תכתב זאת לדור אחרון.

(תהלים ק“ב י”ט)

 

מימין לשמאל    🔗

פתח דבר

קטנה היתה המשפחה: אב, אם ובן. האב, מאיר שמו, היה שייך למשפחת העניים ושפלי הברך, מן המקופחים, שאינם תופסים כמעט מקום בעולמם של בני אדם המיוחסים והחשובים. מבטן אמו יצא לאויר העולם בכף רגל עקומה, ולכן צלע כל ימיו בלכתו על משענת, וסולית הנעל לרגל זו היתה כמעט כולה הפוכה למעלה. היה עוסק בזגגות, שאיננה מפרנסת בריוח כל־שהוא אפילו משפחה קטנה כזו.

פעם בערב חג השבועות, בבקר נעים ונחמד, הלך מאיר לבקש, אולי ימצא חלון הזקוק לזגוגית – ויהיה לאשתו במה לקנות מעט חמאה וגבינה לסעודת החלב של מחר. אך מצא את כל החלונות שלמים ומקושטים בירק ובפטורי ציצים ופרחים מעשה גזירה מנייר, כמנהג הימים ההם בישראל. אז כאילו נמלך מאיר בדעתו להסתלק מן החיים עוד לפני מתן־תורה, ודוקא כאן ברחוב, בעמדו בחצי הדרך לביתו ובחצי ימיו, כי לא הגיע עדיין לשנות הבינה. סיום חייו זה בא על־ידי איזו מחלה משונה, שארבה לו בדרך ותקפה אותו לפתע פתאום – והוא לא הספיק אפילו לצוות לביתו. אפשר מאד, שלא היה לו מה לצוות. את הדרך לאושר לא ידע גם הוא. והרכוש, שנשאר אחריו, היה כל כך דל ופעוט, שלא היה כדאי להתעכב בגללו עוד לרגעים אחדים. ומה אפוא ייעץ לבילה אשתו ומה יצוה את מנדיק בנו בטרם עזבו אותו לנצח? עשה מה שנוח יותר לאדם שקט כמוהו – עצם את עיניו, הוציא נחרה משונה מתוך גרונו, נשם את נשימתו האחרונה ומסר את עצמו בחשאי ברשותו של מלאך המות. והלז רחמן היה באותה שעה ופדה אותו מכל צרותיו…

וכשם שנחפז מאיר לצאת מהעולם הזה, כך נחפזה המכונה המסודרת בשביל להשיב את בן האדם, שאבדו עשתונותיו, למקום שממנו לוקח, והעבירה אותו בדרך כל הארץ. מפני כבוד החג נזדרזו חברי “גומלי חסד של אמת” לעשות לו, מה שנוהגים לעשות במקרים כאלה. וכעבור שעות מספר – ומאיר הצולע היה כבר ברשותו של המלאך “דומה”.

הגיעה שעתה של בילה להופיע בזירת החיים ערוכה לקרב. משום מה נהוג, שאין נשים עוסקות בזגגות, ועל־כן מכרה את היהלום ואת יתר מכשירי הזגגות וגם את מעט הזכוכית, הכל מה שנשאר לה בירושה. ובאותו הסכום שקבלה יצאה אל השוק להתחרות עם עוד נשים אלמנות עניות סוערות ועזובות כמוה, המהפכות כל היום בחררה ומביטות אשה על אחותה בעיני זעם, שבא מתוך קיבה רעבה ורצון לתת טרף לנפשות עולליהן. כל הימים רצה להשיג ביצים טריות גדולות ותרנגולות שמנות ודוקא במחיר זול בשביל גבירות עשירות, שלא תמיד הן גם עדינות וענוגות; והיא בעצמה הסתפקה בריוח הפעוט, העודף על המחיר. וכשהיה רצון מלפני גברת נדיבה, נתנה לה מתת חנם רגלי התרנגולת המקושקשות, את גרגרתה ואת ראשה עם הכרבולת, שנערף בשעת הכשרת העוף לשריה ולמליחה. ובילה ידעה להכין מכל ה“יתור” הזה מטעמים לשבת ולחג, שנעמו מאד לחיך מנדיק בנה. הוא לקק ממש את אצבעותיו; ובלבו נקבעה דעה, שאין בעולם מבשלת מומחית כאמו.

שם הבן היה מנחם־מנדיל לזכר סבו, אבי בילה. ומפני שלסבו היו קוראים מנדיק, נקרא גם הנכד בשם זה. זוכרים השכנים וגם כל תושבי העיר את מנדיק הזקן, יהודי צנום, ארך הרגלים וארך הצואר כחסידה, שפניו הצטינו בחורונם, כאילו הקיזו מתוכם את הדם עד הטפה האחרונה. ארוכים ושטחים היו הפנים משני עבריהם, כאלו יצאו מתוך מכבש, ונסתימו בזקן תיש לבן ארוך וצר. ידעו השכנים את מאיר אביו, כלי שבור, כלו עצמות בולטות וגידים כחולים; ואת אמו הלא רואים יום־יום – והיא נאד מלא דמעות, המדמיע ונאנח מכל לחיצה קלה, פנים כמושים, מודאגים, עינים נבהלות, שפתים צומקות. ועל־כן כשהם רואים את מנדיק בנה הם תמהים ושואלים זה לזה: מהיכן למנדיק זה בשרו הרך המעגל את כל אבריו; לחייו הטפוחות והאדמומיות שבפניו? ועוד הם משתאים: מנין לו כחו וגבורתו? חי, רענן, גמיש וזריז, חזק ועליז עד לעורר קנאה בלב האמהות העשירות. הן, האמהות הללו, החושבות שהכל נברא לכבודן, ממש מתפקעות מקנאה בראותן אותו. הלא הן מרבות לפטם אל ילדיהם בקציצות של בשר עגל רך וטוב, במרק עוף ובביצים טריות, בחמאה ובשמנת ומגמיאות אותם חלב בשוקולדה – ובכל זאת מה הם לעומתו? אלמלא היה מנדיק מחוסן, כי אז אכלה אותו מזמן “עין הרעה” של הנשים הללו. אך נכד הוא לסבא מנדיק, שהיה לחשן מפורסם. יהודים ונוצרים, עשירים ועניים, אנשים ונשים היו פונים אליו בכל שעת צרה, והוא היה לוחש להם על כל מכה טריה, פצע וכויה, על כאב בטן ועל כאב שנים, וביחוד ל“עין רעה”. והלחשים הועילו מן הסתם, כי כל אלה, שנזקקו פעם ללחשיו, עמדו באמונתם עמו כל הימים. הוא ידע גם מיני שרשים ועשבים שונים, שהיה מלקטם ומיבשם, שוחקם ומבשלם ומכין מהם סמים לשתיה, למשחה ולאבקה. בני אדם האמינו בהם יותר משהאמינו בתרופותיהם של רופאים מוסמכים. אפשר שכאן יש לבקש את מקור בריאות גופו וחסונו של מנדיק…

כמה שנים למד מנדיק בתלמוד־תורה ובכל זאת לא יצא מוכתר בכתר של תלמיד חכם. ולא מפני שהיה מחוסר כשרונות; אדרבה, כל מלמדיו עומדים ומעידים עליו, כי תפיסתו מהירה והוא מחונן גם בזכרון טוב ובבינה יתרה. אלא מה? אמרו עליו, כי “חי” הוא יותר מן השעור, הדרוש לבן־תורה. בתוכו שוכן איזה “רוח” שאינו נותן לו לשבת במנוחה ומפריע בעדו להתרכז ולהתעמק בכל דבר הדורש עיון. ועל כן אמרו מלמדיו, כי אלמלי צרפו את כל הימים של אותן השנים, שהוא נחשב באופן רשמי לתלמיד של המוסד, ספק גדול הוא, אם הגיע מספרם לשלש מאות וששים. זאת אומרת, שאינם בטוחים, אם למד מנדיק בתלמוד־תורה אפילו שנה אחת. ואם בכל זאת רכש לו ה“בחור” את האמנות לצרף אותיות ונקודות ולקרא “עברי”, וגם ידע בעל־פה “מודה אני”, “קדוש”, “ברכות הנהנין”, וכמה תפלות; ובאיזה אופן שהוא, הנעלם גם מהוריו ורבותיו, למד לכתוב את הא"ב ולחתום את שמו – הלא יש להסיק מכל אלה, שאלמלי היה לומד בחשק ובהתמדה, ודאי שהיה גאון בישראל. אבל מה לעשות, והתינוק לא הבין, מהו גאון בישראל והתרשל בלמודיו?

אולם תאמר האמת לזכותו, כי אשמים במקצת גם ההורים. על־פי השקפתם לא ניתנה תורה אלא לבעלי הקמח, ולא ניתנו בנים לעניים, אלא שיעזרו להוריהם מילדותם במלחמתם הקשה בעד פרוסת לחם. הם הטילו עליו להביא בחרף חבילת קש מן השוק ולהסיק את התנור; לעזור לאם בכביסת הלבנים; להביא דלי מים מן הבאר; ללכת אל השוחט לשחוט אוז או תרנגול־הודו בשביל העשירים ולקבל פרוטה שכר טרחה וכדומה. על־ידי כך נתק בכל פעם מתלמוד התורה ומעול התורה. התרגל לדרור והשתמש בו להנאתו. שט ברחובות, היה מצוי בנהר כברוז בקיץ, הפריח יונים וארח לחברה שאין עליה עול שמים ודרך ארץ. פעם לאחר הפסקה ארוכה נזכר ושב לתלמוד תורה ללמד בחטיפה דבר מה. נסה מלמדו לשחרו מוסר ותוכחה בדברים כדרבונות וגם בהצלפת שוט תוך כונה טובה להחזירו למוטב. נמאס הדבר על מנדיק, בעט ברבו ולא הוסיף עוד לראות את פניו. אחד מרבותיו פגש בו פעם ברחוב, כשהוא קופץ ומדדה, מזמר ושורק, ואמר לו: – חבל, מנדיק, שחדלת לבקר אותנו וללמוד. נראה, שלא תלך בדרך אביך. הוא, עליו השלום, היה מכניס זגוגיות בחלונות ביום לעיני כל, ואתה סופך להוציאן מן החלונות בלילה באין רואה.

לא ידוע אם הבין מנדיק את הרמז; כי עמד בראש מורד לארץ בפני רבו. אך במעשיו הוכיח שגם “רבי” עלול לשגות. כי ישר היה מנדיק מאין כמוהו, הוא לא שלח את ידו במה שאינו שלו לא בילדותו, כשהיו נוהגים ללמד: “לא תגנוב”, “לא תחמוד” פשוטם כמשמעם, ולא אפילו לאחר כן, כשהתגלגל לאותה המדינה, שבה התירו את העריות ופירשו את ה“לא תגנוב” ב“גזלו את הגזול” והכריזו על “יום של מרד בשלום”.

מעול המלמדים השתחרר ובעול אמו לא הוכנס צוארו; כי היא הטרודה והטרופה היתה עסוקה בעניני פרנסה, והוא לא דרש ממנה כל עול, כי לא ראה צורך באפוטרופסות ובפקוח. וכך גדל כצמח בר בשדה עלי דרכים וכעץ יער. קרוע בגדים ויחף בקיץ ונעול נעלים עקומות ומטולאות בחרף, היה אורח לא קרוא בכל מקום. ובכל אשר בא התבלט לעין ולא נתבטל בששים. נהנו העניים והאביונים בשמעם אותו מחקה באמנות רבה קולות צפרים ובהמות ותנועות עשירים בורים מתנפחים ונמוסי בניהם ההדיוטים; העויותיהן של נשיהם ובנותיהם המפונקות והמגוחכות. לא היה כמוהו בשחייני הנהר ובמתחלקים על הקרח; בהתגוששות ניצח גדולים וחזקים ממנו. ועל כן נערי הרחוב הכירו והודו בשלטונו ובמרותו מתוך הערצה. ומנדיק היה נהנה מן החיים וכל דאגה לא העיבה את שמי בקר חייו.

אך בבא השבת, או יום חג, והאם ישבה עם בנה ליד שלחן מכוסה מפה נקיה וריח של תבשיל חם מ“כמו בשר” ומ“כאלו דגים” נדף גם בדירת עוני זה, יש שהתעוררה בין האם והבן שיחה כגון זו:

– מה יהיה בסופך, מנדיק? אביך מת ואני נחשבת כמתה ואתה בחור, שהגיע ל“בר־מצוה”; ומה תעשה לכשתגדל? ממה תתפרנס, אם אינך דואג לעצמך ואינך בוחר לך כל משלח יד ומלאכה? ענה מנדיק ואמר: – מתי אני יכול ללמוד מלאכה? הרי רואה את, שאני עסוק כל היום. ואולם תנוח דעתך, אמא. כבר בחרתי לי אמנות הטובה מכל מלאכה. אסדר לי להקת משחקים ואסובב אתה ערים וארצות; נציג הצגות, נרויח כסף. וכל מה שארויח אתן לך ולא תצטרכי לעבוד כל כך קשה.

ותוך כדי דבור שם מגבת לבנה על ראשו וקשר את שני קצותיה מאחור על ערפו, העמיד פנים מקומטים של סבתא בלה, או של יולדת, או של החושש בשניו. דבר, צפצף, פעה, בכה, צחק ורקד. לא יכלה האם התאפק מצחוק – והענן הכבד, ששכן על פניה, עלה מעליהם. – ואם את רוצה, אמא, אשיר לך: “ישמחו במלכותך” חדש, “מנוחה ושמחה”, או “שושנת יעקב”. והוא לא חכה עד שתאמר: “רוצה אני” והתחיל שר מיד ברגש ובקול נעים: “ישמחו במלכותך” – ולאלמנה הדוויה נתגלה האושר. נדמה לה, שהתקרה הנמוכה בחדרה הקטן מתרוממת, הכתלים מתרחבים והחדר נהפך לאולם רחב ידים. נרות החלב הדקים מאירים באור חמה; קדושת השבת שרויה בכל פנה, והשכינה מרחפת סביבה. ברגעים אלה חשבה: אשרי האם, שיש לה בן כזה.

ולבילה אחות באניפולי, שמעבר לדניסטר בפודוליה, וגם היא אלמנה מאישה זה שנים רבות ונוסף לזה גם אם שכולה. אך היא לא היתה עניה כאחותה. בעלה הנחיל לה במותו בית קטן ואכרים מספר, שנשאו ונתנו עמו שנים רבות ומכרו לו את דבשם ודונגם. לאחר שמת שמרו האכרים את אמונם לדבורה אשתו והוסיפו לשאת ולתת עמה. היא היתה אשה חרוצה ונבונת דבר וידעה להתהלך עם האכרים המוכרים ועם הנשים הקונות; לכן היתה פרנסתה בריוח. בעירתה אמרו עליה, שהיא אשה אמידה. ידעו, כי יש לה כסף בהלואה וחסכון לפקדון.

ודבורה אשה יראת אלהים וטובת לב. כאשר קרה אסון לאחותה ונתאלמנה, באה אליה לנחמה ולעזור לה. מאז היתה שולחת לה פעם בפעם דבש ודונג למכירה. מסחר זה לא נתן לבילה הרבה, מפני שבצוק העתים והמשבר, שבא לרגל המלחמה הגדולה, נחשבו דבש ודונג למותרות. אך הקלה מעטה הביא לה בכל זאת. ביחד עם העופות והביצים מכרה ללקוחותיה גם מעט דבש. הריוח היה לה ואת ה“קרן” החזירה לאחותה. המקשר ביניהם היה מנדיק, ש“רתם את זוג רגליו, שלא דרשו פרזול” והלך בשעת הצורך לאניפולי ובחזרה והיה שליח נאמן להובלה והבאה.

בזמן האחרון קשה המצב על דבורה. השכול והאלמנות מצצו את לשדה והיא הזקינה קודם זמנה. קשה היה לה המשא־ומתן עם האכרים הגסים והמטומטמים ועם הקונות הפקחיות. בכל מקרה של מחלה שכבה בדד ועשתה לה את חשבון עולמה ובאה לשאלת קהלת: “מה יתרון בכל עמלי שאני עמלה תחת השמש”, ולמי כל עמלה ביום של “עצימת עינים ופשוט רגלים”? עלתה מחשבה לבקש מאת אחותה שתשלח אליה את מנדיק, שיהיה עמה ויעזור לה בסחרה, והיא תעשה אותו ליורשה. אז תוכל אולי אחותה, הצעירה ממנה בהרבה, להנשא לאיש. ברעיון זה הגתה הרבה עד שנתבשל כל צרכו. ובהגיע ערב ראש חדש אלול, נסעה אל בילה אחותה והן הלכו יחד לקברי אבות. שתיהן שפכו לבן ליד מצבות האבות. ובילה גם ליד מצבת מאיר בעלה, ושבו הביתה מפויסות ונרגעות.

שעה זו מצאה לה דבורה לשעת־הכושר וגלתה את מחשבתה באזני אחותה. התפלצה בילה בשמעה הצעה כזו. התכבה בנשיבת פיה את נרה היחיד, המאיר לה את אפלת הלילה? מי יקשר את ראשה במטפחת, בהתגבר כאבה? מי יזה מים על פניה ויקשר את זרועה במגבת בהתעלפה? איכה תשב בימי שבת וחג לבדה ליד השולחן כאבן? ועוד ועוד. הבינה דבורה, כי צדקה אחותה ותרף ממנה. ורק הוסיפה, שאם יבא יום והיא תמצא את מי־שהוא, שיהיה עמה (רמז לבעל), ותסכים מרצונה הטוב, תשלח אותו אליה. היא מוכנה תמיד לקבלו בשמחה. – מי יודע מה שיעשה הזמן? – הוסיפה עוד – אולי כשיהיה מנדיק באניפולי תבואי גם את אחריו ונהיה משפחה אחת.

הניעה בילה בידה מתוך ספקנות וחוסר אמונה באפשרות כזו. והנה באו המאורעות בזה אחרי זה ושברו את קשיות־ערפה של בילה. הימים היו ימי הסוף של מלחמת העולם. הכל היה תש ונלאה, מרוגז עצבים ומלא פחד. המלחמה רוששה את המדינה. לא היה כמעט בית, שאין בו הרוג מלחמה, פצוע, בעל־מום או מגויס, שלא שב עדין הביתה. רוח של עצבות ומרה שחורה שורה על העיר. המדינה נשארה בלי קיסר, כי נהרג עם בני ביתו, ובלעדיו היה הכל הפקר ואין בטחון בחיים. בעיר נראו אנשים זרים וחשודים, הקוראים לעצמם “חיילים שליחי הצבא”, והם מקהילים קהלות ודורשים ברבים, שיש לקחת מן ה“פריצים” את אדמתם ומהעשירים את כספם. וחילים שעזבו את החזית ומלחים שעזבו את הצי באים ומתערבים בכל עניני העיר, שאיננה שלהם. וחילים תועים בדרכים, שודדים את כל מי שפוגשים, ואפילו את בגדיהם ונעליהם הם מסירים מעליהם. כל הדרכים מלאות פגרי כלבים וסוסים, שהחילים הורגים אותם ביריה סתם, מאפס מעשה. ואף בני אדם חללים מתגוללים בשדות. מדברים על פרעות ביהודים. ועוד שומעת בילה, כי רומניה הנמצאת מעבר לפרוט תבוא ותכבוש את בסרביה, והרומנים הלא ידועים לצוררי יהודים מאז ומעולם. ומי חושב בימים כאלה על תרנגלות שמנות, ביצים טריות ודבש, בשעה שקשה להשיג פת קיבר ותפוחי־אדמה לנזיד? ועוד ספרו לה בסוד, כי בין הנוער התרבה בזמן האחרון אותו המין, שקוראים לו “קומוניסט” ו“בולשביק” – האין סכנה למנדיק להשאר כאן לעת כזאת? אולי טוב היה לשלחו לאחותה מעבר לנהר? שם, כפי שאומרים, נמצא ה“דייטש” והוא קפדן ושומר על השקט, הסדר והשלום ואינו נותן לבולשביקים להרים ראש. שם אוכלים לשובע ויש נפט למאור וסבון לכביסה. ילך מנדיק שמה ויהיה מחוץ לסכנה. אגב יהיה במקום אחר, יחכם ויהיה לאיש, כי פקח הוא ויבין את המצב. אחר־כך תראה, מה לעשות. אולי באמת תעבור גם היא אחריו. הפעם הסיחה את מחשבת לבה באזני בנה, ברצותה לשמוע את חות דעתו. והוא ענה מתוך קלות ראש, כדרכו תמיד: – כטוב בעיניך, אמא, אני מוכן ומזומן. אנו מימין הנהר והדודה משמאל. הדרך ידועה לי כמו “אשרי”. בבקר אני יוצא מימין ולפנות ערב אני משמאל. הדודה תקבלני בכל הכבוד הראוי לי. כאשר אתגעגע אליך, או אשתעמם, אעבור את הנהר משמאל לימין בשחיה ואבוא אליך, אמא. רגלים ישנן, ברוך השם, והן אינן דורשות מספוא והולכות להן בלי עזרת השוט לכל מקום שאני רוצה. ולפעמים אני הולך למקום שהן רוצות.

כך התייחס מנדיק לשאלה חשובה זו של שנוי מקום, בזמן מטורף ושבוש דרכים.

ובילה התחילה לכונן אותו לדרך. הכנה זו מה היא? דל היה רכושה. בגדים חדשים לא נשא מנדיק על בשרו מעולם ולא ידע טעם נעלים יוצאות מידי הסנדלר. הבגדים הישנים דהו מאד. כדאי היה לצבעם, אך מסבת המלחמה אין להשיג צבע. ישבה בילה בערבים, הטליאה את בגדיו וגם את לבניו המעטים; תפרה כפתורים במקום שחסרו, וקבעה את זמן צאתו לדרך לאחר שבת “נחמו”. אך בבוא היום שנקבע לא קם בה לבה. האמנם כבר בא היום? דחתה את הפרידה עוד ליומים. מנדיק מסכים. – יהיה בעוד יומים – אמר – מה איכפת לי? איזה הבדל בין היום למחר ולמחרתים? ממש כמו אתמול ושלשום.

והנה בא גם היום שלאחר יומים. באור ליום זה נפלה בילה על צואר בנה ותתפרץ בצוחה ובצריחה, ממש כמו בערב ראש חדש אלול בלפתה את מצבת בעלה. היא כאלו חכתה להזדמנות זו, שתוכל להריק קצת את הנאד מדמעותיה המלוחות, שהעיקו עליה. והדמעות שטפו, כמו מתוך מעין רותח מלוות בגניחות ויבבות. זע ונמס גם לבב מנדיק בקרבו, והדבר היה לו לפלא. כל הימים שישב עם אמו לא ידע ולא הרגיש מאומה, כמו שאינו מרגיש בעיניו ובשניו הבריאות. ואולם עתה, בהגיע לו שעת הפרידה, התחילו גלים־גלים מכים בלבו, והם עוברים ומזעזעים את כל גופו. מתחת לבטנו נתהוה כעין חלל, ובו מתגלגל כדור שקשה לו להגדיר, אם של שלג הוא או של אש, אך הוא מכאיב, גם בחזהו מחלחל דבר קשה, קהה המכאיב לו; ובגרונו הושם כעין סמרטוט לח המערפל עת עיניו בערפל לח. הדמעות הן אלה? ההוא יבכה? – לא כדאי, אמא – אמר בהתגברו על התרגשותו; ובהשתחררו מזרועותיה, שלפתו את צוארו כמו בצבת, אחז בידיה ונתן לה את הבטחתו. – את תראי, כי מנדיק יהיה בן־אדם כרצונך. הוא יצליח בודאי. עוד יבוא יום ואת תתגאי בו, והוא יכלכלך בכבוד. – אמן – דובבו שפתיה וצנחה בלי כח על הכסא היחידי שבביתה. ולמחרת הערב באה הפרידה האחרונה. מנדיק הקיץ משנתו עוד לפני הנץ החמה. לקח את מכנסיו ללבשם, והרגיש, שבאחד הכיסים מונח צרור קטן. הוציאו והתירו ומצא בו פרוטות אחדות וחמש חתיכות סוכר מרובעות ומאובקות. הסוכר היה בימים ההם יקר־המציאות. הוא שם את הצרור מתחת לכר על מטת אמו ולה לא הגיד. תחת זאת לקח אתו את צרורו, שהכין הוא לעצמו: פאה נכרית, זקן ופאות מפשתה ומשערות זנב הסוס; חליל, אולר וכדומה. וגם מקל שכים לקח – זה רכושו הפרטי. בפעם האחרונה נשק את המזוזה ויצא מאת החדר ברגלו הימנית, כעצת אמו. חבקה אותו בילה שוב והוסיפה לו ברכות. שרק מנדי בשפתיו ושם לדרך את פעמיו מאושש ומעודד מקרני השמש הראשונות, מרעננות הטל הזך ומנשיבת הרוח הקלה. נאה הדור זיו העולם ומלא צפצוף אפרוחים ושירת צפרים. רגליו חזקות וקלות והוא צועד בטח.

על אם הדרך עומדת קוסמת טובה והיא צופה בתעלומות הזמן, חוזה בכוכבים, קוסמת, מנחשת ולוחשת לו, כשהוא עובר על ידה: "תמה תקופת ילדותך, מנדיק, מורים ומחנכים לא טפלו בטפוח רוחך, כמו שהוריך לא טפחו את בשרך. ספרים לא הטיפו לך מוסר ולא התוו לפניך כל דרך בחיים. העוני והדחקות לא שמו עליך את חותם הדכאון ולא עכרו את ששון החיים המפכה בקרבך. קל רגלים וקל דעת יוצא אתה את עיר מולדתך. כשתיל רך הנעקר מאדמת מטעו והוא נשא על מים סוערים ושואף לאדמה אחרת להאחז בה, כן תהיה אתה. לא נהר תעבור, כי אם גבול, ולא לארץ תבוא, כי אם לים סוער. משברים זדונים יעברו על ראשך ובכף הקלע תקלע. בכור המצרף תבא ובנסיונות קשים תתנסה. אך אל יפול רוחך עליך, מנדיק. ארוכה, עקומה ומפותלת הדרך לפניך, וסכנות רבות תארובנה לך בה. רגליך תדרכנה על אדמה אשר מוט התמוטטה. שירי הרס תשמענה אזניך ומצודדי נפשות יקיפוך. אך קו אורה, קרן נוגה יגיהו ויגיעו אליך מרחוק, רחוק… והם ינחוך ויראו לך את מטרתך.

צא לשלום, בן עם נודד, המבקש מנוח לכף רגליו. מלאכים טובים ילווך וישמרוך בכל דרכיך. עלה והצלח!"

 

פרק ראשון: המורה ושעורי ההסתכלות    🔗

מי מודד בשעונו את הזמן ומונה את מספר הימים, שעברו על מנדיק באניפולי? הדודה דבורה אומרת, שהוא כאן רק שבעה ימים. והוא בטוח, שהדודה טועה בחשבון ובאמת עברו כבר שבעה שבועות, ואולי גם שבעה חדשים. בעירו, הוא זוכר, עפו, רצו הימים; שטפו כמים בלב הדניסטר, ולילות כאלו לא היו להם. מתי ישב שם בטל? מתי פהק? מן הבקר היה טרוד. כל כך הרבה עסקים: יונים, כלבים, חברים, נהר וכדומה. לא הספיק לגמור את כל העסקים ביום אחד, והיה מוכרח לדחות חלק מהם למחר. והמחר בא תיכף לאתמול. שכב בערב, לפעמים בבגדיו, כי לא הספיק לפשט אותם, והנה הוא קם – ואור היום. את שחור הלילה לא ראה. וכאן זוחלים הימים, כעגלת־חורף על אדמת רגבים בלי שלג; והלילות ארוכים, ארוכים ונמשכים כזפת נמסה למחצה. אין במה למלאות את החלל הריק. מי הוא כאן? שם היה גבור ומפורסם – וכאן תש כחו, פנה הודו. איש אינו יודע אותו ואינו רוצה לדעת מאומה על אודותיו. עובר הוא ברחובות, נתקל בכל מיני נערים ואנשים, ואף אחד מהם איננו שם אליו לב, כאלו היה נמלה, גרגיר אבק, גבעול קש. נמאסה עליו הישיבה בבית, והוא יוצא החוצה. יושב על האצטבה שלפני ביתם, כזקן בשבת אחר הצהרים, ונפשו עליו תשוח. מי ומה הוא? עם מי יוכל לשוחח? לפני מי יתנה את לבו? מיום בואו לכאן לא נזדמן לו אף אחד, שיברכהו בשלום ושירצה להתרועע עמו. עוברים אנשים על פניו והוא מתבונן אליהם. מצח, אף, פה, זקן, שפם, עינים. הכל כמו לאנשי עירו. ובכל זאת אחרים הם הללו ואינם דומים כלל להם. ואיה הם הנערים בני גילו? מדוע אינו רואה אותם בשום מקום? עירה משונה! בכל בוקר עומדים אנשים ונשים ומטאטאים במטאטאי זרדים את הרחובות. חיילים אוסטרים עומדים על גבם, מאיצים בהם ומזרזים אותם, שלא יעשו את מלאכתם רמיה ושלא ישאירו, חלילה, גבעול קש, צפיע בקר וגלל סוס. מטעם זה גזרו על בהמות הבית, שלא תסתובבנה בחוץ. זה נקרא בלשונם “צחצוח הרחובות”. כאלו נעלים הם. בית דודתו עומד בסמטה נדחת בקצה העירה. קרני השמש אינן מוצאות אותו; וגם החיילים הממונים על הנקיון ודאי שאינם יודעים על מציאותו, והוא יכול להיות פטור מעבודה זו. ובכל זאת הוא מטאטא יום יום לפני ביתם וסביבו. כי מה לא יעשה אדם המתנון מבטלה ומשעמום?

בימים הראשונים לבואו הנה מצא לו ענין בזה, שהלך לתור את העירה וסביבותיה לדעת את מוצאיה ומבואיה. יחידי הוא הולך לו מרחוב לרחוב ומסמטה לסמטה; צועד לאט, מתבונן לכל בית, עושה לו סמנים וציונים, מונה את מספר רחובותיה וחוקק בזכרונו את שמותיהם. עתה הוא יודע את כל בתי־התפלה שבעיר ואת בתי־הספר. יודע איפה גרים הרבנים, השוחטים, הרופאים, המילדות ובתי־המרקחת. אין דבר נעלם ממנו. כי כלל קבע לו: להתהלך בכל מקום בעינים פקוחות ושהכל יהיה גלוי וידוע לפניו, אולי ימצא בזה חפץ. יעירוהו בחצות הלילה משנתו ויאמרו לו: מנדיק, קרא לרופא פלוני, או למילדת פלונית; או לך אל הרב לשאול שאלה בענין כשר וטרפה, הוא ילך ישר אל המקום הדרוש מבלי שיצטרך לשאל פי איש. טוב. נהירים לו שבילי אניפולי ומוסדותיה. ומה יעשה עתה ולא ישב בטל? דודתו אומרת לו: “יהא ביתי בשבילך כבית אמא. תרעב – תקח לך לאכל, תרצה לישון – הנה הדרגש והנה הכרים”. היא מבטיחה לו, שמיד לאחר החגים תבוא עונת רדית הדבש, אז תמשך אותו לעבודה זו. תקחהו אתה אל הכפרים, כדי שיכירוהו האכרים; הוא ילמד את מלאכת רדית הדבש ואת המסחר בו ובדונג, ויהיה לאיש מעשה. טוב מאד. אבל עד אז יש עוד כחדשיים. הרי ישתגע. הדודה נותנת לו עצה טובה. היא אומרת, שעוד מעט יבוא חודש אלול והוא חודש של תשובה, ואחר־כך יבואו “הימים הנוראים” ויש הרבה מה לעשות לטובת הנשמה. יש מה להתפלל ומה לאמר אחר התפלה. זה יציל אותו מכל רע. ועוד היא אומרת לו, שיזהר מאד מפני חברים רעים; כי באו ימים, שכל אחד צריך להיות זהיר מהתרועע עם שונים. דברים טובים ונכוחים לכאורה, אך לא בשביל מנדיק הער, הזריז, התוסס והחושק בתנועה תמידית. לשבת עוד חדשיים ולהתפלל! הוא מתביש פשוט; צעיר אחד בין עשרה זקנים, שעיניהם טרוטות ונחיריהם מלאים אבק טבק באים לבית־התפלה. אפילו בעלי־בתים בשנות העמידה אינם נראים שם בחול. הוא שרוי בצער, והמרה השחורה משתפכת בו ומגברת עליו. הוא לא חשב, שכל כך תקשה עליו ההסתגלות למקום חדש. אלמלי ידע, לא היה בא הנה. כמה פעמים התגנבה אליו המחשבה לשוב לעירו. פעם כבר עבר את הנהר בלי ידיעת דודתו, ורגליו עמדו שוב על אדמת בסרביה. אך קול פנימי קרא אליו: הבוז לך מנדיק! דומה אתה לחיימל, לליבלה וליתר הבנים המפונקים, ילדי השעשועים הכרוכים תמיד אחרי אמם ומחזיקים בסינרה. אתה צריך לעזור לאמך. פרוץ לך דרך בעצמך והתגבר על אותן ההרגשות המתאימות לנערות! – והוא חזר אל דודתו. ינסה לחכות עוד.

פעם בבקר שמש של תחילת אלול יצא אל החצר, שמאחורי ביתם, והתישב על הגזוזטרה. בחצר טיילה דוגרת עם ששת אפרוחיה הקטנים בני שבוע אחד ועוד ארבע פרגיות צעירות יפות תואר וטובות מראה, יתומות, כי אמן נשחטה לשבת “נחמו”. הדוגרת נוברת, מחטטת בעפר, מוצאה גרעין, תולעת, סומרת את נוצות צוארה, מקרקרת – ואפרוחיה ממהרים אליה. היא מחלקת להם את מזונם מנות־מנות. הפרגיות מחפשות להן אוכל בעצמן. הוציא מנדיק פרורים מכיסו וזרקם אל הפרגיות. אך הדוגרת הסתמרה, קפצה אל הפרגיות, הכתה בחרטומה בראש האחת והשניה ותגרשן, והיא כבשה את הפרורים בשביל יוצאי ביציה. מנדיק מצא בזה ענין. הוא רחם על הפרגיות המוכות וקם לגרש את התרנגולת. אך היא גמרה בין כך את חלוקת הפרורים וסרה משם עם אפרוחיה, גם הפרגיות הלכו להן למקום אחר לבקש אוכל. עלה בלבו כעין הרהור של השואה בין האפרוחים, שיש להן אם, ובין הפרגיות, שעליהן לעמוד ברשות עצמן ולהלחם על מזונותיהן, ובינו. למה הוא יושב בטל ומחכה? המן השמים יורידו לו עסק ומשלח יד? למה הביא אתו כלי אמנות – פאה־נכרית, זקן, שפם ופאות ורפרטואר של שירים? הנה באים ימי חול המועד, שמחת־תורה, ו“אסרו חג” – למה לא ישתמש בהם לשם קונצרטים? מדוע אינו יוצא לבקש לו מנהל, שיפרסם, כי משחק בא העירה, היודע לשחק על הבימה, לשיר ולרקוד? הוא ישלם לו שכר טרחה, או יקבלהו לשותף לו, יארגן מקהלה, להקה, תזמורת. ירויח כסף, חלק קטן ישאיר לעצמו לצרכיו, ואת החלק הגדול ישלח לאמו, ותדע, שמנדיק לא יכזב.

מחשבה זו הלהיבה את דמיונו והסיחה את דעתו מהשעמום. חוט הדמיון נמשך ויריעת חלומו מזמן מתרקמת. הקונצרט הראשון ינחילהו תהלה. להקת המשחקים תתפרסם – והוא יסע עמה למרחקים, לאמריקה. יקנה לו מכנסים ארוכים משובצים משבצות לבנות ושחורות, כמכנסי מנהל הלהקה הרומנית אורלסקו, שבקרה בראשית השנה את עירם, פראק שחור, נעלי לכה, צילינדר ומקטרת בפיו… את אמו יזמין אליו; יקנה לה בית עם מטבח גדול; ילבישנה מלבושי כבוד. היא תכין סעודות טובות. תשב לה במנוחה ותבלה את שארית ימיה בטוב…

מרוב התלהבות והתרגשות קפץ ממקומו וקרא לעצמו קריאת זרוז: – הי־דה, מנדיק! אל דאגה! כוכבך יעלה בקרוב. ופתאם שמע דפיקה בפנת החצר ליד הגדר וחבטה בקרקע. הסב את ראשו לאחוריו וראה בר־נש מכניס את ראשו העגול בפרצה, שהיתה בגדר על־ידי כך, שחזיר התחכך בקצה הגדר והפילה. אחר הראש נדחק פנימה גם גוף עבה. נסתבכה רגלו ונאחזה בקצה הנסר. נפל והשתטח על הקרקע. עמד מנדיק במנוחה, כי רצה לראות, מה יעשה הזר בחצרם. הלז קם, רץ שחוח והסתתר מאחורי חבית גדולה מלאה מים, שעמדה תחת גג וחכתה, שיכבשו בה מלפפונים לחורף. חשב מנדיק ובצדק, כי גנב הוא, שבא לגנוב דבר־מה מהחצר, או מהבית, ועל כן מהר אל המחבא וקרא ברוגז קולו: – מה לך פה, בחור, כי נכנסת הנה בלי נטילת רשות? – סליחה, אדוני. אין אנחנו מאותו סוג אנשים, שיש להתיחס אליהם בחשד. אמנם נכנסנו הנה שלא ברשות, אך גם בלי כונה רעה ומתוך אונס. אורבים לנו ושומרים את צעדינו. כדי להעלם מעיני האורבים השתמשנו בחור שבגדר וסרנו הנה לרגעים אחדים להסתתר כאן. מוכנים אנו לשלם בעד שמוש בחצר לצורך זה.

מנדיק הביט אל הבחור השמן, בעל פנים גסים זרועים אבעבועות עם שפתים עבות, מפושקות ככושיות ועינים ירקרקות, מבריקות כעיני החתול. השתאה לדבריו המשונים, שיצאו מפיו במתינות ובחשיבות, כמו שמדברים רק גדולים ובלשון “אנחנו” ובקידות והשתחויות, שלא התאימו לבגדיו הדהים, שאינם לפי מדתו ולפי תנועותיו הכבדות, הדוביות. – מי הם האורבים, השומרים את צעדיכם ובגלל מה? – שאלהו מנדיק גם־כן בלשון רבים – שוטרים? בלשים? – לבשתנו ולחרפתנו הגדולה עלי להגיד לאדוני, שזהו אחינו עצמנו ובשרנו. המבין אדוני? הוא רוצה שנשתפהו בעסקינו וניתן לו חלק ברווחים שלנו. ואנחנו אומרים לו: אמנם אחינו אתה, אבל “ביזנס” זהו ענין אחר. ומה עושה הוא? הולך אחרינו כצל, כדי לראות לאן אנו הולכים. המבין אדוני? קטן שכמותו רוצה דוקא לעמוד במקום גדולים. אני מאיים עליו באגרוף והוא – שילך וילשין עלינו לפני השלטונות. חוצפה כזו! אבל אין אנו מפחדים. הנה מה שניתן לו!

והבחור הושיט לעיני מנדיק אצבע משולשת.

– למה לכם אצבע משולשת, אם אתם יכולים לשלשל לו את כל חמשת האצבעות, ובשעת הצורך גם את כל עשר האצבעות, ואפשר להשתמש גם ברגלים? איזה חנוך הוא זה? איה כבוד אח?

מנדיק הבין מיד שזוהי לשון גסה והתחרט. בלשון כזו השתמש בעירו, בסביבת בית־המרחץ, אך לא במקום זה בין אנשים נכבדים. והוא הזהיר את עצמו לרסן את לשונו.

מעודד מדברי העומד לקראתו שפך הבחור את לבו, כאב המתאונן על בנו: – הגיעו ימים, שהקטנים אינם נשמעים לגדולים, והם מתחצפים כנגדם. ככלבלב הוא רודף אחרי ומתלבט תמיד בין רגלי. והצרה היא שאינו יחידי. התחבר עם ריקה כמוהו, ושניהם עסוקים בשנטז' ממש. הם דורשים, שנקחם אלינו לשותפים, או שניתן להם דמי “לא יחרץ”. הנה עד היכן הגענו!

על זה העיר לו מנדיק, שהוא בעירו לא היה נותן מקום למעשים מגונים כאלה.

– משמע שאינך בן עירתנו! – קרא הבחור מתפלא – ואני עומד ומדבר עמך כמדבר איש אל רעהו מעיר אחת וחושב כל הזמן: מדוע איני מכירך? שלום עליכם! מי אתה? מה שמך ומה מעשיך כאן?

מנדיק נתן לו שלום והשיב לו על שאלותיו. – שמי חייקל ירבוז. ידוע בעולם הסוחרים. קוראים לי: אדון חייקל, או אדון ירבוז.

רגע אחד חשב מנדיק, כי אלהים שלח לו את האיש הנכון, שעל ידו יושע. היה בטוח שאדון ירבוז יקבל על עצמו לסדר לו קונצרט. הרי איש מעשי הוא וסוחר וירצה להרויח. והוא הרצה לפניו על דבר מחשבתו הגדולה, ואמר לו שהוא מבקש לו שותף לעסק זה.

חייקל שמע את דבריו עד סופם ואחר־כך שפך עליו קיתון של צוננים, שקררו את התלהבותו ופכחוהו. ־– רואה אני מדבריך, שבטלן גמור אתה, אדון מנדיק, במחילה מכבודך הרם. מי בימינו אלה מתענין בהבלים כאלה ובדברי שטות, כמו קונצרטים־שמונצרטים? ראינו אקטיורים, מוקיונים ושמנדרקים נעזבים ומבקשים לחם. לרגלינו מתגוללים עסקים גדולים. וכל מי שיש לו מח בקדקדו הולך וחותה עפרות זהב – ואתה מדבר על כפתור בלי אוזן ועל אסימון, שנפסל מזמן. למי יש זמן לשמוע שירים ולראוֹת ברקודים? – אדרבא; ילמדני נא ר' ירבוז גם אותי לחתות זהב בידי. אני מסכים אפילו לכסף ולנחשת. – מצוין! – קרא חייקל ושפשף יד ביד – אץ אני לדרכי. רצונך – בוא ללווני בדרך, שאני הולך, ונשוחח אגב בעניני ביזנס ואשכילך בענינים, שאין לך עדין מושג בהם. ההנך אמיץ־לב? – באש ובמים, בסערת גשם ובסופות שלג. לכל אשר ישלחוני אלך ואת כל אשר יצווני אעשה, אם רק הדבר יהיה לפי רוחי וטעמי. – ענהו מנדיק בשטף דברים, התמודד ויעמד קוממיות – הנני, כמו שאתה רואני.

חייקל טפח לו על שכמו דרך חבה, אמר לו את שבחו בפניו וקרא לו שילך אתו מיד, כי אצלנו הסוחרים אומרים: “הזמן הוא כסף”, וכך אומרים גם באמריקה.

הם יצאו מן החצר. חייקל שלב את זרועו בזרוע מנדיק, מעשה רעות ואחוה מזמן. הוליך אותו דרך סמטאות קטנות ומבואות צרים עד שיצאו מתוך העירה. לעיניהם נגולו שדות קצורים מלאי שלף. רוח קלה נשבה על פניהם.– – פתח חייקל את שעורו הראשון בעניני מסחר והויות העולם. – אבי, עליו השלום, היה זגג – ענהו מנדיק על שאלתו. – ומה ענין רסן סוס לכרבולת של תרנגולת? אני שואלך לספקולציה ואתה משיבני, מתי ראש־חדש. שמא חרש אתה והנך זקוק למרצע? – אמר חייקל מתרגז. – אל תתרגז “פאני” ירבוז – עניתיך כהלכה. אם אבי היה זגג, מנין לי לדעת פרוש מילים משונות כאלה? – כל עגלון וכל קצב יודע בימינו אלה, מה זאת ספקולציה, ואליוטה וקונטרבנדה. – חצץ אתה מאכילני היום להגריס את שני – אמר לו מנדיק – באר נא לי ואל אהיה “עם הארץ”. נגש חייקל לעבודת ההסברה ובאר לו, שהספקולציה אינה חצץ, אלא עסק טוב, הנותן לספקולנט העוסק בו לא רק מזונות, כי אם גם עשירות. הנה, למשל, אזלו מן השוק סבון, גפרורים, טבק וכדומה צרכים, שאין אדם יכול להיות בלעדיהם. החושב הוא שסחורות אלו כלו באמת? יש ויש ועוד כמה יש! אלא מה? הפקחים שבסוחרים ראו, שמחיר הסחורות עולה וגדל מיום ליום ואמרו: למה לנו למכור היום בעוד שאנו יכולים להמתין למחר, למחרתים, לעוד חדש, ואז נקבל בעד אותה הסחורה פי־עשרה ונתעשר? הלכו והסתירו את הסחורות במרתפים, בעליות ובבורות. התחילו המחירים קופצים ומאמירים. אתמול שלמו, למשל, רובל בעד קופסת גפרורים, היום משלמים ארבעה רובל ומחר ישלמו עשרה, בעוד חודש יגיע המחיר בודאי עד מאה. – זאת היא הספקולציה, והעוסקים בה נקראים ספקולנטים! – סיים חייקל את הסברתו. – ומה יעשו העניים, שאין להם כסף ואינם יכולים לשלם מחירים כאלה? – שאלו מנדיק. – העניים יש להם ברירה, ילכו לישון בעוד יום ולא יצטרכו לכל אלה – לגלג חייקל – הכל בשביל העשירים. חרה הדבר למנדיק ושאל את מורהו לספקולציה, אם הוא עשיר, או עני. – הייתי עני והיה רע לי מאד. עתה אני עשיר וטוב לי. בקרוב אתעשר עוד. רכשתי לי עשר קופסאות גפרורים, שש חתיכות סבון, תריסר קופסאות סיגריות ועוד ארבעה תריסים אבני־אש למכונות הדלקה ובקבוק בנזין. את כל אלה קברתי במקום בטוח. עכשו אני מחכה רק לכך, שהגרמני יעזב אותנו. אז אתעשר בבת־אחת. המבין אתה? מונחת לה הסחורה במקום חשך, בלי שום תנועה. אבל מחירה עולה משעה לשעה. לפני שבועים עלה מחיר כל סחורותי לחמש מאות רובל, לפני שבוע – לאלף והיום לחמשת אלפים! השומע אתה? חמשת אלפים! ולכמה תעלה בעוד חדש, חדשיים – מי יכול לשער? זאת היא ספקולציה.

והוא ספר לו, שאביו רצה לעשותו לסנדלר וסרב. גבו לא נברא להיות שחוח וכפוף כל היום, כדי להרויח פרוטות. אבל ספקולציה זהו ענין אחר. בלי עמל ועבודה באים הרווחים. אם רק יש סבלנות, שכל וזהירות, שלא לגלות סוד למי שאינו צריך זאת לדעת. זוהי ספקולציה!

צלצול מלה זו שקלט בשוק עורר את רוחו כיין משכר והשתעשע במלה זו. המחשבה על עשרו להבא נסכה עליו רוח של שמחה והוא שרק מרוב התרגשות.

באופק נראתה עגלת אכר גולשת מן ההר. באויר השקוף נסתמנו שני ראשים מתוך העגלה. חייקל האהיל בידו על עיניו, התבונן, הוציא מהר את ידו מזרוע מנדיק, בקש ממנו, שיחכה לו מעט עד שובו, ורץ לקראת העגלה, שהתקרבה אליהם. האכר הצליף בשוטו על גבי הסוסים, ואלה התעטשו ורצו. מאחורי העגלה התנשא ענן אבק. העגלה עמדה. בה היו שקי תבן ומוץ מסודרים זה על גבי זה ומקושרים בחבלים שלא יפלו. על השקים ישב צעיר לבוש בגדים ישנים ומאובקים וכובע שטוח ישן שמצחיתה נסדקה. חייקל נגש עד העגלה. הצעיר שישב בה קפץ מעליה, נער מעל בגדיו את זנבות הקש והמוץ, שדבקו בו, מחה את האבק והזעה מעל פניו. התלחש עם חייקל ונטה ימינה העירה ברגל. חייקל התלחש עוד עם האכר. הלז הטה את הסוסים שמאלה בכוון אל העיר. חייקל חזר אל מנדיק ופניו נוהרים מגיל. – טוב מאד. הידד! – קרא וחכך ידיו זו בזו מרב הנאה – היודע אתה, מי הוא הצעיר הלבוש כאחד הפשוטים? זה גרישקה, בנו של רוקח, תלמיד המחלקה השמינית בגמנסיה. הנה עם מי יש לנו עסקים! לפני פסח נפקחו עיניו להבין, שהגמנסיה לא תתן לו כלום, ולמה לו לאבד זמנו לחנם? עזב אותה והתחיל עוסק בקונטרבנדה. מומחה גדול הוא במקצוע זה. בתוך השקים שראית אמנם יש קש ומוץ מאכל לבהמה. אך מה שיש בתוך המוץ יתן לנו מעדנים: אספרין, חינין, קאקואין, אבני אש. סחורות יקרות־ערך מהמדרגה הראשונה, שתסלאנה בזהב. גרישקה הביא את הסחורות ממקום ידוע רק לו לבדו, ואני, סוכנו, מחלק אותן בין הסוחרים ומפיצן בין לקוחותינו ומקבל שכר טרחה הגון. בוא עמי, תתבונן, תלמד ותדע גם אתה, מה לעשות ואיך להתנהג. ואם תהיה תלמיד חרוץ ומבין ונקח אותך לשותף לנו; כי עבודה יש למכביר. חסרים רק אנשי־חיל נבונים וזריזים. – ואם תתפשו בכף? – שאלו מנדיק. – אז יהיה רע מאד. אם אפשר משתמשים ב“מתן בסתר”. כי גם האשכנזים הנם בשר ודם. ואם לא – יושבים בסוהר לזמן־מה. ואחר־כך, כשיוצאים מתוכו, ממשיכים את העבודה. עכשו נלך בעקבות האכר. עוד מעט ותראה באילו אמצעים אנו משתמשים, כדי להשתמט מעיני ה“שוצמנים”, ימח שמם.

הסקרנות שלטה במנדיק והוא נגרר אחרי חייקל, שהוליכו בשבילים עקלקלים דרך קוצים וברקנים עד לבנין ישן ארוך, נמוך ודומה לחורבה ולידו באר עם קילון. זה היה בית המרחץ. ליד הבאר עמדה העגלה עם שקי המוץ. האכר דלה מים מן הבאר אל השוקת והשקה את הסוסים. תיש הקהל עמד מאחורי העגלה, הוציא קש מתוך השקים ולקק את המוץ. חייקל פנה אל האכר ואמר לו, שיוריד בשבילו שלשה שקים מן הגדולים והמלאים והוא ישלם לו ככל אשר ישית עליו. האכר הניע בראשו כמסכים; הוציא שנים מתוך שורות השקים שבאמצע ועוד אחד מהשורה העליונה. חייקל הראה לו על דיר קטן, על יד בית־המרחץ. הלז הכניסם לתוך הדיר וחייקל הלך אחריו לשלם לו. האכר יצא ראשונה ונסע לו וחייקל יצא משם כעבור זמן־מה ושתי כדי חלב בידיו. – מאין לקחת את החלב בשעה כזו? – שאלהו מנדיק מתפלא. – חלבתי זה עתה את תיש העיר – ענהו חייקל בצחוק – במקומנו נותן התיש חלב יותר מן הפרה. אמנם אי־אפשר לאמר, שזהו חלב נקי. רק הבהמה, שאין לה שכל כמו לאדם, נותנת עוד חלב נקי. אך מי־הסיד הללו יקרים הם מחלב נקי. אל תסתכל בנוזלים, אלא במה שיש בהם. – כמה שקר, כמה תרמית וזיוף! – קרא מנדיק בהשתוממות. – לא תרמה – לא תקנה, לא תזייף – לא תמכור, אמר חייקל כרמאי זקן ורגיל – כך הוא דרכו של המסחר בימינו.

והוא בקש מאת מנדיק, שיעשה עמו חסד ויקח מידו כד אחת, כי כבד ממנו לשאת את שתיהן.

מלא מנדיק את בקשתו. בעברם ליד בית מרקחת יצאה מתוכו אשה ובקשה מאת חייקל למכור לה שתים, שלש כוסות חלב בשביל ילדה. נכנס עמה חייקל הביתה ויצא משם כעבור עשרה רגעים וכדו ריקה. – החלב מצא חן בעיניה והיא קנתה את כלו – הודיע חייקל למנדיק ונקש בלשונו מתוך שביעות רצון. לקח מידו את הכד המלאה ומסר לו את הריקה.

הם נכנסו לתוך רחוב אחר ועברו על יד חנות עץ קטנה, שבה היתה סחורה מעטה. החנוני עמד בפתח, כמחכה לו. כאשר קרבו אליו, הביט החנוני לחייקל ופזל לצד מנדיק מתוך חשד. רמז לו חייקל, שזהו אחד “משלנו” ונכנס לתוך החנות. שהה שם מעט ויצא מתוכה וכדו הריקה בידו. – קונים טובים – אמר חייקל וחייך – אינם עומדים על המקח. אחת־שתים – והסחורה איננה, והכיס מלא.

משם עברו ליד מחלבה. שלט מחוק על הקיר. נכרים עליו רק סמנים של צלחת מצוירת ובה דג, מזלג וסכין כשתי וערב, וכוס בירה עם קצף לבן וחלה קלועה.

חייקל הזמין את מנדיק להכנס עמו למחלבה ויכבדהו בכוס תה או קהוה. ואם הוא רוצה ימציא בשבילו כוס “תשעים ושש” וסעודה קלה. הרווחים של היום מרשים לו מותרות כאלה. אגב הרי עזר לו בעסק ומגיע לו בדין דמי שרות. ואולם מנדיק הסתלק מכבוד זה. הוא מוכרח ללכת תיכף הביתה. חייקל הביע את צערו, שהוא עוזבו. יש לו עוד הרבה על מה לדבר עמו. אם הוא רוצה, מוכן הוא לבא אליו מחר בשעה שלש אחר־הצהרים בדיוק ויקהו אתו אל הבורסה. שם ילמדהו תורה לשמה בענין וליוטה ועוד כאלה. מי שאינו יודע תורה זו – כלב מת הנהו, שאין לו זכות קיום. מובן מאליו, שאדון מנדיק יבין את גודל החשיבות שבדבר וישים מחסום לפיו. אלה הם דברים, שאין מגלים אלא לידידים נאמנים שומרי פה ולשון. הוא חושב אותו כמעט שותף לו. אימתי שירצה יבא אליו והוא יכניסהו לפני־ולפנים. הוא רוצה, שילמד הכל מתוך הסתכלות והתבוננות. קשה רק עד שטועמים את טעם הרווחים הראשונים. אחר־כך – הו, התאבון יבוא, ועוד איזה תאבון! – ובכן שלום, מיסטר מנדיק. להתראות מחר בשעה שלש אחר־הצהרים. אנו נבוא לקחתו.

מתוך פהוק הבא משעמום, לאות ודכאון גרר מנדיק את רגליו והלך הביתה.

 

פרק שני: הצעה חדשה בשורה טובה    🔗

מה זה היה למנדיק הפזיז והזריז, השובב והשמח בחלקו תמיד, שנעשה בין יום מפוזר, כבד־תנועה ומשוקע בהרהורים? מה עכר את רוחו? האם הפגישה הארעית עם חייקל, שעור ההסתכלות בספקולציה והרמאות בכדי החלב – האם אלה השפיעו עליו לרעה? ואולי שנוי הוסת, שפע הרשמים, הסביבה החדשה, הסכוים לעתיד של מסחר ותעשיה, הוית העולם, הריח של הרוחת ממון השרו עליו כובד־ראש, הממוהו? אמנם ההבדל הוא גדול מאד. שני עולמות רחוקים זה מזה. שם יונים וכלבים, מעשי נערות, משחקים, צעצועים, המון נערים הולכי־בטל, רודפי קדים; וכאן עולם המעשה, עולם של מקח וממכר. הוא לא ראה כאן בכל הזמן שני נערים, שישחקו באגוזים, שירכבו על סוסים, שישחו בנהר וכדומה. הנה נזדמן לפניו זה הבחור חייקל, מכירו הראשון באניפולי. על־פי כל מראהו החיצוני שייך הוא לכאורה לאותו הסוג, שגדל ללא חנוך, ללא תורה וללא מעשים טובים. ואף־על־פי־כן נכנס לתוך חוגי אנשים נכבדים וסוחרים גדולים וחשובים והיה גם הוא לסוחר ומרויח ממון. ומדוע לא יתחבר אליו ויהיה לשותפו? הנה שלח לו אלהים מורה־דרך טוב, הרוצה ללמדו ולסייע בידו וגם לשתפהו בעסקיו רק מפני שמצא חן בעיניו. יונה צלויה באה אל פיו ומדוע לא יאכלנה? מחר יבוא אליו והוא יצטרך לתת לו תשובה ברורה: הן או לאו. וכי אפשר, שיאמר לאו להצעה טובה כזו וידחהו מעל פניו? דומה, שהגיעה השעה לזרוק הלאה את כל ההבלים; לחדל מלקפץ על רגל אחת ולהתהפך באויר ולרוץ על כפות ידיו ולנבוח ככלב, או להיליל כחתול. בא הזמן לגרש מן הלב את הזיותיו על תיאטרון. האם זהו תפקיד הוגן להצחיק אחרים כמוקיון? הוא יתום, מחוסר כל, עזב במצב רע אם עניה אומללה ומחויב הוא לבוא לעזרתה. דודתו היא גם כן אלמנה מסכנה וזקנה, הטורחת ועובדת קשה – היעמיס את עצמו, משא נוסף על כתפיה הכחושות, שהיא תשא אותו? לא. הוא צריך לשכוח את העבר ולבחר לו דרך חדשה, שתוליך אותו אל החיים הממשיים. מחר יאמר לחייקל: משכני, אחריך ארוצה. אחזיק בכנף בגדך ולא ארפה ממך. רוצה אני להיות איש מעשי כמוך.

“מנוול אתה, מנדיק, טמא־מחשבות ופגול־לב!” – מי זה מחרף ומגדף אותו כל כך? הקול, קול לבו. נפשו הישרה ולבו הטהור. מבקר נעלם שוכן בו, זהו מצפונו, שאינו נותן לו לסור מן הדרך הישרה ואינו יכול לראות און ולחשות. גם בעירו, בתוך עמו, היה עומד תמיד ליד העלובים והציל עשוק מידי עושקו. לב רגיש לו, המוחה ומתמרמר על עלבונותיהם של עניים וצרותיהם של הדלים והדכים, ולא יכול להשלים עם הרעיון, שישנם מנצלים המתעשרים מחלבם ודמם של המנוצלים. ואיככה זה יכול סבול את חברתו של בחור נאלח זה אף לשעות מועטות? דברי חייקל על הספקולציה, התרמית והמרמה, והרעה הצומחת מהן לעניים, עוררו בו עתה תעוב וגועל־נפש; ולא יכול סלוח לעצמו, כי שמע ולא מחה, ראה און ושתק ועד עזר לו בתרמיתו. חמתו בערה בזכרו את התפארותו של אותו הבחור, את מעשיו המגונים ואת יחס הבוז שלו לעניים הצריכים ללכת לישון בעוד יום. והוא הזהיר את עצמו להתרחק מבחור זה כמטחוי קשת, כי נלוזות דרכיו וסופו להכשיל גם אותו. “אל תקנא בהצלחת הרשע ואל תלך באורחותיו” – כה התרה בו מצפונו, כשנגש אל ביתו.

נכנס ומצא את השלחן ערוך לארוחת־הצהרים. דודתו היתה במטבח וטרחה ליד האש. שמעה בהפתח הדלת ונכנסה אל החדר. הביטה בפני מנדיק והכירה בהם שנוי. הם היו חמוצים ומצחו מקומט. שאלה אותו בלי החביבות הרגילה איפה היה, ומיד באה עליו בטענה, למה הלך בבקר השכם ולא הודיע לה לכל הפחות כי הולך הוא? היא היתה בטוחה, שהוא נמצא בחצר ועוד מעט יכנס הביתה והלכה השוקה לקנות ירקות מבלי לנעול את הדלת. טוב שחזרה מיד. הלא אפשר היה להוציא מן הבית כל אשר בו. הביאה לו אגסים טובים ואפרסקים, רצתה לתת לו – והוא איננו.

– אתה רוצה ללכת לטייל, טוב מאד. איני מעכבת בעדך, אך אמור לי למען אדע ולא אדאג לך; הרי עודך זר בעירתנו – כה אמרה הדודה בתוכחה קלה.

הוא הודה, שצדקה ממנו, הדבר יצא בלי כונה תחלה. נזדמן לו בחור אחד ושמו חייקל, סוחר, שיש לו משא ומתן עם סוחרים נכבדים. הם התודעו זה לזה. הזמינו חייקל ללכת עמו קצת – והלך. נתגלגל הדבר והוא התעכב ואחר עד עתה. זהו הכל.

ואולם דבורה זקפה את אזניה: בחור ששמו חייקל והוא סוחר! היא מכירה כמעט את כל הסוחרים הגדולים והקטנים ושם כזה לא ידוע לה. אבל היא מתארת לעצמה את “דץ הסוחר”, שמזדמן למנדיק ומוצא לו זמן ללכת עמו שעות אחדות. עלה בדעת מנדיק לספר לה מכל אשר ראה ושמע. אבל נזכר, שהבטיח שלא לספר דבר, ועמד בהבטחתו. אך הדודה דבורה לא נרגעה והשתמשה בשעת כושר זו להשמיע לו לקח בדבר שהזמן גרמא.

– ישנם בעולם כל מיני בני אדם. טובים ורעים. אך מספר הרעים עולה על מספר הטובים. חיים אנו בזמן, שלא היה עוד כמוהו, זמן בלי מלך, וזרים מושלים בנו. מספרים, שישנם בחורים ובחורות, המסיתים ומדיחים את ההמון בעיר ובכפר להתקומם; שרים מיני שירים, שאסור לשמוע אותם והולכים בדגלים אדומים. ה“דייטש” אינו אוהב דברים כאלה. מרגלים ומלשינים יושבים בתוכנו ועל פיהם תולים אנשים. גם מעבר הנהר באות אלינו שמועות לא טובות. ה“צוענים” מתקרבים אל הנהר ואומרים לעברו ולכבוש גם אותנו. המקום ירחם עלינו. עכשו תבין, מנדיק, למה אני חרדה ודואגת לך כל־כך, שלא תלכד, חס ושלום, ברשת אנשים בלתי מהוגנים.

דבריה הטילו אימה עליו. הבטיח לשמע בקולה ולשאל להבא את פיה על כל איש, שיזדמן לו. דרך אגב חייקל זה, המטריד אותה, יבוא מחר הנה לבקרו. תדבר עמו ותדע מי הוא. אך אם אינה רוצה בו, יודיע לו ולא יבוא.

– לא. אדם בא אליך, קבלהו בסבר פנים יפות. אחר־כך תדע איך להתנהג עמו – הורתו הדודה.

הגישה את האוכל. מנדיק אכל בלי תאבון. מחו היה מלא מהפגישה עם חייקל. היו באותה הפגישה גם מומנטים מצחיקים. המצאותיו ותחבולותיו מוצאות חן בעיניו, כי היו ברוחו. אבל העסק בכלל לא ישר בעיניו. הדודה אינה נותנת לו להרהר הרבה, היא מספרת לו, שהבוקר פגשה את אחד האכרים הכוורנים. והוא התאונן באזניה, כי השנה אין ברכה בדבש. האביב אחר לבא. בחדש מאי היו שני לילות כפור, שהזיקו הרבה לציצי עצי הפרי ולפרחי עשבי בר. מזיקים שונים עלו על הניצנים. נשאר מעט מזון בשביל הדבורים. גם הצרעות התרבו השנה והן עושות שמות בדבורים.

– נראה הדבר, שנאסף השנה רק מעט דבש. אך איני נופלת ברוחי. אלהים הרועה אותי מעודי לא יעזבני ולא יטשני גם להבא. רגילה אני לשנים רעות, כמו לטובות. העיקר שנהיה בריאים.

באותו הערב חזרה דודתו מן הרחוב וספרה לו דבר, שהיה חדש לו, וממנו ראה עד כמה היא אוהבת אותו ודואגת לו. היא רואה, שהוא משתעמם וסובל מהבטלה. ובאמת אמרו: “הבטלה היא אם כל חטא”. ועל כן היא רוצה להציע לו, שילמד קרוא וכתוב. היא תתן לו מורה, שילמדהו לקרוא ולהבין בספר־התורה וגם לכתוב מכתב, ולא ישאר “עם הארץ” לכל ימיו. הדבר תלוי בו, והיא מחכה לתשובתו.

הוא היה נרגש מאד מדבריה. הרעיון היה כל כך חדש בעיניו, עד ששלט בו וסלק הצדה את כל רשמי היום והרהוריו. ונתמלא רגשי תודה לדודתו הטובה והחכמה, חבק אותה ונשק לה.

– מה טובה את, דודה יקרה! – קרא נפעם ומתרגש – לא העזתי אפילו להעלות על לבי רעיון כזה, כי לא האמנתי באפשרותו.

נהנתה דבורה מאד, כי שמחתו היתה גם שמחתה, ותאמר לו:

– יש לנו כאן מודע, אברהם בן־שלום שמו, אדם יקר וטוב, אהוב ונחמד לבריות. והוא נחשב לאחד המורים הטובים בעירתנו. אבקש ממנו. מובטחתני, שיסכים ללמדך. מוכנה אני לשלם לו כמה שידרש. זה יהיה ממש אושר בשבילך. – והיא הבטיחה לבקר אותו בקרוב ולהביא את הדבר לידי גמר.

רוח חדשה לבשה את מנדיק. רוחו הנכאה סרה ממנו, והוא שר באזני דודתו ממיטב שיריו ובדח אותה במעשי־להטים שונים. ובעלותו על משכבו תכן לו תכניות לעתיד הקרוב. הוא ילמד מן הבקר עד הערב. הוא מוכרח לתקן בעת קצרה את אשר פגם בימי ילדותו ולמלאות עתה מה שהחסיר אז. הוא יאמן את ידו לכתוב מהר. הדבר הראשון שיכתוב יהיה מכתב לאמו… תיכף לזה התחיל לחבר במחשבתו את נוסח המכתב. אבל הדבר לא עלה לו. מלים ומשפטים הסתבכו והתערבו אלה באלה. לא יכול למצוא במה להתחיל. ובטרם הגיעו לסוף המכתב באה התרדמה וטשטשה לגמרי את מחו, כאלו נשפכה דיו על כל הגליון. הוא נרדם.

בבקר למחרתו התעורר מתוך המשך המחשבות של אמש. קשה היה לו לתפוס, איך ילמדוהו? האם יקחוהו לתלמוד־תורה, בין עוד תלמידים כמוהו, או שילמדו רק אותו והוא יהיה רק תלמיד אחד? הרגשתו היתה נעימה, כמו ביום חג, כשמחכים לאיזה דבר משמח. היה עליז ושטף של מרץ בקרבו. לאחר שהתפלל ואכל את ארוחת־הבקר נגש למלאות את עבודת הבית הרגילות מתוך חשק רב. חטב עצים, הביא מים למלאות את החבית, נקה את החצר ועסק בתקון הגדר, שלא יוכלו להכנס עוד דרך הפרצה. מרב עבודה שכח את חייקל ואת בקורו שצריך להיות היום. ואולם חייקל לא שכח. הוא נטפל למנדיק ובקש את קרבתו. בחור גס, נבער מדעת, בן להורים עניים משפל המדרגה, מלא תפקיד של סבל בין חנונים ושליח לדברים פחותי־ערך. לאחר המלחמה, כשבא קלקול במנגנון הגדול של המדינה והכל חרג ממסגרתו, נשתבש גם המסחר והלך בדרכים עקלקלות. אנשים העוסקים בו התחילו משתעשעים במספרים גדולים: תחת היחידה בא האלף, והמליון – תחת המאה. וחשבו אנשים, שהם מתעשרים ונעשים למיליונרים. בימים ההם נטפל חייקל לסרסורים ולסוחרי קרנות ושמש להם לרץ ולשליח וקבל שכר טרחה פרוטות. למד אותם המונחים שמשתמשים בה בבורסה השחורה והשתעשע בשעשועי מלים. גדל בו הצמאון לעושר וחתר להשיגו בכל האמצעים. בהיתר ובאסור רכש לו קומץ סחורות שונות, שהטמינן באדמה, וענג רב גרמו לו המחירים שקפצו ועלו כמעט יום־יום. במחו הנבוב שלט דמיון משתולל וראה את עצמו כעשיר אדיר בעתיד הקרוב. אך כל זה איננו שוה לו. סבל מזה, שראה כי כל האנשים, שהוא נמצא בסביבתם, מזלזלים בו ופוגעים בכבודו. אפילו בעיני הסרסורים אינו נחשב – ונעלב מאד. הרדיפה אחר מעט כבוד היתה לו כתשוקת הצמא למים. בקש לו איש, שאינו יודע את מוצאו ועברו, כדי שיוכל להתפאר באזניו בידיעותיו בעולם המסחר, בעשרו ההולך ורב ובכבודו, שסוחרים ואנשים חשובים מכבדים אותו, ובתכניותיו לעתיד. והנה מצא את מנדיק, השומע ומקשיב ומאמין לדבריו ומביט עליו, כמו שנדמה לו, ביראת הכבוד ובהוקרה ומתיחס אליו כתלמיד למורו. ידע, שדבורה, דודתו של מנדיק, אשה ידועה בעירה ומפורסמת לשבח, ומצא הדבר חן בעיניו לקשור אליו את בן אחותה ולעשותו לנושא כליו. זה יגדיל כבודו ותפארתו ויתן לו ספוק מה. ועל כן בבוא השעה הקבועה הלך לבית דבורה והוא לבוש הפעם מהודר ונקי, לא כמו אתמול, כדי לעשות רושם, אף־על־פי שבגדיו לא היו חדשים ולא על־פי מדתו. ראה חייקל את דבורה והשתחוה לקראתה בחן ובנמוס. הביט בשעון שעל ידו מתוך גנדרנות ואמר בפנותו אל מנדיק: – בדיוק שלש, כמו שקבעתי אתמול. בעלי מעשה הרי הם דיקנים בדבור ובזמן. בלי זה אי־אפשר כל מסחר.

– האתה זה חייקל, שספר לי מנדיק על אודותיך? – שאלה אותו דבורה.

– זהו, זהו. אני חייקל ירבוז.

– והוריך מי הם?

– הורי? מאי נפקא מינה? אני מקוה, שהיחס במשפחתנו יתחיל ממני – אמר בהרימו את ראשו בחשיבות ונשב בחטמו, כאלו מריח טבק.

– נעים מאד. המתכונן אתה לעלות על כסא הרבנות בעירתנו? אדרבה תן כבוד לנו.

– על כבוד כזה אני מוותר לבעלי הטחורים – אמר גסות – יהיו בניהם רבנים. אני יש לי, ברוך השם, ענינים אחרים. אני אהיה הגביר בעדתנו, וגם הרבנים ייראו מפני ויחלקו לי כבוד. אני אבנה לי בית אבנים, שיעלה ביפיו ובגדלו על כל בתי אניפולי. לי יהיה אוטומוביל פרטי. כל בנות העשירים תדרושנה את קרבתי, הנה!

– אוי־אוי־אוי! – קראה דבורה והתפרצה בצחוק – בעל דמיון אתה. חוששתני שמחשבות גדולות כאלה תביאנה אותך רחוק, רחוק… אך עזוב את פטפוטיך אלה ואמור לי, מי הוא אביך, שיעשירך עושר רב כזה?

– לא אבי יעשיר אותי, אלא אני אעשיר אותו. שמו סנדר ירבוז.

– את הירבוז השאר בשבילך ולי תאמר את הכנוי שלו. רק על־פי כנויו אולי אדע אותו. חכה, חכה. אולי זהו אותו סנדר היושב ליד חנות עץ על המגרש ומתקן נעלים ישנות?

– זה היה לפנים – ענה חייקל נעלב קצת – עתה אינו עוסק עוד במלאכתו, כי היה לסוחר.

– כל חלומותי שחלמתי על עצמי ועל אחרים – קראה דבורה מתוך צחוק – סנדרל ה“גרגרת” המטליא נעלים היה לסוחר, ובנו יהיה לגדל העשירים עם אוטומוביל ובנות העשירים תבקשנה את קרבתו…

– אל צחוק, גברת – אמר חייקל והניע בראשו – כבר ראינו כאלה. גם רוטשילד הראשון היה עני. את מדברת עם ספקולנט. עומדים אנו בקשרי מסחר עם הרבה סוחרים. אנו מבינים בכל מיני עסקים וגם בוליוטה. יש לי, תודה לאל, גם רכוש משלי. בכל יום עולה מחירו. מנדיק, למה אתה שותק? המשקר אני?

מנדיק עמד מן הצד ולא התערב בשיחה זו. רק הטה אזן והקשיב. חייקל התעלה בעיניו מתוך העזתו ואופן דבורו עם דודתו. מצא חן בעיניו דמיונו העשיר, בטחונו הגמור בכחות עצמו. ומה בכך, אם אביו של זה סנדלר? הרי גם אביו היה זגג עני. וכי בשביל כך הפסיד? גם לעניים יש הזכות, שבניהם יהיו אנשים גדולים. כאשר פנה אליו חייקל ודרש את עדותו, התעורר ואישר את דבריו, אף־על־פי שלא ראה בעיניו את עשרו ורק שמע מפיו. חייקל הביט שוב על שעונו וזרז את מנדיק, שילך אתו, כי הזמן אינו עומד; וחזר שוב על הפתגם החביב עליו: “הזמן הוא כסף”.

מנדיק הביט אל דודתו, כשואל בעצתה ומבקש את הסכמתה. היא אמרה, שאינה מתנגדת לכך, אך יזכור, שלא לשוב מאוחר הביתה – והם יצאו שניהם.

– הוי, נשי הדור הישן! – קרא חייקל בצאתם החוצה – הן חושבות, שיודעות ומבינות הכל יותר ממנו הצעירים ורוצות תמיד להתערב בענינים שלנו ולהשגיח עלינו. גם אמי חשבה כן. אך מאז החלותי להרויח כסף ואני נותן גם לה לכלכלת הבית, נשתנה היחס אלי, והיא מביטה אלי בכבוד ובדרך־ארץ. הכסף, חביבי, הוא כח גדול. אבי, אף־על־פי שאינו עשיר והוא סנדלר עני, גם הוא מבין את ערך הכסף ואומר תמיד: “לי הכסף ולי הזהב”. כאשר תעסק במסחר ותרויח, תרגיש גם אתה את כחך ותחדל להיות שק ליד סף הדלת לקנח בו את הבוץ מעל הנעלים, ואנשים לא יעיזו להרים עליך קול. הו, הכסף! הסו, קבצנים, דרך־ארץ! הרכוש הולך! ולפיכך החלטתי להיות עשיר, ודוקא מן הגדולים. אנו הולכים עתה למקום, ששם צוברים את הכסף.

חייקל החיש את צעדיו ומנדיק השתדל שלא לפגר.

 

פרק שלישי: יונה הנביא מתנבא בבורסא    🔗

הולך חייקל קוממיות בגאוה, כאלו כל העירה שלו היא, ומביט לכאן ולכאן. למי מהעוברים הוא מחוה קידה, למי מראה פנים צהובות ולמי הורדת כובע בנמוס וממי הוא מסב את ראשו הצדה, שלא להביט בפניו. מנדיק הולך על ידו מתוך שתיקה ורתת. לא, אי־אפשר לזלזל בחייקל. מעורב הוא עם הבריות. הנה הוא הולך בפעם הראשונה להיות בחברת סוחרים עשירים, בין נכבדי העירה. בדמיונו בית גדול, הרבה חדרים יפים מקושטים בתמונות, דוגמת קלוב האופיצרים שבעירו. בכל חדר יושבים סוחרים גדולים נשואי פנים, לבושי שחורים ושותים תה ומעשנים סיגרות טובות, ואגב הם נושאים ונותנים בכל מיני עסק ומסחר. ופתאם יכנס הוא במלבושי החול שלו, בנעליו המאובקות. כלם יביטו עליו תמהים, כשואלים: מה ל“פרי” זה בגננו? איך ירים ראש? אפשר שיצוו על המשרת להוציאו משם.

– היתנו לי להכנס שמה? – שאל את חייקל והביט לתוך עיניו – אולי טוב לי לשוב?

– אל תירא. כשאתה הולך עם חייקל ירבוז אין לך להתירא. כל הדלתות תפתחנה לפניך. ואולם לבורסה שלנו אין בית ואין דלתות. ברחוב תחת כפת הרקע, בין האיטליזים, שם הבורסה. שם יוצאות לפועל כל הקניות והמכירות, והריני להכין אותך קצת, כדי שתדע את המנהגים השוררים אצלנו בבורסה ותבין את שפתנו.

עשה מנדיק את אזניו כאפרכסת – וחייקל התחיל מלמדו:

– אתה תבוא אל הבורסה ומיד יסובבוך וישאלוך: מה, אדוני, מבקש? אתה אומר להם: רצוני בזה ובזה, והם יענוך: טוב. מין זה יש ומחירו כיום כך וכך. אתה אומר: מסכים. שואלים אותך: למתי ולאן? אתה קובע את המקום ואת הזמן, משלם את הכסף, או נותן דמי קדימה – והכל שריר וקים. קצר וחלק. לא כמו בשוק הדגים, או בחניות בשביל האכרים. שם עומדים על המקח בעד כל פרוטה, נשבעים ותוקעים כף.

נכנסו לתוך רחוב ארוך, רחב ועקום. התנועה הגדולה נראתה מרחוק. אנשים התקהלו, הצטופפו ככבשים במרעה כחום היום. ברגע הראשון חשב מנדיק, שכל אלו באו על מנת להשתתף בהלויה והם עומדים ומצפים, שיוציאו את המת מן הבית. בקהל היו אנשים באים בימים, בעלי צורה וקומה, שפאותיהם וזקנם עשוים במסרק, הבגדים נקיים, הנעלים מבריקות, והם מדברים בנחת ובשלוה; צעירים מגולחי זקן ושפם, מניעים במקלם בין אצבעותיהם. היו גם צעירים מהנוער, שזקנם טרם החל לצמוח ורק סימן של שפם שחור נראה מבצבץ על שפתם העליונה. היו אנשים מגושמי פנים, מלוכלכי ידים, פרועי זקן, מרושלי לבוש ושמוטי כובעים לצד העורף, שהליכתם גסה, שיחתם המונית, קולם צרוד ופניהם שופעים זעה. הם רצים הנה והנה המומים, מהוממים ושטופים בעסקיהם. רבים היו – מסקירה ראשונה ניכר – רעי־מזל, מתלבטים בין התגרנים ומלקטים עצמות תחת שלחן אחרים. באים הנה רעבים ושבים לביתם ברוק מר ובשאון בקבה הריקה… מקום מיוחד קובעות לעצמן הבחורות המסתובבות גם הן לבושות הדר, מגבעות פאר על תסרקתן הנפוחה וחריטי עור בידיהן. על פניהן התום והחיוך הנעים. טופפות הן, כאלו עוברות ברחוב זה לתומן. רק העין היודעת למוד את מדת גזרתן והיקף מתניהן ובטנן, תכיר ותתפוס את דוגמאות הסחורות, עורות הקרקול הכרוכים להן מתחת לשמלה ובקבוקי הספירט ומי הבשמים בין שדיהן.

– שלום, אדון ירבוז! היש לך מוכר או קונה לואליוטה? – שאלו בחור עם תבלול בעינו הימנית ובעל שפת ארנבת, שמבעד הסדק נשקפת שן צהובה רחבה – יש דרישה לקרונים אוסטרים וצ’כיים.

– למחר – ענהו חייקל ועבר הלאה.

– מה זאת ואליוטה? – שאלהו מנדיק, ששמע מלה זו כמה פעמים.

– באמת ראוי אתה, שיברכו עליך: “בורא פרי האדמה” – אמר חייקל בלעג – פרובינציאלי לכל דבר. באת מן היער.

והוא התחיל משנן לו פרק בהלכות כספים:

– כל מיני הכספים שבעולם נקראים ואליוטה. באמריקה יש דולרים, באנגליה – פונטים, דייטש – מרקים ולאוסטרים – קרונים… ולנו הרוסים ישנם רומנובים, קירינקות, קרבובנצים. עכשו אתה רוצה לקנות…

– הנח לי. איני רוצה לקנות כלום, כי אין לי במה לקנות – נחפז מנדיק להעיר לבן־שיחו, ספק מתוך כובד ראש, ספק מתוך לגלוג.

– טפש. יודע אני, שאתה דלפון ואינך יודע אפילו צורת דולר. אני מדבר רק דרך משל. נניח שאתה רוצה לקנות דולרים ולך יש שטרות רומנובים, או קרנקות…

– חכה, חייקל, אל הא תמהר – הפסיקו מנדיק שוב – דבר־מה אינו ברור לי. למה מקח וממכר זה? הלא גם אלה וגם אלה כספים הם. ולמה ולמי, למשל נחוצים דולרים, אי אי־אפשר לנסוע לאמריקה?

– שוטה שבעולם! – אמר חייקל מתוך מבוכה וגמגום, כי לא מצא ברגע הראשון מה לענות – גם זה מסחר הוא ואינו בא, אלא כדי שאנשים ירויחו. היום אתה מוכר דולרים וקונה פונטים, מחר להיפך, וחוזר חלילה. בינתים ובידך דבק דבר־מה. וזהו הריוח שלך. ההבנת? ראה כמה אנשים כאן! ומי הם? שורי־הבר, לויתנים. כלם עוסקים בסחר הכסף, בואליוטה.

חייקל נטה הצדה ונכנס לסמטא אחת ומנדיק אחריו. שם המו אנשים, זמזמו, נתקלו איש באחיו, כנמלים בשדה אחר הקציר, הנושאות גרגרי תבואה, נפרדו ונפגשו עם אחרים. פרשו לאחת החנויות, שהו שם זמן־מה, יצאו משולהבים, מיוזעים, ורצו הלאה איש לעברו.

פתאם נשמע צחוק כללי. בחורה מפורכסת ופקוסה הלכה עם בחור ושוחחה אתו שיחה חשאית מלווה בתנועות ידים. מאחוריה הציץ דבר־מה מתחת לשמלתה, והיא לא הרגישה בזה.

– אולגה וסיליבנה, המכנסים גולשים! – קרא בחור אחד והסב את ראשו הצדה, שלא יכירו מי הקורא.

– הנה השמלה התחתונה נגררת מאחוריך – קרא שני.

נזדרז חייקל, קפץ אליה, הרים עור טלה אפור מסולסל, שנשמט מעל בטנה ונפל, ומסר לה. היא התאדמה כלה, חטפה מידו את העור ומבלי להודות לו נמלטה לתוך סמטא ונעלמה.

– בורים ומחוסרי כל תרבות; מתכבדים בקלונה של עלמה מסכנה – קרא חייקל מתוך כעס מדומה – אולגה וסיליבנה היא בתו של וולולה החזן. מקצועה הוא כל מיני עורות. יום־יום מביאה השוקה שנים, שלשה עורות ומוצאה את הקליינטים שלה והיא מכלכלת את בית הוריה. קרה לה מקרה לא טהור – הטוב להעליב אותה. הראית איך התאדמה? בחורה יפה – האם לא כן? הראית את חזה? שני שדיה כשתי פשטידות תאוה לעינים ועוד יותר לידים. יש לי בקיאות גם בפרשה זו. זה יהיה לנו נושא לשיחה בפעם אחרת.

חיוך מאוס נתגלה על שפתיו העבות וריר יצא על השפה התחתונה ומעליה נתלה הריר בזובו כחוט של קורי עכביש. הוא דחף במרפקו בצלע מנדיק אך הלז התרחק ממנו כצעד אחד.

בפנה אחת עמדה קבוצה קטנה, שכל אחד מתוכה החזיק את ראשו מורם למעלה נגד השמש וגם שתי ידיו מורמות למעלה ואוחזים באצבעותיהם מיני נירות.

– היש היום לקוי־חמה? – שאל מנדיק מתפלא, שדודתו הבקיאה בדברים כאלה לא אמרה לו כלום היום.

צחק חייקל מלוא־פיו ואמר:

הבטלן בטלנות יחזה והבל ידבר. איזה לקוי־חמה פתאם? האינך רואה, שאנשים בודקים שטרות כסף לראות, אם אין בהם נקבים?

– ולמי איכפת, אם הם מנוקבים? וכי נעלים הם, שיש לחשוש פן יחדור דרך הנקבים בוץ ומי מדמנה?

– כך שואלים חובשי בית־המדרש – לגלג חייקל מתוך טוב לב – הכל נעשה לשם ריוח ממון. לפני המלחמה היו הסחורות מרובות ולא השגיחו בשטרות. חדשים, משומשים, שלמים, קרועים – כלם שוים. הנשר שלם, המספר ישנו והחתימה נכרת – ובכן כשרים הם ועוברים לסוחר. נקרע השטר ונפסל – החזירוהו לאוצר הממשלה וקבלו תחתיו חדש. לא כן בימינו, שהסחורות מועטות והאנשים זקוקים לפרנסה. אנו ממציאים חדשים לבקרים מסחרים חדשים. שטר שהוא נקי, חלק, מחירו כערכו. חלו בו כתמים, קמטים – מפחיתים את ערכו בנקודות אחדות. ישנם בו נקבים – מודדים את גדלם ועל פיהם מורידים מערכם. ואם השטר הוא קרוע, שסוע – אוי ואבוי לבעליו. עד שאול תחתיה. התפסת את הענין?

– לא כלום – הודה מנדיק – איני יודע מה זאת נקודה ומדוע הנקב פוסל. הלא סוף כל שטר להקרע.

– אמנם תרנגול אתה ועוד תרנגול בר.

וחייקל משך אותו בשרוולו אל חנות אחת, ששם עמדו אנשים ליד התריס הפתוח. בפנים ליד התריס עמד יהודי גברתן בעל פנים מגושמים, עבדקן, חטם גדול כחלחל, מגודל אברים, כרסתן. מתוך חיקו התבלטה מטפחת אדומה גדולה מזוהמה.

– הנה בעל הנקבים הגדול, הירש־ליב הקצב – הראה חייקל למנדיק על אותו האיש – הנקבים בשטרות נוצרו כאלו רק בשבילו. פקיד ממשלתי אחד ממציא לו שטרות חדשים ומקבל ממנו תחתם ישנים וקרועים, והם מחלקים ביניהם את הרווחים. הירש־ליב נתעשר מאד. יש לו שותפים מסלתה ומשמנה של העיר. הירש־ליב מקבל כבר “ששי”.

– והכל על חשבון העניים – העיר מנדיק – כי להם משלמים בשטרות קרועים ועליהם אחר־כך להפסיד…

שיחתם נפסקה על־ידי קול מתיפח, שהגיע לאזנם. הקול נמשך בנגון עצוב, כקול השמש המעורר בלילות החרף את יהודי העירות לקום ל“עבודת הבורא”. בין הקהל נכרה תנועה. מנדיק מביט לכאן ולכאן. רוצה לראות מי הוא הבוכה ומתיפח. עשה תנועה כאומר ללכת לקראת הקול ההוא.

– עמוד תחתיך. הוא יבוא הנה – אמר לו חייקל – זה יונה המשוגע, הנקרא בפי כל: יונה הנביא. מסתובב הוא ברחובות כל הימים וכל הלילות; מיסר ומנבא לכלם חורבן וכליה וקורא את העם לתשובה. מאז נפתחה הבורסה הוא מבקר אותה יום־יום ומדבר קשות עם מבקריה. אפשר להתפקע מצחוק. הוא מבדח את כלנו בתוכחותיו ובנאומיו. אך לא כלם מבינים אותו. הוא משתמש בלשון התורה ומדבר הרבה בלשון־הקודש. ועל כן קוראים לו נביא.

משך הדבר את לבו של מנדיק. זהו דבר חדש בשבילו. גם בעירו ישנם משוגעים, אך הם מלקטים סמרטוטים ברחובות, ניר, גזרי עץ וכדומה. אבל משוגע, שיקרא נביא ויוכיח את הקהל, כזה לא ראה עוד. מי הוא משוגע זה? חייקל ספר לו מעט מתולדות שגעונו. יונה היה מורה עברי וציוני נלהב. לפני שנתים באה לעירה עלמה יפה אחת, בת חוכר־אחוזה עשיר, על מנת ללמוד עברית. יונה היה המורה שלה. הם התאהבו זה בזו. יונה היה מבזבז הרבה מזמנו עליה. השתדל להרביץ בה תורה הרבה ולהכניסה בברית הציונים. נתן לה ספרים לקריאה וגם ישב עמה, והם היו קוראים שניהם יחד. ידעו הכל, שהם חתן וכלה ובקרוב תהיה חתונתם. והנה בא לעירה בחור אחד מאודיסה. שנתעשר בימי המלחמה מקבלנות, ונתן את עיניו בבחורה זו. מה עשה? קנה לו אוטומוביל ולקח אותה אתו ערב־ערב לטיולים, קנה לה תכשיטים ואבנים טובות – והיא נשאת לו. בינתים כבש ה“דייטש” את הארץ והגיע גם לאניפולי. ראה אותה הוסאר הונגרי אחד, שגר בשכונת הזוג; והוא עולה על בעלה גם בגופו וביפיו וגם בקצינותו ובבגדי השרד שלו. ועל כל אלה הוא “גוי”. יום יום עבר ליד חלון ביתם, כשהוא רכוב על סוס אביר יפה, והוא רומז לה ושולח לה נשיקות באויר. נקשרו לבותיהם דרך החלונות הפתוחים לאהוב זה את זו. סוף דבר היה, שהיא החליפה את האוטומוביל בסוס ואת בעלה בקצין ועברה לגור בביתו. לפני כחדשים קבלה עליה את דת הנוצרים והנה היא חיה פה בעירה עד היום הזה. בעלה נעלב ועזב את העירה; ויונה שהיה תמיד בטלן, חלוש־מח, לא יכול נשא בגידת־משנה זו, ונטרפה עליו דעתו. בזמן הראשון היה שותק, מסתתר בחורו. אחר־כך התחיל מסתובב ברחובות. ובכל מקום, שהוא רואה אנשים מתאספים, הוא בא, נואם ומטיף מוסר. יש אשר דבריו מטילים אימה ופחד.

עוד חייקל מספר ויונה הנביא נראה בסמטא בלוית קהל נערים וילדים. מנדיק התקרב אליו, התבונן אל פניו הארוכים, הדלים והרזים, עיניו שקועות מתחת למצחו הרחב, ושלהבת השגעון רוקדת בהן. שערות ראשו גדלו, הסתבכו וירדו על מצחו וכובעו הקרוע שמוט על ערפו. ידיו ארוכות, גרומות ואצבעותיו דקות עם צפרנים מגודלות כחלחלות. ממעילו הציץ מוך כהה. על שכמו שק ישן ועל מתניו חבל עבה. את שתי ידיו פרש לכאן ולכאן, כמסונור, המחפש את מישהוא לתפשו. כשבא לתוך הקהל התחיל טופף ברגלו קורא בקול נוגה:

– "כה אמר הענתותי: “קורא דגר ולא ילד, עושה עושר ולא במשפט. בחצי ימיו יעזבנו ובאחריתו יהיה נבל. כי גם נביא, גם כהן סחרו אל ארץ ולא ידעו, כי מקטן ועד גדול כלם בוצע בצע ומנביא ועד כהן כלו עושה שקר…”

והוא תרגם מיד את דברי הנביא ליהודית, שהכל יבינו אותם.

– יונה הנביא! פסוק נא את פסוקיך על ספקולנט זה – פנה אליו אחד הצעירים, בהצביעו על בחור אחד, שכל פניו מכוסים בהרות־קיץ, שפתיו העבות פתוחות ומבעדן נראות שיני זהב, ועל־כן נראה, כאלו הוא צוחק. והצעיר משך את יונה בכנף מעילו וקרע מעליו פס רחב, שנשאר תלוי למטה.

יונה כאלו לא שמע את דברי הצעיר ולא שם לב גם לקרע שבמעילו והוסיף לקרוא בקולו הנוגה:

“ונתתי נערים שריהם ותעלולים ימשלו בם. ונגש העם איש באחיו ואיש ברעהו. ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד”.

– הנח יונה לנערים והטף על הבחורות הבאות להתחרות בנו – פנה אליו בחור טרזן, שתפש בבחורה אחת והקריב אותה בעל־כרחה אל יונה – והנה היא לפניך.

יונה הטביע בה את עיניו לדקים אחדים. פניו נשתנו, רעמו וכאלו אמר להתנפל עליה. זו חרדה מפניו, פרכסה ורצתה להשתחרר מידי הבחור ולהשתמט מעיני יונה המטורפות. הקהל צחק מטוב לב. לבסוף עלה בידה לדחוף את הבחור האוחז בה. הוא התחלק ונפל – והיא ברחה משם.

– בת־חיל, מריה גריגורובנה! – צהל הקהל – כך נאה לאנסן זה. אוי לבחור שבחורה נצחה אותו!

יונה עמד מרוכז ופניו הולכים ורועמים וגבותיו זועמות, וידיו מחככות את מצחו. נראה שהוא רוצה להעלות דבר־מה בזכרונו, והוא מביט אחרי הבחורה שנמלטה. פתאם התפרץ בצוחה:

– “ויאמר ה‘: יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון ומשקרות עינים, הלך וטפף תלכנה וברגליהן תעכסנה. ושפח ה’ את קדקד בנות ציון וה' פתהן יערה. ושפטתיך משפטי נואפות ושופכות דם. ונתתי אותך בידם והפשיטו אותך בגדיך ולקחו כלי תפארתך והניחוך ערום ועריה. והעלו עליך קהל ורגמו אותך באבן ובתקוך בחרבות”…

נשתתק יונה לרגע. הרים ראש למעלה והשהה את עיניו בשמים הכחולים. אחר העביר את מבטו על הקהל הרב שהצטופף, צחק, לעג והתלוצץ. אז ירים יונה את קולו ביתר עז ויקרא:

“ועתה אל תתלוצצו, כי פחד ופחת ופח עליך יושב הארץ. כי ארבות ממרום נפתחו וירעשו מוסדות הארץ”.

– הזה הוא הכל, הנביא? – קפץ אליו אחד בשאלה ואחז בסנטרו המגודל שערות קשות והניעו הנה והנה.

– אינם רואים אותך, הנביא, ואינם שומעים היטב את קולך – אמר נער אחד – ראה, הקהל הולך ורב, כי צמא הוא לדבריך. עלה והתנבא!

והוא מהר אל החנות הקרובה והביא משם ארגז עץ שנתרוקן מסחורה, הניחהו ליד יונה ואמר לו:

– עלה, יונה, על הדוכן והטף לספקולנטים הרמאים, כי עלה חמסם עד השמים. וידעו, כי נביא היה בתוכם. דבר אל בני ישראל וישמעו.

יונה עמד כשקוע בהרהורים ולא נע ולא זע. קרבו אליו שנים ולקחוהו בזרועותיו כשושבינים והעלוהו על הארגז. באותו הזמן נמצא בחור, שרצה להגדיל את הרושם והביא מאחד המקומות ירמולקה ישנה וחבש לראשו. עוד מתנדב אחד השיג טלית מלוכלכה קרועה, שציציותיה נמרטו, ושם אותה על כתפיו. יונה היה כילד. לא סרב ולא התנגד לאחרים, שעשו בו כרצונם. כאשר גמרו אלה לקשטו, סקר יונה את הקהל במבט פרא, שפשף את מצחו, עצם את עיניו, התנועע כחסיד בתפלת שמונה־עשרה, ואחר התחיל בקול בכיני:

– האספו אלי, אחים אומללים, תועים מנתיבת אלהים ואגידה לכם את אשר יקרה אתכם בימים הקרובים; הקבצו עלי, עם אשר בינתו הסתתרה, והאזינו תוכחת אל זועם, אשר שם בפי. חזות קשה חזיתי לכם ואתם עוצמים את עיניכם מראות ואוטמים את אזניכם משמוע. אללי לי, כי הוכיתם בתמהון לבב ותשכחו את אלהיכם ותבגדו בנביאיכם ובתורתם. לבבכם הפסול קן כל תאוה נמבזה; ואתם רודפים כל היום אחרי הכסף והזהב, ותשכחו, כי על אדמת זרים אתם יושבים ועיני כל על מעלליכם. באתם בברית עם השטן ואתם מוכרים לו את נפשכם ואת נפש בניכם ובנותיכם בעד ניר שלא יהיה לו כל ערך. מחולת המות את מחוללים עם שעירים ובני שאול. אוי לי ואבוי לכם!…

הוא הפסיק לרגע, כי תקפהו שעול חזק. הקהל עמד הפעם מחריש, מתוך כובד ראש, כמתעמק בפרוש המלים. עבר השעול ויונה הוסיף לשאת את משאו:

– כי הנה היום הנורא הולך וקרב. האדמה תחת רגליכם תמוט, השמש תחשך והירח והכוכבים יאספו נגהם. קץ בא. הקונה לא ישמח והמוכר יתאבל. החרב בחוץ והדבר והרעב מבית. שלישיתך בדבר ימותו וברעב יכלו בתוכך, והשלישית בחרב יפלו והשלישית לכל רוח אזרה… על נער וזקן לא יחמלו ואת כבוד בנותיכם יחללו. ענויי שאול יענוכם ונהרי נחלי דמכם יזרמו, ישטפו על כל הארץ. ביום ההוא כספכם בחוצות ישליכו וזהבכם לנדה. נורא, נורא מאד, דם ואש ותמרות עשן!…

עיניו יצאו מחוריהן ועל שפתיו נראה קצף. התפרץ בבכי, היליל בקול רם והכה באגרופיו על לבו; גז את שערות ראשו וקרע מעליו את שרוול ימינו. פרחחים מחאו כף והריעו: הידד, יונה הנביא!

והקהל עמד רגע כמושפע מדבריו. קולו ודברי תוכחתו האחרונים ותנועותיו עשו על הקהל רושם עז. פחד מסתורין שלט בהם. דבריו יצאו מפיו פעם בקול תחנונים ופעם בבכי ויללה. אך דבריו האחרונים נאמרו ברעם, בתוכחה עזה וצללו כמו קללות. החיוך, שרחף בתחילה על שפתי רבים, נעלם, ופניהם התמתחו. הביטו על הנביא המשוגע מתוך כובד־ראש, הקשבה. ובמרטו את שערות ראשו ובהכותו באגרוף על חזהו התאבנו רבים, ומפיהם יצאה קריאת חרדה. נדמה הבורסה, שבתה כל תנועה.

ברגע ההוא יצא הירש־ליב הקצב מחנותו ובידו מטפחת אדומה מלאה כנאד מלא רוח, וקרא בקולו הגס:

– למה אתם עומדים כלכם כפסלים? משוגע אחד בא והשבית את כל המשא־ומתן. בושה וחרפה! השבת היום, שאתם עומדים פעורי פה ומקשיבים לדברי חסר־לב? גרשוהו מפה!

קריאתו זו עוררה משום מה את חייקל והסיתה אותו למעשה אכזרי. בהיותו קרוב אל יונה בעט ברגלו בעיטה חזקה בארגז, שעליו עמד. זז הארגז ממקומו, התהפך. ויונה נפל אחורנית. במעוף הברק גח מנדיק ממקומו, קפץ מאחורי יונה, שהיה קרוב לארץ, גחן ועמד על ידיו ורגליו, ויונה נפל על גבו ונצל את ידי זה מחבטה באבני המרצפה. שכב יונה פרקדן בעינים עצומות על גבו של מנדיק וידיו ורגליו פשוטות הנה והנה. פשט גם מנדיק בזהירות את ידיו ורגליו, השתרע על המרצפת ויצא לאט מתחת ליונה, הרימו והושיבו על ידו.

– רשע, מה רעה עשה לך, כי התנכלת עליו ולהפילו? – קרא מנדיק בחמה גדולה אל חייקל, שהחויר ונבהל גם הוא ממעשהו, והתחיל נסוג אחור ונעלם בתוך הקהל, שהתמרמר עליו בעד מעשה אכזריות כזה.

ברגע ההוא התרחש דבר־מה, שהביא מורך בלב כלם. פני כל הנאספים השתרבבו, חורו ופחד תקף אל כלם. מי־שהו קרא: חילים באים! וקריאה זו הכניסה מהומה, מבוכה ומבוסה. ההמון הלך ונמוג מתוך חרדה ורץ לכל עבר, כעכברים בראותם את טורפם מתקרב אליהם. נאנחו, גנחו. מנדיק, כנראה, לא הבין סבת החרדה, שאחזה את הקהל, ונשאר יושב ליד יונה על האדמה. הוא הוריד מעל ראש יונה את הירמולקה ושם עליו את כובעו הקרוע והנרמס. גם את הטלית הוריד מעל כתפו וישדלהו, שיקום וילך לביתו.

– אין לך כח? – שאל אותו בחמלה – חבק את צוארי וארימך. נבל שכמותו! מהיום והלאה שקץ אשקצנו.

והבורחים שבו כלם מבוהלים, פורשים את כפיהם, מתרוצצים כמשתוללים.

– אבדנו! הקיפונו מכל צד ואין מנוס – קראו נואשים.

אמרו להסתתר בחנויות; אך החנונים התחילו סוגרים את חנויותיהם. בינתים התכנסו חילים ורוביהם בידיהם מול הקהל. הם סגרו את כל המבואות והמוצאים, והסגורים בתווך היו ככבשים בשעת סערה; כי ראו, כי כלתה אליהם הרעה. באין רואים הריקו את כיסיהם והשליכו על הארץ צרורות ודוגמאות. קצין הפלוגה קרא אליהם בלעג ובשמחה לאידם:

– נלכדתם, ספקולנטים ארורים. התרו בכם כמה פעמים. ואתם חשבתם, שאנו משחקים בכם והוספתם לסבך את המצב. עתה תקבלו את שכרכם.

הוא שלח שני חילים והם אספו את החפצים ואת הצרורות המפוזרים ובתוכם גם שטרות כסף. רק יונה ומנדיק ישבו עדיין על מרצפת הרחוב. הראשון לא ראה ולא ידע את המתרחש סביבו; והשני הביט משתאה ומשתומם, מחריש לראות את אשר יהיה.

נגש אליהם חיל, בעט בעיטה קלה בירך יונה ובקת הרובה הכה בכתף מנדיק ופקד על שניהם לקום. הקצין, שהכיר כנראה את יונה, רמז לחיל, שירפה ממנו. אז חבק יונה בידו האחת את צואר מנדיק והביט אל עיניו דומם. התמונה האלמת הזאת עשתה רושם על הקצין. נתן אות, והחילים הקיפו את הקהל; ויונה ומנדיק נשארו מחוץ למעגל. אחת־שתים – המשמר זז, והקהל בתווך כשבוים. הם הלכו בראש מורד, כשכובעם מכסה על המצח והצוארון זקוף שלא יכירום. המגרש נתרוקן.

השמש נטתה לערוב. השתררה דומיה כבדה. מנדיק ויונה יצאו יחד מתוך “הבורסה” ובדרך נפרדו איש מעל אחיו.

 

פרק רביעי: מורים חדשים ושעורים אחרים    🔗

אימה גדולה נפלה על מנדיק בלכתו הביתה ואימה זו רדפה אחריו בכל הדרך. במחו עברו כמו בראי־נע פרצופי המבקרים בבורסה, תנועותיהם והעויותיהם, סחרם, משאם ומתנם; פניהם הנבעתים, בהיותם מוקפים חילים ובשמעם את צלצולי דרבנותיהם ושקשוקי רוביהם. גם חייקל, שדבר באזניו גבוהות והתפאר בעשרו ובקשריו עם סוחרים נכבדים וחשובים, אף הוא רץ כעכבר מלכודת, אובד עצות, בכה וקרא: אוי אמא! ממש, כתינוק בוכה. אך יותר מכלם נחרתה במוחו תמונת יונה הנביא. פניו הנענים לא סרו מנגד עיניו. כצלצולי חרדה של פעמונים כבדים בפרוץ אסון, צלצלו באזניו קולו הבכיני, צעקותיו ודברי תוכחתו. לא כל דבריו היו מובנים לו. פסוקים, שלא נתרגמו, היו חתומים וסתומים לו. אך דוקא אלה הפסוקים שנשתלבו בתוך דברי התוכחה בשפה מובנת לו, הם העלו בעיניו את ערכו וגדולתו של יונה ועשוהו בעיניו לאיש קדוש, היודע נסתרות ועתידות. ועל כן גדל בו חרון אפו על חייקל, שהתקלס ביונה ונתכון להכשילו.

– מנוול! – קרא, כאילו הלז עומד לנגד עיניו.

מעשהו המחפיר של חייקל פזר את כל הסוסיו של אתמול. לא. חייקל אינו יכול להיות לו למופת. בדרכיו לא ילך. העושר שהבטיח לו פגול הוא בעיניו, לא ירצה. גם כל הבריות מבקרי הבורסה, רעבונם ותאבונם לעושר הנרכש בקלות מאוסים עליו. אי־אפשר להתיחס אליהם בחבה ובכבוד. והוא הצדיק עליהם את המאסר.

מתוך מחשבות כאלה שב הביתה ומצא את דודתו עומדת בחוץ. היה כבר חשך. היא הכירה אותו מרחוק. הלכה לקראתו ואמרה בתרעומת ובהתרגשות:

– למה אתה גורם לי צער? כמה פעמים בקשתיך לשוב הביתה בעוד יום. על ימי רעה כאלה נאמר: “אשרי יושבי ביתך”. פחד שורה על כל העירה. שעת חירום היא. אומרים שהרבה אנשים נאסרו. דאגתי פן, חללה, נתפשת ונאסרת גם אתה.

– איני ספקולנט, ומדוע יאסרוני? – שאל אותה בקול עמום – היי בטוחה, דודה, שלעולם לא יאסרוני בעד עוונות כאלה.

נכנסו החדרה. דבורה ספרה לו, שבעירה שורר פחד. אומרים, שהלילה יהיו חפושים רבים בבתים פרטים. יחפשו סחורות, שבעליהן הסתירו אותן ויהיו מאסרים חדשים. אסון בא, ה' ירחם.

– אסור לרחם עליהם – נהם מנדיק ונפשו מרה עליו.

– אמנם ראויים הם לעונש – אמרה דבורה – עניים נאנחים תחת הסבל הקשה וישנם שגוועים ממש מרעב, והללו באים לעשות סחורה בצרותיהם של אחרים על מנת לעשות עושר על נקלה ומחללים שם ישראל בגוים. בכל זאת אסור לקטרג. כך עושים כלם. צא וראה מה עושים האכרים. אילו מחירים הם דורשים בעד ירקות, ביצים ושאר תוצרתם? הם ממלאים את חוריהם זהב. והפקידים הצבאיים – האינם משתמשים במשרותיהם ובזכויותיהם להנאת עצמם ולרעת אחרים? ובכל זאת אינם אומרים כלום נגדם, ורק היהודים – שהנם בעלי משפחות וסתמו להם את צנורות פרנסתם – הם, אשמים בכל. מיד לאחר שהכריזו על המלחמה הסתירו האכרים את כל המטבעות של זהב, כסף ונחשת ועל היהודים יצא הקצף. כך הוא מזלנו מאז ומתמיד; אנו בולטים ודוקרים תמיד את עיני אחרים כילד חורג. כל פורעניות שבאות לעולם – היהודי חייב.

– גם חייקל נאסר – הודיע לה מנדיק – נוכחתי, שצדקת, דודה. לא אתחבר עוד לאנשים טרם אדע אותם. קל מאד להכשל ולנפול ברעה.

– מאוס, גועל נפש! – קראה דבורה וירקה בבוז – אפס שכמוהו, כיח, נעשה לסוחר־מוכר ופיו ממלל גדולות ומוחו הנבוב חולם על דבר ארמונות ובחורות יפות. טפו, לכל הרוחות! אב כמו סנדרל המטליא כבד־הפה ובן כחייקל ה“סוחר”! אוי לדור! אבל גם בזה אשם הזמן.

בשעת האוכל ספר לה מנדיק את פרשת יונה הנביא.

– נפלאים דרכי ה' ואסור להרהר אחרי מעשיו – אמרה דבורה – צעיר נחמד. היה אהוב ומכובד על הכל. והנה נסתבך בבת השטן, ימח שמה.

בסוף השיחה ספרה לו, שנזדמן לה לראות היום את בן־שלום ולדבר עמו עליו. אמר שרוצה לראותו קודם ולדבר עמו ואז יחליט. הדבר תלוי איפוא בו, אם ימצא חן.

– אני מוכרח למצוא חן – אמר מנדיק בעקשנות – כי רוצה אני ללמוד בלי כל תרוץ.

– מחר בחמש אחר הצהרים נלך אליו. בברכת המזון אנו מתפללים: “יגמלנו לחן ולחסד ולרחמים”. כלנו זקוקים לשלש אלה.

בעלותו על משכבו לישון חשב בענין הראיון של מחר, מה לדבר ואיך להתנהג, כדי למצוא חן. ברור, שאסור לו להתפאר בפני אותו האיש במעשיו ועלילותיו בעבר; אסור לו לשיר באזני המורה את הפזמונות, שהוא יודע, לעקם את פיו, לעוות את פניו ולהצחיק אחרים. אדרבה, הוא צריך להיות רציני, מתון. כה יעשה וכן יהיה באמת. ומה יענהו, אם ישאלהו, מדוע לא למד עד עתה? היאמר, שהוריו לא שלחוהו לתלמוד־תורה? זה שקר. טוב יותר שיודה, שלא הבין אז כלום ועכשיו נתבגר, מבין ורוצה ללמוד… ומתוך הרהור והרגשה, שמחר עתיד לבוא שנוי רב־ערך בחייו, נרדם.

תפלת השחר שלו בבוקר למחרתו היתה ארוכה מעט יותר מכפי הרגיל ומתוך כונות טובות. התפלל לה', שיתנהו לחן ולחסד בעיני אותו האיש, ששמו בן־שלום ושלפניו יתיצב היום; התפלל בעד שלום אמו ודודתו – אלה השתים שיש לו בכל העולם; התפלל גם בעד שלום יונה, שתחזור אליו דעתו. לאחר התפלה נשאר בבית ולא הלך לשום מקום, כדי שלא תתבלבל עליו דעתו. הוא יעסוק בעבודת הבית. קול השופר בבתי התפלה כבר בוקע את האויר, הדודה התחילה בהכנות ל“ימים נוראים” ועליו להשתתף בהכנות אלה. היא מורידה את הוילונות מעל החלונות ואת השטיחים מעל הקירות. החודש יש הרבה לבנים לכביסה. יש לסוד את כל הבית; לכבש ירקות לחורף; להכין ריבת שזיפים וכדומה. מנדיק עובד מרוכז מתוך שתיקה. הלא היום הרת עולמו הוא; היום יעמד במשפט לפני אותו האיש, שדודתו מהללת מאד. עם אנשים כאלה לא נזדמן לו אף פעם לדבר. לפני אדם כזה הוא צריך לבוא בבגדים שלמים ונקיים מכתמים ושלא יחסר אף כפתור. ולכן באמור לו דודתו, כי יש צורך לגלגל חבית לנהר כדי לשרותה במים, שמח – הוא יכבס את לבניו, שהוא לובש וייבשם בשמש, ויבוא לפניו בבגדים נקיים; יתרחץ במי הנהר ויהיה גם גופו נקי.

מיד לאחר הצהרים גלגל את החבית אל הנהר, התפשט ונכנס עם החבית לתוך המים. לאחר שסדר את החבית, כבס את כתנתו ואת תחתוניו ואת חתולי רגליו, ששמשו לו במקום גרבים, ושטחם על הגבעה הדשואה ליבשם ונכנס שוב לנהר להתרחץ. המים לא היו עמוקים והוא היה צריך ללכת רחוק עד שיגיעו המים לכל הפחות עד מתניו. סגר בידו את נחיריו וטבל כמה טבילות, כמו שעושים אנשים רצינים, ויצא בלי לשחות. לבניו לא התיבשו עדיין, ועל־כן השתטח על הגבעה על בטנו ואת ראשו תמך על כף ידו הזקופה והשקיע את עיניו בהר הגבוה, שמעבר הנהר, ובעננים הלבנים המסולסלים כערמות מוך הרובצים על האופק. היתה דומיה. להקות דרורים צעירות עשו תרגילי תעופה בעברן את הנהר בטיסה עבור ושוב. חסידות ועגורים צעדו כמו על קבים ושלו צפרדעים ודגים קטנים מתוך המים. קול שכשוך במים העביר את מבטו מן ההר אל הנהר למטה. ראה דיג כורע בדוגיתו מוציא מתוך המים את מכמרתו. נזכר, שרק לפני שבועות אחדים כמעט שטבע באותו המקום ביחד עם חיימל חברו ונצל על־ידי דיג. איה עכשיו חיימל חברו? אמנם חיימל זה אינו לפי רוחו, רך הוא כאלו בלי עצמות, מפחד תמיד, מפונק ואוהב את עצמו. רוצה שכולם ישרתוהו ויעשו את רצונו. ובכל זאת הוא מתגעגע עליו. רוצה היה לראותו ולשוחח עמו. כל הזמן שהוא כאן חסר לו איש, שיוכל לדבר עמו על העבר ועל עניני עירו היקרה לו מאד. יפה היא עירו וחביב עליו כל מה שיש בה: רחובותיה, בתיה, גניה, כרמיה וחורשותיה. ואף שדותיה, שמסביבה. ונהר דניסטר שלה? הנה הוא עומד בתוך הנהר הנושא עליו גם כן אותו השם וגם בו ישנם מים היורדים למטה ובאים לעירו ובכל זאת שונים הם מאד במראם, בצבעם ובטעמם. שם הכל מובן וברור לו, חי, רענן ומלא חן. שם שמע את סוד שיחתם, רחשם ולחשם ונשמת אפם והריח את ריחם. שם דברו כלם אל לבו ואל נפשו. וכאן הכל זר לו, סתום וקר. שם אמו יושבת. הו, אמא! היש דבר יקר, חם וקרוב יותר מאמא? מי יתן ויכול, לכל הפחות, להביט עליה! אמנם יש לו כאן דודה והיא טובה אליו מאד וגם הוא אוהב אותה. אך דודה איננה אם. עזים וחריפים הם הגעגועים אליה.

הוא עוצם את עיניו ורואה לפניו את פניה המקומטים והטובים. דאגה, צער ויסורים בקמטיהם. ודאי גם היא חושבת ומהרהרת בו כל הימים… ושוב צפה ועלתה בו מחשבה טורדת לעבור את הנהר, לרוץ שמה ולוא רק לשעה אחת, כדי להביט בפניה ולנשק לה. ושוב הוא מגרש את הרעיון הזה מלפניו. אומרים, שרומניה תסגור את הגבול ולא תתן לצאת מבסרביה ולהכנס אליה. יש לפניו רק דרך אחת – ללמוד את מלאכת הכתיבה. הוא יכתוב לה מכתבים עד בוא העת שיוכל ויהיה לו במה לשוב אליה. עד אז ישפוך לפניה את כל לבו במכתבים, ותדע שלא שכח אותה מנדיק ולא ישכחנה…

הדומיה, השלוה, זרמת גלי המים, לטיפת הרוח הקלה, זיז העננים הצחורים וציוץ הדרורים נסכו עליו תרדמה קלה – ופתאם נזדעזע כל גופו. הרגיש בקרבתו בעל חי נותן ריח צחנה. חזיר צעיר חברבר התכפש דיו ברפש על שפת הנהר ויצא מתוך הרפש להתהלך לרוח היום. ראה בן־אדם שוכב שרוע בלי תנועה ובא להריחו. קפץ מנדיק על רגליו מלא כעס וחמה ורדף אחר החזיר וזרק בו אבנים עד שהבריחו מנגד עיניו. קרבת החזיר והנגיעה הקלה, שנגע בו בשפתיו הנאלחות טמאו וזהמו אותו. ועל כן ירד אל הנהר וטבל את בשרו שנית לטהרו. את החבית השאיר בנהר בין עוד הרבה חביות גדולות וקטנות שעמדו במים. התלבש והלך הביתה.

______

לאחר שעה קלה הלכה דבורה עם מנדיק אל בן־שלום. בדרך למדה אותו “דרך־ארץ”:

– אל תחזיק את ידיך בכיסי מכנסיך בעמדך לפניו. אל תכנס לתוך דבריו. שמע את שאלותיו ואחר־כך תענה. תשובותיך תהיינה קצרות וברורות, ואל תדבר בקול רם. בבואך ובצאתך תאמר: שלום, אך “בלי ידים”. אם הוא יושיט לך אל ידו ראשונה, תתן לו גם אתה את ידך. אך לא את כל היד. רק נגיעה קלה באצבעות…

מנדיק לא היה רגיל לשמוע דברי מוסר והוראות. אך הפעם שמע בהקשבה ומתוך הסכמה גמורה לעשות כדבריה. היא יודעת ומבינה יותר ממנו. הרגשתו היתה המומה ודבר־מה מפריע בקרבו ונוטל ממנו את השלוה הפנימית, אך היה מוכן לכל אשר יתרחש. ואולם במדה שהתקרבו אל דירתו של בן־שלום נפלה עליו רוחו יותר. איך יעמוד בו רוחו להתיצב לפני גדולים? איך ישא עין ואיך יפתח פה בקרבת איש חכם ולמדן כבן־שלום? מה תארו? מה ישאלהו? ראתה הדודה שהוא מפגר בהליכתו וזרזה אותו כמה פעמים. והנה באו אל בית של שתי קומות. כאן הוא משכן כבודו של בן־שלום. הוא נותן לדודתו לעלות ראשונה והוא מסתתר מאחורי גבה. תפתח היא את הדלת. התכנס לתוך פנה, כמסתתר. אבל היא אחזה בו ומשכה אותו אחריה.

– הנה הבאתי לך את בן אחותי בילה, שעל אודותיו דברתו עמך– אמרה דבורה לבן־שלום, שישב ליד השלחן ועיין בספר עבה וגדול – בחור טוב ואינו שוטה. אלא ידוע הדבר, שהעניות והיתמות מנוולות את הצעירים ומעבירות אותם על דעתם. בטלה, חברים רעים וכדומה. איני יודעת מה לעשות בו. אינו לא לכפר ולא לעיר.

והיא קראה למנדיק העומד ליד הדלת, שיגש אל האדון בן־שלום. נגש מנדיק בזהירות, עקב בצד אגודל. ראשו מורד על לבו וידיו ממשמשות בכנף מעילו. בן־שלום שם יד אחת על כתפו של מנדיק ובידו השניה אחז בסנטרו והרים את ראשו למעלה והסתכל לתוך עיניו השחורות. ראה מנדיק לפניו בן־אדם גבוה ורזה עם משקפים על עיניו ופניו שחרחרים, טובים, מסבירים, וחיוך נעים מרחף על פתחי פיו הקטן. בן־שלום נכנס עמו בשיחה. שאלו לשלום אמו, שהוא זוכר אותה מזמן. דבריו אלה הרגיעוהו מיד ועודדוהו. עוז רוחו שב אליו והוא ענהו על שאלותיו בטעם ובהגיון. אז שם בן־שלום ספר פתוח לפניו ומנדיק קרא בו שורות אחדות. הקריאה הוכיחה, שאינו רגיל אצל ספרים רק את התפלות קרא במרוצה מבלי שיכשל. הכתיבה קשתה עליו יותר. לשאלת בן־שלום, מה הוא רוצה ללמוד, ענהו:

– הכל. רוצה אני להבין את כל מה שאני קורא. הנה יש פה כל כך הרבה ספרים – מדוע לא אדע גם אני לקרוא בהם? רוצה אני לכתוב מכתבים לאמי וכתובת על המעטפות, לחשב חשבונות…

– השגה גדולה – הפסיקה הדודה דבורה את דבריו בצחוק – את הכל רוצה לדעת, כל שבע החכמות על רגל אחת. חבל שרצונך זה אחר קצת לבוא.

בן־שלום טפח לו על כתפו בידידות ואמר לו, שאם רק יכניס את ראשו בלמודים ויעסוק בהם באמת, מובטח לו, שיעשה חיל. כי אין דבר העומד בפני הרצון. חבל רק, שהגיעו ימים קשים, שאינם נוחים ללמודים; ובכל זאת הכל תלוי בו. היו כבר מקרים כאלה. והוא סיפר למנדיק את המעשה ברבי עקיבא.

– אמנם עשרים וארבעה אלף תלמידים לא תעמיד, אך שתהיה תלמיד טוב אפשר ואפשר – אמר לו בן־שלום בחיוך וקבע לו, שיבוא אל ביתו שלש פעמים בשבוע בחמש לאחר הצהרים. והוא ילמדהו לקרוא ולהבין. ובדברו קרא בקול רם לבתו שנמצאה בחדר השני.

נכנסה ילדה כבת שתים־עשרה, שחומה בעלת פנים עגולים מלאים. תחת מצחה המעוגל שתי עינים שחורות פקחות. על פניה תום הילדות. שערותיה הרכות מסורקות לאחוריה ושביל לבן באמצע וסרט משי אדום חוגר כחשוק את ראשה. שמלה קצרה בהירה עליה. בידה האחת אחזה ספר ואחת מאצבעותיה בתוך הספר במקום שקראה. נכנסה וראתה לפניה שני אנשים זרים והשתחותה לקראתם השתחויה קלה. אביה הציג לפניה את דבורה קרובתם, המזכה את העירה בדבש ובזכותה אוכלים גם הם לפעמים לחמניות ודובשניות, ואת מנדיק בן אחותה מעיר ס., שפתאם נפקחו עיניו לראות, שלא טוב לאדם להיות כעור והוא בא לבקש שילמדוהו.

– אני מקוה, שגם את לא תסתלקי מהיות לו חברה בלמודים ותסייעי לו להשיג את מטרתו – סיים בן־שלום את שיחתו וקם.

הדסה שמעה בהקשבה לדברי אביה. אחר כך נגשה אל דבורה ואל מנדיק, הושיטה להם את ידה ואמרה: שלום.

מנדיק אחז בידה והרגיש הרגשה משונה, כאלו שתה משקה מחמם, המתפשט בכל אבריו. הוא לא הבין, מה שאמר לה בן־שלום, כי דבר אליה עברית. אך הבין, כי השיחה היתה על אודותיו. ומהמלה “חברה”, שאמר אביה, הבין, שהיא תהיה לו חברה והיא תעזור לו בלמודים. ראשו מסתחרר מאושר בלתי צפוי כזה. כעבד לפני אדוניו עמד, כגולם. לא העיז להרים ראש אליה, להביט בפניה. לא יכול להוציא מפיו מלה.

– ומדוע הוא שותק? – שאלה את אביה.

– הוא אינו יודע עברית – הסביר לה אביה – לא למד. לשניכם יש הרבה זמן. אם תטפלי בו, תסייעי לו, מובטחני, שיסגל לו מהר את השפה ואז יחדל משתיקתו. הוא עושה רושם טוב, מוכשר.

– אני מוכנה – אמרה מתוך חשיבות והכרת ערכה, ששמו עליה תפקיד חשוב כזה, להיות מורה. השתחותה לקראתם ויצאה.

מנדיק הביט אחריה ולא הסיר את עיניו מהדלת, שנסגרה אחריה.

– מה אתה רואה שם על הדלת? – שאלה אותו דבורה בחיוך.

נכלם מנדיק, העמיד את עיניו על בן־שלום ושאל מתוך גמגום:

– ההיא גם כן תלמדני?

– כן. שלש פעמים בשבוע אתן לך אני שעורים, והיא תעזור לך, תשוחח אתך, תלמדך לכתוב. יש לה הרבה ספרים והיא תקרא עמך. תהיה מוכרח לדבר עברית, כי את השפה היהודית אינה יודעת.

כאשר נפרדו מאת בן־שלום ויצאו מן הבית, לא יכול מנדיק לכבוש את שמחתו; וברדתו מעל המדרגות דלג דליגות על שתי מדרגות בבת אחת. העירה לו דודתו על כך ואמרה לו, שהגיעה השעה שישל את נעלי הילדות מעל רגליו ויהיה רציני יותר. הפעם באה ההזדמנות לידו לגרום נחת־רוח לאמו המסכנה בעולם הזה ולאביו עליו השלום בעולם הבא וישמח גם את דודתו. ולו לעצמו הרי יהיה הדבר לברכה ותועלת לכל ימי חייו.

– אצליח, דודה, אצליח – אמר מתוך בטחון גמור – תראי, שאעשה חיל בזמן קצר. איזו ילדה נפלאה! בעירנו לא ראיתי כמוה. ילדה מדברת עברית!

בדרך השיגה דבורה בשבילו מכשירי כתיבה. מנדיק התחיל מבקר את בית בן־שלום בזמן הקבוע. למד מפיו כמה שלמד ונשאר בביתו לשם למוד והכנת השעורים תחת השגחת הדסה. היא המציאה לו ספרים מצוירים ותמונות, ועל־פיהם למדה אותו לדבר עברית והדריכה אותו במלאכת הכתיבה ובחשבון. הוא היה כאדמת גריד להשקאה. שתה בצמאון וספג כל מה שאמרה לו. הראה שקידה נפלאה. בכל יום עשה עבודות שונות בבית לעזור לדודתו, ואחר־כך התבודד בביתו, קרא, כתב, שנן ולמד. לא נשאר כל סימן מאותו מנדיק השובב. במשך זמן קצר גדל וצמח מנדיק אחר, מנומס, צנוע, מתון, שומר פיו ולשונו מדבר דברי הבל והבאי. כל עולמו נצטמצם בספריו. בן־שלום גילה בתלמידו כשרונות בלתי מצוים. הוא תפס מהר את הדבור העברי. מיום ליום השתחררה לשונו מכבליה; הבושה וההיסוס, המפריעים במקרים כאלה, חלפו. אוצרו המלולי נתעשר, כי הדסה הקדישה לו הרבה זמן ושוחחה אתו הרבה, אף אוצר ידיעותיו נתעשר. ראה בן־שלום, כי הזרע, שהוא זורע אינו נופל על צחיח סלע והוסיף לתלמידו זה לקח ודעת. שקד על התפתחותו. הקנה לו מושג בתולדות עמו ובספרות. אף קרא עמו פרשיות קלות בנביאים ראשונים ולקוטים מספרי הנביאים האחרונים. יוכבד, אשת בן־שלום, אשה טובה ומשכילה, קרבה את מנדיק והתיחסה אליו בידידות, והוא הרגיש את עצמו כאחד מבני הבית. מרצונו הטוב ולפעמים נגד רצונה התחיל מנדיק עוזר גם לה בעבודות הבית. הביא מים, העלה עצים מהדיר שבחצר, הלך בשליחויות שונות; ובאותם הימים, שהלחם אזל בעיר והיה צורך לעמוד ליד המאפיה בתור, מלא מנדיק את התפקיד הקשה הזה והצליח תמיד בזריזותו ובפקחותו להשיג לחם או שמן והביאם בשמחה למחכים להם בבית מורו. הדסה התקשרה והתקרבה אליו. אהבה לשבת עמו ולבלות אתו את הזמן בקריאה ובשיחה, התרפקה עליו והלכה עמו לטיל. התרגלה אליו וחפצה שישב אתה כל היום. וּבכל פעם כשהתכונן לשוב הביתה חסמה בעדו את הדרך ובקפריסה ילדותית דרשה, שישב עמה עוד. התחנן אליה מנדיק שתתן לו ללכת, דודתו מחכה לו, אך היא באחת:

– איני רוצה. שב כאן עוד.

– אל תהיי, הדסה, טפשה ואגואיסטית – התערבה יוכבד בדבר – הדודה אינה רוצה לאכול בלעדו. אל תעכביהו.

ומנדיק נהנה, התענג וצחק. הביט על הדסה ברוך ובהכרת תודה והבטיח לשוב אליה כאשר רק ישתחרר.

ובכל ערב בשובו הביתה מסר לדודתו דין וחשבון מפורט מכל מה שעשה באותו יום. באיזה ספר קרא, מה כתב, כמה שאלות בחשבון פתר. ולא חשך את פיו מתהלות ותשבחות לאנשי המשפחה היפה והנעימה הזאת. את דבריו גמר תמיד בתהלה מיוחדת ובדברי הערצה להדסה, ה“ילדה הנפלאה”.

– אדע, שעשית חיל בלמודיך על רק אז כשאראה, שאתה יכול לכתוב מכתב לאמך – אמרה הדודה.

אורו עיני מנדיק. ברק הבריק במחו והבהיר על אותה המחשבה הנועזה שהתעוררה בו פעם. ינסה נא להשתמש בכתב ובצרופי המלים, שסגל לו, אולי יעלה בידו להוציא את הדבר לפועל, להנאתו ולשמחת אמו. עברית יכתוב לה, והיא תכנס לבית הרשל החזן שכנם ותבקש מבנו שיקרא ויתרגם לה. הרושם יהיה גדול יותר… והוא ראה בדמיונו את פני אמו הנוהרים והשופעים גיל, בקבלה ממנו את המכתב הראשון. “מנדיק כותב עברית!” הרבה סבלה בחייה. יהיה לה לכל הפחות מכתבו למעט תנחומים. אחר כך יכתוב מכתב שני ועוד ועוד.

ובערב, כאשר הלכה הדודה לישון, ישב ליד המנורה הכהה והתחיל בעבודה. ברגעים ההם לא היה קים בשבילו שום דבר מלבד כלי הכתיבה. מתוך מתיחות רבה ורכוז כל מחשבתו כתב בזהירות מרובה, כאלו נושא בידו כלי זכוכית יקרה. צרף אות לאות ומלה ומלה. והנה לאשרו הרב יצא לו המכתב הראשון, אמנם לא גדול. הלא זהו ראשית אונו ומוחו, בו שפך את רגשי אהבתו וגעגועיו אליה, היקרה. כתב לה על טוב לבה של הדודה דבורה ופזר הרבה שבחים למשפחת בן־שלום. הרבה מקום הקדיש להדסה, מורתו השניה. רק טובות כתב. אף מלה אחת של תרעומת ואי־רצון, שתוכל לדעתו לגרום לה צער. לא הזכיר את חייקל ומעשי המרמה ולא על הבורסה והמאסרים. רק בשורות טובת ונחמות.

בקוצר רוח חכה לשעה, שיוכל לרוץ לבית מורו ולהתפאר לפני הדסה בפרי עטו הראשון. הוא רוצה לשמוע את חות דעתה; תתקן לו את שגיאותיו, שודאי אינן מעטות. אחרי כן יקרא אותו גם באזני דודתו. בבואו למחר לבית בן־שלום לא יכול למשול ברוחו. קרא מיד להדסה לחדר הלמוד, כי התביש בפני יוכבד והראה לה את מכתבו. היא קראה בכובד־ראש, תקנה את השגיאות והוכיחה אותו על שלא עלה על דעתו להוסיף פריסת שלום ממנה ומהוריה. מצא שהצדק עמה והבטיח למלאות את החסרון. והדסה צהלה ושמחה, וקראה את המכתב גם באזני הוריה. לחיי מנדיק הסמיקו והיה נרגש מאד. עיניו נעשו לחות. ידע שהוא חייב להביע תודה לאנשים הטובים הללו. אך לא יכול לפתוח פה מרוב התרגשות.

לצערו הרב הסביר לו בן־שלום, שאי אפשר לשלוח את המכתב לתעודתו, מפני שנפסקו כל הקשרים בין שתי הארצות, שנהר דניסטר היה לגבול ביניהם. ישמור בכל זאת על המכתב הזה, ויהיה לו למזכרת נעימה. ואף־על־פי־כן לא חדל מנדיק מכתוב עוד מכתבים. כי היה לו צורך נפשי לשפוך את רחשי לבו ואת רגשותיו, שסאנו לפעמים בקרבו. רק במכתביו אלה יכול השתיק מעט את חבלי געגועיו לאמו ואת רון שמחתו ותודתו לדודתו ולמוריו. בשבתו בערבים, לפעמים עד שעה מאוחרת בלילה, לפני שלחן הכתיבה והריק את המשא, שהעיק על לבו, נדמה לו, כאלו הוא יושב לפני אמו ומדבר באזניה את דבריו – ובזה מצא ספוק־רוח במקצת.

וביתו של בן־שלום נתן לו עוד דבר־מה. פרחי המשכילים, הנוער הטוב, האידיאליסטי, שלא נתפש ברשת הספקולציה ולא עסק בפוליטיקה, כי שמר על הדגל הלאומי והתרבות העברית; הנוער שחלם והגה בארץ־ישראל ובבנינה, היו מתאספים לעתים מזומנות לביתו של בן־שלום, שהיה מדריכם. שם דנו והתוכחו בשאלות שונות הנוגעות לתנועה ולעבודה הציונית.

בימים הראשונים עמד מנדיק מן הצד, הטה אזן לדבריהם מרחוק, כי לא הרהיב בנפשו לגשת קרוב אל הצעירים, שהיו נעלים ונערצים בעיניו. ביראת־הכבוד הביט אל בני העליה. אך אזניו תפשו את וכוחיהם ושיחותיהם. הרבה דברים היו לו סתומים; הרבה מלים ומושגים בלתי מובנים. אבל את עיקרי השיחות והנושאים תפס וקנה לו מושג בשאלות שדנו בהן. וכך נודע לו, אמנם ידיעה שטחית, ענין הציונות וארץ־ישראל, שאלות תרבותיות, שמות של סופרים ומשוררים, עסקנים ציונים וכדומה. יש אשר בן־שלום השתמש בו לשרותים קלים לצרכי ישיבות ואספות. מנדיק היה ממלא אותם תמיד ברצון. על ידי זה התקרב לאט־לאט אל המסובים ובא בשיחות חטופות עם זה ועם זה. הצעירים התחילו מתענינים בו. בן־שלום ספר להם על אודותיו. כמו מאליו נעשה מנדיק חבר לתנועת הנוער ולשמש לאגודת הציונים, שלא על מנת לקבל פרס. הלך להזמין קרואים, להדביק מודעות, להפיץ בולי קרן הקימת וכאלה. איש “משלנו” המועיל לחברה.

הוא היה כנולד מחדש.

 

פרק חמישי: בעותי לילה    🔗

“הימים הנוראים” עברו על אניפולי בלי אותה יראת הרוממות וכובד־הראש המתאימים לימים האלה והשוררים בכל שנה בעירות. חסרה הקדושה. החולין הוכנסו גם לבתי־התפילה. המתפללים הקדישו זמן יותר מדאי לשיחות על דבר הפוליטיקה ועל הספקולציה, ואת הפיוטים “לעסו” בלי תיאבון. גם חג הסוכות עבר בלי התרוממות הרוח ובלי אותה השמחה שבכל שנה, אף־על־פי שלא חסר דבר מתשמישי החג, הדרך לאודיסה היתה פתוחה עדיין ומשם הביאו אתרוג ולולב ירוק. בשר ודגים, יין ושאר המשקאות גם כן לא חסרו; סוכות נבנו כמעט ליד כל בית. ובכל זאת הרגישו האנשים איזה מין כובד של זמן קשה, עת “זרים שלטו בנו”. ועל כן לא יכלו היהודים להרשות לעצמם להריע בזמירות, לרקוד בחוצות, להוליך את הגבאי החדש באורים, בשירים וב“צאן קדשים”. ה“דייטש” (הגרמני) הולך ונעשה עצבני – אמרו בעירה – ובודאי יש לו יסוד לזה – ומי יודע מה יצא מעצבנות זו? ועל כן – “אל תשמח ישראל”. מהאסירים, שנתפסו בבורסה השחורה ונאסרו, שוחררו הרבה, כי נתברר, שרוב הקהל שנתפס היה מן “המפהקים” ומחובבי הבטלה. מעולם לא היו ספיקולנטים ונאסרו בשגגה. אך היחידים, שנמצא עוונם, ישבו עדיין תפוסים. קרוביהם הרעישו עולמות, עיכבו כמה פעמים את קריאת התורה בבתי התפילה לאיימו בגילוי סודות של הרבה מראשי העיר, אם לא ישתדלו לשחרר גם את קרוביהם. גם עסק ביש זה גרם, שמצב הרוח הכללי היה ירוד. זכר מנדיק את הימים האלה לפני שנה בעירו. הוא היה אז המנצח וראש המקהלה, שלותה את הגבאי אחרי שתיה גדולה בביתו לבית המדרש הסדגורי. צעקות “צאן קדשים” ו“מה־מה” הרעישו את הרחובות, ולפידים חוללו בחשכת האויר. הוא רקד בשעת ה“הקפות” ביחד עם כל “הגדולים” ובידח את הקהל בהעויותיו ובקפיצותיו. כיסיו וחיקו היו מחסנים לכל טוב: לאגוזים, דג מלוח, דובשניות, נקניק וזפקים מטוגנים בשומן תרנגולות. ויין שתה כאחד הגדולים – עד הקאה. עכשיו, כשהוא נזכר בכל אלה, אודם של בושה מכסה את לחייו; והוא מוריד את ראשו מחשש פן יכירו עוד את עקבות הוללותו והפקרותו. פה באנפולי הוא אחר לגמרי. בראש השנה הלך עם דודתו אל הנהר ל“תשליך”. ליד הנהר נפגשו עם יוכבד והדסה. מה יפה היתה הדסה במלבושי החג. הם נצטרפו אליהן והלכו ארבעתם יחד. אחר־כך היו לשני זוגות – הוא הלך עם הדסה. אזנו קלטה את שיחת שתי הנשים, שהלכו לפניו. דברו על אודותיו. יוכבד הללה אותו באזני הדודה. היה נפעם מרוב חדוה. לידו הולכת הדסה, כאילו בת־זוג היא לו. דעתו נתבלבלה ממש. לא שמע היטב ולא הבין כל מה שהיא דברה אליו. לרגעים שלח אליה מבט אלכסוני, וחיוך רצון רחף על שפתיו. בא אחר כך בן־שלום ונצטרף לחברתם, והם טיילו יחד. בן־שלום ביאר להם את ענין ה“תשליך”. עכשיו הוא מבין את הפסוק “ותשליך במצולות ים כל חטאתם”… כל המכירים ראוהו הולך בחברת בן־שלום ומשפחתו. לוא ראה אותו מי שהוא מחבריו הקודמים. מנדיק היחף, הפרוע, הרודף אחר יונים וכלבים, הרוקד כדי להצחיק אחרים, מטייל כאן ליד הנהר בתוך המון חוגג עם אנשים חשובים ומלומדים – והוא מתון, לבוש בגדי חג, רחוץ ומסורק, שומע דברי תורה ושיחות נאות. הוי, אמא, איך? מדוע אינך רואה זאת בעיניך?

את למודיו לא הפסיק בחגים. אדרבא, בימי שבתון ומנוחה קרא הרבה בהשגחת הדסה ובהדרכתה וגם בלעדיה. כמה פעמים מצאה הדודה לנחוץ להעיר לו, שיש צורך לתת מנוחה לעיניו, לצאת לטייל מעט, לשאוף רוח צח, ובכלל ליהנות מן החג. אך הוא היה כאיש, שסבל הרבה מצמאון ופתאום מצא מעין זך מפכה מים קרים; והוא מצמיד את פיו אל המעין ואינו יכול להסירו ממנו. כל שיעור פוקח את עיניו; בכל שורה הוא רואה עולמות חדשים. כל קריאה מרחיבה את דעתו, וכל דבר, שהוא כותב, מרבה את שמחתו ומעלה את ערכו בעיני עצמו. אסור לו להתרשל ולאבד אף שעה קלה.

אך הנה באה לצערו הרב הפסקה בלמודיו. בתחילת מרחשון הודיעה הדודה למנדיק, שהיא מתכננת לנסוע לכפר בוזילובקה לקבל דבש מאיבן גוזלה. משם תסע לרומנובצי. יש להזדרז ולנסוע טרם תבוא עונת הגשמים. בפעם אחרת היה מנדיק שמח לנסיעה כזו. רוצה היה לראות שמים חדשים ונופים חדשים. אך הפעם היה מוותר על העונג הזה, שביטול תורה כרוך בו. אבל איך אפשר להסתלק מזה? זאת היא פרנסתה של הדודה לכל השנה, היא טורחת כל־כך הרבה בשבילו, והוא מחויב לעזור לה. היא אמרה לו, שיהיו בדרך שמונה ימים. ניחמה אותו בזה, שהימים הם ימי “בין הזמנים”, שאין למודים נהוגים בהם. ובן־שלום הרי עסוק בסדור עבודתו לחורף הבא ויש לתת לו מנוחה לימים אחדים. וכדי שלא יתבטל ייעצה שיקח אתו לדרך את ספריו ומחברותיו. הוא ימצא לו שעות פנויות גם בכפר ויחזור על לימודיו. דבר זה הרגיע אותו. בבואו באותו הערב לבית בן־שלום סיפר, שהוא עומד לנסוע בקרוב עם דודתו לכפרים לאסוף דבש. הדסה הביעה את צערה להפסקה זו שתבוא בעל־כרחם, וצותה עליו להיכנס אליה לפני הנסיעה ותרשום בשבילו, מה לו להכין ולחזור בדרך. אגב בקשה ממנו שיביא לה חלת־דבש, כי לא ראתה עדיין חלת דבש.

ואולם ביום שלפני הנסיעה היתה לו עבודה רבה בהכנת הכלים וכל הדרוש לנסיעה, והוא דחה את הביקור בבית בן־שלום למחר. אך גם ביום המחרת היתה הדודה טרודה מאוד מחוץ לבית והוא – בבית. פתאום באה העגלה לקחתם. סטיפן האיץ בדבורה, דבורה האיצה במנדיק – והם נסעו בלי שיפרד מהדסה והוריה.

היום היה כהה, אפור. עננים דקים השתטחו על פני הרקיע. מרצפות הרחובות היו לחות, ואבק הדרכים היו מנוקד נקודות כהות מטפות גשם זעירות שהסתננו, כמו דרך נפה. הדרך היתה שוממה. רק עגלות בודדות נפגשו. עורבים עפו בלהקות גדולות ממעל לשדות השלף בצריחה וקרקור. בכל מקום שראו ערמות תבן עטו אליהן, חמסו וגנבו. לפעמים נקרה בדרך כלב נודד רעב רץ בדרכים מאובקות, כשזנבו בין ירכותיו, ונעלם. במקומות שונים הזדקפו עצים, שעליהם נצטהבו, נכמשו. רבים מהם כבר נשלו ונחו על האדמה הלחה פגרים מתים. האויר כולו רווי יתמות ועצב… מנדיק ישב מכווץ וראשו מושקע בין כתפותיו. מחשבותיו היו תערובת של שמחה ותוגה, שביעת רצון ורוגז. שנוי מקום, אנשים וסביבה, דבורים, דבש, ריח דונג, לינה בכרם או בגורן… הדסה, ספרים, מחברות, אגדות, שירים… לא טוב עשה כי נסע בלי להיפרד לכל־הפחות מהדסה. מה תחשוב עליו? בור, חסר נמוס.

– הישן אתה, מנדיק? – שאלה אותו דודתו ונגעה בכתפו – במה אתה מהרהר?

התעורר והפנה את ראשו אליה.

– אני חושב, שלא טוב להיבטל מלימודים. כל יום יקר בעיני.

– אמת – אישרה הדודה – אבל טובה תורה עם דרך־ארץ. כל אדם צריך לעסוק גם בהויות העולם. כי אם אין קמח, אין תורה. תרכוש לך בקיאות בעסק זה ותפיק ממנו תועלת. נשוב, אם ירצה השם, מן הדרך ותמשיך ללמוד.

מענין לענין באו לדבר על משפחת בן־שלום.

– איזה ילדה נפלאה היא הדסה! – קרא מנדיק בהתנערו מקפאונו – היא יודעת כל כך הרבה, מלומדת.

– כהורים, כבתם – אמרה דבורה. ושוב נשתקעו שניהם בהרהורים.

העגלה נכנסה לתחום בוזילובקה עם צאת הכוכבים. אכרי הכפר גמרו את סעודת הערב והלכו לישון מתוך שובע, הכל כמו בשנים הטובות, שלפני המלחמה. רק מתוך בתים בודדים נוצצו אורות קטנים. האויר היה ספוג ריח עשן של צפיעי בקר מיובשים, שבהם בשלו את ארוחות־הערב בכפר. עמדו באויר גם ריחות של חלב כבשים טרי, של גבעולי תירס נלעסים בפי הבהמות וריח קשה מצמר כבשים הנודף מתוך המכלאות. מרחוק הגיעו קולות של צעירים וצעירות צוחקים ומשתובבים מתוך תאוה ועוסקים בעניני אהבה. ממקומות שונים נשמעו נביחות כלבים זקנים וצעירים, געיות פרות וצהלות סוסים.

העגלה קרבה אל חצר גדולה אחת, שנדמתה מרחוק באפלולית הערב לגבעה שחורה מפני ערמות התבואה שלא נדושה עדיין וערמות קש עוד מאשתקד. ליד הגדר הקלועה נצרים, סמוך לשער, היתה באר מים עם קילון גבוה ודלי עץ תלוי בקצה שלשלת ברזל ארוכה. שני עצי ערבה סוככים על הבאר בענפיהם המופשלים למטה, שעליהן הארוכים הצהיבו. כלב החצר, גדול, אפור כזאב, ועוד שנים קטנים מצאצאיו קדמו את העגלה בנביחות. יצא מהבית אכר זקן רם הקומה בראש לבן מגולה, יחף בלבני בד וחזהו השעיר מגולה.

– מי שם? – שאל הזקן בקולו הניחר במקצת.

– אני, דבורה מאניפולי. באתי להזמנתך.

– טוב. ברוך בואך – אמר איבן גוזלה וניגש אל השער לפתחו – בטרם בוקר נצא לכרם. ועלים הבאת?

– הכל יש – אמרה דבורה ונתנה למנדיק לרדת ראשונה והיא אחריו.

– ומי הפעוט הזה? – שאל אותה איבן בהראותו בידו הגרומה על מנדיק – אני רואה אותו אתך בפעם הראשונה.

– בן אחותי. בחור טוב ומלומד. הוא ירשום הכל, כדי שלא אשכח דבר – התפארה דבורה.

סטיפן העגלון היה מכירו הטוב של איבן גוזלה. איבן כיבד את סוסיו במספוא ובקש יבש לרפוד, ועל כן החליט סטיפן להישאר בחצר ללינת לילה. פתח את סוסיו וקשר אותם לעגלה מאחוריה, והם סחבו את הקש מתוכה ולעסו בחריקת שנים.

איבן היה אלמן זקן וגר יחד עם אלכסנדר בנו הצעיר ועם אירינה אשתו וילד בן חמש. אלכסנדר נתגייס לפני שלש שנים והשתתף במלחמה בחזית הגליצאית. לגיונו היה אחד מאלה, שעייף מהמלחמה נשמע לתעמולת הבולשביקים. אז השליך גם אלכסנדר מעליו את כלי־זינו, לקח אתו רק את רובהו עם מספר כדורים, את בגדיו ומגפיו והלך לו. נדד הרבה. השתתף במהומות ובפרעות; נהנה מן הגזל ושב אל כפרו לפני כחדשים מרוגז, מלא תרעומת. מאז אינו עושה כלום. שתי השנים, שישב בחפירות, השרישו בקרבו עצלות, בוז ובחילה לכל עבודה פיסית; אימת המלחמה והרעיון שבכל רגע הוא עלול לההרג ולהתפוצץ עשוהו אנרכי והשרו עליו שויון־רוח ויחס אדיש לכל דבר. הגג טעון תיקון; עכברים משחיתים את היבול; הפרה אכלה עשב מר ובטנה צבתה והיא נוטה למות, אם לא יזמינו תיכף את הווטרינר; שלשלת הברזל לבאר קצרה, והדלי מגיע בתחתיתו רק עד פני המים ואם לא יחברו אליה עוד חוליה לא ידלה הדלי מים – אלכסנדר איננו זז ממקומו ואינו נוקף אצבע. “לא אכפת לי כלום – רוטן – ילך הכל לאבדון”. “אני כבר יצאתי ידי חובתי כלפי אלהים, המלך והמדינה” – אלה הן האמרות השגורות על פיו בכל פעם, כשאביו או אשתו פונים אליו ומעוררים אותו לאיזו פעולה. הוא כועס, מתרגז ומתריז כנגדם. את רוב זמנו מבלה במסבאה הכפרית בחברת עצלנים, בטלנים ונרגזים כמוהו. באזניהם שופך רעל ומרה על הצאר, שאינו בחיים מכבר, על הכהן המרמה את העם ועל הבורגני המוצץ את דם ההמונים, ועוד יותר על היהודים. על־פי רוב שב הביתה שכור, שתוי יי"ש או יין חמוץ זול ופיהו מלא ניבול פה ואלות. אם אומרים לו דבר מה, שאינו מוצא חן בעיניו, הוא מוכן להכות, לדרוס, להשחית ולבלע. אירינה אשתו צנועה, שקטה ונכנעת לבעלה. סובלת ונושאה הכל בדומיה. עובדת בבית ובשדה למעלה מכוחותיה ועושה גם את עבודות בעלה. כאשר בא הערב צונחת עיפה ויגעת כוח על התנור הרחב ונרדמת על־פי רוב מבלי להתפשט. עכשיו בבוא האורחים ניגש אליה איבן חמיה ואמר לעורר את כלתו, כדי שתכין להם אוכל. מהרה דבורה אליו ולא נתנה לו לעשות כזאת.

– אכלנו לשובע לפני צאתנו לדרך, גם הבאנו אתנו אוכל. רוצים אנו רק לשתות תה. אבל אני אבשל בעצמי. יש עמדי כל. הנני בביתך לא בפעם הראשונה, ויודעת למצוא את כל הדרוש לי. חטא גדול הוא לעורר את אירינה המסכנה.

איבן הכניס אותם ל“חדר הגדול”, המיועד לאורחים. ישב אתם מעט ושוחח על החדשות שבעירה והלך לו לשוחח קצת גם עם סטיפן טרם ילך לישון.

החדר היה גדול ונמוך, מקושט הרבה שטיחים צבעונים מעשי ידי האכרות. הם כיסו את הקירות ואת רצפת החמר וגם את הספסלים, שליד כל הקירות ועליהם הרבה כרים. על הקירות הרבה תמונות קדושים לקוחות מההוספות של ה“ניבה” והשבועון “מסביב לעולם”. תמונת האם הקדושה עם בנה ותמונת ישו ויוחנן המטביל במסגרות מוזהבות רחבות. תמונות הצאר והצארית עם כל בני המשפחה; גנרלים ותמונות ממערכות המלחמה. ריח של לבונה ועשבי בר עמד בכל חלל החדר. עמד מנדיק והסתכל בתמונות, שצללים רקדו עליהן, מתוך סקרנות. אך כשנגש אל תמונת הקדושים, העירה לו הדודה ואמרה, כי אסור ליהודי להסתכל בפני אלה – והוא סר מעליהן. היא סבלה מזה, שהם צריכים ללון בחדר, שאין בו מזוזה, ותמונות אסורות ו“צלמים” ממלאים אותו. אך מה לעשות ויהודים אין בכפר? ישנו יהודי אחד, אך הוא גר בטחנה שמאחרי הכפר. הציעה מטה לה ולמנדיק על הרצפה ולמראשותיה שמה שטיחים, כי לא חפצה להשתמש בכרים ממולאים נוצות תרנגולים ותרנגולות. ואחר שסעדו את לבם בלחם ובביצים שלוקות, שהביאה אתה, ושתו מים מכוסה שכבו לישון. דבורה עיפה מטלטול הדרך. בקושי רב מתוך עפעפים עצומות גמרה את קריאת שמע שעל המטה ונרדמה מיד. גם מנדיק היה עיף, אך עיפותו היתה ממין אחר, עיפות של דכדוך, המגרשת את השינה. הרגיזוהו נביחות כלבי החצר, שחרצו לשון כל הזמן בהפסקות קטנות. לעומתם ענו כלבים שכנים. נתפתחה ביניהם כעין התחרות בנביחה. נשתתקו רק בשעה מאוחרת. אז התחילה התחרות בין תרנגולי הכפר. השתתפו בה תרנגולים זקנים מנוסים, תרנגולים צעירים צוחנים וצעירים מאד, שרק מתאמנים בקריאות. ארכה גם התחרות זו זמן רב. לבסוף נשתתקו גם אלה. פתאום התחיל חזיר צורח צריחות מרות, כאילו תקעו לו סכין בין צלעותיו. אי־שם פרה משתעלת ועגלה צעירה נוהמת… והנה נגולו לפני מנדיק מראות וחזיונות הזיה, שהחרידוהו. ידיו ורגליו נזדעזעו לרגעים. פעם צבט בלי דעת את בשר שוקו עד כאב ונדמה לו, שאיזה גזלן צבט אותו. התעורר בחרדה והרהר בגורל, שטלטלהו והביאו הנה. הנה הוא בכפר בוזילובקה, בבית אכר זר ושמו איבן גוזלה. החדר מלא תמונות, שלא ראה דוגמתן בבתי יהודים. התמונות חיות, נדות, זעות. יורדים הקדושים מעל הקירות, צועדים, פוסעים בחשיבות ומתקרבים אליו. שני גלחים נושאים בידיהם צלבים גדולים מכסף וזהב, מגישים אותם אל פיו ואומרים לו: שקה! מפטירים בשפתיהם ורוצים להזות עליו מים קדושים. הוא מסתיר את ראשו מתחת לשמיכה. אך כלבים גדולים פרועי שער ואזנים מקוטפות זונקים למולו וחורצים לשון; תוקעים את שיניהם בשמיכה וקורעים אותה פסים פסים כאיטריות. הוא מרים את התנ"ך למולם, והם בורחים מפניו. זנבותיהם מקורחים נגררים על האדמה. רגליהם נאחזות בזנבותיהם והם נכשלים ונופלים ביבבות. מיד באים כלבים “בולדוגים” גדולים כעגלי־מרבק עם סנטרים שמנים, רחבים ועינים אדומות, לוהטות ועורם מנומר. מרקדים בפה פעור לקראתו. עוד מעט ויבלעוהו חיים. אך הדסה באה ופסוק בפיה: “ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו”. – והם משתתקים. והנה צמח ראשו מאחורי ראש הדסה והוא קורא לו: כתוב, מנדיק, שלש פעמים את השם: – הדסה – הדסה – דסה – דסה – סה – סה – סה – ה – ה – ה. הוא שוקד על כתיבת השמות. והנה התרומם צל ענק מזוין. הוא מחזיק חרב שלופה מעל ראש הדסה ואומר להורידה עליה… הוא נזדעזע כולו מתוך חרדה ערפלית כבדה. הרים את ראשו, החדיר את עיניו לתוך האפלה והעמיד את ראשו כאפרכסת. לבו הלם בקרבו. מה זה לוחש ומפעפע סביבו?… העכברים מכרסמים ומגרדים בקרבתו? לא, אין זה כרסום. אזניו קולטות כעין שיחת קטטה בלחש. ברגע הראשון לא יכול להבחין ולהגדיר, איפה הוא שוכב. איה כאן הדלת והחלונות ומאין בא הלחש? התחיל מגשש בידיו מסביב לו. שטיחים שעירים, רצפה קרה. נזכר לבסוף, כי הוא בבית איבן גוזלה ועמו בחדר נמצאה דודתו. איה הדודה? ליד איזה קיר היא שוכבת? בינתיים והוא שומע דו־שיח, המבאר לו קצת את המצב, כמות שהוא.

– למה נתת להם מקום בביתנו? – קרא קול צרוד משכרות והוא הוסיף – הז’ידים הביאו עלינו את הגרמנים הארורים, אלה הכלבים הטמאים המוציאים את כל התבואה מן הכפר ומכריתים אוכל מפינו. כל הכפר יקום. נשחטם ביחד עם הז’ידים. יש החלטה האוסרת לאסוף ז’ידים.

– מה אתה רוצה ממני? – שאל קול אשה – אמרתי לך, שלא אני הכנסתים. לא ראיתים אפילו בעיני. תן לישון. עיפה עד מות.

– אחת היא לי. אנו נשחטם.

והיה גם קול שלישי, קול זקן שאמר:

– שתוק, אלכסנדר. בלום פיך ואל תפריע משינה. דבורה, הקונה את הדבש ממני זה כמה שנים, באה אלינו על־פי הזמנתי.

– הוי, זקן שכמותך! מה עשית? אתה חוטא לעם. את גלגלתה אני רוצה לרוצץ. נשחט את הז’ידים ביחד עם הגרמנים. הם אשמים במלחמה ובכל צרותינו. הז’ידים צלבו את משיחנו.

– לך, שכב, שכור, ותתפכח.

– לא אשכב. איני רוצה להתפכח. את דמם אשתה תחילה.

צמרמורת תקפה את מנדיק בשמעו את הדברים הללו, שיניו זו לזו נקשו בפיו ושערות ראשו סמרו. ירא להניע אבר, ירא לשכב, ירא לקום. איה מקום משכב דודתו? התגלגל על הרצפה ומשש בידיו עד שנגע במשכבה. היא התעוררה בחרדה. סיפר לה מנדיק בלחש, מה ששמע. נבהלה דבורה ונבוכה. נדמה לה, שחלום רע חזתה. קשה היה לה להפריד בין עפעפיה הדבקות זו בזו בחבלי שינה. מלמלה מתוך חרדה:

– חכה, מנדיק, אל תעזבני.

– נברח, דודה, מזה תיכף ומיד, כי כאשר יראונו והרגונו.

– מה אתה סח, מנדיק? אלהים עמנו. איך נברח בלילה?

– סטיפן ישן בחצר. נעורר אותו ונברח.

בדממת הלילה נשמעה מן החצר חריקת שיני הסוסים ברסקן את השעורה מתוך התרמיל וצלצול השרשרות והפרומביות המשקשקות זו בזו. התנערה דבורה, לבשה את שמלתה ונעלה את העליה ברעדה. גם מנדיק התלבש בחפזון. אחז בידי דודתו להקימה.

– חכה, מנדיק, מצא את כד המים, שהכינותי. אסור ללכת ד' אמות בלי נטילת ידים.

רק אחרי שמצא מנדיק את המים והיא נטלה את ידיה והרטיבה קצת את עפעפיה – ומלמלה “מודה אני”, קמה, הלכו שניהם אחוזים זה בזו וגיששו מתוך צעידה זהירה ותנועות לחשיות עד שמצאו את הדלת. פתחוה ויצאו בלאט.

סטיפן שכב בעגלה מכורבל בחמילתו. עוררוהו. לחשה לו דבורה לתוך אזניו, שהיא צריכה לשוב מיד לאניפולי, האיצה בו שירתם תיכף והיא תשלם לו בעד הדרך חזרה אותו המחיר, שהבטיחה בעד הנסיעה הנה. התגרד סטיפן, הרים את ראשו והביט אל השמים המכוכבים והסכים. קם והשקה את הסוסים, רתם אותם בעגלה, תיקן את המושב – והם עלו וישבו בעגלה בלב הולם ובברכים רועדות מפחד, פן ישמעו ולא יתנו להם לנסוע. הכלבים נמנמו בתוך קש. התעצלו לעזוב את משכבם החם והסתפקו רק בנהימות זועפות ורוטנות. לבסוף הוציא סטיפן את העגלה מתוך החצר, סגר את השער – והם שבו בדרך, שבאו בה. את כלי הדבש שהביאה, השאירה שם.

הלילה היה שקט מאד. השמים כהים ומכוכבים ונתיב החלב נראה בהיר מאד. כוכבים עפים בקעו את הרקיע ודבורה לחשה: “לא שלי ולא של מנדיק”. חרמש הירח נעלם. העגלה כבר יצאה מתחום הכפר. דבורה ומנדיק חשבו רק דבר אחד: שיקרה להם נס של קפיצת הדרך וימהרו לשוב הביתה. כי הפחד ליפף וליוה אותם בכל הדרך ונדמה להם, כי רודפים אחריהם. דבורה התעטפה בפרווה הישנה ושתקה, כי לא חפצה לדבר עם מנדיק במאורע, פן ישמע סטיפן. היא לחשה איזו תחינה, שהתחילה בנוסח הידוע של כל התחינות, בהוסיפה משלה מה שהזמן גרמא. מנדיק ישב נסער. בכל רגע הביט אחורנית ולצדדים. באזניו שאון. נדמה לו, שהוא שומע מרוצת אנשים. העצים, שגדלו בשדות וליד הדרכים, נראו לו כגדודי שודדים מזויינים, עטופי שחורים, עומדים ומחכים להם עם קרדומות. וכאשר רק יקרבו אליהם יערפו את ראשם מעליהם. בתוך הרהורי הפחד והאימה וטשטוש, הבא ממתיחות עצבים ונדודי שינה, בצבצה מחשבה על דבר הדסה. מה היה אלמלי נודעה לה הסכנה, שהוא נתון בה? היספר לה מחר, אם ישאר בחיים, את מקרה הלילה? ואולי טוב יהיה שלא לספר. למה לו לצערה? מחר יחליט בענין זה…

– טפרר! – הפסיקה קריאת סטיפן לסוסיו את דומית הלילה ואת הרהורי ההזיה של דבורה ומנדיק.

שניהם חרדו מקריאה זו ועמידת הסוסים באמצע השדה. מה קרה? הנשבר דבר־מה? הרוצה הוא להשקות את הסוסים? אין באר בדרך.

וסטיפן לא נתן להם הרבה זמן לחשוב ולנחש; הסב את ראשו אליהם ואמר בקול אפל ועמום:

– רדי, ז’ידית, מעל העגלה וקחי עמך את ממזרך.

הדם קפא בעורקיהם. דבורה לטשה את עיניה אליו והן מלאות חרדה.

– מה אתה סח, סטיפן? הנשבר דבר מה? היש הר, כי אתה דורש מאתנו לרדת?

– אל תרבי שאלות, ז’ידית, ואל תפטפטי לשוא – גער בה סטיפן בקול קשה כפלדה, ופניו קודרים ואפלים כלילה. לדבורה נדמה, שאין זה קול סטיפן הידוע לה היטב, אלא של השטן.

– אומרים לך לרדת – רדי!

התחילה דבורה פורשת כפים אליו ומתחננת:

– חוסה עלינו, סטיפן הטוב. מה אתה אומר לעשות לנו? איך תעזבנו לבדנו בשדה? הלא מכירים אנו זה את זו כמה שנים. העשיתי לך איזו רעה? אם אתה רוצה – אוסיף…

– שטנים, עזאזלים, שדים ארורים! – התקצף סטיפן וצעק בכל כוחו. בגרונו חלחל דבר־מה קשה, רתחני. הוא נתכוין להוציא אלה מתוך העגלה – ברחו לכם על נפשותיכם תיכף ומיד בטרם אוציא מתוככם את כבדכם הטרף.

נתחלחל מנדיק, שישב כל זמן השיחה הרעה הזאת והחזיק בשרוול דודתו. קפץ כחתול מעל העגלה ועזר לדודתו, שצנחה וכמעט שנפלה מעל העגלה. את החפצים השאירו וינוסו משם מנוסת חרב. רץ מנדיק ומשך אחריו את דודתו לכל אשר נשאוהו רגליו. רץ ער שרגלי דבורה כשלו ופקו והיא עמדה.

– איני יכולה, מנדיק, לבי מתפקע. עוד מעט יקרע ואני אמות פה בלי וידוי. והיא צנחה בלי כוח על האדמה, השתטחה, שמה את ידה על לבה, כאילו חפצה להשתיק את לבה הקופץ וההולם ונשמה בכבדות. רוח מנדיק נפלה עליו. חרד מאד לשלום דותו ויהי אובד עצות. פנה כה וכה, סקר בראיתו החדה את הסביבה. והנה נראה לעיניו פס מים רחב של כסף כהה – זה היה הדניסטר, והוא שמח מאד.

– נרד, דודה, לאט, לאט אל הנהר. – התחנן אליה – שם תרחצי את פניך, תשימי אל לבך תחבושת מים קרים וישקט הלב. נהיה שם עד אור הבוקר. סטיפן לא ימצא אותנו. הנה שם השמים כאילו מתבהרים.

– “לישועתך קויתי, ה'” – דובבו שפתי דבורה את הפסוק הרגיל על לשונה בכל שעת סכנה.

היא התאזרה ואחזה בזרועות מנדיק וקמה מתוך גניחות. מנדיק צעד בזהירות וירד במורד; ודודתו תמוכה על ידו גררה את רגליה אחריו. הגיעו אל שפת הנהר. עמדה שם דוגית קטנה ורפידת קש בה ותרוד עץ גדול לשאוב בו מים. הנהר היה שקט. דג לא פרכס. פני המים כאילו קפאו. צינה נשבה מתוך המים. רוחם שבה אליהם. מנדיק נכנס ראשונה אל הדוגית ומשך אחריו את דודתו. שאב מלוא התרוד מים והגיש לה. ברכה דבורה “שהכל” ולגמה מעט מים.

– מה זה היה לסטיפן, השקט כאילו, כי גרש אותנו מעליו ואף את דמי הנסיעה לא דרש ממנו? – התפלא מנדיק.

– כל גוי רוצח הוא. הטוב שבהם מסוגל לרצוח נפש בלי כל סיבה.

הם נרגעו כמעט. עבר זמן־מה והנה נשמעו מרחוק שקשוקי עגלה ואחר כך גם קול אדם קורא:

–א–הו, דבורה! איך, דבורה? דבורה!

הם העמידו את אזניהם והקשיבו.

– דבורה! – קרא הקול שנית אחר הפסקה קצרה – סטיפן קורא לך לשלום. אל תיראי!

– מה רוצה שוב הרוצח? – שאלה את מנדיק.

– אפשר שהתחרט. – שער מנדיק. הוא הציע לה, שתרשה לו לעלות על הגבעה ויבוא אתו בדברים מרחוק וישמע מה בפיו. היא סירבה. אך מנדיק הסביר לה בטעם והגיון, שאין כל פחד. הוא יעמוד מרחוק וידבר עמו. והיה אם יוכח, כי אין כל סכנה נשקפת להם, יקרא גם לה, והם יסעו הביתה. ואם לאו, אז יברח. קל רגלים הוא בהרבה מסטיפן, ובטרם יזוז ממקומו – והוא איננו. לוא רצה סטיפן לעשות להם רעה, הלא יכול לעשות זאת בשבתם בעגלה, ולמה גרשם מעל פניו?

הדברים נכנסו אל לבה והרשתה לו. מנדיק קפץ, רץ ועלה על הגבעה. איגרף את כף ידו אגרוף נבוב כשפופרת וקרא:

– אהו, סטיפן! אהו!

קולו של סטיפן ענהו מהר. הם קרבו זה אל זה והחליפו ביניהם דברים אחדים. ירדו שניהם אל הנהר והעגלה נשארה ליד הדרך. כאשר ראה סטיפן את דבורה כרע על ברכיו, הצטלב וגעה כשור כבול לשחיטה:

– סלחי לי, דבורה הטובה, כי חוטא אני. איני יודע בעצמי, מה היה לי. – הצטדק והתודה – מחשבת רצח עלתה פתאום על לבי וטרפה את דעתי. נלחמתי בכל כוחי במחשבת און זו ולא יכולתי לה. הדם הטמא, מורשת אבות, המה וגעש בי ופיתני. כדי להימנע מחטא זה גרשתיכם, שלא תהיו נגד עיני. תבורך האם הקדושה, שנתנה לי עצה טובה כזו. התרחקתם ושקט דמי. עתה חלפה המחשבה הרעה כליל ואני רוצה להביאכם הביתה… תני לי לנשק את נעלי רגלך. הלא ידעתי עוד את בעלך, ממלכת שמים לו. למה זה ועל מה זה? ארור השטן העוכרני והמבלבלני… אתן לך פרוטות אחדות בשביל מאיורקה (רבי מאיר בעל הנס) שלכם ונרות לבית הכנסת – ויסלח לי אלהים. קומי, דבורה, ונסע מהר הביתה. הוי, ישו אדונינו! הוי מרים אמנו! הוי קדושינו!

ניכר היה, שדבריו יוצאים מן הלב. היא אמרה, שהיא סולחת לו. שמח, תפס את ידה לנשקה. הצטלב וקם מכרוע על ברכיו.

עם קרני השמש הראשונות עמדה העגלה ליד בית דבורה. הם ירדו מעל העגלה ונכנסו הביתה. בטרם הספיקה להוציא את צרור כספה לשלם לו, הצליף סטיפן בשוטו על סוסיו וברח משם.

ודבורה ומנדיק התנפלו על משכבותיהם עיפים ורצוצים מבעותי לילה ונרדמו…

 

פרק ששי: מתנת איבן גוזלה ונביאותיו הרעות    🔗

מנדיק התעורר משנתו הקשה מאוחר, כמעט סמוך לצהרים. קשה היה לו לקום. כאב עליו ראשו במקצת ורוחו היתה נעכרת מבעותי הלילה. זבוב גדול ירקרק עף, הסתובב, זמזם בחדר, התקרב אליו וזמזם לו באזניו זמזום רועש וממושך, כאומר לו דבר־מה. הוציא מנדיק את ידו מתחת לשמיכתו וגרש אותו פעם ופעמים; והלז שב אליו שוב, הסתובב מסביב לראשו וממעל לפניו, כאילו דרש ממנו בחזקה, שלא יתעצל ויקום מיד. והוא קם וישב על מטתו. אז עף לו הזבוב ונעלם. התפלא מנדיק, שאינו שומע את צעדי דודתו ואת לחש תפלתה, כדרכה בכל בקר. “אולי כבר הלכה השוקה” – חשב. והוא קפץ מעל משכבו, התלבש מהר, נגש אל דלת חדרה, הציץ לתוכו וראה לחרדתו שהיא שוכבת עדיין במטתה וראשה קשור במטפחת. נגש אליה, קרא בשמה, – אך לא ענתה ולא הגישה בשום תנועה. טלטל אותה קצת. פקחה את עיניה, הפטירה בשפה רפה עד שבקושי שמע אותה מתאוננת, שראשה כואב, לבה חלש ורגליה כבדות. מהר מנדיק אל המטבח, הבעיר אש ושפת את הקומקום להכין מים חמים לתה ורץ מיד לקרא לשרה ליפמן, שתבקר את דודתו.

שרה ליפמן היתה אשה יקרה מאד. בעלת־בית מפורסמת לשבח ולתהלה בעיר, עושה צדקה בכל עת ומביאה ישע לסובלים ולמעונים. בעלה נחשב לעשיר. היתה לו טחנה, עסק טוב בימים ההם. מהקמח שקבל שכר טחינה, הפרישה שרה אשתו מעשר עני וחלקה בין ענייה. היתה מבקרת יולדות וחולים, שאין מי שיטפל בהם. לכלם עזרה בכל מה שיכלה. היא נחשבה גם למומחית למחלות שונות ונתנה לחולים רפואות. חוליה האמינו בה; והרבה פעמים השפיעה עליהם רק בהופעתה לבדה. היא גרה לא רחוק מבית דבורה, ברחוב השני. מנדיק מצא אותה בביתה וספר לה בקצור את כל אשר קרה אותם בדרך ועל מחלת דודתו. שרה הלכה עמו מיד. בדקה אותה כרופא מובהק, רשמה בשבילה רפואה ותרופה להזעה. צותה על דבורה לשכב ימים אחדים במנוחה גמורה. הבטיחה להכנס עוד לפנות ערב לראות את המצב והלכה.

הערב היה עגום ועצוב. עששית נפט קטנה האירה את החדר באור קלוש. צללים מלאו אותו. התקרה כאלו ירדה למטה ורבצה סמוך לראש שני האנשים הגלמודים, השוכבים כאן. הסימטה קטנה וצרה, מאובקת ומרופשת. דיריה הנם ברובם עניים מרודים. כל היום מתרוצצים הגדולים עם הקטנים בחוץ ומזכירים במה שהוא את החיים. אך בבוא הערב נכנסים לחוריהם ומגיפים את התריסים. אז משתתקים החיים העלובים ושקט השאון. החיים כאלו גוועים בה…

שוכבת דבורה מרוחה ב“חומץ נמלים”, מכוסה שמיכת חורף, שקויה מיץ פטל. מנדיק יושב ליד מטתה ומחכה לזעה שתבוא. דבורה במצב של חוסר הכרה. קהה הרגשתה, קהים אבריה, מהומם מוחה והיא מדמדמת. לפעמים נאנחת ונאנקת שלא מדעת. מנדיק מביט, מתבונן אל פניה הכמושים והמקומטים ולבו מתמלא רחמים עליה. על לבו רובצת דאגה גדולה גם לו לעצמו. הוא רואה, שהחיים הנם ענין קשה וחמור; כמה מאורעות, מכשולים וסכנות אורבים לאדם! דודתו, מגנתו היחידה כאן, חלתה ומוטלת במטה מחוסרת־הכרה. מה יעשה, אם תשכב חלילה, ימים אחדים? מי ינהל את הבית? הוא צם היום. אין בבית מה לאכול. היש לדודתו כסף? מי יודע, כמה זמן תארך מחלתה? מלבד שרה ליפמן אין איש נכנס אליהם. לאבן בשדה נמשלו. מדוע אין איש מבית בן־שלום מתענין לדעת מה עליהם? ודאי שכחוהו. כל כך הרבה אנשים באים לביתם – ומי הוא, שישימו אליו לב? והדסה? אפשר שהיא כועסת עליו, שלא נכנס אליהם להפרד. ואפשר שאינם יודעים, כי כאן הם. הלא אמר להם, שהם נוסעים לשמונה ימים. בינתים והוא שוכח את למודו. לוא הוקל לדודתו, היה רץ שמה. אולי גם שם חלה מי שהוא. אולי הדסה, חלילה…

לבו ננהה אחר הבית ההוא, נמשך שמה. אם דודתו תזיע הלילה ויקל לה יבקש מאתה מחר רשות וירוץ שמה רק לרגעים אחדים. הוא מוכרח לראותם. רק יודיע להם, שהוא ודודתו כאן. אל יחשדו בו, שהוא מתרחק מהם. מחשבה זו הרגיעה אותו קצת. הלך והוציא ממגרת השלחן אחד מספרי הלמוד והתחיל מעין בו. אך מוחו היה מטושטש, מפוזר ולא קלט כלום. מחשבותיו תעו לעברים שונים. לקח את מכשירי הכתיבה וישב לכתוב מכתב להדסה. אך גם בזה לא הצליח. לא ידע במה להתחיל. לא יכול לסדר את מחשבותיו ולמצוא להן בטוי. היד מתנועעת והעט מוכן לכתוב, אך האותיות אינן יוצאות. רק כתמים ולא אותיות. מניח הוא את העט, ומחשבתו נוטה לצד אחר. מחלת דודתו עוררה בו מחשבה, שאסור לו להשען רק עליה. מי יודע במה יגמר הדבר? היא איננה צעירה. מי יכלכלהו ומי יטפל בו? צדקה שרה ליפמן בעוררה אותו בבקורה הראשון, שיבשל לו נזיד, באמרה “אם אין אני לי – מי לי?”; עליו למצוא לו איזו עבודה. אבל איזו עבודה? הרי הוא אפס גמור. לא יצליח לכל, לא לאלהים ולא לאנשים. מוכרח הוא להתיעץ עם בן־שלום.

מחשבה זו נטפלה לו ולא הרפתה ממנו כל אותו ערב. היא עלתה עמו יחד על משכבו, התלבטה בו, נקרה את מחו עד שישן.

למחרת הבקר באה שרה ליפמן, הביטה על דבורה עוד בעמדה על סף חדרה וקראה:

– ארשת פניך, דבורה, טובה ועליזה יותר. נראה שהזעת כהוגן.

בקול חלש הודיעה דבורה, כי שחה כל הלילה ממש בנהר של זעה. עכשו נבוב מוחה ובעיניה עגולים כהים, כדורים שחורים מתנועעים.

בדקה אותה שרה ומצאה הכל בסדר. תשכב במנוחה, תנפשנה הרגלים, ינוח הלב – והיא תחלים, תקום מהר, ועוד הרבה שנים תמציא ללקוחותיה דבש ודונג. הפחד, הליכה ברגל בחשכת הלילה, ואולי אכלה דבר־מה. ברוך השם, שעשה חסד עמה ועם בן אחותה והם נשארו בחיים. ממש נס מן השמים. כן. בן אחותה מה שמו? מנדיק? בן חיל. עושה הכל בבית. טוב שיש לה עזר כזה. מה היתה עושה אלמלא הוא? אבל נאמנה היא, שתגמל לו בעד חסדו זה שבעתים. העיקר שתהיה בריאה.

כה אמרה שרה והלכה לבקר בבתים אחדים; והסבר והחיוך על פניה הטובים הולכים אתה לבתים, שיש בהם חולות ואומללות אחרות.

ודבורה שוכבת במטתה בעינים עצומות חלשה מאד ורפת־כח. היא רטובה, כאלו יצאה מבית־מרחץ חם וההבל מלפף אותה. שרה הביאה עמה הקלה, הרווחה ותקוה טובה. אך בעזבה את הבית הקיף אותה המון מחשבות נוגות ומרות, המדכאות את רוחה. מתי יש לה זמן לחשבון נפשה ולהרהר בהויתה, אם לא עכשו, כשהיא פטורה מאונס מכל עבודה וטרדה? בת ששים היא. אלמנה תשושה, גלמודה, בעלת משפחה גדולה בבית הקברות ובודדה בבית החיים; לימון, שהחיים מצצו מתוכה כל לחלוחית, והיא מצומקה וחרבה. ממציאה דבש בשביל אחרים ובעצמה לא לקקה ממנו ולא נהנתה ממנעמי החיים אף בהיות בעלה חי. צער גדול בנים וכאב שכול בנים עד האחרון. משא ומתן עם כוורנים כפריים גסים, משא ומתן עם קונים וקונות קשים, העומדים על המקח עד עשירית הפרוטה. אינם מאמינים אפילו לשבועה. לוקחים בהקפה וכופרים במקצת. כמעט כל הונה נמצא בידי אחרים. והנה הגיעו ימים, שסכנה אפילו לסור אל הכפר וכספה ילך לאבוד. מצד שני יודעת היא, שאסור לה לבא בטרוניה עם הקדוש־הרוך־הוא. יש אלמנות, שמצבן גרוע בהרבה ממצבה. יש לה, תודה לאל, “ארבע פנות” משלה ואינה צריכה לגור בשכנות. יש לה גם סכום לא קטן בהלואה וחסכון. כסף זה דמי הקדש הוא לה. הוא אסור עליה בחייה ומותר במותה. כי מי ידאג לגופה ונשמתה כשתצא רוחה? בעלה השוכב באדמה זה חמש עשרה שנה? בניה שנחנקו, נטבעו ונשרפו? בחייה לא פנתה לעזרת איש וגם לאחר מותה לא תהנה מן הצדקה. תכריכים ישנם, בעד ה“מקום” שלמה, תהיה לה גם מצבה, ואל ישאר גל עפרה מגולה. יראה היא פן תשכב, חלילה, חולה הרבה זמן. חוששת מפני השתוק ושבר יד או רגל. טוב שמנדיק על ידה. אבל יש שמצפונה אינו נותן לה מנוחה. היא הפרידה בין האם לבנה. אולי גם היא חולה?… את הבית ואת כל אשר לה תצוה למנדיק ולאמו. גם הכסף שישאר לאחר כל ה“הוצאות” יעבור אליהם… שמא כדאי לכתוב צוואה? התזמין את הרב, או תתיעץ ראשונה עם בן־שלום? אל תפתח פה לשטן. הלא הוא יהיה אפוטרופסו.

ביום השלישי אמנם ירד החום לגמרי, אך כחה לא שב אליה, ונדמה לה, שנחלשה עוד יותר. אמרה למנדיק, שילך אחר הצהרים אל בן־שלום ויבקש מאתו בשמה, שיטריח את עצמו ויסור אליה בשעה פנויה, כי דבר לה אליו. שמח מנדיק מאד להזדמנות זו. הדודה כוונה לרצונו ולמחשבתו. ואולם הדבר היה חשוד בעיניו. מה קרה פתאם. שהדודה רוצה להזמין את בן־שלום אליה, דבר שלא עשתה אף פעם? בינתו אמרה לו, שזה קשור עם מחלתה והתעצב אל לבו. פחד טמיר לחץ על לבו… והנה באותה שעה בא מאורע, שגרש את הקדרות מהבית. כעין עמוד אורה ירד ורוח של שמחה עברה את שתי הנפשות המדוכאות על־ידי המחלה. האור בחדר כאלו נתרבה וכל מה שבבית קבל צורה אחרת ופנים צהובים.

רב־המג ששינה, כמו במטה קסמים, את הכל, היה איבן גוזלה.

כשעמד מנדיק במטבח ושטף את הכלים, שבהם בשל והאכיל את דודתו מרק חלב, ראה עגלה רתומה לשני סוסים חומים עומדת ליד ביתם. נשקף החוצה והכיר את גוזלה הזקן, לבוש פרוה לבנה יורד מעל העגלה. מיד מיהר ובישר לדודתו. דוברה שמחה, אך לא האמינה.

– מה אתה סח? – אולי טעית. אולי זה ערל אחר ולא אלינו בא?

אך ברגע ההוא נכנס איבן החדרה. יצא מנדיק לקראתו.

– איה הזקנה? – שאל בקולו הגס. הוריד את כובעו ונגלו שערות כסף ארוכות.

נזדרז מנדיק והזמינהו להכנס אל חדר דודתו. ראה אותה איבן שוכבת חולה והצטלב ושאל לשלומה. ענתה לו בלחש ובפנים מסבירים. מנדיק הגיש לו כסא. אך הוא קרא אותו, שיצא עמו החוצה. אחרי רגעים שבו שניהם. איבן חבק בשתי ידיו חביונה מלאה דבש, שנראתה כאלו דבקה לכרסו השמן; ומנדיק נשא בידו תרנגול ברוד עם כרבולת אדמה רכה, רחבה, זוג תרנגולות צעירות לבנות ואוז גדול כברבור עם חרטום ארוך אדום, כאלו צבעו אותו רק הים בצבע טרי, ושתי עינים לו עגולות חיות, צוחקות. האין לך עבודה מענינת יותר מאשר שכיבה במטה? פתח גם התרנגול במין שאלת שלום משולשת. והתרנגולות פטפטו סתם, כדי לצאת ידי חובה. התמלא החדר רעש עליז. ראתה דבורה על זרוע מנדיק תלויה חבילת קמח תירס. ריח שדה, שובע וברכה הורגשו בחדר. איבן העמיד את חביונת הדבש ליד המטה, ומנדיק הגיש לה את העופות. לקחה דבורה בידיה הרזות את התרנגולות תחלה. מששה את גופן מתחת לכנפיהן. והנה המליטה אחת מהן ביצה על השמיכה. צחקה דבורה למתנה זו, וכמעט שאמרה לנשק את התרנגולת בעד המתנה הזאת.

– לא שמעתי בלילה ההוא, כאשר ברחתם מביתי – אמר איבן בשבתו על הכסא – צריך אני להודות שברחתם בזמן הנכון ונצלתם מרעה גדולה. רואה אני, שאלהי היהודים היה בעזרתכם והוא מלט את נפשכם ממות. כיצד נודע לכם על הסכנה, שהיתה מרחפת על ראשכם?

ואיבן התחיל מספר לה את המאורעות, שנגולו למחרת הלילה ההוא.

– הוי, אבא שבשמים, אוי ישו מלכנו! – קרא איבן בהצטלבו בכל פעם – בקרדומות ובקלשונות התנפלו אכרינו על ה“נימץ”. בפתע פתאום באה ההתנפלות. הללו נבהלו, ברחו בלי מגפים. גם את כל הנשק לא הספיקו לקחת. משנים־עשר החילים, שהיו בכפרנו, נפלו ארבעה. השאר ברחו. משלנו היו גם כן שני הרוגים ושלשה פצועים. גם הז’יד יענקל מהטחנה שמעבר לכפר נהרג. אני אומר לך, דבורה, שימים רעים הולכים ובאים עלינו. צרה גדולה תהיה. “אין אנו רוצים ב”נימץ" – טוענים האכרים. למה זה ישב על קדקדנו ומוצץ את דמנו? האין לו ארץ משלו, כי בא אלינו לרשתנו?" כן. צרה גדולה תבוא, ביחוד עליכם. כה שמעתי אומרים. סבלנות העם פקעה. הלהבה תאחז בכל הארץ. ימי אנטיכריסט באו. חדלו הבנים לכבד את ההורים; חדלו לבקר את הכנסיה; שוטמים את הכהנים. חדלו לעבוד ביום; ובערב הם מתקהלים בבית המרזח ובבית העם. חדלו לשאול את פינו. כבני כלב היו לנו בנינו. הנימץ יתנקם בנו ויתלה רבים על העץ. שבי, דבורה, כאן ואל תבואי אל הכפר. סכנה.

דבורה ומנדיק הקשיבו לדברי איבן. השמחה שהכניס איבן בבואו ערבה עתה לרגל נביאותיו. אך היתה נרגשה מאד מנאמנותו ומיושר לבו. הבטיחה אותו, כי האלהים יגמלהו בעד מעשהו הטוב הזה ובקשה ממנו להביא לה במקום דבש מעט קמח, עופות וכדומה. הוא הבטיח. נפרד מהם והלך לנסוע.

מעשה זה של איבן עודד את רוחה של דבורה ועורר בה תקוה, שגם יתר הכוורנים יעשו כמוהו ויסלקו לה את חובותיה מי בדבש ומי בעופות וצרכי אכל אחרים, ואך לשוא נפלה עליה רוחה, והיא חטאה לאלהים. המלאך הגואל אותה מכל רע תמיד, ישמור עליה גם להבא. ועוד תגדל את מנדיק לתורה, לחופה ולמעשים טובים.

– אתה רואה, מנדיק, שאסור לדון לכף חובה את כל הגויים – אמרה לו דודתו – כתוב בספרינו הקדושים, שגם לחסידי אומות העולם יש עולם הבא. גם ביניהם יש טובים ורעים, כמו אצלנו, להבדיל.

מנדיק עמד על דברי איבן בנוגע למאורעות בכפר והפורענויות העומדות להתרגש על היהודים. אך דבורה נחמה את עצמה ואותו, שה“דייטש” לא יתן ל“שקצים” להשתגע, והוא יעשה בהם נקמות ויפרע מהם, שיזכרו את הדבר עד עשרה דורות. על־פי הוראותיה סדר מנדיק את העופות בלול; הביא את כלי הדבש אל מטתה, והיא הדריכה אותו בסנון הדבש ובמלוי הכלים. כשגמר את עבודתו – הפרישה דבורה צנצנת דבש ותרנגולת אחת מתנה ליוכבד.

– תלך שמה בערב ותמסור לה. הם ראויים למתנה גדולה מזו – אמרה אליו.

הוא שמח מאד להזדמנות טובה זו. התחיל מתכונן לבקור וסדר בלבו את הנושאים, שעליהם ידבר עם כל אחד; לבן־שלום יספר על דבר המרד בכפר וכל מה שעבר עליהם באותו הלילה. ליוכבד – על דבר מחלת דודתו. ולהדסה – את המקרה של סטיפן ובריחתם אל הנהר.

ברדת היום באה שרה ליפמן לבקר את דבורה בפעם האחרונה. ישבו שתי הנשים לשוחח ביניהן על זה וזה. מנדיק שם את הדבש והתרנגולת בסל והודיע לדודתו, שהולך הוא לבן־שלום לרגעים אחדים. דבורה אמרה לו, שבטלה את החלטתה מהבוקר ואל יזמין את בן־שלום אליה.

– באחד הימים הקרובים אסור אליו לדבר עמו בביתו ואל אטרחיהו אלי.

עוד הבהבה בתוך ערמת עננים בפאתי מערב כעין מדורה קטנה של שמש שוקעת. נצטבעו העננים באודם של להבה מתחוורת. התנועה ברחוב נתמעטה; הבתים עמדו בדמדומים וחכו, שידליקו בהם אור. מנדיק הלך מהר, טפף, נתר ופזם לו פזמון. סימן שלבו טוב עליו. על המדרגות עלה מתוך ריצת קפיצה. ליד הדלת נשאר עומד לרגע, עשה את כובעו ואת מעילו. פתח את הדלת בלאט והכניס ראשונה את ראשו.

– הנה מנדיק! – קראה יוכבד, שראתה אותו בראשונה.

לקריאה זו קפצה הדסה לקראתו.

– אתה נער רע! – קדמה את פניו הרוגז – וכי כך עושים? איפה היית?

– לא כך פוגשים אורחים – הוכיחה אותה אמא – מקבלים את פניהם בכבוד, מגישים להם כסא לשבת ורק לאחר כן באים אליהם בטענות ותרעומות, אם יש יסוד לכך. בכל אופן צריכים לשמוע קודם מה בפיו.

והיא ספרה למנדיק, שכל הזמן לא נתנה לה הדסה מנוח. בכל יום שאלה אותה, מתי ישוב מן הדרך. שכח מנדיק את כל מערכי לבו ואת סדור הנושאים והתחיל מרצה לפניהם את כל הקורות אותו ואת דודתו מאותה השעה, שעזבו את העירה. הן ישבו כרתוקות אל מקומן ושמעו את ספורו מתוך מתיחות. באמצע הספור נכנס בן־שלום וסל בידו.

– למי הסל הזה עם התרנגולת? – שאל.

קפץ מנדיק מבויש והודיע, שהדודה שלחה על־ידו מתנה ליוכבד, אך התביש להכניס את הסל הביתה והעמידו ליד הדלת ושכחו.

שמחה יוכבד למתנה זו, שהיתה בזמנה. אך הדסה לא נתנה לנטות הצדה ודרשה ממנו, שימשיך את ספורו. מתוך התפעלות והתרגשות מסרה לאביה את כל אשר ספר מנדיק עד עתה. ומנדיק מלא אחרי דבריה וספר על המרד בכפר ועל נבואתו של איבן גוזלה.

– כן. מורגש באויר, שסערה עומדת להתחולל – אמר בן־שלום – ודאי, שאסור להראות בכפרים לעת כזאת.

לפני לכתו גלה מנדיק לבן־שלום את מחשבתו על דבר עבודה בשבילו ובקש ממנו, שיעזור לו בענין זה. בן־שלום אמר לו, שבקרוב יעזוב שמש בית ספרם את מקומו מפני מחלה ועל כן, אם הוא רוצה, יציע את שרותו לפני ועד המפקחים. מנדיק הסכים מיד והבטיח, שימלא את כל העבודות, שיטילו עליו. הוא והדסה קבעו זמן למתי יחדשו את הלמודים – ומנדיק שב הביתה בלב קל ורצוי מאד.

 

פרק שביעי: מצב רוח של פרעות    🔗

זה כחודש, שמנדיק עובד בבית הספר הצבורי “תלמוד־תורה”, שבו לומדים יותר ממאתים איש. רובם בני המעמד הבינוני ובמקצת גם אמידים, שנותנים אפשרות גם למספר ידוע של בני עניים ללמוד חנם, או בעד תשלום מעט. מנדיק מלא בו תפקידים שונים: היה משגיח על הנקיון בחדרים ובחצר; הולך להזמין את חברי ההנהלה והמפקחים לישיבות, גובה כספים וכדומה. היה דייקן ועובד מתוך אהבה ומסירות. הבין ועמד מאליו על חובותיו כלפי המוסד. העריכוהו מנהל המוסד ומוריו, והוא קבל אותה המשכורת ששלמו לשמש הקודם, אף־על־פי שהלז היה בעל משפחה. מנדיק היה שבע רצון ממשרתו, כי ידע שמביא תועלת לעצמו ולאחרים. ומה גדלה שמחתו בקבלו את משכורתו הראשונה! תיכף רץ הביתה להודיע לדודתו.

– כסף זה יהיה לאמא – אמר לה נרגש – בעתיד אשלח לה הרבה.

אך לא רק ההכרה, שהוא מרויח את לחמו בעמלו, ולא רק הכסף הנעימו לו את העבודה, כי אם גם המקום, הסביבה והעמדה, שתפס בין התלמידים. הוא עבד בין המון רב של ילדים ונערים בני מעמדות וגילים שונים ונעשה חברם וידיד רצוי לכולם, כי ידע במה לקנות את לבם ולהתחבב עליהם. דמיונו העשיר היה ממציא להם שעשועים ומשחקים שונים, שגם הוא השתתף בהם; מפליא אותם בגמישותו, בשריריו המפותחים ובזריזותו בכל מיני אספורט; שר באזניהם שירים עממיים, מציג לפניהם קטעים מחזיונותיו של גולדפאדן; מספר להם ספורים, שמשכו את לבם. כל אחד מצא בו חבר נאמן המוכן לעמוד לו בשעת דחקו ולעבור למענו באש ובמים. בהתנפל עליהם בדרך פרחחים נוצרים או יהודים, והוא נזדמן לשם, היה להם כמלאך מושיע. נפח בהם רוח גבורה ויחדיו הניסו את הבריונים. רבים באו אליו בסודותיהם ושתפו אותו בצערם ובשמחתם. בכל מריבה, בין תלמיד לחברו, הוא היה להם לשופט־שלום ולמתווך, ואת פסק־דינו קבלו עליהם. גם הוא הפיק תועלת רבה מהם. בשעות הפנויות מעבודה היה מנדיק ביניהם כתלמיד. שמע שעורים בתנ"ך ובדברי־הימים. ביניהם סגל לו את הדבור העברי, שהתחיל משתמש בו כמעט תדיר. החוגים, שהתקימו בבית־הספר ובכתות הגבוהות לדברי ספרות ולשאלות תרבותיות, קבלוהו לתוכם והשתדלו להרחיב את חוג ידיעותיו בדברי־הימים, בגיאוגרפיה ובספרות ולמדוהו לכתוב חבורים על נושאים שונים, והם גם תקנו את שגיאותיו. וכך היה לו היום לעבודה במוסד והלילה לקריאה ולהשתלמות. לא הספיק לו עוד זמנו לבקר בכל יום את בית־בן־שלום כקודם. התרעמה עליו הדסה, שהיתה גם כן תלמידת בית־ספר זה. אך הוא ענה אותה:

– אי־אפשר, הדסה. הריני אדם עסוק ואסור לי להתבטל אף לשעה. בכל יום הלא אנו רואים זה את זה. גם את אבא אני רואה. נסתפק בזה, שאבוא אליכם בשבת.

ומנדיק היה מאושר מאד. אך אשרו לא ארך הרבה. הפכפך היה הזמן ועשיר מאורעות. פגעים ובלבולים היו מצוים והם הדאיגו אותו ביחד עם כל תושבי אניפולי.

היה סוף הסתו. ארובות השמים נפתחו ובכל יום ירד מבול. לבסוף נשבה רוח, נתבהרו השמים לזמן קצר. נשבה רוח צפונית ונתעננו שוב. ירד ברד זעיר, שנמס תיכף. בערבים ובבקרים עמד ערפל. בבקר אחד יצאו התושבים ולא מצאו את עיירתם היא נתעלמה בתוך ערפל כבד. נראה רק חלק הקירות מחלונות הבתים ולמטה, ומרצפת לחה ומרופשת. משם ומעלה – חלל מלא אדים כחלחלים לחים. שלא כרגיל עמדו ברחובות כנופיות־כנופיות ועסקו בשיחות פוליטיות.

זה מזמן שבתוך הקהל מתהלכות שמועות, שעניניו של ה“דייטש” יגעים. אותו ה“דייטש”, שהפליא כל זמן המלחמה את היהודים וקנה את לבם בגבורותיו ונצחונותיו ונקרא שמו: גבור פלא, כובש ארצות ומבצרים ומניס את אויביו העצומים והרבים ממנו, – ב“דייטש” זה בגד פתאום שר המלחמה, אלהי ההצלחה סר ממנו. התחיל נוחל מפלות וחילו נסוג אחור ומתקרב לארצו. הוא קורא הביתה גם את כל חילותיו המפוזרים בכל רחבי אוקראינה. אסמכתות לשמועות אלה מצאו התושבים בעובדות שונות. הם התבוננו וראו, שהמשמעת בקרב הצבא ירדה, והחיילים ירהבו בקציניהם ויקלו בכבודם. בכפרים התארגנו “באנדות”, ששמו להם למטרה לשחרר את הארץ מעול זרים וליסד להם ממשלה אוקראינית חפשית. ה“באנדות” וה“פובסטנצים” מתנפלים על פלוגות חיילים אוסטרים ומדיארים, מקצים בהם, שורפים את מחסני המזונות והבגדים וגונבים נשק. והללו, אף־על־פי שאוחזים באמצעים חמורים נגד המורדים, מרגישים בכל זאת, שאי־אפשר להם לעמוד נגד מיליוני אכרים מרי נפש. ומשמועה לשמועה והנה עוד אחת – על פרעות ביהודים. מאמינים בשמועה זו מפני שיודעים, שבכל אנדרלמוסיה הבאה לעולם, היהודים לוקים תחלה. לא היה ברור רק, מי יהיה הפורע – הצבא הזר, הבאנדות או סתם “גויים”. חסידי ה“דייטש” טענו, שהוא איננו “פוניה חזיר”. בני תרבות הם כלם, מחונכים ויודעים, שהיהודים דורשים את טובתם. אך מלומדי היסורים אמרו, שגם ה“דייטש” הוא בשר־ודם פשוט עם לב של חיה רעה, השואפת לדרוס ולטרוף. וכשאין מוראה של מלכות על “בני תרבות” אלה, תחשק גם נפשם להתרחץ בדמעות היהודים ובדמם. רואי שחורות אלה הניחו אפילו, שלענין פרעות ביהודים יכרתו החילים ברית שלום עם האכרים שונאיהם. כך הוא מזלם של היהודים, ועליהם להיות מוכנים ליום צרה. מוכנים במה? זה ימים אחדים שהיהודים אורזים את חפציהם היקרים להם ביותר ומטמינים אותם במקומות בטוחים. והולכים לתור להם מקום בטוח גם ל“חפץ היקר ביותר” – לגופם ולגופי נשיהם ובניהם. על־ידי כך נוצר באניפולי מצב רוח של פרעות…

באותו בקר המעורפל הרגישו, שדבר־מה הולך ומתרחש במחנה האשכנזים. רבים הרגישו זאת עוד מאמש. החילים היו ערים כל הלילה. התלבטו, התרגזו, רבו והתקוטטו זה בזה. הקצינים מרוכזים, מקומטי מצח, עצבנים. הם חדלו לבקר את בתי היהודים מכיריהם ונמנעו מהפגש אפילו עם בנותיהם. כעין עננה כבדה רבצה עליהם… ראו זאת התושבים והיו ערים גם הם וחושדים. הטו אוזן, הקשיבו. והאוזן קלטה כל דבור, והדרשנים דרשו אותו בכמה פנים.

ומעשי אבות עברו לבנים. השמועות הרעות נתגלגלו גם לתלמוד־תורה בהגזמה ובהפרזה. הסתערו הרוחות ואבדה השלוה. המורים לא היו דיקנים בזמן התחלת השעורים וסיומם, כי פזורים היו ומרוגזים, ואת מלאכתם עשו כאילו כפאם שד. גם התלמידים היו מפוזרים, השעורים היו על אוזן לא שומעת. בשעת ההפסקות לא יצאו לשחק, אלא ישבו והתלחשו ביניהם.

– היודע אתה, מנדיק, שהכל מחפשים להם מקומות סתר ומחבואים?

– היש לך מקום להסתתר בו?

– אם אתה רוצה אבקש מאת אבי, שיקח גם אותך למקום הסתר שלנו ותהיה עמנו.

– אני לא אסתתר – ענה מנדיק מתוך החלטה – אינני עכבר ולא אשב בחור. את הכינה ואת הפרעוש מוצאים אף־על־פי שהם מסתתרים בחורי־חורים ומועכים אותם.

הדברים עשו רושם על שומעיהם והם הביטו זה אל זה נבוכים ותמהים.

– ואיפה תהיה?

– אם חלילה, יקרה דבר־מה, אהיה אני במקום המעשה ואמצא לי דרך במה להפריע לפורעים – הוסיף מנדיק – לוא התארגנו כל יהודי העיירה וסדרו להם גדודי הגנה. יש כל כך הרבה צעירים גבורים וחזקים, המסתובבים בבורסה – מדוע לא יתארגנו, כדי לגרש את המתנפלים עליהם?

שוב מבוכה ותמהון. דברים חדשים וקשים להבנה. כיצד אפשר ליהודים לעמוד בפני “גזלנים” ופורעים? אך היו מועטים, שהתלהבו מדבריו וקראו: אתך אנו, מנדיק. עמוד בראשנו!

– עודכם קטנים ממעשה גבורה כזה – אמר להם – ובכל זאת מובטחני, שגם אתם תוכלו להביא תועלת, אם יקרה דבר־מה בעירה. איני יודע עדין מה אעשה, אבל להסתתר לא אסכים בשום אופן.

ובכל זאת כאשר השמועות הפורחות נעשו כמעט לודאות, והתושבים נסערו, נגזלה גם מנוחת מנדיק; בטחונו נתערער וגבורתו פגה. ולא לעצמו דאג, אלא לשני הבתים הקרובים ללבו ולנפשו, – לבית דודתו ולבית בן־שלום. שניהם יקרים לו, ואיככה יוכל להגן עליהם והם רחוקים זה מזה? ידע, שחובתו היא להגן ולשמור עליהם וטוב היה לוא התאחדו שניהם והיו לבית אחד. הוא היה מלא מרעיון זה. ועל כן לאחר שנודע לו מפי התלמידים, שהמצב מסוכן והאבעבועה עומדת להתפקע היום או מחר, מהר אל דודתו ומסר לה מה שמדברים בעיר.

– יודעת אני, יקירי, את כל אלה מימים אחדים ולבי חלש מאד – אמרה מדוכאה מיסורים – שעה רעה מתקרבת אלינו ואין לנו להשען אלא על אלהינו שבשמים.

להצעתו לעבור לבית בן־שלום התחלחלה וענתה מתוך רוגז ועלבון:

– חלילה לי מעשות כדבר הזה. את ביתי ואת רכושי לא אעזוב. גם יעקב אבינו סיכן את חייו בשביל פכים קטנים. אלהים הוא בכל מקום. פה אשב ואשמור. ומי שיגש הנה אנקר את עיניו.

הוא היה מיואש. היציע למורו שיעבור עם משפחתו לבית דודתו? שטות. זה לא יתכן. נשך שפתיו מכאב ושתק.

אחר השעור השלישי מצאה המועצה הפדגוגית לנחוץ לשחרר את התלמידים. כי הרגישו כלם, שדבר כבד הולך ומתרקם. החילים רצו הנה והנה מרוכזים ושותקים ונשאו ארגזים, מזודות, חבלים לאריזה, כמתכוננים לדרך. בין התושבים היו, שהבינו מתוך רמזים ואחרים אמרו, ששמעו זאת בפירוש, שהחילים מתאוים להשתעשע מעט על חשבון התושבים. הקצינים נעלמו כולם מן האופק. פירשו להם התושבים, כי אלה יודעים את מהלך הרוחות בגדודיהם; ומכיון שאין דבריהם נשמעים בחרו להם להסתלק מכאן ואל יראו בקלון צבאם ותקלתם. בין התושבים הנוצרים הגרים בקצוי העירה גם כן ראו תנועה חשודה. כלם תקנו את עגלותיהם, אספו שקים, הסתודדו. נראה הדבר, שגם הם התכוננו לקראת מאורעות.

מתוך אימה ודכאון חלף היום וגח הערב, כחיה שחורה. שקטה העירה. תריסי החנויות והבתים הוגפו. הדלתות סוגרו וכלתה רגל מן השוק. בבתים הסגורים לא האירו אור, ישבו אנשים לבושים מתוך צפיה מדכאה ועל הרצפה חבילות…

ומנדיק השתחרר מעבודת בית־הספר והלך לבקר את אחד התלמידים ממחלקה השביעית, את שמואל־יוסף בן־אברהם־ליב שואב המים. נער זה נתיתם באותה השנה מאמו. הוא חולני, חור, רזה, בעל עינים גדולות, משכן הצער והפחד, ועל לחייו כתמים ורודים, סימן שריאותיו אינן בריאות. לפני כשבועים הלך שמואל־יוסף בערב באחת הסמטאות יחידי ועבר על יד בית מרזח לחילים. יצא לקראתו חיל שכור נטול־הכרה; וכעבור שמואל־יוסף על פניו, סטר לו החיל סטירת לחי חזקה – והמסכן נפל ארצה המום מהמכה ומהפחד, ופניו וגרונו זבים דם… מאז חלה הנער ונפל למשכב. כאב הסטירה אמנם חלף, ובפניו לא נשאר כמעט סימן. אך הכאב שבנשמה לא עבר וההזדעזעות במוח ובריאות היתה חזקה. ראה המסכן בהזיתו גוים שכורים מכים את ישראל ומשחיזים את מאכלתם להעביר בה על צוארם. ובפתוח מי שהוא את הדלת חרד הנער ורעד. ואביו קם יום־יום עם שחר ושב עם צאת הכוכבים, ובא הביתה רק לשעה קלה לארוחת־הצהרים. ואחים ואחיות אינם. ושכב הנער יחידי עם יגונו ופחדו. לא יכול מנדיק לראות בצער האב ובכאב בנו וסדר מתוך תלמידי כתת הנער משמרת “בקור חולים”. בכל יום הלך אחד החברים על־פי התור לשבת עם שמואל־יוסף מאחר ארוחת־הצהרים עד הערב ועניין אותו בשיחות, בקריאות מתוך הספר והודיע לו את השעורים שלמדו באותו יום בבית־הספר. וכל מי שיכול הביא לו גם דבר־מה להשיב את נפשו: פירות, דברי־מתיקה, מרקחת. אך ביום הערפל ההוא, שכח התורן את שמואל־יוסף, ובא מנדיק למלאות את מקומו של התורן, לדודתו הודיע שהולך הוא בדבר מצוה. היא לא נסתה למנוע אותו ממצות בקור חולים ורק בקשה ממנו, שלא יתעכב שם הרבה ולא ישכח, שגם לו בית.

הוא נכנס לחדר הקטן והאפל, שבו שכב שמואל־יוסף במטת עץ ישנה אכולת עש ומקק, ישב על ידו, נכנס עמו בשיחה ושעשע אותו בספורים מבדחים. דוקא ביום הרע והמר ההוא נזכר מעשים ותעלולים שונים מלפני חמש, שלש שנים ושנתים, שבכחם להצחיק ולבדח. ולא רק בספורים, כי אם גם במעשים השתמש. הראה לו מלחמת שני תרנגולים צעירים; איך מתנפל כלב קטן חצוף על גדול ממנו, ואיך נלחמים החתול והכלב בהפגשם יחד. את כל שיריו שידע שר באזניו; ונהנה מאד בשמעו את שמואל־יוסף צוחק כבריא. שכח שמואל־יוסף את יגונו ואת מחזות הבלהות. ושכח גם מנדיק את כל השמועות המתהלכות בעירה. שניהם לא ראו אפילו ברדת היום. עד ששב אברהם־ליב עם עגלתו וחביתו וסוסו הרזה ומצא את בנו ואת מנדיק יושבים ומשתעשעים וצוחקים. מלא תודה היה האב למנדיק בעד החסד, שהוא עושה עם בנו. אך מוכרח היה לרמז למנדיק, שילך מיד לביתו – והוא נפרד מהם והלך.

ערפל עבה עטה את הגגות והרטיב אותם. טפות בודדות טפטפו מעליהם כדמעות. הרחובות היו ריקים. האנשים ישבו בתוך הבתים מרוגזים, עצבנים. התהלכו בתוך חדריהם מתוך הרהורי חושך, הכרה מטושטשת ודמיונות חולים, ממציאים מיני מיתות משונות ועינוים נוראים… בא מנדיק לביתו ומצא אותו נעול מבפנים. דפק ופתחה לו הדודה בתוכחה קלה – והיא צדקה: כל השכנים מוכנים כבר. הזריזים שבהם כבר עזבו את בתיהם, ורק היא עומדת בחצי העבודה. כי מה יכלה אשה חלשה לעשות בכוחותיה הדלים? ודאי שזאת היא קלות־דעת מצדו וחוסר הבנה בצורך השעה. הצטדק מנדיק כמה שיכול. אך ביחד עם זה הפליט מפיו דברים, שהרגיזו במקצת את הדודה. הוא מוצא ש“אנחנו בעצמנו יוצרים לנו את הפחד ועושים את הזבוב לפיל. ולוא נשארו כולם במקומם היו בתיהם ורכושם מוגנים ומובטחים יותר, מאשר עכשו, כשהבתים עזובים ומופקרים”.

– הלוואי שלא ידע עמנו כל צרה לא כאן ולא במקום אחר – ענתה הדודה – וכי מי רוצה חלילה בכך? אבל עמנו מלומד נסיון הוא. עוד בתוכחה כתוב, שאם אין אנו עושים רצונו של מקום ואיננו הולכים בחקותיו נפחד מפני קול נדף. בכל דור מתנכלים עלינו לכלותנו, אלא, ככתוב בהגדה, “הקדוש ברוך הוא מצילנו מידם”. הלואי, רבונו של עולם, יהיה כדבריך: “תפול עליהם אימתה ופחד” ולעת עתה צריכים לגמור את חבישת החפצים, כי כל רגע יקר.

על שאלתו, למה אינה מעלה אור, ענתה, שהלילה דינו כליל “ניטל” ואסור להשתמש באור. ודבורה לקחה אותו אל המטבח. שם היתה על הרצפה ערמה גדולה של כלים וחפצים. הכרים וכסתות היו כבר חבושים וארוזים.

– את אלה המטלטלים יש לחבש לחבילות קטנות, כדי שיקל לנו לשאתן ביד בשעת הצורך, הלואי שלא תבוא. היא דרשה ממנדיק, שיעלה על העליה ויוריד משם גם את כלי הפסח. ואולם הוא הוכיח שאין כל צורך בזה, והסביר:

– אם הכל יעבור בשקט – טלטול הכלים למה? ואם, חס ושלום, “אל תפתח פה לשטן” – מי שם לב לדברים כאלה?

הביטה דבורה עליו, כמו על חסר דעה, רחמנא לצלן. ובכל זאת לא עמדה על דרישתה.

על ארוחת הערב לא חשב איש. לילה כזה דינו כליל תשעה באב. ישבו שניהם על חבילות. שפתי דבורה לחשו בכל פעם את שני הפסוקים – “תפול עליהם אימתה ופחד” ו“לישועתך קויתי ה'”, מנדיק שתק והטה אוזן לשמוע את הנעשה בחוץ. חוש השמע שלו היה מפותח יותר מחוש השמע של דודתו. הוא קלט קולות עמומים, צוחות, יריות, שהגיעו מרחוק, שריקות עגלות, קול ענות, נביחות כלבים. “האמנם התחיל כבר?” – חשב – איה? באיזה רחוב? ליד אלו בתים מתהולל ורוקד השטן? מנוחתו עזבה אותו. לבו הגיד לו, שבעירה הולך ונעשה דבר רע. הרגיזו אותו נביחות הכלבים העקשניות. נדמה לו, שמחנות גדולים של כלבים צרים על העירה מסביב והם אומרים להפילה בנביחותיהם. ישב כמו על גחלים. איך הוא יכול לשבת על חבילה רכה, כדודתו הזקנה, בשעה הרת מאורעות? מקומו שם במקום המעשה. כמה פעמים נסה לקום, אך דודתו משכה אותו בכנף מעילו, שאחזה בידה.

– שב, מנדיק. אל תזוז. “כלבים בוכים – מלאך המות בעיר”. הוי אלהים אדירים! עשה נא למען האמהות: שרה, רבקה, רחל ולאה וגונן עלינו בתוך כלל ישראל.

עבר זמן־מה ומנדיק הרגיש, שיד דודתו רפתה ממנו וגלשה למטה. ראה, שראשה תמוך אל הקיר. הבין שהיא נרדמה. בזהירות יתרה קם וצעד בלאט עקב בצד אגודל עד שיצא מהמטבח אל החדר השני. שם פתח חצי חלון, שלא יצטרך לפתוח את הדלת החורקת, קפץ החוצה וסגר אחריו את החלון. הוא נבלע באפלולית הערב.

 

פרק שמיני: שעשועים ויין    🔗

מזג האויר הפושר השתנה עוד בערב ההוא לקריאותיהם של התרנגולים. רוח באה וגרשה את הערפל, שעמד כל היום. נקודות כסף בודדות רחוקות זו מזו באיי תכלת נוצצו מבין מפלשי עבים. לעירה מראה בית־קברות בליל חשך. רק ממקום אחד מגיעה המולה עמומה, כקול מי פלגים שוקקים בפרוס האביב, בהמס השלג מעל ההרים. צלצלו פעמונים כבדים. יריות בודדות וקולות ההמון ברעו. עמד מנדיק רגעים אחדים, הביט לתוך האפלה, הקשיב אל ההמולה וחשב את דרכו. לבו הלם משטף הדם בעורקיו. כח נסתר האיץ בו ודחפו. “לך, רוץ!” – קרא הקול באזניו – והוא רץ. יצא את הסמטה ונכנס לרחוב צר ועקום. משם רץ הלאה עד שהגיע לסמטה הפוגעת ברחוב הראשי. משם יוצאים אל רחוב החנויות, מקום מוכן לפורענויות. כתמי אור אדמדם זעום, נעים על כתלים ועל גגות. צללים כהים מתנועעים והם נושאים בידיהם לפידי־אש מזפת בוערת. מהלפידים זולפים להבים עכורים ועשן מתפזר לעברים. לאורם הדלוח ראשים נדים, כרוקדים הנה והנה. מנדיק מתקרב בצעדים אמיצים וזריזים אל המגרש. כובעו השחור מורד על מצחו ומגיע עד עפעפיו. זורקים אבנים בתריסים ובחלונות. זגוגיות מתנפצות ושברי זכוכית נופלים בצלצול. נשברים בריחים ומנעולים. צעקות וצוחות בלי מלים. מחנות־מחנות מוסיפים לבוא. עמד מנדיק והביט בכעס. קשה לו להחליט. היגש אל ההמון הפרוע? ואם ירגישו בו שהוא יהודי, הלא אוי ואבוי לו, לא ישאירו בו מתום. ואולם תשוקתו הגדולה לעמוד במערכה, לעשות איזו פעולה, שתפריע לפורעים, הלכה והתגברה ומשכה אותו שמה. באה גם בינתו לעזרת תשוקתו ולחשה לו, שבשעת מהומה ובהלה כזו אין דעת הפורעים פנויה לבדוק, להסתכל בתוי הפנים ולהבדיל בין יהודי לשאינו יהודי. כל אחד לבצעו, לבוז בז. אין מקום לפחד. – והוא רץ ישר והתערב בין האספסוף.

ואחד מן ההמון קרא:

– הי, חלופצי (ילדים), למה אתם עובדים בחשך כחפרפרת בתוך האדמה? נעלה אור ונתחמם בקור.

הקורא היה חיל מרוסיה הקרפטית, גוץ, בעל כרס, כמו למעוברת, ובכל זאת היה פעיל מאד. חטף מיד אחד החלופצים לפיד אש וזרקו דרך חלון שנפרץ אל תוך חנות לרפואות. במקרה נפל הלפיד על בקבוק בנזין. נשמע קול נפץ, ולהבה כתומה התפרצה ונגעה בקופסאות ניר, בחבילות צמר גפן ובחמרים מתלקחים אחרים. הכל התלקח. החנות מלאה להבה ועשן. התפרצה הלהבה החוצה, עלתה על הגג, לחכה אותו והאירה את הרחוב באורות מרקדים. משם יצאה וקפצה אל הבית השני ואל צריף עץ שעמד לידו. מראה הלהבה וחומה עוררו את החיה שבלב ההמון – ושאגת צהלה פרצה מתוך גרון מאות אנשים:

– הורררה! אש! תבערה!

וכל אשר התפשטה האש ואחזה בבנינים יותר, כך גדלה תופת הלהבה. מתוך הכבשן עלו והתאבכו גאות עשן. רבבות אלומות ניצוצות וזיקי אש עפו ונפוצו לכל עבר. לוחות הפח שעל גגות בוערים, התקפלו מהחום, נקרעו ועפו למרחוק. קורות עץ נהפכו לאודים עשנים ונפלו ברעם ורעש. ההרס וחורבן האש עוררו שמחה רבה בלב החילים. הם רקדו, השתוללו למראה הלהבות, כעובדי האש הקדמונים; פזזו, טפפו במגפיהם הכבדים ביחידות ובקבוצות. התאחדו למעגל, קפצו וצעקו צעקות פראים. נמצאו מתנדבים, שרצו להרחיב ולהגדיל את המדורה וקרעו נסורות מעל גדרות ועקרו עמודים והשליכו גם אותם לתוך הלהבה…

את כל המעשים האלה עשו החילים האוסטרים והמדיארים. הם בקשו להם בלילה ההוא שעשועים והוללות בארץ נכריה זו, שהם עומדים לעזבה בקרוב. לא כך האספסוף המקומי, שנאספו הנה לשם שוד ובזה. הם לא יכלו לראות בבלע האש את “רכושם” ועטו אל השלל. בלי התחשב עם הסכנה עברו את הלהבות, קפצו אל תוך החנויות ואל תוך הבתים אחוזי האש וזרקו מתוכם את כל אשר בא לידם: מראות, כלי נחשת, בגדים, מכולת, נעלים, רהיטים וכדומה. ובחוץ עמדו קרוביהם וחטפו אותם, מלאו בהם את שקיהם ונשאום אל עגלותיהם, שעמדו ליד בית־יראתם מסביב לצלב ישו. כל חתיכת סבון, כל מברשת, קדרה ואפסר, שהושלכו החוצה, משכו אחריהם עשרות פרחחים וגם אנשים באים בימים, שהשתטחו על מרצפת הרחוב המרופשת וזחלו כשרצים לאספם. והחזיקו שבעה אנשים בזוג גרבים או במיחם, רבו והתקוטטו ביניהם על כל גליל חוטים. כל אחד משך לצדו; דחפו איש את רעהו והעניקו זה לזה צביטות, שריטות, נשיכות ומהלומות עד שגבר האלים והאגרופן וזכה במציאה. מסר אותה לאשתו או לבתו, והן נשאו אותה לעגלתן ושבו מיד לאסוף עוד. כך נע וזע האספסוף מחנות לחנות ומבית לבית, כמחנת תולעים זוללות המתנפלות על שדה כרוב. אוכלת שורה וזוחלות לשניה.

מנדיק הגיע לשוק השוד באותו הרגע, שזרקו את לפיד האש לתוך החנות הראשונה. לבו התחמץ, בראותו את הרשעים מכלים רכוש היהודים, ויתר האש שודדת עדת גנבים וחומסים. הוא חדל לחשוב על הסכנה המרחפת עליו במקרה שיכירו בו שהוא יהודי. התערב בתוך ההמון הסוער, התרוצץ ביחד עם כלם ממקום למקום, רק והתקוטט עם השודדים על כל מסרק ושרוך נעל, כאלו היה אחד מהם. חטף משנים שאחזו בפמוט כסף או “פרז’ה” או איזו סחורה ושם אותם בשק, שבא לידו, ומלא אותו. עמד רגע וחשב לאן ישא את השלל שהציל. הבריקה מחשבה במוחו, ורק לבית המדרש החדש, שבנינו נפסק בסבת המלחמה והוא עומד מאחורי המגרש. נשא שמה את השק, הריק מתוכו את אשר בו אל המרתף, שמתחת לבנין, ומהר לשוב אל מקום השוד. כך רץ וחזר כמה פעמים ושמח מאד, שמציל את רכוש היהודים. מחר יודיע לנזוקים, שיבואו ויכירו כל אחד את שלו ויקחו להם.

ואולם כל זה איננו שווה לו. מה בצע בחופן, שהוא חופן, בעוד שהשודדים לוקחים קבים מלאים? כעסו וזעפו תססו בקרבו ולא נתנו לו מנוח. במוחו התרוצצו מחשבות והמצאות שונות, כיצד להתנקם בשונאי ישראל ובשודדי רכושם. קם בו לתחיה אותו מנדיק לשעבר עשיר המצאות שובביות – וחיבל תחבולה כזאת: רץ אל מקום עמדת העגלות עם הביזה, חתך בסכינו את חבלי הרתמה ואת המושכות; הוציא מפי הסוסים את הרסנים ואת המתגים והפרומביות וזרקם הלאה. הוציא מקצות הסרנים את היתדות העוצרים בעד הגלגלים; החליף סוסים מעגלה אחת לשניה. כה התרוצץ בחושך בין העגלות והסוסים ועשה תעלולים, שיביאו אחר כך את הפורעים לידי מבוכה ומהומה, תגרות קשות ומהלומות עד שפך דם. ועדיין לא שכך זעפו והוא חושב ומחבל תחבולות לשם הפסקת השוד לגמרי. ופתאם תפשה יד בערפו וקריאת אימים רעמה באזניו:

– אח, טו, זלודי! (הוי, רשע שכמותך).

כמעט שפרחה נשמתו לקריאה זו.

– אט צע קונוקרד! (זהו גונב סוסים) – קרא קול שני.

הספיק מנדיק להסב את ראשו אחורנית אל מול פני האוחז בערפו. כתם צהוב מלהבת השרפה נחת על פני אותו האיש – וחשכו עיני מנדיק. קשה לו להאמין למראה עיניו. הפנים שראה כאלו ידועים לו. המלבושים מן הכפר הם, אך הפנים הנפוחים עם האבעבועות על החוטם והסנטר – האם איננו טועה? הלא הם פניי חייקל! אבל מה לחייקל פה? האמנם יחד עם בני הגויים בא לגזול ולשדוד את רכוש היהודים? ואולי בא גם הוא באותה המחשבה, שהוא בא לכאן – להציל, להפריע?

– צה, צה. יא סם באצ’יל (זהו, זה. בעיני ראיתי) – שמע את השני, והוא קטן מחייקל, קורא מתוך נצחון.

מנדיק שיער, שזהו אחי חייקל הקטן, שעל אודותיו סיפר לו ביום הראשון להפגשם. “כפי הנראה, הסכים הפעם לשתף את אחיו הקטן בעסקיו” – חלפה מחשבה במחו.

– חייקל, מה אתה עושה כאן? – שאלו מנדיק בלחש, שלא ישמע קולו לאחרים – האם לא הכרתני?

התחלחל חייקל והוריד את ידו מעל עורף מנדיק. ברגע הראשון היה נבוך ולא מצא, מה לענות. אך המבוכה עברה מהר, התאושש ואמר במאור פנים:

– אני עושה ממש, מה שאתה עושה. שנינו לדבר אחד נתכונו. מכות וצרעת להם. במקום שעשיו יזכה ברכוש יהודים, יזכה בו יעקב. הלא כל הסחורות הללו הן זהב ממש. אני סוחר ויודע את ערכן. אנו זוכים בהן בלי פרוטה. זהו מקרה יוצא מן הכלל. נאסוף כמה שנוכל. אך יש להזהר שלא יודע לשודדים, כי יהודים אנו.

– ולאן אתה מוביל את הסחורות? – שאל מנדיק והשתדל להיות שלו.

– יש לנו מחסן. אם אין לך מקום, מוכן אני לאסוף גם את סחורתך אלי. ואם אתה רוצה נעשה שותפות. נמכרנה ונחלק בינינו את הרווחים חלק כחלק.

– צריך אתה לשאול גם את פי. כה התנינו – העיר לו האח הקטן.

– כשהגדולים מדברים, הקטנים שותקים – למדהו חייקל דרך־ארץ ופנה שוב אל מנדיק – אתה תראה באיזו מהירות נתעשר. הזאת היא עגלתך, שאתה עומד על ידה?

מנדיק נעוה משמוע. כל מלה הלמה את ראשו כפטיש. מנוול זה, כהודעת עצמו, בא במחשבה לגזול ולשדוד את הון היהודים ממש, כמו כל הרוצחים האלה; והוא מצא לו היתר למעשה עול כזה. יהודי משתתף בפרעות על יהודים! ואולם הבינה גברה. אסור להקים כאן רעש. הוא ימצא לזה זמן אחר ומקום אחר. התאפק ושם אל הערמה את פניו.

– טוב, חייקל, אני מסכים לשותפות. אני יודע שאתה סוחר מובהק. אך למה לך להוביל את הסחורה למחסנך הנמצא ברחוק מקום? הלא טוב שנוביל את הסחורה את מרתף בית המדרש החדש הקרוב אלינו, ואחר־כך, כתום ההלולא, נבוא ונעביר אותה אל מחסנך.

מצאה ההצעה חן בעיני חייקל, – ורק דרש, שיעבירו את הסחורה משם אל מחסנו עוד הלילה, כתום השוד הכללי. כי בית המדרש אינו מקום בטוח זה הוא רשות הרבים. מנדיק הביע מיד את הסכמתו. ושלשתם נגשו אל העבודה במרץ. הקטן עמד ליד העגלה והם שניהם הביאו כל מה שיכלו לקחת אתם.

בעת ההיא ואכר אחד הביא על כתפו שק מלא נעלים אל עגלתו. וראה לחרדתו, כי סוס אחד משני סוסיו איננו, והמושכות קרועות וסרוחות על האדמה. הוא הרים קול זעקה:

– קאראול! דוברו ליודי, קונוקרדו טוט, רטויטי (העיזו בני אדם טובים, גונבי סוסים כאן, הצילו).

והאכר רץ לבקש את סוסו. והנה מצא אותו קשור ליצול עגלה אחרת ולידו עומדת אשה. התנפל האכר החרפות על אותה האשה. תפש אותה בצוארה ונתכונן לחנקה.

– המעט לך רכוש היהודים, כי באת לגנב את סוסו של פרבוסלבי, זונה מנוולה! – צעק האכר וטלטל אותה טלטלת גבר.

– הושיעו, הצילו! רוצחים עלי! – זעקה האשה בקול חזירה כשנוחרים אותה.

בא בעלה, ענק. ראה אשר עוללים לאשתו ולא חקר ולא שאל כלום. אך הניף אגרוף והנחיתו על ראש אותו האכר. כדורים שחורים עפו בעיני המוכה. לקולו התאספו עוד אכרים והצילוהו מידי המכה, שאמר לתת כהנה וכהנה. שאלו וחקרו. טענה האשה, שאמנם הסוס איננו שלה, אך היא אינה יודעת, מי הביאו הנה וקשרהו לעגלה במקום הסוסה שלהם, שהוציאו אותה. התבוננו וראו, שגם בעגלות אחרות נעשו חלופין כאלה. ומושכות ורסנים ומתגים מתגוללים קרועים ברפש. רבו וקללו איש את רעהו, והיתה בהם מהומת אלהים ויד איש באחיו. והנה באמצע התגרה עברה שמועה, שפלוגת חילים באה לאסור את הנצים. שמועה זו הפריח מנדיק. נפל פחד על הפורעים; כי ידעו, ששלטון הצבא מעניש קשה בעד גזל וגנבה. מהרו אלה אל עגלותיהם, כדי לברוח משם עם השלל. אך העגלות לא יכלו לנסוע, כי שמטו הגלגלים מעל הסרנים, ונהפכו; הסוסים משכו זה בכה וזה בכה. נתחבטו בעלי הסוסים קשה ויקללו באלהים ובמשיחם, באביהם ובאמם…

- - - - - - -

צהלת פראים, צריחה אדירה בת קולות רבים, כהמות ים לגליו – הוררה יין!

עברה הרנה במחנה, כי באחד הרחובות הצדדים גלו מרתף גדול נסתר, המלא פטסי יין ושאר משקאות חריפים. שמועה זו נסכה שכרון על החילים עוד בטרם בא המשקה אל פיהם. ההתלהבות גדלה מאד ומאות פיות פצחו בשירת היין והתחילו קופצים, צורחים צוהלים ומתהוללים. הנה מה שבקשה נפשם כל הזמן! לעזאזל כל הסחורות, הרהיטים, הבגדים והנעלים. בהמצאם על אדמת נכר שבעו רגז וכלמה לשמע כשלונם הגדול שם בחזית המערב הרחוקה. ובערב שיבתם הביתה לא צמאו לדם היהודים ולא לרכושם הדל, שבין כך לא יביאוהו לארצם ולא יהנו ממנו. הם בקשו להם רק אפשרות להוציא החוצה את כאב עלבונם ולהפיג את מרירותם וחרונם. ועל כן באו לשפוך את זעמם על עץ ואבן וברזל וקראו לאספסוף: אתיו הנה! נתנו לאספסוף לשדוד, והם נהנו מאש הלהבות ומהתרוצצות הגנבים והשודדים. קטטותיהם וריבם היו להם למשיב נפש. אך עתה, כשנודע להם, שיוכלו להטביע את יגונם ביין, עזבו כאיש אחד את המגרש ואת החנויות הבוערות ואת האספסוף הפרוע ורצו אל אותו המרתף המקסים ועל שפתי כלם קריאת הפלאים: יין, יין!

והאספסוף, בראותם את החילים עוזבים את מקום השוד, נבוכו. תחת צעיף הלילה ותחת חסות החילים נוח היה להם למלאות את תאותם לשוד והיו בטוחים עכשיו לאחר שהללו מסתלקים, תפול כל האשמה עליהם, ישפטו ויתלו אותם. מלבד זה צד והקסים גם אותם שם הפלא: יין. גם צמאונם גדל מאד, מכיון שמשקה קסם זה נעלם מן השוק מזמן. ועל כן זרזו את נשיהם ובניהם לגמור את מעשיהם ולהוביל את הגזל הביתה. והם הפשילו את שולי פרוותם עד חגורתם וגם הם רצו אחרי החילים אל המרתף. ואולם הנשים והבנים חשבו, שגם להם יש זכות בלגימא והפסיקו את התגרות. חגרו את שארית כוחם לתקן את כלי הרתמה, לרתום את הסוסים ולברוח מכאן. אז ראה מנדיק שעת הכושר לעשות ליהודים. מיד עזב את המגרש ולחייקל לא הגיד כלום. רץ ברחובות להזעיק יהודים לכבות את התבערה ולהציל מה שאפשר עוד להציל. וברוצו קרא בקול:

– יהודים, צאו מתוך מחבואיכם! הצילו את בתיכם מן האש!

לקול קריאתו התחילו צצים, כמו מתחת האדמה, אנשים אומללים וקולות עמומים שאלו בחרדה:

– האמנם מותר לצאת?

– הישנם הרוגים ופצעים?

–איה הפורעים?

והוא עונה ומרגיע:

– אין פחד. הפורעים עזבו את המקום. אין הרוגים ואין פצועים. צאו, כי כל רגע יקר הוא.

עבר זמן־מה ואל המגרש התאספו יהודים רבים, שהתחילו עובדים כנמלים. הביאו מים, סולמות וחבלים. טפסו על הגגות הקרובים לבתים הבוערים, כסו עליהם שקים שרויים במים. את הקורות הדולקים הפילו על הארץ והשקיעו את האש. עצרו עגלות והשיבו את החפצים הגזולים. לשנים, שלשה מאלה שסבלו מהשוד לחש מנדיק על מטמון הסחורה שבמרתף. חשב את תפקידו באותו מקום לנגמר והלך לראות את הנעשה בבית בן־שלום. את הבית מצא סגור, כי הם עזבו אמש את ביתם. מעל הגזוזטרה ראה את שמי המזרח מתבהרים. נתבהר גם במוחו ההמום מכל מאורעות הלילה. ירד מעל המדרגות ושם את פניו לביתו.

לאזניו הגיעה המולת השכורים, הלומי היין. אך הוא הלך לדרכו. דודתו ודאי התעוררה כבר משנתה והיא מצטערת ודואגת לו. הגיע לרחוב בעלי מלאכה ושמע נגינת בכי. לרגע אחד שלט בו פחד מסתורין. באותו הרחוב היה בית תפלה לחיטים ונדמה לו, שהקול יוצא משם. עלתה בזכרונו האגדה על דבר המתים הבאים בלילות להתפלל. אמר לעבור משם לרחוב אחר. אך התביש בפני עצמו. התאושש והלך אחר הקול. התקרב והכיר במרחק צעדים אחדים את יונה הנביא. נגש קרוב אליו וראה על איצטבא שלפני הבית מול בית התפלה, שוכב תיש העירה גדל־השער וארך־הקרנים והזקן ושתי רגליו התחתונות פשוטות והן מלוכלכות בדם. ראשו שמוט הצדה. הוא מת. בין קרניו מוטל ראשו של יונה וידיו אוחזות בקרני התיש ורגליו למטה. הסמרטוטים הכורכים את רגלו הימנית רטובים ומגואלים בדם. התיש ויונה נפגעו שניהם במקרה מהיריות. הראשון נהרג והשני נפצע ברגלו. שכב יונה בעינים עצומות וקונן בקול לא רם:

הִנֵּה יְיָּ רוֹכֵב עַל סוּס אֵשׁ

כִּי בָאֵשׁ יְיָ נִשְׁפָּט.

מַדּוּעַ אָדֹּם לִלְבוּשֶׁךָ

וּבְגָדֶיךָ כְּדוֹרֵךְ בְגַת?

פּוּרָה דָרַכְתִּי לְבַדִּי

וּמֵעַמִּים אֵין אִישׁ אִתִּי,

וְאֶדּרּכֵם בְּאַפִּי

וְאֶרְמְסֵם בַּחֲמָתִי;

וְיֵז נִצְחִם עַל בְּגָדֵי

וְכָל מַלְבּוּשַׁי אֶגְאָלְתִּי…

כִּי הִנֵּה רָעָה יוֹצְאֵת מִגּוֹי אֶל גוֹי

וְסַעַר גָדוֹל יֵעוֹר מִיַּרְכְּתֵי הָאָרֶץ.

וְהָיָה חַלְלֵי יְיָ בַּיוֹם הַהוּא

מִקְּצֵה הָאָרֶץ עַד קְצֵה הָאָרֶץ.

לֹא יִסָּפְדוּ וְלֹא יֵאָסְפוּ וְלֹא יִקָבֵרוּ.

לְדֹמֶן עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה יִהְיוּ.

מנדיק קרב אליו. אך יונה לא שמע ולא שם אליו לב. ראה, שדם מבצבץ ומטפטף עוד מן הרגל וצריכים לעשות דבר־מה, לעצור בעד הדם. נגע בזרוע יונה, טלטלהו קצת בחשבו אולי יקחהו אתו לרופא. אך יונה נזדעזע וקרא: “דם… ואש… ותמרות עשן!” וממקומו לא זז. עזבהו מנדיק ורץ אל מרדכי החובש הגר באותו הרחוב. דפק על דלת ביתו וקרא:

– ר' מרדכי! יהודי נפצע.

מהחור שבגג הוציא החובש את ראשו ושאל:

– מה בעירה?

– הכל בסדר. רד לחבש פצוע השוכב מול בית התפלה.

נראו צללים בודדים. החובש ירד מעל העליה. את כל מי שפגש שלח מנדיק אל הבית שממול בית התפלה והיה בטוח שימצאו אנשים שיטפלו ביונה, והלך לביתו.

_____

על גבול הלילה והיום. תרנגולים רבים קוראים ומבשרים על המשמרה השלישית. כוכבים בודדים נשקפים ממרומים על האדמה, שהוטמאה הלילה על ידי אנשים חוטאים, וראו את כל הנעשה במרתף היין. בו עמדו הרבה פטסי יין לבן ואדום בן שלש וארבע שנים. בעליו בנה במרתף חיץ לבנים, שיסתיר על המרתף ועל אשר בו עד עת מצוא, שיוכל להעשירו עושר רב. והנה נמצא אחד המגידים ולחש ען אזן מי־שהוא. הרז נודע – והחיץ נהרס. המנעולים נשברו והמרתף נהפך לבית מקדש לאליל בכחוס ולמערת פריצי חיות ובהמות. אנשים יצאו מדעתם בחגגם את חג אליל השכרון הגדול. מכל עברים נהרו אנשים ונשים. את כלם משך בכחוס בכבליו, בהדליקו בהם את הצמאון העז ואת התאוה לעסיס הענב עד אבדן החושים. כלבת האש מהר פרצים כן שטף ההמון ונדחק אל המרתף. כל אחד רצה להתכבד בירידה הראשונה. מתוך דוחק רב נפלו אחדים, נרמסו ונפצעו ברגלי הדורכים עליהם. אלה שנכנסו פנימה ראשונה אמרו לסתום את החלל, שפרצו בחיץ מיראה, פן ירבו הנכנסים ולא ימצא להם לרוות את צמאונם. ואולם אלה שבאו אחריהם מן החוץ גברו עליהם במספרם, הרחיבו את הפרצה, הדפו אחור את העומדים לשטן להם ונכנסו בהמון. ובראותם לפניהם את הפטסים הכרסתנים המונחים מלאים באפלה וריח יין נודף מהם ומדגדגים את נחיריהם – נדמדם המוח ונשתכרו העצבים עוד טרם נגעו שפתיהם אל הנוזל המשכר. גברה עליהם הבהילות והכו במגפיהם בתחתיות הפטסים עד שהללו התכופפו ומבעד הסדקים בצבצו טפות־טפות, כדמעות דם. ואחר התפרץ, זנק, זרם כמעין חזק. כרעו האנשים על ברכיהם. בחפניהם שאבו מן המשקה האדום והלבן; את פיותיהם טבלו בו, ככלבים בבטן הנבלה, לקקהו ונתלכלכו; סבאו אותו בשטפו על קרקע המרתף, השתכרו והתהוללו כקופים; התגאלו ברפש היין כחזירים עד אבדן הכרתם. אחזו איש בצואר רעהו, בחטמו ובאזניו; צעקו, צוחו, רננו עד אשר נחר גרונם ונפלו באשר נפלו כבולי עץ ונחרו…

והאספסוף הולך ורב. גולש בשאון אל המרתף המלא כבר מפה אל פה. הבאים מועכים ודורסים את הנרדמים; ברגליהם הם מסלקים אותם הצדה ומפילים את עצמם אל בוץ היין. פותחים את הפטסים, שנשארו עוד שלמים. והיין זורם על האנשים ועל האדמה, שכבר רותה ממנו. וצוחה על היין בחוץ. צורחות נשים, צורחים ילדים, שבאו עם כדים, פחים ודליים לשאוב ממעיני הששון, כדרכם לשאוב מים קדושים מן הנהר המכוסה קרח בחג הטבילה.

ופתאום קול נפץ, להב ועשן. באחת הפנות עמד בקבוק גדול מלא ספירט, השליך אחד גפרור דולק ברגע שנשבר הבקבוק. הנוזל נדלק, נשפך ונהר. להב כחול אחז בבגדי השכורים. צעקה קורעת לב נחנקה בתוך חלל אפל רווי שכרון. עשן מחניק התפרץ החוצה. מהומה ומבוכה כללית. אליל השכרון חגג את נצחונו המלא. מי בחנק, מי בהרג ומי בשרפה.

 

פרק תשיעי: “השומר הצעיר”    🔗

שמש סתיו חולני כסה בצהבת את העולם, ההולך לקראת כמישה וחדלון. הרחובות מלאו אנשים חורים, מפורקים ומבוקים מליל הנדודים. הם גחו מהמחבואים והמסתרים וזרמו למגרש הפרעות ולמרתף, שהיה לקברת התאוה לסובאים. נוח היה להם ללכת לישון ולנוח אחרי ליל נדודים כזה, אך איך אפשר ללכת לישון טרם ראו מה עשו ה“דייטש” – ימח שמו הלילה, ומה נעשה לו? אל נקמות נפרע ממנו הפעם. מתי יחזו נקם גם בשאר האויבים? עמדו ליד תלי החרבות והאודים העשנים וסקרו את הגגות השרופים ואת החורים השחורים במקום חלונות ודלתות ונדו לגורל הנזוקים, שגם הם עמדו ובכו על חורבנם; ברכו הסקרנים את אלהים בלבם, שברוגז רחם זכר ושמר על רכושם הם ושלח נער פלא, שהציל הרבה מרכוש יהודי; והוא הוא שהזעיק את האנשים לכבות את התבערה. אלמלא הוא מי יודע, אם לא נהפכה כל העיר לערמת דשן. והוא פלאי.

– איננו פלאי. אני יודע אותו – גלה אחד מהקהל את הסוד – הלא זהו חייקל, בנו של סנדר המטליא נעלים. הוא בא בעגלה והציל את רכוש היהודים. הוא ואחיו הקטן סכנו את חייהם, התחפשו לבני אכרים והובילו כל מה שהצילו אל המרתף, שמתת לבית המדרש החדש. באו החנונים ולקחו להם את אשר הציל בחור זה. ועדין עומדים שם החנונים, בודקים, נותנים סמנים ומחלקים. יש קונה עולמו בליל פרעות אחד.

– לכאורה בחור גס, בור, בנו של ביש גדא – ומצוה גדולה כזו נתגלגלה על ידו – אמרו אלה, שידעו את חייקל ואת אביו.

מתלי האפר הלכו אל אותה הסמטה, ששם היה מרתף היין. ריח היין עמד בכל חלל הסמטה. ממנו השתכרו הבתים, עצי השטה הנטועים בצדי הסמטה עומדים מעורטלים, מנושלים ונרדמים. אל המרתף אי־אפשר היה לגשת. כי חילים הקיפו אותו ואת המקומות הסמוכים אליו. כל הזמן עסקו בהוצאת גופות שרופות, חרוכות, חנוקות ודרוסות. את מי שהובילו אל חצר המות ואת מי לבית החולים הצבאי… עמדו אנשים והעריכו את מדת הנזק ועשו סיכום לפרעות: עשר חנויות גדולות ושלש קטנות נשרפו ונשדדו. ששה שבעה בתים הוצגו כמו ריק. כולם במגרש המרכזי. בשאר חלקי העיר לא נגעו מפני שלא הספיקו. בנפשות אדם כמעט שלא נגעו לרעה, אם לא יחשבו את גדיל הסנדלר, שהיה אדם מוזר ומשונה. קורלנדי היה, שבא לאניפולי לפני שלשים שנה; התאקלם בה, לקח לו אשה בת פודוליה ונעשה תושב ככל התושבים. אך נשאר חסיד נלהב ל“דייטש”, וחסידות זו אבדה אותו מן העולם. השכנים מספרים, שכמה פעמים הזהירוהו, כי סכנה קרובה לבוא ויעצוהו לעזוב את ביתו, העומד בפנת מגרש החנויות, עד יעבור זעם, אך הוא סרב. בטחונו היה גדול כל כך עד שלא נתן לבני ביתו לעזוב את הבית וללכת למקום אחר.

– אל תאמיני ב“מעשיות בבא” – אמר לאשתו, שבקשה ממנו גם היא לסגור את הבית וללכת למקום אחר – שבו תחתיכם ואל תזוזו ממקומכם. וילהלם קיסר אינו ניקולקה, והגרמנים אינם “פוניה קוואס”. אצלם הכל מתחיל ב“ביטע שעהן” (בבקשה) ונגמר ב“דאנקע שעהן” (תודה). פונים אליך ב“מיינע הערשאפטען” (אדוני) ויוצאים ממך ב“יא וואהל” (טוב), “אויף ווידערזעהן” (להתראות). זה לא “קאצאפּ גנב”.

והוא נשאר יושב על שרפרפו שלש הרגלים ועשה באותו הערב את מלאכתו, מלאכת תקון נעלים בשביל קצין אחד. ופתאום קול יריה. כדור של רובה מצא את ביתו של גדיל, שבר זגוגית בחלון, נכנס לתוך חזהו של גדיל ונקב את לבו – והוא צנח מעל שרפרפו ארצה בדממה, נפל אחורנית ונעל הקצין על בטנו… כך מצאוהו שוכב פרקדן בלי רוח חיים… ברוך דיין האמת! חבל על בני משפחתו, שאינם יכולים להנחם.

ניזק עוד יונה המשוגע. תעה באותו הערב ברחובות וקרא כדרכו את פרשת התוכחה. הוא הלך לקראת הכדור; כמעט, שהעמיד את רגלו מול הרובה ואיך לא תפצע? אמרו אנשים, שטוב יותר היה לוא התחלפו שני הכדורים – של גדיל ושל יונה – זה בזה. אך אין מקשים על הקדוש־ברוך־הוא. הוא נוהג את עולמו כרצונו. מה עוד? כן. תיש הקהל. “ברוך שפטרני”. יהא כפרתם של כל ישראל. תחת זאת רב היה יבולו של מלאך המות במחנה ה“דייטש” והפורעים. עשיר היה הקציר…

הסקרנות עברה והאנשים התפזרו מתוך פהוקים לבתיהם לנוח על משכבותם.

ומנדיק היה כשכור ולא ידע את נפשו. דברי המוסר והתוכחה, שהטיפה דודתו באזניו בשובו הביתה, רפרפו רק בשטח העליון, ממעל לקרום מוחו, ולתוכו לא נכנסו; כי רבה הערבוביה בו. איזה מין ערבוביה! חוסר שינה, מראות זועה, פחדים, יריות וצעקות. מעשי חייקל, ראשו של יונה הפצוע ברגלו הזבה דם בין קרני התיש המת – כל אלה נראו לו כחלום שחור ומטורף, שבו השתתפו המון אנשים, שהמו, שקשקו, כמו חיות רעות ביער קדומים. ובתוכם הסתובב חייקל, שזכרו הרתיח את דמו של מנדיק והקציפו. חלש היה בשעה זו, רפה כח וחסר רצון מעשות מה־שהוא. אפילו הדבור קשה עליו. שאלות דודתו נשארו בלי תשובות. רק רצון אחד שלט בו – לישון. והוא צנח על הדרגש ותרדמה עזה נפלה עליו.

לאחר עשר שעות של שינה כבדה בלי הפסקה ועוד כשעתים לאחר הפסקה קצרה, הצטלל מוחו ומאורעות הלילה ומוראיו חיו והסתדרו וקבלו את הארתם הנכונה ונתבהרו לו. רק אז יכול לספר לדודתו חלק ממה שראה ועשה. הוא לא יכול לשבת עמה הרבה, כי צריך היה ללכת אל מורו לדעת מה קרה שם ואם שלום להם. והוא הלך. מצא אותם בביתם שלמים ובריאים. הם בלו את הלילה בבית ידיד, שנראה להם בטוח יותר. גם להם סיפר את מהלך מאורעות הלילה, כעד ראיה. גם על מעשי חייקל סיפר. בן־שלום התרגז מאד בשמעו זאת וסיפר לבני ביתו על השמועות המתהלכות בעירה על גבורותיו של חייקל זה.

– אכן גם בנים סוררים הנם פרי הזמן – קרא בן־שלום – רקבון עלה בנו וישנם רוצחים ופורעים גם משלנו. אבל ידעו לכל הפחות ויזהרו מפני שורש פורה רוש ולענה כמהו, העושה מעשה זמרי ודורש שכר כפנחס. הלא כלם מדברים בו בסלודים כעל גבור, שחרף את נפשו לטובת אחיו והציל את העירה.

למחרת היום הלך מנדיק לבית הספר למלאות את תפקידו ומצא שם רק תלמידים מועטים. האויר היה רווי פחד עמום. היום או מחר עומד הצבא הזר לעזוב את העירה. כבר נתקבל הרשיון מאת הממשלה הרומינית לעבור דרך ארצה. אך מי יודע איך תעבור הפרידה? אמנם דכאון רוח ואבלות שוררים במחנה לרגל האבדות במרתף היין. מלבד האבדות בנפשות הכאיב לחיילים, וביחוד לקצינים, הסקנדל. הם התבישו איש בפני רעהו. אך היהודים פחדו מפני פרעות שבאות לפעמים דוקא מתוך עלבונות, כאב וצער… את התושבים העסיקה עוד שאלה אחת: מה יהיה לאחר שאלה יצאו את העירה? רע כשהם כאן, אך מי יודע, אם לא ירע שבעתים כשלא יהיו כאן? מי ישלוט ומי ישמור עליהם? ועל כן לא נתנו האמהות לבניהן ללכת לבית הספר עד שיתברר המצב יותר. באו תלמידי שתי המחלקות הגבוהות. באו גם המורים, אך לא לשם שעורים. הם ישבו בחדר המורים וספרו במאורעות של אתמול. צלצל מנדיק בזמן הקבוע, אך הצלצול לא הגיע לאוזן. ישבו גם התלמידים והרבו לספר במאורעות. בספוריהם היה הרבה מן הדמיון וההפלגה. מצא מנדיק לחובתו להעמידם על האמת.

– אל תאמינו לאלה, שספרו לכם, כי הם לא ראו כלום. אני הייתי שם כמעט מההתחלה ועד הסוף.

קשה היה לשומעיו להשיג בשכלם, איך אפשר ליהודי לעמוד בין המון סוער של פורעים. אבל הם ידעו, שמנדיק דובר תמיד אמת וההתפארות שנואה עליו. והוא תאר לפניהם את ליל הזועה, את השתוללות ההמון בשעת השרפה, את השוד והביזה.

– אני מבטיחכם, שאלמלי היו עמי עוד אחדים מחברינו אפשר היה להציל הרבה. אפשר היה לעשות להם מה שהם עשו לנו. הלא בשעה שהם באו אלינו בנעוריהם וזקניהם, אפשר היה לשלוח אש גם בבתיהם ואז היו שוכחים אותנו ורצו להציל את בתיהם. כבר אמרתי לכם, שאסור להסתתר בסדקים כפשפשים. מורך־הלב הוא בעוכרנו.

דבריו ותאוריו עשו עליהם רושם כביר. ביחוד מצא חן בעיניהם המצאותיו והצעתו שנראתה כל כך פשוטה בעיניהם. אתם הולכים להצית את ביתנו באש, אף אנו כן. הלא בדומה לזה עשה גם שמשון הגבור בשדות פלשתים…

על חייקל ועל אחיו עבר בשתיקה מטעם, שלא הוברר גם לו. את הפחד שהשרה עליהם בתאוריו הפיג אחר כך בספרו להם על דבר תעלוליו והבלבול, שהכניס בין הפורעים עד שבאו לידי קטטות ומלחמת אגרופים. והם צחקו ונהנו מאד.

נצל מנדיק את מצב הרוחות והזמין אחדים מתלמידי הכתה השמינית לבוא אליו לחדרו, שליד תלמוד־תורה, לאספה חשאית בבין השמשות. כשבאו פנה אליהם בדברים כאלה:

– חברים. אנו חיים בזמן שאין יודעים מה ילד יום. ועל כן אנו צריכים להיות מוכנים לכל צרה שלא תבא. לשם זה אני רוצה ליסד חברה להגנה. מעטים אנו המתחילים. אבל אלינו יצטרפו עוד צעירים מאלה שלומדים בבתי ספר אחרים, וגם מאלה שכבר גמרו את חק למודם. ארגון זה, בטוחני, יביא תועלת רבה לעירה. ואל נדחה את הדבר לימים רחוקים. נגש להגשים את הדבר מיד.

מצא הדבר חן בעיני השומעים והחליטו לקרוא לאספה השניה גם כן חשאית, שאליה יוזמנו עוד חברים, שהם קראו בשמם. מנדיק נתן להם הוראה, שכל המשתתפים צריכים להיות חזקים, אמיצי לב, ישרים ושומרי סוד. הבטיחו חבריו לעשות כדבריו והלכו לבתיהם מתוך התרוממות הרוח והרגשה, כי הם עומדים לפני מפעל גדול, שהם יהיו בו העושים והגבורים.

גם האספה השניה המלאה יותר נתקימה בתלמוד־תורה בשעת בין ערבים, והשיחות והוכוחים התנהלו בחושך. בתוך שאר דבריו אמר להם מנדיק, שהוא בטוח, שגם הוריהם יצטרכו בקרוב לדאוג לארגון כזה. אבל אין להם להטיל הכל על שכם ההורים.

– אנו הצעירים צריכים ליצור גדוד חזק כברזל, שיהיה אחר כך לעזר לארגון שייצרו הגדולים. עלינו לאמן את ידינו להשתמש בנשק קר וחם… נלמד תרגילי צבא ואל נהיה כעדר כבשים בהתנפל עליו הזאב.

דבריו מצאו חן בעינים. הוא השפיע עליהם מרוחו ומהתלהבותו. הם ראו בדמיונם מעשי גבורה נועזים, מאורעות כבירים, הצלת העירה מפורעים ו“באנדות” וענו ב“נעשה ונשמע”. באותה ישיבה הציע החבר דוב קנטור לקרוא לארגונם בשם: “השומר הצעיר”. הצעה זו נתקבלה פה אחד, מנדיק הועמד לראשו. הוא נכנס לעבודה זו בכל חם עלומיו והקדיש לו את כל שעותיו הפנויות. הפעם הפסיק לגמרי את בקוריו לבית מורו, למגנת לב הדסה, שהוכיחה אותו קשה על ה“בגד ומעל”. הוא הכיר אמנם בחטאו והצטדק בפניה, אך לא יכול לתקנו. הבטיח אותה שזוהי רק הפסקה זמנית.

והמאורעות המדיניים, שנגולו בימים ההם בעולם הגדול, התפשטו והתרחבו במהירות מפליאה ותוצאותיהם הגיעו עד אניפולי. במרחקים, בחזית צרפת נגעל מגן גבורי גרמניה והד מפלתה זעזע את ערבות רוסיה הגדולה עד שנהרסו שתותיה. מוט התמוטטה הארץ, התנודדה כאדמת רעש. נהפך כסא המלכות, בטל שלטון היחיד והעריצים. קמו שליטים חדשים וצצו פרוגרמות ו“פלאטפורמות” חדשות. אך גם הם נבלו, נפלו מהר. יצאו צבאות גרמניה ואוסטריה מאוקראינה ועזבו גם את אניפולי. נשבתה ונפלה ממשלת ההטמן. נשארה אניפולי בלי כל שלטון ואפס עוצר ועוזר. אחזה רעדה את התושבים. הם היו נדהמים ואיש את רעהו ישאלו: מי ימשול בנו מעתה? אין איספרבניק ואין פריסטב, אין שופטים ואין שוטרים, אין חילים ואין קצינים – כלם עזבו את העירה בעת צרה, והיא נשארה כאניה עזובה בלב ים סוער. ואיך אפשר לעלות על המטה ולישון בלילה במנוחה? מי יכול לעצום את עיניו, אם אין חליל השוטר נוקב את דממת הלילה? הלא איש את רעהו חיים יבלע.

והשמועות אמרו, כי האסירים פתחו את דלתות בית הסוהר, שברו את הכבלים, הסירו את בגדי האסירים מעליהם ולקחו להם מן המחסנים בגדים ונשק ויצאו באשר יצאו. ואיש לא עמד בפניהם ולא שאל את פיהם לאמר: איככה אתם עושים כדבר הזה והוא נגד החוק? “אין חוק ואין משגיח, הכל הפקר” – דברו ביניהם התושבים!

– זאבים מתהלכים בין גדרות צאן, ואין רועה שיגרשם.

– גנבים ורוצחים מטיילים ברחובות ואין מוראות של מלכות עליהם.

– אם יגש אליך בנדיט בעצם היום ויסיר מעליך את מעילך ואת נעליך, מי יערך פרוטוקול?

– ואם יתנפל איש על רעהו ברחוב לעיני השמש ויכהו נפש, מי יתבעהו לדין ולאן יושיבוהו, אם הסוהר נתבטל?

– לית דין ולית דיין. ההפקרות הרימה ראש.

– יבוא מי שיבוא וימשל בנו, ובלבד שלא נהיה כדגי הים וכצפור שדה, שכנפיה נשברו.

והנה הרעים הרעם הראשון להחרידם. גדליה הזקן וטולצה אשתו, זוג עני מרוד, שהתפרנס מדוד נחשת. ביום היו מקוששים עצים ושואבים מים ובלילה היו מרתיחים את המים שבדוד ובבקר השכם מכרו מים מבושלים חמים לתה. גם טבק להרחה הכין גדליה למכירה. והנה בבקר אחד באה ילדה לקנות מים חמים ונבהלה במצאה את הזוג מתבוסס בדמו ועל ידו כשיל ברזל כהה, שבו נהרגו שניהם. לא טרח הרוצח אפילו לבער את כלי המשחית ולא חשש שמא ישמש כלי זה הוכחת אשמה נגדו. כי ידע, שאין מי שיחקור ויבקש את דם הנרצחים… מקרי גנבה התרבו לא רק בסמטאות הנדחות, אלא גם במרכז. הוסרו בלילות מנעולים כבדים, נשברו בריחי ברזל, נפתחו חלונות ודלתות. מהרפתות הוציאו פרות עם כלי החליבה והאבוסים ומהאורוות – את הסוסים… אנשים שבאו ממקומות אחרים ספרו, שכל הדרכים הם משובשים בגדודי שודדים, באנדות ופרטיזנים – ואוי ליהודי הנופל לידם. חי איננו יוצא מידם. שעת מלחמה היא בין הבולשביקים ובין חילות הדירקטוריום ובין עוד שודדים – השד יודע מי הם. באו התושבים לידי יאוש ורפו ידיהם.

אז התעוררו העוסקים בצרכי צבור. קראו לאספות והכריזו על “אובחוד” (שומרי לילה). נבחר ועד, שכרו דירה מיוחדת. רשמו את שמות התושבים החיבים להשתתף לילה־לילה בשמירה על־פי התור, הטילו על האמידים מס מיוחד ליצירת “קרן השמירה” וכו'.

באחד הערבים ישב הועד והתחבט בשאלה, מה לעשות למיוחסים השונים, שנרשמו לשמירה, אך כשמגיע תורם הם מסתלקים מחובתם באמתלות שונות ואף את התשלומים לקרן השמירה אינם מכניסים. הסתלקות זו מרגיזה את שאר החברים והם מאיימים בשביתה; בגלל מיוחסים מחוסרי־אחריות כאלה יפרק “האובחוד” – והעירה תשאר בלי שמירה. שאלה זו הסעירה את חברי הועד. הם היו שטופים בוכוחים ולא שמעו בהפתח הדלת ובהכנס מנדיק פנימה. הוא עמד רגעים אחדים ושמע את הוכוחים הנלהבים ואת שמות הנכבדים המסרבים לצאת לשמירה; ובראותו שאין איש פונה אליו נגש אל השלחן. ראוהו היושבים והפסיקו תיכף את הוכוחים.

– אני רוצה להרשם לאגודת השומרים בלילות – ענה מנדיק ליושב־ראש, ששאלהו למטרת בואו.

– לך, נער, והטמן מתחת לשמיכה, כי הלילות קרים – אמר לו היושב־ראש בלגלוג קל.

– אינני מאלה היראים את הקור והחושך – קרא מנדיק בעוז רוח – השמירה מוטלת לא רק עליכם הגדולים. במקום שאנו הצעירים יכולים להיות מועילים לעירה אין אנו בני חורין לעמוד מנגד. באתי אליכם בשם קבוצה של שנים־עשר צעירים, הרוצה להכנס לאגודתכם ולהיות שומרים.

הביטו היושבים זה לזה בתמהון. אזנם לא שמעה עדיין דברי עוז וטעם כאלה מפי צעיר.

– אבל אנו רוצים לדעת עם מי יש לנו הכבוד לדבר – אמר אחד מהועד בחיוך.

– דבורה הדבשנית היא דודתי ומר אברהם בן־שלום הוא מורי – ענה מנדיק לא בלי גאוה.

בן־שלום, שהיה מזכיר הועד, בא לישיבה. כשראה את מנדיק התפלא ושאלהו, מה הוא עושה כאן. יושב־ראש הועד מסר לו את תוכן שיחתו עם צעיר זה.

– מה זה עלה על דעתך? – פנה בן־שלום בשאלה אל מנדיק – הרי עסוק אתה כל היום בעבודתך וגם בערבים אינך פנוי.

– גם אתם הגדולים עסוקים וטרודים. ואם אתם יכולים למצוא זמן גם לטובת הצבור, מדוע לא נוכל גם אנו לעשות כמוכם? בטוחני, כי במקום שאנו הצעירים נוכל לחדור, לא תוכלו אתם להגיע. ומה שאנו נראה בעין אחת באשון לילה, לא תראו אתם בשתי עיניכם.

חיוך של סליחה ובטול רחף על שפתי כל המסובים. ובכל זאת עשו הדברים רושם. בן־שלום אמר לו, שילך הביתה, הם ידונו בהצעתו ובעוד יום־יומים ידע את התשובה. בינתים יגיש לו את רשימת הצעירים, האומרים להצטרף “לאובחוד”.

מנדיק השתחוה ויצא מאת פני הועד. אחד מבעלי־הבתים החשובים, שבא לנהל משא־ומתן עם הועד והביא אתו תעודה, שלב חולה לו ועל כן אינו יכול לצאת בלילה לשמירה, ישב ושמע גם הוא את דברי מנדיק. הוא היה הראשון שמצא, כי רעיונו של הצעיר הוא נכון. כי באמת מדוע לא ישאו צעירים אלה בעול? הלא כל דבריו טובים ונכונים. בן־שלום אישר, שהוא יודע את הצעיר הזה, שיש לסמוך עליו ואין ספק, שקבוצה כזו תוכל להועיל, אם רק תהיה השגחה עליה מצד הועד. החלט למסור את השאלה לבן־שלום, ואם הוא ימצא שהקבוצה ראויה לכך, יצרפו אותה ל“אובחוד”.

ומנדיק יצא מאת הועד שמח וטוב לב. בימים האחרונים התחבט בשאלה, כיצד להכניס את חברי הארגון בעבודה ולתת לו משקל וגושפנקה. הבין, שבשביל זה יש צורך, שהועד העירוני יקח גם את הסתדרותם תחת חסותו, אך פקפק, שמא לא יסכים הועד, ילעג לו וידחהו מעל פניו, כי מי ומה הוא בעיניו? והנה הצלחה, שלא פלל לה. עתה היה לו בטחון, שהועד יפתור את השאלה בחיוב. הוא סמך על בן־שלום, שיכריע את הכף לצד ארגונם. עוד מחר ימסור לו את הרשימה ובקרוב יתחילו בעבודה.

על משכבו הרהר והגה בארגון זה. הוא חזה מחנות של צעירים באים ומסתפחים לארגונם ומודיעים, שהם מוכנים ללכת לכל אשר ישלחום. הוא יסדר גדודים רבים, פרשים ורגלים. כלם יהיו מזוינים. הם יפילו אימה ופחד על כל הגנבים והשודדים ויבערו מן הארץ את כל הבאנדיטים. ולא רק על עירתם יגנו; כי ישלח פלוג עזרה לכל העירות הקרובות. בכל מקום יהיו מחתה לפורעים… והיה כאשר ינוח להם מכל אויביהם, יעבור עם חילותיו את הנהר, ישוב אל עירו ויבוא אל אמו ראש למחנה גדול של השומר הצעיר…

בחיוך על שפתיו ומאושר נרדם מנדיק באותו הערב. בחיוך כזה גם הקיץ בבקר השכם למחרתו. את עבודתו בתלמוד־תורה מלא באותו יום מתוך שמחה ורנה. ומתוך קוצר רוח חכה לישיבה שתתקים הערב, שבה ימסור על תוצאות בקורו בועד העירוני. הישיבה נתקימה. התעוררו וכוחים סוערים. שמואל ליפשיץ בן עשירים, תלמיד המחלקה השמינית של הגימנסיה, דרש בשביל ארגונם “אבטונומיה גמורה”, שלא יהיו קשורים בועד העירוני, שכל חבריו הנם “בורגנים זעירים”, המגינים רק ל האינטרסים שלהם ולפרוליטריאט אינם שמים לב. שלום חנציס עורר שאלה, אם מותר לקבל לארגונם צעירים בורגנים, אך שאלות אלה נדחו לפעם אחרת, לאחר שבן־שלום יתן להם תשובה חיובית. ידעו קודם, שהם קיימים אתו יתיעצו גם בשאר השאלות. כי אותו אין לחשד בבורגניות. לאחר הישיבה הלך מנדיק לבקר כאלו את הדסה, אך המטרה העיקרית היתה “למשש את הדופק” ולשמוע מפי בן־שלום, מה הם הסכוים שלהם ומתי יאמר הועד לאשר את ארגונם, כי הזמן קשה וחבריהם מתפרצים ורוצים להתחיל.

הדסה קבלה אותו זועפה. היא שמעה בספר אביה לאמה על דבר הארגון אשר יזם מנדיק. והיא נעלבה מאד, שלא מצא מנדיק לנחוץ לגלות לפניה תחלה את הסוד. ועל כן ענתה בשפה רפה על ברכתו.

– זה מזמן שלא בקרת אותנו – אמרה יוכבד למנדיק.

– כפי הנראה יש לו בתים אחרים, שבהם הוא מוצא ענין יותר. איזה ענין יש לו בילדה טפשונית כמוני? – אמרה הדסה בפנותה אל אמה.

נבוך מנדיק מדבריה. בקש סליחה והצטדק. גם הוא נעלב. למה היא חושדת אותו בדברים שאין בו? וכי לא שמעה על דבר הארגון, שהוא עסוק ביצירתו? הוא ימלא תפקיד חשוב מאד בעירתם, כמו גם בעירות אחרות. היהודים צריכים לפנות את לבם מכל ענינים אחרים. הם צריכים לא רק להגן על חייהם ורכושם, אלא גם להראות לכל, שהיהודים אינם צאן לטבחה. הלא היא יודעת יותר ממנו, מה שכתב המשורר ביאליק לאחר הפרעות בקישינוב. רק לפני ימים אחדים קראו באגודתם את השיר הזה והם יודעים מה לעשות ואת התשובה, שהם צריכים לתת לאויביהם. והוא ספר לה בלחש ובסוד את כל פרטי הענין וקרא בשם את החברים שנכנסו לארגון ואת שמות הצעירים, שרוצים גם כן להצטרף, אלא שחוכחים בדבר, אם הם ראויים לכך.

הדסה העמידה פנים של כובד־ראש. ישבה כל הזמן קרובה אליו. סנטרה תמוך על כף ידה ועיניה הגדולות מביטות אל תוך עיניו ונושמות עליו. כשגמר את דבריו קראה נרגשת:

– מנדיק הטוב, מנדיק היקר! אני סולחת לך הכל ובלבד שתספח גם אותי לאגודתכם, כי רוצה גם אני להיות לעזר לאחינו. אעבדכם באמונה, אעזר לכם בכל. איני קטנה עוד. עוד מעט תמלאנה לי שלש עשרה שנה. העמידני גם אותי במשמרת. זה כל כך מענין. ללכת בלילה, בשעה שהכל ישנים ולשמור…

צחק מנדיק צחוק אבהי ואמר:

– לא, הדסה. זה לא בשבילך. השמעת מימיך, כי נשים תעבודנה במשטרה? אנו הלא הולכים לשמור עליכן ואיך אפשר שאתן, הנשים, תשמורנה על הגברים?

הדסה הרהרה קצת והציעה:

– אולי תקחוני לאחות רחמניה? בלילה, כשתתנפלו על שודדים תפצעו אותם בודאי, ומי יחבוש את הפצועים?

והוא הבטיח לה, כי כשיגיע הדבר לידי כך יציע שירשמו אותה.

בתוך השיחה שב בן־שלום הביתה. מנדיק מסר לו את הרשימה, ושמח מאד בהודע לו מפיו, כי ארגונם יאושר על ידי הועד עוד מחר.

______

הועד נצל את התלהבות הצעירים ואת מסירותם ומלא בהם את מקומות הגדולים, שהתרשלו במלוי חובתם. הצעירים לא בקשו להם כל אמתלאות, לא השגיחו בשלג ובקור, בגשם ובבוץ. בכל ערב, על־פי התור שקבע מנדיק, יצאו למלאות את חובתם לשמירה. הם לא הצטמצמו ברחובות שנתן להם הועד העירוני. הם פרצו את התחום והעיזו לצאת גם מחוץ לעירה והלאה, הגיעו עד שכונת הנוצרים, התבוננו, ארבו לכל תנועה חשודה של גרי הפרברים. פעם עלה בידם לגלות מערה נסתרה בהר, שמחוץ לעירה, ובה מחסן גדול של חפצים גנובים. בעירותם ובזריזותם נתפש פעם גנב בשעה, שהוציא פרה מתוך רפת אשה אלמנה. הועד שבע נחת, נהנה מעבודתם. כולם הודו, כי מאז נכנס “השומר הצעיר” לשמירה, נתמעטו הגנבות ונתחזק הבטחון בעירה.

הכרת תודה מצד התושבים היה תגמולם בעד עבודתם הקשה, שהיתה לפעמים גם מסוכנת.

 

פרק עשירי: הרוג בעירה    🔗

ימי שקט ושלוה הגיעו לעירה. במשך שבועים לא קרו מקרים מזעזעים ועצבי התושבים המתוחים נחו קצת. אמנם מצב העירה היה מוזר בעיני התושבים. היא עמדה כאילו מן הצד, מנותקת מכל העולם, כחוליה שנפרדה והוצאה מתוך השרשרת. בודדה עמדה, שכוחה ועזובה ואין לה כל מגע ומשא עם העולם שמחוץ לה. לפעמים הגיעו אליה שמועות, באילו מקומות במדינה מתנהלת מלחמה עזה עקשנית בין שתי רשויות ויותר. היא, העירה אניפולי, רחוקה ממערכות המלחמה ואינה שייכת לשום צד. אבל החיים אינם חיים גם בה. בית הסוהר ריק, בית המשפט – עכבישים טוים ואורגים בו את קוריהם. בית האוצר של הממשלה מלפנים, הבנק לסוחרים ובנק לאשראי הדדי ואפילו ההלואה וחסכון – עכברים מטיילים בהם ומכרסמים את פנקסי ההוצאה וההכנסה ואת השטרות, שלא נפרעו. הדואר סגור. חיים האנשים גם בלי מכתבים ותלגרמות. עתונים כאילו לא היו מעולם. התושבים חפשים, כמתים, מכל מס וחובה. מותר לעשות הכל – להתקהל, לקרוא לאספות, ללכת כל הלילה ברחובות, לשיר, לצעק ואפילו להתקוטט. אין שוטר שיקרא: להתפזר! פטורים אפילו מלנקות את הרחובות. אבל דוקא חופש בלתי מוגבל זה השרה על העירה פחד וכובד־ראש. כל אחד התאמץ להיות שקט, לא לדבר בקול רם; להמנע מכל דבר, שיוכל להביא לידי סכסוך וריב ואף לא להסתובב ברחובות שלא לצורך. באויר נתלתה כעין צפיה קשה למאורעות. כלם הבינו, שאי אפשר הדבר, כי מצב כזה יארך הרבה. שוט לסוס, מקל לכלב ושליט לחברה. כך הוא סדר העולם. בינתים ובעלי־הבתים מצאו, שהבטחון משביע רצון והתחילו מזלזלים ב“אובחוד!”; אחד אחד נשמטו להם למטותיהם החמות – והעירה נשארה בלי שמירה.

רק חברי “השומר־הצעיר” נשארו נאמנים לחובתם והוסיפו לעמוד על משמרתם. ערב־ערב התאספו לבית מועדם והמשיכו ללמוד את הלכות השמירה וההגנה; ובשעה הקבועה יצאו במשמרות לאזורים שונים וקולותיהם נשמעו עד לפני עלות השחר. רטנו בעלי־הבתים באזני הועד העירוני על ההפקרות וההוללות של “השומר הצעיר”. “נמסרה העירה בידי פרחחים, ההופכים כל אסון לששון וכל חגא לחג ומפריעים את מנוחת התושבים ב”צהלותיהם“”. – כך התאוננו. והיו אפילו כאלה, שבאו ודרשו לפזר את האגודה, שאין כל צורך בה לדעתם. אדרבא הם יכולים עוד להביא אסון על העירה בעזותם ובגבורתם היתרה, שהם רוצים להראות לצורך ושלא לצורך.

ראש הועד קרא אליו את מנדיק ומסר לו את תלונות התושבים. התרעם מנדיק. הבורגנים הללו מפונקים הם ושוכחים מהר את העבר הקרוב. שוכבים הם להם במטותיהם על מצע רך תחת שמיכות חמות וישנים במנוחה – ו“השומר־הצעיר” מתענה בחוץ, קופא ומתרטב. הרעש? ומה לעשות? רואים באפלה בר־נש חשוד הולך בצדי־דרכים. מה מעשהו כאן בשעה מאוחרת? פותחים בחלילים, קוראים זה לזה, נותנים סמנים, שיהיו ערים ועוקבים את החשוד. לפעמים מביא הענין לידי ריב, ואפילו לידי הכאות. החשוד רוצה להפחידם. מובן שצריכים ללמדו “דרך־ארץ” למן ידע, כי היהודים חדלו להיות פחדנים. והנה באים אלה וטוענים שמפריעים להם את מנוחתם.

– טוב. אנו יכולים להתפרק. ננוח גם אנחנו. אך הלואי, שלא יתחרטו אחר כך.

ראש הועד הוא איש נבון ואינו מסכים לכך. תמשיך האגודה להביא תועלת לרבים. אך ביחד עם זה עליהם להשתדל שלא לעורר רעש.

– נפחדים כלם ונרגשים ועלה נדף מחריד – טוען הוא בזכות המתאוננים.

ומגורת רואי־שחורות באה. הענינים מתפתחים במהירות והכל משתנה בבת אחת. שמועות מחרידות, שאיש לא ידע את מקורן, התחילו מגיעות לעירה כעורבים שחורים לפני סופת שלג, והן נטלו את טעם החיים. עננה כבדה הרת ברקים ורעמים נתלתה על שמיהם ומאורעות זועה לפתו אותם. שנויים מדיניים באו ביחד עם שנויים במזג האויר. הימים הנוחים חלפו. גחו עננים ורבצו במרום והשירו מתוכם מיני גשמים, שהצליפו והכו בפנים כרצועות עור דקות מזופתות עד כאב, ובנפלם על האדמה נקרשו וכסו אותה כמו בזכוכית ורבים התחלקו ונפלו. אחר כך ננער שלג כגריסים. לאחרונה נשבה רוח צפונית, שהביאה קור מקפיא. נקפא הבוץ, קפאו שלוליות המים ברחובות, נתכסו קרום דק של קרח שקוף כזכוכית, שנשבר בקולי קולות בדרוך עליו רגל. חשבו שבא החרף. והנה שוב “רוח רקובה” ההופכה הכל לבוץ מתדבק. שנוי אויר זה חליפות החליא הרבה אנשים בנזלת, בשעלת ובשאר המחלות הבאות לרגל הצטננות.

לעירה התחילו באים אנשים קודרים, גבוהים, איתנים. על ראשם “פפאחות” גבוהות אפורות וקווצת שער נוצצת משומן חזיר מציצה מתוך ה“פפאחות” וגולשת על המצח הצר. האורחים הללו תפשו את כל בניני הממשלה הקודמת והסתדרו בהם. מי הם ומי מלא את ידם לעשות כזאת? התושבים קראו בכבדות מודעות מעל הקירות בשפה האוקראינית, שרק יחידי סגולה נזקקים לה. המודעות בשרו ל“גרומדה” (לקהל), כי בא שלטון “סמוסטיני־אוקראינה” (אוקראינה עצמאית) בהנהלתו של הדירקטוריון, והמצביא הוא פטליורה. חתום תחת המודעות הקומנדנט פבליוק. את יתר הדברים מבטיחה המודעה להודיע בקרוב.

ו“יתר הדברים” אמנם באו יום־יום והם לא נעמו כלל לאזני התושבים. חדשות לבקרים הודיעו חוקים וגזרות המגבילים לתושבים את חופש התנועה והמסחר; דרישה למסור לקומנדנט את כלי־הזין, הנמצאים בידי התושבים; בטלו את הכספים, שהשתמשו בהם עד עתה וחייבו את התושבים בקבלת ה“קרבובנצות” החדשות. דרישה חמורה להכניס לשלטון החדש את כל מטבעות הזהב ולהחליפן בשטרות פטליורה, וכתבו מפורש, כי העובר על כל אלה דינו כך וכך עד מיתת יריה. התוצאות היו: צרכי אכל, הלבשה והנעלה נעלמו מיד מן השוק. התחיל השלטון במלחמה נגד זה. באו חפושים בבתי התושבים. עם כל חפוש נעלמו מן הבתים, המרתפים והעליות כל דבר, שיש לו ערך כל־שהוא. ביחוד כלי כסף וזהב ותכשיטים.

ויום־יום באים פנים חדשות, בריות משונות, שמלבד ה“פפאחות” על ראשם והבלורית בצורת ה“סלצי” (דג מלוח) על מצחם יורדים על גבם סרוחים פסים רחבים ירוקים, צהובים, שחורים, אדומים המתנפנפים ברוח מאחוריהם. פניהם גלויים ונקשים, קהים, מכוסי קרום שכרון ועיניהם דלוחות משתית משקאות חריפים וסמים נרקוטים. שמותיהם: “גדוד המות”, “בני היער השחור” וכדומה. שמות אלה מפחידים את התושב השלו ומעורר בדמיונו את הדמויות הנוראות, ששמע עליהן בילדותו, של שודדים וכל מיני ליסטים שוכני מערות ויערות. באים אורחים לא קרואים אלה פלוגות־פלוגות ברעם וברעש; מתפרצים לתוך חנויות ובתי מרקחת, דורשים משקאות אלכוהול, סממנים משכרים, סגריות, טבק. וכשאינם נותנים להם הם לוקחים מכל הבא לידם ואגב הם מכים ופוצעים את כל הבא לקראתם. המוכים והפצועים נסים בשבע דרכים ואינם הולכים אפילו להתאונן. אין לפני מי ואין על מי. כי הם, האנוסים, עוברים בסופה וסערה. עשו את שלהם וכבר יצאו ואינם, כאלו הביא אותם השטן רק כדי להתעלל בתושבים ולמרר את חייהם.

בבית אימה ובחוץ תשכל חרב. אנשים בודדים, שבדרך נס באו לפעמים לאניפולי, מספרים, כי בבתי־הנתיבות יושבים קומנדנטים קטלנים, שודדים. כל יהודי, שמזלו הרע התעה אותו לאיזה בית־נתיבות, מיד הוא נופל כזבוב לתוך רשת העכביש. מענים אותו בכל מיני ענוים קשים. לבסוף הורגים אותו ביריה או בחרב ומשליכים את גופתו החוצה, מאכל לכלבים. בכל הדרכים מתגוללים גולגלות גרומות, חלקי שלדים ואין מי שיאסף אותם ויקברם. אין איש יודע מי הם הקרבנות האלה. יושבות נשיהם בעירותיהן ומחכות בלב חרד לבעליהן ואינן יודעות, שעגונות הן לעולם וילדיהן – יתומים… ספרו עוד, שהאכרים מתארגנים וממלאים את הדרכים ואת העירות ואורבים לכל יהודי עובר. גם על ישובי יהודים מתנפלים, שודדים, הורגים ושורפים. קוראים כבר בשמות עירות שנחרבו: קשפרובקה, הוסטינקו, בודילובקה, ועוד ועוד. כלן חורבות, ויושביהן – רחמנא לצלן! ה' ירחם, הכלה הוא עושה לשארית עמו ישראל?

בפיק ברכים ובידים רפות מהלכים אנשי אניפולי. הלא אי קטן הם בתוך אוקינוס סוער. מחפשים עצה איך להגן על חייהם ומדברים על חדוש השמירה.

– אל יתנפלו עלינו, לכל הפחות בפתע פתאם.

– יראו הלסטים, שישנם שומרים, אולי יפחדו.

ואולם פבליוק הרשע הקדים ופרסם מודעה, האוסרת על התושבים לצאת מפתח ביתם מתשע שעות בערב עד שש בבקר. אסור זה בטל את מחשבת התושבים. בעטיו נתפזרה גם אגודת “השומר־הצעיר”. חבריה חדלו לבוא. ואולם מנדיק לא אבה להכנע. נדמה לו, כי דוקא בימים הקשים האלה זקוקה העירה לעין פקוחה, והיא צריכה להיות רואה ואינה נראית. כעין קול פנימי קרא באזניו: עמוד על המשמר, אל תנומה! והוא קרא לחברי “השומר־הצעיר” לאספה חשאית. נענו לו רק שלשה, מהאמיצים והמסורים ביותר: דוב קנטור, נפתלי דוידוב ושלום חנציס. השנים הראשונים היו מבוגרי בית הספר, צעירים טובים ומפותחים, שקראו ושנו הרבה. הם היו מראשי אגודת “התחיה” ומרצים בה בתולדות היהודים ובספרות העברית וגם בתורת החברה. באחת האספות התודעו אל מנדיק. וכשהציע זה על ארגון ההגנה נענו לו שניהם ונכנסו ל“שומר־הצעיר” והיו פעילים בה מאד. השלישי, שלום חנציס, אמנם לא גמר את חק למודו בתלמוד־תורה, כי היתה לו אם־חורגת, שדרשה ממנו, שיעבוד וישתכר; והוא נחשב לחצי פועל. גברתן היה ואוהב להיות בכל מקום סכנה. כאשר נודע לו על דבר “השומר־הצעיר” ומטרתו, בא בעצמו אל ועד הארגון והציע את שרותו. קבלוהו, והוא הביא תועלת רבה.

בהתאספם באר להם מנדיק את המצב החמור, שנוצר בעירה. הרשע פבליוק חורש רעה על התושבים ולא לרצון לו, שיהיו שומרים על התושבים משלהם. “השומר־הצעיר” אמנם התפרק, אבל חלילה להם להשלים עם זה ולהסיח את דעתם מעירתם. מכל החברים נשארו רק הם ארבעתם. ישאו הם על גבם את עול השמירה מתוך זהירות ותבונה. יוסיפו להתחקות ולעקב את צעדי השלטונות והאכרים שבקצוי העירה, ואיש אל ידע מזה. כל אחד מהם יבחר לו אזור אחד, משם ישקיף וישמור, ותהיה עינם פקוחה על העירה מכל ארבע רוחותיה. פעם בפעם יועדו יחד, וימסרו מה שראו ושמעו במקום משמרתם. הם הסכימו לדבריו. חלקו ביניהם תיכף את האזורים ונפרדו איש מעל אחיו מתוך הכרה, שהם נושאים בחבם סוד גדול.

באחד הימים, לאחר שגמר את עבודתו בבית הספר סמוך לשקיעת החמה, הלך מנדיק בשליחות דודתו אל פרבר האכרים, שמחוץ לעירה, ליד טחנת הרוח, העומדת על גבעה. מן הדרך באה עגלה ובה ישב נוסע, עטוף אדרת־חורף. העגלה עמדה. הנוסע פנה אל מנדיק באילו שאלות. כאשר נוכח האיש שבן־שיחו הוא יהודי ובן העירה, בקש ממנו להיות לו למורה דרך ולהביאו לעירה לאיזה מלון. זר הוא כאן. צריך הוא לשהות באניפולי ימים אחדים. מטעמים שונים אינו רוצה להכנס לעירה בעגלה. מוכן לשלם לו שכר טרחה בעין יפה, אך יעזור לו להביאו שמה ולשאת מזודה אחת. את השניה ישא הוא בעצמו. מנדיק הסכים לו, שלא על מנת לקבל פרס. האיש הוציא מכסו את תיק כספו ושלם לאכר את שכרו. מנדיק סקר בתוך כך את הזר. על־פי בגדיו ומראה פניו שיער, שהוא עשיר. פניו מלאים ועגולים. מתחת לכובע הקרקול נראו שערות צהובות. גם גבות עיניו וריסיהן ושפמו הגזוז היו צהובים. היה כבן שלשים. לאחר ששלם לאכר ירד מעל העגלה. מנדיק עזר לו להוריד את מזודותיו. לאוזן המזודה, שנשא מנדיק, היה מודבק כרטיס והוא קרא מעליו את שם בעליו: דוד שור מטלישובקה. בדרך התענין האיש לדעת, אם שקט בעירה, אם אין מקרי שוד והתנפלות. מה הוא השלטון בעירה. אם הגבול לרומניה פתוח עדיין…

הם נכנסו כבר לתחום העירה. פתאם הופיע לפניהם זקיף מזוין וצוה עליהם לעמוד. הוא דרש מאת הזר את תעודתו. הלז מלא את דרישתו. הביט הזקיף בתעודה, הפך אותה פנים ואחור, התבונן אליה מכל צד. אחר קפל אותה וצוה עליו ללכת עמו אל הקומנדנט. האיש בקש ממנו שישחררהו. עיף הוא וחולה וצריך לשכב במטה. אך הזקיף עמד על דעתו בכל תוקף. נסה האיש לרמז לו, שהשחרור יביא תועלת גם לו, לזקיף. כאן נתרתח הפטליוראי וקרא:

– הלשחדני אתה אומר, ז’יד? אל הקומנדנט!

המצב הורע. באין ברירה הלך האיש בלוית מנדיק והזקיף הולך אחריהם. היום רד. במשרד הקומנדנט היה חשך. מלבד החיל השומר עם הרובה על שכמו, שהסתובב בחוץ, לא היה שם איש. אז צוה הזקיף על מנדיק ללכת לביתו.

– אין לך מה לעשות כאן – אמר לו – יבוא הקומנדנט ויראה אם הכל בסדר וישחררהו. הוא ימצא את הדרך בלעדיך.

האיש התחנן אל מנדיק, שלא יעזבהו. הוא מפחד. אך הזקיף לא הרשה ואיים עליו בקת רובהו. מוכרח היה להכנע. האיש בקש ממנדיק להודיע בעירה לועד הקהלה או לרב שיתענינו בו, ורמז לו, שיש אתו כסף. הזקיף לא היה מרוצה מהשיחה הזאת, שהיתה ביהודית, וגרש את מנדיק.

שב מנדיק לעירה ובדרך סר לראש הועד וספר לו על דבר המאורע.

– לא נעים אמנם הדבר – אמר לו ראש הועד – אך אין לעשות כלום. הכלבים האלה נוראים על סביבם. אין שום קשר בינם ובין התושבים. הכל יראים מפניהם. חושבני, שיוכיחו את זהותו וישחררהו. בכל אופן אין לעשות בערב מאומה. נחכה עד הבקר.

בא מנדיק הביתה מחוסר שלוה. ספר לדודתו את המקרה והיא נדה ראש לגורלו של האיש.

– עיור הוא האדם ואינו יודע את דרכו שהוא הולך בה ולאן יבוא – אמרה הדודה; הולך האיש לבית משתה ובא לבית אבל; מחפש את האושר ומוצא את האסון. שואל לבית מלון ולן בבית הסוהר. בודאי שיש להתענין בגורלו. פדיון שבוים היא מצוה גדולה.

לאחר שגמר מנדיק את ארוחת־הערב לא יכול התאפק והלך שוב אל משרד הקומנדנט, אולי יודע לו דבר־מה. אך שם היה חשך והוא שב שרוי בצער. כל הערב ההוא הרהר באותו המקרה. גורלו של האיש נגע עד לבו. פניו העגומים ועיניו המלאות יאוש לא סרו מנגדו. איזה מקרה מעציב! בא איש לרגל איזה ענין ונופל לידי חיל גס, הגוזל ממנו את חופשתו. בעד מה ולמה? הוא הראה לו את תעודתו – מה עוד? עליו יהיה ללון בין פושעים. אפשר שיגוללו עליו אשמות שונות, כדי לגזול ממנו את כל אשר לו. רע עליו המעשה. במקצת אשם גם הוא; אלמלי הוליכו בדרך אחרת, לא היה נתקל בזקיף. בכל אופן מוטל עליו להתענין בו ולעשות דבר־מה לטובתו. לצערו מוכרח הוא ללכת בבוקר לעבודתו בבית הספר. עבודה זו אחראית היא וקדושה בעיניו. אסור לזלזל בה. הוא יקרא מחר את שלשת חבריו למועצה. יחד יחליטו מה לעשות.

בישיבה למחר לפנות ערב החלט ביניהם לחזור על כל בתי המלון שבעירה ולשאול, אם בא אורח ללון. אם יתברר שאיש לא בא, קבל שלום חנציס על עצמו ללכת מחר לבית הסוהר ולבוא בשיחה עם שומריו, אולי יודע לו דבר־מה מפיהם. מנדיק מסר לו את הסמנים, שעל־פיהם יוכל להכיר את האסיר. החברים הלכו אל בתי המלון, והוא, מנדיק, חזר אל ראש הועד לשאול את פיו, אם עשה דבר־מה לטובת היהודי שנאסר. כעבור שעה התאספו שנית, כפי שהתנו ביניהם. הם מסרו למנדיק, שזה כמה ימים שבעלי המלון לא ראו אף אורח אחד, שיסור אליהם. והוא מסר להם בשם ראש הועד, שאמנם היה במשרד הקומנדנט, אבל לא היה עם מי לדבר – והוא שב כלעומת שבא. אז החליט מנדיק על דעת עצמו לעמוד בלילה ההוא על המשמר באזור בית הסוהר הכללי, הנמצא מחוץ לעירה, אולי יראה שם משהו. לתכלית זו בחר בחצרו של יוסי הבלן, שדירתו לא רחוקה מבית־המרחץ הנשקף אל מול בית הסוהר.

הלילה היה חשך וקר. לבש מנדיק את פרוות דודתו הישנה והמקורחה, שבאה אליה בירושה עוד מבעלה. שם מנדיק על ראשו את כובע הפרווה והורידו עד גבות עיניו ובחר לו מקום ליד גדר הנסרים, אשר לחצר הבלן. שם עמד ליד הפשפש ופניו אל הבית הלבן בן שתי הקומות, המוקף חומת אבנים גבוהה וחוטי ברזל דוקרים חוגרים את הגדר מלמעלה. מפני החשך לא ראו עיניו מאומה. עמד שם הרבה. הוא לא ידע את הזמן. אך מתוך העיפות שברגליו דן, שהשעה מאוחרת. התרנגולים קראו במקהלה. והוא חשב כבר לעזוב את המשמר וללכת הביתה. אך אזניו קלטו מרחוק רעש עמום, והוא נשאר על עמדו. נפתח שער, שרקו אופני עגלה. שעטו פרסות סוסים. העגלה יצאה מחצר בית הסוהר. חשש מנדיק פן תסע העגלה בכוון אליו ונכנס לתוך החצר. אך העגלה התרחקה מבית הסוהר והלאה, אל השדות. נדם השאון. שוב שקט, חושך ודממה. אין לעמוד עוד. – והוא הלך הביתה.

למחרתו, כשהיה בבית הספר באה שמה אמו של תלמיד אחד והוא שמע בספרה בחדר המורים, שהביאו חלל יהודי, מת מצוה, שמצאוהו ערום בשדה. הקומנדנט שולח אותו בעגלה אל הועד, שיטפל בקבורתו. מנדיק נזדעזע. לא יכול התאפק ופנה אל בן־שלום ואמר לו נרגש, שהוא בטוח, שהחלל הוא אותו היהודי, שנפגש עמו רק שלשום.

– אשמים אנחנו במותו – אמר לו מנדיק – לוא התענינו בו, אפשר שהיו מצילים אותו.

בן־שלום נסה להרגיעו. אין כל הוכחה, שזהו אותו היהודי. כמה חללים מוצאים בזמן האחרון בדרכים. הבטיחו לדבר היום עם ראש הקהלה ולטכס עצה, מה אפשר לעשות לטובת אותו האסיר. בינתים בא אליו שלום חנציס וספר לו, כי היה ליד בית הסוהר, בא בדברים עם השומרים, נפגש עם חיל שיצא משם. אך כלם אומרים, שלא ראו שם איש.

– אין כאן כל ז’יד – גערו בו – לך לך ואל תבלבל את המוח.

בלבו של מנדיק לא היה כל ספק, שאמנם זהו. כדי שיוכח בדבר החליט ללכת לראות את המת. בקש מאת מנהל בית הספר רשות ללכת לפני גמר הלימודים. יש ענין תכוף והוא חושש פן יאחר. בדרך שאל ונודע לו, כי את החלל העלו כבר לבית הקברות. נשא את רגליו ורץ שמה. בבית הקברות היו אנשים מועטים. הקברנים עמדו כבר בתוך הקבר אשר כרו וחוליות העפר מסביב לקבר הסתירו עליהם. נראו רק ראשי כובעיהם השחורים. מנדיק נכנס אל ה“אהל”. רעדה אחזתו ופחד מסתורין. בדידות, יתמות. על האדמה באמצע שוכב מת מכוסה שחור. הגלגולת מכוסה שערות צהובות, דבוקות, מסובכות זו בזו מצד זה וכפות רגלים יחפות, נקשות מאוצבעות מצד זה… מבלי חשוב גחן והרים את המעטה השחור. נתגלו פני שעוה קפואים מתוך הבעה של צער וכאב עם עינים פקוחות, קמות. גוף ערום עם חור בחזהו… “זהו”. – הכירו מנדיק. ידיו רפו והמעטה השחור נשמט ונפל על פני החלל. הוא מהר לעזוב את ה“אהל” ונמלט אל בין הקברים הקרובים. ישב על קבר אחד רגעים אחדים עד שיעבור הפחד עם ההתרגשות. הוא יכנס אל הרב, יספר לו את המאורע וימסור לו את השם: דוד שור מטלישובקה. מדוע לא נכנס אל הרב, כשהיה דוד שור זה עדיין בחיים? הלוא הוא בקש ממנו, שילך אל הועד, או אל הרב. ילך אליו עתה.

קם ומהר אל שער היציאה. ראהו אחד מחברי “נושאי המטה” ועצר בעדו.

– אל תלך, צעיר. אתה תשלים את ה“מנין”. אפשר יהיה להתפלל קדיש. “רגלוהי דבר נש”…

נשאר. הקבר מוכן. הוציאו את המת והורידוהו לתוכו. כלם עסקו בסתימת הגולל. אחד מהחבורה התפלל ל“אל מלא רחמים”. הגיע ל“את נשמת”, והפסיק לרגע. אינו יודע נשמתו של מי.

– דוד שור מטלישובקה. – הודיע מנדיק. כלם הביטו עליו. מנין לו? לאחר ה“קדיש” אומרים לחקרו, אך הוא איננו כבר. ברח. הוא יספר את הדבר לרב, ויעשה הוא כבינתו.

את הרב מצא בביתו יושב בחדרו לבוש במעיל חורף, כי קר היה לו, ומעיין בספר גדול. עמד מנדיק והביט ביראת־הכבוד אל פני הרב הענוגים, שהיו רציניים ומרוכזים. על מצחו קמטים כתלמים וידו האחת אוחזת חלק מזקנו, ששיבה זרקה בו. זו היא למנדיק הפעם הראשונה בחייו, שעליו לדבר עם רב. נדמה לו, שהוא רואה דבר־מה נאצל מרחף בחדר והוד עוטר את ראש הרב. לא הרהיב בנפשו להפריע את השקט ואת השתיקה. אך הנה העיף הרב את גבותיו העבות והביט עליו בעיניו הגדולות והתמימות המלאות יגון חרישי. חשב שהנער בא עליו בענין איזו “שאלה” ורמז לו שיגש אליו. נגש מנדיק מתוך רטט ו“דרך ארץ”.

– מה “שאלתך”? – שאלו הרב, בראותו את מנדיק עומד לפניו מחריש.

אז יספר לו מנדיק את כל המאורע מראשיתו ועד סופו. הרב שמע בהקשבה רבה. פניו החוירו ושפתו התחתונה רעדה. נדמה היה למנדיק, שהוא רואה דמעה בעיני הרב.

– שמע נא, נער – אמר לו הרב בסוף – אינך יודע בעצמך את ערך המצוה הגדולה, שנתגלגלה על ידך. בזכות זו, שסיכנת את חייך הצלת בת ישראל מכבלי העגון. ודאי השאיר האומלל בנים אחריו. ידעו לפחות שאביהם מת ויתפללו “קדיש” לנשמתו. ידעו שאביהם הובא לקבר ישראל. ואם אין בנים תשחרר את אשתו; אתה הנך עד נאמן וכשר. ראית אותו בחייו, כשאסרו אותו; שמעת, כשהוציאוהו מבית הסוהר בלילה והשליכוהו אל השדה. גם ראית אותו במותו והשתתפת בקבורתו. עדות זו היא כשרה, ושכרך הרבה מאד. ואולם שמע אל אשר איעצך. שמור על פיך ואל תעלה על שפתיך מכל אשר ספרת לי, כי בנפשך הוא הדבר, וגם בנפשי ובנפש כל התושבים. למת לא נטיב עוד ולכלנו נרע. מה לעשות? נמסר העולם בידי מרצחים, ובמקום המשפט שם הרשע. כפי הנראה חמדו הרשעים את כספו ואת רכושו, שהביא אתו, ובגללם לקחו גם את חייו, בהיותם בטוחים שאיש לא ראה, והדבר יכוסה בטמון. ואם יודע להם, שהדבר נודע בקהל, יתאנו אלינו ויחפשו עלילות בנו. מי מאתנו ידון עם העריצים התקיפים? להם השלטון, הכח והזרוע. אך אל עליון היודע נסתרות, הוא בחר בך לעשותך שליח לדבר מצוה, והוא גם ישלם לעושי רע כרשעתם.

הרב דבר את דבריו האחרונים בהתרגשות עצומה ומרי רוח.

כאשר אמר מנדיק ללכת, אחז הרב בסנטרו ושאלהו לשמו ולהוריו. מנדיק ספר לו מאין בא ובבית מי הוא נמצא.

– את דבורה דודתך אני מכיר היטב. אשה טובה וכשרה היא. אתה רואה מנדיק, מה גדולים הם מעשי אלהים. השם, יתברך, הביאך הנה מעבר הנהר אולי רק בשביל מצוה זו. נפלאים הם מעשי ההשגחה. זכור את אשר אמרתי לך. רואה אני שאתה נער מבין. אסור למי שהוא לדעת, כי היית אצלי. אני מצדי אעשה את הדרוש, כדי שהידיעה תגיע אל אשתו של הנרצח.

בלבו של מנדיק הוטלה סערה גדולה וחזקה. הוא שתק ולא אמר לרב מאומה. אך זאת לא היתה שתיקת הודאה. דברי הרב, הסברתו ואזהרתו לא יכלו להשקיט סערה זו. איך זה יעבור בשתיקה על רצח נורא כזה, על דם יהודי נקי שנשפך. בידיו כל חוטי הפשע. יש להוקיע את מעשה שלטון הזדון. ברור הדבר, כי הקומנדנט ופקידי בית הסוהר אחראים לרצח זה. ולמה לא יגלה את קלונם ברבים? למה לא יתבעו אותם לדין? הוא אמנם יעשה כמצווה עליו וישתוק. אך ביחד עם זה יוסיף לחקור את הענין עד שימצא הוכחות שאין להכחישן. המזודות עם החפצים הלא נמצאים בידי מי שהוא. יחקור וימצא אותם. הוא יכירם. לא ינקה הרוצח!

 

פרק אחד עשר: מנדיק וה“באטקו” נפגשו    🔗

עבים שחורים תפשו את השמים מאופק לאופק ושמו מצור קשה על ממשלת היום, והיא אינה יכולה להראות לפני עולם התחתון. סופות וסערות שלטו. הן הביאו מצפון את הקור הקשה, שהקפיא את המים בנהר והן גם הורידו את השלג בשפע רב כזה, שהתושבים אינם זוכרים כמוהו בשנים האחרונות. עומדים בתי העירה עגומים, קפואים ונראים כגלים בתוך שדה לבן. הרחובות כמעט שוממים. רק “הידמקים” בעלי “פפאחות” שחורות ואפורות עם זנבות סרוחים מאחוריהם חוצים את השלג, כשהם רכובים על סוסיהם ומתרוצצים ברחובות ומטילים פחד על הכל. התושבים תמהים, מאין באו הללו, מה הם עושים בעירה ולשם מה הם משוטטים ברחובותיה? ומחליטים, שלא כדאי להראות לעת כזאת בחוץ. רק מתוך הכרח, כשזקוקים לצרכי אכל, לרופא, או למילדת, הם מעיזים לעבור בחפזון את הדרך. עגמו החיים. בשנים כתקונן פותחים התלמידים בבקר משולג את הדף בספר החיים. הם יוצאים מבתיהם, כשטל הילדות על מצחם, ששון החיים בעיניהם ודם חי רענן תוסס בעורקיהם וילקוט ספרים על גבם. אחד לאחד הם מצטרפים בדרך, כטפות גשם קטנות המתחברות לשלוליות ולפלגים. מתוך המבואות והסמטאות הם מזנקים ועוברים את הרחובות בצחוק וצהלה, רודפים זה אחר זה, זורקים כדורי שלג איש ברעהו בלכתם לבית הספר ובשובם. לא כן בימים האלה. בתי הספר סגורים. אינם מסיקים בהם את התנורים. וללמוד תורה ולכתוב באצבעות קופאות אי־ ­אפשר. הבגדים והנעלים הם במצב כזה, שאין להראות בהם בחוץ. מכשירי למוד אין להשיג. השלטון הפטליורי אינו דואג לתושבים, ואינו עוסק בשאלות החנוך. לתלמוד־ תורה אמנם יש דואגים. המפקחים, שהנם מטובי העסקנים, נאמנים הם לבית הספר שיצרו. אפילו בימים הקשים האלה דאגו, שלא תשתכח תורה מבני ישראל. נאבקו על כל המכשולים והתאמצו להמשיך את קיומו. כאשר התגבר הקור שלחו האמידים שבהורים על ידי בניהם תרומות עץ להסיק את התנורים. אך הסבל הלך וכבד, והמפקחים נלאו לשאת את המשא. חדלו ההורים להכניס את תשלומיהם, והמנדבים – את תרומותיהם. חדלו הבנים לבקר את בית הספר והפסקו המורים מלכת שמה בקר־בקר לשוא. עמד הבית הגדול סגור על עשרת חדריו, ריק ושומם. שביב אור לא יגיה את חלונותיו בערב וקול תינוקות של בית רבם לא יתפרץ החוצה ביום.

רק ידיד אחד נשאר נאמן ומסור לבית זה, אפילו באותם הימים, שכלם עזבוהו. זה היה מנדיק. לא שלמו לו כל משכורת; ובכל זאת היה בא שמה יום־ יום לנקות את הרהיטים מן האבק, טאטא את הקורים, שהעכבישים התחילו טוים בפנות התקרות ומסביב למפות ולתמונות שעל הקירות; סתם בזכוכית כתושה את החורים, שהעכברים חפרו פה ושם. ופעמים בשבוע אדמו וצבו אצבעות ידיו מהמים הקרים, שבהם שטף את הרצפות. הוא לא נתן לעזובה, שתשלט בבית היקר לו. באהבה רבה טפל גם בספריה ושמר על הספרים מכל משמר. את כל העבודות עשה מרצון, ואפילו בלי ידיעת המנהל והמפקחים, ומצא בהן ספוק רב. ואולם עבודת נדבה זו העסיקה אותו רק שעה קלה ביום. הבטלה, שבאה אחריה, העיקה עליו. קשה היה לו גם זה, ששב לאכול לחם חסד על שלחן דודתו, בזמן שמצבה הורע, אך לא היתה דרך אחרת. התחיל שוב להיות אורח מצוי בבית בן־שלום מורו והיה מבלה בחברת הדסה כמה שעות ביום. הם הקדישו את הזמן ללמוד ולקריאה. אבל הרגיש מנדיק, שגם מהבית הזה סרה הרוח הטובה. הסתלקה מתוכו שכינת השלוה והידידות, ששררו בו בזמן הראשון. במקומן באו עצבות, קדרות, זרות. הדסה גם היא אינה מה שהיתה. הצחוק חלף ממנה וחדלה למצוא ענין במשחק וצעצועים והיא עצובה.

ואמנם מנדיק לא טעה. בעלי הבית היו עמוסי דאגה וסבל. המצב החמרי של בן־ שלום הורע מאד. בתלמוד־ תורה לא שלמו משכורת. השעורים הפרטים, מזמן השלום, שהיו משלמים לו בעין יפה, אפסו. החורף הקשה והמחסור התמידי השפיעו על בריאותו. פעם חלה ושכב במטה. השמועות הרעות, שהגיעו על כל מה שמתרחש בדרכים ובעירות הרחוקות והקרובות, דכאו את רוחו. בימים האחרונים פשטה השמועה, שאכרי מחוזם מתכוננים לעלות על עירתם. השלטון הרע בתוך העירה עם פבליוק הקומנדנט בראש רעץ ורדף את התושבים, בהוציאו עליהם בכל יום גזרות וחומרות. כל אלה עוררו בלב בן־ שלום את המחשבה לעזוב את העירה ולעבור לקרפובה. ליוכבד אשתו יש שם גיס, הנושא משרה חשובה בבית־החרשת לסוכר אשר שם. גיס זה הציע לבן־ שלום עוד לפני שנה לעבור אליו. היתה אז אפשרות לסדרו שם בבית־ החרשת. אך אז לא שם לב להצעה זו. קשור היה מאד באניפולי, שגר בה עשרים שנה והעמיד בה תלמידים הרבה, שעליהם עמדה כל התנועה הציונית בעירה ומוסדותיה. לא אבה להפרד מן ההוראה. ואולם הפעם הגיעו מים עד נפש. מחודש לחודש הוא יורד, ואם ישאר עוד כאן – סופו התנוונות גמורה ויתחייב בנפשו ובנפשות ביתו; ועל כן החליט לעשות כעצת גיסו. אף־על־פי שעכשיו אינם אותם הסכוים של אשתקד, כי נשתנו התנאים גם שם. אולם בשבילו מספיק הנמוק, שבקרפובה, כפי שאומרים, הבטחון הצבורי טוב יותר. אכרי הכפר במחוז ההוא אינם רעים כאכרי מחוז זה והמצב הכלכלי שם אף הוא טוב יותר. הוא רק התקשה בשאלה, כיצד להוציא את מחשבתו לפעולה בשעת חירום והשתבשות הדרכים וחוסר אמצעי הובלה. אולם החלטתו לעזוב ולברוח מכאן עם אשתו ובתו היתה חזקה. ומכאן השנוי, שראה מנדיק בבית מורו, אך הוא לא ידע את הסבה, – כי הסתירו ממנו את הדבר, – ועל כן חלשה עליו דעתו, כי חשב, שבקוריו אינם לרצון להם. רק הדסה כאלו נקשרה אליו בימים ההם עוד יותר, והיא הרגיעה אותו.

– אבא ואמא עצבים. אינם הולכים לשום מקום ואיש אינו בא אלינו. גדול מאד השעמום. אלמלא אתה שהיית לי, מה הייתי עושה? ראה, מנדיק, אל תעזבני. פעם בתחלת ערב קר נכנס מנדיק לבית מורו ומצא את הדסה לבדה בבית והיא עומדת ליד החלון ומשקיפה החוצה. בהכנסו הסבה את פניה אל הנכנס. הוא ראה על לחייה שני קוים כהים של דמעות, שלא יבשו עדין. היא נזדרזה למחות את עקבות בכיה והלכה לקראתו.

– טוב, מנדיק, שבאת – אמרה לו בקול עצוב ודמעות התפרצו שוב – אנחנו עוזבים בקרוב את עירתנו ועוברים לקרפובה, אל דודנו. אבא אומר, שכאן רע ומר. בקרפובה יש רכבת. משם אפשר יהיה לנסוע לאודיסה. באודיסה יש הים השחור. דרך ים זה אפשר יהיה לנסוע לארץ־ישראל.

בשורה זו הממה והדהימה אותו.

– מתי? ואני? אתם יוצאים מכאן? – השאלות יצאו מפיו בלי סדר.

– איני יודעת מאומה. אינם שואלים אותי, אינם נמלכים בי ואינם מספרים לי – אמרה בקול רועד – יודעת אני רק זה מה שאני שומעת לפעמים מן הצד. איני מבינה למה מסתירים ממני. אבא ואמא הלכו אל ניקולה צ’לקן. יש לו סוסים טובים.

– איך זה תסעו בלעדי? כמה פעמים דברנו בינינו, שנסע יחד לארץ־ישראל? – קרא מנדיק מתוך יאוש ובלב מר.

– אדרבה, סע אתנו – אמרה הדסה בקול תחנונים – מה תעשה כאן בלעדי ואני שם בלעדיך? אבא יקחך בודאי. מה אכפת לו?

נאנח מנדיק מעומק לבו. רעיון שוא. איך יוכל לעזוב את הדודה לבדה? היא חלשה בזמן האחרון. יש לה לפעמים קרובות התקפת־לב ועליה לשכב במטה. מי יטפל בה? הוא היה עושה זאת בכל לבו, אך אינו יכול.

– אסע מכאן ואתה תשכח אפילו, אם היתה כאן ילדה טפשה ושמה הדסה – אמרה נוגה והורידה את ראשה. ואצבעותיה מששו בקצה חולצתה.

הוא נעלב. הדברים הכאיבו את לבו. ההוא ישכחנה? איך אפשר לחשוב כזאת עליו? מה היה הוא אלמלא היא? בוּר, ריקן, בריון. היא נפחה בו נשמה אחרת. היא עשתה אותו לאיש.

– לעולם לא אשכחך, הדסה. אני נשבע לך! – קרא בחום ובהתרגשות – היודעת את מה הנך בשבילי? אינך יכולה אפילו להשיג זאת. ואביך ואמך? הרי הם עשו בשבילי יותר מהורי. אני אבוא עוד אליכם. את תראי, שדובר אמת אני.

בא בן־ שלום לבדו. שאלה אותו הדסה לאמה, והוא ענה, שעוד מעט תבוא. היא סרה לאחת השכנות. ראה את מנדיק. מצחו נתקמט. שאל אותו לשלום דודתו.

– אבא – נכנסה הדסה לתוך דבריו – אני מציעה למנדיק, שיסע אתנו לקרפובה.

– לא טוב את עושה, בתי, שאת מפרסמת דבר הדורש הסתר – אמר לה בן־שלום בתוכחה קלה – חיים אנו בימים, שכל אחד צריך להיות זהיר בלשונו.

– הגם למנדיק אסור לגלות? – שאלה בתמיה.

– איני מתכוון דוקא למנדיק – תיקן בן־שלום – אני משתמש בהזדמנות זו לאמר לך, שאסור לפרסם את הדבר, שאנו אומרים לעזוב את אניפולי. אנו נסע מכאן בחשאי. תזכור זאת, מנדיק. אנו נסגור את הבית עד זמן ידוע ורק אחר שנבוא למחוז חפצנו אודיע לאחד מידידי מה לעשות ברהיטים ושאר הדברים.

éמנדיק חפץ לדבר עמו, לשאול אותו. יש לו כל כך הרבה על מה לדבר ולברר. הוא נבוך, הוא תועה. מה יעשה בעתיד? הוא בא לדבר עמו על איזו עבודה בשבילו. הוא מתבטל. דודתו חולה. הרבה פעמים שוחח עם בן־שלום מתוך חרות גמורה, ודוקא היום נתקע דבר־מה בגרונו ואינו יכול להוציא מתוכו אף מלה… הם מתכוננים לעלות לארץ־ישראל. ואיך יבוא הוא שמה? יש לו עוד כמה וכמה ענינים. אך אינו יכול הפעם. יכנס אליו מחר או מחרתים. אולי יפנה קודם אל יוכבד. היא נוחה יותר לשיחות ידידות. כן. מחר יכנס לשם זה. לפי שעה הוא צריך לעזבם. – והוא נפרד והלך.

כשעמדו רגליו בחוץ באפלולית הערב הרגיש את עצמו עזוב ובודד. בלי משפחה זו יתיתם ויתגלמד. מה ערך לחייו כאן בלי הדסה? מי יקרבהו וישעשעהו ומי ילמדהו ויכוונהו בקריאת ספרים? הלא הוא לקק רק טפה מן הים. ודוקא עתה, בשעה שבית הספר נסגר ואגודת ה“מולדת” וה"תחיה " הפסיקו כל פעולה תרבותית בעטיו של פבליוק וקושי הזמן, תעזבהו גם הדסה. צריך היה לדבר, לכל הפחות, עם הדסה… רגעים אחדים עמד תחתיו נדמה לו, כי הדסה רומזת לו שישוב. אך הבושה מנעה אותו מעשות כדבר הזה – והוא נחפז והלך הלאה. בדרך נתקל ביוכבד, שחזרה לביתה. מתוך פקפוק התעכבו שניהם, אבל רק לרגע. שיחתם היתה חטופה. היא בקשה למסור דרישת שלום לדודה. שלא כרגיל פשטה לו את ידה הקרה ונפרדה ממנו. הוא הלך לדרכו. חשב לסור לחברו דוב קנטור לשם שיחה, כדי לפזר את עצבונו. והנה מקרה קל ערך לכאורה קרה בדרך, שהוציאהו מעולמו ונתן כוון אחר לחייו, הטילהו לתוך מערבולת והוא נקלע, כמו בכף הקלע. עלה וירד חליפות ונשא, כמו על גלי ים סוער – וכל השאלות ועניניו של היום נדחו ונטרדו.

בלכתו לדוב קנטור עבר ליד בית גדול אחד מואר יותר משאר הבתים. מתוכו נשמעו נגינות שותי יין וזמרת הרמוניקה. אף־על־פי שהיה קר בחוץ, בכל־זאת היו החלונות פתוחים. שנים, שלשה אנשים סקרנים עמדו בחוץ במרחק־מה והביטו פנימה. בבית הזה גר הקומנדט פבליוק השחור, זעום העפעפים, השמנמן עם השפם העבה המסולסל. הוא ערך נשף שתיה. היו הרבה אורחים קצינים פטליוראים. היו גם בחורות ונשים. ביניהן בחורה אחת צעירה יפה בעלת פנים צוחקות. לה הראה פבליוק, שהיה שתוי מאד, סמני חבה יותר מאשר לאחרות. פעם בפעם השתדל למשוך אותה אליו ולהושיבנה על ברכיו, אך היא השתמטה והתחמקה מפניו בזריזות למרבה הצחוק הפרוע של כל השכורים.

גם מנדיק התעכב ליד החלון. הדבר שמשך את תשומת לבו היה מעיל העור עם צוארון הקרקול, שנשא עליו הקומנדט. הכיר מיד, שזהו מעיל העור השחור של דוד שור הנרצח. נגש קרוב אל החלון. עיניו שוטטו בכל החדר וראו מתחת לדרגש מזודה. הכיר בה את המזודה, שנשא בידו הנהרג. סערת רוחו גברה בו והיה מוכן לקפוץ דרך החלון לתוך החדר. אך ברגע ההוא התפרצה קטטה בין האורחים השכורים בגלל הריבה הנאה. קמה מהומה, היתה בהלה. העומדים בחוץ ברחו, בתוכם גם מנדיק. החרדה אחזה את כל הרחוב וחששו לפרעות. באותו הלילה התהפך מנדיק על משכבו הרבה פעמים מצד אל צד ולא יכול להרדם. בהיסח הדעת מצא לו אישור להשערתו, שהקומנדט הוא רוצחו של דוד שור האומלל. הוא רצח וגם ירש. בכסף שגזל הוא עורך נשפים ולבו לא יכהו על מעשהו. מחזיק בדירתו את החפצים הגזולים ואין כל פחד לנגד עיניו. עתה הגיעה השעה לגלות את הלוט ולמסור את הרוצח לידי המשפט, שישא את עונו. אך מי הוא השופט שלידו ימסרנו? מי הוא הגבוה מעל הקומנדט? עלה לפניו זכרונו של ה “באטקו”, זה שבא לפני כשבועים עם גדוד של זאפורוז’ים. הוא ראהו שתים, שלש פעמים, קטן־ קומה, שחום, צנום, טפוס מזרחי, דומה לקוקזי. הוא ראהו רכוב על סוס שחור מצוחצח, מבריק, לבוש בגדי־צמר חומים, תלבושת קוקזית, כובע גדול של עור כבש עם שערות ארוכות מתולתלות, חמוש בתחמושת קוקזית ואדרת שחורה שעירה בלי שרוולים על כתפיו ושוליה הרחבים מכסים גם על עכוזו של סוסו. שני מלוים לבושי מדים חמושים כמוהו רוכבים על ידו משני עבריו. הוא גר מחוץ לעירה, בבית העומד בתוך גן־דובדבנים, הנשקף על פני הדניסטר. תושבי הסמטה הקרובה ידעו לספר, שכמעט בכל ערב מתאספים אליו קציני צבא מהסביבה ושוהים שם עד לאחר חצות, עורכים משתאות, זוללים וסובאים ויוצאים במחולות. " באטקו" זה, החליט מנדיק, ודאי גבוה מכלם ואפילו מהקומנדט, ואליו יוכל לתבוע את פבליוק לדין. יקבל הרוצח את ענשו וידע, שדם יהודי לא יכופר לו. מחשבה זו לא הרפתה ממנו כל הלילה וגם למחרתו, ולא נתנה לו לדחות את הדבר להרבה זמן.

למחרתו נשבה רוח קרה דוקרת. הערב ירד פתאם בלי בין־ ערבים. הרחובות היו שוממים. תריסי החלונות בכל הבתים היו סגורים. בעתה מעיקה רבצה בחוץ. מנדיק התעטף במעילו הישן ושם את פניו לאותו הגן, שבין עציו הערומים המקשקשים בענפיהם, עומד הבית, משכנו של ה“באטקו”. ככל מה שהתקרב אליו, כן גבר פחדו וכן רבו ספקותיו. לבו פרכס. איך זה ירהיב לעמוד לפני ה" באטקו" השליט הנורא ואיך יתאונן באזניו על הקומנדט, שהוא בודאי מחבריו? ומה יהיה, אם ה“באטקו” יתרגז ויתן פקודה, לאסור את המתאונן ולהלקותו, ואולי גם להרגו? הספקות הללו עצרו והלאיטו את מהלכו המהיר. כמה פעמים חשב לשוב אחור. אך נאמן לאפיו התגבר על פחדו. רגליו הוסיפו לצעוד קדימה עד שהביאוהו אל גדר הנסרים, שלארכה גדלה שורה ישרה של שיטות זקנות, שנופן בפנים החצר וצמרתן הערטילאית נוטה כלפי חוץ אל הדרך. מתוך הבית הלבן הנמוך יצא קו אור רחב, שנשבר על ענפי העצים המתנועעים. לאורו ראה גבר ואשה הולכים שלובי זרוע במשעולי הגן כמטיילים. פתאם נשמעה ירית אקודח ומיד לאחריה באה צוחת חרדה. על יד מנדיק עבר בר־נש כצל, שנדמה לו, שזהו פבליוק. הלז החיש את צעדיו ונעלם. בחצר היתה בהלה. רצו אנשים עם פנסים בידיהם בין העצים. מנדיק עמד וסקר, מבלי שהבין דבר. עברו רגעים אחדים והוא חשב לשוב אחור, מכיון שהשעה אינה מתאימה לאותה המטרה, שבגללה בא הנה. אך אז נפתח הפשפש וחייל רץ באותו הכוון. ראה החייל את מנדיק עומד ליד הגדר, תפשו בערפו, משכהו והביאהו אל תוך החצר והשליכהו לתוך חדר אפל וסגר אחריו את הדלת על מסגר. שמע מנדיק ריצות בהלה, דפיקת דלתות, שעטות פרסות סוסים, קולות אנשים, שריקות אוטו. הוא היה מטושטש. למה תפסו אותו ואסרוהו? הרגשה עמומה של פחד כבד מלא את כל תוכו. איפה הוא נמצא? הבא קצו? שכב עמום צנוף ומקופל מהקור על רצפת קרשים במצב של תנומה ודכדוך. רק כעבור זמן, שלא ידע לכוונו, התעורר מבעיטת רגל ומקריאה גסה, שיצאה מפיו של איש, שאת פניו לא ראה. הלז קרא לו ללכת אחריו. הכניסהו לחדר גדול מקושט כולו במרבדים יפים, שלא ראה מעולם כמוהם ליופי ועל הקיר הראשי תלויים רובים, אקדחים, פגיונים וחרבות בתוך נרתיקים ונדני כסף קוקזי מצויר ומנוקד. על דרגש רחב ורך שכב ה“באטקו” ותחבושת לבנה על זרועו הימנית. לידו ישבה אותה הבחורה היפה, שראה אמש בנשף, והיא חורה, מודאגת ופרועת שער קצת. היא אחזה ביד הבריאה של ה“באטקו” ולטפה אותה בשתי ידיה, כאילו עושה מסאז'. עמדו עוד שני קצינים. כלם כוננו את עיניהם על מנדיק הנבוך. נדמה לו, שהוא הובא אל ארמון פלאים, שעל כמוהו קרא עם הדסה באגדה ערבית. עיניו קפצו מחפץ לחפץ ומאיש לאיש מתוך סקרנות ולא חשב כלל על מצבו. הנמצאים בחדר הביטו על מנדיק מתפלאים כשואלים: מה לצעיר יהודי כאן? באיזה דרך בא הנה? החייל שעורר את מנדיק והביאו הנה, עמד ליד הדלת ושמר, כנראה, על אסיר זה, שלא יברח.

– הולובושקו, ספר! – פקד אחד הקצינים על החייל.

והולובושקו ספר, שברדפו בחשך בסמטה, אחר אלמוני שברח, נתקל בבחור זה,שעמד ליד הגדר. חשב, מה לפרחח זה בחשכת הערב ליד הגדר? כל כלי־זין אמנם לא מצא אצלו. אבל הדבר חשוד מאד. תפסו ואסרו. הנה הוא. שמעו כלם מתוך הקשבה את דברי הולובושקו. אחר־כך התחילו חוקרים את מנדיק. הציעו לפניו שאלות שונות, רצו לדעת, מי הוא, כיצד ולמה בא אל הגן הנמצא מחוץ לעירה. השמע איזו יריה ואם ראה את מי שהוא באותו מקום? מנדיק ענה תשובות ברורות על רוב השאלות. גמגם ונתקשה רק לענות על השאלה, מה הביא אותו הנה? אך לאחר שחזרו החוקרים כמה פעמים על שאלה זו, החליט לספר הכל בלי מורא ויהי מה. אז סיפר להם את דבר הרצח של היהודי דוד שור ועל דבר מעיל העור והמזודה, שראה אמש בבית הקומנדט ואת החלטתו ללכת אל הבאטקו כמו “אל הגבוה מכולם”, להתאונן באזניו על הקומנדט. בנוגע ליריה הודיע ששמע וראה איש בורח מיד לאחר היריה, וכפי שנדמה לו זה הקומנדט…

־־־־־־־־־־־־־

העירה מלאה חדשות מרעישות. יראים להתקהל, אך בכל מקום שמזדמנים שני אנשים מדברים רק על המאורעות של אמש. ספרו, שערכו חפוש בבית פבליוק ומצאו שם הרבה חפצים יקרים גזולים ואבני־חן; והם נותנים יד לחשוב, שידיו נגואלו בדם אותו החלל היהודי ששלח אותו לועד הקהלה לקברו, באמרו שמצאוהו בשדה. דברו שהוא התנקש בחיי הבאטקו, ברח ונעלם, ועכשו מחפשים אותו בכל מקום. ובמרכז כל החדשות הללו עמד מנדיק.

על דבורה עבר ליל פחדים. זוהי הפעם הראשונה, שמנדיק לא שב הביתה ללון. כמה פעמים הקיצה בחרדה משנתה, קמה ממטתה והלכה לראות, אם נמצא מנדיק על משכבו; ובראותה את הדרגש ריק, בכה בה לבה. מוכרחה היתה לחכות עד הבקר, כי ההליכה בלילה היתה אסורה. בבקר יצאה לחפש אותו בכל המקומות, שהיה מנדיק רגיל לבקרם. שאלה את כל חבריו. היתה, כמובן, גם בביתו של בן־ שלום. דעת כלם היתה, שאפשר שמנדיק הלך מאוחר בלילה וחיל המשמר תפסהו וחבשהו במאסר והיום ישחררוהו לאחר הזהוי.

ואמנם בשעה עשר בבקר שב מנדיק הביתה בריא ושלם מעוטר בזר נצחון. הוא היה מאושר ופניו הזהירו. אמש אמנם סבל. הרבה מוראים עברו עליו; והיו רגעים שחשב, שלא יצא חי מתוך אותה המאורה שהשלך שמה; אך חביבים עליו היסורים. את מטרתו השיג והרוצח יענש כרשעתו. אמנם הוא לא נתפש עדיין ביד, אך מחפשים אותו מכל צד. הדודה אינה נותנת לו מנוחה, – "והלאה מה? נו, נו, ספר הלאה " . – הוא מספר את כל הפרטים והיא שומעת בקשב רב. כמעט שאינה מאמינה למשמע אזניה. אך הוא מבטיח בהן צדקו, שכך היה. על ידה נודעו כל הפרטים בעירה – ותהום.

כעבור יומים אחר המאורע המרעיש ראו התושבים את מנדיק ולא הכירוהו. מדים קוקזים חומים, " פפאחה" שחורה, מגפים חדשים, מזוין מכף רגל ועד ראש, רוכב על סוס אפור צוהל מרב שובע ובידו מגלב – הזהו מנדיק? לא מנדיק הוא זה, אלא מנדיוק. כך הלבישהו הבאטקו וכך הוא קורא לו. זהו שם אוקראיני. כשהתיצב מנדיק בפעם הראשונה לפני דודתו בתלבשתו זו, התבוננה והביטה אליו והסתכלה בפניו, כאלו לא הכירה אותו.

– אני הוא, אני – אמר וצחק.

– איפה לקחת בגדים משונים כאלה? הלא אלה הם בגדי עשיו ואינם הולמים כלל את יעקב.

– בגדים אפשר תמיד לשנות – אמר לה מנדיק – כך הוא רצונו של הבאטקו. הוא לקח אותי לעמוד לפניו ולשרת אותו. הוא מבטיחני הרים וגבעות אינו נותן לי לעזבו.

התרעמה דבורה ואמרה:

אל תשכח, מנדיק, את מקור מחצבתך. אביך היה יהודי כשר וירא אלהים. אף הסבא שלך היה כן. מעולם לא פגלו את פיהם במאכלות אסורים. ואיך תוכל להיות בביתו של נכרי?

הבטיח אותה מנדיק, שגם הוא ילך בדרך סבו ואביו ולא יתגאל, חלילה בפת־בג של נכרים. ולא עוד אלא שהוא בטוח, שבזכות הסב והאב בא לידי עליה כזו. כמו כן הבטיח, שיבוא אליה יום־ יום לבקרה – והיא נרגעה.

_________________

שוכב הבאטקו משתרע על הספה בחדר האורחים הגדול מכוסה בשמיכת צמר קוקזית שחורה שעירה ועל ידו נאטאשה היפה, בתו של מי שהיה שומר רכבות בתחנה קטנה. אצבעותיה הדקות הוורודות והמחודדות ממשמשות בשערות ראשו השחורות והיא לוחשת באזניו דברי אהבה ומשתדלת להשקיט בהם את כאביו ואמנם מתוך הבעת פניו נראה, כי לטיפותיה והגות אהבתה משפיעות עליו לטובה. הוא מחייך ומבטיח, שהוקל לו וכמעט שאינו מרגיש כל כאב. הכדור ניחת בשטח העליון של זרועו וקל היה לרופא להוציאו משם ועכשו הולך הפצע ומתרפא. כל היום מלא הבית אורחים – אנשים מגושמים, שהמלחמה הקשתה את לבם ואת עצביהם, בעלי בשר, כרסתנים, מיוזעים, נקשים, נוראי מראה ומוזרי תלבשת, אכולי זמה ודלוקי שכרון, בהם הטמאנים, באטקות, קצינים. הידיעה על ההתנקשות בחיי הבאטקו האהוב והחביב על כלם הגיעה אל כל הגונדות המפוזרות בכל הסביבה הגדולה עד עיר המחוז; ונשיאיהן וקציניהן חשו לאניפולי כעדת עורבים שחורים, שהריחו ריח נבילה, מתוך כונה להפכה על תושביה היהודים. מאסרו של מנדיק גרם לידיעה, שנתפשטה ביניהם, שיד היהודים בהתנקשות זו. ומכיון שיהודי הוא, הרי מובן שהוא בולשביק, קומוניסט ודין הוא, שכל העירה תשא בעונו. וכבר היו " ילדים" רבים מוכנים להנקם נקמת הבאטקו. מאוכזבים היו כלם, בשמעם מפי הבאטקו בעצמו, כי המתנקש בחייו הוא פבליוק ולא אחר. וזה האות, שמיד אחרי ההתנקשות נעלם מן האופק, כאלו בלעה אותו האדמה חיים. והיהודים, אדרבה, הם דורשי טובתו. על ידי אחד מהם נגלו עקבותיו של הפושע.

הקהלה הצטערה מאד על האסון שקרהו. לפי דבריו באו ראשי הקהלה עם לבנים להביע לו את רגשי השתתפותם בצערו ורגשי שמחתם להצלתו; אף שלחו לו חבית יין ישן טוב וריח, שהשיגו באיזה אופן מיקבו של אחד ההוספודרים באחד הכפרים. הנה הוא היין העומד לפניכם. שתו האורחים מן היין ושבחוהו. הגדולים שבהם במעלה הטילו על ועד הקהלה להשיג בשבילם מהיין הזה. דרישתם נתמלאה ובשכר זה פרסמו בעירה מודעת תודה לקהלה בעד היחס הטוב והחם לבאטקו; ופנו במודעה לכל האכרים שלא יגעו לרעה ביהודים, שהנם ידידים טובים לאוקראינה ולפטליורה – והעירה נמלטה מצרה.

במשך שלשה ימים הספיקו כל הידידים ובאי־כח הרשות הצבאית הגבוהה לבקר את הבאטקו. תמה מצות בקור חולים עם מתן שכרה בצדה – לגימא גדולה. – ולנאטאשה היפה היתה עבודה גדולה לנקות את הבית. בכל החדרים עמד ריח חריף של עשן וסיגריות וטבק, ריחות של זיעת רגלים, בשר אדם ונקניקים. והיה צורך לפתוח את כל החלונות יום־יום כדי לגרש את הריחות הללו. החייל, הולובשקו המשרת שטף את הרצפות, ומנדיק עזר על ידי נאטאשה לסדר את הכסאות ואת השולחנות ושם את הצעצועים השונים והרבים במקומם. אחר הרעש, שארך שלשה ימים, נעימה היתה הדממה שבעתים. את התנורים הסיקו יפה והחום מלא את כל החדרים וגרם קורת רוח בלילות הקור והרוח. מצב רוחו של הבאטקו מרומם. כל כך הרבה כבוד וחבה הראו לו מבקריו הרבים. ונאטאשה שאפובל? כדאי להיות חולה, כדי לקבל טפול מידיה הרכות והענוגות ולפרס מיוחד – את נשיקותיה, היא משמשת אותו כל היום ובערב יושבת על ידו, ואצבעותיה מפזזות על לחייו, על ראשו; ומגע ידיה משתיק את כאבו וממתיק לו את צערו. קרבתה אליו, נשימותיה, הנושבות על פניו, ריח שערותיה ולטיפותיה – כל אלה מעוררים בקרבו הזיות אופיום וחשיש, והוא רואה לפניו עולמות של דמיונות, מחזות נהדרים. מה טוב לו ומה שמח הוא על הנצחון שנצח. עזבה נאטאשה את המנוול פבליוק השכור ועברה אליו. טוב ויפה לו מאד. הוא שוכב על הדרגש הרך מכוסה שמיכת צמר רכה, והיא יושבת על שרפרף קטן לרגליו וראשה על לבו. ידו מחליקה את שערות ראשה הרכות כמשי ומשם היא גולשת למטה אל לבה הרוטט, מוליך ומביא אותה על חלקת גבה ומדגדג אותה. והיא מתרפקת עליו ומתפנקת כחתלתול נוכח השמש.

ועוד יש לו בריה אחת בקרבתו, שהיא לו לשעשועים ולעונג, – זה הוא מנדיוק שלו. הוא מאמין בכוכבו עתה יותר מאשר תמיד. מנוול זה, פבליוק, חשב לאבדו מן העולם, והנה יצאה לו טובה תחת רעה. את מנדיוק רכש לו דוקא בזכותו של אותו המנוול.

– הי, מנדיוק, איכה? בוא הנה! – הוא קורא לו. ומנדיוק נכנס, כשהוא מסורק יפה, לבוש חולצה חומה הדוקה לגופו ופתיל שחור עם פיפים חוגר את מתניו.

– שב, מנדיוק, ליד שנינו ונהיה שלשה. “אלהים אוהב את השלושה”. הנך נמצא בביתו של הבאטקו, ועל־ כן חיב אתה לדעת מה זאת “סאמוסטינו אוקראינה”,מי זה פטליורה ומי זה הבאטקו, בא־ כוחו. שמע את הלקח, שאתן לך ב “קטחיזם” וידעת את עקרי אמונתנו. וגם את, נאטאשה, תשמעי, כי גם את אינך יודעת כלום בענינים אלה.

והוא מרצה באזני נאטאשה ומנדיק הרצאה מפורטת בסוגיה ששמה אוקראינה העצמאית. דרור מחלט בלי כל צמצום והגבלה, שהיא נחלת “הקוזקיות החפשית” מדור־דור. והוא מסיים את הרצאתו בהצהרה ברורה ומפורשת ובחשיבות גדולה שעושה רושם ”אנו ה“זאפורוז’ים” לא נוותר על הדרור לעולם ולא נהיה כפופים ונכנעים למוסקבה. מוכנים אנו כולנו להערות את נפשנו למות. עם פטליורה נלך ונשחרר את אוקראינה. אנו נראה למוסקובים"…

וכשהוא מתחיל לדבר על אוקראינה הגדולה והרחבה עם שדותיה וערבותיה המשתרעים לרחבי אין קץ, על אגמיה ונהרותיה, עולה על לבו זכר הדניפר הרחב והיפה והשוניות שבו. בעיניו נצתה אש ואכסטזה שורה עליו. הוא מתחנן לנאטאשה שתשיר את שירו של שבצ’נקו, גדל המשוררים בעולם, יוצרו של ה “קובזאר” הקדוש, זהו ספר התהלים של העם האוקראינאי.

– שירי, נאטאשה היקרה, את השיר ותחיי את נפשי – הוא מתחנן אליה. מושך את ראשה אליו ונושק לה הרבה נשיקות – אני רוצה לבכות מרוב אושר ומרוב געגועים לאוקראינה שלנו ולדניפר שלה, שבמימיו הרחבים שטתי בלילות סהר בסירה ושרתי. שירי, שירי, כי נפשי תכמה אל נהר נפלא זה.

ונאטאשה שומעת בקולו ושרה בקולה העצוב והדק, המתאים מאד למלים ולמנגינה וברגש רב, והוא מלוה אותה בקולו הטנורי:

" שואג ונאנח

" דניפר הרחב.

" רוח זועפת

" מרכינה ערבות

" מרימה שיאי־גלים…

עיני שניהם מתלחלחות. מרוב התרגשות הם מחבקים זה את זו. לחי אל לחי נצמדת וגוף אל גוף נלחץ מתוך אהבה־תאוה, תאבון־רעבון.

מנדיוק מסב את עיניו הצדה.

– קרא, מנדיוק, את הקוזבור; למד את שבצ’נקו שלנו; שנן את שיריו ושיר את מנגינותיו, ואהבת לאוקראינה כמוני. אז תלמד ותשיר יחד אתנו את ההמנון שלנו:

" עוד לא מתה אוקראינה

" כל עוד חיים אנחנו"…

והוא מוכרח להצטרף אל שניהם ולשיר אתם ביד: “שואג ונאנח דניפר הרחב” ו“עוד לא מתה אוקראינה” ולהבטיח לו שיקרא את ה “קובזאר”, אף על פי שהוא מתקשה מאד בקריאת המלים ובפרושן.

איש מוזר הוא הבאטקו – חושב מנדיק – אינו מבין אותו. למה דבק בו כל כך לאהבה אותו? הוא אינו נותן לו לעזבו אף לשעה אחת. בקושי הוא מרשה לו ללכת לבקר את דודתו. למה הוא לו בכלל? אין אפילו בשבילו עבודה הראויה לשמה. הוא מבטיחו כי לכשיבריא יתן לו עבודה ויגדלהו וינשאהו. לפי שעה הוא מתלבט סתם כך. שולחהו בשליחויות שונות. אוהב לשוחח אתו. בערב, כאשר נאטאשה עוזבת אותו, הולובושקו הולך לו לישון באגף שבחצר, אז גם הוא, מנדיק, רוצה להפרד מאדוניו וללכת לישון בחדרו שייחד לו, אך הוא מעכבו.

– שב אתי עוד, מנדיוק. הלילה הוא ארוך. אל תעזבני. ירא אני את הלילה, את הבדידות ואת השעמום. שב וספר לי דבר־מה מהכתוב בתורתכם. הלמדת את התורה?

מנדיוק ממלא את רצונו ומספר לו כמה ספורים, שלמד מפי בן־שלום והדסה. מספר לו את תולדות יעקב, מכירת יוסף, תולדות משה וגאולת עם ישראל ממצרים, מתן תורה.

– ועוד? – דורש הבאטקו.

ומנדיק מספר לו עוד על מלחמות, שנלחם יהושע עם שלושים ואחד מלכים, כבוש הארץ וחלוקתה.

– עוד, עוד –

והוא מספר לו עוד על גזירותיו של אנטיוכוס הרשע, על חנה ושבעת ילדיה.

– בראווא! מולודצי ריביאטא! (הידד, בני חייל הילדים! ) ושירים אתה יודע? אך שירים נוגים הצובטים את הלב והדולים דמעות מתוך הנשמה. היודע אתה כאלה?

אז ישיר מנדיק באזניו שירים מ“שולמית” ומ“בר־ כוכבא”. מאד מוצא חן בעיני הבאטקו השיר: " אונטער דיין וויגעלע שטעהט א גאלדען ציגעלע" ( תחת ערשך עומד גדי־זהב ) והוא דורש ממנו שישיר אותו עוד פעם ועוד פעם. זהו הנגון הצובט את לבו. אמנם גם ליהודים יש שירים נוגים, והוא לא ידע. אך היש להם גם שירי תחיה והמנון?

– יש ויש!

ומנדיוק קם על רגליו ודורש מאת הבאטקו, שגם הוא יקום על רגליו ושר בעוז ובגבורה:

“תחזקנה ידי כל אחינו המחוננים”.

הוא דורש ממנו את פרוש המלים, ומנדוק מבאר לו.

ולבסוף הוא שר לו את " התקוה".

– כך הוא ואנכי לא שמעתי עד היום ולא ידעתי! – קורא הבאטקו – ממש כמו אצלנו:

"עוד לא מתה אוקראינה

"כל עוד חיים אנחנו ".

הוא מפהק כילד בערב. הגיעה השעה לישון.

חושך ושקט בבית שבתוך גן הדובדבנים. נרדם הבאטקו, ישן מנדיוק. דממה.

 

פרק שנים עשר: מאסר ושחרור    🔗

הדבר היה מיד אחרי פורים.

שר החורף נתק את הכבלים, שבהן רותקו המכשפות שבירכתי צפון ליד ים הקרח – והן התפרצו בזעם וברעש, בהשתוללות ובמשובה; הוציא סופות מבית כלאן – והללו הציפו את העולם במבול של שלג. הילילו הרוחות בחשכת הלילה; בכו הסופות, נעו העצים בגנים וברחובות, שרקו וכפפו את ראשן; שקשקו בענפיהם הערומים זה בזה, בעצמות־ שלדים. זמזמו עמודי הטלגרף, מחוסרי עבודה זה כמה זמן. שריקות יללה עולות מהמעשנות כקול יללת אלפי חתולים בלילות אביב וגדרות נהרסות ונופלות. תעתועי שר החורף האלה הטילו פחד זועה לא רק על תינוקות בעריסותיהם, כי אם גם על אנשים באים בימים. כלם הסתתרו בחדריהם עוד מראשית הערב וייראו להראות בחוץ, בחשבם, שבא קץ העולם וחורבנו הנה החל. אף בעלי־החיים הרגילים לכל מיני זעזועים במזג האויר, גם הם הסתתרו הפעם במקומות סתר מפני סערת הטבע. כלב לא נבח, פרה לא געתה ואף תרנגול לא קרא. בלילות כאלה בוחרים להם שודדים ורוצחים להפיק את זממם. חותרים מחתרות תחת גנזי הממשלה במרכז העיר, חומסים והורגים ואיש לא ישמע את שועת הקוראים לעזרה. ואש כי תאחז בלילה כזה באחד הבתים, פעמוני הכניסה ישתקו, כי המצלצל יתעצל ויירא לגיח ממקומו. ואם יצלצל, איש לא יבוא לכבות את הבערה. ומי ישמע בלילה כזה את הרעש שקם באותו הבית, העומד בגן דובדבנים בקצה העירה, הנשקף על פני הדניסטר, העטוי אפלה, ולדעת את הנעשה שם? לאושר כלם היתה סופת שלג זו נשימתו האחרונה של שר החורף ובסוף האשמורה השלישית תש כחה. נשבה רוח מערבית, שהסיעה את העננים מלמעלה. נשאר רק רקוע עננים דק שקוף, שמבעדו נראתה שמש מקומטת, מעושנת. נתרכרך השלג ונשקע; ובדרוך עליו רגל נעשה לבליל עכור ומים נתזו ממנו. מקצות הגגות נזלו, טפטפו טפות מי שלג כמתוך דלי מנוקב. ואחר־ כך בגבור היום נהפכו הטפות לקלוחי מים… כמו מתוך חבית מנוקבת.

הראשון שבא אל אותו הבית היה שליח מטעם ה“שטאב”. הוא הביא בידו תיק מלא תעודות חשובות, שהיו זקוקות לחתימתו של הבאטקו. מצא לפניו השליח פתח פתוח. נכנס וראה אי־סדרים בחדרים. נעלים, בגדים ונירות מפוזרים על הרצפה המלוכלכת והמרופשה. עמד תוהה ומשתומם. נכנס לפני־ולפנים – המטה ריקה, פרועה, הכרים והשמיכות על הרצפה, שלוליות מים עכורים משלג שנמס וסימן חיים אין בכל הבית. בחדר־ האוכל בקבוקים ריקים, פכים וכסאות הפוכים… הלך השליח ומסר לשולחיו את כל מה שראה בדירתו של הבאטקו. מיד באו, בדקו, חקרו את פי האנשים שבסביבה, אבל מאומה לא העלו בחקירתם. לא סימן ולא עד ראיה או שמיעה.. השלג העמוק כסה על עקבות האנשים, שהשתתפו באותו המאורע, ועל כן לא ידעו החוקרים לאיזה צד יכוונו את החקירה. היה הדבר לפלא בעיני כל ולחידה סתומה. מי הם הנועזים, שמלאו לבם לעשות מעשה נועז כזה, לשלוח יד בבאטקו הנורא על כל סביביו ולאן נעלם? ומנדיוק איהו? חפשו את נאטאשה שאפובל ומצאוה בכפר בבית הוריה. היא נסעה שמה יום לפני המאורע. היא נדהמה, בשמעה שהבאטקו נעלם. וגעתה בבכי. והולובשקו שוכב זה יומים בבית החולים. סוס אדוניו בעט בו בשעה שגרר אותו לנקותו ולצחצחו, והוא נפל למשכב ואינו יודע כלום.

בעירה פחדו לדבר במאורע המוזר, ודאגה קננה בלב התושבים, פן ישמש המאורע תאונה לפטליוראים להתגולל עליהם. הדודה דבורה התעלפה כמה פעמים. שפכה דמעות על בן אחותה שאבד. ספרה לכל את אסונה הגדול באבוד מנדיק.

– מה אענה לאמו, כשתבוא לדרוש אותו ממני? הלא אני ערבתי אותו, למה לא שמרתי עליו?

נחמוה האנשים והבטיחוה, שהשלטונות לא ינוחו עד שימצאו את הבאטקו וממילא ימצאו את מנדיק. ואמנם כעבור ארבעה ימים לאחר המאורע נמצאה האבדה. שני האבודים שבו בריאים ושלמים, אך לא בזכות השלטון ומאמציו, כי השלטון בעצמו נמס והיה כשלג, שירד לפני ארבעה ימים, שהשאיר אחריו בוץ ומי מדמנה.

באותם הימים חדרו שמועות לעירה, שהבולשביקים הולכים וכובשים את אוקראינה ובהרבה מקומות הנחילו את צבאות הדירקטרויום אבדות עצומות. חילות פטליורה התנונו, התפרקו והיו ל “באנדות” ל “פרטיזנים”, לחבורות שודדים, שהפילו את חתתם על היהודים ועשו בהם פרעות. השלטונות נחלקו לרשויות רבות ורבו והתקוטטו זה בזה; יד הבולשביקים רוממה והם מגרשים מפניהם את הבאנדיטים וכובשים מהם את כל החזיתות. היהודים, שעיפה נפשם להורגים, שמחו לשמועות אלה; אף־ על־ פי שלא ידעו עדין את מהותו של השלטון הבולשביסטי ומה יביא להם הוא. כל אחד חשב בלבו: יהיה מה שיהיה, ובלבד שיהיה אחר. שרידי הפרעות באו לאניפולי וספרו, כי ממקומות רבים כבר יצאו הפטליוראים ושם מחכים לכניסת הבולשביקים. עכשו הגיע התור לאניפולי וגם מתוכה יצאו השודדים. ובהעלמם שבו הבאטקו עם כלתו נאטאשה ומנדיק עמהם. לביתו של הבאטקו לא הלכו התושבים לשאול את פיו מה קרה אותו, אך לביתה של דבורה נהרו רבים. כל אחד חפץ לראות את מנדיק בעיניו ולשמוע מפיו ממש את הדבר המאורע המופלא. דבורה עלזה ושמחה ופניה קרנו. היא קראה הלל לאלהים.

ישועת ה' כהרף עין – פגשה בשמחה את הבאים לביתה. ביניהם הרבה אנשים חשובים ונכבדים – תשמעו ותדעו. פלאי פלאים. אלף לילות ולילה.

שני ימים לא יכול מנדיק לעזוב את ביתו, כי צרו עליו ובקשו ממנו, שיספר להם הכל. הם לא יאמינו לאיש, רק למה שיספר הוא. והוא מוכרח להתחיל כמה פעמים את הספור מראשיתו. והשומעים לא נלאו משמוע.

וזה מה שספר להם:

באותו הערב, כשהתחילה הסופה הנוראה באו אל הבאטקו שלשה אורחים חוחולים ב“פפאחות” ומסרו לו פריסת שלום מאת אחד מידידיו הנאמנים ואחיו לעבודה בגדוד “היער השחור”. הוא קבלם בסבר פנים יפות כדרכו תמיד והזמינם לסעודת הערב. ארבעתם אכלו ושתו הרבה. משקאות חריפים הביאו האורחים אתם. והוא, מנדיוק, עמד עליהם לשרתם, כי הולובושקו היה חולה. הם נתנו גם לו לשתות, אך הוא עשה את עצמו כשותה ואת ה“נסך” שפך באין רואים. כולם היו מבוסמים כנוח ולוט יחדו, ונשארו ללון. נרדמו בבגדיהם ומגפיהם באותו החדר כל הספות, והבאטקו שהיה גם הוא “מלא”, נכנס נשען בזרועות מנדיק לחדרו, צנח על מטתו ומיד השמיע נחרה. אז הלך גם הוא לחדרו ושכב. בלילה הקיץ משנתו מחמת קור חזק, שנשב עליו, ומידים גסות שטלטלוהו ונשאוהו החוצה. פקח את עיניו וגושי שלג נפלו עליהן. הרים צעקה – וסטרו על פיו וסתמו אותו בסמרטוט. אלמלא נחיריו, היה נחנק בודאי. גופו פרפר, אך הידים אחזו בו, כמו בצבת. נדמה לו שמת ונושאים אותו לקברו. והנה השליכוהו כאלו לתוך כלוב ודלת נסגרה אחריו. בנפלו לתוך הכלוב הרגיש בדבר רך. משש בידיו ונוכח, שאתו בכלוב נמצא עוד בר־ נש אחד. נשמע קול זרוז לסוסים וצליפת שוט – והכלוב זז ממקומו, התחלק התגרד ברגבים ובערמות השלג, והוא והפלאי בפנים טולטלו מצד אל צד ונתקלו זה בזה.

– חציי ישבתי וחציי שכבתי – המשיך מנדיק את ספורו, – נשען על שכני שאלתי את נפשי: למה הביאוני לתוך כלא מטלטל זה? מי הוא אותו הנעלם הנמצא עמי? למה הוא שותק? אבל הרי גם אני שותק. הלשון בפי קהתה מפחד. לאן מוליכים אותנו ומה רוצים לעשות בנו? נבוכותי ונפוגותי והרהורי קפאו. אפשר שנרדמתי. שכני, כפי הנראה, ישן גם הוא, כי ראשו נשמט על שכמי. פתאם זז הראש וקללה יצאה מפיו: " לעזאזל, בן כלבה! " הכרתי שזהו קול אדוני. האפשר דבר כזה? כמה זמן נסענו לא ידעתי. אך הנה עומדים הסוסים, הכלוב נפתח ואל תוכו חדר קו תכול, שלפני עלות השחר. קראו הרבה תרנגולים. נשמעו געיות פרות ועגלות.

– צאו! – פקד קול של בר־נש גבוה, שעמד וחכה לנו.

הפניתי ראשי וראיתי, כי אמנם הבאטקו הוא זה. אני יצאתי ראשונה. הקיץ הבאטקו והתחיל גם כן גח מתוך עגלת־החורף. שערותיו היו פרועות, גלשו על מצחו וכסו את עיניו. פי כתנתו היה פתוח. פניו השחומים לאים, חורים. דומה היה לצועני, שהיין עברו. כנראה לא התפכח עדין מן היין, שהגיח אל פיו אמש ולא הכיר במצבו ובמקומו. אפשר ששמו סם־שינה ביינו, שבלבל את הכרתו. כשיצא מתוך עגלת־ החורף התנודד ונטה לנפל. אך אנכי לא נתתי למוט רגליו. גם אני הייתי כסהרורי ורגלי קהו מישיבה לא נוחה. אך התחזקתי. ראיתי לפני במרחק כמה בתים קטנים שקועים עד חצים בשלג. אם כן הננו בכפר. אבל מה שם הכפר ומה רחוק הוא מאניפולי?

– קדימה! – פקד עלינו שוב אותו בר־נש.

שלבתי את זרועי בזרוע אדוני והלכנו יחד כשני שכורים. התלבטנו בשלג העמוק עד הגיענו לחצר. שם חכה לנו עוד אחד, שהראה לנו בתנועת יד על צריף חמר, אשר גגו נשען על הקרקע ופתח פתוח בחלקו המשופע. הבטתי אל אדוני ולבי התכווץ. הוא התנועע כשכור גולם ונכנע כילד. נכנסתי אל תוך הצריף והוא אחרי. הדלת נסגרה. אפפוני חשך ודממה, כמו במעמקי שאול. היו שמה שקי תבן ונפלנו עליהם. שתקו האנשים בחוץ, שתקנו גם אנו בפנים. רק כעבור רגעים, ואולי שעות, שמעתי קול צרוד קורא אלי:

– מנדיוק, החי אתה?

– חי, אדוני.

– נפלנו בפח, פבליוק המנוול התנקש בחיי ולא הצליח, מפני שאלוהים עמדי בכל אשר אני הולך, הוא ידע שלא יצא חי מידי אם יתפש, והנה קדמני ולקחני שבי.

התברר דבר־ מה במוחי. הכל נתארגן על ידי אותה היד והכל בגלל אותה נאטאשה.

– אבל היתכן? – קראתי מנהמת לבי – רוצח זה, שהרג יהודי נקי מכל עון, רק משום שהתאוה לממונו ולבגדיו, התנקש גם בחייך והוא חי עדין! למה הוא רודף אותך?

– כן, מנדיוק. יתכן ויתכן. שומר עברה הוא לי בגלל נאטאשה זו שחזר אחריה. אך היא געלה בפרצופו הנבזה והלכה אחרי. זאת היא קנאה אחת. אך בלבו בוערת עוד קנאה אחת מזמן. שנינו נכנסנו לעבוד בצבא. אך עמדי היה אלהים בכל אשר פניתי ומצאתי חן בעיני כל השלטונות הגבוהים ועליתי מעלה. ןהוא המנוול השכור המטומטם וערל הלב נמצא תחת פקודתי.

– ואיך לא ירא לשלח יד במפקדו? איה המשמעת הצבאית?

– אל תשאל, מנדיוק, אנשינו כלם מקולקלים, פרועים ונאלחים. אין אלהים בלבם ואין מצפון. עדת מרעים וחבר בוגדים. אנו עומדים בפני הסוף. עם אספסוף כזה לא תשלט. פטליורה נכשל הפעם…

כשהגיע מנדיק בספורו למקום זה פסח על פרט חשוב אחד, שלא חפץ לפרסמו ברבים. ורק לדודתו ספר, בתנאי שגם היא לא תספר לשום איש, עד שיעלה רצון מלפני אדונו לפרסמו בעצמו. וזהו הפרט: פעם חלשה דעתו של אדונו, צמאה נפשו ליין לטבק וגעגועים לנאטאשה חזקו מאד. הוא דאג וירא, פן התנפלו גם עליה וחטפוה. האוכל שהורידו להם פעמים ביום היה גס, זעום ובלתי נקי. כל אלה הביאו אותו לידי יאוש, והוא פנה אל מנדיוק בשאלה, אם הוא יודע “ודוי”. מנדיק לטש עליו את עיניו.

– אל תתמה, מנדיוק. ימי הולכים וקרבים אל קצם ועל כן אני רוצה להתודות.

והוא גלה לו את הסוד, שנולד בפולטבה להורים יהודים, יראי אלהים. למד זמן־מה ב“חדר” וידע לקרוא ב“סדור”. עכשיו שכח אפילו את צורות האותיות. נשארו לו אילו זכרונות על החגים, ביחוד על ה“סדר” של פסח. את אביו אינו זוכר, כי מת עליו בהיותו ילד. אבל את אמו הוא זוכר היטב ולעולם לא ישכחנה. אהב אותה אהבת נפש בחייה ונושא אתו את זכרונה מאז שמתה. בכל פעם בהופיע פניה העדינים לפני עיני רוחו, תהמה עליו נפשו ולבו ירך. ואולם נער רע־לב היה תמיד והלך בשרירות לבו. היא סבלה הרבה עד שראתה אותו גומר את חק למודו בגמנסיה. טרחה הרבה ויגעה עד שהכניסה אותו לאוניברסיטה. אך לבו לא הלך אחר הלמודים. הסתבך עם בחורה אחת, בת כהן נוצרי, והתנצר. את האוניברסיטה עזב ונכנס לטכניון, כי אהב את המכניקה וכל מיני ספורט. התחבר לקבוצת אנרכיסטים והשתתף בהתנפלות של “העורב השחור” על שוטרים ועל עשירים. לפני פרוץ המלחמה מתה עליו אמו והוא קץ בחייו. התנדב לצאת למלחמה. נשלח לחזית המערבית. נלחם עם האוסטרים ועם הפרוסים. אחר־כך שלחוהו לחזית הרומנית. נפצע שם ונרפא. באה המהפכה. התעוררה התנועה האוקראינית. היו לו הרבה חברים בין קציני הצבא. ידע גם את פטליורה. נלחם בשורותיו. הצטיין ונעשה לראש. רבים אהבוהו, רבים יראו מפניו.

– עכשו אני כאן בבור זה וסופי לעבור לבור אחר, שיכרו לי בשדה. אמנם ראוי אני למיתת כלב, כי בגדתי בעמי ומריתי את פי אמי…

הוא החריש וכסה בידיו את פניו. נדמה שהוא בוכה.

– שמע נא, מנדיוק – אמר כעבור רגעים מספר – עוד בערב הראשון כשעמדת לפני חשבתי, כי אלהים שלח אותך אלי. צמאתי כל הזמן לקרבת יהודי, ועל כן שמחתי עליך ולא נתתיך לעזבני. האמנתי, שאתה תוכל להקל מעלי מעט את סבלי המעיק עלי. עתה הגיעה השעה, שתהיה לי להועיל. אם יהרגוני ואתה תשאר בחיים תעשה נא חסד־אמת והזכרתני לפני אלהים. הא לך את המפתח הקטן הזה. במטבח שלי מתחת התנור הגדול בתוך הקיר מימין טמון ארגז קטן. תוציא לבנה אחת ותמצא את הארגז. בו יש שתי קמיעות, ששמה אמי על צוארי ביום הולדתי, והן הצילוני מכל רע. שם גם תמונת אמי ותמונתי אני משנות ילדותי ומיום שהייתי ל“בר־ מצוה”. גם מכתבי אמי אלי גנוזים שם. בנרתיק שחור נמצאים גם תכשיטי זהב, ששמרתי עליהם גם בשעת דחקי. ובארנק יש מספר מטבעות זהב. איני זוכר כמה. זה כל רכושי. את התכשיטים תמסור לנאטאשה, אם היא בביתה. אני אוהב אותה והיא עניה, אין לה כלום. את הקמיעות תקח לך. את הכסף תמסור לרב ותאמר לו, שיזמין יהודי כשר ירא־ שמים, שיאמר “קדיש” לנשמה עניה של יהודי תועה ואובד בעולם. ובכל יום אחרון של פסח ידליקו נרות ויאמרו “קדיש” לנשמת אמי. זה יום הזכרון שלי…

מכאן ואילך המשיך מנדיק את ספורו לכל השומעים.

– אולם הבאטקו אינו יכול להיות שרוי הרבה זמן בעצבות. אחר דכאון רגעי באה לו התרוממות רוח ובטחונו בכוכבו עלה שוב.

– אתה תראה, מנדיוק, כי כוכבי עוד יזרח וינצנץ והמנוול פבליוק יעלה לגרדום. נחשה לי מנחשת מפורסמת בהיותי בהרי טירול, שאראה תמיד נקמות בשונאי. אהיה במצוקות רבות ואצא מהן בכבוד. עד הזמן האחרון נתקימו נבואותיה וגם הפעם אנצל.

ואמנם תקותו לא נכזבה. לפני יומים נכנס אל הצריף “קצפּ” זקן, שב ועבדקן והשאיר אחריו את הדלת פתוחה. התפרץ אל הבור פס אור שמש אביב וזרם אויר רענן עם רוח קלה. הדבר היה לפלא. מה זה קרה פתאום?

– צאו לכם מבור השבי! – קרא הזקן בקולו הרחב.

– מי אתה? – שאלהו הבאטקו.

– אני בעל־ הבית הזה ובעל החצר. ראש הפלוגה, או ראש חבר השודדים, שהתאכסן כשבועים בכפרנו, הטיל אימה על כלנו. לפני יומים יצא מכאן. אמר שישוב ולא שב. הלילה נעלמו גם אנשיו שהשאיר כאן. לא נשאר מהם אף אחד.

– ולמה ברחו? – שאל הבאטקו.

– השד יודע אותם – ירק הקצפּ – הבוקר נכנסו לכפרנו פרשים אחדים עם סרטים אדומים. אומרים, שזהו החלוץ של הבולשביקים. הם שאלו, אם יש כאן פטליוראים. שודדים שכמותם! שמעתי אמש הם מתלחשים ומתנכלים עליכם להמיתכם. איימתי עליהם, שאקומם את כל הכפר נגדם, אם יעשו כזאת. עתה צאו ולכו לכם בשם אלהים.

– לא נצא מזה – אמר הבאטקו מתוך החלטה גמורה, שהפליאה גם את הקצפּ וגם אותי.

הקצפּ התחנן אליו, שלא יביא אסון עליו ועל משפחתו, כי באשר יודע הדבר ל “אדומים”, שאנשים כלואים בחצרו, יאשימו אותו, שידו היתה עם הפטליוראים וישימו עליו חטאת.

– לא נצא ודי – חזר הבאטקו על סרובו – ואתה זאת עשה ותציל את נפשך. לך אל ראש הפלוגה, שבאה הנה, ותאמר לו, כי הקומנדנט הפליוראי תפש שני אנשים חפים מפשע ורק מתוך חשד שהם בולשביקים שם אותם בסוהר. השאר יבוא מאליו.

לפני הצהרים נפתחה שנית דלת הצריף לרוחה. נכנס בן־אדם צעיר גבוה במכנסי גליפה ובמעיל פרנטש, והוא מזוין. אחריו נגרר הקצפּ, שנשא את כובעו בידו.

– צאו נא אלי – פקד הצעיר.

הבאטקו קם וצעד ראשונה בכבדות לקראת הנכנס. פתאם עמד מלכת. פניו נשתנו. והוא הביט ישר אל פני הצעיר. גם הלז הטביע עיניו בבאטקו רגע עמדו איש מול רעהו מתוך מתיחות. בבת אחת התפרצו מפיהם שני שמות:

– סריוז’ה!

– גרישא!

ושניהם נפלו איש בזרועות רעהו. חבקו ונשקו זה את זה לתמהון לב מנדיק והקצפּ.

אלה היו שני חברים מילדותם, בני עיר אחת ותלמידי בית ספר אחד. שניהם סטודנטים באוניברסיטה אחת. אך המלחמה הפרידה בינים, כי שלחו אותם לחזיות שונות ולא שמעו ולא ידעו איש על אחיו מאומה. עוד לפני תום המלחמה נצטרף גרישא לבולשביקים ונלחם נגד הדירקטוריום. וכך נתגלגל לכפר זה. ופה בצריף נפגשו שניהם שוב.

– כיצד באת הנה? – שאל גרישא את סריוז’ה – רב לך שבת בבור אפל זה. נלך לדירתי ושם נדבר. וזה הצעיר מי הוא? – שאל בראותו את מנדיק העומד מאחורי גבו של חברו.

– זהו אחי לצרה – ענהו סריוז’ה – אתי יחד התענה ואתי יחד יוסיף לעבוד. נאמן ומסור לשלטון המועצתי יהיה כמוני. הוא זריז ומועיל, גילה את פרצופו של פבליוק השודד, שהרג יהודי וירש את רכושו. והוא שגילה, ששודד זה התנקש גם בחיי. לעולם לא אשכח לו את חסדו זה.

– אם כך הוא הדבר תתפור לך, צעיר, סרט אדום זה לשרוולך ויכירו בך, שאתה שייך למחננו – אמר לו סריוז’ה. נתן לו סרט אדום, וזרז ברעהו, שימהר לצאת עמו, כי יש לו עוד עבודה רבה היום.

שלשתם עזבו את החצר. והקצפ עומד ומביט אחריהם בלחצו את כובעו על חזהו.

 

פרק שלושה עשר: פסח אדום    🔗

רטט לבו של מנדיק בקרבו אל בית בן־שלום. מאורעות חייו באניפולי הנם כל כך רבים, פתאומים ומהירים. שוטפים הם באיתנות זה אחר זה עד שהוא מאבד את חשבון שטף הזמן. מתי היה בפעם האחרונה בבית זה? מתי דברה אתו הדסה ואמרה לו, שהם עומדים לעזוב את העירה? מתי הסתבך בענין פבליוק הרע? הוא תועה ביער סבכים ואינו מוצא את עצמו. הוא יעלה אל הדסה, ישב אתה הפעם יותר מן הרגיל. יש לו הרבה מה לספר לה. היא בודאי לא תאמין לו. היא תחשב, שהוא מספר לה מפרי דמיונו, או מעשיות שקרא מתוך איזה ספר. אבל כל זה הלא אמת ונכון. בו היה המעשה. אגב, מה הוא עכשו? נושא הוא עליו עדיין מדי פטליורה וסרט אדום בכיס. דומה לו שלא ראתה אותו הדסה עדיין במדים אלה. חבל שאבד לו הכובע בשעת המהומה. גם סוסו איננו. מי לקח אותו?

מתוך הרהורים אלה עלה על המדרגות. התפלא על הריח הכבד העולה באפו בה במדה, שהוא מתרומם על המדרגות. הריח מכביד על נשימתו, ריח של שטף עזים וגללים, המביאו לידי עטישה תכופה וחזקה כזו, שעל ידה מוכרח הוא להפסיק את עליתו. מתעטש ארבע, חמש פעמים. מחפש את מטפחתו בכיסים ואינו מוצא אותה. שכח, כנראה, בבית. לא נעים לבוא ככה לפני הדסה והוריה. כשהגיע אל המדרגה העליונה התפלא, בראותו עדר שלם של עזים שחורות ולבנות, בעלות קרנים וזקן ובלי קרנים. גם תיש ביניהם. כולם רובצים על המרפסת הזרועה כולה גללים, והתריסים והדלתות לבית סגורים. הבית כאלו נתעוור. עפעפיו הורדו ונסגרו… העזים והתריסים הודיעו לו, שבן־שלום ומשפחתו עזבו את ביתם ואת אניפולי. מה חשבה הדסה בעזבה את העירה מבלי שתפרד ממנו? עם מי ישוחח עתה ולפני מי יגלה את לבו? נתיתם שוב, נתגלמד. חשכו עיניו וכאב לבו.

עצוב־רוח ירד מהמדרגות. היה בעיניו כאילו גרשוהו משם. ראה ילדה כבת שתים־עשרה עומדת לפני דלת ביתה בקומה התחתונה והיא הדיוטה במקצת וכבדת־פה. החליט לשאול אותה, מתי נסעה מכאן משפחת בן־שלום, מתוך תקוה רפויה, אולי השאירה הדסה בשבילו פתקה, או דברים בעל־פה. הילדה ענתה לו בשחוק אוילי:

– אין בן־שלום, הייטא! אין הדסה – הייטא!

ברוח נכאה ובמחשבות נוגות שרך את דרכו לבית שבגן הדובדבנים לדעת, מה היה לסרגייב ולדבר עמו. הרי במצב משונה הוא נמצא עכשו ואינו יודע בעצמו מה ומי הוא. נפגש במקרה עם הבאטקו, נכנס אליו לעבודה, והוא למדהו תורת פטליורה, שינן לו את ההמנון “עוד לא מתה אוקראינה”, “שואג ונאנח דניפר הרחב”; נתן לו מדים וסוס, שינה את שמו למנדיוק. עתה כשסרגייב איננו עוד באטקו ופטליורה ירד מגדולתו – מה הוא, מה שמו ומהיכן יתפרנס? בכפר הביע סרגייב את תקותו באזני גריגורוב, שהוא, מנדיק, יהיה מסור לשלטון המועצות כמוהו. האומנם בולשביק הוא סרגייב? מאימתי? בריגורוב נתן לו סרט אדום – הזאת היא כל התורה? ומה יהיה מעשהו להבא? היפול שוב למשא על דודתו? על כל אלה ידבר עכשו עם סרגייב. רוצה הוא לברר את מצבו. אך למגנת לבו מצא גם את דלת הבית ההוא נעולה. איה סרגייב? העזב גם הוא את העירה ולא הגיד לו כלום? הקרקע תחת רגליו מתמוטטת ונשמטת והוא תלוי בין השמים והארץ ואיננו יכול למצוא מעמד לרגליו. כולם עזבוהו – וחייו ריקים, חסרי כל תוכן. לאן יפנה עכשיו ומה יעשה? אין אפילו לפני מי לשפוך את לבו ועם מי להתיעץ.

סר וזעף שב הביתה. מתוך צער כבוש סיפר לדודתו, שמצא את דירת בן־שלום סגורה ועדר עזים רבץ על הגזוזטרא. הדודה אמרה, שהיא כבר שמעה, שהם עברו לגור בקרפובה.

– גם חכם עלול לעשות מעשה שטות. למה ייראו לספר לי, שהם רוצים לעזוב את אניפולי? וכי הייתי מגלה את סודם לאחרים? כל העירה יודעת זאת – אמרה דבורה נעלבת מהנהגת בן־שלום.

מנדיק שכב לישון בשעה מוקדמת. נרדם ושכח מעט את צרותיו. בבקר לא חפץ להשאר בבית. נמאסו עליו כל אלה הרודפים אחרי חדשות ועוד מוסיפים לבוא אליו לשמוע מפיו את המאורע. בטלנים, רודפי רוח. לא יכול למצא לו מקום. צר היה לו העולם. מוחו מטומטם ומשותק. אחר הצהרים אורו עיניו בראותו את נאטשה שאפובל היפה, ישרת הקומה ודקת הגיזרה, באה פתאום אליו הביתה. שמלה לבנה מרוקמת ציצים כחולים מסביב לשולים, חולצה כזאת עם צוארון הדוק ומגבעת קש רחבת שולים לראשה וריח עדין של מי בושם הכניסו לתוך הבית הקטן את בשורת האביב. תום פניה הילדותיים הרנין את לבו. רץ לקראתה בחיוך ובסבר פנים. עמד לפניה כעבד לפני אדוניו הטוב והוא כולו קשב. היא ספרה לו, שסרגייב היה בבית הוריה בכפר וספר להם, את כל אשר קרם. הבוקר שבו שניהם והוא מבקש ממנו שיכנס אליו הערב.

– אינו יכול להיות בלעדיך – ספרה לו בחיוך – בכל פעם הוא מזכיר את שמך ומתגעגע עליך.

נעם לו מאד לשמוע את הדבר מפיה והבטיח לבוא הערב. הוא הלך עמה ללוותה. אחר שנעלמה מעיניו חזר לחדרו והריח את אויר החדר. נדמה לו, שעדיין נודף הריח הנעים בחדר ומרחפת בו הרוח העדינה, שהשאירה אחריה. בכליון עינים חכה לערב שיבוא. ובראותו את השמש שוקעת בתוך גוש עבים, שנערמו בפאתי מערב, שם פניו אל הבית שבגן הדובדבנים.

שמח ובמצב רוח מרומם פגש אותו סרגייב. פשט אליו את ידו ואמר לו מתוך חגיגיות:

– ברכני בברכת מזל־טוב. אני ונאטאשה בעל ואשה… אתמול חגונו את חתונתנו בכפר במסבת ההורים – והוא חבק את נאטאשה ונשק לה שלש נשיקות.

מנדיק נבוך. ידיעה זו לא שמחה אותו. משום מה כעס על סרגייב. אך מפני הנמוס מלמל דבר־מה כעין ברכה. נאטאשה כבדה אותו במיני סוכריות מסופקות.

– עכשיו שב ונשוחח מעט מתוך כובד־ראש – אמר לו סרגייב – אם אתה חושב, שנתק הקשר בינינו אינך אלא טועה. אמנם יבואו שנויים חשובים ביחוסנו ובתנאים, שבהם נחיה; אבל תדע שאינך בן־חורין לעצמך. על זה אני רוצה לדבר עמך.

וסרגייב הודיע לו, ששמו מעתה יהיה לא מנדיוק, אלא חבר מנדלייב, ולו יקרא פשוט חבר סרגייב. כל הנשבעים והנאמנים לשלטון הבולשביקים חברים הם. מעתה ולתמיד שייכים הם שניהם לאותו המחנה הגדול, הנקרא “הצבא האדום”, שתעודתו הגדולה היא לשחרר את הפרולטריון הבין־לאומי מכף העריצות ולגאול את העולם מעול הקפיטליזם ומצפרני הבורגניות. צבא זה נקרא להביא את המהפכה הסוציאלית לכל העולם. הוא יצית את אש המרד בכל חמשת חלקי התבל ודגלו האדום יביא שלום וברכה לצריפי הדלים והאביונים – ומות והשמד לגאיונים השוכנים בארמונים. את נאומו הנלהב סיים בפנותו אל מנדלייב:

– כן, מנדלייב, בך בחרתי, שתהיה נושא־כלי. אני חושב עליך גדולות ואתה שכח את העבר, כי אנו אנשי המחרת. ענני: המוכן אתה להשאר עמי ולהיות על ידי? ראה, אני נותן לפניך שתי דרכים – להיות מכניע ומנצח בכח דגלנו האדום בהנהלת מנהיגינו לנין וטרוצקי, או לעמוד תחת הדגל הלבן ולהיות למרמס תחת רגלי המהפכה הגדולה, העולמית.

מנדיק לא הסיר את עיניו הפקחיות מעל פני סרגייב והשתומם לשמוע מפיו דברים שהיו ההיפך ממה שהשמיע באזניו לפני שבועות אחדים, בהיותו עדיין שליט מטעם פטליורה. אז היתה אוקראינה משאת נפשו, פטליורה–המשחרר הגדול והמוסקובים חמסנים. עתה – המהפכה הסוציאלית העולמית, לנין וטרוצקי גואלי האנושיות, ושם אוקראינה העצמאית ופטליורה לא יזכרו ולא יפקדו עוד. לאחר שהלז גמר את דבריו ענהו:

– כן. מוכן אני להיות על ידך. אך לא כדי לצחצח נעלים ולשטוף כוסות, שמהן שתו סמוגון. רוצה אני באיזו עבודה ממשית.

– סבלנות, חבר מנדלייב. חכה דום מתוך אורך־רוח. עכשו נשארתי גם אני לפי שעה, כפי שהנך רואה, דל וריק. הכל שודד ולוקח מביתי. באופן זמני אין גם לי עבודה ואין במה להתקיים. אך אתה תראה את אשר יהיה בקרוב. מחכה אני רק שיבוא הנה גריגורוב. כל אדם צריך להכיר את מקומו וזמנו ולמצוא את עצמו בתוך המאורעות והסביבה. לעת־עתה שוררת אנרכיה בכל ועלינו לכלוא את הרוח הזאת וליצור שלטון מקומי חזק והגנה לעירתנו עד אשר יוכל השלטון המרכזי לבוא לעזרתנו. בענין זה תצטרך אתה לעזור לי. לך כנוס לי למחר בערב את הרב ואת החזן עם השמש של בית הכנסת ועוד שנים, שלשה מראשי הקהל. תאמר להם שהחבר סרגייב צריך לדבר עמהם בענין חשוב ורציני.

שב מנדיק הביתה ומסר לדודתו את תוכן שיחתו עם סרגייב ואת השם החדש שנתן לו.

– אצלנו נהוג שמשנים את השם רק במקרה של מחלה אנושה, רחמנא לצלן – אמרה דבורה וצחקה – אבל למה הוא משנה את שמך זו הפעם השניה?

– ודאי יש טעם לדבר והשם גורם הרבה – אמר מנדיק – אך לא זה העיקר. עלי להחליט אם להדבק בסרגייב וללכת אחריו, או לעזבו. ובעקב זה עומדת השאלה, אם להצטרף אל הבולשביקים או לא?

דעתה היתה, שבין כך אין לו מה לעשות. ועל כן אל יפסיק לעת עתה את הקשר עמו. בנוגע לבולשביזם אין איש יודע מה טעמו וריחו. אך חלילה לו להיות קומוניסט. הללו כופרים בעיקר ואין דבר קדוש בעיניהם.

ומנדיק הלך אל הרב למסור לו את הזמנת סרגייב. שמח הרב בראותו את מנדיק. גם לאזניו הגיעו כל השמועות על אודותיו ועל הבאטקו שאבדו ונמצאו. ומכיון שזה נזדמן לביתו רצה לשמוע ממקור ראשון את כל הענין. מנדיק נענה לו ברצון וסיפר כל דבר על אפניו. הרב שמע בענין רב את ספורו.

– הלא אמרתי לך, כי האלהים משלם לעושי רעה כרשעתם. דם נשפך חנם צועק מן האדמה.

– אבל הרשע לא נתפס עדיין – קרא מנדיק.

– אלהים ארך־אפים – הרגיעו הרב – נקה לא ינקה. יבוא היום. מידי הקדוש ברוך הוא לא יתחמק.

כשמסר לו מנדיק את הזמנתו של מי שהיה באטקו, ניטלה ממנו ההנאה שנהנה מספורו של מנדיק. כי היה פחדן מטבעו וירא תמיד מפני כל שוטר ופקיד וכלל זה נקט: “אל תתודע לרשות”. הוא חקר את מנדיק, אולי יודע הוא לשם מה הוא מזמינו.

מנדיק הבטיחו, שאינו יודע והרגיעו, שאין לו לפחד מפניו, כי הוא איש טוב. בודאי יש לו דבר־מה לדבר עמהם בעניני העירה.

בערב, אחר תפלת מעריב, התאספו המוזמנים לבית הרב והתחילו דנים בהזמנה זו. רצו לברר לעצמם, מי הוא המזמין עכשו לאחר חלוף שלטון פטליורה ושלטון אחר אינו עדיין במקומו. מה כחו של בן־אדם זה וכיצד לדבר עמו? היתה אפילו הצעת מרד, שלא ללכת אליו מפני שלא ידוע ערכו. אם יש לו צורך, יבוא הוא אל הרב. ואולם לאחר עיון בדבר החליטו מכיון שהוא מעיז, סימן שיש לו על מה לסמוך. ויש לוותר הפעם, כי מי יודע, מה ילד יום? דממה זו שבאה אולי מבשרת סערה גדולה. ראתה העירה בנפול הצאר, בהעלם קרנסקי, ברדת ההטמן, בכשלון פטליורה. עתה מדברים על הבולשביקים. מה הוא מין זה ששמו בולשביק, המזדהה עם השם קומוניסט? האכרים אומרים, שהקומונה היא מין חיה מכושפת, שיש לה עין אחת במצחה, שלש קרנים וחמש רגלים והיא נושכת, טורפת, דורסת וחודרת אל חדר הצלמים ורוצה להפילם ולקרוע את תמונות הקדושים. אך האיקונין מרוצצים את גלגלתה והכהנים מגרשים אותה בכח המים הקדושים, אך היא שבה לתחיה עוד הפעם, וכן חוזר חלילה. היהודים אמנם אינם מאמינים בשטויות כאלה, ובכל זאת היא נוראה ומסוכנת, ומרבה את הכפירה; נלחמת בכל הקדוש; מבטלת את דיני “שלי ושלך” ואפילו בדיני אישות. מצד שני אינה מבדילה בין דת לדת ובין עם לעם, ואינה נותנת לפרוע פרעות ביהודים…

הפסיק גבאי בית הכנסת את הפלפול הריק ואמר:

– עד שאנו מתפלפלים ומנחשים נלך ונשמע. חכמינו אמרו: הזהרו בגוי קטן, וכל שכן בגדול. לעת עתה אינו נורא ולא יאכלנו. אולי נהיה זקוקים לו.

באו אליו ומצאוהו רחוץ, מסורק ומגולח, נראה שהתכונן לקבלם בדרך כבוד. בקש מהם סליחה, שהטריחם אליו והזמינם לשבת. הם ישבו ככבולים והטו אוזן לשמוע, בשעה שעיניהם סקרו את אשר בחדר. התפלאו, שאינם רואים צלמי קדושים וכל תמונה. סרגייב נגש אל הענין. התחיל מדבר בטון שקט. וככל שנכנס יותר לתוך השיחה, כן תמהו השומעים תמהון מדהים. דברי האיש המוזר הדהימם. הוא מספר להם, שאמו הצדקת אינה נותנת לו מנוחה. זה ירחים אחדים, שהיא באה אליו לילה־לילה בחלום ומענה אותו בשאלותיה: בני, למה התרחקת מעלי? למה שכחת את אמך הורתך? למה לא הזכרת את שמי אשתקד באחרון של פסח? למה לא דאגת, שיאמרו “קדיש” לנשמתי ביום זכרון זה? הוא מצטדק לפניה שהיה במלחמות כבדות, ולא היה בין יהודים. והיא איננה מקבלת ממנו כל הצדקה. על כן הוא זריז הפעם ומקדים לסדר את הענין.

– עכשו כשאני בין אחי, אני רוצה לתקן את המעוות ולשכך את חמת אמי מעלי – סיים את דבריו – בקשתי מאת הרב, החזן והשמש שיתקנו מה שקלקלתי אשתקד. קרוב הוא יום האחרון של פסח. ידאגו לכך, שיזכירו את שם אמי: שרה בת פישל. ילמדו פרק משניות ויאמרו “קדיש”. אם אהיה אז בעירה אבוא בעצמי לבית הכנסת, ואולם אני איני ראוי לאמר “קדיש”. ישכרו לזה יהוד כשר על חשבוני.

היושבים שמעו את הדברים מתוך מתיחות והרגישו מעין נצחון לאומי ודתי בדבר האיש את דבריו. הוא שב ומתחרט, אך לא על כל חטאיו, כי אם כלפי אמו, שהיא מענה אותו בלילות. מקרים כאלה ידועים להם כמה וכמה. “ישראל, אף על פי שחטא–ישראל הוא”. התרגשו במסרו לידי הרב מטבעת זהב של חמשה רובל. ישלם הרב לחזן ולשמש ובעד אמירת קדיש. השאר יהיה למעות חטים. נפתח לב היהודים לפניו ונחמוהו. כל אחד הבטיח לו דבר־מה משלו: הרב – פרק משניות, הגבאי – “עליה” טובה ליהודי ירא שמים לכבוד אמו, החזן – “אל מלא” והשמש – “נר נשמה” משמן.

אחר שסדר את ענינו הפרטי עבר לחלק השני – לחלק הפוליטי. הוא דבר על השלטונות שקמו עד הנה. הם צצו ונפלו מפני שהעם לא היה לצדם. לא כן השלטון הסוביטי, שהוא לבדו ימלוך ושום כח לא יעמוד נגדו; מפני שהוא יצא מתוך העם לטובת העם ועם העם. על גורל היהודים דבר מתוך השתתפות בצערם. כלם רוצים להביא עליהם כליה. מתקוממים האכרים, מתרבות הבאנדות ומתגברים כל עושי זדון. ואין מי שיצילם מלבד הבולשביקים. רק הם ישימו קץ לשחיטת היהודים. ואולם עסוקים הם עדיין וטרודים במערכות כבדות בכל רחבי רוסיה, וידיהם אסורות במלחמות קשות. בין כך והחיות הטורפות יכולות להכרית חלילה את שארית היהודים. ועל כן…

פה התמתח סרגייב, הזדקף, העמיד פנים רציניים וקולו היה קול של רשות גבוהה, חגיגי רשמי:

– השלטון המרכזי של הרפובליקה ר.ס.פ.ס.ר. מינה אותי להיות בא־כח בעירה ובסביבה והטיל עלי לארגן את השלטון המקומי, להכניס סדר ומשמעת ולהגן על העירה מפני כל התנפלות. יש צורך לארגן גדוד פרשים. כלי־זין יש לי. יש גם מכונת יריה. חסרים לנו סוסים אחדים וכסף לכלכל את הגדוד בזמן הראשון עד שאקבל תקציב מאת הממשלה. על כן קראתי לכם, ראשי העירה, להודיעכם את הדבר. ואתם אל דמי לכם, כי הסכנה קרובה…

שמעו השומעים ורוחם הטובה, ששררה עליהם מדברי סרגייב הראשונים, סרה ועננה כסתה על פניהם. ברגע הראשון לא ידעו מה לענות. הביטו זה לזה בעינים שואלות. לבסוף הבטיחו לקרא מחר, מחרתים לאספה ולהציע את הצעתו – והלכו להם בלב מיצר ודואג.

המצב החמור והמתוח והשמועות הרעות על מעשי האכרים המתקוממים בהרבה מקומות גרמו לכך, שדרישת סרגייב נתמלאה. העירה חגרה את שארית כחותיה ונתנה לו את הסכום שדרש מהם. והוא נגש אל העבודה ומשך אליה גם את מנדלייב. על־פי המלצת מנדיק נכנסו גם שני חבריו, נפתלי דוידוב ושלום חנציס. בריל קנטור סרב להצטרף למפלגה פוליטית איזו שהיא. אין שום בטחון, כי ימי הבולשביקים ימשכו. ולפיכך הגנה – כן, אבל בלי הצבע האדום.

וסרגייב היה פעיל מאד. רכש עשרה סוסים, את הצעירים שנכנסו תחת דגלו היה אוסף יום־יום; עשה עמהם תרגילים שונים ולמדם להשתמש בכלי־זין. מנדלייב היה יד ימינו והמתווך בינו ובין ועד העירה בקבלת דמי־התמיכה. ובימים שסרגייב עזב את העירה, נתמנה הוא לממלא מקומו.

בא ערב פסח יפה מאד. אך רוח האביב ורוח החג לא חדשו הפעם את רוח התושבים. ביום זה, האחרון להכנות לחג החרות הגדול, נתמעטה התנועה ברחובות. לא נשמעו שירות הבחורות בעשותן את מלאכתן בחדרים. ילדים לא הסתובבו בחוץ בבגדי חג ולא שחקו באגוזים כנהוג. פחד עכר את לב היהודים והשבית את ההנאה בערב החג. מהבקר הביאו האכרים ידיעה על דבר גדוד פרשים, התועה בכפרים ומגמת פניו כאלו אל העירה. אף־על־פי, שהוסיפו, כי לגדוד יש דגל אדום, אך העירה כבר ידעה מקרים, שבאנדות מתחפשות לבולשביקים, כדי להוליך שולל את היהודים, ועם הדגל האדום הן מתנפלות עליהם, שודדות והורגות אותם. מקרים כאלה קרו במחוז כמה פעמים. וברדת הערב על העירה, ערב אביבי של התקדש חג עברי, ערב של שמים טהורים מכל ענן, ירח מלא ואויר קריר, נסגרו תריסי החלונות בכל הבתים. ברכות הנשים על הנרות יצאו מתוך בכי עצור ודמעות פנינים, שנטפו מבין ריסים סגורים. הגברים הלכו מתוך כובד־ראש מיוחד לבתי כנסיות ומדרשות. תפלת המעריב יצאה כבושה וה“הלל” נאמר בלי חגיגיות. אחר התפלה התפזרו המתפללים בדממה, בלי שיחות, איש לביתו. אך לבבם לא נתנם לעלות על ההסבה. כולם מחכים לשני המרגלים, ששלח סרגייב לרגל את הגדוד. והוא, סרגייב, סדר את צעירי גדודו ועוד מתנדבים אחדים “במצב מלחמה” שעמדו בדרכים משני קצות העירה. והוא ישב כל היום רכוב על סוסו החבוש ומפעם לפעם ראוהו דואה וטס מקצה העירה עד קצה, שואל למצב ונותן פקודות.

ולבנה מלאה, יפה עומדת ברקיע כחול ממעל לעירה וצופה למרחק. היא כבר ראתה את הפרשים, ההולכים ומתקרבים לעירה בזהירות גדולה. היא הכירה את המטליות ואת הציונים ואת הדגל, שעל פיהם אפשר להכיר למי הגדוד. אך היא אינה מגלה את הסוד ליהודים. היא שותקת. התפקיד לגלות סתרים ולבשר לנבהלים הטיל סרגייב על מנדלייב ועל חנציס. שניהם התחפשו לבני אכרים וישבו על סוס כפרי פשוט. מנדלייב בראש וחנציס הקטן ממנו מאחוריו ומחבק בזרועותיו את מתני חברו שלא יפול. מנדלייב משתפך בשירו של שבצ’נקו:

"שואג ונאנח

דניפר הרחב"…

והנה נתקלו שניהם בקבוצת פרשים, שעמדה ליד באר במרחק כמה קילומטרים מן העירה והשקתה את הסוסים. מנדלייב וחנציס רוכבים להם הלאה, כאלו אינם שמים לב כלל לפרשים. אך אחד מהפרשים נופף אליהם בידו וצוה עליהם לעמוד. הם נשמעו. על השאלה מאין הם באים, ענה מנדלייב:

– מהעירה אניפולי לכפר שלנו, לקריסילובקה.

– מי בעירה?

– ז’ידים.

– ומלבד הז’ידים?

– אין.

– האינך מרמה אותנו?

– הרינו בידכם.

בינתים הגיע עוד מספר פרשים אל הבאר. בראשם רכב צעיר, שמנדלייב הכירו מיד לאור הלבנה.

– חבר גריגוריב! – קרא מנדלייב ושמח מאד, שנתברר לו, כי הללו הנם בולשביקים ולא באנדיטים. – החבר סרגייב מחכה לך באניפולי.

הלז הביט אליו בתמהון. מנדלייב הזכירו את הפגישה בכפר. נכר היה, שגם גריגוריב שמח. עתה הוא בטוח שאין כל פחד והם יכולים להכנס ישר לאניפולי. הוא פקד – והפלוגה הסתדרה להמשיך את דרכם לעירה.

מנדלייב בקש ממנו רשות לתת לו לרכוב לפניהם, כדי שיביא את הבשורה לעירה ותחי רוח היהודים וסרגייב יוכל לצאת לקראתם ולקדם את פניהם. בקשתו ניתנה לו. הוא המריץ את סוסו, דרבנו והריצו. וכאשר רק נכנס לתחום העירה התחיל מכריז בקול רם:

– יהודים, אל מורא! אדומים באים. אל ה“סדר”!

הרנה עבר מיד את כל העירה. במקום הפחד באה הסקרנות. חפצו לראות את הבולשביקים הראשונים בהכנסם לעירה. אך היהודים האדוקים ויתרו על עונג זה, נזדרזו לבתיהם, ישבו על ה“הסבה” והתחילו לספר ביציאת מצרים. “קדוש” ו“שהחיינו”, קולות ילדים “מה נשתנה” וקולות גברים “עבדים היינו” התבוללו זה בזה. ופתאם נשמעה בעירה שירת מקהלה רבת קול:

קוּם הִתְנַעֵרָה, עַם הֵלֵכָה,

עַם עֲבָדִים וּמְזֵי רָעָב;

אֵשׁ הַנְּקָמָה הַלֵּב לְחֵכָה,

לִקְרַאת אוֹיֵב הִכּוֹן לַקְרָב!"

"זֶה יִהְיֶה קְרָב אַחֲרוֹן בְּמִלְחֶמֶת עוֹלָם,

עִם הָאִיטֶרְנַצִיוֹנַל יֵרוֹם וְיִשָּׂגֵב אָדָם".

ודבורה האלמנה זכתה בערב ההוא לכבוד גדול יוצא מן הכלל. על יד שלחנה הסבו וערכו את הסדר כדת וכהלכה שלשה גברים – מנדיק ושני אורחים חשובים מאד – סרגייב וגריגוריב – אלה שני העמודים, שעליהם נשען שלטון המועצות באניפולי.

באותם ימי החרטה והתשובה, שבאו לסרגייב, הביע החוזר בתשובה את רצונו לאכול בפסח על שלחן יהודי ביחד עם כל יהודי העולם, והוא מוכן לשלם, כמה שישיתו עליו. הלך מנדיק ומסר את הדבר לדודתו. שמחה זו למצוה גדולה כזו, שבאה לידה – לקרב נדח לעמו ולזכותו באכילה מצה–והזמינה אותו על ידי מנדיק בלי כל תשלומין. קבל סרגייב את ההזמנה ברצון ושלח את נאטאשה הכפרה להוריה לחוג אתם את הפסחא שלהם. דבורה הכינה הכל ביד רחבה: בשר ודגים, חזרת וחרוסת וכדומה. וסרגייב השיג יין, כמו שהבטיח מיהודי, שאין לחשוש לנסך – והפסח היה מלא. עכשו כשנפגש סרגייב עם גריבוריב שלח את מנדלייב לדודתו לשאל את פיה, אולי יש מקום עוד לאורח אחד. התשובה היתה בנוסח של “הא לחמא”: “כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך ייתי ויפסח”. הנה כן נזדמנו ליד שלחן דבורה האלמנה שני בולשביקים, שנצטרפו ל“סדר”.

הבית היה מסויד, מנוקה ומקושט. השלחן ערוך בכל טוב של פסח. בחדר רחף ריח של דגים ממולאים, מפולפלים וריח חריף של חזרת גרודה מאדמה בחמיצת סלק. בראש השלחן ישב מנדיק במלבושי חג ולפניו ה“קערה” עם כל הסמלים; ומשני צדדיו ישבו שני האורחים מגולחים ורחוצים, וכובעיהם מזהירים בסרט אדום ובסמל הרפובליקה הס.פ.ס.רית. לפניהם הגדות מצוירות, שהשיגה דבורה בשבילם, אף־על־פי שהם לא קראו בהן. דבורה ישבה בקצה השני של השלחן עם מטפחת המשי הלבנה על ראשה ופניה הקרינו מנחת רוח. כי זה כמה שנים שלא זכתה לסדר כזה עם שני אורחים. מנדיק הראה את כל כחו באמירת ההגדה בהטעמה, בקול רם ובנוסח המקובל. אחר אכלו ושתו כולם בתאבון רב. שני החברים לא הקפידו במספר הכוסות. גריגורייב סיפר בחדוה כמה זכרונות מימי ילדותו, שהיו קשורים עם האפיקומן ועם גלוי אליהו הנביא.

רק בשעה מאוחרת בלילה, כאשר נשתתקה העירה כולה, עזבו שני האורחים את בית דבורה האלמנה מתוך בטן מלאה וקורת רוח מרובה. והירח המלא לוה אותם בדרכם לבית מלונם.

 

פרק ארבעה עשר: קונטריבּוציה וחג שנהפך לחגא    🔗

יד נעלמה גרשה את הקפאון, ששרר בעירה במשך כל החורף מאז עזבוה הגרמנים והאוסטרים. באה פקודה, לא ידועה לאיש מאיזה מרכז, להתארגן ולארגן שלטון מבפנים. פקודה זו חוללה ממש מהפכה בחיי העירה ועוררה בקרב חלק ידוע צמאון גדול לשלטון ולשררה; ועל ידי זה באו תחיה ותנועה ביחד עם חיי מהומה ומריבה. נשכחו ימי הזועה והתלאה מבית ומחוץ, שתקופת פטליורה הביאה. הוסחו מן הלב הזכרונות על גלי הפרעות, נחלי דם שנשפך וחורבן חלק זה מהישוב היהודי ונגשו בהתלהבות גדולה לבנות את הרפובליקה הפרולטרית ולחזקה. אז שחה קומתם של מיני תקיפים וגבאים בעבר; ירדו העשירים מעל השלבים העליונים בסולם החברה, שעמדו עליהם נשענים על רכושם; הזקנים, בעלי השיבה, התורנים והמיוחסים ירדו מעל כורסאותיהם. תחתם עלו והתרוממו בעלי מלאכה ועליהם השוליות ועל גבם כל מי שיכול לקרוא לעצמו פרוליטרי, וסתם צעירים קומוניסטים, שבשם מרכס יקראו ובלנין וטרוצקי ישבעו. האדונים חזרו אחר משרתיהם והעשירים התנו אהבים עם הקבצנים ודלי העם, שבימי גדולתם היו מעניקים אותם לפעמים נדבת פרוטה. אגודות מקצועיות צצו כפטריות. כל בעלי המלאכה למקצועותיהם וגם הקצבים והעגלונים לאגודותיהם. העניים והאביונים חשבו את עצמם לשאור שבעיסה ואגודתם עליונה על כלם. הכריזו הקומוניסטים, שהם הסולת והשמן של המהפכה ועליהם הרפובליקה נשענת. כל אגודה יושב־ראש לה ומזכיר, ועל כולם אגודה אחת כללית, שהיא תקשר את כל האגודות לכח איתן אחד. תפסו האגודות בית גדול במרכז העירה. פשטו על הבתים ולקחו להם רהיטים מכל אשר בחרו כדי לרהט את משרדיהם. הקימו הנגזלים רעש ותבעו את גוזליהם, בחורים משלהם, לדין תורה. הללו שואלים: היתכן? איפה ומתי קרה, שיקום יהודי על יהודי אחיו ויגזול ממנו את ביתו ואת רהיטיו לעיני השמש ולא יתבושש? הם טענו ליושר, לצדק, לרחמנות. והללו עונים:

– אנו חיים בדור של מהפכה, שהפרט מתבטל בה כלפי הכלל, והדיקטטורה שולטת והיא מבטלת את תורת שלי ושלך. והא ראיה – המהפכה הצרפתית.

והרב שומע את צעקות שני הצדדים ומגמגם בשפה רפה וקורא לפשרה:

– עת צרה היא ליעקב וקטרוג גדול. שנאת אחים ומחלוקת מקלקלות את השורה.

לבסוף באו לידי פשרה כהצעת הרב. לוקחים את הבית ומשאירים חדר או שנים בשביל בעל־הבית. וכן לגבי הרהיטים. ומבטיחים להחזירם, כשלא יהיה צורך בהם.

ובמשרדים החדשים מתקהלים המוני מחוסרי עבודה ומעשה, מצטופפים, מדברים בקול רם ובבקורת חריפה. באים אל המזכיר בדרישות שונות. הסנדלר דורש עור לנעלים, זיפים לחוטים ומסמרי עץ. בלעדיהם הם יושבים בטלים. בא החיט ודורש חוטים לבנים ושחורים ומכונת תפירה מאלה שהחרימו מהבורגנים. והעניים – תן להם קמח, עצי הסקה, שמן, סבון וכיוצא באלה. כי בלי כל אלה למה להם הבולשביזם כל עיקר? המהפכה באה רק בשבילם; והנה “באו אנשים, שאינם כלל ממעמדנו, תפשו בידם את השלטון, זוללים וסובאים על חשבוננו ולנו אפילו פרורים אינם נותנים!”. והם מוכנים לאסוף חתימות ולשלוח קובלנא לטרוצקי בעצמו. היושב־ראש והמזכיר, צועקים גם הם ומודדים ליריביהם שבעתים עד שגרונם נחר. בערוב היום מתפזרים כלעומת שבאו על מנת להתאסף מחר. בינתים מתכנסים בערבים כל הועדים לישיבות משותפות. הישיבות סוערות, מתוכחים בינם לבין עצמם, כל אחד מאיים על חברו בארבע מיתות בית־דין. כה מתלבטים ומתחבטים בשאלה, מה לעשות, כדי לשכך את חרון ההמונים המתאוננים ולסתום את פיות המקטרגים.

– מסעדה זלה – זרק אחד סיסמא – וכל “הישיבה” שמחה לעוגן הצלה זה.

יצאו ראשי הועדים לשוטט בעירה. החרימו שוב בית גדול במרכז העירה, גרשו את בעליו ואת דיריו ותלו עליו שלט גדול: “בית אוכל לעניים”. סדרו תכניות, הרסו קירות, נתצו תנורים, הכניסו אבנים, טיט וגללי בהמה לטיח. ופתאם נוכחו, שהבנין אינו חזק די צרכו ואינו מתאים לתעודתו, כי הוא דורש תקון רב. והפסיקו את העבודה והלכו לחפש בית אחר.

ורהיטים וכלי בשול החרימו הרבה מאד. אך מה יתנו כל אלה, אם אין מה ובמה לבשל? התרוצצו, התלבטו והתוכחו עד שהחליטו לשלח ציר מיוחד לעיר המחוז אל הועד הכלכלי המרכזי.

והנה באה פקודה לבחור ב“איספולקום” (ועד המוציא לפועל) שיהיה המוציא והמביא בכל עניני העירה. התאספו הועדים והבוחרים וראו, שכלם הנם רק יהודים. התושבים הנוצרים מתיחסים בשויון־רוח לכל הענינים הנוגעים לארגון השלטון המקומי; אינם רוצים להשתתף בבנין הרפובליקה שלהם ואינם להוטים אחר הבחירות – סבּוטז' גמור. רק בארגון אחד היו פעילים – בארגון “קומבייד” (ועד האביונים). כמעט כל “בעלי־הגוף” נרשמו בין חברי הארגון הזה. וכשהיה דבר־מה לחלק באו הם ראשונה ודרשו את “חלק הארי” בשבילם. ראו היהודים שהנם במצב רע, כי איך יהיה “איספולקום” בלי “גויים”? והלכו “לתוך העם”. נפוצו בפרברים ונהלו תעמולה עד שמצאו ארבע, חמשה מעניי הקומבייד, תפשו בהם ואמרו להם: שמלה אין לכם, קצינים תהיו לעירה – והמכשלה הזאת תחת ידכם.

ובנו של גרשון הלבלר, עד מושבע לפני המלחמה במשרד הנוטריון – וולוויל שמו ונקרא וואסיה – הוא מן המיוחסים בימים ההם; כי נתגייס לפני שלש שנים לצבא, נפצע במלחמה ונשלח הביתה להבראה. מאז אינו פושט מעליו את השינל האפור. באו הבולשביקים – והוא ענד לדש השינל סרם אדום ונעשה האפוסטול למהפכה. בכל יום ראשון וחג של נוצרים יצא וואסיה אל המגרש הגדול שלפני שתי הכנסיות – לפרבוסלבים ולקטולים – והוא מדבר משפטים עם ה' ו“משיחו”. ועל “ניקולקה” הצאר, שאיננו עוד בחיים, הוא שופך את לעגו, ועל הבורגנות המוצצת את דם הפרולטריון הוא מדבר רתת. הוא בחר בעצמו למזכיר של המפלגה הקומוניסטית ויהי לאחד מראשי המדברים ורבים נשמעים לו.

בתוך האנדרלמוסיה של התארגנות, בנין, אספות ובחירות בא לאניפולי בר־נש גבה־קומה וחסון, צהוב שער, שהמהפכה שמה עליו את חותמה בצורת צלקת אלכסונית, שנמשכה מרקתו עד זוית פיו, ושמו קוזל. הוא פנה אל הקומפרטיה (המפלגה הקומוניסטית) ומנדט בידו והודיע, שנשלח הנה לארגן רבקום (ועד המהפכה). התחבר אליו החבר דמיאן מתושבי הפרבר התקיפים, גברתן, מומחה לנחירת חזירים. אליהם הצטרף מטעם הקומפרטיה החבר איליץ, רווק זקן, שהתחתן עם בתולה זקנה רופאת שנים ופרנסתו עליה. הוא היה התאורתיקן של המפלגה והפלוסוף של המהפכה הבולשביסטית. עמד לו שמו העברי אליהו ושנה אותו לאיליץ על שם לנין. אלה הוו את השלישיה, שעליה נשען הרבקום. באיזה אופן בלתי מובן נצטרף אליה גם חייקל ירבוז, שהודיע, כי שמו המפלגתי הוא ארבוזוב. גם הוא השיג לו מעיל של עור, מכנסי גליפה, זוג מגפים ותיק עור. את שערות ראשו גדל פרא, התהלך בלי כובע והיה “לחבר”.

הרבקום היה מעשי הרבה יותר מכל שאר הקומ"ים (הועדים). הוא החרים לו בית בקצה העירה והפך אותו מיד לבית ענויים ודמעות לתושבים היהודים. החבר ארבוזוב ישב בפנה אחת וסדר רשימה של כל בעלי־הבתים הבורגנים והקונטרבוליוציונרים מן היהודים. בפנה השניה ערך החבר דמיאן רשימה של כל בעלי־הגוף והאגרופים שאינם יהודים שבעירה ובפרבריה. השלישיה קבעה את סכומי הקונטריבוציה, שכל אחד מהרשימות צריך להכניס. נמסרו הרשימות לאיספולקום. הלז שלח הזמנות לנקובים ברשימות, שיבואו במשך עשרים וארבע שעות עם צרור הכסף לרבקום. באו יהודים נבהלים, בכו, התחננו והביאו עדיות והוכחות, שאין ידם משגת לשלם. ראה קוזל, שהענין חוור, חסר־דם וזוחל לאט והזמין את חברו ליאו לעזרתו, הלז הזיז את ענין הקונטריבוציה מהנקודה המתה. ליאו היה בחור מאחת העירות של אותו המחוז, אלכהלי מובהק בעל פנים מעורפלים, סאדיסט. מן הבוקר ועד הערב ישב רכוב על סוסו ובידו מגלב. יש שישב ונמנם. אז צעד סוסו בזהירות ולאט, שלא להעיר את רוכבו. ויש אשר היין הדליקו והסעירו, אז דרבן את סוסו, וזה טס, רץ ודרס את כל אשר נפגש לו בדרך. על ליאו זה הטיל קוזל מטעם הרבקום לעורר ולהשפיע על בורגני אניפולי, שלא יתעצלו ולא ישתטו וימלאו את חובתם כלפי הממשלה. קרבנו הראשון היה קצב אחד, שבא בטענת “אין לי”. לקחהו ליאו לידיו, העמידהו ופניו אל הקיר, פירש לו מה שדורשים ממנו בחתוך דבורו הרוסי בצרוף התראה. אבל הקצב עמד בעקשנותו. מנה ליאו: אחת, שתים, שלש – ומתוך קנה אקדחו יצא כדור, שנתקע בקיר בדיוק ממעל לשערות ראשו של הקצב.

– התתן? – שאל ליאו בשאגת פרא. אך הקצב לא ענה, כי נאלם מפחד. שלח ליאו כדור שני, שנתקע בקיר ליד הכדור הראשון. פקעה נימה בלבו של הקצב, והוא קרס, נפל ונפשו נפחה…

התוצאות של הלקח הראשון היו מזהירות. הקרואים היהודים נזדעזעו, רצו אל הרבקום; מי שהביא כסף מזומן, מי – תכשיטים, כלי כסף וזהב – וידי קוזל מלאות עבודה. הוא יושב ליד קופת הברזל, שהחרים מאת אחד הבנקים, מקבל מה שמביאים לו, רושם בעפרון, כי דיו לא היתה לו, ונותן למשלמים קבלות בחתימת ידו… רואה־החשבונות הוא דמיאן והמפתח של הקופה נמסר יום־יום לידי החבר איליץ. באופן כזה היו בטוחים כל החוגים שהקונטריבוציה בידים אמונות. רק בעלי־הגוף והאגרוף לא באו. הם בכלל לא תפסו את ענין הקונטריבוציה. ולא הבינו מה פרושה של דרישה זו? וכי לקחו מה שהוא, שיצטרכו עכשיו להחזיר? איך זה באים אנשים זרים ודורשים מהם סכומים גדולים? בעד מה ולמה? ההם ישמעו בקול דמיאן הריקן? או ימסרו כספים לידי איזה יהודי ששמו איליץ? רק מעטים באו והביאו תעודות מה“קומבד” ונשתחררו.

ראו הקומים לסוגיהם את הצלחת הרבקום, נתקנאו בו והתחילו טוענים ובצדק:

– הא כיצד? אנו נחנקים מחוסר פרוטה וצרכי ההמונים מרובים. והללו באו מן החוץ ומוצצים וחובלים את הבורגנים רק למטרתם הם. גם לנו יש חלק בבורגני ובכספו.

הגיע הדבר כמעט למרד. כל הועדים השלימו ביניהם למטרה זו, התאספו לישיבה כללית ובחרו במלאכות, ששלחו לרבקום לדרוש ממנו חלק מהקונטריבוציה לצרכי הועדים המקומיים. המלאכות באה בטענה צודקת, כי הסיסמה: “גזלו את הגוזל” לא ניתנה רק לרבקום אלא לכולם וביחוד לקומבייד, והם דורשים חלק בשביל כולם. אף על פי שהיה קוזל מהפכן, בכל זאת היה מתון ומיושב בדעה, והוא שמע את טענות המלאכות ברוח שקטה וגם נתן צדק לטענותיה, אלא דרש ממנה החלטה מפורשת בכתב וחתומה בידי כל באי־כח של כל הועדים ושיהיה נקוב ומפורש, כמה הוא הסכום, שדורשים כולם יחד ומה הם האחוזים שכל אורגניזציה דורשת לעצמה מהקונטרבוציה. הלכה המלאכות וקראה לישיבה משותפת ומסרה את תשובת קוזל. וכאן התחילה המחלוקת בין הועדים, והריב גבר מאד. כל אחד דרש בשבילו יותר מאשר לחברו. במשך ימים אחדים לא יכלו לבא לידי הסכם. בינתים עשה קוזל את שלו ו“קלף” את הבורגנים כראוי להם, וכמעט שנגמרה הרשימה. לאחר ימים מועטים, כשבאה אותה המלאכות עם כתב כתוב וחתום בידי באי־כח כל הועדים, שבו נאמר, כמה הם דורשים כולם יחד וכמה יקבל מהסכום הכולל כל אחד לבדו – מצאו בדירת הרבקום לא רק פתח פתוח, אלא גם קופה פתוחה, ואיש לא היה שם. בקופה היה פרוטוקול חתום על ידי פלוגה צבאית מעופפת, שאישרה, כי באה ולקחה את כל המזומנים ואת כל השוה־כסף וגם את החברים קוזל וליאו ונסעה לה ואין איש יודע לאן. כדי להוכיח, שהכל נעשה כדין וכהלכה חתמו גם שלשת החברים המקומיים: דמיאן, איליץ וארבוזוב…

עמדה המלאכות מוצלפת, מרומה ונכלמת, כאלו ירקו בפניה בפרהסיה. והדבור אין בפיה. אחר כך התחילו לצעק ולצווח:

– יקראו את דמיאן הנה! יביאו את איליץ! ימצאו את ארבוזוב!

אך את מי ישלחו ומי ילך אליהם? באין ברירה הלכה כל המלאכות אל דמיאן ומצאה אותו עומד ומושח לו בשקט את אפני עגלתו.

– מה זה פתאום, בטלנים, באמצע היום, בשעת העבודה? מה הכבוד, שכבדתם אותי? – שאל אותם דמיאן מאחורי האופן והציר המזופת, מבלי הבט לצדם ומבלי הפסק את עבודתו.

– איך זה, דמיאן? – נסה אחד לדבר – הרי אתה יודע כך וכך.

נתרתח דמיאן. הרים את ראשו הגדול וראו כולם את פרצופו שהסמיק, את עיניו ששעירים רקדו בהן ושערות שפמו שסמרו. פיו פלט, כמו משענת הקטר, פיח ועשן המשחירים את כל הקרב אליהם.

– שדים ורוחות, למה באתם אלי להפריעני? ממי מכם לקחתי פרוטה? טפו! עסק מסריח, לעזאזל! לכו לכם אל איליץ חברכם. הלא הוא הרוח החיה בכל ענין הזה. יתן לכם הוא דין וחשבון. הוא נואם מצוין.

הלכו אל איליץ. הלז ראה את המלאכות דרך החלון ונסה להתחמק. שלח להודיע על ידי אשתו, שאיננו בבית. איימה עליה המלאכות להחריב את ה“קבינט” שלה, אם לא תוציא את בעלה אליהם. באין ברירה יצא איליץ, כשראשו ופניו חבושים בתחבושת והוא רועד כלו חלק הפנים המציץ מתוך התחבשת חוור וחמוץ.

– לו ידעתם את ליל הזועה, שעבר עלי – ספר לה מתוך דמעות ממש – העירוני בחצות הלילה משנתי וקראו לי ללכת לרבקום ולא הודיעוני אפילו לשם מה. באתי והכריחוני למסור להם את המפתחות. פשע היה ביני ובין המות. קבלתי מכה הגונה בקת אקדח. הנה החבורה בראשי. דם נקרש בפני. “כספי הז’ידים לנו הם” – צעקו. דמיאן היה הראשון, שהסכים להם ודרש ממני למסור להם את המפתחות, “מה איכפת לי? זהו כסף הז’ידים, יקחוהו הם להם” – כך אמר. התנהגו כשודדי ליל. אחד כנגד חמשה. מה יכולתי לעשות?

שמעו השומעים. האמינו, או לא האמינו, אך דבר אחד הוברר להם, שהכסף איננו ולא יהיה עוד. כדי לשכּך את חרונם ואת בשתם החליטו לפנות אל סרגייב, הקומיסר הצבאי באניפולי, שהוא יכנס בעבי הענין ויחקר, מי היא הפלוגה הזאת המעופפת, ששדדה את הקופה. אך את סרגייב לא מצאו בעירה. כי נסע עם גריגוריב ועם מנדיק לימים אחדים.

כך נגמר ענין הקונטרבוציה באניפולי.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

והראשון למאי הולך וקרב. יום זה הסיח את דעת כל הועדים משערורית הקונטרבוציה ומשאר דברי הריבות והקטטות. הפעם התאחדו שוב לשם מטרה נשגבה ורוממה – לחוג את החג הפרולטרי הגדול הבין־לאומי הראשון, בזמן של נצחון על כל אויבי הפועל. כולם הדגישו, שיום זה מכובד ונערץ לפרולטריאט העולמי מכל החגים והוא צריך לשמש הזדמנות טובה להפגין את כח השלטון החדש ולהפיל אימה ופחד על הריאקציה, המרימה עוד ראש, ועל כל הכחות השחורים החותרים מחתרת תחת הקומוניזם. משום זה דרשו, שהחגיגה תהיה גדולה, נהדרת, בקולי קולות, שתעשה רושם. נשמעה אמנם גם דעה אחרת שאמרה, כי החגיגה צריכה להיות עוד השנה צנועה, מפני שהשלטון עדיין לא התחזק. מעבר הנהר אורב ועוקב שליח האנטנטה, – הרומנים והריאקציונרים, שתפסו את העבר השני של הנהר ולוטשים עין גם לעברו השמאלי. הם לא יוכלו שאת את שאון החגיגה; ומי יודע את אשר הם זוממים לעשות, אם ירגיזום? ואולם דעת הנלהבים גברה.

– לא יעיזו! איזה ערך יש לצוענים הללו מול כחנו הרב? אנו נצית את אש המרד גם שם והם יעלו בלהבו.

כך אמרו הללו ונצחו. התחילו בהכנות. ערב־ערב התאספו ועדי כל האגודות ודנו בתבנית. וואסיה למד לפני המלחמה בבית ספר למוסיקה ובעבדו בצבא השתתף בתזמורת צבאית. ועל כן קבל על עצמו לארגן תזמורת לחג. לאיליץ שרוחו המהפכנית שבה אליו לאחר שירדה במקצת בגלל ענין הקונטרבוציה, היה קול טינורי לירי נעים וידע לקרוא תוי־נגינה. אסף בחורים ובחורות וסדר מקהלה. החרים האיטפולקום את כל הבד האדום, שנמצא עוד בחנויות, ובחורות תפרו דגלים, עניבות וסרטים ורקמו על הדגלים סיסמאות, שהוציאו גדולי הבולשביקים השוקה. עשו תרגילים צבאים. רוח החג שרתה על הכל. כשבא ערב החג הכריזו על בטול מלאכה כללי והטילו על כל התושבים לבוא מחר בהמונים אל החגיגה. ההתעוררות היתה גדולה.

הראשון למאי קם מתוך זוהר שמש־אביב. אבל לצערם הגדול של מסדרי החגיגה גברה יד הריאקציה במרום ונשלחו עננים להכהות את גלגל החמה. קדר היום. העננים לכלכו את השמים ואיימו לשטוף את הכל. שערי הכבוד, הקשתות והקשוטים רעדו מהרוח. התושבים מבעלי פסיכולוגיה בורגנית שמחו בסתר לבם, כי הטבע בא לעזרתם והחג אולי יבוטל. אך מסדרי החגיגה החליטו לחוג, אפילו אם יהיה מבול על הארץ. מבול אמנם לא היה ורק גשם דק אביבי טפטף והרביץ את האבק.

בשעה הקבועה בקעה תרועת חצוצרה את אויר העירה והזכירה לכל התושבים, שהחגיגה התחילה. ילדים רצו מכל עבר אל המגרש הגדול שלפני שתי הכנסיות. מעברים שונים הופיעו האגודות מסודרות שורות־שורות. בראש כל אגודה נושא דגל אדום עם סיסמה משלה. זרמו סקרנים בהמוניהם והצטופפו על המגרש. ילדים טפסו על העצים, התקהלו על גנות. סביב שלחן ארוך מכוסה בד אדום ישבו השלטונות. חבית ריקה עמדה מוכנה בשביל הנואמים. התזמרת והמקהלה פתחו בשירת "אינטרנציונל:

" קוּם הִתְנַעֲרָה, עַם חֵלֵכָה,

" עַם עֲבָדִים וּמְזֵי רָעָב;

" אֵשׁ הַנְּקָמָה הַלֵּב לְחֵכָה,

" לִקְרַאת אוֹיֵב הִכּוֹן לַקְרָב!"

כל חברי האגודות התנערו והצטרפו לשירה:

" זֶה יִהְיֶה קְרָב אַחֲרוֹן בְּמִלְחֶמֶת עוֹלָם,

" עִם הָאִינְטֶרְנַצִיוֹנַל יֵרוֹם וְיִשָּׂגֵב אָדָם".

רעד עבר בלב כולם. מחיאות־כפים ארוכות. התרוממות רוח כללית.

הגיע תור הנואמים. ראשונה נאם וואסיה בשם הקומפרטיה. הוא חצב להבות אש וחתה גחלים על ראש הקונטר־רבולוציה. דבר גבוהות על גבורות הבולשביקים ונבא אחרית רעה על הקמים נגדם. וכדי שהקהל יבין למי הוא מתכון, נופף את ידו כלפי האויב שמעבר לנהר. וגמר את דבריו בהבטחה ובאזהרה נגדו, שיהיו למרמס תחת כפות רגלי האדומים, הבאים להקים מעפר דל ולהרים מאשפות אביון.

מחיאת־כפים סוערת ו“זה יהיה קרב אחרון וכו'”.

אחריו עלה איליץ ודבר ברחבה על לנין ותורתו, טרוצקי וגבורתו והזכיר הרבה שמות של גנרלים, שנחלו מפלה במלחמתם “אתנו”. ואף הוא זכה למחיאת־כפים ארוכה ולפסוק: “זה יהיה”. אחריו עלו שאר הנואמים, באי־כח כל האגודות, כל אחד חוזר על דברי הקודמים לו, כהמנון האינטרנציונל, שהתזמורת חוזרת עליו פעם בפעם, וכמחיאות־כפים הדומות זו לזו. הוסיפו עוד לקרוא: הורררא! קללות ואיומים כלפי שונאי הרפובליקה – ופתאום קול רעם התגלגל… לא הבחינו האזנים, אם מתגלגל הרעם ממעל העירה, מלמטה או באמצע. הרעם החריד את האויר והרעיד את לבות כל הקהל הרב. וכולם התפלאו: אם רעם זה – איה הברק? אחריו עוד רעם ועוד שלישי.

– הרומנים מרעישים אותנו! – קראו בבעתה.

מנוסת חרדה, התפזרות לכל רוח, הסתתרות בבתים ובחצרות. המגרש נתפנה. דגלים אדומים התגוללו רמוסים, מרופשים בעפר וברפש. השלחנות והספסלים הפוכים ורגליהם השבורות למעלה. החבית נתגלגלה הרחק מהמגרש…

כעבור הבהלה נודעו תוצאות ההרעשה. שני בתים – של האיספולקום והרבקום – נחרבו בפצצות וכל הרהיטים והנירות שבהם נקרעו, נשחתו. קרבנות אדם לא היו, מפני שאיש לא היה באותם הבתים. החגיגה הצילה את חייהם. האויב הנעלם נתכוון כנראה לשפוך כף זפת בחבית הדבש ולקלקל להם את טעם החג. אך לא יותר.

בערב ההוא היתה העירה חשכה, משותקת ושקטה. התכנית העשירה נשארה על הניר. יראו לצאת החוצה, פחדו להשמיע קול. רק באספה חשאית אחת של הקומפרטיה והרבקום נתקבלה החלטה למחות בחריפת נגד מעשה זדונה של ממשלת רומניה, ולשלוח את המחאה ל“ווציק” (הועד הכל־רוסי המרכזי).

כל הלילה טפטף גשם דק. נשמעו רעמים, אך הפעם באו לפניהם חזיזים, שהשקיטו את התושבים והודיעום שלא יפחדו – הללו הם רעמי הטבע.

 

פרק חמשה עשר: האסון והנדידה    🔗

רק שלשה ימים עברו מחגיגת הראשון למאי; עוד לא שקטה אניפולי מההרעשה הפתאומית, והנה שוב מאורע מזעזע, שבא לא מן הרומנים, שמעבר לגבול, אלא מן האורחים – “חברים” מבפנים, שהדהים את היהודים, בלבלה את מחשבתם ורופפה את אמונתם בשלטון החדש, שהיתה רפויה גם בלי זה. לאניפולי באו ארבע אנשים בדמות מלחים עם סרטים אדומים לשרווליהם הלבנים, בולשביקים לפי כל הסימנים החיצונים ועדות עצמם, ואמרו, שהם מהצי הסוביטי ומגני השלטון הפרולטרי ובאו לבקר את המוסדות, אם הכל בהם כשורה. הם אספו ידיעות על דבר כל המוסדות שבעירה והעובדים הפעילים והאחראים שבה. אחר־כך נכנסו לבית, ששם נמצא באופן זמני האיספולקום, בשעת ישיבת הפלגום. עמדו רגע וסקרו את כל המשתתפים בישיבה זו והקשיבו לוכוחים. ופתאום קרא אחד מהם: פרבוסלבים צאו, ז’ידים השארו!

כלם הבינו מיד את פרוש הקריאה. היתה מהומה. הפרובוסלבים נחפזו לצאת דרך הפתח הפתוח. שני חברים יהודים יצאו יחד עם הפרבוסלבים ונצלו; איליץ קפץ על אדן החלון על מנת להמלט החוצה. זמזם כדור אקדח, שנכנס לתוך מתניו, והוא נפל מעל החלון החוצה. נחפזו אנשים שמה, הרימוהו והוציאוהו למקום בטוח. וואסיה הסתתר מרוב פחד בחדר השני תחת דרגש. ראו זאת המלחים והרגוהו. אחר יצאו החוצה בקריאה: “הכו את היהודים – הצילו את רוסיה!” ועררו אימה גדולה בכל העירה. רק ארבעה היו המלחים, ופקידי המוסדות וחברי הקומפרטיה היו רבים וכלם ערוכים ל“קרב אחרון”, ובכל זאת לא היה מי שיעמוד נגדם. כחיות טרף בדיר של צאן טילו ברחובות, הכו ופצעו את כל יהודי שפגשו בדרך. נכנסו לתוך בתים, הכו ואנסו. ומי יודע במה היה נגמר וכמה קרבנות היו עוד ביום ההוא, אלמלא חזרו אז סרגייב ומנדלייב מדרכם.

עשרה ימים עשו שלשתם – גריגוריב, סרגייב ומנדלייב – בכפרים. הם עסקו שם בארגון השלטון הכפרי, עשו תעמולה בעד השלטון הסוביטי והכשירו את הקרקע לרזוורסטקה (מכסת הלחם) בשביל הצבא. הלך לו גריגוריב לעיר המחוז למסור שם דין וחשבון על עבודתם, ואלה השנים שבו לאניפולי. רכבו שניהם בדרך ושוחחו ביניהם. סרגייב למד את חניכו חכמה ותבונה.

– הפרספקטיבה עגומה מאד. האדם הוא חיה רעה. כל ימיו משתדלים לרסנו, להשקיטו ולהכניסו לתוך מסלול הסדר והמשמעת. כל זמן ששורר שקט במדינה ועיני השלטונות מביטות פקוחות, נמצא האדם כחיה בכלוב ומוראה של מלכות עליו. אך כשהארץ מתמוטטת והאנשים יוצאים ממסלולם, שוב אינם יכולים להשקט; החיה שבהם מתפרצת החוצה ובכל אשר יפנו ירשיעו. כל העולם הוא שדה מערכה והאנשים בו נלחמים זה בזה. הגורמים הם האמונות והדעות, גבולות הארץ, הכלכלה, התאוה לשלטון, האגואיזם, הרצון להרע לאחרים וכו'. מתעיפים ובאה לזמן ידוע שביתת נשק. נכשלים – נכנעים לזמן־מה רק למראית עין. אך בתוך הלב מפעפעת השנאה, והמוח חורש רעה על מנצחו; מתכוננים בחשאי ומחכים להזדמנות טובה לשלם לשונא כפעלו. עכשו אי אפשר להכיר מי לנו ומי לצרנו. הכפרים הם מחסן־שרפה. במקומות הרחוקים קצת ממנו כבר נטשה המלחמה נגד הבולשביקים. במקום הצבא המסודר של פטליורה באים הפרטיזנים, המתקוממים, הבאנדות. לפי שעה יש התנפליות פתאומיות מקריות, קרבות בודדים, אך בקרוב תתפרץ להבה גדולה, שתשרף ותכלה את הכל. כל אוקראינה תהיה אחוזת שלהבת המרד והבולשביקים יהיו מוכרחים לעזוב אותה, ואי אפשר לדעת, מי יהיה המנצח האחרון. בכל אופן זה איננו עדין “הקרב האחרון”. הנה דרכו כוכבים מהאצילים שברוסיה והתנדבו להציל את רוסיה גם מהבולשביקים וגם מפטליורה ורוצים לאחדה תחת הדגל הרוסי ולפרוש עליה את כנפי הנשר. עוד תהיה התחרות קשה בין ההימנונים: “קרב אחרון” יבוא רק כאשר ישאר על כדור הארץ הזוג האחרון. זוג זה ילחם בינו לבין עצמו וישמידו זה את זה וחסל. בינתים ודם היהודים ישפך, והעירה היהודית תחרב.

– ומה עלינו לעשות? אל מי מהנלחמים נצטרף?

– היהודי ישחט בלי הבדל לאיזה צד שיצטרף. כך הוא גורלו, כל זמן שהוא נמצא בתוך שני צדדים, ששניהם שוטמים אותו והוא זר לשניהם. לך אני מיעץ לעזוב את אניפולי וללכת למקום שתלך. בקרוב תעבור גם עליה כוס הפרעות. מהלך הרוח בכפרים שבסביבתנו ידוע לי. ועל כן ברח לך. אני אעזוב בקרוב את המקום. עובר אני לאזור אחר. לפי שעה איני יכול לקחתך עמי. אבל בקרוב, אם תרצה, אדרש אותך אלי…

שיחתם נפסקה, כי ראו אנשים רצים בדרך העולה מן העירה. מפיהם נודע להם שהם בורחים מפני אימת המלחים – שניהם דרבנו את סוסיהם ונחפזו. בבואם שמה מהרו להזעיק צעירים אחדים. סרגייב הריק את חניכיו והלך לחפש את המלחים. מצא אותם משתוללים באחת הסמטאות. נגש אליהם ושאלם, מי הם ובאיזו רשות הם באים הנה לעורר מהומות. ברגע הראשון נתבלבלו. אחר כך התנערו ושאלו אותו, מי הוא שמעז לשאלם. סרגייב היה תקיף. איים עליהם במאסר ובמשפט צבאי. קרא לאנשיו להיות במצב קרב. דבר זה השפיע עליהם, והם נסוגו אחור באיימם, שעוד ישובו לעשות אתו את החשבון ולסלק לו ולעירה את החוב.

– אם תשובו לא תצאו כבר מכאן חיים – התרה בהם…

ניצלה העירה מן המלחים; והתחילה שורה של פגעים אחרים. באו ארחי פרחי, אגיטטורים לממשלת הבולשביקים לכאורה. אספו את האכרים, שבאו לעירה לימי השוק, ונאמו לפניהם על ערך השלטון החדש, ואגב עשו תעמולה מזיקה נגד היהודים. העלילו עליהם כל מיני עלילות וקראו לטבח כללי. הגרניזון האדום, שבא לשכון באניפולי, היה כולו חדור שנאה ליהודים. עמדו בחוץ ולעגו וקלסו לכל יהודי, שעבר עליהם. מצד הבולשביקים האמיתים בא “יום המרד בשלום” – שוד לכל פרטיו ולעיני השמש. בחורי הפקר היו חוזרים על הפתחים, מתפרצים לתוך חדרי חדרים, פותחים ארונות, קורעים קרשי הרצפות, קרקרו קירות. נוטלים בגדים, לבנים, כרים, רהיטים. רק את הקרוע ואת הפסול משאירים לבעליהם. תורמים חלק לקומבד ואת הטוב והמובחר מעלימים. גם אל בתי מדרש ותפלה חדרו והוציאו משם את גביעי הכסף, את הכתרים ואת הציצים. בכל שלחו את ידיהם הטמאות; בגסות ובקלות ראש חללו את הקדש, כי כבה בתוכם הנצוץ האנושי ואת נשמת אלוה שרפו. ראה העם את בניו ובכה במסתרים…

מן הנוצרים סבלו מהשלטון החדש רק האצילים בעלי הקרקעות. את רכושם החקלאי בזזו עוד לפני שנה ושנתים, קודם שבאו הבולשביקים לשלטון. עכשו לקחו מהם גם את בתיהם ורהיטיהם ואת הספריות העשירות שלהם השליכו החוצה, הכפישו בעפר וברפש או שרפו באש. ספרים בכריכות יפות וכתבי־יד עתיקים ותמונות יקרות; את בעליהם, שלא הספיקו לברוח בזמנם, שלחו למקומות בלתי ידועים; ולפעמים הגיעה שמועה, שהרגו אותם בלי משפט. אך בתושבים סתם ובאכרים לא נגע איש לרעה. ואפילו בכהנים ובשמשיהם ובשאר “כלי־הקודש” לא פגעו, רק הקלו מעט ראש בהם. נכנסו חילים לתוך הגן הגדול והעשיר בפירות של הכהן הפרבוסלבי וקטפו שזיפים, תפוחים ואגסים בעודם בוסר ואגב שברו ענפים, רמסו ירקות ופרחים ועיני הכהן הזקן רואות וכלות.

– למה אתם עושים ככה, חברים? – שאל אותם הזקן מתוך כאב לב וכעס כבוש.

– הפירות הם מאלהים, אבא, וגם לנו חלק בהם. אבא טוב צריך בעצמו לחלק פירות בין הבנים שאין להם כלום. מכיון שהוא אינו עושה זאת, נעשה את החלוקה בעצמנו. לחכות עד שיבשילו אין אנו יכולים. אפשר שנעזוב בקרוב את המקום. לשנה הבאה יגדלו פירות אחרים.

הלך הדבר וחזר כמה פעמים – ולב הזקן לא עצר כח ונתפקע. מת ואחר לא ירש את מקומו עד היום הזה.

גרוע יותר היה יחס השלטונות אל הכהן הקתולי. טוב לב ובעל מדות מצוינות היה, אהוב וחביב על הכל. מקפיד על מלבושיו, כתלמיד חכם, שיהיו נקיים ויפים, ועל פניו שיהיו יום־יום מגולחים יפה, בלי זקן ושפם. ועל כן נראה לצעיר. לאחר שאלה כלאוהו בסוהר לשבועים בעד איזו עלילת שוא ואשמה, שלא נתבררה, יצא והנה הפך כלו לבן. פניו נשתנו על ידי כך, עד שאיש לא הכירו.

רווק גלמוד ובודד היה ובדמעות שאל את ידידיו היהודים, מה לו לעשות? לאן ילך? מקנא בכהן הפרובוסלבי שמת…

אולם את הכנסיות עצמן לא חללו.

והתעללות גסה ביהודים באה גם מצד השלטונות. הקומיסר לצידת הצבא שלח יהודים נשואי פנים ותלמידי חכמים לרעות חזירים ומקנה צאן ובקר, שהחיילים מביאים מן הכפרים על מנת לשלחם למרכז הצבאי. והנה קרה פעם מקרה ש“רועה” כזה חטא למשרתו וכמעט שחייב את ראשו למלכות.

היתה אידיליה נהדרת, מרהיבה עין ומרוממת נפש. שמים כחולים, שמש מזהירה, חום אביב, דממה מרגיעה ואפר מכוסה כולו ירק דשא עסיסי ועדר לא גדול מלחך בלשונו באופן שיטתי את העשב ומניע בזנבו לגרש את זבובי השדה הקטנים, שגב ירוק להם ועקיצה מכאיבה. חסר רק, שהרועה יחלל עוד בחלילו שירת רועים והעדר ירקד. אך הרועה היה אדם רציני בגיל שבין חמשים וששים – והוא השתרע על כר הדשא פרקדן והשתקע בעולמות העליונים, שמצא ב“תקוני הזוהר”, ב“רעיה מהימנא”, שהביא אתו בחיקו אל המרעה ביחד עם אכלו. ואפשר שגם נמנם קצת. בינתים והעדר צמא למים וירד אל נהר דניסטר, שזרם מלמטה לגבעת המרעה, ואת פי הרועה לא שאל. נכנסו הבהמות לתוך המים עד בטנן, שתו דיין ונשארו עומדות במים ומתענגות על מראה פניהן, שהשתקפו בתוך ראי המים. בעת ההיא ועדר גדול של פרות ועגלות מעבר הנהר השני ירד גם הוא אל הנהר לשתות תחת השגחת שני רועים מולדובנים, אחד גדול ואחד קטן, ושלשה כלבי רועים גדולים. ובעדר הקטן הבולשביסטי היה פר צעיר בן שנה וחצי, טוב־מראה, שכוחו וגבורתו במתניו והוא גם ספורטאי גדול בשחיה. ראה הפר את העדר ההוא וחשק לראות בפרות הארץ הקפיטליסטית ושם את פניו לעבר השני. ראו זאת הרועים וחילי המשמר והתחילו קוראים לפר בסימנים שונים, בצפצופים ובקולות פתוי ושדול. ואחדות מן הפרות הצעירות והעגלות המתבגרות, ראו את ראש הפר הצף למעלה על פני המים והשתכרו משמחה והרימו אף הן קולות חן והגות אהבה. מעודד מהזמנות אלה עבר השחיין את הנהר והתערב בתוך העדר הזר שחכה לו בכליון עינים גדולות. הודיעו מיד לבאי כח השלטון המקומי, והללו ראו במאורע זה כעין סמל מדיני והם באו וקבלו את האורח בכל הכבוד הראוי לו. ואנשים רבים התאספו, הריעו ומחאו כף לכבוד הפר הבורח, שבגלל אהבה בגד בארץ מולדתו ועבר אל מחנה השונא וצהלו וקראו קריאות נצחון וגיל.

התלקטו אנשים גם מעבר מזה לראות במחזה. גם כאן הודיעו מיד לשלטונות, והללו נחפזו למקום המעשה. נפל עליהם לבם ופניהם חפו מכעס ועלבון. הקומיסר לצידת הצבא פתח בחקירה ומצא את הרועה התמים ששכח לגמרי מי הוא ומה תפקידו ולא זכר גם את העדר, שנמסר להשגחתו. רקע הקומיסר ברגליו, רגז, צעק, חרף וגדף, רמס ברגליו את ה“זוהר”, ואת הרועה שם בסוהר לשבועים. הדבר היה לשיחה בפי כל הנחשב לסקנדל גדול לשלטון. אך תחת זאת הביא הפר גם תשועה גדולה, כי מאז חדלו לקחת יהודים מחוג אותו הרועה לתפקיד חשוב כזה והשתמשו לשם זה בצעירים לימים, ובזקנים התחיל הקומיסר להשתמש בהם לעבודות נקיון. הוא שלח יהודים מבית הכנסת לטאטא את הרחובות של אניפולי.

והקומנדנט, קומוניסט אדוק, הסתולל ביחוד בבנות היהודים. גייס את היפות שבהן, ודוקא מאלה, שגמרו את חק למודן בגמנסיות, או שבקרו את הקורסים הגבוהים, והכריחן לנקות את משרדו, לשטוף את הרצפות וכדומה. הן הסתתרו מפניו, אך הוא ידע את המקום, שאפשר למצוא אותן. כשהתרחצו בנהר, ירד עם חייליו, גרשו אותן מתוך המים ועמדו על ידן עד שהתלבשו, והוליכו אותן לעבודה…

– הזהו השלטון הסוביטי, שלטון הצדק והיושר? – שואלים התושבים ומביטים הנה והנה, שלא ישמעו חלילה את שאלת היאוש והאכזבה.

ומן החוץ מגיעות שוב שמועות נוראות. התקוממות האכרים מתפשטת. היא מקיפה את כל המחוז. הבאנדות פעילות מאד. באים פליטים מטלישובקה, מקרסילובקה, מרומנצי וקרוקידילובצי. העירות האלה, לפי השמועות, כבר נשרפו ומספר הקרבנות רב. התחילה תסיסה בין אכרי הסביבה. המרד, כמו תבערה בשעת רוח, הולך וקרב אל אניפולי. יום־יום נמלטות משפחות מן העירה בחשאי לערים הגדולות, שחושבים אותן לבטוחות ביותר. גם בין השלטונות נכרים סמני רפיון רוח ואבדן עצה. פעם בפעם מביאים לעירה חילים אדומים, שנמצאו בדרכים ובין הקמה בבטן מרוטשה מלאה קש וגבבא עם פתקא: “זאת היא הרזוורסטקה”. את הנרצחים קוברים בכבוד צבאי, בנאומים חזקים וחריפים ואיומים כלפי הרוצחים הנעלמים וב“זה יהיה קרב אחרון”. אך קול הנואמים רועד. חושבים הם שגם סופם יהיה כסוף הנספדים, ולהם לא יהיה אף מי שיספדם.

ולמרבה המהומה והמבוכה חדשה רומניה את פעולת האיבה לעבר זה. ערב־ערב היא שולחת במזרקי אור קוים ארוכים כאצבעות רחבות המגששות והממשמשות את העירה ואת סביבתה. העירה מקבלת אז איזו צורה מוזרה מסתורית ומפילה אימה על כל התושבים. אנשים חשודים, שיש להם כוונות רעות, עושים הכל, כדי להרגיז את השכן. מפיצים שמועות, כי הסוביטים מכינים התקפה חזקה על רומניה, כדי לגרש אותה מבסרביה וקוראים בשם שודד נועז מבסרביה, שיעמוד בראש ההתקפה. ועוד גרוע מזה עשו הטפוסים החשודים. התחילו יורים בערבים לחיל המשמר שמעבר הנהר. כתשובה למעשה פרובוקציה כזה התחילה רומניה מרעישה את אניפולי לסרוגין. פעם בשלשה ימים, בחמשה או בשבוע. הפצצות עושות שמות בבנינים וגם באנשים. אינם יודעים התושבים מה לעשות. מתחבאים הם בערבים במרתפים והפחד ממרר¹ את חייהם.

פעם בסוף חדש יוני נשמע רעם אדיר וחזק, שהחריד והרעיד את כל העירה. הוא התגלגל כאלו בין הבתים, כמחפש את מי שהוא – עד שמצא את קרבנו. אנשים נסו מנוסת חרב ולא ידעו איה המקום הבטוח. בין הנסים היתה גם הדודה דבורה, שהלכה בסמטה עם מכירה. היא היתה במרחק לא רב מביתה. בהרעם הרעם אחזו שתי הנשים אשה ביד רעותה ורצו בכוון אל בית דבורה. אך טרם הספיקה לאחוז בכף המנעול, חדרה הפצצה דרך הגג לתוך הבית והתפוצצה לרסיסים. נקרע חלק מהגג והתקרה. שני קירות נהרסו ברובם. זגוגיות החלונות נשברו כלן. כל מה שהיה בבית נשבר, נקרע ומטאטא השמד צבר לערמות שברים ורסיסים.

חלקי הפצצה עפו מתוך הבית החוצה דרך החלון ופגעו קשה בבעלת־הבית ובמכירתה. כשהכניסו אותן הביתה היו שתיהן בליל של בשר, דם ועצמות…

_________

בעמוד מנדיק אחר סתימת הגולל ליד קבר דודתו הטובה ובגמרו לאמר “קדיש” לנשמתה, פנה אליו הרב בפני כל המשתתפים בהלויה, שמספרם לא היה רב, בדברים האלה:

– דבורה דודתך היתה אשה טובה, כשרה וחסידה. כמה פעמים דברה אתי עליך. היא חשבה אותך לבן לה; ובצוואתה שכתבה בחורף הורישה לך את כל רכושה. בידי הפקידה מעט כסף מזומן וגם כלי כסף בשבילך. תוכל לקבל זאת, אימתי שתרצה. אבל עליך להבטיח, שתאמר בכל יום “קדיש” לנשמתה. אמך היא מעבר לגבול ואי אפשר לבוא אליה לבקש ממנה רשות לאמירת “קדיש”, אך אני מרשה לך ושכרך יהיה רב. אין אחר, זולתך, שיעשה עמה את החסד הזה.

מנדיק הבטיח לעשות כדבר הרב.

– בזכות זו יצילך אלהים מכל רע – הבטיחו הרב – חיים אנו בשעה הרת סכנות האורבות לגוף ולנפש. אשרי האיש, שנשאר נאמן לעמו ולאלהיו ואינו הולך אחר תורות חדשות, המדיחות מדרך האמונה…

אבל וקודר שב מנדיק לבית שנחרב והוא מיותם. שומרים לו אמונה חבריו לאגודת “השומר הצעיר”: דוב קנטור, נפתלי דוידוב ושלום חנציס. כרעי איוב בימי אסונו באו אליו יום־יום לבלות אתו שעות אחדות. הראשון אינו עוזבו גם בלילה והוא בא אליו ללון אתו. באים עוד חברים מבית הספר, שעמד סגור זה כמה חדשים. הם עורכים “מנין” בבקר ובערב ודואגים גם למזונותיו של מנדיק. אברהם־ליב שואב המים זוכר למנדיק את החסד, שעשה עם שמואל־יוסף בנו בהיותו בחיים; והוא מת בראשית האביב בחרדת נפשו ובמחלת ריאותיו. ובא גם הוא, האב השכול, פעמים ביום להשתתף ב“מנין”. ביום השלישי לאבלו בא גם הרב לנחמו, כי זכר לו את החסד של אמת, שעשה מנדיק עם החלל דוד שור ועם אשתו. ישר הדבר בעיני הרב, שבדור הפקר כזה, שנערי בני ישראל בזים לתורת אב ומחללים כל קדש, נמצאים צעירים, המתאספים ל“מנין”, מתפללים בתפילין ועונים “ברוך הוא וברוך שמו”. הוא ישב אתם באותו הערב ודרש באזניהם דרוש קל וקצר על האדם וערכו הדל בלי דת ואמונה, שהוא נמשל כבהמות. הרחיב את דבורו על האמונה בהשארת הנפש, שכר ועונש והשגחת אלהים. ועל ההבדל שבין ישראל ליתר העמים וכו'. ישבו כולם ושמעו מתוך הקשבה רבה; הדברים עשו עליהם רושם.

בינם לבין עצמם הם משוחחים על עניניהם הם. יודעים הם, שאין להם כל עתיד בארץ. הר־הגעש לא כבה עדיין. אדרבה, כאלו עכשו רק מתחיל זועף ומתגעש; והלבה, שיירק מתוכו ודאי תכסה ותחריב עוד הרבה ערים. ואפילו אחרי כן, כאשר ישקט, מה תקותם כי ייחלו? דוב קנטור קורא את כולם לארץ־ישראל, “ארץ העבר והעתיד”; דוידוב שואף לאמריקה, ארץ הזהב. הוא מחכה לתשובה מאחיו היושב בצ’יקגו ולכסף; ושלום חנציס, אף על פי שבא בבקר ובערב ל“מנין”, אך תפילין אינו מניח ואינו מתפלל עמהם, רק ב“ברכו” הוא מרכין את ראשו קצת וב“קדושה” הוא קם על רגליו, אך איננו רוקד ב“קדוש”. הוא מחזיק בדעה, שמצא אותה בעלוני התעמולה נגד הדת, ש“הדת הוא אופיום להמונים”, את “העולם הבא” יצרו הקלריקלים והבורגנים, כדי שההמונים יניחו להם להנות מ“עולם הזה”. ו“לנו אין דרך אחרת מאשר ללכת עם הבולשביזם, כי סופו לירש את הארץ ובו עתידה של האנושיות כלה, ואל לנו להיות מן המפגרים ומן הנגררים אחר העגלה”. הוא מודיע להם, שהחליט לקשור את גורלו עם גורל הצבא האדום, ואם זה לא יחזיק מעמד הפעם, ילך גם הוא עמו, כי סוף נצחונו לבוא. קצה נפשו במשטר הקלוקל ששרר כל הימים, והוא נחנק ממש באויר הקפיטליזם.

לפעמים שוכחים החברים את המקום ואת הסביבה, והם באים לידי וכוחים נלהבים בכל השאלות הללו. לבסוף הם משתתקים ומתפזרים בשלום לבתיהם. הולך עמם גם קנטור לביתו לאכול ארוחת־הערב ומבטיח למנדיק לשוב מיד. אך על־פי רוב מאחר, כי מעכבים אותו בבית. מנדיק נשאר יושב דומם ומשמים עם יגונו הגדול ועם הרהורי לבו הכבדים. הוא אינו מתוכח עם חבריו ואינו מביע את דעתו, רק מאזין ומקשיב ושוכח קצת את יסוריו. אך כאשר אין איש עמו מתעוררים היסורים ומענים אותו. הוא אינו בא בטענות ובקובלנות לפני הקדוש־ברוך־הוא על סדרי העולם, כדרך האנשים באי־בימים בעבור עליהם אסון. אינו נכנס לתוך סבך מחקר פילוסופי, החותר לפתור בעיות הנמצאות מעבר לגבול דרך הטבע. הרהוריו מסתובבים על ציר אחר – מה לו לעשות מעכשו? הנה עבר תחנה אחת בדרך החיים. נסתיים לו פרק חשוב בתולדות חייו, שלמד אותו בבית דודתו באניפולי. בתחנה זו שהה שנה אחת – האמנם רק שנה? מאורעותיו וגלגוליו הנם כל כך רבים, מופלאים ומוזרים עד שקשה לו להאמין, שכל אלה קרו באמת והיו רק במשך שנה אחת. מלא תכניות שוא והבל, כמו שהוא מכיר עתה, בא מבית אמו לאניפולי. באה מערבולת הזמן והטתה אותו לשבילים אחרים עקומים ועקלקלים. עתה הוא יושב “שבעה” על השק הפרוש תחתיו על הרצפה מלא אבדות ואכזבות. הגדולה שבאבדותיו היא אבדן דודתו הטובה, שראתה בו את כל עולמה. והנה מה שעלה לה: צרור בשר מרוסק ועצמות מפוצחות, שטמנו באדמת בית הקברות – והוא נשאר יושב עזוב בתוך חורבה. האבדה השניה הגדולה לו היא משפחת בן־שלום. קרן אור הכניסה המשפחה הזאת לתוך מחשכי לבו ומוחו! הגיהה על דרכו. ששון חיים ותקוה יצקה לתוכו. ופתאם עזבה אותו משפחה זו בלי ברכת הפרידה ועד היום איננו יודע כלום עליה. הוא נשכח, כנראה, מלבם. מה הם עושים שם? החיים הם כלם? הבריאים הם? והדסה? בכל פעם, שהוא נזכר בה, מלקחים צובטים את לבו, ובגרונו עומד כעין צרור חד המגרד ומחניק. כל הימים והלילות דומה, שחסר לו דבר גדול וחשוב, שבלעדיו חייו אינם חיים. מות דודתו הוא בשבילו אבדן העבר, ואבדן משפחת בן־שלום – אבדת העתיד…

למחשבה זו הוא רועד. דבר־מה מוחה בקרבו ואינו נותנו להשלים עם רעיון זה. למה קורא לו אבדה? יתמו ימי ה“שבעה” והוא לא ישהה כאן אף יום. הוא ישא את רגליו וילך. כאן אין לו כלום. עירה זו, כפי שניבא סרגייב, ועל פי השמועות המתהלכות, לא תנצל מפרעות. עומדת היא להיות טרף לרוצחים ולשודדים. רבות הן המשפחות שכבר עזבוה ורבות הן העומדות לעזבה בקרוב. ומי לו ומה לו כאן? מה הוא עושה פה? ילך, ינדוד. לאן? דרכו מופלאה ומתפצלת לשתים – ימינה, לעבר הנהר, ובית אמו. אך במה ישוב אליה? בן העוזב את בית הוריו והולך לקנות דעת ותבונה – היוכל לשוב הביתה בטרם גמר את חוק למודו ותעודת גמר אין בידו? הוא יצא לדרך ונמצא רק בראשיתה. והמטרה עדין ממנו והלאה. והמטרה מה היא ואיה היא? המימין הנהר או משמאלו? מעורפל הדבר ממנו. אך הרגשה יש לו, כי התחלתה נמצאה משמאל וסופה בימין. הדרך מתפתלת בין שדות הערבה, המשתרעים משמאל לדניסטר, והיא מוליכה לקרפובה. שם יושבת המשפחה, שקנתה את לבו. היא צרפה את נשמתו וחדשה בו את רוחו. שם מנצנץ ורומז לו כוכבו מאפלה. שם תפתר חידת חייו ותתבהר לו מטרתו. שמה יבוא וידע מה לו לעשות להבא.

בלוית שני חברים, הציוני והקומוניסט, הלך כתום ה“שבעה” לפרוש מן הרב. הרב ברכו בברכת הדרך והבטיחו להציב מצבה על קברה של הדודה דבורה. היא היתה חכמה ודאגה לאחריתה. הפקדון, שהפקידה בהלואה וחסכון, אבד. אך היא הפקידה בידו סכום, שיספיק למצבה. את השאר הוא מוסר לו לדרך. כך צותה.

– היה יהודי בכל זמן ובכל מקום – אמר לו הרב בשעת הפרידה.

מבית הרב הלך עם חבריו לבית־הקברות ושם נפרד מגל עפרה של דודתו. בצאתם מבית הקברות נפרדו הרעים.

– להתראות בארץ מולדתנו! – אמר לו דוד קנטור.

– במולדתנו המחודשת בכח הצבא האדום המנצח! – אמר שלום חנציס. שלשתם התנשקו² ולחצו איש את יד רעהו. מנדיק עמד רגעים אחדים על ראש ההר והביט מבט אחרון על אניפולי עם גגותיה שהשחירו ועציה הרבים, המכוסים עלים ירוקים; על רחובות העירה ועל אנשיה הקודרים והמדוכאים, הנראים מרחוק כקטנים. שחק לו רק הקו הרחב, כסרט כסף, של מימי הדניסטר. הלכו להם החברים לשוב לבתיהם, והוא הלך לדרכו יחידי, שוקט. בתרמיל שעל שכמו נמצאים רק חפצים מעטים. בגדי קיץ, לבנים. לבוש הוא כבן כפר, סגולה לדרך באותם הימים. הולך הוא ברגל, כי אין עגלות מצויות בדרכים. יש בקרפובה כח המושך אותו שמה ממרחקים, רומז ומבטיח לו הרבה. כח זה מקל לו את דרכו…

__________

הקוסמת הטובה, שלותה אותו בדרכו מבית אמו לבית דודתו, צועדת מאחוריו אט, מלוה אותו בדרכו כצלו ולוחשת באזניו. וכה תאמר אליו:

“אל יפול לבבך עליך, מנדיק, ורוחך הטובה אל תסור ממך. כי יש תקוה גם אחר תקוה נכזבה ויש עתיד טוב גם אחרי עבר רע. התבגרת בשנה אחת ונסיונותיך שקנית שקולים כנסיונות שנים רבות. דרכך בארץ זו לא תמה עדין, ואנשים, שנפגשו לך פעם בתוכה, לא לעולם נפרדו ממך. עוד תפגש עמהם; ופגישות אלה תביאנה לך לפעמים מורת רוח והתמרמרות, אך גם קורת רוח תשבע. נכונו לך התאבקות, התפתלות ואכזבות רבות, אך נצחונותיך יהיו מזהירים, ולכן אל תתן ליאוש להרעיל את לבך. כי מה טוב מהעלומים ומהעזה? לך בדרך זו המוליכה אותך מעבר משמאלי לדניסטר. לך ישר. יש לפניך מטרה ותכלית והן מכוסות לעת עתה ממך בצעיף תעלומת הימים. לאט־לאט יורם הצעיף ואתה תראה את אשר לא פללת לראות. הרואה אתה שתי עינים מביטות אליך ממרחק? עינים גדולות, שחורות. הן רכזו אליהן את עיניך לא פעם. ועוד תרכזנה, תקסמנה אותך להרבה שנים, טובות הן האמונה והאהבה. חזק ואמץ!”

והוא הולך בטח בצעדים מאוששים…