הנובלה של יצחק בן-נר משנת 1967 הופיעה כעת במהדורה מתוקנת בהוצאת עם עובד 2015.

בשלהי שנת 1947 יצאה רכבת מקהיר בדרכה לפלשתינה-א“י. אך מאחר שבינתיים התגברו הרציחות של הערבים ביהודים בארץ שאליה היו מיועדות פניה, וכל הסימנים העידו כי בקרוב יכריזו שם יהודים על ייסוד מדינתם ומדינות ערב יגיבו על כך בפלישת צבאותיהן כדי למחוק את מדינת היהודים כבר בראשיתה, לא הגיעה הרכבת ליעדה, אלא נעצרה בעיירת הגבול המצרי וכל נוסעיה הורדו ממנה והופקרו לגורלם. בין נוסעיה של רכבת מעוכבת זו היה גם חייל יהודי גידם שבגלל פציעתו לא נאסף מבית-החולים על-ידי יחידתו, כאשר עזבה את מצרים, ולכן עלה על רכבת זו כדי להגיע בכוחות עצמו אל ת”א.

החייל הזה מספר אחרי שנים על תלאותיו באותה עיירה מצרית נידחת במשך השנה שנאלץ לשהות בה עד שחולץ משם על-ידי לוחמי צה"ל, הצבא שאך זה הוקם במדינת ישראל הצעירה, שהגיעו לעיירה במהלך הדיפת החיילים המצרים והסודנים חזרה לארצותיהם. סיפורו בגוף ראשון של החייל הזה ממחיש מנקודת מבט שונה, מתחום שטחה של מצריים, את קורות השנה שבה ייסד “היישוב” העברי את מדינת היהודים בארץ ישראל.

מלחמת תש"ח

בן-נר השלים את כתיבתה של הנובלה הזו לפני שפרצה מלחמת ששת הימים ב-5 ביוני 1967, ולכן הקפידה הוצאת עם עובד לציין במהדורה הראשונה, שהספר הופיע בחודש יולי 1967 (ולא כפי שכתבה במהדורה הנוכחית, החדשה, שהמהדורה הראשונה הופיעה בשנת 1983). העובדה הזו שבן-נר כתב את הנובלה לפני שפרצה מלחמת ששת הימים היא חשובה, כי הכתיבה על מלחמת תש"ח התמצתה כנושא ספרותי כעשור אחרי שהמלחמה הזו הסתיימה, וליתר דיוק בפירסום “ימי צקלג” של ס. יזהר ב-1958.

סיפורו זה של ס. יזהר (שהתעקש לכנות כ“סיפור” את יצירתו זו שנדפסה בשני כרכים, ואשר גם באות הדפוס הנושנה, קטנת המידות והצפופה, בקושי נדחסה ל-1,200 עמודים) היה כה טוטאלי עד ששום סופר מבין סופרי “דור בארץ” לא העז לפרסם אחריו ספר נוסף על מלחמת 1948. רק אחרי עשור הופיעו שני נובלות שחידשו את הכתיבה על מלחמת תש“ח. תחילה הופיעה הנובלה “חימו מלך ירושלים” של יורם קניוק ב-1966 ואחריה הנובלה “האיש משם” של יצחק בן-נר ב-1967. שתי הנובלות נכתבו על-ידי סופרים ממשמרת “הגל החדש”, המשמרת השנייה בתולדות הסיפורת בשנות המדינה, והמשותף לשתיהן היתה העובדה שהן לא סיפרו על מלחמת תש”ח עצמה, אלא על מצבים חריגים של יחידים על הרקע שלה¹.

גלגוליו של לוחם

בן-נר הכניס שינויים רבים במהדורה הנוכחית של הנובלה, אך מכולן אתעכב על שינוי אחד, שהוא לא מילוני (החלפת מילה באחרת המקובלת יותר כיום) ולא תחבירי (שינוי סדר המילים במשפט), אלא מוסיף תוכן חדש. במהדורה הראשונה (בעמ' 23) מסופר שהרכבת מקהיר הוסטה למסילה צדדית בהגיעה אל העיירה ונוסעיה ראו רכבת שחלפה על פניהם בדרכה לחזית בפלשתין: “רכבת-בָּקָר מרובעת-קרונות שחלונותיה מסורגים ודלתותיה כבדות. באורות התחנה – – – נראו חיילים מתכרבלים בסגיניהם”. במהדורה החדשה הוסיף בן-נר פרט נוסף על הרכבת הזו: “ובאורות התחנה הקרֵבים נראו בין סורגי חלונותיה (של רכבת-הבקר) צלליות מטושטשות, ולבי כמעט קפא; כמו לנגד עיני ראיתי את הרכבות ההן שהובילו גברים נשים וטף אל מחנות ההשמדה לפני שנות דור – חמש שנים בלבד – אך בתוך רגע כבר היו הדמויות לחיילים מכורבלים בסגיניהם, ולראשיהם קסדות שהשחירו באפלה” (עמ' 22).

תוספת זו במהדורה הנוכחית צירפה מידע חשוב על “המספר” שאילו נמסרה לקורא כבר במהדורה הראשונה היתה פותרת לו את חידת גיבור הנובלה, שהיה דמות מעורפלת יותר בנוסח הקודם. התוספת מזהה אותו כעת כניצול שואה שעלה לארץ כשורד יחיד ממשפחתו. מסלול חייו בארץ מסופר אחר-כך בשתי המהדורות באופן זהה: בהגיעו לארץ כאדם בודד נקלט בקיבוץ במסגרת הכשרה (עמ' 31), שבה נחשב “למוזר ויהיר” (עמ' 49). משם התגלגל לת“א וגם בה המשיך “להתהלך בשתיקה בין הבריות” (עמ' 40), ואף שהחדר ששכר בת”א היה מוצף שמש, זה “היה קן של בדידות”.

כך שלא מפטריוטיות התגייס גיבור הנובלה לבריגדה היהודית של הצבא הבריטי, שבמסגרתה נשלח ללחום במצרים תחת פיקודו של הבריגַדיר ממוצא יהודי, פראנק בנימין, אלא ממניעים אישיים לחלוטין. בבריגדה התקבלו שתקנותו ומוזרותו בהבנה, והשרות בה גם הבטיח לו קצבה קטנה לקיומו. ואף שחידת אופיו לא נפתרה לחלוטין על-ידי התוספת שהיה ניצול שואה, היא מסבירה מעט יותר את התנהגותו בכל גלגוליו, הן בתקופה הקצרה שהיה בארץ, הן בשלוש וחצי שנות השהות שלו במצרים, אחרי שאיבד באחד הקרבות הראשונים שלו את אחת מזרועותיו, והן במהלך השנה שבה התארח אצל משפחה מצרית בעיירת הגבול הנידחת.

גורל היחיד בעת מלחמה

למזלו הכיר “המספר”, הוא-הוא החייל גידם היד, רופא מצרי צעיר ברכבת, מישל סראג‘, שריחם עליו ואסף אותו מתחנת הרכבת אל משפחתו כדי לטפל בדימום מזרועו הקטועה וכדי להזריק לו סמים להשקטת כאביו. אמנם מישל סאראג’ הניח שהגידם הוא חייל בריטי שלא הספיק לצאת במועד ממצרים, שהפכה בינתיים למדינת אויב של אנגליה, אך גם אחרי שגילה שהפצוע הוא יהודי מפלשתינה שהתגייס לצבא הבריטי, המשיך לטפל בו והמשיך לארח אותו במשך כשנה בבית אבי ארוסתו מתוך נאמנות למנהג הכנסת האורחים של הערבים (עמ' 63).

סיפור-מעשה כזה, המספר את סיפורו של אדם בודד וזר, השוהה בשטח האויב בזמן שעמו לוחם במולדת את מלחמת השחרור שלו, יכול היה לגלוש מהר מאוד לסיפור הרפתקאות וגבורה הוליוודי-קולנועי, אלא שיצחק בן-נר, שהנובלה “האיש משם” היתה ספרו הראשון, נזהר שלא לגלוש במדרון הזה. במקום זאת שקד לספר בקצב אֶפִּי איטי סיפור אנושי על גורלו של יחיד המתאמץ לשרוד בעולם מעורער הנתון במלחמה. אף שרק הדי המלחמה הקשה המתנהלת בפלשתינה הגיעו לעיירת הגבול הנידחת והמנומנמת שבה שוהה החייל היהודי גידם-היד, הוא למד גם מההתרחשויות בעיירה עד כמה הרסנית השפעתה של המלחמה על התנהגותם של בני-אנוש. אנשים שהפכו עקורים במולדתם בהוראת השלטונות והגיעו לעיירה החלו לעסוק בפשיעה כדי לשרוד. ותושבי הקבע של העיירה, שברובם הפכו להולכי-בטל, בילו את יומם באפס מעשה בשני המוסדות היחידים שעמדו לרשותם: בית הקפה הקטן ובית הקולנוע המקומי.

לנושא שבן-נר החל לעסוק בו בנובלה זו, התמודדות היחיד מול אירועיה השרירותיים של ההיסטוריה, הפוגעים תחילה בכבודו האנושי של האדם ואחר כך גם מדרדרים את מעמדו לשפל קיומי, היה אחר-כך המשך בסיפורים הקצרים-ארוכים שפירסם בשלושה קבצים, שהם מיטב יצירתו: “שקיעה כפרית” (1969)“אחרי הגשם” (1977) ו“ארץ רחוקה” (1979). מבחר משלושת הקבצים כינס בן-נר לפני כשלוש שנים בספר “המסע הלילי הארוך הביתה” (2013).

ידידות שהפכה לשנאה

אף שסודו של החייל הגידם, העובדה שהוא יהודי, נחשף עד מהרה לכל בני המשפחה שארחו אותו בביתם, הם שמרו על הסוד הזה כדי שלא יפגעו בו. וגם וַלַד, מנהיג העקורים, הצניע סוד זה מסיבותיו העלומות. ואף על פי כן חווה החייל יהודי באותה שנה בעיירה, את הנוכריות של אדם בסביבה עויינת בתקופת מלחמה. וגם אחרי שנים, התעכב בזיכרונותיו מאותה שנה על הפרדוכס שחווה אז, כאשר מחולשת נֵכותו ומפחדיו וייאושו צמחה אצלו במצבו זה תאווה מחודשת לשרוד בחיים, להרגיש קירבה אנושית ואפילו לזכות באהבה מהנשים במשפחה המארחת אותו: תחילה מנאיפה בת השבע-עשרה ואחר-כך גם מאחותה המבוגרת מעט יותר,דהינה, ארוסתו של הרופא מישל סראג'.

שינוי מעניין התגלה בחייל הפצוע במהלך שהותו בבית מארחיו, בני משפחת נוואד, שהתבטא בהעתקת מחשבותיו מהכאבים בגדם-ידו אל המתרחש “שם”, בארצו הנתונה במלחמה, שאליה החל להתגעגע. שינוי דומה התרחש גם במשפחה המצרית שאירחה אותו: יחס הרחמים שהניע אותם לסייע לחייל הגידם והבודד, התחלף אצלם בהדרגה לשנאה כלפיו ככל שהתבשרו מ“שם”, שהצבא המצרי, שפלש לעזור לערבים בפלשתינה כשהוא מצוייד במיטב הנשק, ספג כישלון מידי הלוחמים הנחושים של היהודים. השינוי הזה בלט במיוחד ביחסו של הרופא מישל סאראג' אליו, שתחילה היה יחס ידידותי כלפיו והפך בהמשך ליחס איבה גלוי.

משמעות חדשה לקיום

עקב הזרות והבדידות שהרגיש מצד בני משפחת נוואד, יצר החייל הגידם קשר עם הדומים לו ביותר בעיירה והם “העקורים”, שהקימו מחנה מאולתר בשולי העיירה, ליד תחנת הרכבת. עקורים אלה הגיעו לעיירה ברכבת שגם הוא נסע בה, אך ברכבת הסתייג מהם, ואילו בעיירה שמח לפגוש אותם: “הרגשתי פתאום שמחה מוזרה על הפגישה הזאת. והרי בקושי אני מכיר אותם, חשבתי, אבל כמוהם נעקרתי ממקומי, ושותפות הגורל קושרת אותנו מעת שטולטלנו יחד אל ארץ גזרה. זרים ומוקצים אנחנו בעיני עוקרנו ובעיני מארחנו, משוטטים בלי מטרה וכמהים למשמעות חדשה שתמלא את חיינו” (עמ' 44).

מצבם של עקורים אלה, שהיה גרוע ממצבו, עורר אצלו געגועים למולדת. והוא שהיה תחילה שקוע בצרתו הפרטית ולא נתן את דעתו על צרת הכלל ושהופתע לגלות עד כמה זעומים הם הדברים שהוא מתגעגע אליהם בת“א (עמ' 31), מצא את עצמו לפתע נכסף לטייל אל גבעות החול בשולי העיירה כדי לצפות מהן אל מעבר לגבול, אל “שם”. כמו כן השקיע מאמץ לפענח מכותרות של עיתונים בערבית ומשיחותיהם של יושבי בית-הקפה על מהלכי המלחמה ועל גורל “היישוב”. את השינויים ברגשותיו ובערכיו, שהתחוללו בו במהלך חודשי מלחמת תש”ח ביטא במסקנה הבאה, שהסיק בזמן הסיפֵר, כעבור שנים: “מקרים מוזרים שקורים במפתיע מגלים לך לעתים בך עצמך תכונות שלא הכרת, תכונות שהיו טבועות וחבויות עד כה במעמקיך” (68).

האצת קצב הסיפור

הנובלה, שהיתה מגובשת למדי בשני השלישים הראשונים שלה, בזכות הקצב המתון אך העקבי שבעזרתו התפתחה העלילה, איבדה את לכידותה זו בשליש האחרון שלה עקב האצה פתאומית של קצב הסיפור על-ידי דחיסה של הרבה אירועים מפתיעים בפרקיה האחרונים (מעמ' 100 ואילך). מעידים על כך תכיפותם של ציוני הזמן בפרקים אלה – כגון: “יום אחד”, “ערב אחד” וכדומה – שלאחריהם הוזרמו בעלילה אירועים דרמטיים במיוחד: שילוחו של החייל הגידם בליווי שני בדואים על-ידי אבי משפחת נוואד, לכאורה אל הגבול אך עם הוראה להובילו אל חורשת התמרים ולהמיתו שם, יוזמתה של דהינה, הבוגרת מבין שתי בנות המשפחה וארוסתו של מישל סראג', לשכב עם האורח השתקן והגידם הזה, ביטויי השנאה המפורשים של הרופא המשכיל כלפיו וגילויים של אהדה פתאומית אליו מצד הנער המגובנן והמוזר, צעיר המשפחה.

יתר על כן: אם בפרקים המוקדמים של הנובלה, שסופרו במתינות, הומחשה זרותו של החייל הגידם הן בבית של מארחיו, משפחת נוואד, והן בעיירה באמצעות שתיקות, מבטים ושיחות קצרות מאוד שיזמו מדי פעם בודדים מהם, הצטרפו לפתע הרבה שיחות לאירועים הדרמטיים בפרקיה האחרונים. השיחות איתו לא רק הפכו לממושכות יותר אלא גם למפורשות יותר, ולפיכך פוגגו בבת אחת את הקסם של העמימות שנטווה סביבו בנובלה בשקדנות קודם לכן. די להשוות את השיחות שהתקיימו בין החייל הנכה ובין הרופא מישל סארג' בחלקיה המוקדמים של הנובלה (למשל, עמ' 52) אל אלה שהתנהלו ביניהם בפרקיה המאוחרים (עמ' 142–137) כדי להבחין בהבדל: כיצד הפכה הידידות של הרופא אליו, אדם נכה הזקוק לעזרה, לבגידה בו.

לא רק שאירועים דרמטיים אלה שנדחסו בפרקים המאוחרים אינם מתיישבים עם היחס שגילו בני משפחת נוואד אל האורח הזר שלהם בפרקי הנובלה המוקדמים, אלא שגם אין הסבר סיבתי משכנע להתרחשותם. משום כך מותירים הפרקים הללו אצל הקורא הרגשה של חופזה להגיע אל סופה המתוכנן של העלילה – כך שתסתיים בשובו של החייל אל מדינתו הצעירה – זו שצפה במלחמתה לעצמאות, אחרי ההכרזה על ייסודה – מתחומה של מצריים.

“שם חדש ומבטיח”

שהותו של החייל הגידם בעיירה המצרית מסתיימת באופן מעט מַניפּוּלַטיבי: וַלַד, מנהיג העקורים, הסגיר אותו לקצין המשטרה, ובאופן מפתיע שניים נחלצו לעזרתו: תחילה דהינה, ארוסתו של הרופא מישל סראג', ואח“כ הבֶּדוּאִי שכמעט רצח אותו במטע התמרים במצוות אבי משפחת נוואד. הבֶּדוּאִי הפקיד אותו בידי האַרְמֶני, שהסתיר אותו בביתו בקצה מטע התמרים במשך שבועיים, עד שהגיעו חיילי צה”ל והחזירו אותו ארצה.

לפני שהוסע בג’יפ מהעיירה, הספיק הגידם לחלוף על פני הבית של משפחת נוואד, בית שהמשפחה נטשה אותו ונמלטה לקהיר, אחרי שמישל סארג' אשר זוהה כרופא צבאי נאסר והועבר למחנה שבויים. בעיירה נשארה רק נאיפה, הבת הצעירה של המשפחה, והוא ראה אותה ניצבת בפתח הבית של השכנים, שאספו אותה אליהם אחרי שסירבה לעזוב את העיירה.

אך הנובלה עצמה נחתמת בקורותיו של הגיבור בת“א על-ידי שני סיומים. הראשון – בתהייתו של החייל הגידם, אחרי שהוחזר לת”א: “האם הרגשתי שאני חוזר סוף-סוף הביתה? אינני יודע”. והשני – בסצינה אירונית-סרקסטית: “מדי בוקר, כשירדתי אל המסעדה לשתות כוס קפה ולעיין בעיתון, היו החיילים שבעמדות שעל הגגות מצדיעים לי מבין שקי החול, ספק בלצון ספק ביראת כבוד לזרועי הגדועה ולשרוול המקופל והמהודק בסיכה. אך כשעברו ברחוב הנערות, שכחו אותי ושרקו לנערות”. שהרי כזה הוא טבען של הבריות: תלאות המלחמה של אתמול נשכחות מהן מהר בהווה, כאשר הנערות ברחוב מבשרות בנעוריהן שהחיים נמשכים.

עובדות נשכחות

במאמר הזה שילבתי אבחנות אחדות שכתבתי על הנובלה במאמר שפירסמתי בשנת הופעתה הראשונה, בשנת 1967. המאמר התפרסם ב-18/8/1967 במוסף “תרבות וספרות” של עיתון הארץ, מוסף שנערך אז על-ידי בנימין תמוז, והוא שהעניק למאמר את הכותרת שלו: “יצחק בן-נר – שם חדש ומבטיח”. הכותרת של תמוז היתה טובה מזו שהצעתי, מה-גם שהיא התיישבה עם עיקרי הדברים שכתבתי ברצנזיה שהגשתי לו אז לקריאה.

תמוז גם היה מוסמך ממני לעמוד מאחורי כותרת זו, כי הוא זיהה עוד כתריסר שנים קודם לכן – כאשר כיהן בעיתון בתפקידו הקודם, במשרת העורך של השבועון לנוער “הארץ שלנו” – את יכולותיו הספרותיות של הנער מכפר-יהושע וגם פירסם מסיפוריו הראשונים. מסתבר שתמוז, שהיה בעצמו אמן של הסיפור הקצר, העריך נכון את כישרונו של הנער יצחק בן-נר, שאמנם לא נחשף עדיין במלוא כוחו בנובלה “האיש משם”, אך הגשים את ההבטחה שתמוז ציפה ממנו בקובצי הסיפורים וברומאנים שפירסם אחריה.

(2016)

מאחר שההוצאה הציגה את הקובץ הנוכחי (הוצאת עם עובד / ספריה לעם 2013, 345 עמ') כ“מבחר סיפורים מאז ומעכשיו” של יצחק בן-נר, אי-אפשר שלא לציין, שקיים הבדל גדול בין רמתם של חמשת סיפוריו “מאז”, שנבחרו מהקבצים “שקיעה כפרית” (1976), “אחרי הגשם” (1979) ו“ארץ רחוקה” (רומאן בסיפורים ב-1983), והם: “קולנוע” (נכתב ב-1969), “ניקול” (ב-1975), עתליה" ו“אליעזר שושני ו/או אליקו בן-שושן” (שניהם ב-1977) ו“ארץ רחוקה” (ב-1979), ובין רמתם של שני הסיפורים “מעכשיו”: “המסע הלילי הארוך הביתה” (2007) ו“מותשים” (2009). לא רק שרמתם של שני הסיפורים החדשים אינה נותנת מושג ברור על כתיבתו של בן-נר בהווה, אלא שהיא גם מקרבת אל הדעת שכלל לא נכתבו “עכשיו” על-ידי בן-נר, כפי שמעידים נושאיהם, אלא נגאלו רק כעת ממגירה נשכחת בשולחנו.

יתר על כן: גם סדר הצבת הסיפורים במבחר הנוכחי הינו שגוי, לדעתי, כי הוא מטשטש את העובדה, שבן-נר שאב משני מקורות שונים את עלילות רוב סיפוריו הקצרים: מהמציאות בכפר שבו עברו עליו שנות ילדותו ונעוריו ומהמציאות הישראלית הכללית בשנות המדינה (בעיקר מאז מלחמת ששת-הימים ואילך). מאחר שבקובץ הזה נכלו חמישה סיפורים המשקפים את המציאות הישראלית, אסור היה להציב את הסיפור “קולנוע” במקום שהוא מוצב בו כעת, כסיפור השני בכרך זה, אלא צריך היה להעבירו לפני הסיפור החדש “המסע הלילי הארוך הביתה”, אשר חותם את המבחר, כדי שיבליטו ביחד את משקלו של בית-הגידול בכפר יהושע על יצירתו של בן-נר, מול חמשת הסיפורים שעלילתם מתרחשת על רקע המציאות הישראלית הכללית.

אילו הורחב הקובץ על-ידי הוספת סיפור נוסף מסיפורי הכפר, כגון: הסיפור “משחקים בחורף” מהקובץ הראשון, היו שלושת הסיפורים מבססים ביחד את משפטי הוידוי הבאים, שבהם ריכך “המספר” את המאורעות הקשים שהתרחשו בכפר בסיפור “שקיעה כפרית”: “כפר-הולדתי הוא זה ואני אוהב אותו כל-כך. אוהב אני אותו ואת אנשיו ואת שדותיו וגניו ואת רקיעי הקיץ והחורף שלו ואת כבישי-האבן שלו, את אסמיו ולוליו ורפתותיו ומדשאותיו – – – ואת דרכיו, דרכי-העפר, המאובקות בקיץ והבוציות בחורף ואת הקש המתעופף ברוח בחוצותיו”.

הוספת סיפור נוסף מסיפורי הכפר למבחר זה היתה גם מצדיקה את הכללתו במבחר הנוכחי של הסיפור “המסע הלילי הארוך הביתה”, שהוא אמנם חדש אך איננו משתווה לסיפורי הכפר הוותיקים ממנו, כסיפור על טירון מבה"ד 4 בצריפין הזוכה בחופשה הראשונה ועובר סדרה של תלאות עד שהוא מגיע ליעד געגועיו, לבית הוריו בכפר.

אך גם בסדר שבו הוצבו הסיפורים במיבחר הנוכחי, סדר המטשטש את שתי הזירות השונות שעל רקען טווה בן-נר את עלילות סיפוריו הקצרים, אפשר להיווכח בסגולתם המשותפת: הם מסופרים על-ידי מספר טבעי. מספר טבעי מתרכז בדמויות ובאירועים שמהם בנויה הדרמה של חייהם, על-פי המסורת הטובה של הסיפור הריאליסטי.

קביעה זו מחייבת להוסיף את ההסבר הבא: בעוד שמספרים אחרים בדור המספרים הנוכחי מעמיסים על סיפור-המעשה יומרות אלגוריות, סימבוליות, דידקטיות ופנטסטיות, המכבידות שלא לצורך על הקורא, מתבלט בן-נר כמספר שפעולת הסיפֵּר שלו חופשית מיומרות מאולצות כאלה, אלא קולחת בצמידות למתח המתחיל במשפט הפתיחה ונשמר עד למשפט הסיום. ומאחר שבן-נר מקדם את סיפור-המעשה מאירוע לאירוע וגם זורע את התפניות המפתיעות בזימון הנכון, המתח אינו מתרופף אצל הקורא, והוא פוסע באמון מלא אחרי קולו של “המספר”, בין שהוא קולו של הגיבור עצמו (כך בסיפור “קולנוע”) ובין שהוא קולו של המספר החיצוני מסוג היודע-כל (בסיפורים האחרים שנבחרו להיכלל במיבחר זה).

משפטי הפתיחה והסיום

בן-נר פותח את סיפוריו כמעט תמיד במשפט עובדתי המוסר מידע פשוט ולכאורה טריוויאלי, ורק בהמשך, כאשר אירועי סיפור-המעשה הנחשפים בהדרגה יפרשו את משפט הפתיחה הזה ויעניקו לו את מובנו המלא, יתברר שהמשפט הזה טמן לקורא מלכודת מתוחכמת, שנועדה לרתק אותו מיידית לגיבורי הסיפור ולמצוקה שבה הם נתונים. באחדים מסיפורי הקובץ “שקיעה כפרית” היו אלה משפטי פתיחה הצהרתיים של הגיבורים, שבהמשך הוכחש תוכנם. ההצהרה במשפט שבו נפתח הסיפור “קוקומו”, “יהודי אני ולבי בישראל”, תובן באופן שונה לחלוטין בחלקיו המאוחרים של הסיפור. וכך יתרחש גם עם המשפט “איש אובד-דרך אני” הפותח את הסיפור “רומן זעיר” וגם עם המשפט “אב אני לתאומים” הפותח את הסיפור “שמונה-עשר חודשים”.

אך גם בסיפורים שאינן נפתחים במשפטי הצהרה מסוג זה, אלא במשפטים המוסרים תוכן עובדתי, יהיה מובנם שונה מאוד בסיום מכפי שהקורא הבין אותם בתחילה. כך יתרחש למשפט העובדתי “בכל יום שלישי היו מציגים בכפר סרט” הפותח את הסיפור “קולנוע”. שינוי דומה יתרחש גם למובן המשפט “הוא לא ישן” הפותח את הסיפור “ניקול”. משפט זה יובן לחלוטין אחרת כאשר יגיע הסיפור בסיומו לגעגועיה של ניקול אל התקופה שבה שירתה כחיילת צעירה בלשכה של ברקו בחטיבה: “מוחה ריק מכול, והכאב הדק הזה, המייסר הזה, מתעמעם והולך, מתפוגג והולך, ושוב היא שוקעת אל היפעה ההיא, אל ערבות החול ההן, עד קצה ארץ, ושוב היא רצה בהן, במכנסי חאקי ובסנדלים, אל האנשים היפים ההם, שבמסכות האבק, במשקפי הרוח, בסרבלים הירקרקים, מעבר לשקיעות, מעבר לרקיעים של דם ושל זהב, והם שולחים אליה את זרועותיהם באהבה כל-כך זרה”. ושינוי עוד יותר קיצוני יתרחש בהבנת המשפט “איך יהיה בי כוח, מחר? והרי אני כבר לא צעירה” הפותח את הסיפור “עתליה”, כאשר יסתיים בדבריה הקשוחים של הבת אל עתליה: “תגידי, עתליה, את רוצה להפסיק לבכות ולהתחיל לארוז?! כבר אחת ורבע. ההצגה נגמרה”.

חומרי הזמן

אף שמשייכים את בן-נר על פי גילו (הוא נולד ב-1936) ועל-פי המועד שבו התחיל לפרסם (הנובלה “האיש משם” הופיעה ב-1967) לסופרי “הגל החדש”, המשמרת השנייה בסיפורת של שנות המדינה, הצעתי להציבו, יחד עם מחבר הרומאן “זיכרון דברים” (1977), יעקב שבתאי המנוח (אשר נולד ב-1933), בראש משמרת “הגל המפוכח”, המשמרת השלישית בסיפורת הישראלית.

בן-נר ושבתאי אמנם הצטרפו תחילה למאמציהם של סופרי המשמרת השנייה (ובראשם א"ב יהושע ועמוס עוז בתקופה המוקדמת של יצירתם) להחדיר לסיפורת הישראלית את התכנים הקיומיים (נושאי “המצב האנושי”) ואת הסגנונות היותר אוונגרדיים של הסיפור: הסמלני (הסימבולי), האבסורדי (הסוריאליסטי), האירוני והאלגורי, אך בהשפעת מלחמת יום-כיפור, פרשו שניהם מחידושים אלה ופנו לכתיבה המגיבה בפיכחון על האכזבה והייאוש מהתנפצות האשליות שטופחו בחברה הישראלית אחרי מלחמת ששת-הימים.

השינוי הזה בכתיבתם התבטא בצמצום ניכר של הפער בין חומרי הסיפור לחומרי המציאות ובין השפה הספרותית המוקפדת לשפה המדוברת ברחוב. ואכן, בן-נר התבלט בשנות השבעים בסיפוריו הקצרים בשימוש האינטנסיבי שעשה בהם בחומרי הזמן הממשיים: פעולות תגמול ומלחמות, פרשיות שחיתות, שמות מנהיגים וידוענים, שמות מקומות ואתרים, כותרות עיתונים וחידושי העברית המדוברת, כדי לבטא את תחושת ההתפכחות מעוצמת האופטימיות, אשר העפילה בחוגים קיצוניים יותר עד להתלהבות המשיחית, שאחזה בישראלים אחרי הניצחון במלחמת ששת-הימים.

בעזרת גיבוריו המפוכחים הציג בן-נר את התביעה של המשמרת החדשה: לנקות את “האורווה הציבורית” מכל הגללים החזוניים שגדשו עד מחנק את “האורווה” הזו, הן הגללים האוטופיים של הציונות והן הגללים המשיחיים והאידיאולוגיים של “גוש אמונים” ושל “שלום עכשיו” מסיום מלחמת ששת-הימים ואילך. לביטויי ההתפכחות האלה התווספה לפעמים אצל סופרי “הגל המפוכח” הצעירים יותר מבן-נר גם הקצנה דקדנטית ותבוסתנית מן ההיבט הלאומי, שכל אחד מהם נתן לה ביטוי אישי בדרכו כבר בספרו הראשון: חיים באר (“נוצות”, 1979), דוד גרוסמן (“חיוך הגדי”, 1983) ומאיר שלו (“רומן רוסי”, 1988).

את ההצדקה להציב את בן-נר כאחד משני הסופרים שגיבשו את דרכה הרעיונית הזו של משמרת “הגל החדש”, מספקים שלושה הסיפורים היותר טובים במיבחר הנוכחי: “ניקול” (1975), “עתליה” (1977) ו“ארץ רחוקה” (1979), שהיו גם הבולטים בשלושת הקבצים הקודמים של בן-נר, הקבצים שבהם נדפסו לראשונה. בשלושתם גילף בן-נר דמויות אותנטיות ומרשימות, ואיפשר לכל אחת מהן לבטא באופן מקיף ביקורת חריפה, נועזת ומפוכחת על אליטה גדולה ובעלת השפעה על חייה של החברה הישראלית: האליטה הקיבוצית בסיפור “עתליה”, האליטה הצבאית בסיפור “ניקול” והאליטה האזרחית (פוליטיקאים, עיתונאים אנשי-רוח וכדומה) בסיפור “ארץ רחוקה”.

היחיד מול כוחות-על

שלושת הסיפורים האלה הם ממיטבו של בן-נר. שלושתם כתובים במתכונת הסיפור הקצר-ארוך, שלושתם מסופרים על-ידי מספר יודע-כל ובשלושתם מאורגנת העלילה באופן דומה: סיפורם של גיבורי שלושת הסיפורים האלה (ניקול, עתליה ושוּבלי) משוחזר בפרק זמן מוגבל בהווה (פחות מיממה), כאשר הם כבר מעבר לסערה הגדולה של חייהם. כלומר: חייהם משוחזרים מהתחנה שבה הם נמצאים בהווה אל תחנות קודמות בפרשת חייהם רבת התהפוכות, תחנות שונות שהקורא מוזמן לארגן אותם בסדר הכרונולוגי הנכון שלהן.

סיפור חייה של ניקול משתחזר בזמן שהיא מתבוננת בברקו, הגבר שהסעיר אותה בעבר וכעת היא שונאת אותו ואת האדישות שהוא מגלה כלפיה אחרי שהתעלסו. סיפור חייה של עתליה משתחזר במהלך שעות הערב ביומה האחרון בקיבוץ, שלאחריו תעבור בתמיכת הקיבוץ להתגורר בתל-אביב. וסיפור חייו של נהג המונית שובלי הולך ונשלם במשך שעות של נהיגה במשמרת שלו, בין השעה שלוש וחצי אחר הצהריים לשעה אחת בלילה.

בשלב זה של חייהם יודעים שלושת הגיבורים, שבתחנה הנוכחית נחתם הפרק המכריע בחייהם, אחרי שנכשלו בחתירתם להשיג את המטרה שהציבו לעצמם. על-ידי סקירת כל האירועים, שביחד הובילו לתבוסתם, מנסה כל אחד מהם להבין בהווה, היכן טעה והיכן יכול היה לפעול אחרת כדי לממש את חייו באופן מוצלח יותר בשנים שחלפו. ועם זאת, לא תספק נכונותם לבצע חשבון-נפש נוקב זה עם עצמם את הסבר המלא לתבוסתם. תפקיד זה מטיל בן-נר על הקורא, בן הדור ובן המקום, אשר בזכות המידע האובייקטיבי יותר שברשותו, במועד קריאת הסיפורים, מסוגל לקבוע, שגיבוריהם של שלושת הסיפורים הובסו לא עקב החלטותיהם השגויות, אלא משום שהיו קורבנות של כוחות-על מדיניים, אידיאולוגיים וחברתיים חזקים מהם. ומול כוחות אדירים אלה של ההיסטוריה, לא היה לאיש מהשלושה בתור יחיד סיכוי לממש את שאיפותיו ולהגשים את חלומותיו.

ההבנה המוגבלת של הגיבורים

לפיכך, לא רק ברקו, אלא גם ניקול תואשם בשחיקתה של החטיבה של ברקו במלחמת יום-כיפור, רק משום שהיתה עם ברקו במלון בבאר-שבע כאשר מרכזנית אלמונית בחטיבה לא העבירה הלאה את ההודעה שמסר לה, כי ניתן יהיה להשיגו בשעת הצורך במלון הזה ולא באשקלון כפי שהודיע תחילה. איש מהם – לא ברקו, לא ניקול ואפילו לא המרכזנית שהתרשלה בהעברת הידיעה – לא יכול היה לשער שבעוד שעות אחדות תפרוץ במפתיע מלחמת יום-כיפור ותשנה באופן כה דרמטי את תוכנית החיים של כל אחד מהם. אף שניקול מסבירה בתככים הקיימים בצמרת האליטה הצבאית, את מצבה בהווה כאישה המרותקת באזיקי שנאה לברקו, אלוף נעוריה, גם היא, ממש כמוהו, הינה קורבן של כוחות-על של ההיסטוריה.

עתליה איננה מתחרטת על שהעלתה באש את המתבֵּן של הקיבוץ, אך גם אלמלא נקמה בקיבוץ על שנים של רכילות, הטפת מוסר ונידוי, ספק אם הימנעות מנקמתה זו היתה משנה במשהו את העובדה, כי היחיד בקיבוץ הוא קורבן של אידיאולוגיה שיוויונית ונזירית שאישה בעלת יצרים סוערים מסוגה לא היתה מסוגלת להסתגל אליהם. הקיבוץ עט על פרשת השריפה של המתבן כדי לגרש מתוכו את האישה שהואשמה בהפרת הנורמה שקבע להתנהגותן של אלמנות, אישה שנשות הקיבוץ “ראו בה גונבת בעלים” (עמ' 51). ובמיוחד אחרי שבר-כוכבא, אשר בגד איתה באשתו עדנה וגם מעל בכספי התנועה, חילץ את עצמו מחרפת כישלונו הכפול על-ידי התאבדות, כאשר לעתליה כבר לא היה שום חלק בחייו. עתליה אמנם תמשיך להאשים בהווה, כשהיא בת ארבעים, את הקיבוץ שלה במצבה: “כל הקיבוצים צומחים ומתקדמים עם הזמן, רק המקום הזה נשאר ככה, דורכים באותה ביצה, הכל התיישן, שום דבר לא התחדש” (עמ' 42), בעוד שנעלמה ממנה האמת, שהינה קורבן של כוחות-על אידיאולוגיים, וכאדם יחיד לא היה לה שום סיכוי לעמוד מול דורסנותם.

והוא הדין גם במקרה של שובלי: אב ששכל את אחד מבניו בצבא, בעל שאשתו הזדקנה והתכערה והוא חי בפרישות ממנה, וראש-משפחה שבעיותיהם של עשרים שבע נפשות מכבידות עליו, ועליו לתמוך בילדיו הבוגרים שאינם שאפתנים ובצאצאיהם הדומים להם וגם ב“סבא זקן וגיסה בתולה וכלות וחתן אחד חולה” (עמ' 229). לכן, אין להתפלא שהוא מטפח חלום אסקפיסטי על הגשמת חיים שונים בארץ רחוקה כמו ניו-זילנד השלווה וחסרת הדאגות (עמ' 276), בחברת האישה היפה והמסתורית שהסיע במוניתו לרמלה. כמו ניקול ועתליה, גם לשובלי יכולת מוגבלת להסביר עצמו בהווה את מצבו, אלא שבניגוד להן יאשים שובלי את התנפצות חלומו בשחיתות שפשטה באליטה האזרחית: “כולם רימו אותי, את כולנו רימו. – – – כולם שווים לתחת, תסלחי לי. גם כל מיני אלופים וסופרים, כולם אותה סחורה, הכול שחיתות בכל מקום” (עמ' 279), כי גם ממנו נסתרת העובדה כי לאמיתו של דבר הינו קורבן של כוחות-על של ההיסטוריה הפועלים בישראל ובניו-זילנד באותה עוצמה.

אף שבן-נר התמקד בכל סיפור בגזרה שונה של החברה הישראלית, מתקבלת מכל סיפוריו תמונה מגובשת של חיינו כישראלים. שלא כסופרים אחרים שמאמינים שאם הם כותבים בשפה העברית, הופכת אותם עובדה זו בלבד לסופרי הדור והתקופה בישראל, בן-נר הוא סופר ישראלי מובהק וגם אחד הטובים שפועלים בדור הזה. בן-נר מכאיב לפעמים בתיאור עצמנו, כי הוא נוהג לרכז בפי כל גיבור מגיבוריו את המרירות והתיסכול של הציבור כולו, או לפחות של הרובד החברתי שהגיבור משתייך אליו. אך ביקורת מכאיבה כזו, שמשמיע בן-נר באמצעות אחד מגיבוריו, צריך הקורא לפרש תמיד על-פי הכלל הישן והטוב האומר “נאמנים פצעי אוהב”, כי נאמרה מפי בן אוהב של הארץ ושל המדינה הזו בכל הווייתו.

ומאחר שביסס כל סיפור על “טיפוס” ישראלי שונה – כלומר: על אדם שתכונותיו והתנהגותו מבליטות אותו מבין אחרים בקבוצה שאליה הוא משתייך, ולכן הוא מסוגל לא רק לעורר בקורא התעניינות כלפי עצמו, אלא גם לייצג בה-בעת את הכלל – הצליח בן-נר תמיד לרתק את הקורא הישראלי אל הדרמה התקופתית שסיפר בעלילות סיפוריו. עובדה זו מצדיקה לממש יוזמה שנרמזה בפתיחת המסה הזו – לא להסתפק במיבחר זה, אלא ליזום במהרה הדפסה של כרך אשר יגיש לקורא הישראלי את כל סיפוריו הקצרים של בן-נר בכפיפה אחת¹.

(2013)