¹

גם בארץ ישראל עוד רחוקים אנו מאד מלנהל פוליטיקה לאומית הראויה לשמה וליצור את חיינו על פיה ועל פי צוויה. תוכן הפוליטיקה הלאומית שלנו, גם בארץ ישראל אינו מבוסס ביסודו על הרצון המאורגן של הישוב והכרתו הברורה לגבי שאיפותינו ודרכי פעולותינו. לא האחריות והבקורת כלפי פנים הן המניעות ­­– אלא מדיניות זו היא מורכבת כולה מדרישות, דרישות מאחרים, מכוונות רק לאחרים; – תמיד מוצאים אנו איזה “אתה” מבחוץ, שממנו אנו באים לתבוע; איזו כתובת שאליה נושאים את העינים, – תהא זאת הממשלה, או האדמיניסטרציה, מושל הארץ או בית-המשפט או איזה אשלי רברבי אחר.

גם בימים האלה נגלו בתוכנו – תחת הבנה מעמיקה – בהלה ודבורים מחוסרי-תוכן.

גם ברוב החוגים האחראיים מצאה את בטויה ההשקפה הבלתי נכונה – כי אפשר היה בנקל להשקיט את הרוחות אילו השתמשו ב“זרוע נטויה”, אילו דכאו בכוח השלטון את כל הסבות שגרמו למצב הנוכחי. שהרי רק “באשמת הממשלה, רשלנותה ורפיון ידיה, התחוללה כל הסערה הזאת”. הבינה העמוקה שלנו התעטפה בימים האלה באמונה השלמה בפעולת האגרוף והתותח, המשקיטה והמרגיעה; באירוניה גמורה כלפי “פוליטיקה של שלום” והסכמה בין העמים השוכנים בארץ. היחס אל הנציב העליון, מי שהיה עוד אתמול בעיני הקהל gracious and noble עומד היום להתקרר. הקבלות אל יוסיפוס פלביוס נקשרו באופן כמעט גלוי בשמו ובעמדתו. ואפילו “הסוציאליסטים המתונים” שלנו – מסקנת החכמה העליונה שלהם היתה בשעות האלה דרישת “פוליטיקה של יד חזקה” מאת הממשלה, שעליה הטילו האשמות לאין-גבול עבור חולשתה ואי זהירותה.

אולם לפני אינן עומדות שאלת הנציב ושאלת הממשלה, אם הם אשמים או לא ואם הם רצו זו או אחרת. לפני עומדת השאלה: מה אנחנו רוצים בנידון זה?" – עכשיו, לאחר שהיינו שנים רצופות כשכורים מנצחונות חיצוניים, הגיעה אולי סוף סוף השעה שבה ננסה אנחנו לתת דין וחשבון לעצמנו על הדרך שבה נוכל להגיע לרכוז הלאומי בארץ הזאת. אולי באה סוף סוף השעה שננסה לתת בטוי להבנתנו הפוליטית, בלי כל אותה ההתרגשות המוגשמת הנובעת מתוך המצב של השבועות האחרונים, בלי היסטריקה ובלי פילוסופיה, – למען תהיה לנו היכולת להשיג ולהעריך כראוי את מצבנו הפנימי. שכן אם נבוא להוציא מסקנות צודקות ע"ד היחסים ההכרחיים שצריכים להוצר בין היהודים והערבים, מנקודת-מבט מדינית, – נצטרך קודם להעריך מה מצב כוחותניו מפנים כיום הזה.

ראשית כל – אל נערבב את הפרשיות. התביעה לענוש בכל חומר הדין את הרוצחים ואת השודדים–נתערבבה אצלנו עם הדרישה ל“פוליטיקה של יד חזקה”. אלה הם שני דברים נבדלים: אספסוף ערבי תקף יהודים והרגם, התנפל על בית החלוץ והחריבו, שדד חנויות וחמסן ועמד לעלות על מושבותינו ולהרסן – אלה הם פשעים, פשעים קשים מאד, וכל זמן שקולנו לא דוכא לגמרי – לא נחדל לדרוש דין צדק והענשת הפורעים בכל חומר הדין ובלי משא פנים. אולם השאלה בדבר יחסנו הפוליטי אל העם הערבי היושב בארץ-ישראל, וקודם כל השלאה ע"ד מהותה של התנועה הערבית – הללו אינן שאלות מתוך ספר-העונשין לפשעים פליליים ולא שאלות הרגע הזה הנרגז מדם; אלה הן שאלות בדבר צורות חיינו בארץ, שיהיו משותפים לנו ולערבים ולעולמי עולמים.

אנו מעמידים כאן את השאלה הערבית בבחינת שאלה פוליטית, ולא, כנהוג אצלנו על פי רוב, כשאלה סוציולוגית, כלכלית-היסטורית-אטנוגרפית או מוסרית. יש איפוא לשאול: היש בארץ כוח פוליטי ששמו “תנועה ערבית”, ואם ישנו – כיצד הוא פועל, באיזה כוון הוא משנה את הפרללוגמרה של הכוחות הפועלים חוץ ממנו. ומה הם היחסים שצריכים להיות נקבעים בינינו ובינו? – וכל המעמידים את השאלה באופן אחר אינם אלא מתעים.

כשנגשים אל החקירה המדעית, החשובה ומושכת את הלב: “הקיימת בארץ תנועה לאומית ערבית ומה הן פעולותיה?” – אפשר באמת להגיע לידי תוצאות שליליות, ביחוד כשמודדים אותה באמת המידה של הלאומיות האירופית.

אם נשים לפני עינינו את התנאים הכלכליים והחברותיים שעל קרקעם גדלה הלאומיות האיטלקית או הפולנית או אפילו היהודית – נוכל בלי כל קושי להוכיח, שאף אחת מההנחות הקודמות האלה אינה במציאות מבחינת לאומיות ערבית בארץ ישראל. תנאי התוצרת אצל הרוב המכריע של תושבי הארץ הם או נומדיים לגמרי, או נמצאים במדרגה נמוכה ופרמיטיבית ביותר של עבודת האדמה; המסחר, שהוא מוגבל על פי רוב במקום או במחוז, לא התפתח עדיין, חרושת כמעט שלא נוצרה עדיין אפילו כדי מדרגה של התחלה. אין כאן צורך בחריפות מיוחדת כדי להוכיח שזוהי סביבה כלכלית שונה לגמרי מאשר סביבת הקפטליזם המתבגר, שבתוכה התפתחה לאומיותם של עמי אירופה וששמשה – mutates-mutandis – גם קרקע צמיחה ללאומיות ביפן, מצרים והודו. – מתוך כך גם החברה בכללה נמצאת כאן במצב של התבדלות ומתחלקת לכמה וכמה קבוצים נבדלים. לפרודים האלה ישנם יסודות חברותיים: הפלח הערבי מפחד מפני הבדואי לא פחות מאשר האכר העברי; יש כאן יסודות דתיים, כגון הנגוד העמוק בין נוצרים ומושלמים; ישנם כמו כן יסודות כלכליים – כגון הנגוד בין האפנדי והחרת. ונוסף על אלה ישנם עוד כמה אינטרסים מתנגדים הפועלים בערבוביה וסותרים זה את זה; אינטרסים של כתות, משפחות-יחוס, שבטים וכו'. מדרגת ההשכלה היא בדרך כלל נמוכה כל-כך שאינה מסייעת עדין, כנראה, להתפתחות הכרה לאומית ורגש לאומי טהור. וכשמוסיפים עוד את העובדה, שבמזרח בכלל מופיעה ההכרה הלאומית כתערובת מסובכת ובלתי-נפרדת מיסודות דתיים, גזעיים ומשפחתיים – אפשר לכאורה להוציא משפט, שאין כאן תנועה ערבית לאומית ושאין לתנועה כזו גם אפשרות של קיום על יסוד התנאים שבחרה הערבית.

אולם מה הרווחנו בציון העובדה הזאת? דומה דבר לרופא העומד על יד מיטת החולה, המתפלש בחום הקדחת, והוא שולל את מציאות המחלה ארך ורק מפני שמיקרובים שמצא בדם החולה אינם דומים לאלה שהוא רגיל לראות במיקרוסקופ.

ברם את השאלה הערבית בא"י צריך להעמיד כשאלה פוליטית, ומבחינה זו היא תובעת גם תשובה, ובכן: הישנו כוח פוליטי בארץ ששמו “תנועה ערבית”? – הוא אומר: ישנו כוח כזה. אל נעלים את עינינו מעובדה זו: ישנו בארץ המון עם המלוכד בכוח סיסמאות ערביות; ואחת היא אם נקרא אותו בשם תנועה לאומית או לא – אנו מחויבים לבר את מהותו ולקבוע את יחסנו אליו.

רגילים אצלנו לערער על כך ולומר: תנועה ערבית זו אינה כוח שגדל והתהוה באופן טבעי, אלא תוצאה מלאכותית של תעמולה והסתה שבאו מן החוץ אל המון הערבי, שכן ישנן “ידים זרות” בענין, וכו'. ואמנם סוג גלוי הדבר כי בתוך ההמון הערבי מנהלים תעמולה גם האפנדים התקיפים, בעלי האחוזות הגדולות ובעלי הרכוש העירוניים, וגם אגנטים אירופיים בני סוגים שונים ובעלי תעודות שונות, ומטרת כולם להקים ולגדל ולארגן תנועה שתהא בעיקר אנטי יהודית. אולם גם הערעורים האלה אינם חשובים ביותר. העיקר כאן הוא בזה, ש“הידים הזרות” האלה הצליחו, לכל הפחות במידה ידועה, להשיג את מטרתם. תנועה ערבית – ותהא מאיזה מין שהוא – קיימת במציאות. ולפי דעתי יהיה לנו הדבר לרועץ, אם נרצה לזלזל בחשיבותה, או להשען על ביונטים – אחת היא אם יהודים או אנגלים. המשען הזה הוא משען לשעה, אבל לא לעשרות בשנים.

ברצוני – כדי לברר את דברי אלה – למתוח קו-השואה: נשוה את עמדת הערבים של היום לעמדתם ביום כניסת האנגלים אל הארץ, או – יותר נכון – לזמן שלפני המלחמה; נשוה את ארגונם הפנימי, את בטוי הרצון בתנועתם, את תוכן דרישותיהם ותקיפותן – ונצטרך להודות, שהם התקדמו בשנים האחרונות בצעדים מהירים. הרבה דברים הנראים היום בעינינו כמובנים מאליהם, נמצאו אז מחוץ לחוג מבטנו – והרבה דברים שנמצאים היום מחוץ לחוג מבטנו, יראו בעינינו מחר כדברים מאליהם. אל נשלה את נפשנו – כי אין דבר מזיק יותר מאשר להשלות את הדמיון בערכה לא נכונה בדבר כוחו של המתנגד.

במשך השבועות האלה נתגלו – בעקבות מעשי-יפו – כמה חזיונות ומסמכים: הפעולה או הפעולות מצד הערבים היו מאורגנות עד להפליא וגם פעלו באופן מוצלח ומסודר. הנה למשל דוגמא דוגמא אחת: שבעה ערבים נאשמים באיזו אשמה ונאסרים ע"י הממשלה – וערביי יפו מוציאים לפועל מחאה מאורגנת, כל הסוחרים סוגרים למחרת היום את חנויותיהם לאות מחאה, רוצים לסדר הפגנה לפני בית הממשלה ושולחים משלחת התובעת בצורה אולטימטיבית את שחרור האסירים.

ומשל שני ישמש לנו הבויקוט. הבויקוט הזה היה אמנם במובן הכלכלי בריה משונה ומיוחדת במינה, ונדון לאי הצלחה מלפרע. חזיון בלתי נפוץ בתולדות החיים הכלכליים הוא בויקוט שבא לאסור את המכירה לעם המוחרם. בויקוט שמעמיד את היוצר הערבי ואת הסוחר הערבי בנגוד לסיסמאות הערביות ושאין בכוחו בשום אופן להתקיים יותר מימים אחדים. אולם חזיון הבויקום עצמו, העובדה שיש כאן רצון מאורגן או מארגן, שביכלתו להוציא לפועל, ולו גם לזמן קצר, אפילו בויקוט מחוסר טעם, כמעט מגוחך – עובדה זו נראית בעיני כסימפטומטית עד למאד.

מי שאינו רוצה לנהל פוליטיקה של בת-היענה, כלומר מי שאינו רוצה לעצום עין בפני המציאות – ימצא, כי במצבנו אנו, בשאיפתנו להבטיח לעצמנו עד כמה שאפשר את חופש הפעולה לשם בנין ביתנו הלאומי, יש לנו רק דרך אחת: דרך השלום, – ורק פוליטיקה לאומית אחת: פוליטיקה של הבנה הדדית. דוקא בשעה זו, שעת ההתרגזות וההתמרמרות, צריך לאמר את זה בדברים ברורים ובקור-רוח. חכמת “היד החזקה” לא הובילה מעולם למטרתה. במקום שכוחות בעלי מידות כאלה נדחקו לתוך מגרת מדינית אחת, במקום שתנועות וענינים חיוניים כאלה נתקלים זה בזה בדרך אחת – תוכל רק ההסמכה להביא לידי הצלחה. ודאי שהפסדנו התחדדות הנגודים, אולם גם כיום אין לנו אלא להוציא מסקנה אחת: בשל התנאים הקיימים במציאות נדחקים יהודים וערבים לשביל אחד, ולפיכך הם זקוקים לפוליטיקה של הסכמה.

דומה הדבר כמעט שהנציב העליון – במשך כל השנה וגם במשך השבועות האחרונים – לקח את הקוים היסודיים של מדיניותו מתוך ההבנה הברורה לגבי המצב הזה ומתוך ההכרה הברורה בדבר ההכרח היסודי הזה. זוהי לדעתי המדיניות היחידה שיש לה אפשרות של קיום לזמן ממושך. הנציב החזיק מעמד בפוליטיקה זו גם בשעה שרבים, אשר הסכימו לו לפנים, תובעים היום את “ידו החזקה”. הוא לא חתך מתוך בלבול את החבל בשעה ש“הפוליטיקה הלאומית” שלנו נדהמה ע"י המאורעות.

מובן מאליו שאיני בא להצדיק את השגיאה הפוליטית הקשה שהעמיס על עצמו הנציב בהחלטתו המפסיקה את ההגירה לא"י, החלטת שפרושה: הפרעת שווי המשקל בכחות, והיא עלולה להוליד על צד היהודים התמרמרות קיצונית והתנגדות עמוקה ולעורר אצל הערבים תקות שוא ובאופן כזה רק להקשות על דרך ההבנה ההדדית.

אמנם בין כך וכך לא תוכל המדיניות ההכרחית של שלום ושל הסכמה לצמוח בן לילה. הדרך אליה תהיה ארוכה ורבת עמל. היא לא תוכל אפלו לרפא את הפצעים אשר חולל יום אתמול. אולם כל זה אינו יכול למנוע אותנו מהביע את רצוננו לדרך הזאת, שכן זוהי האפשרות היחידה גם בשבילנו וגם בשביל הערבים.

גם הערבים יצטרכו להבין את זאת. במידה שיבינו את הדבר יופחתו הקרבנות משני הצדדים. הערבים יצטרכו להבין, שאין בשבילם אפשרות אחרת מאשר פוליטיקה של שלום, כי החלטת העם העברי לבנות בא"י את ביתו הלאומי עומדת בכל תקפה. ידעו נא כי ככל אשר אדמה זו תרוה יותר דם יהודי – נתקשר אליה יותר ותקיף יותר יהיה רצוננו להכות בה שורש. בכל שעה שיתקפו אותנו נדע להגין על עצמנו בלי פחד, ושום כוח בעולם לא יוכל להזיז אותנו מכאן.

מבטח אחד אל תולדות המדינות והעמים באירופה יורה אותנו: במקום שנפגשים שני אינטרסים חיוניים בעלי תקיפות כזאת ובעלי כוח כזה – ישנו רק מוצא אחד: השתוות המתנגדים! הרצון הלאומי של העם העברי יורה את העם הערבי, שיגרש מתוכו את המסיתים למהומות ושילך בדרך האפשרות היחידה.

אל נדבר על כך שגם תועלת עצמם תובעת זאת מאתם. החיים בעצמם יורו אותם להבין את הדבר. מי אינו מבין כיום, כמה גדולה היתה התביעה הערבית להגירה יהודית – אילו עזבו היהודים פתאם את הארץ ואת בנינה, אילו ירדו כל המחירים והיצרנים נשארו מחוסרי שוק, הסוחרים מחוסרי קונים, הפועלים ללא מקום עבודה, אילו נסגרו כל המוסדות התרבותיים והסניטריים, אילו נהפכה שוב ארץ ישראל לאותה הארץ הדלה והשוממה שהיתה במשך מאות בשנים, לפני שנוצרו, ברוחה של ההגירה היהודית, התנאים הראשונים לתרבות חדשה, לעושר חדש ולחיים פוריים.

על אף האבל והמרירות, הממלאים אותנו היום עלינו להתחיל ללכת בדרך זו, לנסות כל דבר העלול להביאנו למדיניות הסכמה.

¹

התנועה הציונית נחלה בהזדמנות הדו“ח הראשון על א”י מצד ועדת המנדטים שעל יד חבר-הלאומים – מפלה פוליטית שאין להתעלם ממנה.

כששאלו את הלורד בלפור על דעתו בנוגע לדו“ח זה, ענה לשואלים–לפי ידיעות העתונות–את הדברים האלה: “רוצה הייתי לדעת, אם האדונים חשבו מה יהיה גורלם של ההמונים היהודים באירופה המזרחית, אלה העומדים להתחרב ע”י בויקוט וכל מיני רדיפות אחרות”. ובאמת, העובדות מעידות על עצמן: האדונים לא חשבו. לא חשבו על שאלה זו, אף לא על כמה שאלות חשובות אחרות, אם כי לכאורה צריכים ומחויבים היו לחשוב עליהן.

דו“ח זה, בנוגע למפעל היהודי בארץ, מעיד עדות ברורה שאפילו בחוגים האחראים חסר עדיין עד היום מינימום של ידיעות בדבר התפתחות המפעל הזה והפעולה-הישובית, בעל-הערך ממדרגה ראשונה, שהוצאה לפועל ע”י היהודים בתנאים הקשים. ההערכה, חסרת-ההבנה בהחלט, בנוגע לאיכות המהגרים היהודים, שעליה עמדו כבר פעמים רבות בעתונות, מעידה למדי על חוסר ידיעה זה. אולם להעדר ההערצה מצד האדונים חברי-הועדה איני מייחס משקל רב. לא לשם העינים היפות של הדיפלומטים משקיעים חברינו את עבודתם החלוצית בבנין הארץ. חשובה הרבה יותר נראית בעיני העובדה, שדו"ח זה מכיל דעות מוטעות בהחלט בהשגה היסודית לגבי מפעלנו, והוא מניח ביסוד הטעויות האלה תורות תעתועים העלולות להתעות, להזיק לתנועתו ולסכן בהשפעותיהן הפוליטיות את התקדמות עבודת הבנין ואת השלום בארץ.

הראשונה בין ההנחות המתעות האלה היא בנקודת המוצא של הדו“ח, בתורת ה- Clash (הסתירה) שבו. על יסוד תורה זו מיחס הדו”ח של הועדה למנדט הא“י לכתחילה עמדה נבדלת משאר המנדטים. הוא מציין את הקושי המיוחד שבו צריכה היתה להתקל הממשלה הממונה על המנדט הא”י. את הקושי המיוחד רואה הדו“ח בזה שהוטל על הממשלה הממונה תפקיד אדמיניסטרטיבי ומדיני כפול, המיוסד על סתירה פנימית – על Clash – בין העיקרים היסודיים של המנדט הא”י. את הסתירה העיקרית יש למצוא, לפי השקפת הועדה, בנגוד שבין ההנחות הדמוקרטיות הבאות לידי בטוי בסעיף 22 המפורסם של חוקת חבר הלאומים, זה הקובע את זכותם של תושבי ארצות המנדטים להגדרה עצמית לפתוח מוסדות להנהלה עצמית, ובין התפקיד לאפשר בא"י בנין בית לאומי לעם היהודי. העליה היהודית הבלתי מוגבלת וחופש ההתישבות הרחבה – הן הן המציינות, לדעתם, את הסתירה הזאת.

התאור הוא מעוקם ומתעה. בדרך זו משתמטים בזריזות רבה מלהסתכל בעין פקוחה בשאלות המכריעות עצמן. רק אותם ה“דימוקרטים” החושבים שכל השאלות המכריעות האלה מוצאות את פתרונן הרצוי בציון העובדה, כי שש מאות אלף הן פי חמש מאשר מאה ועשרים אלף – יוכלו להסתפק בתשובה כזו. אליהם יצטרפו בודאי כל אלה המחזיקים בתורה הנוחה, האומרת כי המציאות היא היא החוטאת בזמן שאינה רוצה להסתגל לנוסחאות הפשוטות של תורתם. לכל אלה לא מובן פשוט הדבר, כיצד יכול היה המנדט הא“י להוצר בצורתו הנוכחית. אולם אף אחת מהפרובלימות המדיניות הגדולות בעולם, ובודאי שלא הפרובלימה היהודית, היא שאלת אריטמטיקה פשוטה. על אודות זה שכחו האדונים לחשוב. ועל כן הדו”ח של ועדת-המנדטים הוא בבחינת סכנה. הוא מעורר בדעת-הקהל בעולם את הדמיון המוטעה בדבר קרע פנימי בין שאיפות התנועה הציונית ומפעלי בנין הארץ ובין התביעה היסודיות של הדימוקרטיה. מתוך כך יוצא שאין עבודתנו ראויה עוד לשמה הטוב, בחינת חלק של אותו הכוח המרוכז, נחלת העמים, הנלחם על חרותה ועל התקדמותה ועל שלומה של האנושיות. ולאחר שמראים את מפעלנו באור כזה – עלול הדבר לעורר במחנה מתנגדינו תאבון מוגזם ולהוליד שאיפות שלא תוכלנה – אפילו עם כוחו הנוכחי של הישוב היהודי בא"י – להתגשם לעולם, והן עלולות רק לחדש מלחמת אחים בלתי פוריה ומחוסרת-טעם. ועל כן חובה עלינו להעמיד לברור את הדעה המתעה הטבועה בעיקרי ההנחות הראשונות של הועדה.

לא נטפל הפעם בפרטיהן של כמה שאלות אחרות שאינן נוגעות בעצם יסוד הפרובלימה, אף על פי שגם הן רבות ענין ורבות הסברה. לא נקדיש איפוא הרבה זמן לשאלה אם את שרשיו של הקושי המיוחד שבו נתקלה, לפי הדו“ח, ממשלת א”י – יש לחפש באמת ב“הקמת הבית הלאומי”, המובטחה ע“י המנדט, או בסבות אחרות לגמרי, כלליות הרבה יותר. אם נזכור את פרק הזמן הסמוך לגמר המלחמה, זמן שבו נתגלה קושי מיוחד מתוך היחסים המתוחים ששררו אז בארץ בין היהודים והערבים – לא נוכל להעלים עין מהעבודה, שבשנים האלה היה הקושי האדמיניסטרטיבי רובץ במשקל כבד לא פחות גם על ארצות-המנדטים האחרות, במקום שלא היו “הקוים המיוחדים” של המנדט הא”י ולא היתה שום “סתירה”. כל העולם יודע, איזו צורה קבלה פעולתו של “הועד המרכזי הסורי” בגבולות המנדט הצרפתי במשך השנים 21–1919, ואיזה מאורעות קדמו להורדתו של פיצל מכסא מלכותו בדמשק. גם בלי הצהרה ציונית לארם-נהרים, מוכרחים היו האנגלים בשנת 1920 בלבד – כפי שמציין ספרו של סיר אילמר הלדיין – לרשום בעירק 876 אנשי צבא בריטיים הרוגים, אבודים או מתים מפצעיהם, ו-1228 חיילים שנפצעו פצעים קשים וקלים. מהו כוחו של “הבית הלאומי” לעומת “הקושי המיוחד” הזה שבאדמיניסטרציה? ברור ומבורר איפוא, כמה שוגים אלה הזוקפים את כל הצרות, שעברו בשנים אלה גם על ארצנו, על חשבון המדיניות הציונית של הסתדרותנו או של הממשלה הבריטית. לא היה כאן דבר אחר מאשר ריפליקס טבעי של גל-המרד הערבי הכביר, זה שעלה אז בכל ארצות המזרח הקרוב, לרגלי המלחמה אופקיה ולרגלי מאויים מוגזמים ושאיפות מופרזות אצל כל רודפי הכבוד. ומזמן שנשבר הגל הזה והתפורר כוחו – שבה גם א“י בהחלט למסלול של שקט ושלום פנימי. והנהלת א”י לא תגרום כיום – לאדמיניסטרטור חרוץ – קושי ויסורים יותר מאשר הנהלת ארץ אחרת מארצות המנדטים, שכן הללו מצטיינים עוד יותר מארץ זו במריבות תמידיות בין הכתות הנוצריות השונות ובין נוצרים ומושלמים, בין ערבים וקורדים ובין דרוזים וצ’רקסים. לא קרה כאן בדו"ח של הועדה יותר ממה שקרה כבר הרבה פעמים: את היהודים עשו שעיר-לעזאזל לכפר על חטאים שהם לא חטאו אותם. ואף אחרים אולי לא חטאו את החטאים האלה – מכיון שהיו תוצאה טבעית של גורמים אוביקטיביים.

כמו כן לא נחקור בפרוטרוט את השאלה, עד כמה זה חזיון פלאים ומעשה נסים שועדת המנדטים, בצאתה לחפש את הסתירות בין אהבת-אדם של סעיף 22 ובין המצב בארצות המנדטים, לא העלה בחכתה שום (סתירה) אחרת חוץ מחרס ה- Clash בלבד, זה ההולך ונוצר – לפי השקפתה, ע“י יצירת ביתנו הלאומי בא”י. וכי לא חשבו האדונים, שאותו סעיף 22 המהולל כולל בתוכו, למשל, בין דברים אחרים גם את התביעה “להביא בחשבון, עם קביעת מעצמת-המנדט, את רצונם ודרישתם של תושבי הארץ”? וכי חשבו בדבר שאותן כנופיות הערבים הקיצוניים, המאורגנות בקלובים המושלמים-נוצרים בארץ, ששמשו עדות נאמנה לועדה נגד השאיפות הציוניות – הן הן בעצם אותם החוגים השוללים גם את המנדט הבריטי בכללו? הרי הדרישה למלחמה באנגליה מופיעה בתכניתם במדרגה לא פחותה מאשר סיסמת המלחמה בציונות. אולם על זה ועל כמה וכמה דברים מעין זה אין בפי הדו"ח של הועדה ולא כלום. אילו רצינו להסיק מסקנות רציניות על יסוד השיטה הזאת של הועדה היינו מגיעים לתוצאות מעציבות. צריכים היינו להאמין, שגם בתוך חבר הלאומים שורר המשטר הישן הידוע למדי: הגדולים והעצומים עושים כאות נפשם, כאדם העושה בתוך שלו, ואין מפריע; הקטנים יותר בועטים בקטנים מהם – בו ברגע שהאחים הגדולים יצאו את החדר; הקטנים סובלים ונכנעים; ומעורם של החלשים ביותר עושים את המכסה שבו מכסים על כוונותיהם של בעלי המזל ועל פעולותיהם.

ברם, לא רצינו לנגוע בכל השאלות המדיניות האלה אלא נגיעה צדדית, תוך כדי ברור, כדי שנוכל להתרכז בשאלת העיקר: מהו בסיס השקפתה של הועדה?

רק הגענו לנקודת-המוצא של השקפה זו – וכבר אנו עומדים ומתפלאים: למה דוקא ועדת חבר הלאומים קבלה עליה להורות תורה כזו – תורה המתנגדת, לדעתנו, לעצם קיומו של חבר הלאומים? כיון שאתה מעמיד את השאלה על היסוד הפוליטי והמשפטי שנטלו להם האדונים חברי הועדה בנוגע לסתירה שבתוך הממונות של א“י, הרי אתה ממשמש לבסוף בידיך את תורת “הסובריניות המחלטת” של כל גוף מדיני. הלא בענין התושבים ילידי ארצנו אין לפנינו אפילו שאלה של הגדרה עצמית מבחינת לאום, כפי שהיה הדבר לגבי הצ’כים או הפולנים. כאן יש רק שאלה פשוטה בדבר “זכויות בעל-בית”. רק מנקודת השקפה כזו יש להניח את האפשרות מצד הערבים בא”י להגביל את חופש העליה וההתישבות של היהודים, כלומר את חופש בנין הבית הלאומי. תורת “הסובריניות המחלטת” היא היא הפוסקת שכל סכום תושבים אזרחים, הסוגר על עצמו בגבולות בעלי צבעים שונים, זכות לו לעשות בתחומי הגבולות האלה ככל אשר יעלה על רוחו. אפשר שתורה זו נתמכת עוד עד היום על ידי אנשי מדע חשובים בחקירת המשפט הבין-לאומי; אפשר כמובן שהיא שלטת עדיין במעשי יום יום של הדיפלומטים. וברור כמו כן שלאחרי המלחמה נוסף לתורה הזאת עוד כוח למעשה, והוא מורגש ביחסים ההדדיים שבין המדינות והארצות השונות. אף על פי כן אין תורה זו, לדעתנו, אלא משען רופף מאד. שכן אינה מתאימה יותר בשום אופן למדרגת ההתפתחות הכלכלית והחברותית של העולם. התפתחות זו הוציאה כבר מזמן את המדינות הבודדות מתוך בדידותן ושלבה אותן, יחד ברשת משוזרת מכל מיני יחסים וקשרים, כגון תנועת אנשים ונכסים, חלופי נסיונות ופעולות, מעשי חובות וזכויות. כל מדינה הרוצה גם היום, מתוך פרוש צר-עין בדבר שליטתה העצמית, להסתלק מהשתתפות בחבר העמים, סופה שתהא נהפכת לגוף בלתי מוכשר לחיים המשמש רועץ לכל האחרים. גם התפתחות המשפט הבין לאומי צריכה היתה לכאורה להביא בחשבון את העובדה הזאת. ודוקא בנוגע לשאלת ההגירה, הממלאה תפקיד חשוב כל כך בפרובלימה שלנו, הצהיר עוד בשנת 1897 הקונגרס של “המוסד למשפט בין-לאומי”, שהתאסף בקופנהגן, כי אפשר למצוא פתרון לשאלה זו אך ורק מנקודת ההשקפה של ההתפתחות החדשה ביחסים הכלכליים והחברותיים. האין דוקא יצירתו של חבר הלאומים בטוי בולט להתפתחות זו? האין ביחוד שיטת המנדטים–במידה שהיא קובעת מצד אחד את אחריות חבר העמים לגבי קבוצים הזקוקים לטפול, ובמידה שהיא מגבילה מצד שני את חופש השליטה, של מעצמות המנדטים ע"י יצירת קונטרולה בין-לאומית חוקית, – שלילה גלויה וגמורה לגבי תורת הסוביריניות המחלטת של המדינות?

יתר על כן, כשישתמשו בתורה בלה זו לגבי ארץ כא“י – תהפך לגמרי לאבסורד. א”י, אם גם נסיח את דעתנו מחשיבותה לפתרון השאלה היהודית, הרי היא קודם כל ארץ קטנה ללא עצמיות כלכלית, חברותית או אטנית; שנית, רק זה עכשיו, לפני שנים אחדות, הוצאה א“י מתוך המסגרת הרחבה של המדינה העותומנית ונעשתה לחטיבה במובן המדיני, המשפטי והאדמיניסטרטיבי. קשה מאד להבין באיזה נמוקים אפשר לקבוע את זכות הסובריניות-המחלטת של חצי מיליון אנשים, שנמצאו במקרה דוקא בין ציוני-הגובלין החדשים שהועמדו ברפה ובמטולה, על כל חבל הארץ הזה. גבולות א”י קבועים במשפט המדיני של העם העברי, הם קבועים אולי גם במסורת העולם, זה שקבל ערכים חשובים מתוך הגבולות האלה, אולם בשום אופן אינם קובעים את זכותו של מוסה קזים פחה ובני-לויתו ליסד כאן רשות בלתי-מוגבלת של בעל-בית. מצד זה אין אפשרות להכניס חייץ בין הדרישות היסודיות של הדימוקרטיה הבין-לאומית ובין תנועת א"י היהודית.

אולם נלך הלאה – ונגיע מיד לאחת מנקודות הכובד של כל השאלה. אחת היא מה היתה דעתם של האדונים חברי הועדה בנוגע לשאלת הסובריניות המחלטת בכללה. אבל האם העלו על דעתם את הדבר, שמדי נשתמש בתורה זו לגבי ארצות של התישבות חדשה – נהפוך אותה לגמרי לכלי ריק ולדברי תעתועים? בכל הארצות מסוג זה, לאמר ששמשו מקום להתישבות רחבה וחדשה, התגלו בזמנים שונים ומטעמים שונים נטיות להשליט גם בתחומן את הזכויות של “בעל הבית”. התושבים, שנמצאו כבר בתוך הארצות האלה, התאוו לסגור את הדלת ולקיים את המונופולין של כל החבל הבלתי-מפותח, על כל אוצרותיו הטמונים, אך ורק בידי הבעלים המאושרים. כל התנועות האלה, המצויות כיום באוסטרליה, באפריקה הדרומית ובזילנדיה החדשה, מדברות רמות על זכות ההגדרה העצמית. בארצות-הברית קיימת היתה, עוד בזמן שהישוב במערב הבינוני לא הגיע עדיין למדרגה נורמלית, מפלגה, או תנועה פוליטית, שתבעה כבר אז – בזמן שלא יותר מאיזה עשרים מיליון בני אדם היו בכל הארץ רחבת-הידים הזאת–לסגור את היבשה האמריקאית בפני ההגירה ולהחזיק במונופולין את כל אוצרותיה הכבירים. אלה היו ה-" Knownothings ” או “המפלגה האמריקנית”, כפי שקראו לעצמם, ובזמן ידוע – לפני מלחמת האזרחים – רכזו אפילו בידם, אגב מאורעות ידועים, כוח פוליטי לא-קטן. וכי היתה ועדת-המנדטים, אילו הזמינו אותה להכריע בחלוקי הדעות במקרה זה, מעמידה את עצמה על נקודת השקפתם של ה- Knownothings ההם? וכי היתה מכריזה שגם כאן, בהתאם לסעיף 22 של חוקת חבר הלאומים, היתה זכות גמורה לאנשי אמריקה לסגור את ארצם בפני כל הגירה והתישבות חדשה, והיתה מציינת גם כאן את ה- Clash בין רצונם החפשי של האמריקנים ובין השאיפה להגירה ולהתישבות מצד ההמונים האירופיים? ואם לא כן הדבר, – התוכל העובדה שארץ-ישראל אינה מבטיחה למתישביה אוצרות ועושר ואדמתה המדולדלת תובעת עבודה קשה יותר ומספקת יבולים דלים יותר – לשמש יסוד מספיק כדי להגיע במקרה שלנו למסקנות הפוכות?

האדונים לא חשבו בדבר, שמנקודת השקפתה של משפחת-העמים, זו שחבר-הלאומים הוא בא-כוחה, אסור היה להם בהחלט להגן על עמדתם של של ה- Knownothings הערביים לגבי הפעולה הישובית היהודית בא"י. הם לא העלו בדעתם כי מנקודת-מבט זו לא רק שאין “סתירה” בין עיקרים דימוקרטיים ובין המפעל הציוני, אלא להיפך – ההשקפה הדימוקרטית מחייבת אותם שיתמכו בפועל במפעל הזה.

מי שמעיין בסטטיסטיקה של ממשלת א“י בדבר ההגירה, רואה כהרף-עין כי אין כוח אחר מחוץ ליהודים שיהיה מוכן להשקיע את עצמו בעבודת כבוש הארץ הזאת ופתוחה. אילו ערכו סטטיסטיקה מלאה בדבר הקפיטלים הנכנסים לארץ, היו גם במובן זה רואים את העובדה, כי כל ההון (בצורה ובמידה מודרנית) שהושקע לתוך הקרקע הזאת – הוא כולו של יהודים. אמנם בדבר אחד אנו מודים ומתוודים עליו בגלוי. אמת הדבר שלרגלי ההתאמצות הישובית של היהודים לא תוסיף עוד א”י במשך זמן רב להיות מקום בחירה למשפחות מספר בנות יחוס, הרואות את עצמן בארץ כאריסים מטעם הקדוש ברוך הוא, כביכול, שמזכותם להחכיר את הקרקע חכירה זמנית לפלחים, המוציאים מאדמתם ברוב עמל לחם קלוקל לביתם, לחמורם ולגמלם, – בעזרת אללה ובמקרה שהבדואי לא תקע אהלו בשדה-הקמה. המותר לדעת: מי משני הצדדים נמצא, לפי השקפת האדונים חברי ועדת-המנדטים, כשר וישר מבחינת הצדק הבין-לאומי המתבטא בסעיף 22, – מבחינת תוכנו, לא מבחינת אותיות ונוסחה?

ברם, בכל הארצות הקולטות התישבות חדשה ושבהן יצאה בכל זאת לפועל איזו הגבלה חוקית שהיא לגבי הגירה והתישבות של קבוצים שלמים – יכלה הגבלה זו לצאת לפועל אך ורק בשם הסיסמה של מלחמה ב“גזעים ירודים” ובכניסתם הבלתי מוגבלת, שיש בה, כביכול, הסכנה לדרגת החברה של אנשי המקום. באוסטרליה ואפריקה הדרומית – נגד סינים והודיים, בזילנדיה החדשה–נגד סינים ותושבי איי-הים, בקליפורניה–נגד יפונים בעיקר, באמריקה התיכונית–ובזמן האחרון גם באוסטרליה–נגד ערבים וסורים. אין צורך להדגיש, שאנו נהיה אחרונים להסכים למושג זה בדבר “גזעים ירודים”. אותו מושג מניח הנחה שיש בה בודאי עוות-הערכה לגבי הרבה ערכין; למדוד במושג זה את חשיבותה של התרבות הסינית וההודית – זהו ודאי דבר מחוסר טעם. אולם נניח, ולו רק לרגע אחד, את ההשקפה הזאת ביסוד מחשבתנו. קנה-המידה לדרגת-הגזע נעשה בכל הארצות האלה לפי דרגת הקיום החברותי של הקבוצים המהגרים, לפי מדרגת חייהם ומדרגת השכלתם העממית, מדרגת שכר-עבודתם בהשואה אל עובדים בני מוצא אירופי, גובה ההיגיינה הצבורית שלהם ועוד גורמים דומים כאלה. מנקודת-מבט כזו מגינים האוסטרלים והאמריקנים על עצמם בפני העמים הצהובים והחומים. וכי נחוץ יותר מרמז קל כדי להוכיח, שגם באור זה מופיעה כאן ההגירה וההתישבות היהודית דוקא בבחינת הטפוס הגבוה לגבי התושבים הערביים ילידי הארץ, ואין גם מצד זה להביא אפילו צל של נמוק לחובת בנין הבית הלאומי? הרי דוקא ההגירה והפעולה הישובית של היהודים – חוץ ממתישבים גרמנים מתי מספר–היא שהכניסה אל ארץ-המזרח המרושלת את המושגים והמעשים הראשונים של ציביליזציה גבוהה יותר בנוסח המסורת האירופית. הפעולה הישובית של היהודית היא שהניחה ביסודה את הטכניקה החדישה, הריצה את הטרקטור הראשון על שדה א"י, סדרה את תחנת החשמל הראשונה, הקימה רשת של בתי-ספר חדשים וכו' וכו'; היא שנלחמה במשך עשרות בשנים בעמל רב להחזיק מעמד בדרגת חייה לעומת הדלות מחוסרת-הצרכים של הפרולטריון הפלחי; היא שערכה בארץ זו, שבה נמחקו כפרים שלמים מסיבת המלריה, התקפה ראשונה ומוצלחת נגד המחלה הנואה הזאת. האם לא רצו האדונים לחשוב על כל אלה?

וכאן מונחת נקודת-הכובד השניה של כל השאלה, ואנו רוצים להדגיש חשיבותה בכל תוקף. כשאמרו האוסטרלים – “אוסטרליה לבנה” ( White Australia ), כשיצרו אנשי זילנדיה סיסמה דומה לזו בשביל ארצם–הוסיפו לה חלק שני, שהרי בלעדיו היה הראשון חסר כל כוח פנימי, למרות כל הצעקות היפות בדבר סכנת-הגזע. הם אמרו “אוסטרליה לבנה”– והמשיכו ואמרו בבת אחת גם “הודו חומה” ו“סין צהובה”. בשטח זה התנהלה המלחמה הפוליטית הבין-לאומית מסביב לשאלת הגבלת הכניסה של סינים והודים לארצות ההן. רק בשטח זה אפשר היה לנהל את המלחמה. אלמלא הבליטו בפירוש את העובדה, שקיימים חבל-ארץ אשר על אדמתם ניתנה האפשרות לקבוצים האלה ליהנות מחופש לאומי וחברותי, לקיים את התפתחותם התרבותית ואת מנהגיהם וחוקיהם, ואפילו את דרגת החיים המסורתית שלהם – אי-אפשר היה לנהל פוליטיקה קשה של הגבלות נגד העמים האומללים האלה, מבלי שדעת הקהל, לאמר הדימוקרטיה העולמית, תתעורר על הדבר מתוך מוסר-כליות קשה. אבל האוסטרלים יכלו לומר: אמנם אמת הדבר שיש גם בהודו וגם בסין לחץ כלכלי וחברותי חזק, הפוגע בהמונים ודוחף אותם להגירה. אבל לעומת זאת אמת גם הדבר, שע“י תקונים כלכליים וחברותיים, ע”י הקלת המסים, ע“י הכנסת טכניקה חדשה לחרושת ודרכי-תוצרת מחודשים לחקלאות, ע”י גמירת מלחמות-הגנרלים הפנימיות וע"י תקון ההנהלה – אפשר ליצור בארצות ההן גופא תנאים שיש בהם לתת אפשרות קיום, אפשרות התפתחות על אדמת המולדת, למספר אנשים גדול פי כמה מהמון המהגרים הנוכחים. אף על פי שגם המענה הזה, הדוחה את התשובה לגבי שאלות חיים מטרידות לעתיד בלתי-משוער, הוא אולי בלתי מספיק – הרי היה בכל זאת תירוץ כל-שהוא להשקיט את דעת-הקהל בעולם.

וכאן בוקע ועולה לעינינו Clash שהוא רציני וחשוב הרבה יותר מאיזה Clash שהוא בהגיון הדימוקרטי-פורמלי של האדונים הנכבדים מאד, חברי ועדת-המנדטים: הסתירה הפנימית האיומה במצבו ההיסטורי של העם העברי. בזה מתגלה הסתירה היסודית, מנקודת השקפתו של המשפט הבין-לאומי: במשך מאות בשנים לא היו ליהודים אפילו ארבע אמות קרקע בצרוף הזכות הלאומית להשתרש שם – עד אשור המנדט הא"י החדש, שחבר הלאומים צריך להיות נושאו ושומר דגלו.

ואמריקה היא לאמריקנים ואנגליה היא לאנגלים, ואוסטרליה – אוסטרלית, והודו חומה וסין צהובה. על עיי המפולת של עמדותינו האחרונות מקימים להם פולנים ורוסים ורומנים את משקם הלאומי ואת חופשתם המדינית החדשה. על רבבות גופותיהם של בני עמנו רבצה תנועת האכרים באוקרינה, בנתה הקונטר-רבולוציה את מזבחות נקמתה. מעבר לים מחניק חוק על גבי חוק כל אפשרות של קיום להמונים הנדחפים למרחקים מחמת לחץ העובר כל גבול. בערי-הנמל באטלנטיק נדחקים מההגרים במחנות-הסגר ובצריפים מזוהמים. באנגליה מראה באצבע ג’ונסון-היקס, הגבלות חדשות. ואין מוצא. אילו חשבו האדונים, חברי הועדה, על כל אלה – היו נזהרים בודאי בבואם להציג את השאיפה להתישבות רחבה של יהודים עובדים בא“י, כלומר, ליצירת הבית הלאומי בא”י, כסתירה לגבי הדרישות היסודיות של הדימוקרטיה הבין-לאומית. בנין הבית הלאומי בא“י, המתגשם מתוך תנועה לאומית חזקה ומתגברת של האומה, היא התשובה היחידה שמצא העם העברי במלחמת קיומו הקשה. כל זמן שזו לא התגשמה בחיים, כל זמן שלא הוגן הבית הלאומי – לא תחדל השאלה היהודית ולא תשקוט בשום ארץ מארצות תבל. גם על כך היו האדונים מחויבים לחשוב בכובד ראש. כל דיפלומטיה תלך ותתנפץ אל סלע המריבות-והתסיסה הזה. אף במקום שהגחלת אינה נראית לעין – כגון באנגליה או באמריקה – היא לוחשת בכל זאת בערמת-הדשן. כל זמן שמצב זה יהא קיים בהא לאדונים בארצותיהם הבחירה בין מלחמה בפוגרומים, בתנועות בויקוטים המוניים, וגלי-רעל מתרוממים של אנטישמיות מדינית–ובין תעמולה דימגוגית לחוקות הגבלה כנגד זרים. על כל אלה לא חשבו האדונים חברי ועדת-המנדטים שע”י חבר-הלאומים. ועל כן כולל הדו“ח הראשון שלהם בנוגע למצב בא”י טעויות קשות כל כך והנחות מסופקות כל-כך. על כן גם תורתם בדבר ה- Clash היא תורת-תעתועים. ומכיון שמפעלנו הגדול והטהור, מפעל השחרור של העם העברי, לא הגיד להם את כל אלה – אין אנו רשאים למנוע את עצמנו מלהגיד להם את הדבר.

¹

א

מספרים על אחד הפקידים הגבוהים בממשלת פלשתינה (א"י), שדחה פעם דרישה מצד באי-כוח הישוב מתוך תשובה כזאת: “אני מצטער מאד, רבותי, אולם חובתי להעיר לפניכם שלדאבוני אין אנו חיים בארץ פרלמנטרית”. אולי יש למצוא בהערה קטנה זו את המפתח לכל מצב הדברים המציין את עמדתנו הפוליטית בארץ. הממשלה הארץ-ישראלית – הן במעשיה הטובים והן במעשיה הגרועים – אינה מרגישה שום התחייבות חוקית לגבי מי-שהוא בארץ, אינה מחייבת שום בקורת מצד מי-שהוא בארץ ואינה מודה בזכותו של מי-שהוא בארץ להופיע בבחינת מבקר לגבי מעשיה. היא רואה רשות לעצמה לקום ולעשות או לשבת ולא לעשות – ככל אות נפשה. לפנים היה הרוסי, כמדומני, נוהג לומר: “השמים רחב”. זוהי רק וריאציה קטנה. במשך ששת השנים, מזמן שנקבעה ההנהלה האזרחית, הלכה ונוצרה כאן נוסחה אדמיניסטרטיבית. במשך הזמן הזה הלך מסלולה ונחרת לאט לאט כחריצים עמוקים בקרקע. כיום היא השליטה על הכל, הכל הולך ומתקדם באופן חלק ובלי כל רעש בחריצים הסלולים. על אף ההודעה הפורמלית במנדט – נוסחה דומה בכל לשיטה המקובלת בהנהלת מושבות הכתר, הלא היא השיטה אשר גם במעשיה הטובים וגם במעשיה הגרועים – מגשימים אותה בלוית מנה הגונה של ברוטליות. לגבי שיטה זו נשארה עד היום הקונסטרוקציה המדינית של הבית הלאומי, בדרך כלל, גורם מפריע במהלך הרגיל של הנהלת הארץ. זו מוסיפה, כביכול, רק סבוכים. הפקידות בדרך כלל, והפקידות הקולוניאלית בפרט, אוהבת את המקרים הטפוסיים ולא את ההופעה ההיסטורית היוצאת מן הכלל. את המקרה הטפוסי אפשר לסדר באופן טפוסי, בדרך הסכימה, על פי חוקי התעודות המוסכמות; ההופעה ההיסטורית המיוחדת תובעת הבנה אנושית, החלטות מתוך הבנה כזו, מבט פוליטי הולך למרחקים – וגם אומץ-לב פוליטי. אלה הן תכונות שאינן מצויות ביותר. ומלבד זאת בתכונות כאלה משתמשים ע"פ רוב רק בין בני אדם שווים, בין ג’נטלמן לג’נטלמן, ולא הסנוביזם של חוגים ידועים בתל-אביב ולא ההכרזות הרועשות של הריביזיוניסטים, “התינוקות הרוצים להיות גדולים”, הספיקו לעשות אותנו כשרים לחברה זו. עד היום הזה הננו אלמנט מיוחד של תושבים קולוניאליים בעלי עור לבן, ונוסף על כך אלמנט בעל שכל מפותח, בעל השכלה, בעל תביעות מדיניות, בקצור – אלמנט שהוא בבחינת מפריע והוא לטורח על האדמיניסטרציה. במקרה הטוב הם טופחים לנו על כתפינו. אולם קומתנו היא זקופה יותר מדי, ודבר זה מקלקל במקצת את הרגשתם הטובה והם נזהרים מלחזק אותנו יותר מאשר בתחומי הכרח שלא-יגונה. ברוחה של נוסחה זו מתפוררת והולכת הגשמת המנדט לאט לאט לחלקיה הפיזיקליים. זהו מצבנו הפשוט והמסובך גם יחד.

וזה הקושי המיוחד בעמדתנו. האנגלים יודעים מזמן – ואומרים את זה כמעט בדרך פתגם – כי האדמיניסטרציה של איזו ארץ שהיא אין לה פחות חשיבות ומשקל והשפעה מעשית מאשר הקונסטיטוציה. אף לנו היתה כבר במשך שש שנים הזדמנות יתרה ללמוד את האמת הזאת. המלחמה נגד הפרת חוקה, או המלחמה נגד עוות-דין, היא בערך ענין פשוט הרבה יותר מאשר מלחמה נגד נוסחה אדמיניסטרטיבית קבועה. ההרגל הוא הטבע השני. והרגלי האדמיניסטרציה נתונים הרבה פחות להגדרה ולתפיסה במושגים מדויקים, הם גמישים והם משפיעים ופועלים למעשה הרבה יותר מאשר המשטר החוקי או הסדר המשפטי. זה שעליו יש לנו להלחם בשעה זו בארץ – איננו ניתן בחלקו הגדול להיות מנוסח בסעיפים של המנדט, או של הדין הממשלתי הא“י. הדבר מונח בין האותיות והסעיפים. דבר זה שקורים לו Good will בהנהלת הארץ – אי אפשר לממש אותו בידים או במילים. אנו אומרים: ע”פ המנדט יש לנו הזכות לתבוע את חלקנו בקרקעות הממשלה לצרכי התישבות. האדמיניסטרציה עונה לנו: אנו זקוקים לעשר שנים נוספות של עבודות מדידה, כדי שיהיה לנו קטסטר ונדע בכלל מה הן כאן קרקעות-ממשלה. או היא עונה: עבודות המדידה עולות בסכום כזה וכזה, שאינו נמצא כעת ברשותנו. אנו עומרים: על פי המנדט יש לנו זכות לחלק מתאים בעבודות הציבוריות. האדמיניסטרציה עונה לנו בהגיונה הצלול שאין לערער עליו: אין למי שהוא זכות להוציא כספים – שהוכנסו ע“י כל משלמי-המסים – לטובת פועלים בעלי שכר עבודה גבוה, בזמן שיש עובדים בזול למכביר בין התושבים. אנו אומרים: חלקנו בהכנסות הכלליות של הממשלה, זה הנוצר ע”י הגירה והמסחר ופתוח הארץ, נותן לנו זכות לתביעות מיוחדות כלפי הממשלה. ההנהלה עונה: במובן האדמיניסטרטיבי אי אפשר בכלל לקבוע מהו חלקכם בהכנסות אלה. אנו אומרים: כאזרחי הארץ יש לנו זכות להשתתף בחיל-הספר ללא הגבלה מבחינת השפה והלאום. הממשלה עונה: אין כל ספק בזה, all right במובן עיוני פוליטי, all right. אולם מנהג המשטרה בארץ דורש בחינה בשפה הערבית.

כל זה הוא בבחינת חומה זכוכית גבוהה מאד וחלקה מאד: מעבר לחומה הזאת משתרעת לאור השמש המבריק, כגן עדן נעול, ההגשמה הממשית של המנדט. אולם אי אפשר לנפץ את החומה הזאת. ולעבור אותה – קשה מאד.

ב

על אחד ממפעליה האחרונים של ממשלתנו זו, על הפקודה הרעה בדבר הריאורגניזציה של כוחות ההגנה, ענה הישוב העברי בהסתערות פוליטית רחבת-ידים ורבת-המולה. עוד בראשית הפעולה הפוליטית צפויה היתה סכנה שזו תקבל כוון לדמונסטרציה בלבד, כפי הנוהג אצלנו לעתים. דרך של דמונסטרציה רועשת ורדיקלית כזאת, אפילו אם היא נשארת ללא תוצאות ממשיות, היא הרבה יותר בעלת אפקטים, לוקחת יותר את הלב וגם נוחה יותר מאשר הדרך המשופעת ועולה של מדיניות המכוונת אך ורק לתכליתה ומתאמצת לסגל עצמה לתכלית זו. ברם מהו ערכה של תכלית פעוטה זו בעיני אלה אשר התרגלו – ואם גם בלי יודעים – לראות בפוליטיקה את האמצעי המתאים להתפרקות רגשנותם או רגשנות הצבור, – זו שמקורה בהתמרמרות או שנאה או התלהבות או חלול הכבוד? וכי מהו ערכה בעיני אלה אשר הפעולה הפוליטית אצלם היא בבחינת “אמנות לשם אמנות”? כל הדחיפות והלחיצות הפסיכולוגיות האלה חשובות הרבה יותר.

התוצאה המוחשית היחידה כמעט של פעולה זו, שהיתה בעיקר התרגשות והתמרמרות ולא פרי רצון פוליטי ברור, היא החלטת הועד הלאומי לשלוח משלחת לישיבה הקרובה של ועדת המנדטים אשר ע“ח חבר הלאומים. זו תהיה המשלחת הראשונה שהישוב העברי ישלח להתיצב לפני אדונה של א”י, אשר עפ"י החוק הבין-לאומי הוא השליט בה.

יד ביד עם באות-הכוח של הסוכנות היהודית בג’ניבה תעמוד ותעבוד איפוא הפעם באות-כוח של הישוב העברי בא“י. התפקיד משותף לשתיהן במידה שוה. הסוכנות העברית מדברת בשם כל העם בן ששה עשר המיליונים, אולם ע”פ המנדט יש לה תפקידים וחובות כלפי מהלך הענינים בארץ ישראל גופא. מלאכות הועד הלאומי מדברת בשם הישוב הקיים בן מאה וחמשים אלף נפש; אולם הישוב הזה אינו רואה את עצמו אף לרגע בגבולות המספר הקיים, אלא בבחינת הבית הלאומי בהתהוותו. הקואופרציה הגמורה של שני הכוחות האלה ודאי שהיא עלולה לחזק בהרבה עמדתנו בג’ניבה. אבל יוגד נא בגלוי ובברור: גם החלטה זו של הועד הלאומי דומה לחרב פיפיות. היא יכולה לשמש בידנו נשק בעל ערך רב כשנדע להשתמש בו כחוק. והיא גם עלולה להביא לנו הפסד, כשם שפעולה מעין זו נהפכה במובן ידוע לרועץ גם למתנגדינו הפוליטיים מתוך המחנה הערבי, שהשתמשו בנשק זה מבלי להבין את חוקו. הכל תלוי עכשיו בדבר כיצד תגשים המלאכות של הישוב את שליחותה בג’ניבה. כוון עבודתה, אופי הופעתה ואופי המשא ומתן שלה עם באי-כוחן של הממשלות השונות, עם חברי ועדת המנדטים ועם אנשי העתונות הגדולה; הצורה שתקבל עבודתה אגב פגישה ראשונה זו – כל אלה יקבעו את גורלה של החלטת הועד הלאומי לחיוב או לשלילה.

אם נגרר גם הפעם אחרי האינסטינקטים שלנו ואחרי הרגשנות העוורת, אם נבחר גם הפעם בפוליטיקה שהיא “אמנות לשם אמנות”; אם אין רצוננו שוב אלא להופעה רועשת, מבלי לשקול בדעתנו מה הן המטרות הפוליטיות שאנו רוצים בהן ואנו יכולים להגיע אליהן בג’ניבה – נוריד מהלומה באויר. אם גם הפעם נרצה רק לעורר בתוך הישוב אילוזיות מזהירות שלא יהיה לנו הכוח להגשימן, ליצור משאלות דמיוניות שלא תהיה לנו האפשרות לספקן בחיים – נשלם את המעשה הזה ע"י ירידת ערכנו ומשקלנו הפוליטי כלפי פנים וכלפי חוץ. נדמה לי שהמצב בתנועה הציונית ובארץ אינו מרשה לנו התפרצות בלתי-פוריה כזאת, שמחירה עלול להיות רב. מעצמות גדולות יותר מאשר אנחנו שלמו ביוקר קוצר-ראות כזה.

אולם אם אנו רוצים לעשות את החלטת הועד הלאומי ואת עבודת המלאכות בג’ניבה לפוריה ולמועילה – עלינו קודם כל לחשב את חשבוננו מתוך קרירות רוח וסבלנות. עלינו לחקור את המצב הפוליטי הכללי, זה שבמסגרתו עומדת החלטת הוה"ל להתגשם. עלינו להסיק מסקנות מדויקות מתוך נתוח המצב. באופן כזה עלינו לקבוע את אפשרויותינו ואת הגבולות הניתנים לאפשרויות פעולתנו בג’ניבה. ועל יסוד המסקנות האלה עלינו לפעול – בין אם זה יתן לנו ספוק שלם ובין אם לא יתן.

ג

אל נרמה את עצמנו: הקונסטלציה הפוליטית, המלוה את המשלחת הראשונה של הישוב העברי לחבר הלאומים, אינה רצויה לנו ביותר. זה שנים שמערכת הכוכבים אינה נוחה למזלנו. זה שנים שההתפתחות המדינית בעולם, מחוץ לקוניונקטורות חולפות, יש בה – בקויה היסודיים – ניגוד לענינינו. אלא בינינו הלועסים יומם ולילה את הפרזות הרמות בדבר המציאות הזאת. זוהי מציאות מרה, שיש להלחם בה בעקשנות, בשיטה, בהתמדה ומתוך הכרת המצב, אבל אי אפשר למחוק אותה ע"י מלים ונוסחאות-פלאים. בכל אופן צריך קודם כל להבין אותה, כדי להכריע אותה במלחמה. זה שקוראים אצלנו פוליטיקה רדיקלית ועמדה תקיפה – הוא לדאבוננו כדי תשעים אחוז התעמולה בחלל ריק מאויר.

מה הם הגורמים הקובעים בשעה זו את גורל עמדתנו כלפי מעצמה המנדטורית וכלפי חבר הלאומים? הוה אומר: שהממשלה, האוחזת כרגע בהגה הממשלה הבריטית, היא משמרת; שקרוב לודאי הדבר שגם בעתיד הקרוב תשאר ממשלה משמרת. אמנם גם ממשלה כזאת שומרת באופן פורמלי בהחלט על יסודות המדיניות של המנדט הא"י ושל הצהרת-בלפור. אולם מאידך גיסא נובעות מעובדה זו כמה מסקנות, שאין אנו רשאים בשום אופן להסיח את דעתנו מהן.

ראשית כל: אחד העיקרים היסודיים לגבי שיטת העבודה של ממשלה משמרת באנגליה – היא, כמדומני, העיקר להגן בכל מחיר – ובכל חבל וחבל של האימפריה – על האדמיניסטרציה שלה. ממשלה כזו עלולה להסכים למשא ומתן פוליטי. היא עלולה לנחול נצחון או לסגת אחורנית, היא עלולה לנהל פוליטיקה של יד חזקה או להכנס בפשרות. אולם כל זה אינו נוגע באדמיניסטרציה שלה. הפקידות ואופן עבודתה עומדת למעלה מכך. את ההנהלה ואת משטר הפקידים אינם מפקירים להתקפות פוליטיות. מקור הדבר הזה מונח בהכרה היסודית של כל ממשלה משמרת, זו הרואה באוטוריטה המובטחת והמבוצרת של האדמיניסטרציה את העמוד המרכזי לכל בנין שיטתה. את עמוד-התוך הזה מחזקים לפעמים בכוונה ברורה על אף דרישות שמודים בצדקתן. שומרים על המכונה ועל הברק החיצוני של הפלדה. הרגישות מצד זה לגבי “ההתקפה הפוליטית” שלנו תהיה איפוא רבה ויוצאת מן הכלל.

ושנית: אין לפי דעתי להעלים עין מהופעה אחת חשובה. במשך השנים האחרונות צעדה ההשקפה האנגלית בדבר הנהלת ארצות קולוניאליות והמדיניות הפנימית בארצות כאלה – השקפה החלה כמובן גם על הארצות המנדטוריות, אל אף כל הנמוקים המשפטיים – צעדים נכרים אחורנית למסורת האדמיניסטרציה הקולוניאלית של השמרנות האדוקה. השיטה הליברלית בהנהלת מושבות הכתר גרמה, כנראה, רק להכזבה בדעת הקהל האנגלי: זו רק הבליטה בבהירות גדולה מדי את המוגבל בזמן אשר ביסודות האימפריה. גם השיטה הסוציאליסטית בהנהלת המושבות הכזיבה את התקוות. לא ניתן לה זמן וכוח לפתח את האמצעים שלה בהנהלה ובמדיניות של המושבות לעומת השטות הנושנות. כמעט שלא הספיקה אפילו לרמוז מה הם היסודות הממשיים שהיא אומרת לבסס עליהם למעשה את שיטתה החדשה. כשלורד סידני אוליביה היה מזכיר לעניני המושבות הרבה פחות מאשר היום, כשהוא יכול לשוב לערוך קרב מעל עמודי שבועונים קיצוניים נגד הריאקציה באפריקה הדרומית. באופן כזה שבה ההשקפה הקולוניאלית באנגליה בזמן האחרון יותר ויותר לכוון שרצו לתת לה בשנים הקודמות קורזון, קרומר ומילנר. והרי אף דבר זה אומר, כי הממשלה נוטה דוקא להשען יותר על כוחותיה האדמיניסטרטיביים ואינה נוטה לקבל התערבות בין-לאומית בסדר עניניה.

וחבר הלאומים, שעליו מוטל להיות נושא הקונטרולה הבין-לאומית הזאת? – אין אני יודע מה יהיה חבר הלאומים בועד עשרות שנים אחדות. בודאי – אין להכחיש שהוא גלה כבר קוים ידועים של פעולה, שמותר לראות אותם כגרעינים חשובים לתקופה חדשה בפוליטיקה הבין-לאומית. האוירה הפוליטית המיוחדת השוררת בג’ניבה – מעידה על התהוותו של הלך-רוח שלא היה כמוהו עד הנה ביחסים שבין המעצמות. אולם משגה יהיה מצדנו אם נרצה לדחוק כאות-נפשנו במחשבה את קץ ההתפתחות ההיסטורית הזאת. משגה יהיה אם נשכח, כי חבר הלאומים עצמו, כפי שהוא קיים כעת, אינו נוטה לשכוח את גבולות יכולתו. משגה יהיה אם נשכח, שחבר הלאומים הוא אותו המוסד אשר תוך כדי שמירה קפדנית לבי כל הפרטים הפורמליים נתן לאנגליה חופש-פעולה גמור בארם-נהרים, אף על פי שמסביב למוסול מתרכזים אינטרסים כלכליים יותר מאשר מסביב לתל-אביב. אותו חבר הלאומים הסתכל בשקט ובאדישות ביטולו של הוד מלכותו חוסין, מלך חג’אז, לאי קפריסין, מבלי לנקוף אצבע –אף על פי שמסביב לערב מתרכזים עניני מדיניות חשובים יותר מאשר מסביב לארץ ישראל, ואף על פי שהכתובת לג’ניבה ידועה היתה לחוסין בכל אופן לא פחות מאשר לנו. אותו חבר הלאומים רשם, ואם גם מתוך מנוד-ראש ואנחות רבות, את הויזום על הפספורט של הממשלה המנדטורית בסוריה – אף על פי שהקרע, בין סעיף עשרים ושנים של חוקתו היסודית ובין “פעולתם” של הצרפתים בארץ סוריה, הוא בודאי קרע עמוק יותר מאשר זה שגלתה ועדת המנדטים בדו“ח הראשון שלה בין הצהרת-בלפור ובין הסעיף עשרים ושנים הנזכר לעיל. ומשגה יהיה ביחוד אם נשכח אנחנו את הדו”ח הראשון הזה של ועדת המנדטים בנוגע לא“י. הזמן שעבר מיום כתיבתו ומהים שעלינו היה, בעזרת תמיכתה הפוליטת המלאה של הממשלה המנדטורית, להדוף אחורנית את ההתקפה הזאת – אינו רחוק מאתנו ביותר. בינתים לא התשנה הרבה ביחס למפעלנו בארץ, כפי שמאמינים, כנראה, רבים מקרבנו. “גרי-צדק” בודדים אינם שוים בערכם לתנאים אוביקטיביים במדיניות העולמית. האינטרסים הקטוליים בג’ניבה חזקים היום למדי (חזקים הרבה יותר מאשר באנגליה) והולכים, כמדומה לי, ומתחזקים עוד יותר. אחת המדינות הקטוליות ממדרגה שניה הכשילה כמעט את כל מפעל לוקרנו ע”י עמדתה העקשנית. האימפריאליזם הפשיסטי של השליטים באיטליה מתאמץ וחוזר על נסיונותיו החזקים להתקפה. “הים התיכון לעמי הים התיכון!” – זוהי סיסמת תאותו הבלתי-מרוסנת. שאלתנו, שאלת העם העברי ושאלת א"י, אינה מסתגלת בנקל אל הסכימות המקובלות, ודוקא אל אלה המקובלות בעולם הדמוקרטי והמתקדם המתרכז מסביב לג’ניבה. עד היום ישנם בעלי אינטרסים רבים וחזקים הרוצים לנסות על גבנו ועל חשבוננו לפגוע בעמדת אנגליה. עד היום מכים את השק כשמתכוונים לחמור.

במובן זה אין ספק, כי עמדתה הפוליטית של הציונות, ועמדתו של הישוב העברי הא"י עוד יותר, מסובכת היא היום בג’ניבה הרבה יותר מאשר בלונדון.

ד

ואם נשאל, לאור המצב הזה, את השאלה: היכולה פעולתנו בג’ניבה להתרכז ביצירת בסיס טכסיסי למלחמה נגד האדמיניסטרציה הבריטית בפני חבר הלאומים? – תהיה בהכרח התשובה: לא. נקודת-הכובד בפעולתנו בג’ניבה, במידה שברצוננו להצליח ולהגיע למטרה – אסור לה שתהא בת בחינה כזאת. פוליטיקה כזאת – ותנסחו אותה איך שתרצו: תביעת משפט לגבי הממשלה הא“יית או קריאה לתווך של חבר-הלאומים בעניני האדמיניסטרציה הבריטית – מכיון שהיא מתכוונת לגייס צד שלישי נגד ממשלת המנדט, עלולה להיות המהלומה לתוך האויר שעליה דברתי למעלה. למשך זמן לא קצר, אולי למשך עשרות בשנים, קשורים אנו – מבחינת הגשמת בנין הבית הלאומי למעשה – לאנגליה יותר מאשר לג’ניבה. בג’ינבה יהיה עלינו להתגבר על מעצורים קשים יותר מאשר באנגליה. הלא יתכן כי תגיע עוד פעם שעה שנהיה זקוקים במלחמתנו הפוליטית בתוך חבר הלאומים למשען מצד ממשלת המנדט. ומצד שני לא יתואר הדבר שנסיון המכוון להיפך מזה יצליח. ואם על אף הכל נאמר לנסות את הנסיון הזה אך ורק כדי לתת ספוק להתרגשות הישוב – יהא זה יותר מחטא, זאת תהיה שגיאה. ויהיו ההוכחות שיש בידינו נגד הרוח והמעשים המתגלים בעבודתה של ההנהלה הא”י ברורות כאור השמש – הדבר לא ישנה את התוצאות.

בצדק אמרו בישיבת הועד הלאומי, כי שתי העובדות, שיש בידי ממשלת א"י להביא לפני חבר הלאומים, הן שקולות בעיני ג’ניבה לכל הפחות כנגד כל הארגומנטים וההוכחות מצדנו: ההפרש המפליא בין הבטחון הצבורי השורר בארץ (כתוצאת עבודת הממשלה) ובין המרד בסוריה, והעובדה שיש לממשלתנו כרגע היכולת לחשוב על דבר הפחתת ההוצאות הצבאיות בארץ. שתי העובדות האלה מספיקות בודאי בעיני ג’ניבה בכדי להצדיק את כל מעשי הממשלה בארץ. מה הוא כוחם של פרטים ופגימות שבימי החול – דוקא בעיני חבר הלאומים – לגבי העובדות הפוליטיות החשובות האלה?

אם יש איפוא מקום להניח, שהגיעה לנו עכשיו שעת-כושר להוציא את מלחמתו הפוליטית של ישובנו בעד הגשמת המנדט חוצה לארץ – אין הכתובת יכולה להיות ג’ניבה. זהו אבסורד לפתח את ההתקפה בנקודת ההתנגדות הגדולה ביותר, שהיא גם נקודת התועלת המסופקת ביותר. נקודת-האחיזה המתאימה והמיועדת ע“י המצב ל”התקפה הפוליטית" ממין זה – הוא מקום מושבה של ממשלת המנדט. אם יש מקום שאפשר לנו למצוא שם ברגע הנוכחי את סולם הכשפים, כדי לעבור על חומת הזכוכית – הרי ללא תועלת יהיה הדבר אם נחפש אותו בג’ניבה.

ואם דרך זו היא ללא תועלת, משמש שהיא מזיקה. בהכרח שתערער כלפי פנים את עמדתו הפוליטית של הארגון הלאומי. משקלו וערכו הפוליטי של הישוב (כלפי דעת הקהל של העולם) עלולים לרדת פלאים. ההסתערות הבלתי-מוצלחת הופכת אותו בן רגע מכוח קונסטרוקטיבי, המיועד לבנות בקואופרציה עם ממשלת המנדט, למעוט אחד בין התושבים השואף לשלטון, מתוך הלך-דעות קיצוני שאין להודות בו מנקודת השקפה פוליטית-עולמית. שלישית: הנסיון הזה, אם לא יצליח, יפקיר אותנו עוד יותר לשרירות לבה של הביורוקרטיה המקומית, שתוכל אז לחשוב בהחלט כי לית דין ולית דיין, כי האדמיניסטרציה שלה עומדת מחוץ לכל בקורת וכי הפוליטיקה שלנו מחוסרת קו שני של הגנה.

זה הדבר: יש דרגה בשימוש האמצעים הפוליטיים. בחשיבותו של דבר זה נוהגים לזלזל אצלנו. אנו נוטים לעתים תכופות להתחיל באמצעים האחרונים. אנו מקדימים לפעמים אולטימטום למשא ומתן. כשם שאנו מקדימים לפעמים השבתה או שביתה למשא ומתן. ואף על פי כן ההנחה עומדת בעינה: ישנה דרגה בשימוש האמצעים הפוליטיים.

לגבי הישוב צריכה “הפניה לצד שלישי” – במטרה לגרום לידי התערבות בהנהלתה של ממשלת המנדט – להיות אחד האמצעים האחרונים. הערבים הם בנידון זה במצב שונה באופן יסודי ממצבנו. אפילו הסוכנות היהודית נמצאת במצב אחר. מה שעלול לשמש בידה מכשיר נורמלי לפעולה הפוליטית-הפקוח המתמיד על דרכי ממשלת המנדט בסיוע חבר הלאומים שמסר את המנדט – צריך להיות רזרבה פוליטית לגבי הישוב. הישוב מופיע לפני חבר הלאומים כבעל פטיציה המגיש בקשה בשם התושבים – הסוכנות היהודית כנסטור פוליטי. לא הישוב ולא הועד הלאומי מותר להם להפקיר את הרזרבה הזאת, לפני שאזלו האמצעים בשטח המשתרע בינינו ובין מעצמת המנדט, בינינו ובין ממשלת א"י. לנקודה הזאת עוד לא הגענו.

ה

רק מסרס דברים בכוונה יוכל לפרש את הנאמר כאילו מטילים על מלאכותנו בג’ניבה או על התזכיר, שהועד הלאומי עומד להגיש לועדת המנדטים, את החובה להסתיר מה שיש בלבנו בנוגע לאדמיניסטרציה בא"י. להיפך, הדין וחשבון, שנמסור בכתב ובעל פה, צריך להכיל את כל התביעות, בצרוף כל ההוכחות והפרטים, שאנו תובעים מממשלתנו בענפי החיים השונים, בשאלת תקציב החנוך ובשאלת המכס, בחלוקת קרקעות הממשלה ובסדור הגנת הארץ. העובדות והמספרים האלה מדברים בשפה ברורה למדי. הם מראים, כיצד מפעל כביר – אפשר לומר: מפעל גבורה – מתאבק יום יום ושעה שעה עם רוטינה אדמיניסטרטיבית, העומדת לשטן בדרכו באדישות גמורה. אולם התאבקות זו אינה נמצאת בשטח של “גיוס צד שלישי”. יש לנו להלחם את המלחמה הזאת יום יום ושעה שעה בארץ עצמה. יש לנו להתרכז בפעולה עקשנית ומקיפה לצד ממשלת המנדט. ומדי שנה בשנה, כשהישוב ישלח את מלאכותו לועדת חבר הלאומים, עלינו לעמוד על השתלשלות הענינים בהתאבקות זו ולהבליט את מהלך הדברים לעיני כל העולם.

אולם את נקודת הכובד של עבודתנו בג’ניבה עצמה יש לראות כרגע בתפקידים אחרים. ומוטב היה אילו גם הישוב כולו היה מכוון את תשומת לבו ואת צפיתו לתפקידים האלה, שכן אלה חשובים וגדולים למדי. ביום מן הימים הם עלולים לההפך לגורמים מכריעים מבחינת עתידו של מפעלנו בארץ, – ואם גם תוצאות כאלה לא יבואו בן לילה ואם גם לא יהיו מלוות נצחונות מזהירים, כפי שמחכים לכך חוגים שונים בישוב לרגלי המשלחת העומדת ללכת לג’ניבה.

התעודה האחת המוטלת על המשלחת וקובעת לה תפקיד חיובי ממש – היא זו שהח' בילינסון קרא לה במבטא ההולם: כבוש ג’ניבה. וכי דבור תפל יהיה אם נאמר, שכבוש זה הוא קשה עוד יותר מאשר הכבושים שלשמם מכינים עכשיו אוירוני-קרב ענקיים ומעבדות שלמות לאדי-רעל? הוא קשה כמעט יותר מאשר כבושה של מחרשת המתיישב העולה על קרקע שממה. נביא בחשבון באיזה סבך נתון מפעלנו – סבך של דעות קדומות, שקר, אי ידיעה, ואינטרסים פוליטיים הסותרים אלה את אלה. בלי נשק ביד עלינו לפוצץ את מגדלי הדיבה, בלי מכשיר ביד עלינו ליבש את בצות השקרים. בלי כלי זין ובלי כוח עלינו לכבוש את המבצר ג’ניבה,– על ידי ברור שאיפתנו ועל-ידי הסברת מפעלנו בארץ, בכוחו של רעיון השחרור הלאומי שלנו וגם בכוחה של המצוקה הלאומית הגדולה.

בג’ניבה מתאספות, כמדומני, חמשים וכמה ארצות; נוספת עליהן המעצמה האדירה, זו העתונות העולמית. כל אחת ואחת מהארצות אלה יש לה יהודים משלה. כמעט כל אחת ואחת מהן מכירה את שאלת היהודים שלה. את מצוקת היהודים בהא-הידיעה אינה מכירה אף אחת מהן, ובודאי שאף לאחת אין יותר ממושג שטחי ומעורפל על אודות הלאום העברי הצעיר הגדל בא"י מתוך תאים מצומצמים, אולם מתוך רצון כביר ליצירה; מתוך עבודה ישובית קשה ודלה, אולם בהכרת עם הקובע בכוחות עצמו את גורל עתידו הבהיר או הקודר. חמשים וכמה ממשלות מכונסות בג’ניבה, שאולי לא כל אחת מהן תוכל לעזור לנו באופן בלתי-אמצעי, ושכל אחת מהן תוכל בכל אופן להזיק לנו באופן בלתי-אמצעי; ועל הבנה הפוליטית שלהן וה- Good will שלהן בנויה ונשענת כל המדיניות של התנועה הלאומית העברית. אולי אין כוח שיהיה כה מתאים להגשים את מעשה כבוש ג’ניבה כישוב הצעיר שלנו בארץ.

אולם אין עוד להסתפק גם בזה. התפקיד הרציני ביותר המוטל, לדעתי, על מלאכות בג’ניבה – הוא לפנות את הדרך להגשמת תכניות הבנין הגדולות לשם עתיד מפעלנו הישובי והרחבתו השיטתית. לשם הגשמת התכניות האלה אנו זקוקים לעזרה פוליטית ולהשתתפות פיננסית בין-לאומית. במרכז המדיניות הציונית תעמוד בעתיד הקרוב הכשרת הקרקע הטכסיסית וההכנה הסדורית לקראת ההלואה הגדולה הראשונה לצרכי התישבות היהודים בא“י. זוהי התקפה פוליטית המתאימה לעניננו, תחת ההפגנה מחוסרת-הכוח – תכנית הבנין המובססת. בשעתו העיר כבר סיר הרברט סמואל כמה חשוב החלק שהישוב העברי בארץ ובא-כוחו החוק, הועד הלאומי ליהודי א”י, יכול לקחת בהוצאה לפועל של תכנית זו. עלינו, יהודי א"י, מוטל לבוא ולומר: מתוך הרצון החלוצי של הישוב התהוה בארץ כל מה שחי וגדל בו ברגע זה. עברנו תקופה של נסיון, שנמשכה יותר מחמשים שנה. פסחנו על סף הנסיונות. עכשיו הדרך פתוחה.

העם היהודי מצפה לעזרת ארץ-ישראל היהודית. אין אתם מרגישים בתקפה של השאלה היהודית, כפי שאתם מרגישים בשאלת הארמנים או בשאלת הפליטים היונים או בשאלת הבראת אוסטריה, שכן שאלת היהודים היא מחלה כרונית איומה. אנו מרגישים בה. עלינו עברו שנים שמאות אלפים מבני עמנו ברוסיה ובאוקרינה נפלו חלל כקרבנות לשחיטה המונית ולרעב. בפולין חיים מיליוני יהודים המתחבטים כעכברים במלכודת, באין מוצא להם ולקיומם. כמעט כל ארצות ההגירה הן סגורות ומסוגרות. האדונים מארצות הברית, מארגנטינה, מאפריקה הדרומית, מזילנדיה החדשה – יעידו על זה. א"י, הארץ הקטנה, נהפכה בשנים האחרונות לארץ החשובה ביותר מבחינת ההגירה היהודית. יש לנו יכולת להגשים מפעל התישבותי גדול. יש לנו יכולת להציל בהתישבות זו את השארית היחידה של ההמון היהודי שאפשר להעבירה לחיי עבודה וחופש. ברגע הנוכחי מצפים שלשים וחמשה אלף חלוצים מאורגנים לאפשרות של עליה והתישבות. לשם כך אנו זקוקים לאמצעים במידה ההולמת מפעל התישבותי מודרני ורחב כזה. זהו תפקיד רציני לא פחות וחשוב לא פחות מאשר העברת היונים, מאשר הבית הלאומי לארמנים, מאשר הבראת אוסטריה. לשם הגשמתו אנו זקוקים לכוח הפיננסי הבין-לאומי. לשם כך אנו זקוקים לתמיכה המוסרית והמדינית של העולם.

מובן מאליו שלא נוציא לפועל את ההלואה הגדולה הראשונה שלנו בבת אחת. היא תעבור הרבה תחנות, תלבש צורות ותפשוט צורות עד שתגיע לתבניתה המוחלטת שבה תתגשם. היא תצטרך להתגבר על הרבה מכשולים ומעצורים. אולם אסור לדחות את הכנתה אפילו לשעה. לצעדים הראשונים, שהישוב יעשה לקראת המטרה הזאת ע"י המלאכות בג’ניבה עלולה להיות חשיבות מכרעת.

בתפקידים הפוליטיים החיוביים האלה יש לחפש את נקודת הכובד של פעולת המשלחת. כדי למלאות אותם תהא נחוצה מידה גדולה ביותר של התאמצות, של ידיעת הדברים ושל שקט פוליטי. ולבסוף: הפעולה הפוליטית הקונסטרוקטיבית היא בעצם אמצעי חשוב, שיש בו לבצר את עמדתנו כלפי ממשלת המנדט והאדמיניסטרציה בארץ. כל עלית ערכנו הפוליטי בדעת הקהל בעולם, כל פתוח של יכולת חדשה לעבודת בנין רחבת-מידה ושיטה – מוסיפים משקל על כף-המאזנים לזכותנו. במידה שנמהר ליצור את המשקל הממשי הזה – נצליח מהר יותר לעמוד מעבר לחומת-הזכוכית.

באניה “הלואן” 30.5.26

אני משתמש בימי הנסיעה כדי לקרוא שוב ברשימות הפרטיכלים של ועדת-המנדטים. מתוך כך אציג לנגד עיני עוד פעם את האוירה המיוחדת המקיפה את עובדתה ואת זיקת הועדה לפרובלימות המנסרות בעולמה; אתאר לעצמי עוד פעם אחת את כל אחד מעשרת או מאחד-עשר חבריה של ועדה זו (האנגלי גרימשו משתתף בישיבות הועדה בתורת בא-כוח המשרד הבין-לאומי לעבודה בדעה מייעצת), אתאר לי את האנשים האלה באופן בולט, את אישיותם ואת אופים. לשם כך אני משתמש גם בפרטיכל הנוגע לשאלות יתר ארצות המנדטים, שכן כדאי להכיר את המצב ואת האנשים האלה בשעת טפולם בטוגו ובקאמרון, בזמן שאין באמצע שאלת היהודים שעל כל קויה המיוחדים.

חלק הגון מהאנשים האלה עבר למעשה בהנהלה אדמיניסטרטיבית של ארצות קולוניאליות בתואר ובדרגה של פקידות גבוהה. האנגלי סיר פרידריק לוגרד הוסיף לאימפריה הבריטית חבלים רחבים וחשובים באפריקה המערבית, ופתח אותם; הבלגי אורטס השתתף בהנהלת קונגו; ההולנדי ון ריס יש לו חלק בהודו ההולנדית. נדמה כי גם שליחה החדש של צרפת בועדה, הגנרל מרלין, הממלא את מקום חברו שהלך לעולמו, גם הוא היה מושל קולוניאלי ממדרגה גבוהה. לאנשים אלה יש בודאי תפיסת עין מעשית ושכל אדמיניסטרטיבי, הם אוהבים מצבים בלתי מסובכים ודברים שקופים. הם יודעים את “ילידי הארץ” מתוך נסיונם, ונראה כמו כן כי מחשבות מרחיקות-ראות ומחשבות אנושיות שולטות בהם לגבי ילדיהן המסכנים של הארצות האלה. גם כל חוקה למעשה ושאלותיה מושכת בודאי את לבם. חלק אחר של חברי הועדה הם הלמדנים המשכילים (אנשי-מדע העוסקים בפוליטיקה): קודם-כל רפרד, שנבחר עתה לריקטור של האוניברסיטה בג’ניבה: פלאסיוס הספרדי הוא פרופיסור באחת המכללות בארץ מולדתו, וגם הפרופיסור גרימשו, המטפל בתוך המשרד לעבודה בשאלות המנדטים, שמש בהוראה בבית-הספר הגבוה למדעי-הכלכלה אשר בלונדון. השאר: יו"ר הועדה, האציל האיטלקי טיאודולי, והחבר מפורטוגל ד’אנדרי – נראים בעיני כבעלי-אופי דיפלומטי. ללבם, כמו גם ללב אנשי-המדע, קרובות יותר השאלות העיוניות של חוקה והשאלות הפרינציפיוניות של ההנהלה. אגב, בענין מיוחד הם מטפלים כמובן בפרובלימות של המשפט הבין לאומי, הכרוכות בשיטת-המנדטים החדשה. בשטח זה אינם יודעים לאות ומתקינים תזכירים, הצעות ורשימות סתם.

מחוץ לאלה יש בועדה עוד בא-כוח אחד של יפן ואשה אחת משוידיה, הגברת ויקסל, ולאלה אין כנראה לא חשיבות מיוחדת ולא אמביציות לכך. בדבר היפני אי-אפשר לדעת זאת בברור, שכן קשה לחדור לאפיו.

גורל משונה גרם לכך כי אנחנו, עם בן ששה-עשר מיליון, נעשינו אובייקט לשיטת-המנדטים, לההמצאה החדשה הזאת! יחד עם הפפואס אשר בגיניאה החדשה, הדרוזים בסורים ועם האשנטי באפריקה – אנו עומדים תחת ההשגחה העליונה של הועדה. לאום בן ששה-עשר מיליון, שאפילו בשעה זו שייכים אליו בדמם ובמהותם עשרה אנשים כאיינשטיין ופרויד, כברגזון, ליברמן, לוצטי, טרוצקי, הרברט סמואל, וייצמן, ביאליק והלורד רידינג, למשל, – והוא עומד תחת הנהלה מנדטורית זו! איני מתכוון כאן, כמובן, לדיוק משפטי. במובן המשפטי המדויק רק “הבית הלאומי” בארץ ישראל הוא מונהל, ובמובן המשפטי המדויק לא ירצו גם טרוצקי וגם רידינג וגם אחרים להודות בזיקתם ללאום זה. אולם העובדה המדינית והנפשית קיימת, ומבחינה זו אסור לנו לשכוח שלגבי אנשי ועדת-מנדטים שאלת “הבית הלאומי” שלנו היא אחת מיתר השאלות השונות “בעניני ילידי הארץ”, האחת מן המסובכות ומטרידות ביותר.

ואיזה מפעל משונה ומלא העזה מוזרה הוא בכלל המפעל שבו שקועים האדונים האלה מועדת המנדטים! במובן ידוע יכולה האבנטורה הזאת אפילו להקרא בשם מעשה רומנטיקה. הדבר דומה באמת למחזה של פירנדילו: “שש נפשות דרמטיות מחפשות מחבר”. הגבולות בין המציאות ובין עולם הדמיון מטושטשים כאן לגמרי. מציאות ואי-מציאות משולבות וכרוכות יחד. מצד אחד בנויה כל שיטת המנדטים וגם חבר הלאומים כלו על יסוד ההודאה המלאה בסובירניות, בשלטון המלא של המדינות, למעשה משתדלים לנגוע כמה שאפשר פחות בהחלטות הממשלות בעלות המנדטים, המכירות כאות נפשן. וגם אין לגמרי במציאות מוסד המסוגל לדפוק ברצינות בדלתה של ממשלת מנדט. מצד שני משתרע דמיון פוליטי, מלא הרגשות אנושיות יפות, בשדה-התיאוריה והמחשבה, בסבך הפרובלימות הנוגעות בהשגחה בין-לאומית ומשקלה הממשי – ומגלה שם צללים מצללים חדשים ושאלות משאלות חדשות ומפולפלות. כשחבל אחד תחת מנדט (ששמו “א”) ישיג ביום מן הימים הלואה מאיזה צד (ששמו “ב”) – והמנדט הזה יעבור מידי בעל המנדט (ששמו “ג”) לידי מנדט חדש (ששמו “ד”) – “מה שאינו קרוב למציאות כלל וכלל”, כפי שכתוב בפרטיכל – מה יהיה אז גורל החבות של החבל הזה ומי ישא בעולם? על הועדה לטפל בשאלות כאלה, ואנשיה נתונים באופן מתמיד בתוך צבת או בין הפטיש והסדן. מצד אחד: הרגליהם ומסורותיהם, שאין מוחם מסוגל כלל לזוז מהם, דוחפים אותם להודאה מלאה בשלטון הבלתי מוגבל של כל מדינה ומדינה בארצות הקולוניאליות “שלה” ובשיטות שבהן משתמש השלטון הזה; מצד שני התחייבותם לשמור על רוח-המנדטים, על תוכנם ועל התגשמותם, וכתוספת לכך – הכרתם החדשה שהיא פרי “רוח-ג’ניבה”, והם למדו להעריך ולאהוב אותה. אכן מסובך ומשונה עד למאד הוא המפעל הזה!

ע“י הרכבת השגתי במקרה את גליון ה”טיימס" שהכיל את הידיעה בדבר המשלחת שלנו. היתה לי הרגשה קשה. ה“ראש” בלבד: קובלנות היהודים בא"י – מעורר את ההרגשה שממנה רצינו להמנע במשך כל הזמן. נחתמנו בחותמת כאנשים הבאים להתלונן. במלים כאלה לא מדברים על בעל-ברית המשתתף אגב שווי-זכויות במפעל משותף, באופן כזה מדברים על “ילידי הארץ” המטרידים בקינותיהם ובדרישותיהם. אם אשמה בהערכה זו רק עמדתם קרירת-הלב של האנגלים והתפתחות הענינים המדינים בעולם, או אשמה בזה גם עמדתנו וכל סגנון פעולתנו המדינית – בכך איני רוצה להכריע ברגע זה. התוצאה – העברת השאלה המדינית שלנו משטח של קואופרציה בינינו ובין האנגלים לשטח של ממשלה נאורה ונתינים קובלים-תוצאה זו קיימת, ויש להצטער עליה.

ג’ניבה 1.6.26

בתוך גשם שוטף הגענו אתמול הנה. ג’ניבה טבעה יפה מאד; מכילה רק 120.000 תושבים. אולם מושב חבר הלאומים מוסיף לעיר אופי בין-לאומי בולט. בירת העולם – אומרים בני העיר. ברחוב נתקלים תיכף בטפוסי אנגלים, אמריקנים, פשיסטים, הודים, טורקים וגרמנים. כל השפות המדוברות, ביחוד אנגלית. כשהגענו לכאן מצאנו את הקן ריק. ד"ר י. נמצא כעת בפריז. אפילו מזכירות, סופר צרפתי צעיר ועורך ה – Juive Revue, לא היה נוכח. איש לא חכה לנו איפוא בתחנה. היינו נתונים לעצמנו. אנחנו גרים במלון “אנגליה”. ראשית – מסיבות פטריטיות; והשנית – זה מלון לפי רוחנו. דרך אגב אין בו כמעט אף אנגלי אחד, אלא רק דיפלומטים של מדינות המפגרות במקצת, כגון שליח יון, חבר ועדת המנדטים מפורטוגל, משלחת הפשיסטית לועידת העבודה הבין-לאומית.

א., שבקר אותנו בערב באותו יום, אמר לי בשיחתנו הראשונה: “וכי מה אתה רוצה? חבר הלאומים זהו אנגליה!” הגדרה זו אינה נכונה בדיוק – אך יש בה גרעין אמת. הדבר מורגש באויר. בלי אנגליה אפשר כאן רק בקושי רב להכריע בשאלה חשובה פחות או יותר, נגד אנגליה – אי אפשר להכריע בשום אופן. כשאנגליה נוחלת כאן מפלות, אלה הן ע"פ רוב מוכנות מראש ומחושבות מראש.

2.6.26

יום מלא וגדוש.

לפני הצהרים עשיתי את בקור הכבוד ב“טרקלין הלאומים”. את המלים האלה צריך כמובן להבין מבחינה בלתי רשמית לגמרי, לאמר שמחתי מאד כאשר השוערים והשומרים והמשרתים המרובים – כל אחד מיניסטר של מדינה קטנה בהופעתו החיצונית – נתנו לי להכנס בלי מעצור.

לפי חזותו “טרקלין-הלאומים” הוא ארמון ענק של חדרי-פקידים. קומות על קומות ודלתות על דלתות. על יד כל דלת שלט קטן הנושא עליו שם של פקיד – בן לאחד מ-54 עמים.

והנה הרושם לאחרי שעות אחדות של נדידה בים החדרים האלה: לפניך מכונת-כוח אדמיניסטרטיבית כבירה, שאינה מחוברת לשום מכונת-עבודה. כוונת דברי ברורה: מכונה, כפי שאנו, הדיוטים לעניני טכניקה, מבינים מלה זו, מורכבת בעצם משני חלקים: ממכונת הכוח ומכונת העבודה המחוברת אליה. למשל, מכונת קיטור למכונת דישה, או דינמו למכונה המחברת סוליות אל נעלים. מכונת-הכוח הכבירה שבארמון ג’ניבה אין לה חבור. היא הועמדה כאן ע"י יד נעלמה – אנגלית – והובאה לידי תנועה. עכשיו היא מסובבת את גלגליה, במהירות או בלאט, אך ללא הפסק. ברם אין כאן העברות ורצועות דחיפה וגלגלי שנים, אשר ימשיכו את המרץ היוצא מכאן. חוץ מאחוז קטן בערך – הוא מוצא לבטלה.

ובכל זאת יש כאן ריצה מיוחדת, התחרות של כל הממשלות בגלל כל מקום ומקום של פקיד בתחום הפקידות המרובה. כל אחת מהממשלות רואה, כמדומני, בחבר הלאומים מקום הכנה משובח לדיפלומטים ולמנהלים הצעירים שלה. הללו לומדים כאן צרפתית ואנגלית, מקבלים תשלומים הגונים ואינם כורעים תחת סבל עבודה. ואגב כל זה הם נכנסים לתוך שיטת העבודה של חבר הלאומים. בימים האחרונים נפוצה כאן שמועה, שהגיעה דרישה אולטימטיבית כמעט מאת מוסוליני – להעסיק 20 מזכירים פשיסטיים נוספים בג’ניבה, מכיון שלפי טענתו מספר האיטלקים פה אינו עולה בד בבד עם מספר האנגלים והצרפתים. אחד מפקידי המשרד הבין-לאומי לעבודה – שהוא מכונה נוספת, מקבילה, לפוליטיקה סוציאלית – ספר לי, שבמשרד זה בלבד עסוקים עכשיו כ –600 פקידים קבועים. לפי ידיעתו נמצאים בידי המנהל יותר מ – 26000 מכתבים שתוכנם הצעות עבודה. הרושם השני היה: אין אני נמצא בחבר הלאומים, אלא בפרוזדור הממשלות. כאן בג’ניבה יש חשיבות רק לזה שיש לו קיום ממשלתי. חבר-הלאומים לפי מושג הלאום המתאים למושג האנגלי של מלה זו, לאמר: לאום מרוכז בארץ אחת ועומד ברשות עצמו. כל החבר בנוי על יסוד ההודאה בסוביריניות הממשלתית. כל מדינה, ותהא גם חלשה וקטנה, דוגמת אלבניה או ליטא או אסטוניה, יש להן באות-כוח באספה הכללית, יש להן זכויות ומשקל. הללו יכולות אפילו במידה שהיא להפריע. לאום כעמנו, המקיף אנשים יותר מאשר בלגיה, הולנד ודניה יחד – אינו כאן אלא אפס. אין הוא קיים כלל מבחינת ההשגה הבין-לאומית. יש לו רשות לחכות בפרוזדורים של הפקידים האנגלים, הצרפתים, האיטלקים או האסטונים. במאזנים יש לו משקל כלגרעין חול.

אחרונים ובודדים נשארנו בין עמי אירופה. אפילו עמי אסיה – יפן, סין, הודו, חג’ז, פרס וטורקיה – עברו דרך רבה יותר מאשר אנחנו. עלינו להתאמץ למעלה מכוחות אנוש כדי למהר. השאלה הלאומית עוד מעט ותהא שייכת לסוג השאלות שאין איש מוצא בהן ענין – מפני שנפתרו.

כל ההרגשות האלה התחזקו בי עוד באותו ערב בשעת משתה שנערך לכבוד פולין ע“י עתונאי ג’ניבה. הדגל הפולני קשט את הקיר, להימנון הפולני הלאומי ניתן כבוד ע”י הסופרים והמדינאים של כל העולם מתוך שמחה והערצה. סוקל, ב"כ פולין ליד חבר הלאומים, מגזע יהודים כפי שאומרים – הורם על נס. שחרור הפולנים הורם על נס. סוקל הזכיר בנאומו, כי לא עבר זמן רב מאותם הימים שמנהיגי התנועה הפולנית מצאו מקלט בארץ שויצריה. שנים מן הנשיאים של מדינת פולין – נרוטוביץ שנהרג ומושציצקי שנבחר אתמול – היו נתיני שויצריה ומורים באוניברסיטאות הארץ הזאת.

הפולנים הגיעו למחוז חפצם. העם שעשה את דרכו זכאי בעיני העולם. אוי למפגר.

4.6.26

הייתי היום בישיבת הועידה הבין-לאומית לעבודה. זהו המושב השמיני של הועידה מאחרי גמר המלחמה.

נכנסנו בערך עם סיום הוכוח הכללי, שהיה קשור בדו“ח שהורצה ע”י המנהל הראשי אלברט טומאס בדבר תקופת העבודה האחרונה. פרק זה בוכוחים הזכיר לי בבהירות יתרה פרק דומה לו בוכוחי הקונגרס שלנו. רוב הצירים לא היו באולם אלא בפרוזדור, על היציע, אצל העתונאים – אלה נתונים היו לאדישות וטמטום ואלה לשיחת-חולין או עבודה צדדית. הטריבונה הדיפולומטית, שבה אני יושב, ריקה כמעט לגמרי. על במת הקונגרס היה עומד ברגע כזה ב“כ הפרקציה “דרור” או אחד ממנהיגי ההסתדרות בסלוניקי – וכאן, בזירה הבין-לאומית – ב”כ הממשלה היונית החדשה או ציר פירו או מנהיג נותני-העבודה באסטוניה. אין איש מקשיב להם. הכל מחכים לסוף הוכוח ולתשובת האכסקוטיבה: תחת וייצמן – טומאס. רק כשזה מתחיל לדבר – מתמלא האולם ברגעים מעטים.

טומאס, אחד ממנהיגי הסוציאליות בצרפת ומיניסטר להכנת נשק לשעבר, בזמן המלחמה, הוא היום נשמת ההסתדרות הבין-לאומית לעבודה. שלשת הצדדים גם יחד המאוחדים בהסתדרות זו, המסובכת וגם רומנטית במקצת – הפועלים, נותני-העבודה והממשלות, – אוהבים אותו כנראה. בכל-אופן כולם מעריכים אותו במידה רבה. מרגישים שבלעדיו לא היו כאן חיים.

נאום התשובה של טומאס היה, לדעתי, יפה ומחוכם באופן יוצא מן הכלל. נאום מאומן מאד, מלא רגש, עשיר ב- esprit ובכל זאת גם רציני מאד מבחינת הענין. כנגדו באו טענות הבקורת – ביחוד בקורת הפועלים – על העדר האשרו מצד כמה וכמה מדינות לגבי החוזים העיקריים שנתקבלה הסכמה עליהם בתוך הועידות הבין-לאומיות לעבודה ובהם תקנות ליום עבודה של שמונה שעות, הגנת ילדים ונשים וכו'. חוץ מן הבקורת – ישנו כאן גם חוסר-אמונה כללי לגבי כל ההסתדרות הזאת, מצטרף לכך גם אי-אמונם של נותני-העבודה, הרואים בכל המכונה הזאת מעין התקפה סוציאליסטית וחשש להגבלת זכויותיהם המוחלטות בתעשיה שלהם.

הנימוקים שבהם השתמש טומאס נגד כל אלה – קלעו למטרה:

א) הוא השוה לפי מספרים את כמות החוזים של משרד העבודה הבין-לאומי, שקבלו אשור ע“י כל המדינות – אל ההסכמים שיצאו מלפני חבר-הלאומים. והנה אף על פי שכאן נגודי האינטרסים החברתיים-כלכליים הם קשים הרבה יותר מאשר בשטח ה”פוליטיקה הטהורה" – הרי מספר ההסכמים של משרד העבודה גדול בהרבה.

ב) הוא הודה בכך כי לא כל החלומות נתגשמו. אולם הוא שאל: אילו לא היתה קיימת כיום הסתדרות העבודה הבין-לאומית – האפשר היה, לאחר גל הריאקציה ששטף את העולם בשנים האחרונות, לשמור כבושי 1918, וביניהם גם על שמונה שעות העבודה, אפילו בהיקף הנשמר כיום?

ג) הוא ציין – ובמקום זה היו דבריו מפיקים רגש של אמת, שזוהי מתוצאות עבודתו – כי אין היום עוד אף מדינה אחת, גם מאלה שלא אשרו עדיין את ההסכמים, שתרשה לעצמה לקבוע את עמדתה בלי חקירת תנאים רצינית ובלי נימוקים מספיקים. בלי בירורים יסודיים אי-אפשר עכשיו, אפילו בתורת נסיון, לפגוע בעיקר של יום עבודה בן שמונה שעות ואי-אפשר היום לנצל נשים וילדים.

ד) מובן מאליו שפעולה כזאת מוגבלת ע“י האפשרויות הכלכליות – זוהי הנחמה לנותני העבודה – ורק בשעה שהסתדרות הכלכלה הבין לאומית תקבל צורה ממשית יותר – תוכל גם חוקת-העבודה הבין-לאומית להרחיב את גבולות פעולתה. בסוף נאומו השביע אלברט טומאס את רוח ג’ניבה. מהו רוח-ג’ניבה זה? זוהי אוירה מיוחדת החדורה אידיאולוגיה של עבודה בין-לאומית משותפת ושל הסכמה מתוך שלום, והיא הנותנת לאנשים האלה את הכוח להסתפק בתוצאות מוגבלות כל כך ולהמשיך את מלחמתם בעד השגת כל התוצאות החלקיות האלה. זוהי אוירה שבתוכה חיה עדיין, אפילו היום, כעבור שמונה שנים אחרי ארבעה-עשר הסעיפים של וילסון, האמונה בשלום בין העמים, בדימוקרטיה בין-לאומית, בהסכמה ובקורת בין-לאומית. בג’ניבה אפשר עוד היום לשמוע ברחוב מפי עוברי-אורח פסוקים כגון אלה: ”זוהי סתירה ליסודות הדימוקרטיים” – “זה יבוטל ויעבור מן העולם ע”י הסכם בין-לאומי" – ואיש-השיחה, שאליו מכוונות המלים האלה, אינו צוחק באירוניה. זוהי גם אטמוספירה המלאה צפיה, צפיה לקוניונקטורה חדשה העתידה לבוא ולהחיות מחדש את הכחות הטמונים בארבעה-עשר הסעיפים, את הכחות שהתגלו בסמוטס ובברנטינג. וכל זה אולי לא מעט.

היום בקרה הדלגציה את בקורה הרשמי הראשון אצל מנהל מחלקת המנדטים, איטלקי ששמו קטסטיני. ידוע כי הוא ממתנגדינו ומשמש כלי-שרות בידי טיאודולי. חוץ ממנו היו נוכחים בשעת הבקור אחד ממפקידי המחלקה העוסק בענינינו ומזכירו של המזכיר הראשי לחבר-הלאומים, סיר אריק דרומונד. קבלת הפנים היתה פורמלית לגמרי, קטסטיני היה זהיר מאד. דרך אגב: מרגישים כמה מפחדים כאן הפקידים לעשות איזו שגיאה באיזה צעד שהוא. הם נזהרים כגנבים. באמת ישנה סכנה לא קטנה לפגוש על כל צעד אחד מחמשים וארבעה הלאומים המאורגנים כאן. משום כך הפקידים צועדים כאן, כביכול, על בהונות רגליהם, כאילו נטל עליהם לרקוד על פני ביצים מבלי לשבור אותן. אחרי כל מילה שהם מבטאים הם עושים את סימן הצלב.

7.6.1926

שלשום בערב נתכבדנו בנשף קבלת פנים ציוני, שנערך ע“י אגודת הסטודנטים הג’נבאית “השחר”. נוכחו באי-כוח מתוך החוגים הנקראים “האינטלגנציה הלאומית”, החל בנשיאות ההסתדרות הציונית בעיר וגמור במנהיגי החברה לעזרה הדדית בין המתלמדים היהודים. נאומי קבלת-פנים נלהבים ופטטיים – כרגיל. אנשי “השחר” יושבים עדיין בכל מיני כובעים צבעוניים, בכל מיני סרטים וחגורות שמראיהם מוזר במקצת. מובן מאליו שאמרתי להם בדברים ברורים, כי בא”י יום החול הוא המכריע ושהגשמת הציוניות בעבודה אין לה בדרך כלל מראה רומנטי ונלהב כזה. גם על דבר אהלים וצריפים ופרות בנות שלשת אלפים ליטר דברתי, כפי שאפשר היה לצפות מראש.

אתמול היה היום נתון כולו לחגיגות הרבות שהוחגו עם חנוכת הבית החדש של משרד העבודה הבין-לאומי. הבנין החדש הוא גדול ונהדר מאד, עומד בתוך גן רחב-ידים וסדורו מודרני ויפה. כל אומות העולם השתתפו בחלקן כדי לקשט וליפות אותו: תמונות, פסלים, חלונות מצוירים.

חגיגות החנוכה היו מחולקות לשתים. ישיבה חגיגית בבוקר ו- Garden Party עם הבקור בבנין החדש אחר הצהרים. בישיבה החגיגית נאמו 22 נואמים, ביניהם הנשיא של מדינת שויצריה, סיר אוסטין טשמברלין, קמיל הויסמנס בנש, סיר אריק דרומונד, המיניסטרים לעבודה של צרפת ושל גרמניה, טומאס – בקצור חברייא הגונה למדי. השעמום היה באמת יוצא מן הכלל. חוץ מטומאס לא השמיע איש מלה חיה, רק דברי-ברכה רשמיים, חלקים וסכימטיים. תענוג ונחת הסב רק הגרמני, ד“ר ברוינס. נאומו הכיל נתוח מדויק של המתנה שנתנה גרמניה לבנין החדש, חלון-ענק מצויר בן חמשה חלקים. זהו בכל זאת קצת יותר מדי מדרכי Parvenu. חוץ מזה הוא דבר בלי הפסק ע”ד שילר וצטט פרקים שלמים מתוך “הפעמון” ירחם אלוהים!

8.6.26

הבוקר נפתחה הישיבה הראושנה של הועידה. פתיחת המושב טיאודולי, שנבחר שוב ליו“ר הועדה, נעדר בגלל מקרה משפחתי, ויגיע לכאן רק בסוף השבוע. גם גרימשו איננו עוד, מפני שאמו מתה לפני איזה ימים. גם לחברי ועדת המנדטים יש אמהות. גם אמותיהם מתות. ובכן אין הדבר נורא כל כך. בדרך כלל היתה ישיבת הפתיחה, שנסגרה אחרי שעה קלה, מורכבת מרשמים בלבד. ההולנדי ישב ראש. החברים ישבו מסביב לשולחנות הירוקים, שהיו מסודרים בצורת פרסת-סוס. באמצע – המתרגמים והמזכירים. סדר היום נקבע בערך. שאלת עירק נדחתה לאוקטובר, גם שאלת סוריה נדחתה ע”פ בקשתו של בריאון, אף על פי שהמצב בסוריה רציני למדי. רק לפני שבועות אחדים אירעה הרעשת דמשק, שהמיתה כמה מאות נשים וילדים. וסוף כל סוף הלא סוריה אינה ריף – כאן ארץ העומדת תחת המנדט של חבר הלאומים.

ואשר לא“י – הציע היו”ר להסיר גם את השאלה הזאת מעל הפרק ולדחותה לסתיו. הדו“ח של הממשלה הבריטית הגיע רק בשביעי לחודש, ז”א אתמול. אף חבר אחד לא מצא עדיין זמן לעיין בו, ומכיון שהמנדט על א“י הוא אחד המנדטים שחשיבותם גדולה ביותר לפי דבריו – הרי אין לחשוב על משא ומתן בשאלה בתנאים כאלה. כנגד הצעה זו דבר ביחוד רפרד, בהדגישו כי כעת נמצא המזכיר הראשי של ממשלת א”י מאירופה, וכי נוכחותו של פקיד גבוה כזה בשעת הוכוח היא חשובה יותר מאשר קריאה באיזה דו“ח שהוא. הוחלט להשאיר את א”י בסדר היום, ולשמוע דברים מפי סיימס, אולם בתורת סעיף אחרון שידונו בו כעבור שבועיים.

רפרד הוא עד היום היחידי בין חברי הועדה שדברנו אתו בתורת מלאכות. הוא סעד עמנו סעודת צהרים אצל יעקובסון – סעודה בלי בשר לכבודו של הרב. רפרד הוא טפוס של איש מדע המכוון את דעתו לעניני העולם הזה, בגרמנית אפשר לקורא לו בשם Sozialpolitischer Professor. זקוף, איתן, שערות קצרות, דומה לקולונל במלבוש של אזרחים.

השיחה עם רפרד נמשכה כשתי שעות ומחצה ונגעה בכל השאלות הקשורות בעבודתנו. הוא אומר שאף בשאלה אחת לא טפלו בכובד ראש גמור. הכל נשאר בתחומי הנחות כלליות. זהו, כמדומני, הקושי המיוחד בשיטת עבודה זו, הנותנת לנו את האנשים רק למספר שעות מצומצמות. אנשי ועדת המנדטים עמוסים בימי המושב כמונו בימי הקונגרס, ברור יסודי של שאלות נראה כדבר בלתי-אפשרי. אגב שיחה כזאת אין איפוא דרך אחרת אלא להבליט את כוחו של רעיוננו ואת גדלו האנושי והלאומי, וליצור ע"י כך רושם חזק.

10.6.26

במצבנו כאן חל שנוי. בשעה זו דנים באופן רשמי בתוך הועדה בשאלת ההתיצבות הרשמית של משלחות בפני הועדה. אחד הגורמים לוכוח זה הוא אולי גם המכתב שנשלח ע“י המלאכות שלנו אל יו”ר הועדה. במכתב זה הודענו על שלחותנו לג’ניבה, הדגשנו את עמדתנו הלויאלית כלפי ממשלת המנדט ובקשנו מאת הועדה לקבוע את צורת התיצבותנו בפניה. אילו באה הועדה לידי החלטה חיובית בענין זה – היה נוצר באמת מצב חדש לגבי המשלחת. היינו זכאים להופיע לפני הועדה ולתת באורים בשאלות שונות שיציגו לפנינו. אני מצדי, כמה שהייתי רוצה בפתרון כזה, איני חושב שיש “סכויים” להגשמתו. איני סבור כי הועדה תסכים להפקיר את עצמה ללחץ של פגישות מתמידות עם כל מיני משלחות (סוריה!).

מה שיש אצלו ומה שיש אצל כל חברי הועדה בנוגע לא“י והמנדט שלנו – זהו רגש ידוע של אי בטחון בעצמם, שאפשר לקרוא לו בשם: מצוקת-לב משפטיות. רוב האנשים האלה מהלך מחשבה משפטי-פורמלי שולט בהם מאיזו בחינה שהיא, מצפונם מכוון אף הוא לצד משפטי-פורמלי. הם רוצים להיות נאמנים למצפונם זה. בכך אין להטיל כל ספק, ומבחינה זו קשה להם מאד לעכל את המנדט הא”י על תפקידיו המרובים והבלתי רגילים, שהמבנה המשפטי שלהם ושלמותם נראים רק בקושי רב. בשמעי את פלסיוס היה לי הרושם לרגעים, כי הוא סובל באמת יסורים מסוריים ורוחניים בגלל הסתירה שהוא מרגיש בין הבית-הלאומי שלנו ובין סעיף 22, ורק בעמל רב הוא מוצא לו חודו של סכין כדי להחזיק עליו את שווי המשקל המחשבתי. הפעם הוטל עליו להרצות בועדה ע“ד התזכיר הערבי. לפי שהוא מסר לנו – דו”ח זה הוא לטובתנו. מסקנותיו הן, כי כל זמן שאין הודאה פורמלית מצד הערבים בכל תכנו של המנדט, לא תוכלנה שום זכויות קונסטיטוציוניות כאלה לפגוע בזכות היסודית של היהודים לגבי ביתם הלאומי. (הוא מתגאה בכך כי נוסחאתו מרחיקה לכת מנוסחאות סמואל. "במנדט, הוא אומר, כתוב “הבית הלאומי”, לא “בית לאומי”). אולם גם זה הוא פרי מחשבה פורמלית לגבי טופס המנדט.

11.6.26

ויצמן, האיש שאינו נח ואין לו מנוח אף ליום אחד, חזר היום ללונדון על יסוד טלגמרה שנתקבלה משם, לאחר ששוחח פה עם חשובי האנשים: רפרד, אורטס, לוגרד, ראשי המחלקות לפיננסים ולאינפורמציה, המזכיר הראשי ומנהל משרד העבודה הבין-לאומי. ליום השישי הבא נקבע לנו לראיון אצל נשיא הריפובליקה השויצרית בברן.

12.6.26

היום באה התשובה של נשיא ועדת המנדטים בנוגע למכתבנו. התשובה היא שלילית, כפי שאפשר היה לשער מראש. אמנם לא קבלו שום החלטה עיקרונית בשאלה זו של קבלת משלחות, אלא העבירו את השאלה להכרעת “המועצה” של חה"ל; ברם לדעת מביני דבר (גרימשו ורפרד) – תדחה המועצה כל הצעה ממין זה.

יוצא איפוא, כי אנחנו נוכל להזקק לחברי הועדה רק באופן אישי, אגב שיחה עם כל חבר וחבר. אחד מאלה, הצרפתי מרלין, קבל בינתים את דיזנגוף לראיון. מרלין זה נכנס לועדה רק עתה, אחרי מות חברו, הוא איפוא “מתחיל”, ומבחינה זו הוא בעל חששות וספקות עוד יותר מאשר חבריו. אי-אפשר לגשת אליו. אפילו על כרטיס-הבקור שלו, ששלח להזמנה, הוסיף: recevra á titre purement privé… כפי שמספר דיזנגוף, הסתכל בו מרלין במשך כל הזמן בעיני בודהא, מבלי להוציא הגה מפיו. סוג זה הוא כמובן בלתי נעים ביותר. איזה סטודנט אינו יודע את לחץ הפרופיסור השתקן בשעת הבחינה?

המשלחת הסורית, שהזכרתי כבר לעיל את נוכחותה, פרמסה היום גלוי-דעת מכוון לועדת המנדטים, ואני צריך לציין כי כתב זה עורר בי מחשבות רבות. קודם-כל הוא חזק בהרבה את פקפוקי לגבי הפוליטיקה הסורית-צרפתית, שהתחילו לנהל אצלנו בזמן האחרון, להופיע מעל במה אחת עם נציב סוריה, בהזדמנות של אספה ציונית גדולה באולם “טרוקדרו” בפריז, רק שבועים כמעט אחרי ההרעשה החדשה של דמשק, שבשעתה נהרגו באחריותו של נציב זה תושבים פשוטים, שלא מהלוחמים, נשים וטף – לא היה כל טעם. לעמוד ברגע זה, בשעת מצוקה לאומית קשה בסוריה ושלטון עריץ מצד הצרפתים, לצד האימפראליזם הזה באופן גלוי – האם אין זה מחיר יקר יותר מדי חלף החיבה לציונות שאנו יכולים לרכוש ע“י כך במערכת ה”מטין“? אין אני יודע אפילו אם האנשים האלה, בני המפלגות הלאומיות-קיצוניות בסוריה, גם בבירות וגם פה בג’ניבה – הם באי-כח ישרים של ההמונים הרחבים תושבי סוריה, ואם הם שליחים אחראים ונאמנים. אולם יודע אני כל “קדוש”, הנוצר בהיום ללאומיות הסורית ע”י הצרפתים, מקרב את השעה בה יעמוד הרוב המוצק של הסורים לצד הקבוץ הזה. כשם שהרוב המוצק של המצרים עומד היום ויעמוד גם מחר לצד זגלול פחה, אף על פי שספק הוא אם גם זגלול וכמה מחבריו הם השליחים הנאמנים והישרים לאינטרסי העם המצרי. האם נחוץ הוא כי הישוב העברי ישתתף, ביום מן הימים בתשלומי חשבונותיו של ז’ובנל?

אמש היתה לנו אספה ציונית פומבית. נוכחו ארבע מאות שומעים, ביניהם מספר של לא-יהודים, פקידים של מחלקת המנדטים ואנגלים בעלי spleen. הרב דמתא ישב ראש. אפשר היה להגיע לידי יאוש.

14.6.26

לפני הצהרים הלכתי שוב לבית חבר-הלאומים. ועדת המנדטים יושבת ועוסקת בחברינו הפפואס. יתר האנשים משחקים במדיניות עולמית. לנו, כידוע, אין עסק בזה. בטלן קבל מכת-לחי. ודאי שאין הוא כאן היחידי הראוי לכך. ברזיליה הודיעה כי היא פורשת מן החבר. אני מתעניין לדעת, אם יש כאן יד ארצות הברית באמצע או לא. בולגריה קבלה הלואה בת שני מיליון לירות לצרכי התישבות של פליטים. ואנחנו?

14.6.26

לקבוצת חברי ועדת המנדטים שאנו מחליפים אתם דברים נוסף היום ד’אנדרדי, ציר פורטוגלי. דרך אגב: חברי הועדה אינם נחשבים כצירים מטעם ממשלת ארצם, אינם מקבלים כל הוראות, מצביעים ומדברים רק על יסוד הכרתם, ומוכרחים לפרוש מן הועדה ברגע שהם מתמנים לשרות ממשלתי בארצם. גם מבחינת ד’אנדרדי היה לי רושם אחר מתוך העתונות והפרטיכל מאשר זה שהתאמת במציאות. יחסו אלינו הוא בדרך כלל ידידותי במלא מובן המלה. נראה שהוא לומד את החומר מתוך שקידה. שאלותיו היו מכוונות בעיקר, חוץ משאלת העליה והעבודה, לענין ארגון הקהלה, שנתעורר כאן לרגלי בקשת “אגודת ישראל”. שאלה זו בדבר “אגודת ישראל” עוררה כאן בכלל תשומת-לב יותר מאשר אצלנו, ובדאי הרבה יותר מאשר היא ראויה. השאלה הזאת מעניינת כאן את חוגי החבר, ראשית, מכיון שאין איש שידע או יבין את מהותה. אפילו ה' אורמסבי-גור היה אנוס בפעם הקודמת להודות בפני הועדה, כי אין לו לצערו חומר מספיק כדי לברר שאלה זו (היכן השרות הפוליטי שלנו??). והנה שאלה שאף אחד אינו מבין אותה – משתקפת במוח כולם כשאלה עמוקה וחשובה מאוד. השאלה נוגעת בחופש המצפון, וזוהי דוקא נקודה כאובה כאן בג’ניבה. בנקודה זו אסור לגעת. חופש המצפון הרי זה דבר שאינו מחייב כלום. שלישית, הללו היו רוצים בכל מאודם לתפוש פעם גם אותנו בשעת החטא, בשעבוד איזה מעוט שהוא. אנו משתדלים לברר את השלאה מנקודת השקפתנו.

17.6.26

משעה שהוברר הדבר אין אין תקוה למשלחת להתקבל באופן רשמי, לפחות כל זמן ש“המועצה” לא החליטה בדבר אופן הקבלה, רכזנו כמובן את כוחנו ביתר תוקף בפגישות, בשיחות ובמשא ומתן עם יחדים. במובן זה התקדמנו כהוגן במשך שני הימים האחרונים. פגישותניו כללו במשך הימים האלה שני סוגים. ראשית: פקידים באי-כוח גבוהים של חבר הלאומים, ביחוד ראשי המחלקות המדיניות; והשנית: חברי הועדה.

לסוג הראשון שייך בעיקר בקורנו אצל המזכיר הראשי של חבה“ל, סיר אריק דרומונד. אפשר שיש ליחס באמת לבקור זה חשיבות מיוחדת, מכיון שמשמעו הוא קבלה רשמית של המשלחת ע”י הראש האדמיניסטרטיבי של ג’ניבה. גם בשיחה זו נסתמנו שוב הקוים המיוחדים של פקידות המקום: זהירות יתרה ויוצאת מן הכלל, בד בבד עם רגשות מיוחדות לגבי כל השאלות הצורה והפרוצדורה. אגב שיחה זו – שהתנהלה באנגלית – נגעתי, למשל, בשאלה הפורמלית של קבלת המשלחות ע“י ועדת המנדטים. בשאלה זו הביע סיר אריק, באופן חביב מאד, את דעתו הברורה בתורת תשובה: גם חבר הלאומים וגם הועדה – מכירים רק באות-כוח אחת של כל ארץ מנדט, זו הממשלה המנדטורית המופיעה בשם כל התושבים. הואילו לשים לב למבנה המשפטי הזה. לא יתכן כלל שנודה מבחינה זו באיזה סוכן אחר. אם איזה קיבוץ שהוא – כמונו היום,למשל – רוצה לפנות אל חבה”ל באופן בלתי-אמצעי, הרי זה יכול להיות רק דרך המעצמה המנדטורית. אם הממשלה המנדטורית תרצה בכך ותדרוש את זה, הרי הועדה ודאי שתהיה מוכנה לשמוע דעתה של המשלחת המורכבת מתושבי המקום יודעי-דבר. נראה שדרך אחרת אינה אפשרית כרגע – אם יש להניח בכלל ששאלה זו – קבלת משלחות – היא בשבילנו דבר חשוב וחיובי.

מבין הפקידים הראשיים ראינו חוץ ממנו: את קלבן, נורבגי, ראש מחלקת המעוטים, ומנטו, יהודי צרפתי, מנהל סקציה במחלקה המדינית. על הנורבגי אומרים כי הוא אחד האידיאליסטים הגמורים בעיר זו. הוא היה, אפילו לגבי טעמי האנגלי-סכסוני, קריר יותר מדי, אף על פי שדבר בנעימות. תוכלו לשער את התפעלותי כאשר – בשובי למלון מבקור זה – מצאתי חבילת עתונים מהארץ וקראתי ב“דואר היום” ידיעה ראשונה ע"ד בקורנו אצל ראש מחלקת המעוטים – מלאה בקורת חריפה. הרי לכם שרות-ידיעות זריז! מנטו היהודי שייך לסוג האינטלגנטי ביותר שמצאתי כאן, אמן בשפה הצרפתית והאנגלית, פסיכולוג יוצא מגדר הרגיל. דרך אגב, פטרו אותו – עם ההכנות לקבלת הגרמנים, שאחד מהם יבוא לרשת את מקומו.

ועוד דבר: ג’ניבה, במידה ידועה כמו ארץ-ישראל, משמשת היום מקלט ומרכז לכל מיני “משוגעים” ומוחות מבולבלים. בדיחה אחת לדוגמא. בצאתנו מחדרו של דרומונד נטפל אלינו אמריקני אחד. הוא מציג את עצמו כראש הליגה לתיקון הלוח. הוא והסתדרותו שואפים לתקן את הלוח בכל העולם בכוון הלוח היהודי, כלומר ירחים שוים בצרוף חדשי-עבור וכו'. קיימת ועדה מיוחדת ליד חבה“ל, המטפלת בשאלה זו של תקון-הלוח. כששמע כי אנחנו יהודים מא”י – לא היה גבול לשמחתו. ראשית, מפני שמשה היה גדול המחוקקים בעולם (שכן הוא יצר את הלוח היהודי), שנית; מפני שהוא, איש שיחתנו עמו, היה בא"י לפני 28 שנים ויש לו לשאול לשלום שתי גבירות מסקוטלנדיה שנהלו אז בית תיקונות נוצרי ביפו והשפיעו עליו, כנראה, רושם בל ימחה לעולם. שלישית, מפני שרבני “אגודת-ישראל” העמידו לו קושיים מיוחדים בדרך לתקוני-הלוח בישיבה הקודמת של הועדה. הוא רוצה איפוא להוכיח לנו דבר. הוא אוחז בכפתורי בגדינו, בשרוולים ובמטריות, כמעט שעה שלמה. הוא נותן לכל אחד מאתנו את החוברות שלו על נושא זה. הכרתו היא שזוהי אחת השאלות החשובות בעולם, ובפתרונה תלוי חסכון במאות מיליוני דולרים ובמאות אלפיים ימי-עבודה. הוא מבטיח לשלוח לנו גם את התרגום הצרפתי. בקצור, קנאי לתקוני הלוח.

יותר, כמובן, חשוב המשך פגישותינו עם חברי הועדה הנכבדים. והנה הפגישה הנעימה ביותר, שאירעה לי בכלל בג’ניבה. היה הראיון אצל גרימשו, ששב זה עכשיו מאנגליה. זהו באמת טפוס נהדר של איש-מדע אנגלי, בהיר, בעל-מרץ, בן ארבעים ושש וזקוף כתלמיד אוניברסיטה. מרוכז בענין, גלוי-לב, ועל כל אלה איש אידיאליטס בכל אפיו – וגם מסור לנו בחיבה רבה. ראיתי בכך נחמה וגם סימן טוב – שעניננו מסוגל לכבוש לו אנשים כאלה. במשך ערב שלם שוחחנו כמעט בכל שאלות העבודה בא“י. הוא גלה הבנה יפה ועמוקה לגבי שאלת הפועל העברי בארץ. הוא שמש קודם פרופיסור למדעי-החברה באוניברסיטה בלונדון, כתלמידו של גרהם ולס, והיה סוציאליסט מחברת הפביאנים. עכשיו הסתלק מכל אלה והוא מטפל במשרד הבין-לאומי לעבודה בכל שאלות העבודה במושבות ובארצות המנדטים, ובשאלות העבדות ועבודת אונס. הוא מסור כולו לעבודתו ועוזר בעבודה זו להקל את מצבם של העבדים האומללים ולהגן עליהם בפני הנצול הברוטלי. הוא ספר לי מעשיה המאירה את שיטת המנדטים בצורה אמנם מבדחת במקצת, אבל מתאימה לענין. בחבל אחד תחת מנדט צרפתי באפריקה היו שתי משפחות ראשי-שבטים מתחרות זו בזו. באחד הימים הגלתה אחת המשפחות האלה בפקודת המושל הצרפתי, וזו פנתה בבקשה לועדת המנדטים מארץ גלותה. מתוך הבקשה אי-אפשר היה לעמוד על טיבו של הדבר, גם הערות הממשלה המנדטורית לא בררו כלום: שכן המושל עצמו היה מחברן במו ידו. לבסוף הוברר הדבר ע”י מכתבים פרטים: המושל קבל בתורת מתנה מראש המשפחה המנצח – את בתו, בת 17, בת יחידה של השיך המפורסמת בין תושבי הארץ ביפיה. ועל יסוד זה נגזרה גזרת הגלות על איש ריבו. באופן רשמי אין הועדה יודעת עד היום כלום על דבר זה אינה יכולה לעשות כלום. והנסיך בגולה – גורלו עוד מעט ידמה לגורל מלך הכושים אצל המשורר, עוד מעט וישא את התוף באחד הקרקסים הנודדים באירופה. וחבר הלאומים אין ביכלתו להשיב דבר בענין בקשתו. אף זו היא משיטת המנדטים ורק החכמים להועיל יגידו: הרי זה מנדט מסוג ב.

עם גרימשו שוחחתי, חוץ מאשר בשאלות מעשיות, כגון הגנת העובד וכו' – בשאלת יצירת קשרים בין ההסתדרות ובין הועידה הבין-לאומית לעבודה. גם כאן השאלה הפורמלית היא המכריעה. גם הסתדרות העבודה הבין-לאומית אינה רואה את יחידותיה אלא במדינות עצמאיות ובדומיניונים. בורסאיל וגם בחוגי-השלום האחרים לא הותקנו בנידון זה תקנות לגבי מושבות וארצות מנדט. גם מבחינה זו אין ליצור שום קשר אלא דרך המעצמה המנדטורית. הסכמנו בינינו, כי ההסתדרות תפנה לקונגרס האגודות המקצועיות באנגליה, כדי שמשלחת האימפריה הבריטית לועידה הבין-לאומית תצרף אליה בעתיד גם ב"כ של ארצות המנדט. משרד העבודה הבין-לאומי יתמוך במרץ בענין רב.

18.6.26

הגברת אשר בועדה היא אשת-פגישתנו היום: הגברת בוגה ויקסל, אשה שוידית באה בשנים – שערות חלקות, משקפי-זהב ופנים שזופים, שקטים וטובים. היא קבלה על עצמה להרצות על בקשת “האגודה” והיא מענה את עצמה בשאלת השחיטה ומס-המצות. הרב ואני בקרנו אצלה ושוחחנו עמה זמן רב. היא יודעת את הדו“ח והתזכירים על בורים. אולם מה רב הבלבול שהכניסה למוחות הגויים האלה תעמולה הזורעת שנאה לענינים היהודים בכלל ע”י הרגזת העצבים בשאלות שאין איש מוצא בהן כאן את ידיו ואת רגליו. זוהי שערוריה מאין כמוה! בשום אומה אחרת לא היתה אפשרית נבלה כזאת כלפי חוץ. תקותי היא כי אחרי הראיונות שלנו לשם שאלה זו – “האגודה” לא תשיג מאומה ותצא וידיה על ראשה.

היום נתקבל תזכירנו באופן רשמי. את הדו“ח קבל ד’אנדרדי. החבר היפוני קבל את הדו”ח של הסוכנות. גם סיימס הגיע היום לכאן.

19.6.26

ביום השלישי מתחיל הוכוח הא“י בועדה. שני ימים תמשך בודאי חקירת סיימס ושני ימים ימשך הוכוח, ואנחנו בינתים ממשיכים. שלשום בקרה המשלחת אצל פלסיוס. גם הפעם היה חביב מאד, והרצה יותר מחצי שעה על מדיניות סוציאלית. נודע לנו שבישיבה הסגורה, שדנה במנדט על סוריה, דבר ז’ובנל הרבה בשבח עבודתנו בא”י.

הבוקר היתה ישיבה פומבית של ועדת המנדטים – בהסכמתו, או נכון יותר ע"פ דרישתו של ז’ובנל, ובה נתנה לו אפשרות להצהיר בפומבי את הצהרתו בדבר המצב בסוריה. ישיבה זו נועדה להיות “הצגה חגיגית”, כדי להראות לעולם כי אין למדינאים הצרפתים יסוד לפחוד מפני אור השמש. הנסיון הזה לא עלה, לפי דעתי יפה ביותר. נאומו של ז’ובנל עשה, עלי לפחות, בחלקו האחד רושם עלוב, בחלקו השני – רושם עתונאי במלוא מובן המלה (הלא הוא היה עורך ה“מטין” בימי קדם, טרם היותו לנציב סוריה). הרצאתו היה בנויה כולה על פולמוס נגד תזכיר המשלחת הסורית; הפולמוס היה אמנם מבריק, מלא חדוד – אבל לא יותר. תארו לעצמכם: המצב החמור בסוריה מצד אחד, ומאידך גיסא – נאום מזהיר וחריף מפי הנציב היושב אל השולחן והמונוקל לעינו והוא מחפש אגב פנים מכוסי-גאוה איזו עובדה בתוך הניירות…

מובן מאליו כי כל זה לא ישנה את המצב בסוריה. בישיבה הסגורה כבסו בודאי את הלבנים, אם כי ז’ובנל חביב ביותר על חוגי ג’ניבה. בכל אופן כלפי חוץ הכל חלק. המשלחת הסורית הזמינה בו ביום את העתונאים לכוס-תה. חוץ מאיזה עתונים מסכנים, ברובם ב"כ עתונים גרמניים ויהודיים, לא בא שום איש. כך הדבר.

כל המוסר השכל, שיש להוציא בכלל ממצב הדברים בג’ניבה, מתבטא כמדומה בדבריו הקלסיים של היינה: Wer vielhat, der eird sehr bald noch mehr dezu bekommen וכו'… אתמול נסענו כולנו לברן כדי לבקר בקור כבוד אצל נשיא הריפובליקה השווייצרית. לפי החוקה–הנשיא השוויצרי הוא הנשיא הרחוק ביותר ממונרכיה, מדי שנה בשנה בוחרים את הנשיא מחדש מתוך המיניסטריון, זה שקוראים לו כאן “מועצת הברית”. תפקידיו הם: רפרזנטציה כלפי חוץ ונשיאות במועצת המיניסטרים. מלבד זה אין לו שום יפוי כוח אחר. הדמוקרטיה בארץ זו, שגדלה גדול אורגני מתוך שרשים עממיים, היא כנראה בדרך כלל מפותחת למדי, כפי שמראה גם בגרות הצורות של משאל-עם ודרישת-העם. לא קיום הצורות החוקיות האלה הוא החשוב, אלא כיצד משתמשים בהן ומה היא השפעתן למעשה. יש לה חוזי-שמירה בין-לאומים ואין לה לפחוד מפני סבוכים רציניים. אפילו אם יש איזו תסיסה בטסין או מסביב לו (הרי זה הקנטון האיטלקי של שווייצריה) – לא תגרום תסיסה זו, גם אם רצון ההתרחבות לא יתמעט אצל הפשיזם, להפרת הניטרליות של המדינה.

הנשיא המכהן כיום במשרה זו הוא השווייצרי גרמני, יוריסטן ע“פ מקצועו, אחד מעורכי הדין הנכבדים של הארץ. משכורתו מגיעה ס”ה ל-35,000 פרנקים, ז“א 120–110 לי”מ לחודש, כדי מחצה ממשכורתם של כמה חברים בהנהלה הציונית. אומרים כי הברלין זה – כך שמו של הנשיא – יכול היה להשתכר בתורת עו“ד פי שלוש או ארבע. אולם בשרות הארץ הוא מצווה להצטמצם עד גבול האפשרות, והוא נשמע לכך ברצונו הטוב. קבלת הפנים שלנו היתה גם היא פשוטה ולבבית מאד. שהינו אצלו כחצי שעה, נתנו לו בתורת מתנה אלבום תמונות ושוחחנו על א”י החדשה. הוא נתן את תשובתו בחיבה רבה ובנחת רוח. אף הוא – כיתר האישים של חבר הלאומים – נמצא תחת הרושם החזק של הצלחתנו הישובית.

20.6.26

היום הוא היום הראשון ללא גשם מזמן שהגענו לג’ניבה. יום בהיר וחם. היינו היום אצל סיימס, השיחה היתה ידידותית ומתוך יחס טוב. הוא סדר לנו אפילו ראיון אצל סיר פרדריק לוגרד, מבלי לחכות שנזכיר לו את הדבר. מחרתים בבוקר יעמוד לבחינה. יש רושם כי הוא למד בינתים לדעת שעמדתנו הפוליטית כאן הוטבה. גם עמדתו הפוליטית היא טובה למדי.

24.6.26

ביום השני בקרה המשלחת אצל אלברט טומאס ואצל סיר פרדריק לוגרד. טומאס היה עמוס עבודה. עד היום לא נגמרה עדיין ועידת העבודה. וזו תסתיים רק בסוף השבוע אחרי 40–35 ישיבות בערך. הנגודים הפנימיים בועידה מעמידים בסכנה את כל ההסתדרות. בין הפועלים ביחוד משתלטים, כנראה, יותר ויותר כווני התנגדות כלפי משרד העבודה הבין-לאומי. בחוגים האלה מפקפקים בתועלתן של פועלות משותפות מסוג זה, ורואים בכל הענין רק תכסיסים מצד נותני העבודה, המכוונים להפחית את כוח-ההתקפה של תנועת הפועלים. לטומאס יש איפוא עבודה רבה כדי לשמור על כל הכרוכות השונים האלה בכפיפה אחת. הוא הדבר בידידות רבה, בטא במלים חזקות או החיבה שלו – והעביר את ברור כל הפרטים לידי גרימשו, שהוא המנהל האחראי למחלקה המתאימה במשרד העבודה והוא גם היחידי השולט באמת במידה ידועה בחומר. בערב בררתי עמו ועם ליאונרד שטטין במשך שעות רצופות פרטי שאלות העבודה בארץ, ביחוד מבחינה של פוליטיקה סוציאלית. נדמה לי כי הוא מבין יפה את השאלה.

את לוגרד מעריכים כאן כאחד האישים החשובים והאחראים בין חברי הועדה. שיחתנו הביאה בלי ספק תועלת. הוא ידע את התזכיר שלנו. בראשית דבריו אמר, כי בשעת מתן הדקלרציה חשבו האנגלים שהיהודים עצמם יבנו את הבית הלאומי, ומפליא הדבר כי הם באים עכשיו ותובעים מן הממשלה השתתפות אקטיבית במפעל זה. אבל לבסוף התחיל מבין, כנראה – ביחוד את שאלת תקציב החנוך וקרקעות הממשלה.

אחה“צ היה לי ראיון אצל העורך הפוליטי של Journal de Genève, שהוא כידוע עתון מדיני חשוב מאד. האיש הוא עדין, מלא מחשבה, בעל השכלה מדינית יוצאת מן הכלל. השיחה היתה רבת ענין. איש שיחתי נגע ביחוד בשתי שאלות: א) אם מוצדק הדבר מצדנו לרכז את כל עבודתנו התרבותית בעברית, היות ולשפה העברית לא תוכל להיות לעולם השפעה העוברת את גבול היהודים. ע”י כך היהודים מותרים, לפי דעתו, על פעולה והשפעה חשובה בכל חוג היום התיכון; ב) אם אין סכנה צפויה כי יחד עם התבצרות הישוב ילכו ויתחזקו בישוב זה הזרמים השוביניים, וכי הלאומיות התוקפת הזאת תפוצץ את המדינה הא"י מבפנים. בדרך כלל מצאנו גם אצלו חיבה לעיננו והערכת הנעשה.

למחרת התראינו עם יו“ר ועדת המנדטים, טיאודולי, שהוא המתנגד המוחלט היחידי בועדה לגבי עניננו. הוא קטן קומה, מגוהץ ומקושט במעיל ארוך ובשפם מגונדר, הרבה קמטים וקמטי קמטים על מצחו ומסביב לעינים הקטנות המזהירות ומתרוצצות הנה והנה. טמפרמנט רב בשעת הדיבור. הוא הדגיש בתוקף את דתו הקטולית, שכן הוא רוזן מטעם האפיפיור. אף שאלתו הראשונה היתה מכוונת לצד זה. הוא שאל את הרב הראשי אם אמת הדבר, כי רוב הציונים הם אנשים רחוקים מדת. הרב השיב שכל היהודים, גם אלה שאינם רוצים להודות בכך, הם אנשים דתיים. חוץ מזה התעניין המזכיר מאד בשיטת הבחירות לאסיפת הנבחרים ובידי מי הבקורת לגבי רשימות הבוחרים. לבסוף העיר, כי שמע שהד”ר ויצמן ציין אותו כמתנגד לעניננו. אין הדבר הזה אמת, הוא רק מתכוןן לשמור על המנדט לכל חלקיו ודקדוקיו.

בינתים נמשכה אתמול ושלשום החקירה מפי סיימס לפני הועדה. רק אמש הספקנו לשמוע פרטים בדבר זה, הזדמנות לכך נתנה לנו ע“י ארוחת-ערב פשוטה וקטנה, שסודרה ע”י רפרד באחד מבתי האוכל הגדולים על שפת אגם-ג’ניבה, נוכחו שבעה אנשים: ד’אנדרדי, הגנרל הפורטוגזי, רפרד ואשתו, גרימשו, גברת אמריקנית אחת, ה' דיזנגוף ואני. הגברת האמריקנית הצטיינה בזה ששאלה פתאום את גרימשו: “סלח לי, אדוני, אמרת לפני איזה רגעים כי הנך סוציאליסט – האם אמרת את זה ברצינות או רק דמית לבדח אותנו?” זוהי אמריקניות בולטת. גברת מסוג זה אינה יכולה לתאר לעצמה, כי אדם הלבוש כהוגן פחות או יותר יקרא לעצמו סוציאליסט.

במסיבה זו ספר לנו רפרד כי סיימס עשה על הועדה רושם טוב, אפילו מצוין. יחסו לגבי הציוניות היה יחס של חיבה גלויה ובולטת. ענינו ביחוד הערותיו בדבר המצב הכלכלי, שהוא רואה אותו באופטימיות יוצאת מן הכלל.

גרימשו שאלו אותו הרבה שאלות בעניני עבודה, וסיימס הבטיח הרבה. הוא היה, כפי שהם אומרים, בהחלט בקו הענינים.

היום קבלנו טלגרמה מויצמן, כי ענין התקבלותנו במשרד המושבות נסתדר. אנו נוסעים איפוא ללונדון.

¹

א

לפני חודשים מספר נדפסה באחד המאמרים הראשיים של “ניאר-איסט” ­– השבועון הפוליטי שבלונדון – פיסקה זו: “הערבי בארץ ישראל רוכש בנקל ובלי קושי מיותר את הבנתם וחבתם של האנגלים, בו בזמן שהיהודי נראה בעיני האנגלי כיצור מיסטי, מטריד ומעורפל, – בדיוק כפי שהיה זה מצטייר בעיני הפקיד הרומאי לפני שמונה עשרה מאות שנים”.

ציטטה זו מציינת, בצורה ברורה הרבה יותר מאשר שורה שלמה של נמוקים, את הפרובלימה בדבר היחסים האנגלו-יהודיים בארץ, את הפרובלימה בדבר השותפות שלהם באדמיניסטרציה של ארץ ישראל.

ב

מזמן שהחלו הוכוחים על הפוליטיקה הבריטית בא“י, לאמור מזמן שנוסעה האדמיניסטרציה הבריטית ב”שטח האויב שנכבש", היתה הפרובלימה הזאת לאחר הנושאים העיקריים של הוכוח. העתונות הארץ-ישראלית עוסקת בה כמעט רק במקרים כשפקיד זה או משנהו מבין הפקידים הגבוהים או הנמוכים נאשם במעשים אנטיציוניים. בפוליטיקה הציונית מופיעה השאלה לעתים תכופות יותר בצורת החלטות “רדיקליות” או נאומים, שבהם מובעת הדרישה לטהור האדמיניסטרציה הבריטית ולפטוריהם של הפקידים האנטישמיים. על מידת השטחיות של האשמות אלה אפשר לעמוד מתוך העבודה, שכמעט אף אחד מהפקידים הגבוהים במנגנון האדמיניסטרטיבי לא עלה בידיו להוציא את עצמו מכלל הנאשמים. ביניהם היו כאלה שלאחר עזבם את משרותיהם הרשמיות – הביעו בגלוי ובאופן ברור את חבתם ויחסם החיובי לציונות. אולם הפרובלימה נשארת בכל חריפותה.

במשך עשר שנות האדמיניסטרציה הבריטית נתנו לנו הזדמנויות מספיקות ללמוד – את אשר האנגלים למדו זה מכבר – כי האדמיניסטרציה אינה גורם חשוב פחות מאשר הקונסטיטוציה, ושבמקרים ידועים ובתקופות ידועות יכולה האדמיניסטרציה היום-יומית – המשטרה, בית המשפט, מחלקת המסים וכמו כן כל משרד אחר – לפעול בנגוד להכרזות הפוליטיות החגיגיות וליסודות הקוסנטיטוציוניים הנערצים. כמו כן היתה לנו ההזדמנות ללמוד – את אשר לא ידענו בזמן פרסום הכרזת בלפור – כי האופי האדמיניסטרטיבי של הארץ עלול להיות מושפע באופן חזק הרבה יותר מבחירת נושאי המכתבים והשוטרים מאשר מבחירת נציב עליון או תובע כללי.

אולם חשיבותו של הענין אינה נובעת רק מתוך כך שבקוניונקטורה הנוכחית קשור גודל עבודתנו קשר אמיץ עם האדמיניסטרציה הבריטית, וישאר דבוק אליה במשך תקופת המעבר הקשה בארץ – זו שתעודתה תובעת מן האדמיניסטרטור מידה גדולה ביותר של עדינות, רצון טוב והבנה. ענינים חשובים יותר עומדים להיות מוכרעים ע“י פתרון הפרובלימה הזאת. שותפות היהודים והאנגלים בארץ-ישראל אינה מוגבלת למפרע, כפי שנדמה אולי למישהו, במספר שנים קצוב או אפילו בתקופת הדור הנוכחי בלבד. לי נדמה – ולמען האמת גם אגיד את הדבר – ששותפות זו היא יותר מאשר זמנית. והרי דבר זה מוסיף משקל נוסף לפרובלימה. ואין אנו צריכים לשכוח, שבמשך השנים חוזרים מא”י לאנגליה מאות אחדות של פקידים המנסים להשפיע במידה גדולה פחות או יותר על דעת הצבור, בהיותם בעיניו מומחים לעניני הציונות וארץ ישראל. ובשום אופן אין אנו יכולים להיות אדישים לכך, אם האנשים האלה יופיעו כזורעי-שנאה או כמטיפי חבה.

לספר כספרו של מיור אשבי “פליסטיין נוטיבוק”, הכתוב ע“י אדם ששהה שש או שבע שנים בארץ-ישראל ב”שרות הוד מלכותו", יתיחס תמיד האנגלי היושב ארצו באמון.

ג

שאלה ראשונה היא איפוא, אם אלינו להסתפק באנליזה המקובלת לגבי אנטישמיותם ואנטיציוניותם של הפקידים. דומני, שהשאלה אינה פשוטה כלל וכלל. לפי יחסם אל היהודים והציונות אפשר לחלק את הפקידים הבריטיים לשלשה סוגים. הסוג הראשון מהם כולל כעשרה אחוזים של הפקידות הבריטית בארץ, ומורכב ברובו מאנשים בעלי אינטליגנציה ותרבות גבוהה, שלבם פתוח להבנת רעיונות ואידאלים. רובם הגדול הוא מבין הפקידות הגבוהה. חלק מהם בא לארץ בידיעה מסוימת של הפרובלימה היהודית בעולם כולו וכשהם נוטים חבה לציונות, וחלק לומד את הפרובלימות הללו בארץ גופא, ורוכש לעצמו כאן דעות על אודותן. אין זה אומר, כמובן, שהם מתחילים לדבר או לפעול כאילו היו חברי הועד-הפועל הציוני. בעבודתם הם נמוסיים, שומרים על הפרסטיג’ה של הצדק האדמיניסטרטיבי, ואם זו גם פוגעת לפעמים ביהודים, והם נאמנים לדעותיהם מתוך היותם סגורים בתוך עצמם ועומדים מרחוק. אנשים דוגמת סיר וינדהיים דידס וסיר גילברט קלייטון, שניהם מזכירים ראשיים בתקופת הרברט סמואל, או לורד פלומר – מי שהיה נציב עליון, – שייכים לסוג זה. גם את מיור קמפבל, נציב מחוז הנגב, אפשר לצרף אל אלה. הסוג השני דומה מבחינת כמותו לראשון: אף הוא כולל אנשים בעלי מידת תרבות וחנוך והבנה סימפטית לגבי רעיונות ושאיפות אידאליות: ואף הוא ברובו כולל את הפקידים הגבוהים. יחסם של אלה ליהודים ולציונות הוא מראשית הוצרו בלתי ידידותי בהחלט. אצל חלק מהם, כפי שמציין הקול. ודז’בוד, מופיעה בבחינת גורם ליחס הזה השפעת הסביבה הנוצרית-מיסיונית, המפחידה אותם במפלצת של שלטון היהודים על המקומות הקדושים. אבל בעיקר משפיעים, לדעתי, גורמים אחרים. יותר משהם מתנגדים ליהודים הם נוטים לצד הערבים. בפקידות הבריטית, הן בלונדון והן בארצות שונות של המזרח, רווחת כיום “תורה” שלמה, התומכת מתוך הכרה והתלהבות בתנועה הערבית. האופי האנגלי משתמע כאן לתרי-אנפין. מי שמסתכל בו נדמה לו כאילו אין לך גזע אחר שיהיה מרוכז כל כך בעניניו הוא, איגואיסטי כל כך ומובדל מיתר העולם. ומצד שני עלול המסתכל לגלות בו נגודים מוזרים. בשום שירה אחרת לא מורגשת הקרבה וההבנה לגבי איטליה כמו בליריקה האנגלית; שום ספרות אחרת לא הרימה בחזקה את קולה לטובת התנועות הלאומיות של היונים וההונגרים כמו הספרות האנגלית;

שום מצרי מבטן ומלידה לא תקף בחריפות את השלטון הבריטי במצרים כמו וילפריד סקוין בלונט. בשורות הראשונות של הלוחמים בעד החופש הלאומי של ההודים אנו מוצאים עד היום את הגב' אנני ביזנט ואת יועציו האנגלים של גאנדי.

ככה בדיוק קיימת בין הפקידות הבריטית גם תנועה אידאליסטית פרו-ערבית. כדי לעמוד על טיבה, די לקרוא את הדינים-וחשבונות והמכתבים שנכתבו ע"י הגב' גרטרוד בלל, זו שמתה לפני זמן כשהיא מכהנת בבגדד בתפקיד של חבר בממשלת עיראק. בארץ ישראל שייכים לסוג זה של הפקידים סט. ג’ון פילבי וה' קוקס, שניהם מי שהיו יועצי אנגליה בחצר עבד-אללה בעבר-הירדן. ה' ריצ’מונד, מנהל מחלקת העתיקות של ממשלת ארץ ישראל, אף הוא ראוי להמנות עליהם.

הסוג השלישי כולל, כפי שמראים המספרים, את שלשת רבעי הפקידים בארץ, לאמר את המון הפקידים האנגלים, הבינוניים והנמוכים. לחלק זה שייכים הקצינים וסגניהם במשטרה, פקידי הדואר, מהנדסי מחלקת העבודות הצבוריות של הממשלה, פקידי מחלקת הקרקעות והבריאות. ועלינו להביא בחשבון כי בתנאי ארץ ישראל ישנה לכל הפקידים האלה חשיבות פוליטית מרובה. בחיים היום-יומיים מנהל משרד הדואר הוא המכריע, אם השפה העברית תהא שלטת במשרדו למעשה או רק בנוסח המנדט; פקיד נמוך של המשטרה יכול לאסור על תהלוכה שלמה מלכת לקברו של שמעון הצדיק; מהנדס מחלקת העבודות הצבוריות של הממשלה יכול להקל או להקשות על פתרון שאלת חוסר העבודה ע“י יחסו לפועלים היהודים, ושופט בריטי הוא אשר היה עליו להכריע מי – היהודים או ערבים – היו אשמים במאורעות יפו של שנת 1921. המון פקידים הבינונים והנמוכים, העובדים בכל המשרדים הללו, אינם יודעים בבואם לארץ מטוב ועד רע, וגם לפני בואם לארץ לא ידעו כלום על אודות הציונות או שידיעתם זו היתה קלושה למדי. השאלה היהודית בעולם כולו מעסיקה אותם בבחינת שלג דאשתקד. כוונת העליה וההתישבות של היהודים אינה ידועה להם, וכמו כן אין להם כל דעה בנוגע למפעלנו בכללו. ולדעתי אינם מושפעים גם מדעה קדומה ביחס למפעל זה. יכול היות שבמידה ידועה פועלים בקרבם אינסטינקטים אנטישמיים. אלה החושבים כי רק האנגלים תושבי ה”פרוורים" עלולים להיות חשודים בנטיות אנטישמיות – יהיו מוכרחים להודות, כי רובם של הפקידים הללו מוצאם מפרוורי הערים והבורגנות הזעירה בערי השדה.

על כל פנים אי אפשר להגיד שהללו מושפעים מרגשי אנטישמיות במידה רבה, וכאן נמצא מרכז הכובד של השאלה. חלק גדול מבין הפקידים הללו באים לא“י כמו לעיראק, לרודסיה או לאיזו ארץ אחרת. בתחילת בואם, מתוך חוסר ידיעה לגבי התנאים המקומיים, הם בבחינת ניטרליים ומגששים באפלה מתוך תקוה שימצאו סוף-סוף את דרכם, על אף האדיבות הרשמית מלמעלה למטה של אדמינסטרטור קולוניאלי לגבי ה”נייטיבס“, זו שהם מבליטים אותה בשעות העבודה במשרד, הם נשארים בעימקא דלבא ניטרליים לגבי שני הצדדים. השקפותיהם ושעותיהם נוטות לכאן ולכאן, כמטוטלת השעון. במשך שבועות מספר הם מרגישים כעין נטיה לאחד הצדדים, וכעבור שבועות מספר למשנהו, ועם גמר חדשים אחדים אחרי בואם מתחילה המטוטלת לנטות יותר ויותר לצד אחד. הדעות והסימפטיות שבלבם נעשות ברורות יותר ויותר, חיבתם של רבים מהם מתחילה נוטה לטובת הצד הבלתי-יהודי, והולכת ונוצרת אוריינטציה פרו-ערבית. וכאן מקור הדאגה. את התפתחות הענינים הזאת, שיש בה כמובן גם יוצא מהכלל ושאינה משפיעה במדה שוה על כל אחד, אי אפשר לעצור ע”י “פטורי הפקידים האנטישמיים”. הופעה זו, הנקראת בפינו בשם אנטישמיות, מופיעה מדי פעם מחדש, והיא העושה את הפרובלימה למורכבה ורצינית ביותר ובמדיה גדול יותר מאשר מתארים זאת אצלנו.

ד

ונשאלת השאלה: מהן הסיבות הגורמות לכך, שהפקידות הבריטית בא"י נהפכת ללוחמת – מתוך הכרה או לכל הפחות מתוך הרגשה – בעד הערבים? יש לדעתי סיבות רבות המביאות לידי כך:

א) מספר רב מהפקידים הבריטיים, – בדיוק כחבריהם הרומאים לפני שמונה עשרה מאות שנים – באים לארץ ישראל ממושבות קולוניאליות אחרות, שבהן סגלו לעצמם שיטה קבועה של נסיון אדמיניסטרטיבי. כל אחד מהפקידים האלה חובב את שיטת העבודה הזאת. נעים לו הדבר כשהמכונה האדמיניסטרטיבית מהלכה חלק, ואינו אוהב את אלה השמים מקלות לבין גלגלי המכונה הזאת. ע"י שימת המקלות לבין הגלגלים בא עכוב במהלך המכונה, יש צורך למצוא את החלק הניזוק ולתקנו, להוציא את המקלות, להרכיב מחדש את המכונה ולהניעה. וספק אם ימצא אף פקיד אחד האוהב לעסוק חליפות במלאכה זו. נוסף על כך רבים מהפקידים באים לארץ ישראל אחרי שרות בארצות ערביות אחרות, כגון סודן, מצרים או ארם-נהרים, והם יודעים את שפת הארץ ואת המנהגים וארחי-החיים של יושביה. אילו היו בארץ ישראל ערבים בלבד, או לכל היותר ערבים ותיירים אירופאים הבאים לבקר במקומות הקדושים – היה הכל פשוט ואפשר היה להמשיך לכת בדרך הסלולה של רוטינה, ולהתנהג כמו במצרים או בסודן. אולם בארץ ישראל קיימת התישבות של יהודים, אלה השמים מקלות לבין הגלגלים וגורמים להופעת פרובלימות החותרות תחת יסוד הרוטינה הקיימת. ועוד גם זאת: מעל לראשם של הפקידים הבינוניים והנמוכים מרחפת תמיד אימת הפקיד הגבוה מהם. הרי סוף סוף הוא, הפקיד הבינוני או הנמוך, אחראי לעכוב בעבודת המכונה, והוא שצריך למלאות את תפקידו בזמנו ובמועדו, ועל כן יש תמיד ברצונו למלאות את התפקיד באופן קל ונוח ביותר. נמוקו של מהנדס מחלקת העבודות הצבוריות (ואני מצטט הרבה יותר מתוך זכרוני מאשר מתוך השראה פיוטית) הוא בערך כזה: “עלי לבנות בנין זה או משנהו או לסול דרך זו או משנה, ואני האחראי למלוי העבודה בהקדם ובזול. אם אקח פועלים ובעלי מלאכה ערביים – תהא ידועה לי הטכניקה הפרימיטיבית שלהם; אוכל לעשות קלקולציה מדויקת ואדע את חשבוני. אבל אם אקח פועלים יהודים – יעמדו לפקודתי אנשים אשר למדו את מלאכתם רק לפני כמה שנים, כל אחד מהם שומע חמש שפות (דבר שאינו רגיל כלל וכלל אצל אנשים שאינם ממטיפי-הקומוניזם), בחלקם היו אלה לשעבר סטודנטים ובחלקם חייטים וסנדלרים. אומרים הם כי לרגלי פרוצס היסטורי באו לארץ הזאת ונעשו לפועלי בנין. מה איפוא לי ולפרוצסים היסטוריים?!” זהו אותו סוג הפקידים הנמצא יום יום במגע עם הפרטים הקונקרטיים של עבודת הבנין, ומספר רב מבין הסוג הזה, אף ממחלקות אחרות של הממשלה, מהלך מחשבתו דומה לכך.

ב) גורם חשוב למדי הוא, לדעתי, הדבר שהאופי הערבי – בהשואה אל היהודי – הוא פחות מורכב ולכן גם מובן יותר ואפשר בזמן מועט לעמוד בנקל על טיבו. לגבי האנגלי הבינוני חשוב הדבר עד מאד, שכן אינו בקי בפסיכולוגיה ואינו אוהב להתעסק בפרובלימות של פסיכולוגיה מסובכת. מה שמבינים מהר מתחבב מהר על הלב. המעלות והחסרונות שבאופי הערבי, אלה ואלה גם יחד, הם פשוטים לפי ערך. אי אפשר כמובן לנהוג בנידון זה הכללת דברים. כל דברי הכללה בנוגע לגזע יש בהם תמיד חשד של טעות. ואף על פי כן – מהותם הפנימית של הערבים נראית לנו שלמה ובלתי נפגמת. חניפות מצד אחד ותקיפות מצד שני; פריצות ולבביות כאחת; מידת הכנסת אורחים בצרוף צביעות – כל זה הוא שלם ופשוט בתכלית הפשטות. אפילו את הטכניקה של שקרי הערבי אפשר ללמוד על נקלה. ובהשואה אל הערבי הרי כל אחד מהיהודים – וכמו כן הישוב כולו – הוא מין יצור בלתי אורגני, מורכב, מיסטי ולא רגיל. מה הביאם הנה? מה הכריח את האנשים האלה לעזוב את ארצותיהם, המפותחות פחות או יותר, ולבוא לארץ המזרחית הזאת, העניה והסלעית? מה מכריח את בנו של בעל בית חרושת ואת בתו של בנקיר להתגורר בצריף עץ ולאכול שלש פעמים ביום שעועית וזיתים? מהו הקשר אשר אגד יחד את היהודי האמריקני בעל-הבית בתל-אביב ואת הסבל התימני, את המוסמך של אוניברסיטה גרמנית וחובב-ציון מרוסיה, את הנציב האנגלו-יהודי ואת הסוחר מבוכרה? בעיני הפקיד כל זה הוא מוזר ובלתי נורמלי. מה יש ברצונם? האומרים הם להגשים רעיון? יש לנו עדות של אנגלי בעל תרבות במידה רבה, הבישוף גרייטון, אשר אמר: “האנגלי הבינוני לא רק שאין לו רעיונות, אלא שהוא שונא כל רעיון בזמן שהוא נתקל בו”. ואם ברצונך להגשים רעיון – למה ישנן תריסר מפלגות יהודיות בארץ? מה פירושה של שנאה זו בין האשכנזים והספרדים? בין החרדים והחפשים, בין הסוציאליסטים והבורגנים? הרבה דברים, שבשבילנו הם בבחינת “יחוס” ומקור גאוה, הם סתומים ובלתי מובנים לאנגלי, ומה שהוא בשבילנו לפעמים בבחינת טרגדיה, אינו בעיניו אלא אבסורדום. הלה שואל: אם יש כאן רצון להגשים את הציונות בשותפות עם האנגלים – מה פירושה של הבקורת והנאצה הבלתי פוסקת שהפקיד הבריטי נתקל בה? אין ודאי דעת העתונות היהודית להעליב את מי שהוא, ואין הסגנון של עתונינו בא אלא מתוך מסורת רגילה מימי מלחמתנו האמיצה בעד זכויותינו בארצות הגולה. אבל האנגלי, כפי שאומר אחד מסופריהם, “יודע גבולות שאפילו שנאה מפלגתית אסור לה שתעבור עליהם”. האנגלי, וביחוד האיש הבינוני המהוה את המון הפקידות בארץ, אינו יודע את המסורת הזאת; וכמו כן אינו מבין אם זהו רק סגנון או פרי טמפרמנט בלתי מרוסן.

ג) על כמה אנגלים משפיע גם הרומנטיזם המזרחי המיוחד במינו. המזרח, המסתמל בעיני האנגלי ע"י הערבים, קשור בהכרתו של זה אל תמונות מאלף לילה ולילה, אל “אבנטות”, ספורים בבתי הקפה וקריאת המואזינים בערבים מעל המינרטים. כאן באים ברוב דמיון הסמטאות הצרות והשווקים והנגונים של מוכרי-המים, והרון-אל-רשיד עם הויזיר שלו המשוטטים באפלת העיר כדי לשמוע שיחה מפי דלת העם. קשה במקצת לתפוס את הדבר – למה רומנטיזם זה משפיע כל כך על האנגלי. אומרים כי החיילים מזילנדיה החדשה ואוסטרליה פטורים ממנו. יכול היות שנגוד האופי הוא העושה כאן קסמים. ויכול גם היות, שצדק דין אינצ' באמרו כי באופי האנגלים נכרת נטיה לחיים פלגמטיים מחוסרי דאגה, וכי הם מרגישים כעין קרבה אינסטינקטיבית לחיי המזרח המתנהלים בעצלתיים. העובדה, כי קרבת הערבי הארץ-ישראלי (ביחוד מבין תושבי הערים שבהן נמצא האנגלי) לערבי האמיץ והתקיף בן המדבר היא מסופקת למדי, והוא אינו אלא נצר תערובת של הגזעים הלונטיניים מצד אחד ויהודים וצלבנים מצד שני, ואין לו כמעט שום שייכות לאבן-סעוד או לואהביים – עובדה זו אינה באה כלל וכלל לנגד עיניהם של האנגלים. כמו כן אין להם ענין לדעת כי אחרי בחינה יסודית יותר יוצא שמידת הרומנטיזם אצל בעל הגרז' ברמלה או אצל בעל בית המסחר ביפו דומה לזו שבמחסני-ההספקה שלהם או במכולת הנמצאת בחנותם.

הם מוסיפים להצטייר בעיניו כבאי-כוח המזרח, אשר החייל האנגלי שר על אודותם יחד עם קיפלינג:

Ship me somewheres cast of Suez

the best is like the worst.

Where there are no Ten Commandments and

A man may raise a Thrist.

ולתוך האידיליה הזאת מכניסים היהודים דיסוננסה ואי-התאמה. ומצד שני – הסגנון האירופי, אשר היהודי מסמל אותו, אינו אירופי במובן הרחב של המושג, אלא העתקה מחיי העיירה היהודית באירופה המזרחית, זו השקועה תמיד בדאגות ובחוסר מנוחה וחסרה בחייה את היופי המושרש ואת הרחבות.

וישנן עוד סבות אחרות. יש למשל, בתכונה הספורטיבית של הערבים בה מה המושך את התענינותם של הפקידים האנגלים הבאים לא"י, בעיקר מרוץ-סוסים, גדול-סוסים, וכדומה. אל יהא הדבר זה קל בעינינו. על הפלנטטורים בוירגיניה אומרים, כי הם בונים את ההיפודרומים שלהם לפני שהם מתחילים בונים את הכנסיות. את השפעת הכנסיה הרומאית-קטולית והאנגליקנית הזכרנו כבר למעלה. הסיבות הן איפוא מרובות, אולם התוצאה היא אחת. המטוטלת מתחילת נוטה לצד אחד. לא לצדנו.

ה

ואנו שואלים את עצמנו: מה עלינו לעשות מבחינה זו? ראוי לנו שנדע, כי השאלה אינה יכולה להפתר ע“י האשמות ודרישת פטורים. ההחלטות הריויזיוניסטיות והנאומים אינם משפרים את המצב, אלא עושים אותו לפעמים לגרוע יותר. הפרובלימה הפוליטית בדבר היחסים האנגלו-יהודיים נשארת עומדת בעינה, ע”י אמצעים טכניים ונסים ונפלאות אי אפשר לפתור אותה. היהודים ומנהגיהם והמסורת שלהם לא ישתנו; גם על הטמפרמנט שלהם לא יותרו, על כל פנים בזמן הקרוב. על אחת כמה וכמה אין לקוות כי ישתנו האנגלים בארץ ישראל.

הסתירה היא עמוקה ונגודי הטמפרמנטים עלולים להביא לידי חכוכים קשים. תעודתנו בארץ ישראל תובעת מאתנו שנמנע את עצמנו ככל האפשר מהחכוכים הללו. כיצד נגיע לידי כך? האמצעי הטוב ביותר בתנאים הנוכחיים אינו יכול לבוא בחשבון בשל עצם התנאים האלה. אמצעי זה יכול היה להוצר בדמות פרלמנט שהפקידות תהא אחראית לפניו. האנגלי – הפקיד האזרחי – הוא בעל רגש מפותח לגבי אחריות פרלמנטרית. כל מוסדות הממשלה היו מטים את אזניהם למתרחש בפרלמנט, והיו קולטים אפילו את הואריאציות הקלות שבקלות. כיום נמצאת הנהלת א"י בידי ביורוקרטיה קולוניאלית אוטוקרטית. התנאים אינם מרשים לנו להגביל את שלטון הפקידים על ידי מוסד של הנהלה עצמית, ואנו משוללים נקודת אחיזה חשובה לפתוח הקואופרציה בין הישוב היהודי והפקידות האנגלית.

נשארים לנו רק שני אמצעים. הם עצמם כוחם לא רב, אבל יש בידנו להוסיף על ערכם, אם רק נדע להשתמש בהם בכובד הראש הראוי.

האמצעי הראשון: ליצור כלי מבטא לדעת-הצבור שבמידה ידועה ישמש במקום המוסד הפרלמנטרי וישפיע על הפקידות הבריטית. פירוש הדבר למעשה – יצירת עתון אנגלי בעל ערך תרבותי ורפרזנטטיבי גבוה. השקפת האורגן הזה על הקואופרציה בין היהודים והאנגלים בארץ ישראל הכרח לה שתהא נובעת לא מבחינה זמנית, – לאמר מעין תעודה טכנית או “מכה שלא כתובה בתורה” – אלא מתוך תעודה פוליטית המגדירה את צורות קיומנו הלאומי גם לעתיד, ליום שנהיה רוב בארץ. האורגן הזה צריך לשמש קשר בין ההשקפה הפוליטית-המעשית שלנו ובין דעת הצבור באנגליה.

סנוביזם מצד אחד ולונטיניזם מצד שני ביכלתם לנצח את הזרות. הבית היהודי הטוב, הלאומי והחדור אידיאלים, צריך להפתח בפני האנגלי. רבים המכשולים בדרך זו. הבית היהודי הטוב, בירושלים ובתל-אביב, טבוע עליו על פי רוב חותם מיוחד: חותם של מזרח אירופה או בעיקר של רוסיה. זה עושה את דבר ההתמזגות לקשה ביותר. גם התמזגות של בית כזה עם יהודים ממערב אירופה – אינה עולה על נקלה. הכרח לנו ללמוד את התורה הזאת. יש צורך שנכיר זה את זה. רק בעקבות ההבנה תבוא החיבה.

ההכנות לאמצעים אלה, והשמוש בהם – חשובים הרבה יותר לגבי פתרון תעודתנו הפוליטית מאשר דקלמציה פוליטית סתם. ועל כל פנים הם הרבה יותר בבחינת דרך ל“דומיניון השביעי” מאשר כל ההחלטות בדבר מדינה יהודית.

¹

הדומיניון התשיעי / חיים ארלוזורוב

א

הפטנט להמצאה זו ששמה “ארץ ישראל – דומיניון” (מבלי להביא בחשבון את המסקנות הסופיות של התכנית הזאת) – ירשם לנצח לזכותו של יאשיה וג’בוד, המנהיג הידוע של הפועלים האנגלים. תמצית תכניתו היא – שארץ ישראל היהודית בעתיד תכלל בבחינת דומיניון בעל הנהלה עצמית בתוך חבר-הלאומים הבריטי. אמנם יכול היות שהיא לא תהיה הדומיניון השביעי. לפי שנראה היום – תקדימנה הודו במרוץ לקראת המקום השביעי; ואשר למקום השמיני, הרי אפריקה­-המזרחית הבריטית עומדת בתור לפני ארץ ישראל, ובאופן כזה עלולה א“י לבוא רק במקום התשיעי. אבל לא זה העיקר, עיקר הדאגה כלול בזה שהקול' וג’בוד הזדרז והקדים יותר מדי לרשום את הפטנט שלו. לדעתי פרסום התכנית הזאת הוא אמנם חשוב למדי, אבל הוא חלק לפני זמנו. ולא מפני כך שבנתוח המצב הקיים בארץ ובבקורת האדמיניסטרציה המקומית או בתאור ההשפעה המזיקה של חוגי המיסיונרים – יש הרבה מן הטעות וכל אלה הם, כביכול, הסברים שלא בעתם. להפיך, פרטים רבים, והחשוב ביניהם ביותר היא ההתקפה החריפה כלפי שיטת ביאות-הכוח הכללית לעיריות הארץ-הישראליות שהונהגה ע”י האנגלים – הם בלי ספק נכונים ודברים שהזמן גרמם. וחשיבות יתרה להם שנאמרו ע“י לא-יהודי ומנהיג פוליטי אנגלי, איש אשר לא פעם, בשבתו בקרב אגף הפועלים של הפרלמנט הבריטי, הוכיח את נכונותו להגן על דעותיו. ואף-על-פי-כן נראה לי, כי פרסום הספר בדבר “הדומיניון השביעי” היה צעד פזיז במקצת. אפשר למתוח בקורת על התנאים הנוכחים בנוסחאות פחות פרטנציוזיות, מבלי שעצם הבקורת תפסיד עי”כ מבחינת תוכנה. ואשר לוכוח בדבר המטרות הסופיות של הציונות – הרי אגב מלחמתנו עם האגפים הפסידו-רדיקליים בתוך הציוניות היתה לנו לא פעם ההזדמנות לציין, שוכוח מעין זה הוא כיום דבר שלא בזמנו. על כל פנים ספק הוא אם ההתמסרות היתרה לוכוח הזה היא לטובת הענינים החיוניים ביותר של התנועה הציונית: שכן במידה שנתחיל בוכוח הזה בזמן מאוחר יותר – ייטב לכל המעונינים בדבר: יען הנוסחה המסוימת הזאת, אשר נגיע אליה לבסוף, תהיה בהכרח מושפעת מיחסי הכוחות הפוליטיים הריאליים בתוך ארץ ישראל; ובמידה שנקדים בוכוח בדבר “מטרות פעולתנו” – יהיה יחס הכוחות בארץ לא לטובתנו ותהיה גרועה יותר מנקודת השקפתנו הנוסחה הסופית אשר אליה נגיע. דומה שקבלת הפנים אשר נערכה לתכניתו של וג’בוד בעתונות האנגלית הפוליטית, עלולה, לדאבוננו, לבסס את דעתנו זו. שהרי העיקר אינו בכך אם ה“מורנינג פוסט” או אפילו ה“טיימס” תומך בתכנית או מתנגד לה, כי אם בזה, אם היחס – הן השלילי והן החיובי – דומה ליחסם החיובי או השלילי, למשל כלפי שאלת הבסיס הימי בסינגפור. דעת הקהל הבריטית, במידה שמצאה לנחוץ להגיב על תכניתו של וג’בוד, התיחסה לזו לא בכבוד, אלא כמו לחלום מחוסר כל תוכן ממשי ולפנטזיה ריקה.

נוסף לכך משפיע הוכוח בדבר זה שאנו רגילים לכנותו בשם “התעודות הסופיות” של הציוניות – באופן רב למדי בתוך שורות התנועה. הוא גורם להסחת המרץ הציוני מהנקודות העיקריות ומתעודות היום העומדות לפני התנועה. הוא מטה את תשומת-הלב של התנועה לצדי-הדרך ומפנה אותה לאפיקי-סרק. תמיד מסוכן הדבר להעסיק את מוחה של התנועה צבורית, ובפרט תנועה יהודית – בשאלת הגדרתה של מטרת העתיד; שכן היהודי מחונן בכשרות טבעי לדעת מה יהה הצעד הארבעים ותשעה והחמישים, הוא עתיד לצעוד בדרך התפתחותו הנורמלית לקראת מטרתו, – אולם בו בזמן הוא נבוך לא למעט מדי ראותו הכרח לעצמו להחליט בדבר הצעד הקרוב, והצעד השני אחרי זה והשלישי שיבוא אחרי השני, וכן הלאה, – לאמר עד שיגיע זמנו לצעוד את הצעד הארבעים ותשעה. היהודי, ובנידון דידן הציוני, חושב יותר מדי על המדינה היהודית ומעט מזעיר על דבר יצירת התנאים הריאליים להתישבות מודרנית ועל דרכי עליה שיטתית, אלא שבסופם עלולה להתהוות המדינה היהודית. הוא אינו זקוק לגמרי ל“טפות תאבון” שיעוררו את רצונו להתוכח בדבר התוצאות הסופיות.

אולם כל זה נוגע רק לתקופה שנבחרה לשם פרום הספר, ולא לתכנית עצמה. את העשוי אין להחזיר. נשאר איפוא לראות אם אפשר להפיק מתכנית זו איזו תועל שהיא. מכין שספרו של הקולונל וג’בוד הוא בבחינת עובדה קיימת, אנו רשאים לבחון במלוא היקפה את הפרובלימה אשר התעוררה על ידו. אין אנו קשורים יותר בנדר של שתיקה סטרטגית. נבחון איפוא בחינה גלויה את התכנית עצמה, את התכנית של א"י העתידה להיות דומניון יהודי בתוך האימפריה הבריטית.

ב

השאלה הראשונה התובעת תשובה היא גם השאלה העיקרית. תכניתו של וג’בוד מניחה שאפילו בעתיד הרחוק, גם בזמן שהיהודים היוו את האלמנט המכריע בארץ, תשאר א“י בתור חלק אינטגרלי של חבר הלאומים הבריטי. המתאימה בתכנית זו לפרוגרמה הציונית או מתנגדת לה? לדעתי, אין בתכנית הדומיניון השביעי נגוד כל-שהוא לרעיונותיה של הציונות. את תמצית הרעיון הפוליטי של הציונות אפשר לנתח כך: הציונות שואפת להבטיח לעם היהודי את זכות ההגדרה העצמית הלאומית. לשם כך היא שואפת להשיג בתוך גבולות טיריטוריאלים ידועים, בתוך א”י, תנאים שיאפשרו ליהודים להגשים את זכותם זו להגדרה עצמית לאומיל, דוגמת כל יתר אומות העולם. הציוניות אינה משועבדת לצורה קונסטיטוציונית איזו שהיא, ואין השמוש בזכות ההגדרה העצמית מחייב דוקא צורה זו או אחרת. הצורה הקונסטיטוציונית הממשית תהא תלויה בתנאים ההיסטוריים שבהם תתגשם זכות ההגדרה. גם הנוסחה “מדינה יהודית” כשהיא לעצמה אינה קובעת מושג מושלם בדבר הצורה הקונסטיטוציונית של המדינה הזאת, באופן עיוני אפשר לתארה גם בתורת מונרכיה וגם בתורת ריפובליקה סוציאליסטית.

לפיכך לא הופיעה גם הנוסחה “מדינה יהודית” כשם ראשי אלא על כריכת החוברת של ד“ר הרצל בלבד. עוד בהזדמנות הראשונה של הכינוס הקונגרס הציוני הראשון – הוחלף השם הזה, לשם נוחיות פוליטית, במושג “מקלט בטוח לעם ישראל בא”י”. וכשהתחיל הרצל, כעבור זמן ידוע, את המו“מ עם תורכיה, נפסקו כל הוכוחים בדבר הסוברניות ונקבעה פרוגרמה חדשה, אשר בהתאם לה צריכה היתה א”י לקבל אוטונומיה ידועה בתוך האימפריה התורכית. אחרי מהפכת התורכים-הצעירים, סבלה גם הפרוגרמה הזאת מפרוש מגביל, וזה עמד בתקפו עד הזמן אשר – בעקב התוצאות של המלחמה העולמית – נקבע המצב הבין-לאומי החדש של הארץ. הנסיון הראה איפוא, באיזו מידה עלולים התנאים הקונקרטיים להשפיע על הצורה הקונקרטית של השמוש בזכות ההגדרה העצמית. התעודות הסופיות של הציוניות הפוליטית אינן מוגבלות ע“י שום צורה, כשם שגבולותיה הטיריטוריאליים אינם מוגבלים ע”י הקו הדמרקציוני הנוכחי המסמן את גבולות הבית הלאומי תחת שלטון המנדט. הפרינציפ העיקרי, אשר עליו מבוססת הפרוגרמה הפוליטית של הציוניות, היא זכות ההגדרה העצמית, אולם אופן השמוש בזכות זו צריך להיות תלוי ברצונה החופשי של ארץ ישראל היהודית. ואם בבוא הזמן תחליט א"י היהודית כי ברצונה להכנס לחבר הלאומים הבריטי בבחינת דומיניון בעל הנהלה עצמית, הרי בהחלטה זו לא יהיה שום דבר אשר יוכל להתפרש כמתנגד לרעיונות הפוליטיים של הציוניות.

חבר הלאומים הבריטי של היום – מבחינת הרכבו הגזעי, התרבותי והדתי – הוא גם בלעדינו חבר לאומים הכולל קבוצות שונות. בו כלולים מצד אחד המעוט הצרפתי בקנדה, שהם רומיים-קטוליים לפי דתם ודוברי צרפתית בלשונם והם מהוים קרוב ל-28 אחוזים של תושבי קנדה, מצד שני לאום של בורים, רפורמיסטים ודוברי הולנדית באפריקה הדרומית. הוא פורש את כנפיו גם על המדינה החפשית של אירלנד הקטולית והקלטית, השואפת להחיאת תרבותה העתיקה. ובבוא הזמן וגם להודו תנתן חוקת דומיניון – יתחברו לחבר זה 300 מיליוני אנשים שאינם נוצרים, שאינם מדברים בשפה אירופית ואפילו צבע עורם אינו לבן, מבחינה זו יכולים גם אנו בהחלט, אם להתשמש בבטויו של וג’בוד – להיות “בני המשפחה הזאת”.

ואשר לשאלת ההתפתחות הקונסטיטוציונית, שהגיעו אליה הדומיניונים בעלי הנהלה עצמית, הרי ברור שהיא נבדלת רק במעט מזו של המדינות הבלתי תלויות לגמרי. אין וג’בוד צודק לגמרי באמרו, כי הדומיניונים הם בעצם מדינות-חברות לחבר הלאומים, אלא שקו עיקרי אחד מבדיל ביניהם ובין העמים המשמשים חברים לחבר הלאומים, לאמר – הם פטורים מלהזדיין איש נגד רעהו. הועידה האימפרית בשנת 1926, שבה מלא לורד בלפור תפקיד כה חשוב, עוד הגבירה את הנטיה שהתחילה להיות מורגשת החל מסוף המלחמה ואילך: חוזה השלום של ורסאיל וטריאנון היו חתומים כבר לא רק ע“י באי-כוח של לונדון, אלא גם, במידה שוה, ע”י המיניסטרים של “יתר ממשלות הוד מלכותו”. החל מ-1926 ניתנה לדומניונים הרשות להתקין לעצמם שרות דיפלומטי עצמי, וכיום יש בושינגטון לא רק ציר של “סט. ג’מס קורט” אלא גם באי-כוח דיפלומטיים של קנדה ואירלנד. אולם מובן מאליו, שלמעשה הכוחות הממשיים המנהלים את חלקיה השונים של האימפריה הבריטית כולה הם חזקים יותר מאלה הכלולים בחוק הקונסטיטוציוני. יש אחדות חזקה בענינים ואחדות של היסטוריה, ציביליזיציה, מסורת ומוסדות פוליטיים – שכוחה גדול יותר וערכה ממשי יותר מאשר כוח של סעיפים וחוקים.

ג

ובכל זאת מתעוררת עוד שאלה: מה הם הגורמים המשוערים אשר יניעו את באי-כוחה של ארץ ישראל לאשר את תכנית הדומיניון – באותו יום רב הערך, אשר אל פסגתו המלבבת הביאנו כבר כיום הדמיון הפוליטי שלנו. מן ההכרח שיתקיימו אז אינטרסים בעלי ערך ממשי ונמוקים בעלי חשיבות ריאלית, והם הם ישמשו גורם למסקנה כזאת. נמוקים נפשיים או פסיכולוגיים בלבד, כגון הכרת טובה או רגשי חיבה סתמית, אינם יכולים לבוא בנדון זה בחשבון כנמוקים מספיקים. מצד אנגליה קיימת, כפי שידוע למדי ועל אף ההודעות החגיגיות החוזרות של לורד רותרמיר, שורה שלמה של נמוקים שאינם משתייכים לסוג הנמוקים הנפשיים כלל וכלל, והללו באים לתמוך בתכנית המכוונת להפוך טריטוריה מנדטורית של היום לחלק אינטגרלי ולקניון עולם של האימפריה הבריטית. מי שקרא את מאמרו של הקול' וג’בוד ( Contemporary Rewiew, פברואר 1927) בשובו ממצרים, שבו הוא מתאר את העמדה בסואץ ונוגע בעינן התכנית החדשה של האדמירליות הבריטית מבחינת הבטחת השמירה על הנקודה הזאת ומבחינת הספקת המים בשביל מצב הצבא של התעלה – זה יבין שוג’בוד התמחה גם בפרק ה“אימפריאליזם של הפועלים” כדי להגיע למסקנות הכלולות בתכנית הדומיניון השביעי. אין בתכנית זו שום דבר מוטעה. אולם מה הם נמוקי התמכיה הריאלית העלולים להיות נתונים למפרע לטובת התכנית הזאת מנקודת ההשקפה של היהודים? לדעתי, ישנם נמוקים מכריעים לטובת התכנית הן מבחינה פוליטית והן מבחינה כלכלית.

מבחינה כלכלית: ההתפתחות הכלכלית המודרנית עברה הלאה מגבולותיהן של מדינות לאומיות מוגבלות. התוצרת, המסחר,ההשקעות וההובלה – הגיעו למדרגת התפתחות שאינה מוצאת עוד את בטויה המתאים בנוסחה הפוליטית של יחידה לאומית סובירינית. מגמה זו הביאה לידי יצירת מדינות פוליטיות על-לאומיות וטרסטים אימפריאליים, אם אפשר להתבטא כך, כגון ארצות הברית של אמריקה, האימפריה הבריטית והברית הרוסית של הריפובליקות הסוביטיות, ואלה מוכשרות במידה גדולה הרבה יותר למלא את הדרישות של תקופתנו הכלכלית. גם היחידות הלאומיות הפוליטיות הגדולות ביותר, כגון גרמניה, צרפת ואילטיה, אם כי הן מתחממות עדיין לאור השמש של הסוביריניות, הרי בכל זאת–אם להתבטא בלשון הכלכלה–אינן אלא פרובינציות התלויות זו בזו, ויש ביכלתן להתגבר על הקשיים הכלכליים, קואורדינציה של התעריפים והסכמי מסחר ומחיר בינן לבין עצמן. ומבחינת יחידות לאומיות קטנות, כגון פולניה או הארצות הבלטיות, בולטת אמת זו פי אלף. ארץ ישראל, תודה לאל, אינה ארץ גדולה ביותר, ואף לא מחוננת במונופוליות רבות. אפילו בימי קיום האימפריה התורכית היתה א“י מבחינה כלכלית רק חלק של נפה כלכלית גדולה יותר, לאמר זו של סוריה. ואין זה מקרה בלבד שעם נסיונו הראשון לתת תאור מקיף לתנאים הכלכליים בארץ – מוכרח היה הד”ר רופין לתפוס מסגרת רחבה יורת של “סוריה בבחינת יחידה כלכלית”. היחידה הכלכלית הזאת התפוררה ע,י חוזי השלום ושווי המשקל של העבר הופר; ואז באו בעקב המצב הזה הפרעות כלכליות. אוצר-הבר של א“י, הרי החורן, נגזר מהארץ ונספח לטריטוריה הנמצאת תחת שלטון המנדט הצרפתי. ע”י כך הונחו מעצורים על דרכי המסחר של האימפורטרים מיפו וחיפה, ושוקי התוצרת המקומית הצטמצמו.

כך הוא המצב כיום. ובנוגע לעתיד? במשך עשרות השנים הקרובות תקום מסביב לא“י שורה שלמה של מדינות ערביות בלתי תלויות לגמרי או בלתי תלויות למחצה. ביניהן קיימת כבר (כמו, למשל, בסוריה) ותתקיים בעתיד צורה זו או אחרת של פדרציה, לכל הפחות לשם ענינים כלכליים. ארץ ישראל לא תהיה גם אז, במובן הכלכלי, יחידה בעלת יכולת להפסקה עצמית ומבוצרת. והיא תהא מוכרחת לבחור אחת משתים: או להצטרף לפדרציה כזאת של מדינות סוריות-ערביות, או להתקשר עם אחד הכוחות החיצוניים העל-לאומיים. המדינה הבריטית היא אורגניזם פוליטי מתקדם ומפותח ביותר, השולט על שיטה מודרנית של תוצרת, הובלה ושוקים (בו בזמן שפדרציה סורית פירושה לגבי א"י: התקשרות עם ארץ מזרחית מפגרת ודלת ערך); מצד שני גם בא”י גופך ימצא אלמנט ערבי חזק מבחינה כמותית, אשר ימשך באופן טבעי למדינות הסוריות השכנות – הרי ברור לגמרי לאיזה כוון נוטים האינטרסים שלנו. כמובן, אין בזה כוונה להגיד שע“י החלטה פוליטית אפשר לשנות את כוונה של התפתחות כלכלית. אם הארץ תהא נתונה באמת בתוך שדה-מגנטי, שבאת-כוחו היא סוריה בבחינת יחידה כלכלית, הרי שבמשך הזמן תתברר אי-האפשרות להתגבר על כוח המשיכה, ולא מן החכמה יהיה אם ננסה להתגבר עליו. פרושו של נסיון כזה אינו אלא הקמת מחיצות מלאכותיות על דרך צמיחת המרץ הפרודוקטיבי של המדינה, וספק אם אפשר לקיים נסיון מעין זה במשך הרבה זמן. אבל מבחינה זו חשוב מאוד שיתקיים תמיד משקל-שכנגד לשם אזון ההשפעות הקיימות. משקל שכנגד כזה אפשר לראות בהצטרפותה של א”י לאימפריה הבריטית. דוגמא קרובה מאד לעניננו היא קנדה ביחסיה כלפי ארצות הברית, ובפרט העמדה השלילית של הפרנקו-קנדיים כלפי כל תכנית הכוללת בתוכה את השתייכותה של קנדה לבריטניה.

ועכשיו בנוגע לנמוק הפליטי. א"י כשהיא לעצמה, בבחינת יחידה פוליטית, היא אחד הגופים הקטנים, ואפילו בחירת מדינה בלתי תלויה, חברה לחבר הלאומים, לא תהיה לעולם יותר מאשר אחד מארבעים וחמשה כוכבי–לויה המסתובבים מסביב למספר קטן של כוכבים גדולים. במועצה הגדולה של החבר יהיה ערכה לא רב ביותר, והיא תמלא את התפקיד, כביכול, של ציר פרובינציאלי בועידה ציונית, לעומת זה מצב של דומיניון יתן לה עמדה פוליטית שלא בהתאם לגדלה ועשרה. במובן ידוע גם מצבנו הנוכחי בג’ניבה מאשר את הפרספקטיבה הזאת.

ע“י הצנור של הועידה האימפרית תנתן לנו הזדמנות להשפיע על תוצאותיהן של החלטות בין לאומיות חשובות, על כל פנים לפי מידת ההשפעה שעם קטן עלול לרכוש לעצמו. אל נשכח כי רצוננו הכביר לאפשרות השפעה אינו בבחינת קפריזה בלבד, ואין לזקוף אותו כלל וכלל על חשבון “מגלומניה”. להיפך, יש לגורם במצבנו המחייב את רכישת ההשפעה הזאת כאחד הענינים הלאומיים החשובים שאינם סובלים כל דחוי. גורם זה הוא הגלתו היהודית, קיומם של המוני יהודים עצומים הפזורים על פני תבל. לאור המציאות הזאת מקבלת בשבילנו כל פרובלימה בין לאומית גוון חדש. נקח, למשל, את הפרובלימה ששמה: השלום הבין-לאומי. לא לשם קפריזה בלבד נבוא לדרוש בבחינת לאום השפעה פוליטית למען תמוך בשלום בין-לאומי. דרישתנו זו לא תהא נובעת מפציפיזם אידיאליסטי, על כל פנים לא מפציפיזם בלבד, זאת תהיה דרישה אלמנטרית ומסקנה הגיונית מתוך הלאומיות שלנו. מכיון שנדע שכל חזית צבאית חותכת לגזרים לא רק חלקים שונים של האנושיות, אלא גם חלקים מן העם היהודי, וגורמת לכך שהיהודים יעמדו שוב חזית מול חזית – הרי בהכרח שא”י היהודית תתאמץ להשפיע ככל יכלתה למען מנוע מקרה כזה. דבר זה נכון גם לגבי מצבים אחרים, רגילים יותר. גם בימי שלום, פחות או יותר יציב, ישנם בחלקים שונים של העולם ענינים יהודיים, הן אזרחיים והן לאומיים, העלולים להיות מוגנים ע"י ההשפעה הפוליטית האפשרית של המולדת הלאומית. קול' וג’בוד, כפי שהוא קובע בברור, מביא בחשבון את האינטרסים האזרחיים והלאומיים של הגלות היהודית. זהו אחד היסודות אשר עליהם בנויה תכנית הדומיניון.

ד

אולם כל האמור אינו בעצם אלא זה שהגרמנים קוראים Zukunftsmusik (מנגינת העתיד). כל הפרובלימות הללו, על ההשפעות והמסקנות והמטרות, אינן ריאליות לא לגבי היום ולא לגבי מחר. שייכים הם ליום השמור עדיין בערפלי העתיד הרחוק. בדברנו על העתיד הזה אנו נמנעים מהעריך את אורך הדרך המובילה אליו. מנהג אצלנו לשכוח, או אנו מסרבים לראות מלכתחילה את התהום המשתרעת לפני רגלינו, באין גשר לעבור עליה. עם כל זה אי-אפשר להניח שהקולונל וג’בוד, בפרסמו את התכנית הדומיניון, התכוון רק לעתיד הרחוק. מתוך בדיקה יסודית של תכניתו אפשר למצוא נקודות שיש בהן סתירה לגבי ההנחה הזאת. וג’בוד מייחס חשיבות יתרה לתכניתו מבחינת תקופת המעבר. הוא רואה אותה כאמצעי לקצור הדרך המובילה אל המטרה. הוא רואה בה כעין גשר מעל לתהום שבין ההוה והעתיד.

את המסקנות של תכנית “הדומיניון השביעי”, המאושרת ע“י א”י ובריטניה לשם ימי המעבר, לאמר ימי תקופת ההתישבות, אפשר לנסח בשלשה סעיפים עיקריים.

ראשית: הממשלה הא"י תראה צורך לייסד דפרטמנט להתישבות משלה, אשר ינהל את עבודת ההתישבות בשיטה ובמידה רחבה – פעולה אשר כיום היא מוטלת על ההסתדרות הציונית בלבד. שתי הממשלות – זו שבלונדון, וזו שבירושלים – יאבו להגשים את תכניותיהן במידה רבה של תועלתיות ומהירות. העליה היהודית והתישבות היהודים יחשבו לפעולה ממשלתית.

שנית: עמדת הפקידים הבריטיים בארץ כלפי הבית הלאומי – הרחוקה כיום מלהיות עמדת-תמיכה – תשתנה תכלית שנוי. האדמיניסטרטורים הבריטיים החושבים כיום, לרגלי חוסר חיבה לענין, שנגזר עליהם ל“הזיע” לשם עניניהם של אחרים, יבינו שהקשר בין א"י ובין חבר הלאומים הבריטי אינו דבר זמני, ושעבודתם היא לטובת עניניהם הם לא פחות מאשר לטובת עניני היהודים.

שלישית: ענין המוסדות הפרלמנטריים, המופיע מדי פעם בפעם על במת הוכוחים הפוליטיים ומעמיד אותנו מול פרובלימה מסובכת וקשת-פתרון – ירד מאליו מעל סדר היום. בישיבה האחרונה של ועדת המנדטים שע"י חבר הלאומים נתקבלה החלטה האומרת, כי הזכות העליונה להחליט בדבר הזמן המתאים ליצירת מוסדות פרלמנטריים בשטח מנדטורי – צריכה להשאר בידי שלטון המנדט. ההחלטה נתקבלה כתשובה על אחד התזכירים המרובים של ערבי ארץ-ישראל בשאלה הזאת. הקולונל וג’בוד בטוח, שאם היהודים יקבלו את תכנית הדומיניון – לא תסכים הממשלה הבריטית לעולם ליצור מוסדות כאלה; כל זמן שעמדות היהודים בארץ לא תהיינה חזקות כדי לאפשר את יצירתם.

כל אחד יסכים כי שלש הנקודות היסודיות הללו הן בעלות חשיבות רבה. יש בעולם הרבה ציונים אשר יסכימו במחיר האוצרות רבי-הערך האלה לעשות חוזה עם מפיסטו בכבודו ובעצמו, ולא רק לאשר את תכנית הדומיניון. אולם הפרובלימה היא אחרת לגמרי. וג’בוד אומר: ובלבד שהיהודים יאשרו את תכנית הדומיניון. אבל מה כוונתו בדברים האלה? מה היא כוונת המושג “לאשר”, ומי הוא המאשר המשוער? וג’בוד הספיק לרכוש לו את מר ז’בוטינסקי ואת הריויזיוניסטים. יכול להיות שהוא יצליח לרכוש את כולנו. יכול להיות שנארגן גם חברות “לשם הדומיניון”, שבכל יום שני וחמישי יקבלו החלטות לטובת התכנית הזאת. נניח אפילו (דבר שיאנו לגמרי מחוץ לגדר האפשרות) שרוב הקונגרס הציוני יצביע בעד תכנית הדומיניון. אולם האם כל זה יש לו ערך מכריע לגבי הענין? אפילו הקונגרס הציוני אין ביכלתו לקבוע בשביל תושבי ארץ-ישראל היהודית את הפוליטיקה שעליהם לשאוף אליה בעתיד, או לקבוע למפרע את עמדתם, זו שבשום אופן אינה נתונה לבקורת שלו. ברור שדקלרציה מעין זו אם תוכרז ע"י הקונגרס הציוני – לא תהיה בעלת משקל רב בעולם הפוליטי הבין-לאומי, ורק תעורר בהחלט רגשות עלבון ואיבה מצד הערבים. ובאמת, וכי יכולים אנשים לקבוע דמות פוליטית לדברים שאינם עדיין ברשותם?

בכדי להעתיק את תכנית הדומיניון לשפה של פרוצדורה פוליטית ממשית – יש לתת לה פרוש חדש, אשר לפיו תבוא א“י עוד כיום לעמוד תחת הבקורת המלאה והיחידה של האימפריה הבריטית. ובנוסחה מושלמת: לשנות את מצבה של טריטוריה המנוהלת ע”י שלטון המנדט של חבר הלאומים ולהפוך אותה למושבה רגילה של הכתר הבריטי. ע“י פרוצדורה כזאת תכנס א”י למסלול ההתפתחות האדמיניסטרטיבית הרגילה, דוגמת יתר הדומיניונים בעבר, התפתחות שבסופה נשקפת פרספקטיבה להנהלה עצמית אחראית. אין צורך לטפל בבקורת מפורטת של התכנית הזאת, אם כי יש הרשות לחשוב כי לא נוראה לגמרי – כפי שהיא נראית מנקודת הדוקטרינה של חבר הלאומים – הפרספקטיבה להשתחרר משיטת אחריות מחולקת ושלטון כפול הקשורה עם השיטה המנדטורית. אחריות ובקורת כפולה אין בהן משום תועלת בשום מקום, ועוד פחות מזה בא“י. ברור על כל פנים, שביום הראשון לקונפליקט הבין-לאומי העתיד, כשחבר הלאומים יהיה מוכרח “להפסיק את פעולותיו עד להודעה הבאה” והפקידים שלו יהנו מחופש בלתי צפוי, יחול מיד שנוי במצב. ביום הראשון של המלחמה העתידה הגדולה תוחלף העמדה הבלתי-ברורה של הטריטוריות המנדטוריות ע”י שיטה ברורה וקבועה יותר בשאלת ההשתייכות, כשם שבשנת 1914 באו במקום המנדטים הישנים במצרים ובקפריסין שמות והגדרות בטוחים יותר. אולם מצד שני ברור בהחלט, שכל עוד המקרה הזה לא בא והשלום הבין-לאומי לא הופר – אין כלל וכלל אפשרות לבצע את השנוי הזה. אשר אליו שואפת תכנית הדומיניון. פרצדנט מעניין בשאלה זו אנו יכולים ללמוד מהדין-וחשבון של הילטון יונג, הממליץ – בבחינת צעד מוקדם ליסוד הדומיניון השמיני – על תכנית אחוד השטחים הבריטיים באפריקה המזרחית, ובתוכם גם אלה שהיו שייכים לאפריקה המזרחית הגרמנית והם מהוים כיום את הטריטוריה המנדטורית של טנגניקה. מובטחני שרמז רשמי או גם רשמי למחצה, יבוא מאיזה צד שיבוא, בדבר בטול המנדט הארץ-ישראלי והחלפתו בצורה של קשר וקרבה בלתי אמצעיים לאנגליה – יגרור אחריו, קודם כל, התנגדות מצד וזרת החוץ האנגלית. זו תהיה הראשונה אשר תמאן לתמוך בתכנית כזאת. וזרת החוץ לא תאבה לתמוך בענין שיש בו מעין היתר לאנגליה להפר את האחריות והאפוטרופסות שהוטלו עליה ע"י חוזה השלום, – זה שבאופן עיוני אינו גורס את רעיון האנקסיות. דוינינג סטריט תרצה להעמיד פנים של תמימות נפגעת.

אמרנו את הדברים האלה אף על פי שישנו עוד נמוק אחד, חשוב ובעל ערך, הדוחה כביכול את הרעיון בדבר א“י המתקרבת לאט לאט למצב של דומיניון אנגלי. אין זה אלא גלוי-לב מצדנו אם נסכם בהערות אחרות את עמדתנו כלפי השאלה הזאת. הנמוק האמור נובע מתוך המצב הבלתי-נורמלי של היהודים בכל העולם. היהודים בבחינת מיעוט פזורים ונפוצים על פני תבל והם נתיני כל הארצות בעולם. היהודים בבחינת מיעוט פזורים ונפוצים על פני תבל והם נתיני כל הארצות שבעולם. התפלאתי מאוד על הדבר שבזמן הסכסוך האחרון בין בוליביה ופרגוי לא הופיעו בוליביים ופרגויים “בני דת משה”, המוכנים לשפוך את דמם לשם הגנה גרנד צ’קו, אשר כידוע לכולם מלא התפקיד חשוב בתולדות העם היהודי… העם המפוזר הזה – בית ישראל – התחיל מקים מחדש את מרכזו הלאומי. הוא התחיל לבנות מרכז לאומי, מולדת למען העם כולו ולמען הגניוס הלאומי שלו ותרבותו. במידה שא”י תהפך לדומיניון אנגלי – נעשית המולדת הלאומית הזאת לחלק בלתי נפרד של אחד הגושים הפוליטיים הקיימים. נניח עכשיו – דבר שאינו לגמרי מחוץ לגדר של אפשרות – שהאנטוגוניזם האנגלו רוסי עתיק היומין, המקבל מדי פעם מדת חום נוספות מתוך שטחי ההתנגשות המרובים – סין, אפגניסטן, הודו, פרס והדרדנלים – שאנטוגוניזם זה יגיע למרום פסגתו. ברסויה חיים גם כיום כשלשה מיליון יהודים. וגם כיום אחד הנמוקים החביבים על הממשלה הסוביטית, ברדיפותיה האכזריות לגבי הציונים, הוא זה שהציונים הם סוכני אנגליה. מה יקרה אם ארץ-ישראל תהיה לדומיניון של הכתר הבריטי? מצב דומה לכך יכול לבוא במרקה – ואנו מצטערים שאין הדבר מן הנמנע – שיתהווה נגוד אנגלו-מאריקני. במקרה זה 4 המיליונים של יהודי אמריקה ימצאו בכל הנוגע למולדת הלאומית שלהם במצב של “אמריקנים במרכאות”. במקרה הטוב ביותר תהא הרגשתם כהרגשת האירים באמריקה אשר גם גורלם יהיה כגורל היהודים; במקרה הגרוע ביותר הם ימהרו, מנמוקים פטריוטיים, להסתלק מכל יחסם לגבי הטריטוריה האויבת. על כל פנים – המולדת הלאומית היתה מפסידה מבקרה זה, ויהא גם לזמן מה, את ערכה מבחינת מרכז האומה כולה.

זאת היא שאלה חשובה מאד. אולם אם נהיה גלויי לב נודה, כי אין אפשרות להמנע מהקושי הזה, בין אם תכנית הדומניון תתקבל בין אם לא תתקבל. א“י היא ארץ בין יתר הארצות; במידה שאנו יורדים ממרומי המשיחיות, זו המוטפת באופן כה נמרץ מעל במות המתבוללים היהודים, וקושרים את גורלנו אל האדמה – מן ההכרח שנהיה מעורבים בסכסוכי האדמה. הקוסמופוליטים היהודים יכולים להיות ניטרליים, לכל הפחות במה שנוגע לעניני היהודים, אולם א”י בבחינת מדינה לא תוכל להיות ניטרלית – לרגלי מצבה הגיאוגרפי והפוליטי, בין-לאומיות אינה אלא פורמולה ריקה. מנקודת השקפה זו נפטרה כבר הפרובלימה – לאמר, אם א"י צריכה להיות שייכת לאחת הספירות הפוליטיות הקיימות.

¹

א) הגורם הערבי

אולי הגיעה כבר השעה שננסה לסכם את טיבם של חיינו הפוליטיים בארץ במשך החדשים האחרונים, ולבדוק מחדש, לאור המאורעות אשר אירוע, את הערכתנו מבחינת שלושת הגורמים המהוים בעיקר את המערכת המדינית בבנין ארץ־ישראל. שלושת הגורמים העיקריים האלה הם, כמובן: היהודים, הערבים ואנגליה. נתחיל בגורם הערבי.

א

בתזכיר שנשלח על ידי להנהלה הציונית בלונדון עוד באפריל 1929 נכתבו, בתורת הקדמה לפרק אשר דן בתנועה הערבית, הדברים הבאים: “מבחינת גורם זה התנודדו בלי הפסק כפות המאזנים של דעת הקהל הציונית במשך עשר השנים האחרונות בין חוסר גמור של תשומת לב והערכה בוחנת (עד 1929), ובין קיצוניות שניה של הכנעה למחצה ובהלה (1921־1922) – וחוזר חלילה לשכחה ורשלנות. בקו מקביל הלכה גם רשימת התרופות אשר הוצעה לפתרון השאלה, החל מתכנית של בטליונים עברים, שהיו צריכים להיות מרוכזים בנקודות ההכרעה האסטרטגיות בארץ, וגומר בתכנית לברית יהודית ערבית לשם מלחמה משותפת נגד האימפריאליזם האירופי. לפי עניות דעתי טבועות טעויות עיקריות ביסודן של שתי הדעות הקיצוניות גם יחד. אין ספק שמבחינת כשרונם הארגוני והכנתם הצבאית, התלהבותם המדינית והתמדתם בפעולה פוליטית או נכונותם לקרבנות – אין להשוות בדרך כלל את תושבי א”י הדוברים ערבית לאחד השבטים או הקבוצים הסוריים, ולא כל שכן לאחד הלאומים האירופיים. מטעם זה הם נכנעים יותר להשפעת אמצעי־כפיה, הם נוטים יותר להתפוררות מפלגתית ולפשרות מתוך אדישות. מהצד השני אין גם לפקפק, שהתנועה אשר גרמה להתפרצויות ולהפרעת סדרים בתקופת 1920־1922 – היו לה שרשים חזקים יותר מאשר תעמולת הסתה סתם, הסתת אגיטטורים אשר נצלו את התקוות המוגזמות של הערבים בעת גמר המלחמה. תנועה זו קבלה באופן ברור צורה של תנועה פוליטית מיוסדת על אידיאל לאומי, אם גם דרגת התפתחותה של תנועה זו איננה גבוהה עדיין אלא נמצאת בראשית דרכה. בכל אופן, אותו נמוק בלתי מוסבר, המצוי לעתים קרובות כל כך בעתונות הציונית, לאמר: שאין התנועה הזאת תנועה פוליטית אמתית, מכיון שהיא נשענת כביכול רק על קבוץ מוגבל של אפנדים, פקידים, עתונאים ובעלי אומניות חפשיות – אינו נמוק כל עיקר. כל תנועה לאומית, ביחוד בין עמים אשר תנאים אגרריים שלטו בחייהם (סלבי הדרום, צ’יכים, פולנים) עברה דרך תקופת התפתחות דומה לזו".

כדאי היה להביא את הפסקא הזאת לא רק מפני שאני מאמין, כי גם לאור המאורעות האחרונים בארץ אין לשנות הרבה בהערכה הכללית של המצב, – כי אם, ביחוד, מפני שברגע זה, כתוצאה פסיכולוגית של המאורעות, מתנודדת עוד הפעם המטוטלת של דעת הקהל, באין מעצור לשני הצדדים, והלך רוח של שכחה ורשלנות לגבי הגורם הערבי מפנה עוד הפעם את מקומו להלך רוח של בהלה ולהצעות קיצוניות, – יחידות צבאיות מעבר מזה והכנעה למחצה מעבר מזה.

לגבי מצבי רוח אלה מצווים אנו לשמור עד כמה שאפשר על שווי המשקל, ולהשיב את המטוטלת למסלול תנודתה הרגיל והמתון. נתיב האמת ברגע זה הוא צר מאוד. לשני עברי הנתיב – תהום פוערת פיה.

ב

עד היום אני עומד בדעתי, שכבר בטאתי אותה ברורות במאי 1921, כי יש לפנינו בתנועה הערבית בא“י גרעין של תנועה פוליטית אמתית שאין להעלים עין ממנה, וכי ישנם כמה גורמי התפתחות אוביקטיביים הפועלים² בלי הפסק ומסייעים לפתוחה ולהתבשלותה של התנועה הזאת. החשוב בגורמים האלה הוא הגדול המתמיד והחשוב, באופן יחסי, של החנוך העממי הערבי, הקמת בתי־ספר ממשלתיים בערים ובכפרים הגדולים, בתי־ספר המתנהלים ע”י מורים החדורים ברובם רוח ערבית לוחמת והעומדים תחת השגחתם של מוסדות הבריאות, אלה המפתחים את התכונות הגופניות של הנוער הערבי ומפחיתים את תמותת הילדים. בחשבון זה יש לכולל את פעולותיהם של הסתדרויות הצופים, קלובי Y. M. C. A. ואגודות שונות, המתנהלות ברובן ע“י אנשים הקרובים לחוגי המיסיונרים האמריקנים והאנגלים. שני במעלה בין הגורמים האלה – היא המודרניזציה המתקדמת של הארץ בכללה, בעיקר כתוצאה הכרחית של עלית היהודים ושל אדמיניסטרציה בריטית. התקדמות זו מביאה לידי שמוש בחדושים טכניים ולפתוח צנורות כלכליים, הגורמים ליצירת קונטקט בלתי פוסק בין תושבי הארץ ולהתמזגותם לחטיבה אחת. יש לשער שלפני 25 שנים נפגש החנוני הקטן, הפלח או בעל המלאכה מסביבת חברון, רק בהזדמנויות נדירות מאוד עם חבריו מטבריה או נצרת. אפילו לירושלים היה זה בא בודאי רק ליום חג בלתי רגיל. היום, הודות לכבישים חדשים, חברות אוטומובילים, סכויי שוק, תנאי עבודה ועוד כמה וכמה גורמים – הולכת ומטשטשת לאט לאט הפרדת המחוזות, הולכים ומטשטשים מנהלים מחוזיים, מלבושים מחוזיים ודעות קדומות מחוזיות. הגורם השלישי היא ההתבשלות האטית של הפרוגרמה הפוליטית בקרב ערביי ארץ ישראל. פרוצס ההתבגרות הזה התקדם אפילו במשך השנים אשר במובן הארגוני עמדה התנועה הערבית על סף החורבן. אין לראות בזה סתירה כלל וכלל, כי ככה יש שתקופה ארגונית חזקה של תנועה היא יחד עם זה גם תקופה של סטגנציה פוליטית או של קפאון רוחני. כמו כן לא מן הענין הוא הדבר אם פרוצס התבגרות זה נעזר ע”י השתתפות יועצים פוליטיים בלתי ערביים. אין בכך משום שנוי עובדות. וההוכחות הבולטות ביותר לעצם עובדת ההתבגרות הן: הסתלקות מכל הדרישות הצדדיות ומרשימת הסעיפים הארוכה (עד למאורעות – אפילו מהדרישות הנוגעות בהכרזת בלפור ובמנדט) שבתכנית העברית, ורכוז כל המרץ הפוליטי בדרישת הפרלמנט; הנטיה הנכרת בחוגים חשובים של העתונות הערבית לבלי הסתפק יותר בפוליטיקה מלולית ובהתפרצויות רגשניות בלבד ולעסוק בשאלות פרוזאיות יותר בדבר תקונים כלכליים וחברותיים.

אמנם התפתחותה של תנועה זו נחלשה במשך השנים האחרונות על ידי גורמים נגדיים ידועים, אשר פעלו בכוון הפוך. הראשון בגורמים אלה הוא ההתפוררות הפרודים בתוך התנועה, שגרמו להחלשה רצינית של ההסתדרות הפוליטית, הקונגרס והאגודות המושלמיות־הנוצריות. סבות רבות הביאו לידי תוצאה זו, כגון: הנגוד הלטנטי התמידי בין המעוט הנוצרי, השואף לשלטון חברותי ופוליטי, ובין ההמון המושלמי; 2) הקנאה המרה והמריבה המתמידה לא רק בין משפחות המיוחסות מתחרות, כגון החוסיינים והנאשאשיבים, אלא גם בין חלקים שונים של משפחה אחת בינם לבין עצמם; 3) השתלטות הזרמים הרדיקליים הקיצוניים בחוגי התנועה הערבית, אשר נכנסו לתוך מיצר ללא־מוצא אחרי הבויקוט של הבחירות למועצה המחוקקת בשנת 1922. – השני בגורמים האלה מקורו, כמובן, ברוחים הכלכליים הממשיים אשר באו, תוך כדי העליה וההתישבות היהודית במשך השנים האלה, לקבוצים גדולים למדי של התושבים הערבים – בעלי קרקעות, בעלי בתים, מגדלי ירקות ועופות וסוחרים, ושהחלישו את השפעת הדוקטרינות הפוליטיות. גורם נוסף יש לראות גם בכך, שבמשך השנים האלה שררה בכל העולם האירופי אדישות לגבי דרישות של זכויות דמוקרטיות ופרלמנטריות.

כתוצאה מכל אלה נחלשה יותר ויותר בתקופת זמן זה, בין 1922 והיום, הקבוצה הרדיקלית במחנה הערבי. כוחם של החוסיינים והפרסטיג’ה שלהם הלכו הלוך וירוד. בבחירות לעיריות המעורבות נחלו אלה עוד הפעם מפלה רצינית והעמדו שוב בפני סכנת החלשת עמדתם. במשך של שנים אי־אפשר היה לכנס את הקונגרס. כשזה התאסף סוף סוף – עבר ללא הד וללא תוצאה. אי אפשר היה לאסוף אמצעים כדי לשלוח דלגציה ללונדון, אף על פי שיחסו לה חשיבות גדולה בערך. עתונות הקונגרס התקיימה קיום עלוב ללא השפעה. הארץ נמצאה באמת במצב של שקט ובטחון גמור. היחסים בין הערבים והיהודים, עד כמה ששתי העדות באו לידי מגע ישר, הוטבו באמת יותר ויותר והשתחררו מלחץ האינסטינקטים. כזה היה מצבו של האגף הקיצוני בתנועה הערבית כאשר קרה המקרה של יום הכפורים בשנה שעברה.

ג

זה סלוף עובדות פשוט, אם באים היום המצדדים שונים, ואפילו מצד הממשלה – באמצעות מזכירה הראשי ה' לוק – ומתארים את הענינים כאילו ארץ ישראל נמצאה במשך כל השנים האחרונות על הר געש ולא הרגישה בכך, כאילו ארץ־ישראל עמדה במשך כל הזמן בין שני מחנות אויבים, נצבים במערכה זה מול זה, שקשה היה לעצור בהם, וכאילו יסוד האיבה הזאת היו הצהרת בלפור והפוליטיקה הציונית. שני צדדים מעונינים בתפיסה האמורה: האנגלים המחפשים הצדקה לתקציבים צבאיים ולמשטר של כפיה, והקיצוניים שבין הערבים הבאים לאחר המעשה להוציא רוחים פוליטיים ממאורעות הדמים ולהאפיל על מפלותיהם ע"י גרוי תאוות פוליטריות. במציאות היו לדברים פנים אחרים לגמרי. לאחר שנכשלו בהחלט הנסיונות לארגן את ההמון הערבי בשטח של התנגדות אקטיבית להצהרת בלפור ולציוניות – נזדמנה כאן לפתע פתאום שעת כושר לנפח באופן מלאכותי נגוד דתי, לנצל את הקנאות והבערות של ההמון המושלמי ולגייס את הכוחות החשוכים של איבה דתית, כדי להשתמש אחר כך בכוחות אלה לשם צרכים פוליטיים. הזדמנות זו היתה השנסה האחרונה לחוסיינים. האינטרס הפוליטי שלהם עורר אותם לחדד את הקונפליקט של הכותל המערבי עד כמה שאפשר. בהנהלת המופתי והמועצה המושלמית הם נגשו באופן שיטתי לעצמנו, לאור מצב הדברים הברור הזה, שנדחף לתוך פוליטיקה של פרסטיג’ה ללא סכויים; שתתפתח סביבנו מערכת של פרובוקציות, הבנויה והמכוונת בערמה; שיעשה מענין, שלא עמד מעולם ברומו של עולמנו, אליל חדש; שנתן לידי הרדיקלים הערבים כלי זין שיוכלו להשתמש בו בכל רגע וכאות נפשם, לא רק לגבי כל פלח ארץ־ישראלי, אלא לגבי כל העולם האישלמי; שננהל פוליטיקה מנופחת, שעמדה בסתירה בולטת מבחינת האינטרסים שלנו, ושנסתיימה בשבועות הדמים? – דבר זה אינו מובן, ועוד פחות מזה יהיה מובן בעוד חדשים אחדים או בעוד שנים אחדות.

וטוב: סלוף עובדות פשוט הוא הדבר, אם באים היום וטוענים שענין הכותל לא היה יותר מאשר מקרה ואמתלא, ואלמלי לא בא זה היו נמצאים מקרים ואמתלאות אחרים. דעה זו היא מוטעית מעיקרה. עד שלא בא ענין הכותל – לא נשארה להם למנהיגים הערבים כל סיסמא שאת כוח ההפעלה הטמון בה אפשר היה להשוות באיזו מדה שהיא אל סיסמת ה“חרם”. במחאות נגד הצהרת בלפור אי אפשר היה כבר להעיר אפילו כלב מנמנם. דרישת הפרלמנט היא לגבי הפלח מופשטת יותר מדי, ואין בכוחה לעורר את האינסטינקט שלו. עלית אלפי יהודים ורכישת שטחי קרקעות חשובים – לא הפריעו אף לרגע את השקט והסדרים בארץ. ודאי שאפילו עלית מאה אלף יהודים וקניה של מיליון דונם לא יהו מזעזעות כלל וכלל את המושלמים במצרים ובבומבי. ענין הכותל היה על כן לא רק השנסה האחרונה של האגף הערבי הקיצוני, אלא גם שנסה מיוחדת במינה. העובדה שהרשינו לעצמנו להלכד ברשת של פרובוקציות – תשאר לעולם עדות לקוצר ראות פוליטי ולרדיפה אחרי סנסציה זולה, שיש לה מהלכים גם בקרבנו.

האמת היא, כי הרדיקלים הערבים נצלו את השנסה הזאת ומנצלים אותה עד כמה שאפשר. אמת גם הדבר שעל ידי כך הועמד עניננו בעיני העולם, וביחוד בעיני העולם האנגלי, למבחן יסודי מחדש. אולם לא יותר מזה. לדעתי אין בהחלט יסוד לכל הגוזמאות הנוראות שאפשר לכלול אותם בנוסחה אחת: “ליל ברטלומיאוס”. היכן הן ההוכחות שלישוב העברי הזה, בן 170 האלף, אפילו בכוחותיו הנוכחיים, היתה צפויה או עלולה היתה להיות צפויה, סכנת “ליל ברטלומיאוס”? דוקא שנקח בחשבון את הקסם האלמנטרי שיש לסיסמאות “חרם־אל־שריף” ו“אל־אקצה”, שאינן זקוקות בהחלט לשום פרושים ותעמולה נוספת ושבכוחן להפעיל ברגעים אחדים גם המון פלחים נבערים, – נצטרך לבוא, מתוך שקול דעת, למסקנה – שבתשובה, אשר ניתנה על ידי העם למופתי ולאגף הקיצוני בימי המאורעות, היה בשביל אלה בודאי הרבה מן האכזבה. כמה מתשע מאות ושלשים הכפרים הערביים בערך, הקיימים בארץ ישראל, ענו בהשתתפות אקטיבית לסיסמאות ההסתה מירושלים? לא יותר מעשרות אחדות. כמה משבע מאות וחמשים אלף התושבים הערבים בארץ היו בעצם שותפים למהומות האלה? לא יותר מאלפים אחדים. אם לדון על פי הרשמים של עדי ראיה – לא הצטיינו האלפים האלה לא בתכונות צבאיות מיוחדות, לא באומץ לב מיוחד ולא בהתמדה, אחרי שעברו ימי ההתנגשויות הראשונים, ימי התלקחות הקנאות המטורפת למלחמת קודש, שנתנה לפרעות אלה את כוח ההתקפה האיום, התבלט יותר ויותר הגורם המניע של שוד. מאז ומעולם נשמעים היו הבדוים לקריאה המבשרת “בשורת שמים” זו, וברגע כזה אינם מוכנים אפילו להבחין כראוי בין רכוש האכר היהודי ובין רכוש הפלח. בכל חצי אי־ערב, מקום שאין כידוע שום הצהרת בלפור, קיים הנגוד הטבעי הזה בין האזור המיושב על חוף הים ובין השבטים הנודדים שבפנים. התושבים הנוצרים דוברי ערבית, השייכים ברובם לחוגים עירוניים ומסחריים, לא השתתפו השתתפות אקטיבית ביותר במשך כל המאורעות האלה, ורק עכשיו, עם תנועת הבויקוט, נעשו אקטיביים יותר. אם נערוך מתוך שקול־דעת את כל העובדות האלה – קל יהיה להבין, כמה פזיזות יש בדברי עתונאים אחדים מבינינו, אשר ציינו את המהומות בארץ־ישראל כ“מרד לאומי”, וכמה מועט הוא החומר שהעיד בהמשך המאורעות על דבר־מה המתאים למושג זה. על הקומוניסטים, המכריזים על תעמולת הסתה זו, המונהגת על ידי המופתי והריאקציה המושלמית הקלריקלית, כעל מהפכה לאומית – אין להתפלא ביותר, מכיון שבארצות המזרח הם מאז ומתמיד בעלי בריתם של המעמדות השוביניסטיים הקיצוניים.

ד

כל זה איננו אומר, כמובן, שמותר לנו כרגע להעלים עין מן הדבר, כי עצם המאורעות בחדשים האחרונים – נעריך איך שנעריך את תוצאותיהם מנקודת השקפה ערבית – הם כשלעצמם נקודת מוצא חדשה. עצם השבועות האחרונים הם, בהכרח התנאים, נקודת מוצא חדשה לתנועה הערבית, – בדרך להתגבשותה, לריאורגניזציה שלה ולחזוק גרעינה הלאומי־פוליטי. סכנת החורבן הגמור, שהיתה צפויה לאגף הקיצוני לפני שנה וחצי – חלפה. לכל הפחות, באופן זמני. ולכל הפחות באופן זמני עלול אגף זה לההפך לנקודה המרכזת את המרץ הפוליטי ואת ההתלהבות הצבורית. ואם גם תעבור תקופת הגאות הפוליטית – הרי השפעתה מוכרחה להיות מורגשת ביתר כוח במשך זמן־מה. יש רושם כי במשך החדשים האלה נכרות היו במחנה הערבי, במדה יותר חזקה מאשר מקודם, פעולות של תנועת נוער ואינטליגנציה לאומית. נדמה לי שעד היום אין אנו מעריכים כראוי את המדרגה שאליה הגיע חלק ידוע של הדור הצעיר הערבי בארץ, זה אשר עבר דרך בתי ספר של הממשלה והסתדרות הצופים ואחר כך דרך אוניברסיטאות אנגליות, הקלובים המושלמים הנוצריים הקיצו עוד הפעם מתרדמתם הממושכת, ונהפכו שוב מפיקציות לנושאי פעולה פוליטית. החוסיינים, ביחוד המופתי וג’ימל, עומדים שוב במרכז הענינים, הועד הפועל הערבי נעשה עוד הפעם לשליח צבור שועדת החקירה הבריטית מנהלת אתו משא ומתן כמו עם צד רשמי, לפי אותם התנאים ממש שהיא מנהלת משא ומתן עם הסוכנות העברית המוכרת לפי הסעיף הרביעי של המנדט. אי־אפשר גם לומר שישנם סימנים, כי סיסמאות הבויקוט, שהוכרז ע"י הועד הפועל הערבי, לא מצאו בדרך כלל אוזן קשבת ומשמעת ידועה בצבור. יש משום סימן כל־שהוא גם בזה ששלשה־ארבעה עלונים ערביים נהפכו לעתונים יומיים. כמו כן יש לציין את החזית המאוחדת של עורכי הדין הערביים לגבי הגנה על פורעים ורוצחים באשר הם בני עמם. בקצור, החדשים האחרונים מציינים בלי ספק אטפה של התגבשות וריאורגניזציה לאגף הקיצוני בתנועה הערבית.

אולם עם כל זה אין אנו מחויבים לראות לפתע פתאום את המפלגה הערבית הלאומית ככוח פוליטי כביר, שאין בשום אופן להתגבר עליו, – כפי שזו נראית היום בעיני חוגים ידועים אחוזי פניקה. אנחנו היינו צריכים לדעת מגופנו ובשרנו, שתנועות אינן מתבשלות בלילה אחד כקיקיון דיונה, ושבגדולן אין קפיצות דרך ואין עליות שבנסים. קבוץ האקסטרימסטים הערביים לא נהפך בן לילה לעם הערבי בארץ־ישראל, ובדרך התפתחותו הפוליטית והארגונית אי אפשר שיקפוץ בבת אחת כמה וכמה מדרגות למעלה, עד כדי שיהפך פתאום למפלגה מודרנית, מאורגת ובעלת משמעת.

אם לא נקבל את ההנחות האלה, שאינן באמת אלא יצורי דמיון מבוהל, לא נבין כמה וכמה תיאוריות שיש להן כרגע מהלכים בישובנו. מדברים, למשל, בינינו על דבר פעולות ארגון יסודי והכנת המהומות מצד הערבים. אין ברצוני בשום אופן להקדים את תוצאות חקירת הועדה, ומאד מאד אפשרי הדבר שחקירה זו תגלה חומר האשמה שאין לנו כרגע שום ידיעה ממציאותו. ונראה כודאי, שבין המופתי ובין מספר כפרים בשכנות ירושלים היו קיימים קשרים, אשר מטרתם היתה התכוננות ליום הששי הידוע, ודאי הוא גם הדבר, שתעמולה נודדת, אשר תוכנה היתה הפצת דבות בדבר התנפלויות היהודים על מסגד עומר – תעמולה מובנת מאליה, שאינה זקוקה להסברה יתרה – נעשתה ע"י שליחים באוטומובילים שעברו ממקום למקום. כמו כן קרוב לודאי, שידיעה כללית ומטושטשת על דבר “הכנות” היתה נפוצה בחוגים הרבה יותר רחבים, כי אחרת אי אפשר להסביר את העובדה שפועלי המושבות הערבים לא הופיעו בכמה מקומות לעבודה בבוקר שהתחילו בו המהומות בירושלים, אולם מכל הפרטים האלה ועד להכנה שיטתית וארגון של מרד – עוד הדרך רחוקה מאד מאד. יותר מזה: אם באמת יתגלו לפני ועדת החקירה הוכחות כי נעשה כאן נסיון להכנה שיטתית ולארגון מרד, – הרי צריך יהיה להסיק מסקנה שנסיון זה נסתיים בכשלון גמור.

הוא הדין ביחס לארגומנט שהמופתי משתמש בו כרגע כדי להגדיר את הבהלה, לאמר – שכל העולם המושלמי והערבי עומד כאיש אחד לצד ערביי ארץ־ישראל במלחמתם נגד הציוניות ונגד הבית הלאומי, אמת הוא למעשה, שעל ידי שגיאותינו הפוליטיות נתנו לרדיקלים הערבים – שוב בעזרת סיסמאות דתיות שלאחר המעשה הסבו אותן לכוון פוליטי – לפנות בקריאה בת־השפעה למושלמי הארצות האחרות. פוליטיקאים מושלמים בהודו ובלונדון ארגנו אספות מחאה נגד הצהרת בלפור, בהסתמכם על הסכנה הנשקפת למקומות הקדושים של האישלם. עתוני סוריה ומצרים פרסמו מאמרים ראשיים וקריקטורות לגנות היהודים. טלגרמות הודיעו, שאפילו במרוקו הרחוקה מוכרחים היו השלטונות הצרפתיים להעמיד את רובע היהודים תחת הגנת משטרה מיוחדת, כאשר הגיעו לשם “חדשות” על התנפלות יהודי ירושלים בפצצות ובתותחים על מסגד עומר. יש סכנה, שהקשרים הפוליטיים והפרצדנטים האנטי־ציוניים, שנוצרו בהזדמנות זו, תהיה להם השפעה ידועה גם להבא. אולם גם מנקודה זו ועד לחזית פן־ערבית או פן־אישלמית מאוחדת במלחמתה נגד הציוניות, – רחוקה עדיין הדרך. כל מי שנסה, בלי דוקטרינות קבועות מראש, להתענין בתנאים הכלכליים והפוליטיים של הארצות האלה – יודע שלכל הפחות לשלוש או ארבע עשרות השנים הקרובות אין לקבל בחשבון תנועה פן־ערבית או פן־אישלמית מבחינת גורם פוליטי ריאלי. איומים כאלה – מבחינת זמן פחות או יותר קרוב – אינם אלא בלוף, שרק סופים אירופיים היוצאים מכליהם יכולים להבהל מפניו. מובן שאחדות השפה והדת נעשית לעתים גם כאן גורם של סולידריות והרגשת קרבה, אבל שגיאה היא ליחס לה חשיבות פוליטית ממשית. הנה לפנינו אמריקה הדרומית והמרכזית, בעלת תרבות גבוהה הרבה יותר, הכוללת מספר גדול של מדינות בנות שפה ומוצא ספרדיים ודת קטולית – והללו אף הן מדגישות לפעמים את השותפות והסולידריות הזאת, מבלי להראות כל רצון שהוא לפתח אידיאל משותף. לגבי הארצות השונות הדוברות ערבית במזרח התיכון ובחצי האי, – והללו הן בעצם עד היום משקים של נאות־מדבר, פחות או יותר גדולים, הנפרדים זה מזה ע"י מדבריות, – חסרות גם ההנחות הקודמות והסיבות הכלכליות לאחוד כזה. המצרי בן זמננו מביט מגבוה על הפלשתינאי, יחס שחציו אולי הרגשת בכורה וחציו אדישות – וכל זה במידה גדולה יותר אולי מאשר יחס הארגנטינאי בן זמננו לגבי אנשי קוסטה־ריקה וניקרגואה. בצדק גמור אמרו, שהמרחק בין הבדוי הואהבי ובין הפלח השיעי בארץ ישראל הוא גדול יותר מאשר בין אותו הפלח למתיישב היהודי בכפר השכן.

גם התיאוריות, אשר הפיצו ביחוד עתונאים שמרניים וכותבי מכתבים ידועים בעתונות האנגלית, באמרם שאת מהומות ארץ ישראל אין להסביר אלא כתוצאה מעמדתה החלשה של ממשלת הפועלים במצרים וחלופי הנציבות; כמו כן התיאוריה האחרת האומרת שהקונגרס הציוני בצוריך ויצירת הסוכנות הם ההם שגרמו להתפרצות המהומות – על אלה מקומם לדעתי בעולם האגדה. כל אלה אינם אלא פרושים שצרפום באופן מלאכותי למאורעות, ורק לאחר המעשה. אמנם נכון הדבר, ויש לנו עדויות מספיקות לכך שהחוגים הפוליטיים הערביים עוקבים היום יפה את העתונות האירופית הגדולה ואת העתונות הציונית. אולם המרחק מעובדה זו ועד ההנחה שהסתדרות ערבית תוכל, על יסוד ידיעות מתוך העתונים, לארגן במשך שבועות ספורים תנועה בעלת פעולה פוליטית – הוא כמרחק המציאות מהדמיון.

ה

ודאי היו בינינו אנשים רבים, וגם קבוצים, אשר על אף כל מיני התראות ואזהרות לא העריכו כראוי במשך השנים האלה את התנועה הערבית בארץ. מוזר הדבר שאפילו היום ישנם עוד כאלה המשתמטים מלהודות שישנו בכלל גרעין של תנועה כזאת. נראה שגם היום ישנם עוד רבים המעלימים עין מהעובדה, שהקבוץ הצעיר הערבי, החדור תרבות מודרנית ותרבות אנגלית ביחוד, הולך וגדל משנה לשנה. אבל גם מי שמודה בכל העובדות האלה אסור לו שיסכים, כי תחת רושם הרגע ישתלטו בקרבנו דעות המעריכות את הגורם הערבי הערכה מוטעית ומוגזמת והבונות על הערכה זו פרוגרמות מבוהלות לשם מלחמה או שלום. רק זה נחוץ לנו – דעה צלולה ונתוח מיושב, נתוח אשר ישקול כהלכה את יחסי הכוחות ונטיות ההתפתחות.

מה יהיו תוצאות הנתוח הזה לקביעת שטת הפעולה שלנו לגבי הערבים?

אין עכשיו שעת הכושר לפרסום תכניות. כל תוכנית תוצף היום במבול של ספקות מצדנו ותהא נתקלת בקיר של אי־אמון וחשדים מצד הערבים. די לציין מבחינה זו את קבלת הפנים שנערכה לקול הקורא של אנשי ברית־שלום במחנה הערבי. תפקידנו היום לבאר לערבים קודם כל בתכלית הבאור שני דברים יסודיים: ראשית, שכבר כיום הישוב העברי מבוצר בארץ במידה כזאת, שתקות־שוא היא לסכן ע"י התנפלות ומרד את התפתחותו ואת הגשמת השאיפות היסודיות של הציוניות; ושנית, כי בבחינת אזרחי הארץ לא נרשה להשתמש באמצעי כפיה לשם מלחמה פוליטית, ושנתנגד בכל האמצעים לכל נסיון ממין זה. ורק אז נצליח לבאר את שני הדברים האלה תכלית באור – אם נמשיך גם עכשיו באופן שיטתי ובשקט את פעולת ההתישבות שלנו; אם נדאג להמשך, מסודר ומבוסס במובן הכלכלי, של העליה; אם נקים במהירות על יסוד תכניות בריאות וקונסטרוקטיביות, את הנקודות שנהרסו; אם נשלים את מרכזי ישובינו החקלאיים והעירוניים באופן שהתקפה עליהם תראה למחוסרת סכוי להצלחה כל שהיא. רק כששני הדברים האלה יהיו ברורים ללא פקפוק במחנה הערבי – אפשר יהיה לקוות שהללו יפנו לצד פוליטיקה קונסטרוקטיבית; ורק אז תגיע השעה לדבר על הסכם במלוא מובן המלה.

יתכן כי במשך תקופת המעבר לא נגיע כלל וכלל לפרוגרמה של פוליטיקה ערבית בצורת מערכה שיטתית רבת דרישות וסעיפים, מנוסחים לפי פרינציפים הכוללים בהיקפם את כל ענפי החיים הפוליטיים, החברותיים והתרבותיים של הארץ. יתכן כמו כן שכל הצעקה הזאת לפרוגרמה מנוסחת אינה אלא אמתלא נוחה מצד אלה שלא הבינו ואין רוצים להבין את רצינות השאלה. גם בשטח ההתישבות וביתר שטחי פעולתנו החיוניים לא ידענו את התכניות והנוסחאות מראש, גם שם צמחו התכניות והנוסחאות רק מתוך נסיון המעשה. למשך תקופת המעבר נצטרך איפוא להרכיב תכנית ממקרה למקרה ומנסיון לנסיון, “תכנית, נסיון ומשגה”, כפי שאומרים האנגלים. מנקודת השקפה של הגיון ויופי מופשט – ודאי שתכנית כזאת אינה מושלמת, אבל מבחינת מציאותנו הפוליטית קרוב לודאי שהיא היא היחידה המתאימה לתעודתה, ובכל אופן הרבה יותר מתאימה מאשר ה- “Dolce far niente" אשר הרשינו לעצמנו בשטח זה עד עכשיו. תכנית זו – מחר אולי יהיה פרושה יצירת עתונות בשפה הערבית, כדי שנוכל לפעול עד כמה שאפשר נגד תעמולת השקרים וההסתה בעתוני המפלגה הערבית הקיצונית. כרגע מקובל מאד ללעוג לכל מיני הצעות כאלה. טוענים, שהמון הפלחים אינם יודעים קרוא וכתוב, ושאלה המקריאים לפניהם בכפר ובבית הקפה – דוקא הם המעונינים בסלוף האמת. אולם, ראשית, משתנים התנאים האלה בקרב הדור הצעיר; שנית, נקראים העתונים האלה לא רק בארץ ישראל, אלא גם במערכות דמשק ובירות; שלישית, רבים הם בעולם העתונים הפוליטיים המספקים רק צורך אחד – להשפיע על קבוצים מצומצמים של פוליטיקאים ועתונאים. מחרתים אולי יהיה פרושה: הצגת דרישה לממשלת א“י שתבטל בבחירות לעיריות המעורבות את שיטת הבחירות הנבדלות לעדות, כדי שנוכל לפתח פוליטיקה פוריה של אינטרסים כלכליים משותפים ולהעדיף את הענינים החיוניים של משק העיר על פני המריבה הבלתי־פוריה בין שני העמים, ואחרי מחרתים אולי יהיה פרושה: תמיכה פוליטית וצבורית לגבי הקבוצים הערביים הפרוגרסיביים. מבחינת היותנו אזרחי הארץ אין אנו יכולים להיות אדישים לגמרי לגבי השאלה, אם בין שכנינו ישלטו אלמנטים מפגרים ושוביניים או חוגים נאורים יותר ובעלי תרבות. ואחרי כן אולי יהיה פרושה, אם רק יספיקו אמצעינו לכך, יצירת מוסדות כלכליים וחברותיים – ותהא זו באמת־מדה מצומצמת – כגון בנקים או קופות לחסכון ולהלואות, שישמשו את צרכי הפלחים או בעלי המלאכה ילידי־הארץ. ושוב אולי יהיה פרושה: תמיכת העתונות היהודית והציונית, הנפוצה בכל העולם, בדרישות בני מצרים או ארם נהרים להתקדמות ולחופש, אפשר גם שליחת באי־כוחנו הפוליטיים לקהיר ולבגדד, כדי להדגיש הדגשה ברורה שאין לנו כל ענין להתנגד לדרישות הלאומיות המוצדקות של תושבי הארצות האלה, ושאנו מוכנים לעזור להם עד מה שיש בכוחנו. ולבסוף אולי יהיה פרושה: שליחת קבוצה של סטודנטים צעירים שלנו לאל־אזהר או למוזיאון הבריטי, כדי שיתעמקו ביצירות התרבות הערבית ויהפכו אחר־כך – לגבי העולם היהודי – למתווכים בינינו ובין עולם התרבות של הערבים, ולגבי הערבים – למגיני דרישותינו היסודיות והמוצדקות. ואולי עוד יבוא יום אשר יהיה פרושה: עבוד הצעה מצדנו כיצד לשים קץ לשלטון הפקידות – ללא בקורת וללא השגחה – השורר בארץ, וכיצד להקים מוסד רפרזנטטיבי בצורה שתתאים לאינטרסים של שני העמים גם יחד. אולם תיכף ובלי כל דחוי פרושה הוא בהכרח: הקמתן או חדושן של מחלקות אשר תטפלנה באופן רציני ואקטיבי בכל סבך הפרובלימות האלה, על ידי מוסדותינו המנהלים, ההנהלה הציונית והועד הלאומי. אולי כל אחד ואחד מהסעיפים הנזכרים אין בו משום ספוק כל הצורך, אבל כולם יחד יצטרפו לחשבון פעולה חשובה ומועילה שתגשר את התהום בתקופת המעבר. פתרון השאלה אינו יכול להיות לא כידונים אנגליים ולא הכנעה וויתור על דרישותינו היסודיות, ומן ההכרח לחפש אותו בפעולה משותפת של שני העמים החיים בשלום בתוך מסגרת מדינה א”ית אחת – לגבי כל זה, על אף כל המריבות והאכזבה, אין גם כיום חלוקי דעות בחוגים הרחבים של הישוב ובקבוצים והמוסדות האחראים אשר בתוך התנועה הציונית.

ב) הגורם היהודי

א

דבר מובן מאליו לכולנו, כי בחשבון מצבנו הפוליטי הגורם המכריע הוא הגורם היהודי. יותר מחמשים שנה חונכה תנועתנו מתוך הכרה, שאין לה יסוד אחר מאשר “אבטואמנציפציה”. ברגע שהכרה זו היתה מתערערת והיינו מתחילים לשאת את עינינו לכוחות חוץ לשם הצלה – חדלה, כביכול, הציונות להתקיים. מה היא איפוא הערכת עצמנו, מהו מצב מחננו מבפנים, בסכום המאורעות של החדשים האחרונים?

למען הגיע בנדון זה למסקנות נכונות – עלינו לחזור לרגע לאותה הנקודה שאליה הגענו, בעמל כה רב ובחבלי לידה כה קשים, בערב פרוץ המהומות בארץ: פרשת יסוד הסוכנות המורחבת בצוריך. ערכה של פרשה זו ומשקלה כאילו נשתכחו בימי הדמים, ובהעלותנו אותה על זכרנו היום היא נראית כעובדה מן העבר, שהתרחקנו ממנה לא משך שבועות וחדשים, כי אם שנים ועשרות שנים אין צורך להגזים בערכת הקבוצים והארגונים השונים שהתלכדו לסוכנות יהודית אחת לשם בנין א"י. גם אלה בין מצדדי הסוכנות שרצו גם בצוריך למשור על דעתם השקולה – יזכרו את הימים ההם כימי זוהר של גלוי רצון קולקטיבי כביר ושל פתיחת אופקים חדשים מקרב העם היהודי לבנין הארץ, כוחות שהביאו אתם בשורה בדבר יכולת נוספת לעתיד. המשבר הכלכלי, שהכביד על הישוב במשך שנים, היה קרוב לקצו. הקרקע מוכנה היתה לפעולת התישבות ועליה חדשה. בארץ שרר שקט ובטחון במשך שמונה שנים. מכיון שהיתה תקוה כי הרחבת הסוכנות תביא בעקבותיה הגברת האמצעים הכספיים יכולנו לחשוב שהגיע הזמן לא רק לסיים את כל ההתחלות החשובות בהתישבות השנים האחרונות, אלא גם לגשת סוף סוף להכנת תכנית־בנין מקיפה ומחושבת להמשך העבודה בעתיד. עם הרחבת הסוכנות הורחב גם הבסיס לפעולתנו הפוליטית.

אולם בולט היה לעיני כל גם בכנוס זה, הראשון לסוכנות בצוריך – שאין לפנינו יותר מהבטחה מזהירה. מאחורי ההפגנה העצומה של אחדות יהודית ושל רצון לבנין, הסתתר עדיין חלל ריק. מבפנים שררה אנדרלמוסיה רבה. אין להסיק מזה שום מסקנות בנוגע לעצם הדבר. זה היה התהו ובהו המציין כל התחלה בתנועה צבורית רחבה, ומדי נזכור שגם התנועה הציונית, שהיתה מאוחדת בהשקפת־חיים אחת שלמה ומסויימת, הוכרחה להתגבר על קושיים רבים עד שיסודותיה השונים, יהודים יוצאי ארצות שונות, מקצועות ומעמדות שונים ובעלי מסורת שונה, התמזגו לחטיבה אחת – הרי נבין שאפשר היה לשער כי בקרב הסוכנות יתגלו מחלות הילדות הקשות המלוות כל גידול. הקונגרס הציוני, שקדם לסוכנות, לא עשה כלום כדי להקל על זו את חבלי ההתפתחות. תחת לטפל בפרטי תכנית הפעולה של הסוכנות העתידה – היה זה כולו מרוכז בוכוחים חריפים בדבר חוקתה וסמכותה הפורמלית. וכשהתכנסה המועצה – הרי מחוץ לברק החיצוני נתונה היתה כולה במצב של ערבוביה ארגונית ורוחנית. כדאי להזכיר אפיזודה אחת קטנה, אפיזודה חולפת אבל אופינית: ראש רבני הונגריה עלה על הבימה כדי לבטא בצורה חגיגית, בצורת תפילה כמעט, את נכונותם של יהודי ארצו להשתתף במפעל היהודי המשותף של דורנו. תוך כדי תפילה הוא סר פתאום הצדה והתחיל במחאה נגד אי־הצדק בחוזי־השלום, שקרעו מהונגריה גלילות חשובים. ופתאום קם בהתרגשות רבה ציר אחד מתוך הסיעה הלא־ציונית, והתחיל מוחה בתוקף, בשם ממלכת רומניה אשר ירשה את הרכוש ההונגרי, נגד הדעות המתעות של הרב. היושב־ראש בישיבה זהו, ציוני ויושב־ראש ותיק, הצליחה בעמל רב להבין את הסתבכות הדברים הפתאומית ולהשקיט את הרוחות הסוערים. אפיזודה זו מאירה לא רק בפעם האלף את כל הטרגי־קומדיה של הפטריוטיזם היהודי בגולה, כי אם גם את מצבה הפנימי של הסוכנות ביום הוסדה. גם הישיבה הראשונה של הועד האדמיניסטרטיבי – הארגון המפקח העליון – שהתכנסה תחת נשיאותו של ורבורג, עלולה היתה רק לחזק את הרושם הזה. הכל היה כעין גשוש באפלה למחצה, ואי אפשר היה להגיע אל עצם שאלות העבודה הממשיות. מבחינת עבודה ממשית הרי חלוקת 220 צירי המועצה לכמה וכמה ועדות – החל בועדה פוליטית וכספית וגמור בועדה לטפול בתינוקות – שחבריה מפוזרים בכל קצוות תבל, ללא בטחון שיתראו עוד פעם בחייהם, היתה מעשה ילדות ממש. חסרו עדיין היסודות הפשוטים ביותר להנעת המכונה הגדולה של הסוכנות, זו שנטל עליה לעבוד בתנאים גיאוגרפיים ופסיכולוגיים מסובכים כל כך. הכל נשאר בלתי עשוי. היה צורך למזג את כל חלקי התנועה המפוררים והמפוזרים לחטיבה אחת ע“י פעולת הסברה וחנוך. היה צורך להקים אפרט פעיל – ע”י פעולת ארגון כבירה – לצרכי התישבות ורכוז כספים.

טרם נשלם שבוע אחרי סגירת מועצת הסוכנות הראשונה – לאחר שבמשך ששה ימים שאפנו לרוחה והתכוננו לגיוס הכוחות החדשים – פרצו המהומות בארץ. תחת התהו ובהו אשר בכל התחלה פוריה ופותחת־אופקים – בא התהו ובהו של מעשה הרס בלתי־פורה ומחוסר טעם.

ב

החוטים, שהתחילו להתרקם, נמתחו תיכף ומיד בחזקה עד כדי קריעה. לא זאת שהמאורעות בא“י שינו או החלישו את החלטתם של הכוחות שהתלכדו בסוכנות וגמרו אומר לעשות את בנין הארץ למפעל היהודי העיקרי של דורנו. אדרבה, בימי המהומות נעשתה א”י למרכז היהדות החיה במידה שלא היתה אף פעם בימים כתקונם. אם היה מקרה בתקופה החדשה שהיהודים היו קיימים כלאום, במובנה הפוליטי של המלה הזאת, לאום מפוזר לתפוצותיו ובכל זאת מאוחד באינסטינקטים שלנו ברצוננו לחיים – הרי אירע זה בימים האלה. תשובת העולם היהודי – והפעם לא הפריזו העתונים – הרסה את כל המחיצות וחרגה מכל המסגרות. אלה שנשארו מחוץ לגל ההתרגשות הלאומית העצום היו בעצם מתי מספר מבין הבורגנות היהודית העשירה (אפילו יוליוס רוזנולד באמריקה ולורד רידינג באנגליה, ששניהם סרבו להשתתף בסוכנות, נמשכו לתוך נחשולי התנועה העממית הזאת), קבוצי הקומוניסטים המושבעים לעבדות נצח (שאין כמובן לכלול במספרם את המוני היהדות הרוסית, האלמת מתוך כפיה), וקבוצות קטנות של אינטליגנציה ליברלית תלושה ומתנכרת במערב אירופה, שאין לה כבר תקנה. מחוץ לאלה היה קיים, בפעם הראשונה בתולדותינו בזמן החדש, עם אחד שרצה להרגיש ולפעול כעם אחד. “מעולם לא היינו כה מאוחדים, מעולם לא היינו כה קרובים זה לזה”, כתב שלום אש במכתבו. ממרכזי היהדות הגדולים בניו־יורק או ורשה ועד העירה הקטנה הנדחת בגליציה או אפריקה הדרומית – נשמע קול אחד. החל בלורד מלצ’ט – ששכח, כנראה, במשך נאומו בישיבת הועד הפועל הציוני בלונדון שהוא עומד בראש התעשיה הכימית הבריטית ושהקפיטליסטים האנגליים שלחו אותו בפרלמנט להיות בא־כוחם בוכוח הגדול הפרינציפיוני נגד הסוציאליות, והוא רצה להוכיח לועד־הפועל מתוך קנאות ציונית, “שמנקודת השקפתנו יש סוף סוף להודות שהממשלה הנוכחית היא הסימפטית ביותר” – וגמור ב“פארווערטס” הניו־יורקי, – ששכח כנראה לגמרי שקיים לצדו ה“סאציאליסטישער פערבאנד” והתחיל תומך בגלוי ובהתלהבות במלחמת הישוב בארץ – ובאותו פרוד במערכת ה“פרייהייט” הקומוניסטית, ששלשה מחבריה החשובים עזבוה בגלל עמדתה הבוגדת לגבי א"י.

קשה מאד להסביר את הדבר הסברה פסיכולוגית: נמצאו בינינו אנשים – וביניהם גם בעלי תרבות והשכלה רחבה – שרצו לראות בהתרגשות עממית וכבירה זו רק התעוררות של שוביניות חסרת־דעת ופסיחוזה של מלחמה בין היהודים. וכי כיצד – לדעתנו, דעת יהודים לאומיים – צריך היה להרגיש ולפעול עם שאין ברשותו שום אמצעי־כוח ממלכתיים ואינו מושרש בקרקע מולדת, והוא רואה פתאום את תקותו האחרונה לעתיד ולחרות בסכנה קשה? וכמו כן אין זה אלא סלוף עובדות בלבד, כשבאים היום ומדמים את הגבת העולם היהודי על המאורעות בא“י – לפרשת המחאות ההמוניות אחרי הפוגרומים בקישיניוב או אוקראינה מצד יהודים תושבי ארצות שונות. גם בנידון זה היו לדברים במציאות פנים אחרים לגמרי. יחסם של המוני היהודים למאורעות מעיד, להיפך, על הרוח החדשה הפועמת ביהדות; רוח זו היא שבאה לידי בטוי בימים האלה. אין אנו יודעים כמעט בעצמנו – ובודאי שאין אנו מעריכים כראוי את הדבר – כמה עמוקה היא ההשפעה שהשפיע חנוך לאומי פוליטי במשך חמשים שנה על המבנה רוחני־הצבורי ביהדות, וכמה יסודות של מחשבה ממלכתית חדרו בדרכים בלתי־נראות לעין לתוך רוח העם הזה של חנונים וחייטים, רופאי־שנים וסוכני־בורסאות. ואין לשכוח שהעתונות היהודית היומית בעולם, מלבד עתונים מעטים יוצאים מן הכלל, לא רק לא עשתה כלום במשך ימי המהומות כדי לפתח מחשבה פוליטית לאומית מבוגרת, אלא עשתה, להיפך, את הכל כדי להשרות רוח של בהלה ושל פוגרום ע”י הרצאת דברים מוגזמת וסנסציונית ע"י הנגון הידוע של “מות קדושים”. – ובכל זאת – המוני העם לא הלכו שבי אחרי רוח זו. אוזן קשבת לא שמעה כאן בכי אין־אונים של עדר נרדף ומוכה־פוגרומים. זוכר אני, למשל, את אספת אלברט־האל בלונדון, ששם התאספו להפגנה שנים עשר או חמשה עשר אלף מיהודי ויטשפל – ואת הדברים שזעזעו את לב האספה הזאת עד היסוד. לא קינותיו של הרב הראשי, וגם לא נוסחאותיו הדיפולומטיות של ויצמן. הדבר הראשון היה: הגנה עצמית; הישוב העברי מגן על עצמו – תנו לו חופש הגנה. הדבר השני: הפסקת האיבקואציות; פנוי הנקודות הישוביות הורס לא רק רכוש יהודי, אלא גם את אבני הבנין של הבית הלאומי. הדבר השלישי: המשכת עבודת הבנין והעליה; אין תשובה אחרת למאורעות. הדבר הרביעי: תוספת קרקע; אין יסוד בטוח יותר לעתיד עבודתנו. כזאת היתה מסכת האמונות והדעות שהטביעו את חותמן על האספה בלונדון, ואיני מאמין שאספת אלברט־האל היתה יוצאת מן הכלל במובן זה. האין זה נס מן השמים כמעט שעם חולה כעמנו הבין ברגע של התרגשות עצומה – מתווך תפיסה פנימית – היכן הן נקודות הכובד של בנין עתידו? האין זה כבוש חשוב שתשובתו ברגע כזה היתה לראות באמת בארבעה הסעיפים – הגנה, קרקע, שמירת הקיים והמשכת המפעל – את העמודים שעליהם עומד כל הבנין של חיינו הלאומיים החפשיים?

ג

הסכנה היתה איפוא רק בזה, שהקמת הסוכנות וארגונה למכשיר גדול של בנין – דבר שהיה בבחינת עובר עם פרוץ המאורעות בארץ – עמדו לצאת אל הפועל בעצם ימי ההתרגשות והערבוביה שלוו את המאורעות. מתוך כך נשקפה הסכנה שנחשול ההתעוררות העממית ישבר בתוך עצמו, מבלי לההפך לכוח פורה וקונסטרוקטיבי, שאש ההתלהבות הלאומית תכבה מבלי להותיר אחריה יותר מערמת אפר עלובה, נשקפה הסכמה שישתררו דכוי רוח ואכזבה בקרב העם, ושכוי־הרוח והאכזבה יסכנו לבסוף גם את הקמת הסוכנות עצמה. אמנם אנשי הסוכנות המורחבת השתתפו בפעולה הפוליטית בתקופה זו. גם בלונדון – החל במכתב הגלוי של באי־כוח “הבורד אוף דפיוטיס” בעתונות, וגמור בהשתתפות שליחיה במשלחת אל מזכיר המושבות; וגם בניו־יורק, בהזדמנות בקורו של מקדונלד, שרתה הסוכנות את התנועה שרות מדיני חשוב. זה היה הכל. בינתים מת מרשל. אותו רגע נמצא רק גורם אחד שיכול היה לקבל על עצמו את האיניציאטיבה להפוך את התרגשות השעה לכוח בונה ולהניע את גלגלי הסוכנות לפעולה ישובית וכספית. הגורם היחיד הזה היתה התנועה הציונית.

אולם נראה שדוקא התנועה הציונית היתה בשעה זו אחוזת בהלה ובלבול, במידה הרבה יותר גדולה מאשר ההמון היהודי בכלל. אולם גרם לכך הדבר שהתנועה הציונית, על זרמיה וקבוציה השונים, היתה הרבה יותר קרובה לעניני א“י, ידעה יותר את שאלות ההגשמה המסובכות, ובמחשבתה ובהרגשתה היו משום כך פחות נאיביות ויותר הבחנה. בכל אופן – רק הסיסמוגרף של דעת הקהל הציונית התחיל מצייר ציורי קפיצות מוזרים, והתחיל עולה ויורד בלי הפסק. הורגשו הסימנים הראשונים של רעידת האדמה האיומה בא”י – המחט הרגישה התחילה מתנועעת, כמו מתוך שכרון, בין הקצוות. בשעה שכלפי חוץ התקיימה חזית יהודית מאוחדת – נעשה כמשותק המחנה הציוני מבפנים, זה שנטל עליו להיות פלוגת החלוצים במערכת.

אין דבר מציין את המצב בשעה זו ביתר בהירות מאשר הופעתם הבולטת של שני האגפים הקיצוניים בתנועה והתנגשותם החזקה בתוך הישוב, אגף אחד: תוקף, צעקני, היסטרי (זה שתכניתו הפוליטית קרובה לתכנית הריביזיוניזם); ואגף שני: פציפיזם מופשט, מיוסד על קטגוריות מוסריות (זה תכניתו הפוליטית נוטה לתכנית ברית־שלום). שניהם בנויים על נוסחאות ולא על המציאות. אמנם אין כל יסוד להניח שפתע פתאום, בן לילה, נקרעה התנועה הציונית בעולם, או הישוב העברי בארץ, לשני גזרים, לשני מחנות אויבים העומדים זה מול זה במערכה. לאמתו של דבר, רחוקים הם גם היום החוגים הרחבים של הישוב והקבוצים האחראים שבתנועה הציונית, ובכללם תנועת העבודה הציונית, משני האגפים האלה, גם מהג’סטה המקיאולית מחוסרת־האונים וגם מהלך־רוח של ותורים לגבי דרישות ציוניות יסודיות. אולם כמו בכל מקום ובכל מקרה של תסיסה צבורית חזקה – התבלטו כאן האגפים הקיצוניים ורכזו מסביבם קבוצים הפוסחים על שתי הסעיפים ויחידים שבורי־רצון – במספר העולה בהרבה על מספר חבריהם המאורגנים. ברגע של משבר פנימי קשה הופעה זו אינה מחזקת את הגוף, אלא, להפך, היא מחלישה אותו, כמנה גדולה יותר מדי של חמרי־רעל מעודדים או מרגיעים. איני רוצה לומר, ששני האגפים הקיצוניים האלה שוים בערכם השלילי ובסכנה המדינית הכרוכה בהם; מכיון שהללו אוחזים בשיטה של פרובוקציה כלפי חוץ, כלפי הערבים והאנגלים גם יחד – והללו אינם אלא קבוצת מעוט קטנה המגינה על השקפותיה באמצעי תעמולה ופובליציסטיקה. אולם עם כל זה אין להמנע מהמסקנה, שהשפעת שני האגפים הקיצוניים האלה גם יחד היתה השפעת בהלה, בלבול ושתוק.

סכנת ההשפעות השליליות האלה אינה בעצם בשטח הפעולה הפוליטית עצמה. מצד אחד עלולה התעמולה הרביזיוניסטית לרכז את התנועה מסביב לדרישות שאין בהן ממש, כגון הדרישה לגדודי צבא עברים, ועל ידי כך להסב את תשומת לבה מדרישות שיש בהן גם תועלת חיונית וגם אפשרות מעשית, כגון בצור כוחותינו במשטרה. מצד שני עלולה תעמולת “ברית שלום”, זו שתכניתה המעשית טבועה באידיאלוגיה של ותורים, להמאיס על הישוב גם תכניות רציניות וחשובות מאד. כגון התכוננות למשא ומתן בדבר מוסדות מחוקקים בארץ – דבר הממשמש ובא, אם נרצה או לא בכך. כל הדברים האלה יש בהם משום נזק, אבל אינם מכריעים.

הסכנה המכריעה, הנובעת מתוך התגברות הזרמים האלה בשעה זו, היא בהשפעתם הרוחנית והפסיכולוגית של התנועה. התעמולה הרביזיוניסטית יצרה, ביחוד בחוגי־נוער ידועים, פרזיאולוגיה לאומית בדבר שלטון של כוח, מבלי שתיצור או שתהיה לה יכולת שהיא ליצור את אמצעי השלטון הזה, שרק הם יכולים להפוך פרוגרמה מופשטת למציאות ­ ותהא מציאות זו איזו שתהיה. אין מעניננו כאן לחרוץ משפט על לאומיות של שלטון בכלל. ישנם נגודים חיוניים בחיי העמים שלא נפתרו עד עכשיו, ואולי גם לא יפתרו בעתיד, אלא מתוך התנקשות של כוחות. רצון החיים של העמים לא נכנע עד ימינו – ואולי לא יכנע גם בעתיד – לנוסחאות של מוסר. זוהי אולי טרגדיה. אולם אלה שמעמיסים תכנית מנופחת בת ג’סטות והשליות, שאין ביניהן ובין המציאות ולא כלום, על צוארו של עם המשולל יוצרים אלא קריקטורה איומה. תנועה ונוער, המחונכים ברוחה של זו, סופם להשבר מתוך חורבן האילוזיות והג’סטות הריקות. נצני ההבחנה הממשיים והחיים, שנזרעו לאט לאט על ידי הישוב – וביחוד על ידי אנשי ארץ ישראל העובדת – בקרב הנוער העברי ונקלטו בקושי כל כך רב על הקרקע הצחיחה של החיים העבריים, אלה המלאים פיקציות ורדיפות אחרי פיקציות – הולכים ונרמסים ברגלים. מהדונם הדל והצר של מציאות חיה אנו שבים אל הממלכה רחבת הידים של פרזות ריקות. גם ההשפעה הפסיכולוגית שהשפיעה תעמולת השלום הקיצונית, ביחוד בחוגי אינטליגנציה ידועים, אינה אלא אוירה הרוויה חוסר אמונה בכוחות עצמנו. וזו מסוכנת ביחוד בגלל זה, שבעצם יש בה ותור על רעיון האבטואמנציפציה, ותור הגרוע אולי מותור על הצהרת בלפור. הציונות מיוסדת על רעיון השחרור בכחות עצמנו יותר מאשר על הצהרת בלפור. ולא במקומם כאן הדבורים על תורת אחד־העם. מרכז רוחני ללא יסוד של מאות אלפים או מיליוני אנשים עובדים, אכרים על ידי מחרשתם ופועלים על ידי מכונתם, אינו אף הוא אלא קריקטורה איומה. ויסוד כזה יוצר בארץ בארץ־ישאל רק על־ידי עליה מתמידה, התישבות שטתית, הגנה עצמית וארגון פוליטי. מי שאינו מאמין שיש בכוחות עצמנו ליצור את כל אלה – חדל להאמין בציוניות מאיזה סוג שהוא. תנועה המחונכת ברוח זו של הרגשת חוסר־אונים – סופה להחרב מתוך דכוי רוח ויאוש.

בזמן שאירעו מאורעות א“י והיה צורך לגשת להקמת הסוכנות בתנאים של מצב־מצור; כשהיה צורך לשמור על ההתעוררות העממית לבל תרפה ולהפכה לכוח בונה; כשלא היה כוח אחר מחוץ לתנועה הציונית שיקבל על עצמו את הגשמת התפקידים האלה – היתה תנועה זו, ביודעים או לא ביודעים, משותקת ונתונה בסבך של חלוקי דעות. אילוזיות וג’סטים ריקים מצד אחד, ורוח של דכאון והכנעה מצד שני – עמדו לגזול ממנה את בטחונה בעצמה ואת כוח היצירה שבקרבה. מתסבוכת זו לא נגאלנו עדיין ולא נגאל מידה ע”י וכוחים. אין להתנגד, כמובן, לפעולת הסברה רחבה גם בתוך הישוב וגם בתוך התנועה הציונית, הסברת עובדות העלולה למלאות עכשיו תפקיד חשוב. אולם גם זה לא תגרש את הדבוק ולא תתיר את השתוק. יש רק אמצעי אחד לכך: תכנית עבודה קונסטרוקטיבית מקיפה אשר תבליט בצורה מוחשבית את הפרוגרמה לשנו לתקופת זמן מסוימת – מבחינת עליה, התישבות וכספים; תכנית שמסביבה יוכלו להתרכז הכחות הבריאים שבציניות, ושתהיה חזקה כדי להסב את רוח התנועה משטח של פלפולים טפלים ולכוון אותו לצד פעולה פוריה שיש בה משום ספוק. בינתים עברו שבועות יקרי־ערך, שהם אולי בבחינת אבידה שאינה חוזרת.

ד

עוד בימי צוריך היה ברור, שיצירת תכנית־בנין כזאת לתקופת זמן מסוימת היא בבחינת דרישה הכרחית של השעה. אין מנוף אחר כדי להרים את משא מפעלנו, אין נקודה ארכימדית אחרת שממנה אפשר יהיה להפוך את התהו ובהו למעשה בראשית. אין אמצעי אחר לגבוש התנועה הציונית, להרגעת הנבוכים בקרבנו או בקרב האנגלים, לחזוק הכושלים, להקמת הסוכנות ולהפראת האנרגיה העממית.

ועוד דבר היה ברור וגלוי בימי צוריך, וחבל שהקונגרס לא עסק בדבר זה – תחת לטפל בסעיפים וסעיפי סעיפים של חוקה יבשה שאינה מעלה ואינה מורידה. כוונתי לסכנה שתהא נשקפת למפעלנו אם נרשה שהרוטינה, ירושת־העבר בציוניות, תעשה ליסוד בבנינה החדש של הסוכנות. סכנה זו ותוצאתה ההכרחית: המשך עלוב של פעולת התישבות דלה, מצומצמת וחסרת־שיטה – גדולה היום עוד יותר. גם במובן זה דורש המצב היוצא מן הכלל, שנוצר פתאום, גם אמצעים יוצאים מן הכלל. בימי אספת־היסוד של הסוכנות היתה עוד הערבוביה גדולה מדי, ולא נעשה אפילו נסיון ליצירת תכנית חדשה ומקיפה מבחינת התישבות ופיננסים. עתידו של התקציב נבנה שוב על קרן היסוד, שאמרו לארגנה כמוסד הסוכנות, ולא הספיקו אפילו לברר את הקוים הכלליים בריאורגניזציה זו. חוץ מזה היה מדובר, כידוע, על יסוד מוסד כספי גדול, לפי הצעותיו של הד“ר פרנקל, שיהא עובד שיטה עסקית מסחרית. נניח שעבודת קרן היסוד תגמר השנה בהצלחה, כתקות רבים. ובמקרה כזה נוכל למלאות את התקציב הרגיל, לשלם את החובות – כפי שהוחלט – ולגמור מבחינה חלקית את בסיס המשקים הקיימים. נניח כמו כן שיסוד החברה הפיננסית אף הוא יצא לפועל עוד השנה. והנה אפילו אם זו תתחיל בעבודתה בלי כל דחוי, תהיה השפעתה על המשך פעולת ההתישבות רק השפעת־עקיפין, בלתי ישרה – מפאת אפיה המסחרי־פיננסי. שני הדברים האלה גם יחד, התקציב והמוסד החדש, כמה שהם רצויים לנו בפני עצמם, אינם פותרים את שאלת המצב היוצא מן הכלל. ע”ד הלואה בין־לאומית בערבות הממשלה המנדטורית לצרכי עבודתנו – קשה לדבר כרגע. שוק הכספים הפרטי ודאי שהוא סגור בפנינו לעת עתה, – אם אנשי הסוכנות בניו־יורק ובלונדון לא יתאמצו התאמצות יוצאת מגדל הרגיל, כדי להתגבר על אי־הבטחון ואי־האמון המורגשים היום בחוגי הבנקים לגבי מפעלנו בארץ. ברם אנו עומדים עכשיו לפני תפקיד שאין בשום אופן להשתמט ממנו. הכרח יהיה לנו במשך השנים הקרובות לא רק להוציא אל הפועל את תכנית עבודתנו הרגילה, אלא גם לקיים הגשמתה של תכנית התישבות חדשה, שתגרור אחריה גם עליה חדשה ושיטתית. בהגשמתה של תכנית זו תלוי לא רק עתידה של התנועה, כי אם גם בטחונו של הישוב. הסעיפים העיקריים שבתכנית הם ברורים: בצור אזורי ההתישבות שלנו למחוזות מיוחדים למלוכדים; בסוס רובעינו המודרניים בערים, ביחוד בירושלים בירת הארץ; שמוש תכוף בקרקעות הנמצאות בידי הקה“ק, ביחוד בעמק ובשרון, לצרכי התישבות צפופה; רכישת הקרקעות הנוספות, הדרושות לשם הגשמתה של תכנית ההתישבות; הכשרת קבוצי העולים, הדרושים לשם הגשמת התכנית, והעברתם לארץ. ברור שכל זה דורש גיוסו של תקציב יוצא מן הכלל והתקנת פרוגרמה של עובדה יוצאת מן הכלל ע”י האורגנים המוסמכים בסוכנות. אם חורף זה יחלוף מבלי שנגיע לידי כך, הרי שוב תלך לאבוד שנסה חיונית ומיוחדת במינה – מתוך בלבול־מוח וקוצר־ראות.

הפעולה העמוקה ביותר, שפעלו במאורעות בארץ כלפי פנים, כלולה לדעתי בזה שהללו הבליטו והאירו עוד הפעם בתכלית ההבטלה וההארה את גבולות מפעלנו בזמן הגורם t, גורם הזמן, הממלא תפקיד כה חשוב בנוסחאות הפיזיקלאיות, חשיבותו אינה פחותה בשדה המדיניות. אילו היו מדעי הפוליטיקה מפותחים במדה מספיקה, כדי להרשות לנו לבטא בנוסחה אחת את כל מפעלנו הגדול והמורכב – היינו רואים באות אחת קטנה כמה חשוב הוא גורם הזמן, בחינת ציר שעליו סובב כל החשבון. ואין לנו אלא להסיק את המסקנות בהכרה זו.

ג) הגורם האנגלי

להערכת הגורם הזה מבחינת הגדרת מצבנו הפוליטי בשעה הנוכחית – יש להקידם מלים אחדות. כל תנועה נבנית על האמונה בצדקת דרישותיה, על בטחונה באידיאלים שלה ובמשקל המלא של ההנחות שעליהם מיוסדת תכנית פעולתה. תנועה המאבדת את אמונתה בערכים האלה, מאבדת גם את האפשרות לקיומה ואת הכוח להגשמת שאיפותיה. ואמנם נוח וקל הדבר להכריז ולחזור ולהכריז על צדקת דרישתנו; אולם הערכה פוליטית איננה רשאית להסתפק בזה. הערכת גורמים פוליטיים פרושה: "נסיון להבין גורמי חוץ וכוחות זרים, לראות את דרישותינו לאור הלך־רוחם של אחרים, הלך־רוח המבוסס אף הוא – לדעת האחרים – על צדק ועל יושר ועל הנחות שקולות. ואם תקיפי העולם מבטלים לפעמים הלך־רוח של זולתם ומטביעים את חותם רצונם בכוח – הרי אלה שלא זכו להמנות על בעלי־הכוח מחויבים להבין, קודם כל להבין, את הגורמים הללו.

א

דבר זה שאנו קוראים לו: הגורם האנגלי מבחינת מפעלנו בארץ – הוא תרכובת של כמה וכמה יסודות: הפרלמנט והממשלה הבריטית, דעת הקהל באנגליה, הפקידות האנגלית בארץ והיחסים הפסיכולוגיים והחברותיים בין אנגלים ויהודים בעבודה המשותפת. ננסה לבררם אחד אחד.

מצב עניננו בפרלמנט האנגלי במשך כל השנים היה כזה: בכל אחת משלש המפלגות הגדולות היה קיים קבוץ, מצומצם פחות או יותר, שהגין בכל תוקף על הפוליטיקה הציונית בא“י. בתוך המפלגה השמרנית – מצד אחד של לורד רוברט ססיל, לאמר קבוצת חבר־הלאומים. בתוך המפלגה הליברלית – לויד ג’ורג' וידידיו (באגף הקואליציוני) וסיר הרברט סמואל באגף הרדיקלי של המפלגה; בתוך מפלגת הפועלים – בעיקר קבוץ האנשים הקרובים למנהיגות רובם מיוצאי ה- I.L.P. ' האינטלגנציה הסוציאליסטית שבתוך המחנה. ואף על פי שגם היו בכל אחת מהמפלגות אנשים שהתנגדו לשיטה הציונית – ה”דיי הרדס" בין השמרנים, “הרדיקלים” בין הליברלים ואנשי האגף השמאלי בתנועת הפועלים, מלבד ידידי־ערבים סתם –– היו קבוצי התומכים חשובים למדי מבחינת משקלם הפוליטי, ובשעת הצורך גררו אחריהם את רוב חבריהם, או מנעו לפחות קבלת עמדות מתנגדות לדעתם, – בשעה שהמון החברים לא התיחס לשאלת א“י אלא מתוך שויון נפש. אמנם כדאי לציין שרק לפני שנים אחדות הוגשה בכל זאת לראש המיניסטריון בלדוין בקשה חתומה ע”י יותר ממאה חברים משני הבתים, שאין לו “תקדים”, לאמר שראש הקבינט לא שם לב לגמרי לבקשה שנתמכה ע“י מספר כה גדול של צירים. בית הלורדים עסק פעמים אחדות בשאלת א”י, הוכוחים היו ברובם ברוח של התנגדות לנו, פעם או פעמים נתקבלו גם החלטות ברוח זו, אולם להחלטות האלה לא היה משקל קונסטיטוציוני רציני. לאט לאט הביאו הבירורים הממושכים, הנשנים וחוזרים בעניני א“י והציונות, לידי הרחבת ההבנה ולידי התגבשות יותר מסוימה של קבוצים, תומכים וידידים בתוך בית הנבחרים. התפתחות זו השתקפה בשנים האחרונות ביצירת “חברת המנדט הא”י” וה“ליגה לשם הדומיניון השביעי”. ההתקדמות בכוון זה היתה אמנם אטית למדי, אולם עמדתנו בפרלמנט הלכה והתבצרה.

בדעת הקהל האנגלית, עד כמה שהשתקפה בעתונות, היה מצב הדברים דומה לכך. לפני שנים היה חוג ידוע – העתונות הריאקציונית הצהובה של נורטקליף־רותרמיר וביוורברוק – מתנגד לכל התכנית הא“יית. ואוזן האומה הקשיבה לאלה, ביחוד במידה ובשעה שהראו באצבע על הוצאות הכסף הכרוכות במנדט האי”י למשל בשנות ה- Anti-easte Campaigh המפורסמת, שאז שמשה הציונות אחד הנושאים החשובים בהוכחותיהם של המצמצמים והמקמצים. אחדים מבין העתונים הגדולים, כגון “מנצ’סטר גארדיאן” ו“קרוניקל” של לויד ג’ורג', היו בין התומכים. רוב עתוני אנגליה לא עסקו בשאלת א“י והציוניות אלא בדרך ארעית. דבר זה שא”י היא אחת מארצות המנדטים של חבר הלאומים ולא מנדט בטבורה של אפריקה השחורה כגון טנגנייקה, אלא ארץ שכמעט כל האנושיות קשורה אליה בכל מיני קשרים ואינטרסים – גרם לכך שבמשך כל השנים האלה התנהל הוכוח הפנימי באנגליה מבלי שבאו לידי בטוי בולט האינטרסים המיוחדים הקושרים את האימפריה הבריטית לעמדתה בא“י, לאמר חבורי־אויר להודו והגנה על קוי חבור אלה, גישה לחופי הים התיכון המזרחי ועמדת־מפתח לארם־נהרים. ע”י כך קבלת הצגת הפרובלימה הא“יית בעתונות אנגליה את הצבע הסנטימנטלי ואת הטון האלטרואיסטי, שפירושו כביכול נדיבות־לב וחובות ההיסטוריה כלפי היהודים, – צבע וטון שהם אולי סימפטיים מאד, אולם הם משאירים את המון הקוראים ה”בינונים" במצב של לא קרירא ולא חמימא.

לעומת זאת לא התעלמה, כמובן, הממשלה מהתכניות הממלכתיות שהניעו את בריטניה לקבל את שיטתה בא“י. גם כאן, כמו במקרים אחרים, התאמת קו ההתמדה בפוליטה הבריטית: ממשלה הלכה וממשלה באה; אחת קואליציונית, אחריה שמרנית, אחריה סוציאליסטית, ושוב שמרנית – וכל אחת מהן הכריזה על המשך השיטה שנקבעה במנדט. זו לא הפעם הראשונה, ובדאי גם לא הפעם האחרונה, שיש למצוא סתירה זו, כביכול, בין תכנית הממשלה הקבועה ובין הקהל הרחב שוה־הנפש והפרלמנט המתאפק מלתמוך בתכנית הממשלה תמיכה ברורה ושלמה. כל התרחבותה של האימפריה הבריטית במשך 150 השנים האחרונות התגשמה בעצם באופן כזה, והמקרים ההפוכים הם היוצאים מן הכלל. המון העם ורוב חברי הפרלמנט התיחסו בשויון נפש, ולפעמים באי־רצון, למפעלים אימפריאליים; הממשלה פעלה מה שפעלה וכמה שפעלה מתוך חשבונותיה היא עצמה; תושבי המושבות הביטו על פעולה זו כעל קמצנות וקוצר ראות. וכי לא כך היה המצב בזילנדיה החדשה? נזכור למשל את שנות פעולתו של סיר פרדריק ולד. נזכור את ימי המושל בורקה באוסטרליה. התוצאה דומה היתה בכל המקרים, וגם במקרה א”י בכלל: באין לחץ מצד בית נבחרים ומצד המון העם על הממשלה, – חפשית היתה זו לבחור כאות נפשה את שיטת הפעולה שרצתה להנהיג בארצות הקולוניאליות ואת הטמפו בהוצאתה לפועל.

ב

במשך השנים האלה נפגשו יהודים ואנגלים בא“י בשטח פעולה משותף. לפגישה זו היה תוכן כפול: נפגש האנגלי עם היהודי, ונפגש הפקיד האנגלי עם היהודי תושב החבל המנדטורי. בפגישת היהודי והאנגלי נתגלו, מבחינה פסיכולוגית, קשיים פנימיים גדולים מאד. נדיבות הלב שהראו כמה מידידינו האנגלים, אלה שהתאמצו למצוא קוים דומים בינינו וביניהם ואמרו: שני עמי התנ”ך, שני עמי הבחירה, – נדיבות זו אינה מספיקה. אפילו ההכללה הידידותית שנסח וג’בוד, באמרו כי בבנין א“י הוטל התפקיד המשותף על “שני הגזעים הנודדים הגדולים”, – היא רק מימרא יפה. יש הפרש בין נדידה לנדידה, ותוצאותיה הנפשיות הן שונות בשני המקרים הנתונים. האנגלי הוא בעל מסורת פוליטית ואדמיניסטרטיבית של מאות בשנים, הוא הולך לאטו, שואף לפשרות בדרך להשגת מטרותיו הפוליטיות, צופה למרחקים ושומר על שווי־המשקל הפנימי; היהודי אין לו כל מסורה פוליטית ואדמיניסטרטיבית, הוא נאלץ – גם מפאת מצב העם בארצות הגולה וגם מפאת ההתפתחות בארץ – להזדרז, לדחוף כל פעולה עד לקצה יכלתו ולמעלה מזה, מבלי שתהיה לו אפשרות לחשב את כל התוצאות הכרוכות בכך. התוצאה היא כדברי סיימס, שאמר פעם לשליחי הצבור היהודי: “אתם היהודים רוצים להסיע רכבות משני קצות הפסים, כדי להגיע אל מחוז חפצכם בזמן הקצר ביותר, ואנחנו האנגלים יודעים שבאופן כזה אין להגיע בכלל אל המטרה, שכן שתי הרכבות יתפוצצו באמצע הדרך”. והנה קו אחר, שלא בבחינת משל. בימים האלה קראתי בספר אנגלי, שאין לו כל שייכות לשאלת היהודים וא”י וששמו “תולדות המפלגה הליברלית באנגליה” (מחברו הוא המילטון פייף, עורך ה“דיילי הרולד” לשעבר), את הדברים הבאים: “מסיבה זו היה ברייט בלתי מוכשר להיות מנהיגה של תנועה גדולה וחדשה בפוליטיקה האנגלית. האנגלים מעריצים מתינות יותר מכל סגולה אחרת. אין הם מבינים מה טיבה של מסירות נפש בלתי מוגבלת לענין אחד, לאידיאל או לאישיות, מסירות נפש החזקה עד כדי הבלגה על החשש להיות מגוחך. מבחינת לאום אין לאנגלים אילוזיות, התלהבות אינה כובשת אותם בסערה – היא מטילה עליהם שממון – כשהם רואים איש מתרגש והולך, הם מושכים בכתפיהם ומסתלקים. אלה המעמידים פנים לעומתם כאילו הם עולים עליהם בציניזם – ישפיעו עליהם בנקל השפעה גדולה – דוגמא לכך הוא ד’יזראלי. דוגמא שניה: ארטור בלפור. אלה המראים רצינות עצומה לגבי איזה דבר – מעוררים בהם חשד. הם מתחילים מיד לפקפק אם יש בטחון במשא ומתן עם בני אדם מסוג זה. כי גם בין האנגלים יש טפוס הרחוק מטפוס זה כרחוק מזרח ממערב–זהו דבר המובן מאליו; סיר ויליאר ודרבורן ומיס אני ביזנט, ההגמון סלוין ומר וילברפורס, וגם גרימשו המנוח, – כל אלה בודאי אינם מתאימים לתאור. אבל אין כל ספק שיש בתאור זה מן האמת, לגבי טפוס שאפשר לקרוא לו בשם “האנגלי הבינוני”. וקל מאד לשער, לאור ההערות האלו, מה גורל הפגישה שנפגש האנגלי עם אלפי היהודים בא”י, – האידיאליסטים, הקנאים, היחפים והדלים, אלה שחנוכם השריש בהם שנאה לפשרנות בפועלה הפוליטי ואשר למשמע המלה ציניזם תאחז אותם חרדה.

ברם אילו נפגשו האנגלים והיהודי כשנים שוים בזכויות, כשני ג’נטלמנים שיש להם עסק משותף – אפשר היה בכל זאת לקוות כי יתגלו קוי הקרבה וההערצה ההדדית, והשנים יודו לפחות איש בערכו של חברו; אולם הללו נפגשים כמושל ונתין, כפקיד וכתושב של ארץ קולוניאלית. בשטח זה לא היתה מלכתחילה תקוה רבה להצלחה. בין הפקידים, שאנגליה שלחה לא"י, היה גם מעוט קטן של אנשים אצילי־לב ובעלי תרבות, אנשים שהבינו לנפש היהודי ותפסו את רעיון השחרור הטבוע בבנין הבית הלאומי. אמנם גם הפקידים המתנגדים לציוניות וליהודים מתוך הכרה פוליטית היו אף הם רק מעוט קטן בקרב חברת הפקידים. אולם הרוב היה מסוכן ביותר. רובם של הפקידים היה מורכב מאותם “הבריטים הבינונים” שתוארו בספרו של פייף. מצד אחד הפקיד הקולוניאלי, בעל הנסיון בעניני “נייטיבס”, וביחוד “נייטיבס” דוברי ערבית, האוהב במדה ידועה את המזרח הרומנטי ואת דרכו לעצלנות ולשלוה מרושלת, – והאוהב עוד יותר את הרוטינה האדמיניסטרטיבית, זו הפשוטה והחלקה, שאינה מטריחה ומטרידה ואינה דורשת התאמצות מיוחדת לא במחשבה ולא במעשה; ומהצד השני – ישוב עברי חדל מרגוע, טבוע בחותם־חולין של מפעל בנין מודרני, שכולו בטון וברזל וחשמל, השקאה ונצול החמרים הכימיים בים־המלח השקוע בתרדמה מיום סדום ועמורה; ישוב הרוצה להפוך שיטת מסים ומכס ואופני הנהלה מקובלים, ישוב הפכפך ומבולבל ברבוי החזיונות בקרבו, בפועלים־סטודנטים לשעבר – המדברים בשבעים לשון ואין להם נסיון בעבודה המקצועית, בשאלת רמת חיים גבוהה בתוך שפלת תנאי קיומו של ההמון הערבי וכל הכרוך בזה, בלחץ מתמיד למהירות, להתאמצות גם במחשבה וגם במעשה. פגישה קשה.

במשך עשר השנים, ימי ההנהלה הבריטית בארץ, לא חלה שום התקדמות מבחינה זו, ולהיפך – נראית היתה ירידה מתמידה. הסבך הלך וגדל במידה שבלטה הנטיה מצד הממשלה האנגלית להרחיב את סמכותו של “האיש על המקום” (The man on the spot) ולתת לו חופש יותר ויותר בהכרעת ענינים חיוניים. לאנגליה ישנן כשבעים מושבות־כתר, ואין היא יכולה להתערב בכל פרט ופרט. מחובתו של “האיש על המקום” לסדר את הענינים במקום – עד שיקרו מקרי התפרצות, מהומות, מלחמה, מרד, ויחייבו חקירה־ודרישה מיוחדת והתערבות מלמעלה. ו“האיש על המקום” הלך בדרך של הודיה רשמית בנוסחאות הרשמיות ונצטרף לרוטינה יום־יומית זו, שבטלה מאליה כל תכנית קונסטרוקטיבית לגבי בנין הבית הלאומי בא“י. ובמשך השנים הלכה והשתררה בקרב הישוב העברי הרגשה קשה ומרה בדבר אכזבה, עזובה ורמיה. מה תועלת לנו אם נחשוב כי הישוב בעל הטמפרמנט היהודי הגדיש את הסאה במקרים רבים, לא דייק בעובדות והגזים לחובה. אין זה משנה כלום מבחינת הקו היסודי. הרי אין לשכוח, שהישוב הזה נוטה בדרך כלל להתלהבות ולמסירות־נפש, ומסוגל להפריז גם לזכות, להתלהב ולהכיר תודה. והרי בהחלט אין זו אמת, כי מבחינת יחסם של היהודים מפעל האנגלים הוא “תפקיד שאין הכרת־תודה בצדו”, כדברי סידני וב. התפתח וקיים – גם בקרב הישוב וגם בקרב היהדות בעולם – יחס של הוקרה לתרבות ולמדינה האנגלית, יחס של אהבה לדגל הבריטי שלא היה במציאות לפני חמש עשרה שנה. אולם במשך הזמן נפגמו כל הרגשות האלה. אנשים למדו לדעת שיש מידת צדק לגבי ג’נטלמן ומידה אחרת לגבי אלה שאינם כמוהו; קיום הבטחות לגבי ג’נטלמן ואיפה אחרת לגבי אחרים; למדו שיש משא פנים במשפט. ההנחות היקרות של “Pax Britannica” בדבר יושר וצדק בהנהלת הענינים – התערערו. למדו שאפשר להודות בשפתים ולעשות את ההודאה פלסתר במעשה יום־יום. הסבך גדל, הזרות לא פחתה. יחסי הבטול, חוסר ההבנה והאיבה הכמוסה מצד אחד, ויחסי האכזבה, חוסר האמון והמרירות מצד השני – גברו. גם אלה בין היהודים שידעו להוקיר ביותר את ערך המנדט האנגלי בא”י, – לא יכלו עוד להתעלם מעובדות, עובדות יום יום ושעה שעה. התפתחות זו עכבה את התקדמותנו ואת התבצרותונו האטית בפרמלמנט ובדעת הקהל באנגליה. במצב דברים כזה קרו המאורעות.

ג

משאירעו המאורעות – היתה פעולת הממשלה המרכזית מהירה ותקיפה. בליל ששי הגיעו ללונדון הידיעות הראשונות בדבר המהומות בירושלים, וביום שבת בצהרים נשלחו אניות המלחמה ופלוגות הצבא ממלטה וממצרים. מבחינת קנה־המידה של האימפריה הבריטית – זוהי פעולה מהירה ונמרצת. לא לחנם לעגו למחרת היום העתונים השמרנים לממשלת הפועלים באמרם, שרק ממשלה סוציאליסטית מרשה לעצמה לפעול פעולה צבאית במהירות כזו, לכל ממשלה אחרת היה זה נחשב כעוון אימפריאליסטי. ועתון הקומוניסטים יצא במאמר בעל כותרת שמנה: “הצבא האכספדיציוני הראשון של ה' מקדונלד”. פעולה זו נעשתה ברגע קשה ביותר לממשלת הפועלים: 1) כוחה של ממשלת הפועלים עומד עכשיו על פעולתה בעניני חוץ, כיון שברצונה לקנות ע“י כך את לב ההמונים הרחבים של העם, כדי להבטיח לעצמה חופש פעולה בעניני פנים הקשים. כל הסתבכות בעניני חוץ גורעת איפוא מכוחה; 2) רק שבועות אחדים לפני המהומות בא”י נעשו השנויים הפוליטיים החשובים במצרים אף על פי שהיה ידוע לבקיאים שפטוריו של לורד לויד לא היו בעצם אלא ירושת ימי סיר אוסטן צ’מברליין, אי אפשר היה בכל זאת למנוע שחוגים רחבים יזקפו את הדבר על חשבון מקדולנד, ויראו במאורעות א“י תוצאת “העמדה החלשה” של הממשלה במצרים ואזהרה וסכנה לתוצאות כאלה גם בחבלים אחרים של האימפריה; 3) עצם פרוץ המהומות קרה בימי ועידת האג. כל הפרסטיג’ה והעליה במשקלה הפוליטי של הממשלה, שהיתה קשורה בעמדת המשלחת הבריטית בהאג, הועמדה בצל ע”י מאורעות א“י, שקבלו צורה בין־לאומית מרעישה בדעת הקהל של אירופה ואמריקה. הרבה ממשקל הנצחון האנגלי הלך לאבוד ברגע ההוא ע”י ידיעות־הזועה שהגיעו מ“הארץ הקדושה”; 4) המהומות קרו ערב התאסף מועצת חבר הלאומים בג’ניבה ונסיעתו של מקדונלד לארצות הברית, שתי הזדמנויות עיקריות שממשלת הפועלים רצתה להשתמש בהן כדי להגשים תכנית מקיפה לשלום, המעטת הזיון הימי והחרמת המלחמה. ברגע כזה היתה פעולה צבאית, המלווה בוכוחים על הוצאות צבאיות וכדומה, קשה ביותר. ברגע כזה היתה גם ירידת הפרסטיג’ה הבריטית בארצות הברית, שמועה על התערבות אמריקה ועל שליחת אניות מלחמה להגנת נתיניה בא“י וכו' – מכה גדולה שבעתים. ואף־על־פי־כן היתה פעולת הממשלה לדכוי המהומות ולהשבת הסדרים מהירה ותקיפה. חטא של סלוף עובדות חטאו האנשים – וכאלה נמצאו בשדרות הציונים – שראו להם שעת כושר להאשים את ממשלת הפועלים ביחס רופף ובאדישות בענין זה. וקל מאד לצ’רצ’יל, בעל הספר הלבן, העומד באופוזיציה, להעמיד פנים כאילו ממשלה קונסרבטיבית היתה מחוללת נפלאות במקרה כזה. הרי כל ההנהלה הא”יית היא בעצם ירושת התקופה השמרנית.

מבחינת פועלה זו היה לממשלה הבטחון כי תוכל להשען על דעת הקהל הרחב, זה אשר בלי הבדל מפלגות והבדל השקפות בדבר עצם הפרובלימה הא“ייית – לא רצה להשלים עם המשך של פרעות ובלבולים בחבל הנמצא ברשותה של האדמיניסטרציה בריטית. הצבור האנגלי כאילו הרגיש, כי דבר זה עלול להתקבל כדוגמא לתוצאות חמורות יותר בארצות אחרות. מתוך כך היה גם מובן מאליו שהממשלה תחזור בהזדמנות הראשונה על נוסחאות־הקסם של הפוליטיקה הקבועה בעבר בנוגע לא”י, לאמר – שמירה על הצהרת בלפור והמנדט. אפילו כתבים בעתונות הריאקציונית הקיצונית, ביחוד פקידים קולוניאליים לשעבר, הסכימו לכך שיש צורך בחזרות אלה, כדי שלא יוצר הרושם – במוחו של מי־שהוא ובאיזה מקום שהוא – שממשלת בריטניה תרתע אחור בפני איומי אלמות של אנשי המזרח ותשנה את הקו הפוליטי שלה תחת לחץ מאורעות כאלה. בזה לא היה כל ספק, ולא היה כדאי לבזבז על כך אפילו רגע של פעולה או צנטיגרם אחד של כוח. אילו היתה אפילו במשרד המושבות מחשבה מוחלטת לשנוי התכנית, לא היתה החלטה זו באה לידי בטוי כל שהוא בהכרזות הממשלה בשעה זו.

עד כאן הלכה הממשלה בבטחון – וכאן עמדה. נתגלתה תיכף ומיד הנטיה לזהירות, לצעדים אטיים, להשתמטות מקבלת התחיבויות מסוימות,–זהירות מתוך עמדת הממשלה בכלל וזהירות כפולה מתוך עמדת ממשלת הפועלים.

אין צורך להרחיב דבורים על ההגבה החזקה של דעת הקהל האנגלית בימים הראשונים למהומות בא"י. הידיעות שבאו מהארץ בדבר פרעות נוראות, טבח בתלמידי ישיבה ושחיטת זקנים וילדים – כל אלה תחת הדגל הבריטי – עשו רושם עצום ומדהים. בן־רגע נעשה ברור, כי כתם נורא הוטל על שמה של האדמיניסטרציה הבריטית בארץ. הדרישה לחקירה ולהענשת האשמים משותפת היתה לאנגליה כולה. אולם מתוך כל זה לא בצבצה סימפטיה לצדנו ולצד מפעלנו; אולי להיפך. מתוך כל זה נוצר יחס של איבה וטינה. אולי מפני שבכלל קשה ליהודים ולמפעלם למצוא בשעת חירום חיבה בלב מי־שהוא. ואולי גם מסיבה אחרת. בשעת מלחמת האירים אמר גלדסטון פעם בכעס על חברו במיניסטריון, הרקורט: “הוא שונה את האירים ואת תנועתם מתוך שנאה שבריטי מסוגל להרגישה ביחס לאלה שהוא עשה להם עול”.

ואין גם צורך לחזור על מה שידוע לנו, לאמר כי דוקא במשך הימים האלה בלט שוב הדבר בבהירות נוראה – כמה מעטות הן הידיעות הנפוצות בקרב העם האנגלי בדבר מפעלנו בארץ. הכותל המערבי עמד במרכז כל הענינים, ובכל הדברים שנאמרו בנידון זה באנגליה היה מה־שהוא מרעיונו של אותו המזכיר לעניני חוץ הבריטי שאמר בשעת מלחמת קרים, כי דבר מזעזע הוא לדעתו, ואין להעלותו כלל על הדמיון, שאנגליה תכנס למלחמה “מפני ששני קבוצי פראים (הרוסים והתורכים) רבים על נוסחאות”. הדברים שנשמעו על מפעל הבנין שלנו, ועל הצלחתנו הישובית והכלכלית, היו ספורים ויקרי מציאות, כאילו לא היתה קיימת באנגליה שום פעולת הסברה מצדנו. אולם כל זה אירע בימים ראשונים של התרגשות עצומה. אבד שווי המשקל אפילו בין האנגלים, ונחשול ההתרגשות עמד להציף לגמרי את התבונה ואת שקול הדעת. אולם במשך החדשים, כשהדעות התקררו במקצת, הלכו ובלטו יסודות אחרים, אלה שהם היסודות האוביקטיביים להגדרת מצבנו הפוליטי באנגליה.

היסוד הראשון בין אלה הוא העובדה, שהאימפריה הבריטית היא כיום המעצמה האישלמית הגדולה ביותר בעולם. היחסים לגבי ארצות האישלם מהוים איפוא אחת הפרובלימות האימפריאליסטיות היסודיות. יחסים אלה נוגעים היום לחלקים של הודו, לאפגניסטן, בלודישסטן, פרס, ארם נהרים, ערב, מצרים והסודן, – מחוץ לא“י. מספר המושלמים החיים תחת שרביט בריטניה מגיע עד ל־110 מילילון. מאלה יותר מ־60 מיליון בהודו. קוי החבור להודו עוברים את ארצות האישלם, דרך חצי אי ערב ובמרחק לא גדול מהמקומות הקדושים. עוד בשנת 1918 נשמעה מחאה מצד הליגה של המושלמים בהודו נגד כבושה של ירושלים ע”י צבא בריטי, ודרישה למסרה לידי שלטון מושלמי. בקרב עולם האישלם קיימים כרגע, לפי חשבונו של דה־מנז’ון, יותר מאלף עתונים לתעמולה דתית. כל זמן שאופיו של הנגוד היהודי־ערבי בא"י הוא מקומי, כלכלי ופוליטי גרידא, אין הסכנה גדולה. ברגע שמתגלים בו גם מוטיבים דתיים, כמו במקרה הכותל, הוא נעשה לשאלה פוליטית ממדרגה ראשונה לגבי האימפריה הבריטית. ובו ברגע שמה אנגליה בכף המאזנים את כל משקלו של הגורם הזה.

היסוד השני הוא העובדה, שאדישות העם לגבי מפעלים אימפריאליים התגברה ביחוד באנגליה שלאחרי המלחמה. אם הלך־רוח כזה בולט היה כבר בימי השלוה של ויקטוריה המלכה, וגם אז התרצה העם הבריטי לקבל מתת פנינים חדשות לכתר מלכותו רק כשהגישו אותן על מגש של זהב, – הרי היום אדישות זו התגברה פי כמה. אנגליה נשאה בעול הוצאות המלחמה בהתאמצות רבה מתוך הכנסות מסיה, מבלי להשתמש באמצעי הקל של הלואות פנימיות וחיצוניות, ומעמסת המסים רובצת עד היום בכל כובד המשקל על המון האזרחים. אנגליה עומדת בפני פרובלימות כלכליות מסובכות ומטרידות, מיליון ורבע מחוסרי עבודה במשך שנים, מחוזות שלמים של מכרות פחמים במצב של שתוק ורעב, – מבלי שהמון העם ירגיש כי ארצות הדומיניון מוכנות להתאמץ התאמצות מיוחדת של עזרה ע“י פתיחת השערים למהגרים וע”י פתוח תכניות להתישבות רחבה, וכדומה. דוקא ההמון העובד, מעמד הפועלים או הפקידים במשרדים, נוטה עכשיו פחות מאשר בעבר להסיח את דעתו משאלות היום המדאיגות ולחלום על כבושי ארצות חדשות, הכרוכים בהוצאות כספים. וכאן שוב מקום להדגיש, שהספרות הפוליטית האנגלית מטפלת רק במידה קלושה מאד באינטרסים הממשיים המקשרים את האימפריה לא“י, ויוצא שכל מה שנעשה נעשה רק למען היהודים. ולורד רותרמיר, דוגמת אחיו המנוח, הוא מבין גדול בנשמת העם, והוא פותח את דרשת־השועל שלו נגד המנדט הא”י בסעיף המצרף את החשבונות של ארם נהרים וא“י גם יחד – ומוכיח כי “במשך 10 השנים האחרונות נתנה אנגליה המדולדלת והמתאבקת מתנה של 100 לירות לכל גבר, לכל אשה וילד בא”י ובארם נהרים. על מה ולמה? אף פעם לא הרוחנו שם פרוטה, וגם לא נרויח לעולם. מי משלם את אניות המלחמה, את האוירונים ואת כל כבודת המלחמה הזאת?”

והנה גורם שלישי: תכניותיה המיוחדות של ממשלת הפועלים בעניני חוץ ובעניני המושבות. תכניות אלה באו כבר לידי בטוי בתזכיר שהגישה מפלגת העבודה לקונגרס האחרון של האינטרנציונל הסוציאליסטי, בשעה שזו לא היתה עדיין מפלגת הממשלה. הקו הראשון בתכניות אלו אומר: הפחתת הזיון ושמוש בכוח האגרוף, ותחת אלה – חוזים והסכמים. הקו השני: המכסימום האפשרי של הנהלה עצמית לכל החבלים הנמצאים תחת שלטונה של אנגליה. כשחזרה מפלגת העבודה לשלטון – נסתה באמת ללכת בדרך הגשמתה של תכנית זו. הממשלה שמה קץ לתקופת הדיקטטורה במצרים. היא עומדת לסדר את יחסי אנגליה לארץ זו על יסוד של חוזה בן־לאומי. הממשלה החליטה לשכלל את עצמאותה של ארם־נהרים ע“י הכנסתה כמדינה־חברה לחבר הלאומים; הממשלה העיזה להודיע, עוד לפני שהועדה הנקראת על שם סיר ג’ון סימון מסרה את הדו”ח שלה, כי הודו תקבל זכויות של דומיניון. הממשלה מטפלת בראש וראשונה בפרוק הנשק ובצמצום הזיון הימי. והיא הפסיקה את בצור הבסיס הימי בסינגפור, בלב האימפריה, – דבר העלול לגרום לה קושיים בלתי משוערים ביחסיה לגבי ארצות־הדומניון באוקינוס השקט. היא פנתה את חבל הריינוס. היא מנסה להשיב את יחסי רוסיה ואנגליה לבסיס דיפלומטי ונורמלי. בתוך כל התכנית הזאת נראית פוליטיקה של “יד חזקה” בא"י, שיטת שלטון ללא שתוף התושבים ובהנהלת עניניהם ודכוי כל מיני תנועות ותנודות בקרב התושבים – כשבירת קו בולטת ומתנגדת למציאות.

ד

והאדמיניסטרציה הבריטית בא“י במשך החדשים האלה? זהו אחד הפרקים הקשים והמרים ביותר בכל מה שקרה לנו. אמנם גם כאן ההכללה הפזיזה היא בבחינת קללה. אנחנו מדברים על “האדמיניסטרציה” בהא הידיעה, כאילו היא באמת מעור אחד. תוצאת הדבר – רושם של אי־הכרה והגזמה, של חוסר הערכה וטינה עוורת, ובדרך זו אנו משניאים את עצמנו גם על אותה סיעה המצומצמת בפקידות האי”יית שעמדה לצדנו והיא נוטה גם עכשיו לתמוך בדרישותינו הצודקות. אין צורך בפרוט שמות, אבל הן היו גם מושלים ומפקדי משטרה ופקידים ממדרגה שלישית ורביעית, שעשו לפחות את חובתם בנאמנות, השתתפו באופן פעיל בהגנה במקומות מסוכנים והשתדלו לפעול בהתאם למנדט ולשבועתם.

אולם כל זה אינו משנה את העובדה, שדוקא בימי המשבר הקשה נתגלתה תמונה ממשלת א"י, על ראשיה וסגניה ומנהליה ועל כמה וכמה אנשים העובדים בפקודת אלה – והתמונה היא באמת מחרידה. ראינו תערובת איומה של בהלה וחוסר אחריות, רצון רע ועוות דין, אי־כשרות ורשלנות, חולשה והשתמטות – תערובת שלעולם לא הייתי מאמין באפשרות קיומה תחת הדגל הבריטי, אלמלא הנסיון המר של החדשים האלה.

אין לנו היום צורך להסמך על רשמים והרגשות בלבד. החומר שהתברר במשך החקירה בועדה – מספיק בהחלט, מעשה שני המנשרים של הנציב מספיק, מעשה שופר ביום הכפורים מספיק – ואיש לא יחשוד בנו כי דוקא השופר העלוב הזה הוא בשבילנו יותר מאשר סמל מצב בכללו. כאן התגלה פרצופו של חלק חשוב בפקידות הא“יית בכל הבהירות. מצד אחד חוסר כל רצון ברור: פעם מגייסים שוטרים מיוחדים מבין היהודים נתיני־אנגליה, ופעם מפרקים את הנשק מאלה ומשפילים את כבודם בפרהסיה, מצד אחד מפרסמים תקונים לחוק הפלילי (תקונים שהם כשלעצמם תקונים רעים ומסוכנים) – מתוך כונה, כביכול, להלחם בהסתה פוליטית וקריאה למרד; מצד שני מתאספות למחרת היום, ומאז ואילך בכל יום שני וחמשי, אספות ערביות הקוראות למרד, לאי־תשלום מסים, להחרמת היהודים ולעוד כמה דברים – והממשלה אינה נוקפת באצבע כדי להשתמש בחוק שהיא בעצמה התקינה בשעת חירום. ועל כל אלה משא פנים במשפט. וכי לא למדנו שלגבי שופטים מיופי־כוח ע”י ממשלתנו דינו של האיש הנתקף והמנסה להגן על עצמו כדין האיש הקם בכוונה תחילה להסית, להחריב, להרוג ולבוז? כאן שני תימנים שעמדו על גבולות רחובות, על משמר המושבה, והם נדונים לשנת מאסר כל אחד – וכאן השיך המסית לטבח בחברון הנדון לעונש דומה לזה; כאן – קביעת האחריות למאורעות במנשר הנציב, וכאן – ההכרה הרשמית בועד הפועל הערבי, שהרברט סמואל ופלומר פסלו את סמכותו, כבא־כוח חוקי של התושבים הערבים בארץ. וחוץ מזה חנופה לרוב, התקיף כביכול, והתאכזרות כלפי המיעוט. כאן יחסו של לוק אל המופתי בעדותו וההכנעה בפני איומיו, וכאן – הלחץ על היהודים גם לפני שנה וגם השנה להסתלק ממנהגיהם הדתיים ביום החג הקדוש להם ביותר.

ואחרון אחרון: יחסם של אנשי הפקידות כלפי “בעלי־בריתם” היהודים. סיר טומס מונרו, אחד האדמיניסטרטורים הבריטיים הגדולים, כתב בשנת 1818 במכתב ללורד הסטינגס: “כובשים זרים נהגו בילידי הארץ מעשי אלמות, לפעמם גם מעשי אכזריות רבה, אבל אף אחד מכמו אלה התנהג אתם בבוז כמונו…. אין דבר העלול ביתר ודאות להשפיל את אפים של בני העם הנתון תחת שלטוננו – מאשר ההודיה מצדנו בחוסר האמון בהם…” רק לפני ימים אחדים, ביום שביתת הנשק, נאם הנציב לפני השוטרים המיוחדים, הביע להם את תודתו וציין, שמאז ומעולם היתה זו אחת הסגולות של הגזע הבריטי לעמוד לשרות הכלל בימים של משבר קשה. האפשר להעלות דבר זה על הדמיון? מצד אחד מפרקים את הנשק מאלה המוכנים והמסוגלים להגן על עצמם, ומצד שני מעמידים פנים כאלו היה כאן עסק עם גזעים שפלי־ערך, שאינם מוכשרים אפילו לעמוד על נפשם.

ה

אך שביל האמת הוא צר ברגע זה. והמסקנה מכל הדברים האלה תוכל להיות רק אחת: אף על פי כן. על אף כל הסבך הקיים ביחסים, על אף כל הקשיים בהבנה ההדדית, על אף כל האכזבה והמרירות, על אף הפרובלימות האוביקטיביות העומדות כמעצור בדרכנו – אין היום תפקיד תכוף וחשוב יותר לפוליטיקה הציונית מבצור הברית האנגלית שלנו. דוקא מפני כך שבין שלשת הגורמים הגורם האנגלי הוא המורכב והמסובך ביותר, מבחינת רצונו ומגמותיו הנסתרות, תכנית פעולתו ואופני הוצאתה אל הפועל – אין לפנינו תפקיד תכוף יותר מאשר לברר ולקרב ולישר את העקוב, לתקן שגיאות וגם להבליג – להבליג על דברים רבים, הנראים כחשובים מאד והם בכל זאת רק דברים של מה בכך לגבי העיקר.

העיקר הוא תכנית פעולה משותפת להבא. ואין להסתפק בשום אופן בהצהרות לויאליות והבעת אמון, וגם אין לציין סתם את העובדה שגם בשטח זה של פעולתנו הפוליטית היתה בעבר הזנחה רבה. כל זה בודאי נכון. אף על פי שמרכזנו הפוליטי נמצא בלונדון זה כעשר שנים – לא נעשתה עדיין באנגליה אותה פעולת ההסברה הנמרצת, הנחוצה לנו כדי להסיר מעל הדרך טעויות ואמונות־הבל, ודעות קדומות רבות ולעורר בלב הצבור חבה לתנועתנו ומפעלנו בארץ. פעולה כזו ודאי שהיא הכרחית כיום. אולם לשם הצלחתה דרוש לנו לקבוע נקודות מרכזיות אחדות, כתוצאה מנתוח המצב.

הנקודה המרכזית הראשונה היא שאלת המשטר הפוליטי בארץ. שאלה זו עמדה על הפרק גם לפני המאורעות. אנו יודעים כיום בברור שבמשך הקיץ התנהל בענין זה מו"מ בין הנציב העליון בהיותו בלונדון ובין הממשלה. ימי הדמים הפסיקו את התפתחות הדברים. ארץ של שפיכות דמים ופרעות אינה קרקע שצומחת עליה תכניות לקונסטיטוציה. וצדקה החלטתו של הועד הלאומי בישיבתו האחרונה, שאין לחשוב על שום תכנית שתהא נראית כמתן פרס לפורעים וכהודיה במעשי אלמות כאמצעי פעולה פוליטית. אבל עצם השאלה בתקפה עומדת. אפילו לגבי האופטימיסטים הגדולים ביותר צפויה לנו תקופת מעבר, לאמר עד שיוצר שווי משקל קבוע בין הכוחות בארץ. והנה שאלה המעסיקה בהכרח את המוחות הפוליטיים באנגליה: מה יהיה המשטר הפוליטי בארץ במשך תקופת המעבר הזאת? אין להשתמט משאלה חמורה זו. הערבים תובעים תביעה ברורה ומפורשת בנידון זה: שלטון עצמי מלא. האנגלים נסו לפני שנים אחדות לנסח את הצעותיהם הם לתכנית מעבר. ואלם מה בפי היהודים? אם אנו שוללים הצעותיהם של אחרים – עלינו לתת את תשובתנו ואת הצענתו אנו, לעבד ולבסס אותה. בלעדי זה איני יכול לתאר לעצמי את עתיד עבודתנו הפוליטית באנגליה.

הנקודה המרכזית השניה היא שאלת התכנית להגשמת מפעלנו. שכן נשאלת השאלה: כמה זמן תמשך תקופת המעבר, היש לה גבולות בזמן בכלל או שתלך ותיטשטש בעתיד מעורפל? טיבה של תקופה מעבר זו גורם שיחסי הכוחות הקיימים כיום בארץ לא יגיעו לידי שווי משקל קבוע. הישוב העברי הוא כבר עכשיו חזק, מכדי להרתע אחור מפני איומי־כפיה או אפילו להדחק על ידי כך לתוך קרן זוית ולעמדה פסיבית. אולם אינו חזק כדי הבטיח בכוח עצמו את השקט בארץ ולהוכיח בעליל כי הבית הלאומי הבנוי פרושו בטחון, חרות ותרבות לכל הארץ. הערבים מרגישים את עצמם חזקים מכדי שבת בחבוק ידים, ומתוך כך הם רודפים אחרי אילוזיות של התקפה. המצב הזה הוא השורש האמתי להפרעות השקט החוזרות לתקופות בארץ. ונשאלת בצדק השאלה: כמה זמן תמשך תקופת מעבר זו? כמה זמן ימשך הלחץ הפוליטי על הממשלה האחראית להנהלת הארץ? זוהי השאלה השניה המטרידה בהכרח את המוחות הפוליטיים באנגליה, ואין להמנע ממנה. יש רושם לפעמים, כי בשעת הצהרת בלפור היה לאנגלים מושג מוגזם בדבר כוחה הממשי של הציוניות, בדבר אמצעיה הכספיים והמהירות שבה תוכל להגשים את תכניותיה. מן ההכרח שאנו נברר לפחות היום, אחרי יסוד הסוכנות היהודית המורחבת, ובאופן ממשי ומדויק עד כמה שאפשר, את תכניתנו לבנין הבית הלאומי.

הנקודה השלישית והמסובכת ביותר היא שאלת יחסינו העתידים כלפי אנשי האדמיניסטרציה המקומית. קשה מאד להאמין כי אנשים שהספיקו כבר להתרגל ליחסים ידועים ולרוטינה קבועה, כלומר רוב האדונים אשר העידו לפני ועדת החקירה, אנשים כמו ליס מזנזיבאר או לוק או הרון, ישתנו מחר – אפילו לפי צו מפורש מצד הממשלה המרכזית. קשה להאמין שאחרי כל מה שעבר עלינו ועליהם במשך החדשים האלה – נוכל להפגש אתם יחד בעסקים יום־יומיים אגב מינימום של אמון הדדי ושתהיה ברכה בפגישה כזו. ומצד שני קשה להאמין שממשלה מרכזית – איזו שהיא – תסכים לחלופי־גברי המוניים בפקידות, החל במזכיר וגמור באיזה פקיד ממדרגה שלישית במחלקת הבריאות. קשה אפילו להאמין שמשרד המושבות, אילו רצה בכך, היה מוצא כיום מספר מספיק של פקידים בעלי השכלה פוליטית וצבורית מתאימה, שידעו את דרכם ולא יסורו ממנה בסבך המציאות המדינית הא“יית, ושיעריכו את המנדט הא”י לא הערכה פורמלית בלבד כי אם הערכה פוליטית רחבה ומבוגרת. אין אנשים רבים כסמואל, דידס או קלייטון ברשותו של משרד המושבות. כיצד נתיר איפוא את הקשר הגרדי הזה? כל זמן שלא יוקם בארץ מוסד חוקי, שהפקידות תהא כפופה לפקוחו ותהא נאלצת להטות אוזן קשבת לבקרתו – לא ימצא אולי הפתרון. כל זמן ששלטון הפקידות יהיה מוחלט ובלתי מוגבל, תרצה זו תמיד ללכת בקו של ההתנגדות הקטנה ביותר.

לבסוף: אולי החשבון הוא פשוט יותר. חוסין, מלך חג’ז בעל־בריתם של האנגלים, מקבל ההצהרות והתקציבים, התארים והכבודים – לאחר שהתברר שהוא הסוס המפגר בהתחרות, הציעו לו אנית־מלחמה בריטית “בכל הנוחויות” וזו העבירה אותו לאי קפריסין, למקום מנוחה ונחלה. אי־אפשר להעביר מאה ושבעים אלף יהודים לקפריסין, אך אילו היינו שלוש מאות אלף היה צורך להביא בחשבון את דרישתינו. ביום שנהיה חמש מאות אלף – נהיה גם אנחנו ג’נטלמים. זוהי איפוא הדרך.

¹

אין יום עובר כמעט מבלי שיזכר על גבי העתונות הא“י שם המשרד למושבות, מזכירו או סגן-מזכירו – ודעותיהם, החלטותיהם, תכניותיהם ותשובותיהם בנוגע לעניני הארץ. ואעפי”כ אין הידיעות בדבר המבנה הפנימי של משרד המושבות ודרכי פעולתו נפוצות ביותר, לא בין הקהל הא“י ואף לא בקרב המוני העם האנגלי. ככל מוסדות הממשלה הגדולים – נראה אף הוא בעיני הקהל הרחב כאחד מכוחות הטבע רבי­­-המסתורין שפעולתם מכוסה עלטה. בקיאים יודעים לכל היותר ידיעה מופשטת, שמשרד המושבות הבריטי הוא המוסד הגדול ביותר ממין זה וכמוהו לא קם בזמן מהזמנים. יודעים מפי השמועה שיותר מחמשים ממשלות נבדלות, במושבות פזורות במלוא תבל, נתונות תחת שלטונו;ששטח הארץ הכלול באיזור הנהלתו מגיע ליותר משני מיליון מילים מרובעים. לאמר – ליותר מפי מאתים מן החבל הכלול במנדט הא”י;שמספר האנשים החיים בשטח זה עולה על חמשים מיליון נפשות. אולם כל זה אינו מקנה אלא רושם חוור ומופשט לגבי הדברים. מי שרוצה לחדור מתוך הבנה מעמיקה יותר אל המיכניזם המגשים את הפעולה האדמיניסטרטיבית הענקית הזאת מתוך מעשה יום יום – יכול לספק את רצונו בספרו של סיר ג’ורג' פידיס “המשרד למושבות ולארצות-הדומיניון”. מחבר הספר הזה יודע את פרטי עבודת המשרד ידיעה יסודית ומדויקת. במשך השנים 1916–1921 שמש כפקיד משנה למיניסטר המושבות, ומלא באופן כזה את התפקיד העליון ביותר הקיים במשרד למושבות. ספרו של סיר ג’ורג' פידיס הוא, דרך אגב, אחד ממחזור הספרים הנקראים בשם “מחזור ויטהול” והמתארים את המבנה הפנימי ואת דרכי פעולתם של המוסדות הממשלתיים המרוכזים ברובע ויטהול, הלא הם המיניסטריון לעניני פנים, המשרד להודו, המיניסטריון לחקלאות ולדיוג, הנהלת הדואר הכללית וכו'. כשתסכם את קריאתך במחזור הספרים האלה – תהיה לפניך מעין אנטומיה של הנהלת הקיסרות הבריטית, לכל סעיפיה וענפיה, לכל סבך המוסדות והארגונים² הפועלים במסגרתה. בין המוסדות האלה משרד המושבות הוא אחד החשובים והמענינים ביותר.

עובדה זו בולטת מספרו של סיר ג’ורג' פידיס, ואין אני מתכוון כאן לאותם החלקים בספר זה המתארים את התפתחותן הפנימית של ארצות הדומיניון והמושבות השונות, אף על פי שגם חלקים אלה הם סיכומים מדויקים ומרוכזים. אולם את כל הדברים הנ“ל אפשר למצוא גם בכל ספר היסטוריה הגון בדבר הקיסרות או בספרי תולדותיהן של המושבות הבריטיות. גם הפרובלימה בדבר הגירת אנשי הודו למושבות הבריטיות באפריקה, וגם הפרובלימה בדבר ההגירה בתוך האימפריה בכלל – כל אלה הן שאלות כלכליות ושאלות מבחינת המדיניות הקולוניאלית. הללו נידונו בכל כובד ראש ע”י כמה וכמה סופרים מומחים לכלכלה ולפוליטיקה של המושבות. הן נידונות גם עכשיו בספרים רבים, ואם לא תקרה תהפוכה בסדרי העולם – ידונו בהן גם להבא. אולם הקו המיוחד המציין את ספרו של סיר ג’ורג' פידיס, המקנה לו חשיבות יתרה ומושך את לב הקורא – ויהא זה מי שיהיה לפי דעותיו הפוליטיים – זהו תאורו החי של המנגנון האדמיניסטרטיבי הפועל בראש הקיסרות. החלק הטכני הזה, כביכול, לאמר – תאור המבנה הפנימי של המשרד למושבות ושיטות עבודתו, הוא הוא המעורר את תשומת לבנו המיוחדת. במובן זה אפשר לומר בודאות, כי לפנינו אחד הספרים הקלסיים מבחינת תורת האדמיניסטרציה.

הנסיון הראשון להקמת הנהלה מאוחדת לכל חבלי המושבות המרוכזים תחת הדגל הבריטי – חל בשנת 1660, ביום שנתמנתה ועדה מיוחדת ל“ארצות המטעים” על ידי מועצת הכתר בלונדון. כעבור חדשים מספר הורחבה סמכותה של ועדה זו ושונה שמה ל“מועצה למושבות המטעים בחו”ל" (Council of Foreign Plantations). בין התפקידים, שהוטלו על מועצה זו יש לציין ביחוד את אלה: לקבל דינים וחשבונות קבועים מצד המושלים במושבות על דבר הנהלתם, וחקיקת חוקים חדשים;לנהל חלופי מכתבים תמידיים עם המושלים;לדאוג להפצת הדת הנוצרית; לנסח הוראות ופקודות מדויקות, כדי למנוע מעשי פריצות בצבור בעלי-המטעים ומשרתיהם; לתקן את שיטות ההנהלה במושבות הבריטיות ע“י השואה אל דרכי ההנהלה במושבות זרות. תפקיד אחרון זה היה בתקופה ההיא מהקשים ביותר, מכיון ששאר המדינות לא רק נמנעו מקבל בסבר פנים יפות כל חקירה ודרישה ביחס לשיטות ההנהלה בחבל הנתון תחת שלטונן, אלא אסרו אפילו קשרי-מסחר ובקורים של זרים במושבותיהן. מאז ועד היום עברה הנהלת עניני המושבות אטפים³ רבים ומשונים. במידה ידועה אפשר אפילו לומר שבהרפתקאות-סדור אלה משתקפות כל התקופות החשובות בתולדות ההתישבות הבריטית. בחצי הראשון של המאה הי”ח, למשל, נכללים עניני המושבות בסמכותו של המיניסטריון למסחר, ששמו היה אז “המועצה למסחר ולמושבות”. בתקופת המרד האמריקני מעבירים את אלה לרשותו של המיניסטריון לעניני הפנים. בפרוץ מלחמות נפוליאון מושלכים השיירים הדלים, שנשארו אחרי הכרזת עצמאותן של ארצות הברית, כספחת עלובה לידי המיניסטריון למלחמה. עם גמר המלחמות שקועה אנגליה בפתרון שאלות פנימיות, וקודם כל בהקמת החרושת הצעירה. הנהלת עניני המושבות מתגוללת באיזו פנה נדחת. ורק בשנת 1854, בזמן שמדיניות קולוניאלית חדשה הולכת ועולה על במת ההיסטוריה ויחד אתה כל השאלות הכרוכות בה, כגון הגירה והתישבות המונית, הבטחת שוקים וחמרים גלמיים, – נוצר גם המשרד למושבות בצורתו המודרנית. מאז ועד היום הלך זה הלוך והתפתח והרחיב את פעולתו.

באופן רשמי מוטלת כל האחריות למשרד על מזכיר הממלכה למושבות. הוא החותם על כל ההודעות הרשמיות, ואין מכתב יוצא את המיניסטריון שלא יפתח במלים: “נצטויתי ע”י מזכיר הממלכה למושבות ל…" לגבי התקופה שלפני 40–50 שנה ישנה עדותו של סיר ג’ון ברמסטון (“המשרד למושבות מבפנים”, Empire Review אפריל 1901), וזו מספרת כי באותה תקופה היה עוד המיניסטר רואה בעיניו שלשת רבעים מן הקורספונדנציה של המשרד, ושהפקיד המשנה למזכיר המושבות היה בודק כל מכתב שיצא. כיום דבר זה הוא, כמובן, מן הנמנע. חלק גדול מזמנו של מזכיר המושבות מוקדש לפגישות, לפרלמנט ולמפלגה. אם כי יש לו לשכה מיוחדת בבית הפרלמנט, ששמה נשלחות חבילות הניירות לשעת הישיבה, כדי שיוכל לעיין באלה במשך שעות הערב – הרי גם שם השיחות עם צירי בית הנבחרים, הן ממפלגתו והן מהאופוזיציה, גוזלות הרבה זמן. האחריות הממשית עוברת יותר ויותר לידי פקיד המשנה ולשלשת הפקידים הסגנים ולחבר הפקידים בכלל. בשנת 1872 הגיע המספר הכללי של כל פקידי המשרד למושבות (חוץ מעוזרים טכניים פשוטים) בסך הכל ל-18 איש. לשנת 1880 קבע סיר ג’ון ברמסטון את המספר הכללי של עובדי המנגנון, החל בפקיד המשנה למזכיר וגמור בשמשים, ל-60 איש. וגם בשנת 1924 לא עלה המספר בסכומו האחרון על 220 איש. בנוגע לזה מדגיש סיר ג’ורג' פידיס פרט אחד רב עניין. הוא כותב (עמוד 15):

“על אף היקפו הרחב של יפוי-הכוח הנתון למזכיר הממלכה בתוך תחומיו, אין בכוחו להוסיף אפילו שמש אחד למנגנון או להעלות את משכורתו של אחד הפקידים בלי רשיון מפורט מצד גזברות המדינה, והרשיון הזה ניתן רק אחרי בדיקה ממושכת וקפדנית ואחרי שמוכח הצורך בתכלית ההוכחה”.

50–60 איש בערך מתוך חבר פקידים זה עובדים כיום אך ורק במחלקת הרגיסטרציה ובארכיון. ואמנם על מחלקה זו במשרד המושבות מוטלים תפקידים בעלי חשיבות מיוחדת. כל מכתב ומכתב הנכנס אינו אלא חוליה בשרשרת של קורספונדנציה מסובכת ומשולבת. אם ינתק הקשר הקבוע שבין חוליה וחוליה מפאת לקויים ברגיסטרציה – יכול הדבר להטעות בהחלט את החלטת גורלה של שאלה רצינית וחשובה. בזמן ישיבות הפרלמנט מתוספות כמה שאלות חדשות, וע“י כך מתרבה העבודה במחלקה.אנו קוראים בכל יום וים בעתון על דבר שאלות כאלה, שהסגן הפרלמנטרי למזכיר המושבות עונה עליהן. בשעת הקריאה אין אנו מעלים על דעתנו, שבמשך כל מושב ומושב נשאלות כמה מאות שאלות, ועל המשרד למושבות לעיין בהן ולהכין את התשובות. על פי תאורו של סיר ג’ורג' אנו לומדים, כי ההודעה הראשונה בדבר שאלה מסוג זה מגיעה על פי רוב למשרד בבוקרו של היום שבו צריך לתת את התשובה בבית הנבחרים. עבודות אחרות נדחות, אוספים ומשוים את הניירות השייכים לענין, מנסחים טויטה לתשובה ומגישים אותה לשם אשור למזכיר הממלכה עוד לפני הפסקת הצהרים. מחוץ למחלקה הזאת נעשית העבודה האדמיניסטרטיבית במשרד המושבות בשתי לשכות עיקריות, הלשכה למושבות ולארצות החסות והלשכה למזרח התיכון. מ-1907 עד 1925 התקיימה עוד לשכה שלישית, היא הלשכה לארצות הדומיניון שהפכו אותה אחר-כך למשרד לארצות הדומיניון העומד ברשות עצמו. הלשכה למושבות ולארצות החסות מחולקת לתשע מחלקות, הכוללות את כל מושבות הכתר בחלקי תבל שונים ומתנהלות כל אחת ע”י פקיד המשמש סגן למזכיר. הלשכה למזרח התיכון הוקמה בשנת 1921, וברשותה הענינים הנוגעים לארם-נהרים, ארץ- ישראל, עדן וארצות ערב העומדות תחת השפעת אנגליה. (כאן בולטת העובדה שענייני ארץ-ישראל נכללים, בגזירת התנאים, במחלקה שכולה מרוכזת בחפושי פתרון לפרובלימה הערבית מבחינת האינטרסים של הקיסרות הבריטית). חוץ מן הפעולה האדמיניסטרטיבית הרגילה – נעשית כאן עבודת ההכנה והפקוח על פרסום החומר המוצא לאור – בכמות רבה מדי שנה בשנה – על-ידי המשרד למושבות. בתקציב בית-הדפוס הממשלתי עולה חשבון משרד המושבות לדברי דפוס 7 אלפים לירה לשנה, וכל הספרים הלבנים והכחולים האלה דורשים מידה רבה של עיון ופקוח על ההגהה וההדפסה.

בין המזכירים ישנם ארבעה הגרים בקביעות בבית המיניסטריון, כדי לטפל בענינים המתעוררים לאחר שעות העבודה הקבועות. לפי בטויו של סיר ג’ורג' פידיס: “המשרד עוצם רק עין אחת”. תפקידם של “המזכירים הגרים בקביעות” הוא, ביחוד, לפקח על הטלגרמות המגיעות בכל שעות הלילה. ומכיון שרובן כתובות בכתב-סתרים – יש לתרגמן קודם ללשון בני אדם, כדי לברר את מידת התכיפות שבהן. וכדי שלא יאמרו שכל הפקידות במשרד למושבות מורכבת ממזכירים יבשים וביורוקרטים קפדנים – נרשה לעצמנו כאן הערה רומנטית אחת, לאמר – שמקרב פקידות זו יצאו עד עכשיו גם חשמן גדול לכנסיה הקטולית⁴ (הקרדינל מנינג), גם אחד המשוררים המפורסמים בזמנו, גם כמה וכמה מושלים, גם המלומד הסוציאליסטי הידוע, שהוא כיום מזכיר הממלכה למושבות, וגם המזכיר לעניני הודו בממשלת מקדונלד הראשונה, הוא לורד אוליביר.

מסביב למשרד המושבות הוקמה מערכת שלמה של מוסדות-עזר, מוסדות צדדיים ומקצועיים שאף הם נכנסים פחות או יותר בגדר הנהלת המשרד ופקוחו. כדאי להזכיר אחדים מבין החשובים ביותר: ראשית כל משרד סוכני הכתר למושבות, שראשית פעולתו החלה גם כן לפני 200 שנה, והוא עוסק מצד אחד בסדור עניניהם הכספיים של המושבות – קודם כל בגיוס ההלואות ושרות תשלומי הרבית להלואות – ומצד שני גם בהשגת החומר ובעבוד תכניות טכניות לצורך ממשלות המושבות;שנית, המשרד לבקורת לשם חשבונות המושבות, הוא המשוה והמבקר את החשבונות והשוברות והספרים המתרכזים שם שנה שנה – פרי הנהלת 50 ארצות; כמו כן המשרד למחלות טרופיות, שני המוסדות הממלכתיים לאנטמולוגיה ולמיקולוגיה, הועדה המיעצת לבריאות ורפואה על יד משרד המושבות, הועדה למפקד הכלכלי והגיאולוגי של כל שטחי הקרקע הנמצאים ברשות הקיסרות הבריטית;הועדה המייעצת לחנוך ילידי המקום במושבות הבריטיות באפריקה הטרופית; מוסד חקירה לדיוג וועדה להתאמת התכניות לשם הגנה צבאית בכל רחבי המושבות. יחס הגומלין שבין כל המוסדות והועדות האלה ובין המיניסטריון למושבות מתקיים ע"י כך, שברוב המקרים מתמנים פקידים ידועים ex-officio ליושבי ראש ולמזכירים קבועים, וחברי המוסדות שאינם פקידים הם ברובם אנשי-מדע בעלי שם במקצועות שהמוסדות מטפלים בהם.

אולם כאן מתעוררת עוד שאלה: מהו המנגנון שעל ידו מתקשר משרד המושבות למעשה עם כל מושבה ומושבה? מהי שיטת החבור שבין המשרד ובין הפקידות הקולוניאלית? בנוגע למנויי הפקידים במושבות נקבע בתקנון המיניסטריון סדר קבוע ואיתן. המושלים או הנציבים העליונים רשות להם למנות פקידים שמשכרתם אינה עולה על 100 לא“י לשנה. בנוגע למשרות בין 100 ו-300 לא”י – המושל או הנציב ממליץ על מועמד ידוע, וכרגיל מאשרים את המלצתו – כמובן אם המועמד הוא אחד מתושבי המושבה. בנוגע לכל המשרות מ-300 לא"י ומעלה, מודיע המושל בדבר המשרה הפנויה. הוא רשאי כמו כן להמליץ על מועמד, “מתוך הנחה ברורה שהרשות בידי מזכיר הממלכה להכריע גם לטובת מועמדים אחרים” (סעיף בתקנות). במידה שהמדובר הוא במנוי פקידים צעירים חדשים, הרי התפקיד להכנת המנויים האלה מוטל על אחד ממזכיריו הפרטיים של המזכיר למושבות, זה שתפקידו נקרא בשם “המזכידות הפרטית למנויים”, והוא בורר בין יוצאי-האוניברסיטאות ובוחר מועמדים מתאימים. סעיף אחד מבין התקנות לקבלת פקידים כאלה אומר:

“כל נסיון להשפיע על החלטת מזכיר הממלכה בעזרת צירי בית הנבחרים או אנשים אחרים שאינם ממיודעיו הטובים של המועמד, הוא ללא תועלת. פרוש הדבר שהמועמד חושב בעצמו את הכשרתו לבלתי מספיקה כדי הצדיק את מנויו לעבודה על יסוד סגולותיו. נסיון כזה לא יפעל בשום אופן לטובת המועמד, ועלול לסכן את סכוייו להצלחה בהשדת המשרה”.

בנוגע לחלופי תפקידים בקרב הפקידות עצמה – קיימת במשרד למושבות, מימי לורד אלדזין, “ועדה למנויים”, והיא מורכבת מראשי המחלקות. מושלי המושבות והנציבים העליונים שולחים מדי שנה בשנה דין וחשבון סודי למיניסטריון בדבר הכשרתם ועבודתם של הפקידים האדמיניסטרטיביים העובדים תחת ידם. את הדינים-וחשבונות האלה מעבדים ומתקינים אותם לצרכי “הועדה למנויים”. כשמודיעם על פנוי אחד התפקידים באחת המושבות – מציינים מועמדים אחדים שנמצאו כשרים לתפקיד, מצרפים לרשימה דינים-וחשבונות בדבר המועמדים ומוסרים את הכל לחברי הועדה. לפני הישיבה הרשות בידי חברי הועדה להוסיף מצדם שמות חדשים. בישיבה מבררים ושוקלים מועמד אחד כנגד השני, ומודיעים למזכיר הממלכה על דבר ההחלטה האחרונה. ברוב המקרים מאשר מזכיר הממלכה את ההחלטה הזאת. הועדה למנויים אינה עוסקת בבחירת המושלים והנציבים העליונים, זו המסורה – מתוך נמוקים מובנים – בידי המזכיר למושבות. אולם בנידון זה נוהג המיניסטר יותר ויותר לבחור את המועמדים מתוך חבר העובדים בפקידות במשרד המושבות. יש להניח, שיותר מ-80 אחוזים מכל המושלים והנציבים העליונים, העומדים כיום בראש הנהלת המושבות הבריטיות, הם מיוצאי הפקידות האדמיניסטרטיבית במושבות.

מבחינה אדמיניסטרטיבית מסתיים בעצם יפוי-כוחו של משרד המושבות במנוי המושל. בתוך גבולות המושבה או ארץ-החסות אין כוחו המוציא לפועל של המשרד קיים בעצם. אילו היינו מקיצים בבוקר לא עבות אחד וקוראים פקודה מודבקת על קירות תל-אביב בחתימת המזכיר למושבות – לא היינו מחויבים להשמע לה. ואין זו קריאה למרד נגד הממשלה, כי הממשלה מבחינה אדמיניסטרטיבית נמצאת בידי הנציב העליון או המושל. אולם כל זה רק מתוך הבחנה פורמלית בלבד. שכן ישנם מכשירים רבים שבכוחם שולט המשרד למושבות בהנהלת האדמיניסטרציה הקולוניאלית. המכשירים האלה, שהם הם גם המקור המשפטי ליפוי כוחם של המושלים – שמם: “כתב הפטנט” ו“הוראות המלך”. בין שני אלה “כתב הפטנט הוא התעודה הכללית הקובעת סדרים לכל המושבות, בשעה ש”הוראות המלך" מותאמות מדי פעם בפעם לתנאים המיוחדים של כל מושבה ומושבה. “כתב הפטנט” כולל ברוב המקרים את התקנות הבאות:

1) קביעת גבולות המושבה.

2) יפוי כוחו של המושל לנהל את עניני הממשלה בהתאם לכתב-הפטנט, להוראות המלך, לדברי המלך במועצה או לפקודות אחרות של מזכיר הממלכה ולחוקים הקיימים במושבה.

3) חובתו להשבע שבועת אמונים לפני התחלת פעולתו.

4) חובתו להקים מועצת ממשלה ומועצה מחוקקת.

5) קביעת סמכותם של המוסד המחוקק ובתי הדין.

6) תקנות בדבר זכות הויטו של הכתר

7) תקנות בדבר זכות האישור והדחיה של המושל.

8) זכותו של המושל לפטר פקידים נמוכים ולהפסיק פעולת כל פקיד עד קבלת החלטת המיניסטריון.

9) תקנות בדבר זכות החנינה של המושל “בשם המלך וממלא מקומו”.

10) תקנות במקרה של מות המושל, עזבו את המושבה או אי-יכלתו לפעול.

“הוראות המלך” ממלאות אחרי התקנות הכלליות האלה בפרטים, ומוסיפות עליהם את כל התקנות הנובעות מתנאיה הפוליטיים והמשפטיים המיוחדים של הארץ. אחת התקנות, הנכללות על פי רוב בהוראות האלה, נוגעת בענין שיש לו היום, לדאבוננו, אקטואליות מיוחדת בארץ-ישראל. זאת היא התקנה בנוגע למשפטי מות וחנינה. במקרה של משפטי מות על המושל או הנציב לדרוש מראש בית הדין דין וחשבון בכתב, להגיש אותו בהקדם האפשרי לישיבת מועצת הממשלה ולהזמין את השופט שישתתף בישיבה זו ויביא לפניה את רשימותיו. אין המושל רשאי להכריז על חנינה אם לא שמע מקודם את דעת מועצת הממשלה. "אבל בכל המקרים האלה עליו להכריע בדבר החנינה או דחית ההוצאה לפועל של פסק-הדין על סמך דעתו המיוסדת שלו עצמו, בין אם חברי מועצת הממשלה מסכימים לדעתו ובין שאינם מסכימים. למשרד המושבות אין כל שייכות לעניין זה. (לכל היותר יש שייכות כזאת למועצת-הכתר, שהיא בית הדין העליון לערעורים לכל הקיסרות הבריטית). בכמה מקרים נסו להשפיע על משרד המושבות שיתערב לטובת נדונים למות, אולם כל הנסיונות האלה עלו בתוהו. רק פעם אחת, בכל ימי ההיסטוריה הקולוניאלית של אנגליה, ניסה מזכיר למושבות אחד, כנראה תחת לחץ חוגים מעונינים באנגליה, להתערב לטובת אזרח מושבה שנדון למות. המושבה היתה בעלת שלטון עצמי. וכשרק נודע דבר הנסיון הזה – הגיש כל המיניסטריון את התפטרותו, ומזכיר הממלכה הזדרז להצהיר, כי לא בקש מהמושל אלא ידיעות נוספות (עמוד 49). זכות החנינה של המושל היא זכותה המיוחדת של המלכות, שעברה לידי ממלא מקומה ורק לידיו.

עם התפשטותה הקולוניאלית של אנגליה הביאו הצרכים המעשיים לידי שיטת עבודה חדשות, נוספות על כל אלה שהזכרנו. הכונה בעיקר לשיטת הועידות הקולוניאליות, שהוחלפה אחרי כן בועידות האימפריה. מוצאן של ועידות אלה הוא מפגישות ארעיות. הראשונה שבהן נתכנסה בשנת 1887, בהזדמנות חג יובלה של המלכה ויקטוריה, כשאנשי מדינה רבים התכנסו ללונדון מכל המושות הבריטיות. אולם במשך הזמן קבלו אלה יותר ויותר אופי של שיטה וקביעות והתכנסו כמעט בכל 4 שנים.

ועידות אלה מורכבות בדרך כלל מראשי הקבינטים של המושבות בעלות שלטון עצמי, תחת נשיאות ראש המיניסטריון הבריטי. המזכיר למושבות ממלא את מקום הנשיא. השאלות העיקריות שבהן עסקו הועידות הללו הן שאלת ההגנה הצבאית והימית של הקיסרות, שאלת השותפות הכלכלית שלה, כמו כן השאלות הנובעות מהרחבת עצמאותן של ארצות הדומיניון. ועידת האימפריה האחרונה, למשל, שהתכנסה בשנת 1926 היתה כולה מוקדשת לשאלה גדולה זו בדבר שנוי המבנה של הקיסרות הבריטית והפיכתה לחבר לאומים בריטיים. בפרוצס זה ממלאות הועידות תפקיד חשוב יותר ויותר. עוד בשנת 1921 סכם לויד ג’ורג' את העובדה באמרו: “היה זמן שרחוב דאונינג נהל את כל הקיסרות, עכשיו הקיסרות מנהלת את רחוב דאונינג”. גם הפרדת המשרד לארצות הדומיניון מהמשרד למושבות אינה בעצם אלא תוצאת המצב החדש של ארצות הדומיניון, כפי שהוא התגבש אגב ברורי הועידות האלה. ב-11 ליוני 1925 הודיע ראש הממשלה בבית הנבחרים בדבר רצונה של הממשלה להביא בחשבון את המצב החדש וליצור מזכירות ממלכה עצמית עם פקיד-משנה ועם סגן פרלמנטרי מיוחד לעניני ארצות הדומיניון. אמנם עד היום הזה מאוחדת מזכירות הממלכה לארצות הדומיניון, מבחינת מנהלה העליון, עם מזכירות הממלכה למושבות. ומטעמים טכניים נמצא גם המשרד לארצות הדומיניון בבית המשרד למושבות. אולם בפעולתו הוא עומד כבר לגמרי ברשות עצמו. פעולה זו מתנהלת בשלש מחלקות: המחלקה הראשונה עוסקת בעניני קנדה, המדינה האירית ופונדלנד החדשה, ומטפלת בשאלות כלכליות,התאזרחות והצי המסחרי. המחלקה השניה מוקדשת לאוסטרליה, דרום אפריקה, רודזיה הדרומית – ובתחום פעולתה גם שאלות התישבות ופרובלימות של אסיה. המחלקה השלישית מטפלת בעניני חוץ וצבא, פספורטים, חבורי טלגרף ואל-חוט, צנזורה, אסירי-מלחמה, אותות הצטיינות וטכסיס ובעניני ממשלת המנדט בגורו.

שאלות החיים של חמשים ארצות נפתרות יום יום תוך כדי תנועת המכונה האדמיניסטרטיבית הגדולה הזאת. הפרלמנט רק מציץ מבחוץ ומתפעל מסביב לגלגלים העצומים. באירוניה קלה אמר סיר ג’ון שוקבורו, מנהל המחלקה למזרח התיכון, בהופעתו לפני ועדת המנדטים בקיץ שעבר: “מיניסטר בא ומיניסטר הולך, ואני נשארתי על משמרתי. אני מרשה לעצמי לומר כי אנכי הסמל לרציפות בשיטת ההנהלה בארץ-ישראל”. את הערובה להגשמתה של רציפות זו יש לראות במשרד המושבות.

¹

הדין וחשבון של ועדת החקירה / חיים ארלוזורוב

א

הטענה כי ועדת החקירה יצאה מגבולות סמכותה המוגדרת והתרחקה מהתפקידים המסוימים שהוטלו עליה–היא בעצם טענה פורמלית גרידא. כמה עתונים אנגליים נתנו לטענה זו משקל מיוחד. אחדים מהעיתונים האלה יצאו אפילו מגדר הנמוס ואמרו, שאילו היה ברצונה של אנגליה לחקור את השאלות היסודיות הכלולות בפוליטיקה הארץ-ישראלית, לא היתה מוסרת תפקיד כזה לידי ועדה “שאת הכשרתה לכך צריך להזכיר בפירוש” ולא היתה מעמידה בראשה “שופט מאיי המלאיים”. עם כל תודתנו שאנו מכירים לידידינו אנשי ה“מנשסטר גארדיאן”, ה“ניו לידר” ויתר העתונים החשובים

שבאו לעזרתנו – אין לנו ללכת בדרכיהם. אל לנו להפוך טענה פורמלית להנחה מכריעה. מחשבת האדם פטורה ממכס. גם סעיפי הגדרה בדבר קביעת סמכות אין בכוחם לשים בריח בפני הלך-דעות, פירושי עובדות ומסקנות. עצת אלוהים (ועצת הממשלה שהיא באת-כוחו הרשמית עלי אדמות) אמנם תקום, אולם רבות מחשבות בלב איש. יתכן כי הקו הטכסיסי שבו בחרו היהודים בפני ועדת החקירה היה נכון: שמרנו בדיוק על צעדנו לבלי לצאת אף כמלוא שעל מגדר סמכותה הקבועה של הועדה, כדי שנוכל לשוב לבירור השאלות היסודיות של ארץ ישראל בעתיד. כמו כן יתכן כי טכסיס זה היה מוטעה – כדעת אחרים – מכיוון שהיה יסוד להניח מראש כי אנשי הצד הערבי, שלא היתה בפיהם הצדקה למעשי רצח ושוד סתם, ינסו בכל מיני תחבולות להעביר את חקירות הפרעות לשטח הבירור הפוליטי. אולם אם טכסיסנו היה נכון ואם לאו, אין לקבעו כחוק להלך דעותיהם של חברי הועדה אל לנו איפוא לנפח את הטענה הפורמלית.

מה שדרוש עתה הוא נסיון לנתח את האמונות והדעות האלה, שן תחת שן. הנחה תחת הנחה, מסקנה תחת מסקנה. אין צורך בסניגוריה נוספת על מפעלנו ועל שאיפותינו, אבל יש צורך בבירור. בירור זה לא יגע בתריסרי העובדות המסורסות והפירושים המסולפים שנכללו בדין וחשבון זה. אם לתקן את כל אלה – צריך לכתוב ספר מקיף לא פחות מספר הועדה עצמה. הועדה מניחה, כי הורדוס המלך החריב את בית המקדש. יתכן כי זוהי טעות הדפוס. הועדה קובעת שהמועצה המושלמית העליונה נבחרת ע"י “הישוב המושלמי”, אם כי “הישוב המושלמי” עצמו בודאי יהיה מופתע לשמוע את זה. נסיח את דעתנו מכגון אלה. נכוון את הבירור ליסודות החקירה.

ישנה רק שאלה קודמת אחת שכדאי להעמידה בראש: כיצד להסביר את הדבר שכל הטעויות והשגיאות האלה, לכל ההשמטות וההוספות – יש כוון אחד משותף שהוא בניגוד למפעל היהודי? איך יצא הדבר כי לאחרי שהועדה החליטה לברר את הפרובלימה המדינית ששמה ארץ ישראל בכל היקפה-היו מסקנותיה כולן יחד מעידות על כונה יסודית אחת, לאמר להטיל את אשמת המאורעות על הציוניות? יש אומרים: שאלת היהודים היא מסובכת יותר מדי ואינה נכנסת בנקל לדפוסים מקובלים. זה בלי ספק נכון בחלקו. יש אומרים: קשה לבני אומות זרות להתגבר על האינסטינקטים האנטי-יהודיים המצויים בעולם כולו, וקשה יותר להביא אותם ליחס של ידידות כלפי עם ישראל מאשר להביאם ליחס של איבה. גם זה נכון בחלקו. ברם הלא נמצאו אנגלים שהצליחו גם לחדור לעומק הסבך של הפרובלימה היהודית וגם להתגבר על האינסטינקטים המציינים את האנגלי “תושב הפרורים”. ויש אומרים: חברי הועדה לא היו מדינאים בעלי ערך;הם היו צירים פשוטים סתם, פעוטים ו“ממוצעים”, וגם הדין והחשבון שנוצר על ידיהם יצא פעוט ו“ממוצע” ולא התרומם לכדי בירור הפרובלימה המדינית ששמה ארץ ישראל, ולא כל שכן הפרובלימה הציונית. אולם, לדעתי, הטענה הזאת עוד מוסיפה על רצינות השאלה. רוב בית הנבחרים הבריטי, וכל בית נבחרים אחר בעולם, מורכב מחברים “ממוצעים” פחות או יותר. רוב העם האנגלי, וכל עם ועם בעולם, מורכב מבני אדם “ממוצעים” פחות או יותר. מדוע איפוא ארבעת האנגלים ה“ממוצעים” האלה, שבאו לארץ ישראל – כפי שיש להניח – בלתי משוחדים ובכונה טובה לחקור את הסבות שגמרו להתפרצות המון פורעים נגד היהודים, ונסעו כלעומת שבאו לאחר שבועות אחדים וחמשים ושמונה ישיבות של הועדה-נעשו תוך כדי כך לדברי הצד התקיף והתוקף בארץ? התשובה לשאלה זו היא: בדין וחשבון של ועדת שאו משתקפים יחסי האנגלים הממוצעים – וגם הפקידות הבריטית בארץ ברובה הגדול בודאי נמנית על סוג זה – לגבי הפרובלימה המדינית של ארץ ישראל. חשיבותו של דין וחשבון זה, עד כמה שיש בו משום ערך קיים בכלל – היא בהארת יחסה היסודי של פקידות זו לגבי מפעלנו, ובבטוי עמדתה אגב נוסחאות ומסקנות הניתנות בתוך דוקומנט רשמי.

בריילספורד קולע בדיוק נמרץ אל המטרה בהגדירו את הדו“ח כתעודה שנכתבה ע”י " public school men " להגנת " public school men " אחרים שנפלו בפח. כל שורה ושורה מעידה, כי בעיני הועדה אחד “העדים הרשמיים” שקול כנגד תריסר עדים מתושבי הארץ. אחרת אי אפשר להבין כמה ממסקנותיה אחרת אי-אפשר להסביר – כיצד לא נשמרו בזכרון הועדה מתוך הדו“ח של ועדת המומחים מטעם הסוכנות – דו”ח המכיל כשבע מאות וארבעים דף – אלא הערותיו המעטות של סיר ג’ון קמפבל החדורות אי-אמון כלפי העולים היהודים. אחרת אין לנמק בכלל את האטמוספירה של טינה המקיפה את הרצאת הועידה. דבר מעין זה – טינה שבאוירה – קשה להוכיח בעליל, יתכן שזה אינו ניתן כלל להוכחה – דוגמת דברים רבים הקיימים במציאות ושום ועדת חקירה בעולם אינה מקבלת אותם כ“חומר הוכחה”. כשם שקשה להראות לעין את האויר שאנו נושמים, כך גם קשה להבליט גוני-בטויים, צרופי מלים, פירושים והשמטות, אלה המהוים כולם יחד אטמוספירה של טינה מתוך אינסטינקט, של אי-אמון מתוך טינה. והנה כשם שאי אפשר להטיל ספק בקיומו של האויר, כך אי-אפשר להכחיש כי אטמוספירה כזו – שאין למששה בידים ואין להגדירה – עוטפת את הדו"ח של ועדת שאו.

ב

עד הנה דברתי על דבר הועדה בתורת חטיבה אחת, על ארבעה שליחי אנגליה. ברם ישנן הערותיו של סנל. האין להעריך הערות אלה עד כדי להוציא אותן מכלל הדין וחשבון כולו? יש ויש להעריך. מבחינת ההשפעה הזמנית אין כלל שעור לחשיבותן של הערות אלה. יתר על כן, הערותיו של סנל מעידות על ערכו האנושי, הן מציגות אותו כבן אדם אידיאליסטן ישר-לב ובעל הרגשה מוסרית דקה, לאמר – כבן אדם שתמיכתו היא כבוד לענין טוב. אבל כל זה אין בו להשלות את נפשנו כי חשוב שיש כאן יותר ממה שיש. סנל מגדיר את עצמו מיתר חבריו “ביחסו הכללי כלפי שאלת ארץ ישראל”, הוא חושב “את השאלות המסובכות שנתעוררו לרגלי הקמת הבית הלאומי” לקשיים זמניים וחולפים, חולק בכמה פרטים על דעת חבריו – המשחררים את המופתי, ההנהלה הערבית והממשלה הארץ-ישראלית מעול האחריות למאורעות אבגוסט;מערער על מסקנת רוב הועדה ביחס לשיטת הבירור של עולים חדשים, ומשתדל לרכך את גזר דינם בעניני קרקעות, הוא כופר בהנחה כי דבר העדרם של מוסדות רפרזנטטיביים בארץ יש לצרף אל הגורמים שהביאו לידי מאורעות אב;והוא קורא לשלום ולהבנה הדדית בין עמי ארץ ישראל. אולם נתוח מעמיק של הפרובלימה האיי"ת מתוך חדירה מדינאית, בירור המפעל הציוני מתוך מסיבתו ההיסטורית, שהיא היסוד היחיד להארתו, ואפילו בירור ראוי לשמו השאלות הכלכליות והחברותיות הקשורות במפעל ישובי מודרני – כל אלה נחפש לשוא גם בהערותיו של סנל.

כי יש לשאול קודם כל: כיצד הגיע סנל בכלל לידי כך שיחתום על גוף הדין והחשבון? איזו סבות דחפוהו,-אחרי שהוברר לו כי “ביחסו הכללי אל השאלה הארץ ישראלית” הוא נבדל משאר חבריו ואחרי שנתחוור לו כי בסעיפים מכריעים של הסברת המאורעות אין הוא מסכים לדעת הרוב, -לחתום על הרצאת הרוב הזה? אחת הסברות האפשריות: שמא חשב את עצמו אחראי לחלקים ידועים בתוך גוף הדין וחשבון. אבל קשה לשער איזה חלקים בתוך הרצאת הרוב יכולים להיות שייכים למחבר ה“הערות”. סברה אחרת: שמא רצה להמנע מלהביא על ידי התבדלותו את שתי מפלגות האופוזיציה לעמדה משותפת ומתנגדת לעמדת הממשלה בשאלת א“י. אולם גם סברה זו אין לה שחר. סנל ידע כי חברי הועדה לא היו באי-כוח מפלגותיהם בתוך הועדה הזאת, כי אם מועמדים ארעיים של משרד המושבות, וכי אין הם מבטאים לא את דעת המשמרים ולא את דעת הליברלים בעניני א”י. ואם כן נשארת רק סברה אחת אפשרית: אילו היה סנל רואה חובה לעצמו לחבר “דין וחשבון של מעוט” נבדל ומיוחד, לא היה מסתפק בהערות אחדות ארעיות ובלתי-מקושרות זו לזו, ותהיינה גם חשובות מבחינתן, וחדורות כוונה מצוינת ורצון מוסרי נעלה. “דין וחשבון של מעוט” ממין זה היה מוכרח להציג את שאלת א"י בכל היקפה, את שאלת העם העברי והציוניות בכל היקפה, את שאלת המפעל הישובי המודרני על אדמת ארץ ישראל בכל היקפה, ובכל התוצאות הכבירות הכרוכות בשאלות אלה. חתימת סנל לא היתה צריכה בשום אופן להופיע מתחת להרצאת הרוב, אילו היתה אפשרות שינתן “דין וחשבון של מעוט” מסוג האמור. העדרה של אפשרות זו היא עובדה התלויה בכוח המחשבה ולא בכוח המוסר, בראית הנולד ובהיקף ההבחנה המדינית, ולא באפיו של אדם. בנידון זה לא היה סנל – עם כל היופי המוסרי שבעמדת הענוה שלו, עם כל האינטואיציה ורוח האצילות הפנימית הנודפת מדבריו – אלא אחד מחברי ועדת החקירה.

ג

בחקירת הסבות הבלתי-אמצעיות שגרמו למהומות אב – הגיעה הועדה בכל זאת, לאחר שקלא וטריא ממושכת, מסובכת ומפותלת, לידי מסקנה כי “ההתפרצות בירושלים מיום 23 לאבגוסט היתה מהתחלתה התקפה של ערבים על יהודים”. היא מוכנה אפילו להוסיף ש“לא הוכח כי היתה לה הצדקה בצורת מעשי רצח על ידי יהודים שקדמו לה”. הועדה מציינת את רצינות הפרעות בחברון ובצפת, את חורבן המושבות. לפעמים נראה אפילו כאילו הועדה תמימת-דעה עם כרוזו הראשון של הנציב בכל הנוגע להטלת אחריות הפרעות על אחד הצדדים. “כשנסתיימו המהומות בא פסק הדין – בלשון שלא השאירה מקום לספקות – בכרוז הנציב שהתפרסם ב-1 לספטמבר”.

אולם כשבודקים את בירור הועדה בחקירת הסיבות ואחריות המאורעות, בירור אשמתו של המופתי ושל הועד הפועל הערבי ובירור אחריותה של הממשלה, יוצא כי גם בגבולות חקירת-הפשעים בלבד, בתחום המשפט הפלילי, לא הספיק כוח ההבנה של הועדה וכשרונה להקיף עובדות ולחדור לשרשן. גם את התפקיד המוגבל הזה לא יכלה למלא לפי כוחותיה. את הראיה החותכת לכך אני רואה במושג “חומר ההוכחה” ( evidence ) שאותו הניחה הועדה ביסוד חקירתה המשפטית. אפשר להבין כי על פי מושגי המשפט הדקים, שהם מסורת הדין האנגלי ( ו היהודי), יש לשקול את הספק לזכותו של הנאשם. אולם עד היכן מוצדקת הגמישות בפרושים לכף זכות? לאיזה סוג של “חומר הוכחה” יש בעצם לצפות כשחוקרים הפרעת סדרים צבוריים, מעשי הסתה פוליטית, מהומות המונים ושפיכת דמים? וכי שערה הועדה כי תמצא ברשות הועד הפועל רשימות מפורטות הקובעות את סעיפי פעולותיה בשדה התעמולה המסיתה, ואלה תמסרנה לידה מתוך אדיבות לבם של הנאשמים? האפשר היה לקוות שתמצאנה החלטות מודפסות בדבר הנהגת הפרעות? החשבו חברי הועדה שהמופתי הצטלם עם אחת הקבוצות של גבורי ימי הדמים? כנראה שהועדה היתה מוכנה להודות רק ב“חומר הוכחה” ממין זה. אולם מי שחושב שיטה כזו לאבסורד ואת הרצון ליחס אותה לועדה לזדון, צריך להראות כי ביסוד הדו"ח בחלקו המשפטי מונחת שיטה אחרת, למשל, השיטה היחידה שבכוחה להביא לידי תוצאות בחקירה כזו והיא – הצגת עובדות או שורות של עובדות זו מול זו, השואתן ושקולן לאור ההאשמות.

משיטה כזו אין בתוך הדו“ח יותר מרמזים קלושים. מתברר כי כוחותיהם של מחבריו לא הספיקו להציג אפילו שתי עובדות מתוך הרצאתם הם זו מול זו – ולא כל שכן פרוצסים מורכבים ומשולבים יותר – ולהסיק את מסקנותיהם מתוך השואת הופעות וצרופי עובדות. בתוך הדו”ח עצמו מצטברות עובדות על גבי עובדות, מעשיות על גבי מעשיות – ומהן העומדות בסתירה בולטת אחת לשניה, ומהן ההופכות את כל קערת המסקנות על פיה. אמת שרק ועדה ממדרגה בינונית כזו היתה יכולה לעבור על כל אלה מתוך היסח הדעת, וכדאי לעמוד על כמה מהנגודים והסתירות האלה שאין לישבן.

הנה דוגמא: מסקנתה הראשונה של הועדה היא כי “ההתפרצות מיום 23 לאבגוסט בירושלים היתה מתחילתה התקפה של ערבים נגד יהודים”. מצד שני היא מבררת את התנהגותה של המשטרה הארץ-ישראלית בימי המהומות ומציינת כי המשטרה מורכבת מתושבי הארץ “כשהועמדה בפני מהומות בין-גזעיות… כרעה תחת עול התנאים ואבדה למעשה את כל ערכה”, כי “מן הרגע שהתחילו לירות… אי אפשר היה להשען על השוטרים האלה”. הדו“ח עוד מוסיף שלא “נמצא בין עדי הממשלה אף אחד שהיה מוכן, בבואו לחקור את התנהגות המשטרה, לציין הבדל בין השוטרים היהודים והערבים”. כשמציגים את שתי העובדות המתוארות זו מול זו, מתקבלת תמונה כזו: עם היריות הראשונות נספחים – כדברי ה”עדים הרשמיים" – השוטרים הערבים לצד ההמון הערבי, השוטרים היהודים לצד היהודים. אולם מה פירוש הדבר הזה? על פי דעת הועדה עצמה הלא היו היהודים לא רק יהודים, אלא גם נתקפים, הערבים לא רק ערבים אלא גם תוקפים. פירוש הדבר, שחלק המשטרה הארץ-ישראלית (וגם המשטרה הבריטית) הגינה על הנתקפים, וחלק נספח למחנה התוקפים. היש לכלול את שני החלקים בפסק דין אחד? ומה לחשוב על “עדי הממשלה” שלא היו מוכנים לציין הבדל בין השוטרים היהודים והערבים?

דוגמא שניה מסוג זה: הועדה בודקת את טענת היהודים המציינת כי מאנשי הכפרים, שזרמו בהמונים העירה ביום הששי, לא פורק נשקם בכניסתם ירושלימה, כפי הצעת באי כח היהודים. מחוץ לכל מיני תירוצים אחרים, מעידים קציני המשטרה בהזדמנות זו, וגם במקרים דומים, שתוצאות התערבותה של המשטרה היו עלולות להמיט אסון בתנאי הרגע. הם מעידים שרק שוטרים בריטיים היו מסוגלים להגשים תפקיד כזה ושמספרם לא הספיק להטילו עליהם. אולם שלשה דפים להלן (ע' 64–65) מתאר הדו“ח שני מקרים בולטים וברורים, האחד בשכם, מקום ש”המון מאיים התפרץ לתוך צריפי המשטרה", והשני בדרך בין יפו ותל-אביב, מקום שהמון ניסה לתקוף את השכונה העברית, - ובשני המקרים התערבות רגע מצד המשטרה (במקרה השני של קצין אחד) שמה תיכף ומיד קץ להתקפת ההמון. ואף על פי כן עובדה נמסרת על גבי עובדה, ולא עולה כלל על דעת הועדה שהיא מקבלת כלפי קציני המשטרה את עמדת הרב היהודי בהלצה המפורסמת, שלא ידע אלא להצדיק את כל הצדדים.

ודוגמא נוספת: מבררים את חלקו של המופתי במאורעות הדמים. הדבר הראשון שהועדה מחפשת אותו בעמל רב, הוא טעם מספיק שיניע את ראש המועצה המושלמית לקחת חלק אקטיבי בין מעוררי המהומות. הועדה פוסלת קודם כל את אחת הסבות שצוינה מצד היהודים, לאמר – אי-בטחונו של המופתי לגבי עתיד משרתו הגבוהה ורצונו להרבות לעצמו בטחון ע“י פעולה קנאית מתוך הסתה דתית. הדו”ח מצהיר כי עמדתו של המופתי היתה בטוחה בתכלית הבטחון. הצהרה כזו היא, ראשית, מוזרה עד למאוד; שנית היא מוטעית. אני אומר שבחוגים אלה לא ראו – עד ליום המהומות באב – את עמדת המופתי כעמדה מבוצרת, כפי שהניחה הועדה. החוגים האלה גם לא התיחסו בקלות-דעת כזו לתעמולה שהתנהלה אז בחלק גדול של העתונות הערבית כנגד “הוד רוממותו”. אולם די לנו בזה. נניח שהמופתי – כרצון הדו“ח – לא השתתף בפעולה האנטי-יהודית אלא מתוך טעמים פוליטיים-פטריוטיים. ההגיון של הדו”ח פוסק: פרטיכל אין. טוב. חתימת המופתי מתחת למכתב ההזמנה שנשלח לכפרים וקרא להם לבוא ירושלימה למלחמת הקודש – היא מזויפת. טוב. העובדה שאיש זה נדון ל-15 שנות עבודת פרך בקשר עם מאורעות 1921 – אינה משמשת הוכחה בעיני הועדה כי הוא נמצא כבר אשם בעבר באותו הפשע שמטילים עליו כעת. לא, הדו“ח מסיק מעובדה זו מסקנה אחרת לגמרי: הועדה מציינת שעוד בשנת 1921 היה האיש כדמותו היום, אחד המתנגדים החמורים לפוליטיקה הציונית. טוב. השגת הויזה לסוריה אין בה מן החשיבות, שכן בשעה שהמופתי הלך לקבלה היתה לו כבר בפספורט שלו ויזה למצרים. נניח שהאחד מתרץ את השני. טוב. והנה הועדה עצמה חוקרת את המופתי. והיא מציינת שבנגוד לכל קציני המשטרה עדותו אומרת, כי לא ראה אצל ההמון שהתאסף ביום הששי במסגד עומר שום כלי-זין, מקלות או אלות. המופתי מצהיר בפני הועדה, כי הוא מאמין במזימות היהודים לכבוש את המקומות הקדושים המושלמים, וכראיה לאמונתו זו הוא משתמש בגלויה המפורסמת ובתמונה מתוך אחד העתונים הציוניים בארצות הברית. הועדה מוסיפה ש”אינה יכולה לשער, כי המופתי או ערבי בעל השכלה אחר יכול היה להאמין באמת ובתמים שאחת התמונות האלה עלולה להתקבל ברצינות כעדות לתחבולות היהודים כלפי המקומות הקדושים של המושלמים“. פרוש הדבר: הועדה המציינת שהמופתי – מתוך איזה טעמים שהם – נתן עדות שקר גם בפני הועדה, ושגם במשך חקירת המהומות המשיך את תעמולת ההסתה הדתית הצבועה והמזויפת. ובכל זאת אין גם עובדה זו משלימה בעיני החוקרים את תמונתו הפוליטית של אדם זה;”חומר ההוכחה" איננו מספיק.

הוא הדין בחקירת אחריותו של הועד הפועל הערבי. פרטי-כל אין. לעומת זאת קיימות העובדות הבאות, המאושרות ע“י הדו”ח: אחד מחברי הועד, ב“כ חברון, יושב בבית-הסוהר בעוון הסתה לפרעות. חבר שני לא הצליח להסביר לועדה כי פעולותיו במשך ימי הפרעות היו “למעלה מחדשים”. עוד חברים אחרים חשודים על פשעים דומים. כל זה אינו מספיק. לא הוכח כי הועד הפועל הערבי “בתורת חטיבה” השתתף בהסתה בכוונה לעורר מהומות. טוב מאוד. הועד הפועל הערבי “בתורת חטיבה” אינו נוקף אצבע, לאחר פרוץ המאורעות, כדי להגדיר את עמדתו לגבי מעשי השוד והרצח – כשם שלא נקף באצבע כדי לגלות את השקר בתעמולת האיבה נגד היהודים לפני שפרצו המאורעות. טוב. בעיני ועדת החקירה אין גם עובדה זו זורעת אור מספיק על שאלת אחריותו של הועד הפועל “בתורת חטיבה”. אולם בין יתר הדברים מרצה הועדה, בצורה של תמימות גמורה, שהועד הפועל של הערבי – והפעם “בתורת חטיבה” – הגיש תזכיר לממשלה לאחר התפרסם כרוזו הראשון של הנציב, ונסה לגולל את אשמת הפרעות משכם הערבים ולתלות קולר זה בצואר היהודים והחיילים האנגלים. תזכיר זה מבוסס על שורה של “עובדות”, כביכול. והדו”ח מציין שהוכח “ע”י עדות של העדים הרשמיים" כי “עובדות” אלה היו ברובן בדויות מן הלב. פירוש הדבר שאחרי הפרעות נסח הועד הפועל הערבי “בתורת חטיבה”, דוקומנט רשמי מלא שקרים, כדי לתעתע את דעת הצבור ולכסות על עקבות הפושעים. האם גם עדות זו אינה סותרת את הנחותיה “המשפטיות” של הועדה?

ברם אחת הדוגמאות המוזרות ביותר לחוסר כוחם של החוקרים האלה לשקול מסקנה כנגד מסקנה – דוגמא המעוררת בקורא הבקי בעניני הארץ לעג והתמרמרות כאחד – היא זו: בין הסבות הבלתי-אמצעיות, אשר לדעת הועדה גרמו למאורעות אב, נמצאת, כידוע, גם הרחבת הסוכנות היהודית בכנסית צוריך. בכל מיני נימוקים, פירושים וסברות – מצליחה הועדה להוכיח לעצמה, כי במשך שבוע ימים לאחר נעילת הקונגרס נעשה כוחן של חדשות אלה יפה להניע את פלחי קולוניה וטירה להתקומם נגד הסכנות הצפויות להם מהצטרפות “הבלתי-ציונים” לעבודת הבנין בארץ-ישראל. ולא שתקף את תושבי הארץ פחד סתם, פן ע"י הרחבת הסוכנות יגבירו היהודים כוח. לא, תפיסה כזו היא פשוטה יותר מדי. אלא הפלחים הבינו שעם הרחבת הסוכנות תתגבר גם עלית היהודים לארץ, עם העליה עלול לחזור המשבר משנת 28–1927 ובעקבות המשבר – חוסר העבודה והצורך באמצעי עזרה, ועם המשבר יצטרכו שוב הפלחים משלמי המסים לשאת בעול המצב החמור. מתוך הבנה בהירה של כל הפרוצס המסובך הזה – והכרח השנותו – השפיע הקונגרס בצוריך את השפעתו הכבירה על עם הארץ. והנה במרחק של שלוש שורות מתאור זה, מדי ציינה את מהלך המשבר שבא בעקבות ההגירה המופרזת של שנות 26–1925 מנתחת הועדה גם את השפעת חוסר העבודה בין היהודים על המון הערבים בארץ, ואומרת:

“הטענה, כי משלם המסים היה צריך לפרנס את העולה היהודי – זכתה בלי ספק להיות נפוצה ברבים במשך השנים האלה. והעובדה, כי חלק גדול של מעמסת הסיוע למחוסרי העבודה נפלה על שכמי הקרנות הציוניות – או שלא היתה ידועה כלל לפלחים או שלא עשתה רושם עליהם אם גם ידעו אותה”.

ומה גדול הפלא! כמה מוזר ומעניין! מצד אחד מאורע שמקומו בצוריך אשר בשויצריה, וכוחו מספיק כדי לעורר – בין יתר הגורמים – התקוממות במשך שבוע ימים, מתוך הבנה בפרוצסים כלכליים מסובכים. מהצד השני דברים שקרו לעיני עם הארץ במשך חדשים ושנים – חלוקת הסיוע, עבודות צבוריות של ההנהלה הציונית – והם עולים על כוח הבנתו של הפלח ועל היקף ידיעותיו.

מה שנוגע להערכת התנהגותה של ממשלת ארץ-ישראל בימי המהומות, הרי הדו“ח – במסגרת החקירה הפלילית, כביכול – מטפל בכמה וכמה טענות שנשמעו כנגדה מצד היהודים;נדונו שאלת החשת חילות העזר מעבר הירדן ומצרים, גיוסם של ה”שוטרים המיוחדים" ופרוק הנשק מעל היהודים שביניהם, השמוש בסוגי הצבא השונים, ותכנן של הודעות הממשלה הרשמיות. פרט אחד, הראוי לתשומת-לב מיוחדת, הוא העובדה המצוינת בדו“ח שבמשך תקופת התחדדות היחסים, שקדמה להתפרצות, לא עשתה הממשלה שום דבר כדי לכוון את היחסים שבין שני העמים ולהעבירם למסלול רצוי יותר. היא לא נקפה באצבע כדי לברר לדעת הקהל הערבי את השקרים ששמשו חומר להסתה הדתית נגד היהודים. היא לא התערבה בהסתה השיטתית מצד העתונות הערבית. גם הפגישה היחידה, שהתקיימה בין יהודים וערבים ערב המהומות בביתו של לוק, לא נקראה – כפי שמציין בפרוש הדו”ח – מתוך איניציאטיבה של הממשלה עצמה, כי אם על פי בקשת באי-כוח היהודים. הציונים, שהדו"ח מחלק לפקידים האחראים של ממשלת ארץ-ישראל על פעולתם במשך המהומות גופא, מנוסחים – מחוץ לבקורת מתונה וזהירה לגבי פרטים בודדים – בלשון כזו בערך: “הפקודות ניתנו בכוון הנכון… אין להטיל אשמה… זכות ההחלטה לקצינים ניתנה בצדק… בזכות זו השתמשו בחכמה… באמצעים אלה אחזו על פי עצת השלטונות הצבאיים הגבוהים היותר…” אלא כתוצאת כל הפקודות האלה שניתנו בכוון הנכון, כל זכויות ההחלטה שניתנו בצדק והשתמשו בהן בחכמה ועל פי עצת השלטונות הצבאיים הגבוהים ביותר וכל יתר הערכים האדמיניסטרטיביים, המדיניים והצבאיים שנתגלו בקרב חוגי הממשלה בימים ההם – מחויבת אפילו הועדה לסכם לבסוף, כי היו 250 הרוגים, בערך 430 פצועים באופן קשה, חמשה ישובים חקלאים הרוסים, שכונה אחת שדודה. ואולי כל אלה הם רק דברים צדדיים. החולה אמנם מת, אולם הנתוח היה – אחרי הכל – מעשה אמן מוצלח. על נחמת מומחים זו אין להוסיף מלה.

ד

אולם דעתה היסודית של הועדה היתה, כידוע, שאין להסביר כלל את המאורעות שאירעו בא“י מתוך סיבותיהם הבלתי-אמצעיות, במסגרת של חקירה פלילית, אלא שיש להבינן בקשר עם כל השטה המדינית הנהוגה בארץ והשפעתה על התפתחות חייה הכלכליים, החברותיים והפוליטיים. “עוד בראשית עבודתנו הוברר לנו” – אומר הדו”ח – “שרגשות איבה בין העמים היו הסבה העיקרית שהביאה לידי ההתפרצות” ושההרגשות האלה מקורם בגורמים כלכליים ומדיניים. כוונת רוב הועדה בשטח זה הן ברורות ואינן משאירות אף צל של ספק. על כוונותיהם הפוליטיות של רוב חברי הועדה אין לערבים באמת כל יסוד לערער, מגמת דבריהם היתה למסור דין-וחשבון על המצב בא"י שיהא בו להכות מכה נצחת את הציונות הפוליטית. ולא היו כלל אסטניסים יותר מדי בבדיקת האמצעים. לא הקפידו יותר מדי, אם המכה היא " below the belt ". ואף על פי כן אני מסופק אם המסקנה האחרונה, הסך הכל של הדין וחשבון הזה, שקורא בעל תפיסה ובלתי משוחד עלול להסיק מהרצאת הדברים, יהיה מתאים למגמתם של רוב חברי הועדה.

אפילו כשמסכמים את הדין וחשבון מבחינה פסיכולוגית, מתקבלת תמונה כללית שיש בה משום הפתעה בלתי-צפויה. שלשה גורמים פועלים בשדה המדיניות הא“ית: ערבים, יהודים, ואנגלים. מהם הערבים – עם גבורי המדבר, עם חרבו של מוחמד, על משפחותיהם האצילות ואנשי הקרב המיוחסים. מהם האנגלים – בעלי קיסרות עצומה ורחבת ידים. והיהודים הידועים בכל רחבי העולם הנוצרי בעם מוג לב ונכנע לבעליו. בידי האנגלים בא”י נמצא כל האפרט של שלטון אדמיניסטרטיבי וצבאי;בידי הערבים רוב התושבים העולה לשמונים אחוז. והיהודים מיעוט שבמיעוט וברשותם אין כל אמצעי כפיה. ומה יוצא מכל זה? הדין-וחשבון מציין לא פעם אחת, כי אם פעמים אין מספר: הערבים שרויים בבהלת פחד – פחד מפני דכוי פוליטי, פחד מפני נשול מעל הקרקע, פחד מפני ההתרוששות, בקיצור – פחד מפני היהודים. וגם זה מציין הדין-וחשבון – עתים מפורש ועתים בין השטין: האנגלים בבהלת פחד – מפני הערבים. הערבים עצמם בודאי לא ידעו – עד התפרסם הדין-וחשבון של שאו – כמה גדול פחד האנגלים. אחת ההוכחות החותכות לזכותו של המופתי בעיני הועדה היא ההנחה – כי אילו פנה באמת באחרית ימי אב אל העם הערבי בא“י וקרא להם לבוא לעזרתו, “היתה קריאה זו מביאה לידי תגובה כמעט בכל מרכזי הארץ”. קציני המשטרה מעידים, והועדה מסכימה לעדותם, שאילו היו גם ערבי עבר הירדן מצטרפים אל הפורעים בא”י, כי אז “אין כלל לשער את תוצאת הדבר”. אחרי שהדין-וחשבון מציין, כי המהומות לא היו מכוונות נגד השלטון הבריטי בארץ (כי אם נגד היהודים בלבד), הוא מוסיף: “אין להעלים עין מזה שמרד כללי של תושבי הארץ נגד השלטון הבריטי היה מביא לידי תוצאות רציניות הרבה יותר מכל מה שיש לזקוף על חשבון מאורעות אב”. ורק היהודים – קומץ קטן מבני העם מוג-הלב וחדל-האונים – נראים על פי תאור הדין-וחשבון כחבר אנשים העשוי לבלי חת, ההולך ללא כל חרדה בדרכי פעולה כובשת ואפילו אגרסיבית, העושה חיל גם בפעולה משקית וגם בשדה הפעולה הפוליטית, המקבל בקרירות רוח ובשויון נפש אפילו את איומיהם של השיך מבאר-שבע – אחד מבני-השעשועים של הועדה – ושל גבורי המלחמה עוני-עבד-אל-הדי וסובחי בי כדרה. באמת, התמונה מפתיעה ומעניינת!

והוא הדין בנוגע לרושם הכללי של מפעל הציוניות בארץ – שקורא בלתי-משוחד יקבל מתוך קריאת הדין-וחשבון. גם במובן זה לא אתפלא אם הרושם יהיה בסך הכל – על אף רצונה של הועדה – חיובי למדי. בכל התאור היא נראית כדמות הכוח המודרני, המגשים מפעל אשר כרוכה בו התקדמות תרבותית, כלכלית וטכנית. ויוגד בגלוי – הנני מעדיף סיכום כזה על פני דין-וחשבון שהיה משאיר רושם כאילו הציוניות ומפעלה בארץ הם עסק חלש, שאינו מעלה ואינו מוריד, אינו מועיל ואינו מזיק, אינו מסוכן ואינו מעניין. אני מבכר את תאור הדין-וחשבון על פני הרצאה שהיתה אומרת: בני הארץ חושבים את הציונות לטפל שלא כדאי לטפל בו, הם חושבים את היהודים ל“ולד אל-מות”, כפי שהיו מכנים את הישוב הישן בתקופה שלפני מתן תורת הציוניות בארץ. אני יכול לתאר לי שנוער עברי בכל קצוי תבל-אם רק נטועים בלבו אינסטינקט ממלכתי ותפיסה מדינית – יוכל ללכת שבי אחרי הציוניות מתוך קריאת הדו"ח הזה. הנוער הזה בודאי יגיד לעצמו: הנה מפעל שאין שעור לקושי המונח ביסודו, שסכנות רבות כרוכות בו, אולם זהו מפעל השוה בכל זאת בעמל הדור, מפעל המבטיח עתיד וחיים. והנני יכול לתאר לעצמי שמדינאים באנגליה או בועדת המנדטים של חבר-הלאומים יוכלו לשאוב משנה תוקף לאמונתם בציוניות – מתוך קריאת הדין-וחשבון הזה. הם בודאי יגידו לעצמם: בכל אופן אין זה דבר של מה בכך;הנה לפנינו פרובלימה מדינית ותרבותית מסובכת למדי, אבל יחד עם זה כוח דינמי עצום בתוך סביבת הדלות והרשלנות של המזרח התיכון, כוח גדול של ציויליזציה לגבי חבל זה, בקיצור, מפעל הראוי לתשומת לב רצינית ולעזרה כנה. אני רואה יתרון בהכרת ערך מפעלנו מתוך ידיעת כל הקשיים הצפונים בו, יותר מאשר באהדה מפשטת המיוסדת על חמלה וסנטימנטים מתוך בטול למחצה.

לאור סך-הכל זה מגלים לי אפילו שרטוטיו של ה' מילס פנים של חן וחסד. אין להגיד מה היו כוונותיו של ה' מילס בהקדישו את ערבי החורף הארוכים למשחק בקוים מתימטיים-עיוניים אלה. נקוה, כי כוונותיו רצויות ביותר. מה שהיו כוונותיה של הועדה בצרפה את השרטוטים היפים האלה בתוספה לדין-וחשבון – קל יותר להגיד. הללו היו בודאי הרעות ביותר מנקודת השקפה יהודית. הועדה רצתה להוכיח בעליל, כי אין כלל וכלל להתיחס לחששות הערבים – מפני השתלטותם של היהודים – כאל חששות הבל בעלמא. אמנם גם הדין-וחשבון מדגיש ששרטוטים אלה מיוסדים על הנחות מפשטות ועיוניות בלבד. אולם סך הכל העולה מתוך הקוים הכפופים האלה הוא כי – על יסוד הנחות משתנות של עליה יהודית לא"י ותנועת הלידות בארץ – מספר האוכלוסין היהודים יוכל להשתוות למספר התושבים הערבים בשנות 1948, 1956 או 1969 בערך. גם על-פי הגרועה בהנחות, שעליהן מיסד מילס את חשבונותיו וציוריו (השרטוט הרביעי)-יוצא, כי בשעה שיתקיים ישוב בן שלשה מיליונים נפשות במערב הירדן, ימצא בארץ ישוב של 1.300.000 יהודים לגבי 1.700.000 ערבים. מכיון שמשקלו הפוליטי של קבוץ לאומי אינו תלוי אך ורק במספרו, אלא גם במעמדו הכלכלי, החברתי והתרבותי – הרי גם פרספקטיבה זו אינה מפחידה, אם כי אינה מניחה את הדעת. ושוב: אני יכול לתאר לעצמי שבירור שרטוטיו של ה' מילס יוכל להשפיע על העולם היהודי השפעה מעוררת ומזרזת, השפעת דחיפה לפעולה. העולם היהודי יגיד לעצמו: נבוא לעזרת ה' מילס, אל נעזוב אותו במבוכה. נתכן תכנית עבודה קונסטרוקטיבית ומעשית על יסוד הנחותיו המופשטות והעיוניות. בנו תלוי הדבר אם נספיק עוז ללכת בדרך הקוים היפים האלה וליצור לנו עמדה בארץ שתהיה מושרשת ומבוצרת עד לבלי לפחוד מכל סערת התנפלות. ואני יכול גם לתאר לעצמי שמדינאי העולם יקמטו מצחיהם על שרטוטיו של ה' מילס, יחשבו ויהרהרו, ויגידו לבסוף: “ובכן, הקו מספר שנים”.

ה

ברם, הרושם הכללי הזה, אינו מותאם בהחלט למגמת דברי החוקרים. מגמת דבריהם בפרקים הפוליטיים של הרצאתם היתה בעצם להוכיח, כי ביסוד המנדט הא“י וגם ביסודה של הצהרת בלפור מונחת שניות שאין להעלים עין ממנה. המנדט הא”י מורכב משני חלקים שוי-זכויות, בנין הבית הלאומי ליהודים והגנת חופש התפתחותם וזכויותיהם של הקבוצים הבלתי-יהודיים בארץ. אין משקלו של חלק אחד גדול ממשקל השני. המסקנות שרוב חברי הועדה רוצה להסיק משניות זו, המונחת ביסוד המנדט, הן אלה. ראשית: במשך עשר שנות ההנהלה הבריטית בא“י הלך והתגבר בקרב עם-הארץ הבלתי-יהודי פחד חזק ומבוסס על עובדות פן צפויות להם בעתיד סכנות קשות של דחיקת רגל כלכלית ופוליטית, פחד זה הוא המקור לאיבת הערבים, ועל כן גם מקור המהומות. יש להסיר את הגורמים המניעים האלה – אם רוצים לעקור את שורש המהומות. שנית: על הדמיניסטרציה הבריטית בארץ לשמור על שווי המשקל בין שני חלקי המנדט וההצהרה. לדעת הועדה – האדמיניסטרציה נסתה במשך עשר השנים לרבע את העיגול, לגשר תהום שאין לגשרה. לעתיד עליה להחמיר עוד יותר בהקפדה ובדיקנות, בכדי לשמור את העמדה הבלתי-מפלגתית לגבי שני הצדדים הכלולים במרותה. “תוצאת הדברים היא”, אומרת הדין-וחשבון, כי קיים חשש בקרב תושבי א”י שהממשלה פסקה להיות מכונה אדמינסטרטיבית גרידא, אינסטרומנט לשיטת פעולה הנקבעת על-ידי ממשלת הוד מלכותו, ושהיא עלולה להיות מושפעת על-ידי פניות פוליטיות. את החשש הזה יש להעביר מן העולם. בשאיפתה להגיע למטרה זו מרחיקה הועדה לכת עד כדי הדגשה בקשר עם דברי ז’בוטינסקי – שמכתבו של בלפור, הכולל את ההצהרה, קובע בבירור כי אין לפנינו אלא “הצהרת אהדה” שאינה מחייבת להצטרף אל אחד הצדדים הנוגעים בדבר. פירוש זה מזכיר לי את ההלצה הטובה והמרה האומרת, כי נפלה שגיאה בסימני ההפסקה שבתוך ההצהרה. לאחר המלים המגבילות: “בהנחה ברורה שלא יעשה כלום” – חסרה נקודה. אכן, פרוש זה היה לרצון לועדה זו.

אינני מתכוון להכנס בבירור פרטיה של תיאוריה זו, המטילה על ממשלת א“י (מתוך השניות במנדט) לעמוד “מעל למפלגות” ולצפצף כשאחד הצדדים המתגוששים יהא מוטל על הרצפה, למנות מאחד עד חמשה – שמא יספיק לקום על רגליו – ואם לא – להכריז עליו כי הוא מנוצח. אפשר להוכיח, כי במחשבה תחילה היו פני תפקידה של ממשלת המנדט שונות מתיאוריה זו תכלית שנוי. אפשר להראות כי בעצם לא היה כלל בדעת הממשלה הבריטית – אפילו לפי השקפתה המנוסחת בספר הלבן 1922 – כי ההנהלה הא”ית תהיה “מכונה אדמיניסטרטיבית גרידא”, כי אם אינסטרומנט בידי הממשלה המרכזית לשם הגשמת ההתחייבויות הבין-לאומיות שקבלה על עצמה לפי המנדט. נזכיר כאן רק דוגמא אחת, המוכיחה כי כזאת היתה באמת השקפת הממשלה הבריטית. לפני חתימת ההסכם האנגלו-אמריקני בדבר המנדט לא“י (מיום 3 לדצמבר 1921) התנהל, כידוע, משא ומתן ממושך וידידותי בין המשרד הבריטי לעניני חוץ והצירות האמריקנית. ממשלת ארצות-הברית התייחסה לחלוף-מכתבים זה כאל בירור פרינציפיוני של אופי המנדטים בני סוג א, ועמדה לפיכך על הזכות ה”שער הפתוח“, לאמר שינתן לנתיניה שווי-הזכויות הזה לכל פרטיו בשטח מתן הקונצסיות. ובתזכיר שנשלח על-ידי הציר האמריקני בלונדון למשרד החוץ באה התביעה לכלול בתוך המנדט תקנות שיש בהן להבטיח שווי-זכויות לנתיני ארצות הברית במתן הקונצסיות בא”י, וכמו כן לאסור מתן זכיונות-מונופולין בכלל ונצול אוצרות הטבע של הארץ על-ידי הממשלה. בתשובתו לתזכיר זה כותב המשרד הבריטי לעניני חוץ ביום 29 לדצמבר 1921 את הדברים האלה:

ממשלת הוד מלכותו מצטערת על כך שאינה רואה אפשרות לקבל את ההצעה לכלול בתנאי המנדט הא“י את התקנה המפורשת בסעיף 7 של המנדט (סוג ב') לאפריקה המזרחית בנוגע לזכיונות והנזכרת בתזכירך מ-24 לאוגוסט. ממשלת הוד מלכותו סוברת, שההצעה אינה מקבלת בחשבון את התנאים המיוחדים הקיימים בארץ-ישראל עצמה, וביחוד את ההבדל הרב בין התפקיד שממשלת הוד מלכותו קבלה על עצמה בא”י לגבי זה המוטל עליה באפריקה המזרחית. בנוגע לא“י קובע סעיף 11 של המנדט בפירוש, שהאדמיניסטרציה יחד עם הסוכנות היהודית, הנזכרת בסעיף 4, רשאית לגשת לפתוח אוצרות הטבע של הארץ. הסיבה לכך היא, שלמען תתגשם בהצלחה הפוליטיקה של הקמת בית לאומי לעם העברי בא”י – מן הנמנע להבטיח שאפשרויות שוות לפתוח אוצרות הטבע תנתנה ליחידים או למוסדות אשר אולי גורמים אחרים מניעים אותם".

הציר האמריקאי באגרת התשובה ללורד קורזון מסיים את המשא ומתן הזה בהערה הברורה הבאה:

“בנוגע לשאלת הזכיונות עיינה ממשלתי בתשומת לב בהערות כבוד מעלתך ביחס לתנאים המיוחדים הקיימים בא”י. בהביאה בחשבון את התנאים האלה אין בדעת ממשלתי לעמוד על הדרישה שתכלל במנדט זה תקנה נגד מסירת זכיונות מונופולין… אולם מן הצורך להבין ברור, שעמדה זו של ממשלתי נובעת אך ורק מתוך הכרת המצב המיוחד הקיים בא“י…” ²

מתוך הדוגמא הנזכרת אפשר לראות, כי השקפת הממשלה הבריטית בדבר תפקידיה בא“י היתה, בימים הקודמים לפחות, רחוקה מאד מתורת הנייטרליות, הצפצוף והכרזה על המנצח – הניתנת לנו היום בדו”ח של הועדה. אם לנתח את השקפת הממשלה, כפי שהיא יוצאת מתוך הדוקומנטים האלה הרי לא היה ספק בעיניה שמחובתה לקחת חלק אקטיבי בהגשמת הציונות. אין אני טוען שהיא לא פעלה בכוון זה, למשל, בענין מתן-זכיונות. לעומת זה אני טוען שהיא עצמה ידעה בברור כי מחובתה לפעול בכוון זה, כי מחובתה לעזור לבנין הבית הלאומי עזרה אדמיניסטרטיבית ומדינית. היא הודתה בהתחייבות זו במשא ומתן בין לאומי, ותורת הנייטרליות, כפי שהתפתחה לאט לאט למעשה במשך עשר השנים של הנהלת הארץ – וכפי שהיא מנוסחת כעת בנוסחאותיה של ועדת החקירה – אינה אלא סתירה לשיטת הפעולה שהממשלה הבריטית התכוונה והתחייבה להנהיג בארץ.

אולם נניח את הבירור הזה, ונגש לבחינת תורת השניות כשהיא לעצמה. ברור שאין לכל התורה הזאת, וגם לתורת הנייטרליות האדמיניסטרטיבית המלוה אותה, שום טעם – אם אי אפשר להראות כי שני החלקים הכלולים במנדט ובהצהרת בלפור סותרים אחד את רעהו, וכי התפקידים האדמיניסטרטיביים והמדיניים, הנובעים מכל אחד מהם, מונעים אחד את השני. אם אין להוכיח שמה שטוב לפלשתינה הוא רע לא“י ומה שטוב לארץ ישראל הוא רע לפלשתינה – אין לכל תורת השניות כל יסוד. רוב חברי הועדה – בנידון זה חולק עליהם סנל בפירוש – מוכנים לקבל את ההנחה הזאת. ויש משום עניין רב לציין, כי ברגע שחברי הועדה נגשים להוכיח בדרך הוכחות ישרות את הסתירה היסודית הנובעת מהשניות במנדט, סתירה שאין לדעתם לישבה, אין בידם אלא חומר-הוכחה מדומה. משלוש הדוגמאות, שהדו”ח מביא להוכחת התורה הזאת, שתים הם בניני-דמיון עיוניים העשויים לצרכי הסברה, השלישית היא אגדה.

הראשון במשחקי-הדמיון העיוניים האלה הוא תאור של מריבה מדומה בין ערבים ויהודים בפני הממשלה בדבר העברת אריסים מקרקעות שנרכשו ע“י יהודים. הועדה אינה רוצה לגמרי להעמיד פנים כאילו היא מטפלת במקרה ממשי, מציאותי. הדו”ח מתאר את המקרה כהנחה עיונית סתם:

“נניח” – אומר הדין וחשבון – “ששאלה זו מתבררת ובאי-כח הערבים והיהודים מביאים את טענותיהם לפני הממשלה. מצד אחד היו טוענים… היו מנמקים ש”זכויותיהם ועמדתם“, המוגנות ע”י סעיף 6 של המנדט, בסכנה… מהצד השני היו טוענים – ולטענה זו היה גם יסוד ידוע – שאילו קבלה ממשלת המנדט שיטה כזאת… היה הדבר מביא לידי הפרת התקנה המפורשת המוטלת עליה בחלק האחרון של סעיף 6."

אילו היה מתנהל משא ומתן כזה היו הערבים אומרים שיש להם הזכות לתבוע על פי המנדט את ההגנה על האינטרסים הכלכליים היסודיים שלהם. היהודים היו אומרים, שיש להם הזכות לתבוע עזרת הממשלה לשם רכישת קרקעות. הממשלה המסכנה לא היתה מוצאת את ידיה ואת רגליה;היתה כאובדת עצה. והנה לכם השניות המבורכת. אין בידי הועדה, כמובן, לקרוא בשם מספר מקרים של משא ומתן מעין זה בפני פקידי הממשלה. היא זהירה מאוד שלא להזכיר אף מקרה אחד. (ובאמת, רק בהשפעת המהומות והמשא ומתן בפני ועדת החקירה היינו עדים למקרה כזה במשפט ודי-חורת שעליו ידובר עוד להלן. יש לשער שלרגלי השפעת הדין וחשבון ילכו וירבו מקרים כאלה, בעזרת השם.) אולם בתורת “כאילו-מאורע” יש ערך רב לתאור הועדה. אילו היתה שאלת הקרקע נתונה כצורתה במעשיה זו, אז היה באמת גם מקום לחברי הועדה להסיק את מסקנתם.

המעשיה השניה מפולפלת עוד יותר. בינה ובין דברים ממשיים במציאות א“י אין כבר לגמרי כל קשר. היא כולה פרי הדמיון של מחברי הדו”ח. אולם הפיקנטיות שבה היא במקורה, ומקורה היא במסורת חופש המסחר שבה חונכו חברי הועדה הבריטיים. “נקח דוגמא פשוטה עוד יותר”, פותח הדו“ח בסעיף זה מתוך תמימות רבה. הקמת ענפי-תעשיה חדשים היא הכרח לפיתוחה הכלכלי של הארץ. יצירת חרושת מודרנית, לפי דעת הצדדים המעונינים, אפשרית בתנאי א”י רק במקרה אם הממשלה תנהיג שיטת מכסי-הגנה, לכל הפחות לתקופת הגדול של התעשיה – “שיטה שגרמה למבוכה בקרב ממשלות שהיו מנוסות הרבה יותר בענינים כאלה. אולם לשאלה זו המסובכת מטבעה, נוסף קושי חדש, כי הצדדים המעונינים, לפי דעת הועדה, הם היהודים, והצרכנים הם הערבים. כיצד תצא הממשלה מן הסבך הזה? הועדה לא שמעה, כנראה, מעולם שבכל ארצות התעשיה החדשות מטשטשים במשך תקופת בנין החרושת הנגודים המופשטים שבין הצרכן והיצרן, מכיון שהמון הצרכנים מרגיש היטב כי בהתפתחות התעשיה כרוכה הנאה עצומה לארץ כולה על כל מעמדותיה, על עובדיה, אכריה וסוחריה. מנין, למען השם, הגיעה לאזני הועדה השמועה בדבר התנקשות-אינטרסים כזו בא”י? זוהי טענה שאפילו עורכי הדין הערבים לא השתמשו בה. הם לא השתמשו בה – מכיון שהם יודעים כי גדלה והולכת גם תעשיה ערבית, המוציאה סבון, סיגריות, כלי-חומר, קופסאות קרטון וכדומה, והתובעת הגנת-מכס לא פחות ממפעל התעשיה החדשים של היהודים. כמו כן הם יודעים שאפילו החקלאים הערבים אין בפיהם אלא הסיסמא המסוכנת של מכסי הגנה לתבואה ולמספוא. בעצם זוהי דוקא אחת הדרישות הכלכליות שסביבה קל היה – לדעתי – לרכז גם יהודים וגם ערבים לשותפות-פעולה מתוך אמונה נלהבת ומופרזת בכוח השיטה של מכסי הגנה. אולם יש להודות שגם בעשיה זו, לו היה בה מן האמת, יכולה היתה לשמש דוגמא חותכת לתורת השניות שבמנדט.

בנגוד למעשיות הקודמות מתחילה האגדה במילים האלה: “כדאי לתת עוד דוגמא המיוסדת על עובדות ממש”. תכנה הוא אדמת בית-שאן, וקו האגדה שבה הוא הרצאתה של הועדה המתכוונת לתאר את מצב הדברים כאילו היהודים לוחמים נגד הכרת זכויותיהם הצודקות של העובדים המעבדים באמת חלקים של אדמת בית-שאן וכאילו הם רואים בהכרת הזכויות האלה על ידי הרברט סמואל סתירה לזכויותיהם המפורשות במנדט בדבר השגת קרקעות הממשלה. אולם מצב הדברים במציאות אינו מתאים לגמרי לתאור זה. היהודים התנגדו ומתנגדים גם עכשיו רק לאפני ההוצאה אל הפועל של חלוקת אדמת הממשלה בחבל בית-שאן. הם טענו וטוענים –

ראשית: כי האדמה, שהיא בחלקה הגדול אדמת שלחין, נחלקה למנות העולות בהרבה על יכולת העבודה הטבעית של משפחת אכרים עובדת. בשטח זה אין להניח, שיחידת משק הנמסרת לעבוד האכר ומשפחתו תצא מגבולות 50–10 דונם למשפחה, בו בזמן שע"י פקידי הממשלה נחלקו הקרקעות בדרך כלל בשעור של 50 דונם לכל נפש;

שנית: כי לא נמנעו מיצור אחוזות גדולות חדשות בעזרת כל מיני תחבולות ופלפולים משפטיים. תזכיר הסתדרות העובדים לועדת החקירה מונה בשם כמה משפחות שמקום מושבן הוא חיפה, דמשק ובירות – והללו קבלו חלקות של 1000–3000 דונם אדמת השקאה;

שלישית: כי חלוקת-אדמה כזו גורמת לכך שחלק גדול מן הקרקעות בעלות ערך ישובי עליון נשאר בור מתוך חוסר ההון וידיעת שיטת החקלאות המודרנית;

רביעית: כי ההודאה בזכויות המרעה של חבורות-בדואים ארעיות החונות בקרבת המקום – אשר רק פירוש מסולף בהחלט יכול לכללם בסוג “מעבדי הקרקע באמת ובתמים” – גוזרת שממה על שטחים רחבי-ידים מאדמת בית שאן שלא יגיעו כלל לידי שמוש חקלאי וישובי.

אמת שהיהודים טוענים, כי לו מנעה הממשלה בעד כל מעשה השגגה האלה, שאין להצדיקם משום בחינה, אפשר היה למצוא גם במחוז זה מקום להתישבות אלפי משפחות של עובדים עברים. אמת שהם טוענים, כי בכוח המנדט זכותם לתבוע את עודף הקרקעות אינה פחותה מזכותם של “מעבדי הקרקע באמת ובתמים” ליהנות מחלקי האדמה המעובדים על ידיהם. אולם זהו דבר שונה לגמרי מן האגדה שדו"ח זה של ועדת החקירה מפיץ ברבים.

עד כאן ההוכחות הישרות, הבאות בדין וחשבון כדי להראות את הסכנות הצפונות בשניות שבמנדט. ולעומת זאת, מול ההוכחות המדומות האלה, נמצאת בעצם הדו“ח הזה שורה ארוכה של עובדות והערות המבטלות את כל ההנחות האלה מעיקרן ומגלות את חוסר שקול הדעת וכוח ההבחנה של חברי הועדה. כי מה הם אומרים – בעל כרחם, כביכול – על התפתחותה הכלכלית של פלשתינה במשך עשר השנים שקללת המנדט ושניותו הנוראה רובצת על הארץ האומללה הזאת? בראשית דבריו כמעט מציין הדו”ח:

“תוצאות משקה הכספי של ממשלת א”י הן כאלה שכל ממשלה היתה רשאית להתגאות בהן… א“י השיבה בינתים את חובותיה לממשלת הוד מלכותו במידה הנבדלת לטובה מכל יתר הארצות שהן בעלות חוב… על אף ההתאמצות, שנתבעה מאוצרה הכספי של א”י, בשל שיטת הוצאות שהן בחלקן הגדול בבחינת השקעות מתוך הכנסות רגילות, נוצרה האפשרות – ע“י שיטה מתוקנת בהוצאה – להכניס בארץ עצמה תקונים חשובים שתוצאות רבות כרוכות בהם.”

עלבון על עולה"? אילו באו אלינו והסבירו לנו, כי עצם מפעלנו בארץ דורש מאתנו שנרכוש את חיבתם של כל תושבי הארץ, אף אם חיבה זו תהא נובעת מתוך אינטרס מחושב יפה, שנעלה את רמת חייהם של אזרחי ארץ ישראל הלא-יהודים העתידים להיות שותפינו ושכנינו בארץ כל הימים, וכי עלינו לעזור לעליתם התרבותית ולפיתוח מודרני של משקם – היינו אולי מבינים. אבל אם באים ארבעה תיירים פוליטיים ורוצים לכבוש את הבנתנו ולפקד על האינטרס שלנו בעזרת נמוקים ששרשם בימי הנרי השלישי, להכריז עלינו “יהדות של חסות” בארץ הבית הלאומי – נשוב ונאמר ברור וללא פשרה: אנו נמצאים כאן ואנו באים הנה בזכות עצמנו ולא בחסדו של מי-שהוא. אפילו אילו היינו דלים הרבה יותר מאשר הננו כיום, אילו היינו דלים כעכברי-השדה, אילו היינו משלמים את החלק השלישי של מסי הממשלה לגלגולת לגבי שאר תושבי הארץ, גם אז היתה מציאותנו כאן ובואנו הזה זכות שאין לערערה. אילו היה הדבר אפשרי שמפעל הבנין שלנו יביא תועלת רק לנו ולא לזולתנו, גם אז היתה לנו הזכות להמצא כאן ולבוא הנה. זכות זו היתה לנו לא רק בתורת אזרחי המדינה ובתורת בני המאה העשרים, כי אם בפירוש בתורת יהודים, כי הרי זוהי הארץ שנועדה להיות לנו בית לאומי, אנחנו המשוללים בית לאומי מחוץ לגבולה.

אולם כדי להבין זאת, היתה הועדה צריכה להבין קודם כל את השלשלת ההיסטורית שבה מהוה המפעל הציוני בארץ ישראל חוליה אחת יחידה, היתה צריכה לתפוס את הכוחות ההיסטוריים שהולידו את מה שנקרא בלשון הדו“ח “השניות שבמנדט”. אך כל זה רחק מיכלתה ומרצונה של הועדה. הבנה זו לא היתה לה. בספר הדו”ח, המכיל יותר ממאתים עמודים – וגם בהערותיו של סנל – אין אף מלה אחת מכל הדברים האלה. בעיני הועדה מתחילה ההיסטוריה של ארץ-ישראל, הראויה לתשומת לב – כפי שמעידה הסקירה בהקדמה – בשנת 1516, שנת כבוש הארץ בידי התורכים, כאילו אין באמת כל הבדל בין ארץ-ישראל וקורדיסטן, למשל. מה שקרה כאן לפני שנת 1516 מתואר שם כ“תולדות כבושים הולכים ונשנים של הארץ וחליפת תרבויות בזו אחר זו… מזמן לזמן שלטו ממשלות עצמאיות בירושלים, אבל התמורות בשלטון היו תכופות ומסובכות מדי שנוכל לתארן כאן”. אין גם רמז לכך שהיהודים מלאו בזמן מן הזמנים תפקיד ידוע ב“תמורת השלטון” וב“חליפות התרבות” בארץ זו. ואותה הצניעות ומדת הצמצום מציינת גם את הסקירה שבדו"ח ביחס לתנועת שיבת-ציון בקרב העם היהודי במובן חזיון היסטורי. הפסקא היחידה היוצאת מפי הועדה בקשר עם זה ניתנת כאן בלשונה:

“במשך ארבעים השנים, שקדמו למלחמה הגדולה, פעלו סבות שונות שהביאו לידי הגירה חשובה של יהודים לארץ-ישראל והתישבותם במושבות חקלאיות בארץ. לא מעניננו לנסות ולנתח את הגורמים לרבוי הישוב הזה, ולא נראה לנו כדבר נחוץ שנחקור ונתאר את התפתחותו.”

היש להתפלא על כך שלאור השקפה מבוססת ומעמיקה כזו יקשה על בעלי הדו"ח להבין את קיומו של הישוב העברי בארץ, את מפעלו ואת צורות חייו, את שאיפותיו ואת משאת נפשו? היש להתפלא על כך שהם עומדים בפני ישוב זה כזרים וכמחוסרי הבנה כל-שהיא ורואים בו – דוגמת רבים מבין אנשי הפקידות – חזיון מרגיז ומטריד, יסוד מפריע ומיותר, המעמיס מדי יום ביומו על שכמי הממשלה פרובלימות מטרידות של מדיניות וכלכלה, מבריח את שנתה של ממשלה זו ומכביד על מהלכה הנוח של המכונה האדמיניסטרטיבית, ערב רב לא-קרוא, “פרוליטריון קוסמופוליטי” – כדברי השופט העליון – המעיז פנים כאילו יש לו זכויות בעלות בארץ זו וכאילו מוטלים עליו תפקידים מיוחדים לגבי עתידה? וכי כיצד תחשוב ועדה זו אחרת – ובפיה אין מלה בדבר ערכה של ההיסטוריה העברית לגבי הארץ הזאת, בה בעת שרק היסטוריה זו עשתה את הארץ לחטיבה שלמה וקיימה אותה עד היום הזה בהכרת האנושיות כארץ שלא תשתכח משפת בני אדם ומלבם דוגמת אדום וצור. אין מלה בפיה להגיד, כי במשך עשרים מאות בשנים, תוך כדי סבל ורדיפות, היתה ארץ זו, היא ועתידה, נקודת האור היחידה שלא כבתה בהכרת העם העברי. אין מלה בפיה לציין את הכוחות ההיסטוריים שגרמו לשנאת היהודים ושלילת זכויותיהם, המהוים את הרקע השחור שעל פניו מתחוללת התנועה הארץ-ישראלית החדשה בקרב היהודים. אין מלה בפיה לתאר את מצוקתם הכלכלית של המוני היהודים באירופה המזרחית, במקום שמיליונים נגרפים בשטף התרוששות ללא-תקוה והתנונות ללא-תועלת. אין מלה בדבר מצוקת הנפש היהודית, זו שדחפה עשרות אלפים של צעירי ישראל, וביניהם גם בני מערב אירופה התרבותית והחפשית, ללכת לארץ-ישראל על מנת למצוא בה את חרותם הפנימית ואת הגדרתם העצמית. אף מלה על המצוקה החברתית בקרב העם הזה, הדוחפת את נכדיהם של חכמי התלמוד ואנוסי הנשך לשוב לעבודה ולאדמה. אף מלה על מצפונו הרע של העולם הנוצרי, שהכיר בזכות הבית הלאומי מתוך שאיפה לכפר עוון דורות ואכזריות אין קץ. אף מלה על ההתחיבויות הבין לאומיות, אשר בהן מצאה הכרה זו את בטויה ואשר אנגליה קבלה עליה בנדר להגשימן. אמר ר' יהושע בן לוי: כל שהוא רחמן על אכזרים לבסוף נעשה אכזר על רחמנים. תולדות התנכרותה של הועדה לגבי מצוקת היהודים היא תורת השניות שבמנדט הארץ-ישראלי ומצות הנייטרליות של הפקידות הבריטית.

ו

על יסוד שתי פרובלימות כלכליות, שיש בהן משום עיקרים, מנסה הועדה להוכיח כי אין לישב את הסתירה הצפונה במנדט הא"י, וכי סתירה זו היא היא ששמשה גורם עיקרי למאורעות אב. שתי הפרובלימות האלה הן שאלת הקרקע ושאלת העליה.

שתיהן – קומפלקסים של שאלות משקיות וחברתיות שבכל ארץ וארץ הם מסובכים ומורכבים מאד, ויש לחקרם ולהכריע בהם ע“י אנשים מומחים רק לאחר בדיקה יסודית וחודרת לגבי חומר העובדות ומתוך נסיון ממושך בתחום שאלות כאלה. בתנאי א”י מתוסף, מחוץ להבנה הנחוצה לגבי השאלות האלה, הקושי המיוחד הנובע מתוך זה שתחומי המשק המודרני, שנושאיו הם המתישבים החדשים, מעורבים במשק הארצי-המזרחי הקופא על שמריו ובדרכי חייהם של הבדואים העומדים בקיומם כמו בתקופה שלפני המבול. בתנאים כאלה דרושה מידה גדושה של ידיעת עובדות, דרושה הבנה סוציאולוגית וכלכלית בד בבד עם כוח הבחנה – למי שרוצה להגיע לידי מסקנות מבוססות בשאלות אלו. אפשר היה להניח, כי ועדה הנגשת לבירורן, מבלי שהטילו עליה שליחות זו, תראה את עצמה מתאימה לפי מידת כשרונה ואחריותה לדון בענינים נכבדים כאלה. אולם ועדתנו הראתה את ההפך הגמור. בצדק נשאלת השאלה: אם לא דבר זה בלבד שהועדה העבירה את שיטת חקירתה – בית-דין פלילי, עם סניגורים, קטיגורים וחקירה ודרישה של כל מיני עדים – מבירור המהומות לבירור הפרובלימות הכלכליות והחברתיות, אם לא דבר זה בלבד משמש עדות לתמימותם ולחוסר-אחריותם של השופטים, ביחוד כששופטים אלה הם זרים ובורים לגבי חיי הארץ? נתאר לעצמנו שועדה מורכבת מיוגוסלבים, שויצרים, או ברזיליאנים באה לאנגליה ומבררת תוך כדי חקירה ודרישה משפטית כזו, שבה יופיעו נותני-העבודה, הפועלים והסוחרים, את מצבן של מכרות הפחמים באנגליה. ואילו היתה הועדה מקשיבה לדברי העדים ומקבלת את מספריהם לפי ראות עיניה, היה כל אדם רציני אומר כי אין זו ועדה לבירור פרובלימות כלכליות, כי אם קומדיה. ערך המשא ומתן המשפטי הוא מסופק אפילו לגבי בירורה של הפרעת סדרים מעין מאורעות אב, אולם לגבי בירור מעשי או מדעי של שאלות משק הוא מחוסר-טעם לגמרי. אין גם כל דמיון בין מתודה זו ושיטת “ועדות המלך” ( Royal Commissions ) הנהוגה באנגליה ובארצות הדומיניון. הועדות הללו מורכבות על פי רוב מחברי בית-הנבחרים המקומי, הקבועים בארץ ויודעים את חייה, ואלה מזמינים מומחים או באי-כוח של ענפי משק שונים ושומעים את עדותם לפני שבאים לידי הכרעה באחת השאלות הכלכליות המטרידות. אולם מה שיש בפי ועדתנו בשאלות הקרקע והעליה, כתוצאה מן המשפט, שנערך בפניה, זוהי תערובת כזאת של קלות-דעת, בורות וטינה שאין להעלותה כלל על הדעת.

הדבר המפתיע ביותר הוא בעצם קלות-הדעת שבה קובעת הועדה את יחסה לשאלות. אחד העדים הראשיים בשאלות המשק והעליה הוא בעיניה השיך מבאר-שבע. לא מעט צחקה בודאי המשלחת הערבית בשבתה במלון הייד-פרק בלונדון, כשקראה את הנחותיו המדעיות של מומחה זה בדו“ח המודפס של הועדה. ואין הפליה בין סמכותו של העד הנזכר וזו של ה' פרה מנצרת ובין עדותו רבת המשקל של ד”ר רופין. בעיני חברי הועדה עדותם כעדותו של ד“ר רופין, “אם לא למעלה מזה”, מספריהם כמספריו, הנחותיהם כהנחותיו. ברגע שהדו”ח עומד לסכם את המסקנות בשאלה חיונית, בשאלת כוח הקליטה של הארץ, לשונו היא לשון שבשטחיות, רישול והיסח-הדעת: “אומרים לנו… כי כוח הקליטה הגיע לגבול יכלתו… ספרו לנו כי הנסיונות בעמק יזרעאל הראו… מוסרים לנו כי העובדות הפשוטות הן…” בתנאי חקירה כאלה לגבי הפרובלימות הישוביות יש רק לברך את ברכת הגומל על שלא ספרו ואמרו ומסרו לועדה זו הרבה יותר ממה שספרו ואמרו ומסרו. אמנם מספיק גם מה שיש.

“הטענה, כי אין הפלח לוקח חלק אישי בענינים פוליטיים, אינה מתאשרת מתוך נסיוננו בארץ ישראל. אף אחד, שעבר את הארץ כמונו והקשיב למחיאות הכפים שבהן נתקבלו פסקאות רבות מנאומי הברכה שהקריאו לנו ראשי הכפרים, לא יטיל ספק בדבר כי…”

הא לכם ראיה חותכת. זהו “הנסיון” הנראה בעיני הועדה למספיק בכדי לבסס עליו מסקנות. מחיאות הכפים בלבלו את ראשה – ויש רק להצטער על זה שהישוב העברי בעיר ובכפר הגזים כל כך בהערכת הועדה ובכוח הבחנתה ולא המציא לרשותה “חומר הוכחה” פוליטי וכלכלי דומה לזה. וכשהיא מזוינת במידה זו של ידיעת עובדות והבנת דברים, נגשת הועדה לחקירתה המשפטית בשאלות הקרקע והעליה.

נתחיל בשאלת הקרקע. את מסקנות הועדה בשאלה זו אפשר לסכם בדברים הבאים: לדעת הועדה אין בכוחה של אדמת ארץ-ישראל לפרנס כעת ישוב חקלאי גדול מזה הקיים בארץ;רכישת קרקעות ע“י יהודים מביאה בהכרח התנאים לידי דחיקת רגליהם של האריסים, האכרים או הרועים הקבועים בשטחים הנמכרים ולידי יצירת מעמד משולל קרקע;האינטרסים של מעמדות אלה לא מצאו להם עד כה הגנה מספיקה, והנה רק לאחר שהגנה כזו לטובת זכויותיו של הישוב הקבוע תקום בצורת חוקים, כדוגמת חוקי הפדן, ימצא אולי במחוזות אחדים מקום למספר ידוע של מתישבים נוספים, וכל זה לאחר שתתגשם מהפכה טכנית ומשקית בחקלאות הארץ-ישראלית. והועדה אינה מסתפקת בציון הפרובלימה החמורה הזאת בקויה היסודיים. היא רוצה יותר. הדו”ח מתאר את נשול האריסים הערבים מאדמתם ויצירת מעמד משולל קרקע – לא כאפשרות מאיימת, כמגמה שבהתפתחות, כי כעובדה מושלמת, כחזיון המוני וכסכנת קטסטרופה הצפויה בכל רגע. לא פעם חוזרים מחברי הדו“ח על אותו הדבר: “הסכנה ממשמשת ובאה”: “הפרוצס הזה… שהיה אולי אפשרי לפני ארבע או חמש שנים, אינו עוד היום בגדר האפשרות, כוח הקליטה הגיע לגבול יכלתו”;”אין ספק כי המשכתו של פרוצס, הגורר אחריו יצירת מעמד משולל קרקע מר בנפשו וגדול במספר אנשיו – סכנה רצינית לארץ כרוכה בה“. לפעמים אתה חושב: כמה גדול חסדו של הקדוש ברוך הוא ששלח לנו את מהומות אב, ואת ועדת החקירה רבת הכשרון בעקבותיה, דוקא ברגע שהיתה ממשמשת ובאה סכנה ובני הארץ לא הרגישו בה כלל, ברגע שחדל להיות אפשרי מה שהיה בגדר האפשרות לפני ארבע או חמש שנים – וכל זה בכדי שנפקח עינינו לראות את הכליון הנשקף לכולנו. אלא שיש לשאול: מה הן העובדות שעליהן נסמכת הועדה בהנחותיה אלה? היכן ראתה בעצם את המעמד הגדול רב המרירות ורב האנשים שניתק מן האדמה ע”י ההתישבות היהודית? מהיכן לקחה ראיות לטענה זו? האם גם כאן אפשר להסתפק במחיאות כפים ובתהלוכות?

אולם נניח את סכנת-הקטסטרופה ונגש לבחון את עצם שאלת הקרקע. אין צורך להדגיש, שצבור הפועלים היהודים בארץ-ישראל אינו חולק על הנחות הועדה כי שמירת זכויותיהם של העובדים הערבים – ובכלל זה גם זכויותיו של עובד האדמה הערבי לחלקת קרקע לשם מחיתו – היא חובה לנו ולממשלת הארץ. אין איפוא חלוקי דעות בהנחות יסודיות. אולם יש חלוקי דעות רציניים בהבנת ההנחות האלה. לנו ברור מכל מקום, שאין לדון את שאלת הקרקע כשאלה מופשטת ונבדלת, כשאלה לעצמה, אלא רק בקשר עם התפתחותה הכלכלית של הארץ בכללה. לפיכך ברור לנו, שלפנינו שאלה של מגמת ההתפתחות ולא חשבון סטטי. מתוך חשבון סטטי יש להגיע למסקנה אחת: תושבי הארץ נידונים לחיי דוחק ועוני, התנונות ועמידה לדורות. לועדה – המגלה כאן את פרצופה הסוציאלי והמקצועי (רוב חבריה הם עורכי דין) – ברור הדבר, שגם בשטח הפרובלימות הכלכליות והחברתיות, וגם בשאלת התפתחותה של הארץ בכללה ישנה מצוה אחת הקודמת לכל, המצוה שהראתה את כוחה גם על ממין זה. דומה, שהועדה אינה תופסת לגמרי כי חוקים כאלה אינם בגדר האפשרות כלל, מכיון שאין דרך להבטיח את שמירתם. ותוצאת הגשמתם – אילו היתה בגדר האפשרות – היתה רק אחת: להשאיר את להשאיר את הפלח בידי הנושך ברבית ובעל-האחוזה, ללא תקוה לעצמו וללא תועלת לארץ.

איו בעצם הוכחה חותכת יותר לאבסורד המוני ביסודה של תורה זו, תורת הסטטוס קוו בשאלת הקרקע, מאשר הדוגמא המסופרת בדין-וחשבון בכונה להציג בפני כל העולם את פעולת הנשול של היהודים. הנה היא הדוגמא: ודי-אל-חורת. שטח הקניה הזאת מסומן בדין-וחשבון בגודל של 30.826 דונמים (באמת הוא גדול יותר), מספר הנפשות שישבו ישיבת קבע על הקרקע הזאת הוא לפי הדין-וחשבון 1200 בערך (באמת הוא קטן יותר, מכיון שהתאספו לשם גם בדואי הסביבה). השמוש בקרקע מחולק, ע“פ הרצאת הדין-וחשבון, בין מרעה ובין גדול אבטיחים. שויו של היבול, ע”פ הערכת העושר לשנת 1928 עולה “לשבעת אלפים לירות לכל הפחות”. ובכן, שטח זה הוא מעובד ואין כאן מקום להתישבות רחבה. אין אפילו מקום שאפשר להעביר שמה את האריסים. התמונה היא נהדרת. לפי ידיעתנו מתאים חצי השטח הזה לפחות למטעי ציטרוס. מתוך הנחה זו אפשר לקבוע שיחידת המשק בשטח זה אינה צריכה לצאת מגבולות של 20 דונם. יוצא שהשטח יכול לפרנס באופן ישר 1500 משפחות עובדים או 7500 נפשות לפחות, ישוב גדול פי שש ממה שהוא היום, שיהא מתקיים קיום הגון ואנושי, ולא קיום של רעב למחצה, הנהוג שם היום. 15000 דונמי-המטעים בלבד היו יכולים להביא, לכל-הפחות, הכנסה ברוטו של 300.000 לירות או 20 לירות לדונם, במקום פחות מרבע לירה לשנה בשנת 1928. הוסף על זה את הכנסת יתר 15.000 הדונם, ממשק חלב, גידול עופות וכו'. ודי-אל-חורת היתה מסוגלת איפוא לכלכל ברוחה ישוב צפוף פי ששה וליצור תוצרת שערכה יעלה פי מאה בערך! והנה באה ועדת עורכי-הדין האלה ומתגנדרת ב-1200 נפשות ובהכנסה לגלגולת של פחות משש לירות לשנה. ובאמת, ודי-אל-חורת, המגדלת אבטיחים, היא חלקה טובה לגבי שטחים אחרים הנמצאים בידי פלחים דלים ואינם מעלים אלא “חילפה”, זו שאת שויה אין להעריך ביותר משנים או שלשה גרוש לדונם. וגם את זו אפשר להגדיר בשפה משפטית בתורת “קרקע מעובדת” ולאמר לנו: אסור לנגוע!

אולם אם יאמר כך, יהיה גם צורך להרחיק לכת. כוון הועדה בשטח הפרובלימות המשקיות הללו כולו יורידי-פורמלי. אילו היה לכוון זה יסוד במציאות הכלכלית של הארץ, היתה הועדה מחויבת לפרוט עוד כמה וכמה מסקנות. חשבון הועדה קובע, בדיוק חשוד במקצת, כי על שטח הקרקע הכלכלי הראוי לעבוד בא"י ונמצא בידי לא-יהודים–10 מיליון דונם בערך–נמצאים כיום הזה כ-92.000 בתי אב ערבים. בחלקה של כל משפחה ומשפחה ממעמד הפלחים נופלים איפוא כ-100 דונם. מאה דונם הם מכסת הקרקע המינימלית. הועדה מסיקה את המסקנה, כי אין בכוחה של ארץ זו לכלכל ישוב חקלאי גדול יותר. " Was tun, spricht Zeus, die Welt ist weggegeben “. לאמתו של הדבר היתה הועדה צריכה לאמר: גם הישוב הערבי הקיים תלוי היום לגבי קיומו בהתפתחות השוק העירוני, בכוח הקניה הגדול בערך הצפון בישוב היהודי, ברבוי הישוב הזה על-ידי עליה, הגורר אחריו הרחבת השוק, וזו גוררת אחריה אפשרות של תשלומי חובות, של תקוני משק, של הקמת בית. אלמלא השנויים האלה, שחלו לאחר המלחמה, אילו המשיכו את קיומם שיטת-האריסות הנושנה, אפני העיבוד הנושנים, היבולים הדלים, כוון משק של חקלאות פרימיטיבית – היו בודאי מאות ואלפים מאלה המתפרנסים כירקנים, מגדלי עופות, חלבנים ופועלים במושבות, נאלצים לחפש את מחיתם במקום אחר, ולעזוב את הארץ. אלמלא עלית היהודים היתה הגירת הערבים הולכת ונעשית הכרח שאין להמנע ממנו. אולם זאת לא יבין השיך מבאר-שבע. והנה נמשיך בדרך זו ונתקרב לקטסטרופה. על-פי הדין-וחשבון העולם מחולק. ברשות כל משפחה ומשפחה בישוב הערבי נמצאים אך ורק מאה דונם דוקא. אולם הלא יש לשער, כי במשך שלושים השנים הקרובות יבוא עודף הלידות על התמותה ויוסיף על הישוב הערבי כ-300.000 נפש. מה יהיה גורל האומללים האלה בגבולות הארץ המחולקת והמיושבת בתכלית הדיוק? לקחת לעצמם חלק מן ההכנסה הכללית, בדרך הורדת רמת החיים – לא יהיה בכוחם, כי הרי אין המינימום מרשה הורדה במדה כזו. במסגרת של משק א”י, הקופא על שמריו, אין להם מקום. אם לא יכנס גם יהודי אחד לארץ, אם לא תגע יד הזדון בשיטת-האריסות עתיקת היומין, אם יעמדו שני פקידים בריטיים לפקח על כל “מעבד קרקע באמת ובתמים”, אם קרנות היהודים לא תגענה במעבד זה לרעה – הרי יצטרכו 300.000 האלה לנוס לחוץ-לארץ. אף בנק חקלאי לא יהיה בכוחו לפתור את שאלת חייהם. אולם פיתוח הארץ על-ידי פעולה משקית עצומה, המפעל היהודי ואימפורט של הון לארץ, תקונים טכניים ומדעיים, ארגון המשק הארצי והמודרניצזיה של המשק הזה – בכוח כל אלה תלוי פתרון השאלה. אם יתקיימו כל אלה אפשר לקוות, כי לא רק הם והמוני העולים היהודים, כי אם גם בניהם ובני בניהם אחריהם יצליחו למצוא מקורות פרנסה בארץ הזאת, אם כי יצטרכו לסור מדרך הסטטוס-קוו שהדרת הזקנה חופפת עליו.

ז

לאשרם של כל הצדדים – אין להשקפותיה הכלכליות של הועדה שום יסוד במציאות. השקפות אלו אינן, כאמור, אלא התפרצות המחשבה המשפטית-פורמלית לתוך תחומיו של המשק. ובתוך תחום זה מתהוים והולכים בינתים דברים אשר מוטב לאנשי תורת המשפטים לדעתם, אך לעולם לא יעלה בידם – לא על-ידי נוסחאות ופירושים, ואף לא על-ידי סעיפי חוקים – לשנותם כאות נפשם או לעכבם לאורך ימים.

אחד הדברים האלה היא המגמה הבולטת לעין בכל הארצות האגרריות המתעוררות מתרדמה ומתוכננות לחדש את תבניתן הכלכלית: לצאת מגבולות המשק החקלאי, האכסטנסיבי לפי ההון המושקע בו, המדולדל ומחוסר הסכויים. מחוז חפצה הרגיל של תנועה זו הוא – העיר, בתחילה לשם עבודה עונתית או ארעית (עבודת בנין, סלילת דרכים, בנין נמלים וכו'), ואחרי כן גם לשם עבודת קבע. לפעמים, כשמשק ארץ המולדת קופא על שמריו או כשמכסת הקפיטל הצבור בו אינה מספיקה להחשת פיתוחו, אין לה לתנועה זו מוצא אחר אלא הגירה לארצות נכר המפותחות יותר והמושכות בכוח. מגמת-התפתחות זו היא טבעית, כשרה והכרחית. חוקים הנחקקים מתוך כוונה להפכה או לעצרה – מביאים אך ורק לידי הפרה או השתמטות. מיום שארצות אגרריות התחילו עוברות לשיטת משק קפיטליסטי או ארצות מזרחיות לשיטת משק אירופי, נלוים לתקופת מעבר זו החזיונות האלה של נדידה מהסביבה הכפרית הדלה אל העיר ושל הגירה רחבה בערך, – אם אין גל המהגרים מוצא לו בית-קבול בחרושת הארץ המתפתחת במהירות ובמשק חקלאי מודרני ההולך ונבנה על יסוד זה. – דבר שני הן התמורות החלות בקנין הקרקע ובשיטת ניצולה. ההתקדמות הכלכלית של הארצות האלה ועליתם הסוציאלית של תושביהן מתעכבות כל זמן ששיטת האריסות המקובלת, הפיאודלית למחצה, הולכת בד בבד עם משק אריסים מחוסר הון השקעה, עם אדמה מוזנחת ומנוצלת, עם שוק ללא כוח קניה ועם מעמסת חובות גדולה מנשוא המשמשת מעין מסורת מכובדת. הקשר הגרדי של מצב כזה לא יקוצץ בחרבה של הצעה אדמינסטרטיבית – ויהא שמה אפילו יסוד בנק חקלאי. מוסד ממין זה יוכל להוסיף את חלקו לפתרון הפרובלימה הכללית – אך לא יותר. בנק חקלאי, למשל, יוכל להמציא לחקלאות הקיימת אשראי על יסוד ערך ההכנסות הרגילות של המשקים עד כדי אחוז ידוע של הכנסות אלה. המכסימום, שיוכל להעשות בעזרת סכום-המלוה הבנקאי הזה לטובת החקלאות הקיימת, הוא הוזלת חלק ממעמסת החובות הרובצת על החקלאות, לאמר, החלפת שער הרבית לחלק מחובותיו של הפלח. יתכן שגם הישג זה יראה כחשוב למדי. יתכן כי במאות בתי-פלחים פרושו של הדבר הוא, לזמן מה לפחות, מעבר מחיי-רעב עלובים במאה אחוז לחיים של שלושת-רבעי-רעב. אולם להתגבר על נקודת הקפאון המיוחדת למשק ארצות המזרח, להכניס באותה חטיבה, שהחוקרים קראו לה בשם “שווי-המשקל הקבוע”, יסוד מניע ומפתח – לא יעלה בכוחו של אמצעי כזה. גם לגבי תקנות אחרות שהן חשובות מבחינת עצמן, כגון תקונים במשפט האריסות, אין לצפות שהן יותר משיוכלו לתת. גם התקונים הקובעים את זכותו של האריס לפצויים עבור ההשבחות שהשביח את האדמה ואת זכותו של החוכר הקבוע לתביעת תשלום מיוחד במקרה של סיום חוזה-החכירה או בטולו, – כבודם במקומם מונח. אולם כשמסתפקים באמצעים האדמיניסטרטיביים והמשפטיים האלה, עושים את המודרניזציה של המשק המזרחי לפרוצס ממושך לדורות, ופרוצס זה, במשך זמן התבשלותו, גורם ביתר שאת לכל הזעזועים, הענויים והחלופים החותרים תחת יסודות קיומם של המוני העם והם ראשית סימניו של הקפיטליזם בכל מקום ומקום – התנונותו של “עודף” הישוב החקלאי, ניצול עבודת נשים וילדים עד קצה האכזריות, התרוששותם של בעלי-מלאכה על-ידי אימפורט של סחורה זולה מהחוץ, התרבותם של קבצנים נודדים ושודדים בדרך-המלך, התגברותה של ההגירה לחוץ לארץ. פתרון מהיר ורציונלי לסבך הפרובלימות האלה יכול להמצא רק בקפיטליזציה מהירה ומקיפה של הארצות מסוג זה. אחת מתוצאותיה הטבעיות של קפיטליזציה זו היא החלפת הצורות הנושנות של קנין-הקרקעות וניצולן בשיטת משקי-אכרים זעירים העומדים ברשות עצמם. – דבר שלישי הראוי להיות נזכר כאן בין חזיונות המעבר בארצות המזרח המתעוררות – הוא הרחקתם ההדרגתית של השבטים הנודדים מגבול תחום המושב הקבוע והמשק המפותח. חלק מהם מתישב בצורה האכסטנסיבית ביותר בקצה-הספר, על גבול המדבר, חלק מהם, המסרב בהחלט להשתקע ולהחליף חיים של מדבר ואהלים בצורת חיים של עבודה קבועה, נדחק אל מעבר לגבול.

יאה לציוניות להודות באשמתה, כי החישה בתחום פעולתה את כל הפרוצסים האלה המלווים את חדוש יסודותיו של המשק המזרחי הקופא על שמריו, יהא לציוניות להודות באשמתה כי בגבולות ארץ ישראל היא שמשה כוח מניע ומעורר אשר לכמותו – במדה יחסית – לא זכתה אף אחת מיתר ארצות המזרח התיכון בתקופת מעברן למשק מודרני הבנוי על דרגת קפיטליזציה גבוהה בערך. יאה לה להודות, כי היה לה חלק בניפוץ האחוזות הגדולות וביצירת שוק, שהוקם בן-לילה, למכירת תנובתם של משקים חקלאיים אינטנסיביים, פרי גן-הירק, המחלבה והלול. יאה לה להודות באשמתה, כי על-ידי מקחי-קרקעות ותשלומי פצויים גבוהים העניקה לכמה מהמחוזות החקלאיים בארץ קפיטלים כאלה שנתנו את האפשרות לבנות שם משקים מפותחים וגם לנטוע מטעים – אם גם מספר של פלחים-אריסים נאלץ מתוך כך להעתיק את מושבם מכפר אחד למקומות אחרים. אבל כל התהליכים האלה, הקשורים קשר אמיץ גם עם שאלת הקרקעות וגם עם שאלת העליה, אינם נהירים כלילל וכלל לאנשי ועדתנו. כל המתרחש במשק הארץ מתחת ליריעה הדקה והשטחית של העדויות – אינו לפניה אלא כספר חתום בשבעה חותמות. על כן אין הועדה יודעת, כי אם יש בכלל מחסור בקרקע בתוך המשק הערבי בארץ ישראל – הרי הוא מורגש ביתר שאת דוקא באותם האזורים שבהם לא נגעה עדיין פעולתם הישובית של היהודים, במחוזות הנדחים של משקי-הפלחים האכסטנסיביים והעניים ביותר, בין ההרים והרחק ממרכזי ההתישבות המודרנית. וגם זאת אין הועדה יודעת כנראה לגמרי, כי במידה שהתקיימה תנועת הגירה מארץ ישראל לחוץ לארץ לפני המלחמה ולאחריה, מוצאה של תנועה זו היה – מטעם האמור – בעיקרו מהמחוזות האלה המנותקים מפעולת התישבות. מכפרים כעין-כרם ובית-ג’לה, מעיירות נוצריות כבית-לחם או נצרת. אין ברצונה של הועדה לדעת – אם כי תזכיר הסתדרות הפועלים שנמסר לידיה ברר לה את הדבר על יסוד מספרים ועובדות – כי בהשפעת המפעל הישובי בארץ פחתה ההגירה של לא-יהודים מארץ ישראל לאחר המלחמה בהשואה להגירה שלפני המלחמה, וקטנה היא גם היום פי שתים – במדה יחסית – מההגירה אשר מסוריה ויתר הארצות השכנות. אין ברצונה של הועדה לדעת כל זאת, מכיון שאין ברצונה להסיק את המסקנות שאינן נוחות לה. לפיכך היא משתדלת לגנוב את לב דעת-הקהל האנגלי במעשיותיו של ה' פרה.

חלף כל אלה חדור לב הועדה דאגה קשה לסיכוייו הכלכליים של אזור-המטעים, זה אזור הארץ היחידי שגם לדעת הועדה אין להתעלם בדרך כלל מאפשרויותיו המשקיות.

“עד היום הזה”, בלשון הרצאת הדין-וחשבון, “הלך וגדל הביקוש לתפוח הזהב היפואי וליתר הפירות שמגדלים במישור החוף בד בבד עם ההספקה, אולם הפיכתם של שטחי-קרקע רחבי-ידים באזור זה למטעי פירות תוכל להביא לידי קשיים, ואולי גם לידי אסון כלכלי, אם השנויים יתגשמו באופן פתאומי יותר מדי”.

גם פיסקה זו אפינית היא עד מאוד! כיצד נתאר לנו בעצם את “השנויים הפתאומיים” האלה, שאין כלל אמצעי-שמירה מפניהם בדרך הכנת שוקים לתוצרת, בזמן שהמדובר הוא במטעים הדורשים שנים עד נתינת הפרי – זהו אחד מסודות הועדה. אבל שאלת השוקים קיימת באמת. בעלי המטעים בארץ, אגודותיהם המשותפות למכירת הפרי וכל הסוחרים לחוץ לארץ, מטפלים בשאלה הזאת זה זמן רב. מפיהם יכולה הועדה ללמוד כי (אם להוציא מכלל זה תקופות-משבר כלליות, כגון מלחמות, מהפכות וכו') מכירת הפירות שמארצות הדרום הולכת וכובשת לה שוק רחב יותר ויותר בכל חלקי אירופה;כי האכספורט הא“י לא נגע עד הנה אלא במרכז אחד באירופה, באנגליה, בו בזמן שאפשרויותיו ביתר ארצות הצפון לא נוצלו עדיין אף במעט מן המעט;כי לגבי מינים ידועים, כגון אשכוליות, אנו עומדים היום בדרך כלל רק בראשית התפתחותו של השוק האירופי;כי במקרה שתבוא במידת-מה ירידה במחיר הפרי הא”י – אשר אולי תבוא ביום מן הימים – ילך ויתרחב כוח-הקליטה של השוק עד לאין שיעור. גם מפי ה“אמפיר מרקטינג בורד” יכלה הועדה ללמוד את כל העובדות האלה, ועוד כהנה וכהנה. ולבסוף היו מוסיפים ואומרים לה, כי כך הוא מנהגו של עולם בימינו – כל ענף תוצרת ההולך ומתפתח ומתרחב בהכרח שיבקש לכבוש לו שוקים מתוך התרחבותו והתפתחותו. אבל לא כן ועדת שאו! כשכלים כל הקצים, הרי גם אזור-המטעים המסכן הופך להיות בעיניה במה לקטסטרופה נוראה, “לאסון כלכלי”. אילו היו היהודים מגדלים צמר-גפן, היתה ועדה זו מצביעה על הירידה הקטסטרופלית שחלה במחירים במקצוע ההלבשה. ואלו יסדו את מפעלם על בסיס של חרושת-אריג, היתה הועדה מונה אותם בזה כי בעולם יש בדרך כלל עודף בתוצרת חרושת מסוג זה. אילו היו מגדלים סוכר, היה מספיק להעיר על צרותיהם של בעלי מטעי הסוכר באיי הודו המערבית. סך הכל אחד: אין לעשות מאומה. נתרגל למחשבה זו: העולם חולק. והעולם הזה יוכל לספק את צרכיו גם בלי יהודים, גם בלי ארץ ישראל, גם ללא יהודים בארץ ישראל. אכן גדולה הנחמה שבמחשבה זו.

אולם יש עוד סעיף אחד חשוב ביותר בקשר עם שאלת הקרקעות, ואת סעיף זה שכחה ועדת שאו לגמרי ולא כללה אותו בהיקף חקירתה. שם הסעיף: עבר הירדן. אם בכלל אפשר לדבר היום על דוחק כל-שהוא בשוק הקרקעות בא“י, אם יש לה, לועדת שאו זו, היכולת לבוא ולהפתיע אותנו על-ידי חשבונותיה בדבר חלוקת אדמת ארץ ישראל, – הרי כל זה הוא במידה גדולה תוצאת המעשה האדמיניסטרטיבי שעשתה ממשלת המנדט בסגרה את עבר הירדן מזרחה בפני פעולתם הכלכלית והישובית של היהודים. אין כוונתי כאן לתחבולות המדיניות אשר הולידו גם את אמירותו של עבד-אללה, תחת כנפי חסותה של בריטניה המשתתפת בתקציבו, וגם את הקריקטורה של בית-נבחרים בעבר-הירדן מזרחה. ואין אפילו כוונתי לביטול כוחם של סעיפי המנדט הא”י הנוגעים בבית הלאומי בגבולות עבר הירדן. ערכם המעשי של סעיפי המנדט נשאר גם בגבולות מערב הארץ בבחינת דבר מפוקפק, לפיכך ספק אם כדאי להרעיש עולמות על זה. כונתי כאן להקמת המחיצה האדמיניסטרטיבית והכלכלית בין שני עברי הירדן, מחיצה זו שלא רק סגרה את החבל המזרחי בפני העליה וההתישבות היהודית, כי אם גם הזניחה אותו במצב של עוני בלתי-משוער, של שיתוק כלכלי ורשול תרבותי. שיטה זו של ממשלת המנדט היא מחוסרת טעם מבחינה משקית, עומדת בנגוד למשפט הבין-לאומי ולתקנת “השער הפתוח” הכלולה בספר-הברית של חבר הלאומים. בא-כוח הולנד בועדת המנדטים, ה' ון ריס, כבר העיר באחת מישיבות הועדה האחרונות על המצב בעבר הירדן שהוא כולל בקרבו, בנגוד לחוק, הפליה לרעה לגבי נתיני המדינות שהן חברות חבר הלאומים וגם הפליה קשה לרעתם של אזרחי ארץ-ישראל ³. בשעה שממשלת המנדט קבלה על עצמה את הנהלת ארץ ישראל, היתה הארץ מורכבת משני חבלים. צפיפות האוכלוסין בכל החבל המערבי נחשבת היום ל-32,5 לכל קילומטר מרובע, בעבר הירדן מזרחה ל-5,1 לקילומטר מרובע. על המספרים האלה יש כמובן להוסיף, כי במחוזות ידועים של ארץ ישראל המערבית הישוב הוא צפוף הרבה יותר ומגיע עד ל-80 נפש לקילומטר מרובע. לגבי עבר הירדן יש להוציא מכלל החשבון את איזור המדבר, אם רוצים להגיע להערכה מדויקת פחות או יותר בדבר צפיפות הישוב בחבל זה. והנה כשמביאים בחשבון את הגורמים האלה – נקבע היחס בין צפיפות הישוב במערב לגבי זו שבמזרח לא כ-1: 6, כי אם רק כ-1: 4 או 1: 3. פרוש הדבר, כי צו אדמיניסטרטיבי של השלטונות הבריטיים הוציא באופן מלאכותי שטח בן ישוב דליל פי שלושה או ארבעה מגבולות פעולתם הכלכלית והישובית של היהודים, וגרם על ידי כך לקשיים וגם לעלית מחירים בשוק הקרקעות הארץ-ישראלי. ולאחר המעשה מופיעה ועדת חקירה ומסיקה מסקנה, כי הדוחק בקרקע הוא החוסם את הדרך בפני מפעל הבנין היהודי. בידי ממשלת המנדט נתון הדבר, להוריד מעל הפרק את כל הפרובלימה ולהסיר משוק הקרקעות במערב הארץ את המתיחות – אם מתיחות כזו קיימת – בהסירה את הבריח האדמיניסטרטיבי משערי עבר הירדן המזרחי. החבל הזה, שהוא חלק הארץ הכלולה במנדט הארץ-ישראלי, צריך להפתח בפני פעולה חפשית של פיתוח וישוב. אל יספרו לנו ספורי-בלהות. מחובתה של ממשלת המנדט הוא להדריך את האמיר עבד-אללה בדרך של שיטת-עבודה פרוגרסיבית, שתהא מכוונת להפרחתה הכלכלית והתרבותית של הארץ. היתרונות העצומים, הצפונים בתכנית זו גם לגבי הארץ כולה וגם לגבי אוצר המלוכה בעבר הירדן, נראים לכל עין. אין זה אלא פסיביות ושויון נפש מצד השלטונות אשר גזרו על עבר הירדן המזרחי שיהא ממשיך את צורות-המשק העלובות ואת מסורת החיים הקפואה של הנומדים.

אילו ירדה ועדת שאו לעמקן של כל העובדות האלה, מתוך תבונה כלכלית וראיה סוציאלית מרחיקה, ואילו הבינה את התמורות המתחוללות במשק הארצי הפנימי, – לא היתה תופסת את מהלך המודרניזציה של החקלאות הארץ-ישראלית כ“תקופה שניה” סכימטית, אלא כמגמת התפתחות חברתית חיה, ההולכת ומתרחשת לעינינו במשך עשרות שנים. אילו הביאה בחשבון כי חבלים רחבי-ידים בערך, באיזור החוף ביחוד, הולכים ומתפנים מתוך התפתחות זו ויוכלו לשמש בסיס להתישבות צפופה ואינטנסיבית ביותר, אילו חייבה את השלטונות לכלול את חבלי עבה"י בתכנית פתוח וישוב מקיפה, ואילו היתה מוסיפה ומניחה, כי בעזרת מפעלי הכשרה ובנין אפשר יהיה במחוזות כמחוז בית-שאן, עמק החולה, שטח כברה, מפרץ עכו ועמק הירדן – למצוא מקום ישוב לעשרות אלפים עובדים ולהבטיח להם את קיומם הצנוע מתוך עבודת-כפיהם. אילו ראתה והבינה הועדה את כל אלה, היתה הרצאתה בשאלת הקרקעות מקבלת צורה אחרת לגמרי.

ח

אותה התערובת, שיש בה חוסר הבחנה כלכלית ובורות לגבי שאלות המיוחדות לארץ ישראל, בהוספת מנה הגונה של דעות קדומות – מציינת גם את פרקי הדין-וחשבון הדנים בשאלות העליה. גם הפרקים האלה מזכירים את הראיון המפורסם של משלחת קנדית אחת אצל גרנויל, מי שהיה מזכיר למושבות במיניסטריון של פיט הראשון. המשלחת הגישה בקשה לממשלה שיבנה מבצר בעיר אנאפוליס, “כן, יש לבצר את אנאפוליס”, השיב המיניסטר למושבות, “אולם, במחילה מכבודכם, היכן אנאפוליס זו?” כזאת בערך היתה גם התשובה שהשיבה ועדת שאו לשייך פרח אבו מידיאן, כשזה הסביר לה, כי ארץ ישראל היא ארץ קטנה, קטנה מהכיל את מספר היהודים הבאים להתישב בה.

כמה ועדה זו חרדה לדייק בעובדות – על זה אפשר לדון לפי הרצאתה בדבר תפיסת-הגזלה, כביכול, שתפסה הסתדרות העובדים הכללית בחלוקת הסרטיפיקטים, הרצאה זו נעשתה בינתים לתעודה היסטורית, הואיל והוזכרה בפירוש גם ב“ספר הלבן” שהוגש על-ידי הממשלה לועדת המנדטים של חבר הלאומים.

“דעתנו היא”, אומר הדו“ח בנידון זה, “כי שיטה המגיעה למעשה להעברת אחריותה של ממשלת א”י לידי הסתדרות שמספר חבריה הוא פחות מ-3 אחוזים של תושבי הארץ, אינה ניתנת להגנה. הכרח הוא כי השיטה הנהוגה כעת תעורר התמרמרות בין תושבי א”י הלא-יהודים… הנחה שעל פיה יעשה “אני מאמין” פוליטי גורם מכריע בבחירת המועמדים לעליה, היא דבר שיש להתנגד לו בכל תוקף".

דעה זו מתבססת, כידוע, על העדות שהעיד ראש מחלקת העליה של הממשלה באחת הישיבות הסגורות של הועדה. הועד הפועל של הסתדרות פנה לה' חיימסון במכתב, ובו הוצעה באופן ישר השאלה, אם עדותו החשאית בפני הועדה מתאימה באמת לדברים הנאמרים עליה בדין וחשבון. למכתב זה לא ניתנה עד היום תשובה מפורשת. אם נלמד מתוך כך, שעדותו של חיימסון נמסרה כלשונה, הרי יתגלה לפנינו בזה – על-ידי הזכרת-שם ארעית בתוך הרצאת הועדה – פרט קטן אחד הבא ללמד על עדויותיהם של פקידינו האחראים בישיבות הסגורות של החקירה. תוצאותיה של עדות זו מוכיחות, כי הסכנות והנזק הצפונים בה אינם מתמעטים על ידי זה שהיא מחוסרת כל יסוד במציאות. אין ספק, כי מר חיימסון, למשל, ידע בדיוק כי מעולם לא נמסרו שום סרטיפיקטים לידי ההסתדרות לשם חלוקה, לא בצורה זו ולא בצורה אחרת. אין ספק כי הוא ידע שהמוסד היחידי, המוסמך להכריע בדבר העברת הסרטיפיקטים, היתה הנהלת הסוכנות היהודית, שהודיעה מדי פעם לממשלה לאיזו קונסוליה בריטית בחוץ לארץ עליה למסור את הסרטיפיקטים. הוא ידע אף ידע, כי ברירת המועמדים לעליה לארץ ישראל נמצאת בידי המשרדים הארץ-ישראליים המקומיים באשר הם שם, המורכבים מבאי כוח של כל המפלגות הציוניות. רבוי הזרמים הפוליטיים, המצורפים יחד בתוך המשרדים הארץ-ישראליים, מונע מלכתחילה את הדבר, כי ל“אני מאמין” פוליטי ינתן משפט-הבכורה או משקל-ההכרעה לגבי הכשרתם בדבר זיקתו המפלגתית של המועמד – דבר שאליו אולי מתכונות הערותיו של ראש מחלקת העליה – הרי הנימוקים לכך הם סטטיסטיים בלבד, ואין לעובדה זו כל השפעה על החלטת המשרד. בקיצור, מעשיה זו, על דבר תפיסת הגזלה שתפסה “הסתדרות שחבריה מונים לא יותר מ-3 אחוז מתושבי הארץ” בענין הפיקוח על בחירת העולים, – כל צרתה היא בזה שאינה מיוסדת על שום עובדות.

אולם חשובה מתיקון פרט זה או אחר היא בחינת היסודות שעליהם בנתה הועדה את השקפתה בשאלות העליה. אף כאן תהיה זו תפיסה מרובה מדי אם נדרוש מועדת-שאו שתראה את שאלת ההגירה לאור הבנה כלכלית-חברתית מודרנית, שתתפוס אותה כאחד הגורמים בתוך הפרוצס של ההתפתחות המשקית. אמנם הדין וחשבון מצטט את דברי העדים הערביים ואת היקשיהם התמימים אך בבחינת בטוי דעת הקהל הערבית, כביכול. אבל תסתכלו ביתר עיון בתורת העליה של בעלי הדין וחשבון עצמם ותמצאו, כי היא דומה להשקפתו של השייך מבאר שבע ושל ראש עירית שכם כהדמות ביצה אחת לשניה. השייך מבאר שבע אומר על אודות הארץ: “היא כקרון הרכבת. אם יכניסו לתוך קרון זו מספר נוסעים שיעלה על כוח קליטתה – והתפוצצה הרכבת”. חג' תופיק חמד, מי שהיה במשך שש שנים ראש עירית נבלוס וציר הפרלמנט התורכי לשעבר, אומר בנידון זה: “אקח לדוגמא כוס זו המלאה מים. מה כוס זו תלך ותעלה על גדותיה, כשיוסיפו לה מים, כך גם הארץ תלך ותעבור על גדותיה”. השואה מעמיקה זו מעידה לדעתי על טיבם של צירי הפרלמנט התורכי יותר מאשר על מהותה של שאלת העליה. הטענה איננה טענה גם לגבי קרון שברכבת. אפילו כוח-קליטתה של זו הוא גמיש, לפעמים גמיש עד כדי להפליא. אף לא שמעתי מעולם על מקרה התפוצצות ברכבת מפאת צפיפות הנוסעים. אפילו כוח-קליטתה של קופסה לסרדינים הוא גמיש בגבולות ידועים. אבל העיקר הוא, כמובן, כי כל התפיסה הזאת היא ילדותית מבחינת הפרובלימה הכלכלית של ההגירה. שכן ארץ הקולטת מהגרים, ארץ העומדת על סף התפתחותה ועליתה המשקית – אינה לא קרון של רכבת ולא קופסה לסרדינים. אמנם מובן מאליו כי ועדת שאו גם היא אינה מקבלת את הדמיונות התמימים של נכבדי הערבים פשוטם כמשמעם. בקיאה היא בשפת הנוסחאות הפוליטיות ויודעת, כי “אחד היסודות העיקריים בשיטת הפעולה שנקבעה בשנת 1922 הוא – שהעליה לא תעלה על כוחה הכלכלי של ארץ ישראל לגבי קליטת עולים חדשים”. אולם כקרון הרכבת בעיני השייך כן “כוח הקליטה הכלכלי” בעיני הועדה. גם בעיניו וגם בעיניהם אין כאן חזיון המחייב בחינת כוחות-חברה דינמיים, כי אם שאלת נוסחא חיצונית, קפואה ומיכנית. לעומת זאת כל תנועת-עליה – כשתופסים אותה כפרוצס כלכלי חברתי – הריהי במציאות משואה מסובכת, משואה של פונקציות שאלה הם ערכיה העיקריים המתחלפים: כמות ההון הזורם לתוך חבל ההגירה או הקפיטל המצטבר בתחומיו, רמת החיים הנהוגה בו ורמת חייהם של המהגרים ואוצרותיו הטבעיים של חבל ההגירה. מהירות ההגירה, היקפה והרכבה מתאימים את עצמם לערכים הללו ונקבעים על ידיהם. אם כמות ההון מקורה בהלואות בין-לאומיות גדולות או במכרות זהב המתגלות פתאום במקום, או באוסף קרנות לאומיות בכל רחבי תבל – אין זה משנה את תפקידה הכלכלי בקליטת העולים בארצם החדשה. על יסוד אוצרות טבעיים נתונים וכמות הון נתונה תלך תנועת ההגירה ותצטמצם או תתרחב, בהתאם לדרישות העולים לגבי רמת-חייהם, לאמור, אם הם מסתפקים במועט אם לא. המסקנה היא, כי הבא לקבוע בדיוק את כוח קליטתו הכלכלית של חבל הגירה – עליו לקיים תנאי מוקדם אחד, והוא: לשלוט למעשה בכל הגורמים המתחלפים והגמישים האלה.

שליטה כזו תתואר – תאור עיוני – אך ורק במסגרת של משק צבורי מאורגן בהחלט, משק משוער אשר תכניתו לא רק מקיפה רשימה מפורטת ומדויקת של אמצעי העבודה והחמרים המוכנים לשימוש בתקופת הפעולה הקרובה, אלא גם יודעת מראש ובפרוטרוט את כמות ההון הנמצאת ברשות המשק לקראת תקופה זו ואת כיווניה של השקעת ההון, והיא מעיזה כמו כן להטיל אם פחות אם יותר את מרות הכלל על רמת חייהם של התושבים. לא קשה ביותר להוכיח, כי משק תכניתי זה הוא באמת המותאם ביותר לגבי תנאיה של ארץ-התישבות והגירה מודרנית, וכי אילו היה קיים במציאות היה מבטיח את התוצאות הפוריות ביותר מתוך הסתגלות גומלין בין כוח התפתחותה של הארץ ובין האמצעים הנתונים לשם השגת מטרה זו. למעשה השקפה זו גם מתאימה למסקנותיהם של חכמי מדע ההתישבות המודרניים – עד כמה שהספיקו להתעמק בפרובלימות אלה. בנידון זה קובע, למשל, מחקרם של פיליפס וודס, שהזכרנו אותו לעיל, את ההנחות הבאות:

“הנה המסקנה העיקרית היוצאת מתוך בירור-דברים זה: אם ברצונה של אוסטרליה להשתמש בישובה לתועלת גדולה ביותר, יש צורך במין הנהגה חברתית שתכוון את ההתפתחות הכלכלית, עד כמה שזו נוגעת בתנאי העסקת הפועלים השכירים. הנחה כזו היתה מצמיחה מקרבה תכנית לפיתוח מאורגן של ענפי המשק הראשוניים והשניים, תכנית בעלת ריכוז גבוה יותר, שהיה מביא לידי מניעת כל מיני בזבוז ולידי פיתוח טכניקה משוכללת יותר גם בהון וגם בעבודה, ונסיון ל”גהץ“, להסיר מעל הפרק את התנודות הקשות בערך של גאות ושפל החוזרות ונשנות במהלך העסקים. בקיצור, עלינו לעבד תכנית שעל פיה נשתמש בכחות העבודה שלנו, הקיימים והאפשריים, למען יבואו לידי תוצאות טובות ביותר”.

מותר לפקפק אם גם סיר ולטר שאו וחבריו הם חסידיו של הלך דעות “סוציאליסטי” כזה. אולם בכל אופן יש הכרח להבין, כי כל זמן שהמשק התכניתי הגדול הזה איננו קיים, כל זמן שאי אפשר לכוון לא את כמות ההון המובא מחוץ לארץ ולא את הנקודות העיקריות של השקעתו, ולא את רמת חייהם של המהגרים – יש להסיק את המסקנות ממצב הדברים הקיים. בדרך כלל, כל זמן שידו של “המשק החפשי”, כביכול, היא על העליונה, גם מהלך ההגירה לארץ זו או אחרת טבוע בחותם של המשטר המשקי והחברתי הקיים.

כל זמן שמצב זה מתקיים – אפשר שיקרו מעשי התערבות אדמינסטרטיבית במהלך תנועת העליה, אפשר שיתקינו כללים אדמינסטרטיביים לסידורה. פקודת המשרד למושבות יכול לבטל סרטיפיקטים ולשתק את עלית העובדים לארץ ישראל, גם לאחר ש“כוח-קליטתה” הכלכלי של הארץ לקראת תקופת פעולה קרובה נבחן ונבדק בשבע עיניים. הנימוקים למתן פקודה כזו יכולים להיות פוליטיים או טכסיסיים, אדמיניסטרטיביים או פסיכולוגיים. בכל אופן אין כל מגע בין פקודות המשרד ותקנות מנהל המחלקה ובין הפיקוח הכלכלי על פרוצס הכניסה לארץ. וכל זמן שידו של “המשק החפשי” היא על העליונה – יש להשלים עם העובדה, כי גם הריגולציה של כוח הקליטה הכלכלי לגבי ארץ זו או אחרת תתגשם – בגבולות ידועים – באופן “חפשי”, כי יפעל תהליך אבטומטי שיקבל על עצמו להשיב מתקופה לתקופה את משק הארץ לידי שווי משקלו. מיכניזם זה פועל בשני כוונים. הכוון הראשון הוא זה אשר מנהל המשרד הסטטיסטי של התאחדות מדינות אוסטרליה, בחקרו את דרכי קליטת ההגירה בתוך הארץ, קרא לו בשם “הפרינציפ של הנחש הבריח המתכוץ” ( boa constrictor principle ). במחקרו “ישוב אוסטרליה, טיבו וגודלו” הוא כותב בנידון זה ⁴:

“בהשקיפנו אחורנית על הנסיון שצברנו בשנות העבר, אפשר כמעט לאמר כי מנהגנו היה כמנהג הנחש המתכווץ: היינו בולעים כמות של הגירה לארצנו, ואחרי כן היינו נחים עד שעכלנו אותה. מהלך-ענינים כזה, תקופת בליעה ותקופת חוסר תנועה בזו אחר זו, אינו נראה כדרך הרצויה ביותר לסדור פיתוחה של הארץ”.

גם בעיניו נראה משק תכניתי כ“דרך הרצויה ביותר לסידור כניסת המהגרים אל הארץ”. אולם כל זמן שפעולת ההתישבות והפיתוח איננה מאורגנת ותכניתית בתכלית, אין להמנע מהשיטה הלקויה. ההולך אל היער אסור לו שיירא מפני הזאבים, אומר הפתגם הידוע. והוא הדין ביחס לכוון השני אשר בו פועל המיכניזם האבטומטי למען התאם את ההגירה לכוח הקליטה הכלכלי – לאמור, גלי היציאה המתרוממים מזמן לזמן. גם הם חלק כשר משיטת הריגולציה הבזבזנית, זו השולטת בשטח ההגירה שבמשק הקפיטליסטי. בנגוד לועדת שאו – יודעת כל ארץ וארץ, הנתונה להגירה והתישבות, את החזיונות האלה. גם בארצות רחבות ועשירות מארץ ישראל לא יכלו להמנע מהם. מוזר הדבר שצריך להרחיב את הדבור על עובדות פשוטות כאלה. נקח לדוגמא את ארגנטינה. בתקופה שבין שנת 1870 ושננת 1880 היתה בארץ זו היציאה במדה ממוצעת 41,24 אח' לגבי הכניסה, בין 1880–1890 היתה זו 23,59 אח‘, בין 1890–1900 62,49 אח’, בין 1910–1900 46,86 אח‘. במכסימום הגיעה היציאה ל-255,7 אח’ של העליה (1891), במינימום ל-11,3 אח' (1887) ⁵. בתנאי אוסטרליה היה מספר היוצאים בין שנת 1909–1913 במדה ממוצעת כ-56,5 אח' לגבי העולים, בין 1920–1924 כ-68,2 אח' ⁶. תנודות דומות לאלה אפשר לציין לגבי כל אחת מארצות ההגירה וההתישבות המודרנית.

הדגשת הדברים הברורים האלה היתה נחוצה בכדי להבליט את כל קוצר הראות הצפון בהרצאת הועדה לגבי ענין העליה היהודית לארץ ישראל. היה לה יסוד מספיק, לועדה זו, להתפלא על קיבתו הבריאה והחרוצה של הנחש המתכוץ הארץ-ישראלי, להשתאות אל המהירות שבה שבים הארץ והמשק היהודי בתוכה לאיתנם, לאחר בליעת כמות גדולה בערך של עולים. מן הראוי היה שהועדה תסביר עובדה זו מתוך הכנסת ההון הגדולה מאוד באופן יחסי ומתוך זריזותם הכלכלית וכוח הסתגלותם של העולים. במקום זה מביא הדין וחשבון טבלת-הפחדה המוכיחה כי מכסת שיעור ההגירה לארץ ישראל, המגיעה ל-1364 נפשות לשנה לכל 100,000 תושבים, עולה על מדת העליה היחסית לזילנד החדשה, ארגנטינה ואוסטרליה. אולם קביעת סטטיסטיקה כזו, כשאין כוללים בה גם את יתר הערכים המצטרפים למשואה, אינה מעידה במאומה על ההשפעה שעליה כזו, הגדולה באופן יחסי, משפיעה על התפתחותה של ארץ-הקליטה. ויסוד מספיק היה לה לועדה זו להתפלא על הדבר, שבמדה ממוצעת לא עלתה היציאה במשך עשר השנים האחרונות על 25 אחוזים לגבי העליה, על אף מכסת הכניסה הגבוהה. מן הראוי היה שתציין, כי יציאה ממוצעת כזו היא תוצאה טובה גם בהשואה למספרים המקבילים השייכים לארגנטינה ואוסטרליה, וכי תסביר עובדה זו מתוך מדרגת הארגון והתכניתיות המפותחת בערך של מפעל ההתישבות היהודית בארץ ישראל. תחת כל אלה לוטש הדין וחשבון את עיניו, עיני זועה ופחד, לנקודה האחת הנראית לו כסעיף אשמה כבדה שעל פיו יש לדון לכף חובה את העליה היהודית: תקופת המשבר וחוסר העבודה של שנות 1927/28, כתוצאות מעלית המעמד הבינוני שקדמה לה, גאות “העליה הרביעית”.

“העדים הערבים”, אומר בנידון זה הדו“ח, “הדגישו בתוקף כי המעמסה שהוטלה על שכמי משלם המסים בעקבות המצב שתארנו – היתה התוצאה הישרה מהכנסת מספר מהגרים אל הארץ אשר עלה על כח קליטתה בזמן ההוא. לצערנו אין ספק כי סיר ג’ון קמפבל צדק בציינו בדו”ח שלו, שמקור המשבר בשנים 1927 ו-1928 היה בזמן שנכנסו עולים לא”י למעלה מכח קליטתה הכלכלי".

מן הראוי שנתעכב על הסברה זו ונבחון ביתר תשומת-לב את ההשפעה שהשפיעו עלית המעמד הבינוני ומשבר שנות 28–1927 על הארץ בכללה, ועל הישוב הערבי בפרט. נקבל בתור נקודת-מוצא לבירורנו את ההנחה, כי ממשלת ארץ ישראל וההנהלה הציונית התאמצו ככל האפשר – מתקופת ההתחלה של “העליה הרביעית” – לשקול, עד כמה שדבר זה ניתן להשקל בדיוק את הסכויים הכלכליים שהיו צפויים לעליה זו ואת אפשרויות קליטתה בארץ – ולקבוע את סדרי העליה והיקפה בהתאם להערכתם זו. נניח כי טעו בחשבון ונסיח את דעתנו מהסיבות שגרמו לטעותם. אפשר שיהיו חלוקי דעות בדבר אם היה בכוחם לחזות מראש כי תתרחש מפולת בשער הכספים בפולין ותאכל בן לילה חלק גדול מהונם העצמי של העולים ואת הרזרבים שלהם, או אם יכלו לדעת כי רבים מבין העולים האלה ישקיעו את רכושם בלי טענות ובלי מענות בטיט ובלבנים, או אם מכסת הרכוש, שנמצא ברשותה של עלית המעמד הבינוני, לא היתה בדרך כלל גדולה כדי להבטיח לעולים עתיד כלכלי בריא בארץ (כפי שטענתי אני בזמנו). מכל מקום, כתוצאה מכל אלה באה תקופה של שפל קשה, חוסר העבודה, תשלומי סיוע, עבודות צבוריות, יציאה. כל אלה הצטרפו יחד. ורק לאט לאט חזר שווי המשקל. באמצע שנת 1929 שב המצב בשוק העבודה להיות נורמלי פחות או יותר, המשק היה מוכן שוב לתקופת עליה והרחבת גבולין. כשבאים לסכם את מאזן השנים האלה, מבחינת המפעל היהודי, יתכן שיש מקום לשאול: מהו סך הכל האחרון – ריוח או הפסד. מבחינה לאומית-ישובית יש לפקפק אם המחיר ששלמנו בעד כבושי העליה הרביעית, על ההפסדים הקשים בהון, על תקופת הסיוע הבלתי פורה, על בזבוז כוחות אנושיים בחדשי הרעב, על רכוש לאומי – שאין לממשו בידים – שאבד לנו עם כל אחד ואחד מהיוצאים, על משבר-האמון הקשה בקרב המוני העם היהודי, שהיה כרוך בכל זה באופן זמני, – אם מחיר זה לא היה גבוה מדי. מבחינה זו יש לבדוק בדיקה חמורה, אם אין דרכים ואמצעים לקדם את פני הסכנות ולמנוע בעד הפסדים כאלה, ככל האפשר. מכל מקום – ההפסדים הם הפסדים ש א נ ו הפסדנו, הבזבוז בזבוז של עצמנו ובשרנו, המבחן מבחן לתקותנו אנו, בקיצור כל הענין הוא עניננו. לעומת זאת, מהו מאזנה של תקופה זו מבחינת הארץ פלשתינה (א"י) ומבחינת תושביה הערבים? בכל אופן אין כאן דמיון בין הדברים. מבחינה זו הרי שנות העליה הרביעית הן קודם כל שנות עליה מפתיעה, כמעט קפיצה, בהכנסות הצבוריות ממסי-המכס, תשלומי-בנין ויתר המסים. גם הדין וחשבון מציין עליה זו – אם גם לא בקשר עם דברי התוכחה שאנו דנים בהם. ברשות ממשלת ארץ ישראל נמצא במשך השנים ההן תקציב של הכנסות, אשר כמוהו לא נראה מאז ועד היום הזה באוצר המדינה. בין 1923 ו-1924 הראו הכנסות הממשלה עודף של 500,000 לא“י בערך, בין 1924 ו-1925 – 700,000 לא”י;בראשית המשבר התחילה ירידה ממושכת שהגיעה בשנות המועקה להפרש של כמה מאות אלפים לירות. תוספת ההכנסה של השנים הטובות נמצאה בכל אופן ברשות הממשלה לצרכי האדמיניסטרציה ושכלולים, להרחבת השרותים הצבוריים ולשם תיקונים וחדושים לטובת הארץ בכללה. גל העליה ששטף בעוז נשא אתו גם עליה-קפיצה במחירי קרקעות, עליה שנוצלה על ידי בעלי הקרקעות הערבים מתוך קדחת של ספסרות שלא היתה עוד כדוגמתה בארץ. בן לילה נפתח – כפי שכבר הוזכר – גם שוק רחב ובעל כוח קניה רב למדי לתוצרת ירקות, בשר, חלב וביצים. אפילו אם נביא בחשבון שהרחבת-שוק זו היתה בחלקה רק זמנית (מכיון שיש לנכות את תושבי-העיר שיצאו מהסכום הכללי של העולים הנכנסים), הרי אין זה משנה מאומה. הרווח של היצרנים הערבים היה רווח, אם גם היה כלול בו יסוד של קוניונקטורה חולפת. ומה קרה כשבאה שעת השיתוק לעליה והחל המשבר? האם הישוב הערבי הוא אשר נשא בעול ההפסדים של היציאה? לפי הדין וחשבון של ועדת שאו צריך היה להניח את ההיפך, שהרי היהודים נתמעטו בארץ והגיעה בודאי שעת הרוחה ופריחה לתושבים הערבים. האם הממשלה היא אשר שלמה מאוצר המדינה את דמי הסיוע למחוסרי העבודה? אף פרוטה אחת. ואפשר שהמהגרים המדולדלים נפלו למעמסה על מוסדות צדקה ממלכתיים? כלל וכלל לא. מה שעשתה הממשלה – והישוב היה כפוי-תודה לה על מתת-חסד זו! – היה כלול בזה, שהחישה בחדשים אחדים עבודות ידועות, שנכללו בין כה וכה בתכניות המחלקה לעבודות הצבוריות ובזה שהעסיקה בעבודות אלה – בניגוד להרגליה בשנים כתקונן – כ-17 אחוז של פועלים עברים. מבחינת החשבון המסחרי הטהור ראוי איפוא שנציג, זה לעומת זה, את ההפרש בשכרם של 17 אחוז של פועלים עברים לגבי שכרם של פועלים ערבים ואת עודף ההכנסות שהכניס המשק הממלכתי והפרטי מתוך גל העליה הרביעית. השואה כזו היתה מוכיחה בעליל, כי מפלצת המשבר שהוצגה ע" הדין וחשבון אינה – מבחינת האינטרסים הלא-יהודיים – אלא דחליל. ואין הועדה מסתפקת בזה שהיא אומרת להוקיע את שיטת-העליה היהודית מנקודת ראות כלכלית, בהצביעה על תוצאות המשבר של 27–1926. היא מגלה את רצונה להשתמש בנסרי-הנימוקים הדלים, הלבושים ראיות בלויות, כדי להבהיל גם צפרים פוליטיות.

היא מרחיקה לכת עד כדי טענה, כי שיטת-העליה היהודית בשנים האלה מוכיחה בהחלט שההסתדרות הציונית הפירה בכוונה תחילה את הבטחתה החגיגית אשר על פיה היתה מחויבת להתאים את העליה לכוח קליטתה של הארץ. במקרה זה, כשהיא חוקרת תופעות כלכליות מורכבות, שנסתבכו על ידי כמה וכמה גורמים שאין להקיפם כמעט – אין הועדה דנה את “הצד הנאשם”, כביכול, לכף זכות מתוך ספק-אשמה, כשם שזיכתה את המופתי ואת הועד הפועל הערבי בשעת החקירה הפלילית הישרה. במקרה זה היא לוקחת לעצמה את הרשות המלאה להניח פשוטו כמשמעו, כי היתה כאן כוונה רעה, בגידה באמון, רמאות והפרת התחיבויות מפורשות.

אולם גם בזה לא הגענו עדיין לקצה דרך הבירור. גם את שאלת כוחה הכלכלי של הארץ לגבי קליטת-העליה יש לחקור – כמו את שאלת הקרקע – בבחינת פרובלימה משקית דינמית, בקשר עם התפתחותה הכלכלית של הארץ בכללה. לאור זה המכונה האבטומטית, זו המשיבה מדי תקופה בתקופה את שווי המשקל למשקה של ארץ ההגירה, אינה אלא כסכר העוצר בעד התפרצות השטף המפרה. נתן עוד הפעם למחברי המחקר “שאלת הישוב” להסביר את עמדתם לתשומת לבה של מחלקת העליה בממשלת ארץ ישראל. בשאלת ההתאמה של עלית הפועלים לגבי התפתחותו של המשק האוסטרלי הם אומרים בין יתר הדברים ⁷:

“הדרך היחידה שיש בה גם תבונה וגם בטחון היא לראות בפועלים לא מקרה-עבודה לשאוב ממנו כשיש צורך בידים לעבודה, כי אם חלק בניני של המכניזם המשקי אשר יתר חלקיו הפעילים הם אוצרות הטבע, הון ההשקעה ושיטת ההנהלה…”

השקפה זו שאנשי המדע באחת מארצות ההתישבות העיקריות של הקיסרות הבריטים דוגלים בשמה, תפישה דינמית של שאלת העליה מנקודת ראות כלכלית, היא היא ההשקפה שעליה נלחמנו במשך שנים עם מחלקת העליה של ממשלת א“י – וברוב המקרים לא העלינו בידינו אלא חרס. ואת השקפה זו הדו”ח אינו יודע להסביר אחרת מאשר מתוך כוונותיהם הנסתרות של היהודים העומדים לכבוש את השלטון בארץ – בעזרת שיטת עליה פזיזה ומופרזת.

והדו“ח – בבירורו העיוני – הוא בבחינת נסוג אחור אפילו לעומת שיטתה הלקויה של מחלקת העליה למעשה. כך, למשל, הולך ונשנה, הולך ומודגש פעמים רבות פרט אחד, שהועדה מקבלת אותו כראיה לתוצאות החמורות הכרוכות בעליה היהודית, והוא – מספר מחוסרי העבודה מבין הערבים. מספר מחוסרי-העבודה הערבים נקבע ע”י הועדה במקומות שונים של הרצאתה לזמנים שונים ב-2000–1600. נניח לרגע כי מספר זה הוא נכון. אמנם הנחה זו מעידה כבר על נדיבות-לב מוגזמת מצדנו. כל המספרים הללו בדבר חוסר-העבודה הערבי צצו פתע פתאום בעצם ימי חקירתה של ועדת שאו. הרשמה של פועלים או מחוסרי עבודה אינה קיימת בין הערבים, כידוע. מספרים אלה יסודם איפוא בהערכות ובהשערות סתם של פקידי המחוז, ואין ערובה כל-שהיא לדיוקם ולאמתותם. אבל אם גם נניח כי המספרים האלה הם נכונים, הרי שכחה הועדה שני דברים קטני ערך, כביכול. ראשית: אין אנו יודעים אם ימצא מי-שהוא, שיעיז לטעון כי בשנת 1920, ערב העליה היהודית החדשה, לא היו 1600 מחוסרי-העבודה האלה בנמצא. ואפילו אם כך – הרי בינתים נכנסו אל הארץ – אחרי שמוציאים מהחשבון את מספר היוצאים – כשלשים וחמשה אלף פועלים ובעלי-מלאכה אשר מצאו פה את פרנסתם תוך כדי עבודה במקצועם. שנית: יש להוסיף שאלפי פועלים ערבים, אשר עד ימי התרחבותו של המפעל היהודי היו חיים חיי עוני בכפרי-האריסים, מצאו להם עבודה קבועה בשכר במושבות היהודיות, במפעלי ההובלה והאימפורט היהודיים. עצם יצירת מעמד ערבי של פועלים שכירים בחקלאות היא תוצאת פעולתם הכלכלית של בעלי הפרדסים היהודים. אנו מערערים על ערכה הסוציאלי והלאומי של תוצאה זו – אולם גם ערעור זה אינו משנה את העובדה. כל אחד היוצא מגדר סקירה שטחית לגמרי יסיק מתוך כך את המסקנה, כי סך-הכל זה שקול כנגד 1600 מחוסרי-עבודה – אם הם קיימים בכלל. יתר על כן, איזה גשר רוצה הועדה לבנות בין חוסר העבודה של אלה ובין פעולתם הכלכלית של היהודים? אם המספר שנקבע בדו“ח הוא נכון, רוב מחוסרי העבודה הערבים נמצא או בין הסתתים, הבנאים והחוצבים בעיירות ערביות כגון רמאללה ועין-כרם – שכף רגלו של פועל עברי לא דרכה כמעט עדיין על אדמתן – או בין העוזרים בבתי-המלאכה הזעירים בירושלים, חברון ועזה. חוסר העבודה מהסוג הראשון הוא ברובו עונתי, הוא חוזר באופן נורמלי מתקופה לתקופה, ובמקצוע הבנין היה חזיון קבוע טרם החלו היהודים לבוא לארץ. את קולר חוסר העבודה מהסוג השני יש לתלות לא רק בצואר תעשית הסבון או האריג היהודית החדשה, אלא גם בצוארה של חרושת הנעלים הצ’יכית, של תעשית האריג האנגלית של מחוז לנקשיר, של התעשיה בכל ארצות התבל המביאות סחורה לא”י בכלל.

לא כן הועדה. ברצונה היה כנראה להבליט קשר אחר בין העובדות, ולפיכך היא קובעת בהרצאתה:

“מצד הערבים הופיעו עדים, אחד אחר השני, וביניהם רבים מאנשי הנסיון וההשפעה בקרב הערבים… וטענו עוד כי כניסת העולים היהודים למחוזות העירוניים – כשהיא תגיע בערך להיקף שהיהודים תובעים אותו – תגרום בהכרח לדחיקת רגל הערבים, לכבוש מקומם ע”י יהודים ולחוסר עבודה רחב שאין להמנע ממנו…"

פירוש הדבר: הועדה מניחה, שבישוב העירוני יש מקום לעליה יהודית רק על יסוד דחיקת רגלי הערבים ממקומות עבודתם. נמוק זה מסוכן ביותר, הואיל והוא הולם הלך-מחשבות מקובל הקשור בארצות שונות – ובתוכן גם אנגליה – עם הגירת הפועלים ובעלי-המלאכה היהודים. כי מעיניו של קורא שטחי תעלם העובדה היסודית, העושה דמיונות אלו לאל ומערערת את עיקרי טענתם של הערבים. ברוב ארצות ההגירה (ארצות הברית, קנדה, אוסטרליה ואפילו ארגנטינה) נושא אתו הפועל ובעל המלאכה היהודי הבא ממזרח אירופה, וכמו כן גם אחיו לגורל הפולני, האוקריני והאיטלקי, שכר עבודה ורמת חיים נמוכים בהשואה לפועל ובעל המלאכה המקומיים. בתנאים אלה השלמה עם רמת שכר ירודה היא כלי זינו היחיד של המהגר החדש, הנותן לו אפשרות לחדור אל משק מולדתו החדשה ע“י התחרות בעובד המקומי בעל השכר הגבוה. ההפך הגמור מזה חל ביחסים החברתיים הכלכליים המכריעים האלה בתנאי א”י – נמוק מספיק לועדת-שאו לבלי הזכירם כלל ולבלי נתח את חשיבותם. העולה היהודי בא"י הוא ביחס לערבי נושא שכר עבודה ורמת חיים גבוהים. ובאמת – זאת אין הועדה אומרת – נאלץ העולה היהודי-אירופי למעשה להלחם מלחמה קשה נגד השכר הנמוך של העובד המקומי, בכדי להחזיק מעמד ולהכות שורש במשק הארץ. ורק עם הציוד הטכני, הסידור בהנהלה, רמת הון ההשקעה וטיב התוצרת העולים במידה רבה במשק היהודי – הוא יכול להתחרות, על אף שכר העבודה הגבוה, עם ה- sweating shops הערבים ועבודתם הזולה. נכון כמו כן – ואף זאת אין הועדה מציינת – שמתחום המפעלים התעשיתיים המודרניים האלה קורנת השפעה ומשפיעה גם מעבר לתחומי המשק העברי, במובן המגמה המסתמנת גם במשק הערבי להרמת השכר והטבת תנאי העבודה. אם כן – איך יעלה על הדעת שהעולה היהודי האירופי דוחק את רגלי הפועל הערבי העירוני ממקום עבודתו?

אך אם אין כחה של הועדה גדול בעובדות ובהגיון, הרי הוא גדול בעניני אמונות ודעות. ואם אין לה מושג כל שהוא מאיקונומיה של עליה, לעומת זה תרבה בתרופות אדמיניסטרטיביות ועצות נמהרות: יצירת מוסדות לבקורת העליה, להרחבת סמכות הממשלה בבקורת זו ולהבטחת טיבו המוסרי והמשקי של העולה היהודי. בנוגע לצד הארגוני של הצעות הדו“ח – תכנית ועדה, דוגמת ועדת-העליה שבהצעת הרברט סמואל משנת 1922, המורכבת מאנגלים, ערבים ויהודים, אשר תיעץ לממשלה בעניני העליה – אין אמנם להתאימה לבמנה המנדט, אך באופן ממשי אין בה משום שנוי מעשי בראשית. ביסודו של דבר ישאר הכל כשהיה. ההכרעה תשאר למעשה גם להבא בידי הפקידות האנגלית ומשרד המושבות, ואם התנגדותם העורת, המחוסרת כל בסוס כלכלי, של הקיצוניים הערבים לעליה היהודית תתבטא בעתונות פרועה או בועדה ממונה באופן מיוחד – ההבדל בין זו וזו אינו מכריע. אך ביחס לצד המוסרי של הענין, דאגת הועדה “לאפיו ולמידת הכשרתו של העולה”: – נכון הדבר שהועדה יכולה להסתמך, במשפטה בדבר טיב העולה היהודי, על דעותיו הקדומות של סיר ג’ון קמפבל. אך איזו אירוניה מרה – להעלות על הדעת שעוני עבד-אל-האדי או נצר ממשפחת נשאשיבי מיועד לשקוד על הבקורת המוסרית והיהודית של העולה היהודי! לאשרנו יש להטיל ספק אם העצות האדמיניסטרטיביות של הועדה נחוצות הן באמת. ירגעו-נא האדונים האלה. התכונה המוסרית והמשקית של החלוץ העברי אינה לקויה כל כך. ולא עוד אלא שהיא מצוינת – במידה שעם חסר מולדת יכול להצטיין אחרי דורות של דכוי סוציאלי ושלילת זכויות פוליטיות ובשעת מתיחת כל כוחותיו לקראת התאמצות גדולה אחרונה לחרות וקיום אנושי. העם היהודי נותן את מיטב כחות הנוער הנמצאים ברשותו. יודע הוא כי אין תקוה אחרת. ואם רובצת מעמסה על לב הנוער החלוצי הזה, אם יש אשר בודדים בשורותיו הולכים ומתמלאים מרירות וקהות, הרי זה מתוך התנונות למראה אטיות הבלתי-ישרות למאורעות אב, היא קומפלכס הטענות הקונסטיטוציוניות של הישוב הערבי. בעצם כורך הדו”ח שלשה סעיפים עיקריים בתוך הקומפלכס הזה. לראשונה – הסיסמה הערבית לשלטון עצמי:

ט

השלישית שבין השאלות הגדולות, אשר בהן רואה הועדה את הסבות הבלתי-ישרות למאורעות אב, היא קומפלכס הטענות הקונסטיטוציוניות של הישוב הערבי. בעצם כורך הדו"ח שלשה סעיפים עיקריים בתוך הקומפלכס הזה. לראשונה – הסיסמה הערבית לשלטון עצמי:

“אנו מאמינים שהרגשת ההתמרמרות והאכזבה, השוררת בין ערבי הארץ כתוצאה מאי-הצלחתם במשך ימים רבים לקבל מידה כל שהיא של שלטון עצמי, מחמירה בהרבה את הקושיים של הממשלה המקומית”.

הטענה השניה היא – זכויות הקדימה שניתנו לסוכנות היהודית.

“נוצר מצב, שבארץ, בה צריכה הממשלה לקבל החלטות הנוגעות בעניניהם של שני עמים, אין לרוב הגדול של התושבים צנור רשמי לשם מגע עם הממשלה המקומית, בשעה שמיעוט קטן מבין אומה אחרת יש לו יחסים קרובים ורשמיים עם הממשלה”.

השלישית היא המגמה המסתמנת, כביכול, להוסיף על זכויות הסוכנות היהודית ולהרחיבן עד כדי חדירה לתחום הממשלה.

אחרי כל מה ששמענו מפי מחברי הדו"ח – לא נהיה כמופתעים גם מדי נשמע אותם מדברים ללא צל של ספק על קובלנותיהם הקונסטיטוציוניות של התושבים. שיטת ההוכחות גם כאן היא השיטה המפורסמת שכבר הראתה את כחה, שיטת ההפגנות, המשלחות, כוס המים, השמועות ומחיאת הכפים.

נבדוק-נא סעיף אחר סעיף. בשאלת הקונסטיטוציה קובע הדו“ח קודם-כל את העובדה, שבין המנהיגים הפוליטיים של הערבים פשטה “הרגשת התמרמרות כנה וחזקה על כי לא עלה בידם להשיג הקמת מוסדות נבחרים”. ואין זה מפליא אותם, את חברי ועדת שאו, כי על כן ענין להם פה עם אנשי-אריסטוקרטיה ממשפחות מיוחסות ועתיקות. ברם, גם הטענה שרק חוג פוליטיקאים מקצועיים ועתונאים מעוניין בתיקונים במשטר המדיני – אינה מתקבלת על דעתם כל עיקר. איש לא יטיל ספק, לפי דעתם של חברי-הועדה, שהאכרים והכפריים מתענינים באופן ממשי ואישי גם בתוצאות הפוליטיקה של “הבית הלאומי”, וכמו כן גם בפרולימות של ההתפתחות הפרלמנטרית;בעונת השנה שהאדמה אינה תובעת עבוד נוטים אנשי הכפר מאפס מעשה לוכוחים פוליטיים;ולכן, כנראה, ערים הם הפלחים הערבים במובן פוליטי יותר ממרבית אנשי אירופה! כמה צחקה ודאי המשלחת הערבית במלון היד-פרק למקרא הרצאה זו על הלך הרוח הפוליטי של הכפריים הפלשתינאים! ובכל זאת, עם כל לקוייהן של הוכחות הועדה, באחת צדקה על כל פנים: בהציגה את שאלת המשטר הפוליטי בארץ, כשאלה תכופה מאד, מעל לכל התמורות הזמניות. משטר המוסר את כל השלטון לידי פקידות אבטוקרטית בלונדון וירושלים, שבצלה גמלו לא רק מאורעות אב והדו”ח של ועדת שאו, אלא גם שורה ארוכה של מעשי התעללות אדמיניסטרטיבית עד להפסקת העליה – משטר כזה רחוק מאוד מלהיות אידיאל שאין להרהר אחריו. פחות מלכולם יש לנו יסוד לקדש את המצב הזה, שאינו מאפשר לנו אפילו פיקוח קל על שלטון-הפקידות. אבל דוקא בשטח זה של שאלת המשטר המסובכת נמנעה ועדת-החקירה מכל הצעות ותכניות לשנויים.

בשטח זה היא מסתפקת בטכסיס, שמטרתו להצדיק את פעולותיה של אנגליה האדירה על חשבוננו אנו ולהטיל על שכם הציוניות את האשמה, כי היא המעכבת את התפתחותו של שלטון דמוקרטי בא“י. בעמדה זו נשאר אמנם הדו”ח של ועדת שאו בקו הטכסיסי המסורתי שהותוה עוד בחליפת המכתבים שבין צ’רצ’יל והמשלחת הערבית בשנת 1922 ונמשך עד להצהרות החדשות של הממשלה, עד להודעת משרד המושבות לרגלי גמר המשא ומתן עם המשלחת הערבית משנת 1930, עד ההצהרה הרשמית לרגלי הפסקת העליה ועד הספר הלבן האחרון שנמסר לועדת המנדטים. עוד בשנת 1922 כתב צ’רצ’יל: ⁸

“אשר לסעיף 22 מספר הברית של חבר-הלאומים… הכרח לי להעיר שסוריה ועירק נזכרות בפירוש בסעיף 94 של חוזה זה ומוכרות בו לפי שעה כמדינות עצמאיות… מצד שני אין הסעיף 95 כולל בסוג זה את פלשתינה. הסבה לכך היא, כמצוין באותו סעיף, שממשלת המנדט אחראית להגשמת ההצהרה שנמסרה ב-2 לנובמבר 1917… אין כאן יחס רע כלפי תושבי פלשתינה כאל מפגרים בהתקדמותם לעומת שכניהם אשר בסוריה או עירק. המצב הוא מיוחד בגלל זה שממשלת הוד מלכותו קשורה בהבטחה”…

המשלחת הערבית בזמנה הזדרזה וקבלה לתשומת לב את ההודעה החשובה הזו. ובתשובתה היא מסתמכת עליה וכותבת:

“ההודעה דלעיל מכילה ראיה מכריעה, שיצירת הבית הלאומי היהודי היא הסיבה לשלילת זכויותינו הטבעיות ליצירת ממשלה עצמאית, דוגמת ארם נהרים וחג’ז”…

עמדה זו נוחה מאוד לממשלה האנגלית. אם כי לא ממדת היושר הוא שהתקיף יתחבא מאחורי גבו של החלש – הרי יש בזה מה-שהוא מן הנחמה. אכן במציאות שונים הם פני הדברים לגמרי. האם באמת עניני הציונות הם הם הקובעים את קו הממשלה בשאלת המשטר הפוליטי? כשהכריז “דבר המלך במועצה” משנת 1922 על מועצה מחוקקת, לא היתה פקודה זו תלויה בהסכמת היהודים. וכשבטלה הממשלה את הכרזתה, הרי גם זה לא בא בגלל היהודים, אלא בגלל החרם שהכריזו הערבים. וכשחדל הנציב העליון בקיץ 1929 בלונדון את המשא ומתן בדבר שנויים קונסטיטוציוניים, הרי זה נעשה ללא משא ומתן רשמי כל-שהוא עם באי-כוח היהודים. הצבור היהודי אינו יודע עד היום מה הן התכניות הקונסטיטוציוניות שסיר ג’ון צ’נסלור הוביל באמתחתו, וודאי היה מפתח אותן – אלמלא הוכרח תחת זה לכתוב את כרוז ההאשמה מ-1 לספטמבר. וכמו כן אין הישוב העברי יודע עד היום מה הם השנויים הקונסטיטוציוניים שמשרד המושבות – במשאו ומתנו בשנה הזאת עם המשלחת הערבית – חשבם להצעות שבגדר האפשרות. ומצד שני מושפעת הממשלה מבחינת שאלה זו מגורמים אחרים לגמרי. בחוגים רחבים של דעת הקהל האנגלית – עד לשורות מפלגת העבודה – השתרר הלך-נפש של אכזבה לגבי תוצאות הליברליזם במושבות, וביחוד גברה האכזבה ביחס לתוצאות המשטר הפרלמנטרי בארצות המזרח, – ואין זה סוד שאפילו חסיד ותיק לתורות הדמוקרטיה כמזכיר המושבות, הפביאני סידני וב, אף הוא בין החוזרים בתשובה. ואמנם מה המה “הפרלמנטים” של עבר הירדן ואפילו של ארם נהריים, אם לא פרודיות מגוחכות ומדכאות גם יחד של הדמוקרטיה הפרלמנטרית! מסבות אלו וכדומה להן נעשו השלטונות המרכזיים בלונדון בשנים האחרונות מתונים יותר לגבי מתן זכויות של שלטון פרלמנטרי (אפילו מוגבל). נקח לדוגמה את קפריסין. שם, כידוע, אין מנדט ולכן אין גם כל שניות שבמנדט. אין שם גם הצהרת בלפור שתפריע לממשלת בריטניה להכניס שם תקונים קונסטיטוציוניים כיד הנדיבות הטובה עליה. קפריסין, על אוכלוסיה היונים-תורכים, היא, באופן יחסי, ארץ מפותחת. היונים והתורכים נהנים במדינותיהם מזמן מזכויות פרלמנטריות. ובכל זאת הודיע מזכיר המושבות, לורד פספילד, בתשובתו לתזכיר היונים, חברי המועצה המחוקקת של קפריסין, בדבר הרחבת הזכויות הקונסטיטוציוניות של התושבים: ⁹

“הראשונה שבין הדרישות הללו, הכלולה בסעיף א', היא התביעה לתת לאי קפריסין משטר של שלטון עצמאי. דרישה זו נבחנה מצדי בתשומת לב רבה. ולא בלי צער באתי לידי מסקנה, כי לא הגיע עדיין הזמן שטובת כלל האוכלוסין בקפריסין תדרוש נסיון קונסטיטוציוני בכוון זה. המוסדות שנוסדו באי עד עכשיו ונמסרו במדות שונות להנהלת התושבים, אין לומר עליהם שהגיעו ליכולת הפעולה הנאותה – שאותה יש לקבל כתנאי קודם להרחבת היקפה של השיטה…”

כמה מפתיעה לשון זו בארץ שממשלת הוד מלכותו אינה קשורה שם בשום הבטחה כלפי שום בן-אדם. לעומת זה אין ועדת שאו מעוררת אף לרגע קט את השאלה: כיצד, בעצם, פעלו המוסדות הנבחרים בא"י, שעד עכשיו עמדו במידה ידועה תחת תושבי הארץ, למשל העיריות המעורבות? אילו באו לחקור מקרוב בשאלה זו – היה מתגלה שגם מחוץ להתחיבויות המנדט לגבי הבית הלאומי, עומדות עוד שאלות מעשיות למכשול על דרך הקמת בית נבחרים פלשתינאי עם רוב ערבי. כדאי היה לבדוק היטב את המצב בבירתנו ירושלים, – מקום עבודתה של ועדת החקירה, – בה נמצאת העיריה, על יסוד חוקת-בחירות משונה ונפסדת, תחת הנהלת רוב ערבי–אם כי רוב תושבי העיר הם יהודים. כדאי היה לחשוף שם (לעיני השלטונות המרכזיים!) משטר של פטרונות במשק ומשא פנים לטובת המשפחות המיוחסות, קפוח זכויותיו של המיעוט בהנהלה ובעבודות הצבוריות העירוניות, נכלי אישים מעונינים, השחתה במסירת עבודות לקבלנים ושרירות-לב אדמיניסטרטיבית. אך למה להם לחברי ועדת שאו להלאות עצמם בחקירות בלתי-נעימות כאלה, אם יש להם תמיד מוצא נוח להגיד, כי הפוליטיקה של הבית הלאומי היא היא הקובעת את שיטת הממשלה בשאלת המשטר הקונסטיטוציוני והיא היא האשמה באכזבת הערבים!

לעומת זה הם מדגישים טענה אחרת בשטח הנידון. הם קובעים, “שדברי קבוצות חשובות ביהדות הפלשתינאית מתנגדים היום בחריפות לפיתוח מוסדות השלטון העצמי בארץ, אם כי זה מהוה סעיף עיקרי בתכנית שנתקבלה בשנת 1922”. גם הנחה זו משמשת להם – יחד עם הראיה המכריעה של העליה הזדונית משנות 1925/26, שעלתה על כח קליטתה של הארץ – בכדי להוכיח שההסתדרות הציונית הפרה את חתימתה על הספר הלבן של צ’רצ’יל ולהאשים את הסוכנות היהודית באי-נאמנות, בהפרת חוזה ורמאות ביודעים. והקורא הסתמי עלול שיתן דעתו על האשמה זו וגם יקבלה, הואיל ובעל-הדין כאן הוא העם היהודי! אך הבה נסכם עוד פעם את העובדות: בשנת 1922 מכריזה הממשלה על בחירות למועצה מחוקקת. ואם כי ידוע היה מראש שהערבים יהוו רוב גדול בין חבריה הנבחרים – משתתפים היהודים בבחירות. מנהיגי הערבים מכריזים סיסמת חרם. כתוצאה מזה מתבטלות הבחירות. בינתים ארעו מקרים קלים כגון אלה שאירעו לישוב היהודי בימי-אב. אמנם האורגנים הפוליטים של התנועה הערבית אינם נחשבים באופן רשמי לחייבים בעוון סידור הפרעות, אך בכל זאת רב משקל ההאשמות נגדם על תעמולת-הסתה, העלמת-אשמים ועדות-שקר. אורגנים אלה מנצלים את מאורעות אב לשם התקפה על עצם יסודותיו החיוניים של הבית הלאומי. מעשהו הראשון של הנציב העליון בשובו ארצה הוא גלוי-דעת, שהמשא ומתן בשאלת התיקונים הקונסטיטוציוניים נפסק. מה על היהודים לעשות לפי דעת חברי הועדה הנכבדים ונדיבי הלב? האם לא צריכים היו להסיק כל מסקנה מתוך נסיונם? האם יופתע מי-שהוא אם שלשלת המאורעות הזו הביאה שנוי ביחסם של יהודים רבים לשאלת השלטון? הועדה היא אחוזת הפתעה. שנוי יחס זה הוא בעיניה ראיה מספיקה למזמות היהודים ושאיפותיהם להשתלט על הארץ. אין הועדה יכולה להעלות על דעתה, שגם האומה העברית מחויבת להגן על מינימום של ערך אנושי וכבוד עצמי. הם אינם יכולים לתאר את היהודים אלא כנכנעים המקבלים את גזרת התקיף וגם קוראים לה חסד!

נסוחן של שתי הקובלנות הקונסטיטוציוניות האחרות – מצטרף אף הוא לתאור המסורס הזה של שאלת המשטר. התמרמרות הערבים גדלה, כביכול, על כי ליהודים יש קשר בלתי-אמצעי עם הממשלה בירושלים ולונדון ע“י אורגן מוסמך – סוכנותם המוכרת והמאושרת – בה בעת שהרוב היערבי אין לו צינור ישר כזה. ואין הועדה הזאת, העטופה באיצטלא של יושר וצדק, מציינת כלל שבשנת 1923 הציעה הממשלה הבריטית לערבים יסוד “סוכנות ערבית” שות-זכויות לסוכנות היהודית, אם כי סעיף 4 של המנדט אינו מזכיר אורגן כזה. ואין מלה בפי הועדה להזכיר, שאם אין לערבים עכשיו סוכנות רשמית – הרי אין זה אלא משום שהסתלקו מהצעת הממשלה. ואף זאת אין הדו”ח מציין: שלמעשה התיחסה ממשלת א“י – מימי נציבותו של סיר הרברט סמואל ועד היום – אל הועד הפועל הערבי כאל ביאת-כח הערבים הפלשתינאים, אע”פ שועד זה לא נבחר בבחירות עממיות-דמוקרטיות, אלא נוסד כפרי תחבולות ומעשי-מרמה שונים. וכדאי היה לשמוע מפי אחד הפקידים הגבוהים בממשלת א“י: באיזה דבר נהנתה הסוכנות היהודית, המאושרת ע”י משפט העמים, יתר זכויות מאשר הועד הפועל הערבי? האם אין עצם ההודאה בועד הפועל הערבי כבאחד הצדדים הרשמיים בפני ועדת החקירה (לצד הסוכנות והממשלה) – ראיה הסותרת את כל הטענה הזו?

תחת זה מאשים הדו“ח את הסוכנות היהודית במגמה לעבור את גבולות סמכותה המוגדרת, לגזול זכויות יתרות ולחדור אל תחום סמכותה של הממשלה. האשמה זו מסייעת לועדה (בתורת סעיף שלישי אחרי העליה המופרזת ושנוי היחס לשאלת השלטון העצמי) לבסס את הנחתה בדבר הפרת החתימה על “הספר הלבן” משנת 1922! היא משמשת יסוד להצעה 54 של הדו”ח, המיעצת לממשלה “להודיע מחדש שהעמדה המיוחדת שניתנה להתסדרות הציונית על פי המנדט – אינה נותנת לה את הזכות להשתתף במידה כל-שהיא בממשלת הארץ”. לשם ביסוס האשמתה מביאה הועדה חומר הוכחה: היא מספרת, למשל, בקשר עם זה כי מצד המוסדות היהודים התאוננו על שהפקודות מערב יום-הכיפורים 1928 בדבר הסדורים על יד הכותל המערבי נמסרו לשמש המשמש על יד הכותל ולא להנהלה הציונית. דוגמה ברורה לשאיפת הסוכנות לכבוש לעצמה מקום בין הממשלה והישוב. אולם דוגמא זו – יסודה בעובדות מסורסות. סקירה מרפרפת על פני הבקשה, שהגישה ההסתדרות הציונית באוקטובר 1928 לחבר הלאומים בקשר עם המאורעות על יד הכותל, דיה להוכיח שהתלונה היהודית לא התבססה כלל על זכויות הסוכנות היהודית, כי אם הדגישה את העובדה שהממשלה הנהיגה סידורים חדשים על יד הכותל “מבלי לתת הודעה מוקדמת לשום מוסד יהודי אחראי”. וידוע שגם בעל פה הוגד בשעתו לממשלה, שפקודותיה צריכות היו להמסר לרבנות הראשית או להנהלה הציונית או לועד הלאומי. התיאור שבדו“ח אינו יכול איפוא לשמש חומר להוכחה. ראיה שניה להאשמה זו היא אחת ההחלטות של הקונגרס בצוריך, שהדו”ח מצטט אותה כסתירה לספר הלבן משנת 1922. גם נוסחת ההחלטה הזאת מסורסת בתכנה ומובנה. הועדה תצטרך להסתתר מאחורי גבו של המתרגם הרשמי, בכדי לתרץ את העובדה הזאת בכלל. לאמתו של דבר נוסח ההחלטה שנתקבלה בצוריך הוא כדלקמן:

"התנאי הכללי הוקדם להגשמתו המלאה (של המנדט) הוא קביעת מצבה הממשי של הסוכנות היהודית באורגניזם של הנהלת הארץ בהתאם לתקנות המנדט, שתופה למעשה – בגבולות זכויותיה הקונסטיטוציוניות – בתחום מתן עצות לממשלה ועבודת גומלין עמה בכל אותם הענינים הכלכליים, הסוציאליים וכו' הנוגעים בהקמת הבית הלאומי היהודי.

דעת הקונגרס היא כי בא המועד להציע לממשלת המנדט שתדאג לכך כי חלקה זה הצודק של הסוכנות היהודית בפיתוח הארץ יבוא לידי בטוי מעשי ומלא ובלתי-מקופח בסדורי-ההנהלה היום-יומיים".

בהחלטה זו אין איפוא זכר למה שהדו“ח מצטט כדרישת ה”חלק הצודק של הסוכנות היהודית… בהנהלת הממשלה“. תכנה של החלטה זו אינו, בעצם, אלא מסקנת הדו”ח גופא המיעצת לממשלה (בחלק ב' של ההצעה 54) “לבחון את האפשרויות למען הגדיר את הסעיף 4 של המנדט הגדרה מוחלטת וברורה”. תהיינה מה שתהיינה כונות הועדה בהצעתה זו – ברם ההצעה עצמה עולה בד בבד עם כונת ההחלטה שנתקבלה בצוריך. שכן הקונגרס הציוני רק חשב שסעיף 4 של המנדט הארץ-ישראלי מוכרח לכלול איזה מובן שהוא. ברם מובן זה “התמזמז” כנראה ונפל תחת השולחן הירוק אגב פעולתם של משרד המושבות וממשלת א"י. הקונגרס התעורר לדרוש, כפי שדרשה גם ועדת החקירה, שהנוסח הגמיש והמעורפל של סעיף זה במנדט יושלם וילבש צורה ברורה ומפורשת ויקבע למעשה את סטטוס הסוכנות היהודית בלונדון וירושלים.

י

על מסקנה אחת ויחידה מתוך המסקנות העיקריות של הועדה – תחתום התנועה הציונית בשתי ידיה. זוהי הדרישה להצהרה ברורה – שאינה ניתנת להתפרש לשתי פנים – בדבר השיטות המעשיות שהממשלה הבריטית אומרת ליסד עליהן בעתיד את הפוליטיקה שלה בא"י:

“השקפתנו היא”, נאמר בהצעה 46 של הדו“ח, “שפרסום גלוי דעת ברור על הפוליטיקה שממשלת הוד מלכותו אומרת לנקוט בא”י – חשוב מאד להצלחת הממשלה בארץ זו… כמו כן חשוב שמ. ה. מ. תסביר שהיא תתן תוקף מלא לפוליטיקה זו בכל האמצעים העומדים לרשותה”.

הגדרה כזו של שיטת הממשלה לעתיד אינה יכולה להסתפק בהודעות המטעימות את האופי הבין-לאומי של המנדט הא“י ואת השויון הפורמלי בין שני חלקיו,, – דוגמת הצהרתו של מקדונלד והודעותיו של שילס בג’ניבה. פסיחה על סעיפי נוסחאות אינה פוליטיקה. ואם כתוצאה מן הדו”ח של ועדת שאו נתגבר על נקודת קפאון זו ונזוז ממנה, הרי שתפקידו של דו“ח זה בתולדות בנינה של א”י עברית יהא אחרי הכל שונה לגמרי מכפי שעלה בדעת מחבריו.

הדו“ח של ועדת שאו מגולל את הפרובלימה הציונית בכל היקפה. בירור הפרובלימה הזאת בתחום הוכוח הפוליטי העולמי הוא אפשרי כיום יותר מאשר בזמן ועידת השלום או סן-רמו. הציונות היתה אז בעיני העולם מין משואה המורכבת כמעט כולה מנעלמים. כיום אפשר כבר לתת בה כמה סימנים אריתמטיים חלף הסימנים האלגבראיים. הגורמים השונים והמשונים, המצטרפים למפעל העברי בא”י, קבועים עכשיו ביתר דיוק, גם הקשיים הפנימיים והשאלות המסובכות, שעל הציונות להתגבר עליהם עכשיו בדרך למטרתה, – ברורים יותר. אפילו הדו“ח של ועדת שאו הוא בבחינת מורה-דרך מצוין לנבוכי הזמן, התועים בסבך הקשיים הפנימיים של בנין א”י היהודית. אמנם הקורא הבלתי מנוסה לא יוכל ללמוד מתוך קריאת דו“ח זה מה פעלו היהודים בא”י, לשם מה פעלו מה שפעלו ומה אפשר עוד לפעול. ואף את הפרובלימות הרציניות, מבחינת הכלכלה והסוציאליות, המתעוררות מתוך התגשמות המפעל בא“י – ילמד הקורא רק בתאור טפל ומסורס. אולם יתברר לו יפה סבך הקשיים שבהם נתקלת הציונות בבואה להתגשם בכל היקפה וגדלה: מלחמה בסביבה פוליטית אויבת, קרקע מנוצל, משק מזרחי משותק ונחשל, סביבה סוציאלית קפואה ומחוסרת-חזון. ע”י כך נכנס בירור הפרובלימה הציונית לתקופה חדשה ומכריעה. הדו"ח מתאמץ לחשוף את מטרות הציוניות הנעלמות, לפענח את צפונותיה. הוא מתאמץ לקרוע את הלוט מעל פני הציונות ולגלות בכח את פרצופה. והמעט שעלה בידו יספיק כדי שהבירור הפוליטי בדבר תכנה, מטרתה ודרכי הגשמתה – יהא בבחינת ההכרח ובגדר האפשרות.

ומוטב כי לא נשלה את נפשנו גם מבחינה זו. אנו מדגישים גם כיום, כפי שהדגשנו תמול ושלשום במלחמתנו נגד הרדיקליזם הפוליטי המעושה המתהלך בתנועה הציונית, שאין הציונות מעונינת בשום פנים בניפוח צעקני של הויכוח על נוסחאות מטרותיה. התוצאות בכל בירור ממין זה תלויות בדרך הטבע ביחסי הכוחות הממשיים המשתתפים בו. כל שהציונות תקדים להגרר אחרי בירור פוליטי עולמי כזה – בה במידה תרע לעצמה. כל שתדחה את השעה – בה במידה תיטיב לעצמה. והנה השואה בדרך משל, אם כי בתכנו הוא נבדל בהרבה מהנמשל: אילו נאלצה התנועה הלאומית הפולנית, בהיותה מחולקת בין שלש מלוכות אדירות, נניח בשנת 1900, להתוכח בפרהסיה על מטרותיה הפוליטיות האחרונות בפני המדינאים והעתונאים הרוסים, הגרמנים והאוסטרים – התועלת שהתנועה הפולנית היתה מפיקה מויכוח זה מוטלת בספק. ואלה מבין אנשינו, שסייעו בכל כוחם לדעת-הקהל הערבית ולעתונות האירופאית להרים תימרות אבק של נוסחאות על מטרותיה האחרונות של הציונות – אין להם כל יסוד להתפאר בחכמתם המדינית.

אולם מצד שני אין כל זה משנה את העובדה, שמאורעות אב הכניסו את הציונות לתקופת בירור פוליטי מקיף ויסודי. לא אנו בחרנו לנו מצב כזה, – נדחפנו לתוכו. ההכרח בא מהחוץ. אחרי שנתפרסמו השרטוטים של ה' מילס – הרבה מן הפרושים נעשו מיותרים. מדינאי ציוני שתקן יכול לפנות אל משרד המושבות או לחבר הלאומים ולשאול בפשטות: “מה אתם רוצים, רבותי, שרטוט א' או ב‘, ג’ או ד'?” ולפי התשובה לשאלה זו תהא תלויה קביעת האמצעים הפוליטיים להגשמת המטרה. בתנאים הנוכחים הרי זו הדרך היחידה, כנראה, להפוך את הדו"ח של ועדת שאו, על אף כל הקוניונקטורות הזמניות, למנוף חשוב להגשמתה של ציונות גדולות. כי לא נוסחאות נחוצות לנו ולא אשור חגיגי לנוסחאות. נחוצה לנו תכנית פעולה מקיפה, למען הציעה לממשלה הבריטית ולחבר הלאומים, ותכנית זו תקבע, – החל בשאלת הקרקע והעליה, בעבר הירדן ושאלת המשטר, וגמור בשאלות הרוטינה האדמינסטרטיבית – את מהלך העבודה היום-יומית לבנין הבית הלאומי למשך חמש-עשרה או עשרים שנה הקרובות.