לנשמת חיים נחמן ביאליק

תכתב זאת לדור אחרון.

(תהלים ק“ב י”ט)

מימין לשמאל

פתח דבר

קטנה היתה המשפחה: אב, אם ובן. האב, מאיר שמו, היה שייך למשפחת העניים ושפלי הברך, מן המקופחים, שאינם תופסים כמעט מקום בעולמם של בני אדם המיוחסים והחשובים. מבטן אמו יצא לאויר העולם בכף רגל עקומה, ולכן צלע כל ימיו בלכתו על משענת, וסולית הנעל לרגל זו היתה כמעט כולה הפוכה למעלה. היה עוסק בזגגות, שאיננה מפרנסת בריוח כל־שהוא אפילו משפחה קטנה כזו.

פעם בערב חג השבועות, בבקר נעים ונחמד, הלך מאיר לבקש, אולי ימצא חלון הזקוק לזגוגית – ויהיה לאשתו במה לקנות מעט חמאה וגבינה לסעודת החלב של מחר. אך מצא את כל החלונות שלמים ומקושטים בירק ובפטורי ציצים ופרחים מעשה גזירה מנייר, כמנהג הימים ההם בישראל. אז כאילו נמלך מאיר בדעתו להסתלק מן החיים עוד לפני מתן־תורה, ודוקא כאן ברחוב, בעמדו בחצי הדרך לביתו ובחצי ימיו, כי לא הגיע עדיין לשנות הבינה. סיום חייו זה בא על־ידי איזו מחלה משונה, שארבה לו בדרך ותקפה אותו לפתע פתאום – והוא לא הספיק אפילו לצוות לביתו. אפשר מאד, שלא היה לו מה לצוות. את הדרך לאושר לא ידע גם הוא. והרכוש, שנשאר אחריו, היה כל כך דל ופעוט, שלא היה כדאי להתעכב בגללו עוד לרגעים אחדים. ומה אפוא ייעץ לבילה אשתו ומה יצוה את מנדיק בנו בטרם עזבו אותו לנצח? עשה מה שנוח יותר לאדם שקט כמוהו – עצם את עיניו, הוציא נחרה משונה מתוך גרונו, נשם את נשימתו האחרונה ומסר את עצמו בחשאי ברשותו של מלאך המות. והלז רחמן היה באותה שעה ופדה אותו מכל צרותיו…

וכשם שנחפז מאיר לצאת מהעולם הזה, כך נחפזה המכונה המסודרת בשביל להשיב את בן האדם, שאבדו עשתונותיו, למקום שממנו לוקח, והעבירה אותו בדרך כל הארץ. מפני כבוד החג נזדרזו חברי “גומלי חסד של אמת” לעשות לו, מה שנוהגים לעשות במקרים כאלה. וכעבור שעות מספר – ומאיר הצולע היה כבר ברשותו של המלאך “דומה”.

הגיעה שעתה של בילה להופיע בזירת החיים ערוכה לקרב. משום מה נהוג, שאין נשים עוסקות בזגגות, ועל־כן מכרה את היהלום ואת יתר מכשירי הזגגות וגם את מעט הזכוכית, הכל מה שנשאר לה בירושה. ובאותו הסכום שקבלה יצאה אל השוק להתחרות עם עוד נשים אלמנות עניות סוערות ועזובות כמוה, המהפכות כל היום בחררה ומביטות אשה על אחותה בעיני זעם, שבא מתוך קיבה רעבה ורצון לתת טרף לנפשות עולליהן. כל הימים רצה להשיג ביצים טריות גדולות ותרנגולות שמנות ודוקא במחיר זול בשביל גבירות עשירות, שלא תמיד הן גם עדינות וענוגות; והיא בעצמה הסתפקה בריוח הפעוט, העודף על המחיר. וכשהיה רצון מלפני גברת נדיבה, נתנה לה מתת חנם רגלי התרנגולת המקושקשות, את גרגרתה ואת ראשה עם הכרבולת, שנערף בשעת הכשרת העוף לשריה ולמליחה. ובילה ידעה להכין מכל ה“יתור” הזה מטעמים לשבת ולחג, שנעמו מאד לחיך מנדיק בנה. הוא לקק ממש את אצבעותיו; ובלבו נקבעה דעה, שאין בעולם מבשלת מומחית כאמו.

שם הבן היה מנחם־מנדיל לזכר סבו, אבי בילה. ומפני שלסבו היו קוראים מנדיק, נקרא גם הנכד בשם זה. זוכרים השכנים וגם כל תושבי העיר את מנדיק הזקן, יהודי צנום, ארך הרגלים וארך הצואר כחסידה, שפניו הצטינו בחורונם, כאילו הקיזו מתוכם את הדם עד הטפה האחרונה. ארוכים ושטחים היו הפנים משני עבריהם, כאלו יצאו מתוך מכבש, ונסתימו בזקן תיש לבן ארוך וצר. ידעו השכנים את מאיר אביו, כלי שבור, כלו עצמות בולטות וגידים כחולים; ואת אמו הלא רואים יום־יום – והיא נאד מלא דמעות, המדמיע ונאנח מכל לחיצה קלה, פנים כמושים, מודאגים, עינים נבהלות, שפתים צומקות. ועל־כן כשהם רואים את מנדיק בנה הם תמהים ושואלים זה לזה: מהיכן למנדיק זה בשרו הרך המעגל את כל אבריו; לחייו הטפוחות והאדמומיות שבפניו? ועוד הם משתאים: מנין לו כחו וגבורתו? חי, רענן, גמיש וזריז, חזק ועליז עד לעורר קנאה בלב האמהות העשירות. הן, האמהות הללו, החושבות שהכל נברא לכבודן, ממש מתפקעות מקנאה בראותן אותו. הלא הן מרבות לפטם אל ילדיהם בקציצות של בשר עגל רך וטוב, במרק עוף ובביצים טריות, בחמאה ובשמנת ומגמיאות אותם חלב בשוקולדה – ובכל זאת מה הם לעומתו? אלמלא היה מנדיק מחוסן, כי אז אכלה אותו מזמן “עין הרעה” של הנשים הללו. אך נכד הוא לסבא מנדיק, שהיה לחשן מפורסם. יהודים ונוצרים, עשירים ועניים, אנשים ונשים היו פונים אליו בכל שעת צרה, והוא היה לוחש להם על כל מכה טריה, פצע וכויה, על כאב בטן ועל כאב שנים, וביחוד ל“עין רעה”. והלחשים הועילו מן הסתם, כי כל אלה, שנזקקו פעם ללחשיו, עמדו באמונתם עמו כל הימים. הוא ידע גם מיני שרשים ועשבים שונים, שהיה מלקטם ומיבשם, שוחקם ומבשלם ומכין מהם סמים לשתיה, למשחה ולאבקה. בני אדם האמינו בהם יותר משהאמינו בתרופותיהם של רופאים מוסמכים. אפשר שכאן יש לבקש את מקור בריאות גופו וחסונו של מנדיק…

כמה שנים למד מנדיק בתלמוד־תורה ובכל זאת לא יצא מוכתר בכתר של תלמיד חכם. ולא מפני שהיה מחוסר כשרונות; אדרבה, כל מלמדיו עומדים ומעידים עליו, כי תפיסתו מהירה והוא מחונן גם בזכרון טוב ובבינה יתרה. אלא מה? אמרו עליו, כי “חי” הוא יותר מן השעור, הדרוש לבן־תורה. בתוכו שוכן איזה “רוח” שאינו נותן לו לשבת במנוחה ומפריע בעדו להתרכז ולהתעמק בכל דבר הדורש עיון. ועל כן אמרו מלמדיו, כי אלמלי צרפו את כל הימים של אותן השנים, שהוא נחשב באופן רשמי לתלמיד של המוסד, ספק גדול הוא, אם הגיע מספרם לשלש מאות וששים. זאת אומרת, שאינם בטוחים, אם למד מנדיק בתלמוד־תורה אפילו שנה אחת. ואם בכל זאת רכש לו ה“בחור” את האמנות לצרף אותיות ונקודות ולקרא “עברי”, וגם ידע בעל־פה “מודה אני”, “קדוש”, “ברכות הנהנין”, וכמה תפלות; ובאיזה אופן שהוא, הנעלם גם מהוריו ורבותיו, למד לכתוב את הא"ב ולחתום את שמו – הלא יש להסיק מכל אלה, שאלמלי היה לומד בחשק ובהתמדה, ודאי שהיה גאון בישראל. אבל מה לעשות, והתינוק לא הבין, מהו גאון בישראל והתרשל בלמודיו?

אולם תאמר האמת לזכותו, כי אשמים במקצת גם ההורים. על־פי השקפתם לא ניתנה תורה אלא לבעלי הקמח, ולא ניתנו בנים לעניים, אלא שיעזרו להוריהם מילדותם במלחמתם הקשה בעד פרוסת לחם. הם הטילו עליו להביא בחרף חבילת קש מן השוק ולהסיק את התנור; לעזור לאם בכביסת הלבנים; להביא דלי מים מן הבאר; ללכת אל השוחט לשחוט אוז או תרנגול־הודו בשביל העשירים ולקבל פרוטה שכר טרחה וכדומה. על־ידי כך נתק בכל פעם מתלמוד התורה ומעול התורה. התרגל לדרור והשתמש בו להנאתו. שט ברחובות, היה מצוי בנהר כברוז בקיץ, הפריח יונים וארח לחברה שאין עליה עול שמים ודרך ארץ. פעם לאחר הפסקה ארוכה נזכר ושב לתלמוד תורה ללמד בחטיפה דבר מה. נסה מלמדו לשחרו מוסר ותוכחה בדברים כדרבונות וגם בהצלפת שוט תוך כונה טובה להחזירו למוטב. נמאס הדבר על מנדיק, בעט ברבו ולא הוסיף עוד לראות את פניו. אחד מרבותיו פגש בו פעם ברחוב, כשהוא קופץ ומדדה, מזמר ושורק, ואמר לו: – חבל, מנדיק, שחדלת לבקר אותנו וללמוד. נראה, שלא תלך בדרך אביך. הוא, עליו השלום, היה מכניס זגוגיות בחלונות ביום לעיני כל, ואתה סופך להוציאן מן החלונות בלילה באין רואה.

לא ידוע אם הבין מנדיק את הרמז; כי עמד בראש מורד לארץ בפני רבו. אך במעשיו הוכיח שגם “רבי” עלול לשגות. כי ישר היה מנדיק מאין כמוהו, הוא לא שלח את ידו במה שאינו שלו לא בילדותו, כשהיו נוהגים ללמד: “לא תגנוב”, “לא תחמוד” פשוטם כמשמעם, ולא אפילו לאחר כן, כשהתגלגל לאותה המדינה, שבה התירו את העריות ופירשו את ה“לא תגנוב” ב“גזלו את הגזול” והכריזו על “יום של מרד בשלום”.

מעול המלמדים השתחרר ובעול אמו לא הוכנס צוארו; כי היא הטרודה והטרופה היתה עסוקה בעניני פרנסה, והוא לא דרש ממנה כל עול, כי לא ראה צורך באפוטרופסות ובפקוח. וכך גדל כצמח בר בשדה עלי דרכים וכעץ יער. קרוע בגדים ויחף בקיץ ונעול נעלים עקומות ומטולאות בחרף, היה אורח לא קרוא בכל מקום. ובכל אשר בא התבלט לעין ולא נתבטל בששים. נהנו העניים והאביונים בשמעם אותו מחקה באמנות רבה קולות צפרים ובהמות ותנועות עשירים בורים מתנפחים ונמוסי בניהם ההדיוטים; העויותיהן של נשיהם ובנותיהם המפונקות והמגוחכות. לא היה כמוהו בשחייני הנהר ובמתחלקים על הקרח; בהתגוששות ניצח גדולים וחזקים ממנו. ועל כן נערי הרחוב הכירו והודו בשלטונו ובמרותו מתוך הערצה. ומנדיק היה נהנה מן החיים וכל דאגה לא העיבה את שמי בקר חייו.

אך בבא השבת, או יום חג, והאם ישבה עם בנה ליד שלחן מכוסה מפה נקיה וריח של תבשיל חם מ“כמו בשר” ומ“כאלו דגים” נדף גם בדירת עוני זה, יש שהתעוררה בין האם והבן שיחה כגון זו:

– מה יהיה בסופך, מנדיק? אביך מת ואני נחשבת כמתה ואתה בחור, שהגיע ל“בר־מצוה”; ומה תעשה לכשתגדל? ממה תתפרנס, אם אינך דואג לעצמך ואינך בוחר לך כל משלח יד ומלאכה? ענה מנדיק ואמר: – מתי אני יכול ללמוד מלאכה? הרי רואה את, שאני עסוק כל היום. ואולם תנוח דעתך, אמא. כבר בחרתי לי אמנות הטובה מכל מלאכה. אסדר לי להקת משחקים ואסובב אתה ערים וארצות; נציג הצגות, נרויח כסף. וכל מה שארויח אתן לך ולא תצטרכי לעבוד כל כך קשה.

ותוך כדי דבור שם מגבת לבנה על ראשו וקשר את שני קצותיה מאחור על ערפו, העמיד פנים מקומטים של סבתא בלה, או של יולדת, או של החושש בשניו. דבר, צפצף, פעה, בכה, צחק ורקד. לא יכלה האם התאפק מצחוק – והענן הכבד, ששכן על פניה, עלה מעליהם. – ואם את רוצה, אמא, אשיר לך: “ישמחו במלכותך” חדש, “מנוחה ושמחה”, או “שושנת יעקב”. והוא לא חכה עד שתאמר: “רוצה אני” והתחיל שר מיד ברגש ובקול נעים: “ישמחו במלכותך” – ולאלמנה הדוויה נתגלה האושר. נדמה לה, שהתקרה הנמוכה בחדרה הקטן מתרוממת, הכתלים מתרחבים והחדר נהפך לאולם רחב ידים. נרות החלב הדקים מאירים באור חמה; קדושת השבת שרויה בכל פנה, והשכינה מרחפת סביבה. ברגעים אלה חשבה: אשרי האם, שיש לה בן כזה.

ולבילה אחות באניפולי, שמעבר לדניסטר בפודוליה, וגם היא אלמנה מאישה זה שנים רבות ונוסף לזה גם אם שכולה. אך היא לא היתה עניה כאחותה. בעלה הנחיל לה במותו בית קטן ואכרים מספר, שנשאו ונתנו עמו שנים רבות ומכרו לו את דבשם ודונגם. לאחר שמת שמרו האכרים את אמונם לדבורה אשתו והוסיפו לשאת ולתת עמה. היא היתה אשה חרוצה ונבונת דבר וידעה להתהלך עם האכרים המוכרים ועם הנשים הקונות; לכן היתה פרנסתה בריוח. בעירתה אמרו עליה, שהיא אשה אמידה. ידעו, כי יש לה כסף בהלואה וחסכון לפקדון.

ודבורה אשה יראת אלהים וטובת לב. כאשר קרה אסון לאחותה ונתאלמנה, באה אליה לנחמה ולעזור לה. מאז היתה שולחת לה פעם בפעם דבש ודונג למכירה. מסחר זה לא נתן לבילה הרבה, מפני שבצוק העתים והמשבר, שבא לרגל המלחמה הגדולה, נחשבו דבש ודונג למותרות. אך הקלה מעטה הביא לה בכל זאת. ביחד עם העופות והביצים מכרה ללקוחותיה גם מעט דבש. הריוח היה לה ואת ה“קרן” החזירה לאחותה. המקשר ביניהם היה מנדיק, ש“רתם את זוג רגליו, שלא דרשו פרזול” והלך בשעת הצורך לאניפולי ובחזרה והיה שליח נאמן להובלה והבאה.

בזמן האחרון קשה המצב על דבורה. השכול והאלמנות מצצו את לשדה והיא הזקינה קודם זמנה. קשה היה לה המשא־ומתן עם האכרים הגסים והמטומטמים ועם הקונות הפקחיות. בכל מקרה של מחלה שכבה בדד ועשתה לה את חשבון עולמה ובאה לשאלת קהלת: “מה יתרון בכל עמלי שאני עמלה תחת השמש”, ולמי כל עמלה ביום של “עצימת עינים ופשוט רגלים”? עלתה מחשבה לבקש מאת אחותה שתשלח אליה את מנדיק, שיהיה עמה ויעזור לה בסחרה, והיא תעשה אותו ליורשה. אז תוכל אולי אחותה, הצעירה ממנה בהרבה, להנשא לאיש. ברעיון זה הגתה הרבה עד שנתבשל כל צרכו. ובהגיע ערב ראש חדש אלול, נסעה אל בילה אחותה והן הלכו יחד לקברי אבות. שתיהן שפכו לבן ליד מצבות האבות. ובילה גם ליד מצבת מאיר בעלה, ושבו הביתה מפויסות ונרגעות.

שעה זו מצאה לה דבורה לשעת־הכושר וגלתה את מחשבתה באזני אחותה. התפלצה בילה בשמעה הצעה כזו. התכבה בנשיבת פיה את נרה היחיד, המאיר לה את אפלת הלילה? מי יקשר את ראשה במטפחת, בהתגבר כאבה? מי יזה מים על פניה ויקשר את זרועה במגבת בהתעלפה? איכה תשב בימי שבת וחג לבדה ליד השולחן כאבן? ועוד ועוד. הבינה דבורה, כי צדקה אחותה ותרף ממנה. ורק הוסיפה, שאם יבא יום והיא תמצא את מי־שהוא, שיהיה עמה (רמז לבעל), ותסכים מרצונה הטוב, תשלח אותו אליה. היא מוכנה תמיד לקבלו בשמחה. – מי יודע מה שיעשה הזמן? – הוסיפה עוד – אולי כשיהיה מנדיק באניפולי תבואי גם את אחריו ונהיה משפחה אחת.

הניעה בילה בידה מתוך ספקנות וחוסר אמונה באפשרות כזו. והנה באו המאורעות בזה אחרי זה ושברו את קשיות־ערפה של בילה. הימים היו ימי הסוף של מלחמת העולם. הכל היה תש ונלאה, מרוגז עצבים ומלא פחד. המלחמה רוששה את המדינה. לא היה כמעט בית, שאין בו הרוג מלחמה, פצוע, בעל־מום או מגויס, שלא שב עדין הביתה. רוח של עצבות ומרה שחורה שורה על העיר. המדינה נשארה בלי קיסר, כי נהרג עם בני ביתו, ובלעדיו היה הכל הפקר ואין בטחון בחיים. בעיר נראו אנשים זרים וחשודים, הקוראים לעצמם “חיילים שליחי הצבא”, והם מקהילים קהלות ודורשים ברבים, שיש לקחת מן ה“פריצים” את אדמתם ומהעשירים את כספם. וחילים שעזבו את החזית ומלחים שעזבו את הצי באים ומתערבים בכל עניני העיר, שאיננה שלהם. וחילים תועים בדרכים, שודדים את כל מי שפוגשים, ואפילו את בגדיהם ונעליהם הם מסירים מעליהם. כל הדרכים מלאות פגרי כלבים וסוסים, שהחילים הורגים אותם ביריה סתם, מאפס מעשה. ואף בני אדם חללים מתגוללים בשדות. מדברים על פרעות ביהודים. ועוד שומעת בילה, כי רומניה הנמצאת מעבר לפרוט תבוא ותכבוש את בסרביה, והרומנים הלא ידועים לצוררי יהודים מאז ומעולם. ומי חושב בימים כאלה על תרנגלות שמנות, ביצים טריות ודבש, בשעה שקשה להשיג פת קיבר ותפוחי־אדמה לנזיד? ועוד ספרו לה בסוד, כי בין הנוער התרבה בזמן האחרון אותו המין, שקוראים לו “קומוניסט” ו“בולשביק” – האין סכנה למנדיק להשאר כאן לעת כזאת? אולי טוב היה לשלחו לאחותה מעבר לנהר? שם, כפי שאומרים, נמצא ה“דייטש” והוא קפדן ושומר על השקט, הסדר והשלום ואינו נותן לבולשביקים להרים ראש. שם אוכלים לשובע ויש נפט למאור וסבון לכביסה. ילך מנדיק שמה ויהיה מחוץ לסכנה. אגב יהיה במקום אחר, יחכם ויהיה לאיש, כי פקח הוא ויבין את המצב. אחר־כך תראה, מה לעשות. אולי באמת תעבור גם היא אחריו. הפעם הסיחה את מחשבת לבה באזני בנה, ברצותה לשמוע את חות דעתו. והוא ענה מתוך קלות ראש, כדרכו תמיד: – כטוב בעיניך, אמא, אני מוכן ומזומן. אנו מימין הנהר והדודה משמאל. הדרך ידועה לי כמו “אשרי”. בבקר אני יוצא מימין ולפנות ערב אני משמאל. הדודה תקבלני בכל הכבוד הראוי לי. כאשר אתגעגע אליך, או אשתעמם, אעבור את הנהר משמאל לימין בשחיה ואבוא אליך, אמא. רגלים ישנן, ברוך השם, והן אינן דורשות מספוא והולכות להן בלי עזרת השוט לכל מקום שאני רוצה. ולפעמים אני הולך למקום שהן רוצות.

כך התייחס מנדיק לשאלה חשובה זו של שנוי מקום, בזמן מטורף ושבוש דרכים.

ובילה התחילה לכונן אותו לדרך. הכנה זו מה היא? דל היה רכושה. בגדים חדשים לא נשא מנדיק על בשרו מעולם ולא ידע טעם נעלים יוצאות מידי הסנדלר. הבגדים הישנים דהו מאד. כדאי היה לצבעם, אך מסבת המלחמה אין להשיג צבע. ישבה בילה בערבים, הטליאה את בגדיו וגם את לבניו המעטים; תפרה כפתורים במקום שחסרו, וקבעה את זמן צאתו לדרך לאחר שבת “נחמו”. אך בבוא היום שנקבע לא קם בה לבה. האמנם כבר בא היום? דחתה את הפרידה עוד ליומים. מנדיק מסכים. – יהיה בעוד יומים – אמר – מה איכפת לי? איזה הבדל בין היום למחר ולמחרתים? ממש כמו אתמול ושלשום.

והנה בא גם היום שלאחר יומים. באור ליום זה נפלה בילה על צואר בנה ותתפרץ בצוחה ובצריחה, ממש כמו בערב ראש חדש אלול בלפתה את מצבת בעלה. היא כאלו חכתה להזדמנות זו, שתוכל להריק קצת את הנאד מדמעותיה המלוחות, שהעיקו עליה. והדמעות שטפו, כמו מתוך מעין רותח מלוות בגניחות ויבבות. זע ונמס גם לבב מנדיק בקרבו, והדבר היה לו לפלא. כל הימים שישב עם אמו לא ידע ולא הרגיש מאומה, כמו שאינו מרגיש בעיניו ובשניו הבריאות. ואולם עתה, בהגיע לו שעת הפרידה, התחילו גלים־גלים מכים בלבו, והם עוברים ומזעזעים את כל גופו. מתחת לבטנו נתהוה כעין חלל, ובו מתגלגל כדור שקשה לו להגדיר, אם של שלג הוא או של אש, אך הוא מכאיב, גם בחזהו מחלחל דבר קשה, קהה המכאיב לו; ובגרונו הושם כעין סמרטוט לח המערפל עת עיניו בערפל לח. הדמעות הן אלה? ההוא יבכה? – לא כדאי, אמא – אמר בהתגברו על התרגשותו; ובהשתחררו מזרועותיה, שלפתו את צוארו כמו בצבת, אחז בידיה ונתן לה את הבטחתו. – את תראי, כי מנדיק יהיה בן־אדם כרצונך. הוא יצליח בודאי. עוד יבוא יום ואת תתגאי בו, והוא יכלכלך בכבוד. – אמן – דובבו שפתיה וצנחה בלי כח על הכסא היחידי שבביתה. ולמחרת הערב באה הפרידה האחרונה. מנדיק הקיץ משנתו עוד לפני הנץ החמה. לקח את מכנסיו ללבשם, והרגיש, שבאחד הכיסים מונח צרור קטן. הוציאו והתירו ומצא בו פרוטות אחדות וחמש חתיכות סוכר מרובעות ומאובקות. הסוכר היה בימים ההם יקר־המציאות. הוא שם את הצרור מתחת לכר על מטת אמו ולה לא הגיד. תחת זאת לקח אתו את צרורו, שהכין הוא לעצמו: פאה נכרית, זקן ופאות מפשתה ומשערות זנב הסוס; חליל, אולר וכדומה. וגם מקל שכים לקח – זה רכושו הפרטי. בפעם האחרונה נשק את המזוזה ויצא מאת החדר ברגלו הימנית, כעצת אמו. חבקה אותו בילה שוב והוסיפה לו ברכות. שרק מנדי בשפתיו ושם לדרך את פעמיו מאושש ומעודד מקרני השמש הראשונות, מרעננות הטל הזך ומנשיבת הרוח הקלה. נאה הדור זיו העולם ומלא צפצוף אפרוחים ושירת צפרים. רגליו חזקות וקלות והוא צועד בטח.

על אם הדרך עומדת קוסמת טובה והיא צופה בתעלומות הזמן, חוזה בכוכבים, קוסמת, מנחשת ולוחשת לו, כשהוא עובר על ידה: "תמה תקופת ילדותך, מנדיק, מורים ומחנכים לא טפלו בטפוח רוחך, כמו שהוריך לא טפחו את בשרך. ספרים לא הטיפו לך מוסר ולא התוו לפניך כל דרך בחיים. העוני והדחקות לא שמו עליך את חותם הדכאון ולא עכרו את ששון החיים המפכה בקרבך. קל רגלים וקל דעת יוצא אתה את עיר מולדתך. כשתיל רך הנעקר מאדמת מטעו והוא נשא על מים סוערים ושואף לאדמה אחרת להאחז בה, כן תהיה אתה. לא נהר תעבור, כי אם גבול, ולא לארץ תבוא, כי אם לים סוער. משברים זדונים יעברו על ראשך ובכף הקלע תקלע. בכור המצרף תבא ובנסיונות קשים תתנסה. אך אל יפול רוחך עליך, מנדיק. ארוכה, עקומה ומפותלת הדרך לפניך, וסכנות רבות תארובנה לך בה. רגליך תדרכנה על אדמה אשר מוט התמוטטה. שירי הרס תשמענה אזניך ומצודדי נפשות יקיפוך. אך קו אורה, קרן נוגה יגיהו ויגיעו אליך מרחוק, רחוק… והם ינחוך ויראו לך את מטרתך.

צא לשלום, בן עם נודד, המבקש מנוח לכף רגליו. מלאכים טובים ילווך וישמרוך בכל דרכיך. עלה והצלח!"

פרק ראשון: המורה ושעורי ההסתכלות

מי מודד בשעונו את הזמן ומונה את מספר הימים, שעברו על מנדיק באניפולי? הדודה דבורה אומרת, שהוא כאן רק שבעה ימים. והוא בטוח, שהדודה טועה בחשבון ובאמת עברו כבר שבעה שבועות, ואולי גם שבעה חדשים. בעירו, הוא זוכר, עפו, רצו הימים; שטפו כמים בלב הדניסטר, ולילות כאלו לא היו להם. מתי ישב שם בטל? מתי פהק? מן הבקר היה טרוד. כל כך הרבה עסקים: יונים, כלבים, חברים, נהר וכדומה. לא הספיק לגמור את כל העסקים ביום אחד, והיה מוכרח לדחות חלק מהם למחר. והמחר בא תיכף לאתמול. שכב בערב, לפעמים בבגדיו, כי לא הספיק לפשט אותם, והנה הוא קם – ואור היום. את שחור הלילה לא ראה. וכאן זוחלים הימים, כעגלת־חורף על אדמת רגבים בלי שלג; והלילות ארוכים, ארוכים ונמשכים כזפת נמסה למחצה. אין במה למלאות את החלל הריק. מי הוא כאן? שם היה גבור ומפורסם – וכאן תש כחו, פנה הודו. איש אינו יודע אותו ואינו רוצה לדעת מאומה על אודותיו. עובר הוא ברחובות, נתקל בכל מיני נערים ואנשים, ואף אחד מהם איננו שם אליו לב, כאלו היה נמלה, גרגיר אבק, גבעול קש. נמאסה עליו הישיבה בבית, והוא יוצא החוצה. יושב על האצטבה שלפני ביתם, כזקן בשבת אחר הצהרים, ונפשו עליו תשוח. מי ומה הוא? עם מי יוכל לשוחח? לפני מי יתנה את לבו? מיום בואו לכאן לא נזדמן לו אף אחד, שיברכהו בשלום ושירצה להתרועע עמו. עוברים אנשים על פניו והוא מתבונן אליהם. מצח, אף, פה, זקן, שפם, עינים. הכל כמו לאנשי עירו. ובכל זאת אחרים הם הללו ואינם דומים כלל להם. ואיה הם הנערים בני גילו? מדוע אינו רואה אותם בשום מקום? עירה משונה! בכל בוקר עומדים אנשים ונשים ומטאטאים במטאטאי זרדים את הרחובות. חיילים אוסטרים עומדים על גבם, מאיצים בהם ומזרזים אותם, שלא יעשו את מלאכתם רמיה ושלא ישאירו, חלילה, גבעול קש, צפיע בקר וגלל סוס. מטעם זה גזרו על בהמות הבית, שלא תסתובבנה בחוץ. זה נקרא בלשונם “צחצוח הרחובות”. כאלו נעלים הם. בית דודתו עומד בסמטה נדחת בקצה העירה. קרני השמש אינן מוצאות אותו; וגם החיילים הממונים על הנקיון ודאי שאינם יודעים על מציאותו, והוא יכול להיות פטור מעבודה זו. ובכל זאת הוא מטאטא יום יום לפני ביתם וסביבו. כי מה לא יעשה אדם המתנון מבטלה ומשעמום?

בימים הראשונים לבואו הנה מצא לו ענין בזה, שהלך לתור את העירה וסביבותיה לדעת את מוצאיה ומבואיה. יחידי הוא הולך לו מרחוב לרחוב ומסמטה לסמטה; צועד לאט, מתבונן לכל בית, עושה לו סמנים וציונים, מונה את מספר רחובותיה וחוקק בזכרונו את שמותיהם. עתה הוא יודע את כל בתי־התפלה שבעיר ואת בתי־הספר. יודע איפה גרים הרבנים, השוחטים, הרופאים, המילדות ובתי־המרקחת. אין דבר נעלם ממנו. כי כלל קבע לו: להתהלך בכל מקום בעינים פקוחות ושהכל יהיה גלוי וידוע לפניו, אולי ימצא בזה חפץ. יעירוהו בחצות הלילה משנתו ויאמרו לו: מנדיק, קרא לרופא פלוני, או למילדת פלונית; או לך אל הרב לשאול שאלה בענין כשר וטרפה, הוא ילך ישר אל המקום הדרוש מבלי שיצטרך לשאל פי איש. טוב. נהירים לו שבילי אניפולי ומוסדותיה. ומה יעשה עתה ולא ישב בטל? דודתו אומרת לו: “יהא ביתי בשבילך כבית אמא. תרעב – תקח לך לאכל, תרצה לישון – הנה הדרגש והנה הכרים”. היא מבטיחה לו, שמיד לאחר החגים תבוא עונת רדית הדבש, אז תמשך אותו לעבודה זו. תקחהו אתה אל הכפרים, כדי שיכירוהו האכרים; הוא ילמד את מלאכת רדית הדבש ואת המסחר בו ובדונג, ויהיה לאיש מעשה. טוב מאד. אבל עד אז יש עוד כחדשיים. הרי ישתגע. הדודה נותנת לו עצה טובה. היא אומרת, שעוד מעט יבוא חודש אלול והוא חודש של תשובה, ואחר־כך יבואו “הימים הנוראים” ויש הרבה מה לעשות לטובת הנשמה. יש מה להתפלל ומה לאמר אחר התפלה. זה יציל אותו מכל רע. ועוד היא אומרת לו, שיזהר מאד מפני חברים רעים; כי באו ימים, שכל אחד צריך להיות זהיר מהתרועע עם שונים. דברים טובים ונכוחים לכאורה, אך לא בשביל מנדיק הער, הזריז, התוסס והחושק בתנועה תמידית. לשבת עוד חדשיים ולהתפלל! הוא מתביש פשוט; צעיר אחד בין עשרה זקנים, שעיניהם טרוטות ונחיריהם מלאים אבק טבק באים לבית־התפלה. אפילו בעלי־בתים בשנות העמידה אינם נראים שם בחול. הוא שרוי בצער, והמרה השחורה משתפכת בו ומגברת עליו. הוא לא חשב, שכל כך תקשה עליו ההסתגלות למקום חדש. אלמלי ידע, לא היה בא הנה. כמה פעמים התגנבה אליו המחשבה לשוב לעירו. פעם כבר עבר את הנהר בלי ידיעת דודתו, ורגליו עמדו שוב על אדמת בסרביה. אך קול פנימי קרא אליו: הבוז לך מנדיק! דומה אתה לחיימל, לליבלה וליתר הבנים המפונקים, ילדי השעשועים הכרוכים תמיד אחרי אמם ומחזיקים בסינרה. אתה צריך לעזור לאמך. פרוץ לך דרך בעצמך והתגבר על אותן ההרגשות המתאימות לנערות! – והוא חזר אל דודתו. ינסה לחכות עוד.

פעם בבקר שמש של תחילת אלול יצא אל החצר, שמאחורי ביתם, והתישב על הגזוזטרה. בחצר טיילה דוגרת עם ששת אפרוחיה הקטנים בני שבוע אחד ועוד ארבע פרגיות צעירות יפות תואר וטובות מראה, יתומות, כי אמן נשחטה לשבת “נחמו”. הדוגרת נוברת, מחטטת בעפר, מוצאה גרעין, תולעת, סומרת את נוצות צוארה, מקרקרת – ואפרוחיה ממהרים אליה. היא מחלקת להם את מזונם מנות־מנות. הפרגיות מחפשות להן אוכל בעצמן. הוציא מנדיק פרורים מכיסו וזרקם אל הפרגיות. אך הדוגרת הסתמרה, קפצה אל הפרגיות, הכתה בחרטומה בראש האחת והשניה ותגרשן, והיא כבשה את הפרורים בשביל יוצאי ביציה. מנדיק מצא בזה ענין. הוא רחם על הפרגיות המוכות וקם לגרש את התרנגולת. אך היא גמרה בין כך את חלוקת הפרורים וסרה משם עם אפרוחיה, גם הפרגיות הלכו להן למקום אחר לבקש אוכל. עלה בלבו כעין הרהור של השואה בין האפרוחים, שיש להן אם, ובין הפרגיות, שעליהן לעמוד ברשות עצמן ולהלחם על מזונותיהן, ובינו. למה הוא יושב בטל ומחכה? המן השמים יורידו לו עסק ומשלח יד? למה הביא אתו כלי אמנות – פאה־נכרית, זקן, שפם ופאות ורפרטואר של שירים? הנה באים ימי חול המועד, שמחת־תורה, ו“אסרו חג” – למה לא ישתמש בהם לשם קונצרטים? מדוע אינו יוצא לבקש לו מנהל, שיפרסם, כי משחק בא העירה, היודע לשחק על הבימה, לשיר ולרקוד? הוא ישלם לו שכר טרחה, או יקבלהו לשותף לו, יארגן מקהלה, להקה, תזמורת. ירויח כסף, חלק קטן ישאיר לעצמו לצרכיו, ואת החלק הגדול ישלח לאמו, ותדע, שמנדיק לא יכזב.

מחשבה זו הלהיבה את דמיונו והסיחה את דעתו מהשעמום. חוט הדמיון נמשך ויריעת חלומו מזמן מתרקמת. הקונצרט הראשון ינחילהו תהלה. להקת המשחקים תתפרסם – והוא יסע עמה למרחקים, לאמריקה. יקנה לו מכנסים ארוכים משובצים משבצות לבנות ושחורות, כמכנסי מנהל הלהקה הרומנית אורלסקו, שבקרה בראשית השנה את עירם, פראק שחור, נעלי לכה, צילינדר ומקטרת בפיו… את אמו יזמין אליו; יקנה לה בית עם מטבח גדול; ילבישנה מלבושי כבוד. היא תכין סעודות טובות. תשב לה במנוחה ותבלה את שארית ימיה בטוב…

מרוב התלהבות והתרגשות קפץ ממקומו וקרא לעצמו קריאת זרוז: – הי־דה, מנדיק! אל דאגה! כוכבך יעלה בקרוב. ופתאם שמע דפיקה בפנת החצר ליד הגדר וחבטה בקרקע. הסב את ראשו לאחוריו וראה בר־נש מכניס את ראשו העגול בפרצה, שהיתה בגדר על־ידי כך, שחזיר התחכך בקצה הגדר והפילה. אחר הראש נדחק פנימה גם גוף עבה. נסתבכה רגלו ונאחזה בקצה הנסר. נפל והשתטח על הקרקע. עמד מנדיק במנוחה, כי רצה לראות, מה יעשה הזר בחצרם. הלז קם, רץ שחוח והסתתר מאחורי חבית גדולה מלאה מים, שעמדה תחת גג וחכתה, שיכבשו בה מלפפונים לחורף. חשב מנדיק ובצדק, כי גנב הוא, שבא לגנוב דבר־מה מהחצר, או מהבית, ועל כן מהר אל המחבא וקרא ברוגז קולו: – מה לך פה, בחור, כי נכנסת הנה בלי נטילת רשות? – סליחה, אדוני. אין אנחנו מאותו סוג אנשים, שיש להתיחס אליהם בחשד. אמנם נכנסנו הנה שלא ברשות, אך גם בלי כונה רעה ומתוך אונס. אורבים לנו ושומרים את צעדינו. כדי להעלם מעיני האורבים השתמשנו בחור שבגדר וסרנו הנה לרגעים אחדים להסתתר כאן. מוכנים אנו לשלם בעד שמוש בחצר לצורך זה.

מנדיק הביט אל הבחור השמן, בעל פנים גסים זרועים אבעבועות עם שפתים עבות, מפושקות ככושיות ועינים ירקרקות, מבריקות כעיני החתול. השתאה לדבריו המשונים, שיצאו מפיו במתינות ובחשיבות, כמו שמדברים רק גדולים ובלשון “אנחנו” ובקידות והשתחויות, שלא התאימו לבגדיו הדהים, שאינם לפי מדתו ולפי תנועותיו הכבדות, הדוביות. – מי הם האורבים, השומרים את צעדיכם ובגלל מה? – שאלהו מנדיק גם־כן בלשון רבים – שוטרים? בלשים? – לבשתנו ולחרפתנו הגדולה עלי להגיד לאדוני, שזהו אחינו עצמנו ובשרנו. המבין אדוני? הוא רוצה שנשתפהו בעסקינו וניתן לו חלק ברווחים שלנו. ואנחנו אומרים לו: אמנם אחינו אתה, אבל “ביזנס” זהו ענין אחר. ומה עושה הוא? הולך אחרינו כצל, כדי לראות לאן אנו הולכים. המבין אדוני? קטן שכמותו רוצה דוקא לעמוד במקום גדולים. אני מאיים עליו באגרוף והוא – שילך וילשין עלינו לפני השלטונות. חוצפה כזו! אבל אין אנו מפחדים. הנה מה שניתן לו!

והבחור הושיט לעיני מנדיק אצבע משולשת.

– למה לכם אצבע משולשת, אם אתם יכולים לשלשל לו את כל חמשת האצבעות, ובשעת הצורך גם את כל עשר האצבעות, ואפשר להשתמש גם ברגלים? איזה חנוך הוא זה? איה כבוד אח?

מנדיק הבין מיד שזוהי לשון גסה והתחרט. בלשון כזו השתמש בעירו, בסביבת בית־המרחץ, אך לא במקום זה בין אנשים נכבדים. והוא הזהיר את עצמו לרסן את לשונו.

מעודד מדברי העומד לקראתו שפך הבחור את לבו, כאב המתאונן על בנו: – הגיעו ימים, שהקטנים אינם נשמעים לגדולים, והם מתחצפים כנגדם. ככלבלב הוא רודף אחרי ומתלבט תמיד בין רגלי. והצרה היא שאינו יחידי. התחבר עם ריקה כמוהו, ושניהם עסוקים בשנטז' ממש. הם דורשים, שנקחם אלינו לשותפים, או שניתן להם דמי “לא יחרץ”. הנה עד היכן הגענו!

על זה העיר לו מנדיק, שהוא בעירו לא היה נותן מקום למעשים מגונים כאלה.

– משמע שאינך בן עירתנו! – קרא הבחור מתפלא – ואני עומד ומדבר עמך כמדבר איש אל רעהו מעיר אחת וחושב כל הזמן: מדוע איני מכירך? שלום עליכם! מי אתה? מה שמך ומה מעשיך כאן?

מנדיק נתן לו שלום והשיב לו על שאלותיו. – שמי חייקל ירבוז. ידוע בעולם הסוחרים. קוראים לי: אדון חייקל, או אדון ירבוז.

רגע אחד חשב מנדיק, כי אלהים שלח לו את האיש הנכון, שעל ידו יושע. היה בטוח שאדון ירבוז יקבל על עצמו לסדר לו קונצרט. הרי איש מעשי הוא וסוחר וירצה להרויח. והוא הרצה לפניו על דבר מחשבתו הגדולה, ואמר לו שהוא מבקש לו שותף לעסק זה.

חייקל שמע את דבריו עד סופם ואחר־כך שפך עליו קיתון של צוננים, שקררו את התלהבותו ופכחוהו. ־– רואה אני מדבריך, שבטלן גמור אתה, אדון מנדיק, במחילה מכבודך הרם. מי בימינו אלה מתענין בהבלים כאלה ובדברי שטות, כמו קונצרטים־שמונצרטים? ראינו אקטיורים, מוקיונים ושמנדרקים נעזבים ומבקשים לחם. לרגלינו מתגוללים עסקים גדולים. וכל מי שיש לו מח בקדקדו הולך וחותה עפרות זהב – ואתה מדבר על כפתור בלי אוזן ועל אסימון, שנפסל מזמן. למי יש זמן לשמוע שירים ולראוֹת ברקודים? – אדרבא; ילמדני נא ר' ירבוז גם אותי לחתות זהב בידי. אני מסכים אפילו לכסף ולנחשת. – מצוין! – קרא חייקל ושפשף יד ביד – אץ אני לדרכי. רצונך – בוא ללווני בדרך, שאני הולך, ונשוחח אגב בעניני ביזנס ואשכילך בענינים, שאין לך עדין מושג בהם. ההנך אמיץ־לב? – באש ובמים, בסערת גשם ובסופות שלג. לכל אשר ישלחוני אלך ואת כל אשר יצווני אעשה, אם רק הדבר יהיה לפי רוחי וטעמי. – ענהו מנדיק בשטף דברים, התמודד ויעמד קוממיות – הנני, כמו שאתה רואני.

חייקל טפח לו על שכמו דרך חבה, אמר לו את שבחו בפניו וקרא לו שילך אתו מיד, כי אצלנו הסוחרים אומרים: “הזמן הוא כסף”, וכך אומרים גם באמריקה.

הם יצאו מן החצר. חייקל שלב את זרועו בזרוע מנדיק, מעשה רעות ואחוה מזמן. הוליך אותו דרך סמטאות קטנות ומבואות צרים עד שיצאו מתוך העירה. לעיניהם נגולו שדות קצורים מלאי שלף. רוח קלה נשבה על פניהם.– – פתח חייקל את שעורו הראשון בעניני מסחר והויות העולם. – אבי, עליו השלום, היה זגג – ענהו מנדיק על שאלתו. – ומה ענין רסן סוס לכרבולת של תרנגולת? אני שואלך לספקולציה ואתה משיבני, מתי ראש־חדש. שמא חרש אתה והנך זקוק למרצע? – אמר חייקל מתרגז. – אל תתרגז “פאני” ירבוז – עניתיך כהלכה. אם אבי היה זגג, מנין לי לדעת פרוש מילים משונות כאלה? – כל עגלון וכל קצב יודע בימינו אלה, מה זאת ספקולציה, ואליוטה וקונטרבנדה. – חצץ אתה מאכילני היום להגריס את שני – אמר לו מנדיק – באר נא לי ואל אהיה “עם הארץ”. נגש חייקל לעבודת ההסברה ובאר לו, שהספקולציה אינה חצץ, אלא עסק טוב, הנותן לספקולנט העוסק בו לא רק מזונות, כי אם גם עשירות. הנה, למשל, אזלו מן השוק סבון, גפרורים, טבק וכדומה צרכים, שאין אדם יכול להיות בלעדיהם. החושב הוא שסחורות אלו כלו באמת? יש ויש ועוד כמה יש! אלא מה? הפקחים שבסוחרים ראו, שמחיר הסחורות עולה וגדל מיום ליום ואמרו: למה לנו למכור היום בעוד שאנו יכולים להמתין למחר, למחרתים, לעוד חדש, ואז נקבל בעד אותה הסחורה פי־עשרה ונתעשר? הלכו והסתירו את הסחורות במרתפים, בעליות ובבורות. התחילו המחירים קופצים ומאמירים. אתמול שלמו, למשל, רובל בעד קופסת גפרורים, היום משלמים ארבעה רובל ומחר ישלמו עשרה, בעוד חודש יגיע המחיר בודאי עד מאה. – זאת היא הספקולציה, והעוסקים בה נקראים ספקולנטים! – סיים חייקל את הסברתו. – ומה יעשו העניים, שאין להם כסף ואינם יכולים לשלם מחירים כאלה? – שאלו מנדיק. – העניים יש להם ברירה, ילכו לישון בעוד יום ולא יצטרכו לכל אלה – לגלג חייקל – הכל בשביל העשירים. חרה הדבר למנדיק ושאל את מורהו לספקולציה, אם הוא עשיר, או עני. – הייתי עני והיה רע לי מאד. עתה אני עשיר וטוב לי. בקרוב אתעשר עוד. רכשתי לי עשר קופסאות גפרורים, שש חתיכות סבון, תריסר קופסאות סיגריות ועוד ארבעה תריסים אבני־אש למכונות הדלקה ובקבוק בנזין. את כל אלה קברתי במקום בטוח. עכשו אני מחכה רק לכך, שהגרמני יעזב אותנו. אז אתעשר בבת־אחת. המבין אתה? מונחת לה הסחורה במקום חשך, בלי שום תנועה. אבל מחירה עולה משעה לשעה. לפני שבועים עלה מחיר כל סחורותי לחמש מאות רובל, לפני שבוע – לאלף והיום לחמשת אלפים! השומע אתה? חמשת אלפים! ולכמה תעלה בעוד חדש, חדשיים – מי יכול לשער? זאת היא ספקולציה.

והוא ספר לו, שאביו רצה לעשותו לסנדלר וסרב. גבו לא נברא להיות שחוח וכפוף כל היום, כדי להרויח פרוטות. אבל ספקולציה זהו ענין אחר. בלי עמל ועבודה באים הרווחים. אם רק יש סבלנות, שכל וזהירות, שלא לגלות סוד למי שאינו צריך זאת לדעת. זוהי ספקולציה!

צלצול מלה זו שקלט בשוק עורר את רוחו כיין משכר והשתעשע במלה זו. המחשבה על עשרו להבא נסכה עליו רוח של שמחה והוא שרק מרוב התרגשות.

באופק נראתה עגלת אכר גולשת מן ההר. באויר השקוף נסתמנו שני ראשים מתוך העגלה. חייקל האהיל בידו על עיניו, התבונן, הוציא מהר את ידו מזרוע מנדיק, בקש ממנו, שיחכה לו מעט עד שובו, ורץ לקראת העגלה, שהתקרבה אליהם. האכר הצליף בשוטו על גבי הסוסים, ואלה התעטשו ורצו. מאחורי העגלה התנשא ענן אבק. העגלה עמדה. בה היו שקי תבן ומוץ מסודרים זה על גבי זה ומקושרים בחבלים שלא יפלו. על השקים ישב צעיר לבוש בגדים ישנים ומאובקים וכובע שטוח ישן שמצחיתה נסדקה. חייקל נגש עד העגלה. הצעיר שישב בה קפץ מעליה, נער מעל בגדיו את זנבות הקש והמוץ, שדבקו בו, מחה את האבק והזעה מעל פניו. התלחש עם חייקל ונטה ימינה העירה ברגל. חייקל התלחש עוד עם האכר. הלז הטה את הסוסים שמאלה בכוון אל העיר. חייקל חזר אל מנדיק ופניו נוהרים מגיל. – טוב מאד. הידד! – קרא וחכך ידיו זו בזו מרב הנאה – היודע אתה, מי הוא הצעיר הלבוש כאחד הפשוטים? זה גרישקה, בנו של רוקח, תלמיד המחלקה השמינית בגמנסיה. הנה עם מי יש לנו עסקים! לפני פסח נפקחו עיניו להבין, שהגמנסיה לא תתן לו כלום, ולמה לו לאבד זמנו לחנם? עזב אותה והתחיל עוסק בקונטרבנדה. מומחה גדול הוא במקצוע זה. בתוך השקים שראית אמנם יש קש ומוץ מאכל לבהמה. אך מה שיש בתוך המוץ יתן לנו מעדנים: אספרין, חינין, קאקואין, אבני אש. סחורות יקרות־ערך מהמדרגה הראשונה, שתסלאנה בזהב. גרישקה הביא את הסחורות ממקום ידוע רק לו לבדו, ואני, סוכנו, מחלק אותן בין הסוחרים ומפיצן בין לקוחותינו ומקבל שכר טרחה הגון. בוא עמי, תתבונן, תלמד ותדע גם אתה, מה לעשות ואיך להתנהג. ואם תהיה תלמיד חרוץ ומבין ונקח אותך לשותף לנו; כי עבודה יש למכביר. חסרים רק אנשי־חיל נבונים וזריזים. – ואם תתפשו בכף? – שאלו מנדיק. – אז יהיה רע מאד. אם אפשר משתמשים ב“מתן בסתר”. כי גם האשכנזים הנם בשר ודם. ואם לא – יושבים בסוהר לזמן־מה. ואחר־כך, כשיוצאים מתוכו, ממשיכים את העבודה. עכשו נלך בעקבות האכר. עוד מעט ותראה באילו אמצעים אנו משתמשים, כדי להשתמט מעיני ה“שוצמנים”, ימח שמם.

הסקרנות שלטה במנדיק והוא נגרר אחרי חייקל, שהוליכו בשבילים עקלקלים דרך קוצים וברקנים עד לבנין ישן ארוך, נמוך ודומה לחורבה ולידו באר עם קילון. זה היה בית המרחץ. ליד הבאר עמדה העגלה עם שקי המוץ. האכר דלה מים מן הבאר אל השוקת והשקה את הסוסים. תיש הקהל עמד מאחורי העגלה, הוציא קש מתוך השקים ולקק את המוץ. חייקל פנה אל האכר ואמר לו, שיוריד בשבילו שלשה שקים מן הגדולים והמלאים והוא ישלם לו ככל אשר ישית עליו. האכר הניע בראשו כמסכים; הוציא שנים מתוך שורות השקים שבאמצע ועוד אחד מהשורה העליונה. חייקל הראה לו על דיר קטן, על יד בית־המרחץ. הלז הכניסם לתוך הדיר וחייקל הלך אחריו לשלם לו. האכר יצא ראשונה ונסע לו וחייקל יצא משם כעבור זמן־מה ושתי כדי חלב בידיו. – מאין לקחת את החלב בשעה כזו? – שאלהו מנדיק מתפלא. – חלבתי זה עתה את תיש העיר – ענהו חייקל בצחוק – במקומנו נותן התיש חלב יותר מן הפרה. אמנם אי־אפשר לאמר, שזהו חלב נקי. רק הבהמה, שאין לה שכל כמו לאדם, נותנת עוד חלב נקי. אך מי־הסיד הללו יקרים הם מחלב נקי. אל תסתכל בנוזלים, אלא במה שיש בהם. – כמה שקר, כמה תרמית וזיוף! – קרא מנדיק בהשתוממות. – לא תרמה – לא תקנה, לא תזייף – לא תמכור, אמר חייקל כרמאי זקן ורגיל – כך הוא דרכו של המסחר בימינו.

והוא בקש מאת מנדיק, שיעשה עמו חסד ויקח מידו כד אחת, כי כבד ממנו לשאת את שתיהן.

מלא מנדיק את בקשתו. בעברם ליד בית מרקחת יצאה מתוכו אשה ובקשה מאת חייקל למכור לה שתים, שלש כוסות חלב בשביל ילדה. נכנס עמה חייקל הביתה ויצא משם כעבור עשרה רגעים וכדו ריקה. – החלב מצא חן בעיניה והיא קנתה את כלו – הודיע חייקל למנדיק ונקש בלשונו מתוך שביעות רצון. לקח מידו את הכד המלאה ומסר לו את הריקה.

הם נכנסו לתוך רחוב אחר ועברו על יד חנות עץ קטנה, שבה היתה סחורה מעטה. החנוני עמד בפתח, כמחכה לו. כאשר קרבו אליו, הביט החנוני לחייקל ופזל לצד מנדיק מתוך חשד. רמז לו חייקל, שזהו אחד “משלנו” ונכנס לתוך החנות. שהה שם מעט ויצא מתוכה וכדו הריקה בידו. – קונים טובים – אמר חייקל וחייך – אינם עומדים על המקח. אחת־שתים – והסחורה איננה, והכיס מלא.

משם עברו ליד מחלבה. שלט מחוק על הקיר. נכרים עליו רק סמנים של צלחת מצוירת ובה דג, מזלג וסכין כשתי וערב, וכוס בירה עם קצף לבן וחלה קלועה.

חייקל הזמין את מנדיק להכנס עמו למחלבה ויכבדהו בכוס תה או קהוה. ואם הוא רוצה ימציא בשבילו כוס “תשעים ושש” וסעודה קלה. הרווחים של היום מרשים לו מותרות כאלה. אגב הרי עזר לו בעסק ומגיע לו בדין דמי שרות. ואולם מנדיק הסתלק מכבוד זה. הוא מוכרח ללכת תיכף הביתה. חייקל הביע את צערו, שהוא עוזבו. יש לו עוד הרבה על מה לדבר עמו. אם הוא רוצה, מוכן הוא לבא אליו מחר בשעה שלש אחר־הצהרים בדיוק ויקהו אתו אל הבורסה. שם ילמדהו תורה לשמה בענין וליוטה ועוד כאלה. מי שאינו יודע תורה זו – כלב מת הנהו, שאין לו זכות קיום. מובן מאליו, שאדון מנדיק יבין את גודל החשיבות שבדבר וישים מחסום לפיו. אלה הם דברים, שאין מגלים אלא לידידים נאמנים שומרי פה ולשון. הוא חושב אותו כמעט שותף לו. אימתי שירצה יבא אליו והוא יכניסהו לפני־ולפנים. הוא רוצה, שילמד הכל מתוך הסתכלות והתבוננות. קשה רק עד שטועמים את טעם הרווחים הראשונים. אחר־כך – הו, התאבון יבוא, ועוד איזה תאבון! – ובכן שלום, מיסטר מנדיק. להתראות מחר בשעה שלש אחר־הצהרים. אנו נבוא לקחתו.

מתוך פהוק הבא משעמום, לאות ודכאון גרר מנדיק את רגליו והלך הביתה.

פרק שני: הצעה חדשה בשורה טובה

מה זה היה למנדיק הפזיז והזריז, השובב והשמח בחלקו תמיד, שנעשה בין יום מפוזר, כבד־תנועה ומשוקע בהרהורים? מה עכר את רוחו? האם הפגישה הארעית עם חייקל, שעור ההסתכלות בספקולציה והרמאות בכדי החלב – האם אלה השפיעו עליו לרעה? ואולי שנוי הוסת, שפע הרשמים, הסביבה החדשה, הסכוים לעתיד של מסחר ותעשיה, הוית העולם, הריח של הרוחת ממון השרו עליו כובד־ראש, הממוהו? אמנם ההבדל הוא גדול מאד. שני עולמות רחוקים זה מזה. שם יונים וכלבים, מעשי נערות, משחקים, צעצועים, המון נערים הולכי־בטל, רודפי קדים; וכאן עולם המעשה, עולם של מקח וממכר. הוא לא ראה כאן בכל הזמן שני נערים, שישחקו באגוזים, שירכבו על סוסים, שישחו בנהר וכדומה. הנה נזדמן לפניו זה הבחור חייקל, מכירו הראשון באניפולי. על־פי כל מראהו החיצוני שייך הוא לכאורה לאותו הסוג, שגדל ללא חנוך, ללא תורה וללא מעשים טובים. ואף־על־פי־כן נכנס לתוך חוגי אנשים נכבדים וסוחרים גדולים וחשובים והיה גם הוא לסוחר ומרויח ממון. ומדוע לא יתחבר אליו ויהיה לשותפו? הנה שלח לו אלהים מורה־דרך טוב, הרוצה ללמדו ולסייע בידו וגם לשתפהו בעסקיו רק מפני שמצא חן בעיניו. יונה צלויה באה אל פיו ומדוע לא יאכלנה? מחר יבוא אליו והוא יצטרך לתת לו תשובה ברורה: הן או לאו. וכי אפשר, שיאמר לאו להצעה טובה כזו וידחהו מעל פניו? דומה, שהגיעה השעה לזרוק הלאה את כל ההבלים; לחדל מלקפץ על רגל אחת ולהתהפך באויר ולרוץ על כפות ידיו ולנבוח ככלב, או להיליל כחתול. בא הזמן לגרש מן הלב את הזיותיו על תיאטרון. האם זהו תפקיד הוגן להצחיק אחרים כמוקיון? הוא יתום, מחוסר כל, עזב במצב רע אם עניה אומללה ומחויב הוא לבוא לעזרתה. דודתו היא גם כן אלמנה מסכנה וזקנה, הטורחת ועובדת קשה – היעמיס את עצמו, משא נוסף על כתפיה הכחושות, שהיא תשא אותו? לא. הוא צריך לשכוח את העבר ולבחר לו דרך חדשה, שתוליך אותו אל החיים הממשיים. מחר יאמר לחייקל: משכני, אחריך ארוצה. אחזיק בכנף בגדך ולא ארפה ממך. רוצה אני להיות איש מעשי כמוך.

“מנוול אתה, מנדיק, טמא־מחשבות ופגול־לב!” – מי זה מחרף ומגדף אותו כל כך? הקול, קול לבו. נפשו הישרה ולבו הטהור. מבקר נעלם שוכן בו, זהו מצפונו, שאינו נותן לו לסור מן הדרך הישרה ואינו יכול לראות און ולחשות. גם בעירו, בתוך עמו, היה עומד תמיד ליד העלובים והציל עשוק מידי עושקו. לב רגיש לו, המוחה ומתמרמר על עלבונותיהם של עניים וצרותיהם של הדלים והדכים, ולא יכול להשלים עם הרעיון, שישנם מנצלים המתעשרים מחלבם ודמם של המנוצלים. ואיככה זה יכול סבול את חברתו של בחור נאלח זה אף לשעות מועטות? דברי חייקל על הספקולציה, התרמית והמרמה, והרעה הצומחת מהן לעניים, עוררו בו עתה תעוב וגועל־נפש; ולא יכול סלוח לעצמו, כי שמע ולא מחה, ראה און ושתק ועד עזר לו בתרמיתו. חמתו בערה בזכרו את התפארותו של אותו הבחור, את מעשיו המגונים ואת יחס הבוז שלו לעניים הצריכים ללכת לישון בעוד יום. והוא הזהיר את עצמו להתרחק מבחור זה כמטחוי קשת, כי נלוזות דרכיו וסופו להכשיל גם אותו. “אל תקנא בהצלחת הרשע ואל תלך באורחותיו” – כה התרה בו מצפונו, כשנגש אל ביתו.

נכנס ומצא את השלחן ערוך לארוחת־הצהרים. דודתו היתה במטבח וטרחה ליד האש. שמעה בהפתח הדלת ונכנסה אל החדר. הביטה בפני מנדיק והכירה בהם שנוי. הם היו חמוצים ומצחו מקומט. שאלה אותו בלי החביבות הרגילה איפה היה, ומיד באה עליו בטענה, למה הלך בבקר השכם ולא הודיע לה לכל הפחות כי הולך הוא? היא היתה בטוחה, שהוא נמצא בחצר ועוד מעט יכנס הביתה והלכה השוקה לקנות ירקות מבלי לנעול את הדלת. טוב שחזרה מיד. הלא אפשר היה להוציא מן הבית כל אשר בו. הביאה לו אגסים טובים ואפרסקים, רצתה לתת לו – והוא איננו.

– אתה רוצה ללכת לטייל, טוב מאד. איני מעכבת בעדך, אך אמור לי למען אדע ולא אדאג לך; הרי עודך זר בעירתנו – כה אמרה הדודה בתוכחה קלה.

הוא הודה, שצדקה ממנו, הדבר יצא בלי כונה תחלה. נזדמן לו בחור אחד ושמו חייקל, סוחר, שיש לו משא ומתן עם סוחרים נכבדים. הם התודעו זה לזה. הזמינו חייקל ללכת עמו קצת – והלך. נתגלגל הדבר והוא התעכב ואחר עד עתה. זהו הכל.

ואולם דבורה זקפה את אזניה: בחור ששמו חייקל והוא סוחר! היא מכירה כמעט את כל הסוחרים הגדולים והקטנים ושם כזה לא ידוע לה. אבל היא מתארת לעצמה את “דץ הסוחר”, שמזדמן למנדיק ומוצא לו זמן ללכת עמו שעות אחדות. עלה בדעת מנדיק לספר לה מכל אשר ראה ושמע. אבל נזכר, שהבטיח שלא לספר דבר, ועמד בהבטחתו. אך הדודה דבורה לא נרגעה והשתמשה בשעת כושר זו להשמיע לו לקח בדבר שהזמן גרמא.

– ישנם בעולם כל מיני בני אדם. טובים ורעים. אך מספר הרעים עולה על מספר הטובים. חיים אנו בזמן, שלא היה עוד כמוהו, זמן בלי מלך, וזרים מושלים בנו. מספרים, שישנם בחורים ובחורות, המסיתים ומדיחים את ההמון בעיר ובכפר להתקומם; שרים מיני שירים, שאסור לשמוע אותם והולכים בדגלים אדומים. ה“דייטש” אינו אוהב דברים כאלה. מרגלים ומלשינים יושבים בתוכנו ועל פיהם תולים אנשים. גם מעבר הנהר באות אלינו שמועות לא טובות. ה“צוענים” מתקרבים אל הנהר ואומרים לעברו ולכבוש גם אותנו. המקום ירחם עלינו. עכשו תבין, מנדיק, למה אני חרדה ודואגת לך כל־כך, שלא תלכד, חס ושלום, ברשת אנשים בלתי מהוגנים.

דבריה הטילו אימה עליו. הבטיח לשמע בקולה ולשאל להבא את פיה על כל איש, שיזדמן לו. דרך אגב חייקל זה, המטריד אותה, יבוא מחר הנה לבקרו. תדבר עמו ותדע מי הוא. אך אם אינה רוצה בו, יודיע לו ולא יבוא.

– לא. אדם בא אליך, קבלהו בסבר פנים יפות. אחר־כך תדע איך להתנהג עמו – הורתו הדודה.

הגישה את האוכל. מנדיק אכל בלי תאבון. מחו היה מלא מהפגישה עם חייקל. היו באותה הפגישה גם מומנטים מצחיקים. המצאותיו ותחבולותיו מוצאות חן בעיניו, כי היו ברוחו. אבל העסק בכלל לא ישר בעיניו. הדודה אינה נותנת לו להרהר הרבה, היא מספרת לו, שהבוקר פגשה את אחד האכרים הכוורנים. והוא התאונן באזניה, כי השנה אין ברכה בדבש. האביב אחר לבא. בחדש מאי היו שני לילות כפור, שהזיקו הרבה לציצי עצי הפרי ולפרחי עשבי בר. מזיקים שונים עלו על הניצנים. נשאר מעט מזון בשביל הדבורים. גם הצרעות התרבו השנה והן עושות שמות בדבורים.

– נראה הדבר, שנאסף השנה רק מעט דבש. אך איני נופלת ברוחי. אלהים הרועה אותי מעודי לא יעזבני ולא יטשני גם להבא. רגילה אני לשנים רעות, כמו לטובות. העיקר שנהיה בריאים.

באותו הערב חזרה דודתו מן הרחוב וספרה לו דבר, שהיה חדש לו, וממנו ראה עד כמה היא אוהבת אותו ודואגת לו. היא רואה, שהוא משתעמם וסובל מהבטלה. ובאמת אמרו: “הבטלה היא אם כל חטא”. ועל כן היא רוצה להציע לו, שילמד קרוא וכתוב. היא תתן לו מורה, שילמדהו לקרוא ולהבין בספר־התורה וגם לכתוב מכתב, ולא ישאר “עם הארץ” לכל ימיו. הדבר תלוי בו, והיא מחכה לתשובתו.

הוא היה נרגש מאד מדבריה. הרעיון היה כל כך חדש בעיניו, עד ששלט בו וסלק הצדה את כל רשמי היום והרהוריו. ונתמלא רגשי תודה לדודתו הטובה והחכמה, חבק אותה ונשק לה.

– מה טובה את, דודה יקרה! – קרא נפעם ומתרגש – לא העזתי אפילו להעלות על לבי רעיון כזה, כי לא האמנתי באפשרותו.

נהנתה דבורה מאד, כי שמחתו היתה גם שמחתה, ותאמר לו:

– יש לנו כאן מודע, אברהם בן־שלום שמו, אדם יקר וטוב, אהוב ונחמד לבריות. והוא נחשב לאחד המורים הטובים בעירתנו. אבקש ממנו. מובטחתני, שיסכים ללמדך. מוכנה אני לשלם לו כמה שידרש. זה יהיה ממש אושר בשבילך. – והיא הבטיחה לבקר אותו בקרוב ולהביא את הדבר לידי גמר.

רוח חדשה לבשה את מנדיק. רוחו הנכאה סרה ממנו, והוא שר באזני דודתו ממיטב שיריו ובדח אותה במעשי־להטים שונים. ובעלותו על משכבו תכן לו תכניות לעתיד הקרוב. הוא ילמד מן הבקר עד הערב. הוא מוכרח לתקן בעת קצרה את אשר פגם בימי ילדותו ולמלאות עתה מה שהחסיר אז. הוא יאמן את ידו לכתוב מהר. הדבר הראשון שיכתוב יהיה מכתב לאמו… תיכף לזה התחיל לחבר במחשבתו את נוסח המכתב. אבל הדבר לא עלה לו. מלים ומשפטים הסתבכו והתערבו אלה באלה. לא יכול למצוא במה להתחיל. ובטרם הגיעו לסוף המכתב באה התרדמה וטשטשה לגמרי את מחו, כאלו נשפכה דיו על כל הגליון. הוא נרדם.

בבקר למחרתו התעורר מתוך המשך המחשבות של אמש. קשה היה לו לתפוס, איך ילמדוהו? האם יקחוהו לתלמוד־תורה, בין עוד תלמידים כמוהו, או שילמדו רק אותו והוא יהיה רק תלמיד אחד? הרגשתו היתה נעימה, כמו ביום חג, כשמחכים לאיזה דבר משמח. היה עליז ושטף של מרץ בקרבו. לאחר שהתפלל ואכל את ארוחת־הבקר נגש למלאות את עבודת הבית הרגילות מתוך חשק רב. חטב עצים, הביא מים למלאות את החבית, נקה את החצר ועסק בתקון הגדר, שלא יוכלו להכנס עוד דרך הפרצה. מרב עבודה שכח את חייקל ואת בקורו שצריך להיות היום. ואולם חייקל לא שכח. הוא נטפל למנדיק ובקש את קרבתו. בחור גס, נבער מדעת, בן להורים עניים משפל המדרגה, מלא תפקיד של סבל בין חנונים ושליח לדברים פחותי־ערך. לאחר המלחמה, כשבא קלקול במנגנון הגדול של המדינה והכל חרג ממסגרתו, נשתבש גם המסחר והלך בדרכים עקלקלות. אנשים העוסקים בו התחילו משתעשעים במספרים גדולים: תחת היחידה בא האלף, והמליון – תחת המאה. וחשבו אנשים, שהם מתעשרים ונעשים למיליונרים. בימים ההם נטפל חייקל לסרסורים ולסוחרי קרנות ושמש להם לרץ ולשליח וקבל שכר טרחה פרוטות. למד אותם המונחים שמשתמשים בה בבורסה השחורה והשתעשע בשעשועי מלים. גדל בו הצמאון לעושר וחתר להשיגו בכל האמצעים. בהיתר ובאסור רכש לו קומץ סחורות שונות, שהטמינן באדמה, וענג רב גרמו לו המחירים שקפצו ועלו כמעט יום־יום. במחו הנבוב שלט דמיון משתולל וראה את עצמו כעשיר אדיר בעתיד הקרוב. אך כל זה איננו שוה לו. סבל מזה, שראה כי כל האנשים, שהוא נמצא בסביבתם, מזלזלים בו ופוגעים בכבודו. אפילו בעיני הסרסורים אינו נחשב – ונעלב מאד. הרדיפה אחר מעט כבוד היתה לו כתשוקת הצמא למים. בקש לו איש, שאינו יודע את מוצאו ועברו, כדי שיוכל להתפאר באזניו בידיעותיו בעולם המסחר, בעשרו ההולך ורב ובכבודו, שסוחרים ואנשים חשובים מכבדים אותו, ובתכניותיו לעתיד. והנה מצא את מנדיק, השומע ומקשיב ומאמין לדבריו ומביט עליו, כמו שנדמה לו, ביראת הכבוד ובהוקרה ומתיחס אליו כתלמיד למורו. ידע, שדבורה, דודתו של מנדיק, אשה ידועה בעירה ומפורסמת לשבח, ומצא הדבר חן בעיניו לקשור אליו את בן אחותה ולעשותו לנושא כליו. זה יגדיל כבודו ותפארתו ויתן לו ספוק מה. ועל כן בבוא השעה הקבועה הלך לבית דבורה והוא לבוש הפעם מהודר ונקי, לא כמו אתמול, כדי לעשות רושם, אף־על־פי שבגדיו לא היו חדשים ולא על־פי מדתו. ראה חייקל את דבורה והשתחוה לקראתה בחן ובנמוס. הביט בשעון שעל ידו מתוך גנדרנות ואמר בפנותו אל מנדיק: – בדיוק שלש, כמו שקבעתי אתמול. בעלי מעשה הרי הם דיקנים בדבור ובזמן. בלי זה אי־אפשר כל מסחר.

– האתה זה חייקל, שספר לי מנדיק על אודותיך? – שאלה אותו דבורה.

– זהו, זהו. אני חייקל ירבוז.

– והוריך מי הם?

– הורי? מאי נפקא מינה? אני מקוה, שהיחס במשפחתנו יתחיל ממני – אמר בהרימו את ראשו בחשיבות ונשב בחטמו, כאלו מריח טבק.

– נעים מאד. המתכונן אתה לעלות על כסא הרבנות בעירתנו? אדרבה תן כבוד לנו.

– על כבוד כזה אני מוותר לבעלי הטחורים – אמר גסות – יהיו בניהם רבנים. אני יש לי, ברוך השם, ענינים אחרים. אני אהיה הגביר בעדתנו, וגם הרבנים ייראו מפני ויחלקו לי כבוד. אני אבנה לי בית אבנים, שיעלה ביפיו ובגדלו על כל בתי אניפולי. לי יהיה אוטומוביל פרטי. כל בנות העשירים תדרושנה את קרבתי, הנה!

– אוי־אוי־אוי! – קראה דבורה והתפרצה בצחוק – בעל דמיון אתה. חוששתני שמחשבות גדולות כאלה תביאנה אותך רחוק, רחוק… אך עזוב את פטפוטיך אלה ואמור לי, מי הוא אביך, שיעשירך עושר רב כזה?

– לא אבי יעשיר אותי, אלא אני אעשיר אותו. שמו סנדר ירבוז.

– את הירבוז השאר בשבילך ולי תאמר את הכנוי שלו. רק על־פי כנויו אולי אדע אותו. חכה, חכה. אולי זהו אותו סנדר היושב ליד חנות עץ על המגרש ומתקן נעלים ישנות?

– זה היה לפנים – ענה חייקל נעלב קצת – עתה אינו עוסק עוד במלאכתו, כי היה לסוחר.

– כל חלומותי שחלמתי על עצמי ועל אחרים – קראה דבורה מתוך צחוק – סנדרל ה“גרגרת” המטליא נעלים היה לסוחר, ובנו יהיה לגדל העשירים עם אוטומוביל ובנות העשירים תבקשנה את קרבתו…

– אל צחוק, גברת – אמר חייקל והניע בראשו – כבר ראינו כאלה. גם רוטשילד הראשון היה עני. את מדברת עם ספקולנט. עומדים אנו בקשרי מסחר עם הרבה סוחרים. אנו מבינים בכל מיני עסקים וגם בוליוטה. יש לי, תודה לאל, גם רכוש משלי. בכל יום עולה מחירו. מנדיק, למה אתה שותק? המשקר אני?

מנדיק עמד מן הצד ולא התערב בשיחה זו. רק הטה אזן והקשיב. חייקל התעלה בעיניו מתוך העזתו ואופן דבורו עם דודתו. מצא חן בעיניו דמיונו העשיר, בטחונו הגמור בכחות עצמו. ומה בכך, אם אביו של זה סנדלר? הרי גם אביו היה זגג עני. וכי בשביל כך הפסיד? גם לעניים יש הזכות, שבניהם יהיו אנשים גדולים. כאשר פנה אליו חייקל ודרש את עדותו, התעורר ואישר את דבריו, אף־על־פי שלא ראה בעיניו את עשרו ורק שמע מפיו. חייקל הביט שוב על שעונו וזרז את מנדיק, שילך אתו, כי הזמן אינו עומד; וחזר שוב על הפתגם החביב עליו: “הזמן הוא כסף”.

מנדיק הביט אל דודתו, כשואל בעצתה ומבקש את הסכמתה. היא אמרה, שאינה מתנגדת לכך, אך יזכור, שלא לשוב מאוחר הביתה – והם יצאו שניהם.

– הוי, נשי הדור הישן! – קרא חייקל בצאתם החוצה – הן חושבות, שיודעות ומבינות הכל יותר ממנו הצעירים ורוצות תמיד להתערב בענינים שלנו ולהשגיח עלינו. גם אמי חשבה כן. אך מאז החלותי להרויח כסף ואני נותן גם לה לכלכלת הבית, נשתנה היחס אלי, והיא מביטה אלי בכבוד ובדרך־ארץ. הכסף, חביבי, הוא כח גדול. אבי, אף־על־פי שאינו עשיר והוא סנדלר עני, גם הוא מבין את ערך הכסף ואומר תמיד: “לי הכסף ולי הזהב”. כאשר תעסק במסחר ותרויח, תרגיש גם אתה את כחך ותחדל להיות שק ליד סף הדלת לקנח בו את הבוץ מעל הנעלים, ואנשים לא יעיזו להרים עליך קול. הו, הכסף! הסו, קבצנים, דרך־ארץ! הרכוש הולך! ולפיכך החלטתי להיות עשיר, ודוקא מן הגדולים. אנו הולכים עתה למקום, ששם צוברים את הכסף.

חייקל החיש את צעדיו ומנדיק השתדל שלא לפגר.

פרק שלישי: יונה הנביא מתנבא בבורסא

הולך חייקל קוממיות בגאוה, כאלו כל העירה שלו היא, ומביט לכאן ולכאן. למי מהעוברים הוא מחוה קידה, למי מראה פנים צהובות ולמי הורדת כובע בנמוס וממי הוא מסב את ראשו הצדה, שלא להביט בפניו. מנדיק הולך על ידו מתוך שתיקה ורתת. לא, אי־אפשר לזלזל בחייקל. מעורב הוא עם הבריות. הנה הוא הולך בפעם הראשונה להיות בחברת סוחרים עשירים, בין נכבדי העירה. בדמיונו בית גדול, הרבה חדרים יפים מקושטים בתמונות, דוגמת קלוב האופיצרים שבעירו. בכל חדר יושבים סוחרים גדולים נשואי פנים, לבושי שחורים ושותים תה ומעשנים סיגרות טובות, ואגב הם נושאים ונותנים בכל מיני עסק ומסחר. ופתאם יכנס הוא במלבושי החול שלו, בנעליו המאובקות. כלם יביטו עליו תמהים, כשואלים: מה ל“פרי” זה בגננו? איך ירים ראש? אפשר שיצוו על המשרת להוציאו משם.

– היתנו לי להכנס שמה? – שאל את חייקל והביט לתוך עיניו – אולי טוב לי לשוב?

– אל תירא. כשאתה הולך עם חייקל ירבוז אין לך להתירא. כל הדלתות תפתחנה לפניך. ואולם לבורסה שלנו אין בית ואין דלתות. ברחוב תחת כפת הרקע, בין האיטליזים, שם הבורסה. שם יוצאות לפועל כל הקניות והמכירות, והריני להכין אותך קצת, כדי שתדע את המנהגים השוררים אצלנו בבורסה ותבין את שפתנו.

עשה מנדיק את אזניו כאפרכסת – וחייקל התחיל מלמדו:

– אתה תבוא אל הבורסה ומיד יסובבוך וישאלוך: מה, אדוני, מבקש? אתה אומר להם: רצוני בזה ובזה, והם יענוך: טוב. מין זה יש ומחירו כיום כך וכך. אתה אומר: מסכים. שואלים אותך: למתי ולאן? אתה קובע את המקום ואת הזמן, משלם את הכסף, או נותן דמי קדימה – והכל שריר וקים. קצר וחלק. לא כמו בשוק הדגים, או בחניות בשביל האכרים. שם עומדים על המקח בעד כל פרוטה, נשבעים ותוקעים כף.

נכנסו לתוך רחוב ארוך, רחב ועקום. התנועה הגדולה נראתה מרחוק. אנשים התקהלו, הצטופפו ככבשים במרעה כחום היום. ברגע הראשון חשב מנדיק, שכל אלו באו על מנת להשתתף בהלויה והם עומדים ומצפים, שיוציאו את המת מן הבית. בקהל היו אנשים באים בימים, בעלי צורה וקומה, שפאותיהם וזקנם עשוים במסרק, הבגדים נקיים, הנעלים מבריקות, והם מדברים בנחת ובשלוה; צעירים מגולחי זקן ושפם, מניעים במקלם בין אצבעותיהם. היו גם צעירים מהנוער, שזקנם טרם החל לצמוח ורק סימן של שפם שחור נראה מבצבץ על שפתם העליונה. היו אנשים מגושמי פנים, מלוכלכי ידים, פרועי זקן, מרושלי לבוש ושמוטי כובעים לצד העורף, שהליכתם גסה, שיחתם המונית, קולם צרוד ופניהם שופעים זעה. הם רצים הנה והנה המומים, מהוממים ושטופים בעסקיהם. רבים היו – מסקירה ראשונה ניכר – רעי־מזל, מתלבטים בין התגרנים ומלקטים עצמות תחת שלחן אחרים. באים הנה רעבים ושבים לביתם ברוק מר ובשאון בקבה הריקה… מקום מיוחד קובעות לעצמן הבחורות המסתובבות גם הן לבושות הדר, מגבעות פאר על תסרקתן הנפוחה וחריטי עור בידיהן. על פניהן התום והחיוך הנעים. טופפות הן, כאלו עוברות ברחוב זה לתומן. רק העין היודעת למוד את מדת גזרתן והיקף מתניהן ובטנן, תכיר ותתפוס את דוגמאות הסחורות, עורות הקרקול הכרוכים להן מתחת לשמלה ובקבוקי הספירט ומי הבשמים בין שדיהן.

– שלום, אדון ירבוז! היש לך מוכר או קונה לואליוטה? – שאלו בחור עם תבלול בעינו הימנית ובעל שפת ארנבת, שמבעד הסדק נשקפת שן צהובה רחבה – יש דרישה לקרונים אוסטרים וצ’כיים.

– למחר – ענהו חייקל ועבר הלאה.

– מה זאת ואליוטה? – שאלהו מנדיק, ששמע מלה זו כמה פעמים.

– באמת ראוי אתה, שיברכו עליך: “בורא פרי האדמה” – אמר חייקל בלעג – פרובינציאלי לכל דבר. באת מן היער.

והוא התחיל משנן לו פרק בהלכות כספים:

– כל מיני הכספים שבעולם נקראים ואליוטה. באמריקה יש דולרים, באנגליה – פונטים, דייטש – מרקים ולאוסטרים – קרונים… ולנו הרוסים ישנם רומנובים, קירינקות, קרבובנצים. עכשו אתה רוצה לקנות…

– הנח לי. איני רוצה לקנות כלום, כי אין לי במה לקנות – נחפז מנדיק להעיר לבן־שיחו, ספק מתוך כובד ראש, ספק מתוך לגלוג.

– טפש. יודע אני, שאתה דלפון ואינך יודע אפילו צורת דולר. אני מדבר רק דרך משל. נניח שאתה רוצה לקנות דולרים ולך יש שטרות רומנובים, או קרנקות…

– חכה, חייקל, אל הא תמהר – הפסיקו מנדיק שוב – דבר־מה אינו ברור לי. למה מקח וממכר זה? הלא גם אלה וגם אלה כספים הם. ולמה ולמי, למשל נחוצים דולרים, אי אי־אפשר לנסוע לאמריקה?

– שוטה שבעולם! – אמר חייקל מתוך מבוכה וגמגום, כי לא מצא ברגע הראשון מה לענות – גם זה מסחר הוא ואינו בא, אלא כדי שאנשים ירויחו. היום אתה מוכר דולרים וקונה פונטים, מחר להיפך, וחוזר חלילה. בינתים ובידך דבק דבר־מה. וזהו הריוח שלך. ההבנת? ראה כמה אנשים כאן! ומי הם? שורי־הבר, לויתנים. כלם עוסקים בסחר הכסף, בואליוטה.

חייקל נטה הצדה ונכנס לסמטא אחת ומנדיק אחריו. שם המו אנשים, זמזמו, נתקלו איש באחיו, כנמלים בשדה אחר הקציר, הנושאות גרגרי תבואה, נפרדו ונפגשו עם אחרים. פרשו לאחת החנויות, שהו שם זמן־מה, יצאו משולהבים, מיוזעים, ורצו הלאה איש לעברו.

פתאם נשמע צחוק כללי. בחורה מפורכסת ופקוסה הלכה עם בחור ושוחחה אתו שיחה חשאית מלווה בתנועות ידים. מאחוריה הציץ דבר־מה מתחת לשמלתה, והיא לא הרגישה בזה.

– אולגה וסיליבנה, המכנסים גולשים! – קרא בחור אחד והסב את ראשו הצדה, שלא יכירו מי הקורא.

– הנה השמלה התחתונה נגררת מאחוריך – קרא שני.

נזדרז חייקל, קפץ אליה, הרים עור טלה אפור מסולסל, שנשמט מעל בטנה ונפל, ומסר לה. היא התאדמה כלה, חטפה מידו את העור ומבלי להודות לו נמלטה לתוך סמטא ונעלמה.

– בורים ומחוסרי כל תרבות; מתכבדים בקלונה של עלמה מסכנה – קרא חייקל מתוך כעס מדומה – אולגה וסיליבנה היא בתו של וולולה החזן. מקצועה הוא כל מיני עורות. יום־יום מביאה השוקה שנים, שלשה עורות ומוצאה את הקליינטים שלה והיא מכלכלת את בית הוריה. קרה לה מקרה לא טהור – הטוב להעליב אותה. הראית איך התאדמה? בחורה יפה – האם לא כן? הראית את חזה? שני שדיה כשתי פשטידות תאוה לעינים ועוד יותר לידים. יש לי בקיאות גם בפרשה זו. זה יהיה לנו נושא לשיחה בפעם אחרת.

חיוך מאוס נתגלה על שפתיו העבות וריר יצא על השפה התחתונה ומעליה נתלה הריר בזובו כחוט של קורי עכביש. הוא דחף במרפקו בצלע מנדיק אך הלז התרחק ממנו כצעד אחד.

בפנה אחת עמדה קבוצה קטנה, שכל אחד מתוכה החזיק את ראשו מורם למעלה נגד השמש וגם שתי ידיו מורמות למעלה ואוחזים באצבעותיהם מיני נירות.

– היש היום לקוי־חמה? – שאל מנדיק מתפלא, שדודתו הבקיאה בדברים כאלה לא אמרה לו כלום היום.

צחק חייקל מלוא־פיו ואמר:

הבטלן בטלנות יחזה והבל ידבר. איזה לקוי־חמה פתאם? האינך רואה, שאנשים בודקים שטרות כסף לראות, אם אין בהם נקבים?

– ולמי איכפת, אם הם מנוקבים? וכי נעלים הם, שיש לחשוש פן יחדור דרך הנקבים בוץ ומי מדמנה?

– כך שואלים חובשי בית־המדרש – לגלג חייקל מתוך טוב לב – הכל נעשה לשם ריוח ממון. לפני המלחמה היו הסחורות מרובות ולא השגיחו בשטרות. חדשים, משומשים, שלמים, קרועים – כלם שוים. הנשר שלם, המספר ישנו והחתימה נכרת – ובכן כשרים הם ועוברים לסוחר. נקרע השטר ונפסל – החזירוהו לאוצר הממשלה וקבלו תחתיו חדש. לא כן בימינו, שהסחורות מועטות והאנשים זקוקים לפרנסה. אנו ממציאים חדשים לבקרים מסחרים חדשים. שטר שהוא נקי, חלק, מחירו כערכו. חלו בו כתמים, קמטים – מפחיתים את ערכו בנקודות אחדות. ישנם בו נקבים – מודדים את גדלם ועל פיהם מורידים מערכם. ואם השטר הוא קרוע, שסוע – אוי ואבוי לבעליו. עד שאול תחתיה. התפסת את הענין?

– לא כלום – הודה מנדיק – איני יודע מה זאת נקודה ומדוע הנקב פוסל. הלא סוף כל שטר להקרע.

– אמנם תרנגול אתה ועוד תרנגול בר.

וחייקל משך אותו בשרוולו אל חנות אחת, ששם עמדו אנשים ליד התריס הפתוח. בפנים ליד התריס עמד יהודי גברתן בעל פנים מגושמים, עבדקן, חטם גדול כחלחל, מגודל אברים, כרסתן. מתוך חיקו התבלטה מטפחת אדומה גדולה מזוהמה.

– הנה בעל הנקבים הגדול, הירש־ליב הקצב – הראה חייקל למנדיק על אותו האיש – הנקבים בשטרות נוצרו כאלו רק בשבילו. פקיד ממשלתי אחד ממציא לו שטרות חדשים ומקבל ממנו תחתם ישנים וקרועים, והם מחלקים ביניהם את הרווחים. הירש־ליב נתעשר מאד. יש לו שותפים מסלתה ומשמנה של העיר. הירש־ליב מקבל כבר “ששי”.

– והכל על חשבון העניים – העיר מנדיק – כי להם משלמים בשטרות קרועים ועליהם אחר־כך להפסיד…

שיחתם נפסקה על־ידי קול מתיפח, שהגיע לאזנם. הקול נמשך בנגון עצוב, כקול השמש המעורר בלילות החרף את יהודי העירות לקום ל“עבודת הבורא”. בין הקהל נכרה תנועה. מנדיק מביט לכאן ולכאן. רוצה לראות מי הוא הבוכה ומתיפח. עשה תנועה כאומר ללכת לקראת הקול ההוא.

– עמוד תחתיך. הוא יבוא הנה – אמר לו חייקל – זה יונה המשוגע, הנקרא בפי כל: יונה הנביא. מסתובב הוא ברחובות כל הימים וכל הלילות; מיסר ומנבא לכלם חורבן וכליה וקורא את העם לתשובה. מאז נפתחה הבורסה הוא מבקר אותה יום־יום ומדבר קשות עם מבקריה. אפשר להתפקע מצחוק. הוא מבדח את כלנו בתוכחותיו ובנאומיו. אך לא כלם מבינים אותו. הוא משתמש בלשון התורה ומדבר הרבה בלשון־הקודש. ועל כן קוראים לו נביא.

משך הדבר את לבו של מנדיק. זהו דבר חדש בשבילו. גם בעירו ישנם משוגעים, אך הם מלקטים סמרטוטים ברחובות, ניר, גזרי עץ וכדומה. אבל משוגע, שיקרא נביא ויוכיח את הקהל, כזה לא ראה עוד. מי הוא משוגע זה? חייקל ספר לו מעט מתולדות שגעונו. יונה היה מורה עברי וציוני נלהב. לפני שנתים באה לעירה עלמה יפה אחת, בת חוכר־אחוזה עשיר, על מנת ללמוד עברית. יונה היה המורה שלה. הם התאהבו זה בזו. יונה היה מבזבז הרבה מזמנו עליה. השתדל להרביץ בה תורה הרבה ולהכניסה בברית הציונים. נתן לה ספרים לקריאה וגם ישב עמה, והם היו קוראים שניהם יחד. ידעו הכל, שהם חתן וכלה ובקרוב תהיה חתונתם. והנה בא לעירה בחור אחד מאודיסה. שנתעשר בימי המלחמה מקבלנות, ונתן את עיניו בבחורה זו. מה עשה? קנה לו אוטומוביל ולקח אותה אתו ערב־ערב לטיולים, קנה לה תכשיטים ואבנים טובות – והיא נשאת לו. בינתים כבש ה“דייטש” את הארץ והגיע גם לאניפולי. ראה אותה הוסאר הונגרי אחד, שגר בשכונת הזוג; והוא עולה על בעלה גם בגופו וביפיו וגם בקצינותו ובבגדי השרד שלו. ועל כל אלה הוא “גוי”. יום יום עבר ליד חלון ביתם, כשהוא רכוב על סוס אביר יפה, והוא רומז לה ושולח לה נשיקות באויר. נקשרו לבותיהם דרך החלונות הפתוחים לאהוב זה את זו. סוף דבר היה, שהיא החליפה את האוטומוביל בסוס ואת בעלה בקצין ועברה לגור בביתו. לפני כחדשים קבלה עליה את דת הנוצרים והנה היא חיה פה בעירה עד היום הזה. בעלה נעלב ועזב את העירה; ויונה שהיה תמיד בטלן, חלוש־מח, לא יכול נשא בגידת־משנה זו, ונטרפה עליו דעתו. בזמן הראשון היה שותק, מסתתר בחורו. אחר־כך התחיל מסתובב ברחובות. ובכל מקום, שהוא רואה אנשים מתאספים, הוא בא, נואם ומטיף מוסר. יש אשר דבריו מטילים אימה ופחד.

עוד חייקל מספר ויונה הנביא נראה בסמטא בלוית קהל נערים וילדים. מנדיק התקרב אליו, התבונן אל פניו הארוכים, הדלים והרזים, עיניו שקועות מתחת למצחו הרחב, ושלהבת השגעון רוקדת בהן. שערות ראשו גדלו, הסתבכו וירדו על מצחו וכובעו הקרוע שמוט על ערפו. ידיו ארוכות, גרומות ואצבעותיו דקות עם צפרנים מגודלות כחלחלות. ממעילו הציץ מוך כהה. על שכמו שק ישן ועל מתניו חבל עבה. את שתי ידיו פרש לכאן ולכאן, כמסונור, המחפש את מישהוא לתפשו. כשבא לתוך הקהל התחיל טופף ברגלו קורא בקול נוגה:

– "כה אמר הענתותי: “קורא דגר ולא ילד, עושה עושר ולא במשפט. בחצי ימיו יעזבנו ובאחריתו יהיה נבל. כי גם נביא, גם כהן סחרו אל ארץ ולא ידעו, כי מקטן ועד גדול כלם בוצע בצע ומנביא ועד כהן כלו עושה שקר…”

והוא תרגם מיד את דברי הנביא ליהודית, שהכל יבינו אותם.

– יונה הנביא! פסוק נא את פסוקיך על ספקולנט זה – פנה אליו אחד הצעירים, בהצביעו על בחור אחד, שכל פניו מכוסים בהרות־קיץ, שפתיו העבות פתוחות ומבעדן נראות שיני זהב, ועל־כן נראה, כאלו הוא צוחק. והצעיר משך את יונה בכנף מעילו וקרע מעליו פס רחב, שנשאר תלוי למטה.

יונה כאלו לא שמע את דברי הצעיר ולא שם לב גם לקרע שבמעילו והוסיף לקרוא בקולו הנוגה:

“ונתתי נערים שריהם ותעלולים ימשלו בם. ונגש העם איש באחיו ואיש ברעהו. ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד”.

– הנח יונה לנערים והטף על הבחורות הבאות להתחרות בנו – פנה אליו בחור טרזן, שתפש בבחורה אחת והקריב אותה בעל־כרחה אל יונה – והנה היא לפניך.

יונה הטביע בה את עיניו לדקים אחדים. פניו נשתנו, רעמו וכאלו אמר להתנפל עליה. זו חרדה מפניו, פרכסה ורצתה להשתחרר מידי הבחור ולהשתמט מעיני יונה המטורפות. הקהל צחק מטוב לב. לבסוף עלה בידה לדחוף את הבחור האוחז בה. הוא התחלק ונפל – והיא ברחה משם.

– בת־חיל, מריה גריגורובנה! – צהל הקהל – כך נאה לאנסן זה. אוי לבחור שבחורה נצחה אותו!

יונה עמד מרוכז ופניו הולכים ורועמים וגבותיו זועמות, וידיו מחככות את מצחו. נראה שהוא רוצה להעלות דבר־מה בזכרונו, והוא מביט אחרי הבחורה שנמלטה. פתאם התפרץ בצוחה:

– “ויאמר ה‘: יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון ומשקרות עינים, הלך וטפף תלכנה וברגליהן תעכסנה. ושפח ה’ את קדקד בנות ציון וה' פתהן יערה. ושפטתיך משפטי נואפות ושופכות דם. ונתתי אותך בידם והפשיטו אותך בגדיך ולקחו כלי תפארתך והניחוך ערום ועריה. והעלו עליך קהל ורגמו אותך באבן ובתקוך בחרבות”…

נשתתק יונה לרגע. הרים ראש למעלה והשהה את עיניו בשמים הכחולים. אחר העביר את מבטו על הקהל הרב שהצטופף, צחק, לעג והתלוצץ. אז ירים יונה את קולו ביתר עז ויקרא:

“ועתה אל תתלוצצו, כי פחד ופחת ופח עליך יושב הארץ. כי ארבות ממרום נפתחו וירעשו מוסדות הארץ”.

– הזה הוא הכל, הנביא? – קפץ אליו אחד בשאלה ואחז בסנטרו המגודל שערות קשות והניעו הנה והנה.

– אינם רואים אותך, הנביא, ואינם שומעים היטב את קולך – אמר נער אחד – ראה, הקהל הולך ורב, כי צמא הוא לדבריך. עלה והתנבא!

והוא מהר אל החנות הקרובה והביא משם ארגז עץ שנתרוקן מסחורה, הניחהו ליד יונה ואמר לו:

– עלה, יונה, על הדוכן והטף לספקולנטים הרמאים, כי עלה חמסם עד השמים. וידעו, כי נביא היה בתוכם. דבר אל בני ישראל וישמעו.

יונה עמד כשקוע בהרהורים ולא נע ולא זע. קרבו אליו שנים ולקחוהו בזרועותיו כשושבינים והעלוהו על הארגז. באותו הזמן נמצא בחור, שרצה להגדיל את הרושם והביא מאחד המקומות ירמולקה ישנה וחבש לראשו. עוד מתנדב אחד השיג טלית מלוכלכה קרועה, שציציותיה נמרטו, ושם אותה על כתפיו. יונה היה כילד. לא סרב ולא התנגד לאחרים, שעשו בו כרצונם. כאשר גמרו אלה לקשטו, סקר יונה את הקהל במבט פרא, שפשף את מצחו, עצם את עיניו, התנועע כחסיד בתפלת שמונה־עשרה, ואחר התחיל בקול בכיני:

– האספו אלי, אחים אומללים, תועים מנתיבת אלהים ואגידה לכם את אשר יקרה אתכם בימים הקרובים; הקבצו עלי, עם אשר בינתו הסתתרה, והאזינו תוכחת אל זועם, אשר שם בפי. חזות קשה חזיתי לכם ואתם עוצמים את עיניכם מראות ואוטמים את אזניכם משמוע. אללי לי, כי הוכיתם בתמהון לבב ותשכחו את אלהיכם ותבגדו בנביאיכם ובתורתם. לבבכם הפסול קן כל תאוה נמבזה; ואתם רודפים כל היום אחרי הכסף והזהב, ותשכחו, כי על אדמת זרים אתם יושבים ועיני כל על מעלליכם. באתם בברית עם השטן ואתם מוכרים לו את נפשכם ואת נפש בניכם ובנותיכם בעד ניר שלא יהיה לו כל ערך. מחולת המות את מחוללים עם שעירים ובני שאול. אוי לי ואבוי לכם!…

הוא הפסיק לרגע, כי תקפהו שעול חזק. הקהל עמד הפעם מחריש, מתוך כובד ראש, כמתעמק בפרוש המלים. עבר השעול ויונה הוסיף לשאת את משאו:

– כי הנה היום הנורא הולך וקרב. האדמה תחת רגליכם תמוט, השמש תחשך והירח והכוכבים יאספו נגהם. קץ בא. הקונה לא ישמח והמוכר יתאבל. החרב בחוץ והדבר והרעב מבית. שלישיתך בדבר ימותו וברעב יכלו בתוכך, והשלישית בחרב יפלו והשלישית לכל רוח אזרה… על נער וזקן לא יחמלו ואת כבוד בנותיכם יחללו. ענויי שאול יענוכם ונהרי נחלי דמכם יזרמו, ישטפו על כל הארץ. ביום ההוא כספכם בחוצות ישליכו וזהבכם לנדה. נורא, נורא מאד, דם ואש ותמרות עשן!…

עיניו יצאו מחוריהן ועל שפתיו נראה קצף. התפרץ בבכי, היליל בקול רם והכה באגרופיו על לבו; גז את שערות ראשו וקרע מעליו את שרוול ימינו. פרחחים מחאו כף והריעו: הידד, יונה הנביא!

והקהל עמד רגע כמושפע מדבריו. קולו ודברי תוכחתו האחרונים ותנועותיו עשו על הקהל רושם עז. פחד מסתורין שלט בהם. דבריו יצאו מפיו פעם בקול תחנונים ופעם בבכי ויללה. אך דבריו האחרונים נאמרו ברעם, בתוכחה עזה וצללו כמו קללות. החיוך, שרחף בתחילה על שפתי רבים, נעלם, ופניהם התמתחו. הביטו על הנביא המשוגע מתוך כובד־ראש, הקשבה. ובמרטו את שערות ראשו ובהכותו באגרוף על חזהו התאבנו רבים, ומפיהם יצאה קריאת חרדה. נדמה הבורסה, שבתה כל תנועה.

ברגע ההוא יצא הירש־ליב הקצב מחנותו ובידו מטפחת אדומה מלאה כנאד מלא רוח, וקרא בקולו הגס:

– למה אתם עומדים כלכם כפסלים? משוגע אחד בא והשבית את כל המשא־ומתן. בושה וחרפה! השבת היום, שאתם עומדים פעורי פה ומקשיבים לדברי חסר־לב? גרשוהו מפה!

קריאתו זו עוררה משום מה את חייקל והסיתה אותו למעשה אכזרי. בהיותו קרוב אל יונה בעט ברגלו בעיטה חזקה בארגז, שעליו עמד. זז הארגז ממקומו, התהפך. ויונה נפל אחורנית. במעוף הברק גח מנדיק ממקומו, קפץ מאחורי יונה, שהיה קרוב לארץ, גחן ועמד על ידיו ורגליו, ויונה נפל על גבו ונצל את ידי זה מחבטה באבני המרצפה. שכב יונה פרקדן בעינים עצומות על גבו של מנדיק וידיו ורגליו פשוטות הנה והנה. פשט גם מנדיק בזהירות את ידיו ורגליו, השתרע על המרצפת ויצא לאט מתחת ליונה, הרימו והושיבו על ידו.

– רשע, מה רעה עשה לך, כי התנכלת עליו ולהפילו? – קרא מנדיק בחמה גדולה אל חייקל, שהחויר ונבהל גם הוא ממעשהו, והתחיל נסוג אחור ונעלם בתוך הקהל, שהתמרמר עליו בעד מעשה אכזריות כזה.

ברגע ההוא התרחש דבר־מה, שהביא מורך בלב כלם. פני כל הנאספים השתרבבו, חורו ופחד תקף אל כלם. מי־שהו קרא: חילים באים! וקריאה זו הכניסה מהומה, מבוכה ומבוסה. ההמון הלך ונמוג מתוך חרדה ורץ לכל עבר, כעכברים בראותם את טורפם מתקרב אליהם. נאנחו, גנחו. מנדיק, כנראה, לא הבין סבת החרדה, שאחזה את הקהל, ונשאר יושב ליד יונה על האדמה. הוא הוריד מעל ראש יונה את הירמולקה ושם עליו את כובעו הקרוע והנרמס. גם את הטלית הוריד מעל כתפו וישדלהו, שיקום וילך לביתו.

– אין לך כח? – שאל אותו בחמלה – חבק את צוארי וארימך. נבל שכמותו! מהיום והלאה שקץ אשקצנו.

והבורחים שבו כלם מבוהלים, פורשים את כפיהם, מתרוצצים כמשתוללים.

– אבדנו! הקיפונו מכל צד ואין מנוס – קראו נואשים.

אמרו להסתתר בחנויות; אך החנונים התחילו סוגרים את חנויותיהם. בינתים התכנסו חילים ורוביהם בידיהם מול הקהל. הם סגרו את כל המבואות והמוצאים, והסגורים בתווך היו ככבשים בשעת סערה; כי ראו, כי כלתה אליהם הרעה. באין רואים הריקו את כיסיהם והשליכו על הארץ צרורות ודוגמאות. קצין הפלוגה קרא אליהם בלעג ובשמחה לאידם:

– נלכדתם, ספקולנטים ארורים. התרו בכם כמה פעמים. ואתם חשבתם, שאנו משחקים בכם והוספתם לסבך את המצב. עתה תקבלו את שכרכם.

הוא שלח שני חילים והם אספו את החפצים ואת הצרורות המפוזרים ובתוכם גם שטרות כסף. רק יונה ומנדיק ישבו עדיין על מרצפת הרחוב. הראשון לא ראה ולא ידע את המתרחש סביבו; והשני הביט משתאה ומשתומם, מחריש לראות את אשר יהיה.

נגש אליהם חיל, בעט בעיטה קלה בירך יונה ובקת הרובה הכה בכתף מנדיק ופקד על שניהם לקום. הקצין, שהכיר כנראה את יונה, רמז לחיל, שירפה ממנו. אז חבק יונה בידו האחת את צואר מנדיק והביט אל עיניו דומם. התמונה האלמת הזאת עשתה רושם על הקצין. נתן אות, והחילים הקיפו את הקהל; ויונה ומנדיק נשארו מחוץ למעגל. אחת־שתים – המשמר זז, והקהל בתווך כשבוים. הם הלכו בראש מורד, כשכובעם מכסה על המצח והצוארון זקוף שלא יכירום. המגרש נתרוקן.

השמש נטתה לערוב. השתררה דומיה כבדה. מנדיק ויונה יצאו יחד מתוך “הבורסה” ובדרך נפרדו איש מעל אחיו.

פרק רביעי: מורים חדשים ושעורים אחרים

אימה גדולה נפלה על מנדיק בלכתו הביתה ואימה זו רדפה אחריו בכל הדרך. במחו עברו כמו בראי־נע פרצופי המבקרים בבורסה, תנועותיהם והעויותיהם, סחרם, משאם ומתנם; פניהם הנבעתים, בהיותם מוקפים חילים ובשמעם את צלצולי דרבנותיהם ושקשוקי רוביהם. גם חייקל, שדבר באזניו גבוהות והתפאר בעשרו ובקשריו עם סוחרים נכבדים וחשובים, אף הוא רץ כעכבר מלכודת, אובד עצות, בכה וקרא: אוי אמא! ממש, כתינוק בוכה. אך יותר מכלם נחרתה במוחו תמונת יונה הנביא. פניו הנענים לא סרו מנגד עיניו. כצלצולי חרדה של פעמונים כבדים בפרוץ אסון, צלצלו באזניו קולו הבכיני, צעקותיו ודברי תוכחתו. לא כל דבריו היו מובנים לו. פסוקים, שלא נתרגמו, היו חתומים וסתומים לו. אך דוקא אלה הפסוקים שנשתלבו בתוך דברי התוכחה בשפה מובנת לו, הם העלו בעיניו את ערכו וגדולתו של יונה ועשוהו בעיניו לאיש קדוש, היודע נסתרות ועתידות. ועל כן גדל בו חרון אפו על חייקל, שהתקלס ביונה ונתכון להכשילו.

– מנוול! – קרא, כאילו הלז עומד לנגד עיניו.

מעשהו המחפיר של חייקל פזר את כל הסוסיו של אתמול. לא. חייקל אינו יכול להיות לו למופת. בדרכיו לא ילך. העושר שהבטיח לו פגול הוא בעיניו, לא ירצה. גם כל הבריות מבקרי הבורסה, רעבונם ותאבונם לעושר הנרכש בקלות מאוסים עליו. אי־אפשר להתיחס אליהם בחבה ובכבוד. והוא הצדיק עליהם את המאסר.

מתוך מחשבות כאלה שב הביתה ומצא את דודתו עומדת בחוץ. היה כבר חשך. היא הכירה אותו מרחוק. הלכה לקראתו ואמרה בתרעומת ובהתרגשות:

– למה אתה גורם לי צער? כמה פעמים בקשתיך לשוב הביתה בעוד יום. על ימי רעה כאלה נאמר: “אשרי יושבי ביתך”. פחד שורה על כל העירה. שעת חירום היא. אומרים שהרבה אנשים נאסרו. דאגתי פן, חללה, נתפשת ונאסרת גם אתה.

– איני ספקולנט, ומדוע יאסרוני? – שאל אותה בקול עמום – היי בטוחה, דודה, שלעולם לא יאסרוני בעד עוונות כאלה.

נכנסו החדרה. דבורה ספרה לו, שבעירה שורר פחד. אומרים, שהלילה יהיו חפושים רבים בבתים פרטים. יחפשו סחורות, שבעליהן הסתירו אותן ויהיו מאסרים חדשים. אסון בא, ה' ירחם.

– אסור לרחם עליהם – נהם מנדיק ונפשו מרה עליו.

– אמנם ראויים הם לעונש – אמרה דבורה – עניים נאנחים תחת הסבל הקשה וישנם שגוועים ממש מרעב, והללו באים לעשות סחורה בצרותיהם של אחרים על מנת לעשות עושר על נקלה ומחללים שם ישראל בגוים. בכל זאת אסור לקטרג. כך עושים כלם. צא וראה מה עושים האכרים. אילו מחירים הם דורשים בעד ירקות, ביצים ושאר תוצרתם? הם ממלאים את חוריהם זהב. והפקידים הצבאיים – האינם משתמשים במשרותיהם ובזכויותיהם להנאת עצמם ולרעת אחרים? ובכל זאת אינם אומרים כלום נגדם, ורק היהודים – שהנם בעלי משפחות וסתמו להם את צנורות פרנסתם – הם, אשמים בכל. מיד לאחר שהכריזו על המלחמה הסתירו האכרים את כל המטבעות של זהב, כסף ונחשת ועל היהודים יצא הקצף. כך הוא מזלנו מאז ומתמיד; אנו בולטים ודוקרים תמיד את עיני אחרים כילד חורג. כל פורעניות שבאות לעולם – היהודי חייב.

– גם חייקל נאסר – הודיע לה מנדיק – נוכחתי, שצדקת, דודה. לא אתחבר עוד לאנשים טרם אדע אותם. קל מאד להכשל ולנפול ברעה.

– מאוס, גועל נפש! – קראה דבורה וירקה בבוז – אפס שכמוהו, כיח, נעשה לסוחר־מוכר ופיו ממלל גדולות ומוחו הנבוב חולם על דבר ארמונות ובחורות יפות. טפו, לכל הרוחות! אב כמו סנדרל המטליא כבד־הפה ובן כחייקל ה“סוחר”! אוי לדור! אבל גם בזה אשם הזמן.

בשעת האוכל ספר לה מנדיק את פרשת יונה הנביא.

– נפלאים דרכי ה' ואסור להרהר אחרי מעשיו – אמרה דבורה – צעיר נחמד. היה אהוב ומכובד על הכל. והנה נסתבך בבת השטן, ימח שמה.

בסוף השיחה ספרה לו, שנזדמן לה לראות היום את בן־שלום ולדבר עמו עליו. אמר שרוצה לראותו קודם ולדבר עמו ואז יחליט. הדבר תלוי איפוא בו, אם ימצא חן.

– אני מוכרח למצוא חן – אמר מנדיק בעקשנות – כי רוצה אני ללמוד בלי כל תרוץ.

– מחר בחמש אחר הצהרים נלך אליו. בברכת המזון אנו מתפללים: “יגמלנו לחן ולחסד ולרחמים”. כלנו זקוקים לשלש אלה.

בעלותו על משכבו לישון חשב בענין הראיון של מחר, מה לדבר ואיך להתנהג, כדי למצוא חן. ברור, שאסור לו להתפאר בפני אותו האיש במעשיו ועלילותיו בעבר; אסור לו לשיר באזני המורה את הפזמונות, שהוא יודע, לעקם את פיו, לעוות את פניו ולהצחיק אחרים. אדרבה, הוא צריך להיות רציני, מתון. כה יעשה וכן יהיה באמת. ומה יענהו, אם ישאלהו, מדוע לא למד עד עתה? היאמר, שהוריו לא שלחוהו לתלמוד־תורה? זה שקר. טוב יותר שיודה, שלא הבין אז כלום ועכשיו נתבגר, מבין ורוצה ללמוד… ומתוך הרהור והרגשה, שמחר עתיד לבוא שנוי רב־ערך בחייו, נרדם.

תפלת השחר שלו בבוקר למחרתו היתה ארוכה מעט יותר מכפי הרגיל ומתוך כונות טובות. התפלל לה', שיתנהו לחן ולחסד בעיני אותו האיש, ששמו בן־שלום ושלפניו יתיצב היום; התפלל בעד שלום אמו ודודתו – אלה השתים שיש לו בכל העולם; התפלל גם בעד שלום יונה, שתחזור אליו דעתו. לאחר התפלה נשאר בבית ולא הלך לשום מקום, כדי שלא תתבלבל עליו דעתו. הוא יעסוק בעבודת הבית. קול השופר בבתי התפלה כבר בוקע את האויר, הדודה התחילה בהכנות ל“ימים נוראים” ועליו להשתתף בהכנות אלה. היא מורידה את הוילונות מעל החלונות ואת השטיחים מעל הקירות. החודש יש הרבה לבנים לכביסה. יש לסוד את כל הבית; לכבש ירקות לחורף; להכין ריבת שזיפים וכדומה. מנדיק עובד מרוכז מתוך שתיקה. הלא היום הרת עולמו הוא; היום יעמד במשפט לפני אותו האיש, שדודתו מהללת מאד. עם אנשים כאלה לא נזדמן לו אף פעם לדבר. לפני אדם כזה הוא צריך לבוא בבגדים שלמים ונקיים מכתמים ושלא יחסר אף כפתור. ולכן באמור לו דודתו, כי יש צורך לגלגל חבית לנהר כדי לשרותה במים, שמח – הוא יכבס את לבניו, שהוא לובש וייבשם בשמש, ויבוא לפניו בבגדים נקיים; יתרחץ במי הנהר ויהיה גם גופו נקי.

מיד לאחר הצהרים גלגל את החבית אל הנהר, התפשט ונכנס עם החבית לתוך המים. לאחר שסדר את החבית, כבס את כתנתו ואת תחתוניו ואת חתולי רגליו, ששמשו לו במקום גרבים, ושטחם על הגבעה הדשואה ליבשם ונכנס שוב לנהר להתרחץ. המים לא היו עמוקים והוא היה צריך ללכת רחוק עד שיגיעו המים לכל הפחות עד מתניו. סגר בידו את נחיריו וטבל כמה טבילות, כמו שעושים אנשים רצינים, ויצא בלי לשחות. לבניו לא התיבשו עדיין, ועל־כן השתטח על הגבעה על בטנו ואת ראשו תמך על כף ידו הזקופה והשקיע את עיניו בהר הגבוה, שמעבר הנהר, ובעננים הלבנים המסולסלים כערמות מוך הרובצים על האופק. היתה דומיה. להקות דרורים צעירות עשו תרגילי תעופה בעברן את הנהר בטיסה עבור ושוב. חסידות ועגורים צעדו כמו על קבים ושלו צפרדעים ודגים קטנים מתוך המים. קול שכשוך במים העביר את מבטו מן ההר אל הנהר למטה. ראה דיג כורע בדוגיתו מוציא מתוך המים את מכמרתו. נזכר, שרק לפני שבועות אחדים כמעט שטבע באותו המקום ביחד עם חיימל חברו ונצל על־ידי דיג. איה עכשיו חיימל חברו? אמנם חיימל זה אינו לפי רוחו, רך הוא כאלו בלי עצמות, מפחד תמיד, מפונק ואוהב את עצמו. רוצה שכולם ישרתוהו ויעשו את רצונו. ובכל זאת הוא מתגעגע עליו. רוצה היה לראותו ולשוחח עמו. כל הזמן שהוא כאן חסר לו איש, שיוכל לדבר עמו על העבר ועל עניני עירו היקרה לו מאד. יפה היא עירו וחביב עליו כל מה שיש בה: רחובותיה, בתיה, גניה, כרמיה וחורשותיה. ואף שדותיה, שמסביבה. ונהר דניסטר שלה? הנה הוא עומד בתוך הנהר הנושא עליו גם כן אותו השם וגם בו ישנם מים היורדים למטה ובאים לעירו ובכל זאת שונים הם מאד במראם, בצבעם ובטעמם. שם הכל מובן וברור לו, חי, רענן ומלא חן. שם שמע את סוד שיחתם, רחשם ולחשם ונשמת אפם והריח את ריחם. שם דברו כלם אל לבו ואל נפשו. וכאן הכל זר לו, סתום וקר. שם אמו יושבת. הו, אמא! היש דבר יקר, חם וקרוב יותר מאמא? מי יתן ויכול, לכל הפחות, להביט עליה! אמנם יש לו כאן דודה והיא טובה אליו מאד וגם הוא אוהב אותה. אך דודה איננה אם. עזים וחריפים הם הגעגועים אליה.

הוא עוצם את עיניו ורואה לפניו את פניה המקומטים והטובים. דאגה, צער ויסורים בקמטיהם. ודאי גם היא חושבת ומהרהרת בו כל הימים… ושוב צפה ועלתה בו מחשבה טורדת לעבור את הנהר, לרוץ שמה ולוא רק לשעה אחת, כדי להביט בפניה ולנשק לה. ושוב הוא מגרש את הרעיון הזה מלפניו. אומרים, שרומניה תסגור את הגבול ולא תתן לצאת מבסרביה ולהכנס אליה. יש לפניו רק דרך אחת – ללמוד את מלאכת הכתיבה. הוא יכתוב לה מכתבים עד בוא העת שיוכל ויהיה לו במה לשוב אליה. עד אז ישפוך לפניה את כל לבו במכתבים, ותדע שלא שכח אותה מנדיק ולא ישכחנה…

הדומיה, השלוה, זרמת גלי המים, לטיפת הרוח הקלה, זיז העננים הצחורים וציוץ הדרורים נסכו עליו תרדמה קלה – ופתאם נזדעזע כל גופו. הרגיש בקרבתו בעל חי נותן ריח צחנה. חזיר צעיר חברבר התכפש דיו ברפש על שפת הנהר ויצא מתוך הרפש להתהלך לרוח היום. ראה בן־אדם שוכב שרוע בלי תנועה ובא להריחו. קפץ מנדיק על רגליו מלא כעס וחמה ורדף אחר החזיר וזרק בו אבנים עד שהבריחו מנגד עיניו. קרבת החזיר והנגיעה הקלה, שנגע בו בשפתיו הנאלחות טמאו וזהמו אותו. ועל כן ירד אל הנהר וטבל את בשרו שנית לטהרו. את החבית השאיר בנהר בין עוד הרבה חביות גדולות וקטנות שעמדו במים. התלבש והלך הביתה.

______

לאחר שעה קלה הלכה דבורה עם מנדיק אל בן־שלום. בדרך למדה אותו “דרך־ארץ”:

– אל תחזיק את ידיך בכיסי מכנסיך בעמדך לפניו. אל תכנס לתוך דבריו. שמע את שאלותיו ואחר־כך תענה. תשובותיך תהיינה קצרות וברורות, ואל תדבר בקול רם. בבואך ובצאתך תאמר: שלום, אך “בלי ידים”. אם הוא יושיט לך אל ידו ראשונה, תתן לו גם אתה את ידך. אך לא את כל היד. רק נגיעה קלה באצבעות…

מנדיק לא היה רגיל לשמוע דברי מוסר והוראות. אך הפעם שמע בהקשבה ומתוך הסכמה גמורה לעשות כדבריה. היא יודעת ומבינה יותר ממנו. הרגשתו היתה המומה ודבר־מה מפריע בקרבו ונוטל ממנו את השלוה הפנימית, אך היה מוכן לכל אשר יתרחש. ואולם במדה שהתקרבו אל דירתו של בן־שלום נפלה עליו רוחו יותר. איך יעמוד בו רוחו להתיצב לפני גדולים? איך ישא עין ואיך יפתח פה בקרבת איש חכם ולמדן כבן־שלום? מה תארו? מה ישאלהו? ראתה הדודה שהוא מפגר בהליכתו וזרזה אותו כמה פעמים. והנה באו אל בית של שתי קומות. כאן הוא משכן כבודו של בן־שלום. הוא נותן לדודתו לעלות ראשונה והוא מסתתר מאחורי גבה. תפתח היא את הדלת. התכנס לתוך פנה, כמסתתר. אבל היא אחזה בו ומשכה אותו אחריה.

– הנה הבאתי לך את בן אחותי בילה, שעל אודותיו דברתו עמך– אמרה דבורה לבן־שלום, שישב ליד השלחן ועיין בספר עבה וגדול – בחור טוב ואינו שוטה. אלא ידוע הדבר, שהעניות והיתמות מנוולות את הצעירים ומעבירות אותם על דעתם. בטלה, חברים רעים וכדומה. איני יודעת מה לעשות בו. אינו לא לכפר ולא לעיר.

והיא קראה למנדיק העומד ליד הדלת, שיגש אל האדון בן־שלום. נגש מנדיק בזהירות, עקב בצד אגודל. ראשו מורד על לבו וידיו ממשמשות בכנף מעילו. בן־שלום שם יד אחת על כתפו של מנדיק ובידו השניה אחז בסנטרו והרים את ראשו למעלה והסתכל לתוך עיניו השחורות. ראה מנדיק לפניו בן־אדם גבוה ורזה עם משקפים על עיניו ופניו שחרחרים, טובים, מסבירים, וחיוך נעים מרחף על פתחי פיו הקטן. בן־שלום נכנס עמו בשיחה. שאלו לשלום אמו, שהוא זוכר אותה מזמן. דבריו אלה הרגיעוהו מיד ועודדוהו. עוז רוחו שב אליו והוא ענהו על שאלותיו בטעם ובהגיון. אז שם בן־שלום ספר פתוח לפניו ומנדיק קרא בו שורות אחדות. הקריאה הוכיחה, שאינו רגיל אצל ספרים רק את התפלות קרא במרוצה מבלי שיכשל. הכתיבה קשתה עליו יותר. לשאלת בן־שלום, מה הוא רוצה ללמוד, ענהו:

– הכל. רוצה אני להבין את כל מה שאני קורא. הנה יש פה כל כך הרבה ספרים – מדוע לא אדע גם אני לקרוא בהם? רוצה אני לכתוב מכתבים לאמי וכתובת על המעטפות, לחשב חשבונות…

– השגה גדולה – הפסיקה הדודה דבורה את דבריו בצחוק – את הכל רוצה לדעת, כל שבע החכמות על רגל אחת. חבל שרצונך זה אחר קצת לבוא.

בן־שלום טפח לו על כתפו בידידות ואמר לו, שאם רק יכניס את ראשו בלמודים ויעסוק בהם באמת, מובטח לו, שיעשה חיל. כי אין דבר העומד בפני הרצון. חבל רק, שהגיעו ימים קשים, שאינם נוחים ללמודים; ובכל זאת הכל תלוי בו. היו כבר מקרים כאלה. והוא סיפר למנדיק את המעשה ברבי עקיבא.

– אמנם עשרים וארבעה אלף תלמידים לא תעמיד, אך שתהיה תלמיד טוב אפשר ואפשר – אמר לו בן־שלום בחיוך וקבע לו, שיבוא אל ביתו שלש פעמים בשבוע בחמש לאחר הצהרים. והוא ילמדהו לקרוא ולהבין. ובדברו קרא בקול רם לבתו שנמצאה בחדר השני.

נכנסה ילדה כבת שתים־עשרה, שחומה בעלת פנים עגולים מלאים. תחת מצחה המעוגל שתי עינים שחורות פקחות. על פניה תום הילדות. שערותיה הרכות מסורקות לאחוריה ושביל לבן באמצע וסרט משי אדום חוגר כחשוק את ראשה. שמלה קצרה בהירה עליה. בידה האחת אחזה ספר ואחת מאצבעותיה בתוך הספר במקום שקראה. נכנסה וראתה לפניה שני אנשים זרים והשתחותה לקראתם השתחויה קלה. אביה הציג לפניה את דבורה קרובתם, המזכה את העירה בדבש ובזכותה אוכלים גם הם לפעמים לחמניות ודובשניות, ואת מנדיק בן אחותה מעיר ס., שפתאם נפקחו עיניו לראות, שלא טוב לאדם להיות כעור והוא בא לבקש שילמדוהו.

– אני מקוה, שגם את לא תסתלקי מהיות לו חברה בלמודים ותסייעי לו להשיג את מטרתו – סיים בן־שלום את שיחתו וקם.

הדסה שמעה בהקשבה לדברי אביה. אחר כך נגשה אל דבורה ואל מנדיק, הושיטה להם את ידה ואמרה: שלום.

מנדיק אחז בידה והרגיש הרגשה משונה, כאלו שתה משקה מחמם, המתפשט בכל אבריו. הוא לא הבין, מה שאמר לה בן־שלום, כי דבר אליה עברית. אך הבין, כי השיחה היתה על אודותיו. ומהמלה “חברה”, שאמר אביה, הבין, שהיא תהיה לו חברה והיא תעזור לו בלמודים. ראשו מסתחרר מאושר בלתי צפוי כזה. כעבד לפני אדוניו עמד, כגולם. לא העיז להרים ראש אליה, להביט בפניה. לא יכול להוציא מפיו מלה.

– ומדוע הוא שותק? – שאלה את אביה.

– הוא אינו יודע עברית – הסביר לה אביה – לא למד. לשניכם יש הרבה זמן. אם תטפלי בו, תסייעי לו, מובטחני, שיסגל לו מהר את השפה ואז יחדל משתיקתו. הוא עושה רושם טוב, מוכשר.

– אני מוכנה – אמרה מתוך חשיבות והכרת ערכה, ששמו עליה תפקיד חשוב כזה, להיות מורה. השתחותה לקראתם ויצאה.

מנדיק הביט אחריה ולא הסיר את עיניו מהדלת, שנסגרה אחריה.

– מה אתה רואה שם על הדלת? – שאלה אותו דבורה בחיוך.

נכלם מנדיק, העמיד את עיניו על בן־שלום ושאל מתוך גמגום:

– ההיא גם כן תלמדני?

– כן. שלש פעמים בשבוע אתן לך אני שעורים, והיא תעזור לך, תשוחח אתך, תלמדך לכתוב. יש לה הרבה ספרים והיא תקרא עמך. תהיה מוכרח לדבר עברית, כי את השפה היהודית אינה יודעת.

כאשר נפרדו מאת בן־שלום ויצאו מן הבית, לא יכול מנדיק לכבוש את שמחתו; וברדתו מעל המדרגות דלג דליגות על שתי מדרגות בבת אחת. העירה לו דודתו על כך ואמרה לו, שהגיעה השעה שישל את נעלי הילדות מעל רגליו ויהיה רציני יותר. הפעם באה ההזדמנות לידו לגרום נחת־רוח לאמו המסכנה בעולם הזה ולאביו עליו השלום בעולם הבא וישמח גם את דודתו. ולו לעצמו הרי יהיה הדבר לברכה ותועלת לכל ימי חייו.

– אצליח, דודה, אצליח – אמר מתוך בטחון גמור – תראי, שאעשה חיל בזמן קצר. איזו ילדה נפלאה! בעירנו לא ראיתי כמוה. ילדה מדברת עברית!

בדרך השיגה דבורה בשבילו מכשירי כתיבה. מנדיק התחיל מבקר את בית בן־שלום בזמן הקבוע. למד מפיו כמה שלמד ונשאר בביתו לשם למוד והכנת השעורים תחת השגחת הדסה. היא המציאה לו ספרים מצוירים ותמונות, ועל־פיהם למדה אותו לדבר עברית והדריכה אותו במלאכת הכתיבה ובחשבון. הוא היה כאדמת גריד להשקאה. שתה בצמאון וספג כל מה שאמרה לו. הראה שקידה נפלאה. בכל יום עשה עבודות שונות בבית לעזור לדודתו, ואחר־כך התבודד בביתו, קרא, כתב, שנן ולמד. לא נשאר כל סימן מאותו מנדיק השובב. במשך זמן קצר גדל וצמח מנדיק אחר, מנומס, צנוע, מתון, שומר פיו ולשונו מדבר דברי הבל והבאי. כל עולמו נצטמצם בספריו. בן־שלום גילה בתלמידו כשרונות בלתי מצוים. הוא תפס מהר את הדבור העברי. מיום ליום השתחררה לשונו מכבליה; הבושה וההיסוס, המפריעים במקרים כאלה, חלפו. אוצרו המלולי נתעשר, כי הדסה הקדישה לו הרבה זמן ושוחחה אתו הרבה, אף אוצר ידיעותיו נתעשר. ראה בן־שלום, כי הזרע, שהוא זורע אינו נופל על צחיח סלע והוסיף לתלמידו זה לקח ודעת. שקד על התפתחותו. הקנה לו מושג בתולדות עמו ובספרות. אף קרא עמו פרשיות קלות בנביאים ראשונים ולקוטים מספרי הנביאים האחרונים. יוכבד, אשת בן־שלום, אשה טובה ומשכילה, קרבה את מנדיק והתיחסה אליו בידידות, והוא הרגיש את עצמו כאחד מבני הבית. מרצונו הטוב ולפעמים נגד רצונה התחיל מנדיק עוזר גם לה בעבודות הבית. הביא מים, העלה עצים מהדיר שבחצר, הלך בשליחויות שונות; ובאותם הימים, שהלחם אזל בעיר והיה צורך לעמוד ליד המאפיה בתור, מלא מנדיק את התפקיד הקשה הזה והצליח תמיד בזריזותו ובפקחותו להשיג לחם או שמן והביאם בשמחה למחכים להם בבית מורו. הדסה התקשרה והתקרבה אליו. אהבה לשבת עמו ולבלות אתו את הזמן בקריאה ובשיחה, התרפקה עליו והלכה עמו לטיל. התרגלה אליו וחפצה שישב אתה כל היום. וּבכל פעם כשהתכונן לשוב הביתה חסמה בעדו את הדרך ובקפריסה ילדותית דרשה, שישב עמה עוד. התחנן אליה מנדיק שתתן לו ללכת, דודתו מחכה לו, אך היא באחת:

– איני רוצה. שב כאן עוד.

– אל תהיי, הדסה, טפשה ואגואיסטית – התערבה יוכבד בדבר – הדודה אינה רוצה לאכול בלעדו. אל תעכביהו.

ומנדיק נהנה, התענג וצחק. הביט על הדסה ברוך ובהכרת תודה והבטיח לשוב אליה כאשר רק ישתחרר.

ובכל ערב בשובו הביתה מסר לדודתו דין וחשבון מפורט מכל מה שעשה באותו יום. באיזה ספר קרא, מה כתב, כמה שאלות בחשבון פתר. ולא חשך את פיו מתהלות ותשבחות לאנשי המשפחה היפה והנעימה הזאת. את דבריו גמר תמיד בתהלה מיוחדת ובדברי הערצה להדסה, ה“ילדה הנפלאה”.

– אדע, שעשית חיל בלמודיך על רק אז כשאראה, שאתה יכול לכתוב מכתב לאמך – אמרה הדודה.

אורו עיני מנדיק. ברק הבריק במחו והבהיר על אותה המחשבה הנועזה שהתעוררה בו פעם. ינסה נא להשתמש בכתב ובצרופי המלים, שסגל לו, אולי יעלה בידו להוציא את הדבר לפועל, להנאתו ולשמחת אמו. עברית יכתוב לה, והיא תכנס לבית הרשל החזן שכנם ותבקש מבנו שיקרא ויתרגם לה. הרושם יהיה גדול יותר… והוא ראה בדמיונו את פני אמו הנוהרים והשופעים גיל, בקבלה ממנו את המכתב הראשון. “מנדיק כותב עברית!” הרבה סבלה בחייה. יהיה לה לכל הפחות מכתבו למעט תנחומים. אחר כך יכתוב מכתב שני ועוד ועוד.

ובערב, כאשר הלכה הדודה לישון, ישב ליד המנורה הכהה והתחיל בעבודה. ברגעים ההם לא היה קים בשבילו שום דבר מלבד כלי הכתיבה. מתוך מתיחות רבה ורכוז כל מחשבתו כתב בזהירות מרובה, כאלו נושא בידו כלי זכוכית יקרה. צרף אות לאות ומלה ומלה. והנה לאשרו הרב יצא לו המכתב הראשון, אמנם לא גדול. הלא זהו ראשית אונו ומוחו, בו שפך את רגשי אהבתו וגעגועיו אליה, היקרה. כתב לה על טוב לבה של הדודה דבורה ופזר הרבה שבחים למשפחת בן־שלום. הרבה מקום הקדיש להדסה, מורתו השניה. רק טובות כתב. אף מלה אחת של תרעומת ואי־רצון, שתוכל לדעתו לגרום לה צער. לא הזכיר את חייקל ומעשי המרמה ולא על הבורסה והמאסרים. רק בשורות טובת ונחמות.

בקוצר רוח חכה לשעה, שיוכל לרוץ לבית מורו ולהתפאר לפני הדסה בפרי עטו הראשון. הוא רוצה לשמוע את חות דעתה; תתקן לו את שגיאותיו, שודאי אינן מעטות. אחרי כן יקרא אותו גם באזני דודתו. בבואו למחר לבית בן־שלום לא יכול למשול ברוחו. קרא מיד להדסה לחדר הלמוד, כי התביש בפני יוכבד והראה לה את מכתבו. היא קראה בכובד־ראש, תקנה את השגיאות והוכיחה אותו על שלא עלה על דעתו להוסיף פריסת שלום ממנה ומהוריה. מצא שהצדק עמה והבטיח למלאות את החסרון. והדסה צהלה ושמחה, וקראה את המכתב גם באזני הוריה. לחיי מנדיק הסמיקו והיה נרגש מאד. עיניו נעשו לחות. ידע שהוא חייב להביע תודה לאנשים הטובים הללו. אך לא יכול לפתוח פה מרוב התרגשות.

לצערו הרב הסביר לו בן־שלום, שאי אפשר לשלוח את המכתב לתעודתו, מפני שנפסקו כל הקשרים בין שתי הארצות, שנהר דניסטר היה לגבול ביניהם. ישמור בכל זאת על המכתב הזה, ויהיה לו למזכרת נעימה. ואף־על־פי־כן לא חדל מנדיק מכתוב עוד מכתבים. כי היה לו צורך נפשי לשפוך את רחשי לבו ואת רגשותיו, שסאנו לפעמים בקרבו. רק במכתביו אלה יכול השתיק מעט את חבלי געגועיו לאמו ואת רון שמחתו ותודתו לדודתו ולמוריו. בשבתו בערבים, לפעמים עד שעה מאוחרת בלילה, לפני שלחן הכתיבה והריק את המשא, שהעיק על לבו, נדמה לו, כאלו הוא יושב לפני אמו ומדבר באזניה את דבריו – ובזה מצא ספוק־רוח במקצת.

וביתו של בן־שלום נתן לו עוד דבר־מה. פרחי המשכילים, הנוער הטוב, האידיאליסטי, שלא נתפש ברשת הספקולציה ולא עסק בפוליטיקה, כי שמר על הדגל הלאומי והתרבות העברית; הנוער שחלם והגה בארץ־ישראל ובבנינה, היו מתאספים לעתים מזומנות לביתו של בן־שלום, שהיה מדריכם. שם דנו והתוכחו בשאלות שונות הנוגעות לתנועה ולעבודה הציונית.

בימים הראשונים עמד מנדיק מן הצד, הטה אזן לדבריהם מרחוק, כי לא הרהיב בנפשו לגשת קרוב אל הצעירים, שהיו נעלים ונערצים בעיניו. ביראת־הכבוד הביט אל בני העליה. אך אזניו תפשו את וכוחיהם ושיחותיהם. הרבה דברים היו לו סתומים; הרבה מלים ומושגים בלתי מובנים. אבל את עיקרי השיחות והנושאים תפס וקנה לו מושג בשאלות שדנו בהן. וכך נודע לו, אמנם ידיעה שטחית, ענין הציונות וארץ־ישראל, שאלות תרבותיות, שמות של סופרים ומשוררים, עסקנים ציונים וכדומה. יש אשר בן־שלום השתמש בו לשרותים קלים לצרכי ישיבות ואספות. מנדיק היה ממלא אותם תמיד ברצון. על ידי זה התקרב לאט־לאט אל המסובים ובא בשיחות חטופות עם זה ועם זה. הצעירים התחילו מתענינים בו. בן־שלום ספר להם על אודותיו. כמו מאליו נעשה מנדיק חבר לתנועת הנוער ולשמש לאגודת הציונים, שלא על מנת לקבל פרס. הלך להזמין קרואים, להדביק מודעות, להפיץ בולי קרן הקימת וכאלה. איש “משלנו” המועיל לחברה.

הוא היה כנולד מחדש.

פרק חמישי: בעותי לילה

“הימים הנוראים” עברו על אניפולי בלי אותה יראת הרוממות וכובד־הראש המתאימים לימים האלה והשוררים בכל שנה בעירות. חסרה הקדושה. החולין הוכנסו גם לבתי־התפילה. המתפללים הקדישו זמן יותר מדאי לשיחות על דבר הפוליטיקה ועל הספקולציה, ואת הפיוטים “לעסו” בלי תיאבון. גם חג הסוכות עבר בלי התרוממות הרוח ובלי אותה השמחה שבכל שנה, אף־על־פי שלא חסר דבר מתשמישי החג, הדרך לאודיסה היתה פתוחה עדיין ומשם הביאו אתרוג ולולב ירוק. בשר ודגים, יין ושאר המשקאות גם כן לא חסרו; סוכות נבנו כמעט ליד כל בית. ובכל זאת הרגישו האנשים איזה מין כובד של זמן קשה, עת “זרים שלטו בנו”. ועל כן לא יכלו היהודים להרשות לעצמם להריע בזמירות, לרקוד בחוצות, להוליך את הגבאי החדש באורים, בשירים וב“צאן קדשים”. ה“דייטש” (הגרמני) הולך ונעשה עצבני – אמרו בעירה – ובודאי יש לו יסוד לזה – ומי יודע מה יצא מעצבנות זו? ועל כן – “אל תשמח ישראל”. מהאסירים, שנתפסו בבורסה השחורה ונאסרו, שוחררו הרבה, כי נתברר, שרוב הקהל שנתפס היה מן “המפהקים” ומחובבי הבטלה. מעולם לא היו ספיקולנטים ונאסרו בשגגה. אך היחידים, שנמצא עוונם, ישבו עדיין תפוסים. קרוביהם הרעישו עולמות, עיכבו כמה פעמים את קריאת התורה בבתי התפילה לאיימו בגילוי סודות של הרבה מראשי העיר, אם לא ישתדלו לשחרר גם את קרוביהם. גם עסק ביש זה גרם, שמצב הרוח הכללי היה ירוד. זכר מנדיק את הימים האלה לפני שנה בעירו. הוא היה אז המנצח וראש המקהלה, שלותה את הגבאי אחרי שתיה גדולה בביתו לבית המדרש הסדגורי. צעקות “צאן קדשים” ו“מה־מה” הרעישו את הרחובות, ולפידים חוללו בחשכת האויר. הוא רקד בשעת ה“הקפות” ביחד עם כל “הגדולים” ובידח את הקהל בהעויותיו ובקפיצותיו. כיסיו וחיקו היו מחסנים לכל טוב: לאגוזים, דג מלוח, דובשניות, נקניק וזפקים מטוגנים בשומן תרנגולות. ויין שתה כאחד הגדולים – עד הקאה. עכשיו, כשהוא נזכר בכל אלה, אודם של בושה מכסה את לחייו; והוא מוריד את ראשו מחשש פן יכירו עוד את עקבות הוללותו והפקרותו. פה באנפולי הוא אחר לגמרי. בראש השנה הלך עם דודתו אל הנהר ל“תשליך”. ליד הנהר נפגשו עם יוכבד והדסה. מה יפה היתה הדסה במלבושי החג. הם נצטרפו אליהן והלכו ארבעתם יחד. אחר־כך היו לשני זוגות – הוא הלך עם הדסה. אזנו קלטה את שיחת שתי הנשים, שהלכו לפניו. דברו על אודותיו. יוכבד הללה אותו באזני הדודה. היה נפעם מרוב חדוה. לידו הולכת הדסה, כאילו בת־זוג היא לו. דעתו נתבלבלה ממש. לא שמע היטב ולא הבין כל מה שהיא דברה אליו. לרגעים שלח אליה מבט אלכסוני, וחיוך רצון רחף על שפתיו. בא אחר כך בן־שלום ונצטרף לחברתם, והם טיילו יחד. בן־שלום ביאר להם את ענין ה“תשליך”. עכשיו הוא מבין את הפסוק “ותשליך במצולות ים כל חטאתם”… כל המכירים ראוהו הולך בחברת בן־שלום ומשפחתו. לוא ראה אותו מי שהוא מחבריו הקודמים. מנדיק היחף, הפרוע, הרודף אחר יונים וכלבים, הרוקד כדי להצחיק אחרים, מטייל כאן ליד הנהר בתוך המון חוגג עם אנשים חשובים ומלומדים – והוא מתון, לבוש בגדי חג, רחוץ ומסורק, שומע דברי תורה ושיחות נאות. הוי, אמא, איך? מדוע אינך רואה זאת בעיניך?

את למודיו לא הפסיק בחגים. אדרבא, בימי שבתון ומנוחה קרא הרבה בהשגחת הדסה ובהדרכתה וגם בלעדיה. כמה פעמים מצאה הדודה לנחוץ להעיר לו, שיש צורך לתת מנוחה לעיניו, לצאת לטייל מעט, לשאוף רוח צח, ובכלל ליהנות מן החג. אך הוא היה כאיש, שסבל הרבה מצמאון ופתאום מצא מעין זך מפכה מים קרים; והוא מצמיד את פיו אל המעין ואינו יכול להסירו ממנו. כל שיעור פוקח את עיניו; בכל שורה הוא רואה עולמות חדשים. כל קריאה מרחיבה את דעתו, וכל דבר, שהוא כותב, מרבה את שמחתו ומעלה את ערכו בעיני עצמו. אסור לו להתרשל ולאבד אף שעה קלה.

אך הנה באה לצערו הרב הפסקה בלמודיו. בתחילת מרחשון הודיעה הדודה למנדיק, שהיא מתכננת לנסוע לכפר בוזילובקה לקבל דבש מאיבן גוזלה. משם תסע לרומנובצי. יש להזדרז ולנסוע טרם תבוא עונת הגשמים. בפעם אחרת היה מנדיק שמח לנסיעה כזו. רוצה היה לראות שמים חדשים ונופים חדשים. אך הפעם היה מוותר על העונג הזה, שביטול תורה כרוך בו. אבל איך אפשר להסתלק מזה? זאת היא פרנסתה של הדודה לכל השנה, היא טורחת כל־כך הרבה בשבילו, והוא מחויב לעזור לה. היא אמרה לו, שיהיו בדרך שמונה ימים. ניחמה אותו בזה, שהימים הם ימי “בין הזמנים”, שאין למודים נהוגים בהם. ובן־שלום הרי עסוק בסדור עבודתו לחורף הבא ויש לתת לו מנוחה לימים אחדים. וכדי שלא יתבטל ייעצה שיקח אתו לדרך את ספריו ומחברותיו. הוא ימצא לו שעות פנויות גם בכפר ויחזור על לימודיו. דבר זה הרגיע אותו. בבואו באותו הערב לבית בן־שלום סיפר, שהוא עומד לנסוע בקרוב עם דודתו לכפרים לאסוף דבש. הדסה הביעה את צערה להפסקה זו שתבוא בעל־כרחם, וצותה עליו להיכנס אליה לפני הנסיעה ותרשום בשבילו, מה לו להכין ולחזור בדרך. אגב בקשה ממנו שיביא לה חלת־דבש, כי לא ראתה עדיין חלת דבש.

ואולם ביום שלפני הנסיעה היתה לו עבודה רבה בהכנת הכלים וכל הדרוש לנסיעה, והוא דחה את הביקור בבית בן־שלום למחר. אך גם ביום המחרת היתה הדודה טרודה מאוד מחוץ לבית והוא – בבית. פתאום באה העגלה לקחתם. סטיפן האיץ בדבורה, דבורה האיצה במנדיק – והם נסעו בלי שיפרד מהדסה והוריה.

היום היה כהה, אפור. עננים דקים השתטחו על פני הרקיע. מרצפות הרחובות היו לחות, ואבק הדרכים היו מנוקד נקודות כהות מטפות גשם זעירות שהסתננו, כמו דרך נפה. הדרך היתה שוממה. רק עגלות בודדות נפגשו. עורבים עפו בלהקות גדולות ממעל לשדות השלף בצריחה וקרקור. בכל מקום שראו ערמות תבן עטו אליהן, חמסו וגנבו. לפעמים נקרה בדרך כלב נודד רעב רץ בדרכים מאובקות, כשזנבו בין ירכותיו, ונעלם. במקומות שונים הזדקפו עצים, שעליהם נצטהבו, נכמשו. רבים מהם כבר נשלו ונחו על האדמה הלחה פגרים מתים. האויר כולו רווי יתמות ועצב… מנדיק ישב מכווץ וראשו מושקע בין כתפותיו. מחשבותיו היו תערובת של שמחה ותוגה, שביעת רצון ורוגז. שנוי מקום, אנשים וסביבה, דבורים, דבש, ריח דונג, לינה בכרם או בגורן… הדסה, ספרים, מחברות, אגדות, שירים… לא טוב עשה כי נסע בלי להיפרד לכל־הפחות מהדסה. מה תחשוב עליו? בור, חסר נמוס.

– הישן אתה, מנדיק? – שאלה אותו דודתו ונגעה בכתפו – במה אתה מהרהר?

התעורר והפנה את ראשו אליה.

– אני חושב, שלא טוב להיבטל מלימודים. כל יום יקר בעיני.

– אמת – אישרה הדודה – אבל טובה תורה עם דרך־ארץ. כל אדם צריך לעסוק גם בהויות העולם. כי אם אין קמח, אין תורה. תרכוש לך בקיאות בעסק זה ותפיק ממנו תועלת. נשוב, אם ירצה השם, מן הדרך ותמשיך ללמוד.

מענין לענין באו לדבר על משפחת בן־שלום.

– איזה ילדה נפלאה היא הדסה! – קרא מנדיק בהתנערו מקפאונו – היא יודעת כל כך הרבה, מלומדת.

– כהורים, כבתם – אמרה דבורה. ושוב נשתקעו שניהם בהרהורים.

העגלה נכנסה לתחום בוזילובקה עם צאת הכוכבים. אכרי הכפר גמרו את סעודת הערב והלכו לישון מתוך שובע, הכל כמו בשנים הטובות, שלפני המלחמה. רק מתוך בתים בודדים נוצצו אורות קטנים. האויר היה ספוג ריח עשן של צפיעי בקר מיובשים, שבהם בשלו את ארוחות־הערב בכפר. עמדו באויר גם ריחות של חלב כבשים טרי, של גבעולי תירס נלעסים בפי הבהמות וריח קשה מצמר כבשים הנודף מתוך המכלאות. מרחוק הגיעו קולות של צעירים וצעירות צוחקים ומשתובבים מתוך תאוה ועוסקים בעניני אהבה. ממקומות שונים נשמעו נביחות כלבים זקנים וצעירים, געיות פרות וצהלות סוסים.

העגלה קרבה אל חצר גדולה אחת, שנדמתה מרחוק באפלולית הערב לגבעה שחורה מפני ערמות התבואה שלא נדושה עדיין וערמות קש עוד מאשתקד. ליד הגדר הקלועה נצרים, סמוך לשער, היתה באר מים עם קילון גבוה ודלי עץ תלוי בקצה שלשלת ברזל ארוכה. שני עצי ערבה סוככים על הבאר בענפיהם המופשלים למטה, שעליהן הארוכים הצהיבו. כלב החצר, גדול, אפור כזאב, ועוד שנים קטנים מצאצאיו קדמו את העגלה בנביחות. יצא מהבית אכר זקן רם הקומה בראש לבן מגולה, יחף בלבני בד וחזהו השעיר מגולה.

– מי שם? – שאל הזקן בקולו הניחר במקצת.

– אני, דבורה מאניפולי. באתי להזמנתך.

– טוב. ברוך בואך – אמר איבן גוזלה וניגש אל השער לפתחו – בטרם בוקר נצא לכרם. ועלים הבאת?

– הכל יש – אמרה דבורה ונתנה למנדיק לרדת ראשונה והיא אחריו.

– ומי הפעוט הזה? – שאל אותה איבן בהראותו בידו הגרומה על מנדיק – אני רואה אותו אתך בפעם הראשונה.

– בן אחותי. בחור טוב ומלומד. הוא ירשום הכל, כדי שלא אשכח דבר – התפארה דבורה.

סטיפן העגלון היה מכירו הטוב של איבן גוזלה. איבן כיבד את סוסיו במספוא ובקש יבש לרפוד, ועל כן החליט סטיפן להישאר בחצר ללינת לילה. פתח את סוסיו וקשר אותם לעגלה מאחוריה, והם סחבו את הקש מתוכה ולעסו בחריקת שנים.

איבן היה אלמן זקן וגר יחד עם אלכסנדר בנו הצעיר ועם אירינה אשתו וילד בן חמש. אלכסנדר נתגייס לפני שלש שנים והשתתף במלחמה בחזית הגליצאית. לגיונו היה אחד מאלה, שעייף מהמלחמה נשמע לתעמולת הבולשביקים. אז השליך גם אלכסנדר מעליו את כלי־זינו, לקח אתו רק את רובהו עם מספר כדורים, את בגדיו ומגפיו והלך לו. נדד הרבה. השתתף במהומות ובפרעות; נהנה מן הגזל ושב אל כפרו לפני כחדשים מרוגז, מלא תרעומת. מאז אינו עושה כלום. שתי השנים, שישב בחפירות, השרישו בקרבו עצלות, בוז ובחילה לכל עבודה פיסית; אימת המלחמה והרעיון שבכל רגע הוא עלול לההרג ולהתפוצץ עשוהו אנרכי והשרו עליו שויון־רוח ויחס אדיש לכל דבר. הגג טעון תיקון; עכברים משחיתים את היבול; הפרה אכלה עשב מר ובטנה צבתה והיא נוטה למות, אם לא יזמינו תיכף את הווטרינר; שלשלת הברזל לבאר קצרה, והדלי מגיע בתחתיתו רק עד פני המים ואם לא יחברו אליה עוד חוליה לא ידלה הדלי מים – אלכסנדר איננו זז ממקומו ואינו נוקף אצבע. “לא אכפת לי כלום – רוטן – ילך הכל לאבדון”. “אני כבר יצאתי ידי חובתי כלפי אלהים, המלך והמדינה” – אלה הן האמרות השגורות על פיו בכל פעם, כשאביו או אשתו פונים אליו ומעוררים אותו לאיזו פעולה. הוא כועס, מתרגז ומתריז כנגדם. את רוב זמנו מבלה במסבאה הכפרית בחברת עצלנים, בטלנים ונרגזים כמוהו. באזניהם שופך רעל ומרה על הצאר, שאינו בחיים מכבר, על הכהן המרמה את העם ועל הבורגני המוצץ את דם ההמונים, ועוד יותר על היהודים. על־פי רוב שב הביתה שכור, שתוי יי"ש או יין חמוץ זול ופיהו מלא ניבול פה ואלות. אם אומרים לו דבר מה, שאינו מוצא חן בעיניו, הוא מוכן להכות, לדרוס, להשחית ולבלע. אירינה אשתו צנועה, שקטה ונכנעת לבעלה. סובלת ונושאה הכל בדומיה. עובדת בבית ובשדה למעלה מכוחותיה ועושה גם את עבודות בעלה. כאשר בא הערב צונחת עיפה ויגעת כוח על התנור הרחב ונרדמת על־פי רוב מבלי להתפשט. עכשיו בבוא האורחים ניגש אליה איבן חמיה ואמר לעורר את כלתו, כדי שתכין להם אוכל. מהרה דבורה אליו ולא נתנה לו לעשות כזאת.

– אכלנו לשובע לפני צאתנו לדרך, גם הבאנו אתנו אוכל. רוצים אנו רק לשתות תה. אבל אני אבשל בעצמי. יש עמדי כל. הנני בביתך לא בפעם הראשונה, ויודעת למצוא את כל הדרוש לי. חטא גדול הוא לעורר את אירינה המסכנה.

איבן הכניס אותם ל“חדר הגדול”, המיועד לאורחים. ישב אתם מעט ושוחח על החדשות שבעירה והלך לו לשוחח קצת גם עם סטיפן טרם ילך לישון.

החדר היה גדול ונמוך, מקושט הרבה שטיחים צבעונים מעשי ידי האכרות. הם כיסו את הקירות ואת רצפת החמר וגם את הספסלים, שליד כל הקירות ועליהם הרבה כרים. על הקירות הרבה תמונות קדושים לקוחות מההוספות של ה“ניבה” והשבועון “מסביב לעולם”. תמונת האם הקדושה עם בנה ותמונת ישו ויוחנן המטביל במסגרות מוזהבות רחבות. תמונות הצאר והצארית עם כל בני המשפחה; גנרלים ותמונות ממערכות המלחמה. ריח של לבונה ועשבי בר עמד בכל חלל החדר. עמד מנדיק והסתכל בתמונות, שצללים רקדו עליהן, מתוך סקרנות. אך כשנגש אל תמונת הקדושים, העירה לו הדודה ואמרה, כי אסור ליהודי להסתכל בפני אלה – והוא סר מעליהן. היא סבלה מזה, שהם צריכים ללון בחדר, שאין בו מזוזה, ותמונות אסורות ו“צלמים” ממלאים אותו. אך מה לעשות ויהודים אין בכפר? ישנו יהודי אחד, אך הוא גר בטחנה שמאחרי הכפר. הציעה מטה לה ולמנדיק על הרצפה ולמראשותיה שמה שטיחים, כי לא חפצה להשתמש בכרים ממולאים נוצות תרנגולים ותרנגולות. ואחר שסעדו את לבם בלחם ובביצים שלוקות, שהביאה אתה, ושתו מים מכוסה שכבו לישון. דבורה עיפה מטלטול הדרך. בקושי רב מתוך עפעפים עצומות גמרה את קריאת שמע שעל המטה ונרדמה מיד. גם מנדיק היה עיף, אך עיפותו היתה ממין אחר, עיפות של דכדוך, המגרשת את השינה. הרגיזוהו נביחות כלבי החצר, שחרצו לשון כל הזמן בהפסקות קטנות. לעומתם ענו כלבים שכנים. נתפתחה ביניהם כעין התחרות בנביחה. נשתתקו רק בשעה מאוחרת. אז התחילה התחרות בין תרנגולי הכפר. השתתפו בה תרנגולים זקנים מנוסים, תרנגולים צעירים צוחנים וצעירים מאד, שרק מתאמנים בקריאות. ארכה גם התחרות זו זמן רב. לבסוף נשתתקו גם אלה. פתאום התחיל חזיר צורח צריחות מרות, כאילו תקעו לו סכין בין צלעותיו. אי־שם פרה משתעלת ועגלה צעירה נוהמת… והנה נגולו לפני מנדיק מראות וחזיונות הזיה, שהחרידוהו. ידיו ורגליו נזדעזעו לרגעים. פעם צבט בלי דעת את בשר שוקו עד כאב ונדמה לו, שאיזה גזלן צבט אותו. התעורר בחרדה והרהר בגורל, שטלטלהו והביאו הנה. הנה הוא בכפר בוזילובקה, בבית אכר זר ושמו איבן גוזלה. החדר מלא תמונות, שלא ראה דוגמתן בבתי יהודים. התמונות חיות, נדות, זעות. יורדים הקדושים מעל הקירות, צועדים, פוסעים בחשיבות ומתקרבים אליו. שני גלחים נושאים בידיהם צלבים גדולים מכסף וזהב, מגישים אותם אל פיו ואומרים לו: שקה! מפטירים בשפתיהם ורוצים להזות עליו מים קדושים. הוא מסתיר את ראשו מתחת לשמיכה. אך כלבים גדולים פרועי שער ואזנים מקוטפות זונקים למולו וחורצים לשון; תוקעים את שיניהם בשמיכה וקורעים אותה פסים פסים כאיטריות. הוא מרים את התנ"ך למולם, והם בורחים מפניו. זנבותיהם מקורחים נגררים על האדמה. רגליהם נאחזות בזנבותיהם והם נכשלים ונופלים ביבבות. מיד באים כלבים “בולדוגים” גדולים כעגלי־מרבק עם סנטרים שמנים, רחבים ועינים אדומות, לוהטות ועורם מנומר. מרקדים בפה פעור לקראתו. עוד מעט ויבלעוהו חיים. אך הדסה באה ופסוק בפיה: “ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו”. – והם משתתקים. והנה צמח ראשו מאחורי ראש הדסה והוא קורא לו: כתוב, מנדיק, שלש פעמים את השם: – הדסה – הדסה – דסה – דסה – סה – סה – סה – ה – ה – ה. הוא שוקד על כתיבת השמות. והנה התרומם צל ענק מזוין. הוא מחזיק חרב שלופה מעל ראש הדסה ואומר להורידה עליה… הוא נזדעזע כולו מתוך חרדה ערפלית כבדה. הרים את ראשו, החדיר את עיניו לתוך האפלה והעמיד את ראשו כאפרכסת. לבו הלם בקרבו. מה זה לוחש ומפעפע סביבו?… העכברים מכרסמים ומגרדים בקרבתו? לא, אין זה כרסום. אזניו קולטות כעין שיחת קטטה בלחש. ברגע הראשון לא יכול להבחין ולהגדיר, איפה הוא שוכב. איה כאן הדלת והחלונות ומאין בא הלחש? התחיל מגשש בידיו מסביב לו. שטיחים שעירים, רצפה קרה. נזכר לבסוף, כי הוא בבית איבן גוזלה ועמו בחדר נמצאה דודתו. איה הדודה? ליד איזה קיר היא שוכבת? בינתיים והוא שומע דו־שיח, המבאר לו קצת את המצב, כמות שהוא.

– למה נתת להם מקום בביתנו? – קרא קול צרוד משכרות והוא הוסיף – הז’ידים הביאו עלינו את הגרמנים הארורים, אלה הכלבים הטמאים המוציאים את כל התבואה מן הכפר ומכריתים אוכל מפינו. כל הכפר יקום. נשחטם ביחד עם הז’ידים. יש החלטה האוסרת לאסוף ז’ידים.

– מה אתה רוצה ממני? – שאל קול אשה – אמרתי לך, שלא אני הכנסתים. לא ראיתים אפילו בעיני. תן לישון. עיפה עד מות.

– אחת היא לי. אנו נשחטם.

והיה גם קול שלישי, קול זקן שאמר:

– שתוק, אלכסנדר. בלום פיך ואל תפריע משינה. דבורה, הקונה את הדבש ממני זה כמה שנים, באה אלינו על־פי הזמנתי.

– הוי, זקן שכמותך! מה עשית? אתה חוטא לעם. את גלגלתה אני רוצה לרוצץ. נשחט את הז’ידים ביחד עם הגרמנים. הם אשמים במלחמה ובכל צרותינו. הז’ידים צלבו את משיחנו.

– לך, שכב, שכור, ותתפכח.

– לא אשכב. איני רוצה להתפכח. את דמם אשתה תחילה.

צמרמורת תקפה את מנדיק בשמעו את הדברים הללו, שיניו זו לזו נקשו בפיו ושערות ראשו סמרו. ירא להניע אבר, ירא לשכב, ירא לקום. איה מקום משכב דודתו? התגלגל על הרצפה ומשש בידיו עד שנגע במשכבה. היא התעוררה בחרדה. סיפר לה מנדיק בלחש, מה ששמע. נבהלה דבורה ונבוכה. נדמה לה, שחלום רע חזתה. קשה היה לה להפריד בין עפעפיה הדבקות זו בזו בחבלי שינה. מלמלה מתוך חרדה:

– חכה, מנדיק, אל תעזבני.

– נברח, דודה, מזה תיכף ומיד, כי כאשר יראונו והרגונו.

– מה אתה סח, מנדיק? אלהים עמנו. איך נברח בלילה?

– סטיפן ישן בחצר. נעורר אותו ונברח.

בדממת הלילה נשמעה מן החצר חריקת שיני הסוסים ברסקן את השעורה מתוך התרמיל וצלצול השרשרות והפרומביות המשקשקות זו בזו. התנערה דבורה, לבשה את שמלתה ונעלה את העליה ברעדה. גם מנדיק התלבש בחפזון. אחז בידי דודתו להקימה.

– חכה, מנדיק, מצא את כד המים, שהכינותי. אסור ללכת ד' אמות בלי נטילת ידים.

רק אחרי שמצא מנדיק את המים והיא נטלה את ידיה והרטיבה קצת את עפעפיה – ומלמלה “מודה אני”, קמה, הלכו שניהם אחוזים זה בזו וגיששו מתוך צעידה זהירה ותנועות לחשיות עד שמצאו את הדלת. פתחוה ויצאו בלאט.

סטיפן שכב בעגלה מכורבל בחמילתו. עוררוהו. לחשה לו דבורה לתוך אזניו, שהיא צריכה לשוב מיד לאניפולי, האיצה בו שירתם תיכף והיא תשלם לו בעד הדרך חזרה אותו המחיר, שהבטיחה בעד הנסיעה הנה. התגרד סטיפן, הרים את ראשו והביט אל השמים המכוכבים והסכים. קם והשקה את הסוסים, רתם אותם בעגלה, תיקן את המושב – והם עלו וישבו בעגלה בלב הולם ובברכים רועדות מפחד, פן ישמעו ולא יתנו להם לנסוע. הכלבים נמנמו בתוך קש. התעצלו לעזוב את משכבם החם והסתפקו רק בנהימות זועפות ורוטנות. לבסוף הוציא סטיפן את העגלה מתוך החצר, סגר את השער – והם שבו בדרך, שבאו בה. את כלי הדבש שהביאה, השאירה שם.

הלילה היה שקט מאד. השמים כהים ומכוכבים ונתיב החלב נראה בהיר מאד. כוכבים עפים בקעו את הרקיע ודבורה לחשה: “לא שלי ולא של מנדיק”. חרמש הירח נעלם. העגלה כבר יצאה מתחום הכפר. דבורה ומנדיק חשבו רק דבר אחד: שיקרה להם נס של קפיצת הדרך וימהרו לשוב הביתה. כי הפחד ליפף וליוה אותם בכל הדרך ונדמה להם, כי רודפים אחריהם. דבורה התעטפה בפרווה הישנה ושתקה, כי לא חפצה לדבר עם מנדיק במאורע, פן ישמע סטיפן. היא לחשה איזו תחינה, שהתחילה בנוסח הידוע של כל התחינות, בהוסיפה משלה מה שהזמן גרמא. מנדיק ישב נסער. בכל רגע הביט אחורנית ולצדדים. באזניו שאון. נדמה לו, שהוא שומע מרוצת אנשים. העצים, שגדלו בשדות וליד הדרכים, נראו לו כגדודי שודדים מזויינים, עטופי שחורים, עומדים ומחכים להם עם קרדומות. וכאשר רק יקרבו אליהם יערפו את ראשם מעליהם. בתוך הרהורי הפחד והאימה וטשטוש, הבא ממתיחות עצבים ונדודי שינה, בצבצה מחשבה על דבר הדסה. מה היה אלמלי נודעה לה הסכנה, שהוא נתון בה? היספר לה מחר, אם ישאר בחיים, את מקרה הלילה? ואולי טוב יהיה שלא לספר. למה לו לצערה? מחר יחליט בענין זה…

– טפרר! – הפסיקה קריאת סטיפן לסוסיו את דומית הלילה ואת הרהורי ההזיה של דבורה ומנדיק.

שניהם חרדו מקריאה זו ועמידת הסוסים באמצע השדה. מה קרה? הנשבר דבר־מה? הרוצה הוא להשקות את הסוסים? אין באר בדרך.

וסטיפן לא נתן להם הרבה זמן לחשוב ולנחש; הסב את ראשו אליהם ואמר בקול אפל ועמום:

– רדי, ז’ידית, מעל העגלה וקחי עמך את ממזרך.

הדם קפא בעורקיהם. דבורה לטשה את עיניה אליו והן מלאות חרדה.

– מה אתה סח, סטיפן? הנשבר דבר מה? היש הר, כי אתה דורש מאתנו לרדת?

– אל תרבי שאלות, ז’ידית, ואל תפטפטי לשוא – גער בה סטיפן בקול קשה כפלדה, ופניו קודרים ואפלים כלילה. לדבורה נדמה, שאין זה קול סטיפן הידוע לה היטב, אלא של השטן.

– אומרים לך לרדת – רדי!

התחילה דבורה פורשת כפים אליו ומתחננת:

– חוסה עלינו, סטיפן הטוב. מה אתה אומר לעשות לנו? איך תעזבנו לבדנו בשדה? הלא מכירים אנו זה את זו כמה שנים. העשיתי לך איזו רעה? אם אתה רוצה – אוסיף…

– שטנים, עזאזלים, שדים ארורים! – התקצף סטיפן וצעק בכל כוחו. בגרונו חלחל דבר־מה קשה, רתחני. הוא נתכוין להוציא אלה מתוך העגלה – ברחו לכם על נפשותיכם תיכף ומיד בטרם אוציא מתוככם את כבדכם הטרף.

נתחלחל מנדיק, שישב כל זמן השיחה הרעה הזאת והחזיק בשרוול דודתו. קפץ כחתול מעל העגלה ועזר לדודתו, שצנחה וכמעט שנפלה מעל העגלה. את החפצים השאירו וינוסו משם מנוסת חרב. רץ מנדיק ומשך אחריו את דודתו לכל אשר נשאוהו רגליו. רץ ער שרגלי דבורה כשלו ופקו והיא עמדה.

– איני יכולה, מנדיק, לבי מתפקע. עוד מעט יקרע ואני אמות פה בלי וידוי. והיא צנחה בלי כוח על האדמה, השתטחה, שמה את ידה על לבה, כאילו חפצה להשתיק את לבה הקופץ וההולם ונשמה בכבדות. רוח מנדיק נפלה עליו. חרד מאד לשלום דותו ויהי אובד עצות. פנה כה וכה, סקר בראיתו החדה את הסביבה. והנה נראה לעיניו פס מים רחב של כסף כהה – זה היה הדניסטר, והוא שמח מאד.

– נרד, דודה, לאט, לאט אל הנהר. – התחנן אליה – שם תרחצי את פניך, תשימי אל לבך תחבושת מים קרים וישקט הלב. נהיה שם עד אור הבוקר. סטיפן לא ימצא אותנו. הנה שם השמים כאילו מתבהרים.

– “לישועתך קויתי, ה'” – דובבו שפתי דבורה את הפסוק הרגיל על לשונה בכל שעת סכנה.

היא התאזרה ואחזה בזרועות מנדיק וקמה מתוך גניחות. מנדיק צעד בזהירות וירד במורד; ודודתו תמוכה על ידו גררה את רגליה אחריו. הגיעו אל שפת הנהר. עמדה שם דוגית קטנה ורפידת קש בה ותרוד עץ גדול לשאוב בו מים. הנהר היה שקט. דג לא פרכס. פני המים כאילו קפאו. צינה נשבה מתוך המים. רוחם שבה אליהם. מנדיק נכנס ראשונה אל הדוגית ומשך אחריו את דודתו. שאב מלוא התרוד מים והגיש לה. ברכה דבורה “שהכל” ולגמה מעט מים.

– מה זה היה לסטיפן, השקט כאילו, כי גרש אותנו מעליו ואף את דמי הנסיעה לא דרש ממנו? – התפלא מנדיק.

– כל גוי רוצח הוא. הטוב שבהם מסוגל לרצוח נפש בלי כל סיבה.

הם נרגעו כמעט. עבר זמן־מה והנה נשמעו מרחוק שקשוקי עגלה ואחר כך גם קול אדם קורא:

–א–הו, דבורה! איך, דבורה? דבורה!

הם העמידו את אזניהם והקשיבו.

– דבורה! – קרא הקול שנית אחר הפסקה קצרה – סטיפן קורא לך לשלום. אל תיראי!

– מה רוצה שוב הרוצח? – שאלה את מנדיק.

– אפשר שהתחרט. – שער מנדיק. הוא הציע לה, שתרשה לו לעלות על הגבעה ויבוא אתו בדברים מרחוק וישמע מה בפיו. היא סירבה. אך מנדיק הסביר לה בטעם והגיון, שאין כל פחד. הוא יעמוד מרחוק וידבר עמו. והיה אם יוכח, כי אין כל סכנה נשקפת להם, יקרא גם לה, והם יסעו הביתה. ואם לאו, אז יברח. קל רגלים הוא בהרבה מסטיפן, ובטרם יזוז ממקומו – והוא איננו. לוא רצה סטיפן לעשות להם רעה, הלא יכול לעשות זאת בשבתם בעגלה, ולמה גרשם מעל פניו?

הדברים נכנסו אל לבה והרשתה לו. מנדיק קפץ, רץ ועלה על הגבעה. איגרף את כף ידו אגרוף נבוב כשפופרת וקרא:

– אהו, סטיפן! אהו!

קולו של סטיפן ענהו מהר. הם קרבו זה אל זה והחליפו ביניהם דברים אחדים. ירדו שניהם אל הנהר והעגלה נשארה ליד הדרך. כאשר ראה סטיפן את דבורה כרע על ברכיו, הצטלב וגעה כשור כבול לשחיטה:

– סלחי לי, דבורה הטובה, כי חוטא אני. איני יודע בעצמי, מה היה לי. – הצטדק והתודה – מחשבת רצח עלתה פתאום על לבי וטרפה את דעתי. נלחמתי בכל כוחי במחשבת און זו ולא יכולתי לה. הדם הטמא, מורשת אבות, המה וגעש בי ופיתני. כדי להימנע מחטא זה גרשתיכם, שלא תהיו נגד עיני. תבורך האם הקדושה, שנתנה לי עצה טובה כזו. התרחקתם ושקט דמי. עתה חלפה המחשבה הרעה כליל ואני רוצה להביאכם הביתה… תני לי לנשק את נעלי רגלך. הלא ידעתי עוד את בעלך, ממלכת שמים לו. למה זה ועל מה זה? ארור השטן העוכרני והמבלבלני… אתן לך פרוטות אחדות בשביל מאיורקה (רבי מאיר בעל הנס) שלכם ונרות לבית הכנסת – ויסלח לי אלהים. קומי, דבורה, ונסע מהר הביתה. הוי, ישו אדונינו! הוי מרים אמנו! הוי קדושינו!

ניכר היה, שדבריו יוצאים מן הלב. היא אמרה, שהיא סולחת לו. שמח, תפס את ידה לנשקה. הצטלב וקם מכרוע על ברכיו.

עם קרני השמש הראשונות עמדה העגלה ליד בית דבורה. הם ירדו מעל העגלה ונכנסו הביתה. בטרם הספיקה להוציא את צרור כספה לשלם לו, הצליף סטיפן בשוטו על סוסיו וברח משם.

ודבורה ומנדיק התנפלו על משכבותיהם עיפים ורצוצים מבעותי לילה ונרדמו…

פרק ששי: מתנת איבן גוזלה ונביאותיו הרעות

מנדיק התעורר משנתו הקשה מאוחר, כמעט סמוך לצהרים. קשה היה לו לקום. כאב עליו ראשו במקצת ורוחו היתה נעכרת מבעותי הלילה. זבוב גדול ירקרק עף, הסתובב, זמזם בחדר, התקרב אליו וזמזם לו באזניו זמזום רועש וממושך, כאומר לו דבר־מה. הוציא מנדיק את ידו מתחת לשמיכתו וגרש אותו פעם ופעמים; והלז שב אליו שוב, הסתובב מסביב לראשו וממעל לפניו, כאילו דרש ממנו בחזקה, שלא יתעצל ויקום מיד. והוא קם וישב על מטתו. אז עף לו הזבוב ונעלם. התפלא מנדיק, שאינו שומע את צעדי דודתו ואת לחש תפלתה, כדרכה בכל בקר. “אולי כבר הלכה השוקה” – חשב. והוא קפץ מעל משכבו, התלבש מהר, נגש אל דלת חדרה, הציץ לתוכו וראה לחרדתו שהיא שוכבת עדיין במטתה וראשה קשור במטפחת. נגש אליה, קרא בשמה, – אך לא ענתה ולא הגישה בשום תנועה. טלטל אותה קצת. פקחה את עיניה, הפטירה בשפה רפה עד שבקושי שמע אותה מתאוננת, שראשה כואב, לבה חלש ורגליה כבדות. מהר מנדיק אל המטבח, הבעיר אש ושפת את הקומקום להכין מים חמים לתה ורץ מיד לקרא לשרה ליפמן, שתבקר את דודתו.

שרה ליפמן היתה אשה יקרה מאד. בעלת־בית מפורסמת לשבח ולתהלה בעיר, עושה צדקה בכל עת ומביאה ישע לסובלים ולמעונים. בעלה נחשב לעשיר. היתה לו טחנה, עסק טוב בימים ההם. מהקמח שקבל שכר טחינה, הפרישה שרה אשתו מעשר עני וחלקה בין ענייה. היתה מבקרת יולדות וחולים, שאין מי שיטפל בהם. לכלם עזרה בכל מה שיכלה. היא נחשבה גם למומחית למחלות שונות ונתנה לחולים רפואות. חוליה האמינו בה; והרבה פעמים השפיעה עליהם רק בהופעתה לבדה. היא גרה לא רחוק מבית דבורה, ברחוב השני. מנדיק מצא אותה בביתה וספר לה בקצור את כל אשר קרה אותם בדרך ועל מחלת דודתו. שרה הלכה עמו מיד. בדקה אותה כרופא מובהק, רשמה בשבילה רפואה ותרופה להזעה. צותה על דבורה לשכב ימים אחדים במנוחה גמורה. הבטיחה להכנס עוד לפנות ערב לראות את המצב והלכה.

הערב היה עגום ועצוב. עששית נפט קטנה האירה את החדר באור קלוש. צללים מלאו אותו. התקרה כאלו ירדה למטה ורבצה סמוך לראש שני האנשים הגלמודים, השוכבים כאן. הסימטה קטנה וצרה, מאובקת ומרופשת. דיריה הנם ברובם עניים מרודים. כל היום מתרוצצים הגדולים עם הקטנים בחוץ ומזכירים במה שהוא את החיים. אך בבוא הערב נכנסים לחוריהם ומגיפים את התריסים. אז משתתקים החיים העלובים ושקט השאון. החיים כאלו גוועים בה…

שוכבת דבורה מרוחה ב“חומץ נמלים”, מכוסה שמיכת חורף, שקויה מיץ פטל. מנדיק יושב ליד מטתה ומחכה לזעה שתבוא. דבורה במצב של חוסר הכרה. קהה הרגשתה, קהים אבריה, מהומם מוחה והיא מדמדמת. לפעמים נאנחת ונאנקת שלא מדעת. מנדיק מביט, מתבונן אל פניה הכמושים והמקומטים ולבו מתמלא רחמים עליה. על לבו רובצת דאגה גדולה גם לו לעצמו. הוא רואה, שהחיים הנם ענין קשה וחמור; כמה מאורעות, מכשולים וסכנות אורבים לאדם! דודתו, מגנתו היחידה כאן, חלתה ומוטלת במטה מחוסרת־הכרה. מה יעשה, אם תשכב חלילה, ימים אחדים? מי ינהל את הבית? הוא צם היום. אין בבית מה לאכול. היש לדודתו כסף? מי יודע, כמה זמן תארך מחלתה? מלבד שרה ליפמן אין איש נכנס אליהם. לאבן בשדה נמשלו. מדוע אין איש מבית בן־שלום מתענין לדעת מה עליהם? ודאי שכחוהו. כל כך הרבה אנשים באים לביתם – ומי הוא, שישימו אליו לב? והדסה? אפשר שהיא כועסת עליו, שלא נכנס אליהם להפרד. ואפשר שאינם יודעים, כי כאן הם. הלא אמר להם, שהם נוסעים לשמונה ימים. בינתים והוא שוכח את למודו. לוא הוקל לדודתו, היה רץ שמה. אולי גם שם חלה מי שהוא. אולי הדסה, חלילה…

לבו ננהה אחר הבית ההוא, נמשך שמה. אם דודתו תזיע הלילה ויקל לה יבקש מאתה מחר רשות וירוץ שמה רק לרגעים אחדים. הוא מוכרח לראותם. רק יודיע להם, שהוא ודודתו כאן. אל יחשדו בו, שהוא מתרחק מהם. מחשבה זו הרגיעה אותו קצת. הלך והוציא ממגרת השלחן אחד מספרי הלמוד והתחיל מעין בו. אך מוחו היה מטושטש, מפוזר ולא קלט כלום. מחשבותיו תעו לעברים שונים. לקח את מכשירי הכתיבה וישב לכתוב מכתב להדסה. אך גם בזה לא הצליח. לא ידע במה להתחיל. לא יכול לסדר את מחשבותיו ולמצוא להן בטוי. היד מתנועעת והעט מוכן לכתוב, אך האותיות אינן יוצאות. רק כתמים ולא אותיות. מניח הוא את העט, ומחשבתו נוטה לצד אחר. מחלת דודתו עוררה בו מחשבה, שאסור לו להשען רק עליה. מי יודע במה יגמר הדבר? היא איננה צעירה. מי יכלכלהו ומי יטפל בו? צדקה שרה ליפמן בעוררה אותו בבקורה הראשון, שיבשל לו נזיד, באמרה “אם אין אני לי – מי לי?”; עליו למצוא לו איזו עבודה. אבל איזו עבודה? הרי הוא אפס גמור. לא יצליח לכל, לא לאלהים ולא לאנשים. מוכרח הוא להתיעץ עם בן־שלום.

מחשבה זו נטפלה לו ולא הרפתה ממנו כל אותו ערב. היא עלתה עמו יחד על משכבו, התלבטה בו, נקרה את מחו עד שישן.

למחרת הבקר באה שרה ליפמן, הביטה על דבורה עוד בעמדה על סף חדרה וקראה:

– ארשת פניך, דבורה, טובה ועליזה יותר. נראה שהזעת כהוגן.

בקול חלש הודיעה דבורה, כי שחה כל הלילה ממש בנהר של זעה. עכשו נבוב מוחה ובעיניה עגולים כהים, כדורים שחורים מתנועעים.

בדקה אותה שרה ומצאה הכל בסדר. תשכב במנוחה, תנפשנה הרגלים, ינוח הלב – והיא תחלים, תקום מהר, ועוד הרבה שנים תמציא ללקוחותיה דבש ודונג. הפחד, הליכה ברגל בחשכת הלילה, ואולי אכלה דבר־מה. ברוך השם, שעשה חסד עמה ועם בן אחותה והם נשארו בחיים. ממש נס מן השמים. כן. בן אחותה מה שמו? מנדיק? בן חיל. עושה הכל בבית. טוב שיש לה עזר כזה. מה היתה עושה אלמלא הוא? אבל נאמנה היא, שתגמל לו בעד חסדו זה שבעתים. העיקר שתהיה בריאה.

כה אמרה שרה והלכה לבקר בבתים אחדים; והסבר והחיוך על פניה הטובים הולכים אתה לבתים, שיש בהם חולות ואומללות אחרות.

ודבורה שוכבת במטתה בעינים עצומות חלשה מאד ורפת־כח. היא רטובה, כאלו יצאה מבית־מרחץ חם וההבל מלפף אותה. שרה הביאה עמה הקלה, הרווחה ותקוה טובה. אך בעזבה את הבית הקיף אותה המון מחשבות נוגות ומרות, המדכאות את רוחה. מתי יש לה זמן לחשבון נפשה ולהרהר בהויתה, אם לא עכשו, כשהיא פטורה מאונס מכל עבודה וטרדה? בת ששים היא. אלמנה תשושה, גלמודה, בעלת משפחה גדולה בבית הקברות ובודדה בבית החיים; לימון, שהחיים מצצו מתוכה כל לחלוחית, והיא מצומקה וחרבה. ממציאה דבש בשביל אחרים ובעצמה לא לקקה ממנו ולא נהנתה ממנעמי החיים אף בהיות בעלה חי. צער גדול בנים וכאב שכול בנים עד האחרון. משא ומתן עם כוורנים כפריים גסים, משא ומתן עם קונים וקונות קשים, העומדים על המקח עד עשירית הפרוטה. אינם מאמינים אפילו לשבועה. לוקחים בהקפה וכופרים במקצת. כמעט כל הונה נמצא בידי אחרים. והנה הגיעו ימים, שסכנה אפילו לסור אל הכפר וכספה ילך לאבוד. מצד שני יודעת היא, שאסור לה לבא בטרוניה עם הקדוש־הרוך־הוא. יש אלמנות, שמצבן גרוע בהרבה ממצבה. יש לה, תודה לאל, “ארבע פנות” משלה ואינה צריכה לגור בשכנות. יש לה גם סכום לא קטן בהלואה וחסכון. כסף זה דמי הקדש הוא לה. הוא אסור עליה בחייה ומותר במותה. כי מי ידאג לגופה ונשמתה כשתצא רוחה? בעלה השוכב באדמה זה חמש עשרה שנה? בניה שנחנקו, נטבעו ונשרפו? בחייה לא פנתה לעזרת איש וגם לאחר מותה לא תהנה מן הצדקה. תכריכים ישנם, בעד ה“מקום” שלמה, תהיה לה גם מצבה, ואל ישאר גל עפרה מגולה. יראה היא פן תשכב, חלילה, חולה הרבה זמן. חוששת מפני השתוק ושבר יד או רגל. טוב שמנדיק על ידה. אבל יש שמצפונה אינו נותן לה מנוחה. היא הפרידה בין האם לבנה. אולי גם היא חולה?… את הבית ואת כל אשר לה תצוה למנדיק ולאמו. גם הכסף שישאר לאחר כל ה“הוצאות” יעבור אליהם… שמא כדאי לכתוב צוואה? התזמין את הרב, או תתיעץ ראשונה עם בן־שלום? אל תפתח פה לשטן. הלא הוא יהיה אפוטרופסו.

ביום השלישי אמנם ירד החום לגמרי, אך כחה לא שב אליה, ונדמה לה, שנחלשה עוד יותר. אמרה למנדיק, שילך אחר הצהרים אל בן־שלום ויבקש מאתו בשמה, שיטריח את עצמו ויסור אליה בשעה פנויה, כי דבר לה אליו. שמח מנדיק מאד להזדמנות זו. הדודה כוונה לרצונו ולמחשבתו. ואולם הדבר היה חשוד בעיניו. מה קרה פתאם. שהדודה רוצה להזמין את בן־שלום אליה, דבר שלא עשתה אף פעם? בינתו אמרה לו, שזה קשור עם מחלתה והתעצב אל לבו. פחד טמיר לחץ על לבו… והנה באותה שעה בא מאורע, שגרש את הקדרות מהבית. כעין עמוד אורה ירד ורוח של שמחה עברה את שתי הנפשות המדוכאות על־ידי המחלה. האור בחדר כאלו נתרבה וכל מה שבבית קבל צורה אחרת ופנים צהובים.

רב־המג ששינה, כמו במטה קסמים, את הכל, היה איבן גוזלה.

כשעמד מנדיק במטבח ושטף את הכלים, שבהם בשל והאכיל את דודתו מרק חלב, ראה עגלה רתומה לשני סוסים חומים עומדת ליד ביתם. נשקף החוצה והכיר את גוזלה הזקן, לבוש פרוה לבנה יורד מעל העגלה. מיד מיהר ובישר לדודתו. דוברה שמחה, אך לא האמינה.

– מה אתה סח? – אולי טעית. אולי זה ערל אחר ולא אלינו בא?

אך ברגע ההוא נכנס איבן החדרה. יצא מנדיק לקראתו.

– איה הזקנה? – שאל בקולו הגס. הוריד את כובעו ונגלו שערות כסף ארוכות.

נזדרז מנדיק והזמינהו להכנס אל חדר דודתו. ראה אותה איבן שוכבת חולה והצטלב ושאל לשלומה. ענתה לו בלחש ובפנים מסבירים. מנדיק הגיש לו כסא. אך הוא קרא אותו, שיצא עמו החוצה. אחרי רגעים שבו שניהם. איבן חבק בשתי ידיו חביונה מלאה דבש, שנראתה כאלו דבקה לכרסו השמן; ומנדיק נשא בידו תרנגול ברוד עם כרבולת אדמה רכה, רחבה, זוג תרנגולות צעירות לבנות ואוז גדול כברבור עם חרטום ארוך אדום, כאלו צבעו אותו רק הים בצבע טרי, ושתי עינים לו עגולות חיות, צוחקות. האין לך עבודה מענינת יותר מאשר שכיבה במטה? פתח גם התרנגול במין שאלת שלום משולשת. והתרנגולות פטפטו סתם, כדי לצאת ידי חובה. התמלא החדר רעש עליז. ראתה דבורה על זרוע מנדיק תלויה חבילת קמח תירס. ריח שדה, שובע וברכה הורגשו בחדר. איבן העמיד את חביונת הדבש ליד המטה, ומנדיק הגיש לה את העופות. לקחה דבורה בידיה הרזות את התרנגולות תחלה. מששה את גופן מתחת לכנפיהן. והנה המליטה אחת מהן ביצה על השמיכה. צחקה דבורה למתנה זו, וכמעט שאמרה לנשק את התרנגולת בעד המתנה הזאת.

– לא שמעתי בלילה ההוא, כאשר ברחתם מביתי – אמר איבן בשבתו על הכסא – צריך אני להודות שברחתם בזמן הנכון ונצלתם מרעה גדולה. רואה אני, שאלהי היהודים היה בעזרתכם והוא מלט את נפשכם ממות. כיצד נודע לכם על הסכנה, שהיתה מרחפת על ראשכם?

ואיבן התחיל מספר לה את המאורעות, שנגולו למחרת הלילה ההוא.

– הוי, אבא שבשמים, אוי ישו מלכנו! – קרא איבן בהצטלבו בכל פעם – בקרדומות ובקלשונות התנפלו אכרינו על ה“נימץ”. בפתע פתאום באה ההתנפלות. הללו נבהלו, ברחו בלי מגפים. גם את כל הנשק לא הספיקו לקחת. משנים־עשר החילים, שהיו בכפרנו, נפלו ארבעה. השאר ברחו. משלנו היו גם כן שני הרוגים ושלשה פצועים. גם הז’יד יענקל מהטחנה שמעבר לכפר נהרג. אני אומר לך, דבורה, שימים רעים הולכים ובאים עלינו. צרה גדולה תהיה. “אין אנו רוצים ב”נימץ" – טוענים האכרים. למה זה ישב על קדקדנו ומוצץ את דמנו? האין לו ארץ משלו, כי בא אלינו לרשתנו?" כן. צרה גדולה תבוא, ביחוד עליכם. כה שמעתי אומרים. סבלנות העם פקעה. הלהבה תאחז בכל הארץ. ימי אנטיכריסט באו. חדלו הבנים לכבד את ההורים; חדלו לבקר את הכנסיה; שוטמים את הכהנים. חדלו לעבוד ביום; ובערב הם מתקהלים בבית המרזח ובבית העם. חדלו לשאול את פינו. כבני כלב היו לנו בנינו. הנימץ יתנקם בנו ויתלה רבים על העץ. שבי, דבורה, כאן ואל תבואי אל הכפר. סכנה.

דבורה ומנדיק הקשיבו לדברי איבן. השמחה שהכניס איבן בבואו ערבה עתה לרגל נביאותיו. אך היתה נרגשה מאד מנאמנותו ומיושר לבו. הבטיחה אותו, כי האלהים יגמלהו בעד מעשהו הטוב הזה ובקשה ממנו להביא לה במקום דבש מעט קמח, עופות וכדומה. הוא הבטיח. נפרד מהם והלך לנסוע.

מעשה זה של איבן עודד את רוחה של דבורה ועורר בה תקוה, שגם יתר הכוורנים יעשו כמוהו ויסלקו לה את חובותיה מי בדבש ומי בעופות וצרכי אכל אחרים, ואך לשוא נפלה עליה רוחה, והיא חטאה לאלהים. המלאך הגואל אותה מכל רע תמיד, ישמור עליה גם להבא. ועוד תגדל את מנדיק לתורה, לחופה ולמעשים טובים.

– אתה רואה, מנדיק, שאסור לדון לכף חובה את כל הגויים – אמרה לו דודתו – כתוב בספרינו הקדושים, שגם לחסידי אומות העולם יש עולם הבא. גם ביניהם יש טובים ורעים, כמו אצלנו, להבדיל.

מנדיק עמד על דברי איבן בנוגע למאורעות בכפר והפורענויות העומדות להתרגש על היהודים. אך דבורה נחמה את עצמה ואותו, שה“דייטש” לא יתן ל“שקצים” להשתגע, והוא יעשה בהם נקמות ויפרע מהם, שיזכרו את הדבר עד עשרה דורות. על־פי הוראותיה סדר מנדיק את העופות בלול; הביא את כלי הדבש אל מטתה, והיא הדריכה אותו בסנון הדבש ובמלוי הכלים. כשגמר את עבודתו – הפרישה דבורה צנצנת דבש ותרנגולת אחת מתנה ליוכבד.

– תלך שמה בערב ותמסור לה. הם ראויים למתנה גדולה מזו – אמרה אליו.

הוא שמח מאד להזדמנות טובה זו. התחיל מתכונן לבקור וסדר בלבו את הנושאים, שעליהם ידבר עם כל אחד; לבן־שלום יספר על דבר המרד בכפר וכל מה שעבר עליהם באותו הלילה. ליוכבד – על דבר מחלת דודתו. ולהדסה – את המקרה של סטיפן ובריחתם אל הנהר.

ברדת היום באה שרה ליפמן לבקר את דבורה בפעם האחרונה. ישבו שתי הנשים לשוחח ביניהן על זה וזה. מנדיק שם את הדבש והתרנגולת בסל והודיע לדודתו, שהולך הוא לבן־שלום לרגעים אחדים. דבורה אמרה לו, שבטלה את החלטתה מהבוקר ואל יזמין את בן־שלום אליה.

– באחד הימים הקרובים אסור אליו לדבר עמו בביתו ואל אטרחיהו אלי.

עוד הבהבה בתוך ערמת עננים בפאתי מערב כעין מדורה קטנה של שמש שוקעת. נצטבעו העננים באודם של להבה מתחוורת. התנועה ברחוב נתמעטה; הבתים עמדו בדמדומים וחכו, שידליקו בהם אור. מנדיק הלך מהר, טפף, נתר ופזם לו פזמון. סימן שלבו טוב עליו. על המדרגות עלה מתוך ריצת קפיצה. ליד הדלת נשאר עומד לרגע, עשה את כובעו ואת מעילו. פתח את הדלת בלאט והכניס ראשונה את ראשו.

– הנה מנדיק! – קראה יוכבד, שראתה אותו בראשונה.

לקריאה זו קפצה הדסה לקראתו.

– אתה נער רע! – קדמה את פניו הרוגז – וכי כך עושים? איפה היית?

– לא כך פוגשים אורחים – הוכיחה אותה אמא – מקבלים את פניהם בכבוד, מגישים להם כסא לשבת ורק לאחר כן באים אליהם בטענות ותרעומות, אם יש יסוד לכך. בכל אופן צריכים לשמוע קודם מה בפיו.

והיא ספרה למנדיק, שכל הזמן לא נתנה לה הדסה מנוח. בכל יום שאלה אותה, מתי ישוב מן הדרך. שכח מנדיק את כל מערכי לבו ואת סדור הנושאים והתחיל מרצה לפניהם את כל הקורות אותו ואת דודתו מאותה השעה, שעזבו את העירה. הן ישבו כרתוקות אל מקומן ושמעו את ספורו מתוך מתיחות. באמצע הספור נכנס בן־שלום וסל בידו.

– למי הסל הזה עם התרנגולת? – שאל.

קפץ מנדיק מבויש והודיע, שהדודה שלחה על־ידו מתנה ליוכבד, אך התביש להכניס את הסל הביתה והעמידו ליד הדלת ושכחו.

שמחה יוכבד למתנה זו, שהיתה בזמנה. אך הדסה לא נתנה לנטות הצדה ודרשה ממנו, שימשיך את ספורו. מתוך התפעלות והתרגשות מסרה לאביה את כל אשר ספר מנדיק עד עתה. ומנדיק מלא אחרי דבריה וספר על המרד בכפר ועל נבואתו של איבן גוזלה.

– כן. מורגש באויר, שסערה עומדת להתחולל – אמר בן־שלום – ודאי, שאסור להראות בכפרים לעת כזאת.

לפני לכתו גלה מנדיק לבן־שלום את מחשבתו על דבר עבודה בשבילו ובקש ממנו, שיעזור לו בענין זה. בן־שלום אמר לו, שבקרוב יעזוב שמש בית ספרם את מקומו מפני מחלה ועל כן, אם הוא רוצה, יציע את שרותו לפני ועד המפקחים. מנדיק הסכים מיד והבטיח, שימלא את כל העבודות, שיטילו עליו. הוא והדסה קבעו זמן למתי יחדשו את הלמודים – ומנדיק שב הביתה בלב קל ורצוי מאד.

פרק שביעי: מצב רוח של פרעות

זה כחודש, שמנדיק עובד בבית הספר הצבורי “תלמוד־תורה”, שבו לומדים יותר ממאתים איש. רובם בני המעמד הבינוני ובמקצת גם אמידים, שנותנים אפשרות גם למספר ידוע של בני עניים ללמוד חנם, או בעד תשלום מעט. מנדיק מלא בו תפקידים שונים: היה משגיח על הנקיון בחדרים ובחצר; הולך להזמין את חברי ההנהלה והמפקחים לישיבות, גובה כספים וכדומה. היה דייקן ועובד מתוך אהבה ומסירות. הבין ועמד מאליו על חובותיו כלפי המוסד. העריכוהו מנהל המוסד ומוריו, והוא קבל אותה המשכורת ששלמו לשמש הקודם, אף־על־פי שהלז היה בעל משפחה. מנדיק היה שבע רצון ממשרתו, כי ידע שמביא תועלת לעצמו ולאחרים. ומה גדלה שמחתו בקבלו את משכורתו הראשונה! תיכף רץ הביתה להודיע לדודתו.

– כסף זה יהיה לאמא – אמר לה נרגש – בעתיד אשלח לה הרבה.

אך לא רק ההכרה, שהוא מרויח את לחמו בעמלו, ולא רק הכסף הנעימו לו את העבודה, כי אם גם המקום, הסביבה והעמדה, שתפס בין התלמידים. הוא עבד בין המון רב של ילדים ונערים בני מעמדות וגילים שונים ונעשה חברם וידיד רצוי לכולם, כי ידע במה לקנות את לבם ולהתחבב עליהם. דמיונו העשיר היה ממציא להם שעשועים ומשחקים שונים, שגם הוא השתתף בהם; מפליא אותם בגמישותו, בשריריו המפותחים ובזריזותו בכל מיני אספורט; שר באזניהם שירים עממיים, מציג לפניהם קטעים מחזיונותיו של גולדפאדן; מספר להם ספורים, שמשכו את לבם. כל אחד מצא בו חבר נאמן המוכן לעמוד לו בשעת דחקו ולעבור למענו באש ובמים. בהתנפל עליהם בדרך פרחחים נוצרים או יהודים, והוא נזדמן לשם, היה להם כמלאך מושיע. נפח בהם רוח גבורה ויחדיו הניסו את הבריונים. רבים באו אליו בסודותיהם ושתפו אותו בצערם ובשמחתם. בכל מריבה, בין תלמיד לחברו, הוא היה להם לשופט־שלום ולמתווך, ואת פסק־דינו קבלו עליהם. גם הוא הפיק תועלת רבה מהם. בשעות הפנויות מעבודה היה מנדיק ביניהם כתלמיד. שמע שעורים בתנ"ך ובדברי־הימים. ביניהם סגל לו את הדבור העברי, שהתחיל משתמש בו כמעט תדיר. החוגים, שהתקימו בבית־הספר ובכתות הגבוהות לדברי ספרות ולשאלות תרבותיות, קבלוהו לתוכם והשתדלו להרחיב את חוג ידיעותיו בדברי־הימים, בגיאוגרפיה ובספרות ולמדוהו לכתוב חבורים על נושאים שונים, והם גם תקנו את שגיאותיו. וכך היה לו היום לעבודה במוסד והלילה לקריאה ולהשתלמות. לא הספיק לו עוד זמנו לבקר בכל יום את בית־בן־שלום כקודם. התרעמה עליו הדסה, שהיתה גם כן תלמידת בית־ספר זה. אך הוא ענה אותה:

– אי־אפשר, הדסה. הריני אדם עסוק ואסור לי להתבטל אף לשעה. בכל יום הלא אנו רואים זה את זה. גם את אבא אני רואה. נסתפק בזה, שאבוא אליכם בשבת.

ומנדיק היה מאושר מאד. אך אשרו לא ארך הרבה. הפכפך היה הזמן ועשיר מאורעות. פגעים ובלבולים היו מצוים והם הדאיגו אותו ביחד עם כל תושבי אניפולי.

היה סוף הסתו. ארובות השמים נפתחו ובכל יום ירד מבול. לבסוף נשבה רוח, נתבהרו השמים לזמן קצר. נשבה רוח צפונית ונתעננו שוב. ירד ברד זעיר, שנמס תיכף. בערבים ובבקרים עמד ערפל. בבקר אחד יצאו התושבים ולא מצאו את עיירתם היא נתעלמה בתוך ערפל כבד. נראה רק חלק הקירות מחלונות הבתים ולמטה, ומרצפת לחה ומרופשת. משם ומעלה – חלל מלא אדים כחלחלים לחים. שלא כרגיל עמדו ברחובות כנופיות־כנופיות ועסקו בשיחות פוליטיות.

זה מזמן שבתוך הקהל מתהלכות שמועות, שעניניו של ה“דייטש” יגעים. אותו ה“דייטש”, שהפליא כל זמן המלחמה את היהודים וקנה את לבם בגבורותיו ונצחונותיו ונקרא שמו: גבור פלא, כובש ארצות ומבצרים ומניס את אויביו העצומים והרבים ממנו, – ב“דייטש” זה בגד פתאום שר המלחמה, אלהי ההצלחה סר ממנו. התחיל נוחל מפלות וחילו נסוג אחור ומתקרב לארצו. הוא קורא הביתה גם את כל חילותיו המפוזרים בכל רחבי אוקראינה. אסמכתות לשמועות אלה מצאו התושבים בעובדות שונות. הם התבוננו וראו, שהמשמעת בקרב הצבא ירדה, והחיילים ירהבו בקציניהם ויקלו בכבודם. בכפרים התארגנו “באנדות”, ששמו להם למטרה לשחרר את הארץ מעול זרים וליסד להם ממשלה אוקראינית חפשית. ה“באנדות” וה“פובסטנצים” מתנפלים על פלוגות חיילים אוסטרים ומדיארים, מקצים בהם, שורפים את מחסני המזונות והבגדים וגונבים נשק. והללו, אף־על־פי שאוחזים באמצעים חמורים נגד המורדים, מרגישים בכל זאת, שאי־אפשר להם לעמוד נגד מיליוני אכרים מרי נפש. ומשמועה לשמועה והנה עוד אחת – על פרעות ביהודים. מאמינים בשמועה זו מפני שיודעים, שבכל אנדרלמוסיה הבאה לעולם, היהודים לוקים תחלה. לא היה ברור רק, מי יהיה הפורע – הצבא הזר, הבאנדות או סתם “גויים”. חסידי ה“דייטש” טענו, שהוא איננו “פוניה חזיר”. בני תרבות הם כלם, מחונכים ויודעים, שהיהודים דורשים את טובתם. אך מלומדי היסורים אמרו, שגם ה“דייטש” הוא בשר־ודם פשוט עם לב של חיה רעה, השואפת לדרוס ולטרוף. וכשאין מוראה של מלכות על “בני תרבות” אלה, תחשק גם נפשם להתרחץ בדמעות היהודים ובדמם. רואי שחורות אלה הניחו אפילו, שלענין פרעות ביהודים יכרתו החילים ברית שלום עם האכרים שונאיהם. כך הוא מזלם של היהודים, ועליהם להיות מוכנים ליום צרה. מוכנים במה? זה ימים אחדים שהיהודים אורזים את חפציהם היקרים להם ביותר ומטמינים אותם במקומות בטוחים. והולכים לתור להם מקום בטוח גם ל“חפץ היקר ביותר” – לגופם ולגופי נשיהם ובניהם. על־ידי כך נוצר באניפולי מצב רוח של פרעות…

באותו בקר המעורפל הרגישו, שדבר־מה הולך ומתרחש במחנה האשכנזים. רבים הרגישו זאת עוד מאמש. החילים היו ערים כל הלילה. התלבטו, התרגזו, רבו והתקוטטו זה בזה. הקצינים מרוכזים, מקומטי מצח, עצבנים. הם חדלו לבקר את בתי היהודים מכיריהם ונמנעו מהפגש אפילו עם בנותיהם. כעין עננה כבדה רבצה עליהם… ראו זאת התושבים והיו ערים גם הם וחושדים. הטו אוזן, הקשיבו. והאוזן קלטה כל דבור, והדרשנים דרשו אותו בכמה פנים.

ומעשי אבות עברו לבנים. השמועות הרעות נתגלגלו גם לתלמוד־תורה בהגזמה ובהפרזה. הסתערו הרוחות ואבדה השלוה. המורים לא היו דיקנים בזמן התחלת השעורים וסיומם, כי פזורים היו ומרוגזים, ואת מלאכתם עשו כאילו כפאם שד. גם התלמידים היו מפוזרים, השעורים היו על אוזן לא שומעת. בשעת ההפסקות לא יצאו לשחק, אלא ישבו והתלחשו ביניהם.

– היודע אתה, מנדיק, שהכל מחפשים להם מקומות סתר ומחבואים?

– היש לך מקום להסתתר בו?

– אם אתה רוצה אבקש מאת אבי, שיקח גם אותך למקום הסתר שלנו ותהיה עמנו.

– אני לא אסתתר – ענה מנדיק מתוך החלטה – אינני עכבר ולא אשב בחור. את הכינה ואת הפרעוש מוצאים אף־על־פי שהם מסתתרים בחורי־חורים ומועכים אותם.

הדברים עשו רושם על שומעיהם והם הביטו זה אל זה נבוכים ותמהים.

– ואיפה תהיה?

– אם חלילה, יקרה דבר־מה, אהיה אני במקום המעשה ואמצא לי דרך במה להפריע לפורעים – הוסיף מנדיק – לוא התארגנו כל יהודי העיירה וסדרו להם גדודי הגנה. יש כל כך הרבה צעירים גבורים וחזקים, המסתובבים בבורסה – מדוע לא יתארגנו, כדי לגרש את המתנפלים עליהם?

שוב מבוכה ותמהון. דברים חדשים וקשים להבנה. כיצד אפשר ליהודים לעמוד בפני “גזלנים” ופורעים? אך היו מועטים, שהתלהבו מדבריו וקראו: אתך אנו, מנדיק. עמוד בראשנו!

– עודכם קטנים ממעשה גבורה כזה – אמר להם – ובכל זאת מובטחני, שגם אתם תוכלו להביא תועלת, אם יקרה דבר־מה בעירה. איני יודע עדין מה אעשה, אבל להסתתר לא אסכים בשום אופן.

ובכל זאת כאשר השמועות הפורחות נעשו כמעט לודאות, והתושבים נסערו, נגזלה גם מנוחת מנדיק; בטחונו נתערער וגבורתו פגה. ולא לעצמו דאג, אלא לשני הבתים הקרובים ללבו ולנפשו, – לבית דודתו ולבית בן־שלום. שניהם יקרים לו, ואיככה יוכל להגן עליהם והם רחוקים זה מזה? ידע, שחובתו היא להגן ולשמור עליהם וטוב היה לוא התאחדו שניהם והיו לבית אחד. הוא היה מלא מרעיון זה. ועל כן לאחר שנודע לו מפי התלמידים, שהמצב מסוכן והאבעבועה עומדת להתפקע היום או מחר, מהר אל דודתו ומסר לה מה שמדברים בעיר.

– יודעת אני, יקירי, את כל אלה מימים אחדים ולבי חלש מאד – אמרה מדוכאה מיסורים – שעה רעה מתקרבת אלינו ואין לנו להשען אלא על אלהינו שבשמים.

להצעתו לעבור לבית בן־שלום התחלחלה וענתה מתוך רוגז ועלבון:

– חלילה לי מעשות כדבר הזה. את ביתי ואת רכושי לא אעזוב. גם יעקב אבינו סיכן את חייו בשביל פכים קטנים. אלהים הוא בכל מקום. פה אשב ואשמור. ומי שיגש הנה אנקר את עיניו.

הוא היה מיואש. היציע למורו שיעבור עם משפחתו לבית דודתו? שטות. זה לא יתכן. נשך שפתיו מכאב ושתק.

אחר השעור השלישי מצאה המועצה הפדגוגית לנחוץ לשחרר את התלמידים. כי הרגישו כלם, שדבר כבד הולך ומתרקם. החילים רצו הנה והנה מרוכזים ושותקים ונשאו ארגזים, מזודות, חבלים לאריזה, כמתכוננים לדרך. בין התושבים היו, שהבינו מתוך רמזים ואחרים אמרו, ששמעו זאת בפירוש, שהחילים מתאוים להשתעשע מעט על חשבון התושבים. הקצינים נעלמו כולם מן האופק. פירשו להם התושבים, כי אלה יודעים את מהלך הרוחות בגדודיהם; ומכיון שאין דבריהם נשמעים בחרו להם להסתלק מכאן ואל יראו בקלון צבאם ותקלתם. בין התושבים הנוצרים הגרים בקצוי העירה גם כן ראו תנועה חשודה. כלם תקנו את עגלותיהם, אספו שקים, הסתודדו. נראה הדבר, שגם הם התכוננו לקראת מאורעות.

מתוך אימה ודכאון חלף היום וגח הערב, כחיה שחורה. שקטה העירה. תריסי החנויות והבתים הוגפו. הדלתות סוגרו וכלתה רגל מן השוק. בבתים הסגורים לא האירו אור, ישבו אנשים לבושים מתוך צפיה מדכאה ועל הרצפה חבילות…

ומנדיק השתחרר מעבודת בית־הספר והלך לבקר את אחד התלמידים ממחלקה השביעית, את שמואל־יוסף בן־אברהם־ליב שואב המים. נער זה נתיתם באותה השנה מאמו. הוא חולני, חור, רזה, בעל עינים גדולות, משכן הצער והפחד, ועל לחייו כתמים ורודים, סימן שריאותיו אינן בריאות. לפני כשבועים הלך שמואל־יוסף בערב באחת הסמטאות יחידי ועבר על יד בית מרזח לחילים. יצא לקראתו חיל שכור נטול־הכרה; וכעבור שמואל־יוסף על פניו, סטר לו החיל סטירת לחי חזקה – והמסכן נפל ארצה המום מהמכה ומהפחד, ופניו וגרונו זבים דם… מאז חלה הנער ונפל למשכב. כאב הסטירה אמנם חלף, ובפניו לא נשאר כמעט סימן. אך הכאב שבנשמה לא עבר וההזדעזעות במוח ובריאות היתה חזקה. ראה המסכן בהזיתו גוים שכורים מכים את ישראל ומשחיזים את מאכלתם להעביר בה על צוארם. ובפתוח מי שהוא את הדלת חרד הנער ורעד. ואביו קם יום־יום עם שחר ושב עם צאת הכוכבים, ובא הביתה רק לשעה קלה לארוחת־הצהרים. ואחים ואחיות אינם. ושכב הנער יחידי עם יגונו ופחדו. לא יכול מנדיק לראות בצער האב ובכאב בנו וסדר מתוך תלמידי כתת הנער משמרת “בקור חולים”. בכל יום הלך אחד החברים על־פי התור לשבת עם שמואל־יוסף מאחר ארוחת־הצהרים עד הערב ועניין אותו בשיחות, בקריאות מתוך הספר והודיע לו את השעורים שלמדו באותו יום בבית־הספר. וכל מי שיכול הביא לו גם דבר־מה להשיב את נפשו: פירות, דברי־מתיקה, מרקחת. אך ביום הערפל ההוא, שכח התורן את שמואל־יוסף, ובא מנדיק למלאות את מקומו של התורן, לדודתו הודיע שהולך הוא בדבר מצוה. היא לא נסתה למנוע אותו ממצות בקור חולים ורק בקשה ממנו, שלא יתעכב שם הרבה ולא ישכח, שגם לו בית.

הוא נכנס לחדר הקטן והאפל, שבו שכב שמואל־יוסף במטת עץ ישנה אכולת עש ומקק, ישב על ידו, נכנס עמו בשיחה ושעשע אותו בספורים מבדחים. דוקא ביום הרע והמר ההוא נזכר מעשים ותעלולים שונים מלפני חמש, שלש שנים ושנתים, שבכחם להצחיק ולבדח. ולא רק בספורים, כי אם גם במעשים השתמש. הראה לו מלחמת שני תרנגולים צעירים; איך מתנפל כלב קטן חצוף על גדול ממנו, ואיך נלחמים החתול והכלב בהפגשם יחד. את כל שיריו שידע שר באזניו; ונהנה מאד בשמעו את שמואל־יוסף צוחק כבריא. שכח שמואל־יוסף את יגונו ואת מחזות הבלהות. ושכח גם מנדיק את כל השמועות המתהלכות בעירה. שניהם לא ראו אפילו ברדת היום. עד ששב אברהם־ליב עם עגלתו וחביתו וסוסו הרזה ומצא את בנו ואת מנדיק יושבים ומשתעשעים וצוחקים. מלא תודה היה האב למנדיק בעד החסד, שהוא עושה עם בנו. אך מוכרח היה לרמז למנדיק, שילך מיד לביתו – והוא נפרד מהם והלך.

ערפל עבה עטה את הגגות והרטיב אותם. טפות בודדות טפטפו מעליהם כדמעות. הרחובות היו ריקים. האנשים ישבו בתוך הבתים מרוגזים, עצבנים. התהלכו בתוך חדריהם מתוך הרהורי חושך, הכרה מטושטשת ודמיונות חולים, ממציאים מיני מיתות משונות ועינוים נוראים… בא מנדיק לביתו ומצא אותו נעול מבפנים. דפק ופתחה לו הדודה בתוכחה קלה – והיא צדקה: כל השכנים מוכנים כבר. הזריזים שבהם כבר עזבו את בתיהם, ורק היא עומדת בחצי העבודה. כי מה יכלה אשה חלשה לעשות בכוחותיה הדלים? ודאי שזאת היא קלות־דעת מצדו וחוסר הבנה בצורך השעה. הצטדק מנדיק כמה שיכול. אך ביחד עם זה הפליט מפיו דברים, שהרגיזו במקצת את הדודה. הוא מוצא ש“אנחנו בעצמנו יוצרים לנו את הפחד ועושים את הזבוב לפיל. ולוא נשארו כולם במקומם היו בתיהם ורכושם מוגנים ומובטחים יותר, מאשר עכשו, כשהבתים עזובים ומופקרים”.

– הלוואי שלא ידע עמנו כל צרה לא כאן ולא במקום אחר – ענתה הדודה – וכי מי רוצה חלילה בכך? אבל עמנו מלומד נסיון הוא. עוד בתוכחה כתוב, שאם אין אנו עושים רצונו של מקום ואיננו הולכים בחקותיו נפחד מפני קול נדף. בכל דור מתנכלים עלינו לכלותנו, אלא, ככתוב בהגדה, “הקדוש ברוך הוא מצילנו מידם”. הלואי, רבונו של עולם, יהיה כדבריך: “תפול עליהם אימתה ופחד” ולעת עתה צריכים לגמור את חבישת החפצים, כי כל רגע יקר.

על שאלתו, למה אינה מעלה אור, ענתה, שהלילה דינו כליל “ניטל” ואסור להשתמש באור. ודבורה לקחה אותו אל המטבח. שם היתה על הרצפה ערמה גדולה של כלים וחפצים. הכרים וכסתות היו כבר חבושים וארוזים.

– את אלה המטלטלים יש לחבש לחבילות קטנות, כדי שיקל לנו לשאתן ביד בשעת הצורך, הלואי שלא תבוא. היא דרשה ממנדיק, שיעלה על העליה ויוריד משם גם את כלי הפסח. ואולם הוא הוכיח שאין כל צורך בזה, והסביר:

– אם הכל יעבור בשקט – טלטול הכלים למה? ואם, חס ושלום, “אל תפתח פה לשטן” – מי שם לב לדברים כאלה?

הביטה דבורה עליו, כמו על חסר דעה, רחמנא לצלן. ובכל זאת לא עמדה על דרישתה.

על ארוחת הערב לא חשב איש. לילה כזה דינו כליל תשעה באב. ישבו שניהם על חבילות. שפתי דבורה לחשו בכל פעם את שני הפסוקים – “תפול עליהם אימתה ופחד” ו“לישועתך קויתי ה'”, מנדיק שתק והטה אוזן לשמוע את הנעשה בחוץ. חוש השמע שלו היה מפותח יותר מחוש השמע של דודתו. הוא קלט קולות עמומים, צוחות, יריות, שהגיעו מרחוק, שריקות עגלות, קול ענות, נביחות כלבים. “האמנם התחיל כבר?” – חשב – איה? באיזה רחוב? ליד אלו בתים מתהולל ורוקד השטן? מנוחתו עזבה אותו. לבו הגיד לו, שבעירה הולך ונעשה דבר רע. הרגיזו אותו נביחות הכלבים העקשניות. נדמה לו, שמחנות גדולים של כלבים צרים על העירה מסביב והם אומרים להפילה בנביחותיהם. ישב כמו על גחלים. איך הוא יכול לשבת על חבילה רכה, כדודתו הזקנה, בשעה הרת מאורעות? מקומו שם במקום המעשה. כמה פעמים נסה לקום, אך דודתו משכה אותו בכנף מעילו, שאחזה בידה.

– שב, מנדיק. אל תזוז. “כלבים בוכים – מלאך המות בעיר”. הוי אלהים אדירים! עשה נא למען האמהות: שרה, רבקה, רחל ולאה וגונן עלינו בתוך כלל ישראל.

עבר זמן־מה ומנדיק הרגיש, שיד דודתו רפתה ממנו וגלשה למטה. ראה, שראשה תמוך אל הקיר. הבין שהיא נרדמה. בזהירות יתרה קם וצעד בלאט עקב בצד אגודל עד שיצא מהמטבח אל החדר השני. שם פתח חצי חלון, שלא יצטרך לפתוח את הדלת החורקת, קפץ החוצה וסגר אחריו את החלון. הוא נבלע באפלולית הערב.

פרק שמיני: שעשועים ויין

מזג האויר הפושר השתנה עוד בערב ההוא לקריאותיהם של התרנגולים. רוח באה וגרשה את הערפל, שעמד כל היום. נקודות כסף בודדות רחוקות זו מזו באיי תכלת נוצצו מבין מפלשי עבים. לעירה מראה בית־קברות בליל חשך. רק ממקום אחד מגיעה המולה עמומה, כקול מי פלגים שוקקים בפרוס האביב, בהמס השלג מעל ההרים. צלצלו פעמונים כבדים. יריות בודדות וקולות ההמון ברעו. עמד מנדיק רגעים אחדים, הביט לתוך האפלה, הקשיב אל ההמולה וחשב את דרכו. לבו הלם משטף הדם בעורקיו. כח נסתר האיץ בו ודחפו. “לך, רוץ!” – קרא הקול באזניו – והוא רץ. יצא את הסמטה ונכנס לרחוב צר ועקום. משם רץ הלאה עד שהגיע לסמטה הפוגעת ברחוב הראשי. משם יוצאים אל רחוב החנויות, מקום מוכן לפורענויות. כתמי אור אדמדם זעום, נעים על כתלים ועל גגות. צללים כהים מתנועעים והם נושאים בידיהם לפידי־אש מזפת בוערת. מהלפידים זולפים להבים עכורים ועשן מתפזר לעברים. לאורם הדלוח ראשים נדים, כרוקדים הנה והנה. מנדיק מתקרב בצעדים אמיצים וזריזים אל המגרש. כובעו השחור מורד על מצחו ומגיע עד עפעפיו. זורקים אבנים בתריסים ובחלונות. זגוגיות מתנפצות ושברי זכוכית נופלים בצלצול. נשברים בריחים ומנעולים. צעקות וצוחות בלי מלים. מחנות־מחנות מוסיפים לבוא. עמד מנדיק והביט בכעס. קשה לו להחליט. היגש אל ההמון הפרוע? ואם ירגישו בו שהוא יהודי, הלא אוי ואבוי לו, לא ישאירו בו מתום. ואולם תשוקתו הגדולה לעמוד במערכה, לעשות איזו פעולה, שתפריע לפורעים, הלכה והתגברה ומשכה אותו שמה. באה גם בינתו לעזרת תשוקתו ולחשה לו, שבשעת מהומה ובהלה כזו אין דעת הפורעים פנויה לבדוק, להסתכל בתוי הפנים ולהבדיל בין יהודי לשאינו יהודי. כל אחד לבצעו, לבוז בז. אין מקום לפחד. – והוא רץ ישר והתערב בין האספסוף.

ואחד מן ההמון קרא:

– הי, חלופצי (ילדים), למה אתם עובדים בחשך כחפרפרת בתוך האדמה? נעלה אור ונתחמם בקור.

הקורא היה חיל מרוסיה הקרפטית, גוץ, בעל כרס, כמו למעוברת, ובכל זאת היה פעיל מאד. חטף מיד אחד החלופצים לפיד אש וזרקו דרך חלון שנפרץ אל תוך חנות לרפואות. במקרה נפל הלפיד על בקבוק בנזין. נשמע קול נפץ, ולהבה כתומה התפרצה ונגעה בקופסאות ניר, בחבילות צמר גפן ובחמרים מתלקחים אחרים. הכל התלקח. החנות מלאה להבה ועשן. התפרצה הלהבה החוצה, עלתה על הגג, לחכה אותו והאירה את הרחוב באורות מרקדים. משם יצאה וקפצה אל הבית השני ואל צריף עץ שעמד לידו. מראה הלהבה וחומה עוררו את החיה שבלב ההמון – ושאגת צהלה פרצה מתוך גרון מאות אנשים:

– הורררה! אש! תבערה!

וכל אשר התפשטה האש ואחזה בבנינים יותר, כך גדלה תופת הלהבה. מתוך הכבשן עלו והתאבכו גאות עשן. רבבות אלומות ניצוצות וזיקי אש עפו ונפוצו לכל עבר. לוחות הפח שעל גגות בוערים, התקפלו מהחום, נקרעו ועפו למרחוק. קורות עץ נהפכו לאודים עשנים ונפלו ברעם ורעש. ההרס וחורבן האש עוררו שמחה רבה בלב החילים. הם רקדו, השתוללו למראה הלהבות, כעובדי האש הקדמונים; פזזו, טפפו במגפיהם הכבדים ביחידות ובקבוצות. התאחדו למעגל, קפצו וצעקו צעקות פראים. נמצאו מתנדבים, שרצו להרחיב ולהגדיל את המדורה וקרעו נסורות מעל גדרות ועקרו עמודים והשליכו גם אותם לתוך הלהבה…

את כל המעשים האלה עשו החילים האוסטרים והמדיארים. הם בקשו להם בלילה ההוא שעשועים והוללות בארץ נכריה זו, שהם עומדים לעזבה בקרוב. לא כך האספסוף המקומי, שנאספו הנה לשם שוד ובזה. הם לא יכלו לראות בבלע האש את “רכושם” ועטו אל השלל. בלי התחשב עם הסכנה עברו את הלהבות, קפצו אל תוך החנויות ואל תוך הבתים אחוזי האש וזרקו מתוכם את כל אשר בא לידם: מראות, כלי נחשת, בגדים, מכולת, נעלים, רהיטים וכדומה. ובחוץ עמדו קרוביהם וחטפו אותם, מלאו בהם את שקיהם ונשאום אל עגלותיהם, שעמדו ליד בית־יראתם מסביב לצלב ישו. כל חתיכת סבון, כל מברשת, קדרה ואפסר, שהושלכו החוצה, משכו אחריהם עשרות פרחחים וגם אנשים באים בימים, שהשתטחו על מרצפת הרחוב המרופשת וזחלו כשרצים לאספם. והחזיקו שבעה אנשים בזוג גרבים או במיחם, רבו והתקוטטו ביניהם על כל גליל חוטים. כל אחד משך לצדו; דחפו איש את רעהו והעניקו זה לזה צביטות, שריטות, נשיכות ומהלומות עד שגבר האלים והאגרופן וזכה במציאה. מסר אותה לאשתו או לבתו, והן נשאו אותה לעגלתן ושבו מיד לאסוף עוד. כך נע וזע האספסוף מחנות לחנות ומבית לבית, כמחנת תולעים זוללות המתנפלות על שדה כרוב. אוכלת שורה וזוחלות לשניה.

מנדיק הגיע לשוק השוד באותו הרגע, שזרקו את לפיד האש לתוך החנות הראשונה. לבו התחמץ, בראותו את הרשעים מכלים רכוש היהודים, ויתר האש שודדת עדת גנבים וחומסים. הוא חדל לחשוב על הסכנה המרחפת עליו במקרה שיכירו בו שהוא יהודי. התערב בתוך ההמון הסוער, התרוצץ ביחד עם כלם ממקום למקום, רק והתקוטט עם השודדים על כל מסרק ושרוך נעל, כאלו היה אחד מהם. חטף משנים שאחזו בפמוט כסף או “פרז’ה” או איזו סחורה ושם אותם בשק, שבא לידו, ומלא אותו. עמד רגע וחשב לאן ישא את השלל שהציל. הבריקה מחשבה במוחו, ורק לבית המדרש החדש, שבנינו נפסק בסבת המלחמה והוא עומד מאחורי המגרש. נשא שמה את השק, הריק מתוכו את אשר בו אל המרתף, שמתחת לבנין, ומהר לשוב אל מקום השוד. כך רץ וחזר כמה פעמים ושמח מאד, שמציל את רכוש היהודים. מחר יודיע לנזוקים, שיבואו ויכירו כל אחד את שלו ויקחו להם.

ואולם כל זה איננו שווה לו. מה בצע בחופן, שהוא חופן, בעוד שהשודדים לוקחים קבים מלאים? כעסו וזעפו תססו בקרבו ולא נתנו לו מנוח. במוחו התרוצצו מחשבות והמצאות שונות, כיצד להתנקם בשונאי ישראל ובשודדי רכושם. קם בו לתחיה אותו מנדיק לשעבר עשיר המצאות שובביות – וחיבל תחבולה כזאת: רץ אל מקום עמדת העגלות עם הביזה, חתך בסכינו את חבלי הרתמה ואת המושכות; הוציא מפי הסוסים את הרסנים ואת המתגים והפרומביות וזרקם הלאה. הוציא מקצות הסרנים את היתדות העוצרים בעד הגלגלים; החליף סוסים מעגלה אחת לשניה. כה התרוצץ בחושך בין העגלות והסוסים ועשה תעלולים, שיביאו אחר כך את הפורעים לידי מבוכה ומהומה, תגרות קשות ומהלומות עד שפך דם. ועדיין לא שכך זעפו והוא חושב ומחבל תחבולות לשם הפסקת השוד לגמרי. ופתאם תפשה יד בערפו וקריאת אימים רעמה באזניו:

– אח, טו, זלודי! (הוי, רשע שכמותך).

כמעט שפרחה נשמתו לקריאה זו.

– אט צע קונוקרד! (זהו גונב סוסים) – קרא קול שני.

הספיק מנדיק להסב את ראשו אחורנית אל מול פני האוחז בערפו. כתם צהוב מלהבת השרפה נחת על פני אותו האיש – וחשכו עיני מנדיק. קשה לו להאמין למראה עיניו. הפנים שראה כאלו ידועים לו. המלבושים מן הכפר הם, אך הפנים הנפוחים עם האבעבועות על החוטם והסנטר – האם איננו טועה? הלא הם פניי חייקל! אבל מה לחייקל פה? האמנם יחד עם בני הגויים בא לגזול ולשדוד את רכוש היהודים? ואולי בא גם הוא באותה המחשבה, שהוא בא לכאן – להציל, להפריע?

– צה, צה. יא סם באצ’יל (זהו, זה. בעיני ראיתי) – שמע את השני, והוא קטן מחייקל, קורא מתוך נצחון.

מנדיק שיער, שזהו אחי חייקל הקטן, שעל אודותיו סיפר לו ביום הראשון להפגשם. “כפי הנראה, הסכים הפעם לשתף את אחיו הקטן בעסקיו” – חלפה מחשבה במחו.

– חייקל, מה אתה עושה כאן? – שאלו מנדיק בלחש, שלא ישמע קולו לאחרים – האם לא הכרתני?

התחלחל חייקל והוריד את ידו מעל עורף מנדיק. ברגע הראשון היה נבוך ולא מצא, מה לענות. אך המבוכה עברה מהר, התאושש ואמר במאור פנים:

– אני עושה ממש, מה שאתה עושה. שנינו לדבר אחד נתכונו. מכות וצרעת להם. במקום שעשיו יזכה ברכוש יהודים, יזכה בו יעקב. הלא כל הסחורות הללו הן זהב ממש. אני סוחר ויודע את ערכן. אנו זוכים בהן בלי פרוטה. זהו מקרה יוצא מן הכלל. נאסוף כמה שנוכל. אך יש להזהר שלא יודע לשודדים, כי יהודים אנו.

– ולאן אתה מוביל את הסחורות? – שאל מנדיק והשתדל להיות שלו.

– יש לנו מחסן. אם אין לך מקום, מוכן אני לאסוף גם את סחורתך אלי. ואם אתה רוצה נעשה שותפות. נמכרנה ונחלק בינינו את הרווחים חלק כחלק.

– צריך אתה לשאול גם את פי. כה התנינו – העיר לו האח הקטן.

– כשהגדולים מדברים, הקטנים שותקים – למדהו חייקל דרך־ארץ ופנה שוב אל מנדיק – אתה תראה באיזו מהירות נתעשר. הזאת היא עגלתך, שאתה עומד על ידה?

מנדיק נעוה משמוע. כל מלה הלמה את ראשו כפטיש. מנוול זה, כהודעת עצמו, בא במחשבה לגזול ולשדוד את הון היהודים ממש, כמו כל הרוצחים האלה; והוא מצא לו היתר למעשה עול כזה. יהודי משתתף בפרעות על יהודים! ואולם הבינה גברה. אסור להקים כאן רעש. הוא ימצא לזה זמן אחר ומקום אחר. התאפק ושם אל הערמה את פניו.

– טוב, חייקל, אני מסכים לשותפות. אני יודע שאתה סוחר מובהק. אך למה לך להוביל את הסחורה למחסנך הנמצא ברחוק מקום? הלא טוב שנוביל את הסחורה את מרתף בית המדרש החדש הקרוב אלינו, ואחר־כך, כתום ההלולא, נבוא ונעביר אותה אל מחסנך.

מצאה ההצעה חן בעיני חייקל, – ורק דרש, שיעבירו את הסחורה משם אל מחסנו עוד הלילה, כתום השוד הכללי. כי בית המדרש אינו מקום בטוח זה הוא רשות הרבים. מנדיק הביע מיד את הסכמתו. ושלשתם נגשו אל העבודה במרץ. הקטן עמד ליד העגלה והם שניהם הביאו כל מה שיכלו לקחת אתם.

בעת ההיא ואכר אחד הביא על כתפו שק מלא נעלים אל עגלתו. וראה לחרדתו, כי סוס אחד משני סוסיו איננו, והמושכות קרועות וסרוחות על האדמה. הוא הרים קול זעקה:

– קאראול! דוברו ליודי, קונוקרדו טוט, רטויטי (העיזו בני אדם טובים, גונבי סוסים כאן, הצילו).

והאכר רץ לבקש את סוסו. והנה מצא אותו קשור ליצול עגלה אחרת ולידו עומדת אשה. התנפל האכר החרפות על אותה האשה. תפש אותה בצוארה ונתכונן לחנקה.

– המעט לך רכוש היהודים, כי באת לגנב את סוסו של פרבוסלבי, זונה מנוולה! – צעק האכר וטלטל אותה טלטלת גבר.

– הושיעו, הצילו! רוצחים עלי! – זעקה האשה בקול חזירה כשנוחרים אותה.

בא בעלה, ענק. ראה אשר עוללים לאשתו ולא חקר ולא שאל כלום. אך הניף אגרוף והנחיתו על ראש אותו האכר. כדורים שחורים עפו בעיני המוכה. לקולו התאספו עוד אכרים והצילוהו מידי המכה, שאמר לתת כהנה וכהנה. שאלו וחקרו. טענה האשה, שאמנם הסוס איננו שלה, אך היא אינה יודעת, מי הביאו הנה וקשרהו לעגלה במקום הסוסה שלהם, שהוציאו אותה. התבוננו וראו, שגם בעגלות אחרות נעשו חלופין כאלה. ומושכות ורסנים ומתגים מתגוללים קרועים ברפש. רבו וקללו איש את רעהו, והיתה בהם מהומת אלהים ויד איש באחיו. והנה באמצע התגרה עברה שמועה, שפלוגת חילים באה לאסור את הנצים. שמועה זו הפריח מנדיק. נפל פחד על הפורעים; כי ידעו, ששלטון הצבא מעניש קשה בעד גזל וגנבה. מהרו אלה אל עגלותיהם, כדי לברוח משם עם השלל. אך העגלות לא יכלו לנסוע, כי שמטו הגלגלים מעל הסרנים, ונהפכו; הסוסים משכו זה בכה וזה בכה. נתחבטו בעלי הסוסים קשה ויקללו באלהים ובמשיחם, באביהם ובאמם…

- - - - - - -

צהלת פראים, צריחה אדירה בת קולות רבים, כהמות ים לגליו – הוררה יין!

עברה הרנה במחנה, כי באחד הרחובות הצדדים גלו מרתף גדול נסתר, המלא פטסי יין ושאר משקאות חריפים. שמועה זו נסכה שכרון על החילים עוד בטרם בא המשקה אל פיהם. ההתלהבות גדלה מאד ומאות פיות פצחו בשירת היין והתחילו קופצים, צורחים צוהלים ומתהוללים. הנה מה שבקשה נפשם כל הזמן! לעזאזל כל הסחורות, הרהיטים, הבגדים והנעלים. בהמצאם על אדמת נכר שבעו רגז וכלמה לשמע כשלונם הגדול שם בחזית המערב הרחוקה. ובערב שיבתם הביתה לא צמאו לדם היהודים ולא לרכושם הדל, שבין כך לא יביאוהו לארצם ולא יהנו ממנו. הם בקשו להם רק אפשרות להוציא החוצה את כאב עלבונם ולהפיג את מרירותם וחרונם. ועל כן באו לשפוך את זעמם על עץ ואבן וברזל וקראו לאספסוף: אתיו הנה! נתנו לאספסוף לשדוד, והם נהנו מאש הלהבות ומהתרוצצות הגנבים והשודדים. קטטותיהם וריבם היו להם למשיב נפש. אך עתה, כשנודע להם, שיוכלו להטביע את יגונם ביין, עזבו כאיש אחד את המגרש ואת החנויות הבוערות ואת האספסוף הפרוע ורצו אל אותו המרתף המקסים ועל שפתי כלם קריאת הפלאים: יין, יין!

והאספסוף, בראותם את החילים עוזבים את מקום השוד, נבוכו. תחת צעיף הלילה ותחת חסות החילים נוח היה להם למלאות את תאותם לשוד והיו בטוחים עכשיו לאחר שהללו מסתלקים, תפול כל האשמה עליהם, ישפטו ויתלו אותם. מלבד זה צד והקסים גם אותם שם הפלא: יין. גם צמאונם גדל מאד, מכיון שמשקה קסם זה נעלם מן השוק מזמן. ועל כן זרזו את נשיהם ובניהם לגמור את מעשיהם ולהוביל את הגזל הביתה. והם הפשילו את שולי פרוותם עד חגורתם וגם הם רצו אחרי החילים אל המרתף. ואולם הנשים והבנים חשבו, שגם להם יש זכות בלגימא והפסיקו את התגרות. חגרו את שארית כוחם לתקן את כלי הרתמה, לרתום את הסוסים ולברוח מכאן. אז ראה מנדיק שעת הכושר לעשות ליהודים. מיד עזב את המגרש ולחייקל לא הגיד כלום. רץ ברחובות להזעיק יהודים לכבות את התבערה ולהציל מה שאפשר עוד להציל. וברוצו קרא בקול:

– יהודים, צאו מתוך מחבואיכם! הצילו את בתיכם מן האש!

לקול קריאתו התחילו צצים, כמו מתחת האדמה, אנשים אומללים וקולות עמומים שאלו בחרדה:

– האמנם מותר לצאת?

– הישנם הרוגים ופצעים?

–איה הפורעים?

והוא עונה ומרגיע:

– אין פחד. הפורעים עזבו את המקום. אין הרוגים ואין פצועים. צאו, כי כל רגע יקר הוא.

עבר זמן־מה ואל המגרש התאספו יהודים רבים, שהתחילו עובדים כנמלים. הביאו מים, סולמות וחבלים. טפסו על הגגות הקרובים לבתים הבוערים, כסו עליהם שקים שרויים במים. את הקורות הדולקים הפילו על הארץ והשקיעו את האש. עצרו עגלות והשיבו את החפצים הגזולים. לשנים, שלשה מאלה שסבלו מהשוד לחש מנדיק על מטמון הסחורה שבמרתף. חשב את תפקידו באותו מקום לנגמר והלך לראות את הנעשה בבית בן־שלום. את הבית מצא סגור, כי הם עזבו אמש את ביתם. מעל הגזוזטרה ראה את שמי המזרח מתבהרים. נתבהר גם במוחו ההמום מכל מאורעות הלילה. ירד מעל המדרגות ושם את פניו לביתו.

לאזניו הגיעה המולת השכורים, הלומי היין. אך הוא הלך לדרכו. דודתו ודאי התעוררה כבר משנתה והיא מצטערת ודואגת לו. הגיע לרחוב בעלי מלאכה ושמע נגינת בכי. לרגע אחד שלט בו פחד מסתורין. באותו הרחוב היה בית תפלה לחיטים ונדמה לו, שהקול יוצא משם. עלתה בזכרונו האגדה על דבר המתים הבאים בלילות להתפלל. אמר לעבור משם לרחוב אחר. אך התביש בפני עצמו. התאושש והלך אחר הקול. התקרב והכיר במרחק צעדים אחדים את יונה הנביא. נגש קרוב אליו וראה על איצטבא שלפני הבית מול בית התפלה, שוכב תיש העירה גדל־השער וארך־הקרנים והזקן ושתי רגליו התחתונות פשוטות והן מלוכלכות בדם. ראשו שמוט הצדה. הוא מת. בין קרניו מוטל ראשו של יונה וידיו אוחזות בקרני התיש ורגליו למטה. הסמרטוטים הכורכים את רגלו הימנית רטובים ומגואלים בדם. התיש ויונה נפגעו שניהם במקרה מהיריות. הראשון נהרג והשני נפצע ברגלו. שכב יונה בעינים עצומות וקונן בקול לא רם:

הִנֵּה יְיָּ רוֹכֵב עַל סוּס אֵשׁ

כִּי בָאֵשׁ יְיָ נִשְׁפָּט.

מַדּוּעַ אָדֹּם לִלְבוּשֶׁךָ

וּבְגָדֶיךָ כְּדוֹרֵךְ בְגַת?

פּוּרָה דָרַכְתִּי לְבַדִּי

וּמֵעַמִּים אֵין אִישׁ אִתִּי,

וְאֶדּרּכֵם בְּאַפִּי

וְאֶרְמְסֵם בַּחֲמָתִי;

וְיֵז נִצְחִם עַל בְּגָדֵי

וְכָל מַלְבּוּשַׁי אֶגְאָלְתִּי…

כִּי הִנֵּה רָעָה יוֹצְאֵת מִגּוֹי אֶל גוֹי

וְסַעַר גָדוֹל יֵעוֹר מִיַּרְכְּתֵי הָאָרֶץ.

וְהָיָה חַלְלֵי יְיָ בַּיוֹם הַהוּא

מִקְּצֵה הָאָרֶץ עַד קְצֵה הָאָרֶץ.

לֹא יִסָּפְדוּ וְלֹא יֵאָסְפוּ וְלֹא יִקָבֵרוּ.

לְדֹמֶן עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה יִהְיוּ.

מנדיק קרב אליו. אך יונה לא שמע ולא שם אליו לב. ראה, שדם מבצבץ ומטפטף עוד מן הרגל וצריכים לעשות דבר־מה, לעצור בעד הדם. נגע בזרוע יונה, טלטלהו קצת בחשבו אולי יקחהו אתו לרופא. אך יונה נזדעזע וקרא: “דם… ואש… ותמרות עשן!” וממקומו לא זז. עזבהו מנדיק ורץ אל מרדכי החובש הגר באותו הרחוב. דפק על דלת ביתו וקרא:

– ר' מרדכי! יהודי נפצע.

מהחור שבגג הוציא החובש את ראשו ושאל:

– מה בעירה?

– הכל בסדר. רד לחבש פצוע השוכב מול בית התפלה.

נראו צללים בודדים. החובש ירד מעל העליה. את כל מי שפגש שלח מנדיק אל הבית שממול בית התפלה והיה בטוח שימצאו אנשים שיטפלו ביונה, והלך לביתו.

_____

על גבול הלילה והיום. תרנגולים רבים קוראים ומבשרים על המשמרה השלישית. כוכבים בודדים נשקפים ממרומים על האדמה, שהוטמאה הלילה על ידי אנשים חוטאים, וראו את כל הנעשה במרתף היין. בו עמדו הרבה פטסי יין לבן ואדום בן שלש וארבע שנים. בעליו בנה במרתף חיץ לבנים, שיסתיר על המרתף ועל אשר בו עד עת מצוא, שיוכל להעשירו עושר רב. והנה נמצא אחד המגידים ולחש ען אזן מי־שהוא. הרז נודע – והחיץ נהרס. המנעולים נשברו והמרתף נהפך לבית מקדש לאליל בכחוס ולמערת פריצי חיות ובהמות. אנשים יצאו מדעתם בחגגם את חג אליל השכרון הגדול. מכל עברים נהרו אנשים ונשים. את כלם משך בכחוס בכבליו, בהדליקו בהם את הצמאון העז ואת התאוה לעסיס הענב עד אבדן החושים. כלבת האש מהר פרצים כן שטף ההמון ונדחק אל המרתף. כל אחד רצה להתכבד בירידה הראשונה. מתוך דוחק רב נפלו אחדים, נרמסו ונפצעו ברגלי הדורכים עליהם. אלה שנכנסו פנימה ראשונה אמרו לסתום את החלל, שפרצו בחיץ מיראה, פן ירבו הנכנסים ולא ימצא להם לרוות את צמאונם. ואולם אלה שבאו אחריהם מן החוץ גברו עליהם במספרם, הרחיבו את הפרצה, הדפו אחור את העומדים לשטן להם ונכנסו בהמון. ובראותם לפניהם את הפטסים הכרסתנים המונחים מלאים באפלה וריח יין נודף מהם ומדגדגים את נחיריהם – נדמדם המוח ונשתכרו העצבים עוד טרם נגעו שפתיהם אל הנוזל המשכר. גברה עליהם הבהילות והכו במגפיהם בתחתיות הפטסים עד שהללו התכופפו ומבעד הסדקים בצבצו טפות־טפות, כדמעות דם. ואחר התפרץ, זנק, זרם כמעין חזק. כרעו האנשים על ברכיהם. בחפניהם שאבו מן המשקה האדום והלבן; את פיותיהם טבלו בו, ככלבים בבטן הנבלה, לקקהו ונתלכלכו; סבאו אותו בשטפו על קרקע המרתף, השתכרו והתהוללו כקופים; התגאלו ברפש היין כחזירים עד אבדן הכרתם. אחזו איש בצואר רעהו, בחטמו ובאזניו; צעקו, צוחו, רננו עד אשר נחר גרונם ונפלו באשר נפלו כבולי עץ ונחרו…

והאספסוף הולך ורב. גולש בשאון אל המרתף המלא כבר מפה אל פה. הבאים מועכים ודורסים את הנרדמים; ברגליהם הם מסלקים אותם הצדה ומפילים את עצמם אל בוץ היין. פותחים את הפטסים, שנשארו עוד שלמים. והיין זורם על האנשים ועל האדמה, שכבר רותה ממנו. וצוחה על היין בחוץ. צורחות נשים, צורחים ילדים, שבאו עם כדים, פחים ודליים לשאוב ממעיני הששון, כדרכם לשאוב מים קדושים מן הנהר המכוסה קרח בחג הטבילה.

ופתאום קול נפץ, להב ועשן. באחת הפנות עמד בקבוק גדול מלא ספירט, השליך אחד גפרור דולק ברגע שנשבר הבקבוק. הנוזל נדלק, נשפך ונהר. להב כחול אחז בבגדי השכורים. צעקה קורעת לב נחנקה בתוך חלל אפל רווי שכרון. עשן מחניק התפרץ החוצה. מהומה ומבוכה כללית. אליל השכרון חגג את נצחונו המלא. מי בחנק, מי בהרג ומי בשרפה.

פרק תשיעי: “השומר הצעיר”

שמש סתיו חולני כסה בצהבת את העולם, ההולך לקראת כמישה וחדלון. הרחובות מלאו אנשים חורים, מפורקים ומבוקים מליל הנדודים. הם גחו מהמחבואים והמסתרים וזרמו למגרש הפרעות ולמרתף, שהיה לקברת התאוה לסובאים. נוח היה להם ללכת לישון ולנוח אחרי ליל נדודים כזה, אך איך אפשר ללכת לישון טרם ראו מה עשו ה“דייטש” – ימח שמו הלילה, ומה נעשה לו? אל נקמות נפרע ממנו הפעם. מתי יחזו נקם גם בשאר האויבים? עמדו ליד תלי החרבות והאודים העשנים וסקרו את הגגות השרופים ואת החורים השחורים במקום חלונות ודלתות ונדו לגורל הנזוקים, שגם הם עמדו ובכו על חורבנם; ברכו הסקרנים את אלהים בלבם, שברוגז רחם זכר ושמר על רכושם הם ושלח נער פלא, שהציל הרבה מרכוש יהודי; והוא הוא שהזעיק את האנשים לכבות את התבערה. אלמלא הוא מי יודע, אם לא נהפכה כל העיר לערמת דשן. והוא פלאי.

– איננו פלאי. אני יודע אותו – גלה אחד מהקהל את הסוד – הלא זהו חייקל, בנו של סנדר המטליא נעלים. הוא בא בעגלה והציל את רכוש היהודים. הוא ואחיו הקטן סכנו את חייהם, התחפשו לבני אכרים והובילו כל מה שהצילו אל המרתף, שמתת לבית המדרש החדש. באו החנונים ולקחו להם את אשר הציל בחור זה. ועדין עומדים שם החנונים, בודקים, נותנים סמנים ומחלקים. יש קונה עולמו בליל פרעות אחד.

– לכאורה בחור גס, בור, בנו של ביש גדא – ומצוה גדולה כזו נתגלגלה על ידו – אמרו אלה, שידעו את חייקל ואת אביו.

מתלי האפר הלכו אל אותה הסמטה, ששם היה מרתף היין. ריח היין עמד בכל חלל הסמטה. ממנו השתכרו הבתים, עצי השטה הנטועים בצדי הסמטה עומדים מעורטלים, מנושלים ונרדמים. אל המרתף אי־אפשר היה לגשת. כי חילים הקיפו אותו ואת המקומות הסמוכים אליו. כל הזמן עסקו בהוצאת גופות שרופות, חרוכות, חנוקות ודרוסות. את מי שהובילו אל חצר המות ואת מי לבית החולים הצבאי… עמדו אנשים והעריכו את מדת הנזק ועשו סיכום לפרעות: עשר חנויות גדולות ושלש קטנות נשרפו ונשדדו. ששה שבעה בתים הוצגו כמו ריק. כולם במגרש המרכזי. בשאר חלקי העיר לא נגעו מפני שלא הספיקו. בנפשות אדם כמעט שלא נגעו לרעה, אם לא יחשבו את גדיל הסנדלר, שהיה אדם מוזר ומשונה. קורלנדי היה, שבא לאניפולי לפני שלשים שנה; התאקלם בה, לקח לו אשה בת פודוליה ונעשה תושב ככל התושבים. אך נשאר חסיד נלהב ל“דייטש”, וחסידות זו אבדה אותו מן העולם. השכנים מספרים, שכמה פעמים הזהירוהו, כי סכנה קרובה לבוא ויעצוהו לעזוב את ביתו, העומד בפנת מגרש החנויות, עד יעבור זעם, אך הוא סרב. בטחונו היה גדול כל כך עד שלא נתן לבני ביתו לעזוב את הבית וללכת למקום אחר.

– אל תאמיני ב“מעשיות בבא” – אמר לאשתו, שבקשה ממנו גם היא לסגור את הבית וללכת למקום אחר – שבו תחתיכם ואל תזוזו ממקומכם. וילהלם קיסר אינו ניקולקה, והגרמנים אינם “פוניה קוואס”. אצלם הכל מתחיל ב“ביטע שעהן” (בבקשה) ונגמר ב“דאנקע שעהן” (תודה). פונים אליך ב“מיינע הערשאפטען” (אדוני) ויוצאים ממך ב“יא וואהל” (טוב), “אויף ווידערזעהן” (להתראות). זה לא “קאצאפּ גנב”.

והוא נשאר יושב על שרפרפו שלש הרגלים ועשה באותו הערב את מלאכתו, מלאכת תקון נעלים בשביל קצין אחד. ופתאום קול יריה. כדור של רובה מצא את ביתו של גדיל, שבר זגוגית בחלון, נכנס לתוך חזהו של גדיל ונקב את לבו – והוא צנח מעל שרפרפו ארצה בדממה, נפל אחורנית ונעל הקצין על בטנו… כך מצאוהו שוכב פרקדן בלי רוח חיים… ברוך דיין האמת! חבל על בני משפחתו, שאינם יכולים להנחם.

ניזק עוד יונה המשוגע. תעה באותו הערב ברחובות וקרא כדרכו את פרשת התוכחה. הוא הלך לקראת הכדור; כמעט, שהעמיד את רגלו מול הרובה ואיך לא תפצע? אמרו אנשים, שטוב יותר היה לוא התחלפו שני הכדורים – של גדיל ושל יונה – זה בזה. אך אין מקשים על הקדוש־ברוך־הוא. הוא נוהג את עולמו כרצונו. מה עוד? כן. תיש הקהל. “ברוך שפטרני”. יהא כפרתם של כל ישראל. תחת זאת רב היה יבולו של מלאך המות במחנה ה“דייטש” והפורעים. עשיר היה הקציר…

הסקרנות עברה והאנשים התפזרו מתוך פהוקים לבתיהם לנוח על משכבותם.

ומנדיק היה כשכור ולא ידע את נפשו. דברי המוסר והתוכחה, שהטיפה דודתו באזניו בשובו הביתה, רפרפו רק בשטח העליון, ממעל לקרום מוחו, ולתוכו לא נכנסו; כי רבה הערבוביה בו. איזה מין ערבוביה! חוסר שינה, מראות זועה, פחדים, יריות וצעקות. מעשי חייקל, ראשו של יונה הפצוע ברגלו הזבה דם בין קרני התיש המת – כל אלה נראו לו כחלום שחור ומטורף, שבו השתתפו המון אנשים, שהמו, שקשקו, כמו חיות רעות ביער קדומים. ובתוכם הסתובב חייקל, שזכרו הרתיח את דמו של מנדיק והקציפו. חלש היה בשעה זו, רפה כח וחסר רצון מעשות מה־שהוא. אפילו הדבור קשה עליו. שאלות דודתו נשארו בלי תשובות. רק רצון אחד שלט בו – לישון. והוא צנח על הדרגש ותרדמה עזה נפלה עליו.

לאחר עשר שעות של שינה כבדה בלי הפסקה ועוד כשעתים לאחר הפסקה קצרה, הצטלל מוחו ומאורעות הלילה ומוראיו חיו והסתדרו וקבלו את הארתם הנכונה ונתבהרו לו. רק אז יכול לספר לדודתו חלק ממה שראה ועשה. הוא לא יכול לשבת עמה הרבה, כי צריך היה ללכת אל מורו לדעת מה קרה שם ואם שלום להם. והוא הלך. מצא אותם בביתם שלמים ובריאים. הם בלו את הלילה בבית ידיד, שנראה להם בטוח יותר. גם להם סיפר את מהלך מאורעות הלילה, כעד ראיה. גם על מעשי חייקל סיפר. בן־שלום התרגז מאד בשמעו זאת וסיפר לבני ביתו על השמועות המתהלכות בעירה על גבורותיו של חייקל זה.

– אכן גם בנים סוררים הנם פרי הזמן – קרא בן־שלום – רקבון עלה בנו וישנם רוצחים ופורעים גם משלנו. אבל ידעו לכל הפחות ויזהרו מפני שורש פורה רוש ולענה כמהו, העושה מעשה זמרי ודורש שכר כפנחס. הלא כלם מדברים בו בסלודים כעל גבור, שחרף את נפשו לטובת אחיו והציל את העירה.

למחרת היום הלך מנדיק לבית הספר למלאות את תפקידו ומצא שם רק תלמידים מועטים. האויר היה רווי פחד עמום. היום או מחר עומד הצבא הזר לעזוב את העירה. כבר נתקבל הרשיון מאת הממשלה הרומינית לעבור דרך ארצה. אך מי יודע איך תעבור הפרידה? אמנם דכאון רוח ואבלות שוררים במחנה לרגל האבדות במרתף היין. מלבד האבדות בנפשות הכאיב לחיילים, וביחוד לקצינים, הסקנדל. הם התבישו איש בפני רעהו. אך היהודים פחדו מפני פרעות שבאות לפעמים דוקא מתוך עלבונות, כאב וצער… את התושבים העסיקה עוד שאלה אחת: מה יהיה לאחר שאלה יצאו את העירה? רע כשהם כאן, אך מי יודע, אם לא ירע שבעתים כשלא יהיו כאן? מי ישלוט ומי ישמור עליהם? ועל כן לא נתנו האמהות לבניהן ללכת לבית הספר עד שיתברר המצב יותר. באו תלמידי שתי המחלקות הגבוהות. באו גם המורים, אך לא לשם שעורים. הם ישבו בחדר המורים וספרו במאורעות של אתמול. צלצל מנדיק בזמן הקבוע, אך הצלצול לא הגיע לאוזן. ישבו גם התלמידים והרבו לספר במאורעות. בספוריהם היה הרבה מן הדמיון וההפלגה. מצא מנדיק לחובתו להעמידם על האמת.

– אל תאמינו לאלה, שספרו לכם, כי הם לא ראו כלום. אני הייתי שם כמעט מההתחלה ועד הסוף.

קשה היה לשומעיו להשיג בשכלם, איך אפשר ליהודי לעמוד בין המון סוער של פורעים. אבל הם ידעו, שמנדיק דובר תמיד אמת וההתפארות שנואה עליו. והוא תאר לפניהם את ליל הזועה, את השתוללות ההמון בשעת השרפה, את השוד והביזה.

– אני מבטיחכם, שאלמלי היו עמי עוד אחדים מחברינו אפשר היה להציל הרבה. אפשר היה לעשות להם מה שהם עשו לנו. הלא בשעה שהם באו אלינו בנעוריהם וזקניהם, אפשר היה לשלוח אש גם בבתיהם ואז היו שוכחים אותנו ורצו להציל את בתיהם. כבר אמרתי לכם, שאסור להסתתר בסדקים כפשפשים. מורך־הלב הוא בעוכרנו.

דבריו ותאוריו עשו עליהם רושם כביר. ביחוד מצא חן בעיניהם המצאותיו והצעתו שנראתה כל כך פשוטה בעיניהם. אתם הולכים להצית את ביתנו באש, אף אנו כן. הלא בדומה לזה עשה גם שמשון הגבור בשדות פלשתים…

על חייקל ועל אחיו עבר בשתיקה מטעם, שלא הוברר גם לו. את הפחד שהשרה עליהם בתאוריו הפיג אחר כך בספרו להם על דבר תעלוליו והבלבול, שהכניס בין הפורעים עד שבאו לידי קטטות ומלחמת אגרופים. והם צחקו ונהנו מאד.

נצל מנדיק את מצב הרוחות והזמין אחדים מתלמידי הכתה השמינית לבוא אליו לחדרו, שליד תלמוד־תורה, לאספה חשאית בבין השמשות. כשבאו פנה אליהם בדברים כאלה:

– חברים. אנו חיים בזמן שאין יודעים מה ילד יום. ועל כן אנו צריכים להיות מוכנים לכל צרה שלא תבא. לשם זה אני רוצה ליסד חברה להגנה. מעטים אנו המתחילים. אבל אלינו יצטרפו עוד צעירים מאלה שלומדים בבתי ספר אחרים, וגם מאלה שכבר גמרו את חק למודם. ארגון זה, בטוחני, יביא תועלת רבה לעירה. ואל נדחה את הדבר לימים רחוקים. נגש להגשים את הדבר מיד.

מצא הדבר חן בעיני השומעים והחליטו לקרוא לאספה השניה גם כן חשאית, שאליה יוזמנו עוד חברים, שהם קראו בשמם. מנדיק נתן להם הוראה, שכל המשתתפים צריכים להיות חזקים, אמיצי לב, ישרים ושומרי סוד. הבטיחו חבריו לעשות כדבריו והלכו לבתיהם מתוך התרוממות הרוח והרגשה, כי הם עומדים לפני מפעל גדול, שהם יהיו בו העושים והגבורים.

גם האספה השניה המלאה יותר נתקימה בתלמוד־תורה בשעת בין ערבים, והשיחות והוכוחים התנהלו בחושך. בתוך שאר דבריו אמר להם מנדיק, שהוא בטוח, שגם הוריהם יצטרכו בקרוב לדאוג לארגון כזה. אבל אין להם להטיל הכל על שכם ההורים.

– אנו הצעירים צריכים ליצור גדוד חזק כברזל, שיהיה אחר כך לעזר לארגון שייצרו הגדולים. עלינו לאמן את ידינו להשתמש בנשק קר וחם… נלמד תרגילי צבא ואל נהיה כעדר כבשים בהתנפל עליו הזאב.

דבריו מצאו חן בעינים. הוא השפיע עליהם מרוחו ומהתלהבותו. הם ראו בדמיונם מעשי גבורה נועזים, מאורעות כבירים, הצלת העירה מפורעים ו“באנדות” וענו ב“נעשה ונשמע”. באותה ישיבה הציע החבר דוב קנטור לקרוא לארגונם בשם: “השומר הצעיר”. הצעה זו נתקבלה פה אחד, מנדיק הועמד לראשו. הוא נכנס לעבודה זו בכל חם עלומיו והקדיש לו את כל שעותיו הפנויות. הפעם הפסיק לגמרי את בקוריו לבית מורו, למגנת לב הדסה, שהוכיחה אותו קשה על ה“בגד ומעל”. הוא הכיר אמנם בחטאו והצטדק בפניה, אך לא יכול לתקנו. הבטיח אותה שזוהי רק הפסקה זמנית.

והמאורעות המדיניים, שנגולו בימים ההם בעולם הגדול, התפשטו והתרחבו במהירות מפליאה ותוצאותיהם הגיעו עד אניפולי. במרחקים, בחזית צרפת נגעל מגן גבורי גרמניה והד מפלתה זעזע את ערבות רוסיה הגדולה עד שנהרסו שתותיה. מוט התמוטטה הארץ, התנודדה כאדמת רעש. נהפך כסא המלכות, בטל שלטון היחיד והעריצים. קמו שליטים חדשים וצצו פרוגרמות ו“פלאטפורמות” חדשות. אך גם הם נבלו, נפלו מהר. יצאו צבאות גרמניה ואוסטריה מאוקראינה ועזבו גם את אניפולי. נשבתה ונפלה ממשלת ההטמן. נשארה אניפולי בלי כל שלטון ואפס עוצר ועוזר. אחזה רעדה את התושבים. הם היו נדהמים ואיש את רעהו ישאלו: מי ימשול בנו מעתה? אין איספרבניק ואין פריסטב, אין שופטים ואין שוטרים, אין חילים ואין קצינים – כלם עזבו את העירה בעת צרה, והיא נשארה כאניה עזובה בלב ים סוער. ואיך אפשר לעלות על המטה ולישון בלילה במנוחה? מי יכול לעצום את עיניו, אם אין חליל השוטר נוקב את דממת הלילה? הלא איש את רעהו חיים יבלע.

והשמועות אמרו, כי האסירים פתחו את דלתות בית הסוהר, שברו את הכבלים, הסירו את בגדי האסירים מעליהם ולקחו להם מן המחסנים בגדים ונשק ויצאו באשר יצאו. ואיש לא עמד בפניהם ולא שאל את פיהם לאמר: איככה אתם עושים כדבר הזה והוא נגד החוק? “אין חוק ואין משגיח, הכל הפקר” – דברו ביניהם התושבים!

– זאבים מתהלכים בין גדרות צאן, ואין רועה שיגרשם.

– גנבים ורוצחים מטיילים ברחובות ואין מוראות של מלכות עליהם.

– אם יגש אליך בנדיט בעצם היום ויסיר מעליך את מעילך ואת נעליך, מי יערך פרוטוקול?

– ואם יתנפל איש על רעהו ברחוב לעיני השמש ויכהו נפש, מי יתבעהו לדין ולאן יושיבוהו, אם הסוהר נתבטל?

– לית דין ולית דיין. ההפקרות הרימה ראש.

– יבוא מי שיבוא וימשל בנו, ובלבד שלא נהיה כדגי הים וכצפור שדה, שכנפיה נשברו.

והנה הרעים הרעם הראשון להחרידם. גדליה הזקן וטולצה אשתו, זוג עני מרוד, שהתפרנס מדוד נחשת. ביום היו מקוששים עצים ושואבים מים ובלילה היו מרתיחים את המים שבדוד ובבקר השכם מכרו מים מבושלים חמים לתה. גם טבק להרחה הכין גדליה למכירה. והנה בבקר אחד באה ילדה לקנות מים חמים ונבהלה במצאה את הזוג מתבוסס בדמו ועל ידו כשיל ברזל כהה, שבו נהרגו שניהם. לא טרח הרוצח אפילו לבער את כלי המשחית ולא חשש שמא ישמש כלי זה הוכחת אשמה נגדו. כי ידע, שאין מי שיחקור ויבקש את דם הנרצחים… מקרי גנבה התרבו לא רק בסמטאות הנדחות, אלא גם במרכז. הוסרו בלילות מנעולים כבדים, נשברו בריחי ברזל, נפתחו חלונות ודלתות. מהרפתות הוציאו פרות עם כלי החליבה והאבוסים ומהאורוות – את הסוסים… אנשים שבאו ממקומות אחרים ספרו, שכל הדרכים הם משובשים בגדודי שודדים, באנדות ופרטיזנים – ואוי ליהודי הנופל לידם. חי איננו יוצא מידם. שעת מלחמה היא בין הבולשביקים ובין חילות הדירקטוריום ובין עוד שודדים – השד יודע מי הם. באו התושבים לידי יאוש ורפו ידיהם.

אז התעוררו העוסקים בצרכי צבור. קראו לאספות והכריזו על “אובחוד” (שומרי לילה). נבחר ועד, שכרו דירה מיוחדת. רשמו את שמות התושבים החיבים להשתתף לילה־לילה בשמירה על־פי התור, הטילו על האמידים מס מיוחד ליצירת “קרן השמירה” וכו'.

באחד הערבים ישב הועד והתחבט בשאלה, מה לעשות למיוחסים השונים, שנרשמו לשמירה, אך כשמגיע תורם הם מסתלקים מחובתם באמתלות שונות ואף את התשלומים לקרן השמירה אינם מכניסים. הסתלקות זו מרגיזה את שאר החברים והם מאיימים בשביתה; בגלל מיוחסים מחוסרי־אחריות כאלה יפרק “האובחוד” – והעירה תשאר בלי שמירה. שאלה זו הסעירה את חברי הועד. הם היו שטופים בוכוחים ולא שמעו בהפתח הדלת ובהכנס מנדיק פנימה. הוא עמד רגעים אחדים ושמע את הוכוחים הנלהבים ואת שמות הנכבדים המסרבים לצאת לשמירה; ובראותו שאין איש פונה אליו נגש אל השלחן. ראוהו היושבים והפסיקו תיכף את הוכוחים.

– אני רוצה להרשם לאגודת השומרים בלילות – ענה מנדיק ליושב־ראש, ששאלהו למטרת בואו.

– לך, נער, והטמן מתחת לשמיכה, כי הלילות קרים – אמר לו היושב־ראש בלגלוג קל.

– אינני מאלה היראים את הקור והחושך – קרא מנדיק בעוז רוח – השמירה מוטלת לא רק עליכם הגדולים. במקום שאנו הצעירים יכולים להיות מועילים לעירה אין אנו בני חורין לעמוד מנגד. באתי אליכם בשם קבוצה של שנים־עשר צעירים, הרוצה להכנס לאגודתכם ולהיות שומרים.

הביטו היושבים זה לזה בתמהון. אזנם לא שמעה עדיין דברי עוז וטעם כאלה מפי צעיר.

– אבל אנו רוצים לדעת עם מי יש לנו הכבוד לדבר – אמר אחד מהועד בחיוך.

– דבורה הדבשנית היא דודתי ומר אברהם בן־שלום הוא מורי – ענה מנדיק לא בלי גאוה.

בן־שלום, שהיה מזכיר הועד, בא לישיבה. כשראה את מנדיק התפלא ושאלהו, מה הוא עושה כאן. יושב־ראש הועד מסר לו את תוכן שיחתו עם צעיר זה.

– מה זה עלה על דעתך? – פנה בן־שלום בשאלה אל מנדיק – הרי עסוק אתה כל היום בעבודתך וגם בערבים אינך פנוי.

– גם אתם הגדולים עסוקים וטרודים. ואם אתם יכולים למצוא זמן גם לטובת הצבור, מדוע לא נוכל גם אנו לעשות כמוכם? בטוחני, כי במקום שאנו הצעירים נוכל לחדור, לא תוכלו אתם להגיע. ומה שאנו נראה בעין אחת באשון לילה, לא תראו אתם בשתי עיניכם.

חיוך של סליחה ובטול רחף על שפתי כל המסובים. ובכל זאת עשו הדברים רושם. בן־שלום אמר לו, שילך הביתה, הם ידונו בהצעתו ובעוד יום־יומים ידע את התשובה. בינתים יגיש לו את רשימת הצעירים, האומרים להצטרף “לאובחוד”.

מנדיק השתחוה ויצא מאת פני הועד. אחד מבעלי־הבתים החשובים, שבא לנהל משא־ומתן עם הועד והביא אתו תעודה, שלב חולה לו ועל כן אינו יכול לצאת בלילה לשמירה, ישב ושמע גם הוא את דברי מנדיק. הוא היה הראשון שמצא, כי רעיונו של הצעיר הוא נכון. כי באמת מדוע לא ישאו צעירים אלה בעול? הלא כל דבריו טובים ונכונים. בן־שלום אישר, שהוא יודע את הצעיר הזה, שיש לסמוך עליו ואין ספק, שקבוצה כזו תוכל להועיל, אם רק תהיה השגחה עליה מצד הועד. החלט למסור את השאלה לבן־שלום, ואם הוא ימצא שהקבוצה ראויה לכך, יצרפו אותה ל“אובחוד”.

ומנדיק יצא מאת הועד שמח וטוב לב. בימים האחרונים התחבט בשאלה, כיצד להכניס את חברי הארגון בעבודה ולתת לו משקל וגושפנקה. הבין, שבשביל זה יש צורך, שהועד העירוני יקח גם את הסתדרותם תחת חסותו, אך פקפק, שמא לא יסכים הועד, ילעג לו וידחהו מעל פניו, כי מי ומה הוא בעיניו? והנה הצלחה, שלא פלל לה. עתה היה לו בטחון, שהועד יפתור את השאלה בחיוב. הוא סמך על בן־שלום, שיכריע את הכף לצד ארגונם. עוד מחר ימסור לו את הרשימה ובקרוב יתחילו בעבודה.

על משכבו הרהר והגה בארגון זה. הוא חזה מחנות של צעירים באים ומסתפחים לארגונם ומודיעים, שהם מוכנים ללכת לכל אשר ישלחום. הוא יסדר גדודים רבים, פרשים ורגלים. כלם יהיו מזוינים. הם יפילו אימה ופחד על כל הגנבים והשודדים ויבערו מן הארץ את כל הבאנדיטים. ולא רק על עירתם יגנו; כי ישלח פלוג עזרה לכל העירות הקרובות. בכל מקום יהיו מחתה לפורעים… והיה כאשר ינוח להם מכל אויביהם, יעבור עם חילותיו את הנהר, ישוב אל עירו ויבוא אל אמו ראש למחנה גדול של השומר הצעיר…

בחיוך על שפתיו ומאושר נרדם מנדיק באותו הערב. בחיוך כזה גם הקיץ בבקר השכם למחרתו. את עבודתו בתלמוד־תורה מלא באותו יום מתוך שמחה ורנה. ומתוך קוצר רוח חכה לישיבה שתתקים הערב, שבה ימסור על תוצאות בקורו בועד העירוני. הישיבה נתקימה. התעוררו וכוחים סוערים. שמואל ליפשיץ בן עשירים, תלמיד המחלקה השמינית של הגימנסיה, דרש בשביל ארגונם “אבטונומיה גמורה”, שלא יהיו קשורים בועד העירוני, שכל חבריו הנם “בורגנים זעירים”, המגינים רק ל האינטרסים שלהם ולפרוליטריאט אינם שמים לב. שלום חנציס עורר שאלה, אם מותר לקבל לארגונם צעירים בורגנים, אך שאלות אלה נדחו לפעם אחרת, לאחר שבן־שלום יתן להם תשובה חיובית. ידעו קודם, שהם קיימים אתו יתיעצו גם בשאר השאלות. כי אותו אין לחשד בבורגניות. לאחר הישיבה הלך מנדיק לבקר כאלו את הדסה, אך המטרה העיקרית היתה “למשש את הדופק” ולשמוע מפי בן־שלום, מה הם הסכוים שלהם ומתי יאמר הועד לאשר את ארגונם, כי הזמן קשה וחבריהם מתפרצים ורוצים להתחיל.

הדסה קבלה אותו זועפה. היא שמעה בספר אביה לאמה על דבר הארגון אשר יזם מנדיק. והיא נעלבה מאד, שלא מצא מנדיק לנחוץ לגלות לפניה תחלה את הסוד. ועל כן ענתה בשפה רפה על ברכתו.

– זה מזמן שלא בקרת אותנו – אמרה יוכבד למנדיק.

– כפי הנראה יש לו בתים אחרים, שבהם הוא מוצא ענין יותר. איזה ענין יש לו בילדה טפשונית כמוני? – אמרה הדסה בפנותה אל אמה.

נבוך מנדיק מדבריה. בקש סליחה והצטדק. גם הוא נעלב. למה היא חושדת אותו בדברים שאין בו? וכי לא שמעה על דבר הארגון, שהוא עסוק ביצירתו? הוא ימלא תפקיד חשוב מאד בעירתם, כמו גם בעירות אחרות. היהודים צריכים לפנות את לבם מכל ענינים אחרים. הם צריכים לא רק להגן על חייהם ורכושם, אלא גם להראות לכל, שהיהודים אינם צאן לטבחה. הלא היא יודעת יותר ממנו, מה שכתב המשורר ביאליק לאחר הפרעות בקישינוב. רק לפני ימים אחדים קראו באגודתם את השיר הזה והם יודעים מה לעשות ואת התשובה, שהם צריכים לתת לאויביהם. והוא ספר לה בלחש ובסוד את כל פרטי הענין וקרא בשם את החברים שנכנסו לארגון ואת שמות הצעירים, שרוצים גם כן להצטרף, אלא שחוכחים בדבר, אם הם ראויים לכך.

הדסה העמידה פנים של כובד־ראש. ישבה כל הזמן קרובה אליו. סנטרה תמוך על כף ידה ועיניה הגדולות מביטות אל תוך עיניו ונושמות עליו. כשגמר את דבריו קראה נרגשת:

– מנדיק הטוב, מנדיק היקר! אני סולחת לך הכל ובלבד שתספח גם אותי לאגודתכם, כי רוצה גם אני להיות לעזר לאחינו. אעבדכם באמונה, אעזר לכם בכל. איני קטנה עוד. עוד מעט תמלאנה לי שלש עשרה שנה. העמידני גם אותי במשמרת. זה כל כך מענין. ללכת בלילה, בשעה שהכל ישנים ולשמור…

צחק מנדיק צחוק אבהי ואמר:

– לא, הדסה. זה לא בשבילך. השמעת מימיך, כי נשים תעבודנה במשטרה? אנו הלא הולכים לשמור עליכן ואיך אפשר שאתן, הנשים, תשמורנה על הגברים?

הדסה הרהרה קצת והציעה:

– אולי תקחוני לאחות רחמניה? בלילה, כשתתנפלו על שודדים תפצעו אותם בודאי, ומי יחבוש את הפצועים?

והוא הבטיח לה, כי כשיגיע הדבר לידי כך יציע שירשמו אותה.

בתוך השיחה שב בן־שלום הביתה. מנדיק מסר לו את הרשימה, ושמח מאד בהודע לו מפיו, כי ארגונם יאושר על ידי הועד עוד מחר.

______

הועד נצל את התלהבות הצעירים ואת מסירותם ומלא בהם את מקומות הגדולים, שהתרשלו במלוי חובתם. הצעירים לא בקשו להם כל אמתלאות, לא השגיחו בשלג ובקור, בגשם ובבוץ. בכל ערב, על־פי התור שקבע מנדיק, יצאו למלאות את חובתם לשמירה. הם לא הצטמצמו ברחובות שנתן להם הועד העירוני. הם פרצו את התחום והעיזו לצאת גם מחוץ לעירה והלאה, הגיעו עד שכונת הנוצרים, התבוננו, ארבו לכל תנועה חשודה של גרי הפרברים. פעם עלה בידם לגלות מערה נסתרה בהר, שמחוץ לעירה, ובה מחסן גדול של חפצים גנובים. בעירותם ובזריזותם נתפש פעם גנב בשעה, שהוציא פרה מתוך רפת אשה אלמנה. הועד שבע נחת, נהנה מעבודתם. כולם הודו, כי מאז נכנס “השומר הצעיר” לשמירה, נתמעטו הגנבות ונתחזק הבטחון בעירה.

הכרת תודה מצד התושבים היה תגמולם בעד עבודתם הקשה, שהיתה לפעמים גם מסוכנת.

פרק עשירי: הרוג בעירה

ימי שקט ושלוה הגיעו לעירה. במשך שבועים לא קרו מקרים מזעזעים ועצבי התושבים המתוחים נחו קצת. אמנם מצב העירה היה מוזר בעיני התושבים. היא עמדה כאילו מן הצד, מנותקת מכל העולם, כחוליה שנפרדה והוצאה מתוך השרשרת. בודדה עמדה, שכוחה ועזובה ואין לה כל מגע ומשא עם העולם שמחוץ לה. לפעמים הגיעו אליה שמועות, באילו מקומות במדינה מתנהלת מלחמה עזה עקשנית בין שתי רשויות ויותר. היא, העירה אניפולי, רחוקה ממערכות המלחמה ואינה שייכת לשום צד. אבל החיים אינם חיים גם בה. בית הסוהר ריק, בית המשפט – עכבישים טוים ואורגים בו את קוריהם. בית האוצר של הממשלה מלפנים, הבנק לסוחרים ובנק לאשראי הדדי ואפילו ההלואה וחסכון – עכברים מטיילים בהם ומכרסמים את פנקסי ההוצאה וההכנסה ואת השטרות, שלא נפרעו. הדואר סגור. חיים האנשים גם בלי מכתבים ותלגרמות. עתונים כאילו לא היו מעולם. התושבים חפשים, כמתים, מכל מס וחובה. מותר לעשות הכל – להתקהל, לקרוא לאספות, ללכת כל הלילה ברחובות, לשיר, לצעק ואפילו להתקוטט. אין שוטר שיקרא: להתפזר! פטורים אפילו מלנקות את הרחובות. אבל דוקא חופש בלתי מוגבל זה השרה על העירה פחד וכובד־ראש. כל אחד התאמץ להיות שקט, לא לדבר בקול רם; להמנע מכל דבר, שיוכל להביא לידי סכסוך וריב ואף לא להסתובב ברחובות שלא לצורך. באויר נתלתה כעין צפיה קשה למאורעות. כלם הבינו, שאי אפשר הדבר, כי מצב כזה יארך הרבה. שוט לסוס, מקל לכלב ושליט לחברה. כך הוא סדר העולם. בינתים ובעלי־הבתים מצאו, שהבטחון משביע רצון והתחילו מזלזלים ב“אובחוד!”; אחד אחד נשמטו להם למטותיהם החמות – והעירה נשארה בלי שמירה.

רק חברי “השומר־הצעיר” נשארו נאמנים לחובתם והוסיפו לעמוד על משמרתם. ערב־ערב התאספו לבית מועדם והמשיכו ללמוד את הלכות השמירה וההגנה; ובשעה הקבועה יצאו במשמרות לאזורים שונים וקולותיהם נשמעו עד לפני עלות השחר. רטנו בעלי־הבתים באזני הועד העירוני על ההפקרות וההוללות של “השומר הצעיר”. “נמסרה העירה בידי פרחחים, ההופכים כל אסון לששון וכל חגא לחג ומפריעים את מנוחת התושבים ב”צהלותיהם“”. – כך התאוננו. והיו אפילו כאלה, שבאו ודרשו לפזר את האגודה, שאין כל צורך בה לדעתם. אדרבא הם יכולים עוד להביא אסון על העירה בעזותם ובגבורתם היתרה, שהם רוצים להראות לצורך ושלא לצורך.

ראש הועד קרא אליו את מנדיק ומסר לו את תלונות התושבים. התרעם מנדיק. הבורגנים הללו מפונקים הם ושוכחים מהר את העבר הקרוב. שוכבים הם להם במטותיהם על מצע רך תחת שמיכות חמות וישנים במנוחה – ו“השומר־הצעיר” מתענה בחוץ, קופא ומתרטב. הרעש? ומה לעשות? רואים באפלה בר־נש חשוד הולך בצדי־דרכים. מה מעשהו כאן בשעה מאוחרת? פותחים בחלילים, קוראים זה לזה, נותנים סמנים, שיהיו ערים ועוקבים את החשוד. לפעמים מביא הענין לידי ריב, ואפילו לידי הכאות. החשוד רוצה להפחידם. מובן שצריכים ללמדו “דרך־ארץ” למן ידע, כי היהודים חדלו להיות פחדנים. והנה באים אלה וטוענים שמפריעים להם את מנוחתם.

– טוב. אנו יכולים להתפרק. ננוח גם אנחנו. אך הלואי, שלא יתחרטו אחר כך.

ראש הועד הוא איש נבון ואינו מסכים לכך. תמשיך האגודה להביא תועלת לרבים. אך ביחד עם זה עליהם להשתדל שלא לעורר רעש.

– נפחדים כלם ונרגשים ועלה נדף מחריד – טוען הוא בזכות המתאוננים.

ומגורת רואי־שחורות באה. הענינים מתפתחים במהירות והכל משתנה בבת אחת. שמועות מחרידות, שאיש לא ידע את מקורן, התחילו מגיעות לעירה כעורבים שחורים לפני סופת שלג, והן נטלו את טעם החיים. עננה כבדה הרת ברקים ורעמים נתלתה על שמיהם ומאורעות זועה לפתו אותם. שנויים מדיניים באו ביחד עם שנויים במזג האויר. הימים הנוחים חלפו. גחו עננים ורבצו במרום והשירו מתוכם מיני גשמים, שהצליפו והכו בפנים כרצועות עור דקות מזופתות עד כאב, ובנפלם על האדמה נקרשו וכסו אותה כמו בזכוכית ורבים התחלקו ונפלו. אחר כך ננער שלג כגריסים. לאחרונה נשבה רוח צפונית, שהביאה קור מקפיא. נקפא הבוץ, קפאו שלוליות המים ברחובות, נתכסו קרום דק של קרח שקוף כזכוכית, שנשבר בקולי קולות בדרוך עליו רגל. חשבו שבא החרף. והנה שוב “רוח רקובה” ההופכה הכל לבוץ מתדבק. שנוי אויר זה חליפות החליא הרבה אנשים בנזלת, בשעלת ובשאר המחלות הבאות לרגל הצטננות.

לעירה התחילו באים אנשים קודרים, גבוהים, איתנים. על ראשם “פפאחות” גבוהות אפורות וקווצת שער נוצצת משומן חזיר מציצה מתוך ה“פפאחות” וגולשת על המצח הצר. האורחים הללו תפשו את כל בניני הממשלה הקודמת והסתדרו בהם. מי הם ומי מלא את ידם לעשות כזאת? התושבים קראו בכבדות מודעות מעל הקירות בשפה האוקראינית, שרק יחידי סגולה נזקקים לה. המודעות בשרו ל“גרומדה” (לקהל), כי בא שלטון “סמוסטיני־אוקראינה” (אוקראינה עצמאית) בהנהלתו של הדירקטוריון, והמצביא הוא פטליורה. חתום תחת המודעות הקומנדנט פבליוק. את יתר הדברים מבטיחה המודעה להודיע בקרוב.

ו“יתר הדברים” אמנם באו יום־יום והם לא נעמו כלל לאזני התושבים. חדשות לבקרים הודיעו חוקים וגזרות המגבילים לתושבים את חופש התנועה והמסחר; דרישה למסור לקומנדנט את כלי־הזין, הנמצאים בידי התושבים; בטלו את הכספים, שהשתמשו בהם עד עתה וחייבו את התושבים בקבלת ה“קרבובנצות” החדשות. דרישה חמורה להכניס לשלטון החדש את כל מטבעות הזהב ולהחליפן בשטרות פטליורה, וכתבו מפורש, כי העובר על כל אלה דינו כך וכך עד מיתת יריה. התוצאות היו: צרכי אכל, הלבשה והנעלה נעלמו מיד מן השוק. התחיל השלטון במלחמה נגד זה. באו חפושים בבתי התושבים. עם כל חפוש נעלמו מן הבתים, המרתפים והעליות כל דבר, שיש לו ערך כל־שהוא. ביחוד כלי כסף וזהב ותכשיטים.

ויום־יום באים פנים חדשות, בריות משונות, שמלבד ה“פפאחות” על ראשם והבלורית בצורת ה“סלצי” (דג מלוח) על מצחם יורדים על גבם סרוחים פסים רחבים ירוקים, צהובים, שחורים, אדומים המתנפנפים ברוח מאחוריהם. פניהם גלויים ונקשים, קהים, מכוסי קרום שכרון ועיניהם דלוחות משתית משקאות חריפים וסמים נרקוטים. שמותיהם: “גדוד המות”, “בני היער השחור” וכדומה. שמות אלה מפחידים את התושב השלו ומעורר בדמיונו את הדמויות הנוראות, ששמע עליהן בילדותו, של שודדים וכל מיני ליסטים שוכני מערות ויערות. באים אורחים לא קרואים אלה פלוגות־פלוגות ברעם וברעש; מתפרצים לתוך חנויות ובתי מרקחת, דורשים משקאות אלכוהול, סממנים משכרים, סגריות, טבק. וכשאינם נותנים להם הם לוקחים מכל הבא לידם ואגב הם מכים ופוצעים את כל הבא לקראתם. המוכים והפצועים נסים בשבע דרכים ואינם הולכים אפילו להתאונן. אין לפני מי ואין על מי. כי הם, האנוסים, עוברים בסופה וסערה. עשו את שלהם וכבר יצאו ואינם, כאלו הביא אותם השטן רק כדי להתעלל בתושבים ולמרר את חייהם.

בבית אימה ובחוץ תשכל חרב. אנשים בודדים, שבדרך נס באו לפעמים לאניפולי, מספרים, כי בבתי־הנתיבות יושבים קומנדנטים קטלנים, שודדים. כל יהודי, שמזלו הרע התעה אותו לאיזה בית־נתיבות, מיד הוא נופל כזבוב לתוך רשת העכביש. מענים אותו בכל מיני ענוים קשים. לבסוף הורגים אותו ביריה או בחרב ומשליכים את גופתו החוצה, מאכל לכלבים. בכל הדרכים מתגוללים גולגלות גרומות, חלקי שלדים ואין מי שיאסף אותם ויקברם. אין איש יודע מי הם הקרבנות האלה. יושבות נשיהם בעירותיהן ומחכות בלב חרד לבעליהן ואינן יודעות, שעגונות הן לעולם וילדיהן – יתומים… ספרו עוד, שהאכרים מתארגנים וממלאים את הדרכים ואת העירות ואורבים לכל יהודי עובר. גם על ישובי יהודים מתנפלים, שודדים, הורגים ושורפים. קוראים כבר בשמות עירות שנחרבו: קשפרובקה, הוסטינקו, בודילובקה, ועוד ועוד. כלן חורבות, ויושביהן – רחמנא לצלן! ה' ירחם, הכלה הוא עושה לשארית עמו ישראל?

בפיק ברכים ובידים רפות מהלכים אנשי אניפולי. הלא אי קטן הם בתוך אוקינוס סוער. מחפשים עצה איך להגן על חייהם ומדברים על חדוש השמירה.

– אל יתנפלו עלינו, לכל הפחות בפתע פתאם.

– יראו הלסטים, שישנם שומרים, אולי יפחדו.

ואולם פבליוק הרשע הקדים ופרסם מודעה, האוסרת על התושבים לצאת מפתח ביתם מתשע שעות בערב עד שש בבקר. אסור זה בטל את מחשבת התושבים. בעטיו נתפזרה גם אגודת “השומר־הצעיר”. חבריה חדלו לבוא. ואולם מנדיק לא אבה להכנע. נדמה לו, כי דוקא בימים הקשים האלה זקוקה העירה לעין פקוחה, והיא צריכה להיות רואה ואינה נראית. כעין קול פנימי קרא באזניו: עמוד על המשמר, אל תנומה! והוא קרא לחברי “השומר־הצעיר” לאספה חשאית. נענו לו רק שלשה, מהאמיצים והמסורים ביותר: דוב קנטור, נפתלי דוידוב ושלום חנציס. השנים הראשונים היו מבוגרי בית הספר, צעירים טובים ומפותחים, שקראו ושנו הרבה. הם היו מראשי אגודת “התחיה” ומרצים בה בתולדות היהודים ובספרות העברית וגם בתורת החברה. באחת האספות התודעו אל מנדיק. וכשהציע זה על ארגון ההגנה נענו לו שניהם ונכנסו ל“שומר־הצעיר” והיו פעילים בה מאד. השלישי, שלום חנציס, אמנם לא גמר את חק למודו בתלמוד־תורה, כי היתה לו אם־חורגת, שדרשה ממנו, שיעבוד וישתכר; והוא נחשב לחצי פועל. גברתן היה ואוהב להיות בכל מקום סכנה. כאשר נודע לו על דבר “השומר־הצעיר” ומטרתו, בא בעצמו אל ועד הארגון והציע את שרותו. קבלוהו, והוא הביא תועלת רבה.

בהתאספם באר להם מנדיק את המצב החמור, שנוצר בעירה. הרשע פבליוק חורש רעה על התושבים ולא לרצון לו, שיהיו שומרים על התושבים משלהם. “השומר־הצעיר” אמנם התפרק, אבל חלילה להם להשלים עם זה ולהסיח את דעתם מעירתם. מכל החברים נשארו רק הם ארבעתם. ישאו הם על גבם את עול השמירה מתוך זהירות ותבונה. יוסיפו להתחקות ולעקב את צעדי השלטונות והאכרים שבקצוי העירה, ואיש אל ידע מזה. כל אחד מהם יבחר לו אזור אחד, משם ישקיף וישמור, ותהיה עינם פקוחה על העירה מכל ארבע רוחותיה. פעם בפעם יועדו יחד, וימסרו מה שראו ושמעו במקום משמרתם. הם הסכימו לדבריו. חלקו ביניהם תיכף את האזורים ונפרדו איש מעל אחיו מתוך הכרה, שהם נושאים בחבם סוד גדול.

באחד הימים, לאחר שגמר את עבודתו בבית הספר סמוך לשקיעת החמה, הלך מנדיק בשליחות דודתו אל פרבר האכרים, שמחוץ לעירה, ליד טחנת הרוח, העומדת על גבעה. מן הדרך באה עגלה ובה ישב נוסע, עטוף אדרת־חורף. העגלה עמדה. הנוסע פנה אל מנדיק באילו שאלות. כאשר נוכח האיש שבן־שיחו הוא יהודי ובן העירה, בקש ממנו להיות לו למורה דרך ולהביאו לעירה לאיזה מלון. זר הוא כאן. צריך הוא לשהות באניפולי ימים אחדים. מטעמים שונים אינו רוצה להכנס לעירה בעגלה. מוכן לשלם לו שכר טרחה בעין יפה, אך יעזור לו להביאו שמה ולשאת מזודה אחת. את השניה ישא הוא בעצמו. מנדיק הסכים לו, שלא על מנת לקבל פרס. האיש הוציא מכסו את תיק כספו ושלם לאכר את שכרו. מנדיק סקר בתוך כך את הזר. על־פי בגדיו ומראה פניו שיער, שהוא עשיר. פניו מלאים ועגולים. מתחת לכובע הקרקול נראו שערות צהובות. גם גבות עיניו וריסיהן ושפמו הגזוז היו צהובים. היה כבן שלשים. לאחר ששלם לאכר ירד מעל העגלה. מנדיק עזר לו להוריד את מזודותיו. לאוזן המזודה, שנשא מנדיק, היה מודבק כרטיס והוא קרא מעליו את שם בעליו: דוד שור מטלישובקה. בדרך התענין האיש לדעת, אם שקט בעירה, אם אין מקרי שוד והתנפלות. מה הוא השלטון בעירה. אם הגבול לרומניה פתוח עדיין…

הם נכנסו כבר לתחום העירה. פתאם הופיע לפניהם זקיף מזוין וצוה עליהם לעמוד. הוא דרש מאת הזר את תעודתו. הלז מלא את דרישתו. הביט הזקיף בתעודה, הפך אותה פנים ואחור, התבונן אליה מכל צד. אחר קפל אותה וצוה עליו ללכת עמו אל הקומנדנט. האיש בקש ממנו שישחררהו. עיף הוא וחולה וצריך לשכב במטה. אך הזקיף עמד על דעתו בכל תוקף. נסה האיש לרמז לו, שהשחרור יביא תועלת גם לו, לזקיף. כאן נתרתח הפטליוראי וקרא:

– הלשחדני אתה אומר, ז’יד? אל הקומנדנט!

המצב הורע. באין ברירה הלך האיש בלוית מנדיק והזקיף הולך אחריהם. היום רד. במשרד הקומנדנט היה חשך. מלבד החיל השומר עם הרובה על שכמו, שהסתובב בחוץ, לא היה שם איש. אז צוה הזקיף על מנדיק ללכת לביתו.

– אין לך מה לעשות כאן – אמר לו – יבוא הקומנדנט ויראה אם הכל בסדר וישחררהו. הוא ימצא את הדרך בלעדיך.

האיש התחנן אל מנדיק, שלא יעזבהו. הוא מפחד. אך הזקיף לא הרשה ואיים עליו בקת רובהו. מוכרח היה להכנע. האיש בקש ממנדיק להודיע בעירה לועד הקהלה או לרב שיתענינו בו, ורמז לו, שיש אתו כסף. הזקיף לא היה מרוצה מהשיחה הזאת, שהיתה ביהודית, וגרש את מנדיק.

שב מנדיק לעירה ובדרך סר לראש הועד וספר לו על דבר המאורע.

– לא נעים אמנם הדבר – אמר לו ראש הועד – אך אין לעשות כלום. הכלבים האלה נוראים על סביבם. אין שום קשר בינם ובין התושבים. הכל יראים מפניהם. חושבני, שיוכיחו את זהותו וישחררהו. בכל אופן אין לעשות בערב מאומה. נחכה עד הבקר.

בא מנדיק הביתה מחוסר שלוה. ספר לדודתו את המקרה והיא נדה ראש לגורלו של האיש.

– עיור הוא האדם ואינו יודע את דרכו שהוא הולך בה ולאן יבוא – אמרה הדודה; הולך האיש לבית משתה ובא לבית אבל; מחפש את האושר ומוצא את האסון. שואל לבית מלון ולן בבית הסוהר. בודאי שיש להתענין בגורלו. פדיון שבוים היא מצוה גדולה.

לאחר שגמר מנדיק את ארוחת־הערב לא יכול התאפק והלך שוב אל משרד הקומנדנט, אולי יודע לו דבר־מה. אך שם היה חשך והוא שב שרוי בצער. כל הערב ההוא הרהר באותו המקרה. גורלו של האיש נגע עד לבו. פניו העגומים ועיניו המלאות יאוש לא סרו מנגדו. איזה מקרה מעציב! בא איש לרגל איזה ענין ונופל לידי חיל גס, הגוזל ממנו את חופשתו. בעד מה ולמה? הוא הראה לו את תעודתו – מה עוד? עליו יהיה ללון בין פושעים. אפשר שיגוללו עליו אשמות שונות, כדי לגזול ממנו את כל אשר לו. רע עליו המעשה. במקצת אשם גם הוא; אלמלי הוליכו בדרך אחרת, לא היה נתקל בזקיף. בכל אופן מוטל עליו להתענין בו ולעשות דבר־מה לטובתו. לצערו מוכרח הוא ללכת בבוקר לעבודתו בבית הספר. עבודה זו אחראית היא וקדושה בעיניו. אסור לזלזל בה. הוא יקרא מחר את שלשת חבריו למועצה. יחד יחליטו מה לעשות.

בישיבה למחר לפנות ערב החלט ביניהם לחזור על כל בתי המלון שבעירה ולשאול, אם בא אורח ללון. אם יתברר שאיש לא בא, קבל שלום חנציס על עצמו ללכת מחר לבית הסוהר ולבוא בשיחה עם שומריו, אולי יודע לו דבר־מה מפיהם. מנדיק מסר לו את הסמנים, שעל־פיהם יוכל להכיר את האסיר. החברים הלכו אל בתי המלון, והוא, מנדיק, חזר אל ראש הועד לשאול את פיו, אם עשה דבר־מה לטובת היהודי שנאסר. כעבור שעה התאספו שנית, כפי שהתנו ביניהם. הם מסרו למנדיק, שזה כמה ימים שבעלי המלון לא ראו אף אורח אחד, שיסור אליהם. והוא מסר להם בשם ראש הועד, שאמנם היה במשרד הקומנדנט, אבל לא היה עם מי לדבר – והוא שב כלעומת שבא. אז החליט מנדיק על דעת עצמו לעמוד בלילה ההוא על המשמר באזור בית הסוהר הכללי, הנמצא מחוץ לעירה, אולי יראה שם משהו. לתכלית זו בחר בחצרו של יוסי הבלן, שדירתו לא רחוקה מבית־המרחץ הנשקף אל מול בית הסוהר.

הלילה היה חשך וקר. לבש מנדיק את פרוות דודתו הישנה והמקורחה, שבאה אליה בירושה עוד מבעלה. שם מנדיק על ראשו את כובע הפרווה והורידו עד גבות עיניו ובחר לו מקום ליד גדר הנסרים, אשר לחצר הבלן. שם עמד ליד הפשפש ופניו אל הבית הלבן בן שתי הקומות, המוקף חומת אבנים גבוהה וחוטי ברזל דוקרים חוגרים את הגדר מלמעלה. מפני החשך לא ראו עיניו מאומה. עמד שם הרבה. הוא לא ידע את הזמן. אך מתוך העיפות שברגליו דן, שהשעה מאוחרת. התרנגולים קראו במקהלה. והוא חשב כבר לעזוב את המשמר וללכת הביתה. אך אזניו קלטו מרחוק רעש עמום, והוא נשאר על עמדו. נפתח שער, שרקו אופני עגלה. שעטו פרסות סוסים. העגלה יצאה מחצר בית הסוהר. חשש מנדיק פן תסע העגלה בכוון אליו ונכנס לתוך החצר. אך העגלה התרחקה מבית הסוהר והלאה, אל השדות. נדם השאון. שוב שקט, חושך ודממה. אין לעמוד עוד. – והוא הלך הביתה.

למחרתו, כשהיה בבית הספר באה שמה אמו של תלמיד אחד והוא שמע בספרה בחדר המורים, שהביאו חלל יהודי, מת מצוה, שמצאוהו ערום בשדה. הקומנדנט שולח אותו בעגלה אל הועד, שיטפל בקבורתו. מנדיק נזדעזע. לא יכול התאפק ופנה אל בן־שלום ואמר לו נרגש, שהוא בטוח, שהחלל הוא אותו היהודי, שנפגש עמו רק שלשום.

– אשמים אנחנו במותו – אמר לו מנדיק – לוא התענינו בו, אפשר שהיו מצילים אותו.

בן־שלום נסה להרגיעו. אין כל הוכחה, שזהו אותו היהודי. כמה חללים מוצאים בזמן האחרון בדרכים. הבטיחו לדבר היום עם ראש הקהלה ולטכס עצה, מה אפשר לעשות לטובת אותו האסיר. בינתים בא אליו שלום חנציס וספר לו, כי היה ליד בית הסוהר, בא בדברים עם השומרים, נפגש עם חיל שיצא משם. אך כלם אומרים, שלא ראו שם איש.

– אין כאן כל ז’יד – גערו בו – לך לך ואל תבלבל את המוח.

בלבו של מנדיק לא היה כל ספק, שאמנם זהו. כדי שיוכח בדבר החליט ללכת לראות את המת. בקש מאת מנהל בית הספר רשות ללכת לפני גמר הלימודים. יש ענין תכוף והוא חושש פן יאחר. בדרך שאל ונודע לו, כי את החלל העלו כבר לבית הקברות. נשא את רגליו ורץ שמה. בבית הקברות היו אנשים מועטים. הקברנים עמדו כבר בתוך הקבר אשר כרו וחוליות העפר מסביב לקבר הסתירו עליהם. נראו רק ראשי כובעיהם השחורים. מנדיק נכנס אל ה“אהל”. רעדה אחזתו ופחד מסתורין. בדידות, יתמות. על האדמה באמצע שוכב מת מכוסה שחור. הגלגולת מכוסה שערות צהובות, דבוקות, מסובכות זו בזו מצד זה וכפות רגלים יחפות, נקשות מאוצבעות מצד זה… מבלי חשוב גחן והרים את המעטה השחור. נתגלו פני שעוה קפואים מתוך הבעה של צער וכאב עם עינים פקוחות, קמות. גוף ערום עם חור בחזהו… “זהו”. – הכירו מנדיק. ידיו רפו והמעטה השחור נשמט ונפל על פני החלל. הוא מהר לעזוב את ה“אהל” ונמלט אל בין הקברים הקרובים. ישב על קבר אחד רגעים אחדים עד שיעבור הפחד עם ההתרגשות. הוא יכנס אל הרב, יספר לו את המאורע וימסור לו את השם: דוד שור מטלישובקה. מדוע לא נכנס אל הרב, כשהיה דוד שור זה עדיין בחיים? הלוא הוא בקש ממנו, שילך אל הועד, או אל הרב. ילך אליו עתה.

קם ומהר אל שער היציאה. ראהו אחד מחברי “נושאי המטה” ועצר בעדו.

– אל תלך, צעיר. אתה תשלים את ה“מנין”. אפשר יהיה להתפלל קדיש. “רגלוהי דבר נש”…

נשאר. הקבר מוכן. הוציאו את המת והורידוהו לתוכו. כלם עסקו בסתימת הגולל. אחד מהחבורה התפלל ל“אל מלא רחמים”. הגיע ל“את נשמת”, והפסיק לרגע. אינו יודע נשמתו של מי.

– דוד שור מטלישובקה. – הודיע מנדיק. כלם הביטו עליו. מנין לו? לאחר ה“קדיש” אומרים לחקרו, אך הוא איננו כבר. ברח. הוא יספר את הדבר לרב, ויעשה הוא כבינתו.

את הרב מצא בביתו יושב בחדרו לבוש במעיל חורף, כי קר היה לו, ומעיין בספר גדול. עמד מנדיק והביט ביראת־הכבוד אל פני הרב הענוגים, שהיו רציניים ומרוכזים. על מצחו קמטים כתלמים וידו האחת אוחזת חלק מזקנו, ששיבה זרקה בו. זו היא למנדיק הפעם הראשונה בחייו, שעליו לדבר עם רב. נדמה לו, שהוא רואה דבר־מה נאצל מרחף בחדר והוד עוטר את ראש הרב. לא הרהיב בנפשו להפריע את השקט ואת השתיקה. אך הנה העיף הרב את גבותיו העבות והביט עליו בעיניו הגדולות והתמימות המלאות יגון חרישי. חשב שהנער בא עליו בענין איזו “שאלה” ורמז לו שיגש אליו. נגש מנדיק מתוך רטט ו“דרך ארץ”.

– מה “שאלתך”? – שאלו הרב, בראותו את מנדיק עומד לפניו מחריש.

אז יספר לו מנדיק את כל המאורע מראשיתו ועד סופו. הרב שמע בהקשבה רבה. פניו החוירו ושפתו התחתונה רעדה. נדמה היה למנדיק, שהוא רואה דמעה בעיני הרב.

– שמע נא, נער – אמר לו הרב בסוף – אינך יודע בעצמך את ערך המצוה הגדולה, שנתגלגלה על ידך. בזכות זו, שסיכנת את חייך הצלת בת ישראל מכבלי העגון. ודאי השאיר האומלל בנים אחריו. ידעו לפחות שאביהם מת ויתפללו “קדיש” לנשמתו. ידעו שאביהם הובא לקבר ישראל. ואם אין בנים תשחרר את אשתו; אתה הנך עד נאמן וכשר. ראית אותו בחייו, כשאסרו אותו; שמעת, כשהוציאוהו מבית הסוהר בלילה והשליכוהו אל השדה. גם ראית אותו במותו והשתתפת בקבורתו. עדות זו היא כשרה, ושכרך הרבה מאד. ואולם שמע אל אשר איעצך. שמור על פיך ואל תעלה על שפתיך מכל אשר ספרת לי, כי בנפשך הוא הדבר, וגם בנפשי ובנפש כל התושבים. למת לא נטיב עוד ולכלנו נרע. מה לעשות? נמסר העולם בידי מרצחים, ובמקום המשפט שם הרשע. כפי הנראה חמדו הרשעים את כספו ואת רכושו, שהביא אתו, ובגללם לקחו גם את חייו, בהיותם בטוחים שאיש לא ראה, והדבר יכוסה בטמון. ואם יודע להם, שהדבר נודע בקהל, יתאנו אלינו ויחפשו עלילות בנו. מי מאתנו ידון עם העריצים התקיפים? להם השלטון, הכח והזרוע. אך אל עליון היודע נסתרות, הוא בחר בך לעשותך שליח לדבר מצוה, והוא גם ישלם לעושי רע כרשעתם.

הרב דבר את דבריו האחרונים בהתרגשות עצומה ומרי רוח.

כאשר אמר מנדיק ללכת, אחז הרב בסנטרו ושאלהו לשמו ולהוריו. מנדיק ספר לו מאין בא ובבית מי הוא נמצא.

– את דבורה דודתך אני מכיר היטב. אשה טובה וכשרה היא. אתה רואה מנדיק, מה גדולים הם מעשי אלהים. השם, יתברך, הביאך הנה מעבר הנהר אולי רק בשביל מצוה זו. נפלאים הם מעשי ההשגחה. זכור את אשר אמרתי לך. רואה אני שאתה נער מבין. אסור למי שהוא לדעת, כי היית אצלי. אני מצדי אעשה את הדרוש, כדי שהידיעה תגיע אל אשתו של הנרצח.

בלבו של מנדיק הוטלה סערה גדולה וחזקה. הוא שתק ולא אמר לרב מאומה. אך זאת לא היתה שתיקת הודאה. דברי הרב, הסברתו ואזהרתו לא יכלו להשקיט סערה זו. איך זה יעבור בשתיקה על רצח נורא כזה, על דם יהודי נקי שנשפך. בידיו כל חוטי הפשע. יש להוקיע את מעשה שלטון הזדון. ברור הדבר, כי הקומנדנט ופקידי בית הסוהר אחראים לרצח זה. ולמה לא יגלה את קלונם ברבים? למה לא יתבעו אותם לדין? הוא אמנם יעשה כמצווה עליו וישתוק. אך ביחד עם זה יוסיף לחקור את הענין עד שימצא הוכחות שאין להכחישן. המזודות עם החפצים הלא נמצאים בידי מי שהוא. יחקור וימצא אותם. הוא יכירם. לא ינקה הרוצח!

פרק אחד עשר: מנדיק וה“באטקו” נפגשו

עבים שחורים תפשו את השמים מאופק לאופק ושמו מצור קשה על ממשלת היום, והיא אינה יכולה להראות לפני עולם התחתון. סופות וסערות שלטו. הן הביאו מצפון את הקור הקשה, שהקפיא את המים בנהר והן גם הורידו את השלג בשפע רב כזה, שהתושבים אינם זוכרים כמוהו בשנים האחרונות. עומדים בתי העירה עגומים, קפואים ונראים כגלים בתוך שדה לבן. הרחובות כמעט שוממים. רק “הידמקים” בעלי “פפאחות” שחורות ואפורות עם זנבות סרוחים מאחוריהם חוצים את השלג, כשהם רכובים על סוסיהם ומתרוצצים ברחובות ומטילים פחד על הכל. התושבים תמהים, מאין באו הללו, מה הם עושים בעירה ולשם מה הם משוטטים ברחובותיה? ומחליטים, שלא כדאי להראות לעת כזאת בחוץ. רק מתוך הכרח, כשזקוקים לצרכי אכל, לרופא, או למילדת, הם מעיזים לעבור בחפזון את הדרך. עגמו החיים. בשנים כתקונן פותחים התלמידים בבקר משולג את הדף בספר החיים. הם יוצאים מבתיהם, כשטל הילדות על מצחם, ששון החיים בעיניהם ודם חי רענן תוסס בעורקיהם וילקוט ספרים על גבם. אחד לאחד הם מצטרפים בדרך, כטפות גשם קטנות המתחברות לשלוליות ולפלגים. מתוך המבואות והסמטאות הם מזנקים ועוברים את הרחובות בצחוק וצהלה, רודפים זה אחר זה, זורקים כדורי שלג איש ברעהו בלכתם לבית הספר ובשובם. לא כן בימים האלה. בתי הספר סגורים. אינם מסיקים בהם את התנורים. וללמוד תורה ולכתוב באצבעות קופאות אי־ ­אפשר. הבגדים והנעלים הם במצב כזה, שאין להראות בהם בחוץ. מכשירי למוד אין להשיג. השלטון הפטליורי אינו דואג לתושבים, ואינו עוסק בשאלות החנוך. לתלמוד־ תורה אמנם יש דואגים. המפקחים, שהנם מטובי העסקנים, נאמנים הם לבית הספר שיצרו. אפילו בימים הקשים האלה דאגו, שלא תשתכח תורה מבני ישראל. נאבקו על כל המכשולים והתאמצו להמשיך את קיומו. כאשר התגבר הקור שלחו האמידים שבהורים על ידי בניהם תרומות עץ להסיק את התנורים. אך הסבל הלך וכבד, והמפקחים נלאו לשאת את המשא. חדלו ההורים להכניס את תשלומיהם, והמנדבים – את תרומותיהם. חדלו הבנים לבקר את בית הספר והפסקו המורים מלכת שמה בקר־בקר לשוא. עמד הבית הגדול סגור על עשרת חדריו, ריק ושומם. שביב אור לא יגיה את חלונותיו בערב וקול תינוקות של בית רבם לא יתפרץ החוצה ביום.

רק ידיד אחד נשאר נאמן ומסור לבית זה, אפילו באותם הימים, שכלם עזבוהו. זה היה מנדיק. לא שלמו לו כל משכורת; ובכל זאת היה בא שמה יום־ יום לנקות את הרהיטים מן האבק, טאטא את הקורים, שהעכבישים התחילו טוים בפנות התקרות ומסביב למפות ולתמונות שעל הקירות; סתם בזכוכית כתושה את החורים, שהעכברים חפרו פה ושם. ופעמים בשבוע אדמו וצבו אצבעות ידיו מהמים הקרים, שבהם שטף את הרצפות. הוא לא נתן לעזובה, שתשלט בבית היקר לו. באהבה רבה טפל גם בספריה ושמר על הספרים מכל משמר. את כל העבודות עשה מרצון, ואפילו בלי ידיעת המנהל והמפקחים, ומצא בהן ספוק רב. ואולם עבודת נדבה זו העסיקה אותו רק שעה קלה ביום. הבטלה, שבאה אחריה, העיקה עליו. קשה היה לו גם זה, ששב לאכול לחם חסד על שלחן דודתו, בזמן שמצבה הורע, אך לא היתה דרך אחרת. התחיל שוב להיות אורח מצוי בבית בן־שלום מורו והיה מבלה בחברת הדסה כמה שעות ביום. הם הקדישו את הזמן ללמוד ולקריאה. אבל הרגיש מנדיק, שגם מהבית הזה סרה הרוח הטובה. הסתלקה מתוכו שכינת השלוה והידידות, ששררו בו בזמן הראשון. במקומן באו עצבות, קדרות, זרות. הדסה גם היא אינה מה שהיתה. הצחוק חלף ממנה וחדלה למצוא ענין במשחק וצעצועים והיא עצובה.

ואמנם מנדיק לא טעה. בעלי הבית היו עמוסי דאגה וסבל. המצב החמרי של בן־ שלום הורע מאד. בתלמוד־ תורה לא שלמו משכורת. השעורים הפרטים, מזמן השלום, שהיו משלמים לו בעין יפה, אפסו. החורף הקשה והמחסור התמידי השפיעו על בריאותו. פעם חלה ושכב במטה. השמועות הרעות, שהגיעו על כל מה שמתרחש בדרכים ובעירות הרחוקות והקרובות, דכאו את רוחו. בימים האחרונים פשטה השמועה, שאכרי מחוזם מתכוננים לעלות על עירתם. השלטון הרע בתוך העירה עם פבליוק הקומנדנט בראש רעץ ורדף את התושבים, בהוציאו עליהם בכל יום גזרות וחומרות. כל אלה עוררו בלב בן־ שלום את המחשבה לעזוב את העירה ולעבור לקרפובה. ליוכבד אשתו יש שם גיס, הנושא משרה חשובה בבית־החרשת לסוכר אשר שם. גיס זה הציע לבן־ שלום עוד לפני שנה לעבור אליו. היתה אז אפשרות לסדרו שם בבית־ החרשת. אך אז לא שם לב להצעה זו. קשור היה מאד באניפולי, שגר בה עשרים שנה והעמיד בה תלמידים הרבה, שעליהם עמדה כל התנועה הציונית בעירה ומוסדותיה. לא אבה להפרד מן ההוראה. ואולם הפעם הגיעו מים עד נפש. מחודש לחודש הוא יורד, ואם ישאר עוד כאן – סופו התנוונות גמורה ויתחייב בנפשו ובנפשות ביתו; ועל כן החליט לעשות כעצת גיסו. אף־על־פי שעכשיו אינם אותם הסכוים של אשתקד, כי נשתנו התנאים גם שם. אולם בשבילו מספיק הנמוק, שבקרפובה, כפי שאומרים, הבטחון הצבורי טוב יותר. אכרי הכפר במחוז ההוא אינם רעים כאכרי מחוז זה והמצב הכלכלי שם אף הוא טוב יותר. הוא רק התקשה בשאלה, כיצד להוציא את מחשבתו לפעולה בשעת חירום והשתבשות הדרכים וחוסר אמצעי הובלה. אולם החלטתו לעזוב ולברוח מכאן עם אשתו ובתו היתה חזקה. ומכאן השנוי, שראה מנדיק בבית מורו, אך הוא לא ידע את הסבה, – כי הסתירו ממנו את הדבר, – ועל כן חלשה עליו דעתו, כי חשב, שבקוריו אינם לרצון להם. רק הדסה כאלו נקשרה אליו בימים ההם עוד יותר, והיא הרגיעה אותו.

– אבא ואמא עצבים. אינם הולכים לשום מקום ואיש אינו בא אלינו. גדול מאד השעמום. אלמלא אתה שהיית לי, מה הייתי עושה? ראה, מנדיק, אל תעזבני. פעם בתחלת ערב קר נכנס מנדיק לבית מורו ומצא את הדסה לבדה בבית והיא עומדת ליד החלון ומשקיפה החוצה. בהכנסו הסבה את פניה אל הנכנס. הוא ראה על לחייה שני קוים כהים של דמעות, שלא יבשו עדין. היא נזדרזה למחות את עקבות בכיה והלכה לקראתו.

– טוב, מנדיק, שבאת – אמרה לו בקול עצוב ודמעות התפרצו שוב – אנחנו עוזבים בקרוב את עירתנו ועוברים לקרפובה, אל דודנו. אבא אומר, שכאן רע ומר. בקרפובה יש רכבת. משם אפשר יהיה לנסוע לאודיסה. באודיסה יש הים השחור. דרך ים זה אפשר יהיה לנסוע לארץ־ישראל.

בשורה זו הממה והדהימה אותו.

– מתי? ואני? אתם יוצאים מכאן? – השאלות יצאו מפיו בלי סדר.

– איני יודעת מאומה. אינם שואלים אותי, אינם נמלכים בי ואינם מספרים לי – אמרה בקול רועד – יודעת אני רק זה מה שאני שומעת לפעמים מן הצד. איני מבינה למה מסתירים ממני. אבא ואמא הלכו אל ניקולה צ’לקן. יש לו סוסים טובים.

– איך זה תסעו בלעדי? כמה פעמים דברנו בינינו, שנסע יחד לארץ־ישראל? – קרא מנדיק מתוך יאוש ובלב מר.

– אדרבה, סע אתנו – אמרה הדסה בקול תחנונים – מה תעשה כאן בלעדי ואני שם בלעדיך? אבא יקחך בודאי. מה אכפת לו?

נאנח מנדיק מעומק לבו. רעיון שוא. איך יוכל לעזוב את הדודה לבדה? היא חלשה בזמן האחרון. יש לה לפעמים קרובות התקפת־לב ועליה לשכב במטה. מי יטפל בה? הוא היה עושה זאת בכל לבו, אך אינו יכול.

– אסע מכאן ואתה תשכח אפילו, אם היתה כאן ילדה טפשה ושמה הדסה – אמרה נוגה והורידה את ראשה. ואצבעותיה מששו בקצה חולצתה.

הוא נעלב. הדברים הכאיבו את לבו. ההוא ישכחנה? איך אפשר לחשוב כזאת עליו? מה היה הוא אלמלא היא? בוּר, ריקן, בריון. היא נפחה בו נשמה אחרת. היא עשתה אותו לאיש.

– לעולם לא אשכחך, הדסה. אני נשבע לך! – קרא בחום ובהתרגשות – היודעת את מה הנך בשבילי? אינך יכולה אפילו להשיג זאת. ואביך ואמך? הרי הם עשו בשבילי יותר מהורי. אני אבוא עוד אליכם. את תראי, שדובר אמת אני.

בא בן־ שלום לבדו. שאלה אותו הדסה לאמה, והוא ענה, שעוד מעט תבוא. היא סרה לאחת השכנות. ראה את מנדיק. מצחו נתקמט. שאל אותו לשלום דודתו.

– אבא – נכנסה הדסה לתוך דבריו – אני מציעה למנדיק, שיסע אתנו לקרפובה.

– לא טוב את עושה, בתי, שאת מפרסמת דבר הדורש הסתר – אמר לה בן־שלום בתוכחה קלה – חיים אנו בימים, שכל אחד צריך להיות זהיר בלשונו.

– הגם למנדיק אסור לגלות? – שאלה בתמיה.

– איני מתכוון דוקא למנדיק – תיקן בן־שלום – אני משתמש בהזדמנות זו לאמר לך, שאסור לפרסם את הדבר, שאנו אומרים לעזוב את אניפולי. אנו נסע מכאן בחשאי. תזכור זאת, מנדיק. אנו נסגור את הבית עד זמן ידוע ורק אחר שנבוא למחוז חפצנו אודיע לאחד מידידי מה לעשות ברהיטים ושאר הדברים.

éמנדיק חפץ לדבר עמו, לשאול אותו. יש לו כל כך הרבה על מה לדבר ולברר. הוא נבוך, הוא תועה. מה יעשה בעתיד? הוא בא לדבר עמו על איזו עבודה בשבילו. הוא מתבטל. דודתו חולה. הרבה פעמים שוחח עם בן־שלום מתוך חרות גמורה, ודוקא היום נתקע דבר־מה בגרונו ואינו יכול להוציא מתוכו אף מלה… הם מתכוננים לעלות לארץ־ישראל. ואיך יבוא הוא שמה? יש לו עוד כמה וכמה ענינים. אך אינו יכול הפעם. יכנס אליו מחר או מחרתים. אולי יפנה קודם אל יוכבד. היא נוחה יותר לשיחות ידידות. כן. מחר יכנס לשם זה. לפי שעה הוא צריך לעזבם. – והוא נפרד והלך.

כשעמדו רגליו בחוץ באפלולית הערב הרגיש את עצמו עזוב ובודד. בלי משפחה זו יתיתם ויתגלמד. מה ערך לחייו כאן בלי הדסה? מי יקרבהו וישעשעהו ומי ילמדהו ויכוונהו בקריאת ספרים? הלא הוא לקק רק טפה מן הים. ודוקא עתה, בשעה שבית הספר נסגר ואגודת ה“מולדת” וה"תחיה " הפסיקו כל פעולה תרבותית בעטיו של פבליוק וקושי הזמן, תעזבהו גם הדסה. צריך היה לדבר, לכל הפחות, עם הדסה… רגעים אחדים עמד תחתיו נדמה לו, כי הדסה רומזת לו שישוב. אך הבושה מנעה אותו מעשות כדבר הזה – והוא נחפז והלך הלאה. בדרך נתקל ביוכבד, שחזרה לביתה. מתוך פקפוק התעכבו שניהם, אבל רק לרגע. שיחתם היתה חטופה. היא בקשה למסור דרישת שלום לדודה. שלא כרגיל פשטה לו את ידה הקרה ונפרדה ממנו. הוא הלך לדרכו. חשב לסור לחברו דוב קנטור לשם שיחה, כדי לפזר את עצבונו. והנה מקרה קל ערך לכאורה קרה בדרך, שהוציאהו מעולמו ונתן כוון אחר לחייו, הטילהו לתוך מערבולת והוא נקלע, כמו בכף הקלע. עלה וירד חליפות ונשא, כמו על גלי ים סוער – וכל השאלות ועניניו של היום נדחו ונטרדו.

בלכתו לדוב קנטור עבר ליד בית גדול אחד מואר יותר משאר הבתים. מתוכו נשמעו נגינות שותי יין וזמרת הרמוניקה. אף־על־פי שהיה קר בחוץ, בכל־זאת היו החלונות פתוחים. שנים, שלשה אנשים סקרנים עמדו בחוץ במרחק־מה והביטו פנימה. בבית הזה גר הקומנדט פבליוק השחור, זעום העפעפים, השמנמן עם השפם העבה המסולסל. הוא ערך נשף שתיה. היו הרבה אורחים קצינים פטליוראים. היו גם בחורות ונשים. ביניהן בחורה אחת צעירה יפה בעלת פנים צוחקות. לה הראה פבליוק, שהיה שתוי מאד, סמני חבה יותר מאשר לאחרות. פעם בפעם השתדל למשוך אותה אליו ולהושיבנה על ברכיו, אך היא השתמטה והתחמקה מפניו בזריזות למרבה הצחוק הפרוע של כל השכורים.

גם מנדיק התעכב ליד החלון. הדבר שמשך את תשומת לבו היה מעיל העור עם צוארון הקרקול, שנשא עליו הקומנדט. הכיר מיד, שזהו מעיל העור השחור של דוד שור הנרצח. נגש קרוב אל החלון. עיניו שוטטו בכל החדר וראו מתחת לדרגש מזודה. הכיר בה את המזודה, שנשא בידו הנהרג. סערת רוחו גברה בו והיה מוכן לקפוץ דרך החלון לתוך החדר. אך ברגע ההוא התפרצה קטטה בין האורחים השכורים בגלל הריבה הנאה. קמה מהומה, היתה בהלה. העומדים בחוץ ברחו, בתוכם גם מנדיק. החרדה אחזה את כל הרחוב וחששו לפרעות. באותו הלילה התהפך מנדיק על משכבו הרבה פעמים מצד אל צד ולא יכול להרדם. בהיסח הדעת מצא לו אישור להשערתו, שהקומנדט הוא רוצחו של דוד שור האומלל. הוא רצח וגם ירש. בכסף שגזל הוא עורך נשפים ולבו לא יכהו על מעשהו. מחזיק בדירתו את החפצים הגזולים ואין כל פחד לנגד עיניו. עתה הגיעה השעה לגלות את הלוט ולמסור את הרוצח לידי המשפט, שישא את עונו. אך מי הוא השופט שלידו ימסרנו? מי הוא הגבוה מעל הקומנדט? עלה לפניו זכרונו של ה “באטקו”, זה שבא לפני כשבועים עם גדוד של זאפורוז’ים. הוא ראהו שתים, שלש פעמים, קטן־ קומה, שחום, צנום, טפוס מזרחי, דומה לקוקזי. הוא ראהו רכוב על סוס שחור מצוחצח, מבריק, לבוש בגדי־צמר חומים, תלבושת קוקזית, כובע גדול של עור כבש עם שערות ארוכות מתולתלות, חמוש בתחמושת קוקזית ואדרת שחורה שעירה בלי שרוולים על כתפיו ושוליה הרחבים מכסים גם על עכוזו של סוסו. שני מלוים לבושי מדים חמושים כמוהו רוכבים על ידו משני עבריו. הוא גר מחוץ לעירה, בבית העומד בתוך גן־דובדבנים, הנשקף על פני הדניסטר. תושבי הסמטה הקרובה ידעו לספר, שכמעט בכל ערב מתאספים אליו קציני צבא מהסביבה ושוהים שם עד לאחר חצות, עורכים משתאות, זוללים וסובאים ויוצאים במחולות. " באטקו" זה, החליט מנדיק, ודאי גבוה מכלם ואפילו מהקומנדט, ואליו יוכל לתבוע את פבליוק לדין. יקבל הרוצח את ענשו וידע, שדם יהודי לא יכופר לו. מחשבה זו לא הרפתה ממנו כל הלילה וגם למחרתו, ולא נתנה לו לדחות את הדבר להרבה זמן.

למחרתו נשבה רוח קרה דוקרת. הערב ירד פתאם בלי בין־ ערבים. הרחובות היו שוממים. תריסי החלונות בכל הבתים היו סגורים. בעתה מעיקה רבצה בחוץ. מנדיק התעטף במעילו הישן ושם את פניו לאותו הגן, שבין עציו הערומים המקשקשים בענפיהם, עומד הבית, משכנו של ה“באטקו”. ככל מה שהתקרב אליו, כן גבר פחדו וכן רבו ספקותיו. לבו פרכס. איך זה ירהיב לעמוד לפני ה" באטקו" השליט הנורא ואיך יתאונן באזניו על הקומנדט, שהוא בודאי מחבריו? ומה יהיה, אם ה“באטקו” יתרגז ויתן פקודה, לאסור את המתאונן ולהלקותו, ואולי גם להרגו? הספקות הללו עצרו והלאיטו את מהלכו המהיר. כמה פעמים חשב לשוב אחור. אך נאמן לאפיו התגבר על פחדו. רגליו הוסיפו לצעוד קדימה עד שהביאוהו אל גדר הנסרים, שלארכה גדלה שורה ישרה של שיטות זקנות, שנופן בפנים החצר וצמרתן הערטילאית נוטה כלפי חוץ אל הדרך. מתוך הבית הלבן הנמוך יצא קו אור רחב, שנשבר על ענפי העצים המתנועעים. לאורו ראה גבר ואשה הולכים שלובי זרוע במשעולי הגן כמטיילים. פתאם נשמעה ירית אקודח ומיד לאחריה באה צוחת חרדה. על יד מנדיק עבר בר־נש כצל, שנדמה לו, שזהו פבליוק. הלז החיש את צעדיו ונעלם. בחצר היתה בהלה. רצו אנשים עם פנסים בידיהם בין העצים. מנדיק עמד וסקר, מבלי שהבין דבר. עברו רגעים אחדים והוא חשב לשוב אחור, מכיון שהשעה אינה מתאימה לאותה המטרה, שבגללה בא הנה. אך אז נפתח הפשפש וחייל רץ באותו הכוון. ראה החייל את מנדיק עומד ליד הגדר, תפשו בערפו, משכהו והביאהו אל תוך החצר והשליכהו לתוך חדר אפל וסגר אחריו את הדלת על מסגר. שמע מנדיק ריצות בהלה, דפיקת דלתות, שעטות פרסות סוסים, קולות אנשים, שריקות אוטו. הוא היה מטושטש. למה תפסו אותו ואסרוהו? הרגשה עמומה של פחד כבד מלא את כל תוכו. איפה הוא נמצא? הבא קצו? שכב עמום צנוף ומקופל מהקור על רצפת קרשים במצב של תנומה ודכדוך. רק כעבור זמן, שלא ידע לכוונו, התעורר מבעיטת רגל ומקריאה גסה, שיצאה מפיו של איש, שאת פניו לא ראה. הלז קרא לו ללכת אחריו. הכניסהו לחדר גדול מקושט כולו במרבדים יפים, שלא ראה מעולם כמוהם ליופי ועל הקיר הראשי תלויים רובים, אקדחים, פגיונים וחרבות בתוך נרתיקים ונדני כסף קוקזי מצויר ומנוקד. על דרגש רחב ורך שכב ה“באטקו” ותחבושת לבנה על זרועו הימנית. לידו ישבה אותה הבחורה היפה, שראה אמש בנשף, והיא חורה, מודאגת ופרועת שער קצת. היא אחזה ביד הבריאה של ה“באטקו” ולטפה אותה בשתי ידיה, כאילו עושה מסאז'. עמדו עוד שני קצינים. כלם כוננו את עיניהם על מנדיק הנבוך. נדמה לו, שהוא הובא אל ארמון פלאים, שעל כמוהו קרא עם הדסה באגדה ערבית. עיניו קפצו מחפץ לחפץ ומאיש לאיש מתוך סקרנות ולא חשב כלל על מצבו. הנמצאים בחדר הביטו על מנדיק מתפלאים כשואלים: מה לצעיר יהודי כאן? באיזה דרך בא הנה? החייל שעורר את מנדיק והביאו הנה, עמד ליד הדלת ושמר, כנראה, על אסיר זה, שלא יברח.

– הולובושקו, ספר! – פקד אחד הקצינים על החייל.

והולובושקו ספר, שברדפו בחשך בסמטה, אחר אלמוני שברח, נתקל בבחור זה,שעמד ליד הגדר. חשב, מה לפרחח זה בחשכת הערב ליד הגדר? כל כלי־זין אמנם לא מצא אצלו. אבל הדבר חשוד מאד. תפסו ואסרו. הנה הוא. שמעו כלם מתוך הקשבה את דברי הולובושקו. אחר־כך התחילו חוקרים את מנדיק. הציעו לפניו שאלות שונות, רצו לדעת, מי הוא, כיצד ולמה בא אל הגן הנמצא מחוץ לעירה. השמע איזו יריה ואם ראה את מי שהוא באותו מקום? מנדיק ענה תשובות ברורות על רוב השאלות. גמגם ונתקשה רק לענות על השאלה, מה הביא אותו הנה? אך לאחר שחזרו החוקרים כמה פעמים על שאלה זו, החליט לספר הכל בלי מורא ויהי מה. אז סיפר להם את דבר הרצח של היהודי דוד שור ועל דבר מעיל העור והמזודה, שראה אמש בבית הקומנדט ואת החלטתו ללכת אל הבאטקו כמו “אל הגבוה מכולם”, להתאונן באזניו על הקומנדט. בנוגע ליריה הודיע ששמע וראה איש בורח מיד לאחר היריה, וכפי שנדמה לו זה הקומנדט…

־־־־־־־־־־־־־

העירה מלאה חדשות מרעישות. יראים להתקהל, אך בכל מקום שמזדמנים שני אנשים מדברים רק על המאורעות של אמש. ספרו, שערכו חפוש בבית פבליוק ומצאו שם הרבה חפצים יקרים גזולים ואבני־חן; והם נותנים יד לחשוב, שידיו נגואלו בדם אותו החלל היהודי ששלח אותו לועד הקהלה לקברו, באמרו שמצאוהו בשדה. דברו שהוא התנקש בחיי הבאטקו, ברח ונעלם, ועכשו מחפשים אותו בכל מקום. ובמרכז כל החדשות הללו עמד מנדיק.

על דבורה עבר ליל פחדים. זוהי הפעם הראשונה, שמנדיק לא שב הביתה ללון. כמה פעמים הקיצה בחרדה משנתה, קמה ממטתה והלכה לראות, אם נמצא מנדיק על משכבו; ובראותה את הדרגש ריק, בכה בה לבה. מוכרחה היתה לחכות עד הבקר, כי ההליכה בלילה היתה אסורה. בבקר יצאה לחפש אותו בכל המקומות, שהיה מנדיק רגיל לבקרם. שאלה את כל חבריו. היתה, כמובן, גם בביתו של בן־ שלום. דעת כלם היתה, שאפשר שמנדיק הלך מאוחר בלילה וחיל המשמר תפסהו וחבשהו במאסר והיום ישחררוהו לאחר הזהוי.

ואמנם בשעה עשר בבקר שב מנדיק הביתה בריא ושלם מעוטר בזר נצחון. הוא היה מאושר ופניו הזהירו. אמש אמנם סבל. הרבה מוראים עברו עליו; והיו רגעים שחשב, שלא יצא חי מתוך אותה המאורה שהשלך שמה; אך חביבים עליו היסורים. את מטרתו השיג והרוצח יענש כרשעתו. אמנם הוא לא נתפש עדיין ביד, אך מחפשים אותו מכל צד. הדודה אינה נותנת לו מנוחה, – "והלאה מה? נו, נו, ספר הלאה " . – הוא מספר את כל הפרטים והיא שומעת בקשב רב. כמעט שאינה מאמינה למשמע אזניה. אך הוא מבטיח בהן צדקו, שכך היה. על ידה נודעו כל הפרטים בעירה – ותהום.

כעבור יומים אחר המאורע המרעיש ראו התושבים את מנדיק ולא הכירוהו. מדים קוקזים חומים, " פפאחה" שחורה, מגפים חדשים, מזוין מכף רגל ועד ראש, רוכב על סוס אפור צוהל מרב שובע ובידו מגלב – הזהו מנדיק? לא מנדיק הוא זה, אלא מנדיוק. כך הלבישהו הבאטקו וכך הוא קורא לו. זהו שם אוקראיני. כשהתיצב מנדיק בפעם הראשונה לפני דודתו בתלבשתו זו, התבוננה והביטה אליו והסתכלה בפניו, כאלו לא הכירה אותו.

– אני הוא, אני – אמר וצחק.

– איפה לקחת בגדים משונים כאלה? הלא אלה הם בגדי עשיו ואינם הולמים כלל את יעקב.

– בגדים אפשר תמיד לשנות – אמר לה מנדיק – כך הוא רצונו של הבאטקו. הוא לקח אותי לעמוד לפניו ולשרת אותו. הוא מבטיחני הרים וגבעות אינו נותן לי לעזבו.

התרעמה דבורה ואמרה:

אל תשכח, מנדיק, את מקור מחצבתך. אביך היה יהודי כשר וירא אלהים. אף הסבא שלך היה כן. מעולם לא פגלו את פיהם במאכלות אסורים. ואיך תוכל להיות בביתו של נכרי?

הבטיח אותה מנדיק, שגם הוא ילך בדרך סבו ואביו ולא יתגאל, חלילה בפת־בג של נכרים. ולא עוד אלא שהוא בטוח, שבזכות הסב והאב בא לידי עליה כזו. כמו כן הבטיח, שיבוא אליה יום־ יום לבקרה – והיא נרגעה.

_________________

שוכב הבאטקו משתרע על הספה בחדר האורחים הגדול מכוסה בשמיכת צמר קוקזית שחורה שעירה ועל ידו נאטאשה היפה, בתו של מי שהיה שומר רכבות בתחנה קטנה. אצבעותיה הדקות הוורודות והמחודדות ממשמשות בשערות ראשו השחורות והיא לוחשת באזניו דברי אהבה ומשתדלת להשקיט בהם את כאביו ואמנם מתוך הבעת פניו נראה, כי לטיפותיה והגות אהבתה משפיעות עליו לטובה. הוא מחייך ומבטיח, שהוקל לו וכמעט שאינו מרגיש כל כאב. הכדור ניחת בשטח העליון של זרועו וקל היה לרופא להוציאו משם ועכשו הולך הפצע ומתרפא. כל היום מלא הבית אורחים – אנשים מגושמים, שהמלחמה הקשתה את לבם ואת עצביהם, בעלי בשר, כרסתנים, מיוזעים, נקשים, נוראי מראה ומוזרי תלבשת, אכולי זמה ודלוקי שכרון, בהם הטמאנים, באטקות, קצינים. הידיעה על ההתנקשות בחיי הבאטקו האהוב והחביב על כלם הגיעה אל כל הגונדות המפוזרות בכל הסביבה הגדולה עד עיר המחוז; ונשיאיהן וקציניהן חשו לאניפולי כעדת עורבים שחורים, שהריחו ריח נבילה, מתוך כונה להפכה על תושביה היהודים. מאסרו של מנדיק גרם לידיעה, שנתפשטה ביניהם, שיד היהודים בהתנקשות זו. ומכיון שיהודי הוא, הרי מובן שהוא בולשביק, קומוניסט ודין הוא, שכל העירה תשא בעונו. וכבר היו " ילדים" רבים מוכנים להנקם נקמת הבאטקו. מאוכזבים היו כלם, בשמעם מפי הבאטקו בעצמו, כי המתנקש בחייו הוא פבליוק ולא אחר. וזה האות, שמיד אחרי ההתנקשות נעלם מן האופק, כאלו בלעה אותו האדמה חיים. והיהודים, אדרבה, הם דורשי טובתו. על ידי אחד מהם נגלו עקבותיו של הפושע.

הקהלה הצטערה מאד על האסון שקרהו. לפי דבריו באו ראשי הקהלה עם לבנים להביע לו את רגשי השתתפותם בצערו ורגשי שמחתם להצלתו; אף שלחו לו חבית יין ישן טוב וריח, שהשיגו באיזה אופן מיקבו של אחד ההוספודרים באחד הכפרים. הנה הוא היין העומד לפניכם. שתו האורחים מן היין ושבחוהו. הגדולים שבהם במעלה הטילו על ועד הקהלה להשיג בשבילם מהיין הזה. דרישתם נתמלאה ובשכר זה פרסמו בעירה מודעת תודה לקהלה בעד היחס הטוב והחם לבאטקו; ופנו במודעה לכל האכרים שלא יגעו לרעה ביהודים, שהנם ידידים טובים לאוקראינה ולפטליורה – והעירה נמלטה מצרה.

במשך שלשה ימים הספיקו כל הידידים ובאי־כח הרשות הצבאית הגבוהה לבקר את הבאטקו. תמה מצות בקור חולים עם מתן שכרה בצדה – לגימא גדולה. – ולנאטאשה היפה היתה עבודה גדולה לנקות את הבית. בכל החדרים עמד ריח חריף של עשן וסיגריות וטבק, ריחות של זיעת רגלים, בשר אדם ונקניקים. והיה צורך לפתוח את כל החלונות יום־יום כדי לגרש את הריחות הללו. החייל, הולובשקו המשרת שטף את הרצפות, ומנדיק עזר על ידי נאטאשה לסדר את הכסאות ואת השולחנות ושם את הצעצועים השונים והרבים במקומם. אחר הרעש, שארך שלשה ימים, נעימה היתה הדממה שבעתים. את התנורים הסיקו יפה והחום מלא את כל החדרים וגרם קורת רוח בלילות הקור והרוח. מצב רוחו של הבאטקו מרומם. כל כך הרבה כבוד וחבה הראו לו מבקריו הרבים. ונאטאשה שאפובל? כדאי להיות חולה, כדי לקבל טפול מידיה הרכות והענוגות ולפרס מיוחד – את נשיקותיה, היא משמשת אותו כל היום ובערב יושבת על ידו, ואצבעותיה מפזזות על לחייו, על ראשו; ומגע ידיה משתיק את כאבו וממתיק לו את צערו. קרבתה אליו, נשימותיה, הנושבות על פניו, ריח שערותיה ולטיפותיה – כל אלה מעוררים בקרבו הזיות אופיום וחשיש, והוא רואה לפניו עולמות של דמיונות, מחזות נהדרים. מה טוב לו ומה שמח הוא על הנצחון שנצח. עזבה נאטאשה את המנוול פבליוק השכור ועברה אליו. טוב ויפה לו מאד. הוא שוכב על הדרגש הרך מכוסה שמיכת צמר רכה, והיא יושבת על שרפרף קטן לרגליו וראשה על לבו. ידו מחליקה את שערות ראשה הרכות כמשי ומשם היא גולשת למטה אל לבה הרוטט, מוליך ומביא אותה על חלקת גבה ומדגדג אותה. והיא מתרפקת עליו ומתפנקת כחתלתול נוכח השמש.

ועוד יש לו בריה אחת בקרבתו, שהיא לו לשעשועים ולעונג, – זה הוא מנדיוק שלו. הוא מאמין בכוכבו עתה יותר מאשר תמיד. מנוול זה, פבליוק, חשב לאבדו מן העולם, והנה יצאה לו טובה תחת רעה. את מנדיוק רכש לו דוקא בזכותו של אותו המנוול.

– הי, מנדיוק, איכה? בוא הנה! – הוא קורא לו. ומנדיוק נכנס, כשהוא מסורק יפה, לבוש חולצה חומה הדוקה לגופו ופתיל שחור עם פיפים חוגר את מתניו.

– שב, מנדיוק, ליד שנינו ונהיה שלשה. “אלהים אוהב את השלושה”. הנך נמצא בביתו של הבאטקו, ועל־ כן חיב אתה לדעת מה זאת “סאמוסטינו אוקראינה”,מי זה פטליורה ומי זה הבאטקו, בא־ כוחו. שמע את הלקח, שאתן לך ב “קטחיזם” וידעת את עקרי אמונתנו. וגם את, נאטאשה, תשמעי, כי גם את אינך יודעת כלום בענינים אלה.

והוא מרצה באזני נאטאשה ומנדיק הרצאה מפורטת בסוגיה ששמה אוקראינה העצמאית. דרור מחלט בלי כל צמצום והגבלה, שהיא נחלת “הקוזקיות החפשית” מדור־דור. והוא מסיים את הרצאתו בהצהרה ברורה ומפורשת ובחשיבות גדולה שעושה רושם ”אנו ה“זאפורוז’ים” לא נוותר על הדרור לעולם ולא נהיה כפופים ונכנעים למוסקבה. מוכנים אנו כולנו להערות את נפשנו למות. עם פטליורה נלך ונשחרר את אוקראינה. אנו נראה למוסקובים"…

וכשהוא מתחיל לדבר על אוקראינה הגדולה והרחבה עם שדותיה וערבותיה המשתרעים לרחבי אין קץ, על אגמיה ונהרותיה, עולה על לבו זכר הדניפר הרחב והיפה והשוניות שבו. בעיניו נצתה אש ואכסטזה שורה עליו. הוא מתחנן לנאטאשה שתשיר את שירו של שבצ’נקו, גדל המשוררים בעולם, יוצרו של ה “קובזאר” הקדוש, זהו ספר התהלים של העם האוקראינאי.

– שירי, נאטאשה היקרה, את השיר ותחיי את נפשי – הוא מתחנן אליה. מושך את ראשה אליו ונושק לה הרבה נשיקות – אני רוצה לבכות מרוב אושר ומרוב געגועים לאוקראינה שלנו ולדניפר שלה, שבמימיו הרחבים שטתי בלילות סהר בסירה ושרתי. שירי, שירי, כי נפשי תכמה אל נהר נפלא זה.

ונאטאשה שומעת בקולו ושרה בקולה העצוב והדק, המתאים מאד למלים ולמנגינה וברגש רב, והוא מלוה אותה בקולו הטנורי:

" שואג ונאנח

" דניפר הרחב.

" רוח זועפת

" מרכינה ערבות

" מרימה שיאי־גלים…

עיני שניהם מתלחלחות. מרוב התרגשות הם מחבקים זה את זו. לחי אל לחי נצמדת וגוף אל גוף נלחץ מתוך אהבה־תאוה, תאבון־רעבון.

מנדיוק מסב את עיניו הצדה.

– קרא, מנדיוק, את הקוזבור; למד את שבצ’נקו שלנו; שנן את שיריו ושיר את מנגינותיו, ואהבת לאוקראינה כמוני. אז תלמד ותשיר יחד אתנו את ההמנון שלנו:

" עוד לא מתה אוקראינה

" כל עוד חיים אנחנו"…

והוא מוכרח להצטרף אל שניהם ולשיר אתם ביד: “שואג ונאנח דניפר הרחב” ו“עוד לא מתה אוקראינה” ולהבטיח לו שיקרא את ה “קובזאר”, אף על פי שהוא מתקשה מאד בקריאת המלים ובפרושן.

איש מוזר הוא הבאטקו – חושב מנדיק – אינו מבין אותו. למה דבק בו כל כך לאהבה אותו? הוא אינו נותן לו לעזבו אף לשעה אחת. בקושי הוא מרשה לו ללכת לבקר את דודתו. למה הוא לו בכלל? אין אפילו בשבילו עבודה הראויה לשמה. הוא מבטיחו כי לכשיבריא יתן לו עבודה ויגדלהו וינשאהו. לפי שעה הוא מתלבט סתם כך. שולחהו בשליחויות שונות. אוהב לשוחח אתו. בערב, כאשר נאטאשה עוזבת אותו, הולובושקו הולך לו לישון באגף שבחצר, אז גם הוא, מנדיק, רוצה להפרד מאדוניו וללכת לישון בחדרו שייחד לו, אך הוא מעכבו.

– שב אתי עוד, מנדיוק. הלילה הוא ארוך. אל תעזבני. ירא אני את הלילה, את הבדידות ואת השעמום. שב וספר לי דבר־מה מהכתוב בתורתכם. הלמדת את התורה?

מנדיוק ממלא את רצונו ומספר לו כמה ספורים, שלמד מפי בן־שלום והדסה. מספר לו את תולדות יעקב, מכירת יוסף, תולדות משה וגאולת עם ישראל ממצרים, מתן תורה.

– ועוד? – דורש הבאטקו.

ומנדיק מספר לו עוד על מלחמות, שנלחם יהושע עם שלושים ואחד מלכים, כבוש הארץ וחלוקתה.

– עוד, עוד –

והוא מספר לו עוד על גזירותיו של אנטיוכוס הרשע, על חנה ושבעת ילדיה.

– בראווא! מולודצי ריביאטא! (הידד, בני חייל הילדים! ) ושירים אתה יודע? אך שירים נוגים הצובטים את הלב והדולים דמעות מתוך הנשמה. היודע אתה כאלה?

אז ישיר מנדיק באזניו שירים מ“שולמית” ומ“בר־ כוכבא”. מאד מוצא חן בעיני הבאטקו השיר: " אונטער דיין וויגעלע שטעהט א גאלדען ציגעלע" ( תחת ערשך עומד גדי־זהב ) והוא דורש ממנו שישיר אותו עוד פעם ועוד פעם. זהו הנגון הצובט את לבו. אמנם גם ליהודים יש שירים נוגים, והוא לא ידע. אך היש להם גם שירי תחיה והמנון?

– יש ויש!

ומנדיוק קם על רגליו ודורש מאת הבאטקו, שגם הוא יקום על רגליו ושר בעוז ובגבורה:

“תחזקנה ידי כל אחינו המחוננים”.

הוא דורש ממנו את פרוש המלים, ומנדוק מבאר לו.

ולבסוף הוא שר לו את " התקוה".

– כך הוא ואנכי לא שמעתי עד היום ולא ידעתי! – קורא הבאטקו – ממש כמו אצלנו:

"עוד לא מתה אוקראינה

"כל עוד חיים אנחנו ".

הוא מפהק כילד בערב. הגיעה השעה לישון.

חושך ושקט בבית שבתוך גן הדובדבנים. נרדם הבאטקו, ישן מנדיוק. דממה.

פרק שנים עשר: מאסר ושחרור

הדבר היה מיד אחרי פורים.

שר החורף נתק את הכבלים, שבהן רותקו המכשפות שבירכתי צפון ליד ים הקרח – והן התפרצו בזעם וברעש, בהשתוללות ובמשובה; הוציא סופות מבית כלאן – והללו הציפו את העולם במבול של שלג. הילילו הרוחות בחשכת הלילה; בכו הסופות, נעו העצים בגנים וברחובות, שרקו וכפפו את ראשן; שקשקו בענפיהם הערומים זה בזה, בעצמות־ שלדים. זמזמו עמודי הטלגרף, מחוסרי עבודה זה כמה זמן. שריקות יללה עולות מהמעשנות כקול יללת אלפי חתולים בלילות אביב וגדרות נהרסות ונופלות. תעתועי שר החורף האלה הטילו פחד זועה לא רק על תינוקות בעריסותיהם, כי אם גם על אנשים באים בימים. כלם הסתתרו בחדריהם עוד מראשית הערב וייראו להראות בחוץ, בחשבם, שבא קץ העולם וחורבנו הנה החל. אף בעלי־החיים הרגילים לכל מיני זעזועים במזג האויר, גם הם הסתתרו הפעם במקומות סתר מפני סערת הטבע. כלב לא נבח, פרה לא געתה ואף תרנגול לא קרא. בלילות כאלה בוחרים להם שודדים ורוצחים להפיק את זממם. חותרים מחתרות תחת גנזי הממשלה במרכז העיר, חומסים והורגים ואיש לא ישמע את שועת הקוראים לעזרה. ואש כי תאחז בלילה כזה באחד הבתים, פעמוני הכניסה ישתקו, כי המצלצל יתעצל ויירא לגיח ממקומו. ואם יצלצל, איש לא יבוא לכבות את הבערה. ומי ישמע בלילה כזה את הרעש שקם באותו הבית, העומד בגן דובדבנים בקצה העירה, הנשקף על פני הדניסטר, העטוי אפלה, ולדעת את הנעשה שם? לאושר כלם היתה סופת שלג זו נשימתו האחרונה של שר החורף ובסוף האשמורה השלישית תש כחה. נשבה רוח מערבית, שהסיעה את העננים מלמעלה. נשאר רק רקוע עננים דק שקוף, שמבעדו נראתה שמש מקומטת, מעושנת. נתרכרך השלג ונשקע; ובדרוך עליו רגל נעשה לבליל עכור ומים נתזו ממנו. מקצות הגגות נזלו, טפטפו טפות מי שלג כמתוך דלי מנוקב. ואחר־ כך בגבור היום נהפכו הטפות לקלוחי מים… כמו מתוך חבית מנוקבת.

הראשון שבא אל אותו הבית היה שליח מטעם ה“שטאב”. הוא הביא בידו תיק מלא תעודות חשובות, שהיו זקוקות לחתימתו של הבאטקו. מצא לפניו השליח פתח פתוח. נכנס וראה אי־סדרים בחדרים. נעלים, בגדים ונירות מפוזרים על הרצפה המלוכלכת והמרופשה. עמד תוהה ומשתומם. נכנס לפני־ולפנים – המטה ריקה, פרועה, הכרים והשמיכות על הרצפה, שלוליות מים עכורים משלג שנמס וסימן חיים אין בכל הבית. בחדר־ האוכל בקבוקים ריקים, פכים וכסאות הפוכים… הלך השליח ומסר לשולחיו את כל מה שראה בדירתו של הבאטקו. מיד באו, בדקו, חקרו את פי האנשים שבסביבה, אבל מאומה לא העלו בחקירתם. לא סימן ולא עד ראיה או שמיעה.. השלג העמוק כסה על עקבות האנשים, שהשתתפו באותו המאורע, ועל כן לא ידעו החוקרים לאיזה צד יכוונו את החקירה. היה הדבר לפלא בעיני כל ולחידה סתומה. מי הם הנועזים, שמלאו לבם לעשות מעשה נועז כזה, לשלוח יד בבאטקו הנורא על כל סביביו ולאן נעלם? ומנדיוק איהו? חפשו את נאטאשה שאפובל ומצאוה בכפר בבית הוריה. היא נסעה שמה יום לפני המאורע. היא נדהמה, בשמעה שהבאטקו נעלם. וגעתה בבכי. והולובשקו שוכב זה יומים בבית החולים. סוס אדוניו בעט בו בשעה שגרר אותו לנקותו ולצחצחו, והוא נפל למשכב ואינו יודע כלום.

בעירה פחדו לדבר במאורע המוזר, ודאגה קננה בלב התושבים, פן ישמש המאורע תאונה לפטליוראים להתגולל עליהם. הדודה דבורה התעלפה כמה פעמים. שפכה דמעות על בן אחותה שאבד. ספרה לכל את אסונה הגדול באבוד מנדיק.

– מה אענה לאמו, כשתבוא לדרוש אותו ממני? הלא אני ערבתי אותו, למה לא שמרתי עליו?

נחמוה האנשים והבטיחוה, שהשלטונות לא ינוחו עד שימצאו את הבאטקו וממילא ימצאו את מנדיק. ואמנם כעבור ארבעה ימים לאחר המאורע נמצאה האבדה. שני האבודים שבו בריאים ושלמים, אך לא בזכות השלטון ומאמציו, כי השלטון בעצמו נמס והיה כשלג, שירד לפני ארבעה ימים, שהשאיר אחריו בוץ ומי מדמנה.

באותם הימים חדרו שמועות לעירה, שהבולשביקים הולכים וכובשים את אוקראינה ובהרבה מקומות הנחילו את צבאות הדירקטרויום אבדות עצומות. חילות פטליורה התנונו, התפרקו והיו ל “באנדות” ל “פרטיזנים”, לחבורות שודדים, שהפילו את חתתם על היהודים ועשו בהם פרעות. השלטונות נחלקו לרשויות רבות ורבו והתקוטטו זה בזה; יד הבולשביקים רוממה והם מגרשים מפניהם את הבאנדיטים וכובשים מהם את כל החזיתות. היהודים, שעיפה נפשם להורגים, שמחו לשמועות אלה; אף־ על־ פי שלא ידעו עדין את מהותו של השלטון הבולשביסטי ומה יביא להם הוא. כל אחד חשב בלבו: יהיה מה שיהיה, ובלבד שיהיה אחר. שרידי הפרעות באו לאניפולי וספרו, כי ממקומות רבים כבר יצאו הפטליוראים ושם מחכים לכניסת הבולשביקים. עכשו הגיע התור לאניפולי וגם מתוכה יצאו השודדים. ובהעלמם שבו הבאטקו עם כלתו נאטאשה ומנדיק עמהם. לביתו של הבאטקו לא הלכו התושבים לשאול את פיו מה קרה אותו, אך לביתה של דבורה נהרו רבים. כל אחד חפץ לראות את מנדיק בעיניו ולשמוע מפיו ממש את הדבר המאורע המופלא. דבורה עלזה ושמחה ופניה קרנו. היא קראה הלל לאלהים.

ישועת ה' כהרף עין – פגשה בשמחה את הבאים לביתה. ביניהם הרבה אנשים חשובים ונכבדים – תשמעו ותדעו. פלאי פלאים. אלף לילות ולילה.

שני ימים לא יכול מנדיק לעזוב את ביתו, כי צרו עליו ובקשו ממנו, שיספר להם הכל. הם לא יאמינו לאיש, רק למה שיספר הוא. והוא מוכרח להתחיל כמה פעמים את הספור מראשיתו. והשומעים לא נלאו משמוע.

וזה מה שספר להם:

באותו הערב, כשהתחילה הסופה הנוראה באו אל הבאטקו שלשה אורחים חוחולים ב“פפאחות” ומסרו לו פריסת שלום מאת אחד מידידיו הנאמנים ואחיו לעבודה בגדוד “היער השחור”. הוא קבלם בסבר פנים יפות כדרכו תמיד והזמינם לסעודת הערב. ארבעתם אכלו ושתו הרבה. משקאות חריפים הביאו האורחים אתם. והוא, מנדיוק, עמד עליהם לשרתם, כי הולובושקו היה חולה. הם נתנו גם לו לשתות, אך הוא עשה את עצמו כשותה ואת ה“נסך” שפך באין רואים. כולם היו מבוסמים כנוח ולוט יחדו, ונשארו ללון. נרדמו בבגדיהם ומגפיהם באותו החדר כל הספות, והבאטקו שהיה גם הוא “מלא”, נכנס נשען בזרועות מנדיק לחדרו, צנח על מטתו ומיד השמיע נחרה. אז הלך גם הוא לחדרו ושכב. בלילה הקיץ משנתו מחמת קור חזק, שנשב עליו, ומידים גסות שטלטלוהו ונשאוהו החוצה. פקח את עיניו וגושי שלג נפלו עליהן. הרים צעקה – וסטרו על פיו וסתמו אותו בסמרטוט. אלמלא נחיריו, היה נחנק בודאי. גופו פרפר, אך הידים אחזו בו, כמו בצבת. נדמה לו שמת ונושאים אותו לקברו. והנה השליכוהו כאלו לתוך כלוב ודלת נסגרה אחריו. בנפלו לתוך הכלוב הרגיש בדבר רך. משש בידיו ונוכח, שאתו בכלוב נמצא עוד בר־ נש אחד. נשמע קול זרוז לסוסים וצליפת שוט – והכלוב זז ממקומו, התחלק התגרד ברגבים ובערמות השלג, והוא והפלאי בפנים טולטלו מצד אל צד ונתקלו זה בזה.

– חציי ישבתי וחציי שכבתי – המשיך מנדיק את ספורו, – נשען על שכני שאלתי את נפשי: למה הביאוני לתוך כלא מטלטל זה? מי הוא אותו הנעלם הנמצא עמי? למה הוא שותק? אבל הרי גם אני שותק. הלשון בפי קהתה מפחד. לאן מוליכים אותנו ומה רוצים לעשות בנו? נבוכותי ונפוגותי והרהורי קפאו. אפשר שנרדמתי. שכני, כפי הנראה, ישן גם הוא, כי ראשו נשמט על שכמי. פתאם זז הראש וקללה יצאה מפיו: " לעזאזל, בן כלבה! " הכרתי שזהו קול אדוני. האפשר דבר כזה? כמה זמן נסענו לא ידעתי. אך הנה עומדים הסוסים, הכלוב נפתח ואל תוכו חדר קו תכול, שלפני עלות השחר. קראו הרבה תרנגולים. נשמעו געיות פרות ועגלות.

– צאו! – פקד קול של בר־נש גבוה, שעמד וחכה לנו.

הפניתי ראשי וראיתי, כי אמנם הבאטקו הוא זה. אני יצאתי ראשונה. הקיץ הבאטקו והתחיל גם כן גח מתוך עגלת־החורף. שערותיו היו פרועות, גלשו על מצחו וכסו את עיניו. פי כתנתו היה פתוח. פניו השחומים לאים, חורים. דומה היה לצועני, שהיין עברו. כנראה לא התפכח עדין מן היין, שהגיח אל פיו אמש ולא הכיר במצבו ובמקומו. אפשר ששמו סם־שינה ביינו, שבלבל את הכרתו. כשיצא מתוך עגלת־ החורף התנודד ונטה לנפל. אך אנכי לא נתתי למוט רגליו. גם אני הייתי כסהרורי ורגלי קהו מישיבה לא נוחה. אך התחזקתי. ראיתי לפני במרחק כמה בתים קטנים שקועים עד חצים בשלג. אם כן הננו בכפר. אבל מה שם הכפר ומה רחוק הוא מאניפולי?

– קדימה! – פקד עלינו שוב אותו בר־נש.

שלבתי את זרועי בזרוע אדוני והלכנו יחד כשני שכורים. התלבטנו בשלג העמוק עד הגיענו לחצר. שם חכה לנו עוד אחד, שהראה לנו בתנועת יד על צריף חמר, אשר גגו נשען על הקרקע ופתח פתוח בחלקו המשופע. הבטתי אל אדוני ולבי התכווץ. הוא התנועע כשכור גולם ונכנע כילד. נכנסתי אל תוך הצריף והוא אחרי. הדלת נסגרה. אפפוני חשך ודממה, כמו במעמקי שאול. היו שמה שקי תבן ונפלנו עליהם. שתקו האנשים בחוץ, שתקנו גם אנו בפנים. רק כעבור רגעים, ואולי שעות, שמעתי קול צרוד קורא אלי:

– מנדיוק, החי אתה?

– חי, אדוני.

– נפלנו בפח, פבליוק המנוול התנקש בחיי ולא הצליח, מפני שאלוהים עמדי בכל אשר אני הולך, הוא ידע שלא יצא חי מידי אם יתפש, והנה קדמני ולקחני שבי.

התברר דבר־ מה במוחי. הכל נתארגן על ידי אותה היד והכל בגלל אותה נאטאשה.

– אבל היתכן? – קראתי מנהמת לבי – רוצח זה, שהרג יהודי נקי מכל עון, רק משום שהתאוה לממונו ולבגדיו, התנקש גם בחייך והוא חי עדין! למה הוא רודף אותך?

– כן, מנדיוק. יתכן ויתכן. שומר עברה הוא לי בגלל נאטאשה זו שחזר אחריה. אך היא געלה בפרצופו הנבזה והלכה אחרי. זאת היא קנאה אחת. אך בלבו בוערת עוד קנאה אחת מזמן. שנינו נכנסנו לעבוד בצבא. אך עמדי היה אלהים בכל אשר פניתי ומצאתי חן בעיני כל השלטונות הגבוהים ועליתי מעלה. ןהוא המנוול השכור המטומטם וערל הלב נמצא תחת פקודתי.

– ואיך לא ירא לשלח יד במפקדו? איה המשמעת הצבאית?

– אל תשאל, מנדיוק, אנשינו כלם מקולקלים, פרועים ונאלחים. אין אלהים בלבם ואין מצפון. עדת מרעים וחבר בוגדים. אנו עומדים בפני הסוף. עם אספסוף כזה לא תשלט. פטליורה נכשל הפעם…

כשהגיע מנדיק בספורו למקום זה פסח על פרט חשוב אחד, שלא חפץ לפרסמו ברבים. ורק לדודתו ספר, בתנאי שגם היא לא תספר לשום איש, עד שיעלה רצון מלפני אדונו לפרסמו בעצמו. וזהו הפרט: פעם חלשה דעתו של אדונו, צמאה נפשו ליין לטבק וגעגועים לנאטאשה חזקו מאד. הוא דאג וירא, פן התנפלו גם עליה וחטפוה. האוכל שהורידו להם פעמים ביום היה גס, זעום ובלתי נקי. כל אלה הביאו אותו לידי יאוש, והוא פנה אל מנדיוק בשאלה, אם הוא יודע “ודוי”. מנדיק לטש עליו את עיניו.

– אל תתמה, מנדיוק. ימי הולכים וקרבים אל קצם ועל כן אני רוצה להתודות.

והוא גלה לו את הסוד, שנולד בפולטבה להורים יהודים, יראי אלהים. למד זמן־מה ב“חדר” וידע לקרוא ב“סדור”. עכשיו שכח אפילו את צורות האותיות. נשארו לו אילו זכרונות על החגים, ביחוד על ה“סדר” של פסח. את אביו אינו זוכר, כי מת עליו בהיותו ילד. אבל את אמו הוא זוכר היטב ולעולם לא ישכחנה. אהב אותה אהבת נפש בחייה ונושא אתו את זכרונה מאז שמתה. בכל פעם בהופיע פניה העדינים לפני עיני רוחו, תהמה עליו נפשו ולבו ירך. ואולם נער רע־לב היה תמיד והלך בשרירות לבו. היא סבלה הרבה עד שראתה אותו גומר את חק למודו בגמנסיה. טרחה הרבה ויגעה עד שהכניסה אותו לאוניברסיטה. אך לבו לא הלך אחר הלמודים. הסתבך עם בחורה אחת, בת כהן נוצרי, והתנצר. את האוניברסיטה עזב ונכנס לטכניון, כי אהב את המכניקה וכל מיני ספורט. התחבר לקבוצת אנרכיסטים והשתתף בהתנפלות של “העורב השחור” על שוטרים ועל עשירים. לפני פרוץ המלחמה מתה עליו אמו והוא קץ בחייו. התנדב לצאת למלחמה. נשלח לחזית המערבית. נלחם עם האוסטרים ועם הפרוסים. אחר־כך שלחוהו לחזית הרומנית. נפצע שם ונרפא. באה המהפכה. התעוררה התנועה האוקראינית. היו לו הרבה חברים בין קציני הצבא. ידע גם את פטליורה. נלחם בשורותיו. הצטיין ונעשה לראש. רבים אהבוהו, רבים יראו מפניו.

– עכשו אני כאן בבור זה וסופי לעבור לבור אחר, שיכרו לי בשדה. אמנם ראוי אני למיתת כלב, כי בגדתי בעמי ומריתי את פי אמי…

הוא החריש וכסה בידיו את פניו. נדמה שהוא בוכה.

– שמע נא, מנדיוק – אמר כעבור רגעים מספר – עוד בערב הראשון כשעמדת לפני חשבתי, כי אלהים שלח אותך אלי. צמאתי כל הזמן לקרבת יהודי, ועל כן שמחתי עליך ולא נתתיך לעזבני. האמנתי, שאתה תוכל להקל מעלי מעט את סבלי המעיק עלי. עתה הגיעה השעה, שתהיה לי להועיל. אם יהרגוני ואתה תשאר בחיים תעשה נא חסד־אמת והזכרתני לפני אלהים. הא לך את המפתח הקטן הזה. במטבח שלי מתחת התנור הגדול בתוך הקיר מימין טמון ארגז קטן. תוציא לבנה אחת ותמצא את הארגז. בו יש שתי קמיעות, ששמה אמי על צוארי ביום הולדתי, והן הצילוני מכל רע. שם גם תמונת אמי ותמונתי אני משנות ילדותי ומיום שהייתי ל“בר־ מצוה”. גם מכתבי אמי אלי גנוזים שם. בנרתיק שחור נמצאים גם תכשיטי זהב, ששמרתי עליהם גם בשעת דחקי. ובארנק יש מספר מטבעות זהב. איני זוכר כמה. זה כל רכושי. את התכשיטים תמסור לנאטאשה, אם היא בביתה. אני אוהב אותה והיא עניה, אין לה כלום. את הקמיעות תקח לך. את הכסף תמסור לרב ותאמר לו, שיזמין יהודי כשר ירא־ שמים, שיאמר “קדיש” לנשמה עניה של יהודי תועה ואובד בעולם. ובכל יום אחרון של פסח ידליקו נרות ויאמרו “קדיש” לנשמת אמי. זה יום הזכרון שלי…

מכאן ואילך המשיך מנדיק את ספורו לכל השומעים.

– אולם הבאטקו אינו יכול להיות שרוי הרבה זמן בעצבות. אחר דכאון רגעי באה לו התרוממות רוח ובטחונו בכוכבו עלה שוב.

– אתה תראה, מנדיוק, כי כוכבי עוד יזרח וינצנץ והמנוול פבליוק יעלה לגרדום. נחשה לי מנחשת מפורסמת בהיותי בהרי טירול, שאראה תמיד נקמות בשונאי. אהיה במצוקות רבות ואצא מהן בכבוד. עד הזמן האחרון נתקימו נבואותיה וגם הפעם אנצל.

ואמנם תקותו לא נכזבה. לפני יומים נכנס אל הצריף “קצפּ” זקן, שב ועבדקן והשאיר אחריו את הדלת פתוחה. התפרץ אל הבור פס אור שמש אביב וזרם אויר רענן עם רוח קלה. הדבר היה לפלא. מה זה קרה פתאום?

– צאו לכם מבור השבי! – קרא הזקן בקולו הרחב.

– מי אתה? – שאלהו הבאטקו.

– אני בעל־ הבית הזה ובעל החצר. ראש הפלוגה, או ראש חבר השודדים, שהתאכסן כשבועים בכפרנו, הטיל אימה על כלנו. לפני יומים יצא מכאן. אמר שישוב ולא שב. הלילה נעלמו גם אנשיו שהשאיר כאן. לא נשאר מהם אף אחד.

– ולמה ברחו? – שאל הבאטקו.

– השד יודע אותם – ירק הקצפּ – הבוקר נכנסו לכפרנו פרשים אחדים עם סרטים אדומים. אומרים, שזהו החלוץ של הבולשביקים. הם שאלו, אם יש כאן פטליוראים. שודדים שכמותם! שמעתי אמש הם מתלחשים ומתנכלים עליכם להמיתכם. איימתי עליהם, שאקומם את כל הכפר נגדם, אם יעשו כזאת. עתה צאו ולכו לכם בשם אלהים.

– לא נצא מזה – אמר הבאטקו מתוך החלטה גמורה, שהפליאה גם את הקצפּ וגם אותי.

הקצפּ התחנן אליו, שלא יביא אסון עליו ועל משפחתו, כי באשר יודע הדבר ל “אדומים”, שאנשים כלואים בחצרו, יאשימו אותו, שידו היתה עם הפטליוראים וישימו עליו חטאת.

– לא נצא ודי – חזר הבאטקו על סרובו – ואתה זאת עשה ותציל את נפשך. לך אל ראש הפלוגה, שבאה הנה, ותאמר לו, כי הקומנדנט הפליוראי תפש שני אנשים חפים מפשע ורק מתוך חשד שהם בולשביקים שם אותם בסוהר. השאר יבוא מאליו.

לפני הצהרים נפתחה שנית דלת הצריף לרוחה. נכנס בן־אדם צעיר גבוה במכנסי גליפה ובמעיל פרנטש, והוא מזוין. אחריו נגרר הקצפּ, שנשא את כובעו בידו.

– צאו נא אלי – פקד הצעיר.

הבאטקו קם וצעד ראשונה בכבדות לקראת הנכנס. פתאם עמד מלכת. פניו נשתנו. והוא הביט ישר אל פני הצעיר. גם הלז הטביע עיניו בבאטקו רגע עמדו איש מול רעהו מתוך מתיחות. בבת אחת התפרצו מפיהם שני שמות:

– סריוז’ה!

– גרישא!

ושניהם נפלו איש בזרועות רעהו. חבקו ונשקו זה את זה לתמהון לב מנדיק והקצפּ.

אלה היו שני חברים מילדותם, בני עיר אחת ותלמידי בית ספר אחד. שניהם סטודנטים באוניברסיטה אחת. אך המלחמה הפרידה בינים, כי שלחו אותם לחזיות שונות ולא שמעו ולא ידעו איש על אחיו מאומה. עוד לפני תום המלחמה נצטרף גרישא לבולשביקים ונלחם נגד הדירקטוריום. וכך נתגלגל לכפר זה. ופה בצריף נפגשו שניהם שוב.

– כיצד באת הנה? – שאל גרישא את סריוז’ה – רב לך שבת בבור אפל זה. נלך לדירתי ושם נדבר. וזה הצעיר מי הוא? – שאל בראותו את מנדיק העומד מאחורי גבו של חברו.

– זהו אחי לצרה – ענהו סריוז’ה – אתי יחד התענה ואתי יחד יוסיף לעבוד. נאמן ומסור לשלטון המועצתי יהיה כמוני. הוא זריז ומועיל, גילה את פרצופו של פבליוק השודד, שהרג יהודי וירש את רכושו. והוא שגילה, ששודד זה התנקש גם בחיי. לעולם לא אשכח לו את חסדו זה.

– אם כך הוא הדבר תתפור לך, צעיר, סרט אדום זה לשרוולך ויכירו בך, שאתה שייך למחננו – אמר לו סריוז’ה. נתן לו סרט אדום, וזרז ברעהו, שימהר לצאת עמו, כי יש לו עוד עבודה רבה היום.

שלשתם עזבו את החצר. והקצפ עומד ומביט אחריהם בלחצו את כובעו על חזהו.

פרק שלושה עשר: פסח אדום

רטט לבו של מנדיק בקרבו אל בית בן־שלום. מאורעות חייו באניפולי הנם כל כך רבים, פתאומים ומהירים. שוטפים הם באיתנות זה אחר זה עד שהוא מאבד את חשבון שטף הזמן. מתי היה בפעם האחרונה בבית זה? מתי דברה אתו הדסה ואמרה לו, שהם עומדים לעזוב את העירה? מתי הסתבך בענין פבליוק הרע? הוא תועה ביער סבכים ואינו מוצא את עצמו. הוא יעלה אל הדסה, ישב אתה הפעם יותר מן הרגיל. יש לו הרבה מה לספר לה. היא בודאי לא תאמין לו. היא תחשב, שהוא מספר לה מפרי דמיונו, או מעשיות שקרא מתוך איזה ספר. אבל כל זה הלא אמת ונכון. בו היה המעשה. אגב, מה הוא עכשו? נושא הוא עליו עדיין מדי פטליורה וסרט אדום בכיס. דומה לו שלא ראתה אותו הדסה עדיין במדים אלה. חבל שאבד לו הכובע בשעת המהומה. גם סוסו איננו. מי לקח אותו?

מתוך הרהורים אלה עלה על המדרגות. התפלא על הריח הכבד העולה באפו בה במדה, שהוא מתרומם על המדרגות. הריח מכביד על נשימתו, ריח של שטף עזים וגללים, המביאו לידי עטישה תכופה וחזקה כזו, שעל ידה מוכרח הוא להפסיק את עליתו. מתעטש ארבע, חמש פעמים. מחפש את מטפחתו בכיסים ואינו מוצא אותה. שכח, כנראה, בבית. לא נעים לבוא ככה לפני הדסה והוריה. כשהגיע אל המדרגה העליונה התפלא, בראותו עדר שלם של עזים שחורות ולבנות, בעלות קרנים וזקן ובלי קרנים. גם תיש ביניהם. כולם רובצים על המרפסת הזרועה כולה גללים, והתריסים והדלתות לבית סגורים. הבית כאלו נתעוור. עפעפיו הורדו ונסגרו… העזים והתריסים הודיעו לו, שבן־שלום ומשפחתו עזבו את ביתם ואת אניפולי. מה חשבה הדסה בעזבה את העירה מבלי שתפרד ממנו? עם מי ישוחח עתה ולפני מי יגלה את לבו? נתיתם שוב, נתגלמד. חשכו עיניו וכאב לבו.

עצוב־רוח ירד מהמדרגות. היה בעיניו כאילו גרשוהו משם. ראה ילדה כבת שתים־עשרה עומדת לפני דלת ביתה בקומה התחתונה והיא הדיוטה במקצת וכבדת־פה. החליט לשאול אותה, מתי נסעה מכאן משפחת בן־שלום, מתוך תקוה רפויה, אולי השאירה הדסה בשבילו פתקה, או דברים בעל־פה. הילדה ענתה לו בשחוק אוילי:

– אין בן־שלום, הייטא! אין הדסה – הייטא!

ברוח נכאה ובמחשבות נוגות שרך את דרכו לבית שבגן הדובדבנים לדעת, מה היה לסרגייב ולדבר עמו. הרי במצב משונה הוא נמצא עכשו ואינו יודע בעצמו מה ומי הוא. נפגש במקרה עם הבאטקו, נכנס אליו לעבודה, והוא למדהו תורת פטליורה, שינן לו את ההמנון “עוד לא מתה אוקראינה”, “שואג ונאנח דניפר הרחב”; נתן לו מדים וסוס, שינה את שמו למנדיוק. עתה כשסרגייב איננו עוד באטקו ופטליורה ירד מגדולתו – מה הוא, מה שמו ומהיכן יתפרנס? בכפר הביע סרגייב את תקותו באזני גריגורוב, שהוא, מנדיק, יהיה מסור לשלטון המועצות כמוהו. האומנם בולשביק הוא סרגייב? מאימתי? בריגורוב נתן לו סרט אדום – הזאת היא כל התורה? ומה יהיה מעשהו להבא? היפול שוב למשא על דודתו? על כל אלה ידבר עכשו עם סרגייב. רוצה הוא לברר את מצבו. אך למגנת לבו מצא גם את דלת הבית ההוא נעולה. איה סרגייב? העזב גם הוא את העירה ולא הגיד לו כלום? הקרקע תחת רגליו מתמוטטת ונשמטת והוא תלוי בין השמים והארץ ואיננו יכול למצוא מעמד לרגליו. כולם עזבוהו – וחייו ריקים, חסרי כל תוכן. לאן יפנה עכשיו ומה יעשה? אין אפילו לפני מי לשפוך את לבו ועם מי להתיעץ.

סר וזעף שב הביתה. מתוך צער כבוש סיפר לדודתו, שמצא את דירת בן־שלום סגורה ועדר עזים רבץ על הגזוזטרא. הדודה אמרה, שהיא כבר שמעה, שהם עברו לגור בקרפובה.

– גם חכם עלול לעשות מעשה שטות. למה ייראו לספר לי, שהם רוצים לעזוב את אניפולי? וכי הייתי מגלה את סודם לאחרים? כל העירה יודעת זאת – אמרה דבורה נעלבת מהנהגת בן־שלום.

מנדיק שכב לישון בשעה מוקדמת. נרדם ושכח מעט את צרותיו. בבקר לא חפץ להשאר בבית. נמאסו עליו כל אלה הרודפים אחרי חדשות ועוד מוסיפים לבוא אליו לשמוע מפיו את המאורע. בטלנים, רודפי רוח. לא יכול למצא לו מקום. צר היה לו העולם. מוחו מטומטם ומשותק. אחר הצהרים אורו עיניו בראותו את נאטשה שאפובל היפה, ישרת הקומה ודקת הגיזרה, באה פתאום אליו הביתה. שמלה לבנה מרוקמת ציצים כחולים מסביב לשולים, חולצה כזאת עם צוארון הדוק ומגבעת קש רחבת שולים לראשה וריח עדין של מי בושם הכניסו לתוך הבית הקטן את בשורת האביב. תום פניה הילדותיים הרנין את לבו. רץ לקראתה בחיוך ובסבר פנים. עמד לפניה כעבד לפני אדוניו הטוב והוא כולו קשב. היא ספרה לו, שסרגייב היה בבית הוריה בכפר וספר להם, את כל אשר קרם. הבוקר שבו שניהם והוא מבקש ממנו שיכנס אליו הערב.

– אינו יכול להיות בלעדיך – ספרה לו בחיוך – בכל פעם הוא מזכיר את שמך ומתגעגע עליך.

נעם לו מאד לשמוע את הדבר מפיה והבטיח לבוא הערב. הוא הלך עמה ללוותה. אחר שנעלמה מעיניו חזר לחדרו והריח את אויר החדר. נדמה לו, שעדיין נודף הריח הנעים בחדר ומרחפת בו הרוח העדינה, שהשאירה אחריה. בכליון עינים חכה לערב שיבוא. ובראותו את השמש שוקעת בתוך גוש עבים, שנערמו בפאתי מערב, שם פניו אל הבית שבגן הדובדבנים.

שמח ובמצב רוח מרומם פגש אותו סרגייב. פשט אליו את ידו ואמר לו מתוך חגיגיות:

– ברכני בברכת מזל־טוב. אני ונאטאשה בעל ואשה… אתמול חגונו את חתונתנו בכפר במסבת ההורים – והוא חבק את נאטאשה ונשק לה שלש נשיקות.

מנדיק נבוך. ידיעה זו לא שמחה אותו. משום מה כעס על סרגייב. אך מפני הנמוס מלמל דבר־מה כעין ברכה. נאטאשה כבדה אותו במיני סוכריות מסופקות.

– עכשיו שב ונשוחח מעט מתוך כובד־ראש – אמר לו סרגייב – אם אתה חושב, שנתק הקשר בינינו אינך אלא טועה. אמנם יבואו שנויים חשובים ביחוסנו ובתנאים, שבהם נחיה; אבל תדע שאינך בן־חורין לעצמך. על זה אני רוצה לדבר עמך.

וסרגייב הודיע לו, ששמו מעתה יהיה לא מנדיוק, אלא חבר מנדלייב, ולו יקרא פשוט חבר סרגייב. כל הנשבעים והנאמנים לשלטון הבולשביקים חברים הם. מעתה ולתמיד שייכים הם שניהם לאותו המחנה הגדול, הנקרא “הצבא האדום”, שתעודתו הגדולה היא לשחרר את הפרולטריון הבין־לאומי מכף העריצות ולגאול את העולם מעול הקפיטליזם ומצפרני הבורגניות. צבא זה נקרא להביא את המהפכה הסוציאלית לכל העולם. הוא יצית את אש המרד בכל חמשת חלקי התבל ודגלו האדום יביא שלום וברכה לצריפי הדלים והאביונים – ומות והשמד לגאיונים השוכנים בארמונים. את נאומו הנלהב סיים בפנותו אל מנדלייב:

– כן, מנדלייב, בך בחרתי, שתהיה נושא־כלי. אני חושב עליך גדולות ואתה שכח את העבר, כי אנו אנשי המחרת. ענני: המוכן אתה להשאר עמי ולהיות על ידי? ראה, אני נותן לפניך שתי דרכים – להיות מכניע ומנצח בכח דגלנו האדום בהנהלת מנהיגינו לנין וטרוצקי, או לעמוד תחת הדגל הלבן ולהיות למרמס תחת רגלי המהפכה הגדולה, העולמית.

מנדיק לא הסיר את עיניו הפקחיות מעל פני סרגייב והשתומם לשמוע מפיו דברים שהיו ההיפך ממה שהשמיע באזניו לפני שבועות אחדים, בהיותו עדיין שליט מטעם פטליורה. אז היתה אוקראינה משאת נפשו, פטליורה–המשחרר הגדול והמוסקובים חמסנים. עתה – המהפכה הסוציאלית העולמית, לנין וטרוצקי גואלי האנושיות, ושם אוקראינה העצמאית ופטליורה לא יזכרו ולא יפקדו עוד. לאחר שהלז גמר את דבריו ענהו:

– כן. מוכן אני להיות על ידך. אך לא כדי לצחצח נעלים ולשטוף כוסות, שמהן שתו סמוגון. רוצה אני באיזו עבודה ממשית.

– סבלנות, חבר מנדלייב. חכה דום מתוך אורך־רוח. עכשו נשארתי גם אני לפי שעה, כפי שהנך רואה, דל וריק. הכל שודד ולוקח מביתי. באופן זמני אין גם לי עבודה ואין במה להתקיים. אך אתה תראה את אשר יהיה בקרוב. מחכה אני רק שיבוא הנה גריגורוב. כל אדם צריך להכיר את מקומו וזמנו ולמצוא את עצמו בתוך המאורעות והסביבה. לעת־עתה שוררת אנרכיה בכל ועלינו לכלוא את הרוח הזאת וליצור שלטון מקומי חזק והגנה לעירתנו עד אשר יוכל השלטון המרכזי לבוא לעזרתנו. בענין זה תצטרך אתה לעזור לי. לך כנוס לי למחר בערב את הרב ואת החזן עם השמש של בית הכנסת ועוד שנים, שלשה מראשי הקהל. תאמר להם שהחבר סרגייב צריך לדבר עמהם בענין חשוב ורציני.

שב מנדיק הביתה ומסר לדודתו את תוכן שיחתו עם סרגייב ואת השם החדש שנתן לו.

– אצלנו נהוג שמשנים את השם רק במקרה של מחלה אנושה, רחמנא לצלן – אמרה דבורה וצחקה – אבל למה הוא משנה את שמך זו הפעם השניה?

– ודאי יש טעם לדבר והשם גורם הרבה – אמר מנדיק – אך לא זה העיקר. עלי להחליט אם להדבק בסרגייב וללכת אחריו, או לעזבו. ובעקב זה עומדת השאלה, אם להצטרף אל הבולשביקים או לא?

דעתה היתה, שבין כך אין לו מה לעשות. ועל כן אל יפסיק לעת עתה את הקשר עמו. בנוגע לבולשביזם אין איש יודע מה טעמו וריחו. אך חלילה לו להיות קומוניסט. הללו כופרים בעיקר ואין דבר קדוש בעיניהם.

ומנדיק הלך אל הרב למסור לו את הזמנת סרגייב. שמח הרב בראותו את מנדיק. גם לאזניו הגיעו כל השמועות על אודותיו ועל הבאטקו שאבדו ונמצאו. ומכיון שזה נזדמן לביתו רצה לשמוע ממקור ראשון את כל הענין. מנדיק נענה לו ברצון וסיפר כל דבר על אפניו. הרב שמע בענין רב את ספורו.

– הלא אמרתי לך, כי האלהים משלם לעושי רעה כרשעתם. דם נשפך חנם צועק מן האדמה.

– אבל הרשע לא נתפס עדיין – קרא מנדיק.

– אלהים ארך־אפים – הרגיעו הרב – נקה לא ינקה. יבוא היום. מידי הקדוש ברוך הוא לא יתחמק.

כשמסר לו מנדיק את הזמנתו של מי שהיה באטקו, ניטלה ממנו ההנאה שנהנה מספורו של מנדיק. כי היה פחדן מטבעו וירא תמיד מפני כל שוטר ופקיד וכלל זה נקט: “אל תתודע לרשות”. הוא חקר את מנדיק, אולי יודע הוא לשם מה הוא מזמינו.

מנדיק הבטיחו, שאינו יודע והרגיעו, שאין לו לפחד מפניו, כי הוא איש טוב. בודאי יש לו דבר־מה לדבר עמהם בעניני העירה.

בערב, אחר תפלת מעריב, התאספו המוזמנים לבית הרב והתחילו דנים בהזמנה זו. רצו לברר לעצמם, מי הוא המזמין עכשו לאחר חלוף שלטון פטליורה ושלטון אחר אינו עדיין במקומו. מה כחו של בן־אדם זה וכיצד לדבר עמו? היתה אפילו הצעת מרד, שלא ללכת אליו מפני שלא ידוע ערכו. אם יש לו צורך, יבוא הוא אל הרב. ואולם לאחר עיון בדבר החליטו מכיון שהוא מעיז, סימן שיש לו על מה לסמוך. ויש לוותר הפעם, כי מי יודע, מה ילד יום? דממה זו שבאה אולי מבשרת סערה גדולה. ראתה העירה בנפול הצאר, בהעלם קרנסקי, ברדת ההטמן, בכשלון פטליורה. עתה מדברים על הבולשביקים. מה הוא מין זה ששמו בולשביק, המזדהה עם השם קומוניסט? האכרים אומרים, שהקומונה היא מין חיה מכושפת, שיש לה עין אחת במצחה, שלש קרנים וחמש רגלים והיא נושכת, טורפת, דורסת וחודרת אל חדר הצלמים ורוצה להפילם ולקרוע את תמונות הקדושים. אך האיקונין מרוצצים את גלגלתה והכהנים מגרשים אותה בכח המים הקדושים, אך היא שבה לתחיה עוד הפעם, וכן חוזר חלילה. היהודים אמנם אינם מאמינים בשטויות כאלה, ובכל זאת היא נוראה ומסוכנת, ומרבה את הכפירה; נלחמת בכל הקדוש; מבטלת את דיני “שלי ושלך” ואפילו בדיני אישות. מצד שני אינה מבדילה בין דת לדת ובין עם לעם, ואינה נותנת לפרוע פרעות ביהודים…

הפסיק גבאי בית הכנסת את הפלפול הריק ואמר:

– עד שאנו מתפלפלים ומנחשים נלך ונשמע. חכמינו אמרו: הזהרו בגוי קטן, וכל שכן בגדול. לעת עתה אינו נורא ולא יאכלנו. אולי נהיה זקוקים לו.

באו אליו ומצאוהו רחוץ, מסורק ומגולח, נראה שהתכונן לקבלם בדרך כבוד. בקש מהם סליחה, שהטריחם אליו והזמינם לשבת. הם ישבו ככבולים והטו אוזן לשמוע, בשעה שעיניהם סקרו את אשר בחדר. התפלאו, שאינם רואים צלמי קדושים וכל תמונה. סרגייב נגש אל הענין. התחיל מדבר בטון שקט. וככל שנכנס יותר לתוך השיחה, כן תמהו השומעים תמהון מדהים. דברי האיש המוזר הדהימם. הוא מספר להם, שאמו הצדקת אינה נותנת לו מנוחה. זה ירחים אחדים, שהיא באה אליו לילה־לילה בחלום ומענה אותו בשאלותיה: בני, למה התרחקת מעלי? למה שכחת את אמך הורתך? למה לא הזכרת את שמי אשתקד באחרון של פסח? למה לא דאגת, שיאמרו “קדיש” לנשמתי ביום זכרון זה? הוא מצטדק לפניה שהיה במלחמות כבדות, ולא היה בין יהודים. והיא איננה מקבלת ממנו כל הצדקה. על כן הוא זריז הפעם ומקדים לסדר את הענין.

– עכשו כשאני בין אחי, אני רוצה לתקן את המעוות ולשכך את חמת אמי מעלי – סיים את דבריו – בקשתי מאת הרב, החזן והשמש שיתקנו מה שקלקלתי אשתקד. קרוב הוא יום האחרון של פסח. ידאגו לכך, שיזכירו את שם אמי: שרה בת פישל. ילמדו פרק משניות ויאמרו “קדיש”. אם אהיה אז בעירה אבוא בעצמי לבית הכנסת, ואולם אני איני ראוי לאמר “קדיש”. ישכרו לזה יהוד כשר על חשבוני.

היושבים שמעו את הדברים מתוך מתיחות והרגישו מעין נצחון לאומי ודתי בדבר האיש את דבריו. הוא שב ומתחרט, אך לא על כל חטאיו, כי אם כלפי אמו, שהיא מענה אותו בלילות. מקרים כאלה ידועים להם כמה וכמה. “ישראל, אף על פי שחטא–ישראל הוא”. התרגשו במסרו לידי הרב מטבעת זהב של חמשה רובל. ישלם הרב לחזן ולשמש ובעד אמירת קדיש. השאר יהיה למעות חטים. נפתח לב היהודים לפניו ונחמוהו. כל אחד הבטיח לו דבר־מה משלו: הרב – פרק משניות, הגבאי – “עליה” טובה ליהודי ירא שמים לכבוד אמו, החזן – “אל מלא” והשמש – “נר נשמה” משמן.

אחר שסדר את ענינו הפרטי עבר לחלק השני – לחלק הפוליטי. הוא דבר על השלטונות שקמו עד הנה. הם צצו ונפלו מפני שהעם לא היה לצדם. לא כן השלטון הסוביטי, שהוא לבדו ימלוך ושום כח לא יעמוד נגדו; מפני שהוא יצא מתוך העם לטובת העם ועם העם. על גורל היהודים דבר מתוך השתתפות בצערם. כלם רוצים להביא עליהם כליה. מתקוממים האכרים, מתרבות הבאנדות ומתגברים כל עושי זדון. ואין מי שיצילם מלבד הבולשביקים. רק הם ישימו קץ לשחיטת היהודים. ואולם עסוקים הם עדיין וטרודים במערכות כבדות בכל רחבי רוסיה, וידיהם אסורות במלחמות קשות. בין כך והחיות הטורפות יכולות להכרית חלילה את שארית היהודים. ועל כן…

פה התמתח סרגייב, הזדקף, העמיד פנים רציניים וקולו היה קול של רשות גבוהה, חגיגי רשמי:

– השלטון המרכזי של הרפובליקה ר.ס.פ.ס.ר. מינה אותי להיות בא־כח בעירה ובסביבה והטיל עלי לארגן את השלטון המקומי, להכניס סדר ומשמעת ולהגן על העירה מפני כל התנפלות. יש צורך לארגן גדוד פרשים. כלי־זין יש לי. יש גם מכונת יריה. חסרים לנו סוסים אחדים וכסף לכלכל את הגדוד בזמן הראשון עד שאקבל תקציב מאת הממשלה. על כן קראתי לכם, ראשי העירה, להודיעכם את הדבר. ואתם אל דמי לכם, כי הסכנה קרובה…

שמעו השומעים ורוחם הטובה, ששררה עליהם מדברי סרגייב הראשונים, סרה ועננה כסתה על פניהם. ברגע הראשון לא ידעו מה לענות. הביטו זה לזה בעינים שואלות. לבסוף הבטיחו לקרא מחר, מחרתים לאספה ולהציע את הצעתו – והלכו להם בלב מיצר ודואג.

המצב החמור והמתוח והשמועות הרעות על מעשי האכרים המתקוממים בהרבה מקומות גרמו לכך, שדרישת סרגייב נתמלאה. העירה חגרה את שארית כחותיה ונתנה לו את הסכום שדרש מהם. והוא נגש אל העבודה ומשך אליה גם את מנדלייב. על־פי המלצת מנדיק נכנסו גם שני חבריו, נפתלי דוידוב ושלום חנציס. בריל קנטור סרב להצטרף למפלגה פוליטית איזו שהיא. אין שום בטחון, כי ימי הבולשביקים ימשכו. ולפיכך הגנה – כן, אבל בלי הצבע האדום.

וסרגייב היה פעיל מאד. רכש עשרה סוסים, את הצעירים שנכנסו תחת דגלו היה אוסף יום־יום; עשה עמהם תרגילים שונים ולמדם להשתמש בכלי־זין. מנדלייב היה יד ימינו והמתווך בינו ובין ועד העירה בקבלת דמי־התמיכה. ובימים שסרגייב עזב את העירה, נתמנה הוא לממלא מקומו.

בא ערב פסח יפה מאד. אך רוח האביב ורוח החג לא חדשו הפעם את רוח התושבים. ביום זה, האחרון להכנות לחג החרות הגדול, נתמעטה התנועה ברחובות. לא נשמעו שירות הבחורות בעשותן את מלאכתן בחדרים. ילדים לא הסתובבו בחוץ בבגדי חג ולא שחקו באגוזים כנהוג. פחד עכר את לב היהודים והשבית את ההנאה בערב החג. מהבקר הביאו האכרים ידיעה על דבר גדוד פרשים, התועה בכפרים ומגמת פניו כאלו אל העירה. אף־על־פי, שהוסיפו, כי לגדוד יש דגל אדום, אך העירה כבר ידעה מקרים, שבאנדות מתחפשות לבולשביקים, כדי להוליך שולל את היהודים, ועם הדגל האדום הן מתנפלות עליהם, שודדות והורגות אותם. מקרים כאלה קרו במחוז כמה פעמים. וברדת הערב על העירה, ערב אביבי של התקדש חג עברי, ערב של שמים טהורים מכל ענן, ירח מלא ואויר קריר, נסגרו תריסי החלונות בכל הבתים. ברכות הנשים על הנרות יצאו מתוך בכי עצור ודמעות פנינים, שנטפו מבין ריסים סגורים. הגברים הלכו מתוך כובד־ראש מיוחד לבתי כנסיות ומדרשות. תפלת המעריב יצאה כבושה וה“הלל” נאמר בלי חגיגיות. אחר התפלה התפזרו המתפללים בדממה, בלי שיחות, איש לביתו. אך לבבם לא נתנם לעלות על ההסבה. כולם מחכים לשני המרגלים, ששלח סרגייב לרגל את הגדוד. והוא, סרגייב, סדר את צעירי גדודו ועוד מתנדבים אחדים “במצב מלחמה” שעמדו בדרכים משני קצות העירה. והוא ישב כל היום רכוב על סוסו החבוש ומפעם לפעם ראוהו דואה וטס מקצה העירה עד קצה, שואל למצב ונותן פקודות.

ולבנה מלאה, יפה עומדת ברקיע כחול ממעל לעירה וצופה למרחק. היא כבר ראתה את הפרשים, ההולכים ומתקרבים לעירה בזהירות גדולה. היא הכירה את המטליות ואת הציונים ואת הדגל, שעל פיהם אפשר להכיר למי הגדוד. אך היא אינה מגלה את הסוד ליהודים. היא שותקת. התפקיד לגלות סתרים ולבשר לנבהלים הטיל סרגייב על מנדלייב ועל חנציס. שניהם התחפשו לבני אכרים וישבו על סוס כפרי פשוט. מנדלייב בראש וחנציס הקטן ממנו מאחוריו ומחבק בזרועותיו את מתני חברו שלא יפול. מנדלייב משתפך בשירו של שבצ’נקו:

"שואג ונאנח

דניפר הרחב"…

והנה נתקלו שניהם בקבוצת פרשים, שעמדה ליד באר במרחק כמה קילומטרים מן העירה והשקתה את הסוסים. מנדלייב וחנציס רוכבים להם הלאה, כאלו אינם שמים לב כלל לפרשים. אך אחד מהפרשים נופף אליהם בידו וצוה עליהם לעמוד. הם נשמעו. על השאלה מאין הם באים, ענה מנדלייב:

– מהעירה אניפולי לכפר שלנו, לקריסילובקה.

– מי בעירה?

– ז’ידים.

– ומלבד הז’ידים?

– אין.

– האינך מרמה אותנו?

– הרינו בידכם.

בינתים הגיע עוד מספר פרשים אל הבאר. בראשם רכב צעיר, שמנדלייב הכירו מיד לאור הלבנה.

– חבר גריגוריב! – קרא מנדלייב ושמח מאד, שנתברר לו, כי הללו הנם בולשביקים ולא באנדיטים. – החבר סרגייב מחכה לך באניפולי.

הלז הביט אליו בתמהון. מנדלייב הזכירו את הפגישה בכפר. נכר היה, שגם גריגוריב שמח. עתה הוא בטוח שאין כל פחד והם יכולים להכנס ישר לאניפולי. הוא פקד – והפלוגה הסתדרה להמשיך את דרכם לעירה.

מנדלייב בקש ממנו רשות לתת לו לרכוב לפניהם, כדי שיביא את הבשורה לעירה ותחי רוח היהודים וסרגייב יוכל לצאת לקראתם ולקדם את פניהם. בקשתו ניתנה לו. הוא המריץ את סוסו, דרבנו והריצו. וכאשר רק נכנס לתחום העירה התחיל מכריז בקול רם:

– יהודים, אל מורא! אדומים באים. אל ה“סדר”!

הרנה עבר מיד את כל העירה. במקום הפחד באה הסקרנות. חפצו לראות את הבולשביקים הראשונים בהכנסם לעירה. אך היהודים האדוקים ויתרו על עונג זה, נזדרזו לבתיהם, ישבו על ה“הסבה” והתחילו לספר ביציאת מצרים. “קדוש” ו“שהחיינו”, קולות ילדים “מה נשתנה” וקולות גברים “עבדים היינו” התבוללו זה בזה. ופתאם נשמעה בעירה שירת מקהלה רבת קול:

קוּם הִתְנַעֵרָה, עַם הֵלֵכָה,

עַם עֲבָדִים וּמְזֵי רָעָב;

אֵשׁ הַנְּקָמָה הַלֵּב לְחֵכָה,

לִקְרַאת אוֹיֵב הִכּוֹן לַקְרָב!"

"זֶה יִהְיֶה קְרָב אַחֲרוֹן בְּמִלְחֶמֶת עוֹלָם,

עִם הָאִיטֶרְנַצִיוֹנַל יֵרוֹם וְיִשָּׂגֵב אָדָם".

ודבורה האלמנה זכתה בערב ההוא לכבוד גדול יוצא מן הכלל. על יד שלחנה הסבו וערכו את הסדר כדת וכהלכה שלשה גברים – מנדיק ושני אורחים חשובים מאד – סרגייב וגריגוריב – אלה שני העמודים, שעליהם נשען שלטון המועצות באניפולי.

באותם ימי החרטה והתשובה, שבאו לסרגייב, הביע החוזר בתשובה את רצונו לאכול בפסח על שלחן יהודי ביחד עם כל יהודי העולם, והוא מוכן לשלם, כמה שישיתו עליו. הלך מנדיק ומסר את הדבר לדודתו. שמחה זו למצוה גדולה כזו, שבאה לידה – לקרב נדח לעמו ולזכותו באכילה מצה–והזמינה אותו על ידי מנדיק בלי כל תשלומין. קבל סרגייב את ההזמנה ברצון ושלח את נאטאשה הכפרה להוריה לחוג אתם את הפסחא שלהם. דבורה הכינה הכל ביד רחבה: בשר ודגים, חזרת וחרוסת וכדומה. וסרגייב השיג יין, כמו שהבטיח מיהודי, שאין לחשוש לנסך – והפסח היה מלא. עכשו כשנפגש סרגייב עם גריבוריב שלח את מנדלייב לדודתו לשאל את פיה, אולי יש מקום עוד לאורח אחד. התשובה היתה בנוסח של “הא לחמא”: “כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך ייתי ויפסח”. הנה כן נזדמנו ליד שלחן דבורה האלמנה שני בולשביקים, שנצטרפו ל“סדר”.

הבית היה מסויד, מנוקה ומקושט. השלחן ערוך בכל טוב של פסח. בחדר רחף ריח של דגים ממולאים, מפולפלים וריח חריף של חזרת גרודה מאדמה בחמיצת סלק. בראש השלחן ישב מנדיק במלבושי חג ולפניו ה“קערה” עם כל הסמלים; ומשני צדדיו ישבו שני האורחים מגולחים ורחוצים, וכובעיהם מזהירים בסרט אדום ובסמל הרפובליקה הס.פ.ס.רית. לפניהם הגדות מצוירות, שהשיגה דבורה בשבילם, אף־על־פי שהם לא קראו בהן. דבורה ישבה בקצה השני של השלחן עם מטפחת המשי הלבנה על ראשה ופניה הקרינו מנחת רוח. כי זה כמה שנים שלא זכתה לסדר כזה עם שני אורחים. מנדיק הראה את כל כחו באמירת ההגדה בהטעמה, בקול רם ובנוסח המקובל. אחר אכלו ושתו כולם בתאבון רב. שני החברים לא הקפידו במספר הכוסות. גריגורייב סיפר בחדוה כמה זכרונות מימי ילדותו, שהיו קשורים עם האפיקומן ועם גלוי אליהו הנביא.

רק בשעה מאוחרת בלילה, כאשר נשתתקה העירה כולה, עזבו שני האורחים את בית דבורה האלמנה מתוך בטן מלאה וקורת רוח מרובה. והירח המלא לוה אותם בדרכם לבית מלונם.

פרק ארבעה עשר: קונטריבּוציה וחג שנהפך לחגא

יד נעלמה גרשה את הקפאון, ששרר בעירה במשך כל החורף מאז עזבוה הגרמנים והאוסטרים. באה פקודה, לא ידועה לאיש מאיזה מרכז, להתארגן ולארגן שלטון מבפנים. פקודה זו חוללה ממש מהפכה בחיי העירה ועוררה בקרב חלק ידוע צמאון גדול לשלטון ולשררה; ועל ידי זה באו תחיה ותנועה ביחד עם חיי מהומה ומריבה. נשכחו ימי הזועה והתלאה מבית ומחוץ, שתקופת פטליורה הביאה. הוסחו מן הלב הזכרונות על גלי הפרעות, נחלי דם שנשפך וחורבן חלק זה מהישוב היהודי ונגשו בהתלהבות גדולה לבנות את הרפובליקה הפרולטרית ולחזקה. אז שחה קומתם של מיני תקיפים וגבאים בעבר; ירדו העשירים מעל השלבים העליונים בסולם החברה, שעמדו עליהם נשענים על רכושם; הזקנים, בעלי השיבה, התורנים והמיוחסים ירדו מעל כורסאותיהם. תחתם עלו והתרוממו בעלי מלאכה ועליהם השוליות ועל גבם כל מי שיכול לקרוא לעצמו פרוליטרי, וסתם צעירים קומוניסטים, שבשם מרכס יקראו ובלנין וטרוצקי ישבעו. האדונים חזרו אחר משרתיהם והעשירים התנו אהבים עם הקבצנים ודלי העם, שבימי גדולתם היו מעניקים אותם לפעמים נדבת פרוטה. אגודות מקצועיות צצו כפטריות. כל בעלי המלאכה למקצועותיהם וגם הקצבים והעגלונים לאגודותיהם. העניים והאביונים חשבו את עצמם לשאור שבעיסה ואגודתם עליונה על כלם. הכריזו הקומוניסטים, שהם הסולת והשמן של המהפכה ועליהם הרפובליקה נשענת. כל אגודה יושב־ראש לה ומזכיר, ועל כולם אגודה אחת כללית, שהיא תקשר את כל האגודות לכח איתן אחד. תפסו האגודות בית גדול במרכז העירה. פשטו על הבתים ולקחו להם רהיטים מכל אשר בחרו כדי לרהט את משרדיהם. הקימו הנגזלים רעש ותבעו את גוזליהם, בחורים משלהם, לדין תורה. הללו שואלים: היתכן? איפה ומתי קרה, שיקום יהודי על יהודי אחיו ויגזול ממנו את ביתו ואת רהיטיו לעיני השמש ולא יתבושש? הם טענו ליושר, לצדק, לרחמנות. והללו עונים:

– אנו חיים בדור של מהפכה, שהפרט מתבטל בה כלפי הכלל, והדיקטטורה שולטת והיא מבטלת את תורת שלי ושלך. והא ראיה – המהפכה הצרפתית.

והרב שומע את צעקות שני הצדדים ומגמגם בשפה רפה וקורא לפשרה:

– עת צרה היא ליעקב וקטרוג גדול. שנאת אחים ומחלוקת מקלקלות את השורה.

לבסוף באו לידי פשרה כהצעת הרב. לוקחים את הבית ומשאירים חדר או שנים בשביל בעל־הבית. וכן לגבי הרהיטים. ומבטיחים להחזירם, כשלא יהיה צורך בהם.

ובמשרדים החדשים מתקהלים המוני מחוסרי עבודה ומעשה, מצטופפים, מדברים בקול רם ובבקורת חריפה. באים אל המזכיר בדרישות שונות. הסנדלר דורש עור לנעלים, זיפים לחוטים ומסמרי עץ. בלעדיהם הם יושבים בטלים. בא החיט ודורש חוטים לבנים ושחורים ומכונת תפירה מאלה שהחרימו מהבורגנים. והעניים – תן להם קמח, עצי הסקה, שמן, סבון וכיוצא באלה. כי בלי כל אלה למה להם הבולשביזם כל עיקר? המהפכה באה רק בשבילם; והנה “באו אנשים, שאינם כלל ממעמדנו, תפשו בידם את השלטון, זוללים וסובאים על חשבוננו ולנו אפילו פרורים אינם נותנים!”. והם מוכנים לאסוף חתימות ולשלוח קובלנא לטרוצקי בעצמו. היושב־ראש והמזכיר, צועקים גם הם ומודדים ליריביהם שבעתים עד שגרונם נחר. בערוב היום מתפזרים כלעומת שבאו על מנת להתאסף מחר. בינתים מתכנסים בערבים כל הועדים לישיבות משותפות. הישיבות סוערות, מתוכחים בינם לבין עצמם, כל אחד מאיים על חברו בארבע מיתות בית־דין. כה מתלבטים ומתחבטים בשאלה, מה לעשות, כדי לשכך את חרון ההמונים המתאוננים ולסתום את פיות המקטרגים.

– מסעדה זלה – זרק אחד סיסמא – וכל “הישיבה” שמחה לעוגן הצלה זה.

יצאו ראשי הועדים לשוטט בעירה. החרימו שוב בית גדול במרכז העירה, גרשו את בעליו ואת דיריו ותלו עליו שלט גדול: “בית אוכל לעניים”. סדרו תכניות, הרסו קירות, נתצו תנורים, הכניסו אבנים, טיט וגללי בהמה לטיח. ופתאם נוכחו, שהבנין אינו חזק די צרכו ואינו מתאים לתעודתו, כי הוא דורש תקון רב. והפסיקו את העבודה והלכו לחפש בית אחר.

ורהיטים וכלי בשול החרימו הרבה מאד. אך מה יתנו כל אלה, אם אין מה ובמה לבשל? התרוצצו, התלבטו והתוכחו עד שהחליטו לשלח ציר מיוחד לעיר המחוז אל הועד הכלכלי המרכזי.

והנה באה פקודה לבחור ב“איספולקום” (ועד המוציא לפועל) שיהיה המוציא והמביא בכל עניני העירה. התאספו הועדים והבוחרים וראו, שכלם הנם רק יהודים. התושבים הנוצרים מתיחסים בשויון־רוח לכל הענינים הנוגעים לארגון השלטון המקומי; אינם רוצים להשתתף בבנין הרפובליקה שלהם ואינם להוטים אחר הבחירות – סבּוטז' גמור. רק בארגון אחד היו פעילים – בארגון “קומבייד” (ועד האביונים). כמעט כל “בעלי־הגוף” נרשמו בין חברי הארגון הזה. וכשהיה דבר־מה לחלק באו הם ראשונה ודרשו את “חלק הארי” בשבילם. ראו היהודים שהנם במצב רע, כי איך יהיה “איספולקום” בלי “גויים”? והלכו “לתוך העם”. נפוצו בפרברים ונהלו תעמולה עד שמצאו ארבע, חמשה מעניי הקומבייד, תפשו בהם ואמרו להם: שמלה אין לכם, קצינים תהיו לעירה – והמכשלה הזאת תחת ידכם.

ובנו של גרשון הלבלר, עד מושבע לפני המלחמה במשרד הנוטריון – וולוויל שמו ונקרא וואסיה – הוא מן המיוחסים בימים ההם; כי נתגייס לפני שלש שנים לצבא, נפצע במלחמה ונשלח הביתה להבראה. מאז אינו פושט מעליו את השינל האפור. באו הבולשביקים – והוא ענד לדש השינל סרם אדום ונעשה האפוסטול למהפכה. בכל יום ראשון וחג של נוצרים יצא וואסיה אל המגרש הגדול שלפני שתי הכנסיות – לפרבוסלבים ולקטולים – והוא מדבר משפטים עם ה' ו“משיחו”. ועל “ניקולקה” הצאר, שאיננו עוד בחיים, הוא שופך את לעגו, ועל הבורגנות המוצצת את דם הפרולטריון הוא מדבר רתת. הוא בחר בעצמו למזכיר של המפלגה הקומוניסטית ויהי לאחד מראשי המדברים ורבים נשמעים לו.

בתוך האנדרלמוסיה של התארגנות, בנין, אספות ובחירות בא לאניפולי בר־נש גבה־קומה וחסון, צהוב שער, שהמהפכה שמה עליו את חותמה בצורת צלקת אלכסונית, שנמשכה מרקתו עד זוית פיו, ושמו קוזל. הוא פנה אל הקומפרטיה (המפלגה הקומוניסטית) ומנדט בידו והודיע, שנשלח הנה לארגן רבקום (ועד המהפכה). התחבר אליו החבר דמיאן מתושבי הפרבר התקיפים, גברתן, מומחה לנחירת חזירים. אליהם הצטרף מטעם הקומפרטיה החבר איליץ, רווק זקן, שהתחתן עם בתולה זקנה רופאת שנים ופרנסתו עליה. הוא היה התאורתיקן של המפלגה והפלוסוף של המהפכה הבולשביסטית. עמד לו שמו העברי אליהו ושנה אותו לאיליץ על שם לנין. אלה הוו את השלישיה, שעליה נשען הרבקום. באיזה אופן בלתי מובן נצטרף אליה גם חייקל ירבוז, שהודיע, כי שמו המפלגתי הוא ארבוזוב. גם הוא השיג לו מעיל של עור, מכנסי גליפה, זוג מגפים ותיק עור. את שערות ראשו גדל פרא, התהלך בלי כובע והיה “לחבר”.

הרבקום היה מעשי הרבה יותר מכל שאר הקומ"ים (הועדים). הוא החרים לו בית בקצה העירה והפך אותו מיד לבית ענויים ודמעות לתושבים היהודים. החבר ארבוזוב ישב בפנה אחת וסדר רשימה של כל בעלי־הבתים הבורגנים והקונטרבוליוציונרים מן היהודים. בפנה השניה ערך החבר דמיאן רשימה של כל בעלי־הגוף והאגרופים שאינם יהודים שבעירה ובפרבריה. השלישיה קבעה את סכומי הקונטריבוציה, שכל אחד מהרשימות צריך להכניס. נמסרו הרשימות לאיספולקום. הלז שלח הזמנות לנקובים ברשימות, שיבואו במשך עשרים וארבע שעות עם צרור הכסף לרבקום. באו יהודים נבהלים, בכו, התחננו והביאו עדיות והוכחות, שאין ידם משגת לשלם. ראה קוזל, שהענין חוור, חסר־דם וזוחל לאט והזמין את חברו ליאו לעזרתו, הלז הזיז את ענין הקונטריבוציה מהנקודה המתה. ליאו היה בחור מאחת העירות של אותו המחוז, אלכהלי מובהק בעל פנים מעורפלים, סאדיסט. מן הבוקר ועד הערב ישב רכוב על סוסו ובידו מגלב. יש שישב ונמנם. אז צעד סוסו בזהירות ולאט, שלא להעיר את רוכבו. ויש אשר היין הדליקו והסעירו, אז דרבן את סוסו, וזה טס, רץ ודרס את כל אשר נפגש לו בדרך. על ליאו זה הטיל קוזל מטעם הרבקום לעורר ולהשפיע על בורגני אניפולי, שלא יתעצלו ולא ישתטו וימלאו את חובתם כלפי הממשלה. קרבנו הראשון היה קצב אחד, שבא בטענת “אין לי”. לקחהו ליאו לידיו, העמידהו ופניו אל הקיר, פירש לו מה שדורשים ממנו בחתוך דבורו הרוסי בצרוף התראה. אבל הקצב עמד בעקשנותו. מנה ליאו: אחת, שתים, שלש – ומתוך קנה אקדחו יצא כדור, שנתקע בקיר בדיוק ממעל לשערות ראשו של הקצב.

– התתן? – שאל ליאו בשאגת פרא. אך הקצב לא ענה, כי נאלם מפחד. שלח ליאו כדור שני, שנתקע בקיר ליד הכדור הראשון. פקעה נימה בלבו של הקצב, והוא קרס, נפל ונפשו נפחה…

התוצאות של הלקח הראשון היו מזהירות. הקרואים היהודים נזדעזעו, רצו אל הרבקום; מי שהביא כסף מזומן, מי – תכשיטים, כלי כסף וזהב – וידי קוזל מלאות עבודה. הוא יושב ליד קופת הברזל, שהחרים מאת אחד הבנקים, מקבל מה שמביאים לו, רושם בעפרון, כי דיו לא היתה לו, ונותן למשלמים קבלות בחתימת ידו… רואה־החשבונות הוא דמיאן והמפתח של הקופה נמסר יום־יום לידי החבר איליץ. באופן כזה היו בטוחים כל החוגים שהקונטריבוציה בידים אמונות. רק בעלי־הגוף והאגרוף לא באו. הם בכלל לא תפסו את ענין הקונטריבוציה. ולא הבינו מה פרושה של דרישה זו? וכי לקחו מה שהוא, שיצטרכו עכשיו להחזיר? איך זה באים אנשים זרים ודורשים מהם סכומים גדולים? בעד מה ולמה? ההם ישמעו בקול דמיאן הריקן? או ימסרו כספים לידי איזה יהודי ששמו איליץ? רק מעטים באו והביאו תעודות מה“קומבד” ונשתחררו.

ראו הקומים לסוגיהם את הצלחת הרבקום, נתקנאו בו והתחילו טוענים ובצדק:

– הא כיצד? אנו נחנקים מחוסר פרוטה וצרכי ההמונים מרובים. והללו באו מן החוץ ומוצצים וחובלים את הבורגנים רק למטרתם הם. גם לנו יש חלק בבורגני ובכספו.

הגיע הדבר כמעט למרד. כל הועדים השלימו ביניהם למטרה זו, התאספו לישיבה כללית ובחרו במלאכות, ששלחו לרבקום לדרוש ממנו חלק מהקונטריבוציה לצרכי הועדים המקומיים. המלאכות באה בטענה צודקת, כי הסיסמה: “גזלו את הגוזל” לא ניתנה רק לרבקום אלא לכולם וביחוד לקומבייד, והם דורשים חלק בשביל כולם. אף על פי שהיה קוזל מהפכן, בכל זאת היה מתון ומיושב בדעה, והוא שמע את טענות המלאכות ברוח שקטה וגם נתן צדק לטענותיה, אלא דרש ממנה החלטה מפורשת בכתב וחתומה בידי כל באי־כח של כל הועדים ושיהיה נקוב ומפורש, כמה הוא הסכום, שדורשים כולם יחד ומה הם האחוזים שכל אורגניזציה דורשת לעצמה מהקונטרבוציה. הלכה המלאכות וקראה לישיבה משותפת ומסרה את תשובת קוזל. וכאן התחילה המחלוקת בין הועדים, והריב גבר מאד. כל אחד דרש בשבילו יותר מאשר לחברו. במשך ימים אחדים לא יכלו לבא לידי הסכם. בינתים עשה קוזל את שלו ו“קלף” את הבורגנים כראוי להם, וכמעט שנגמרה הרשימה. לאחר ימים מועטים, כשבאה אותה המלאכות עם כתב כתוב וחתום בידי באי־כח כל הועדים, שבו נאמר, כמה הם דורשים כולם יחד וכמה יקבל מהסכום הכולל כל אחד לבדו – מצאו בדירת הרבקום לא רק פתח פתוח, אלא גם קופה פתוחה, ואיש לא היה שם. בקופה היה פרוטוקול חתום על ידי פלוגה צבאית מעופפת, שאישרה, כי באה ולקחה את כל המזומנים ואת כל השוה־כסף וגם את החברים קוזל וליאו ונסעה לה ואין איש יודע לאן. כדי להוכיח, שהכל נעשה כדין וכהלכה חתמו גם שלשת החברים המקומיים: דמיאן, איליץ וארבוזוב…

עמדה המלאכות מוצלפת, מרומה ונכלמת, כאלו ירקו בפניה בפרהסיה. והדבור אין בפיה. אחר כך התחילו לצעק ולצווח:

– יקראו את דמיאן הנה! יביאו את איליץ! ימצאו את ארבוזוב!

אך את מי ישלחו ומי ילך אליהם? באין ברירה הלכה כל המלאכות אל דמיאן ומצאה אותו עומד ומושח לו בשקט את אפני עגלתו.

– מה זה פתאום, בטלנים, באמצע היום, בשעת העבודה? מה הכבוד, שכבדתם אותי? – שאל אותם דמיאן מאחורי האופן והציר המזופת, מבלי הבט לצדם ומבלי הפסק את עבודתו.

– איך זה, דמיאן? – נסה אחד לדבר – הרי אתה יודע כך וכך.

נתרתח דמיאן. הרים את ראשו הגדול וראו כולם את פרצופו שהסמיק, את עיניו ששעירים רקדו בהן ושערות שפמו שסמרו. פיו פלט, כמו משענת הקטר, פיח ועשן המשחירים את כל הקרב אליהם.

– שדים ורוחות, למה באתם אלי להפריעני? ממי מכם לקחתי פרוטה? טפו! עסק מסריח, לעזאזל! לכו לכם אל איליץ חברכם. הלא הוא הרוח החיה בכל ענין הזה. יתן לכם הוא דין וחשבון. הוא נואם מצוין.

הלכו אל איליץ. הלז ראה את המלאכות דרך החלון ונסה להתחמק. שלח להודיע על ידי אשתו, שאיננו בבית. איימה עליה המלאכות להחריב את ה“קבינט” שלה, אם לא תוציא את בעלה אליהם. באין ברירה יצא איליץ, כשראשו ופניו חבושים בתחבושת והוא רועד כלו חלק הפנים המציץ מתוך התחבשת חוור וחמוץ.

– לו ידעתם את ליל הזועה, שעבר עלי – ספר לה מתוך דמעות ממש – העירוני בחצות הלילה משנתי וקראו לי ללכת לרבקום ולא הודיעוני אפילו לשם מה. באתי והכריחוני למסור להם את המפתחות. פשע היה ביני ובין המות. קבלתי מכה הגונה בקת אקדח. הנה החבורה בראשי. דם נקרש בפני. “כספי הז’ידים לנו הם” – צעקו. דמיאן היה הראשון, שהסכים להם ודרש ממני למסור להם את המפתחות, “מה איכפת לי? זהו כסף הז’ידים, יקחוהו הם להם” – כך אמר. התנהגו כשודדי ליל. אחד כנגד חמשה. מה יכולתי לעשות?

שמעו השומעים. האמינו, או לא האמינו, אך דבר אחד הוברר להם, שהכסף איננו ולא יהיה עוד. כדי לשכּך את חרונם ואת בשתם החליטו לפנות אל סרגייב, הקומיסר הצבאי באניפולי, שהוא יכנס בעבי הענין ויחקר, מי היא הפלוגה הזאת המעופפת, ששדדה את הקופה. אך את סרגייב לא מצאו בעירה. כי נסע עם גריגוריב ועם מנדיק לימים אחדים.

כך נגמר ענין הקונטרבוציה באניפולי.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

והראשון למאי הולך וקרב. יום זה הסיח את דעת כל הועדים משערורית הקונטרבוציה ומשאר דברי הריבות והקטטות. הפעם התאחדו שוב לשם מטרה נשגבה ורוממה – לחוג את החג הפרולטרי הגדול הבין־לאומי הראשון, בזמן של נצחון על כל אויבי הפועל. כולם הדגישו, שיום זה מכובד ונערץ לפרולטריאט העולמי מכל החגים והוא צריך לשמש הזדמנות טובה להפגין את כח השלטון החדש ולהפיל אימה ופחד על הריאקציה, המרימה עוד ראש, ועל כל הכחות השחורים החותרים מחתרת תחת הקומוניזם. משום זה דרשו, שהחגיגה תהיה גדולה, נהדרת, בקולי קולות, שתעשה רושם. נשמעה אמנם גם דעה אחרת שאמרה, כי החגיגה צריכה להיות עוד השנה צנועה, מפני שהשלטון עדיין לא התחזק. מעבר הנהר אורב ועוקב שליח האנטנטה, – הרומנים והריאקציונרים, שתפסו את העבר השני של הנהר ולוטשים עין גם לעברו השמאלי. הם לא יוכלו שאת את שאון החגיגה; ומי יודע את אשר הם זוממים לעשות, אם ירגיזום? ואולם דעת הנלהבים גברה.

– לא יעיזו! איזה ערך יש לצוענים הללו מול כחנו הרב? אנו נצית את אש המרד גם שם והם יעלו בלהבו.

כך אמרו הללו ונצחו. התחילו בהכנות. ערב־ערב התאספו ועדי כל האגודות ודנו בתבנית. וואסיה למד לפני המלחמה בבית ספר למוסיקה ובעבדו בצבא השתתף בתזמורת צבאית. ועל כן קבל על עצמו לארגן תזמורת לחג. לאיליץ שרוחו המהפכנית שבה אליו לאחר שירדה במקצת בגלל ענין הקונטרבוציה, היה קול טינורי לירי נעים וידע לקרוא תוי־נגינה. אסף בחורים ובחורות וסדר מקהלה. החרים האיטפולקום את כל הבד האדום, שנמצא עוד בחנויות, ובחורות תפרו דגלים, עניבות וסרטים ורקמו על הדגלים סיסמאות, שהוציאו גדולי הבולשביקים השוקה. עשו תרגילים צבאים. רוח החג שרתה על הכל. כשבא ערב החג הכריזו על בטול מלאכה כללי והטילו על כל התושבים לבוא מחר בהמונים אל החגיגה. ההתעוררות היתה גדולה.

הראשון למאי קם מתוך זוהר שמש־אביב. אבל לצערם הגדול של מסדרי החגיגה גברה יד הריאקציה במרום ונשלחו עננים להכהות את גלגל החמה. קדר היום. העננים לכלכו את השמים ואיימו לשטוף את הכל. שערי הכבוד, הקשתות והקשוטים רעדו מהרוח. התושבים מבעלי פסיכולוגיה בורגנית שמחו בסתר לבם, כי הטבע בא לעזרתם והחג אולי יבוטל. אך מסדרי החגיגה החליטו לחוג, אפילו אם יהיה מבול על הארץ. מבול אמנם לא היה ורק גשם דק אביבי טפטף והרביץ את האבק.

בשעה הקבועה בקעה תרועת חצוצרה את אויר העירה והזכירה לכל התושבים, שהחגיגה התחילה. ילדים רצו מכל עבר אל המגרש הגדול שלפני שתי הכנסיות. מעברים שונים הופיעו האגודות מסודרות שורות־שורות. בראש כל אגודה נושא דגל אדום עם סיסמה משלה. זרמו סקרנים בהמוניהם והצטופפו על המגרש. ילדים טפסו על העצים, התקהלו על גנות. סביב שלחן ארוך מכוסה בד אדום ישבו השלטונות. חבית ריקה עמדה מוכנה בשביל הנואמים. התזמרת והמקהלה פתחו בשירת "אינטרנציונל:

" קוּם הִתְנַעֲרָה, עַם חֵלֵכָה,

" עַם עֲבָדִים וּמְזֵי רָעָב;

" אֵשׁ הַנְּקָמָה הַלֵּב לְחֵכָה,

" לִקְרַאת אוֹיֵב הִכּוֹן לַקְרָב!"

כל חברי האגודות התנערו והצטרפו לשירה:

" זֶה יִהְיֶה קְרָב אַחֲרוֹן בְּמִלְחֶמֶת עוֹלָם,

" עִם הָאִינְטֶרְנַצִיוֹנַל יֵרוֹם וְיִשָּׂגֵב אָדָם".

רעד עבר בלב כולם. מחיאות־כפים ארוכות. התרוממות רוח כללית.

הגיע תור הנואמים. ראשונה נאם וואסיה בשם הקומפרטיה. הוא חצב להבות אש וחתה גחלים על ראש הקונטר־רבולוציה. דבר גבוהות על גבורות הבולשביקים ונבא אחרית רעה על הקמים נגדם. וכדי שהקהל יבין למי הוא מתכון, נופף את ידו כלפי האויב שמעבר לנהר. וגמר את דבריו בהבטחה ובאזהרה נגדו, שיהיו למרמס תחת כפות רגלי האדומים, הבאים להקים מעפר דל ולהרים מאשפות אביון.

מחיאת־כפים סוערת ו“זה יהיה קרב אחרון וכו'”.

אחריו עלה איליץ ודבר ברחבה על לנין ותורתו, טרוצקי וגבורתו והזכיר הרבה שמות של גנרלים, שנחלו מפלה במלחמתם “אתנו”. ואף הוא זכה למחיאת־כפים ארוכה ולפסוק: “זה יהיה”. אחריו עלו שאר הנואמים, באי־כח כל האגודות, כל אחד חוזר על דברי הקודמים לו, כהמנון האינטרנציונל, שהתזמורת חוזרת עליו פעם בפעם, וכמחיאות־כפים הדומות זו לזו. הוסיפו עוד לקרוא: הורררא! קללות ואיומים כלפי שונאי הרפובליקה – ופתאום קול רעם התגלגל… לא הבחינו האזנים, אם מתגלגל הרעם ממעל העירה, מלמטה או באמצע. הרעם החריד את האויר והרעיד את לבות כל הקהל הרב. וכולם התפלאו: אם רעם זה – איה הברק? אחריו עוד רעם ועוד שלישי.

– הרומנים מרעישים אותנו! – קראו בבעתה.

מנוסת חרדה, התפזרות לכל רוח, הסתתרות בבתים ובחצרות. המגרש נתפנה. דגלים אדומים התגוללו רמוסים, מרופשים בעפר וברפש. השלחנות והספסלים הפוכים ורגליהם השבורות למעלה. החבית נתגלגלה הרחק מהמגרש…

כעבור הבהלה נודעו תוצאות ההרעשה. שני בתים – של האיספולקום והרבקום – נחרבו בפצצות וכל הרהיטים והנירות שבהם נקרעו, נשחתו. קרבנות אדם לא היו, מפני שאיש לא היה באותם הבתים. החגיגה הצילה את חייהם. האויב הנעלם נתכוון כנראה לשפוך כף זפת בחבית הדבש ולקלקל להם את טעם החג. אך לא יותר.

בערב ההוא היתה העירה חשכה, משותקת ושקטה. התכנית העשירה נשארה על הניר. יראו לצאת החוצה, פחדו להשמיע קול. רק באספה חשאית אחת של הקומפרטיה והרבקום נתקבלה החלטה למחות בחריפת נגד מעשה זדונה של ממשלת רומניה, ולשלוח את המחאה ל“ווציק” (הועד הכל־רוסי המרכזי).

כל הלילה טפטף גשם דק. נשמעו רעמים, אך הפעם באו לפניהם חזיזים, שהשקיטו את התושבים והודיעום שלא יפחדו – הללו הם רעמי הטבע.

פרק חמשה עשר: האסון והנדידה

רק שלשה ימים עברו מחגיגת הראשון למאי; עוד לא שקטה אניפולי מההרעשה הפתאומית, והנה שוב מאורע מזעזע, שבא לא מן הרומנים, שמעבר לגבול, אלא מן האורחים – “חברים” מבפנים, שהדהים את היהודים, בלבלה את מחשבתם ורופפה את אמונתם בשלטון החדש, שהיתה רפויה גם בלי זה. לאניפולי באו ארבע אנשים בדמות מלחים עם סרטים אדומים לשרווליהם הלבנים, בולשביקים לפי כל הסימנים החיצונים ועדות עצמם, ואמרו, שהם מהצי הסוביטי ומגני השלטון הפרולטרי ובאו לבקר את המוסדות, אם הכל בהם כשורה. הם אספו ידיעות על דבר כל המוסדות שבעירה והעובדים הפעילים והאחראים שבה. אחר־כך נכנסו לבית, ששם נמצא באופן זמני האיספולקום, בשעת ישיבת הפלגום. עמדו רגע וסקרו את כל המשתתפים בישיבה זו והקשיבו לוכוחים. ופתאום קרא אחד מהם: פרבוסלבים צאו, ז’ידים השארו!

כלם הבינו מיד את פרוש הקריאה. היתה מהומה. הפרובוסלבים נחפזו לצאת דרך הפתח הפתוח. שני חברים יהודים יצאו יחד עם הפרבוסלבים ונצלו; איליץ קפץ על אדן החלון על מנת להמלט החוצה. זמזם כדור אקדח, שנכנס לתוך מתניו, והוא נפל מעל החלון החוצה. נחפזו אנשים שמה, הרימוהו והוציאוהו למקום בטוח. וואסיה הסתתר מרוב פחד בחדר השני תחת דרגש. ראו זאת המלחים והרגוהו. אחר יצאו החוצה בקריאה: “הכו את היהודים – הצילו את רוסיה!” ועררו אימה גדולה בכל העירה. רק ארבעה היו המלחים, ופקידי המוסדות וחברי הקומפרטיה היו רבים וכלם ערוכים ל“קרב אחרון”, ובכל זאת לא היה מי שיעמוד נגדם. כחיות טרף בדיר של צאן טילו ברחובות, הכו ופצעו את כל יהודי שפגשו בדרך. נכנסו לתוך בתים, הכו ואנסו. ומי יודע במה היה נגמר וכמה קרבנות היו עוד ביום ההוא, אלמלא חזרו אז סרגייב ומנדלייב מדרכם.

עשרה ימים עשו שלשתם – גריגוריב, סרגייב ומנדלייב – בכפרים. הם עסקו שם בארגון השלטון הכפרי, עשו תעמולה בעד השלטון הסוביטי והכשירו את הקרקע לרזוורסטקה (מכסת הלחם) בשביל הצבא. הלך לו גריגוריב לעיר המחוז למסור שם דין וחשבון על עבודתם, ואלה השנים שבו לאניפולי. רכבו שניהם בדרך ושוחחו ביניהם. סרגייב למד את חניכו חכמה ותבונה.

– הפרספקטיבה עגומה מאד. האדם הוא חיה רעה. כל ימיו משתדלים לרסנו, להשקיטו ולהכניסו לתוך מסלול הסדר והמשמעת. כל זמן ששורר שקט במדינה ועיני השלטונות מביטות פקוחות, נמצא האדם כחיה בכלוב ומוראה של מלכות עליו. אך כשהארץ מתמוטטת והאנשים יוצאים ממסלולם, שוב אינם יכולים להשקט; החיה שבהם מתפרצת החוצה ובכל אשר יפנו ירשיעו. כל העולם הוא שדה מערכה והאנשים בו נלחמים זה בזה. הגורמים הם האמונות והדעות, גבולות הארץ, הכלכלה, התאוה לשלטון, האגואיזם, הרצון להרע לאחרים וכו'. מתעיפים ובאה לזמן ידוע שביתת נשק. נכשלים – נכנעים לזמן־מה רק למראית עין. אך בתוך הלב מפעפעת השנאה, והמוח חורש רעה על מנצחו; מתכוננים בחשאי ומחכים להזדמנות טובה לשלם לשונא כפעלו. עכשו אי אפשר להכיר מי לנו ומי לצרנו. הכפרים הם מחסן־שרפה. במקומות הרחוקים קצת ממנו כבר נטשה המלחמה נגד הבולשביקים. במקום הצבא המסודר של פטליורה באים הפרטיזנים, המתקוממים, הבאנדות. לפי שעה יש התנפליות פתאומיות מקריות, קרבות בודדים, אך בקרוב תתפרץ להבה גדולה, שתשרף ותכלה את הכל. כל אוקראינה תהיה אחוזת שלהבת המרד והבולשביקים יהיו מוכרחים לעזוב אותה, ואי אפשר לדעת, מי יהיה המנצח האחרון. בכל אופן זה איננו עדין “הקרב האחרון”. הנה דרכו כוכבים מהאצילים שברוסיה והתנדבו להציל את רוסיה גם מהבולשביקים וגם מפטליורה ורוצים לאחדה תחת הדגל הרוסי ולפרוש עליה את כנפי הנשר. עוד תהיה התחרות קשה בין ההימנונים: “קרב אחרון” יבוא רק כאשר ישאר על כדור הארץ הזוג האחרון. זוג זה ילחם בינו לבין עצמו וישמידו זה את זה וחסל. בינתים ודם היהודים ישפך, והעירה היהודית תחרב.

– ומה עלינו לעשות? אל מי מהנלחמים נצטרף?

– היהודי ישחט בלי הבדל לאיזה צד שיצטרף. כך הוא גורלו, כל זמן שהוא נמצא בתוך שני צדדים, ששניהם שוטמים אותו והוא זר לשניהם. לך אני מיעץ לעזוב את אניפולי וללכת למקום שתלך. בקרוב תעבור גם עליה כוס הפרעות. מהלך הרוח בכפרים שבסביבתנו ידוע לי. ועל כן ברח לך. אני אעזוב בקרוב את המקום. עובר אני לאזור אחר. לפי שעה איני יכול לקחתך עמי. אבל בקרוב, אם תרצה, אדרש אותך אלי…

שיחתם נפסקה, כי ראו אנשים רצים בדרך העולה מן העירה. מפיהם נודע להם שהם בורחים מפני אימת המלחים – שניהם דרבנו את סוסיהם ונחפזו. בבואם שמה מהרו להזעיק צעירים אחדים. סרגייב הריק את חניכיו והלך לחפש את המלחים. מצא אותם משתוללים באחת הסמטאות. נגש אליהם ושאלם, מי הם ובאיזו רשות הם באים הנה לעורר מהומות. ברגע הראשון נתבלבלו. אחר כך התנערו ושאלו אותו, מי הוא שמעז לשאלם. סרגייב היה תקיף. איים עליהם במאסר ובמשפט צבאי. קרא לאנשיו להיות במצב קרב. דבר זה השפיע עליהם, והם נסוגו אחור באיימם, שעוד ישובו לעשות אתו את החשבון ולסלק לו ולעירה את החוב.

– אם תשובו לא תצאו כבר מכאן חיים – התרה בהם…

ניצלה העירה מן המלחים; והתחילה שורה של פגעים אחרים. באו ארחי פרחי, אגיטטורים לממשלת הבולשביקים לכאורה. אספו את האכרים, שבאו לעירה לימי השוק, ונאמו לפניהם על ערך השלטון החדש, ואגב עשו תעמולה מזיקה נגד היהודים. העלילו עליהם כל מיני עלילות וקראו לטבח כללי. הגרניזון האדום, שבא לשכון באניפולי, היה כולו חדור שנאה ליהודים. עמדו בחוץ ולעגו וקלסו לכל יהודי, שעבר עליהם. מצד הבולשביקים האמיתים בא “יום המרד בשלום” – שוד לכל פרטיו ולעיני השמש. בחורי הפקר היו חוזרים על הפתחים, מתפרצים לתוך חדרי חדרים, פותחים ארונות, קורעים קרשי הרצפות, קרקרו קירות. נוטלים בגדים, לבנים, כרים, רהיטים. רק את הקרוע ואת הפסול משאירים לבעליהם. תורמים חלק לקומבד ואת הטוב והמובחר מעלימים. גם אל בתי מדרש ותפלה חדרו והוציאו משם את גביעי הכסף, את הכתרים ואת הציצים. בכל שלחו את ידיהם הטמאות; בגסות ובקלות ראש חללו את הקדש, כי כבה בתוכם הנצוץ האנושי ואת נשמת אלוה שרפו. ראה העם את בניו ובכה במסתרים…

מן הנוצרים סבלו מהשלטון החדש רק האצילים בעלי הקרקעות. את רכושם החקלאי בזזו עוד לפני שנה ושנתים, קודם שבאו הבולשביקים לשלטון. עכשו לקחו מהם גם את בתיהם ורהיטיהם ואת הספריות העשירות שלהם השליכו החוצה, הכפישו בעפר וברפש או שרפו באש. ספרים בכריכות יפות וכתבי־יד עתיקים ותמונות יקרות; את בעליהם, שלא הספיקו לברוח בזמנם, שלחו למקומות בלתי ידועים; ולפעמים הגיעה שמועה, שהרגו אותם בלי משפט. אך בתושבים סתם ובאכרים לא נגע איש לרעה. ואפילו בכהנים ובשמשיהם ובשאר “כלי־הקודש” לא פגעו, רק הקלו מעט ראש בהם. נכנסו חילים לתוך הגן הגדול והעשיר בפירות של הכהן הפרבוסלבי וקטפו שזיפים, תפוחים ואגסים בעודם בוסר ואגב שברו ענפים, רמסו ירקות ופרחים ועיני הכהן הזקן רואות וכלות.

– למה אתם עושים ככה, חברים? – שאל אותם הזקן מתוך כאב לב וכעס כבוש.

– הפירות הם מאלהים, אבא, וגם לנו חלק בהם. אבא טוב צריך בעצמו לחלק פירות בין הבנים שאין להם כלום. מכיון שהוא אינו עושה זאת, נעשה את החלוקה בעצמנו. לחכות עד שיבשילו אין אנו יכולים. אפשר שנעזוב בקרוב את המקום. לשנה הבאה יגדלו פירות אחרים.

הלך הדבר וחזר כמה פעמים – ולב הזקן לא עצר כח ונתפקע. מת ואחר לא ירש את מקומו עד היום הזה.

גרוע יותר היה יחס השלטונות אל הכהן הקתולי. טוב לב ובעל מדות מצוינות היה, אהוב וחביב על הכל. מקפיד על מלבושיו, כתלמיד חכם, שיהיו נקיים ויפים, ועל פניו שיהיו יום־יום מגולחים יפה, בלי זקן ושפם. ועל כן נראה לצעיר. לאחר שאלה כלאוהו בסוהר לשבועים בעד איזו עלילת שוא ואשמה, שלא נתבררה, יצא והנה הפך כלו לבן. פניו נשתנו על ידי כך, עד שאיש לא הכירו.

רווק גלמוד ובודד היה ובדמעות שאל את ידידיו היהודים, מה לו לעשות? לאן ילך? מקנא בכהן הפרובוסלבי שמת…

אולם את הכנסיות עצמן לא חללו.

והתעללות גסה ביהודים באה גם מצד השלטונות. הקומיסר לצידת הצבא שלח יהודים נשואי פנים ותלמידי חכמים לרעות חזירים ומקנה צאן ובקר, שהחיילים מביאים מן הכפרים על מנת לשלחם למרכז הצבאי. והנה קרה פעם מקרה ש“רועה” כזה חטא למשרתו וכמעט שחייב את ראשו למלכות.

היתה אידיליה נהדרת, מרהיבה עין ומרוממת נפש. שמים כחולים, שמש מזהירה, חום אביב, דממה מרגיעה ואפר מכוסה כולו ירק דשא עסיסי ועדר לא גדול מלחך בלשונו באופן שיטתי את העשב ומניע בזנבו לגרש את זבובי השדה הקטנים, שגב ירוק להם ועקיצה מכאיבה. חסר רק, שהרועה יחלל עוד בחלילו שירת רועים והעדר ירקד. אך הרועה היה אדם רציני בגיל שבין חמשים וששים – והוא השתרע על כר הדשא פרקדן והשתקע בעולמות העליונים, שמצא ב“תקוני הזוהר”, ב“רעיה מהימנא”, שהביא אתו בחיקו אל המרעה ביחד עם אכלו. ואפשר שגם נמנם קצת. בינתים והעדר צמא למים וירד אל נהר דניסטר, שזרם מלמטה לגבעת המרעה, ואת פי הרועה לא שאל. נכנסו הבהמות לתוך המים עד בטנן, שתו דיין ונשארו עומדות במים ומתענגות על מראה פניהן, שהשתקפו בתוך ראי המים. בעת ההיא ועדר גדול של פרות ועגלות מעבר הנהר השני ירד גם הוא אל הנהר לשתות תחת השגחת שני רועים מולדובנים, אחד גדול ואחד קטן, ושלשה כלבי רועים גדולים. ובעדר הקטן הבולשביסטי היה פר צעיר בן שנה וחצי, טוב־מראה, שכוחו וגבורתו במתניו והוא גם ספורטאי גדול בשחיה. ראה הפר את העדר ההוא וחשק לראות בפרות הארץ הקפיטליסטית ושם את פניו לעבר השני. ראו זאת הרועים וחילי המשמר והתחילו קוראים לפר בסימנים שונים, בצפצופים ובקולות פתוי ושדול. ואחדות מן הפרות הצעירות והעגלות המתבגרות, ראו את ראש הפר הצף למעלה על פני המים והשתכרו משמחה והרימו אף הן קולות חן והגות אהבה. מעודד מהזמנות אלה עבר השחיין את הנהר והתערב בתוך העדר הזר שחכה לו בכליון עינים גדולות. הודיעו מיד לבאי כח השלטון המקומי, והללו ראו במאורע זה כעין סמל מדיני והם באו וקבלו את האורח בכל הכבוד הראוי לו. ואנשים רבים התאספו, הריעו ומחאו כף לכבוד הפר הבורח, שבגלל אהבה בגד בארץ מולדתו ועבר אל מחנה השונא וצהלו וקראו קריאות נצחון וגיל.

התלקטו אנשים גם מעבר מזה לראות במחזה. גם כאן הודיעו מיד לשלטונות, והללו נחפזו למקום המעשה. נפל עליהם לבם ופניהם חפו מכעס ועלבון. הקומיסר לצידת הצבא פתח בחקירה ומצא את הרועה התמים ששכח לגמרי מי הוא ומה תפקידו ולא זכר גם את העדר, שנמסר להשגחתו. רקע הקומיסר ברגליו, רגז, צעק, חרף וגדף, רמס ברגליו את ה“זוהר”, ואת הרועה שם בסוהר לשבועים. הדבר היה לשיחה בפי כל הנחשב לסקנדל גדול לשלטון. אך תחת זאת הביא הפר גם תשועה גדולה, כי מאז חדלו לקחת יהודים מחוג אותו הרועה לתפקיד חשוב כזה והשתמשו לשם זה בצעירים לימים, ובזקנים התחיל הקומיסר להשתמש בהם לעבודות נקיון. הוא שלח יהודים מבית הכנסת לטאטא את הרחובות של אניפולי.

והקומנדנט, קומוניסט אדוק, הסתולל ביחוד בבנות היהודים. גייס את היפות שבהן, ודוקא מאלה, שגמרו את חק למודן בגמנסיות, או שבקרו את הקורסים הגבוהים, והכריחן לנקות את משרדו, לשטוף את הרצפות וכדומה. הן הסתתרו מפניו, אך הוא ידע את המקום, שאפשר למצוא אותן. כשהתרחצו בנהר, ירד עם חייליו, גרשו אותן מתוך המים ועמדו על ידן עד שהתלבשו, והוליכו אותן לעבודה…

– הזהו השלטון הסוביטי, שלטון הצדק והיושר? – שואלים התושבים ומביטים הנה והנה, שלא ישמעו חלילה את שאלת היאוש והאכזבה.

ומן החוץ מגיעות שוב שמועות נוראות. התקוממות האכרים מתפשטת. היא מקיפה את כל המחוז. הבאנדות פעילות מאד. באים פליטים מטלישובקה, מקרסילובקה, מרומנצי וקרוקידילובצי. העירות האלה, לפי השמועות, כבר נשרפו ומספר הקרבנות רב. התחילה תסיסה בין אכרי הסביבה. המרד, כמו תבערה בשעת רוח, הולך וקרב אל אניפולי. יום־יום נמלטות משפחות מן העירה בחשאי לערים הגדולות, שחושבים אותן לבטוחות ביותר. גם בין השלטונות נכרים סמני רפיון רוח ואבדן עצה. פעם בפעם מביאים לעירה חילים אדומים, שנמצאו בדרכים ובין הקמה בבטן מרוטשה מלאה קש וגבבא עם פתקא: “זאת היא הרזוורסטקה”. את הנרצחים קוברים בכבוד צבאי, בנאומים חזקים וחריפים ואיומים כלפי הרוצחים הנעלמים וב“זה יהיה קרב אחרון”. אך קול הנואמים רועד. חושבים הם שגם סופם יהיה כסוף הנספדים, ולהם לא יהיה אף מי שיספדם.

ולמרבה המהומה והמבוכה חדשה רומניה את פעולת האיבה לעבר זה. ערב־ערב היא שולחת במזרקי אור קוים ארוכים כאצבעות רחבות המגששות והממשמשות את העירה ואת סביבתה. העירה מקבלת אז איזו צורה מוזרה מסתורית ומפילה אימה על כל התושבים. אנשים חשודים, שיש להם כוונות רעות, עושים הכל, כדי להרגיז את השכן. מפיצים שמועות, כי הסוביטים מכינים התקפה חזקה על רומניה, כדי לגרש אותה מבסרביה וקוראים בשם שודד נועז מבסרביה, שיעמוד בראש ההתקפה. ועוד גרוע מזה עשו הטפוסים החשודים. התחילו יורים בערבים לחיל המשמר שמעבר הנהר. כתשובה למעשה פרובוקציה כזה התחילה רומניה מרעישה את אניפולי לסרוגין. פעם בשלשה ימים, בחמשה או בשבוע. הפצצות עושות שמות בבנינים וגם באנשים. אינם יודעים התושבים מה לעשות. מתחבאים הם בערבים במרתפים והפחד ממרר¹ את חייהם.

פעם בסוף חדש יוני נשמע רעם אדיר וחזק, שהחריד והרעיד את כל העירה. הוא התגלגל כאלו בין הבתים, כמחפש את מי שהוא – עד שמצא את קרבנו. אנשים נסו מנוסת חרב ולא ידעו איה המקום הבטוח. בין הנסים היתה גם הדודה דבורה, שהלכה בסמטה עם מכירה. היא היתה במרחק לא רב מביתה. בהרעם הרעם אחזו שתי הנשים אשה ביד רעותה ורצו בכוון אל בית דבורה. אך טרם הספיקה לאחוז בכף המנעול, חדרה הפצצה דרך הגג לתוך הבית והתפוצצה לרסיסים. נקרע חלק מהגג והתקרה. שני קירות נהרסו ברובם. זגוגיות החלונות נשברו כלן. כל מה שהיה בבית נשבר, נקרע ומטאטא השמד צבר לערמות שברים ורסיסים.

חלקי הפצצה עפו מתוך הבית החוצה דרך החלון ופגעו קשה בבעלת־הבית ובמכירתה. כשהכניסו אותן הביתה היו שתיהן בליל של בשר, דם ועצמות…

_________

בעמוד מנדיק אחר סתימת הגולל ליד קבר דודתו הטובה ובגמרו לאמר “קדיש” לנשמתה, פנה אליו הרב בפני כל המשתתפים בהלויה, שמספרם לא היה רב, בדברים האלה:

– דבורה דודתך היתה אשה טובה, כשרה וחסידה. כמה פעמים דברה אתי עליך. היא חשבה אותך לבן לה; ובצוואתה שכתבה בחורף הורישה לך את כל רכושה. בידי הפקידה מעט כסף מזומן וגם כלי כסף בשבילך. תוכל לקבל זאת, אימתי שתרצה. אבל עליך להבטיח, שתאמר בכל יום “קדיש” לנשמתה. אמך היא מעבר לגבול ואי אפשר לבוא אליה לבקש ממנה רשות לאמירת “קדיש”, אך אני מרשה לך ושכרך יהיה רב. אין אחר, זולתך, שיעשה עמה את החסד הזה.

מנדיק הבטיח לעשות כדבר הרב.

– בזכות זו יצילך אלהים מכל רע – הבטיחו הרב – חיים אנו בשעה הרת סכנות האורבות לגוף ולנפש. אשרי האיש, שנשאר נאמן לעמו ולאלהיו ואינו הולך אחר תורות חדשות, המדיחות מדרך האמונה…

אבל וקודר שב מנדיק לבית שנחרב והוא מיותם. שומרים לו אמונה חבריו לאגודת “השומר הצעיר”: דוב קנטור, נפתלי דוידוב ושלום חנציס. כרעי איוב בימי אסונו באו אליו יום־יום לבלות אתו שעות אחדות. הראשון אינו עוזבו גם בלילה והוא בא אליו ללון אתו. באים עוד חברים מבית הספר, שעמד סגור זה כמה חדשים. הם עורכים “מנין” בבקר ובערב ודואגים גם למזונותיו של מנדיק. אברהם־ליב שואב המים זוכר למנדיק את החסד, שעשה עם שמואל־יוסף בנו בהיותו בחיים; והוא מת בראשית האביב בחרדת נפשו ובמחלת ריאותיו. ובא גם הוא, האב השכול, פעמים ביום להשתתף ב“מנין”. ביום השלישי לאבלו בא גם הרב לנחמו, כי זכר לו את החסד של אמת, שעשה מנדיק עם החלל דוד שור ועם אשתו. ישר הדבר בעיני הרב, שבדור הפקר כזה, שנערי בני ישראל בזים לתורת אב ומחללים כל קדש, נמצאים צעירים, המתאספים ל“מנין”, מתפללים בתפילין ועונים “ברוך הוא וברוך שמו”. הוא ישב אתם באותו הערב ודרש באזניהם דרוש קל וקצר על האדם וערכו הדל בלי דת ואמונה, שהוא נמשל כבהמות. הרחיב את דבורו על האמונה בהשארת הנפש, שכר ועונש והשגחת אלהים. ועל ההבדל שבין ישראל ליתר העמים וכו'. ישבו כולם ושמעו מתוך הקשבה רבה; הדברים עשו עליהם רושם.

בינם לבין עצמם הם משוחחים על עניניהם הם. יודעים הם, שאין להם כל עתיד בארץ. הר־הגעש לא כבה עדיין. אדרבה, כאלו עכשו רק מתחיל זועף ומתגעש; והלבה, שיירק מתוכו ודאי תכסה ותחריב עוד הרבה ערים. ואפילו אחרי כן, כאשר ישקט, מה תקותם כי ייחלו? דוב קנטור קורא את כולם לארץ־ישראל, “ארץ העבר והעתיד”; דוידוב שואף לאמריקה, ארץ הזהב. הוא מחכה לתשובה מאחיו היושב בצ’יקגו ולכסף; ושלום חנציס, אף על פי שבא בבקר ובערב ל“מנין”, אך תפילין אינו מניח ואינו מתפלל עמהם, רק ב“ברכו” הוא מרכין את ראשו קצת וב“קדושה” הוא קם על רגליו, אך איננו רוקד ב“קדוש”. הוא מחזיק בדעה, שמצא אותה בעלוני התעמולה נגד הדת, ש“הדת הוא אופיום להמונים”, את “העולם הבא” יצרו הקלריקלים והבורגנים, כדי שההמונים יניחו להם להנות מ“עולם הזה”. ו“לנו אין דרך אחרת מאשר ללכת עם הבולשביזם, כי סופו לירש את הארץ ובו עתידה של האנושיות כלה, ואל לנו להיות מן המפגרים ומן הנגררים אחר העגלה”. הוא מודיע להם, שהחליט לקשור את גורלו עם גורל הצבא האדום, ואם זה לא יחזיק מעמד הפעם, ילך גם הוא עמו, כי סוף נצחונו לבוא. קצה נפשו במשטר הקלוקל ששרר כל הימים, והוא נחנק ממש באויר הקפיטליזם.

לפעמים שוכחים החברים את המקום ואת הסביבה, והם באים לידי וכוחים נלהבים בכל השאלות הללו. לבסוף הם משתתקים ומתפזרים בשלום לבתיהם. הולך עמם גם קנטור לביתו לאכול ארוחת־הערב ומבטיח למנדיק לשוב מיד. אך על־פי רוב מאחר, כי מעכבים אותו בבית. מנדיק נשאר יושב דומם ומשמים עם יגונו הגדול ועם הרהורי לבו הכבדים. הוא אינו מתוכח עם חבריו ואינו מביע את דעתו, רק מאזין ומקשיב ושוכח קצת את יסוריו. אך כאשר אין איש עמו מתעוררים היסורים ומענים אותו. הוא אינו בא בטענות ובקובלנות לפני הקדוש־ברוך־הוא על סדרי העולם, כדרך האנשים באי־בימים בעבור עליהם אסון. אינו נכנס לתוך סבך מחקר פילוסופי, החותר לפתור בעיות הנמצאות מעבר לגבול דרך הטבע. הרהוריו מסתובבים על ציר אחר – מה לו לעשות מעכשו? הנה עבר תחנה אחת בדרך החיים. נסתיים לו פרק חשוב בתולדות חייו, שלמד אותו בבית דודתו באניפולי. בתחנה זו שהה שנה אחת – האמנם רק שנה? מאורעותיו וגלגוליו הנם כל כך רבים, מופלאים ומוזרים עד שקשה לו להאמין, שכל אלה קרו באמת והיו רק במשך שנה אחת. מלא תכניות שוא והבל, כמו שהוא מכיר עתה, בא מבית אמו לאניפולי. באה מערבולת הזמן והטתה אותו לשבילים אחרים עקומים ועקלקלים. עתה הוא יושב “שבעה” על השק הפרוש תחתיו על הרצפה מלא אבדות ואכזבות. הגדולה שבאבדותיו היא אבדן דודתו הטובה, שראתה בו את כל עולמה. והנה מה שעלה לה: צרור בשר מרוסק ועצמות מפוצחות, שטמנו באדמת בית הקברות – והוא נשאר יושב עזוב בתוך חורבה. האבדה השניה הגדולה לו היא משפחת בן־שלום. קרן אור הכניסה המשפחה הזאת לתוך מחשכי לבו ומוחו! הגיהה על דרכו. ששון חיים ותקוה יצקה לתוכו. ופתאם עזבה אותו משפחה זו בלי ברכת הפרידה ועד היום איננו יודע כלום עליה. הוא נשכח, כנראה, מלבם. מה הם עושים שם? החיים הם כלם? הבריאים הם? והדסה? בכל פעם, שהוא נזכר בה, מלקחים צובטים את לבו, ובגרונו עומד כעין צרור חד המגרד ומחניק. כל הימים והלילות דומה, שחסר לו דבר גדול וחשוב, שבלעדיו חייו אינם חיים. מות דודתו הוא בשבילו אבדן העבר, ואבדן משפחת בן־שלום – אבדת העתיד…

למחשבה זו הוא רועד. דבר־מה מוחה בקרבו ואינו נותנו להשלים עם רעיון זה. למה קורא לו אבדה? יתמו ימי ה“שבעה” והוא לא ישהה כאן אף יום. הוא ישא את רגליו וילך. כאן אין לו כלום. עירה זו, כפי שניבא סרגייב, ועל פי השמועות המתהלכות, לא תנצל מפרעות. עומדת היא להיות טרף לרוצחים ולשודדים. רבות הן המשפחות שכבר עזבוה ורבות הן העומדות לעזבה בקרוב. ומי לו ומה לו כאן? מה הוא עושה פה? ילך, ינדוד. לאן? דרכו מופלאה ומתפצלת לשתים – ימינה, לעבר הנהר, ובית אמו. אך במה ישוב אליה? בן העוזב את בית הוריו והולך לקנות דעת ותבונה – היוכל לשוב הביתה בטרם גמר את חוק למודו ותעודת גמר אין בידו? הוא יצא לדרך ונמצא רק בראשיתה. והמטרה עדין ממנו והלאה. והמטרה מה היא ואיה היא? המימין הנהר או משמאלו? מעורפל הדבר ממנו. אך הרגשה יש לו, כי התחלתה נמצאה משמאל וסופה בימין. הדרך מתפתלת בין שדות הערבה, המשתרעים משמאל לדניסטר, והיא מוליכה לקרפובה. שם יושבת המשפחה, שקנתה את לבו. היא צרפה את נשמתו וחדשה בו את רוחו. שם מנצנץ ורומז לו כוכבו מאפלה. שם תפתר חידת חייו ותתבהר לו מטרתו. שמה יבוא וידע מה לו לעשות להבא.

בלוית שני חברים, הציוני והקומוניסט, הלך כתום ה“שבעה” לפרוש מן הרב. הרב ברכו בברכת הדרך והבטיחו להציב מצבה על קברה של הדודה דבורה. היא היתה חכמה ודאגה לאחריתה. הפקדון, שהפקידה בהלואה וחסכון, אבד. אך היא הפקידה בידו סכום, שיספיק למצבה. את השאר הוא מוסר לו לדרך. כך צותה.

– היה יהודי בכל זמן ובכל מקום – אמר לו הרב בשעת הפרידה.

מבית הרב הלך עם חבריו לבית־הקברות ושם נפרד מגל עפרה של דודתו. בצאתם מבית הקברות נפרדו הרעים.

– להתראות בארץ מולדתנו! – אמר לו דוד קנטור.

– במולדתנו המחודשת בכח הצבא האדום המנצח! – אמר שלום חנציס. שלשתם התנשקו² ולחצו איש את יד רעהו. מנדיק עמד רגעים אחדים על ראש ההר והביט מבט אחרון על אניפולי עם גגותיה שהשחירו ועציה הרבים, המכוסים עלים ירוקים; על רחובות העירה ועל אנשיה הקודרים והמדוכאים, הנראים מרחוק כקטנים. שחק לו רק הקו הרחב, כסרט כסף, של מימי הדניסטר. הלכו להם החברים לשוב לבתיהם, והוא הלך לדרכו יחידי, שוקט. בתרמיל שעל שכמו נמצאים רק חפצים מעטים. בגדי קיץ, לבנים. לבוש הוא כבן כפר, סגולה לדרך באותם הימים. הולך הוא ברגל, כי אין עגלות מצויות בדרכים. יש בקרפובה כח המושך אותו שמה ממרחקים, רומז ומבטיח לו הרבה. כח זה מקל לו את דרכו…

__________

הקוסמת הטובה, שלותה אותו בדרכו מבית אמו לבית דודתו, צועדת מאחוריו אט, מלוה אותו בדרכו כצלו ולוחשת באזניו. וכה תאמר אליו:

“אל יפול לבבך עליך, מנדיק, ורוחך הטובה אל תסור ממך. כי יש תקוה גם אחר תקוה נכזבה ויש עתיד טוב גם אחרי עבר רע. התבגרת בשנה אחת ונסיונותיך שקנית שקולים כנסיונות שנים רבות. דרכך בארץ זו לא תמה עדין, ואנשים, שנפגשו לך פעם בתוכה, לא לעולם נפרדו ממך. עוד תפגש עמהם; ופגישות אלה תביאנה לך לפעמים מורת רוח והתמרמרות, אך גם קורת רוח תשבע. נכונו לך התאבקות, התפתלות ואכזבות רבות, אך נצחונותיך יהיו מזהירים, ולכן אל תתן ליאוש להרעיל את לבך. כי מה טוב מהעלומים ומהעזה? לך בדרך זו המוליכה אותך מעבר משמאלי לדניסטר. לך ישר. יש לפניך מטרה ותכלית והן מכוסות לעת עתה ממך בצעיף תעלומת הימים. לאט־לאט יורם הצעיף ואתה תראה את אשר לא פללת לראות. הרואה אתה שתי עינים מביטות אליך ממרחק? עינים גדולות, שחורות. הן רכזו אליהן את עיניך לא פעם. ועוד תרכזנה, תקסמנה אותך להרבה שנים, טובות הן האמונה והאהבה. חזק ואמץ!”

והוא הולך בטח בצעדים מאוששים…

מכתב זאת לדור אחרון

(תקלים קו, יט)

פרק ראשון:בשדות הסלק

העיירה קארפובה נמצאה במזל העבודה, ותושביה “מתפעלים” ו“מתעמלים”.

שדות סלק־הסוכר של בית־החרושת בקארפובה משתרעים מחוץ לעיירה על שטחים גדולים. הגשמים, שירדו לפני שבועים היו להם לברכה. העלים המגוידים גדלו באורך וברוחב והתעגלו והנם רעננים, חלקים ומבריקים בירקם הכהה. אבל הגשמים השקו גם את עשבי הבר – והללו אופפים ומלפפים את שרשי הסלק, גוזלים מהם את מזונם ומחניקים אותם. רואים את העלים יורדים למטה. הסלק מתעלף. מצורך השעה הוא להשמיד מהר את עשבי הבר, לעדור ולתלול מסביב לסלק לפני בוא הגשם, שמחכים לרדתו. מסע העננים התחיל. מרחוק, מעבר לאופקים, נשמעים גלגולי רעמים עמומים, ובערבים מהבהבים ברקים. ודאי יבוא בקרוב התור גם לקארפובה, ושר־המטר יעמיד עננים מעל לשדותיה ויריק עליהם שפע גשמים. כל יום יקר. הכל בוער מלהט השמש. אבל השאלה היא: הפועלים מאין יבואו?

אשתקד, בימי ממשלת סקורופדסקי, היה בית־החרושת בקרפובה עדיין קנינו הפרטי של המיליונר היהודי אבנר. אז נסע קבלן העבודה, גרדנשטין, אל הכפרים: לשקוביץ, פרודניץ, טמניצה, סוקולקה ופוקרובקה והביא משם עשרות עגלות טעונות מאות פועלים, “חוחולים” מומחים ומנוסים לעבודת הסלק. הם עבדו שתים־עשרה שעות ביום. מזונותיהם היו דגים מלוחים רקובים צלויים באש, מלפפונים כבושים מלפני שנה, “ממליגה” קרה עם זבובים בתוכה, בצל ירוק, שום וצנון. מים שתו מן הגיגיות, שהעמידו להם ליד עבודתם. לנו תחת כפת הרקיע וקדמו שחר – והעבודה נעשתה בזמנה והיתה טובה. השנה עומדים הבולשביקים ליד הגה השלטון והם העבירו את בתי־החרושת לרכוש הממשלה. המנהיגים החזיקו בשיטת הצנטרליזציה, ואין לעשות כלום בלי פקודה מגבוה מאת ה“צנטרוסאכאר”. הדירקטור קוטנר סולק הצידה. עוד בראשית הופעתם של ה“אדומים” לקרפובה נסע פעם קוטנר עם אשתו במרכבתו הרתומה לשני סוסים של בית־החרושת, שהיו ידועים היטב לכל העיירה. והנה בעברם באחד הרחובות נגשו אליהם שני אנשים, שעד היום לא ידוע מי הם, עצרו בסוסים ואמרו לקוטנר בקול לא רם אך משפיע: “רד, בורגני, וקח אתך את ה”מאדאם" שלך. שניכם כרסתנים וההליכה ברגל טובה לכם מנסיעה. טיילתם בחייכם דייכם. ברגלינו ריבמטיזם שבא להן מישיבה בחפירות. נטייל אנו במרכבה זו“. הללו ירדו והללו עלו ונסעו להם. נעלב קוטנר. מאז הצטמצם בחצר בית־החרושת ואיננו נראה עוד בעיירה. אך גם ב”רזידנציה" שלו פגעו. הוציאוהו מדירתו הרחבה והנאה ונתנו לו רק שני חדרים. מצאו שזה מספיק בשבילו. נעלב עוד יותר ורצה לעזוב את ה“זאבוד” ואת אנשיו ולברוח. אבל לאן ואיך? הצטמצם עד כמה שאפשר עוד יותר ונעלם מעין אחרים. כמעט שאינם רואים אותו – וכאילו שכחוהו.

בינתים באו אנרכיה ודימורליזציה בתוך שלש מאות הפועלים, עבדו בבית־החרושת. ויכוחים סוערים ביום ובערב, מריבות, התרגשות, בחירות, מחאות – והעבודה מוזנחה. ה“צנטרוסאכאר” בקיוב שולח פקודות נמרצות ל“זאבקום” (ועד בית־החרושת), וה“זאבקום” עונה שלא ממין הפקודה, או שאיננו עונה לגמרי. והנה באה עונת העבודה ופועלים אינם. איה ה“חוחולים”, בעלי “השערות הארוכות”? יש להם עסקים טובים מאשר העבודה בשדות הסלק. הם נעשו ל“פובסטנצים” (מתקוממים) ול“פארטיזאנים”. יוצאים אל הדרכים ומלסטמים את הבריות. בא אליהם בר־נש זריז ופעיל והיה להם ל “אטאמאן”. מוליכם לעיירות של יהודים והם יוצאים מן העיירות החרבות עמוסי־עושר. מטמורותיהם מלאות כל טוב, שלל הפרעות. ולמה להם לעבוד ולקבל שטרות־נייר של הסובייטים, שאין להם ערך? ראה ה“זאבקום” שתקומה לא תהיה להם ו“בלי הראש לא תעשינה הידים תושיה” – ובאו אל ה“חבר” קוטנר והציעו לו להכנס לתוך ה“זאבקום”. באין ברירה קבל קוטנר את הצעתם בתנאים ידועים שהציג להם; ובאין גם להם ברירה הסכימו לתנאים. אז פנה קוטנר למוסדות השלטון המקומיים, ואלה הוציאו פקודת גיוס על התושבים היהודים. כי הנוצרים הלא אכרים הם ובין כך כשעובדים את אדמתם, הרי זה כאילו עובדים לטובת הממשלה, ועל כן לא עליהם חל הגיוס.

והתושבים קבלו את פקודת הגיוס מתוך רצון. באה הזדמנות טובה לידם לזכות על ידי גיוס זה בשם פרוליטארי, שכמה מעלות טובות וזכויות לו, אמנם לפי שעה רק על גבי הנייר. אבל גם עתה ירויחו הרבה. ראשית יפטרו על ידן מגיוסים אחרים ומ“שבתונים”. הקומוניסטים היהודים מכריחים אותם לעבוד כל עבודה בזויה ומשפילה ודוקא בשבת, מתוך כוונה להכעיס ולהרגיז. נכנסים הקומוניסטים בשבת לבתי התפלה ומוציאים משם את המתפללים ושולחים אותם לחפור חפירות לאורך הדניסטר ולבצר את הגבול למקרה מלחמה בין הסובייטים והרומינים. מצוים עליהם לשבור ולהרוס את חנויות העץ, העומדות על מגרש העיירה; נותנים להם מטאטאים ומכריחים אותם לטאטא את השוק וכדומה. או לוקחים יהודים מחשובי העדה ומוסרים להם חזירים, צאן ובקר, שמחרימים אצל האצילים שהם ירעו אותם מחוץ לעיר…. עתה, על ידי העבודה בשדות, דינם כדין כל הפועלים והעמלים ואין למי שהוא שליטה עליהם. מלבד זאת מבטיח להם ה“זאבקום” גם שכר העבודה, לא ידוע עוד כמה. עומד הוא במשא ומתן עם ה“צנטרוסאכאר”. אבל אין כל ספק, כי ישלמו ועוד שכר הוגן.

ראשונה יצאו ה “קומוניסטים” על פי פקודה להשתתף בבנין הממלכה הפרוליטארית. אחריהם יצא הנוער הציוני מתוך נימוק שלו. התנועה החלוצית התגלגלה ובאה לקארפובה על ידי חלוצים שזופי־פנים, נקשי אצבעות שבאו אליה לבקש עבודה בשדותיה. הם הפיצו את רעיון החלוציות בין צעירי העיירה, והרעיון נקלט מהר. פינצי זאסלבסקי, שמואל דאשבסקי וחיימקה מושנזון – שלשה סטודנטים מדריכי אגודת ה “דרור” בקארפובה עיירתם, יסדו גם הסתדרות חלוצים, שלתוכה נכנסו חברי פועלי־ציון, צעירי ציון וציונים כלליים על “יסודות פאריטטיים”. הם משכו אחריהם את הגמנזיסטות ואת הקורסיסטות, שהורידו מעליהן סינריהן ואת הרשתות השחורות מעל ראשן, פרקו את התסרוקת היפה וגזזו אותה. אגאתה גריגורובנה מלכת היופי, פאניה דוידובנה הטרזנית ובירטה סולומונובנה בעלת הרגלים העדינות והיפות, הרקדנית הראשונה בעיירה, שלפו את נעליהן עם העקבים הגבוהים ואת פוזמקאות המשי הארוכים ויצאו לעבודה, כמו נשי הכפר. ומי מן הבחורות שראו את אלה יוצאות ולא תצאנה גם הן? יצאו כמעט כל הבחורים והבחורות. אחריהם באה “הארטילריה הכבדה”, בעלי בתים ובעלי “קאפוטות”, יארמולקות" ו “טלית קטן”, אינטיליגנציה, בעלי פרופסיות חפשיות, סרסורים, מלמדים וכו'. כולם הלכו “להתפעל” ו “להתעמל”.

בבוקר הראשון, כשהתאספו כולם בשדות הסלק, קם ר' בר קלמנסון, יהודי נשוא פנים ופקח, וברך בלי שם ומלכות: “שהחיינו” והכריז: “פועלי כל המעמדות התאחדו”! שלומקה הקומוניסט, שכתב תמיד שירים בעברית וחלם על ציון, ואחר כך “התקמן”, דקלם: “מה נאוו על הררי קארפובה רגלי בנות ציון, ומה תתנוונה בנות קארפובה על הררי ציון” – והעבודה החלה. המו השדות מרוב אנשים. זקן ונער, בחורים ובתולות עבדו במרץ בחרבוני היום ובלהט השמש.

בחלל האויר נשמעו סלסולי נגינות שונות. היהודים “בני־האלהים” שרו: “חמול על מעשיך”, “מתי תמלוך בציון” ו “כבקרת רועה עדרו”. הקומסומול “בני לנין וטרוצקי ונכדי מארכס” שרו בתרועת נצחון את ה “מארסאלייזה”, את “הווארשוויאנקה” ו “זה יהיה קרב אחרון”. בה בשעה שר הנוער הציוני “בני הרצל ונורדוי” את “העבודה היא חיינו”, “תחזקנה” ו “אמרי נא לי, אחותי חביבתי”, ברן צפרי השדה עם העפרוני בראשון “בני הטבע”, שהשמיעו את זמרתן ממרומים….

עבר היום הראשון. פרקי האברים כאבו. חוליות השדרה התפקקו. אך גם בכאב הגוף שמח הלב, וצחקו הפנים המיוזעים. וטרם עזבם את השדות התלכד הנוער הציוני למעגל ויצאו ב “הורה”. אליו הצטרף גם הקומסומול, נמשכו גם אחדים מבעלי זקן ופאות, וכולם רקדו בעוז לקול שירת: “גילו המכבים, גבורי החיל” ועוד.

אך לאחר ימים מועטים נשתנה מצב הרוח של “בני האלהים”. מיום ליום פג מרצם ותכפו האנחות והגניחות, שהתפרצו מתוכם בשעת עבודתם. מספרם הלך ופחת, ואלה שנשארו – עבודתם לא היתה כלילת השלמות. אך המפקחים והמשגיחים על העבודה לא התהלכו עמהם בקפדנות והסתפקו בכמות ובאיכות כמות שהן, בדעתם, כי פועלים אלה – תורתם קדמה לעבודתם. פרצה נראתה גם בשורות הקומסומולים. מתוך נימוק, שהם הולכים לעבודות אחרות, שיש להן חשיבות ממדרגה הראשונה. עזבו את העבודה בשדה. נאמנים נשארו רק החלוצים, שעבדו כאן “בפרוזדור על מנת שיעבדו בטרקלין”. הם שמחו על כל יבלת שצמחה על האצבעות, ועל כף היד שנתקשתה מהמעדר, ועל עור הפנים שנשתזף. הימים עברו עליהם מתוך עבודה קשה, הערבים מתוך שיחות רעים, והלילות מתוך “מתיקות שנת העובד”.

מסע העננים נמשך. לפעמים קבלו העננים גוון פלדה ואימה נשקפה מתוכם. התנערה רוח שנשבה על פני העובדים ועל חזיהם המגולים והשיבה את רוחם. חוטי־אש זיגזאגיים בקעו את בטן העננים. מרחוק נשמעו רעמים. נזדרזו הזקנים וברכו: “שכוחו וגבורתו מלא עולם”. צחקו הקומסומולים ותקנו: “שכוחנו וגבורתנו מלא עולם”. עשו הציונים שלום ביניהם ואמרו: “שכוחו וכוחנו, גבורתו וגבורתנו”. וכולם חכו וצפו לגשם, שיצנן את האויר הלוהט ובגללו תבוא להם מנוחה, והם יחליפו כח….

בזמן מלא ענין כזה הגיע מנדיק אחרי ענויי דרך וסכנות מרובות לקארפובה.

“משנה מקום משנה מזל” ־ פתגם זה נתקיים במנדיק במלואו. כחדשים הוא נמצא בקארפובה – והאושר יסובבהו. כדג שנתגלגל ליבשה והוא עומד להחנק מחוסר אויר ופתאום מכניסים אותו לתוך הנהר, כן היה. לא מנדיוק ולא מנדלייב, כמו שסלפו וזייפו את שמו באניפולי, כי אם פשוט מנדיק, זה השם שהביא אתו מבית הוריו לבית דודתו. פחי־נפש, שליוו אותו בדרכו הקשה מאניפולי לקארפובה, פגו כאן. חייו נתחדשו ורוחו הוטבה. בעד אלה חייב תודה למשפחת בן־שלום. אך במקצת גרם לכך גם המקום. גם קארפובה עברה מרשות לרשות, אך בלי זעזועים חזקים. איזה מלאך טוב הגן עליה כל הזמן והסתירה תחת כנפיו – והיא נצלה מפרעות הראויות לשמן. על כן לא הקדיר הפחד את שמי תושביה, לא עכר רוחם ולא השח את קומתם, והזר שבא אליה נשם לרווחה.

בשני דברים שונה היא קארפובה מאניפולי – יש לה תחנת רכבת, המקשרת אותה עם אודיסה הגדולה וממילא גם עם כל הארץ; ובית־חרושת לסוכר, שהמיליונר ר' אבנר בנה בה לפני שנים אחדות. אלה השנים היו תמיד שני מניעים חשובים בחיי העיירה. בשנות השלום היתה הפרנסה מצויה בה, ויהודיה הצטיינו בעין טובה, בלב רחב וביד פתוחה. היו בה עסקנים צבוריים מסורים ונאמנים, שדאגו גם לצרכי הרוח. יסדו בתי ספר עממיים, שהשפה העברית התבצרה בהם; גם גמנסיה חצי־עברית היתה בה. התנועה הציונית הכתה בה שורש. בעלי־בתים אדוקים ומשכילים ותיקים בתנועה מימות חבת ציון, מלאו את כל החובות, שהתנועה הטילה עליהם. הנוער היה גם כן ברובו לאומי. היו אגודות ללמוד השפה העברית, דברי הימים והספרות וכו‘. יסדו ספריה, השתתפו בכל המגביות של התנועה. בסיבת המאורעות המדיניים ומלחמת האחים נותקה העיירה מכל העולם. תנועת הרכבת נשתתקה על ידי זה, שהשלטונות לקחוה לצרכם, או שהמתקוממים הרסו את הפסים, או שחסרו חמרי הסקה. ואולם העסקנים הציונים עשו מאמצים גדולים, שלא יפסק הקשר בינם ובין המרכזים הציוניים שבארץ. בדרכים שונות היו מקבלים כפעם בפעם גליונות בודדים של עתונים, עלונים מיוחדים, הקטוגרפים. בתוך הקינות על שבר בת עמם באוקראינה שקראו בהם ידעו גם את החדשות, המתרחשות בעולם הציוני בחוץ לארץ ובארץ ישראל. מתוכם נודע להם על דרישות הציונים, שהציעו לפני ועידת השלום בפאריס, והאופקים הרחבים, שנפתחו לפני העם העברי בארצו. באו עוד שמועות בעל־פה, שמלאו את הידיעות שבכתב, הרחיבו ופרשו אותן. אלה השמועות בשרו על מיניסטריום עברי בארץ־ישראל וקונסולים יהודים, שנתמנו בכל ארצות הגולה, והם מסייעים בידי כל אלה הרוצים לעבור לארץ־ישראל, והרוצים הם כל בית ישראל, וכו’ וכו'.

בשעות הקשות לעיירה, שמספרן היה לא קטן, התאספו הציונים, כזקנים כצעירים, לתוך בתים פרטיים וקראו את החדשות לאור פתילת שמן דועכה ומבליחה; שתו מתוך צמאון כל מלה, שקראו באזניהם. ממעין זה שאבו כח לשאת את נטל הצרות וחלמו את חלומות הדרור והאור, שיבואו להם כתום ימי החושך והסבל. אז ינשאו באניות על גלי ים השחור. מים זה יעברו על גלי ים התיכון ויבואו ברנה אל חופי מבטחים, אל הארץ החמודה, שאיפת העם מדור דור. אברי האומה יתלכדו ויהיו לגוף אחד יושב לבטח על אדמתו. כי פקד ה' את עמו, וארצו תבנה, ושלמו ימי אבלם וכו'.

בפנים מסבירים ומתוך ידידות גלויה נתקבל מנדיק בבית בן־שלום. הופעתו הפתאומית שימחה את כולם. הפגישה היתה לבבית, והדסה הראתה שמחה אין קץ. הרבה פעמים ספרה אחר כך מתוך צחוק איך נבהלה, נרתעה לאחור בצריחת פחד: “הוי, אמא!” כשראתה אותו בפעם הראשונה.

– אני יוצאת עם הכלי להביא חלב – ספרה – והנה אני רואה בר־נש ב“פעלצעל” (מעיל פרווה קצר) וב“קוצמה” (כובע מפרווה) ובמגפים כבדים מאובקים עולה על הדרגות. ואני מהרהרת: מה ל“שגץ” פטליוראי זה לביתנו? הלא פטליורה, ימח שמו, כבר איננו. אולי הוא עולה לפרוע בנו? וצעקה התפרצה מתוכי: “הוי, אמא!” ופתאום ואני שומעת: “הדסה, האם לא תכיריני?” והקול קול מנדיק…. הנה כיצד היתה הפגישה הראשונה!

הם עכבו אותו בביתם לכל היום ההוא וללינת לילה. דרשו ממנו, שיספר להם הכל ממה שעבר על אניפולי אחרי עזבם אותה. הרי עשרות שנים גרו בה והם פעלו שם דבר־מה בשדה התרבות והתנועה הלאומית. כל כך הרבה ידידים ורעים עזבו שם. נוגים ומעציבים היו ספוריו. הוא ספר את כל הפרטים: מעשי הפטליוראים ואחריהם מעשי הבולשביקים, הקונטריבוציה, חגיגת מאי וכו' וכו' וגמר באסונו הפרטי, בההרג עליו דודתו הטובה והישרה על ידי פצצה. פני בן־שלום ואשתו היו עצובים, קודרים, ובעיני הדסה נראו דמעות. ספוריו ארכו שעות, והוא לא גמר עוד הכל. ההמשך נדחה לפעם אחרת. לפני לכתו לישון עורר את השאלה על סדורו. כאן אין דודה, שישליך עליה את יהבו. פה הוא צריך למצוא לו תיכף ומיד מקום עבודה ומנוחה. מן הכסף שנתן לו הרב בהפרדו ממנו מעזבון הדודה, נשאר בכיסו מעט. בו יקנה לו בגדים. הרי אי אפשר להראות בחוץ בבגדי בן כפר, שהשתמש בהם בדרך, גדי שלא יכירו בו שהוא יהודי.

– אני מוכן להתחיל באיזו עבודה שהיא אפילו מיום מחר, כדי שלא אתבטל וארויח ללחמי, ־ אמר לבן־שלום.

לשמחתו הרבה הציע לו בן־שלום עבודה. היא ישנה. היא מחכה לו.

– מחר בהשכמה…..

– מחרתים – תקנה יוכבד אשתו.

– יהא מחרתים – הסכים בן־שלום – תצא עם כולם לעבודה בשדות סלק הסוכר ותקבל אלף רובל ליום. אתן לך פיתקה אל פינצי זאסלבסקי, מנהל ה“ארטל” של החלוצים המקומיים, והוא יקבלך תיכף ומיד. במשך הזמן אולי אמצא בשבילך איזו עבודה אחרת קבועה. נראה.

הוא רעד משמחה. למה לו עבודה אחרת? עבודת גוף בריאה, בתוך חברת נוער עליזה – הלא לעבודה כזו התפלל. אלף רובל ליום! קשה לו לתפוס את המספר הזה. הוא הביא אתו מביתו בביסראביה מושגים אחרים על ערך הכספים. שם דברו על קופיקות, פרוטות. ופה – אלף רובל ליום! לו שמעה אמו! היא רצה עמלה וטורחת בשביל להרויח עשר קופיקות ליום, והוא, מנדיק הריקן, ירויח אלף רובל ליום! ממש אגדה, שקשה לו להאמין בה.

תוך כדי שיחה נכנס פינצי זאסלבסקי, שבא אל בן־שלום בדבר איזה ענין ־ והעסק נגמר. שמו של מנדיק הוכנס לתוך רשימת החלוצים. הוא יכול לבוא אימתי שירצה – מחר, מחרתים.

הלכה יוכבד למחר ומצאה בשבילו חדר קטן באחת הסמטאות הנדחות, בבית אשה זקנה, הגרה ביחד עם בתה. בשנת פרוץ המלחמה נישאה לאיש, אך בעלה נתגייס ונשלח למלחמה. מאז אין ממנו כל ידיעה. והיא עגונה עד היום הזה. העגונה קבלה עליה לדאוג למנדיק ולהכין בשבילו אוכל מבושל, בשכר דירה מעט. הדסה ויוכבד הלכו לחדרו וקשטו אותו מעט בצעצועים ותמונתו שהביאו בשביל זה – והוא עבר לרשות עצמו ונהנה מאד מזה שנעשה ל“יש”, ל“בעל בית”. מצאו בשבילו גם אילו בגדים והוא יכול לצאת לראות את העיירה. הכל טוב.

כשבא מנדיק בבוקר הראשון לשדות הסלק הציג אותו פינצי לפני החלוצים כ“אחד משלנו”. נכנס מנדיק לתוך החבורה, כאזרח המקום וכחבר מזמן. מאז יצא בוקר־בוקר בהשכמה מביתו, נפגש עם קבוצתו והלך אתה לעבודת שמונה שעות ושב משם בעוד יום. רק ימים אחדים עברו עליו במקומו החדש והוא הסתגל יפה לסביבה, לתנאי המקום ולעבודה ויהי שמח בחלקו ומאושר בגורלו. העבודה רוממה את ערכו בעיניו ונתנה תוכן רב ענין לחייו.

כעבור ימים אחדים נתקבל מנדיק לחבר רשמי באגודת ה“דרור”. בביישנות ובהכרת מך ערכו בענינים רוחניים ישב מנדיק בשעת האספות מן הצד. לא השתתף בדיון שאלות ובויכוחים. אך הקשיב רב קשב לדברי אחרים, להרצאות, לויכוחים בענינים ספרותיים, בשאלות הזמן וכו'. אזניו ספגו וקלטו את כל מה ששמע. וראה זה פלא. רק עכשיו התחיל מעכל את המזון הרוחני, שהלעיטוהו בן־שלום, הדסה באניפולי. תמצית המזון ההוא הצטרפה והתמזגה עתה עם המזון החדש, שקבל במועדון הנוער הציוני בקראפובה. והוא חש, כי במוחו מתבהרת פנה חשכה ואור נגה עליה. עתה הוא מבין את פירוש המלים: עם, תנועה, תרבות לאומית, שפה לאומית, ספרות וכדומה. עתה ידע והבין מה זאת א“י בעבר ובעתיד לעם העברי. כאן שמע שוב את שמותיהם של הסופרים הגדולים, שמות מנהיגי הציונים הגדולים. הוא נתעשר. רכש לו עולם רוחני, שלא היה לו מקודם; יש לו קנינים וערכים, שלא היה לו לפני זה אף מושג עליהם. הוא קנה שקל, רכש לו קולקציה של בולי קרן הקיימת; תרם תרומות לטובת ארץ־ישראל ורכש אף אילו חוברות וספרים קטנים לקריאה, שהפיצה הסקציה לספרות. נתחבב מנדיק על חבריו, הם הוקירו את אפיו העליז, את טוב לבו, את הבנתו וישרו. פעם סדרה ה”סקציה לעליה" הגרלה, כדי לקבוע, מי יהיו שלשת החברים הראשונים מה“דרור”, שיזכו לעלות בשיירה הראשונה לארץ־ישראל, לאחר שתתפנה הדרך – הכניסו גם את שמו לתוך הרשימה. עמד לו מזלו וזכה בגורל וקבל “תעודת עליה” מאת הסקציה – והוא היה מאושר מאד, כעני הזוכה בגורל הגדול.

מה עוד, מנדיק, חסר לך, כי רוחך העליזה סרה ממך לפעמים ועצבון שורה עליך?

בזמן האחרון התחיל מרגיש אי־נוחות בבית בן־שלום מיטיבו ואיש חסדו וכעין מועקה. בשבתו שם בשעות הפנויות יש שנדמה לו, כי דמו הולך ונקרש, זרמו משתתק ולבו נחלש בו. בגרונו כעין לחץ ובאוזניו המולה, כאילו סטרו לו עליהן. מאין הופעות אלה? בעלי־הבית מראים לו תמיד ידידות. יחסם אליו כאן בקארפובה איננו אותו היחס של חמלה ליתום עזוב, כמו שהיה באניפולי. כאן ניכרת הערכה של כבוד לבחור זריז, ער, מוכשר וישר, ההולך ומתפתח גם ברוחו, וגם זכות דודתו ע"ה מסייעתו. בהתאסף צעירים לביתו מתגאה בן־שלום בתלמידו זה, שעשה חייל רב בלמודיו ובידיעת השפה. יוכבד מזמינה אותו, שיבוא אליהם בכל שבת וגם למחרתו לסעוד אתם. ובכל זאת הרגיש את עצמו בטל ומבוטל בבית זה. נדמה לו, כי בגדיו צרים עליו ונעליו לוחצות את רגליו. ישיבתו בבית זה היתה קשה לו, והוא מהר לעזבו. אך בצאתו משכהו לבו שמה בכח רב. בחברת בני הבית השפיל את ערך עצמו. מי הוא ומה הוא? נער משולח, בור ועם הארץ ללא תורה וללא דרך־ארץ, ואיככה יערב לו הלחם, שיתנו לו בשבתו אתם יחד על שולחן אחד? הכל יעמוד לו בבית הבליעה והוא יחנק. בסעדו אתם הוא משתעל ודמעות עולות בעיניו… אך העיקר שמצער אותו הוא יחסה של הדסה אליו, שנשתנה כמו שנדמה לו. היא אמנם מוסיפה לקבל אותו בסבר פנים ואף בשמחה. אך קבלת פנים זו איננה פשוטה ולבבית כמו שהיתה באניפולי. היא חדלה להתרפק עליו; איננה מטפסת עוד על ברכיו ואיננה חובקת את מתניו, כמו שהיתה רגילה לעשות באניפולי. מדוע זה? רק חדשים מועטים עברו מאז עזבה המשפחה את אניפולי ועברה לקארפובה והוא נפרד ממנה. שם היתה ילדה. כאן גדלה בהרבה, יפתה וסימני בגרות התפתחו בה. הוא רואה זאת בבליטות שנתהוו בחולצתה בחזה…. האם נובע יחס זה מתוך ביישנות וצניעות של אשה, או שחדל למצוא חן בעיניה? “שוטה, מה אתה רוצה? – מדבר הוא עם עצמו לפעמים – היא לומדת בגמנסיה ועסוקה בלמודיה. היא חדלה להיות ילדה קטנה. רצינית היא יותר. כמה פעמים אמרה לך, שאתה הוא ידידה הטוב, החבר הקרוב אליה יותר מכולם, ומה לך עוד?”… לפעמים הם משוחחים על הציונות, או קוראים יחד בספר. היא מתפעלת וקוראה:

– אכן, מנדיק, הלא היית למלומד, וידיעותיך בכל השאלות עולות על ידיעותי!

פניו מסמיקים אז. המתלוצצת היא או מחניפה לו?

בחברתה הוא יושב בראש מורד. איננו מעיז להרים אליה עין. וכשהוא מביט לפעמים אל עיניה, מורידה היא את ראשה. פעם נגע במקרה בידה ונזדעזע. לא ידע, שידה חמה כל כך. נכוה ממש ברותחים. שם את ידיו בכיסי מכנסיו. תהיינה שם אסורות. הרהוריו עמומים. מבולבלים. ורק לפעמים יש ששניהם מוצאים, כי מחנק בחדר והם יוצאים אל הגזוזטרה ויושבים באפלולית הערב ומשוחחים שיחת לחש. אז נפתח בקרבו מעין סתום וחבוי, שמתוכו מזנקים קלוחי שירה. אז נפתחת ומשתחררת גם לשונו בפיו, והיא מסתובבת ומדברת בלי הרף, אך בלי קול רם, כאילו נצרד הקול. והוא מגלה לה סודות.

ברגע התגלות הלב הוא פותח את השיחה באמו, שלא ראה את פניה הטובים והנוגים זה שנה ולא שמע את קולה. קול זה חסר לו ברגעים הקשים שישנם לו. עזים הם געגועיו גם לעירו שעזב. יפה, יפה היא עירו על הרריה ועמקיה, גניה וכרמיה, יערותיה ושדותיה…. ויש אשר הוא מקדיש שיחה חמה ומלאה אהבה והכרת תודה לדודתו הטובה והחמודה, שחייה קופדו באופן אכזרי ובלתי צפוי. מספר הוא לה הרבה על ה“באטקו” סרגייב ועל נאטאשה היפה.

– הלא היא “שקצה” – מעירה לו הדסה – המוצאת היא חן בעיניך?

– בכל פעם כשראיתי את פניה הנעימים שכחתי, כי “שקצה” היא – ענה מנדיק – ובכל זאת

כועס אני על סרגייב זה. למה בחר דוקא ב“גויה”? האין נערות יפות בבנות ישראל? אבל משומד הוא ואיש הפכפך. חבל שאיני יודע איה הם, הייתי רוצה לראותם.

ויש שהיא פונה אליו בשאלה: מה הוא חושב לעשות בעתיד? הוא מתקשה לחדור לכוונתה ועונה:

– הרי זכיתי בתעודת עליה. אלמד את העבודה; וכאשר תגיע השעה אעלה לארץ־ישראל. אחרוש, אזרע, אקצור. אבחר לי מקום, אולי על הרי יהודה, אבנה לי צריף קטן, אטע גן, אשתול פרחים.

– ובדד תשב על הר גבוה?

– את אמי אקח עמדי.

– קחני גם אותי.

– האני אקחך? ההורים לא יתנו לך לעזבם ולעלות אתי.

– הקראת את הספר “אהבת ציון”, שנתתי לך?

– לא גמרתיו עדיין.

– קרא ושים לב לתמר – אמרה לו.

וברכיו התחילו פתאום רועדות. בפיו בצבץ רוק, שהיה צריך לבלוע אותו בכל פעם. נפרד מהר מתוך החלטה לעשות הפסקה בבקוריו לבית זה. לא טוב הוא עושה, שבא הנה כמעט בכל ערב. ההורים מביטים על זה בודאי בעין רעה. והוא התאפק ולא הלך. אבל הערבים זחלו כשבלולים. לא בכל ערב יש אספות, הרצאות. ואף באותם הערבים שהיו הרצאות הרגיש, שבכל זאת חסר לו דבר־מה. עוד יש לו מקום ריק שאין לו במה למלאותו. רגש של אי־מנוחה ואי־ספוק מזעזע אותו. בחדרו פוחת האויר לנשימתו. הוא יצא לטייל טיול רחוק עד מעבר לעיירה. יצא, התהלך, תעה וראה פתאום, שהוא עומד ליד דירתו של בן־שלום. בחלון אור. באור צל. הדסה היא שעומדת ליד החלון ונשקפת החוצה, כאילו היא מחכה לו. איככה יתאכזר, יתעקש ולא יכנס לראותה ולו רק לרגעים אחדים? רגליו עולות על המדרגות, לבו הולם ומוחו אומר לו: עלה, אמור: שלום! וצא. ואם ידרשו ממך להשאר תאמר, כי הנך עייף מעבודת היום ויש צורך לקום מחר בהשכמה. והוא נכנס. הדסה מעמידה פני־רוגז, מכווצת את שפתיה, מקמטת את מצחה ומרעימה את עיניה ואומרת:

– לא כדאי בשביל רגע אחד לעלות על המדרגות ולרדת.

– חשבתי שמאוחר בשבילך. יש לך בודאי שעורים להכין למחר. רצונך אשאר לרגעים אחדים.

פניה נוהרים ושפתיה מחייכות לנצחונה והיא אומרת:

– ערבי הקיץ כל כך טובים ונוחים. הגמרת כבר את “אהבת ציון”? מה אתה אומר על אמנון ותמר? דבר עם אבא ואמא שיתנוני ללכת לעבוד בשדות הסלק. גם אני רוצה להיות בהכשרה. אעבוד אתך יחד. הלא נהיה יחד בארץ־ישראל? אמור מנדיק: כן.

מחייך מנדיק. הוא ילך לדבר עם הוריה? גם הוא חושב, שעבודה זו לא לפי כוחה היא.

– ואיך עובדות בירטה סולומונובנה הענוגה ופאניה דוידובנה? ־ שואלת היא. גם היא תוכל לעבוד כמוהן. היא גם כן רוצה להיות חלוצה.

– טוב. אבל הן נתבגרו כבר – והיא לא מלאו לה עדיין ארבע עשרה. תגדל, יתפתח גופה ותחזק בריאותה. קשה מאוד להתכופף כל היום. קרני השמש מכות בראש וצורבות את הפנים, והגוף שופע זיעה…

כך עברו הערבים. והלילות? תעו במוחו המנמנם והמדמדם אילו חלומות מוזרים, שברירים. הנה הדודה בלי ראש, האם בעינים סגורות והדסה בהינומא – ושלשתן רוקדות רקוד משונה על קרח הנהר. והנה הדסה מתרוממת עליהן וראשה מזדקף ועולה גבוה־גבוה. כתפותיה רחבות, פניה קורנות ועיניה רומזות אליו: והיא מראה לו בידיה על חולצתה במקום, שעליו שתי בליטות עגולות כתפוחים….

כאלה היו חייו הפנימיים בימים ההם מחוץ לעבודתו הגופנית והשתתפותו באגודה. מה פירושו של מצב נפשו ומה סיבתה של תסיסה עמומה וערפילית זו? הוא לא דבר עם איש על זה ואף לבו לפיו לא גילה דבר. היו לילות ללא שינה, לילות נדודים והתהפכות מצד אל צד ושינה מרוגזת. אך אור היום כיסה על הכל. הוא יצא לעבודתו ואיש לא הכיר בו מאומה. חגר את כל כוחותיו, עבד במרץ עד כדי שכחה. חבריו צחקו ואמרו, כי ממשלת הסובייטים תעניק לו מידאליה של סלק בעד חריצותו והצטיינותו בבנין הרפובליקה הספס"רית. אך הוא לא שם לב לדבריהם ועשה את שלו.

במהלך העבודה בשדות הסלק באה הפרעה. נולד סכסוך קשה, שאיים בשביתה, ועל ידה תאבד כל העבודה. שנעשתה עד הנה. וזה דבר הסכסוך: זה ימים אחדים, שחדלו לשלם לפועלים את שכר עבודתם. ה“זאבקום” אומר, שהמרכז חדל לשלוח לו כסף, ולו הרי אין כסף משלו. ניכרים דברי אמת. גם הם, הפועלים הותיקים והפקידים התמידיים, אינם מקבלים את משכורתם והנם זועפים ורועמים, ו“החבר” קוטנר מדוכא. ובכל זאת יש הבדל בינם וביניהם. להם, לפועלי בית־החרושת, יש דירות חנם, סוכר, עצי הסקה וכל מיני מכולת, מה שאין לפועלים הארעיים. קוטנר עושה בשם ה“זאבקום” כל מה שתלוי בו. כותב מכתבים ושולח שליחים מיוחדים לקיוב בכל פעם כשרכבת מהלכת. באו שני צירים מהמרכז, אך בלי כסף. הם אספו את קהל הפועלים אל בנין הראינוע העומד ריק זה כשנתים, ודברו באזניהם דברי כבושים. “בית־החרושת איננו רכוש פרטי המנצל את פועליו” – כה דברו הצירים – זהו רכוש הממשלה, כלומר של הפועלים. ואם הממשלה נמצאה בדוחק עליהם לסייע ולעזור, ומי שמסרב סימן רע הוא לו, שהוא קונטר־ריבולוציונר, וסבוטאז' – זהו עוון פלילי הגורר אחריו עונש חמור". נתכעסו כל השומעים את הדברים האלה, שריח איום נודף מהם. ומנדיק קפץ פתאום וקרא.

– אתם אומרים ובצדק: מי שאינו עובד לא יאכל. ואנו אומרים: אם אין קמח אין עבודה.

הדברים הפשוטים האלה סתמו את פי הנואם וכל קהל הפועלים צהל וקרא:

– הידד! בראבו! ולמחיאות הכפים לא היה קץ.

האספה נגמרה בלי כלום. העירוניים אמרו, שלא יצאו מחר לעבודה. אך לבקשת קוטנר הפרטית נמשכה עדיין העבודה, אבל לא באותו הטמפו, שעבדו קודם. האלמנט הבורגני הלך כמעט כולו. מבין הצעירים היו חולים רבים. אפילו שורות ה“קומסומול” נדלדלו במדה ניכרת. רק החלוצים המשיכו עוד את עבודתם לשם הכשרה וחיסון. ואולם גם הם עבדו בלי התלהבות והתרוממות הרוח ובלי שירה. כל זה בא מתוך הרגשה, שדבר־מה הולך ומתרקם אי־שם. העובדים האחראים, הקומיסארים השונים, שנשלחו לקארפובה מן המרכזים, התחילו נעלמים אחד־אחד. סימני מתיחות והתרגזות ניכרו גם בחוגי השלטונות המקומיים. בחוגי ה“זאבקום” דברו, כי השלטון הסובייטי הולך ויורד ולא הוא יהנה מפרי המשתלות. עמדו הפועלים נבוכים ולא ידעו באיזה קו יבחרו לפעולתם ומה יביאו להם הימים הבאים. הבינו, שצריכים להאיר פנים מחדש לקוטנר. ה“זאבקום” התפורר וכל השלטון עבר שוב לידי האדון הדירקטור קוטנר…

וביום אחד הופיעה בקארפובה בריה משונה, גבוהה ורזה עם כתפות מוזהבות ועם זקן לבן המפלג את הפנים, המכוסים קלף דק, לשנים – לימין ולשמאל. לכל חלק כאילו הדביקו שערות לבנות, הנמשכות מן הצדעים ועד החזה. באמצע הפנים עובר חוטם גרמי ארוך משולש. ממעל לו שתי עינים קטנות כבות ומתחת לנחיריו פה קטן ושפתים חוורות וסנטר חלק. עמי יחד באו עוד ארבעה אופיצרים צעירים ממנו לימים. להם פנים מפונקים, אך נזעמים ועיניהם מטילות אימה. תפסו את הבית הגדול, העומד קרוב לבית הנתיבות. לפנים היה בית זה בית עשירים יפה. אך מאז בעלוהו שלטונות הצבא למיניהם נעשה הבית פרוע, משומש, עזוב ומוזנח. הטיח נפל, רצפותיו וקירותיו רעועים, סדוקים ומלוכלכים. עם בוא הבריות הללו נפוצו בעיירה עתונים מודפסים על נייר גרוע מחוספס, שקשקשי־קש נוצצו מתוכו, בעתונים אלה כתבו הרבה בחמת רעל על הבולשביקים חלאת מין האדם והבליטו בהם את שמו של טרוצקי. כתבו גבוהה־גבוהה על מעשי המתנדבים, אצילי רוסיה. בלשון מדברת גדולות ספרו על נצחונותיהם המזהירים של הגנרלים דניקין, ווראנגל ודומיהם, ההודפים ורודפים את הבולשביקים בני האספסוף. על המפות שהדפיסו בעתונים זחלו כעכבישים קוים שחורים גסים, שבראו את כבושי המתנדבים העולים צפונה ועוד מעט ויגיעו ללב רוסיה, ל“אמא מוסקבה” – והקץ לבולשביזם ולקומוניזם. הסיסמה בראש העתון: “רוסיה המאוחדת, השלמה והבלתי נפרדת”. הופיעו שטרות־כסף חדשים ועליהם נשר בעל שני ראשים. השירים שהיו מושרים הבטיחו:

לַמִּלְחָמָה נֵלֵךְ בְלִי כָל פַּחֵד

בְּעַד רוּסְיָה הַקְּדוֹשָה כּוּלָנוּ יַחַד".

כך יצאה בקארפובה “המהפכה” החדשה, מהפכת דניקין.

התושבים היו אמנם חסרי אמונה בגנרל זקן שבא לעיירתם. “כל זמן שהקלחת רותחת, אינך בטוח איזו דייסא תצא מתוכה” – אמרו המושלים. ואולם באותו הזמן בא אורח חשוב לקארפובה, שכולם היו רגילים להאמין לו, והוא חיזק את האמונה ב“מתנדבים”. האורח הזה היה ר' אבנר המיליונר.

זקני הפקידים מקורבי המיליונר נכנסו עמו לבית התפלה, שליד האולם הגדול, והתפללו בצבור וקראו בתורה, כי זה היה יום ה' בשבוע, וקראו " מי שבירך" לגנרל המציל את רוסיה, ותקעו בשופר, כי הימים ימי אלול, ושתו “לחיים”. אחר התפלה אמר להם המיליונר, כי מעתה יהיה בעזרת ה' יתברך הכל כמקודם, כי כוח המתנדבים רב הוא. דמעות גיל נוצצו בעיני הדירקטור קוטנר. מסכן זה, שמשקלו היה לפני המהפכה הבולשביסטית מאה וחמשה קילוגרם, הגיע למהפכת דניקין רק לשמונים וחמשה. הוא שמח ביחד עם אדוניו ועם זקניו על הפדות ועל הפורקן שבאו לעולם.

– השבח לאלהים, כי בר סלומונוביץ יהיה שוב בעל בית החרושת – אמר קוטנר מתוך התרגשות – עתה אני בטוח, שנשתה תה עם הסוכר שלנו.

וכל העומדים על ידם ענו: אמן!

אז בחרו מכל המון הפועלים, שעבדו בימות הקיץ במשתלות הסוכר את הזריזים והחרוצים ביותר ומנדיק בתוכם ועשו אותם לקבועים. קבעו להם משכורת על פי מיכסה חדשה. נתנו להם מנות מכולת מהמחסן הכללי, כדי שיוכלו לעבוד את עבודתם מתוך שלוה. מאז היה מנדיק לפועל קבוע בין פועלי ה“זאבוד”.

והאכרים חדשו את המשא והמתן עם העיירה וקבלו בעד תוצרתם ברצון את השטרות, שהנשר פורש עליהם את כנפיו – ותהי הרווחה לתושב. הופיעו סחורות, שמזמן לא נראו בשוק. נפתחו הדרכים לעוברים ושבים, כי נשתתקה פעולת ה“באנדות”. באה תנועה אטית לפי שעה וסירוגין במהלך הרכבות. האנשים הרהיבו עוז לצאת מהעיירה ולהפליג גם לדרך רחוקה קצת. דברו גם על התחדשות תנועת קו האניות בנמל אודיסה, והארץ תתקשר מחדש עם כל הארצות; כי אמרו ש“האנטאנטה” תומכת בממשלת דניקין. חלמו צעירי ה“דרור” על עליה לארץ; חפשו הזקנים דרכים, כיצד להשיג אתרוג ולולב לסוכות. החזנים ובעלי־התפלות עשו חזרות בקול רם בתפלות הימים הנוראים המתקרבים. על לשון כולם היתה התפלה־הברכה:

"תכלה שנה וקללותיה,

תחל שנה וברכותיה!"

ור' אליה השוחט, הממציא לכל שנה חדשה את הלפ“ק שלה, המציא גם לשנה זו את הגימטריה שלה: “יבוא נא משיח במהרה”, העולה לתר”ף.

פרק שני: יתום שלא מדעת

כשמונה חדשים עברו מאז בא בן־שלום עם משפחתו לגור בקארפובה ושנוי מקומו לא הביאו לידי חרטה. בעיירה זו היתה האוירה נוחה וטובה יותר מאשר באניפולי. גם פרנסתו היתה כאן בטוחה יותר מאשר שם. את הדסה הכניס לגמנסיה, למחלקה הרביעית, והיא הצטיינה בלמודים, והיה פטור מדאוג לחינוכה. עבודתו היתה אמנם קשה, אך היא סיפקה את רוחו, מהיותה רבת־ערך, מועילה לרבים ומלאת ענין. הוא היה המזכיר של הועד העירוני, שמלא תפקיד חשוב מאד בחיי העיירה עד שאי אפשר היה להתקיים בלעדיו. מיד להסתלקותו של ההטמן סקורופדסקי ויציאת הגרמנים והאוסטרים מן אוקראינה ראו תושבי קארפובה, שהפריסטב והשוטרים נעלמו מן העין ועיירתם נשארה הפקר, התאספו נוצרים ויהודים יחד ובחרו בועד – חציו בא־כח הישוב הנוצרי, וחציו של הישוב היהודי – ובימי התוהו ובוהו שבאו על העיירה היה ועד זה שלטון מקומי אבטונומי, שהתנהלו על־פיו כל הענינים האדמיניסטרטיביים, הכלכליים והתרבותיים, וסמכותו על כל התושבים היתה רבה. שלטון בא ושלטון עובר והועד על מקומו עומד ומנהל את הענינים בלי מקל ורצועה, בלי מאסרים וקנסות וחרמות, לשביעת רצונם של כל התושבים, שקיימו וקבלו עליהם את מרותו. כי הכירו כולם במצב החמור שנוצר ובצו השעה. כל אחד הרגיש באחריות המוטלת עליו ובצורך המשמעת הצבורית. לפעמים סרו אל העיירה אלימנטים זרים, בני־אדם חשודים, והם הכניסו הפרעות בחיי העיירה והסעירו את לבות התושבים. במקרים כאלה היה הועד בן מרץ ופעיל, אחז באמצעים קשים וגרש את המפריעים.

קשה יותר היה מצבו של הועד בימי פטליורה. כל מיני באטקות, אטאמאנים, גונדות וסתם שודדים בקרו את העיירה על מנת לשדוד את תושביה. הם פנו אל הועד בדרישות מופרזות ובאיומים. התהפך הועד בתחבולותיו; נפתולי־אלהים נפתל עמהם ולפעמים מתוך סכנה לחיי חבריו, אך יכול להם. עשה מה שעשה, נתן כמה שנתן ונפטר מהם בשלום – העיירה יצאה מסכנת פרעות. כעבור חדשים מועטים להוסדו מת מזכיר הועד, שהיה רב מרץ ופעלים. קשה היה לועד למצוא ממלא מקומו, הראוי למשרה זו. והנה בא בן־שלום לקארפובה; ובהשתדלות גיסו נתקבל למזכיר בועד. הוא התמסר כולו לעבודתו החדשה, אירגן וריכז אותה בידיו – והועד נוכח מהר, שיד סדרנית ומרסנת שלטה בעבודה מרובת הצדדים. ביחוד שם בן־שלום עין על מחלקת ההספקה והכניס סדרים חדשים בחלוקת צרכי מזון ועצי הסקה לתושביה, שבלי הועד כמעט אי אפשר היה להשיגם. כשנגמרה עונת הסוכר בבית־החרושת, היתה עין הפועלים הותיקים בבית־החרושת צרה בפועלים החדשים, שנתקבלו בזמן האחרון ונתחדדו היחסים ביניהם עד שהחדשים היו מוכרחים להתפטר. אז עזב גם מנדיק את עבודתו שם ועבר לעבוד תחת השגחתו של בן־שלום במחלקת ההספקה, והיה עוזר למחסנאי הראשי. את עבודתו מלא בזריזות, בדייקנות וביושר ורכש לו את אמון הצרכנים, שבאו עמו במגע ומשא.

עוד לפני הופעתו של הגנרל הזקן, בא־כוחו של דניקין, עם ארבעת הקצינים, וגם אחרי כן, התחילו באים לעיירה פנים חדשות – פליטי פרעות פטליורה, שברחו ממקומות ההרס, והם שדודים, פצועים ובעלי־מום. פתח הועד מחלקה חדשה לשם טפול בהם. בשבילם פתח בית־אוכל, שבו נתנו לנצרכים תה ולחם בבוקר ותבשיל חם בצהרים. נתן להם גם דירות ועזרה רפואית. המשא החדש, שהעמיס הועד על עצמו, היה כבד מנשוא. חסרו לו אמצעים לעזרה רחבה זו. והיה מלא דאגה לשכון ולסדור הפליטים ולא ידע לאן לפנות לעזרה.

עם בוא דניקין לשלטון היתה מעט גם רוח יהודי קארפובה, בהאמינם להבטחותיו הפומביות לשמור על הסדר והבטחון הצבורי. האתרוג והלולב, שהביאו מאודיסה, שינו לטובה את מצב רוח היהודים. ריחו של פרי עץ הדר זה ומראה הלולב הירוק הביאו להם פריסת שלום מארץ־ישראל. בליל הושענא רבה בחרו בכל בתי התפלה בגבאים לשנה החדשה והתכוננו להוליכם למחרת בליל שמיני עצרת לבתי התפלה באורים ובשירים, כמנהגם שנה־שנה. הנוער התגעגע לשעשועים והכין הצגה ונשף למוצאי החג. בין המשחקים והחובבים היו גם מנדיק והדסה. הכנסות הנשף נועדו לטובת בית האוכל לפליטים. אך בשמיני עצרת בבוקר, כשהתפלל החזן תפלת גשם והאויר בבית הכנסת ושאר בתי התפלה היה עבה וחם מתוך “נרות הנשמה”, שהדליקו להזכרת המתים, נפוצה שמועה באופן מסתורי; כי הטלגרף לא עבד, עוברי אורח לא סרו אליה ומקום הפרעות שנקרא בשם היה רחוק, ובכל זאת דברו הכל למחרת המאורעות על גל פרעות איומות, השוטף ועובר על ערים גדולות וקטנות בפלך קיוב. הפורעים הנם חיילותיו של הגנרל המציל והמושיע את רוסיה המאוחדת והבלתי נפרדת – ושמחת החג נשבתה והנשף נתבטל….

נשבו רוחות סתיו. השמים נתלכלכו בעבי רפש זוחלים במרום בלי הרף. עלים נשרו מעל העצים והתגלגלו על האדמה שנתחלחלה. הצפרים האחרונות מהנודדות עזבו את הארץ המתבוססת בדמיה. התושבים היו עגומים, עייפים ונדכאים. אין איש יודע, מה לעשות היום ואינו מאמין ביום מחר. השמועות מרחוק הולכות ורעות. כבר יודעים הכל, שצבאות המתנדבים, אלה הקצינים האצילים, פורעים ממש כאספסוף, שנאסף תחת דגלו של פטליורה, ועוד עולים עליהם באכזריותם – ובאו לידי יאוש… ופתאום אירע מאורע, שהביא את התושבים לידי התעוררות יוצאת מן הכלל. מורפיום נזרק לתוך גוף מתעלף – והוא התעורר והתחיל מראה סימני חיים…

סירה לבנה קטנה הפליגה משפת נהר דניסטר הימנית והיא חוצה את המים השקטים והעצלים בקו ישר וחותרת אל שפת הנהר השמאלית… חרדו הדגים שבנהר מרוב תמהון. מה קרה, שאחר הפסקה ארוכה במשך שנה ויותר, נראתה סירה ובה שני אנשים חיים, שאחד מהם מניע את המשוטים ומפריע את מנוחתם? רצו אנשים, נשים וטף אל שפת הנהר. אך אל קו המים לא קרבו מפני האסור החמור, שלא הוסר עדיין. עמדו מרחוק וראו, כי מעבר ההוא עומד משמר חיילים ועוקב את הסירה מאחוריה; ומעבר מזה – הגנרל הזקן עם שנים מקציניו משקיעים את עינם ב“חוטם” הסירה, שהתחלקה על פני המים השקטים עד שהגיעה אל שפת הנהר מזה ונתקלה ביבשה. מתוכה יצא יהודי כבן ארבעים עם תיק עור מלא ביד אחת ומזוודה בשניה. הסירה הסתובבה ושבה מיד למקום שיצאה משם, ואל האורח נגשו הגנרל וקציניו. אין איש שומע את שיחתם. במוחות המסתכלים הרבים נולדים דמיונות משונים. האין זה אליהו הנביא, או אחד מ“בני משה”, שהביא להם מעבר לסמבטיון את בשורת הגאולה? ואולי זהו אחד המיניסטרים היהודים, או ציר ממשלת א"י, שבא לנהל משא ומתן עם הגנרל הזקן על הגנת היהודים מפני הפרעות? ואולי בא להוציאם מעמק עכור זה ולהביאם לציון ברנה? הדמיון הוא בעל־כנפים, והכנפים נושאות רחוק, רחוק…

והאורח הבא מ“העולם ההוא” עומד ומוסר לידי הגנרל הזקן הרועדות אילו תעודות. הקצינים בודקים במזוודתו ובתיקו ואחר נותנים לו רשות ללכת. מכיון שיצא האיש מן התחום האסור לתושבים – מיד נעשה קנינו של הקהל. הקיפוהו יהודים מכל צד וגדרו בעדו את הדרך; נדחקים אליו ממש וידים לעשרות פשוטות לתת “שלום” – והוא נדחף ונשא על־ידי ההמון ההולך ורב ומצטופף אליו, ואינם נותנים לו ללכת.

– האין כאן מי שהוא מועד הקהלה? – שאל האורח.

בתוך ההמון נדחק מנדיק, שעשה לו דרך בידיו וברגליו ונכנס לפני ולפנים.

– תנו ללכת! פנו דרך! – קורא הוא לאלה המקיפים את האורח.

נגש אל האורח, נתן לו שלום, והציג את עצמו כאחד מעובדי הועד העירוני ולקח מידו את המזוודה. הוא חשב את עצמו כמחותן לאורח. ראשית, האורח שואל לועד, והוא עובד בועד; שנית הלא הוא בא מבסרביה. זה כשנה וחצי, שלא ראה לפניו איש משם. אפשר שהיה האיש בעירו. ואולי ראה את אמו… רטט עבר בכל גופו, ולא יכול עוד לכבוש את רוחו ושאל את האיש עוד בדרך:

– הראית את אמי?

חיוך נגלה על שפתי האורח ואמר:

הרבה אמהות ראיתי. הביאני אל הועד ושם נדבר.

– הלא אנו הולכים שמה – קרא נפעם ונרגש ורוחו קצרה.

הוא הולך לפני האיש בפנים משולהבים וקורא: פנו דרך! האורח הולך בעקבותיו והמלוים מתרבים והולכים אחריהם ומסביבם ומרכזים את מבטיהם על הזר. בדרך יוצאים מכל הבתים ומביטים אל האיש מתוך סקרנות רבה, כמו על יציר פלא, שנפל מכוכב.

ומנדיק הביא את האורח לבית ראש הועד. שם חכו לו אחדים מהחברים ובן־שלום ביניהם. הסקרנים נשארו בחוץ ולא חפצו להתפזר עד שיודע גם להם דבר־מה מן החדשות, שהביא אתו האיש מעבר לעמק הבכא.

שמונה ימים שהה בקארפובה ציר הועד האוקראיני בביסראביה. הוא ארגן ועד מיוחד לעזרת הפליטים ומלא את ידו ליסד סניפים לאורך הגבול. מסר לועד סכום כסף מסוים לראשית פעולתו לטובת הפליטים של כל האזור. הבטיח בשם הועד האוקראיני לשלוח פעם בפעם דרך הדניסטר כסף מזומן, בגדים, מכולת ורפואות. הכל באופן רשמי, על־פי תעודה, שהביא אתו והיא מאושרת על־ידי באי כח שתי הרשויות ־ הרומנית והדניקינאית. מתוך השיחות הפרטיות שלו עם אחדים מחברי הועד שלא נתנו לפרסום, נודע בכל זאת לכל התושבים היהודים, על ההתעוררות הגדולה בכל העולם לרגל הפרעות, שהתחוללו על היהדות ברוסיה, והחברות הגדולות, שנוסדו בארצות שונות לעזרת נגועי הפרעות. רמז על משא ומתן בין רומניה ודניקין על פתיחת הגבול והרשיון, שיקבלו הפליטים לנסוע לאמריקה ולארץ־ישראל. אז חיתה מעט רוח הנדכאים; התעודדו האומללים וצפו בכליון עינים לאותו היום המאושר, שיוכלו לעזוב את גי־הצלמות ויצאו לאור עולם.

כתום שמונת הימים, שנתנו לו מאת הרשות, ישב הציר שנית בסירה, שבאה לקחתו. ותחת השגחת הגנרל הזקן וקצינים ומלווה במבטיהם של אחדים מחברי הועד ושל מנדיק שעמדו מרחוק, שט על פני המים, שהיו פעם דלוחים, אפלים, נגרשים מרוח סתיו חזקה, משמאל לימין עד שנתקלה ביבשת בסראביה. שבו המים לשטפן הרגיל; שבו הדגים לתרדמתם; התפזרו הסקרנים איש לעברו – וחיי החול שבו להיות יגעים וקשים, כמו שהיו.

יותר מכולם היה מנדיק מרוצה מביקורו של הציר. יום־יום נמצא במחיצתו ושוחח עמו הרבה על עיר מולדתו, שהציר ביקר אותה לפני זמן מועט, אף על פי שאת אמו לא הכיר. הבטיחו, שבשובו לארצו ישתדל בהזדמנות הראשונה להפגש עם אמו ויספר לה את כל מה שביקש ממנו מנדיק וגם ימסור לה סכום כסף על חשבונו, ואת הסכום הזה יכניס לקופת הועד לטובת הפליטים.

– ימסור לה אדוני, שהוא יודע את משפחת בן־שלום ואת הדסה בתם. זו שראה בהיותו בביתם – ביקש ממנו מנדיק והשפיל את עיניו – תדע אמי עם מי אני נפגש כאן ובאיזו חברה אני נמצא – ותשמח. על מות אחותה דבורה אל יספר לה, כי למה תצטער?

– הכל אעשה כבקשתך – הבטיח הציר.

חבל מאוד, שהציר לא רצה לקבל ממנו מכתב שערך לאמו, באמרו שאסור להוביל אתו כל דבר שבכתב. במשך ימים אחדים, כשפקח את עיניו בבוקר משנתו, חשב מתוך רעדת גיל: הנה היום יראה הציר את אמי וידבר אתה עלי. מה תשמח אמא לידיעות אלה!

הד בקורו של הציר התפשט מהר בכל הסביבה ועורר תנועה בכל המקומות, שנמצאו שם פליטים. התחילו מתארגנים ובוחרים בקומבז’ים (ועד פליטים) – והועדים הללו התקשרו עם הועד הקארפובי, כדי לקבל חלק מהסיוע של הכספים, אשר הועד האוקראיני המציא לו. על ידי זה נעשתה קארפובה למרכז לכל הפליטים. פעולת הועד התרחבה והסתעפה מאד ודרשה כוחות חדשים, מתנדבים לפעולה זו.

ומנדיק היה אחד מאלה, שהתמסר לעבודת נדבה בועד החדש, שנוסד לעזרת הפליטים. ביחד עם עוד צעירים וצעירות, מ“החלוץ” ומאגודת “התחיה” עבד גם בבית־האוכל לפליטים. נעימה היתה לו עבודה זו, שעבד לא על מנת לקבל פרס. בסבר פנים יפות שרת את הפליטים; הפיק לרעבים נפשו ונענים השביע, התקרב אליהם והיה להם לידיד. הלך לבקר אותם בבתיהם, הקשיב לספוריהם ולדברי צרותיהם. פרשת הפורענות שספרו לו היתה ארוכה ונוראה – והוא קמץ אגרוף כלפי הרוצחים הנעלמים ואיים עליהם, שעוד יבוא יומם והיהודים יחזו בהם נקם. במקרה של מחלות הלך מנדיק להזמין רופאים ורפואות. אף שם לב לילדי הפליטים, טפל בהם באהבה רבה ודאג, שהועד יתן להם חלב וביצים. בא בדברים עם חבריו לעבודה וביקש מהם לתת שעורים לילדי הפליטים, שהתבטלו מלמודיהם בסבת המאורעות. לעבודה זו אמר למשוך גם את הדסה. אך יוכבד לא נתנה לה לעזוב את הבית, מחשש פן תדבק בה איזו מחלה.

נזדמן לו פעם להכיר ילד אחד, מיכאלי שמו, ילד ענוג ונאה, כבן שתים־עשרה, שמשך אליו את תשומת־לב כל רואיו. משפחת הפליטים, שעמה בא מיכאלי לבית האוכל, היתה גדולה – אב ואם, ארבעה ילדים בני גילים שונים ועוד אב זקן, סומא בשתי עיניו. ניכר היה לכולם, שמיכאלי איננו אח ליתר הילדים. כל כך שונה היה קלסתר פניו האצילים, בלובן עורו, בשערותיו הארוכות הגולשות על ערפו, בעיניו הכחולות החולמות ובכל תנועותיו ונימוסיו. התקרב מנדיק אל אבי המשפחה וקנה את לבו להאמין בו; ובשעת הזדמנות אישר לו האיש, שאמנם הילד אינו שלו וסיפר לו את מאורעות הילד.

בן יחיד היה מיכאלי להוריו העשירים והמשכילים בעיר אומנץ. הילד היה מחונן בכשרונות, ואביו הזמין לו מורים טובים, שלמדוהו בבית. כאשר גדל הכניסוהו לגמנסיה. גלו בו כשרון לנגינה ולמדוהו לנגן בכנור, ומומחים נבאו לו עתיד מזהיר במקצוע זה.

והנה התחוללו פרעות באומנץ. בעיר היתה אז פלוגת בולשביקים והכל בטחו בהם. אך פתאום לעת ערב אחד נכנס העירה השודד הידוע לוקשקו עם המון מתקוממים וערכו טבח בעיר. ההורים לא היו אז בבית. היה בו רק מיכאלי ועמו המשרתת הנוצרית. בזמן המהומה עטפה המשרתת את מיכאלי במעטפת חורף ויצאה עמו דרך המטבח והלכה לביתו של פקיד הדואר, שגר לא רחוק מבית אדוניה, והוא רוסי בא בימים, חשוך בנים. הפקיד ואשתו אהבו מאד את מיכאלי; לעתים קרובות היו מבקרים את בית רפאל בוריסוביץ הלפרן, אביו של מיכאלי, משתעשעים עם הילד ושומעים כשהוא מנגן בכנור. לפעמים היו לוקחים אותו לביתם, כי התרגל אליהם הילד וחשב אותם לידידי הבית.

עברו שלשה ימים. העיר נחרבה ברובה. מי שיכול נמלט. נשארו הרבה הרוגים ופצועים קשה. בית הלפרן שודד ונשרף גם הוא. רבים מאלה, שנמלטו התחילו שבים. אך הורי מיכאלי לא היו לא בין השבים ולא בין ההרוגים והפצועים. איש לא ידע דבר עליהם. גם איש מקרוביהם לא בא. דברו על קבוצה גדולה של יהודים שהמתקוממים לקחו אתם בשבי וממנה, כפי שנודע אחר כך, לא נשאר אף אחד בחיים, כי הרגו אותם והשליכום אל הנהר. הכל היו בטוחים, שגם הורי מיכאלי נמצאו בתוך אותה הקבוצה והם אינם עוד בחיים. אז זמם פקיד הדואר לזכות בילד האהוב עליו, שנשאר הפקר. כדי שלא לעורר מחאה מצד היהודים, שחי אתם בשלום, שלח חרש את מיכאלי בלוית המשרתת לכפר הקרוב אל גיסו, כהן הכנסיה באותו הכפר, שיהיה שם זמן־מה עד שיחליט מה לעשות בו. בינתים ילמדהו הכהן את עיקרי אמונתם ויחנכהו ברוח הנצרות. הוא קוה שבמשך הזמן ישכח הילד גם את הוריו. שהה מיכאלי בבית הכהן כחודש וסבל מאד. כי מלבד צערו וגעגועיו העזים על הוריו, שלא שמע כלום אודותיהם, קשה היה לו להסתגל לחיים ולתנאים החדשים. קצה נפשו בריח הלבונה, שמלא את כל הבית. ואף מהמאכלים נדף ריחה. תעב את המאכלים המבושלים ובחר לרעוב מאשר לאכלם. ע"י זה נעשו פניו וגופו רזים, לא יכול נשוא גם את חברת ילדי הכהן וחבריהם הפרועים, שעשו בפניו כל מיני תועבה ולא התבוששו: הרגו באכזריות גורי כלבים וחתולים, ענו צפרים וכדומה. הם למדוהו להצטלב ודברו באזניו דברי בלע על היהודים ואמונתם. על כן חשב מיכאלי כל הזמן לברוח משם.

באחד מימי הסתיו הלכו ילדי הכהן היערה לאסוף גרגרים ולצוד חרפיים. לקחו אתם גם את מיכאלי. ביער התפזרו זה בכה וזה בכה – ומיכאלי תעה לבדו במשעולי היער עד שיצא לדרך המלך העוברת בקצה היער. עברה עגלה עם פליטים, שברחו מהמושבה סולטנובקה שהמתקוממים עלו עליה להחריבה. בתוכם היה גם הוא, הפליט, שהכיר את מיכאלי; כי עמד בקשרי עסק עם אביו והיה בא לביתו. גם מיכאלי הכיר אותו. בכה הילד והתחנן, שיקחוהו אתם. רגע הססו. פחדו פן ירדפו אחריהם בגללו ויעשו בהם כלה. אך מדת הרחמים גברה על הפחד והם לקחוהו לתוך עגלתם והביאוהו לקארפובה. כאן הסתלקו כל הפלטים מן הילד ועל כן לקחהו הוא אליו. אך קשה מאד גם לו וגם למיכאלי לדור יחד. המשפחה גדולה ועניה. הדירה צרה – רק חדר אחד ומטבח – אור מעט והרבה שאון. והוא ילד רך וענוג, שאיננו רגיל לחיים כאלה. לילד יש דודים עשירים באמריקה. ולו ידעו על דבר האסון הנורא, שקרה את הילד, ואת מקומו – היו שולחים שליח מיוחד להביאו אליהם, והוא יכול להיות מאושר.

– לו יכולתי להחזיק את הילד אתי ולעבור עמו את הגבול, אז אולי נושעתי גם אני על ידו

סיים הפליט את ספורו – אולם אפשרות כזו אין לי, ואני מיצר מאד בצרת הילד וחושש, פן יבולע לו. לו ראית באילו תענוגות ורחבות גדל בבית אביו!

נכמרו רחמי מנדיק על מיכאלי והחליט להוציאו מן הבית ההוא. עוד לא נתבשלה בלבו התכנית; עוד לא ידע באיזה אופן ולאן יכניסהו. ידע רק דבר אחד, שהוא צריך לקרב אליו את הילד, עד שיתחבב עליו וילך אחריו. ובדבר הזה הצליח. בזמן קצר מצא לו מנדיק מסילות ללבו של הילד ונפשותיהם נקשרו זו בזו. אז דאג למצוא משפחה הגונה שתואיל לקחת את מיכאלי אליה. הוא היה נכון לשלם בעדו מכיסו. בקר כמה ממכריו לשם זה. אך התנאים הקשים, שבהם חיו אז האנשים, ביחוד הפחד הגדול המרחף על כולם מפני העתיד המעורפל, הניאו את לב האנשים הטובים מקחת עליהם עול נוסף ואחריות גדולה בעד ילד זר. חשב מנדיק עוד לנסות ולפנות אל בן־שלום בהצעה זו. אך הבין, שגם להם אי־אפשר לעשות כדבר הזה. דירתם היתה קטנה – רק שני חדרים. ובהשארו פעם ללון בביתם צריכה היתה הדסה לישון במטה אחת עם אמה. ולעת ההיא חלתה יוכבד בפעם השניה באינפלואנציה וקשתה עליה העבודה בבית – ואיך תאסוף אליה עוד ילד רך כזה, הדורש טפול מיוחד? לא היתה דרך אחרת מאשר לקחת את מיכאלי אליו, שיהיה עמו בחדרו. רעיון זה מלא אותו חדוה ורומם את רוחו. תהיה עמו עוד נפש חביבה אחת, באותו הבית הקודר של זקנה עיורת למחצה ועגונה צעירה אומללה – ותוכן חדש ינתן לחייו. בעלת־הבית ודאי תסכים לשם מצוה לטפל בו. נשארה עוד שאלה אחת לפתור – מה יעשה מיכאלי כשהוא, מנדיק, יצא לעבודת יומו והוא ישאר לבדו? והוא החליט ללכת עם מיכאלי אל בן־שלום ולהציגהו לפני הדסה. היא תסכים, שמיכאלי יבוא אליה יום־יום לבלות אתה שעות אחדות. הוא ימצא בשבילו גם מורה. יחפש וישיג לו כנור. ישב וינגן. וזה באמת רעיון נפלא.

בלי שדולים ופתויים הסכים מיכאלי ללכת אחרי מנדיק לגור עמו בחדרו; כי קשתה עליו חברת הילדים בבית הפליט שהביאהו הנה, והרעש והקטטות לא היו לרוחו, ומה גם, שמנדיק מצא חן בעיניו והוא דבק בו – ולמנדיק נפתח מקור חדש לדאגות רבות ושונות, שקודם לא שער. עליו היה לדאוג ללבניו ולבגדיו, למזונותיו וללמודיו ועוד. אך חביבות היו עליו הדאגות הללו והן הן שנתנו טעם לחייו.

ביום השני לאחר שמיכאלי עבר לחדרו הלך עמו אל בית בן־שלום והציג אותו לפניהם. מיכאלי מצא חן בעיני כולם ויקרבוהו אליהם. בן־שלום הלל את מנדיק והגיד את שבחו בפניו על המעשה הטוב, שהוא עושה בזה, שמקיים נפש אחת מישראל. הדסה נתלהבה, כדרכה, והציעה לאביה, שישתדל כי יקבלוהו לגמנסיה. בן־שלום הבטיח – וקיים את הבטחתו, ומיכאלי נכנס למחלקה השלישית.

גם כנור מצאו בשבילו. באופן זה נתפס זמנו של מיכאלי כמעט לכל היום. והשאלה הקשה, שהתחבט בה מנדיק, נפתרה.

עברו ימים מועטים והילד נהפך לאחר. לחייו נתעגלו והוורידו. בעיניו הבריק ברק עליז, ומארשת פניו נעלמו הטשטוש והטמטום. הדכאון והתוגה נתרככו בהרבה. ראה מנדיק את השנוי לטובה, שבא גם במראה החיצוני של מיכאלי וגם ברוחו, ולבו פחד ורחב. מי ידמה ומי ישוה לו? עבודת חובה בועד המפרנסת אותו, עבודת נדבה בועד הפליטים, בלוי שעות אחדות בערבי השבוע באגודת “התחיה” וה“דרור” ושעות המנוחה בחברת הדסה ומיכאלי – מה לו עוד? עין בעין הוא רואה, כי זכות דודתו עומדת לו. הוא שומר על הבטחתו לרב על קברה, מדקדק בתפלה בצבור ובאמירת “קדיש” – והיא מצליחה את דרכו. הוי, אמא, מדוע אינך רואה את כל אלה?!

ובכל זאת היו לו גם שעות קשות של ענויי נפש ויסורים. ומרה שחורה שולטת בו לפעמים קרובות – והכל בגלל הדסה. כמעט מראשית בואו לקארפובה הוא רואה, כי נשתנו יחסיהם ההדדיים. כשהוא נכנס אל ביתם, היא מתחמקת מפניו. נעלמת לחדר השני ונותנת לו לחכות כמה רגעים. חוזרת רק אחרי שעשתה את בגדיה והיטיבה את שערותיה; מגישה לו כסא ומזמינה אותו לשבת מתוך נימוס, כאילו היה אורח זר בביתם והוא בא אליהם בפעם הראשונה. מה פירושו ל נימוס זה? למה לה להשתמש ב“טואלט” לקבלת פניו? מדוע אינה מביטה ישר לתוך עיניו? למה איננה צוחקת אליו באותו הצחוק העליז והשובב, שלפני שנה? מה הן מחשבותיה, הרהוריה? אמנם הוא נלעג ומגוחך בנוכחותה. הוא מרגיש זאת, אף על פי שלא שמע כזאת מפיה. כשהוא נפרד ממנה, הוא נבוך וחסר מנוחה. אי־סיפוק, מאויים עמומים, סתומיים, הרהורי חשד וטרדה… כמה פעמים אמר לדבר עמה. טוב שיהיה המצב ברור. ידע את הסיבה, אולי אפשר יהיה להרחיקה. ואולי היה עליה למשא. הוא מוכן לעזבה. מה לעשות? ידבר אתה הערב. לא – למחר. אך חדשים כבר עברו והוא לא דבר עדיין. לא העיז. ירא…

גם למיכאלי היו ימים קשים ולילות רעים, שהשפיע גם על מנדיק. בכל ערב, כששכב מיכאלי לישון, אהב מנדיק לשבת על יד מטתו ולספר לו בדיחות שונות, ספורים, מאורעות, או שר באזניו שירים עד שתקפה אותו שינה ונרדם כאפרוח בקן תחת כנפי אמו. ומנדיק הוסיף עוד לשבת על ידו, להסתכל בקלסתר פניו העדינים ובעורו הרוטט ולהקשיב לנשימותיו האטיות והמדודות. אך יש פתאום נזדעזע מיכאלי מתוך חלומות זוועה והתחיל צועק: “הניחה לי, סטיופקה! איני ילדה”!… או – “רוצחים, מה אתם דורשים מאבי? השיבו לי את אמא”! והתחיל בוכה מתוך שפתים הדוקות וגונח ונחיריו רוטטות, שוקעות ועולות. קפץ מנדיק כנכוה והעירהו מתוך שנתו המחרידה. שערות מיכאלי היו רטובות זעה והוא תש ורפה־כח. לטף אותו מנדיק, הרגיעו בדברים רכים ונוחים עד שנרדם שנית. אחר לילה כזה היתה רוחו נכאה גם ביום המחרת. גם בערב השני הקדירו געגועים צורבים את פניו ומצצו דמעות מעיניו היפות. לגמנסיה אמנם הלך, אך להדסה הסתלק מלכת ביום כזה. התאבון סר ממנו ומאן אף לצאת החוצה לטייל. כאב לבו של מנדיק ורחמיו נכמרו עליו מאד. וכשנכנס עמו בדברים קרא מיכאלי מתוך עקשנות ילדותית בקול רווי דמעות:

– אני רוצה הביתה. איני יכול לחיות בלי אבא ואמא. למה הפקירוני ושכחוני? מדוע אינם באים לקחת אותי אליהם? איני יכול עוד לשאת ולסבול.

מנדיק אימץ את כל כשרונותיו, כדי לגרש מעליו את הרוח הרעה ולפזר את עצבונו.

– הרגע, חביבי – אמר לו ברוך – יעברו הימים הרעים, הסכנות תחלופנה ואז אביאך אל הוריך. הם נמצאים מעבר לגבול ואינם יכולים לבוא אליך. אבל בי נשבעתי, שלא אשקוט ולא אנוח עד הוציאי אותך מהמקום הזה. היה רק בריא ורענן ואל תתן לעצב שישחיתך.

ומנדיק ספר לו את תולדות ימי חייו, פרשת עניו וסבלו הוא.

– גם לי אם, היושבת מעבר הנהר, וגם אני מתגעגע מאד עליה ולבי כמה אליה; גם היא

שופכת את לבה לפני אלהים ומתפללת אליו, שיזכנה לראות את בנה. ויש אשר אני שומע קול אלהים קורא באזני: אל תתיאש, מנדיק, קוה! אני מטפס לפעמים על עלית בית זה ומביט למרחוק מעבר השני של הנהר. נדמה לי, כי מבטי חודר ועובר את כל המרחק הרב, המבדיל ביני ובין אמי, ואני רואה את פניה המקומטים והשטופים דמעות בברכה בליל שבת על הנרות… כן, מיכאלי. אנו שנינו נעבור את הנהר ונראה את אמותינו. יש רק להזדיין בסבלנות ולחכות קצת.

והוא לא זז ממנו עד שסרה רוחו הרעה מעליו והוא נרגע. רק אז הלכו שניהם לאכול ולטייל.

ומנדיק לא פסק מחשוב ומחבל תחבולות להעביר את מיכאלי דרך רצועת מים זו, שהיא נשמרת שמירה מעולה משני עבריה. בדעתו לשלוח מכתב על ידו לאמו. היא תקבלהו לביתה, תשמור עליו ותדאג לו. הוא יתן על ידו מכתב גם לאותו הציר מבסרביה, שיסד כאן את הועד לפליטים. הלז כבר ידאג לכך, שיודע הדבר לדודיו באמריקה, והם יקחו את מיכאלי אליהם. ואולי ימצאו גם את הוריו. לשם זה מה הוא, מנדיק, צריך לעשות? מחשבות נועזות והצעות דמיוניות התרוצצו במוחו. הוא יחכה עד שהנהר יקפא. יקחהו בידו, ירוץ עמו על פני הקרח ויביאהו אל מעבר הגבול, יכניסהו לבית יהודי והוא ישוב תיכף… או טוב יותר לחכות עד שימס הקרח ולהעבירהו את הנהר בשחיה. יסדרהו שם וישוב בשחיה הנה. ואולי ישיג דוגית לשם כך? בקצה העיירה, ליד בית־החרושת, גר דייג. בחצרו ראה דוגית קלה הפוכה על פניה ומכמורת פרושה עליה. יחכור ממנו את הדוגית ויעביר את מיכאלי….

פעם עמד מאליו על זה, שבכל תכניותיו שהוא עורך, הוא מתכוון להעביר את מיכאלי שמה. והוא למה ישוב הנה? הוא הוזה כל הימים ומדבר אל אמו – ומדוע יוצא לו תמיד, שיסדר את מיכאלי שם והוא ישוב? מה הוא הדבר המושכו הנה והמחייבו לשוב? שלא מדעתו נמצא הגורם. אך הוא אינו רוצה להודות בו. לא הדסה מעכבת, אלא הוא אינו מוכן עדיין לכך. אין לו עדיין במה לבוא אל אמו. תעודתו לא נגמרה עדיין. הוא צריך לחכות עוד. חסר לו דבר־מה. יבוא היום גם לו.

פרק שלישי: הנעלמים

הפליטים, שהתחילו זורמים לקארפובה, באו על פי רוב משפחות־משפחות שניצלו מהפרעות והן שלמות במספר האנשים, או שסבלו במקצת ונפש אחת או שתים חסרו מהן על ידי הפורעים הרוצחים. הן באו בעגלות גדולות טעונות אנשים, כלי־בית שונים וחבילות כרים וחפצים. במשפחות אלו טפל הועד ומצא בשבילן מעונות, הן הסתדרו במקומן החדש לעיירותיהן, שבאו משם, סמוכות זו לזו. אך היה עוד סוג פליטים, צעירים ברובם הגדול, בודדים, בלי משפחות ובלי כל חפצים. הללו באו בחשאי, בחושך, אחד־אחד ואיש לא ראה אותם בבואם. הם לא פנו לועד העזרה, לא שאלו כל עצה מפי מי שהוא ולא באו במגע עם אחרים וכאילו גם לא בינם לבין עצמם. כל אחד מצא לו פנה נדחת בקצוי העיירה, או בסימטאות של דלת העם והסתדרו שם. מהם עסקו בסנדלרות, בחייטות, בכריכת ספרים, או פתחו להם מספרות. המלאכה לא היתה אמנם רבה, אך הם לא התאוננו ולא בקשו כל תמיכה. הם לא באו לשום אספה פומבית, לא השתתפו בחיים הצבוריים של העיירה. כל אחד חי את חייו הפרטיים. אלה היו, כמו שנודע לאחר זמן, כשהגיעה השעה לכך, נעלמים, פליטים פוליטיים, בולשביקים ידועים, שעמדו בראש מוסדות סוביטיים בערים גדולות. ובהוודע שהגורל נחתך והבולשיביקים צריכים להסתלק מפני המתנדבים העולים עליהם, נמלטו הללו בקושי רב מצפרני המתנדבים והתפזרו זה בכה וזה בכה. כמה עשרות מהם באו גם לקארפובה אחרי ששנו את שמם ואת מראה פניהם. מי שגדל זקן ופאות ומי שגלח את שער ראשו, זקנו ושפמו, התישבו בה וחכו בסבלנות למפלתו של דניקין, שלא פקפקו בה, אף רגע.

בין הבודדים הללו היה אחד, מיוחד במינו, שהתבלט לעיני כל, ושמו אברמוב. קטן־קומה היה האיש, קצר צואר בין כתפים חדות מורמות, צנום בשר וגם גבנוני במקצת. קשה היה להגדיר את גילו. שערות שיבה כיסו את גולגלתו הגדולה ביחס למידת גופו; גם בשערות שפמו הקטן וזקנו העשויים במספריים מרובה היה הצבע הלבן על השחור. אך צבע עור פניו היה אדמומי ורענן, תנועותיו זריזות וגמישות, וברק עיניו העירניות היה של איש צעיר. קולו היה צרוד וכאילו סדוק לשנים, ביחד עם קול ה“פרימה” נשמע עוד קול “סקונדה” דק וצפצופי, שבא כנראה מקוצר נשימה. הוא נתגלגל לקארפובה בשעת משבר ונכנס לגמנסיה הצבורית שבה. בימים הטובים יסדוה היהודים וכלכלו את כל מחסוריה. אך כדי להעלות את ערכה בעיני כל התושבים קבלו אחוז ידוע גם מבני הנוצרים ונתנו להם הנחות בשכר־הלמוד, התאימו את התכנית לפי טעמם וגם כל העובדים בה מהמנהל והמורים והמשרתים היו פרבוסלבים אמיתיים. מלבד המזכיר, שהיה חצי פרבוסלבי, כי היה מומר. בימי פטליורה הרימו התלמידים האוקראיניים ראש והבליטו את הפטליוראיות שבהם ואיימו בפרעות. בימי הבולשיביקים, במהדורתם הראשונה, נתרופפה המשמעת בכל המוסד, החל מהמחלקה הראשונה, והמורים היו מדרס לרגליהם ולשמצה בפיהם. אז עמדה הגמנסיה להסגר. אך בימי דניקין התעודדו העסקנים והתאזרו להקים שוב את מוסדם החביב עליהם הנוטה לנפול. אך בינתים נשמטו מורים אחדים והלכו להם. בקשו מורים אחרים במקומם ולא מצאו, כי יראו לעזוב את העיר הגדולה וללכת לעיירה הקטנה. והנה בא אברמוב אל ועד המפקחים והציע את שרותו, והיה נכון להשתמש בכל הכתרים שנשתחררו. הדיפלומים של האוניברסיטאות, שלמד בהן, וההמלצות שהמציא מפרופיסורים ידועים לשם העידו עליו כעל מורה מומחה ומנוסה, בעל השכלה גבוהה ועשיר ידיעות רבות ושפות – והוא נתקבל למורה לשפות וללמודים הומניטריים.

אוהב ילדים וצעירים היה אברמוב וידע להתהלך אתם ולמשכם אחריו, והיה גם מעורב בין גדולים; ובשעות הפנויות היה מבקר בהרבה בתים של הורי תלמידיו ותלמידותיו וביחוד את אלה, שהצטיינו בלמודים העבריים. ביתו של בן־שלום היה הראשון, שאותו ביקר בגלל הדסה, שמצאה חן בעיניו מהיום הראשון, ומאז היה אורח מצוי בביתה.

באחד הערבים בא מנדיק עם מיכאלי לבית בן־שלום ומצא שם את אברמוב, שלא ידע אותו עדיין. בן־שלום הציגו לפניו. על־פי קבלת הפנים והידידות, שהראה אברמוב למנדיק, ניכר היה, שכבר שמע על אודותיו בבית זה.

– זהו אדון אברמוב, המורה של הדסה – אמר בן־שלום – איש טוב הוא האדון אברמוב ואוהב ילדים וצעירים. ואם תרצה ויהיה לך פנאי תוכל ללמוד מפיו הרבה תורה.

במאור פנים פשט לו אברמוב את ידו האחת ובשניה חבק את ראש מיכאלי.

– את הזוג הזה ראיתי כמה פעמים בבית־האוכל לפליטים – אמר אברמוב בקולו הנחר והסדוק – אני מקוה, כי עוד נפגש לא פעם.

מנדיק הביט על אברמוב ביראת־הכבוד. לאחר שאברמוב הלך, הפליג בן־שלום מאד בשבחו:

– צנא מלא תורה וחכמה. בלן גדול ויודע את כל הלשונות האירופאיות., בקי בכל חדרי התורה והמדע. יודע להסביר כל דבר קשה. אוצר בלום שבא לגמנסיה בהיסח הדעת. מתוך דבריו נראה, שהוא גם יהודי לאומי, נאמן למסורת – דבר שיש לו ערך רב וחשיבות בשביל בנינו.

מאז נפגשו אברמוב ומנדיק לעתים קרובות מאד: בועד הפליטים, בבית־האוכל, ברחוב, במועדון “הדרור”. כמה פעמים בא אברמוב אל מנדיק וישב בחדרו. מנדיק חשב לו את הדבר לכבוד גדול ולא הבין בזכות מה הוא מחלק לו כבוד זה. השיחות עמו לא הי שיחות סתם של מה־בכך, אלא שיחות למוד. בשיחות אלה הרצה לפניו, כמורה באזני תלמידו, שעורים בעלי ערך והשמיע לו תורות חדשות,שלא שמע אותן אזנו מקודם. בהזכירו בכל פעם את שמות יוצרי התורות האלה. אמנם שמות אחדים מאלה שמע גם קודם מפי המרצים השונים בתורה הציונית. אך שם נזכרו השמות דרך אגב ובטון של בטול, לא כן אברמוב. הוא הסביר לו פרק בסוציולוגיה, במטריאליזם ההיסטורי ובתורת מרכס ובאר לו את ערכם של הפועל והמכונה בעולם, התרכזות הרכוש, מלחמת המעמדות וכו'. האיר לפניו את תורת הבולשביזם והקומוניזם. השם לנין היה לו עכשיו לא סתם שם, כי אם תורה ושיטה. דבר עמו אברמוב גם על הציונות. פה בלבל אותו לגמרי, בהכניסו תוכן חדש לציונות שלו. לפי דבריו אין ניגוד בין הציונות והבולשביזם והקומוניזם. הבטיחו, שהיהודים יוושעו לא על־ידי בלפור והצהרתו ולא על־ידי אנגליה ושאר הממשלות האימפריאליסטיות, אלא דווקא על־ידי לנין וטרוצקי, שיהיו במקום כורש, בלפור ומלך המשיח. הם בזרועם החזקה, בכוח ממשלת הפועלים הצבא האדום, יביאו את היהודים לארצם, כי תועדה גדולה לעם ישראל בארץ מולדתם. עליהם להגשים שם את חזון הנביאים, את האידיאל הנצחי של האנושיות כולה. הם יעירו ויעוררו את המזרח מתרדמתו ויאחדו אותו על יסודות הצדק המוחלט עם המערב. וכאשר שני אלה – המזרח והמערב – יתמזגו, יבוא השלום הנצחי והאושר המלא. לשם כך נחוץ, כי הנוער היהודי יתארגן, יתאחד, ויעזור להפיל קודם את השלטון הרקוב של האצילים, אח"כ ייצרו לגיונות. השלטון הסוביטי יזיין אותם בכל מיני כלי־זיין. הם יעברו את הגבול הרומני, משם – את הבלקנים עד שיבואו לתורכיה. בדרך יצטרפו אליהם המונים־המונים של צעירים ויעלו עמם לארץ־ישראל. זה יהיה כוח גדול, ענקי. לאחר שנחלשו העמים, לא יעמוד איש בפניהם. הפועלים המאורגנים שבכל הארצות, אשר שם יעברו, יתמכו בהם. רק באופן כזה תתגשם שאיפת האומה העברית, ולא על־ידי “הצהרות”…

מנדיק לא הביא אתו תורה מרבותיו. לא שאב תורות מן הספרות. כל אותם הזרמים הנושאים בתקופה החדשה את הנוער על גבם, מסעירים אותם, מציתים בהם את אש העלומים ומעוררים אותם לפעולה בשדה התנועות הפוליטיות, הכלכליות והתרבותיות – כל אלה היו זרים לו. לוח חלק, חמר גלמי, היה בבואו לאניפולי. ובמקרה נכנס לסביבה ציונית. לקק טפה וגמע אותה; בא לקארפובה ושוב נסחף לתוך אותו הזרם, כאן הרחיב ו והבהירו לו את הענין. את ערך העבודה תפס מיד. אדם צעיר הוא, שכוחותיו הפנימיים, השרירים והמרץ דורשים תנועה ועבודה. והעיקר הרי צריך הוא לחיות. ובמה יפרנס את עצמו ואת אמו אם לא על־ידי עבודה? חבריו רק הראו לו, שהעבודה צריכה להיות חקלאית דוקא ומקום העבודה בארץ ישראל לשם מטרה כללית. הבין, הרגיש והסכים. באיזו צורה? מדברים על קבוצות, מושבים, מושבות. למה להתפלפל ולהתוכח כאן? יבוא שמה, יראה ויבחר. ברור היה לו הרעיון ומחוור. ציוני, לאומי ולא בולשביק וקומוניסט. והנה בא אברמוב ומרחיב לו את המושג. מוציאו מן השטח המוגבל ומכניסהו לטח רחב ההיקף; עושה את הענין לכללי, לבין־לאומי. מנדיק מודה, שאינו מבין ואינו מרגיש, אך השפעה יש כאן, אמונה במר אברמוב. הלז מבאר לו את כל העוול, העושק והניצול, שהרכוש והבורגניות בין־לאומיים מביאי לעולם; ולפי דריו רק הבולשביזם והקומוניזם יכולים לתקן את העולם. להלכה כך הוא. אבל למעשה עולות על לבו עובדות אחדות, שקרו באניפולי באותו הזמן הקצר. שהבולשביקים עמדו בראש השלטון ומטילות ספר בדבר. הוא מסיח את ספקותיו באזני מורו החדש. וזה מסביר לו שעינו הטעתו. הוא ראה פטליוראים בלבוש בולשביקים. אלה שראו היו רק זוהמה, הצפה תמיד ועולה למעלה על פני כל תבשיל טוב, בשעה שהקדרה רותחת. נוהגים לשאוב את הזוהמה בתרווד ולזרוק אותה הלאה – והתבשיל נשאר טוב ומזין. בקרוב יבוא יום והבולשביקים ישמידו את הבאנדיטים מכל הסוגים, ואז יופיעו הצדק, היושר האמיתי וכו'. ואברמוב מתאר לו מתוף התלהבות את העתיד המזהיר, עת יחדל אביון מקרב הארץ; לא יהיו עוד מנצלים ומנוצלים, עשיר ועני. חיי האדם הם קצרים על הארץ, אך האנושיות קיימת לעד. והאנושיות תעמול ותעבוד לטובת האושר הכללי ובתוכה כמובן גם ליהודים… לא יאמר עוד עליהם: זרים, טפילים. אחים יהיו בארצם בתוך המשפחה הגדולה, ששמה אנושיות…הוא משפיע עליו ומושכו אחריו. רואה, שהרבה חברים מאגודות “התחיה” וה“דרור” נפגשים עם אברמוב לשם שיחות. כולם מכבדים אותו. כולם אומרים עליו שהוא מלומד גדול ותלמיד חכם. ודאי ראוי הוא לכבוד. אך לו נראה שהוא סותר את עצמו, מדבר כציוני וכבולשביק כאחד. כורך אינטרנציונליזם ולאומיות יחד. אך להרהר אחריו איננו מעיז. מלבד זאת אין לו זמן להתעסק בדברים כאלה. עמוס עבודה הוא וגם טרדות. בזמן הראשון התפלא: מה ראה אברמוב לבוא אליו לבקר אותו בחדרו ולשבת עמו שעה, שעתים בערבים? אחר־כך נודע לו, שכך הוא טבעו, אוהב את התנועה ואינו יכול לשבת בית. בכל ערב הוא בא אל צעיר אחר לבקרו. מבקש לו תמיד את מי שהוא, שיוכל לשוחח עמו. אך בבתים אחרים יש שההורים מפריעים ואין דעתם נוחה משיחות כאלה. ופה בחדרו אומר הוא שטוב לו. לפעמים הוא בא עם עוד צעיר או שנים ושלשה וכולם יושבים במסיבה והוא דורש באזניהם. מיד הוא שב אל אותו הרעיון – לחתור תחת המתנדבים המנוולים ולאגן את הנוער לגדודים, שהם יירשו את ארץ־ישראל בכוח מוסקבה, ולא בכוח בלפור ואנגליה האימפריאליסטית, והוא מאיץ בהם למהר לגשת לפעולה רחבה. מבטיח שדניקין ירד מהר מעל הבמה. לפי דבריו עתה היא שעת הכושר ואל יזניחו אותה. הוא משפיע על כולם, ומנדיק מרגיש, שלאט לאט הוא מדיח גם אותו ומטהו מהדרך, שהיתה כאילו סלולה לפניו וחלקה. במחשבותיו נכנסו ערבוביה ובלבול, מי הוא אברמוב זה? הוא חידה בעינו. אינו מבין אותו, מוזר, אך נכנע ומושפע מדבריו.

החורף היה פושר. הרוחות ו הסופות, הקור והשלג נתעכבו אי־שם ולא באו בזמנם אל אזור הדניסטר. ימות הגשמים נסתיימו בכסליו. בטבת התקדרו השמים בענני־סרק. עמדו ימים אחדים ולא נתנו לא גשם ולא שלג. לשעות מועטות שלפני הצהרים ולאחריהם נגלתה שמש קרה, הופיעה ונעלמה. פעם ירד שלג קל, אך הוא נמס תיכף לרדתו. רק בסוף טבת התגבר הקור, ומימי הנהר קפאו, אבל רק ליד גדותיו. בלב הנהר צפו גלדי קרח קטנים, ששטו בשלוה כשחפים לבנים. אמרו אנשים, שהשנה לא יקפא הנהר לא יהיה קרח. אך למי זה איכפת? בין כך לא ניתן הנהר לתושבים להשתמש בו: לא בימות הקיץ להתרחץ בו ולדוג דגים ולא בימות החורף לחצוב מתוכו קרח למשמרת לימי הקיץ. אינם נותנים אפילו לראותו מקרוב. ל“תשליך” השתמשו בשלולית העוברת ליד בית־המרחץ.

וכמזג האויר כן היה פושר גם השלטון הדניקינאי בעיירה, וכמעט שלא היתה ישותו ניכרת. מספר קטן של חיילים, שלושה־ארבעה קצינים והגנרל הזקן בראשם. לשם מה באו הנה? מה תפקידם ובמה הם עוסקים כל הימים? לפעמים אפשר היה לחושב שנשלחו הנה כחייבי גלות, כדי שירצו את עוונם בעיירה זו. ישבו באפס מעשה. רק מזמן לזמן נודע בקהל, שבלילה היו מאסרים. אסרו קומוניסטים, שנתפסו בעבדותם האסורה, בהפיצם פרוקלמציות, או בעסקם בתעמוּלה בעל־פה. במקרה לא היו בין אלה יהודים. ואלמלא השמועות הנוראות, שהגיעו מרחוק על פרעות איומות, שהדניקינים ממשיכים לעשות, לא היו מרגישים בקארפובה בשלטון זה. בראשית שלטונם היו מתקבלים עוד לעיירה עתונים ונודעו מתוכם אילו חדשות המתרחשות בארץ ומחוצה לה. אף בזמן האחרון פסקו גם הם לבוא. איש לא ראה עתון. מכאן הסיקו התושבים, כי מכיון שאין צלצול פעמונים נשמע, סימן שאין חג, וכנראה חדל הנשר לעוף ועניניו יגעים.

פעם הלך מנדיק על־פי פקודת הועד לאסוף ידיעות על משפחה אחת של פליטים, שגרה באחת הסמטאות הרחוקות. בעברו על יד בית־מלאכה של סנדלר, שבאותה הסמטא, נפתחה דלת הבית של הסנדלר ויצא משם צעיר לבוש מעיל חורף ובידו זוג נעלים ישנות. בחלל הפתח עמד הסנדלר בסינר העבודה שלו המלוכלך, במעוף־עין אחד ראה מנדיק את הסנדלר הופתע: קומתו, תוי פניו, תנועת שכמו ועמק עיניו הזכירוהו את מי שהוא ממכיריו. היאמין למראה עיניו ולמחשבה הזרה, שעלתה בו לרגל המראה הזה? לא. אי־אפשר. רק דמיון כוזב הוא. ראיה לדבר הוא הזקן השחור המגודל, השפם העבה, שערות הראש הגזוזות במכונה כמעט עד השורש. ובכל זאת מוכן הוא להשבע שזהו. ינסה נא ויקרא בשמו. ואלם הלז הסתובב תחתיו וסגר את הדלת אחריו. לא התעצל מנדיק ונגש אל הבית. פתח את הדלת ונכנס, הסנדלר ישב על שרפרפו ועיניו שקועות בנעל שבידיו.

– היוכל לתקן לי את נעלי? – שאל מנדיק ולא גרע עין ממנו.

– אין זמן – ענהו הלז, אך ניכר שאין זה קולו הטבעי.

– סרגייב! – קרא מנדיק אחר שהתברר לו הדבר ללא ספק.

– ש־ש־ש! – אמר לו סרגייב המתחפש ושם את ידו על שפתיו. הראה לו אות, שישלוף את נעלו וישב על ידו – אם יכנס מי שהוא טוב שימצאך שלוף נעל ואני עוסק בתיקונה.

ובשתבו שחוח על הנעל ספר לו את כל ההרפתקאות, שעברו עליו מאז בא דניקין לשלוט. כל הזמן הוא נע ונד. יומים שכב בבור זבל ליד אורוה, שעמדו בה סוסי קצינים. פעם נפל לידי פלוגה, שהביאה אותו לבית־ נתיבות ומסרה אותו לידי הקומנדנט. דינו נחתך למיתה, אבל הצליח להתגנב בלילה דרך חלון קטןבבית־הכסא ולברוח. לפני חדשים התגלגל הנה ופתח לו בית־מלאכה. שמו עתה הוא לאזאר פיאודוסייב. לפני שנים אחדות למד את מלאכת הסנדלרות, והיא עומדת לו עתה בשעת דחקו.

– והצעיר שראית יוצא מכאן עם זוג נעלים, ההכרת אותו? הרי זה גרישא. הוא פתח לו כאן מספרה, ולקוחותיו הם על־פי רוב אכרים. הם מביאים לו ביצים, קמח תירס, חלב, גבינה, והוא שבע־מזון ונותן חלק גם לי.

– ונאטאשה איה? – שאל אותו מנדיק.

– בבית הוריה – לא ראיתי זה יותר משלשה חדשים. נחכה עוד מעט.

כשקם מנדיק ללכת אמר לו סרגייב:

– ראיתיך כמה פעמים, אך השתדלתי לא להפגש עמך, אף־על־פי שאני יודע אותך לשומר סוד. גם עתה עלינו להמנע מפגישות, כי בנפשנו הוא הדבר.

מצב הרוח בעיירה נמתח שוב. דברו בגלוי, כי עסקי “הגברדיה הלבנה” רעים מאד ו“השטה הלבנה”, המושרה בפי ה“מתנדבים”, נבלה. העתונים שספרו כל הזמן על גבורות ה“כתפות המוזהבות” נשתתקו, נצרד קולם ונחבא. קוי הנצחון על מפת רוסיה, שעלו ככספית בתוך מודד־חם, צפונה, קדמה וימה, נשברו ועמדו מעלות. תחת זאת הוסיף קצפם לרתוח על היהודים; המאמרים, שנכתבו עליהם, היו מלאי רעל של שנאה. נהמות ה“זאבים” וה“נשרים” נשמעו מתוך הערים והעיירות של הישובים היהודיים וצפרניהם האדומות וחרטומיהם מעלעים דם בני ישראל.

לבסוף נראו סימני ירידה ונפילה קרובה גם בקארפובה.

הגנרל הזקן עשה מעשה בגידה. ראה זקן זה, שסוף מחנה דנירין לכליה והוא ביחד עם “הצבא” החונה כאן יפול בידי הבולשביקים המקיפים את חיילות דניקין; והוא רצה עוד לחיות ולבלות את שארית ימיו בשלוה. לכן התעשת לעזוב את המערכה בלי רשיון מיוחד ולברוח. לאן? בר יוחסין היה. קרוביו בבסרביה הנם מגדולי האצילים. הם, האצילים, בראותם שהאנרכיה בבסרביה מתגברת; הבולשביזם משתרש בה ו“מועצת צירי החיילים” מדברת בגלוי על נישול האצילים מעל אדמתם והחרמת רכושם, הלכו והזמינו את רומניה, שהיא תפרוש את כנפיה על קרן בן־שמן זו ותשכין בה את השלום והבטחון. נשמעה להם רומניה, שחשבה לעשות כזאת גם בלי הזמנתם, באה ותקעה יתד נאמן וקדשה את ה“בת” לעצמה. בשכר זה קבלו האצילים החשובים ביותר משרות חשובות. קוה הגנרל כי כאשר רק יעבור את הגבול ויודיע על בואו, מיד יקבלוהו שומרי הגבול בכבוד גדול ושילחוהו אל קרוביו. ועל־כן השתמש במשרתו, שנתנה לו אפשרות לגשת בלי כל מורא אל הגבול, ובאחד מלילי שבט האחרונים ירד אל הנהר הקפוא בצעדים מאוששים, כמו בשעת “פאראד”, עד כמה שגילו הרשה לו, ועבר על הקרח את הנהר והוא בבגדי־השרד שלו עם כתפות הזהב על אדרתו. למזלו הרע בא קצין רומני לבדוק את השמירה על יד הגבול – והגנרל הזקן נפל לידו. ספר לו הגנרל את יחוסו ואת הנימוקים, שהביאוהו לצעד זה, וביקש ממנו לטלגרף לקרוביו. אך הקצין לא נאות לו. הוא טען שלעבור את הגבול בלי רשיון אסור אפילו לגנרל ולקרובם של מיניסטרים. הביע הגנרל את רצונו להאסר ובלבד שישאר שם. לא הסכים הקצין קשה־הלב לאסור איש זקן ונכבד כמוהו ודרש ממנו שישוב על עקביו. הגנרל ידע בעל־פה את הסעיף בחוקה הצבאית האומר: “לא לסגת אחור מפני האויב” והתעקש משוב אחור, בנמקו את סרובו בפודגררה שברגליו. חס עליו הקצין, הוריד בעצמו את האדרת מעל הגנרל, פרש אותו על הקרח והושיב עליו את הגנרל; ופקד על שנים מזקיפיו לאחוז בכנפות האדרת ולמשוך אותו לעבר השני. עשו הזקיפים כמצוה עליהם והעבירו את הגנרל, כמו על “המרבד המתגלגל” שבאגדה והושיבוהו למקומו עוד בטרם בשרו התרנגולים את דבר בוא אור היום. בא חיל המשמר הרוסי ומצא את אדונם שוכב על האדרת מתעלף – והדבר היה לפלא בעיניהם. המשא לא היה כבד וישאוהו שני חיילים הביתה… ההמונים החשוכים אמרו, כי שדים ולצים התעללו בזקן זה. אך הפקחים המבינים דבר מתוך דבר אמרו, שיש לחכות בקרוב למאורעות.

עצבנות יתרה נראתה גם בגדוד הקטן, ששכן בעיירה, וסימניה – יריות בלילות ומאסרים. מדי פעם בפעם נוספו אסירים בבית הסוהר, שליד בית־ הנתיבות, והם מאלה שנפל עליהם חשד של קומוניזם, וביניהם אחדים גם מהמהגרים הפוליטיים, שהתישבו בעיירה מצב זה הביא לידי התעוררות ופעולה גם בין המון הגולים האלה, שהסתתרו בקארפובה ובסביבתה. ביניהם היו אגיטטורים מנוסים, מהפכנים בעלי עבר רב־פעולות. הם עסקו בתעמולה חשאית בין הנוער ארגנו הרבה מהם, שיהיו מוכנים, כי בקרוב יצטרכו למלאות תפקידים חשובים. לאט־לאט חתרו חתירות תחת קיומו של הצבא הלבן, שבעיירה ובסביבה, כדי להחיש את מפלתו ולהשיב את הבולשיביקים לשלטון. הפרעות הנוראות, שהמשיכו הדניקינים ביהודים כל הזמן, שמשו להם לחומר תעמולה מצליח – ובאגודת הנוער הציוני נתהוה קרע. בישיבה חשאית של “התחיה” ו“הדרור” התעוררו ויכוחים חריפים, שהמנצח עליהם היה אברמוב. בהם השתתפו כל הזרמים. הרוקח ברזובסקי, אדם ישר, שוטה במקצת, עומד בראש ה“בונד”, אך באופן אישי חבר ועמית לכל הציונים. הביא את ה“בונד” לקרבן, בהודיעו, כי נוכח, שלפני היהודים נשארה רק דרך אחת – לקשור את גורלם עם הבולשביזם, שסוף סוף הוא לבדו ימשול בכיפה. מפני שרק הוא יוכל להציל את העולם הישן המפרפר בגסיסת הקפיטליזם והאימפריאליזם. הנוער היהודי צריך, לפי דבריו. להיות החלוץ בתוך המחנה הגדול תחת הדגל האדום, כי עתידו נכון לפניו רק ברוסיה הגדולה ולא בפינה חשכה באסיה. קם שמואליק דִשבסקי, בחור בעל לשון חדה, טמפרמנטי, נואם לוהט וחריף, שיצק מים על ידי אברמוב והוכיח, כי לנין וטרוצקי כן, מלחמה בקפיטליזם כן, דיקטטורה של הפרולטריאט כן – בכל הוא מסכים: דגל אדום, חיי קומונה, וכו'. אך כל אלה בציון. כי “אנו זקוקים לטריטוריה משלנו, שאומתנו מעורה בה וקשורה אליה בכל לבה ונפשה, ושהיא תשמש לנו סדן, שעליה נחשל את גורלנו וניצור את תרבותנו לפי רוחנו”. אי אפשר, לפי הכרתו, למחות במחי־יד את כל העבר הגדול. תחיה אנושית, אך על יסוד תחיה לאומית. ופינצי זסלבסקי טוען: “ארץ־ישראל עובדת בלי כל תנאים וחוזים. מה שיעשה הזמן לא יעשה השכל”. החיים חזקים מכל תכנית. כשנהיה שם נמצא את הדרך. כל התיאוריות כוזבות. אין איש יודע את דרך המהפכה ותוצאותיה. רוסיה היא ארץ פראית וכוחותיה הם פראיים. פנה כלפי ברזובסקי ואמר: “עד שיתגבש בה דבר־מה תפח רוחם של שונאי ישראל, והקומוניסטים שלנו יהיו הקרבנות הראשונים. במערבולת החזקה השוררת בעולם, כל דוקטרינה סופה אכזבה וכשלון. נותנים לנו את ארצנו הקטנה – נקח אותה ואל נאבד את כוחנו וזמננו בפלפולי שוא ובויכוחים לבטלה. נמהר לעבור שמה ובנו יהיה תלוי הדבר לגדלה ולהרחיבה ולסדר את חיינו כרצוננו”.

גם יצחק מושנזון שנתפס לדתיות, היה מוכן לנאום. אך מן המחוץ הגיעו קול חליל, יריות, המולה. האספה נפסקה – והחברים ברחו והתפזרו לכל רוח. נתברר שהיתה התנפלות על “מחסן הנשק של הצבא” והוציאו משם רובים אחדים וכדורים. הבהלה בין הקצינים והחיילים היתה גדולה; אחזו באמצעים חמורים אך איש לא נתפש.

בין כך והתסיסה, שנתעוררה בין הנוער, החלישה את העבודה הציונית. חלק מהנוער הלך אחרי ברזובסקי, יצא “באופן רשמי” מתוך האגודות “התחיה” ו“הדרור”; הפסיק כל קשר עם חבריו וחכה ליום, שיוכל להרים את הדגל האדום, שהכין לו, ביד רמה. חלק הלך אחרי דשבסקי והכין לו שני דגלים – אדום ותכול־לבן – וחכה להפגנה הראשונה, שתתקיים בנפול דניקין, למען יוכל לנפנף את שניהם; וחלק – אחרי פינצי זסלבסקי, ששמר על הדגל שלו, שכולו תכלת־לבן. והיו מועטים שפסחו על שלוש הסעיפים ולא ידעו במה לבחור. הם חכו לישיבה, שבה יבאר מושנזון את נקודת השקפתו. בינתים והמצב היה כל־כך מתוח ומטושטש עד שהפסיקו כל פעולה תרבותית. יראו לקרוא לאספות. החוגים נתבטלו לפי־שעה והחברים הטירונים הבאים לשמוע וללמוד היו נבוכים.

בין הנבוכים היה גם מנדיק. קשה הי לו לעכל את כל התורות השונות, ה“פלטפורמות” וההבדלים הדקים, שבין צעירי ציון ופועלי ציון ימין ושמאל. בביתו של בן־שלום שתלו בו “ענף ציון” נקי – והכל היה לו ברור וחלק. ציון היתה לו לחזון, שבו היה קשור עתידו ועתידה של אמו, ובפנה חבויה שבהכרתו גם עתידם של הדסה ומיכאלי. החזון הזה התבסס על עליה גדולה של אנשי בריאים בגופם וברוחם, מסתפקים בפרי עבודתם הבריאה והנקיה מכל ניצול ותרמית לשם קיום חפשי בארץ חפשית ולשם בנין אותה הארץ; ובזה יעלו ארוכה לעם ישראל הסובל ומתנוון בגולה. והנה באה תסיסה במחנה שלו ועכרה את החבית הצלולה. ואימתי? בזמן שמאות אלפים יהודים כבר נהרגו ונשחטו, ומי יודע מה שעתיד לבוא עוד? היה לו צורך להביע את מחשבותיו באזני חברי אגודתם, אך התבייש. הגם הוא יהיה בין הלוקחים לשונם ונואמים נאום? מכל ישיבה יצא מבולבל והרהוריו נסתבכו וסתרו זה את זה. והנה בא אברמוב ומאיץ בו שישתתף גם הוא בארגון הלגיונות, שיצטרכו לעבור את הדניסטר, ודוקא עוד החורף ב“מארש” מהיר, בנבאו למפלת דניקין באלה הימים. זר לו הדבר ומשונה מאד.

פעם בערב, בשובו מישיבת הועד בשעה מאוחרת הביתה, הפתע מאד ונבהל במצאו בחדרו שלשה אנשים יושבים בחושך.

– אל תירא, אני ורעי באנו אליך – לחש לו קול, שהכיר בו את סרגייב – עמי באו גריגוריב, והחבר לוברטין. אנו נשאר כאן הלילה ואלי גם למחר. הזבובים בסתיו מרגישים את קרבת מלאך המות והם מתרגזים ועוקצים. את החשבון נעשה עמם לאחר נפלם. אז נפרע מהם שבעתים. והוא ספר לו, שאמש והיום מחפשים הדניקינים בבתים ושמים במאסר הרבה אנשי החשודים בעיניהם. מאסרים אלה באים כתשובה על ההתנפלות, שבצעו לפני ימים אחדים על מחסן הנשק שלהם. לו ולגריגוריב יש יסוד לחשוב, שעוקבים אותם; כי אנשים חשודים היו בדירתם ושאלו וחקרו את השכנים. החבר לוברטין בא רק היום לקארפובה ואין לו מקום ללון, ולכן לקחוהו אתם. החבר אברמוב נתן לו את כתבתו. הוא מקוה שמנדלייב לא יתנגד לכך. כאן יש בטחון יותר.

מנדיק קיים בהם מצות הכנסת אורחים במלואה. נתן להם כל מה שהיה לו לאכול; הציע להם את כלי משכבו ואת מטתו לישון, והוא הסתדר ליד מיכאלי, שישן כבר ולא שמע בבוא האורחים, והרגיעם אין להם לפחד; כי לבית זה לא יבואו אפילו השד בעצמו.

ואמנם הבית התאים מאד לדירה קונספירטיבית. עמד בסימטא נדחת, קטן וישן, שריד מדורות שעברו עם חלונות קטנים, שזגוגיותיהם התכסו ברוב הימים צבעי קשת פתוכים והיו כעינים, שכוסו דוק. הבית עמד לא בשורת הבתים, אלא מן הצד, כיוצא דופן, כאילו התביישו בו שאר הבתים ודחפוהו הצדה. לפני המלחמה חשב בעליו להגדילו, להגביהו ולהכניסו לתוך השורה ובנה גג מעליו, שהסתמך על ארבעה עמודים מארבע פינותיו, וחשב לבנות את הקירות. אך הלחמה שהתפרצה הפרה את מחשבתו. בעל־הבית הזקן מת בינתים, והבית נשאר מגוחך עוד יותר משהיה, כי קבל צורה משונה והיה דומה לארגז קטן הנתון בתוך ארגז גדול ממנו פי כמה. קיר החזית היה מנומר מכתמי בוץ ומי מדמנה, שהתיזו עליו סוסיהם של שואבי מים, בעברם על ידו, עוד מלפני המלחה. העזים, שבעליהן לא הכינו בשבילן מקום רבץ, היו חוסות בצל הגג מפני השמש, הגשם והשלג והסופות ומשלמות בעד המקום בשכבת גללים עבה, שגדלה משנה לשנה. לא חסרו כאן כלבים ממשפחת הנודדים, שהביאו אתם הנה עצמות של נבלות לכרסום. אנשים שלא מאותו האזור חשבו את הבית לחורבה, אשר שעירים מרקדים בה, ובעברם על ידו סתמו בידיהם את נחיריהם. לא עלה חשד בלבם, שבני אדם גרים בתוכו.

פרק רביעי: אבל כבד ומאסר

יומים ישבו המסתתרים בחדר מנדיק, ולא יכלו לעזבו. הידיעות שהביא להם מנדיק פעמים אחדות ביום הדאיגו אותם. החיילים התרוצצו ברחובות, ערכו חפושים ואסרו אנשים. בלילה השלישי נבהלו מיריות תכופות. מבעד החלונות והתריסים הסגורים שמעו התושבים ריצת בהלה ברחובות, צעקות עמומות. הם שכבו למעצבה ופחדו להזיז אבר. הבינו, כי דבר־מה מתרחש בחוץ ויראו לצאת. רק מנדיק היה האחד, שהעיז לעזוב את ביתו ולצאת החוצה לדעת את הנעשה שם. הוא נושא באחריות בעד שלשה אורחים המתאכסנים בחדרו. צריך הוא לדעת, אם אין סכנה אורבת להם וממילא גם לו ולמיכאלי. כחתול הלך לאט ובזהירות, התחלק מבית לבית ומרחוב לרחוב. מתוך מקום סתר ראה לאור הירח המלא חיילים בודדים רצים אל בית־הנתיבות. עגלות עמוסות ארגזים וכלים שונים משתרכות אל הרכבת. ראה גם אנשים בבגדי אסירים בלי כובעים רצים וחיילים שולחים אחריהם כדורי־רובים, והם נופלים פצועים וגם הרוגים. מי שהיה ראש האיספולקום, הפולני גרדסקי, שהיה בין האסירים, רץ גם הוא, בדרך טפס על גדר הנסרים הגבוהה, החוצצת בין תחום הרכבת והרחוב. והנה פגע בו כדור הוא נפל מעל הגדר ארצה מתבוסס בדמו, בהשאירו קו אדום מלמעלה למטה על נסרי הגדר. מנדיק ראה עוד באסוף החיילים את ההרוגים ואת הפצועים אל תוך עגלה ובהובילם אותם אל הנהר הקפוא. מעל הגבעה גלגלו אותם למטה אל הקרח. שם למטה חצבו להם קבר בתוך הקרח… רק בבוקר נתברר, שהדניקינים עשו בערמה ופתחו את בית־הסוהר. חשבו האסירים, שקראו להם דרור, וברחו מתוכו. אז שלחו להם גבורי דניקין כדורים מאחוריהם והשליכו את ההרוגים והפצעים אל תוך הבורות שחצבו בקרח. מדניק מהר הביתה ומסר לאורחיו את הנעשה בחוץ. הללו הבינו, כי פרשת דניקין נגמרה. בבוקר השכם נשמעו שריקת קטר, קול הרכבת ושקשוקי גלגליה. כמו מתחת האדמה צצו צעירים מסדרים שורות־שורות. כל הנעלמים: הסנדלרים, החייטים והגלבים הפוליטים, שהסתתרו בעיירה, יצאו עכשיו החוצה בלי מסוה. עליהם נלוו צעירי קארפובה שהשפעו מהתעמולה החשאית שנעשתה בתוכם כל החורף. אברמוב עזב מיד את עבודתו בגמנסיה ונתגלה עכשיו לעיני כל כקומוניסט נלהב. פניו היו משולהבים בלהב המרד ועיניו הערות להטו והקרינו קרני גיל. רוח גבורה לבשה אותו. הוא נעשה צעיר וזריז וצעד חוצץ בראש הצעירים בכל רחובות קארפובה, כדי להראות לכל, כי שלטון האדומים חי וקיים. באויר הקר התנשאה שירת האינטרנציונל:

"קוּם הִתְנַעֵרָה, עַם חֵלֵכָה,

עַם עֲבָדִים וּמְזֵי רָעָה.

אֵשׁ הַנְּקָמָה הַלֵּב לִחֵכָה,

לִקְרַת אוֹיֵב הִכּוֹן לַקְּרָב.

עוֹלָם יָשָׁן עַד הַיְּסוֹד נַחֲרִימָה,

מִגַב כָּפוּף נְפָרֵק הָעוֹל;

אֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נָקִימה,

לֹא כְלוּם אֶתמוֹל – מָחָר הַכֹּל.

זֶה יִהיֶה קְרָב אַחֲרוֹן בּמִלְחֶמֶת עוֹלָם

עִם הָאִינְטֶרְנַצִּיוֹנַל יֵרוֹם וְיִשָּׂגֵב אָדָם".

קהל התושבים התעורר משנתו ומהר לצאת. הצטופפו בחוץ ליד בתיהם, חככו את עיניהם והביטו מתוך כובד־ראש אחרי הצועדים והשרים. פטליורה, בולשביקים, דניקינים, פרעות, רציחות, שרפות, גזלות, קונטריבוציה, רדיפות – מה יהיה עתה? הם ראו בשנה שעברה – בבוא הבולשביקים לשלטון בפעם הראשונה איך בחורי ישראל התנכרו לאחיהם, הצרו והציקו להם יותר מזרים; בקדוש ישראל שמו תהלה ובכל היקר להם התעללו. ואלה מה? המהם תבוא תשועתם? האמנם זה יהי קרב אחרון? הירום וישגב אדם עם האינטרנציונל? היש דבר כזה?

בשעה עשר באותו הבוקר לאחר הויתה של ה“המהפכה” הבולשביסטית השניה עמד מנדיק בבית ריבה האלמנה, ששימש ל“שטאב” לכל השלטונות. ברגלים ישרות זקוף כחיל ובכובד־ראש לפני סרגייב, גריגוריב, לוברטין ועוד שנים, שלא ידע אותם, שמע את נאום סרגייב, שדבר מתוך עמידה ובקול שליט:

– חבר מנדלייב, מהיום והלאה את ה מגויס לעבודתנו. מהיום אתה נמנה למיליציה הצבאית. עליך ועל חבריך מוטל לשרת את הריפובליקה הרפס"רית.

עמד מנדיק המום ומופתע לשמע הדברים האלה ולא ידע מה לענות. הלא קשור הוא לועד העירוני ולועד הפליטים, ואיככה יעזבם פתאום? איך יעבור לעבוד אצל הבולשביקים? וכי בולשביק הוא? הוא לא יצא מאגודת “התחיה” וחב הוא עדיין ל“דרור”. זכוי בגורל הוא ומעמד לעלות לא"י עם הקבוצה הראשונה, ואיך יבוא לעבוד בצבא האדום? והדסה ומיכאלי? עבודתו למיליציה תהפכהו לחיל העומד מצווה להכנע לרצון אחרים ולמלאות תמיד את פקודותיהם – ולו מה יקרו החופש והעמידה ברשות עצמו!…

– חבר מנדלייב! – הוציאו סרגייב מהרהורי הפקפוק, שהתרוצצו בו – אתה עומד ומהרהר בשעה שאתה שומע את שריקת הקטר של הרכבת המשורינת. המהפכה קוראת לנו לרדוף אחר האויב ולזנב בהם. אין זמן להרהורים. בשעה כזאת אסור לפהק, פן יכנס בתוך כך כדור עופרת לתוך לועך. משמעות של גיוס – אל חשוב! שמע ועשה! שים רובה בין כתפיך, אקדוח בחגורתך ומגלב בידך וצא להגן על הריפובליקה. תפנה אל החבר פטרוב, והוא יתן לך בגדים, כלי־זין, סוס רכיבה וצא לעמוד על משמרתך. כל שודד ובעל איפוליטים ירה יירה!

לא יכול עוד מנדיק עמוד בנסיון. מה שלא תעשה התורה יעשה המעשה. סוס, רובה ותפקיד שמירה על העיירה – מי יסרב לזה? בנוגע לספקות, שעלו על לבו לפני זה, חשב, שגם להבא לא יהיה מי שיעכב בעדו מהשתתף באגודות ומשמוע הרצאות. וכאשר תגיע השעה, מי זה יעצור בעדו מנסוע לארץ־ישראל? הן הוא, אברמוב, תמך ברעיון זה והשיאו למעשה כזה. על אחת כמה וכמה שלא יניאוהו מהתענין בפליטים. אדרבה, כוחו יהיה גדול יותר לעזור להם. הדסה ומיכאלי הם ענינו הפרטי ואיש לא יתערב בו. רק תנאי אחד יתנה עמהם, שיעבוד בקארפובה ולא ישלחוהו למקום אחר.

השלטון הסוביטי אינו סובל כל תנאי – זרק לו סרגייב מתוך חפזון, כי נשמעה תרועת הקטר המשורין – כולנו ברשות המפקדה העליונה, והיא תוכל לשלחנו לכל אשר תמצא לנכון. מארש לעבודתך היום; ומה שיביא יום מחר יודיעוך.

בדרכו הביתה עלתה בלבו בכל זאת כעין חרטה על שנתן את הסכמתו בטרם התיעץ עם בן־שלום והדסה והחליט להכנס לבן־שלום עוד הערב ולספר לו על התמורה, שתבוא בחייו. הלא הוא צריך להודיעו באופן רשמי, שמתפטר ממשרתו בועד. וכשנזכר, שהוא עכשיו מיליציונר, נוטר שלום העיירה, אדם בעל ערך ממשלתי – נתלהב. נדמה לו, שהוא טס על סוס קל רגלים המגמא ארץ ומתפרץ לתוך מחנה הפורעים ומפיל את חתיתו על הבאנדיטים. עובד הוא ברובהו מרחוק, באקדוחו מקרוב ובמגלבו על גבם של אלה, שלא הפסיקו לברוח… בא הבית הומצא את מיכאלי יושב ומנגן בכנור. הלז היה שקוע בניגונו ולא שמע בהכנסו. מנדיק עמד מאחוריו והקשיב עד שגמר. אך הגם אחרי שחדל לנגן הוסיף מיכאלי לשבת בראש נטוי הצדה וידו עם הכנור על ברכו, כנרדם. אז יצא מנדיק מאחוריו ועמד לפניו ואמר:

– הביטה נא, מיכאלי, ישר אלי ואמור לי: המכיר אתה בפני איזה שנוי?

פקח מיכאלי את עיניו הגדולות החולמות והעמידן על מנדיק. ניכר היה בפני התום שלו, שאינו רואה כלום.

– עודך קטן ואינך מבין בענינים כאלה – אמר לו מנדיק – דע לך, שאיני עוד יותר אותו מנדיק, שראית הבוקר. הנני שוב מנדלייב. הדוד סרגייב, שסיפר לך אתמול מעשיות על דאגסטן ויושביו, מנה אותי למיליציונר. מחר אקבל בגדי־צבא, רובה, אקדח וסוס ואצא לשמור על עיירתנו.

– ולא תהיה עוד עמי? – שאל מיכאלי בדאגה.

– אני לא אעזבך – הרגיעו מנדיק ולטף את שערות ראשו – הכלי שאר כמו שהיה. אלא במקום ללכת לעבוד בועד, אשמור על העיירה. אלמדך לרכוב על סוס ולירות. בזמננו חייב כל אדם לדעת את שני אלה. בערב נלך אל הדסה. היא תשמח בהודע לה, שהייתי למיליציונר.

אולם תקותו נכזבה. בבואם שמה בערב פגשה אותם הדסה בפנים נזעמים ועגומים. היא הודיעה אותם, שאמה חולה זה יומים.

– כל כך רע לי – התאוננה – אבא אינו יכול ללכת לעבודתו ואני אינני מספיקה לעשות את כל עבודות הבית. כל היום אין אנו רואים איש. כל אחד עסוק בשלו. אך הרעה הגדולה ביותר היא, שאמא סובלת מכאובים. איני יכולה לראות בצערה.

לב שניהם דאב למשמע דבריה אלה. מנדיק לא יכול לסלוח לעצמו, שלא ביקר אותה זה ארבעה ימים. ודאי אליו התכוונה בתוכחתה, שאינם רואים איש.

– אמרי, הדסה, מה עלי לעשות, כדי להקל מעליך מעט ואני אעשה, אבוא מחר, אעבוד, אעזור לך.

– גם אני אבוא לעזור – אמר מיכאלי.

נכנס בן־שלום מהחוץ. פניו היו רציניים. אך בראוו את האורחים אורו מעט, הניע להם בראשו ושאל את בתו לשלום החולה.

– היא ישנה. אך בכל פעם מפריע השעול את שנתה – ענתה הדסה.

– את הרפואה אל השגתי – אמר בן־שלום – הבטיחו להכין אולי למחר. שום דבר אי־אפשר להשיג. ואתה, בן־אדם, השתטח באמצע הרחוב והוצא את נשימתך האחרונה לעיני כל ואין מושיע. כך הוא המצב.

– לא ידעתי כלל, שהגברת חולה – אמר מנדיק כמצטדק – לו ידעתי…

הוא הפסיק את דבריו. לבו אמר לו, שטוב לו ללכת מכאן במוקדם. כשיש חולה בבית אין מקום לביקורים ארוכים ולשיחות. אבל כיצד ילך בטרם הודיע, שמתפטר מעבודתו בועד? הרי צריכים לבקש מלא־מקום.

– ראש הרבקום גייס אותי למיליציונר – הודיע מנדיק.

– כבר יש רבקום? – שאל בן־שלום – בטוחים הם, שהדניקינים לא ישובו בקרוב?

– בטוחים. נתארגן כבר גדוד. הרבה צעירים מהמחנה שלנו נרשמו לצבא האדום. את אברמוב אי אפשר להכיר. הוא מעין גנרל. כולם אומרים, שעכשיו בא הקץ לכל המרידות. מעתה אנו הולכים לבטח…

הוא נזכר שוב במצב בבית והפסיק מהרחיב את הדבור; ורק הוסיף, שמחר הוא צריך ללכת אל השטאב ומוכרח איפוא להתפטר מעבודתו בועד.

– האין סכנה נשקפת לחיי מיליציונר בזמן כזה? – שאלה הדסה בדאגה.

– ואם יש, מה אפשר לעשות? אם מגייסים, אסור לסרב – אמר מנדיק.

– חבל, שאתה עוזב את עבודתך בועד – אמר בן־שלום – דוקא בימים אלה, שאיני יכול להתמסר לעבודתי, יכולתי לסמוך עליך, שאלה תעשה מה־שהוא במקומי, והנה אתה עוזב אותנו. אבל אם מכריחים אין ברירה אחרת.

מנדיק אחל להם, שהחולה תקום מהר מחליה, הבטיח לבוא מחר – והוא ומיכאלי עזבו את הבית.

הלך מנדיק בבוקר ללשכת השטאב ופנה אל המזכיר פטרוב והכיר בו את השוליה, שעבד אצל החייט, שכנו של בן־שלום. הפעם ישב פטרוב בחשיבות וסלסל את שפמו הקטן. כאשר שמע את דרישת מנדלייב, שרק בשפתיו ואמר:

– רובה אתה רוצה, איש צעיר? קח את המטאטא וירה בו. ועז תקח לך מעזי המקום ותהיה לך לסוס, אם אתה רוצה לרכוב.

רגז מנדלייב על הלגלגן ואמר:

– דבריך הן פגיעה קשה בכבודו של החבר סרגייב, אשר שלחני אליך, וגם בכבודי.

– טוב. אין אנו מפחדים אפילו מגדולים ממך ומסרגייב – אמר פטרוב ביהירות – לפי שעה כולנו הולכים בלי סוליות. עוד מעט נלחץ על הבורגנים. כשיפתחו את כיסיהם, תהיה לנו רווחה.

הל מנדיק מאתו מיואש, מאוכזב ומדוכא. הטון והיחס של “ראשי” המהפכה העליבוהו והכאיבו לו. עוד לא עשו הללו כלום וכבר דואגים לבורגנים. חזרה על הקונטריבוציה באניפולי. סגנון אחד לכולם. האפשר לעבוד עם אנשים כאלה יחד? ואם הקופה ריקה מאין שילמו לו את משכורתו? הוא שכח לדבר עם סרגייב בענין זה. הוא מוכרח לברר את המצב. הוא צריך לדאוג לכך. מיכאלי הוא ילד ענוג ומפונק ואם לא יזינו אותו כראוי יחלש, חלילה. אבל סרגייב אינו ופטרוב גס ולועג.ואולי יודיע, שאינו מסכים לעבוד במיליציה והשאר בועד? לא ידע מה להחליט. לעת־עתה הלך אל בן־שלום לשאול בשלום החולה. – ברכתך הועילה – פגשה אותו הדסה ואמרה לו בפנים מאירים – עוד אמש בשעה מאוחרת התעוררה אמא ונשימתה הוטבה.

היא הכניסה אותו לחדר החולה. יוכבד הכירה אותו. הפטירה דבר־מה בשפתיה. נגש מנדיק, גחן אליה והטה אוזן, אך לא שמע מאומה. קשתה עליה כל התאמצות. דבריו, שאמר לה, עברו בלי כל הגבה מצדה. היא עצמה את עיניה, כאילו שקעה בתרדמה. הם יצאו מחדרה. בן־שלום לא היה בית, כי הלך לראות את הנעשה בועד וכוון את פעולתו. כשהיה מנדיק מוכן ללכת חזר בן־שלום ופניו רעים וקודרים.

– אין נחת. המצב הולך ורע. שוב נעלם הכל מן השוק. לגדולה עלו הפרחחים, שאינם מכבדים איש והם גסי־רוח. כבר באים אלה ודורשים מהקהלה מה שדרשו הפטליוראים. תן להם מגפים, לבנים, כסף. הפרחחים הללו הרי יודעים, כי הקונטריבוציות למיניהן דלדלו את העיירה. ומרגיז הדבר, שהכל דורשים רק מן היהודים. הגויים פטורים מכל דבר.

ואמנם לעיירה באו ימי מהומה ויסורים. הקומוניסטים, שהסתתרו בעיירה בימי שלטון דניקין, הכירו את התושבים ואת משלח ידם ומעשיהם. ידעו מי שעסק לפנים בהלואה ברבית ומי סחר בסחורות אסורות; מי הפקיע את השער על צרכי אוכל ומי לחץ וניצל את הפועלים. כמו כן ידעו, מי נגד שלטון הבולשביקים. עתה, כשתפסו את השלטון, מצאו מקום לגבות את חובם ב“אויבי העם” ושמו כמה מהם במאסר. ואל הועד באו בדרישות ובתביעות, שאי אפשר למלאותן. כל אלה השפיעו מאד לרעה על התושבים.

ומנדיק בא אל פטרוב והודיע לו, שאומר להסתלק ממשרתו החדשה. הלז העמיד עליו שתי עינים, שנצתו בהן שלהבות ירוקות רוקדות, ופנים רוגזים, והרעים עליו:

– החושב אתה, שילדים אנו, העוסקים במשחקים? הזמן הוא כזה, שמעמידים את הסרבן אל הכותל ואחת, שתים ושלש… בלי דבורים!

נשתתק מנדיק והסכים בעל־כרחו. יצא למלאות את תפקידו במקל במקום רובה. עבר ברחובות והשגיח על הסדר רק בכוח סרט אדום שעל שרוולו, מתנת גריגוריב עוד בהיותו באניפולי.

ביום השני למלאו את שרותו הגיעה אליו שמועה נוראה, שהלמה את ראשו ומחצה את לבו – יוכבד, אם הדסה מתה… הוא עזב את משמרתו ורץ שמה נדהם ומצא אותה שוכבת על הרצפה מכוסה מכסה שחור. שני נרות קטנים דולקים למראשותיה, נשים מקוננות ומבכות וחברי גמילת־חסד של אמת מטפלים ומכינים את המטה. הדסה שכבה, כשראשה קשור במטפחת, והרופא עומד לידה. בן־שלום מתהלך בחדר, פורש ידיו, מורט את שערות זקנו, מכה בראשו… מנדיק היה מדוכא מאד מהאסון הזה שקרה את המשפחה היקרה לו כנפשו. הוא נשאר על ידם כל אותו יום. הלך בשליחויות שונות, השתתף בהלויה, עסק בסדור “מנין”. מה מוזר היה בעיניו, בשמעו את הדסה אומרת “קדיש” מתוך גניחות. זו לו הפעם הראשונה לשמוע בת אומרת “קדיש”. גם על שאר המתפללים עשה הדבר רושם עז. דמעות נראו בעיני אחדים. לב מנדיק כאב מאד בהביטו על היתומה החדשה. כולם יתומים – הרהר – הוא מאביו ומדודתו, הדסה – מאמה, ומיכאלי – מכולם…

מצב בן־שלום והדסה היה קשה. אחותה של יוכבד היתה אשה חולנית וחרשה בשתי אזניה ומטופלת בילדים קטנים. הגיס היה מחוסר פרנסה בעת ההיא ועמוס באותן הדאגות הקשות המיוחדות לאותו הזמן; ומלבד ניחום אבלים לא יכלו במאומה להקל את משא יגונם הכבד. נשאר רק מנדיק, שיכול לדאוג להם ולשמשם. והוא אמנם נשאר על ידם. הביא אליהם את מיכאלי והם נשארו ללון שם. ביום השלישי לאבלם הציע לו בן־שלום, שיעבור עם מיכאלי לביתו ויתן להם חדר מיוחד לגור בו וחדר אחד יהיה לו ולהדסה.

– איך אוכל לזוב את הדסה לבדה בזמן קשה כזה בלכתי לעבודתי? ואיך אוכל להטיל עליה את כל משא הבית? כשאתם תהיו כאן יוקל לנו – אמר לו בן־שלום.

מנדיק קבל את ההצעה ברצון. הוא ראה בזה תועלת לשני הצדדים. הוא יוכל לעזור להם בהרבה. מיכאלי לא יהיה בודד. והוא – למה לו לבקש חשבונות? די לו, שיהיה קרוב להדסה. ועוד באותו ערב הודיע לבעלת־ביתו. שהוא עוזב את דירתה. שלם את חובו, חבש את חפציו המעטים, לקח אתו את מיכאלי ועבר לגור בבית בן־שלום.

מאורעות אלה השכיחוהו את חובותיו כלפי הרפובליקה הרספס"רית ולא הלך אל ראש המיליציה, חוחול קפדן ורע לב, לבקש ממנו חופש לימים אחדים. שגיאה גדולה, שבאה מחוסר נסיון ודעת. ועל־כן, כשבא לאחר ארבעה ימים אל ראש המיליציה, פגשהו הלז בפנים זועפים, דבר אתו קשות ולא חפץ לשמוע מפיו כל הצטדקות. פקד לאסרו תיכף ולמסרו לדין בעון הפרת משמעת והסתלקות ממשרתו בשעת חירום…

פקודת מאסר זו הממה אותו. לא רק העונש, כשהוא לעצמו, הפחיד אותו, אלא מצב בן־שלום, הדסה ומיכאלי. הלא אחריותם עליו. מה יעשו בלעדיו? מי יכין להם אוכל ומי יביא להם מים? הוא רצה להוכיח לאוסרו, כי אי־אפשר לשים עליו וענש כזה. יתן לו לכל־הפחות ללכת הביתה להודיע שם ולא ידאגו לו. אך הלז רגז. רעם בקולו:

– לך למקום ששולחים אותך אול תרבה דברים. איני מבטיחך, שתוכל לשוב שמה אפילו לאחר מכן. אינך מכיר בחומר עוונך. בימינו שולחים בעד עוונות כאלה למקום, ששם גדל הפלפל השחור. אנו, הבולשביקים, איננו אוהבים להתלוצץ. לך לך!

בראש כפוף ובלב מר יצא מנדיק בלוית שני מיליציונרים למקום, שהוליכו אותו.

פרק חמישי

לא נס אלא מהלך המאורעות הציל את מנדלייב מישיבה ארוכה במאסר. באותו יום, שבו נאסר, עם קרני השמש האחרונות של יום חורף גווע, שב סרגייב מדרכו, כשהוא יושב שפוף בעגלת־חורף פשוטה ורומה לסוס כחוש, שעיר ומרופש; והוא עטוף סגוס ישן וכובע פרווה דהה ומשומש, היורד עד למטה מגבותיו. תיכף לבואו שלח להזמין את חבריו למפלגה האחראיים לישיבה תכופה. הישיבה היתה סודית, ולכן לא נתפרם בקהל מכל אשר דברו בה. ואולם פני המשתתפים גילו, כי שואה קרובה לבוא, כי על־כן ניכרו עליהם סימני חרדה ומבוכה. אובדי עצות ומבוהלים התרוצצו אנה ואנה מבלי דעת, מה להם לעשות.

בשעה מאוחרת באותו ערב שלח סרגייב להביא אליו את מנדלייב ממאסרו. הלז בא עם זיק תוחלת מהבהב בעיניו ומאיר את פניו העגומים והחמוצים. סרגייב פנה אליו בדברים אלה:

– חבר מנדלייב! יודע אני, כי עוונך גדול מנשוא. הפרת את המשמעת הצבאית ועזבת את משמרתך האחראית על דעת עצמך בשעה חמורה. זהו עוון הגורר אחריו עונש קשה. ואולם צויתי לשחררך מפני שכל חברינו נחוצים לנו לעבודה זריזה ומאומצת. לא עת לך לשבת בטל במקום, שנועד לגנבים ובאנדיטים לפני עלותם לגרדום. אנו עומדים בפני סכנה גדולה. יש שמועות, שמחנה גדול של חיילות דניקין, ימח שמו, עולה עלינו. יש אומרים, כי קרובים הם אלינו. אך אי־אפשר להציל מפי מי־שהוא דבר אמת. באתי מעיר המחוז וגם שם השמועות מעורפלות וסתומות. לנו חשוב מאד לדעת בעוד מועד את המצב לבל יתנפלו עלינו בהיסח הדעת. אני שם עליך את התפקיד הזה. צא לרגל את האויב והבא לנו ידיעות מדויקות, ובזה תרצה את עוונך.

מנדיק עמד זקוף ומרוכז, כמו שעומדים לפני הרשות. שמע והבין את רצינות השעה בשביל כל התושבים והסכנה הכרוכה בשבילו בתפקיד קשה זה. ואולם כל אלה נדחו ברגע זה מפני מחשבה אחרת, שמלאה אותו חדוה פנימית. הנהו חפשי ויכול לרוץ מיד לביתו ולהרגיע את הדואגים להעדרו. יום זה, שישב אסור, נדמה לו כחודש וכל היום פחד, שמא ישאר עוד ללון מחוץ לבית. והנה באה תשועתו! הוא הביע מיד את הסכמתו ואמר לבוא מחר בבוקר השכם לקבל את הפקודה. קבל את מנת הלחם שלו ושאר צרכי מזון ומהר לרוץ הביתה. בדך חשב, שמוכרח יהיה להתפטר ממשרה זו. הדסה ומיכאלי לא יוכלו לחיות בלעדיו. אינו יכול להיות ברשות אנשים, כמו פטרוב וראש המיליציה. ימלא עוד שליחות זו ודי…

כשפתח את הדלת מצא את שלוש הנפשות היקרות לו יחד. הדסה שכבה על שני כרים ושטיח על הרצפה. אביה בקש ממנה, שתעלה לשכב על מטתה, אך היא סרבה. “אם אמא יכולה לשכב בתוך האדמה, יכולה אני לשכב על האדמה” – אמרה ושכה מכווצת, מצונפת וברכיה נגעו בסנטרה. בידיה כסתה את פניה ושקעה בהרהורי עצב. בן־שלום ישב על שרפרף קטן ועיין בספר איוב לאור מנורת שמן קטנה, ומיכאלי ישב על ידו והביט גם הוא בספר. דומיה כבדה שררה בחדר. אך הופעתו הפתאומית של מנדיק שנתה כרגע את התמונה. בן־שלום ומיכאלי קראו בבת אחת: הנה מנדיק! הרימה הדסה את ראשה ונזדרזה לכסות את רגליה המפוזמקות. מיכאלי קפץ ממקומו, נחפז אל מנדיק וחבק את מתניו.

– איפה היית כל היום? למה עזבתנו? – שאל.

– מה קרה היום? – שאל בן־שלום.

– כל היום דאגנו לך, – אמרה הדסה.

הוא ספר להם את אשר קרהו והפעם הקדים להודיעם, שמחר יצטרך ללכת בּשליחות מיוחדת ואפשר שלא יבוא ללון ואל ידאגו לו. שלא להבעיתם נמנע מלספר להם על דבר השמועות הרעות, שנודעו לו ומה הוא תפקידו בשליחות זו.

בתוך משכן הצער האלם הכניס מנדיק בבואו מעט חיים ושיחה עירנית. שפת את הקומקום לבשל תה, ערך את השולחן וישבו לאכול את סעודת הערב. בבוקר השכים ועשה את כל עבודות הבית ליום, הביא מים מן הבאר ומלא את החבית ליומים ולאחר התפלה וארוחת־הבוקר נפרד מהם והלך אל השטאב. השיחה עם סרגייב היתה קצרה. נתנו לו תעודת דניקינית מזויפת על שם אכר בדוי מאיזה כפר, ציידו אותו במעט שטרות ניקולייבים ודניקיניים ובגדים מתאימים – והוא הלך לו.

כעבור יום וחצי שב בלוית שלשה אנשים בגיל שבין שלשים וארבעים, לבושים בגדי אזרחים. הוא הביאם למלון אחד, נפרד מהם והלך לראות את סרגייב. לא מצאהו בשטאב והלך לדירתו ומסר לו את הידיעות שהביא. האויב חונה במרחק כעשרים קילומטר מהעיירה. הוא מפוזר בכפרים רבים ומחכה לעוד חלקי צבא, שהתעכבו בדרך. המחנה גדול והכבודה רבה: רגלים, פרשים, תותחנים, קלעים, חופרים וכו'. מרי נפש הם כולם ולבם רע עליהם מרוב כשלונות. מלום ת הצבא הרבה מ“הפריצים”, הבורחים מפני הבולשביקים. אל העיירה יבואו בעוד יום, יומים. שלשה אנשים באו עמו לתור את המקום, אם אין סכנה להם בדרך זו.

סרגייב קרא מיד לאספה ומסר לה את הידיעות האלה. נתקבלה החלטה, שכל הגדוד ביחד עם העובדים האחראיים יתאספו מחר לפנות ערב למקום אחד. ניתנה פקודה להכין עגלות־חורף ולקחת אתם את כל “רכוש הממשלה” ולעזוב את קארפובה. סרגייב הציע למנדלייב ללכת אתם, אך הוא הסתלק מזה בהחלט.

– חלילה לי מעשות כדבר הזה – אמר – האני אציל את נפשי בבריחה ואת האנשים היקרים לי אפקיר? באשר הם, אהיה גם אני.

– כרצונך – אמר לו סרגייב – אין אנו יכולים לאבד זמן לשוא. אנו העובדים האחראים צריכים לשמור על נפשנו. הרפובליקה זקוקה לנו. יעבור הסער ואנו נשוב מיד ונגש לבנין ויצירה. אז נשלם לך בעד השרות הטובה והתועלת שהבאת לנו. שמור עליך, מנדלייב, בחור טוב אתה.

והוא חבק אותו ונשק לו.

בלכת מנדיק הביתה והוא עיף מהדרך המסוכנת ונכה רוח מהמצב, שיש לחשוש, כי סיומו יהיה רע לעיירה, עבד מוחו עבודה קשה: מה ייעץ לבן־שלום לעשות ומה יעשה הוא בבוא הנה המחנה? המתנדבים עשו להם שם באכזריותם ובאיבתם ליהודים. הפרעות שעשו בכל מקום שעברו, עלו בפראותם על כל מה שהיה לפניהם. ועל כן היה יסוד לחשוב, שהם יטאטאו את העיירה במטאטא השמד. ולא רק לגורל האנשים שלו דאג, כי אם לגורלם של כל התושבים. מה יעשו כולם בבוא עליהם הצר? באיזה מקום יסתתרו ולאן יברחו? איה המקום הבטוח מחיות רעות אלה? ובחשבו ככה הבריק במוחו רעיון מקורי, שנראה לו מוזר אך טוב. עוגן ההצלה יהיה הנהר. המתנדבים שואפים לעבור את הגבול ולא יעשו דבר, שירגיז את הרומנים, העוקבים את כל המרחש מעבר מזה. ואם כך הוא הדבר, אין טוב ליהודים מאשר לברוח אל הנהר. הוא מכוסה. שכבה עבה וחזקה של קרח. קרוב אל שפת הנהר יש אי קטן ארוך ושורת עצים ושיחים מסביב לו. בקי. מגדלים הירקנים הבולגרים באי זה כל מיני ירקות ובחורף הוא עומד ריק. ישמש האי הפעם למחסה ולמסתר לבן־שלום עם הילדים ולכל מי שירצה לחסות בו. שמה לו יהין האויב לגשת… מחשבה זו היתה לו כהופעה ממרום, שמחה אותו ועודדה את רוחו. החיש את צעדיו ומתוך החלטה לדבר על זה עם בן־שלום עוד הערב, להעמידו על המצב כמו שהוא ולגלות לפניו את מחשבתו על המפלט. בבית מצא את הדסה ואת מיכאלי ישנים כבר. נכנס בשיחה עם בן־שלום ונוכח, שאין הדבר סוד. הכל יודעים על האסון ההולך וקרב אליהם. וגם על אי־ההצלה חשב בן־שלום, כמו שחושבים רבים על אודותיו.

הלילה ההוא היה ליל פחדים לבני העיירה, אך הוא עבר בשלום. הבוקר היה מעונן, הקור רפה. אנשים בהפגשם יחד שאלו וחקרו זה את זה לחדשות. היו מעטים שקוו, כי האויב יעבור על יד העיירה ולתוכה לא יכנס, כי אין לו, לדעתם, מה לעשות בה. ואם יכנס, הרי אין דעתו ושעתו פנויות לביזה. יש לו צרות משלו. כך חפצו להאמין.

באותו יום לאחר הצהרים תפסו את שלשת המרגלים, שבאו עם מנדיק, באותו רגע שהיו מוכנים לשוב לשולחיהם. הביאו אותם אל השטאב וחקרו אותם. באחרונה עשו להם מה שעושים במקרים כאלה – ושולחיהם לא ראו ואתם יותר. לפני רדת היום עמדה שורה שלמה של עגלות־חורף ליד השטאב. שמה נאספו כל גבורי המהפכה, ולקחו אתם כל מה שהספיקו לסחוט מאת הבורגנים במשך הימים האחרונים. הסתדרו בעגלות, הצטופפו והתעטפו. על־פי פקודה מאת הממונה על הבריחה נתן צו לסוסים – והם אזרו כוח, שעטו בפרסותיהם השחוקות, כי לא פורזלו מזמן, ומהרו להוציא ולהרחיק את השלטון ואת ההגנה מן העיירה הצדה למוקם בטוח.

אף על פי, שידעו התושבים, שכל הכנופיה הזאת של נערים ותעלולים המושלים בהם, הבל וריק הם בשעת סכנה ואין בהם מועיל; ואף זאת ידעו, כי לוא היו ואפילו גבורים כשלשת גבורי דוד, גם אז לא היו יכולים לעמוד בפני מחנה עצום של רבבות חיילים מזוינים, מומחים להבעיר בערות ולבוז בז ומלומדים לשפוך דם. בכל זאת עשתה מנוסתם המאורגנת והפומבית רושם רע על התושבים והרפה עוד יותר את רוחם.

– אף לא מצאו לנכון להזהיר את התושבים על הרעה הגדולה הנשקפת להם – דברו ביניהם התושבים – ממש כעכברים בשעת טביעת האניה ברחו הללו. מה איכפת להם, אם ישחטו את כולנו? אנו מחויבים לדאוג להם, להכין בשבילם בגדים, מזונות, סוסים ועגלות, שיוכלו להציל את נפשם, ולא הם לנו.

ביחוד גדלה התרעומת על אברמוב ועל הנהגתו המוזרה בשעה זו. בכל זמן שבתו בקארפובה התראה כענוותן, צנוע, נוח לבריות, תלמיד־חכם בעל מדות תרומיות, שהתיחס אל מכיריו בכבוד ורב ולאחדים גם בהערצה. שיחותיו אתם ועם הנוער היו שיחות תלמיד־חכם מאלפות חכמה ודעת. רק בזמן האחרון, כשהתחילו מדברים בכשלונו של דניקין שינה ת נושא שיחותיו והראה עד כמה הוא להוט אחרי תורת לנין; ובנפול שלטון דניקין הסיר מעליו את המסוה ונתגלה לקומוניסט קיצוני וקנאי, עצבני, רגזן וקפדן. אז נודע, שהיה אגיטטור מפורסם בערי הדרום ובא לקארפובה להסתתר בה בימי שלטונם של המתנדבים. בחשאי עסק כל הזמן בתעמולה בין הנוער והצליח למשוך אחריו ורבים, שנכנסו לקומסומול. בימים האחרונים עמד בראש התנועה ואחז במנהגי דנטון ורובספייר. שסה את הצעירים נגד בורגנים ועל־פיו שמו במאסר גם את ידידיו ואת חברי הועד ואיים עליהם במיתת יריה, אם לא יכניסו סכומים גדולים ל“קרן המהפכה”. נצלו הנאסרים על־פי פקודתו ונשתחררו, רק בגלל זה שבשעת הסכנה נעלם הוא הראשון מן העיירה.

כל הלילה ההוא לא עצם איש את עיניו. לבושים, נעולים, מכורבלים עמדו כולם על המשמר מוכנים לברוח, אם הגייסות יבואו בלילה. אך הלילה עבר בלי הפרעה. הבוקר בא מתוך קור חזק בלוית רוח קלה, אך נוקבת וצורבת. עורבים המבשרים תמיד רעה, הסתובבו בצריחה, עמדו על ענפי עצים, התנודדו, חטטו בחרטומיהם בשלג שעל הענפים; התרוממו פתאום כנפחדים והסתובבו שוב בצריחה מרה, כאילו בשרו יום רע והזהירו על הסכנה הצפויה לעיירה. גחו אנשים מבתיהם ויצאו החוצה. האויר שפך עליהם אמבטיה קרה, כמימי קרח, אך הם לא השגיחו בקור. עמדו וכוננו את מבטיהם אל מול ההר הגבוה מצפון, שמשם צריכה לבוא הרעה. נדמה להם, ששם במרחק, על הפסגה הנושקת עננים אפורים, צצו גושים אפלים, הזזים וגולשים למטה. אך הפסגה מתכסה מיד גושים אחרים, שצפים ועולים מעברה השני. העדרי כבשים שחורים נפוצים על פני ההר ביום חורף? אין זאת, שהמחנות, שמחכים להם מתוך פחד מעיק, מתקרבים בלב כל אחד תפלה: הלואי, שיכשלו ויפלו ויתגלגלו מעל הסלעים אל המורד ויתרסקו אבריהם…

– נשים הביתה!

– ילדים, העלמו מכאן! מה אתם מתלבטים פה?

גברו העצבנות והמתיחות. בריחה, ריצה, אנחות, פרישות כפים. הרחובות מתרוקנים. רק אמיצי לב שבגברים נשארים. עליהם להיות שקטים, לעמוד שלוים ולראות את המתרחש. אסור להראות סימני חולשה ופחד. אל יחשבו הם שחושדים בהם. היו אפילו, שהציעו לפגוש אותם בלחם ומלח, כמנהג הרוסים; גם היתה דעה לצאת לקראתם בספר תורה, כמנהג יהודים… והעינים נטויות אל ההר. לובן השלג שעליו נעלם. שחור הוא כולו, כאילו מת ופרשו עליו מעטה שחור. בה במדה שאור היום הולך ומתגבר מתחילות העינים מבדילות בגושים השחורים, שחיילות הם. על־פי תנועות הראשים שרוקדים וקופצים על רקע האויר יש לשער, שפרשים הם רכובים על סוסים. ובעוד שהעינים טבועות בהר מרחוק ועוקבות את התנועה שעליו, מגיעים לאוזן קול שאון, המולה, שעטות סוסים ומצעדי גבר. וטרם יבינו לסיבת הרעש – וכנחל שוטף היוצא מתוך גדותיו בהמס השלגים והנהו מציף ומכסה את כל אשר בדרכו, כן זרמו המוני חיילים, מסודרים טורים־טורים, ארבעה בטור, בכל הרחוב הראשי, החותך את העיירה לשנים ונוקבה מראשה ועד סופה. אפורים כהם הבגדים, אפורים כהים הכובעים ואפורים כהים הם הפנים הזועפים. זקופים הם צועדים ועיניהם מביטות ישר לפניהן במבט קופא, שאינו נפנה לצדדים, כאילו הולכים הם בשביל צר וחומה להם מימינם ומשמאלם. צועדים מתוך שתיקה אילמת, ורק רגליהם משמעיות ריטם קר ויבש ועמום. פוסעים פסיעות מדודות; והפסיעות כאילו מתנודדות כברוזים ימינה ושמאלה. דומה שאלה הם רובוטים קרים, פסלי ברזל ועשת בלי רצון משלהם ובלי מטרה, שאליה ישאפו. הולכים למקום, שיראו להם. המכונה בקרבם מניעה את הקפיצים, הקפיצים – את הגלגלים, והרובוטים נדחפים ומתנועעים לכאן ולכאן, לשמאל ולימין, הלאה, הלאה…

ברגע הראשון נדהמו, נתאבנו אמיצי הלב בראותם את האוכלוסים הזרים והאיומים בשתיקתם צועדים ומשחירים את הרחוב ומפליגים הלאה, כאניה בים, עד שנעלמים מן העין, ואחרים באים תחתיהם, כעננים שחורים, הנמשכים על ידי רוח חזקה. “ברחו לכם מכאן!” – כאילו קרא מי שהוא באזני האמיצים האלה. אך רגליהם רותקו לאבני המרצפת. ובראותם, כי המחנות הולכים להם לדרכם בסדר ובמשטר ואינם שמים אליהם לב, התעודדה בהם רוחם. הפחד נדף, נמוג, המסתתרים התחילו מרהיבים ויוצאים החוצה לחזות במחזה הצועדים. בפעם הראשונה רואה העיירה אוכלוסים רבים כאלה העוברים בשקט, בסדר ובמשמעת צבאית מלבי הבט לצדדים, בלי להניד עפעף, מבלי לשיר או לחרף. במקום הפחד באה הסקרנות – ומספר התושבים ברחוב הולך ורב. שתי חומות שחורות משני עברי הרחוב ונחל שחור שוטף באמצע…

הריטם היוצא מתחת סוליות ועקבים מסומרים הלך ו רפה ובמקומם נשמעו שקשוקים קהים מלווים בצלצולי ברזל רוקד ונגרר על מרצפת אבנים ובקול שעטות פרסות סוסים.

– הארטילריה הולכת – מכריז אחד מתוך הקהל.

– ותלך לה. תודה לאל, שהפחד הוא לשוא. הם שמחים, שאינם נחרים בם.

שריקות אופנים, צלצול שלשלאות של ברזל, שקשוקי עגלות דו־אופנים גדולים, עבים וחזקים. עליהן תותחי הרים, השולחים למרום את קניהם השחורים והארוכים, כלועים אפלים; סוסים חזקים רחבי גב, עכוזים עגולים ורגלים עבות מושכים ואתם מתוך התאמצות; עגלות עם דודי נחושת מפויחים ומכוסים צמידי נחושת קלל, תנורים, פחים לאין מספר…

שעות יום החורף הקצר עוברות, והתושבים אינם מרגישים בהם. כל כך מענין. העין לא תמלא מראות. הקור הצורב אינו נורא. הרעבון גם הוא אינו תובע בחזקה. חס לעזוב את המקום אפילו לרגעים אחדים. לא בכל יום מזדמן מחזה מרהיב ונהדר כזה. ממש סרט חי נהדר עובר בראי־נוע משוכלל…

ופתאום כאילו העביר מי שהוא בתער חד על אישוני הרואים במחזה. בלב כולם חלחלה ובבטן כאב. מפיות רבים התפרצה קריאת אימה. על במת העיירה מופיע גדוד פרשים. סוסים שחורים צועדים בגאוה ואנשים שחורים רכובים עליהם ובידיהם כידונים ארוכים מריקים ברק קר. על קרקפות סוסים אחדים ענודות תפלין של ראש ורצועות נגררות מכאן ומכאן, כמחלפות ארוכות. ועוד סוסים, שעל גבם פרושים טליתות, שציצותיהן נגררות על המרצפת מכופשות ברפש. וחיילים עטופי פרוכיות של משי לבן וקטיפה אדומה ועליהן מרוקמים בחוטי זהב מגן דוד ועשרת הדברות: " לא תרצח! לא תנאף! לא תגנוב! לא תחמוד!"… נגוזה תקות השוא; פסקו האילוזיות. כהרף עין נעלמו התושיב לתוך בתיהם, כעכברים לתוך חוריהם, והם מורדפים מהטוטפות, שבין עיני הסוסים, הציציות הסרוחות מאחורי זנבותיהם ופרוכיות הצבעוניות עם עשרת הדברות על כתפי הפרשים. והיו אלה לאות לתושבים, שמלאכים הטובים, שסוככו עליהם כל הזמן ושמרו עליהם מפרעות, הסבו הפעם את עיניהם מהם; והשטן הביא אליהם את המשחית לנגוף. כוס החמה תעבור גם עליהם, והם ישתו את קובעתה…

מנדיק לא התענין בתהלוכה הכבדה שבעיירה ובחר להיות בבית על יד הדסה ומיכאלי; כי בן־שלום היה עסוק כל היום הוא בישיבת הועד. פרנסי העיירה ישבו ודנו בשאלה: מה יהיה, אם ראש השטאב יבוא אליכם באילו דרישות, כמנהג השלטונות הקודמים? הלא נחוץ יהיה לכפר את פניהם במנחה. ועל כן ישבו וחכו עד בוש מוכנים לחלק דורונות. אך איש לא שעה אליהם ואל מנחתם.

לפנות ערב שב בן־שלום הבית והוא נרעש ונסער ולא יכול עוד לשלוט ברוחו. פנה אל מנדיק ואמר לו:

– עזור, מנדיק, לילדים להתלבש. צריכים להכין חבילות קלות אחדות. רק בגדים חמים, כרים קטנים ושמיכות חמות. המצב רציני…פתחו בבקשות לחם וסיימו בשוד. מתוך השוד יבוא הרצח. דרך אחת לפנינו – אל האי. יחשך היום ואנו נעבור שמה.

מנדיק עשה הכל בזריזות. הילדים היו מלובשים, החבילות ארוזות. היום ירד, החשיך, העיירה שקעה באפלה. הבתים עמדו עורים, דוממים. כיוצאי מצרים עמדו התושבים וכאילו חכו לאות, שינתן להם ותבוא ההגירה. החך יבש, הלשון מכוסה זוהמה, כמו בפי החולה בקיבתו, הלב והמוח הולמים, פועמים. חוש השמיעה הוחד. נכנסים קצינים וחיילים לתוך הבתים, מסירים את השמיכות מעל המטות, לוקחים חבילות ויוצאים להם. הכל נעשה בלי קריאות וצעקות ובלי מחאות. אך בהתגבר החושך נשמע שאון כללי של טפיפת רגלים, שעטות פרסות, צלצולי כלי־זין, קריאות יאוש, צריחות, יללות, בכיות, יריות פסוקות של אקדוחים, יריות רובים ארוכות, קולניות, דרדורי כדורים מקלעים, נגינות פרוצות מהרמוניקות, שירת ההפקר “יבלוצ’קה” והמרסליזה הדניקינאית:

"אֶת הַפְּדוּת נָבִיא בְיָדֵנוּ

בְּשָׁפְכֵנוּ אֶת דַם הַיְהוּדִים לָרֹב".

– אל האי!

התחילה הגירה חשאית. כהמון עטלפים הגיחו אנשים מתוך הפתחים האחוריים. ילדים אוחזים בשמלת אמם, אבות נושאים חבילות. הרגלים שוקעות בשלג, הכשלות, נופלות, קמות ובוססות שוב את השלג. מכל הסמטאות יוצאות קבוצות ומתנועעות כצלמי בלהות; ופני כולם אל האי שבתוך הנהר הקפוא, הנראה מרחוק, כהר שחור על רקע לבן. מאחת הסימטאות יצא גם מנדיק, שהחזיק ביד אחת במיכאלי ובידו השניה חבילה. אחריו הלך בן־שלום שחוח ומכווץ, כי תקפה אותו לעת ערב צמרמורת. עצמותיו כאבו וסחרחורת קלה בראשו. הוא נוהג בהדסה ונושא אף הוא חבילה. גם הילדים נושאים חבילות קטנות. לב מנדיק רע עליו. מלא הוא התמרמרות וחימה. הכי אשה הוא, או ילד חלש כמיכאלי והדסה, שיברח בריחה ממאוסה כזו? הוא צריך להיות שם בין הפורעים והרוצחים. הוא יכול להתחפש כאחד מהם ולקחת את רובהו ולהיות במקום המעשה. אם אין לעזור לאחיו, אז אפשר לגרום צרות למנוולים האלה, לירות בהם ולהרוג כמה מהם ככלבים. האמנם ידרסו, יטרפו ואיש לא יעמוד להם בדרכם? ללול עופות נדמתה העיירה, שחולדה ושועל מתפרצים לתוכו באישון לילה, מולקים את הראש, שותים את הדם ואוכלים את הבשר ומשאירים רק נוצות והולכים להם לדרכם… ואיה אלהים? מה קל לו, לאלהים, להניסם ברגע אחד. לו המטיר עליהם אש וגפרית, כמו על סדום; לו שלח בהם מגפה, כמו במחנה אשור בצורו על ירושלים. לוא היה לו, למנדיק, אוירון, כי אז המטיר עליהם פצצות, או לוא רצו הרומנים…

עם המחשבה האחרונה נצנץ במוחו רעיון נועז ומסוכן, הוא יודע את הסוד. כיצד להפיל המחנה הגדול הזה אימה ופחד ולהבריחם מן העיירה תיכף ולהביא לעיירה רווח והצלה, לשם זה הוא צריך… אך אל נא יהיה נמהר במעשהו. הדבר דורש עיון. רעיון גדול ונעלה, אך גם אחראי, ממלא את כל הויתו ומחממה עד שכל גופו מתכסה זעה. היתיעץ עם בן־שלום? לא. הוא לא יתן לו להוציא את מחשבתו לפעולה. גם הוא פחדן ככולם… הנה הוא רואה את כל הדניקינאים, כשהם בורחים בהמון, נכשלים ונתקלים זה בזה… קול צעקה ורעש. סוסים צוהלים, אנשים נרמסים, מהומה ומבוסה בוקה ומבולקה. הכל יתערבב, יתערבל והאדמה תכוסה פגרים…

מבלי דעת התחיל רץ גם הוא. יד מיכאלי נשמטה מידו. מיכאלי הוציא כעין נהימה והיא השיבה את מנדיק למציאות. הוא שב ואחז ביד מיכאלי והאיט את צעדיו.

– נמהר, נחישה! – קרא מנדיק והביט אחורנית אל צדו של בן־שלום, שפגר – אין זמן.

כשיצאו מתוך הסימטא האחרונה פגעו בזרם של אנשים בורחים אל אי. הם נשטפו אל תוך הזרם הכללי, כנחל קטן, הנופל אל תוך גדול. כולם נחפזו, רצו מתוך בהלה, אחוזי פחד פן יתפסו אחרים את האי ולהם לא יהיה מקום. נחפז גם בן־שלום ומשך אחריו את הדסה. הנה דרכה רגלם על קרח הנהר. עוד רגעים אחדים והנם על אדמת האי הקופאה והמושלגה. ההליכה קשה, כי נחרשה אדמת האי בסתיו והנה רגבים־רגבים. נזדרז מנדיק ומצא מקום נוח בקצה האי, בחסותם על שיחים סבוכים, מוגן מעט מפני הרוח. פתח את החבילות, הציע שקים, פרש סדינים, שם כרים ושמיכות. השכיב את מיכאלי וכסהו. שם על ראשו מטפחת צמר להגן עליו מפני הקור, עזר גם לבן־שלום ולהדסה. לאחר שהסתדרו ישב על קצה המצע ליד מיכאלי, חבק בידו את ברכו האחת הזקופה והוריד עליה את ראשו והשתקע בהרהורים. הוא צריך להתרכז ולחשוב. אך לא. אין זמן. פקוח נפשות. הוא שומע את קול ההמון ברעו. הרעש הולך ומתגבר ומגיע עד הנה. הנה אדמו פני השמים ממעל לעיירה. אורות להבות רוקדות על שדות השלג. אלומות נוצצות פורחות. ענני עשן נערמים. מי זה יערוב לו, שלא יבואו הזאבים גם הנה לתוך עדר זה? חום קדחת מסעיר את דמו. כוח חזק אוחז בו ומרימו. קם ונצב על רגליו. צללים קורסים, כורעים, מתנועעים, מסתובבים סביבו בלי אומר ודברים. יראים להרים קול. מרשים לעצמם רק אנחות חנוקות יבבות יבבות חשאיות.

– לאן זה, מנדיק? – שואלו בן־שלום בדאגה.

– אשוב עוד מעט. שכחתי איזה דבר.

– אל תעזוב את האי. שם גוב אריות, כבשן אש – מתרה בו בן־שלום מתוך דמדום.

– אשוב מהר – מבטיח מנדיק – והוא רץ. ירד מעל האי, עבר את הקרח, עלה על הגבעה ומשם לביתם. הדלת סגורה, אך לא נעולה. נכנס. עלה בסולם על העליה. מפינה אחת בעליה בקצה הגג מוציא את הרובה שלו “רכוש הממשלה”, שקבל מראש המיליציה, והוא הסתירו שם בטרם ירד אל האי. דרך האשנב שבגג הוא יורה אל עבר הנהר, אל מקום המשמר הרומני. אחר הפסקה קצרה – עוד יריה אחת ואחריה יריה שלישית…

בתוך הרעש והמהומה, בתוך אותו החושך השורר ובתוך היריות המרובות של שודדי הלילה, מי ישים לב לשלש יריות בודדות מעל עליה נסתרה דרך אשנב הנשקף אל העבר השני? אך המשמר הרומני שם לב ליריות אלה יותר מאשר לכל היריות הרבות בתוך העיירה. הוא מסר מיד לממונה עליו, שכדור עף על ידו וכמעט שפגע בו. עוד אחד נפל ליד מחסן אבק שרפה שבתוך מערה אחת בתוך ההר. התרגז הקצין, צלצלו הטלפונים. הפראים המשתוללים שם מעבר לנהר שוכחים כל גבול. אלה הגבורים המוכים, אדירי המנוסה מחציפים יותר מן המדה. לתת להם לקח בהלכות נימוס – והא נתן את פקודתו…

מנדיק ירד מהעליה, נכנס הביתה ועמד רגעים אחדים בשימו את ידו על לבו, שסער, רגז והלם. חכה מתוך מתיחות רבה, כאילו שם דינמיט בחור ומחכה להתפוצצות. היחכה כאן בבית? ואם הפצצה תפגע בבית זה והוא יקבר תחת המפולת? היהיה סופו כסוף דודתו? ואולי לא ישימו הרומנים לב ליריות. מה יהיה אז? סגר את הדלת, ירד מעל המדרגות ואמר לרוץ אל האי. אך טרם יעבור עשרה צעדים – ורעם אדיר התגלגל, כאילו מקצה השמים ועד קצהו והרעיד את האויר. באופן אינסטינקטיבי קפץ ועמד תחת סככה אחת. רעד מתוך התרגשות. לאחר הפסקה קצרה שוב רעם חזק כראשון; ולאחר הפסקה ארוכה יותר – רעם שלישי והתפוצצות. אופפים הרעמים כל העיירה והם כאילו רודפים אחריו, עוקבים אותו וועד מעט ידביקוהו, יפוצצוהו לרסיסים, כמו שפוצצו את דודתו…אחר הרעש דממה. ההיטיב לעשות? האם לא פגעו הפצצות בתושבים, שלא הפסיקו לברוח מתוך העיירה בעוד מועד? האם לא נשארו בה חולים, זקנים, יולדות, ילדים והם יהיו קרבנות פחזותו? והשטנים – ההפחידה אותם ההרעשה? ההפסיקו את השוד ואת הרציחות? שלש הרעשות תחת שלש יריות. מדה כנגד מדה… השאון בעיירה כאילו מתגבר. שוב שריקות אופנים ועגלות. צעקות מחרידות… לאן ילך עתה? הילך לראות את הנעשה בעיירה, או ילך אל האי ראשונה? אפשר שאחת הפצצות נפלה על האי, אל תוך ההמון הצפוף, והדסה ומיכאלי בתוכם? הוא מוכרח לדעת את המצב באי. אפשר שכל זה הוא פרי דמיונו הנסער והנרגז. אחר כן ילך לעיירה.

והוא שם פניו אל הנהר.

פרק ששי: על האי

המתיחות עברה כמעט כולה. הלב שקט אפילו יותר מן השעור, והראש נבוב. הפעם שלטה בו קהות ההרגשה. נפוג ונבוך מנדיק ואינו יודע את נפשו. באזניו עומד שאון בלתי פוסק ועיניו מביטות מבט תועה. הרצון הסתלק ממנו, ורגליו הולכות מאליהן. לאן הן מוליכות אותו? הוא זז ממקומו על מנת ללכת אל האי, והנה עבר את הסימטה הראשונה, הדרך הקרובה ביותר אל הגבעה היורדת אל הנהר, ורגליו הולכות משם והלאה. הוא מתקרב אל המגרש הגדול בלי שם המוקף גדר אבנים הרוסה למחצה. בערב החגים שוחטים בו עופות, ביחוד באור לערב יום־הכפורים. מפני מה הוא הולך למקום ריק ושומם זה? הוא נתחנך על ברכי הזיות ואמונות טפלות. בילדותו שמע הרבה מעשיות על שדים ורוחות, מזיקים וכוחות טמאים הלוקחים בני אדם בשבי, מוליכים אותם בדרכים עקלקלות, אל מקומות מטונפים מחוץ לעיר, מכניסים אותם לתוך בוץ, או אל תחת גשר; ועם קריאת התרנגול לחצות הלילה נעלמים הכוחות הטמאים, והאיש נעזב תקוע ושקוע בטיט היון, או ברפש מסריח. המתעללים גם בו הכוחות הטמאים? חשכת לילה, לובן שלג. שאון רב בתוך העיירה וכאן שתיקת הטבע. בכי דק כהמית מיתר כנור נמשך בתוך אותה הסביבה, נכנס לתוך אזניו ומושכו אחריו. הגם בכי זה הוא אחת מתחבולות השטן למשוך אותו ברשתו? הולך אחריו ובא לזוית הגדר, שמסביב למגרש, ורואה אשה יושבת על אבן גדולה, שנפלה מזמן מתוך הגדר. פורשת האשה את כפיה לחלל העולם, מתנועעת וקוראה מתוך בכי נחר ועיף, כסופדת על המת: "איה ילדי? השיבו לי את ילדי!׳^, נגש וראה לפניו אשה פרועת שער, שמטפחת ראשה גלשה על ערפה. היא נזדעזעה, קמה ואמרה לברוח.

– אל תיראי, אני יהודי – אמר בקול רך – איזה ילד את דורשת?

דבריו השקיטו אותה. עמדה וספרה. רק לפני שלשה חדשים ילדה. ראשית אונה. אביו מת עוד לפני שיוצא חלציו ראה אור. כולם ברחו, ברחה גם היא. בחיקה נשאה אותו. בדרך קרא מי שהוא: קוזאקים רודפים אחרינו! היתה מנוסה כללית ותבוסה. דחפוה, דחקוה מכל צד. היא נשאה בתוך מהמון. נשמט הילד מתוך חיקה והיא לא מרגישה. כשהרגישה לא מצאה אותו עוד. צעקה, קראה לעזרה. אך מי ישים לב בשעה כזו לחברו? בידיה וברגליה גרפה את השלג ולא מצאה מאומה. בקשה בכל הדרכים, שהלכה בהן, ואיננו. אוי לאם המאבדת את בנה. למה לה חיים עוד?

נצבט לבו והלך לבקש. גרף שלג גם הוא ולא מצא. איך אפשר למצוא תינוק במדבר שלג בחשכת לילה? רצו אנשים מבוהלים ודחופים, בוססו בשלג. אולי רמסוהו ברגליהם ולשו אותו כעיסה בתוך השלג והוא נתמעך ונתמזמז? הוא מצא רק שמיכת צמר קטנה וכומתה סרוגה מחוטי צמד עבים.

– בואי עמי אל האי – אמר אליה מתוך השתתפות בצערה ואחז בידה – שם תמצאי את תינוקך.

אך היא משתמטת מידו ובורחת. היא עושה עליו רושם של בלתי שפויה בדעתה. אפשר שהאבדה הוציאה אותה מדעתה… הלך הלאה. בדרכו אל הנהר נתקל בילד, כבן שבע, עומד כתקוע בתוך ערמת שלג וקורא בכוחותיו האחרונים: אמא! אמא! הילד רץ קודם יחד עם כולם על יד אמו. גלי אנשים נשאוהו לעבר אחד ואת אמו לעבר שני. עתה הוא עומד בצד, קופא ורועד מפחד בלילה ומתמוגג בדמעות, ואין איש, שישמע את קולו ויוציאהו מתוך בור השלג. אחז מנדיק בידו. הרים הילד זעקה. רגליו קפאו ואצבעות ידיו אדמו, צבו וכל תנועה קלה ונגיעה בהן גורמות לו כאבים, דקירות כמו מחטים. חמל עליו, הוציאו מתוך השלג, נפח בהבל פיו על אצבעות ידיו. אחר מרכיבהו על גבו, שלב את ידיו מאחוריו על ארכובות הילד ושם את פניו אל האי. הילד ממשיך לנהום.

– שתוק, ילד, שתוק – אומר לו מנדיק רכות, בהסבו את ראשו כלפי הילד – שעת שתיקה היא ליהודים. באו ימים קשים ליונה. הנץ והפרס חונקים ודורסים אותה. אל בכי, ילד. אביאך אל אמך, המחפשת אותך שם על האי ביחד עם עוד אמהות, שילדיהן אבדו להן בליל מר זה. גם לי יש ילד, שאינו יודע, איה אביו ואמו. נבוא אל האי ותראה כמה אנשים שוכבים בליל חורף על אדמה קרה תחת שמים מעוננים וגם־כן שותקים.

הילד הקריב את פניו הקרים אל עורף מנדיק, הכניס את פיו ואת אפו מתחת לצוארון מעילו, שחכך את סנטרו בשערות הפרווה, נתחמם קצת ונשתתק. נרדם…

באמצע הרקיע השחור הכבד אירע דבר־מה. נמס ענן שחור, כהמס קרח. נקרע חלון באמצע ונשקפה בעדו בריכה כחולה וברבור לבן צף בה ונקודות כסף זרועות בבריכה. הבהיק אור, שממנו הצהיבו עננים, שמסביב לבריכה, – והאדמה למטה קבלה גוון משונה. כעין חיוך, המתגלה על שפתי חולה מתפתל במכאוביו. מאור זה נאצל חלק גם על האי הקטן, שדמה לאניה, שנתקעה בלב ים הקרח. מעל הגבעה ראה מנדיק את האי ונדמה לו לבקעה מלאה חללים. הוא מתפלא. איך זה עיירה שלמה מצטמצמת על כברת אדמה קטנה וקרה ואין ריב ואין קטטה בגלל טפח אדמה. שוכבים כולם על אי בלי גג ובלי תנורים מוסקים ובלי אור ואינם מתאוננים. החושך יפה להם. שוכבים אנשים זה בצד זה ואין אומר: צר לי המקום. אדרבה, הדוחק טוב להם. ממש כמו שם מעבר השני לעיירה, על ההר בבית־הקברות. גם שם שוכבים זה לצד זה ושותקים…

כשדרכו רגליו על קרח הנהר ראה ארבעה, חמשה אנשים הולכים אנה ואנה, כמחפשים דבר־מה.

– יהודים, אולי שמעתם, למי אבד ילד כבן שבע? – שאל מנדיק.

קפצה אשה וקראה:

– זהו ודאי בנה של בילה התופרת. הלכה לחפשו. איהו?

– ש־ש־ש – השתיק אחד את האשה, – אל תרימי קול, פן יבוא עשו והכה אם על בנים.

הוא הוריד את הילד מעל גבו. הלז התעורר, התגרד ונהם שוב נהימת בכי. האשה לקחה אותו והשקיטתו. הוקל למנדיק והוא התישר, הזדקף וצעד אל האי. עלה עליו. אך קשה ההליכה. כל האי זרוע אנשים שוכבים. אין שבילים ונתיבות. דרושה זהירות יתרה, שלא לדרוך על מי שהוא. צועד בזהירות. והנה שמעו אזניו תפלת לחש עולה, כאילו ממעמקים. עומד רגע ומקשיב. אין זה דמיון, יהודים שוכבים תחת שמיכות חורף וכובעים על ראשם ומתפללים תפלת מעריב במנין. ״השכיבנו ה' אלהינו לשלום והעמידנו מלכנו לחיים״… – לוחשות שפתי המתפללים – "והגן בעדנו והסר מעלינו אויב, דבר וחרב ורעב ויגון, והסר שטן מלפנינו ומאחרינו ובצל כנפיך תסתירנו, כי אל שומרנו ומצילנו אתה״. – ״ברוך אתה ה׳ שומר עמו ישראל לעד״ – מסיים הש״ץ. מצטרף מנדיק למנין ומתפלל עמהם בלי מלים. רק הוא היחידי עומד בין השוכבים “שמונה עשרה”, לאחר “עלינו” מתפלל אחד מתחת לשמיכה: “יתגדל ויתקדש שמיה רבא”. זהו בעל “יום השנה” (יאהר־צייט), שבגללו ערכו תפלה בצבור. מנדיק יחד עם שאר השומעים עונים: “אמן, יהא שמיה רבא”. ככלות התפלה הוא הולך לבקש את מקום משכבם של בן־שלום והילדים. לא קל הוא הדבר. מבולבל הוא ואינו יודע לאיזו צד יפנה. פה צפוף יותר מדי. הנה דרך על רגל איש. התעוררה אשה צעירה משנתה וצעקה: יהודים, רוצחים באו!

הוא השתיק, הרגיע אותה, בקש ממנה סליחה והלך הלאה. בדרך שומע יהודי זקן קורא מתחת לשמיכתו תהלים בקול בוכה: “למה ה׳ תעמוד מרחוק, תעלים עיניך לעתות בצרה? בגאות רשע ידלק עני…” מקנא הוא בזקן זה, היודע תהלים בעל־פה. אלמלי ידע היה קורא גם הוא תהלים. לבו מר עליו. יש לו כמה טענות ושאלות אל הקדוש־ברוך־הוא. גם הוא שואל אותו, למה הוא עומד מרחוק וזנח את עמו? והזקן ממשיך ושואל בלשון המשורר: “איך תאמרו לנפשי: נודו הרכם צפור? כי הנה הרשעים ידרכון קשת, כוננו חצם על יתר לירות במו אופל לישרי לב…”. נדמה למנדיק, שהכל מסביבו מתפלל, הומה ומתיפח. עייפות בכל גופו ובגרונו לחץ, כאילו עלתה שאת בבית־בליעתו. הוא כח־משתעל לתוך כפות ידיו, שלא לעורר רעש. זקוק הוא למנוחה, לשכב מעט. תועה הוא כאילו ימים ושבועות בארץ זרה ומחפש דבר־מה. האם ער הוא או חולם? הרואות עיניו ושומעות אזניו זרות, או זאת היא המציאות? לאור הכהה, שהרעיף הירח החוור, הכיר את השמיכות הצהובות התפורות קוים רחבים לארכן ולרחבן. הלא הוא עומד על ידם. מצא את בן־שלום שוכב באמצע ומשני עבריו – הדסה ומיכאלי. בזהירות ובלאט ניגש אל עבר מיכאלי, שכב בקצה היציע מבלי התפשט; רק את מגפיו שלף והכניס את רגליו מתחת לשמיכה לחממן. את כפות ידיו הכניס זו לתוך שרוול זו והניח אותן על לבו. עיניו נעצמו. ערפל ירד ובלע אותו. שקע ספק בתרדמה, ספק בהזיה…

מבין מפלשי העבים הגיח ענן דומה לדוב ענקי עם בטן שחורה. זחל והגיע אל החלון הפתוח בתוך ערמות העננים. פשט את כפותיו אל החלון והקטין את חללו. אחר־כך רבץ עליו בכל כובד גופו וכסהו כולו טלאי שחור חגור כסף פתלתול. נעלמה הבריכה הכחולה עם נקודות הכסף והברבור. הכל שקע בעלטה. מתוך העיירה מגיע שאון עמום. אש הלהבות שקעה. ריח עשן. מהעבר הימני של הנהר יריות בודדות מרובי השומרים בלילות. מתוך האי נשמעים שעולים, גניחות, בכיות תינוקות, פטפוטי שינה, מלמולים, צפצופי צפרים נטרפות על ידי צפרים דורסות… מנדיק עסוק בקבלת אורחים יקרים ואהובים, שבאו לבקרו. בראשונה נכנסה הדודה דבורה. הוא שמח לבואה, אך התפלא, כיצד נכנסה והחלונות והדלתות סגורים? היא עומדת לפניו בשמלת השבת ומטפחת המשי הלבנה על ראשה. היא לוחשת באזניו:

– באתי לברכך ב״מזל טוב". אני מתפללת בעדך לפני כסא הכבוד. רק היה יהודי נאמן ועשה טובות לזקוקים. כשתבוא, אם ירצה השם, ירושלימה, תלך להתפלל ליד הכותל המערבי בעד נשמתי. גם לקבר רחל אמנו תעלה. היא תעזור לך בהרבה…

עוד היא מדברת והנה קול אמו מדבר מתוך גרון הדודה וקורא לו: מזל טוב, בני! מהולל שם ה' כי זכיתי לכלה כזו ולמחותן כזה. ואיה המחותנת? מבוכה כללית. רצים לבקש אותה. בא מיכאלי רכוב על חמור קטן. על ידו הדסה וכד על שכמה. ״שתה, מנדיק, למענך שאבתי – היא אומרת לו – אתה צמא למים. מן הירדן שאבתי אותם להשקות את פרחיך. הנה צץ הפרח! – היא קוראה ומראה על מיכאלי – שתה, פרח נחמד! והיא זורקת עליו מים וצוחקת מלוא פיה. מיכאלי רוצה להרימה ולהושיבה על החמור. אך היא מסרבת. “יש לי עוד עבודה רבה היום: לזרוע, לנטוע, להאכיל את האפרוחים…” והנה מאיר אביו צועד כגבור צעיר. פלא, שאינו צולע. ״בעולם האמת, בני, אין בעלי־מום״– אומר לו האב בחיוך – כאן כולם שוים. קום, בני, מה לך נרדם לעת כזאת? לך לעיירה, מחכים לך שם.

הוא הקיץ מתרדמת־הזיתו. חכך את עיניו והביט סביבו. אד כחלחל מכסה את האי. מתוך הערפל רואה הוא כתמים שחורים, אדומים, לבנים. אלה הן השמיכות הפרושות על הישנים. הדמויות, שנגלו אליו בחלום, עדיין מרפרפות לפניו. קריאת אביו: קום, מה לך נרדם? לך לעיירה! נחרתה בזכרונו. הביט לצדו. מיכאלי ישן. פניו היפים מגולים. בן־שלום שוכב על צדו ופניו אל הדסה. כשנעל את מגפיו וקם, התעורר בן־שלום, זרק מבט עכור תמוה סביבו, ראה את מנדיק ושאלו, מה נשמע בעיירה.

– איני יודע כלום. הרעש נשתתק. כפי הנראה עזבוה השודדים – ענה מנדיק בקול צרוד.

בן־שלום היה המום. ראשו כבד עליו. אין שלום בעצמותיו. שפתיו דובבו דבר־מה והוא שקע בהזיות. מנדיק התאושש, התמודד. נעל את מגפיו והתחיל יוצא בזהירות מתוך שורות הישנים. פה ושם שמע: “מודה אני לפניך”… “אלהי! נשמה שנתת בי טהורה היא”. “ברוך אתה ה׳… אוזר ישראל בגבורה…”. ירד מעל האי אל קרח הנהר, חפן שלג ומרח בו על פניו. קור השלג גרש את חבלי השינה מעליהם, רענן אותו וחדש את כוחותיו. הצטלל מעט גם מוחו, ומחשבותיו נתבהרו. התנגב, עמד רגע. מול עיניו הזדקר ההר הגבוה, שמעבר הימיני. מעולף הוא ערפלים. אור קטן דלוח נוצץ משם. קריאות תרנגולים. למה הוא מאבד זמן לבטלה? “אל העיירה!” זרז את עצמו. ירד מעל קרח הנהר והתחיל עולה על הגבעה. השלג רמוס, מובס ומלוכלך. חפצים קטנים מפוזרים: גרבים, חגורות, נעלים קטנות, סמרטוטים, ערדל ישן. הלך לדרכו ונכנס לתחום העיירה. עמד בסימטה הראשונה והקשיב. אין קול, אין סימן של חיים. הלך הלאה ושוב אותו דבר. בעיר מתים הוא מהלך. הרחיב את פסיעותיו. בתים סגורים ופתוחים, חלונות ודלתות שבורים. הנה הבית, שהציתו באש. רק חלק מהגג נשרף, והקירות השחירו. שקעה האש טרם שנתפשטה. הנה בית של שתי קומות, שאחת מזויותיו הרוסה, אבניו חולצו, התפוררו, נפלו עם הטיח והתפזרו על מרצפת הרחוב ועל המדרכה. מתוך החור הגדול נשקף כותל ורוד. רעפי הגג שבורים ומפוזרים. על השלג המובס, שעל המדרכה, כתמי דם. מפוזרים גם בקבוקי יין שבורים. מאחוריו נשמעו צעדים. הפנה את ראשו והכיר את הד״ר ברנשטין ההולך וקרב אליו. הרופא נגש, הסתכל בפניו והכירהו. שניהם התפלאו לפגישה זו במדבר שמם. פני הרופא היו חוורים, מעונים. קצות עפעפיו צבו ואדמו. בגדיו מקומטים ומרופטים. הוא, ישר הגו, בעל קומה וצורה, שחוח עתה. נזדקן.

– מאין באת הנה – שאלהו ברנשטין וקולו צלצל כקורא לתוך הרוח. מנדיק ספר לו את הרפתקאותיו ומה שנעשה על האי.

– רב האסון. שנים עשר הרוגים, שבעה פצועים קשה וכארבעים פצועים אמנם קל, אך זקוקים הם לטפול רפואי. הרבה נשים ובחורות מעונות. מתעלפות בכל פעם. מעטים העוזרים על ידי. לך רד אל האי והודע להם, שישובו מהר לבתיהם. אתה שומע? כולם ישובו מיד! – צוה עליו מתוך עצבנות – מה נורא המצב, מה איום!

הוא תפש בשתי ידיו בראשו. על פניו צער עמוק וקולו רעד.

– והמתנדבים? – שאל מנדיק.

– ימח שמם וזכרם! – קרא ברנשטין – אכן יש השגחת אלהים. לולא השכנים, שמעבר לנהר, שבאו לעזרתנו, מי יודע, אם השאירו הבאנדיטים אף נפש אחת חיה ובית אחד שלם. בבוא הערב הותרו החרצובות והם השתוללו כחיות טרף. אכזריותם הלכה וגדלה. הרבה מהתושבים, שלא הספיקו לברוח, או שהסתתרו במרתפים ועל העליות, הוכו, נפצעו ונהרגו. אמרו להצית את העיירה באש מארבע רוחותיה ולהתענג כנירון קיסר בשעתו על אור להבותיה. ופתאום החרידה אותם הפצצה הראשונה, שפגעה בבית וגנר, שבו התאספו הרבה קצינים. פצצה זו צננה במקצת את דמם הטמא. קצין אחד נקרע לגזרים. שלשה נפצעו קשה והשאר ברחו. באה הפצצה השניה ופגעה בבית־הנתיבות. שם ערכו להם הגנרלים וחברי השטאב הלולא וחינגא ושחקו על משבתי היהודים. גם הם שלמו בדמם בעד דם ישראל. מהומה רבה היתה במחנה ומהומה גדולה בין קציניו בהתפוצץ השלישית. ממש נטרפה דעתם עליהם והתחילה מנוסת חפזון כללית. עזבו הרבה תותחים, רובים, כלי מטבח. הכל מתגולל ברחובות ואין מאסף. יד ה׳ היתה בהם. תבורך היד הנעלמה, שהושטה לעזרתנו. אלמלא היא… אכן יש אלהים בארץ!

– ומן התושבים נפגע מי שהוא על ידי הפצצות? – שאל מנדיק חרד.

– אף אחד – ענהו הד״ר – רק בית וגנר ניזוק.

דברי הד״ר נסכו על מנדיק רוח שכרון. חדוה פנימית מלאה אותו. האבן הכבדה, שהעיקה עליו הלילה, נגולה מעליו. רפיון רוחו ועייפות ליל נדודים חלפו. האמין, כי יד ה׳ היתה עליו ורוחו הנחתה אותו בדרך הישרה והנכונה. ההשגחה נתנה בלבו את הרעיון הנועז. חבל, שאיחר את מעשהו. הוא יכול להציל את העיירה מקרבנות חנם לוא הקדים קצת. החליט שלא לספר לאיש, אף לא לבן־שלום. אולי יגלה את הסוד להדסה. אך לא עתה.

– רד, מנדיק, מהר ואל תתמהמה והגד להם בשמי, שישובו כולם. יש צורך באנשים.

מנדיק רץ אל הנהר. עוד בהיותו על הגבעה קרא קריאה גדולה:

– יהודים, ניצלתם! שובו לבתיכם!

בקרב הנמצאים באי היתה תנועה. כולם התעוררו. כשירד אליהם, הקיפוהו בשאלות רבות ושונות.

– למה לכם כל הפרטים האלה? – שאל ברוגז – שובו וידעתם הכל. בשם הד״ר ברנשטין אני מבטיחכם, ששקט גמור בעיירה. מהאויב לא נשארה פרסה.

חככו האנשים בדבר. האמינו ולא האמינו. כל אחד חכה, שהשני ירד תחילה מן האי. מנדיק עזב אותם וחצה לו דרך בין ההמונים עד שהגיע אל מקום בן־שלום. הדסה ומיכאלי היו כבר מלובשים. בן־שלום שכב עדיין, כי לא יכול קום. קור וחום הדהימוהו.

– איני יכול ללכת – גמגם בן־שלום ועיניו עצומות – אולי תוכל להשיג עגלה.

ההגירה בחזרה לעיירה היתה בעצם תקפה, אנשים ונשים נשאו חבילות והוליכו את ילדיהם. כולם היו שבורים, רצוצים, הוזים. זעקת שבר ובכי בהמון התחילו רק בבואם לעיירה ובהוודע להם מעשי הגבורים המתנדבים. הם בכו למשפחותיהם.

בעגלה פשוטה רתומה לסוס אחד שכב בן־שלום מוקף חבילות. מנדיק נהג בסוס, והדסה ומיכאלי הלכו על ידו.

פרק שביעי: שני יתומים והמלאך הגואל

בעד לינת לילה אחד, שלנו התושבים על האי “בחיק הטבע”, ובעד השמוש בקרח הנהר, שהשתמשו באותו לילה באכסניה הארעית הזאת, שלמו אחר־כך ה״אורחים" בצער, רפוי, שבת ובושת: שלמו בריאותיהם, במדוי לבם, ביריקת דמם, במכאובי ידיהם ורגליהם. כי לאחר אותו לילה התפרצו ביניהם הטיפוס לכל סוגיו וצורותיו באופן מבהיל, דלקת הריאות, השחפת, השגדון ועוד מחלות נאמנות. רבים היו המתים בעיירה בימים ההם. קברים למאות נוספו בבית־הקברות, שנתרחב לכל ארבע רוחותיו, קברים ערומים בלי אהלים ומצבות, כמתים עצמם, שנקברו ערומים בלי תכריכים. רק גלים־גלים של עפר תחוח, כאלה, שהחולד מתולל בשדה בחפרו בקיץ מתחת לקרקע.

בין המתים הרבים האלה היה גם אברהם בן־שלום. רק ימים אחדים שכב בחליו. מתוך טיפוס־הבהרות מת. במקרה נשארו עוד ארבע אמות פנויות ליד קברה של יוכבד אשתו, שלא נגדר עדיין, והשכיבוהו על ידה. שני גלי עפר – שני קברים – נוגעים זה בזה; ועליהם לוח עץ אחד מחבר ומאגד אותם במותם, כ״תנאים״ וכ״כתובה" – בחייהם. מהוקצע היה הלוח ומשוח שחור ועליו כתוב באותיות לבנות גסות ולא יפות הפסוק: “הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו”. מתחת לפסוק נכתבו הזמנים של ימי מותם. מנדיק, הוא שדאג לכך. את ה״קדיש״ אמרה הדסה יום־יום בוקר וערב ונתכוונה בכל קדיש לשתי נשמות – של האב והאם יחד…

מצבו של מנדיק היה רע מאד. לאחר מותו של בן־שלום נשארה הדסה בודדה וגלמודה ומחוסרת ישע. כי במגפה שהתפרצה נספו גם דודה ודודתה. ומי ידאג לה, אם לא מנדיק? אך לא זה הכביד עליו. עד עכשיו נשא את מיכאלי, מעתה יהיו לו שנים. הצרה היא בזה, שנשאר בלי כל עבודה ומחיה. באופן רשמי נחשב כביכול למיליציה. אך איה השלטון ואיה המיליציה? לפי שעה עובד רק האיספולקום, אבל גם בו אין כל סדר ואין לו כל אמצעים. העיירה חולה והיא זקוקה לרופאים, לתשמישי רפואה, לבית חולים ולא למיליציה. אין מי שידרוש ממנו שימלא את תפקידו ואין מי שידאג לקיומו. אך אם אפילו מצא עבודה – היוכל להתעסק בה ולהתמסר לה? מי ידאג לצרכי הבית, יכין אוכל ויטפל בילדים, המוטלים מעכשיו רק עליו? והדירה מה תהא עליה? חודש ניסן – עונת הדירות – הולך וקרב, ומאין יקח לשלם שכר דירה? ואיך יעזוב אותם לבדם, בצאתו לעבודה, ושניהם יראים ומפחדים מאז קרה האסון ורועדים ממש בהשארם בלעדיו? אובד עצות הוא ואינו רואה לפניו כל מוצא.

כשבועים עברו מאז חלפה סערת דניקין. קרבנותיו נקברו, פצועיו הקלים מתרפאים עדיין. הדניסטר נשתחרר כבר מכבלי הקרח, ומימיו כאילו נחלקו לשנים – חצים, הנוצצים, הבהירים לרומניה וחצים העכורים והאפלים לבולשביקים, שצריכים לבוא. אדמת האי נחרשה על ידי בולגרים הירקנים תלמים־תלמים וחלק ממנה נתערג ערוגות מרובעות בולטות ושקועות. נמחו העקבות ואין להכיר, שאי זה שימש פעם למקום לינה כמעט לעיירה שלמה. הכרים והשדות לבשו ירק דשא. הזריזות שבין צפרי הנדוד התחילו שבות למולדתן בשירי תרועה והנן מקננות להן קנים ועוסקות בישובו של עולמן. אז התחילו להופיע גם אחדים מבעלי המשרה והשלטון, שברחו מפני מוראו של שלטון דניקין. באו והכריזו בקולי־קולות, שקארפובה אינה הפקר עוד. שלטון הבולשביקים בא.

באחד מערבי ניסן, בשעה עשר בערב, בהיות האויר השקט מלא שיח והזדווגות, נשמעו שקשוקי גלגלי הרכבת ונשימות הקטר הכבדות, שכפפו תחתיהם את פסי הברזל, ובשרו לתושבים, שהביאו להם את השלטון התקיף. שרק הקטר שריקה ארוכה ולאחריה עוד כמה שריקות קצרות, שהתפשטו באויר הצונן, הולידו הדים ואבדו אי־שם בחלל המרחקים. ובהשתתק הקטר והגלגלים בעמדם לפני בית־הנתיבות, נשמעה שירת מקהלה בת קולות רבים, יפים, צלולים, הרמוניים; מקהלה זו בקעה את האויר ב“אינטרנציונל” הקורא, המעורר, המזרז למלחמה והמבטיח:

" קוּם. הִתְנַעֵרָה, עִם חֵלְכָה,

עַם עֲבָדִים וּמְזֵה רָעָב;

אֵשׁ הַנְּקָמָה הַלֵּב לִחֵכָה

לִקְרַאת אוֹיֵב הִכּוֹן לַקְּרָב"

צעירים וצעירות רצים מכל עבר לבית־הנתיבות. נמצאו עוד אנשים ונשים בני גילים שונים, שיצאו החוצה והלכו בכוון אל בית־התיבות לראות את השרים, אחר שבועות זוועה, שעברו על העיירה, האבל, השממון, והקדרות, שאפפו את כולם, הכניסה שירה פתאומית זו עירות, עידוד והיא קוראת אנשים אליה. המקהלה נתארגנה במוסקבה לשם תעמולה ובה משתתפים זמרים אנשי־שם, ושירתם מה ערבה לאוזן בליל דומיה אביבי מואר בחרמש תחת שמי תכלת. השירה מבשרת ומכריזה:

"עוֹלָם יָשָׁן עַד הַיְּסוֹד נַחֲרִימָה

מִגֵּב כָּפוּף נְפָרֵק הָעוֹל;

אֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נְקִימָה,

לֹא כְּלוּם אֶתְמוֹל – מָחָר הַכֹּל"

הקהל ליד בית־הנתיבות הולך ורב. צעירים וצעירות עומדים חבוקים ומשולבים ומביטים מתוך סקרנות על פני חברי המקהלה, הנשקפים דרך חלונות מוארים בקרון יפה מיוחד בשבילם. והשירה מגבירה קול, מתרחבת ומבטיחה ללא ספק:

"זֶה יִהְיֶה קְרָב אַחֲרוֹן בְּמִלְחֶמֶת עוֹלָם,

עִם הָאִינְטֶרְנַצְיוֹנָל יֵרוֹם, יִשָׂגֵּב אָדָם".

חיילים אדומים יצאו בקפיצה מתוך הקרון השני על הרחבה, שלפני בית־הנתיבות; חברי הקומסומול, פקידים נושאי משרה, שבאו לארגן את השלטון בקארפובה ובסביבותיה, הסתדרו בשורות. לפני השורות הלכו חברי המקהלה, ואחריהם כל הסקרנים – והתהלוכה שמה פניה אל העיירה. המקהלה, שאליה נלוו כל ההולכים אחריה, מעוררת את התושבים השרויים באפאטיה ובדכאון בקול אדיר וקוראה להם:

"קוּם. הִתְנַעֵרָה, עִם חֵלְכָה,

עַם עֲבָדִים וּמְזֵה רָעָב…"

והעיירה התעוררה. חלל האויר נתמלא שירה…

באותו הערב ביקר מנדיק את ועד הקהלה וביקש ממנו לתת לו איזו עבודה שהיא בועד. אך המצב האנרכי, ששרר בקארפובה אחר ה״ביקור" של מחנה דניקין וחלופי השלטונות, הרפה ידי כולם. הכל התפרק, התפרד. נשתתקה כמעט כל פעולת הועד. ואולם שלא לאכזב את־ “הבחור הטוב” ולהביאו לידי יאוש, הבטיחו ראש הועד “להתיעץ עם שאר החברים ואולי ימצאו בשבילו דבר־מה”. יצא מנדיק ממנו מנוחם רק מעט ושב הביתה עם קרן־אור של תקוה חוורת. והנה בלכתו ברחוב הגיעה לאזניו השירה המתחצפת, המעיזה והמבטיחה:

"אֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נְקִימָה,

לֹא כְּלוּם אֶתְמוֹל – מָחָר הַכֹּל"

עמד והקשיב. ראה מרחוק גושים שחורים הולכים ומתקרבים והם שרים ומבטיחים:

"זֶה יִהְיֶה קְרָב אַחֲרוֹן בְּמִלְחֶמֶת עוֹלָם,

עִם הָאִינְטֶרְנַצְיוֹנָל יֵרוֹם, יִשָׂגֵּב אָדָם".

– חבר מנדלייב! – שמע קול קורא בשמו.

הכיר את קולו של סרגייב. הקול עורר בלבו שמחה. ברגע אחד נדלקה בו התקוה. שוב אינו בודד. לאור ירח החרמש הכיר את כל הכנופיה, “החברים האחראיים” המקומיים. ביניהם צועדים קוממיות גם גריגורייב, לבורטין והנה גם אברמוב, שאינו מפגר והולך בצעדים מאוששים יחד “עם כל הנערים”. הללו, כפי הנראה, לא הכירוהו, כי. עברו הלאה. סרגייב לא הרפה ממנו. משך אותו אחריו.

– אין לעמוד. הצטרף גם אתה אלינו ושירה עמנו:

"קוּם. הִתְנַעֵרָה, עִם חֵלְכָה,

עַם עֲבָדִים וּמְזֵה רָעָב…"

הוא נגרר אחריהם. מתוך נפש מרה ורוח נכאה שר אתם:

אֵשׁ הַנְּקָמָה הַלֵּב לִחֵכָה

לִקְרַאת אוֹיֵב הִכּוֹן לַקְּרָב"

– אנו רוצים לשלוט ואנו נשלוט – לוחש לו סרגייב בדרך ומספר לו בחטיפה את כל הגדולות והגבורות, שעשו בדרך. ברכבת משורינת דלקו אחרי הכתפות המוזהבות והרביצו במוגי הלב, המנוולים, כראוי להם. הפילו בהם רב. הפעם יתחזקו הבולשביקים בשלטונם ואיש לא יעיז עוד להפריע את מנוחתם. מעכשיו, כל החפץ חיים יכנס לתוך שורותיהם בלבב שלם.

מנדיק הספיק גם הוא לספר לו במלים קצרות את כל הקורות אותם מיום בוא מחנה דניקין אליהם ואת מצבו הדחוק עתה. סיפר לו גם על מטרת ביקורו בבית ראש הועד והבטחתו.

– אין לך רשות לעבוד באיזה מקום אחר – אמר לו סרגייב – אינך איש פרטי. שייך אתה לממשלה שלנו. בוא אל השטאב מחרתים ונדבר אתך בנוגע לעבודתך. עומד אני לעזוב בקרוב את קארפובה לזמן ממושך יותר. בטרם הפרדי ממך אני רוצה לעשות בשבילך איזה דבר של ממש, שלא תהיה תלוי באויר. עשית הרבה גם בשבילנו.

מנדיק הודה לו.

"אֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נְקִימָה,

לֹא כְּלוּם אֶתְמוֹל – מָחָר הַכֹּל" –

המשיכה המקהלה לשיר. לבסוף נגמרה התהלוכה. ההמון התפזר. גם מנדיק הלך הביתה מעודד במקצת.

באותו לילה היו מעטים מתוך התושבים, ששמעו איזה רעש המום, כאילו נתערער בנין גדול ונפל. בבוקר נודע הדבר. הרומנים פוצצו את גשר הברזל הנטוי על הדניסטר זה כשלושים שנה. אין גשר ואין קשר בין שלטון קפיטליסטי ושלטון פרולטרי…

בזמן הקבוע בא מנדיק אל השטאב ומצא שם רק את לוברטין לבדו. רוסי טהור, מוסקבאי בגיל של שלושים וחמש, בהיר שער, עם פנים אפורים גלויים, מצח צר עם חריצים דקים לארכו, חוטם קצר ועבה בקצהו ועינים כחלחלות. רציני, שקט ומתון. בעל תנועות כבדות ומרושלות. את מנדיק, שידע בשם מנדלייב, קיבל בפנים יפות, הראה בידו על כסא לשבת עליו ואמר לו:

– אנו פותחים, אולי עוד החודש, “מחלקה מיוחדת”, שתפקידה יהיה לשמור על הגבול. ולפי המלצת החברים. סרגייב ולבוב, ובמקצת גם ברצוני, אנו מקבלים אותך לעבוד במוסדנו החדש. לאחר שהמנגנון יסודר נוכל לקבוע את תפקידך. אנו נדרוש ממך מה שדורשים בכל מוסד מפקידיו: ישרנות, דייקנות ומסירות. דבר המובן מאליו, כי עובדינו צריכים להיות נאמנים לתורת לנין וחדורי רוח הבולשביזם. לאחרים אין מקום בקרבנו.

עוד הוא מדבר וסרגייב נכנס.

– טוב שמצאתיך, מנדלייב – אמר סרגייב – החבר לוברטין דיבר אתך בודאי על ענין העבודה החדשה שלך. אני ערבתיך ומקוה, שלא תביישני, אתה הלא מתושבי המקום ותוכל להקל בהרבה על החבר לוברטין בארגון המוסד. חשבתי לקחת אותך עמי למקום עבודתי. ואולם מהיותך קשור לילדיך החלטתי להשאירך כאן עד זמן ידוע. עוד נפגש. הגורל קשר אותנו יחד זה יותר משנה ונהיה קשורים גם להבא. העיקר, שתהיה בולשביק נאמן ועובד חרוץ. ואתה צריך להתגאות, שבגורלך עלה להשתתף בבנין ארצנו ושלטוננו.

מנדלייב הלך הביתה שבע רצון. סר הפחד והדאגה ליום מחר. טוב שיש עבודה. הוא ידבר עם לוברטין ויתיעץ איך לפתור את שאלת הילדים. לוברטין מוצא חן בעיניו בפשטותו, מעורר בלבו אמונה ובטחון. כשסיפר להדסה ולמיכאלי את תוצאות ביקורו בשטאב, אמרה לו הדסה:

– טוב מאד, שמצאת עבודה. אגדל מעט ואחפש עבודה גם בשבילי. אתחיל להרויח ואקל מעליך. איני רוצה להיות למעמסה עליך. את כל עבודות הבית אעשה אני.

נעלב מיכאלי, שאינם מדברים גם עליו, ואמר:

– גם אני אעזור לך, הדסה, אני אוכל לעשות הכל.

את שאלת סדור הילדים לא דחה מנדיק לזמן רב, כי היא לא נתנה לו מנוחה. ובאחד הימים, כשהיה עם לוברטין במשרד ואין איש אתם, גלל לפניו את פרשת הדסה. ענין מיכאלי היה ידוע לו עוד מאותם הימים, שהסתתר בביתו. הלז שמע את דבריו מתוך הקשבה והתפלא בלבו על הצעיר הזה, שלבו רחב, טוב ומלא רחמים לשני היתומים עד להקרבת עצמו. הציע לו, שיבוא מחר בערב לביתו ויציגהו לפני אשתו, והיא תאמר לו מה לעשות. מנדלייב הלך למחרת בערב לבית לוברטין. פגשה אותו אבדוטיה מטרופנובנה אשתו בפנים מסבירות ואמרה לו, שבעלה אינו בבית, כי נקרא לאיזו ישיבה תכופה, אבל היא יודעת למה הוא בא; בעלה סיפר לה את כל הענין. ביקשה ממנו לשבת והכינה בשבילו תה. ישב מנדלייב נבוך מקבלת פנים טובה זו. עד שהיא טרחה בהכנת התה ישב וסקר את החדר הפשוט בלי כל קשוטים וצעצועים ואותה, גבוהה, בלונדינית, בשר­נית עם ראש עגול ופנים טובים מחייכים, לבושה “סאראפאן” צעקני, אדום עם נקודות צהובות גדולות ומטפחת צבעונית על ראשה. דיבורה היה גברי בקול רם, ברחבות ובניגון מוסקבאי. בפעם הראשונה בחייה הובאה לעיירה יהודית, גרה בבית יהודי ובסביבה יהודית, אך היא הסתגלה מהר לתנאים החדשים, התקרבה לבעלת־הבית ולשכנותיה. למדה מהן לאפות לחם ועוגות ולבשל דגים ממולאים בנוסח יהודי. אף הדריכו אותה נשים בהלכות נאמנות לבעלה: לתקן לו לבנים וגרבים בכל שבוע ולגהץ לו מטפחת־אף וכדומה. הנשים חשבו אותה לאחת מהן והיו יושבות ומספרות אתה מתוך ידידות ומתנות לפניה את כל הצרות, שבאו על עיירתן מהפטליוראים, הבולשביקים והדניקינאים גם יחד, ועל העוני והסבל השוררים בעיירה עתה. עיני אבדוטיה מטרופנובנה מלאו דמעות. כשבא בעלה הביתה מסרה לו את שיחות הנשים ואת ספוריהן ושאלה אותו, אם אמת מה שמספרות.

– אמת, הכל אמת, יקירתי – אמר בעלה.

– האמנם מסוגל העם הרוסי לתועבות כאלה? – שאלה בתום לבה.

– את התועבות עשו על־פי רוב האוקראינים, החוחולים – אמר לוברטין – אך בשעת מהפכה נהפכים כל האנשים לחיות רעות, ואולם בקרוב תעבור שעת השגעון. ממשלת הפועלים תתחזק ואז יהפך לב כולם לטוב. לא יבדילו עוד בין יהודי לשאינו יהודי.

האמינה לו אבדוטיה והלכה ומסרה לחברותיה את דברי בעלה.

–הלואי, רבונו של עולם, יהא כדברי בעלך ודבריך – אמרו השכנות ועיניהן שלחו למרום – היו אתם השליחים הטובים של הקדוש־ברוך־הוא.

עכשיו, בשבת אבדוטיה מטרופנובנה עם מנדלייב ובשמעה מפיו את הספור על מיכאלי והדסה, נתמלאו עיניה דמעות, ולבה – רחמים. היא הביעה את רצונה לראות את הילדים ודוקא בביתם. מנדלייב בא בערב לאחר יומים ולקח אותה לביתו. היא שוחחה עם הילדים. הם מצאו חן בעיניה והיא נקשרה אליהם. כעבור ימים אחדים השתדלה בפני המחלקה לביטוח סוציאלי, והמחלקה קיבלה על עצמה לכלכל את שניהם.

לא קל היה למנדלייב למצוא משפחה הגונה, שתואיל לקבל לביתה שני ילדים בשעת בלבול וחוסר צרכי אוכל. אך יגע ומצא. נחמיה נתנזון, יהודי משכיל וציוני ותיק, שהנהיג בביתו את השפה העברית ושתי בנותיו קבלו חנוך עברי לאומי, השפיע על אשתו, שתסכים לקבל לפקוחה ולטפולה את בתו היתומה של אברהם בן־שלום, שנחשב להם לידיד, וגם את מיכאלי היתום. השפיעה עליה גם הבטחתו של מנדלייב לשלם להם חלק מהשכר בחמרי מזון, שהבטיחו לו אבדוטיה מטרופנובנה והמחלקה לביטוח סוציאלי. העביר מנדלייב לבית נתנזון את הילדים ביחד עם כל החפצים, שנשארו להדסה אחרי מות הוריה, – והוא השתחרר ויכול לעסוק בעבודתו בלי מפריע.

פרק שמיני: לבטים מתוך עבודה

בחור חזק ומוצק, לבוש מכנסי גליפה עם טלאי עור שחור מאחוריהם בשביל רכיבה, מגפים ארוכים, שהגיעו עד למעלה מברכיו, מעיל עור צהוב וכובע חאקי עגול בלי מצחיה עם תיק עור ואקדח בראונינג בחגורתו – כזה הוא מנדלייב בעבודתו במחלקה המיוחדת. בזמן הראשון היתה העבודה מעטה. עוד לא היתה תכנית קבועה; עוד לא נקבעו כל סעיפי העבודה; עוד לא נמצאו כל העובדים. לוברטין, שנתמנה לראש המחלקה, היה עסוק בארגון; גריגוריב סגנו נמצא כל הימים מחוץ למחלקה. נוסע ליומים ולשלשה ימים, שב ליום ונוסע שוב. חדרי הבית, שלקחו בשביל המחלקה, היו עדיין ריקים כמעט. היה הרבה זמן לשיחות בטלה ולפהוק. הפקידים והסוכנים למיניהם התאספו בשעות הפנויות בחדר הגדול, שהיה פעם אולם הכבוד לבעלי־הבית בשביל אורחים חשובים, והתוכחו בשאלות העומדות ברומו של הבולשביזם. כולם היו לפי דבריהם קנאים לבולש­ביזם ולקומונה. מנדלייב יוצק מים על ידם, כי עולים הם בשנים עליו ובאים מערים גדולות; יושב כתלמיד לפני רבותיו ומאזין לדבריהם. ראשית, מתפלא הוא לעובדה, שכולם שוים. אין הבדל בדרגות המשרות. ראש המחלקה לוברטין, גריגוריב סגנו, פופקה חוקר הדין השמן קצת וקצר הרגלים, הקומנדנט זלצ׳ונקה הלטיש, ארך הרגלים והידים והצואר, בעל תנועות מרושלות; החיילים הפשוטים, הנמצאים בשמירה, כולם בינם לבין עצמם: “אתה”. מדברים בלשון גסה ולפעמים אף בחרוף. היחסים הם פשוטים יותר מדי, לא לפי הנימוסים המקובלים. שנית, הוא רואה ביניהם בחורים רזים, עניים, שאינם דורשים לעצמם כלום, מסתפקים במועט בהווה ומקוים לגדולות בעתיד. מדברים גבוהה על המהפכה הבולשביסטית, על הנצחונות וההישגים. השמות לנין וטרוצקי לא ימושו מפיהם. מדברים בבטחון גמור על השמדת אויבי הרפובליקה הרספס״רית, על כריתת ראשי הצפעוני של הקונטרריבולוציה. בטוחים הם, כי כאשר רק יעקרו מן השורש את הקפיטליזם ואת הבורגניות – אז יבוא גן־העדן המקווה, העת המאושרה, שבה יהיה הפועל שר העולם וכל דאגה לא תעיב את שמי חייו. תארו להם את ימי האושר בעתיד. והמשפחה? על הפועל יהיה רק להוליד בנים, הדאגה להם תיקח הממשלה על עצמה. דירה, בגדים? מן הטוב והמובחר, והכל בלי כסף. תיאטרון ומוסיקה? בשורה הראשונה. וכן הלאה. ועד שיבואו הימים הטובים ההם, על כולם להטות שכם, לסבול לשם הרעיון, האידיאל האינטרנציונלי. ואולם יש כאלה, שאינם מסתפקים במה שיהיה. הם דורשים להם כל טוב כל הנאה ודוקא תיכף ומיד. וכשאין להם הם רוגנים. פיהם מלא אלה וחרפות, ואף את לנין וטרוצקי אינם מהדרים. תן להם יי״ש, את ה״סורוקובקה“. הם רוצים גם בקוניאק, גם יין טוב לסעודה. ולא – ילך לוברטין לשמור בלילה והם יישנו להם במטה במנוחה. אילו מיוחסים הם, גריגוריב וזלצ׳נקה ה”חסידה הארוכה"? ילכו אלה לחטוב עצים והם, החיילים, ישבו על כסאותיהם. כך הם משוחחים ביניהם בשעות הפנאי, כשהם שוכבים סרוחים על ספסלים ארוכים על גבם ויורקים אל התקרה. מפהקים ומקללים את כולם.

והנה הסתדרה המכונה. וכשיש מכונה מבקשים בשבילה עבודה, וכשמבקשים מוצאים. האגף שבחצר נועד לבית אסורים. והוא נתמלא מהר. נתפסו שנים, שלשה אנשים חשודים, המסתובבים בכפרים ובקצוי העיירה ומפיצים בין ההמון החשוד סיסמאות נגד הקומונה, שבאה להשמיד את הדת, ונגד היהודים, הרוצים לרשת את רוסיה ולרכוב על העם הרוסי. מגלים כנופיות של יהודים ספקולנטים, הסוחרים בסחורות אסורות על־פי החוק הסוביטי. תופסים יהודים המובילים סוכר בדרכים נסתרות. מתגלה, שבין חברי האיספולקום יש חברים הלוקחים שוחד ונותנים רשיונות לסחור, ואוסרים גם את נותני השוחד וגם את מקבליו, ועוד, ועוד. מנדלייב נמשך לאט־לאט לתוך העבודה. הוא מתחיל מבין את מהות השלטון ואת כוונותיו ושאיפותיו. התורה, שהטיף לו אברמוב, והמושגים המופשטים, שהשמיע באזניו, מקבלים עכשיו צורה מוחשית. זוכר את מעשי חייקל והספקולנטים באניפולי, ומתרתח והוא עוזר לחבריו לבער את הרע מן הארץ. הוא תופס את כוח הקפיטל ואת רעת לבם של האנשים, הגוזלים מפי העניים את לחמם והם נהנים מכל מנעמי החיים, זוללים וסובאים עד שיצא מפיהם ויהיה להם לזרא. מסכים בכל לבו, שאי־צדק גמור שורר בעולם הקפיטליסטי, ויש להפכו ולעקור את הרע מן השורש. הרוב הגדול עמל ועובד בשארית כוחו, מסכן את חייו בכל מיני עבודה קשה. ובכל זה הוא רעב ללחם, קופא מקור והולך ערום בלי לבוש. והמועט אינו עושה כלום ויש לו הכל, טפילים כאלה רבים הם. איה היושר והצדק? האמנם אלה הם מעשי אלהים? היש אלהי־צדק ויושר? האין השלטון החדש, השואף ליושר ולצדק, הרודף את המעמד הרכושני ועומד לימין הנרדפים והנעלבים, ראוי לתהלה ולתמיכה? הנה לוברטין, גריגוריב, זלצ׳נקה ופופקה ועוד, כולם חיים בפשטות, מחסרים נפשם מכל מותרות, אינם מבחינים בשום דבר בין יהודי לשאינו יהודי. כולם שוים בעיניהם והם שוקדים לבער את הרע מכל מקום, שהוא נמצא. הוא הולך בעקבותם. המטרה קדושה בעיניו, והוא משתמש באמצעים המקובלים במוסד זה. מרגל ועוקב את הרעים והחוטאים, אוסר אותם מתוך ספוק רוח, שעולה בידו לעזור לשלטונות להפחית את הרע. כוונתו טובה ומעשיו רצויים. הוא מתפלא בראותו את היהודים מתיחסים אל המוסד בחשד, בפחד ויראים אפילו לקרב אליו. סחור סחור הם הולכים; ובפגשם במי שהוא מן העובדים במחלקה הם נוטים הצדה, נעלמים ומתחבאים מפניו; ולא רק מן הזרים, שאינם ידועים להם, אלא גם מפניו, שהוא ידוע להם, הם נזהרים. כשהוא עובר על יד אנשים, העומדים יחד ומשוחחים ביניהם, מיד הם משתתקים. יש שהוא פוגש מכירים, חברים וידידים ומקדם את פניהם בברכת שלום כמו תמיד – והם עונים לו בשפה רפה, או עושים את עצמם, כאילו לא ראוהו. יש שמכרים רואים אותו מרחוק ונפנים הצדה, שלא להפגש עמו. מהו הענין? מדוע יחס חשדני כזה אליו? הלא הוא ממלא את חובתו מתוך יושר. קוצים הוא מכלה, מכשולים הוא מסיר מעל הדרך – הראוי הוא בשביל זה לבוז ולחשד? וכי אינם רוצים הם בתיקון העולם? המוצאים הסדרים הישנים חן בעיניהם? מי עוד כיהודים, שסבלו בימי הצאר? הלא הם צריכים לשמוח על השלטון האדום ולתמוך בו. הדבר מכאיב לו מאד.

אולם יש לפעמים, שאיזה יתוש מנקר לו במוחו ומזמזם לו באזניו, שגם פה לא הכל כשורה; יש ויש הרבה פגימות ולקויים גם במוסד זה. במשך החדשים, שהוא עובד במשרתו זו, עברו לפניו הרבה עובדים, סוכנים, בלשים וכל מיני פקידים, שבאו הנה ממחלקות ומסניפים אחרים. הקשיב לדבריהם, הסתכל למעלליהם ובא לידי הרהור, שהתודה והמעשה לא תמיד מתאימים זה לזה. דברי גסות ונבול פה מן המין הגרוע ביותר, קללות וחרופים בנוסח הרוסי; התקלסות והסתוללות בכל אלה, שנפלו לידם; שמחה לאיד אחרים, הכאות, סטירות וצליפות במגלב על גבי אנשים דלים וחלשים ואפילו על נשים וילדים. כל אלה מעשים רגילים. עושים חפושים בבתים ומחרימים כל כמות שהיא של צרכי אוכל וסחורות, שיש לכל אדם רשות להחזיק בביתו. ומה עושים בסחורות המוחרמות? במחסן של המחלקה נמצאים שקי סוכר, סבון, גפרורים, שמן, קמח ועוד – ומי נהנה מהם? המחלקים אותם לפועלים מחוסרי עבודה, לעניים מחוסרי כל? לא היה כדבר הזה! על־פי פקודה מגבוה צריכים לשלוח כל חרם למחלקה המרכזית במטרופול. אך מכיון, שהמרחק רב ולא תמיד הולכת הרכבת שמה, מחכים עד שיאספו כמות גדולה של סחורות. בינתים פתחו להם הפקידים מטבח כללי ונוטלים מן המחסן בשביל המטבח כל מיני מזון. בשבילם יש לחם וירקות, בשר ודגים; ואפילו יין וקוניאק ממציאים להם המבריחים הרשמיים, שיש להם קשר עם הרומנים?; בעוד שלפועלים ולעניים אין כל. חסר להם אף מעט קמח תירס לממליגה. והעניות גדלה מאד. ואם כן איה היושר והצדק הסוציאלי? יש כאלה שבציניות מבישה ומרגיזה מעקמים את האינטרנציונל כטוב לבם ביין ולא יתבוששו לשיר בקול רם:

"עוֹלָם יָשָׁן עַד הַיְּסוֹד נַחֲרִימָה,

מִגַּב כָּפוּף נְפָרֵק הָעוֹל;

אֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נְקִימָה,

לֹא כְּלוּם אֶתְמוֹל – מָחָר הַכֹּל."

ואיזו שמחה תוקפת אותם, כשתופסים יהודי מסכן עם מעט סחורה! ומי הם השמחים לאידם? צעירים יהודים המתכחשים לאחיהם; בחורי הפקר, שאין דבר קדוש בעיניהם. הנה בלקירוב השחרחר, הפוזל בעיניו השחורות. מספרים עליו נוראות. חפושים הוא עורך בבתים פרטים רק מאחר חצות לילה. מסיר את השמיכות מעל בחורות ונשים ישנות, מגלה אותן ומחפש במטותיהן סחורות אסורות. כשהוא מחרים ואליוטה, תכשיטים ואבנים יקרות הוא מוסר למחלקה רק חלק מהחרם וחלק הוא לוקח לעצמו. פריצות ושחיתות המדות באופן מבהיל מאד. הפקידים מסדרים להם נשפים של הוללות וזימה. כמה פעמים הזמינו אותו לבוא אל הנשפים, אך הוא הסתלק מהם. המשתתפים בהם מתפארים אחר־כך ומספרים בפניו פרטים ציניים. הוא מתאדם, אוטם את אזניו משמוע – והם צוחקים ולועגים לתמימותו. יש במחלקה עובדת אחת בלבאנובה שמה. בת הורים הגונים, כמו שאומרים מכיריה. נועלת היא מגפים, לובשת שמלה קצרה ומעיל עור. את מחלפותיה גזזה ואת שער ראשה פרעה ושמח כובע חיילים על ראשה. מעשנת “מחורקה” (טבק גרוע), שותה “סמוגון (יי״ש גרוע) ואוכלת נקניקי חזיר. תפקידה לרשום בכפרים את היבול ולקבוע את מכסת ה״רזוורסטקה” (מס היבולים). בכל פעם שהיא שבה מן הכפר, מחזרת אחרי כל העובדים במחלקה ומציקה גם לו, מחבקת אותו, מנשקת ומגפפת אותו לעיני כל. הוא כועס ודוחף אותה מעליו. היא מעוררת. בו גועל נפש ותעוב, וכלם צוחקים, צוהלים כסוסים. פעם, בשעה מאוחרת בליל לבנה עבר ליד דירתו של בלקירוב ונזדעזע כלו למראה מוזר. מביתו הגיחה אשה ערומה כולה כיום הולדה, פרועת שער כמכשפה. עמדה ברחוב ורקדה מול הלבנה. נתקלה בו, תפשה אותו בידו והעבירה אותה על גופה הערום הוא נבהל. חשב שזו היא משוגעת. אך כשפזרה את שערותיה ונגלו פניה, הכיר בה את בלבאגובה. היא משכה אותו אליה, צחקה צחוק פרוע ודברה באזניו דברי עגבים. ריח יי״ש ויין נדף מפיה. ספרו לו אחר כך, שהיא סהרורית. בכל ליל־סהר היא שותה לשכרה ומטיילת ערומה ברחובות בלוית בלקירוב ואחרים. כשהוא נזכר במאורע זה תוקפת אותו בחילה עד להקיא. מאין ליהודים בנות כאלה ובנים סוררים כבלקירוב והדומים לו?

בזמן האחרון התחילו שומרים על הגבול שמירה יתירה ואין לך לילה, שלא יתפסו יהודים, שחושדים בהם, שרוצים לעבור את הגבול. בית האסורים מלא מהם. חבריו לעבודה מדריכים ומלמדים אותו, כיצד לצוד ציד בין הפליטים, הנוהרים אל הגבול; איך לרמותם, כדי שיגלו את צפונותיהם ואת הכסף שיש להם. מחובת משרתו להשתתף בציד ולאסור אנשים כאלה. אך בלבו מתעוררת מחאה עזה. הוא מתווכח אתם, ושואל אותם:

– אכן בנוגע לספקולנטים, לאכספלואטטורים יש להסכים לעצם המלחמה נגדם, אבל הפליטים האומללים במה חטאו ולמה אתם רודפים אותם? האין להם רשות לחפוץ לעזוב את הארץ, שהתנכרה להם? הם סבלו כל כך הרבה; שפכו את דמם, הרסו אותם ממצבם, החריבו את בתיהם, לקחו את כל אשר להם ושרפו את עירותיהם – ומה נשאר להם לעשות בארץ זו? מי יעזור להם כאן? ילכו באשר ילכו. למי זה איכפת ואיזה נזק הם גורמים לבולשביזם?

והם מה עונים?

– הנה לכם קומוניסט בעל פסיכולוגיה בורגנית! נכנסת לעבוד בתוך שורותינו – עליך לעקור מלבך את סבל הירושה ושריד העבר, שהבאת אתך מבית אבא׳לה ואמה׳לה. בשבילנו, הקומוניסטים, הם כלם ספיקולנטים דיזירטידים. אנחנו שפכנו את דמנו בעד הרפובליקה של הפועלים. מי שעוזב אותה בוגד הוא, שותף ל״אנטנטה״ ואחת דתו ליריה!

ויש שעל תוכחתו הם אומרים לו:

– לא “חבר” אתה לנו, מנדלייב. כלך לך מדרכך זו. ואם אינך יכול להסתגל, לך לך ואל תפריענו. בורגני אתה.

מה מכאיב לו הדבר? הוא, בן עניים, בן בנו של קבצנים, הדורש תמיד טובת עניים, כואב את כאבם; אינו רוצה ליהנות מן הגזל ואינו יכול לראות בעלבונות אחרים ובעוול, שהם עושים; – הוא, לדבריהם, בעל פסיכולוגיה בורגנית, והם, הזוללים והסובאים, שפרקו מעליהם כל עול וכל מוסר ונמוס, הם הנם הקומוניסטים האמתיים, הפרולטרים וכו׳! צרות עין, רעת לב, שנאה, חתירת איש תחת רעהו, איגואיזם מרובה, שחיתות המדות ולשון מדברת גדולות – הבאלה תבנה הריפובליקה החדשה? האלה יביאו אושר ופדות לאנושיות? בימים הראשונים, כשהיה אברמוב בקארפובה, והוא גלה לפניו את מחשבות לבו ואת ספקותיו, הסביר לו הלז, שכך הוא דרך העולם. בשעה שבונים בית רואים מסביב לבנין רק הרס, שבירה, נתיצה, לכלוך, זוהמה, אי־סדר ורעש, אך מתוך כל אלה עולה וצץ הבנין. ואחר שגומרים אותו מסירים את הלכלוך ומנקים מסביבו, והכל יפה ומסודר.

– אבל כמה חיים נקברים ללא עת, כמה דם נשפך לחנם, כמה יסורים ועלבונות נגרמים לאנשים חפים מפשע! כמה ידים מסואבות מכאיבות לברי לבב!– צעק.

– כל מהפכה גוררת אחריה שפך דם, אכזריות וסבל המונים. אין זמן להרהר ולהתפלסף ולבדוק כליות ולב בעדינות. אין רחמים ואין רכרוכית. כך עשה גם משה בשעתו. בשעה, שהיהודים עשו את העגל, קם והכריז: "הרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו!״ אין רחמים!

הוא אינו מלומד כאברמוב, אך אינו יכול להסכים לכל זה, לבו אומר לו שהנמשל אינו דומה למשל. לפי שהסביר לו בן־שלום את מעשה העגל סר העם מן הדרך הטובה; המיר את אלהיו בעגל, היתה כונה מצד המחטיאים להשיב את היהודים לעבודת אלילים, לפראות. והלויים, שנשארו נאמנים לאל, עשו שפטים בעובדי העגל ובמחטיאים. וכאן אומרים ליצור עולם חדש טרם שיודעים, אם יווצר העולם החדש ואם יהיה כלו טוב, כמו שחושבים. בינתים באים ריקים ואנשי הפקר וחומסים ועושים כל תועבה והכל בשם העולם החדש, שאיש לא ראהו ואינו ידע את צורתו ואת טיבו… הוא חדל כבר להתווכח עם אחרים. הם צועקים, צווחים ומציפים אותו במבול של מלים, שאינו יודע את פירושן. והוא אינו יכול להביע את כל מחשבותיו והגיון לבו. אבל מתווכח הוא עם עצמו. מלחמה סוערת פנימית תמיד לו, מלחמה בין הכרה וחובה, בין לבו ומוחו. מוחו אומר לו: לא מתוך גיוס ובעל־כרחך נכנסת לעבוד במוסד הזה, אלא מרצונך הטוב, וחייב אתה איפוא למלאות באמונה את כל החובות, שהמוסד מטיל עליך. לא לך להרהר אחד פקודות הגבוהים ממך. הם יודעים למה ובשביל מה בא כל חוק ופקודה ומכוונים את כל העבודה, לפי המטרה ששמו לפניהם! אם אתה מפקפק ומתרשל אין מקומך כאן. עזוב. ואולם מיד בא הלב ואומר לו, שאסור לו לעזוב. הוא אינו עושה כל רע ועול; אינו משתמש בכח משרתו לטובתו ולרעת אחרים. אדרבה, הוא מתקן עותתם של אחרים. והוא מחויב להשאר.

במשך הזמן צפה ועלתה לפניו שאלת היהודים. לכאורה נלחם השלטון נגד ספקולנטים, מבריחים, בורגנים, דיזרטירים, שונאי הרפובליקה וכו', למעשה ממלאים את בתי הסוהר כמעט רק יהודים. ושאינם־יהודים אים? הם עשו פרעות ביהודים, שדדו, הרגו, ומלאו את בתיהם מטוב היהודים והחריבו את קניהם של האומללים הפליטים. הממשלה מחלקת להם, לגוים, את כל אחוזות ה״פריצים" ואת האינוונטר החי והדומם. ובכל זאת אין דעתם של הגויים נוחה משלטון הסובייטים. כמה פעמים התקוממו ומרדו בו. גם עתה יש עוד מקרים, שמתנפלים מן המארב על הבולשביקים, כלומר על יהודים, והורגים בהם – ובכל זאת תופסים ואוסרים יהודים ואומרים עליהם, שהם יסוד מזיק לשלטון. הפטליוראים והדניקינאים האשימו את היהודים בקומוניזם, והקומוניסטים, ביחוד היהודים שבהם, מאשימים אותם בקונטרבולוציה ובחתירה תחת שלטון המועצות. בכול אשמים היהודים. והמחלקה נוסדה כאלו רק בשביל לחטוף ולאסור פליטים יהודים עניים. האם זהו היושר הבולשביסטי? בזמן האחרון נתערערה אמונתו אפילו בצדקת המלחמה נגד הספקולנטים היהודים, כמו שקוראים לסוחרים הזעירים. במה הם אשמים? בתנאי הזמן של המשטר הקפיטליסטי עסקו במסחר. עתה נוצר שלטון פרולטרי, והתנאים נשתנו. ואין עוד מקום לסחר־מכר ולניצול. טוב. אבל האם נסו להחזיר את הסוחרים הללו למוטב, לתת להם עבודה, שיוכלו להרויח בה את לחמם מיגיע כפיהם והם הסתלקו ממנה? מה להם לעשות, שלא יגועו הם וילדיהם ברעב? לבו כואב תמיד לגורלם הרע של אחיו האומללים, והוא עושה פשרה עם מצפונו. בא לידו ספיקולנט גדול, האוסף הרבה סחורה, כדי להתעשר – בשבילו אין בלבו חמלה. בלי כל חרטה ונוחם הוא מוסר אותו למחלקה ויעשו בו כטוב בעיני הרשות. אך כשבא לידו עני, הסוחב על גבו מעט סחורה, שממנה הוא יונק את פרנסתו הזעומה והוא מסכן את חייו בגללה; הלז בוכה ומתחנן לפניו, שיחוס על אשתו ובניו – עליו הוא מרחם ולו הוא נותן להמלט ביחד עם קומץ סחורתו. הממשלה לא תסבול מזה. אותו הדבר גם בנוגע לפליטים. לבושי הדר, בעלי כרס, פנים מפוטמים – אותם הוא מצווה ועומד למסרם לידי השלטון. בעלי יכולת הם, ואולי באמת יזיקו לשלטון הסוביטים. יוכיחו את צדקתם וישתחררו. הוא אינו חוקר ואינו שופט. אך אם דלים ואביונים הם, חוורים ונדכאים ועל פניהם עקבות צפרניהם של הבאנדיטים – הוא עושה את עצמו כאינו רואה מאומה. ילכו להם. טובה הוא עושה בזה גם להם וגם לממשלה ולארץ.

אולם גם כפילות זו מצערת אותו וגוזלת ממנו את מנוחתו. גם אלהים וגם השלטון לא מלאו את ידיו להיות בוחן לבבות וחודר כליות. הוא צריך ומחויב לעשות מה שמצוים עליו בלי כל פשרה. ״היה ישר ואל תתחכם׳^, – אמר לו לוברטין בכניסתו למשרה זו. אין הפרט קיים בעיני השלטונות, אלא הכלל. אך אם כן מדוע כל שאר העובדים, המתאמרים לקומוניסטים נלהבים, מדוע הם אינם ממלאים את חובותיהם ומשתמשים עוד בשלטונם לרעה?…

קשה לו למצוא דרך בתסבוכת זו. הוא נקלע בכף הקלע. מערבולת של מחשבות סותרות זו את זו מזעזעת אותו. נכנס לעבוד במוסד זה מרצונו הטוב ועושה הכל מתוך כפיה ואונס. התכונן לנסוע לארץ־ישראל ונמצא במחיצת אנשים הנלחמים נגד אלהים, נגד הדת, נגד הציונות ונגד היהודים. הרעיונות, שהכניס בו אברמוב משכו אותו, לוברטין מקסים אותו בישרו; המטרות, שהבולשביזם שואף אליהן לגשמן, נעלות הן; אך כל מה שנעשה לעיניו קלוקל הוא ודוחה. בינתים הוא מנותק ומנודה גם לחבריו לעבודה והם נזהרים מפניו וחושדים בו תמיד; ומרוחק ומוחרם הוא לחבריו הקודמים של “התחיה” ו,,הדרור"… אין טוב לו מאשר להסתלק ולהתפטר מעבודה זו, שאינו מוכשר לה ולא נוצר בשבילה. אבל איך יעשה את הדבר הזה? לא הגיעה עדיין השעה לכך.

נוחם ומרגוע במקצת הוא מוצא רק באותן השעות, שהוא נמצא בחברת הדסה ומיכאלי. הגיל שלהם מתגבר על מצבם הטרגי ואינו נותן להם לחשוב הרבה על כל מה שעבר עליהם ולדאוג לעתידם. רק לפעמים יורדת עליהם רוח עצבות, ומרה שחורה שוררת עליהם. אז הם בוכים, נאנחים ושופכים באזניו את מרי שיחם, כאלו הוא אשם באסונם. עליו להעתיר עליהם דברים, להשקיט את יגונם ולפייסם. אך בדרך כלל הוא נהנה ומתענג לראות אותם גדלים, פורחים, מתפתחים יפה ולבם טוב עליהם. חבל שהבולשביקים סגרו ובטלו את הגמנסיה. נסגרו גם שאר בתי הספר. עכשו שניהם מתבטלים. מיכאלי מנגן הרבה בכנור, כותב מכתבים ארוכים להוריו והם נשארים, כמובן, אצלו, וקורא בספרים. לר' נחמיה נתנזון יש בית דפוס, וכשהמכונה עובדת לפעמים נכנס שמה מיכאלי, מתבונן לסדור האותיות ולהדפסה ולומד גם כן את מלאכת סדור האותיות. הדסה לומדת במטבח לבשל ולאפות. מנקה את חדרה ועוזרת לבנות נתנזון לסדר את החדרים. יש שם מכונת תפירה, שמנדלייב הציל אותה מידי האיספולקום, שאמר להחרימה, והיא לומדת לתפור במכונה. אבל אין בד ומעטים הם החוטים לתפירה. גם היא יושבת בערבים ועורכת מכתבים ל״עולם האמת", להוריה ולאדון העולם. מכתביה מלאים שאלות וקושיות על העולם, שאינו בסדר. כך עובר עליהם הזמן, עם משפחת נתנזון התרגלו וחיים כבני משפחה אחת. גם אבדוטיה מטרופנובנה באה לפעמים לבקרם, כי נקשרה נפשה בהם וקוראה להם: ילדי! מביאה להם שוקולדה וסוכריות המובאות על ידי ידידיה מעבר לגבול. חג הוא להם תמיד ושמחים הם לבואו, מתרפקים עליו, כילדים על אביהם. זה גורם לו אושר. זהו חלקו מכל עמלו. בקרבתם הוא שוכח את התרוצצות המחשבות והיצרים. בחברתם נושם אויר הנקי מהרעל והנוול שבמחלקה. את מיכאלי הוא מעמיד בין ברכיו, מחבקו, מלטפו ומסלסל בשערו. לא כן הדסה. הוא נזהר על־פי רוב מנגוע בה. יש, שהיא לוקחת אותו בידיו ורוקדת סביבו בתרועת צחוק. הוא חושק ללחצה אל לבו, לנשקה במצחה. אד מיד נרתע לאחור. קדושה היא בעיניו. צריך להיות מרחק ידוע בינו ובינה, שלא יטמאנה בהבל פיו, בריח בגדיו, שמביא אתו מאותו מקום הטומאה.

רע עליו רק זה שאנשי הבית נמנעים מבוא עמו בדברים. נכנס ועובר דרך חדריהם ואינו רואה איש. אותו הדבר, כשהוא יוצא. כפי הנראה גם הם חושדים בו ונזהרים מפניו. עד מתי ימשך מצב כזה? לפי שעה אינו רואה לפניו דרך אחרת והוא ממשיך לשאת בעול.

פרק תשיעי: הפרידה הראשונה

פטליורה, מכנו, דניקין, התקוממות האכרים, שפע הבאנדות, שבהן התברכו פלכי פודוליה, חרסון, קיוב, יקטרינוסלב, ועוד, הסעירו את הישוב היהודי בכל רחבי רוסיה וקלעו אותו בכף הקלע. ידעו העשוקים, שארצם מוט התמוטטה והיתה להם לגרדום, ואם יתמהמהו בה עוד יסופו ויתמו לגווע כהרבה מאחיהם; והלכו לבקש להם מפלט מעבר לגבול, במקום אין חרב הפרעות מעופפת ממעל לראשם. בימים ההם העבירו שמועות, שהגיעו עד ערים דחוקות, כי נהר דניסטר, המפריד בין אוקראינה העקובה מדם ובין בסרביה, שכבשה אותה רומניה בלי כל עמל, פתוח לכל, ובמחיר פרוטות אפשר לעברו ולהכנס לגן־־העדן האירופאי ולאמריקה. והשמועה הוסיפה עוד, שנוסדו ועדים בכל הארצות וחברות צדקה, שאוצרות קורח להן, וכולם דואגים לפליטים ושולחים אותם לכל מקום, שהם רוצים. שערי אמריקה – פתוחים לפניהם וקרוביהם מחכים להם בזרועות פתוחות, ועל ארץ־ישראל יצאה בת־ קול, כי מדינה עברית נוסדה בה מטעם אנגליה עם ממשלה עברית, שבראשה עומד נציב עברי עם מיניסטרים וקונסולים; ויהודי כל ארצות הגולה שולחים תרומות גדולות בכסף ובזהב לטובת המדינה. – הכל זורם לארץ־ישראל, לכלכל את הממשלה ואת הבנים השבים לגבולם: כאלה וכאלה ספרו להם. ואיך אפשר שהם, הפליטים, שסבלו כל כך הרבה, ישארו בארץ ארורה זו ולא יעלו שמה?

ומעמד בעלי עגלות, שעבר ובטל כמעט באותם המקומות, שמסלת הברזל עוברת בהם, עלה ופרח שוב באותם הימים הרעים. לא רק יהודים פשוטים, בוערים ומגושמים אחזו במקצוע זה. גם יהודים יפים, סוחרים נכבדים מאתמול, בהשבר להם מטה לחמם, ובראותם את מך ערכם של החכמות והמדעים, התורה והיחוס, ורב ערכם של סוסים ועגלה, עשו מה שעשו ורכשו להם “זנים ומפרנסים”, מלאו את עגלותיהם פליטים והסיעום דרומה־מערבה, אל המקום, אשר מי מנוחות הדניסטר בשקט יזולו. דרך קשה ומלאה חתחתים וסכנת מות היתה הדרך. לא כל היוצאים באו למטרתם. הרבה נספו בדרך מקור, מרעב, ממחלות ומבאנדיטים, שארבו להם בדרכים. אך כל אלה הפגעים לא הפחידו את הנודדים. אלה נפלו ואלה העפילו והמשיכו את דרך הקוצים, מי ברגל ומי בסוסים. ביום הסתתרו כעטלפים במחילות עפר, ביערות ובנקרות צורים, ובלילות חשך עשו את דרכם. על הרים טפסו, אל הבקעות התגלגלו, בבצות טבעו רגליהם. זרם פליטים כביר של רבבות אנשים שטף. באו מפודוליה ומחרסון, מצדביגוב ומיקטרינוסלב, ממוסקבה ומפטרוגרד וגם מסיביר; באו יחידים ומשפחות, עשירים ועניים, בריאים ובעלי־מום ומטורפים, אנשי מדע ואמנות, בעלי מלאכה ומקצוע ואנשים שחיו תמיד מן האויר. כלם נסחו מאדמת מטעם. לכולם היתה הארץ לבור חושך וצלמות. הם מלאו ברבבותיהם את הדרכים עד שבאו סוף סוף אל הגבול – ונחלו מפח־נפש. רק פה נוכחו, ששמועות בדים הפיצו אחים נפשעים להתעותם ולנצל את אסונם למען בצע, וצרות אחים היו להם לאכלה. הגבול סגור ומסוגר. חיילים מטומטמי מוח וקשי לב עומדים כ״צרברים" לשמור על הנהר משני עבריו ומוכנים לשלוח כדורי עופרת בגו כל מי שיהין לעברו. אז נשארו עיפים, רצוצים ומאוכזבים לשבת בעירות שמשמאל לנהר וצפו לרחמי שמים ול״אולי". וכאשר נתמלאו העירות הללו ולא יכלו לקלוט עוד פליטים, תפסו להם הנודדים קו שני בריחוק כמה פרסאות מן הגבול. וכאשר נתמלא גם הקו הזה, התישבו בקו השלישי. והעגלות הוסיפו לבוא. פלטו את המשא החי, שהביאו, ושבו מיד להביא עוד משא אנשים. וכן חזר חלילה.

אך גם כאן בשלשת הקוים, לא ישבו הפליטים בשלוה, ופרשת ענוייהם לא נסתיימה. סוכני ה״יבסקציה" (המחלקה היהודית) שחטמם, עינם וידם בכל, הריצו ידיעות למרכזיהם השונים, שהמהפכה בסכנה. ההמונים, שבשמם הם, השליטים, באים לדבר תמיד ובכל מקום, מתרכזים ליד הגבול ואומרים לעזוב את הרפובליקה הפרולטרית. קם רעש גדול בעולמות העליונים ואמרו זה לזה: הבה נתחכמה, פן ירבו ההמונים לעזוב את הארץ ויבאישו את ריחנו בעיני כל העולם ויעשו את תורתנו פלסתר. אז נמצא צעיר יהודי, בנו של סנדלר באחת מערי פודוליה, סטודנט שחפני, בעל כשרון ומוח חריף, והוא האזין ותקן שורה שלמה של חוקים וגזרות קשות וארגן לכל אורך הנהר “מחלקות מיוחדות” וסניפים והושיב בהן “שלישיות”, עובדים אחראיים, קומנדנטים, חוקרי־דין, סוכנים, זקיפים ומרגלים; מנגנון גדול ומסודר לרגל וללכוד ברשתו כל אמלל ונכה רוח, שימצא ליד הנהר והוא חשוד במחשבת זדון לעבור אותו. הטילו על מוסד זה להלחם גם במתנגדים למשטר הקים, בנותני שוחד ובלוקחיו, בסוחרי ואליוטה וכדומה. ואת כל האשמות האלה הטילו על הפליטים. את “היסודות המזיקים” תפסו, בדקו, חקרו וחבשו בבית הסוהר, שפטו אותם ושלחום מ״אוטאפ" ל״אוטאפ" עד שבאו למקומות "עבודה בעל כרחם״ ושם הרצו את עונם. ואם נשארו עוד בחיים, אחד עבודת הכפיה, השיבו אותם לעיירותיהם ההרוסות, שימכו וימקו בהן בענים וימותו ביגונם ובאבלם… גם בקארפובה נפתחה מחלקה כזו והיא מרכזית לסניפים, שנפתחו בנקודות שונות. בין קארפובה ואניפולי. בה עבד מנדלייב מתוך לבטים קשים, כי מצא סתירה בין התורה והחיים, בין הדמיון והמציאות. ולבו קשור אל אחיו וכואב את כאבם ואינו יכול לראות בסבלם.

כתשעה חדשים עברו מיום החמישי לחדש אדר שנת תר״פ, שבו עברו דרך קרפובה וחילותיו המוכים והנרדפים של צינגיס־חן מהמאה העשרים. בעתים כסדרן אין זמן של תשעה חדשים נחשב. התעיף עיניך בו ואינו אפילו בזכרון. לא כן בההרס השתות ובהמוט ארץ; בסור צלם אלהים מעל פני האדם, והוא שב לתקופה הקדומה לפני היות התרבות בעולם. בשעה כזו שולט רצון רע, ושאיפה סדיסטית לראות פרפורי־גסיסה של יהודים מעונים בכל ענויי גיהנום. בזמן כזה שעה לשנה תחשב ויום ולילה – לנצח.

במשך תשעת החדשים רבו החליפות והתמורות, שעברו על קארפובה. את השנויים אפשר היה להכיר עוד טרם שנכנסו לעירה. בעבור איש על יד בית־הקברות יכול לראות את ההרס שבו. כי גם על המצבות נשפכה כוס חמתם של הפראים, שעברו על ידו וכלו בו את זעם כשלונם. את ה״אהלים" הרסו ואת מצבותיהם נתצו. גלי העפר הרבים, שנוספו “בשדה”, העידו על קציר מלאך המות בעיירה. מלבד הקרבנות הרבים, שמתו מחמת המחלות השונות, שהתפרצו לאחר לינת הלילה באי, באו עוד הצ׳צ׳ביקים (חיילות גליציה) ברכבת וחנו בקארפובה רק יום אחד. אך המתנה, שזיכו בה את העירה, נשארה לימים רבים. מחנות־מחנות של כנים נושאות בקרבן כל מיני בצילים רחשו ורמשו בין התושבים והפיצו ביניהם מחלות מדבקות שונות. ולחם לא היה לעירה, כי מאנו האכרים לתת את תבואתם ב״סרוליקים" (שטרות קטנים בני אלף רובל סובייטים ונקראו על שם ישראל) ובשטרות צבעונים, שעליהם אפסים רבים. והשלטונות מצדם אסרו על הטחנות לטחון קמח ולהביא לעירה עצי הסקה. על ידי כך כבד הרעב בכל הארץ וגם בקארפובה, ורב מאד מספר נפוחי כפן. לא היה בית שלא יהיו בו חולים, ולא היו כמעט חולים, שלא יעברו לבית הקברות. נפקד חי בעירה ונוסף מת מחוץ לעירה. תל־עפר תחת איש – ואיש תחת תל־עפר. ידעו האנשים, שלא יפנקו אותם במותם; לא ילבישום תכריכים ולא יבואו ידידים וקרובים לחלק להם את הכבוד האחרון, גם מצבה לא יציבו על קברם; ובעבור ימים מספר לא ידע איש את קבורתם עד עולם – ובכל זאת התפללו האנשים למות, שיבוא ויפדם מצרותיהם – והוא נענה להם… אך ראה זה פלא! מספר הנפשות שבעירה לא הופחת על ידי זה, ואולי עוד עלה, כי ההכנסה היתה רבה על ההוצאה. תוספת זו באה לא מבפנים על ידי רבוי טבעי, אלא מן החוץ. זרוע אחת מנהר הפליטים, שזרם אל הדניסטר, פלגה לה ערוץ גם לקאדפובה, ויום־יום באו חדשים, שמלאו את מספר הנפקדים.

ושם במטרופול ישב מחולל הרעיון ויוצר המוסד למלחמה בפליטים, החבר בולוטין הנורא, וחשב חשבונות. על־פי הסטטיסטיקה, שהוא מקבל פעם בשבוע מכל הנקודות שליד “הרומגרניצה” (הגבול הרומני), ידע שמספר הפליטים הלך וגדל. ובכל זאת האחוז, שנתפס בכף, מעט הוא; ומספר הנמסרים לדין עוד פחות ממנו; והעונשים ששמים עליהם קלים הם לעומת החטא, שחשבו לחטוא, ברצותם לעבור את הגבול – ולא יכול להרגע. נדדה שנתו מעיני השליט הצעיר, והוא הוציא פקודה חמורה למרכז בקארפובה לפקוד על כל הסניפים, שיגבירו את השמירה על אויבי הרפובליקה פי שבעה ויתנהגו עם האסירים בכל חומר הדין. הפקודה עשתה את הרושם הדרוש. נוספו עוד פקידים וסוכני חרש וחוקרי דין, קומיסרים וזקיפים – וכלם הזדרזו והוסיפו מרץ על מרצם, כדי להציל את הרפובליקה, – ופעולתם עשתה פרי. אנשים למאות נתפסו, אם לא על יד הגבול ממש, אז במקומות הקרובים אל הגבול, שמשם נשקף הנהר, ומבט העין יכול לעבור אותו. נזהרו מאז הפליטים לצאת בלילה מבתיהם, שלא יחשדו בהם. אך הסוכנים באו אל תוך בתיהם והוציאום ממטותיהם על סמך עדותם של סוכני חרש, שראו אותם משוחחים עם. מעבירי הגבול. מלאו בתי הסוהר פליטים עד אפס מקום; והם התגוללו צפופים בלי אור ואויר במשך שבועות וחדשים עד שהגיע תורם להשפט, ויצאו מתוכם רק לאחר שלקחו מהם הכל והציגו אותם ריק.

באחד הימים קבל לוברטין דין וחשבון מאת הסניף שבקמגימוסטוב, כי נחשול הפליטים הולך ומתגבר ז״השטאט" שלו קטן מלשמש את כלם ומלהשגיח עליהם, ולפיכך הוא דורש ממנו לשלוח לו עוד עובד אחראי ישר, מוכשר ומסור לעבודתם. ישב לוברטין ודן עם גריגורייב בשאלה את מי לשלוח לקמנימוסטוב. עלה לפניהם זכר מנדלייב ושלחו לקרוא לו בערב.

– חבר מנדלייב – אמר לו לוברטין – לך הביתה וארוז את חפציך, כי מחר אתה יוצא לקמנימוסטוב לפקודתו של החבר קורשונוב לחדש ימים או יותר. תפנה אל הקומנדנט והוא יתן לך את כל הנחוץ לדרך וידאג, שתהיה לך גם עגלה. מחר באחת אחר הצהרים אתה יוצא לדרך. לפני צאתך תכנס עוד אלי.

שמע מנדלייב את הפקודה מתוך שתיקה ויצא. לאחר שעזב את המשרד הרהר במלאכות זו, שבאה לו פתאום ומצא בה קורת־רוח. כי בזמן האחרון הורעו היחסים בינו ובין חבריו לעבודה. הם התעללו בו, לעגו לו על סרבו לאכול אתם בבית־האוכל המשותף ולגעול את פיו בבשר חזיר ובמרק פגולים ובצלי אוזים ותרנגולות גזולים וערופים על ידי פטרוחה הטבח. בלבנובה, אחרי התיאשה ממנו, ספרה לכל בפניו, שראתה אותו פעם הולך לבית התפלה. חוכא וטלולא מכל צד, שמות של גנאי, כמו: ריאקציונר, “דוכובניק” (אדוק) וכדומה. קצה נפשו בהם והוא חשב לבקש מאת לוברטין להעבירו לזמן־מה למקום אחר, כדי להפטר מכנופיה בזויה זו. עכשיו יתמלא רצונו בהיסח־הדעת. יסע ויראה את המצב עוד במקום אחד. אגב יראה, איך חיים הפליטים בקמנימוסטוב ובשאר נקודות. יש אמנם גם בקארפובה הרבה פליטים, אך אין ישותם נכרת כל־כך. הם מסתדרים בקצוי העירה, בשכונת הבוצרים, מפוזרים בתוך העירה. התושבים מתנהגים אתם בחסד וברחמים, מקימים מהם מצות הכנסת־אורחים, הועד משתתף בסבל גורלם המר ועוזר להם בצנעה ובשקט. אין ביניהם חכוכים ונגודים. ועל כן יודעים השלטונות רק על אלה, שנכשלים בדבר־מה והם מובאים אליהם. את יתר הפליטים אינם יודעים. אין להם מושג, כמה ומאין באו וכמה נעלמו פתאום, כי עברו את הגבול. אמנם גם כאן מלא בית הסוהר מהם. אבל רובם נתפסו במקומות אחרים ונשלחו הנה על ידי הסניפים. לא כן בשאר העירות. משם באות ידיעות מחרידות. בייחוד משרקובה ומקמנימוסטוב. עכשיו יש לו ההזדמנות לראות בעיניו את הנעשה שם. לא ידוע לו, איך יתיחסו הילדים לפרידה זו? מה תאמר הדסה? אגב ינסה גם את עצמו – היוכל להיות בלעדם וכמה זמן? אולי יציעו לו אחר־כך פרידה ארוכה יותר.

בערב הלך להפרד מהם. כשהופיע על סף חדרם קפצו שניהם בשמחה כרגיל וקדמו את פניו בתרועה. הביא להם גם הפעם כמה מתנות: עפרונות, עטים, ניר כתיבה, מחטים, חוטי תפירה וכדומה, שסוכני־חרש היו מביאים למחלקה מעבר לגבול ומחלקים בין עובדיה. הפעם הביא גם למשפחת נתנזון דברים שלא ראו אותם בעירה מזמן: דג מלוח, סרדינים, טה, לימון, סוכר ובקבוק קוניאק. כל אלה הזכירו את השנים הטובות – ורוח אנשי הבית חיתה והיתה טובה עליהם. השיחה היתה עליזה. אך כשנודע לילדים, לשם מה בא אליהם הפעם, נשבתה כרגע שמחתם.

– אתה יודע, מנדיק, מה אמללה אני – אמרה הדסה והעמידה פנים של בוכיה – מי יש לי בעולם עוד מבלעדיך? למה אתה עוזבני? איני יכולה להיות בלעדיך.

מיכאלי לא אמר כלום, אך שתיקתו הכאיבה אותו עוד יותר מדברי הדסה. כל היתמות נשקפה מתוך עיניו הכחולות, שהתכסו בלחלוחית של דמע. אצבעותיו מששו מתוך עצבנות את כנף מעיל העור של מנדיק ושפתו התחתונה וסנטרו המעוגל רעדו. מנדלייב נרגש מאד. נימה כמוסה רעדה בלבו. רוק עלה בפיו וירד אל לועו.

– אני יודע ומאמין לכם, יקירי – אמר בקול רועד – וגם אתם יודעים עד כמה הנכם יקרים לי. גם אני בודד וגלמוד בלעדיכם. בעבודתי איני מוצא ספוק ורק בחברתכם אני חי ונח. אבל מה לעשות והעבודה קוראה לי וחובתי ללכת למקום, ששולחים אותי? ואתם, חביבי, אל נא תעצבו. האמינו במנדיק, שלא יסיח את דעתו מכם אף לרגע. אני נוסע רק לחודש ימים או מעט יותר. אשתדל שגם במשך זמן זה תהיה לי הזדמנות להתראות אתכם פעם או פעמים. נמצאים אתם בבית משפחה טובה, ולא יתנו לכם להשתעמם. פעם בפעם גם אכתוב לכם. הזמן יעוף מהר ואנו נהיה שוב יחד.

נשק את מיכאלי כמה פעמים. הלז – אגלי דמעות גדולים, זכים טפטפו חרש ונשרו על שרוולי מנדיק. נחירי אפו רעדו. כשאחז מנדיק בידי הדסה לא התאפק ופיו נצמד לשערות ראשה, אך הדיר את עצמו מנשיקה: הרים את ראשו ומהר לצאת מהחדר והלך להפרד מאנשי הבית. הפעם חכו כלם לצאתו והאירו אליו פנים. בקש מהם להשגיח על הילדים ולא לתת להם להתגעגע ולהשתעמם. נתנזון אמר לו, שיכין למחר וישלח על ידו מכתב לגיסו הגר בשרקיבה, שדרכה יעבור, ויוכל להתאכסן בביתו, אם יהיה לו צורך בזה. מנדלייב הבטיח למסור את המכתב, נפרד מכולם בברכה ויצא את הבית. הדסה רצה אחריו ומסרה לו תנ״ך קטן.

– קח אתך, מנדיק, לדרך. בשעות הפנויות תקרא בו ולא תשכח מה שלמדת.

הימים היו ימי בצור השלטון הסוביטי כלפי פנים וחוץ. הבאבדות כמעט תמו. קצתן נשמדו, קצתן עיפו והתפזרו: והערומים שבבאבדיטים נכנסו לחיל האדום וחדרו גם אל מוסדות הממשלה. והיו כאלה שנעשו למעבירי גבול. וכאן מצאו את האפשרות להמשיך את מעשי השוד והרצח. בסוף הקיץ היו עוד התפרצויות מועטות בכפרים. רטשו את בטן הסוכנים, שבאו לגבות את ה״רזוורסטקה", ומלאוה נוצות וקש. אך הענשים החמורים, שקמו על אותם הכפרים, והאש ששלחו בהם הפילו על שכניהם פחד, וכלם נחו, שקטו ונכנעו למראית עין לשאת בעול השלטון. נתנו את התבואה בשביל הצבא האדום, וזקני הכפר שלחו על־פי תור עגלות למחלקה להולכה ולהובלה. בזמן הקבוע מצא מנדלייב לפני שער המחלקה את העגלה, שנועדה לנסיעתו. על הדוכן ישב אלכסי ברנוב, אכר כבן חמישים, בעל פנים נקשים מחום ומקור וזקן צהוב גזוז. סגוס שעטנז אפור כסה על רגלו האחת ועל הקב שהיה מחובר ברצועות לברך השניה.

– האתה נוסע בעגלתי, חבר מנדלייב? – שאלו ברנוב, שנסע עמו כבר כמה פעמים וידע אותו לאיש נוח, שאפשר לשוחח עמו.

מבדלייב הניע בראשו לחיוב ונכנס אל לוברטין לקבל ממנו אילו פקודות. לוברטין מסר לו כמה מעטפות אפורות גדולות חתומות בגושפנקה. וכשהיה מנדלייב מוכן לעזבו, אמר לו:

– את המעטפות תמסור כמובן על פי הכתובות. אתה צריך לבקר את שרקובה ואת צסנובקה. בקמנימוסטוב עליך להיות ביום ראשון. שם תהיה ברשות קורשונוב כמה שידרש. אני רוצה, שתשים לב לכל הנעשה ליד הגבול. מגיעות אלי ממקורות שונים שמועות לא טובות על אודות סניפים אחדים. זה גורם לי יסורים. את הידיעות שתאסף תשמר רק בשבילי. ההבנת? מחכה אני לחבר בולוטין, שיבוא בקרוב לבקר את מחלקתנו. מכאן נסע לבקר את הסניפים. לא הייתי רוצה, שימצא מגרעות שתעוררנה את חמתו, דבר זה יוכל להזיק לעניני הפליטים. ההבנת?

פרק עשירי: בדרך

ימי חשון. השדות שוממים. רבים מהם לא נחרשן ולא נזרעו זה שנתים ושלש מסבות המלחמה והמהומות שלאחריה. ועל כן עלו בהם קמשונים ודרדרים ושאר מיני קוצים דוקרים, השופכים משנה לשנה את זרעם, והרוח נושאת אותו למרחוק וממלאה בו את כל השדות. הדרכים אבלות. האנקורים מתכפשים באבק ומלקטים מתוכו את אכלם. הימים ברובם עדיין ימי שמש, אך הסתו הפיג את חומה. עצבות עמוקה שפוכה על פני הטבע; יגון של ימי אורה וחום ההולכים וכבים ומתקדרים; שמים כחולים המאפירים; ירק הנובל ומתלכלך באבק; עלי עצים שנושרים; תוגה של שינה ומות, הפורשים את כנפיהם על הכל… השלטון הוא כולו של לאוים ואסורים, גדרים וחרמות. התנועה בדרכים, המסחר, חטיבת עצים, טחינת קמח וכדומה – הכל אסור. ואם אין אלה, אין חיים בדרכים. בלי נטילת רשות מטיילים רק העורבים ושאר צפרי חורף, המתפרנסים מלקט, שכחה וגזל, באלה זוכות גם הנמלים. בלי רשות מיוחדת עזבו גם הצפרים הנודדות את הארץ ועפו לארצות אחרות, והמחלקה המיוחדת לא כהתה בהן. שדות רחבים לאין קץ משתרעים לכל ארבע רוחות השמים; דרכים ושבילים חותכים את השטחים הענקיים ואין מי שישתמש בהם. נוסעת רק עגלה אחת במרחב זה ובה רק שני אנשים חיים – ברנוב ומנדלייב. פחד טמיר שולט במנדלייב. על לבו עולה זכר אותו הלילה הנורא בברחו עם דודתו מבוזילובקה, ודמיאן אמר להרגם. “כל גוי רוצח הוא” – אמרה אז דודתו, עליה השלום. האין ברנוב זה אחיו של דמיאן לדם? ומה יהיה, אם יקום עליו בשדה ויאמר לרצחו? – אך הוא חייך למחשבה כזו. לאלכסי רק רגל אחת, ומנדלייב אינו מנדיק, שלפני שנה. יש לו בראונינג. והוא שלח את ידו ומשש באקדוחו. טוב. אין כל פחד. אבל הדממה האופפת אותו והבדידות שבמרחב מעיקות. יש צורך בשיחה. יבוא בדברים עם אלכסי; ישמע על מהלך הרוחות בכפר, ידע מה חושב האכר.

עדיין הוא חושב ומהרהר, איך לפתוח בשיחה, ולאזניו הגיעו חריקת גלגלים בלתי פוסקת, הצלפות שוטים וקריאת זרוז לסוסים: הסטי־וויו – הסטי־וויו! חוט הרהוריו נפסק ועיניו נפנו לדרך הצרה היוצאת מבין שתי גבעות. שורה של עגלות משתרכות באותה הדרך. מרחוק נראות העגלות, כאלו מחוברות הן זו לזו. כל זוג סוסים רתום כאלו לעגלה מאחוריה ודוחף אותה בראשו. אלכסי התעורר מקפאונו, שנמצא בו עד הנה, זז ממקומו, כעכע, פעפע, השתעל. הפנה פניו כלפי מנדלייב, הביט עליו דגע והשיבם לפניו. נראה שרוצה לאמר דבר־מה אך מהסס.

– מה קרה, אלכסי? – פתח מנדלייב.

– ה“רזוורסטקה” הולכת – אמר ברוגז – הרואה אתה, חבר, את העגלות ההן שם מרחוק? רבות הן, שלנו הן, מלאות ועמוסות מטובנו וממגדנו, אלהים נתן לנו מטל השמים ומשמני הארץ. אנו רחצנו את היבול ושטפנו אותו בזיעת אפינו וגופנו. עתה מובילים אותו סוסינו – לאן? אסור לשאול. תן ושתוק, ומי הוא המנצח. על הגזל והעושק? אנטיכריסט.

הוא נשתתק לרגע, אך מנדלייב היה בטוח, שאלכסי ימשיך, ועל כן זז ממקומו, התקרב קצת אליו והעמיד את אזנו לשמוע.

– המבין אתה, חבר, מה נורא הדבר? – שאל אלכסי בהפנותו אליו שוב את פניו – הארץ היא ארצנו מימות עולם, השפה – שפתנו, והכנסיה – כנסיתנו. והנה כעס אלהים עלינו מפני שסרנו מדרכו, והביא עלינו מלחמה נוראה, כדי שאנו בעצמנו נעניש זה את זה. קראו לנו, והלכנו האבות עם הבנים. אני הקרבתי על מזבח המולדת שלשה בנים צעירים, חסונים כאלוני יער. יותר לא היו לי. נתתי לטובתה גם את רגלי הימנית. ראה: יצאתי למלחמה בשתי רגלים בריאות וחזקות ושבתי הביתה באחת. במקום השניה נתנו לי קב עץ.

והוא גלה את כנף סגוסו, ונראה קב. עץ לבן עבה, רחב מלמעלה וצר למטה

וטבעת ברזל בקצהו.

– הרואה אתה? שאל את מנדלייב וחכה לתשובה.

– כן, אני רואה – ענהו מנדלייב – רבים הם בעלי המומים, אבל המלחמה באה באשמת המלכים.

– כן. והרגו אותם. והנה קמו עלינו שנים תחת הצאר האחד – אחד משלנו ואחד, משל היהודים. מה ליהודי ולנו? אלה השנים הפסיקו את המלחמה בחוץ והכריזו עלינו מלחמה חדשה מבפנים, מלחמת אחים. ואני שואל אותך: אחים כי ינצו, למה בא הזר להתערב בדבר ולהרחיב את הפרץ ביניהם? ריב לנו עם האצילים מאז היות אצילים ואכרים. האצילים לקחו מאתנו את האדמה ושעבדו אותנו לשנים רבות. נהפך הגלגל והחזירו לנו את אדמתנו. כך הוא דרך העולם: אחים רבים, אחים משלימים. אם אחת לאחים – האדמה. אב אחד לאחים בשמים ומשיח אחד – ישו. אך הזר מה? מה הוא רוצה? עמו לא ישלימו לעולם, וכי היהודי חרש, זרע ודש? ולמה הוא בא לקחת את יבולנו? הלא הם, היהודים, באים אלינו הכפרה, רושמים את יבולנו, קובעים את המכסה, לוקחים את העגלות – ואנו צריכים להעמיס את רכושנו על העגלות ולהוביל אותן לעירה. לקחו ממני שלשה בנים ורגל אחת, ועתה באים הללו לקחת את לחמי ואת בהמתי.

לאחר הפסקה קצרה הפנה שוב את ראשו כלפי מנדלייב ואמר לו:

– אפשר, שלא טוב אני עושה בדברי דברים כאלה באזניך, ואתה אחד מהשלטונות. אך הלב מלא וקשה לכבוש תמיד את ההתמרמרות, שנערמה בלב. אותך אני יודע ועל כן אני מרהיב, טוב שגם השלטון ידע מה שבלבנו.

– אל תירא, כי לא יאונה לך כל רע – הרגיעו מנדלייב.

– שנתים, שסובבים אותנו בכחש ובמרמה – המשיך אלכסי בהביטו לפניו ובשלחו את דבריו אל חלל האויר – הובלנו לעירה את יבול אדמתנו, עדרי צאננו ושגר אלפינו. הבאנו ליהודים את מבחר תוצרתנו. והם שלמו לנו בשטרות נייר מכל המינים והצבעים. מלאנו בהם שקים. עתה עומדים השקים, והעכברים מכרסמים את הנייר שבהם. יוצא שכלכלנו את היהודים בכל טוב חלף נייר שלא יצלח למאום. הסתלקנו מהשטרות וחדלנו לנסוע העירה שלא יכלה לספק את צרכנו, והתחילה העידה בוא אלינו ונותנת לנו בעד לחמנו כתנות משי, שמלות קטיפה, סדיני פשתן, נעלי לכה, ערדלים מבריקים, מראות מוזהבות, מזנונים. עתה רצות בחורותינו כל היום בכפר; עושות בקורים אשה לרעותה להתהדר בשמלותיהן – ולעבוד אינן רוצות. כי איך תעבוד ועל ידיה כסיות ועל רגליה גרבי משי ושמלת משי תחתית מסנוורת בצבעיה? והבחורים גם־כן מטיילים לבושי הדר, מנגנים בהרמוניקה ושותים סמוגון – והשדות אינם נעבדים. ושוב היהודים אשמים. הם הכניסו הכפרה את המותרות, את הקלוקל. תאמר, שהם עושים זאת מאונס, הם רוצים לאכול, וכשאינם מקבלים מהם שטרות־נייר מוכרחים הם לתת את בגדיהם ואת רהיטיהם; אבל למה הם לנו, כי נאכילם ונפרנסם? למה ישבו על כתפותינו? חדלו הכפרים לעבוד. השדות מצמיחים שמיר ושית – ואתה תראה איזה רעב יבוא השנה, מזי רעב יתגלגלו העירוניים בראש כל חוצות ואין קובר…

העגלה התחילה מתקרבת אל שורות העגלות עם הרזרוורסטקה. אלכסי הנמיך את קולו עד כדי לחש.

– הנה הם הבחורים ההולכים ליד העגלות עם מגלבים, אקדוחים ופצצות. יהודים הם כלם. ובאיזה חוצפה, שחצנות ותקיפות הם מתנהגים בכפרים! האכר לא ישכח ולא יסלח להם את זה. תאמר, שהם מחויבים ללכת אל הכפר, השלטונות הגבוהים שולחים אותם – והשלטונות מי הם, אם לא יהודים? אנו האכרים לא פעם היו לנו דין ודברים וחכוכים עם האצילים ועם הממשלה. פעם היתה ידנו למטה וידם למעלה ופעם – להפך. אבל תמיד היינו עם פרבוסלבי אחד המעורה באדמתנו. ואלה – כמה הכו בהם וכמה גרושים עברו עליהם ומוסר לא לקחו. שוכחים את הלקח ורוצים לרכוב עלינו. עוד יבוא יום והעם הרוסי ישמיד אותם כולם, או יגרשם מארצו.

יש לו למנדלייב מה להשיב על הקטיגוריה של אלכסי, אך לא זאת כונתו. בהוכחותיו הרי לא יועיל. ולמה לו לדבר? רצה לשמוע ולא להתווכח. הדברים עשו עליו רושם חזק. באיבה גדולה מדבד הכפר מפי ברנוב על הבחורים והבחורות היהודים הדוקרים את עיני עם הארץ בהתנהגותם הזדונית והמחוצפת. הבאה מתוך טמטום לב, פריצות והפקרות.

העגלה עמדה. עגלות הרזוורסטקה גדרו בפניה את הדרך. נגש אליהם רוכב אחד, שלוה את הרזוורסטקה, פנה אל מנדלייב ושאלו לרשיון.

– לא לך להתעסק בדברים כאלה – ענהו מנדלייב ברוגז – תפקידך הוא אחר.

– אל תתחצף.

– הוה מנומס וכלך לך מכאן – אמר מנדלייב בבוז והראה לו על אקדוחו.

– שא, יענקל – אמר לו הלז בחיוך – גם לי יש אקדוח. תן סיגרה ואל תכעס. משעמם כל הזמן להתעסק עם הערלים. החזיר אינו רוצה לתת את זיפיו. תן לו את כל אדמת רוסיה, אף על פי שאינו יכול לעבדה כולה; תן לו זרע לזרוע, והוא ילך ויקח עוד מה שאינו שלו. כמה שדד, גזל ושפך דם. וכשבאים לדרוש ממנו חלק מן הלחם בשביל הצבא האדום המגן עליו ועל אדמתו – אינו רוצה לתת. והוא ילך ויקח עוד מה שאינו שלו. כמה שדד, גזל ושפך דם, וכשבאים לדרוש ממנו אחרים יגועו ברעב. הלא מן ההכרח ללמדו פרשת בלק. שלום!

הרוכב צפצף את הנגון של “זה יהיה קרב אחרון” ורכב הלאה. הדרך נתפנתה ועגלת אלכסי נסעה לדרכה. לעיני מנדלייב הבריק פס לבן כחול רחב.

הדניסטר! – נפלטה קריאת שמחה מפיו.

מצב רוחו הוטב ומהלך מחשבותיו לפת אורח אחר. נהר זה היה לו מילדותו לנחמה ולמשיב רוח. ברגעים קשים, וכאלה היו רבים, בא אל הנהר, התנפל אל תוך זרועות המים הקרים השלוים, והם הדיחו מעליו את כל דאגותיו וצרותיו. גם הפעם פזר מראה הנהר בזרמתו השלוה והאטית את המחשבות המרות, שעוררו בו דברי אלכסי. נתעוררו בו זכרונות הילדות והנערות, עת התרחץ והשתעשע בנהר, ומימיו נשאו אותו על גבם. במרכז הזכרונות צף ועלה קלסתר פני אמו המקומטים, ולבו התכוץ. אם מסכנה! מתי יבוא היום, שיוכל לעמוד לפניה עם הדסה מימינו ומיכאל משמאלו? מה תשמח בהודע לה, שהיא אם לשלשה!

מעבר הנהר הזדקר הר גבוה קודר, ערום, שפניו מלאים קמטים־חריצים ממי גשם ושלג, השוחקים אותו כמה אלפי שנים ושוטפים את העפר התחוח שלו למטה וחושפים את לובן אבני הגיר. על פסגתם נראים שני גופים כהים מתנועעים וראשיהם כאלו נוגעים בעננים. אלה הם זקיפים רוכבים, השומרים על גבולם מראש ההר. מאחורי סבוב שפת הנהר יצאו שלשה זקיפים מחיל המשמר עם רובים על שכמם. ראו את העגלה וקראו: עצור! נפרד אחד מהשלשה וכונן את צעדיו אל העגלה שעמדה. נגש הזקיף אל העגלה, סקר את היושבים בה וחפש, אם אין בה סחורה אסורה. מנדלייב הוציא את המנדט שלו והושיטו אל הזקיף.

– מחברינו אתה! – אמר הזקיף מתוך שמחה – במוסד אחד אנו עובדים. נעים מאד. אמש באפלת הלילה צדנו שתי ארנבות, איש ואשה, שהלכו שלובי זרוע. מצאו זמן ומקום טיול – בערב וליד הגבול. שלחתי אותם לסניף השרקובי ללינת לילה. החבר לויפר ישמח. הוא אוהב מתנות כאלה. אם אתה נוסע שמה, חבר, תדרוש בשלומם. באור הבוקר מצאתי באותו המקום שעון־יד זה. תודה להם בעד שכר הטרחה. אמנם אינו מן המובחרים, אך את הזמן מורה. סע לך לדרכך עם אלהים.

הוא עשה סבוב תחתיו ושב לשני חבריו. העגלה המשיכה את דרכה – וחוט הרהורי מנדלייב שנפסק, נקשר והוא המשיך לטוותו. הנה הוא נוסע למקום חדש. מה יעשה שם? ודאי ימנו אותו גם שם על ציד פליטים וספקולנטים ואכספלואטטורים. היוכל למצוא ספוק רוח בעבודה נבזית כזו? בו תוסס כוח עלומים, מפעפע מרץ. רוצה לעבוד עבודת ממש, שרירית; לפעול וליצור מה – והנה נותנים לו תפקיד של כלב ציד. בכלל אין עבודה ראויה לשמה. הוא רואה בכל רק הרס וחורבן. חבריו לעבודה אומרים, שהריסה זו צורך בנין הוא. מבטיחים, שבקרוב תבוא הבניה הגדולה, והם יבנו את רוסיה, שתהיה אדירה, עשירה, סוציאליסטית, קומוניסטית. ואלכסי מה אומר? יש להם בונים משלהם ואינם זקוקים ליהודים, הזרים לעם הרוסי הפרובוסלבי ולעולם לא יהיו לו לאחים, ולמה לו איפוא להיות קוץ בעיני כלם? הלא טוב לעזוב הכל במוקדם ולנסוע לארץ־ישראל, כמו שדבר על זה מזמן עם חבריו ועם הדסה, לעבוד שם את האדמה ולהקדיש את כוחו ומרצו לבנין בארצם. שם יהיה במקומו ולרצון. ולמה הוא מתמהמה ומתנודד?

ושוב הוא מסתבך. מי הוא? הציוני הוא עדיין, כמו שהיה באגודת “התחיה” ו“הדרור”, או ציוני קומוניסט, כמו שהורהו אברמוב, או בולשביק סתם על פי משרתו? חבריו הציונים חושבים אותו, כנראה, לבולשביק־קומוניסט, לבוגד, ומתרחקים ממנו. לוברטין וגריגוריב חושבים אותו לפקיד טוב הנאמן לבולשביזם, מקרבים אותו ומוסרים לו תפקידים אחראים. וחבריו לעבודה לועגים לו ואומרים עליו, שיש לו פסיכולוגיה בורגנית ולעולם לא יהיה קומוניסט ראוי לשמו. ברור לו, שלא יחזיק מעמד כאן בסביבה זו המחניקה אותו ובעבודה, שהיא לו לגועל. כשישוב הביתה מקמנימוסטוב ידבר עם הדסה. ישים קץ לכל הספקות והטלטולים הנפשיים ויסדר לו תכנית להבא. חייו ריקים כאן. עוד ספקולנט נתפס, עוד פליטים אחדים נמסרו למשפט – הזהו תוכן חייו? וכשיגמרו את עניין הפליטים ישלחו אותו בודאי הכפרה לאסוף את הרזוודסטקה, או להלחם עם בעלי האגרוף שבין האכרים. לא לזה הוא שואף. את משאת נפשו ימצא שם בארץ־ישראל… מענין אותו לדעת, אם גם שם האדמה שחורה? הגם שם משתרעים שדות רחבים עגומים בסתו, כמו כאן? שם זורם הירדן. ודאי גדול הוא פי כמה מהדניסטר, ארוך ורחב ממנו ועשיר הוא בדגים. אניות הולכות בו ואין זקיפים שומרים על גדותיו. כולו שייך ליהודים, נזכר בשיר “אל הצפור”, שהדסה קראה עמו והסבירה לו, והוא שנן אותו כמעט כולו בעל פה:

"וּמַה שְׁלוֹם הַיַּרְדֵּן וּמֵימָיו הַבְּהִירִים

“וּשְׁלוֹם כָּל הֶהָרִים, הַגְּבָעוֹת?”

היהודים היושבים שם ודאי גם כן אחרים מאשר היהודים הנמצאים פה בגלות, החרדים תמיד מפני כל אושה. גבוהים הם, זקופים, גבורי כח ורוח, כ“בני משה” מעבר לסמבטיון, טובים, ישרים ושומרי מצוה. שם אינם עוסקים בספקולציה, בהפקעת שערים בואליוטה ואינם מחפשים נקבים בשטרות. שם עובדים כולם בשדות ובגנים, הלא כה אומר המשורר ביאליק באותו השיר:

"וְאַחַי הָעוֹבְדִים, הַזּוֹרְעִים בְּדִמְעָה –

הֲקָצְרוּ בְּרִנָּה הָעוֹמֶר?

מִי יִתֵּן לִי אֵבֶר וְעַפְתִּי אֶל אֶרֶץ

"בָּהּ יָנֵץ הַשָּׁקֵד, הַתּוֹמֶר!

שם הבנים הם פרשים רוכבים, אמיצי לב. עובדים ושומרים על אדמתם, אין ביניהם בחורי הפקר כאלה, שעובדים עמו במחלקה ואין בחורות סוררות כבלבאנובה…

היום רד. אפלולית הערב העטתה הכל ומחקה את הקו שבין ארץ ושמים. נשבה צינה סתוית ערבית, הדממה נכפלה. פתאום פלחה צעקת יאוש את האויר. הצעקה יצאה מתוך חורשה קטנה, שעל ידה עברה הדרך. בתנועה אינסטינקטיבית הוציא מנדלייב את הבראונינג מתוך נרתיקו.

– עצור, אלכסי, ונרד לראות את סבת הצעקה.

– למה, חבר? בזמננו טוב לגבר לעבור לדרכו ולהיות לא רואה ולא נראה, – אמר אלכסי מתון – ודאי מתנפלים שם על מי שהוא לגזלו.

שלות רוחו של אלכסי והטון השקט, שבו דבר, הרגיזוהו הפעם. התרומם, אחז בכתפו של אלכסי והניעו.

– סוב אל החורשה, או עמוד כאן, ואנחנו נלך שמה ברגל. או שב אתה

בעגלה, אם קשה לך, ואני אלך שמה לבדי.

העגלה עמדה והוא קפץ מעליה. עמד רגע תחתיו, הקשיב ואחר מהר לאותו העבר, שמשם שמע קול דברים.

– מי שם? – שאל בקול רם לתוך חלל האויר האפל.

– הצילו! – נשמעה קריאה לעזרה.

– למה אתה צועק, נבזה? איזו רעה עושים לך, ספקולנט? – קרא קול שני.

הוא כונן את צעדיו שמה. עיניו הבחינו באפלה כעין סוס ועגלה ושני אנשים, אחד מהם הלך לקראתו.

– מי אתה? – שאל הלז את מנדלייב מרחוק.

– עובד אחראי במחלקה המרכזית בקארפובה. ואתה מי?

– סוכן הסניף בשרקובה. תפשתי ספקולנט. רצה לשחדני. וכשאמרתי לו שהוא אסור, התחיל צועק.

ברגע ההוא נגש אליו בקפיצה בר־נש קטן, צנום, גבנוני ובקול דק צפצף:

– אדוני החבר! מעולם לא היה עבדך ספקולנט. חייט עני הנני. יש לי אשה וחמשה ילדים, והרעב כבד מאד. סכנתי את חיי והלכתי לעבוד בכפרים, יותר מחדשים עבדתי וקבלתי בעד עבודתי מעט קמח, שעועית, שמן. את המלח השגתי מאכר אחד, שהביא שק מלח מאודיסה. שאל את קיריל טורבה ואת זכר משקוב. והנה תפשני זה, הכני ורוצה לקחת ממני הכל.

– מקשקש שקרים. אביאך לסניף ותתן שם דין וחשבון על שקריך, שאתה

טופל על עובד סוביטי.

יותר ממה שהקשיב מנדלייב לדברי החייט, עמד ואימץ את כח זכרונו לזכור דבר־מה. מצחו נתקמט ובעור גלגלתו נתמתח גיד מהתרכזות. קולו של הסוכן הזכיר לו את אחד ממכיריו. הוא מגולל בזכרונו, כמו מגלה, שבה נרשמו קולות של ידידים ומכירים, שבא אתם במגע ומשא, ופתאום עמד על אחד מהם.

– חבר, מאין אתה?

– מאניפולי.

– חייקל שמך?

– היש לי הכבוד להפגש עם מנדיק? – שאל הלז. והוסיף בהתפעלות – איזו פגישה נעימה פתאומית!

ושניהם נתנו זה לזה יד לשלום.

מנדלייב נראה בעיני החייט העני לאליהו הנביא, שנגלה בפנה אפלה בחורשה ברגע הדרוש רק כדי לגאלו מסכנה גדולה. ובראותו את שניהם נכנסים לתוך שיחה תפס את הסוס ברסנו ובזהירות הטה אותו הצדה והתחיל מתרחק משם. חייקל הרגיש בדבר וקרא אליו: לאן? אך מנדלייב אמר לו:

– הנח לו למסכן זה. יהנה גם הוא מפגישתנו זו. על פי מראהו וגופו הצנום אי־אפשר לאמר, שהוא מן הספקולנטים הגדולים, אני רוצה לשוחח אתך קצת. יש לי לשאלך המון שאלות. לאן פניך מועדות?

– אני שב לסניפי, לשרקובה.

– מצוין. גם אני נוסע שמה. העגלה מחכה לי ליד החורשה, על הדרך נסע יחד.

חייקל, ששמו המפלגתי היה ארבוזוב, פתח את סוסו הקשור לעץ, אחז בפרומביה והוליכו אחריו והלך עם מנדלייב למקום העגלה. בדרך התאונן חייקל על הספקולנטים הממררים את חייו. כל שמירה וכל עונש אינם מועילים.

– איך זה נעשית לבולשביק וכיצד באת לעבוד במוסד סוביטי? – שאל אותו מנדלייב.

– באתי לידי הכרה, שהקפיטליזם משחתו בו. הספקולציה סם־מות לחברה והכסף הבל וריק ומקלקל את האדם, נוכחתי, שרק הבולשביזם יצילנו והקומוניזם ירפאנו, ונכנסתי לשורות הקומסומול. עד היום עלה בידי לעשות הרבה. אני נלחם בהצלחה עם הספקולציה.

מנדלייב לא התיחס לדבריו באמון רב. באותו הטון ובאותן התנועות: וההתפארות סיפר לו לפני כשנתים על גדלו ורב עשרו והשמיע באזניו את הלקח הראשון בתורת הספקולציה. “יש להזהר מפניו” – חשב. לבסוף יצאו מן החורשה הגיעו אל העגלה. מנדלייב הציע לו לקשור את הסוס מאחורי העגלה ויסעו שניהם יחד בעגלה, חייקל עשה כדבריו. אלכסי הצליף בשוטו על הסוסים, והעגלה זזה.

לבקשת מנדלייב ספר לו חייקל את ההרפתקאות שעברו על אניפולי. פעמים התנפלו עליה פרטיזנים ושדדו את תושביה. אנשי דניקין גם־כן גזלו, שדדו, הכו, פצעו ושרפו כמעט חצי העירה.

– לא תכיר את עירתנו – אמר לו חייקל – היא דמתה לבית קברות. הבתים ההרוסים והשרופים עומדים בחורבנם. תושביה נפוצו לכל רוח, והנשארים בה מתהלכים כצללים, ואלמלא הבולשביקים שבאו אליה לא נשאר ממנה שריד ופליט.

– ויונה הנביא? – שאלהו מנדלייב.

– לאחר ההתנפלות הראשונה של הבאנדיטים עזב יונה את העיירה עם קבוצת גולים והלך להטיף מוסר בעיירות אחרות. בדרך, ליד היער והכבשן למשרפות סיד, מצאוהו מת. באנדיטים בתקו אותו בחרבותיהם. גם הוא היה קרבן המשטר הקפיטליסטי. רק עכשיו אני יודע להעריכו. אבל הוא הלא היה משוגע, – סיים חייקל את ספורו.

ידיעה זו על מותו הטרגי של יונה השפיעה על מנדיק. רוח עצבות שרתה עליו. הוריד את ראשו ולא התעניין עוד באניפולי. לא פנה יותר בשאלות אל חייקל – והשיחה ביניהם נפסקה. רק ברדת העגלה במורד הר ואורות מועטים נצנצו בחשכה קרא חייקל: הנה שרקובה! – הרים מנדלייב את ראשו, הביט לעבר האורות ושאל:

– והרב?

– הוא נשאר עם עדתו. הציעו לו אנשים לעזוב את העירה, אך הוא סרב, ואמר: “היהודים שנשארו בחיים אף הם זקוקים לרב ואיך אעזבם? – הייתי עמהם: בימים הטובים, אהיה על ידם גם בימים הרעים”.

בדממת הערב נשמעו מנגינת הרמוניקה ושעטת מגפים.

– החיילים שלנו מנגנים ורוקדים – באר לו ארבוזוב – באותו בית נמצא הסניף שלנו. זהו בנין בית הספר “תלמוד־תורה”, נדבת עשיר אחד. השלטון לקח את הבית עם החצר לצרכיו.

העגלה קרבה אל הסניף. ארבוזוב הזמין את מנדלייב אליו ללינת לילה. מנדלייב הודה לו.

– אני אתאכסן בבית המנהל של בית הספר. יש לי מכתב אליו.

– מקנא אני בך – אמר ארבוזוב – יש לו למנהל זה בת יפה־פיה, שאין כמותה בכל שרקובה. כל הבחורים מחזרים אחריה. ראה התקרב אליה – אמר ודחף אותו דחיפה קלה במרפקו.

דחיפה זו הזכירה למנדיק את המקרה שם, באניפולי בבורסה, בהבחורה

אולגה וסיליבנה. גם אז דחף אותו מתוך מחשבה זרה. “לא נשתנה במאום – חלפה מחשבה בלבו – אותו חייקל שהיה. אין להאמין בו”.

אלכסי חשב, שהנוסעים ירדו ליד הסניף ועצר בסוסים, החלונות בקומה התחתונה היו פתוחים, נראו ארבעה חיילים רוקדים על שלחן ארוך, שמכסהו שיש, מתוך התלהבות רבה; החיל המנגן בהרמוניקה נענע בראשו ורקד גם הוא. פתאם נשבר השיש. הרקוד נפסק, והם קפצו בקול תרועה על הרצפה.

– אם אינך רוצה ללון עמי אסע אתך להראותך את דירת המנהל – הציע לו חייקל.

נסעו הלאה. בדרך בקש חייקל ממנדיק, שלא יספר בעירה לאיש על משלח

ידו בעבר.

– בנפשי הוא הדבר – אמר לו בלחש – אם יודע ללויפר, ראש הסניף, שעסקתי פעם במסחר – יגרשני. הוא קומוניסט קנאי, ומה אעשה אז? בזמננו אין מקום אחר לעבודה מלבד הצבא האדום והמוסדות הסוביטיים. התחרטתי ושבתי תשובה שלמה.

מנדלייב הבטיח לו.

ליד הבית, שבו גר יחיאל שיין, מנהל התלמוד־תורה, נפרד חייקל ממנדיק בלחיצת יד מתוך הבטחה, שמחר עוד יתראו, והלך לו. נפרד מנדלייב מאלכסי בתתו לו משלו שטר כסף.

– שכח מה שדברתי באזניך בדרך – אמר לו אלכסי.

– לא אשכח – אמר לו מנדלייב – אך אתה לא תסבול מזה.

פרק אחד עשר: מסניף לסניף

ברשמיות ביורוקרטית, שמתוכה נדפו קרירות, התנכרות וגאות לב, קבל לויפר, מנהל הסניף בשרקובה, במשרדו את מנדלייב בבוקר למחרת בואו. בשפה רפה ענה על ברכתו מבלי שיביט אליו. את עיניו השפיל, כמו שנוהג תמיד בדברו עם אנשים, ואת שפתו התחתונה שרבב. את שתי כפות ידיו העמיד על השלחן, כאלו היו רגלים, השעין עליהן את חצי גופו וחכה, שהאורח ידבר את דבריו וילך לו. מנדלייב נעלב מקבלת פנים כזו. הוא הניח את המעטפה, שהביא בשבילו, על השולחן. לויפר לא נגע בה. אז הודיעהו מנדלייב, שאת המעטפה שלח לו לוברטין. ראש המחלקה המרכזית.

– טוב – רטן השומע. הקריב אליו את המעטפה, אך לא פתח אותה, כאלו נתכוון להדגיש, שלוברטין אינו כל כך חשוב בעיניו ואינו להוט לדעת, מה שכותב זה לו.

עמד מנדלייב עוד מעט. מבטו סקר את פני לויפר הגסים, הרחבים והאדומים עם אבעבועות על מצחו ואספלניות לבנות על ערפו האדום המגולח. תויו בולטים, חדים, מעידים על מרץ ועזות. אחרי כן זז מנדלייב ממקומו, כאומר ללכת. רק אז הוריד לויפר את ידיו מעל השולחן, הצליב אותן על לבו, הזדקף מתוך חשיבות. והפליט שאלה לתוך חלל האויר:

– המרבים הפשפשים להציף גם את קארפובה? כעכברים בשעת שטפון, כן הם רצים מחנות־מחנות מכל עבר ואין דבר שיעצור בעדם. אבל אני אראם את נחת זרועי והם יברחו מכאן, כשטן מפני לבונה. באזורי לא ישמש הדניסטר מעבר לכל בורגני וקונטר־ריבוליוציונר.

עמידה זו לפני בריה רוגנת ומפרישה ארס שנאה לאחים אומללים דכאה את מנדלייב והרגיזה אותו. רצה להמלט משם מהר. אך נזכר, שהוא תלוי בו בדבר אחד, נשאר במקומו וענה על שאלת לויפר רק כדי לצאת ידי חובה:

– באזורנו שקט. אין הרבה פליטים. עלי לנסוע עוד היום לצסנובקה, אל הסניף, ואני זקוק לעגלה.

– אל עוזרוב הצמחוני? – שאל לויפר בבוז – זהו פרי סובטרופי, שאינו מתאים לאקלימנו, ארבוזוב!

מנדלייב לא הבין את פרוש דבריו, הוא לא ידע, מי הוא עוזרוב. כי שמע את השם הזה בפעם הראשונה. אך הבין, שהדברים מכוונים כלפי מנהל הסניף בצ’סנובקה, וכי הוא מתקלס בו. הדלת שרקה, נפתחה ועל סף החדר נראה חייקל, כשהוא עומד ברתת וזיע. הוא לא הביט לצדו של מנדלייב ולא הרהיב לברכו בפני אדוניו בשלום. מוראו של שליטו היה עליו. עמד זקוף וחכה לפקודתו.

– אל האיספולקום – פקד לויפר בקול יבש – לצוות, שיתנו עגלה לחבר זה. דרוש מהמזכיר פקודה בכתב. הזדרז!

– כן יהא – אמר ארבוזוב ונעלם.

מתוך נמוס הרכין מנדלייב את ראשו מעט, אמר לו שלום ויצא מאת פני לויפר. הוא נשם לרוחה. הרגעים המעטים, שהיה בקרבתו, הוגיעוהו.

– קשה הוא החבר לויפר וזועם – אמר ארבוזוב, שחכה למנדלייב בחוץ ליד סמטה – אך זהו רק למראית עין, מלאכותי. בעוד שבאמת אינו רע כל כך. יש סבות שמרעימות ומרגיזות אותו.

והוא ספר לו בדרך מה שמסרו לו פליטים מניקוליב, בני עירו של לויפר שנתגלגלו הנה. בעירו היה רצען, עוסק בכלי רתמה. לפני המלחמה היה בונדאי ורב תמיד עם בעלי הבתים ונותני עבודה; משתתף ב“סחודקות” (אספות חשאיות) ונושא את הדגל האדום בהפגנות. בשנות המהפכה הבולשביסטית עזב את הבונד ונסתפח למפלגה הקומוניסטית. נתגייס לצבא האדום, נלחם עם צבאות פטליורה, נפצע ונשלח לרפוי לעיר מולדתו. נתרפא ועבד במפלגה. לא היה חביב על חבריו. אך בעזותו ותקיפותו צף תמיד למעלה. כשכבש דניקין את הנגב, נפצע לויפר שנית, בהיותו בבית־הנתיבות. הכניסוהו חבריו לאחד מבתי החולים. על ידי זה ניצל מידי המתנדבים, שבדקו בשבע בדיקות וחפשו כל צעיר, שאפשר היה לחשדו בקומוניזם. כעבור ימי הסער הראשונים למתנדבים וחדלו לחטוף אנשים מן הרחובות, יצא לויפר מבית החולים והתקשר עם אחדים מבני מפלגתו, שנשארו בעיר כנעלמים, והמשיך מתוך זהירות רבה את עבודת המפלגה. בשעת כשלונם של המתנדבים ובריחתם נטפל אל המחנה, שרדף אחרי האויב ולא נתן לו מנוחה. הצטין בהתנגשות עם הפולנים על יד הגבול. בגלל איזה סכסוך, שפרץ בינו ובין מפקדו, העבירוהו לאזור הגבול הרומני. נפתחו המחלקות המיוחדות ושלחוהו לנהל את הסניף השרקובי. מאז מרגיש לויפר את עצמו נעלב ומקופח, הוא מהדגים האוהבים לשחות בנהר רחב, רב המים, והנה שמו אותו בבריכה קטנה, בעוד שאת לוברטין, שעבד אתו במחנה אחד ולא הצטיין כמוהו, מנו למנהל המחלקה המרכזית בקארפובה.

– ולמה לבו כל כך רע על הפליטים? מה עשו אלה? – שאל מנדלייב.

– הפליטים כאן מכעיסים ומרגיזים אותו מאד. חדשים לבקרים הם שולחים תלונות אנונימיות עליו אל המרכזים. טרחנים הם, וכמה מהם נתפשים על יד הגבול…

– ולמה הוא מתנהג בגסות אתך? הלא אתה אינך פליט – הפסיקו מנדלייב.

– זה אופיו. אוהב הוא את הגערה והסערה, כדי להראות את שלטונו בפני אחרים – ענהו חייקל נבוך מעט – אך שלא בפני אחרים אנו ידידים טובים. כמה פעמים נמלך בי ושואל בעצתי.

מנדלייב זכר את עברו של חייקל ואת התפארותו ביחוסיו הטובים עם הסוחרים הגדולים. “קטן־נפש וחשוד” – הרהר שוב. בדרכם עברו ליד בית, שלידו התגודדו אנשים, דברו בקול רם, הניעו בידיהם, התוכחו.

– זהו בית הועד לפליטים. תמיד הם מתקהלים כאן – הודיע חייקל – כולם נרגנים, אוהבי מדון, הולכי בטל וטרחנים. מדי עברך ליד בית זה אתה שומע צעקות ומריבות. קוראים אספות להוריד את הועד ולבחור ועד אחר. הועד בא אלינו בכל פעם בדרישות ובתביעות, שאי אפשר למלאותן. חושבים הפליטים. שהכל נברא רק בשבילם. כועס עליהם לויפר ומגרשם מעל פניו. חבל שאתה נוסע מכאן. מחר בשבת תהיה השמחה רבה. הפליטים מריבים ומתקוטטים תמיד בינם לבין עצמם, עכשיו עוררו מחלוקת עצומה גם עם התושבים.

קטרוגו של ארבוזוב על הפליטים נפסק, כי הגיעו אל האיספולקום. כמה עגלות עמדו שם מוכנות. נתנו למנדלייב אחת מהן. שמח להפטר מבן־לויתו, שהיה עליו לטורח בדבריו ונפרד ממנו.

– אם תבקר את שרקובה עוד פעם, בבקשה לסור אלי – אמר לו חייקל – תהיה אורח רצוי.

מנדלייב הודה לו, העגלה זזה.

היה יום ששי בשבוע. על פי סדור מסעו הוא צריך להיות באותו יום בצסנובקה ורק ביום ראשון בקמנימוסטוב. יוצא שיוכל להשאר ליום השבת בצ’וסנובקה. ואולם מפני שני טעמים החליט לשוב בו ביום לשרקובה לשבות בה את שבתו: ראשית, הזמין אותו מר שיין, מנהל התלמוד־תורה, שמנדלייב הביא לו מכתב מאת נתנזון קרובו, שיהיה בביתו בשבת, מהשיחה החטופה ששוחח מנדלייב עם מר שיין אמש נודע לו, שהם מבסרביה ושמח מאד על זה. מלבד זאת נתברר, שבן־שלום היה ידידו הטוב וחברו של מר שיין וכולם התענינו מאד לדעת את כל הפרטים הנוגעים למשפחה זו ומה גורלה של הדסה. אך השעה לא הספיקה למנדלייב לספר לו הכל והבטיח שבהזדמנות אחרת יספר לו עוד. אז הזמינו אותו שיין ואשתו, שיבוא אליהם לשבת. גם בתם מלכה היפה נצטרפה לבקשה זו. “כאן בשרקובה מענין יותר מאשר בצ’סנובקה הקטנה” – אמרה לו. והוא כמעט שהבטיח לעשות כעצתם. אגב היה בדעתו לאסוף אילו ידיעות על דבר חיי הפליטים ועבודת הסניף בשרקובה ומעשי לויפר כמו שהבטיח ללוברטין. ואת זה יוכל לעשות רק אם יהיה שם בשבת. על כן זרז מנדלייב בבעל העגלה שימהר לנסוע.

העגלה יצאה מתחום העירה ונסעה בדרך שבין שני הרי סלעים. במרחק־מה מן העירה הדביקה העגלה שני יהודים בשנות העמידה בעלי קומה וצורה, שהלכו ברגל גם כן באותו הכוון. אחד ההולכים פנה אל הנהג באילו רמזים. הנהג ענהו גם כן ברמזים. מנדלייב הבין את שיחת הרמזים והרשה לנהג לקחת בעגלתו את ההולכים. היהודים עלו והתישבו באמצע העגלה על דף מיוחד המונח ברחבה, ופניהם אל מנדלייב. בטוח היה מנדלייב, שאלה הם פליטים והיה מרוצה מזה. שתהיה לו הזדמנות לשוחח אתם בעניני הפליטים. וכך היה. עוד מראשית השיחה נתברר שלא פליטים סתם הם הללו, אלא מן העסקנים שבהם. לדבריהם, הם עוסקים עכשיו בארגון הקומבז’ים. רוצים הם ליצור אורגן מיוחד, שיאחד את כל הועדים הנמצאים בכל הנקודות, שליד הגבול הרומני, כדי שאלפי הפליטים הנמצאים ליד גבול זה, לא יהיו מבודרים ומפוזרים והפקר. אם יהיו מאורגנים, יהוו כולם כוח גדול, שיוכל לדאוג לעניניהם ולהלחם נגד הרשעות והאכזריות, הזדון והחמס, השוררים בכל מקום. אז יוטב גם יחס השלטון אל הפליטים. הם יכירו, שלא אבק ולא מוץ הם אלה, שהיו רק אתמול אנשים מועילים לעצמם ולמדינה, ורק בתוקף המאורעות נסחו משרשם ונתגלגלו הנה. יש צורך להכניס סדר בכל החיים הבלתי נורמליים האלה. התחנה אמנם זמנית, אבל גם בתחנה זמנית אי אפשר להתגולל ברפש ולשקוע בבוץ ולהתנוון בזוהמה. על אחת כמה וכמה, שאין לתת לשודדים וחומסים ולכל מיני מעבירים וסרסורים לנצל אותם להנאתם.

הם היו נזהרים, שלא לקרוא בשמות אנשים ומקומות, דברו בדרך כלל. מענין לענין באו לדבר על המאורעות והפרעות של השנתיים האחרונות. מעין נפתח להם ומתוכו זנקו וקלחו ספורים נוראים ומעשים שהם היו להם עדי סבל ועדי ראיה. מעשה באחד שנסע בדרך בעגלה עם עוד שמונה אנשים ונפלו בידי “סוטניק” (שר מאה) פטליוראי, והוא פקד עליהם לצוד אנקורים, לאכלם חיים. לקנוח סעודה נתן להם זכוכית כתושה ולשתיה – את שיניהם; ומעשה בבנו של השני, שהיה בהגנה בזמנו של ירידת דניקין. באו והודיעו על איזו באנדה, שהתנפלה על עירה קטנה סמוכה להם. מהרו חברי ההגנה שמה לעזרתה. באו ומצאו גברים, נשים וילדים עומדים כמטורפים ומיללים יללה בוקעת שחקים. נגשו אל אותו המקום וראו שני תנוקות צלובים אל גדר נסרים זה על גב זה ויתדות ברזל תקועות להם בגבם וברגליהם וידיהם, ודמם מטפטף עוד על נסרי הגדר ומשם על האדמה… ועוד מעשה באחיו של אחד מהם, שקברוהו חיים בבור, ראשו למטה ורגליו למעלה מעל האדמה, והוא הכירו רק על פי גרביו והאותיות הרקומות עליהם, ומעשה בבתו של השני… אך מוכרח היה האיש להפסיק את ספורו, כי נפוג לבן, בזכרו את המעשה הנורא. דמעותיו פרצו מעיניו וקולו נחנק.

– למה למשמש בפצעים ולעכור את הדם בתוכנו שוב? – שאל חברו – החיים הארורים משתיקים ומשכיחים את האסונות הגדולים ביותר. נדמה לי לפעמים, שנוראות אלה קרו לפני שנים רבות ואולי לפני דורות רבים באילו יערות קדומים או במערות נשכחות באיים של שבטים פראים, אוכלי אדם ובשר מן החי. ופתאום אני נזכר שלא עברה עוד שנה. יום הזכרון הולך וקרב, יום זכרון של עדה, של עירה שלמה, שנחרבה כולה ומאות תושביה הומתו מיתות משונות, – מתרוצצים כחיות פצועות, עוסקים בעניני אכילה והלבשה. מתקהלים, מתוכחים, מתלהבים ומתרגזים בשביל כבוד מדומה, הבלים ושטויות. האין אנו דומים לבהמות המלחכות עשב בשעה שלפניהן מתגוללת נבלת אמן או בתן וכלבים מוציאים את קרביהן לאכלם? ועוד אנו מתאמרים בבינה יתירה, שהיא חלק אלוה ממעל.

והוא נאנח אנחה יוצאת מן הלב ומחה את הדמעה, שנצנצה בעיניו.

– היבוא עוד יום נקם לעמנו? – שאל הראשון מתוך אנקה – או דמנו היה ויהיה הפקר, ואנו היינו ונהיה גם להבא כתולעים וכרמש האדמה?

במקום תשובה קרא השני:

"וְאָרוּר הָאוֹמֵר נְקוֹם!

נְקָמָה כָּזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן

עוֹד לֹא בָרָא הַשָּׁטָן. –

וְיִקּוֹב הַדָּם אֶת הַתְּהוֹם!

יִקּוֹב הַדָּם עַד תְּהוֹמוֹת מַחְשַׁכִּים,

וְאָכַל בַּחֹשֶׁךְ וְחָתַר שָׁם

כָּל מוֹסְדוֹת אֶרֶץ הַנְּמַקִּים".

נזכר מנדלייב, שבאבל השלשים, שערכו בקרפובה לקרבנות דניקין, דקלמה נערה אחת את השיר “על השחיטה” בעל־פה. ובשובו מן האזכרה הביתה קראה באזניו הדסה את השיר, והסבירה ופירשה לו את “על השחיטה” עד שהיה מובן לו די צרכו. ספורי זועה של שני הפליטים השפיעו על מנדלייב מאד והשרו עליו עצבות. שכח את משרתו ואת חובותיו והרגיש את עצמו כאחד מהם. ההרגשה, שהתחילה משתרשת בו בביתו של בן־שלום ובאספות של האגודות הציוניות באניפולי ובקארפובה, שהוא פרט מן הכלל ובן לאומה העברית התועה והנודדת בכל התבל ומוקפת שונאים – הרגשה זו נעורה בקרבו עתה על־ידי ספורי האימה ושיחת האומללים. גברה בו ההכרה, שיש לו חובות גם כלפי הכלל והוא צריך לעשות דבר־מה גם לעמו, מתוך שיחת צער וכאב עברה הדרך מהר מבלי שיתבונן אליה. ופתאום ראה לפניו בתים קטנים, רחובות רחבים לא ישרים, אנשים – מאין כל אלה?

– באנו לצסנובקה! – קרא אחד משני הנוסעים.

העגלה עמדה, ושני הנוסעים ירדו. הודו למנדלייב בעד החסד, שעשה עמם. שלקחם והביאם הנה. אנשים שהסתובבו ברחוב ושניכר היה, שגם הם מן הפליטים מהרו אל הבאים, רצו אליהם מכל עבר. להוטים היו כולם אחרי החדשות, שהביאו להם מהאזור הראשון; אגב התענינו לדעת, מי הוא “האדון החבר”, שבאו עמו.

העגלה נסעה הלאה עד שבאה אל הסניף, שנמצא בבית העומד על גבעה שמעליה רואים את כל העירה הזעירה. מנדלייב ירד מעל העגלה, אמר לבעליה, שישהה בעירה זו משלש, ארבע שעות וישוב עמו לשרקובה – ונכנס לסניף, שהיה דומה לדואר בכפר: קטן, דל וריק. תמונותיהם של לנין וטרוצקי קשטו קיר לבן אחד. פקידים לבלרים וחיילים לא הסתובבו בו. רק ליד שולחן מכוסה בד אדום ישב צעיר חוור בעל פנים מארכים, רזים, חוטם ארוך, מצח גבוה, התופס חצי קרקפת, וצדעיו עוד למעלה מזה. עינים גדולות, כחולות, בהירות, חולמות. שערות צהובות דקות וארוכות מסורקות למעלה וגולשות על כתפו. זקנקן צהבהב עגול ושפם קטן. זה היה עוזרוב, מנהל הסניף בצ’סנובקה. פניו הטובים, הדומים לפני נזיר צעיר השרו על מנדלייב רוח טובה ונוחה, בנגוד לרושם שעשה עליו לויפר באותו בוקר. הרהור שאלה עלה במוחו: מה לאיש עדין ותמים כמוהו במוסד כזה? הציג את עצמו לפניו ומסר לו את המעטפה, שהביא לו מלוברטין; חזר צעד אחד לאחוריו ונשאר עומד ומסתכל בפניו, עוזרוב הראה לו בתנועת יד על הכסא, שליד השלחן ממולו, מנדלייב ישב. פתח עוזרוב את המעטפה, הוציא את הניר מתוכה ועבר עליו בעיניו. מנדלייב ישב באותו הזמן והרהר בשאלה, אם זה היושב ממולו הוא יהודי, או בן אומה אחרת. נדמה לו, שראה פעם סטודנט דומה לזה. ועוזרוב גמר לקרוא את המכתב מתוך נחת־רוח, כפי שנראה מתוך החיוך הקל, שרחף על

שפתיו בשעת שפתיו בשעת הקריאה, ונכנס בשיחה עם מנדלייב. מתעניין עוזרוב בכל דבר. רוצה הוא לדעת את מהלך העבודה במחלקה המרכזית ומה טיבם של העובדים בה. את לוברטין הוא יודע מכמה שנים, עוד ממוסקבה. גם את גריגוריב סגנו הוא יודע, חברים הם ועבדו יחד במפלגה. שניהם אנשים מצוינים. השני צעיר אמנם עדיין, רתחן וקנאי. אך אין רע. הלואי והיו כולם ישרים ואנשי אמת כמוהו. הראשון רחוק משנאת היהודים ומבין את מצב הפליטים יותר מהרבה פקידים יהודים, המשתדלים להיות אדוקים יותר מלנין.

“יהודי הוא, יהודי” – הרהר מנדלייב באותו הזמן ונהנה מזה – “לו היו פקידים כאלה במקום לויפר, ארבוזוב, בלבנובה ודומיהם”.

– כמה פליטים יש בקארפובה? לאיזה סוג הם שיכים? הבאים אליהם צעירים מאלה שנקראו חלוצים? – שאלהו עוזרוב.

התבייש מנדלייב, שאין ביכלתו לתת לו תשובות מדויקות. בסטטיסטיקה אינם עוסקים במחלקתם. הפליטים בעיירתם אנשים שקטים, אינם זורקים אבק בעיני אחרים ואינם מסתובבים ברחובות, יש ועד הדואג לצרכיהם. יש בוודאי כל הידיעות הנוגעות אליהם. לפליטים בקארפובה אין אפילו קומבז'. מסתפקים בועד הכללי שבעיירה, בחושך הם באים ובחושך הולכים. צעירים אמנם באים ובמספר לא קטן, אך מי יכול לדעת מי הם? מפניו נזהרים. הוא הלא עובד במוסד, שכולם חושבים אותו למסוכן בשבילם. הוא סובל מזה. אינו חושב רעה עליהם, ומפני מה יחס כזה? אבל כך הוא הדבר.

הם צודקים – העיר עוזרוב – יוצר המוסד נתכוון לרעתם, והעוזרים על־ידו משתדלים להוציא לפועל את כונתו הרעה ומראים קפדנות ואכזריות שלא לצורך ועל פי רוב מתוך רצון רע.

ומנדלייב ממשיך להרצות לפניו. באים צעירים וצעירות ומסתדרים בעבודות שונות. פעילים הם וחרוצים. באים מעריהם ועיירותיהם הרחוקות בעגלות. ויש גם כאלה שמפלסים להם דרך בין אלפי אכרים, שנעשו לסוחרים ונושאים שקים מלאי מלח ומכולת על שכמם, הצעירים הללו באים ברכבת הבאה לעתים קרובות לקארפובה, יש להם עגלות וסוסים והם עוסקים בהולכה ובהובאה. צעירים עליזים, מכניסים רוח חיים בעירה. גרים על פי רוב בקצוי העירה, שם יש דירות זולות. בערבים שומעים את שירתם העליזה. אוהבים גם לרקוד. גם הבחורות, שבאות עמם, בנות חיל הן, זריזות ויודעות כל מלאכה ועבודה. אך יש, שהם סורחים לפעמים ומקלקלים את השורה. הנה, למשל, מקרה כזה: ביום הכפורים שעבר הלך עם לוברטין ואשתו לבית הכנסת. חשק מוזר. הם רצו לראות יהודים מתפללים ביום הקדוש שלהם. הלך עמהם. הגבאי קדם את פניהם בכבוד, הושיבם במזרח. ואבדוטיה מטרופנובה, המפורסמת בין הנשים כצדקנית מחסידות אומות העולם, נתבקשה לישיבה של מעלה בעזרת הנשים. הושיבוה בין החשובות והסבירו לה את תוכן התפלות. משונה קצת היה לראות גוי, ראש המחלקה, יושב בבית הכנסת במזרח ליד הרב, ואשתו יושבת למעלה בין יהודיות, ושומעים את תפלת מנחה, ניכר היה, שנגוני החזן ותפלת האנשים, שיצאה מלב שבור, עשו עליהם רושם. בה בשעה שהפקידים היהודים ישבו בבית האוכל שלהם וזללו חזיר ושתו לשכרה. החזן גמר את תפלת שמונה־עשרה, והתחיל “אבינו מלכנו”. והנה נכנס צעיר עם סרט אדום על שרוול השינל ועל כובעו. נגש אל השלחן, דפק – והקהל נזדעזע, מלומדי נסיון הם היהודים. מה רוצה זה “לדרוש”? הלז פתח את פיו ונאם נאום, ממש אש להבה. דבר על שלטון הצדק, היושר והאהבה, שהבולשביזם נושא בכנפיו לכל האנושיות. ומי יהנה מטובו של השלטון הזה, אם לא היהודים, בעיקר, עלובי עולם ומקופחי זכיות בין כל העמים? ועל מי הם יכולים להשען, אם לא על הצבא האדום, שבא לגאול כל עני ודך? והוא דורש מהם, מהיהודים, לשלוח את בניהם לצבא האדום, לנדב, לתמוך וכו'. פניו נתלהבו בדברו, וכל עצמותיו אמרו אהבה ומסירות לשלטון. המתפללים נרגעו. הוא מדבר דברים של טעם. פני לובוטין נהרו ממש, כמה מסורים צעירי היהודים לשלטון ולצבא האדום! קרא את הנואם אליו. נודע, שמתנדב הוא לתעמולה בין היהודים לטובת הצבא האדום. הודה לו והזמינו אליו אל המחלקה… למחרת יום הכפורים נודע, שאגיטטור זה צלח עם עוד שלשה צעירים את הנהר. את השינל מצאו על שפת הנהר…

אך הנה מקרה סקנדלי עוד יותר. באה קבוצה של חמשה צעירים יפים, בריאים. נכנסו אל האיספולקום ודרשו ממנו על סמך המנדט שהראו, שיתנו להם דירה גדולה בשביל אגיטביורה (משרד לתעמולה). האיספולקום והמחלקה עזרו להם בכל מה שיכלו. נתנו להם קומה עליונה בבית גדול באחד הרחובות השקטים ורהיטים – והם פתחו את המשרד בפומביות ובנאומי תעמולה. היו להם מנהל, מזכירים, לבלרים ובחורות כותבות במכונות כתיבה, פעמים בשבוע היתה הרכבת מביאה להם צעירים במעילי עור, והללו הביאו אתם חבילות גדולות של “ליטרטורה” – עתונים, עלונים, “ברושורות”, ספרים, פלאקטים מצוירים, הכל לשם תעמולה. חלק מחומר התעמולה נשלח “בהעברה חשאית” גם לעבר הנהר, להדביק את הבולשביזם גם ברומניה. העבודה רתחה, והבית היה לתל, שהכל פנו אליו, עבודה זו נמשכה כחודש. ופתאום בבקר אחד נשתתק הבית. איש לא בא לפתוח את המשרד, והקלחת הרותחת נתקררה. אחד הפקידים עלה שמה ומצא את הדלת נעולה. שאל שכנים – אין איש יודע. שלחו לדירתו של מנהל ה“אגיטביורה” – עוד מאמש לא שב הביתה. הדבר חשוד ותמוה. שלח לוברטין את הקומנדנט עם עוד שני אנשים. הורידו את המנעול, פתחו את הדלת – הכל על מקומו. ערמות נייר מודפס. על כל שולחן כובע וסרט אדום והסמל “פטיש וחרמש”. במגרות השולחנות נמצאים גם המנדטים של העובדים. הכל יש ומסודר, ורק נושאי הכובעים והסרטים, בעלי המנדטים אינם, כאלו שדים חטפו אותם בלילה. לא עברה שעה והתעלומה נפתרה. חיל המשמר ליד בית־החרושת מצא ליד הנהר שינלים, חגורות וגם עקבות אנשים בחול, שעל שפת הנהר, וסימני סירה, הדבר נתחוור. הוא, מנדלייב, לא הרהיב ביום ההוא להביט בפני לוברטין. התבייש. חרפה כזו. הלא כולם יהודים ועובדים אחראים, לוברטין שתק כל היום ההוא ורוחו סרה. העובדים במחלקה מהיהודים זעפו, התרגזו וקללו.

– קונטרבולוציונרים, בוגדים, מתגנבים לתוך שורותינו. נחוץ טיהור, חיטוי.

– ציונים, ימח שמם, בורגנים, אימפריאליסטים!

– חלוצים בוגדים מונים ומרמים! באים כאלו לעסוק בתעמולה בעד שלטוננו ובורחים לרומניה. “ראספרו”… (הקדמה לקללה ידועה).

מאז נעשה לוברטין קשה יותר וחיזק את השמירה.

עוזרוב ישב וחייך לשמע הספורים הללו.

– ואסורים ישנם? – שאל – הרבים הם?

– ישנם. אך רובם הגדול נשלח אלינו מסניפים אחרים.

עוזרוב התעניין עוד ושאל לאנשים שונים מתושבי קארפובה. מנדלייב התפלא, מאין הוא יודע כל כך הרבה פרטים מחיי עיירתם ואת שמות האנשים? והנה תרץ לו עוזרוב את הפליאה. בימי דניקין היה גם הוא בין הנעלמים, שהסתתרו בקארפובה, כמובן בלי זקן ובלי שערות ארוכות. גם אותו, מנדלייב, ראה כמה פעמים בועד העירוני, בית האוכל לפליטים, בחברת הציר שבא מבסרביה, ובחברת סרגייב, הוא יודע את סרגייב עוד מקודם. זהו טפוס של אוונטיוריסטן. הוא יכול לעבוד לכמה אלילים בבת אחת. יצטלב בכנסית הנוצרים, יכרע ברך במסגד מושלמי ומשם יסור לבית כנסת להתפלל וישתוקק, שיקראוהו לתורה. יהלל את לנין ויתפלל לשלום פטליורה. הוא בטוח, שלא ימות מיתה טבעית.

הדברים הללו הממו את מנדלייב. הם נתנו בטוי למחשבותיו, שחשב כמה פעמים על סרגייב, זה כל כך מתאים לו. אך ביחד עם זה כאב לבו לשמוע מפי איש שהוא מוקירו את גנות האדם שהוא מכיר תודה לו.

ועוזרוב, כפי הנראה, משתעמם כל הזמן בשבתו במשרדו הריק ועל כן שמח, שבא אליו אורח זה ויושב ומרבה שיחה עמו. גם מנדלייב שבע רצון מאד, שיושב בחברת איש נעים ומענין כזה ושומע בשים לב את דבריו. הוא רוצה לשבת עוד, אלא באו אנשים לעוזרוב, והראיון נגמר. נפרדו מתוך ידידות הדדית. מנדלייב ייצא משם מלא התפעלות.

פרק שנים עשר: פגישת רעים

צהרים, מנדלייב החליט לסעוד את לבו ולשוב תיכף לשרקובה. שאל והראו לו בית אוכל, שנפתח לפני כחדשים לצרכי הפליטים הנמצאים בצסנובקה בסיועו של “הפרודקום” (ועד לצרכי אכל) ועוזרוב. מהרזוורסטקה נתנו לועד הפליטים צרכי מזון, עצים, תה וסוכר ואת השאר השיגו להם במחירים חפשים. מנדלייב: קרב אל פינת אותו הבית ושמע המולה וקול דברים יוצאים מתוך הבית. כשפתח את הדלת נפסקה מיד ההמולה. בתוך הבית היו עשרות צעירים וצעירות, שישבו ליד שלחנות וגם עמדו קבוצות־קבוצות. כולם נשתתקו, כמו על־פי אות. והעמידו עליו עינים תמהות וחודרות. מכנסי הגליפה, הפרנץ' ותיק העור גלו להם מי הוא ובמה הוא עוסק, והבינו שהם צריכים להזהר מפניו בלשונם. שתיקה כבדה זו, ששררה בגללו, לא נעמה לו; אך עשה את עצמו, כאילו לא ראה ולא שמע כלום, עבר בין שורות ספסלים ארוכים והגיע לפינה אחת; ישב ליד שלחן קטן, כשפניו מוסבים כלפי חלון, כדי שלא יהיה חומר להסתכלות, והזמין לו אוכל. המסובים התחילו משוחחים ביניהם שיחת לחש ולרגעים שלחו את מבטיהם לאותה הפינה. והנה שמע מנדלייב בהפתח הדלת מאחוריו וקול קורא בחגיגיות ובנצחון:

– חברים, בגד! עוזרוב…

– ש־ש־ש! – נשמעה לחישה עוברת בכל החדר. אחדים משכו בכנף הקורא, ואחרים קרצו לו עין ורמזו אל הפנה. הלז נאלם דום, כאלו סתמו לו את. פיו, והעמיד פנים של שוטה גמור ועיניים בולטות תמהות, ורק כשראה את הזר האוכל הבין את סוד ההשתקה ונשך את שפתיו.

מנדלייב ישב כמו על גחלים. ראה עד כמה נזהרים מפניו בשבתו בבית. ובלכתו בדרך ונצטער מאד. רוחו נפלה עליו ואמר לצאת מהר מכאן ואל ישמש דחליל ומכשול לאחרים. קצר בסעודה וקרא למלצרית, שילם כמה שדרשה, לקח את תיקו וקם לצאת. וכאן קרהו מקרה בלתי צפוי. כמעט מתוך קפיצה התקרב אליו אותו הצעיר, שהתפרץ לפני זה החדרה בבשורה שנחנקה בגרונו, עמד לפני מנדלייב וגדר לפניו את הדרך וקרא מתוך שמחה:

– מנדיק, כיצד באת הנה? באיזה דרך? איך לא ראיתיך מיד בהכנסי?

התבונן מנדיק בפני הצעיר, העומד לפניו, והכירהו גם הוא – דוב קנטור, חברו הנאמן להגנה ב“השומר הצעיר”, שהיה אהוב עליו והיה עמו יחד עד הרגע האחרון, שעזב את אניפולי. הוא שמח מאד למצוא כאן בתוך הרבה אנשים זרים איש אחד, לכל הפחות, שיודע אותו לאיש ישר, ושאין לפחד מפניו. היה מוכן לחבקו ולנשקו, אך הבין שבפני זרים עליו לשלוט ברוחו ולהבליג על רגשותיו; לחץ רק את ידיו בשמחה גלויה. לא יכול שאת את המבטים הרבים, שננעצו בו והזמין את חברו לצאת עמו החוצה לשם שיחת רעים. ושניהם עזבו את החדר, ומבטי השתוממות של כל הנמצאים בחדר לוו אותם. מבין המסובים קם אחד, נגש אל מנדלייב, בקש סליחה ממנו והטה את קנטור אחריו הצדה. שאל אותו דבר־מה בלחש. קנטור ספר לו דבר־מה באזניו. וכעבור רגע הלכו להם מנדלייב וקנטור שלובי־זרוע.

– חלק כמשוח בשמן קרא הצעיר, שהסתודד עם קנטור, בשובו החדרה. – אנו סוללים את המסילה. עוזרוב קבל התמנות חדשה. הוא יעבור לנהל את הסניף בכפר קצורובקה ומושבו יהיה בתחנה, שליד הנהר ממש. ההשגחה של שמירת הגבול נמסרה לידו. אתם מבינים. את כל החשיבות שבהתמנות זו? זכות הרעיון ומשאת נפשנו וידידינו שבמרכז מסייעים לנו. את החדשה הזאת מסר לי קנטור. בטוחני, שהוא ימשוך לחכתו גם את מכירו זה, שגם הוא עובד במחלקה ליד הגבול. קשרים נחוצים לנו לכל האורך. אכן עוד לא אבדה תקותנו.

אש השמחה והתקוה הבהבה בעיני הצעירים. באותו המעמד הוחלט להודיע לכל החברים שבכל שלשת אזורי הגבול את הסיסמה: היה מוכן! מצב רוחם של כולם עלה.

ומנדלייב ודוב יצאו מתחום העירה והסיחו איש לרעהו את כל מה שעבר על כל אחד מיום הפרדו, על קרוביו ועל חבריו ועל העיירה. קנטור אישר מה שסיפר לו חייקל על אניפולי ותושביה, והוסיף לו ידיעות בנוגע לשני חבריהם הנאמנים: נפתלי דוידוב נעלם עוד לפני כשנה, ואיש אינו יודע איהו; ודניאל חנציס נספח לגדוד חיילים אדומים והלך אתם, ומאז לא שב עוד. אניפולי נתרוקנה כמעט מכל תושביה, וביחוד מצעיריה.

– עכשו אני רוצה להיות אתך גלוי לב ולחשוב אותך לחבר טוב בעל לב יהודי, כמו שהכרתיך באניפולי – אמר לו קנטור – ולא אכסה ממך דבר. אני חבר הסתדרות “צעירי ציון” ואין מקומי כאן ברוסיה הפוגרומית. קרקע ועבודה בארץ ישראל – זאת היא סיסמתנו. כמה פעמים היתה לי הזדמנות לעבור את הגבול ומשם לעלות לארץ־ישראל משאת נפשי מאז, כידוע לך, ואולם נשארתי לפי שעה בתוך הגולה; כה הטילה עלי הסתדרותנו, כדי שאוכל להיות לעזר לחברינו הבאים הנה ממקומות שונים. על יד הגבול נמצאים מאות צעירים מבחירי בני עמנו. הם עזבו את בתי הוריהם, נדדו בימים קשים אלה בין מחנות זאבים; התגוללו בכפרים ועבדו בשדות מתוך סכנות רבות לחייהם, רק כדי שיוכלו לעלות ארצה, כפועלים מחוסנים ומנוסים, ויצטרפו שם לגדודי העבודה. רבים מהם נספו בידי שודדים ואכרים רוצחים ועצמותיהם הגרומות על ידי כלבים מתגללות בשדות. חברינו עושים זאת מפני שיודעים ומרגישים את התפקיד הגדול והאחראי, שהטילה עלינו ההסתוריה בתקופה גדולה זו. פה אנו הגלגל החמישי בעגלה הענקית. אין העגלה זקוקה לגלגל זה, ובעל העגלה חושב תמיד כיצד לסלק אותו הצדה ולהפטר ממנו. בינתים והגלגל המיותר מתלבט בין האחרים ונגרר בכבדות אחריהם, גורם התרגזות לאחרים ואינו מקל לעצמו. וסוף דבר יהיה שישבר לרסיסים וזכר לא ישאר לו. ואתה ראה נא ושים לבך להופעה זו: דוקא אחר המהפכה הבולשביסטית התעוררו כל עמי רוסיה לתחיה, ואפילו אלה, שהמושגים עם ולאום היו זרים להם: הקירגיזים, הקלמיקים, הבורטים, הטונגוזים ואפילו הצוענים הנודדים תמיד – עמים בלי כתב ובלי תרבות, נעורו, כמו בתחית המתים, ודורשים זכויות לאומיות. ולא עוד אלא שהממשלה דואגת להם, שלא יסופו מן העולם ומקילה עליהם את חבלי הלידה: מחיים את שפתם, יוצרים בשבילם כתב, קובעים כללים וחוקים לשפתם, בונים להם בתי ספר ומוציאים בשבילם עתונים. להם הביא הדגל האדום גאולה לאומית ואנושית. בעוד אשר צעירינו ומשכילינו נטפלו לבולשביזם, תפשו בידם את הדגל האדום ומפיצים בעזרתו קטב מרירי ומות לעמם. בקלות ראש וברשעות שאין כמוה ויתרו מיד על לאומיותם, מחקו את כל העבר העשיר וגזרו כליה על שפת העם וספרותו… ימי הבהלה והשגעון לעם הרוסי יעברו; החבית שנעכרה תצטלל ואז יתעורר בעם זה רגש בחילה ותעוב לעבדים שפלים אלה, יגרשו אותם מתוך מחנם כמצורעים ויקצו להם מקום מחוץ למחנה… אנו לא נלך בדרך כסל זו. ישרו העלים הכמושים וירקבו בתוך סחי וחלאה. הגזע העתיק של האומה העברית, ששרשיו באדמת מטעו, יחליף כח. מריח זעת בניו השבים אליו יפריח, יתכס עלים ירוקים, ישא פרי וישגשג. לני יש עבר וגם עתיד. זאת היא אמונתנו וזאת היא שאיפתנו – ובדרך זו נלך. ואנו פונים אל כל הצעירים הנמצאים על יד הגבול בבקשה ובדרישה לעזור לנו להשיג את מטרתנו…

כאן הפסיק דוב את עצמו. בתוך שטף דבריו נזכר, שלא באספה על הדוכן הוא עומד ולא כאן הוא המקום לנאום תעמולה ולגלות לחברו, – שאינן יודע, לפי שעה, מה הוא עכשיו ולאן הוא נוטה – על הסתדרותם העוסקת בהעברת חלוצים וחבריהם. יש לחכות עוד ולא לגלות סודות כאלה עד שיבחון את חברו זה בעבודתו וביחסו אל הפליטים.

מנדלייב עמד נבוך. הבין מה שחברו רוצה ממנו. אך הענין רציני מאד ודורש זהירות מרובה. אם יעשה איזה צעד בלתי זהיר ויפליט איזו מלה בת אחריות, תוצאותיה מי יראה? הוא אינו יחידי. יש שתי נפשות התלויות בו ובשבילן הוא צריך לשמור על לשונו. הוא יחכה עוד זמן ידוע עד שיחליט בעצמו, מה לו לעשות ובאיזו דרך לבחור.

– לעת עתה אני בדרך – אמר מנדלייב – נוסע אני לקמנימוסטוב לזמן־מה, ואיני יודע את העבודה שישימו עלי שם. רוצה אני לחקור את מצב הפליטים.

והוא הטה את השיחה לצד אחר וסיפר לחברו על הרושם שעשה עליו עוזרוב.

– כן. הוא איש טוב וחביב ובעל לב, אבל הוא עומד לעזבנו בקרוב – אמר קנטור מתוך זהירות – שמעתי שמעבירים אותו למקום אחר, ליד הגבול ממש.

– אני הבאתי לו את פקודת התמנות זו – אמר מנדלייב.

דוב שתק. מנדלייב חשד, שמצב רוח חברו ירד; ההתלהבות של הפגישה פגה והוא כאלו מאוכזב, כי לא שמע מפיו מה שצפה לשמוע. כדי לחדש את השיחה סיפר לו על פגישתו עם ארבוזוב.

– אני יודע, שהוא בשרקובה. כמה פעמים עברתי את שרקובה ונזהרתי שלא להפגש עמו. לויפר והוא – שני מלאכים רעים הרודפים את הפליטים. גם אלה הם בנים לעמנו, – לבשתנו ולחרפתנו. שמועה מתהלכת, שבן־ממר זה השתתף לשעבר בפרעות ביהודים ועכשו משתתף בשוד הפליטים הנופלים לידו. אך נחדל לדבר על חדלי־אישים כמוהו. הריני מקוה להפגש אתך עוד.

– גם אני רוצה בזה. כשתבוא לקמנימוסטוב תדרוש למעוני ותבקרני. אשמח מאד לראותך. אהיה שם כחודש ויותר.

מתוך שיחה שבו אל המקום, ששם עמדה העגלה וחכתה למנדלייב. שני צעירים נגשו אל קנטור ובקשו ממנו להמליץ עליהם באזני חברו, שיקח אותם אתו בעגלה, מכיון שהם צריכים להיות עוד היום בקמנימוסטוב, וביום ששי אין עגלות מצויות בדרכים. על הערתו של מנדלייב, שהוא נוסע לשרקובה, ענו, שהדרך עד יותר מחציה משותפת לשתי העירות; ובהגיעם לפרשת הדרכים ירדו וילכו ברגל, מנדלייב הסכים ונסעו יחד.

מהרגעים הראשונים שעזב את צ’סנובקה השתקע בהרהוריו ולא שם לב לשני הצעירים, הנוסעים אתו, וכאלו שכח את מציאותם. נסיעה קצרה זו בזמן ובשטח עשירה בפגישות וברשמים: דוב קנטור מעלה בזכרונו פרשה שלמה מחייו, במשך שנה באניפולי; דודתו וסופה הטרגי, ימי “השומר הצעיר”; דוד שור הנרצח ורוצחו, שנעלם מאופקו; משפחת בן־שלום שמתה, וסרגייב קטן־הקומה השחור. איהו? משפט עוזרוב הקשה והחריף מכאיב לו. אמנם גם הוא הרגיש, שמלא הוא תהפוכות ותעלומה וקשה לעמוד על אפיו. ילדותי, קל דעת וכאלו אין תוכו כברו. אבל עד כדי כך לא חשד בו. בכל זאת הוא מרגיש, שבנוגע אליו נאמן הוא סרגייב וישאר נאמן לו. לויפר וחייקל. והנה עוזרוב. הזמן הקצר שבלה בחברתו קשר אותו אליו…

אחד הצעירים השתעל. התעורר מנדלייב מהרהוריו. חשב שלא מן הנמוס הוא שלא שם אליהם לב כל הזמן.

– מנהל הסניף שלכם עושה רושם טוב – פתח מנדלייב.

הצעירים כאלו חכו לשיחה, שתתגלגל ביניהם. התחיל אחד בהלל ושבח לכבודו של עוזרוב. הוא יודע את יחוסו. משלשלת היוחסין, מגזע רבנים, מאחת מערי ליטא, כמדומה לו מקובנה. יש לו אח והוא עלוי ממש. כל עיר היתה מתגאה בו, אלמלי הסכים לשבת בה על כסא הרבנות, אך הופעות משונות יש בעולם. לרב גדול בתורה, חסיד במעשיו וצדיק בכל דרכיו היו שני בנים, שנתחנכו יחד בישיבות על ברכי התלמוד והפוסקים, באוירה ספוגה יראת שמים ואדיקות – ועל שניהם עברה פתאום רוח אחרת והם נתפסו לסוציאליזם ומדובקים בבולשביזם. הבכור נשאר במוסקבה והוא אחד מעמודי ה“וציק”, חבר הפמליה של מעלה, היושבת ב“קרמל”, קנאי מאד לדתו החדשה, שקבל מפי הזוג לנין וטרוצקי ממש ויוצק מים על ידיהם עד היום הזה. אחיו הקטן ממנו, זהו עוזרוב שלנו, גם כן גדול בתורה החדשה ובמדע וידו בכל. אך הוא עומד עדיין ברגל אחת בבית המדרש היהודי. רצונך פרק במשנה, בתלמוד ובפוסקים או ב“על פרשת דרכים” ובשירי ביאליק – הכל בעל־פה, כמו ב“אשרי”. גם הוא עבד במוסקבה ובאיזה מוסד, אך סרח בעיני אחיו. חסרות לו אותן הסגולות, הנחוצות למנהיג בולשביסטי יהודי המצווה כאלו להתנכר לעמו. נתפס ל“לאומיות” והרגישו בו, שאוהב את שערי ציון. נתכרכמו פני האח הגדול על ידי מעשי אחיו הקטן ונתגלגל הדבר, שצעיר זה נשלח לקצה גבול רוסיה בדרום־מערב, דוגמת סיביר. וכאן בא לעבוד במוסד הצ’קה שליד הגבול. זהו עוזרוב, שהחבר מתעניין בו.

כאן הפסיק המדבר, כפיסקה באמצע. עד כאן כאלו הורשה לו לדבר על עוזרוב; זה שייך אל עברו. מכאן ואילך, על פעולתו כאן ליד הגבול, אסור. מנדלייב רוצה לדעת, מדוע ראה בבית האוכל רק צעירים. איה שאר הפליטים? מתערב בשיחה השני. הוא מסביר לו, שבית־אוכל זה משמש לצעירים כעין מועדון. אין הם יכולים לדור בכפיפה אחת עם הזקנים. הללו כל אחד לעצמו, לבשרו ולבני משפחתו. ודאי שסבלו הרבה מאד ומצבם קשה. אי אפשר לדרוש מהם כלום. הם גמרו את חשבונם עם החיים ומבקשים לשבת בשלוה. ואולם הם, הצעירים, ענין אחר. אולי שמע על דבר החלוציות? אולי שמע על מפלגת “פועלי ציון”? הראשונים – בלתי מפלגתיים, השניים – סוציאליסטים גמורים ואפילו קומוניסטים, אך על בסיס לאומי. הקומוניזם שלהם הוא לאומי, מפלגה זו ליגלית היא ברוסיה הסוביטית ויש לה מהלכים בין היושבים ראשונה במלכות הפרולטריאט. אלו ואלו רוצים בציון ובתחיה לאומית. אלו רוצים ליצור מהמעמד הבינוני מעמד חדש של פועלים וחקלאים, שבלעדיהם לא תצויר התנחלות לאומית בארצנו, והללו רוצים ליצור שם תנועת פועלים עברים מהפכנים כדי להביא את המהפכה הבולשביסטית גם שם, החלוצים המסתלקים מדיפלומים, אין להם חפץ בגמנסיות ובאוניברסיטאות. הם רוצים בחיים חדשים פרודוקטיביים: מתכוננים ומתכשרים לחיי עבודה. ברוסיה יש אכרים משלהם, המעורים באדמתם מדורי דורות; יש לארץ זו פועלים משלה לכל מיני תעשיה, תוצרת ועבודה והם נלחמים רק בעד שחרור העבודה, בעוד שאנו זקוקים גם לרכישת העבודה ולשחרורה. עיני צעירינן לציון צופיה. שם הולך ומתרחש הנס של תחית המתים לאומתנו. קמים לתחיה בבת אחת עם, ארץ ושפה. השמע החבר על כל אלה?

מנדלייב מנענע בראשו. כן, שמע דבר־מה בדומה לזה.

הצעיר שמח. אם כן קל יותר להסביר לו את הדבר. התחוללה מלחמה עולמית נוראה, שלא היתה דוגמתה, והיא אכלה, הרסה והחריבה מיליוני חיים. קטסטרופה כזו מוכרחה להפוך את סדרי החיים ולשנות את צורת החברה. עמים גדולים, ממלכות כבירות התמוטטו, התפוררו, ועמים קטנים משועבדים נשתחררו ומעתה יבנו להם את חייהם בעצמם כרצונם, וכהלך רוחם ינגדו את גורלם. ואנו מה? מסתובבים אנו כמו בחתונה זרה. עומדת ארץ בחורבנה ומחכה לבניה, ויושבים בנים בגולה ומתלבטים בין אומות העולם ללא תכלית ומתנוונים. והנה באים הצעירים ומבריזים, שגם הם רוצים ליצור להם ערכים חדשים, לבנות להם את עולמם על אדמת אבות על יסודות העבודה בחקלאות ובתעשיה. האין זה טבעי, ששני אלה, הארץ ובניה, יתאחדו ושפתם העברית תהיה המתווכת ביניהם והמקשרת אותם? בשפע כוחות רעננים ובשרירים מפותחים וברצון חזק כברזל הם באים להזרים זרם חזק ורענן לתוך דם האומה שנקרש – ושלשת הגופים שנזדקנו יתחילו פורחים, הארץ תחדש את נעוריה, העם יפתח את כוחות היצירה וייצר ערכים חדשים ומקוריים, והשפה תתפתח, תחיה בפי כל, ותהיה המכשיר לכל אלה, ולא יהיה עוד דור ההפלגה בינינו. לא יאמר עוד לעמנו: קבצן נודד אתה בתוכנו! ולשפתו לא יאמר עוד: מתה. בנין, שגשוג, שכלול, עבודה, חופש ודרור – האין זה יפה, נהדר?

התלהבות הצעירים השפיעה על מנדלייב. הוא הבין שכל הדברים הללו באו לשמו, כדי למשוך אותו אליהם, לנצל. חשד שיד קנטור חברו באמצע. הוא שלח אותם עמו. מרגיש שצריך לאמור להם דבר־מה מעודד. כל אהדתו להם. אבל הוא לא גמר עדיין את חשבון הנפש שלו. הוא בדרך, באמצע. נוסע למקום חדש, דרושה זהירות. הוא צריך למצוא קודם את עצמו בסביבה זו. המון פגישות, אנשים שונים זה מזה. מוקשה הדבר בעיניו. למה מרבים עליו דברים? מי הוא ומה כוחו? הרי פקיד קטן, דל־מעש, מך־ערך. ומה תקותם ממנו?

– כן, באמת יפה ונהדר – אמר מנדלייב, כמו רק כדי לצאת ידי חובת תשובה על שאלה.

– אם זה יפה ונהדר מדוע נלחם השלטון בנו? – בא לעזרתו הצעיר הראשון בטענה על השלטון – אין אנו מבקשים דבר. רק דרישה אחת לנו: פתחו את השערים ואל תפריעו לנו. כמו בימי קדם נמשיך לגשם במזרח, ליד הים התיכון, את האידיאלים הנשגבים של חוזינו ונביאינו. אנו נכניס שמה אור וחופש. נבנה תרבות, נצמיח מדבריות, נוציא מים מסלעים. ולמה לא תתן לנו הממשלה הסוביטית לצאת מארצה? האין לה די אנשים בלעדינו? מאה וששים מיליון! כמה כחות כבירים בעם פלא זה! ולמה יאמרו הגויים, שהיהודים מושלים ברוסיה ויעוררו על ידי זה עוד קטרוג, קנאה ושנאה אליהם?

כמה מתלהבים הבחורים הללו! – חושב מנדלייב – העגלה נדמתה להם לאולם רחב ידים, והוא, החבר ה“צקיסט”, בעיניהם לקהל אנשים או לבא־כח הממשלה הסוביטית והם משתמשים בכל כח דברנותם לצודו. לאט לאט הם מגלים לו כי ליד הגבול התרכזו הרבה כוחות פעילים, אנשים מבחירי האומה, צעירים נלהבים מן החלוצים ומצעירי ציון, סופרים עברים, אמנים ועסקנים חשובים וצריכים לסייע בידם להעבירם את הגבול, או לכל הפחות לא להפריע להם. הם ימצאו להם את הדרך…

חבל מאד. גם הצעירים וגם מנדלייב הצטערו, שהגיעו לפרשת דרכים והם צריכים להפרד, אך אין דבר, מכיון שעבודתו על יד הגבול, והם, כפליטים, נמצאים גם־כן ליד הגבול, ודאי עוד יזדמנו יחד. לעת עתה שבעי רצון הם הצעירים, שעלה בידם להכיר אותו פנים אל פנים. קנטור חברם אמר להם, שהוא ישר ואינו דומה לבחורים אחרים, שעובדים במוסדות הממשלה. בשעת הפרידה הם מוצאים לחובתם לאמר לו, שכדאי מאד לצעירינו, שלוא עומם בקרבם עדיין הזיק האחרון, והנקודה היהודית שבלב עדיין מאירה, כדאי להם להתעניין בבעיות אלה, שנגעו בהן בדרך ולפי שעה:

– שלום, חבר מנדלייב!

– שלום, חברים.

בקלות קפצו השנים מעל העגלה, הודו בהרמת ימינם אל המצח ונפנו בקורת רוח ימינה לדרך העולה לקמנימוסטוב. נראה להם, שדבריהם לא נזרו לרוח. “שלח לחמך על פני המים”…

השמש קרובה אל האופק המערבי. עוד מעט וידעך היום – ובלבו של מנדלייב נדלקה שמש המאירה לו באור גדול. כמה הלכות חשובות למד בדרך זו במקרה. מה יקרים ונעלים הם הצעירים הללו, שהוא פוגש בדרך. מה היה רוצה להיות עמהם! מה קדושה בעיניהם עבודת הידים בארץ־ישראל! וכי זאת היא עבודה: לחטוף יהודים שדודים, הרוצים לצאת מעמק עכור זה, לאסרם ולמסרם לידי רשעים, כמו בלקירוב, לויפר, ארבוזוב וכדומה? או לחבוש בבית הסוהר יהודים עניים ואומללים, שסגרו בפניהם את כל שערי הפרנסה, והם מסכנים את חייהם בשביל להביא לחם לילדיהם כאותו החייט, שתפש חייקל בחורשה? צדקו מאד הצעירים. רוסיה תוכל להתקים ולהתפתח גם בלי עזרת הקומוניסטים היהודים, וילכו להם אלה, – שאינם יודעים מה לעשות כאן, בארץ זו בין מאה וששים מיליון אזרחים, – ילכו להם לארצם ויעבדו לטובת המוני עמם ויעסקו בבנין ארצם. הוא צריך לפשוט מעליו את השינל, להסיר מעליו את ה“קורטקה” ואת המכנסים הכבדים. יגורש מנדלייב ויירש מנדיק את מקומו – וחסל. יצטרף אל מחנה הצעירים האלה ויהיה כאחד מהם – והקץ לכל הלבטים וענויי הנפש. ואולם עד מהרה שב אל המציאות. נזכר, שאיננו צפור דרור העפה לכל אשר תרצה. יש מי שהוא הקושר את כנפיו. הוא אינו ידידי ש“יקח את הכתונת והמכנסים וילך לירושלים” יסדר קודם את הדסה ואת מיכאלי, הם תחילה ואחר כך הוא. כמה זמן עבר, שלא ראה אותם? רק לפני יומים שמע את דברי הדסה: “מי יש לי עוד בלעדיך”? למה אתה עוזבני? איני יכולה להיות בלעדיך". ומיכאלי עמד על ידו ורעד כגוזל רך, שאמו נטרפה. הוא הרגיש את רטט נשמתו ואת חרדת לבו… והוא – היוכל לחיות בלעדיהם? נפשו נשרפת בלהבת האהבה והגעגועים: הוא ימצא לו איזו אמתלא ויסע לקארפובה ולוא רק לשעות אחדות, כדי לראותם. ושוב הרהורים על עוזרוב, על דוב קנטור והחלוצים. והד דברי הצעירים עדיין מצלצל באזניו.

אורות בודדים מנצנצים, מרקדים לקראתו. העגלה נוסעת הלאה, והאורות מתרבים ומתקרבים. אלה הם אורות שבת, היוצאים מבתי יהודים שבשרקובה. יהודיות ברכו על הנרות מתוך תפלת לחש ודמעות עצורות בעיניים מכוסות ידים. בעירה שקט ושלוה, מנוחת שבת. אל יפריע שקשוק הגלגלים וחריקת העגלה את. הדממה והמנוחה. הוא ילך לאכסניא שלו ברגל.

צועד מנדלייב ברחובות העירה וחבילתו הקטנה בידו. האור בבתים אינו גדול. מבריחי הגבול מביאים לעירה נרות קטנים מעבר הנהר, והנשים יכולות לקיים מצות הדלקת הנר; גם זה לטובה. שבת המלכה בזמן רע כזה אינה מקושטת ועדויה, כמו בשנים הטובות; מקדשיה אינם יכולים לקבלה כראוי לה בחלת־סולת. די להם בפת קיבר ולפעמים ב“ממליגה” מקמח תירס באיפת רזון זעומה. אין מפה נקיה מבהיקה בלבנה פרושה על השלחן; אין “כל מיני מטעמים מבעוד יום מוכנים, תרנגולים מפוטמים, יינות מבושמים ותפנוקי מעדנים” לכבודה, – אך מלכה היא בכל זאת, והיהודים שמחים לבואה. ועם שקיעת החמה הולכים לבית הכנסת ומזרזים זה את זה ואומרים: “לכה, דודי, לקראת כלה”, ומזמינים את הכלה בהשתחויה לאמור: “בואי כלה, בואי כלה, שבת מלכתא”, ושרים: “מזמור שיר ליום השבת”.

נדמה לו, שיוכל למצוא את בית שיין בלי שיצטרך לשאול. ראה מרחוק שני אנשים הולכים. לאור הקלוש, שיצא מאחד הבתים, הכיר את לופר, ההולך עם אשה צעירה. נרתע לאחור ונכנס לסמטה אפלה. אל יראה את פני הרשע. הוא יזהם ויעכור את ההרגשות הטובות, שעוררו בו פגישותיו היום בצ’סנובקה. על ידי זה תעה מסמטה לסמטה ולא יכול למצוא את הבית. ראה ילדה יוצאת מאחד הבתים ושאל את פיה, והיא הביאה אותו אל הבית. נכנס ונתקבל על ידי בעלת־הבית בחביבות מיוחדת, אף־על־פי שפניה היו רציניים מברכת הנרות. בעל־הבית לא חזר עדיין מבית התפלה. בנה, ישראל, בחור חזק ובריא אך מחוסר מרץ, נעשה קומוניסט, אמנם בלתי אקטיבי. חולם על קורטקה, מכנסי גליפה ומגפים ואינו יודע כיצד להשיגם. שוכב תמיד על הדרגש הרעוע והשורק תחתיו וקורא רומנים רוסיים, הספרים ברובם בלתי מכורכים. ראה את מנדלייב ונתן לו שלום מתוך שתיקה, אך בחיוך קל על שפתיו הבשרניות. לא כן מלכה אחותו. כשראתה את האורח נזדרזה וחרדה לקראתו. הכניסה אותו לחדרה והגישה לו מים ומגבת. ויצאה עד שירחץ את פניו וחכתה לצאתו בקוצר־רוח. זה שנים אחדות, שהיא יושבת ומחכה לחתן. יש לה נדוניה משלה: יופי, תעודת בגרות של גימנסיה אודיסאית ותעודה מהקורסים הגבוהים שבקרה שנה אחת. חסר לה עוד איזה סכום כסף מזומן, ובגלל זה, כנראה, לא בא החתן המקווה עד היום. בינתים והיא צמאה לחיים, שאינם בארץ זו ולא יהיו מהר. מכיריה מהקומוניסטים המבקרים בביתם מבטיחים לה, שחיים כאלה מוכרחים לבוא. נש“מיד הבאנדיטיזם, נעקור את הקונטרבולוציה ואת הקפיטליזם ויבואו לאנושיות ימי הזוהר והאושר”, – כך הם אומרים לה, אבל היא אינה מאמינה להם. “בכל אופן” – אומרת היא – “עד שתזרח השמש יכלה הטל את עיניה”. בני הפליטים מבטיחים לה חיים טובים ואמיתיים, כשתעבור עמם את הגבול. שם יפתח לפניה העולם. יקחוה אתם לאמריקה והם “יעשו חיים”. אך כיצד באים שמה? החלוצים קוראים אותה לארץ־ישראל, לקבוצה. ואולם החיים האלה אינם מושכים אותה. בינתים עוברים עליה הימים מתוך עוני ודחקות והיא מפחדת, פן תהיה לשושנה נובלת. ועל כן עגומים פניה היפים, לכל צעיר חדש תתעורר בה מחשבת כמיה: אולי יקחני זה וישאני על אברתו למרחקים הנהדרים, שאין בהם קדרות. והנה בא צעיר זה. הדוד נתנזון מהלל אותו מאוד במכתבו, ששלח על ידו. צעיר הוא אמנם ממנה, ובכל זאת – אולי… מחשבה כזאת עלתה גם בלב אמה, אשה גבוהה ורזה בעלת לסתות נופלות ומצח בולט ועיניים שקועות. היא סובבת אותו ומקיימת בו מדת הכנסת־אורחים. הלא הוא מ“בסראביה שלנו”. לא כשאר הצעירים, שאינך יודע מאין באו ומי הם. ומנדלייב מרגיש את עצמו בטוב בבית זה.

שב מר שיין. גם הוא שמח, שהאורח קיים את הבטחתו ו“כבד אותו בבואו”.

השיחה שוטפת, חיה. זכרונות על בסראביה, על קישינוב ושאר עריה ומושבותיה; על השובע שבה, יינה, אגוזיה וכו'. כל המשפחה משתתפת בה מלבד הבן, הממשיך לעשות את שלו והוא שוכב וקורא. מר שיין מתחרט עכשיו, שעזב את עיר מולדתו לפני עשר שנים ובא הנה עם משפחתו לגור כאן. אז היו בסראביה ופודוליה, כשני רחובות סמוכים זה לזה. עתה נתרחקו זה מזה, כאלו הן נמצאות על שני חצאי כדור העולם. אמנם אין לו, למר שיין, רצון להשתקע שוב בבסראביה מכיון שהיא תחת שלטונו של עם זר, אבל להיות בה זמן קצר, לראותה ולראות את הקרובים ברוח, להביט על שדותיה, על הרריה וכרמיה ועוד ועוד, ־–ממש הנפש תכלה לכל אלה. ומשם – לארץ־ישראל. מה חושב הוא, הקרוב לשלטונות, היבוא עוד יום כזה, שאפשר יהיה להוציא לפועל גם רצון כזה? לפי שעה היו רוצים להעביר שמה את מלכה’לה. נחוץ להצילה במוקדם. שם תוכל לגמור את השכלתה ולבוא לידי איזו תכלית. היו רוצים לשלוח שמה גם את ישראל בנם.

– אני לא אלך למדינות שבהן שורר משטר קפיטליסטי – רוטן ישראל מעל הדרגש הרעוע.

מפסיקים את השיחה ויושבים לאכול. בעוד שאוכלים מתחילים מתאספים מבקרי הבית הבאים בכל ליל שבת. ציונים, קומסומולים ובלתי־מפלגתיים יושבים בכפיפה אחת, מתווכחים ומתנצחים עד נקודת הרתיחה ונפרדים זה מזה מתוך שלום ורעות. הלא חברים הם מילדותם. בא גם קלמן, ראש “הקומפרטיה”, האוהב להמצא בחברת צעירים, אף על פי שהתפללו עליו בשמיני־עצרת זה כמו שהוא אומר, לא “גשם”, אלא “טל” והוא מתפלל לל"ט מלכות כמלכה שיין.

– הנה בא גם ה“טפוס”! – קראו כמעט כולם בבואו.

באמת היה קלמן טפוס משונה וזר גם בחיצוניותו וגם באופיו ובדרך חייו. נמוך קומה, ראש גדול וקרח, צולע ובעל פנים מכוערים בשרטוטים גסים. בכל זאת היה מקובל וחביב על כולם ואורח רצוי באותם הבתים שהיה בא שמה; כי היה מן “הקבצנים העליזים” והיה מכניס תמיד רוח חיה בשיחת חברים. הפעם היה נושא השיחה הריב שהתפרץ בין התושבים והפליטים, קלמן הודיע, שמחר יכניס אינטרפלציה לפרלמנט העברי, כלומר לבית המדרש הגדול, בעניין היחס לפליטים ומבטיח בניגון הידוע, שזה יהיה “קרב אחרון”. והוא מזמין את כל ההמונים שבכאן וגם את “האורח הנכבד”, שיבואו מחר לבית המדרש לראות בכבוש הבאסטיליה ובכשלון האריסטוקרטיה מימין וביורוקרטיה משמאל. כולם צוחקים. מתעורר וכוח כללי. יש שעומדים לצד הפליטים; אך יש גם כאלה שמהפכים בזכות בעלי הבתים. הנאספים מדברים כולם יחד. מלכה, שישבה כל הזמן על יד מנדלייב, מוצאה לה הזדמנות ומספרת באזניו לבקשתו פרטים אחדים על ה“סוביקט” הזה, ששמו קלמן. מורה הוא לעברית זה שנים רבות. כל ימיו הוא חי בדלות ובדחקות, וריב לו תמיד עם העשירים והתקיפים. בהתפרץ המהפכה הבולשביסטית היה קלמן לראש קבוצה, שאליה נכנסו כל השוליות וכל הריקים, היה מאסף אותם ומדבר באזנם על תורת מרכס ואנגלס ולנין ומסביר להם את מהות הבולשביזם והמנשביזם ומכריז מלחמת דברים על הבורגנים והקפיטליסטים. באו ימי דניקין – והוא נעלם מן העיירה. חזרו הבולשביקים שנית והוא הגיח ממחבואו, נאזר בגבורה ונאפד נקמה והודיע, ש“הפעם לא יוציא איש את השלטון מידינו”. התחיל דורש מהספקולנטים, שיתנו לו חלק מסחורתם במחירים נוחים. מכריח את הסוחרים והטוחנים, שיתנו מעשר מהקמח ומצרכי המזון בשביל העניים. הוא בעצמו אינו נהנה מהם אף באצבע קטנה. בזמן האחרון הוא עומד ליד הפליטים בריבם עם התושבים האזרחים, המתיחסים אליהם, כמו אל אחים חורגים. מנדים אותם, אינם רוצים להשכיר להם דירות; באים עליהם בטענות, שבגללם יאמיר היוקר, וכדומה. החכוכים והטרוניות ההדדיות התרבו בזמן האחרון והרחיבו את התהום ביניהם. נכנס קלמן בעובי הענין והכין למחר הפגנה נגד התושבים.

– והשלטונות מה יאמרו לכך? – שאל אחד את קלמן.

נתרתח קלמן. מי שואל אותם? וכי הם עושים דבר־מה לטובת העניים? יבוא יום ויבערו גם את הבאנדיטים האלה המתאדמים, כמו שמבערים את הבאנדיטים השחורים. והוא פנה אל מנדלייב ואמר:

– אתה הנך פקיד הצ’קה, שעל יד הגבול, אבל אמרו לי עליך, שאיש ישר אתה ויהודי בלב. ועל כן אני מדבר אליך. אם קומוניסט אתה, היה קומוניסט, כמו שכתוב בתורה: “ואהבתם את הגר”, “וגר לא תונה ולא תלחצנו”, “אלמנה ויתום לא תענון”, ועוד ועוד. האם לא כן, חבר שיין? – פנה אל בעל־הבית – הלא אנו יודעים את החוקים הסוציאליים הכתובים בתורה ושנויים ומשולשים בכתובים. ובכן – יחיו לנין וטרוצקי ובואו מחר בהמוניכם לבית הכנסת !…

למחר הלך מנדלייב לבית המדרש. מצא שם קהל רב. במזרח ליד הרב ישב קלמן, ראש המוקפרטיה, בטלית ובירמולקה והתפלל מתוך סדור, לפני פתיחת הארון נשמעה דפיקה חזקה בשולחן. השתררה דומיה. קלמן קם ממקומו, עשה את הירמולקה על ראשו המקורח ואת הטלית על כתפיו, צלע במתינות ובחשיבות אל השולחן.

– קלמן הולך לדבר – עבר לחש בין הפליטים, שעמדו צפופים. בעלי המזרח קמטו מצח, התנפחו ונשמו מתוך רוגז ופזלו לצד קלמן. אך הלז לא הביט לצדם. הגיע אל השולחן והשתיק את הקהל רק בהרמת יד. אחר התחיל מדבר משפטים עם התקיפים החושבים, שימי טרוצקי ולנין הם כימי אלכסנדר וניקולי ואינם רוצים לראות ולהבין, כי “אנו רצצנו ראשי תנינים גדולים כקולצ’ק, יודניץ', פטליורה, דניקין, וראנגל ושאר המנוולים, אנו נרוצץ גם את כל אלה, שלא ישמעו בקול המהפכה ולא ישנו את הפסיכולוגיה הבורגנית”… ועוד ועוד בטון ובנוסח זה. צרמו הדברים את אוזן מנדלייב, אף על פי, שהסכים לעצם המלחמה בעד הפליטים. זה כשנה, שהוא שומע בכל יום של פגרא, אשר לבולשביקים, מפי כל נואם וכל לוקח לשון אותה הנוסחה המתחילה ב“אנחנו רצצנו” ורשימה ארוכה כעשרת בני המן של גנרלים ידועים, שהבולשביקים נצחו אותם. אותה הגאוה הריקה וההתפארות הנפוחה של בני אדם, שלא החזיקו רובה בידם מעולם, ובכל זאת הנם משתבחים בנצחונותיהם. אבל הקהל, שהתאסף לשם זה, מצא ענין בזה ודבריו עוררו סערה של הסכמה ומחיאת כפים מצד הפליטים וחברי הקומפרטיה. המתפללים רגזו והתרעמו על חלול בית ה' שמחללים אותו במחיאת כפיים וצעקות. מפני הרעש אי־אפשר היה לשמוע דבר־מה. לבסוף הודיע הגבאי, שבערב יתאספו באי־כח הפליטים והתושבים יחד ויבחרו ועד משותף, שיסדר את העניינים ויקים את השלום. אז הצהיר קלמן ששבת היום מלזעוק ואסור לחלל את כבוד בית התפלה ולעכב את קריאת התורה, והוא קורא לשקט. חדל הרעש – ורבים התחילו עוזבים את הבית. אך מעשה שטן: מרוב התרגזות והתרגשות יצאה שגגה מלפני הגבאי והוא שכח לקרוא את קלמן ל“מפטיר”, לעליה זו שאהב אותה והתכונן אליה. נעלב קלמן, הוריד מעליו את הטלית ואת הירמולקה ועזב את בית התפלה בחרי־אף. קמה שוב סערה. הפליטים וחברי הקומפרטיה האשימו את הגבאי שעשה מה שעשה מתוך זלזול בכבוד קלמן “הישר מכל בני העיירה” ולא נתנו להתפלל מוסף, עד שהגבאי רץ להשיג את קלמן ולפייסו.

בזה נגמרה ההפגנה.

פרק שלשה עשר: במעונות הפליטים

מזלה של עירה.

לכאורה אין בין קמנימוסטוב לבין שאר העירות העומדות ליד הדניסטר, ולא כלום. אדמה שחורה, גבעות, בקעות, ללא דרכים סלולות, ללא רכבת. אבק בקיץ, רפש ובוץ בימות הגשמים ושלוליות מים בכל הרחובות בעונת הפשרת השלגים וכו'. ואולם קמנימוסטוב בת־מזל היתה וזכתה, לפרסום רב. אחד הנסיכים פרש עליה את כנפיו ועשה אותה לקנינו הפרטי, והוא עמל ושקד לעשותה לחטיבה מיוחדת. אחרי ששבע הנסיך תענוגות סואנות וחיי הוללות בערי הבירה של ארצו ושל ארצות אחרות בא לאחוזתו הרחוקה לנוח בה ולהתענג על חיים שקטים של בדידות. הוא וצאצאיו אחריו שקדו ועמלו לעשות את אחוזתם, הנמצאה בירכתי רוסיה הדרומית־מערבית, ליפה־נוף ומקום מרפא. על מורדות הריה נטעו כרמים של ענבי מאכל משובחים וענבי יין מצוינים. לרגל ההר בנו להם ארמון מפואר וימלאו אותו רהיטים יקרים ויפארוהו בתמונות גבס ופסלי שיש מעשי ידי ציירים ופסלים מהוללים. תמונות גדולות בקומת איש של מושלי רוסיה ואדיריה עמדו באולמים; כלי גביש ובדולח ואגרטלי כסף וקוניא, מתנות קיסרים ונסיכים גדולים, קשטו את חדריו. פרדס גדול נטעו ובו גדלו אלונים ועצי אוג, ששרשרת של עשר זרועות אדם משולבות תחבק את עצי גזעיהם. שדרות של עצי לבנה ותות בו לארכו ולרחבו. ערוגות פרחים ושיחי שושנים מרהיבי עין בשפע צבעיהן נשקפו מעל רמות עגולות. סוכות מסורגות בכל עבר ופנה מכוסות מטפסים לצל יומם ולשעשועים בערב – והפרדס היה פאר העיריה. ואורוה גדולה בנו ליד הפרדס והביאו אליה סוסות גזעיות וקירגיזים מומחים להכנת “קומיס” מחלב סוסות, משקה רפואה לחולי רזון ולקויי ריאות. ויצא שם העירה למרחוק. שנה שנה באו אליה חולים ובריאים, צעירים וזקנים, אוהבי חיים עליזים ועייפי חיים ובילו בה את ירחי הקיץ החמים והמאובקים. טיילו בשדרות רחבות וסלים קלועים בידם, שמתוכם אכלו ענבים; והיו שותים קומיס, מטפסים על ההרים, מתרחצים ושוחים במי הדניסטר, צדים דגים, משחקים בקלפים ועוסקים בפלירט לקול מנגינת התזמורת, שהרעישה את דממת האויר הצח והריחני והולידה הדים רחוקים תועים בין הרים משני עברי הנהר. הגרמנים, שהשתקעו בעירה, הספיקו לקיטנים ולחולים דירות, חלב חם, ביצים טריות, חמאה, גבינה וירקות – והעשירו. גם היהודים שבה מצאו חלק מפרנסתם מהקיטנים ומארמון הנסיכים. כך חיתה העירה מימים ימימה בתוך יופי, מנוחה ורוחה.

אך הנה באו שנות המהפכה ומלחמת האחים והגיעו גם לה ימי שפל וירידה מהירה. פראים עברו דרך העירה. גם הם טפסו על ההרים וטיילו בפרדס, אך כל מקום, שדרכה בו כף רגלם, נסמן בבתה ושמה, הגפנים נחו מתות, עקורות משרשן; אלונים עתיקים ואוגים עבים, שהטבע עמל עליהם שנים רבות, גודעו ושורפו. ערוגות הפרחים נרמסו והסוכות נהרסו. את היין הישן הוציאו מן היקבים ושתו ושכרו. את הארמון שדדו, בזזו דיים ואת השאר נפצו ושברו, ואותו הציתו באש ויעשוהו תל עפר ואפר. וכשכילו את מלאכת ההרס, שקט בם דמם הטמא ועזבו את העירה. אמרו כלם: בא הקץ לקמנימוסטוב, נפלה ולא תוסיף קום. ואולם מזלה לא עזב אותה גם בשעת הרת סכנות, כוכבה זרח שנית מאפילה, ושמה יצא שוב עד למרחוק.

מצבה הגיאוגרפי של העירה גרם לכך, שאנשי מעשה הבינו להשתמש בקוניוקטורה, שנוצרה באותו הזמן – והיא היתה שוב לתלפיות. הפליטים, שרידי הפרעות, התלבטו והתרוצצו כעכברים במלכודת וחפשו להם דרך להמלט מארץ ההריגה. והנה הגיעה אליהם תהילת עירה זו, העומדת ליד שערי גן העדן ודרך בה לעבור את הגבול – והם שמו את פעמיהם אליה. העירה קבלה את האורחים הראשונים בסבר פנים יפות. נמצאו להם מעבירים טובים מומחים, שהעבירו אותם לעבר הנהר בהצלחה. שבו המעבירים וספרו, שמעבר הנהר יושבים סוכנים אמריקאים, מצפים וממתינים לפליטים, שיבואו אליהם, והם יקחום ויעבירום לאמריקא; חברת הסיוע ג’וינט מנהלת את הפליטים בכל דבר ונותנת להם את כל מחסוריהם; וחברת היא"ס מקשרת את הנשים מכאן עם בעליהן משם ומקרבת חתן לכלה ואב לבנים וכו'. אז נהרו אליה אלפי פליטים מכל פנות הארץ, ונתמלאה העירה אותם. וכאשר לא מצאו דירות בעירה, תפסו את בתי התפלה וישבו בהם; וגם בבית המרחץ, להבדיל, שמו את משכנם. הצפיפות גדלה, הזוהמה רבתה, האויר נשחת וריחות רעים נדפו מהמעונות ההם. מי־שופכים נזלו ברחובות, והמחלות התרבו והתמותה גדלה.

וככל אשר רבה ההגירה לעירה, כן גדלה ורבתה העבודה לסניף המחלקה המיוחדת, שנפתח בה מיד עם תנועת הפליטים. מנהל הסניף, קורשונוב, היה איש חרוץ, בעל מרץ ואמן במלאכתו. עזרו לו סגולותיו – אכזריות, רוע לב ושנאה ליהודים. בראותו כי כאשר יענה את הפליטים, כן ירבו וכן יפרצו – ודרש לו הרבה פקידים, סוכנים וזקיפים, שיוכלו לשמור על הגבולים ולשים עין על הפליטים שלא יוכלו להמלט מידו. עליו היה לאסור מלחמה גם על הבאנדיטיזם, שלא נשמד לגמרי מהאזור ההוא; לאסוף את מכסת התבואה והירקות של הרבה כפרים באזורו, לתרום מהם תרומה ל“קומבד” ואת השאר לשלוח למקומות קבועים בשביל הצבא האדום; לדרוש שהאנגריה תהיה בסדר; לנהל מלחמה עם הקונטרבאנדה, שהתפתחה מאד עם עבר הנהר, ועוד תפקידים שונים. את כולם מלא קורשונוב בחריצות רבה. על כן היה שמו מהולל בין הפקידים, והרשות הגבוהה העריכה את סגולותיו וחשבה עליו טובות.

מנדלייב בא אל משרדו של קורשונוב ביום הקבוע לו. קורשונוב קבלהו במאור פנים, כי המלצתו של לוברטין עמדה לו. אולם לא חפץ לסמוך רק על ההמלצה והחליט לתהות קודם על קנקנו של הצעיר העומד לפניו ולבחון אותו בעצמו, כדי לדעת מה טיבו והלך־רוחו. ועל כן נתן לו לעבוד לפי שעה בסניפו, ועל פי עבודתו זו ידע לאיזה סוג עבודה הוא מוכשר וישלחהו שמה. במשרד הסניף התודע מנדלייב אל החבר ארטמוב, קצין פלוגה אחת, שחנתה בכפר גדול באזור קמנימוסטוב, ועסק בגבית הרזוורסטקה. בעבודה זו הצטיין ארטמוב, כי קפדן היה ודיקן. על האכרים הפיל את מוראו והתהלך עמם קשה. הם פחדו מפניו והכניסו תמיד את כל המכסה, ששמו עליהם, ועוד העדיפו. לפני יומיים בא ארטמוב לקמנימוסטוב בראש טרנספורט גדול של תבואה וירקות, בהמות ועופות הבית. אלה היו העגלות, שפגש מנדלייב בדרך לשרקובה. מתוך השיחה נתגלה, שארטמוב הוא אותו הבחור, שנגש אליו אז ושאלו לרשיון. שניהם צחקו בזכרם את פגישתם המקרית ואת שיחתם הקצרה. בחור עליז היה ארטמוב וידע הרבה בדיחות, שספר למנדלייב כמה מהן מעבודתו בכפרים. לבסוף קרא למנדלייב ללכת עמו לטייל בעירה.

– יותר משלשה חדשים, שאני עובד באזור זה – ספר לו ארטמוב בדרך – אני בא אמנם מדי פעם בפעם לעירה, אבל תמיד מתוך חפזון ובהלה, ואף פעם לא ראיתיה כהוגן. משוטט תמיד בכפרים, רב עם האכרים המטומטמים ועם החיילים של פלוגתי. יש צורך לפעמים לשנות את המראה ולהחליף את האויר.

הם עברו שנים־שלשה רחובות וסמטאות קצרות והגיעו אל המגרש הגדול המשופע. סביבו עמדו חנויות עץ ואבן סגורות כולן מאז שבאו הבולשביקים לשלטון. בימי ה“ירידים” שמש מגרש זה שוק לבהמות, לתבואות ולירקות. אך ה“ירידים” נתבטלו בזמן האחרון. רק בימי א' וה' בשבוע מביאות אכרות למכירה כדי חלב, שמנת, ביצים, ככרות לחם, ירקות וכדומה. בימים האלה באים אל המגרש הרבה יהודים, שעל פי מראה פניהם, נמוסיהם ומלבושיהם ניכר, שהיו במקומם נשואי־פנים, ראשי־עדה, קרואי־מועד, בעלי תורה וחכמה. היו בהם בעלי השכלה גבוהה ומקצועות חפשים, סוחרי יערות, אדירי הון. עכשו היו כולם לרוכלים. כל אחד נושא על שכמו מחסן של לבנים ובגדים: סדיני פשתן טובים, מגבות שעירות רכות, מפות שלחן מצוירות, שמיכות צמר ופליוש, שטיחי פרס, בגדי גברים ונשים של משי וקטיפה ועוד. מסתובבים ומכריזים על טיב סחורתם ומחירה הזול. תושבי המקום כבר מלאו את בתיהם כל טוב ויופי. אין מקום עוד. הפליטים החדשים, המוסיפים לבוא, באים במשא ומתן עם האכרות. שבה לתחיה שטת החלופין הקדומה. האכרות מקבלות לבנים ובגדים, תמונות של ציירים מפורסמים וכל חפצי מותרות ומשלמות בעדן בתוצרתן. בין הפליטים ותושבי המקום קיים משא ומתן אחר. הם נותנים מטבעות זהב וכסף, תכשיטין, אבנים טובות ושעוני כסף וזהב. והתושבים משלמים בעדם בשטרות רומנובים; כי רק שטרות אלה זכו בעיני המעבירים; בלעדיהם אין הפליט יכול לעבור את הגבול. משא־ומתן זה עם האכרות ועם תושבי המקום ועם המעבירים היה התוכן לחיי הפליטים, שנתגלגלו אל הגבול. אלפי אנשים נעקרו מביתם, חדלו ליצור ולחיות חיי עבודה; פסקו לעסוק בחנוך בניהם, לא דאגו לתכליתם; לא השיאו את בנותיהם לאנשים ולא בקשו נשים לבנותיהם; פטורים הם מכל חובה צבורית; אינם קוראים עתונים וספרים ואינם עוסקים בשום בעיות. כולם היו לסוחרים בבגדים ישנים, לסמרטוטרים, לתגרני־שוק זעירים ואוכלים את השאריות שהביאו אתם. עיניהם נמקות בראותם, שהשאריות הולכות ופוחתות ותקותם לעבור את הגבול מתרחקת מהם. צמרמורת תוקפת אותם והדאגה מחריבה את לשד עצמותיהם פן תאזלנה כל השאריות הללו והם ישארו בנכר בין זרים. הישברו אל אחיהם התושבים, המתנכרים אליהם ויצפו לעזרתם? הם עומדים ברובם מנגד להם ביום אידם ומלאים רוגז על “הזרים”, שבאו להצר את צעדיהם, להאמיר את היוקר ולהביא עליהם תחלואים שונים.

הסתובבו מנדלייב וארטמוב בין ההמון הרב, הביטו בפני האנשים שפגשו, התבוננו אל כל הנעשה. הפליטים הביטו עליהם מתוך חשד, הצטדדו מפניהם, הפסיקו את שיחותיהם בהתקרבם אליהם.

– אינך יודע את היהודים האלה – אמר לו ארטמוב – יש ביניהם אחדים, שאני מכירם מבתיהם. ורק הם אינם מכירים אותי. כשאני רואה, שהם נעשו סמרטוטרים, רוכלים והולכים לקנות בצל וצנון ופת קיבר של נכרים, כואב בי לבי. אבל כך דרכה של המהפכה. כל המעמדים נהרסים ונרמסים בלי הבדל גזע ולאום.

– הייתי רוצה לראות את מעונותיהם. איך הם חיים שם? – הביע מנדלייב את רצונו.

אך מכיון שהיתה שעת ארוחת הצהרים התנו ביניהם ללכת בשעה ארבע אחר הצהרים לבקר את בית המדרש הגדול, שעמד לא רחוק מהפרדס, ששמש מעון משותף לפליטים.

בשעה הקבועה נפגשו והלכו שמה. הם הרגישו סרחון ואויר מעופש בסביבת בית המדרש עוד בטרם קרבו אליו. לפני הבית התגוללו קליפות של תפוחי־אדמה, בצל וביצים; מתוך הבית הגדול הצבוע אפור נשמעו קולות עמומים; מבעד זגוגיות החלונות הגדולים אי אפשר היה לראות את הנעשה בפנים, כי היו הזגוגיות מכוסות אדים, שהפכו לטפות זעירות. פתחו את הדלת הרחבה ונרתעו לאחור. הבל רב התפרץ החוצה והכה על פניהם. באפם עלה ריח עפוש. אך הם התגברו על כל אלה, סגרו בידיהם את נחירי אפם, הבליגו על בחילתם ונכנסו פנימה. דרוש היה להם זמן של כמה רגעים עד שעיניהם יכלו להבחין ולראות את הנמצא באולם הגדול, ששמש לפני בוא הדירים האלה מקום תפלה לכמה מאות איש. מלא היה חלל האולם ערפל ואד, כמו להבדיל בבית המרחץ בערב שבת. לאט־לאט התחילו עיניהם חודרות דרך הערפל והבחינו את האנשים והחפצים הרבים, שנמצאו שם. הקירות היו כאלו רפודי קטיפה שחורה דהה מצוירת קוים מאונכים וציצים ירוקים. קטיפה שחורה זו היתה שכבת פיח ועשן, הקוים – קלוחי מים, שבאו מהבל פיות הדירים, ומאדי המים שעלו מהקדרות שבשלו בהן ומהלבנים התלויים על חבלים מתוחים להתיבש. לאורך הקירות עמדו כני־עץ ונסרים עליהם. אלה שמשו במקום מטות. עליהם נחו כרים, כסתות בצפיות מלוכלכות ושמיכות קרועות, לבנים שכובסו ויבשו, בגדים ומגבות. על שלחנות ישנים רעועים היו כלי בשול ואוכל. על הבימה המיועדת לקריאת התורה, עמדו שני שלחנות ארוכים וסביב כל אחד ישבו ילדים בני גיל שונה ומלמד לכל אחד, המרביץ תורה לתלמידיו, אחד בפרשת השבוע ואחד במסכת קדושין. הם מתנועעים וחוזרים במקהלה על דברי מלמדיהם. הרגישו בשני האורחים המוזרים – והלמוד נפסק. עינים נבהלות ותמהות העמדו עליהם. ארטמוב ומנדלייב ברכו אותם בשלום ובקשו מהם, שימשיכו את למודיהם. באותו הרגע נגש אליהם אברך, שהגיח מתוך הערפל, רזה ודק, בעל לחיים צפודות והוא מורט את שערות זקנו הקלוש והצהבהב, ובידו השניה חוכך את מצחו. העמיד על מנדלייב שתי עינים שקועות, בוערות ובקול רועד שאל אותו:

– הבאת להוציאנו מכאן ולהחזירנו למקומותינו ההרוסים? למה? מה רעה עשינו לך? מה איכפת לך, אם אנו כאן?

פתאום הפסיק את שאלותיו, שיצאו מפיו בחפזון בזו אחר זו ובנגון; אחז בפיק גרגרתו, הטה את ראשו אחורנית, גרגר, כעכע והשתעל. אחר כל הוריד ראשו וכעכע שוב, כאומר לפלוט איזה דבר, שנתקע לו בגרונו, וירק כמה פעמים.

– הבאנדיטים תחבו לתוך פי עכבר חי ואני בלעתיו – הסביר להם את מעשהו – כל הזמן הוא רץ בתוך בטני ושורט בצפרניו את מעי… אין לאן ללכת. פה נשאר. רוצחים, שודדים בכל מקום.

והוא עזבם, התרחק מהם ונבלע שוב בערפל.

– מטושטש – לחש להם אחד המלמדים והראה באצבעו אל מצחו, כאלו ירא פן לא יבינו זאת בלעדיו. והוא פנה אל תלמידיו וזרזם לתורה. חמשה עשר גופים זעירים, צנומים התנועעו וקולות רכים צפצפו: “ויהי בהקשותה בלדתה, ותאמר לה המילדת: אל תיראי, כי גם זה לך בן…” פתאום נשמעה צריחה נוראה מחרידה, והיא יוצאת מן “המזרח”. מהרו שניהם אל אותו עבר וראו לפניהם סדין מלוכלך מפשפשים תלוי כעין מחיצה. מבעדה יצאה זקנה שחוחה בשרוולים מופשלים על זרועותיה הדקות, היבשות והמגוידות. היא גדרה בעדם אל הדרך ואמרה להם:

– לא כדאי. אין דבר יוצא מן הרגיל. אשה צעירה מבכירה כורעת ללדת. בעלה נהרג לפני כששה חדשים בברחו מפני באנדיטים אל השדה. הסתתר תחת עץ שדה. וה' המטיר אז על הארץ מטרות עוז עם ברקים ורעמים. יצא ברק והרגהו… הרבה שליחים למקום ומפניו אין להסתתר.

הם הביטו זה על זה נפעמים. למטה, ליד רגליהם, פרפר איזה בעל־חי. הזקנה התחלחלה וקראה:

– בזהירות, חברים. פרגית קשורה אל כרע השלחן. השכנות אספו ביניהן כסף וקנו עוף בשבילה. יתן ה' והיא תלד – ויהיה בשר העוף לבשל בשבילה מרק להשיב את נפשה.

היא עזבה אותם והלכה אל המלמדים ובקשה מהם, שיקראו עם התלמידים פרקי תהילים, המועילים למקשה ללדת.

ושתי ילדות בנות חמש־שש ישבו מצד השני על הרצפה ליד דלת סגורה וזמרו איזה זמר בצורת שיחה. אחת שאלה והשניה ענתה:

– אבא איהו?

– במאכלת שחטוהו.

– ואמה מה?

– במים טבעוה.

– ואחיך?

– בפגיונות דקרום.

– ואחותך?

– שא… אסור לספר…

– אולי נצא מן התופת הזה? – שאל ארטמוב בלחש – הלא נורא כאן.

מנדלייב לא ענהו. הוא פתח את הדלת הסגורה, אשר בקיר, שעמד על ידה, לראות מה שם. נבעת ונסוג מיד אחור. שם היה חדר צדדי לא גדול בשביל אלה, שרוצים ללמוד ולהתפלל עם ותיקים. באמצע החדר עמד שלחן פשוט וספסלים אחדים ליד הקירות. על הרצפה שכב שרוע בן־אדם, שעל פי המכסה השחור הפרוש עליו הבין, שזהו “בר־מינן”. נרות לא דלקו למראשותיו ונשים לא ספדו לו. מת בודד וגלמוד בין חיים מטושטשים וכהים…

– מי זה השוכב שם: – שאל מנדלייב את אחד המלמדים היושב קרוב אליו וטלטלו בכתפו מתוך עצבנות.

המלמד הפנה אליו את פניו הארוכים והחורים, הניע בידו תנועת בטול ויאוש והסביר, שזהו אחד הפליטים שמת. בא הנה רק לפני ימים אחדים. אין איש יודע מי הוא ומאין בא. אפילו שמו אינו ידוע. לא נרשם בשום מקום. הוא “הלך”, ובדרך אל הנהר התנפלו עליו, כמו שומרים, זקיפים, שדדו ממנו הכל והכוהו קשה. שב הנה פצוע כולו וירק דם. שכב שותק, אלם. לא נאנח אפילו. אמרו לקרוא היום לרופא, אך נפשו נפחה לפני כשלוש שעות. הלכו להודיע לחברת “גומלי חסד של אמת” אך איש לא בא עדיין. אם יספיקו היום ל“טמנו” מוטב, ואם לאו נהיה מוכרחים להלינו הלילה כאן. מה לעשות? אי אפשר להשליך מת החוצה.

והמשוגע בהתהלכו באולם הנה והנה התעכב ליד הדלת הפתוחה קצת, הציץ לתוך החדר, נגש שוב אל שניהם ושאל את שאלותיו.

– הבאתם לגרשנו מכאן? למה? מה רעה עשינו לכם? הנה הוא שוכב שם. הוא לא יברח… כחע־כחע־כחע! – והוא אחז בבטנו וברח.

צריחות חבלי לידה זעזעו שוב את חלל האויר שבאולם. הפעם לא נבהלו עוד האורחים. הם כבר ידעו את סבת הצריחות. ארטמוב אחז בשרוול מנדלייב ומשך אותו אל היציאה. אך פתאום זנקה מן הפנה הסמוכה בחורה גבוהה בעלת גזרה דקה, פנים חננים וגלויים, אך עיניה בלטו יותר מן השעור והפחידו. שערות פז ארוכות ובשפע התבדרו, התפרעו. היא רצה לקראתם, פרשה את שתי זרועותיה החשופות לשני עבריה וגדרה בעדם את הדרך. נגשה קרוב אליהם, תפשה בזרוע ארטמוב וקראה בצהלה:

– הנה חתני! שקר הדבר שבדו שונאי! הוא לא בגד בי. הוא אהובי. נלך לחופה ונתעלס באהבים. בתולה כשרה אני. אל תאמין לדבת עם.

הדבר קרה באופן פתאומי. ארטמוב התנודד, החויר. הסב את ראשו מהמשוגעה. נסה להסיר את ידה מעל שרוולו. היא האדימה, התרגזה. מפיה יצא קצף והיא שאגה:

– אתה לא תגע בי. לא תאנסני. את עיניך אנקר.

ותוך כדי צעקה נשתנה מראה פניה. סר החוורון מעליהם וארשת רחמים נגלתה במקום הכעס. חננה את קולה ומעיניה זלגו דמעות:

– מה אתם רוצים מאתי? למה תענוני? וכי אין בנות בעמכם? יש לי חתן. הרגוני נא, אך אל תחללו את כבודי!

והיא התפרצה בצחוק ויללה כאחד.

ברגע ההוא נכנסה מן החוץ אשה נבהלה, מהרה אל המשוגעה שהיתה קרובתה ואחזה בידה ותתחנן אליה:

– בואי, גיטלה, הרפי מהם. מה את רוצה מאנשים זרים? אוי למזלנו הרע!

והיא משכה אותה אחריה אל פנתה.

– רע לי – נאנח ארטמוב בקול כחולה – נצא מהר.

הוא החויר. נשען בגופו על מנדלייב, כירא שמא יפול, ואת ראשו שם על שכמו. מנדלייב יצא וחברו נגרר אחריו. האויר הקריר בחוץ השיב מעט את נפשו. אך מצחו נתכסה זיעה. סנטרו עם שפתו התחתונה רעדו ופיו נתעקם, כרוצה לבכות. עפעפיו נסגרו ונפתחו חליפות כאלו משתדלות להשיר מעליהן דמעה, שנאחזה בהן.

– מה לך, ארטמוב, מה קרה אותך? – שאלהו מנדלייב בעמדו לרגע ותמך בחברו שנתכופף כנוטה לנפול.

– הביאנו לאיזה בית, כי אתעלף.

לא רחוק מאותו המקום עמד מלון, שהיו בו חדרים בשביל פקידי הממשלה. מנדלייב שלב את זרועו בזרוע חברו וכונן את צעדיו אל המלון. את ארטמוב משך אחריו בכוח. באו שמה ונכנסו אל אחד החדרים. באה ילדה כבת שתים־עשרה וצוה עליה להביא כוס מים. ארטמוב צנח על הספה בכל כובד גופו. הסתיר על פניו בידיו. כל גופו רעד. את פניו תקפה עוית. נאנח אנחות חנוקות. דמעות רותחות התגלגלו בזו אחר זו מעיניו העצומות ונשרו על ידי מנדלייב. נתן לו את כוס המים, שהביאה הילדה. לאחר שגמא ארטמוב כמה גמיאות נרגע לרגע. אך לאחר כך התפרץ בבכי היסטרי ופלצות אחזה את כל גופו. נתבלבל מנדלייב ולא ידע מה לעשות: הלקרוא את בעל־הבית לעזרה או להזמין רופא? החליט לחכות עוד מעט. עמד לידו, ליטף את שערות ראשו. פתח את מעיל העור ואת פי צוארון כתנתו. פתח את החלון, שיכנס אויר, ודבר אליו רכות:

– הרגע, חבר ארטמוב, התאושש. אסור לגבר לתת חופש לעצביו. הן לא אשה אתה.

נפסק בכיו, נשתתקו אנחותיו וכאלו נרדם. הסיר מנדלייב את השינל מעליו וכסה את חברו, שרעד כמו מקדחת. התחיל מתהלך בחדר הלוך ושוב בצעדים חשאיים, שלא לעורר את הנרדם. הרהר בענין ארטמוב, שהיה תמוה לו. התמונות שראה במעון הפליטים אמנם נוראות ומחרידות, והיה בהן כדי להכות את הרואה בתמהון לבב ובשגעון. ואולם ארטמוב הריהו בחור צעיר, חזק, שראה כבר מראות אימה בזמן עבדו בצבא, ומדוע השפיע עליו הבקור במעון הפליטים השפעה עצומה כזו עד התקפה? עמד מנדלייב ליד הספה, גחן והקשיב לנשימות הנרדם. הן היו חשאיות, אטיות וכמעט שלא נשמעו. שלא בצדיה נגע בפניו. התעורר ארטמוב, קם מתוך בהלה וישב. הביט בעינים עכורות לתוך הדמדומים, שהיו בחדר.

– ההוקל לך? – שאלו מנדלייב ואמר לעלות אור.

– אל תדליק. האור ירגיזני עוד יותר – אמר ארטמוב בקול של חולה – הלואי ויאפפני החשך לנצח. בלבי שאת המלאה מוגלא והיא התפוצצה ושותתה דם, והמוגלא מתפשטת בכל הגוף ומרעילני. שב על ידי, ידיד מקרי. אין לי ידידים ורעים אחרים בכל הארץ. כלם נכחדו על ידי חרב, או השתגעו… הטה אוזן ושמע.

ישב מנדלייב על כסא, בין הספה והשלחן, וארטמוב שכב פרקדן ושתי כפות ידיו שלובות למראשותיו והתחיל לספר מתוך גניחות קלות, כילד המתעורר משנתו ואמו איננה והוא בוכה ומשתתק רק לאחר שחזרה ונתנה לו לינוק. ארטמוב לא התחיל מבראשית. לא סיפר לו על משפחתו, ילדותו, עלומיו רק קטע אחד סיפר לו, הוא סטודנט פילולוג. מהאוניברסיטה הוציאוהו אל החזית. שנתים ראה וחיה את כל זועות המלחמה, ועצביו לא בגדו בו. לאחר שכשל כח הסבל, ותעמולת הבולשביקים נגד המלחמה עשתה פרי, והחיילים עזבו את החזית, הלך גם הוא עמם. דרך מאות קילומטרים עבר על־פי רוב ברגל; נסע גם ברכבת על גגות הקרונות. שאף הביתה, רצה לראות את הוריו, את אחיו ואחיותיו. עוד יותר כמהה נפשו וננהתה אל אהובת לבו, גם כן סטודנטית, שאהב אותה אהבת נפש. יותר משנה לא קבל ממנה מכתב, בקושי רב ובסכנות מות בא לאחר נדודים רבים לעירתם הקטנטנה שבפלך קיוב. אך את העירה לא מצא. היא נמחתה מעל פני האדמה. רק חורבות אחדות שרופות, הרוסות ראה לפניו ואף נפש חיה אחת. אפילו בעלי החיים הביתיים עזבוה. לא כלב ולא חתול. נסע לערים הקרובות, חקר ודרש, ידעו אחדים לספר לו על התנפלות קוזאקים פראים על העירה, קראו בשמות הבאנדיטים שפרעו בה והודיעוהו אפילו על הימים, שבהם קרו ההרג והאבדן. אך לא ידעו מאומה על משפחתו. את כלם אכלו כדורי העופרת, החרב, הפגיון והאש.

– הזוכר אתה את זמר הילדים, ששמענו במעון? – שאלהו ארטמוב – זהו לא זמר סתם, אלא מעשים שהיו. אף את קברם לא יכולתי מצוא. אבדו מתחת השמים…

והוא הוסיף לספר לו, כי נשבע באפו וביאושו, שלא ידע מנוח עד אשר ינקום באויביו. יותר משנה, הוא נמצא בצבא האדום. בכל מקום בואו משלם גמול לאויביו. הגדוד, שהוא עומד בראשו, למגור ופחד הוא לכפרים. לא כפר אחד שלח באש ולא מעטים נשמדו בחרבם. אך נוחם לא מצא וסערת רוחו לא שככה. והנה בא היום אל תוך הבית הנורא וראה מה שראה ופצעיו נפתחו והכאיבו עוד יותר. אינו יכול לשאת עוד.

– הראית אותה בהחזיקה בי? ההבטת לתוך עיניה?

ופתאום קם מעל הספה, אחז בידיו בשערות ראשו ורץ בחדר, בוכה ונאנח ומכה בראשו.

– הידעת מי היא המשוגעה? הלא אשתגע גם אני. אמור, ידיד, מה אפשר לעשות לה? הרי גם בתי־חולים אינם מתקיימים.

והוא הוסיף להתרוצץ בחדר, להכות באגרופיו בראשו ולמרוט את שערותיו, ומגרונו יצאו קולות משונים.

– חדל, ארטמוב – התחנן אליו מנדלייב בהתהלכו אחריו – כלום לא תועיל. מקרים כאלה רבים הם. נפסיק הפעם. נצא החוצה, נטייל מעט ותעבור רוחך הנערכת. תדבר בענין זה בפעם אחרת.

– עצבי מרופטים ומרושלים ואיני יכול לשלוט בהם. שתקתי כל הזמן. אדבר עתה עוד מעט – אמר ארטמוב, כשעמד בתוך החדר וראשו בתוך שתי כפות ידיו – נקמת הדם לא הניחה את דעתי, אלא הרגיזה עוד יותר. נקמת־סרק היא נקמתנו. מיליוני באנדיטים לא תשמיד מן העולם ושנאת אלפי שנים, העוברת בירושה מדור־דור ומקננת בכל תאי הגוף ובכל קפולי הנשמה, לא תבער ולא תשרש. לעומת זה נקמתם הם עושה בנו שמות. הנה ראינו היום את תוצאות נקמתם. עם הולך וכלה. מפרפר בגסיסתו, נמק בעניו, מתגולל ברפש ובבוץ, מתנוון ומשתגע. אם לא נברח מכאן סופנו להיות כמו אלה. אסיר את המסוה מעל פני ואשוב אל אחי…

ושוב בכיה היסטרית, המיה חרישית ויבבות חנוקות.

בשעה מאוחרת, כשהעירה שקטה, נחה, יצאו שניהם החוצה לטייל. אך מוכרחים היו לשוב מהר, כי העננים שכסו את השמים, התחילו מטפטפים, ורוח צפונית נשבה.

פרק ארבעה עשר: בכפר

כשבועים שמנדלייב מתרוצץ בכפרים ומחפש באנדיטים. תפקיד זה הטיל עליו קורשונוב לאחר ששמע מפיו את רשמיו ממעון הפליטים ואת חות־דעתו על מה שנחוץ לעשות בשבילם להטיב במקצת את מצבם. החיים בכפרים היו אפורים, משעממים, בלי ספוק נפשי. חבריו לעבודה זו היו מבלים את הערבים בשתית סמוגון בחברת בחורות הכפר, שסרחו, ובמשחק קלפים. והוא, שכל אלה לא משכו את לבו, ישב בדד ונאכל מגעגועים. ישב בין עקרבים, כי האכרים התיחסו אל עובדי־הממשלה לא בידידות. הם אמנם שותקים. משתמטים מבוא אתם בשיחות, כדי שלא לגלות מה שבלבם. אך ניכר, שזוממים עליהם רעה; ובהזדמנות ראשונה יטאטאו אותם וישמידום.

עם חבריו לעבודה משוחח רק שיחות הנוגעות למשרתם ולעבודתם המשותפת. כזאבים הנם כולם. הריגול וההלשנה רגילים מאד ביניהם. כל אחד רוצה להכשיל את חברו. ועל כן אין איש מגלה מה שבלבו. אפשר מאד, שביניהם יש עוד בחורים, כמו ארטמוב, שלבם מלא פצעים ומכאובים, אך הם מסתירים אותם מעיני אחרים. מצב משונה. בחורים נמצאים יחד בעבודה אחת, וכל אחד יש לו מה לספר ועל מה לדבר ומרגיש צורך בשיחה אינטימית, לבבית, ובכל זאת שותקים כולם ונזהרים, כי מלאים הם חשדים, ויש מקום לחשדים אלה. מתוך מצב כזה נובעות ההפקרות, ההוללות והשכרות עד אבדן החושים. הם מושכים אותו אליהם, רוצים לשתף אותו בעלילותיהם, אך הוא מרחיקם מעליו. אינו מוכשר לכך. לו יש ענינים אחרים, הממלאים את חייו. מאז שבקר ביחד עם ארטמוב את מעונות הפליטים כל מחשבותיו בם. לא לחנם נתפקק ונתפרק באותו הערב בחור חזק, כמו ארטמוב. האין אותה המשוגעה כלתו? הוא נעלם. אינם רואים אותו עוד. אפשר, שהוא נמצא כבר מעבר הגבול? וקורשונוב? הסוכנים וחילי המשמרות העוברים לפעמים דרך הכפרים מדברים ביניהם לבין עצמם ומסיחים לפי תומם על “גבורותיו” של קורשונוב ונהנים מהן. פליטים, כשבאים לידו – הוא מתנקם בהם, מכה אותם מכות אכזריות, בועט בהם ברגליו, מורט את זקנם, מכה בשניהם ובעיניהם ומשליכים אל תוך המרתף הגדל שבחצר הפקידות. והם, המוכים: – “אוי וועה אי זמיר! אוי גוואלד! אידן ראטעוועט!” – כך מחקים החיילים את צעקותיהם של המוכים, והשומעים מתפקעים מצחוק. וכשמגיעים לפרשת בחורות ונשים צעירות: אה־ה־אה! צוהלים הם כסוסים ומתגלגלים בצחוק הנאה. חולה זימה הוא קורשונוב ומדביק את מחלתו בבנות ישראל. כדברים האלה מספרים גם על לויפר. אין הבדל בין קורשונוב ה“מלורוס” ובין לויפר היהודי… אין איש שיבוא להתאונן. ולוא בא להתאונן לא היו מאמינים לו מחוסר עדים. כולם מפחדים, כל אחד דואג לנפשו; רוצה להציל את עצמו ואת ביתו ולברוח מכאן. יושבים אנשים מעבר מזה וכל הרהוריהם בעבר ההוא. ולמה להם להסתבך ברשות ולדון עם שתקיף מהם? המאורעות הנוראים דכאום והשפילום עד עפר והמיתו בהם כל דרישה לצדק ולמשפט. סבלו כל כך הרבה, ויסבלו עוד מעט עד שיעזבו הכל כאן ויבוא הקץ לצרותיהם. כך חושב כל אחד. בין כך ומעשים נוראים נעשים לעין השמש, ואלפי אומללים נמסרו לידי רשעים עריצים ואין מציל. הוא רשם לו כמה עובדות, כפי ששמע אותן בשרקובה ובקמינימוסטוב. לכשיצרפו את כל העובדות הללו, יצא כתב־אשמה נורא על הפקידים הגבוהים והנמוכים, על הזקיפים ועל המעבירים. כתב־אשמה כזה, אם יגיע לידי השלטונות הגבוהים, ודאי שלא יעברו עליו בשתיקה. הוא צריך להפגש עם עוזרוב. אתו אפשר לדבר בגלוי לב. לו אפשר למסור חומר כזה. גם הוא יודע בודאי הרבה. כשיתראה עם לוברטין יספר לו הכל. האומנם לית דין ולית דיין? הלעולם יוסיף הרשע לערוץ עני ואביון? והבולשביקים הלא מכריזים תמיד, שהם נושאים פדות וגאולה לעלובים ומדוכאים. ומי עלוב ומדוכא יותר מן הפליטים? אין ספק בעיניו, שקורשונוב הרחיקהו בכוונה מקמנימוסטוב. הוא מוכן להכריז מלחמה על הכנופיה הפושעת הזאת…

והיו ערבים בכפרים השוממים והחשכים המלאים רפש, לכלוך וריחות מגרים של צפיעי בקר מיובשים, שהרהוריו היו מופנים לעולמו הפרטי. הימים עבר איך שהוא מתוך טרדות, ריצות, משא־ומתן עם אכרים ערלי לב וערומים, חקירות ובדיקות, נסיעות בעגלות בדרכים עקומות, שבילים צרים ומרוגבים. אך בבוא הערב וצללים הקיפוהו – הוצתה בלבו אש געגועים יוקדת וצורבת. רק שלשה שבועות עברו מאז נפרד משני רעיו היקרים לנפשו – ולו נדמה, שלא ראה אותם חדשים רבים. תמיד בא לו זכר שניהם יחד. אך לאט־לאט ההולכת תמונת מיכאלי ומחוירה, מסתלקת הצדה, ונשארת רק תמונת פני הדסה, ההולכת ומבהיקה וממלאה אותו כולו. יש שהוא קורא לאור עששית כהה וקלוש בספר “אהבת ציון” שנתנה לו מזמן ואמרה לו, שיקרא אותו כולו, או מעיין בתנ"ך באותם המקומות, שהיו מצוינים בעפרון עוד על ידי מורו, עליו השלום. והוא נזכר תיכף בהדסה, שהיתה עוזרת לו בקריאה ומבארת לו את המקומות הקשים. הנה היא עומדת לידו ופניה העגולים השחומים נוגעים בלחייו; והיא נושפת עליו מרוח נשימותיה; ריח שעקותיה השחורות בא לתוך אפו. הוא מתרגש. מרים את ידו, כאומר ללטפה, וקורא מתוך רטט בחרדת אהבה: “הדסה!” אך היא נמוגה וחולפת. המקום נשאר ריק – ולבו נשרף מגעגועים ומתשוקה. נפשו כמהה לראותה ולדבר עמה. הוא יושב לערוך אליה מכתב. כותב בעפרון על נייר מחוק. במשך ששלושת השבועות, שהוא בכפר, שלח לה שלושה מכתבים. אך תשובה לא קבל אף פעם. מהי הסבה? האנשים, שעל־ידם שלח אותם, הבטיחוהו אמנם למסור לה, אך אפשר שלא מלאו את הבטחתם. ואם מסרו לה – על ידי מי יכלה היא לשלוח תשובה? ואולי שלחה ולא מסרו לו? הלא רחוק הוא מן הישוב. ואולי קבלה את מכתביו ולא רצתה לענות? מי יודע, אולי שכחה אותו, הסירה את זכרו מלפניה? לא. אי אפשר כדבר הזה.

כך עוברים עליו ימי הסתו והערבים בכפרים ללא חפץ וללא ענין בתוך הרהורי ספק וחטוטים נפשיים והוא מחכה בכליון עינים ליום, שיקרא לו קורשונוב לשוב לקמנימוסטוב, משם אולי ישיבוהו לקארפובה, כי הרי כל תועלת ממשית לא הביא לו, ולמה היא לו?… ופתאום נזדמן לידו ענין רב ערך, שהוציאהו מעולם ההרהורים וההזיות והטיל אותו לתוך פעולה ומעשה – ועל ידו נתגלגל שוב לעירה.

באחד הימים נתקבלה ידיעה חשאית, שבסביבה ההיא מסתובב האטמאן שלעבר גבריליוק, שודד מפורסם, שהפיל את חתיתו בימי פטליורה ודניקין על כל סביביו; הרס ושרף כמה עירות והרג אלפי יהודים. על־פי הידיעה הזאת מכין גבריליוק התנפלות חדשה על הפלוגות, שנמצאות בכפרים והעוסקות בגבית הרזרוורסטקה. נתארגנו קבוצות חיילים בכפרים הסמוכים, שתפקידן היה להשגיח בדרכים ולבדוק את כל החשודים כדי למצוא את השודדים. גם מנדלייב בחר לו מקום בכפרו לעמוד על המשמר. והנה התבונן, שבשלשה ערבים בזה אחר זה הובילו קלחי תירס בעגלות־סולמות לחצר אחת בקצה הכפר, ודוקא בשעות ערב מאוחרות, שלא כרגיל, בעונה של קלקול הדרכים מחמת גשמי־הסתו. הדבר היה חשוד בעיניו והחליט לעקוב. בערב חושך אחד עמד על המשמר וראה בפעם הרביעית את העגלה באה אל אותה החצר אל מקום המתבן. מעל העגלה קפצו שלשה אנשים, שהתחילו מורידים את הקלחים ומסדרים אותם בקלשונות לערמות. מנדלייב שם לב לכך, שאין נביחות כלבים נשמעת מאותה החצר, בעוד שידע, כי שם נמצאים שני כלבים נבחנים. לאזניו הגיעו שקשוקים, שהכיר בהם רובים משיקים זה בזה. הסיק מזה, שמביאים נשק בתוך קלחי התירס. לאחר שפרקו את הקלחים עלו על העגלה ארבעה אנשים. משמע שהאחד חכה להם בכפר. נתן להם להתרחק ונכנס לחדרו. על משכבו עיבד לו תכנית. בלילה הבא העמיד כמה חיילים אורבים מחוץ לכפר במקומות שונים והוא עמהם. נשמעה חריקת העגלה. האורבים הגיחו מן המארב, התחילה יריה הדדית. היושבים בעגלה קפצו והתחילו בורחים בפזור, בירותם מאחוריהם, ואת העגלה עזבו. אחד החיילים נפצע קשה. שנים מהבורחים נפצעו גם הם ונתפשו, אחד נכנע ואחד נעלם בחשכת הלילה. העמידו חיילים לשמור עד אור הבוקר, אולי ימצאו את הנעלם, ומנדלייב ישב בעגלה, ועם הפצועים והחיילים שב אל הכפר, אל המתבן. גם בערב ההוא לא נבחו הכלבים. כפי שנודע אחר כן, העבירו את שומרי החצר למקום אחר. במתבן מצאו מחסן שלם של רובים, אקדחים, כדורים ומכונות יריה… לפנות בוקר שב מנדלייב למקום שעמדו המשמרות. כאשר האיר הבוקר מצאו את הנעלם, שהסתתר בתוך באר ליד מכלאות צאן. עוד באותו יום הושיבו את הנתפשים כבולים בעגלה מיוחדת ואת בעל החצר עם כל בני משפחתו – בעגלה שניה ובעגלה שלישית הטעינו את הנשק, שמצאו ושלחו אותם תחת משמר חזק של פרשים לקמנימוסטוב – ומנדלייב רכב על סוסו לפניהם.

הידיעה על גלוי מחסן נשק ומאסר באנדיטים עשתה לה כנפים ונמסרה מהסניף הקמנימוסטובי למרכז בקארפובה. ובבוא האסירים והנשק לקמנימוסטוב – כל העירה היתה הומיה. ערכו להם קבלת פנים המונית. שם מנדלייב נישא על כל שפתיים. גם קורשונוב התפאר בו. את השודדים הבריאים שמו במאסר קשה, ואת הפצועים – בבית החולים הצבאי. את החקירה עכבו עד שיבוא לוברטין עם חוקר הדין שלו ליבדוב, כי הודיע לוברטין שהוא רוצה להיות בשעת החקירה הראשונה. בשעה שתים לאחר הצהרים בא האוטו של המחלקה המרכזית אל הסניף ובו לוברטין עם חוקר־הדין שחכו להם. הפגישה עם מנדלייב היתה ידידותית מאוד. לוברטין מסר לו פריסת שלום קצרה מהדסה ומיכאלי והבטיח לו, שמיד לאחר שישתחרר יספר לו עוד כמה פרטים. מנדלייב סיפר לו את פרטי המאורע, והם נכנסו לבית הסוהר לראות ראשונה את הבריונים האסירים. רבה היתה השמחה בכל החוגים כאשר נודע, שבין האסירים נמצא גם גבריליוק השודד, הרוצח. כלם נשמו מתוך רווחה בהודע להם, שניצלו מהאימה, שהפיל עליהם השודד הזה כל זמן היותו חפשי. עתה בא לו הקץ ויום השילום. וגדולה היתה שמחת מנדלייב, שדג גדול כזה עלה במכמרתו, והוא ישלם בדמו בעד דמי היהודים ששפך.

בצאתם מבית הסוהר על מנת ללכת לבית החולים לראות את הפצועים, שלח לוברטין את מנדלייב אל האכסניה שלו, שיחכה לו עד בואו שמה. הלך מנדלייב ולבו טוב עליו ורוחו עליזה על הצלחתו הרבה ועל העונג, שהצלחתו זו תגרום להדסה ולמיכאלי, בהודע להם הדבר. אגב חשב, שבבואו לאכסניה ישב לכתוב להם מכתב וישלחהו ביד לוברטין. הפעם הוא בטוח, שהמכתב יגיע לידם. מתוך מחשבות אלה התקרב אל בית המלון. ומה הופתע בראותו על הגזוזטרה עומדת אבדוטיה מטרופנובנה ומשני עבריה – הדסה ומיכאלי… הוא התרגש, השתולל מרוב שמחה ולא ידע את הנעשה בו. קפץ אליהם, ובפעם הראשונה חבק את הדסה ונשק לה במצחה. התאדם ונבוך. תפס ביד אחת את ראש מיכאלי וכסה אותו בנשיקות. בידו השניה חבק את מתני אבדוטיה מטרופנובנה ונתכוון לנשקה. אך נזכר בעוד מועד והרפה ממנה. היא צחקה בקול רם ואמרה:

– נתבלבלת, מנדלייב? סיורפריז נעים. האם לא כן?

גם היא היתה מאושרת בעונג הרב, שגרמה לשלוש הנפשות החביבות האלה. הפתעה זו היתה האינציאטיבה שלה. היא בקשה מאת בעלה לקחת את הילדים. ועל כן גדלה שמחתה, בראותה מה קרנו פני כולם ואיך רקדו הילדים מסביב למנדלייב; והוא נבוך ונפוג ואינו יודע מה לעשות. ואולם שמחה זו ארכה רק שעה. הם היו שקועים בשמחה; מנדלייב ספר להם את כל הפרטים של תפיסת גבריליוק וסיעתו, והדסה ומיכאלי ואבדוטיה הציעו לפניו שאלות שונות בענין זה. והנה נשמעה שריקת האוטומוביל. נכנסו לוברטין וליבדיב. פני לוברטין היו רציניים. דרש מאבדוטיה והילדים להתכונן לנסיעה. המשרה דורשת מהם להיות בערב במחלקה.

– אי־אי־אי? – קראה אבדוטיה מטרופנובנה – אנו לא הספקנו לגמור את כל השיחה.

כעין דמעות נראו בעיני כולם. יש עוד כל כך הרבה לספר. מנדלייב לא הספיק אפילו לשאלם לחדשות שבקארפובה. הוא לא שבע עדיין מהביט על זיו פניהם – והנה שוב פרידה שאי אפשר לדחותה. אך מה לעשות? הוא בקש סליחה ורץ אל האכסניה שלו והביא משם מתנות, שרכש אותם בכפרים לעת שובו הביתה. לאכרים יש עכשו מכל טוב היהודים, סחורות שאי־אפשר להשיג אפילו בערים הגדולות. הביא שעון־יד להדסה וכנור עם ספר תוים למיכאלי. צחקו בהודע להם מפי מיכאלי, שהתוים אינם לכנור אלא למקהלה. אך מאין למנדלייב לדעת דברים כאלה? מצא אצל אכר אחד גם תנ“ך קטן בשני חלקים בכריכות מהודרות עם תמונות יפות. תנ”ך כזה לא ראה מימיו. גם לאבדוטיה מטרופנובנה הביא מתנה – מחרוזת אלמוגים אדומים גדולים. רב היה אשרו. שטפוהו גלי שמחה ולא ידע במה להודות ללוברטין ולאשתו. אלה שני האנשים הטובים, העושים הרבה בשבילו ובשביל ילדיו. שני נכרים נחמדים אלה מחייבים הרבה יהודים.

– אני מביע לך את תודתי, מנדלייב – אמר לו לוברטין בשעת הפרידה. – תגליתך תעמוד לך בעתיד. הענקת־קדימה הענקתיך בעד מעשה גבורתך בזה, שהבאתי לך את ילדיך. הם מתגעגעים מאד אליך. ואולם אני מקוה, שבקרוב תוכל לשוב אלינו ולהיות אתנו יחד. תודה לך גם בעד הידיעות, שהמצאת לי. תבוא השעה ואשתמש בהן. חזק והיה בן־חיל. מובטחני שתעלה מעלה־מעלה.

האוטו שרק, זז, רץ. נסה מנדלייב לרדוף אחריו, נזכר ועמד. הביט לאותו הכיוון גם לאחר שנעלם מעיניו. שב לחדרו עגום. אהה! החג הקצר נגמר ובא בין־השמשות שלאחריו, המלא כמיהה, געגועים, צביטות לב. מעט נחומין מצא בהבטחת לוברטין, שבקרוב ישוב לביתו. שבע רצון הוא גם מזה, שהוא נשאר לפי שעה בעירה. ענין גבריליוק דרש שיהיה כאן. הוא יעבוד במשרד. הפעם היתה לו הזדמנות לבוא במגע ומשא עם חברי ועד הפליטים שהיו באים מדי פעם בפעם אל הסניף בהשתדלויות שונות בעניני הפליטים שנאסרו בעד חטאים קלים; או בבקשות רשיונות להביא צרכי אוכל לקואופרטיב, שפתחו בשביל הפליטים, וכדומה. מעשה גבריליוק פרסם את שמו בין הפליטים, וחברי הועד בקשו ממנו לעמוד לימינם ולסייע להם בהשתדלויותיהם; הוא היה המליץ בינם ובין קורשונוב, שהביט בעין רעה על הועד ופעולותיו. קורשונוב מלא את ידו להתענין קודם בפעולות הועד ולבדוק, אם הועד אינו משתמש ברשיונות אלה לטובת סוחרים פרטים. התחיל מנדלייב יוצא ונכנס בבת הועד. שם נודעו לו פרטים על ארגון הפליטים, ששמע עליו עוד בדרכו לצ’סנובקה. לאחר שרכש לו אמון גמור, סיפר לו ראש הועד בסוד גמור שהם קראו לועידה כללית, שבה ידונו בכל השאלות הנוגעות לחיי הפליטים בהווה ובעתיד. בועידה זו יחליטו על דבר משלחת למוסקבה. המשלחת תמסור תזכירים לרשות הגבוהה על חיי היסורים של הפליטים ועל הפקידים הרשעים, החומסים ומענים אותם. כל הקומבז’ים אוספים עכשיו חומר, שישמש אשמה מיוסדת נגדם. ויש תקוה, שהשלטון הגבוה יתענין הפעם בשאלת הפליטים וימצא לה פתרון צדק. ועידה זו, כמובן, בלתי ליגלית. השלטון הבולשביסטי אינו מכיר בשום ארגון ועסקנות צבורית ואינו מרשה אספות וועידות; ומה גם ועידה כזו, שבה יבקרו קשה את מעשה השלטונות שליד הגבול. ראש הועד בקש ממנדלייב שיעזור להם בדבר אחד. כפקיד הנמצא בפנים, יזהירם על הסכנה, אם תהיה כזאת לועידתם. מנדלייב חשש בראשונה ופקפק בדבר, אך לבסוף הבטיח לו בתנאי, שגם הם יהיו נזהרים שלא להתגודד בחוצות ושלא יתנו לוכוחים להיות סוערים.

פתיחת הועידה נועדה לשבת שלפני החנוכה, מאחר שמנדלייב הודיע לועד, שביום ההוא לא יהיה קורשונוב בביתו. באותה שבת נמצא מנדלייב מבעוד בוקר באותו הרחוב, שבאחד מבתיו היתה הועידה. הוא עמד כצופה ושומר, שלא יתקרב איש מעובדי הסניף. הצירים התחילו מתאספים מעברים שונים. והנה ראה בין ההולכים בכיוון ההוא גם את דוב קנטור חברו ההולך אל הועידה בלוית בחורה. שמחו שניהם לפגישה זו. קנטור הציג לפניו את חברתו בשם שושנה פינקלשטין.

– אף על פי שהיא פליטה בכל זאת טובה היא ויפה, כמו שהנך רואה אותה – אמר קנטור, שלבו היה טוב עליו מפגישה זו.

חכליל נשפך על פני הבחורה, כעסה ומחתה על שהוא מעמיד אותה במצב לא נוח בפני איש, שהיא רואה אותו בפעם הראשונה, לא במקום הנכון ולא בזמן הראוי לכך.

– אין בכך כלום – אמר דוב בצחוק וטפח על שכם מנדלייב – זהו חברי הטוב. עוד פעמים רבות תפגשי אותו וטוב שידע את מעלות רוחך מהרגע הראשון.

מתוך רוגז מעושה עזבה אותו ותלך לבדה בכיוון אל הועידה.

– לכי, לכי, יקרה. אני אבוא עוד מעט אחריך – קרא.

כשהתרחקה שושנה מהם צעדים אחדים סיפר דוב לחברו, שזוהי בתו של אדם חשוב מאד, מי שהיה בעל בית־חרושת לסוכר. הבולשביקים לקחו ממנו הכל ואמרו לאסרו. אך הוא הספיק להמלט מידם ובא עם אשתו ועם בתו זו אל הגבול עוד לפני חדשים אחדים. הם מחכים בכליון עינים ליום שיוכלו לעברו. יש להם קרובים עשירים באירופה ובאמריקה. חושבים לנסוע לפריז. יש להם סכויים טובים להסתדר שם ולעלות שוב מעלה.

– אתה יודע את אביה – הזכירו קנטור – זה היה אחד משני הפליטים שנסעו אתך בעגלה משרקובה לצ’סנובקה. יהודי טוב, תלמיד חכם, בעל מדות טובות ועסקן זריז. את כל זמנו הוא מקדיש לפליטים. וכאב כן הבת. אך איני רוצה להלל אותה. תכירנה ותדע את מעלות רוחה. היא משלנו ותלך אתי לארצנו.

לפנות ערב באותה השבת נגמרה הועידה בשלום ומשתתפיה התפזרו. מנדלייב עמד עדיין על המשמר וחכה לחברו. יצאו משם דוב ושושנה עם אביה. עברו על יד מנדלייב ונתעכבו על ידו.

– לפני כחדש, כשה“חבר” הרשה לי ולחברי לנסוע עמו בעגלתו, יראנו מפניו והיינו נזהרים בלשוננו, אמר לו פינקלשטין – התחרטנו אחר כך גם על אותו המועט, שהשמענו באזניו. אך משיחותי עם קנטור ידידנו נודעו לי כמה פרטים על עברו, שהניחו את דעתי. עכשיו איני מפחד עוד מפניו, מכיון שאחינו אתה – הוסיף בצחוק.

– בכל אופן איני זאב ואף פעם לא אכלתי איש – אמר מנדלייב בחיוך – גם במחלקה המיוחדת מצאתי אנשים בעלי לב ונשמה, המבינים לרוח הפליטים האומללים ומשתתפים בצערם.

פינקלשטין ובתו נפרדו ממנו והלכו להם לדרכם, וקנטור הלך עמו לטייל. בדרך גילה לו סוד, שבעוד ארבעה ימים ידליקו את הנר הראשון של חנוכה, והוא מזמין אותו לנשף שיערכו אז.

– אינך יכול להסתפק רק במשרתך – אמר לו חברו – נכנסת בקליפה של פקיד ושום דבר כאלו אינו מענין אותך. רוצה אני לראותך שוב חבר טוב במחננו, ער ופעיל לטובת האידיאלים שלנו, כמו שהיית באניפולי. על כן אני רוצה למשוך אותך אל חוגנו והשתתפת גם אתה במסיבתנו.

מנדלייב לא יכול להחליט. הזמנה זו הרהיבה אותו. משעה שנכנס לעבוד במחלקה נשאר בלי כל חברות וריעות. רעיו וחבריו לדעה כאלו נדוהו, ואחרים לא רכש לו. והנה בא חברו ומסיר מעליו את החרם וקורא לו לצאת לשעה מחיי החולין ולהצטרף לשומרי הניצוץ הלאומי בלבם. שם ישמע מלה מעודדת ומחזקת. ולמה ימנע מזה? אולם הדבר בחזקת סכנה לו. כל המשתתפים בחגיגה אם יתפסו על ידי השלטון ענשם לא יהיה גדול, מה שאין כן הוא, אם יתפש בעבירה חמורה כזו בעיני השלטון. אך כשנודע לו בהמשך השיחה, שהיוזם של נשף זה הוא עוזרוב, נחה עליו דעתו והבטיח לקנטור לבוא.

פרק חמישה עשר: נשף המכבים

ועידת הקומבז’ים באה לשם בצור מצב הפליטים וארגונם כאן במקומות שהם נמצאים וגם לבקש עצות איך לרסן את זדונותיהם של שלטונות הגבול. וועידה שניה, מצומצמת וסודית יותר, נתקיימה כדי לדון באמצעים, שיאפשרו להעביר במהירות ובמדה גדולה את הצעירים, שנועדו בשביל ארץ־ישראל. משתתפיה היו מנהיגי קבוצות חלוצים, פועלי־ציון, צעירי ציון וסתם ציונים, שבאו ממקומות שונים, רחוקים וקרובים. הזמן – ליל חנוכה הראשון; המקום – כפר קצ’רובקה ליד הדניסטר; הבית – סניף המחלקה; המציע – עוזרוב; העוזרים על ידו – קנטור, שושנה ופינצי דשבסקי.

הכפר קצ’רובקה עומד ממש ליד הנהר על מורד הגבעה, הצופה מול פני הנהר. בתוך גן עצי פרי גדול היה בנוי בית מחולק לשני חצאים ופרוזדור ביניהם. בכל אחד שני חדרים גדולים. מלבד הגן הסתירו על הבית גם ממגורות ואסמים קלועים מנצרים בשביל קלחי תירס ותבואות אחרות, רפת לבהמות ולחזירים ולולים. הבית היה של דיג אחד, בעל משפחה גדולה. אך מאז נחצה הנהר לשתי רשויות והדיוג בו נאסר עזב הדיג עם משפחתו את ביתו ועבר לגור בכפר ורק חלק קטן נשאר עוד בו. באה המחלקה המיוחדת והוציאה גם את החלק הזה ותפסה את כל הבית לצרכיה. באותו המקום סדרו גם את ההעברה החשאית, הפוליטית, לשם מטרות ידועות רק ללשכה החשאית, שעשתה תעמולה בארצות אחרות וגם לשם הבאת סחורות וחמרים מחוץ־ללארץ בשביל השלטונות. בבית זה גר עוזרוב, מנהל הסניף.

עוזרוב היה אחד ממיסדי המפלגה “צעירי ציון” והשתתף בועידות “החלוץ” במקומות שונים וגם בועידת פטרוגרד בשנת 1919. בעוון זה יצא עליו קצף אחיו והוא נדון להשלח “למקומות רחוקים” ונתגלגל ליד שפת הדניסטר השמאלית למקום המסוכן דוקא ל“יבסקציה”. עונש זה היה לברכה לרעיון החלוצי, כי בא עוזרוב בקשר עם הסניפים על־ידי המרכז של ה“חלוץ” ושל מפלגתו, והוא עזר בהרבה לעליה השלישית דרך הגבול הרומני. אך לא רק בפעולתו זו היה עוזרוב מסוכן ליבסקציה. מרכז המפלגה הקומוניסטית התחיל שולח אגיטטורים מנוסים לארץ־ישראל לסדר תעמולה רחבה בין הערבים, להפיץ ביניהם רעל השנאה ליהודים, כדי לעוררם למהומות ולבטל על ידי זה את כל מה שהשיג העם העברי בסן־רימו. האסונות והפגעים הרעים, הרעב והמגפות, שפך הדם והאנרכיה הנוראה, ששלטו אז בתוך רוסיה המתרופפת והמתמוטטת, לא הפריעו לקומוניסטים היהודים מהיבסקציה מלשים לב ועין־רעה על א“י. לא יכלו האחים הנפשעים הללו לראות בזיק התקוה, שנדלק בלב אחיהם הטובעים בנחלי דם ובגלי שנאה לרגל הצהרת בלפור וסן־רימו והתאמצו להשבית את שמחתם. תוצאות ההסתה הזדונית והשטנית נראו מהר. באו ימי המבוכה בארץ והפרעות בשנת תר”פ; וקרבנות כחות צעירים וטובים הועלו על מזבח אש הקנאה והבגד להפיל את רוח היהודים. ואולם הם טעו. המבוכות בארץ־ישראל עוררו את הנוער היהודי ברוסיה גופא והפיחו בו רוח גבורה ורצון עז לפרוץ כל גדר וסיג ולעבור את הגבולים, כדי לעלות ארצה. המרכז של “פועלי־ציון” שלח אנשים, שתפקידם היה לרדוף אחר הקומוניסטים ולהחליש את השפעתם. היה מן הצורך לשלוח ארצה גדודי צעירים, שקבלו הכשרה, כדי לחזק את שורות העמלים בארץ־ישראל, ליצור חזית חזקה נגד האחים המועלים מעל בעמם, שכרתו ברית עם האפנדים והכוחות השחורים נגד הציונים. בשביל זה נחוץ היה לארגן ולסדר את ההעברה הבלתי־ליגלית לצעירים הללו שנתעכבו על יד הגבול. לשם זה עלה בדעת עוזרוב לקרוא לועידה. במקום חלוף מכתבים, שהסכנה כרוכה בו בשעת חפוש ובדיקה, היה חלוף אנשים. נשלחו צעירים מהמרכזים אל הגבול ומהגבול אל המרכזים, כדי להכין ולהכשיר את הועידה החשובה הזאת. עוזרוב שהיה בעל אופי מיסתי קשר את הועידה עם חג האורים ונצחון המכבים על המתיונים ואנטיוכוס הרשע והחליט לערוך טכס מסתורי. בתחבולות שונות הרחיק ממשרדו לאותו היום את הלבלר שלו והשאיר עמו רק את החיל השומר, צעיר יהודי, שבחן אותו כמה פעמים ומצאהו נאמן לציונות. חייל זה, ביחד עם דוב קנטור ושושנה כלתו שבאו לאותו יום לעוזרוב, עסקו בהכנות ובסדור התכנית, שנעשו בהשגחת עוזרוב, ואחזו באמצעים של זהירות שלא תצא החגיגה החוצה ושלא יבואו אליהם באותו ערב אנשים בלתי רצויים.

היום ההוא, ערב חנוכה, היה מעונן מן הבוקר. לעת הצהרים כאלו התבהרו השמים. אך בשעה ארבע נתקדרו שוב ובמהירות. רוח לחה נשבה, טפטף גשם דק מתוך פקפוק. אך אחרי עבור רגעים אחדים עבר הפקפוק, ושר המטר פתח את ארובות השמים וזרזף קלוחים בלתי פוסקים, שירדו כרצועות מצליפות. האדמה הוצפה מהר במים עכורים, ושלפוחיות שחורות דקות רקדו בהם, עלו, קפצו והתפוצצו. התחיל עוזרוב דואג, פן יעצור הגשם את המוזמנים והנשף יתבטל. אך הצעירים, שהתחסנו מפני הקור והחום, המים והאש, לא פחדו מפני הגשם השוטף. עם בוא החשכה המוקדמת התאספו כמעט כולם, כחמישה עשר במספר, שבאו ממרחקים, בשליחות מיוחדת של אגודת “החלוץ הכללי” וה“חלוץ המקומי” של העירות הסמוכות. באו גם שנים מפקידי המחלקות, ציונים מנוסים, שבדרכים שונות נכנסו לעבוד במוסד זה מתוך כוונה לשחרר חברים ממפלגתם, שיפלו לידי המחלקה, ולהקל לאחרים לעבור את הגבול.

מנדלייב אחר לבוא. שלא לעורר חשד בלב קורשונוב מצא לו הזדמנות טובה לנסיעה זו. הגיעה ידיעה לסניף, שקבוצה קטנה של שלשה אנשים חשודים תועה בכפרים הסמוכים אל הנהר והיא מתקרבת אל הגבול לעבור אותו, או לשם עסקי קונטרבאנדה. מנדלייב התנדב לגלות את מקום הקבוצה. לשם זה יצא ברכיבה מזוין יום אחד לפני ערב חנוכה. ביקר כפרים אחדים, חקר ודרש, אך ללא כל תוצאות. לבסוף התיאש ממצוא את הקבוצה וכונן את דרכו לקצ’רובקה. התחיל הגשם והוא תעה בדרכים. חמילתו וכובעו נרטבו והכבידו עליו. היום החשיך, הגשם התגבר. יאוש התגנב אליו, חשש פן לא ימצא את הדרך לקצ’רובקה ולא ישתתף בנשף. חיפש לו איזה מקום, שיוכל להסתתר בו מפני הגשם. והנה ראה מרחוק אור מנצנץ. דרבן את הסוס העיף והרטוב והטהו לאותו עבר והגיע לבית אכר. העמיד את סוסו תחת גג סוכך נשען על עמודים בחצר ונכנס הביתה. מצא את אנשי הבית כשהם מסובים ליד שולחן עגול נמוך ואוכלים ארוחת־ערב. לשמחתו נודע לו, שהוא נמצא בקצ’רובקה. התנגב, פשט את חמילתו השרויה מים, שאל מאת בעל הבית חמילה אחרת יבשה, התכרבל מה והשאיר את שלו להתיבש. בעל הבית הראה לו את הדרך אל הסניף והוא רכב שמה. לאחר רגעים מועטים ראה לפניו גדר של שיחים דוקרים ונצרים קלועים. כלבים קדמו את פניו בנביחות מרוגזות ובהתמרמרות רבה. שמע קול שואל: מי שם? הוא הזכיר את הסיסמה: “חץ”, שמסר לו דוב ושמע מיד איש רץ אל הפשפש הרחב, הוריד מעליו מנעול כבד, פתחו ונתן לו להכנס. נכנס מנדלייב אל הפרוזדור, שלא היה מואר, שם חכה לו איש, שהכניסו לחדר מואר קצת. הביט מנדלייב בפני מלווהו וקרא בהשתוממות:

– פינצי, גם אתה פה?

– אל תרים קול – השתיקו פינצי – אחר כך נדבר. בוא אחרי.

הכניסו את מנדלייב לחדר אפל כמעט. על קיר אחד, שממולו, על מרבד גדול שחור מרוקם פרחים גדולים מצבעים עזים היתה תלויה מנורת חנוכה בעלת שמונה קנים משפופרות נחושת של כדורי־רובה. באחד מהם דלקה ורטטה שלהבת אחוזה בפתילת שמן. אור כהה וקלוש זה רקד והגיה על פני צעירים קפואים, מתוחים ומכוונים כלפי איש אחד, שעמד על הבימה ונאם. פני הנואם נראו והם רציניים, מתוחים והעינים בוערות כגחלי אש. הנואם דבר מתוך התלהבות כבושה והתאמצות, שלא להרים קול יותר מדאי. אך בגלל הדממה המוחלטת שעמדה בחדר נשמעו כל דבריו בבהירות ובצלילות.

נצטער מנדיק, שאחר את ראשית הטכס ולא שמע את הברכות על הדלקת הנר ואת ראשית הנאום. אך השתדל שלא להתפזר בהרהורים צדדיים ושלא לחשוב בשום ענין; ריכז את חוש השמע לקלוט את דברי הנואם. נדמה לו מרחוק, שהנואם הוא עוזרוב; קשה היה להכיר את פניו, שהיו מוארים באור אדמדם דלוח ומעושי; ולרגעים בזיע האור התכסו הפנים צללים. הנואם תאר את מצב היהודים שהיה נורא בימי אנטיוכוס הרשע, לא רק משם שאנטיוכוס היה רשע, אלא בעיקר מפני המתיונים, שבעורקיהם נזל דמם של הקו השני בגזע העברי, דם ישמעאל ועשו, ועל כן גדלה שנאתם לזרע יעקב. אך הגניוס של האומה העברית גבר. שרו של יעקב נצח את שרם של ישמעאל ועשו; ורוח הגבורה של יוצאי חלוציהם של החשמונאים שם לאל את מזימות היונים והמתיונים כאחד… העביר קו מקביל בין התקופה הרחוקה ההיא לתקופה, שהיהודים נמצאים בה עכשו בימי מהומה ומבוכה אלה. גם אנטיוכוס של הזמן הזה, בני בניהם של אנטיוכוס הרשע ההוא, גם אחים מרשיעי ברית של ימינו, ניניהם של המתיונים ההם, שבעורקיהם נוזל בודאי דם עשב וישמעאל, גוזרים גזרות קשות ורוצים להכחיד את דת ישראל ואמונתו. אבל תוצאות שנאתם ומאמציהם תהיינה כתוצאות השנאה של הימים ההם – נצחון המכבים ושחרור האומה. רק אופני המלחמה הנם אחרים. החשמונאים של ימינו עם יהודה המכבי בראש אינם יוצאים ברומח וכידון מול האויב, אלא באת ומזמרה ובאמת־הבנין ובכל כלי מלאכה ובהם ננצח. גם בימינו יש אמהות כחנה בשעתה, המקריבות את בניהן לטובת מולדתנו והן שולחות אותם עם דגל העבודה ביד לארץ אבותינו, מקום שם הם נהרגים על קדושת רעיון העבודה והתחיה. הולכים ומתקיימים דברי הנביא:

"ממזרח אביא זרעך וממערב אקבצך,

אומר לצפון – תני ולתימן – אל תכלאי!

אביא את בני מרחוק ובנותי – מקצות הארץ!"

בכלותו את נאומו פרש מגלה קטנה והכריז, שיקרא מתוך המגלה את נוסח השבועה שחיבר, ועל הנאספים לחזור עליה מלה במלה. בעלטה האדמדמת נראו אצבעות לבנות שהורמו למעלה זוגות־זוגות. הוא קרא לאט ובהדגשה: בשם ה' אלהי ישראל, שכרת עם אבותינו ברית עולם; בשם תורת האמת, שניתנה לנו על־ידי משה רבנו, אדון הנבואה; בשם דם המכבים שנשפך בעד חופש ארצנו ודרור עמנו; בשם קדושי האומה, שמסרו את נפשם על קדוש השם ואמנותו, ובשם כל רבבות אחינו, שנשחטו ונהרגו בארבע מיתות בית־דין מתוך ענויים נוראים בימינו ובזמן הזה – הריני נשבע לעזוב את ארץ הדמים ולעזור לכל חברי, השואפים לעלות לארצנו לעבדה ולבנותה בעבודת כפים ישרה ונקיה מכל נצול ורדיפה אחר הון. הנני נשבע לשמור על כבוד תורתנו, על שפתנו ותרבותנו ולהגן על קניני הרוח של עמנו בכל לבי, נפשי ומאודי; לא לחללם בהרהור טמא, בדבור שוא ובמעשה עול; לא אשקוט ולא אנוח עד אשר תבנה הארץ, והיא תתפרץ קדמה צפונה ונגבה. ברוך יהיה עמי, ברוכה תהי ארצי, קדושה תהי תורתי ויקרה תהי לי שפתי. אמן ואמן!"

– אמן ואמן! – דובבו כל השפתים.

מנדלייב עמד ברטט, נפעם ורועד ולא ידע את נפשו. הוד התעלומה, קסם המסתורין, האפלולית, שמתוכה נשקפו רק ראשים נטויים לעבר הנואם המשביע; הנוגה האדמדם הערפלי, המרקד על הפנים המוצקים כאלו מנחשת קלל – כל אלה הוציאוהו מעולם המציאות והכניסוהו לעולם אחר, עולם טמיר ורזי, עולם חלום. נדמה לו, שגם גופו, כמו גופי כל הנמצאים שם, נעלם ונשארו לו רק לב הולם, עינים קודחות ואזנים נטויות.

ראש הנואם והמשביע נסוג ונעלם – ותחתיו צמח ראש אחר, ראש זעיר עם עינים גדולות מזהירות תחת מצח רחב מקומר עם פנים חיורים ילדותיים, והוא דקלם בקול ערב וחגיגי:

"לְמַעַן צִיוןֹ לֹא אֶחֱשֶׁה וּלְמַעַן יְרוּשָׁלַיִם לֹא אֶשְׁקוֹט,

עַד אֲשֶׁר יֵצֵא כְנוֹגַהּ צִדְקָהּ וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעַר…

לֹא יֵאָמֵר לָךְ עֲזוּבָה וּלְאַרְצֵךְ לֹא יֵאָמֵר עוֹד שְׁמָמָה…

עִבְרוּ, עִבְרוּ בַשְׁעָרִים, פַּנּוּ דֶרֶךְ הָעָם;

סוֹלְלוּ סוֹלְלוּ הַמְּסִלָה – סַקְּלוּ מֵאָבֶן.

הָרִימוּ נֵס עַל עַמִּים וְקִרְאוּ לָהֶם:

עַם הַקֹּּדֶשׁ, גְאוּלֵי יְיָ.

כִּי תַעֲבוֹר בַּמָּיִם אִתְּךָ אָנִי וּבַנְּהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּךָ.

כִּי תֵלֵךְ בְּמוֹ אֵש לֹא תִכָּוֶה וּלְהָבָה לֹא תִבְעַר בָּךְ…

מתוך חרדת קודש ורטט נפשי שמע מנדלייב את דברי הנביא המנחם המעודד. והנה נשמעה גם שירת מקהלה דקה נעימה:

"סוֹלוּ, סוֹלוּ, פַּנּוּ דֶרֶךְ,

הָרִימו מִכְשׁוֹל מִדֶּרֶךְ עַמִּי".

– חזק!

– חזק־חזק־חזק!

נגמר טכס החגיגה. הנאספים השתחררו מן המתיחות והרכוז והצפיפות. בלי רעש יצאו ממקומותיהם. אז נגלו לעיני מנדלייב גם גופים. כולם עברו לחצי הבית השני המואר. שם עמדו שלחנות ערוכים. הנאספים היו עדיין תחת רושם הטכס. השיחות והתנועות היו מרוסנות, חשאיות. קנטור ופינצי שלבו את זרועותיהם בזרועות מנדלייב והביאוהו אל עוזרוב, שישב על כסא, קצת באלכסון. על פניו נראו סמני עיפות, תנועותיו ליאות. פשט לו עוזרוב את ידו ושאלו לסבת איחורו. אך מיד נפנה לאורחים אחרים, שנגשו אליו. מנדלייב הצטדד, שב לאחור ונגש אל פינצי לדבר עמו. הלא הוא בא מקארפובה, ודאי הביא לו דרישת שלום מאת הילדים. במקרה ביקר פיצי רק שלשום בבית נתנזון וראה אותם, ודבר עמם. איש לא ידע, שהוא נוסע הנה. לא חשב שיפגוש אותו כאן. בא כציר שלוח מהחלוץ הקארפובי. יש התעוררות גדולה בין הצעירים. נפשם גחלים לוהטת, רוצים לדאות על כנפי נשרים לארץ־ישראל ולעמוד שם בקשרי מלחמה עם המהרסים מכל הסוגים. בא הנה על פי הזמנה להשתתף בועידה ולדרוש חלק בעליה יחד עם כל שאר הארגונים וההסתדרויות. שש לראותו כאן בחבורה זו. אות, שלא נתק את קשריו עם התנועה, אף על פי שעובד במוסד בולשביסטי ונמצא תמיד בין קומוניסטים לשמה ושלא לשמה. אפשר לחשוב גם אותו בין החלוצים.

– הרי עבדת יחד אתנו בשדות הסלק על הרי קארפובה – הזכירו פינצי בצחוק – והנך גם זכוי גורל לעליה.

ודוב מסר לו בקצור על הישיבה הפלינרית, שקדמה לטכס הדלקת הנר ועל החלטותיה.

– אלמלי ידעו הייבסקים הטמאים, ימח שמם כשם עמלק, שממש ליד הגבול, בתחנת המחלקה, שנועדה למלחמה בפליטים, ובביתו של מנהל התחנה, בערב של גשמי זעף ובאפלת מצרים – התאספו צעירים לחוג את חג המכבים, שאין בו לא מתורת המטריאליות ההסטורית ולא ממלחמת המעמדות, אבל יש בו ממסירת נפש של עמנו על קדושת השם והארץ והתאבקות עקשנית נגד בזויי העם, אז אבדו את עצמם בחריקירי, או היו קופצים לתוך הנהר האפל והסוער עתה ומימיו היו מביאים את פגריהם לים השחור…

– חברים, אל השולחן! יש לדאוג גם לגוף, כי לא מחברי הסגפנים אנו – אמרה שושנה, שהיתה המנצחת על התכנית.

הסבו אל השולחנות. שושנה, פינצי וקנטור היו המשמשים. הגישו סעודה רזה עד כדי שביעה. היה גם מעט יין. אכלו ושתו מתוך השראת שמחה וספוק רוח. שוחחו על העבודה, העומדת לפניהם. שרו “סולו סולו” ויצאו בריקודים. התחממו הלבבות, נשתלהבו הפנים. החדוה היתה בראשיתה כבושה, צנועה, אך אחר כן כאלו שכחו את המקום, הזמן והסכנה המרחפת עליהם בכל רגע. התלכדו לשרשרת צפופה, רקדו ושרו: “גילו המכבים גבורי החיל”…

עוזרוב לא השתתף ברקודים. הוא ישב מן הצד וסקר את הרוקדים. ראה את מנדלייב ורמז לו; זה נגש אליו.

– חבר מנדלייב! – אמר לו עוזרוב בקול רך וחלש – אנו האמנו בך והכנסנו אותך לברית אחים. אני מקוה, שלא תחלל את שבועתך. ההשגחה הטילה עלינו תפקיד הסתורי גדול ואחראי. אנו דור ראשון העומד על סף הגאולה. נמצאים אנו ליד הגבול לא למען אסור את אחינו המעפילים לעלות לציון, אלא לעזור להם. כל אחד ימלא את חובתו כלפי עמו לפי יכלתו, השגתו והתנאים, שנמצא בהם. זכור, שהארץ מחכה לנו. רבים הם אויבי עמנו ומפעלו והם עוסקים בהרס וחותרים חתירות תחת קיומנו. גורמים לנו צרות רבות ומפריעים לנו בעבודתנו. אנו צריכים להתאמצות מרובה להחזיק מעמד עד שיבואו ימים טובים מאלה ואז נעמול להרחיב את מפעלנו.

– לא איש דברים אני –ענהו מנדלייב נפעם ונרגש – אך אתכם אני, ומוכן לפעול ולעשות…

פתאום נשמעו נביחות כלבים תכופות, צעקניות. חדלו לשיר ולרקוד. בחפזון הורידו הכל מהשלחנות, הוציאום והחזירום לחדרים האחרים, שמשם הביאו אותם הנה. נמחו כל עקבות חגיגה. הורידו גם את מנורת החנכה. כבו את הנרות, והנאספים התפזרו, נעלמו… מן החוץ נשמעו צעקות, יריות. עוזרוב יצא החוצה. אחריו הלך גם מנדלייב והחיל השומר.

– דבר־מה מתרחש ליד הנהר – אמר להם עוזרוב – עכשיו אנו שוב פקידי הממשלה ועלינו למלאות את חובתנו. שאו רוביכם ועלו על סוסיכם!

הם מלאו את פקודתו. אליהם הצטרפו גם שני האורחים מפקדי הסניפים. וחמשתם נחפזו ויצאו רכובים וחמושים אל הנהר.

הגשם חדל. נשבה רוח צוננת, מקפיאה. אך החשך לא סר כלו. היה לילה בלי ירח וכוכבים.

פרק ששה עשר: בקור השליט ותוצאותיו

אירע מאורע היסתורי לגבי עירה כקמנימוסטוב, מאורע ששינה ליום אחד את פני העירה ואת מהלך חייה הרגיל; השתיק את המונה ושאונה והלאיט את המהלך המהיר, החפזי והבהול, שהכניסו לתוכה הפליטים. העירה לבשה ליום ההוא צורה אחרת מאשר בכל יום, צורה הגונה, נאותה וחגיגית. רק את הפליטים שבה הסעיר המאורע והביאם לידי התרגזות, התרגשות והפיל עליהם פחד גדול.

וזהו דבר המאורע. באחד מימי טבת הראשונים, בשעה תשע בבוקר, עבר אוטומוביל יפה ומבריק את העירה בצפצופים חצופים לפניו ובעמוד עשן וסילון ריח לא נעים כלפי הקהל מאחוריו ועמד ליד הסניף. קורשונוב ועוזריו יצאו החוצה עוד טרם שנשמעו הצפצופים ועמדו מתוך צפיה רבה וחכו לקבל את הוד פני מפקדם הראשי והנורא. בין המחכים היה גם מנדלייב. פניו חוורים וידו הימנית חבושה בתחבושת לבנה והיא נתונה במטפחת גדולה החוגרת את ערפו ומשתלשלת למטה, כטבעת ארוכה, ידו זו נפצעה באותו ליל חנוכה, כשרדף עם עוזרוב ואחרים אחרי שלשה באנדיטים, שהתנפלו על קבוצת פליטים, שעמדה ליד הנהר מוכנה לעבור את הגבול. בשעת ההתאבקות עם השודדים הכה אחד מהם בכסית ברזל על זרועו וכמעט שנשברה. הכאב היה גדול. אך הוא לא עזב את המערכה והיה על יד חבריו עד שהכריעו אותם והביאום כבולים לבית־הסוהר שליד התחנה. אלה היו שלשת הבריונים, שמנדלייב יצא מקמנימוסטוב להתחקות על עקבותיהם.

מתוך האוטו יצא ראש כל המחלקות, שלאורך נהר הדניסטר, החבר בולוטין הנורא והאיום, מזכירתו הזעירה, העלמה אגנס, גרמנית בלונדינית יפהפיה, שעיניה הכחולות צוחקות ותנועותיה גמישות וחננות והיא הדורה בלבושיה, מדברת רוסית רצוצה בנגינה גרמנית. אחריהם יצא החבר לוברטין ופאודורוב. חוקר הדין במחלקה הראשית של בולוטין.

בקור פתאומי זה של בולוטין למה בא? יודעי דבר מספרים, ששאלת הפליטים ליד הגבול הרומני עלתה סוף סוף לפני השליטים הגבוהים במרכזים הגדולים, והם מתחבטים בה ומבקשים לה פתרון. לפי אומדנא התרכזו כשלשים אלף פליטים ברצועה הצרה שליד הגבול, והם חיים בתנאים רעים מאד. עלתה שועתם על העושק של הפקידים מבפנים והשודדים מבחוץ. הממשלה המרכזית שלחה כמה פעמים משלחות אל הגבול בסתר ובגלוי לבדוק ולראות, הכצעקתם הבאה אליה נעשה להם. המשלחות שבו ואשרו, שאמנם גדול מאוד הסבל וחמורה הסכנה גם לכל התושבים ממחלות מדבקות, שתתפשטנה בתוכם; ומן ההכרח הוא לעשות דבר־מה לרווחתם. היה לשאלה זו גם צד פוליטי. הזעקה התפרצה והתגלגלה גם לחוץ לארץ. העתונות באירופה וביחוד באמריקה עוררה סערה וקטרוג גדול ושם רספס“ר מנואץ בפי כל. כתוצאה מכל אלה נטו המרכזים לוותורים עד כדי בטול האסור של העברת גבול. אולם היבסקציה התערבה בדבר והרימה קול זועות. היא דברה השכם ודבר באזני השליטים הערלים, שהעמלים היהודים קשורים אל אחיהם העמלים הרוסים בקשר אינטרנציונלי בל ינתק לחיים ולמות; בשום אופן לא יעזבו את רוסיה הסוציאליסטית, שתהיה להם בעתיד הקרוב מעין גן־עדן ארצי. ואיככה זה תשתוק בראותה, שצאן מרעיתה עוזבת אותה? על כן הסבירו, שכל אלה האלפים והרבבות, שהתלקטו ליד הגבול, הנם אספסוף של מלוכנים, רכושנים, בורגנים, אכספלואטטורים, סוחרי ואליוטה, ציונים קלריקליים, ובכל שונאי הרפובליקה למינהם. וחלילה לתת להם לעבור את הגבול, לבל יבאישו את הריח הטוב של השלטון הפרולטרי ויקימו נגדו את ה”אנטנטה". דרישת היבסקציה היתה להיפך, לפנות את הגבול מהיסוד המזיק הזה, להרחיקו לפנים הארץ, להעבידו עבודה קשה ואל ישעה בדברי שקר. כתוצאה ממחלוקת גדולי הפוסקים של שם ויפת יצא החבר בולוטין בכבודו ובעצמו לבקר את כל הנקודות שליד הגבול. ביקר לראשונה את קארפובה ומשם בא למינימוסטוב, המרכז הגדול ביותר לפליטים, ללמוד את המצב ולחקור את סוגי הפליטים שבה, כדי שיוכל להמציא למרכזים הרצאה מפורטת עם מסקנותיו.

על כל אלה דברו בין הפליטים ימים אחדים עוד לפני בוא בולוטין שמה. ומכיון ששמו של בולוטין היה מפורסם ביניהם לא לשבח וחשבו אותו לשונאם, חששו פן תהיה מסקנתו לגרשם מן הגבול. חשש זה הפיל עליהם אימה של יאוש. וכאשר נודע להם, שהשליט המקטרג כבר בא, אחזה אותם פלצות, והם הסתתרו והתחבאו בחורים ובסדקים, שלא תראה ולא תשלוט בהם עינו הרעה של שליט הגבול.

היה יום חורף צח, קר ויפה יוצא מן הכלל. ההצלחה עמדה ליד התקיף קורשונוב והטבע בא לעזרתו. מה שלא עלה בידי שוטריו ונוגשיו, עלה בידי הקור והשלג. הקור הקפיא את הבוץ ואת שלוליות המים המזוהמים, שנקוו ליד מעונות הפליטים; והשלג, פרש עליהם מעטה לבן ונקי – הכל היה יפה ונחמד למראה עין. נשבה גם רוח קלה ופזרה במקצת את האויר המעופש, שעמד במגרש השוק וביחוד בסמטאות של הפליטים. השמש שחקה בזהרה ובהדרה; והשלג הבריק במליוני יהלומים זעירים והבהיק בלבנו מעל ההרים, שהיו דומים לפרוה לבנה עם כתמים שחורים. חורק־שורק, רוגן־רוטן וטוען השלג על האנשים והבהמות הדורסים ורומסים אותו ומחללים את טוהר יפעתו, התקשטו ענפי העצים וכסו את מערומיהם בסרטי מוך לבן סופגני. יצאו צפרי החורף ממחבואיהן, נתרו, דדו על השלג, צפצפו צפצופי־חן בעליזות שובבית. והעורבים הסתובבו במרום התכול להקות־להקות וקראו הפעם מזמור שבח – למי? הלטבע הקר והיפה? אם לשליט ההולך בתוך הפמליה שלו ועל ידו הנערה הבלונדינית לראות את העירה?

הולך השליט עקב בצד אגודל, כחתן אל תחת החופה, בחשיבות ומתוך הכרת ערך עצמו. גבוה הוא וצנום. בלסתותיו השקערוריות כתמים ורודים. קצה אפו וסנטרו מחודדים ושפתיו הכחולות והדקות הדוקות. גנדרן הוא וטרזן. מעיל החרף מאטון שחור אלכסוני מהדק את גזרתו הארוכה והדקה, כגזרת עלמה בתוך מחוך. וצוארון המעיל, ככובעו, מביבר קמצ’טקאי שחור עם שערות כסף דקות רך כפלומה מלטף את צוארו וערפו ומדגדג את סנטרו המגולח למשעי והוא כחלחל. עיניו השקועות עירות, מביטות סביבו מגבוה. לבו טוב עליו הבוקר. דמו בקרבו התרענן על ידי השמש והקור והוא נוזל בעורקי ריאותיו ומאורר אותן והן נושמות כהלכה בקלות. גם צבע פניו הוא חכלילי, בריא. שריריו מתמתחים וכוח וגבורה הוצקו בקרבו ביום נחמד זה. לוא היה בביתו היה נאבק קצת עם בחורה זו, שהקור האדים את לחייה בכרמיל טבעי והוסיף לה לוית־חן. כובע הביבר יושב בגנדרנות על ראשה נטוי לימין ומכסה על אזנה הימנית, והוא כל כך הולם את פניה החנניים ונותן להם הבעה שובבית, יצר־הרעית, עד שכל המלוים וגם עוברי אורח שולחים בגנבה מבטים חטופים ונהנים מיצור נחמד זה, כמו מפרח יפה ענוג בראשית האביב. בולוטין יודע ומרגיש זאת ונהנה מאבן החן שיש לו, המושכת אליה כל עין ומעוררת קנאה בלב כל. הוא מתחכך במעילה השעיר הרך להנאתו כחתול ודמו הקלוקל נדלק בו. מרכין לרגעים את ראשו ופונה אליה בדברי לחש לצורך ושלא לצורך. פה בתוך פקידיו, המיחלים למוצא פיו, עלה דמיונו לשחק. ברי לו, שריאותיו מבריאות. מחכה הוא רק שתתגמר פרשת הפליטים, והוא מקוה לסיים אותה במשך חצי שנה, אז יעזוב ביחד עם פרוילין אגנס את מערת־הדובים המרופשת, יסע קודם למוסקבה, ירצה בקרמל על עבודתו הקשה, שעבד ליד הגבול הרומני ועל התועלת שהביא במלחמתו עם… עם ועם… משם יסע דרומה, לקרים, לבלות את הקיץ ביאלטה; ואולי יגור בליבדיה, בארמון קיסר רוסיה בעבר, ואחר־כך… רגליו כמרחפות וכולו ככדור פורח מלא רוח נשא באויר. צעדיו קלים וטסים וכמעט שאינם נוגעים באדמה – והוא גבוה מכל אלה, ההולכים מעבריו ומאחוריו. ברור לכל, שהטבע מפזר את כל נדיבותיו רק בגללו, לכבודו; וזו שעל ידו אף היא נבראה רק להנאתו ולשעשועיו…

קורשנוב הולך מימינו ומרצה באזניו אגב הליכה את מעשה גבריליוק וכנופיתו בצורה המבליטה את פעולתו, זריזותו ופקחותו. נודע לו הדבר באופן כזה וכזה; ערך תכנית כזו וכזו; אחז באמצעים כאלה כאלה; בחר במנדלייב לשלחו שמה. התוצאות הן… לוברטין הולך ליד קורשנוב. אין להכיר בו, שהוא עומד בראש מחלקה מרכזית; לבוש פשוט, כחיל רגיל, שינל אפור דק, כובע של פרוות כבשים יורד על אזניו. צוארונו זקוף ושתי כפות ידיו נתונות בתוך שרווליו. פניו האפורים, שהאדימו מעט מהקור, שקטים ומביעים שויון־רוח. עיניו מביטות לפניו ועל פניו שרוי כובד־ראש. הוא שומע את הרצאתו של קורשונוב ונכנס לתוך דבריו בהערה, שמתגאה הוא בעוזר זריז ונבון זה, ששלח אל קורשונוב לעזור לו בבעור הבנדיטיזם, שהשתרש באזור זה. צעיר עדיין מנדלייב, אבל מוכשר הוא ומחונן; וברבות הימים יהיה מועיל מאד לשלטוננו. והוא קורא:

– מנדלייב!

מנדלייב נזדעזע. מה הם רוצים? עוזב את בן־לויתו וממהר אל לוברטין.

– זהו החבר מנדלייב, גבור המאורע גבריליוק – מציגו לוברטין לפני בולוטין, שנזדעזע קלות.

בלוטין יוצא לרגע אל הגזוזטרא שבארמון קיסר רוסיה שם בליבדיה ומשפיל מבט־עין שליטי ומנדב חיוך נדיבי בשביל מנדלייב, שהנהו בעיניו כ“לולו”, הכלבלב הקטן של אגנס, שהשאירוהו בבית. העלמה אגנס תורמת למסכן זה, העומד מועק כנתון בתוך מכבש, מבטים טובים בצרוף שחוק נעים ומעירה בלשונה הרצוצה המוסיפה לה חן:

– כל כך צעיר וכל כך קטן.

ובולוטין מגיש את פיו אל אזנה ולוחש לה בחקוי ללשונה:

– הרי גם את כל כך צעירה וכל כך קטנה. – ואל ידו של מנדלייב החבושה בתחבושת הוא שולח אצבע ארוכה, גרומה, דקה עם צפורן עשויה ושואל מבלי לפנות אל איש – וזה מה?

ממהר קורשונוב וממלא מה שלא הספיק עדיין למסור לחבר בולוטין. זה היה רק לפני ימים אחדים. פליטים תעו ליד הגבול, שלשה שודדים התנפלו עליהם. השודדים נתפסו והנם יושבים בבית הסוהר שלנו. החקירה עסוקה עדיין בקביעת זהותם.

בולוטין שומע ואינו שומע. אך הערה מעשית ונכונה הוא מעיר בשאלו:

– הפליטים אים? ההספיקו לעבור את הגבול, או נתפסו ונאסרו גם הם?

אז יוצא עוזרוב בראש ומוסר את עצם המעשה. יומים חפש מנדלייב את השודדים האלה. גשם שוטף וחושך מצרים. בא ללון אליו, והנה צעקות, יריות, רדיפה. מובן, שהעיקר היה לתפוש את השודדים.

– הפליטים לא עברו את הגבול ועוד יש תקוה, שיתפשו אותם, אם יאמרו לעברו – סיים עוזרוב בסרקזם.

לא מצא הטון חן בעיני השליט ושאל:

– מדוע אינם שומעים כלום על פעולתך, עוזרוב?

הנה שמע החבר בולוטין, כי שלשת השודדים נתפשו באזורי. ועוד ישמע – ענה עוזרוב לבולוטין, שהיה חברו לפקולטט היורידי ולבו גס בו.

כדי להרים קצת את מצב רוחו, שירד על ידי שיחה זו, העמיד השליט את עיניו על מזכירתו. היא הרגישה במבטו והרימה אליו את עיני־התום שלה – ושני עולמות – של גבר ואשה – נפגשו. רק מעט מאד הבינה מכל הראפורט של קורשנוב ומכל השיחות האלה, שכוונות “עמוקות” ודיפלומטיה היו מסותרות בתוכן ושלא מצאה בהן ענין כלל. בכל זאת חייכה חיוך נעים, כדרכה תמיד. נתרכך בולוטין וחייך גם הוא. לא נוח היה רק מצבו של מנדלייב, שהעלוהו על הבימה לעיני רואים ושכחוהו, ואיש לא שם אליו לב עוד. לא ידע מה לעשות. ברם עוזרוב חש לעזרתו ומשכהו בשרוולו לאחורי הפמליה.

עוברים את המגרש הגדול, ההומה תמיד ככוורת בראשית האביב. הס. ריק מאדם. פרוש הוא מפה לבנה, כשולחן של בעל־מלאכה עני בשבת, שלא הספיקו להוריד מעליו את כלי המלאכה, והמפה מכסה עליהם. רק עורבים בודדים מטיילים עליו, מביטים לכאן ולכאן, צורחים צריחות קטועות, מורידים את חרטומיהם הקשים, כחוטב עצים את קרדומו, ומוציאים מתוך רגבים את מזונם. הפליטים, מבקרי המגרש התמידיים, יושבים עתה במעונותיהם והנם שובתים. אין היום מקח וממכר בבגדים ובמטבעות. יום זה מכובד מכל הימים, חגא הוא להם ועליהם לשבת ולהנפש בעל־כרחם. וקורשונוב מדושן עונג, שהמגרש ריק מכל סחר־מכר כדרישת “השלחן ערוך” הסוביטי ואין הפליטים, שנואי נפשו, נראים לעין.

השליט מביע את רצנו להשקיף על הגבול. קורשונוב מטה מיד את כל הכבודה לצד הפארק השמם, היורד אל שפת הנהר. שם מתנשאת עוד הגבעה הגבוהה, שמעליה רואים שטח גדול מעבר לגבול. הפארק מרופד עדיין שלג כביום רידתו. לא דרכה עליו עדיין רגל אדם. רק שני קוים ארוכים בצורת משולש, נראים בו. את הקוים הללו עשו שני כלבים ברוצם עליו; נראות גם כן שקערורית משולשות מרגלי עורבים בקרום הקפוא שעל השלג. על־פי רמז קורשונוב רצים שני חיילים לפני הכבודה וסוללים במגפיהם הכבדים מסילה בשלג, לכבוד השליט ומזכירתו היפה, כדי שלא תשקענה רגליהם בשלג ולא יתעייפו בהליכה. עולים על הגבעה. פה הרוח חריפה יותר. דוקרת בקצה האזן והאף. הנהר התכוץ, הצטמצם והתמזג עם גדותיו. רק קו מים צר. כסרט תכול רחב, באמצע המישור הלבן, והוא כל כך שקט. לולא גלדי הקרח, השטים על פני המים, כשחפים לבנים, אי אפשר היה להרגיש בזרמתו. שם ממול מתנשאה שפת הנהר הגבוהה. היא מתרוממת בהדרגה, שאין להכיר בשפועים ובמורדות מפני השלג. ורק את הפסגה הגבוהה רואים, מפני שצריכים להרים את הראש, כדי לראותה. כל הככר ריקה, שוממה ודוממה, אין כל ישוב. רק במרחק כמה קילומטרים מימין, צפונה, מסתמן באופק כתם שחרחר־כחלחל גדול. זהו יער, שלפני מושבה עברית. מושבה זו מלאה תפקיד חשוב בהעברת הפליטים. פה פתחה הממשלה הרומנית מחלקה מיוחדת משלה, “סגורנצה” בלשונה, שפרשה רשת ללכוד בה את הפליטים הבאים בגבולותיה. ולא מעטים היו חלליה־קרבנותיה. שני מוסדות, זה מול זה, ובינהם מוטל הפליט. אחד מלקהו בעד היציאה והשני בעד הכניסה…

כאן במקום זה היתה השיחה פוליטית. מדברים על מצב הרוח, השורר שם בין “הצוענים” האימפריאליסטים, אומרים שתסיסה עצומה שם ואי־שביעת רצון, “הבת קמה באמה”. האוכולוסין אינם רוצים להמצא תחת עול זרים עריצים. קצה נפשם במשטר הרקוב של הקפיטליזם. מתגעגעים מאוד לשוב ולהתאחד עם הריפובליקה הרספסר"ית. הסוכנים החשאים הבאים במגע־ומשא עם העבר ההוא ומבקרים את העירות המיושבות יהודים, מוסרים, שכמה פעמים היו שם הפגנות פוליטיות ואף התקוממות הפועלים והאכרים. היו מקרים שחיילים רומנים ברחו משם ועברו את הנהר בשחיה והם מספרים, שגם בצבא יש תסיסה. ראו דגלים אדומים ליד הבתים מעבר ההוא, וכדומה.

– שמיכות אדומות, שהוציאו החוצה לשם אוורור, נתחלפו להם בדגלים אדומים – העיר עוזרוב על אוזן מנדלייב.

בולוטין שומע ושותק. הדיוטים אלה מקשקשים בלשונם ומספרים לו, מה שנעשה שם. הוא קופת הסודות, שאליה מביאים את כל הידיעות על הנעשה שם מלפני ולפנים עד בוקרשט ועד בכלל. הוא הידע כל מה שמתרחש בחלקי הצבא, בתחמושת, במבצרים ועד ועוד, ואפילו מה שמדברים בארמון המלך קרל – לפניו הם באים לגלות צפונות ונצורות. הוא מרכין ראשו אל זו ההולכת בצדו ורווח דק מאוד של בטול ולעג נגלה בין שפתיו הדקות. עיניה היפות של זו, שהן תמיד שני מעינות מפכים עליצות ושובבות, ממצמצות הפעם לצדו מצמוץ ערמומי וכאלו אומרות: יפטפטו להם הבוערים כאות נפשם, את האמת יודעים רק אנו שנינו. אבל – ש – ש –! אסור לדבר. ואולם בולוטין הפקח מבין שפטור בלא־כלום אי אפשר. הוא אינו בוגדיחן סיני: “חבר” הוא. יאמר להם גם הוא דבר־מה ואל יחשבו שמפיהם הוא חי. יכסה טפחים, אך טפח אחד הוא צריך לגלות גם להם. ובקול נביא הצופה עתידות ויודע נסתרות אומר בהרימו את כתפותיו – וערפו וסנטרו עם קצות לסותותיו מתפנקים על שער צוארונו הרך והמלטף:

– יבוא יום, והוא לא רחוק, וההתאחדות הטבעית תצא לפעולה. אנו לא נוותר על בסרביה. כשתגיע השעה יברחו הצוענים בלי סוליות אל הפרוט ומשם אל הדאנובה. אז נדון ונחליט, מה לעשות לממשלה זו הקפיטליסטית ואימפריאליסטית. הרפובליקה המולדבית שניצור כאן תהיה להם לשוט חרדה ולמכת מהומה…

השומעים העמידו אוזן כארנבת לשמוע עוד סתרי דיפלומטיה ואסטרטגיה. אך כאן הפסיק בולוטין את דבריו וכבש את נביאותו. המזכירה הניחה את ראשה על שרוול מעיל החורף הרך של בולוטין ושפשפה בו את אזנה הזעירה הגלויה האדומה, מפני שרמש עקץ את אזנה, שערות ראשה, שגלשו מתחת כובעה והתבדרו על ידי הרוח, דגדגו אותה.

– סקושנה (משעמם) – צפצפה.

– אין מה לראות עוד – אמר השליט.

כל הכבודה חזרה על עקבותיה.

על־פי התכנית הולכים לראות את מעונות הפליטים. יודע קורשונוב, שזהו מקום התורפה באימפריה שלו. כמה פעמים שלח בהם את מלאכיו בפקודות נמרצות לנקות, להכניס סדר, לאוורר – וכלום לא הועילו. הבזויים הללו רגילים לרפש ולסרחון ולאי־חוקיות מלידה ומבטן ומאום לא תעשה עמם. טוב לעזבם לנפשם ולא להציץ עליהם. אך אין לשנות את רצון השליט. וקורשונוב הולך בראש להראות את הדרך – ולבו מנבא לו רעות. בולוטין קבל ארשת פנים של שליט עליון בשעה שהוא ממלא את חובה משרתו, שיש לה ערך ממלכתי. עור פניו התקמט; שני חריצים הסתעפו ממוצא גב אפו הדק והמתוח ונפרדו למעלה אל מצחו, לימינו ולשמאלו. העינים מביעות כובד־ראש וחשיבות. ההליכה היא בטמפו מהיר יותר, שיש בה זריזות לשם קמוץ בזמן. נכנסו לרחוב, שבו עומד בית־המדרש הגדול. בחוץ אין הפעם לבנים. אף החבלים המתוחים שם תמיד אינם עתה. אין גם נפש חיה בחוץ. קליפות תפוחי־האדמה והביצים אינן נראות מבעד לשלג. רק בדרוך עליהן רגל הן נאנחות ומתפוצצות. ריח האויר מתעבה ומקבל חריפות מגרה את האף מבפנים. ארשת פני בולוטין מתעברת. פניו מתחמצים. קורשונוב מקפץ, מעשה “אברך” צעיר, הממהר לפתוח דלת לפני ידידת לבו; מושך משיכה קלה והדלת נפתחת מיד, כי לא היתה הדוקה יפה למזוזתה. עמוד עשן והבל חם התפרצו החוצה מתוך הבית והכו על פני בולוטין, כמו שרביטי מטאטא של בית המרחץ שרויים במים חמים. תערובת של ריחות משונים קשים לנשימה נכנסו לתוך נחיריו וגרו אותם. משם חדרו גם לגרונו – ועטישות ושעולים תקפוהו יחד ועוררו דקירות גם בריאותיו. טוב, שהכרתו לא עזבה אותו ברגע המסוכן; והוא ממהר ומוציא מכיסו מטפחת לבנה כשלג ומכסה בה על אפו ופיו מכיחו וניעו. פניו האדימו ועל מצחו יצאו טפות זיעה. עיניו שנעצמו כעיני תרנגולת שחוטה, שחדלה כבר מלפרפר, בלטו כשתי חבורות כהות כחולות ירקרקות. עלוב היה השליט ברגעי קלקלתו. שחה קומתו, וגופו הזדעזע לרגעים. בני לויתו הביטו זה אל זה מתוך מבוכה ולא ידעו מה לעשות. קורשונוב התעצב מאד אל לבו מכשלונו של אדונו, אף על פי שמצפונו נקי. הן לא הוא הציע ביקור זה. הדבר היחידי, שיכול לעשות – עשה, מיהר לסגור את הדלת, כדי להפסיק את זרימת הריחות. אך הדלת לא נסגרה היטב, כי טפחה מהקור והטחב – וסילון דק של עשן, הבל וריח רע המשיכו את תנועתם מן הפנים החם אל החוץ הקר וטפחו גם על פניו העדינים של היציר הקטן, שנתעננו ענני צער. היא העיזה לשלב את זרועה בזרוע בולוטין ולהטותו קצת הצדה. עמדה על ראש ערדליה ונגבה במטפחת דקה מבושמת את הזיעה הקרה מעל מצחו המקומט. לבסוף פסקה התקפת השיעול והעטישה; והוא קנח בעצמו, במטפחתו הוא, את שפתיו וזוית פיו ומתחת לאפו. הצליף מבט גנוב מהיר אל מטפחתו ותקע אותה מהר לתוך כיס מכנסיו, שלא תראה היא את הכתם האדום, שירק אל תוכה, והיא, המזכירה הטובה והנאמנה, הדואגת לו תמיד, נתנה לו מטפחת אחרת נקיה ומבושמה, שהוציאה מתוך חריטה. האודם והמתיחות סרו מעל פניו, והקסמים שעל מצחו נתיישרו. הפעם החוירו פניו והאפירו. שלא להראות סימני חולשה נתן אות – והדלת נפתחה שנית. הפעם היה זהיר ועמד מן הצד, שלא לעמוד נגד חלל הפתח. ורק את מבטו החדיר פנימה. מפני הערפל שבפנים קשה היה לו לראות ולהכיר דבר שלם. לאור השמש, שחדר דרך זגוגיות מטוללות תפסו עיניו רק ראשים בודדים מתנועעים, כצפים בתוך ים אפור כחלחל של אד ועשן. פתאום צף וגח מתוך הערפל האברך המשוגע, יצא מתוך החדר החוצה אל הסקרנים, פנה לצדו של בולוטין ושאל את שאלותיו:

– הלגרשני אתם אומרים? למה? מה רעה עשינו לכם? אין לאן ללכת. אין.

והוא הסתובב, פנה אל שאר הנצבים עליו וקרא כמעט בצריחה:

– יהודים, למה אתם מחשים? גזירת גירוש מרחפת עלינו. נקרא צום ונאמר תהילים. ותוך כדי דבור התחיל ממלמל בנגון בכיני: "למה רגשו גוים ולאומים יהגו ריק?… אך קריאתו נפסקה על ידי זה, שאחז בפיק גרגרתו והתחיל מגרגר ומכעכע ומנסה לפלוט מגרונו את העכבר, שהשודדים תקעו לתוך פיו…

מתוך הבית התפרצו החוצה צריחות המשוגעת:

– למה אינכם נותנים לי לצאת? קול דודי הנה בא. הנה הוא עומד מאחורי חלוני…

העלמה אגנס נבהלה. פניה נתעותו. סימני היסטריה ניכרו בה:

– נלך מכאן – אמר קורשונוב.

– פסולת – הפליט בולוטין ופנה ללכת משם; וכל הפמליה זזה אחריו מתוך שתיקה.

כאשר יצאו מתוך תחום הפליטים למקום מרווח ונקי יותר, נשבה על כלם רוח קלה והשיבה את רוחם. אז מצא לוברטין און בנפשו להעיר:

– אי אפשר להניח, שמצב זה ימשך גם להבא, חבר בולוטין. האנשים הללו הרבה סבלה נפשם בגלל המהפכה ולא מעט גם בגללנו. אנשים חיים הם ולא פרעושים, ויש לעשות דבר־מה…

בולוטין הניע בידו תנועה נמרצה, ולוברטין לא גמר את דבריו.

– ולא ניתן למצב זה להמשך – אמר מרוגז מדברי לוברטין – אנו בני המהפכה צריכים להיות רחוקים מכל סנטימנט ורומנטיקה. חומר, שהמהפכה כבר נצלה אותו, שוב אין לו תקנה, אלא מיתה, אבל אשמים אתם, שנתתם לאשפה זו להערם ולהצטבר במקום אחד ליד הגבול. לא לשם זה יסדנו את המחלקות המיוחדות. יש עוד ערים ליד הגבול ובהן לא תמצא אותם. עכשיו נצטרך להרחיקם פנימה לתוך הארץ ולחכות עד אשר יתום כל הדור הזה. רק על קברו נוכל להקים את ארמון המהפכה הנהדר…

שוב תקף אותו השעול – וחזיונו היפה נפסק באמצע. השתררה דומיה כבדה. לוברטין הוריד את עפעפיו מבויש ונרגז. צרב דבר־מה בלבו של מנדלייב ושנאה נצתה בתוכו לעריץ גנדרן זה המיצר לאחיו בשעת צרתם; הביט לצדו על עוזרוב, שהלך מאחור, כמהלך אחר מטתו של מת.

– יזואיט, אינקביזיטור! לחש הלז באזניו.

– אל תלך שמה עוד – התחננה אגנס המסכנה אל בחירה והביטה אליו בעינים לחות.

רוח השליט נעכרה, והוא הפסיק את בקוריו. לאחר שעה קלה ישב עם בני לויתו באוטומוביל כדי לנסוע מקמנימוסטוב לבקור קל בעוד שתים שלש תחנות. הארוחה שהכין קורשונוב בשביל אורחיו נתביישה. פקודותיו, שנתן לפני נסיעתו, נאמרו בתקיפות ובקול קשה ורם, שישמעו כלם. ואלה הן: להגביר את השמירה על הגבול; להגדיל את השמירה בדרכים ולא לתת לחדשים לבוא הנה ולהתישב כאן; לא לעכב את הנתפסים בבתי הסוהר, אלא לשלחם אליו. ואלה הנמצאים כאן מזמן ישבו תחתם עד אשר יפורש מה יעשה להם.

– ביחוד תשימו לב לציונים השוביניסטים והריאקציונרים. הם שורש הרע. כל מי מהם שיבוא לידכם שלחוהו אלי.

הנהג תפש בהגה, דרך על הדינמו, – המניע התחיל רועש ורותח, הגלגלים התנועעו – והאוטומוביל ברח מקמנימוסטוב…

לבקורו של בולטין ולפקודותיו היתה תוצאה הפוכה מאשר חשב המפקד. דבריו נודעו חיש מהר בין הפליטים – ובכל שלשת הקוים התחילה תנועה חזקה. מהקו השלישי עברו לשני, מהשני – להראשון, ומהראשון – לעבר הגבול. הפחד מפני הגירוש תקף אותם והחלטה עקשנית נקבעה בלב כולם: לעבור את הגבול ויהי מה. נתגבר המסחר בבגדים, בפרוות, בסקי־קרקול, בשעוני זהב וביהלומים. הדרישה לשטרות רומנובים גדלה וגרמה לעלית מחירם. נתגיסו כל המעבירים מבלי בדיקה יתרה להסיע את “ההולכים”. הקרח שעל הנהר היה חזק, שכבת השלג עבה. נקודות העברה רבו ומחנות־מחנות עזבו את העירה באישון לילה ולא שבו עוד לקמנימוסטוב. מי שעבר את הגבול בשלום; מי שנפל לתוך חלל שנחצב בקרח הנהר, שטפוהו המים והוא טבע; מי שנהרג ביריות השומרים מעבר מזה או מעבר השני, ומי שהתענה ב“סגורנצה” הרומנית – אל ארץ הרשעות והאכזריות לא שבו; מלבד אלה שנתפסו על ידי שומרי הגבול מזה והוחזרו בעל־כרחם. כל האסונות שבאו על “ההולכים” לא עצרו בעד הפסיכוזה, שתקפה אותם, ולא הקטינו את הזרם. ידעו האומללים, שאין להם עוד מה לסכן ומה לאבד, ואין דבר נורא בשבילם מאשר להשאר בארץ הרעב, הדלות ושבט הצ’יקה הנוגש בהם – ועשו את מעשיהם מתוך יאוש מר.

בתוך הבהלה הכללית הגבירה את פעולתה גם ברית ה“חץ”, שנוסדה ונתאשרה אחר־כך בועידה שנתקיימה בליל חנוכה בבית עוזרוב. צעירים וצעירות לעשרות ולמאות צלחו את הנהר במקומות שונים. להם היתה ההליכה קלה ביותר. קלי רגלים, בלי ילדים וחבילות, לא היו זקוקים על פי רוב למורי דרך. במקרה של סכנה מצאו להם אפשרות להחלץ מן המיצר. דוב קנטור, המסדר והמשגיח על העברה זו, היה פעיל מאד. יום־יום ביקר נקודות שונות, חקר את המקומות, שמשם קל לעבור, בא בדברים עם אכרי המקומות, שבשכר מועט עזרו להם למצוא דרך. קבע תור: מי שבא ראשונה אל הגבול, או מי שנשלח מטעם ההסתדרות בשליחות מיוחדה, הוא עבר ראשונה. בעזרת עוזרוב עלה בידו להתקשר עם הסוכנים החשאיים, של מחלקת הריגול, העוברים את הגבול שמה ובחזרה לשם מטרות הממשלה. הללו קשרו אותם עם ארגון צעירים ומעבירים מעבר ההוא, והם דאגו לחברי ברית ה“חץ”, שכבר עברו את הנהר, בעצות, בהוראות ובאמצעי כסף במקרה של “נפילה” וכשלון.

כבר עבר שבוע ימים מיום בקורו של בולוטין. העירה קבלה שוב את המראה הרגיל שלפני המאורע ההיסטורי, והחיים העגומים והזעומים שטפו להם כדרכם. השלג נרפש, נרמס והשחיר, והבוץ גדל ונתן ריחו. על הקליפות משכבר נוספו חדשות. החבלים נמתחו מחדש ולבנים כבוסים וסמרטוטים שונים נפנפו ורטטו ברוח. הקור גבר מאד, אך אל מעון הפליטים לא חדר. הצפיפות והבל פיהם של השוכנים בו היו תריס בפניו, כמו בפני אור השמש והאויר הנקי. מהפליטים, שגרו בדירות פרטיות נפקדו רבים, כי “הלכו” להם. באו מאזורים אחרים ומלאו את מקומם. חי וקים היה רק המעון הכללי. מהנפשות הקבועות בו נפקדה רק נפש אותה היולדת המסכנה, שחלתה מיד לאחר הלידה מהרעלת דם ומסרה את נפשה בלי תרעומת לזה שבא לקחתה; מבלי שטעמה אפילו מן המרק שבשלו בשבילה מבשר אותה הפרגית, ששחטו למטרה זו. אך הילד, שנולד לה, חי וממלא את מקום האם. “נפש תחת נפש”, כמו שכתוב בתורה. הנשים הרחמניות, שקנו בשביל היולדת את הפרגית, מטפלות עכשו בילדה והן מהללות אותו, אומרות שהוא ילד נחמד. חבל רק שנתיתם מאב ואם ואין די חלב בשבילו. גם שני המשוגעים במקומם נמצאים וממשיכים להזות ולחזות כל אחד מחזיונות השגעון שלו. המלמדים ממשיכים להרביץ תורה, נכנסו כבר לספר “שמות” וכל יסורי גלות מצרים ופרפורי ההתאבקות עם פרעה מלך מצרים וחבלי הגאולה עוברים על הקטנים. בכליון עינים מחכים ל“בשלח”, שיגאלו גם הם מעול הגלות ויעברו את הנהר בחרבה ושונאיהם ירדו במצולות כמו אבן, והם ישירו: “אז ישיר”. הכל כשהיה. ורק השקט והשלום נוטלו מאותו המעון. הליכת החפזון ומנוסת הבהלה של הפליטים האמידים אינן נותנות לדייריו מנוחה. הכולם יעברו את הגבול והם ישארו פה לגווע? וכי בשביל שאין להם מה למכור ובמה לקנות שטרות רומנוביים יתמו במדבר הנורא הזה? הם שואלים: במה גרועה “הליכה” מישיבה לשלחן ה“סדר”? עני בישראל, כשאין לו מצות, מחזרים עסקנים על בתי האמידים ותובעים וגובים מהם “מעות חטין” ומחלקים בין אלה שאין להם; ובליל פסח יושבים כולם, כעשירים כעניים, אל ה“סדר”. ומדוע לא יעסוק ה“קומביז” גם באוסף “מעות־הליכה” בשבילם? האם בא הועד רק לשם זה, שחבריו יזכו במנות שמנות ובסחורות שונות, שמקבלים מן ה“רזוורסטקה” בשביל כל הפליטים והם מחלקים אותם בינם לבין עצמם? הם לא ישתקו. ובאמת מרעישים הם עולמות; מקהילים קהלות ומאיימים על הועד. יודעים הם לאן ללכת ואל מי לפנות ומה לספר. אם לא ישלחו גם אותם שמה, לא ינתנו גם לאחרים ללכת. הם אינם הפקר. וכדומה מן הדברים הם מדברים וטוענים וצועקים. הועד קורא לאספות וישיבות משותפות עם האמידים והמעבירים. מהראשונים הוא דורש חומש – ארבעה מהם יקחו את החמישי על חשבונם; ומהמעבירים – שינתנו מעשר. לתשעה משלמים יצרפו את העשירי חנם. כך דורש הועד. האמידים מבטיחים, המעבירים עומדים על המקח ונמלכים עדיין בדעתם, והעניים מוסיפים לצעוק – ומעונות הפליטים מלאים רעש, מהומה ומחלוקת, והענינים יגעים.

פרק שבעה עשר:עשרים ושש

מנדלייב נמצא עדיין בקמנימוסטוב. ראשית, זקוקה ידו עדיין לטיפול רפואי ואינו יכול משום זה לעזוב את העירה ולשוב אל הכפר. לשוב לקארפובה אינו נותן לו קורשונוב, כי הוא אומר, שמאז בא אליו מנדלייב הצליח סניפו. שתי באנדות כפר נתפשו. מובטח הוא, שבעוד זמן קצר וכל השודדים יכרתו מאזורו. בולוטין הוסיף לו עבודה על עבודתו – והוא מוכרח לנסוע יום־יום למקום אחר, ואיככה יתנהו לעזבו בזמן כזה?

– עוד זמן קצר תסבול – נחמהו – אחר כך אשלחך לביתך בשלום, כי כן הבטחתי את לוברטין.

ואולם למנדלייב יש רושם, כי לקורשונוב כוונה נסתרת. עוזרוב רמז לו כבר פעמים, שעליו להיות זהיר בדבריו ובמעשיו. עוזרוב חושב, שעוקבים את שניהם. אפשר שנודע לו דבר־מה. איך שהוא ומנדלייב נמצא בקמנימוסטוב ועובד עבודה משרדית. פעם בפעם עליו להיות תורן במשרד. יושב כל הלילה ער במשרד ורושם את מאורעות הלילה; ובשוב קורשונוב מדרכו, הוא מרצה לפניו על כל מה שקרה.

הנה בא ערב מערבי התורנות שלו. חם מאוד במשרד. לתושבים אין עצי־הסקה במדה מספיקה. אך במשרד מסיקים את התנורים עד שאי־אפשר לעמוד בקרבתם. כשאין עצי־הסקה מן המוכן הורסים החיילים את הגדרות בעירה וכורתים את העצים שברחובות. נכרתו כבר כל הגנים ואדמתם היא קרחת המכוסה גרב וילפת… רק האור אינו בהיר די צרכו. הנפט אינו מזוקק, והפתילה מפיצה עשן. חיילי המשטר יושבים להם באגף שבחצר רק בכתנות ובמכנסים מפני החום העבה; וחדרם מלא עשן טבק וריח רע העולה מזיעת רגלים וממטליות, שכרכו אותן בהן, ומשומן חזיר, שטגנוהו. שותים סמוגון, מעשנים ומשחקים בקלפים ומספרים בדיחות מלאות דברי נבלה גסים. שולחים את אחד מהם להביא בחורות. יש להם הרמוניקה. מנגנים ושרים את השירים התפלים “יבלוצ’קה” ו“ברחובות הלך תנין ירוק” ורוקדים קמרינסקי וטרפק עד שהחדר וכל אשר בו רוקדים עמהם.

“סדנא דארעא חד הוא” – חושב מנדלייב – חיילי המשטר של הרפובליקה הרספס"רית כחילי המשטר בימי הצאר האבסולוטי. מחומר אחר קורצו, כמו שגם הפקידים הגבוהים עליהם דומים לאלה שקדמו להם. משתעמם, יושב ליד השלחן הפרוש במפה אדומה מוכתמה בכתמי דיו. היד כותבת על דעת עצמה על הניר האפור המונח לפניו על הבד. מתחת עפרונו יוצאים קוים, עגולים, משולשים ומרובעים… שריקות חליל נשמעות מן החוץ. צעדים כבדים מתקרבים. ודאי תפשו את מי שהוא ומוליכים אותו אליו. מניח את העפרון מתוך ידו ומתכונן לקבל את ההולכים אליו. והנה נתקלות עיניו בשם הדסה, שנרשם בתוך המשולשים והמרובעים בעברית וברוסית. מתפלא: איך זה נכתב השם, והוא לא נתכוון לכך? דומה, שלא חשב עליה באותם הרגעים… נוגעים בדלת. הופך את הגליון על צידו השני. אל תראה עין זר מה שכתב. הדלת נפתחה. נכנסים שני אנשים לבושי שחורים – אחד בא־בשנים, השני צעיר ממנו. אחריהם שני זקיפים אפורים.

– מסתובבים בלילות, שדים ארורים, פוזלים אל עבר הצוענים, שטנים! – רוטן אחד הזקיפים צהוב שער ושפמו העבה מתנועע, כמו בשעות אכלו.

הבא־בשנים מתחיל מתנצל, אך קשה עליו הדבור הרוסי; ועל כן בא הצעיר לעזרתו ומספר, שאמנם פליטים הם והלכו בלילה ברחוב הקרוב ביותר אל הנהר, אבל הם לא חשבו אפילו על “שם”. הלכו לבקש מילדת. כלתו של זה צירים אחזוה, והוא בקש ממנו ללכת עמו, כי ירא ללכת יחידי בלילה. רשיון להליכת לילה אמנם אין גם לשניהם, אבל מה לעשות? פקוח־נפש. לא ידעו קודם ולא הכינו.

– ותעודת זהות יש?

לצעיר יש, לגדול אין. בהול היה ושכח לקחת אתו.

מנדלייב מעביר את עיניו על תעודת הצעיר. להניח את דעתם של הזקיפים הוא מזהיר בשניהם ומזכיר להם את האסור להסתובב ברחובות אחר תשע שעות. שעת חרום היא. בזכות היולדת הוא מרשה להם הפעם ללכת לקרוא למילדת. אבל להבא יזהרו. שני העצורים נחפזים לצאת. הזקיפים מלוים אותם בקללות האם, וסרים אל האגף להנות קצת מן החום, מהלגימה ומנבול־הפה.

היתה שוב דממה במשרד. מנדלייב הופך את הגליון וקורא בלחש: הדסה. והנה הוא רואה גם ציור תמונה. מעולם לא נסה לצייר תמונות. כאן קוים ישרים, סגלגלים, עקומים. שתי נקודות באמצע מתחת לקו ברוחב. שתי עינים כביכול. קו מאונך ביניהן, סימן לאף. מתחתיו שני חצאי עגולים קטנים מקבילים ברוחב, סימן לפה. צוחק למעשה ילדות. מה היתה כוונתו בזה? לוא היה צייר… לוקח את העפרון ורוצה לנסות לצייר עוד תמונה. אינו יודע עדיין. אולי תצא תמונת מיכאלי. רואה בקצה הגליון מבפנים שורה כתובה רוסית באותיות דפוס דקות בתוך מסגרת: “פסלת. חומר, שהמהפכה נצלה אותו, שוב אין לו תקנה, אלא מיתה”. והוספה משל הכותב: “צדק מאוד. מתי תפטר רוסיה מחומר זה?” – זהו כתב־ידו של קורשונוב.

"הנה לך בולשביזם, שלטון העמלים והעניים! – מהרהר מנדלייב, הרהורים שעלו בלבו לא פעם – אם החומר פסול למל אינם רוצים להפטר ממנו? החומר שנפסל רוצה לעזוב את הארץ והנה באים וסוגרים את השערים בפניו. תופסים ואוסרים אותו, מחזיקים בסוהר קר, מרעיבים ומצמיאים, משליכים אותו לתוך מרתפים, בועטים בו, כמו בכלבים, מכים ביד ובמגלב… יש לדרוש מקורשונוב שישחררהו. אינו יכול עוד להיות כאן. גם בקארפובה קשה לעבוד בין אנשים, כמו בלקירוב, בלבאנובה ודומיהם. אך שם מנהל המחלקה וסגנו הנם אחרים. יש בתוכם לב אנושי, יחס הוגן, מדה של יושר וצדק. לפושעים, ליסודות מזיקים אמנם גם הם קשים. כן צריך להיות. מלבד זה יש לו שם מי שירגיע את עצביו וישעשעו אותו אחר יום רוגז…

שוב צעדים כבדים. המשמר השני בא והביא אתו שלושה: אב למעלה מחמישים, בן בגיל של שמונה עשרה ובת בגיל של שש עשרה. אותם תפשו מעבר לעירה, מתחת להר. פליטים הם שבאו הלילה. הפקודה אומרת: לא לתת לפליטים להתרכז כאן. והללו מה אומרים? לא נסעו כלל לקמנימוסטוב. הם נסעו מוורניצי למיכלובקה. כך התנו עם העגלון. הלז כשהגיע ליער שלפני העירה, עברה עליו רוח רעה והודיע שהוא מפחד לנסוע הלאה ורוצה לשוב הביתה. דרש שירדו מעגלתו. לא הועילו בקשותיהם ותחנתם. מוכרחים היו לרדת ולשלם לו את כל המחיר, שקבע להם עד מיכלובקה וללכת ברגל שלש שעות בסביבה זרה בלילה. כל אבריהם כואבים. באו הנה רק על מנת ללון הלילה ומחר בבקר יסעו למיכלובקה… האב לא יכול לגמור את ספורו, כי דמעות עלו בעיניו, והוא מחה אותן בשרוולו. והזקיפים רוגנים: “משקרים ככלבים”. אחד מהם דורש, שהבחורה תוריד את המטפחת מעל ראשה. רוצה לראות את פניה. אולי בחור מתחפש הוא זה. מנדלייב אינו נותן. רושם מפי החיילים את עדותם ומפי הנעצרים – את הצתדקותם. פוסק, שהלילה ילכו ללון במשמר ומחר יחקור. החיילים מסתפקים בזה. הוא מלוה את האסורים, שלא יציקו לבחורה בדרך, ואחר שמסדר אותם במשמר שב למקומו.

הוא מסתובב בחדר. מתחרט. מוסר־לב מציק. למה הושיב את המשפחה במאסר? איזו רעה עשו? אבל מוכרח היה לפייס את הזקיפים. בבקר ישחררם. אולי ישתרע כאן על הספה ויעצום את עיניו לרגעים אחדים. מוחו כבד עליו. רוצה לנום. ואולם שומע הוא שוב צעדים. אך מכיר שהללו אינם צעדי זקיפים. קלים הם. דופקים בזהירות בדלת.

– הכנסו!

נשאר עומד על מקומו ועיניו אל הדלת. שרקה הדלת, והחדרה נכנסו דוב קנטור ובחורה כסוית פנים. רק מצחה ועיניה גלויים. מתוכם הכיר את שושנה.

– מה קרה? – שואל מנדלייב נבהל והולך לקראתם.

ספור המעשה היה כזה: ר' זכריה פינקלשטיין, אבי שושנה, הלך עם עוד שני פליטים לפני שלושה ימים לעבור את הגבול. הלא מוכרחים לגלות עכשיו את כל האמת. הותנה שהמעביר יביא מכתב בחתימת ידי העוברים אחר שיעברו את הגבול ואז יבואו על שכרם. ואולם עד היום לא נתקבלה מהם שום ידיעה. המעבירים לא באו אפילו לדרוש את שכרם. חשבו, אולי נתעכבו באיזה מקום. היום פגשו את אחד מהם. שאלוהו לפשר הדבר, והוא גמגם ולא ידע לתת תשובה נכונה. אחר הודיע שכל הפליטים נאסרו תיכף כשעברו את הגבול על־ידי חיל המשמר הרומיני, דבר המתקבל על הלב, ועל כן לא הספיקו לכתוב את המכתב. והוסיף עוד, שהועד שמעבר ההוא, משתדל בעדם ויש תקוה שבקרוב ישחררו אותם. נרגעו כולם. ואולם הערב נפוצה שמועה, שספורו של המעביר כולו שקר. פליט אחד שהחזירוהו מעבר ההוא מספר, שבמשך שלשת הימים האחרונים לא עבר שום פליט את הגבול. משמע שקרה איזה מקרה לא טהור. בטוחים שאסון קרה אותם. את כל זה סיפר קנטור. שושנה רק יבבה. ובהגיע דוב לסוף ספורו, התפרצה בבכיה ובשועה:

– הושיעה נא, חבר מנדלייב! לבי מנבא לי רעה. למי לפנות בשעת צרה ומי יכול לחקור את הדבר, אם לא השלטון?

מנדלייב נזדעזע כולו. מעיו נכמרו. הוא רוצה וצריך לעזור. אך במה? לא הוא מנהל הסניף. הוא תלוי בפקודתו של קורשנוב. השתדל להרגיע אותה ולהשקיט את רוחה. מחר בבוקר ישוב קורשנוב מדרכו והוא ימסור לו את הדבר ויבקש ממנו לאחוז מיד באמצעים. מצדו הוא מבטיח את כל מרצו. הלך ללוותם עד מעבר לשער מחשש, פן יפגשום בחצר ויעכבום.

הם הלכו להם והוא נשאר ליד הפשפש ומקשיב לדממת הלילה וקרתו. הכפור חזק. עצים ונסרים שבתוך גדרות נאנחים מחמת הכפור. שמים עמוקים שחורים־כחולים מלאי כוכבים צפופים מזהירים. רבים מהם מקרינים. מרחוק בפאתי צפון גוש אפל שנכנס בחודו את השמים. פסגת הר רם. לרגל זה נזכר פתאום בדרך משונה, מה שסיפר לו אותו האכר, שנסע עמו בערב בצ’סנובקה לשרקובה. בדמדומי הערב ראה מורד הר מכוסה יער צעיר. עצים דקי־גזע וגבוהים עמדו ערטילאים למחצה. באותו המקום הרגיש ביחוד את ריח הסתו, שעלה מן השלכת. בראש פסגת ההר נשקף ארמון, שנבנה על צוק סלע. על שאלתו, למי הארמון, סיפר לו הנהג, ששנים אחדות לפני שהתפרצה המלחמה בנה האציל קספרוביץ הזקן, עשיר גדול ובעל נכסים רבים, את הארמון הזה בשביל בנו היחיד לחתונתו עם בתו של גרף צרפתי אחד. הארמון עלה לו בהון רב. רהיטים הביא מחוץ לארץ. מנהרות ומערות נמשכו מתחת לארמון, והן מגיעות, כמו שאומרים, עד לעבר השני מתחת לנהר דניסטר והלאה. כשהתחילה האנדרלמוסיה בארץ והאכרים מרדו באצילים, ברח ה“פריץ” הזקן ועמו בנו וכלתו לחוץ־לארץ. הם נהרגו בדרך והארמון כאן שדוד כולו. לא נשאר בו דבר. אף את מסגרות הדלתות והחלונות הסיעו; אף את רעפי הגג הורידו, והוא נטוש ועזוב. שדים ישכנו בו ושעירים ירקדו שם. יש שבלילות חושך נשמעות מעל ההר יללות ויבבות של אוחים וינשופים, המטילות פחד על השומעים… ספור זה עשה עליו אז רושם חזק, אם מפני סופה המעציב והמר של משפחת קספרוביץ; אם מפני היללות והצריחות, הנשמעות משם בלילות. כמה פעמים חשב, שאם יזדמן לו להיות באותה הסביבה שנית, יעלה על ההר לסייר את הארמון ואת המערות שתחתיו. אך הזדמנות כזו לא באה לידו עד היום. למה נזכר בכל הספור הזה עתה ברגעים אלה בעמדו בחוץ יחידי בתוך הקור והדממה? נפלאים דרכי המחשבה וצרופי ההרהורים.

כששב למשרד התהלך בו לארכו לרחבו. באזניו צלצלה שועת שושנה לעזרתו. כיצד יגש אל הענין? למי מהסוכנים יפנה? ממי יוכל לקבל ידיעות על המעבירים? ובתוך כל ההרהורים האלה נכנסו מאליו שוב ספורי אותו האכר על הארמון הנטוש, משפחת קספרוביץ, המערה העמוקה מתחת לדניסטר, יללת אוחים וינשופים…

השעון השחור הארוך התלוי במשרד על הקיר צלצל שני צלצולים בהירים, צלולים, עיניו נמשכו אל לוח השעות. כן. שתים אחר חצות הלילה. אין עוד לחכות. בשעה מאוחרת כזו לא יבואו עוד אנשים. זגוגיות החלונות הלבינו מכפור. צלילי ההרמוניקה ושירת החיילים הצרודה וטפיפת מגפיהם נדמו. השתרע פרקדן על הדרגש, שחפויו השעווני נשחק, נקרע, ורפידת השערות השחורות הציצה החוצה. שם את ידו מתחת לראשו ושקע בהמון מחשבות טרופות, הכרתו נטשטשה. שמורות עיניו נעצמו. במערבולת שבמוחו הסתובבו משוגעים, חולים, ילדים. עומד יהודי זקן ובוכה ושושנה כורעת על ברכיה מתחננת אליו. ריצה, רדיפה, יריות, נפילה, בכיה. הדלת נפתחה בלי שריקה. שני מתים עטופי תכריכים נכנסים. אחד גבוה, עבה עם זקן שחור – השני קטן ודק… הקפיצים שבתוך הדרגש הזדקפו, התפתחו והרימו אותו. הדרגש כאלו השליך אותו מעליו. נצב על רגליו מתוך חרדה – והמתים עומדים ואינם נעלמים.

– מי אתם? – קרא ונרתע אחור עד שגבו נגע בשלחן ונעצר לידו.

המתים רועדים. פני הגבוה והעבה מתכוצים, מתעותים; דומה שדמעות נוטפות. הוא נאנק ומספר, מיבב ומראה כל פעם על הקטן המביט אליו בעינים נבהלות. הם אב ובן. מחוחלובקה באו בעגלה. על גבול העירה נזדקרו לפניהם שני חיילים מזוינים. העגלון נס. החיילים לקחו מהם את כל מה שהיה להם. אף את בגדיהם פשטו מעליהם ואת נעליהם חלצו מעל רגליהם. בגרבים ובלבנים רצו אל העירה בכפור כזה. ראו דרך החלון אור. חשבו, שיהודי גר כאן; ואולי בית כנסת הוא ונר התמיד דולק בו, ולא ידעו, כי פה…

נרגע מנדלייב. לא מתים כאן לפניו, אלא שני פליטים אומללים, שרצו בקור כזה ערומים ויחפים. הם יחלו בודאי ויפלו למשכב. לבו מלא רחמים. על פי החוק חייבים הם מאסר. אחר־כך חקירה, משפט, עונש…

– נוסו, המלטו מכאן! – לחש להם – הסתתרו כל עוד חושך בחוץ והזקיפים ישנים.

אולם באותו הרגע נזכר, שאי אפשר בקור כזה לשלוח אנשים מפניו כמו שהם. במהירות קדחתנית הוריד מעליו את השינל ונתנו לאב. את שמיכתו נתן לבן להתעטף בה. קרע שק לשנים ונתן להם לעטוף את רגליהם. אף את ארוחתו, שהכין לו לערב ולא אכל אותה, נתן להם.

– את השינל ואת השמיכה תביאו אלי מחר בבוקר לדירתי הפרטית.

והוא נתן להם את הכתובת והאיץ בהם, שילכו. גם אותם ליוה עד השער.

“לא אוכל יותר, אשתגע כרבים מן הפליטים” – חשב בשובו אל חדרו וברוצו בו הנה והנה.

והרהורים מתרוצצים. בעיניו נעשה משום מה ברור, שר' זכריה פינקלשטיין נרצח ביחד עם שאר הפליטים, שהלכו עמו. כי למה למעבירים לסכן את חייהם ולהעביר את הפליטים מעבר לגבול, בעוד שהם יכולים לשלול שלל ולבוז בז מבלי לסכן את חייהם? שוד כזה מכניס יותר מן השכר, שמבטיחים לשלם להם בעד טרחתם. הפקר הם הפליטים. אין מי שיפריע לשודדים להרוג את קרבנותיהם ואין מי שידרוש את דמם. הוא לא יחשה. מחר, כשיראה את קורשונוב ידבר עמו נמרצות. הוא יודיע זאת גם ללוברטין ועוזרוב. יודיעו הם למרכזים. הסאה נתמלאה. צריכים להרעיש עולמות.

ואמנם למחרת היום שב קורשונוב מדרכו. מנדלייב הרצה לפניו על ענין זכריה פינקלשטיין, שנעלם יחד עם עוד שנים, ועל השמועות שנפוצו בעירה עליהם. לתמהונו הגדול ראה את קורשונוב מתרגז. לפי דעתו צריכים לאסור את כל מי שבא בתלונות כאלה. בא איש ומודה בפיו, שאביו או אחיו הלך לעבור את הגבול. אי אפשר להניח, שהבא להודיע לסניף לא סייע בידי עובר עבירה חמורה כזו. ועל כן יש לאסור אותו תיכף ומיד.

– זה לחוד – ענהו מנדלייב – כשימצאו את הפליטים הנעלמים ישפטו אותם ואת המסייעים בידם. אבל קודם כל צריך לחקור, לאן נעלמו ולמצוא את השודדים והרוצחים.

– לחקור? – אמר קורשונוב בצחוק לעג ובטול – ומי מהם יגלה לך את האמת? ומי יערוב לך, שהמבוקש לא עבר את הגבול ורק כדי לטשטש את עקבותיו ולהסיר חשד מעל בני המשפחה, שלא יאמרו, שידם במעל הזה, הם מפיצים שמועה, שפלוני נעלם, נחטף, נרצח? אה, אני יודע אותם ואת מעשיהם!

מנדלייב עמד מאוכזב ומיואש. ראה שמבא־כח השלטון כזה אין לחכות למשפט, לצדק ולרחמים. באותו רגע החליט לנסות את מזלו ולבקש שוב, שישחררהו הביתה. הוא רוצה לברוח. ואמנם השעה היא שעת רצון.

– אני מתחיל לנקות את אורוותי – אמר קורשונוב – את כל האסירים אשלח לקארפובה. יטפל בהם לוברטין ואחר כך – בולוטין בכבודו ובעצמו. תמעט העבודה כאן, ואתה תוכל לשוב למחלקתך. רואה אני, שאתה מתגעגע מאוד הביתה, ועבודתך כאן עליך לטורח.

העירה געשה, נרגשה¹. שמועות מחרידות זעזעו את כלם, וביחוד את הפליטים. איש לא ידע את המקור לשמועות, אך לא היה בית, שלא דברו בו על חבר מרצחים, העושה את מעשהו במחשך, מושך את הפליטים, החשובים והנכבדים שבהם, שחושבים אותם לעשירים, בהבטחה להעבירם את הגבול; וכשהללו הולכים אחריהם מביאים אותם למקומות נסתרים, למערת פריצים, ומשם אינם יוצאים עוד חיים. שמועות אלה התפשטו בעיקר לרגל העלמתו של ר' זכריה פינקלשטין, שהיה אישיות חשוּבה ומפורסמת בין כל שכבות הצבור, ולפיכך עורר המקרה את דעת הקהל. דברו על עוד שני אנשים, שנעלמו יחד עמו, אך לא ידעו לקרוא אותם בשמם. לרגל העלמה זו מפשפשים אנשים ומתבוננים אל הפתקאות, – שהביאו להם המעבירים מאת קרוביהם, שהלכו עמם, – בהן אשרו, כי עברו את הגבול בשלום, ומצאו, שהכתב אינו בסדר, כאלו יד רועדת כתבה אותן. ראו אילו כתמים, סימנים מיוחדים חשודים, ראשי תיבות, שקשה היה לפתור אותם, ונזכרו, כי בשעה שהמעבירים הביאו להם את הפתקאות, כדי לבוא על שכרם, התנהגו בזרות; תשובותיהם סתרו זו את זו. אחדים באו לדרוש את שכרם, אף על פי שלא הביאו כל פתקה. כך הצטרפו שמועה לשמועה וסימן לסימן ורמזים לאסמכתות נדרשו עד שהתחילו כבר מספידים את הנספים, באו אל הקומבז' בצעקות, למה הוא מחשה? מדוע אינו נכנס בעובי הקורה ואינו קורע שמים ומרגיז ארץ על השחיטה, שעושים בפליטים? ואולם בין הפליטים היו שמצאו, שאסור לפנות אל השלטון. תלונה כזאת תוכל להמיט אסון על כל הפליטים, כי המעבירים יסתלקו מהעביר עוד את הגבול. – כך הם החיים: אנשים נהרגים באסונות דרכים ואחרים ממשיכים בכל זאת ללכת באותן הדרכים – טענו אלה. היו אפילו שמועות, שהשלטונות יודעים הכל ושותקים, גם ידם עם השודדים והרוצחים. בין כך ואנשים התגעשו, התרגזו, בכו וכלום לא עשו לשם בירור הענין, כי לא ידעו מה לעשות, וגם יראו.

כשבא מנדלייב אל קנטור וסיפר לו, שקבל חופשה והוא מתכונן לשוב הביתה לקארפובה, נפלה רוחו בקרבו, בראותו את פני חברו העגומים.

– את שושנה לא תכיר – אמר לו חברו – כל הזמן היא בוכה. אינה ישנה ואינה אוכלת. תקותנו היתה בך, שאתה תעזור לנו בחפושים, והנה אתה עוזב אותנו. דואג אני לחיי שושנה.

– נואשתי מקורשונוב – אמר לו מנדלייב – צורר יהודים הוא ושונא את הפליטים שנאת מות ולא על ידו נוושע. כשאהיה בקארפובה אוכל לעשות ולפעול יותר מאשר כאן. אדבר עם לוברטין. הוא בן־אדם אחר בעל השקפות אחרות ולב אחר, והוא יתן לי את העזרה המלאה הדרושה לשם גלוי התעלומה.

להפצרתו של מנדלייב הסכים דוב לנסוע עמו באותו יום אל הכפר קצורובקה להפרד מעוזרוב. יספרו גם לו את ענין זכריה פינקלשטין. ישמעו את חות דעתו. הם נסעו שמה. את עוזרוב מצאו שרוי במרה שחורה. בשיחתו אתם מסר להם מתוך דאגה רבה, שהידיעות המגיעות אליו מארץ ישראל הן רעות ומדאיגות מאד. שליחי היבסקציה והיקפ"א הספיקו להרעיל שם את האויר ולעורר משטמה עזה ליהודים בתוך ערבי ארץ־ישראל ועוד ידם נטויה. וגזרות יוצאות מאת השלטון העליון המעכבות בעד העליה. רפיון ידים שולט בכל החוגים, והשונאים מרימים ראש… גם כאן המצב הולך ורע. ימים קשים נכונים עוד ליהדות ברוסיה. נגזרה עליה גזירת כליה ושמד. כל פעולות היבסקציה מכוונות למטרה אחת – להכרית כל זכר ליהדות. מהדור החולף הם שוללים את כל הערכים והקנינים הדתיים והלאומיים ואת הדור הצעיר הם כובשים להם ומחנכים אותו ברוח השנאה והמשטמה להוריהם. גם אותנו עוקבים ושומרים על כל צעדינו… אך פתאום התעורר עוזרוב מאליו, התגבר על עצבונו ואמר:

– אין דבר. בימי נדודינו הארוכים היו לנו הרבה ימים רעים כאלה. המשומדים שבנו, שבעורקיהם נוזל דם עשו וישמעאל, חשבו תמיד לאבדנו, אך בקרב חלק הנוער שלנו אין יאוש והוא מעפיל; זה סימן טוב לנו. נוער זה הוא לוז השדרה שבגוף אומתנו, וממנו תבנה האומה ותחדש את נעוריה. רוח גבורה לבשה אותו. לפי הידיעות, שיש בידי, מוכנים לעלות לארצנו הרבה מאד; הם יסתפחו לשורות הלוחמים מלחמת הכבוש והחרות. הם באים מכל כנפות הארץ; הם ממלאים את כל הגבולים; הם יצליחו לעבור ולהשיג את מטרתם למרות כל הגדרים והסיגים. בהמוניהם יעלו לארצנו, חדורי אמונה ובטחון בכוחותיהם. יתחילו בחיים חדשים. וכאשר אלה יבנו את הארץ, יבנה מהם כל העם בכל ארצות גלותם. אז תתעוררנה לתחיה גם עצמותינו, שמיבשים את ליחן בארץ זו; יקומו כל בנינו, שנשבו בין העמים וילכו אחרינו, ואז יקום הפלא הגדול. העם ישוב ויפרח…

הוא נתלהב מאליו. עיניו החולמות הבריקו. נדלקה בהן אש קודש. שני השומעים עמדו מוקסמים. עמדו שותקים גם לאחר שחדל עוזרוב מדבר. רק לאחר שהתעוררו מן הקסם, סיפר לו דוב על היאוש השורר בין הפליטים בגלל השמועות האחרונות.

– גם אלי הגיעו ידיעות מעציבות כאלה. יש ארגון של פושעים ומרצחים והוא קרוב וגם יושב בתוכנו, אני מאסף את כל הידיעות ועוסק בגילוי הקן הרע הזה. ואני בוטח בך, חבר מנדלייב, שכשרונך יעמוד לך לעזור בזה.

הוא הודה למדלייב בעד החומר על מעשי השלטונות שהמציא לו והודיע, שבקרוב תצא משלחת למרכזים. החומר הזה ימסר למקום הדרוש ואין ספק שתצאנה מזה טובות בשביל הפליטים.

כשקם מנדלייב להפרד ממנו, פנה עוזרוב אל שניהם ואמר:

– אתה, חבר קנטור, תעבור את הגבול לפנינו; ואתה, חבר מנדלייב, תצטרך להשאר על משמרתך זמן ארוך יותר, עד שתפתר שאלת הפליטים כולה או רובה. עזרתך תהיה נחוצה. רק אחר כך תוכל גם אתה לעזוב את הארץ. מתי אזכה אנכי לכך? לבי מנבה לי רעה. אפשר מאד, שכדור אקדח ינחת בי ממסתרים וישים קץ לכל תקוותי וחלומותי. אם תגיע אליכם ידיעה כזו ונשאתם אתכם את זכרוני לארצנו. בין הרי הגליל תדרשו לחברי. תשאלו לתמר גולובוב, לבן־נץ ולבן־אמוץ, ב“השומר” הם. ארבעתנו נשאנו בסבל העבודה במוסקבה. יחד חצבנו אבנים לבנין “החלוץ”. כאשר תמצאו אותם תדרשו בשלומם ותאמרו להם, שישימו את תמונתי ואת סמלי, שלקחו אתם לארצנו, ליד קבר אחד הגבורים, שנפל בעד חרות עמנו ומולדתנו; גם יציבו מצבה קטנה, שעליה יהיה חרות שמי. תרקב גופתי בכל מקום שהוא, אך רוחי ונשמתי שם, תרחפנה בארץ אבות…

דבריו אלה, שנאמרו מתוך יגון וכאב־לב, עשו רושם חזק עליהם. שניהם שתקו מחשש, פן תפרוצנה דמעות מעיניהם. דומם ליוה אותם עוזרוב עד מעבר לדלת; דומם לחצו איש את יד רעהו ודומם נפרדו.

מנדלייב יושב בעגלת־חורף מכורבל ונוסע בדרך שבין קמנימוסטוב לשרקובה. היה קר מאד. הדרך היתה רעה. השלג שירד עוד לפני כשלשה שבועות, נשקע, נשחק, נרמס, ורגבים שחורים קשים כברזל בלטו. עגלת החורף התגרדה בהם, קפצה מהאחד לשני, נטלטלה וטלטלה את מנדלייב היושב בה. אך הוא היה כל כך שקוע בהרהוריו עד שלא הרגיש כמעט בטלטולי הדרך. פניו החיורים והנוגים של עוזרוב וריסי עיניו הדקות שרעדו, דברי הצוואה שלו, שרוח יאוש נשבה מהם; אסון שושנה פינקלשטין וסערת הרוחות שבקרב הפליטים – כל אלה עממו והעיבו את שמחתו הפרטית, שיכלה לגרום לו ההרגשה, שהוא שב הביתה לאחר שני חדשים של פרידה קשה. רשמי קמנימוסטוב, עבודתו בכפרים, שבהם התגלגל, מצב הפליטים החמור מאד ומעונותיהם, הנשף בקצרובקה וכו' וכו', ממלאים אותו ומעוררים בו זכרונות טובים ורעים…

נביחות־כלבים קשות ורעות מגיעות לאזניו, נביחות רוגז ותגרה. הוא מרים ראש ורואה את היער המעורפל, המשתרע על מורד הר. העצים דקי הגזע כאילו מטפסים ועולים על ההר עד ראשו הזקוף, שעליו עומד הארמון החרב. כתמים לבנים של שלג בצורות שונות, נשתמרו בין העצים. בין היער והדרך עדת כלבים גדולים, סבוכי שער, הדומים במקצת לזאבים, נלחמים זה בזה, חורצים לשון, חושפים שינים. כשעברה עגלת־החורף על ידם, הצליף עליהם האכר בשוטו, אך הם לא שמו לב לצליפה והוסיפו לחרחר, לנבוח ולנשוך איש את רעהו. כלב אחד שכב על גבו ויריביו העמידו את רגליהם על בטנו, אחד מהם הוציא מפי השוכב את טרפו וברח. אחרים רדפו אחריו.

– יד אדם בפי הכלב – אמר האכר בשלות רוח, וזרז את סוסיו למהר לרוץ.

רעד מנדלייב.

– חכה! עמוד! רדוף אחר הכלב! – קרא מנדלייב כשהוא מבולבל ונרעש.

האיץ האכר בסוסים והם רדפו אחר הכלבים. בינתים השיגו הכלבים את הבורח; וכשהשיגו אותם הסוסים ראה מנדלייב יד אדם ערומה, מגואלה בדם, מורפשת ברפש ומכורסמת מונחת ברווח, שבין שתי שורות רגבים. הוא והאכר ירדו מעל העגלה. מנדלייב דרש מהאכר, שישים את היד בתוך שק ויקחנה אתו אל העגלה. האכר טפל ב“מציאה”; ומנדלייב עמד וסקר את היער וההר, ועיניו הגיעו עד פסגתו. פקעת של מחשבות התגלגלה, התפקעה וחוט ארוך הותר והתמשך במוחו. ראה עקבות הכלבים עולים ונמשכים אל ההר. ציוה על האכר להכניס את העגלה לתוך היער ולחכות לו; והוא המשיך לעלות בעקבות הכלבים. העלמתם של הפליטים, המערה שמתחת לארמון, יללת שדים ורוחות בלילות – כל אלה נצטרפו יחד במוחו. הוא צועד בכל כחו ועולה. אגלי זיעה שוטפים בין שבילי שערות ראשו, נוזלים על מצחו ונבלעים בשינל השעיר. לבו הולם. ידו שלא נרפאה עדין כליל, כואבת מהתנועות המאומצות והעליה הקשה. אך דמו הזורם בעורקיו במהירות דופק וממריצהו. כוח נעלם דוחף אותו, והוא פוסע, מעפיל ועולה. מתקרב אל פסגת ההר. גופים רחוקים מתגלים. יופי קר מסביב. הנהר קופא, מכוסה שלג וכמעט שאינו נראה לעין. שני קצות האדמה מחברים יחד, באין גבול ביניהם. שומם המקום. אך אין לבו של מנדלייב ועיניו נתונים לאלה. באפו עולה ריח כבד של בשר רקוב. מתוך ערמת השלג בולט שמרטוט שחור. הוא מוציאו משם, זהו סמוקינג שחור עם דשים וצוארון משי קרוע ומלוכלך כולו; מחליט לקחתו עמו בשובו. עומד ליד הארמון הגדול הפתוח מכל צד והוא שדוד ובזוז. מפולשים החדרים ההרוסים. על הקירות נשארו עוד חתיכות טיח משוחות בששר ומצוירות ציורים בהירים יפים. הוא מחפש את המערה. בקצה החצר הגדולה נשקף חלל מרתף שחור. כשנגש אליו עצר את נשימתו וסתם את נחירי אפו מפני הריח הרע, שנדף משם. גלש למדרון המרתף המקומר. בריה קטנה שחורה עם גחלי אש בעיניה, חתול או נמיה, גחה מתוך החושך, קפצה, עברה על ידו ונעלמה. כלב, שפיו ואזניו מגואלים בדם, עמד וכרסם עצמות מתוך נהימה. הרים את ראשו והעמיד עינים תמהות על הבא. מה לו ולמקום תופת זה? מעומק המרתף נשקפו אליו ערמות פגרים…

סחרחורת, לקוי חוש הראות, טשטוש צבעים הכריחוהו לעזוב מיד את מקום הזועה ולברוח משם. הוא גלש מעל ההר כנרדף מסערה. נתקל באבנים ובגזעים, נפל, התגלגל, קם ורץ למטה אל עגלת־החורף.

– לקמנימוסטוב מיד! – צעק בכל כוחו עוד בטרם הגיע אל מקום העגלה. בכל הדרך עינתה אותו בחילה מאוסה המעוררת הקאה. אימים שלטו בו. נהם ארוך עמד באזניו, בכי, יללה. אלה היו בכי נפשו, יללת כאבו, פלצות וטרוף…

עשרים ושש גוויות – אחדות מהן כמעט שלמות, אחרות מכורסמות, רקובות, נשחתות, שאי־אפשר להכירן. גם שלדים כמעט יבשים הובאו לבית הקברות שבקמנימוסטוב. הלויה כזו לא ראתה עוד העירה. בכו השמים, קדרה השמש. שחורים היו הרחובות. כולם ספדו והילילו. חסל. מעכשיו לא תלך עוד שושנה לבית פינקלשטיין וכן שאר היתומים והאלמנות לשאול, לחפש ולחקור למקום הוריהם ובעליהן הנעלמים. פה, בבית הקברות אשר לעדת היהודים בעירה קטנה ליד הגבול, נחות בקבר אחים אחד עצמות של עשרים וששה פליטים יהודים, יום זכרון אחד לכולם, כולם יעמדו ליד קבר אחד ויקראו איש איש לנפש אבידתו היקרה, ויתפלל “קדיש” לנשמת מתו…

ומנדלייב,גבור “המציאה”, נמצא עדיין תחת הרושם המדכאהו. נפשו תזהם כל אוכל; ובכל מקום, שהוא נמצא, מרגיש את ריח בשר המתים. חוור הוא, חלש, כאלו קם ממחלה קשה ארוכה. לקארפובה אינו שב עדיין. לעת עתה נתפשו חמשה צעירים. אחד מהם הדיוט מטומטם עם גלגולת מונגולית, מצח צר ומבט קהה; טפּוס של פושע מבטן, בן בנו של פושעים. שאר הרוצחים גם כן אנשים נבערים; אינם יודעים קרוא וכתוב ומתקשים להביע את מחשבותם והגות לבם בקשר הגיוני. ברור לכל, שמאחוריהם עומדים אלמונים, שדחפו את אלה למעשה פשע נורא כזה. הוא לא ינוח ולא ישקט עד שיד המשפט תשיג גם את האלמונים. הוא רוצה למצוא את הראש יותר מאשר את הידים והרגלים. לפי שעה חוקרים את אלה ורושמים את גמגומיהם, הסותרים זה את זה. צר לו מאד, שמתעכב כאן ואינו יכול לשוב הביתה. אך הוא מוכרח להיות כאן עד הסוף. צריך להביא את הדבר לידי גמר…

ופתאום נתקבלה פקודה נמרצה מאת המרכז הצבאי שבאיבנובצי לאסור את מנדלייב ולהמציאו שמה מיד.

בלוית שמירה מעולה הוליכוהו עוד באותו יום לאיבנובצי.

פרק שמונה עשר:התעלוּמה מתבהרת

חצי שבט. הקור, הסופות והשלג בעצם תקפם. בתקופה זו עבה הקרח, שעל גבי הנהר וחזק יותר מאשר בכל החורף. בלילות השקטים שומעים את הקרח נאנח, מסתדק בהתכוצו מקור. מנדלייב נמצא בקארפובה בסביבו. הוא דומה למי שעבד עבודת פרך במקום נרפש וסרחון ואחר שגמר את עבודתו התרחץ באמבטיה חמה ושכב במטה נקיה. הוא נמצא ליד הנפשות האהובות עליו כנפשו. במשרתו נתעלה בגלל הצטינותו במשך זמן שרותו בסניף בקמנימוסטוב. עליה זו העמידה אותו מיד בשורת העובדים האחראים ונתנה לו ספוק רוח ידוע. חבריו לעבודה, שהתיחסו אליו לפני קמנימוסטוב כאל נחות דרגא והביטו עליו ממעלה למטה, מבקשים עכשו את קרבתו, מחניפים לו ורוצים למצוא חן בעיניו. ובכל זאת הוא מדוכא. נמאסה עליו עבודה זו, שבעצם אינה עבודה, מפני שאינה מעבידה את הגוף; והאוירה, שבה הוא נתון, מקצרת את רוחו, והנהו בבחינת אסיר, השואף לעזוב את בית־כלאו ולצאת לדרור. כן, יש לו הרגשה, שגם כאן עוקבות אותו עינים נעלמות, שומרות את צעדיו. הפעם אמנם ניצל מן המאסר שבאיבנובצי. אבל הימים, שבלה שם למדוהו בינה. הרבה שמע שם והוא יודע מה זה “צ’קה” ברוסיה הבולשביסטית. אין מן הנמנע, שבאחד הימים יפילו את לוברטין למהמורות – וכשל עוזר ונפל עזור. אז יריעו כולם גם למפלתו הוא, ילעגו לו מקנאיו ויצהילו פנים לשברו כל המחניפים לו עתה. ששה ימים ישב במאסר הצ’קה, באיבנובצי; וכשם שלא ידע את סבת מאסרו, כן לא ידע, למה שחררוהו. ארבעה ימים החזיקוהו במשמר ואיש לא חקר ולא שאל אותו מאומה, כאלו שכחוהו.רק ביום החמישי ליוהו חיל מזוין והביא אותו אל איש צעיר בעל ראש קטן על צואר ארוך, שישב בחדר אפל שחלונותיו מכוסים ווילאות עבים כבדים ושומרים מזוינים ליד הדלת. נדמה לו, שראה עוד שני ראשים מבעד לוילון הכבד. הכל היה מעולף סוד ומסתורין. שאלהו הצעיר חוקר הצ’קה לדברים שקרו לפני שנה ויותר, עוד מתקופת פטליורה, מזמן היותו באניפולוי. הוא כבר שכח הרבה פרטים מאותה התקופה. כל כך רבו החליפות והתמורות בחייו עד שנדמה לו שמאז עברו שנים. שאלוהו, אם יודע את פלוני ואת אלמוני, שמות שלא שמע מעולם. כמו דרך אגב קרא החוקר גם בשמו של סרגייב. בין השאלות הרבות היו כאלה, שיש להן שייכות למחלקת הריגול והבלשות, שלא שרת בה אף פעם. תוך כדי דבור התענין החוקר לדעת, איה עתה ארטמוב? הלא חברים הם. ארטמוב מעל, לדבריו, בכספי הממשלה; לקח אתו ואליוטה, אבני חן, שהחרימו מידי הפליטים, וגם תעודות סודיות חשובות, ונעלם.

– נודע, שארטמוב הוא ציוני ואפשר להאמין עליו כל מה שמדברים בו. הציונים הארורים מרעילים את ההמונים בדמיונות מתעים וכוזבים ובחוץ־לארץ הם עושים תעמולה נגדנו – התאונן הצעיר החוקר.

מנדלייב רק משך בכתפיו. אינו יודע, אם ארטמוב היה ציוני ואם לקח דבר־מה וברח. סתם מקרה, פגישה ארעית, פעם אחת. ושוב כמו דרך אגב באה השאלה: אימתי ובאיזה אופן התודע אל עוזרוב?

כאן זקף מנדלייב את אזניו והזהיר על לשונו שלא תכשל. “נראה שמלשינות יש כאן ורוצים לסבך אותו ואת עוזרוב” – חלף הרהור בלבו – אך נשאר שקט. שמע הכל בלי הגבה חצונית, בלי נדנוד עפעף ותנועה כל שהיא. תשובותיו היו קצרות ופסוקות. אחר החקירה הראשונה הכניסוהו לסוהר אחר, במקום שישבו עוד צעירים אחדים מפקידי מוסדות שונים, שנאשמו במקח שוחד, במעילה, במשלוח בורגנים לחוץ לארץ, בסבוטז' וכדומה. ישבו גם אזרחים בעוון התנגדות לשלטון הקיים, למהפכה; סוחרי ואליוטה, נותני שוחד ועוד. כולם הקיפוהו בשובו מן החקירה. רצו לדעת במה מאשימים אותו. כשסיפר להם ששום אשמה מסוימת לא הודיעוהו, שאלוהו שאלות סתם ורשמו את תשובותיו – אמרו אחדים, שגם אתם התנהגו כך. מאוחר בלילה הוציאו שלשה מ“החברים” וששה מהאזרחים, ביניהם פרופסור אחד, והוליכום לאיזה מקום. אוטו משא עמד באיזו סמטה קרובה ורתח ורעש בלי הפסק, החרידם וגרש את השינה מעיניהם. הה, כולם יודעים מה פרושו של רעש זה! זעקת שבר ונהי היא על חיי אנשים, שנקטפים לפני עת, בלי משפט, מעין אותו הרעש, שהיו מקימים בימי קדם, כששמו ילדים בזרועות הנחושת שלאליל מולך, לקלותם באש… למחרת נודע, שכל המוּצאים לא ישובו עוד הנה לעולם. הם נרשמו בספר הראשי, אשר לצ’קה, בסעיף ה“הוצאה”, ובמקום שכרעו נפלו, שם נקברו. האנושיות לא תרגיש כלל ב“הוצאה קטנה” זו של תשעה “מי שהיו” אנשים; והרפובליקה הצעירה ניצלה על ידי זה מכשלון ונפילה. היא קיימה את המצוה של “ובערת הרע מקרבך” – ושקט שורר, כאלו לא קרה דבר…

פחד נפל על כל האסירים ובתוכם גם על מנדלייב. מי יודע, מה רוצחים אלה זוממים לעשות לו? מי זה יעכב בידם להוציא הלילה עוד תשעה, ואולי גם תריסר, ולצרף אליהם גם אותו? האוטו יהמה, יבכה, יזעף – ובספר הראשי בסעיף ה“הוצאה” ירשם גם השם מנדלייב, ולא יותר. תפול עוד אבן למצולות הנהר – והמים ישובו למרוצתם ואף הד לא יהיה. רק שתי נפשות תבכינה את מותו ותספודנה לו, אם יודע להם סופו הטרגי. לאמו לא תגיע אפילו השמועה על דבר מותו. לוא יכול להודיע ללוברטין. רק הוא יוכל להצילו. אך באיזה אופן ועל ידי מי?

באותו יום קראוהו שוב אל החקירה. הפעם עמד לפני איש במיטב שנותיו בעל זקן צר, ארוך צהבהב ועל עיניו משקפים כחולים. גם הפעם ליווהו חייל, אך לא מזוין. האיש לא נכנס עמו בדברים ולא שאלהו כלום. רק הודיע לו, כי כפי שהתברר היתה כאן טעות מרגיזה ואי־הבנה. שני מנדלייבים ישנם – אחד מרגל לטובת האנטנטּה, מסכסך פנימי, אויב הרפובליקה, העושה תעמולה לטובת פטליורה. מנדלייב הלז לא נמצא עדין. והשני הוא זה שבא תחתיו; הוא חפשי, כמובן, ויוכל לשוב מכאן ישר לקארפובה לפקודתו של לוברטין. נתנו לו תעודה לחתום עליה, שאין לו כלום נגד שלטון הצ’קה המקומי; היחס היה טוב וכו'. הוא חתם. נתנו לו תעודת מסע עם “מרשרוט” (סדר הדרך) מתחנת איבנובצי עד תחנה פלונית ומפלונית לאלמונית וכן עד קארפובה. ועוד באותו לילה נסע מאיבנובצי. בדרך התענה מאד, במקום שבע שעות נסיעה ברכבת נסע שני ימים ושלשה לילות. הקרון היה מסוג “החממות”, שהקור גדול בו. הרוח נשבה מכל צד והטלטלה חזקה. כל קרביו רקדו והתהפכו בקרבו. מחוסר חמרי הסקה בשביל הקטר עמדה הרכבת כמה פעמים בדרך בשדות שוממים, והנוסעים הצטרכו להתפזר ולחפש כלונסאות, עמודים, מכלאות צאן, שפרקו והיו להסקה. במקומות אחדים דחפו הנוסעים את הקרונות מאחוריהם. רעבו, כי קשה היה להשיג לחם. הנוסעים היו כולם מהצבא האדום, גסי־הנהגה ומלוכלכים, מלאי כנים ואי אפשר היה לעמוד במחיצתם; היו גם פקידים שונים, צעירים מתרברבים, מתנשאים ומתגאים כל אחד במנדט שלו ובאקדח התחוב בחגורתו. רגזו בדרך, התקוטטו וחרפו איש את רעהו גסות והשתעשעו באקדוחיהם לשם הטלת פחד על אחרים. במקום אחד קרה כמעט אסון דרכים. ביונים, שודדים, או אכרים נרגזים, פרקו את פסי הרכבת. על פי מקרה עמדה הרכבת מאליה לפני מקום המכשול. יצאו ותקנו את הדרך. בכל זמן נסיעתו עמל מנדלייב למצוא את הנמוקים למאסרו ולשחרורו ולא העלה כלום. דבר אחד היה ברור לו, כי שקר האיש שחקר אותו באמרו לו, שטעות היתה בדבר וחפּשו מנדלייב אחר. על פי שאלות החוקר הצעיר והשמות, שקרא לפניו, נוכח, שאמנם אליו נתכוונו. אין זאת שכאן רקמו אלמונים מזימה שנתבטלה; היתה קנוניא שהופרה. כאן, בדרך, קשה לו לחטט בכל אלה. בשובו הביתה יהיה לו ענין לענות בו.

עיף ורצוץ בא בשעה מאוחרת בלילה לקארפובה. בבית הנתיבות היה קר וחושך. הסתובב שם איזה בן־אדם עם פנס עוור. מה שמח בדרכו על אדמת קארפובה! אותו השלג, אותו הקור. ובכל זאת נדמה לו, שחם ואור לו, והאויר רך ונוח כאן יותר. גם השמים אחרים הם, בהירים יותר. והכוכבים מה רבים וגדולים הם! מאירים ורומזים ומחכים אליו, כאלו שולחים לו פריסת שלום ממרום ומבשרים את בואו למלאכים. פה הכל ידוע לו. כאן יש לו בית והוא הולך שמה לנוח. הדרכים והרחובות נהירים לו… ובכל זאת תעה. במקום ביתו, שחשב ללכת שמה לנוח, ראה לפניו את בית נתנזון. הבית עטוי אופל, דומם. כולם ישנים. מה הוא עושה כאן? שטויות! וכי יעורר את הילדים משנתם? די לו שמצא את הבית עומד על מקומו. לא נשרף, לא נהרס. משמע שהכל בסדר. יישנו להם האפרוחים. בבוקר יבוא הנה לראותם. “שלום לכם, יקירי!” – הוא מהרהר ושם את פעמיו לדירתו.

את חדרו מצא תפוס על ידי בני בעל־הבית. איש לא חכה לו. כל הזמן לא הודיעם, אם ישוב ומתי, ועל כן הרשו לעצמם ללון בו. מבקשים סליחה, לא ידעו. הם רוצים להשיב לו את מקומו, והוא לא נתן להם להטלטל. יישנו להם במקומם – והוא סידר לו מקום משכב על ששה כסאות. שכב, התכסה היטב בשמיכה ובשינל ונרדם מהר. אפל היה הלילה, אפל המוח ואפל השינה. לא ראה אף חלום. בבוקר הלך ראשונה להתיצב לפני הרשות. לוברטין שמח מאד לראותו. איש לא עמד אתם בשעת שיחתם. התפלא, שלוברטין יודע הכל, והוא הרים לפניו קצת את הפרגוד. מנדלייב השתומם בשמעו מפיו על הסבך והקנוניות, שחוגים אחדים מן השלטונות ארגו סביבו; ממש כעכביש זה הטווה את קוריו ללכוד בהם את הזבוב. הוא לא היה רצוי לאחדים. ביחוד עורר נגדו התרגזות בתגליתו האחרונה. הכשלון והחרפה לסניף הקמנימוסטובי, מפני שבקרבתו, מתחת לחטמו, נעשו מעשים נוראים כאלה במשך זמן רב והם נתגלו לא על ידי מנהלו “הנושא נשמה שחורה תחת כתונת אדומה” ולא על ידי שאר פקידיו, אלא על ידי פקיד ארעי קטן, שבא לעבוד שם באופן זמני. קנאה אוכלת בשר ורוח ומטמטמת לב. ועוד רעה אחת. יש גם נעלמים תקיפים המעורבים בעסק ביש זה.

– אין ספק שלתגליתך תהיינה תוצאות חשובות מאד. כל עוד שאני כאן לא אתן לטשטש את הענין. לפליטים תצמח ישועה מאסון זה. זעקת שבר כזו לא תאבד בחלל האויר לריק. היא תרגיז את מנוחת מוסקבה, חרקוב וקיוב יחד. מטעמים שונים יש להחזיק את הדבר בסוד. מאסרך לא היה בטעות, אלא נבע מתוך חשבון ומזימה להרחיקך ממקום המעשה ולהפסיק את חטוטיך, ואולי להפטר ממך לעולם.

משיחה זו נפקחו עיניו. נתברר לו, כי ברכת “הגומל” הוא חייב ללוברטין, שידע הכל ועשה הכל לשחרורו. כיצד ועל ידי מי נודע לו הדבר? במשך הזמן יוודע לו גם זה. לעת עתה ימהר אל הדסה ומיכאלי. פקעה סבלנותו. הוא רוצה לראותם. הודה ללוברטין מקרב לבו בעד החסד והטוב, שעושה עמו תמיד, והלך לראיון השני.

רטט עבר בכל גופו בהתקרבו אל ביתם. הבריאים הם? איך יפגשוהו? על מה ידבר עמם? היספר להם את כל הרפתקאותיו? הוא הטיב את כובעו, עשה את השינל, העביר במטפחתו על פניו ונכנס בלב דופק הביתה. בחדר הראשון מצא את בת נתנזון הבכירה, שטפלה בסדור החדר. היא הביטה עליו הבטה מרוכזת, כאלו לא הכירה אותו ברגע הראשון, אך מיד התפשט על פניה העגולים חיוך רחב.

– הדסה, בואי נא ותראי איזה אורח בא אליך! – קראה ונתנה לו שלום.

הוא התפלא. מדוע קוראה היא רק להדסה ולא גם למיכאלי? אך בטרם ישאל למיכאלי נפתחה הדלת ועיניו ראו את הדסה מלובשת ואוחזת בשתי ידיה את צמתה הארוכה והעבותה וקושרת אליה סרט כחול. לבו פרכס, גם לבה פג. מסערת רוח נשארה עומדת ליד הסף. פניה האדימו והחוירו. אחזה במזוזת הדלת, כיראה פן תפול. הוא מהר אליה.

– מה לך, הדסה? – שאל מתוך חרדה ונשתכר מיד מריח שערותיה ומנשימות אפה.

– אין כלום, עבר – אמרה בלחש והתאמצה לשלטו ברוחה. אך באחזו בשתי כפות ידיה התפרצה בבכי עצבני. הוא הושיבה ליד החלון, השקיט אותה בלטפו את שערות ראשה.

– כל כך פתאום – אמרה מתבישת ומשתדלת להעלות חיוך על שפתיה – ואני חלמתי, שאתה קשור ביער אל עץ ומסביבך תבערה גדולה.

– את רואה, שאני חי ובריא. את השריפה כבו ואת החבלים פתחו ואני לפניך – אמר בחיוך– אבל מיכאלי איהו?

היא קמה, משכה אותו אחריה לחדר, ששם שכב מיכאלי חולה.

– שלושה ימים, שהוא חולה בשפעת – הודיע לו הדסה בלחש – היה לו חום רב, אך הסכנה עברה. הרופא בקר אותו יום־יום. אמרתי לרופא, שאתה תשלם לו בשובך הביתה.

מיכאלי ישן. מנדלייב עמד במרחק־מה ממטתו והתבונן אליו. לבו סער. גל רחמים ואהבה שטפו. חוורים ורזים הפנים היפים וענוגים. שפתיו יבשות ושחרחרות – נחרכו מן החום הפנימי. נשימותיו קלות מאד. הם יצאו בלאט ונכנסו לחדר הדסה. רק עתה התבונן אליה וראה, שהיא גדלה, יפתה והתפתחה גם בגופה וגם ברוחה. כמה נהנה לשמע קולה הרך והמלטף, בשעה שהרצתה לפניו על כל מה שעבר עליה ועל מיכאלי מאז שביקרו אותו בקמנימוסטוב. סיפרה לו חדשות רבות מחיי מכיריהם. ידעה, שכמה מהם הצליחו בזמן הזה לעבור את הגבול. היא ידעה על הצלחתו בעבודתו. מה גדול וחזק היה הרושם בקארפובה, כשנודע על דבר המערה עם הפליטים הנרצחים, שהוא גלה. אבדוטיה מטרופובנה בכתה באותו היום. לוברטין היה מרוגז, הפליטים התרגשו. כל אחד דאג פן נמצאים בין החללים גם מקורביו… מיכאלי שרוי כל הזמן בעצבות רבה. חיוך אינו עולה על שפתיו. בוכה ונאנח לפעמים קרובות. סר ממנו התאבון. במחלתו, כשעלתה הטמפרטורה עד כדי הזיה, קרא כמה פעמים: מנדלייב, מנדלייב! גם געגועיו להוריו תקפו עליו מאד בזמן האחרון. כמה פעמים שאל, אם לא מצאו אותם, חלילה, במערה ההיא. הגיעה שמועה, שמעבר הגבול נמצאים הרבה סוכנים מאמריקה, שנשלחו על ידי אנשים עשירים להביא אליהם את קרוביהם מכאן. אומרים, שגם למיכאלי מחכה סוכן, והוא מוכן לשלם כמה שידרשו ממנו, ובלבד שיעבירוהו את הגבול. אך מי יכול לדבר על זה אם הוא איננו?

–הרי אתה אבינו ואמנו ובלעדך לא יעשה איש מאומה – אמרה והציצה לתוך עיניו.

על דבר מאסרו לא הזכירה. כפי הנראה הסתירו ממנה פרט זה, כדי שלא לצערה.

אחר שגמרה להרצות לפניו כל מה שהיה לה, בקשה ממנו, שיספר לה את כל מה שעבר עליו.

– רק על דבר המערה הארורה אל תספר לי דבר, כי לא אוכל לישון בלילה. הלא זה אחד הדברים הנוראים ביותר. עשרים וששה!…

והיא רעדה. עצמה את עיניה והתקרבה אליו להחסות בו ואת ראשה שמה על כתפו.

– אל תפחדי, ילדתי – אמר ברוך ובלבו עברו גלים־גלים – אל תהרהרי בכך.

נכנס מר נתנזון, שחזר מהרחוב. אחר באה גם אשתו. שמחו שניהם לשובו. דברו עמו חביבות. סרו מהם החשדים והזהירות, שהיו נוהגים בו בזמן הראשון. מעשיו הרימו את ערכו בעיני כל.

– זכות גדולה נתגלגלה על ידך, חבר מנדלייב –– אמר לו נתנזון – בגללך באו עשרים ושש גופות יהודים לקבר ישראל. הרוצחים שנתפשו יבואו על שכרם, זה יהיה לקח טוב לשאר הרוצחים ויחדלו עוד מעשות מעשי פשע כאלה. כן. אתה בעצמך אינך מעריך את מעשך זה כראוי. יהי חלקי עמך.

מתוך השיחה נודע, כי בעירה מדברים, שלוברטין נתקלקל. הורע יחסו אל הפליטים בכלל ורודפים כאן את הציונים עד חרמה. גזרו על הספריה הצבורית, שתהיה סגורה, ואומרים, שידונו את כל הספרים העברים לשרפה.

– ממש כמו בזמן אנטיוכוס הרשע – העירה הדסה – גם אז גזרו על התורה ושרפו אותה באש. ראה מנדיק, השתדל שיבטלו את הגזירה. לא די שאינם מדפיסים ספרים חדשים, אלא גם את אלה שישנם מכבר רוצים לקחת מאתנו. ואיך אפשר לחיות בלי תורה וספרים?

והגברת נתנזון באה גם היא בתלונותיה על הרעב ההולך ומתגבר בעטים של השלטונות. החורף קשה ואין להשיג עגלת עצים. השלטון אינו נוקף אצבע לטובת האזרחים ואינו נותן גם להם שידאגו לעצמם. ועוד משתבח בצדק שלו. בעלה גער בה בעד דבריה אלה. מנדלייב צחק ושאל:

– איך אינכם יראים להטיח דברים קשים כאלה על השלטון בפני?

כשנפרד מהם ויצא מן הבית, הלך נתנזון ללוותו החוצה ושאל אותו בלחש, אם אמת הדבר, שהיה אסור? היה כאן איזה צעיר, קנטור שמו, ומסר על־ידי מכירו העובד במחלקה ללוברטין על מאסרו… עכשו נפתרה החידה למנדלייב. קנטור היה השליח לדבר מצוה. עוד היום ישאל ויחקור. אפשר שחברו נמצא בקארפובה.

פרק תשעה עשר: אלהים אינה לידו

לוברטין שלח את מנדלייב לעבוד במחלקת הפליטים. מחלקה זו גדלה במשך שני החדשים, ששהה מנדלייב בקמנימוסטוב. עוד ביום הראשון לשובו, בעברו ברחובות העירה, ראה, שמספר הפליטים נתרבה במדה נכרת, כי הם מלאו את הרחובות כמעט כמו בקמנימוסטוב. שלשת החדרים, שנועדו לבית סוהר בשביל הפליטים, היו מלאים עד אפס מקום. הוציאו השלטונות עוד שתי משפחות מבתיהם הסמוכים למחלקה, גדרו את הבתים בתיל ומלאו גם אותם אסירים מכל המינים: זקנים, ילדים, נשים הרות ויולדות, חולים ובריאים יחדו. התנאים בבתי סוהר אלה היו גרועים. הצפיפות נוראה; חוסר אויר ואור, מזון גרוע ובמדה זעומה. ברם הועד, שהחזיק מעמד מבראשית תנועת הפליטים והתקיים עוד מכספי הועד האוקראיני, שהיה מקבל בדרכים שונות, עמד לפליטים בימי ענים. ארגן להם עזרה מדיצינית, חילק חלב לילדים; ולאלה שנשלחו למטרופול חילקו בגדים ישנים, שמיכות ומעט צידה לדרך. ליד בתי הסוהר עמדו כל היום עגלות חורף רתומות לסוסים מוכנות להוליך את האסירים למטרופול בהתאם לפקודת בולוטין. על משלוח האסירים נצח לוברטין, ומנדלייב עזר על ידו. עוד בראשית עבודתו התבונן מנדלייב, שזקנים וחולים נשלחים בקור חזק מבלי כסות ובלי מזון מספיק דרך רחוקה. השתומם ושאל את נפשו: מה זה היה ללוברטין, המקשיח את לבו מהאומללים האלה? מדוע הוא משחית את רחמיו מהם?

– זקן זה חולה אנוש הוא – לא התאפק מהעיר לו פעם בשעה שהעמיסו את האסירים על העגלות – יש לחשוש, שלא יעצור כח לנסוע דרך רחוקה ביום קר כזה. יגסס ויגוע בדרך.

– ויגוע – אמר לוברטין בכעס ופניו האפירו עוד יותר – “אנו בני המהפכה צריכים להיות רחוקים מכל סנטימנט ורומנטיקה. חומר, שהמהפכה כבר נצלה אותו, שוב אין לו תקנה אלא מיתה”. הזוכר אתה, כי דברים אלה נאמרו מפי אחיהם של הפליטים? האבוא אני להרהר אחר דבריו? אמלא את רצונו ואשלח לו מתים. אולי ירך לבבו הקשה ויקל מסבלם.

אז הבין מנדלייב עד כמה נעלב הרוסי שבלוברטין ועד כמה גדולה שנאתו לשליט היהודי העליון.

פעמיים בשבוע שלחו עגלות טעונות אסירים למטרופול. אך בתי הסוהר שבקארפובה לא נתרוקנו; כי את מקום היוצאים מלאו מיד אחרים, שנשלחו שמה מכל הסניפים. המחלקה הקארפובית היתה כנהר, שמימיו אינם פוסקים. הללו נוזלים ויורדים אל הים והללו באים וממלאים את אפיקו, ולא יכזבו מימיו.

ופרשת המערה לא נסתיימה. היא הוסיפה להסעיר גם את הפליטים והתושבים וגם את השלטונות. חדלו הפליטים להאמין במעבירים ובפתקאות, שהביאו להם; מכיון שאמרו, שמכריחים את הקרבנות על ידי ענויים לכתוב ולחתום. היו שמועות, שמלבד הנרצחים, שנמצאו במערה, הושלכו רבים אל תוך מצולות הנהר. העתונים המעטים, שיצאו במוסקבה ובשאר המרכזים והגיעו אל הגבול, אף הם טפלו הרבה במאורע והפריחו שמועות נוראות במטרה להפיל אימה על הפליטים ולהניאם מלנהור בהמוניהם אל הגבול. האויר היה ספוג זועה, והפליטים בכו לבני משפחותיהם שחסרו.

ובולוטין לא יכול לעבור בשתיקה על השערוריה הזאת. כדי להציל את כבודו ואת כבוד המוסד, שיצר ונהל, שלח ועדה מיוחדת, “שלישיה”, אל הגבול לחקור את הענין. הועדה באה לקארפובה לחקור את מנדלייב ולשמוע מפיו את הפרטים בנוגע לגלוי המערה. הלז סיפר להם את דבר שיחתו הראשונה עם האכר, שהוליך אותו באותה הדרך.

– איני יודע בעצמי למה נכנס ספור זה ללבי – ספר מנדלייב לועדה – אך כאשר שמעתי אחר כך, שפליטים הולכים ונעלמים בדרך, עלה מיד לפני זכר הארמון החרב ומערתו וחשבתי שיש צורך לבקר את המקום ההוא. דברתי על זה עם החבר קורשונוב; הצעתי לו, שיתן לי שנים, שלשה חילים ואלך אתם שמה. אך הוא מלא צחוק פיו ל“ספורי בדים” אלה ואמר, שלא נאה לעובד סוביטי לשגות ברומנטיקה. “אין אנו חיים בדורות האבירים והרוזנים בעלי טירות וקטקומבות”. נואשתי מזה. אך בעברי על יד אותו היער וראיתי כלב נושא יד אדם בפיו, לא יכולתי עוד משול ברוחי ועשיתי מה שעשיתי על אחריותי. בלי נטילת רשות נסעתי לכפר לשוחח עם אותו האכר. התחפשתי לסוכן ולסרסור, באתי בדברים עם מעבירים שונים עד שעלה בידי למצוא את חמשת הרוצחים. חשבתי להמשיך בחקירה, אך פתאום נאסרתי ונשלחתי לאיבנובצי. עד היום איני יודע את סבת מאסרי זה.

רק שבוע אחד עבר מאז התחילה ה“שלישיה” בעבודתה, ועולם פקידי המחלקות והסניפים נרעש על ידי מאסרים סנסציוניים. בלילה אחד נאסרו מנהלי הסניפים לויפר וקורשונוב, נאסר גם בלקירוב מהמחלקה הקארפובית. גם באיבנובצי היו מאסרים בין הפקידים הגבוהים, שהדהימו את כולם. כל הנאסרים נשלחו מיד לקיוב. אז נודע למנדלייב, שחייקל ארבוזוב נעלם עוד בטרם נאסר לויפר אדוניו. בעיני מנדלייב לא היה כל ספק, שפושע זה, קלון יולדתו ועמו, שהשתתף לא פעם בפרעות ביהודים מתוך שאיפה להון, גם ידיו נגואלו בדם אחיו, והוא נמלט בעוד מועד מידי המשפט.

ומנדלייב עומד על משמרתו, מקבל טרנספורטים של פליטים אסורים, שנתפסו בימים ההם בהמון. בלבו אין עוד מלחמת שני יצרים. אין עוד פקפוקים. הוא רואה לפניו שתי מחנות: לוחצים עריצים, שונאי יהודים, בוגדים בעמם, רוצחים – המחנה האחד; והמחנה השני – אומללים, שיצאו ממכונת המהפכה רסוקי אברים, רצוצי נפש ונמוכי רוח ואין להם דרך אחרת מאשר לברוח מכאן והנם זקוקים לעזר וסעד – ואת זה עשה בזהירות גדולה. באו אל ידו צעירים, שנתפשו בדרכים, או ליד הגבול, ותעודות מוכיחות את אשמתם הכבדה בכיסם, או מסותרת מתחת לבטנת מעיליהם. התעודות האלה היו מאת הסתדרויות ציוניות, ארגוני נוער, מרכזי מפלגת “צעירי ציון” או “החלוץ”, שבהן מעידים על בעליהן, שהנם חברים פעילים בעבודה הציונית ומבקשים לקרבם ולסייע בידם לעלות ארצה. היו מכתבים על שם אנשים פרטים. עסקנים מפורסמים עומדים בראש הסתדרויות בחוץ לארץ – הפסולים ומסוכנים בעיני השליטים. תעודות כאלה יכלו להמיט רעה גדולה על הצעירים, וגם על ממליציהם, כותבי התעודות התמימים – אותם השמיד מנדלייב. במקום שמצא איזו אפשרות לנתן לנתפסים להשתמט ולעזוב את חצר בית הסוהר בטרם שהללו נמסרו באופן רשמי לרשות הקומנדנט.

בגלל זה שבקארפובה היתה תחנת הרכבת היו בה תנאי החיים נוחים יותר; ובגלל זה שהרשות בה לא היתה קפדנית ואכזרית, כמו במקומות אחרים, התרכזו בתוכה הרבה פליטים, שהיו מפורסמים בעבר לעשירים מופלגים, עסקנים ידועים לשם, סופרים, אמנים, זמרים ומלומדים. באו והסתדרו וחכו ליום שיוכלו לעבור את הגבול. אך סכנה היתה נשקפת להם מצד מרגלים, בלשים ופרובוקטורים. במחלקה עבדו בחורות מבנות התושבים בעד בצע כסף או בעד מנות מזון, עצי הסקה וכדומה, שהבטיחו להן; והן עסקו בריגול בין הפליטים. יצאו ונכנסו לבתיהם. נראו להם כידידות ודורשות טובתם. וכשנודע להן, מי ומתי מתכונן לעבור את הגבול, הלכו ומסרו את שמותיהם למחלקה – והיא העמידה סוכנים, שעקבו אותם עד שנתפסו בלילות והושמו בסוהר. נגדן נלחם מנדלייב. בכל פעם, כשנודע לו שם של בחורה, שנכנסה לעבוד כסוכנת המחלקה, שלח מיד להודיע לועד, שיזהיר את הפליטים מפניה. לעומת זה קשה היה לו להלחם נגד הפרובוקטורים, שעבדו במחלקה בקביעות.

ביניהם היו צעירים, שרצו לנצל את ההזדמנות ולזכות לעליה במשרתם וביחד עם זה להתעשר מהפליטים. מה עשו? הציעו על ידי סרסורים להעביר קבוצות עשירים את הגבול בעד מחיר גבוה מהרגיל. הפליטים קבלו ברצון הצעה כזו, בהאמינם, שההעברה על ידם בטוחה יותר. והסוכנים אמנם יש שעמדו בדבורם. אם לא היתה סכנה צפויה להם, ובאו על שכרם ביד רחבה. אך בהרגישם שיש חשש סכנה איזה שהוא, הלכו ומסרו את הפליטים לידי השלטונות. הללו נאסרו והללו זכו להצטיינות ולעליה.

פרובוקטור כזה היה פטרובסקי, בחור יהודי כבן עשרים ושלוש, שנגלה על אופק קארפובה לא מזמן עם מנדט מיוחד מאת בולוטין הממלא את ידו לבקר את פעולת שומרי הגבול. את מקומו קבע בקארפובה. אך מפעם לפעם נעלם ליומים או לשלושה ימים ואחר כך הופיע שוב. הוא בא בדברים עם סרסור אחד, והלז ארגן בשבילו קבוצה אחת של בעלי הון ששלמו יפה, והוא העבירם במקומות שונים את הגבול. נודע הדבר בין הפליטים וקמה בהלה ביניהם. רבים השכימו לפתחו של אותו הסרסור, לא עמדו אתו על המקח; הסכימו לשלם, כמה שידרשו מהם ובלבד שיזכו לעבור ע"י פטרובסקי. הסרסור ארגן קבוצה שניה, גדולה מהראשונה ובה היו עשירים גדולים, סוחרים ובעלי תעשיה. וביניהם גם עתונאי ידוע לשם, שסרח בעטו נגד הבולשביקים בטרם בואם לשלטון, והוא נתגלגל לקארפובה בתעודה מזויפת. ההעברה נקבעה לשעה מאוחרת בליל חושך. ואולם הפעם החליט פטרובסקי להיות נאמן לעצמו ולשלטונו ולהשיג את מטרתו השניה, שהציג לפניו בבואו לעבור ליד הגבול. הוא הכין לו פלוגת זקיפים, שבאו אל המקום הנועד ותפסו את כל הקבוצה. אלה הובאו לבית הסוהר ועונש חמור נשקף להם, ביחוד לעתונאי ולסוחר אחד בעל הון רב. ופטרובסקי קבל טלגרמה של ברכה מבולוטין בעד מעשהו זה ובה הודיעוהו גם על משרה קבועה בשבילו ליד המחלקה הקארפובית ואת פי לוברטין לא שאל. הדבר היה ללוברטין למורת רוח ולעלבון.

קרבתו של פטקובסקי הכבידה גם על מנדלייב; כי חשד בו, שהוא עוקב גם את מעשיו ושומר על צעדיו, כמו שעקב גם את כל העובדים במחלקה. ועל כן היה זהיר מאד במעשיו, ודוקא מפני שהלז הראה לו סימני התקרבות וידידות.

ביום אחד קבל לוברטין ידיעה טלפונית מקמנימוסטוב, שנשלח אליו טרנספורט גדול של כמה עשרות פליטים, שנאסרו בדרכים וליד הגבול. ועוד שלושה השייכים לסוג “פושעים כבדים”, הנאשמים במעשי רצח, ויש להם קשר לחללי המערה.

לפנות ערב נראתה מרחוק שורה ארוכה של עגלות־חורף עם אסירים, שהיו מכורבלים ועטופים להתגונן מפני הקור החזק, ששרר באותו יום. עמדו הפקידים בחצר והביטו במחזה, העגלות קרבו. השער הרחב נפתח. האסירים ירדו. תינוקות בכו, נשים יבבו, זקנים התפללו מנחה. הזקיפים, שלוו את האסירים, מסרו למנדלייב את הרשימות. שלושת האסירים “החשובים” נמסרו למחלקה אחרת. אחד מהשולשה משך אליו את עיני מנדלייב. הבריק כברק במוחו ונעלם; שרטה לו בזכרונו שריטה קלה, אך היא כאלו נגלדה מיד. עבודה רבה לפניו ואין זמן לחשוב מחשבות אחרות. רשימה ארוכה בידו והוא צריך לבדוק, אם ישנם כל הרשומים. הוא קורא שם ומביט בפני נושא השם. משפחות־משפחות נחרזו במחרוזת אחת; אברהם טקסר, חנה טקסר וכו'. משפחה אחת של ששה טקסרים. השמות אינם אומרים כלום. אך כשמביט בפניהם הוא רואה, שכל אחד מביע עולם מלא צער, עלבון וענויים. אברהם טקסר הוא ישיש פטריאכלי, כולו לבן, גבותיו עבות. עומד בעפעפים סגורות ולוחש בשפתיו החיורות והרועדות: “והוא רחום יכפר עון”. ראה והנה אזניו חסרות לו. חתכו אותן הרוצחים. רחל טקסר, כלתו, אשה במיטב שנותיה, עיורת עין אחת, כי נקרו הרוצחים בשעת הפרעות עין אחת. תינוק בן שנה צורח מר, רעב הוא. בעלה של רחל טקסר, אביו של אותו תינוק, איננו. נקבר חי… שמעון סלטר, בריל סלטר, רחל סלטר. אב, בן ובת. חסרות האשה־האם ועוד בת אחת יפהפיה. את שתיהן גזלו השודדים ועד היום לא ידוע איפה הן. וכן הלאה. עבר על כל הרשימה. כל מי שנקרא בשמו עבר לצד אחד. וזו האשה עם הילד מי היא? שמה אינו ברשימה. היא כעין תוספת. בדרך לא רחוק מכפר אחד מצאו אותה חוצה בשלג עם ילדה. החיל המלוה את העגלה עם האסירים עצר אותה. חקר ושאל את פיה כמה שאלות. ולא יכול להוציא מפיה תשובה ברורה. היא רק בכתה. הושיב אותה החיל בעגלה. “שם יחקרו אותך ושם יפתחו את פיך” – אמר ברוגז. ואמנם כאן פתחה מעט את פיה. קשת־רוח היא האשה. שמה דבורה שור מטלישובקה. בעלה נהרג לפני שנתים באניפולי. הרב של עירם קבל מכתב מהרב באניפולי. מכתב זה עשה אותה מעגונה לאלמנה רגילה, ואת בנה ליתום, אוי ואבוי לשניהם…

מנדלייב חדל לשמוע את דבריה. זכרונו נשא אותו לאניפולי, אל תקופת “השומר הצעיר”, אל דוד שור ההרוג, אל בית הרב ואל בית העלמין. פבליוק, סרגייב ועוד ועוד. רבים מאד סבוכי הזמן ונפתוליו. לפני שנתים דיבר עם בעלה. כעבור ימים מועטים גילה את רצח בעלה ואת רוצחו. עתה באה לידו אלמנתו האמללה ובנה, מתי יבוא עוד הרוצח לידי המשפט? האין מחובתו לעזור לאשה זו ולילדה? “המתחיל במצוה אומרים לו: גמור!” – פתגם זה שמע כמה פעמים. לפי שעה תלך לה עם ילדה. שמה אינו ברשימה. במשגה הובאה הנה. הוא מלוה אותה עד השער, שלא יעצור אותה שומר השער. בדרך אומר לה, שתפנה אל ראש הועד. מחר יתראה עמה וידבר אתה. יש לו דבר־מה לאמור לה. היא רוצה להודות לו, כשעומדים כבר ליד השער. אך הוא גוער בה בפני השומר ומצוה עליו לגרש מכאן את ה“באבא” ( כנוי לאשה פשוטה) עם הילד, שבאה לבלבל את ראשו. והשוער שומע בקולו, פותח לפניה את הפשפש ומגרשה לעזאזל – והיא הולכת וגוררת אחריה את ילדה… הוא עיף. ראשו כבד עליו הפעם. מחליט לבטל את רצונו לסור הערב אל בית נתנזון לראות את הילדים. הפעם ילך ישר לביתו להנפש. לא יאכל אפילו ארוחת־ערב. עובר ליד דלת הזכוכית של משרד חוקר־הדין. שם אור. עומדים שלושת הפושעים שהביאו, והחוקר עסוק בחקירה מוקדמת. סוקר מנדלייב דרך הזגוגית את פרצופיהם. צעיר שגלגלתו מחודדה, מכוסה שערות בהירות, מסומרות כמחטי הצב. עוד בר־נש בעל ראש גדול, רחב כדלעת גדולה ושערות ארוכות גולשות למטה על פניו עד גבות עיניו. השלישי שמן, גוף עבה נפוח, כנאד מלא רוח. פניו השחומים מבהירים ומביעים ארשת קהה, מטומטמת, עיניו הבולטות מביטות מבט פראי של פר. זהו ששרט את השריטה בתא הזכרון שלו. עתה, כשראשו מגולה ופי צוארון כתנתו פתוח, הכיר את פבליוק הקומנדט הרוצח… אל אלהים אדירים! מה רבות נפלאותיך! הוא ורוצחו של דוד שור ואשת הנרצח ובנו נזדמנו לפונדק אחד! סוף־סוף בא השילום…

קשה לו לעמוד על רגליו. צמרמורת בכל גופו. חוכך במצחו ומרגיש, שלוהט הוא. אך ללכת הביתה אינו יכול טרם ידבר עם לבדוב חוקר הדין. הוא מוכרח לספר לו את כל מה שהוא יודע על פבליוק הרוצח. אולי יחלה וימות הלילה ויקח אתו לקבר את הסוד, ורוצח זה אולי יצא זכאי… יושב ומחכה. החקירה נסתימה. את הפושעים מוליכים כבולים אל סוהר מיוחד. מנדלייב נכנס ומספר לו הכל. רק על דבר האשה דבורה שור וילדה הנמצאים כאן לא סיפר. גם את סוף המקרה הנורא באניפולי לא סיפר, כדי שלא להסתבך ולא לסבך את סרגייב בענין זה.

– אחד מראשי הרוצחים של הפליטים על יד הגבול – אמר לו לבדוב – פטליוראי מובהק, מנוול אכול־שכרון וזמה, מטומטם משכרות ומסממנים נרקוטיים עד שאי־אפשר לדבר עמו, מפני שאינו תופס כלום. חיה בדמות אדם מכוער. חבל מאוד, שאפשר לדון אותו רק במיתה אחת. גם עשר מיתות לא תספיקנה למרק את פשעיו. לפעמים כדאי לחיות רק בשביל לבער שקצים ורמשים כאלה מן העולם. טפו!

והוא ירק מלוא פיו מתוך בחילה וסלידה.

הרבה מאורעות מזעזעים עברו על מנדלייב במשך הזמן, שהוא נמצא בתוך הקלחת הגדולה, ימה של הגיהנום, ששמה אוקראינה, הרותחת ומפעפעת מתוך מלחמת אחים, חלופי שלטונות ואנרכיה. אך גופו הבריא והמחוסן מכל הזדעזעות, כאלו לא הגיב עליהם. רק הפעם שב הביתה מדוכדך ומרופט, וכל אבריו כאלו התפרקו. קשה היה לו אפילו להציע את מטתו. בקושי חלץ מעל רגליו את מגפיו הנרפשים והתפשט רק למחצה. דבר־מה אפל וכבד העיק עליו ומשך אותו למטה. צנח על משכבו וצלל במערבולת של הזיות קשות וחלומות רעים. תעה במדבר בין נחשים; נתקל בכל מדרך כף רגלו בקברים מגולים, שמתוכם בלטו ידים גרומות ורגלים מרוסקות, ותולעים לבנות גדולות רוחשות בבטנן. בין מצבות שבורות היו מטיילים מתים בלי ראש ורגלים, בבטן רטושה, שמתוכה נשקפו ילדים רצוצי ראש: נחשים הולכים זקופים ובני אדם שותים דם ומכרסמים שלדים…

כשהתעורר בבוקר לא הרגיש באור היום. לא יכול קום. סחרחורת וכאב ראש. חורב בפה ובגרון וכל הגוף רטוב. שוב צלל בתהום של אפסיות ובוהו. נכנסה בעלת־הבית, שהתפלאה על דיירה הבושש לקום, שלא כמהנגו, ופנתה אליו בשאלה, אך תשובה לא קבלה. מששה במצחו – אש לוהטת. אינו מגיב בשום תנועה. הבהילה את הרופא אליו. באו הדסה ומיכאלי. באה גם הגברת נתנזון. לעת ערב באו גם קנטור ושושנה. הרופא מצא, שסבת המחלה היא הזדעזעות העצבים ביחד עם קדחת קלה, הבטיח ששלשה־ארבעה ימי מנוחה גמורה יספיקו להשיבו למצבו הנורמלי. ואמנם עוד למחרתו ירד החום, ודעתו נצטללה. ביום השלישי רצה לקום. העבודה רבה. הרבה פליטים אסורים ואינו רוצה שאחרים, גסי רוח ורעי־לב, יטפלו בהם. אך המטפלים בו אינם נותנים לו לקום והוא נכנע להם. בדיעבד נעימה לו השכיבה במטה. אינו זוכר אף פעם בחייו, שישכב במטה ביום ואחרים יטפלו בו. הפעם נוכח, שאינו בודד וגלמוד, כמו שחשב תמיד. כמה אנשים סביבו! מתפללים בעדו. התפלא, שגם הוא יודע להתחטא ולהתפנק, כבן יחיד להורים עשירים. איפה ואימתי למד מלאכה זו? הדסה מטפלת בו כל היום ברוך של אם אוהבת. ריח עדין זולף ונודף סביבו. סגולה מיוחדת לאצבעותיה. הן נוטפות מיני בשמים, הנספגים לתוך עורקיו והם מעדנים ומרעננים את כוחו. בשימה את ידיה מתחת למפרקתו בשביל להרים את ראשו, כדי לתקן את הכר למראשותיו, הוא מרגיש קלות נפלאה בכל אבריו. מכף ידיה עובר אל תוך מוחו כעין נוזל מרגיע המזכך אותו. מזריקה זו מפרכס לבו פרכוסים נוחים, כעין דגדוגים רכים, והוא מוכרח לחייך.

– הדסה, לו היית אחות רחמניה, בטוחני, שכל החולים, שהיית מטפלת בהם, היו מבריאים מהר – אמר לה ונשק נשיקות חשאיות את מחלפות ראשה, שנח על פניו, בהרכינה את ראשה עליו.

–היה אתה הראשון והרפא מהר – אמרה בצחוק – ואוכל אחר כך לדאוג גם לאחרים.

– אני כבר בריא – אמר – תניני לקום ואקפוץ מעל משכבי.

מיכאלי אינו יודע לטפל בחולה. אך הוא אינו סר מעל מיטת מנדלייב אף לרגע, יושב על ידו ומביט לתוך עיניו.

– למה אתה מביט אלי ככה? – שאל אותו מנדלייב – מה אתה רואה בי?

– אני רואה בעיניך את אבי ואת אמי – ענה מיכאלי עצוב רוח – כאשר לא היית כאן התגעגעתי מאד. עתה כשהנך חולה כואב לבי מאד…

יום אחד לפני עזוב מנדלייב את מטתו וצאתו לעבודה אירע בחיי המחלקה מאורע מוזר ומעציב, שהסעיר והרגיז את כל העירה. דבר המאורע לא הגיע לאזני מנדלייב, כי הדואגים לו העלימוהו ממנו. בלכתו למחרת לעבודה גם־כן לא גילה איש את אזניו עליו. בהכנסו למשרד הכללי הרימו המזכיר והלבלרים את עיניהם והביטו עליו מתוך שתיקה, לא שאלו אותו אפילו לסבת העדרו בימים האחרונים. נכנס למשרד לוברטין והתפלא בראותו ליד שלחן העבודה יושב הקראי שמעונקביץ, פקיד קשה ושונא יהודים, המוצא בפליטים את כל החטאים שבעולם.

–איפה היית, חבר מנדליב, במשך כמה זמן?

הוא ספר לו על מחלתו.

– ההודעת באופן רשמי?

– כן. קרובי הודיע בזמנו. יש לי גם תעודת רופא.

והוא הגיש לו את התעודה. שמעונקביץ עיין בה מעט ושם אותה על השלחן ואותו שלח למלאות את חובת משרתו. יותר לא אמר לו כלום. מנדלייב יצא מאת פניו משתומם. מה “לתפוח מתולע” זה, שפניו יפים ולבו רע, לשבת במקום לוברטין? והוא פנה אל אחד הלבלרים, שיפתור לו את החידה. הלז לטש עליו את עיניו. כיצד אפשר שלא ידע דבר מרעיש כזה, שגם תינוק בעריסה יודע? וסיפר לו בקצור נמרץ: לוברטין נפצע קשה.

– איך? באיזה אופן? מתי?

באו הפרטים. הדבר אירע רק אמש. הזמינו את לוברטין בשם אחד הפקידים הגבוהים אל בית החרושת לסוכר, מקום משכן כל הפקידים בבואם בעניני משרתם לקארפובה. בכרטיס ההזמנה נקבעה השעה 7 בערב. לוברטין בא שמה רכוב על סוסו. קשר את הסוס לעץ ועלה במדרגות אל הקומה השניה, אל האולם הגדול, שנועד בשביל רמי המעלה. בהיותו על המדרגה השלישית או הרביעית, נשמעה יריה מאחוריו. כדור ניחת אל ירכו ונשקע בין פיקת הברך ובין הקנה. היתה בהלה בין הפועלים והפקידים, ששמעו את היריה ואת הצעקה שאחריה. יצאו החוצה ומצאו את לוברטין יושב מכווץ על המדרגה ורגלו שותתת דם. הכניסוהו לבית החולים שליד בית החרושת. הבהילו אליו את הרופאים ואת אבדוטיה מטרופנובנה. הרופאים שולחים אותו לאודיסה לשם נתוח. מחכים רק לרכבת היוצאת לאודיסה בעוד יומים.

– ומי הוא היורה? – שאל מנדלייב.

– לא ידוע. הלילה היה לסתרה על המתנקש. עד שטפלו בנפצע הספיק הלז להמלט. נעלם, כמו נבלע לתוך האדמה, יגעו ולא מצאו. נתברר כי כל ענין ההזמנה והכרטיס של הפקיד הגבוה היו בדותא ובאו רק כדי למשוך את לוברטין לתוך רשת. ישנן השערות רבות. אך מי נביא וידע?

בערב הלך מנדלייב לבית החרושת לבקר את החולה ולא נתנו לו להכנס. הבטיחו לו להרשות את הבקור למחרתו. ואמנם ביום השני נכנס.

– מוקפים אנו שודדים גם מבית וגם מחוץ – אמר לו לבורטין בהמשך השיחה בקול חלש – הבאנדיטיזם השתרש בתוכנו והוא מאיים על כל נצחונותינו. אני הקדשתי את זמני כאן במחלקה בעיקר נגד אויב זה. עוד שנים תעבורנה עד שנצליח לנקות את האורוה מן הזבל והרפש. אך אתה, חבר מנדלייב, אל תתיאש ואל תתאכזב. היה נאמן לדגלנו האדום ואל תיעף מהלחם את מלחמתנו עם הקונטר־ריבולוציה והבאנדיטיזם. היה שותף בטיהור האנושיות מחלאתה ובהשמדת העוול והמרוצה, שהכניסו העריצים התקיפים והחמסנים. אך ביחד עם זה עליך להזהר. מתנקשים בנו בעד שאיפותינו אל הטוב ואל הצדק. מי יודע, אם נתראה עוד?

הדברים צלצלו באזני מנדלייב כדברי צוואה של שכיב־מרע.

כעבור יום בא מנדלייב עם הדסה ומיכאלי אל בית הנתיבות, ללוות את המשפחה. עם לבורטין לא יכלו לדבר, כי גברו עליו מכאוביו. נפרדו מאבדוטיה מטרופנובנה מתוך דמעות. כשנסעה הרכבת נקרע דבר־מה בלבו של מנדלייב. אלה היו הנימים האחרונות, שקשרוהו אל המחלקה. מעכשו אין לו עוד כל זיקה אליה.

ובאותו ערב, כשישב בחברת שני ידידיו והוא עצוב רוח מאד, אמר אליהם:

– ילדים! נהיה הערב רציניים. אגלה לכם את אשר בלבי ונשמור את החלטתנו בסוד. לא אוכל עוד נשוא את הגיהנום. על מה אני יושב פה? מה עבודה זו לי? ראו נא את ידי ואת שרירי. האינן מוכשרות לעבוד כל עבודה קשה? האין כתפותי ורגלי מוצקות וחזקות? כאן הכל זר ומאוס עלי. באה העת לקיים את החלטתי מכבר – לעזוב את הארץ ולעלות לארצנו, שהיא ארץ העבודה. היא זקוקה לנו ואנו – לה. התלכי עמי, הדסה?

היא נעלבה ועיניה נתלחלחו.

– למה אתה מצערני ומכאיבני? – שאלה בתלונה – כמה פעמים אמרתי לך, שכל הזמן נדמה לי, שאני יושבת בבית אפל תחת תקרה ישנה ונמוכה, העלולה בכל רגע לרדת עלי ולמעך את ראשי. אני מתנוונת כאן. הצילני נא מחיי שקוץ אלה ומן השעמום. הלא עוד באניפולי חלמנו על זה. כשהורי היו בחיים דיברנו כולנו וחלמנו על אותו היום, שנוכל לעלות לארצנו.

מיכאלי עמד בזמן השיחה בין ברכי מנדלייב והביט כדרכו לתוך עיניו. על פניו שרוי צל של תוגה.

– ואני? – שאל בקול רועד – עלי אינכם מדברים. החושבים אתם לעזבני כאן?

– חלילה. מה זה עלה על דעתך, מיכאלי פותה? – הרגיעהו מנדלייב ולטף אותו – שלשתנו כאחד. גמרתי קודם עם הדסה. עכשו אני פונה אליך בשאלה זו.

– ומה? האשאר כאן? אולי אמצא את הורי מעבר ההוא? מעבר מזה אינם. אלמלי היו איך אפשר שלא יחפשוני ולא ימצאוני?

אז גלה להם מנדלייב את תכניתו. הוא מוכרח להשאר כאן עד זמן ידוע. לטובת כולם נחוץ, שהם יעברו קודם את הגבול ואחר כך יבוא גם הוא. הוא ישלח אותם עם מכיריו וידידיו הטובים. הם יביאו אותם אל אמו, יהיו בביתה. היא תנצור אותם כבבת עינה; תאהב אותם, כמו שאוהבת אותו וכמו שהוא אוהב אותם. ואולם הדסה ומיכאלי מחו נמרצות. בלעדיו אף שעל. מיכאלי לפת את צואר מנדלייב והצמיד את לחיו אל לחיו ואמר:

– לא. אני לא אעזבך וגם אתה לא תעזבני. אני ירא בלעדיך.

התרגש מנדלייב מדברי שניהם; הקשר ביניהם אמיץ יותר מאשר שיער, לא רצה לצערם והפסיק את השיחה הזאת. עבר לנושא אחר מתוך החלטה לשוב אל הענין עוד פעם ועוד פעם עד שיקלט הרעיון ויתקבל על לבם. כי כמה שהתעמק בשאלה זו נוכח יותר, שטוב ובטוח לשלשתם, אם הם יעברו את הגבול בלעדיו ולפניו. ידבר עם קנטור בענין זה. רק עליו יוכל לסמוך ורק עמו יוכל לשלוח אותם. הוא בטוח, שקנטור לא יסתלק מעשות עמו את החסד הזה.

– כן יהי – אמר לנפשו מתוך החלטה להפגש עם קנטור ולדבר עמו בענין זה, שיש להוציאו לפועל בהקדם האפשרי.

פרק עשרים: הטיול

לקארפובה נתגלגל כרוז מאספת האזכרה, שנתקימה אשתקד ביפו, הקורא לכוחות עבודה חדשים במספר רב לבוא לגליל העליון והתחתון ולמתנדבים, שיעמידו את עצמם לפקודת החברים באותו האזור. יחד עם הכרוז הגיע לידי הציונים עלונים ועתונים, שבהם באה הבשורה על יצירת “קרן הגאולה”, חתומה על ידי כל גדולי האומה העברית, וידיעות על ההתלהבות הגדולה והקדושה, שאחזה את בית ישראל כולו בכל ארצות הגולה, וההתנדבות שלא היתה כמוה מצד כל שכבות העם. כולם מריקים את כיסיהם. ואף בנות ישראל מנצלות את העדיים מעליהן, מתפרקות את אבני החן, המרגליות ואת שאר תכשיטי הזהב – את הכל מביאים לקרן זו, שתפקידה לגאול את הארץ ואת העם. הם קראו – ונפשם התמוגגה מנחת. הנה באה ונהיתה ההתעוררות הגדולה, התחיה. האמונה בימות המשיח לא היתה אמונת שוא. הנה הם באים. נשמתם היהודית שועה ממעמקים, השתוקקה להתאחד עם העם העברי בכל העולם, ששמשו זרחה לו במזרח; רצתה להשתתף במעשה כביר זה, לגאול ולהגאל. בישיבה חשאית, שבה השתתפו באי־כוח הארגונים הציונים מכל הזרמים שבעירה, החליטו לערוך בי“א אדר נשף אזכרה לגבורי תל־חי. באזכרה זו ישתמשו לרכוש כוחות עבודה לגליל ולהתחיל במגבית בין התושבים והפליטים האמידים ל”קרן הגאולה" – קרן האומה, שכולם חייבים בה. לא יכלו להשלים עם הרעיון שהם, ציוני רוסיה העודרים במערכה מאז שהתעוררה התנועה “חבת ציון” והציונות – יהיו עכשו מ“חוץ למחנה” ולא ישתתפו במפעל לאומי זה. אמנם לשטרות הכסף העוברים במדינה זו אבד כל ערך בחוץ־לארץ. אבל יש עוד יהודים, שמטבעות זהב וכסף להם, ולנשיהם – תכשיטי זהב ומרגליות, שאסור וגם מסוכן להשתמש בהם ברוסיה הסוביטית, ינדבו אותם ל“קרן הגאולה”. מטעם זה דחו לי"א אדר גם את האזכרה לחללי דניקין, שנפלו אשתקד בחמישי לאדר. נבחרה שלישיה, שאחד ממנה היה קנטור, והטילו עליה להוציא לפעולה את האזכרה ואת עיבוד התכנית למגבית. השלישיה התחילה בעבודה זו במרץ. הדאגה הראשונה היתה, מה לעשות, שלא יודע הדבר למחלקה, שאסרה כל מיני אספות, ומה גם אספת ציונים ומגבית לטובת ארץ־ישראל. הציונים נחשדו בקשרים וקנוניות עם אנגליה ועם שאר הממשלות האימפריאליסטיות, הזוממות נגד הסוביטים. ועל כן הם צריכים להשמר לנפשותיהם. קנטור קבל על עצמו לבוא בדברים עם מנדלייב ולהמלך בו. ואמנם הוא ראה את מנדלייב. אך תוצאות הראיון היו אחרות לגמרי. הוא שב לשלישיה והודיע, שמסבות פרטיות חשובות מאד מוכרח הוא להתפטר מעבודתו. יבחרו להם אחר במקומו ואת עזרת מנדלייב הוא מבטיח להם, אם יהיה צורך בה.

מה קרה?

אמה של שושנה חברתו, הגברת פינקלשטיין, לא יכלה נשוא את השוד והשבר שבאו עליה בהרצח בעלה ובאבוד להן כל רכושן, שלקח בעלה אתו, להעבירו את הגבול – וחלתה. כעבור “שלושים” נפחה נפשה ושבה אל מעון הנשמות להתאחד שם עם נשמת בעלה. שתי האבדות הקשות בזמן קצר השפיעו מאד על שושנה. ימים כלילות הלכה קדרונית תחת לחץ יגונה הגדול ותתאבל עליהם בלי הרף. נתגברה עליה מרה שחורה, והחיים היו עליה למשא. נמלך קנטור בעצת הרופא, והוא, אחר שבדק אותה, מצא, שהכרח הוא להוציאה מהמקום הזה ולשנות את כל תנאי חייה. במלים אחרות – היא צריכה לעזוב את אוקראינה. התחיל קנטור חושב בענין היציאה חוצה־לארץ, אלא חשב להוציא לפעולה את מחשבתו מיד לאחר פסח או לכל הפחות לאחר האזכרה. אך כשנזדמן לו לראות את מנדלייב ולדבר עמו החליטו שניהם, שעליו להחיש את ההעברה ולא לדחותה עוד, כי גם למנדלייב היו סבות חשובות לכך. ואלו הן:

באותו הזמן הופיע בקארפובה “לויתן”. המחלקה קבלה תלגרמה לפגוש את “החבר” קגני, הקומיסר הראשי להספקה לצבא החונה בסיביר, הנוסע לאזור הגבול במשלחת ידועה. קגני בא וביקר באופן רשמי את המוסדות, וכשהיה במחלקה פרש לפניהם את המנדט שלו, אמה ארכו ואמה רחבו. בו באו כל התוארים והכנויים שלו כתובים בנוטריקין, כמנהג הבולשביקים. פקידי המחלקה ראו את קגני והוא צעיר עדיין, בריא, גדל־קומה ורחב־היקף והדור בלבושו. ובקראם את המנדט, אחזה אותם רעדה, ויראת הכבוד תקפה אותם. כמעט שהיו מוכנים לפנות אליו בתואר הכבוד: “הוד רוממותך”, אך נזכרו לאשרם במקומם וזמנם והסתפקו בתואר “חבר נכבד”. קגני הרצה לפניהם שלש הרצאות על “מהות הבולשביזם על פי לנין”, “בנין החברה החדשה” ו“מה זה צבא אדום על פי טרוצקי”. סטודנט היה קגני בפוליטכניקום, מן הנואמים, ואת הטרמינלוגיה הבולשביסטית ידע על בוריה – והקסים את שומעיו.

לאחר הרצאתו השלישית הלך עמו מנדלייב, שהוצג לפני האורח החשוב הזה עוד ביום הראשון לבואו, ללוותו לבית החרושת, ששם התאכסן. ובהיותם לבדם בחדר, מסר לו קגני דרישת־שלום מעוזרוב. סיפר לו, שמעבירים את עוזרוב משום מעשה שהיה למקום אחר, רחוק קצת מהגבול. ולבסוף בקש ממנו להורתו את הדרך לעבור את הגבול. הענין תכוף לשם אותו הרעיון, שעוזרוב וחבריו הקדישו לו את חייהם… הדבר המם בתחילה את מנדלייב ועמד תוהה ומבולבל. אך קגני קרא בלחש את הסיסמה “חץ” והזכיר לו את שבועתו, שנשבע בנשף חנוכה וגם את שיחתו, ששוחח עמו עוזרוב בשעת הפרידה. מנדלייב היה כאילו מהופנט, שרצונו נרדם ובטל והוא עושה הכול כרצון המהפנט, מבלי לחשוב על התוצאות. רצון של הקרבת עצמו שלט בו, ובטרם יחשוב כיצד ואיך יעשה את הדבר ענה ואמר לקגני: הן. ורק כשנפגש עם קנטור, עבדו שניהם תכנית נועזה מאוד ומסוכנה למנדלייב יותר מאשר לקנטור. אך כל סכנה לא הפחידה אותו. בהסכמת שניהם החלט שקנטור יעסוק בארגון הקבוצה, שתעבור את הגבול. בקבוצה זו יהיו מלבד קנטור ושושנה, הדסה ומיכאלי, גם קגני, דבורה שור ובנה, שני חלוצים, שהגיע תורם, אותו העתונאי, שחייב את ראשו לשלטונות ונאסר בעטיו של פטרובסקי. בימי המהומה, לאחר שנפצע לוברטין, וממלאי מקומו התחלפו זה אחר זה, נשתחרר העתונאי על פי טעות, אך הוא לא יכול לעזוב את העירה מחוסר תעודה, והיה חשש פן תתגלה הטעות, והוא יאסר שנית ואז יודע גם דבר תעודתו המזויפת וישפטוהו משפט מות. חסו עליו קנטור ומנדלייב והחליטו לצרפו אל הקבוצה. בסך הכל עשרה אנשים. לאחר שערכו את התכנית סר מנדלייב אל בית נתנזון לדבר עם הדסה ומיכאלי ולהכינם להעברה זו. ברוב פתויים ושדולים עלה לו לקבל את הסכמתם ונאותו ללכת עם קנטור ושושנה, שנתחבבו, עליהם בזמן האחרון.

כעבור יומים לפנות ערב ישבו המיועדים לעבור את הגבול בעגלת־חורף. נפקד רק מקום הדסה, שהבוקר חשה בראשה ונשארה. גם קגני לא ישב עמם. כמדובר ביניהם היה צריך להצטרף אליהם בדרך במקום קבוע. מנדלייב יצא לדרך לבדו רכוב על סוסו, והעגלה יצאה אחריו באפלת הערב. אחריה רכבו שלשה חיילים מזוינים ברובים. הרוכבים היו: קנטור ועוד שני חלוצים שהתחפשו לחיילים המלווים אסירים בדרך ושומרים עליהם. פעמים נפגשו בדרך עם פלוגות חיילים קטנות. ך הללו חשבו את היושבים בעגלה לאסירים באמת ואת המלוים לחיילים ולא עכבו אותם. מנדלייב היה להם למורה דרך. ליד חורשה אחת חכה להם, קגני, שגם כן רכב על סוס ואקדוח לו לכל צרה שלא תבוא. מנדלייב הביאם לרוזנקה, כפר נדח, במרחק עשרים וחמשה קילומטר מקארפובה ליד טחנת מים אשר לכפר, שאינה עובדת זה שנתים, והיא נמשתה מן המים ועומדת עזובה על הגבעה ליד הנהר. במקום שמם זה השתמשה המחלקה כמה פעמים להעברה חשאית לשם מטרותיה.

בהתקרבם אל הכפר הגיע לאזנם קול תוף, חליל וחצוצרה. הבינו, שחתונה בכפר וכל יושביו עירים. עירות זו יכלה להכשיל את כל תכניתם. ועל כן פקד מנדלייב להטות את העגלה מהדרך ולחכות בשדה עד שיודיע להם מה לעשות, – והוא וקגני רכבו אל הכפר.

כאשר רק נכנסו לתוך נכפר, פגשו בזוגות מטיילים משתובבים וצוחקים בקול רם. מפיהם נודע להם, כי אמנם נשף חתונה להם. מנדלייב ציוה עליהם ללכת לפניו והוא וקגני רכבו אחריהם אל בית המחותנים. שם שפך את כל חמתו על הנאספים הנבהלים:

– מי הרשה לכם לסדר חתונות פומביות בשעת חירום, ועוד ליד הגבול? – שאל אותם ברוגז רב, רקע ברגליו ופקד לכבות מיד את האור ולהתפזר.

כרעו המחותנים לפניו על ברכיהם; גם החתן והכלה התחננו ל“חברים” להרשות להם לשמוח קצת.

– זה שנה כמעט, שלא היתה בכפר כל שמחה – טענו – הלב מתגעגע ורוצה לשמוח מעט ולרקוד. אל ישביתו להם את השמחה.

נתרכך לבו של מנדלייב והרשה להם את הנשף לשעתים בתנאי שיאספו את כולם לתוך הבית ואיש אל יראה בחוץ, כדי שלא להסב אליהם את תשומת לבו של השונא מהעבר ההוא. הם הבטיחו ושלחו מיד צעירים לאסוף את המטיילים. מתוך הכרת תודה הפצירו בשני ה“חברים”, שישתתפו גם הם בשמחתם. נאות להם מנדלייב ונשאר עמהם. התלחש עם קגני ואמר לו שילך להודיע למחכים בשדה, שיסעו אל הטחנה ויהיו מוכנים למעבר. ושני החלוצים שלוו אותם יבואו אליו הנה, לחתונה, כעבור חצי שעה; ולמחותנים אמר, שהוא שולח את חברו לראות, אם ממלאים את פקודתו לאסוף את המטיילים.

הכניסו את מנדלייב לחדר הגדול, ששם היה הנשף, וכל הנאספים קבלוהו במחיאות כפים. כבדוהו ב“סמוגון” ובפרוסה הגונה של חלה קלועה גדולה, אמנם שחורה, ואחר משכהו אל תוך המעגל. הוא רקד עם החתן והכלה ועם שאר הצעירים והצעירות, התחמם, התלהב והראה את כוחו בריקודים. הסתובב וחולל עם השקצות הבשרניות, שפניהן הבהיקו מעליצות החיים התוססים בקרבן ומהתאוה הסוערת בתוכן. הן נדחקו אליו, התחככו בו ונשמו עליו בלהט נשימתן. חבק שתים בשתי זרועותיו ורקד עמהן, הרפה מהן וחטף אחרות במקומן. התהולל כסופה, שעט במגפיו, נקש בלשונו והוציא מגרונו צווחות וצריחות, כדרך השקצים בכפר. הקסים את כל החוגגים באמנות שברגליו ובעליצותו הרועשת והסוערת. וכולם מחאו לו כף והביעו לו את שבחו בפניו… והנה על סף החדר הופיעו שני חיילים אדומים – והוא הפסיק כרגע את ההולות. שם עליו את השינל, חגר את החגורה עליו. ציוה עליהם שידייקו בזמן. עוד כשעה וחצי יש להם, עד אז אל יצא איש החוצה. הוא יוצא אל הכפר לראות, אם הכל בסדר; יצא והשאיר שם את שני החיילים.

עמד מנדלייב על שפת הנהר. נפרד ממיכאלי בנשיקות חטופות וחבק אותו והבטיחו שוב לבוא אליו בקרוב ביחד עם הדסה. נפרד בחפזון מאת כולם. השיירה ירדה על קרח הנהר והלכה אחר מורה־הדרך, שבא אליהם. בנשימה עצורה ובלב הולם עמד מנדלייב, הקשיב לצעדיהם, עד שנשתתק ההד. בלבו תפלה חשאית לאלהים, שינחה ויביא אותם בשלום למחוז חפצם. חכה עוד זמן־מה עד שלפי השערתו הספיקו להגיע אל עבר הנהר. הדממה לא הופרעה, יריות לא נשמעו. מזה הסיק שהמטרה הושגה. שב אל החתונה, קרא לחלוצים. הם ישבו בעגלה רתמו אליה גם את הסוס שרכב עליו קגני, והוא רכב לבדו לקארפובה.

חיור וחש בראשו קם מנדלייב למחרת אותו הלילה, שנדמה לו, כאלו לילה זה שייך ליום שלפני הרבה שנים. עבד אתמול כל היום במחלקה מתוך שקט ושלוה חיצונית, כמו תמיד. איש לא יכול לחשוד בו עד כמה גדולה מתיחות עצביו ומה עצומה התרגשותו. רק עכשיו לאחר מעשה הבין, שבמעשהו הטיל על כפות המאזנים של המקרה והעזה את גורלו הוא, את גורלו של מיכאלי, של חברו ושל כל האנשים, שהלכו עמו, וביחוד של החבר קגני. התפקיד, שקבל על עצמו, והשתמשותו בשינלים וברובים של המחלקה היו מסוכנים מאד; ולוא נלכד בדרך – היתה אחריתם עדי אובד. אך אשרי להעזה שהצליחה! הוא מאמין שזכות הילדים מסייעת לו בדרכיו ומובטח הוא, שיצליח גם להבא. ומה מוזר המקרה, שבשעת סכנה כזו היה עליו להיות מחותן בחתונה גויית ולרקוד עם “שקצות”. קשה לו להאמין, שכל אלה קרו באמת. נוטה הוא לחשוב, שכל הדברים הללו יסודם בדמיון, וההזיה ילדה אותם. אך טעם ה“סמוגון” המר והרע שבפיו וריחות הנקניקים המעופשים, שנדפו מפיות “השקצות”, שרקד עמהן, מעמידים אותו על האמת והמציאות. מטרידה אותו השאלה: מה שם מעבר לגבול? האם לא נפלו, חלילה, אחר כך לידי הסגורנצה? מורה־הדרך, שנתן להם, הוא אמנם מהמדרגה הראשונה. אפשר לסמוך עליו. ובכל זאת… כיצד מרגיש מיכאלי את עצמו בלעדיו ובלעדי הדסה במקום זר? האם לא הצטנן באותו הקור ששרר בלילה על קרח הנהר? איך יכול ללכת ברגל מהלך רב עד בואו לישוב? היה בודאי מן הצורך לרוץ ולטפס על הרים. והוא כל כך ענוג ורך – איך התגבר על כל הקשיים וענויי הדרך? לבו, לבו לו. לוא היתה עמו הדסה לכל הפחות. קנטור הבטיח לו לכתוב מיד בבואו אל המקום הראשון על כל מה שעבר עליהם. אך איך ישלח לו את המכתב? ההזדמנויות למשלוח מכתבים דרך הגבול אינן שכיחות, ולא רק שאינן בטוחות אלא גם מסוכנות הן.

בתנועות מרושלות, מתוך פהוקים בלתי פוסקים, התלבש והתקין את עצמו ללכת לעבודתו, כדבר יום ביומו, אף על פי, שישן רק מעט, שעתים אולי, וראשו כבד עליו. יצטרך להתאמץ באופן יוצא מן הכלל, שלא ירגישו בו שינוי כל שהוא… והנה נפתחה דלת חדרו בלי נקישה מוקדמת והחדרה נכנס – מי זה מתלוצץ ומהתל בו? התעתועי חוש הראות, או תעתועי הדמיון ישנם כאן? אור היום אינו רב עדין, אך דיו להכיר איש. הלא זהו קנטור! מת לבו בקרבו והדבור ניטל ממנו, לא רק מהשתוממות אלא גם מפחד. עיניו גדלו בחוריהן ונפקחו לרווחה, ושתי זרועותיו שולחו לפניו ונשארו פשוטות, כדורשות מאת הבא תשובה לשאלת התמהון והחרדה, שהביעו עיניו. והלז עמד זקוף; על שפתיו חיוך ועל פניו החוורים מנדודי לילה ומחוסר שינה שלוה גמורה, כאלו לא קרה דבר היוצא מן הרגיל, ואמר:

– ידעתי, שהגלותי פתאום תחרידך ותכה אותך בתמהון. אך הרגע נא. אין בשורה רעה בפי. אדרבה, הבאתי לך פריסת שלום מכל העוברים. שלום להם. הנם נמצאים כבר מחוץ לתחומם של לנין וטרוצקי. ישנים הם בודאי בצל תקרת בית חם. רק אותי, ביש גדא, קרה מקרה, שלא יאומן כי יסופר. נחמתי היא, שיכול להיות גרוע הרבה יותר. המקרה אינו מן הנעימים, אך יש בו ענין רב.

– למה אתה מפטפט בשעה שלבי מפרכס בי עד להתפקע? – קרא מנדלייב בכעס – ספר את העיקר ואל תענה את נפשי.

– הנני לספר.

ובטון שקט, כאילו קרה המעשה באיש אחר, והוא רק עד־ראיה לו, סיפר דוב את אשר קרהו. לאחר שהקבוצה עברה את הנהר בלי כל מכשול ופגע רע, מסר אותה מורה הדרך לשותפו בעסק, שחכה להם שם, ושב לביתו. הלז הכניס את כולם לתוך צריף העומד בתוך גן. חילק אותם לשנים, לקח עמו חלק הנשים והילדים והלך לאשר הלך והחצי נשאר לחכות לו עד שובו. הוא היה בין הנשארים בצריף. פתאום ראה, שצקלונו אינו אתו. נזכר, שהניחו על סלע מתחת לגבעה, שליד הנהר. הודיע לבני לויתו, שהולך לקחת את צקלונו. ואם בתוך כך יבוא מורה־הדרך לקרוא להם, אל יחכו לו, כי ימצא את דרכו לכפר לבדו. הוא יודע את הכפר ואת שם מורה־הדרך. נסו להניאו מזה. אך הוא עמד על שלו. כי איך יעזוב את כל רכושו ובצקלונו גם התפילין, הסדור, הלבנים ועוד? הרגיע אותם והלך. בא אל הסלע ומצא את צקלונו. אך מעשה שטן! סוליה נקרעה ונפרדה כמעט כולה מעל נעלו האחת ולא יכול ללכת. ישב לקשרה במשיחה. על ידי זה אחר קצת. כשחזר אל הצריף לא היה בו איש. רק פתקה קטנה השאירו בשבילו בלי חתימת שם שבה הודיעו, שהלכו למקום הידוע לו. הלך בכוון אל הכפר. שמע עגלה משרכת דרכה בכבדות. הסתתר מאחורי עץ. העגלה קרבה והוא ראה שהיא טעונה ענפים עבים ארוכים, ששרביטיהם נגררים מאחוריה, כמטאטא ארוך ורחב, ואכר הולך ליד הסוסים הנוסעים בכוון אל הכפר. שמח על המקרה. התגנב ויצא ממחבואו, בזהירות שלא יראהו האכר, והלך מאחורי העגלה. חשב להגיע באופן כזה אל הכפר בבחינת “רואה ואינו נראה”. רחוק נצנץ אור מאיזה בית וכלבים נבחו. סימן שהם קרובים אל הכפר. הגיעה העגלה אל הבית המואר והנה ביחד עם נביחת הכלבים, שהתגברה, נשמעה גם קריאת: עמוד! עמדה העגלה. האכר על ידה והוא מאחוריה. להשתמט ולברוח היה מאוחר ומסוכן, כי העוצר היה זקיף מזוין, וכלבים לעזרתו. סמך על הנס וחיכה. האכר מסביר לזקיף, שהוא זרד ענפים ביער ושב הביתה. הנה בחיקו הרשיון שקבל לכך. הוא רק אחר, כי נשבר דבר־מה בעגלה.

– ומי הוא זה? – שאל הזקיף בגשתו לראות את הסבה, המעוררת את הכלבים לחרוץ לשון ולרקוד דוקא מאחורי העגלה ומצא את דוב קנטור עומד מתכוץ ומשתדל לבטל את ישותו. – הגם הוא עזר לך, רמאי, לזרוד ענפים ביער? אל הליטיננט!

האכר התפלא לראות את הצל, שהזקיף הוציא מאחורי העגלה והעמידו לפניו שיראהו ויזהה אותו. מוכן היה האכר להאמין, שהצל אינו בן־אדם, אלא “כח לא טהור”, מעין שד יער, רוח טומאה וכו'. הצטלב ונשבע באלהים, בבנו, באמו וברוח הקדש, שגם הוא רואה את “זה” בפעם הראשונה. כנראה – זהו שדון יער, שנטפל אל עגלתו ואת פיו לא שאל. אך מי יאמין לו? הלכו שלשתם אל הליטיננט והכלבים מלוים בעיקר אותו בצריחה מחרישה אזנים. מוכרח היה הזקיף להתערב בדבר ולהבריחם פעם בפעם מעליו; ובזה הציל את מעילו ואולי גם את מכנסיו ושוקיו משיניהם. בקצור, הם הגיעו אל הבית המואר ומצאו את הליטיננט עומד בחוץ ומחכה לאורחים.

– פלורסקו, מי שם? – שאל הליטיננט מתוך קוצר רוח עוד טרם נגשו אליו – התפשת ארנבת?

– שתים – ענה פרולסקו – אך לשתיהן יחד ארבע רגלים.

נשמע צחוק רם מתוך טוב לב. עלו על שלש מדרגות אבן שלפני הבית. נכנס הליטיננט הביתה והם אחריו והזקיף אחריהם. בחדר אור, חום, קשוטים ורוח חגיגי. הליטיננט צעיר, שחרחר, יפה, עדין, מגולח למשעי ומסורק תסרוקת קפדנית, מבריקה ולבוש הדור ומבושם, כאלו מוכן לנסוע לכנסיה לחופה. התחיל הליטיננט חוקר את האכר מתוך חיוך בלי הטלת פחד. האכר מספר לו מה שסיפר לפלורסקי בשבועה ובשתי וערב והראה את תעודת הרשיון, שהליטיננט חתם לפני יום בחתימת ידו. ניכרים דברי אמת. עכשיו בא תורו. ה שמו ומאין בא? משום מה החליט קנטור לשחק באותו ערב משחק איש, שאינו מבין לשפת חוקרו ולא ענה דבר קודם לפלורסקו, ועתה לליטיננט, אף על פי שהבין יפה וגם דיבר אף בשפה המולדובית הקרובה לואלכית, שפתם הם. חזר החוקר על שאלותיו. הרים דוב את שתי כתפיו, ואת עפעפיו קרע מתוך תמיה. פתאום הבליט את חזהו ובשני אגרופיו הכה עליו וקרא בעברית:

– פה אש לציון. אוקראינא, פוגרומים. רומניה, קישינוב, קונסטנצה, קונסטנטינופול, פלשתינא, יפו, ירושלים.

הליטיננט, שזכר עוד מעט גיאוגרפיה, שלמד בבית ספרו, צחק צחוק טוב ואמר:

– הא – הא! מבין, מבין. אתה רוצה לעלות לפלשתינא?

שלש תנועות ראש ממעלה למטה לשם אישור לדבריו.

– הראני נא מה יש בצקלונך?

הוריד קנטור את צקלונו, הוציא מתוכו לחם קיבר יבש, מגבת, זוג לבנים, סוודר ישן, מטפחת אף, פקעת חוטים ומחט תקועה בה. ובאחרונה – זוג תפילין בכיס קטיפה, שעליו מרוקמים מגן־דוד, שמו והתאריך של ה“בר־מצוה”, סדור ותנ“ך קטן. מכל אלה בחר הליטיננט בכיס התפילין, הוציא בזהירות את ה”של יד" ואת ה“של ראש” בבת־אחת, התבונן אליהן מתוך סקרנות וכובד־ראש, כמו אל דבר מסתורי. קנטור קפץ אליו והצמיד את שפתיו אליהן, כשהן ביד הליטיננט, ונשקן.

– האלה הן מה ששמים לכאן ולכאן? – שאל הליטיננט והראה על מצחו ועל זרוע ימינו.

תקן לו קנטור ברמיזה את השגיאה והראה על הזרוע השמאלית. השיב הליטיננט את התפילין לתוך כיסן, פתח את התנ“ך וקרא בקול: " Pentateuch”

– זהו הביבל! – אמר – טוב מאד. ניכר שאינך קומוניסט. הראני נא, מה בכיסך.

הפך קנטור את כיסיו הריקים החוצה. רק מאחד מהם הוציא אולר ומהשני ארנק, שבו היה שטר רומנובי של חמש מאות רובל. אז מצא לו שעת הכושר לחזור עוד פעם על שעורו בגיאוגרפיה ואמר:

– רומניה, קישינוב, קונסטנצה, קונסטנטינופול, פלשתינא, יפו, ירושלים. – והורה בידו אל החלון, כלומר אל הדרך.

– לא, חביבי. בלי רשיון ובלי ויזה אי אפשר – אמר הליטיננט והניע בראשו הנה והנה – חובתי למסור אותך בידי הסגורנצה. ואולם מכיון שמצאת חן בעיני ובאת אלי ביום חג הולדתי בשעה שאני מחכה לאהובתי היפה, שתבוא עוד מעט לברכני ותשאר עמי לכל הלילה, אחונך ואשלחך בשלום למקום שבאת משם.

ידע הליטיננט שבחור זה העומד לפניו אינו מבין לשפתו ואינו מרגיש בחדוה הסוערת בקרבו בערב זה והוא רצה דוקא שירגיש וידע זאת, ועל כן נכנס לחדר השני ושב משם כשאחז בידו כוס קוניאק וחתיכת גבינה שוויצרית בין שני ביסקויטים, נתן לו ואמר:

– שתה לחיי ולחיי אהובתי היפה.

באין ברירה לקח, מה שנתן לו, קרא פעמים: לחיים! וישת.

ואל פלורסקו אמר הליטיננט:

– קחהו והחזירהו לעבר הנהר. אך אל תעשה לו כל רעה בדרך ואל תקח ממנו מאומה; וגם אל תתן לו לנטות ימינה ושמאלה, כי בנפשך הוא.

– כן יהי – אמר פלורסקו.

– האכר עם העגלה נסע לדרכו, ואני הלכתי לדרכי ופלורסקו מלוה אותי – סיים קנטור את ספורו – טיילתי שמה ובחזרה בלילה אחד. אך בקרוב יהיה עלי לשים שוב את פעמי אל אדמת הקודש, שרומניה זכתה בה מן ההפקר. והפעם בסירה, כי הקרח שעל הנהר לא יחכה לי. צר מאד שהחבורה תדאג לי ושושנה יותר מכלם. אך מה יכלתי לעשות? וכי יכלתי להפקיר את התפילין ואת שאר חפצי? בהזדמנות הראשונה אשלח להם מכתב, שירגיע אותם. עיף אני עד מות. אלך לישון ובקרוב נדון, מה לנו לעשות.

קנטור יצא מאת מנדלייב והלך לו, והדסה באה עטופה במטפחת חורף. היא השכימה קום ומהרה אל מנדלייב לדעת מפיו, מה מלילה. מנדלייב חרד מאד בראותו אותה ושאל:

– הלא ראשך כאב אמש ואיך יצאת בבוקר מן הבית?

– לא יכלתי להתאפק ולחכות עד שתבוא אלי בערב – אמרה מצטדקת – כל הלילה סרה השינה מעיני, כי דאגתי לך ולמיכאלי.

– מיכאלי כבר שם. חבל, שלא הלכת גם את עמם. כי אז הייתי שקט יותר.

– אבל אז לא הייתי שקטה אני – ענתה לו – השתדל, שנעבור יחד ונהיה שנינו שקטים.

– נקוה שגם זה יהיה בקרוב. אם נעבור יחד ואם כל אחד לחוד, ובלבד ששם נהיה יחד.

הוא הלך לעבודתו, והיא נשארה עוד בחדרו להכניס בו סדרים, כי לא יכול מנדלייב להתמהמה עוד. מטעם זה לא סיפר לה גם את מאורע קנטור. דחה את הדבר לערב.

הימים ימי אדר. עוד נלחם שר החורף הזקן הקשה, הרוגן והרוטן, עם שר האביב הצעיר, הבהיר, הרך והיפה, השר את המנון החיים ושיר תחיית המתים. “סבתא יבדוכה” רוקדת ביניהם את רקודי הערבוביה והתוהו ובוהו; מראה פנים שוחקות פעם לזה ופעם לאחר ומסכסכת אותם זה בזה. קור וחום, ברד וגשם, רוח, שלג ושמש משמשים בערבוביה. אך מי שחונן בחוש הריח מכיר סימנים מובהקים, שה“סבתא יבדוכה” תצטרך להסתלק והאנרכיה לא תאריך ימים והנצחון יהיה לצדו של הצעיר הבהיר והיפה. מחנות העננים הקודרים זזו, והשמים שמשתחררים מהם מכחילים. האדמה, המשתחררת מהשלגים, משחירה ומוריקה, פה ושם מציצים עלעלים של שלגית וסגל, כעיני אפרוח המציצות מתוך ביצה שנתבקעה. הנהר יצא לחפשי מתחת רקועי הקרח ומימיו מכסיפים. הלילות קרים עדיין. אך זרם של רוחות חמימות וריחות של צמיחה ופריחה, פריה ורביה עולים ומתגברים. הרוח פורטת על מיתרי הטבע וקולות נגינה חשאיים מתנשאים באויר. גם פני האנשים מסבירים ומצהיבים. גבם מזדקף, מתישר, קמטי פניהם מחליקים ועיניהם שוחקות – נשבר עול החורף מעליהם; רוח האביב נשבה עליהם.

בעולם הפליטים התעוררות והתרגשות. המשלחת שנסעה למוסקבה מטעם הפליטים חזרה ונמצאה בקארפובה; וכפי שמוסרים מפה לאוזן הצליחה מאד בדרכה. הועד המקומי קיבל רשיון לקרוא לועידה מצומצמת, שבה תתן המשלחת דין־וחשבון על נסיעתה ותוצאותיה. היתה שעת רצון מלפני השלטונות והרחיבו את הצמצום. הזמינו צירים מכל הקומבז’ים. אל הפתיחה התאספו באי־כוח של כל מוסדות השלטון. גם המחלקה המיוחדת שלחה אל הפתיחה שני באי־כוח: את מנדלייב ואת פטרובסקי. החוגים הרשמיים התיחסו ב“דרך־ארץ” אל המשלחת, שזכתה להתקבל במוסקבה ובשאר המרכזים הגדולים ולשוחח על המצב עם ה“אריות” ואדירי השלטון. הפתיחה היתה חגיגית. המרצה הראשון והעיקרי היה החבר סיקרא, חבר הועד המרכזי של פועלי ציון, שנזדמן להיות באזור הגבול הרוסי־רומני והתנדב לנסוע עם המשלחת, כדי לפתוח לפניה את שערי ארמונות המושלים ועזר בהרבה להצלחתה. הוא שב אתה יחד לקארפובה וקבל על עצמו להרצות ראשונה. ההרצאה היתה רבת ענין ותוכן ועדוד. סיפר על פרטי הראיונות, הפגישות והשיחות עם רבי השלטון וגדוליו. כולם הראו עירות יוצאת מן הכלל, הבנה בבעיה מסובכה זו, בעית הפליטים, והשתתפות נאמנה בגורלם המר, והנם חדורים כולם רצון טוב לחלצם מן המיצר. לשם זה עומדים לשלוח בקרוב ועדה ממלכתית אל הגבול עם ביאת־כוח רחבה, והיא תפתור את השאלות על דעת עצמה וכו'.

אחריו עלה ראש המשלחת וסיפר באיזו חמימות נתקבלה המשלחת מאת ראשי הקהילות שבערים הגדולות שעברה בהן. הלב העברי ער ודופק בכל מקום, עם כל הצרות והפגעים שעברו ועוברים עוד עליו. כולם מוכנים לעזור לאחיהם הפליטים המתגוללים על יד הדניסטר. הציג לפני הנאספים את שני שליחי קהילות מוסקבה, שבאו מטעם הקהילה לעבוד בין הפליטים וסכום כסף בידם לתמוך בו את הפליטים הנמצאים בחוסר כל. גם עוד קהילות הבטיחו את עזרתן. בסוף עלה עוד אחד מהמשלחת והביע תודה לחבר מנדלייב, ששמו נודע לתהלה בכל החוגים הגבוהים בגלל שרותו הגדולה לשלטונות במלחמתו נגד הבאנדיטיזם וגלוי המערה. על ידי כל אלה הביא תועלת מרובה לעניני הפליטים. הקהל כבד את מנדלייב במחיאות כפים ובקריאת הידד – והוא, המסכן, הסמיק והוריד את ראשו מבושה, כי לא הסכין באלה. מתוך התרוממות הרוח נגמרה הפתיחה הרשמית. על פי התכנית הרשמית נועדה הישיבה המעשית לועידה להיות בערב. ואולם עורכי הועידה כוונו את יום פתיחת הועידה לי"א באדר, כדי שיוכלו לערוך בערב אזכרה גם לקרבנות תל־חי וגם לקרבנות קארפובה של אשתקד על ידי חילות דניקין. חששו רק מפני באי־כוח השלטונות, שאם יבואו גם לישיבת הערב, אי־אפשר יהיה לערוך בפניהם את האזכרה לתל־חי. אמנם מפני מנדלייב לא יראו. פעולותיו האחרונות הנועזות ועבודתו לטובת הפליטים השיבו אליו את לב חבריו הקודמים והוא הוכשר בעיניהם, אבל יראו מפני פטרובסקי הפרובוקטור העלול לכל מעשה בגד ומעל; ועל כן התחכמו והתאספו סמוך לבין השמשות לפני השעה הקבועה. באו חברי הסתדרויות הנוער והרבה אורחים מן התושבים והפליטים. קראו את “יזכור” ונאמו נאומים. אך פתאום בא פטרובסקי – והאזכרה נפסקה. פטרובסקי הכיר במבוכה, שנגרמה על ידי הופעתו, אך לא אמר כלום. הלך וישב בפנה, כשפניו המעוננים העידו על רוחו הנכאה.

הועידה דנה בשאלות שעמדו על הפרק. הכריזו באופן רשמי על אחוד כל הקומבז“ים, ערכו תקציבים לכל קומבז' וחלקו את הכספים, שהביאו לתמיכת הפליטים וכדומה. מנדלייב ישב בועידה והכין לו רשימות. פטרובסקי ישב כל הזמן מן הצד ושתק. לפעמים קם, הסתובב מתוך עצבנות וישב שוב. לבסוף עזב את הועידה לאחר שגמרו את כל סעיפי התכנית וקבלו החלטות גם בדבר הועידה והלך לו. אז שבו לתכנית האזכרה. בשעה מאוחרת בלילה נגמרה הועידה וקבלו החלטות גם בדבר המגבית ל”קרן הגאולה" ועוד.

בין הידיעות, שנמסרו לא באופן רשמי מעל הבימה, אלא “ביני ובינך”, היתה הידיעה, ששלושת האסירים לויפר, קורשונוב ובלקירוב נדונו ליריה וכבר נמחו מספר החיים. נשמו כולם לרווחה. סר הפחד מעל אלה שגרמו למאסרם. הידיעה השניה היתה, שזוהר בולוטין הועם ואין כוחו עוד בידו להרע כקודם. החלטות הועידה והשמועות המעודדת, שהביאה המשלחת, הועילו להשקיט את רוחות הפליטים הנרגזות ולשכך את תלונותיהם שעוררו כמעט למרד גלוי נגד הועדים. מרי נפש היו. סאת סבלם נתגדשה. מרירות ותרעומת נצטברו בלבם הכואב ותקוה לא ראו לפניהם. ועל כן היו להם הועדים לשעיר העזאזל ושפכו עליהם את זעמם. עכשו בהודע להם התוצאות הטובות של המשלחת נרגעו וחכו בסבלנות לבוא הועדה הממלכתית, בהיותם מוכנים הפעם לכל פתרון שהוא, ובלבד להנצל מחיי כלב רעים ומרים שליד הגבול.

פרק עשרים ואחד: החוזר בתשובה והחוזר לסורו

“כלב שוטה נשך את פטרובסקי – אמרו פקידי המחלקה איש לרעהו, בהתבוננם אל הליכות פטרובסקי המוזרות בזמן האחרון – דבר־מה מתרחש בקרבו ומי יודע במה יגמור”.

ואמנם מוזרות היו דרכיו. זה כשבועים, שרואים אותו סר וזעף כל היום. חדל לטפל בשערותיו ולהתגנדר בבגדיו כקודם; פסק לבוא לאכול במסעדה הקואופרטיבית ונמנע מהמפגש עם מכיריו וחבריו לעבודה. ובכלל נשתתק שתיקה עקשנית. אף בעל הבית, שאכסן אותו בביתו, מספר בסוד, שדיירו זה נהפך פתאום לאחר ובשגעון ינהג. בערבים יושב בחדרו בחושך לפעמים עד אחר חצות הלילה. עולה לישון בבגדיו. לא פעם שמע אותו בוכה ומיבב. ויש שהוא נשאר בבית לכל היום ואינו יוצא לעבודה. נותנים לו בבוקר ובערב תה, אך הוא אינו שותה אותו ואינו מדבר עם איש מאנשי הבית. את השנוי ברוחו ובהילכותיו ראה גם מנדלייב, והוא שאלהו פעם, למה הוא עצוב־רוח ככה. אך הוא ענהו ב“לא כלום” או ב“משעמם”. ורק למחרת הועידה נפגשו שניהם, ופטרובסקי פתח בשיחה קצרה על הפליטים והביע פתאום את חרטתו על אותו מעשה שעשה, במסרו את הקבוצה הגדולה לידי המחלקה.

– חשבתי שכולם סוחרים עשירים, ספקולנטים, יסודות מזיקים לממלכה, אמר למנדלייב. רק אחר כך נודע לי שבתוכם היו אנשים גדולים ונכבדים, אמנים, סופרים, עתונאים. כפי שנודע לי יענשו אחדים מהם עונש חמור. לא טוב עשיתי.

היתה שבת בין־הערבים. מנדלייב שב מבית הנתיבות לאחר ששלח קבוצת אסורים למטרופול. עבר על־יד המחלקה וסר שמה לראות את הקומנדנט. בבית הגדול רב־החדרים היה שקט גמור, שלא כרגיל. הדלתות הפנימיות היו כמעט כולן פתוחות. נכנס לחדר עבודתו. היה בו עוד משהו מבבואת האור של יום גווע, כאותה החמימות שבגוף האדם מיד לאחר יציאת נשמתו. מאיזה מקום נסתר השמיע הצרצר את שירתו העגומה והמרגיזה. מוזר היה הדבר בעיני מנדלייב, אך נדמה לו, שבבית טמא זה שורה מאותו העצבון שהיה שרוי בבית אמו בשבת בין־הערבים. רצה לברוח מכאן, לצאת אל הרחוב במקום שצעירים וצעירות מטיילים. לקח את תיקו ופנה אל הפרוזדור. בעברו ליד משרדו של המזכיר, הציץ לתוכו מבלי משים וראה איש יושב ליד השלחן וראשו נשען על כפות ידיו הפשוטות לפניו וחבוקות על השלחן, והוא כמנמנם. בכונה השתעל. הרים הלז את ראשו – והנה זהו פטרובסקי. בקש ממנו מנדלייב סליחה על זה שהעירהו, ואמר לעבור הלאה. אך פטרובסקי התנער, קם הלך לקראתו ובקש ממנו להכנס אליו החדרה. לא יכול מנדלייב להשיב את פנין ונכנס.

– שב, חבר מנדלייב. הנך לי אורח בזמנו. שב על ידי מעט – התחנן פטרובסקי כשצנח על הכסא – תולעת נכנסה עמוק אל תוך לבי והיא זוללת זה כמה ימים ומוצצת מקרבו את כל הלחלוחית. שב. שמעתי עליך הרבה טובות. גם אני הספקתי להכירך קצת. בועידה גם כן שמעתי את שבחך. רוצה אני לגלות לפניך את לבי. אולי אוכל לגרש מתוכו את התולעת, אולי אוכל לכל הפחות להשתיקה לזמן־מה ויקל לי.

מנדלייב התיחס אליו בחשדנות. נכתם הוא בעיניו, כפרובוקטור שהולך ומפתה אנשים להכשילם לטובתו ולהנאתו. איש כזה מסוכן ואין להאמין לדבריו. ואולם ארשת פניו הפעם וביחוד קולו הרועד העידו על דכאונו, ועוררו בלבו חמלה – והוא נשאר עומד על ידו.

– הרחק כל חשד מלבך – הוסיף פטרובסקי, כאלו הרגיש שמנדלייב חושד בו – בקרוב תווכח, שגם פטרובסקי מסוגל לדבר באמת ובתמים. היודע אתה, ששעת בין־הערבים של שבת גוועת היא עתה? עירתנו בפלך וואהלין צפה לפני רגע ועמדה לפני. נדמה לי, שאני ילד. אמי עומדת לפני חלון, שזגוגיותיו מכוסות אגלי אד ומתפללת חרש בנגון עצב: “אלהי אברהם, יצחק ויעקב”. אני עומד על ידה, ראשי על ברכיה ומקשיב לתפלתה הרועדת. היא מסלסלת את שערותי ומלטפת את לחיי… למה באו פתאום הזכרונות והגעגועים האלה? אבי ואמי אינם עוד בחיים. הישנם עוד בימינו יהודים ויהודיות כאבי ואמי הטובים והישרים? הלא הכל נהרס ונחרב, נהרג ונשחט… עודך עומד על רגליך כמוכן ללכת ולי יש צורך לדבר הרבה. אנא אל תאטום את אזניך ואל תעזבני. נשמה חוטאת ונדחת אני. רגע מכריע בא בחיי, משבר נפשי, אנא עשה חסד עמי ושב על ידי. אל תעזבני לבדי.

התחנונים שנאמרו בקול רועד רווי דמעות, הנימה הדקה של געגועים ויסורי נפש קנו את לבו של מנדלייב, והוא ישב על הכסא ליד השלחן ממול בן שיחו – וגבו אל החלון. מעט האור, שהיה עוד בחדר נעלם כליל – ואפלולית הערב שררה בו. מנדלייב רצה לאמר דבר־מה, אך פטרובסקי לא נתן לו.

– לי נחוץ רק שתשמע. אל תפריע את דממת בין־השממות של שבת. אני צריך לשבת בתוך הדממה ולפלוט כל מה שנערם בלבי. אשמע בדממה את הקול הדובר בי. כובד אבן בי. מחשבה עמומה, כבדה, טורדת אומרת ומשננת ביום ובלילה: כדור עופרת לרקתך והקץ לחיים מאוסים, משוקצים. הוי, אחא, קשים ומחניקים הם החיים כשמזהמים אותם. נכנסתי לעבודה זו מתוך שאיפת נקמה בעד הורי, שנפלו על ידי שודדים פוליטיים – והשטן דחף אותי לנקום באחי. גם אתה עובד במוסד זה. אך אתה עסקת בגילוי מערת שודדים ומרצחים והבאת טובה רבה לפליטים, ועל כן מביעים לך תודה בקהל. ואני חפשתי חטאים בין אחי. הזיתי, והנה היהודים עשו להם עגל מסכה מזהב, ומשה רבנו קורא באזני לחגור חרב על ירכי ולעבור במחנה משער לשער ולהרוג כל איש וכל רע וכל קרוב – והכל לשם אושר האנושיות. אך הנה נפקחו עיני ואביט אל תוך לבי וגם אל כל אלה, שחגרו יחד עמי חרב ועברו אתי במחנה ישראל והרגנו – האם נהיה גואלי האנושיות? את מי באנו לגאול ולמען מי שופכים את דמי היהודים?… זה ימים שאני מחפש לי איש, שאשפוך לפניו את מרי שיחי. אם למות הלא יש להתוודות קודם. ואיש כזה לא מצאתי. וכי יש בינינו אהבה, אחוה, ידידות וריעות? הלא לכלבים דמינו. זאבים אנו איש לרעהו. הלמדת תנ"ך? – שאל ולא חכה לתשובה, אלא התחיל מדקלם בנגון הידוע והמקובל:

"אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ

ועַל כָּל אָח אַל תִּבְטָחוּ,

כִּי כָּל אָח עָקֹב יַעֲקֹב

וכָל רֵע רָכִיל יַהֲלוֹךְ…"

מוכה תמהון ישב מנדלייב והביט אל חברו זה היושב בצל בין השמשות. מאין לו הידיעה בתנ"ך ועוד בעל־פה?

– אל תתמה, חבר מנדלייב. גירסא דינקותא. לאחר בר־מצוה שלחוני הורי להתחנך בארץ־ישראל, גם הם חשבו לעלות שמה ולהתישב בה. השמעת על הגמנסיה “הרצליה”? ודאי שלא שמעת. על כן האזינה נא. רוצה אני לספר על פרק אחד בחיי. יש נקודה קטנה במרכז העולם ושמה עד היום ארץ־ישראל; אף על פי שכל העולם הסב את שמה של הארץ הקטנטונת הזאת ל“פלשתינה”; וערבים ובדוים יושבים בה ולהם מקומות קדושים שם; ובתוכה נמצאים עיר מולדתו של ישו הנוצרי וקברו – בכל זאת לא ויתר העם העברי על זכותו, שקבל בירושה מאברהם אבינו, והוא מתפלל אליה ותולה בה את תקותו. אני בליתי בה חמש שנים ולעולם לא אשכחנה…

שטף של זכרונות בא אל תוכו ולא יכול שבת במקומו. והוא קם והתחיל צועד בחדר צעדים מהירים כמורדף מהמון מחשבותיו. אחר־כך נגש אל מקומו ולקח את כסאו והעבירו לעבר השני של השלחן והעמידו ליד כסאו של מנדלייב וישב על ידו. את מרפקו השעין על השלחן ואת ראשו הניח על כף ידו. אור הירח המלא חדר אל החדר והכסיף בקו לבנבן את שני היושבים, כשני צלמים נסוכי אור קסם. שרר רגע של דומיה. אחר נשמע קול לחשו של פטרובסקי בספרו, כמו שמספרים אגדה לילדים:

– על שפת ים התיכון נמשכת רצועת ארץ קטנה, ששמה ארץ־ישראל. בה הרבה הררי סלעים, גבעות חול, בצות וגם מדבר ציה ושממון וים המלח, הוא ים המות. אך גם מישורים פוריים, שדות תבואה ופרדסים וכרמים ישנם בה. השמש יוקדת ומוצצת את זיעתך, וחמסינים משיבים עליך להט של כבשונים, אך בעמדך בצל ובנשוב עליך רוח ים קלילה, שבה נפשך אליך, ואתה נהנה מעין תענוג שבגן־עדן. שמיה טהורים ולילותיה יפים, מקסימים, ואוירה רווי ריחות בושם. בבוא הערב יוצאים תנים ממחבואם לבכות את שוממותיה ודלותה, ויללתם תפלח את כל הארץ. הסכת ושמע את אשר שרנו בהיותי בה.

והוא הטה את ראשו אחורנית, עצם את עיניו – ושירה דקה, כנגינה היוצאת מתחת מיתר כנור דק, רעדה:

מְכוֹרָתִי, נוֹף מוֹלַדְתִּי!

שְׁאוֹן גַּלִּים בַּיָּם,

וְצֵל הָרִים סָבִיב, סָבִיב,

קוֹל תַּנִּים בַּבָּר.

הֶאָח, מוֹלֶדֶת, מוֹלַדְתִּי!

תּוֹרְשַׁת קָנִים נָמָה

וּצְלִיל חָלִיל בִּדְמִי הַלַּיְלָה,

מִדְבַּר הָרִים וְחוֹל…"

והשירה נפסקה באמצע, כאילו נקרע המיתר, ואבדה בין הררי הסלעים וחולות המדבר. נדם פטרובסקי ודומה עליו, כאילו יצאה רוחו ביחד עם השירה ואבדה גם היא במרחקים – וראשו נטוי עדיין אחורנית ועיניו אל התקרה ואזניו פתוחות, קשובות, כמחפשות את הצלילים שאבדו.

מנדלייב היה כמוקסם.

– פטרובסקי הטוב, פטרובסקי היקר! – לחש מנדלייב, כאוהב הלוחש באפלה אל אהובתו – למה נאלמת? הוסיפה נא עוד.

– ומה, אחא, נושכת השירה, צובטת? – לחש פטרובסקי, כמו מתוך חלום – הכלה גם נפשך ומיחלת לדבר־מה נאצל ונשגב? שמע עוד.

והוא התחיל מדבר כהוזה:

בארץ זו של מדבר הרים ושל בדוים ההולכים יחפים כתועים או מתנועעים, כמו בנדנדה, בשבתם על דבשת גמלים גבוהים מכוערי פנים וגוף ואצילי הליכה, כשייכים נכבדים זקנים, ששבו ממכה הקדושה, ושרים שירי יגון. ובבוא שעת התפלה הם פורשים אבעיותיהם על החול, רוחצים את ידיהם ורגליהם, כורעים ברך חמש פעמים ביום, משתחוים ומתפללים לאלוה ולרסול מוחמד. ובנותיהם יוצאות אל הבאר עם נזמים באפן וצמידים על ידיהן ומחרוזי מטבעות תלויים להן על פניהן המלוכלכים בצבע וכדי מים על ראשן, ממש, כמו שמסופר בתורה בימי רבקה. וערבים רוכבים על חמורים קטנים שנוערים להחריד אנשים; ונשיהם הולכות אחריהם ברגל ונושאות על ראשן סלים עמוסי משא… הנה בארץ זו על חולותיה שעל שפת הים התחילו יהודים חולמים בונים קריה חדשה, ככנענים וכצורים הקדמונים, וקראו לה: תל־אביב. המבין אתה את פרושו של שם יפה זה? חרבה הארץ, חרב העם, מפוזר כאבק על שבעה ימים – ופתאום באו ימים, שהמפוזרים שבים אל ארץ זו ובונים על חולותיה עיר ושמה דוקא תל־אביב!… התנערו אנשים ומתחילים שוב מ“בראשית”, מהאביב! קטנה היא עיר זו, קטנה מכפר קטן פה; רק שני רחובות וחצי בה וגם הם קטנים וקצרים, ומספר בתיה אולי למאה יגיעו. וכבר מתנוסס באותו הרחוב, הנושא עליו את שם הרצל – שמו של הוגה הרעיון הנשגב של מדינת היהודים, – בנין יפה הנקרא גמנסיה “הרצליה” ומספר תלמידיה עולה על מספר תושביה. שולחים אליה בנים מכל הארצות וגם אותי שלחו אליה. חמש שנים למדתי בה ויחד עם שאר חברי שרתי במקהלה.

והוא התחיל שוב שר בקול כבוש:

"כּקוֹל רַעַם הַרְעֵם

בַּהֲמוֹן מֵימֶיךָ;

מְסִלַּת צִיוֹן נָא סוֹל,

נַחְנוּ אַחֲרֶיךָ.

הָלְאָה יַרְדּן הָלְאָה זְרוֹם

לְיָם הַמֶּלַח שָׁמָּה;

גַּל לְגַל, תְּהוֹם לִתְהוֹם

יְסַּפֵּר בִּדְמָמָה,

כִּי מִמִּזְרָח, מַעֲרָב, צָפוֹן וְדָרוֹם

עוֹד בְּאַרְצךָ נִהְיֶה לְאוֹם

וַאֲלֻמָּתֵנוּ קָמָה".

מה טובו ומה יפו הימים והלילות שם! הראית שקד בהתכסותו כולו ציצים לבנים, ככלה ביום חופתה? ההרחת מימך את ריח ההדר בפריחתו? הראית עץ תפוח הזהב והלימון עמוסי פרי בשל לנוגה שמש שוקעת? הוי, אחא, מה מתגעגע אני לימים ההם! הארץ ההיא, הגמנסיה שלמדתי בה והחיים שחייתי בתל־אביב לעולם לא ימחו מעל לוח לבי. אז חלמתי ביחד עם חברי את חלום עמי; אז נשבעתי ביחד עמם להקדיש את חיי לארצנו; ללכת להחיות את הגליל היפה, הנשגב והשמם, שצל הקנאים עדיין מרחף על הריו וסלעיו, ליבש את הבצות, לחרוש. לזרוע ולנטוע… אך חלום הזהב נתבדה ואת שבועתי חללתי…

הוא כסה בידיו על פניו ויבבות עצבניות נשמעו באפלה.

מנדלייב אינו יודע את נפשו. פטרובסקי האציל עליו מרוחו והזיתו, וגם הוא היה כחולם והוזה. רעידות גיל וגעגועים עד כלות הנפש, לארץ שלא ראה, עברו בו בשמעו את דברי חברו לעבודה במוסד זה, חבר מוחרם ומנודה. הוא נתעלה עתה בעיניו וחש אליו קורבה נפשית. לא פרובוקטור הוא הצלם האפל המוגה באור ירח חוור היושב על ידו, אלא צעיר עברי, שזכה להיות באותה הארץ, והוא שומר בלבו זה שנים אחדות את הודה ותפארתה. אמנם חוטא הוא, אך חוזר בתשובה ויש לקבלו. רוצה לשבת במחיצתו כל הלילה ולשמוע את ספוריו להקשיב לשיריו. הוא קם בלאט, נגש אליו, אחז בכתפו והוריד ראשו קרוב לראש פטרובסקי כמתכוון לנשקו. אך הלז נזדעזע, הרים את כתפו ונער מעליה את יד מנדלייב, הטה את ראשו הצדה וקרא בקול אפל עבה, כמתכת כבדה:

– אסור. אל תגע בי. הזהר מנשימת אפי. למה תספה בעווני?

מנדלייב עמד משתומם. לא הבין את דברי חברו. ואמר לו:

– טוב. לא אגע בך, אך ספר עוד. הנני מוכן לשבת על ידך כל הלילה.

– מה אספר לך? – אמר פטרובסקי וחבלי הקסם שנאחז בהם נקרעו וגלימת הקודש הוסרה מעליו. – לא זכיתי להיות בין בוני הארץ. בעל־כרחי הוציאוני מן הארץ בהתחולל המלחמה – ואני שבתי הביתה. כאן אבדו לי הורי וכל אשר להם. מעשה רגיל בימינו אלה. נותרתי בדד וגלמוד. גרגיר בים של חול. בעל אופי חלש ומושפע מאחרים. וכך הייתי לחזיר מגואל בין המון חזירים נאלחים, המתגוללים בסחי ורפש, בהמה גסה וטמאה בתוך עדר של רבות, גנוב ונאוף, כחש ובגוד ומעול ושר יחד עם כולם:

"זֶה יִהְיֶה קְרָב אַחֲרוֹן בְמִִלְחֶמֶת עוֹלָם,

עִם הָאִינְטֶרְנַצִיוֹנַל יֵרוֹם, יִשָׂגֵב אָדָם"

כן. אנו מתרוממים ונשגבים. קרבנות נקיים לאלפים מקריבים כהני הצ’קה, אלפי פליטים וחלוצים טבעו בנהר, נרצחו במערות ורבים מאוד מתענים בבתי הסוהר, מוכים ושדודים – והכל על קדושת המהפכה, כדי להרים את האדם ולשגב אותו…

הוא נשתתק שוב.

– ומה אתה חושב לעשות להבא? – שאלהו מנדלייב וכבר חשב תחבולות כיצד להציל את הצעיר הזה המתודה והמתחרט.

– להבא? – חזר פטרובסקי על מלה זו וענה: – השתתפנו בועידה ושמענו שמועת שמחה של גאולה קרובה. תבוא בקרוב הועדה הממלכתית. חלק מהפליטים יעבור בודאי את הגבול ברשות או שלא ברשות, חלק ימות וחלק יתפזר למקומות שונים וימשיך שם את קיומו העלוב והמעציב. באופן כזה יגאלו כולם ויחלצו מידינו הנקיות. ואנו הנבלים, אם רק ישאר בנו משהו, שקוראים מצפּוּן, נטיח ראשנו בכותל, או ננפצו אל סלע.

– ברח לך, פטרובסקי, מכאן! עזוב הכל וברח! – התפרצה קריאת מנדלייב – הצילה את נפשך ושוב לארץ, שאליה אתה מתגעגע.

פטרובסקי קם, הניע בראשו מתוך יאוש, וחיוך רע, לעגי נגלה על שפתיו.

– לא, מנדלייב הטוב. עצתך באה לאחר זמן, כמו חרטתי. האדם היה פעם בגן העדן; וכאשר גורש משם, שם אלהים חרב מתהפכת על הפתח. השמעת על אלישע בן אבויה, שנהפך לאחר? גם באזני קורא הקול: “שובו, חוץ מפטרובסקי!” סגולה יש לארץ־ישראל, שהיא מקיאה את הטמאים בחייהם וגם אחרי מותם. לפני יש רק דרך אחת – דרך האיש שהתחרט לאחר זמן.

– הוא שתק רגע. ואחר פנה אל מנדלייב בקול תחנונים:

– אם יקרך המקרה להיות פעם בארץ ותבקר את תל־אביב, תלך אל אותו הבנין היפה, הרחב, החוסם בעד רחוב הרצל מזה ובעד החולות שמאחוריו, ותפרוש בשלום המוסד היקר, הנושא עליו את שם מחולל התנועה ובשלום מוריו. ואם יודע אתה להתפלל – התפלל שם ליד הבנין, כמו לפני מקדש, בעד נשמתו החוטאת של מי שהיה תלמיד בו, וחלם את גאולת עמו. זכור את שמי: פנחס בן אליעזר…

פתאום חרדו שניהם. בתוך הדממה והחשכה, ששררו בבנין הגדול והריק, נשמעו יבבות ובכי היסטרי. מהרו שניהם לחדר השני והספיקו עוד לראות גב של אשה נסה מן החדר. היא פרחה כעטלף באפלולית הערב של קיץ. הכירו בה שזאת היא בוגדנובה, בחורה יהודיה, שעבדה במחלקה זה חדשים אחדים במכונת כתיבה. היא נשלחה למחלקה מטעם המפלגה מעיר המחוז. שתקנית היתה בכינית ועגומת פנים תמיד.

– נערה מוזרה ועצבנית. בכל מקום שאינך מחכה לה שם היא – אמר פטרובסקי. בצאתו מהחצר התקרב אליו חרש כעין צל, זאת היתה בוגדנובה. היא חסמה בעדו את הדרך ואמרה:

– סליחה, חבר מנדלייב.

הוא עמד מתפלא וחכה לדבריה.

– היש ממש בידיעה זו?

– באיזו?

– שיפתחו את הגבול ויתנו לפליטים לעברו ויסייעו בידם לנסוע למקום שהם רוצים? היתנו גם לי בזכות אמי לעזוב את הארץ? בי נהרג, אחותי נאנסה, ביתנו נשרף. השמעת על הרוצח טיטיונין? אחי נצטרף אל הקומסומול ואינו רוצה לדעת דבר על אודותינו, נשארנו אני ואמי המסכנה, הנזונה ממשכורתי, שאני מרויחה כאן ושולחת לה.

היא הנמיכה את קולה והוסיפה:

– יש לנו קרובים בארץ־ישראל. אבי קנה שם אדמה לפני שנים אחדות. אמור: היתנו גם לי רשות בזכות אמי לנסוע שמה?

– הזדייני בסבלנות; אפשר, שתגיעי לכך – אמר מנדלייב כדי לנחמה.

– שמעתי את דברי פטרובסקי ואבך. חבל עליו. אך אל תאמין לו ואל תתן לו לעלות לארץ־ישראל. אינו ראוי לכך, הוא שטן, נבל, בוגד, ואנסן. סכנה להיות עמו תחת גג אחד, כשאין שם אנשים, אל תאמין לו.

מנדלייב הלך מעם בוגדנובה נבוך בהרגשה עכורה וקשה. העונג הנעלה וההנאה המרובה, שהיו לו הערב בשבתו עם פטרובסקי ובשמעו את השתפכות נפשו ואת עזוז אהבתו לארץ־ישראל, לתל־אביב ולגמנסיה אשר בה, התנדפו ופגו בגלל דברי הבחורה המוזרה. כל הדרך חשב בכל זאת על הבחור, ששמו העברי הוא פנחס בן אליעזר, תלמיד הגמנסיה “הרצליה”. מי הוא? החוזר בתשובה ותוהה על מעשיו באמת, או נשמה שהשחירה, ולא תלבין עוד, והוא נתכוון בדבריו רק להתעותו ולצודו בחרמו, כדבריה? קשה לו להאמין בכך.

כשבא אל הדסה מצא אותה עגומה מאוד. ניכר היה שבכתה. בראותה² אותו נזדרזה להיטיב את שערותיה ולהסביר לו פנים. התחיל מנדלייב חוקר אותה. לא יכלה עוד משול ברוחה והתפרצה בבכי:

– אני מהרהרת כל הזמן במיכאלי. מי יודע, מה לו? ילד רך וענוג. איני יכולה עוד לסבול – קראה בקול קפריסי – המקום הזה מזכירני תמיד את אסוני. פה נגזלו ממני אבא ואמא היקרים. יושבת אני בטלה כל היום ואוכלת לחם חסד, כל עוד שהיה מיכאלי עמי, היה לי עם מי לבלות את הזמן, לשוחח, לקרוא. אתה עסוק תמיד ואני נמקה בבדידותי ובשעמומי. עד מתי?

– אנו קרובים אל מטרתנו, הדסה. עוד מעט ומלא צבאי ואשתחרר גם אני מגלותי. היי מוכנה.

– אני מוכנה מזמן. מחכה אני רק לך.

– שוב את בשלך – אמר באי־רצון – כמה פעמים הסברתי לך, שאיני כאחד הפליטים. אם אתפש, חלילה, אז דיני אחר גם מעבר מזה וגם מהעבר השני. אסור לי לסכן אותך ואסור לך להכביד עלי. את תעברי עם קנטור. הוא ידאג לך כמוני. ואני בהזדמנות הראשונה אבוא אחריך.

היא חפצה לענות. אך הוא הקדים ואמר:

– יודע אני, מה שאת רוצה לאמר. בחנתיני ויודעת את, שבלעדיך ובלעדי מיכאלי חיי אינם חיים. את יודעת גם כן, כמה אני סובל מעבודתי ומהסביבה, שאני נמצא בה. ועל כן החשש שלך הוא חשש שוא. קשור אני בשבועה עד עת ידועה.

נרגעה הדסה ונשתתקה. הוא שמח, שדבריו נכנסים אל לבה. יש תקוה, שקנטור יעבור בקרוב את הגבול ויקח אותה אתו. כבר דבר עמו. ברגע האחרון בטל את רצונו לספר לה על שיחת פטרובסקי עמו. דחה לפעם אחרת, כי הרגיש עיפות גדולה, והלך הביתה.

למחרת הבוקר בלכתו למקום עבודתו הלמה אותו הידיעה, שפטרובסקי איבד את עצמו לדעת בלילה ביריה…

החרטה היתה כנה, אבל לאחר זמן. אכן קיים מה שנאמר: “ושוב יום אחד לפני מיתתך”…

ריחות הפסח מטיילים בכל רחוב וסמטה. עם כל העניות והדחקות, צעדי הרעב הנשמעים ודכדוך הנפש והעגמה שבכל בית – לא רצו היהודים לוותר על “הא לחמא עניא”. העסקנים הצבוריים שבעירה הרעישו עולמות. השתדלו בפני האיספולקום והמחלקה המיוחדת. בשני המוסדות האלה, כמו בשאר המוסדות, ובעיקר ב“פרודקום” (הועד להספקת צרכי אוכל) היו הרבה יהודים מילדי המקום, כמעט כל אחד יש לו הורים, סבים וסבתות, דודים ודודות ושאר קרובים והם גזרו עליהם להשיג קמח למצות ויהי מה. מנהל המחלקה החדש שנשלח לא מזמן, החבר רוחלין, בא לקארפובה והביא אתו את אמו, והיא אשה אדוקה שומרת מצוה קלה כחמורה. והיתכן, שתאכל חמץ בפסח? בזכות כל אלה ובזכות הפקידים בעצמם שנפשם גרסה למצה, נמסרה לועד הקהלה כמות חיטה הדרושה לפסח. הכשירו טחנה וטחנו קמח לפסח כדת וכדין. טחנו אפילו קמח “מצה שמורה”. בזכות זו קבל גם ה“קומבד” קמח מיוחד לעוגות “פסחות” בשביל הנוצרים. נתנו עצים, נתכשר התנור הצבורי שבבית הקהל והתחילו אופים מצות. העירה חיתה ממש, כשנראו שני הסבלים, שיש להם “קונצסיה” – “חזקה” מימים ימימה לשאת מצות לבתי המזמינים. והנה הם מהלכים ונושאים במוט בשנים סדין לבן, שמתוכו מציצות מצות מרובעות חמות, המושכות אליהן את עיני כל עובר ושב, וכולם מריחים את ריחם ובולעים את רירם. אספו גם “מעות חטים” וחלקו בין עניים. הכל כמנהג היהודים, כאלו לא היתה מהפכה בולשביסטית כלל ושודדים לא פרעו פרעות ואין לנין וטרוצקי בעולם. “היהודים נשארים יהודים בכל מקום ובכל זמן” – אמרו כולם לא בלי גאוה לאומית.

כשבוע לפני הפסח הגיעה ידיעה אל המחלקה, שבכפר הסמוך אל הגבול היתה התנפלות נועזה. בזזו מהכפר פרות אחדות, סוסים וכסף מזומן. אנשי הכפר נזעקו. היו יריות. נהרג אכר ושנים נפצעו. כדי למנוע את האכרים מדלוק אחריהם, הציתו השודדים כמה בתים במקומות שונים. בתוך המהומה נעלמו הם על המלקוח והביזה ולא נודע מקומם. היו שתי השערות: אחת, שאלה היו סתם שודדים, שארית איזו באנדה עזת־נפש. השניה – שאלה הם חיילים רומנים, שצלחו את הנהר לשם שוד. ראיה להשערה זו שמשו עקבות טלפי פרות וסוסים ורגלי אנשים בבוץ שליד הנהר. סגן מנהל המחלקה הקארפובית, טרוטין, חוקר הדין החדש, קרפינין, ומנדלייב יצאו אל אותו הכפר לשם חקירה. שהו שם לילה ויום. אחר כך נסעו הסגן וחוקר הדין לכפרים השכנים בקשר עם אותה ההתנפלות – ומנדלייב חזר רכוב על סוסו לקארפובה.

היום היה מעונן. בצאתו מהכפר התחיל מטפטף גשם דק אביבי, ריחני, המרביץ את האבק ומרכך את פני האדמה. מעבר לנהר נראתה כמו דרך ערפל שמש זורעת אבקות אור. בדרכים היתה תנועה רבה. מולדבנים חרשו את שדותיהם, בכרמים גלו את הגפנים מתחת לתלי העפר, שתללו עליהן בסוף הסתו להגן עליהן מפני הקור והכפור. נשמעו שריקות ארוכות של טחנות קיטור. הסתובבו כנפים של טחנות־רוח על ראשי גבעות והרים. רק מעבר השמאלי מזה לא נכרו סימני חיים. הכל עמד דומם במצב הריסה. נשמו הדרכים. השדות ריקים. האכרים אינם מאמינים עדיין בשלטון החדש. הוא מפיל עליהם אימה. הקומונה הנוראה והרזוורסקה מפחידים אותם. ועל כן הם נמנעים לעת עתה מצאת לחרוש ולזרוע, אף על פי שהשלטונות מאיצים בהם ומבטיחים להם הרבה וגם מאימים בכל מיני איומים קשים. רק העגורים והחסידות יודעים את חובתם כלפי מולדתם ובלי כל תנאים, הפצרות ואיומים שבים הם אליה בשירת תרועה וצהלה ועושים את המוטל עליהם – מכריזים על בנין קנים בעבודה עצמית ועל פריה ורביה. מחיה את השממה גם העפרוני העליז בטוסו במרומי האויר התכול ורוממות האביב בגרונו.

הגשם הקל, הדק והמתמיד הרטיב את אדרת הדרך שעל מנדלייב, וטפות טפות מטפטפות מעל כובעו ומעל אדרתו, אך לא איכפת לו, כשם שלא איכפת לו כל מה שאירע בכפר והשממה שמסביב. הוא כאן זר וזמני. חודש אחד פחות, חודש אחד יותר – והוא יחדל להיות כאן “חבר”. על כנו ישאר עוד זמן ידוע, כדי לקיים את שבועתו, שנשבע לעוזרוב. אך רוחו ונשמתו, לבו ומחשבותיו שם. עוד ימים אחדים, והדסה תעבור את הגבול ביחד עם קנטור ואז חפשי יהיה גם הוא. יגיש כתב פטורין למחלקה ואל יאמרו עליו, שעזב את משמרתו וברח… נזכר פתאום בפטרובסקי וחשב, שיש בודאי עוד בחורים רבים כמוהו, שהצרו ומיצרים לאחיהם; אך כבר כבתה בלבם הנקודה היהודית וליחם יבש. לא כן פטרובסקי, שנשאר בו משהו מריח ארץ־ישראל, ועל כן התעורר בו מצפונו. וכדי לרצות את עוונו שם קץ לחיי חטא וזוהמה, שהיו באמת רעים, כמו שספרו אחרי מטתו.

לעירה נכנס בשעה שתים בערך אחר הצהרים. כשהגיע לרחוב, שבו נמצאה המחלקה, התפלא בראותו את הרחוב כמעט ריק מאדם, אף על פי שהיום היה ערב שבת. ואם היה למי שהוא מתושבי הרחוב ההוא הכרח לעבור בו, נזהר. הלך בצד כמתגנב. בעוד שברחובות אחרים התהלכו אנשים אנה ואנה כרגיל. בהתקרבו עוד מעט ראה מרחוק משמרת פרשים עומדת ליד שער החצר של המחלקה. דרבן את סוסו העיף והרטוב, וזה התחיל דוהר. אך לקרב אל המחלקה לא יכול; כי קדמוהו שלושה קוזאקים פרשים וגדרו בעדו את הדרך.

– אסור, סור מכאן!

רצה לאמר דבר־מה. אך אחד הפרשים גער בו:

– אמרו לך פעם שאסור. סוב לאחוריך!

נסוג אחור וצפה מרחוק מתוך השתוממות לאותו הבית. כעבור רבע שעה ראה חיילים רבים יוצאים מן המחלקה, עולים על סוסיהם, שעמדו בחצר, ויצאו דרך השער הפתוח אל הרחוב; אליהם הצטרפו גם אלה, שעמדו בחוץ על המשמר; הסתודדו ביניהם קצרות; הסתדרו זוגות־זוגות. זעומים היו, כולם מרוגזים.

– לדרך! – פקד הראש שבהם – והמחנה זז בכוון לבית החרושת.

נכנס מנדלייב אל החצר ברגל, כשהוא מוליך את סוסו בפרומביה, והוא מלא סקרנות. ראה את בוגדנובה יוצאת מתוך דיר העצים חוורת, נבהלה ופרועת שער. הכיר בה, שהיא רוצה להתחמק מפניו, שלא יראה אותה בקלקלתה. אך הוא קרא בשמה והיא עמדה. לשאלתו סיפרה לו, שהבוקר הביאו אסיר צבאי, כנראה מן החשובים. כשלוש שעות לפני זה באו חבריו, עשרים וחמשה פרשים עם קצין בראשם, ואמרו לשחררו בכוח.

– איזו בהלה, איזו מבוכה הכניסו שדים אלה! – קראה – כולנו ברחנו מן המשרדים והסתתרנו. אימו להרוס ולהחריב הכל. כפי הנראה השפיע עליהם החבר רוחלין, שילכו להם. ואפשר שלקחו אתם את האסיר. אנכי הייתי כל הזמן בדיר, כי יראתי מפני הרוצחים האלה, ולא ראיתי דבר.

נכנס מנדלייב אל החדר הגדול, שנועד בשביל הקהל. אי־סדר גמור שרר. הכסאות מפוזרים ואחד שבור. השלחן עומד לא במקומו. על הרצפה בוץ ורפש ונירות קרועים. נכנס לחדר המזכירות. על הדרגש שכב אדם בידים כבולות לאחוריו ופניו אל הקיר.

– מה קרה? – שאל מנדלייב את הלבלר, שישב ליד השלחן בהול, נרעש וחיור.

האסיר עשה מאמץ, הרים את ראשו, הסב אותו אל מול חלל החדר, כדי להסתכל בפני הבא.

– כן, כן. זהו סרגייב – הוסיף האסיר – אל תתמה. כך הוא בימי שלטון המועצות. אתמול היית טרוצקי, לנין, קמיניב, רקובסקי – והיום אתה כבול. כצאן לטבחה, ומחר יעמידוך אל הקיר וחסל.

– איך זה? בעד מה ולמה? – שאל מנדלייב משתומם. לבו כאב לראות את מיטיבו בכך. אמר לגשת אליו, אך סרגייב אמר לו בחיוך מר:

– אל תקרב אלי, מנדלייב, פן יבולע גם לך. סרגייב הוא עכשו יסוד מזיק לשלטון רספס"ר. אבל היה בטוח, שעוד יבוא יום ויווכחו בצדקתי ובכוחי. כל המנוולים האלה עוד יבקשו סליחה ממני בעד העלבון הזה. היום באו עשרים וחמשה. אך גם בלי כוח זה ישחררוני. ימח זכר אמי מלפני, אם לא יהיה כדברי.

נכנס הקומנדנט, וסרגייב נשתתק. צוה והורידו מעל ידיו את הכבלים. סרגייב קם, הזדקף, החליץ את זרעותיו ואת כל גופו. באצבעותיו סידר את שערותיו הפרועות. הקומנדנט רמז לו, שילך אחריו.

– להתראות, חברים! – אמר סרגייב בהשתחויה קלה מול מנדלייב והלבלר ויצא אחר הקומנדנט.

– ברוך שפטרני מהבאנדיטים הנוראים – אמר הלבלר אחר צאתם – יראתי פן יפוצצו את הבית ואותנו. רוחלין הבטיח להם לגמור את החקירה במשך שבוע ורמז להם רמז הבטחה, שישחררוהו – והניחו לנו.

– ובמה מאשימים אותו? – שאל מנדלייב.

– אין מגלים. קונספירציה חמורה. כנראה בפשע מדיני חמור. בריגול או בפטליוריזם.

כעבור יומים בערב נכנסה לדירתו של מנדלייב נאטאשה, אשתו של סרגייב. ברגע הראשון לא הכיר אותה. נאטאשה, שהיתה לפני שנתים צעירה נחמדה, טובת מראה ומלאת חן, לבושה תמיד כבובה ומקושטת – עמדה עתה דכה, עלובה, מעוררת רחמים ברזונה ובחיורונה, במראה החולני, בשמלותיה התלויות עליה ללא תואר והדר ובמגפי החיילים הגדולים והכבדים, שעל רגליה הקטנות והדקות.

– נשתניתי בהרבה? – שאלה את מנדלייב, בראותה אותו עומד ומביט עליה במבט עמום ואפל – אל תשתומם. כך הוא. בעלי שלחני אליך, איני יודעת מה רוצים ממנו. מאז באו הבולשביקים מתאנים אליו ועוקבים את צעדיו. אינם יכולים לסלוח לו את עוונו, שעבד בצבא פטליורה, ומאשימים אותו בארגון מרד נגד הסובייטים. מצאו מחסן נשק באחד הכפרים וזוקפים את הדבר משום מה לחובתו… ימי חגינו ממשמשים ובאים ולי אין אף פרוטה. שלנו מסתקלים ממני על שנישאתי ליהודי בולשביק, ומשלכם איני יודעת איש. בין כך ואני גוועת מרעב. רוצה אני לנסוע לאיבנובצי להשתדל בעבורו. יש לו שם מי שיעמוד על צדו. אך אין לי להוצאות הדרך.

רחם מנדלייב את האשה המתנוונת ואובדת בעניה ובסבלה; זכר לה את חסד בעלה ואת יפיה ועלומיה מלפני שנתים ונתן לה את כל כספו המזומן והבטיח להשתדל גם בפני הועד המקומי לטובתה ולהשיג בשבילה את הסכום הדרוש לה. בפרוס החג באה אליו נאטאשה שוב והודתה לו על החסד, שעשה עמה, כי הועד תמך בה במדה הגונה והיא נוסעת מחר לאיבנוצי. בקשה ממנו בשם סרגייב לקבל רשיון מרוחלין לראות אותו עוד הערב, כי דבר לו אליו – ונפרדה ממנו בידידות.

באותו ערב קבל מנדלייב את הרשיון ונכנס אל סרגייב. מגודל שער וזקן היה; על ידי זה נראה כאלו תפחו פניו ועיניו קטנו. דל היה מראהו ועלוב, כמו אז בכפר בשבתו עמו בבור השבי. אחר שהודה לו סרגייב בעד היחס הטוב והעזרה שהושיט לנאטאשה, בקש ממנו לדאוג, שהועד ישלח גם בשבילו, כמו בשביל שאר האסירים מן היהודים, מצה ומאכלי פסח; כי הוא לא יאכל חמץ, אפילו, אם ידע שיגוע ברעב. יהודי הוא ורוצה להשאר יהודי. שנית, בקש, שהועד ישתדל להוציאו בערבות, מכיון שהרופא בדק אותו ומצא בו סימני שחפת מהירה. יזכור לו הועד את כל הטובות, שעשה ליהודי אניפולי, שהוא, מנדלייב, היה עד ראיה, וגם עם העדה הקארפובית. מנדלייב הבטיחהו וגם מלא את הבטחתו. אך בבוא ראש הועד למחרתו אל רוחלין לדבר עמו בענין זה יעץ לו הלז שלא יכניס את ראשו לתוך ענין רע זה ושיתרחק מן הכעור.

– זהו טפּוס של אוונטיוריסטן. הוא לא חדל עוד מהאמין במזלו של פטליורה. אינו ראוי לכך, שהועד יבקש רחמים עליו, אף על פי, שהציל את העיירה אניפולי כמה פעמים מן הפרעות. הוא הכין לו בעוד מועד כל מיני זכויות.

“הליכתו” של קנטור נדחתה מיום ליום מפני סבות שונות. כולם צפו בכליון עינים לועדה הממלכתית. נפוצו שמועות, שעם בוא הועדה יסירו את השמירה מן הגבול וכל מי שרוצה יוכל לעבור אותו קוממיות. מצד השלטונות נראו גם כן הקלה ושנוי יחס אל הפליטים בכלל ואל האסירים בפרט. מרכז היבסקציה, שנחל כשלון בשאלת הפליטים ונוכח שמשלוח הועדה הממלכתית היא עובדה שאין לבטלה, שינה עתה את הטכסיס ושלח ציר מיוחד לראות את מצב הפליטים ולבקר את בתי הסוהר ואת מעונות הפליטים. ציר זה שוחח עם שלטונות המחלקות ועזר לשחרורם של הרבה מהאסירים. תחת זה יצא הקצף על המעבירים ורבים מהם נתפסו ונאסרו. נפל פחד על שאר המעבירים ושבתו מעבודתם, ולא היה מי שיעביר את הגבול. מלבד זה נתחדדו היחוסים בין שתי הממשלות משני עברי הנהר. פעם בפעם פשטו באנדות, שבאו בלילות מעבר הנהר, על הכפרים שליד הגבול. כעסו אלה וארגנו פלוגות, ששלמו לרומניה מדה כנגד מדה ופשטו על כפרי הספר הרומני ושדדו ובזזו. התחרות־שוד זה הביאה לידי יריות הדדיות תכופות, והיתה סכנה להכנס לתוך תחום הגבול. הגיעו עוד שמועות שבמדה שמעבר השמאלי הוטב יחס השלטונות אל פליטיהם ורבים האסירים שוחררו, בה במדה הורע מצב הפליטים מעבר השני, והסיגורנצה מחמירה מאוד ועושה שמות באומללים שנפלו לידה. חדרו ידיעות שבהתחדש הטבע באביב ובצאת האכרים לחרוש את שדותיהם הם מוצאים יהודים קבורים בשדותיהם וילדים – בבארות… מטעמים אלה חדלו הפליטים לעבור את הגבול.

גם קנטור דחה את נסיעתו לזמן נוח יותר. חשב לעבור את הנהר בחול המועד פסח. אחר כך היה מוכרח לדחות את הדבר עוד לימים אחדים. אך הנה קבל ידיעה מעבר הנהר, שמצב שושנה רע מאוד והיא סובלת בלעדיו, ואם לא ימהר לבוא אליה, תטרף עליה דעתה – והחליט לעבור את הגבול ויהי מה. גם מנדלייב נעשה עצבני בימים האחרונים. בשני המכתבים שקבל קנטור לא כתבו כלום על מיכאלי, ולבו אמר לו, שאירע איזה אסון. ועל כן האיץ בקנטור שיעבור עם הדסה, ואז יהיה גם הוא חפשי יותר ויבוא אחריהם. הדסה היתה מוכנה לנסיעה זו. כל מה שאפשר היה למכור מירושתה – נמכר, מה שאפשר היה לקחת לדרך לזכרון נחבש ונארז. השאר נמסר למשפחת נתנזון לשמירה.

באחד מימי “הספירה” עלו הדסה ומנדלייב על ההר, ששם בית הקברות. קשה היה למצוא את שני גלי העפר, ששקעו ממימי השלג והגשמים ונתכסו עשבים רכים. אך לאחר חפוש מצאו את ה“שלט”, שנפל ופניו אל האדמה. האותיות הלבנות על הרקע השחור כהו במקצת, אך שמותיהם של אברהם ויוכבד בן־שלום נשתמרו יפה ודקרו את עיניהם ולבם של שני המבקרים את קברם. הדסה כרעה על ברכיה ואת ראשה שמה על תלי העפר ומררה בבכי. בקשה סליחה מאת שוכני העפר, שהנצר היחידי, שנשאר לפליטה מהעץ, עוזב את אדמת מטעו. היא הולכת באותה הדרך, שהם התוו לה בחייהם. היא תגשם את מאווים בארץ, שאליה שאפו הם. נשבעה להשאר בת נאמנה לעמה ומולדתה. התפללה גם על מנדיק, שבזכותם יעבור את דרכו בשלום. לא שכחה גם בעד שלום מיכאלי…

מנדיק עמד דום בראש מורד, פניו נתעותו מרוב התרגשות. דבריה ירדו אל לבו וזעזעו אותו. דמעות חנקו בגרונו. כאן על ההר בין אלפי קברים הרגיש, מה גלמודים ובודדים שניהם בארץ זו. פה נתקשר אליה בקשר אמיץ. ובקום הדסה מכרוע על ברכיה ודמעותיה נוצצות מקרני השמש, הרים מנדלייב את ראשו, הביט רגע על פניה, לבו התחיל דופק בחזקה והוא אחז בידה וקרא נפעם:

– הדסה! שני הגלים הללו עדים הם.

– עדים – חזרה היא על מלה זו.

ושניהם לא פרשו את הכוונה שבמלה זו ולא דברו יותר על זה. הדסה מלאה שני תרמילים, שהביאה אתה, עפר, שלקחה משני הקברים, ורשמה על אחד את שם האב ועל השני – את שם האם. יהיה לה העפר למשמרת ולזכרון. לכל מקום שתלך תקח אותו עמה. ואחרי כן אמרה לו:

– טרם עזבי את המקום הזה אולי לעולם, עליך להבטיחני, כי תציב מצבת אבן על קבר אבי ואמי.

והוא הבטיח.

היום ההוא היה לה יום צום. היא התבודדה בחדרה, התפללה וקראה פרקי תהלים. בערב נפרדה ממנדלייב מתוך שתיקה. נצטרפה לקבוצה, שבה היה קנטור, דשבסקי ועוד חלוץ וחלוצה. יחדו הלכו אל כפר אחד קרוב. שם חכתה להם סירה קטנה. המים היו בשפל. האויר שקט. הלילה אפל. הסירה התחלקה על פני הנהר השלו והביאה אותם לעבר השני, למקום שמם, בין שני הרים. שם חיכה להם רומני, שהראה להם את הדרך.

כעבור שלשה ימים קבל מנדלייב את הסימן, שהתנה עם קנטור. הם באו בשלום למחוז חפצם והנם נמצאים במקום בטוח.

פרק עשרים ושנים: הועידה הממלכתית

בעולם הפליטים אין נחת. הענינים יגעים. הפליטים האמידים, העסקנים המפורסמים, האינטילינגטים ורוב הצעירים עזבו את הארץ ועברו את הגבול בדרכים שונות. נשארו העניים, המדוכאים והאומללים ביותר: זקנים, אלמנות, ילדים יתומים בלי אב ואם, חולים כרוניים, מקוצצי רגל ויד, מקופפי אוזן, מנוקרי עין, הדיוטים, משוגעים וכדומה. כולם מרי נפש, מאוכזבי־חיים מיואשי־תקוה, עלובי־אלהים ואדם. הם בבחינת חולים, גופם מלא פצעים אנושים וכל נגיעה קלה גורמת להם מכאובים. על כן הנם רוגנים ורוטנים תמיד, מתלוננים וחושדים את הכל ורואים בהם את שונאיהם בנפש. הסיוע הכספי, ההקלה מצד השלטונות והבשורות הטובות על אופקים חדשים יהיו בשבילם כזריקות מורפיום המשתיקה את הכאב לשעה קלה. הם יודעים את צרת נפשם. רע להם. והנה עברו שבועות ועיניהם כלו מיחל ורוחם קצרה מחכות לועדה הממלכתית. כמה פעמים נפוצו שמועות: הנה היא נוסעת; הנה היא קרובה לבוא – היא איננה, הספקנים התחילו מטילים ספק בכל ענין הועדה; הנרגזים אמרו שכל ענין הועדה הוא המצאת הקומבז’ים, הרוצים לנצל את ענין הפליטים לטובתם הם והם מוליכים אותם שולל. הכספים, שהביאו אתם צירי הקהלה המוסקבאית אפסו; מחירי צרכי אוכל נפש עלו מאוד. ומי אשם בכל אלה, אם לא הקומבז’ים? הם מועלים בכספים והם מעכבים את הועדה הממלכתית מבוא, כי רוצים הם, שהגלות תמשך ויהיה להם במי לשלוט ואת מי לחלוב. כדומה מן האשמות בכל מקום שהיה קבוץ פליטים רבו שם המריבות והצעקות. מן הבוקר עד הערב צרו על בית הועד ודרשו, שיתנו להם כסף להוצאות הדרך ויעזבו את הגבול וילכו להם באשר ילכו. כי כשל כוח סבלם ואינם רוצים לסבול עוד מ“בעלי־הטובות”. הועדים דאגו מאד, פן תגיע דרישה זו ליבסקציה והיא תרים ראש ותשתדל שוב לבטל את ההחלטה בדבר משלוח הועדה, דוגמא, שכל מאמצי הקומבז’ים והועד המאוחד שנוסד יאבדו לשוא – שאלת הפליטים תשאר שוב ללא כל פתרון. והרי שגם עוד אלפי אנשים, צעירים וילדים, הנמצאים ליד הגבול, שאפשר עוד להצילם, אם יתנו להם לעזוב את הארץ. מצב זה הניע את הועד המאוחד לאחוז באמצעים שבכוחם להשתיק במקצת את סערת הרוחות. בין השאר החליט לשלוח שנית משלחת לערים הגדולות לאסוף כספים לטובת הפליטים ולמצוא שם דרכים להשפיע על הועדה הממלכתית, שתמהר לצאת אל הגבול. למטרה זו התנדבו שני הצירים שבאו ממוסקבה ויצאו לדרך, שלא היתה קלה בימים ההם.

בערב חג השבועות התקבלה טלגרמה למחלקה, שהועדה הממלכתית יוצאת ברכבת מיוחדה אל גבול ותחנתה הראשונה תהיה בקארפובה. התחילה עבודה קדחתנית לכל אורך הגבול. המחלקות המרכזיות והסניפים התחילו מתכוננים, פשפשו במעשיהם והיטיבו פנים לקומבז’ים, שחררו פליטים… בעלי עבירות קלות, שנאסרו בזמן האחרון; נקו ותקנו מה שזקוק לנקיון ולתיקון. אף הקומבז’ים היו פעילים ועסקו בסדור תערוכה של עוני ודלות, מחלות ומומים, כדי לעורר רחמים….

באותו הזמן בא מנדלייב לפני רוחלין בבקשה לפטרו ממשרתו. שנתים שהוא עובד בלי הפסקה והוא עיף וזקוק למנוחה. רוחלין מצא שצדק, ואולם הוא בא שלא בזמנו. הועדה הממלכתית תבוא בקרוב ותהיה עבודה רבה עד שתגמור את ענין הפליטים הרע.

– אתה נחוץ לנו, כי חושבים אנו להעמידך לרשות הועדה. אתה תהיה לה למורה־דרך בנסיעותיה ובמשא־ומתן עם הפליטים – אמר לו רוחלין – אתה הנך היחידי, שהתמחית במקצוע זה, מפני שאתה נמצא קרוב אליהם, מאז התחילה תנועת הפליטים אצל הגבול. יש לי יסוד לחשוב, שהועדה תסתלק מבוא בדברים עם ועדי הפליטים, מכיון ששלטוננו אינו מודה בארגונים צבוריים ועל כן טובת הפליטים דורשת ממך, שתשאר עוד במשרתך עד שתגמור הועדה את מעשיה. אתה תהיה המליץ בינה ובין הפליטים.

דברי רוחלין נכנסו אל לבו. הצעתו הפתיעה והרהיבה אותו. האמין שהועדה תביא את הגאולה לפליטים ורצה להיות השליח לדבר מצוה. אבל קשה מאוד היה לו הדבר לדחות שוב את נסיעתו, וגעגועיו בזמן האחרון להדסה ולמיכאלי גדלו עד טרוף דעתו. מאז, שעזבה אותו הדסה, חזה לו דמיונו מחזות אימים. והוא דאג מאוד לשלומה. בכל ערב, בעלותו על משכבו, היה מתפלל תפלה מיוחדת לאלהים מתוך צער, כאב־לב "ויסורי־נפש בעד שלומה ושלום מיכאלי. משום מה נתעוררו בלבו בימים האחרונים פחד וחרדה לשלום אמו. בעצמו את עיניו עמדה לפניו מיד תהלוכת אבל, הלויה וקריאת השמש: “צדקה תציל ממות” – והוא התעורר בחרדה ופקח את עיניו מתוך הלמות לבו. נדמה לו שרואה את הדסה ומיכאלי תועים בדרכים ואינם יכולים למצוא את בית אמו, והם עזובים לנפשם וסובלים רעב ולנים בחוץ… נפשו שועה לאלהים, שאפה, כמהה לצאת מחשכת הלילה, מעמקי התהום לאור עולם, להיות בקרבתם ולהגאל מן הבדידות והגעגועים. והיה שוכב על משכבו וחוזר ומשנן את שמותיהם כמה פעמים עד שתקפה אותו שינה טרופה ונדודה. כן. למעלה מכוחותיו היה הדבר לשהות עוד כאן, אך הגיונו הבריא והכרתו גברו על הרגש והלב – והוא נשאר.

באחד מימי יוני נשמעה שריקת קטר שבשרה את דבר בואה של הועדה. רוחלין ועוזריו, ביניהם גם מנדלייב, עמדו ליד בית הנתיבות וחכו לאורחים. הקטר הביא קרון־נוסעים יפה עם עוד קרון־משא פתוח, שעליו עמדו אוטומוביל וחביות בנזין. מתוך הקרון יצאו ארבעה גברים ושתי בחורות יפות, גזוזות שער, שעיניהן וחטמן העידו עליהן שמגזע עברי מוצאן. רוחלין הציג את עצמו ואת עוזריו לפני הועדה. כשקרא רוחלין בשם מנדלייב, התעורר אחד מהמשלחת כאלו נזכר בדבר־מה, ושאל:

– הזהו מנדלייב גבור המערה? טוב שהוא כאן. נחוץ הוא לנו.

הסמיקו פני מנדלייב והוא סלק את עצמו הצדה, שלא יהיה לראוה, אך הלז קרא אותו אליו ואמר לו במאור פנים:

– גשה הנה, צעיר. הבטחתי לחבר לוברטין למסור לך דרישת־שלום בשמו ובשם אבדוטיה מיטרופנובנה.

מנדלייב הרים את ראשו, בשמעו את שני השמות הללו. עיניו הבריקו ועל פניו השתפך חיוך קל, ובקול לחשי שאל את האיש לשלומם.

– מסכן, כרתו לו את הרגל הפצועה והוא שוכב עד היום בבית החולים. ואבדוטיה מיטרופנובנה מספרת תמיד על חיי העירה ועל שני הילדים שאתה מגדל. מה שלומם?

גמגם מנדלייב בתשובתו מהתרגשות.

כשלושה שבועות עשתה הועדה ליד הגבול. היא בקרה את כל הנקודות של הפליטים. עבודה רבה היתה לפניה. היא ערכה מפקד לכל הפליטים, הנמצאים ליד הגבול, במטרה לקבוע את מספרם, גילם, מעמדם הסוציאלי ואת כשרון עבודתם, את המקומות שבאו משם וכמה זמן הם נמצאים ליד הגבול וכו'. מנדלייב היה כמעט כל הזמן על ידם והקל להם הרבה בעבודתם. השיג בשבילם את הנייר הדרוש למפקד, שהיה קשה מאד להשיגו, ומסר את השאלון להדפיסו, הוא גם עסק בהפצת השאלונים לקוממבז’ים, ליוה אותם בכל דרכיהם; הוליכם למעונות הפליטים, והיה מתווך בינם ובין עסקני הפליטים. מכיון שידע תמיד את סדר המקומות, שהם אומרים לבקר, נזדרז והודיע על ידי הועד המאוחד לכל הקומבז’ים ההם, שיהיו מוכנים לקבל את האורחים כראוי להם ואל ישיגו אותם בפתע פתאום ולא יהיו אובדי עצות. בנסעו אתם באוטומוביל שלהם, היה מתאר לפניהם את מצב הפליטים בצבעים שחורים, עד שלבם נתעורר לחומלה עליהם ושמע אותם מדברים ביניהם, שיש להזדרז ולאחוז בכל האמצעים, כדי להוציא את אלפי האומללים מטיט היון ששקעו בו. רק מכולם היה סטפנוב, ראש הועדה בתואר גנרל אדום. צעיר מלנכולי, חיור בעל עינים גדולות עמוקות, שחורות טובות וזקנקן שחור, שלא עלו עליו מספריים, דומה לכהן צעיר, שעזב לא מזמן את ספסל האקדמיה. בשמעו את ספורי מנדלייב על כל התלאות שמצאו את הפליטים בדרך הקוצים שלהם נתלחלחו עיניו, התרגש והביע תמהון, למה חבו השלטונות כל כך הרבה? מה שאפשר עתה, הלא יכלו לעשות לפני שנה? קשה מכולם היה החבר רבסקי, יהודי למעלה מארבעים, רחב שכם, פנים גסים, אמיצים, שריריים מלא מרץ ומהיר תנועה, מדבר בתקיפות ובקול של שלטון. נושא תמיד על גבו רובה מונח אלכסון בין כתפיו. דעתו היתה שמגזימים הרבה בדבר. היהודים – קולם בפה. על כל דבר הם מרבים בצעקות כאלה, שהן נשמעות מסוף העולם ועד סופו. מלבד זאת אוהבים הם לנוד. אפשר שישנו מספר ידוע של אומללים ועניים, שסבלו ביותר ממאורעות הזמן האחרון. אבל הללו יהיו אומללים ועניים כל ימי חייהם ובכל מקום שיהיו. כי על כן אין להרעיש עולמות בגללם ולשנות את הדרך שהתותה לה המהפכה. המזכיר, צעיר חי, ערמומי, ישב באוטו עם עפרון ורשם חטופות את תוכן השיחות. הרביעי, בא־כוח ה“יודגזקום” (ועד צבורי יהודי) ישב כל הזמן כעד אלם, כסטטיסט על קרשי הבימה, ולא התערב בכל השיחות. ורק שלא בנוכחותם שוחח לפעמים עם מנדלייב שיחות חטופות וזהירות. ואף גילה לו פעם את סודו. שהוא שייך ל“צעירי ציון”. שתי הבחורות נשארו בקארפובה בקרון הסאלון ולא נסעו אתם.

הגיע תורה של קמנימוסטוב, מרכז הכובד של הפליטים. ידע מנדלייב, ששם תהיה ההכרעה, על כן יש להכין את הפליטים אשר שם, כדי שהרושם יהיה כביר. שלח בסתר להודיע לועד המאוחד, שהוא ישלח איש מיוחד לשם, שיכינו ליום הקבוע “פגישה נהדרת” לועדה. בפגישה ההיא יפגינו את ה“בורגנים” ואת ה“קונטרבולוציונרים”, שהתרכזו ליד הגבול הרומני־רוסי.

והפגישה היתה באמת “נהדרת”, יותר מאשר קוו אפילו עורכיה. כל איש מצוק ומר־נפש, בני עוני, בעלי מום, חולים הולכים על משענותיהם, יולדות שקמו לפני “שבעה”, אמהות חיורות עם ילדים רכיטיים, עקומי־רגלים ונפוחי־בטן, גבנים, הדיוטים, חולי נכפה – כולם הגיחו ממאורותיהם הדלות, מקושטים לכבוד האורחים הנעלים בסחבות וסמרטוטים קרועים ושסועים. ובראותם את האוטו הפתוח עם האורחים מתקרב אל הבימה, שסדרו בשבילם ליד בית הועד המקומי, פתחו כל העומדים משני העברים כנד, ביללה כזו, שמעולם לא שמעה אזן כמוה. המחנה הגדול הזה של אלפים אנשים מכל הגלילים, חולי גוף ונפש, לא דיבר, לא סיפר, לא ביקש ולא התאונן, אלא נהם, ילל, יבב, בכה, זעק, שוע. כל המוראות הגדולים והזועות הנוראות שעברו עליהם בשנתים האחרונות והמצאם בין גלגלי המהפכה, פרכו, רעצו והדקו אותם עד שהפכום לאבק פורח. כל הפצעים שנגלדו בגופם נפתחו שוב. – וכל הכאבים הובעו ברגעים ההם ביללת ההמון – והם הממו את חברי הועדה, הרביצו עליהם חשרת עננים כבדים. בעלותם על הבימה היו פניהם חיורים, רציניים ועיניהם קודרות וידיהם אחזו בקצות השולחן שהכינו להם, כאלו פחדו פן יכריע אותם נהם ההמון הרב והם יפלו…

הם רק צנחו על הכסאות שעמדו ליד השלחנות, ועיניהם מעורפלות סוקרות את קהל הנדכאים הבוכים – ואחד נדחק בתוך הקהל פרץ לו דרך בין ההמון. מעברים שונים קראו: תנו דרך לבא־כוח שלנו, לציר שבחרנו בו. מיד נעשה שביל צר בתוך הקהל המנומר, ו“הציר” השלוח, אברהמ’ל, המשוגע מזסלב, שקראו לו קופרניק של הפליטים, רץ, במלאו את פיו רוח, כדי שלחייו הצפודות תתבלטנה, עד שהגיע אל הבמה, עלה על שתי המדרגות ונשאר עומד כתוהה. אחר־כך העמיד את עיניו השקועות והבוערות על ראש הועד, על סטפנוב ושאל אותו בקול רועד:

– הבאתם להוציאנו מכאן ולהחזירנו למקומותינו ההרוסים? למה? מה רעה עשינו לכם? תנונו ללכת. אין מה לעשות כאן.

ואז אחז בפיק גרגרתו, הטה ראשו אחורנית, השתעל וגרגר ובעבע.

– סליחה אדונים נכבדים – אמר כעבור רגע בנגבו בשרוול את הדמעות שעלו בעיניו – הבאנדיטים תחבו לתוך פי עכבר חי ובלעתיו. שומעים אתם, איך הוא רץ בתוך מעי ושורט בצפרניו את כל קרבי?…

עוד זה מדבר, מבעבע ומשתעל והנה שוב תנועה בין קהל העומדים וקול קורא: פנו דרך ל“מארקיזה” הנכבדה!

אל הבימה נגשה אשה במיטב שנותיה, יפה, לבושה בשמלת משי שחורה, שנסדקה ונקרעה פה ושם, שערותיה מסורקות ועליהן כובע קיץ לבן מקומט ושמשיה צבעונית ישנה פתוחה בידה להגן עליה מקרני השמש. היא עלתה על המדרגות ומשם נגשה אל השלחן, השתחותה לפני היושבים בחן ונימוס ואמרה:

– תסלחו לי, חברים, שבאתי להפריע את מנוחתכם. גם בעלי היה “חבר”, ועוד קומיסר, שעשה הרבה בשביל המהפכה, בזכות זו עלה לגדולה, כי תלו אותו בשוק על עמוד פנס וחתכו ממנו אברים־אברים והשליכו אותם לכלבים. גם את ילדינו בתרו ונתחו לנתחים. ורק אני מצאתי חן בעיניהם כי יפה אני… בזכות בעלי הקומיסאר נחרבה גם כל העירה והרבה מתושביה נהרגו. עתה באתי לשאול את פיכם: מה אתם יכולים לעשות בשבילי ובשביל כל אלה, העומדים כאן? האם לא די בזה, שנתנו כולנו עד היום בשביל הדורות הבאים? האם אנו מחויבים לתת הכל, עד נשימתנו האחרונה, בשביל אלה שיבואו אחרינו שלא יחפצו לדעת אותנו, כדי שיוכלו לזלזל ולסבוא ולהנות מכל תענוגות העולם הזה?

היא דברה את דבריה בנעימה ובהטעמה ובשפה ספרותית יפה…. ופתאום התפרצה בצחוק פרוע, השליכה מידה את השמשיה. את כובעה קרעה מעל ראשה, ואת שערותיה פרעה והתחילה צועקת:

– בעלי וילדי! למה אתם שותקים? אל לנין וטרוצקי לכו; שאלו נא אותם במה אנו היהודים אשמים?

ההתקפה השגעונית התחילה מתפתחת. עיניה בלטו ומפיה יצא קצף ועל פי תנועותיה ראו, שהיא מתכוננת להתנפל על היושבים ליד השלחן. אז מהרו אליה חברי הקומבז', אחזו בזרועותיה והורידו אותה מעל הבימה והוציאוה משם.

רגעים אחדים שררה דממה כבדה. חברי הועדה היו נבוכים ונבהלים. סטפנוב קם חוור כמת, רצה לאמר דבר־מה, אך צנח שוב על הכסא. קולו נחבא, נחנק מדמעות ומעצבנות. במטפחתו ניגב לראשונה את עיניו ואחר כך שם אותה בפיו להחניק את הצווחה, שעמדה מוכנה להתפרץ החוצה. אז רטט גם לבו של היהודי רבסקי. הוסר מעליו הקרום האינטרנציונלי וקול יעקב רועד התחיל יוצא מגרונו ומדבר באזני הקהל הגדול המנומר הזה. הוא דבר בלשון הקהל הפשוטה, אך הנוסח היה של “על חטא” הנדפס ב“סידור”. מבלי דעת הכה בכל פעם באגרופו על לוח לבו הרחב והחזק, כמו ביום הכפורים. הוא התודה על החטאים שחטאו הם הייבסקים לפליטים; ניחם, חיזק, ועודד אותם. רגעים של התגלות לב והתעוררות רחמים לאחיו הנענים היו לו הרגעים ההם. הוא התרומם מעל לחיץ המפלגות; פשט את בגדיו השאולים ונתגלה לפני המוני עמו בבגדי ישראל סבא, בגדי עם מורדף ונענה מדור־דור…

נסתיימה פרשת הועדה הממלכתית. שאלת הפליטים הוקלה, אך לא נפתרה, מפני שאי אפשר היה לה לועדה, לפתרה, אף על פי שהיה לה כל הרצון לכך ואהדתם היתה לצד הפליטים. הסביר החבר רבסקי בטוב טעם והגיון לכל הפליטים ולועדם, שלא די בזה, שצד אחד נוטה להרשות להם לעבור את גבולו. יש לגבול עוד צד אחד ודרושה הסכמת הממשלה ההיא לתת להם שיבואו בגבולה, ולא שיתפשו ויחבשו אותם בבתי הכלא ויענום בכל מיני ענויים. והמצב הפוליטי הוא כזה, שאין הממשלה יכולה להכנס במשא ומתן עם הממשלה, שהסוביטים אינם מכירים בזכותה על אותו הגבול והטריטוריה שעל ידה. אם הועד המאוחד יוכל באיזו דרך שהיא להשפיע על החוגים הצבוריים וההסתדרויות השונות המתקימות בחוץ־לארץ לטובת הפליטים, שהם יבואו במשא ומתן עם הממשלה ההיא, שגם היא תפתח את גבולה, אז לא רק הממשלה הסוביטית תרשה להם לצאת לחוץ־לארץ, אלא עוד תסייע בידם, כי היא חושבת אותם לבניה, לאזרחיה, שסבלו בגללה. מכיון שאין בידה לחבוש את פצעיהם ולכלכל אותם, הרי הם בעיניה כחולה, ששולחים לחוץ־לארץ להתרפא, אבל בתנאי, שיבטיחו להם שם יחס אנושי. עד אז הבטיחה הועדה, וגם התחילה לקיים את הבטחתה, לדאוג להם בכל דבר. הטילה על המחלקות והסניפים לטפל בהם, לדאוג, שיהיו להם מעונות טובים, לפתוח בתי אוכל, להמציא להם עזרה רפואית ולפתוח בתי חולים בשביל חוליהם וכו'. ולאלה שרוצים הבטיחה לתת להוצאות הדרך ויסעו להם לעריהם, או לערים אחרות שיבחרו.

מנדלייב חזר לקארפובה עיף מהנסיעות ומהעבודה הקשה שעבד בדרך. הוא מצא גם את המחלקה עיפה כמו לאחר חתונה. עם נסיעת הועדה נשתתק הרעש ונתמעטה העבודה, אז קבל מנדלייב לפי שעה חופש לימים אחדים. חופש זה נחוץ היה לו לשם קיום נדרו, שנדר להדסה לפני נסעה – להציב מצבה על קבר הוריה. בעצמו חצב את האבן, גוש גדול וקשה, במחצבה שעל ההר. מצא פועלים, שבנו את ה“אוהל” מאבנים והציבו את המצבה. מצא גם מחוקק, שחקק את שמם ואת זמן מותם. מצבה זאת היתה כמעט יחידה בשדה הקברות הרחב. הוא מצא ספוק רוח בזה, שמלא את הבטחתו. זהו החסד האחרון, שיכול לעשות לאנשים הנערצים האלה, שכל ימי חייו יהיה מכיר טובה בעד המתנה הגדולה, שנתנו לו. ככלותו את עבודתו זו שררו בו מנוחה ושלות רוח, כאיש שנח אחר עבודה קשה ומפרכת. המחשבה, שבקרוב הוא עומד לעזוב את הארץ ויצא לעולם אחר, ששם החיים אינם אפורים, אינם נוראים, ופחד הרעב אינו תלוי מעל ראש בני האדם, ושם יהיה שוב עם אהובי נפשו, מחשבה זו גרמה לו עונג רב. בימים האחרונים דומה לו שכאילו שמו עליו תפקיד לעורר מעבר ההוא את הלבבות לפליטים שם, יספר לכל על התלאות הרבות, שמצאו אותם; הוא ילך אל הועד, יראה את הציר שבקר את 'קארפובה כשנה וחצי לפני זה ויעורר את רחמי כולם. יתעוררו שם בעלי ההשפעה ויקומו לעשות דבר־מה, ידפקו בשערים, ישתדלו, שיפתחו את הגבול הימני והממשלה הסוביטית תפתח את הגבול השמאלי ויתנו לשדודים ולמעונים לצאת למרחב. הוא לא ישתוק שם, לא יתן לאיש מנוחה.

מחשבות אלה הסעירו את דמו. כל רגע יקר. אין דבר שיעכב בעדו. אף לרגע לא עלתה בו מחשבות מורא וספק, פן לא יצליח במעבר. לבו קל עליו. אך הנה מינה לו הגורל שתי הפתעות לא נעימות בימים האחרונים לשהותו על יד הגבול, שעכרו את רוחו הטובה והשלוה. נתפשטה שמועה, שלויפר וקורשונוב נשתחררו שניהם מן המאסר. הראשון קבל עונש קל – ירידה במשרה; והשני יצא זכאי, מכיון, שמצאו שהוא עובד חרוץ ופעיל ושרותו, שהראה לשלטון הסוביטי, הוא רב־ערך – ושניהם ישובו מהר למקום עבודתם. שמועה זו השפיעה לרעה על מצב רוחו. הוא לא פחד מפני הנקמה שאולי ינקמו בו אלה השנים, מכיון שנודע הדבר בקהל, שהוא אוסף חומר אשמה נגדם. אבל חרה לו על עוות הדין. אנשים לאלפים נתפסו והומתו על לא עוול בכפם בלי חקירה ובלי משפט, והללו שחטאתם נגד הפליטים כבדה מאד יצאו נקיים. עוד הפעם נוכח שגם בשלטון הסוביטי הגבוה אין אמת וצדק. דם היהודים הפקר הוא ואין לו דורש.

נוראה בשבילו היתה הידיעה השניה, שהגיעה אליו מפי העובדים במחלקה, שעוזרוב נאסר ונשלח לאחד המרכזים ועונש קשה נשקף לו. הסבה למאסרו, לפי מה שספרו לו, היתה זו: שלושה קומוניסטים, אגיטטורים ידועים, שהכינו אותם בשביל המזרח, עברו עוד בראשית השנה את הגבול הרומני על מנת לעלות לארץ־ישראל להגביר את המבוכה והמהומה ועל ידי זה להפריע בעד עלית היהודים. שלושה אלה נתפסו על ידי הסגורנצה מיד אחר עברם את הגבול. הביאו אותם לעיר הפלך ושמו אותם שם במאסר קשה. ענו אותם ענויים קשים ואכזריים. אחד מהם מת בסוהר מתוך ענויים. אז תלו אותו ופרסמו באופן רשמי, שהאסיר איבד את עצמו בתליה. את השנים העבירו לבוקרשט. אך בדרך נמלטו ועברו את הגבול האוסטרי. בטריאסט ישבו באניה והגיעו ליפו. משם הודיעו למרכזם במוסקבה את כל אשר קרם בדרך וכתבו, שהם חושדים בעוזרוב, שהוא הכשילם. הודיעו עוד, שבאניה נפגשו עם הרבה חלוצים ועל שפת כולם נישא שמו של עזורוב בסלודים והערצה. משיחות רמזים ששמעו הבינו, שהוא משתמש לרעה במשרתו ובמצבו המיוחד; עוזר לציונים לעבור את הגבול, בעוד שעל דרכם של חברי המפלגה הקומוניסטית הוא שם מכשולים… נזכר מנדלייב בדברי עוזרוב, שדבר באזניו ובאזני קנטור בשעת פרידה, שהיו מלאים יאוש ויגון. כפי הנראה ידע עוד אז את המזימה שרוקמים נגדו.

שחרור לויפר וקורשונוב ומאסר עוזרוב שמשו לו אזהרה אחרונה – והחליט שלא לדחות את הדבר אף ליום מיותר אחד. הכנותיו לא היו מרובות. חפצים רבים לא היו לו. הוא רק דאג לקחת אתו “צידה לדרך”, את התעודות השונות, שקבל מאת ראש הסתדרות הציונים ומראשי אגודות הנוער, שהעידו עליו, שהוא ציוני נאמן ומסור ומילא תמיד את חובותיו כלפי התנועה. ועד הפליטים המאוחד נתן לו גם כן תעודה מגידה את ישרו ואת התועלת הרבה, שהביא לפליטים. כל התעודות האלה ניתנו לו על השם העברי מנחם, כי הסתלק מכל שמותיו הקודמים והשאיר לעצמו רק את השם העברי מנחם, שבו נקרא בהכנסו לבריתו של אברהם. התעודות נכתבו על בד לבן ונחתמו בגושפנקאות הועדים. היה לו גם אוסף של בולי קרן הקימת, שוברות־קבלה על סכומים שונים, תרומות ומס חברים ושקלים, ששקל באניפולי ובקארפובה. זה היה כל רכושו, שיכול לקחת אתו לדרך.

באחרונה בא היום שקבע להליכה. השכים קום והלך להתפלל ב“מנין” את התפלה האחרונה בקארפובה. משם עלה לבית הקברות להפרד מאת אבותיו הרוחניים. הוא לא טען לפני רבונו של עולם ולא בכה כהדסה. הוא עמד בתוך השדה הגדול הזרוע כולו גלי קברים, וקרא בדממה את הכתובת שעל גבי המצבה, שהבהיקה בלבנה נוכח שמש הבוקר ונשקפה מרחוק מבין המון גלי עפר עלובים ועירומים. פטפוט שלוים, רון עפרונים, נסירת חרגולים וזמזום כל מיני חרקים הדגישו את השקט והדומיה השוררים במשכן עולמים זה, שאין בו עשירים ועניים, קומוניסטים וקונטרבוליוציונרים, צ’רקיסטים ופליטים. עמד, התבונן, הסתכל מסביבו, כמקשיב לדממה וכנהנה מן השלוה והמנוחה שבמקום זה, על לבו עלה זכר היום האחרון, שנפרד מאניפולי, גם שם עמדו רגליו על בית־הקברות ליד תל העפר שנערם על גוית דודתו המנופצה. זו הפעם השניה, שלפני הכנסו לחיים חדשים, הוא בא להפרד ממתים יקרים לו. מתוך אנחה עמוקה נפרד מהמצבה והתחיל יורד מן ההר אל העירה תפוש המון הרהורים. שמש תמוז להטה, השמים היו נקיים מכל כתם, אך האפקים היו עטוים דוק ערפלי. התבואות המעטות, שנזרעו השנה, העצים עולפו מצמאון. אנשים הזיעו מחום והבהמה במרעה נהמה, אך מנדלייב לא שם לב לחום ולכל מה שנזדמן לו בדרך. הוא שב לעירה מתוך הרהורים וזכרונות. זה לו היום האחרון, שרגליו דורכות על אדמת אוקראינה…

– שלום לך, חבר מנדלייב!

הוא נזדעזע הזדעזעות קלה. הקול ידוע לו. נשא עיניו וראה לפניו את סרגייב מגולח, לבוש מדים חדשים וחרב על ירכו. פניו מבהיקים ועיניו צוחקות, הוא מלמל דבר־מה מהשתוממות.

– הופתעת, חבר מנדלייב, האם לא כן? נפרדת ממני בבית הסוהר ולא חשבת שאטייל עוד ברחובות קארפובה חגור־חרב. – אמר סרגייב בקול חגיגי, נצחוני – הלא אמרתי לך אז, שעוד יבוא יום והמנוולים יבקשו ממני סליחה על כל העלבונות והיסורים, שגרמו לי, הריני עומד לפניך מוצדק ומזוכה. כל זכויותי הושבו לי, ועוד העלוני במשרה. נמניתי על נבריגדה לבנין אוירונים. אני נוסע אל הכפר לקחת אתי את נאטאשה המסכנה. סרתי הנה רק כדי לדבר משפטים עם רוחלין המנוול, שהשפילני עד עפר.

מנדלייב הביט אליו במבט עכור. הדברים, שדבר אליו סרגייב, כאלו לא נכנסו לתוך אזניו ולא נגעו אליו. כל הויתו נמצאה עתה בעולם אחר. אך סרגייב אינו חושד את מנדלייב בחוסר הקשבה וענין לדבריו. אחז בדש מעילו והמשיך לדבר אליו:

– רוצה אני, שתבין אותי. אתה יודע, שאיני איש רע מטבעי ורגש הנקמה רחוק ממני. אבל הפעם אני תובע לא את עלבוני אני, אלא את עלבון אמי, עליה השלום. הזוכר אתה, מה שספרתי לך פעם בכפר בהיותנו שנינו שבויים? זכות אמי, עליה השלום, עומדת תמיד לימיני והיא מתנקמת באויב. מה היה סופו של פבליוק הנבל?; רימה אוכלת אותו בבור הזבל, שהצ’קה המטרפולית השליכה שמה, את גופתו לאחר התליה. כך נאה לו, לכלב – מות כלבים. גם סופו של רוחלין יהיה קלון. אתה יודע, כמה קדוש ויקר לי הזכרון של אמי. בכל חג הפסח ישבתי בבית הסוהר של מחלקתכם. באור ליום האחרון של פסח בקשתי לראות את רוחלין. בקשתי ניתנה לי. עמדתי לפני הוד מעלתו והתחננתי אליו לשחררני ליום המחר, כדי שאוכל ללכת לבית־הכנסת להתפלל: “יזכור”. אך הוא סרב. אמרתי לו: הרי גם אתה יהודי ויש לך אם, והרי יבוא יום, שתצטרך גם אתה להזכיר את נשמתה. אך הוא לעג לי ומאן לתת לי ללכת. בעטיו יש לי עתה לילות רעים ומרים. יש שאני עוצם את עיני – ומיד באה אמי לפני. היא אמנם אינה מוכיחה ואינה אמרת כלום. אך איני יכול לשאת את מבטה הנכלם, המלא יגון וצער ואת אנחותיה השוברות את לבו… אתה תראה, שבעוד ימים אחדים יורידו אותו מעל כסא מלכותו. לצערי לא מצאתיו בביתו, נסע לכמה ימים, ואני איני יכול לחכות לשובו. יהודי זה גרוע הוא מגוי

"בן אדם מוזר – הרהר מנדלייב בזמן שסרגייב הרצה את טענותיו נגד רוחלין – אטאמאן בצבא פטליורה, קומיסר צבאי בשלטון הבולשביקים, אסיר מתוך אשמה בארגון התקוממות פטליוראית נגד הבולשביקים; קצין בבריגדה לבנין אוירונים בשביל הצבא האדום; מומר והולך לבית־הכנסת להזכרת נשמות; חוזר בתשובה ונושא אשה פרבוסלבית ומסתלק לאכול חמץ בפסח. איש הפכפך!

– ומתי אתה עוזב את קארפובה? – שאלהו מנדלייב לאחר שגמר את דבריו.

– עוד הערב.

– דרוש בשלום נאטאשה – בקש ממנו.

– תודה – אמר לו סרגייב וחבק אותו פתאום – נתנשק נא. היית עמי בימי צרה וטובה. יקר אתה לי, מפני שהנך צעיר יהודי טוב, על ידך נתעוררו בקרבי רגשות ומחשבות טובות, שהיו חבויות ונעלמות קודם – תמיד אני נמצא בסביבה גויית ויש לי לפעמים דרישה פנימית לראות ולשוחח עם יהודי. אך עם יהודי אמתי ולא עם אלה המתבוללים והמחקים אחרים, “לא בשר ולא דגים”. נאטאשה ואני לא נשכחך. אתה בחור טוב. עמדת לשנינו ביום צרה.

והם נשקו איש את רעהו.

אז הוריד סרגייב מעל צווארו קמיעה קטנה ונתן אותה למנדלייב.

– קח – אמר לו – זוהי ירושת אמי, זכרונה לברכה. יש לי שתים. תהא לך אחת. שים אותה על צווארך. סגולה לכל סכנה ופגע רע. עמדו לו ביום צרותי ותעמוד גם לך. הנפגש עוד? אלהים בשמים יודע זאת. היה שלום!

מנדלייב לקח את הקמיעה ושם אותה לעיניו על צוארו. לחצו איש את יד אחיו ונפרדו, במרחק כמה צעדים קרא אליו סרגייב עוד:

– אל תזכרני לרעה!

– גם אתה אל תזכור אותי לרעה – ענה לו מנדלייב. והם הלכו, נפרדו איש לדרכו.

משמאל לימין

חושך הלילה. עבה הערפל וחמים האויר ומחניק מלהט קרני השמש במשך יום קיץ ארוך. הערפל שירד בין הערבים מעלים מן העין את השמים והארץ וכל צבאם. אין להבדיל בין יבשה למים. אך מנחם לא יתעה ולא יטעה בדרכו. הרבה מאד דרכו כפות רגליו בסביבה זו. חושו מפותח, כחוש הסוס, והוא מוצא את דרכו גם בחושך. מובטח הוא, שרגליו תביאנה אותו למחוז חפצו. הולך יחידי, כי מי לו ולמה לו מלוים? קל הוא בלכתו, כל רכושו נכנס לשתי שלפוחיות של בהמות גסות. באחת בגדי קיץ מעטים, דקים ודהים, וסנדלים; מגבת, זוג תפילין ותנ"ך בשניה. זה הכל. רכוש כזה בערך הביא אתו לפני שלש שנים בבואו לאדמת אוקראינה. וברכוש כזה הוא יוצא מתוכה. טוב לו. איש לא יתאונן שנצל ועשק את מי שהוא והוציא מן הארץ יותר ממה שהכניס לתוכה. אמנם יש לו עוד רכוש רב שיעביר עמו את הגבול: בולי קרן הקיימת, שקלים, תעודות המלצה. חלק תפור למעילו וחלק נתון בתוך מקל הגומא הנבוב, שהתקין לו והוא נושא עתה בידו ומגשש בו בערפל את דרכו. אך מרכוש זה אין ריח של נצול נודף ואין בו תוספת של ריוח. ובבוא היום, שיעמוד לפני אמו והיא תשאל אותו: בני! הלא הבטחתני בהפרדך ממני, שתכלכל את שיבתי בכבוד – הבזה תכלכל אותי? אז ירים את ראשו אליה, יביט ישר אל עיניה ויאמר בגאון: כן, אמי, הבטחתי וקימתי. איני עוד מנדיק קל הראש וריק הדעת. מנחם אני והבאתי עמי רכוש רב היקר מכסף, למדתי וקראתי. קניתי הרבה נסיון בחיים. כסף אמנם לא הבאתי, כי בארץ הדמים ראיתי את מך ערכו ואת הנזק הרב, שהוא מביא, אנשים מכרו את נשמתם בעד בצע כסף, הכסף רמה אותם ונהפך לנייר פשוט. יראו האנשים להחזיק אותו בבית, כי היה להם למחתה, וקברוהו בתוך האדמה, והוא מת שמה והולך ומרקיב עד היום הזה. מאותה הארץ הבאתי עוד הכרה עמוקה ואהבה רבה לעבודת כפים ולעמל. צדקו האומרים: מי שאינו עובד אינו אוכל. שם בארץ האינטרנאציונל רכשתי לי את ארץ־ישראל. אלך שמה ואצטרף למחנה העובדים, המחיים את שוממות ארצנו בעבודה. ועוד אוצר יקר מכל הבאתי לך, אמא, – הדסה שם האוצר. ועוד ילד נחמד, שדבקה בו נפשי, מיכאלי שמו. אותו הצלתי מכליון. את רואה שהגדלתי את משפחתנו – ולא יקרא לך עוד: גלמודה.

עתה נקומה נא ונעלה כולנו שמה, נעמול, נעבוד ואת שיבתך תבלי בכבוד. החלמת, אמא, על אושר כזה?…

והקוסמת הטובה שומרת את צעדיו והולכת עמו ללוותו זאת הפעם השלישית. בחשכת הלילה היא צופה נסתרות, מגלה לו טפח מהרעות והמכשולים, אשר קרוהו בדרכו, אף דברי תנחומים ועדוד היא לוחשת לו באזניו:

"טוב, מנחם, לגבר, כי ישא עין לפניו, אך מועיל מאד, אם מפקודה לפקודה יביט גם לאחור. חשבונות בודדים זקוקים לסך־הכל. בן שמונה־עשרה הנך. שלש שנים עברו עליך בארץ זו העוטה ערפל עבה עכשיו. קטן הוא השטח שעברת, אך הדרך היתה מלאה קוצים ויסורים. עם אנשים רבים נפגשת. בהם היו מלאכים טובים שקדמוך וסוככו עליך. ביניהם שני כרובי טוהר שהאירו לך את דרכך האפלה, כשני כוכבים מזהירים. אך גם הרבה מלאכים רעים קרוך בדרך, שחורי נפש, טמאי מעשה. אלה עולים במספרם על הטובים, אך כח הטובים יפה מכח הרעים. הראשונים הנחילו לך כל אחד נכס־מה יקר ומועיל. שינעים לך את חייך. הם נפחו בך רוח טובה, פתחו לפניך אופקים חדשים ונתנו לך תוכן לחיים. ברוכים יהיו. שמור את זכרונם בלבך ולך בעקבותם. הרעים למדוך גם הם דבר גדול חשוב – למאוס ברע ולשקץ תועבה. טוב שאינך נושא בלבך כל מרירות והתמרמרות המאפילות לראות נכוחה והדולחות את חדות החיים.

בארץ הגדולה והמעורפלת, שאתה עוזב, נלחמים כוחות ענקים. יש בין המהפכנים הנלחמים הרבה מאד חסידים, ישרים וטובים, השואפים בתום לבם לפרוק את העול מגב כפוף והם מקריבים את חייהם כדי לתת לעמלים אושר. אך רבים מהם לאין ערוך הם רשעים, החנפים והצבועים, הלובשים חולצה אדומה למען כחש והסתר בלבם את נטיותיהם הרעות לגזול ולשפוך דם נקיים… משקרת ההבטחה על “קרב אחרון במלחמת עולם”. רק עם החיים האחרונים יתם גם הקרב האחרון. יום יבוא והשמש בארץ זו תבקיע את העננים, היא תזרח שוב; רוחות טובות תשובנה בה והערפל העבה יגורש מתוכה. אז יצא העם הרוסי מצורף. מחודש ומרענן ויראה חיי חופש, טובים ומאושרים. אך חזות קשה לאחיך, בני עמך. הם יודשו, ירוסקו ויתמו במלחמה זו, מי ברצונו ומי בעל כרחו. יראו בטובה, אשר תשיג את אחרים והם לא יהנו ממנה….

אתה שב לביתך, אך את אשר אתה מבקש שם לא תמצא. זרה תהיה לך העיר שאהבת וחמדת אותה בכל השנים שהיית מחוצה לה וזר תהיה אתה לאנשיה. החיים ההם לא יקחו את לבך, כי כבר נודע לך סוד על דבר חיים חדשים, שאינם שם. לא כל תקוה ששחקה לפניך בימי חושך בארץ זו תבוא שם. גם בארץ ההיא לא תרגיע והיית שם בין המצרים. גם בה לא תהיה דרכך ישרה וחלקה, אולם גם אותה תעבור בשלום. אחרי עברך את הנהר תעבור עוד ימים רחבים עד שתבוא למחוז חפצך. מכל ההימנונים ששמעת ושרת אתה נושא בלבך את ההימנונים: “עוד לא אבדה תקותנו” ו“תחזקנה”. בהם תבוא לארץ, ההולכת ונבנית. מעבר הנהר מרטטים שני לבבות צעירים, מחכים לך ומתפללים עליך. חזק וקוה! חצה, שחה ועבור בשלום.

"כי תעבור במים אתך אני,

ובנהרות – לא ישטפוך".

המון צפרדעים מקרקרות בתוך הנהר המכוסה ערפל, קרקור הבא מתוך הרחבת הדעת והנאה מהמים החמימים, כקריאת הנאה של יהודים בערב שבת, ששוכבים בבית המרחץ על האיצטבה העליונה, הבל חם מדגדג את עורם. מקרקרות הן קרקורי אהבה ותאוה באה. קרקור־שירה זה משמש למנחם מורה־דרך בערפל אל הנהר. דג התהפך במים מצד אל צד וכשכש בזנבו. זרמת מים מפכה והומה בלחש – הוא הגיע אל קו המים. כאן הוא מזדרז ונחפז. מסיר מעליו את השינל ואת שאר המדים. חולץ את המגפים ומעמידם זה ליד זה. באחד מהם מכניס את האקדח ועל ראש המגף השני הוא שם את כובעו. יבואו בוקר זקיפי הגבול ויעשו בהם כרצונם. הוא שלח היום מכתב חתום על שמו של רוחלין. אינו רוצה להסתיר דבר. ידיו ומצפונו נקיים… בוחן את השלפוחיות. פיהן קשור ומהודק היטב. המים לא יחדרו לתוכן. משיחה דקה חזקה מחברת את שתי השלפוחיות וקושרות אותן אל ראש מקלו, וקצה השני של המשיחה סובב את מתניו. הוא נכנס לתוך המים. רעד קל עבר בכל גופו ממגע הנוזלים הקרים אל בשרו. יותר משנתים שלא טעם את מגע מימי הנהר. צועד בזהירות הלאה; ולכל צעד מתעמקים ואופפים את גופו כמו חשוקי ברזל קרים. ועוד צעד ועוד צעד והם מגיעים עד צוארו. קרקע הנהר נשמטת מתחת רגליו וגופו מתרומם. הוא לוקח בידיו את השלטון על המים, חותר למקום, שהתוה לו. הוא יבוא לעיירה שמעבר השני, הרחוקה שנים שלשה קילומטרים מכאן. לפני שלוש שנים בא לארץ זו גם כן בשחיה. אז נשא על כתפו עוד גוף רכרוכי מפונק, ילד בעל־ביתי. נטפל הילד לגופו, לפת את צוארו, לחץ אותו עד מחנק – וכמעט שטבעו שניהם. הפעם חפשי הוא לנפשו, בוטח בכחו ובאונו. עוד מעט ויעבור את הקו המפריד בינו ובין הארץ, שאליה הוא שואף. ידיו ורגליו מתנועעות בתנועות שקטות, אטיות, שאינן נשמעות כמעט. רגליו דורכות, לשות את עבי המים, כאופה את הבצק. ידיו גורפות אותם לפניו וסוללות את הנתיבה במים וגופו מרחף כאלו טס בו ועובר קדימה. טובים, קלים, קרירים, משיבים את הנפש, מנקים כל אבק וזיעה ומטהרים אותו מכל לכלוך וזוהמה, שדבקו בו בארץ זו.

נשמעה יריה בת־הד, שקשה היה להבחין מאיזה עבר באה. הוא טובל את ראשו במים. עוד יריה ועוד יריה משני עברי הנהר. אלה הן יריות סתם מתוך שעמום, הבאות להכריז, כי לא ינום ולא יישן שומר הגבול. משפת הנהר הימנית הבהב שביב אור, האיר השביב ודעך מיד. שוב שביב ושוב דעך. זקיפי המשמר מציתים אש במקטרת. על פי השביבים הוא מכיר, שהחילים הולכים עתה למעלה בכוון נגד הזרם, בעוד שהוא שוחה עם הזרם. ילכו להם, הוא יתן למים שישאוהו קצת למטה, כדי שהמרחק בינו ובין הזקיפים יגדל, אגב ינוח קצת. שוכב פרקדן ונישא במערבולת הנהר. הנה עבר את המקום המסוכן ביותר. קרוב הוא עתה לימין מאשר לשמאל… אך, הוי בעתה! כתם שחור צף על פני המים ומתקרב אליו. חבית ריקה? גופת בהמה שטבעה, או גלגולת אדם? המערבולת בלעה את הגוש והוא ירד למטה והסתבך בין רגליו – מנחם הזדעזע. גוית אדם מתפתלת בנבכי המים, מתהפכת בבטן הנהר, מתלבטת בין רגליו והיא כרודפת אחריו ורוצה להכשילו, למשכו למטה… הוא חגר את שארית כוחו. דחף ברגליו במים, עשה תנועה מאומצת, מהירה והתרחק ממנה. אולם הגויה נמשכה לתוך בקעת המים שנתהותה ונטפלה אחריו. נדמה לו שהטבוע מדבר באזניו ומתכנן אליו: “אל תעזבני, מנחם. מן הפליטים אני. על נהר דניסטר ישבתי ושאפתי כמוך לציון. אך כדור אויב פצעני ונדונותי באש ובמים. אל תתנני להיות למאכל לדגי הים השחור. המשני נא מן המים והביאני לקבר ישראל, ואלהי ישראל יגמל לך כחסדך זה”…

לא לחנם עבר בית ספר קשה וזועם. היה לו מגע ומשא עם הרבה מתים והוא חדל לפחד. ביד אחת אחז בשרוול בגדו של הטבוע ומשך אותו אחריו ובידו השניה חתר אל שפת הנהר. הוא יניח את הטבוע על שפת הנהר. ובבואו למקום ישוב ישלח אנשים ויקחוהו ויקברוהו.

הנה נגעו רגליו בקרקע. עומד רגע תחתיו, מאזין ומקשיב. אין קול מלבד קול לבו. כאן הערפל קלוש. כוכבים קטנים מציצים אליו משמים, כהים, עמוקים, הכוכבים מחייכים ורומזים לו. לאורם ילך ויחפש את דרכו…

––––––––––––

עשירי בטבת תרצ"ה, מקוה ישראל.