שונא הנסים

מאת

שולמית הראבן

---

שונא הנסים

מאת

שולמית הראבן

יצאו כל הזמן. אחד מעיר, שנים ממשפחה, נמלטים היו ממחוזותיה המיושבים של ארץ מצרים, ומתחברים אל אלה שיצאו לפניהם. לא הלכו רחוק: עד נאת־מדבר קרובה, עד נקיק שיש בו מעין. ביקשו לשים את החול בינם לבין ארץ מצרים, מרחק בינם לבין שועיה ופקידיה. לא יותר מכך.

לא היו להם מנהיגים. אולי גם מִנהגים לא היו. ישבו בנאות שלהם, חיו חיי עוני מרוד, נמוך, שדוף־שמש, עטו שחור בלוי, שרקו לעדרים, רזים ושחורים כמותם, והתפרנסו הרבה על השוד. לעתים היו חיילים יוצאים להטיל עליהם את מרות השלטון. לא לעתים מזומנות, כי משלחות אלה נודעו כמסוכנות. יחפני הנאות ידעו להכות בחיילים מכה קצרה וחריפה — ולהיעלם בחולות עד שגם הרוח לא זכרה אותם. גְויות של אלה ושל אלה, שנותרו בשטח, נצרבו בשמש, שנה אחרי שנה, ואי אפשר היה עוד להבדיל בינן לבין עצמות האדמה עצמה. כל ברזל וכל חוט שהיה עליהן, נשדד מזמן.

פעמים היה מי־מהם מתקרב אל גדר הטיט של חוה מעובדת, חציו חשאי חציו חוצפה, ניכר בבגדו השחור הבלוי, בשזפון הכבד, המלא זוהמה, בעור שנשתרין כעור חרדון, בתנועת הגוף החומקת. צלו עבר בחוה כצל עורב, ומי שחש בו, היה אומר: אחד מהם. חוזר היה אל המדבר, מקפץ מהר, נושא עמו בכנף הבגד ברוז לכוד מן השַׁקְיָה, או אבטיח בעונתו, מותיר אחריו קללה ולעג. מגרשים היו אותו בלי חמדה, מביטים בו במרוצתו המחוצפת בתמהון אטי שאין עמו מעשה.

איש לא החשיב אותם. נידחים, קראו להם בבוז, אובדים. איש כי בא ואמר: עברי אובד אבי — גם העני שבעבדים, גם שכיר היום הנמוך ביותר, לא היה נותן לו את בתו לאשה. אבל הם לא באו כמעט. מי שיצא, לא חזר. החול הפריד הפרדה גמורה בינם לבין היושבים על רצועת האדמה המושקית, זו שיש בה תעלות ושְקָיוֹת, מחזורים ועונות, עבדים ואדונים, גבול וגדר, וסדרו של עולם סובב בה יום־יום לאט עם סוב התאו המסובב את הגלגל.

מעופרי חול, פרוקים מכל עול, המתינו.

היו גם אחרים. זמן רב ישבו במקום אחד, ונתמצרו. תמיד אפשר היה לראות נער יושב לו למעלה בתוך מטעי הדקלים, גבוה על סולם אחוז בכף דקל, אם גודד אשכולות פרי בסכין קצרה, או מכסה את כל השפע התלוי, הכבד, ברשתות מפני המוני הצפרים, או סתם יושב לו צופה על אם הדרך, אולי מחלל. אלה היו מבית צורי, אנשים שׁרים וחכמים לנגן; אצל עשירי רעמסס עבדו, ביתם רחב־ידים בצל מטעי הדקלים. לפנות ערב היו יוצאים אל השקיה הסמוכה, עומדים שם כרחוצים באור הזהוב הרב, אור של אריות ודבש הנשפך על פני המישור, לדוג דגים עם נערי המצרים, פעמים בחכה וברשת, פעמים יוצאים בסירות דקות שתרנן גבוה. יחפים ולחים, שטופי אור וניצוצות מים, מביאים היו את שללם הביתה, כפיפות מלאות דגה כסופה מפרכסת ושרירית, קולותיהם מתערבבים בקולות הצפרים הצבעוניות שיצאו אף הן בהמוניהן לדוג בשעה זו. כל מקום שנתפנה מאנשים, מיד ירדו עליו המוני שׂקנאים ושְקיטנים ורודים, אנפות לבנות וכַפָּנִים, בטפיחת כנפיים גדולה, בהמולה בלתי פוסקת.

את שעת חסד־מצרים לא החמיצה מעולם גם הגבירה אשליל, אשה עבריה, אלמנתו של אחד מפקידי הרשות. יוצאת היתה על גג ביתה המקורה סכך דקלים, קולפת פרי שהגיש לה אחד מנעריה, ומביטה שעות ארוכות באור השחום כדבש כהה היורד לאט על פני המים ומאדים אותם, משחים, מכסיף. לפני שנים רבות, והיא נערה לא־מאורשה, ראתה נמר עומד ליד השקיה הישנה שכבר אין משתמשים בה, בדיוק בשעה כזאת, ועיניו עיני גבר. ערב־ערב הביטו עתה עיניה החריפות לעבר אותו מקום. נמר לא היה. היו רק האנפיות הלבנות ההולכות אחרי התאו, והיו שכירי־יום עבריים גוררים משאות, לעתים שרים חרש־חרש, שירים שאין בהם תקוה. נתרבו מאד העברים, ולא לכולם היתה עבודה ברעמסס ובסביבתה. יורדים היו על המחוז, להקות־להקות של גברים ונשים, עומדים שעות ארוכות בשמש, או יושבים בצל גדר הטיט, ומבקשים להם מעביד. המצרים היו באים ליטול מהם כדי צורכם, חמישה, עשרה, ואת היתר היו מגרשים. והם היו נעלמים לשעה קלה, ואחר כך חוזרים שוב ושוב, אלמים בשמש ובזבובים, ממתינים. תמה העונה החקלאית, והם ישבו וישבו, רבים יותר משנה לשנה. אי אפשר היה להיפטר מהם. לבסוף גזרו עליהם איסור לידות. שלא יישבו במקום הזה. שיילכו להם. אבל העברים לא הלכו. נשיהם התחכמו וילדו בסתר, במאורות, וכעבור שלוש וארבע שעות שוב היו מתיצבות לעבודה. לעתים קרובות לא יכלו עוד לחזור ולקחת את הילוד מן המקום שבו הצפינו אותו. חיות בר היו באות לרחרח במאורות.

בימי חגו של האל אושריש, כאשר כל בית־אב שבמצרים משיט את צלמית־האל, צבועה ומקושטת, בתיבת גומא על פני היאור ובתעלות, היו נשי השכירים העברים מתחכמות ומשיטות אף הן את ילודיהן. פעמים נתקעו התיבות בסוּף הגבוה, החרישי; פעמים נאספו התינוקות הללו בידי משפחות מצריות, שראו בהן את האל אושריש קם לתחיה, בכל שנה מחדש. לא היו תמהים: הכל יודעים שהחיים והמוות במי היאור, אדיר הוא, עליון הוא, מים רבים בו, מי חיים. אף עקרות היו נפקדות בו, נשים שרחמן עץ ואבן. לפעמים די היה למצוץ מן הקנה הצומח בבַתּת היאור על מנת להתעבר. וכי מנין רבבות הצפרדעים אם לא מן הטין הזה. לידה שאין לה סוף.

בַּיְתָה היתה כבת חמש בלדת מילכה־מן־השכירים את אֶשְׁחָר, במחילה שבקצה מחנה העברים, ובאפלה גמורה. נקלעה לשם באקראי מבעוד יום, ועתה עמדה בפינה ואצבעה בפיה, מבוהלת, שומעת ואינה רואה את האשה הכורעת ומתאמצת. נדמה היה לה שהאשה נכנסה הנה לצרכיה. המחילה היתה חמה, דחוסה, מלאה גניחות, שהן־עצמן כנוכחות של בעלי חיים פרוותיים, אין מהם מנוס. מילכה לא השגיחה בביתה הדחוקה בפינה ומסתכלת, מבקשת להבחין בגושים בתוך העלטה, לפענח את החום והחשכה.

אחר כך פסק הכל, כאילו עזבו החיות הפרוותיות את המחילה. נעשה צח וריק. רוח קלה באה פנימה, רוח לילית צמאה, עננים סרו מעל הירח ואור לבנבן חדר פנימה. מילכה קמה, גונחת, ניגבה את עצמה ואת הילוד, וקרבה אותו אל פתח המחילה. בן, גנחה לעצמה, בן.

קשרה את טבורו בחוט, אחר כך שלפה מבגדיה תמר אחד, לעסה אותו היטב, ומרחה בתמר הלעוס את חכו בבוהן. הוא פעה מעט והשתתק.

ואז הבחינה בביתה שעיניה נוצצות בפינה. בקול עייף שאלה אם היתה כאן מתחילה. נענעה בראשה להן.

זמן רב לא אמרה מילכה מאום. אחר כך חפרה ביתד שעמה, קברה את השיליה ואת כל הפסולת, כמהרהרת. לבסוף נתנה את הילד העירום והרועד, בתנועה מהירה, בחיקה של ביתה.

— קחי אותו לביתכם. שמו אֶשְׁחָר.

בַּיְתָה אחזה בילוד ורצה אל בקתות אביה. הנשים ביקשו ליטול אותו ממנה, אבל היא לא הרפתה. בקושי הניחה שיחליפו את בגדיה הספוגים. הילד הזה היה שלה, כאילו ילדה אותו בעצמה. השכיבו אותו לידה, והיא לא נרדמה עד שהיה בוקר, וקול העופות המתרוצצים בין הסוכות, וקול התאו הקשור לגלגל, והבקר היוצאות, וקול חלב טרי נמזג בקנקנים, המולת רהטים ושקתות. אשחר ישן לידה.

לפעמים היניקה אותו מילכה, תמיד בחפזון בין עבודה לעבודה, לפעמים אחת מנשי בית יצהר אביה, שחלבן עמן. פעמים היתה ביתה עצמה מטפטפת לתוך פיו חלב־תאו שמנוני וצהוב. הוא יחלה, הזהירו אותה. אבל אשחר גדל ולא חלה. לימים קשרו אותו על גבה, ולעת אפלה אפשר היה לחשוב שחַי מוזר, גבנוני וקטן מסתובב בכפר ופועה מגבו. קווּצה אחת משערות ראשה של ביתה היתה רטובה תמיד, לפי שהתינוק מצץ אותה. אותה קווצה תמיד.

גדלו כגוף אחד.

כשנה אחת אחר כך, ומילכה יוצאת יום־יום לעבודה בבית משפחה מצרית, והיא שוב קרובה ללדת. אמרו לה שתישמר מאד־מאד, אבל היא לא שעתה לדברים. קשרה היטב את כרסה לבל תבלוט. אין בהם רע, אמרה, כל האמות המצריות ידידות הן לה, ואם היא לא תלך, מי ישים לחם בפי הילדים האלה, ואביהם אין בו חפץ. אבל לבסוף מלאו ימיה ללדת הרבה יותר מוקדם מכפי ששיערה וחישבה את שיעור הימים, בעודה מנערת בכל־עוז את מרבדי הגברת. ביקשה לחמוק לשדה, אבל שפחה אחת כבר רצה אל הגברת. גברת־הבית התאבלה אותו שבוע על בנה־שלה שמת, ולא יכלה לשאת שהעבריה תלד בעוד היא עצמה אבלה. פוריות איומה זו של העברים, היתה מתלוננת באוזני בעלה, ממה היא באה אם לא מכך שכולם עובדים בעבודות טין־היאור, והטין כידוע אין כמוהו לפריון. באו והתישבו ושורצים הם כאן עם הזבובים והצפרדעים והכנמת; וכי מתי היו לנו כל כך הרבה זבובים וצפרדעים, אמור בעצמך, כולנו מתגרדים כמוכי שחין מפני הזוהמה שלהם, באו ונטלו מאתנו את כל הברכה. מקוננת היתה לפניו בקול צרוד, אצעדותיה מצלצלות צלצול אטי עגום, מַתמיד. עכשיו, כשבאה האמה הקטנה להודיעה שהעבריה כורעת ללדת, קמה על רגליה ודבר רע יצא מתוכה כזיק. קראה אליה את המשגיח הכנעני, איש רע־לב. שתיקה גדולה ירדה על הבית, שכל יושביו נבהלו. הכנעני לקח את מילכה וקשר את רגליה זו אל זו, ותלה אותה במהופך על עץ סמוך, ראשה למטה. כל היום נעה כרסה הצבה ניע איום, כדג גוסס, מרעיד את העץ, את הכפר, את האדמה כולה. אחר־כך פסקה כל תנועה.

כמה מן הגברים העבריים יצאו עם רדת לילה. ידעו שלא יתפשו את הכנעני. לעומת זאת לכדו עגלה של מצרים. חג־הבכורות היה להם, ויצאו לחוג בעגלה צבועה ומקושטת גומא ונוצות. רובם היו שתויים מעט. לא שמעו את הזעם האורב. לא חששו למאום. רצחו אותם מהר, עד אחרון שבהם, בכורות כולם מבן עשרים עד בן חמש; בשתיקה, בפחד, בנשימה מלחיתה, בזיעה קרה; אחר כך ברחו. מהר, מהר, אמרו לנשים, עכשיו אי אפשר להישאר כאן אפילו עד בוקר. אספו מה שאספו, ונסו מהר אל החולות.

כל העת חיכו למסע הנקמה שיבוא. אבל המסע לא בא. בכל זאת לא סר פחדם, והתרחקו עוד ועוֹד, עד שאפילו באופק לא ראו את ראשי החדודיות הפזורות של מצרים, אלא חול וחול. ביום החמישי מצאו את אוהלי האובדים, אלה שיצאו הרבה לפניהם. חנו לידם. תחילה ניסו להתנשא: הם עוד ישובו למצרים, כאשר יעבור זעם, כאשר ימות פרעה. אבל האובדים צחקו מול פניהם. לעולם לא תוכלו לחזור, אמרו, לעולם, ומוטב שתתרגלו לכך כבר עתה.

המתינו. לאט לאט בנו אף הם בקתות טיט וסוכות במקום שבו ישבו. המתינו.

פעם אחת בא משה. בחשאי בא, ורק אדם אחד אתו, ששתק כל הזמן. נער אחד המתין לבאים, יושב על תלולית חול, ומשבאו, הוליך אותם באין אומר אל הסוכות.

חזותו של משה הפתיעה יותר משהרשימה. אמרו עליו שהרג איש מצרי; שנס על נפשו דרך המדבר רחוק מאד, עד ארץ האבות הרחוקה, ולא השיגוהו, ואחר כך חזר. היו שאמרו כי שני לבבות היו בתוכו, לב איש מצרי ולב איש עברי, ואת לב המצרי שבתוכו הכה והרג שלא יישאר לו זכר. נשבעו שראו את הצלקת על חזהו. עכשיו קשה היה למצוא בו דבר מצרי מובהק. אבל גם עברי לא היה ככולם. מצרַים בטקס, במלים נמלצות, בנימוס, והוא בכובד־פה, ושפת העברים שבפיו כבדה. וככל שדיבר לאט, כך מְהלך היה הילוך מהיר מאד, ידיו בתנופה, זקנו מחודד ומזדקר קדימה, כאילו תמיד יש לו כיוון. גבוה היה ורחב־גרם, וכנראה בוש בכך: לא רצה להתנשא על איש. עומד היה מולם ומכופף עצמו בענוה טובה ומשכנעת. לעתים היתה משתרבבת לו מלה מצרית, והיה מסמיק כולו. אמר להם שצריך לצאת.

אמרו לו שיש ביניהם המדברים תמיד על חזרה אל ארץ האבות. כן כן, אמר בהיסח הדעת, כאילו לא זה העיקר. העיקר לצאת. לצאת כולם. גם אלה שעודם שם. להיות עדה אחת, יחד, יחד. כינס ידיו הגדולות זו אל זו כמבקש לתאר להם בדיוק כמה יחד, קרוב, משולב.

ילדותו המצרית העיקה עליו, ולא עלה בידו להשתחרר ממנה. ניסה לדבר אתם על הנצח, נצח החיים ונצח המוות, וידע לומר זאת רק במצרית. דיבר על החנוטים הללו שמצרים מנציחה בהם את המוות, ועל הסנה אדום־הפטל במדבר, שאין בו מוות אלא חיים. אבל הם לא הבינו. מפני הנימוס, הנהנו בראשם ולא התווכחו. רוצה סנה, יהא סנה. אחר כך שאל אותם כמה מהם יֵדעו לחיות חיי רועים. זאת כבר היתה שאלה קלה, וידעו להשיב: הרוב, אמרו לו, כולם כמעט, גם אלה שעבדו לאחרונה רק בבניה או בחקלאות או בעבודות המים. העברים עם של רועים, אמרו לו, אוכלים את הכבש ולובשים את הכבש וישנים בלילה עם הכבש וחם להם. אז נהרו פניו מאד־מאד, דומה שלא יכלו לשמח אותו יותר; מחא כף אל כף, קורן כולו, עד שהשתאו.

נפרד מהם וחזר עם מלווהו, ששתק כל העת. הנער שהביאם אל הסוכות, החזירם עתה עד למקום שממנו ראו את רצועת מצרים המוריקה. הנער עצר, ירק, וחזר כלעומת שבא.

יצאו כל הזמן, ואלה שיצאו היו למחנה גדול. לא כולם ישבו יחד. המדבר רחב־ידים היה, ואפילו כאן חוות מגודרות ומכלאות־בקר של מצרים פזורות פה ושם, סביבן חומות נמוכות של טיט, ושדות קטנים של קטניות ושל תלתן, מִזרעות יותר משדות, נקודים כולם אנפיות לבנות בתוך הירק. העברים לא קרבו אל החוות הללו. פה־ושם היו שומרים חמושים, פראים־למחצה, מביטים בהם בעברם, עין ננעצת בתוך עין שממול, עד שחלפו.

כבר התקשו לומר כמה הם. המחנה צבה מחודש לחודש, משנה לשנה. מי שהלך מהלך של יום, מצא עוד מחנה. הסיפורים פרחו יום־יום ולילה־לילה. אמרו שמשה רב ריב גדול עם פרעה עצמו. סיפרו שגבר על כל חַבָּרי מצרים. שמטהו היה לאריה, לנמר, לראם. שהביא מוות על כל בכורות מצרים. שהביא דֶבר ושחין. בעצמם לא ידעו אם הם מאמינים לסיפורים הללו או לא. מספרים היו כמהססים, בוהים קצת, אחר־כך צוחקים צחוק קצר, עצבני כלשהו. המתינו. לחזור אל לב מצרים כבר לא יכלו; לשבת — ידעו שלא יישבו כאן לאורך ימים. בינתים מילאו ימיהם בסיפורים הללו. אף ביתה, הישובה בפינה ואשחר על זרועותיה, היתה מאזינה בצמאון. קצת מוזר היה לכמה מהם לשמוע כל אלה על משה, שאת אמו יוכבד הרי הם מכירים היטב, אשה לא לגמרי שפויה לעת זקנתה. אבל איש לא הכחיש.

עד שאמרו להם שיוצאים לדרך.

היתה שקיעה רחבה, שפוכה באור של חסד על כל הארץ. להקי אנפות חגו מעל, כמחפשות את קצות האור. במחנה למטה אחזו נערים זריזים בכבשים פועות. כל המפתנים כולם מלאו קולות, געיות, קרקור, צריחות. טנאים וכפיפות של קש עמדו ארוזים בחוץ, קשורים בחבלי סיבים. החבלים לא הספיקו, ולפני כל בית כמעט כרעו אנשים בזוגות ובשלשות לקלוע מהר חבלים נוספים. צרור נזרק על צרור. נשים עטפו פרי בעלי ירק, קשרו אשכולות תמרים אל מוטות ארוכים. פה ושם נשבר כלי מרוב חפזון. ריחות של בשר קלוי, של דם, של משקה שפוך ושל דבש תמרים, עמדו באויר המאפיל מהר. שבילי המחנה, המורבצים טיט בוצי, נצצו לאור השקיעה ואחר־כך לאור הלפידים המבליח, בצבע כהה, דמי וגס. נדמה היה שאת עצם החיים אורזים כאן להעבירם למקום אחר, והם מוטלים עתה לעיני כל רואה, בחוסר צנעה גמור, כלי נשים זרוקים בחוץ, מעי כבשים שכבר לא יהיה להם שימוש, קיתונות שפכים ושברי־חרס ושלדה של פלך שלא יצלח עוד.

משיצאו הכוכבים והמדורות עלו גבוה, הגיעה גם שעת הפסח. מהר, אמרו הזקנים, מהר. בחופזה, בתנועה קלה, העבירו את המאכלת, ונערים זרקו נתחי־בשר באש. אכלו אותו בעמידה, על המפתנים, בשולי הסמטה הלחה, פורמים בשר באצבעות, שומן נא למחצה נוטף מהן והם מקנחים ידיהם בכתלים ובמזוזות. פה ושם הגישו נשים עלים גדולים של חסה או של כרפס לקינוח. מהר, אמרו הזקנים, מהר. קמו הנערים ודרכו על המדורות בזו אחר זו, מפזרים את הגחלים. כמה מהם הטילו מימיהם על הרמץ. היה חושך. העלו כמה לפידים, והמחנה היה כמבעבע.

עמסו את הצרורות ויצאו. בשורה ארוכה הלכו, דוממים פתאום, ילדים אוחזים בכנפי השמלות. הגבירה אשליל, שאיש לא ידע מתי הגיעה אל הסוכות, הלכה עמהם זקופה, וכמה בחורים נושאים את צרורותיה הגדולים. בית יצהר הלכו מעורבבים וקצת רשולים, כדרכם, תמיד נדמה להם ששכחו דבר־מה, החסירו דבר־מה. ביתה הלכה בתוך בית אביה ואשחר אוחז בידה, מוצץ קנה ומביט סביבו בסקרנות. הצאן והבְּעיר באור המהבהב הפרידו בין קבוצה לקבוצה הולכת, בין בית אב לבית אב. הלפידים היו מעטים. אחריהם ולפניהם, עלטה גדולה.

הקהל הלך וצבה. בכל מקום נוספו אנשים. סמוך לאחד המחנות הצטרפו אל הטור בני צורי, וכלי נגינתם עמם; אבל עכשיו הלכו דומם ולא ניגנו. רגלים יחפות ורגלים בסנדלים, הלכו והלכו, עלו על גבנונים ותלוּליות וחוֹליות, בצלצול הקדרות, בקולות נחרה ונאקה של עדרים. הלכו והלכו. מצרים בודדים שיצאו מפתחי החוות הפזורות עמדו משתאים, מביטים במצעד הלילי, דוממים אף הם.

ואחרי שעברו אלפי האנשים ונעלמו בחול, האיר השחר מחנה עברים נטוש, רוח משחקת בסכך הבקתות הריקות, ופה ושם, בדרך המוליכה אל המדבר הגדול, חרסי קנקן שבור, אגד קטניות שנתפזר, או סולית נעל פרומה.

עננים של עופות וזבובים עטו על המחנה הריק.

*

חופש עצום, גדול, למעלה ממידת אדם, עמד באויר. לא היה סדר יום, ודומה היה כאילו אין עוד סדרי עולם. לא היה צורך לקום לעבודה בוקר־בוקר. לא היה אדון ולא עבד. היה מדבר שאינו מאיים, ונקיקים. היו בקרים טריים, פתוחים, ערפל דק מן הדק עולה מן השיטה ומפרחי הזוגן שבמישור. היה שקט מוחשי. היה אין־סוף שמים.

גרו אנשים לפניהם במישור הזה. בתוך הנקיק נמצאו חלקי שלדים וגולגלות, ולא כולם של בני אדם. אשחר שנא את העצמות האלה וירא אותן. נלפת אל ביתה, היה אומר: אלה מצרים מ־תים. תמיד מלעיל. ביתה אמרה לו שמצרי מת מתגלגל בתנין, או בשועל, בָּא וקָא באים ליטול את נשמתו ושמים אותה במקום אחר, ביצור אחר. אבל עברים אינם מתגלגלים בשום דבר. קוברים אותם ודי. עד שנטלו בחורים כמה שקים ואספו את השרידים הללו וזרקו אותם הרחק. רק אחד מן הנערים הקטנים שמר לעצמו עצם־לסת ענקית, גדולה מכל אשר ראו מימיהם.

לעתים, לפני עלות היום, היה מישהו מתעורר, נתקף שמחה פראית, מעיר בכוח את כל שכניו, והשמש העולה מאירה מחנה רוטט, לא רחוץ ולא סדור, עושים להם עיגולי מחולות הקרויים חגים. אף לא היו זקוקים למלים. לא פעם היו כמה גברים, כמו שתויים, נכנסים לאהלו של משה בקדמת המחנה ומעירים אותו באישון לילה. שלא יתבדל. שלא תהיה כאן מצרים. שלא יחשוב עצמו לפרעה. פעמים היה משה עובר בתוך המחנה, ואנשים נטפלים אליו וטופחים על שכמו בטוב־לב, כמעט מפצחים את עצמותיו: יפה אתה לנו, בן־עמרם, מה נאמר לך, גמגמן, מָשׁוּי, יפה אתה לנו, אף על פי שכל העם מכירים את יוכבד אמך ואת התרפים שהיא יושבת עליהם באוהל כמו דוגרת על ביצים, אבל אתה שלנו, אהבנוך, כבד־פה. ומשה, שלא יכול היה לשאת מגע יד אדם, גובר היה על עצמו בחצי חיוך וממשיך ללכת. הלך, בסרחונם ובטוב לבם, וגמגומו גובר. באותם הימים חשוב היה לו שיראו אותו כולם. לאהלי יצהר בקצה־קצהו של המאסף כמעט שלא הגיע. לא היו החשובים שבשבטי ישראל.

יום אחד בא נון אל משה. דיבר מצרית. שידל ושידל. תחב יד באבנטו של משה, שחייב הוא להעתר לו. את בנו יהושע הוא מביא, יקח נא אותו משה ויהיה לו לנער ולשומר ראשו מפני כל ההמון הרב הזה, שמרוב טובה וחיבה וחופש עוד מעט והרגו נפש. משה לא רצה, אבל לבסוף נעתר. מאותו יום כל החפץ לראות את משה חייב היה לעבור על פני יהושע היושב פתח האוהל. רטנו קצת, אבל פסקו להציק לו.

לא היו קולות. מעט־מעט פעיות וצניפות של עדר, מעט קולות אנשים בנקיק ועל המים, פה־ושם צריחה חדה של עוף מדברי. אוזניהם רוחצו מכל קולות הארץ המיושבת. גם מצעקות המעבידים.

— ביתה, עשי קול של תאו, — היה אשחר מבקש — עשי קול של יונים. עשי קולות של מצרַים.

והיא היתה עושה לו קולות, שלא ישכח, ואולי גם כדי שהיא עצמה לא תשכח. פעמים נזכרה בעצמה: יש קול כזה, קול של צהרים, שמרחוק אינך יודע אם צוצלת מקננת או חרגול מצקצק או גלגל שאיבת המים חורק לאט. קול של שדה. והיא מצקצקת בלשונה חרש־חרש, מקסימה אותו ומוקסמת בעצמה, בעצימת עינים, כרואה לנגד עיניה את שדות התלתן והפול הירוקים, הרחבים, עד כלות האופק, של מצרים.

לילה־לילה ברח מישהו מהמחנה. רעבו לירק, לדגה, לקול המון המים החיים ההולכים בטח ביאור. אולי גם למראה סירת מפרש דקיקה, גבוהה, מחליקה חרש במים וחולפת על פני הסהר הנמוך. חוזרים היו למצרים בהחבא, בלי להודיע לאיש. פעם אחת יצאו חמישה גברים במשלחת אל הים, להביא מלח. אבל החמישה לא הלכו אל הים, אלא חזרו מצרימה. הכו דייגים בסירותיהם וזללו כל אשר מצאו בתחתית הסירות, נא אכלו, על קרבו ועל כרעיו, דגה וצדפה ורכיכות. אחר כך התחצפו וגנבו בערי מצרים הסמוכות. בתוך כמה ימים רבו ביניהם על הזהב, ולבסוף רק אחד מהם חזר. מלח לא הביא. לשוא אמר שלא חטא במאום. מישהו מהזקנים פגע בו בכעס והרגו. מאז לא שלחו עוד משלחות מלח.

בלילות היה הפחד. לא דיברו על כך מעולם. הרִיק הענקי היה דוחפם איש אל רעהו, שוכבים צמודים ומכורבלים תחת מקלעת נצרי הדקל; עודם חולמים לעתים שצבא פרעה בא לחפשם כאן במדבר, עודם חולמים על הירק והטין, על הפסלים ואבני הענק של מצרים. עוד רבים היו חוזרים, לולא הפחד הזה. דומה היה כאילו כל המדבר כולו קם למעוך אותם בשנתם, תמצית המוות העגום. רועדים היו מקור ומפחד. השמש, מדי בוקר, היתה גאולה ונס. איך־שהוא, לא תמיד האמינו שתבוא לשחררם מן הלילה.

ביתה היתה מספרת סיפורים לאשחר, שלא יברח, שלא ירוץ כל היום לשחק עם הנערים. אבל כבר אי אפשר היה לרתקו. נעלם היה לימים שלמים, עם אביאל ועם זמר ועם יכין אחי יהושע; ורק בערב היה חוזר כחיה קטנה מתרצה, ומניח ראשו על ברכיה. השקט שאבד היה חוזר ומשתרר ביניהם, כאילו גופם חכם מהם ומכל הדברים והמעשים. ופעם אחת אמר לה שהוא כבר לא מאמין שיש ארץ כזאת, מצרים. גם ארץ האבות אינה קיימת. הכל סיפורים.

בכל שנה היו עניים יותר. הבגדים שנטלו עמם ממצרים נתבלו והלכו. נעים היו ממקום למקום במדבר, מדלגים דילוגים קצרים בין המעינות המעטים, בין אשל ושיזף, ולא חשבו שיש טעם כלשהו לבואם וללכתם אלא כדי צורכי המקנה. השטח היה קצת גבעי, יבש מאד, והסתגלו אליו. כבר ידעו לצאת וללקט את גרגרי ערער המן. כבר ידעו לא לגעת בצמחי השכרון, הם וצאנם. על המדורות הוסיפו גללים יבשים וגלעיני תמרים. קצת זרעו, קצת קצרו, קצת טחנו, סאה או שתיים. הרחק קדימה, לפני המחנה כולו, בערה תמיד מדורת־ענק, עמוד העשן שלה נראה היטב ביום ועמוד האש בלילה. איש מהם לא התרחק הרבה; ואם רחק אחד הרועים והשטח הגבעי הסתיר מעיניו את העמוד, היה נאחז חרדה וחוזר מהר, כאילו הציץ שלא במתכוון במקום שאין בו אלהים, ועכשיו נסלח לו. לא היה טעם מיוחד בחייהם. פשוט, לא היתה זו מצרים. המירו פרך בחופש. העבדות סרה ולא בא ענין אחר במקומה. זקנים מתו וילדים גדלו.

בתוך־כך נראה יצהר מחשב חישובים יום ויומיים, אחר כך הלך לעבר אהלי אפרים וחזר עם אפרתי אחד. יחד ישבו וחישבו מה שחישבו, ולבסוף יצא יצהר והודיע לנשים שבַּיְתה תינתן לבחור משבט אפרים, זבדי שמו, והמוהר טוב.

*

אשחר עמד בפתח אוהל הזקנים. כבן שתים־עשרה היה, צנום ולא גדול. שעה ארוכה עמד בפתח בקוצר־רוח ולא ההין להיכנס. עד שמישהו הבחין בו ורמז שיבוא.

לא היה מוכן לאפלולית ששררה באוהל. זר היה המקום הזה, קצת דחוס, שונה מאד ממרחב החול העצום, מאלכסוני האור ומסבכי השיטה הנמוכה. גם אוהלי המשפחות היו פתוחים תמיד, וכאן הכל סגור ומכונס פנימה. מרבדים מרופטים ריפדו את רצפת האוהל. קרנים מופרדות כמסרק מתפזר של אור בקעו בעד חיבורי היריעות, ובתוכן רצדו פרודות אבק. בעד הפרודות הנעות ראה אשחר, במעורפל, את פניהם של כמה מן הזקנים. נראו לו שונים לגמרי ממראיהם בחוץ, כאילו לא הכירם. בפינה הקרובה עמד אותו אדם שרמז לו להיכנס, ועתה פנה אליו בגבו, מוזג זבדה בקעריות.

מישהו שאל לשמו, והשיב, אף כי נדמה היה לו שהוא עונה לאוב מארץ, כי לא יכול היה לראות את פני שואלו. האיש הנושא את התקרובת עבר את מסרק־האור, הבהיר לרגע פסים־פסים והחשיך שוב, והגיש את הקעריות לזקנים ממול. שוב היתה דממה, ומתוכה קול שקיקה, ואיזה לחש שאשחר לא קלט אותו. עמד והמתין בסבלנות. הפרודות ריקדו מול עיניו.

לבסוף שאלו מה הוא מבקש מהם.

אמר להם שיש לו חידה ואינו יודע פשרה. הם, הזקנים, ודאי יידעו לומר לו. יודע הוא היטב שאמונת מצרים שוא היא, שאין אצל העברים בא וקא הבאים לקחת נשמתו של אדם, אבל בכל זאת השאלה מציקה לו והוא רוצה לדעת אם יש בעולם גלגול נשמות אחרי המוות, או אין; ואם גורלו של אדם בגלגול הבא שונה מגורלו עכשיו, או דומה לו.

הופתעו מאד. יכול היה לחוש את הפתעתם מתוך האפלולית. פתאום חש שלא בנוח. סבור היה שעל שאלות כאלה הם משיבים יומם ולילה, שעל כן חכמים הם, ורגילים להשיב, והנה לא כך.

שאלו אותו, בפליאה, אם לא בא אליהם לצורכי משפט; אם לא לקחו ממנו שֶׂה בכוח הזרוע, או אולי נעלם בגד או לחם מן האוהל, או האיש בעל העדר לא שקל לו את שכרו. מבויש מאוד השיב בלאו. התלחשו ביניהם באי־נוחות, ואחר כך שאל קול נוסף מתוך האפלולית למה זה ישאל כזאת, ואם רק חידה היא שהגה בלבו. לא רק חידה, אמר, לא רק חידה. הנה את הנערה שלו, את ביתה בת יצהר, אירשו לאיש אחר, ועכשיו הוא מבקש לדעת אם הגלגול הזה הוא פרק החיים היחיד שלו ושלה, או אולי יכול הוא לצפות לגלגול נוסף, שבו אולי יתוקן העוול, ויוכל הוא, אשחר, לשאתה.

לא היה מוכן לפֶרץ הצחוק האדיר שפרץ מפיהם. אחד הוא שהתחיל בצחוק הזה, ואחרים אחריו. מצטרדים, משתנקים, צחקו אל תוך הזבדה שלפניהם, זקניהם רוטטים, דמעות זולגות מעיניהם העייפות. רבות ראו ושמעו באוהל הזה, אבל דברים כאלה לא שמעו מעולם. ועוד מפי מי, מפי גור אחד שזכרותו עוד אינה זכרוּת, פוֹת אחת לקחו ממנו וכבר הוא בא להישפט את אלהים.

אשחר סב על עמדו וברח מתוך האוהל. דמעות של חימה ועלבון בעיניו, רץ בדילוגים ארוכים על פני כל המחנה כולו, קדימה קדימה, אל מקומו של משה עצמו. הוא יראה את משה. הוא יספר לו על הזקנים הרעים האלה. משה יעשה משפט.

יהושע ישב בפתח האוהל הגדול, ופניו לבנים ורחבים כירח, פיאותיו עוטרות את הלחיים כשני זקיפים. נקי היה למשעי, בגדו לבן, והביט בשמץ של בוז באשחר הצנום, המזוהם, אשר דמעות ועפר מעורבים על פניו. שאל מה מביאך אלינו, מדגיש ואינו מדגיש את המלה אלינו. אשחר אמר שהוא מבקש לראות את משה. יהושע הביט בו בסבלנות מופגנת, שאינה אלא קוצר־רוח: אנחנו נחים עתה, אין יוצא ואין בא כל עוד נחים אנחנו, אמר, ואחר כך דברים לנו, אולי מחר, אולי מחרתיים. יאמר נא הנער את דברו ליהושע, ואולי הוא הקטן יוכל להושיע.

פֶּרֶץ של מלים פָּרַץ מפיו של אשחר, מלוּמְלמות, עִלגות, ומתוכן שמע יהושע את המלים יצהר, ביתה, זקנים, יצהר, מוהר, צדק, צדק, צדק. הביט בו יהושע, חיוך דק מן הדק חולף על פניו הצוננים, חיוך של שפתים ולא של עינים, ואמר:

— נסים אנו עושים. הצדק אינו עניננו.

אמר וקם, וכבר פניו הלבנים הגדולים, פני־ירח, ממלאים את כל שדה ראייתו של הנער. לרגע ביקש אשחר להלום באגרופו בפנים החצופים האלה, ולא העז; אבל יהושע, כמדומה, ניחש היטב מה בלבו. פשק שפתיו מעט בהבעה של נצחון, והוסיף: יֵלך־נא הנער אל הזקנים, כי רק הם צדק־צדק כל היום, מורטים איש זקן רעהו, אולי נחבא הצדק בזקן, והמבקש עד מאה פעמים יבוא וישוב ולא ימצאו לו צדקו. ומוטב שילך הנער מהר, ויפזר רגליו, כי כבר מתקבצת עדה של הולכי בטל כמוהו ליד האוהל, תבוא עליהם המארה, ואם לא יסורו משם מיד, יעירו אותנו מן השינה, הלאה, הלאה, רוץ!

בפתח אהלי יצהר עצר אשחר לרגע ליד צפחת המים התלויה, רחץ את פניו, שתה בגמיעות גדולות. איש לא יעזור לו. רק הוא לבדו. הנה יקח את ביתה. הנה, בכוח יקח אותה, דרך גבר באשה, שלו תהיה, ולא יוכלו עוד להשיאה לזבדי, לעולם.

ישבה באוהל ולא יצאה אותו יום, כי חיכתה לנשים שתבואנה להכינה לטקסי נישואיה. מרוחה היתה שמן־בושם חלקלק מכף רגלה ועד ראשה, שערה טבול וספוג ריח חריף כלשהו, ובגדי הרקמה שלה והעדיים מוטלים בפינה. ישבה בוהה על ערימה של שקים, משפשפת את הזרועות המשומנות כרוצה לנגבן; אך מששמעה את פסיעותיו של אשחר מחוץ לאוהל, קמה מיד. מה, שאלה אותו בעיניה שאלה נפחדת. אבל הוא לא השיב. התנפל עליה בכל כוחו, מחבק, מכריע, מנסה לפתל רגליו ברגליה; והיא, נפעמת, נדמה לה פתאום שהכל מקח טעות, שלא לבית זבדי תהיה מובלת, אלא אשחר שלה גדל פתאום והוא שיקח אותה, כפי שצריך היה בעצם להיות תמיד; וכבר היא נפתחת לקראתו במתיקות נוראה, כבר ידיה המבושמות מחבקות אותו, ופיה פתוח תחת פיו הבּוֹסרי והקמוץ.

אבל אשחר ילד היה; וכעבור רגע יבב, השליכה מעליו, וברח מן האוהל, הרחק אל מחוץ למחנה, שם הטיל עצמו על החול, בוכה, מתפלש, מגרד עצמו בכל כוח להסיר מעליו את שארית הבשמים הזרים האלה. את פליטת התבוסה.

ברח רחוק, ולא ראה את ביתה מובלת אל אוהל זבדי, את הנשים השרות והמתופפות סביבה; והיא הלכה, מסוממת מעט מכל הבשמים הללו, רחבת־אישונים, רעבה מן הצום ונכלמת מכל ההמולה. זבדי היה בחור כבן שמונה עשרה, פניו עוד אינם מעוצבים, אבל ידיו גדולות וטובות־מעשה. כל הלילה כנס את ביתה, לקול החלילים בחוץ, חלילי בית צורי, ולקול הנשים המתופפות; ובין שיר אחד למשנהו פרצו אם ביתה ודודותיה אל תוך האוהל, ליטול את הארג הרקום ולהראות לכל הבאים־בנשף את בתולי הבת. ואז גדלה הצהלה מאד, ובחורים החלו קוראים לעבר זבדי שבאוהל קריאות של עידוד, חזק, חזק זבדי, המדבר לפניך, השקהו, או הנבוא לעזור עמך, — ואילו זבדי צחק צחוק רם מתוך האפלה שיקח אותם האופל, השקה ישקה לבדו מגבעות ועד סבך.

ביתה, נרגשת, קשוטה, מבושמת, כואבת, גופה צעיר ורעב, קיבלה אותו בלי היסוס. אי־שם נדמה היה לה שכל זה רק חגיגה ליום או יומיים, ואחר כך ישוב הכל על מקומו כפי שהיה. חשבה שבבוקר תצא לחפש את אשחר ולראות מה אירע לו. ובא הבוקר, וליאות האיברים, ושערה סתור כגינה אחרי סופה, וזבדי ישן על ידה שינה עמוקה של שביעות־רצון. שיחקה בכוֹכֶלת הבשמים שעל צווארה ולא יצאה.

אשחר נס אל העדרים הרחוקים ביותר, לועס שנאתו בשיניו. תנועותיו היו עתה כתנועות של אדם מתחת למים: אטיות כבחלום. פניו האפירו. יום אחד ירד לאוהל יצהר. לא הביט לעבר מחנה אפרים, כאילו כיוון אחד אבד לו לצמיתות. אמר ליצהר שהוא רוצה לבנות לעצמו עדר משלו. יצהר התפתל מעט, אבל ידע היטב שהנער צודק. יום יבוא וישא אשה ויהיה גם הוא בית־אב לעצמו, ואת יצהר איננו יורש. התמקח הרבה, אבל אשחר תלה עצמו על המקח. כבר ידע שלחזקים משפט. ומעט־מעט בנה לו עדר. מהר מאד גם למד להגן על עדרו. פעם־פעמיים לקחו ממנו ממליטות ביד חזקה. קיבל מכות והחזיר מכות. עשה לו אלה גדולה ורעה רחוק. וכשיצא אביאל רעו לחפש אותו בגבעות, הסתתר ולא יצא.

*

אחר־כך היה מעשה הדדנים.

לאט, לאט, לאט, לאט, על אוכפי גמליהם הענקיים, בגלים גבוהים מעלה־מטה, פֶסע־פֶסע, כתְפוחים, בצלצול המטבעות והנטיפות שבשולי הרִתמה, נכנסו הדדנים למחנה המאסף. גם הגמלים שלהם הדיפו יוהרה. הביטו בהם איש מפתח אהלו, מן האוהלים הדלים, הפזורים. הרבה אמתחות היו להם.

הדדנים חבשו כובעים מוזרים שעורפיתם מוארכת, להגן עליהם מפני השמש. זקניהם היו דלילים כלשהו. חמושים היו היטב. עבדיהם שבאו אחריהם קפצו מהר לאחוז באפסרים והבריכו את הגמלים. צנחו מסורבלים ועמדו, לקול הנחרות הכבדות, כעשרה במספר, מביטים בקהל אנשי המחנה הדליל. אחד מהם אמר משהו בכנענית, אבל לא הבינו. כמה גברים קרבו אליהם. הדובר חיכה רגע קט, ועבר למצרית. הדדנים, כאנשים בקיאים בהלכות עולם, ביקשו ראשית דבר רשות להשתחוות לאלוהי המארחים הנכבדים, אם רק יובילו אותם אל משכנו.

מימיהם לא נבוכו יותר. המבוכה הגמורה העלתה סומק על לחייהם וסתמה פיות. הדדנים המתינו בנימוס. משלא באה תשובה, חזרו ואמרו שאדיר חפצם לכבד את אלוהי המארחים, שעליו ועל כוחו הרב שמעו רבות בכל הארצות שבהן סחרו, ואולי ברוב חסדו ואם טוב בעיניו, יקריבו לפניו עבד או שניים, או אולי מנחה אחרת, הכל כמנהג המארחים. לבסוף אמר במורת רוח אחד הזקנים, שאלוהי השבט הזה פלאי הוא ואינו מראה פניו. הדדנים בקושי רב הסתירו חיוך מתחת לשפמות. אלוהים משונים לאנשים האלה, אמר סבר פניהם, אולי שיג לו או שיח לו, אולי אלוהים קטנים להם שחומקים ונעלמים במדבר כשפני־סלע בנקיקים, ומחפשים אותם ואין מוצאים. אבל עברו לעניינם.

שָמוֹע שמעו כי בני ישראל, מארחיהם, אנשים חופשיים בני אנשים חופשיים, נושאים עמהם כל טוב ארץ מצרים, שאלוהיהם הגדול והידוע בעולם כולו נתן בידם בחסדו. ואם יואילו לארח אותם ויתירו לגור עמהם ימים אחדים, הנה את כל אמתחותיהם יפתחו לפני המארחים, דבר לא יסתירו, ולא יכסו חלילה, לא לא לא, אריגים ורקמה ופרי עץ השקד וכלים יפים, צפחות נוצצות מצוֹר, אולי ימצא דבר מן הדברים הדלים הללו חן בעיני המארחים, והם יפתחו הכל ולא יחסירו, כי ידוע שבני ישראל אינם שודדי מדבר חלילה, ולא יחסר חוט מכל אשר הביאו למקום הנכבד הזה, ואשר לשודדים, כבר גברו הדדנים על שודדים גדולים ועזי נפש מאד, ועתה מלבינות עצמותיהם במדבר. ובדברם, הניחו ידם כבלי משים על קתות פגיוניהם, ובעיניהם ברק קר.

מישהו רמז להן. פתאום היה המחנה אחר. ישבו ופרקו אוהלים גדולים, נוחים, יריעותיהם מורמות לרווחה. אנשים נקבצו ובאו, סוגרים בטבעת צפופה על אוהלי הדדנים, לראות אותם בשבתם ובאכלם. אבל הדדנים לא מיהרו. רק לפנות ערב מחא אחד מהם כף אל כף, והאמתחות נפתחו ותכולתן נפרשה על גבי המרבדים. כל אותו ערב הביטו האנשים ולא קנו דבר. רק למחרת באו אשה ושתים, נכלמות, ויצאו משם אוחזות קנקן קטן של פוך. טבעת האנשים לא נפרצה כמעט.

ארבעה ימים עסקו הדדנים במסחר קטן שבקטנים, אמת אריג בעבור ביצי שְׂלו שיובשו בחול, צלוחית צרי של איזוב וצַתרה תמורת דבש תמרים, זול יותר מכל אשר קנו במצרים. אבל עיקר המסחר אשר לשמו באו לא יצא אל הפועל. בטוחים היו שאוצרות מצרים מצויים באוהלי העברים האלה, חבויים היטב. לא אבו להאמין שאין כל אוצרות. ואם לא שדדו כל טוב ארץ מצרים, אמרו הדדנים בלשון שנעשתה פחות ופחות נמלצת, מדוע ברחו משם? או אולי גם זהב מצרים שיג לו ושיח לו, וגם הוא נחבא במדבר, כמו אלוהיהם הקטנים והחבויים שהם עצמם כנראה מתביישים בו, לפי שאינם מראים את צלמו ואת דמותו? סחר נשים קטן במקום הזה, אמרו הדדנים במורת רוח, תגרנות שאינה חשובה, ולא לשם כך באו; הבה, הבה, איפה הגברים האמיצים? איפה האוצרות האמיתיים, שבגללם ברחו, שודדים ידועים שכמותם, ממצרים, וחמקו מכל רודפיהם עד כה?

הביטו אלה באלה במבוכה גדולה ולא ידעו מה לומר. עכשיו השגיחו כמה עניים הם באמת. כל כך עניים, עד שגם הזבוב שליווה אותם ממצרים, יושב תמיד בזויות עיני הילדים והצאן, נעלם לפתע כאילו טאטאה אותו הרוח למקום אחר, שדוף פחות. לא היתה פסולת במחנה וכל סביבו. כל שטח שנטשו בנודם, נשאר נקי כביום היבראו, שכן לא היה חפץ וחוט וחרס שלא ניתן לעשות בו עוד שימוש. כחושים היו וחייהם כחושים. אף לא חשבו לשלח את הדדנים אל המחנות האחרים. אותה כְחישוּת בכולם.

הדדנים שלחו את עבדיהם לרַגל. אחד מהם, איש כעוּר מאד ששפתו העליונה שסועה ומצחו נמוך, נטפל מיד אל העברים. בחיוכיו הנוראים סיפר להם שהוא עצמו מזרע אברהם, יצחק ויעקב, איש עברי שאבות אבותיו לא ירדו מצרימה. הביטו בו בחשד ובסלידה. שטמו את חיבתו ואת חיוכיו, שכולם חניכיים אדומים ולחים בתוך שערות זקנו. נטפל אליהם כזבוב זריז, מרים ילדים בוכים על ידיו, עוזר לנשים לשאת משאות, חולב בעת חליבה, עוזר לקשור את צרורות כוסְפת התמרים לבהמות, וגרוע מכל — מדבר בלשונם. הראה לכמה מן הגברים שנימול הוא כמותם. סיפר בגאווה שלעת לילה, כאשר כל העבדים כורעים על ברכיהם להתפלל איש אל צלמו, הוא לבדו אינו כורע אלא עומד זקוף ומדבר אל אלהים. כמו אבותיהם בעבר הנהר. כמו אברהם, יצחק ויעקב.

לא ידעו מה דינו. חשדו בו.

ויום אחד, כאשר יצא לעשות את צרכיו מחוץ למחנה, קרב אליו יכין אחי יהושע מאחור, ובעוד העבד הכורע מסב אליו את פניו הכעורים, המחייכים, המבקשים למצוא חן וסליחה מתמדת, תקע בקור־רוח פגיון בצווארו פעם ופעמיים, והלך משם. אשחר ראה את המעשה מאחורי צאלה אחת. קצת נרעד, כבחום, אבל לא גילה עצמו. לא הטיל ספק בזכותו של יכין. היה בו אפילו שמץ אכזבה: כל כך קל המעשה הזה?

כשמצאו הדדנים את נבלת העבד, הרימו קול גדול. תמורת העבד הזה, הטוב שבעבדים שהיה להם מימיהם, תבעו עתה שלושה מנערי ישראל הצעירים. ובל יעמידו הללו פני אנשים חופשיים בני־חופשיים, הרי כל העולם יודע שאין הם אלא עבדים מורדים שנמלטו מבעליהם החוקיים במצרים, אחרוני עבדי פרעה, אספסוף שאפילו אלוהים אין להם להשתחוות לו, שלושה עבדים תמורת העבד ההרוג ואף לא אחד פחות.

אבל גם תוך כדי הצעקות ידעו בחוש שלא יותן להם לקחת ולו נער אחד. האנשים המקיפים אותם בטבעת צפופה היו אמנם נכלמים, וקודרים, ולא עזי נפש במיוחד, אבל שורותיהם סגורות. עד מהרה אמר הדדני המתפלש והצועק והתולש שערות זקנו, כי עבד משובח כזה לא יסולא בסאת זהב ועוד שתי סאות של נחושת טובה ושתים עשרה צפחות של דבש לפחות, ורווח להם.

לא היה מקח וממכר. הדדנים נכנסו לכמה אוהלים ביד רמה, ושדדו מכל הבא ליד, כל העת צועקים חמס. במיוחד עטו על כלי נגינתם של בני צורי כמוצאים שלל רב. לסטמו כמעט את כולם. איזו חולשה חיוורת ירדה על המחנה, אולי טעמו הסתום של אשם. פרשת העבד העברי העיקה על כולם. נעריה של הגבירה אשליל מיהרו להסתיר את כל זהבה בתוך המרבד שעליו שכבה, אבל הדדנים לא נכנסו לאוהלה כלל.

מיהרו לאסוף את המעט שאספו, וטיפסו על גמליהם המוברכים שזינקו מיד מעלה עם רוכביהם. לאט נכנסו למחנה ומהר מאד יצאו ממנו. איימו שיודיעו עליהם לחיל־המצב המצרי הראשון שיפגשו בדרך, פחות ממהלך יום.

בעצם, יכולים היו לזנב אחרי הדדנים בלי קושי, ולהחזיר הכול. אבל לא עמדה בהם הרוח. טעם של אשם ותבוסה עמד בפיות, טעם בלתי נעים. הד הצעקות לא עמד עוד באויר. היו שוב לבדם, פזורים, בחצר הרשולה שלהם, במישור הפתוח בין צאלה לערער, עניים כקודם.

בכל זאת, חשבו רבים במחנה ולא אמרו, בכל זאת חבל שלא היה לנו שום אלוהים להראות להם. שלא ניבוש.

*

אחרי הדברים האלה יצאו מהר מאד מן המישור והלכו מהלך כמה ימים אל ארץ המצוקים הגבוהים. הלכו הליכה מזורזת, עד שחנו בערב מול מִסְלע גדול. לא היו עוד בדרך השיירות, ולא היה חשש שיבואו רודפי פרעה עד כאן, אבל גם לא נצמדו עוד אל מעינות המים, והגיעו כולם צמאים מאד. פה־ושם נמצאו מעט מים בתוך גב, או לחלוח על סלע שהיום ישנו ומחר חרב בשמש. לקקו את האבנים, מלחיתים ככלבים צמאים. אותו לילה לא הקימו אוהלים. נרדמו באשר כרעו.

בבוקר עמדו נדהמים. שמעו משהו על הרי האלוהים, אבל הרים אלה היו בעצמם אלוהים. צורות מעולם אחר, גושים מעולם אחר, שבמצרים השטוחה אי אפשר היה לחלום אפילו; לא ייפלא שאלוהים מדברים מתוכם לפעמים, מתוך סנה־פטל בודד או מתוך ההר עצמו. זקרו סנטרים והביטו, שוכחים את צמאונם. לעתים נראה היה כאילו ההר נברא פעמיים: תחילה גבעת עפר או תלולית רכה, ככל התלוליות, מצמיחה צמחי מדבר, ועליה הבריאה השניה: קיר תלול, מאונך, אדיר, אדמדם־אפור, כקטעי גוף קמוטים של פיל ענק שגופו נעלם. לעתים דמו המצוקים לבית־מלאכה ענק, נטוש, שבו השליך החוצב את כל פסולת חציבתו, גושים בתוקים וערימות של אבני צור קטנות רסוקות, זה על גבי זה, באי סדר אדיר. מעט השיטים שמתחת להר נראו זעירות, כעל כף יד איש. פתאום היה מעט מאד שמים והרבה מאד הרים, אבל השמים שבין ראשי המצוקים היו כחולים יותר מכל שמים, כאילו תמצית השמים הם, עצם השמים. האור היה עז מאוד, אור סלעים צלול ולא אור חול. בטוחים היו שאלוהי ההרים האלה ישנים זה מאות בשנים. אפשר היה לעתים להבחין בגוף הסלע בעין אבנית עצומה למחצה, קמוטה, והיו שנשבעו חרש שהעין נפקחת לעתים ומביטה בהולכים. לו העזו, היו ודאי מקריבים משהו להרים־אלוהים אלה, לבקש סליחה על שפלשו לתחומם. אבל פחדו. בימים שאחר־כך, פה ושם, אפשר היה לראות איש או אשה יוצאים מפתח האוהל וקדים בהחבא קידה מהירה לעבר ההר. ידעו אמנם שאין אלה אלוהי העברים, אבל מי יודע. כל שפך אבנים קטנות במורד מַשפך ההר היה מבהיל.

אבל ההרים לא עשו מאום. לאט לאט הסכינו הנודדים מעט עם גודלם ועם שתיקתם. כבר לא נראו להם כאלוהים ישנים, אלא אולי כאלוהים גדולים מתים. אולי אלוהי האבות הוא שהרגם. העזים השחורות טיפסו על המצוק בלי חשש, קלות רגלים, והילדים אחריהן, ועד מהרה הדהדו קריאות בין צוק לצוק.

בסך הכל התנקזו כל הקולות וכל החיים עד גובה לא רב. היו הרים שאי אפשר היה להגיע עד ראשם, ואפילו צפרי הטרף הגדולות התעופפו מטה מן הפסגות ולא עליהן. בטוחים היו כי למעלה, במקומות הגבוהים ביותר, עוד יש אלוהים חיים, ואל אלה אין להגיע. שם, גבוה מאד, אף לא נראתה צמחיה ולא טחבים, והיתה דממה גדולה, ציפור לא ציְצה. לפעמים היה ענן מכסה את ראש ההר, העמק שלרגליו נתכסה צל, והאנשים שלמטה היו נאלמים דום לרגע או שנים. כל עת שהותם בהרים הגבוהים חשו שהם אורחים נטו־ללון, ואינם שייכים בעצם. כל המקום הזה אינו שייך לאיש, נחלת אלוהים זרים. פני מצרים השוכבים פרקדן בחול היו כבר רחוקים מאד.

ההרים הגבוהים עצרו מעט גשם, והיו שרידי שטפונות בערוצים, מעטים מאד. העם היה צמא. האור שלט בכל: דלתות של אור בשמים, חלונות של אור, כל הקוים וכל המסגרות נמוגות לתוך האור. היה זה כאילו יצאו מתוך הזמן, וחיו באור בלבד.

אשחר חנה ליד ערוץ שעוד נמצאו בו מעט מים, אבל גם אלה נתעפשו והלכו, על פניהם כל צבעי הקשת הכהה, הרעילה, של רקב. הצמאון אחז בכולם. עשו איש כמידת כוחו. כבר לא בישלו ולא קלו באש אלא פה ושם, מדורת זרדים או שרשי רותם קטנה ודהויה, עששה ואינה מעודדת, דבר של סתם. תינוקות חיוורים נִתלו בשדי אמם, אינם נעים כמעט. העדרים עמדו, ראש כבשה תחת בטן חברתה. בלילה לקלקו האנשים הצמאים טל מן הסלעים, עם העדרים יחד; ביום מצצו ימלוח, פיהם מתמלא טעם זר וחריף. בינם לבין עצמם רטנו על המקום המוזר הזה, מקום לאלוהים ולא לבני־אדם, העינים שׂבעות מראות והחֵך חרב, כאן ימותו ויהיו גלי עצמות במקום הפראי והאדיש הזה, רק הצפרים יישארו, וכבר הן ממתינות. פעם אחת, בצהרים, חלף עיט־שמש גדול מאד מעל המחנה, דואה לאט ובצרחה חדה, והִשיר ממַקורו זרוע של אשה מתה. נבעתו מאד.

שתי הנשים קרבו אל אשחר, במקומו המרוחק מהמחנה. בצניעות הלכו, בשפלות הרוח, ובנמיכות גמורה שאלו אותו אם אינו יודע דבר על גבים שאולי עוד יש בהם מעט מים. יודעות הן, אמרו, שמשפחתן, בית צורי, אינה הגדולה שבשבטי ישראל, אבל יש להן תינוקות חולים. הנה, יכול הוא לראות בעצמו את הילדים האלה שבחיקן, ושדיהן חרבו ומים אין. אשחר הביט בן כנעוץ על שפוד. רק עכשיו ראה איזה שַמות עשה המדבר הזה בבני צורי, שמאז שוד כלי נגינתם דעכו והלכו. גם הנשים הללו נראו כחיות־למחצה. שאל למה באו אליו, למה לא אל משה, שיעשה איזה נס. הוא, אשחר, אין נסים בידו. התחת משה הוא שיחזיר חלב לשדיהן. הנשים אמרו שיש הרבה אנשים חשובים מהן, וגם להם דין ודברים עם משה, המונים צובאים על פתחו יום־יום לדרוש מים. ובדברן, נשאו אליו עינים גדולות, מוכות, אותן עינים מוארכות של כל בית צורי. ידן החופשית אחזה בשולי הבגד, מוללה משהו. ידעו שלכל אדם כוחו ויכולתו, ומעבר לכך אין.

אמר שינסה. שיחפש. שאינו יודע. שעה ארוכה חיפש, ממצוק למצוק גבוה, קשה־טיפוס. הלך אחרי קולות הצפרים. פה ושם הטעתה אותו צמחיה. לבסוף, כעבור זמן רב, מצא גב אחד שבקרקעיתו מעט מים. הסיר את כיסוי ראשו וטבל את כולו, עד שהמים נספגו עד תום, וחזר בריצה אל הנשים. הן המתינו בסבלנות, בדיוק כפי שעזבן. דומה שאף לא החליפו ביניהן מלה אחת מאז לכתו. זרועות התינוקות שלהן השתפלו מטה, מעולפות וחמות. נתן להן את האריג הספוג, והן הודו בהכנעה גדולה, בזהירות קרעו את הארג לשנים, תחבו בפי התינוקות, וירדו אל המחנה.

למחרת נאמר להם שמשה יביא לעם מים.

עמדו בתחתית ערוץ לבנבן, עמוק מאוד, כבסמטה צרה שבין חומות. על פי הצפרים, אפשר היה לדעת שפעם היו בו מים. הן חלפו ביעף נמוך בין כותלי הערוץ, מצַיצות בקולי קולות. גם הירק העיד על נביעה כלשהי. אבל עכשיו לא היה מאום, רק טפטוף אטי מאד מאחד הנקיקים, אֵגל מים אחד מצטבר ותופח שעה ארוכה, אחר כך נמלא, מתיק עצמו מן הסלע הלבנבן, ומגיר עצמו מטה בכבדות. זמן רב אחר כך, עוד אגל מים. קירות הערוץ היו תלולים, ורצפתו סלעים־סלעים לבנים, משוטחים, כמו הרבה כסתות שנתאבנו. באויר עמד ריח של טחב יבש. עמדו דחוקים למטה, בתוך ההד, הרבה מאד סלע מעליהם.

אשחר עמד בצד, כדרכו, במעלה הערוץ, משקיף ואינו מתערב. הקהל היה רב מאד. בין הסלעים השטוחים עמדו עוד מעט מים מעופשים, ירוקים, אלא שעתה עמד שם עם רב ובוסס ברגליו בשארית השלולית. אחדים החזיקו בידם צפחות וכדים ריקים. עוד מעט יהיו מים. משה אמר.

שתי הנשים שתינוקותיהן גססוּ מיוֹבש עמדו אף הן קצת בצד. בפי התינוקות שבזרועותיהן תחובים היו סמרטוטים, קרעי האריג של אשחר, אבל כבר לא היה להם כוח למצוץ. אולי גם הארג יבש. שכבו מעולפים, פניהם אדומים, סדק של עינים כהות מבליח כבוץ שחור רותח דרך עפעפים כבדים, הידים הקטנות משתלשלות מטה, רופסות. הכפות כבר נראו מתות.

ואז הגיעה בבת אחת חבורתו של משה. הלכו במהירות רבה. הנדחקים פינו להם דרך, והם קבוצה סגורה מאד, בולטת בלבוש הלבן, כתף איש כמעט נסמכת על כתף רעהו, ומשה בתווך. מטהו הגבוה בצבץ מתוך הקבוצה, כאילו הוא תורן הספינה הלבנה, הנעה מהר בתוך הקהל, מפלסת דרך.

כך הגיעו עד הסלע הקדמי, שם התפרדו כדי שמשה יעבור ויעמוד ראשון. היתה זו הפעם היחידה שאשחר ראה, בחטף, את משה: איש זקור־סנטר, כמתריס, עיניו בוחנות היטב. לא היה בו מאור־פנים. נראה קצר־רוח כמי שרוצה לגשת למלאכתו, ומפריעים לו. החבורה סגרה עליו מאחור, כאילו הוא אסיר שלהם.

לרגע היה משה כאומד את גובה הסלע ועוביו, כמו שבעל־מלאכה מודד את מלאכתו שלפניו; ואז, בלי התראה, הרים משה את המטה מאונך ישר לפניו, כדקר של חוצבים, והכה בקצהו התחתון בסלע הלבן בין שתי כפות רגליו, ומיד, בלי להמתין לאשר יקרה, נפנתה כל הקבוצה הלבנה כאיש אחד אחורה וחזרה. אבל ההמון כבר לא נתן דעתו על החוזרים, כי כל העיניים היו נעוצות בקיר הסלע הגירי. לא היה ספק: הטפטוף האטי גדל מרגע לרגע, טיפות גדולות וצפופות תחילה, אחר כך התחברו הטיפות לחוט והיה קילוח, וכמעט מיד אחר־כך מים ניגרים ממש.

בתרועה, בצהלה, רצו למלא את הכדים והצפחות. ליד קיר הסלע היתה מהומה נוראה. הערוץ היה צר מאוד, ואנשים נמעכו על כתליו בלי שאיש שם־לב. הפכו איש את רעהו, קיללו, היכו, דרכו זה על זה. שני אנשים נרמסו למוות ליד המעין ואיש לא השגיח. רק המים ניגרו וניגרו, כאילו כך עשו תמיד.

בדוחק הרב לא יכלו שתי הנשים לגשת אל קיר המים. הסבל כופף קומתן ולא היה להן כוח להיאבק. אבל התינוקות כבר היו מתים ממילא. משה וחבורתו עברו על פניהן בלי לראותן. עמדו, קשות־יום, נועצות עינים בקיר המים הזולגים ובהמולה הנוראה, הקטלנית, שלידו. כפות ידיהם של התינוקות השתלשלו מטה, עכשיו מתות לגמרי.

ובאותו לילה נתרבו עננים כבדים ונתכסו כוכבים ובאה רוח עזה מאד וקור, ולפנות בוקר ירד גשם רב ומילא את כל הבורות והגבים, ובערוץ היה שטפון. הצפרים חזרו אל הערוץ בבוקר, עפות נמוך ומצַיצות בקול רם. סבך הצמחיה והשרכים נצץ כולו, רווי מים.

קברו את המתים. גם שתי האמהות קברו את תינוקותיהן וחזרו, שותקות, למלאכת יומן. לא היה להן עוד מה לומר, לא למשה ולא לאשחר. חמקו מפניו, רזות ושחוחות כתמיד.

*

שנה או שנתיים אחר כך יצאה ביתה לחפש את אשחר. שני ילדיה חלו בחולי מעיים, ואמרה שהיא יוצאת ללקט קליפת הפתילה ולעשות להם מרקחת. אבל באמת יצאה אל העדרים הרחוקים.

אשחר הבחין בה כמעט מיד. רעה את עדרו רחוק מאד, כדרכו, ודמות האשה שהופיעה פתאום בהר הסמוך נכנסה לתוך שדה ראיתו, ענקית, מזעזעת את כל הוויתו. גם היא הבחינה בו, אך לא נתנה שום אות. עמדה מולו שעה קלה, אחר כך המשיכה לחפש וללקט על פני ההר. אשחר הביט בה והביט, ולא זע. גלים גלים של פראות הציפו אותו.

ביתה ירדה מן ההר ולבו פסק מן ההלמות הנוראה.

למחרת חזרה שוב, וגם למחרתיים. תמיד היתה מראה עצמה בהר מולו, ענקית, יחידה בעולם, מלקטת זמן־מה, מביטה בו, ונעלמת. והוא לא ישן בלילות. עטוף עדרו, בין פעיות, בנשימות החמות ובצמר החם, שכב מביט בשמי הכוכבים הגדולים ולא יכול היה להרדם. אחר כך פסקה ביתה מלבוא.

ויום אחד ירד בריצה גדולה אל המחנה כמי שקופץ אל תוך מים רבים, בעינים עצומות. התערב בהמון, פילס לו דרך בין האוהלים, דרך מחנה לוי, דרך מחנה ראובן, אצה לו הדרך עד אהלי אפרים ולבו חושב להתפקע. לא היה לו ספק היכן ימצא אותה. רגליו נשאו אותו מעצמן.

ביתה ישבה באוהל, מיניקה את אחרון ילדיה; וכשפרץ פנימה, הניחה את הילד ולא שעתה למחאתו. עמד מולה, נושם בכבדות. קרבה אל כד המים שקנקן תלוי על צווארו, יצקה והושיטה לו, והוא שתה בגמיעה אחת, בלי נשימה, והושיט ידו לעוד. ביתה חזרה ומילאה את הקנקן. עכשיו שתה לאט יותר, מביט בעיניה מעל שפת הקנקן ועיניו עמוקות וכהות מאד, רציניות, כאילו כל־כולו עינים, חודר כליות ולב, אינו מרפה מעיניה כמו קשר אותן אליו בעבותות. והיא ביקשה להגיף חזק את שמורות עיניה שהרעידו, ולא יכלה.

בעצמה חסמה את הפתח בחבילות זרדים. וכי של מי היא אם לא שלו.

אחר כך בכתה מהתרגשות, וקצת מפחד, ורקותיו של אשחר היו לבנות כבהט. אסף אותה ומחה את דמעותיה. ואמר לה שיקח אותה מכאן, רחוק, רחוק. הניעה ראשה להן. לא ידעה אפילו אם היא שמחה או אומללה. הכל נעשה קצת גדול ממידתה. אבל אשחר ידע, גם בדברו, שאינו יודע לאן הוא יכול לקחת אותה, וכי אין להם, בעצם, לאן ללכת. מעבר לעמוד העשן אין כלום.

ביתה פחדה. פחד מוות אחז בה עד שכמעט איבדה את עשתונותיה. בפגישותיהם המועטות החלה דוחה מעליה את אשחר, ידיה רועדות ואישוניה מצומצמים. אמה ואביה יהרגוה. יסקלו אותה באבנים. זבדי יהרוג את הילדים. אחוזה בידיו בכתה מפחד, משותקת כמעט. פעם אחת אפילו הכה אותה. לבסוף הודתה שהיא פוחדת מפני משה, רק מפני משה לבדו, שיש לו דרכים לדעת את כל המתרחש בכל מקום בעולם, בשמים ובארץ ובתוך האבנים, ובשל כך מכווצים כל איבריה. אולי כבר אז היתה חולה, אולי הפחד הוא שהחליא אותה כליל. אשה חזקה היתה, וזמן רב התנגדה לחולי. לבסוף שכבה על משכבה, נחלים של זיעה זולגים ממנה, ידיה צובטות את המרבד ורגליה נעות כל העת, עד שבעיצומה של עוית אחת נתאבנה, ובאה לה המנוחה האחרונה. זבדי, בוכה בכי גדול וחם, הביא אותה לקבורה.

אשחר חזר להר.

בעצם חזר לשם מפני שלא רצה שום שיג ושיח עם אלוהים. לאחרים היה מפלט; לו לא היה. בכל ימי שבתו במחנה היה פרוץ ומפורז כליל. כל סבל, כל חולי, כל כאב סביבו עשו אותו חידודים־חידודים. את הכל חש בבשרו. ילד מוכה בתוכו הוכה; אדם בוכה בלילה מלבו בכה. מהלך היה במחנה כהד של יסורים, עד שכרע כמעט. כאב בַּיְתה נעשה לו כאב פתוח של העולם כולו, ולא היה לו מגן. חש שהוא נטרף, או שדעתו מטרפת עליו במקום הזה. מרחוק אפשר היה לא לראותם, לא לחשוב עליהם, לא להבחין בכל חולה ומתעוור וגוסס ומי שיש לו עוֹשק. מעשה ביתה ומעשה מילכה אמו נתערבו לו יחד ולא יכול היה להפריד. חייו נעשו איומים, והוא גלוי ופתוח ואין בו לא שכחה ולא כוח המרפא.

ידע בלבו שלא יוכל להתרחק יתר על המידה מעמוד העשן ועמוד האש, אבל ניסה. החל מהלך במדבר מַהלך של יום, יומיים, לראות מה ימצא. מצא עמקים רצופים משטחי סלע עצומים, דרכי־מלך; מצא ערוצים ובהם עוזרד וחבוש; מצא קברים ומקדשים ובתים מוזרים מאד ועצמות. באחת ההליכות הללו אל בלי אן מעד ושבר את קרסולו. דידה איך־שהוא בחזרה אל מקומו, אבל הקרסול לא התאחה כראוי, ונשאר צולע. התרגל לקשור קשר חבלים עבה סביב הקרסול, וכך המשיך ללכת.

כיון שלא היו לו חברים, היו לו מנהגים. בכל יום שגרה קבועה. כבר לא רצה שיבוא אי־מי למקומו ויפריע לו במעשיו, ברצותו נשאר, ברצותו יוצא לתור. אלוהים אחרים במדבר לא מצא. גורלות אחרים מצא.

פעם אחת טיפס במעלה הר, וכשהגיע לפסגה, נעתקה נשימתו: לרגלי ההר, בעבר השני, עמד בית, בתוך עדר קטן של עצי פרי מניבים המסתופף לידו, שייך למישהו בוודאות. המתין עד שהיה חושך, ואז גלש חרש מן ההר ונצמד לחרך שבבית. בתוך האולם ישב זוג, איש ואשה, רגליהם הקטנות יתר על המידה משוכלות תחתיהם, פניהם קפואים ונעוצים בקיר שממול. הכסאות שעליהם ישבו היו עשויים עץ כהה, עשיר, ועליו ציורים ופיתוחים זרים. בחיק האשה ישב חתול עצום־עינים.

אשחר נבעת בעתה נוראה. ואם כן, חשב במעומעם, על מה ולמה הם הולכים במדבר, במסכנות הגדולה הזאת, מתים בצמאון ובמחלות. נָס על נפשו, ברגלו הצולעת, רץ לילה ויום עד שחזר אל העדר, אוזניו מצלצלות מן הריצה ומן החידה שלא היה לה פשר, והיא מחרישה אותו ואת מחשבותיו כליל. כעבור זמן כבר ידע שלא יוכל לפתור אותה. כבר לא היה בטוח שראה משהו בוודאות, וכי אם ישוב לשם, יראה אותו מראה עצמו. מחשבת הפרא שאפשר גם אחרת, עממה ודעכה כליל. המדבר חזר וסגר עליו פנימה. צמח לתוך עצמו.

על ביתה לא חלם אפילו פעם אחת, כאילו הלכה ממנו רחוק, רחוק מאד. וכבר אי אפשר אפילו לדעת לאן.

שעל כן נדהם מאד כאשר חזר יום אחד מן ההמלטות, גדיים על זרועותיו, ומצא ליד האוהל את אביאל, את יכין ואת זמר, יושבים בחוץ כבדים מעט, ראשיהם מדובללים, וממתינים לו. חיבקו אותו, והוא אותם; קצת דחפו זה את זה, כדרך שנהגו להתגרות זה בזה בילדותם, עד שניצבו איש־איש על רגל אחת וקנטרו זה את זה בדחיפוֹת, מנתרים כתרנגולים, צוחקים מלוא הפה. אביאל נפל ארצה ראשון, זמר אחריו, ולבסוף היו כל הארבעה שכובים בערימה, מוחים עיניהם. קמו ונכנסו לאוהל הקטן. אשחר בוש שאין עמו דבר לשים לפניהם. ביקש שימתינו מעט, ויקח אחד מן הגדיים, יחלוב. אבל הם לא לשם כך באו, אלא לדבר אתו. באוהל הקרוע, בתוך הסרחון העומד בו תמיד של אש גללים, של נפיחות, של פרוות עז, אמרו לו שחכם הוא מכולם, שפרש מן המחנה, ממזר בן הנידה, ידע מתי ללכת. עכשיו גם הם רוצים לקחת כל בחור וטוב ולפרוש. משה הלך, אין איש יודע מתי ישוב. יהושע יושב פתח האוהל ומתנשא. וכבר מזמן אומרים האנשים שרב להם בהליכה הזאת במדבר על פי ראות עיניו של משה, פעם למישור, פעם להר, פעם מתים בצמא ופעם בחולי, אין יודע לאן ולמה, והאנשים פרוצים לשמצה כמו הנידחים הללו שיצאו לפני כולם, בלי חוק ובלי משפט. עכשיו כולם אובדים.

יצאנו ממצרים, אמר אביאל בקולו הרך, יצאנו ממצרים, אשחר, מבית עבדים, ועכשיו נמות במדבר הזה ועינינו כלות. ואם רצה משה להמית במדבר את כל הדור אשר יצא ממצרים, הרי הילדים הם שמתים בידינו ולא הזקנים, כמה קברים כרינו ואין לדבר סוף. וזמר הוסיף: נכבד את ילדינו, למען יאריכו ימיהם על האדמה הזאת. העם גונבים איש מאוהל רעהו, אשחר, כארבה בתוך המחנה, וכבר רצחו נפש בגלל הגנבות האלה, ואנחנו לא נגנוב ולא נרצח. ולא יתן איש מרות ברעהו ויאמר לו ביום זה תעבוד וביום זה תשבות, כי על כן יצאנו מבית עבדים, ולא נהיה עוד עבדים. ולא יהיה בינינו דבר שקר, רק אם נאהב איש את רעהו והיה מחננו שלום.

אשחר שאל מה אם ימאן העם ולא יוכלו לפרוש מן המחנה. נראה מה נעשה אם ימאן העם, אמר אביאל נבוך; אבל יכין אוֹמר שנכה בעם.

אשחר הביט לעבר יכין. יכין ישב, שרירי, שותק, ושיחק בפגיונו הקצר, מביט בשלוה בעיני אשחר כמאשר את מעשה העבד שסוע־השפה אשר הרג. אם ימאן העם, עבדים העם הזה ונכה בהם, אמרו עיניו לאשחר בשתיקה גמורה, כאשר הרגתי את העבד. הלא ראית: לא קשה להרוג.

אבל אביאל ביקש לרכך, לערפל, לא לומר עדיין דברים ברורים שאין מהם חזרה. מעטים אנחנו, רוב העם כוספה וחציר, כבהמות הם קמים וכבהמות שוכבים וכבהמות מוביל אותם משה מהר להר ואין לדבר קץ. על כן באו אל אשחר, ועתה יירד נא עמהם אל המחנה ובל יתמהמה עד אשר ישוב משה, כי בשובו ילכו אחריו כל העם כעגל אחרי אמו, עד בור קבר, ועתה העת. אמרו והלכו להם.

מעט־מעט, בזהירות, בחשדנות, קרב את עדרו אל המחנה, בכל יום קצת יותר. כבר יכול היה לראות ולשמוע בבירור את המולת החיים לרגלי ההר הגבוה. החורף כלה. כל הערוצים מלאו עתה מים, והעמק הוריק בכתמי ירק רבים. המוני פרחים כיסו את המדרון, זוגן ובאשן ובכור־סיני הצהוב, והסגול העז של השכרון. האנשים כמו התרוממו מן המסכנות הראשונה, כאילו סר וילון התוגה שליווה אותם מאז צאתם. עכשיו רגש העמק, כאילו הידים מחפשות לעצמן עבודה, כאילו מחשבות רבות מתרוצצות בו, זמירות, קול דודים. בחורף שחלף ראו בפעם הראשונה בחייהם שלג בהר הגבוה, ונבעתו מאד. רוב הקברים במורד היו קבריהם של מתי כפור, רובם ילדים ותינוקות. הקור הלילי כרסם בהם בלי רחם. ועכשיו חיממה השמש את העצמות, יישרה גב; ועם השמש ננסך הכוח.

וגם אשחר היה כמתאושש, וכאשר ירד אל המחנה, שמחו בו והוא בהם. עכשיו אכל פת של ממש, טחונה ואפויה היטב. מסב עם חבריו, פרוע, נכלם, חשב שהוא בעצם שוטה גמור. הרי בשר מבשרם הוא.

אף לא היו יחידים. במקומות אחרים, באוהלים אחרים, נתקבצו אנשים ואמרו לתת ראש ולחזור מצרימה. להשתטח לפני פרעה ולבקש מחילה. הכל טוב מההליכה הסתמית הזאת. הרבה מרי היה במחנה. רק הנידחים צחקו ולא האמינו, כדרכם. לא תועילו מאום, אמרו. מוטב שתסתגלו לכך כבר עתה. משה יחזור ויבשל את כולכם לסעודת הבוקר, יאכל ויקנח. שאלו אותם עם מי יילכו, והיה כי יפרוש שבט מן השבטים ויילך לדרכו, והם אמרו שעם משה ועם הלויים, כמובן, כי להם הפגיונות החדים ביותר. צחקו וצחקו. אי אפשר היה לשאת את צחוקם.

ויונת אחות אביאל, אשה מעווה פניה, כרעה עמהם תמיד בפתח אוהל אביאל, פעם מצחה קמוט ופניה כמו חמוצים, ופעם פיה פתוח לרווחה גדולה, פעמים היא מטה ראשה הצדה וכמו לועסת, וראשה נד, אבל עיניה גדולות, ובעיני יונת מתחלפים עולמות שעה שהיא מאזינה לדברים. מעולם לא שמעוה פוצה פה ומדברת, כי אילמת היתה, אבל ידעו תמיד מה היא חשה, כמו היא מדיפה את רגשותיה מתוך שמלתה השחורה, ריח חזק ומצווה. היתה בה עוצמת הדברים הכלואים. חשו בה היטב והתעלמו מנוכחותה. והיא ישבה תמיד בפתח, על הארץ, שותקת ומרוכזת מאוד.

פתאום קמה יונת מרבצה וקרעה את עגיליה מעל אוזניה, יד ימין קורעת תנוך ימין, יד שמאל קורעת תנוך שמאל, ביחד. עכשיו מהירה מאד, בתנוכים שותתים דם, רצה מאיש לאיש, מאשה לאשה, טופפת, פושטת יד, שהעגילים המואדמים עליה, תובעת באלם, מסירה את כל הזהב מעליהם בכוח, במשעולים, באוהלים, מדלגת על חבלים ויתדות, קצרה רוחה עד שפתחו את האבזמים ואת הפריפות, במשעולים, באוהלים, טופפת, פושטת יד, משמיעה משהו בלתי ברור מגרונה. וכמו שאדם רץ ולפיד בידו ומצית את כל סביבותיו, כך רצה מהר יונת אחות אביאל, אשה מעווה פניה, והציתה אש זרה ובלתי ברורה בכל המחנה. לא ההינו לסרב לה. עמד בה כוח יותר מכל כולם. אולי נכנסה בה רוח מאלוהי ההרים האלה. כמה נשים נסו מפניה והסתתרו, אבל עד אז כבר פנו וסבו בעקבות יונת אחדים מן הגברים, ואלה פרקו בעצמם את הנזמים מן הנשים הצועקות חמס, וכל הזהב כולו נאסף במרכז חצר השבט, נערם קוצני וזויתי כגרוטאות יקרות, נוצצות בחוצפתן המקובצת, על גבי אדרת אחת.

עמדו סביב האדרת, מחרישים. הערימה היתה קטנה מאד, בקושי כמה חופנים. הביטו בה, כנוכחים לדעת מה מועט עושרם, מה קטן כוחם. עד שבאה פתאום הגבירה אשליל, טנא גדול בידה, ופניה עירומים וזקנים בלי כל עדייה, והשליכה את כל מלוא הטנא על הערימה, וכיסה זהבה של אשליל את זהב כולם, ושמחו מאד.

ויונת, שחורת שמלה, תנוכיה אדומים־נוטפים, נושמת חזק על פני הסלעים, רצה מהר בעמק אל אוהלי השבטים הסמוכים. וגם שם עלתה הצעקה מן האוהלים, והיתה תזזית. ולא כלה הבוקר, והשמש באמצע השמים, ובאו כמה גברים אדומי־פנים ומשולהבים ליטול את כל מה שנאסף לערימה הכללית, הרחק בקדמת המחנה, אל מדורת עמוד העשן.

כבר לא היו הדברים בידיהם. עמדו בפתחי האוהלים, שוכחים את מלאכות היום, והאזינו לתכונה הגדולה העולה משם. כמה מהם, מחליטים החלטה נכלמת במשיכת כתף, הלכו לחזות בעצמם במדורה הגדולה שבה התיכו את כל הזהב יחד, והיה ריח והיה עשן רב מאד והיה אי־שקט גדול בכל המחנה כולו, כמו מכינים איזה חג שנתעקם. נשים שפשפו את ארכובותיהן שנעשו עירומות מצמיד ואצעדה, בלי משים. פתאום קלים קלות לא־מורגלת, אביבית, פתאום מאד־מאד לא שקטים, נושמים עשן, בלא אל, בלא מנהיג, חיכו.

אשחר שמע מרחוק את קולות התכונה, ומיהר לרדת, על רגלו הצולעת, תמה מאוד. בקצה הערוץ פגש את אביאל; והוא, טוב־לב, סמוק פנים, חבק את כתפיו של אשחר כמבקש לפייס מראש, אין רע, אין רע, אשחר, חג יהיה היום לאנשים ולמחר חכמה.

אשחר חש שכל הדם עולה בפניו. ביקש לשמוט עצמו מאביאל בכוח, מלא זעם עד גדותיו, אבל אביאל חיזק את חיבוקו, אין רע, אשחר, אין רע, רוח נכנסה ביונת, איש לא עמד מולה, סחפה את כולם, ושם ליד עמוד העשן נעשה נס, אשחר, נס אמיתי, הנה התיכו את כל הזהב ויצא כעין שור, אולי כְּמוֹש הוא, איש לא נגע בזהב בידו ויצא השור, אשחר, הלא נס הוא, אין חכם כנגד נסים, אשחר.

זמן־מה עמדו קפואים, כי כוחם שווה היה, מתנשפים מאוד כשני נאבקים בנחל, בשרירים דרוכים ועורף אדום ורקות תפוחות, עד שניתק אשחר את טבעת החיבוק, השליך את אביאל בחוזקה ארצה, ורץ חזרה, מבליע את צליעתו, ונעלם מעבר לאוכף ההר; ואביאל קם מנפלו ורץ מהר לעבר המדורה הגדולה, נבלע בקהל.

העשן הרב והצעקות הרמות פשטו בכל המדבר כולו, ריח של אי שקט עצום. אשחר רץ עד אהלו, שם שכב תחתיו, כובש פניו המיוזעים באדרת. כבר ידע שכל אשר יעשה בעולמו, בלעדיהם יעשה, והם בלעדיו. פעם אחת בגד בבדידותו, לא עוד, לא עוד, בפת טריה ובידידות הטובענית פיתו אותו, וכמעט נתפתה.

גנח וחרק שיניו, מתפתל על משכבו. ושם כבר היו מחוללים ושרים ושרות, כל מי שנותר מבית צורי, כל הערב כבשים נשחטים, כל הלילה מקצב עמום של תוף ותימרות עשן החג, בכל המדבר כולו לא היה מהם מנוס. חבורה של נערים צווחים חלפה לא הרחק מאוהלו במרוצה ובמצהלות. אחר כך בא זוג שנתרחק מן המחנה וביקש לו מקום־משגל בסתר, ומצא את המסתור לא הרחק ממנו, והנאקות והליחושים פלשו לתוך אוזניו כמתעללים. מתפתל על משכבו, מיבב חרש ככלבלב, שכב ביתמות שלמה.

אבל גם שם היה קול החג לזעקות. עוד לא החוירו השמים, ופרצו תגרות קשות, שבני לוי על פגיוניהם במרכזן, ועוד לפני שעלה השחר החלו המוני אנשים לא־חמושים לנוס בצעקות אימה איש לאוהליו, ומאות הרוגים שסכין ביתרה גופם נותרו ליד הפסל. אמרו אחר־כך שיהושע תקע בעצמו את הפגיון ביכין אחיו. השמש שעלתה חיוורת האירה המוני פגרים, עצמות־בקר מכורסמות ליד האש, סירים הפוכים, פרחים נובלים תלויים מן הפסל, שכבר לא דמה לשור ולא לעגל והיה גוש של סתם, קשה להבין כיצד ראו דמות של עגל, ודממה סדוקה. יונת, קרועת בגדים, גוררת רגלים, מפושקת, חזרה אחרונה אל אהלי המאסף, ופיה מעוקם.

משה, בשובו, מצא מחנה אפור, כבוי, מסתגר באוהליו ואינו רוצה לחשוב על מה שהיה.

קברו את ההרוגים וקיבלו עליהם את החוק.

*

גם משה כמו נסדק מאז אותו יום. עכשיו כבר אמר להם שהולכים אל ארץ האבות. דיבר על ברכה ועל קללה, בעצבות דיבר, והם קיבלו הכל, הכל, כאילו יום־יום הוא פורס להם מנה־מנה את לחם חוקם, והם מקבלים כשכירי יום, בראש מושפל. כמעט לא הביטו איש בעיני רעהו. משה דיבר על זית, ועל גפן, ועל תאנה, ועל רימון, והם אמרו בעייפות כן, כן, מה שיגיד משה, ובלבד שלא יפלו פגרינו עד אחרון במדבר הזה, אמן. לא, לא יעשו עוד פסל וכל תמונה. לא ירצחו. לא יענו עד שקר. מה שיגיד, אמן.

אבל אשחר לא ידע על כל אלה. הפעם פרש רחוק מאד, עד שלא ראה עוד את עמוד העשן ואת עמוד האש, ולא רצה לראותם. ילכו הם באשר ילכו, והוא באשר ילך. אף לא ידע לאן הם הולכים, ואם יש איזה אן.

שנים רבות, אולי עשר, אולי יותר, הלך לבדו במדבר, רק עדרו אתו. אם הם עברו את המדבר פעם אחת, הוא עבר אותו עשרות פעמים. כבר ידע את אשר לא ידעו הם: שהמדבר מיושב, שיש לו גבולות, ואפשר לעברו מקצה לקצה בשבועות אחדים. מִרמה היא המחזיקה אותם תועים וסומים, מִרמת הנס.

הִרבה לרעות בצפון, סמוך לדרך השיירות. פעם אחת ראה שיירה של דדנים. נדמה היה לו שהיא אותה שיירה אשר שדדה אותם בתחילת הדרך, אבל לא היה בטוח. אז חזר וניעור בו זכר העבד שסוע־השפה, ועם הזכרון באה איזו כבדות, איזה צער בלתי ברור. הרבה היה נותן לו יכול היה להחזירו לחיים, על שפתו הכעורה, האדומה, על חיוכיו המתרצים, על זריזות ידיו. איש בחטאו צריך למות, אמר לעצמו, וידע שלא יגיעו לכך לעולם. גם אלוהים לא יגיע. יותר מדי קל להרוג: לנעוץ סכין, לשלוח מחלה.

פעמים אחדות ראה את חילות פרעה בדרכם השועטת אל המצודות שבדרך. לא היה מסתתר, אבל הם לא נתנו דעתם עליו. ופעם אחת חלף בשיירה כזאת המשגיח הכנעני, הורג אמו, שנתגדל ונתעשר מאד, ועתה שב לכנען. אבל אשחר לא ידע כל זאת. ראה רק איש עשיר, ודאי שוע, שפניו מוסתרים מפני להט השמש, ועבדיו רבים. עברו מהר והשאירו ענני אבק. לו עצרו לשאול אותו על מים, אל נכון היה שואב להם.

אלוהים לא מצא לדבר אתו חשבון, לא ביום ואף לא בלילה, כשהכוכבים במסילותיהם תלויים ענקיים מעל ראשו. לפעמים חשב שהוא עצמו אלוהים. פעם אחת הלך מרחק רב מזרחה, וידע בלי שאמרו לו שהוא בארץ האבות. שאל לשם נאת הבאר הקרובה, ואמרו לו: באר שבע. וכשהדרים, וירד הרבה, הרבה, עד שנדמה היה לו שלקרקעית העולם הוא יורד, מצא ים שצבעו צפחה וריחו גופרית, ומימיו מוזרים. חזר משם, תמה מאוד. וגם זה לא היה סוף העולם.

במחנה לא ידעו דבר מכל אלה. המשיכו ללכת. איש לא שאל עוד מדוע הם עדיין מתמהמהים במדבר. איש לא ידע לומר מדוע הם חונים במקום אחד שבועיים, במקום שני שנה, או חמש שנים. לא ירדו גשמים, וזרעו עפיר. ממעט הגרעינים טחנו קמח עבה. קשה היה להם לתפוס שאי־פעם היה משהו בעולם חוץ ממדבר זה, הוא נחלתם, הוא אהבתם, מקום הלידה והקבורה. רוב היוצאים ממצרים כבר לא היו בחיים, ונותרו אנשים ונשים בלי זכרון אחר, כאילו הם בתים בלי חלון ודלת. חווית המדבר אכלה אותם עד כלות, לבלי הותר דבר. וכי יש בעולם דבר מחוץ למדבר הזה. הולך לו בחור שזוף ותופס לו כבשה, לופת בחזקה את רגליה הדקות, רובץ פרקדן והיא על חזהו ויונק ישר מן העטין. מי זקוק לכלי. נשים גערו בהם, אבל הם צחקו ולא חדלו. דור רגוע היו. החוק החדש בא להם תחת הזכרון. לא עלה בדעתם שלא לציית. לו נשאלו, היו משיבים כאיש אחד: חוק טוב לנו.

ופעם אחת היה חוף, ים שטוח מאד, מלֵחה ורִיק, ואושר של דקלים, ונוצות של סוף, והמיה, המיה של ים משתפך בלחש חם בחוף, מרפאת גוף ונפש. סבך עמד בתוך המים הרדודים, שרשיו גלויים ועבים כחבלי רשת דייגים. שלדג ניצב וראשו במים, ולא נתירא. וטוב היה להם לצאת מן הערוצים והמִסְלעים, וטוב היה להשתרע בשתיקה ולא לשמוע דבר אלא המיה והמיה, לעתים קול דג שקפץ וטבל שוב, דממה דקה של סרטנים קטנים שקופים מַתוים תואי באדווֹת. המחנה רבץ בשקט אדיר, נושם את נֶשֶם הים, ממלא ריאותיו, ממלא כל־עצמו, והברכה נמהלת בתוכם לאט עם כל שתיקה שבין גל לגל.

שבועיים או שלושה היטיבו נפשם בשיח הדקלים והים, ובדגים הרבים, אחר כך אספו כליהם וחזרו אל בטן המדבר. רק כמה משפחות שנותרו מן הנדחים הודיעו למשה שכאן הם נשארים, בחוף הזה. אין הם אנשי ממלכות ואין הם אנשי חוק, אמרו בהתחטאות, בלא תגנוב שלו הרי לא יעמדו, מוטב שיישבו כאן ולא יקלקלו למשה את שורתו.

האחרים המשיכו. עוד ימים רבים זכרו בערגה את החוף, עד שגם הוא לא היה עוד חוף שבשטח, ונעשה חוף שבזמן, תמיד ירצו לחזור אליו ולא יידעו למצאו. כעבור שנה, כבר לא דיברו גם עליו.

ויום אחד עלה אשחר לאטו במעלה גבעה, וראה מולו את עמוד העשן.

זהיר־זהיר התקרב מעט, זהיר נטה אהלו במרחק מהם. שנים לא ראה אותם, ועכשיו לא מלאו לבו לנוס מייד. חשב שיישב עוד קצת ויתבונן בהם, עוד כמה ימים, עוד שבוע, ואחר כך ילך לדרכו בלי שיבחינו בו. אבל חלפו ימים, והוא לא הלך. מביט היה מהורהר בעמוד העשן ביום ובעמוד האש בלילה, בכל יום אומר לעצמו שמחר יילך מכאן. ולא הלך.

יום אחד חזר לאוהל, וחש בו ריח חדש. הביט סביבו וראה בתמיהה שמישהו סידר את מרבדיו ואת קדרותיו, הרביץ מעט את החול. הריח הזר הדריך את מנוחתו.

כך היה גם למחרת, וגם למחרתיים, ובכל יום נלחם ריח הכופר בריח גחלי הרותם והסרחון שלו, עד שניצח ריח את ריח. ביום הרביעי ראה את האשה חומקת מאהלו. השיג אותה בקלות וגרר אותה חזרה. הביטה בו בלי פחד. שעה שהכריע אותה, ראה שיש לה שש אצבעות בכל אחת מידיה. לא היתה בתולה.

אמרה לו ששמה דינה, וגרה היא כמוהו מחוץ למחנה, ולא בבית אביה, ושמכל מקום אינה יודעת מי אביה. לאט, בעדינות, פתחה את קישורי החבל הגס שבו קשר את קרסולו זה שנים רבות, ועיסתה את הקרסול; אחר־כך הביאה עלים לחים וקשרה אותם במקום החבל. בעצמו היה עושה חבישות כאלה לצאן שלו, ונכנע לאצבעותיה, רוטן מעט. אבל לא התיר לה להישאר בלילה באוהל. עם שקיעה קמה חרש וחזרה אל מקומה.

אותו לילה חלם על ביתה, בפעם הראשונה והאחרונה בחייו. עמדה מולו, מחייכת, כמוחלת הכל, כאומרת ששרוי ומותר. גחנה לעברו ונשקה לו, נשיקה של שלום גמור, ונעלמה; והוא ניעור בוכה מאד.

ודינה חזרה. כעבור כמה ימים סיפרה בקולה החרישי מדוע היא גרה מחוץ למחנה. אמרה שהרתה לזנונים, ופוחדת היא לשוב; אם יעיד בה שאישה הוא, ותחיה, ואם אין, מתה היא. בשקט גמור דיברה ובשקט גמור שילבה ידיה המוזרות, שש אצבעות לכל אחת מהן. אמר לה שיכולה היא לומר מה שהיא רוצה, ונשקה את ידיו, שמחה. לפעמים היתה גוהרת עליו ועוטפת אותו בשערה הארוך, כבאוהל.

פעם אחת שאל אותה בדבר שש האצבעות הללו. אמרה שכך נולדה, ואת אביה אינה יודעת, ובגלל כל אלה טמאה היא, חסד עשו עמה שלא הרגו אותה בהיולדה, והיא אינה בטוחה שחסד הוא, אבל כך אומרים כולם; ובשל כך לא נתנו אותה לאיש כדת, רק אדם אחד בשבט, אולי קרוב משפחה שלה, או כך נהג לומר, היה שוכב אתה לפעמים שכבת זרע עד שהרתה. ואשחר הביט בה וראה בפעם הראשונה שעיניה עמוקות וכמו־מוכות, כעיני כל בית צורי במדבר. אולי היתה אחרונה שבהם. איש לא לימד אותה לנגן. גם לא היה במֶה.

פעם אחרת שאל על ידידיו, על אביאל ויכין וזמר. סיפרה לו מה שידעה: שזמר חי וקיים ובנים לו הרבה, ואביאל נפל בקרב. לא ידע כלל שהיתה מלחמה בינתים, והחריש זמן רב.

וכשהחלה כרסה לתפוח, נעלמה. לא ירד לבקשה.

ושוב צעדו קדימה. סיור אחד שיצא, הביא עמו עלי גפן וצימוקים. סיפרו על גפן פוֹרָת, שיבולה גדול במיוחד, ועל גפן צְעדה, כזו המטפסת גבוה על עין שור. מעט מעט התחילו להאמין שיש קץ לדרך. שיש ארץ אבות. ופעם אחת הביאו בחורים כמה ענפי זית, והגבירה אשליל התרגשה עד דמעות. אחזה בענפי הזית וליבבה אותם. הנה זכתה, אמרה, הנה זכתה לראות זית בחייה, והיא לא חשבה שתזכה לחסד הזה. כל ימיה ביקשה לראות זית ולו פעם אחת, שמן זית בכדים ראתה, ענף זית לא ראתה. ועכשיו תמות שמחה.

דינה חזרה והילד על זרועותיה. אשחר היה מביט בה כשהיא יושבת בשקט ומיניקה, ובתוכו שלוה. ידע שעם השלוה הזאת ישובו גם הרחמים, אבל כבר לא היה לו כוח להתנגד. באחד הימים השליכה דינה הרחק את החבל, שבכל פעם היה חוזר וקושר בו את הקרסול. כבר אינך זקוק לו, אשחר, אמרה. והוא ניסה פסיעה ושתיים, וראה שהצדק אתה. וכשבא החורף והקור והרוחות העזות, נשארה ללון עם בנה באוהל, והוא לא שילח אותה עוד. פעם אחת שאל אותה, כסונט, מה בדבר הנסים, היש עוד נסים רבים במחנה, — ודינה חשבה זמן רב, ואחר כך אמרה שאיננה בטוחה, אבל נדמה לה שכבר מזמן, מזמן, על כל פנים מאז שהיא זוכרת, אין שום נסים. פשוט הולכים קדימה.

אחר כך הרתה לאשחר, ולתקופת השנה ירדה למחנה אל המילדות, וילדה את יותם. ויותם נולד בכי־טוב.

*

לקראת הסוף, כאילו נטרפה דעתו של הזמן: הימים והלילות רדפו אלה את אלה במהירות גוברת. הלכו מהר ובלעו מרחקים כפי שלא עשו מעולם. השטח היה עתה גלי, כמעט פתוח, והארץ היתה קרובה יותר בכל יום. כבר לא נותרה בהם סבלנות להתעסק בכל עיסוקי המדבר, בקושי נטו אוהלים ללינת לילה. לרוב התכרבלו באדרות הצמר ולנו בחוץ. אשה לא ארגה, איש לא קלע סלים. הצרורות היו ארוזים רוב הזמן. לולא הזקנים, שמָנו ימים ונקפו חגים בקפידה, היו מאבדים כליל את חשבון הימים והחודשים. בשמים, בסבך השיטה, על הסלע, כבר הבחינו בצפרים של ארץ נושבת.

לאט לאט, בלי שהשגיחו, החל עמוד האש דוהה. זוהרו נחלש והועם כאור הנר בשחר. מביטים היו בקצותיו העששים בלי צער. כבר ידעו שהארץ עומדת מנגד, ומי שרץ קדימה על הגבעות הרכות יכול היה לראותה, בינם לבינה בקעה עמוקה שאין רואים את תחתיתה, ואחריה רכס הרים ארוך לכל אורך האופק, מכוסה אובך אפור. כשקרבו עוד מעט, נעשה האובך חום־סגול, לעתים כמעט זהוב, כאילו נשפך עליו חסד גדול.

יותר ויותר אנשים היו יוצאים קדימה לצפות, כעומדים על סיפונה של אוניה קרבה לחוף, והחוף גדל ומתעצם ומתקרב. לא ידעו אם הם קרבים לארץ, או שהיא עצמה יוצאת לקראתם, גדולה מאד, צבועה צבעי מלכות ועוד אינה מפורטת לפרטיה.

לא רק עמוד האש נמוג. גם משה נחלש מאד. דעתו התחילה מתבלבלת עליו. לפעמים נדמה היה לו שבאו בָּא וקָא ליטול את נשמתו, והוא צועק עליהם שלא מצרי הוא אלא איש עברי, שילכו להם למקום אחר. לפעמים צעק שמוכרח הוא להיכנס לארץ, מוכרח, שמים וארץ יהפוך וייכנס. ברגעים צלולים יותר היה מנסה לתת להם עוד ועוד חוקים, תורה שאינה נגמרת. אבל מקורביו כבר אפילו לא רשמו אותם. ידעו ששעתו קרובה, וממילא כבר נעשה הכל על פי פקודת יהושע.

כמה שבטים כבר נכנסו. איש לא ידע בדיוק על פי איזה סדר נקבעה הכניסה. מי שנכנס בשנה הראשונה והשניה, אמרו, כבר עמד בכמה מלחמות. האחרים צריכים להמתין.

אשחר עמד מנגד. הארץ השתרעה מולו, מלוא האופק. הביט בה כמבקש לחדור בעד האִבכה, להבחין בבתים ועצים ובארות, אבל עוד היה רחוק מדי. עמד כך שעה ארוכה; ולאט, כמו ניעור לתוך חלום, חש בנוכחות זרה מאחוריו, זרה אבל ברורה לגמרי. פָּחד פַּחד סתום להסב פניו לאחור.

– ביתה?… שאל בקול רם. אבל לא היתה זו ביתה. משהו – מישהו – קרא אליו, בשחוק, מתוך הרוח, מתוך ההרים, אולי מתוך הזכרון של הרבה שנים ונדודים, מישהו מחייך וארך־אפיים ציפה ממנו לדבר־מה ולא ידע מה. לא, לא השְׂלו ולא המן ולא המים מסלע, קראה אליו הנוכחות הזרה, שאולי היתה איזו תבונה רכה ומאוחרת, לא כל אלה, אף לא משה עצמו, קרוב אתה, אשחר, קרוב מאד, עוד רק מאמץ קטן אחד ותבין.

אבל הוא לא יכול היה להבין. שפשף עיניו. כבר לא היה בטוח שהיה עמו איש, או דבר. גם כשפנה לאחור, לא נראו אלא גבעות החול הרכות המשתפלות אל המדבר. ניער ראשו, כמבקש להתנער ממחשבה טורדת; אחר־כך התחיל לצחוק פתאום, צחוק חרישי של אדם שהרבה מאד שנים לא צחק.

את הצחוק שמע יותם, שעלה אליו בשליחות אמו; טיפס בעוז, דורך בחוזקה ברגליו היחפות, ואביו גחן אליו ועזר לו לעלות. דינה אמרה שלמחר צולח המאסף את הירדן. דינה שואלת אם יירד עמהם. ואשחר הניד ראשו להן.

הילד התחיל לרדת כלעומת שעלה, אבל אשחר התעשת במהירות וגלש אחריו; אחז ביד הילד ויחד חזרו אל המחנה. אותו לילה נשאר ליד דינה. הילדים נלחצו אליו בגופיפיהם הקטנים. דינה נחרה מעט במרבץ שמנגד. והוא לא עצם עין מחמת נוכחות כל האנשים האלה המהלכים במחנה לאור ירח, אורזים וקושרים ומדברים, ומחמת המחשבות. לא סיפר להם שכבר היה בארץ האבות.

ואז הגיעה גם שעתם להיכנס.

עברו ועברו, בית אב לבית אב, משפחה למשפחה, גברים ונשים וילדים רבים, אלה שנולדו במדבר, ומעטים שהלכו עוד ממצרים. עברו היטב, סועדים אלה את אלה, טובים ורעים ואכזריים ואדישים, עושי החוק ושומעיו. הצאן עברו קשורות, פועות בבהלה. כמה שׂיות שלא נקשרו היטב אל הקורות נסחפו בזרם. מישהו איבד סנדל בנהר, וכאשר גחן אליו, מעד, ושני אנשים שצלחו צפופים אחריו לא הצליחו לעצור ודרכו על גבו, אבל מיד עזרו לו לקום. הזרם היה חזק. כמה נשים איבדו צרורותיהן שנשטפו מטה, אבל לא עצרו. המעבר לא היה אחיד: פעמים היו המים רדודים, פעמים, בלי אתראה, הגיעו כמעט עד לירכיים. והם עברו ועברו, זרם אדם וחי צוֹלֵב וחותך את זרם המים. עברה בתו של אביאל ועבר בית יצהר ועבר זמר וביתו הגדול. שני בחורים נשאו את כס האלונקה של הגבירה אשליל, והיא ישובה וקשורה עליו היטב, שחופה כשלד, קרחת, פניה קטנטנים וקמוטים, ואיש לא ידע בוודאות אם מתה מזמן ואת שִלדהּ הם מובילים, או אולי נשארה בה עוד שארית של חיות.

עברו ועברו. הראשונים כבר עלו בחוף, כנפי בגדם קשורות היטב במותניהם, והרגלים השחומות נוצצות ממים. טפחו בחוזקה על החול, להתנער מהרטיבות, כלהקה של עופות נהר ארוכי רגלים, ליד כל אדם שלולית קטנה. סחטו את כנפות הבגדים.

עברו ועברו. אלה שכבר עלו בחוף, עמדו עתה בככר גדולה מאד, רחבת ידים, והאור בה לבן ורחב. לפניה היו גבעות רכות כעטופות משי קמוט, עדִין, בין לבן בין גוֹן קליפת הביצה; ואחרי הגבעות מדרון של הר מצמיח, חומה גבוהה מתרוממת שעוד יצטרכו לטפס עליה. ידעו בחוש שיש אחרי הרכס הזה עוד הר ועוד הר, עוד כברת דרך לא־גדולה עד שיגיעו אל ההר האחרון, אל קץ המסעות.

הרחק מימינם עמדה עיר, עיר תמרים רבים, בתוך פריחה אדומה ושופעת של עצים שלא הכירו. הכל היה חדש, נוצץ, טרי. כל החושים טבעו בהלם הפתאומי של שִלהב והרדוּף, דבורים ויונים, ריחות עזים ונביחות כלבים. כמה מהם הביטו חומדים לעבר העיר המיושבת. אבל עוד לא העזו לשלוח יד אל פרי או פרח. רק העזים השחורות פשטו מהר על השיחים והחלו מכלות אותם, עד שאספו אותם חזרה. היו פרפרים. היו צפרים עפות נמוך־נמוך ושוקעות בעצי הפרי, האנשים הביטו והביטו, דוממים, ולא יכלו לשׂבּוֹע.

אחר כך, כמו חרוזים שניתקו מחוט, יצאו אחד ושנים ושלושה וחמישה מן ההמון, והחלו לעלות בזריזות במעלה ההר, ואחריהם כל ההמון כולו. העדרים רצו לצדם, בנחיריים פעורים בתוך גלי הריח.

וכשנעלמו הראשונים מעבר לרכס, איש לא נותר במדבר.

נביא

מאת

שולמית הראבן

---

נביא

מאת

שולמית הראבן

א

סדרי עולם החלו מתהפכים כשעה אחר עלות השמש.¹ תחת שינהרו עדרי הצאן והבקר החוצה, מצטופפים בשער הצר ונשפכים כים אִטי על הגבעות, נראו לפתע הרועים הרחוקים הופכים פניהם ומכנסים את המקנֶה מכל עבר אל תוך העיר. מהר כינסו, בהול, בהרבה נפנופי אלות, כמו נתקצר להם היום ועֶרב בא בחטף, בעוד האור חדש, וחום השמש במזרח.

בשער עלה קול צרחות, מהומה ולחץ. העדרים נתערבבו, אלה לוחצים לצאת, אלה דוחקים לשוב, חוסמים בהמה את בהמה, אחורי פרה את יֶרֶך כבש, במערבולת גדולה רוטטת. ענני אבק סמיך עלו לאורך כל מעלה גבעון, מיתמרים גבוה מאוד, כמו נתלכסנה האדמה פתאום והדרך עומדת באוויר. צעקות הרועים וצליפות המַלְמד פילחו את קולות הפעי והגעִיה המתמשכת. גדיים וטלאים נרמסו תחת טַלפי הבקר הדחוק, מבולבל־הרגליים, בפעִיה נואשת של סוף, שעלתה על כל הפעיות.

פה־ושם, בקצה המערבולת, נשתחררו כמה כבשים וכמה עגלים מן הדבוקה, והחלו רצים מהר במעלה סמטאות העיר, נמלטים מן הדוחק ומצרחות הרועה, החובט באַלתו ואינו יכול לפלס לו דרך בבשר הנע. את החומה כבר לא היה אפשר לראות בתוך האבק. בוהַק השמש החודר בקושי דרך תימרות החול הרעיף אור צהוב, דל, מסונן, אור של סוף העולם.

גבעונים דאוגים השקיפו מעל החומה, מעל גגות הבתים. עומדים היו על במת ההר. תחת המִתלוֹל החד רבץ עמק פורה, פְּשוט־אברים ורחב־ידיים, גפן שׂרועה וחרוב וזית ורימון, שאחריו ארץ היבוסי, מכאן, אמרו זה לזה, כמקוננים, מכאן תיפתח הרעה. ממזרח תבוא, מן המדבר. קרובים הם, אמרה השמועה, קרובים, הנה הם באים עלינו בעִקבי הצאן האלה, כבר־כבר הם מזנבים בעדרים, מה זה נוצץ באבק הרחוק אם לא חניתות. הרועים ראו אותם, במו עיניהם ראו, שאלו את פי הרועים. עַם עלה עלינו ממִדבר. מלחמה תהיה. מצור.

הקולות התנמכו כדי לחש חרד. לכנוֹס הכול פנימה, אמרו, לכנוס ולהגיף ולנעול. ידיהם, כמעצמן, נעו בתנועות קטנות, בהולות, של כינוס.

ילדים שניעורו ויצאו החוצה צפו פעורי־פה בעולמם שהתהפך לפתע. התקפל כולו פנימה, הצטמצם. שומרי השער הגדול נאבקו למשוך ולהגיף בכוח את כנף השער, ולא יכלו. הרַחבה נדחסה עד גובה מותני אדם. הבָקר שפיו נוטף, צמר הכבשים המזוהם, שדבקו בו חרולים ועשבי־בר, כל החי ונדחק ופועה בקול בִּטני נמוך של אסון קרב, הביא עמו את השדה אל מקום שלא היה בו שדה. הרחוב המרוצף אבנים גדולות, שחוקות, השטח שליד הבריכה וליד מנהרת המים, שכרגיל עמדו בו בשעה זו כובסים ושואבות־מים, רטט עתה כולו בניע אברי בהמה, חוֹם סמיך, וריחות. המוני זבובים באו עם העדרים, בזמזום בל־יאמן, רם ומתוח כמיתרי קשתות רבות שמישהו מעביר אצבעו עליהן, הלוך ושוב, הלוך ושוב, ואינו חדל. ילדים יחפים נדחקו בסמטאות בין העדרים, חשים את החי הרוחש סביב מותניהם. ליצנים שבהם הפשילו כַּנפות שמלותיהם והחלו מרקדים בינות הצאן, מתחככים בו, גלויי עכוז, בפיתולי מותן גסים, בהעוויות פנים, צחוקם פרוע מפּליאה ומפּחד.

לבסוף הוגפה כמחצית השער, וים החי נתפצל לפלגים, סמטא־סמטא והפלג העולה בה מהר. רַחבת השער נתרוקנה. רק קול הפעִיה הרם עלה מכל המרחקים. כמה טלאים נותרו דרוסים על האדמה, בין החריונים הטריים. הזבובים יושבים עליהם כפרווה עבה של צמר שחור נוצץ. האבק שָכך והשמש חזרה למאוֹרה.

חיואי ניגב פניו בכף־יד רחבה, וירד מעל החומה. ארבעה מן הזקנים שעמדו עמו ירדו אף הם, כבדים, מסתייעים ברדתם בגזע התאנה השחוחה, שנשתלחה ושתלה עצמה בין האבנים. וכבר עטה עליהם התגודדות קטנה של אנשים, חלקם מדברים מהר, קרוב, כמעט אוחזים באבנטם, וחלקם פוזלים לצדדים, שותקים, אינם מעיזים להישיר מבט. אין מרעה בעיר. אין ירק בעיר. אין חַיִל בעיר, ומה יעשה אדם וחי.

הצדק היה אִתם. גם גן־הירק הסמוך לחומת העיר הוזנח מכבר, קמשונים משלו בו. שנים רבות לא איים איש על גבעון. עיר גדולה היתה, כאחת ערי הממלכה, והפחד פסח עליהם.

הזקנים שמעו ולא השיבו. דומה היה שכל מלותיהם נתכלו. העיפו מבטים קצרים בחיואי, ולא אמרו לו דבר, אבל המבטים היו כמַדקרות חרב: הינבא, חיואי, הינבא, בן אדם, הלא לכך נוצרתָ, דבֵּר אלינו ונדע מה יעשה אדם וחי, ונאמר לכל האנשים האלה.

השפיל עיניו. לא היתה בו נבואה. המלים הבלומות שלהם הלמו בו כאגרופים, בטרוניה קשה, מדכדכת. והרי ידעו היטב שאי־אפשר לצוות עליו שיתנבא. בעצמו לא ידע מאין באה אליו הנבואה ולאן היא הולכת. אירע שנעדרה ממנו שנים ארוכות, אירע שבאה פעמיים ביום. לא התנבא במעוף ציפורים ובמעי קורבנות, ולא בשלחופות הדגים השריריים, המפרכּסים, שהביא הפלשתי על גב אתונו בשקי מים מן החוף – אף כי בקי היה גם באלה. אף לא יצק שעווה על מים. אף לא חזה בנבטי חִטים בקערה, כדרך הנשים הידעוניות. כל אלה היו מן האלוהים הקטנים, מן האשֵרות, אולי, או מן השִקמה הבתולה שבפאתי העיר שאיש לא בלס פירותיה, והכול יודעים את כוחה. גברים נרפּים מכל ההר כולו מתקבצים אליה לבקש מזור, והקדֵשות קוראות להם חזק.

אבל הנבואה, זו שבאה אליו תשע או עשר פעמים בכל חייו, והוא כבן ארבעים וחמש, לא מאלֵה באה. אולי מהאלוהים הגדולים שבצפון, אלוהי הר הלבנון; או אף גדולים מהם, אלוהי הנהרות הגדולים שאחריהם אין כלום, המקום הרחוק, שורש העולם, שבו גרים אבות הכול. וגם בזה לא היה בטוח. בבוֹאה, חש כאילו איזו דלת נפתחת בו לרווחה, והוא זוכר את העתיד, זוכר בבירור, ממש כפי שהוא זוכר את אשר אירע לפני רגע. פעם אחת חש שהוא אדמה, כולו אדמה וכולו צומח. וזכר ביראה רבה מאוד שתהיה בצוֹרת. פעם אחרת ידע בבשרו, ברגע חריף אחד, את הכאב והחולי שיבוא לפקוד את העיר מבית לבית, כמו מילא המון הבכי את חזהו ולא נִבכָּה.

כשידע, אמר לזקנים. כשלא ידע, שתק. תולים היו בו עיניים מהורהרות, ומאזינים. ידעו שנבואתו בדוקה.

גם על העינוי היה מוכן לחזור, לוּ היתה בו תועלת. לפני שנים, והוא איש צעיר ואת כוחו אינו יודע, היו מובילים אותו למקדש, מנסים לאלץ אותו שיינבא, בשיכרון, בסמים רקוחים, בעשן, בצום ובדקירות שדקרו את כל גופו בשבטים דקים. כמעט לא חש בדקירות. עצם השהִיה במקדש האפל, הסגור, כמו בתחתית של בור, שריחות דם ועשן מתערבלים בו יחד, הילכה עליו אימה משתקת. לעתים, בתוך העשן, בענני הקטורת, רואה היה כמו ילד קטן מועלה לקורבן, מושיט זרועותיו אל אביו ובוכה. ידע שהוא צריך לדעת מי הילד ומה המעשה, ומעולם לא ידע. לפעמים חשב שלא היו דברים מעולם, ורק פחדיו־שלו בראו לו תעתוע. ולפעמים נדמה היה לו שהוא זוכר, בתחתית הזיכרון, ילד בהיר כבן חמש שנים שאת שמו שכח, שהיה משחק עמו בשמש ונעלם בחושך הזה. בעוברו את פתח המקדש, בטוח היה שהדברים אכן התרחשו. חשב שעוד יום, עוד שעה, ייזכר בכול. בצאתו לרחוב, חזר והיה כאיש שאינו יודע דבר. והם ראו בפניו את התְּהִיה, את העינוי לדעת, ולא ויתרו: הינבא, חיואי, הינבא, בן־אדם. קולותיהם העמומים, הנמוכים, לחצו עליו. לזכור. לדעת. לזכור. לדעת.

מוכן היה גם עתה לפשוט בגדיו ולהראות להם את גבשושיות הבשר הארוכות שנותרו בגבו מאותם ימים. לא התנגד להם, נכנע לעינוי מרצון, כמו ביקש אותו מידם, כל־כך התגעגע לרגע הנבואה, לרגע הפתוּח שבו זיכרון העתיד ברור, כמו כל חייו עברו שחוח, כְשוֹר הולך בתלם ממה שהיה אל מה שיהיה, ורק ברגעים המעטים הללו יצא לחופשי. גם כשהרפּו ממנו, ניסה לאלץ עצמו, פעם ופעמיים, בדרכים שונות ואפלות.

שום דלת לא נפתחה. הזמן סירב להתהפך. מלותיו של חיואי בעת שיכרון לא התחברו לשום דבר ברור. מה שפלט מפיו בשעה שנדקר בשבטים לא נתקיים ולא הקנה לו שום סמכות, כלה כעשן. עד שנועצו ביניהם יְרֵמוֹת ושחם, ופסקו שיניחו לו. כשיחוש, יבוא.

הסירו עיניהם ממנו והלכו. גם דבוקת האנשים התפזרה לאט.

אף כי שעת בוקר מוקדמת היתה, ירדה עליו העייפות כגג של עופרת. הלך לאִטוֹ לאורך החומה, חוצה את התעלה החצובה שבה התנקזו השפכים, וממשיך. החומה לא היתה כמימים ימימה. אנשים רבים ניצבו עליה, מאהילים על עיניהם, צופים. שום אויב לא נראה.

הלך, גדול וגמלוני, משׂרך רגליו, לעבר הבריכה הגדולה. גם השוק לא היה כמימים ימימה. בין הדוכנים ישבו שלוש או ארבע קבוצות של זרים, על חפציהם, על ילדיהם, בצעו פת ואכלו. אל־נכון פליטים הם מאחת החוות, חשב בעייפות. מי יודע איך נכנסו. אולי הערימו על השומרים. אולי התגנבו עם העדרים, אולי קשרו עצמם תחת בטן הכבשים, מי יודע. באו, פרשׂו מרבדים מהוהים וישבו לאכול, בחוצפה מיואשת, כמו שָתלו עצמם בגבעון, איש לא יגרשם. מוכרי התרפים שבשוק הביטו בהם ובצרורותיהם, חומדים. בעוברו, לפת אחד מילדיהם את רגלו, מחייך אליו מן הריצוף הלח ולֶחיו שזופה כרימון. שמט את הרגל בבעיטה, והילד ייבב ונשתתק. ירמות יצווה להורגם, חשב. המוכרים לא זעו.

המשיך ללכת, מסוכסך, כמבקש לבדוק את העיר, לחסות עליה. תורפת העיר היתה בצפון. כאן היו בתי העיר מעטים, ובמדרון סבך של שיחים וסִרפד, מאובק חַרבוני קיץ, והרבה תאנים שרועות בסלע. שנה ברוכה היתה, והיבול כבד מאוד. ירד במשעול הצר, ההולך אל החומה הצפונית, דורך בשפע של צלף שפרץ מקיר גודר נטוש, נחילי דבורים חוגגים סביבו כקרואי כלולות.

ירַק מפיו את שארית האבק. גם התאנים תזנינה, חשב בחימה, זרים יקטפו ויאכלו ונבלותינו על הסלע הזה.

גבעון נראתה לו פתאום פרוצה כל־כולה, חלולה, אחיזת־עיניים ולא עיר, אדם יניח כפו על החומה, אדם יגער בקול, אדם יתקע בשופר פתאום, וכולה נופלת. לוּ רק היו זרועותיו חומה.

הכד שבפתח ביתה של בגבג ניצב הפוך, אות שיש עמה אורח. לא חשב לפקוד אותה תחילה, אבל כעבור כמה פסיעות, דורך על תאנים שנִסטפו ועל שברי כלים ופסולת מושלכת, חזר בו, כאילו נמצא לו מוצא לכעס העומד בו כל העת: יבוא אל בית בגבג ויגרש את גור הכלבים הבא אצלה, יבוא ויאחז בעורפו וישליכנו אל החוץ.

אבל בבואו בפתח הנמוך, מכופף קומתו הגדולה להיכנס, כבר היה קודמו מסדר את אדרתו ואבנטו כדת. לא הכיר את האיש: לא מבני העיר הוא. היוצא הצניע עצמו, כולו אומר אינני, שלא כאחד הכלבים הכנענים הוא שאינו יודע דרך־ארץ. אבל חיואי לא הביט בו כלל. חלף על פניו, ממלא את כל החלל, והִרגיל עיניו לאפלולית.

שני אשנבים צרים הפיצו מעט אור, יורד טלאים־טלאים על מרבד ארגמני מהוּה. נר חֵלב קטן הכפיל עצמו בתוך הגומחה, בעיגול רקוע של ארד. בגבג ישבה על ערימת מרבדים וקרעי צמר. זקנה, עייפה ובוכיה. צפחת סדוקה של דבש עמדה לרגליה, וניסתה לקנח את הנוזל השפוך. עוד לא ישב, וכבר אחזה בכנף בגדו, לופתת בכוח: מה יעשה אדם וחי, חיואי. מה.

שאל מה לה, ופרצה בבכי של ממש. מיבבת, מוחה חוטמה שנֵזם גדול תלוי באחד מנחיריו, ואינה נרגעת: הם יבואו, ייבבה, יבואו וישחטו, את כולנו ישחטו כצאן ביום טבח, ניחשתי בדבש וראיתי דם.

אמר לה בכעס שהיא שוטה, ונבהלה מפני כוחו ומפני כעסו. ניסתה לבלום את בכייה. מסוּנוורת מדמעות, מתנודדת, צנחה מעל הערימה, ביקשה לכרוע לפניו, זרועה ואצבעותיה מכוסים קוּרי זהב דביקים של דבש שפוך על השרוול. חיפשה את מבושיו כמו שתינוק מחפש את השד, מגששת, מלַמלֶמת מה יהיה עלינו, חיואי, אמור מה יהיה עלינו, הלוא נביא אתה ויודע.

גם היא במבקשי הנבואה מפיו, חשב. ועתה היש עוד גבעוני שלא בא למרוט את כנף בגדו.

בגבג המשיכה בשלה, ידיה עסוקות, והיא מדברת מהר. בא אצלה בן־נרבעל בבוקר, אמרה, ובן־נרבעל אמר לה לנסוע אל העַי. בן־נרבעל אמר שהעַי חזקה מגבעון.

אם כך אמר בן־נרבעל, פלט בזעף, סעי. זרעו פרץ מהר ובלי הנאה.

הרימה אליו עיניים מלאות תקווה ערמומית: האסע? אסע אל העי, הנביא?

שמט עצמו מידיה הממוללות, הדבשיות. השליך לה מטבע, ויצא משם אל השמש. מול הפתח המתינו לו ארבעה או חמישה מן הילדים הליצנים, מפורכסים בכַחַל ובאודם כבגבג עצמה, מחקים בתנועות ידיים את מעשי ידיה מול פניו. בעוברו, אִנפּף אחד מהם: ההיטב חלבה ממך את הנבואה, חיואי?

לא הביט לעברם. חזר ועלה אל העיר. שוב מילא את אוזניו זמזום הזבובים הרם, המרגיז את העיר למן הבוקר, וקול הצאן הפועות, מקוטע וחוזר, מקוטע וחוזר, מקרוב ומרחוק ומכל עבר, קול שאינו צריך להישמע בעיר בשעה כזאת.

כל אותו יום, וביום שלמחרת, לא היתה העיר כדרכה. אובדי־עצות היו. נתגמדו. הלכו בקבוצות קטנות, ידיהם מורמות בוויכוח, בתחינה. פסעו בעיגולים שֶקטנו מרגע לרגע. כאילו המצור בתוך העיר הוא, בין החומות, בשבילים, בתוך כל בית, אסור להתרחק. סכנה להתרחק. נצמדו לקירות. גם מלותיהם נצטמצמו.

מדי פעם בפעם הגיח נער במרוצה מכיוון החומה. צועק הם באים. הם באים. – עד שצחוק הפרא שלו ושל חבריו הנסים על נפשם בישר לתושבי העיר שלצון חמדו להם. אנשים זועמים רצו אחרי הנערים להכותם נפש, והם תמיד ידעו לחמוק.

האויב לא נראה, לא ניע בשיחים שבהר, לא מדורות מחנה בלילה. רק האנפיות הלבנות המשיכו לחוּג נמוך מעל העמק. מחפשות בָּקר שאיננו. ארבעה יוצאי־צבא עמדו בפתח הבית, מושחים מָגינים ישנים בחֵלב, מעבירים באש חנית מתפוררת בקצותיה. אנשים עמדו סביבם, אלה אומרים חמה האש מדי, אלה אומרים קטנה האש וְלא תשחיז. ריח החלודה התערב בריח החֵלב שכבר החל להבאיש בשמש. זקן אחד ישב בסמוך, צופה במלאכה ומספר על מלחמות. האזינו לו תחילה, אחר־כך ירקו: מה זה בא לאפות לנו אבנים. לטחון מים בהבל־פה. מימי זקנינו וזקני־זקנינו לא היתה פה מלחמה.

הימים עברו. איש לא יצא אל השדה, לא נשים מקוששות ולא גברים אל הבר ואל הפרי. ירֵמוֹת פקד שלא לפתוח שער. סיעות של גברים סובבו בעיר פה ושם, נטפלים לנשים, אבל גם ההיטפלות היה בה טעם של סרק. חיקוי של היטפלות, גערה אחת ואינם. פה־ושם, בקצה רחוב, תחת חרוב עבות או תחת תאנה עתיקה, ישבה קבוצת גברים בטלים לשחק בעצמות מגולגלות, פרצי צחוקים קצרים וקשים. הילדים הליצנים היו בכל מקום, עולים ויורדים בסמטאות כפלגה נלעגת של לוחמים. שבטי עוזרד נישאים לפניהם, עד שגירש אותם אחד הזקנים בקללות קשות שנידרדרו במורד הרחוב כאבני סקילה. אנשים אמרו שהקיץ חם מתמיד. חם ומציק ואין לו סוף. רק הנשים עשו את מלאכת ביתן. כפופות ודוממות, כולאות את פחדן העולה מיום ליום בתוך שתיקה גדולה.

האויב לא נראה. פעם, פעמיים, יצאו כמה מן הרועים הנועזים־יותר לרעות סמוך מאוד לחומת העיר, פחות ממטחווי אבן, נאחזים בקושי במִתלוֹל הסלעי שלא למעוד. אבל השומרים כינסו אותם מהר העירה. ירמות אמר. שאלו את פי ירמות, אולי לא ימנע מכם. עמדו מהוססים, מדשדשים תחתיהם. פיהם חרֵב. שותקים. את ירמות לא שאלו. פחדו. החזירו את הצאן הביתה, והלכו לישון בעיצומו של יום, מכסים ראשם באדרות הכבדות, כמו מנתקים עצמם מכל המעשים.

מעט מעט נתרוקן השוק מסחורותיו. תחילה עוד התגודדו בו אנשים בטלים, אנשים עומדים בלא משא, ידיהם ריקות וגוום זקוף כפי שלא היה זה שנים, מביטים בפליאה זה בפניו של זה, כאילו רק עתה יש להם פנאי להתבונן. עמדו כמצפים לדבר־מה שאיננו. לא היו רגילים לעמוד כך בלב יום. יומם נעשה רצוף בהלות קטנות, כל צעקה רמה שבעיר מבעתת אותם, כל נעירה של חמור מרעידה, עד שנתפוגגה הדריכות בצחוק נכלם. לעגו זה לפחדיו של זה. אבל פחדו כולם. מי שהיה לו דבר וחצי דבר, כינס בתוך הבית, במרתף, במעזבה, בדוּת. איש כרה בור בין אבנים והטמין בלילה והניח אבן מַכְבדת. אשה קשרה תכשיטיה וקברה את הצרור באדמה באין רואה, ממהרת לשתול גרופית של עץ בתלולית התחוחה, שלא תבלוט לעין. מיעטו לקנות ומיעטו למכור. דוכני התרפים נתרוקנו כליל, והמוכרים לא שבו עוד לעמוד על בריכה כמימים ימימה: לא נותרו תרפים למכירה, אף לא בזהב. אנשים עמדו בשוק הריק. בצהרי יום, קבוצות־קבוצות, תמהים על עצמם שהם עומדים כך, ממתינים. אחר־כך חדלו לבוא. השוק מת, אמרו. רק השמש מילאה אותו לכל רוחבו, חושפת לעין רואה את השברים שבאבן המחורצת ואת כתמי הזוהמה.

הימים עברו, יום אחד יצאו כמה גברים אל חלקות־הבר שבחוץ. אמרו שיביאו בר ופרי. באישון לילה יצאו, ולא שבו. בבוקר נמצאו בשער גוויות שני השומרים. דקורות פגיון. כבר עטו עליהם הזבובים הגדולים וישבו על לסתותיהם שנתקשו. ירמות עצמו בא לשער, ראה את אנשיו הטבוחים, והלך זועף. יתפוס ירמות את הרוצחים, אמרו בעיר, יפשוט את עורם מעליהם.

אבל בני־ביתם של ההולכים החציפו מבט. קול הוציאו בעיר שהלכו בניהם חלוצים ללחום באויב. הרחק הלכו ויילחמו הרחק והצילו את גבעון ואת יושביה. יותר ויותר אנשים בעיר חזרו על הדברים בקול. בבית אב אחד ערכו כירה, הקריבו בן־בקר, חילקו חלקי בשר ברחובות. בעיר קראו הֶאח. גם דורונות הביאו אל בתי הגיבורים, דבש וגַמזיות של שִקמה וצרורות הֲדַס ומטבעות ואבנים קטנות כחולות שהביא הפלִשתי מן הדרום. נשקו את ידי האבות שבנים כאלה להם, גואלי העיר, גואלי העיר וכל חי בה. מאחורי גבם צחקו. קרצו עין איש אל רעהו. הכול ידעו שהבורחים הלכו אל העי. העי חזקה. את נפשם הצילו.

עתה פחדו השומרים לעמוד בשער בלילה. חומקים היו מן השער חזרה אל בתיהם באשמורת ראשונה, בחשאי, מתחפרים עמוק באדרות ובשמיכות ובכסתות וישנים עד שחוורו כוכבים. תחתיהם הציבו אנשים שכירי־לילה, או עבדים. איש לא הילך ברחובות בלילה מפחד האויב, ולא נתגלו. רק מי שגר קרוב לשערים, יכול היה לשמוע קולות הילולה עולים משם עד שחר, קול שיכורים וקול נשים רם כגעית בקר. מהדהד בין אבני השער הגדולות.

הימים עברו. חרון השמש הוּעם, והעננים התרבו מאוד, צִלם מהלך כבד על פני ההר כמו הרבה גייסות נעים. הקיץ בא מהר אל קִצו, כאילו נאסף גם הוא אל מקום מסתור. בעיניים כלות הביטו לעבר הפרי שבעמק, נרקב על העץ באין קוטף. נושר, טרף להמון הציפורים שבאו בעננים גדולים ובהמולה גדולה, תחת ענני השמים השועטים מזרחה, תנועה תחת תנועה גועשת, בהמולה עולה ויורדת ומסתחררת. להקות של זרזירים פלשו העירה בצווחות אין־קץ, מכסות כליל עץ וגג ומשׂוכה ומוט, עד שגירשו אותם באלות וקִרקוש כלים. רוח סתיו הביאה עמה באשת ענבים שהרקיבו, משכרת כריח היין, וריחות עזים של מתק תאנה, כבד עד מחנק. כלה קיץ, והעיר מסוגרת.

התלוננו, וכמו למדו לחיות עם התלונה, בוקר וערב. לא התמרדו. כל הריחיים טחנו. כדי השמן עמדו מלאים בגומחות, וכל הממגורות היו מלאות פול ועדשים. הביטו בכדים ובשקים המלאים כאילו אינם רואים אותם. יבוא רעב, אמרו, יבוא, הנה הוא אחר כותלינו. לפעמים לִכסנו מבט אל חיואי בעוברו: אולי יש בו נבואה הפעם. אולי הוא יודע את אשר איש אינו יודע בגבעון.

לא היתה בו נבואה. מייסר היה את עצמו יומם ולילה, מתהפך על יצועו ואינו נרדם, פוכר אצבעותיו, שואל נפשו למות, הנבואה לא באה. הולך היה ברחוב מביט נִכחו, מתעלם ממבָרכיו, אינו רואה איש, אינו עוצר, שלא ישאלו. והם הביטו בו בתוכָחה. כאילו הוא, רק הוא, חייב לדעת.

עם הסתיו באו המריבות. המִקנֶה. שלא היה לו מרעה בתוך העיר, וכבר כילה את החציר באסמים, החל פושט על חלקות הבתים, על פול ועל קטנית וכרפס ואֲהָלות שנטעה האשה תחת המשׂוכה. קשות מכל היו העִזים השחורות. אכלו את הפרי ואת כל הירק, גם קליפת עץ לא הותירו, בכרסום רעֵב להוט שאי אפשר היה להפסיקו, כאילו כל העיר רעב גדול של עזים. גגות של סבך נעלמו מעל הבתים הנמוכים, ויושביהם נצטמררו מקור בלילה. בין ערב לבין בוקר היתה שורה של ירק נעלמת ואיננה, כאילו טִאטאה אותה רוח הסתיו. גם בצלים נחפרו מן האדמה ואין יודע אם טֶלֶף בהמה היה בהם, או יד אדם משתלחת בחשאי.

בבתים עמד זעם. אשה תפסה מַדְקֵרה והרגה את פרת שכנתה המכלה את קישואיה. אדם עשה שפטים באחיו בעבור פולי אשתו. עוד מעט כל העיר מִדבר, צעקו הנשים, עוד מעט כולנו מקום ישימון, בואו וראו את גבעון העיר הגדולה לאלוהים, אחת ערי הממלכה, כארץ שועל. רצים היו לשחֵר את פניו של שחם, שישפוט ביניהם, ושחם איננו, איש לא ידע היכן הוא מסתתר. אמרו שהלך למכמש. אמרו שהלך לעזֵקה. לפני חודש ימים הלך. אולי למחר ישוב.

יום יום לעת צהריים, יצאו פרחי הכוהנים בתהלוכה מן המקדש, לחבוט עצמם בשוטים שחַלוּקי אבן ודקרים של ארד תקועים בהם, עד זוב דם. מרחוב לרחוב הלכו, מזמרים בקול נמוך, בקצב הצליפות. אנשים הביטו בהם בשתיקה, עומדים בשערי ביתם עד שחלפו, הם ושירם האפל, חת ושתיים, חת ושתיים. עירומים למחצה, עור גבם קרוע, היו פרחי הכוהנים פושטים פתע על אחד הבתים, ובאשר פשטו, עלתה הזעקה והבכי עד לב השמים. לא פעם רץ אדם אחריהם אל הרחוב, תולש שערו וצועק שיקחו את בנו תחת עֶגלת המרבּק, בן הוא מוליד כהרף־עין, ועגלת מרבק מי ייתן לו, נביא או כוהן או זקן?… אבל פרחי הכהונה לא החזירו טרפּם מעולם. גם לא פסקו מלשיר. רזים, זריזים, קול הצליפות רם וקצוב על עורם הנוצץ משמן, חת ושתיים, חת ושתיים, חוזרים היו בסך אל המקדש. רק הצחוק הקצר נשאר אחריהם.

גם הצחנה החלה פושטת. תחילה השליכו את פגרי הכלבים והעופות מעבר לחומה, ואלה הצחינו מהר. אחר־כך, בבוקר אחד, אשה מתה בלִדתה וזקן כילה ימיו, והעיר בנויה על סלע, כולה טרשים־טרשים כמו צרורות אפורים גדולים שהקשיחו, עפר בה מעט. פחדו לצאת ולקבור בחוץ. הגוויות נשארו בבית. איש לא ידע מה לעשות בהן. המקוננות ישבו ליד השקמה הבתולה, לא ידעו מתי לקונן, מתי לגמור את קינתן. איש לא אמר להן ללכת. אי־שקט גדול ירד על העיר שמֵתיה ממתינים בבית, המתנה שאין לה סוף. כל הלילה נשמע קול המקוננות בעיר שאינה נרדמת, התינוקות מקיצים את הכלבים, הכלבים מקיצים את האתונות ואת הבָּקר, בפרצי יללה שעלו כמה וכמה פעמים בלילה, ולא נשתתקו שעה ארוכה.

חיואי הלך יום אחד לחפש את שחם. דורך היה בחוזקה כמועך משהו בכל פסיעה. הליט פיו באדרתו בלכתו ברחוב, כי גדולה הצחנה מאוד. אם הלך שחם למכמש, אמר בלבו, ממכמש יביא אותו, מהר הלבנון יביא אותו, בעורפו יאחז ויביא, לשבת בשער ולשפוט את העם.

הגיע אל בית שחם שבקיר החומה ואגרופיו קפוצים, כמעט פרץ את הדלת. שתיים או שלוש נשים נסו מהר אל העליה, מליטות פניהן. מוכן היה לעלות גם לעליה, אלא שאז נעו צרורות השום היבשים התלויים ליד המעזבה, ושחם יצא אליו. מגודל זקן־פרַע היה, מכוסה אדרתו מפני הצינה. בימינוֹ החזיק בצלוחית עשנה של קטורת, כאשר עשו כל בני העיר מחמת הצחנה, והיה מניע אותה אנֶה ואנָה. לא בירך את אורחו לשלום. עמד מולו כציפור טרופת־דעת, מנופף זרועותיו בכעס גדול. יודע הוא שאין משפט בעיר, אמר, ואיך יידע אדם לעשות משפט, והאויב בשער, אין עבד ואין אדון ואין חזק בדין אל מול אויב, מחר יבוא אויב והיו כל העבדים לאדוני העיר, מי יודע. ואם כן דיבר חיואי, והעם הורגים אלה את אלה בעבור צרור קטניות, הלא גם זה מאת האלוהים הוא, והוא, שחם, נקי. יילך־נא חיואי וישפוט את כל העם הזה, אם במשפט חפץ. הוא, שחם, לא ייצא מפתח ביתו. אולי יילך גם הוא אל העַי, העי חזקה מגבעון, עוד הלילה יצווה לפתוח את השער ויילך, אם עוד יראת זקנים במקום הזה. ואם יוסיף חיואי ויפציר בו שייצא לשפוט את העם, יזכור נא חיואי שלא רק משפט אין בגבעון, גם נבואה אין בה. תחת שיבטל חיואי את יומו לריק, יילך נא אל כיכר השוק ויינבא, יינבא אל הרוח, יינבא אל העץ, אל כל אשר יחפץ, ויידע העם מה יעשה אדם וחי.

לא היתה בו נבואה.

גם בני ביתו הביטו בו, כממתינים. גם כל שכניו. המתין למוצא פיו מי ששלח מוהר, ובנו כלוא בין חומות העיר, אין יודע מתי ייצא ולקח את אשתו. המתין מי שמכר שדֵהו ומי שנתן את גֵז צאנו בעבוט. לשווא נעל אחריו את הדלת. המון השאלות שלא נשאלו דחקו בו בעד הקירות: הלא נביא אתה, חיואי, אמור לעם ויידע.

בערב, אינו יכול לשאת עוד את אֵלם השמים, לפת חיואי מהר בשמאלו ילד קטן מילדי העבדים, ובימין ריטש את בטנו, שופך את המעיים המהבּילים החוצה, להתבונן בהם. באד העולה ראה בבירור גמור את חומות העי המשוננות.

פרץ של שמחה פראית אחז בעיר. כמה גברים רצו מהר ופשטו על הפליטים אשר ליד הבריכה, צעקתם עולה ונקטעת מהר; וכולם ראו בבני־מעיהם ערים בצורות שונות, אבן על אבן עד לב השמים. העַי, בוודאי היתה זו העי.

דומה היה שכל העיר עומדת בחוצות. פה־ושם דלקו מדורות סירים קטנות בין הבתים, ופני האנשים אורו וחשכו חליפות, כאילו כל העיר מהבהבת. סיפרו, קדחתניים, להוטים, כמעט בעונג, שמישהו שלח מאכלת בסוחר הדגים הפלשתי, שנקלע בעיר ביום שוב העדרים, ולא יכול היה לצאת. אשה היתה לו בגבעון, פוקד היה אותה כל־אימת שבא מחמֵר אחרי אתונו עמוסת הדגים, ובביתה תפסו אותו ההורגים. איש שׂעיר היה, חזהו כפרווה, והדם פִכפך מתוכו כמעיין מתוך הסבך. האשה ניסתה לעצור את דמו בסמרטוטים, ולא יכלה. ברחה מן הבית, שלא תראה במותו. אחרים, כך סיפרו, פשטו על ביתה של ידעונית מבנות כנען. אותה הרגו ואת צלמיה שדדו, איש איש וצלמית מוסתרת היטב תחת אדרתו. מחר, אמרו הצוחקים, מחר ימצא כל המבקש את הצלמיות הללו, בכסף טוב, בדוכני המוכרים ימצא אותם, בחוץ התרפים, למחר ישוב השוק ויחיה.

סיעה של ילדים מפורכסים הלכה עם ההורגים, עיניהם קרועות בכַחַל, פיהם אדום מאוד, והצביעו על בית זה ובית אחר, הנה, הנה, פה גר שכיר אחד מעזֵקה, פה אשת־האיש מן הרמה, פה העבד מבית חורון.

את האיש מעזקה השיגו בבית מַבְטֵש הצמר. שרפו את הבית, עליו ועל הצמר והלֶבֶד. סרחון החריכה הקשה עמד לילה שלם בתוך העיר, עם הריחות הבאים מן המקדש. גם בעל בית המבטש הלך עמם, מביט באש המכלה את רכושו ופיו פעור. לא מיחה בידם.

העומדים בסמטאות האפלות ופניהם מהבהבים אישרו את המעשים. בפה חרב אמרו שהיטיבו ההורגים לעשות בהורגם בזרים האלה, רק עין־הרע הם נותנים בעיר וביושביה, כעלוקות הללו מוצצים את לשד העיר, אוכלים את אוכלה ושותים את מימיה, יבוא אויב ונוספו אף הם על שונאי גבעון.

קוצי הסירה התפצחו בקול בתוך האש. העשן עלה בנחיריים, והם שאפו את הריח הטוב, המוכר, לאט לאט, אל תוך הריאות, כמתקדשים. כל הקיץ לא עמדה בהם הרוח, נרפּים, שותקים, בטלים. עכשיו בא סתיו ולילה ואש, עכשיו יעשו שפטים במי שצריך לעשות שפטים. ותסור מעליהם הקללה. עכשיו ישובו להיות גבעונים. כבר שב כוחם אליהם. כבר היו לאנשים. פתאום כל העיר מדברת.

חיואי נכנס אל ביתו וקרא לביתו סהלי. זה שנתיים, מאז מלאו לה שתים־עשרה שנה, החליפה את אמה על יצועו. ידיה הרזות, השזופות, הבהונות הדומות לבַלוּטי אלון, עטורות כל תכשיט שבעולם. הטריפו את גופו. גם בכיהּ היה טוב בעיניו, שלא כשאר נשיו השוכבות בסבלנות כמו בקר.

פעם אחת באה אמה, פיה מלא חנופּה, יכה אותה הרעם אם יכעס אדונה עליה, חלילה, אין היא שווה את חמתו ואת רוגזו, אבל מאז עלתה סהלי על יצועי אדונה, וחסד הוא נוטה לה, נֵזם ואצעדות וטבעת כאחת המלכות, מתנשאת היא על אמה ועל אחיותיה, מלאכת הבית לא תעשה; במקום הזה תמות אמתו אם שקר בפיה, חיואי שמע בשתיקה. הִכה את סהלי, אבל חשׂך שבטו, שלא לבלותה. גם באִמה חבט, שלא תביא אליו סיפורים. סהלי חזרה לשאוב ולכבס ולטוות, אבל כמוכּת־חולי.

באה, מקשקשת באצעדותיה. מעכּסת, שׂערה קלוע צמות־צמות ונוטף שמן, לועסת שקד. פתחה שמלתה באדישות, בלי להוציא לעסה מפיה. הביט בה במורת־רוח: כבויה כמדורת רועים אחרי החורף.

שאל אם גם היא פוחדת מפני הכובשים, ונענעה ראשה להֵן.

ההחלטה גמלה בלבו. כלום לא ראה את העי במעי הילד?

אמר לה שתחבוש את האתון, ותיקח שניים מן הנערים. יסעו לעי. ותִתכַס היטב, שלא יכירוה בעיר.

זינקה בזינוק מהיר אחד, כאילו חזרו אליה החיים, כינסה כנפי שׂמלתה, וכבר איננה. הבין היטב את בריחתה, כמַדקרה בלבו, אבל לא חזר בו.

בחצות נתעטף אף הוא באדרת גדולה ללוות את היוצאים אל השער. מתוך הבית עלה בכיה של האם, שורטת לחייה שריטות עמוקות ופורעת שׂערה, לבל יאמר איש שהיא שמחה בלכת בתה. בפתח נשקה את סהלי ונשקה, מפילה עצמה על המפתן, אוחזת בקרסולי הבת ומקוננת, עד שבעַט בה חיואי בחוזקה וציווה שתחזור.

היתה אפלה עמוקה, פני השמים כסויים. פרסות האתון טופפו טיפּוף חרישי כגשם דק על האבנים. אחד הנערים הביט בשמים ואמר שהגשם קרוב. לא השיבו לו.

שכירי הלילה שבשער הכירו את חיואי מיד. נזדרזו לפתוח את הפשפש, מפזרים הרבה חנופה. ברחבת השער החשוכה, בין אבנים גדולות, גבוהות ככותלי באר, התגוללו קנקנים ריקים וסמרטוטים מצחינים מקיא. שלוש הדמויות העטופות והאתון שעִמן ירדו מהר במִתלול, בלי להביט לאחור. האתון החליקה פעם אחת על סלע רטוב, אבל הנער החזיק בה, וחזרה ונתישרה בעמל. אל־נכון העמיסה עליה סהלי כבוּדה גדולה, יותר משנתנו לה.

אחר־כך בלע הערפל את פסיעותיהם, וחיואי פנה עורף לשער והתחיל לחזור. הגשם נתגבר בלכתו. הניח לטיפות הגדולות שיזלגו על פניו, ולא ניגבן.

הגשם המשיך לרדת. יום ולילה, וגם כשפסק לרגעים, בא מִשנֵה־הגשם, מטפטף מכל עץ ומכל חישת קנים, ומילא בהרבה רחשים את השקט הלילי. האנשים הצטנפו. רבים הכניסו את הצאן מן המכלאות הביתה, לרבוץ בינותיו ולהתחמם. בבוקר, כשעלה הערפל. זהרו הטרשים הבהירים באור לבנבּן עז, וכבר אי אפשר היה לדעת היכן הם מסתיימים ומתחילים העננים, כמו ירדו שמי החורף נמוך על פני האדמה וכלאו את משטח האור הדק בתווך. ברצועה אופקית חיוורת. ריחות הצחנה שבעיר נתפוגגו מעט, ולרגעים אפשר היה לנשום אוויר צח. פה־ושם אמרו שאולי לא יבוא האויב. אולי סרה הקללה מעל העיר, רק הזרים נתנו בה עין־הרע, ועתה אינם. אולי סב האויב משם ופנה אל עיר אחרת, וגבעון כמימים ימימה. פה ושם אמרו שאולי למחר, אולי למחרתיים, ייפתחו השערים. גם השינה היתה טובה יותר.

לא לזמן רב. בוקר אחד ירד הצוֹפה במרוצה ממצפה החומה וצעק, נרגש, מלותיו מתבלבלות זו בזו, שהנה בא הדבר, סיעה של אנשים עולה מדרך בית חורון, עוד מעט הם עומדים עלינו.

טיפסו מהר על החומות לראות באויב. אבל לא היה זה אויב. שריון לא נצנץ, חנית לא בהקה בשמש החודרת בעד העננים הכהים. מעט־מעט אפשר היה להבחין בבאים: כעשרים היו, עייפים, דלים, גוררים רגליהם בקושי כאילו הלכו כמה ימים ולא נחו בדרך. שניים מהם, צעירים מן האחרים. הגיעו ראשונים אל השער. נשאו ראשם בתחינה. זקניהם מזדקרים אל־על. אמרו שמן העַי הם, עלה הכובש והִכה אותם לפי חרב, לא הותיר גבר ואשה וכל החי, רק הם נמלטים כל עוד נפשם בם, ועתה באו. יפתחו נא בני גבעון את השער וימצאו מנוח לכף רגלם, הלא אנשים אחים הם. ויושיעו.

ירֵמוֹת, דרוך וקולני. ציווה שלא לפתוח, יצא אליהם בעד הפִּשפָּש, מדלג מהר על הסלעים. לא הניח להם לאחוז בכנף בגדו, אף לא לתחוב יד מתחננת באבנטו. הרחיק מהם, עומד על סלע מוגבה. אין מים בגבעון ואין צידה בגבעון, אמר בקול חזק, ועתה ילכו־נא אל אשר ילכו, החי יחיה והמת ימות, וגבעון נקיה. סב לאחור, כולו אומר כוח, לקול בִּכיים שעלה גבוה ונואש, והשומרים הגיפו היטב את הפשפש.

כמה ימים ישבו על במת ההר, ליד החומה, מתחננים. אפשר היה לראות היטב את החולים שבהם, ששכבו פעורי־פה על טרשים לחים, אינם מביטים בעיר כאילו אינה קיימת, רק עוניים משתלח לפניהם. גבעונים עמדו על החומה. מביטים בהם בלי אומר.

אחר־כך אספו פליטי העי את צרורותיהם, ואת החולים שבהם, העמיסו ילדים על שכם, וגררו רגליים אל דרך בית חורון. השטח שלפני העיר נתרוקן. ורק הרוח הדפה בין הטרשים אניצי סירה וגלגל שנתקו ונעקרו מבית גידולם.

כמה מבּני העיר, כמו פוחדים מפני הפחד, החלו מתלחשים ואומרים איש לרעהו שאין אמונה בירמות. וכי מי האיש שעמד עמו בשער ויעיד שמן העי באו אלה? הֲקרן להם במצחם, אם שלוש ידיים להם? העי חזקה ועומדת, שום אויב לא יכול לה, אנשיה לא נפלטו. רק ירמות לבדו בדה את חורבנה, למען יאמינו.

הִרבה לצעוק מכולם לַבקן אחד, עומד ליד הבריכה ופניו אדומים מאוד. למן הבוקר עמד שם, אניצי שׂערו דבוקים לעורפו, וקרא שכיזב ירמות, במצח נחושה כיזב, כלב כנעני ירמות, פוחד הוא פן יקומו גבעונים ופגעו בו ופתחו את שערי העיר ללכת אל העי, ונתרוקנה העיר, שעל־כן ראה את מעט האנשים מן החוות ומבנות העיר. נוקד אחד ועבד־חֲרָשים אחד, ואמר פליטי העי, פליטי העי, פליטי העי הֵמה. הלא כל השומע יצחק. גדולה העי ועומדת וחומתה לשמים. עוד לא נולד בן הענקים אשר יוכל לה.

מעט מעט נקבצו אנשים סביב הלבקן, כל מי שרטינה לו כל שׂוטם וזועם ופוחד. עמדו מתגודדים ואלימים. מי שאמר ירמות, ירק תחתיו. מעוור עיני העם. כלב בן כלבים. לא עי ולא בת־עי ולא תִרְעתַיים. העם בגבעון ישן עם הצאן ולבו לב צאן, שומע את כזבי ירמות ומחריש. ועתה יקומו נא ויתנו ראש לפתוח את שער העיר וללכת אל העי, להציל נפשם.

שוטריו של ירמות הִכו בהם בשוטים, ונתפזרו; אבל גם בהתפזרם לא האמינו. חשו היטב שהשוטרים לא הפליאו מכותיהם הפעם, כאילו גם במכות נמהל ספק.

הלבקן הלך לביתו, אפוף חוצפת הניצחון, עדת חנפים כרוכה אחריו. השוטרים עמדו כאינם רואים אותו. הניחו לו ללכת.

חיואי האמין. מיום בוא הפליטים, חרב עליו עולמו, מסוגר בביתו, ראשו בידיו, פיו נע כל העת כלועס את הטעם המר: נביא שקר. כהרף־עין היה לנביא שקר. והלא ראה את העי במעי הילד. הלא זה הדבר אשר ראה, רק לא ידע פשרו. אכן, זו דרכם של האלים הקטנים, דבר של מְעט־אמת הם מראים לדורש בהם, לפתותו, ואחר־כך מתעתעים בו, מלעיגים, כמו הילדים הליצנים.

והרי בעינויים עמד, בשיכרון עמד, גבשושיות הבשר העבות שעל גבו יעידו בו. רק בקוצר־הרוח לא ידע לעמוד. נתפתה, כאחד השוטים נתפתה, רץ בעצמו אל התעתוע כעֵגל אל עטיני אמו. ומה ביקשו ממנו האלים הגדולים, אלא שימתין, ימתין עד שיידע. ולא המתין, בגד. ועתה רחקו ממנו האלים ולא ישובו.

ראה את העי במעי הילד. במו עיניו ראה. ולא על כוחה של העי דיברה הנבואה, כי על חולשתה, העי נפלה. עוף השמים ניקר את סהלי.

ב

חמישה זקנים הלכו בעמק. צרורות על גבם, נחיריהם פעורים לשאוב אוויר נקי וריחות. הגשם פסק בלילה, ובַהרות גדולות של אור נעו על האדמה הרטובה כגיזה ברוח. אור עז נהר דרך סבך ענפי אלון, נוצץ על קורי עכביש, פורשׂ על קציעות ועל אֵלָה מסך מסנוור, המטשטש את כל הצבעים. העצים עמדו מרחשם הלילי ולא דיברו עוד. קולות הציפורים, רמים מאוד, הדהדו בכל המרחב. ריחות נישאו באויר, ריחות שאדם שואף אל קרבּו ואינו שׂבֵע, כאילו כל נשימה הוסיפה חיים לחייו. תמצית הטריוּת פעמה בכל עץ לח, בכל סלע שנוּקה מעפר, ונשם.

בעצמם לא הבינו מדוע לא יצאו מגבעון קודם־לכן. תחילה ירדו בהדרת כבוד, כראוי לזקני העיר: אבל מן הרגע בו לא נראו עוד לעיני הצופים בחומה, זירזו צעדיהם. כמעט במרוצה הגיעו אל באר הרועים. חובטים איש בשכם רעהו וצוחקים ואינם יכולים לחדול. התנשפו מעט. הסיטו את האבן המַכבדת ואת משׂוכת הסירה, שאבו ושתו מים טהורים, עוד ועוד ועוד. זמן רב לא שתו מים כאלה. הבריכה אשר בגבעון נתעפשה מזמן, והגשם שירד לא הספיק לטהרהּ. הרטיבו ראשיהם וזקניהם. התיזו מים זה על זה, עד שישבו תחתם, גונחים, מגהקים. כבדי מים רבים והלומי טריוּת. קטפו ענבים ורימונים וטרפו מהר, העסיס נוטף על זקן ועל שרוול הבגד. בן־נרבעל תלה אשכולות כבדים על אוזניו ועל חוטמו, מניע ראשו לאט ימינה ושמאלה, והם הצביעו עליו, מתלעלעים מצחוק, קוראים לו בגבג, דִבְלָת עצם עיניו, כפותיו על בטנו, כאשה הרה. אולי לא ימשיכו ללכת, אמרו איש לנפשו בכמיהה גדולה, אולי יישארו בעמק הזה, עד כלות כל הדברים, עד כלות כל הפולשים, הצר והנצוּר. חיואי ישב מרוחק מן האחרים. מביט נכחו ואינו רואה דבר. מיום בוא הפליטים מן העי מצמץ בעיניו, בוהה, כאילו מחצית ראייתו ניטלה ממנו, אין עוד דבר ברור. סודו כלא אותו. אם קרא אי־מי בשמו, לא נענה. עד אשר טִלטלו את כתפו, וגם אז היה כמי שלא ננער כליל מן העולם האחר. פיו נע כל העת, כלועס.

הזקנים אף לא הביטו בו. עוד אתמול עמדו רגליהם בגבעון, נחיריהם מלאים את צחנתה, מבטי החוצפה של הלבקן וסיעתו מלווים אותם בכל אשר ילכו. הילדים הליצנים חיקו אותם, בבוז, בלעג חד. שומריו של ירמות הילכו בעיר, שוטים גדולים בידם, ובכל מקום בו עברו, נשתתקו הקריאות לרגע. אבל הרטינה לא פסקה. ידעו הזקנים היטב שאם לא יעשו דבר גם הפעם, אבן על אבן לא תעמוד בבתיהם.

כבר לא זכרו מי הגה ראשון את הדבר. תחילה היו דבריהם לאים. איש לא ידע מה לעוץ, כמו ניטלה מהם חוכמתם. חרסן הוא שאמר, כעבור זמן רב, מצחו מאומץ מאוד, שאלוהי הפולשים במדבר נולד, ואלוהי גבעון הרים המה, על־כן אינם יודעים אותו, אולי כאלוהי המצרים הוא.

החרישו. לא ידעו מה לומר. גם המצרים היו והלכו להם. ההר ניצח גם אותם. מי שלא נבלע בו, נפלט מהר.

אחר־כך אמר בן־נרבעל שאלוהי הפולשים עוּל־ימים הוא, מקרוב נולד, על־כן כוחו במותניו, ואלוהי גבעון זקנים.

זמן רב הגו בדברים, רוחם נכאה. כן דיבר בן־נרבעל, אלוהים זקנים להם, רוחם לא עמדה בם. ועל מה זה איפוא כל אֵילי הבקר והטלאים הטובים והבכורות וכל אשר הקריבו. את מיטב בשר העיר אכלו אלוהי גבעון, ועתה אינם, תש כוחם, אולי מתו, אולי נסו כסוחרים הרמאים מִפְלשת, הכול יודעים אותם, את השׂכר שׂמים בכליהם ובבוקר אינם, וסחורתם איננה, והקונה צועק חמס ואין משיב.

עד שאמר שחם, לאט, מכעכע, כחוכך מאוד בדעתו, שאם בכוח לא נוכל לו, כי צעיר הוא ועז־נפש, הלא נוכל להונותו, כאחד הנערים שחוכמה אין בהם; יכרות לנו ברית, וגבעון ניצלת.

השתאו מאוד. כדברים האלה לא שמעו מעולם, להונות אלוהים חזקים. הונאות קטנות ידעו. היו בגבעון טומני הון ביתם באדמה, מפני המס. בעונת ההמלטות, והכוהנים באים לקחת פטר רחם, היו מעלימים שׂיות ועגלים בשיחים ובמערות, אומרים אין זאת כי חטאנו מאוד, מגיפה פשטה בעדר, אין בהם חי; אולי לשנה הבא נתברך.

אבל עצתו של שחם היתה שונה מכל אלה. גדולה ממידתם. לא ידעו להבינה. לא האמינו. הבתחבולה יילכו להונות את אלוהי הפולשים, תחבולה שנער יגלנה, הלוא כל השומע יצחק. מה קטנה היום חוכמתו של שחם, אמרו, חוכמת הרוח הנמוכה.

שחם, משאמר את שלו, ישב שותק שתיקה נצחנית. זקנו זקור ועיניו הזקנות למחצה, כעיני צב, ממתין להם. לא היתה עצה אחרת. מעט־מעט התחילו להסכין עם מה שאמר, כטועמים מאכל חדש שלא הכירו, לא הם ולא אבותיהם. הביטו זה בזה, כמבקשים אישור איש ברעהו. אולי יצלח הדבר הזה. אולי.

רק חרסן רטן: יקחו אותנו בשבי. אבל שחם הניד ראשו: שבי הוא מוות ששבים ממנו.

התעשתו. היטב ידעו כמה הם להוטים לצאת. חכם מכל אדם שחם. טובה עצתו. יקומו וייצאו מגבעון ויתנו לצחוק את הפולשים. תבוא חוכמת זקנים ותנצַח אֵל־נער, וגבעון ניצלת. רק ירמות נשאר, הוא ושומריו, שוטים גדולים להם, שלא יתפרע העם עד שובם.

עכשיו משיצאו, לא חשבו על שובם. מן העמק הטובע באור־צהריים נראו כל הדברים האלה רחוקים מאוד. גם צחנת העיר, שדבקה בבגדיהם מאז צאתם, פגה ולא היתה עוד, למן הרגע בו ננעל אחריהם השער, כמו־נעלמה כל העיר המעופשת, המיבבת, הצחנה והסאון וקולות הקינה והגעיה בלילה, ופְקַעת־התִגרוֹת המתגלגלת מרחוב לרחוב ביום. כאן היה האוויר צח והדממה גדולה. הלכו רעננים. רגליהם הוליכו אותם על פני אוכף־הר, כמעט קרחַ, רק פה ושם צימחו בסלע פרעי קציעות וחרולים. היתה רוח קלה, שאינה מיגעת. צעדו בדבוקה קטנה, משוחחים. חרסן טיפס גבוה יותר, אל מקום שבו יכול היה לצפות לעברים. סוכך על עיניו והביט ימינה ושמאלה, אחר־כך קפץ כמה קפיצות כבדות מטה, וחזר אליהם. איש לא נראה באופק.

מעט מעט נטתה השמש מערבה, מזהיבה את צמרות הברושים הגבוהים הפזורים בהר, רחוקים זה מזה. סיעה של חסידות חגה מעל הברושים, באור אחרון, כחוששת לנחות, נוגעת בעץ וחוזרת ומתעופפת. הראוּת נעשתה צלולה מאוד. עמדו להביט סביבם. כמו רואים שקיעה ראשונה בחייהם, קמטי פניהם מתרככים. רק חיואי לבדו לא נשא ראשו לצפות. גדול, כפוף מאוד כעומס משא כבד, הלך כנגרר אחריהם, עיניו בוהות באדמה, מכוון צעדיו על־פי ההולך לפניו, ואינו רואה אלא את ירכיו הנעות. דיברו אליו, ולא השיב, עד שחדלו לדבר.

היום הסתוי נגמר כהרף־עין. רוח קרה באה ממערב, מצמררת בשרם תחת הבלוֹיים. קרבו איש אל רעהו ועצרו. לא היו בטוחים לאן עליהם ללכת.

עם הצינה באה העצבות, תוגה לילית קורעת. עוד לא רחקו מגבעון, אבל כבר חשו רחוקים מאוד מנרות החֵלב ומן האש שבבתים, אולי לעולם לא ישובו. אולי אין שיבה או אין גבעון, או אין מחר.

חרסן סימן להם שיעלו. העפילו עוד מעט במדרון הטרשי, ומצאו מערה יבשה, רצפתה זרועה גללים ישנים, צחיחים. חרוב עבות כיסה את פי המערה, וגם הקוצים שתחתיו לא נרטבו הרבה. משנעלמה השמש כליל, והעולם חדל עד מחר, העלו אש, שוקדים מאוד על הניצוצות, כמבקשים להוסיף כוח, להקטין במעט את הפחד שהחל זוחל ועולה בשוקיהם, בעורקים המסוקסים, בברכיים הגרומות, הקרות, ברכי אנשים זקנים.

חיואי, השוכב במרחק־מה מן האחרים, ראה אחד או שנים קמים ומנערים אדרותיהם לתוך האש, להסיר את הפרעושים. לא ההינו להרחיק מן המערה, והטילו מימיהם קרוב לפתח, מדלגים על חיואי הרובץ לבדו סמוך לפי המערה. צוחקים בדלגם צחוק קטן, נבוך. אחר־כך לא היו עוד דיבורים, ולא תנועה, רק שיעול ונפיחות ונחרה וקוצים אחרונים מתפצחים פה־ושם ברמץ.

חיואי לא נרדם זמן רב. כלוא בתוך סודו, פוחד היה גם מפני השינה. את הימים עבר, כמו מהלֵך בתוך מים. כאיש הלוּם. בלילות עטה עליו החלחלה. ירא את נקמת האלוהים הגדולים כשם שלא ירא אדם או דבר מימיו, עוד יום יעבור, ועוד יום, ולילה, ונקמתם תשיג אותו, קשה ובטוחה לגמרי. לא ידע אם מוות פתאומי הוא שנכון לו, או חיוּתו תאזל ממנו לאט, תלך ותאזל כמי שעורקיו נפתחו, בשקט בשקט, עד אין ראייה, עד אין נשימה, עד אין הלמות לב. לוּ ידע אל מי לפנות, היה פונה. לו ידע אל מי לדבר, היה מדבר. אבל האלוהים הגדולים לא הראו עצמם מעולם; ברצותם באו, ברצותם הלכו. ידעו בו שפנה לאלוהים הקטנים. גם הוא ידע חטאו. אחרי החטא, אין מאום.

איבד את חשבון הימים. כבר לא ידע מתי היו כל הדברים, מתי טעה בעי, מתי באו הפליטים והלכו. חשב שאולי יחלה וימות, עכשיו, מיד. אבל המחלה פסחה על גופו הגדול. הלך אחרי הזקנים. רגל אחרי רגל רחבה, פֶּסע פֶּסע פֶּסע. והם היו רגילים לשתיקותיו. אולי מאחת השתיקות הללו תבוא סוף סוף הנבוּאה. הלוא לשם כך לקחו אותו עמם. ולא ידעו שאין בו עוד נבואה, ולא תחזור לעולם. יָשנו, איש לנפשו. רק שנתו נדדה ממנו.

בלילה נתקשרו שוב העננים, וגשם חזר לטפטף, ביד קמוצה, סגרירי ומועט. הבוקר בא בלא ברכה. ערפל סמיך כיסה את ההר, סוגר על העולם. שוכבי המערה ניעורו משתעלים. בלי חמדה אכלו את שארית הפת שהביאו מגבעון, ואת מה שהותירו, הניחו בפינת המערה ופיזרו אֵפר קר מלמעלה. עתה לא נותר בכליהם אלא לחם הניקודים המעופש, פת המִרמה. במערה עמדה צחנת אנשים ישֵנים וטחב. לא היה עוד מנוס מלצאת בדרך מזרחה, לעבר המדבר, אל מול הפולשים, שאין לדעת מתי יפגשו אותם, אולי מחר, אולי בעוד חודש. אפורי בוקר, קמוטים, מרעידים, עמסו את הצרורות.

פגשו אותם מהר מאוד. זה־עתה נטשו את המערה, חרסן בועט בחיואי להקימו, זה־עתה החלו יורדים מן האוכף מזרחה, דִבְלת הכבד נשׂרך מעט מאחריהם, וכבר, פתאום, הקיפה אותם סיעה של בחורים, כמו צמחו מבשר האדמה עצמה.

לא שמעו את בואם. רזים היו, שזופים מאוד, אותו שיזוף שאינו סר לעולם, כמו הוטבע בתוך העור, ספק שיזוף, ספק חול מדבר. מצמצו מעט בעינים. כמי שרגיל למרחבים גדולים מאלה, לארצות שטוחות. כולם רעדו מקור. כמה מהם ניתרו מרגל לרגל, כחרגולים גדולים, להתחמם. לא דמו לבני הארץ.

בקוצר־רוח, בלי מאור־פנים, כאילו הקשיח הקור הבוקרי את עורם, החלו השובים לשאול את הזקנים שאלות חדות, קצרות, בלי סדר, בלשון שלא הבינו. הפריעו זה לדברי זה. בכנענית שקשה להבינה, שאלו על העיר, הרבה פעמים, לוחצים, כמו ניחשו שגבעון קרובה, מהלך חצי יום ולא יותר.

אבל הזקנים העמידו פנים שאינם שומעים כנענית. הצביעו על הצפון, וחזרו והצביעו, בסבלנות צִדקנית מעושה. מה עיר, אין להם עיר. מרחוק באו, מן הצפון, מקום הנהרות הגדולים, מקום האלים הגדולים, חיוים הם ולא כנענים, הלוא שמעו האדונים העברים מימיהם את שמע החיוים? עם גדול המה, בצפונו של עולם, וכאן, בכנען, רק אנשים עוברי־אורח הם, לא תושבים, לא. מדרך ארוכה באו, צרורם על גבם, והוא כל אשר להם בדרך, הנה, יראו נא האדונים העברים את לחמם שנתעפש, את נעליהם שנתבלו, אין קוץ ואין דרדר בארץ ארורה זו שלא ננעץ בכפות רגליהם, השריטות האלה יעידו. חם היה הלחם בצאתם, ועתה ניקודים, יראו נא האדונים העברים בחסדם, הייאכל לחם אשר כזה ויש טוב ממנו?

דיברו ודיברו. בהרבה תנועות ידיים, מגישים את הראיות קרוב־קרוב מול עיני השובים, נאד עור בקוע ונעל תלושה, עד שדומה היה כי הבינו, הבחורים עמדו, מגרדים פדחתם. לא ידעו מה לעשות בשבויים הללו שנזדמנו להם פתאום, לא כפר ולא עיר ולא חווה שאפשר לרגלהּ ולמצוא תורפּתה, רק כמה נוודים זקנים שאיש אינו מבין את לשונם. לרגל את הארץ יצאו, דבר לא אמרו להם בצאתם בדבר שבויים. אם להמית או להחיות.

עד שאמר אחד מהם לחבריהם שיקחו אותם עמם. הזקנים נשמו לרווחה. חרסן תקע מרפק חשאי במותניו של שחם: חכם מכל אדם שחם, עד הֵנה חוכמתו צולחת. אבל שחם לא הגיב. זעוף עפעפיים הביט בחבריו, כרומז להם לשתוק. עוד לא כלה היום ועוד לא נחרץ גורלם. מוטב שיחסכו הבל־פה.

כל אותו יום הלכו עם השובים. הערפל עלה באחת, כאילו שמיכה אפורה כבדה הומה מן העמק, ושמש חמה מילאה את העולם. השובים הלכו מהר מאוד. לא יכלו לעמוד בחֶפזונם, ופיגרו הרבה, עד שהיה בחור רזה מן העברים חוזר על עקביו וגוער בהם שיזדרזו. שמו לב שמוליכים אותם בדרך ארוכה, פתלתלה, בעמקים, הרחק מחוות היבוסים שכבר נראו פה־ושם במעלה ההר. אולי גם לא ידעו שוביהם את הכיוון. פעם או פעמיים חזרו והלכו בעמק שכבר היו בו קודם, תועים סחור־סחור בין הבקעות הרבות. לא עלו בהר אפילו פעם אחת.

בערב קרסו הגבעונים תחתם. לא יכלו ללכת עוד ולוּ פסיעה אחת. נשמתם באה מהירה ולא־סדורה, פניהם אדומים. מרחו את הזיעה המאובקת על פניהם, ולא זעו. מצצו את שארית המים מן החמָתות. דבלת, עב־הבשר מכולם, שכב מַלחית, מת למחצה.

אבל גם העברים לא מיהרו עוד, מששקעה השמש. ישבו כאשר ישבו, כמו נואשים מלחפש מקלט לילה. אולי גם לא ידעו למוצאו. השליכו לזקנים פת, שלא היתה טובה בהרבה מלחם הניקודים שלהם עצמם, קטפו כמה רימונים ומצצו בקול, דיברו מעט, ונרדמו, פזורים על פני השדה כצרורות עזובים בחושך. מדי פעם בפעם היה אחד מהם ניעור וקם, סתוּר־שׂיער והלוּם שינה, לגרש את גור התן המתקרב יתר על המידה אל הישנים – וחוזר לישון כמת. אחרי חצות הצליח אחד מהם להלום באלתו בשיני התן, שיילל ונעלם.

הגבעונים נתכנסו יחד. ירח בא והולך בעד קרעי ענן האיר לסירוגין פנים זקנים וחריפים. צחקו חרש לתוך זקנים. מה טיפשים השוֹבים. איך לא ידעו להעלות אש. שוב ושוב ניסו להצית זרדים ספוגי מים, כאנשים חסרי דעת, כמו אינם מבינים את החורף. חרסן הוא שקושש להם קוצי סירה יבשים, מצא קורה נפולה וחטב ממנה שבבים טובים. ועוד בבוקר, בלכתם בהר, בן־נרבעל הוא שמצא באר רועים בדרך, על־פניה עברו ולא הכירוה. הוא שהראה להם איך גוללים את אבן־הַגְלל, איך שואבים. הלא כתינוקות בני־יומם הם בהר הזה, הם ואלוהיהם.

עכשיו כבר לא פחדו מפני הפולשים. לא מכאן אלוהיהם, לא עצמות הארץ עצמותיו, ובשרה לא בשרו. כבר ידעו שיוכלו לו. חזקה גבעון מכל פולש. זקופים יבואו אל מחנה העברים וידברו אתם נכבדות. עוד מעט ינוס אלוהיהם אל המדבר מקום שבתו, ולא יַראה פניו עוד בארץ נושבת. וגם הפולשים יילכו להם, כמוץ מפני הרוח, מן המדבר באו, אל המדבר ישובו, איש לא יזכור את בואם ואת צאתם. רק ההר יישאר כמימים ימימה.

חיואי שכב לבדו, כאילו אין הדברים נוגעים לו. ומה אם יבואו העברים, ומה אם יילכו. ההר יישאר כמימים ימימה. גם הוא וחטאו. עד בוא האלוהים הגדולים להכותו נפש.

אף לא נתן דעתו על דִבְלת שקם בלילה, אוחז בחזהו וגונח, חוזר ושוכב ומחרחר כמבקש משהו, אולי מים. לרגע אחד חשב שיקום ויקרב אליו, אבל המחשבה לא נסכה שוב מעשה בגופו. אחר־כך פסק דבלת מחרחוריו, וחיואי נרדם, אותה שינה עמוקה כבור, שקועה כמוות צפוף, שהיתה יורדת עליו לפנות בוקר מיום בוא הפליטים, קצרה ואינה מרגיעה.

בבוקר מצאו את דִבְלת מת. חרסן בעט בו פעם ופעמיים, הפכוֹ פרקדן, והרהר רגע, אחר־כך שלף פגיון וכרת את כף־ידו ימינו, להגישה לשובים. השובים הביטו בכף־היד המוכתמת, ולא ידעו מה רצונו. הסביר להם שאות הוא כי מת האדם בדרך, לא נמלט משביו ולא מכרוהו לעבד, נקיים הם לפני אדוניהם. לא הבינו. לבסוף נטל אחד מהם את כף־היד הכרותה והשליך אותה הרחק אל השיחים, מנגב ידו בגועל. ציפור גדולה התרוממה מעל השיח, מבוהלת, ושקעה בשיח סמוך. הזקנים הביטו זה בזה: לו היו לבדם, אל־נכון היו הולכים אל השיח לחפש ביצים או גוזלים. אבל השובים אף לא הביטו לעבר ההוא. ושוב הלכו מזרחה. הזקנים לא דיברו עוד, כמו תם לעגם מליל אמש. עננים קצרים ונמוכים הילכו מעליהם, רדופי רוח, מהירים מן ההולכים בעמק. כאילו שם, למעלה, ההליכה האמיתית. פעם אחת, בשַעַט פתאומי וזחוח, עבר רכב ברזל יבוסי בסמוך להם, בא מדרך העפר היורדת מן ההר, רתום לסוס שחור. פינו את הדרך בדממה, ממעיטים קומתם. היבוסי, ראשו צנוף כולו מפני הרוח, קילל אותם ועבר. הבוץ שניתז כיסה את פניהם של השובים והשבויים גם יחד.

לפנות ערב נשמעו קולות חיים רבים, מִקנֶה וגמלים וקולות אדם. מחנה העברים נראה אחרי עיגול הדרך, אוהלים אפורים בלויים מאוד, ובקתות זרדים שנבנו בחופזה, פזורים על פני שטח גדול. הזקנים הביטו והביטו, מצמצמים שמורות עיניהם, עד שהעין לא נראתה כמעט. אפילו השוֹסים, חשבו, שודדי הדרך, בתים יפים להם מאלה. כאנשים חסרי דעת הציבו אוהליהם, חשבו ולא אמרו, בתחתית הבקעה הציבו, יבוא גשם גדול ראשון וישטוף הכול.

סיעה של אנשים ונשים יצאה מהר לקראת הבחורים הבאים, עד שנתערבבו אלה באלה, בנשיקות וחיבוקים וטפיחות שכם. בזקנים לא הביטו, כאילו אין בהם עניין, קולות השמחה חלפו בסמוך להם.

הזקנים עמדו זקופים, מיישרים אדרותיהם, ולא דיברו: אבל ידעו היטב איש את מחשבת רעהו: כמנצחים יצאו אלה לקבל את פני השבים, ואיה איפוא ניצחונם? או אולי הם, הזקנים, שלל נכבד כל־כך עד שיוצא העם לקבל פני גיבוריו?… עמדו ולא זעו, הלעג ממלא אותם כמים הממלאים את כד, תנועה אחת שאינה זהירה, ויישפך בצחוק רם.

נכנסו למחנה, והבחורים השובים נעלמו כליל בתוך ההמון. איש לא שעה לארבעת הגבעונים. עמדו והביטו סביבם.

גם חיואי נשא עיניו. אוויר חדש עמד במחנה הזה, אוויר שלא ידע איך נושמים אותו. המולה גדולה היתה סביבו, המולת ערב, ילדים קרֵבים להביט בהם בלי שמץ פחד, נשים חולפות על־פניהם, גלויות פנים, גבוהות וצוחקות. לא ידעו מה עליהם לעשות.

לבסוף ישבו תחת אחת היריעות המתוחות במחנה בלא סדר, ספק אוהל, ספק גג. מחצלות סוּף מרוּבּבות בוץ נפרשׂו פה ושם, אין יודע למי הן, ועליהן ערימות של צרורות וסמרטוטים, כדים שבורי ידית, גבעולי חִמצה שתרמיליהם נתלשו זה־מכבר, צפחות גדולות מגוּבּבות יחד, קלחי כרוב ותמרים וצמר עזים שחור, מדיף ריח עַז. סמוך להם ישבה אשה צעירה, שזופה מאוד, והיניקה את ילדהּ, גלוּית פנים ושד, מביטה בהם בסקרנות. מדי פעם בפעם גרפה חוטמה בכנף הבגד. פנו לה עורף, מצמצמים עצמם מעלבון ומכעס.

אחר־כך נתיישבה בסמוך אשה אחרת, מחליפה דברים עם המניקה. בזרועותיה שכבה ילדה כבת ארבע. בזווית העין ראו פצע גדול, תפוח, בזרועה של הילדה, מָרוּס וממוּגל. הילדה בכתה בשקט. אמה אספה כמה שקים, ישבה, היטיבה תנוחתה, והחלה נושפת על הפצע, נושפת ונושפת, לקררו מעט, עד שנתנמך בכייה של הילדה ופסק כמעט כליל; וגם אז לא פסקה האם מנשפהּ, לאט, קצוב, מרגיע. משכו בכתפיהם, והגיפו שמורות עיניים. שתקו.

לבסוף קרב אליהם אדם בצעדים מהירים, וקמו. איש נמוך־קומה היה זה, מוצק, ידיו קטנות עולות ויורדות כדף בגורן. יבואו נא עמו, אמר בשפת הארץ, אל אחילוד יבואו, ויאמרו דברם. דיבורו זריז היה. העיף בהם מבט אחד, ואחר־כך לא נשא עיניו עוד, כמי שכבר ראה הכול. משהחלו ללכת אחריו, שפשף כפותיו זו בזו בשביעות־רצון של אדם שעסקיו צולחים. בדרך אמר להם שכבר סיפרו הבחורים השובים כי אנשים חכמים הם לחטוב עצים ולשאוב מים. אולי יישארו עמם, יעבדו. חייך אליהם, כמעוֹדד.

באוהל ישבו כעשרה אנשים, ולא ידעו מי מהם אחילוד. חזרו ואמרו דברם: לא מכאן הם, אנשים נוודים הם, חיוים מן הצפון, ועירם רחוקה מאוד; אבל יודעים הם את כל מלאכת הארץ, ולא יוֹנוּ את אדוניהם.

האנשים שבאוהל היססו. נועצו ביניהם הרבה. הגבעונים עמדו זקופים, והמתינו. לבסוף אמרו כמה משפטים ארוכים אל האיש המוצק שהביא אותם לכאן, והוא נענע בראשו, והסביר לגבעונים: ישאלו את פי יהושע. מהלך יומיים, שלושה. יישארו־נא עמם, עד יפול דבר. ואל יחששו, שערה אחת לא תחסר מראשם במקום הזה.

יומיים ישבו על המחצלת. שׂרועים ומחכים, לועסים מצרור התמרים שנתנו להם. ידעו כבר שהמחנה בו הם יושבים מחנה קטן הוא, נידח. לא פחדו. אויר פתוח היה במקום הזה, אויר שאינו מאיים. קולות המחנה עלו מכל עבר, בישול וחליבה ונקישת כלים ומצהלות ילדים וקול נשים שרות ואין מַכלים. גם האשה הנושפת על מוּרסת בתה ישבה בקרבת־מקום והמשיכה בשלה, בלי להביט לעברם, יום ולילה ויום, כמו אין לה עבודה אחרת.

בטלים מכל מעשה, העסיקו עצמם בדברי לעג על שוביהם. הֲיישקלו ילדיהם בזהב, אם בכסף קנו אותם? אין זאת כי תשושים הגברים העברים. זרעם חרֵב ואינו מוליד. שעל־כן נחשב הילד מאוד, אין להם בִּלתו. ונשיהם, חצופות כעזים השחורות, עברו את המדבר והעֵזו. והגברים הללו, רְאו גבר, מרופטים יותר מהם עצמם בבגדי התחפושת, מנהיג אין בהם, כוהן אין בהם, זקן אין. אחרון העבדים בגבעון תוארו יפה מאלה.

כעבור יומיים הגיע אליהם אותו אדם נמוך ומוצק שדיבר אתם תחילה. אין פנאי. אמר להם, המחנה יוצא לדרך. ואחילוד אמר שימהרו ויכרתו להם ברית, ולא ימתינו עוד, כי לא שבו השליחים מדרך.

מהר, בלי גינונים הרבה, החזירו אותם לאוהל שבו היו ביום הראשון לבואם. כמה אנשים ישבו בו, וארבעה או חמישה נערים בפתח. חזרו ושאלו מי הם ומאין באו, והם חזרו ונשבעו שחיוים הם, מארץ צפון, נוודים הם בארץ כנען, אין להם נחלה במקום הזה. נדמה היה שהעברים אף אינם מקשיבים, כאילו דברים חשובים מאלה לנגד עיניהם. הנערים קרבו אל הזקנים וקשרו את קצות כַּנפות הבגד לעורלה קטנה; אחר־כך קשרו גם את כנפות בגדי העברים. אדם אחד אמר את דברי העדוּת, בלשון שלא הבינו; אחר־כך קם מישהו והביא פגיון, העביר אותו על אצבעו פעם ופעמיים, לבודקו וכרת את עורלות־הבגד הקשורות. הברית נכרתה.

פיתחו את הקשרים. הגבעונים ביקשו עוד לומר דבר־מה, אבל העברים עזבו מהר את האוהל, עסוקים, כמו תם כל עניינם במקום הזה. הנערים אספו את עורלות האריג המתגוללות על האדמה, ונתנו כמה מהן בידי הגבעונים לעדוּת. טמנו את הפיסות הפרומות באבנט, פניהם הזקנים מתפוגגים. הצליחו.

וכשקמו שחם ובן־נרבעל וחרסן ועמסו את הצרורות לצאת לדרך, בשורה להביא לגבעון כי תם צר ותם מצור, חיואי נשאר ולא יצא עמם. חרסן בעט בו בעיטה קלה, מזהיר: עוד יום, עוד יומיים, וגילו העברים את דבר המִרמה הזאת, את עורך יפשטו מעליך, קום וצא, שוטה, נלך ופתחנו את שערי העיר.

אבל הוא לא קם. ידע שאין אדם ואין חיה ואין עוף שהוא מבקש לראות בגבעון.

ג

הסתפח אל בית אחילוד.

תחילה לא ידע מה מקומו ומה עליו לעשות. את מנהגם לא ידע ואת לשונם לא הבין. אבל הבלוֹיים אשר לבש, בגדי ההונאה, תאמו את בגדיהם, ולא בלט. התהלך במחנה אנֶה ואנָה, איש גדול, גמלוני, מלא נכונות קטנה וצנועה. עומס היה כשצריך לעמוס, מַאביס את מעט הבקר כשהכול האביסו, אילם, עושה אתם מבוֹקר עד לילה, מאושר בכל בדל של הבנה, אם מנוד־ראש, או תנועת יד, חיוכיו מוגזמים. עדיין פחד פן יגרשו אותו. דבק בהם כאילו הם מפלטו האחרון, ישֵן בקצה מחצלת, אוכל כשזכרו לקרוא לו שיבוא לקחת מן התבשיל. מעצמו לא קרב מעולם. לפעמים חשב שאם יפשוט עליהם אויב, יגן עליהם היטב, מלוא כוח זרועותיו; והם יאהבו אותו, והוא אותם. ידע שכאן, רק כאן, לא תשיג אותו יד האלים הגדולים.

והם, כמורגלי מִדבר, לא יכלו לשבת. קמים היו בוקר אחד, איש אינו יודע על מה ולמה, סתורים, מלאי ריב ומדון, כמו רוח תזזית נכנסה בגופים הרזים; פורקים את המחנה ומדלגים אל הר אחר, שם הקימו שוב את האוהלים ואת הבּקָתות, כמו אין להם מנוחה. בכל פעם שדילגו כך, טוענים היו עליו הרבה מטען. כי איש גדול היה. לא התלונן. אף לא שאל מדוע הם עוברים כך ממקום למקום בהר.

וגם כשנודע דבר מִרמת גבעון, לא פשטו את עורו מעליו. אולי הסכינו, אולי כבר לא רצו לוותר על כוחו ועל מסירותו. אולי גם שכחו שבא עם הזקנים מגבעון. כבר היה חֵלק מן הנוף, אדם כעץ השדה.

החורף הראשון בא בזעף, מוריד מבולי גשם על המחנה הדל, עד שלא נותרה בו פינה אחת של יובש. חוט אחד שילבש אדם וחם לו. כל אשר להם היה ספוּג. רוחות הלמו בהם יומם ולילה, אינן מרפות. התכנסו באוהלים הנוטפים, ממעטים לצאת, בלי רצון ובלי שמחה. כמעט כולם חלו. כבר הבינו שלא טוב לחנות בבקעה בבוא נֵד המים. כבר ידעו לחפש להם מערות ונקיקים בהר. רועדים מקור, שיניהם נוֹקשוֹת, השיזפון המדברי נקלש בפניהם שנעשו אפורים. הבטיחו זה לזה שאחרי החורף יישבו תחתם, יבנו בתים טובים.

מחנה העברים הגדול רחק מהם מאוד; והם, חולים, משתעלים, לא נזדרזו להשיגו. לפעמים שולחים היו שליחים אל המחנה הגדול, ואלה לא תמיד שבו. אולי לא היו הדרכים עבִירות, אולי היו טרף בדרך, לחיות אשר בשיחים הנוטפים, או לשוֹסים. אחר־כך חדלו לשלוח שליחים.

חיואי שכב בינותם בלילה, רחוק מביתו אשר בגבעון כמו לא היה מעולם. לא עוד בית אבן, ולא מַמְגורה, לא נר בגומחה בלילה ולא כדי השמן והיין הכרסתנים אשר במְקֵרות. כאן לא הפריד דבר בינו לבין שמים אפורים, בין גופו לבין האדמה, ונחלי הבוץ החומים, הזולגים כל העת בחוץ, אין להם קץ, כמו זעה האדמה כולה, והיא זורמת בין שבילי המחנה. איש לא טרח לנקות עצמו מן הבוץ. כולם היו מרוּבּבי עפר כמוהו, והוא כמותם. אף חדלו לנעול מִנעלים, כי כבדו מאוד. בערב ישבו מפהקים, לאים, מגרדים בוץ מן הסוליות ומבין הבהונות, בכל הבא ליד, מקל או מַאכֶלֶת, שחים תחת משא החורף. לא דיברו כמעט. שוקעים היו בשינה מיידית.

על גבעון לא חשב ולא חלם, כאילו אסור לו לחשוב עליה, נחושת לוהטת בזיכרונו, יִגע בה ויִכָּווה. פעם או פעמיים חלם כי אנשים זרים וחזקים באים אליו, כמו שליחי בית־דין, להחזיר אותו לשם; וצעק מאוד משינה. מצמצם עצמו, מתנצל, תמיד חשש שהקיץ אותם בצעקותיו הטרופות. אבל גם הם, לא פעם, צעקו מאוד משנתם.

בוקר אחד ירד שלג, פתיתים פתיתים רכים, חרישי, שׂיבת יונים נושרת. לא היו קולות. גם הבהמות דממו, כמו נחה עליהם היד הלבנה, להרגיע. השלג השכין שלום. יצאו החוצה אל השקט, קופאים ומשתאים, חוזים בלובֶן הזר שבא לנוח על עץ ועל אבן ועל גג בקתה, לנשום אויר שקט, שקט, כולו לבן, אין קול, אין הד. כפות הדקל אשר כיסו את הבקתות צנחו מטה, בבדידות עלובה. קר היה; אבל מראה השמים הלבנים, המעורבלים בלי קול באויר, ריתק אותם שעה ארוכה. ניסו לתפוס את הפתיתים, נתנו אותם בפיהם, תמהים.

לפנות ערב היה השלג לברד, ונסו פנימה מפני כוחו ומפני הרעש הרב. רק הילדים, נמלטים מידי אמותיהם, רצו בתוך הברד, רוקדים, צוהלים, ברכיהם אדומות מקור. צחוקם מילא את המחנה. אותו יום לבן נדמה היה כאילו שבת העולם ממדניו. גם בפחדים היתה שמיטה. עד שכילה הברד את מוֹתַר השלג, וגם הוא היה לזרימות קטנות, כעוּרות, של בוץ.

לאט לאט למד חיואי את לשונם, מלה אחרי מלה, כמו חוצב באבן. שפתיו נעו סביב הברות, מעצבות את הדיבור כטועמות אותו. אחר־כך לחש מלים לעצמו. אחר־כך, בקול נמוך, דיבר.

על גבעון לא סיפר מעולם. כרת את חייו הקודמים, כלא היו. היטב ידע שדרכי גבעון לא תיטבנה בעיני האנשים האלה. והוא גם להסביר לא יוכל. גבעון היתה אחרת.

והם לא שאלו. רק פעם אחת שאלה אותו מָרִית אשת אחילוד מה עשה בגבעון, לפני שבא להסתפח. בקול רם שאלה, כשופטת, בקימוט של מצח. חושדת היתה בו למן היום הראשון לבואו, לוחשת לאחילוד בלילה שמרגל אותם חיואי, מרגל, אין בו אימון, יום יבוא ויראו הכול את צִדקת דבריה. עתה עמדה לפניו, גבוהה כמעט כמוהו, רחבת ירכיים, שואלת בחומרה. והוא השיב, מהסס, שנביא היה בגבעון.

מָרית לא הִרפתה. שאלה מה הנבואות האלה אשר ניבא על עירו.

ידע שהוא שוגה, אבל לא עמד בפניה. אולי גם לא רגיל היה שאשה תחקור אותו. סיפר לה מעט שבמעט, על חזון הבצורת, על נבואת החולי הגדול אשר פקד את העיר, על מות אבי ירמות שגם אותו ידע בטרם היה.

מרית קימטה מצחה עמוק עוד יותר, חשבה מעט, ואמרה שלכך לא ייקרא נביא, לכך ייקרא רואה. שאל, נעלב, מדוע, ואמרה לו שנביא הוא איש כבן־עמרם, המביא את החוק והמוליך את העם במדבר, ואם לא נתן חיואי חוק ומשפט בעמו, לא נביא ולא בן נביא הוא, כי אם רואה. אמרה והלכה.

כעס מאוד.

יום או יומיים אחר־כך הלך עם אחילוד לחטוב עצים, ושאל בענווה מה המשפט אשר נתן להם בן־עמרם, הַיסוּפּר, או דבר־סוד הוא. אחילוד נבוך. אמר שצריכים לשאול גדולים ממנו, זקנים ממנו. הוא עצמו ילד היה במדבר כאשר ניתן החוק. הרבה לא למד. יודע הוא שאוסר החוק לרצוח, שאוסר לענות עד שקר. באמת, הרבה אינו יודע, אבל הכול יודעים שטוב החוק מאוד. חיואי ביקש מחילה. בנמיכות־רוח המשיך ושאל, יסלח נא לו אדוננו אחילוד, אבל מתי לא ירצח? הלוא ירצח זקן בעדתו, או כוהן בלב עיר? הלא ירצח את מְסרפו אחי־אמו? גם בגבעון עוון הוא.

לא, אמר אחילוד, לא ירצח, לעולם. זה דבר החוק. יותר לא ידע להסביר.

חיואי נבוך מאוד. הדברים היו גדולים מבינתו. לא שאל עוד.

בין כך ובין כך נחלש החורף. גם סאון השיטפונות המתמיד, המלווה אותם יומם ולילה, פסק. כבר אפשר היה לראות באופק את ההרים שמעבר לבקעת הירדן, סגולים מאוד בשקיעה. הבוץ שהיה עמם כל העת החל מתקשח לעפר. ההרים פרחו מהר מאוד, מיום ליום נתכסו אדום וסגול וּוורוד עמוק, כוחה הפנימי של האדמה אשר יצא בתהלוכה גדולה החוצה, והוא עמד בהמון נוצץ של חג על מדרון ועל מִתלוֹל. בחוות היבוסים ממול נראו אנשים יוצאים אל השדות, למלאכת האדמה.

לא היתה להם אדמה. נצמדים היו לחלקות הקטנות, כגודל כף־יד איש, בין אֵלָה וזית, שהצליחו לגדור ולעבד, מעט מעט, אחת בעמק, שתיים פזורות במורד ההר. גם שטח נטוש, ממלכת הקוץ והברקן, גם מדרון תלול שאי אפשר היה לעמוד בו בלי לאחוז בגזע עץ, גם חלקת עפר כסוּיה אבנים ושברי סלע, אשר מאסו בה כל משפחות האדמה, כולם היו טובים בעיניהם. נאחזו בהר כמו הצמחיה עצמה, כמו זרעה אותם רוח המדבר באקראי, צומחים פרַע בין טרשים, משלחים שורש בכל מקום שהיה בו חופן אחר של אדמה. למדו לדלג על הסלעים כמו העזים המדלגות לצִדם. רגליהם למדו להיאחז ולדרוך בטח גם במקום שבו האתונות החליקו ומעדו. אספו סלעים ואבנים לעשות מִגְדוֹר, ליישר מעט, בידיים, את האדמה שמעליו, שלא תיסחף. במקום שבו יישרו, נטעו.

אלה מביניהם אשר תפסו אחיזה בעמק, גורלם לא שפר. מעט היבול שגידלו נשדד מהר, אם בידי השוֹסים, אימת כל הארץ, אם בידי כנענים, או ביד יבוסים מן ההר. אלה המתינו חודשים רבים עד שהבשיל היבול, חולפים על־פניו כמו אינם מביטים בו, אומדים את השערים בזווית העין, יודעים ששללם בטוח. ביום צאת הקוצר, היו פושטים על החלקה בחוזק יד ולוקחים את הכול, מותירים אחריהם שֶלף דרוס, ענפים קמוטים, ובכי. איש לא יכול ליבוסים. רכב ברזל היה להם.

הרבה מדנים היו במחנה. אמרו כי אך רעות־רוח היא לעבד את האדמה, עַם של רועים הם, ויישארו רועים. ינדדו להם ממקום למקום עם המקנה ואין מַכְלים. ועתה על מה זה ולמה יטעו עצים, ואחר יאכל פריים; יזרעו את החלקה, והיבוסי יחמוס. רועים הם ויישארו רועים. במדבר נולדו, לא להם בתי האבן, הם וילדיהם אנשי סוכה ומחצלת, היום הם כאן, למחר אינם. האחרים שתקו, עיקשים כאדמה.

איש לא גמר אומר אם לשבת, אם ללכת, אבל משנה לשנה גברה השתיקה על הקולות, כמֵעצמהּ. אולי החורף הוא שגבר, אולי הילדים אשר נולדו במחנה, רועדים בקור וברטיבות ופעיתם פעית טלה שלא יוציא יומו.

לא היה בהם כוח לחיות, ולא היה כוח להכריע. מדי חורף בחורף, שנה ושנתיים ושלוש, אמרו זה לזה שבאביב יבנו בתים. ולא בנו. היססו. בשנה הרביעית קם אדם או שניים, אסף אבנים גדולות, והקים מחסה, סוכה גדולה קשוּיה, חדרים אין בה. אחרים ערמו ערימות של אבנים בפינה, מביטים באבנים כל הקיץ ואינם בונים, עד שוב החורף והגשם. מעט מעט, בשנה החמישית, קמו מחסות האבן. עדיין אמרו זה לזה רק אוהל הוא ולא בית; ברצותם יילכו, ברצותם ישובו, כי רק גג ביקשו לשים על ראשי הילדים האלה מפני המים והקרה.

אבל האביב בא, והם לא הלכו. גם לא היה לאן ללכת. לא מן העדרים לבדם, כי מן האדמה הוציאו את לחמם, פוזלים לעבר השמים אם יבוא הגשם, אם ייעצר. גבם נכפּף. חוליות השׁדרה בצבצו בעד הבלוֹיים, בעד העור השחום, כמחרוזת קשה. הידיים הקשיחו. נעשו שייכים להר, הם ובתיהם הגסים, כמו צמחייה שעלתה יום אחד מן המדבר ושינתה מעט את פני המדרונות. לא יותר מזה. רק לפעמים, כשבאה רוח ממדבר לנשֵב במחנה, חמה ועזה, עומדים היו לרגע ומביטים מזרחה, שואפים עמוק את הרוח ושותקים, געגוע שלא ייגמר לעולם.

בעצמם לא ידעו מתי נתנו שֵם למקום שבתם. לא עוד בית אחילוד ובית שירה ובית גומֶר, היום הם כאן ומחר במקום אחר. מעתה היו הבתים שבמִתלוֹל עֲנֵר, ואלה שבבקעה עֶתֶר. איש לא המציא את השמות. מעצמם באו ונתגלגלו במחנה. אולי צמחו מן ההר עצמו. פתאום היו שמות.

גם האנפיות הלבנות הגיעו, הולכות בבטחה אחרי הבקר, כמו היו כאן מעולם. אחרי האנפיות בא גם הרוכל, פוקד את המחנה מדי פעם, משמח את לב הנשים. לעת קציר היו בנות אחילוד חוזרות מן השדה, עגילים באוזניהן, גופן שר שירים. בערב בא מן המַתבֵּן קול חליל וקול שרים ושרות.

חיואי לא בנה לו בית. גר היה בבקתת זרדים בפאתי נחלת אחילוד, אינו נכנס אל תוך הבית. והם, משבנו את בית האבן, אף לא קראו לו שיבוא לשבור אתם לחם. אחד הילדים היה יוצא אליו, נושא סיר תבשיל. או ערימה גדולה של רקיקי לחם. לעתים היה מעלה אש וקולה בעצמו מן הלֶקט. אחילוד היה מעניק לו מדי פעם בפעם ברוחב־יד, אם צביטה של קלי, או פרימת בצק, או מטבע, או צמר חדש מן הגיזה. צרכיו לא היו רבים.

מרית שׂטמה אותו. צאו וראו את הנביא הלז, היתה אומרת, מצמצמת עיניה, עוד מעט יבוא זה להתנבא עלינו, רק צרות וחולי ינבא. אחילוד היה מרים קולו בדבּרה, שֶקט, שקט. והיא לא הרפּתה.

אבל הבנים לא נרתעו מלבוא אליו. פוקדים היו אותו, מביאים לו נעל לתיקון, חֶרֶת מחרשה של עץ לחידוד, עשב שמצאו בשדה ויאמר להם הַלמַאכָל הוא אם לאו. יצא שמו שידיו טובות במלאכה. פעם אחת גם התקין להם חלילים טובים מן הקנים אשר הביאו. טופחים היו על שכמו בתודה, ושוכחים אותו בצאתם, כמו הוא עצמו כלי מכּליהם.

אבל לא היה בו שקט. בערב, משתמה כל המלאכה, הם לביתם והוא למקומו, באו המחשבות. שבע שנים הוא עובד אותם, כיום אחד, ארוך ומפרך. לא עזבם לרגע, לא יצא מתחום המחנה אפילו פעם אחת, חוטב עצים ושואב מים ועושה כל מלאכה נאמנה. בקהלם לא התערב ומשפטיהם לא ידע, שב מן השדה אל הבקתה ומן הבקתה אל השדה. אלוהיהם עמד בדיבורו: כל עת היותו עמם, פרש חסותו עליו. לא באו האלים הגדולים לנקום בו. חי הוא וקיים. סוחר ישר אלוהיהם, חשב, לא הונה אותו ולא מְכרו. אבל גם לא הראה עצמו מעולם. גם אם ביקש חיואי להקריב לו שַלמֵי תודה, חמק ממנו.

המחשבות תכפו, ועם המחשבות באה המרירות. יושב היה וגורס מרה בין שיניו. האיש טמא הוא, אם אשה בעונתהּ, שאין נותנים לו להסתפח אל אלוהיהם כמותם? היטב עבד אותם, והם בגדו בו. אף לא פעם אחת ראה את אלוהיהם, הגדול הוא אם קטן, הבקול איש ידבר אם בקול אשה. וגם בתים בנו, ואת הקורבן הסתירו מפניו, כילד שאינו ראוי לראות. אמרו לו שלא היה קורבן. כיזבו, במתק־פה כיזבו, הייבנה בית ואין לו דמים, אין קורבן תחת האבן הרֹאשׁה, לא ילד הוא שיאמין. הם מכחדים, מוליכים אותו שולל, והוא כפוי טובה לאלוהיהם. בעל־כורחו הוא כפוי טובה וזר.

מדי יום ביומו נתחזק בצדקתו. נביא הוא, לא עבד, ועתה יראה פני אלוהיהם, ישתחווה לפניו ויינבא לו, יינבא נאמנה, כמימים ימימה, ושמעו העברים, רק הם עומדים בינו לבין אלוהיהם, כמסתירים דבר סוד, ועתה יילך וימצא את האלוהים בעצמו, את משפטו ילמד, ושב כוחו אליו ויינבא. הם, רק הם, עומדים בינו לבין חייו הנכונים.

יום אחד, בשדה, שאל את אחילוד. אבל אחילוד התחמק ממנו. אין דמות ואין גוף ואין צלם לאלוהיהם, אמר, לא ראה אותו אדם וחי, אולי רק משה לבדו. כך הם הדברים, גם אם הוא, אחילוד, אינו מבין אותם כל־צורכם, אבל הוא האלוהים אשר הוציא אותם מארץ מצרים, והארץ נתן לבני־אדם, וחוק נתן להם בארץ, מידם ידרשנו.

חיואי לא הרפּה. המשיך ושאל, ומי זה איפוא הִכה את כל אלוהי הארץ, אם גוף אין לו. אחילוד השיב בקצרה שאין אלוהים אחרים.

עכשיו כבר ידע חיואי שמשטים בו. גמר בלבו שאם אין הם רוצים להראות לו את אלוהיהם, מסתירים הם אותו, במלוּנות, באמתחות, במַטמוֹרֶת, בעצמו יילך ויחפש אותם, יחפש וגם ימצא, שלמי תודה יקריב לו, והיה כאחד מהם.

לילה לילה היה יוצא מבקתתו, עטוף היטב, לִבלוש בתוך המחנה. נובר היה באמתחות באין רואה, מחטט בערימות כלים, מרים צרורות בצלים ושוּמים וקטניות, איש מחפש את אלוהים, בין נחרות הישנים לבין טפיחת כנפיים פתאומית של עוף אשר הקיץ לרגע, זע, וחזר לישון.

שבועות רבים בלש כך ביניהם. לא מצא דבר, לא צלמית, לא תרפים, לא פסל, כמו ניקה אותם המִדבר מכל אלה. אף מזבח לא ראה. אף לא אבן המקווה לִקוות את הדמים. מסתמן היה לרגע בחשיכה, על רקע האופק המסוֹהר שבין בית לבית, ושוב נבלע בין גושי האבן, עד שחוורו פאתי שמים, והוא שב למקומו, לבו הולם.

ולילה אחד נתפס. איש יצא לצרכיו מן המחסה, כורע בצֵל קיר, כי ליל ירח גדול היה, כל המחנה כולו טובל באור בהיר, וראה דמות גדולה חומקת. חיואי ביקש להישמט מאחיזתו. גדול היה האיש התופס אותו. שניהם נשמו מהר מחמת הפחד ומחמת המאבק. אחז ביד הלופתת, שובר שתיים או שלוש אצבעות, ונס.

הכול יצאו החוצה לקול הצעקות. מצאו אותו, נחבא, רועד. בין המרבדים המהוּהים של בקתתו. אנשים דיברו בזעם, כעוסים, נבגדים. מרית עמדה בפתח ביתה, מלטפת בשתי כפותיה לאט את מותני שמלתה, פניה פני מנצחת. כבר ביקשו לעשות בו שפטים; אבל אחילוד אמר שלבוקר משפט. קשרו אותו למוט וחזרו לישון.

בבוקר באו שלושה גברים ולקחו אותו למקום המשפט. כנוע וזועם עמד לפניהם. לא הסביר מעשיו. ידע שיצחקו לו, ילעגו ולא יאמינו. כבר ידע שיכרתו את יד ימינו, כאשר יעשו בני הארץ. הם החזקים והוא החלש ולהם המשפט. ולו אין אלוהים במקום הזה שיגנו עליו.

ציפה לשופטו. כחמישה־עשר איש ואשה עמדו סביב, מחכים. בטוח היה שאחילוד הוא שישפוט אותו, שכן בן משק ביתו הוא. אבל האיש הבא לא אחילוד היה, כי אם שירה. השתתקו בבואו.

שירה שאל את האיש הלוכד אותו מה הדבר אשר גנב חיואי, אם לחם או בגד או צידה, ושׂם בכליו. השיב האיש שאינו חסר דבר, רק מצא את הגבעוני הלז, עוד לא שלח ידו בביזה, כי מְצאוֹ. שאל שירה, אם לא חסר אותו דבר, איך יהיו לאיש דמים. ולא גנב.

העומדים סביב החלו מתלחשים איש עם רעהו, מנידים ראש. כן דיבר שירה, לא גנב הגבעוני דבר, אין לו דמים. משפט צדק הוא.

אבל האיש הלוכד אותו לא הרפּה. רק מחשבת עוון בלב הגבעוני, צעק, מראה את ידו לעומדים, הנה שבר שתיים מאצבעות ידו, בזדון עשה, בצדייה, התנכל, כי רשע הוא.

שאל אותו שירה אם קם עליו להורגו ולשבור אצבעותיו, ואמר האיש לא, כי נאבקים היו שניהם יחד, והנה אצבעותיו שבורות, לא יוכל לעשות כל מלאכה עד צומחן, ועתה הֲיינקה השובר אותן?

לא יינקה, אמר שירה. שתי קְשׂיטות ייתן לאיש התובע אותו, קשיטה לאצבע, קשיטה לאצבע, כי נאבקו, והלכו איש לביתו, נקיים הם איש לפני אחיו.

כל אותו יום ישב חיואי בבקתתו כאיש חולה. פעם או פעמיים הביט בכף־יד ימינו, עדיין נדמה לו כאילו איננה. כמה פעמים כיווץ אגרוף ופתח, כיווץ פותח לאט, כמו אינו מאמין לאצבעותיו.

בערב בא אליו אחילוד. ישב לידו על המרבַדים. מכחכּח בגרונו, נכלם מעט, אמר לחיואי שאין עובד טוב ממנו בכל עֲנֵר כולה; אבל מרית שׂוטמת אותו, רוצה שיילך לו. והוא, אחילוד, שנים רבות עמד מולה כסלע הזה, אבל עתה זקן, כבר צפד עוֹר פניו מתלונותיה הרבות, אין בו כוח. ועתה כל שרוך נעל וכל בצע כסף אשר יחסרו בבית, ואמרה מרית עד מתי יגור עמנו הגבעוני הלז. והרי הוא, אחילוד, יודע היטב שמעולם לא שלח ידו חיואי בשמץ דבר, אין באוהלו מחוט ועד קש, לא מן המַרְעית ולא מן המִקנֶה ולא מן המַקָחָה, אין ישר ממנו בכל הנחלה כולה. והוא, אחילוד, לא איש עוולה הוא, לא יעשוק את חיואי. שׂכרו ייתן לו וגם יוסיף, גם חליפת בגדים אחת, גם עשר קשׂיטות, ונעליים טובות, כי עבד אותם חיואי באמונה זה שבע שנים, אין רע בינו לבינם.

חיואי הניד ראשו. כן דיבר אחילוד. בעצמו כבר חשב ללכת, רק אמר אשאר נא מעט במקום הזה, והנה שבע שנים. לבוקר יארוז צרורו ויילך לו. לא עשק אותו אחילוד ולא גמל לו רעה. וגם הוא, חיואי, עבד אותו באמונה, וקיימו שניהם את דבר הברית.

חיטט באבנטו ושלף כמה גזרי אריג שנותרו בו מיום כריתת הברית. אחילוד הביט בהם, נרגש מעט. נגע בקצות אצבעותיו בפיסות הארג שדהו מאוד. קיימתי את דבר הברית, אמר לחיואי, וחיואי אמר, הן. הביטו זה בזה, שחור היה שׂער ראשם ביום הברית, ועתה שׂיבה.

נכדיו של אחילוד ליוו אותו עד אם־הדרך, מנפנפים בידיהם, קוראים שלום חיואי. שלום, חיואי.

לא הביט לאחור.

ד

חיואי הלך מערבה.

לאטו הלך, לא אצה לו הדרך, תחילה עוד נשא עמו את אוויר המחנה, רואה את מראותיו ושומע את קולותיו. משהו הדומה לצער, או טינה קטנה, עוד נותר בו. שבע שנים עבד אותם, את כל מלאכות הארץ לימדם, והוא לא למד מהם דבר. אמת, משפט צדק שפטו אותו, וגם את דבר הברית קיימו. אבל כאילו החסירו ממנו דבר, קיפחו, בעצמו לא ידע מה. הולך הוא כלעומת שבא, שבע שנים כיום אחד. מאום לא אירע. גבעוני היה ונשאר גבעוני.

מעט מעט החל לשים לבו לדרך. היום היה אפור. לא ידע אם בעצמו הזקין, או הארץ היא שהזקינה, נתעייפה. העצים נתנו פריים, אבל בלי חמדה. מעט הפרחים אשר בהר לא זהרו, כמכורסמים. איזו כֵּהוּת ישבה על ההר ועל השמים. אוויר עמום, כמו ענן של עצבות שאינו מתפזר.

בעמק היתה דרך, דרוכה היטב, אנשים הילכו בה, איש מוליך אתון, אשה יושבת על המרדעת ומאֲגוֹדת זרדים גדולה לפניה, חורגת ימינה ושמאלה. כמה נושאי משא הלכו מולו מהר, כמעט רצים. שבע שנים לא צעד בעמקים האלה, ועתה אנשים ודרך.

המלחמה עברה כאן לפניו. פה ושם, בצדי הדרכים, עמדו חצאי בתים חרבים, עצי פרי מתים, גזעם שחור ועלוותם צהובה. לפעמים עמד ריח של פגר באוויר, עד חלפו. לא ידע מי הגר ומי המחריב, ולמה נתכהה ההר.

כיום וחצי אחרי צאתו, והשמש נוטה לשקוע, ראה את הבתים בצד הדרך. לא נראו כמקום ישוב. כמה פרות עמדו קשורות אל רַהַט גדול, פרסותיהן בוססות באדמה הרטובה, גועות בקול נמוך אל מול המים. עצי פרי טובים היו כאן, תאנה ורימון וסוכת גפן, מסוּבּלת אשכולות. קולות של בקר באו מתוך המלונה הגדולה, וראה שלפניו בית־מִרְבּעת. כמה נערים פתחו את הדלת הרחבה, ומשכו החוצה פר גדול, שחור, כפוּת, והוא מכווץ שרירי גבו כגשר, תוקע ראשו באדמה ואינו רוצה לצאת. לצווארו היה זֵר שמוט ונבול של עלי ער.

חיואי קרב ועזר להם למשוך את הפר החוצה, אוחז בחָח. הודו לו, מצַחקקים. שמונה פרות הרביע, אמרו בשפת הארץ, ולא רב לו. פר הפרים הוא זה, מן הצפון קנו אותו, לא ממקומותינו. בעטו בו מעט בגאווה.

שאל אם יש בזה מקום לקחת לחם ולינת לילה, והצביעו על הבית שבין העצים, הנה האש והעשן והנה ריחות עולים מן החצר. יילך נא האורח ובא עד שם, כי מלון אורחים הוא.

נכנס, מכופף ראשו הגדול בפתח. החדר היה חשוך, ריח כבש וריח יין עמדו בו, וחיואי חש שהוא רעב מאד. ישב על המרבד והניח את צרורו. שלושה או ארבעה אנשים אחרים ישבו הרחק ממנו, באפלולית החדר, מכרסמים את בשר העצמות ומשליכים אותן לכלב הממתין וקופץ מעלה אל מול העצם, מתמתחה עד דק, וחוזר ומתכווץ על טרפו.

זמן מה ישב כך, נח, עד שבא לקראתו נער כבן שבע־עשרה, או שמונה־עשרה, נושא גיגית של מים. חזהו של הנער היה עירום, נוצץ משמן, רק רצועות עור שחור חגרו אותו. גם על זרועותיו היו רצועות עור, צעד כמרקד.

כרע לפני חיואי ורחץ את רגליו, מדבר כל העת, כי לָאוּ על ההרים רגלי האורח, ועתה ירחץ אותן וגם יסוּך, ואם חפץ האורח באשה, יש בזה קדֵשה, הנה יושבת תחת האלון, כברת־דרך קצרה מן הבית.

חיואי הניד בראשו ללאו. זקן הוא, אמר, כחו בל עמו, זה שנים לא ידע אשה. עצם עיניו למגע הידים המעסות כפות רגליו, חש את המנוחה פושטת בגופו. חשב במעומעם שלמחר, מחרתיים, יפקוד את הקדשה הזאת, יראה העוד כוחו עמו.

הנער סילק את הגיגית וחזר, מביא עמו נזיד של צִיקֵי אַלְיָה ועדשים, וקנקן של יין. חיואי התרווח, הנער עדיין עמד עליו לשרתו, נע בקצב על כדורי עקביו. שאל את חיואי מנין הוא, והשיב כי גבעוני הוא, זמן רב לא היה בעירו, והנה יצא לראות את פני הארץ.

אורוּ עיניו של הנער, ואמר ביראת־כבוד, עיר גיבורים גבעון, רק יגדל מעט והלך גם הוא לגבעון להסתפח על גיבוריה, אין כגבעון בכל ממלכות האדמה. הנה כל הערים האלה מובסות, נפלו כעשב לפני הארבה הזה שבא עלינו ממדבר, רק גבעון לבדה עומדת, אף כי צרו עליה מצור ארוך, היטב לחמה ולא יכלו לה. בדברו, מתפעל, מתח ברַהַב את שרירי זרועותיו החגורות עור שחור, חזהו העירום נוצץ משמן.

חיואי שאל מתי היה הדבר, והנער השיב בגאווה שהוא יודע גם יודע, לפני שבע שנים היה הדבר, אויב צר על גבעון, רב ועצום, ושערי גבעון נעולים ולא יכלו לה. וגם על הבוגדים אשר בגבעון הוא יודע, בוגדים היו בעירם והרגום.

שאל חיואי מי היו הבוגדים, והשיב לו, מרקֵד מעט כל העת, שאת שמותיהם אינו זוכר, אבל אחד היה שופט בעמו, אולי שחר או שחם, ואחד ירובעל, או נרבעל, הנה יילך וישאל את אביו כי הוא יודע אל־נכון. ועוד אחד היה עמם, נביא, בוגד גדול, יצא אל העברים תועבת הארץ, ונוסף גם הוא על שונאי גבעון, היטיב לעשות המלך אשר הרגו, אותו ואת הזקנים הבוגדים במלך, כן יאבדו האויבים כולם.

ומה שם המלך, שאל חיואי, והנער השיב שאת שמו אינו יודע, אבל היה בגבעון לעת קציר, עם כל בית אביו היה, ויום אחד ראה את פני המלך על הבריכה הגדולה אשר בעיר, והוא איש לבקן ופניו אדומים מאוד. ואם יבקש האורח עוד יין או לחם, יצווה נא, והוא ירוץ מהר ויביא, כי כבוד גדול הוא לו לשרת איש גבעוני, מגיבורי הארץ.

שעה ארוכה ישב חיואי על יינו, תוהה. שלושת האנשים האחרים, אשר ישבו במרחק ממנו, המשיכו לשתות ולדבר בקול נמוך, לצחוק בקול נמוך; אחר־כך גם שרו יחד, שיר אשר לא הכיר. טופחים היו זה על כתפו של זה, שיכורים מעט. לא יכול היה להבחין בפניהם באפלולית. גם רחוקים היו ממנו, ולא הביטו בו.

אחר־כך החשיך הבית עוד יותר, והנער חזר והביא צרור גדול של מרבדים מגוּללים, פורש אותם לאורך הקירות מרבד־מרבד בעבור אורחיו, פורשׂ ומחליק. שכב על אחד המרבדים, פרקדן, ידיו שלובות תחת ראשו. נר אחד קטן נותר דולק בתוך מִגרעת הקיר, מפיל צללים ארוכים; אחר־כך קם מישהו וכיבה גם אותו.

ואם כן, איש מת אנוכי, אמר חיואי בחושך.

בבוקר עמד לפני המלון. ופניו אפורים. ידע שהוא צריך ללכת, ולא ידע לאן. לא גבעוני הוא ולא עברי, חשב, פליט בהר הזה, אין לו לאן לשוב. לא עם ולא עיר ולא אלוהים. אל־נכון חטא מאוד.

המשיך ללכת, משׂרך רגליו. הולך היה בציר המלחמה הישנה. האדמה עדיין שחורה היתה משריפות; אבל פה ושם צמחו ענפים ירוקים חזקים מגזעי העץ המת, פה ושם פרץ הירק וכיסה את האדמה השרופה. ההר השיב מלחמה שערה, הירק הטמון בו בוקע, עיקש, כמבקש לכסות על האֵפר, כמו לא אירע דבר, כמו לא היה חורבן.

בעצמו לא ידע כמה זמן הוא הולך כך, צרורו על גבו. לפעמים חשב שכל זה חלום הוא, חלום ארוך, ארוך, מתיש, כי לא בא בוקר; ואחריו יקיץ, אם בביתו אשר בגבעון, אם בנחלת אחילוד. אבל החלום הקשה נמשך ולא תם. הרבה אנשים הילכו בדרך, רגלי, או מחַמרים אחרי בַּהמות־משא, והוא לא הביט בפניהם, כי מה יראה עוד, כמו משך ידו מן החיים.

זקן אני, אמר חיואי בלבו, זקן. גם מתו כל אלוהי הארץ.

לפנות ערב הגיע אל אם־דרך. קבוצת אנשים באה למולו, ושאל אותם לאן פני הדרך. אמרו לו שדרך העַי היא, הנה קרובה היא, אבל עיר אין בה כי חרבה, רק אנשים מעט יושבים על חורבותיה, לא ימצא ההֵלך מלון לילה במקום הזה ולא פת סולת, כי עניים מאוד יושבי החורבות.

הלך אל העַי. כמעט חושך היה בהגיעו. קטעי חומת העיר המשוננת עמדו, גושים כהים וּרסוקי מתאר, מול שמי הערב. במדרון שפוכים היו שברים אין־קץ, שברי קירות ושברי כלים, אבן ולבֵנה וחרס וזכוכית שנתערפלה ורעפים. פה ושם בערו מדורות קטנות בתוך עיר השברים, משפחה יושבת ליד כל מדורה, וסיר תבשיל עמה.

ישב על השברים. עוד חמים היו מלהט הצהריים. כל־אימת שזז, או היטיב תנוחתו, היה שפך של שברים גולש עליו או תחתיו, אין להם קץ. עוד נותר בתרמילו צרור של תמרים אשר לקח עמו לדרך מעֲנר; משך את האשכול והתחיל לאכול.

אחר־כך קרבה אליו אשה אחת, נר בידה, ואמרה לו בי אדוני, יקרב נא אל אישי ואל בנַי, הנה הם יושבים לא הרחק, ישבור אתנו לחם, ואם ייתן לנערים מעט מן התמרים אשר עמו, ובירכוהו, כי לא בא דבר מתוק אל פיהם זה זמן רב.

הלך עמה בחושך, והיא מאירה לו פה־ושם, שלא ימעד. המשפחה קיבלה אותו במאור־פנים. אנשים צנועים היו.

חילק את שארית התמרים, והם מצצו אותם לאט, שלא למהר ולבלוע. חייכו אליו.

שאל את אֲבי המשפחה מי זה אשר החריב את העי, העיר הגדולה, והשיב לו, למה זה תשאל, אחי, וגם אנחנו שכחנו. שש פעמים חרבה העי, מאֵרה היתה בה, הלא היה אויב ולא היה פולש בארץ אשר לא החריבה, הכנעני והאמורי וכל אשר יעלה על לשונו, יד איש היתה ברעהו בהר הזה.

שאל אם גם העברים עברו בה, ואמר לו כן, גם הם היו והלכו. בתחבולות נלחמו העברים, אמר, פִּיתִי, אמר בשפת הארץ, פִּיתִי לחמוּ, מפתים היו את לוחמי העיר החוצה ונופלים עליהם בחוץ, ובשפתם יאמרו פתאום, כי זה שֵם התחבולה אשר להם. אבל לא העברים הם אשר החריבו את החומה הזאת, המשיך וסיפר, כי עם לא עז הם, כארבה באו וכארבה יילכו; אֱמוֹרים היו כאן, ואֵיל ברזל להם. ועתה על מה זה ולמה עוד ידברו על המלחמה, הנה כל מעשי המלחמה סביבם, רק הם ועוד מקצת בתי־אב נותרו יושבים על החורבות, בעיר השברים, אולי עוד ישובו ובנו את העיר, כי השדות לא חרבו, הנה שב מעט הירק, והעצים אולי ישובו ויתנו פריים. ולאן יילך אדם, אין לאן ללכת בהר הזה. ימתינו עד ייטב להם.

שוחחו עוד מעט, הילדים מביטים באורח, עד אשר נעצמו עיניהם; אחר־כך שכבו איש באשר ישב, על השברים. חיואי שכב, ראשו על צרורו, מביט בכוכבים שנעו במסלולם, רחוקים מאוד.

בלילה באה אליו סהלי. לא הנערה אשר שילח לעי, כי אם ילדה, כמעט תינוקת. באה וישבה מולו, עיניה רושפות, שׂוטמת אותו בכל מלוא כוחה.

שאל, תמֵה, על מה זה ולמה היא שוטמת אותו. הלא טוב היה אליה, הלא קנה לה נזמים ואצעדות, הלא שילח אותה בעצמו, עם הנערים, אל מקום טוב? ועתה הלא מתים שניהם, היא ילדה מתה הוא נביא מת, הישׂטום המת את המת?

אבל היא ישבה מולו, קשה וחדה, וכל מלה שפלטה למולו קללה. אלוהים חיפשת להתחטא לפניהם, לעגה, רק אלוהים חיפשת כל הימים. שאל בפליאה למי חטא איפוא אם לא לאלוהים, והיא קמה וצעקה עליו שאינו מבין מאום, אינו מבין מאום. צעקה ונעלמה.

חש שעוֹל גדול מאוד רובץ על חזהו.

בקומו בבוקר, המשפחה שלידו ישנה עדיין, איש במקומו. לא שמעו בקומו ובלכתו. רגילים היו לקול דריסת רגליים בשברים הרבים, ולא ניעורו.

ושוב הלך מזרחה. בכי גדול נצטבר בו, ולא יכול היה לבכות. רק רגליו המשיכו והוליכו אותו, כמעצמן, מזרחה.

אחר־כך הגיע אל מקום הנשקף אל הירדן. צוק גבוה מאוד התנשא לימינו, מוריק כולו ממערב, תלול וצחיח מצד הנהר. למטה השתרגו פיתולי הנהר, וגאון הירדן, כהה־דקלים, סבוך כולו ועבות בירק.

ירד אל הנהר. בין הצוק לבין המים עמדה רצועה של חול בהיר, ואחריה סבך הדקל והעצים. איש לא נראה בסביבה, רק קולות הציפורים הרבות סאנו בחורש הגבוה. הנהר חסם דרכו מכאן, והצוק מכאן. חם היה מאוד, כמו משקל גדול נעמס על הבקעה.

כרת כמה ענפי דקל, פרשׂ אדרת על פארה כפופה, עשה לו סוכה, לנוח מעט בצל. כאן יישב, אמר לעצמו, אין לו עוד לאן ללכת, זקן הוא, איש מת, לא צלח בידו דבר מכל אשר עשה עלי־אדמות, כצל עובר; ועתה יחיה נא עוד מעט במקום הזה, וימות, ובא הקץ לעמלו.

המקום היטיב עמו. עולה היה מעט בצוק ולוכד חוגלות. פה ושם הניח פחים, אבל רק חיות קטנות נלכדו בהם, מעט מעט למאכל. לעתים היה יורד אל הנהר, מפשיל שולי בגדו, לדוג בשתי ידיו. אחר־כך פיצל כפות של דקל, וארג אותן שתי ועֵרב, לעשות לו רשת. בערב ישב ונח, מביט בהרי מואב שממול, סגולים וארגמניים, עד שירדה כל השמש. שכוּח־אֵל היה, וטוב היה לו בכך.

אולי שנה, אולי שנתיים אחר־כך, ראה שאין שלל בפחים אשר הטמין. חשב שלא טובות המלכודות אשר עשה, חמק מהן הטרף. חזר והיטיב אותן, אחת לאחת. אבל בלכתו בבוקר, בתוך מעבה החורש, ממלכודת למלכודת, לא מצא דבר, רק זרדים פזורים ובורות ריקים. תמַהּ מאוד.

יום אחד, והוא הולך בַּמעבה, שמע לפתע, קרוב מאוד לאוזנו, שריקה חדה. נבהל מאוד. נשא עיניו, והנה נער קטן, כבן שבע או שמונה, יושב על העוזרד, עירום חציו, ובפיו משרוקית־רועים. משראה את חיואי מביט בו, גחן מלוא גופו ושרק שוב, חזק מאוד, כמעט אל תוך אוזנו.

גל של חימה הציף את חיואי. הנה זה בא להתקלס בו, מתגרה כאחד הילדים הליצנים אשר בגבעון, עד כאן רדף אותו צחוקם של אלה, וגם השיג, להפר את שלוותו.

משך את הילד למטה וסגר כפותיו על גרונו, עיוור מכעס. הילד השמיע קולות עמומים, בלי מלים; וכאשר פתח פיו לרווחה, לשאוף אוויר, ראה חיואי שלשונו כרותה. אל־נכון כרתו אותה באחת המלחמות.

הרפה מן הילד, וזה קם על רגליו מיד וברח, מייבב בקולותיו הכבדים, משליך על חיואי אבנים קטנות וענפים במנוסתו, עפר, כל אשר מצא.

עכשיו ידע שגוֹנב הילד מן המלכודות. שב אל סוכת הדקל, וישב תחתיו, מהורהר.

כחודש ימים אחר־כך ראה שוב את הילד כרות־הלשון. כרע ליד אחת המלכודות, נובר בשתי ידיו בשׂכּים, שמע את חיואי קרֵב, וקם מהר על רגליו הדקות, לברוח. אבל חיואי קרא לו. אמר שלא יעשה לו כל רע.

הילד עמד במרחק־מה, המנוסָה עודנה ברגליו, נראה כחוֹלה מאוד. עיניו היו שקועות, גופו רזה, נושם ומלחית בפה פתוח. חיואי השליך לו את חֵמת המים, אשר נפלה סמוך לרגליו, הילד חשש לגחון ולהרים. הסיט את החמת ברגל למרחק־מה, וחזר והסיט עוד מעט, ושוב הסיט, ורק אז גחן מהר והרים. שפך את המים על גבו, מביט בחיואי כל העת, עיניו כהות מפחד.

חיואי אמר לו שיבוא עמו אל הסוכה. לא חיכה לו. הסב ראשו והלך קדימה, בלי להביט אם עוקב אחריו הילד, אם לאו, בוסס בתוך העלים היבשים שעל החול. מאחור שמע את פסיעות הילד, רגע הן כאן, רגע דממה.

אבל הילד פחד להיכנס אל הסוכה. עצר כמה פסיעות ממנה, וברח.

זמן־מה אחר כך נשמעו שוב פסיעות ברובד העלים היבש. הילד עמד בפתח. נראה היה כמי שאינו יכול לעמוד ואינו יכול לשבת. לבסוף נפל פנימה, צונח על בטנו על החול. כל גבו היה מכוסה פצעים ממוגלים ולוהטים, ושריטות, כמו מתגרד היה, מטורף מן העקצוץ, בגזעי העצים.

חזר ויצק מים על הגב הקודח. הילד רעד בלי קול.

בלילה קדח הילד ודִמדם בקולותיו הכבדים, קולות של אילם. חיואי שכב בסמוך ולא זע. גם זה ימות, חשב, ולמה זה אנוכי. פעם אחת חשב לקום, למצוא עץ ערבה, לחלוט מן העלים מִשרה לפצעים האלה; אבל המחשבה הכלימה אותו ולא קם. וכי כאחת העבריות הוא, חשב, שינשוף בגב הילד. יחיה יחיה, ימות ימות.

בבוקר היה הילד חי, אף כי חיוור מאוד. חיואי שם אוכל ביניהם, אבל הילד מיאן. רק שתה ושתה, בשקיקה גדולה. נתן משרוקיתו בפיו, ושרק פעם או פעמיים בנשיפה חלשה, כאומר תודה. אחר־כך נרדם שוב, ישן כל היום וכל הלילה.

בבוקר נעלם.

שוב היה חיואי בגפו. עכשיו נעשו הלילות קרים בבקעה, עננים החלו לבוא מצד מערב, הרי מואב מתערפלים באובֶך ובסגריר ראשון. יום אחד נמלך בדעתו ויצא לדרך, מטפס שוב על ההר, לעבר הארץ הנושבת.

כמהלך יומיים או שלושה מצא עדר, ורועה עמו. התמקח הרבה. גם לא נותרו לו מטבעים רבים באבנטו. הרועה קשה־עורף היה, עמד על המקח. אחר־כך נטל עדרו והלך משם, וחיואי הולך אחריו, מפציר.

לבסוף באו על עמק השווה. חיואי קנה כבשה אחת הרה, ושתי עזים. קשר אותן יחד במשיכה, וחזר אל סוכתו.

בשובו, ישב הילד בפתח הסוכה. ראה את חיואי וקם, שורק לקראתו שריקות קצרות ורמות של שמחה. אחר־כך ראה את העזים ואת הכבש, ועמד מתפעל, שורק שריקה ארוכה מאוד, ככל שעמדה לו נשימתו. חיואי גער בו שיחדל, הלא אוזני אנשים הוא מחריש. ייכנס נא ויתר את הבהמה העייפה, ייתן לה מים. אף שֵם קרא לו, גוֹשַע. לא ידע תחילה מנין בא אליו השם הזה, ואחר־כך, בבת אחת, זכר, כמו קשר הדוק מאוד הותר בתוכו כליל: הלא שם אחיו הוא זה, אחיו הילד אשר הועלה קורבן במקדש בגבעון, לעיניו הועלה באש, והוא בן חמש שנים. הלא ידע את השם וידע את הדבר כל השנים האלה.

הילד גוֹשַע לא התנגד. אולי היה זה שמו, אולי נשא השם חן לפניו. נשאר עוד מעט בסוכה, האכיל את הכבש ואת העזים, מהמהם. ושוב ברח. חיואי ראה שבעֵת העדרו, גנב הילד מרבד. קילל מעט, אבל לא נותר בו כוח לכעוס. ההליכה עייפה אותו.

מדי בוקר היה יורד אל הנהר לשאוב מים בחמָתות. לאט לאט ירד, כי זקנוּ רגליו וכבדוּ. בערב, עם בוא הקור, חש שפרקיו מתפוקקים. כבר לא רצה להיכנס אל תוך המים, לבסוס ברגליו עד הרשתות. מדי ערב העלה אש, שוכב סמוך אליה. רגליו כאבו בשכבו.

גם הנבואה פקדה אותו לפעמים, קטנה ואינה מזיקה, נבואת אנשים זקנים. ידע מתי יירד גשם על ההרים ממול, כמו משפך אפור גדול מן העננה; ידע איזה דקל ייתן פריו ראשון, ומה ימצא במלכודת, אם חוֹמֶט או עכבר או גור של תן. טוב היה לו בנבואה הזאת, כמו ברכה קטנה, צנועה. פעם אחת חלם על הבריכה הגדולה אשר בגבעון, אבל לא היה בו פחד. ידע שלעולם לא ישוב.

הילד גושע בא לפעמים. והוא גער בו ארוכות, בטרוניה של זקנים. הילד היה משיב בקולות של הִמהום. חיואי אמר לו במפגיע שיבוא בבוקר, יעזור עמו לרדת לנהר, לסחוב את החמתות ולקחת מן הרשת, כי זקן הוא, והילד אך לחם חסד הוא אוכל עמו, מן המלכודות הוא גונב, הלא יודע חיואי את זדונו ואת רוע לבבו; ואם לא יבוא ועזר עמו, לא ייכנס עוד אל הסוכה.

הילד גושע שמע בפנים אטומות. לא רצה. הלך.

אחר־כך, בוקר אחד, הגיע, נשען על עץ, שורק שריקות קצרות לקרוא לחיואי. בלי אומר ירדו שניהם אל הנהר.

מאז כל בוקר. הכבשה המליטה באביב, והילד אהב מאוד את החלב, גונב מן הטלאים, מתלעלע. יורדים היו אל הנהר, לאט לאט, כי כבדו רגלי חיואי. נשען היה על הילד ברדתו ובעלותו, נזהר מאוד שלא לפגוע בצלקות אשר נותרו בגב. פעם אחת כרת חיואי קנים טובים סמוך לנהר, והשליך אותם בפינה, בין הכלים.

בערב באו השקיעות והזהיבו את הרי מואב ממול באור רחב, גדול, נהרה שפוכה מאופק ועד אופק על הר ועל מים ועל חורשות הדקל הגדולות. ישבו מביטים נִכחם, עד שירד האור לאטו מן ההר, הולך ואוסף שוּלי שׂמלה זוהרת, ואדמת הבּקעה פלטה חוֹם וריח מים רבים, ריח סוּף וריח דגים. אולי בחורף הבא, אמר לַילד גוֹשַע, אולי לשנה הזאת, ייקח את הקנים הטובים ויעשה לשניהם חלילים.

אחרי הילדות

מאת

שולמית הראבן

---

אחרי הילדות

מאת

שולמית הראבן

בבקתה קטנה של אבן, לא הרחק מנחל צין, גר איש צעיר שאביו ביקש לרצחו נפש; ומאז עיניו ממצמצות מהר, כמו נרתעות מפני אור חזק.

אנשי הכפר לא קרבו אליו הרבה, ולא הוא אליהם; דיבורם מהוסס, קצר, מרחק שאין בו טוב או רע, כמרחק שבין ענן לבין אחת הצאלים הבודדות שבציה.

לא רבים חיו במקום הזה. לפני דור, אולי שניים, ירדו כמה משפחות מארצות ההר לבקש שלווה, מדרימים ומדרימים כל העת, חומקים מפני שיירות חיילים חמושים, הדוהרים אל עיר הפלך, ומפני כנופיות של רעבים, אורבים לשוד, יגעי מלחמות כמותם. עשר שנים נלחמו אנשים בהר, יד איש ברעהו, חומדים איש את מרעה רעהו, ורבים נפלטו ממנו. מי שהיתה לו חלקה, נאחז בה בעקשות, זעמו יושב כבד באויר שמעליה. מי שלא היתה לו, דחף אותו הזעם אל הדרכים, לנוע שם עם הנשים ועם התינוקות, לשווע ולשדוד. רק מי שהרחיק מאד נמלט מפניהם, הפנים שהופיעו פתאום מאחורי נקיק או חרוב, שזופות ומעופרות, ובשורתן רעה.

אויר קשה עמד בכל דרכי ההר. מעטים הלכו בו.

הדרימו והדרימו, הם ובהמתם. ימים הרבה הלכו, כמו נעו הרגלים מאליהן. ההר היה לגבעות, והגבעות לערבה, והם הלכו עדיין, כחוששים לעמוד, עד שלא פגשו איש בלכתם. גם העשב היה דליל.

לבסוף הגיעו לערוץ הזה. אבנים רבות, שחומות, הצטופפו בתחתית המורד, כמו צומחות מתוך החול עצמו, אבנים שהידרדרו מטה לפני זמן רב, כאשר נד של מים גדולים מאד שטף את פני הגבעות ברעם וברעש שהניס כל חי. עכשיו רבצו האבנים צחיחות, נקברות לאט בחול, כמו הרבה מצבות נושנות שהזמן עיקמן. צל גבעות עמד מעליהן, ושתיקה גדולה.

קרסו תחתיהן, עייפות מלכת ולו פסיעה אחת. אחדים הדרימו עוד, עד למצוק הגדול, ושבו ועיניהם כבויות. רק גבעות צחיחות שם, אמרו, לבנות, מאופק עד אופק, ארץ דוּמה, אין בה חיים.

ידעו שכאן יישבו. גם לא נותר בהם כוח לנדוד. גררו את האבנים הכהות, אחת לאחת, במעלה, לבנות בקתות להם ולטפם, וגדרות למקנה. בלילה שוקעים היו בשינה כנמלטים אל תוך מעבה. ביקיצה לא ידעו היכן הם, מבוהלי מרחב. איש לא היה סביבם.

מעט מעט הסכינו. הצאן מצאו מעט מרעה, ועמדו מלַחֲכות תחת השמש היוקדת. הנשים מצאו חלמית. רוח הערבה כמו החליקה את קמטי הדאגה.

היו מים רבים, מהלך יום; אבל אל אלה אי אפשר היה להגיע. חיל מצב חזק ישב על המים, שכירי צבא פרעה, מצד גדול להם, צופה בראש המגדל יומם ולילה. גובים היו מס מן השיירות העוברות כאן לעתים, שתים או שלוש בשנה, מעבר הירדן אל עזה ואל שרוחֵן. בכפר אף לא העזו להביט לשם.

כאן, בין הגבעות, יכלו לסמוך רק על מעט הגשם. למדו מהר. בנו סכרים. חפרו תעלות, לעשות דרך למים, ללכוד כל טיפה. ידעו שרק במקומות הנמוכים, באפיק הנחל החרב רוב ימות השנה, גדלים העצים נותני הפרי; וכי את מעט החיטה יזרעו רק על מדרגה שטוחה, מגודרת בעמל; שאם לא כן, יבוא לפתע השטפון באביב, ויסחף עמו שיח ושתיל, ולפעמים גם כבשה או ילד. דלים וקנאים, רבו על חלקות השדה הקטנות, כמה פסיעות איש כל גדלן.

אי אפשר היה לרתום את המים. ברצותם באו פתאום בהמון עכור גדול, שברו את הסכרים כשְבור ענק קנים של קש, סחפו הכל, ונעלמו. ברצותם חדלו לגמרי, שנה או שנתיים או שלוש. במקומות הנמוכים צמחו אשלים ורותם, מעט דקלים, ושקד רזה, גוחן מטה. למעלה היתה ציה.

לא פעם הביטו בקנאה בעננה חולפת מעליהם, כהה, רווית גשם, וראו אותה ממטירה הרחק, במקום בו חיל המצב ובריכת המים. הביטו בעינים כלות. אז היה גבר אחוז־יאוש רץ מהר אל העדר, חוטף גדי תחת שחיו, מכסה באדרתו, כאילו בוש מפני ילדיו, ואץ מקרטע אל אחת הגבעות הקטומות, השטוחות כשולחן, אולי יספיק להקריב מהר לאלהים, אולי חטאו האנשים, אולי שכחו את תורת משה מסיני, הלא נביא אין בתוכם, מלך אין, גם אלהים איננו עמם כאשר היה במדבר הגדול, בימים הגדולים; הנה, הנה הם מתחטאים, עכשיו תבוא העננה ותתן להם חסדה, עכשיו.

לפעמים בא מעט גשם. לפעמים נשארו צמאים. ידעו שאלהים רחק מהם מאד. אולי נשאר בהר, במקום הכוהנים ואוהל המועד.

* * *

סָלוּא היה כבן שתים־עשרה כאשר הניף אביו עליו את הסכין. זכר בעמום שקשור היה בחבלי מִתְנן חזקים, ומת שם לזמן רב; ואחר כך קם, והוא לבדו, אין איש עמו בעולם, רק השמש הגדולה במעלה שמים, ושׂה שחוט שרגליו נתקשחו מוטל לידו, מכוסה דם וזבובים. עצום עינים, ממצמץ, מתנדנד, הלך נכחו במדבר, נופל וקם, נופל וקם, אולי עד ערב, אולי יום, אולי התארך היום והיה ליומיים, והוא הולך, אינו יודע לאן הוא הולך ולמה הוא הולך.

מישהו מצאו והביאו הביתה. שתה מים מן הכד וצנח לישון. איש לא היה בבית.

בכפר בושו במעשה. לא אבו לדבר. אם הזכיר אי־מי את אבי סלוא, ואמרו: כלב שוטה האיש הזה, חלומות גדולים לו, היום כל פרעוש יאמר אברהם אני, ואלהים מצווה אותי בחלומות, לא ייעשה כן במקומותינו, אמרו וירקו, כמבקשים לטהר פיהם מִדָבר רע; לא ייעשה כן, כי יקריב האב את בנו כאחד עמי הארץ, אך משוגע האיש.

משתתקים היו כל אימת שראו את סלוא קרב. והוא לא קרב הרבה.

את אמו זכר אך בקושי. פעם אחת העז ושאל את אחת הנשים הזקנות היכן אמו. הביטה בו נבוכה, והחלה טווה סיפור ארוך, כיצד באו אחי אמו יום אחד להשיבה הביתה, מרחוק באו, כי לא ניתנה כדת, בלא מוהר לקחו אותה אל בית בעלה, רק ישולם כל מוהרה ותשוב, והוא מה לו כי יתעצב, הלא טובות לו נשי הכפר מעשר אמהות, הנה, יקח נא את התמר הזה ויאכל וימתק לו.

לא האמין לה. בעצמו לא ידע מדוע. פעם אחת, במרעה, אמר לו אחד הילדים שתחת הצוק נמצאה גופת אמו, והיא מתה, אל נכון מעדה ברוצה אחרי אחת הכבשות, הלא כל הכפר יודע.

גם לכך לא האמין. זמן מה ניסה לזכור אם הלכה לה לפני מעשה הקרבן, או אחריו, ולא זכר, עד שחדל לחשוב. כל הדברים נתקבצו לו יחד לאימה אחת, גדולה וחזקה ממנו. לפעמים אמר בליבו שנלקחה אמו אל המצד אשר על בריכת המים, מצרי עבר על סוסו ולקחה, ושם היא כלואה, רוצה לשוב אל בנה ואינה יכולה. כאשר גברו עליו מצוקות, מביט היה לעבר המצד שבאופק, ומדמה לשמוע את קולה. פעם, פעמיים, כאשר גברה הרוח, חש כאילו יד מלטפת את ראשו, ובכה מאד.

נשאר עם אביו בבית. וכי לאן יילך. רועה היה את העדר הקטן למן הבוקר, עד שהתחיל האור אוזל מן השמים, כמו גולל מישהו את יריעות האור הפרושות לפס אחד אדום וארוך מאד באופק; ואחר כך החוויר גם זה. קור הלילה הראשון היה מכה אז בערבה, חודר תחת בגד, הכבשים מתכנסות, מפנות זנבותיהן לרוח, ופועות הביתה, הביתה.

לפעמים ישן בבית; לפעמים, כשהיו רוחות המדבר קרות מאד, התכרבל בתוך העדר, בין הגופים הצמריים החמים. צייתן וממצמץ, כמה שנים סעד את אביו החולה, מביא לו חלב, מעסה רגליו לעת כאב, עושה לו פת על גחלי הרותם. אביו הוא.

וכשבא יום אחד מן המרעה, וראה כי מת אביו, אף לא חשב ללכת אל הכפר ולבקש עזרה. בעצמו גרר את המת עד תלולית של חול, בעצמו כרה קבר בתנועות מדודות. גוף אביו כבד היה וקשוח מאד, מגעו רע.

ארבעה או חמשה מבני הכפר ראו אותו חופר. עד שבאו לעזור עמו, כבר היה המת מכוסה חול רב. סלוא המשיך לערום את החול, עוד ועוד, אינו יודע מתי לחדול. לא ידע איך קוברים. אנשים הביאו כמה אבנים גדולות להניח על הקבר, מפני חיות המדבר. לא מלאם ליבם לנחמו. וגם הוא לא אמר דבר. התפזרו איש לביתו.

נשאר לבדו בבית. זמן־מה עוד זכר בפחד את מגע הגוף האפור, הנוקשה מאד, עוד בשכבו על ערש דווי קר היה וקשוח. פעם אחת חלם שקם אביו וחזר, הנה הוא שוב על יצועו בבית, וידע בחירוק שיניים שיהיה עליו לקברו שוב, והפעם יניח אבנים כבדות יותר. הקיץ בזעם נורא.

בכפר החלו מדברים בו. אולי בושו על שעזבו אותו לנפשו כל השנים האלה. אשה צריך להשיא לסלוא, אמרו, עלם הוא, לא טוב היותו לבדו, עוד מעט הוא בא על העזים ועל הכבשים, ולכל העם עוון.

דיברו, וידעו שאיש לא יתן לו את בתו. פחד סתום, נושן, עמד בהם מפני הנער ומפני משפחתו, מוזרה המשפחה הזאת, כבד משאה עליהם. לא ככל האדם סלוא, אמרו, ממצמץ הוא ואינו חדל, אולי הכה אותו האלהים בעיוורון, או בסמרמורת, זיכרו נא את אמו ואת אביו טרוף־הדעת, אולי ארור כל זרעו, מי איש ויידע. לא יתחתן בנו זה.

לשוא אמרו שעדרו הטוב בעדרים, שחלקתו גדורה כמבצר ואינה נפרצת. הסוד חילחל, עתיק כימות עולם.

לבסוף הסכימו: כאשר יילך חירם אל ארצות ההר, כלכתו מימים ימימה, לסחור בערים שם, יביא לו אשה מאחת המשפחות שנותרו מאחור ולא ירדו דרומה; אולי ימצא את שארי בשרו, ומשם יקח לו את האשה. רק לא יגיד חירם את הסוד, הזהירו, איש חכם חירם, בלבו יכמוס אותו, פן ימאנו האנשים שם לתת מבנותיהם לסלוא. החרש, חירם, אמרו במתק שפתיים, את שמו תגיד ואת מוצאותיו לא תגיד, ומאלהים יהיה הדבר, כי רק הוא הנותן אשה לאיש.

אבל חירם לא מיהר לצאת. שנה באה ושנה חלפה, והכפר נעול על עצמו. וגם אם תכפו עליהם הצרכים, זה מחרשתו אין בה להב, זה מבקש יין או דבש או שמן או קיץ, והכלות מצפות לעדיים – לא מיהר חירם לצאת. בעוד חודש, היה אומר למפצירים, בעוד חודשיים, לא עת מסע היא, השמש חמה, וגם השמן בהר לא חדש, והדבש יקר מפז, אך יתקצרו הימים ויילך.

ידעו שאין לדחוק בחירם. ברצותו יצא, ברצותו נשאר. היו שנים שלא יצא.

ויום אחד בא ילד קטן עד ביתו של סלוא, סמוק־לחיים מן הריצה, נתקל במילים, ואמר מהר סלוא, מהר בוא, כי קוראים לך הזקנים, הנה הם יושבים תחת הדקל, ואתה בוא מהר, סלוא.

ירד אל הערוץ, תמה.

כעשרה גברים ישבו על תלולית החול הנמוכה, המשוטחת, מצמיחה סבך פרוע של אשל, קוצים והגָה, ודקל דל, מעוקם, גוחן מעליה. לבם היה טוב עליהם.

בירך אותם לשלום, וחיכה, מרכין ראש וממצמץ בחוזקה.

בישרו לו, כמתלוצצים, שהנה יוצא חירם לדרך, אשה יביא לו, ועתה יילך נא סלוא ויתן ביד חירם אשר יתן, מתנות ומוהר, למען יביא לו חירם כלה טובת מראה; ואת ביתו יכין להכניס כלה, יצוע טהור יכין לה, ומקום לשמלותיה, כי שמלות לנשים הגרות בהר, כתנות פסים להן. אמרו וצחקו.

נשא עיניו אליהם, פוחד מאד מפני ההיתול. אבל עיניהם טובות היו. חיכו לו שיודה מאד, שיזנק וימחא כף וירכון וינשק כנף בגדם.

סלוא לא זע. הם התלוצצו עוד מעט, אמרו שהם בוטחים בו, גבר הוא, לא קשת רמיה קשתו, ולא יהיו לבוז בעיני בת ההר הזאת, בל תתנשא על הגברים, כי גבוהות לב נשי ההר, והוא ידרוך על כף רגלה וימשול בה.

כשראה שאין להם מה לומר לו עוד, ביקש רשות ללכת. הביטו בו בלכתו, בפחי נפש, כמו שיבש עליהם את המהתלה.

* * *

לא ידע מנין יקח את המוהר. כל היום התהלך אנה ואנה, מבולבל, שוכח את אשר ביקש לעשות. אחר כך, באישון לילה, זכר: עוד יש במעזבה שק או שניים ובהם חפצי אביו ואמו, מכוסים צרורות, וכדים סדוקים, ומחצלות ישנות של קש, שנים לא הפך בהם איש; אולי שם ימצא את המוהר.

בלילה שכב ער, מחכה לבוקר. פעם־פעמיים נדמה היה לו שכבר הוורידו ראשי ההר הגבוה; אבל לא היה זה אלא אור ירח, גבוה ועז ומתעתע. נדמה היה לו שהוא שומע קולות בתוך הבית, ולא היה דבר. ירבוע אחד בא לחטט על המפתן, והלך כלעומת שבא.

עד שהחלו ציפורים רבות לקרא לשמש בקולות חזקים, מתריסים, עפות בקוצר רוח חד אנה ואנה בשמיים, כמו מותחות חבלים דקים למשוך בהם את השמש מרִבצה במזרח, ובכפר נשמעו קולות יקיצה, וריח עשן עם ריח הבצק החם עלה מן החוצות.

סלוא הלך אל המעזבה. זמן רב עבד להסיר את השקים שנצטברו. בעצמו לא ידע איך הניח להם עד אותו יום ולא פתח דבר. ברובם לא מצא אלא פסולת נושנה, כדים סדוקים שאין בהם חפץ, ארג אכול־עש. ריח זקן ובלה עמד כלוא בשקים, והרבה להשתעל.

כעס סתום עלה בו למראה כל אלה, חפצי אביו וחפצי אמו, מושלכים בכל זקנתם. עננים של עש ואבק עלו מן החורים ומן הבד המצחין, שאריות של מוות. פיסות של בד התפוררו בידיו, כאילו לא היו אלא גושי ריח שקפא, ועכשיו נפוג.

באחד השקים מצא גליל בד קשוח למגע. גולל אותו מהר. בתוך הבד היו שתי אצעדות קטנות, כמיועדות לרגלי ילדה, וראי ממורט של נחושת. עמוק יותר היתה כוכלת של בושם. מעט מן הריח עוד נשתמר בה, תמצית של חיים אחרים.

ישב תחתיו שעה ארוכה, שואף ושואף בפליאה את שארית הריח. הניח את האצעדות על כף ידו הפתוחה, שעה ארוכה, והבין: אך נערה קטנה היתה אמו כאשר הובאה למקום הזה, נערה קטנה ניתנה לאביו. ניסה לענוד אותן על קיבורת ידו, ולא עלו אלא על שלוש אצבעות.

עדיין נותר מעט ריח באצבעותיו. עצם עינים וניסה לזכור. נדמה היה לו שהוא רואה, בעמום מאד, נערה צעירה, עוד לא גמרה לצמוח, רצה מהר מן הבית ולחייה שרוטות, כמו שרטה את עצמה בכל עוז, והיא מתיפחת, ידיה מושטות קדימה, אין לה מושיע בכל המדבר כולו.

יותר לא זכר. המראה הכביד עליו. גם לא בטח בו. לא היה בטוח בכל החלומות האלה, הבאים אליו לפעמים.

העביר ידיו על פניו, להתעשת. אחר כך קם, ממצמץ בחוזקה, הוציא את כל שקי הבלויים מן המעזבה החוצה, משליך הכל בערימה אחת, ומנער ידיו. הרהר רגע, ואחר כך הביא כמה גחלים ממחתת הרותם העוממת לפני הבית, והעלה את הכל באש. הערימה היתה יבשה, בערה חזק ומהר. ככלות הכל, ניקה היטב את המעזבה, מעביר בה מחתה של עשן מפני החרקים. מראה השטח הריק, המטוהר, שימח אותו, כאילו נפטר ממשא כבד, ולא ידע שהוא נושא אותו כל הימים האלה.

את האצעדות ואת הראי גלל היטב בבד. לא הביט בראי.

* * *

בצהרים הלך אל חירם.

אנשים רבים התגודדו בפתח ביתו, רעש גדול עלה משם ומצהלות ילדים, כמו קרואי שמחה, באים והולכים ועומדים להביט וקולותיהם רמים. כל הכפר התקהל לראות איך מכין חירם את גמליו לדרך, איך הוא קושר את הצרורות מעשה אמן, איש לא ידע לטעון כחירם. מדי רגע יצא אחד הבנים מן הבית ובידו צרור נוסף להעמיס. כל העת נכנסו ויצאו אנשים, מפקידים ביד חירם, מי חֵפץ, מי אמירת דברים, ובניו יושבים בפתח המקורה ומונים צרור לצרור, אמתחת לאמתחת.

שני הגמלים הגדולים עמדו סמוך, מניעים ראשם הכבד, מדשדשים, נוחרים מדי פעם נחרה אדירה כנפיחה רמה, נותנים רגל לפני רגל דקה, כאינם בטוחים אם עליהם ללכת, ולאן יטה הגוף הגדול. ילדים קישטו את האוכפים ואת הרסן בפיסות בד קטנות, בורחים כל אימת שהגמל הסב ראש אליהם, נוחר, חושף שינים אדירות, רירו זב צהבהב. נועזים שבהם הצליפו ברגלי הגמלים בשבטים שבידם, וברחו. הגמלים עמדו, גדולים ואדישים.

סלוא התקרב לחירם, גליל הבד בידו. שפל רוח, ממצמץ בחוזקה, שאל אם יש בידו כדי מוהר.

חירם הביט בו במבט שקט. שקל את החפצים על ידו רגע ושניים, אחר כך אמר שדי באצעדות האלו, אותן יקח עמו, כי זהב הן, פיתוחים אין עליהן, לא כפתור ולא פרח, אבל זהב הן, ויצלחו; ואת הראי ישאיר נא סלוא עמו, כי לא ממורט הוא, אולי לא טובה הנחושת, לא תעבור אל הסוחר.

סלוא הקשיב, מרותק. דברים כנים אמר לו חירם, לא במבוכה ולא בהיתול, כדבר איש אל רעהו דיבר. לעיני שני עדים גולל חירם את האצעדות בבד, ואמר בקול רם שאצעדות סלוא הן, למען יקח בהן אשה לסלוא; וכי לא יצליח אלהים דרכו, או אם יבואו שודדים ושדדו אותם ואת בניו, נקי הוא לפני סלוא וחוב אין לו.

שני העדים אמרו אמן בקול רם, וחירם חזר וישב תחתיו, נפנה אל האורח הבא. עניין סבוך היה לו של יונים ושל כדי דבש, וסלוא לא שמע דבר.

רק עכשיו הבין שאת הנעשה אין להשיב. נחרד מאד.

האנשים חייכו אליו. היו שטפחו על כתפו, חתן תהיה לנו, סלוא, אבי בנים רבים תהיה. כמה מן הבנות הצעירות הביטו בו, כאילו רק עכשיו הן רואות אותו באמת, אמנם ממצמץ הוא, אבל טוב תואר הוא, מגבו אין יפה ממנו. טעם של צער קצר היה במבטן.

קצר־רוח, פילס לו דרך בין האנשים. את הנעשה אין להשיב, אמר לעצמו שוב ושוב, כאינו מאמין, את הנעשה אין להשיב. לא ידע אם הוא שמח או עצוב. רק לבו הלם בחוזקה, כאילו רץ זה עתה למרחק גדול מאד.

מוטרד מאד חזר הביתה ואל כל מלאכות הבית.

כל הכפר קם בבוקר לחזות בחירם בצאתו לדרך. עמדו והביטו מתפעלים, איך קשר חירם את הצרורות האחרונים, איך העמיס עוד ועוד צפחות ואמתחות ושקים, הוריד שק והעלה שניים, עד שבסופו של דבר נקשר הכל במיתנן החזק. הגמלים הגדולים, הסבלניים, רבצו מוברכים, רתמתם מקושטת, ראשיהם הכבדים נעים ימינה ושמאלה. הלסתות לועסות בלי הרף, זבות ריר. הכבודה בלטה לצדדים.

הגיעה העת לצאת. בני חירם טיפסו מהר על האוכפים, אחרי אביהם, והקימו את הגמלים בקריאות רמות. תחילה התרוממו הצוארים הארוכים, גבוה מעל לרגליים, אחר כך קמו גם הרגליים האחוריות, הדקות מאד, כלא ייאמן שתוכלנה לשאת את כל המשא הגדול הזה. הצופים פלטו אנחה. עכשיו דשדשו הגמלים, רגל לפני רגל, קצרי רוח לצאת למסע.

השיירה הקטנה זעה, מתנדנדת ועוברת כבדה על פני הבקתות האחרונות. ידעו שלא במהרה תשוב. אמהות הרימו את ילדיהן הקטנים, למען יראו איך עובר חירם ויוצא אל המישור, איך קמה הרוח הקלה הממתינה במישור תמיד ומרימה חול לכסות על עקבי השיירה.

מן המקום בו עמדו, אפשר היה לצפות למרחק עצום, ככל אשר תכיל העין.

גם סלוא היה במביטים. משהו הדומה לאדישות השתלט עליו. השיירה יצאה, מה לו ולה. מי יודע אם ישוב חירם עד בוא החורף. מי יודע אם ישוב.

וכשהגיעו גמליו המתנדנדים של חירם עד לגבעות הקטומות, השטוחות כמזבח, נראים עתה קטנים, רחוקים ואלמוניים, סב על עקבו וחזר הביתה.

* * *

משנכנסה שיירת חירם אל ההרים, נעשה האויר אחר. הלכו בעקלתון, הגמלים פוסעים לאט, עוקפים מרחוק את כפרי היבוסים. פעם אחת עצר אותם משמר. חירם קפץ כבד מעל הגמל, לקדם את פני הרעה. דיבר ודיבר, הם שתקו והוא דיבר, שם ידו על לוח לבו מדי פעם. לבסוף גחן, או קד, שם לפניהם מטבע או שנים, ושב אל האוכף. לא עצרו אותם.

הבנים הביטו בכל, בעינים חוקרות של גורים. רחרחו את האויר החדש. ריחות קורנית וטיון עמדו בו. זה כמה ימים ראו את אובך הערבה נדרך והולך מיום ליום, נכבש והולך, החול הצהבהב מאפיר, נעשה מוצק, גבעות מתרוממות משני צדי הדרך, גבוהות יותר ויותר, טרשיות, מצמיחות חרוב וזית וסבכי אלה ומוריות. שאפו בזהירות את האויר, ממלאים ריאותיהם, מקשיבים, כבוחנים את נשימת עצמם. האויר לימד אותם את דבר ההר.

לבסוף ראו דבוקה של בתים במעלה ההר מימין, צפופים מאד, זה מעל זה, בית תומך בכתף בית, וזה בירך של בית, נסמכים; דומה תוציא בית אחד וכל הדבוקה תיפול. השמש נטתה מערבה, וההר עמד בשטפון של אור זהוב.

שום דבר כאן לא דמה לבקתות שלהם, בתי העוני, אבן על אבן משחירה רופפת, פזורות במדבר כצאלים הללו, אחת פה, שתים במרחק. גם האבן שבהר אחרת, צבע גוף צבעה.

חירם סימן בידו. מעלה חוגלה, אמר. עצרו, הגמלים נוחרים ונואקים בלי הרף, גופם עוצר וראשיהם מיטלטלים כממאנים. אחזו בחחים בחוזקה.

גינת אגוז גדולה הקיפה את הבאר, כמה עצי רימון בתוכה. צעיר הבנים ירד ונגע בפליאה בפרחים הקשוחים. רימונים ראה, פרחים לא ראה. נראו לו כהרבה צפחות אדומות קטנות.

בבית יששכר קיבלו את פניהם יפה. יששכר יצא אליהם, חיבק את חירם שעה ארוכה. אחר כך לקח אותם הביתה, מדלג מהר על מדרגות המדרון הטרשי, נתמך בגזעי תאנים, זורק פקודות ימינה ושמאלה, שישחטו, שישאבו, שיכינו.

בערב ישבו בחצר יששכר. חצר אחת היתה לו ולאחיו הגרים סביב. מדי פעם בפעם הגיעו אנשים, מנשקים את לחיי חירם וזקנו. נשים באו לשאול על בנות משפחתן, העוד בחיים חייתן, היש להן ילדים ונכדים. קולות רבים עלו מן החצר.

בני חירם ישבו סמוכים מאד זה לזה. מילאו כרסם בשתיקה. טעם האוכל היה זר. גם המילים נאמרו כאן אחרת, מהירות וזריזות יותר, כמו נזרקות מאיש לאיש במדרונות האלה, והמדברים הרבו לנופף ידיהם בדברם. לא העזו להביט בבנות הצחקניות שנכנסו לחצר מדי פעם, נושאות קערות, נושאות לחם. נדמה היה להם שהם נלעגים. אחר כך מיהרו לעלות על יצועם, מכסים ראשם באדרות. אף לא הלכו לראות היכן הלינו את שני הגמלים. פחדו. החושך בהר היה אחר, חשוך יותר, צר כמו בצינוק.

ארבעה ימים ישב חירם על המחצלת, מבוקר עד ערב, מוסר את הדברים אשר נתנו בידו למסור, מוכר תמרים ונחושת ואריג ואבן טובה ממצרים. לו ביקשו תרפים, היו עמו גם תרפים טובים. היו שָנים שבהן גחנו אל אוזנו וביקשו, בלחש, שלא ישמע אותם איש. עכשיו לא ביקשו. רק אשה אחת באה, קנתה זוג תרפים, החביאה בכליה והלכה מהר.

יותר משקנו, צמאים היו לשוחח. היש עמם כנענים, שאלו, היש עמם שופט או מלך או נביא, כי פה בהר יש מתנבאים, אנשים נקלים, הולכים ממקום למקום ומחרפים כאחרוני העבדים, תולשים שער זקנם, ואין יודע אל נכון מה נבואתם, כי ממלמלים הם. לא, אמרו לחירם, אין להם שופט, איש הטוב בעיניו יעשה, והנה עיניו הרואות, שפר עליהם חלקם, אין רע, רק הכנעני סביב, ואלהים טוב הוא ויציל, בודאי יציל.

בניו של חירם הביטו באדמה, נודפים בוז. איך יראו אלה את הכנענים בבואם לפשוט עליהם, חשבו ולא אמרו, הלא מישור אין כאן לראות את המתגודדים והבאים, רק הר אחרי הר מול העינים, מצמיח סבך, מסתיר. יבוא הכנעני ולא יראו, יאסוף אותם כאסוף ביצים עזובות.

ביום החמישי לקח חירם דברים עם יששכר ועם אחיו על דבר סלוא.

הסירוב היה אדיב. אין להם דבר, חלילה, נגד יושבי המדבר, הלא אנשים אחים הם, עצמם ובשרם, לשון אחת להם ודברים אחדים, למי יתנו את הבנות הילודות להם אם לא לשארי בשרם, ולא תשׂקרנה עין אל יושב הארץ. רק הדרכים מסוכנות עכשיו, אמרו כמפייסים, משמר רכוב ושודדים, והכנעני אורב, והבנות בנות יקיר הן היום, לא הורגלו בעבודה קשה, ובמדבר רבה העבודה מאד, משחירה פנים, גדרות ובורות מים, כן, כן, יודעים הם, כי שמעו, הלא הגשם שם בשנה אחת כמלוא חופן איש. אמרו וריחרחו בעדינות, כאילו ריח זיעה בא באפם, אבל הם מתאפקים מלסתום נחיריהם, שלא לעלוב באורחים. ועתה יישב נא חירם ובניו עמהם, לא יחסרו דבר, כי אורחים הם, ברוכי אלהים, כמלאכים אשר באו אל אברהם, אולי לשנה הבאה יביא עמו חירם את הנער, את סלוא, אל מעלה חוגלה, כאן תימצא לו אשה, וטוב לו.

אחר כך הוסיף אחד הגברים, מצחקק, אולי גם בני חירם ישארו עמם, כי בני טובים הם, לא יקשה למצוא להם נשים, גם שזפה אותם השמש כנחושת קלל, טובה מזו שהביאו.

לא היתה בדברים רשעות, אבל פניו של חירם חפו. אכן שָמְנו האנשים האלה, חשב, לא תצמח מהם ישועה. עלבון דק מן הדק עמד באויר.

החליט להקדים את שובו.

למחרת, לעת ערב, וההר זהוב מאד, קרבה אליו נערה. כבת שש עשרה היתה, גבוהה, כפות רגליה גדולות. אל נכון ארבה לו עד שתמצא אותו לבדו.

הבחין בה עוד ביום בואם. הולכת היתה לבדה תמיד, אינה מתחברת אל בנות יששכר האחרות, כמו גרה בפינות הבית. ראה שהיא עוקבת בחשאי, כל העת, אחריו ואחרי בניו, עיניה נעוצות מאחת הפינות ואינן סרות. פעם אחת ראה אותה מתגנבת אל מקום הגמלים אוחזת בחח בלי פחד, בוחנת כבקיאה את הרתמה הקלועה. ראתה אותו וברחה.

עכשיו עמדה מולו כמו גמרה להסתתר. הביטה בו הישר, ואמרה שתלך עמו.

השתאה מאד. שאל אם רע לה במקום הזה, והניעה ראשה ללאו, פעמים אחדות בחוזקה. לא, לא רע לה, בת אחי יששכר היא הצעיר ממנו, רק אמה שנואה היתה, לא גר עמה אישה, כי גירש אותה, על כן אחים אין לה, רק היא לבדה, יודעת לעבוד היא כאחד הבחורים, ועתה תלך עם חירם כאשר דיבר. לא דיברה בתחינה, ולא סלסלה קולה, כמנהג הנערות המצודדות מבט. קולה היה ישר.

אמר לה שיקח דברים עם יששכר. הנידה ראשה והלכה משם, גבוהה, בטוחה, כמו קשרה אותו אליה בחבל.

כשהגיע אל בית יששכר, עלה בדעתו שלא שאל לשמה, ועתה איך ידבר בה בבית אבותיה. אבל הם ניחשו מהר: רק מורן היא זאת, מורן בת אחי יששכר, כמעט נשכחה מליבם, כי בת האשה השנואה היא, ולא תירש.

התעשתו באחת. אם נתן בה חירם עינו, כאשר דיבר, הלא מאלהים היה הדבר, והם יעשו כאשר אמר, כי שאר בשרם הוא. כן יעשו, גם אם את הטובה בבנותיהם הוא לוקח, האהובה בבנות, אין טובה ממנה בכל ארצות ההר, רק חלילה להם מלהפר את דבר אלהים. ועתה ייצא נא אביה ויבקשנה וישאל אם תאבה ללכת, כי לא ייעשה כן במקומותינו לתת את הנערה והיא ממאנת.

לא הלך רחוק לחפשה. ישבה במרחק כמה פסיעות, גבה אל הבית, מציירת בעפר רעלה של כלה, מטבעות־מטבעות תפורות לה סביב. משראתה את אביה קרב, קפצה על רגליה הגדולות וטשטשה את הציור.

אמרה לו שתלך.

הבשורה פוגגה את המבוכה. עכשיו באו אנשים רבים אל חירם, טופחים על שכמו, הנה אנחנו מתחתנים בכם, חירם, ברית כרותה בינינו. יששכר פקד להגביר את הסעודות. נערים הביאו יונים ושחטו אותם בחצר. חירם חזר אל המשא ופתח כמה אמתחות צרוּרות. עכשיו מכר את הכל. ריח דם וצלצול של כסף נשקל במאזנים אפפו את הבית.

לא נתנו למורן גמל, גם לא אַמה או מינקת ללוותה בדרך. עסוקים היו. אבי מורן יצא אל הכפרים לקנות שמן, לא ידעו מתי ישוב. וכששאל חירם איך תלך עמו הנערה, וגמל אין, התנצל יששכר מאד, כל העת טרוד הוא, שיג ושיח לו, ועתה יתן לה אתון טובה אחת, הטובה באתונות, וכסף ישקול על יד חירם לקנות לה גמל באחת הערים בדרך, ובאה אל אישה בכבוד כאחת המלכות.

את האתון נתן. את הכסף שכח. אחיותיה מיהרו ותפרו לה רעלה, מטבעות לה סביב־סביב. מדדה את הרעלה, נבוכה מאד. צררה יחד עם הדורונות שהביאו לה. רקמה ואיטון, דודאים שיחשוק בה אישה, טיון לפתוח את רחמה, שמן טוב לסוך. לא ידעה מה תעשה בכל אלה. עמדה לפני הנערות המצחקקות בטוב לב, מלטפות אותה, כפות רגליה גדולות ושטוחות מתמיד.

* * *

אחר כך ירדה שיירת חירם מן ההר.

מורן רכבה ראשונה. בעינים נוצצות ישבה על האוכף, בין השקיים, צמאת מראות, רואה את המרחבים נפתחים לפניה, כמו נכנסת אל עולם שאין לו סוף, מן ההר המשתפל והולך, עד שנעשו הגבעות שוקטות, קטנות, מעט מרעה נמוך פזור עליהן, ורוח חמה מאד אפפה אותם מדרום.

הביטה והביטה. אולי כל ימיה צמאה למקום הזה. בכל רגע רחב ליבה יותר. הערבה קבלה אותה בלי קושי, כאילו היא שייכת לה מאז ומעולם. נפעמת קמה בבקרים, קלה, חשה את תמצית החיים בתוך גופה עם כל נשימה, עם כל משב רוח חמימה, מביטה בשמים שנעשו רחבים מאד, כמו צפה בין שמים לשמים, מעולם לא היה לה טוב כבמקום הזה. כל הדברים נעשו פשוטים. הרוח היתה נבונה, מדְרך כף הרגל היה נכון. גם השתיקה. חשה שאין דבר בעולם שלא תוכל לעשותו, אין דבר שיעמוד בפניה.

בחניות עמדה בראש מורם, נחיריה רוטטים, ולא ידעה מה שתעשה בכל הכוח הממלא אותה. בלילות, פני הגברים אורים ומאדימים בהבהוב מדורת היפרוק, מתרחקת היתה מהם, הולכת לבדה אל בין כוכבים גבוהים, עזים מאד, נושמת את תוגת המדבר הקלה, את האור הלילי הדק הפרוש תמיד על החולות. בלילות של ירח אי אפשר היה כמעט לשאת את עוצמתו. בפעם הראשונה שמעה את הדממה הגמורה, דממה של לפני היות הכל ואחרי היות הכל, והגבעות הנמוכות, הרכות, רבצו כאילו איש לא הקיץ אותן עדיין, לא אדם ולא חי, ואולי כבר היו ונשכחו. החיים היו חזקים במקום הזה.

חירם לא הלך בדרך שרוחֵן. את באר שבע החליט לעקוף ממזרח. יותר מדי סחורה וכסף היו עמו ועם גמליו. פעם אחת ראו מרחוק שיירה הולכת מהר, והסתתרו מאחורי קפל קרקע, מבריכים את הבהמות. בניו של חירם אחזו בפגיונים, אבל איש לא הבחין בהם. אולי לא היו חשובים כדי מרדף.

ופעם אחת, בצהרים, ומורן מתרחקת לצרכיה, בא אחריה צעיר בניו של חירם, חציו מהסס, חציו להוט, פניו לוהבים. מיהרה וחפנה בידה חופן של חול ותחבה אותו בפות, מביטה בו בליגלוג. התעשת, ורץ משם, נכלם, פוחד פחד מוות פן תספר מורן לאביו. אבל היא לא אמרה דבר. הפות השרוטה כאבה עליה עוד כמה ימים, עד שנרפאה.

לא הביט בה עד סוף הדרך.

מדרום לבאר־שבע נעשה האויר מוזר. רוח סועה נשבה למן הלילה, והחול התרומם והיה לאובך עבה. אי אפשר היה לראות את מִתאר השמש, כמו נבקעה קליפתה מאחורי האובך וכל חומה העכור נשפך על פני השמים. כל המרחב כולו האפיר ודהה כיום סתיו.

חירם הביט באופק, דאוג. פקד עליהם שיירדו ארצה ויחנו בסבך העבות, בין שיזפים, כי תדהמה קרבה ובאה, עוד מעט תכה בהם ובבהמתם.

השמים נתקדרו באחת. נעשה חשוך וחם מאד. האויר נמלא חול.

עמדו תחת שיזף גדול, עטופים אדרות, מכסים כל מה שניתן לכסות, גוף וראש. הבהמות נאקו נאקות קצרות. אבדה להן המנוחה, הרוח נעשתה סועה מאד, תלוליות החול הסמוכות משנות צורה כל העת, נשפכות מטה כמו מים רבים זוֹרמים, נמוגות מול העינים ונערמות מחדש. פני האדמה נעו כנוזלים, החול נע תחת רגליהם. התקשו לנשום, והלחיתו מעט תחת האדרות, בנשימה מקוטעת, אזניהם מלאו רעש רוח.

מורן לא שבעה מלהביט. ביקשה לרוץ לעבר התדהמה, גלוית עינים, עד שגער בה חירם בחוזקה, וחזרה. קרוב מאד התרומם עלעול גבוה, מתגלגל כעמוד נטוי, אחוז תזזית, רץ במדבר ונמוג. עוד כמה עלעולים גבוהים נראו מסתחררים מהר במרחב. אחד מהם היכה בהם לפתע. אי אפשר היה לפקוח עינים מחמת החול הנע מהר מאד, ששאב אותם ואת אדרותיהם התפוחות מעלה־מעלה. היה מחנק קשה. הבהמות נערו, נעירה נמוכה של פחד.

העלעול היכה מהר והלך מהר. נראה שרק כנף התדהמה היכתה בהם, ולא כל מלואה. חשו שהיא מתרחקת. ואז, כמו מדרך רגל של המון ציפורים טופפות על גג, החלו טיפות גשם יורדות, פוסקות מעט ושוב גוברות. תחילה עוד גבר המחנק, עד שתפחו הגידים בצדעיהם; אבל מעט מעט החלו המים מרביצים את החול, עושים פתחים לאויר. המדבר היה אפור לגמרי, חורפי, מכוסה יריעות כבדות של מים וחול, האופק סתום. החול פסק מלזרום. עכשיו הגיע תור המים, שזרמו מלמעלה בסאון דקיק וחסר מנוחה.

התדהמה חלפה. ניערו את החול מן האדרות. השיזף הגדול שלידו עמדו כוסה חול יותר ממחצית גזעו, תלולית חדשה שלא היתה קודם. צמאים, גופם חרב, שתו בלי מידה, משקים את הבהמות ואת הצמא הפראי שבתוכם שעה ארוכה, כאילו אין דבר בעולם רק הליעלוע הזה, עוד ועוד, גיהוק ובליעה וליעלוע, עד שנעשו כבדים מאד ממים.

מורן ניערה את החול משערה הארוך, מנגבת ומנגבת עיניה. ליבה חשב להתפקע מרוב חיים. צחוק אדיר אחז בה, צחוק של שמחה, שהדביק גם אותם. עמדו מלוכלכים, חול רטוב מרוח על פניהם וידיהם, אחוזים מצהלות של צחוק. גם חירם כרסו רטטה. נפיחת השטן היא, אמר וצחק, נפיחת השטן.

עמדו תחתיהם, לרגע אחד אינם מכירים את הסביבה. כל התלוליות שינו פניהן, כמו עיצבה אותן הרוח עיצוב אחר. לרגע חשבו שאבדה להם הדרך. אבל חירם לא תעה.

כבר לא היו רחוקים מהר הנגב. הגמלים שהתאוששו הלכו עתה מהר יותר, חשים את קרבת הבית. גם האנשים נתרווחו. עורבים רבים נראו עתה במרחב, מקפצים קפיצות קטנות על החול, כממתינים לדבר־מה. בני חירם השליכו להם פירורים ושאריות תמרים לעוסות. קדושים העורבים, אמרו לה, ברוכים הם, הלא הם אשר גרשו את האלים שהיו במקום הזה קודם, ואם לא כן, עובדים היינו את האלים, את הבעל ואת האשרה, אנחנו ובנינו, וחטאנו לאלהים. אמרו והשליכו את כל מה שנותר בשקים, פת חרבה וקלעי שעורים וחימצה שנתיבשה. העורבים עטו על הכל בצווחות רמות, אדונֵי המקום.

* * *

חירם לא היה מרוצה. לא כך, חשב, לא כך יאה להביא כלה אל אישהּ, רוכבת יחפה על אתון לפני השיירה כאחד הנערים הנקלים. עצר אותם בהינף יד וביקש לשנות את הסדרים. אבל היא מיאנה. נעצה עקביה בצלעי האתון ודהרה מהר קדימה. יכול היה להשיגה, לכפות עליה, אבל ויתר לה. זכר איך רצה לעבר התדהמה, וחיוך עלה על פניו.

עתה נזכר חירם שלא נתן לה את האצעדות, לא לה ולא לאביה. שוב עצרו. חיטט באמתחות, פרק והחזיר, פרק והניח בצד, עד שמצא, ממשש בעומק, את גליל הבד שהפקיד בידו סלוא. נתן את האצעדות למורן.

הביטה בחישוקי הזהב הקטנים ולא ידעה מה לעשות בהם. רגליה גדולות מקרסולי אם סלוא. לבסוף הצמידה אותם בקושי לארכובות ידיה, ולא יכלה להסירם עוד. כל היום הביטה בחישוקים הללו, ידה נראית לה לא־פשוטה, כְלא שלה. לא ידעה אם היא רוצה בהם או לאו.

וכשהיו במרחק לא רב מן הכפר, סיפר לה חירם, פולט את הדברים מפיו מהר ואינו מביט בה, את דבר סלוא, ודבר אביו שביקש לרצחו נפש, ואמו שאין יודע אם מעדה או הפילה עצמה מן הצוק, ולא ככל בני הכפר אישהּ, כי ממצמץ הוא.

הקשיבה. פניה נתרככו מאד.

יכלו להגיע עוד באותו ערב אל הכפר. אבל חירם עיכב. לא רצה שיגיעו בחשכה, כגנבים בלילה. על ההר ממול נראתה קבוצה של מבנים, או אבנים בולטות, מעוקמות, עורבים חגים מעליהם, ומורן חשבה שהם־הם הכפר, עד שאמר לה שבית קברות ישן הוא, מקום של כנענים. נרעדה. הביטה בחמלה באבנים המנותצות וחשבה שהמתים האלה פוחדים במותם יותר משפחדו בחייהם. אותו לילה שכבה, יתומה משינה.

בבוקר עלתה השמש מעל קבוצה של אשלים, והם עשו מהר את המרחק הנותר.

לאור היום נכנסה מורן אל בית סלוא. איש לא היה בבית.

חמש או שש נשים נתקבצו לקבל את פניה, מאירות פניהן. אמרו לה שהלך סלוא אל המצד, למחר יבוא, ועתה תשכב נא מורן בבית, כי ביתה הוא, והן תרחצנה רגליה מן הדרך. חייכו אליה כל העת, כמבקשות לכַפר על אישה איננו.

הביטה סביבה. הריק מצא חן בעיניה. סלוא כיבד היטב את המקום. באמצע הבית ראתה צרור תלוי של מתנן טבול בדבש, לאסוף את הזבובים והחרקים הרבים. מלא היה כולו. הורידה את המתנן והשליכה את כל הצרור הרוחש הרחק בחוץ.

הנשים נכנסו כל העת, מפטפטות, מביאות לה קערות, תבשיל ותמר ושקד, מביטות בהתפעלות במה שהביאה עמה, מחטטות וממשמשות בצרורות הפתוחים כבתוך שלהן. עד הערב לא השאירו אותה לנפשה. שאלו אותה על אלהים שבהר, ולא ידעה להשיב. יש אוהל מועד, אמרה, לא הרחק, וכוהנים, במועדים שולחים להם מנחות, אבל במעלה חוגלה לא דיברו על כך הרבה.

התפלאו. חשבו שבהר יש יותר אלהים.

אחרי לכתן הלכה אל אחד הצרורות וראתה שהרקמות היפות ביותר אינן בה. נגנבו.

אין דבר, אמרה לעצמה, אין דבר. שכבה על היצוע הנקי, גופה דואב מן הדרך.

לאט לאט התקרר הכפר. הצאלים כמו קרבו לבית. לרגע דמתה שהיא בביתה, שם בהר, אחיותיה מפטפטות לא הרחק, האמה טווה בפלך, ילד בוכה בבית הסמוך. כאן לא היה דבר מכל אלה. הרוח חדרה בעד כל הסדקים שבאבנים, כאילו אין חיץ בין הבית לחוץ, והלילה המדברי הקר מסתנן ומחלחל פנימה, אין ממנו מנוס.

קמה וסתמה כמה מן הסדקים בשקים. הצמידים הכבידו עליה.

חיכתה לסלוא. בבוקר בא הנער, להוליך את הצאן למרעה, והיא הלכה עמו לחלוב. עשתה זיבדה. שטחה את הקמח בשמש והכינה מים ללוש. עשתה עיניה בפוך. חיכתה לסלוא.

לבסוף שאלה את אחת הנשים היכן הוא. לא רצתה להשיב, חומקת מפני מבטה, עד שלבסוף גחנה אליה ואמרה שאל החיתים הלך, הלא מחנה של חיתים יושב ליד המצד, אולי שלוש משפחות הם, אולי ארבע, אנשים ריקים הם, נקלים, האיש בסולית נעל והאשה בדבֵלה, וסלוא הולך אליהם, אוכל ושותה הוא עמם, הלא אב ואם אין לו, איך יידע להביא אותה אוהל אמו. ואולי אשה חיתית לו שם, כי בגפו ישב בכפר עד היום הזה, ועתה אל תירא מורן, כי ישוב אישה והיה עמה ככל האדם, ומה החיתית הלז, כצל עובר.

לא פחדה. רק קצרה רוחה להתחיל את חייה במקום הזה, שבכל בוקר הסכינה עמו יותר. אהבה לצאת אל פתח הבית, להשקיף אל עבר המצוק, לראות במעט העצים שתחת המצוק למטה, כחגבים מול גופו הרם. כיבדה את הבית, וחזרה וכיבדה אותו. במעזבה מצאה את ראי הנחושת, וישבה למרט אותו שעות רבות. חיכתה.

ביום הרביעי חזר סלוא הביתה. קפצה לקראתו, נבוכה מאד, משפילה עיניה, כי לא לבשה את מיטב שמלותיה, ורעלת הכלה איננה עמה כי נותרה באמתחת, אולי לא תהיה יפה בעיניו. חשבה שרגליה גדולות מעבר לכל מידה.

רצה מהר וקרעה עיניה בפוך, ידיה רועדות. בחפזונה לא מצאה את צלוחית הבושם. ושוב רצה, להביא לו את קערת המים לרחוץ רגליו, ושוב חזרה אל הצרורות, מחפשת את הרעלה ואינה מוצאת.

אבל סלוא לא הביט בה. רחץ רגליו בקפידה, לאט, שמורות עיניו ממצמצות. רק כשקֵרבה לפניו את אשר הכינה, הרים ראשו לרגע, בגניבה.

ריח המאכל בא באפם, ואכלו בשתיקה, רעבים. שאל אותה על הדרך, והיא ביקשה לספר לו על התדהמה, ולא מצאה מילים. אכלו יחד. דבריהם לעו.

מעט מעט באו המילים. לא רבות ולא גדולות. מדי פעם בפעם הביטו זה בזו, ולא מייד הסבו עיניהם. ראה שעיניה יפות, ובוש בעיניו שאינן יכולות להישיר. ישב ממצמץ ומחייך אל רצפת הבית. אבל היא לא נתנה דעתה על עיניו. יפה היה בעיניה. השתיקות נעשו רגועות יותר.

לפנות בוקר הניחה את כפות ידיה על פניו, והן רכות מאד.

* * *

אחר כך חזר סלוא אל החיתים.

מתרועע היה אתם, והם איתו, סלוא הממצמץ קראו לו. כבר לא זכרו שהוא עברי, כאילו הפגם שבו הפקיע אותו משבט ומעם. יושב היה עמם בלילה מול המצד, אוכל ושותה עמם, מדבר בשפתם כאחד מהם. חבורה קטנה היו, כמה משפחות בסך הכל. באו לכאן מן הצפון לשבת ליד המצרים, לסחור עם השיירות, בהט ונחושת. הרבו לצחוק, כאנשים שכבר ראו הרבה. אהב את הצחוק.

את המצרים לא ראו כמעט. לעתים נראתה דמות חייל או עבד מהלכת בחוץ, והוא חובש סוס, או הולך להטיל מימיו בשיחים, ונעלם. לפעמים היה חייל קורא להם מן המגדל בקול מצווה, וגבר מביניהם אץ ומשתחווה, וזוקר ראשו למעלה לשמע את דבר אדוניו. רק לעתים רחוקות, כאשר הגיעה אחת השיירות, וסיעה של חיילים חמושים יוצאת אל אם הדרך לגבות מס לאל הגדול, לפרעה, היו גם הם עטים על הבאים. אז עלו קולות רבים ליד המצד, מקח וממכר רוחש, יום ועוד יום, עד שהשיירה הלכה לה, ושוב ירד השקט. המצד היה חזק, נוכחותו בכל.

סלוא חזר אליהם שוב ושוב, כקשור בעבותות. אולי קשורים היו הדברים אל האשה. גדולה היתה ממנו בשנים אחדות, קטנה ורזה כאחת הנערות, מתאמצת מאד להרות, ואין.

הנשים היו מושיבות אותה על קערה של טיון, אדים עולים ממנה, והיא כורעת וגונחת מפני החום, נושכת שפתיה, אולי הפעם ייפתח רחמה. הנשים מיהרו להתיר כל סְגור וכל קשר שבבית, לפתוח כל ארוּז וצרוּר, להסיר את היריעות מן הפתחים, להתיר שרוך וחבל. גם את שערותיהן פיזרו. וכשלא נשאר דבר קשור וסגור, ואדי הטיון מצהיבים את שולי בטנה הרטובים, היו קוראות לסלוא. קם היה ממדורת הגברים, והם מעודדים אותו בקריאות, נכנס אל האוהל ובא עליה מהר, שופך את כל זרעו הצעיר אל תוך הגוף הרזה, הכהה, האפוף טיון. צועקת היתה כל העת צעקות קטנות, אי אפשר היה להבדיל בין צווחותיה מפני האדים החמים, לבין צווחותיה כאשר בא עליה. הנשים חיקו את הקולות וצחקו.

ולא הרתה. מושיטה היתה אליו את זרועותיה הרזות ואומרת שרק הוא גואלה ומצילה בכל המדבר הזה, ואם ילד אין לה, טוב מותה מחייה. והוא לא ידע במה ירצה אותה.

בבואו אל החיתים בפעם הזאת, ידעו שיש אשה בביתו. הרועים ראו וסיפרו, הרועים יודעים הכל, אין נסתר מפניהם. האשה קבלה אותו זעופה. כלה מן ההר לקח לו, אמרה, לא יבוא עוד לפקוד את רעיו כמימים ימימה, ועתה מי לה עוד, הלא אין לה מכר ומודע בכל המקום הזה, טוב מותה מחייה.

פייס אותה ככל שידע. אמר לה שיבוא. שתי אצעדות זהב לו בבית, אצעדות אמו הן, ודאי של נחושת, הנה יקח ויביא לה.

וידע שלא יביא. רוחו היתה כבדה עליו. פנה לשוב לביתו, מכסה לכתו בהבטחות.

מיום שבאה מורן לביתו איש קרוע היה. במחנה החיתים ביקש לשוב הביתה. בכפר חסרו לו החיתים.

פעם אחת הציבה לפניו מורן את הראי הממורט, והוא כעס מאד. הסב ראשו הצדה. בשנתך עיניך שקטות, סלוא, אמרה לו ברכות. לא רצה לשמוע. והיא המעיטה עצמה מול מורת רוחו. לפעמים, כאשר פניו נתעוותו מאד, היתה מניחה את כפותיה על שמורות עיניו, והן מתחבטות תחת מגעה כחרגול שרירי, עד שבא הרוגע.

לפעמים היה נעתר לה. לפעמים נמלט. קצר־רוח היה, כאיש שחוב ענק רובץ עליו, למעלה ממידת אנוש, ולא שילמו. והיא, אחרי צאתו בבוקר, היתה מלקטת את שערות ראשו מתוך דבלולי הצמר, ושוזרת אותן בשערה.

* * *

השנה היתה שחונה. בחורף מילאו ברקים רבים את השמים, מאירים מהר ובדממה, בלי רעם. הביטו בשמים באי־שקט: אולי עכשיו יבוא הגשם הרב. אבל השמים קפצו ידם. מעט טיפות ירדו, לא הספיקו לרוות את כל הצמאון. רק האדמה הלחה הדיפה ריח עז, כשולחת עצמה לקראת המים, צמאה ומוכנה. הגשם לא בא. זרעים טמונים באדמה נעו לרגע מול מעט המים, ושוב נשתתקו. שיחים שלחו שורשים למרחק רב, מגששים באפלה, ונעצרו. מעט הגשם בא ופסק. אפשר היה לחוש באויר את כאב השורשים.

בכל יום היה אחד מהם יוצא אל המישור בבוקר, עיניו דאוגות, בועט בחול לראות אם יש מעט לחלוחית למטה. החול היה יבש, קל למגע, שום דבר אינו מדביק אותו יחד. רק במקומות הנמוכים נראו כמה נבטי עשב. אפשר היה להתחקות אחרי עקבות הגמלים שעברו כאן בסתיו: במקום שבו דרכו, בשקערוריות, משהו היה ממהר לצמוח, כתמים כתמים לאים של עשב דק לאורך המישור, עד האופק. עדיין היה מעט מרעה דליל לצאן, חיים קטנים ונשימה קטנה.

ישבו מרים ושוממים. ידעו שאלהים הפר הבטחתו. לא ניגפה מפניהם הארץ, ולא טובה היא, הצפעים והעקרבים הלא מתוך הסלע הם צומחים, אולי מן הזיעה שלהם צמחו, כי הרבה זיעה הגירו במקום הזה, והשעורה חופן פה, חופן שם. ואיה איפה אביהם, אמרו נרגנים, אשר דיבר אל משה בסיני, והם התפתו, כילדים קטנים התפתו ללכת אחרי משה ואחרי יהושע אל אשר אמרו. לא חיים ולא מוות במקום הזה. וגם יהושע איננו, שנה חלפה ושנה באה וקולו איננו נשמע, אולי מת, ואל מי יבואו עתה לשטוח את המענות. אולי אין אלהים במקום הזה, אמרו כמתריסים, אולי נשאר בהר ולא ירד עמם, עם הכוהנים יושב באוהל מועד, ריח הקרבנות באפו, וטוב לו, והם כעזובים. כלא־בניו.

הזקנים היסו אותם, ונשתתקו; אבל הרטינה לא פסקה.

נרדמים היו בלי חמדה, עייפי בדידות. בבקרים לא ידעו אל מה יקומו.

מורן לא הקשיבה לכל אלה. הרה היתה, נושאת את הריונה היטב, הולכת מהר, עושה בכל המלאכות, שרה בעבדה ובלכתה. גבוהה, בטוחה מאד, חולפת היתה בכפר על כפות רגליה השטוחות, כמהלכת בתוך אויר קטן משלה. לפעמים חשבה שהיא רוצה לספר לאחיותיה שבהר, להחליף אתן דברים וצחוק, וליבה כבד עליה בגלל המרחק שאין לעברו, אולי לא תעבור אותו לעולם. אז היה הילד נע בקרבה, והיא צוחקת, אומרת לו שישכב, עוד לא הגיעה שעתו. הַזיע הקטן כלטיפה גָבר על כל הצערים.

כבר לא זכרה איך חיה את חייה הקודמים. בית יששכר החוויר, כלא־אמת. וכאן היה המרחב הגדול, הריק, חבורה של שלוש צאלים יחד ממול, ושם, הרחק, חבורה של חמש, ימים רחבים, פשוטים, שמים שאין להם סוף, גבעות צנועות, וכולם שלה. חופרה המילדת היתה מביטה בה בלכתה ואומרת לה, לידה טובה תלדי, בתי.

בוקר אחד, והיא מלקטת חומעה בגבעות, מכה כבדה ניחתה על בטנה. אבן, אמרה לעצמה בבהלה מהירה, יידו בי אבן. האבן השניה פגעה אף היא. כיסתה מהר על הבטן בשתי ידיה, מביטה נכחה ואינה מבינה, עד שראתה אשה קטנה, צנומה, מסתתרת מאחורי פקעת של סבך. ידעה שהחיתית היא.

גחנה מהר, כמתקפלת, ומיהרה לעבר הכפר, חוסה על הבטן. החיתית המשיכה לזנב אחריה, מדלגת מהר משיטה למשניה, מסבך אל סבך, מטיחה בה כל אשר תחת ידה, אבנים, שורשים יבשים, ענפים, עפר. מורן רצה ככל שיכלה, ליבה חושב להתפקע. לרגע אחד פסק היידוי, וחשבה שהחיתית הסתלקה משם, עד שאבן גדולה אחת, כבדה מכל קודמותיה, פגעה בכף ידה המחפה על הבטן, כמו צררה בה החיתית את כל שנאתה. רגע או שניים עמדה מול גלויה, כמנצחת, אחר כך חמקה משם. נעלמה.

מורן פרצה הביתה ונפלה על יצועה, מלחיתה בנשימות קטנות, קטועות. לא הסירה ידיה מעל כרסה. אצבעותיה דיממו, ולא שעתה להן. לא חשה את תנועות הילד.

פחד עמוק הכריע אותה. לא ידעה אם יום הוא, אולי לילה. שכבה בוהה בתקרת הבית, פיה חרב, פוֹחדת להשמיע קול, או להניע אבר, עד שתחלוף הרעה מעליה ומעל ילדה, חי הוא או מת.

אחר כך פנתה השמש מערבה, ומן הפתח נשמע קולו של סלוא מדבר עם הנער הרועה, והילד חזר לנוע בתוכה, ניע חלש תחילה, אחר כך עוד ועוד.

קמה להכין את פת הערב.

לא סיפרה לסלוא, כאילו יחזור הסיפור ויחריד את הרעה מרבצה. וכאשר שאל על דבר החבורה האדומה שבידה, אמרה לו שמעדה על סלע. כמה ימים הסתירה פגיון בשמלתה מדי צאתה. ידעה שלא תוכל עתה לחיתית, גם אם תניף עליה את הפגיון. שבוית הריון היא. ידה היתה נסגרת על הקת בזעם שאין לו מוצא. נדמה היה לה שפתוחה היא כליל, היא וילדה פרוזים לכל רעה חולפת, וכוח אין לה.

זמן מה חשדה בכל מהמורה, בכל שיח. אבל החיתית לא שבה.

* * *

החורף היה קר מאד. רוחות עזות נשבו מן המדבר, חודרות בעד בגד, בעד כל סרק שבבתים. בימים לא היה אור, קו גבעות אפור כמו נמוג אל תוך שמים אפורים, ופני האנשים חיוורים. שכבו בבתיהם, חולים, כבדי מצוקה, גם הבריאים שבהם התעטפו באדרות ולא הרבו לצאת מפתח הבית. הצאן לא הרחיקו לכת. כרסמו מעט ושבו להסתופף.

גם הרועים לא רצו להתרחק, מפחד הנוודים. ימים שלמים ישבו בתוך הכפר וסביבו, מחכים. ידוע שאם יירד גשם, יחיו; ואם אין, לא כולם יראו את הקיץ.

יותר מכולם רטנו הצעירים. חמשה או ששה מהם אמרו, בלחש תחילה, אחר כך באומץ גדל והולך, שאלהים רחוק, אין לדעת מה חפצו, ונביא אין להם, על כן יילכו ויחזירו אליכם את האלהים, אם רחוק הוא אם קרוב, וחזר והיה להם לאב, כאשר היה בסיני.

תחילה משכו האנשים בכתפיהם. וכי לאן יילכו להביא את האלהים, הבעבותות יקשרו אותו, בכוח יביאו אותו אל המדבר הזה. ברצותו יבוא, ברצותו ירחק. וזה משה האיש הביאם לכאן, וגם קבר לא השאיר להשתטח עליו, כי אין איש יודע היכן הוא.

הימים עברו, והגשם לא בא. רק הצפעים והעקרבים חדרו אל הבקתות בהמוניהם, רוחשים בפינות, לא השיגה היד להרגם עד תומם. גם הקטורת לא הניסה אותם. בכי הילדים עלה מכל בית, כיעכוע ושיעול, יום ולילה.

ערב אחד, והרוח סועה עד שלא יכלו לפסוע בחוץ, זכר אחד שיש בהם איש לוי, יקואל שמו, כי בת איש לוי אמוֹ, אולי הוא ישכיל ויידע את אשר רוצה מהם האלהים.

הלכו אל יקואל. איש נרגן היה, כבן ארבעים, ודיבורו מהיר. אמר להם שאולי זבח הוא שעליהם לזבוח, כי אוהב אלהים את הזבחים, ושב והאיר להם פנים, אבל לא יידע אל נכון, כי לא הקריבו אבותיהם בסיני לא זבח ולא קרבן ולא מנחה, ואלהים היה עמהם ולא סר מהם יום או לילה.

קטעו אותו בקוצר רוח. מה הוא מאריך דברים, העקלקל הזה. בסיני לא הקריבוּ, כי סיני הוא; ופה ארץ אחרת ושמים אחרים, הלא כל גויי הארץ מקריבים לאלהיהם, כי גרים הם במקום הזה ויודעים את מנהג הארץ; וגם פני האלהים אחרים במקום הזה, ארץ קרבנות הארץ, ארץ זבחים, ועתה יזבחו לו מן המיטב, ובא הריח באפו ויתרצה.

יקואל התמהמה יום או יומיים, ולבסוף אמר הן.

ראשיתה של קדחת אחזה בכפר. הכינו את הכבשים ואת העזים, גוללו את הבגדים הטובים וניקו אותם ככל שיכלו: הנה, הנה יקום הדבר ויהיה, ואלהים ישוב אליהם כאשר היה עם אבותיהם, כי בניו הם, ומבקשים לרצותו, וישיב להם את הברכה כפל כפליים.

הרוח פסקה מעט, ואמרו שאך סימן טוב הוא.

בצהרים נתכנסו כולם ליד הגבעה הגבוהה מכולן. משפחות־משפחות עמדו, ליד כל אחת מהן כבשה או עז פועה, אחוזה בידי נער. יקואל עמד על הגבעה, לראשו מצנפת גבוהה, מוקף צעירים נושאי סכינים. למן הבוקר עמד שם, נושא תפילה ארוכה, שאת מילותיה לא יכלו לשמוע.

אחד־אחד עלו הנערים המחזיקים בצאן אל הגבעה, להגיש צוארן למאכלת. הכבשים פעו פעיה נוראה של פחד. פה ושם נשמטה כבשה מידי האוחז בה, אחוזה חרדת מוות, וברחה; והוא, כנוקם על מנוסתה, היה לופת אותה לפיתה עזה, כואבת, בין רגליו, בועט בה, וגורר חזרה אל מקום הטבח. הפעיות הרועדות עלו מכל המרחב, מן הגבעה ומרגלותיה, כמו עולות מן האדמה שנבהלה. יקואל עמד שם כל העת, מבקש בלי הרף רחמי שמים.

בזו אחר זו נשחטו הכבשים והעזים, דמן נקווה על החול ומאדים אותו בכתמים גדולים, אחר כך בשלולית. נערים נעצו מקלות מחודדים אל מתחת לעורן, ונשפו פנימה, להקל על מלאכת הפשיטה. כמה מן הכבשים עוד חיות היו, ופרפרו בידי הפושטים. קולו של יקואל עלה מדי פעם בפעם בתחינה רמה מאד, כגל גדול, והם ענו אחריו. ערימת הטבח גדלה והלכה, גוויות פשוטות־עור, אדומות מאד ורזות, רגלים שהקשיחו מבצבצות מתוך הערימה. ילדים רקדו במעלה הגבעה וירדו ממנה חליפות, נרגשים מריח הדם, צווחותיהם מתערבות בגלי התפילה ובפעיה המבועתת.

הערב החורפי ירד מהר, עובר בלי משים מן האור השטוח, האפור, אל העלטה. עכשיו חשו שהם רעבים. מראה כל הגוויות בערימה גדולה וריח הדם שבאויר נסכו בהם תשוקה עזה.

הלכו אל יקואל, תובעים שיתן להם איש את מנתו, יצלו ויאכלו. אבל יקואל סירב. אמר שהזבח לאלהים הוא, ארור האוכל ממנו, המאביהם מבקשים הם לגזול דבר.

אי אפשר היה לעצור בעדם. כמה אנשים סמוקי פנים חטפו כבשים פשוטות־עור מן הערימה, ומיהרו הביתה להעלות אש. שלשה או ארבעה עמדו על הערימה, משליכים זה לזה מכל הבא ליד. אחרים קרעו בגדיהם וצעקו שחטא הוא לאכול מן הקרבן, מַעַל הוא, הלא את כל הכפר ימיתו. פה ושם נאבקו אנשים על הבשר הנא, מושכים איש מיד רעהו וצועקים חמס. אדם אחד נחבט בחוטמו, ודמו הזב נתערב בדם הגֶדם שבידיו.

איש לא ידע מי הצית את המדורה הגדולה לרגלי הגבעה. פתאום היתה מדורה, ענקית, עשנה מאד. הזריזים הטילו לתוכה את בתרי הכבש, וריח השומן הנוטף והרוחש הטריף את דעתם. טרפו, לסתות נסגרות על עצם ועל שריר, פיות שואבים את לשד העצמות האדום, שלא הספיק להיצלות, רעבים לאוכל, רעבים לשובע שיבוא סוף סוף, שובע ורוויה, פעם אחת ויחידה, שובע נדיב ורוויה שלמה.

אחר כך נתלכד מעגל גדול, ויקואל הכועס יצא מפינתו והצטרף אליו גם הוא, גבוה מאד לאור המדורה ומצנפתו מגביהה אותו כאחד הענקים. קראו בשמות האלהים, כל זכר שבכפר, זקן ונער, מחוללים. רוקעים בחוזקה, כאחוזי תזזית קראו את כל כינוייו, רחום הוא, גדול הוא, חזק הוא, חנון הוא, כן וכן, כן וכן.

מורן הביטה במעגל האור המהבהב, ולא יכלה להניע אבר. מדי פעם בפעם הבחינה בסלוא, ברקיעות ובגניחות, מצטייר לרגע בינה לבין המדורה, רוקד כבעיועים, ונעלם. הנשים ישבו מחוץ למעגל והביטו. אשה אחת הביאה מצילתיים וניסתה להכות בהם בקצב, אבל הקול לא נשמע.

הביטו עוד זמן מה, אחר כך קמו אחת אחת והלכו הביתה. הגברים המחוללים אף לא הבחינו בשבתן ובלכתן.

צירי הלידה אחזו במורן כשהיתה סמוכה לכפר. הלכה עד ביתה של חופרה ועמדה בפתח, קוראת לה, מבקשת להכנס ולמצוא לה שם מנוחה ללדת, הרחק מכל השירים והמחולות. אבל חופרה שיצאה לקראתה חיבקה את כתפיה ואמרה לה בואי, בואי בתי, אקח אותך אל ביתך, כל אדם טוב לו שיוולד בביתו, ולא תבקש נפשו לנדוד כאשר יגדל.

נשענת על חופרה, ציריה תכופים, פסעה עמה הביתה. המילדת העלתה אור, קשרה ריתמה אל מוט שבפתח שתמשוך בה מורן, והכינה לה מקום לכרוע, מדברת כל העת, ממלאה את האויר מילים, שלא יהיה סדק לרעה ולפחד להכנס בו. אבל מורן לא פחדה. הקשיבה היטב לציריה, וכאשר גברו, משכה בריתמה. חופרה החזיקה בה מאחור, אומרת לחצי, בתי, לחצי, כי קרובה הלידה. ומורן, ממהרת אל הסוף, אחזה בזרועות חופרה וילדה כאילו גאות יצאה מגופה הרחק, ולא תשוב.

בן הוא, אמרה חופרה, מרימה את הילד. לא בכה תחילה, וחופרה אמרה שאין זאת כי נבהל בעודו ברחם. טפחה על גבו, שוב ושוב, עד שהתלעלע והשמיע קול, חלש תחילה, אחר כך חזק. מורן חבקה אותו. חופרה ניקתה סביבה, מדברת ומדברת. אף לא ניסתה ללכת אל הגברים ולבשר. מעגל הרוקדים היה רחוק. רק ההד נשמע מלוא המדבר, כמו פעימות של לב.

לפנות בוקר חזר סלוא, ריח עשן עז בשערו ובבגדיו. ראה את הילד, וכמו שוּתק גופו תחילה, אחר כך פיזז על מקומו, כממשיך לרקוד. כירה גדולה יערוך על דבר הילד, אמר, לכל הכפר יקרא. אחר כך התנודד על רגליו, אפור מאד לאור השחר, מוכה עייפות, ונרדם.

מורן התרחקה מן הריח.

יום או יומיים היו עורות הכבשים מוטלים על הגבעה, חיות המדבר מכרסמות בהם בלילה, גוררות אותם למרחק. ביום כיסתה אותם פרווה שחורה וסמיכה של זבובים, בזמזום וברחש נתעב. גם הסרחון עלה למרחקים. לבסוף נעלמו העורות, בבוקר היו ובערב אינם. רק ענני הזבובים המשיכו לחוג, מחפשים את מה שהיה כאן ונעלם, שבים וחגים ומחפשים. משלא מצאו דבר, ישבו על עיני האנשים בכפר.

הרוח קמה כעבור יומיים. תחילה באו עננים כסיעה צפופה של אנשים עסוקים מאד, טרודים, אין להם פנאי, והמטירו מעט פה ושם, במשורה, כבודקים. אחר כך נתקשרו לחשרה גדולה במערב. עורבים חגו תחת הענן הכבד, כמו כלואים. ושוב בערו הברקים בלילה, בערו וכבו, תזזית אילמת בשמים, בלי רעם, בלי קול. אנשים עמדו בפתחי הבתים לחזות בשמים שנעשו מוזרים, באור המאיר בהבהובים חדים את המישור ואת הגבעות ואת מעלה השׂידים. דיברו בלחש, עצמותיהם רוחפות מקור וממורא.

בבוקר נשמע סאון הגשם. שלשה ימים ירד בלי הרף, ופסק. אחר כך בא קול רעם מתגלגל מכיוון הנחל, וידעו שהשטפון הגיע. רצו מהר לראותו, יחפים, צועקים זה אל זה. הספיקו לראות את נד המים החומים, העכורים, מתגלגל בנחל, סוחף את הגדות, פורץ כל גדר וכל סכר. כמה ימים היה הכל מכוסה שכבת מים, עד שנספגו.

לא הספיקו ללכוד את המים. אבל גם כך היתה מעט רווחה. יקואל חבש מצנפתו כל הימים, מתהלך ביניהם כמלך. והם אחזו בכנף אדרתו, מודים, מודים, אומרים שצלח הקרבן מאד, לשנה הבאה יקריבו שוב ושוב, ולא יאכלו ממנו עוד, לא לא, חלילה, יודעים הם כי חטא הוא.

דיברו, וידעו היטב שאין די במה שירד. השטפון ברח מהם. תבוא השמש והרוח וגם שאר הלחלוחית ימוג. ברכה באה וחמקה. קולם היה ריק בדברם.

פה ושם עוד נתקשרו מעגלי הרוקדים, אבל הטעם פג. חודש חלף, והם הביטו בעדרים, וידעו שלא יקריבו עוד, אולי לשנה הבאה, עכשיו דל המקנה, כי לא שמן, והכבשים עלות, אולי בקיץ. נעצו עיניהם באדמה ולא הביטו ביקואל.

* * *

החיתית לא הרפתה. מדי בואו של סלוא, נאחזת היתה ביאוש בקצות חייו, כל חוט, כל בדל, כמושכת בגדו לעברה. אשה ריקה היא, אמרה, כל השנים האלה מִבשרה אכל ומֵימיה שתה, קיץ וחורף, ועתה שכח הכל, יקח נא את הסכין ויהרוג אותה, כי כבר הרג אותה בלבבו.

והוא היה אוחז ראשו בידיו ואין תשובה בפיו.

בוקר אחד לקח סלוא את בנו והביאו אל האשה החיתית. בשוב מורן מן החליבה, היה הבית ריק מילד.

כחום היום חזר. דיבר מהר, כבקדחת, את תלדי בנים רבים, מורן, בנים ובנות, והיא עקרה, ילד אין לה, הלא בעבור הילד הזה יחון אותנו אלהים, הוא ימלא כרסך והָמה כל הבית, הלא תקמצי ידך על האחד.

נפלה לארץ, משוועת לצדק, צדק, צדק. והוא מטורף מפני בכיה, ראשו חושב להתפקע, צעק שאינו יודע צדק מהו ומי בעליו וביד מי הוא נמצא, תלך מורן ותבקש את הצדק אם היא יודעת היכן הוא. צעק ונס מן הבית.

לא חזר בלילה. אף לא שב אל מחנה החיתים. שכב בחוץ, מכורבל באדרתו, עיקש. על כף רגלה לא דרכתי, אמר לעצמו בכעס, כאשר אמרו הזקנים, על כן אינה שומעת לי. שכב סתור והשינה רחוקה ממנו.

השכנות באו. הרימו אותה ממשכבה. מחו פניה. דיברו בעדינות. מה תעשי ואנה תלכי, אמרו לה בצער נושן, מורגל, אדונך הוא, את אשר יחפוץ יעשה. גם עיניהן מלאו דמעות. בערב חזרה אחת הנשים, נכנסת שחוח אל תוך הבית כנכלמת, והחזירה את הרקמה אשר לקחה ביום בוא מורן אל הכפר. קחי, מורן, אמרה חרש, שלך היא, ואני לא הייתי כאחת הגנבות, רק את האדום חמדתי, ואת הירוק, כי שומם הכפר הזה מאד.

מורן לא ראתה ולא שמעה. לרגעים נדמה היה לה שהיא שומעת את נשימת הילד, מקיץ, עוד מעט יפעה. רצה אנה ואנה, אבל הדממה היתה גבוהה וקרה. הביטה בידיה הריקות כאינה מבינה.

בחצות שמה את הפגיון בכליה. גמרה בלבה שתלך אל מחנה החיתים ותחזיר את הילד, בכוח תחזיר אותו, אשר יבוא עמה יבוא, גם אם אין איש עמה תלך. חשבה שתהרוג את החיתית. חשבה, פחד פתאומי מציף את עיניה, שבתוך המהומה ימות הילד, הלא קטן הוא. ישבה, כבדה מאד, אילמת מכעס ומפחד, ידיה נעות בעיוורון, מחפשות את הגופיף הקטן, החם, הלא רעב הוא, מי מיניק אותו עכשיו. חלב רב זלג משדיה, מרטיב כליל את קדמת שמלתה. רעדה.

למחרת החזיר סלוא את הילד. סר וזעף ובוש נכנס הביתה, הילד הבוכה מרה על זרועו. אבי האשה החיתית הוא שאמר לו להשיבו. החיתים פחדו. צמצמו עיניהם. אך צרה יביא עלינו הממצמץ הזה, אמרו, יבואו אחיו ודודיו לפדות את הילד והכו בנו. תלשו את הילד מידי האשה החיתית, וכמעט זרקו אותו לסלוא כצרור של רעל, יקח ויילך מהר.

מורן הביטה בילד. בגדים זרים היו לו וריח זר. החזיקה בו, ולרגע לא ידעה אם שלה הוא, פרי בטנה, או אחר. בכיו נעשה חזק כשחש את קרבתה, והיא נתנה פטמתה בפיו, בתנועה מורגלת. אחר כך פרץ החלב, ועמו הדמעות.

שפל עינים, כל תוכו ריק, הניח סלוא יד זהירה על ראש הילד, והיא נרתעה בחוזקה. הכעס היה חוזר ועולה בה כל אימת שנגע בבן, כל אימת שהאריך להביט בו.

והוא שתק. מגעו היה רך. מחוץ למגע הזה, לא נותר בו מאום. גם לא דיבור. לפעמים ניגב עיניו מדמעות ביד קשה.

בימים שאחר כך כמו נפתח בו משהו, זהיר ומהוסס. מזרז היה צעדיו בשובו הביתה, לראות בילד, כאילו רק עכשיו הוא מתחיל לראותו. והיא היתה מסבה את הילד הצדה בתנועה חדה מדי הופיעו בפתח, כמבקשת להסתיר אותו מפני הסכנה. סלוא ראה את תנועתה ובוש. פעם אחת אמר לה, כְפוּת־אשם, לא איש רע אנכי, מורן. והיא לא השיבה.

גוה שח מאז אותו מעשה. הולכת היתה לכל מלאכותיה, גופה נעול, תנועותיה קצרות. לא הביטה עוד בסלוא ולא פנתה אליו בדברים. והוא לא הסב עיניו לעבר מחנה החיתים אפילו פעם אחת, כמו איבד את הכיוון. המילים שביניהם פחתו והלכו, איש במר נפשו.

מעט מעט הסכינו עם החיים החדשים, שדיבור אין בהם. העבודה היתה רבה אותה שנה. חירם ובניו הביאו זמורות גפן מן ההר, ובכל הכפר ערמו אבנים לרגמים גבוהים, לסעוד את הגפן. הרגמים צמחו על פני החול כמו תמרורים כהים, נראים למרחוק. ימים שלמים עבדה מורן בגֶפן, תינוקה שוכב בצל, נוטעת ועושה גומות ומחזקת את התלולית ואת הרגם, מניחה שברי אבנים לקלוט את מעט הטל, כל עלה בנפשה הוא, רק היא מגינה עליו. מרחוק הביאה להם מים. והגפנים נאחזו בחוזקה. פתאום כל הגבעה גפנים.

גם סלוא שקע בעבודה כאיש צולל במים. בכפר החלו לחצוב בורות גדולים, לעשות סיד, להחליק מסילות למים היורדים מן הגבעות, שייקווּ בתקווֹת ובבורות, שלא יאבדו. שנים־שלשה התחילו, וכל הכפר אחריהם. לפעמים פחדו מפני גודל העבודה. השמש קפחה, ידיהם כאבו מעבודת האבן, העור היה צפוד ושרוט. ולא ויתרו. רק בחורף השני החלו מי הגשם לזרום במסילה החלקלקה, פה ושם, ונקוו בתחתית הבור. עוד לא היה הרבה לשאוב, אבל הם עמדו סביב והביטו, דוממים, משכלים זרועות עייפות, חובקים כפות ידיים כואבות תחת בתי השחי, עוד מעט, עוד יחליקו את פני הגבעה, עוד מעט סיד לשפוך, עכשיו לא יימלט מהם השטפון, כי יילכד בפעם הזאת כנמר בבור.

מורן ילדה לתקופות השנה, בן ובת ובן, והורתם בשתיקה. לידות קלות היו לה. חופרה היתה עוטפת עצמה בצעיף, לוקחת מהר את הצרור, ואצה אליה, צוחקת בדרכה, מהירים ילדייך, בתי, החזיקי בהם עוד מעט, פן לא תשיג נשמתם את הגוף, ואנה אנחנו באות. אבל הם באו לעולם כאילו היו בו תמיד. הנשים היו מראות לסלוא את הילוד, וידי מורן דרוכות מעל השמלה. עדיין פחדה כביום ההוא, פחד חוזר בכל פעם מחדש, בכל לידותיה חזר ובא. את השתיקה אי אפשר היה לשבור, כמו ניתק הדיבר מן הגוף. לפעמים, בלילה, היה סלוא בוכה, בכי חרישי, שלא להקיץ אותה. וחוזר ונרדם.

* * *

יום אחד בא נער חיתי לחפש את סלוא. ראה את הנער ממרחק, רץ מהר במישור, דמות קטנה מנופפת זרועותיה. בשורה, סלוא, צעק מרחוק, בשורה, יצאו החיילים את המצד ושבו מצרימה, פרעה קרא להם אליו והלכו, זה יומיים ריק המצד, ריק הוא, אין איש במצד.

סלוא חש שנשימתו נעתקת. הלך לעבר הכפר, צעדיו מתונים תחילה, מנער ידיו מאבק האבן, אחר כך היתה ההליכה מהירה יותר ויותר, עד שהיתה לריצה. הזעיק אותם בגרון צרוד. כמה להובי־פנים התקבצו אליו מייד, קוראים לכל עבר שריק המצד, נתן אותו אלהים בידיהם, הלכו עבדי המצרים ואינם, אינם.

צהלה הקיפה את הכפר כאש. אנשים באו מן החציבה, מן המרעה, מן הסכר, מתקבצים סביב סלוא, הלא הוא היודע את דרכי המצד, יוליך ויילכו, כי ריק המצד, ריק הוא.

לא כולם היו בצועקים. חירם שמע ושב לביתו, כועס. פקד על בניו שלא יילכו, אבל דיבר בחצי פה. ידע שלא ישעו אליו. העמידו פנים כאינם שומעים, ורצו. עוד שלשה או ארבעה עמדו שם רגע, מושכים בכתפיהם, ושבו למלאכתם, המצד רחוק והעבודה קרובה, אמרו, עד צאת השמש ישובו כל הצועקים האלה ריקם.

בכל השאר אחזה האש.

רצו במישור, מנופפים מוטות וסכינים, מועדים וקמים, כשטפון שאינו עוצר, מטפסים על מצוקים, הולכים מהר בשורה מתנשפת על פני מדרגה צרה בהר, נאחזים זה בזה, יורדים בערוץ תלול, נשרטים בשיחים, מרימים ענני אבק, הנה, הנה, עתה יבואו אל הברכה, עתה יבואו אל המים.

צל המצד הגדול עמד מולם. כמה חיתים התגודדו בצל, ממתינים לבואם כיודעים הכל מראש, צוחקים מעט בחנופה. אחד מהם קד קידה רחבה, מצביע לעבר המצד, כמזמין אורחים חשובים. לא העזו לבקש את קרבתו של סלוא, ולא פנו אליו בדברים. והוא אף לא הביט לעברם. עמדו שם עוד מעט, מצמצמים עינים, חציים חנפים, חציים מלגלגים, מחכים לראות מה יעשו הכובשים האלה.

והם מטורפים משמחה, פרצו דרך השער הגדול, שוטפים את המבואה, את המסדרונות הצרים, האפלים, ריצתם מהדהדת בחדרים ובעליות. הצל הגדול בלע אותם כליל, צל עתיק וריח אבן.

המצד לא היה ריק. למטה באורוות, נשארו שני עבדים, מביטים בהם בעינים קמות מבעתה, מגוננים על ראשם בכפות הידיים. שחטו אותם מהר. גם אחת העליות היתה סגורה, ולא שעו אליה תחילה, עוברים על פניה במרוצה. רק למחרת פרצו אותה. עבד אחד רבץ שם על הכלים, אינו יכול לקום, שוכב על שקי הצידה ובטנו חושבת להתפקע. מן הרגע בו שמע אותם פורצים למצד, אכל ואכל מכל הבא ליד, תמרים ופול וקמח ולחם וחימצה ודבש, שלא יפול שלל בידי הכובשים, צידת פרעה היא, זר לא יאכל ממנה. העליה היתה מלאה קיא, והוא אכל ואכל, כאילו גם את השקים חושב הוא לאכול.

עמדו מעליו, צוחקים, והוא החזיר להם צחוק של מסכן, כאילו הכל רק מראית עין, רק לצון הוא חומד. כשבקעו את בטנו, פרצו כל שיירי האוכל והפרש החוצה עם בני מעיו, מסריחים את האויר בעליה ובכל אשר סביבה. השאירו אותו שם, רובץ על השקים, כאילו הוא שומר עליהם גם במותו.

מישהו יצא לקרוא לחיתים שיבואו וינקו. אבל הם נעלמו. המחנה הקטן נראה סגור ומסוגר.

אחר כך רצו אל הבריכה. ערוץ עמוק הוביל אליה, הסלעים שטוחים ורחבים מאד, לבנבנים. שקט היה מסביב, רק ציפור אחת צייצה ציוץ חד, ופרחה. מעל הבריכה עצמה תלוי היה זיז סלע, יוצר מבוא מימין ומבוא משמאל, כשני שערים באבן. ריח מים שקטים עמד באויר. פה ושם, בתוך הערוץ, צמחו שיחי מלוח כקווצות שיער דליל מתוך הלובן הרב.

קפצו אל תוך המים, שותים, מגירים מים על ראשם, על זקנם, שוטפים פנים וידיים. המים לא היו צלולים, מליחות עמדה בהם. עורם צרב בשמש.

סלוא התהלך במצד הריק, נוגע באבנים, מביט בחדרים ובגומחות, בפליטת החיים שרחשו כאן, רצועה של עור, שברי חרפושית של חרס, פיסה של קלף פגום, קת שהחלידה. הצל היה עמוק ואבני. הלך נכחו, מרכין ראשו במעברים הנמוכים, נוגע שוב ושוב באבנים הגדולות, החזקות. בעצמו לא ידע מה הוא מחפש במצד הזה. פעם אחת אמר בקול נמוך, עֵז ברחנית את, אמי, וצחק מעט. ידע שלא במצד אמו, ומעולם לא היתה בו.

אבל המקום הילך עליו קסמים, מקום חזק הוא, חשב, מקום שיש בו ראש ומפקד ואלהים להשתחוות לו, מקום מגן.

מיום ליום עטה את המצד כעור נוסף על גופו. כאן, באפלולית, גם לא הרבה למצמץ. טוב היה לו במחילות האפלות, בין קירות עבים, שהצל מכפיל את עוביים, בהד העמוק. לפעמים, לעת שקיעה, עולה היה אל הגג, משקיף למרחקים, מהר הנגב על בקעת המלח, והגאווה עולה בו כמו און חדש, הנה, עוד לא עשרים ושתים שנות חייו, והמצד שלו, וכל האנשים האלה מיחלים למוצא פיו כי הוא הביאם עד המקום הזה.

יקואל מצא אותו באחת העליות האלו. בא, חגיגי, מאט דיבורו, מעניק מלים בחסד, מלך המצד אתה, סלוא, תן שלמי תודה וזכור שלא ידיך עשו לך כל אלה, רק אלהים צלח בידך.

והוא נבוך. לא ידע איך להיות מלך. גם התודה היתה רחוקה מאד. שמח כשהשאיר אותו יקואל לעצמו.

את מי הבריכה הובילו על גבי חמורים תחילה, בחמתות משקשקות, כמה פעמים ביום, הולכים ושבים והילדים בכפר צוהלים עם לכתם ועם שובם. המים שופכו על הגידולים ואל תוך מִקוים, בקול ביקבוק וביעבוע שמזמן לא שמעו כמותו. גם כחום היום אפשר היה לראות את כתם הלחלוחית הכהה סביב עץ, סביב שתיל, עיגול קטן של ברכה. הביטו והזינו עיניהם.

אבל הדרך היתה קשה. החמורים הוחמו מאד, והתקשו להוליכם במצוק. גם טעם המלח לא ערב. כשנתעצם החום, הלכו פחות ופחות.

כמה נשים וכמה ילדים אזרו עוז ובאו אל אישיהן במצד. הילדים השתכשכו במים, שמחים. אבל עד הערב חזרו כולם, כאילו העזו יתר על המידה, ועכשיו הם שבים לתוך עצמם. פחדו להשאר במצד בלילה. זר היה להם.

מורן לא הלכה. יעלה הרצון מלפני אדונה, אמרה, וישוב ויפקוד את אמתו בבית. ארבעה עוללים לה, לא תוכל ללכת בדרך הזאת.

סלוא לא הפציר בה. לעתים היה יורד אל הכפר, שוהה בביתו יום או יומיים, מלטף לטיפה חטופה את ראשי הילדים הקופצים לקראתו. בלילה היו הוא ומורן נאחזים זה בזו, כמו נותרו אחרונים בעולם. בבוקר קמו איש לדרכו בלא מבט.

אחר כך היה ממהר לשוב. מורן חשבה שאל החיתים הוא שב, ולא היא. החיתים הרחיקו משם, הסתגרו כליל. ומאז מעשה הילד, סלוא אף לא חשב על החיתית, מה לו ולחיתים, אנשים נקלים הם. לפעמים היה אומר בלבו שמלך המצד הוא, הנה יקח לו פילגש או שתיים, מי ימנע את בתו ממנו, גם את בנות יקואל יקח אם רק יחפוץ.

וידע שלא יקח. מורן היתה בעצמותיו.

* * *

הקיץ היה קצר. מוקדם מאד נשבו רוחות בערבה, מטאטאות חול ואניצים וגלגל, משטחות ארצה את העשן העולה מן המדורות ליד הבתים ומפזרות את הרמץ. העשן עמד בבתים. אנשים ניגבו עינים טרוטות. פה ושם ירדו טיפות של גשם, נוצצות על רגמי האבן. פה ושם עוד הלך מישהו עם חמורו אל הבריכה. רובם המתינו.

בחצות הלילה, תחת ירח צר ומאוחר, בדהרת סוסים רמה על הסלעים, שבו המצרים אל המצד. כחתף באו.

פרצו את השער בלי קושי, ואצו בחדרים, חרבותיהם שלופות, כהולכים אחרי ריח הפחד.

ההרג היה צפוף. חוני איש חופרה ושני בניו מתו על יצועם, שערם סתור משינה, עיניהם קמות. עוד שלשה נמצאו בעליות ובאורוות. כל המצד הדהד צעדי ריצה, חבטות, וקריאות ניחרות, קצרות, בחושך.

לאור ירח דליל זינק סלוא בין רגליו של חייל שפרץ לחדר, הפיל את הבא אחריו וחטף את חרבו. עמד מולם, שואג שאגה של בכי נורא, כאילו קולו הוא שיפיל אותם, מוכרח להפיל, קולו יקרע את הסיוט הזה, כמו לא נשאר לו דבר רק השאגה הזאת.

עשרה פרצו לחדר, שנעשה צפוף. דחקו אותו החוצה. דחפו את החרבות לתוך גופו, כמזלזלים, והשאירו אותו שם, ליד גרם המדרגות. כוחותיו אזלו, וכבר לא הבין למה. חירם, אמר בקול, כתוכחה, מדוע אינך בא לעזור לי. ידיו הגדולות חבטו ברצפה עוד פעם ופעמיים, ומת.

החיילים המשיכו אל מחנה החיתים. בגדתם, אמרו להם. לשוא התחננו החיתים, לשוא נשבעו שלא שירתו את העברים, שסגור ומסוגר היה המחנה כל העת הזאת. החיילים לא שמעו. הרגו את הגברים, בזזו כל אשר מצאה ידם, והריצו את הנשים כעדר בוכה אל המצד. דם כהה נתערב בבוץ ובשברי החפצים המושלכים.

המצד חזר להיות כמימים ימימה.

מורן נשארה לבדה. שנים רבות עוד רבה עם סלוא בחלומות, צועקת עליו מלוא כל מאודה, עד שהיה הכעס מתפוגג בדמעות של צער חם וקורע. מקיצה היתה והיא יושבת, מבולבלת, סתורה, עייפה כאילו עבדה בפרך. חיפשה את סלוא על יצועה, פושטת ידיה ורגליה לצדדים, לחפש את גופו ואת רגליו, ומדוע אין זרועותיו סביבה, ולא היה לידה אלא ריק. רעבה לו כבימים ראשונים, כאילו התהפך המוות והיה להתחלה, הנה הנה יבוא סלוא, הנה תניח את ידיה על שמורות עיניו כמו אז, כשעוד היתה רכה. פעם אחת חלמה שהיא הולכת להשיב אותו, הולכת והולכת בדרך ארוכה, מתישה, ומוצאת אותו יושב לבדו במדבר, תחת השמש הקופחת, והוא ילד, כבן שתים־עשרה, וכפות ידיו חבצלות. הביט בה במאור פנים ואמר שאינו יכול לשוב, כי אביו הרגו נפש.

כל הלילה היתה עמו, משכבה עד קומה. הילדים היו מקיצים, כמבוהלים מחלומותיה, והיא חובקת אותם בחוזקה, פניה רטובים. הבית נעשה עמוק.

ושוב עמד מרחק בין המצד לבין הכפר, מרחק שאין לעברו. לא הביטו לשם עוד. אכולי תבוסה, מוכי אבל, ישבו באפס מעשה, דואבים, עד שנגדשו עטיני הבהמות, וקמו לחלוב. הלכו מדשדשים וניגבו עיניהם מדמעות. לא ברכה הראה להם אלהים, כי מחזה תעתוע, נתן ולקח, כדרכו, נתן מעט ולקח כפל כפליים. וכשאמר יקואל שאל נכון חטאו לאלהים, על כן אנף בהם, לא רצו לשמוע. האת המצנפת אתה מבקש לחבוש, יקואל, אמרו במר נפשם, לא ילדים אנחנו. פעם אחר פעם תיעתע בהם אלהים, לא עוד.

* * *

הכפר גדל מאד. בתים רבים סגרו את המרחק שבין הבקתות הראשונות, הרעועות, נבנים והולכים ועולים במעלה הגבעה, עד המקום שממנו נשקף ישימון צין. על הסכר הגדול, תשע שנים בנו אותו, ישבו כובסים וכובסות, הבגדים משוטחים בשמש. קול הדליים הנחבטים בקירות נשמע מן הבורות ומן החדרים התחתיים. העצים היו חזקים.

מעבר לנחל החרב, על הדייק, במקום בו רקדו פעם במעגל עד אבדן חושים, צמח שוק. מחצלת או שתיים תחילה, אחר כך עוד ועוד. רועים נוודים באו מרחוק, בקבוצות מדולדלות, בגדיהם בלויים. תחילה הביטו באלם, אחר כך עשו גם הם לעצמם מקום ומחצלת ומאזנים לשקול. אנשי הכפר לא כיהו בהם. רק כשהקימו במה לאשרה על אחת הגבעות, קמו וניתצו אותה בחמת זעם. הרועים לא התנגדו. ידעו שאלהיהם חלשים, אלהי העברים חזק מהם, ופרעה חזק מכולם.

יום אחד בא חירם לפקוד את מורן. זקן מופלג היה, כרסו כבדה ורחבה, כשולחן שהוא נושא לפניו. והיא שמחה לקראתו. היטיבה שערה. במאור פנים הניחה לפניו פת ושמן ויין.

חשבה שהוא בא לדבר בה נכבדות בעבור אחד הבנים. אבל הוא ביקש אותה לעצמו. הביט בה בחמלה ואמר, עייפה את, בתי, בבואך היתה הליכתך מפטפטת, ועכשיו הליכתך מגמגמת, בואי ונוחי בביתי.

לא כעס עליה כשסירבה. כל אשר ביקש הוא לבוא מדי פעם בפעם, להחליף עמה דברים, לשתות מיין הגפנים הטוב שעשתה, אין בכל הכפר גפן טובה כשל מורן.

כשקם ללכת, בירך אותה שיהיה אלהים עמה כל הימים; והיא, כמו חזר כל העצב אל פניה, אמרה חרש שחלילה לה, אל יחר בה אפו של חירם אביה, אין היא שווה את כעסו, אבל טוב לה שירחק ממנה אלהים, ישאר נא בשמיו ולא ישים לבו אליה, כי שורפים האלהים את הכל בבואם, מוות הם מביאים וחולי ושגעון ובצורת, ואנחנו מתקנים אחריהם ככל אשר נדע, לא מדובשם ולא מעוקצם, כי קטונו.

נדהם. לא ידע מה ישיב לה.

בכל זאת שם ידיו על ראשה בצאתו, ידים זקנות שעורן כמו ניתק מן הבשר, מברך אותה שעה ארוכה, מברך את בניה. והיא הרכינה ראש ולא התנגדה. עיניה היו לחות.

קיץ אחד באו המנגנים. נכנסו לכפר, חמוריהם עמוסים כלים, מביטים סביבם לראות אם יהיה להם לחם במקום הזה.

בלילה, כשנתרוקן השוק, באו וישבו בחבורה וניגנו. כל הכפר נאסף סביבם. אותו לילה איש לא הלך לישון. מתוקות היו הנגינות, מן ההר הביאו אותן, כמו מנבכי הילדות, לפני שבאו למקום הזה, ממקום של תאנה וחרוב ורימון וזית, ממקום של אור זהוב וריחות קציעה וציפורים. החזיקו בנוגנים ימים רבים, שלא יילכו, שישארו עמם עוד מעט. הביאו להם אוכל ודורונות. בעצמם לא ידעו שכל כך צמאים הם.

לאור היום שאלו אותם שאלות. שאלו על מעלה חוגלה, והם משכו בכתפיהם. אמרו שמקום קטן מעלה חוגלה, ודל מאד, רוב יושביו הלכו להם, כי לחצו אותם הכנענים, אין שם עתה אלא שתי עזים וחמור, והבתים מטים לנפול, הנה הכפר הזה גדול ממעלה חוגלה עשרת מונים.

שמעו כאינם מבינים.

אחר כך שאלו אם יש מלך בישראל, אם יש נביא, והנוגנים סיפרו שאין מלך ואין נביא, אבל יש שופט, כי שמוּ עליהם, בן־ענת שמו, איך לא ידעו ולא שמעו, הלא כל הארץ יודעת.

נבוכו מאד. אמרו שאולי באמת הגיעה השעה לפקוד את אחיהם בהר, כי הולכים הם אחרי גללי הצאן כל הימים במדבר הזה, יום הולך ויום בא, ואינם יודעים דבר.

וגם מורן הביאה מאכל ומשקה אל הנוגנים בלילה. יושבת היתה מולם, שומעת את הנגינות ואת השירה, ואינה יודעת את נפשה. שאלה את אחד הנערים הנוגנים בדבר אחיותיה, בנות יששכר, ולא ידע לומר לה דבר, אבל רבות מבנות מעלה חוגלה היו לשפחות, אמר, כי נידלדל המקום מאד, אולי גם הן.

שמעה והשפילה ראשה.

בלילה, כשבניה ישנו, בא חרש אל ביתה ונשאר עד הבוקר.

גם בשנים שאחר כך, כשחזרו הנוגנים ופקדו את הכפר, בא היה אל מורן ברַכּוּת. והיא קבלה אותו, אינה יודעת היכן הוא מתחיל והנגינה נגמרת, אינה יודעת אם בביתה היא או במעלה חוגלה.

אחר כך חדלו הנוגנים לבוא.

* * *

מורן ישבה על אבן, מביטה לעבר המצוקים. כל הבוקר חיפשה שוּמָר לחלוט צרי לנכד, והתעייפה. ילדיה גדולים היו מסלוא בעת מותו, ונראה לה מוזר, בנים זקנים מאביהם, מי חכם ויידע, חשבה. ישבה לנוח, חולצת את הנעלים מרגליה הגדולות, פניה גלויים, ברוח העולה מן הגבעות הלבנות של צין.

רוח, אמרה, מחייכת, כמו גבר את, לטיפות קטנות תחילה, ואחר כך אנה אני באה.

ישבה, האויר החם מלטף את פניה ואת ידיה המונחות בחיקה, כאילו כל הישימון העז נושם סמוך מאד אליה, שקט וחם.

וכשגברה הרוח מאד, עצמה את עיניה.