מצבה של הספרות הישראלית נקבע, כמו בכל ספרות אחרת, על־ידי סופריה. תעוזתם או זהירותם האישית, וכן: מעורבותם או אדישותם החברתית – משפיעים על הישגי הספרות שלנו וגם על מעמדה בחברה הישראלית. ריכוז הכשרונות הגדול, שקיים במשפחת הכותבים שלנו, היה צריך להביא את הספרות הישראלית להישגים גדולים עוד יותר מן ההישגים שזקפה לזכותה עד כה. ואם לא צברה מריכוז הכשרונות הזה את מלוא ההישגים האפשריים – צריך לתלות את האשם בהשפעה המעכבת של נטיית רבים מסופרינו לז’אנרים. הסופר הישראלי הטיפוסי הוא ז’אנריסט, גם אם לנטייתו זו יש שתי צורות מנוגדות. מצד אחד – הוא נוטה לרכז את יצירתו בז’אנר אחד. מצד אחר – הוא נוטה לעבור מז’אנר למשנהו בהתאם לפופולאריות של הז’אנר. הישגיה של הספרות הישראלית היו ודאי גדולים עוד יותר אלמלא נהגו רבים מסופרינו כה להתמקצע בכתיבתם, או לחילופין: כה לנייד את כתיבתם בהתאם לשיקולי תהילה. אלו הן שתי צורותיו של הז’אנריזם בספרות.

אין עוד תופעה ספרותית־סוציולוגית כה חריגה בספרות לאומית אחרת כמו ההתמקצעות של הסופר הישראלי כ“מספר”, כ“משורר”, כ“מחזאי”, או כ“מסאי”. גם הקוראים כבר התרגלו כל־כך להתמקצעות הזו, שהם מקבלים בחשד נסיונות בודדים שנעשו לחרוג ממנה. קשה להם לקבל אישיות יוצרת מגוונת, הכותבת ככל העולה על רוחה ובלא שתתנזר מכל האפשרויות של ההבעה הספרותית. אישיות כזו, שהתואר “סופר” הולם אותה, תתואר, תוגדר ותמויין לבסוף כ“מספר”, “משורר”, “מחזאי” או “מסאי”, ללמדך, שסופר חייב להחליט מראש ולעדי־עד על הז’אנר של כתיבתו. עמיתיו של הסופר הישראלי בעולם אינם מגבילים את רוחם היוצרת רק לז’אנר האחד, שבו התפרסמו או הצטיינו, אלא הם מנסים לבטאה כמידת כשרונם באפיקים נוספים. לפיכך הם גם פחות חשופים להתבזות שבהמרת הז’אנרים בכתיבתם בהשפעת סיבות כלכליות או פירסומיות.

ז’אנר מגדיר התבטאות ספרותית בצורת חשיבה המיוחדת לה. בשום אופן אין הז’אנר מגדיר את צורת החשיבה עצמה כיצירתית יותר מזולתה. עיקר מאמציו של הסופר מושקעים בחקירת ההוויה, טבע העולם וטבע האדם, ובמתן פירוש למורכבותם. הסופר בחר את הז’אנר, שבו יגיש לבסוף לקורא את מסקנות חקירתו, לא בגלל היותו יצירתי יותר מהאחרים, אלא בגלל התאמתו להעביר לקורא את הדברים באופן המוצלח ביותר.

בכל הז’אנרים מתלבטים כותבים באותן סוגיות טיפוסיות של כתיבה: בשאלות ה“מה” וה“איך”. הבחירה בז’אנר נעשית לפי האפשרויות שהוא מעמיד לרשות הכותב. לכל ז’אנר האפשרויות שלו, ועל־פיכן גם נוצקה הפואטיקה שלו. בכל הז’אנרים יכולים דברים להתבטא בעוצמה ובעמקות או ברפיון וברדידות, וזו הבדיקה היחידה שיש טעם לעשותה בספרות, ועל־פיה בלבד צריך להעריך ספרות. ואילו ההדרגה של הז’אנרים היא תופעה הנוגדת את הרוח, תופעה הגורמת לוולגאריזציה של התרבות, כי היא אינה מדרגת את היצירתיות, אלא את מידת הפופולאריות שמיוחדת בתקופה כלשהי ליצירתיות של הז’אנרים השונים.

סופר, שמגביל את עצמו לז’אנר אחד, כדי להתאים את כתיבתו לציפיות המקובלות של הקהל, מדכא במו־ידיו את המשאב האנושי שהתברך בו: את הרוח היוצרת שעימה נולד. ניתן לדמות את הסופר הז’אנריסט ליוצר, שבמו־ידיו כלא את עצמו בצינוק, מאימת מרחביה האין־סופיים של הספרות. התרבות ודאי שאינה נשכרת מיוצר הנתון מרצונו במחנק צינוק מרבית חייו. גם אם ההתמקצעות מבטיחה מידה מסויימת של השתכללות הכשרון ואפילו סיכוי־מה להצטיינות בז’אנר האחד – היא תמיד בסופו של חשבון סוג של רווח המעיד על רווחים גדולים יותר שהוחמצו והופסדו, הן ליוצר האחד והן לתרבות בכללה. יוצר אינו צריך לאלץ עצמו להתפרש ולהתפזר על כל הז’אנרים של הספרות רק לצורכי הגיוון, אך עליו לשמור לעצמו תמיד את האופציה לכתוב גם בז’אנרים נוספים.

יותר מההתמקצעות הז’אנרית מזיקה להישגיה של הספרות שלנו צורתו האחרת של הז’אנריזם: הניידות הפתאומית של מספר גדול של סופרים לז’אנר שהפך למוליך בין אחיו, והנסיון המזורז לכבוש מעמד בו לעצמם בגלל מידת היוקרה שהחברה החלה לייחס לו. כדאי לזכור, שבעולמה של הספרות תורמת כל כתיבה המגיעה להצטיינות להתעשרותה של התרבות, ואין זה חשוב כלל באיזה ז’אנר היא נעשית. כשם שגם ההיפך הוא נכון: כל תיפלות היא מיותרת בתרבות, גם אם היא נכתבת בז’אנר הנחשב ל“חשוב” או ל“יוקרתי” מאחיו.

הז’אנריסט יודע, קודם לכל האחרים, היכן ממוקם כל ז’אנר בסולם הפופולאריות של הקהל. כמו אלכימאי הוא מודד במדוייק את הלוך־הרוחות בקרב הקוראים. הוא יודע תמיד לפני עמיתיו מתי כדאי להיות “משורר” מזה־רעב ומתי כדאי להיהפך ל“מספר” כפול־פימה, וכזיקית הוא לעולם ישתלב בזריזות בלבוש הספרותי, שהסביבה, בדרכה האופנתית ובהרגליה המסחריים, מעריכה אותו יותר באותו זמן.

הניידות של הסופר הישראלי היא תמיד בכיוון אחד, מז’אנר שנחשב לפחות יוקרתי לז’אנר שמבטיח תהילה רבה יותר. סופר ז’אנריסט בקיא היטב בדרוג החשיבות של הז’אנרים בעיני הקוראים, ולעולם יזנח ז’אנר שאיבד מיוקרתו לטובה ז’אנר שהפך ל“חשוב” יותר. קטון הז’אנריסטים כיום יודע, שבימים אלה עדיף להיות “מספר”, ולוא גם מספר בינוני, על “משורר”, ולוא גם משורר טוב, ולעולם ייחשבו “משורר” ו“מספר” ראויים יותר מ“מסאי”, גם אם יהיה גאוני.

כמו ההתמקצעות בז’אנר אחד, גם הניידות הז’אנרית, מז’אנר פחות נחשב לז’אנר המוערך כמוליך בין אחיו בזמן הנוכחי, אינה מיטיבה במיוחד עם הספרות הישראלית. בעוד ההתמקצעות גורעת מהיקף ההישגים של סופרי התקופה, גורמת הניידות להפרת האיזון הפנימי ביצירת התקופה. חרטומה של הספינה הספרותית שלנו מתקרב מדי פעם באופן מסוכן לגובה פני־הים, בעטייה של הניידות ובגלל הצטופפותם המלאכותית של כותבים רבים מדי ליד הז’אנר המוליך. במצב תקין, שבו מתבטאים סופרים בז’אנרים שונים לפי הצורך, היתה התפלגותם הטבעית של הכותבים על פני הז’אנרים השונים מאזנת את הסיפון ומייצבת אותו. ואילו אצלנו שורר מצב מגוחך: כאשר מסתבר שאחד הז’אנרים השתלט על החרטום – הכל נדחקים לשם במהירות, ומאיימים להטביע את הספינה כולה.

הז’אנריזם העדרי הזה פוגע קשה בכותבים, שהתבלטותם באחד הז’אנרים היא טבעית ומהותית להם ושלאסונם הופך פתאום הז’אנר שלהם ליוקרתי, מסיבה זו או אחרת. בבת־אחת נטפלים אליה הז’אנריסטים כדי להנות מתהילת הז’אנר וגורמים לבאנאליזציה שלו בעיני הקוראים. כזה היה – ואפשר עדיין הינו – המצב, למשל, בשירה. ההתפייטות הלאומית שמתרחשת בז’אנר זה נשענת על ההילה שיש לשירה בטבלת החשיבות בין הז’אנרים. כמות ספרי השירה הנדפסים במימון עצמי וללא שום ביקורת מצד בתי־ההוצאה מאיימת להטביע את כותבי השירה האמיתיים, שמספרם הוא, כמובן, מצומצם הרבה יותר ממספר הטוענים לתואר “משורר”.

תופעה דומה מתרחשת לאחרונה בז’אנר הסיפורתי. התקדמותה של הסיפורת בסולם הפופולאריות בעשור האחרון הניעה ז’אנריסטים רבים להמיר את החיוורון החולני והעגמומי של המשוררים בבריאות הבשר ובשיזפון הצוהל של המספרים. כל המשוררים כותבים לפתע נובלה או רומאן, אך לא כתוספת לשירה, כי אם במקומה דווקא. וכמו להדגיש את כנותה של התהפוכה בכתיבתם, הם גונחים ומתאוננים על המכשולים הנוראים שכותב פרוזה צריך להתגבר עליהם, לשכנעך, שקורבן גדול הם מעלים בנטישת הפואזיה לטובת הפרוזה, ולהודיעך, שצורך פנימי גרם להסבה זו, ולא הפזילה ליוקרה שבז’אנר.

תופעת הז’אנריזם בספרותנו פוגעת יותר מכל בז’אנר המסאי. עובדה היא: גם ההתמקצעות הז’אנרית וגם הניידות הז’אנרית פוסחת על המסאות. שום ז’אנריסט לא יהין לחטוא בכתיבת מסות, שנחשבת כיום לז’אנר הפחות נחשב מכולם. בתחרות זו בין הז’אנרים הפכה המסאות לז’אנר המקולל. קהל הקוראים של המסה מצטמצם והולך בהתמדה, בגלל התמעטות המסאים ובגלל התנזרותם של הקוראים ממנו. גם העדר הדגשה מספקת לז’אנר, בתוכניות הלימודים בספרות בתיכוניים ובאוניברסיטאות, מצמצם את מספרם של קוראי המסות באופן מתמיד.

להיחלשות המסאות יש לייחס את אווירת אי־הרצינות ששוררת בספרותנו כיום. נטישת המסאות הן על־ידי הכותבים והן על־ידי הקוראים מעודדת את כל הספרות להדגשת הקריאוּת בכתיבה. רוב הסופרים אינם יודעים את סוד החיבור בין כתיבה שהיא גם קריאה וגם עמוקה, והם משיגים את הקריאות על־ידי ויתור על העמקות. במקביל, מצמיחה ספרות כזו, הנוטה יותר ויותר לרדידות, זן של קוראים, שאינו מוכן להתמודד עם יצירה שתובעת מאמץ אינטלקטואלי, עיון והשתהות.

בגידת הסופרים בז’אנר המסאי, שאותו נטשו לטובת הסיפורת והשירה, היא התופעה הטיפוסית ביותר לקורותיה של הספרות העברית בחמישים השנים האחרונות. המסאות שהיתה הז’אנר המוליך בספרות העברית, ובראשית המאה היתה עדיין סוגה מרכזית בכתיבתם של רוב הסופרים, איבדה את מעמדה, והספרות כולה הפכה בשל כך “קלה”, רפרפנית כל־כך. במיוחד גברה נטישת המסאות בשני העשורים האחרונים. אני יכול להעלות רשימה מכובדת למדי של כותבים, שהחלו בשנות השישים את כתיבתם במסאות הספרותית (זו שאנו מכנים אותה “ביקורת”), ונטשו אותה במהרה כדי להתמקצע כמשוררים וכמספרים. ובכללם: דן צלקה, מאיר ויזלטיר, חיים באר ואחרים. רובם מתפרנסים מעיסוקי כתיבה שונים (עתונאות, עריכה) ובלבד שלא יזוהו עוד ככותבי ביקורת – כתיבה בז’אנר שיכול להעיב על התמחותם הז’אנרית כמספרים וכמשוררים.

אלמלא הנטייה הז’אנרית לא היו צריכים סופרים רבים, שהחלו את דרכם כמסאים, להתנזר מכתיבת ביקורת. הם היו יכולים להמשיך בעיסוק מרתק זה, שביסודו ההתייחסות הרוחנית אל יצירותיהם של אחרים, ובה בעת להמשיך ליצור את יצירתם בסיפורת ובשירה. מצבה הקשה של המסאות הספרותית הוא תוצאה של בריחת מוחות מתמדת זו ממנה אל אחיותיה. מורי ההלכה האחרונים במסאות העברית נפטרו בשנים האחרונות, וביניהם דב סדן וישעיהו אברך. מבין סופרי המשמרת הוותיקה בספרותנו עתה מתבלטים לטובה, ביחסם אל הז’אנר המסאי, רק משה שמיר, ס. יזהר ואהרון מגד. משמרת המסאים בגיל הביניים היא מדולדלת למדי, אף שגם פה ראוי לציין את הבודדים שמדי פעם עוד מַלְהיטים את האש הדועכת: שולמית הראבן, עמליה כהנא־כרמון, יצחק אורפז, א.ב. יהושע ועמוס עוז. ומשמרת המסאים צעירה מתמהמהת וספק אם תתגבש, כי אלה פונים מן ההתחלה לז’אנרים המקובלים כ“חשובים”.

בהעדר רציפות של כותבים איכותיים במסאות בכלל ובמסאות הספרותית בפרט ובהעדר עתודה של יוצרים בז’אנר הזה – הגיעה זו למצבה הנוכחי, כאשר את מקומם של סופרים ממלאים כותבים מזדמנים, דלי־מחשבה ועניי־ניסוח, עדה של דלפונים הממלאים את החלל בקלישאות עתונאיות, המתפרסמות במדורים הספרותיים. וכמו נבואה המגשימה את עצמה – מגבירה העתונאות הספרותית הזו את אי־ההחשבה של הז’אנר המסאי ומרתיעה סופרים ותיקים וחדשים מעסוק בו.

ולכן כדאי לשוב ולהדגיש: הביקורת היא כתיבה ספרותית לכל דבר. מבקר מתייסר בכל ייסורי היצירה של עמיתו המשורר, המספר והמחזאי. גם הוא נבחן בעמקות דבריו, בניסוחם המדוייק והעשיר ובאירגונם המושלם. מה שנכון ביחס לעמיתיו ומייחד אותם בעיני הקוראים כיוצרים, נכון גם לגבי המסאי הספרותי: גם הוא מתלבט בשאלות ה“מה” וה“איך” (שאלות התוכן והצורה), שהן בעיות הפיכת הכתוב לבעל ערך אמנותי. אפילו תהליכי הכתיבה דומים בכל. למבקר, כמו לעמיתיו, יש עיכובים, חיבוטי־רוח, ספקנות עצמית, התפרצויות זעם, השלכת נוסחאות פסולות לפח ואופן מיסתורי של הבשלה מבפנים, עד למציאת הפתרון המוצלח האחד להצגת הרעיונות ולניסוחם. וגם לו ידיעום ההתרגשות בשעת הכתיבה והסיפוק בעת השלמת הכתיבה כהלכה, הרגשת הריקוּת שלאחריה והחרדה, שמא לעולם לא יצליח עוד לכתוב מסת ביקורת באיכות דומה.

כדי לכתוב מסה ספרותית ראוייה צריך המסאי להיות בעל נפש עשירה ובעל דמיון יוצר. עליו להיות חד־מבט, חריף־שכל ובעל־לשון. הוא חייב להיות מקורי, מבריק ואמיץ־לב. מבקר, שאין לו כל אלה, וכתיבתו אינה מסוגלת להשמיע חידוש כל־שהוא על היצירה המבוקרת, שיפתיע את יוצרה ויחדש לקוראים – מה צורך יש לנו בו? אך כאשר הביקורת היא באיכות הזו, היא מסוגלת לגרום לנו עונג רוחני והתפעמות, שאינם נופלים מאותם שמזומנים לנו לאחר קריאת סיפור מעולה או שיר יפה. ועוד נודה: לא אחת אירע לנו שמסתו של המבקר על ספר שקראנו היתה מרתקת פי כמה מהיצירה שעליה נסבו דבריה.

מסת הביקורת אינה נבנית מהיצירה שהיא דנה עליה ואינה משמשת תחליף לה. היא מעוניינת בדיאלוג הרוחני עם היצירה, והיא מקיימת את הדיאלוג הזה בעיתוי מיוחד: סמוך להופעת היצירה בדפוס, בעודה אפופת מסתורין כמו חידה שטרם פוענחה. המבקר הוא סופר המתייצב להתמודדות עם יצירת ספרות חדשה בטרם שרבים אחרים העריכוה ורמסו את היכליה ואת חצרותיה. אפשר להגדיר זאת גם אחרת: המבקר ניצב תמיד בחזית התקבלותה של יצירת ספרות חדשה. פירושו ליצירה ומסקנות שיפוטו עליה אינה נעזרים על־ידי אחרים, כי עליו מוטל להיות בעל האמירה הראשונה. לכן אין המסאות הספרותית סובלת את המבקר הגמגמן, זה שמטייח את הבנתו ואת עמדתו בניסוחים נכלוליים של מלים, שאינן אומרות שום דבר מפורש. מבקר חייב להסתכן, ואין הוא יכול להתחמק, ככל קורא רגיל, מדברים מפורשים ומדוייקים על ענייניה של היצירה החדשה.

במובן הזה שפר חלקו של החוקר הספרותי. הוא מטפל ביצירה בתנאי עורף נינוחים. הוא עוסק ביצירה לאחר שזו כבר עברה את המשוכה של התקבלות על־ידי בני דורה, ולאחר שהביקורת עמלה לסנן אותה משפע הספרים שנדפסו יחד עימה. לכן גבולות הסטייה והטעות של החוקר אינם יכולים להיות גדולים, כי הוא ידון רק ביצירות, שערכן כבר נקבע כוודאי לפניו. לרשות החוקר גם הפרספקטיבה הדרושה וכל המידע החוץ־ספרותי הנחוץ על היוצר ועל היצירה כדי לבסס הערכה נכונה. מבקר לא פונק בכל אלה. עליו לפרש ראשון, להגדיר ראשון ולהעריך לפני כל האחרים. זהו מוּבָנָהּ של עמידה מתמדת בחזית. בקו החזית של הביקורת אין מקום לרכי־לב ולמהססים. החזית הזו נועדה לאמיצים, לאחראים ולמוכשרים ביותר. הביקורת היא תחום הפעילות של סופרים לוחמים.

מבקר צריך לאהוב את הספרות ולכבד את היצירתיות עצמה. אסור שקריאתו תיכשל בגלל רישול. קריאה מרושלת היא מגונה אצל כל קורא, אך היא בלתי־נסבלת במיוחד אצל מבקר, האמור לפרש יצירה חדשה ולחרוץ את משפטה. לפיכך עליו להיות, בראש ובראשונה, קורא מעולה: מרוכז, משתהה, מעיין, בוחן, משווה ומברר תופעות עד תום. כל צורת קריאה אחרת, שאינה יסודית ושאינה פתוחת־לב, היא קריאה שרלטנית או דליטנטית ופוסלת מי שקורא כך מהיות מבקר. זהו עיסוק שנועד לבעלי נטייה רוחנית מובהקים, שיש להם עניין וגם יכולת לעסוק בסוגיות מורכבות. במסות הספרותיות של מבקרים אמיתיים תהיינה המסקנות הפרשניות והשיפוטיות כה מבוססות וכה מדוייקות (או מוטב: כה מקצועיות), שאי־אפשר יהיה בקלות לערער את תוכנן ולקעקע את בניינן.

הביקורת תובעת התמודדות מגוונת עם יצירה. עליה לשים לב לתכונות רבות ושונות בטקסט הספרותי המורכב, כדי שהפרשנות והשיפוט שלה יהיו מבוססים היטב על משאביו השונים של הטקסט: הלשוניים, המיבניים והרעיוניים. ביקורת אינה עיסוק לחובבנים, שקריאתם חפוזה, שמשפטם פזיז ושכתיבתם נמהרת. היא נועדה לסופרים שהקריאה חביבה עליהם לא פחות מאשר הכתיבה. סופר, שהיקף קריאתו הוא מוגבל ואינו מקיף את רוב היצירות של הספרות הנכתבת על־ידי בני תקופתו, לא יעמוד לו כל כשרונו ככותב בז’אנר זה.

המסאות הספרותית היא ז’אנר, שנועד רק לאוהבי היצירתיות שבכתיבה. מוטב שיתנזר מכתיבת ביקורת מי שאינו מסוגל להרגיש את היפה שבכתיבה ומי שאינו מסוגל להעריך את הכשרון האנושי שיוצר יופי בעזרת מלים. אהבת היצירתיות מתגלה בהתייחסותו של המבקר אל יצירת דורו. מבחינה זו מתמיינים המבקרים לשני סוגים. הסוג האחד יראה תמיד את מחצית הכוס הריקה ביצירה הנכתבת. ולעולם ירעים בקולו ויטיח דברי תוכחה ביצירת בני דורו. סופרים מתים משמשים בפיו דרך קבע להדגמת כתיבה ראוייה: הללו היו נפילים, ארזים ומאורות. ביצירתם אין יצירה שלא עלתה יפה, וכל הביוגרפיה הספרותית שלהם רצופה הצלחות בלבד. אך ביצירת בני־דורו הוא מוצא מגרעות בלבד ומעֻוָּת לרוב שלא יתקון לכלום. ואם נְדַמֶּה את הספרות לעגלה המטפסת במעלה, נוהג מבקר כזה להתייצב לפניה כדי להצליף בכל כוחו בבהמות המתאמצות למשוך את המשא הכבד. הרבה כשרונות קופחו ואבדו לה לספרות ממבקרים שכאלה.

אהבה ליצירתיות ניתן לגלות אצל מבקרים מהסוג השני, שליבם עם עמיתיהם, אשר בחרו מכל העיסוקים שבעולם להירתם ברצועות ליצול של העגלה כדי להוסיף ולמשוך אותה במעלה הדרך הנמשכת. לא לתוכחתו הם זקוקים, כי אם לעזרתו. מבקר כזה לא יעמוד מנגד ולא יתייצב לפני העגלה, כי אם בירכתיה ויַטֶּה את שיכמו לדחוף עם המושכים ולסייע לעגלה לגמוא עוד מרחק־מה מהדרך הקשה והארוכה שלפניה. את הסוג הזה של המבקרים מעניינת תמיד התכולה שקיימת בכוסותיהם של היוצרים, והוא אוגר את הקיים ומברך על כל טיפה נוספת של יצירתיות שנמצאה בהן. לא רק מחסדו ומעידודו מתברכת הספרות הנכתבת, אלא גם מהגינותו. משפטה בהשוואה להישגיה של הספרות בתקופות אחרות הוא משפט אמת. לא כל קטעי הדרך שווים, ובלבד שהעגלה אינה תקועה ועודה מטפסת במעלה.

כשם שעדיף בעיני המבקר, שאוגר את היופי שנוצר על ידי בני דורו על פני המבקר, שנוהג לפזר את אוצרם של הסופרים בתקופתו, כך מעולה בעיני המבקר, שהוא בעל הכרה ברורה על תפקידיה של הביקורת ממבקר, שאינו בעל השקפה ברורה על הז’אנר הביקורתי. שהרי מלבד התנאים המובנים מאליהם שהם בתחום הכשרון (והאינטואיציה ויכולת הכתיבה) והמוסר האישי (יושר לב ואומץ־לב), חייב המבקר לצייד את עצמו בהשקפת־עולם על דרכה של הביקורת. מבקר אמור להיות בעל אסטרטגיה ביחס לעיסוקו ועליו לפעול בשיטתיות להשיג את יעדיה.

שתי האפשרויות שניצבות בפני המבקר הן מנוגדות. האחת מתמקדת בספר הבודד והיא בוחנת אותו כטקסט שאינו מתקשר לטקסטים אחרים. נכנה גישה זו הגישה האטומית. בגישה כזו נתפס כל ספר כיחידה עצמאית והדיון הוא דיון טקסטואלי שאינו מותנה בשום דר שמחוצה לו. מבקר שבוחר באסטרטגיה זו מתרגם אותה לדיון טקסטואלי־אסתטי ביצירה, וקובע את איכויותיה השונות (הלשוניות, המיבניות והרעיוניות) מתוך עצמה בלבד.

הגישה האחרת היא האינטגראטיבית, והיא תופסת את הספר בחלק ממאמצי הרוח של התקופה, כחלק מהתרבות בכללה. על־פי גישה זו אין משמעותו השלמה של הספר מתמצה על־ידי בדיקתו האטומית, כנפרד מיתר הספרים שעל מדפו של הדור, אלא מזיקותיו אל כל מה שנוצר לפניו ואל כל מה שנוצר יחד עימו. מבקר, שבוחר באסטרטגיה זו, מתרגם אותה לדיון המוסיף על הבחינה הטקסטואלית־אסתטית גם את הבדיקה הרעיונית־סמיוטית. בדרך מורחבת זו נבחנת משמעותו של הספר בתרבות במובנה המקיף ביותר. היצירה מקושרת לחיים, לגורמים המשפיעים על היווצרותה וליחסי הגומלין בינה ובין הממשות ההיסטורית.

האסטרטגיה האינטגרטיבית נראית בעיני יעילה יותר להבנת הספרות ומועילה יותר לתפישתה השלמה של יצירת הספרות. יחד עם זאת היא קשה לאין ערוך ותובעת תביעות מרובות יותר מצד המבקר. הגישה המצומצמת יותר מְעַקרת את הספרות ממשמעויותיה השונות ומבודדת לעיון ולדיון רק את המשמעות האסתטית שלה. הגישה המצומצמת הזו יוצרת אשלייה של עמקות רבה יותר בעיון הנעשה בכל יצירה ויצירה. אך למעשה היא משמשת מיפלט לזן העצל של הביקורת, שאינה מוכנה לטרוח – ואף להסתכן – בתביעה המורחבת של העיון הסמיוטי, שעל פיה צריך המבקר להוסיף ולקשור בין תכונויה האמנותיות המופשטות של היצירה למשמעויותיה המוחשיות ביחס לחיים.

את ההבדל הזה ניתן לציין גם כהבדל בין ראיית הספרות כמוצר של עונג, כמיפלט מן החיים ומצוקותיהם, לתפישתה כמרכיב חשוב בחיים וכצורה של מעורבות בהם. האסטרטגיה האטומית עלולה לגרוף גם את הספרות אל התחום הנחות של הבידור והשעשוע, בעוד שהאסטרטגיה האינטגרטיבית מקפידה לשמור על אופייה האליטיסטי של הספרות כאמנות המעורבת בחיים והלוחמת את מלחמת הרוח היוצרת בבינוניות הנוטה להשתלט עליהם. קידמה והצטיינות, כמטרותיה האנושיות של התרבות, מובטחות יותר על־ידי הגישה האינטגרטיבית בביקורת מאשר על־ידי הגישה האטומית.

הגישה האטומית מפוררת את ראיית הרצף שבתרבות. היא שמה לב רק ליחיד ולמיוחד, ליוצר הגאוני וליצירה השיאית שבכתב. הגישה האינטגרטיבית נאמנה יותר לאמת על דרך התגבשותה של התרבות. תרבות נוצרת ומתגבשת ממאמציהם של הרבים, מעקשנותה העיקבית של האנושות להתעדן, להשתפר ולהתעלות מגשמיותם הפרימיטיבית של נתוני הטבע המוּלדים. יגיעתם הרצופה של הרבים, ובכללם של הרבה אלמונים, מזכה יחידים, לבסוף, בתהילת הגאונות. רק חוסר ענווה יכול להשכיח מליבם של יחידים אלה את הרבים שהכשירו עבורם את אפשרות הפריצה הגאונית, אשר זיכתה אותם בתהילה על הישגם האישי. ביקורת הספרות חייבת להיות, לפיכך, ביקורת התרבות בכללה, ועליה לתאר ביושר את סיפורה המרתק, שהוא סיפור התעוזה האנושית הבלתי־פוסקת – סיפור מאמציה של האנושות לשפר בעזרת הישגי הרוח את מצבו של הבשר.

המסקנות מכל הדברים האלה הן, שביקורת אינה רשאית להתפעם רק מהישגיה האסתטיים של היצירה. מוטל עליה לבחון בקפדנות אילו ערכים אנושיים משרתת האסתטיקה הזו. הגענו בספרות לשלב שבו ביצירות רבות הופר האיזון בין השליטה הניכרת של סופרים באמצעים האסתטיים לבין האחריות שהם מגלים כלפי ערכי החיים. הביקורת חייבת לאבחן כיום, ביתר תוקף, את מושג היפה כצירוף של היפה במובן האסתטי עם היפה במובן המוסרי. ומתוך כך חובתה להוקיע את המגמות הדקאדנטיות לסוגיהן, המזלזלות בערכים שהאנושות השיגה אותם במחשבתה ובמעשיה. כזו היא למשל הנטייה ללעוג לכל האידיאלים על עצם היותם תובעים מבני־אדם להמשיך את המאבק האנושי מני קדם: להתעדן, להשתפר ולהתעלות. דבר אחד הוא ללחום בעד אידיאלים אחרים, שונים מאלה המקובלים, ודבר אחר הוא להקל ראש בכל האידיאלים חייבת להוקיע יצירה המקדשת את היאוש ומטיפה להרפות את המאמץ, גם אם טענותיה נטענו והוצגו בכשרון אסתטי ניכר.

ביקורת חייבת ללחום נגד כל צורה של ניהיליזם תרבותי, שלעתים הוא עוטה לבוש של אוונגרד רוחני ותמיד הוא תובע לעצמו זכות קיום בשם חופש הבעת דעות בכתב. יצירה, שנוכחותה מצעידה את התרבות אחורה או מאיימת לעכב אותה מהתקדם, היא, בעיני, יצירה ניהיליסטית. המוח האנושי יכול לחשוב כל מחשבה שבעולם, אך עליו לבטא את המחשבות האחראיות והמועילות בלבד. יצירה שתציע לנו להרוס את הכל מהיסוד, או כלשון המשורר – לשרוף את כל הגורן בגלל אלומה פסולה אחת שנאספה לתוכו, היא ניהיליסטית באופייה וואנדאליסטית בתוצאותיה. ביקורת הספרות כביקורת התרבות חייבת להתייצב מולה, כדי להגן על הישגים אנושיים מִקַּלות דעתם של בעלי־כשרון, שאצה להם הדרך להתפרסם כמורדים וכמהפכנים על חשבון נכסיו של הכלל.

קלות דעת כזו מאפיינת יצירות רבות בספרות הישראלית. הן מבטאות זלזול בערכים יסודיים של התרבות הלאומית: יהדות, ציונות, מיתוסים, ערכים ועוד. המסאות הספרותית חייבת ללחום בכל כוחה ובכל כשרונה בביטויים פרובוקטיביים וניהיליסטיים כאלה כלפי התרבות הלאומית. עתה, יותר מתמיד, דרושה לספרותנו ביקורת לוחמת, אמיצה ובעלת הכרה תרבותית. ועל כן: לא הז’אנריסטים, אלא המוכשרים, האמיצים וישרי־הדרך – לביקורת!

המסות שבספר נדפסו קודם לכן במקומות הבאים:

מלחמת תרבות חילונית – מעריב, 1.4.88.

כניסה למישכן האומות – מעריב, 23.4.88.

דו־ערכיות בספרות הישראלית – מערבי, 21.4.89.

העשור הפורה ביותר – מעריב, 29.12.89.

מיפוי חדש – הגדרה חדשה – מאזנים, מרץ 1990.

פסלים מגולפים במלים – מאזנים, דצמבר 1989.

פיגורטיבי פה, פיגורטיבי שם – מאזנים, ינואר 1989.

“מר מאני” (א): ציונות אחרת – מעריב, 22.6.90.

“מר מאני” (ב): העיקר לחיות – מערבי, 29.6.90.

“מר מאני” (ג): להפריד! – מעריב, 6.7.90.

דיוקנו של האמן כטירון בצבא – מאזנים, ינואר 1987.

סאטירה על הרבנות הצבאית הראשית – עתון 77, אפריל 1988.

כשורשים באוויר וכתולעת באופל – אפריון, פברואר 1989.

בין הלידה לאימת המוות – הארץ, 20.7.84.

מפי עוללים יסדת עוז – דבר, 10.3.89.

מתאגרף שהוא לוחם – מאזנים, מרץ 1984.

סודה של אבישג – מעריב, 13.4.90.

שלוש עלילות קשורות – מאזנים, יוני 1990.

כמהות לאהבה – מעריב, 2.3.90.

מכאובי ההתבגרות – מעריב, 1.6.90.

הטובים – לביקורת! – מאזנים, נובמבר-דצמבר 1990.

• אלקנה דוד
• גידי בלייכר
• שלי אוקמן