך בכל זללני (המולית) הפזרנים – עד כי בזמן שלטון הפרינקפס, גאיוס, קנה אחת ברומא בשמונת אלפים ססטרקיוס⁵⁴, אף כי קל יותר לספר זאת מאשר להוכיח. נסב עתה את שימת לבנו ונתבונן באלה, אשר מתאוננים קשות על המותרות; הרי מחיר הטבח עלה על זה של סוס. בימינו מחירם ישווה לשלושה סוסים ומחיר טבח אחד שקול כנגד מחיר דג, ואף בן־תמותה לא יוערך יותר משיכולתו לבזבז את רכוש אדונו במומחיות. ליקיניוס מוקיאנוס מספר על מולית, שנתפסה בים האדום ומשקלה היה שמונים ליטראות. איזה מחיר היינו אנו משלמים בתאוותנותנו, אילו נמצאה היא בחופי הפרוורים של רומא?

32.) לא בכל מקום אותו מין הוא הרצוי

מקובל הוא, כי דגים אחדים נחשבים ראשונים במעלה; עיט ים גדול־קול – במצרים, מוריג - בגאדיז⁵⁵, סביב אֶבוסוס⁵⁶ - סלפית, שהוא נקלה ולא תוכל לבשלו רק לאחר חבטך במקל, באַקוויטאניה⁵⁷ - סלמון של נהר, שעולה על כל דגי הים.

33.) על הזימים, על הקשקשים

לדגים מסוימים זימים רב־שכבתיים, לאלה יחידים ולאלה כפולים. באמצעותם הם פולטים את המים שנכנסו לפיהם. סימן לזקנה הוא הקשקשים הגסים, אשר אינם דומים אצל כולם. שני אגמים מצויים באיטליה למרגלות האלפים, לאריוס וּוירבאנוס⁵⁸ ובהם מופיעים הדגים, מדי שנה בעלות הכימה⁵⁹, עם קשקשים צפופים ומחודדים בדומה למסמרים שבנעלים, אך רק בסביבת חודש זה נראים הם לעין.

34.) דג משמיע קול, דג ללא זימים

אף ארקאדיה⁶⁰ תוהה על הדג המעופף משלה, ששמו – exocoetus בא לו כי בלילה יוצא הוא ליבשה ללון. אומרים, שליד Clitorium ⁶¹ מצוי דג ללא זימים המשמיע קול; יש אומרים גם שהוא אַדוניס⁶².

35.) הדגים היוצאים ליבשה, מועדי תפיסת הדגים

אלה יוצאים ליבשה: המכונים בשם עכבר־ים, התמנונים והמורינות. גם בנהרות הודו מצוי מין מסוים של דג הקופץ וחוזר ליבשה. אכן נודדים דגים דרך אגמים ונהרות, וברור הוא שהם יילדו אז בבטחון את וולדותיהם. וכי הרי אין מי שישמיד אותם ואף הגלים אינם רוגשים. מפליא הדבר, שהדגים מבינים בנסיבות אלה ומבחינים בחילופי העונות; יחשוב־נא האדם, שלכמה אנשים ולמי מביניהם ידועה עונת הדייג הפורה, שהיא בערוב היום עם עלות מזל הדגים⁶³.

36.) חלוקת הדגים עפ"י צורת הגוף, ההבדל בין Rhombus ל־Platessa, על הדגים הארוכים

בקרב דגי הים מצויים: דג משה רבנו, Rhombus, סולית ו־Platessa, האחרון שונה מה־Rhombus במצב הגוף; ה־Rhombus שוכב פרקדן על צדו הימני בעוד שה־Platessa על שמאלו. דגים אחרים ארוכים הם, כגון: מורינה וקונגר.

37.) על סנפירי הדגים ועל אופן שחייתם

קיים הבדל גם בין הסנפירים, אשר משמים לדגים בתור רגלים; לאף אחד מהן אין יותר מארבעה, לאחדים שניים ולאי אלו מקרבם אין כלל וכלל. אולם באגם פוקינוס⁶⁴ מצוי דג השוחה בשמונה סנפירים. שני סנפירים יש לדגים הארוכים ולחלקלקים כלצלופח ולקונגר. אין סנפירים למורינות וגם זימים אין להן. כל אלה דוחפים את עצמם בים בתנועות פתלתלות של גופם כדוגמת הנחשים וביבשה הם זוחלים וכמוהם מאריכים חיים. גם בקרב הדגים השטוחים אין לאחדים סנפירים כמו לתריסנית – היא שוחה עקב רוחבה – בדומה לאלה המכונות רכיכות, וכמו לתמנון שרגליו משמשות בתור סנפירים.

40.) סוגי הדגים השטוחים

קיים סוג נוסף של דגים שטוחים, אשר להם סחוס במקום עצמות: raia, תריסנית קוצנית, מלאכי, חשמלן. היוונים כינו את אלה בשמות: שור, עַמלֵץ, נשר וצפרדע. נמנה אליהם גם הכריש, אם כי הוא דג לא שטוח. אריסטו קרא לכולם בדרך כלל בשם selache – כרישיים; הוא הראשון שנתן להם שם זה. אנו לא יכולים להבחין אם מותר לקראם סחוסיים. כולם, אשר כמוהם, טורפים ואוכלים פרקדן, כפי שנאמר על הדולפינים. וכל עוד יתר הדגים מטילים ביצים, סוג זה בלד, כמו זה שנקרא לויתן, יולד וולד חי, להוציא את הידוע בשם עכבר ים.

41.) הדַבָּק וכוחו

מצוי דג קטן בין הסלעים ושמו דבק. סבורים שאם נדבק לתחתית הספינה, תואט מהירותה. מכאן מוצא השם שלו. הוא ידוע לשמצה במרחק שקויי האהבה המשהה (בירור) דין ומשפט. שבחו השקול כנגד האשמה בכך שהוא עוצר דימום ברחם ההרות ומחזיק את הוולד עד הלידה. אין הוא נמנה עם דגי המאכל. סבורים כי יש לו רגלים. אריסטו…⁶⁵ בדומה לסנפירים.

ע“פ מוקיאנוס: הארגמון (Murex) רחב מהארגמנית (Purpura), פיו לא מחוספס ולא עגול, מַקורו לא מקוצע, וכמו החלזון הפשוט כפוף הוא משני צדדיו⁶⁶. משנצמדו לספינה, שהובילה במלוא המפרש את הבחורים האצילים אל פריאנדרוס לסַרסַם, היא נעצרה⁶⁷. את חלזונות מחוללי מעשה זה עובדים בפולחן ווינוס שבקנידוס⁶⁸. ע”פ טריביוס ניגר: יש לו רגל וגם לאחר שימורם במלח כוחם כה רב, שהם מוציאים את הזהב שנפל לתחתית באר, אם תקרבם אליה.

42.) אלו דגים משנים את צבעם

המנה משנה את צבעו הלבן ונעשה בקיץ שחור. גם הפיציס משנה את צבעו, הוא לבן ביתר חלקי השנה ובאביב צבעו בָּרוד. דג זה לבדו מקנן באצות ויולד בקן."

פטרוניוס ארביטר / רווחי סחר ימי

Petronius Arbiter, Satiricon, 76

תורן 40: ספטמבר 1962

הסחר הימי ברומא פרץ וגדל מאד במאה הראשונה לסה"נ. חברות מסחריות וגם אנשי עסק פרטיים עשו הון תועפות. על כך מספר אחד הגיבורים של הרומן הרומי מאותה תקופה „סאטיריקון“ – טרימלכיו, העבד המשוחרר. מחבר הספר הוא פטרוניוס, איש החצר של הקיסר נירון, אשר התאבד בעטיו של הרודן. „סאטיריקון“ הוא רומן קליל ומבדר, כולו צירוף של סאטירות שמטרתן: לעג לשגיאות הפרט והכלל. להלן מדברי העשיר החדש טרימלכיו, המתגאה בעושרו החומרי, בעוד אוצרותיו הרוחניים דלים למדי⁶⁹:

„אם כן, כרצון האלים, נעשיתי אדון בבית ואף נשאתי ראש, וכן מה אוסיף עוד? שותף עם הקיסר ירשתי, אחוזת בית שופעת כל טוב קיבלתי, אך אין אדם עשוי להסתפק במה שיש לו ושאיפתי לעשות פרקמטיה. כדי שלא אשהה אתכם בדברי: בניתי חמש אוניות, טענתי יין – אז שווה זהב – ושלחתי לרומא. אבל, בי נשבעתי, כל אוניותי נטרפו בים. עובדה היא ולא בדותה. משך יום אחד בלע נפטון שלושים מיליון ססטרקיוס.⁷⁰ כלום סבורים אתם כי פג מרצי? חי נפשי, לא ירד למצולות תאבוני וכאילו לא קרה דבר. הכינותי אוניות אחרות וטובות מן הראשונות ואף מוצלחות יותר, שלא יגיד איש, כי מוג־לב אנוכי, הלא תדעו כי אוניה גדולה כוחה רב יותר. טענתי שוב יין, קודלי בשר, קטניות, תמרוקים ועבדים. הפעם עשתה פורטונה⁷¹ מעשה חסד עמי. מכרה את כל זהבה ושמלותיה ומאה זהובים שמה בידי. כסף זה היה השאור להוני. בן־רגע התגשם רצון האלים. בהפלגה אחת הרווחתי עשרה מיליון ססטרקיוס, ומיד פדיתי את רכוש הפטרון שלי.⁷² בניתי בית, קניתי בהמות וכל הבא לידי; ומשנגעתי בדבר, דבש זב ממנו. לאחר שרכושי עלה על זה של העיר כולה, חדלתי. שמתי קץ למסחר והתחלתי מלווה כסף לעבדים משוחררים“.

טיטוס ליוויוס / תרמיתו של חניבעל

Livius, Ab Urbe Condita, 33.48.1–8

תורן 40: ספטמבר 1962

המלחמה הפונית השניה נסתיימה בתבוסת הקרתגים ב־201 לפנה"ס, וחניבעל, המצביא רב־התהילות, נאלץ להסתתר גם מפני בני עמו שרדפוהו. אך חכמתו עמדה לו גם בשעת מנוסתו מפני שלטונות קרתגו, שהאשימוהו על שגרם לאובדן יוקרתה של העיר.

„למחרת היום בא אל הים בין אקילה ותאפסוס אל מצודתו. שם חיכתה לו אוניה, מצוידת ומוכנה להפלגה. כך יצא חניבעל את אפריקה כשצערו על גורל מולדתו רב מצערו על גורלו האישי. אותו יום הגיע אל האי קרקינה⁷³. משפגש בנמל אי־אלו אוניות משא פיניקיות טעונות סחורה, יצא מאוניתו ולקהל המצטופפים סביבו שבאו לדרוש בשלומו אמר שנשלח לצור בשליחות רשמית. הוא חשש מאד שמא תצא אחת האוניות עוד במשך הלילה לתאפסוס או להאדרומנטום⁷⁴ ותודיע כי נראה בקרקינה. לפיכך ציווה להכין זבח והורה להזמין את רבי החובלים ואת הסוחרים למשתה. שאל מהם את מפרשי האוניות ותרניהם להכנת סככה בשביל הסועדים בחוף, כי הדבר היה בעיצומו של הקיץ. ככל שאיפשרו הנסיבות והזמן, נערכה הסעודה בתכונה רבה ובדקדוקי טכס ובשל היין הרב נמשך המשתה עד שעה מאוחרת בלילה. משהגיע הזמן המתאים, הערים על הנוכחים בנמל והתיר את אונייתו. כשקמו האורחים למחרת היום משנתם שתויים והלומי יין, כבר היתה השעה מאוחרת, עד שהחזירו את הציוד לאוניות, הניחוהו והתאימוהו.“

טיטוס ליוויוס / אניות מועברות ביבשה

Livius, Ab Urbe Condita, 25.11.12–19

תורן 40: ספטמבר 1962

כשצר מוחמד השני על קושטא, ב־1453, הועמדה בפניו בעיה קשה – כיצד לחדור עם צי אוניותיו למפרץ „קרן הזהב“. מפרץ קטן זה נסגר בשרשראות כבדות למנוע התקפות פתע. הצי הטורכי־עותומני עגן ללא שימוש במצרי הבוספורוס. באין ברירה החליט מוחמד להעבירו ביבשה ולהכניסו לפעולה קרבית. מרחק של מיל הפריד בין הבוספורוס לקרן הזהב. השולטן הזעיק אלפי פועלים שניגשו ליישור השטח, הם בנו רצפת עץ משופעת, שימנוה וזיפתוה כראוי כדי לעשותה חלקלקה ובעזרתה הועברו שבעים אוניות מן הבוספורוס לקרן הזהב. הפתעת האויב היתה שלמה.

אלא שרעיונו של מוחמד השני לא היה מקורי כלל. הוא רק חזר על המצאתו הגאונית של חניבעל. בעיצומה של המלחמה הפונית השניה, ביקש המצביא של קרתגו למשוך לצידו את ערי איטליה ולהמרידן ברומא. בשנת 212 לפנה“ס חנה בטארנטום, העיר היוונית המפורסמת במפרץ טארנטו שבדרום איטליה. נוצר אז מצב משונה. מצודת העיר היתה נתונה בידי הרומאים ובעוד שבעיר עצמה ובנמלה חנו כוחות פוניים ומקומיים וכן הצי של טארנטום, כשמבחוץ סוגר עליהם ציה של רומא. וכך „קרובים יותר למצוקה הצרים (הפונים והטרנטינים) מהנצורים”. ולפי דברי ליוויוס, ההיסטוריון הרומאי בן המאה הראשונה לפנה"ס, נחלצו הללו כדלקמן:

„חניבעל כינס את כל אצילי טארנטום ותיאר להם את כל הקשיים הקיימים. אין כל דרך לכיבוש המצודה המבוצרת היטב, ואין כל תקווה לכיתורה כל עוד שליט האויב בים. אילו היו לרשותו אוניות, לעכב את הקשר הימי, היה האויב עוזב את המצודה או נכנע. הטרנטינים נדו בראשם, אך כסבורים היו, שלנותן העצה גם האמצעי לביצוע. אוניות פוניות שהוזעקו מסציליה יעשו זאת; אוניות הטרנטינים סגורות בפנים המפרץ הקטן ומכיוון שמפתח הנמל בידי האויב, כיצד יצליחו לצאת לים הפתוח? יצאו, אמר חניבעל; הרבה מכשולים שבאו מידי הטבע אפשר לסלקם בחוכמה. עירכם שוכנת במישור. דרכים ישירות ורחבות פתוחות לכל הכיוונים. אותה הדרך, היוצאת מן הנמל, עוברת גם את מרכז העיר ונמשכת עד הים. בדרך זו אעביר את האוניות עמוסות על עגלות ללא מאמץ יתר. הים, בו שולט כעת האויב, שלנו יהיה. נסגור על המצודה גם מצד הים וגם מצד היבשה. זאת ועוד, בקרוב נכבוש את המצודה, אם לאחר שיעזבה האויב ואם יחדיו עם האויב. נאום זה חיזק לא רק את התקווה להוצאה לפועל, אלא גם את הערצתם של הטרנטינים למצביא. מיד נאספו העגלות הדרושות שנקשרו יחד, הובאו גם מכונות להרמת האוניות, הוכן המסלול כדי שיהיה המעבר קל לעגלות ויקטן הקושי. נאספו בהמות ואנשים וכולם ניגשו בזריזות למעשה. מקץ ימים מספר צוייד והוכן הצי. הוא הפליג סביב המצודה והטיל עוגן לפני פתח הנמל עצמו.“

קורטיוס רופוס / מעלליו של גל גאות

Quintus Curtius Rufus, Historiae Alexandri Magni, 4.9–10

תורן 41: דצמבר 1962

במאה הרביעית לפנה"ס היתה הפלישה הגדולה של צבאות המערב לארצות המזרח. בראש הגייסות עמד המלך המקדוני הצעיר, אלכסנדר הגדול. בבואם אל גבולות הודו התכונן לצאת אל האוקיאנוס ההודי דרך אחד הנהרות, ואז קרה המעשה המסופר לקמן. הסיפור נלקח מספרו של ההיסטוריון הרומאי: A. Curtius Rufus: Historiarum Alexandri Magni Macedonis IV. 9–10.

המחבר חי במאה הראשונה לספה"נ. בקיאותו באסטרטגיה מפוקפקת, וכן גם ידיעותיו הגיאוגרפיות לוקות בחסר. על אף הכל, מעניין לקרוא מה סיפרו ברומא על מעשי אלכסנדר המהוללים.

„שם נאלץ אלכסנדר להתעכב זמן רב, כי ברחו מדריכי הדרך, שברשלנות נשמרו ולפיכך שלח לחפש אחרים. על אף שהמדריכים לא נמצאו, גברה בכל זאת התשוקה לראות את האוקיאנוס ולהגיע אל סוף העולם. הוא הפקיד את שלומו ואת שלום גיבוריו בידי הנהר הלא־מוכר, מאחר ולא היה איש שידע את הארץ. הם הפליגו מבלי דעת לאן מובלים, מהו המרחק עד הים, אלו שבטים גרים שם, כלום שקט הוא שפך הנהר, וכיצד תפלגנה בו אוניות־מלחמה – רק מתוך ניחוש עיוור ולא בבטחון שיערו. נחמה אחת בלבד היתה להעזתם והוא המזל המתמיד.

כבר התקדמו 300 סטאדיון (60 ק"מ), כשנאמר למלך, שרבי־החובלים עצמם הבחינו באויר הים ולהם נדמה, שאינם רחוקים ביותר מהאוקינוס. הוא החל מעודד את השייטים תוך שמחה, והם נרתמו לחתירה במשוטים. נדרו נדר, למען יבוא קץ לסבלותיהם; הרי דבר לא חסר לתהילתם ולא עמד כנגד גבורתם; ללא סכנת מלחמה ובלי שפיכת דמים כבשו את העולם כולו. כאן הגיע גם הטבע אל קצו, ובמהרה יראו מה שניתן לראות לבני אל־מות בלבד.

שלח אלכסנדר אנשים מעטים מהאוניה אל החוף, שיחטפו איכרים משוטטים, כי קיווה לקבל מהם ידיעות. הם חיפשו בכל הבקתאות, עד כי מצאו אנשים נחבאים. משנשאלו על המרחק מהים, השיבו כי לא יודעים על ים ואפילו לא מהשמועה; אך, לעומת זאת, משך שלושה ימים אפשר להגיע אל מים מרים המקלקלים את המתוקים. כנראה, הם כך משערים את הים, כי אינם יודעים את טבעו. לכן חתרו השייטים בשקידה רבה וכן גם למחרת היום, וכשהתקווה נראתה קרובה להתגשם, גדלה התלהבות הבריות. ביום השלישי עלה ובא הים מעורב בנהר, והמים השונים התמזגו בנחשול קל. הם נישאו אז בלאט אל אי השוכן באמצע הנהר, כי הנחשול עיכב את מהלכם, העגינו את הצי, התפזרו לחפש אספקה ולא דאגו לכל מקרה, שבלא יודעין עלול לבוא עליהם.

היה זה בשעה השלישית, משהחל האוקינוס רוגש בהתאם לחוקותיו, בא ודחף את הנהר במעלה שלו. בתחילה רוסן, אבל לאחר מכן נדחף דחף רב ומההסתערות הורץ בכיוון הפוך בזרם אדיר יותר משנחלי ההרים זורמים באפיקיהם. נפלאות אלו נראו מרמזים על כעס האלים; הים תפח וחזר ותפח והציף את השדות שקודם היו יבשים. האוניות הורמו והצי כולו ניזרה. אלה שהיו בחוף, באו מכל הכיוונים בריצה, רועדים ומבולבלים מהצרה הבלתי צפויה מראש. אבל במהומה הרבה היה גם החפזון למטריד. אלה רדפו אחר האוניות בכרדומים ואלה התיישבו כבר בהן, אמנם לא יכלו לשים המשוטים למקומותיהם; אחרים יצאו והפליגו בחופזה, אבל לא חיכו לכולם, שצריכים היו להיות יחד; האוניות המתנדנדות והכבדות רק בלאט זזו, ואחדות מהן קיבלו ללא חשבון את כל הרצים אליהן. באותה מידה נתעכבו במנוסתן האוניות המלאות כריקות. כאן צעקו שמחכים, שם נשמעו קולות פקודה מנוגדים, שייצאו. מעולם לא ניטלה עדי כך מהאדם האפשרות לראות בעיניו ולשמוע באזניו.

אכן, גם רבי־החובלים לא יכלו להושיע, שקולם לא בא אל אזני האנשים הרועשים וגם את פקודותיהם לא ביצע ההמון הנפחד. האוניות התנגשו, שברו את המשוטים באורח הדדי ודחפו אישה אל רעותה. לא האמנת, שזהו צי של צבא אחד, אלא מערכה של שני ציים. חרטומים היכו בירכתיים, ואלה שנלחצו מאחור הפריעו לאוניות שלפניהן וכעס הניצים בא לידי קטטות ידים. גל הגיאות הציף כבר את כל השדות סביב הנהר, כל עוד הגבעות התרוממו כעין איים קטנים, ושמה השתדלו האנשים לשחות בפחדם לאחר אובדן האוניות. הצי היה מפוזר: חלקו עמד במים עמוקים, אשר כיסו את העמקים, וחלקו עלה על שרטונים, שכן גם מרומי הארץ הוצפו מים. ואז הוכו האנשים פתאום אימה חדשה, גדולה מקודמתה. הים החל נסוג בזרימה גדולה בשוב המים אל אמבטם, והחזירו את הארצות השקועות קודם בתהומות. האוניות הנטושות ניצבו על חרטומיהן או נטו על צידן. השדות זרועים היו תרמילים, נשק ושברי קרשים מבוקעים ומשוטים. החיילים לא העזו לצאת ליבשה וגם לא להישאר באוניה, בצפותם תמיד לצרה גדולה מהנוכחית, אשר באה. לא האמינו למראה עיניהם, אשר סבלו: אוניותיהם נשברו ביבשה ובאפיק הנהר היה ים. לא היה קץ לצרות. שכן כעבור זמן לא־רב עמד הים להחזיר את הנחשול, אשר תתרוממנה בו האוניות, ולא ידעו עוד על הרעב ועל עוד צרה אחרונה המאיימת עליהם. מפלצות ים מפחידות שוטטו, אשר הגלים הותירו שם.

הלילה ירד והמלך מלא חרדה מחוסר תקוות הישועה. אולם הדאגות לא דיכאו את נפשו הבלתי מנוצחת, אלא ישב במארב כל הלילה, שלח פרשים אל שפך הנהר, שיקדימו לשוב, משיבחינו כי הים גואה וחוזר. ציווה לתקן את האוניות הנפגעות ולהעמיד את אלה אשר נהפכו בגלים, וכי יהיו הם עצמם מוכנים ודרוכים, כשהים החוזר יציף את השדות.

הלילה כולו עבר במהרה תוך שמירה ועידוד; הפרשים חזרו בדהרה מהירה ובעקבותיהם הנחשול. משבא הנחשול בזרימה קלה, החלו האוניות מתרוממות ולאחר הצפת כל השדות הונע הצי. מחיאות כפיים של החיילים ושל המלחים, שחגגו בשמחה ללא גבול את ישועתם הלא צפויה, הדהדו בחופי הנהר ובשפת הים. השתוממו ושאלו, מנין חזר כה פתאום הים, לאן יום קודם נסוג, מה טבעו של יסוד (אלמנט) זה, אשר מתקומם ופעם נכנע על פי צו שעה. המלך הסיק מהמעשה את המסקנה, שמועד גל הגאות הוא אחר זריחת השמש, וכדי שיתגבר עליו, הפליג בחצות עם מעט אוניות בנהר הנוח ובנסעו ארבע מאות סטאדיון (80 ק"מ) אל השפך נתמלאה שאיפתו ובא סוף־סוף אל הים. הקריב קורבנות לאלים המגינים על הים ועל היבשה וחזר אל הצי.

הצי הפליג כנגד זרם הנהר, ולמחרת היום הגיעו לא הרחק אל אגם מלוח, אשר טבעו הלא מוכר הפתיע רבים בהיכנסם למים, שכן מחלת גרבת תקפה את גוף הבריות ומגפה זו הדביקה גם אחרים. השמש שימש להם מרפא. ליאונאטוס נשלח קדימה, שיחפור בארות מים בדרך היבשתית, אשר עתיד המלך להעביר שם את צבאו – הארץ היתה צייה – והוא נשאר במקום עם פלוגותיו בצפותו לבוא עונת האביב. בינתיים ייסד ערים רבות, ציווה על ניארכוס ואוניסיקריטוס, הבקיאים בחוכמת השייט, שיורידו את האוניות החזקות ביותר לאוקיאנוס ויתקדמו כל עוד בטחונם יאפשר זאת ויבחנו את טבע הים; ויוכלו לעלות ולחזור בנהר הזה או בפרת, אם ירצו לשוב אליו“.

פטרוניוס / הים הבוגדני

Petronius Arbiter, Satiricon, 114–116

תורן 41: דצמבר 1962

הרומן של פטרוניוס, “סאטיריקון”, מורכב מאפיזודות רבות. בין עשרות גבורי העלילות מופיעם כאן שלושה: אנקולפיוס – גנב ורוצח, המבוקש על ידי השלטונות, והוא המספר את הסיפור; גיטון – הבחור היפה, שאנקולפיוס מבקש את חינו; ואומולפוס הזקן – הפייטן הלא יוצלח. הופעתו של ליכאס, השנוא עליהם בחיים, היא קצרה. החבורה הנכבדה הזאת הפליגה באוניה, ורק זה עתה, בפרוץ הסערה, סיים אומולפוס את סיפורו המבדח. המחבר הוא בן דורו של הקיסר נירון, והרומן שלו נחשב כלעג על החברה הרומאית הריקנית.

Petronius: Satyricon, 114–116.

„כל עוד שוחחנו על דא ועל הא, רגש הים. עננים התכנסו מכיוונים שונים וכיסו באפלה את עין־השמש. המלחים התפזרו ברעדה, איש איש לתפקידו ולקראת הסערה העלו את המפרש. הרוח לא עוררה גלים בטוחים ורב־החובל לא ידע, כיצד יקבע את הכיוון. אכן היא דחפה לעבר סיציליה; הרוח הצפון־מזרחית, השליטה לרוב בחופי איטליה, גוללה את האוניה הנה ושמה מופקרת; היא המסוכנת מכל הסערות, שכן האפלה גברה כה פתאום על האור, שרב־החובל לא ראה אפילו את החרטום במלואו. לפיכך, משהגיעה הסערה לשיאה, הושיט לי ליכאס את ידיו ופנה אלי בתחנונים: „אנקולפיוס, אנא עזור למצויים בסכנה והחזר את הלבוש האלוהי ואת רעשן המתכת לאיסיס, אלת האניות. חי נפשי, רחם, כפי שרגיל היית תמיד!“.⁷⁵

הוא הוסיף וזעק, אבל הרוח השליכתו הימה, סובבה במערבולת נוראה שוב ושוב ובלעה. גם טריפינה היתה קרובה למות, כשעבדיה הנאמנים תפסוה, שמוה לתוך סירה, עם רוב חפציה יחד, והצילוה ממוות בטוח.

התקרבתי אל גיטון, בכיתי בקול ואמרתי: „אכן, זיכונו האלים, שרק במוות נתקשר? אבל הגורל האכזר לא ירשה זאת. הנה, הפך הנחשול את האוניה, והים הנרגז ינתק במהרה את חיבוק הידידים. אם חיבבת באמת את אנקולפיוס, קרב־נא את שפתותיך, וכל עוד אפשר, חטוף את השמחה לאחרונה מהמזל החולף“. משאמרתי זאת, הסיר גיטון את לבושו, התכסה בטוניקה שלי וקרב את ראשו לנשיקה. וכדי שהגל הקנא לא יפריד בינינו, חגר סביבנו את אבנטו ואמר: „אם לא יקרה אחרת, ישא אותנו הים קשורים זמן רב; אך אם ירצה, יגלגל אותנו ברחמיו להשליכנו לחוף ההוא, וכי אז איזה עובר־ושב יערים עלינו, מתוך רגשות אנוש מסורתיים, תל אבנים לקרב; וזה אשר לאחרונה, שבתוך הגלים הגועשים חול הים יקברנו“. מוכן אני לסבול את הסבל הכי רב כאילו שוכב אני על ערש דווי ואצפה למות, שלא יטרידני יותר. הסערה ביצעה בינתיים את צו הגורל, וכלתה את כל שרידי האוניה. לא נשאר עץ, הגה, חבל או משוט, אלא עברו ונעלמו עם הגלים כעין חומר בלתי מעובד, חסר צורה.

אז התכנסו דייגים ובאו בחפזון בספינותיהם הזעירות לשלול שלל. אולם משהבחינו באנשים, שעומדים להגן על רכושם, שינו את אכזריותם לעזרה.

שמענו נהם בלתי רגיל ומתחת תאו של רב החובל בקעה אנחה כשל מפלצת המבקשת לצאת. הלכנו בכיוון הקול ומצאנו את אומולפוס יושב ומעלה על קלף עצום שירים. השתוממנו מאד, שנתפנה בשכנות המוות לעשות פואמות, סחבנוהו תוך צעקות וציווינו עליו, כי ישוב לדעתו. אולם הוא הפסיק את דברינו ואמר בהתלהבות: „עזבוני לנפשי, ואסיים לפחות את המשפט, הרי נאבק אני עם השורות האחרונות!“. תפסתי את המטורף בידי, הוריתי לגיטון לבוא, וסחבנו ליבשה את המשורר המיילל.

עם סיום פרשה זו באנו אבלים אל ביקתת הדייגים, שברנו את רעבנו במאכל הקלוקל, שנותר אחר טביעת האוניה ובילינו לילה עצוב. משהתייעצנו למחרת הבוקר, לאיזו ארץ נשרך את דרכנו, הבחנתי פתאום בגוף אדם המסתובב במערבולת קלה ונדחף לחוף. נעצרתי עצוב, התבוננתי בעיניים זולגות דמעות בים הבוגדני והרימותי את קולי: „שמא מצפה לו אשה באיזה חלק של העולם ולא יודעת על אסונה? אולי בן, שלא שמע עוד הסערה הזאת? או הניח אחריו אב, אשר נשק אותו בצאתו למסע“. כך היא דרכו של בן תמותה; וזהו טעמם של ההרהורים. אכן, כיצד צף אדם זה על פני המים! עד הלום מבכה הייתי איש שלא ידעתיו, אולם כשהשליך הגל פנים לא מושחתים ליבשה, הכרתי את ליכאס האיום, שלעולם לא יכולתי לפייסו וכעת הוא שרוע סמוך לרגלי. לא עצרתי יותר את דמעותי, הכיתי על חזי הלוך והכה ואמרתי: „הלא הושלכת לדגים ולמפלצות ים; על אף שלא מזמן התפארת עוד ביכולת כוחך, ומאוניה כה גדולה אפילו קרש לא נותר לך אחר היטרפה. ועתה, לכו בני־תמותה ותהגו גבוהות־גבוהות; הבטיחו לאלף שנים את הונכם, שנרכש במרמה. הרי עוד אתמול בדק את חשבונות ירושתו; הלא קבע בלבו את יום שובו הביתה. הוי, אלים ואלות! מה רחוק הוא מהחלטותיו. אולם, לא הים בלבד נוהג כלפי בני תמותה בבוגדנות כזאת. באחד בגד נשקו בעת הקרב, והשני נקבר תחת עיי מפולת ביתו לאחר תשלום נדרו לאלים; זה נפל ממרכבתו ועקב חפזונו נפח את נשמתו; הבררן נחנק באכלו והפרוש בקמצו. אם תעשה חשבונך נכון, הרי נשברת אוניה בכל מקום. לא בא לקבורה מי שהגלים כסוהו; וכאילו היה הבדל כלשהו, מה יכלה את הגוף: אש, מים או זמן! תעשה אשר תעשה, אלה הן הבאות עליך. כלום תטרופנה החיות בשרך? – מוטב לאפוס באש. אבל זהו העונש הכבד ביותר שמטילים על עבדים. כלום לא איוולת היא לעמול רבות ואפילו קבר לא נותר מהאדם?“.

את ליכאס שרפנו על מוקד, שידי שנואים לו העלו. אומולפוס הכין לכבוד הנפטר כתובת, כשמבטו שלוח למרחקים לשם קבלת השראה“.

ויטרוביוס / מד דרך ימי

Vitruvius Pollio, De Architectura, 10.8

תורן 42: מרץ 1963

ככל הידוע, כתב ויטרוביוס את ספרו De Architectura – “על האדריכלות” – בין השנים 26–56 לפנה"ס לערך. הוא שירת בימי יוליוס קיסר ואוקטביאנוס אוגוסטוס בחיל ההנדסה, ואחר־כך היה למהנדס מוכר ברומא. חיבורו המפורסם דן באדריכלות בכלל: חומרים, בניית בתים ומקדשים, תיאטראות ונמלים, תכנון ערים ואספקת מים, וכן גם במכונות למיניהן כגון, שעון שמש, שעון מים ועוגב מים (אשר זה האחרון התחבב מאד על הנוצרים הראשונים), אוטומטים ומשאבות מים, מכונות מלחמה, מד־דרך ביבשה ובים ועוד. ויטרוביוס שאב ממקורות יווניים, אך הוסיף הרבה גם משלו. הספר היה מאוייר, אולם איורים משל תקופתו לא שרדו לימינו.

מדי־דרך ימיים מכניים מודרניים, שפותחו מאז המאה ה־17 ועד ראשית המאה ה־20, נבנו על פי עקרונות דומים לאלה שמתאר ויטרוביוס. מד־הדרך הפטנטי, לדוגמא, וכמוהו גם מד־הדרך שפיתח קפטן ב' צ’רניקף, צוידו בגלגל כפות ובתמסורת גלגלי שיניים; בשעת הנסיעה סובב זרם המים את גלגל הכפות, תנועה זו הועברה בדרך מכנית אל שעון, והוא ציין את מהירות האניה ואת המרחק שעברה. מגבלות מד־הדרך המכני המודרני לא היו שונות עקרונית מזו של הרומאי: שניהם מדדו את התקדמות האניה ביחס למים ולא ביחס לקרקעית. לא ידוע אם אי־פעם ניסו הרומאים המצאה זאת הלכה למעשה.

„וכעת תכנית חיבורי עוברת אל מערכת לא בלתי מועילה, אלא אל מעין זו שהודות לכושר המצאתם קיבלנוה במסורת מאבותינו, ואשר בעזרתה נוכל לדעת כמה מילין בסך הכל עשינו במסלול נסיעתנו בישבנו במרכבה בדרך או בנסענו בים. והדבר הוא כך: קוטר הגלגלים של המרכבה יהיה ארבע רגל ושישית הרגל, כשלגלגל מקום מסומן ממנו מתחיל מסתובב בהתקדמותו על פני הקרקע, ובהגיעו אל אותו סימון בו החל מסתובב עשה שעור מרחק מסוים, וזה שתים עשרה רגל ומחצית הרגל.⁷⁶

לאחר גמר דברים אלה תקובע היטב דיסקה לטבור הגלגל בצידו הפנימי, אשר על המעטפת העגולה שלה (צידה הצר של הדיסקה) בולטת שן־קטנה אחת. מעל זאת תותקן תיבה מחוזקת היטב לארגז העגלה, אשר בה דיסקה מונחת על צידה (אנכית) המסתובבת ומהודקת לציר קצר; על מעטפת דיסקה זאת ייקבעו שיניים תוך רווחים שווים, ארבע־מאות במספר המשתלבות בשן של הדיסקה התחתונה. זאת ועוד, תותקן שן־קטנה נוספת אל צידה (משטח הבסיס) הבולטת אל מעבר השיניים האחרות.

מעל זאת תונח דיסקה אופקית, משוננת בשיטה זהה וסגורה בתיבה נוספת, אשר שיניה משתלבות בשן שנקבעה בצד הדיסקה השניה; בדיסקה זו יהיו חורים כפי מספר המילין של הדרך היומית שאפשר לעשות במרכבה. אין זה משנה אם מספר המילין הוא רב יותר או פחות. בכל החורים הללו יושמו אבנים עגולות, ובקופסה של הדיסקה, שהיא תיבה, יהא חור אחד ולו צינורית אשר דרכה האבנים העגולות שהונחו בדיסקה זו, בבואן אל המקום ההוא, יוכלו ליפול אחת־אחת לתוך ארגז המרכבה לאגרטל מתכת אשר הונח למטה. לפיכך, כשהגלגל מתקדם, הוא מניע עימו את הדיסקה התחתונה ואת השן הקטנה שלה ובכל סיבוב וסיבוב היא מאלצת בדחיפה את השיניים של הדיסקה מעליה לנוע, ומכאן יוצא, כי כאשר סובבה הדיסקה התחתונה ארבע־מאות פעם, תסתובב הדיסקה שמעליה פעם אחת, והשן הקטנה הקבועה לצידה תזיז שן אחת של הדיסקה האופקית. לפיכך, אם הדיסקה התחתונה תוך ארבע־מאות הסיבובים שלה מסובבת את זו שמעליה סיבוב אחד, ההתקדמות המושגת היא מרחק של חמשת־אלפים רגל ז"א אלף צעדים (כלומר, כפולים). ומכאן, האבנים הנופלות יציינו בצלילן כל מיל ומיל שחלף, ומספר האבנים הנאספות מלמטה יצביע על כלל מספר המילין של הדרך היומית.

בנסיעות בים ייעשה דבר דומה, תוך שינויים מעטים, ועל פי אותה השיטה. ובכן, יועבר ציר דרך צידי הדפנות אשר קצותיו בולטים מחוץ לאניה, עליהם יורכבו גלגלים בולטים (מעבר לצדדים) בעלי קוטר של ארבע רגל ושישית הרגל, ואשר על המעטפת שלהם קבועות כפות הנוגעות במים. ובדומה לקודם, באמצע האניה מצויה דיסקה עם שן אחת המזדקרת מהיקפה. למקום ההוא תונח תיבה הכוללת בתוכה דיסקה עם ארבע־מאות שיניים תוך רווחים שווים ביניהן, המשתלבות בשן של הדיסקה המורכבת על הציר; זאת ועוד, לצידה נקבעה שן אחת נוספת הבולטת מעבר להיקפה.

מעליה, בתיבה נוספת ומחוברת אליה מורכבת דיסקה אופקית משוננת באותו אופן, אשר שיניה משתלבות בשן הקבועה לצד הדיסקה אשר הונחה על צידה (אנכית). וכך היא דוחפת בכל סיבוב אחת־אחת את השיניים המצויות בדיסקה האופקית ומניעה את הדיסקה האופקית לתנועה סיבובית. בדיסקה האופקית יהיו חורים ואשר בחורים אלה יונחו אבנים עגולות. בקופסה של הדיסקה ההיא, או התיבה, יש לקדוח חור אחד ממנו יוצאת צינורית, ולכשנפלה דרכה האבן לתוך אגרטל המתכת, חופשית מכל התנגדות, תאותת בצליל.

לפיכך משדחפו את האניה משוטים או משבי רוח, נתקלות הכפות של הגלגלים בהתנגדות המים, נהדפות אחורה מהדחיפה החזקה ומסובבות את הגלגלים; הם מניעים את הציר בעצם הסתובבותם, הציר את הדיסקה אשר השן שלה בחוגה סביב דוחפת בכל סיבוב את שיני הדיסקה השניה אחת־אחת ומחוללת תנועה סיבובית מתאימה. וכך כשהסתובבו הגלגלים ארבע־מאות פעם על ידי הכפות, הדיסקה שחגה פעם אחת דוחפת בשן הקבועה לצידה את הדיסקה האופקית בשן אחת קדימה. לכן, כל אימת שהתנועה הסיבובית של הדיסקה האופקית מובילה אבנים אל החור, היא מטילה אותן דרך הצינורית. כך היא תציין בצליל ובמספר את מרחק המילין של השיט.

את כל אשר יש לחולל לתועלת ולהנאה הוצאתי לפועל, כפי שצריך להיות, בימי שלום וללא מורא.“⁷⁷

פוליביוס / מן הטכניקה הימית הקלאסית: גשר נחיתה – corvus

Polybius, Historia, 1.22–23

תורן 42: מרץ 1963

פוליביוס, איש מיגאלופוליס שארקאדיה (יוון) חי במאה השניה לפנה"ס. לרומא בא כשבוי מלחמה, אבל שוחרר במהרה והיה לבן־לוויה של סקיפיו, המצביא הידוע.

היסטוריון מפורסם זה שם לו למטרה להבהיר את דרך עלייתם של הרומאים והשתלטותם על העולם. מכתביו למדים אנו על ההתמדה, על המסירות ולא כל שכן על העקשנות של הרומאים.

גשר הנחיתה היה אחד האמצעים, אשר פתחו בו הרומאים את דרך נצחונותיהם בים, על אף שהיו עם יבשה וחייליהם הצטיינו רק בקרב פנים אל פנים. המצאת גשר הנחיתה סימן הוא לעקשנות, שכן לא הרפו הרומאים לעולם ממשימותיהם.

תיאור גשר הנחיתה ודרך הפעלתו בקרב עוררו מאז ומתמיד חילוקי דעות. את הפירוש שלי לא בהערות שוליים כתבתי, כי אם הכנסתי לתוך תרגום הקטע ובמקרה הצורך בין סוגריים, לשם רציפות הקריאה. הנחתי היא, כי הקרתגים היו מומחי התמרונים השונים, וכי הרומאים, נטולי המסורת הימית, רק להתגונן העזו. ראשונים התקיפו אפוא הקרתגים, אבל הרומאים הצליחו להפוך את אמצעי ההתגוננות שלהם, את הגשר העוצר את ההתקפה, לכלי נשק מתקיף ומדביר.

הסיפור מובא מספרו של: Polybios, Historiae I, 22–23 ותורגם מן המקור היווני.

ההתנגשות התחוללה בחופי סיציליה הצפון־מזרחיים, במלחמה הפונית הראשונה, בשנת 260 לפנה"ס.

22. „כאשר התקרבו הרומאים אל סביבות סיציליה, נודעה להם המפלה של גניאוס; לכן שלחו מיד אל גאיוס דואיליוס, מפקד הכוחות הרגליים וציפו לבואו. בהיוודע להם אותה עת שצי האויב נמצא לא הרחק מהם, נעשו כל ההכנות לקראת הקרב הימי. מאחר שאוניותיהם דלות מבנה וכבדות תנועה היו, הגיש להם מישהו אמצעי סיוע לקראת ההתנגשות, אשר נקראו לאחר מכן קורבוס – גשר נחיתה. והכנתו היתה כדלקמן:

בחרטום האוניה הוצבה קורה עגולה, שאורכה עשרים וארבע רגל ואורך הקוטר שלה שלושה טפחים. בראש הקורה היה גליל ומסביב לה סולם, אשר קרשים נקבעו עליו בערב. רוחב הסולם ארבע רגל ואורכו שלושים ושש רגל. פתח מוארך (אליפטי) שבתוך הקרשים חבק את הקורה מהרגל השתים עשרה (של האורך). בשני הצדדים היה מעקה לכל האורך והוא הגיע עד גובה הברך. בקצהו הותקן מעין קרס ברזל מחודד, שבראשו נשא טבעת. מכשיר זה דמה מאד לזה שהאופים משתמשים בו (לרדיית הלחם מן התנור). לטבעת זו נקשר חבל, שבשעת ההתנגשות ירימו בו את הגשר, ובעזרת הגליל שבראש הקורה יפילוהו על הסיפון של אוניית האויב; בין על חרטומה (כנגד ניגוח בדופן) ובין על צדה וכי אז סובבו את המכונה תחילה כנגד ההתקפה הממשמשת ובאה (לשבירת המשוטים ולשיתוק תנועת האוניה). משנתקע הגשר בקרשי הסיפון, מתקשרות האוניות באורח הדדי. אם תפלגנה האוניות דופן מול דופן, יפלשו מכל הצדדים (לאונית הקרתגים) ואם (תתקיף) בחרטומה, יסתערו דרך הגשר בשני טורים צפופים. הראשונים שבהם יושיטו לפניהם את מגיניהם ויגנו על החזית, והבאים אחריהם יבטיחו את הצדדים בהעמידם את קצה מגיניהם הגדולים על המעקה. משסיימו כך את כל ההכנות ההכרחיות, ציפו לבוא הזמן של הקרב הימי.

23. „משנודעה לגאיוס דואיליוס התבוסה של מפקד כוחות הצי, מסר את מחנות הרגלים לשרי האלפים והוא בעצמו אל הצי נסע; שם נוכח לדעת, כי האויב השמיד את סביבות מילֵי (צפון־מזרח סיציליה), לכן יצא עם כל ציו להתקפה. בראות הקרתגים אותם, עלו עליהם עם מאה ושלושים אוניות, חדורי שמחה ועליצות, כי נקלו הרומאים בעיניהם עקב אי בקיאותם ובבואם עם אוניותיהם לקרב לא העריכו את ההתנגשות אפילו לכדי מערך קרבי, אלא ראו בה שלל בטוח.

חניבעל הנהיג אותם; הוא הוציא בגנבה משך הלילה כוחות צבא מהעיר אקראגאס והפליג בספטה־רימה (אוניה בעלת שבע שורות של משוטים), אשר היתה לפנים משל פירהוס. כשהתקרבו הקרתגים, השתוממו על מראה הגשר המתרומם אל על בכל חרטום וחרטום. התבוננו אומנם וראו, מה משונות הן מכונות אלו במבנן, ובכל זאת הקלו ראש לגמרי בעומדים כנגד והראשונים כבר הסתערו באוניותיהם בגבורה. כל אימת שהתנגשו כלי השיט, הם הוכנעו והרומאים עברו ישר על פני גשר הנחיתה וניגשו לקרב בסיפונים. הקרתגים נהרגו, שכן התאימה ההתנגשות לקרב רגלים. כך אבדו להם בהתקפה זאת שלושים האוניות הראשונות עם אנשיהן ויחד איתן נשבתה גם אונית המפקד. חניבעל נמלט בסירה, נטול כל תקוה, תוך סכנה רבה. יחידות אחרות של הקרתגים התכוננו לניגוח, אבל משהתקרבו, הבחינו בגורל האוניות שקדמו להן, לכן נסוגו והתחמקו מפני מכת המכונות. את מבטחם שמו באוניותיהם המהירות; לפיכך פעם על הצדדים ופעם על הירכתים עטו וקיוו להכות ברומאים, על אף שהם עמדו כנגד מוכנים מכל הכיוונים וכך סובבו את מכונותיהם, שאילו התקרבו, היו לוכדים אותן ללא כל ספק. לסוף נסוגו ונסו הקרתגים בבהלה מפני חידוש המעשה תוך אובדן חמשים אוניות.“

ויטרוביוס / בניית נמל

Vitruvius Pollio, De Architerctura, 5.12

תורן 45: נובמבר 1963

שני תיאורים בלבד מצויים בידינו מהתקופה העתיקה על בניית נמל, ואלה הם דבריו הקצרים של יוסף בן־מתתיהו על נמל קיסריה והקטעים המובאים להלן מספרו של ויטרוביוס⁷⁸. החפירות הארכיאולוגיות התת־ימיות בנמל קיסריה העלו כמה וכמה ממצאים, אשר תואמים להפליא את תכניותיו. המחבר היה, למעשה, בן דורו של המלך הורדוס, על כן אין זה מפליא אם תורותיו, אשר לא בהכרח היו ההמצאות משלו, הגיעו גם אל ארץ ישראל.

„אין לפסוח על שעור התאמתם התכליתית של הנמלים, אלא נחוץ להבהיר באלו אמצעים יהיו מוגנות בהם האניות מפני סערות. אם ממוקמים הם היטב מטעם הטבע ומצויים שם כפים או צוקי הרים בולטים, אשר נתעצבו מטבע המקום מעוקמים או מעוקלים, נראה כי תופק מירב התועלת. בסביבות לאכסדרות יש להקים מחסי־אוניות, או מן האכסדרות מעברים אל מחסני הסחורות ולהציב מגדלים משני הצדדים, אשר מהם אפשר למתוח שרשראות בעזרת מכונות.

אם אין לנו מקום טבעי ומתאים להגנת האוניות מפני הסערות, נראה כי כך צריכים לעשות: כאשר זרם־ים אינו מונע זאת במקומות אלה, אלא מצוי מעגן מצד אחד, ייבנו אז שלוחות (מזחים) ממבנים או סוללות מצד שני, וכך יש לכונן נמל סגור. מבנים אלה, העתידים להיות במים, נראה שכך יש להקימם: יובא אפר⁷⁹ מהאזורים המשתרעים מקומאי עד כף מינרווה,⁸⁰ והוא יעורבב במלט בשעור של שניים לאחד. לאחר מכן יש להוריד למים, במקום אשר ייקבע לכך, תיבות עשויות עצי־אלון, מקושרות בשלשלאות, ויסמכו אותן היטב. אחר כך ייושר וינוקה החלק התחתון בתוכם מתחת למים בקורות ערב⁸¹, ותערובת של מלט ואבנים, כנזכר לעיל, תיערם שם, עד אשר ימולא חלל המבנה בתוך הארגזים. זהו יתרונם הטבעי של המקומות הללו שתוארו לעיל.

אולם אם בגלל המישברים וסערות הים הפתוח לא יוכלו הסמוכות להחזיק את התיבות, ייבנה אז כן, חזק ככל שאפשר, מהיבשה עצמה או מקו החוף. הכן ייבנה כמשטח מיושר (למעלה) בפחות ממחצית חלקו, ואילו החלק הנותר שהוא בסמוך לחוף יהא בעל דופן משופע. לאחר מכן תיבנה שפה אופקית לכן במישור אחד עם המשטח לעבר המים ולדופנו מסביב כדי רגל וחצי לערך, כמתואר לעיל; השיפוע ימולא חול וייושר עם השפה ומשטח הכן. בתום דברים אלה ייבנה עמוד על המשטח המיושר בגודל כפי שנקבע. לאחר ההשלמה יישאר לייבוש לא פחות מחודשיים ימים. ואז תיגדע השפה המחזיקה את החול, וכך יגרום החול הנשטף בגלים לנפילת העמוד לים. בשיטה זאת אפשרית ההתקדמות אל עבר המים כל אימת שהדבר הכרחי.

באותם המקומות שלא מצוי בהם אפר, יש לעשות על פי השיטות הללו: ייבנו במקום שנקבע תיבות כפולות־דופן מקושרות היטב בקרשים⁸² ובשלשלאות, ותונח אל בין הסמוכות אדמת גיר בסלים (הקלועים) מאגמון ביצות. משנדחס היטב וככל שאפשר בצפיפות, ירוקן וייובש המקום המגודר בעזרת משאבות בורג, גלגלי מים או גלגלי שאיבה, ושם תוך הגידורים תיחפר הקרקעית. אם הקרקעית עשויה מחומר עד סלע היסוד, ירוקן וייובש (המקום) ולאחר מכן ימולא המבנה בחצץ, בסיד ובחול, כדי שיהיו (היסודות) חזקים מהחומה שתיבנה עליהם.

אולם אם רך הוא המקום, יש לתקוע בו כלונסאות חרוכים של עצי אלנוס ועצי זית ולמלאו בפחמים, כמתואר בקשר ליסודות של תיאטראות וחומות עיר. אחר כך תוקם חומה מסלעים מרובעים תוך קישורים ארוכים ככל שאפשר, כדי שהאבנים האמצעיות יחזיקו מעמד בחיבורים; ואז כי יהיה עוד מקום בתוך החומה, ימולא הוא בשברי אבן ובנין. כך יוכל להיבנות עליו מגדל.

בתום דברים אלה, העיקר בבניית מחסי־אוניות שפניהם יופנו ככל שניתן לעבר צפון; הרי הצד הדרומי מצמיח בגלל החום ריקבון, זחלים, תולעי עץ ומיני מזיקים אחרים, מזין ומקיים אותם. מחמת סכנת שריפה יהיו במבנים אלה מעט מזער של עצי בנין. אין כל כלל מחייב בקביעת גודלם, אולם יש לפעול על פי המידה המירבית של האוניות, שאם אפילו יועלו לחוף אוניות גדולות יהיה להן מקום מרווח.

פליניוס הצעיר / נמל קנטום קלאי

C. Plinius Caecilius Secundus, Epistulae, 6.31

תורן 45: נובמבר 1963

פליניוס קיקיליוס היה סופר רומאי (113–62 לספה"נ), שאר־בשרו ובנו המאומץ של פליניוס הזקן, הפוליהיסטור המפורסם. פליניוס הצעיר התפרסם במכתביו. הוא היה פקיד ממשלתי רם־מעלה, ולכן עקב קשריו היה גם מבין באי ביתו של הקיסר טרינוס, שהזמין את המחבר ל־Centum Cellae להשתתף שם בדיון משפטי. על ביקור זה כתב לחברו בקטע המכתב דלקמן. נמל Centum Cellae הוא נמל Civita-Vecchia של היום, המשרת את רומא מאז תקופת הקיסרים, כי נמל Ostia שבשפך ה־ Tiberis נסתם ולא היה מתאים יותר למעגן אוניות.

התיאור תורגם מן המקור הלטיני: Gaius Plinius Caecilius Secundus: VI, 31.

„שמחתי מאד להזמנת הקיסר אל Centum Cellae (זהו שם המקום). וכי מה נאה יותר, מאשר לעיין במשפט הצדק של הפרינקפס (השליט), בכבודו ובאדיבותו בשעת הפרידה, שנתגלו במלואם. נערכו חקירות משפטיות שונות והתנסינו לא אחת במידות התרומיות שלו כשופט.

בצאתנו ביום האחרון נתן לנו מתנות (כה רב הוא חסדו), ולי היתה באותה מידה נעימה רצינות הדיון, כובד הראש בהתיעצות, הפשטות והחביבות של שהותנו יחדיו, כמו המקום עצמו.

את החוילה הנהדרת מקיפים שדות מוריקים; היא מתרוממת מעל החוף, אשר במפרצו הוקם אז נמל. אגפו השמאלי בוצר ביצורים חזקים וימינו נבנה כעת. בפתח הנמל בולט אי, ששובר את הגלים בעומדו מול הרוח, ומבטיח יציאה בטוחה משני הצדדים. אונית משא גדולה מובילה סלעים עצומים; הם מושלכים זה על גבי זה, ומכובד משקלם העצמי יישארו במקומם ואט אט נערמים כעין סוללה. כבר מתרומם ונגלה גבה הסלעי, שיניס את המשברים לים הפתוח בקול אדיר נפץ ומסביב רועם הים. על הסלעים יוצבו עמודים, אשר במרוצת הזמן כעין אי שט יהיה. נמל זה יקנה לו שם טוב, אולם יש לו זה כבר כעת ויביא תועלת רבה. לחוף הארוך שללא מבוא ים הוא, כאן המבטח היחיד. היה ברוך.“

ויטרוביוס / התקפה מנמל סתר

Vitruvius Pollio, De Architectura, 2.8.13–15

תורן 45: נובמבר 1963

וויטרוביוס פולליו מספר את הספור על היתרון האיסטרטגי הנובע מנמל סתר. לעיר האליקרנאסוס שבחופי אסיה הקטנה הדרום־מערביים היו שני נמלים, אחד גלוי וידוע ואחד מוסתר מעיני אויב. המלך מאוסולוס היה פחה מטעם הפרסים, ששלט בעיר ובכל הסביבה באמצע המאה ה־4 לפנה"ס. אשתו ארטימיסיה, בנתה לבעלה אחר מותו את המאוסולאום, מקום קבורת מאוסולוס, שהיה אחד משבעת פלאי העולם בתקופה העתיקה. אנשי האי רודוס לא אבו להשמע לפקודות אשה, על כן התקיפו את האליקרנאסוס. המחבר מתאר את חומות העיר וכך בא אל ספור המעשה.

הקטע תורגם מן המקור הלטיני: Vitruvius Pollio: De Architectura, II, 8, 13–15.

„מכיוון שהגעתי בתיאורי אל החומות, עלי להשלים אותו עליהן, כפי ששוכן בחלק הימיני מקדש ווינוס, כך באגף השמאלי ארמון המלך, שמאוסולוס הקים ע"פ תוכניתו. משם נראה בצד ימין את הפורום (ככר מרכזית), את הנמל ואת מלוא היקף החומה; שמאלה למרגלות ההרים משתרע נמל מוסתר, שאיש לא יכול להבחין בו בעברו שם ולא להוודע, שהמלך עצמו רואה מביתו בלי דעת אחרים, מה צריכים מלחיו וחייליו. ובכן, אחר מות מאוסולוס התאוננו הרודים, כי ארטימיסיה רעיתו עלתה לשלטון ושאשה השתלטה על מדינת קאריה כולה (דרום־מערב אסיה הקטנה). לפיכך עלו עליה עם צי מזוין, שיכבשו את ממלכתה. משנודע הדבר לארטימיסיה, נתנה הוראות לצי המוסתר, גויסו בהחבא החותרים וחיילי הצי וליתר האזרחים צוותה, שיהיו על החומות. כאשר נחתו הרודים מציים המפואר בנמל הגדול, צוותה, כי ימחאו כף ויבטיחו, שימסרו את עירם. משחדרו אל בין החומות והשאירו את אוניותיהם ריקות, חפרה ארטימיסיה במהירות תעלה, העבירה את הצי מן הנמל הקטן ובאה אל הגדול; חייליה הנוחתים הוציאו את הצי הרודי הריק לים הפתוח. בלית־דרך נסיגה הוקפו הרודים ונשחטו בפורום. אז הפליגה ארטימיסיה באוניות של הרודים עם חייליה ועם חותריה לרודוס.

ואכן הרודים, משהבחינו באוניותיהם המתקרבות ברמה, ציפו לשובם של אזרחיהם המנצחים, אולם הם קיבלו את האויב. ארטימיסיה כבשה את רודוס, הרגה את מנהיגיה, הקימה בה סמל לנצחונה על העיר והכינה שני פסלי ארד – אחד משל מדינת רודוס ואחד משל דמותה; כך דימתה היא להשפילם כעבד נרצע.

עם עבור הזמן, עקב מניעים דתיים של הרודים – שכן אוסרת דתם להזיז סמלי נצחון מקודשים – הקימו מסביב לסמל בנין והסתירוהו בבית משמר יוני, שאיש לא יוכל להבחין בו ולראותו וצוו לכנותו בשם – אבאטון – אל תתקרב.“

פוליביוס / קרב אקנומוס

Polybius, Historiae, 1.25–28

תורן 46: ינואר 1964

„נדהם לא רק מי שנכח וראה במו עיניו, אלא אפילו מי ששמע על גודל ההתנגשות, על העוצמה ועל הכוח של שתי המדינות, כפי שניתן ללמוד מהמספר העצום של אנשים ואוניות.“ אלה הם הדברים אשר איפיין בהם פוליביוס את הקרב הימי הגדול ביותר בהיסטוריה, קרב אקנומוס, אשר השתתפו בו שש מאות ושמונים כלי־שייט וכשלוש מאות אלף איש. התנגשות זאת התחוללה ב־256 לפנה"ס בין ציי רומא וקרתגו, במלחמה הפונית הראשונה. המלחמה בין שתי הממלכות פרצה בשל השלטון על האגן המערבי של הים התיכון.

המלחמה הפונית הראשונה התנהלה ברובה בים, ורצון הרומאים היה לכבוש את המושבות הפוניות בסיציליה ולאחר מכן להפליג לאפריקה ולצור על המטרופולין עצמה, על קרתגו. לפני קרב אקנומוס התנגשו כבר שני הצדדים בקרבות־ים לא מעטים. החרב הרומאית הראתה אף בים, ברקע זר לה, את עליונותה, והלגיונות הצטיינו בעמידתם העיקשת גם נגד המגח (איל) של האניות הקרתגיות.

תאור הקרב תורגם מספרו של ההיסטוריון היווני: Polybios, Historiae I.25, 26, 27, 28. הוא היה איש מיגאלופוליס מארקאדיה, שבארץ יון (120–200 לפנה"ס). הגיע לרומא כשבוי מלחמה, אך השתחרר במהרה והיה לבן־לויה של סקיפיו הצעיר, המצביא המפורסם. יצירתו הענקית על תולדות רומא מכילה ארבעים ספר. הוא שם לו למטרה להבהיר את דרך עלייתה של רומא, עד כי היתה שליטה בעולם של ימיו.

מתאור קרב אקנומוס לא מתברר אותה שאלה חשובה, כלום הוסיפו הרומאים להשתמש בגשר הנחיתה, באותו נשק אימים, אשר הטיל את חתתו על הקרתגים. שכן, משהופל הגשר על האניה הקרתגית, שותקה תנועתה, הלגיונרים עברו דרכו והפכו בכך את הים לזירת קרב פנים־אל־פנים יבשתית ומפני חרב רומא לא היה כל מנוס. גשר זה הכביד על חרטום האניה, כי משקלו היה יותר מטונה אחת; זאת ועוד, לאחר הפלת הגשר על סיפון אנית האויב, אמנם הושג הנצחון, אבל עבר בודאי זמן לא מועט, עד ששיחררו את קרס הגשר מתוך קרשי סיפון האניה הלכודה והעלוהו שוב. האניה הרומאית הפסידה לזמן לא מבוטל את כושר תנועתה ויכולתה לפעול. בקרב אקנומוס היה המאבק תוך תנועה מתמדת ואין כל זכר להעצרותן של האניות הרומאיות; אם כן, משכינה פוליביוס בשם אחד את גשר הנחיתה ואת הכדום – קרס לתפיסת האוניה, הקרבתה על מנת לדלג עליה וללכדה – בחרתי במובן השני. כך השתמשו, לעניות דעתי, בגשר הנחיתה רק פעם אחת, בקרב מילי, ב־260 לפנה"ס, ולא חזרו אליו יותר.

25. „[…] לפיכך, לאחר ההכנות לקראת הקיץ הבא, יצאו הרומאים בשלוש מאות אניות מלחמה בעלות סיפון והפליגו למסנה. מכאן הוסיפו ושטו כשסיציליה לימינם, הקיפו את כף פאכינוס ובאו אל אקנומוס מכיוון הים הפתוח, כי באזור ההוא היו כוחות הרגלים. הקרתגים יצאו לים עם שלוש מאות וחמישים אניות בעלות סיפון. את אוניותיהם כיוונו אל ליליבאום ולאחר מכן הטילו עוגן ליד הירקלאה מינואה.

26. משימת הרומאים היתה להפליג אל לוב (אפריקה) ולהעביר שמה את המלחמה, שמאבק הקרתגים יהא לא למען סיציליה אלא למענם הם ולמען ארצם. דעת הקרתגים היתה הפוכה מזו, הרי היטיבו הם לדעת, שקל לחדור ללוב והאוכלוסיה תיכנע בנקל בכל רחבי הארץ, משיפלשו. הם לא הניחו להם, אלא השתדלו להגיע להכרעה ולהתנגש בים. אלה רצו לעכב ואלה להוציא לפועל; ברור היה איפוא, שעקב החלטתם הנחושה של שני הצדדים עתידים הם להילחם.

הרומאים התכוונו במידה שווה לשתי המשימות – לצרכי המלחמה בים ולנחיתה. לפיכך בחרו הם מבין מחנות הרגלים את מיטב האנשים, חלקו את כל הכוח, שבדעתם היה לקחת אתם, לארבעה חלקים. לכל חלק היו כינויים כפולים: המחנה הראשון נקרא גם שייטת ראשונה וכן גם הלאה. לרביעי נוסף עוד כינוי שלישי, הם נקראו מלואים בהתאם למנהגי הצבא הרגלי. הצבא כולו, שירד לאוניות, מנה מאה וארבעים אלף איש, שכן בכל אוניה ואוניה היו שלוש מאות חותרים ומאה ועשרים חיילי צי.

לעומת זאת, התאימו הקרתגים את הכל והצטיידו לקראת ההתנגשות בים. מספרם היה למעלה ממאה וחמישים אלף איש בהתאם למספר אוניותיהם. ואכן נדהם לא רק מי שנכח וראה במו עיניו, אלא אפילו מי ששמע על גודל ההתנגשות, על העוצמה ועל הכוח של שתי המדינות, כפי שניתן ללמוד מהמספר העצום של אנשים ואוניות.

הרומאים שקלו ומצאו, שהם עומדים לפני הפלגה בים הפתוח ושהאויב עולה עליהם במהירות ההפלגה, לכן הקימו את המערך שלהם כך, שיהא הוא מכל הצדדים חזק ובלתי ניתן לפריצה. את שתי הסכסה־רימות (אוניות בעלות שש שורות של משוטים), שבהן הפליגו המפקדים, מרקוס אטיליוס ולוקיוס מנליוס, העמידו בראש, זו ליד זו. מאחורי כל אחת מהן הוצבו בשורה עורפית האוניות, השייטת הראשונה מאחורי האחת והשייטת השניה מאחורי השניה ובין כל שתי אוניות, הניצבות זו מול זו, משתי השייטות גדל המרחק ורוַח. האוניות הפנו את חרטומיהן לעבר החיצוני וכך עמדו זו מאחורי זו. לאחר שהעמידו את השייטת הראשונה והשניה כעין מגח (איל), הוסיפו אחריהן את המחנה השלישי בשורת חזית, אוניה ליד אוניה. עם צרופו היה למערך כולו מראה של משולש. מאחוריו הוצבו אוניות־משא להובלת סוסים ואלה נקשרו בכבלים אל אוניות השייטת השלישית. אחריהן הוצבה השייטת הרביעית, היא נקראת בשם – מלואים. היא התמשכה בשורת חזית והתרחבה בשני הצדדים מעבר לשייטות הקודמות לה. כשהותאם הכל, כפי האמור לעיל, נראתה הצורה כולה של המערך כולו כטריז, אשר בראשו נקרע פתח ובסיסו סגור היטב. היה המערך חזק, מוכן לפעולה ובעת ובעונה אחת בלתי ניתן לפוררו.

27. באותו הזמן פנו מפקדי הקרתגים אל צבאם בדברים קצרים והבהירו, שאחר נצחונם בקרב הימי יילחמו בסיציליה ואם ינוצחו, מולדתם ושארי־בשרם יהיו בסכנה; לאחר זאת ציוו עליהם לרדת לאוניות. ברצון צייתו כולם לפקודה כי הבינו מהדברים, מה עתיד להתרחש, לכן יצאו לים הפתוח עזים ונרגשים. משהבחינו המפקדים במערך של האויב, התאימו לו את המערך שלהם ושלושה חלקים מכוחותיהם סידרו בשורת חזית אחת. האגף הימני נמתח הרחק לעבר הים על מנת לכתר את הצר תוך הפנית כל האוניות עם מגחיהן לעומת האויב. את החלק הרביעי שמו בצד השמאלי של המערך והוא נטה בזווית לעבר החוף. לחַנו, מפקד הקרתגים באגף הימני, שהודבר במערכת אקראגאס, היה צי מוכן לפעולה וקוינקוה־רימות (אניות בעלות חמש שורות של משוטים) מהירות שוט לאיגוף; הפיקוד על האגף השמאלי היה בידי חמילקר, שנלחם בקרב הים ליד טינדאריס. לקראת המאבק התייצב באמצע המערך, ובהתמודדות השתמש בתכנית כדלקמן:

הרומאים ראו, שמערך הקרתגים נמתח בקו דק, לכן כיוונו את התקפתם לעבר המרכז, ובכך החל המאבק. כעבור זמן פנו הקרתגים על פי פקודה למנוסה, שיפוררו את המערך הרומאי. אלה נסוגו, איפוא, בזריזות והרומאים עקבו אחריהם בהתלהבות. כל עוד דולקות אחר הנסים השייטת הראשונה והשניה, נותקו מהן המחנות השלישי והרביעי – זה אשר נקשרו אליו בכבלים אוניות נושאות הסוסים והמילואים, שנשארו להגן עליהם.

לאחר שסברו הקרתגים, כי הרחיקו את השייטת הראשונה ואת השניה מרחק ניכר מהאחרות, הסתובבו כולן, על פי אות מוסכם, מאוניתו של חמילקר והתנגשו ברודפיהם. קרב עז התלקח ביניהם. הקרתגים עלו עליהם לאין שעור באיגוף מהיר, בהתקפה יעילה ובנסיגה פתאומית. לעומתם, האכזריות בקרב, הכושר ללכוד מיד את המתקרבים אליהם, הלחימה המשותפת של שני המפקדים וכי שהקרב מתחולל לנגד עיני המנהיגים הקנו לרומאים תקוות לא פחות מבטיחות שלקרתגים. זה היה מצב הקרב לגבי דידם.

28. בעת ובעונה אחת התקיף חנו, מפקד האגף הימני, אשר נשאר הרחק בשעת ההתנגשות הראשונה, את אוניות המילואים בבואו מכיוון הים הפתוח וגרם צרות וקשיים רבים. הקרתגים, שהוצבו ליד החוף, עברו ממערכם הקודם לקו חזית ועם חרטום אוניותיהם כנגד האויב הסתערו על האוניות שנקשרו אליהן נושאות הסוסים. אלה התירו הכבלים, התנגשו ונלחמו בקרתגים.

כך התפצלה כל המערכה לשלושה חלקים והתחוללו שלושה קרבות ימיים פזורים בשטח. מכיוון שחלוקת הכוחות היתה כבר מתחילה שווה בשני הצדדים, לכן אף המאבק התנהל בהתאם לכך. מסתבר, איפוא, שעם כל ההתנגשויות בין המתנצחים התנהלו תוך תנאים כאלה, נראתה המערכה שקולה. בהתנגשות הראשונה באה גם ההכרעה בראשונה. לבסוף התגברו על חמילקר והוא פנה למנוסה. לוקיוס קשר אליו את האוניות ששבה; כאשר ראה מרקוס את הקרב ליד אוניות המילואים והמשא – הוא פיקד על השייטת השניה שלא ניזוקה – בא במהירות לעזרה.

משהגיע אל חנו ונכנס אתו לקרב, התאוששו חיש מהר אנשי המלואים, אמנם מצבם היה גרוע מאד, והתעודדו שוב למאבק. הקרתגים, לאחר שתקפו את הרומאים מלפנים והסתערו עליהם מאחור, הוקפו במפתיע על ידי מושיטי העזרה, לכן פנו לנסיגה לעבר הים. באותה עת חזר כבר לוקיוס עם אוניותיו וראה, שהשייטת השלישית כותרה ליד החוף על־ידי האגף השמאלי של הקרתגים. מרקוס הבטיח את אוניות־המשא ואת המילואים, כה מיהר להושיט עזרה לנאבקים משני הצדדים. נדמה היה כי השייטת השלישית נתונה במצור ובודאי היתה מושמדת מזמן, לולא פחד הקרתגים מפני הכדומים. הם לחצו את הרומאים אל החוף, סגרו עליהם, אבל נזהרו שלא יופעלו הכדומים נגדם, לכן לא הסתערו. המפקדים נגשו שמה במהירות וכיתרו את הקרתגים, שבו חמישים אוניות של האויב עם הצוותות יחד; רק אי־אלו אנשים התחמקו לאורך החוף וברחו על נפשם. כך התחולל המאבק במקומות השונים. תוצאת המערכה הימית כולה היתה לטובת הרומאים. אבדו להם עשרים וארבעה כלי שייט, לקרתגים למעלה משלושים. אף אוניה רומאית לא נפלה לידי האויב עם הצוות יחד, אך משל הקרתגים שישים וארבע.“

סוף דבר: הרומאים נחתו בחופי קרתגו, באפריקה, אך המלחמה לא נסתימה במהרה ולמעלה ממאה שנים עברו, עד כי הודברה המעצמה הימית של הפיניקים באגן המערבי של הים התיכון.

פומפוניוס מלה, פליניוס / גאות ושפל

Pomponius Mela, De Chorographia, 3.1

C. Plinius Secundus, Naturalis Historia, 2.99–103

תורן 47: מאי 1964

תופעת טבע זאת – הגאות והשפל – עקב ממדיה המצומצמים בים התיכון, לא היתה ידועה לאבותינו בכלל וליוונים ולרומאים אך במעט. אולם, בגלל היותה מפתיעה ובלתי מובנת, ולא־כל־שכן מתוך השמועות שהסתננו אליהם מעבר לעמודי הרקולס על אודות תופעה גדולת־מידות יותר לאין שיעור בחופי האוקיאנוס, נאלצו המדענים של התקופה הקלאסית העתיקה לטפל בבעיה זאת. על בורותם של הרומאים בענין מעיד יוליוס קיסר בספרו “המלחמה הגאלית”. בימי הנחיתה הגדולה בבריטניה (54 לפנה"ס) קרה, שעם מלוא הירח באה הגאות למרום גובהה והנחשולים הציפו במפתיע את אוניות המלחמה ואוניות־המשא נותקו מעל עוגניהן. מאורע זה, שלא התכוננו לקראתו, שיבש את תוכניות קיסר במידה רבה וגרם למבוכה גדולה בקרב הצבא הפולש⁸³.

חקר תופעות הטבע בתקופה הקלסית לא היה מעשה בראשית, שכן דעות המלומדים של מצרים ובבל היו בחזקת המקור הראשוני וכך טוען גם Aulus Gellius שהיה סופר רומאי (מאה 2 לספה"נ), ולדעתו הכשדים (בבלים) הגו את הגורם הלונארי (ירח) לגאות ולשפל וכי הים הוא כעין בן לווי לירח.⁸⁴

ברם, האמונות התפלות גברו לא אחת ומשעמד האדם מול איתני הטבע, נכנע להם או נהג ברוב טפשותו כמעשה כסרכסס ע"פ דברי הירודוטוס: כשביקש להסיע מלך הפרסים את צבאותיו נגד יוון דרך ההליספונטוס (דרדנלים), הורה להקים גשר אוניות. משהמעבר היה מוכן, התחוללה סערה ונחשולי הים הרסו את מפעלו. כששמע כסרכסס חרה אפו מאד וציווה להלקות את המים שלוש מאות מלקות ולהשליך למצולה זוג שלשלאות. זאת ועוד, הציב כתובת קלון בגדת ההליספונטוס על שמרד במלך הפרסים⁸⁵.

סופרים וחוקרי טבע עסקו בהבהרת בעית הגאות: אלה מתוך התבוננות בתופעה בלבד, כגון קיקרו, הנואם והפוליטיקאי, ואלה בנסותם את כוחם בשדה האסטרונומיה. ברם, רובם לא הטיבו להבחין בין מדע למיתולוגיה ולאסטרולוגיה, ועירבבו מין בשאינו מינו.

לדרך טיפול מסוג זה יתנו דוגמה דברי הגיאוגרף פומפוניוס מילא, שחי במאה ה־1 לסה"נ. ספרו הוא הגאוגרפיה הרומאית היחידה. לאחר שהסתמך על דעות הסופרים היוונים שקדמו לו, הרי מצויות בספרו אותן הטעויות שאף מקורותיו נכשלו בהן, לאמור – אגדה ומציאות משתלבות ומשתזרות זו בזו ללא כל ביקורת.

ולהלן דעתו של פומפוניוס שתורגמה מן המקור הלטיני⁸⁶.

„תארנו את חופי הים שלנו (ים התיכון), תארנו את האיים שהוא חובקם, נותר, איפוא, אותו קטע חוף, אשר, כנאמר תחילה, האוקינוס מקיפו; הוא י­­ם עצום אין קץ, גלי גאות גדולים מתרגשים בו – כך קוראים לתנועותיו, – שמוצפים על ידם השדות יחד ונחשפים בהרחבה בנסיגתם, אולם לא מפנים הגלים את מלוא עוזם, עתים לכאן ועתים לכאן, אלא לאחר שהוצפו היבשות והאיים במידה שווה – יהיו פזורים ככל שיהיו – נאספים המים שוב ללב הים וחוזרים כלעומת שבאו. הם מסתערים בכוח כה רב, שמכריחים נהרות לשוב ולזרום אחור, נחטפות חיות יבשה וחיות ים ומושלכות לחוף. עד היום לא ידוע דיו, כלום הארץ מעוררת את הנחשולים בנשיפתה ומחזירתם בשאיפתה מכל המקומות, או – כפי שנראה הדבר למלומדים רבים – גורמת לתופעה זו חיה אחת מסוימת, או שמא מצויות מאורות בקרקעית הים, אשר חוזרים לתוכן המים בהשתפלם ומשם שופעים שוב ומתרוממים; וכי אולי הסיבות לתנועות האלה בהשפעת הירח, ובהתאם לעלייתו ושקיעתו, שלא תמיד במועדים קבועים הן, חלים שנויים אלה; ואכן, נדמה לנו שכאשר זורח הירח ויורד, נסוגים המים ומתקדמים.“

ההסבר הלונארי לגאות ולשפל היה בספרו של פליניוס הזקן לתאוריה אסטרונומית ממש. לדעתי, פטור אני מחובת הרמיזה על טעויותיו של פליניוס, שכן הקוראים יבחינו בהן בלאו הכי, ולא כל שכן יטיבו יורדי הים להפריד בין נכון למוטעה. אולם רצוי להזכיר בפתח התאור, כי הירח מקיף את הארץ לא תוך יממה כדברי המחבר, אלא ב־29 ימים, 12 שעות וגו'. גם בדברי חכם רומאי זה מעורבים מדע, אסטרולוגיה ומיתולוגיה, ולא נעשה נסיון להפריד ביניהם ולהעמידם אחד אחד על מקומם.

פליניוס היה חוקר טבע ידוע במאה ה־1 לספה"נ. הסברתו על הגאות והשפל מצויה ביצירתו המונומנטאלית „חקר הטבע“, בת שלושים ושבע ספר ותורגמה מן המקור הלטיני: C. Plinius Secundus: Historia Naturalis II, 97–102.

„על טבע המים ספרנו כבר די והותר, אבל הגאות והשפל של הים הם פלא ממש, שמופיעים תוך שינויים רבים וסיבותיהם בשמש ובירח. בין שני מולדי הירח פעמיים גואים המים ופעמיים יורדים כל עשרים וארבע שעות; לכשמתרומם הירח, יחד עימו תופחים גם הימים בעולם, ומשעבר את קו הצהרים שלו בנטותו לשקוע, הם נסוגים, ושוב משהתקדם בשמים התחתונים מטה ממצב שקיעתו אל קו הצהרים הנגדי, גואים המים; מכאן והלאה עד עלייתו החוזרת ונשנית הם נבלעים והולכים.

אף פעם לא גואים באותו זמן כביום קודם, וכאילו נושמים ונושפים יחד המים, והירח כעין גרם שמים חמדן גומאם. הוא עולה תמיד במקום אחר משתמול שלשום ובכל זאת מופיעים הגאות והשפל בפרקי זמן שווים, לאמור מדי שש שעות; ברם, לא בכל יום או לילה באותו מקום, כי אם רק בתקופת האקווינוקציום (שיוויון יום ולילה). לפיכך, ע"פ חשבון השעות העממי (מהבוקר עד הערב) הם אינם שווים, כל אימת ששיעורי זמן גדולים יותר מצויים ביום או בלילה; אחרת, בתקופת האקווינוקציום שווים הם לעולם בכל מקום. קיימת הוכחה ברורה לכך וגם הבריות טוענים, שכסילים הם המכחישים, שהכוכבים עוברים מטה ועולים שוב; ובדומה לארץ נוהג גם התבל כולו כך, ושאותו מראה מתגלה בתהליך הזריחה והשקיעה ואף כוכב לא יסוב בדרך אחרת מתחת לארץ במסלולו הגלוי, משהוא מתנהל נגד עינינו.

שינויים רבי־צורות יש במופעי הירח ותחילה כל שבעה ימים; שכן מן המולד עד הרבע הראשון הגאות היא מתונה ומאז והלאה המים גואים והולכים ובירח מלא קופצת הגאות; מכאן והלאה נחלשת הגאות וכעבור שבוע היא כבתחילה, ושוב גדל ברבע האחרון כשהירח יפנה את צדו השני (האפל). בעת ליקוי חמה נוהגת הגאות כבירח מלא וכאשר מתרחק הוא מהארץ בכיוון צפוני נחלשת הגאות, אבל בפנותו דרומה מפעיל את השפעתו מקרוב יותר. כל שמונה שנים חוזר הירח בגמר מאה הקפות חודשיות ומתחילה תנועת הגאות כלפני־כן, ז.א. גוברת בשל ההשפעה השנתית של השמש.⁸⁷

בשני ימי שוויון היום והלילה גוברת הגאות בסתיו יותר משבאביב, חלשה ביום הקצר של החורף וחלשה עוד יותר ביום הארוך של הקיץ. אולם מתרחשים שינויים אלה לא באותם פרקי זמן דוקא, שציינתי לעיל, כי אם כעבור ימים מספר, וכן גם לא בירח מלא או במולד, כי אם לאחר מכן, ולא תיכף ומיד משהירח נראה מעל הארץ ונעלם או נוטה כלפי מטה בהצהרתו, אלא למעשה בשתי שעות אקווינוקציאליות מאוחר יותר; לעולם משפיעה באיחור התופעה השמימית על הארץ משהיא נראית וכך – למשל – הברק, הרעם ופגיעת הברק.

הגאות מכסה וחושפת באוקינוס שטחים גדולים יותר משבשאר הימים, בין מכיוון שבעולם רגיש יותר השלם מאשר החלק שלו, ובין מכיוון ששטח פתוח ורחב־ידיים יושפע יותר מהשפעת גרם שמים נמרצת מששטח צר ומגודר; לפיכך אינם גואים מי הנהרות והאגמים. פיתיאס איש מאסיליה⁸⁸ סיפר, שהגאות מעבר לבריטניה עולה לשמונים אמות.⁸⁹

אף על פי שדין הימים הפנימיים הסגורים בין יבשות כדין הנמלים, בכל זאת מניח במקומות כאלה השטח הנרחב לכוח ההשפעה, וכי דוגמאות רבות מוכיחות, שבים רגוע העביר גל גאות חזק אוניה ללא התנפח מפרשיה תוך שלושה ימים מאיטליה לאוטיקה.⁹⁰

תנועות גלי הגאות נגלות יותר לאורך החופים מאשר בלב הים, הרי בגפיים מורגש יותר הדופק שהוא נשמת החיים. ברוב המקומות שונות הן הגאויות בגלל זמני העלייה השונים של גרם השמים וכן גם בשפכי הנהרות; שוני זה קיים בזמן, אך לא בחוקיות כמו בסירטיס.⁹¹

לגלי הגאות הטבע משלהם, כי במיצר טאורומינוס עולים ויורדים המים פעמים רבות, ובמיצר אובויה שבע פעמים ביום ושבע פעמים בלילה; שלוש פעמים בחודש נעצרת גאות זאת – ביום השביעי, השמיני והתשיעי של חודש הירח.⁹²

בגאדיס,⁹³ סמוך להיכל הרקולס, מצוי מעין, אשר סגור כעין באר, ופלס מימיה עולה ויורד יחד עם פלס האוקינוס. עתים מופיעות תנועות אלה במועדים מנוגדים, אבל בו במקום ובמעין אחר תנועת פלס המים תואמת את זו של האוקינוס. בחוף הנהר ביטיס⁹⁴ שוכנת עיירה, שמי בארותיה עולים ויורדים יחד עם הגאות והשפל ובזמני הביניים לא נעים. אותו הטבע לבאר אחרת בעירה היספאליס;⁹⁵ כל עוד יתר הבאות אינן יוצאות דופן. מי הים השחור זורמים לעבר ים השיש, אך לא חוזרים לעולם לתוך הים השחור.

במלוא הירח מיטהרים הימים ואחדים מהם במועדים קבועים; בסביבות מסינה ומילי⁹⁶ נפלטת אשפה בדומה לדומן, ומכאן הסיפור על שוורי השמש שמרביצים אותם שם ברפתים. לכך הוסיף אריסטו – שלא אחסיר דבר ידוע לי – שבעל חיים לא יגווע בשעת שפל, ורבים הבחינו בזה באוקיאנוס הגאלי, ברם דעה זאת נתקבלה רק לגבי האדם.

לפיכך סבורים, ולא לחינם נפוצה הדעה, שהירח הוא גרם שמים חי ונושם לאמור, משביע את היבשות עם עליתו ואת הגופים ממלא, אולם מרוקן הכל בשקיעתו; לכן עם גידולו גדלים הצדפים, ובעיקר מרגישים בנשיפתו יצורים חסרי דם, אבל הדם וגם של האדם, שופע ופוחת יחד עם אורו; צמרת העצים ועשב השדה – כפי שיסופר עליהם במקומם – מרגישים בו וכוח השפעתו חודר לכל מקום.

מלהט השמש מתייבש כל נוזל, וחושבים אנו כי הוא כוכב־זכר, שכן שורף וסופג הכל. בים הפתוח נבשל הטעם המלוח לתוך המים, מתאדה כל מתוק ורך ממנו, אשר להט השמש ישא בקלות אל על, כל עוד יישאר גס וסמיך, אם כן, פני המים מתוקים משמי התהומות. הסיבה האמיתית לטעם המלוח היא זאת, שהים הוא הזיעה המתמדת של הארץ, או שמתערבבים בו אדי יבשה רבים, או שככה הוא טבע היבשה, כי מדליחה את הים כמו את מעיינות המרפא. אחת הדוגמאות היא, שבזמן דיוניסוס, רודן סיציליה, משגורש משלטונו, קרה נס וביום אחד המתיקו המים בנמל. לעומת זאת טוענים גם, שהירח הוא כוכב־נקבה רך, הממוגג את לחות הלילה, מושך אליו אבל לא ישאה. ברי לי, שהוא מרקיב במבטו את החיות ההרוגות ונוסך עלפון קפוא על מראיהן לאלה ששקועות בתרדמה; ממיס את הקרח ובנשיפתו הלחה מפשיר הכל. נגודי הטבע מתאזנים ותמיד שובעים; כוכבים אחדים מכנסים את היסודות (אלמנטים) כל עוד אחרים מפזרים אותם. המזון לירח מצוי במים המתוקים ולשמש בימים.“

וגטיוס / על עיקרי המלחמה בים

Flavius Vegetius Renatus, Epitoma rei militaris, 4.31–44

תורן 48: יולי 1964; תורן 49: אוגוסט 1964

וגטיוס כתב את חיבורו בסוף המאה ה־4 לסה"נ והקדישו לקיסר, אשר ייתכן כי היה זה תאודוסיוס הראשון. אלה הם אותם העשורים שבהם שלטה עדיין רומא על הארצות שבתוך הגבולות הישנים, אבל הקץ כבר הטיל את צילו על הכל. האימפריה נאבקה על קיומה הפיסי, את השלום קנו לרוב ביישוב ברברים בפרובינקיות, ואלה חדרו במהרה לצבא ותפסו גם משרות במינהל.

אין ספק בכך, כי מגמת חיבורו של וגטיוס אינה ספרותית, וכן גם לא צבאית מקצועית גרידא, שכן מן הקריאה מתברר כי מומחה צבאי גדול הוא לא היה, אלא תימצת ממקורות שונים בחריצות ובשקידה רבה. כוונתו היתה להשפיע על הקיסר ועל דעת הקהל לנסות ולמנוע את התמוטטותה הקרבה של האימפריה, כש’המשמעת הרומאית' (disciplina Romana) כבר נחלת העבר בלבד. בנוסף לבעיות חדירת הברברים לתוך תחומי האימפריה, העיקו על המדינה בעיות כלכליות־חברתיות חמורות ביותר, והתפשטות הנצרות בימיו הוסיפה עוד גורם לשינויים העומדים בפתח. עם זאת מענין לציין, כי וגטיוס עצמו היה אולי קרוב לנצרות, אם לא נוצרי כבר ממש, והדבר מסתבר מאי־אלו הערות ורמזים שאינם נהירים דיים.

מכיוון שהמקורות מהם שאב את החומר ליצירתו מהווים בעיה בפני עצמה, איננו יכולים לדעת היכן כתב הוא תמצית בלבד, והיכן הוסיף משלו. מכל מקום, תאור העבר והאדרתו ישרתו, לדעתו, את הארגון מחדש שכה חיוני לקיום בימי המשבר הללו. מתוך הקדשתו את הספר לקיסר ניתן להסיק, כי השתדל להימנע מטעויות ומזיופים, על אף שללא ספק אי־הבנתו את המקורות, שאינם מוכרים לנו עדיין בבירור, הובילוהו לחוסר בהירות לא אחת. לשונו של החיבור קשה להבנה, וגטיוס לא הצטיין כאמן דגול, בלשון המעטה, בניסוח ובסגנון כתיבתו. לתורה הצבאית בים הקדיש יחסית מעט מאד, כי – לטענתו – אין עוד כוחות המאיימים על רומא בתחום זה.

31. „על פי הוראת הוד מעלתך,⁹⁷ האימפרטור הבלתי־מנוצח, עם סיום דברי על עקרונות ההתמודדות ביבשה נותר עוד, כפי שאני סבור, חלקה של המלחמה בים; על תורה זו יש לומר אך מעט מאד, כי לאחר השכנת השלום בים זה מכבר, מתנהל המאבק עם העמים הברבריים ביבשה בלבד.

העם הרומאי כונן צי לתהילתו ולצרכי גדולתו מקדמת דנא לא מכורח פורענויות כלשהן, אולם כדי שלא יסבול אי־פעם ממצוקה, היה הצי לו מתמיד מוכן. אכן, איש אינו מעז להתגרות בו מלחמה או לעשות לו עוול, בין למדינה ובין לעם, כי מיטיב לדעת את נכונותו להתנגדות ולתגמול בלא־עיכוב. ובכן, ניצבו ליד מיסנום וראוונה⁹⁸ לגיונות אחדים עם ציים, שלא יחדלו מהגנת הקריה (רומא) לזמן ממושך, ומשידרוש זאת המצב יגיעו באניה לכל חלקי תבל ללא שהיות ולא בדרך עקיפין. הרי קרובים הם לצי של מיסינום, גאליה, ההיספאניות,⁹⁹ מאוריטניה, אפריקה, מצרים, סרדיניה וסיציליה; ואילו הצי של ראוונה נוהג היה לשייט במישרין לאפירוס, מאקדוניה, אכאיה, לים השיש, לים השחור, לכרתים, לקפריסין, כי בדרך כלל תועיל המהירות מהגבורה בתנאי מלחמה.

שמות קציני הפיקוד

32. בראש הליבורנות,¹⁰⁰ שניצבו בקמפניה,¹⁰¹ היה מפקד הצי של מיסנום, ואילו אותן האניות שמוקמו בים האיוני החזיק בידיו מפקד הצי של ראוונה; כפופים היו להם עשרה קצינים המופקדים על כל פלגה ופלגה.¹⁰² לכל ליבורנה מפקד אניה כלומר, הוא כעין בעלי האניה,¹⁰³ אשר לבד מהתפקידים האחרים של המלחים הסבו מדי יום בהתמדה את דאגתם ואת מרצם לאימוני ההגאים, החותרים והחיילים.

מנין השם ליבורנה

33. בפרובינקיות השונות חוללו בתקופות מסויימות גדולות בים, ולכן אף היו סוגים שונים של אניות. אולם לאחר מאבקו של אוגוסטוס בקרב אקטיום,¹⁰⁴ כשנוצח אנטוניוס הודות לליבורנות בעיקר, נתברר מנסיון ההתנגשות הגדולה שאניות ליבורניה מתאימות מהאחרות. לפיכך, השתמשו שליטי רומא בדמיון ובשם ולדוגמתן בנו את הצי. ליבורניה היא חלק מדאלמאטיה, כפופה לעיר יאדירה,¹⁰⁵ ועל פי הדוגמה שלה נבנות כעת אניות המלחמה ונקראות – ליבורנות.¹⁰⁶

כיצד נבנות הליבורנות

34. כשם שבהנחת יסודות לבית תיבדק איכות החול והאבנים, לא כל שכן יש לבחון בשימת לב יתרה הכל בבניית אניות, כי גדולה הסכנה אם האניה פגומה משאם הבית. הליבורנה נבנית אפוא מברוש, מאורן ביתי או אורן יער ואשוח בעיקר, יעיל לסמר במסמרי ארד מאשר בברזל; אפילו אם נראה שההוצאה הכספית רבה יותר, ועל אף זאת – מכיוון שמחזיק יותר מעמד, הוכח יתרונו; הרי מכלה החלודה במהרה בחום ובלחות את מסמרי הברזל, ואילו מסמרי הארד משמרים את עצם החומר שלהם גם בין הגלים.

על מה נותנים את הדעת כשיש צורך לכרות עצים

35. יש לתת את הדעת בעיקר לכך, שהאילנות אשר מהם ייבנו הליבורנות ייכרתו מהיום ה־15 לחודש עד ה־22 בו. משך שמונה ימים אלה משתמר העץ הכרות מחוסן מריקבון, אולם זה שנכרת בימים אחרים, אף באותה השנה, ייהפך לאבק אכול מחלת תולעים; כך לימדה תורת הבנייה והנסיון היומיומי של הארכיטקטים ומכירים אנו מההתבוננות הדתית עצמה, אשר ראתה לנכון לציין את שבחם של ימים אלה לעולמי עד.¹⁰⁷

באיזה חודש יש לגדוע את הקורות

36. יגדעו הקורות לתועלת לאחר יום היפוך הקיץ לאמור, בחודשי יולי אוגוסט ומשוויון יום ולילה הסתווי עד האחד בינואר. בחודשים אלה, עם התייבשות הלחות, יהיה העץ הכרות יבש ולפיכך אף חזק יותר. יש להיזהר שלא ייבקעו הקורות תיכף ומיד משנכרתו הגזעים, אבל משנבקעו כבר – יישלחו ללא דיחוי אל האניה; כי האילנות השלמים עד כה, משחצויים הם ללוחות כפולים, זוכים בכך לפרק זמן של ייבוש יתר.¹⁰⁸ והרי אם יחוברו יחד בעודם טריים, יזיעו את לחותם הטבעית, יתכווצו, ירחיבו את הסדקים, ואין דבר מסוכן יותר ליורדי הים מהמרווחים בליווח.

על ממדי הליבורנות

37. ובאשר לגודל: לליבורנות הקטנות מערך אחד של משוטים, לגדולות יותר – שניים, לבעלות המידות שהן עודן מועילות שלושה או ארבעה, ולעיתים מחולק צוות החותרים לחמישה דרגים. אין זה צריך להיראות גדול יתר על המידה, הרי מסופר שבקרב אקטיום התנגשו אניות אדירות מהן לאין ערוך, כי היו שם בעלות שישה מערכים ויותר.¹⁰⁹ לליבורנות הגדולות נלוות סירות סיור אשר להן כעשרים חותרים לכל צד, הבריטאנים קוראים להן פיקאטוס.¹¹⁰ נהוג היה פעם להפתיע באמצעותן ולשבש את תנועת אניות האויב, לגלות את התקרבותן למטרות ריגול או את הכוונה לכך. בל יתגלו ספינות סיור אלה בלובנן, אלא ייצבעו המפרשים והחבלים בצבע וניטי הדומה לגלי הים, וגם יימשחו בדונג אשר נהוג למרוח בו אניות. המלחים או החיילים יעטו לבוש ונטי, כדי שיוסוו הם בסיורי הריגול לא רק בלילה, כי אם אף לאור היום.

על שמות הרוחות ומספרן

38. כשנוסעים עם צבא בציי מלחמה צריך לדעת מראש את סימני הסערה. הרי בסערות ובגלים אבדו הרבה יותר ליבורנות משתכיפות אובדנן מכוח אויבים. ויש להשתמש בענף זה של מדעי הטבע, כי אופי הרוחות והסערות מסתבר מגורמים שמיימיים. ובהתאם לאכזריות הים, כשם שמבטיחה הזהירות את הצופים מראש, כך ישמיד חוסר הדאגה את האדישים. לפיכך, חייבת תורת השיט לבחון תחילה את מספר הרוחות ושמותיהן. הקדמונים סברו כי נושבות רק ארבע רוחות ראשיות על פי מצב הכיוונים, מכל חלק וחלק של השמיים. אולם נסיון הדורות המאוחרים קבע שתים־עשרה; את שמותיהן הבאנו כאן לשם מניעת אי־הבנה, לא רק ביוונית אלא אף בלטינית, וכך לאחר הצגת הרוחות הראשיות נציין את אלה הקשורות אליהן מימין ומשמאל. מהיפוך יום ולילה האביבי,¹¹¹ ומכיוון מזרח ניקח את תחילתן כלומר, משם מתעוררת הרוח ‘אפליוטס’ שהיא סובסולאנוס, מצטרפת מן הימין ‘קיקיאס’ שהיא אורובורוס, משמאל ‘אורוס’ שהיא וולטורנוס. את הכיוון הדרומי תופסת ‘נוטוס’ שהיא אוסטר, מצטרפת אליה מימין ‘לאוקונוטוס’ שהיא אלבוס־נוטוס, משמאל ‘ליבונוטוס’ כלומר קורוס. את הכיוון המערבי מחזיקה ‘זפירוס’ שהיא סוב וספרטינוס, אליה מצטרפת מימין ‘ליפס’ היא אפריקוס, משמאל ‘יאפיקס’ כלומר פאבוניוס. מנת חלקו של הכיוון הצפוני ‘אפארקטיאס’ היא ספטנטריו, תלויה בה מימין ‘תראסקיאס’ כלומר קירקיוס, משמאלה ‘בוריאס’ שהיא אקווילו. הללו נוהגות לנשוב תכופות בנפרד, עיתים שתיים ובסופות הגדולות אף שלוש בבת־אחת; בעקבות הסתערותן משתולל הים מהמים הגועשים, שבפני עצמו הוא רוגע ושקט. אחר נשיבתן ישוב מהסופה מזג האוויר הבהיר, בהתאם לעונת השנה או האזור, ושוב תשתנה הבהירות לסופה. בנשוב רוח טובה יגיע הצי לנמלים המבוקשים, אבל ברוח נגדית נאלץ הוא להעצר, לחזור על עקבותיו או לשאת את הסכנה. לפיכך, לא בנקל תיטרף אונייתו של מי שבחן בשקידה את תורת הרוחות.

באלו חודשים בטוח השיט

39. הגיע תורו של הדיון על חודשים וימים. תוקפנות ואכזריות הים לא תישא את הפורשים בו שנה תמימה, אלא חודשים מסויימים מתאימים ואחרים מסופקים, ואילו הנותרים הם בלתי־נסבלים לציים עקב חוקי הטבע. עם היעלם הפאכון¹¹² לאמור, אחר הופעת הכימה החל מיום 27 במאי ועד עלות העיש שהוא ה־14 בספטמבר, נחשב השיט בטוח, כי בנדיבותו של חום הקיץ מתרככת חריפות הרוחות; לאחר זמן זה ועד ל־11 בנובמבר השיט אינו בטוח וקרוב ביותר לסכנה, מכיוון שמופיע כוכב הפרא, העיש, אחר ה־13 בספטמבר, וב־24 בספטמבר בא מזג האוויר הקשה של ימי שוויון יום ולילה, וב־7 לאוקטובר בקירוב האידולי¹¹³ המביאים גשם, וב־11 בו מזל השור.¹¹⁴ מחודש נובמבר מפריעה לשיט בסערות החוזרות ונשנות ירידתו החורפית של הוורגיליה.¹¹⁵ מ־11 בנובמבר עד ל־20 במרס הימים נסגרים; האור מועט, הלילה ארוך, העננים כבדים, האור אפלולי, האכזריות הכפולה של גשם או שלגים מגרשת לא רק את הציים מהים אלא אף את הנוסעים מדרכי היבשה. לאחר התחדשות השיט, אם מותר לומר כך, אשר נחוגה בתחרויות חגיגיות מדי שנה ובחזיונות שנערכו על חשבון הכלל בהרבה ערים, בהשפעת מירב הכוכבים של העונה, עד ל־15 במאי, עוד מסוכן לבוא לידי נסיון בים; לא כאילו בטלה אז טרחת הסוחרים, אולם זהירות יתרה דרושה כשצבא נוסע בים עם ליבורנות, מאשר אם ממריצה תעוזת הסחורות הפרטיות.

כיצד יש להבחין באותות הסערה

40. ובנוסף, גם הופעת כוכבים אחרים והעלמותם גורמות סערות עזות; ובהקשר לאלה אף אם צוינו בעדות הסופרים ימים מסויימים, בכל זאת יחולו שינויים ובמקרים שונים בשיעור ניכר; ומאחר שיש להודות בכך שנסיבות האדם מונעות ממנו לדעת את הגורמים השמיימיים עד תום, לפיכך מחלקים את תורת ההתבוננות בתנאי השיט חלוקה משולשת. ידוע הדבר, שהסערות פורצות בקירוב ביום שנקבע, או לפני כן, או לאחריו. ומכאן, מכונות הן בשמות יווניים – ‘מקדימות’, ‘מתחדשות ביומן’ ו’מאחרות'. אולם למנות את כולן לשמותיהן חסר תועלת או ענין ארוך מדי הוא, כשסופרים רבים מאד הבהירו במדוייק את הסיבות לא רק לחודשים כי אם אף לימים. גם מעברי הכוכבים, הקרואים כוכבי לכת, נוהגים לקלקל תכופות את מזג האוויר הבהיר, בין שקולטים את אותותיהם מהמסלול שנקבע מראש על דעת האל הבורא¹¹⁶ ובין אם מחמיצים זאת. לא רק החקר המדעי, אלא גם הנסיון הכללי מכיר בכך שימי המולד מלאי סערות הם וליורדי הים יש לחשוש מהם.

על החיזוי

41. הרבה אותות מבשרים סופה מדממת רוח ומסערות דממת רוח, אשר מציג אותם הירח כבעין ראי. צבע אדום מציין רוחות, הכחול גשמים ואילו התערובת של שניהם עננים וסופות עזות. ירח עליז וזוהר חוזר ומבטיח מזג אוויר בהיר לכלי השיט, וזאת הוא נושא במבטו, ובייחוד אם ברביע הראשון אינו זהבהב בשל קרניו החלושות ולא נכהה מהלחות המתפשטת. אף השמש הזורחת או העושה את דרכה היומית מבחינה בכך, כלום תשמח היא לקרניה השוות או תשתנה עקב ענן לפניה, האם מבהיקה היא באורה הרגיל או לוהטת ברוחות הדוחקות, ואינה חיוורת או מוכתמת מהגשם התלוי באוויר. למעשה, האוויר והים עצמו, גודל העננים או סוגיהם מדריכים את יורדי הים החוששים. על הרבה מבשרות הצפורים ועל תופעות רבות אחרות הדגים, אשר עיבדו אותן ורגיליוס ב’גיאורגיקה' בהשראה כמעט אלוהית, וכן גם וארו בספרי הימאות¹¹⁷ שלו ביסודיות. והקברניטים, אם טוענים שיודעים את כל אלה, הם אכן יודעים באותה מידה שהנסיון המעשי לימד ולא איזו תיאוריה עיצבה אותם.

על הגאות

42. אלמנט הים הוא שליש מן העולם,¹¹⁸ אשר לבד ממשבי הרוחות ניעור גם מנשימתו ותנועתו משלו. ובכן, בשעות קבועות, בימים כבלילות, מתרוצץ הוא אנה ואנה בשל איזו תסיסה הנקראת (ביוונית) ‘ראומה’, וכנהר שוטף מציף פעם את היבשה ופעם נסוג אל תהומותיו. כפילות זו של תנועה הלוך ושוב אם היא נוחה, מסייעת למהלך האניות, ואילו אם היא עוינת תעכב אותו. כל המבקש להיאבק בה עליו לעקפה בזהירות רבה. אין לגבור בעזרת משוטים על הסתערות גלי הגאות, אשר לפעמים אף הרוח נכנעת להם; ומכיוון שבאזורים השונים מתחלפת היא בשעות קבועות על פי מצבו המשתנה של הירח הגדל ופוחת, כל המתכונן לאסור קרב ימי חייב להכיר את מנהגי הים או המקום לפני ההתנגשות.

על ידיעת המקום או על צוות החותרים

43. למלחים ולקברניטים יש התמחות באזורים שהם עתידים לשוט בהם וכן בידיעת הנמלים, כדי שיעקפו את המקומות המסוכנים בגלל הסלעים הגלויים והחבויים ואף את הרדדות וחופי היבשות; הבטחון גדל ככל שהים עמוק יותר. במפקד האניה נבחנת הקפדנות, בקברניט הבקיאות ובצוות החותרים הגבורה; ובנוסף, הואיל ומתנהל הקרב הימי בים רוגע, לא בעזרת משבי הרוחות, אלא במשוטים הולם מלוא כוח הליבורנות באויב ועוקף את התקפותיו, אשר במאמץ זה זרועות החותרים וחוכמת הקברניט המחזיק את מוט ההגה ממציאות את הנצחון.

על קלעים ומטולים ימיים

44. הקרב היבשתי דורש מיני נשק רבים, אולם ההתמודדות הימית לא רק סוגי נשק יותר, אלא תובעת היא מכונות מלחמה ומטולים כאילו נלחמו מעל חומות ומגדלים. כלום יש משהו אכזרי יותר מההתנגשות בים, שם אובדים האנשים במים ובאש? הדאגה העיקרית חייבת להיות על כיסוי הגוף, כדי שיהיו החיילים מוגנים עטויי שריון קשקשים או שריון עור, חבושי קסדה וכן על ידי שריוני רגל. על משקל כלי נשקו לא יוכל להתלונן מי שלוחם באניה בעמידה; הם אוחזים גם במגינים חזקים, ומפני הלמות האבנים, ברחבים ביותר. לבד ממגלים, אנקולים וסוגים אחרים של קלעים ימיים – בחיצים, בנשק משוגר, בכלי קלע ובמפצים עטויי עופרת, בכלי הטלה, בבליסטראות ובמרגמות מכוונים רמחים וסלעים חליפות; ואשר קשה יותר – אלה המבכרים את הגבורה, אחר קירוב הליבורנות והטלת הגשרים, יעברו אל אניות האויב ושם יילחמו, כפי שאומרים, קרב מגע פנים־אל־פנים. בליבורנות הגדולות מציבים עמדות קרב מבוצרות ומגדלים, וכאילו מעל חומה, כך יפגעו בנקל מהמקומות המורמים וישמידו את האויבים. חיצים כרוכים בנעורת ובוערים משמן דליק, גופרית וחמר יפגעו בגוף אניות האויב בעזרת בליסטראות, ובאבוקות מעלים באש במהרה את הלוחות המשוחים בדונג, בעטרן ובשרף. אלה נהרגים מברזל ואבן, ואחרים אנוסים לבעור בין הגלים. מבין סוגי מוות כה רבים המקרה המעציב ביותר מעל הכל שהדגים צריכים לחטוף לעצמם את גופות הבלתי־קבורים.

כיצד עורכים מארב ימי?

45. בדומה להתנגשות ביבשה ייתכנו הפתעות גם ליורדי הים הלא־מנוסים כלומר, עורכים מארבים ליד מעברים צרים מתאימים בין האיים. ואז יוצא, שהבלתי־מוכנים יושמדו בנקל, אם עייפו ימאי האויב מהחתירה הארוכה, או נדחפו מרוח נגדית, אם שטף הגאות בא מכיוון החרטום, או נרדמו האויבים מחוסר כל חשש, אם העמדה שהם תופסים היא חסרת מוצא, או נקרית הזדמנות נאותה להילחם, הרי קיימים אז בהחלט סיכויי הצלחה לכוחות ויש לאסור מלחמה (להתחיל בקרב). אולם אם עקב עירנות האויב פורצת התנגשות גלויה לאחר עקיפת המארבים, ייערכו הליבורנות במערך חזיתי אך לא ישר כבשדה הקרב אלא נטוי, בדומה לחרמש, כדי שעם הזזת האגפים קדימה יתקער המערך החזיתי באמצע; והיה אם פרצו האויבים בעדו, אלה יוטבעו לאחר שהוקפו באותה ההיערכות עצמה ולכן, ימוקם עיקר כוח הליבורנות והחיילים באגפים. 

מה יקרה לכשיתחולל קרב ימי גלוי?

46. ובנוסף, יעיל הדבר אם מופעל תמיד הצי במים עמוקים ובלב ים ואילו צי האויב נדחף לחוף, כי יאבדו את תנופת ההסתערות אלה הנדחקים לשפת הים. מקובל, כי שלושה סוגים של כלי נשק יועילו להשגת הנצחון בהתנגשות מעין זו והם: המוט המיטלטל, המגל ו(כילף) פיפיות. המוט המיטלטל הוא קורה ישרה וארוכה, בדומה לסקריה, תלויה על התורן ובשני קצותיה מפורזלת. והיה אם יסתערו אניות האויבים מימין או משמאל, יהלמו בהן כבכוח אילי ניגוח, ובכך הוא מפיל את לוחמי האויבים ומלחיו בלא ספק ומשמיד אותם, ואף פורץ פרצות באניה עצמה. המגל הוא ברזל חד מאד, נטוי בדומה למגל, המותקן על מוטות ארוכים, זה גוזר כהרף עין את החבלים המחזיקים את הסקריה, ובנפול המפרשים הופך את הליבורנה חסרת תועלת שאין להשתמש בה יותר. הפיפיה היא כילף אשר בשני צדדיו להב רחב וחד באמצעותו חותכים מלחים מנוסים או חיילים, בבואם בהסתר בסירות קטנות, את החבלים שקשורים בהם משוטי ההגה של האויבים. בתום המעשה נלכדת האניה תיכף ומיד כשהיא חסרת הגנה וכוח; מה יוותר משום התושיה לאדם שאבד לו משוט ההגה?

על ספינות הנהר, אשר בסיוריהן מדי יום בדנובה מאבטחות את היישובים המרוחקים, סובר אני לא לכתוב כאן, כי הנסיון המעשי התכוף משיג לאין־ערוך יותר מאשר התיאוריה של סופרים קדומים.“

טיטוס ליוויוס / הפלישה הגדולה לאפריקה

Livius, Ab Urbe Condita, 29.25–27

תורן 51: דצמבר 1964

זה ארבע־עשרה שנים נלחם חניבעל, המצביא הקרתגי המחונן, באיטליה במלחמה הפונית השניה, נחל נצחונות מפוארים ולא נוצח מעולם על אדמתה. אולם, גם הרומאים הוכיחו סגולות מופלאות של עקשנות, מסירות ומשמעת. משנדחק חניבעל לפינה הדרומית של איטליה, נמסר התפקיד של הדברת קרתגו לקונסול ולמצביא המהולל פובליוס קורנליוס סקיפיו. הלה הוכיח את כשרונותיו כבר מקודם בספרד, ולכן משקיבל עליו את הפיקוד, הגה והוציא לפועל תוכנית פלישה לאפריקה, על מנת להכות את האויב בארצו. המעשה היה ב־204 לפנה"ס, שנתיים בלבד לפני הנצחון הסופי במלחמה, בקרב זאמה.

25. „מספר החיילים שהועברו לאפריקה שונה הוא בשיעור לא קטן בקרב הסופרים. בדברי אחד עשרת אלפים רגלים ואלפיים ומאתיים פרשים, אצל אחר שישה־עשר אלף רגלים ואלף שש מאות פרשים, ועוד מצאתי בדברי סופר נוסף, כי הוא הגדיל (את מספרם) ביותר ממחצית חלקו של זה כלומר, איישו את האניות שלושים וחמישה אלף רגלים ופרשים. אחדים לא ציינו מספר כלל ועיקר, ואף אני מבכר להימנות בין אלה בענין מפוקפק זה. ככל שנמנע קויליוס מציון מספר,¹¹⁹ כן הוא הגדיל בלא שיעור את הרושם של ההמון העצום. הוא סיפר שציפורים צנחו ארצה מזעקות החיילים, והמון כה רב ירד לאניות, עד כי נראה שלא נותרה עוד נפש חיה בין באיטליה ובין בסיקיליה. הוא (סקיפיו) בעצמו דאג לכך, שהחיילים ירדו לאניות בסדר וללא ערבוביה; את צוותי האניות החזיק בידיו ק' ליליוס, מפקד הצי, שהורה להם לרדת לאניות עוד מקודם. תפקיד טעינת האספקה נמסר לפריטור,¹²⁰ מ' פומפוניוס; נטען מזון לארבעים וחמישה יום, ומזה מזון מוכן ומבושל לחמישה־עשר יום. כאשר כבר היו כולם באניות, שלח הוא סירה מסביב שיתכנסו הקברניטים, המפקדים ושני חיילים מכל אניה לכיכר המרכזית לקבלת פקודות. לאחר שהתכנסו שאל אותם תחילה, אם טענו מים לאדם ולבהמה לאותו מספר יום כדגן. משהשיבו לו שמצויים מים לארבעים וחמישה יום, הורה אז לחיילים שיבטיחו את השקט, בעמדם ברצון לרשות אנשי האניה לביצוע העבודות בקורת־רוח ובלא סכסוכים; לליווי אניות המשא יהיה הוא בעצמו ול' סקיפיו בעשרים אניות מלחמה;¹²¹ באגף הימני, וק' ליליוס, מפקד הצי, עם מ' פ' קאטו – מי שהיה אז קוויסטור¹²² – באגף השמאלי במספר זהה של אניות; בכלי השיט המלחמתיים יהיה פנס אחד לכל אניה ואניה, באניות המשא – שניים, באנית הפיקוד שלושה כסימן היכר לילי. הוא הורה לקברניטים שינווטו לעבר אמפוריה,¹²³ האדמה שם פוריה מאד ולכן האזור שופע הכל ויושבי הארץ שלווים כפי שמקובל לרוב באדמה דשנה, ונראה כי יגברו עליהם בטרם תגיע העזרה מקרתגו. בתום פרסום הפקודות הללו ציווה הוא לחזור לאניות, ולמחרת היום עם מתן האות העלו את העוגן בעזרתם הטובה של האלים.

26. הרבה ציים הפליגו מסיקיליה ואף מאותו הנמל עצמו, ולא במלחמה זו בלבד, ואין זה מפליא כלל. מירב הציים יצאו רק לשם ביזה, אבל מעולם לא היתה הפלגת צי לחזיון כה גדול. אפילו אם תעריך על פי גודל הצי, הרי שני קונסולים עם שני צבאות עברו מכאן גם מקודם, וכמעט אותו מספר של אניות מלחמה שהעביר אז סקיפיו, שכן בנוסף לארבעים אניות המלחמה העביר את צבאו בארבע־מאות אניות משא לערך. אולם המלחמה השניה¹²⁴ שהתנהלה באיטליה נראתה בעיני הרומאים אכזרית מקודמתה כאשר נסתיימה אז בתבוסות גדולות של צבאות כה רבים בנפילת מפקדיהן; אך סקיפיו, המצביא, בין בשל מעשי הגבורה שלו ובין עקב מזלו המיוחד נעשה נערץ ברוב תהילה¹²⁵ והסב אליו את שימת הלב. כמו כן, עצם רעיון הפלישה במלחמה זו לא הועלה על ידי אף מצביא כלשהו¹²⁶ לשם סילוק חניבעל מאיטליה והעברת המלחמה וסיומה באפריקה. ערב־רב נדחק לנמל לחזיון, ולא רק של תושבי ליליבאום¹²⁷ אלא גם של משלחות מסיקיליה אשר התכנסו שם הן ללוות את סקיפיו מטעמי כבוד והן אף אלה אשר באו יחד עם פריטור הפרובינקיה, מ' פומפוניוס; ובנוסף עוד, הגיעו ללוות את חבריהם לנשק אותם הלגיונות שנשארו בסיקיליה. לא רק הצי היה לחזיון למתבוננים מהחוף, אלא גם החוף הצפוף כולו מסביב – למפליגים.

27. משעלה השחר, ציווה סקיפיו מאנית הפיקוד שקט באמצעות כרוז וקרא: “אלים ואלות, דרי ימים ויבשות, אתחנן בפניכם ואבקשכם, שכל המעשים תחת פיקודי בהווה, בעבר ובעתיד, יעלו יפה לי, לעמה של רומא והפלבאים,¹²⁸ לבעלי הברית ולבעלי הברית הלטינים,¹²⁹ אשר באו איתנו בדרכו של העם הרומאי תחת פיקודי והנהגתי, ביבשה, בים ובנהרות; תיטיבו לסייע למעשי, הגדל תגדילו כוחם, החזירו את המנצחים יחד עימדי בריאים ושלמים בתהלוכת נצחון לאחר שתגברו על אויביהם והם מקושטים נשק שלל עמוסי ביזה; תאפשרו לנקום במרעינו ואויבינו, ואשר העם הקרתגי זמם לעשות למדינתנו, תנו כך את האפשרות, לי ולעם הרומאי לעשות לבני קרתגו, למען יראו וייראו.”

לאחר דברי התהילה שחט סקיפיו את הקורבן ואת נתחי הקרביים הנאים השליך לים, ונתן אות בחצוצרה להפלגה. בעזרת רוח נוחה וערה דיה יצאו לדרך ונעלמו במהרה מראיית הארץ. מצהרי היום ואילך החלו ערפילים, ואך בקושי נמנעו האניות מהתנגשות ביניהן; בלב הים נחלשה הרוח יותר. בלילה הבא נשארו אותם הערפילים, עם הנץ החמה הם נתפזרו וחזר כוח הרוח. כבר הבחינו בחוף. כעבור זמן לא רב אמר הקברניט לסקיפיו, שאפריקה אינה רחוקה מעל חמשת אלפים מילין,¹³⁰ והוא כבר מבחין בכף מרקוריוס,¹³¹ ואם יצווה שינהג בכיוון זה, יהיה בקרוב כל הצי בנמל. משהיה סקיפיו בטווח ראייה של החוף, ביקש מהאלים שיראה את אפריקה לטובת המדינה והעם, וציווה לשייט¹³² הלאה לאורך החוף פנימה,¹³³ לחפש מקום עגינה אחר לאניות. הם נישאו באותה רוח, אבל נוצרו ערפילים אותה שעה לערך כביום הקודם ואלה נטלו מהם את מראה היבשה ובשל לחץ הערפילים נחה הרוח. לאחר מכן גרם הלילה חוסר בטחון כללי, לכן הם הטילו עוגן לבל יתנגשו האניות או יעלו לחוף. כשהאיר היום, קמה אותה הרוח, ולאחר פיזור הערפילים ניגלו לנגד עיניהם כל חופי אפריקה.¹³⁴ כאשר שאל סקיפיו, מהו הכף הקרוב ביותר, ומששמע שזה נקרא כף פולכר,¹³⁵ אמר: “סימן טוב – לכאן תכוונו את האניות”. הצי נחפז לשם וכל הכוחות נחתו בחוף.

אני מקבל את הדעה של סופרים יוונים ולטינים די רבים, שהמעבר בים היה ללא בהלה וערבוביה. קויליוס היחיד, שלבד מזאת כי האניות לא טבעו בגלים, מספר על כל התלאות מטעם שמיים וים, ולבסוף שהצי נסחף בסערה מאפריקה אל האי איגימורוס¹³⁶ ומשם תוקן אורח השיט אך בקושי, וכאשר עמדו האניות לשקוע עלו החיילים לחוף בעזרת סירות בערבוביה שלמה, בניגוד לפקודת המפקד, ולא אחרת משטרופי אניות בלא נשקם.“

פליניוס / סיפור מעשה על אודות תאנה

C. Plinius Secundus, Naturalis Historia, 15.20

תורן 51: דצמבר 1964

ב־202 לפנה"ס נסתיימה המלחמה הפונית השניה, אבל רומא לא שקטה ולא נחה על זרי הדפנה שלה. קרתגו ירדה מגדולתה הפוליטית והצבאית, אבל היא הוסיפה לעשות חיל במסחר. השגשוג הזה עורר קנאה רבה ברומא, והביקורים במטרופולין היריבה הוסיפו והגדילו אותה עד מאד. סיפור המעשה הבא, המיוחס למרקוס פורקיוס קאטו (149–234 לפנה"ס), אופייני ביותר להלוך הרוחות ברומא באותה עת. קאטו השתתף במלחמה הפונית השניה, וב־195 נעשה קונסול. הוא הוסיף לשאת משרות רמות גם לאחר מכן, אולם הצטיין כנואם נלהב בסנאט וכלוחם עז נגד חיי המותרות, שפשו בקרב הרומאים לאחר הנצחונות בשתי המלחמות הפוניות הראשונות ובמלחמות במזרח ההלניסטי. ואף אם איננו מוכנים לייחס משקל מכריע למעשה כאל גורם היסטורי לפרוץ המלחמה הפונית השלישית, הרי מענינת לפחות דרך השכנוע של קאטו, כ’פרלמנטר' מנוסה.

20. „אותה התאנה, שנקראה בפי קאטו כבר באותם הימים ‘אפריקאית’, מזכירה לנו כיצד נוצל פרי זה ללקח טוב. אם כן, הואיל ונזעק הוא בכל ישיבת סנאט בלהט שנאתו העזה נגד קרתגו ובדאגתו לגורל צאצאיו כי קרתגו חייבת לההרס,¹³⁷ הביא יום אחד לבנין הסנאט תאנה מאותה פרובינקיה¹³⁸ שהקדימה להבשיל, ובהציגו לאבות¹³⁹ אמר: ‘אשאלכם על דעתכם, אימתי פרי זה נלקח מעצו?’ כאשר נקבע בידי כולם שהוא טרי, אמר – ‘לפני שלושה ימים נקטף בקרתגו; כה קרוב האויב לחומותינו!’ מיד הוחל במלחמה הפונית השלישית, אשר במהלכה קרתגו נהרסה, אמנם קאטו מת שנה לאחר מכן. על מה נתפלא תחילה, על חרדתו הנובעת מראייתו המפוכחת, או על המקרה העיוור, על מהירות נסיעת האוניה, או שמא על עזוז רוחו של האיש? מעל הכל שאין נפלא מזה לדעתי, כי העיר הענקית ההיא, יריבתה של רומא על שלטון העולם משך מאה ועשרים שנה,¹⁴⁰ חרבה עקב הבאת ראיה של פרי אחד, אשר לא טרביה או טראסימנוס ולא קאנה,¹⁴¹ שם נקברה תהילת רומא, ולא מחנה הפונים שהתבצר במרחק של שלוש אבני־מיל ממנה, או חניבעל שרכב על סוסו עד לשער קולינה,¹⁴² יכלו להשיג זאת. בשיעור זה קירב קאטו את קרתגו אלינו באמצעות הפרי.“

קיקרו / כיצד הסגיר ורס את הצי הרומאי לפירטים

M. Tullius Cicero, In Verrem, 2.5.31–35

תורן 54: ספטמבר 1965

בראשית הקריירה הפוליטית שלו, ב־75 לפנה"ס, נשלח קיקרו לסיקיליה כמושל, אך לא ניצל את תפקידו לדיכוי התושבים למען בצע כסף. בהתנהגותו השקולה והמתונה אף רכש את אמונם של רוב תושבי האי, ולכן כאשר המושל ורס (71–73 לפנה"ס) נהג בהם בדרך הפוכה, פנו בני סיקיליה אל קיקרו שיהיה פרקליטם במשפט שהגישו נגד מושלם לשעבר. סופו של דבר, כי ורס יצא לגלות מרצון, והצלחה זו העלתה את קרנו של קיקרו והפכה אותו לנואם הראשון במעלה והמבוקש ביותר ברומא.

קרוב לוודאי כי נאומיו בבית המשפט לא נאמרו בדיוק כפי שהם כתובים, אלא עובדו ולוטשו לשם פרסום. כמו כן, אין הדבר בטוח שנאומו נגד ורס, המובא להלן, נאמר בכלל בבית המשפט, ויכול להיות שהוא פורסם בלבד לאחר מכן.

31. „לאחר שצבר ורס שלל רב והתעשר בעבדים, בכסף ובמלבוש, לא נתן דעתו כלל לציוד הצי, לגיוסם מחדש של חיילים ולאספקתם, על אף שהדבר יכול היה להיות לא לטובת הפרובינקיה בלבד, אלא גם לתועלתו הוא. הרי בעיצומו של הקיץ, כאשר כל הנציבים האחרים נהגו לבקר בפרובינקיה ולנסוע בה לאורכה ולרוחבה, או אף לשוט בים תוך פחד וסכנה רבה מפני הפירטים, אותה עת לא היה לו די בסיפוק חמדנותו ותאוותיו בביתו המלכותי, משכנו הרגיל של הנציב, שהיה לפנים משל המלך היארון,¹⁴³ אלא כמנהגו בעיתות קיץ, וכפי שכבר ציינתי לעיל, הוא ציווה לנטות בחוף אוהלים מיריעות פשתן מתוחות. יש חוף באי, בסיראקוסאי, מאחורי מעין ארתוסה,¹⁴⁴ ליד הפתח והכניסה לנמל, במקום נאה מאד המוסתר מעיני הבריות. הנציב מטעם עמה של רומא, השומר ומגונן על הפרובינקיה, בילה כאן את ימי הקיץ באופן כזה, שמדי יום התקיימו משתאות בחברת נשים, ואף לא איש הסב לשולחן מלבדו וזולת בנו, הלבוש טוגה בעלת שולי ארגמן;¹⁴⁵ ואם אכן ציינתי אל נכון שלא היה שם גבר מלבדם, כי אז לא נכח שם אף לא גבר אחד. לעיתים הובא שמה טימארכידס, העבד המשוחרר, אולם הנשים היו נשות האצולה לבד מאחת, היא בתו של השחקן איסודורוס. (ורס) לקח אותה עקב אהבתו אליה מחלילן ברודוס. היתה שם עוד אחת, פיפה שמה, אשת איסכריו מסיראקוסאי, אשר על תאוותה של אישה זאת נכתבו ונפוצו שירים רבים בסיקיליה כולה. גם ניקה, אשת קליאומנס הסיראקוסאי, היתה שם, אשר היללוה ככלילת היופי. בעלה אהב אותה, אולם לא יכול ואף לא העז לעמוד כנגד תשוקתו (של ורס), ועם זאת היה הוא גם מחויב לו עקב מתנותיו וחסדיו. ברם, על אף היותו – כידוע לכם – חסר כל בושה, הוא לא יכול אותה עת להחזיק לידו בחוף את האישה בשובה ובנחת ימים כה רבים, כל עוד נמצא הבעל בסיראקוסאי. לפיכך הגה (ורס) רעיון מיוחד במינו: את האניות, שהנהיג סגן הנציב, העביר לקליאומנס, והורה שקליאומנס – איש סיראקוסאי – יעמוד בראש הצי של העם הרומאי ויפקד עליו. זאת הוא עשה לא על מנת שהלה יהיה הרחק מן הבית כשהוא נוסע בים, אלא כדי שייעדר ברצון תוך כבוד וחסדים רבים; ובשעה שהבעל הורחק ושולח, לא החזיק בה בחופשיות רבה יותר – כלום עמד אי־פעם מישהו כנגד תאוותיו – אלא בשלוות נפש יתרה, לאחר שסילק משם לא רק את הבעל, אלא אף את יריבו. כך קיבל לידיו קליאומנס הסיראקוסאי את צי בעלות הברית.¹⁴⁶

32. וכי על מה אלין ואתלונן תחילה? על שניתן הכוח, הכבוד והסמכות של סגן הנציב, הגזבר והמושל לידיו של איש מסיקיליה? אם עיכב אותך העיסוק במשתה הנשים, היכן הם הגזברים, אייה סגני הנציב, היכן הדגן שמחירו שלושה דינרים המידה, איפה הפרדות, איפה האוהלים, היכן השפע הרב של הציוד, שהעם הרומאי העביר ונתן לפקידים ולנציבים? ולבסוף, אייה המפקדים והקצינים שלך? ואם לא נמצא אזרח רומאי לתפקיד ההוא, מה באשר לאותן ערים, אשר נשארו בלא־הפסק בידידות ונאמנות עם העם הרומאי? היכן הם בני סגסטה, אייה הם בני קנטוריפה,¹⁴⁷ אשר בשרות, בנאמנות ובידידות עתיקת־יומין ואף בקרבת־דם התקשרו בשמו של העם הרומאי? הוי, אלים בני אל־מוות! וכי משנצטווה קליאומנס, איש סיקיליה, לפקד על החיילים, האניות והקברניטים של הערים הללו, כלום לא ניטל בכך על ידו כלל כבודם של המעמד, הצדק והשררה? האם ניהלנו מלחמה כלשהי בסיקיליה, שלא נעזרנו בה בבעלי הברית מקנטוריפה נגד האויב הסיראקוסאי? ואני רוצה שכל הדברים האלה ייאמרו לזכרון ימים עברו, ולאו דוקא לבזיונה של עיר זו. לכן, האיש המפורסם והמפקד המצוין, מ' מרקלוס,¹⁴⁸ אשר בזכות גבורתו נכבשה סיראקוסאי ונתקיימה עקב מידת רחמיו, לא אבה שסיראקוסאי כלשהו יתגורר באותו חלק של העיר הנמצא באי; ואגיד לכם שאף היום אינו מורשה סיראקוסאי להתגורר בחלק זה, הלא זהו המקום שאפילו המעטים יכולים לגונן עליו; ולפיכך הוא לא רצה להפקידו בידי אנשים בלתי־מהימנים. ומה גם, זהו אותו חלק של העיר, אשר אליו מגיעות אניות מלב־ים. אי־לכך חשב הוא, שאין לתת בידי אלה את מפתחות המקום, אשר תכופות נעלוהו בפני צבאותינו. ראה־נא (ורס), מה בין תשוקתך אתה למופת אבותינו ובין תאוות הבשרים שלך לחוכמתם ולתבונתם. הם נטלו מהסיראקוסאים את פתח הכניסה לחוף, ואילו אתה ויתרת על פיקוד הצי; הם לא אבו כי אלה יגורו במקום אשר אליו יכולות האניות להגיע, ואילו אתה העדפת שאיש סיראקוסאי יעמוד בראש האניות והצי; לאלה אשר ניטל מהם חלק מעירם, הענקת חלק מריבונותנו; ואותם הסיראקוסאים, אשר תודות לעזרת בעלי הברית שמעו בקולנו, פקדת עליהם להישמע לסיראקוסאי.

33. קליאומנס הפליג מהנמל בארבע־חתרית¹⁴⁹ מקנטוריפה, ובעקבותיו באו אניות מסגסטה, טינדאריס, הרביטה, היראקליאה, אפולוניה והאלונטיום,¹⁵⁰ צי נהדר למראה־עיניים אולם חסר־ישע וחלוש בשל פיטורי לוחמים וחותרים. רק בפרק הזמן שבו עבר ליד (מקום) התהוללותו המבישה ראה הנציב המצוין והנפלא הלז את הצי שתחת פיקודו. והלה, שימים רבים איש לא ראהו, הופיע לרגע קט בפני אנשי הצי. הנציב מטעם העם הרומאי עמד שם בחוף, נעול סנדלים, בגלימת ארגמן ובכותונת עד קרסוליו כשהוא נשען על זרוע ריבתו; כבר ראו אותו תכופות בלבוש זה בני סיקיליה ואזרחי רומא רבים מאד. לאחר מכן התקדם קמעא הצי ולבסוף עגן ביום החמישי בפאכינוס;¹⁵¹ מחמת הרעב נאלצו המלחים ללקט שרשי דקל־בר המצויים בשפע במקומות אלה כמו ברובה הגדול של סיקיליה, ובהם ניזונו המסכנים העלובים הללו. אך קליאומנס, שחשב את עצמו כעין ורס שני בחמדנות בהפקרות ואף בסמכות, בילה ימים שלמים, בדומה לו, בשתיה באוהלו הממוקם בחוף.

34. והנה, בהיות קליאומנס שתוי בעוד האחרים רעבים, הודיעו פתאום על נוכחות פירטים בנמל אודיסיאה,¹⁵² שכן כך נקרא המקום, ואילו הצי שלנו היה בנמל פאכינוס. הלא היה שם חיל־מצב – לא בפועל אלא להלכה – וקליאומנס קיווה כי בחייליו שיעביר משם יוכל להשלים את מספר המלחים והחותרים. אך אותו הלך־מחשבה של האיש הקמצן הלז נתגלה הן לגבי חיל המצב והן לגבי הצי, שכן נותרו שם מעטים ואילו היתר פוטרו. בראשונה ציווה קליאומנס להרים תורן בארבע־חתרית מקנטוריפה, להניף בה מפרשים ולחתוך את כבלי העוגנים, והורה לאותת כדי שהיתר יבואו בעקבותיו. אניה קנטוריפאית זאת היתה בעלת מהירות לא־תיאמן בהפליגה במפרשים, שכן בימי נציב זה איש לא יכול היה לדעת מה מסוגלת אניה כלשהי לחולל בכוח משוטיה; אם כי עקב כבודו ומעמדו של קליאומנס חסרו בארבע־חתרית זו חותרים וחיילים לא־רבים ביותר. הארבע־חתרית הנמלטת כבר נעלמה כמעט כליל מאופק הראיה, כאשר גם יתר האניות התכוננו במקומן ליציאה. לנותרים הללו היתה עוד די תעוזה, אם כי היו הם – לפי מצב הדברים – מעטים, ובכל זאת הכריזו שבדעתם להילחם ואת שארית חייהם וכוחם אשר הותיר בהם הרעב העדיפו להפקיד ביד הנשק. אם כן, לולא ברח קליאומנס מלכתחילה, היה טעם כלשהו להתנגדות. הרי היתה זאת האניה הספונה¹⁵³ היחידה, ולפיכך גדולה דיה כדי שתוכל להיות מגן לאחרות, ואילו נקלעה היא להתנגשות עם הליסטים, היתה נראית כעין עיר בין אותן ספינות פירטיות.¹⁵⁴ אולם הם ננטשו חסרי־ישע על ידי מצביאם ומפקד הצי, ובלית־ברירה החלו נעים בקורס שלו. וכפי שעשה קליאומנס, הפליגו גם אלה לעבר הילורוס, ולאו דוקא מפני הפירטים נמלטו, אלא הלכו אחר מפקדם. והנה, כל מי שהיה האחרון במנוסה – נמצא ראשון בסכנה, שכן תקפו קודם הפירטים כל אניה אחרונה, זו אחר זו. ראשונה נלכדה אניה מהאלונטיום, את מפקדה, פילארכוס, איש אציל מהאלונטיום, פדו לימים מהליסטים בני לוקריס בכספי הציבור ומפיו שמעתם בדיון המוקדם תוך הצהרה בשבועה את הסיפור כולו ונסיבותיו. אחריה נלכדה אניה מאפולוניה, אשר מפקדה – אנתרופינוס – נהרג.

35. כל עוד התרחשו דברים אלה, הגיע כבר קליאומנס אל חוף הילורוס, יצא מהאניה בריצה והותיר את הארבע־חתרית מיטלטלת בין הגלים. משראו מפקדי האניות הנותרים את מצביאם יוצא לשפת הים, וכאשר הם בעצמם לא היו עוד מסוגלים להשיב מלחמה שערה בדרך כלשהי ואף לא לנוס בדרך הים, העגינו את אניותיהם ליד הילורוס והלכו אחר קליאומנס. לאחר מכן ציווה היראקליאו, המנהיג של הפירטים – שניצח בניגוד לצפוי ולא בגבורתו־הוא, אלא בשל החמדנות והנבלות (של ורס) – להעלות באש ולשרוף עם רדת הלילה את הצי הנהדר של העם הרומאי שנפלט והוטל לחוף.

הוי, היום המר והנמהר לפרובינקיה סיקיליה! הוי, מקרה אסון ויגון לחפים־מפשע רבים! הוי, אותה חמדנות וחרפה חסרת דוגמה! זה היה אותו הלילה, בו ניצת ונבער הנציב בלהט עגבתו הבזויה, ואילו צי העם הרומאי בלהבות הפירטים.“

פליניוס / על אוצרות הים

C. Plinius Secundus, Naturalis Historia, 9.54–65

“ים”: אביב תשכ"ב 1962

גאיוס פליניוס סיקונדוס (79–23 לספה"נ), היה סופר, איש מדע ואדמירל בצי הרומאי. הוא סיכם לדורות הבאים את ידיעת תקופתו על הטבע. יצירתו הגדולה (Historia Naturalis – חקר הטבע, מכילה שלושים ושבעה ספר. במפעל ענקי זה מצויים תיאוריות פילוסופיות על היווצרות העולם, גיאוגרפיה, תורות רפוה ותיאורי טבע. רושמו של הסופר היה רב מאוד והשפעתו הורגשה אפילו בתקופה של החקר האמפיריסטי שבעת החדשה. לא נשאר פליניוס על רקע התיאור היבש בלבד, אלא הפליג בסיפוריו לפי מטב המסורת ההליניסטית הרחק מעבר למדעיות הטהורה. לפיכך לא נפקד מקומם של הסיפורים העממיים והבדותות של עוברי אורחות ימים והאוקיינוסים.

לשם ציון להיטותו למדעים נזכיר, כי פליניוס נחשב הקרבן הראשון של החקירה המדעית, שכן מותו בא לו עת התפרצות הוויזוּב, כאשר הלך לבחון מקרוב תופעת אימים זו.

„על המרגליות, כיצד נולדות והיכן.

54. מבין כל הדברים בעלי הערך תופסות אפוא המרגליות את המקום העיקרי והראשי. הן מגיעות אלינו מהאוקיאנוס ההודי, מקרב אותן חיות הים, אשר על טבען וגודלן דיברנו לעיל, ובאות דרך ימים מארצות רחבות־ידיים שטופות־שמש. גם ההודים רוצים להגיע אל אותם האיים, אשר אמנם מעטים הם. הפוריים ביותר טאפרובאנה, סטואידיס וגם פרימולה, הכף הקדמית של הודו. כשם שסיפרנו בתיאור העולם.

מוצאה והתפתחותה של צדפת הפנינים לא שונים בהרבה משל צדפות המאכל. משמיחמת אותם שעת הרביעה, אומרים כי נפערות הן, שתתמלאנה אגל ההפריה וממליטות אחר ההריון; וולד הצדפה הוא המרגלית, אשר איכוּתה כפי אגל ההפריה. אם אגל טהור נשפך לתוכה, מראָה לבן, אם הוא עכוּר, הוולד מזוהם ומשקף את חיוורון השמים המעוננים. יוצא, איפוא, כי גדול יותר קשרה עם השמים משעם הים, ומכאן צבע השחקים לה או של בהירות הבוקר. מילוי הסיפוק במועדו מביא להמלטת מרגליות גדולות. לאור הברקים נסגרות הצדפות, וכלאחר תענית, מרגליותיהן קטנות; ואם רעמו השמיים, הן נפחדות, נסגרות חיש מהר ויוצרות מעין בעבוע נפוּח ללא גוף; זוהי ההפלה של הצדפות. הוולדות קמים עם שכבות עור, הוא נראה לי כעין קרום ורק המומחים יודעים לנקות. תמהני, כי ששות למראה השמיים, הן מאדימות מהשמש, לובנן יאבד כגוף האדם, לפיכך מעלה יתרה יש למרגליות הים, שכּן הן שקוּעות יותר משקרני השמש חודרות. הן אף מצהיבות מהזקנה והקמטים, לבד אם יעמוד להן חשק הנעורים המבוקש. גם משמינות מזקנה, נדבקות לצדפות ורק בשופין אפשר להפרידן. פניהן עגול בצד אחד ושטוח מהצד השני. לכן נקראו בשם „טוף“. רואים אנו, שעקב תכונה זאת דבוקות המרגליות הללו בצדפות ואז משמשות הן שפופרות להחזקת משחה. זאת ועוד: המרגלית במים תהיה רכה ולאחר הוצאתה תתקשה.

כיצד מוצאים אותן?

55. בהבחין הצדפה ביד אדם, נסגרת ומסתירה את אוצרה, מיטיבה לדעת כי לשם זה מבוקשת ואם תקדים היד, תחתוך הצדפה בלהבה וללא כל עונש צודק לה, מבלי שתוגן יד האדם בגמול כלשהו למעשה הצדפה. זאת ועוד: בחלקן הרב מצויות הן בין הסלעים, מלוות במעמקים על־ידי כלבי ים ועל־אף הקשיים הללו לא נמנעות הנשים משאת מרגליות באזניהן. מספרים, כי כשם שבקרב הדבורים, כן גם בקרב להקות הצדפות מתבלטות אחדות בגודלן ובגילן כעין מנהיגות ולהן זריזות מופלאה לשמירה. באמצעות אמודאים משיגים אותן; לאחר היתפסותן סוגרים עליהם בקלות ברשתות הפרושות ומוכנסות למלח בכלי חרס. משהאדים הבשר כולו, נופל החרצן של הגוף אל התחתית וזהו ה־unio, המרגלית היקרה.

סוגי המרגליות היקרות.

56. למעלה מכל ספק הוא, שהשימוש מכלה את המרגלית ואי הדאגה בה תשנה את צבעה. עיקר ערכה בלובן, בגודל, בעגוליות, בחלקלקות, במשקל וכמעט שלא ייתכן, כי תימצאנה שתיים דומות זו לזו. מכאן השם unio – ז.א. אחד ויחיד, ובכך ציינו את התאוותנות הרומאית, שכן לא המציאו שם אחר לה בקרב היוונים ולא בקרב הברברים מהשם margarita – מרגליתא. רב הוא ההבדל בלובן, הוא בהיר יותר למצויות בים האדום, האוקיינוס ההודי משווה לקרום המרגלית מראה אבן יקרה; אי לזאת, בולטת היא בגודלה. המשובחת ביותר בשל צבעה נקראת „צָריף“. למרגליות המיוחסות הערך משלהן. בשם „רְאָיָה“ נקראות אלה, אשר צורתן כשל תיבת בהט, ארוכות ומשופעות המסתיימות בעיגול שלם. את המרגליות הללו תלו הנשים על אצבעותיהן, שתיים־שלוש באזניהן היו סימן לגנדרנות; לשם ביטוי המותרות באו שמות לועזיים למרגליות, אשר דרש הדור הפזרני האבוד, ואם כך, קראו למרגליות „רעשנים“, ואפילו כבר בשל השמחה למשמע צלצולן ולהקשתן. גם העניות חוזרות ואומרות, שהמרגלית היא ליווי נאות בחוצות. זאת ועוד: שמו על רגליהן ולא רק על השרוכים בלבד, כי אם על כל הסנדל כולו. לא הסתפקו לשאת את המרגליות, אלא גם הלכו בהן ובתוכן.

בים שלנו אפשר למצוא בתכיפות סביב הבוספורוס של תראקיה. המרגליות האדומות והקטנות הללו נקראו – mya. באקרנניה¹⁵⁵ מצויה צדפה ששמה – pina. היא מולידה מרגליות, אך מסתבר, שלא רק סוג אחד יולדת. הרי יובה¹⁵⁶ סיפר, שיש לערבים צדפה הדומה למסרק מעוטר בחריצים, מחטה כשל הקיפוד, והמרגלית שבתוכה בשרה כבּרד. צדפות אלה לא מגיעות אלינו. גם באקרנניה לא המשובחות מצויות, הן ללא צורות, גסות וצבע שיש להן. טובות יותר מצויות סביב אקטיום וסמוך לחופי מאוריטאניה¹⁵⁷. אלכסנדר פוליהיסטור וסודיניס סבורים כי אלה הזקינו וצבען דהה.

מר טבען.

57. מובן, שגופן קשה ולא נשברות בנפלן. לא נמצאות תמיד באמצע הבשר, אלא במקומות שונים. ראינו כבר בקצה, כאילו יוצאות מן הצדפה ומצויות ארבע־חמש בכל צדפה. משקלן היה עד הלום כחצי אונקיה ולמעטות קצת יותר. ידוע, שבבריטניה נולדות קטנות ודהויות, והרי גם יוליוס האלוהי רצה, ששריונו, אשר הקדיש לווינוס האם במקדשה, ייעשה ממרגליות בריטיות.

דוגמאות עליהן.

58. ראיתי את לוליה פאולינה, אשת הפרינקפס, עונדת איזמרגדים ומרגליות לא רק בשעת פולחן רציני וחגיגי, אלא גם במשתה אירוסין פשוט, והן כמעשה מקלעת נוצצו על ראשה, בצמתה, באזניה, על צווארה ועל אצבעותיה; מחירן ארבעים מיליון ססטרקיוס¹⁵⁸ והיא מוכנה להוכיח מיד ע"פ חשבונות. לא היו אלה שי של הפרינקפס הפזרן, אלא חפצי ירושה, ז.א. מקורן מביזת הפרובינציות. סוף הגזלות היה, שהפסיד מ. לוליוס את ידידות הקיסר גאיוס בן אוגוסטוס, כי שם רע יצא לו עקב המתנות של מלכי כל המזרח, ועל כן הרעיל את עצמו ונכדתו נראתה עונדת ארבעים מיליון ססטרקיוס לאור הלפידים. אכן, יראו־נא מצד אחד את קוריוס או פבריקיוס¹⁵⁹, אילו אוצרות הובילו הם בתהלוכות הנצחונות שלהם, ישערו אף את אפיריוניהם ומצד שני את לוליה, קדשה רמת־מעלה זאת המסבה לשולחן; כלום לא ירצו הבריות להדיחם מהכרכרה לאחר הנצחון? אך לא היו אלה כל הדוגמאות למותרות.

לעולם היו שתי מרגליות גדולות; שתיהן בידי קליאופטרה, המלכה האחרונה של מצרים, אשר מלכי המזרח הורישו לה. אנטוניוס סעד במשתאות שלה יום־יום לשובע, אבל נישאה גאוותנותו וחוצפתו, כי זלזלה היא בפזרנותו ובהודו; לכן שאל אותה, במה תוכל להוסיף לגדולתה – היא השיבה, שתוך ארוחה אחת תכלה עשרה מיליון ססטרקיוס. אנטוניוס ביקש להיווכח על כך, אבל לא חשב, שזה ייתכן. לפיכך התערבו ולמחרת הוכרע הדבר. הוגשה לו ארוחה מפוארת אך לא יוצאת דופן. הוא חייך ודרש את החשבון. אז אמרה היא, שזהו עדיין לא כלום ותוכיח, שהארוחה תשווה את מחירה, עשרה מיליון ססטרקיוס, ולאחר זאת ציוותה להביא את הלפתן. לפקודתה הניחו המשרתים לפניה גביע משקה חמוץ, אשר חריפותו וכוחו ממיסים את המרגליות. היא ענדה אז באזניה איזה אוצר טבע מיוחד במינו. אנטוניוס התבונן באשר עתיד להיעשות, ואז הורידה היא מרגלית אחת, טבלתה ומשנמסה גמעה את המשקה. ל. פלנקוס, שופט ההתערבות, הושיט את ידו לעבר השנייה, כי התכוננה היא לכלותה באותו אורח, והכריז את אנטוניוס מנוצח לכל הדעות. השמועה אומרת, כי אחר נפילת המלכה, שזכתה במחלוקת, נחתכה לשתיים המרגלית, בת הזוג, אשר האחת היתה להם למחצית הארוחה, ונתלו באזני ווינוס במקדש אלי רומא.

אימתי באו לשימוש ברומא.

59. אמנם לא להם היו זרי הדפנה ונשללה מהם אף תהילת המותרות. קודם עשה זאת עם מרגלית רבת ערך קלודיוס, בן שחקן הטרגדיות איזופוס, שירש מאביו הון תועפות. על כן לא יתגאה אנטוניוס בשלטון הטריומווירט שלו, – מי שממש לשחקן דמה, – והרי אף ללא התערבות נערכה הצגה זאת, שתהא מלכותית יותר, וכי שינסה לתהילת חכו מה טעם למרגליות; וכדי שייפלא הדבר ולא הוא בלבד יכיר זאת, נתן אי אלו מרגליות לגמיעה במשתאותיו. לשימוש היום־יומי בא לרומא לאחר כיבוש אלכסנדריה; פנסטלה מספר, שהחלו במרגליות קטנות וזולות; אך זוהי טעות, שכן איליוס סטילו מוסר, שכבר בזמן מלחמת יוגורתה ניתן השם unio למרגליות הגדולות ביותר¹⁶⁰.

על הארגמנית (Purpura).

60. היו המרגליות קנין עולם, עוברות בירושה ורכוש שהוא כעין נכסי דלא ניידי; אמנם את צבעי התכלת והארגמן מבלה הזמן, בכל זאת גם אותם המותרות הולידו וערכם כשל המרגליות.

הארגמניות חיות שבע שנים לכל היותר. נחבאות בראשית הקיץ שלושים כארגמונים (Murex). מתבודדות באביב, מתחככות אשה ברעותה ומפרישות מעין שעווה מתמשכת. וכן גם הארגמונים. באמצע גרונן של הארגמניות תמצא את אותה הבלוטה המבוקשת לצביעת בגדים. שם מצוי העורק הלבן, המכיל מעט ליחה; ממנו נמצצת הליחה היקרה הנוצצת בצבע ורד כהה; יתר חלקי הגוף נטולי כל ערך הם. משתדלים לצוד אותן בעודן חיות, שכן הן מקיאות עם חייהן את הליחה. מוציאים (את הליחה) לאחר הסרת הקונכיה מהארגמניות הגדולות, את הקטנות משברים חיות יחד עם קונכיתן והן יורקות כך את ליחתן. הארגמנית המשובחת מצויה בצור שבאסיה, במנינכס של אפריקה¹⁶¹, בחופי ג’טולי של האוקינוס¹⁶² ובלאקוניה של אירופה¹⁶³. את הארגמנית הפיצה רומא הרפובליקאית; היא היתה להוד הנעורים, הפרידה בין פרשים לאצילים, ריצתה את האלים, פארה כל לבוש ומקומה בתהלוכות הנצחון ליד הזהב היה¹⁶⁴ הייסלח טרוף־דעת זה למען הארגמנית; וכי מנין לה לתכלת ערכה הרב, אשר צבעה כחלחל־ירוק בדומה לים הרוגש?

אורך לשון הארגמניות כשל אצבע, בה הן אוכלות ונוקבות חלזונות אחרים, כה חזק הוא קוצן. גוועות במים המתוקים וכן בשפכי הנהרות; אחרת, אם ניצודו, הן חיות חמישה ימים בריר שלהן. כל החלזונות גדלים במהרה, הארגמנית במיוחד, ותוך שנה מגיעים לגודלם המלא.

אלו משפחות לארגמנית.

61. אילו עברתי לנושא אחר, אז המותרות סבורות היו, כי הן קופחו ואנו מואשמים היינו אשמת רשלנות. לפיכך נשרך את דרכנו אל בתי המלאכה, למען יתמצאו אוהבי המותרות בהנאת החיים, אמנם טעם הפרות יוודע עם אכילתם בלבד. מצויים שני מיני חלזונות להכנת צבעי הארגמן והתכלת, אשר להם החומר זהה. ההבדל הוא בערבוב. ה־bucinum הוא חלזון קטן, שמו ניתן ע"פ דמיונו לכלי המשמיע קול חצוצרה (bucina); פיו עגול ובקצהו חתוך. השני נקרא בשם ארגמנית, מקורה בולט ובו תעלה, צידה המצונר של התעלה נוטה לעבר פנים ודרכו שלוחה הלשון. הארגמנית מסומרת עד הסליל, ומסביב שבעה זיזים לה, אשר אין ל־bucinum, אבל לשניהם טבעות כמספר שנות חייהם. ה־bucinum נצמד רק לאבנים ונאסף סביב הסלעים.

הארגמניות נקראות בשם אחר פלגיות (ימיות), ומיניהן נפרדים ע"פ המאכל וסוג הקרקע שלהן. ארגמנית הבוץ שגדלה בטיט הרקוב וארגמנית האצות, שתיהן זולות מאד; טובה יותר היא ארגמנית הסלע, שנאספת בין סלעי הים (בדרום יוון?), ממנה מפיקים צבעים קלים וחוורים; ארגמנית החלוק, שמה על חלוקי הים, מתאימה להפליא לייצור התכלת; הטובה ביותר לייצור צבעי הארגמן היא הארגמנית ה־dialutense, מגדלים אותה במקומות רבים. הארגמניות ניצודות ברשתות דייג קטנות, הסגורות סריגה דלילה והמושלכות לתוך המעמקים. גם פתיון יש בהן, שהוא חלזונות פעורי פה ונשכניים, כפי שרואים את הצדפות. הם גוועים וקרובים למות, אך בבואם לים חוזרים לאיתנם בנשימה תאבה. הארגמניות מסתערות עליהם ומתקיפות אותם בלשונות מושטות. החלזונות נרגזים מהעקיצות, נסגרים ולוחצים אותן בנשיכה. כך ניתלות הארגמניות בתאוותנותן ונישאות.

כיצד צובעים בהן דברי צמר.

62. הזמן המועיל ביותר לצוד אותן הוא אחר ראשית הקיץ או לפני האביב, כי אז מפרישות ריר והליחה שלהן נזילה; אבל בתי המלאכה אינם יודעים זאת, אמנם היא כלל ועיקר. כפי שאמרנו לעיל, מוציאים לאחר מכן את העורק, לכך מוסיפים את המלח הדרוש בשיעור ששה חלקים לכל מאה ליטראות; יש להשרות שלושה ימים, וכוחו יגדל ככל ש(התוצר) טרי יותר; לאחר מכן מבשלים ב(כד) עופרת; למאה כד נוזל מקביל תוצר של חמש מאות ליטראות; הייבוש ייעשה בטמפרטורה מתונה ודרך צינור של כור מורחק. מסירים את בשרה, אשר, כמובן, נדבק לעורק, וביום העשירי טובלים לדוד חתיכת צמר מכובס לנסיון. תוכן הדוד סונן וכל עת שכדאי, יבושל הנוזל. הצבע האדום־בהיר זול מהכהה. הצמר סופג חמש שעות, טובלים שוב, עד כי יגמא את כל הריר המורעל. ה־bucinum איננו יקר, כי צבעו דהה; מוסיפים לפלגי ואז תקבל את אפלוליות הצבע הכהה ואת הזוהר של השָני המבוקש כל כך. כשמערבבים אותם, יחזק הצבע או יכהה. לצביעת…¹⁶⁵ ליטראות צמר מה־bucinum זקוקים למאתים ליטראות, מהפלגי מאה ואחת עשרה ליטראות. כך מתקבל צבע האחלמה (ספיר כחול – amethystus) המפורסם. את הצבע הצורי מכינים: תחילה משרים בפלגי בעוד הבשול בראשיתו והנוזל לא מוכן; לאחר מכן מעבירים להשראה ב־bucinum. שבחו הרב הוא, שצבעו כשל הדם הקרוש, מראהו כהה מלפנים, ומן הצד מחזיר אור נוצץ; זהו, אשר עליו מספר הומרוס בשם ארגמן־דם.¹⁶⁶

אימתי בא הארגמן לשמוש ברומא; ומאימתי היו הטוגה והטוניקה (חולצה) בעלות שולי ארגמן

63. יודע אני, שצבע הארגמן היה בשמוש ברומא תמיד, אבל בזמן רומולוס¹⁶⁷ רק בלבוש המלכים. אומרים, שטולוס הוסטיליוס¹⁶⁸ הכניס לאופנה את הטוגה והטוניקה בעלות שולי הארגמן לאחר הנצחון על המלכים האטרוסקיים. ק. ניפוס, שנפטר בזמן אוגוסטוס האלהי, סיפר: „בימי נעורי הארגמן־סגול בא לאופנה, אשר מחירו היה מאה דינר¹⁶⁹ הליטרה, ולאחר מכן בא האדום הטארנטיני¹⁷⁰. בעקבותיו בא הארגמן הצורי, שהוכן בהשראה כפולה ושלא תוכל לקנותו אפילו באלף דינר הליטרה. גינו את לנטולוס ספינתר, משהשתמש ראשון בטוגה בעלת שולי ארגמן“. הוסיף ואמר עוד ניפוס: „מי לא מכין בימינו את ספת הסעודה שלו מאריגי ארגמן?“. ספינתר היה אידיל¹⁷¹ בשנה ה־691 שמאז ייסוד העיר, בשנת הקונסולט של קיקרו. כל אריג, שצבעו בארגמן ושהוכן בהשראה כפולה, יוצר בהוצאות רבות, אם כי היום צובעים כמעט כולם בארגמן כזה.

על בגדי התכלת.

64. אחרת היא ההכנה לבגדי התכלת, ללא bucinum; מערבבים לנוזל מים ובאותו שעור גם הפרשה נוזלית של אדם. מוסיפים עוד מחצית הכמות של התוצר. כך יוצא אותו צבע חוורון בעושר מזויף, שרבים מהללים, והוא בהיר יותר, ככל שהצמר להוט לרוות את צמאונו.

ערך התוצר זול בהתאם לפוריות החוף (בחלזונות); מחיר הארגמן הפלגי אינו עולה על חמש־מאות ססטרקיוס עבור מאה ליטראות, ארגמן ה־bucinum לא יקר משל מאה ססטרקיוס, אך יודעים גם על מחירים מופרזים.

על צבע האחלמה, על הארגמן הצורי, על ה־hysginum, על השָׁני.

65. (לכל דבר מוזר) שונה היא התחלתו משסופו: נעים להשתעשע בהוצאות כספיות ולחבר שעשוע לשעשוע; לזיף, אשר כבר זיף הטבע; כאילו צבעת את צב השריון (הצבעוני) וערבבת כסף בזהב שייצא לך נתך חשמל (מתכת זהבהב – electrum) ולהוסיף להם עוד אָרד, למען תקבל מתכת קורינתית. לא די שנטלת מהאבן היקרה את השם אחלמה וייצרת מחדש תוך השראה בארגמן צורי; משניהם שם לשמצה ומותרות כפולות יצאו; ובעת שעשו צבע תכלת, סברו כי מוטב לעבור ולהכין ארגמן צורי. אכן חייב האדם להתחרט על מעשים כאלה, כי השינוי המלאכותי יפחית מהערך. מכאן יצאה המחשבה, שמשגיאה התגשמה שאיפה שמראה מוזר לה; קמו שתי דרכים למותרות (שבצבעים); שצבע מכסה את רעהו ואמרו, שכך הצבע נעים ורך; זאת ועוד, מערבבים את התוצר בצמח יבשתי, ואשר כבר נצבע כך, צובעים שוב בשָני צורי, כך יצאה ה־hysginum (מין שָני). השָני מגאלאטיה¹⁷² הוא עשוי מגרעין אדום, כפי שהבהרנו בפרק שעל צמחי היבשה; ומסביבת אמריטה של לוזיטניה¹⁷³, אשר משובח מאד. וכדי שנסיים את עניננו על הצבעים האצילים: מהגרעין בן השנה יוצא נוזל חוור, מבן הארבע שנים נוזל שגונו חולף. כמו כן, אין להם כוח מחדש, אך לא מזקינים. סברה מקובלת היא, שלהופעה החיצונית של הגברים ושל הנשים מוסיף פאר.“

סוף דבר: המסורת מייחסת לצורים את גלוי צבעי הארגמן והתכלת. על סוד מלאכת הצביעה שמרו הם כמונופולין. במקומות בתי הצביעה לשעבר נתגלו ערמות קונכיות עצומות בממדים של 3x25x100 מ'. גם בארץ ישראל היה ציד חלזונות בחוף עמק זבולון (ראה: בבלי שבת כ"ו א‘, מגילה ו’ א'). המקרא מזכיר את הצבעים האלה תכופות. בתקופה ההלניסטית היה שמה של חיפה – Porphyrion על שם ה־purpura בצורתה היוונית.

יוליוס קיסר / מלחמת אלכסנדריה

Iulius Caesar, De bello Alexandrino, 10–21

“ים” – קובץ לעניני ימאות: אביב תשכ"ג 1963

אחר קרב פארסאלוס (48 לפנה"ס) בא קיסר לאלכסנדריה ברדפו אחר פומפיוס, ונשאר בעיר גם אחר היוודע מות יריבו. הוא ביקש להסדיר את הענינים הפוליטיים הפנימיים של מצרים לאמור, להכריע בריב על השלטון בין תלמי ה־12 לאחותו קליאופטרה; אולם היה לו גם נימוק נוסף: במצוקתו הכספית קיוו קיסר לגבות את המיסים שמצרים חבתה לרומא.

אלכסנדריה היתה עיר גדולה, שהשתרעה על פני 3 מילין רבועים לערך ובה כרבע מיליון תושבים. האי פארוס, כ־2 מילין אורכו, נמשך במקביל לחוף, במרחק של כ־3/4 מיל, צפונית לעיר. מערבית לו נמצאו רדדות ומעבר ביניהן. פארוס הוא כעין פרוור של אלכסנדריה, תושביו שלטו למעשה על הכניסה ל“נמל הגדול” המערבי, ויכלו להתנכל בקלות לכל אניה שעלתה על החוף עקב תקלה. את האי קישר לאלכסנדריה סכר ובו שני גשרים, שאיפשרו מעבר אל “הנמל הישן” שבמזרח. על הנמל הגדול סגר שובר גלים ממזרח, אשר נתמשך מהעיר עד פארוס כמעט, ובקצהו המזרחי ניצב המגדלור הידוע והמפורסם בתקופה בעתיקה.

קיסר החזיק בידיו רק חלק מהעיר, לרבות את ארמון המלוכה. הוא מנע מהאלכסנדרים לתפוס את הצי המצרי שעגן ב“נמל הגדול”, שכן אם ישתלטו עליו אויביו – ינותק הוא מכל קשר ואספקה דרך הים. הרי נמצא קיסר עם מעט כוחות באזור עויין ומוקף רבבות חיילים ואזרחים חמושים.

10. „כשהחליט קיסר בליבו על אשר נראה כי עליו לעשותו, ירד לאניה והורה שיבוא אחריו כל הצי בלא שאיישו אותו בחיילים שלנו, כי הוא לא אבה להשאיר את הביצורים נטולי הגנה אם יתרחק מעט יותר. כאשר הגיעו למקום הנקרא כרסוננסוס, הורידו לחוף חותרים לרגל אספקת מים. כמה מהם נחטפו בידי פרשי האויב משהתרחקו מהאניות יותר מדי לשם ביזה. מפיהם נודע, כי קיסר עצמו הגיע בצי כשאין עימו כלל חיילים באניותיו. בהיוודע להם הדבר, האמינו שהמזל זימן להם אפשרות להתפתחות ענינים חיובית. לפיכך, מילאו את כל אניותיהם המוכנות להפלגה בלוחמים ונחפזו לקראת שובו של קיסר בצי. הלה לא רצה להילחם בו ביום משני טעמים, כי לא היו לו בכלל חיילים באניותיו, והכל ארע כבר אחר השעה העשירית של היום,¹⁷⁴ ונראה שהלילה אמור להעניק בטחון עצמי רב לאלה שסמכו על ידיעתם את המקום; הוא בעצמו יחסר את העזרה של עידוד אנשיו, הרי אין העידוד מועיל דיו כשאינו יכול לציין לא גבורה ולא רפיון. מסיבות אלה החזיר קיסר לחוף את כל ה אניות אשר רק יכול, אל מקום שהעריך הוא כי לא יבואו בעקבותיו.

11. באגפו הימני של קיסר ניצבה אניה רודית, הרחק מן האחרות. משהבחינו בה האויבים, הם לא הבליגו ועלו עליה בהסתערות גדולה בארבע אוניות־ספונות ובלא־מעט אניות־פתוחות.¹⁷⁵ קיסר נאלץ לחוש לעזרתה, כדי שלא תהיה חרפה בזויה למנת חלקו נוכח עיני האויב, אם כי אילו קרה להם דבר־מה חמור, היה זה – לדעתו – מגיע להם בצדק. הקרב התלקח בהתאמצות רבה של הרודים, אשר אמנם התבלטו במומחיות השיט ובגבורה שלהם בכל ההתנגשויות, ואף לא סרבו לשאת את כל הנטל אותה שעה, שלא ייראה כי התבוסה באה באשמתם. וכך התנהל קרב מוצלח ביותר. נלכדה ארבע־חתרית¹⁷⁶ של האויב, אחרת הוטבעה, שתיים ננטשו על ידי חיילי־הצי, ובנוסף – נהרגו המון רב של לוחמים באניות הנותרות. אלמלא שם הלילה קץ לקרב, היה קיסר גובר על צי האויב כולו. אסון זה הבהיל את האויב, וברוח הנגדית הקלה גרר קיסר בכבלים את אניות המשא לאלכסנדריה בעזרת אניותיו המנצחות.

12. נשברה רוח האלכסנדרים מהתבוסה הזאת, כי ראו את עצמם מנוצחים לא בשל גבורת הלוחמים, אלא בגלל מומחיות צוותי האניות, וכי הם סומכים אך מעט על יכולתם להתגונן מהבנינים המתרוממים במקומות הגבוהים, וערמו כל חומר בנין כי חששו מפני התקפת ציינו, אפילו נגד החוף. ואכן, לאחר שגאנימדס¹⁷⁷ הצהיר באסיפה, שהוא יעמיד אניות אחרות במקום אלה שאבדו ואף יגדיל את מספרן, החלו הם לתקן את האניות הישנות בתקווה ובבטחון־עצמי רב, להתמסר לענין בשימת־לב יתרה ולעמוד לשרותו. ועל אף שאבדו להם למעלה מעשר אניות־מלחמה בנמל ובמבדוקים, לא ויתרו על רעיון תיקון הצי. הם הבינו כי עזרה ואספקה אינן יכולות להגיע אל קיסר אם יחזק ציים; זאת ועוד, יורדי הים של העיר ואזור החוף, הרגילים בהווי הים מדי יום מנעוריהם, ביקשו לשוב במהרה אל תחום סגולתם הטבעית והביתית, משהבחינו עד כמה הועילו בספינותיהם הזעירות; ולפיכך ניגשו במלוא המרץ להקמת צי.

13. בשפכי הנילוס היו פזורות ספינות משמר לגביית מכס,¹⁷⁸ ובמספנות חשאיות עמדו ספינות מלכותיות ישנות, אשר שנים רבות לא השתמשו בהן לשיט; את אלה תיקנו, ואת הללו החזירו לאלכסנדריה. חסרו משוטים – הסירו את הגגות מעל האכסדרות, אולמות ההתעמלות ובניני ציבור, וקורותיהם סיפקו את המשוטים; המומחיות הטבעית מחד גיסא ומשאבי העיר מאידך גיסא היו להם לעזר. סוף כל סוף, הם לא התכוננו לדרך ימית ארוכה, אלא הסתגלו לכורח השעה והבינו שעליהם להתנגש בנמל עצמו. לכן, על אף דעת כולם, השלימו בניית עשרים ושתיים ארבע־חתריות וחמש חמש־חתריות משך ימים מעטים; הוסיפו עוד די אניות פתוחות קטנות, ולאחר שהתאמנו בהן צוותי החתירה, איזו מהן מה מסוגלת לבצע, איישו אותן בחיילים המתאימים והכינו את עצמם בכל להתנגשות. לקיסר היו תשע אניות רודיות – שכן לאחר שעשר נשלחו, אבדה אחת בנסיעה ליד חופי מצרים – שמונה מפונטוס, חמש מליקיה ושתים־עשרה מאסיה.¹⁷⁹ מהן היו עשר חמש־חתריות וארבע־חתריות והיתר מתחת לגודל זה, רובן אניות פתוחות. על אף הכל הוא סמך על גבורת חייליו, ומשנוכח לדעת את כוחות אויביו הכין את עצמו לקרב.

14. לאחר שהגיעו הדברים לידי כך שכל אחד משני הצדדים בוטח בעצמו, הקיף קיסר בציו את פארוס¹⁸⁰ והציב את אניותיו כשהן פונות לעבר האויב. באגף הימני העמיד את הרודיות, בשמאלו את הפונטיות והשאיר ביניהן מרווח של ארבע־מאות צעד, אשר נראה די לפריסת האניות. מאחורי מערך זה פיזר את האניות האחרות במילואים; סימן וציווה איזו אניה תבוא בעקבות רעותה, ועל איזו מהן מוטל להגיש עזרה. אף האלכסנדרים הוציאו את הצי ללא היסוס, והעמידוהו במערך: בשורה החזיתית הראשונה שמו עשרים ושתיים אניות, ואת היתר הציבו בשורה השניה. הם הוציאו עוד מספר רב של כלי שיט קטנים וסירות, ובהן חיצים מבעירים וקלעים מתלקחים, כדי שהמונם הרב, הרעש ולהבות האש יוכלו להבהיל את אנשינו. בין שני הציים רדדה ובה מעבר צר השייכים לאזור אפריקה, על כן אומרים שמחצית אלכסנדריה היא באפריקה; הם המתינו זמן די ממושך, איזה צד משניהם יתחיל במעבר, שכן נראה כי אלה שייכנסו לא יהיו נכונים לקרב, בין להיערכות ובין לנסיגה, אם יורע המצב.

15. אופראנור היה מפקד האניות הרודיות, איש בעל שאר־רוח וגיבור־חיל, שראוי להשוותו לאנשינו משליוונים. עקב בקיאותו המקצועית ואישיותו החזקה נבחר הוא לפיקוד על הצי על ידי הרודים. משהבחין הלה שקיסר מתמהמה, אמר – “אתה נראה לי, קיסר, כי הנך חושש שאם תיכנס באניותיך הראשונות לרדדה, תיאלץ להילחם בטרם יכולת לערוך את שארית הצי. בטח בנו, ומסור לידינו את הדבר, נחזיק מעמד בקרב ולא נאכזב אותך עד אשר יגיעו האחרים בעקבותינו. לצערנו ולחרפתנו יהא לראותם מתרברבים כנגד עינינו.” קיסר עודד אותו, ובחלקו לו את מיטב התשבחות אותת לתחילת הקרב. לאחר עברם את הרדדה, הקיפו האלכסנדרים ארבע אניות רודיות והסתערו עליהן. אלה עצרו אותן ונערכו במערך בחוכמה ובזריזות; ידיעתם המקצועית היתה כה רבה, עד כי למרות אי־השוויון המספרי אף לא אחת מהן חשפה את דופנה (לניגוח), ולא רוסקו משוטיה (תוך התחככות), אלא נחפזו תמיד היישר לקראת הבאים עליהן. בינתיים הגיעו יתר האניות; ואז מתוך הכרח חדלו מתמרון בשל המקום הצר, ובקרב כולו סמכו על הגבורה בלבד. לא היה איש באלכסנדריה, בין משלנו ובין משל בני העיר, בין שהיה הוא טרוד בעבודה ובין בקרב, שלא עלה על ראשי הגגות הגבוהים ותפס מקום לחזיון מכל המצפים, ושם התחנן בתפילות ובנדרים אל האלים בני האלמוות למען נצחונם.

16. ההתנגשות בקרב לא היתה כלל בין שווים. כשנהדפו אנשינו, לא ניתן מנוס למובסים, לא בים ולא בחוף, ואף אילו ניצחנו, אמור היה העתיד להיות בלתי־ודאי; ואילו גברו הם באניותיהם, היו משיגים הכל, ואם ידם על התחתונה, יכלו עוד לנסות את שארית מזלם. המצב נראה קשה ועלוב, שלמען השלטון והצלת הכלל נלחמים כה מעטים, ואילו נפלה רוחו וגבורתו של איש מהם, אז היה מקום לחשוש לאחרים, אשר לא עמדה להם האפשרות להילחם בעד עצמם. קיסר הבהיר זאת לאנשיו תכופות ימים מספר קודם לכן, שייאבקו במסירות יתרה ויראו ששלום כולם הופקד בידיהם. זאת ביקש גם כל אחד מחברו לנשק, מידידו או ממכרו, שלא יאכזב אותו עצמו ואחרים, באשר יוצא הוא לקרב כנבחר לכך לדעתם. אם כן, הם נלחמו במסירות מעין זו, שהזריזות והמומחיות של חיילי הצי ויורדי הים לא גוננו עוד על האלכסנדרים; לאלה העולים עלינו במספר אניותיהם לא הועיל המונן הרב, והאנשים שהצטיינו בגבורתם מקרב קהל כה עצום לא יכלו להשתוות לגבורת אנשינו. בקרב זה נלכדה חמש־חתרית אחת ודו־טורית עם לוחמיהן וחותריהן, שלוש הוטבעו כאשר כל האניות שלנו נשארו שלמות. יתר האניות נסו בדרך קצרה אל העיר כשחיפו עליהן מהמזחים ומהבנינים הגבוהים ומנעו מאנשינו להתקרב קירבה יתרה.

17. כדי שמעשה מעין זה לא יישנה תכופות, סבר קיסר כי עליו להשתדל ולהשתלט על הסכר המתמשך עד לאי. הוא קיווה בבטחה, שעם גמר בניית הביצורים בעיר בחלקם הרב, יוכלו להיעשות נסיונות תקיפה בעת ובעונה אחת נגד העיר והאי. לאחר קבלת התוכנית, העלה על ספינות קטנות וסירות עשרה גדודים מובחרים קלי־חימוש ואת אלה שנחשבו מתאימים מבין הפרשים הגאלים; הוא התקיף את חלקו האחר של האי באניות ספונות, על מנת להסיח את דעת הכוחות, תוך הצעת פרס גדול למי שיכבוש ראשון את האי. תחילה הדפו בני פארוס בד־בבד את התקפת חיילינו: ובעת ובעונה אחת נלחמו מגגות הבתים וגוננו אנשים חמושים על החוף; בגלל העבירות הקשה במקום לא ניתנה גישה קלה לאנשינו, ותושבי פארוס הגנו בזריזות ובמומחיות על המעברים הצרים באמצעות סירות ובחמש אניות־מלחמה. אולם משנתוודעו כבר למקומות והתנסו במים הרדודים, נאחזו כמה משלנו בחוף, אחרים באו בעקבותיהם והתקיפו בלא־הפסק את העומדים בחוף המישורי; ולכן פנו בני פארוס עורף במנוסה. לאחר גירושם ננטשה משמרת הנמל, את האניות היפנו לחוף, בעיקר ליד שכונת המגורים, ונחפזו מהאניות להגנת הבתים.

18. לא זמן רב יכלו להחזיק מעמד בביצורים אלה, אף אם סוג הבנינים לא בלתי־דומה לזה של אלכסנדריה – ואם כבר יושווה הקטן לגדול – המגדלים הגבוהים המחוברים יחדיו נחשבו כעין חומה, ואנשינו לא באו לצור מצויידים בסולמות או ברשתות קלועות, או באמצעים אחרים. אולם הבהלה נטלה מהאלכסנדרים כל מחשבה ועצה ושיתקה את אבריהם; וכך זה קרה. מי שקיוו כי ישתוו עימנו על פני המקום החלק והמישורי, מבוהלים גם ממנוסת אנשיהם וגם מנפילת מעטים מהם, לא העזו עוד להחזיק מעמד בבנינים בגובה של שלושים רגל, הטילו את עצמם לים לאורכו של הסכר, ועד למרחק של שמונה מאות צעד עד העיר עברו בשחיה. רבים מתוכם נישבו ונהרגו, מספר השבויים כולם היה ששת אלפים.

19. קיסר התיר ביזה לחיילים וציווה להרוס את הבנינים, ביצר לו עמדה עד הגשר הקרוב לפארוס והפקיד שם משמר. את הגשר ההוא נטשו בני פארוס במנוסה, ואילו על זה הצר יותר והסמוך לעיר הגנו האלכסנדרים. למחרת היום הסתערו הם גם על הגשר הזה בשיטה דומה, כי נראה לקיסר שעם השניים (הגשרים) בידיו יוכל הוא לעמוד כנגד כל גיחה של אניות האויב ופשיטות הפתע שלהן. ואת אלה שהתבצרו במקום, גירש במטולים ובחיצים מהאניות ואילצם לשוב לעיר, על החוף העמיד כשלושה גדודים, שכן המקום הצר לא איפשר יותר, והיחידות האחרות תפסו עמדה באניות. לאחר זאת הורה הוא לבצר את הגשר מול האויב, למלא באבנים ולחסום את פתח היציאה לאניות, הבנוי בדמות קשת, על מנת שיחזיק את הגשר. משנסתיימה מלאכה זו, לא יכלה עוד לצאת אפילו סירה אחת, וגם (המלאכה) האחרת היתה כבר בהכנה, פרצו האלכסנדרים מן העיר, התייצבו מול ביצורי הגשר במקום רחב דיו, ובאותה שעה הציבו ליד הסכר את אותן האניות, אשר נהגו לשלחן תחת הגשרים להעלות באש את אניות המשא שלנו. אנו נלחמנו מהגשר ומהסכר, והם מהשטח מול הגשר ומהאניות נגד הסכר.

20. כל עוד היה קיסר עסוק בענינים אלה וכן בעידוד חייליו, עלה על הסכר מספר רב של חותרים ואנשי־צי מאניות המלחמה. חלקם הגיע לכאן בכוונה להתבונן וחלקם בשאיפה להילחם. הם גירשו תחילה את אניות האויב מהסכר באבנים ובכלי קלע, ונראה שהישגם היה רב בריבוי קליעיהם. אולם לאחר שאי־אלו אלכסנדרים העזו לנחות מאניותיהם מעבר למקום ההוא, מהצד הפתוח (הבלתי־מוגן) שלהם, כשהם מתקדמים ביחידות בלתי־סדורות, בלא סדר קבוע וללא כל תוכנית, החלו לנוס הרומאים אל האניות בפזיזות. אלכסנדרים רבים נחתו מאניותיהם משולהבים ממנוסת האויב, ורדפו בלהט אחר אנשינו המבוהלים. ובד בבד, אלה שנשארו באניות המלחמה נחפזו להעלות את הכבש ולהתרחק מהחוף, שלא יגבר האויב על אניותיהם. מכל הדברים הללו נבהלו חיילינו משלושת הגדודים שניצבו בגשר ובקצה הסכר; מששמעו הם את הצעקות מאחורי גבם וראו את בריחת אנשיהם, הפעילו כנגד האויב מספר רב של קליעים, מחשש שיוקפו מאחור ועם הפלגת האניות תיחסם כליל דרך נסיגתם; על כן נטשו את העמדה שהוצבה בגשר, ובמנוסת בהלה נחפזו אל האניות. חלקם השיג את האניות הקרובות – אבל היתה מתוכן גם כזו אשר טבעה בגלל המון האנשים והמעמס – וחלקם עמדו על נפשם תוך היסוסים מה יעשו, הללו נהרגו בידי האלכסנדרים; אי־אלו מהם שהגיעו בהצלחה דרך המנוסה אל האניות העוגנות והמוכנות להפלגה מיידית, הסתלקו בלא פגע, מעטים אחרים נפטרו ממגיניהם בכוונה לנסות ולשחות אל האניות הקרובות יותר.

21. משך כל הזמן שיכול קיסר להחזיק בדברי עידוד את אנשיו ליד הגשר ואת העמדות המבוצרות, היה נתון אף הוא עצמו באותה הסכנה; ולאחר שהבחין כי כולם נסוגים, חזר לאניתו. כאשר בא אחריו המון רב של אנשים ונדחק שמה ולא ניתנה כל אפשרות לנהג את האניה ולהינתק מהחוף, ניחש כי עתיד להיות אשר התרחש בפועל, על כן קפץ מהאניה ושחה אל אותן האניות שעמדו הרחק. משם שלח עזרה לאנשיו המצויים בצרה והציל מהם לא מעטים. האניה שלו אכן טבעה, בשל ההמון הרב של חיילים, וירדה תהומה על אנשיה. בקרב זה אבדו מיחידות צבא הלגיונרים כארבע־מאות, ומספר מקצת יותר מזה של אנשי־צי וחותרים. האלכסנדרים ביצרו את העמדה במקום בסוללות ובהרבה מטולים. ולאחר מכן השתמשו הם בלא כל הגבלה באבנים שהוצאו מן הים, על מנת להטילן באניות.“

לאחר שההתנגשויות הוסיפו ונמשכו, נילאו האלכסנדרים לשאת את התלאות וביקשו שלום. קיסר קיבל את ההצעה, אבל אויביו הפרו במהרה את התנאים. בינתיים הגיעה התגבורת המקווה מאסיה בים וביבשה והתחברה עם הרומאים בעיר. המלך תלמי ה־12, שהאלכסנדרים תמכו בו, נהרג תוך כדי מנוסה, והעיר כולה נפלה בידי הרומאים. הושלמו מיד סדרי העברת השלטון במצרים לידי הצעיר שבין שני האחים וקליאופטרה אחותו שנהנתה מתמיכת קיסר, והלה יצא בדחיפות לסוריה.

בחיבור זה, המצורף לכתבי קיסר, נפקד מקומו של אנטיפטר, אבי הורדוס; כן לא הוזכרו גם יהודי ארץ חוניו, אשר עזרתם לקיסר היתה רבה. מדברי יוסף בן־מתתיהו (קדמוניות, יד, ח) מסתבר, שאנטיפטר הציל את האגף הימני של צבא המשלוח בקרב ליד הנילוס. תודת קיסר לא בוששה לבוא; הוא אישר את הורקנוס במשרת הכוהן הגדול, ואילו אנטיפטר קיבל זכויות אזרח רומא. יוסף בן־מתתיהו הוסיף עוד, כי לדעת סופרים אחדים הורקנוס עצמו נלחם והשתתף במערכה.

קורטיוס רופוס / המצור על צור

Quintus Curtius Rufus, Historiae Alexandri Magni, 4.2–4

“ים”: סתיו תשכ"ג נובמבר 1962

במאה הרביעית לפנה"ס היתה הפלישה הגדולה של צבאות המערב לארצות המזרח. בראש הגייסות עמד המלך המקדוני הצעיר, אלכסנדר, אשר ההיסטוריה העניקה לו את התואר – גדול. הממלכה הפרסית האדירה לא אצרה כוח בפניו, ומסעו הצבאי היה במהרה למסע נצחונות רצופים. בדרך זו נתקל בצור, עיר הקדומים של פיניקיה. המצור על עיר זו ארך שבעה חודשים ורובו היה מערכה ימית.

מקורות רבים היו בתקופה העתיקה על מסעו המפורסם של אלכסנדר הגדול, והסופרים לא מאסו בנושא הזה. גם התענינות הציבור הרומאי לא דלגה עליו ולכן פנה ההיסטוריון א. קורטיוס רופוס אל דמותו של המלך המקדוני, כובש העולם דאז. בספרו: תולדות אלכסנדר הגדול המקדוני, י' ספרים, סיכם את עשר שנות מסעו.

זהו התיאור הראשון בלטינית, שהוגש לרומאים על מעשי אלכסנדר (323–333 לפנה"ס). מעשרת הספרים של היצירה אבדו השניים הראשונים. סיפור המעשה מתחיל בהתרת הקשר של גורדיום, כלומר לאחר החדירה לתוך אסיה הקטנה והכנעתו של כל החוף האגאי; סיומו הוא תיאור לוויית אלכסנדר באלכסנדריה. החיבור הופיע בתחילת שלטונו של קיסר קלאודיוס, בראשית שנות הארבעים לסה"נ.

הנוער הרומאי חיבב את הספר הזה, כי הוא כעין רומן נוח לקריאה ולהבנה ורצוף תיאור עלילות, אמנם ביקורת אובייקטיבית, מומחיות צבאית בתיאור קרבות וכדומה ממנו והלאה. קורטיוס רופוס לא נהג במהימנות בסדר הכרונולוגי של המאורעות ולא העריך כשורה את משמעותו הבינלאומית וחשיבותו החורגת מעבר לתחומים הכרונולוגיים הצרים של מעשה אלכסנדר. מעלה יתירה לספר, שהוא מושך ומרתק, לשונו פשוטה ותנופת דיבורו מלהיבה את הקורא.

צור היתה עיר ואם בפיניקה. מאז המאה השישית לפנה“ס באה תחת שלטון פרס, אבל קבלת עול זה היתה לטובת האינטרסים הכלכליים שלה, כי עזרה רבה ניתנה לה במאבקה המתמיד עם היוונים בים. משנעשה אלכסנדר המייצג של יוון לאחר כיבושה, מיאנה צור להשתעבד לו, שכן השתלטות היוונים סימן הוא לקץ מסחר הפיניקים באגן המזרחי של הים התיכון. זהו הפירוש להתנגדות התקיפה. המצור היה בשנת 332 לפנה”ס.

היום אנו מוצאים עוד שני תיאורים על פרשה זו: ואלה הם דברי ההיסטוריונים היווניים, אריאנוס ודיודורוס. מומחיותם של שני הסופרים הללו עולה לעין שיעור על זו של ק. רופוס, אך לא כן באשר לציוריות התיאור ולגיוון סיפור המעשים.

הפוליהיסטור הרומאי, פליניוס הזקן מתאר כך את הגיאוגרפיה של צור¹⁸¹: „צור, שהיתה לפנים אי, נפרדה מהיבשה בים עמוק ברוחב של אלף ומאתיים צעדים. כעת קשורה היא אליה במפעל המצור של אלכסנדר, שצר עליה. עיר זאת התפרסמה ביסוד הערים: לפטיס, אוטיקה וקרתגו – היריבה לשלטון רומא ברחבי תבל וכן ייסדה את גאדיז, אשר מעבר לעולם. ועכשיו כל כבודה הוא בעיבוד חלזונות הארגמן. הקפה תשעה עשר מיל, כולל את צור העתיקה שבחוף, ושל העיר גופה עשרים ושנים סטאדיון (¾2 מיל)“.

ולהלן תיאור המצור ע"פ א. קורטיוס רופוס¹⁸²:

2. „כבר היתה סוריה כולה וגם פיניקיה, להוציא את צור, בידי המקדונים; מחנה המלך עמד ביבשה, אשר מיצר צר הפריד בינה לעיר. צור, הידועה בגודלה ובפרסומה מכל ערי סוריה ופיניקיה, גילתה נכונות יתירה לברית עם אלכסנדר מאשר להשתעבד לו. לכן הביאו שליחים כתר זהב במתנה. האספקה מן העיר ניתנה בשפע ובאורח מכניס אורחים. הוא הורה, שיקבלו את המתנות, כאילו מידי ידידים, ופנה אל השליחים, כי בדעתו להקריב קרבן להרקולס, שכבודו רב הוא בקרב הצורים; זאת ועוד, האמינו מלכי המקדונים, שמוצאם מהאל הזה ואף האורקל הורה לו לעשות כן. השיבו לו השליחים, כי הוקם מקדש להרקולס גם מחוץ לעיר, במקום שהם קוראים לו צור־עתיקה ושם יעשה המלך את עבודת הקודש כהלכה. לכך לא עצר את כעסו, אשר בלאו הכי לא יכול לו, ואמר: „אתם בזים לצבא רגלים בסמכם על יוקרת עירכם, שכן אתם מיישבים אי, אך אראה לכם בקרוב, שהנכם ביבשה. ידוע תדעו כי אכנס לעירכם או אלכוד אותה“.

בצאתם עם תשובה זאת החלו השליחים לוחצים על הצורים, שירשו אף הם למלך לבוא לעירם; הרי סוריה ופיניקיה קיבלו את פניו. אך הם שמו את מבטחם במקום במידה מספקת והחליטו לשאת את המצור.

העיר נפרדה מהיבשה במיצר של שלושה סטאדיון והוא נתון לשבט ולחסד לרוח הדרומית המגלגלת גלים צפופים מן התהום לחוף. ודבר לא עמד כנגד המפעל, בו התכוננו המקדונים לקשר את האי עם היבשה מאשר הרוח ההיא. אפילו בים הרוגע והשקט כמעט לא יוכל כאן להיבנות סכר ואשר מוקם, הרוח הורסתו מיד; אף סכר לא יהא כה חזק, שהמים לא יאכלוהו והם חודרים דרך קשרי המיבנה ואם המשב יחזק, ישטפו את ראשו.

נוספו לקשיים הללו עוד אחרים ולא קטנים מהם: את חומות העיר ומגדליה הקיפו תהומות ים, מכונות קלע רק מרחוק ומהאוניות בלבד יכלו לירות, ולא ניתן לקרב סולמות אל החומות; על הדרך הראשית לבוא הים סגרה החומה; אוניות למלך לא היו, ואילו באו, יכלו כלי הקלע להרתיען ולהוציאן מכושר פעולה.

תוך כדי כך הגביר מעשה, אשר אינו ראוי למשמע מיוחד, את בטחון הצורים. שליחי קרתגו באו אז לטקס הפולחן השנתי כמנהג אבותיהם; הרי את קרתגו ייסדו צורים וכיבדוה כמטרופולין שלהן. הפונים עודדו אותם, שישאו את המצור בגבורת לב והעזרה תבוא מקרתגו במהרה, שכן שלט אותה עת הצי הפוני ברוב חלקי הימים.

לפיכך הוכרז על מלחמה: על החומות ועל המגדלים הוצגו כלי קלע, חילקו לנוער נשק, והאוּמנים, שהעיר שפעה בהם, התפזרו לבתי המלאכה. התכונה לקראת המלחמה היתה רבה: הכינו יד־ברזל, המכונה כדום, היא מוטלת על סוללות האויב, וכן גם קרסים וכל אמצעי אחר, אשר רק הומצא להגנת עיר.

אולם משהכניסו את הברזל לתנור, כי היה צורך לחשלו, והביאו מפוח לנפח אש בנפיחה, אומרים, שנחשול דם קם מהלהבות עצמן. לדעת הצורים: היה זה סימן רע למקדונים. כאשר פרסו במקרה חיילים מקדונים את לחמם, הבחינו בטיפות דם נוזלות. המלך נבהל, אבל אריסטאנדר, המנוסה במגידי עתידות אמר, שאם נוזל הדם מבחוץ, הוא עתיד רע למקדונים; לעומת זאת, אם הוא נוזל מבפנים, הרי סימן הוא לחורבן העיר, אשר מתכוננים ללכדה.

מאחר שהיה צי אלכסנדר הרחק ונראה, כי המצור הארוך יהיה לו למכשול גדול, שלח כרוזים שקראו לשלום. אבל הצורים רצחום נגד משפט העמים והשליכו אותם הימה. נזדעזע המלך עקב מותם הלא הגון של אנשיו, והחליט לצור על העיר.

תחילה הוכרחו לבנות את הסכר, אשר יקשר את העיר עם היבשה. חסרי תקווה הסתכלו החיילים במים העמוקים, שאפילו בעזרת האל לא יוכלו למלאם; מנין יהיו הסלעים העצומים וכיצד ימצאו עצים כה ארוכים? עליהם לחפור ארצות, שרווח זה ימולא אדמה. מי המיצר גולשים תמיד, וככל שצר המקום לזרימה, כן הם גועשים יותר. אלכסנדר היטיב להשפיע על נפש חייליו ולכן הכריז, שהופיע לו הרקולס בחלום, כשהושיט לו את יד ימינו, מנהיג את צבאו, פותח את השערים, ושהוא ראה את עצמו נכנס לתוך העיר. דיבר בין היתר על רצח הכרוזים, על הפגיעה במשפט העמים ועל כי עיר אחת העזה להשהות את מסע הנצחון שלו. לאחר מכן מסר למצביאים את התפקידים, שאיש איש מהם ירסן את אנשיו ומכיוון שנרגזים הם דיים, יגשו לבנייה.

המון רב של סלעים היה מן המוכן בצור העתיקה, חומר גלם לבניית רפסודות ומגדלים הובא מן הלבנון. המפעל התרומם כבר לגובה מועט, טרם הגיע עד רום פני המים, כאשר באו הצורים באוניות קטנות ולעגו, שגיבורי חיל סוחבים משא על גבם כבהמות ושאלו, כלום אלכסנדר גדול מנפטון. חרחור ריב זה הגביר את עירנותם, והנה גבה כבר הסכר קמעה מעל המים ובעת ובעונה אחת גדל גם רוחב הסוללה והיא קרבה אל העיר. כאשר הבחינו הצורים בגובהו, אשר מידתו הטעתה לפנים, החלו מקיפים את המפעל הבלתי־גמור באוניות קלות, והתקיפו בכלי־קלע את העומדים בראשו. רבים נפצעו מבלי השב מלחמה שערה, שכן הצורים הניעו בקלות את כלי השיט שלהם קדימה ואחורה. לפיכך הפסיקו המקדונים את הבנייה מחמת דאגת שלומם. ככל שהסכר התארך והרחיק מהחוף, כן סחף הים העמוק יותר את אשר הוערם.

המלך ציווה למתוח עורות ומפרשים להגנת שופכי הסוללה, שיהיו מעבר למטחווי רומח. בראש הסכר הקים שני מגדלים ומהם יכלו להטיל חניתות לאוניות המתקרבות. לעומת זאת, העגינו הצורים את אוניותיהם הרחק ממבט האויב, הנחיתו חיילים ושחטו את נושאי האבנים. גם כפריים מקרב ערבי הלבנון התקיפו מקדונים בלתי־סדירים, הרגו כשלושים איש ושבו מעט מהם.

3. מעשה זה אילץ את אלכסנדר לחלק את כוחותיו וכדי שלא ייראה צר בעצלות על עיר אחת, מסר את הפיקוד על המצור לידי פרדיקאס וקראטירוס, והוא בעצמו יצא לעבר ערב עם צבא מוכן למלחמה.

בינתיים העמיסו הצורים על ירכתי אוניה, גדולה במיוחד, סלעים וחול, על מנת שיתרומם חרטומה, ומשחוה בזפת ובגפרית; הריצוה במשוטים, ומשקלטו מפרשיה כוח רב של הרוח, עלתה במהירות על הסכר. אז הבעירו החותרים את החרטום וקפצו לתוך סירות, אשר עקבו אחריהן כשהן מוכנות לכך; האוניה עלתה באש והחלה מפזרת את התבערה בהרחבה, וטרם יכלו לרוץ שמה, אחזה האש במגדלים וביתר המיבנים המוצגים בראש הסכר. מי שקפצו לסירות הקטנות, השליכו לפידים על המבנים להגברת האש. היא אחזה כבר לא רק במרגלות מגדלי המקדונים, כי אם גם בקומות העליונות, ואשר במגדלים עמדו, חלקם הושמד בשריפה, חלקם זרק את נשקו וקפץ לים. הצורים, שהעדיפו לשבות אותם משלהרגם, מחצו את ידי השוחים במקלות ובסלעים, עד כי הועלו לאוניות משותקים ללא כל סכנה.

ולא השריפה בלבד כילתה את המיבנה, אלא הרוח עוררה במקרה יום קודם תנועת ים מן המעמקים והיא היכתה בסכר; קשריו הותרו מחמת הכאת הגדלים הצפופים, המים חדרו אל בין הסלעים וביקעו את המיבנה באמצעו. ערימות־האבן התמוטטו, ויחד עם האדמה, שהוחזקה על ידן, נפלו לתהומות. ומשחזר אלכסנדר מערב, לא מצא כל שריד מהסכר העצום. כנהוג במקרי ביש־מזל האשים איש את רעהו, כל עוד יכלו לטעון יותר על אכזריות הים.

המלך החל מחדש בבניית הסכר, אך הפעם כנגד הרוח ולא מן הצד ובחזית ישרה כיוון; כך היו חלקי המיבנה מוגנים יותר בכיוון זה עקב הסתרתם. הוסיף לרוחב הסוללה, שיתרוממו המגדלים באמצע הרחק ממטחווי רומח. אילנות שלמים עם ענפי עץ עבות הושלכו למעמקים, העמיסו עליהם סלעים, הוסיפו שוב על ערימה זאת אילנות ולאחר מכן כיסו באדמה. מעל כל אלה הניחו אילנות וסלעים, אשר קשרו את המיבנה קשר הדוק.

גם הצורים לא התעצלו לחפש ולהמציא דברים לעיכוב בניית הסכר. עיקר הסיוע היה זה, שהרחק ממבט האויב צללו לתוך המים ושחו בהסתר עד הסכר; בקרדומים משכו אליהם את ענפי האילנות הבולטים, ומשהתרופפו מהמשיכה, סחבו עימם את יתר חלק המיבנה לתוך המעמקים. אז השתחררו הכלונסאות מהמעמס ולא היה קשה להם להזיז את גזעי האילנות. לאחר מכן החליק המיבנה, שנקשר בכלונסאות, ונסחב אחריהם.

רוחו של אלכסנדר נפלה אך לא התמיד בדעה שילך משם; הוא ציפה לבוא הצי מקפריסין וכן גם לקאליאנדר, שהגיע לאסיה זה עתה עם חיילים יווניים. הוא חילק את מאה ותשעים האוניות שלו לשני אגפים: על השמאלי פיקד פניטאגוראס, מלך הקפריסאים, עם קראטירוס, אלכסנדר הפליג באגף הימני בקוינקוירימה (אונייה בעלת חמש שורות של משוטים) המלכותית. על אף שהיה צי לצורים, לא העזו לצאת לקרב ימי; רק שלוש אוניות הופקדו לפני החומות, אשר המלך התקיף וטיבע אותן.

למחרת היום בא הצי אל החומות והלם בהן מכל הכיוונים בכלי קלע ולרבות בכרים. הצורים תיקנו אותן מיד בסלעים, שגוללו אל מאחורי החומות, והחלו מקימים חומה פנימית, שאם תכזיב הקודמת – אז תעמוד היא להם להגן. מכל הצדדים הציק מזל רע: מכיוון הסכר היו במטחווי רומח; הצי הקיף את החומות – דוכאו מן הים ומן היבשה כאחד. זאת ועוד, קשרו שתי קואדרירימות (אונייה בעלת ארבע שורות של משוטים) מקדוניות, שחרטומיהן יתחברו, אך ירכתיהן ייפרדו ברווח, ככל שאפשר היה; הרווח שבין ירכתי האוניות הוחזק בתרנים ובקורות עץ עצומים מחוברים ועל הגשרים, שהותקנו עליהם, העמידו חיילים. את הקואדרירימות המצויידות ככה הקריבו אל העיר, ומכאן ירו לבטח בכלי קלע בלוחמים, כי החרטומים חפו את החיילים.

ויהי בחצות הלילה כשניתנה הפקודה, שהצי המצוייד והמוכן יקיף את העיר. כבר באו האוניות אליה מכל הכיוונים והצורים נדהמו מחוסר כל תקווה, כאשר כיסו פתאום עננים עבים את השמים, וכל אור שהיבהב, כבה בחשיכה העוטה. אז רגש הים קמעה והתרומם ולאחר מכן נעור מהרוח החזקה, הגלים גאו והאוניות התנגשו. השרשראות, שהקואדרירימות נקשרו בהן, החלו נקרעות, התמוטטו הקומות וברעם אדיר גלשו למעמקים עם החיילים יחדיו. בתוך המערבולת לא יכלו לנהוג כלל באוניות המחוברות; החיילים הפריעו לעבודת המלחים והחותרים למילוי תפקיד החיילים, וכרגיל במקרים אלה צייתו המנוסים לאלה שלא הבינו דבר. אפילו הקברניטים הרגילים לפקד עקבו אחר צווי פחד המוות. סוף סוף נרצה הים, המוכה קשות במשוטים, לחיילי הצי, אשר סחבו וממש חטפו את אוניותיהם ונדחפו רובן לחוף טרופות.

במקרה באו בימים אלה שלושים שליחים קרתגיים – יותר לנחמת הצורים משלעזרתם. הם אמרו, כי מתעכבים הפונים בגלל מלחמה בארצם, והם נאבקים לא למען השלטון, כי אם על עצם קיומם. הסיראקוזאים השחיתו את אפריקה ולא הרחק מחומות קרתגו הקימו את מחנותיהם¹⁸³. הצורים עוד לא אמרו נואש, אמנם נשללה מהם תקווה רבה, אבל מסרו את נשותיהם וילדיהם, למען יעבירום לקרתגו, שכן יקרה אשר יקרה, ישאו את התלאות בגבורה רבה יותר, אם היקרים שלהם יהיו מעבר לגורל המשותף. וכאשר הכריז אחד האזרחים באסיפת עם, שהופיעה לו בחלום דמות אפולו, אשר עבדו אותו בלב ונפש, כשעוזב את העיר והסכר, שהמקדונים בנו בים, להר מיוער היה, על אף שהיה המספר איש נטול כל חשיבות, נטו הם בפחדם להאמין ברעות. אסרו את צלם האל בכבלי זהב, וקבעו למזבח הרקולס – לו הוקדשה עירם – בשרשראות, וכאילו עומד הוא לעצור באפולו.

את הצלם הזה לקחו הפונים מהסיראקוזאים ובמטרופולין קבעו את מקומו ובשלל הרב של הערים הכבושות לא את קרתגו קישטו, אלא את צור. אי אלו אנשים הציעו עוד לחדש פולחן – סבורני, שכלל לא לדעת האלים, והוא בטל זה מאות שנים רבות – כי נער אציל יוקרב לסאטורנוס. אומרים, שמעשה כזה, אשר יותר חילול שם משפולחן דתי, מסורת היא לקרתגים מידי מייסדי העיר, שנהוגה היתה עד חורבן עירם ולולא עמדו הזקנים שעל פיהם נעשה הכל כנגד, היתה האמונה התפלה גוברת על רגש האנושיות. זאת ועוד, ההכרח הועיל מכול, שכן הוא מעניק אמצעי התגוננות לא רק בלתי מנוסים עד הלום, אלא גם חדשים. לשם לכידת האוניות, שבאו עד החומות, קשרו ברצועה מוטות חזקים, כדי שיוטלו לפתע בהתרת הרצועה, אם מתחו בכלי קלע. קרסים וכדומים היו תלויים על המוטות, והם השחיתו לוחמים ואוניות. מגיני מתכת הלבינו באש חזקה, מילאו אותם בחול ובבוץ רותחים וגלגלום לפתע מעל החומה. לא קמה עוד מגפה, שפחדו ממנה עדי כך, שכן משחדר החול הרותח אל בין השריון והגוף, לא יכלו בשום כוח לנער משם ובכל שנגע, ליבן. האנשים השליכו את נשקם, קרעו כל כסות והציגו את עצמם גלויים לפציעה. קרסים ויד־ברזל, שהוטלו מכלי קלע, חטפו את רובם.

4. כעת עיף המלך והחליט תוך ביטול המצור לצאת למצרים. והנה, כל עוד עבר את אסיה במהירות רבה, נעצר סביב חומות עיר אחת עם אובדן הזדמנות של דברים כה גדולים. הוא התבייש במידה שווה להסתלק ללא תוצאות או להשתהות שם, וסבור היה שאם ישאיר את צור כמעין עד, שאפשר לנצחו, הרי פרסומו ימעט, אמנם השיג בו יותר מאשר בנשקו. לכן, על מנת לא להחמיץ דבר שלא נוסה, ציווה לקרב את האוניות ולשים בהן את מיטב חייליו. ובמקרה התרוממה אז עם גבה חיה בעלת ממדים, שלא נראתה כמוה, מעל הגלים סמוכה לסכר, שהמקדונים בנו; הצמידה לו את גופה הענקי, עלתה תוך הבקעת הגלים וגילתה עצמה לשני המחנות. לאחר זאת צללה שוב מראש הסכר, אך חלק גדול ממנה עוד התרומם מעל פני המים, ומשכיסוה הגלים, נעלמה ולא הרחק מביצורי העיר ירדה לתהום. בראותם את החיה שמחו שני המחנות: המקדונים התנבאו, כי היא הראתה את כיוון בניית המפעל; הצורים אמרו, שנפטון ינקום את נקמת הים הכבוש, הוא חטף את החיה ויהרוס לבטח במהרה את הסכר. עליזים ושמחים מהסימן הטוב התפזרו למשתאות, השתכרו, ולמחרת ירדו לאוניות העטורות זרי פרחים הלומי יין. לא רק סימן לנצחון קיבלו מראש, כי אם גם ברכות מזל טוב.

המלך ציווה אז במקרה להעביר את הצי לצד שכנגד. והשאיר שלושים אוניות קטנות ליד החוף; מהן שבו הצורים שתיים והפחידו את האחרות פחד רב, עד כי ניגש עם ציו לחוף לשמע צעקות אנשיו, כי משם בא הרעש. ראשונה הסתערה המהירה מבין הקוינקוירימות המקדוניות. משהבחינו בה הצורים, התקיפו שתי אוניות משני כיוונים נגדיים את דפנותיה. קוינקוירימה זו התנפלה על אחת מהן, אך היא עצמה נוגחה באיל ונתפסו אשה ברעותה. אותה אוניה, שלא היתה אחוזה, התקיפה את הצד השני של הקוינקוירימה התקפה מלאה. אז הסתערה טרירימה (אונייה בעלת שלוש שורות של משוטים) מהצי של אלכסנדר בכשרון נפלא על אותה אונייה, שאיימה על הקוינקוירימה ובכוח כה רב שהקברניט הועף הימה מהירכתיים. לאחר מכן הגיעו יתר אוניות המקדונים, גם המלך בא, ועל אף שחתרו הצורים אחורה במשוטיהם, רק בקושי נחלצה אונייתם האחוזה. כל האוניות יצאו לעבר הנמל בעת ובעונה אחת. מייד רדף אחריהם המלך, אבל להיכנס לנמל לא יכול, כי עוכב על־ידי כלי קלע הרחק מהחומות; אך את האוניות טיבע או שבה.

שני ימי מנוחה ניתנו לחיילים, ואז ציווה אלכסנדר לקרב גם את הצי וגם את מכונות המצור, שיציקו למובהלים מכל הכיוונים והוא בעצמו חרף את נפשו ועלה למגדל הגבוה ביותר תוך סיכון רב; ובהיותו גלוי בגלל סמלו המלכותי ונשקו הנוצץ הוטלו החניתות במיוחד עליו. ושוב נתן דוגמה למופת: דקר רבים מן הלוחמים על החומות ובדחפם בחרבו ובמגינו הפילם בקרב פנים אל פנים, הרי נצמד המגדל, אשר שם נלחם, ממש אל חומות האויב. כבר הותרו קשרי הסלעים מחמת הלמות הכרים, הביצורים נחלשו, הצי נכנס לנמל ואי־אלו מקדונים פלשו לתוך מגדלי האויב העזובים, כאשר אלה מן הצורים התקבצו במקדשים, מנוצחים מכל הרעות ובבקשם רחמים ואלה חסמו את פתח בתיהם למען למות מרצון חופשי; אחרים הסתערו על האויב גלויים לשם התאבדות; חלקם הרב תפס עמדה על ראשי הגגות, השליך סלעים ומכל הבא ליד לעולים עליהם.

אלכסנדר ציווה כי יהרגו את כולם, להוציא אלה, אשר נמלטו למקדשים והבתים יועלו באש. לאחר שהודיעו זאת הכרוזים, לא העז איש לבקש את ישועת האלים מזוין. הנערים והבתולות מילאו את המקדשים; הגברים עמדו, איש איש בפתח ביתו כעין המון המוכן לפורענות המשתוללים. לישועת רבים היו הצידונים, שבקרב חילות המקדונים נמצאו. הם נכנסו לעיר בין המנצחים, אבל זכרו את מוצאם המשותף עם הצורים – הלא אגנור ייסד את שתי הערים הללו – והעבירו בהסתר צורים רבים לאוניות שלהם ובהחבא לצידון הובילום. בערמומיות זו ניצלו מהאכזריות חמישה עשר אלף איש. כמה דם רב נשפך, ניתן לשער מתוך כך, שששת אלפים מהאנשים המזויינים נרצחו בין ביצורי העיר. מחזה עגום הציג למנצחים המלך בכעסו: אלפיים איש, אשר הזעם פסק תוך שחיטתם, ניתלו מוקעים על צלבים לאורך דרך ארוכה בחוף. הוא ריחם על חיי השליחים של הקרתגים, כי מסר להם על הכרזת מלחמה שעיכבה אותה רק הדחיפות של ענינים מיידיים.

צור נכבשה בחודש השביעי של המצור; היא עיר הקדומים, שגורלה השתנה חליפות והראויה לזכרון הדורות. אגנור היה מייסדה וזה עידן עידנין שפכה את שלטונה לא רק על הים הסמוך לה, כי אם על כל מקום שצייה בא שמה.

ואם מותר לתת אמון באגדה, הרי לימד עם זה ראשון את האותיות או למד אותן ראשון. הקולוניות שלה פזורות היו ממש בכל העולם. קרתגו באפריקה, תיבאי בבויוטיה, גאדיז ליד האוקיינוס. אני סבור, שבשוטטם בים החופשי הגיעו הם לעתים קרובות אל ארצות לא ידועות לאחרים ושם בחרו במושבות לבניהם הרבים; או בגלל רעש הארץ התכוף – כך מספרים – רפו ידי התושבים ונאלצו לבקש לעצמם מקומות להתיישבות חדשה בארצות נכר. כשלונות רבים נפלו בחלקה, ולאחר חורבנה חידשה עתה את נעוריה ובשלום המפרה של חסות רומא מצאה לבסוף את שלוותה¹⁸⁴.“

פליניוס, אמיאנוס מרקלינוס / הובלת אובליסקים בים

C. Plinius Secundus, Naturalis Historia, 36.13–14

Ammianus Marcellinus, Res Gestae, 22.4

תורן: 56, פברואר 1966

המונומנטים הכבירים של מצרים העתיקה עוררו מעולם את חמדנות הכובשים. לפיכך, מאז שנפלה ארץ זו בידי שליטים זרים, הם שקדו על מסתוריה והשתדלו להעביר את אוצרותיה. גורל זה נפל גם בחלקם של אובליסקים רבים, שמקשטים עד היום בירות תבל, מניו־יורק, לונדון ופאריס ועד רומא.

הסופר ואיש המדע של רומא, פליניוס הזקן (המאה ה־1 לספירה), מתאר בספרו בין היתר את העצים השונים, ערכם, שימושם, גודלם וכו', ובקשר לכך מזכיר גם את הסיפור הבא: „העץ, שנחשב עד ימינו כעצום ביותר ונראה ברומא, הוצג לראווה בידי טיבריוס קיסר על הגשר, אשר מעליו הסתכלו האנשים במשחקי הלודרים בקרבות ים. עץ זה הובא שמה עקב גודלו המפליא עם חומרי בנין אחרים ונשאר במקום עד הקמת האמפיתיאטרון של נירון¹⁸⁵. קורה זאת היתה מאורן, אורכה מאה ועשרים רגל ורוחבה אחיד – שתי רגל. מכאן ניתן לשער את הגובה הנוסף הלא־יאומן עם התרוממותו של העץ עד ראש צמרתו לכל אלה המבקשים לאמוד אותו.

להתפלאות בלתי־פוסקת היה גם מראה עץ האשוח באותה אניה, שהביאה את האובליסק ממצרים בפקודת האימפרטור גאיוס. אובליסק זה הועמד על גבעת מאטיקאן, וארבעה גושי אבן מסוגו של חומר האובליסק הונחו למרגלותיו לתמוך בו. אני משוכנע, שמעולם לא נראה דבר פלא כזה בים, כאניה ההיא. מאה ועשרים אלף סאין¹⁸⁶ של עדשים היו בה וזהורית. אורכה השתרע ברובו של הצד השמאלי של נמל אוסטיה¹⁸⁷. שם טובעה בידי האימפרטור קלאודיוס, למען ייבנו עליה שלושה מזחים בגובה של מגדל. המגדלים נבנו מחול פוטיאולי¹⁸⁸, שהובא למקום לשם כך. עובי העץ הנ"ל מילא את חובקם של ארבע זרועות אדם, והבריות מספרים שתורן האוניה עלה בשמונים אלף ססטרקיוס והרכב כלי השייט ויתר הציוד עלו בארבעים אלף ססטרקיוס¹⁸⁹.

הפיראטים הגרמניים משיטים גזרי עץ שליבם נחצב ואלה מובילים כשלושים איש¹⁹⁰.“

על הובלת האובליסק בים ופתרון הבעיות הקשורות מסופר גם כן בספרי המדען הרומאי: G. Plinius S., Historia Naturalis, XXXVI, 14.

„המלכים עשו להם לפנים מצבות שחם בגלל התחרות ביניהם, וקראון בשם אובליסק, כי הוקדש לאל־השמש. האובליסק הוא התגלמות סמלית של קרני האור, וזהו פרושו של השם המצרי. ראשון מבין המלכים הקים מספרס, שמלך בעיר השמש (הליופוליס), שכן נצטווה על כך בחלומו. מעשה זה נרשם על המצבה, הרי הכתובות והדמויות שראינו הן אותיות מצריות. ואחר מכן חצבו אובליסקים גם מלכים אחרים. ארבעה הקים ססותס בעיר שהוזכרה לעיל, גובהם ארבעים ושמונה אמה. גם רעמסס העמיד אחד – בזמן שלטונו של מלך זה נחרבה טרויה – גובהו מאה וארבעים אמה. כמו כן העמיד עוד אחד בגבול ארצו, במקום שהיה הארמון של מנביס¹⁹¹, גובהו מאה ועשרים אמה. ברם עוביו לא רגיל – אחת־עשרה אמה בכל צד. מספרים, שאת העבודה עשו מאה ועשרים אלף איש. כשהתכונן המלך להציב את האובליסק, היה לו חשש רב, שהמכונות לא יחזיקו את המשא וכדי שתוסב שימת לב הפועלים לסכנה גדולה יותר, קשר את בנו אל חודו של האובליסק, שזהירות העובדים לשלמות הבן תועיל גם לאבן. על הישגי מפעל זה התפלאו במאד; כאשר לכד המלך כמבוזי¹⁹² את העיר והעלה אותה באש, בא למרגלות האובליסק ומתוך כבוד למבנה העצום ההוא הורה לכבות את השריפה, אעפ“י שאת העיר עצמה לא החשיב כלל. יש עוד שני אובליסקים אחרים, האחד הקים זמארץ, את השני פיוס; הם חסרי כתובת וגובהם ארבעים ושמונה אמה. באלכסנדריה הקים אחד תלמי פילדלפוס – גובהו שמונים אמה. האובליסק, שהיה ללא כתובת, נכרת ממקומו בידי נקתביס, אולם מלאכה גדולה יותר נעשתה בהורדתו לנהר ובהקמתו מחדש מאשר בגדיעתו. לדעת סופרים אחדים השיט אותו במורד הנהר סאטירוס הארכיטקט על גבי רפסודה; ע”פ קאליכסנוס¹⁹³ היה זה פיניכס; הוא העביר בתעלה את מי הנילוס עד האובליסק המוטל על הארץ, העמיס בשתי אניות גושי אבן (מחומר האובליסק) בגודל של רגל ובכמות כפולה, שכלל המשקל יהיה כפול וכך ניתן להגיע אל מתחת לאובליסק, שהיה תלוי ועומד בקצותיו של שתי גדות התעלה. לאחר מכן סולקו אבני המעמסה והאניות המתרוממות קיבלו את משא האובליסק. העמידו על שש שורות אבן, שנחצבו מאותו הר עצמו, ממנו היה גם האובליסק. להוגה הרעיון הזה הוענק סך חמישים טלנט¹⁹⁴. מצבה זאת היתה בארסינואום והוצב שם בידי המלך הנ"ל כמתנת אהבה לאשתו, שהיא גם אחותו – ארסינואה. משם העביר מאכסימוס, הנציב הרומאי במצרים, לככר המרכזית, מכיוון שהפריע לתחבורה בדרך למבדוק; הוא חתך את חודו, כי רצה לשים במקומו ראש מוזהב, ברם ביטל לאחר מכן את מחשבתו. שני אובליסקים אחרים היו באלכסנדריה ליד הנמל, בהיכל קיסר; את אלה גדע המלך מספרס, בהם ארבעים ושתיים אמה.

הקושי מעל הכל היה להוביל בים לרומא. האוניות עצמן היו רבות ענין. אותה האוניה, שהביאה את האובליסק הראשון, קבע אוגוסטוס האלוהי עקב מעשה הפלא במזח הקבוע בפוטיאולי; אולם היא נשרפה אחר כך. קלאודיוס האלוהי עוד שמר עליה שנים מספר, כי קיסר גאיוס הספיק להוביל בה אובליסק נוסף והיה זה הפלא הגדול ביותר שראו בני האדם אי־פעם בים. ברם הועברה אניה זאת לאוסטיה, שם טובעה לשם הקמת נמל; המגדלים, שנבנו עליה, היו מחול פוטיאולי. ודבר נוסף מהנושא הזה: גדלה הדאגה, כלום כשרות האוניות להובלה בטיבריס; מהנסיון נתברר, שמימי הנהר הזה אינם פחותים משל הנילוס.

אותו אובליסק שהציב אוגוסטוס האלוהי בקרקס הגדול, נגדע בידי המלך פסמטנפסרפראוס, אשר בזמן מלכותו חי פיתגוראס במצרים. האובליסק, שבשדה מארץ, קטן ממנו בתשע רגל, והמלך ססותס גדע אותו. על גבי שניהם מצויות כתובות, אשר מכילות רשימות על אודות מדעי הטבע של המצרים.“

ההתענינות במסתרי מצרים לא פסקה משך הדורות הרבים, וכך מעיד סופר רומאי אחר במאה ה־4 לספה"נ: Ammianus Marcellinus: Res Gestae, XXII 4.

„מאחר שמלחכי הפנכא – כמנהגם – הפצירו בקונסטנטינוס ללא שיעור ובקולי קולות, שאוגוסטוס העביר מהעיר הליופוליס במצרים שני אובליסקים, מהם אחד הוצב בקרקס הגדול והשני בשדה מארס, הרי הוא אינו מעיז לגעת באותו אובליסק ולהזיזו, שהובא רק זה עתה, כי נבהל מכובד משקלו. אלה, שאינם בקיאים בדבר, אומרים שהאימפרטור הקדום אכן העביר אובליסקים מספר, אולם עבר על פני היחיד ההוא, כי הוקדש לאל־השמש. מקומו נקבע במקדשו של היכל מפואר, ולא היה מרשה לסלקו שכן הוא התרומם אל־על.

קונסטנטינוס לא העריכו עדי כך; הסיר את הגוש הזה מיסודותיו וסבר כשורה, שלא יעבור עבירה אם יוציא פלא זה מהיכל אחד ויקדשו ברומא – המקדש של העולם כולו. לכן הונח האובליסק זמן רב עד סיום ההכנות הדרושות להעברה. לאחר שהועבר דרך אפיק הנילוס והונחת באלכסנדריה, נבנתה אוניה גדולה, שטרם היתה כמוה בשימוש לפנים, היא הונעה בידי שלוש מאות חותרים.

בתום כל ההכנות האלה הלך האימפרטור הנ"ל לעולמו, ונחלש הכוח בדוחף לביצוע. ולבסוף, אחר ימים רבים הועלה האובליסק לאוניה והובא דרך הים ונהר טיסריס אל הרובע האלכסנדרי במרחק של כשלושת מילין מן העיר; אבל נדמה, שהיה לנהר טיסריס קצת חשש, כי מה שנשלח על ידי הנילוס, יתקשה הוא להעבירו אל אותן החומות שהוא יסדן¹⁹⁵.“

יוסטינוס / קורות יסוד קרתגו

Iustinus, Epitoma Historiarum Philippicarum, 18.3–5

תורן 53: מאי 1965

אחת החידות בתולדות התקופה העתיקה היא קרתגו, אוייבתה בנפש ויריבתה המסוכנת של רומא. החפירות הארכאולוגיות לא הוסיפו הרבה לידיעותינו הדלות, לכן הן אינן שונות ממה שידעו אף הרומאים עצמם. כמובן, שסיפור הרומאים טרם הבחין בין אגדה לאמת סבירה, לפיכך ערבבו את שתיהן במסכת אחת.

לקמן דברי ההיסטוריון טרוגוס פומפיוס, שפעל במאה הראשונה לפנה"ס, ואת דבריו תמצת יוסטינוס כעבור מאתיים שנה ויותר. ייחודו של הספר, כי הוא ההיסטוריה הכללית הראשונה בלשון לטינית. כל עוד כתבו לפנים רק היוונים על עמים אחרים, מתפאר המחבר, שהוא סיכם ראשון גם את תולדות היוונים בין יתר עמי העולם בלשון רומא.

כך תוארו גם תולדותיה של קרתגו; Justinus: Historiae ex Trogo Pompeo, XVIII. 3–5.

„ג. מכיוון שהגענו אל הזכרת הקרתגים, מן הנכון יהא לדון קצת ביסודיות על מוצאם תוך כדי חזרה על קורות בני צור, שסיפורם מעציב מאד. שבט הצורים קם מתוך הפיניקים, אשר בגין צרת רעש ארץ עזב את מולדתו ויישב תחילה את אזור ימה של אשור¹⁹⁶, אחר כך החוף סמוך לים (התיכון). שם נוסדה עיר, אשר על עושרה בדגה נקראה בשם צידון; שכן הפיניקים קוראים לדג בשם צידון.

מקץ שנים רבות הכניע אותם מלך אשקלון: הם נסו באניותיהם, ושנה לפני מפלת טרויה ייסדו את העיר צור. שם הוטרדו זמן רב במלחמות הפרסים תוך הצלחות משתנות, ובסוף יצאו מנצחים. ברם הותש כוחם ויוסרו ייסורים מהמון עבדיהם, שאין הדעת סובלתם; אלה קשרו קשר ורצחו את כל האזרחים החופשיים עם אדוניהם יחד. גברו על העיר, כבשו את בתי אדוניהם והשתלטו במדינה; נשאו נשים והולידו בנים, כי לא היו להם. אולם, היה אחד בקרב אלפי העבדים, בעל נפש עדינה, שנזדעזע על גורל אדוניו – זקן ובנו הצעיר – ונהג בהם לא בחימה שפוכה, אלא בחסד וברחמי אנוש. לכן, אחר סילוק ההרוגים טכסו עצה העבדים ונראה להם, שיבחרו מתוכם מלך והוא יהיה המתאים וגם המקובל לאלים, שיבחין ראשון בשמש העולה. הלה הודיע את הדבר לסטראטון, אדונו – זה היה שמו, אשר נחבא בסתר. סטראטון הורה לו, כי כאשר יתכנסו כולם בשדה בחצות הלילה ובשעה שיסתכלו כולם מזרחה, הוא לבדו יתבונן בכיוון מערב. הדבר ייראה תחילה כסכלות, שמבקש את הזריחה במערב. אולם, משהחל באמת היום מופיע, וברומה של העיר נצנצה הזריחה, כל עוד ציפו אחרים שיבחינו בשמש עצמה, הוא הראה ראשון לפני כולם את ברק השמש על פסגת הגבעה של העיר. זאת לא נראתה חכמה של תבונת עבד והודה לחוקריו, שאדונו היה הוגה הרעיון. אז הובן להם, כמה עדיפה תבונת האצילים על זו של העבדים, והללו גברו רק במרמה ולא בחכמה. לכן חננו את הזקן ובנו, כי סברו, שהם נשמרו ברצון האלים, ובחרו בסטראטון למלכם. המלוכה עברה לבנו ואחר לצאצאיו. רשע נודע זה של העבדים היה לדוגמה מבעיתה בעולם כולו.

לפיכך, כאשר נלחם כעבור זמן אלכסנדר הגדול במזרח, כבש את עירם ובתור נוקם את נקמת הסדר החברתי הוקיע על עץ לזכר הרצח הקדום את כל אשר נשארו בחיים אחר הקרב. רק במשפחת סטראטון נזהר מלגעת לרעה; את המלוכה החזיר לביתו, האזרחים החופשיים וחפי הפשע של האי (צור) נכנעו, כדי שעם הכרת זרע העבדים עד תום יקימו את העיר מחדש.

ד. אם כן, התיישבו בני צור על דעת האותות המבשרים לאלכסנדר; התמסדו בחריצות לעיסוקם ושבו לאיתנם במהרה.

טרם היה הרג ההמונים, כששפעו עוד רכוש בהמון רב, נשלח הנוער לאפריקה ונוסדה אוטיקה; וכאשר מת אותו זמן המלך בצור, הוכרו כיורשים בנו פיגמאליון ובתו עליזה¹⁹⁷ – אשה יפת מראה. אולם מסר העם את השלטון לפיגמאליון, שהיה עוד נער. עליזה נישאה לדודה, עכרבה, כוהן הרקולס¹⁹⁸, מי שהיה השני במעלת הכבוד אחר המלך. היו לו אוצרות רבים וגנוזים; את זהבו לא החזיק בבית מפחד המלך, כי אם הטמין אותו באדמה. על אף שלא ידעו זאת הבריות בבטחון, בכל זאת אמרו כך. לכן חרה אפו של פיגמאליון, שכח משפט וצדק אנוש ורצח את דודו־גיסו ללא כל יראה מפני האלים. עליזה התנכרה זמן רב לאחיה בגלל הרשע, אולם לבסוף תוך שנאה כבושה ובמבט סלחני תכננה בהסתר בריחה; צירפה אליה נשואי פנים אחדים, אשר סברה כי שונאים הם את המלך במידה שווה ומבקשים לברוח כמותה. אז ניגשה במרמה אל אחיה והעמידה פנים, כי רוצה לעקור אליו, כדי שבית בעלה לא יוסף לחדש את מראה אבלה הכבד, כשמבקשת היא לשכחו ולא יהיה יותר נגד עיניה הסימן המר. לא בלי רצון האזין פיגמאליון לדברי אחותו, כי חשב שיחד עימה גם הזהב של עכרבה יעבור לידיו. ברם, העלתה עליזה לאניות לפנות ערב את פועלי ההובלה, שאחיה שלחם, יצאה ללב הים ואילצה אותם להשליך הימה שקי חול במקום הכסף, שהיה כרוך בשמיכות. אז קראה לעכרבה בבכי ובקינה, וביקשה שיחזיר לעצמו את אוצרותיו שהשאיר אחריו ויהיו אלה קורבן למת, כי הם גרמו למותו. אחר ניגשה לפועלים ואמרה, שהיא כבר ביקשה למות לפנים בלאו הכי, אבל עינויים קשים ועונש כבד יאיימו על אלה, שהוציאו את אוצרות עכרבה מחמדנות הרודן, הרי למענם רצח הוא את שאר בשרו. כך הופחדו כולם ונלוו כשותפים לבריחתה. הצטרפו גם קבוצות אצילים, שהיו מוכנות לקראת אותו לילה ולאחר הקרבת קורבנות להרקולס, שעכרבה היה כוהנו, ביקשו להתישב בגלות.

ה. נחיתתם הראשונה היתה באי קפריסין, שם הציע כוהן יופיטר¹⁹⁹ על פי האלים להצטרף אל עליזה עם אשתו וילדיו כשותפים לגורלה, בדרשו את הכהונה לצמיתות – לו ולצאצאיו. תנאי זה נתקבל בהתאם לאות מהשמים. מנהג היה בקפריסין, שהנערות המבקשות מתת כסף נשלחו לשפת הים ימים ספורים לפני נשואיהן, כי ברצונן היה לשלם קורבן נסך לוונוס תמורת חיי המוסר העתידים (בנישואים)²⁰⁰. עליזה צוותה, כי יחטפו מתוכן שמונים נערות ויעלו לאניות, כדי שיהיו נשים לצעירים וצאצאים לעיר.

כל עוד התרחשו מאורעות אלה, נודעה לפיגמאליון בריחת אחותו, וכשהתכונן לצאת אחר הבורחת במלחמת זדון, לא בנקל נחה נפשו בהעתר לתחנוני אימו ולאותות מן השמים. הידעונים ניבאו לו בהשראת האלים, כי לא יימלט מעונשו, כי אם יעכב את גידולה של עיר, שסיכוייה מצויינים ביותר. לפיכך זכו הבורחים בקצת זמן לנשימה.

כך הפליגה עליזה למפרץ של אפריקה²⁰¹, ושם הטתה את תושבי המקום לברית ידידות; הם שמחו לבוא הזרים עקב סחר החליפין. לאחר מכן קנתה שטח, שיכלה לכסותו בעורו של שור, על מנת לאפשר לידידיה העיפים לפוש מההפלגה הארוכה, משהגיעו עד הלום; ואז צוותה לחתוך את העור לרצועות צרות וכך קנתה שטח גדול יותר משקיוותה. מאז והלאה נקרא המקום בשם בורסה²⁰². כעבור זמן באו שמה השכנים מהמקומות הסמוכים, אשר בתקוות רווח הביאו איתם סחורות רבות; ומשקבעו שם את מושבם, עקב המונם הרב קמה להם מדינה ממש. גם שליחי אוטיקה הביאו מתנות, כי היו הם שארי בשר להם ועודדו אותם לייסד את עירם במקום, שהגורל הועיד למושבם. גם האפריקאים נתפסו לאהדה להחזיק שם את הגרים.

על דעת כולם, אפוא, נוסדה קרתגו ונקבע תשלום מס שנתי תמורת אדמת העיר. עם ראשית חפירת היסודות נחשף ראש שור; הנבואה היתה: שתקום שם עיר פורחת, אבל שרויה במאבק ובשעבוד בלתי פוסק, לכן הועברה העיר למקום אחר. שם נתגלה ראש סוס המציין, שעתיד להיות העם למוד מלחמה ואדיר; ניתן אפוא לעיר מושב מבורך באותו מבשרי מזל. אז התכנסו במהרה שבטים לשמע הקריה החדשה, וקמו שם עם ומדינה גדולה“.