שתי תופעות המשלימות זו את זו התרחשו בתרבות העברית בעידן המחשב: כל מי שמחשב ברשותו מנסה את כוחו בכתיבה ומתאמץ לצרף לעצמו את התואר “סופר”, והתוצאה ניכרת במספר המוגזם של הכותרים אשר נדפסים אצלנו ללא סינון ולרוב בלי בקרת איכות כ“ספרות מקור.”

מאחר שבמקביל לצמיחה הכמותית של מספר הכותבים ומספר הכותרים החדשים גדל גם הביקוש לתגובה שיפוטית עליהם, קפצו הרבה אלמונים על ההזדמנות להתפרסם כמבקרים, אף שהינם חסרי הכשרה כלשהי בתחום השיפוט הספרותי. ואכן, אתרי האינטרנט מלאים ברשימותיהם החפוזות של אלמונים אלה, רשימות הנוטות בדרך כלל להיות קצרות ופסקניות, אך נגועות תמיד בקביעות קיצון מנוגדות – מגביהות ספר למרומים (כדרישת הקהל ל“פירגון”), או משפילות אותו לעפר (כציפיות ההמון ל“דם”.(

מאחר שאין שום אמצעי למנוע ממישהו לייחס לעצמו את התואר “מבקר” וגם בפועל אין יכולת למנוע את פירסומן של הרשימות האלה, אשר נדפסות ברוב האתרים בצורתן הגולמית וללא שום עריכה, צריך לחזור ולסמן את ההבדלים בין סוגי הכותבים שפועלים בחסותו של המונח “ביקורת”, והם: הקורא מן־השורה, סוקר־הספרים ומבקר־הספרות. שאם לא כן, כיוון ששלושתם מפרסמים תגובה כתובה על ספר חדש, מקבל הציבור תמונה כוזבת, כאילו קיימים בביקורת שלושה דרגי־שיפוט שווים בערכם, אשר למשפטם על איכותו של ספר חדש ניתן לייחס אותה חשיבות ואותה מהימנות.

הקורא המתרשם

הקורא־מן־השורה מרגיש צורך טבעי בסיום הקריאה של ספר חדש להביע את חוות־דעתו על תוכנו ועל סגולות שונות שבו, אשר עליהן עמד במהלך הקריאה, שהיא בדרך כלל היחידה שביצע. לכן, הוא מזדרז בסיום הקריאה, כאשר רשמיו מהספר עודם טריים, לנסח רשימה ולהכיל בה את תגובתו עליו. אך בהעדר נימוקים מגובשים להתרשמותו, הוא נזקק למילות תואר שונות כדי להביע את שבחי הספר או את מגרעותיו (כגון: מעניין ומרתק או מייגע ומשעמם). אם למזלנו הוא קורא ותיק, אשר צבר במשך השנים מדף קריאה מכובד למדי, ייתכן שגם ישווה את עלילת הספר אל אחד מהספרים שקרא בעבר.

אף שהקורא־מן־השורה הזדמן לספר בדרך כלל באקראי, כי אין הוא בוחר ספרים לקריאה על־פי שיטה, אין לשלול את זכותו לשפוט את הספר שקרא. ולמען האמת, אפשר גם להפיק תועלת משיפוטו עליו, כי בפרסום הרשימה שבה הוא ממליץ על הספר או מזהיר מפניו – הוא מבצע למען האחרים את המיון הראשון בין ספרים שעל־פי הבנתו וטעמו הינם חסרי־ערך לבין ספרים שלדעתו הינם מעניינים וכדאי להקדיש זמן לקריאתם.

העיתונאי הספרותי

סוקר־הספרים בעיתון המודפס או באתר המחשב עוסק למעשה בעיתונאות ספרותית ולכן גם הוא לוקה בכך שאין קיימת אצלו שיטה עקבית בבחירת הספרים שהוא כותב עליהם. בדרך כלל מפנה אליו את הספרים העורך של מדור הספרות בעיתון, אשר מצרף למשלוח הספר החדש את הדרישה הקבועה והעיקרית שלו – לקבל את המאמר הסוקר את הספר בהקדם האפשרי. ועל־כן נבדל סוקר־הספרים מהקורא המתרשם, שהוא הקורא־מן־השורה, בעיקר בכך שאת חוות־דעתו על ספרים הוא מבטא באופן קבוע במאמר קצר במוסף הספרותי בעיתון, או במקבילו: באתר האינטרנט – כלומר: מתאמץ להצטמצם במגבלת ההיקף של הרצנזיה, שהיא התגובה העיתונאית על ספר חדש.

עקב היותו משתתף קבוע במוסף לספרות, אין שיפוטו של סוקר־הספרים יכול להתבסס רק על ההתרשמות מהקריאה היחידה שלו בספר, שהיא הפריווילגיה של הקורא־מן־השורה, ולפיכך הוא מבצע דפדוף נוסף בספר, שבעזרתו הוא מגבש תגובה מיומנת וגם מוסמכת קצת יותר מזו ההתרשמותית של קודמו, הקורא־מן־השורה. ועם זאת, את שיפוטו הוא משעין בהכרח על אבחנות בודדות ופשוטות, אשר אליהן הוא מצרף ציטוטים אחדים, כדי שהללו יעניקו לרצנזיה שלו מראית־עין של מאמר אשר נכתב מתוך בקיאות בספר ואחר התעמקות בו. ואכן, סוקר־הספרים ההגון כולל בסקירתו בנוסף לתוכן גם התייחסות לסגולות נוספות שמצא בספר, כגון: הדמויות, מבנה העלילה, רמת השפה והרלבנטיות של הנושא לחיים כיום.

יתר על כן: כדי להיבדל משיפוטו של הקורא־מן־השורה, מתפתה סוקר־הספרים בדרך כלל להגניב למאמרו העיתונאי הכללות, שהיקף בדיקתו לא הסמיך אותו לטעון אותן, אם על מידת המקוריות שגילה בספר בהשוואה לספרים אחרים שבדק בעבר בחופזה דומה, ואם על תרומתו של הספר להשחתת הספרות או לקידומה אל אופק חדש – הכללות שלא היתה לו שהות למצוא להן תימוכין לא בספר שהוא סוקר וגם לא מחוצה לו, ושעל־כן הן לחלוטין יומרניות. משום כך עלולה חוות דעתו הנמהרת־מדי של סוקר־הספרים לבצע לפעמים נזקים בהיקף ניכר יותר מזו של הקורא־מן־השורה. ואף על פי כן, גם שיפוט של סוקר־הספרים מסוגל להוסיף תרומה מועילה במיון הכותרים החדשים לספרים גרועים, בינוניים וטובים, תרומה העולה על זו שתרם הקורא־מן־השורה בהמלצותיו ההתרשמותיות.

מבקר־הספרות כחוקר תרבות

מבקר־הספרות אינו בוטח בתוצאות המיון החפוז של הקורא־מן־השורה וגם לא בתוצאות הסינון הזריז של סוקר־הספרים. וגם לקביעותיהם השיפוטיות על טיבו ועל ערכו של ספר הוא מתייחס כאל חוות־דעת הטעונות בדיקה נוספת.

אף שלכאורה מפרסם גם מבקר־הספרות תגובה כתובה על ספר חדש, בדיוק כמו הקורא־מן־השורה וכמו סוקר־הספרים, גדול הוא ההבדל בין השקעתו להשקעתם במלאכת השיפוט של ספר חדש. וזו מתבטאת בהיקף התגובה, בעמקותה ובמטרותיה. אמנם גם הוא בודק בספר חדש היבטים בטקסט שגם קודמיו בדקו אותם (כגון: תוכן, מבנה, שפה, נושא ורעיון), אך בניגוד להם המפרסמים בעצם רק חוות־דעת, מפרסם מבקר־הספרות פסק־טעם.

הערה קצרה למונח פסק־טעם, אשר לכאורה משווה את תוצאת השיפוט הספרותי של מבקר־הספרות לתוצאת השיפוט שנעשה על־ידי שופט בבית־המשפט. בניגוד לשופט בבית־המשפט אשר פוסק על־פי ספר חוקים (דינים) המחייב את כלל השופטים, ולכן תוצאת שיפוטו היא פסק־דין, מתבסס שיפוטו של מבקר־הספרות על אמות־מידה של טעם המקובלות עליו, על בקיאותו בספריו הקודמים של מחבר הספר החדש ועל התמצאותו במפת הספרות של הדור (המשמרות שפעילות בה, המגמות שמתרוצצות בה), ולכן מוצדק להגדיר את תוצאת השיפוט הספרותי שלו כפסק־טעם.

יתר על כן: גם אם יגיע עיונושל מבקר־ספרות ביצירה, אשר אך זה הופיעה, לדרגת מיצוי ואובייקטיביות המתקרבת לזו של המחקרהספרותי (לדרגת עיון המניבה פסק־טעם ברמה מחקרית – ברמה של “תִּחְקוֹרֶת”), עדיין תוגדר תוצאת השיפוט הספרותי של העיון הזה כפסק־טעם של מבקר־ספרות.

בעוד שסוקר־הספרים והקורא־מן־השורה מזדמנים לקריאת ספר חדש באקראי, כי אין להם שיטה עקבית בבחירת הספרים ועניין מועט להם במעקב אחרי מחבריהם, בורר מבקר־הספרות בקפדנות את הכותרים אשר להם יקצה את הזמן הנחוץ לקריאתם, לעיון בהם ולכתיבת פסקי־טעם על ערכם.

מחוסר יכולת להקיף בקריאה את המספר העצום של הכותרים החדשים שיוצאים לאור מדי שנה, בוחר מבקרהספרות מספר מצומצם של סופרים, כדי ללוות בסבלנות ולאורך זמן את הכתיבה שלהם, כיוו שבאמצעות העיון ביצירתם הוא מעדכן את מפת הספרות של הדור, אשר על שרטוטה הוא שוקד במשך שנים ־מפה החייבת להתעדכן על־פי המתרחש בספרות, כגון: הופעת ספר ראשון ומפתיע של כותב אלמוני, או פנייה פתאומית של סופר ותיק לכיוון חדש. המפה המתעדכנת הזו לא רק משקפת תכנים, תהליכים, מגמות, הישגים וכישלונות בחיי ספרות המקור הישראלית – שינויים אשר לכולם יש מקבילות בתחומי התרבות האחרים – אלא היא זו המייצגת את הספרות במחקר התרבות הנוצרת בחברה הישראלית בדור הנוכחי.

התכלית הסופית הזו של מבקר־הספרות משייכת אותו לקבוצת חוקרי התרבות בדורו, ולכן אינו יכול להסתפק בתגובה התרשמותית של הקורא־מן־השורה וגם לא בתגובה העיתונאית של סוקר־הספרים, אלא עליו לסכם את המתחדש בספרות בהיקף ובעמקות של מסת־ביקורת, שהיא הסוגה העיונית בכתיבה הספרותית.

מענה לקורא המתעמק

בשונה מהרשימה של הקורא־מן־השורה ומהרצנזיה של סוקר־הספרים, מיועדת מסת־הביקורת – עקב אורכה – להתפרסם בספר, בכתב־עת ובאתר־תוכן איכותי במרשתת. מסת־הביקורת תכלול בראש ובראשונה פירוש מקיף לעלילת הספר, פירוש המתבסס על הצלבתן של אבחנות רבות (ספרותיות, רעיוניות וערכיות). ובנוסף לכך יהיה הפירוש מנומק היטב ומוכח כנדרש מהכתובים, כדי שיהיה בכוחו לשכנע את הקורא כי לפירוש יש גיבוי מלא ביצירה.

גם אם הפירוש הוא מקורי ונועז, עד כדי כך שהוא מפתיע את הקורא ומאיר לו באור שונה את היצירה, עדיין אין מבקר־הספרות אץ לסכם את משפטו עליה בפסק־הטעם הסופי שלו. חלקים חשובים במסת־הביקורת על ספר חדש, מתבססים על ההשוואה בינ ובין ספריו הקודמים של המחבר, וגם על ההשוואה בינו ובין ספריהם של סופרי הדור האחרים. הרחבות אלה בדיון על ספר חדש מאלצות את מבקר־הספרות להוסיף קריאה או שתיים מלאות ומספר קריאות־דפדוף חלקיות בספר כדי לבסס את מסקנותיו משתי ההשוואות האלה.

באופן זה מעדכן מבקר־הספרות במסת־הביקורת הזו את מפת הספרות של הדור, בעזרת מסקנות המבוססות על שיפוט אשר הסתייע באמות־מידה גלויות ואובייקטיביו ככל האפשר. אף שגם מסקנותיו יהיו מנוסחות כהכללות, שונות יהיו הכללותיו מהכללותיו של סוקר־הספרים, שהיו יומרניות ובלתי־מהימנות משום שלא התבססו על בדיקה כלשהי. בזכות תכונותיה אלה של מסת־הביקורת, גם חוקרי הספרות העברית יסתייעו בה בעתיד במחקריהם על ספרות הדור.

לכן, בעוד שחוות־הדעת של הקורא־מן־השורה ושל סוקר־הספרים פונות אל אלה שטרם קראו את הספר הנדון, מכוו מבקר־הספרות את פסק־הטעם שלו אל הקוראים שכבר השלימו את הקריאה בו. כלומר: מסת־הביקורת מופנית לקורא האינטליגנטי ושוחר התרבות, הקורא שאיננו מסתפק בקריאת יצירה, אלא מוּנע בסיומה, על־ידי סקרנותו האינטלקטואלית, לחפש פסק־טעם מהימן ומקצועי כדי להרחיב את הבנתו בענייניה של היצירה ובזיקותיה אל התרבות בשלב העכשווי שלה.

סיכום

את הדיון הזה ראוי לסכם באופן הבא: בחסות המונח “ביקורת” פועלים שלושה סוגי כותבים המגיבים על ספר חדש. השלושה מציעים שיפוט ספרותי ברמות שונות לחלוטין זו מזו, הן בהיקף התגובה השיפוטית, הן בעמקותה והן במטרותיה. הקורא־מן־השורה מציע תגובה על ספר חדש ברשימה קצרה שהיא חוות־דעת ברמה ההתרשמותית. סוקר־הספרים מפרסם חוות־דעת ברמת הרצנזיה כמאמר עיתונאי. מול שתי צורות ביקורת שטחיות ופחות מהימנות אלה (הראשונה – תמימה, והשנייה – בדרך כלל גם יומרנית), מציע מבקר־הספרות במסת־ביקורת מקיפה פסק־טעם מוסמך ומנומק על ספר חדש, המעניק לקורא בנוסף לפירוש מקורי גם התמצאות בתרומתה של הספרות להישגיה ולמחדליה של תרבות הדור.

ואפשר לסכם את הדיון הזה גם באופן הבא: ביקורת הספרות היא למבקר–הספרות לא תחביב מזדמן וגם לא חלטורה מפרנסת, אלא שליחות בחזית העשייה של תרבות הדור.

מבקר ספרות עברי הוא סופר שאמור לפרש ולהעריך את יצירתם של סופרי דורו בהיקף ובעמקות של המסה הספרותית.

בה־בעת אמור מבקר־הספרות העברי להיות מחוייב לספרות העברית לדורותיה, שהיתה תמיד ספרות לאומית, יהודית וציונית, ספרות שליוותה את תולדותיו של העם היהודי, שיקפה את חזונו וערכיו וטיפחה את ייחודו באנושות. המחוייבות הזו היא אתגר לסופר־המסאי כפי שהיא אתגר גם לסופרים שכותבים בסוּגות האחרות של הספרות: המשורר, המספר והמחזאי.

משום כך צריך מבקר־הספרות העברי לייעד למסות־הביקורת שלו שתי מטרות: הן את המטרה הדיאגנוסטית והן את המטרה הפרוגנוסטית. המטרה הדיאגנוסטית אומרת, שעליו לפענח את צפונותיה של היציר ההחדשה סמוּך ככל האפשר ליום הופעתה, כדי שיוכל לקדם אותה ולהעצים את השפעתה, בזכות תרומתה האפשרית לספרות הלאומית, או כדי שיספיק לחסום את השפעתה המזיקה ולצמצם את נזקיה להתפתחותה התקינה של הספרות הלאומית. והמטרה הפרוגנוסטית פירושה: להקיש מהמדף של ספרות הדור על מה שצפוי להתפתח בספרות הלאומית ולפעול להבטחת המשך התפתחותה במסלול המקורי שלה.

מאחר והספרות היא האמנות של המשמעויות, מגלה מבקר־ספרות עברי עניין רב ברעיונות ובערכים שמבטאים הסופרים העברים ביצירותיהם. בניגוד לסופרים הכותבים בסוגות הספרות האחרות, אשר נוטים להצניע את העובדה, שבעזרת אחת מהצורות התודעתיות־הכרתיות הבאות: הרעיון, ההשקפה, האמונה, הבשורה והחזון, הם מגשימים את החשובה מבין מטרות הכתיבה והיא הרצון להשפיע, אמוּר מבקר־ספרות עברי להבהיר לקוראיו, שבחר לעסוק בביקורת כדי להשפיע.

מבקר־ספרות שהדחף להשפיע על התפתחותה התקינה של הספרות הלאומית אינו בוער בעצמותיו, הוא כותב־ביקורת שהספרות העברית נתפשת אצלו במושגים של בידור לדורו בלבד, ולכן איננו מבקר־ספרות עברי.

בעיית ערביי ארץ־ישראל היא שבהעדר מיתוס והיסטוריה לבסס עליהם את לאומיותם הפלסטינית (אלא אם כן יצליחו לשכנע בּוּרים בעולם שהפלישתים מהמקרא הם אבותיהם הקדמוניים), הם המציאו את הנרטיב הכוזב הבא: הציונות היא תנועה קולוניאליסטית והיא זו שאשמה באסונו של העם הפלסטיני. תחילה יזמה הציונות את ה“נַכְּבָּה” הראשונה ב־ 1948, שגרמה לעקירת הפלסטינים מבתיהם בערים ומאדמותיהם בכפרים והנציחה אותם במעמד של פליטוּת ללא־מוצא במשך שלושה דורות. אחר־כך יזמה הציונות בשנת 1967 גם את ה“נַכְּבָּה” השנייה, שבה החמירה את מצבם של הפלסטינים על־ידי הכיבוש (אִיחְתִילַל) של שאר אדמותיהם ועל־ידי פעילות התנחלות מואצת בהם. העוול הזה יתוקן בבוא היום, אך רק על־ידי הנעת גלגלי ההיסטוריה אחורה.

עקב דבקותם של הפלסטינים בנרטיב הכוזב הזה, צריך לכנות את “הסכסוך” שאיננו נפתר במזרח־התיכון כסכסוך ערבי־ישראלי (ולא כסכסוך ישראלי־ערבי), כי הערבים המאוגדים בליגה הערבית, בהתנגדותם לזכויות העם היהודי בארץ־ישראל (המפורטות בכל מסמכיו הרוחניים של העם היהודי מהתנ"ך ועד מגילת העצמאות) ובהתנגדותם למטרתה המרכזית של הציונות (לכנס מחדש את העם היהודי כולו בהדרגה בארץ־ישראל), הם אלה שהגו את הסכסוך הזה, הם אלה שמימשו אותו במלחמות שיזמו נגד קיומה הלגיטימי של מדינת ישראל כמדינה ריבונית, הם אלה שהעמיקו את נזקיו במשך שנים, והם גם אלה ששוקדים לקיים את הסכסוך במצבו זה הן על־ידי הסתת ערביי ארץ־ישראל נגד קיומה של מדינת ישראל הריבונית )תחת המותג קצר־הימים: “העם הפלסטיני”), והן על־ידי החזקתם לנצח במעמד של פליטים במדינות ערב הסמוכות, שבהן יכלו הפליטים זה מכבר להתערות כאזרחים וליהנות מכל היתרונות שמדינה יכולה להציע לאזרחיה במאה העשרים ואחת.

לפיכך, אני מגדיר כ“כנעניות” כל התבטאות של סופר עברי מ“דור ייסוד המדינה,” המתכחשת להבטחה שנתן אלוהים לאברהם – "לזרעך אתן את הארץ הזאת, ובוודאי אם בנוסף לכך מנתץ הסופר העברי ביצירותיו את המיתוסים שבהם ביטא העם היהודי את כיסופיו לציון לאורך ההיסטוריה, מבזה את זכר הדורות הללו, מגנה אותם כגלותיים ומטיף להיפרד מהם ומצאצאיהם כיום – יהודי העולם. ועל אחת כמה וכמה אם ביצירותיו מפקפק הסופר העברי במוסריותה של הציונות ומייחס לה את חטא הנישול של הערבים במלחמת 1948 ואת חטא הכיבוש במלחמת 1967, מטיל ספק בסיכוייה להמשיך ולהגשים את מטרותיה בארץ־ישראל, ומקצץ בהיקף המלא של חזונה.

ולא כל שכן, אם הסופר העברי אינו מסתפק בהגדרה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית של העם היהודי, אלא מצדד בזכות השיבה של “הפזורה הפלסטינית” לתחומי המדינה ותומך בהגדרתה כמדינת כל אזרחיה – צמד דרישות לחלוטין לא תמים, שבעזרתו מתכננים הפלסטינים יחד עם תומכיהם בתאגיד הפאן־ערבי להכחיד את מדינת הלאום היהודית אשר ייסדנו במאמץ של דורות ולמענם של דורות בארץ־ישראל.

סופר עברי – ויהיה מוכשר ככל שיהיה – המבטא ביצירותיו רעיון מהרעיונות הרעילים והמסוכנים האלה ומחזק בדרך זו בעֵטו את מחנה המתנגדים לציונות – היא הציונות המושתתת על ההבטחה “לזרעך אתן את הארץ הזאת” – משתייך בעיני למחנה “הכנעני” בספרותנו, מחנה “השאננים לגורל ציון”, או בקצרה: “השאננים לציון”.