(מספּורי ילד)
שלום היה אחד מרעי אשר אהבתי מאד. זה לנו כשלוש שנים אשר אנחנו יושבים אחד אצל רעהו בבית-ספרנו. בוקר-בוקר הננו יוצאים יחדיו מבתינו ללכת למורנו – כי שכנים הם אבותינו ובתיהם קרובים אחד למשנהו.
מדי כלות עתות למודנו הננו הולכים יחדיו לראות את רעי בבית אביו, או כי יבוא אצלנו וגם נאכל לפעמים איש על שלחן אבי רעהו, כי מנוער הסכנו, גם אני גם שלום, להיות יחדיו בבית-הספר, בבית ובחוץ.
פעם ביום קיץ לפנות ערב ואנחנו משוטטים על שפת-הים ומקבצים צדפים קטנים ויתר פליטת הים. היה חם מאד, ואני אמרת לרעי לשלום: הבה נרדה נא ונרחץ את בשרנו במים ולא יודע לאיש (כי אסור אסרו עלינו אמותינו את הרחיצה בים בלי היות אתנו מורנו או אחד מהורינו). וימצא הדבר חן בעיני שלום ומסיר מעלינו את בגדינו ונרוץ אל תוך המים ונשחה ככל אַות נפשנו כי אין מוחה בידנו.
ויהי כלבוש שלום את בגדיו ויטלטל אותם בכח למען נער את החול אשר דבק בהם, ורגליו עומדות פרודות, אחת על חול אשר על שפת הים והשניה במים, כי חפץ לרחוץ את רגליו בטרם ילבש את מכנסיו. ויהי בהרימו את רגלו הימנית לשימה במכנסים ויפול מלא קומתו המימה, וגם בגדיו אתו והשעון נפל מצלחתו אל תוך הים ולא נודע כי בא אל קרבו.
כשתי שעות חפשנו את השעון בכל גדות הים, חפרנו גומות רבות בכל החול אשר לפנינו, ולשוא – את השעון לא מצאנו. צר היה לנו מאד על אבדן חפץ יקר, אך יתר מזה יראנו את גערת אבותינו, פן ירגזו עלינו על המרונו את פיהם לרחוץ במי הים באין אתנו איש.
ובידעי כי אני רק אני הייתי בעוכרי שלום, יען כי בעצתי הלך לרחוץ בים, לא ידעתי שלו בנפשי.
ויהי בעמדנו בפנים זועפים מיגון ומכעס, היתה עלי רוח נדיבה ואומר: שמע נא את אשר אגדך: קח לך את שעוני ולך לך לבית אביך ואל תגד לאיש דבר מכל אשר קרה אותך. הן שעוני כשעונך, כי יחדיו קנו אותם הורינו למעננו, ואני אתאמץ לבל יודע לאבותי כי אין שעוני אתי, יעברו נא ימים אחדים ואחר נראה מה לעשות.
כה עברו עלינו כששה ירחים בלי אשר נודע דבר אסון שלום לאיש, בלי אשר נודע לאבותי כי אין שעוני אתי.
ויהי היום ויחפוץ אבי ללכת לירושלים, ולא ידע לכון את השעה לבלי אחר את מועד צאת עגלת הקיטור מעירנו, וישאל אותי לדעת איזו היא השעה לפי שעוני. השאלה יצאה מפי אבי ופני חמרמרו ועיני מלאו דמע. ספרתי לו את המוצאות אותנו, אותי ואת שלום רעי, ולא הגיד לי אבי מאומה ביום הזה, כי נחפז היה לצאת לדרכו.
ויהי בשובו מירושלים ויבא לי שעון חדש, כשעון אשר נתתי לשלום, ואספר את הדבר לאמי וישקו לי שניהם הרבה נשיקות. ביום הזה מאושר הייתי מאד.
תרנ"ג.
הידעתם את ישי התימני?
ילד קטן-קומה, עיניו ושערותיו שחורות כעורב, עליז וזריז ומלא תנועה וחיים. רק שמונה-עשר חודש מלאו לו לישי, ואולם ניכר הוא כבר באפיו וברצונו הכביר. אין הוא כרוך אחרי סנורה של אמו במטבח, כדרך הילדים מבני גילו, אלא נמשך תמיד לחדר האורחים. נגש הוא ישי לכל אורח מקרוב בא, ולוחש לו בלשונו המיוחדת איזו דברים בלתי מובנים, כאילו הוא מציג את עצמו בפניו ודורש בשלומו. לאחר שקשר קשרי הכרה וידידות עם כל האורחים, הוא נפנה ומתקרב אלי, אל ה“דוד”, ומרים את ידיו לאות רצון לשבת על ברכי. השיחה בינינו נמשכת זמן לא-רב, כי מבינים אנו זה את זה ברמיזה ויש גם שאנו שרים יחד את אחד השירים השגורים בפינו: “אם אין אני לי מי לי”, או “אנו באנו ארצה לבנות ולהבנות בה”. יש אשר ממהר ישי פתאום לגשת למכונת הטלפון, ובהקריבו את השפופרת לאזנו הוא קורא לתוכה כאחד הגדולים: “הלו, הלו, מי מדבר?” ומחכה לתשובה. ובאין תשובה, הוא מחזיר כעבור רגעים מספר בתנועת-יאוש את השפופרת למקומה, ונגש אל הפסל שלי העומד בפנה. מתחלה ירא היה מאד את הפסל השחור הזה, רק לאחר שאמו הסבירה לו שזהו הדוד, החל מחבק ומנשק את הראש הזקוף בלי תנועה ולוחש: “דודי, דודי”. מיד אחרי זה מיהר לגשת לראי הגדול העומד עלי ד הקיר והסתכל בו ארוכות. במוחו הקטן צצו כנראה שתי הופעות זו לעומת זו: הפסל הדומם ליד הדוד החי ותמונתו בראי ליד ישי החי…
מטבעו ער וקשוב הוא ישי הקטן, מבין דבר מתוך דבר ונענה לכל המתרחש סביבו במרץ ובלי דחוי. בשמעו, למשל, את צפירת מכבי האש הוא מתרגש מאד ומתחיל לרוץ הנה והנה ולמלמל דברים בלתי-ברורים, כאילו רצונו לומר: “מה אתם מחשים? הלא שם קרה איזה אסון”. בשעה שמטיילים אתו על שפת הים, הוא נמשך לגלי הים הלבנים המתנפצים אל החוף. רק בקושי גדול מצליחים להחליף לו את בגדיו שהרטיבו כבר. ומה רבה שמחתו, כשמלבישים אותו את בגד הרחצה ונותנים לו לשבת בתוך המים. מרבה הוא לשחק בגלים וממאן שעה מרובה לצאת מן הים.
בעל-זכרון הוא ישי. פעם נגע בתנור בוער ונכוה בידו. אמרה לו אמו: “חם, אל תגע”. למן הרגע ההוא נחרתה במוחו הקטן המלה “חם” כשם נרדף לכל כאב ולכל צרה. והיה כאשר יעקצוהו היתושים או חול נכנס לתוך עיניו, וקרא ישי: “חם, חם”.
שונא עול ואי-צדק הוא ישי. פעם לקחתיו אתי לטיול קצר במכונית. הנסיעה באוטו מצאה מאד חן בעיניו, וכשנגמר זמן הטיול ואמרו להוציאו מתוך האוטו – מחה בכל כחו נגד אי-הצדק הזה, בכה תמרורים ולא אבה להתנחם. מעין זה קרה גם בשעה שהורידוהו מן המכונית אשר נסעתי בה אל הנמל על מנת להפליג באניה לחוץ-לארץ. מתחלה, כשהושיבוהו באוטו, שרתה עליו רוח שמחה גדולה. ישב על יד הנהג ומיד למד ממנו את מלאכת הצפצוף וגם ניסה לסובב את הגלגל. אך משעליתי אני ומלוי לאוטו וישי הוצא משם בזרועות אמו, החל צועק ומנענע ידיו ורגליו בלי הרף, כאילו רצה לאמור: “חשבתי שנסע כולנו, והנה אתם נוסעים ומשאירים אותי פה”.
אוהב שירה ורקוד הוא ישי. את האומנת שלו, את לולו, הוא מבקש תמיד כי תשיר לו שירים כדי שיוכל לרקוד. בכלל הוא אוהב לשיר שירים ששמע מפי ילדי הגן או בבית הוריו. ובשעה שהוא טועה בשיר, כבשעה שהוא הופך דבר מה בחדר, הוא מבקש “איחה” (“סליחה” בלשונו). פעם נפגש ישי בחדר האורחים עם שמשו של אחד מצירי הארצות אשר בא לבקר אצלי. בגדי השרד והמקל עם גולת-הכסף של השמש פעלו את פעולתם וישי הבין מיד שהאיש הזה לחתונה בא ויקח את המקל מידו והזמינו לרקוד “יוללה”.
כאמור, אוהב חיים ושמחה הוא ישי, ויותר מכל הוא אוהב ללכת אל חתונות התימנים ולהשתתף ברקודים. קשה לעמוד בפני רצונו, כי אחרת – הוא צועק ומוחה ובוכה ומרעיש עולמות. אין הוא פחדן ולא ביישן. בטיילו בשדרות-רוטשילד הוא מתקרב לאיזו קבוצת אנשים כאילו גם הוא רוצה להשתתף בהגיגם ושיחם. ואם אין שמים לו לב בקבוצה אחת, הריהו עובר לקבוצה אחרת.
בכלל זכה ישי התימני בימי חייו המעטים לפרסום גדול. הכל יודעים ומכירים אותו, והוא עצמו אוהב את הבריות ומבקש דרך לעשות פרסום לעצמו. ואם לא ידעתם עליו עדיין עד עכשיו – הנה בא הספור הקטן הזה והגדיל את פרסומו.
תרצ"ה.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.