(מאה שנים להולדתו של יהודה ליב לנדא)

א

בתולדות ימיה של הספרות העברית בגליציה תופס ללא ספק את אחד המקומות המרכזיים סופר רב־צדדים (מחזאי, משורר, מבקר, מסאי, מספר ואחד מרושמיה הראשונים של תולדות הספרות העברית החדשה), אשר השנה ב־ז' באייר מלאו מא שנים להולדתו.

יל“ל, הידוע בכינויו היל”ל בן שכ“ר, הוא מחבר המחזה העברי שזכה בדורות האחרונים להיות מוצג ראשונה על בימה. מחזה זה, שהוא בכור מחזותיו, עלילתו ודמויותיו לקוחים מהווי הזמן, מתרחש בסמוך להתפשטותה של תנועת חיבת־ציון בגליציה. אגודות לאומיות, אשר נוסדות בערי גליציה, מנסות להקיף את הנוער היהודי. כבכל הארצות האחרות הביאה ההשכלה גם בגליציה לידי התבוללות והתנכרות־למוצא בדור השני או השלישי של המשכילים. הלאומיות נועדה להביא ישועה כפולה: כנגד האנטישמיות – המצוקה הלאומית מצד מחריבינו שמבחוץ, וכתריס בפני מחריבינו מבית – נגד ההתבוללות. בראיית שני תפקידיה של הלאומיות בעת החדשה התחלקו שווה־בשווה אנשי המעשה בישראל עם סופרי ישראל. הראשונים – דוגמת פינסקר והרצל – ראו בלאומיות חומת־מגן בפני שנאת עמי־אירופה כלפינו, שהיא תמידית ומתגברת. והאחרונים – ובכללם אף יל”ל במחזה זה, – סברו שעיקר הסכנה צפויה מצד המחריבים מפנים, ובכוחה של הלאומיות בלבד להציל אותנו מפני חורבן זה במו ידינו.

יל“ל, שהיה בן רבנים (מצאצאי חכם צבי ובעל “נודע ביהודה”, ובנו של משה יששכר לנדא – רב וסופר בזכות עצמו), היה ער לתופעות ההתבוללות. ביומנו הוא רושם מקרים כאלו לזכרון: “נכדו של הד”ר אוגוסט פרנקל התנצר, זה סוף בני המתבוללים, אשר התנכרו לנו ברוחם, יתמכרו לאחרים בגופם, בממונם ובעתידם”. נאומו “ההשכלה החדשה או האסימילציון” – שנשא, בהיותו בן שש־עשרה, באזני החבורה הלאומית בלבוב, חבורת “בית מקרא קודש” (בראשה עמד ד“ר זאב המכונה וילהלם הולצר וכסגנו שימש יל”ל) – עוסק באותו עניין.¹

בנאום זה, שנישא לאחר הפרעות בדרום רוסיה, מביע המשכיל הצעיר אכזבתו מן ההשכלה בדורה השני בגליציה, שלא סייעה לביטולה של האנטישמיות, אך הגדילה את ההרס מתוך שהוליכה לקראת ההתבוללות. משנתם של המשכילים בדור הראשון סולפה: “התבוללות זאת לא עלתה על רוחם. ורוח משחית כזה לא עלה עליהם. הם ידעו כי ישראל עם הוא, גוי בארץ” (12), יל"ל תבע לשוב אל הדת ואל השפה, כי הן עתידות לשמש תריס בפני ההתבוללות. בשיר בן שבעה עשר בתים בשם “יש תקוה” הוא מסיים את נאומו, וכך לשון הבית האחרון:

“שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל! לְאַרְצְךָ נָא שׁוּבָה!!”

אָז יֵשׁ לְךָ תִּקְוָה כִּי תֵּשֵׁב שַׁלְאֲנָן;

אָז יִמְלְאוּ פְּנֵי הָאָרֶץ תְּנוּבָה

תְּאֵנָה תִּתֵּן פִּרְיָהּ, פִּרְיוֹ כָּל עֵץ רַעֲנָן.

אָז אֶזְרָח תִּהְיֶה לֹא גֵר בָּאָרֶץ,

חֵילְךָ יָנוּב, אֲסָמֶיךָ יִפְרְצוּ פָרֶץ! –––

באותו נאום, שבו נתנסחה ניסוח פובליציסטי הבעיה האקטואלית של הניגוד בין התבוללות ולאומיות, כבר מקופל גרעינו של המחזה “יש תקוה”, שאף שמו כשם השיר, המתלווה אל הנאום.

ב

בשנת תרנ“ג (1893) נמצא יל”ל, בן העשרים ושבע, בברודי כתלמיד בגמנסיה. שם התכונן לבחינות הבגרות – וסופו נבחן בהן בצורה אקסטרנית. תוך לימודיו המשיך, על אף סכנת הסילוק מן הגמנסיה שהיתה כרוכה בכך, להיות פעיל בתנועה הלאומית, והיה שותף, בין היתר, להקמת האגודה הציונית “בני ציון” בעיר. בראשית שנת תרנ“ג רשם ביומנו: “בין תלמידי ביה”ס שבמחלקות העליונות נפל סער, ותהי רוחם כמרקחה, ורוחם זה העמידם על רגלימו, ליסד חברה, לקשור קשר של אחוה ביניהם להשיבם אל חיק עמם. כל חפצם הפעם להרים נס לאומי ולדגול בשם עם העולם, עם ישראל. אש אמונה ודת החלו להכבות בקרב לבם, ופעם, אם גם עוד בקול דממה דקה, רגש לאומי, ויש תקוה כי לו קם ביניהם איש שהכוח בשפתיו ועז בידיו, הצליח להעיר את רגש זה לקול קורא בכוח”.² כעבור ארבעה ימים הוסיף ורשם: “הנה החבורה קמה ונהיתה. למעלה מעשרים תלמידי ביה”ס (וגם ה' ליב פלפל וגיסו באו) נאספו לחדר החברה, אשר ישבתי בראשם ואנהל אותם ואשגיח על סדרי היום, התקנות התקיימו מראשן עד אחריתן. ואח“כ בחרו החברים את הועד, אשר יחל בעוד ימים מספר את פעולתו, ויש תקוה כי חברת “בני־ציון” חיה וקימת, ואולי תצלח גם בידה לעשות מה בעד הפצת הרעיון. אבל גם בלתי כל פעולה זולתי כי הוצג “ציון” על דרך עיר בראדי, כבר יש זכות־קיום להחבורה ויש תקוה לאחריתה”. קשה שלא להבחין כיצד הביטוי “יש תקווה”, החוזר בלשונו של ירמיהו, נשנה כמה פעמים ביומן, ומחזיר אותנו אף אל המוטו של המחזה, אשר אמנם לקוח מירמיהו. “ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם” (ל"א – 16). דומה, כי יל"ל נשא בקרבו את התקווה בניסוח לשונו של ירמיהו, והיא היתה לו כאחד המקורות למחזה עצמו.

פעולתה של החבורה התבטאה בעיקר בארגון החגיגות הלאומיות במועדי ישראל. לקראת אחד המועדים האלה, כאשר האגודה החליטה להעלות את זכרו של פרץ סמולנסקין, הטילה האגודה על יל“ל את כתיבת המחזה: “אתמול היתה הישיבה הראשונה להועץ על דבר חג־סמאלענסקין בעוד ירח ימים, והוסכם על אודות סדר החג וכי יערך חזיון בן מערכה אחת בשפת עבר, תמונה מחיי עמנו בהוה בפולין, ועלי נתנה המלאכה לכתוב חזיון כזה ––– לכן החילותי היום בבקר לכתוב את חזיוני זה, וכבר כתבתי את חציו הראשון, לאמר: ז' מחזות, ובלא־ספק יגמר”. כך רשם ביומן בחצות ליל י”ג בשבט. כעבור יומים, בלי ט"ו בשבט, כתב: “היום לפני הצהרים השלמתי את חזיוני בעל מערכה אחת, אשר כתבתי לבקשת ועד החוגגים את שם פרץ סמולנסקין פה בעוד שבועות מספר. את שם בן־ליל זה, כי כתבתיו בשני ימים, פעם בבקר ופעם בלילה, קראתי: יש תקוה. ואם לא אשגה הצליח בידי עד מאד ויצא כעת מעטי בפעם הראשונה חזיון בעל מערכה אחת כתוב פראזית ומחיי עמי בזמן הזה בארץ גליציה. ארבעה גברים שתי עלמות ונער קטן המה המדברים העולים על הבמה”.

צורתו הראשונה של המחזה – מחזה בן מערכה אחת ובו שבעה משתתפים – היתה שונה מזו, שנדפסה כעבור זמן לא רב על־ידי ר' יהודה ליב פלפל – מחזה בן שלוש מערכות ובו עשרות משתתפים, מלבד המקהלה שמאחורי הקלעים.

על תהליך תיקונו של המחזה מסופר ביומנו של יל“ל כדברים הבאים: י”ד באב – “את חזיוני ‘יש תקוה’ לא השלמתי עוד, והתקונים ידרשו יותר עבודה מכתיבת החזיון כלו”. ה' באלול – “הגדלתי את החזיון והוא כעת בעל שלוש מערכות. גם הוספתי מחזות אחדות יפות מאוד ולבי יגיד לי, כי החזיון הזה יעשה רושם על קוראיו כי ידבר רתת על דבר חובת בני העם הזה ובנותיו לקיום לאומתנו, ויך במוסר ודברים יוצאים מן הלב את הבוגדים בעם הפונים לנו ערפם מאי־דעת”.

ישנם תיקונים, שבלא כתב היד של נוסחתו הראשונה של המחזה – והוא לא נשאר בעזבונו של הסופר – אין כל אפשרות לקבוע אותם. אבל תיקונים עיקריים ויסודיים, כגון: שינויים במיבנה או תוספות של משתתפים, ניתן לדעת בעזרת זיהוי המשתתפים בהצגה המקורית.

ג

מספר הדמויות, שהיו במחזה בנוסחתו הראשונה, כאשר הוצג בחגיגה לכבוד סמולנסקין בברודי, היה שבע, וניתן לזהותן זיהוי ודאי בעזרית זיהויים של המשתתפים אשר מילאו את התפקידים.³ בתפקיד הראשי, תפקידה של שולמית, הופיעה בתו של המו“ל של המחזה, שולמית פלפל. קשריו של יל”ל עם יהודה ליב פלפל וביתו החלו מיד בהגיעו לברודי. ר' לייב המכונה ליאו פלפל בחר את הסופר הצעיר אך המפורסם לשמש כמורה לעברית של בתו בת השש־עשרה, שולמית. ביומנו כתב אז יל“ל: “לעת עתה אך הוראת־שעה אחת לי, ואתענג מאד כי העלמה הלומדת שפת־עבר מפי, לומדת ברצון טוב ובכשרון ויש תקוה לעתיד”. “תלמידתי העלמה פלפל תצעד הלאה על דרך למודה, היום בשעה הי”ב מאז החלה ללמוד, החילותי לפרש לה את הפרשה הראשונה בספר בראשית, וכבר יודעת פרטי דקדוק רבים”. “החילותי היום ללמד הלאה את העלמה פלפל, קראנו שירי מיכ”ל". ר' לייב פלפל היה מרוצה מן המורה של בתו וגם העריך את כשרונו כסופר: “ה' פלפל ראה את שירי ‘עם עולם’ וייטב בעיניו עד מאד ויבקשני לתתו לבתו כי תלמוד אותו לקרוא על־פה”. ובאמת, בנשף הקרוב של האגודה “בני ציון”, בחג החנוכה, קראה שולמית פלפל את השיר של מורה: “קריאת שירי על־ידי העלמה פלפל העירה קנאת למוד שפת עבר בלבב העלמות הצעירות”. ידידות אמיצה התפתחה בין המורה לתלמידתו. היא היתה נוהגת לכתוב אליו מכתבים בשעה שנסע ממקום לימודיו בברודי אל בית הוריו בלבוב. הוא רשם לכבודה בספר זכרונותיה שירים, ועוד נזכירם בהמשך־דברינו.

בתפקידה של פולא, ידידתה של שולמית, שיחקה ברתא (ברינדיל) גאלד. היא היתה מידידותיו בלבוב ואחת הבודדות בין עלמות העיר אשר דיברה עברית: “היום בלילה הייתי עם (מיכל) ברקוביץ בבית העלמה גאלד ונדבר עברית ובאמת דברה היטב וצחות, אם גם לא במהירות רבה”. יל“ל כתב עליה מאמר קטן בעיתון האשכנזי “זעלבסטעמנציפציון”, שהופיע בוינה. אף החליף עמה מכתבים, ושניים ממכתביה העביר לידיו של דוד ישעיהו זילברבוש עורך “העם”. פרסום המכתבים עשה רושם גדול. מטעם עלום, אסר האב על יל”ל להשתתף בטכס נישואיה של ידידתו עם בעלה שלמה לצטר. תחת זאת כתב לה לכבוד יום זה שיר “אשר אחשוב אותו בין שירי היותר טובים כי הצליח בידי מאד, ואכתוב אותו על גליון הדור בשושנה יפה (כי שם השיר “העלמה והשושנה”) ומוזהב על קצותיו, מנחת אפריון”. אף היא השתתפה בקריאת שיריו הלאומיים של לנדא בחגיגות שנערכו בברודי, וכך גם הגיעה לקחת חלק במחזה “יש תקוה”.

את תפקידו של בנימין איש־נדיב, התפקיד הגברי הראשי במחזה, קיבל על עצמו מיכל ברקוביץ – איש בוריסלאב וידידו של יל"ל, שלימים נעשה מזכירו של הרצל ותירגם את ספרו “מדינת היהודים” לעברית.

המשתתף הצעיר ביותר בהצגה היה הנער רוטנברג, ששיחק את תפקידו של הנער יצחק. משתתף זה למד עברית מפי יל“ל. יל”ל אף שיתפו בהצלחה בקריאת שיר עברי בנשף חנוכה שנערך בברודי.

חסרה ביומן העדות על ממלאיהם של שלושת התפקידים הגבריים האחרים – האב שהם, אחיו דוד והמאהב המתבולל מאקס־בלעם, ופרופ' דב סדן כתב, כי היו הם האחים אברהם ויצחק רובינזון (הראשון היה לימים מפעילי ההסתדרות העברית ומזכירו של דוד וולפסון, והאחרון היה לימים רופא מפורסם בוינה וחתנו של ירמיהו מוזן; והוא נסמך בזה על עדותם של שני צופים (ישראל וויינלז, רפאל סופרמן).

מנוסחתו הראשונה של המחזה נעדרו, אם־כן, שלוש דמויות: המחבר, שכורסקי והנערה. לקראת הדפסתו נוספו למחזה תמונות ח’־ט' במערכה השנייה ותמונה א' במערכה השלישית. אם נשלוף מתוך המחזה המודפס את התמונות הללו (ובכך את שלוש הדמויות שנוספו) תתקיים עדותו של יל"ל, כי המחזה “ידבר רתת על דבר חובת בני העם ובנותיו לקיום לאומתנו, ויך במוסר ודברים יוצאים מן הלב את הבוגדים בעם הפונים לנו ערפם מאי־דעת”.

בדיקת השינויים, שהוטלו במחזה בידי מחברו לאחר ההצגה בפני קהל, חשובה להבנת אישיותו היוצרת של יל"ל ולהבנת ערכו של הביצוע הממשי של המחזה להמשך יצירתו. שכן ליקוייו הגלויים של המחזה בנוסחתו הראשונה היו שלושה: א) מגמתו השקופה מדי, שנתגלתה בוויכוחים הגלויים על הניגוד בין המתבוללים ללאומיים; ב) העדר האיזון, (אהבתם של שולמית ובנימין איש־נדיב, הנתקלת בהתנגדותם של האב, של פולא ושל החברה), והעדר זה הביא בסופו לריפוי הקשר הרופף בין שתי העלילות; ג) הנאומיות הפאתיטית של הגיבורים, אשר באין דמויות קומיות, העשויות לפוגג אותה, עלולה להביא לידי גיחוך וריחוק הנפש של הצופים.

ליקויים מעין אלו אינם נגלים לו למחבר ליד שולחן הכתיבה ואף לא בשעת קריאה של המחזה לאחר הכתיבה, אך הם מתגלים באופן בולט, ומתחילים להטרידו ממש, בראותו את הביצוע החי מעל בימה. ההצגה העמידה את יל"ל על ההכרח לתקן את המחזה, שנראה לו כמושלם בשעת כתיבתו. התיקונים שהטיל בו לקראת פרסומו, ובמיוחד הכנסת דמויותיהם של נערת הבית ושל שכורסקי המנסה בשכרונו לעגוב עליה, באו להפיג את הליקויים הנזכרים. נמצאת בימת המשחקים מעמידה את בעל המחזה במבחן עצמו.

ד

כאמור, נכתב המחזה משך יומיים, ובמשך קצת למעלה מחודש הוכן להצגה. החזרות בבימויו של לנדא עצמו נערכו בביתו של מר פלפל, שהיה האפוטרופוס של הערב כולו: “המשחקים, אשר יערכו על הבמה פה את חזיוני ‘יש תקוה’, לאמר: חברי הועד החוגגים את רפ”ס (ר' פרץ סמולנסקין) והנשים והילד, כולם כבר החלו ללמוד את מדברותיהם, והיום בלילה התאספו עוד פעם לנסות כוחם ולראות את אשר לפניהם. ויש אמנם תקוה כי יגמרו לשם ולתהלה את החלנו".

מקץ שבוע הוא רושם ביומנו: “(חצות הלילה) הנה שבתי מן הבחינה הראשונה, אשר נעשתה כעת בלילה בבית ידידי פלפל מן חזיוני ‘יש תקוה’. העלמה פלפל הנה כבר דוברת כעבריה, דוברת רק עברית, והאשה לעטצטער למדה כבר גם היא, וגם שאר המשחקים יכינו עצמם בכל כוחם. ובאמת יש תקוה קרובה ובטחון כי יעלה ביד המשחקים עד להפליא. אבל העיקר, הלא זה ‘בנימין’, חסר עודנו”.

אשר לבנימין, הרי קפץ לתוך תפקידו בשעה האחרונה ברקוביץ, שכן במשך החזרות מילא, כנראה, יל"ל עצמו את התפקיד וכמעט שנטל לעצמו את התפקיד גם בהצגה. אולם בשל שתי סיבות נמנע מכך: “אחרי כי אי אפשר לי להקדיש מבחר עתותי ונגד רצון הורי אשר בשמעם תאחזם סער”. ברקוביץ הגיע אל החזרות ארבעה ימים בלבד קודם לנשף: “בערקאוויטץ כבר בא ואתמול עמד למבחן כמשחק את בנימין. אבל לא תעלה יפה, וכעת צר לי כי בחרתי בו, אבל הנעשה אין להשיב, כי כעת אי אפשר עוד למצוא אחר, רק הנשים תעשינה מלאכתן באמונה”.

לנדא מעביד את המשתתפים בפרך: “הבחינות [החזרות] – תעשינה תדיר, אך קשה ללמד נשים ואנשים, שאין ריח כשרון נודף מהם, ללמדם בבת אחת את חכמת ההתחקות הקשה והצריכה לא רק למוד כי אם גם התרגלות על־ידי בחינות רבות”.

מיוסר בכל הייסורים של מחזאי, במאי, ובחלק ניכר מן הזמן גם בייסוריו של שחקן, מגיע יל"ל לערב הנשף עצמו. הכרטיסים לנשף אזלו עוד שבוע לפני המועד. ההתכוננות בברודי היתה מרובה, הן מצד התומכים בנשף ובהצגה והן מצד המתנגדים להם. מזה רגשו רוחותיהם של הלאומיים, אשר ציפו לחידוש שבעניין, ומזה השתדלו המתנגדים לחבל בהצלחת הערב.

ההתנגדות שנתקל בה יל“ל, היתה כפולה. אביו, אשר דאג ללימודיו, שמצבו של יל”ל היה מעורער בהם בלאו הכי, הריץ לו מכתב־תרעומת “היום קבלתי מכתב מאת אבי, אשר ייסרני קשה על אולתי זאת הקשורה עוד בלבי ולא אסור ממנה. ‘שחק ובכה’ כותב לי בשמעו זאת ולא האמין למשמע אזניו. אולי הצדק אתו, אבל מה אעשה, כי לא אוכל לצוות על רוחי לפקוד ללבבי!”. התנגדות אחרת נתגלתה מצד השמרנים, ועיקרם חסידי בלזא, בברודי: “‘העדה הקדושה’ פה, לאמר: החסידים בעלי מחזיקי הדת, הדביקו גליונות קטנים בכתלי בתי־המדרש וברחובות קריה כי 'חבר רשעים ואפיקורסים עושים להם יו”ט לכבוד אפיקורס ורשע רפ“ס, לכן כל איש הירא לדבר ד' ישמור רגליו מבוא בחברתם'. הקול הזה נשמע בימי ערטער כקול חוצב להבות, היום כאוב מארץ יצפצף ואין שומע”.

אפשר שדראמה לעצמה היא סיפורו של יל"ל, המעלה מחזה עברי ראשון בפני הקהל היהודי בברודי, בלחץ הלימודים הקשה של הגמנסיה, בהתנגדות מפורשת מצד משפחתו וחלק מן החברה בברודי, עם צוות לא־מאומן ועם שחקן ראשי כושל, המקבל את תפקידו ארבעה ימים בלבד קודם להצגה.

וכך מתאר יל“ל את הערב, שנערך, באולם מוזיק־פעראיין, במוצאי־שבת כ”ג אדר תרנ“ג: “אחרי הרעש. – נשף חג סמולנסקין הוחג במועדון, והרושם אשר עשה על כל הקרואים הנאספים לא ישכח כה מהר בכל פנות העיר, בפרט מזכרוני לא ימח עולמים. בהיכל הגדול מקושט ומהודר ומלא אור על כל סביביו נאספו אנשים ונשים בחורים ובתולות עד אפס מקום מקצהו ועד קצהו. וממעל לבמת המטיפים תלויה היתה תמונתו של רפ”ס בין נזרי־נצנים וירק־עלים. על כל פנים שמחה גלויה וכמו איש קורא לאחיו: על יום טוב באנו. הקריאות מצאו חן, המנגנים של בית הזמרה הטיבו את לבות השומעים, משאו של ה' שטאנד [הוא קארל, אחיר של אדולף שטאנד – י.א.] לקח לבבות וכולם שתו בצמא את דבריו. ה' היילפערן, הש”ץ הגדול מלבוב, שר והוסיף לשיר לחפץ הקהל, אשר הרעיש את הבית בתרועתו, עד כי בא הרגע, אשר כל עין חכתה עליו לראות וכל אוזן לשמוע, הרגע אשר המסך יורם והחזיון העברי יערך לעיני הקרואים ––– הערכת החזיון ארכה שעה שלמה.ההבמה עשויה היתה בטוב טעם ותראה חדר משכית לכל עין רואה. כסאות רפודים, ספה, ראי, מנים, הכל לפי צורך החזיון. הקטן ראטענהבערג שחק בחן ודעת לשמחת כל רואיו ושומעיו ויתפלאו למראה עיניהם. גם הגברים המשחקים היטיבו לשחוק וימצאו חן ויפיקו רוב רצון, בלתי בערקאוויטץ אשר נואל לסמוך על הנס ובבואו לברודי כבר אחר בזמן ללמוד את מדברותיו על פה ויכשל כפעם בפעם בדבורו למרות כל עמלי כמלחש יושב תחת הסל להיות לו עזר מעט, כי בא במבוכה והביא גם אותי במבוכתו. רק הוא השחית ויחבל מעשהו ויהי לשחוק ויקלקל ג“כ את החזיון, אבל יען השומעים את דבריו לא הבינו והמבינים לא שמעו את קול מיליו, כי דבר בלחש מעט, לא הרבה כה לקלקל כאשר יראתי אני. בפרט כי שתי נשים משכו את עיני כל הנאספים כמו בחבלי קסם עליהם. הלא הנה האשה לעטצטער־גאלד והבתולה פלפל, בפרט זאת האחרונה. העלמה פלפל מלאה את כל הבית בחן שפתיה ונעם שחקה השתוממות עזה ויתפלאו כל הנאספים הפלא ופלא וימחאו כף ויתרועעו. שטאנד עמד כחולם בהקיץ וימהר לנשק אותי מרב שמחתו, ואני גם אני נהניתי הרבה ואנשק את העלמה פלפל על טוב טעמה כי רכשה לבבות ותנחל רב כבוד, ותתקן קלקלת בערקאוויטץ”.

ה

את הצלחתה המיוחדת של שולמית פלפל בתפקידה אפשר לבאר לא רק בכשרון המשחק הטבעי של הנערה, אלא גם בשעת־הכושר המיוחדת שנזדמנה לה לשחק את עצמה בתפקיד שנתחבר במיוחד בשבילה ולפי מידותיה. המחזה “יש תקוה” לא זו בלבד שנכתב בעקבי הזמנה מפורשת, שבה גם נקבעת מגמתו הרעיונית, כעדותו של ר' יהודה פלפל בדברי הקדמתו למחזה המודפס: “לתכלית זאת מלאנו את ידי המשורר הנכבד, הנודע לתהלה בשם היל”ל בן שכ“ר, לכתוב לנו חזיון בשפת עבר אשר תעודתו תהיה נצחון הלאומיים על המתבוללים” – אלא הוא נכתב במכוון גם בשביל צוות המשחקים שהועמד לרשותו של יל“ל, שהכירם מראש, כי הגברים היו חברי הוועד של הנשף לכבוד רפ”ס, שתי הנשים היו ידידותיו והנער היה תלמידו.

ואמנם “יש תקוה” הוא לא בלבד מחזה אקטואלי, “חזיון מחיי עמנו בזמן הזה”, אלא הוא גם מחזה, שרובו מיוסד על יסודות אוטוביוגרפיים. “את שמות האנשים והנשים קראתי בשמות ידועים לי ואשר הצגתים לעיני רואים. ‘שולמית’ – שם תלמידתי. ‘בנימין’ – שם זגל, אשר היה לי פה לסמל, ואותו בחרתי לי למורה ולדובר עזות ומישרים רתת כדרכו”. דמות אחרת, שעוצבה על־פי אישיותו של אדם, שהיה ממכריו של יל“ל, היא דמות של דוד, דודה של שולמית, אשר מגיע לביתו של שהם ביום ארוסיה של שולמית לאחר שירד מנכסיו ונמלט כל עוד נפשו בו מידיהם של הפורעים. דמות זו עוצבה על־פיו של בעל עסק בלבוב, אשר ירד מנכסיו, ונרשם על־ידי יל”ל ביומן בראשי התיבות ד.ה. (כלומר: דוד ה.) עליו כותב יל“ל: “והוא לא ידע כי שמו שמתי בחזיון בכונה כמו שם בנימין זגל”. מכאן שהמערכת היסודית של העלילה ושל הדמויות לקח יל”ל לא בלבד “מחיי עמנו בזמן הזה” כי אם בעיקר מחייו שלו.

בחינת היסוד האוטוביוגרפי שבשתי הדמויות הראשיות של המחזה חשובה מאוד להבנת המחזה “יש תקוה” כשהוא לעצמו, ולהבנת ערכו של המזה הזה במכלול יצירתו הדרמאטית של יל"ל.

בנימין זגל, שעל־פיו עוצבה דמותו של בנימין איש־נדיב במחזה, היה ידידו של יל“ל בלבוב. הלא הוא בנימין זגל, איש זברז', מראשוני הציונים בגליציה ולימים מיריביה, חוקר פולקלור, פובליציסט שנון (וראה מסתו של זלמן שזר עליו). אחותו הלנה איבראל תירגמה ראשונה משירי ביאליק וטשרניחובסקי ליידיש. בסביבת הימים ההם היו יל”ל וזגל פעילים בחבורת “ציון” שבלבוב. כאשר התכונן יל“ל לקראת כניסתו לגמנסיה בברודי, שימש לו זגל כמורה: “ואתמול ביום הראשון החילותי ללמוד עם זגל. מי יודע אם יהיה עתה טוב מאז. אם אצעדה ביתר עז על מסלת הלימודים קדימה”. כעבור חודש כתב: “היום מלא ירח ימים כי אלמוד את זגל את תורת החשבון. גם אוסיף ללמוד אצלו”. כאשר הוחלט לערוך הצגה של המחזה הקודם של יל”ל, “הורדוס” (שהוצג על־ידי להקה מקומית ביידיש), שכל הכנסותיה יוקדשו בשביל יל“ל, סייע זגל לכך שהחבורה “ציון” תקבל את הערב תחת חסותה: “יבטיחני כי הוא ידבר בעדי רתת כי יעשו ככל אשר אוכל לדרוש מאתם”. עד כאן נגמר כל מה ששיקע יל”ל בדמותו של בנימין איש־נדיב מאישיותו של זגל. מעבר לזאת שיקע בו את תכונותיה של דמות הצעיר היהודי האידיאלי – דמות שאותה נשא יל"ל בקרבו כאחת הדמויות היסודיות בעולם הדמויות של אישיותו הספרותית, דמות שאותה עיצב בשלמות לראשונה במחזה “יש תקוה” ומעתה תחזור ותופיע בכל יתר מחזותיו, בין באקטואליים בין בהיסטוריים.

הסכסוך הדרמאטי היסודי בעלילות מחזותיו הוא בין שתי דמויות מתנגדות. כנגד איש האמונה השלם עם עם ישראל, יעודו ואמונתו, והוא גם איש השלמות המוסרית, עומד בשער עמו ונושא באחריות להמשך קיומו ההיסטורי – דמותו של המנהיג הלאומי האידיאלי – מעמיד יל“ל את איש התהפוכות, הממיר את אמונתו ואת כבודו, אם במעשה ממש ואם במחשבה, בנזיד־עדשים. בדמותו של בנימין איש־נדיב נתגשמה, לראשונה במחזותיו של יל”ל, דמותו של המנהיג האידיאלי, והיא דמות שתחזור ותתגשם בדמויותיו של דון יצחק אברבנאל והבעש"ט במחזותיו האחרים.

גם בדמותה של שולמית שיקע יל"ל יותר מאשר את דמותה של שולמית פלפל. בה הגשים את אחת הדמויות היסודיות האחרות של עולמו הדראמטי: את דמותה של האישה האידיאלית. מן הדין לומר, שנטה תחילה לראות בשולמית פלפל הגשמה של דמות זו שנשא בקרבו. ויעידו על דך שני השירים שכתב לה בספר זכרונותיה ואשר העתיקם גם ליומנו:

לְתַלְמִידָתִי וִידִידָתִי, חֶפְצִי לָשִׁיר בִּרְנָנוֹת

יַעַן אוֹתָהּ מָצָאתִי, דְּגוּלָה בֵּין הַבָּנוֹת

וַתְּהִי נָא שִׁירָתִי, לְמַזְכֶּרֶת וּלְמָנוֹת.

אך חשוב ממנו מבחינה זו השיר השני. זהו שיר ארוך, ששמה של שולמית פלפל היה רשום בראשי טוריו. בו כתב בין היתר:

פָּנַיִךְ צִיּוֹנָה לִמְקוֹם תִּקְוָה וּתְחִיָּה,

לִבֵּךְ בָּךְ יֶהֱמֶה לִתְשׁוּעַת הָעִבְרִיָּה, –

פַּנִי לָךְ דֶּרֶךְ, וַעֲלִי נָא הָרָמָתָה!

וְהָרִימִי קוֹלֵךְ לְאַחְיוֹתַיִךְ הַבּוֹדְדוֹת,

לֹא מָכְרוּ כְּבוֹדָן כַּנָּשִׁים הַבּוֹגְדוֹת:

“לִמְדוּ נָא דְּרָכַי אִם אֵשׁ לִבְּכֶן לֹא נִכְבְּתָה!”

מפליא הדמיון שבין היעוד, שהועיד יל“ל לתלמידתו, ובין היעוד שמועיד במחזה בנימין איש־נדיב לאהובתו: “הלא גם תפארתך תהיה על הדרך הזה, גדול ומהלל שם הנשים אשר קמו כאם בישראל, היי גם את לנו דבורה, לא בחרב משכלת כי אם בלב מתנה ובניב שפתים, ובעמדך את לאחיותיך למופת” (24). דברי־השיר מחזירים אותנו אל תמונתה של רחל בנבואתו של ירמיהו, דברי־המחזה מחזירים אותנו אל דמותה של דבורה – ושניהם יחד אל דמותה של האשה האידיאלית בעיני רוחו של יל”ל בדור של התעוררות לאומית. אף דמות זו, דמות המנהיגה בישראל, כדמותו של המנהיג האידיאלי בישראל, תחזור מעתה ואילך בכל מחזותיו.

מה שלא הצליח יל“ל להשיג במחזותיו הראשונים, שהיו היסטוריים כולם (“בר כוכבא”, “אחרית ירושלים” ו“הורדוס”), הצליח להשיג במחזהו האקטואלי “יש תקוה”. אין ספק, שהתלהבות העשייה ויכולת מפתיעה זו לכתוב מחזה שלם במשך יומיים בלבד, אינן תופעות שמן הנמנע להסבירן. שאיפות שרקם יל”ל כבר בכתיבת מחזהו הראשון – אשר לדמויות רוחו – זכה להגשימן לאחר שבשלו בו במחזה זה. וכך הוא כותב במבוא “אל הקוראים” של מחזהו “בר כוכבא”: “אנכי הצגתי בשירי זה: תמונת איש־יהודה צעיר לימים, תמונת ישיש אשר לשמו ולזכרו תאות כל נפש מבני עמנו. ותמונת בת יהודה, להראות במו איך החובה על כל איש יהודה, להיות בן נאמן לעמו ולבלי לשקר נצח בבריתו: בן־כוכב, ר' עקיבא, דבורה או אסתר, המה יתארו לפנינו את החוט המשולש אשר יחזיק את הלאום הישראלי – רוח ותקוה!”. השאיפות לעצב דמויות־מופת, של “איש יהודה צעיר” ושל “בת יהודה”, זכו רק כעבור עשר שנים (הוא פרק הזמן שחלף בין כתיבת המחזה הראשון לבין כתיבת המחזה “יש תקוה”) להגשמתן. עשר שנים הרה יל"ל את דמויותיו אלו, ומה הפלא, אם היה תהליך הלידה קצר כל כך: יומיים בלבד?

ו

יל"ל הוא סופר שקו התפתחותו ניתן לסמן כקו רצוף, שסופו הוא גם שיאו. על כן ניתן לראות בברור, כיצד צומח המחזה “יש תקוה” מהשקפותיו הלאומיות, שבאו לידי ביטוי בנאום הנעורים שלו “ההשכלה החדשה” ובמחזותיו ההיסטוריים הראשונים. המעבר מן המחזות ההיסטוריים אל עלילת־זמנו מציין שלב של הבשלה בעולם דמויותיו ושלב של גיבוש באישיותו היוצרת. האכזבה ממנהיגי דורו, שנחל זמן קצר לאחר כתיבת “יש תקוה”, בעיקר בתקופת שהותו (הקצרה יחסית – כארבע שנים) באנגליה, החזירה אותו אל חיק הנושא ההיסטורי – שם מצא תנחום בדמויות־ענק של מנהיגים, כדון יצחק אברבנאל והבעל־שם־טוב.

מכאן שחשיבותו של המחזה “יש תקוה” הוא לא בלבד במה שהוא המחזה העברי הראשון שזכה להיות מוצג, אלא יש לתלות בו עוד כמה תוספות של ערך:

א) המחזה מלמד על מקורות יניקתה של העלילה במחזותיו של יל"ל, והם שלושה: מן העבר (במחזה “יש תקוה” – חזון הנחמה והגאולה בדמותה של רחל מנבואתו של ירמיהו), מן ההווה (מציאות חייו וחיי העם בתקופת התחייה הלאומית) ומן העתיד (בדמויות המופת של הצעיר והצעירה בישראל, אשר עתידים להנהיג את העם לקראת גאולתו).

ב) המחזה מסמן שלב של גיבוש הנושא העיקרי (ובעצם היחיד) של מחזותיו, שעל פיו נתפשת ההיסטוריה של העם היהודי כעלילת מאבקו של העם על קיומו הייחודי ברוח ובמוסר כנגד פיתויי העמים והתנכלויותיהם, בכוחו של מנהיג בעל שאר־רוח, העומד לעם בשעת משבר.

ג) כמחזה מוצג, זימן המחזה “יש תקוה” ליל“ל שלוש הזדמנויות לא־רגילות בזמנו, כמו גם בימינו: להיות עד־ראייה וגם שותף לכל השלבים והקשיים של העלאת המחזה הכתוב על בימה, לבחון את המחזה וגם לראות את ליקוייו מנקודות ראותו של במאי ולהתמודד עם המחזה כשחקן (בתפקידו של בנימין איש־נדיב עד בואו של ברקוביץ). דהיינו: להיות מחזאי, במאי ושחקן כאחד. פירותיה של היכרות זו עם הבימה החיה יוכרו ביצירותיו של יל”ל ממחזה זה ואילך. ליקויים של מחזות, שמקורם בריחוקו של כותבם מן הטיפול הממשיך בהם, כגון: דיאלוגים מסורבלים ולא־טבעיים, ניצול לא־יעיל של הבימה ושל השחקנים המצויים עליה וכיוצא באלה – ליקויים, שגם מחזותיו הקודמים של יל"ל לקו בהם – ילכו ויעלמו במחזות שכתב, לאחר שעסק בהצגת “יש תקוה”.

ז

יל"ל ראה במחזה גורם חינוכי ראשון־במעלה. כבר במחזה הראשון הוא מסביר לקוראיו מדוע בחר לכתוב מחזה, כי בו מצוי הרוח “להפיח רוח חיים באף עמנו המתהלכים כצל בין בני עמי־הנכר, מחזות אלו יעירו ויעוררו את האהבה, יגדילו רשפיה, יחיו את מתי יהודה, אשר כבר נשכח כמת מלבם זכר עמם, וזכרון ארץ הקדושה. אמנם רב כוחם ורבה תועלתם. ––– לכן שרתי את שיר־חזיון־תוגה זה והפחתי בקרבו רוח לאומי, אולי יצלח בידי לעורר על ידו את האהבה הקדושה לישרון בלבות האנשים אשר רוחם זר לו בימים אלה”.

בשל ידיעת ערכו החינוכי של המחזה, להפצתה ולהעמקתה של הלאומיות, ערג יל“ל כל ימיו להקים בימה עברית, אשר באמצעותה ישיג המחזה את התכלית שיעד לו. כבר ממכתבה של ברתא גאלד אל יל”ל (שיל“ל פרסמו ב”העם" של זילברבוש), שבו נאמר בין היתר: “התענגתי מאד בשמעי מפי ה' ל. את אשר יחשובו ליסד גיא חזיון עברי וגם כבודך יחד עמהם. תקותי חזקה, כי ה' יצליח חפצכם זה בידכם”. – כבר מן המכתב הזה מתגלה, כי שש שנים קודם להצגת “יש תקוה” חלם יל"ל על בימה עברית. עדויות נוספות על שאיפה זו אפשר למצוא ביומנו. לאחר שחזה בשתי הצגות על הבימה היידית בברודי כתב: “שתי פעמים התענגתי בבית־המשחק הזארגוני אשר בברודי, התענגתי לראות כי ישנן בבני עניי ישראל מרגליות המתגוללות באשפתות, יען אין שם להם לבו. העלמות האלה אשר תעלינה על במת המשחקים להציג לעיני הרואים את נשות החיל, רב כח בהן אשר לולא היתה במה כזאת, כי אז נסתרו מעין רואים ולא שם איש עינו עליהן, אך כעת הנן עומדות וצווחות: בנות ישראל נאות הן על־ידי כשרונן ורוחן, אך שעניותן בחנוכן היא מנולתן. עם גדול נחנו וכח רב לנו, אך הכוח הזה נרדם, ורוח העם נבאש”.

בשעה שמכתבו המתנגד של האב, לעסוק בהעלאת המחזה, מגיע לידיו הוא רושם ביומן: “אולי הצדק אתו. אבל מה אעשה, כי לא אוכל לצוות על רוחי לפקוד ללבבי! לו הצליח זה, הלא היה נצח לשפת עבר בפי עלמות על הבמה (ההדגשה שלי – י.א.)”.

המחזאי שבו היה זקוק להתמודדות עם בימה חיה. בינתיים הסתפק בראיית מחזות בתיאטרונם של הגויים: “נוכחתי גם אתמול כי נחוץ לי ללכת פעמים רבות לבית־החזיון, לא רק ללמוד כי אם באופן שתצלח עלי הרוח המתרחק מעלי במבואות האפלים והמטונפים (ההדגשה שלי – י.א.) חשתי בקרבי, כי לו הלכתי רק פעמים שמה בשבוע כי אז כתבתי במהירות וביתר שאת על אחת כמה וכמה”.

יהודה ליב לנדא היה לא רק אחד מן המחזאים הפורים ביותר שלנו (הוא כתב שמונה מחזות), ולא רק אביו של המחזה העברי הראשון שהוצג – הוא היה איש חזון של בימה עברית. ושחוק הגורל הוא, שדווקא איש זה, שזכויות ראשונים כה רבות בתחום התיאטרון העברי נרשמות לזכותו, נשכח על־ידי התיאטרון העברי, שהתנכר למחזותיו.

דומני, שיותר מאשר חובה צריך התיאטרון העברי לראות זאת כזכות לעצמו, בשנת המאה להולדתו של יהודה ליב לנדא, להציג את אחד ממחזותיו. ויש תקווה כי ישוב האב על ידי כך אל גבולו ואל נחלתו.

(מאזנים, 1967)

¹

(פרשה בלתי ידועה ביחסי השניים)

א

בהיסטוריוגרפיה של הספרות העברית נתאחזה הקביעה שמיכה יוסף ברדיצ’בסקי ואחד־העם התוודעו זה לזה פנים־אל־פנים לראשונה בשנת 1896,סמוך להוצאת “השלוח”, כאשר אחה“ע הגיע לשם כך לברלין ואף ישב בה תקופת־מה, והסתייע במי”ב במלאכת העריכה וההפצה של כתב־העת החדש. ואמנם שנת 1896 מצוינת כשנה שבה נפגשו השניים לראשונה ברוב לוחות התאריכים שנערכו לתולדות חייהם ואופייני לקביעה זו הרישום האחרון, שמפרט את התאריכים החשובים בחייו של מי“ב, אשר צורף ל”מבחר מאמרים על יצירתו הסיפורית שח מי“ב” (הוצאת עם עובד 1973, עמ' 265). דן מירון, שכתב לוח תאריכים זה, מציין בו, כי מי"ב חזר לברלין בשנת 1896, לאחר שסיים את לימודיו בברן שבשוויץ והוכתר שם בתואר דוקטור לפילוסופיה, “ובה פגש את אחד־העם, שהזמינו להשתתף בקביעות ב’השלוח', שעמד להיווסד על־ידיו”.

תאריך מקובל זה לראשית ההתוועדות ביניהם מסתייע היטב על־ידי הערתו־עדותו של אחה“ע עצמו, שב”פרקי זכרונות“, אשר נכללו בכל כתביו. הוא מציין, כי בימי התגוררותו בברלין, בתרנ”ו –תרנ“ז, התוודע אל “הצעירים” שלמדו שם, וביניהם גם אל מי”ב (ראה הערה 3 למכתב השלישי להלן). אולם רחל בן־גריון, רעייתו של מי“ב, כתבה במבוא לסיפוריו של מי”ב בכרך אחד (הוצאת דביר תש"ך), שהמיפגש הראשון בין השניים היה באודסה, בשנת 1890:

“תחנתו האחרונה (של מי"ב) לפני צאתו את רוסיה היתה אודסה, היא ‘אשדוד’ בפי המשכילים בני הדור ההוא; בה עשה שנה בהתכוננות עצמית. שם הכיר את מנדלי, את לילינבלום, את זלמן אפשטיין, את אחד־העם”. ובעקבותיה קבע גם ישורון קשת, במונוגרפיה “מי”ב חייו ופועלו" (הוצאת האוניברסיטה העברית תשי"ח עמ' 65), כי בזמן ישיבתו באודסה, בשנת 1890, מי“ב “הכיר שם את מנדלי ואת אחד־העם, את לילינבלום ואת זלמן אפשטיין”. יתר על כן: קשת אף מניח, שההיכרות בין השניים באודסה היתה כה אמיצה, עד שניתן ללמוד גם מאי־שיתופו של מי”ב בקובץ “כורת” שאחה"ע ערך אז (ראה הערה 7 למכתב השני להלן), על יחסיהם: “ויתכן שבכלל היה יחסו של אחד־העם אליו, באותם ימים, יחס של ימין דוחה ושמאל מקרבת”.

עדותה של רחל בן־גוריון היא העדות המפורשת היחידה על היכרות בין מי“ב ואחה”ע קודם לשנת 1895. מצד אחד אין לפקפק באמינותה של עדות זו, כי אין ספק שהיא מיוסדת על ידיעה מכלי ראשון, מפי מי“ב עצמו, אולם מצד שני מעוררים תמיהה הן התעלמותו של אחה”ע מן ההיכרות ביניהם באודסה, והן אי־התקיימותה של חליפת־איגרות ביניהם סמוך להיכרות זו, לאחר שמי“ב עזב את אודסה ועבר ללמוד בברסלאו, כמנהגו הקבוע של מי”ב לקיים קשר־מכתבים עם מודעיו הסופרים. וגם הערתו של פישל לחובר (“תולדות הספרות העברית החדשה” ספר שלישי חלק שני, עמ' 74) אינה מקלה על ברור החלטי של עובדה ביוגרפית זו בתולדות מי“ב ואחה”ע. לחובר מעיר: “באודסה היה (מי"ב) קרוב לחוג הסופרים שעסקו ב”חוכמת ישראל“, כמו ח. י. גורלנד (חיו"ג) ודוד כהנא”. עדות זו מתיישבת הגיונית עם מגמתו של מי“ב, בתקופת שהותו באודסה, להכין את עצמו ללימודים מסודרים של מדעי היהדות באחת האוניברסיטאות במערב אירופה, אשר מצדיקה התקרבות למחיצתם של חוקרים ומלומדים יותר מאשר אל חוג הסופרים הלאומיים, שבמרכזו עמד אחה”ע. אין גם לשכוח שלחובר היה מקורב בעצמו לאחה“ע ולמי”ב, ואפשר העיד מידיעה אישית, שבתקופת אודסה היה מי“ב מרוחק מחוגו של אחה”ע. ואפשר נתכוון לחובר בהערתו להבליט לא רק את סיבת התרחקותו של מי“ב מחוגו של אחה”ע בימי שהותו באודסה, כי אם גם את העובדה, שהשניים לא נתוודעו זה לזה על אף ששהו בעיר אחת.

ב

זכרונותיו של בריינין מסייעים לנו במקצת ללמוד על יחסי השניים בתקופת שהותם המשותפת באודסה. בזכרונותיו מצטט בריינין באריכות את מכתבו של י.ל. דוידוביץ (בן־דוד), המספר על יחסי הסופרים באודסה בשנת 1890 (ראה: ראובן בריינין – כתבים נבחרים", הוצאת ספרית פועלים 1965,עמ' 498–501). דוידוביץ היה מבאי־ביתו של אחה“ע באודסה (על הקשר ביניהם מספר אחד־העם בפרקי זכרונותיו, כתבים בכתרך אחד, עמ' תפ“ז–תפ”ח), ועל כן משקפת עדותו – על אף הנימה הלעגנית של מכתבו – את הווי־היחסים בחוגי הסופרים באודסה באותו זמן. ואלו הם דבריו של הכותב: “וקיצור המעשה הוא כך: לפני זמן לא רב קבע משכנו באודסה המעטירה אברך נחמד, אשר גינזבורג שמו. – – – והרבי הזה, ר' אשר’ל גינזבורג, ‘עורך שולחן’ כרבי של חסידים ממש, בלילות־שבת מתאספים בביתו מקורביו החסידים, סופרים עברים וסתם משכילים, יחידי סגולה. אני הגבר זכיתי (לאו כל אדם זוכה – שאר חברי, למשל, לא נתקבלו), ואיני יודע בזכות איזה מעשים טובים, להסב כמה פעמים לשולחנו של ר' אשר’ל בלילות שבת”. על אף נימתה מלמדת עדות זו של דוידוביץ, שביתו של אחה”ע באודסה לא היה פתוח לכל אחד, ורק “מקורביו” ו“יחידי־סגולה” זכו לבוא אל חוגו.

המשך המכתב גם מבליט, שלא די היה בידיעת העברית, ואף לא בכתיבה בלשון זו, כדי לזכות אדם להיות מוזמן לפגישות בביתו של אחה“ע. ולקראת סיומו מוסיף דוידוביץ במכתבו: “אגב אורחא, כמעט שכחתי להודיע לך, כי חוג דוברי עברית נתעשר בימים אלה בחבר נוסף, חבר חשוב, הלא הוא ידידך ומעריצך הנאמן מיכה יוסף ברדיצ’בסקי. בחור נמוך־קמה, חלוש, קצר־ראות וגם כבד־אוזן, אך מלא חומר נפץ רוחני ובעל דמיון גדול – לכאלה אנו זקוקים. אף ברדיצ’בסקי מתכונן להיות ‘רבי’ ספרותי. המיסטיות היא במהותו. הוא ניגודו החי של אשר גינזבורג בכל דבר. ברדיצ’בסקי אינו מחבב חסידים ומעריצים עוורים. הוא אוהב ניגודים, מאבק. דבריו אלו של דוידוביץ יש בהם כדי לקרב אל הדעת טעמים מספיקים להתרחקותם של מי”ב ואחה”ע זה מזה באודסה של שנת 1890. ודומה שמכתבו של דוידוביץ גם אומר מפורשות, כי את שניהם פגש בחוגים נפרדים, שככל הנראה אף היו צהובים זה לזה.

לקראת סוף שנת 1890 עזב מי“ב את אודסה ועבר לברסלאו להתחיל בה את לימודיו. ואף אם נוצרה היכרות בינו ובין אחה”ע קודם לכן, לא היה לה המשך בחילופי־אגרות. אך ניתן לקבוע בוודאות, שהשניים ידעו זה על זה באודסה, ומטעמים הכמוסים מאתנו לא יזמו פגישה האחד עם רעהו. יתר על כן, מי“ב עקב אחרי כתיבתו הפובליציסטית של אחה”ע, הן בשל ההשפעה שנודעה לה בכל החוגים, ויותר מכך בשל העניין האישי שגילה בהשקפותיו. מנהגו של אחה“ע לעקוב אחרי המתפרסם בכתבי־העת העבריים ניתן גם להניח ששמו של מי”ב לא היה זר לו, אף כי מי“ב חתם עליהם בפסידונימים שונים. העדות הראשונה להתייחסות מצד מי”ב אל מאמר של אחה“ע מצויה במאמרו “רשות היחיד בעד הרבים”. שנדפס בשנת 1892 ב”אוצר הספרות" ד' עמ' 40–1, ונחתם בפסידונים “ירובעל”. אין לייחס מאמר זה למחזור המאמרים, שהראשון להם הוא “זקנה ובחרות” (נדפס ב"ממזרח וממערב של בריינין), אשר מוקדשים במלואם לעיקרי השקפותיו של אחה“ע. אולם באחד מקטעיו של המאמר מגיב מי”ב בהערכה רבה על מאמרו של אחה“ע “אמת מארץ־ישראל”, שנדפס שנה קודם לכן, ב־1891. מאמר זה של אחה”ע, אשר שיקף את מסקנותיו מביקורו הראשון בא“י ומהתרשמותו הקשה על סיכויי הצלחתו של מפעל ישוב א”י, כפי שנעשה על־ידי חובבי־ציון, קומם נגדו רבים, ובראשם את לילינבלום, שהיה כבר נתון בעיצומו של הפולמוס עם אחה“ע, בעקבות פרסום “לא זה הדרך!”. מי”ב לא רק אימץ בפומבי את ה“אמת' של אחה”ע על מעשה ההתיישבות בא“י, אלא אף התבסס עליה לטיעונו, שההגירה החפוזה הן למערב והן לא”י מסכנת את עתידו התרבותי והרוחני של העם היהודי בעת החדשה.

אלא שגם התייחסות בודדת זו, עם כל נימתה האוהדת, אינה מולידה קשרי־התכתבות בין מי“ב ואחה”ע. גם אין בכוחה להסביר את יוזמתו של מי“ב בשלהי שנת 1893 לקשור קשר של חליפת־מכתבים עם אחה”ע. אילו התחילה חליפת־אגרות זו בשנת הוצאתו לאור של “השלוח”, ב־1896, היה לכך הגיון כל־שהוא. אולם אילו כך היו פני הדברים, היינו צריכים להקשות ולשאול, כיצד מצאו את עצמם השניים משתפים פעולה ב“השלוח” – עובדה המעידה על אמון והיכרות אמיצה – אם טרם התוודעו כלל זה לזה, או שהיכרותם היתה רופפת בלבד (כשש שנים קודם לכן, כעדותה של רחל בן־גוריון)?

על שתי השאלות גם יחד – הן על סיבת התחלתו של קשר־ההתכתבות ביניהם, והן על עובדת הסתייעותו של אחה“ע במי”ב לשם הוצאתו והפצתו של “השלוח” – נמצאת תשובה מספקת ומעניינת בארכיון המכתבים של שני הסופרים. בארכיונו של מי“ב שמורים קרוב למאה מאגרותיו של אחה”ע אליו, וכמספר כפול מזה מאגרותיו של מי“ב אל אחה”ע גנוזים בארכיונו של אחה“ע. חליפת־אגרות זו מתקיימת ברציפות משנת 1893 ועד יום פטירתו של מי”ב, בשנת 1921. אין כל ספק שלא כל האגרות שהשניים החליפו ביניהם הגיעו לידינו. חלקן אבד ככל הנראה בעטיים של שרותי הדואר של אותם ימים, וחלקן אבד לנימעניהן בטלטולי חייהם (או אפשר שחלק מאותן אגרות חסרות נשתרבב בארכיוניהם של מי“ב ואחה”ע, שסידורם הסופי טרם הושלם). מכל מקום, מהאגרות הראשונות של התכתבות חשובה זו עולה סיפורה של פגישה בלתי־נודעת עד כה בין השניים, בברלין של סוף שנת 1893, שבעקבותיה גם החלו לחליף ביניהם אגרות אישיות.

ג

הסיפור של פגישה זו קשור במעשיו של אחה“ע בשנת 1893. יתר על כן: הואיל והיוזמה לפגישה נעשתה על־ידי אחה”ע, ראוי לפתוח בו תחילה. שנת 1893 היא שנה יוצאת־דופן בתולדות־חייו של אחה“ע. קרוב למחצית השנה היה אחה”ע נתון במסעותיו הרחק מביתו וממשפחתו. כדי להבין את מניעיו וגם את מהלכיו בשנת 1893, הכרחי לחזור לשנת 1891, שבה אירע מאורע מרכזי ומכריע בחייו ובפעילותו הספרותית של אחה“ע – מסעו הראשון לא”י. אחה“ע עצמו העיר ב”פרקי זכרונות" (כתבים בכרך אחד, עמ' ת"ע) על מסעו הראשון לא“י: “שנת תרנ”א תשאר חקוקה בזכרוני לנצח. בשנה הזאת הייתי בארץ־ישראל”. קרוב לשלושה חודשים ארכה אז שהותו בא“י, וממה שראה והסיק הביא במאמרו הגדול והחשוב " אמת מא”י" (ראה הערה 8 למכתב השני להלן), שכלל ביקורת הן על דרכי־הפעולה של חובבי־ציון ביישוב א“י והן על דרכי־הפעולה של “הנדיבים”. בסיום המאמר הארוך והמפורט מציע אחה”ע לפעול בדרך שונה: “לייסד חברה לאומית גדולה ליישוב א”י" (כתבים כ"ט) על־ידי יהדות מערב־אירופה, ובעיקר על־ידי יהדות אנגליה.

המחשבה על יסודה של חברה כזו עלתה במחשבתו של אחה“ע בהיותו בא”י, לנוכח מצבן העגום של המושבות, שהוקמו בשיטתו של הברון רוטשילד ובשיטתם של חובבי־ציון. ביקור זה העמידו גם על ההכרח להקביל לפעולה ההתיישבותית גם פעילות מדינית כל־שהיא, כי נחשפו לו הקשיים שמערימים התורכים על עליית יהודים לא“י ועל רכישת קרקעות לשם הקמת מושבות חדשות. הוא האמין שיהדות אנגליה תוכל להשפיע בארצה על הושטת סיוע מערבי ליישוב היהודי בא”י, שיטה את הכף ליחס אחר מצד המימשל התורכי כלפיו. רעיון החברה הלאומית התלבן בינו ובין תלמידיו־חבריו בחבורת “בני־משה” שמרכזם היה ביפו. בשובו לאודסה נתבקש אחה“ע להשתתף במשלחת מיוחדת שתבקר בארצות מערב־אירופה ותפעל להקמת החברה הלאומית. נאמניו של אחה”ע ביפו אף היו בטוחים כי הוא יצא לדרכו (“מימים ראשונים” כרך א' עמ' 333, בעריכת א. דרויאנוב).אולם אחה"ע לא הצטרף למשלחת בשל מחלוקת על “סדר עבודת המלאכות” (כתבים תע"א).

בתרנ“ג (1893) ערך אחה”ע את מסעו השני לא“י. ובמאמר שפירסם בעקבות ביקור זה (כתבים בכרך אחד עמ' ל"ג) חזר על הצורך בייסודה של “החברה הלאומית”. הביקור השני של אחה”ע בא“י לא היה מיועד כל־כולו לעשות בשליחות תנועת התחייה הלאומית, דוגמת הביקור הראשון בארץ. עד שנת 1893 התיר לו מצבו החומרי של אחה”ע לקיים פעילות ציבורית, שלא הוצרה על־ידי טרדות אישיות. גם בעיני אחרים נתפש כאדם אמיד, המקדיש את עצמו לענייניו של העם היהודי. אולם באותה שנה נתערער מצבה הכלכלי של המשפחה (ראה הערה 3 למכתב הרביעי להלן). ובמסעו לא“י ניסה אחה”ע לברר את סיכויי האחזותו בארץ. אך הדבר לא עלה בידו, וכך הוא מעיר בזכרונותיו: “אחר שכל עמלי לקבל רשיון להשאר בארץ לא הועיל לי, יצאתי ביום הזה מארץ ישראל בלב נשבר ונדכא מאד באניה הצרפתית ‘סיניגל’ ללכת ללונדון דרך מרסיליא. בלונדון קיוויתי לפעול לטובת ישוב א”י, וגם למצוא לי איזה עסק בקשר עם אודיסא, ועם זה גם ללמוד אנגלית כראוי, כי מאוד אחפוץ להגיע בה עד מדרגת סופר כל־שהוא" (כתבים תע"ב).

מסעו השני של אחה“ע בא”י אורך כשלושה חדשים, וכאשר הוא נוכח לדעת שאין מתירים לו לקבל רשיון השתקעות בארץ, הוא מפליג מיפו למערב אירופה. נסיעתו ושהותו במערבה של אירופה אורכים שלושה חדשים נוספים. בזכרונותיו מציין אחה“ע בדיוק את תאריכי תחנותיו במסע זה. מיפו הוא מפליג ביום.9.8. 1893 ואת לונדון הוא עוזב ביום 23.11.1893, כדי לשוב לאודסה דרך פריז. בזכרונותיו אין אחה”ע מזכיר כלל, כי מפריז לא נסע ישירות לאודסה (דרך וינה, כמקובל), אלא שינה ממסלולו המתוכנן ופנה לברלין. המכתבים, אשר מתפרסמים להלן בראשונה הינם העדות היחידה על סיומם של מסעותיו של אחה“ע בשנת 1893, אשר לא נסתיימו כמתוכנן בלונדון, אלא באורח פתאומי בברלין. המכתבים גם מסבירים את סיבת השינוי בתכנית המסע, והם מעידים על תוכנה של הפגישה – שאפשר היא גם פגישת ההיכרות – בין אחה”ע ובין מי"ב וחבריו “הצעירים” אשר למדו באותם ימים בברלין.

ד

כשלון המסע ללונדון היה גדול לאין־שיעור מכשלון המסע לא“י. הוא לא הצליח לסייע ליישוב א”י, על־ידי הקמת חברה שתפעל לשם כך, הוא לא קשר קשרים עיסקיים לתועלת משפחתו וגם לא שיפר במידה ניכרת את מגעו עם התרבות האנגלית. וכך הוא כותב על תוצאות המסע בזכרונותיו: “איזו תועלת יצאה לי משבתי פה בענייני מסחר לא אדע עוד, אולי תצא. אבל בעניינים רוחניים… כל התועלת היא, שסרה מעלי הנטייה הגדולה לצד אנגליה אשר שררה בנפשי לפנים – – – והיהודים האנגלים, וענייני הכלל אשר קיוויתי מהם… בושה תכסה את פני. לא אדבר” (כתבים תע"ד). בלונדון גמלה בלבו של אחה"ע ההחלטה הקובעת ביותר ביחס לעתידו, שאף הניעה אותו לסטיות ממסלול מסעו המתוכנן ולהגיע אל ברלין קודם שובו אל ביתו באודסה.

עדות ראשונה לטיבה התפניתי של החלטה זו קשורה בפרשת עריכתו של הקובץ הספרותי “כורת”. בשנת תר“ן (1890) יצא לאור באודסה קובץ ספרותי בשם “כורת” (ראה הערה 7 למכתב השני להלן). אחה”ע מימן את הוצאת הקובץ בכספו ואף ערך אותו, אולם הוא לא ציין כל זאת בקובץ עצמו. משיתופם בקובץ של הבולטים בחובבי־ציון שבאודסה, ומהעובדה שבהפצתו עסק מרכזם של חובבי־ציון באודסה, ניתן היה להסיק ש“כורת” הוצא ונערך על־ידי לילינבלום (מל"ל). סרובו של אחה“ע לקשור את עצמו בגלוי לקובץ ספרותי זה היא אפיינית ליחסו אל עבודתו הספרותית קודם לשנת 1893. וכך הוא מעיד כעבור שנים ב”פרקי זכרונות“: “בעת ההיא לא נחשבתי בעיני כסופר ולא חפצתי להוציא את שמי לרשות הרבים”. דברים אלה מסתייעים היטב בעדויות נוספות שלו על ראשית דרכו הספרותית. כזו היא עדותו על פרסום מאמרו הראשון – “לא זה הדרך!” – ועל סיבת פרסומו בפסידונים “אחד־העם”: “בשנת תרמ”ט הייתי פתאום במקרה לסופר עברי – דבר שלא עלה על לבי עד אז. – – – אז כתבתי את מאמרי הראשון ‘לא זה הדרך’ ושלחתיו ל’המליץ‘. – – – ואחר עמל רב נדפס אז ב’המליץ’ (י“ב אדר שני תרמ”ט) ועל החתום ‘אחד העם’. בחתימתי זאת רציתי לאמור, כי לא סופר אנוכי ואין בדעתי לבוא בקהל הסופרים גם לעתיד וכי רק במקרה הנני מגלה דעתי בעניין זה, כאחד העם שענייני העם מעסיקים את רוחו” (כתבים בכרך אחד, עמ' תס"ט).

כדברים האלה הקדים אחה"ע גם במבואו לאוסף הראשון של מאמריו, “על פרשת דרכים” שיצא לאור בשנת 1895: “הרבה שנים עברו עלי בתור איש פרטי, הלומד ואינו מלמד, ולא עלה על לבי לבקש עטרת סופרים, העשויה מקוצים. ואם היה אדם מנבא לי שעתיד אני לבוא לידי כך, הייתי חושבו לנביא שקר, אחרי כי במחשבה כזו בלבד היה די להביא רעד בעצמותי. והנה בהיותי כבר בימי העמידה, התגבר עלי החפץ, לראות “חיבת ציון” בפועל כמו שעלתה לפני במחשבה, והסיר מעלי ‘אימתא דציבורא’. מתחלה אמנם רק לשעה קלה, לדבר דברים אחדים, לא כאחד הסופרים, כי אם רק כאחד העם, ולשוב ולרדת לעולמי הפרטי. אבל הדברים הראשונים ההם, שפגעו בהם מבקרים, גררו אחריהם דברים שניים, ומכיון שעברתי ושניתי, נעשה לי הדבר כהיתר, ובמשך הזמן גם כחובה, להכנס לרשות הסופרים בכל עת שנדמה לי, כי יש בלבי איזה רעיון שיוכל להביא תועלת מאיזה צד לבירור ענין זה, אשר האמנתי כי בו תלויות עתידות ישראל, ואשר התמכרתי לעבודתו גם בדרכים אחרים, מעשיים” (כתבים עמ' ג').

ואמנם תודעת הסופר נתגבשה אצל אחה“ע עקב נסיבות־חייו בשנת 1893. עד אז החזיק את עצמו כאיש־עסקים, המתפרנס מעסקיו ומתפנה גם לפעול בתנועת התחיה הלאומית. לכתיבה, שהלכה ופרסמה אותו, התייחס כאל גילוי צדדי של פעילותו הציבורית. פרשת הקובץ “כורת” מעידה, כי הקפיד לשמור על הפרדת הרשויות בחייו, כדי שלא להצטייר כסופר, שהכתיבה היא מקצועו הקבוע ומקור פרנסתו העיקרי. אולם כשלון מסעו ללונדון הניעו לגבש לראשונה את תכניתו, לפנות באופן מלא לעיסוק ספרותי, כדי שהכתיבה והעריכה ישמשו מקור פרנסה למשפחתו, וכבר מלונדון מגשש אחה”ע לברר את סיכוייו לעסוק במלאכת העריכה. במהלך שהותו בלונדון מגיעה אליו הידיעה על פטירתו של אלכסנדר צדרבוים, העורך הוותיק של “המליץ”. אחה“ע מזדרז לפנות אל מכרו רבניצקי, כדי לבדוק את האפשרות לקבל את מלאכת העריכה שנתפנתה. ובמכתבו זה כותב אחה”ע, שאך לפני כשלוש שנים סרב לציין את שמו כמו"ל וכעורך של הקובץ “כורת”, על שום שהוא לא נחשב בעיניו כסופר: “ואני הנני מתעתד עתה להית רידקטור בישראל”. החלטה זו – מידת חשיבותה לספרות העברית תתברר רק בעתיד.

ה

ההדגשה, כי בלונדון התגבשה אצל אחה“ע ההחלטה לפנות לעיסוקי ספרות כמקור התפרנסות, אינה מקרית. מחשבה זו העסיקה אותו עוד קודם שהגיע אל לונדון, אך שם היא הבשילה סופית והחלה ללבוש צביון מעשי. וכבר במכתב האמור לרבניצקי (מיום י“ג כסלו תרנ”ד, וראה הערה 2 למכתב הראשון להלן), מבהיר אחה”ע, שאם לא תתממש קבלת העריכה של “המליץ” (והוא לא תלה בכך תקוות מרובות), ינסה לייסד כתב־עת יחד עם הוצאת “אחיאסף” שהיה קשור אליה עוד קודם לכן, שאותו התכונן להוציא לאור בפריז. אדם מעשי כאחה"ע לא היה מכריז על תכנית כזו אלמלא היה ביסוס כל־שהוא לסיכוייה המעשיים. ואמנם ההכרזה על אפשרות הוצאת כתב־עת בפריז לא היתה כנראה מקרית, היא התבססה בשעת כתיבתה על סיכויים ממשיים. וככל הנראה היא קשורה בשמו של² אברהם לודביפול (1865–1921) – סופר ששימש באותה עת כמתרגם מצרפתית עבור הוצאת אחיאסף, ואשר תירגם עבורה את “תולדת עמי המזרח הקדמונים” לג. מאספירו (העריכה המדעית של התרגום הופקדה בידי המומחה לנושא, פרופ' יוסף הלוי).

אל לונדון הגיע אחה“ע ביום 20.8.1893, ולאחר שני ימי שהות בה גילה שכל אותם אנשים שביקש לפגוש באנגליה עזבו את לונדון וישובו לאחר זמן. ועל־כן החליט לחזור לפריז ולעשות בה שבועות אחדים, עד שיהיה טעם לחזור אל לונדון. בפריז פגש אחה”ע את לודביפול, וכך הוא כותב בפרקי זכרונותיו: “ה, י”ב אלול (24אוגוסט). בקרתי את הרב לובצקי… אצלו התוודעתי להסופר מר לודביפול והוא היה לי למורה דרך כל ימי שבתי בפריז" (כתבים, עמ' תע"ב). בפריז שהה אחה“ע עד ה־14.9, ובמשך שלושה שבועות התהדקה ההיכרות בין אחה”ע ולודביפול, וכשעמד אחה“ע על טיבו של האיש וגילה כי הוא יכול לבטוח בו, כנראה גם שיתפו בתכניותיו השונות וסביר להניח, כי הודעתו של אחה”ע לרבניצקי, כי אם לא יקבל את עריכת “המליץ” ינסה לייסד כתב־עת שיוצא לאור בפריז, הסתמכה על חילופי־דברים שהיו לו בעניין זה עם לודביפול. מן העובדה, שבעוזבו את פריז, כדי לחזור להמשך מסעו באנגליה, עדיין מאמין אחה"ע שכתב־העת המיועד שלו יוצא בצרפת, ניתן להסיק, שבצאתו הטיל את ברור האפשרות המעשית להוצאת תכניתו אל הפועל על לודביפול. וככל הנראה קבע עמו, כי כאשר ישוב מאנגליה חזרה לפריז, יקבל ממנו תשובה ברורה על סיכויי התכנית.

אחה“ע חזר מלונדון לפריז ביום 23.11.1893, הפעם לשהות קצרה ביותר, כדי להמשיך משם בדרכו לאודסה. ניתן לשער מהמשך מעשיו של אחה”ע, כי בשובו נפגש עם לודביפול ולמד מפיו, כי בפריז יקשה עליו מאוד לממש את הוצאתו לאור של כתב־עת עברי שכזה. אכזבה זו נוספה על אכזבתו הקשה של אחה“ע מתוצאות מסעו אל אנגליה, ועתה היה עליו להחליט, אם ישוב לביתו באודסה בידיים ריקות, לאחר מסע שארך כחצי שנה, שראשיתו בא”י וסופו בלונדון, או שינסה לבחון עוד סיכוי אחד, שאפשר הועלה אף הוא בפגישתו זו עם לודביפול (ראה הערה 2 למכתב הראשון להלן). את ההמשך אנו לומדים מתוכן המכתבים הראשונים בחליפת האגרות שבין אחה“ע ומי”ב. מהם מתברר, שבמקום לשוב דרך וינה לאודסה, מחליט אחה“ע להאריך את מסעו, ובימים האחרונים של חודש נובמבר 1893 הוא מגיע לברלין, כדי לבחון אם ניתן יהיה להוציא בה את כתב־העת, שתחילה התכוון להדפיסו בפריז. וכאן, בברלין, עתידה להתקיים הפגישה – שכאמור, היא אולי פגישת ההתוודעות ביניהם – עם מי”ב, שממנה גם מתחילה חליפת־האגרות בין השניים, אשר עתידה להימשך ברציפות כעשרים ושמונה שנים.

ו

בברלין התרכזה אז חבורה של סופרים צעירים, שנפגשה והתלכדה במקום הלימודים המשותף – בבית המדרש למדעי היהדות מיסודו של אברהם גייגר. הביוגרפיה הרוחנית של כל בני החבורה (ראה הערה 3 למכתב השני להלן) היתה דומה: כולם הגיעו ממזרח אירופה ועברו את החוויה המסעירה של המיפגש עם תרבות המערב. התסיסה הרוחנית היא שטילטלה אותם למרכזי הדעת במערב אירופה, וממרחק יכלו עתה להעריך את המצוקה הרוחנית, אשר העיקה עליהם קודם לכן. אין ספק שדבריו של מי“ב, במאמרו “רשות היחיד בעד הרבים”, על הספרות העברית, משקפים יפה את דעתה של החבורה כולה. ומלבד הסלידה מיחסי־האנוש בין הסופרים העברים, שאף אותם מבליט מי”ב במאמרו זה, היו שותפים לאי־שביעות הרצון ממגמותיה של הספרות העברית, אשר נמלטת מההתמודדות עם מבוכתו הרוחנית של היהודי בעת החדשה. ואמנם עיקר האשמתו של מי"ב כלפי הספרות העברית, כפי שהיא מתפתחת במרכזיה המזרחיים, ברוסיה, עוסקת בחולשתה זו, שאין לה העוז “להגיד את האמת במלואה: ספרות שאינה במציאות כלל”.

המרד המיוחל בספרות, שלו קיוותה חבורת צעירים זו שבברלין, מפורש בתגובתו של מי“ב למאניפסט שפירסם אחה”ע בחוברת הראשונה של “השלוח” על תעודתו של כתב־העת החדש. תגובה זו, שפתחה את הוויכוח הספרותי החשוב ביותר בתולדות הספרות העברית בעת החדשה, מבהירה היטב, למה קיוו בני החבורה הברלינאית, שהתלכדו אז סביב מי"ב: “מרגישים אנחנו צורך בדול ויסודי לרפא את הקרע הגדול והנורא אשר בלבבנו, הגורם לנו מלחמה מבפנים, שהיא קשה יותר מן המלחמה שמבחוץ – צריכים אנחנו להרחיב גבולותינו ולהעמיד את ההשכלה האנושית וצרכיה, המתחדשים יום יום, בשורה אחת עם נחלת קדומים שלנו, כמו מרועה אחד נתנו; אחרי שבאמת אין כאן רק רועה ואדון אחד לכל המעשים והרוחות המחְיות את כל אדם באשר הוא אדם וחותכים חיים לכל עם באשר הוא עם. זה הוא העיקר: כי ‘האדם’ וה’עם' אל יהיו עוד כשתי רשויות נפרדות, הא לחוד והא לחוד” (“על הפרק” הוצאת “צעירים” תר"ס, עמ' 25).

“הצעירים” היו אם כן מלוכדים בניתוח המשבר הפוקד את התרבות העברית ואת ספרותה. הספרות העברית אינה מתמודדת עם מצוקת הרוח שנוצרה לאחר תמורת החילון של תנועת ההשכלה העברית, ונתהווה פער בין תעוזה מעשית של תנועת התחייה הלאומית לבין העדר המעוף המאפיין את פתרונותיה בתחום הרוח. בעוד שמעשיה מעידים על מרד ושינוי בעתיד קיומו של העם היהודי, היא נוקטת עמדה שמרנית בתרבות, ומציעה מגמת שיבה אל בין החומות, שאך זה לא מכבר נפרצו על־ידי תנועת ההשכלה. השיבה וההסתגרות מחדש הינם לכאורה מענה הגיוני, אך אין הוא מעשי, בשל היותו בלתי־אפשרי. מענה זה מתעלם מ“בקעים אשר בחומת ישראל” ומ“הקרע הגדול והנורא אשר בלבבנו”, ועל כן אינו מסוגל “להשביע רעבון נפשם” של “בחורי ישראל”, שאינם מסוגלים להסתפק במרחב הצר שבתוך החומות. אין הם מסוגלים לחיות חיי רוח, שיוסיפו לקיים את הקרע בין הרצונות האנושיים של היחיד לבין הערכים הלאומיים של הכלל, ואין הם רוצים להמשיך לעמוד על פרשת דרכים עם מבוכת “לאן?”, כאשר למצוקה זו ניתן להציע גם פתרון אחר. ובמקום פתרון השיבה וההסתגרות בתוך החומות, מציע מי“ב את פתרון הרחבת החומות – “צריכים אנחנו להרחיב את גבולותינו”, כדי ללכד מחדש את רשות “ההשכלה האנושית וצרכיה” עם רשות “נחלת הקדומים שלנו”, את ה”אדם" ואת ה“עם” לאחדות מחודשת, על־ידי לגיטימציה של כל מה שהיה אסור לפני מהפכתה של תנועת ההשכלה.

השקפות אלה גיבשו את חבורת “הצעירים” הברלינאית, שאותה פגש אחה“ע בשלהי שנת 1893, כאשר הגיע לעיר, כדי לברר את סיכויי הוצאתו של כתב־העת שלו בגרמניה. מאליו מובן, שהשקפות אלה נשאו בחובן את גרעיני המחלוקת, אשר עתידה היתה להתגלות בוויכוח הפומבי בין אחה”ע ומי“ב מעל דפי “השלוח”, אך ויכוח יכול להתפתח כאשר קיים מצע של שיתוף כל־שהוא בין המתווכחים. ואמנם הצלחתו של המיפגש בי השניים בברלין מוסבר על־ידי האחדות שמתגלה בנקודת־המוצא להשקפותיהם. שניהם ראו באור דומה את מצוקת הרוח של עם ישראל בזמנם (ראה הערה 19 למכתב השלישי להלן). רק מאוחר יותר יתגלה, כי פרט להערכה המשותפת של מצוקת ההווה הם חולקים בכל: בניתוח הסוציו־תרבותי של העבר ובראיית אופני הפתרון המשתמעים מכך ביחס לעתיד. להסברת ההצלחה של פגישה זו צריך להוסיף גם עובדה נוספת: אחה”ע היה מקורב יותר אל מי"ב בתחום הנושאים שהעסיקו אותו הרבה יותר מסופרים אחרים, שכלל לא נפתח־ליבם לראות את לבטי־הרוח המיידיים באור הרצף ההיסטורי.

אלא שגם זהות אינטרסים מסבירה את הצלחתה של הפגישה, אשר נתקיימה בין השניים בשלהי שנת 1893 בברלין. מי“ב וחבריו ייחלו אז להיווסדותה של בימה ספרותית חדשה, שבאמצעותה יוכלו לפעול למען דעותיהם. הם תלו תקווה בראובן בריינין, שתיכנן להוציא כתב־עת חדש בווינה והיה בקשר הדוק עם חבורת “הצעירים” הברלינאית. ניתן לשער מה היתה תגובתם כאשר הגיע לפתע אחה”ע לברלין ובפיו הצעה לייסד כתב־עת חדש כזה בכספו ובעריכתו בברלין גופא. הצעתו של אחה“ע תאמה להפליא את האינטרסים שלהם, כשם שהתיישבה היטב עם האינטרסים שלו. להם נפתח סיכוי להתחיל בפעילות ספרותית למען השקפותיהם. ולאחה”ע נמצאה הוכחה, כי בברלין מצויה קבוצה נלהבת ונמרצת של סופרים צעירים, אשר יוכלו לסייע לו להוציא את כתב־העת באופן שתיכנן להפיקו, כשהוא עורכו באודסה והם מדפיסים אותו בברלין. הסיכויים המעשיים למימוש תכניתו נראו לאחה"ע כל־כך ממשיים, שבשובו לאודסה הזדרז לפנות לאחיאסף, ושטח בפניהם את תכניתו להוציא כתב־עת בברלין (ראה הערה2 למכתב הראשון להלן).

ז

הואיל וחליפת האגרות בין אחה“ע ומי”ב היא העדות היחידה לביקורו של אחה“ע בברלין, הכרח להסיק ממנה בלבד על פגישתו עם “הצעירים” בברלין. המכתב הראשון מגלה, שלפני עוזבו את ברלין, העלה אחה”ע את האפשרות, כי ישוב לברלין לעסוק בייסודו של כתב־העת, לאחר שיסדיר את הוצאתו מן הצד הכספי ויפתור את בעיית הפצתו, באמצעות אחיאסף, ברחבי רוסיה, שבה היה מצוי קהל הקוראים העיקרי לכתב־עת עברי באותן שנים. המכתב השלישי מלמד שאחה“ע התכונן להוציא ירחון, שבו היו אמורים להיפגש בעלי דעות מגוונות. הירחון היה צריך להצטיין בפתיחותו לריבוי הדעות והטעמים ביצירה העברית, כדי להעניק בדרך זו תנופה לתסיסה רוחנית, אשר תתלווה נאמנה למעשיה של התחייה הלאומית, ועל יסוד המכתב הרביעי של אחה”ע, סביר להניח כי הוא סיכם עם מי“ב וחבריו, שפרטיה המובהקים של תכניתו כגון: שם כתב־העת ואופיו המיוחד, יישמרו בסוד עד בוא השעה היעודה. ההחלטה על שמירת החשאיות היא ככל הנראה ההסבר להצנעת הביקור כולו במכתביו של אחה”ע מאותה תקופה. ואמנם אחה"ע מודיע לאחיאסף על כוונתו להוציא כתב־עת חדש בברלין, אך אינו מגלה פרטים על אופיו ואף אינו מזכיר כלל את הברורים שעשה לקראת הוצאתו לאור בנסיעה מיוחדת שעשה לברלין.

התחייבות זו לחשאיות ביחס לתכנית הוצאתו של כתב־העת מעסיקה את אחה“ע ומי”ב במכתב הרביעי, ועל כן ראוי להרחיב בעניין זה. אין ספק שבשיחתם בברלין הועלתה תכניתו של בריינין להוציא כתב־עת (ראה הערה 4 למכתב הראשון להלן). לא היתה כל סיבה להסתיר את הידוע, ובריינין עצמו נתן פרסום רב למדי לכוונתו זו. השיחה ודאי הבהירה שבין שני כתבי־העת המתוכנים, של בריינין ושל אחה“ע, רבים קווי־הדמיון. דרכן של תכניות שהן מתאוות להשלים את החסר וגם להצטייר כמושלמות – ומכאן התדמותן הכללית של תכניות זו לזו. למשוחחים בברלין היה ברור ששתי התכניות מתחרות על אותו קהל קוראים. מבחינה מוסרית לא יכול היה אחה”ע לתבוע ממי“ב ומחבריו, שהודיעו לו מפורשות על קשריהם לתכניתו של בריינין, לשמור בסוד גמור את כלל תכניתו להוציא כתב־עת חדש. לא היה גם טעם לדרוש דרישה כזו, כאשר העובדה הזו עצמה, של הוצאת כתב־העת שלו, היתה צריכה להתברר עם אנשים שונים נוספים, אך אחה”ע היה זכאי לדרוש, שבני־שיחו ישמרו בסוד פרטים מובהקים של תכניתו.

אין כל אפשרות לוודא אם אמנם דיבר אחה“ע במפורש על השם “ממזרח וממערב” בשיחתו עם “הצעירים”. ניתן להניח שלוא אמנם כינה את כתב־העת בשם זה, היה גם מי”ב מאזכרו בפניותיו לאחה“ע, במקום לרמוז כללית על “עתון " ו”ירחון”. “מערב” ו“מזרח” היו שגורים באותה תקופה כדי להבדיל בין הנטייה התרבותית, שהיתה שכיחה יותר אצל יהודי מערב אירופה, להתקרב אל התרבות האירופית הכללית, ובין הנטייה התרבותית האחרת, שהיתה מקובלת יותר אצל יהודי ארצות מזרח־אירופה, להצטמצם יותר בתרבות ישראל. מן האמור על כתב־העת במכתב הראשון – “ירחון־ספרותי, שעל צבאו יחנו כל הדעות והמחשבות לתקומת הספרות והמאור שבה” – ברור, שהיה בלתי־נמנע שלא להזכיר במהלכה את המונחים “מזרח” ו“מערב”, שיש להם עניין משותף בברור שאלות התחייה הלאומית. מכאן כעסו, כאשר נתברר לו שמגמה זו נתממשה הן בתוכנו והן בשמו של כתב־העת אשר הוצא לאור על־ידי בריינין. ואילו למי“ב וחבריו נתברר רק בצאת החוברת הראשונה של “השלוח”, כי בעוד אחה”ע מתכוון במונחים “מזרח” ו“מערב” רק לזיהוי הגיאוגרפי של מקום שהותם של הסופרים, אשר ישותפו בכתב־העת, סברו הם לתומם, כי במונחים אלה הוא מעיד על כוונתו לאחד בכתב־העת החדש שלו את הנטיות הרוחניות המנוגדות שהוטעמו ב“מזרח” ו“במערב”, ולצרף בו לאחדות אחת את רשות “ההשכלה האנושית” המערבית עם רשות “גחלת הקדומים” המזרחית., לאכזבתם מאחה“ע בעניין זה נתן מי”ב ביטוי בתגובתו לצאת החוברת הראשונה של “השלוח” ולעקרונות של אחה“ע על תעודתו: “אותו החוג אשר אתה חפץ להביאנו בתוכו הוא קטן וצר בעד צרכינו הרוחניים, בעד רגשותינו הממלאים כל חדרי לבנו; ולא זו הדרך אשר קווינו ממך, שתהיה בו לנו לעינים (“על הפרק” תר"ס, עמ 25). ומי”ב כלל בתגובה הפומבית ניסוח לשוני שבוודאי כוון כרמז אישי לאחה”ע. זאת אנו למדים מפתיחת המכתב השלישי להלן: “הנני זוכר את הימים אשר התאכסן כבודו בברלין והבשורה בפיו: שנכון הוא להיות לנו לעינים בירחון־ספרותי, שעל צבאו יחנו כל הדעות והמחשבות לתקומת הספרות והמאור שבה”.

ואמנם מי“ב משיב לשאלתו של אחה”ע במכתב הרביעי תשובה ברורה: “בדבר השם האומלל ‘ממזרח וממערב’, יודע אנכי בברור כי גם אני גם שאר מכירינו לא הודיעו את הדבר לבריינין בשעתו. ונהירנא (והדבר מחוור לחלוטין) שכד (שכן כאשר) בקרני (בריינין) בכאן בשובו מפריז, סיפר לי כי דין ודברים לו בינו ובין ה' בן־אביגדור בדבר השתי־רשויות הללו ומיצרם (ומי שיצר אותם); וישבע לפני כי יש לו עדים כשרים ונאמנים שהוא בכבודו ובעצמו ישב על אבניו. בכלל הייתי בימים ההם בין המצרים, מעבר מזה, מצד טבע הענין, חפצתי בכל נפש כשאר סיעתי שכבודו הרם יקח המשרה על שכמו לפלס לנו נתיב ולהיות לנו לעינים; הסיפא של תשובה זו בעניין השם “ממזרח וממערב”, משקפת באמת את התלבטותו של מי”ב בין בריינין ובין אחה“ע, ומי”ב נהג ביושר כלפי שניהם: הוא לא הסתיר מבריינין את העובדה, שאחה“ע מתכנן להוציא כתב־עת חדש בברלין, אך גם לא הפר את הבטחתו לאחה”ע, ושמר על חשאיותם של הפרטים המהותיים הנוגעים לכתב־עת זה, כפי שהוסכם ביניהם בפגישתם בברלין.

עובדה זו מתאשרת במלואה ממכתביו של בריינין, השמורים בארכיונו של מי“ב; אגרותיו של בריינין הנוגעות לענייננו כולן מדצמבר 1893, דהיינו: הן נכתבו זמן־מה לאחר תום ביקורו של אחה”ע בברלין. הראשונה בהן היא מתאריך 13.12.1893: “ברגע זה קיבלתי אגרתך הפתוחה (דהיינו: גלוית־דואר) אשר הביאתני במבוכה. אתה אומר במכתבך כי נולד דבר חדש הנוגע לי מאד, ותשרטט פעמים אחדות מתחת להמלים האלה להראות על גודל העניין. אבל תנאי התנית אתי, אם אכתוב לך מכתבי ארוך כראוי אז תמהר להודיעני”. בשתי אגרות רצופות הודיע מי“ב לבריינין על תכניתו של אחה”ע, ואם יתגלו אי־פעם יוכיחו ודאי שמי“ב עמד בהבטחתו לאחה”ע, ולא גילה יותר מן הראוי. על המידע הזה מגיב בריינין בגלויתו מתאריך 17.12.1893: “ברגע זה קבלתי שתי אגרותיך הפתוחות. קשה לי לתאר לך, ידידי, כמו עד כמה נרעשתי ונבהלתי משמועתך אשר השמעתני כי בברלין עומד להיוסד ירחון עברי. הנני רואה כי קשה יהיה לי להתחרות עם אחד־העם א) מפני שעשיר הוא ב) החברה אחיאסף מחזקת בידו וזה הוא דבר גדול ג) העיקר כי עתונו יהיה, בלי כל ספק, לרוח החו”צ (=חובבי־ציון) ברוסיא והמה יחזיקוהו וירחיבוהו במאי דאפשר".

מתשובותיו אלה של בריינין ניתן לראות, שמי“ב אמנם עמד בהבטחתו לאחה”ע. הוא גם דיווח ביושר לאחה“ע על תוכן התכתבותו עם בריינין (המכתב הראשון להלן): “לבריינין הודעתי את הדברים כמו שהם; וגם יעצתיו כי ישנה עתונו מחודשי לשבועי, ואקווה כי ישמע לדברי”. הגלויה הבאה של בריינין, מתאריך 18.12.1893, מלמדת, כי נפל ברוחו רק לזמן קצר, לאחר שנודע לו על תכניתו של אחה”ע. וכעבור יום בלבד השפיעה ידיעה זו עליו לפעול ביתר מרץ להוצאת כתב־העת שלו, וכך הוא כותב: “גמרתי בדעתי לבלי לסגת אחור מהוצאת עתוני. לא שחוק היתה כל העבודה אשר עבדתי בדבר הזה בפרך. להם הכסף ולי החיל הרוחני. – – – המעצורים החדשים אשר מצאתי על דרכי העירו בי כוחות נרדמים. עוד בשבוע זה הנני מוסר פרוספקט לדפוס ואקרב אל הדפסת החוברת הראשונה. ידידי! הנני עומד בשעה כזו שהתמיכה הרוחנית נחוצה לי ואותה הנני מקווה לא תמנע ממני. עזרו־נא לי חברי להרים את הדגל אשר עליו חרותה: חרות המחשבה!”.

ח

הודעתו של מי“ב על תכניתו של אחה”ע להוציא כתב־עת חדש, הניעה את בריינין להזדרז ולהוציא את “ממזרח וממערב” מוקדם יותר משתיכנן. ואמנם כעבור חדשים לא רבים יצאה החוברת הראשונה מהדפוס, והיא עוררה עניין רב בחדשנותה, בהשוואה לכתבי־העת הקיימים. צרוף של סיבות עיכב בעד אחה“ע מהגשמת תכניתו. האגרת השנייה להלן מבהירה שתחילה בחן בזהירות ובקפדנות את סיכוייו של ירחון כשלו להחזיק מעמד, מהבחינה החומרית. הוא לא קיבל על כך תשובה מספקת שתניח את דעתו. הרעה נוספת במצבו הכלכלי מנעה ממנו ליטול על עצמו סיכון שהיה כרוך במימון הוצאתו של כתב־עת עברי באותה תקופה. ולבסוף באה הופעתו של “ממזרח וממערב” וחתמה את הגולל על התכנית כולה. בינתיים ניתנה פומביות ליוזמתו של אחה”ע, להיות מו“ל ועורך של כתב־עת חדש, והמעשה לא נעם לאחה”ע כלל וכלל. באחת הביקורות שנכתבו על “ממזרח וממערב”, מעטו של אלכסנדר ברגין, שורבבה ידיעה זו. בגלויתו למי“ב מתאריך 23.5.1985, מעיר על כך אחה”ע: “בקורתו של ברגין על ‘ממזרח וממערב’ נכתבה באמת שלא כהלכה, כי בסופה ובסערה דרכו, בעוד שדברי חכמים בנחת נשמעים. אמרתי לו זאת בפניו. ביחוד לא נעים לי מה שרמז שם גם על השתדלותי בשנת תרנ”ד לעשות הכנות להוצאת מכתב־עת וקוראני לשוב לעבודתי זאת, וע“י זה נותן פתחון־פה לבריינין לאמור, כי כל עיקרה של הביקורת הזאת לא באה אלא להרוס בניינו בשביל שאמלא מחורבנו, בעוד שבאמת, כידוע לך, אינני חושב עתה לגשת אל המלאכה, מפני עסקי הפרטיים”.

כל אותה עת קיוו מי“ב וחבריו, שאחה”ע ייסד למרות הכל את בימתו החדשה. פניותיו החוזרות ונשנות של מי“ב אל אחה”ע בנושא זה מעידות על מידת הצלחתה של פגישת אחה“ע עם הצעירים בברלין בסוף שנת 1893, שעמדה כולה בסימן ההבנה וההסכמה בדבר נחיצותו של כתב־עת חדש. חליפת האגרות בין שניהם התחילה אם כן לא במקרה, אלא נתבקשה בעקבות הפגישה האמורה ביניהם. וראשיתה עוסקת כולה בסיכוייו של כתב־העת החדש לצאת לאור. מלבד האמור בארבע האגרות, אשר מתפרסמות כאן לראשונה, כדאי להביא קטעים אחדים מאגרות נוספות, הדנות באותו עניין. המכתב החמישי בהתכתבות, מתאריך 22.9.1984, הוא ממי”ב אל אחה“ע, ובו הוא כותב: “כדי שלא אהיה בעיני כבודו כדן יחידי וכרק מדבר בעדי כל אותן הדברים אשר דברתי באוזנו בדבר ספרותנו ותקוותה ממנו, הנני שולח לו מכתב מקוטע מאת ידידי ה' עהרנפרייז – – – הנ”ל, שהתייצג לפניו בהיותו בכאן, הוא אחד מסופרינו הצעירים הלוקח חלק בתנועה הלאומית בגליציה ובבנותיה ובכל חלקי ספרותה, ותקווה רבה לספרותנו ממנו, ויודע אנכי כי את אשר אנכי חושב והוא חושב חושבים כל צעירינו מדן ועד באר־שבע”. ובאיגרת נוספת, הנושאת חותמת דואר מתאריך 31.12.1894, מעודד מי“ב שוב את אחה”ע לבצע את תכניתו: " – – – נזכרתי עוד הפעם בכבודו הרם, ובאת את אשר זמם על בית־ישראל וספרותו, מחשבה טובה שלא באה לידי מעשה. אנוכי חושב חסרון כלי־מבטא־חי בספרותנו העלובה, ומאסף לכל מחנות המחשבות, אשר השרידים בקרבנו חושבים על תחית ישראל ותעודתו, למארה היותר גדולה בתחום ישראל. ועל־כן אנוס אנוכי לחזור ולהעיר על הדבר באזני איש שיש בידו לעשות ושלכך נוצר. וכל זמן שהנשמה בקרבי לא איעף ולא איגע לתקוע באזנו ולהריע. מתי יהיה הקץ?" פניותיו של מי“ב לא יכלו לסייע לאחה”ע להגשים את תכניתו, אך הן ודאי חיזקו את רוחו וסייעו להידוק הקשרים ביניהם ולחיזוק האמון ההדדי ביחסיהם. וכאשר נפלה ההזדמנות לידיו של אחה“ע להוציא לבסוף כתב־עת חדש, את “השלוח”, בשנת 1896, אחר שקלמן ויסוצקי העמיד לכך את המימון הדרוש, הגיעו קשרים ויחסי־אמון אלה לביטוי מיידי. אחה”ע הגיע לברלין והזמין את מי"ב לסייע לו בהוצאתו של “השלוח”. אף הוויכוח הספרותי שפרץ ביניהם מיד לאחר צאת החוברת הראשונה מהדפוס, לא שיבש את היחסים האישיים ביניהם. היתה זו מלחמת־דעות לשמה, אלא שעובדה זו תתבהר, כמובן, כאשר מלוא ההתכתבות ביניהם תזכה להגיע לידיעת הרבים, לאחר שתפורסם בשלמותה. הפגישה הבלתי־ידועה הזו, שנתקיימה ביניהם בברלין בשלהי שנת 1893, הניבה ידידות ממושכת, שלא חייבה, כמובן, הסכמה מלאה בהשקפות ובאמונות. ושניהם השכילו לנהל את פולמוסיהם בצורה עניינית וביחסי־כבוד אמיתיים.

ט

חשיפתה של פרשה בלתי־ידועה זו, הנוגעת לקשרי אחה“ע ומי”ב, מסבירה הרבה סתומות עד כה בתולדות השניים. היא חושפת את הרקע להיווצרות קשרי התכתבות ביניהם. היא מבארת את סיבת בחירתו של אחה“ע לייסד כתב־עת עברי חדש בברלין – בחירה שהוגשמה אמנם מאוחר במספר שנים, בהוצאת “השלוח”. היא מפענחת כיצד נוצרו אותם יחסי־אמון שהפכו את מי”ב למועמד טבעי, להיות מסייע בהוצאת “השלוח”, בעיני אחה“ע. מחליפת האגרות בין אחה”ע ומי“ב מתברר, שסתומות אלה מתפרשות היטב על־ידי מסע־ספח שערך אחה”ע בשלהי שנת 1893 אל ברלין, שבו פגש (וככל הנראה לראשונה פנים־אל־פנים) את מי“ב ואת חבריו “הצעירים”. פגישה זו היתה מכרעת הן בתולדות השניים, והן בתולדות הפריודיקה הספרותית של אותה תקופה. היו בפגישה זו כל הסממנים הדראמטיים, שאפיינו את התסיסה הרוחנית ששררה בספרות העברית באותם ימים. והם מתגלים במעבר החד מיחסי הבנה, אשר מתבטאים בתקוותם של “הצעירים” להתלכד כקבוצה ספרותית בהנהגתו של אחה”ע, אל יחסי אכזבה והיפרדות מאחה"ע, אשר מצאו את ביטוייהם לאחר צאת “השלוח” לאור.

העובדות הקשורות בביקורו הבלתי־ידוע הזה של אחה“ע בברלין מאפשרות לראשונה לעמוד על המהלכים שקבעו לבסוף את המאורעות הגלויים, אשר מהם מצטרפים תולדותיה של הספרות העברית החדשה. ובמקרה שלנו, אין ספק שתולדותיהם של שני כתבי־עת חשובים של אותה תקופה נקבעו במידה מכרעת במסעו זה של אחה”ע ופגישתו עם מי“ב במהלכה. מסע זה האיץ את הוצאתו של “ממזרח וממערב”. מרגע שנודע לבריינין על כוונתו של אחה”ע לייסד כתב־עת עברי חדש, שיקע את כל מאמציו בהוצאת תכניתו המתמהמהת לפועל. וכעבור חצי שנה לערך נתברכה הפריודיקה העברית בכתב־עת חדש, ששימש בימה חשובה לחבורת “הצעירים” הברלינאית, ומעליה הם השמיעו את דברם על הצורך בהרחבת גבולותיה של יצירת הרוח היהודית, בדרך של צרוף יסודותיה הקדומים (ולמי"ב היתה תוספת אישית חשובה בהגדרתם: הקנוניים והדחויים) עם התפתחויות חדשות ברוח הזמן והתקופה. והוצאתו המוקדמת של “ממזרח וממערב” היתה לה השפעה על אופיו המובהק כל־כך של “השלוח”. המאניפסט על “תעודת השלוח”, שכל כך הפתיע את מי"ב וחבריו, שעיקרו הגדרת הבימה הספרותית החדשה כבימה לריבוי דעות, אבל בתחומים מוגדרים של נושאי־כתיבה וגיזרות־התייחסות של יצירה, הוא ודאי ביטוי להשפעה זו. תחימה של אלה התבקשה לאחר צאת כתב־העת של בריינין, כדי להדגיש את ייחודו של “השלוח” ולהצדיק את הצטרפותו אל הפריודיקה הספרותית של אותה תקופה.

אך היתה למסע זה לברלין בשלהי שנת 1893 גם השפעה מכרעת על תודעתם העצמית כיוצרים של אחה“ע ומי”ב. אשר לאחה“ע – מסעו לברלין והפגישה שקיים שם עם מי”ב וחבריו “הצעירים” גיבשו בו סופית את תודעתו העצמית כסופר, המתפנה כל־כולו לכתיבתו ומזדהה פומבית עם עיסוקו ככותב. עד אז היה מגעו של אחה“ע עם הכתיבה מהסס, כפוף להזדמנויות שנוצרו על־ידי פעילותו הציבורית. אך לאחר שגמלה בלבו ההחלטה, להיפנות לעריכה ולהשפיע באמצעות בימה ספרותית חדשה על התפתחותה של תנועת התחייה הלאומית, העידה זו על נטילת התחייבות לכתוב ברציפות ובהתמדה. השפעת הפגישה עם אחה”ע על מי“ב היתה אף היא מכרעת. תסיסתו הרוחנית של מי”ב מצאה באחה“ע את הסדן לחישולה. למעשה אין להבין את בניינו הרוחני של מי”ב בלעדי משנתו הבהירה והסדורה של אחה“ע. העימות עם אחה”ע העניק את הצורה הסדורה גם לעיוניו של מי“ב, שהיה רב־אנפין ועל־כן גם מפזר, באותם שלבי תסיסה והתגבשות, את כוחו. אך הפגישה עם אחה”ע גם הציבה את מי“ב כראשה ומנהיגה של קבוצה ספרותית חשובה – קבוצת הצעירים. בואו של אחה”ע לברלין, אף כי לא הוליד מיד את כתב־העת החדש, ליכד את חבורת “הצעירים” הברלינאית וגם העניק עילה ממשית להתלכדותה זו. היסוד להתלכדותם היתה התחושה, שהנה ניתן סיכוי להשפיע על מהלך התפתחותה של התרבות העברית באמצעות בימה ספרותית, שתשפיע ממערב, הרחק מהמרכזים המזרח־אירופיים של הספרות העברית. “הצעירים” – ובכללם מי“ב – ראו באחה”ע מנהיג טבעי לדעותיהם, רצונותיהם ותכניותיהם. הכתרתו של אחה“ע למנהיג בלא שנשאל ובלא שנדחק לכך, מזכירה במקרה זה תהליך דומה שארע לו במגעיו עם חבורת “בני־משה”, ושני המקרים ודאי מעידים על אישיותו המיוחדת כאדם, שנטעה באחרים אמון והרגשת בטחון בהליכה אחריו. התלכדות זו תבעה לעצמה הנהגה מתוך החבורה, כאשר נתברר שאחה”ע התייצב הרחק מאותן השקפות שליכדו אותה. וכך מצא מי"ב את עצמו נושא בתפקיד של מנהיג לחבורת “הצעירים”, מגבש את השקפותיה ומלכד את שורותיה, כדי להשפיע על בני הדור ועל רצף התפתחותה של הספרות העברית בדורות. יבואו.

האיגרות:

1. מי"ב אל אחד־העם³

אדוני הנכבד!

הנני לוקח לי הרשות לשאול את כבודו הרם בדבר תוצאות עתונו,⁴ היצא לאור? ואימתי? ואימתי יחשוב לבוא ברלינה?⁵

לבריינין הודעתי את הדברים כמו שהם, וגם יעצתיו כי ישנה עתונו⁶ מחדשי לשבועי, ואקוה כי ישמע לדברי.

אם יואל נא כבודו להמציא לי מאמרו “חשבון הנפש”⁷ “עבדות בתור חירות”,⁸ אסיר תודה אהיה לו.

מכבדו ומוקירו המחכה לתשובתו,

מ.י. ברדיצ’בסקי

(93).16.12

שרלוטנבורג (ליד ברלין)

2. אחד־העם אל מי"ב⁹

אודיסא 93(18). 24.12

אדוני הנכבד!

שבתי הלום לפני ימים אחדים¹⁰ ומצאתי את מכתבך הגלוי¹¹ מן 16 ח“ז¹². בדבר העתון¹³ עוד לא באנו לידי החלטה גמורה מסבות שונות,¹⁴ אך אם יצא בחו”ל, יצא בברלין.

הנני שולח לו היום “כורת”,¹⁵ אשר בו ימצא מאמרי “חשבון הנפש”. “עבדות בתוך חרות” נדפס ב“המליץ”¹⁶ 1891 גליון 24–26. הגליונות אינם בידי, אולי ימצאם באחת הביבליותיקות¹⁷ בברלין. אך בכלל אבקשהו, אם יחפוץ לכתוב ע“ד¹⁸ מאמרי, ימתין נא עוד מעט עד שיצא “הפרדס”¹⁹ השני הנדפס עתה. כי בשלושת “הפרורים”²⁰ אשר יבואו בו ימצא תמצית מחשבותי ע”ד¹⁷ מצב ישראל בגוים עתידותיו ותקותיו.

ושלום לכבודו, ויאמר נא שלום בשמי לכל מיודעינו הנכבדים אשר עמו.

מכבדו ומוקירו,

א. גינצברג

3. מי"ב אל אחד־העם²¹

לאחד העם!

הנני זוכר את הימים אשר התאכסן כבודו בברלין²² והבשורה בפיו: שנכון הוא להיות לנו²³ לעינים בירחון־ספרותי²⁴ שעל צבאו יחנו²⁵ כל הדעות והמחשבות לתקומת הספרות והמאור שבה. הנני אומר בשורה; כי אחרי ידעי מצד זה את הרקבון בספרותנו וחללי דעולמה, את החורבן ומחריביו – ומצד זה את התסיסא העזה בהדור הבא, שראשו מלא טל ילדות… היה לי הדבר לבשורה רבה בראותי, כי אותו האיש אשר קרוא אל המלאכות הרבה הזאת, ניגש אל (אל) העבודה: ליסד כנסיה²⁶ ספרותית עם חיים חדשים, דעות חדשות ושפה חדשה, כנסיה אשר בה תתגלם כל התנועה הרבתי ותעשה לה מהלכים²⁷ –

כבר האמנתי בעלות השחר – אחר־כך עברו ימים רבים ואין קול ענות.²⁸

איני מאמין כי כבודו יסוג אחור מן העבודה הרבתי הזאת שאליה נוצר; איני רוצה להאמין כי מי שיש בידו לעשות להטבת ספרותנו ותקומה²⁹ לא יעשה בעדה כל מה שאפשר בידו לעשות.³⁰ איני יכול להאמין כי התקוה שאליה אני ואחוזת מרעי³¹ נושאים את נפשנו, תקוה העומדת ברומו של עולמנו וחותכת לנו חיים,³² תרד מצולה. ובתוך כך יבואו דבריו פרוריו,³³ זעיר שם זעיר שם,³⁴ ויזכירו אותנו את העולם³⁵ אשר³⁶ נושא בחיקו –.

לבי נוקף,³⁷ ולכן הנני מרשה לעצמי להטרידו בדברי ולשאול בשלום ירחונו,²³

העומד הוא על האבנים?³⁸ העוד יארכו הימים?

הנני לוקח לי הרשות להעיר את אזנו על דבר שכבר נשנה מאה פעמים ואחד; כי לפי התנאים אשר יקיפו אותנו, בחדול לנו כל מרכז³⁹ ואיזה מעמד⁴⁰ כולל, רק אל ספרותנו עינינו נשואות, ודרוש לנו במה,⁴¹ שבה יתאחדו הכוחות המעירות⁴² והלכו לאור עמנו למען בגוים יתחשב⁴³ – במה כזאת דרושה מאד לתחית ספרותנו; ואלה אשר ישנו⁴⁴ ואת אשר יב(יאו)⁴⁵ – רק צללים, לא מהם תבנה ספרותנו…

השלום לכבודו ולביתו.⁴⁶

במצבי אין כל חדש, הנני עובד ומשתלם.⁴⁷ הנני עוסק בעבודתי; והנני מקוה (לסיים)⁴⁸ בעוד שנה לימודי.

לתוצאות הדברים⁴⁹ אחכה.

מכבדו ומוקירו

מיכה יוסף ברדיצבסקי

(1894). אוגוסט. 30

נ.ב.

הראה כבודו את שברי?⁵⁰

ידידי הסופר פרישמן⁵¹ ישתקע כפי שהנראה בברלין.⁵²

(הכתובת בברלין).

4 אחד־העם אל מי"ב:⁵³

אדוני הנכבד!

אגרתו מן 30 אוגוסט קראתי בדאבון־לב. רעיון הירחון⁵⁴ לא יצא מלבי ולא עזבתיו. אבל תנאי חיי⁵⁵ מצד אחד והירחונים החדשים⁵⁶ מצד אחר מכריחים אותי לדחות לע"ע⁵⁷ את הענין עד שאפנה ועד שאראה מה אחרית אלה.

ובדברי בזה ארשה לי לשאול את כ‘⁵⁸ אם לא הוא או אחד ממיודעינו⁵⁹ כתב אז⁶⁰ לוויען⁶¹ על דבר השם “ממזרח וממערב”⁶²– שיש בדעתו לקרוא לירחוני.⁶³ כי הן למרות שבועותיו של ה’⁶⁴ בריינין⁶⁵ קשה עלי מאד להאמין כי בא בלבו פתאום השם הזה באותה העת עצמה שיצאתי מברלין.⁶⁶

קראתי ב“המליץ”⁶⁷ הודעה ע"ד⁶⁸ “התושיה”⁶⁹ היוצאה בקרקא. אם אולי ידע כ' פרטי הענין, ומי הם העומדים בראשו – אבקש להודיעני.

את החוברת הראשונה “ממזרח וממערב” קבלתי לפני ימים, ובהיותי טרוד מאד בעת האחרונה, לא הספקתי עוד לקרוא כראוי. אך בסקירה אחת עברתי על איזו מאמרים, ובהם גם שבריו,⁷⁰ שמצאו חן בעיני והנני רואה בהם פרוגרס⁷¹ גדול, כן מצד התוכן וכן מצד הצורה, ביחס למעשי־ידיו עד כה.

והנני מברך בשלום את כ' ואת מיודעינו אשר אתו.

מכבדו ומוקירו,

א. גינצברג⁷²

א

התעניינותו הרצופה של ביאליק בשאלות השעה של דורו מופגנת בערגה המתמדת שבשירתו לדמות המנהיג המופתי. מנהיג כזה הינו מרומם מעם, הכל נושאים אליו את עיניהם, והשפעתו על הציבור מתהווה באמצעות המגע הישיר, בפעולת דיבור והתנבאות. חדור בתודעת השליחות הציבורית, הוא משרת את העם כמדריך וכמנתב־דרך.

ביאליק הניח את נחיצותם של מאפייני מנהיגות כאלה במנהיג המופתי של הדור בשירו “אכן חציר העם” (תרנ"ז): “רב פעלים, איש חי, אשר יפעם בו לב / ובלב יבער זיק, זיק מרתיח הדם, / ובראש יגה שביב, מאיר דרך העם”.

אולם שעה שביאליק מציב בשיר זה את בריאת הטופס המושלם של המנהיג כתביעה לעתיד, הוא מונה למעשה תכונות מנהיגות של פרסונה קיימת. הסוואת זיהויה של אישיות זו בשיריו המוקדמים (“על ראש הראל” ו“מתי מדבר האחרונים”) בעזרת דמותו של אבי הנביאים, משה, אינה צריכה להטעות. גם בהם מכוון ביאליק אל נערצו המנהיגותי – אחד־העם: “כל רגשות לבנו הסתומים אז נביא שאלו: / נביא אמת, שיגע בצנור לבנו ויבוא / וידליק מלמעלה, מעל לראשנו, כוכבו / ורוחו יהי המבוע לכל ההרהורים / הכבושים בהרבה לבבות בחלומות לא ברורים” (“לאחד העם”, טבת תרס"ג).

ברם, הערצת אחד־העם אינה נמשכת אצל ביאליק אלא עד זמן ידוע. הוא אמנם ממשיך להוקיר את האיש ואת כוחו היוצר, אך מנהיגותו מצטיירת לו בבירור כבלתי־משפיעה על המוני בית־ישראל. השיר “על סף ים־מוות זה” (תרס"ו) מעז לצייר את כשלונה של המנהיגות האחד־העמית: המגדל המנתב את הסירות החותרות אל האי הינו בודד בראש הסלע. הללו הפסיקו לבוא בגבולו. ועל אף שהשיר אינו מטיל את האשם על המגדל המאיר עצמו, אין לך עדות עגומה יותר לכשלון מנהיג מציור מצבו כמי שנותר ללא ההמונים.

אותה שעה בוראת שירתו של ביאליק דמות מנהיג מופתי חדש, שאין לזהותו עם אחד המנהיגים המוכרים של הדור, ושמאפייניו סותרים את מאפייני המנהיג האחד־העמי. אם הראשון עודד והלהיב – האחרון זועם ומצליף. אם הראשון פועל בעזרת הדיבור הישיר, נוקט האחרון טאקטיקה של הימנעות מדיבור.

במקביל לחילופים במנהיגות־המופת הרצויה, ניתן למצוא בשירת ביאליק גם שינוי ברור בטיבה של התגובה הציבורית. את מקומם של השירים המרעיפים על הציבור נוחם ועידוד (דוגמת “משומרים לבוקר” או למתנדבים בעם") יורשים שירי־זעם, המציגים את העם בקלונו ובנקלותו. בשירי־זעם אלה מתמעטת והולכת הפנייה הישירה אל הציבור, כדרך שהיא קימת בשירים המוקדמים, והיא מוסווית מעתה כדיבור של הנביא עם עצמו. העם נמצא שומע את הדברים אגב האזנה לדברים שהוא אינו הנמען שלהם.

מי הוא המנהיג המופתי המאוחר הזה, ומאיזה דגם־מנהיגותי נטל ביאליק את מאפייניו המוזרים והנדירים? ומעל לכל, מתי נתחלף לביאליק המנהיג המתנבא ישירות אל הציבור בנביא־האילם, המונע את עצמו מהפנייה הישירה אל העם? דומה שהתשובה היא, כי ההתרחקות מהדגם הנאיבי של המנהיג באה בד־בבד עם התגבשות התודעה ההיסטורית בביאליק, ובמקום שבו ניתן יהיה להצביע על התגבשותה המוחלטות של תודעה זו, ניתן יהיה לסמן גם את התפנית בשירתו אל המנהיגות האחרת, ואף לזהות את האדם שנועד להיות מנהיג כזה.

ב

חברותו של ביאליק ב“וועדה ההיסטורית”, שיצאה בראשותו של דובנוב אל העיר קישינוב גיבשה בביאליק את התודעה ההיסטורית ואף הסבה את התמורה המפליגה בתפישת המנהיגות של המשורר.

כדי להבין את השינוי שהטילה נסיעה זו בחייו ובהשקפותיו של ביאליק, מן הדין לצייר את טיבה של התגובה הציבורית בשירתו עד אותה נסיעה. הבסיס להתגבשותה של התודעה ההיסטורית בהשקפת־עולמו של ביאליק מצוי במודעות המוחלטת שלו למשבר הרוחני, המסוכן וההרסני, של דורו. התיאור הממצה, שביאליק מביא בפתיחת השיר “לאחד־העם”, מבהיר היטב את משבר הזהות העצמית, שעבר על הדור לאחר שתנועת ההשכלה העברית ביטלה את הדת כמגדיר יחיד לזהות הלאומית של היהודי: "והשעה שעת תוהו ובוהו, שעת ערבוב התחומים / של אחרית וראשית, של סתירה ובנין, של זיקנה ועלומים. / ואנחנו, ילידי בינים, ביודעים ובלא־יודעים, / לפני שתי הרשויות / גם־יחד משתחוים ומודים; / – – – ובעוד מבטנו בתוך הערפל תקוע, ובעוד אנו תועים נואשים וקטני אמנה, / מתמהמהים על פרשת דרכים ושואלים: אנה?"

שירי בית־המדרש של ביאליק משקפים גם הם היטב את המשבר הזה, אך הם כוללים גם את הפתרון שהגה ביאליק לבעיה זו של דורו. בשיר “על סף בית־המדרש” (תרנ"ד) מציג ביאליק את הדת היהודית כנכס של התרבות הלאומית, והוא אף מציע לשקם את הזהות העצמית באמצעות הערכים התרבותיים הנצחיים, שמכילה הדת היהודית: “לשיר שיר יה בתבל נולדתי / שביי – שבי צדק, ציד משפט – מלקוחי. / זמרת נעים זמירותי – בפי כל־הנשמה / למקצה השמים ועד קציהם”. האוניברסאליזם של הלאומיות היהודית מוצב כאן בבירור כמבצר איתן לדור מול כוח־הפיתוי ההרסני של האוניברסאליזם ההשכלתי.

ביאליק נעשה משוררה של תנועת־התחייה הלאומית החילונית, משום שראה בה עוגן־הצלה היסטורי, שהמציאה האומה לבניה בשעת־דמדומים מסוכנת לקיומה. הרבה תמימות ניתן לראות באמונתו של ביאליק בתקופה זו, כי מציאותה של תנועת־התחייה הלאומית, המאפשרת התקשרות אל האומה גם שלא על בסיס ההגדרה הדתית, היא בלבד מספקת כמענה למצוקתו של הדור. “חזון ישועה” יש שהוא מרפה ידיים, ו“שיר תחייה” לעתים הוא כסות־מרמה למהפכה שצריכה להתבצע. ביאליק נוכח בכך באורח אכזרי ומכאיב, כאשר ניצב מול מראות הזוועה של הפוגרום בקישינוב.

ביאליק תפש את תמציתה של תנועת־התחייה הלאומית כנכונות של בני הדור ליטול את גורלם בידיהם, כדי להביא לידי שינוי ממשי בתנאי הקיום הבלתי־נסבלים של העם היהודי. אמונתו היתה שבני־דורו מודעים אל מידת הנחיצות במהפכה הזו, משום שגורלם הציבם כל־כך בבירור אל מול מצבה הנואש של האומה. על כן האמין, כי די בהזכרת “השוד והשוט” – כדבריו ב“אכן חציר העם” – כדי לעורר אותם למעשים. יותר מכך בטח בפנייה המלהיבה, המנחה, המזעיקה אל הדגל, בנוסח “למתנדבים בעם” (תר"ס).

פרשת קישינוב מוטטה אמונה זו של ביאליק. היא היוותה הוכחה נחרצת לכך, שתחייה לאומית, כרעיון מלהיב שמפיצים אותו ברבים, אינה יוצרת עדיין פריצה מהמעגל ההיסטורי החסום של ערי־הרגה רצופות, אם אין באומה נכונות להתקומם נגד גורל־חיים זה באמצעות מעשים, שבכוחם לחולל תמורה מפליגה בתנאי חייה. הביטוי להתגבשות התודעה ההיסטורית הזו בביאליק ניתן בפואמה “בעיר ההרגה”.

ג

כחבר הוועדה ההיסטורית הוטל על ביאליק לאסוף עדויות ותצלומים, שישמשו יסוד ל“תמונה היסטורית מסודרת של כל המאורע מתחילתו ועד היום שאנו עומדים בו” (מכתבו של דובנוב אל ביאליק, יולי 1903). התמורה הכספית של הספר התיעודי הזה היתה צריכה להיות מופנית לשיקומם של הניצולים מפרעות קישינוב. ככל הידוע, גבה ביאליק עדויות ורשם ממה שראו עיניו במחברות אחדות במשך שהותו בעיר, אך מקישינוב נסע אל בית חותנו, בפלך קיוב, בתואנה כי שם ישלים את חיבור הספר.

ישיבתו של ביאליק בבית חותנו התארכה, ועל הפניות הרבות, שדחקו בו לסיים את כתיבת הספר, ענה ביאליק לרוב תשובות ציניות, שמכולן מצטרפת עדות ברורה למדי: במשך שהותו הממושכת אצל חותנו לא נגע כלל בחומר שליקט. יתר על כן, כבר שם נתגבשה בו ההחלטה, שלא לתת ידו למלאכת התיעוד של פרעות קישינוב, ועל־ידי כך להסרתן המהירה מסדר־היום של בני דורו.

עדות ביוגרפית זו, שאין ליישבה בפשטות עם סופר חרוץ, המסוגל גם לסיים מפעל ספרותי בלא־קושי, דוגמת ביאליק, לא הטרידה כלל את הביקורת כאשר דנה בפואמה “בעיר ההרגה”. אופיינית דעתו של לחובר, המתרץ את כתיבת הפואמה, במקום חיבורו של הספר התיעודי, בלא כל מבוכה. לחובר סבור בפשטות, כי הפואמה הינה תוצאה מעולה יותר של הדברים, אשר היו מיועדים

להיכתב בספר התיעודי. “עקבות ה’תמונה ההיסטורית' ניכרים בשיר הזעם” במקבילות המרובות שבין העדויות אשר נמצאו במחברות של ביאליק ואלו שנכללו בפואמה, אך “במקום ההיסטוריה החיצונית של המאורעות אנו מוצאים בשיר היסטוריה אחרת, פנימית נפשית”.

אולם עיון בפואמה מרחיק מן הדעת את התירוץ של לחובר. הפואמה “בעיר ההרגה” היא תוצאה סותרת לזו שנתחייב לה על־ידי חברותו בוועדה. הפואמה משקפת תודעה היסטורית שונה, וכלולה בה מחאה נגד שליחותה של הוועדה. הפואמה גם מעידה על התמורה הזו בביאליק, והיא מציינת את התפנית המכריעה בחייו, בה פסק להיות “נושא־כלים” למנהיג מוכר של דורו, פרץ את סוגר היסוסיו, והתייצב כמנהיג עצמאי לדורו ולדורות הבאים.

ד

מרבית האינטרפרטציות שנכתבו על הפואמה “בעיר ההרגה” ביקשו לראות בה את תגובת־הזעם של ביאליק על הפרעות שהיו בקישינוב, ועיקרה של תגובה זו נצטיירה לכל כהתרסה כלפי שמים. העמדת התגובה על עיקר זה פוררה ללא כל צורך את היצירה המגובשת ביותר בין השירות של ביאליק. אולם עיון מדוקדק בפואמה מוכיח, כי עיקרה אינו כלל בהכרזה שהאל הינו מיותר, כי אם בהכרה שההתנבאות היא מיותרת. חלקי הפואמה מתאחים באופן מושלם סביב הסיטואציה, בה מקבל הנביא מידי אלוהים את שליחות־האלם.

בפתיחת הפואמה נוטה הקורא להצדיק את האזנתו לדברי האל־השולח באוזני הנביא, שהוזעק לעיר־ההריגה בבטחונו, כי התוצאה תהיה כמצופה: דבריו של האל יועברו כלשונם על־ידי הנביא אל הציבור. אולם לאט־לאט מתברר כי הוא מאזין בלא־רשות לנאום, שבו משכנע האל את הנביא שלא להתנבא עוד אל הציבור. מלאכת השכנוע נשלמת כאשר הנביא אמנם מגיע אל ההכרה, כי דבריו אינם מסוגלים להיקלט בלבם של אלה שניצלו מן הטבח, מאחר שכל מעייניהם נתונים בתכלית אחת: להשיג תמורה מיידית, גבוהה ככל האפשר, לסיבלם מן הפרעות. הניצולים אמנם מסווים על־ידי הטחת־דברים כלפי האל את כוונתם האמיתית לסחור בייסוריהם ולחטוף טובת־הנאה פרטית. לכאורה הם שואלים בשם אחיהם הנטבחים “למה?” כאילו יש בכוונתם להגיע אל פשרם של המאורעות; אך מאחורי שאלה זו מצטנעת השאלה של הסוחר הממולח “כמה?”. לאל, אגב, יש תשובה החלטית כלפי הניצולים, המבקשים ממנו תמורה מיידית: “סלחו לי, עלובי עולם, אלוהיכם עני כמותכם, – – – בואו וראו: ירדתי מנכסי!”. לאחר תשובה לעגנית זו, מייעץ להם האל לייעל את סחרם: עליהם לפנות אל הירידים או אל הגבירים ולפרוש שם את מרכולתם “לעשות בהם סחורה”.

העם מואשם בהיעדר כל תודעה היסטורית. קישינוב מצטיירת להם כאירוע מנותק מכל הקשר בתולדות, ועל כן אין הם חשים כלל עד כמה נואש מצבם. הגלות הממושכת פיתחה בהם כושר־ספיגה עצום לסבל ולייסורים, בצד תאווה גדולה למלים מרגיעות. לנביא די ברמז, הכלול בפתיחת הנאום, כדי להבין במה דברים אמורים, כי הוא נבדל מן ההמונים במודעות הגדולה אל ההיסטוריה ואל משמעותה לדרכה של האומה בעתיד.

ואמנם בפתיחת הפואמה, האומרת “קום לך לך אל עיר ההרגה ובאת אל החצרות ובעיניך תראה ובידך תמשש על הגדרות – – – ועל גבי טיח הכתלים – – – ובאת משם אל החרבות ופסחת על הפרצים” , צפה ועולה נבואתו הקדומה של יחזקאל נגד נביא־השקר: “כשועלים בחרבות¹ נביאיך ישראל היו; לא עליתם בפרצות ותגדרו גדר על בית ישראל. והנה נפל הקיר הלא יאמר עליכם איה הטיח אשר טחתם” (יחז' י"ג 16־1 ). העלאת הנבואה הקדומה של יחזקאל בהקשר זה כורכת את קישינוב בבת־אחת עם תופעה עגומה, שהיא ההסבר לכל האסונות הניתכים על העם היהודי במהלך ההיסטוריה שלו: במקום להפיק את הלקח הנכון מכל אסון כזה, ברוח האתראות של נביאי־האמת, אנו מעדיפים את הטיח התפל של דרשני־הנוחם. וכך, בלא הטלת השינוי בתנאי־הקיום, אנו מכשירים במו־ידינו את הקרקע לבואן של ערי הרגה נוספות.

ה

פרשנות זו מתאשרת על־ידי מקבילות מעזבונו של ביאליק, אשר כלולות בספר “כתבים גנוזים של ח”נ ביאליק" (הוצאת “דביר” תשל"א).

באחר השירים השלמים שבספר, שעל־פי פתיחתו נתכנה בשם “חוכרי הדעת המלומדים”, משנת תרנ“ב, מלעיג ביאליק על “מליצים מפיחי נודות, הנותנים אמרי שפר”. שיר מוקדם זה מן העזבון הינו היפוכו של שיר־הקילוס ל”אילמי הנפש" משנת תרע"ה, “יהי חלקי עמכם”, ובו מדמה ביאליק את פעולתם של “גיבורי הפה והרוח” הללו לארג־ההבל של השממית:

"האורגים את קוריהם מצודים וחרמים

ישוככונו כשממית ויתפשונו בחבליהם" (עמ' 97)

דימוי זה מופיע במשמעות זהה בשיר המפורסם “דבר” (אלול תרס"ד):

"ומחית במחי יד אחת את קורי־העכביש

אשר נמתחו לנימי כנור בלבבך

ותארוג לך מהם שיר תחיה וחזון ישועה

משא שווא ותרמית אזניים –"

התבארותם הגלויה של קורי־העכביש כארג־מרמה בשיר מן העזבון “חוכרי הדעת המלומדים” ובשיר הידוע “דבר”, מסייעת לפענח סתומה בפואמה “בעיר ההרגה”. אלא שלשם כך אנו זקוקים לאותם ארבעה טורי־שיר מן העזבון, אף הם משנת תרנ"ב, שבהם זוכים קורי העכביש למקבילה מעניינת:

"תראו אילי ברזל ואבני אלגביש

מפילות החומה אשר בה בטחתם.

ואיה אריג השממית, קורי העכביש,

ארגתם תוהו והקיר אשר טחתם". (עמ' 92);

קורי העכביש, הלקוחים מהדמונולוגיה הפרטית של ביאליק, מקבילים כאן לטיח התפל, הלקוח מתוך נבואתו הידועה של יחזקאל על נביאי־השקר (פרק י"ג). מקבילה זו בין ארג־המרמה של העכבישים ובין הטיח התפל של נביא־השקר, חוזרת כעבור כאחת־עשרה שנים בפואמה “בעיר ההרגה”.

בתחילת הפואמה מובאת עדותם של העכבישים, שהיו עדי־ראייה חיים למאורעות בעיר בשעת ההרגה (טורים 46–52). עדותם כוללת שורה של מעשים מזעזעים, המצטיינת בסגנונה הרטורי, שאנו נוטים לראותה כעדות אותנטית ביחס להתרחשויות שהיו בעיר. לעדותם של העכבישים מתווספים סיפוריה של השממית, שגם הם “מעשים נוקבים את המוח ויש בהם כדי להמית” את רוחו של השומע. עדות זו מובאת כנגד שתיקתו של האל נוכח עיניהם של הנרצחים השואלות: “למה?”

אך בהמשך הפואמה אנו מוצאים את בעל־בריתו של העכביש, את נביא־השקר שטח תפל. בסיומו של יום הצום בבית־הכנסת עולה הדרשן על הבימה:

"הנה הוא פותח פיו, מגמגם ומפיח אמריו,

טח תפל ולוחש פסוקים על מכתם הטריה".

הופעתה של המקבילה מחייבת תיקון בהערכת העדות של העכבישים. ואמנם מן הפואמה השלמה מסתבר, שעדותם של העכבישים הינה ארג־מרמה, והיא מובאת על־ידי אלה “אשר חיו מן הטבחה” כדי להטות את ליבו של האל להיענות לדרישתם, לקבל שילומים בעבור מתיהם.

האל מצטט את ארג־המרמה, אך הוא משיב על הצעה זו רק בחלק השני של הפואמה, כאשר הוא שואל: “ואם יש שלומים למותם – אמר, במה ישלם?” בתשובתו מלעיג אלוהים על הצעתם בהכריזו על עצמו כעל מי שירד מנכסיו. בתשובת־סוחר עוקצנית זו מתרץ אלוהים את שתיקתו כלפי בקשתם של הניצולים לקבל כופר־נפש. בסיום הפואמה, כזכור, שולח האל את הניצולים לסחור בעצמות מתיהם בירידים עם אלה שהכסף מצוי בידיהם, לשלם תמורה נאותה בשביל הסחורה המוצעת.

למותר לציין, שקרוב לשבעים שנה, שחלפו מאז כתיבתה של הפואמה, ביארו אותה, על־פי הכרזתו זו של האל על התרוששותו, כפואמה שבה השמיע ביאליק דברי־כפירה קשים כלפי שמיים. וכאלה לא היו הדברים מעולם.

ו

וכך משתכנע והולך הנביא, שהגיע אל עיר ההרגה כדי לחזור ממנה ובפיו דבר אלוקים אל העם, כי צודק האל בהחלטתו למנוע מהעם את דברו. וכאשר לבסוף מותיר האל בידיו את ההחלטה, אם ליטול על עצמו את שליחות־האלם או להתנבא אליהם כהרגלו, באומרו אליו “דבר אליהם וירעמו” – מעדיף הנביא בלא כל היסוס את שליחות־האלם: לכלוא את דבריו מהעם עד בוא “יום רעם”.

מעשה־מופת זה, שעיקרו מניעת ההתנבאות מהעם, נגזר אף הוא מהדוגמה של הנביא יחזקאל, אשר שש שנים התריע בשתיקתו הממושכת על אסון, שאיש לא היה נכון להאמין בו, אסון חורבנה של ירושלים. הכושר ללמוד מההיסטוריה הלאומית היא העדות להתגבשותה של תודעה היסטורית. כזו אף היתה השפעתה של פרשת קישינוב על ביאליק. מקישינוב חזר ביאליק אל קוראיו חדור בתודעת מנהיגותו, כמשורר־נביא שנועד להתריע על קלונו של ציבור, אשר המלים אינן מצליחות להחיות שום זרע בלבבו, ועל כן נחוץ להפסיק את ההתנבאות באוזניו. הדור זה, שאפילו קישינוב לא העיר אותו מתרדמתו, נידון להיות שכוח־אל, ועליו להיקבר בגלותו. הדיבור האלוהי ייגנז כבימי משה לדור אחר, שיהיה ראוי לדיבור וגם למהפכה.

עתה ברור מדוע לא השלים ביאליק את מלאכת כתיבתו של הספר התיעודי. בקישינוב הסתבר לו, כי מעשה כזה עומד לצרף גם את האסון שהיה בעיר הזאת אל מדפי ההיסטוריה. הוא ביקש שקישינוב תישאר בתודעת האנשים ותציק למצפונם הלאומי, וכתיבת הספר נצטיירה לו לפתע כמעשהו של הדרשן ש“טח תפל על מכתם הטרייה”. כאשר תכפו הפרעות בהומל לפרעות שהיו בקישינוב, מעיר ביאליק בכאב ובלעג כאחד במכתב: “אולי נסע (ב“צ כ”ץ, עורך “הזמן”, שעמד לפרסם את “משא נמירוב” בעתונו) להומל לכתוב חלק שני (לפרעות קישינוב)”. בשליחות־האלם ביקש ביאליק שלא “הכול ישוב למנהגו והכל יחזור לשורה” אלא שאי־ההשלמה עם היסטוריה הרצופה בערי־הרגה תופגן במופת אישי. שתיקתו היתה מתוך בחירה, והפגינה יותר מכל את תודעתו ההיסטורית, את תגובתו הציבורית.

בדומה להסברו של אליהו באוזני אלישע, כי אלוהים “מתנכר לנביאיו בחרונו, פן יביטו פני אב הסליחה עתה – ובתוכחתו לא יאמינו עוד, כי רבה היא לזעום, לצרוף ולברר עד עת קץ” (“צור וירושלים” למתתיהו שוהם), כן גם ביאליק מניח ביסוד כל פעילותו הציבורית לאחר קישינוב את הנחת־המוצא, שעליו להתנכר אל הציבור, על־ידי הפסקת הפנייה הישירה אליו באמצעות שירים המקלסים את התחייה הלאומית, דוגמת השירים שכתב קודם. בקישינוב הובהר לו, כי בניגוד לכוונתו, דומה השפעתם של שירים אלה על הציבור להשפעתו של הטיח התפל: ההמונים נוטים לראות את הטוב הצפון לעתיד, שאליו מעוררים שירים כאלה את הלבבות, כמציאות קיימת, ובמקום לטרוח למען העתיד, שוגים הכל באשליותיו כבר בהווה. כמו ב“אכן חציר העם” (תרנ"ז) מעיד ביאליק ברוב זעם, כי העם מכור ל“דאגת היום”, ואינו מתפנה לדאוג לעתידו. אולם רק לאחר קישינוב נתברר לו מה יש בכוחו לעשות כדי לשנות את פני הדברים.

ז

דומה שהצגת דברים זו מחייבת גם הערכה מחודשת של חטיבת השירים, שהפכה להית כה נערצת על הביקורת בשנים האחרונות, על שום שמוטעמת בהם ההתנכרות אל הציבור לשם קיומה של הגחלת האישית שלא תכבה. כוונתי לקבוצת השירים האישיים, שנתחברו בין “זריתי לרוח אנחתי” (תרס"א) לבין “גם בהתערותו לעיניכם” (תרצ"א). הביקורת ביקשה בהם אישור לאובדן כל עניין בציבור אצל ביאליק. לטענה כזו אין כל ביסוס. במשך אותם שלושים שנה כתב ביאליק ברציפות ממיטב שירי־הזעם, המגיבים אל האקטואליה של דורו. יתר על כן: דומה שכל אותו הידור של העולם הפרטי הינו בטל, אם מתעלמים מן ההנמקה שמצורפת לו: על־מנת שהניצוץ הפרטי לא יאבד.

אכן, בולטת בין סגולותיו של המנהיג המופתי היא סגולת מציאותו של ניצוץ אישי כזה: “ובלב יבער זיק, זיק מרתיח הדם” (“אכן חציר העם”), "נושא גחלתו בלבבו לפני ולפנים / ושומר הניצוץ האחרון של אלוהים" (“לאחד־העם”). אלא שבעבר ביקש ביאליק שהמנהיג הזה ידליק בגחלתו את אש ההתלהבות בהמוני בית־ישראל. לאחר קישינוב גמלה בו ההחלטה, כי המנהיג (קרי: הוא עצמו) חייב למנוע את הזיק מפני התבזבזותו בטרם עת. למעשה טרח ביאליק בקבוצת השירים האישיים להסביר, כי הוא עומד בהחלטתו ובשליחות־האלם שנטל על עצמו בקישינוב. אין הוא לוקח חלק בהמונם ובשאונם של קוראיו בדור הזה. הוא נאבק בתובענותם והטרדותיהם, עד בוא “יום רעם” בדור שיהא ראוי למהפכה הנחוצה כל־כך בתנאי הקיום של העם היהודי. עבורו גם חייב הניצוץ להיגנז בליבו של המשורר, כדי שלא ישחת לריק בדור שאינו ראוי למהפכה הזו.

ביאליק לא פסק בכל שנות יצירתו להגיב תגובה חיה אל הציבור. התגבשותה של התודעה ההיסטורית–הציבורית בו, שהיתה כרוכה גם בקבלת עול־מנהיגות על עצמו, בחרה לעצמה תכסיס־פנייה אחר אל הציבור: שליחות הדיבור נתחלפה בשליחות האלם. עד מותו לא מצא ביאליק לנכון לשנות את ההחלטה שגמלה בו ב־1903 בקישינוב. ממותו חלפו ארבעים שנה ועוד אחת, ממש אותו מיספר שנים שנדרשו למשה כדי לקבר את דור יוצאי מצרים, ולהכין את דור כובשי כנען. אכן דורנו צריך לשאול את עצמו: האם נעשה ראוי לדברו של ביאליק. האם מכוון ליבו לקלוט את הניצוץ, ששירתו גונזת בטוריה לדור שיראה את עצמו, כל־כולו, קודש להשלמת הגאולה הלאומית? אין הדור יתום מביאליק, אלא אם כן טרם הוכשר לאב שכמותו.

(ידיעות אחרונות, 1971–1975)

א

שנים רבות לאחר שאזובים כיסו את מצבתה של השירה האקספרסיוניסטית האירופית, מתבלטת עדיין שירתו של אורי צבי גרינברג כחטיבה מיוחדת בשירתנו, המצטיינת בנוכחות פיוטית כובשת. עובדה זו לעצמה מצדיקה בדיקה ובחינה מחודשת של הקביעה הביקורתית המושרשת, כי שירתו של משורר העבריות הינה ספיחו של הזרם האקספרסיוניסטי האירופי. ומן הדין לזכור: קביעה ביקורתית זו לא נועדה לצרכי סיווג והגדרה של תופעת התבטאות בז’אנר השירה, שעל־פיה ניתן היה לכרוך את השירה המקראית, את “כתר מלכות” של אבן־גבירול ואת שירת אצ“ג יחד עם וולט ויטמן ועם השירה האקספרסיוניסטית האירופית, אלא היא באה לסמן מקורות יניקה, לציין מערכות של השפעה וגם לשער תוצאות צפויות בתכנים, בצירופים מטאפוריים וביסודות ההגותיים של שירי אצ”ג.

גם בימים שהקבלה זו כאילו נתבקשה מאליה, והיא עדיין כללה שבח־מה לשירתו של אצ“ג – כשירה מודרניסטית, שהצליחה להשוות את הקו עם השירה האירופית הנערצת – היתה זו מיוסדת כולה על יסודות רעועים. היא השוותה גילויי־התבטאות מקבילים, כגון: רחבות טורי השיר, הפיגורות הלשוניות החדשניות, מידת החירות בחריזה הסיומית ופריקת עולם של משקלי־השירה,¹ אך לא הצמידה השוואה זו אל התכנים, הלוך־הרוח, ההגות וההתכוונות – שהבליטו את קישורה של שירת אצ”ג אל השירה האקספרסיוניסטית כבלתי־אפשרי. והן הטוען לשאילת כלי־הביטוי האקספרסיוניסטיים הללו משירת אירופה דווקא חייב לתרץ, כיצד זה שאל אצ“ג את הכלים ולא נטל יחד עמם את התכנים עצמם; היאך סוחפת שירתו של אצ”ג את הקורא העברי לקראת מהפכה רבת־אונים, תקוות תקומה ורוממות־רוח, בעוד השירה האקספרסיוניסטית מתייצבת לפני קוראיה עם בשורת דמדומים, יאוש, אימה והרס־עולם?

ההבדל המהותי הזה בין שירת אצ“ג ובין השירה האקספרסיוניסטית האירופית, מחייב חיפוש אחר מקורות־יניקה אחרים לשירת המשורר העברי. ואמנם מוחלטות הן העדויות, כי שירת גרינברג יונקת מהשירה הנבואית העברית, שהקדימה את ממזרתה הגויית, האקספרסיוניסטית, בכמה אלפי שנים. מתכניה ומהשקפת־עולמה, וכן מדרכי־הביטוי ומן הטמפראמנט הפיוטי שלה נטל נטילה מודעת. ואשר לזרם הגויי־אירופי, המכונה אקספרסיוניסטי, זה שאל את לבושי־הביטוי החיצוניים של שירת הנבואה העברית, בדרכי עקלקלות, שהם אופייניים להתנהגותה של הספרות, בחילופי תרגומיה, כדי לזעוף את זעם יאושה לאחר מלחמת העולם הראשונה. במלים אחרות: ניתוקה של שירת אצ”ג מן התלות בשירה האקספרסיוניסטית נועדה להציב את משורר העבריות בין ממשיכיהם של ירמיהו ויחזקאל, שאש סיני עצורה בעצמותם, במקום בין חקייניהם של היים, דויבלר וטראקל, שהאפר חונק את גרונם.

ב

עליית אצ"ג ארצה בשנת 1924 מסמנת תמורה מפליגה בשירתו, אגב התוודעות מוחלטת אל נופי המהות הנפשיים של עבריותו. הבחירה בארץ־ישראל ובלשון העברית ציינו גם מתן ספר־כריתות ללשונות הגלות, להשפעותיה של הספרות האירופית ולמושגי הספרות הגויית. היתה זו הולדת חדשה של משורר בן־הזמן עם העומק ההיסטורי של תרבותו הלאומית. זו היתה עיקרה של ההכרזה במאניפסט “כלפי 99”:

תשע מוזות יש לעמים הלועזיים, ולנו – העשירית הנעלמה: היהדות, לנתחיה באור המשיחיות – – – ושירה עברית גדולה, באין דוגמתה באמנות אחרת – – – קרואה לבוא בגבורה מבשרנו הדווי ומדמנו. ויהא שהחרוז יהיה יוצא דופן, בניגוד לחוקי הקלאסיציזמוס הלועזי! – – – וזהו ההבדל הרב בין ה’אני הלירי' של משורר־האתמול, ה’ענוו‘, כביכול, שאינו חותך, ובין זה ה’אני הרועם’ של משורר־ההווי – החותך. לא הבדל זמן בלבד, אלא ההבדל העמוק, הראדיקאלי בעיקר: הבדל מין־האדם. – – – האדם, האחד־המיליוני, מזועזע תמיד; חוזה מבשרו האלוהות, לזו אין שלווה, שומע מדמו את הים – – הוא הנאפוליאון־ קיסר בלי־תגא־על־קדקוד, הכובש מרחקים בגבורה אל־סופית. וביטויו: העולם הזה, כמו שהוא, יומם ולילה, וזהו המחוקק הקובע גם תרבות דיאלקטיקה שירית חדשה – בהתאם לאופי שלו, עמוק בזמן.²

הכרזה זו כללה לא רק הגדרה שונה לתפקיד המשורר, אלא גם הבדילה בברור בין מסורת השירה העברית ובין מהלכה של השירה האירופית. אצ"ג בחר לא לטשטש זאת, ובכתיבתו המאניפסטית גם הבליט את התנכרותו לשירתה של אירופה, כדרך שעשה בחוברת א' של “סדן”: “יש בידיעתי המורא, מה רבה האחריות לכתוב עברית לאחר יחזקאל ומה גדול האושר להיות פייטן עברי, אשר נולד באירופה וכופר בלידתו שם, משום שקול הגזע גבר על הריתמוס הלאטיני. קול העברי הראשון”.³

פניית עורף לאירופה ולתרבותה כתנאי לתחיית העבריות בארץ־ישראל היתה מהיסודות הרעיוניים הבולטים גם בשירתם של משוררים אחרים בדור. מתתיה שוהם מוקיע את תרבות המערב המתנוונת והולכת, שעקדה את אוניו של בן־המזרח. בשלוש השירות המצוינות שלו “קדם” (1922) “אור כשדים” (1930) ו“ארץ ישראל” (1936) הוא חוזה את התחייה האפוקאליפטית של המזרח, שבמסגרתו תחול גם השיבה של היהודי אל מקורותיו הרוחניים: "אלוהי, / רגע קט שכחתי, כי תפקיד־משנה לי במולדת: / לפכח חרפת נכר מדמי נדודי / ולשכרם שוב ולחדש דבר השליחות –”.⁴ וזו גם מהותה של התמורה בפואמה של יצחק למדן “מסדה”: “היתה חשכת דרכי מוארה: משכנות־ישראל בערו – / ‘הבדלה’ גדולה, אשר הדליקתה יד־גורל / להבדיל במוצאי־עולמות בין ישראל לעמים / – – – הה, תיפח רוחך המטורפת, / תבל זקנה ובלה, / מה עוד תיטיבי ציפרניך הטורפות לאחר ההבדלה?.. / – – – ואני – / עם חצות לילה, במהומת השוקים, / בעוד מחשק את נפשי המתפוררת / בחישוקי־אומץ אחרונים, / ברחתי אל ספינת גולים / ואעל מסדה”.⁵

אולם רק אצל אצ“ג חייבה ההתנכרות לאירופה ולתרבותה גם התקשרות מודעת ושלמה אל מסורת השירה הנבואית. ואלה דבריו של אצ”ג בהשיר “בארץ הנביאים”:⁶

הללו לחירות הביטויים בלשון קודש:

לצאת מבתי־כלא המושגים המזורחים כבריונים לבית־דוד!

מהם חוקי האמנות, בתי שיר כבתי כלא לכל העצור בדמי עברי והם כברזל המהתך והם כלבה בבוא דרור לה!

אני שונא תורת גויים באמנות העולמית. תורת בשרי ואלהי וכף־בית אותיות תורתי!

חוקי גזע ישנם: מתן הביטויים באש חזון – כמו שהוא בסוד הנפש, בסוד מסכת העצבים. ובעודף משיחיות בגידי.

צריך לאכול פת־הדווי מאותה עיסה ישראלית, צריך לטבול את הקולמוס בזה הדם היחזקאלי – – –

בדם כל חוזה ישראלי ככה היה זה החזון וכך

הועל זה הביטוי ביסוד הזעם והלבה.

מבין מפלשי אינסטינקטי שירה בוקעה ובין מפלשי אינסטינקטים של אחרים אשלחנה כמו רעם – – –

ברוך יהיה לי ציוויו (של אלוהים) בשס"ה הגידים זה הצו:

– פצותך פה לדבר שיר, כמו מסיני ביטוייך! – – –

הזדהרות גדולה בגוף – – –

סימני־קריאה צעוקים בבשרי כחזיזים: הגברות העולה באקלימה של ארץ הנביאים – – –

ג

השיבה אל מסורת השירה הנבואית הינה מחויבת לא רק מאופיה של הלשון העברית, שבאמצעותה מגיע משורר בן־הזמן אל עומק הזמן של העבריות, אלא היא מוצגת גם כהכרחית מסיבת ההתקשרות מחדש אל ארץ־ישראל. השיר “כמתכונת מולדתי”⁷ תובע חפיפה בין מתכונת המולדת וגילויי־הביטוי של השיר:

לי נדמה כי ידי מחקה בתיכון נדבכי פיוטי:

לאלהי, שתיכן מולדתי הזאת הסלעית, החולית.

כמתכונתה בחול ובסלע בגי ובהר –

מתכונת מולדת הרוח שלי: ביטויי.

אינני אומן הצמצום ואלוף מיטת סדום,

לכן לא אוכל לכיל בתוך קליפת אגוז קטנה

מאוויי הדם הנגרש.

והנני לומד את תורת הריתמוס מים:

בחרתיך ממורים ים תיכון, למורי בשירה!

ממלח מימיך הן מלח דמי ודמעי – –

סלח, כי נולדתי בטעות לא על חופיך

ושפת עבר לא היתה שפת־אמי, אלא שפת דמי,

ואנוכי נחנקתי מאד שם ביאמבוס הלועז – –

ואני מפריע לישון בזה ריתמוס־הים־שבכתב.

אצ“ג מעלה בבירור את מתכונת הביטוי הנבואי על הביטוי האמנותי המדוד, ובכך הוא מבחין בין השיר העברי־הנבואי ובין השיר האירופי־האמנותי. מול הביטוי הכבוש, השקול והלירי של השיר האמנותי, מציב אצ”ג את תביעת החירות המוחלטת להתבטאות שביסוד השיר הנבואי. “מיטת סדום” לביטוי היא גם שלשלאות־עופרת להכרה. “הכוח הרוחני, היצוק בביטוי, מוכרח להיות גרנדיוזי”, טוען אצ“ג (“כלפי 99”, עמ' מב), שלולא כן האנרגיה הרוחנית הזו מדוכאת עד עפר. סילופה של העבריות הושג בהיסטוריה של העם היהודי על־ידי חילופה של שירת הנביאים בשיר האירופי האמנותי. משך ההשתעבדות ליאמבוס הלאטיני חופף לחלוטין לאורכה של הגלות. השירה היא משל לגורל הלאומי, טוען אצ”ג בשירו "משא על אירופה / משורר ישראל בין הבתרים:⁸

האפשר כי ירון משורר ישראל שירת תפארת לשקיעת החמה

ולא יעקור ביטויו כנתח מבשרו לבטא אמיתה של כנסת ישראל?

משורר יהודי הירון ביאמבוס רומאי? וטיפת הדמע שלנו ככובד הגלובוס!

חרוזים רחבים. חתחתים בחרוזים! – משל לדרכי ישראל בעולם.

הי! יהיה הרוגז הגדול לריתמוס בהתאם לכל דורותינו המרודים, דברינו בעברית מארץ־ישראל – כדורי דום־דום כל אומות העולם!.. – – –

האומר לדמות גם פייטן יהודי לצפור לועזית –

הקורא הזה קללוהו האלים. – – –

שיקומה של ההיסטוריה היהודית, תחיתה של העבריות וחידוש הקשר בין העם ומולדתו – כל אלה צריכים למצוא את ביטוים בשירה העברית בנטישה מוחלטת של מסורת השירה האירופית ובחידושה של מסורת השירה הנבואית.

יסוד רעיוני זה של יצירתו הפיוטית מסביר את ההתייחסות העשירה והמפורשת של אצ“ג למאפיינים הפואטיים של כתיבתו. נבואה היא תוכן וגם צורה. לכן מחייבת המהפכה העברית בארץ גם את התמורה הקוטבית בפואטיקה העברית. המשורר העברי איננו יכול להתמודד עם המפעל הציוני המתחולל במולדת בכלי־השיר של שנות הגלות באירופה. לשם כך הוא זקוק לשגב הביטוי של הנביאים, ל”ריתמוס של ים“, ל”רון פאר" ל“דיבור השואג, השר הנוזף, לא מתוך רגש אלא מהכרה שלוואי לה הרגש”. בדרישה זו גם התייצב אצ"ג “כלפי 99” הסופרים האחרים:

התלישות ממציאות מדינה עברית בהתהוותה ומאומה אוכלת לחם ושותה מים סתם, מורגשת אצל 99 אחוזים של מאת הסופרים העבריים – כפאר הקלאסיציזמוס. יסוד היצירה הפיוטית והגורם להעלאת־אותיות־בצירופן־לדיבור שבכתב נראים אצל 99 אלו הנ“ל – בשלוות־סטואיקים מעולפת עשן־פאפירוסות. לא שלטון ההווי מהווה אצלם את התוכן הנפשי, לא מאוויי הגוף, כמ שהוא, מצווים מה להגיד, כי אם “הרגש היפה” והיכולת החיצונית – יכולת האצבעות לצור צורה נאה וחסידה. השיר הקטן – המ… ודאי שכך. מותר לאינדיבידואליסמוס לחוגג בהבלטת צפרניו המחוטבות בשם ה”טעם היפה" ולהתפנק לאורך ימים עם “השלמת החרוז”, כאילו אין כל יעוד לשירה העברית דווקא, וכאילו אנו דומים לאיטלקים רומיים שולחי דוגות על המים ופורטי גתיות – מרוב שובע קלאסי; וכאילו אין חוקת המהפכה העברית חלה על סופרי שפת־עבר: להיהפך לאחרים, כאשר חלה החוקה על כל יחיד בשבט־החלוצים הארצי ישראלי.⁹

לספרות נועדה שליחות אחרת במהפכה העברית: “הספרות אינה תכלית לעצמה; ולא פולחן רוחני לשם רוחניות, אשר אינה גובלת עם הגשמי החם והקולני שבעם־במדינה. – – – הספרות – לתכלית האדם־האומה, הספרות – לטובת האומה־המדינה. בספרות אחרת אין צורך כי אינה אלא תוספת מעמסה בקומפלקס־השעבוד של ירושת גליונות ועופרת־אותיות־למעצבה באנושיות”.¹⁰

וגם למשורר העברי זומן גורל שונה. עליו להיות שליחה הנאמן של המהפכה הזו, משורר־מחוקק ונביא בעל הכרה אידיאולוגית אמיצה: “הנה שוב נחתך לעינינו קו־ההבדל בין משורר־הרגש ומשורר־ההכרה. הראשון מרגיש בעת שהוא כותב. הוא עצוב או שמח משום־מה. פעם הדמיון מסייע לתוספת שורה לשורה, ופעם המלה המצלצלת פולטת שכנגדה מלה מצלצלת נוספת; ואילו השכל והחושים מעורפלים. נוגה־הדעת אינו כאן. אבל השני, יודע היטב מה שהוא כותב. הדברים כמעט גלויים, נוגה־הדעת מסייע בהארתו, לדייק בחיפוש־ביטויים או צירופים – באופן יותר הגיוני וממשי – לכל מה שצריך בשעה זו להיאמר”.¹¹

ד

אצ"ג התייצב לפני דורו כמשורר ההכרה הארץ־ישראלית: “אני משמיע ביטוי בניגוד ל’מוסכמות', ככל אשר מצווה הדם האדום שבגופי החברתי, השייך לא לערפל העילאי, אלא: למעבה החברה הזאת שבמערכת הימים והלילות שלה באתי בהכרה לשאת חלק כחלק”.¹² והוא הזעיק גם את שאר הסופרים העבריים “להיות ביטויו המוצק, הרב־גוני של הקולקטיב בהתלבטויותיו, במאווייו. האספקלריה לכל מה שמתהווה בתחתית קרקעיתו של האדם־העם בגוף אחד”, כי “הגיע זמן שהאמן העברי יצא מתחומי האמנות הקבועים לתוך הקולקטיב הישראלי להתלבט כמוהו ולהנות בקומפלקס הפרובלמות אשר בחיי העם”.¹³ הוא הציע ל־99 הסופרים העבריים האחרים לנטוש את ערכיה המסולפים של הספרות האירופית, שמשורריה פוזלים אל הנצח ומצפים לזרי־דפנה מדורות יבואו. מסורת השירה העברית מכירה דיוקן ברור אחד בלבד של משורר: דיוקנו של הנביא, הזועק “מעוצמת מכאובים נאמנים” אל בני דורו ומדרבנם ללוש את צורתו של הנצח.

בני הדור שלי מוצאים חן בעיני – – – ‘נצחיותי’ הספרותית בבא – אינה מעניינת אותי – נצחיות? אני משיג שכזו לא בריחוק הזמן והשטח, אלא בעומק אותו המקום שאני יכול להקיף במבטי ולדרוך ברגלי. נצחיות אני משיג בעומק אותה שעה שבה אני נמצא, באיזה־שהוא מצב גשמי ונפשי, ומסתכל בעיני הבשר.¹⁴

ובלעג הוא מתייחס אל איסטניסות זו של האמנים כלפי ההווה וההווי גם בשירו “מסוד המנוצחים”:¹⁵

אסימון לכם, פילוסופי הנצח

לחיי הרוח לאחר המוות…

אסימון לכם בעד קמטיי המצח,

ובוחר אני היות גוויה כואבת

לשם הצפורן של אצבעי הורודה

שהיא לי חמודה.

ובוחר אני עונג פשוט ולבן

בשימת כתונת לבנה על בשרי,

שטבל במים ויצא כה טרי –

מאשר היות חלק קוסמי בעפר…

אסימון לכם בעד כל אמרי שפר!

הצגת שירתו של אצ“ג כסניף נידח של השירה האקספרסיוניסטית האירופית הינה מוטעית, משום שהיא סותרת את עקרונות הכרתו כפייטן וגם מטשטשת את המהפכה הפיוטית שחולל בשירה העברית. פועלו השירי של אצ”ג לא בא להשוות את הישגיה של השירה העברית עם זעקת האופנה האחרונה של השירה האירופית. חידושו של הפאתוס הנבואי כצורת־ביטוי להכרה העברית כתוכן, בא לאחות קרע עמוק שנתהווה בשירה העברית בשנות הגלות הארוכות, שבהן נשתעבדה למנגינה הזרה ולאסתטיקה הנוכרית.

אצ"ג גיבש וגם ניסח מסקנה לשירה העברית, ביחס לעתיד התפתחותה, מתוך הבחנה קולעת ביותר על מהפכנותו של ביאליק בשירה זו. על אף שלכאורה “כלפי 99” מתפלמס עם כל היוצרים בדורו של ביאליק, יש לתת את הדעת על הבדלתו של ביאליק לטובה מיתר בני דורו: “הוא (ביאליק) היה ונשאר: הבית הראשון בהדרו במלכות־השירה העברית, אך חברי דורו המאוחרים שותתים שירה עוד בשפת־עבר. הם מניחי־נדבכים לבתי־כנסיות קטנים, כדוגמת אלו שבעיירות־הגולה בשביל ה’מנינים'. הם אינם יכולים להתפלל בציבור שבבית־הכנסת הגדול. הם רוצים להפוך מלכות אחת גדולה, מקיפה של האומה, למלכות יחידים, שאין אחת תלויה בחברתה – – – לחלק את כתר הספרות לכתרים קטנים ולעשות מגבעות בעלות־נוצות־יענה ליחידים – כוהני ‘שפת עבר המהוללה’ – וכך לחיות, כך…”¹⁶

אצ“ג לא הבין באותם ימים את פשר שתיקתו של ביאליק. זו נצטיירה לו כהתפנקות בעל־ביתית וכבגידה בשליחות שירתו. אז עדיין לא עמד על המופת באלם שמשורר גוזר על עצמו,¹⁷ אותו מופת שיש לו מסורת ארוכה אל בחירי השירה העברית מאז הנביא יחזקאל, ואשר בבוא השנים בחר הוא עצמו לרעום על־ידי כליאת דברו מן הציבור. אולם עד שמצא את עצמו הולך גם בכך בנתיבה המיוחד של השירה העברית, ביטא אצ”ג את התמרמרותו על ביאליק:

למה אדמך, ביאליק, כעת?

ושירי הזעם שלך בחנות!

הם נהנים מזיווך, האחים הסוחרים.

כי כאח האבוד, שטרפו הסער,

היית להם: בדברך ברעם

רבות בשנים, לא נתת לישון.

הם חיכו לבואך ובאת אמנם.

קומה, עוגב השירה העברית!

נגן ניגון הארי בפי ביאליק: – – –

ביאליק הפוך שולחנך הערוך

ובזעם עינים גרש מסובים! – – –

ויצאת בארץ כצאת הארי! ¹⁸

אך למעשה חלה אותה תפנית, עקב סיבות ביוגרפיות שונות, אצל שני בחיריה של השירה העברית בתקופתנו. בשירת ביאליק חלה התפנית בשנת 1903, בעקבות שליחותו אל קישינוב. את הפואמה “בעיר ההרגה” יש לקרוא לא רק כתגובה לפרעות קישינוב, אלא כתיאור מעמד התקדשותו של המשורר לשליחותו כפייטן עברי. מאורע זה בביוגרפיה שלו גיבש בו את התודעה ההיסטורית ועשאו משורר ההכרה העברית. בשירת אצ"ג באה התפנית בשנת 1924, בעקבות עלייתו ארצה – שהיתה בשבילו מעמד של התגלות שרשו כפייטן עברי:

יש זריחה מלגו המכרסמת בין עצם לעצם ורוצה לבקוע כמו

בשמים רחבים ולהצית עלי את האש העצורה בנפש.

זריחה הזועקת מלגו להתגלות בחיי

דורות השקועים בבשרם ודמם הכאוב בכמה קרקעות בעולם מצווים

לנכד: עלה ובטאנו, האדם החי! – – – ¹⁹

כחמישים שנה לאחר אותה תפנית בשירתו, ובהגיע אצ“ג לגבורות, ראוי להבליט את תוקפה של ההתגרות, שדומה רק העצימה מאז נוסחה ב”כלפי 99“, בשירה הנכתבת אצלנו כיום: “ספרות כתובה עברית, איננה קרויה: ספרות עברית. דברי יצירה כאלו אינם מצטרפים לרכוש־הערכים הביתי של הספרות הלאומית, באופיה הגזעי וביסודה הנבואי; הם בגדר ספרות־התרגום, המובאת מן החוץ בטנא – – – פני השפה החיצוניים בשל עופרת כ”ב האותיות, אינם מהווים עברית מהותית בסוד האותיות”²⁰ זו האחרונה צריכה לשאול את עצמה: כיצד זה שהביטוי הפרוזאיסטי, הדימוי הקונבנציונאלי, התמאטיקה הטריוויאלית ושאר התכסיסים שנועדו להפוך את השיר נקלט ומתחבב על הקוראים, לא עוררו חג ומרד בנפשם. דומה, שלשירה הנכתבת אצלנו כיום חסרה ההכרה העברית, העומק בזמן, הריתמוס הכובש והצו המחייב – שהם הם המרתקים את הקורא אל השיר ועושים שירה ללחם חוקו היומי. חג התוועדות עם שירתו של אצ"ג ראוי לעשותו גם למועד התוודעות אל חוקת השיר העברי.

(מאזנים, 1976)