הַנְּפָשׁוֹת
צִדְקִיָּהוּ, המלך
פַּשְׁחוּר, הכוהן הגדול
נַחוּם, הנגיד
אִמְרִי, זקן ירושלים
אֲבִימֶלֶךְ, שר־הצבא
חֲנַנְיָה, נביא העם
נושאי־כלים, חיילים, עבדים
יִרְמְיָהוּ
אִמּוֹ
יוֹכֶבֶד, בת־המשפחה
אַחְאָב, המשרת
בָּרוּךְ, נער
זְבוּלֻן, אבי הנער
עם ירושלים
שליחי נבוכדנצר
אנשי־צבא כשדים ומצרים
המקום: ירושלים בתקופת החורבן־הראשון
תמונה ראשונה: התעוררות הנביא
קְרָא אֵלַי וְאֶעֱנֶךָּ וְאַגִּידֶה לְךָ גְּדֹלוֹת וּבְצֻרוֹת לֹא יְדַעְתָּם
(ירמי' ל"ג ג')
(גגו השטוח של בית ירמיהו, מרוצף אבני־גזית לבנות ומבהיק באור־הסהר הכהה. למטה – העיר ירושלים על מגדליה וטפחותיה. שלוַות־תרדמתה ודממתה. הכל דומם סביב ורק רוח־השחר עובר לפעמים ונותן קול בתוך השתיקה.
פתאום – דפיקת צעדים נחפזים ממעלה המדרגות. ירמיהו בלבוש פרוע, חזהו חשוף, נסער למעלה ונאנק כבחניקה.)
ירמיהו הניפו השערים!.. הבריחים!.. אל החומה!.. אל החוֹמוֹת!.. הוי, שומרים רעים… הם באים… הנה הם… דלֵקה עלינו… תבערה במקדש… הצילו!.. הצילו!.. החומה נופלת, החומה!..
(נסער עד שולי הגג ונעמד פתאום. קול־זעקתו נחבט ברוֹן אל הדממה הלבנה. הוא מתחלחל; יקיצה חלה בו. מבטו מגשש, כשל שכור, ממעל לעיר; זרועותיו הנטויות בבהלה נופלות לאט־לאט. ידו עוברת עייפה על עיניו הפקוחות.) שגעון! שוב חזיון־שוא וחלום, האיום והנורא! הוי, חלומות, חלומות, חלומות, מה מלא הבית אותם!
(הוא מתכופף מעל החומה ומביט מטה)
שלֵיוה העיר, שליוה הארץ, רק בי יוקדת התבערה הזאת, רק בלבי אש בוערת. הוי, איכה תנוח בזרועות אלוהים, שקועה בשנת וסוכת־שלום על ראשה. טל אורות ירֵח על כל נָוֶה, ועל כל מצח־בית תרדמה נסוכה, תנומת־נחת. ורק אני יוקד לילה לילה, מתמוטט עם כל מגדל, בורֵחַ אל נפשי, נשקף בלהבות, רק אני, רק אני מעַי בי יחילו ומעל מטתי השׁורֶבת אקפוץ בפיק־ברכים מעלה אל הסהר, למען יָקֵר לי מעט. רק לי ינפץ החלום את שנתִי, רק לי תלחך זוועַת־אש את הָאֱשׁוּן מעל שמורת־עיני! הוי, עֱנוּת החזיון הלזה, הוי טֵירוף שְׂעיפי־לילה, המתחשרים בַדם ואחַר נמסים יגיעים באור הסהר!.. וכל חלום כמשנהו, ותמיד הטירוף הלזה, לילה, לילה. אותה החרדה המתקוממת בבשר ואותו החלום המתלקח לאותו הדוָוי! מי הטיל זאת בדמי? מי חולל את רעל־החלומות הלזה? מי רודף אחרי ככה בבְעתה הלזו? מי זה רעֵב לתנומתי, כי ילַחכֶנה מֵעיני, מי הוא זה אשר יעַנני? ירֵח, כוכבים, אתם עדַי הקרים, מי זה ייַסרני, ועל מי אני שומר? הוי, ענה לי, ענה! מי אתה, הנעלם, המשימני מתוך האֹפל מטרה לחצֵי הפַלצות? מי אתה מוֹרָא, הֲבא אלי לילה ואני הריתי וצירי־לֵדה אחזוני? למה המחִתָּה הזאת אך לי, אך לי בלבד בעיר הזאת השרויה כֻלָּהּ בתנומה ובשקיעה?
(מאזין אל תוך הדממה; קודר בלי־הרף)
הוי, שתיקה, שתיקה, תמיד שתיקה, ופנימה מהומה וְטַלטֵלַת לילה עדֶנה, בצפרנים שורפים הוא נאחז בי ובכל זאת לא אוכל לתפשו… הצלף יצליפני בחזיונות ולא אדע. מי זה ידפקני, וזעקותי אל תוך האפס תצוַוחנה! אנה, אנה אצרח? הוי, סוד כמוס אשר לַצַיִד הזה עלי, ובלי לדעת מטרת מי אני ולמי אני לשלל? – הפתחי, רשת־מבוכה, גלה לי אתה, הנעלם, פשר הָעֱנוּת הזאת, או כי תחדל ממני, כי אין בי עוד כֹח לנשוא, אָיִן! הרף ממני, אתה הציָד, או תפשני הפעם. קרא לי בהקיץ ולא בחלום, דַבר אלי במלים ואל תִבְעַר לי בשעיפי־לילה… הפָּתח, אתה אשר סגרתני! את פשר הענות הזאת הגֶד־לי, את הפשר הגד!
קול (קורא בלחש מתוך האפלה) ירמיהו!
ירמיהו (מתנודד, כאילו פגעה בו אבן) מי זה?.. את שמי… האם לא את שמי שמעתי?.. המִן הכוכבים קרא לי, או מתוך חלומי? (מאזין למרחקים, שוב הכול דומם.)
האתה הוא זה הנעלם, אשר תשית עלי ציִד וּתְעַנֵנִי?.. או אני הוא זה… האם דמי הנסער יתן קולו… דבר עוד פעם, למען אכירך.. עוד פעם קְרָאֵנִי… רק עוד פעם…
הקול (קרוב יותר) ירמיהו!
ירמיהו (מתמוטט על ברכיו) הנני, אדוני! שומע עבדך! (מאזין בנשימה עצורה: שום זיע מסביב.)
ירמיהו (נִיתר מהתלהבות) דבר־נא, אדוני, אל עבדך! בשמי קראת, תן איפוא גם את דברך, אדוני, למען תַשִׂיגֶנוּ בינתי. אזני קשובות למוצא פיך. לאשר תצַווני!
(שוב מאזין מתוח, דממה עמוקה.)
האם הקשיתי לשאול ולִרצות בך, אדוני? הן בער אני ועבד נקלה, עפר מעפר אדמתך, אך הלא כל בחירה לך הִנֶּהָ. אתה הבוחר מלכים מבין רועי צאן, ולא פעם תסיר את החותמת מעל פי הנער, למען ילהט מדבריך. אתה לפי אותות אחרים מאלה תבחר. אשר תגע בו אתה, אדוני, הוא הנבחר, ואשר בחרת בו הוא הנועד לך. אם קרא קראתני בדְבָרך זה אשר בָאַנִי, ראה־נא, איפוא, כי שמעתיו הפעם. האתה הוא זה, אדוני, אשר רדפת אחרי – ראה־נא, איפוא, כי לא אברח מפניך. קח־נא את שְׁלָלךָ, אדוני, אחוז־נא בטַרפך, או כי תוסיף תרדפני עד תום המטרה! ורק הבינני דעה. כי לא אִכשל בך. פתח־נא את שמיך, אדוני, למען יראך עבדך הפעם!
הקול ירמיה! (קרוב יותר, חודר יותר) ירמיהו!
ירמיהו (מתלהט) שומע אני, אדוני, שומע! בכל נפשי אקשיב לך, אדוני! נפתחו בי מעינות דמי וכל נימי בשרי שלוחים אליך להשיגך. הנני פתוח, אני כלי־יוצר נקלה, לבשורתך, אדוני. דבֶּר־נא אלי את דברך, צווה־נא את מצוותך, לך אני בבשרי ובכל נפשי פנימה! אִבָּרֵא־נא בחפצך, ובמצוות־פיך אהי לאפס. את אשר אהבתי אעזוב למענך, ומכל שמחות אתרחק. זר יהיה לי נועם אשה וכל בית־אדם, רק בך לבדך אגור ובדרכך אדַּד תמיד. לכל הד קול אטם את אזני אחרי אשר את קולך שמעתי פעם, ולדברי ילוד־אשה חרש אֶהִי. רק לך נדרתי את כֻלי, כי צמאה נפשי לשרותך. אדוני, פתוח אני לדבריך, ולאותותיך איַחלה!
קול האם (קרוב לגמרי וניכר) ירמיהו!
ירמיהו (בלהט) פרוץ אל קרבי, אדוני! לבי בי יִסְמַר מפחד קִרבתך אלי! השתפך־נא החוצה, סער מטרות־אושר! נערֵני, למען אהַר בזרעך! הָנֵב־נא את אדמתי, עַבֵּר־נא את שפתי. הַכְוֵה בי את תו־שלטונך! שימה־נא עֻלך על צווארי… הבט, ערפי יִשַּׁח לך – לך אני, אדוני. לך לעולם ועד. הכירני־נא כאשר הכרתיך אני, רק תן לי לראות את תפארתך, כאשר ראית אתה באפלה את עבדך הנקלה. רק את דרך רצונך הראהו־נא לי, אדוני, הראהו־נא, הראה לעבדך־נֶצח!
האם (עלתה במדרגות בעינים תָרוֹת, מבטה כולו חרדת דאגה, קולה ענוג ורך) הוי, הנך… הנה אתה נערי!
ירמיהו (קופץ מעל ברכיו, מלא פחד וזעם) גשי הלאה… סורי… הוי, נידם הקול… נסתמה הדרך… נסתמה לעד…
האם אוי לי, איך תעמוד פה בלבוש קל על החומה הקרה… בוא רד, נערי… קדחת זורמת הנה מבצות הבוקר…
ירמיהו (פרוע) למה תעקבי אחרי, למה תרדפיני! הוי, צַיד בלי קץ, המקיפני מפנים ומאחור, בחלום ובהקיץ!..
האם איך אבינך, ירמיהו? שקעתי שם למטה בתרדמה ונדמה לי כי שיחת שנַים אני שומעת מעל הגג ודברים ביניהם…
ירמיהו (ניגש אליה) שמַעת… גם את… בשם האמת הנִצַחת… שמעת אותו מדבר… קול קריאתו באה באזניך…
האם קול מי?.. אין איש אתך פה…
ירמיהו (אוחז בה) אמי… השבעתיך, דבֵּרי! דבריך אמי – אושֶׁר הם לי או מות… את קולו שמעת… בהקיץ שמעת…
האם קול איש שמעתי מעל הגג ואגַשש במטתך למען אעירך. אך קר היה הסדין ומטתך ריקה. פחד באַני ואקרא בשמך, בני…
ירמיהו (מתרופף) את קראת… את קראת בשמי…
האם שלוש פעמים קראתי לך… אך מדוע…
ירמיהו שלוש פעמים! אמי, האם זה ברור לפניך?..
האם שלש פעמים קראתי לך…
ירמיהו (בקול רצוץ) אבדון ולעג! הוי, דמיון כוזב בַכל, מבית ומחוץ! אשה קראה לי בפחדה ואני בזִוְועתִי קולו שמעתי…
האם זר מוזר אתה לי… לא אמרתי לעשות כל עול. ואחרי אשר איש לא ענה לי, עליתי הנה לראות מי פה. ולא מצאתי איש.
ירמיהו הוי, כי כן! משֻׁגע, מֻכּה בסַנוורים… הוי, עֱנוּת החלומות ויסוריהם!.. תעתועי הגיון וכסל… אני הפתי והבל שגעוני…
האם מה זה תדבר, בני? יַד־מה היתה בך?..
ירמיהו אין דבר, אמי, אין מאומה… אל תשימי לב לדברי…
האם לא, ירמיהו, לבי אל דבריך, אך סתומים הם לי, רוח זרה היתה עליך. נפשך לי מתנכרת ועויינת היא לי. מה היה לך, בני. מה יעַנה את נפשך?
ירמיהו מאום לא יעַנה את נפשי, אמי… המִטה שְׁרָבַתְנִי… ואעל לשאף קור…
האם לא, כי תחסום את לבך מפני, ובכל זאת גלוי אתה לנפשי. האמנם תאמר, כי לא אדע את הליכותיך זה ירחים לילה לילה? התחשוב, כי לא אשמע את אנקותיך בשנָת ואנחות שבריך בתרדמה? הוי, כי בעינים פקוחות אשמעך באפלה, איך תהַלך בבית נְדוּד־מנוחה. צעד בצעד אשמע נדוּדיך וצעד בצעד ידַד לבי אתך. מה זה המיַסרך? הִפתח־נא לי ואל תסתיר את ענוּתך מפני דאגתי.
ירמיהו אל־נא תדאגי, אמי, אל תדאגי לי.
האם איככה לא אדאג לך! האם לא אור־יום כל ימי אתה לי ולא תפלתי לילה לילה? מתוך כפַי גָדַלת לי, בהן נשאתיך, ועדיין אשאך בנפשי למען תשמור על חייך. הוי, ידוע ידעתי זאת עוד לפניך, ועוד לפני ראותך־אתה ראיתי־זה ירָחים; צל נפל על פני וחרדה באה אל תוך נפשי, זר היית לרֵעיך ואת עליזים לא הלכת, מנעת את רגלך מִבוֹא ברחובות קריה ובבית בני־אדם. שקוע שקעת בשרעפים ואת החיים זנחת אחרי גֵווך, התאושש־נא, ירמיהו, אתה לכוהן גודלת ומחלצת אביך מחכה לך, למען תשים תהִילה לאדוני בתהילות ובזמירות. הרימה את פניך מתוך האפלה אל אור־היום! הגיעה העת כי תִבְנֶה את חייך, כי תחֵל במפעלֶךָ!
ירמיהו לא עת להחל היא עתה, כי קרוב יום הקץ!
האם אֲבָל הגיעה העת, הגיעה! בָגור בגרת לגבר, ביתנו מחכּה לאשה ולצאצאיה, בהם יקומו פני אביך לתחיה.
ירמיהו (בכאב זעום) להביא אשה אל תוך השממה? לגדל ילדים למחנק? אכן לא יום־כלולות הוא הבא עלינו!
האם הָבן לא אבינך, בני.
ירמיהו הֲבָנֹה אבנה ביתי על פי־תהום ואת חיי בתוך המות? האם אלֵי רקב אזרע ואתן שבח לכלָיון? אכן, אומר אני לך, אֵם: אשרי אדם אשר לא ידַבק לבו כעת אֱלֵי חָי, יען כי אשר ינשום את אויר היום הזה, כבר טעם את מותו!
האם בשגעון הֻכּית בני! ההיו פעם ימים שׁלֵוים מאלה? השקטה פעם הארץ בשלום אשׁר כזה?
ירמיהו לא אמי. שלום שלום יאמרו הכסילים, ואין שלום; ועל מטותיהם ישכבו תמימים וידַמו כי ישֵׁנים המָה, והם את מותם ינומו. אמי, הנה באה עת, אשר לא היתה כמוה בישראל, ומלחמה אשר לא ידעה האדמה הזאת! עת, בה יתקנאו החיים בשוכני קבר על שלוָתם והפקחים בעִוורים על האופל אשר בעיניהם. האוילים עוד לא יראוה והשקועים בחלום לא יחזוה עדֶנה, אפס אני, אנוכי הצצתי וראיתי לילה לילה: הנה הלהבה עולה הלוך ועָלֹה והאויב קרֵב והולך. הנה הוא בא, יום המהומה והמבוסה, וכוכב־המלחמה האדום מגיח מתוך חשרת ליל…
האם הוי, זוָעה… מאין לך כל אלה?
ירמיהו
דְּבַר־סֵתֶר הָיָה עָלָי,
בְּחֶזְיוֹן־לַיִל, בַּחֲלוֹם־תַּעְתּוּעִים,
נָפַל עָלַי פַּחַד וּדְאָגָה רַבָּה,
עַצְמוֹתַי בִּי רָחֲפוּ וְנָקָשׁוּ
וּלְבָבִי בִי הִתְמוֹטֵט כְּחוֹמָה מְבֻקָּעָה.
אִמִּי,
רָאִיתִי דְבָרִים,
אֲשֶׁר לוּ נִכְתְּבוּ עֲלֵי סֵפֶר
וְסָמְרוּ שַׂעֲרוֹתֵיהֶם שֶׁל בְּנֵי־אָדָם
וּשְׁנָתָם נָשְׁרָה כַאֲפֵר מֵעַל פְּנֵיהֶם. –
האם ירמיהו… מה היה עליך?
ירמיהו
הִנֵּה קָרֵב הַקֵּץ. מִיַרְכְּתֵי־צָפוֹן יָצָא בִגְעָרָה,
מֶרְכַּבְתוֹ אֵשׁ וּמְעוֹנוֹ מַחֲנָק!
שְׁמֵי־הַקֹּדֶשׁ מֵאֵימָה יִרְעָשׁוּ
וְהָאֲדָמָה תָחִיל מִפַּרְסוֹת־בַּרְזֶל.
האם (בזוועה) ירמיהו!
ירמיהו (אוחז בה, מלחש)
הֲשׁוֹמַעַת אַתְּ… הַאֵינֵךְ שׁוֹמָעַת?..
הִנֵּה, קָרֵב, קָרֵב הָרַעַשׁ…
האם מאומה אינני שומעת! השחר עולה, חלילי־הרועים נעורו בעמק ורוח קלה תלַטף את הדג.
ירמיהו
רוּחַ קַלָּה?
אוֹיָה, אוֹיָה!
סְעָרָה אֲיֻמָּה מִתְחוֹלֶלֶת,
סוּפָה מֵאֵת אֱלֹהִים,
מִגֵּיאוֹת־הַצָּפוֹן תָּגִיחַ
וּתְנוֹפֵף חֲרָדָה עַל פְּנֵי הָעִיר.
אִמִּי! אִמִּי! הַאֵינֵךְ שׁוֹמָעַת?
חֶרֶב תָּרֹן בָּרוּחַ,
גַּלִּים סוֹאֲנִים אוֹפַנִּים יִתְגַּלְגֵּלוּ,
כִּידוֹן וְשִׁרְיוֹן יַבְרִיקוּ בַלַּיְלָה,
אַנְשֵׁי־מִלְחָמָה, גְּדוּדִים אֵין־קֵצֶה
יִשְׁפֹּךְ הַסַּעַר עַל הָאָרֶץ.
האם חזון־שוא ומדוחים! תעתועים וכזב!
ירמיהו
הִנֵּה הוּא קָרֵב, עַם לוֹעֵז אַדִּיר וְקָדוּם.
מִמִּזְרַח הָאָרֶץ בָּא בִסְעָרָה,
בְּשִׁפְעַת אֵין־קֵץ,
חִצֵּי סוּפָתוֹ כְּבָרָק יָעוּפוּ,
פַּרְסוֹת סוּסָיו כְּסַעַר נֶחֱשָׁבוּ
וּמַרְכְּבוֹתָיו מוּצָקוֹת כְּמוֹ סָלַע,
וּבְתוֹךְ גְּדוּדָיו בַּתָּוֶךְ,
כֶּתֶר־דָּמִים עַל רֹאשׁוֹ,
הוֹרֵס הֶעָרִים,
מַצִּית הַבְּעֵרוֹת,
כּוֹבֵשׁ הָעַמִּים,
הַמֶּלֶךְ, הַמֶּלֶךְ,
מֶלֶךְ הַצָּפוֹן!
האם מלך הצפון… חלום חלמת… כי מלך גֵיא צָפוֹן…
ירמיהו
אֲשֶׁר הוּא שָׁרַק לוֹ,
אֲשֶׁר הוּא בָחַר בּוֹ
לְמַלֵּא בְלֵב־אֶבֶן
אֶת דְּבָרוֹ, דְּבַר־הַסֶּלַע,
לְמַעַן יַךְ אֶת עַמּוֹ עַל כָּל פְּשָׁעָיו,
יִטְחֹן כָּל חוֹמָה וִיבַקַּע כָּל מִגְדָּל,
יְכַבֶּה כָל אוֹר וְכָל צְחוֹק בְּכָל בַיִת,
יַשְׁמִיד אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּקְדָּשׁ
מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.
וּלְמַעַן יַחֲרֹש שָׂדֶה אֶת חוּצוֹת יְרוּשָׁלָיִם!
האם שגעון ופשע! ירושלים תקום לעד!
ירמיהו
אוֹיָה, כִּי נָפֹל תִּפֹּל!
אֲשֶׁר אֱלֹהִים עָלָיו יִשְׂתַּעֵר,
קוֹם לֹא יָקוּם!
שָׁרָשֶׁיהָ יִיבְשׁוּ מִתַּחַת,
וּמִמַּעַל אֶת פִּרְיָהּ יִקְצֹרוּ!
בְּגַרְזֶן וּבָאֵשׁ יִכְסַח הַפָּרָש
אֶת יַעַר־יִשְׂרָאֵל וּשְׂדוֹת יְרוּשָׁלָיִם. –
האם (פורצת)
שֶׁקֶר אַתָּה דוֹבֵר!
שֶׁקֶר, שֶׁקֶר!
לְעוֹלָם לֹא יָצוּר אוֹיֵב עַל הָעִיר הַזֹּאת,
צִיּוֹן לֹא תִרְעַד וּמְצוַּדת־דָּוִד לֹא תִּפֹּל לָעַד!
וְאִם מִקְּצוֹת כָּל תֵּבֵל בּוֹא יָבוֹא הָאוֹיֵב,
הַחוֹמוֹת הַזְּקוּפוֹת הָאֵלֶּה
וְלִבּוֹת יִשְׂרָאֵל לָעַד יִחְיוּ,
יְרוּשָׁלַיִם תָּקוּם לָנֶצַח!
ירמיהו נפול תפול הפעם! נשבר המטה והשעה נגזרה. קרוב הקץ, קץ ישראל בא!
האם מכַחֵש באלוהים! מכחש באלוהים! אנו בחירי־יה נחנו ועד קץ־הימים יקום שמנו! ירושלים לא תסוף לנצח!
ירמיהו בחלומותי ראיתי ובמלא האמת נגלה לי הדבר.
האם החולם כאלה עַוָּל הוא, ועַוָּל שבעתים המאמין בחלומות אשר כאלה! אוי לי, כי עיני הרואות את בר־בטני יָפוּן בעוז־ציון ולא יבטח באדוני! ירמיהו, ירמיהו התחפוץ, כי חיקי יִבְחַל עלי הפעם?
ירמיהו לא ברצוני באה עלי הזוועה ואין לאל ידי למנוע את החזות הקשה.
האם היֵה עֵר בתפלה נגדה, ותרמיתה תנופץ אל שם אדוני! זכור, ירמיהו, כי בן כוהן לאל־עליון אתה וקודש הנך לשיר שירי־שבח לאלוהים, לרומם לבבות קטני־אמנה ואת מרי־הנפש למלא בטחון!
ירמיהו איכה אוכל, איכה אוכלה? ונפשי מרה לי מכֹל! חדלי־נא ממני, אמי. עזביני־נא לנפשי.
האם לא אחדל ממך, בני, ולא אתן את נפשך טרף לאפס־תקוה. ירמיהו, בני יחידי, שמע לדברָי! דבר־סתר אגלה לך זאת הפעם הראשונה למען תתאושש, שמע לאמך, אשר ממצוקתה תדבר אליך. גם אנוכי הייתי מרת נפש פעם. עשר שנים מנע אלוהים ממני פרי־בטן. הייתי ללעג לנשים וקלס לפלגשים. עשר שנים נשאתי את בשרי בשׁני, ובאחת־עשרה התלקח בי לבי ואלך להתפלל אל בית־אדוני, כי יניב לי את חיקי הפעם.
ירמיהו הפעם הראשונה תגלי לי זאת, אמי…
האם נפלתי אפים ארצה ואשְׁקֶהָ בדמעתי ואדור נדר: אם יותן לי בן, והיה קודש לאדוני. כן נדרתי לחשוך את אמרי־פי ולחשות כל ימי מצוקתי, למען ימלאו אחרי־כן שפתי בני תהלות לאדוני.
ירמיהו אותי נדרת… אמי! גם אַת…
האם בעצם היום ההוא יְדָעַני אביך ואבוֹרך בך, בני. שבעה ירחים תמימים כבשתי באמונה את קולי בתוך בשרי. למען חֲשוך לך שפע אמרי־שפר לבשֵׂר את תהלת אדוני ורוב גדלו! אַחַר פִתחתי את סגור פי ואנחנו גדלנוך ונלמדך כתב וספר וקולך הִנעים זמירות ישראל. כעת ידעת, ירמיהו: אתה לכוהן קודשת מעודך ולמְתַנֶּה תהלות אל־עליון. – קרע־נא את רשת חלומותיך וצא לאור־השמש!
ירמיהו הוי, נדר־מִשנה, אמי, עדות־מִשנה בלילה הזה! זאת היא הפעם השניה אשר העירותיני לחיים! דברַיך לִמדוני לדעת את נפשי הפעם. הן מופלא הדבר: אני זעקתי אל אדוני בשאלתי, והוא אותך שלח להגיד לי פשר דבר! הוי, מסתרי הדרך הלזו, הוי, חַכַּת־החלומות אשר צדַתני, הוי, פֶּתֶה־החזיונות אשר עוררני, הוי, ציָד קולע, אשר לא יחטיא!אכן נודע לי מי זה דפק על קיר־תנומתי, עד אשר הקיצותי משְּׁנַת־חיי. ידעתי הפעם, מי האיץ בי בהתמהמהי. אכן ידעתי מי דרשני…
האם מה היה עליך? כשכור מיין תדבר…
ירמיהו כן, שכור אני מֵחֶפְצִי הצָּלוּל ומָלֵא לשון ומליצה עד כי תקצַר בי נשימת אפי. נשברו חותמות פי, ושפתִי יוקֶדת בשורות…
האם אוי לי, אם חלומותיך הארורים תבַשר! אם שגעון אשר כזה תשמיע בחוצות, לא בני אתה!
ירמיה בנֵך, אמי? הוי, כי שבעתים בנך אני, דומה אליך בפועַל אדוני! דעי־נא, עָקָר הייתי גם אני והוא חולֵל בי את פלא הדבר ויפרני את סודו. הנה חדשתי, אמי, את דבר שפתיך: גם אני נדרתי לו את נפשי נדר…
האם אם כן, אפוא, לך־נא אל מקדשו והבא לו קרבן, לאשר העירך לשים לו תהלה!
ירמיהו לא, אמי. לא כהונת עולה וזבח נטלתי עלי – אני את נפשי אעלה קרבן הפעם! לקראתו יזובו עורקַי דם, לו יוקד בשרי ואליו תלהט נפשי. אותו אשָׁרֵת כאשר לא שרתו עוד איש ודרכיו הם דרכי מהיום ועדי־עד. הוי, הביטי, הנה האיר השחר בעמק, וגם בי עלה השחר מתוך האפלה! שָׁמָיו יוקדים באש־ארגמן וגם לבי התלקח בקרבי. הוי, מרכבת־אליהו העולה באש השמימה, סחפי־נא גם את מוצא־פי, למען יהלום כרעם אלי יום בני־אדם! אוי לי, כי שפתותי בוערות, הלאה מפה, עלי ללכת…
האם אנה תלך בבוקר השכם?
ירמיהו לא ידעתי. אדוני הוא היודע…
האם אך הגד לי, מה יָזַמת עשוֹת?
ירמיהו לא ידעתי, לא ידעתי! לוֹ הוא לבבי, ומעשַׂי לו הֵמה!
האם לא אתנך, ירמיהו, עד אם נשבעת לי, כי לא תגלה את חלומותיך…
ירמיהו לא אִשבע! רק לו לבדו הָשְׁבַּעְתִּי!
האם… כי לא תבַשר רעות לעמנו.
ירמיהו רק שפתִי לי היא, ולוֹ היא הבשורה!
האם אוי לי, כי תשמט מפני דברי! שמע אפוא ודע: אשר יֵצא לזרוֹע מפח־נפש בישראל, אַל ישוב אל אל ביתו עוד!
ירמיהו לו הם דברַי וביתי לו הוא,
האם אשר לא יאמין בציון, לא בני הוא עוד!
ירמיהו רק לוֹ לבדו אני, לוֹ, אשר אל תוך בשָׂרֵך שמָני.
האם הככה תסור מפני? אם כן, שמע, ירמיהו, לפני פתחך את פיך לעם: בכל מורשי לבבי קלל אקלל את האדם המפיל אימה על ישראל: ארור…
ירמיהו (נבהל) אל תקללי, אמי, אל תקללי!
האם ארור האדם, המבשר מפלה לחומות העיר, ושממה לרחובוֹת קריה! ארור הזועק מות על ישראל! יפָּל־נא בשרו באש צורבת ונפשו בכף אלוהים חיים!
ירמיהו אל־נא תְפַלְאִי קללה, אמי… פן ידחפני גם הוא תחתיה…
האם ארור הנואש, הבוטח בחזיונות שוא ולא ברחמי־אלוהים! ארור הכופר באלוהים ולוּ בני הנהו! בפעם האחרונה, ירמיהו… בחר לך…
ירמיהו אנוכי… הולך… בדרכי… (צועד בכבדות כלפי המדרגות.)
האם ירמיהו… בני יחידי אתה ונחמתי לעת זקנה… הִמָלט־נא ממאֵרתי… כי שמוע ישמע לי אלוהים, כאשר שמע לנדרי…
ירמיהו גם אני נדור לו, אמי, גם לי שמע אלוהים. היי שלום! (יורד על המדרגה הראשונה.)
האם (פורצת) ירמיה! עלַי צועדת רגלך! את לבי בי תרמוס!
ירמיהו לא ידעתי את הדרך בה אצעד… רק קול הקורא אלי אני שומע… ואמריו. אלך…
(יורד לאט במדרגות, פניו רציניים ודוממים, עיניו קפואות כלפי השמים.)
האם (פורצת אל המדרגות, ביאוש) ירמיהו! ירמיהו! ירמיהו!
(אין תשובה. הזעקה עוברת ליללה עד ששוקעת לגמרי בתוך שתיקה. דמות־האם המתמוטטת עומדת גלמודה תחת השמים הגבוהים, שאודם השחר מתחיל להתפשט עליהם כנוגה אֵש ודם.)
תמונה שניה: האזהרה
הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנַי וּלְפָנֶיךָ מִן הָעוֹלָם וַיִּנָּבְאוּ אֶל אֲרָצוֹת רַבּוֹת וְעַל מַמְלָכוֹת גְּדוֹלוֹת לְמִלְחָמָה וּלְרָעָה וּלְדָבֶר: הַנָּבִיא אֲשֶׁר יִנָּבֵא לְשָׁלוֹם, בְּבֹא דְבַר הַנָּבִיא יִוָּדַע הַנָּבִיא אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ אֲדֹנָי בֶּאֱמֶת
(ירמיהו כ"ח ח–ט)
(הכיכר הגדולה בירושלים, המובילה בהרבה מדרגות אל חצר־העמודים של מצודת־ציון, לימינו של ארמון־המלכות, ובתווך הצדה – אל בית־המקדש. מעֶברה השני תחומה הככר הרחבה בבתים וברחובות, הנראים נמוכים ומשתחווים אל מול הבנין הנישא אל־עָל. הכניסות לארמון מקושטות מקלעות־פרחים וציפוי־ארז; במזרקות רחבות מעשי־חושב שבחצר מפכים המים מַטה, ומאחור מבהיק באפלילותו שער־המקדש מעשה־מקשה. לפני חצר־העמודים של הארמון, ברחוב ועל המדרגות, מצטופף בערבוביה כלפי מעלה עַם־ירושלים, ההָמון הָרַב והנרגש של גברים, נשים וילדים, הנעים כשהם דרוכים, כולם כאחד, מִצפיה רבה, מתוך ההמון עולים הרבה קולות שברגעי־מאורע מתמזגים תכופות לקול־קריאה אחד, אך בכלל מנוגדים הם בהתרגשותם. ברגע זה מופנים כולם אל עבר הרחובות ונדחקים מתוך אי־מנוחה שבַצפיה הרַבה.)
קולות הצופה כבר קרא מעל הצריח – – לא, עדיין לא קרא – – אני באזני שמעתי את קול הקרן – – גם אני – – גם אני שמעתי – – אל נכון כבר קרובים הם – – מאין הם באים? – – הנראה אותם! – –
אחרים מאצל שער המוריה הם באים – – עליהם לעבור פֹּה – – אל היכל המלך ילכו – – פַנו את הרחוב – – כן, כן – – נראה אותם – – הִסוגו – – פנו דרך – – פנו מקום לאנשי מצרָים – –
הקול האם אל נכון יבואו?
שני דברתי עם השליח, אשר הקדים לבוא – –
קולות עם השליח דִבר – – ספר־נא – – כמה מספרם? – – האם גם מתנות בידיהם? – – מי בראשם? – – מה הם מביאים? – – סַפר, יששכר – – –
(קבוצת אנשים מקיפה את יששכר)
יששכר רק אשר דבר אלי השליח, הוא חותני, אגיד לכם. ראשי צבא־מצרַים הם, אשר פרעה שלח אלינו, ואתם עבדים לרוב, המביאים לנו שי במוטות ובאפריונים שונים. מימות המלך שלמה לא באו כמנחות אלה לעיר ציון.
קולות יחי פרעה מלך מצרים – – כבוד לכסא־מלכותו – – תחי ארץ מצרים – –
קול שמעתי, כי גם אחת מבנות פרעה בתוכם. המלך צדקיהו ישאנה. האמת הדבר, יששכר?
יששכר כדבריך. אחת מבנות פרעה אִתם. היפה בבנות המלך, בה בחר צדקיהו לאשה.
קולות כבוד ויקר לפרעה – – יחי המלך צדקיהו – – נראה אותה בעינינו – – תחי ארץ מצרים – –
איש זקן אל־נא תגילו. רק רעות המיטו עלינו תמיד הנשים הנכריות אשר למלכי ישראל.
קולות כן, כן – – את לב הצדיק תסלפנה – – הלאה הנשים הנכריות – – למה תחרף את מצרים – – כן, מה לנו ולהם – – ומה כל המנחות האלה – – מתי זה כרתנו ברית אהבה עם מצרים – – מה חפצם – –
קול ברית־מגן יכרות אתנו פרעה נכה נגד נבוכדנצר. מפי אבימלך שמעתי – –
קולות כבוד לשר צבאנו לאבימלך – – אל לנו ברית עם מצרים – – אל לנו כל ברית – – נגד מי תכָּרת הברית הזאת – –
יששכר ומדוע לא נכרת אתם ברית־מלחמה? חזקים הם ועצומים, ואם את ידם יתנו לנו, לא נירא מפני נוגשינו. עשרת־אלפים מרכבות־טבח יש לאל־יד פרעה לשלוח אל המישור, ורובי־קשת ונושאי־חרב אשר לו, אין מספר להם. נגד אשור מעַנינו תתקומם מצרים ואת עזרתנו יבקשו.
הזקן אל לנו ברית עם מצרים. מלחמתם לא מלחמתנו היא.
יששכר אך הן אחים אנחנו במיצר. גם הם לא יאבו להיות עבדים לבני כשדים!
קולות וגם לא אנחנו – – הלאה אשׁור – – נשבור את עולו – – הזהרו, אל תחפזו – –
ברוך (עלם, בלאט) כל ימינו חולפים באזיקים ושליחינו נושאים מדי חודש בחדשו את שקלי־זהבנו לעיר בבל. עד מתי נשא את חרפתנו?
זבולון (אבי ברוך) הס! לא עליך לדבר! אין איש נאנח תחת עול הכשדים הקל.
קולות אכן, די לנו היות עבדים – – עת־הדרור הגיעה – – הלאה אשור – – ברית עם מצרים – –
זבולון כל טובה עוד לא באה לנו ממצרים. עלינו להאריך אף ולא לתת אימון בהם.
קולות עלינו להשיב את כלי־מקדשנו ולא לתת לבעל להתעלל בהם – – מות לבוזזי המקדש – – עת הדרור הגיעה – –
אחרים (מעומק הרחוב מריעים) הם באים – – פּנו דרך – – הם עולים הנה – – הסוגו – – אני רואה אותם – – מפה תראם – –
העם (מעפיל על המעלות ועושה ידים למַלאכות מצרים לעבור אל הארמון. בתחילה רואים רק את חודי הכידונים הנוצצים מעל ראש ההמון הסואן.)
קולות קוממיות ילכו – – מי בראשם? – – ארַקסס – – הנה המתנות – – האפריונים – – הנה אחד ממוסך – – אל נכון בת־פרעה שם – – יחי ארַקסס – – תחי ארץ־מצרים – – כמה כבד הוא הארון ההוא מלא זהב – – זהב – – אנו נשלם בדם – – חרבותיהם קצרות – – חרבותינו טובות מאלה – – כמה יהירים הם – – אנשי־חיל אדירים – – יחי המצביא ארַקסס – – ברכות על ראש מלך מצרים – – ברכות לבריתנו הנאמנה – – ברוכים הבאים! –
ההמון (מקיף את תהלוכת המצרים בצעקות־הידד.)
המצרים (מקושטים בכל יקר, עוברים גאים וכבדי־ראש בין השורות, מקישים בחרבותיהם ומודים בכבוד.)
ברוך (מעל המעלות) ימלא המלך צדקיהו את רצונכם! יכרות אתכם ברית!
קולות כן – – כן – – נעלה על אשור – – נשבור את עולו – – יחי פרעה נכֹה – – ברוך בואכם – – נִקום את נקמת ציון – –
אחרים אל הארמון – – אל היכל המלך – – אל המלך – – יכרוֹת את הברית – – יחי ארַקסס – – ברכה על ראש צדקיה – – מלך לעבדים הוא – – לא, לא – – חופש ודרור – – בואו אל הארמון – –
המצרים (עלו אל הארמון ונכנסו לחצר־העמודים. אחריהם זורם נחיל העם; נחילות אחרים נפוצו ברחובות; רק קבוצות קטנות אחדות נשארו על המדרגות, בעוד שחיילים ונשים סוערים בסקרנות אחרי המצרים, מקיפים את האפריונים ונעלמים אחר כך בחצר־העמודים עם התהלוכה ביחד.)
ברוך (המלווה אותם כל הזמן בתנועות־התלהבות) עלי ללכת אִתם.
זבולון אתה תִּשאר פה!
ברוך עלי לראות, עלי לחזות איך יתקומם עם־ישראל על אויביו ומעַניו. כלתה נפשי לחזות במחזה הכביר, והנה הגיעה השעה!
זבולון אתה תשאר פה! אדוני יכין את צעדינו ולא אנחנו! ההכרעה היא למלך לבדו.
ברוך איכה יריעו! תן לי, אבי, להִספח אליהם, אחזה גם אני!
זבולון עוד תחזה ותחזה. תמיד יריע העם ללשון מדברת גדולות ותמיד ירדוף אחרי תפארת־שוא.
אחר למה תמנע ממנו את שמחתו? האם תור אשרנו לא הגיע עדֶנה? הנה, קמו אוהבים לישראל.
זבולון מצרים לא היתה ידידת־ישראל מעולם.
ברוך חרפתנו חרפתם ומצוקת־ישראל מצוקת־מצרים היא.
זבולון אין לנו חלק בכל עמי תבל. כוחנו בנו באשר לבדד נשכון.
אחר אך הן לעזרתנו באים הם במלחמתנו.
זבולון לֹא לנו יִלָחמו, כי אם לנפשם. כל עם אך לנפשוֹ יִלָחם.
ברוך והלנצח נשאר עבדים? והמלך צדקיהו מלך עבדים יֶהי? ועיר ציון לכשדים תהיה למס? הוי, לו היה מלך כהלכה –
זבולון הס! הנה צוויתיך להִדֹם! לא לנער לשפוט את המלך.
ברוך אמנם נער אנוכי, אך מה היא העיר ירושלים אם לא הנוער? לא השאננים בנוה. הנער דוִד הוא אשר כוננה לתלפיות וישַׂגבֶה בין העמים.
זבולון דום! לא עליך לדבר במרומי־קרת.
ברוך האם רק שקטי־הרוח ידברו ורק ישישים יחרצו, למען יזקין עמנו בלא־עת ודבר־אדוני יעלה רקב בלבנו? עת־רצון היא לנו. עת לנקום. אתם שַׁחֹתֶם. ואנחנו נרים ראש. אתם בוששתם, ואנחנו עשה נעשה! לכם הוא השלום, ולנו המלחמה!
זבולון מה ידעת אתה על המלחמה, פושֵׂק־שפתים! אנחנו, הוריכם, ידענוה היטב. נשגבה היא בספרים, אך לאמִיתה מחנק היא וחרפה לכל חי.
ברוך אני לא אפחד ממנה. הקץ לעבדות!
קול המלך צדקיהו נשבע שבועת־שלום!
קולות שבועת שוא היא שבועתו – – יָפֵר את השבועה – – אין שבועה לעובדי־אלילים – –
קולות (מאחור, מן הרחוב, בתרועה) אבימלך! יחי אבימלך! – – אבימלך! שר־צבאנו! – – הידד!
(הקבוצות מתאספות סביב אבימלך שר־הצבא ומריעים לו.)
קולות אבימלך… האמת הדבר, כי מצרים רוצה בברית אתנו! – שלוף את חרבך! – – קום ועלה על אשור! – – העירה את כח עם ישראל! – – כולנו נכונים! – – בנעורינו ובזקנינו! – –
אבימלך (מרום המעלות, אל ההמון) הִכונו בני ירושלים, כי קרוב הוא יום הגאולה. (ההמון פורץ בתרועות ששון) פרעה נכה הושיט לנו את ידו הנאדרת בגבורה. את בריתנו הוא רוצה, למען נפרוק שכם־אחד את עול מלך אשור ואנחנו עשה נעשה, עמי, יושב ירושלים. לוחמיך נכונים וחמושים כל מגיניך, מרכבותיך רתומות וקשתותיך דרוכות. וכעת בַרְזֵל את לבבך, יושב ירושלים!
המון קומו על אשור! – – מלחמה בבני כשדים! – – יחי אבימלך! –
איש־צבא כעדר צאן נוביל אותם לפני מחננו. כוח אשור אזל בחיק־נשים ומלכם מעודו לא לבש מדי־צבא!
קול אחד לא נכון הדבר!
איש־צבא מי הוא? האומר, כי לא נכון
הקול אני הוא האומר. הייתי בבבל ואת נבוכדנאצר בעיני ראיתי. כביר הוא ועצום ואין כושל במחנהו.
קולות את אויבנו תְקַלֵּס, הנבל – – – מָכוּר הוא – – אשתו מבנות כשדים היא – – עם כל עבדי בבל זנתה – – בוגד – – שכיר – –
איש־צבא (ניגש אל המדבר) אמרת, כי לא נוכל להם?
המדבר אמרתי, עצומים הם הכשדים.
איש־צבא (קרב אליו עד גופו) ראה את אגרופי ואמור עוד פעם, כי עצמו ממנו! –
קולות אמור עוד פעם! – – קרעוהו לגזרים! – – בוגד! –
המדבר (מִפחד כולם) לא, לא זאת אמרתי – – אמרתי כי רבים הם מאד.
אבימלך מאז ומעולם רבים הם אויבינו, ותמיד הכִּינו אותם לפי חרב.
קולות מי יעמוד לפנינו? – – את כל אויבינו ניצחנו! – – נפל מואב וגם עמון – – סנחריב ואלפיו – – הפלשתים ועמלק – – מי יעמוד נגדנו – – מות ימות הנותן אותנו לשמצה – –
(שליחים אחדים ממהרים לצאת מתוך הארמון.)
ההמון (מקיף אותם) אנה תמהרו? – – מה הבאתם לנו – – את מי תבקשו – – מה בפיכם – –
שליח המלך קרא למועצה.
קולות מלחמה – – אוסר הוא מלחמה – – מלחמה – – –
אבימלך את מי קרא למועצה?
השליח את אמרי הזקן ואת נחום הנגיד. וגם לך, אדוני, קרא המלך.
אבימלך רֵע הייתי למוגי־לב ולמתחכמים, השוקלים בפלס כל מוצא פיהם והיראים מכל פועל. אך אני – אני את חרבי אביא ואשליכנה לפני המלך, אם לא יותן לי להריקה על אשור! עם ירושלים, בָא־בָא תורך ואני אלחם לך!
המון יחי אבימלך – – יחי אבימלך אביר יעקוב – – הידד! הידד!
אבימלך (ממהר אל הארמון.)
ברוך אחריו! אחריו! ישמע המלך את קולנו! ירעם חפצנו בהיכלו ולאזניו יגיע!
זבולון אני אדיחך מעל פני, אם לא תדום דום! המלך יבקש עצה ובהִוָעץ המלך, אל תפריעו את מנוחתו!
ברוך אל־נא יִוָעץ. יחליט! יחליט מלחמה! כולנו מבקשים מלחמה, כולנו!
קולות כן – כולנו – כן – כולנו – השמיעו זאת באזני המלך – –
קול אחד לא. אני אינני רוצה במלחמה – אינני רוצה –
קולות דום! – – בוגד! – – הנה עוד שכִיר אחד! – – מי אתה? – – גרשוהו מפה – – מי הוא האיש – –
המדבר איש עובד אדמתו אנוכי. ואדמתי אינה נותנת את יבולה זולתי בשלום. והמלחמה תשחית את אדמתי ואת רגבי תאור. לא אובה במלחמה, לא אובֶה!
ברוך (פרוע) הבוז לך! הֵרָקֵב באדמתך וביבולך הֵחנק! ארור השוקל את גבורתו בבצע כסף, ואת גורל הארץ בחייהו־הוא! בית ישראל הוא אדמתנו, בדמנו נזבלה, יען כי, אחי, אשרי האיש המת על מזבח אדוֹני אלוֹהינו האחד!
המדבר אם ככה, מותה. ולנו תן לחיות! אני אהבתי את האדמה והיא גם היא לאלוֹהינו ולנו ניתנה, ולנו היא!
ברוך מאוּמה אין לנו. הכל הִלוָנו אלוהינו למען נשיב לו לעת אשר יקרא. והנה השמיע את קולו, הוי, למען נשמעהו! הנה באו האותות. איה מבשרֵי דבר אדוני, איה משמיעי הגאולה? להלהיב לב העצלים ולפקח אזנים חרשוֹת. איה הם הכהנים, והנביא איהו? מדוע יחרישו בעת רצון לירושלים!
קולות כן – – הנביאים – – איה הם – – הכוהנים – – העירו אותם – – פן יאחרו את המועד – – איה חנניה – –
ברוך אל המקדש! לא בלי דבר אדוֹני! אנשי אלוֹהים יגידו לנו פשר!
קולות כן – – איה הם הרועים – – להם היא האמת – – חנניה – – פשחור – – איה הם – – פתחו את שערי המקדש – – פתחו את השער
(אחדים, שמיהרו לעלות על המעלות, דופקים בדלת הברזל. – הדלת נפתחת, ולבוש בגדי־שרד מופיע)
פשחור (הכוהן הגדול) מה חפצך, עַם ירושלים?
ברוך דבר אדוֹנָי בא ויקָם העם! וגם אתה, הכוהן הגדול אל נא תאחר! תן את אויבינו לקללה. כי שעת־הדרור מבשרת ישועה לעמֶך!
קולות אל המקדש עלֵה, לדרוש בשם אדוֹני! – – קרא לנביא, יגיד לנו דבר אמת! – – יקרא לנו את הנבואות הכתובות בספר! – – דַבר באזני המלך ובאזני העם! – –
פשחור מה זה היה לכם? למה תתלהטו לפתע פתאם?
ברוך הנה מצרַים כורתים אתנו ברית נגד אשור, והמלך מתמהמה, ואנשי עצתו רוכלים ועבדים המה! אך העם לדבריכם יחכה!
קולות קרא לנביאים ויגידו לנו פשר דבר־אמת – – חנניה! – – וכי מתי נדרשו לנו דברי אדוֹני כאשר דרושים לנו כעת – – עליכם להכריע ולהחליט דבר – – חנניה! חנניה! – –
פשחור מה תבקשו לשמוע מפי הנביא?
ברוך יתן־נא את דברו בלבבנו – – יאציל מברכתו על עם ישראל, ומקללתו על נבוכדנאצר ועל עבדיו – – – ובא עלינו דברו כאש־להבה צורבת – – קרא־נא לחנניה, השעה קוראת לו. אדוֹני קורא לו מקרבנו! –
ההמון חנניה – – איה נביאנו – – אדוֹני קורא לו – – יבוא – – צָמאנו לדבריו – – חנניה – – חנניה – –
חנניה (מופיע על סף המקדש; ההמון פורץ בתרועות.)
ברוך (אל חנניה) חנניה שליח אדוֹני, הביטה וראה, העם צמא לארשת שפתיך! פתח להם את מַעין הברכה, למען ילהיט את כוחנו לעשות נוראות בחרוננו ולקלוֹעַ בזעמנו אל המטרה. חנניה, בידך גורל ירושלים!
ההמון שפוך עלינו את דבר אדונָי – – השמַע את הבשורה – – צַווה עלינו לנצח – – הודע לנו את דבר אדוֹני – – הביננו דעת – – אתה שליח אדוֹני – – תן מבינתך למלך – – בשר־נא את רצון אדוני – – ראה את מורך לבבנו – – הָעֶר־נא אותנו וחזקנו ואמצנו – –
חנניה (עובר את סף המקדש) אשרי משאלותיך, אשרי רצונך ודבריך ואשריך גם אתה, עַם ירושלים! כי הרימות, סוף־סוף, את קולך לזעקה. הן תרדמה נפלה עליך, ירושלים, ובעול עבדותֵך בלי רוח־חיים תשכָבי. עמים דרכו עליך כעל שכור־מיין ויִירקו במלבושיך ועל מערומיך מלאו פיהם צחוק. אך הנה עבר הקול בין הנרדמים ובין חולמי החלומות חלפה הבשורה, והנני לבַשרה באזניכם אתם, המקיצים בשם אדוֹני – –
ההמון (בתרועת גיל כבירה) שמעו ונשמעה! – – אנחנו המקיצים – – אכן היינו כחולמים – – אמור, הנביא, האמנם הגיע התור? – – האמת. כי שעת־רצון הגיעה? –
חנניה עד מתי תתמהמהו מעשות מעשה, ואדוֹני העירכם! עד מתי תשקטו, ואלוֹהינו קרא לכם הפעם! צמא הוא אלוֹה, יען כי הורקו מזרקי־יינו, ורעב הוא, יען כי מזבחותיו נשברו. קר לו לאדוֹני אלוֹהינו, יען כי שודדה תפארת אבני־גזיתו, ומעונה הוא יען כי ילעיגו לו כוהני הבעל ועבדי העשתורת, ויקַו לכם כי תבואו ותגאלוהו, ואתם שכבתם בתרדמה, וירמוז לכם לגשת אליו, ואתם לא זעתם מתחת עולכם. ועתה השליכו את העול, נַתקו את המוסרות, הריעו בחצוצרות והשיקו את כלי־זינכם למות, כי אדוֹני אלוֹהים העירכם בזעקה – ועתה הכונו וצאו למענו למלחמה! –
ברוך הָרע, הוי, הרע אתה, שופר אדוֹני! קומה, ישראל! קומי, ירושלים! שברו את העול!
ההמון נשבור את העוֹל – – קומו נגד אשור – – נלחם בנבוכדנאצר – – תפשו חרב – – נגד אשור – – אמור, הנוכל לו לאויב? –
חנניה קול אדוֹני רותח בקרבי, סוער כים ועולה בקצף אֱלֵי פי, וכה יריע באזניכם: קומה, ישראל. אזור חלציך. אחוז את מגיניך בגיל ואת חרבך בתרועת ששון. קומה, ישתוללו סוסיך. יען כי צֵידךָ אשור ושללך בבל! עורה, עַם עצום, וגרש את נוגשיך, כי הנה מִלאתי את אשפותיך חצים וזִיַנתיך ברמחים אשר לא ישבֵרו. קפוץ ידך והיתה לאגרוף־ברזל. יען כי בידך נתתי את אשור, למען תמַגר עצמותיו! דרוך בעקבותיך על עורף מעַניך, השיבה לי את טובי אשר שודד ממני, גאלני גם אותי כאשר גאלתיך אני. השליכה מקרביך את יועצי־השקר ואת עוצריך השמידה! אל תט אוזן לרכי־הלב ושמע לדברי נביאִי־שליחִי. ישראל, שמע לדבריו, נאום אדוֹני!
ירמיהו (בקול פרוע מתוך ההמון) אל תשמעו לו! אל תקשיבו לדבריו! אל תאזינו לו!
ההמון (נסוג הצדה בערבוביה; ירמיהו נראה מתוך ההמון הנרגש, כשהוא נדחף כלפי המעלות, מקום שם עומד חנניה.)
קולות מי הוא המדבר – – מי הוא האיש – – מה הוא מדבר – – מי מדבר כאלה – – מי הוא – –
ירמיהו אל תשמעו לו! אל תטו אזן למתנבאים, אשר מחזון לבם ידברו, המתעים את בני־ישראל בתרמיתם! – אל תפנו אל החנֵפים, הדוחפים אתכם לחלקלקות! אל תגששו ברשת היוקשים! אל תאזיני, ירושלים, לשריקת מדיחי המלחמה!
פשחור מי הוא המדבר בתוך ההמון?
חנניה מי זה המדבר נגד אדוֹני? יֵצא מתוך האופל!
ירמיהו (יוצא) החרָדה היא המדברת והדאגה לירושלים. הפחד פתח את פיו, ואני לישראל אנוכי מדבר, לישראל ולחייו!
קולות מי הוא האיש? – – לא־ידוע מתמול שלשום – – לא מבני הנביאים הוא – – מי הוא האיש? – –
קול ירמיהו הוא זה… מן הכוהנים אשר בענתות…
קולות מי הוא ירמיהו? – – מי הוא? – – מה לבני ענתות ולירושלים? – – בן חלקיהו הוא – – מי הוא האיש? – – מה חפצו? – –
פשחור (אל ירמיה, שעלה על המעלות) רד מעל המקדש! רק לשליחי אדוֹני לבדם, לאנשי־אלוֹהים ולנביאים, לעמוד על סף המקדש! אנחנו המשמיעים פה את דבר אדוֹני!
ירמיהו מי הוא המתפאר בלבבו לאמור, רק לי נתן אלוֹהים בינה ורק לי גִלה את סוד רצונו? רק בחלום ידבר אלוהים לבני־האדם וגם אותי חִתְּתַנִי בחלומות. אוי לי, כי מלא אדוֹני את לילותי חרדה וידד שנתי מעיני לעת צרה, ויתן לי פה לדבר וקול לזעקת־שבר. בעָתה שם בעצמותי למען אשפכנה עליכם כזפת בוערה, ואני לירושלים אנוד ואקונן ובאזני העם אזעק את שברנו ואת חלומותי אספר בקהל־עם…
ברוך הלאה חולמי חלומות ופותריהם! עת להקיץ היא!
חנניה ולמי לא נִיתנו חלומות? גם הבהמה בחלום תרבץ, וחלומות העבד מלאים חזיונות! מי זה משָׁחך, כי לפני המקדש תדבר!
קולות לא, אל ידבר – – תנו לו לדבר – – משוגע איש־הרוח – – יספר־נא לנו את חלומותיו – – סַפֵר – – בית אדוֹני פתוח לכוֹל – – דבר, ירמיהו – –
פשחור לא מעל סף המקדש! לא מחצר בית־מקדשנו!
חנניה אנוכי הנני נביא אדוֹני ואין בלעדַי בישראל! אלי הקשיבו ולא אל המפטפטים ברחובות. הלאה החולמים מן השוק!
ברוך מוג־לב הוא, הבורח מפני פחדו.
קולות תנו לו וידבר – – נשמע מה בפיו – – לא – – דַבר, חנניה – – חנניה – – ירמיהו – – אולי מאת אדוֹני שלוח הוא – – דַבר, ירמיהו – – למה לא נשמעהו? – – מה הוא חלומו? – – יש אשר החלומות אמת ידברו… תן לו, חנניה, וידבר – – דַבר, ירמיהו – –
ירמיהו אחי בני־ישראל, הוי, אחי יושבי ירושלים! ראיתי סערת אדוֹני בחלום, סופה מתחוללת על ציון, גוֹי איתן עולה עלינו. גוי אשר כעננים יעלה וכסופה מרכבותיו, ינתוץ חומה וחֵיל… ראיתי להבה עולה על כל פנת־גג וכחַית־טרף אדומה אוכלת את מעוננו עד היסוד. אבן לא נשארה על אבן ושממה ברחובות־קריה. חללי־חרב ראיתי מושלכים באשפה ולבי ניתר ממקומו וסגור־פי נפתח – – –
פשחור השגעון הוא המדבר מעל מעלות המקדש!
חנניה חֳלִי־נופלים יעַנהו והוא אותנו יעַנה.
ברוך שמטוהו מפה!
קולות לא – – – הבה נשמע את חלומותיו – – משוגע הוא האיש – – – כסיל הוא – – גרשוהו – –
ירמיהו אפס, אחי, כאשר הקיצוֹתי מחלומי וזעה כִּסתה את פני, לעוג לעגתי לנפשי, כאשר אלה לועגים לי פה! האם אין שלום בארץ, האם לא תשקוט הדממה על חומות ירושלים ואף רוח קלה לא תגע בהן? ואני יצאתי מביתי ואֵבוש מפני פחדי ואצא אל השוָקים למען אראה בשלום העיר ואשמח בשלוָתה. והנה אך פרצה אלַי תרועת גיל, נשבר לבי בקרבי, יען לא תרועת־שָׁלום היא, כי אם תרועת מלחמה. על זאת תאבל עלי נפשי ועל אפי ועל חמתי פרצה מלתי מגרוני. אמרו־נא לי, אחי, האמנם חפץ כל יְקר היא המלחמה, אשר תרוממוה לשם ולתהלה בשערי ירושלים? האמנם טובה ומטיבה היא, כי ככה תשאו את נפשכם אליה בכִליוֹן־עינים? ואני אומר לכם, יושבי ירושלים, חיה רעה וטורפת היא המלחמה, האוכלת את בשר הגבורים, מוח עצמותיהם תמוץ בלי חמלה, את הערים תגרס במלתעותיה, ובפרסותיה תרמוס את הארץ. אשר עוררה משנתה, לא ירדימנה עוד, ואשר את חרבו הריק לה, על נקַלה יפול בה בנפשו. אבוי לפוחזים, האוסרים קרב בלי אונס, בדרך אחד יצאו ובשבעה דרכים ינוסו! אבוי למרצחי השלום במוצא־פיהם! השָׁמר מפּניהם, יושב ירושלים, השָׁמר!
ברוך השמר מפני רך־הלבב, יושב ירושלים, מפני השכירים והבוגדים הזהר!
חנניה ואיה היא הנבואה? איה דבר אדוֹני? לבבל ידבר טובות ולַבֵל!
ההמון לא, כי אמת בפיו – – הרבה אמת בדבריו – – תנו לו ויכַלה את דבריו – – את חלומותיו – – מה בשורה בפיו – – תנו לו לדבר – – נשמע גם אותו – –
ירמיהו למה תעוררו את החיה הטורפת בזעקת־גיל, למה תצודדו העירה את מלך־הצפוֹן, למה נזעקתם למלחמה, אנשי ירושלים? האם הראיתם לבניכם את הרצח ואת חרפת בנותיכם במלחמה? האם למען אילי־הברזל נבנו חומותיכם, ומעונותיכם למאכולת־אש? שימה אל לבך, ישראל, ועצרי צעדֵך ירושלים, בטרם אלֵי אופל תרוצו! האמנם עבדותכם כה קשָׁתה, וסבלכם קשה מִנְשוא? הביטו סביב וראו: הנה שמש אדוֹני על ארצכם, וגפנכם בשלום פורחת, כלותיכם המאושרות יוצאות עם בחירי־לבבן, ילדיכם ישתעשעו בתום, וירח יקר הולך בתנומת ירושלים. כל מדורת אש ומקומה וכל מקווה־המים ותעָלתו; ממגורותיכם מלאות יבול ובית־אלוֹהיכם מתנוסס לתפארת. אמור־נא, ישראל, האם לא נאווה בחומות ציון, האם לא נעים עמק־השרון, ואשדות הירדן האם לא ירהיבוך? הוי, רב לך, ישראל, כי תִשְׁכוֹן שלום תחת מבט־אדוֹני השָׁלו, ואחוז בְשלום, אחוז בו היטב בין חומותיך, יושב ירושלים, החזֵק את השלום!
זבולון צדקו דבריו! אשריך האיש! דבריך זהב־אופיר!
פשחור זהב־כשדים הוא!
קולות נכון – – שכיר־כשדים הוא – – לא, כי נכונים דבריו – – שלום – – פנינו לשלום – – בוגד הוא – – מִקנת־כסף אשור הוא – – תנו לו לדבר – – אל תתנו – – אמת בפי חנניה – – רק חנניה – –
חנניה סור מפה, סורה! לך לדבר בשומרון, באזני העבדים שם. דַבר אל מואב ואל הערלים, אך לא אל בנִי־בכורי ישראל!
ברוך (ניגש אל ירמיהו) עמוד הכן ודַבר פה באזני העם למען ישמעו כולם: הלנצח נהיה עבדים? הנוסיף לשלוח את זהבנו לאשור? ענה ואמור, הבוגד!
קולות כן – – כן – – דַבר – – הנוסיף לשַׁלם – – עַנה – –
ירמיהו דברי גלויים באזני העם: טוב לנו לשלם מס־זהב לאויב, מאשר את מס־הדם למלחמה! טובה חכמה מכוח וטוב להיות עבד לאדוֹני מֵאשר מושל על בני־אדם!
חנניה הוי, העבד הנרצע, עבד הכשדים! התאמר לכַחש בדבר אדוֹני, הקורא למלחמה על נוגשינו, התכחש, בספר־התורה?
ירמיהו אכן, גם זה כתוב בספר: “בשובה וָנַחַת תִוָשעון, בהשקט ובבטחה תהיה גבורתכם”.
קולות כן, כן, כה כתוב – – אמת בפיו – – כן כתוב בספר – – כנים דבריו – – לא, כי את דברי הנביא יסלף – –
חנניה לא על המלחמה דִבר זאת הנביא, כי אם על הריב בין שבטי ישראל! אך מלחמתנו זאת מלחמת־קֹדש היא, מלחמה לאדוֹני, ירושלים, למענך ולמען שמך, מלחמת אדוֹני, מלחמת אדוֹני!
ירמיהו הסֵר את שם אדוֹני מן המלחמה! לא אלוהים אוסר מלחמה, כי אם בני־האדם! אין קודש במלחמה ואין קודש במות, רק החיים קדושים המה!
ברוך שקר אתה דובר! שקר! החיים נִתנו לנו למען הקריבם לאדוֹני ולרוחו! אני אקריבֵני על מזבחו, אני בחרב אויביו אפולה, אני מות אמות בעד ישראל ובעד ממשלתו עלֵי אדמות. עם ישראל לא ינוצח, אם אחרי תחזיקו!
חנניה עד אשר יזהירו כוכבי־מעל לפני אלוֹהים, לא ינוצח עם ישראל! אולם לא יעברו שלשה ירחים ובבל בידינו תנתן, אם נצא יחד עם מצרים.
קולות (בתרועה) שלושה ירחים – – יחי חנניה! – – שמעו לדבריו – – שלושה ירחים – –
חנניה עם ישראל ינצח, אלפי רבבות ינצח!
ברוך איש־ענתות זורע בהלה, כאשר בבל לו את זהבה זורעת!
קולות עם־ישראל על כל העמים – – קומו על אשור – – מלחמה – – מלחמה – – לא, שלום – – לא, כי שלום – – על ישראל – – מלחמה – – לאשר ידַבר – – בוגד – – הרק דברי הצועקים למלחמה כנים הם? – – שכיר הוא – – אל תחפוזו – –
ברוך אל בית־הנשים, רך־הלבב! אל בית־הנשים!
אשה (יורקת בפני ירמיהו) חרפה היא לנו! האיש המשתלף וממיט עלינו כלימה! מלחמה! – – מלחמה נגד אשור!
ירמיהו (פורץ בזעם) מי את, האשה הצמאה לדם? האם למען הקבר פתחת את רחמך ואת בניך הינקת לבור־שחת? ארור הוא האיש הצועק למלחמה – אך האשה השוקקת למלחמה, ארורה שבעתים! יען כי את פרי־בטנה תאכל המלחמה ועבדי המלך אשור עליהם ועל מלבושם יפילו גורל. מְקוֹננות תהיינה, אמהות, ובצפרניכן תקרענה את בשר לחָייכן, יללה תצרח מבין שִניכן, אתן היורקות בפני ובפני השלום.
קולות נשים אויה, אויה, – – שמענה את המארה – – בנֵינו – – אויה לנו – – האָיום והנורא – – אויה – –
ברוך את הנשים תבהיל אתה, מוג־הלב, אך לא את הגברים. רד מפה!
אנשי־צבא שמטוהו! – – גרשוהו ברחובות – –
חנניה חסמו את פיהו!
קולות הלאה מזה! – – את לב הנשים ימוגג – – הלאה – – רב לך בחזיונות־חרדה – – קור עבר בעצמותי בדברו – – החרישו אותו – – אל יוסיף דבר – –
ירמיהו לא אחריש ולא אשקוט, בעוד ירושלים מייללת בקרבי! חומות ירושלים בתוך לבי הן ולא יאבו לִפול: שַׁדמות ישראל בנפשי תפרחנה ואני אשמרן! דמֵך אַתְּ זועק מקרבי, ירושלים לבל ישָׁפֵך, וזרעֵך לבַל יפוזר לרוח, אבניך לבל תנתצנה ושמך לבל יכּחד מעל פני האדמה! התחזקי ירושלים המתמוטטת, והסתירי את בניך בחיקך: הקשיבי־נא לקול מזהירך, ירושלים, הקשיבי! שמעו את פחדי האוהב, את אהבתי החרדה שמעי! שמעִי הָה, עיר־ציון, מצודת־אדוֹני, ושמרי על שלומך, על שלומך שמורי!
קולות (במריבה) כן… שלום אדוֹני על ישראל – – בוגד – – שכיר אשור – – שלום על ישראל – – את בנַי לא אתן – – מלחמה – – מלחמה באשור – – המלך יחליט – – בוגד – – אנו רוצים בשלום – – מוג־לב הוא – – שכיר – – מלחמה – – שלוֹם – – אמת בפי חנניה – – לא, הצדקה לירמיהו – – אנו מאמינים בו – – כל דבריו אמת – – מלחמה – – לא – – שברו את העול – – מלחמה – – שלום – –
(המון עולה כלפי היכל המלך, קבוצת־אנשים באה ואבימלך בתווך. הולך בזעם כשהוא נטול־חרב.)
קול הקרֵבים בֶגד – – בגד – – בגד בגדו בישראל – –
(ההמון חדל לריב על דברי ירמיהו.)
קולות מה זה קרה? – – אבימלך – – מה היה לאבימלך? – – מאת המלך הוא בא – – אבימלך – – עיניו יפיקו זעם – – מה קרה? – –
אבימלך (בקִדמת המעלות, על יד ירמיהו) היראים רכי־הלב מכרו את ישראל, ורוכלים סחר־גויים עשוהו! אמרי ונחום נצחו במועצת המלך, נגד מצרים הִרבו להג והמלך שמע לעצתם.
קולות הלאה, נחום! – – בוגד – – אמרי הזקן, בוגד – – מה החליטו? – – מה אמר המלך? – – שלום יחי השלום! – – משפט אדוֹני – – –
אבימלך לב המלך נמוג, את המלחמה ירא הוא. את דרכו יחַשב ויפלס בטרם יפיל דבר…
ירמיהו תהילה לצדקיהו מלך נאור בחכמה!
אבימלך חסרי־אונים אפפוהו. הזִקנה והפחד יועציו המה אולם אני את חרבי זרקתי; אין לי עוד חפץ בחרב על מתני, כל עוד ציון משועבדת לאשור. עבד אני לשִׁמְעָה הטוב, אך עבד לעבדוּתה לא אהיה!
ברוך (בלהט) אשריך, הנאדר בגבורה! גבור אדוֹני, ואשרי חרבך, הלוהטת לבית־ישראל!
פשחור היֵה ברוך ומבורך, אבימלך, אשר לא תתרועע עם רוכלים ושכירי־אויב.
חנניה העוד עלינו להתמהמה? למי היא העת לעשות? האם לנחום הרוכל ולאמרי הישיש, או לך, עַם ירושלים! באה שעת־הרצון לאלוהים, קומה וקחֶהָ לך! אל הארמון! אל המלך, למען יראֵנו ולמען ישמענו! קומי, ירושלים, והרימי את קולך. פרצי את חרון אפך, רמסי את תולעי הארמון! קומה ישראל, אל הארמון!
קולות אל ארמון המלך! – – אל המלך! – – הלאה הזקנים! בוא אתנו, אבימלך! – – קומו ונעלה! – –
פשחור אל המלך, עַם־ירושלים, למען יראך בעיניו. אל הנצחון – –
ירמיהו (קופץ אל מבוא חצר העומדים) עמוד, עמודו! את ירושלים תרצחו נפש!
קולות גש הלאה! – – פנו דרך! – – מה הוא קורא? – –
ברוך (שולף חרב) חרבי על האיש, המדבר עוד על שלום!
חנניה הכהו נפש! הכהו נפש!
פשחור מות ימות הבוגד!
ירמיהו בנפשי, אוהבי אדוֹני, בנפשי הצילו את ירושלים!
פשחור דקרהו! להרים מרד הוא אומר!
ירמיהו בנפשי, אוהבי השלום, אל תסוגו מפני הזרוע! הצילו־נא, הצילו את ירושלים!
פשחור סתמו את פיו! את שִׁניו אל תוך לועו!
ברוך בזעמי השבעתיך, סורה מפה!
ירמיהו לא אסור מפה, לא אסור מפה… אני לשלום אנכי נלחם, למען חיי ירושלים! חדלו משגעון! שמעו שמָעוני – –
ההמון (זורם על המעלות) קומו – – מה תתמהמו – – מי זה חוסם את הדרך? גש הלאה! – – אל הארמון!
ברוך סור מפה! בפעם האחרונה! פַנה דרך!
ירמיהו בבשרי נגד המלחמה! בנפשי למען השלום!
חנניה הכהו נפש! הכהו נפש! יד־אדוני היא!
ברוך בפעם האחרונה! פנה דרך אל המלך! (מנסה לדחפו הצידה.)
ירמיהו (בקול אדיר) אף לא צעד מפני האִיולת! שלום! שְׁלום אדוֹני על ישראל!
ברוך (מכהו ארצה.)
ירמיהו (נופל מן המדרגות מתבוסס בדמו.)
ההמון (נרתע לצדדים בזוועה) רצח – – נפש רצחו – – רצח – – מי הוא הנרצח? ירמיהו – – הם רצחוהו נפש – – אוי ואבוי – – למה בכוח הזרוע? – – למה היכו את הנביא? כן יאה לדוברי־שקר! – – אל המלך – – אל המלך! – –
ברוך (נשאר עומד במבוכה; ידו, עם החרב הכבדה שמוטה.)
חנניה (קורא בלהט אל ההמון) כן יאבדו כל מוגי־הלב, שכירי אשור, עבדי הכשדים! מעלה! אל הארמון, אל המלך! גאלו את ירושלים!
אבימלך מות לבוגדים! נקמה באשור!
פשחור יד אדוֹני היתה בו!
חנניה יד אדוֹני היתה בו! רעמוֹ נִחת באיש־הכחש!
ההמון (אחרי הבהלה הקצרה, שוב תוסס וזורם כלפי הארמון) אל המלך – – ישראל מעל כל העמים – – מלחמה – – מלחמה באשור – – הלאה הבוגדים – – אל המלך – – אדוני עמנו – – עמנו אדוני – – הלאה אשור – – חופש – – דרור – –
(ההמון זורם בתרועה אל החצר.)
ירמיהו (נשאר שוכב על שולי המעלות מעולף, בלי שמישהו שם לב אליו; סערת ההמון עוברת עליו, ומשחלף סאון העם, נשאר הוא מוטל כגוף מושלך אל אבנים.)
ברוך (שנסחב לרגע על ידי ההמון בבהלתו, נחלץ ושב את ירמיהו. ניגש לאט לאט, ככפוא כוח טמיר אל המעולף, מתכופף עליו, ממשש את מצחו ומאזין לנשימתו ירמיהו) – – דבר, ירמיהו – – אם עוד בך רוח־חיים… דבר!… (מרים אותו למחצה מעל המדרגה.)
ירמיהו (בעינים עצומות, מתוך דמדומי חושיו) נפל ענן־האש… תבערה… תבערה… אש מעל העיר… היא לוחכת אותנו… אותנו,,, אויה… אויה…
ברוך שׁב במנוחה… אנקה את דמך מעל עיניך… במנוחה…
ירמיהו (פוקח עיניו) איה… איפה אני?.. מי… מי אתה?..
ברוך שב במנוחה… חכה רגע…
ירמיהו מי… מי אתה?..
ברוך אל נא תקום, תן לי לעצור את הדם…
ירמיהו חדל ממני… חדל… ידעתי את פניך… שנאה זרמה עלי מקולך… עיניך צרבו… ידעתיך… הלא זה אתה היית…
ברוך אכן, אני הייתי, אשר בכעסי הרימותי חרבי עליך. אך היא ירדה עליך בצידה ולא בחודה. וטוב כי ירדה ככה, על איש חסר־מגן הֵנפתיה. תן לי ואביא כופר בעד דמך.. תן לי ואעצור את הדם…
ירמיהו הניחה לו ויזוב… מי יתן ורק דמי יזוב בירושלים! (יושב) איפה… איפה הם כולם… העם… ריק הוא הרחוב… הוי, בתוך הארמון הם… לפני המלך… לאלצו למלחמה… איפה… איפה הם…
ברוך הֵרגע־נא.
ירמיהו הלכו… אחרתי המועד… ארור אתה, ארור תהיה, אשר הפלתני… אשר הכשלת את דרכי… הוי הרֵעוֹת לרצוח מאשר לו רצחתני נפש… לא את דמי רצחת, כי אם את דם כל ישראל… לא אותי רצחת, כי את ציון שִׁיברת… את ציון הרסת… הרגת את השומר. והנה הם משתוללים במקדש אדוֹני… סורו ממני ואקומה.. אקומה־נא.. תן לי… סור, רוצח ישראל…
ברוך מה תאמר לעשות?
ירמיהו (קדוח) לקום… לקום… עזרני־נא… בידך הפלתני, עתה תמכני ואקום… הקימני־נא ועזרני לעלות… אולי עוד לא אחרתי המועד…
(תרועת־ששון מגעת מתוך הארמון.)
ירמיהו (פורץ) אוי ואבוי, כי תרועת־מות היא תרוּעתם, ושמחתם אבדון. המועד יעבור… עלי לעלות ולדבר עם המלך… להזהיר… הבא, בשם ירושלים! עזרני־נא… שומה עלי… אליו…
ברוך (במבוכה) מה רצונך? עדיין ברכיך כושלות…
ירמיהו נגד חנניה… נגד פשחור… נגד המוסתים למלחמה, נגד העם… עזרני־נא,,, עלי לצעוק את דבר־השלום, עלי לרעמוֹ אל תוך אזני הַמְחֹרָשִׁים… בוא… נלך…
ברוך (משתומם) רוצה אתה שנית… לבדך נגד כל העם… את נפשך תשים בכפיך…
ירמיהו ולוּ שבעה חיים לי, שבע פעמים אתן את נפשי למען ירושלים ולמען שלום אדוני… תמכני־נא… עזרני־נא כופר דמי… עוד חושי בי נדהמים… עזרני… בנפש ירושלים הוא הדבר…
ברוך (ברעדה) שוב אומר אתה… לבדך נגד כולם… עצום הוא הכוח הפועם בקרבך, ירמיהו. ראיתיך תחת חרבי ועיניך היו בהירות… ירמיהו, גדפתיך לפני העם כמוג־לב וכרפה־ידים לפני העם… והנה רואה אני, כי עָצמת ברוחך מן המות… ירמיהו, נצורות גלית לי…
ירמיהו אם כבד תכבדני, עזור לי… תמכני למען אצא נגדם… ואציל את ציון מאבדון…
ברוך (תומך בו) אני… אתמוך בך… ירמיהו… נגד רצוני ואמונתי… יען אשר כוח איתנים בך, המצַוה עלי… עיניך לוהטות בעוז רצונך… חשבתיך לרך־לבב וחלש, ולכן עמדתי כנגדך, הבז לַפוֹעַל ודורש שְׁלום־עצלתים.
ירמיהו התדמה, כי אין פועל בשלום וכי לא מִפעל המפעלים הנהו? יום־יום עליך לחלצו מפי דוברי־שקר ומתוך לבב האדם. עליך לעמוד יחידי נגד כולם, כי השאון בידי רבים והדִבֵר בפי השקר. על אנשי־החסד להתאזר עוֹז ורודפי־השלום במלחמת־תמיד יעמודו הוי, ידעתי. כי בתוך מארה אתהלך ומות יֶחֶרצו על ראשי כֻּלָם. אך אנוכי לא אירא, יען כי פעולת־אדוֹני אני עושה. ואשר יעשה את דבר־אדוֹני, לא יירא מפני שנאת אדם.
ברוך אל־נא תלך… אל תלך לבדך… לא תוכל להם.
ירמיהו הולך אני, למען לא יהיו דברי כרוח נושבת. אשר לא יָגֵן על דבריו ואזעק את אזהרתי באזני המלך… עזרני־נא…
ברוך תן לי ואלַווך… ואעשה כמוך… לבי אומר לי, כי דבר גדול הוא אשר אתה עושה.
ירמיהו אתי תלך? האם לא הנפת חרבך עלי?
ברוך חזקת ממני ותוכל לי… ולכן אתך אִשאר. את לבי כָפִיתָ בדמך, ואשר תעשה, אעשה גם אני, יען כי… מאמין אני בך, ירמיהו!
ירמיהו (מביט, כנבהל) אתה מאמין לדברי?
ברוך הנני מאמין בך… ראיתי את עיניך הבהירות תחת חרבי.
ירמיהו אתה… מאמין בי… נגד הכוהנים והנביאים, המכחשים בי, נגד העם והעיר?
ברוך אני מאמין בך… כי ראיתי את דמך השפוך למען דבריך.
ירמיהו אתה מאמין בי… ואני עוד טרם אאמין בחלומותי… האמת בפיך נער?
ברוך אני מאמין בך, יען כי רואה אני אותך עומד הכן בפני המות. הנני צורר את רצוני ברצונך.
ירמיהו (נדהם) אתה מאמין בי… נער… מי אתה? את דמי ממני הוצאת – ואת רצונך לתוך רצוני הזרקת… אתה הראשון המאמין בי… ואני גם את שמך לא ידעתי עֲדֶנָה.
ברוך ברוך בן זבֻלוּן מגלעד אני.
ירמיהו אם האמן תאמין בי, תחדל להיות בן לאביך. נִידח תהיה אם תלך אחרי, שנוא ומנוּדה תהיה, יען כי האומר להאיר בדברו, עליו, להִשרף בלהבו. השמר־לך ברוך, אתה הנער! אתה את דמי לקחת ממני, האם עלי לקחת את דמך כופר? תופס בו בלהט הַראה לי את עיניך! כוכבן מאיר עוד באור־השחר, האם עלי לכסותן בענני חלומותי? מצחך מזהיר בטהרה, האחרוש בו את תלמי דאגתי־אני? שפתיך מאדימות בתום, האמרר אותן באמרי־פי? לא, נער, לך, לך מעִמי, מעִם איש הנאזר בחרדה, וסְטֵה מעלי למען חייך.
ברוך לא אובֶה בחיי. דרכך יהי דרכי הפעם. אני מאמין בך, ירמיהו, ואמונתי זאת תהי כל תמצית חיי מעתה.
ירמיהו (נגוע עד לבו) הראשון אתה המאמין בי… אכן, בני בכורי אתה לאמונתי וראשית אוני לחרדתי. בדמי ילדתיך ומתוך מצוקתי חיבלתיך. האמנם עלי לקחת אותך אל מרי־חיי?
ברוך קחני אתך, קחני־נא אתך! למען ירושלים!
ירמיהו (מתאושש) למען ירושלים! הוי, הַנָבוך דרושה לו יד־עזר. בוא, אפוא, ברוך, יליד אמרי־פי… הבה, תמכני נא, ונצא כנגדם. את חרדתי אשפוך על המלך ואת פחדי אירֶה אל תוך מורשי לבבם. בוא, תמכני־נא, עזרני להתקומם עליהם!
ברוך אתך אלך. אתך אלֵכה.
(קול תרועת ששון מקרוב.)
ירמיהו אויה לי! במקום אשר יריע העם, שם מארה רובצת.
ברוך הם באים. הבט, מתוך הארמון הם באים.
ירמיהו נלך לקראתם, עודדני־נא. עוד חושי בי נבוכים.
ברוך המלך! המלך בינותם! חרבו השלופה בידו… הם הולכים אל המקדש.
ירמיהו אוששני־נא וקוממני. בא התור!
ברוך מקול שאונם ירעשו האולמות. חנניה רוקד לפניהם כדוִד לפני ארון־הברית. ידם רָמה. עבר המועד. סטֵה מעליהם והִסָתר. עבר המועד.
ירמיהו לא עבר המועד, ולעולם לא יעבור! נלך נגדם.
ברוך מה אתה אומר לעשוֹת? אמור ואעשהו אני. צעיר אני וידי חזקה.
ירמיהו להניף עליהם כחרב את דבר־אדוֹני. אני אסֵב מהם את לב המלך. עָלי לעמוד לפניו. לפניו.
(ההמון שוטף בינתיים מתוך הארמון בתרועות גיל וזמרה, יורד בשטף מעל המעלות ושוב עולה אל המקדש. כל העם לוהט בהתלהבות. כל הזעקות מתמזגות יחד.)
קולות יחי צדקיהו! – – ישראל על כל העמים! – – מלחמה באשור – – נשבר העול – – תחי מצרים – – מלחמה בכשדים – – מות לנבוכדנאצר – – לנצחון – אל הנצחון – – תחי בריתנו עם מצרים – – יחי צדקיהו – – יחי אבימלך – – נצחון – נצחון – –
חנניה (כשיכור פורץ אל המקדש, בתרועה) פתחו שער המקדש! פתחו שערים! לפני מזבח יקדֵש המלך את בריתנו עם מצרים!
קולות תחי הברית! – – הוי, יום הגאולה! – – הקץ לעבדות ! – אבדון לאשור! – – יחי צדקיהו! – – יחי! – – נצחון! – – נצחון! – – אדוֹני ילחם לנו! – –
צדקיהו (יוצא מן הארמון בלוית שליחי מצרים. בידו החרב השלופה. פניו מחמירים ורציניים, הולך תפוש־שרעפים, כבמועקה, בתוך תרועות ההמונים, בלא לשים לב כמעט לשאון ולקריאות, ובצעדי־אט נכנס את המקדש.)
(ההמון נדחק אחריו בתרועות. פתאום פורץ קול־זעקה מתוך הקהל.)
ירמיהו צדקיהו! צדקיהו! השֵׁב את החרב לנדנה!
(ההמון פורץ בערבוביה; הזעקות משתתקות לפתע.)
המלך (עומד מלכת על המדרגה ופונה סביבו.)
ירמיהו (קולו מריע בכוח אדיר) השב את החרב, צדקיהו! את ירושלים הצילה! תן שלום לישראל! את שלום אדוֹני על עַמֶך!
ההמון (בערבוביה פרועה) מלחמה! – מלחמה! – מלחמה באשור! – – מי הוא המדבר! – שָׂכיר! – מות לבוגדים! – מלחמה! – מלחמה! – הכוהו לפי חרב! – מלחמה! מלחמה!
(קולו של ירמיהו נבלע מיד בסאון הפורץ, הוא עצמו נדחף לאחור ורק בקושי יצליח ברוך להגן עליו. ההמון סואן ומריע בלהט־מִשנה למלך.)
המלך (נעמד ומקשיב, מחפש ותר אחרי הקול שנדם; לרגע מוריד את חרבו וכאילו פונה כה וכה לעזרה. תרועת העם סוערת סביבו כרעם, ושערי המקדש נפתחים לרווחה. המלך מהסס כמעט רגע, אחר כך מניף שוב את חרבו וצועד בצעדי־און אל המעלה העליונה.)
תמונה שלישית: השמועה
יַעַן דַבֶּרְכֶם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, הִנְנִי נֹתֵן דְּבָרַי בְּפִיךָ לְאֵש וְהָעָם הַזֶּה עֵצִים וַאֲכָלָתַם
(ירמיהו, ה יד)
(אותה כיכר עצמה לפני המקדש וארמון המלך. על המדרגות חונות בעצלתיים כנופיות אנשים ונשים. ברחובות ובחצר תנועה רגילה, מעלה ומטה, של בני־אדם השטופים בעסקים ובשיחות.)
ראשון (בתוך הקבוצה הגדולה שעל המדרגות) ואני אומר לכם נכון כנכון היום: מלחמה עצומה פרצה בין נבוכדנאצר ובין פרעה.
שני כן, גם אני שמעתי כי שליח בא.
שלישי יום־יום באים שליחים אל הארמון. אין זה אות.
השני אך אני דברתי עִמו פה־אל־פֶה ויודע אנוֹכי אל נכון.
הראשון אתה עם השליח דברת?
השני אני? – לא, כי אם אבישור סופר המלך. וגם הוא אמר, כי פרצה מלחמה, מלחמה גדולה,
הראשון מלחמה כבירה. כמוה לא היתה מאז ומעולם. מצרים נגד נבוכדנאצר.
קולות ימגרהו אלוהים את המאורר – – אדירה היא מצרים – – חַיילינו מוכנים לקרב – – הם יגמלו לו לגבַה־הלב כגמולו – –
הראשון אשור תמוגר, כי אדוֹני עמנו!
רביעי אדירה היא מצרים. הוא לא יוכל לה.
חמישי גם נבוכדנאצר חזק הוא. אומרים כי –
הראשון תן להם לנכְאי־הרוח וידבֵרו!
השלישי אומרים, כי אנשי־מלחמתו עולים כארבה!
הראשון אנשי־מלחמתו! לא אנשי־מלחמה המה! קטנים בקומתם כנערים ולא ידעו לשלף חרב! בעל אחותי ראה הרבה מהם. בבית־הנשים גברים הם, אך לא בשדה־הקרב!
השני לילה עם הנערים ישכבו וִיהַפְכוּם לנשים!
(אחדים צוחקים.)
הראשון פרעה השמד ישמידם!
קולות כמוץ מגורן יטאטאם – – אדוֹני יאריך ימי פרעה איש־בריתנו – – יחי פרעה המנצח – – אשור לא יעמוד בפניו – –
אחֵרים (נמשכים הנה אחרי הקולות) מה אמרתם על פרעה? – – מה דברתם על פרעה נְכֹה? – –
הראשון מלחמה גדולה לו בנבוכדנאצר.
קולות פרעה ינצחם – – ככלבים מכווצי־זנב ינוסו מפני פרעה – – כן, שמעתי, קרב עצום הֵחֵל שם – – הוא ינצחם – הוא ישחררנו – – יחי פרעה – – תהִלת־עד לפרעה – – לוח־זכרון יפסלו לו מזהב – – יחי פרעה כובש אשור – –
חדשים (ממהרים הנה) מה קרה? מה היה?
חדש פרעה נִצח את נבוכדנאצר!
קולות יחי פרעה נכֹה – – האמת הדבר? – – אמהר הביתה לספר לבני ביתי – – תהילה ועוז לפרעה מלך מצרים –
הראשון עוד לא ידוע –
קולות איככה זה לא ידוע? – – העודך תפון בנצחוננו? – איך יעמוד הבעל בפני אלוהינו? – – אדוני עמנו! – –
שני אנוכי ידעתי מראש, כי אדוני הוא מגיננו. באשר הוא יופיע, שם הנצחון. איש לא יוכל לנו.
שלישי (ממהר ללכת משם, בקראו אל אחרים) נצחנו! פרעה הכה את נבוכדנאצר!
קולות על נצחון יספר – – הנכון הדבר, שפרעה הכה את אשור – – נכון כנכון היום – – עוד לא ידוע – – ידוע גם ידוע – – מי זה אומר? – – כולם יספרו – – הוא שמע – – סופר המלך אמר – – המלך הודיע – – באזניו שמע מפי המלך – – יחי פרעה – יחי בן־בריתנו – – הקץ לעבדות – – יחי צדקיהו גואל המקדש – –
הראשון הכי לא אמרתי, כי חרפה היא לנו לשלם מס־עובד לנבוכדנאצר!
קולות חרפה! – – כעת ישלמו הם לנו – – בית־אדוני יפואר כמקֶדם – – מקדש חדש נבנה לאלוהינו – – מכסף כפרָם נבנהו – – מקדש שלֹמה יקום – – מקדש שלמה – –
אחד חדש מה זה פה? מה קרה?
קולות נצחנו – – פרעה הכה את נבוכדנאצר – – נצחון נצחון – – נצחנו – –
החדש נצחנו! סוף־סוף נצחנו! יחי פרעה! ארוץ ואספר לבני ביתי! מחכים הם לבשורתי! רץ נצחון! נצחון על אשור!
ההמון (הולך וזורם הנה בהתלהבות מוסיפה והולכת) פקודת אדוני היתה זאת, כי נאסור מלחמה זאת – – יחי צדקיהו – – עלינו לנצח את כולם – – על כל העמים בית ישראל – – קרבן־תודה נעלה – – תנו תודה לאלוהים, המכה את אויבינו – – נצחון על אשור – – אל המקדש – – אל המלך – – נשמע עוד – – עינינו תכלינה לבשׂורות – – אדוני האיר נרו על צדקיהו – – נבואת חנניה היא – – חנניה, חנניה – – הוא נִבא – – וכעת נעלה על בבל – – את חומותיה נהרס – – נשיב את כלי הקודש – – לעבדים יהיו לנו – – נפשי צמאה לבשורה – –
הראשון שליח יוצא מן השער!
כולם (מתפרצים פרועים כלפי השער) שליח – – שליח – – איהו?
השליח (מכוסה זיעה נידחק בין ההמון בנשימה קצרה.)
קולות סַפר – – הנוצח הוא? – – מה עלה לו לנבוכדנאצר? – – כמה חללים? –
השליח חדלו ממני! פנו דרך! אני אל המלך! דרך!
קולות אל תָעז פניך! – – רק מלה אחת – – מלה אחת – – ספר – – תנו לו ללכת – – עליו לבוא אל המלך – – מלה אחת – –
השליח (נדחק) דרך! תנו לי ללכת! – – עוד מעט ותדעו – – אל המלך – – אל תעצרוני!
קולות מה אמר? – – עליו למהר – – מה אמר?
הראשון עוד מעט ונדע, אמר – – אל ימהר –
השני בשורה טובה בפיו!
הראשון מאין לך?
השני לולא טובה, האם ימהר ככה!
קולות נכון כנכון היום – – בשורה טובה – – שקל כסף ישלם לו המלך בעד כל מלה – – אל שכרו ימהר – – נצחון יבשר – – נצחון – –
קולות (מאחורי הקודמים, שלא ראו את השליח) נצחון – – בשורת נצחון בפיו – –
אחדים (באים) מה קרה? מה היא תרועתכם?
קולות נצחון – – נצחון – – מפי השליח – – בשורת נצחון הביא – – נבוכדנאצר הוכה – – נצחון כביר – – הודו לאדוני – – הללויה – – אכן נודע הדבר – – נצחון – –
הראשון אכן נצחון כביר!
השני ולכן הביא דברו בסתר!
השלישי את הבשורה ימנעו מאתנו!
קולות נצחון גדול – – עוד מעט ונשמע – – אל נכון נפלו אלָפים – – רבבות – – יחי צדקיהו – – מלך חכם הוא מלכנו – כשלֹמה בן דוד בשעתו – –
הראשון (נדחק) הנכון הדבר! ההוכה נבוכדנאצר? הכל יספרו זאת ברחובות…
קולות כן, נוגשנו נפל חלל – – לא עוד לא ידוע – – כן, השליח סִפר – – השליח – – בתוך אוהלו היכוהו – – ועשרת אלפים אתו – – תנו תודה לאלוֹהים – – נפל העריץ – – הללויה – –
איש זקן אך הן השׁליח לא אמר כך, רק –
קולות נצחון בישר – – למה תפון עוד? – – הסירו את קטני־האמנה מקרבנו – – באזנינו שמענו – – גם אני – – היכו את נבוכדנאצר – – בתוך אוהלו, כן אמר – – לא אמר – – בשורת נצחון הביא – – ישראל חפשי בארצו – – בן־חורין – –
הזקן הן אני על ידו עמדתי ולא שמעתי –
קולות חרֵש אזנים – – לבך אטום – – הכו נפש את מחניקֵי הששון – – בואו ונלבש בגדי חג – – סור מפה, קשֵׁה־אמונה – –
(קבוצה חדשה מופעת.)
קולות נצחון – – הגם אתה שמעת? – – כל העיר שמעה – – שליח בִישר – – באזנינו סיפר – – אנחנו שמענו ראשונה – – גם אנחנו – – לנו סיפר ראשונה – – לא, כי לנו – – אנחנו ראשונים ידענו – –
הראשון חנניה – המבשר הראשון, חנניה הנביא, הרואה… הוי, כמה חכמנו אשר שמענו לדבריו ולא לדברי הנואשים, הבוכים על מקדשנו כי יחרב –
השני כי אשור ינצח את ציון!
השלישי כי בתולותינו תֻטמאנה בידי כשדים!
הראשון אל המקדש! ניתן תודה לאלוֹהים ולנביא חנניה!
קולות כן, כן – לא, לא – – עלינו לחכות – – עינינו תכלינה – – המלך יופיע – – כן, כן, המלך – – מי אמר? – – בכל נצחון מופיע המלך – – אל המקדש יֵלֵך – – המלך יביא את הקרבן – – הבה נצא בתופים ובמחולות – – כדוִד בן ישי לפני ארון־הברית – – האח, כי שב אדוֹני לחונן את ירושלים – – הכינו את מחולות המחנים – – הביאו את הנשים – – חצוצרות וכלי־שיר – – סַפרו לעם על הנצחון – – חג נכון – – חג למלך המלכים – – הבה, בואו ונלך – –
ההמון (זורם בשמחה, כזרם נרגש, הנה והנה; מתקבצות קבוצות ושוב מתפרדות מתוך צפיה וקוצר־רוח.)
(ירמיהו וברוך באים מרחוב צדדי ועושים את דרכם בתוך ההמון.)
הראשון (צוחק) הנהו! – הביטו! – ירמיהו!
אחרים (בקלות ראש) ברוך בואך, המבשר! – – הנביא בא – הבה נברך את מחריב ירושלים – – הנה הוא – – פושק שפתים – – בוא־נא, בוא נא גם אתה – –
(אחדים מקיפים את ירמיהו ואת ברוך. עוצרים אותם בלכתם ומשתחווים לפנים בלעג.)
הראשון (משתחווה עמוק) ברוך תהיה, משיח אדוֹני!
אחרים ברוך תהיה, אליהו התשבי – – אשריך, המבשר – – אשריך, גבור־החיל – – יחי ירמיהו – – יחי הנביא – –
ירמיהו (נעמד, קודר) מה תחפצו ממני?
ברוך אל תדבר אליהם, אל תענה להם, כי לעג על שפתם ובפיהם קַלָסה.
הראשון חכמה נבקש מפיך ודבר אדוֹני!
השני באנו לשאלך, אם בתולותינו תשָׁארנה בבתוליהן?
השלישי לבקשך כי תאריך אפך ואל תהרוס חומות ירושלים!
ירמיהו לא עת לצון הוא לנו! דם נשפך ומלחמה מרחפת על ירושלים!
הראשון למה לא נתלוצץ? הן תמה המלחמה וכעת נַחמוד לצון!
השני כעת נאחז חכמים בזְקָנָם ואת פושקי השפתים באוַלתם!
השלישי איה, אפוא, מלך־הצפון שלך, איפוה הוא, אתה המבשֵׂר?
הרביעי איפה הם עבדיו, וסוסיו ומרכבותיו איָם?
ירמיהו מה זה עִווה את רוחכם פתאום? הבשגעון הוכיתם? מה אמרתם, כי תמה המלחמה, אשר אך זה החֵלה?
ברוך אל־נא תענה להם… המדבר אל משוגעים, אך ללעג יֶהי.
הראשון לו לא נודע עדיין! הוא, הרואה, לא ראה עדיין!
השני אח, הביטו! אשר קרה אתמול לא נודע לו, ונבא ינבא את אשר יהיה מחר!
ירמיהו מה לא נודע לי? מה הדבר אשר כה ישַׂמח את לבבכם, לצים? נועַם מר הוא אל נכון.
הראשון מה אתה אומר לזה? אכן מר הוא לחכך־אתה!
השני מלכך נפל, נחנק בדמו!
ירמיהו נבוכדנאצר נפל? אשור הוכה?
הראשון כן דברת – אתה היודע את כֹל! דבר חנניה קם ויֶהי!
השני קרע את בגדיך, הנביא, וכרות את לשונך הפעם, כי מת נבוכדנאצר וירושלים לעולם תיכון!
ירמיהו האומנם מת נבוכדנאצר? הנכון הוא הדבר? דַברו! אל־נא תתלוצצו בנפֹל דבר כביר כזה!
הראשון יכבד עליו להאמין? בכֵה, הנביא, בכה!
השני בלב שלם אצעק באזניך: נבוכדנאצר מת! רוסקו מרכבותיו וחיליו גורשו, נחלץ ישראל, נחלץ מִצריו!
ירמיהו (נשאר קפוא רגע קט; אחר־כך פורש את כפיו בלהט שמחה ונושם לרווחה; פתאום שומטן ומשפתיו נובע כמעט בתרועה) ברוך ומבורך אתה אלוֹהי־ישראל! הוי, קח־נא תודתי, אתה הטוב והמיטיב, כי שמת את חלומותי ללעג, כי שמרת על ירושלים! טוב לי להיות אויל שוגה מאשר תהי העיר הזאת שלל לאויב! ברוך תהיה, אלוֹהי, לעולמי־עד!
הראשון כן, אתה־היודע־את־הכל, רחום הוא אלוֹהים ממך! אוהב הוא אותנו ומשיב נפש לנו!
השני ומה תבשר לנו כעת? אנה תתחבא, החוֹלֶד, הפעם? את מי תהַמם, אתה המהמם?
השלישי ואת מי תרמה מעתה, אתה הנוכל?
הרביעי (בלעג) הוֹי, איך תדבר עתק עם שליח אדוֹני? הבה ננשק את שולי בגדיו! ניתֵן כבוד לחלומותיו!
קולות (בצחוק בערבוביה) ספר־נא לנו, התשבי! – – הביננו דעה, אתה הרואה – – אשרי אדם המאמין בך – – וגם בנער אשר אתך – – האם תְּשַׁגֵל בו חכמה? – – איפה מצאת את האפרוח הזה הפּועה אחריך? – – הוי, ספר־נא לנו, ירמיהו – – בַשר לנו רעות רבות, ירמיהו – – תן מהומות מהררי־אל – –
ירמיהו (פורץ) פלא בא עליך, עם ירושלים הַנִקְלֶה! פלא אשר הצילך ממות – ותחת להִדָחֵל, בשגעון תלעג! עוד לא עברה שעה מאז היית במלתעות הזוָעה. עוד בִּרְכֵי־רוחכם ירעָדו, והנה שוב תחרצו את לשונכם. אוי לכם, כי זעקתם הראשונים, אחרי הִנָתק החבל מעל גרונכם, לעג היא וגבהות־רוח!
ברוך (נלחץ אליו) אל־נא תדבר אליהם! כי אֱוִיל אתה בעיניהם.
הראשון כן. לעג אשליך על ראשך. כאשר השלכת אתה פחד על ליבנו, בקומנו למלחמה!
השני ועתה רצונך כי נֵאלם דום! אך לנו הוא הדִבֵר כעת, ולך האֵלם!
השלישי לא אבית לשמוע, אך אם תכביד אזנך כעופרת, אל תוכך אזעק בשמחתי: נצחנו! נצחנו!
ירמיהו (תופס באחד מהם) איפה נצחת, סַפר את מי הכית אתה, המאמץ את לבו בגבורים? איפה הוא הדם על חרבך? – – ואתה, הראה נא לי את פצעך, אשר נפצעת במלחמה? – – בשוָוקים פה ישבתם כולכם ואת נשותיכם שכבתם סרוחים! מה תזנו אחרי נצְחון־מצרים ואֶל מעשי זרים תֶעְגָבוּ! – כִרעו ברך ואל תַטו גרון! כי לא אתם נצחתם!
קולות נצחון־מצרים נצחון ישראל הוא! – – גם אנשׁינו היו שם – – אנו נצחנו, יען כי נגאל ישראל – – אחת היא – – רק לקֶלס ישימנו – – הנה זעמו על אשר נצחנו – –
ירמיהו לא. לא אתה ולא אחד מאלה פה המרחיבים את פיהם, המתפטמים במעשי זרים! צבאותינו הם אשר נצחו ולא אתם! בעַנְוַת־רוח הלכו שמה לשלוח מות ולשאת את המות, בעורף שחוח תחת נֵטל נשקם נאנחו והמות התגולל עליהם וַיַכְרַע את החלשים לארץ. במקום שם חָרשו הם בעצמותיהם הערומות, תאמרו אתם לקצור בגאוה, להטליל בדמם את מצחכם הנחושה, אתם עַם משולח ונעזב! אבוי כי למענכם נִצחו המנצחים ולמען גאוַתכם הנסרחה!
קולות השמעתם? אבוי כי נצחנו! – – משוגע הוא האיש – – לנבוכדנאצר יצא לבו – – על אשור יתאבָּל – – אבוי, כי נצחון – – למפלת ירושלים יתפלָל – – קול זעמו תאוה לאזנים לנו – –
ירמיהו אמרתי אבוי כי נִצחו, כי הנצחון לאוילים עשה אתכם, והאוילים קִצָם מר ונמהר. בהכות חרב יהושׁע את האויב, החריש דום, לפני המזבח נפל אפים וַישם תודה לאלוֹהים. בדממת־קודש כרע ברך, לבו הגיהַּ באֵלם ענווה ונפשו רננה לאלוֹהים, והן הוא שר־צבאות היה מאין כמוהו. – ואתם, אשר הנצחון נפל לכם כגשם נדבות על קדקדכם למי נתתם תודה, ובדממת לבכם למי הבאתם קרבן? את כרֵשׂכם מִלאתם גאון. ובגאווה השׁתּכרתם עד כי תתנודָדו, דברי־עַזוֹת תְּשַׁהֵקוּ וטומאה תירקו מפיכם, כִירוק את ארסו הנחש. אכן, חִיַבְתֶם את ראשיכם כי תוָסרו הפעם, ולו יגדלו רחמי אלוֹהים שבעתים, אל מצחכם הנחושה יְנופָצו!
קולות הֵאספו ובואו הנה – – שמעו את דבר הנביא הזה – – קִרעו בגדיכם יען כי נצחנו – – שימו אפר על ראשכם, על כי נפל נבוכדנאצר – – הילילו, בני־ישראל, על ציון כי נגאָלה – – התאבלו צדיקים, כי אדוֹני נתן לנו את הנצחון – – הוי, חכמת נבונים, הוי, ירמיהו – –
ירמיהו (הולך ומתלהט) אכן, היושב בקרבך, העם, אל עקרבים הוא יושב. אפס הנני אומר לכם עזי־הנפש, כי שחוקכם יִקְצַר מציצי הגפן! אדוֹני נתן לכם חנינה והציל שנית את ירושלים, אך לא למען שחוקכם, כי אם למען עַנְוַת־הרוח. לא אביתם לדעתוֹ בחסדו והנה, עם נָבל, עוד מעט ותכירוהו בשבט־זעמו! את צחוקכם יקרע לגזרים מעל פניכם כמסכה, ועיניכם תקפאנה אזי בזועתכם כמו אבן. שמחתכם מוט תתמוטט, כי קרובה שעת הגמול, ירושלים, ונוראות צפויות לך!
קולות החומות תפולנה – – הבתולות מר תבכינה – – ידענו גם ידענו – – ציון תרד פלאים – – הוי, ירמיהו, חכם־הכסילים – – איכה תאכלהו שמחתנו – – התשמעו איך תְמוטינה החומות! – –
ירמיהו את המזהיר אתכם תשימו לקלס! – ככה צחקה סדום ותלעג עמורה, יען כי גם את סדום חנן אלוֹהים פעמַים. אך הנוקם מוכן לקרב, הוא יטאטא את גאונכם המעלה צחנה. שלופה החרב, אשר את עזוּתכם תמגר, והשליח אָץ לבוא ולהביא לכם יללה, חיש חיש ירוצו פעמיו על ירושלים, למען את רוחכם יְבַלֵּעַ! הנה הוא קרב, שליח החרדה, קרב הוא ציר הפלצות, למען יפלו דבריו עליכם כפטישים! הולך הוא וקרב – –
קולות לֶך־לְך הבית ירמיהו – – מלא כרֵשך בִמְרֵרתך ואל תִירְקֶנָּה בפני שמחתנו – – לא, לא, הקשיבו לו, הוא את לבנו ישמֵח – – דבר, דבר, ירמיהו – – רוק־נא את נפשך, המבשׂר!
קול (מאחור) שליח! ממוריה הוא בא!
ההמון (ממהרים לקראת השליח) שליח – – איהו? – – בשורת הנצחון – – הביאוהו הנה – – את הנצחון יבשר – –
ירמיהו (נרעד בבהלה) שליח… שליח…
קול מן השער אץ הנה, מתנודד כשיכור במרוצו.
קולות איהו – – הנהו – – הנה – – מה הבאת? – – ספר – – מתי נפל? – – הֵנה, הנה – – (ההמון נסער אל השליח המתאמץ לרוץ קדימה בנשימה קצרה.)
קולות אשריך מבַשר הנצחון – – ברוך בואֶך – – סַפר!
השליח (בגניחה אחרונה) פנו דרך!… אל המלך!…
קולות רק מִלה אחת – – איך נפל נבוכדנאצר? – –
השליח בשגעון הוכיתם – מה היא התרועה? הִכונו לקרב! – פנו לי דרך!… אל המלך!…
קולות מה קרה? – – האם לא נפל? – – נבוכדנאצר – – הלא פרעה הכהו! –
השליח בכל כוחו עולה הוא עלינו… נבוכדנאצר… כמעט שהשיגוני פרשיו… הכוֹנו, הכוֹנו… שׁומרי החומות הביאוני אל המלך!
קולות מה? – – מה אמר? – – מי הכהו? – – איפה פרעה? – – רוחך חובלה – – תנו לו מים – – לא יוכל היות – – פנו לו דרך – – איפה מצרים? –
השליח מים… מים… אפס כוחי… מצרים הֻכתה… פרעה עשה שלום… מס־עובד… אשׁור בא… הוליכוני, אפסו כוחותי… הפרשים מאחורַי… אל המלך!
קולות מה אמר? – – האם לא הוכו הכשדים? – – מה קרה? – – למה תחרישו? –
ההמון (הולך ונתקף יותר ויותר מזוועה, השאון הגדול הלוהט כבה בו. שתיקה כבירה, שתיקת הפלצות עוברת לאט־לאט על הקולות המבליחים פה ושם נפחדים וחרדים מתוך הדממה) לא יוכל היות – – מה אמר? – – מה – – שיכור – – נוֹכֵל – – לא, עָיף – – פרש מאחוריו – – הוא סיפר – – משקר הנהו – – לא כמשקר ידַבר – – מה אמר – – אלוֹהים לא יוכל לחפוץ כזאת – –
קול (בזעקה) פרעה בגד בנו!
קולות (פורצים פתאום בזעם) פרעה בגד בנו – – כן, כן – – קללה על ראש פרעה, מארה על מצרים – – בוגדים הם המצרים – – קללת־עד על ראשם
קול ואני תמיד אמרתי, אל לנו לכרות ברית עם מצרים!
קולות גם אני – – גם אני אמרתי תמיד – – גם אני – – כולנו – – משענת קנה רצוץ מצרים – – אבוי, כי האמין המלך – – אני הזהרתי – – גם אני – – גם אני – – מארה על ראש פרעה – – מה יבוא עלינו – – אוי לנו – – ילדָי – –
איש אחד (פורץ אל תוך ההמון) אל הנשק! אל הנשק! הגיפו את השערים! נבוכדנאצר עולה עם גדודיו! פרשיו הגיעו עד חברון!
קולות אוי ואבוי, עד חברון – – בתוך יומַים יצור על העיר – – אבדנו – – לא – – אל החומות – – איפה הוא המלך – – נכרות שלום – – שלום – – לא, אֵחרנו – – נֻצחנו – – הכוהנים, איה הם? – – על יד חברון – – לַנשק! – לא – – שלום – – שלום – – נצא לקראתו – – אבדנו – – מאז ומתמיד הזהרתי – –
אחד (מראה פתאום על ירמיהו הנשען כשיכור אל אחד העמודים ומכסה את פניו במעטהו) הנה! הביטו!
קולות מה? – – מי זה? – – מי שם? – – מה? – –
האחד שם. הביטו. ממנו יצא הדבר! הוא קרא להם! הוא אֵרר אותנו!
קולות מי? – – ירמיהו – – מי הוא? – – ירמיהו, הוא קִלל אותנו – – כן, הוא קרא לנבוכדנאצר – – הוא התפלל לנצחונו – – שכיר האויב הוא – – קרעוהו לגזרים – – אל נא תגעו בו – – הוא נִבא לו – – שיכור הוא – – הביטו איך הוא הורֶה אסון – –
האחד את צחוקו יסתיר תחת מעטהו; ואולם צוחק הוא בלא־עת! עוד ירושלים עומדת ותעמוד לעד!
קולות כן! ירושלים עומדת – – רמסוהו – – לא! סורו ממנו – – כוח סתרים בו – – אויה, כי אֵרְרָנו – – הוא אשם בכל הרעה – – עקרו את לשונו – – אל תגעו בו – – סורו ממנו!
(כָרוֹז יוצא בחיפזון מארמון המלך.)
קולות כָרוֹז – – שליח המלך – – פקודה מאת המלך – – הסו – – הסו – – הקשיבו – – כרוז!
(ההמון משתתק לגמרי ומתאסף סביב המדרגות.)
הכרוז פקודת המלך! אויב עולה על ירושלים, כשדים נגדנו, כל גבר יתפוש חרב והנשים חִצים יכינו ואבני־קלע. כל איש יוציא מן העיר את החולים אשר בביתו ואת רְפי־הכח, יאסוף מזון אל ביתו, למען לא יציק לנו הרעב. חומותינו תעמודנה בפני כל כלי־משחית. הבעל לא יעמוד מפני אדוֹני צבאות ולא אשור מפני ירושלים!
ההמון כן – – אדוֹני אלוֹהינו עמָנו – – אדוֹני צבאות – – אנו נתאזר בגבורה – – קומו, אל הנשק! אדוני עמנו!
הכרוז איש בל יֵעָדר ואיש אל יֵרך לבבו. אשר ידַבר פחד, הכוהו לפי חרב! ואשר על מנוסה ידבר, גרשוהו מבין חומות ירושלים! אל תתגודדו ברחובות, כל איש ישמור על ביתו ויתכונן נגד אויב. קומה, עַם ישראל, התאזר עוז ואל תֵחַת, כי לעולם תקום ירושלים! אל הנשק!
ההמון (שוב בהתלהבות) אל הנשק! – – ירושלים תקום לעד – – אני את חרבי אחגור – – נקום נגד אשור – – לַנשק – – מהֲרו, מהֵרו – – אנו ננפץ את כוחם – – ירושׁלים לעולם תקום!
(ההמון מתפזר בערבוביה פרועה לכל עֵבר, הכיכר מתרוקנת, וכל השאון הנלהב עובר וטומע בתוך דממת זוָעה אִלמת.)
(ירמיהו קם לאט לאט וצועד בפנים חפוים מעלה אל המקדש.)
ברוך (אחריו) אנה תלך, המורה? אל־נא תעזוב את הנאמן לך.
ירמיהו לבדי אלֶך־לי. לבדי. לעשות לו את אשר יאירֵני. הוא צִוַני לשים אות לעמי, ובכל זאת לא אאמין לו, יען כי… לא אובה להאמין, ברוך, כי חזיונותי בי מאִתו הם לי, כי לו הוא השגעון המחריד הלזה. הוי, מי יתן והיה כל זה רוח־עִועים לי, ולא פקודה מאת רוחו־הוא. כי אויה לי אם נבחרתי למבשר, וחלומותי חלומות־אמת המה. אויה לי!
ברוך אתה נבחרת, הרואה, גם אלי גונב הפעם. העד העיד בך האות, אות מאת אלוהים! רוח הנבואה היתה עליך וכוחה האדיר.
ירמיהו (כלפי מעלה, בעלותו במדרגות, כבורח מפניו בידים מתגוננות) אל־נא, אל תאמר כי נבחרתי, אל תנסה את לבבי! אל־נא יֵאָמנו דברי, אל יאמנו, למען בית ישראל, למען ירושלים! הוי, אבחר להיות ללעג ולקלס בעיני העם, מאשר לְמַלֵּא דבר־בְּעָתָה אשר כזה! טוב לי להיות אויל ומשקר, מאשר נביא האמת הזאת! טוב כי אהיה אני לך, אדונָי, קרבן, מאשר העיר הזאת! אשקע־נא באופל הנשיה, אך יאירו טפחותַיִך, ירושלים! יחלפו־נא דברי כעשן ולו אך אַת תעמודי, עיר־הנצחים, ירושלים! ישכחני נא, אדוני, ולוּ רק אותך יזכור זכור לנצח! הוי, אכרע־נא אפַּים לפני מזבחו, כי ירוצץ את מלתי במו־פי, על ברכֵּי־לבבי אתפלל, כי גרש יגרש את אמרי־פי וכי – – – התפלל־נא, הנער, אתי יחד, כי אֱהִי לדובר־שקר ומפיח־כזבים על ירושלים! –
(עולה נכא רוח במדרגות ונכנס בראש מורכן אל דביר־המקדש. – ברוך עומד בלי נוע ומביט אחריו, עד העלמו.)
תמונה רביעית: שומרי החומות
וַיְהִי דְבַָר אֲדֹנָי לֵאמֹר: בֶּן־אָדָם דַּבֵּר אֵל בְּנֵי עַמְּךָ וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם: אֶרֶץ כִּי אָבִיא עָלֶיהָ חָרֶב וְלָקְחוּ עַם־הָאָרֶץ אִישׁ אֶחָד מִקְצֵיהֶם וְנָתְנוּ אוֹתוֹ לָהֶם לְצֹפֶה. וְרָאָה אֶת הַחֶרֶב בָּאָה עַל הָאָרֶץ וְלֹא־תָקַע בַּשּׁוֹפָר וְהָעָם לֹא־נִזְהָר וַתָּבוֹא חֶרֶב וַתִּקָּח מֵהֶם נָפֶשׁ – – דָּמוֹ מִיַּד הַצֹּפֶה אֶדְרשׁ
(יחזקאל לג, א–ו)
(על סוללת ירושלים. החומה, הבנויה אבני גזית רחבות, עשויה מסילה, המקיפה את העיר סביב. מאחור – שמים הזרועים כוכבים, והעמק המדמדם מרחוק באורות ובמישורים לא ברורים. אור הירח המגיה משווה לחומה כעין מתכת מבהיקה.
על החומה צועדים שני חיילי משמר הנה והנה. על פניהם צל הקובעים וכידוניהם נוצצים באור הירח.
סקרנים אחדים עלו על החומה, למרות חצות הלילה הקרוב, ותרים במרחקים הסתומים.)
אשה עת לישוֹן… אל תמלא לבך דאגה. עוד השכם למדַי. עוד ראה תראם, את הארורים. בוא לישון. אפשר כי זאת היא התנומה האחרונה לנו.
גבר איך תנעם לנו השֵׁנה, איך אישן, והאויב הקם עלינו עֵר הנהו. לבי בי נטל־עופרת מאז אעמוד פה. והנה לא אוכל לזוז ממקומי. כתהום רבה המושכת את הלב, כן נמשך אני להביט במבול, הבא לבלעני חיים. מצפון יגיחו הרוכבים ואחרי־כן מנגב. הנה הסוף, יאמר הרואה בלבו, אך הם מוסיפים לבוא בלי הרף. נדמה, כי ארָצות נשפכות כדגן ורמחים כגבעולי־שדה.
אחד וכבר תקעו את אוהליהם… יער־שֵׂיבה צמח בעמק…
שני אוי לנו! אומרים הם להִשאר פה.
שלשי כמו על כנפי־רוח באו. תמול היו עוד רוכביהם בעיר בתול, והיום את עיר ציון יקיפו.
הראשון נורא הוא אשור. יגן עלינו אלהים.
האשה הבט, הנה שם אור. כעמוד העולה השמימה.
אחד זאת היא שומרון.
שני עמוד־אש העולה השמימה. את שומרון כבשו.
קולות אוי לנו! – – לא יוכל היות – – עיר בצורה היא שומרון – – חומה משולשת – – בשׁגעון הוכית – – זאת היא שומרון – – אויה – – לא יוכל היות – –
אחד אילי־ברזל להם ועתודי־עץ כבירים. בהם ישרפו את החומות. שמעתי על קלעיהם והם איומים. מגדלים יהרסו.
שני אוי לנו! אוי למגדלינו, אוי לירושלים!
שלישי הביטו לשם – שם, ממול… עמוד חדש. את השמים יגָרֵף באדמו. זהו גִלְגָל.
אחד מולדתי. בית ילדַי.
שני מבעירי־רצח הם. קללת עולם על אשור!
האשה את מצפה השמידו ואת השרון. כסער באו על ארצנו. נורא הוא אשור בזעמו.
אחד למה לנו להתגָרוֹת בָם מלחמה?
קולות מי התגרָה? – – לא אנחנו – – לא אני – המלך – – הכוהנים – – אנו את שלומם דרשנו – –
אחד מצרים הדיחונו ויבגדו בנו.
קולות כן, מצרים – – פרעֹה – – ארור יהי – – מכרו אותנו – – עזבו אותנו בצרה – – אלה הם חמישים אלף דורכי־הקשת? – – לבדנו נשארנו – – אבדנו! – –
אחד אללי, ירושלים, ירושלים! עזובה אַת לשונאיך! ומקנאיך חורקים עליך שׁן.
חייל א (בזעם) סורו מפה! מה חתחסמו את החומה! לכו הביתה לישון! אנו עֵרים תחתיכם! הביתה, אל נשיכם!
אחד חפצנו לראות, איך –
החייל אין מה לראות! בפה מלא זעקתם ואת אשור דרשתם, והנה בא אשור! תנו ללוחמים לגרשם ואתם לכו לישון, או להתפלל אם שנתכם נודדת!
אחד אך הגד־נא –
החייל אין מה להגיד! די והותר דברתם, כעת ידברו האגרופים! סורו! רדו!
(שני החיילים הודפים אל המדרגות את הסקרנים, הנעלמים באפלה.
שני החיילים עומדים שוב כשני פסלי־אבן באור הירח הלבן.)
חייל א איך נמוג לב העם בראותם את הרמחים הראשונים. אל ניתן להם לדבר ככה.
חייל ב בבוא הפחד ואין כוח למשול בו, נאלצים לדבר. אין בזה תועלת, ובכל זאת יש הקלה בדיבור.
ח' א עליהם לישון ולא להרבות להג.
ח' ב לא שפחתנו היא התנומה, ועל ערש־הפחד קשה לישון. רבים הם העפעפים הפקוחים, המביטים הלילה בפני הסהר.
ח' א אשר אין לו חרב בידו, ידום. אנחנו ערים בעד כלם.
(שניהם שותקים וצועדים הנה והנה. צעדיהם נותנים קול עמום וכידוניהם נוצצים באור־הסהר).
ח' ב (מאזין) השמעת?
ח' א מה?
ח' ב דממה גמורה ובכל זאת נשמע קול הרוח לעומתנו. בהיותי ביָפו שמעתי ראשונה את המיַת הים באישון־לילה. המית־אלפים כזאת הומה כעת בעמק. הכל דומם ובכל זאת מלא האויר רעש גלגלים וכלי־משחית. אל־נכוֹן עַם שלם הוא, העולה פתאום על ישראל. הומה כים נגרש אל חומות העיר.
ח' א (קשוח) לא אובה לשמוע מאומה זולת קול המשמר. יהמו וירעשו להם!
ח' ב למה יסכסך אלוהים עם בעם? האם צרה היא האדמה מהכיל את כולנו? רבות הן כברות־ארץ המחכות עוד למחרשה, ויערות לקרדֻמות־עובד, ובכל זאת לוטשים עמים את אתיהם לחרבות ואת יתד־המחרשה יתקעו בבשר החי. הָבֵן לא אבין. לא אבין.
ח' א מאז ומעולם היה ככה.
ח' ב אך האם חוק הוא ולא יעבור? למה זה יחפוץ אלוהים במלחמה בין העמים?
ח' א העמים חפצים במלחמה למענָה.
ח' ב מי הם העמים? ואתה, האינך בן לעמנו? ואני, ונשינו, אשתי ואשתך, האינן בנות עמנו? ומי מאתנו רצה במלחמה? הנה עומד אני פה וחרבי בידי ולא אדע במי אֶתְקְעֶנָה מחר. ושם, למטה, באפלה, עומד ומחכה בן־אדם אשר למענו לוטשה חרבי, ואני לא ידעתיו, מעודי לא ראיתי את פניו ולא את ידו, העתידה לדקור את אֲבי ילדַי, והוא מעודו לא ראני, וחיי מעולם לא הסֵבו לו שום צער. זרים אנו איש לרעהו כעצי היער. אולם העצים בשקט יצמחו ויפרָחו, ואנחנו מסתערים בזעם איש אל רעהו בגרזן וברומח, עד כי לשד־דמנו יזנק מבשרנו. מה הוא הדבר, השָׂם את המות בין בני־האדם ואיבה יזרע ביניהם, והן כה רב הוא המקום לחיים וארוך הזמן לאהבה! הָבֵן לא אבין. לא אוכל להבין.
ח' א אל נכון מאת אדוני הוא, יען כי מאז ומעולם כן הוא. אני לא אשאל מאומה.
ח' ב מאת אלוֹהים לא יֵצא כדבר הזה. הן הוא למען החיים נתן לנו את חיינו, ובני־האדם יגוללו עליו את כל אשר נבצר מהם להבינו. לא מאת אדוני תצא המלחמה – ואם ככה, מאַין מוצאה?
ח' א מי יודע? יודע אני כי הִנֵּה הִנָּה ולא אובה להִפָּתוֹת. אני את המצֻוֶה עלי אמלא. ואת חרבי אלטוש ולא את לשוני.
(קמה דממה ביניהם. הם עומדים באין־אומר בדממה הלבנה וְתָרִים בעיניהם את המרחקים. מרחוק נשמע קול המשמר: “שמשון עליהם”! – בתחילה עמום לגמרי, אח"כ קרוב יותר: “שמשון עליהם”! – ולבסוף ברור לגמרי מפי איש־המשמר הקרוב ביותר. גם שני החיילים חוזרים על הקריאה הנמסרת מפֹה והלאה וחוזרת וסובבת את כל מעגל החומה. ושוב דממה.
שניהם עומדים מוצקים בפנים לוטים בצל. שתיקה.)
ח' ב הידעת מה על אודות הכשדים?
ח' א יודע אני כי אויבינו הם ועולים עלינו ועל מולדתנו.
ח' ב לא לזאת שאלתיך. שואל אני, אם ראית פעם אחד מהמה, ואם את חוקותיהם ואת ארצם ידעת?
ח' א אכזרים הם כחתולי־הבר וערומים כנחשים, ככה סיפרו לי, ואת בניהם אל תוך אלילי אבן ונחושת ישליכו להִשרף חיים. אך מעודי לא ראיתים.
ח' ב גם לא אָני. הרבה גבעות תלולות בין בבל וירושלים. נהרות יזרמו ביניהן וארוכה הדרך מֵעֲבֹר בשבועות מִספר. וגם הכוכבים אחרת יעמדו על ראשיהם מאשר על ראשינו והנה אויבינו הם ואנו אויביהם. מה מאתנו יחפוצו? לו שאלתי אחד מהם ועָנה לי אל־נכון, כי אשה מחכה לו שם בביתו וילדים על המצע, כאשר לי. אדַמה, כי לו דברתי את אחד מהם והבינונו איש את רעהו. יש אשר יפַתני לבי להושיט את ידי ולקרוא לאחד מהם, למען נשׂוֹחֵחַ מלב אל לב.
ח' א זאת אל תעשה.
ח' ב ומדוע לא?
ח' א אויבינו הם ועלינו לשנאם.
ח' ב מדוע עלי לשנאם ולבי לא ידע את השנאה הזאת?
ח' א הם התגרו בנו מלחמה. אל שלומנו הרסו.
ח' ב בני ירושלים אומרים זאת. ואולי גם בני בבל יאמרו ככה. אך לו ידברו איש אל רעהו ובֵררו את הדבר.
ח' א אסור לך לדבר אתם. עלינו להַכוֹתם, ככה צֻוֵינו ועלינו להשמע.
ח' ב במוחי ידעתי זאת, אך נפשי הָבן לא תבין. למי אנו מטיבים במותנו?
ח' א מה תשאל, פתי? למלכנו ולאלוהינו!
ח' ב הן אלוהים אמר וגם כתוב: “לא תרצח!” ומי יודע, לו אשליך כעת את חרבי מידי, אולי זה יֵרצה לו יותר מאשר דם אויבינו.
ח' א ואולם כתוב גם: “עין תחת עין, שן תחת שן”,
ח' ב (נאנח) הרבה כתוב בספר. ומי יבין את הכל?
ח' א אתה במופלאות תחטט… הם עולים על עירנו לשרוף את בתינו, ואנו עומדים פה בחרב ובקשת לעָצרם. יוסיף דעת, יוסיף מכאוב. רב לי לדבר.
ח' ב ואולם אנוכי שואל – –
ח' א (קשות) אל תרבה לשאול. חיָלים אנחנו ועלינו להלחם ולא לשאול. למה זה תחקור, תחת לחזק את לבך?
ח' ב איך לא אשאל ואיך ישקוט בי לבי לעת כזאת? האם יודע אנכי איפה אני עומד וכמה אעמוד עוד על משמרתי? האפלה הזאת תחת החומה, במקום שם האבן מתפוררת ונופלת, אולי שם יהיה קברי מחר, והרוח העוברת כעת על לחיי, אולי שוב לא תמצאני פה. איך לא אשאל על חיי ואני איש חי הנני! להב הנר יבליח ויהבהב בטרם תכבה הפתילה אלֵי אופל – ואולי המות הוא השואל בי ולא עוד החיים?
ח' א רב מדי תחקור. אין בזה מועיל ואך עַנֵּה יעַנֶּה את הנפש.
ח' ב' אלוהים פתח לנו את לבנו למען יתענה.
ח' א' ומה יואיל איפא הדיבור? לנו המשמרת – ואין עלי לדעת עוד.
ח' ב דבר־פה יגרש שֵׁנה, והן רק הכוכבים שומעים את דברינו.
(שוב שתיקה)
ח' ב מה זה שם? מה יגיח מתוך האפלה?
ח' א שוב חובקי־ידים! עליהם לישון בלילה. גרשם הביתה!
ח' ב לא. הבה ידברו ואנו נעמוד באופל ונקשיב. קול המדברים יגרש את התמונה מעינים. הִסוג־נא הצדה.
ח' א איש מוזר אתה. אני על משמרתי אסתובב.
(שני החיילים נסוגים אל תוך הצל. דמויותיהם נעלמות באפלה העמוקה, הגובלת בקו חד את החומה הזרועה אור־ירח. רק כידוניהם מבריקים לפעמים.)
(ירמיהו וברוך עולים מחשכת העומק על החומה. ירמיהו צועד בחפזון. אחריו צועד ברוך בכבדות התרגשותו. החייל ב' עומד סמוי מעיניהם בצל, כולו כיצוק מברזל).
ברוך אנה תוליכני, מורי? אנה תובילני?
ירמיהו מעלה, מעלה! עלי לראות את האימה פנים אל פנים.
(ירמיהו הגיע למעלה, תוקע מבטו אל תוך העמק המואר אור־ירח, ועומד בלי־נוע, באין־אומר).
ברוך (נפחד) מה תביט שם ומדוע לא תדבר?
ירמיהו (בזוועה) המלך… המלך בא… מלך הצפון! (תופש את ברוך מרוגש) ברוך, גש אלי! אחָז־נא בידי. למען אדע אם ער אני או שקוע בחלום. דבר־נא, ברוך, אמור: האם עיני פקוחות, האם חומה היא זאת, חומת־אבן או חומת־דמעות היא? האם ירושלים היא האפלה הזאת, השוכנת מבלי־דעת, והאמנם אשור הוא זה האפלה השניה שם, וזה הוא הירח, חיור וקשוח כמים בין שניהם? אמור־נא לי, ברוך, אמור! ואם רק חלום הוא לי, נענעני־נא והקיצני, למען אצחק על שגעון־חזוני, כי ציון מוקפת בידי אשור, יען לא אמת מאת אדוני היא, לא יוכל להיות אמת! העירני־נא, ברוך, העירני! –
ברוך אל מה דבריך ירמזו, מורי? הבן לא אבינֶך.
ירמיהו האם ער אנוכי, האם עיני פקוחות ואמת היא את אשר הן רואות – אמור, הנני מתחנן לפניך!
ברוך לא אבינך… למה זה תשאל?
ירמיהו הוי, קללת־עולם! אם כן, אפוא, אמת ויציב הדבר ואני אינני חולם! חלומותי קמו והיו. הם רתמו סוסים ואסרו מרכבות־מלחמה! אשור עולה על ציון, הדבר בא, הדבר קם ויֶּהי! וכל האסון הזה מקרבי־אני נובע, מחיק חלומותי יצעד קדימה, ובטרם היה, בקרבי חולָל, ואני, אני גוללתיו עליהם באמרי־פי! אנוכי ידעתיו, אני לבדי, בטרם עשהו אלוהים! ראשיתו בי היתה ואלי ישוב, ואני הן לא אוכל לעצרו בדרכו, לתפשו במעופו. לא שריון לי כנגדו ולא חרב – הוי, רפיון־ידים, הוי אין־אונים אשר לָאומֶר!
ברוך מה תדבר, המורה? לא אשיג את דבריך. דבר נא למען אאמין ואבין מה ימלא את רוחך.
ירמיהו למען תאמין… ברוך, ברוך, האם באמת ובתמים תאמין לדברי, אשר אומר לך בשעה הזאת תחת כוכבי־מעל? ההכחש לא תכחיש ולא תלעג, גם אם אחתום בחותמת נפשי – – יען כי אשר אגלה לך, נגד כל תבונה היא.
ברוך מורי… אמונתי בך חיי רוחי היא!
ירמיהו אם כן, איפוא, שמע! (בקול לחשי־סוד) כל זה פה, כל אשר עיניך רואות, הכל – אנוכי חלמתיו בטרם היותו. ככה חלמתי אותו, ככה ראיתיו בחלום! אין כוכב אחד פה אשר לא ראיתיו, את הגומה הזאת פה למעלה ואת בית־אלוהים הנִשׂא בלָבְנוֹ ואת גדודי האויב שם למטה, אוהל באוהל, ואת פלצות לבבי־אני ומבט־עיני. הכל יחד, הכל, כל זה ראיתי בחלומי. – השומע אתה ברוך, השומע אתה – –
ברוך (נרעד) שומע אני… אני שומע…
ירמיהו ומדוע זה אך לי – – מדוע כל זה נגלה לי טרם זמנו! לא יוכל היות נגד רצון אלוהים, כי חותם־מחשבתו יִפָתח לפני וחזון־העתידות יֵראה לעיני! לא יתָכן, לא יתכן, כי אמָאן. כי החרש אחריש דום, יען כי, הוי ברוך, ימים רבים הסתרתי את לבי מפני קול־אלוהים ואת אזני אטמתי משמוע את דברו אלי. – אך הנֵה, בראותי בחוש את אשר חלומותי ראו בי משכבר ימים, בהִגוֹל לפני עיני כראִי, מן החוץ פנימה, בפעם הזאת ארגישה, כי אדוני עמָדי, ואני אומר לך, ברוך, בחור בחַר בי אלוהים. – אויה לי, אם החרש אחריש את חרדתי מאָזני העם ואת דאגתי ממוח המלכים; יען כי כל זה רק ראשית הוא לנו, ואני יודע, יודע את האחרית. –
ברוך השמַע־נא, השמע. משיח אדוֹני… קרא את דבריך…
ירמיהו ברוך, הוי, ברוך, הרואה אתה את המחנה ואת האוהלים? הראית את הַיָם הנרדם הזה, השולח את גליו הֵנה?
ברוך רואה אני. – את האויב – את האוהלים. –
ירמיהו את הלילה אתה רואה, את התנומה, את־דממת־המנוחה המדומה. – אך הנֵה באזני רועשות החצוצרות וכלי־הנשק ישתקשון בקומם להסתער עלינו; החומה, עליה תכבדנה רגלינו לבטח, הנה היא נבקעת, ואני את זעקת הנרדפים אני שומע, באזני אני שומע. אוי לי! הנה הם באים, הנה הִנָּם, מבול־ברזִלָם הנה מעלה קצף! אוי לי, ברוך, כי דברִי על ישראל קם ויְהי! את המות אשמע שמוע, איכה יחלוף על פני העיר וחומותיה הנופלות, ואִתן יחד – ירושלים! רואה אני, ברוך, רואה בעיני־בשר. יען כי פקח לי אלוהים עַין באופל־גֵוִי למען אראה, ובתוך לבי שׂם לי זעקה, למען אתקענה בקול שופר. מה להם כי ינומו עדֶנה! למה ינומו! הוי, כי באה העת להעירם, באה, באה העת, יען כי אל תוך מותם יֵרדמו ואל אבדנם יִדְגָרו! הגיעה העת לזַעֵק את ירושלים, באה, באה העת – –
ברוך (נלהט) העירה נא, העירה, ירמיהו –
ירמיהו (בלהט הולך וחזק)
הוֹי. עִיר אוֹבֶדֶת עֵצוֹת. עַם חֲסַר־לֵב, אֵיךְ תוּכַל תִּתְעַטֵּף בְּשַׁלְוַת־תַרְדֵּמָה, וְהַמָּוֶת רָצַף לָהֶם
אֶת סְדִין־קָרְחוֹ תַחַת מִשְׁכְּבוֹתָם.
הוֹי, עָם חֲסַר־לֵב, הוֹי, עִיר אוֹבֶדֶת־תּוּשִׁיָּה.
אֵיךְ יוּכְלוּ יִשְׁלָיוּ וְלִמְרַאֲשׁוֹתָם הָרַעַם!
הוֹי, אֵיכָכָה, אֵיכָכָה יָנוּמוּ בְּשֶׁקֶט,
שְׁקוּעִים בַּחֲלוֹמוֹת,
וְאֵילֵי־הַבַּרְזֶל אֲשֶׁר לְאַשּׁוּר
הוֹלְמִים, וּמַרְעִישִׁים בְּרַעַם
אֶת הַמִּקְדָּשׁ וְאֶת שַׁעֲרֵי הָעִיר
הוֹי, מִי יָעִיר אֱוִילִים וְחֵרְשִׁים מִי יָקִיץ?
מִי יִתְקַע קוֹל־זַעַק לְתוֹךְ אָזְנָם הָעֲלוּפָה?
מִי יַצְרִיחַ אֶל תּוֹךְ דִּמְמַת־הַמָּוֶת הַזֹּאת
אֶת מִצְוַת אֲדוֹנָי וְאֶת רְצוֹנוֹ!
ברוך אתה תעיר, אתה! הָער־נא אותם! זעזע־נא אותם מתוך המות!
ירמיהו
עוּרוּ, עוּרוּ, תַּבְעֵרָה בָעִיר!
הָעִיר בִּידֵי אוֹיֵב!
הִמָּלְטוּ בְּטֶרֶם יַשְׁמִידְכֶם!
נוּסוּ מִפְּנֵי הַחֶרֶב, גּוּרוּ מִפְּנֵי מַאֲכֹלֶת־אֵשׁ!
עִזְבוּ אֶת מְאוֹדְכֶם, עִזְבוּ אֶת בֵּיתְכֶם,
אִסְפוּ נְשֵׁיכֶם, חִטְפוּ אֶת טַפְּכֶם
בְּטֶרֶם יַחְטְפֵם הוּא,
נוּסוּ הַחוּצָה!
קוּמוּ, עוּרוּ!
תַּבְעֵרָה בָעִיר!
חייל ב (יוצא מתוך האפלה) מי זעק פה? את הנרדמים יעיר בקולו!
ירמיהו הוי, לו השׂכלתי, לו יכלתי להעירם: קומו! עורי, ירושלים! עיר־אלוהים, את נפשך הצילי!
ח' ב שיכור אתה מיין. סור מפה! לך לישון!
ברוך (נכנס ביניהם) הרף ממנו!
ירמיהו לא עת לישון היא, איש בל יישן עוד בינינו! אני הוא השומר על העיר הזאת. אנוכי! אבוי לאשר ימנעני מזה!
ח' ב (תופס בו) חוֹלה־סהר אתה, המתיימר להיות שומר! אני הנני איש־המשמר! גש הלאה!
ברוך אל תגע בו! בחיר אלוהים הוא. נביא.
ח' ב (מרפה ממנו) האתה הוא חנניה שליח אדוֹני?
ברוך ירמיהו הוא זה, הנביא מענתות!
ח' ב המדיח את העם, הזועק ברחובות כי אשור ינצח? הלמען תאכל את פרי־נבואתך באת הנה? – הקדמת לבוא. מוג־לב, אך את רגע־זעמי כִוַונְתָּ! יבורך אגרופי התופש בך, אתה רוכל אסון! אני אבַשרך בשורה!
ברוך (נאבק עם החייל) הרף ממנו… הרף!
ח' א (נכנס ביניהם) המלך בא! המלך בא לבקר את המשמר! גרש אותם! –
ירמיהו המלך! – ברכת אדוני! – הוי, מופת לעינים! – אלהים אִנה אותו לידי! –
ח' א סורו מפה המפטפטים!
ח' ב רד והֵעלם! מהר! רד הֵנה – ואל תזוז, פן נבֵלה אשימֶךָּ!
ח' א הלאה! הלאה! המלך בא! –
(ירמיהו וברוך נדחפים ונעלמים באפלה, אשר משם הופיעו. שני השומרים ממהרים אל שפת החומה, כדי לפנות דרך למלך ולפמליה שלו. בהופיע המלך, מקישים החיילים בנשקם אל המגן לברכת־כבוד, ושוב עומדים בלי־נוע. המלך צדקיה מופיע ואתו אבימלך ואחדים מבני לווייתו. הוא מסייר את החומה סביב, בלי נשק ובראש מגולה. פניו רציניים וחיורים באור־הסהר. הוא נעמד ומביט ארוכות כלפי המישור המדמדם בחיוורונו).
צדקיהו (אל אבימלך) כמה בעיניך מִספר גדודיהם, אבימלך?
אבימלך אוהל באוהל מלכי, ככוכבי השמים לא יִסָפֵרו. שליחינו על מאה אלף יסַפְרו. אך אין לתת אמון בדבריהם.
צדקיהו צדקת, אבימלך, צדקת מאוד. אַל לתת אמון בדברים. – איה הם החוזים אשר יעצוני, ואיה גדודי פרעה ועזרת מצרים איהָ? – אכן, עזובים אנחנו לנפשנו מול גדודי הכשדים.
אבימלך לכן מִשנֵה־כבוד יהיה כבודנו לנצחם הפעם. ירושלים לעד תקום!
צדקיהו יקים אלוהים את דבריך אבימלך. ואולם אין עוד אמון בלבי לדבר־שפתים.
אבימלך נשבעתי בזרועַ ישראל, מלכי ואדוני! ופועל־ידי את שבועתי יכונן!
צדקיהו גם אני נשבעתי לנבוכדנאצר, ואת מוצא־שפתי גנבו ממני. יד־אדני תָפר כל שבועה ואת דבר־האדם תשׂים לאַל. שם באופל העֵמק חונה הוא, אשר הבטחתי לו שלום, והנה המלחמה וחרבותיו לטושות לנקמה. – ארורים יהיו אֵלה אשר סחפוני לדרך הזאת נגדו, ואויה לי כי לא עצרתי כוח למנעם מזה. אתה, אבימלך, אולי לא תבין לרוחי, כי על כן איש־צבא אתה, המחרף את נפשו למות; ואולם אני, נטל החומות האלה וגורל עָם מעיקים עלי עד לבלתי נְשוא, חיי אלפים ורבבות דופקים בדמי בקול. – אתפלל לאלוהים, כי יעביר מעלינו את הרעה הזאת. יען כי אין בי כוח לשֵׂאתה ולבבי צמא לשלום.
אבימלך ראשון הוא הנצחון, מלכי, ואחריו השלום! יִשָׁבר־נא מצח־נבוכדנצאר אל החומות האלה, ואילי־הברזל אשר לחרון־אפו אל לִבנו יתפוררו!
צדקיהו (מביט ארוכות למרחקים) מה ירחיקו וירחיבו מדורות המחנה לִבְעור ברחבי הארץ! נדמה, כי שמי־אפלה ירדו ממָרום ארצה, יחד עם כוכביהם המאירים. אחושה, עם עצום אין מספר חונה סביב ישראל, וכל חנית שלופה, כל יד מורמה, וגם בשנתם נגדנו יהלומו. ולמחרת בבוקר יקומו כולם, כגבעולי־שדה אחרי הגשם, והדממה תפרוץ בזעקת־מות. אולי זה הוא הלילה האחרון לשלום ולתנומה לנצח.
אבימלך אל־נא תָרֵך לבבך, מלכי ואדוני. פה על מעקֵה־אבן זה, אשר אתה עומד עליו, עמד לפנים דודך הושֵׁע בן־אלה וגם נפשו מָלאה דאגה מֵחֲמַת גדודי שלמנאסר, גם הם לאין קץ כמו אלה. זאת לא הפעם הראשונה, אשר מחנות אשור יקיפו את העיר הקדושה, ואלוהי־ישראל נטה את זרועו עליהם ומגפת־אלוהים אֲכָלָתַם. החומה הזאת לא תִבָּקע לכולם! ירושלים תקום לנצח!
המלווים ירושלים תקום לנצח!
קול ירמיהו (מתוך האופל) עורי, התעוררי, העיר האבודה, ומלטי את נפשך! עורו, תמימי־נפש, משנתכם העמוקה, למען לא תהיו לטבח בתנומתכם. הקיצו, הקיצו. כי הנה החומה מתפוררת, למען תקבר אתכם! התעוררו וקומו, כי חרב אשור על ראשיכם מתנופפת!
צדקיהו (נבהל) מי הוא המדבר? מי המדבר?
קולות מי מדבר? – – מי זה מדבר?
קול ירמיהו חרון־אף אדוני יצא על ראש מהרסי השלום וישלח את מלך הצפון על ישראל, להרוס את מגדליו ואת לבבו העקש. עורו והמלטו, הקיצו והצילו את נפשכם בעוד מועד, כי הנה בא, בא המחניק את בניהם, המחלל את בנותיכם והעושה את שדותיהם שמה ושאיה. – קומו, עורו, הקיצו, יושבי ירושלים!
צדקיהו (נפחד מאוד, אח"כ מתאושש) מי זה המדבר? מי מדבר פה?!
חייל א משֻגע הוא האיש, אדוני המלך. הסהר הכהו בשגעון.
קולות סתמו את פיו! – – הסירוהו מפה! – – משוגע! – – שמטוהו! –
צדקיהו לא. הביאוהו אלי, ואֶראנו. אראה בן־אדם חי, המדבר כאלה יען כי נורא הוא הקול הזה. נדמה לי, כי אבני ירושלים יילילוּ בו, כי החומה נתנה קולה.
(שני החיילים ממהרים מטה).
אבימלך אל־נא תתן להדיחך, מלכי, רבים הם בעיר שכירי אשור בזהב־כשדים.
אחרים אל־נא תשמע לו – – תן פקודה וישמיטוהו מעל החומה – – אל־נא תדבר את רכי־הלב – –
(ירמיהו וברוך מובאים בידי החיילים. ירמיהו נדחף אל פני המלך).
חייל ב זהו האיש אשר דִבר סרה, אדוני המלך! אני ארבתי לו עוד לפני זה ושמעתיו.
צדקיהו סִפרו על אחד, אשר התהלך בעיר ובישר רעות באזני העם. הזהו האיש?
קולות זה הוא – – ירמיהו – – ארור יהיה – – רק רעות יֵזה מפיו – – את הלבבות ירעיל – – דובר שקר – –
ברוך שליח אדוֹני הוא ואמת בפיו. אנוכי עֵד –
קולות מי אתה כי תעיד? – – נער! – – אל תשמע לו – – הכוהו נפש, את בן־הצפעוני הלזה – – את ירמיהו זה – –
צדקיהו הסו. טרם כל הסירו את זה מפה. אין לי חפץ בעֵדים.
(דוחפים את ברוך אל האפלה).
צדקיהו גש אלי, ירמיהו. האתה הוא זה, הזורע מבוכה בישראל?
ירמיהו מבית־ישראל יצאה המבוכה ולא מאתי.
צדקיהו קולך ידוע לי מתמול שלשום. נדמֶה לי, כי שמעתיך פעם. בלבי פועם הד־מה עת באזני תדבר, ובכל זאת הן לא ראיתיך עדיין. או אולי – האם לא אתה הוא זה, אשר קראת לשלום על יד הארמון?
ירמיהו אני הוא זה, אדוני.
צדקיהו אתה היית, ירמיהו. רבים היו שם הצועקים אלי, אך אחרי שובי בלילה ההוא הביתה ושנתי נדדה מעיני, קולך עוד המה באזני.
ירמיהו מאת אדוֹנָי היתה זאת, כי תשמע את דבָרו, ואוי לך, כי עזֹב עזבתוֹ! לולא זה כי עתה תרדמה מתוקה שָׁכנה על עפעפיך ושלום על ישראל.
המלווים אל־נא תשמע לו אדונינו המלך – – מתעתע הוא – – פושע הוא המתנבא בשם אדוֹני – – אל תדבר אליו – –
אבימלך מה לך פה בלילה על החומה! הבִידֵי כשדים אמרת לִפול? אסרהו־נא אדוני המלך, דרכו הרת־סכנה היא!
אחד אמו נאבקת עם מר־המות, דבריו שלחו בה ארס, והוא מונע רגליו מביתה. והנה הוא מסתובב פה בלילה וירַגל לאויב! –
ירמיהו (נבהל) אמי חולה, אמרת?
אחרים בוגד הוא – – אל־נא תשמע לו, מלכנו – – אל תשמע לו – – כְלָאוֹ!
צדקיהו הסו! לא חומה פרוצה היא נפשי, שכל פושק־שפתים יֶהרסנה. גש אלי, ירמיהו, ואל תפחד. – הקשבתי לדבריך אשר קראת ביום אסור המלחמה, ודבריך באו אל לבי, יען כי דבר אדוֹני הוא, דבר השלום. אבל הן אשר היה – היה, ועתה הלא מלחמה נתלקחה בין אשור וישראל ולא יעַכּבֶהָ עוד דבר־שפתים, ונבצר ממני לרמסה ברגלים.
ירמיהו לא יבצר ממך, אדוני!
צדקיהו (זועה) איך זה לא יבצר? האינך רואה את האויב הקרֵב אל החומה, ולא תשמע את מַשק־הרמחים הסואן במרחק? איך אוכל ואשַׁנה את הדבר?
ירמיהו יכול תוכל, אדוני. כי על כן אתה הנך המלך!
צדקיהו האוכל להַשיב אותם ברוח־פי? האוכל אשמיד את אשר בא והיה? עבר מועד השלום, ירמיהו.
ירמיהו לא עבר, אדוני!
צדקיהו (מוסיף כעס) כאחד הפתאים תדבר, ירמיהו. עוד לא הוכה אשור בידינו ולא אנחנו ביד אשור, וגם דם לא נשפך עדֶנה. איך זה אֲכַלה את אשר לא הֵחל עדֶנה?
ירמיהו אפיק־מים הוא הדם בין עָם לעם: כאשר תעמיקהו, כן יִכְבַּד עליך לעָצרוֹ, לכן תן־נא לדבריך ויקַדמו את החרב. לך־נא אל מלך אשור, או שלח־נא אליו את אנשיך.
צדקיהו האם אל נבוכדנאצר, אל אויבי, אלך?
ירמיהו שלח־נא אליו מלאכים, אדוני, אולי עוד תציל את ירושלים!
אבימלך דבריך חרפה הם. חרפה לעם ישראל. סור מפה, מוג־לב! –
צדקיהו ומדוע זה אשלח אנכי; ולמה זה אנכי ראשונה? האם עבד אני לו? האם נִצח אותי מלך אשור!
ירמיהו שומה על האחד לפתוח בשלום, אדוני! כמו לפתוח במלחמה.
צדקיהו ומדוע אהיה אנוכי המדבר ראשונה, אני ולא הוא? הלבעבור יחשוב, כי נואשתי? ישלח־הוא אלי את אנשיו ואני אִוָעֵץ ואשקֹל את דבריו בפלס, ומדוע זה אָחל אנכי?
ירמיהו אשרי המושיט ראשונה את ידו לשלום, ואשרי המלך החושֵׂך את דם עמו מהשפך ארצה!
צדקיהו ולוּ אעשה כדבריך, ירמיהו, והיה אם אכריע את לבי ואושיט לו יד, והוא ישיבנה ריקם?
ירמיהו אשרי הנעלב למען האמת והשלום, יען כי אלוֹהים אל לבו ירימהו!
צדקיהו ואני אומר לך, הילדים ילעגו לי והנשים למשבתי תצחקנה.
ירמיהו טוב צחוק הכסילים מאחוריך, אדוני, מיללת האלמנות פניך! לא על נפשך חֲשב־נא כעת, מלכי. שים לבך אל עמך, אשר הֻקַמת עליו מאת האלוהים. היֵה־נא לצחוק לפתאים, למען הצדק והשלום, ואתה את דבר אדוֹני עשֵׂה! פתח־נא את לבך ודע, כי את ירושלים הצלת! התקוממת על אשור, השתחוֵוה נא לפניו!
צדקיהו האני אשתחווה?
ירמיהו השתחווה־נא השתחווה. משיח אדוֹני, למען ירושלים! – פתח את השער, פתח את לבך והצלת את ירושלים, את ירושלים הצלת!
צדקיהו אני בחרבי אצילנה ובמחיר חיי, אך לא בקלוני! אתה לא ידעת מה הקשית לדרוש מאִתי הפעם.
ירמיהו את הקשה בכל הקשות אני דורש מאתך, מלכי, כי למי יאה הַקָּשֶׁה אם לא למשיח אדוֹני? את אוצר לבבך, את גַאוותך הבא־נא קרבן על מזבח העיר ירושלים! (נופל על ברכיו) התנפל־נא לפניו, כאשר אני לפניך, מלכי, פתח את השער, פתח את לבך והצל את ירושלים! הרכינה את ראשך, המלך צדקיהו. טוב כי תרכין אתה את ראשך, מאשר ראש עמך יפול לרגלי האויב!
צדקיהו לשימני ללעג אתה אומר ולהתענג על חרפתי, אתה המשוגע! אך אני עומד הכן ועל מורשתי אשמור! טוב לי המות מאשר לבקש חסד, טוב לי להִשמד מאשר להִכנע! גש הלאה, סור מפני! אני לא אשתחווה לפני ילוד אשה עלי אדמות!
ירמיהו (קם על רגליו, בקומה אדירה) אם ככה, ארור יהי שמן משחת־הקודש, אשר מצחך נמשח בו! ארור הוא הכתר אשר את קדקדך יפָאר! ארור אתה, בן דָוד, אשר רק על גאוָתך תגן, על חלקך פה עלי אדמות, תחת לשמור על חלקך ונחלתך מאת אלוֹהים על ירושלים! – שמעני נא הפעם – –
צדקיהו די! לא אובה שמוע עוד את קולך, אויל. אתה סָכָל־רשע לאלוֹהים!
ירמיהו הדפני־נא, הדוף את דברי ובעט בם ברגל, אתה המתמוטט, אך את דבר אדוֹני לא תוכל לעשות למרמס. רוק־נא את דברי אדוֹני מקרבך, אתה השִׁכור, אך דָעהו עד תהום מעיך פנימה: קרוב הוא היום, צדקיהו, בו תזעק ותשַׁוֵועַ לנחמתי, כאשר תזעק היולדת בציריה! אך עצה לא תהיה עוד. כי מי יתן עצה נגד המות, ותושיה נגד משפט אדוֹני! זכָר־נא את החומה הזאת וזכור את השעה הזאת! הזהרתיך בעוד מועד, ואולם לבבך איל־ברזל הוא ומצחך נחושה. וכמוני, העומד פה ומקללך כעת, כן יקללוך דורות על דורות ואת שמך יגדפו, צדקיהו! בידך נִתנה ציון ואתה הפלתָה; לך נמסרה באמונה, ואתה השלכתָה ככלי אין חפץ בו! לכן כאשר שכחת את ירושלים, כן תִשָׁכח מחסד אלוֹהים! מאֵרה עליך! אתה המשלים את חפץ בבל, אתה החונק ציון, אתה הרוצח, רוצח בית־ישראל! –
אבימלך שמטוהו מעל החומה! השליכוהו ושַׁברו את מפרקתו!
אחרים את המלך גִדף! – – סתמו את פי־בָשתו! – –שמטוהו מעל החומה! – – אל תירא את דברי המשוגע! – – מפיו יז קצף! –– חולה הוא – – השליכוהו! – –
(מלווי המלך מתנפלים על ירמיהו).
צדקיהו (נרתע, כמו מפני הדף הסמוי מן העין, ושם ידו על לבו, אך שוב התאושש) הרפו ממנו! – התדמו, כי מקללת־פתאים פני יחוָרו כי דבר־עזוֹת את כוחי ישבר? (אחרי שתיקה) אולם אחת אני רואה, אמת בפי העם. מסוכנים הם דברי האיש הזה, באיל נוגח בלבבות. אכן לא טוב כי חסַר־אלוֹהים כזה יוסיף לדבר כלבבו על לב העם, ויפיל את פחדו על אנשי־המלחמה.
אבימלך מות ימות הנבל! אשר לא יבטח באלוֹהים, אל יחיה עלי אדמות!
קולות לסקלו באבנים! – – שכיר האויב הוא! – – את העיר ימסור לכשדים! – – המיתוהו! – – למפלתנו יתפַּלל – –
צדקיהו האֶת המגדף את שמי אמית, למען יאמרו כי את דבריו יראתי? לא כן. – גש הנה, ירמיהו. דבריך הבל הם לי, אך עוד הפעם אשאלך למען חייך: אמור־לי, האמנם בתום ובאמונה יגיד לך לבך כי מָות בא על ירושלים ולכל אשר בחומותיה? שוֹאלך: ענה לי כלבבך!
ירמיהו המות ירחף על ירושלים, צדקיהו. ואבדן על כולנו ורק עַנְוָתְךָ תציל את ירושלים!
צדקיהו אם כן, לך והכנע! לך לבדך והצל את נפשך־אָתה!
(ירמיהו מביט בו קפוא, בלי להבינו).
צדקיהו האיש האוכל מלחמנו, אל יאכל גם את כוחנו! אם לציוֹן תֶחרד, ברח לך מציון. קח לך את חַייך. רד מעל החומה, לך אל נבוכדנאצר והסתר את גווך בצל חסדו. ואם יבואו דבריך, מַלא פיך צחוק על אחיך המתים למען ירושלים!
אבימלך (אל ירמיהו, העומד בלי נוע ומתאמץ להגיד מה) לך־נא, איפוא, ברח־לך הבוֹגד באמונתנו, ולֵך אל נבוכדנאצר, אשר לנצחונו תִנָּבֵא, לך ונשק את כפות רגליו! אולם אני בתוך עמי אִשאר ובארץ אבותי, יען כי אני עד אחרית הבל־פי אאמינה: שקר הם דברי האיש הזה, וירושלים לעולם תקום!
האחרים (בתרועה) ירושלים לעולם תקום! – – בית אלוֹהים לא יפול לנצח! – –
צדקיהו ובכן, נוסה! עֲבור אל אשור, הִרשֵׁתיך! הנח לנו את מותֵנו וזְחל־לך לקראת חייך!
ירמיהו (מתעודד) אני לא אעזוב את ירושלים!
צדקיהו האם לא את המות בישרת לנו ולירושלים? אם כן, נוסה, למען תִמלט!
ירמיהו לא לחיי אני דואג, כי אם לאלפים ולרבבות יזעַק בי לבי. אני לא אסור מפה, ואם יפלו החומות האלה – היה עם האבן האחרונה אִשמד גם אני.
קולות אל תתן לו לעמוד על דם הלוחמים! – – בוגד הוא – – מבוכה יזרע במחנה – – גרשוהו מפה – – אין לו עוד כל חלק בישראל! – –
צדקיהו בפעם האחרונה, ירמיהו: הדרך פתוחה פניך.
ירמיהו אנוכי בעיר־אלוֹהים אשאר עד אשר תחרב, עד כי אחרב גם אני.
צדקיהו אם כן, אפוא, העידותי בך היום: חרב מרוטה על מוצא פיך! ואם עוד פעם תרים את קולך לרעה, אם עוד פעם תִנָּבא להֶרס החומות האלה, דמך בראשך.
ירמיהו לא אני ארים את קולי, כי אלוֹהים הוא אשר מתוך לבי ילחצֶנו כהריעַ הרוח מתוך השופר, כן יריע חפץ אדוֹני מקרבי. בידו הפקדתי את חיי וכאשר יחפוץ כן יהי.
צדקיהו ראה, איפוא, הזהרתיך, ירמיהו, כאשר הזהרתני אתה. חייך בידך הם מהיום. (אל מלוויו) איש אל יגע בו לרעה בעודנו עוצר ברוחו. אולם אם רק עוד פעם יזעק חרדה, תפשוהו ועשו בו כדבריכם. (אל ירמיהו) שמר־נא על מוצא שפתיך, למען לא יז דמך עליהן. ואדוֹני ירחם עלינו, כאשר רחמתי אני עליך.
ירמיהו (בלי־נוע, בקול לא בוטח) לא על נפשי אני שומר… על ירושלים – –
צדקיהו (שוב עולה על שולי החומה) עוד הם מוסיפים ומוסיפים לעלות הנה ומרכבותיהם כרוח סערה מתגלגלות, וסוסיהם אין מספר להם. אכן, נורא הוא מלך הצפון ונורא יהיה להִפגש בו. אדוֹני יגן על ירושלים!
(פונה לאט ללכת וצועד על שפת־החומה, אבימלך ואנשי־הלווי וכן גם שני החיילים הולכים בעקבותיו).
ברוך (קופץ מתוך האפלה) מהר! – חושה ולך אחריו!… התאושש־נא עוד פעם… רוח אדוני עליך… מהר ואלצהו!
ירמיהו (מתעורר מעמעומו) את מי… את מי אאלץ?
ברוך את המלך! חושה! הַצֵת־נא את דבָרְך והצל את ירושלים!
ירמיהו את המלך… (בבהלה צורבת, בהשליכו מבט קופא סביבו על החומה הריקה) הוי, כי הלך. אֵחרתי. אבדה השעה הקדושה. מאת אדוֹני נשלח בידי למען אָלוש את רצונו, ואני נתתי לו להִשָׁלף. – פנים אל פנים נִתַּן לי הפוסח על שתי הסעִפים ודברִי נופץ אל מצחו לאפר. – הוי, חרפה על ראשי, על דברַי כי יבשו ועל נשמת אפי כי פָשָׁרָה… – אני בקללות באתי עליו והוא ברחמיו הִכני. מה אני כי לדברַי ישמעו. ואני לדברֵי אדוֹני לא שמעתי! ארור יהי עֶכֶס לשוני ארור הקוץ הממאיר אשר בפי!
ברוך נסה־נא עוד פעם ותכריעהו. הן כמעט־קט ורצונו התמוטט!
ירמיהו עבר, עבר המועד ואבדה השעה היעודה מאת האלוֹהים. אך למה זה בחר בי, ברך־הלבב, ולמה נתן לחסר־אונים לפתוֹח באון כביר אשר כזה? למה שם לי את מרֵרת המאֵרה אל תוך פי ואת לַענַת הדִבֵּר על לשוני. למה לא את הלהבה המזַקקת, המלהיטה את לב האדם? מי אני ומה אני, כי אעז להתיַמר לנביא לדבָרו, לְאָח למזהירים כזוהר הרקיע, ואני את אדיר רוחם לא ירשתי: השָׂמִים מתג־רצונם בפי מלכים ומצח־לאומים יָשֵׁחוּ ואש אדוֹני הולכת לפני דבָרם – ואני, אני הקוץ בבשר־עֱנוּתם, אף עלה נידף נבצר ממני להניד בנשמת־אפי. פולט רוק אנוכי, הֲמִית־מבוכה ורוח…
ברוך אל־נא תיַיסר את כליותיך, אבי. הכאב הביאך במבוכה.
ירמיהו אם ככה, אמר־נא לי, העֶד־בי למען אדע, במה השׂכַלתי עד הנה? העיר תלויה על עברי פי־פחת ומצוקתה תאכלני. חלומות לילה־לילה יאפפוני ודִבֵּר הָריתי עדי חבלי־לידה. ועתה, אמר־לי, מה כוחי נגד השליט? ואזהרתי את מי תזהיר – ושליח לא שולח מאוהל אל אוהל ואיש לא הרים רגליו כציר־השלום. – הוי, כי קולי יאכל הרוח וצחוק־לעג בני־אדם את זעקתי יבלע בלע. הן לכלימה חבלתני אמי ולעמל נולדתי. למי נתתי שמחה בלבו? זועה הייתי לַצַדִיק ויגון ליולדתו. כל אשה לא תביא לי ילד אל חיקי וכל חי לדברַי לא יאמין!
ברוך אנוכי מאמין בך, אני לא אעזבך!
ירמיהו העודך מאמין בי? – אם כן, שמע לדברי: אם האמן תאמין בי, עזבני לנפשי יען כי את נפשך תחַבל. לֶך־לְך אל אלה אשר אמריהם ימתָקו ושפתותיהם הַבְטָחות תִרעפנה. לך אל חנניה, המבשר נצחון, ואל תלעג להם עוד. יען כי טובים הם ממני שקריהם יביעו אומץ, ואני – חַלְצֵי־דבָרִי חלָשו וכל זרע־נצחון לא יַפרו. חסר־און רק חוסר־אונים יוליד. והוי, אמר־נא לי, מי חסר־תועלת מן הזועק לשלום בין רמחים, ומי בַעַר מן הקורא לתבונה בקהל שכורים? האם לא הששון הוא לחם לאדם והתקווה מזונו? אשרי המנחם וארור אשר רק מארה בפיו! תיבש לשונו וידעך איש המכשול והרוגז!
ברוך לא אני לא אֵסט ממך! אתה איש האלוהים, בך בחרתי בשל סבלותיך.
ירמיהו אל תהללני: אני – חרפתי תשרפני. כי מה עשיתי למען ירושלים? האם שִׁברתי את עקשות לב המלך, והוריתי את הדרך הטובה? האם עוררתי בדרבן־דברי את שליח השלום? – רק זעוק זעקתי וקללתי, וזעקָתי היתה ברק הנספה במים וקללָתי רוח אשר לא יפוח. – איה הוא פָעלי ולמי הבאתי ברכה? איפה שַׂמְתִּי שלום ואיך יכולתי לעורר שליח־שלום לדרך ורגלי־אני נכשלו?
ברוך מה אמרת? – – לשלוח שליח – – אל המלך נבוכדנאצר? – –
ירמיהו האם יחפוץ האויב לדבר ראשונה? כַעֲוִילִים כן יחכו המלכים, כי השני יפתח פיו.
ברוך (בחום) אמרת, כי בנשמת־אפך עליך לעורר שליח – – בנשמת־אפך – – אם כן – – ירמיהו, אתה הנואש הקדוש דע־נא, כי דבריך לא העלו קמשונים – –הם עשו פרי – – כזרע־קודש נפלו בי – – דבר־אדוני צמח בקרבי – – אודה לך, מורי, כי הרימותני ממעמקים ותַראני את דרך פעלי – – הוי, ירמיהו, ממכאוביך כוחות־איתנים צמחו – – – אודה לך ירמיהו, אודה לך – –
ירמיהו מה זה תִלהט ככה? לא אבינך.
ברוך פָעלי הוא המתלקח בי – – עתה יודע אני את הדרך – – יד אל יד הולכת היא את המות, כדרכך־אתה – – אך אני אלך בה למען ירושלים – – עודני עמך, ירמיהו! אלך – למען אהיה ראוי לך – –
ירמיהו לאן פניך מועדות?
ברוך אדוני עמך, המורה! וברכני־נא כי אצליח את דרכי. ואם אחַרתי, אל נא תקללני – – אדוני עמך! – – למען ירושלים! – (הוא מזדרז לרדת).
ירמיהו מה לך, ברוך? אנה תמהר?
ברוך דרכך! – (נעלם מאחורי החומה).
ירמיהו (מתכופף אחריו מעל החומה) ברוך! אנה תלך? חכה! – הם יתפשוך! – – מרגלי אשור רוחשים בכל הדרכים! ברוך, ברוך! – – מדוע ברחת מפני! – – למה עזבתני לבדי – – ברוך! ברוך! אל תעזבני! –
ח' א' (בא במרוצה) מה תזעק פה? מה תזעק בלילה?
ירמיהו קורא אני – – קורא אני בלילה ואין שומע – –
החייל מה נעשה פה? מה עוד מעשיך פה על החומה? נדמה לי, כי צל־אדם חמק מעל החומה. האין איש אתך?
ירמיהו אין איש אתי – – אין איש אתי עוד – –
(יורד לאט־לאט מן החומה בצעדים כבדים. – החייל מביט אחריו בעינים קפואות, עד שצלו של זה נעלם, ואחר־כך מתעורר ושוב צועד הנה והנה באור־הירח).
(דממה גמורה. רק צעדיו הכבדים של החייל מהדדים על אבני־הגזית הבוהקים בזיו הירח, ומרחוק, מתוך הנעלם מעין, שוב נשמע קול המשמר בחלל הלילה הלבן: “שמשון עליהם! שמשון עליהם!”)
תמונה חמישית: מבחן הנביא
וַאדֹנָי חָפֵץ דַּכְּאוֹ הֶחֱלִי
(ישעיה נ"ג–י)
(חדר־משכבה הצר של אֵם ירמיהו. הדלתות והחלונות מסוכים בווילאות, באופן שהאור וכל קול מבחוץ חודר רק עמומות לתוך קדרות החדר, ורק רישומן של הדמויות והחפצים ניכר לעין. מאחור, מתוך האפלה, מלבין המצע עליו שוכבת האשה הזקנה בלי נוע. על יד משכבה עומד המשרת הזקן אחאב).
יוכבד (מבנות המשפחה, מרימה בזהירות את וילון־הכניסה) אחאב… שמע־נא, אחאב…
אחאב בַּלָאט… הכנסי־נא בלאט… התנומה שורה עליה כמו נוצה, כל נשימת־הגה תוכל תהדפֶנה. אל־נא תפריעו את מנוחתה.
יוכבד אשרי היודע מנוחה עת יָמוטו השערים ומצוּדות העיר תרעדנה.
אחאב אל־נא תדברי בְאֵלֶּה, אל תזכירי את האויב. אם אהוב תאהבי את החולה, חוסי עליה.
יוכבד אל מה תרמוז? במה אַל אדבר?
אחאב את צָרתנו אל תעלי על פיך. זו עוד לא הגיעה לאזניה.
יוכבד איככה זה? האין היא יודעת, כי עירנו מוקפת מצור?
אחאב למה לגלות לה את אשר עלול לשים קץ לחייה? לוּ רק על לבה יעלה, וָמתה.
יוכבד (משתאה) אין היא יודעת, כי אשור נפל עלינו? היש עוד איש חי בין החומות, אשר לחצנו נעלם ממנו? איך בא הפלא הזה? האם חושיה נאטמו עד כי לא תשמע את קול התרועות? ובנגוח איל־הברזל את החומות, לה שלום עדֶנה?
אחאב חושיה כהו. את אשר היא שומעת, לחלום תחשוב. סגרתי את הדלתות ואת החרכּים סתמתי, למען לא יחדור הנה כל רעש וכל אור.
יוכבד אינה יודעת? פלא היא וגם חרדה! היא מאום אינה יודעת, אומר אתה, וגם על לבה לא יעלה?
אחאב יש אשר יגונב אליה דבר, אך רק בחלום, והיא באמרי־פיה תגרשנו. רק אתמול בפרוץ העם בזעקה להולם איל־הברזל הראשון, התעוררה. את כסותיה זרקה מעליה בקדחת ואת זרועותיה פשטה: החוצה, אל הסוללה, מלחמה בארץ, אויב בעיר, ציון תֵחרב, ירושלים תפול! קם הדבר, בנה הוא אשר נבא לו, בא המלך, מלך הצפון! והיא הזדקפה, קמה – וברכיה פקו. אך בטרם נפלה, אחזתיה, נשאתיה אל משכבה ואת רוחה הרגעתי, כי אך חלום הוא השאון אשר בחוץ ורעש העם ותרועות השופרות אך חזיון־שוא הם, והיא כאילו האמינה. ואחר שכבה ובעינים פקוחות האזינה להמולה האפלה אשר ברחוב.
יוכבד מפליא הדבר. אך אמור־נא מה זה היכה אותה בתמהון־לב?
אחאב את בנה מחפשת נפשה הנבוכה.
יוכבד את ירמיהו… המשֻׁגע… המוריד רירו ברחובות… הלא היא בידיה דחפתוּ מביתה!
אחאב אך רגע־שַׁלוה לא היה לה מאז. אִלמת ישבה בחדרה ולא פעם מצאתיה כפופה מעל השער, כמחכה לאורח. ואחרי אשר לא בא ולא בא, הסתתרה בינתה.
יוכבד ומדוע לא שב המנודח, למען תֵרָפא בו? ברחובות יהלך יום־יום וקללות יז על ראש העם, בעוד נפש אמו תכלה אחריו. מדוע לא שב הפושק שפתים בשוק, השם מחנק לששון?
אחאב אין הוא יודע, כי מייחלת היא לו. יהיר הוא כמוה ולא יעבור על סף הבית, ממנו גרשַׁתו.
יוכבד אם ככה, הודיעהו־נא.
אחאב איך אעשה זאת והיא לא צִוַתני? הן רק עבד אנכי, משרת בבית. היֶערב לבי להקשיב לאשר היא מבלי־דעת מדברת?
יוכבד עליך לעשות זאת, כי בנפשה הוא הדבר.
אחאב הבאמת ובתמים תדברי? המאמינה את, כי במשפט אעשה לקדם את דבָרָה ולהודיעו?
יוכבד בחסד אלוהים נשבעתי! את חייה תציל הפעם.
אחאב אודה אפוא לאלוהים! ובכן, שמעיני יוכבד: את אשר אמרת עשיתי, כי הציקני בי לבי.
יוכבד היֵה ברוך ומבורך!
אחאב נערַי הלכו לחפש אחריו. שלחתים ברחבי העיר, ועוד לא מצאוהו אך הם לא יַרפו מעקבותיו.
יוכבד מי יתן וימצאוהו! הוא יביא מרפא לאומללה, כי נפשה נבוכה עליה בין גאוה וסליחה.
אחאב אכן נבוכים הם רחשי־לִבה ודמה קודר עליה. מאז עזָבָה, חלק עליה לבה.
יוכבד הוי, מי זה יודע עוד את רחשי־לבו במבוכת העתים!
(האֵם זזה על משכבה באנחות).
יוכבד (הרואה זאת, בלחש אל אחאב) אחאב… היא מקיצה… התנומה סרה מעליה. עוד עיניה עצומות, אך כבר בא הַדִּבֵּר אל פיה.
(אחאב ממהר אל המטה ומתכופף על החולה).
האם (בעינים עצומות, בקול דממה כזימרה רחוקה) הגד נא, האם הוא בא? אמור, האם בָא בני? הוי, איפה הוא, בן עָצבי ומְגינתי?
יוכבד (בלחישה) מה מוזר! ראשונה מעלה היא אותו על שפתיה!
אחאב עוד החלום יעטפנה, ועוד עיניה מסוכות…
האם (זזה ופוקחת עינה) איהו… האתה הוא זה… אחאב… יוכבד… הוי, אפֵלה ירדה עלי… החלומות יתעתעוני…
אחאב (מתכופף אליה) השלום לך, יקירה? הנַחתְ?
האם איכה אנוח… בחרדת חלומות כאלה!.. איה הוא… עוד לא בא… איפה הוא… ראיתיו… מדוע הלך?..
יוכבד (אל אחאב) ראה את הבָרק אשר בעיניה! כאחוזת קדחת תביט. עוד החלום מתעתע לה.
אחאב (אל האם) מה אמרת יקירה?
האם הלך… למה הלך… למה נתת לו לעזבני… פה היה, פה…
אחאב איש לא היה פה זולתי יוכבד ואני.
האם לא הוא… לא הוא… הוי, חלומות… מה מלא הבית אותו!.. (מזדקפת פתאום, במבט קודח) מדוע אינך קורא לו… כי יבוא… יבוא…
אחאב למי אקרא?
האם מדוע תשאל, מדוע תשאל? האינך רואה… המות כורֵעַ עלי ואתה אינך קורא לו…
אחאב איך אעיזה?..
האם הוי, כי רגלי נדבקו… כי אראה עבדים עוורים שומרים עלי, לבבות אבן… גש הלאה, הלאה ממני!
אחאב יקירה…
האם בגוד בגדת בי… סגרת לפניו את הבית… גרשתוֹ… פה היה… דמי הרגישו על הסף… רק לקול קריאה חִכה… ואתה מחריש… אתה גרשתו…
אחאב שמעיני, איפוא, יקירתי…
האם אויה לי… גש הלאה.. מי יתן ותמות כמוני… עזוב מיוצאי־חלציך… על מַתבן, כמוכה־שחין…
אחאב רק מלה אחת תניני ואדבר…
האם רק מלה אחת השמיעני: הוא בא, הוא בא…
אחאב הן את זאת אומַר להודיעֵך… הוא הולך ובא… פעמיו קרֵבים הנה…
האם (מתאוששת, בלהט כולה) הוא בא… בא… ירמיהו בני… הוי, אחאב… אל תכַזב לי… אל תכזב לי… אל תכזב למָות…
יוכבד אחאב שלח את נעריו לחפש אחריו… עוד מעט ויבוא…
האם הוא בא… האמנם… הוא בא… כן, את צעדו אנוכי שומעת… בי יצעדו צעדיו… בביתי אשמעהו… על דלתות לבי ידפוק… רד מהר אל השער! חושה, עופה, למה תעמדו עוד?..
אחאב (מרגיעה) יקירה… עוד מעט ועל יָדך יהיה… עוד בבוקר השכם שלחתי את בָני… הוא בוא יבוא…
האם (שוב מרוגזה) לא… לא יבוא… נרפים הם הנערים… לא יחפשוהו… ברחובות ישוטטו… הוי, לא ימהרו… אפלה… אפלה… בדמי לי עולה… לראותו… לראותו בטרם תַכהה את עיני… לך, אחאב… לך וראה… הוא פה!
אחאב הרגעי־נא יקירה, אל־נא תִטַלְטלי ככה…
האם הכניסהו… למה תתן לו לחכות שם… האינך שומע איך ידפוק בשער… ברַקות ארגישה… פתח… פתח לו…
אחאב עוד טרם בא, יקירה; אך הוא לא יתמהמה…
האם לא, לא… הוא פה… למה תמנעוהו ממני… קצרה העת… קור יזרום בי בעצמותי מעלה, מעלה… הוי קר… עצמותי כאבנים לי… עוד מעט…
(ירמיהו נכנס בחשאי בפתח ונשאר עומד בהיסוס; ידיו מכווצות בעוית, ראשו כפוף כמו ממשא עצום).
אחאב אל־נא תתרוממי… שכבי־נא… הוא בוא יבוא!
(הוא רואה את ירמיהו, נבהל ומשתתק; גם יוכבד שותקת קפואה. דממת־אבן נופל בחדר האופל).
האם (מתרוממת בקושי) מדוע נדמתם פתאום?.. מדוע תחרישו? (פתאום בתרועה) הוא בא!.. הנה הוא, ילדי; בני, ירמיהו בני!.. הוי, כי חושי בי כהו… איפה… איפה ירמיהו…
ירמיהו (ניגש, בהיסוס, צעדים אחדים ונעמד).
האם (פונה אליו) הנה הנֶך! אני מרגישה… חושי בי חיים ינשומו… אוי, לי, כי כה חָשך עלי… מדוע לא תגש אלי למען תגע בך ידי… למה… ירמיהו, בני…
ירמיהו (עדיין עומד בלי נוע. ידיו נלפתות בגופו) אינני מעז! אינני מעז! אסון ופגע בי נדבקו, מארה לפנַי תהלך. תני לי ואעמוד מרחוק, בל תְבואך נשימת־אפי. בל תגע אימה בלבבך הקדוש!
האם (קודחת) ילדי… זרועותי תכלינה אליך! מדוע לא תגש, יקירי. מדוע לא תקרב אלי? האם בשפתי בחלת, האם ידי לזרא לך?
ירמיהו אני־נפשי לזרא לי, כמו זר עומד אני בבית!
האם אוי לי, כי בני יהדפֵּני!.. כי בני יפנה לי עורף!.. למה תתן לי לכלות את נפשי, למה תקשיח לבך?
ירמיהו לא אוכל, לא אוכל! מלה בוערת בינך וביני כחרב מתהפכת.
האם אבוי, המארה, אשר במו פי קללתיה שבעתים! אל תירא, הרוח הפיצה, עם נשימת־פי נדפה.
ירמיהו לא, אמי, כי חיה היא מארתך וכל הרחובות מלאים דברַיך. מן הבתים יצאה כנגדי. מפי כל בני־איש עלי קפצה, לא עוד בנך אני, לא בשר נושם רוח, כי אך צחוק וקלס. מנודה לעמי הייתי וזעם לאנשי־צדק, נשכח מאלוהים וגועל לנפשי־אני. עזביני, אמי, לנפשי, עזביני ואעמוד מנגד באופל. אני־המאורר במאוררים הנני!
האם הוי. בני ולו מנודה מתבל כולה הנֶך, מנודה לכוהנים וקלון לעם, ולוּ יגרשך אלוהים מעל פניו, ילדי אתה ודמי המבורך לנצח! על שנאתם אוהבת אני אותך, ועל קללתם אברכך! אם ירוק ירקו בך, בוא ואנשקך; ואם נקעה נפשם ממך, בוא ואקבלה את פניך. שובה־נא הביתה, אל לבי: מתקה לי שפתך המרה ומלח דמעתך לי דבש הנהו, ברוכות לי דרכיך בכל עת – ואך הביתה תשוב, אל לב אמך!
ירמיהו (בקול זעקה, נופל על ברכי אמו) הוי, אמי, אַת הטובה ומיטיבה לנצח! הוי, אמי, עולמי אשר אבד לי!
האם (מחזיקה אותו בזרועותיה בשתיקה, ידיה מלטפות אותו כל הזמן; לבסוף מביטה בו ובעיניה נוצץ אור זר מאושר, כשהיא מדברת אליו בקינה מזמרת)
בְּנִי בְּנִי, אֲשֶׁר אָבַד לִי בְתֵבֵל,
הוֹי לוּ אַךְ הָלֹךְ לֹא הָלַכְתָּ מִמֶּנִּי
אֶל בְּנֵי־הָאָדָם הַקְּשׁוּחִים כְּמוֹ אָבֶן!
הוֹי, יַקִּירִי הַטּוֹב וּמֵטִיב לִי,
אֲשֶׁר אָמַרְתָּ לָקַחַת לֶקַח,
בֵּן עֶרֶשׂ־לִבִּי, שָׁב־בֵיתִי, נוּחָה הַפָּעַם.
נוּחָה עַל לִבִּי, הֵן שׁוּב שֶׁלִּי אָתָּה.
דָּם בְּדָמִי אַרְגִּישְׁךָ פְּנִימָה,
בֵּיתִי כְּאָב בִּמְנוּחָה יְלַטֶּפְךָ
וּבִזְרֹעוֹת־אֵם אֲחַמֶּמְךָ אָנֹכִי,
תְּנֵנִי וַאֲלַטֵּף נָא אֶת מִצְחֲךָ
וְאֶת שַׂעַרְךָ אַחֲלִיקָה כְקֶדֶם,
כַּאֲשֶׁר דָּוָה בְקִרְבְּךָ דְּוָי.
וְאֶת הַדִּבֵּר הַנּוֹאָל, הַקָּשֶׁה,
הִנֵּה מְחַקְתִּיו מֵעַל רַקּוֹתֶיךָ.
ירמיהו (בבהלה חרישית)
הוֹי אִמִּי, מַה־צָּרוֹת הֵן יָדָיִךְ!
הוֹי, אִמִּי, מָה דַּקּוֹת לְחָיָיִךְ!
לִבֵּךְ כֹּה נָדַם וּשְׂפָתַיִךְ חָוָרוּ.
הַאִם חוֹלָה אַתְּ? מַה־לָּךְ, אִמִּי?
האם
זוּלָתְךָ, בְּנִי, דָּבָר לֹא יֶחְסַר לִי,
וְרַק הִתְרַחֶקְךָ מִמֶּנִּי עִנָּנִי.
בַּהֲלֹם צַעַדְךָ הָאַחֲרוֹן בֶּחָצֵר,
לִבִּי כֹה רָפָה בְקִרְבִּי פְּנִימָה,
כְּמוֹ בַיּוֹם הַהוּא, לִפְנֵי שָׁנִים רַבּוֹת,
כַּאֲשֶׁר יְלִדְתִּיךָ,
וּפְרִי־יְרָחִים בָּשֵׁל נָשַׁל לִי לְפֶתַע
בְּצִירֵי־לֵידָה מֵחֵיקִי עֲמוּס־עֲדָנִים,
וְכִמְעַט שֶׁלִבִּי נָדַם בְּקִרְבִּי
אַחֲרֵי הֵעָדֵר לוֹ בֶן־תְּאוֹמָיו,
בְּמִשְׂחַק־חֲלִיפוֹת דָּפַק אִתּוֹ בַשְּׁנָיִם.
הוֹי, שְׁעַת־הַדְּוַי הָאֲיֻמָּה הַהִיא,
כַּאֲשֶׁר רִאשׁוֹנָה הִתְפָּרַצְתָּ מִפָּנַי –
הִנֵה כָעֵת שֵׁנִית, בְּלֶכְתְּךָ מִמֶּנִּי,
חֶבְלֵי־לֵדָה בָאוּנִי כְּאָז כֵּן עַתָּה,
יָמִים וְלֵילוֹת, וְאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ,
מַה־תּוֹגִיעֵנוּ הַתְּשׁוּקָה הַלָּזֹאת.
ירמיהו
הוֹי, אִמִּי, מַה־סָּבַלְתְּ בִּגְלָלִי,
וַאֲנִי שׁוֹטַטְתִּי בִרְחוֹבוֹת קָשִׁים כְּאָבֶן!
אֵיכָכָה, אִמִּי אֲכַפֵּר אֶת פָּנַיִךְ,
אֵיכָכָה תוּכְלִי לִסְלֹחַ לִי הַפָּעַם!
האם
שָׁכַבְתִּי בְּבַיִת רֵיק עֲזוּבָה לְנַפְשִׁי
וְאֶת כָּל חֲלוֹמוֹתֶיךָ חָלַמְתִּי אִתָּךְ.
יוֹמָם הִתְכַּוְּצוּ וְרָבְצוּ בְאֵלֶם
בַּאֲפֹר אֲרוֹנוֹת בַּתִּקְרָה מִסָּבִיב,
אַךְ כִּמְעַט הֶחֱוִיר הַגַּג בְּאוֹר־שֶׁמֶשׁ,
הִתְנָעֲרוּ כֻלָּם,
כְּיַנְשׁוּף, צְפַרְדֵּעַ וַעֲטַלֵּפִים,
רָחֲפוּ שְׁחוֹרִים מֵעֹמֶק הַצֵּל,
חָמְקוּ וְהֶחֱלִיקוּ
עֲלֵי רַקּוֹתַי בְּזִוְעַת זַעֲוָה,
עַל חָזִי שֶׁלִּי רָבְצוּ וְהֵעִיקוּ
עַד כִּי נְשִׁימַת אַפִּי קָצָרָה,
הָלְמוּ, כִּרְסְמוּ
הַצְּלָלִים הַגּוֹלְשִׁים, צוֹנְנִים
וּשְׁחוֹרִים, עַל הַמֵּצַח
וַיִּגְרְסוּ אֶת שְׁנָתִי מִלִּבִּי וּמֹחִי
הוֹי, מָה עִנּוּנִי שְׁרָצִים תְּעוּבִים,
חֲלוֹמוֹת פְּרוּעִים, עַרְפַּדִּים מְשֻׁקָּצִים!
פַּעַם קֵרְרוּנִי וּפַעַם צָרְבוּ בִי,
עַד כִּי פָּלְחוּ וּבָקְעוּ אֶת קִרְבִּי.
וּבִבְקֹעַ, סוֹף־סוֹף, הַשַּׁחַר,
אֵין־אוֹנִים שָׁכָבְתִּי וְזֵעָה כִסַּתְנִי,
מִזְּוָעָה וּמֵחֲלוֹם,
נְבוּבָה כָלִיל, כְּעֵץ עַתִּיק־יָמִים, שָׁכַבְתִּי.
ירמיהו
הוֹי, אִמִּי, אִמִּי, מָה עוֹלַלְתִּי לָךְ!
וַאֲנִי בִרְחוֹבוֹת נָדַדְתִּי, זָר וְנִשְׁכָּח!
כָּל לַיִל אֵין־שֵׁנָה, בִּגְלָלִי לֹא־יָשַׁנְתְּ,
תְּנִי לִי וַאֲכַפֵּר בְּשָׁנִים אֲרֻכּוֹת.
רַק כָּעֵת, רַק כָּעֵת הֵחֵלּוּ חַיַּי,
בְּשׁוּבִי הַבַּיְתָה אֶל תּוֹך סְלִיחָתֵךְ.
יָדַעְתִּי, כִּי הָעוֹלָם הַפָּרוּעַ
אֶחָד מִנִּי אֶלֶף שָׁוֹה לֹא יִשְׁוֶה
חֶסֶד זְרֹעוֹתַיִךְ בָּהֶן תְחַבְּקִינִי.
האם
הוֹי, בְּנִי, יַלְדִי, יִרְמְיָהוּ בְנִי,
הַתְּשַׁעֵר בְּנַפְשְׁךָ, מָה רַב צֳרִי־הַנֹּחַם
בְּהַרְגִּישִׁי שֵׁנִית כִּי אֲהַבְתַּנִי!
מִי יִתֵּן וְתִשָּׁאֵר עַל יָדִי תָמִיד,
אַתָּה, נֶחָמָתִי הַיּוֹקֶדֶת, אוֹרִי וְיִשְׁעִי,
אַתָּה לֶחֶם־אַדְמָתִי, אַתָּה תוֹרָתִי לֵאלֹהִים.
רַק אוֹר־פָּנֶיךָ לִי מַרְפֵּא יַבְהִיק.
הוֹי, שְׁמָעֵנִי, הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבַּעְתִּיךָ,
אַל נָא תַעַזְבֵנִי, יִרְמְיָהוּ בְנִי,
הִשָּׁאֵר עַל יָדִי, לֹא לְעֵת רַבָּה הוּא,
הִשָּׁאֵר נָא אִתִּי, יִרְמְיָהוּ בְנִי!
ירמיהו
לָמָּה תִּפְחֲדִי… הַבֵן לֹא אֲבִינֵךְ…
האם
אַל־נָא תְשַׁקֵּר לִי, אַל תְּרַמֵּנִי.
הֲתֹאמַר בִלְבָבְךָ, כִּי חוּשׁ לֹא אָחוּשָׁה,
אֵיכָה קִצִּי הוֹלֵךְ וְקָרֵב?
מַרְגִּישָׁה אָנֹכִי: הַמָּוֶת בִּי עֵר!
וּכְמוֹ בְצֵל־הַמַּעֲלוֹת עוֹלֶה הַצֵּל
הַשָּׁחֹר קַו־לְקַו, בְּלִי אֲשֶׁר יָחוּשׁוּ,
כֵּן יַעַל הָאֹפֶל עִם כֹּל נְשִׁימָתִי
עָלֹה וְהַעֲמֵק אֶל תּוֹךְ דָּמִי פְּנִימָה.
אוֹיָה, כִּי בְנַפְשִׁי אַרְגִּישׁ זֹאת, בְּדַעְתִּי,
כִּי קָפֹא יִקְפָּא בִי דָמִי הָעֵר.
ירמיהו
אִמִּי, אֵיךְ אָבִינָה לַדִּמְיוֹן הַכּוֹזֵב?
הַלְּעָזְבֵנִי תֹאמֵרִי? לָלֶכֶת מֵאִתִּי?
הֵן אַךְ זֶה מָצָאנוּ נֶפֶשׁ אֶת נָפֶשׁ?
אַךְ זֶה הֵחֵלּוּ חַיַּי, כָּל חַיַּי,
בִּבְרִית חֲדָשָׁה בֵּין הָאֵם וְהַבֵּן.
לֹא לְשָׁוְא שְׁלָּחַנִי אֱלֹהִים הַבַּיְתָה
מִמְּבוּכַת נֶפֶשׁ מְשׁוּגָתִי:
רֵאשִׁית הִיא זֹאת מֵאֵת הָאֱלֹהִים
וְלֹא אַחֲרִית.
הוֹי, אִמִּי, חַדְּשִׁי־נָא חַיַּיִךְ לְמַעֲנִי!
האם
בְּנִי פִתְיִי, חוֹלֵם־הַתָּמִיד,
מַה־מְּצוֹדְדִים הֵם דְבָרֶיךָ אֵלֶּה!
הוֹי, לוּ יָכֹלְתִּי לְמַלֵּא תְשׁוּקָתְךָ:
לִהְיוֹת לְךָ בֶאֱמֶת, –
כִּי אָז כָּל תֵּבֵל לַחֲלוֹם יֵהָפֵךְ
וְהָאָרֶץ לִשְׁמֵי־הַשָּׁמַיִם!
בַּבַּיִת הַשָּׁלֵו, בּוֹדְדִים שְׁנֵינוּ,
הַחַיִּים אֵיךְ יִשְׁלָיוּ!
בְּצַעֲדֵי־נַחַת הָיִיתִי צוֹעֶדֶת
שָׁעוֹת עַל שָׁעוֹת אִתְּךָ כָּל הַיּוֹם,
וּלְעֶת־לַיְלָה
יוֹשֶׁבֶת לִשְׁמֹר עַל תְּנוּמָתְךָ,
לְהַבְהִיק מַבָּטִי כְאוֹר מַאֲזִין
בְּאֹפֶל הַשְּׁנָת עֲלֵי פָּנֶיךָ,
לְהַקְשִׁיב לְרֹן נְשִׁימַת־אַפְּךָ
אִם בְּנַחַת תִּשֹּׁב,
אוֹ מֵחֲלוֹם קַדַּחַת יָצָאָה.
וְלוּ אַרְגִּישָׁה, כִּי חֲלוֹמוֹת יְבַעֲתוּךָ
הָעֵר אֲעִירְךָ
וּמֶבָּטְךָ הַנּוֹאָשׁ הָאָפֵל הָרִאשׁוֹן
אֶל תּוֹךְ בַּת־צְחוֹק מַבָּטִי אָז נָפָל.
ירמיהו
אַל־נָא תִּדְאֲגִי, אִמִּי מוֹרָתִי,
לֵילוֹת אֲפֵלִים וּבְאֵין־חֲלוֹמוֹת
כָּל זֶה עָבַר: לֹא עוֹד אֶחֱלֹמָה.
האם
לֹא עוֹד תַּחֲלֹם?
ירמיהו
לֹא עוֹד אֶחֱלֹם.
שְׁנָתִי הַשְּׁחוֹרָה, שְׁנָתִי נֶאֶלְמָה דֹם,
חָדְלוּ הַחֶזְיוֹנוֹת
לְהַכּוֹת גַּלִּים דָּמִי פְּנִימָה.
חֲלוֹמוֹתַי נָפְלוּ עָמֹק אֶל תּוֹךְ הַיּוֹם.
זִוְעָתָם הִתְרָעֲתָה אֶת הַזְּמָן:
לֹא עוֹד אֶחְלְמָה, כִּי עֵר הוּא הֶחָלֶד.
האם (בלהט)
יִרְמְיָהוּ בְנִי! אֵין אַתָּה חוֹלֵם עוֹד!
הוֹי, מַה־טּוֹב, מַה־טּוֹב!
הִנֵּה, הַנּוֹאָשׁ, הֵן אֲנִי יָדַעְתִּי,
אֱלֹהִים יָאִיר אֶת לִבְּךָ הַמַּקְדִיר
וּמֵחֶזְיוֹנוֹת שָׁוְא וְתַעְתּוּעִים יַבְהִירוֹ!
הוֹי, אֵיךְ יוֹקֵד בְּדָמִי לָבֶטַח
אֶת אֲשֶׁר לִמַּדְתִּיךָ מֵאָז וּמִתָּמִיד:
אוֹיֵב לֹא יָצוּר עַל הָעִיר לְעוֹלָם,
צִיּוֹן לֹא תִּרְעָד, מְצוּדַת־דָּוִד לֹא תִפֹּל!
וְלוּ יָבוֹא אוֹיֵב מִקְּצוֹת כָּל תֵּבֵל,
הַחוֹמוֹת הָרָמוֹת הָאֵלֶּה,
לִבּוֹת יִשְׂרָאֵל הָאֵלֶּה, תָּקֹמְנָה לָעַד,
לְעוֹלָם תִּכּוֹן יְרוּשָׁלָיִם!
ירמיהו (קם מעל ברכיו, מביט בה כנטול־דעת, שפתיו ממלמלות כל מלה שלה כשאלה)
אוֹיֵב לֹא יָצוּר?.. צִיּוֹן לֹא תִּרְעָד?..
האם (מתרוממת ויושבת בפחד)
מַה־זֶּה נִפְחַדְתָּ, בְּנִי? לָמָּה תַּבִּיט כֹּה חִוֵּר?
ירמיהו (עדין קפוא־זועה)
אוֹיֵב… לֹא יָצוּר… עַל הָעִיר…
האם
דַּבֵּר יִרְמְיָהוּ.
מַה זֶּה קָרֶךָ?
יָדֶיךָ בַעֲוִית, מַבָּטֶיךָ תַּסְתִּיר מִמֶּנִּי…
פַּחַד אֲחָזְךָ וְעֵינֶיךָ תּוֹהוֹת. –
וְאַתֶּם, אַחְאָב וְיוֹכֶבֶד,
לָמָּה תִרְמְזוּן זֶה לָזֶה?
מָה הָאוֹתוֹת הָאֵלֶה לָכֶם?..
יִרְמְיָהוּ, יִרְמְיָהוּ,
אֱמֹר לִי, מֶה הָיָה לָךְ?
ירמיהו (מתאושש) אֵין כָּל מְאוּם, אִמִּי… כָּל
מְאוּמָה… אַל תֵרָעֲשִׁי־נָא. רַק דְּבָרַיִךְ כֹּה זָרִים…
מֻפְלָאִים…
האם
לֹא! מַבַּט עֵינֵיכֶם קָדַר פִּתְאֹם בְּמוּעָקָה.
הִנֵּה עוֹמְדִים אַתֶּם בָּאֹפֶל וְרוֹעֲדִים וְלוֹחֲשִׁים.
אֵימָה, אֵימָה אֲחָזַתְנִי,
מָה הוּא הַסּוֹד, אֲשֶׁר תַּסְתִּירוּ מִמֶּנִּי?
זַעַם־אֱלֹהִים אָחוּשָׁה וּמָוֶת עָלָי…
ירמיהו (מגמגם)
אֵין דָּבָר, אִמִּי… אֵין אֲנַחְנוּ… מַסְתִּירִים.
האם
לָמָּה תְּשַׁקְּרוּ לִי,
לָמָּה תְרַמּוּנִי?
עוֹדֶנִּי חַיָּה וְלֹא בְתוֹךְ קִבְרִי הִנֵּנִי,
עוֹד נְשִׁימַת־אַפִּי הוֹמָה בִי,
עוֹד דָּמִי זוֹרֵם מִתּוֹךְ לְבָבִי,
עוֹד חַיָּה אָנֹכִי בְּבֵיתִי־אָנִי!
ירמיהו
אִמִּי… קוֹדַחַת אָתְּ…
זְוָעָה אֲחָזָתֶךְ, רַקּוֹתַיִךְ יוֹקְדוֹת… וְיָדַיִךְ קָרוֹת…
האם
לָמָּה תְסוֹבְבוּנִי בְּכַחַשׁ?
מַה תַּסְתִּירוּ מִמֶּנִּי?
וְלוּ חֲרָדָה הִיא, עָלַי לְדַעְתָּהּ!
מַדּוּעַ הַחַלּוֹנוֹת וְהַדְּלָתוֹת מְמֻסָּכִים,
וּמַדּוּעַ הַכֹּל פֹּה אָפֵל וְאִלֵּם?
כְּמוֹ בַּאֲרוֹן־מֵתִים שַׂמְתּוּנִי בַמִּטָּה –
וַאֲנִי חַיָּה עוֹדֶנִּי!
בְּתוֹךְ כַּר וָכֶסֶת בִּשְׁחוֹר קְבַרְתּוּנִי –
לָמָּה זֶּה תַקְדִימוּ לְדָחֳפֵנִי חַיִּים
אֶל זַעֲוַת הַקֶּבֶר?
ירמיהו
אִמִּי… אִמִּי… שִׁכְבִי־נָא וְנוּחִי…
אַל נָא תֵּרָגְשִׁי… הַרְגִּיעִי אֶת רוּחֵךְ…
הַרְגִּישִׁי־נָא יָדַי… הֵן עַל יָדֵךְ הִנֵּנִי…
האם
חַיָּה… חַיָּה אֲנִי… חַיָּה עוֹדֶנִּי!
לֹא אֶתֵּן לְסוֹבְבֵנִי בְכַחַש וּבְמִרְמָה!
עֵרָה אָנֹכִי עַד לִזְוָעָה.
הַפַּעַם יָדַעְתִּי, יָדַעְתִּי,
יָדַעְתִּי בָרוּר, בִּמְלוֹא הַחֲרָדָה,
חֲלוֹמִי לֹא חֲלוֹם, כִּי עֲלִיל הִנֵּהוּ.
לֹא פַּעַם שָׁמַעְתִּי
דַּהֲרַת־סוּסִים וְרַעַשׁ מַרְכָּבוֹת,
תְּרוּעָה וְשָׁאוֹן וִילָלָה
וְקוֹל־חֲרָבוֹת
וְקוֹל־שׁוֹפָר עָמוּם יָרִיעַ בַּחוּצוֹת,
וְאָנֹכִי שָׁכַבְתִּי אֲפוּפָה אֵימָה
וָאֹמַר: אַךְ חֲלוֹמִי־אֲנִי הוּא זֶה.
אוּלָם כָּעֲת עֵרָה אָנֹכִי,
עֵרָה עַד זְוָעָה.
הַמָּוֶת בָּקַע אֶת עַפְעַפַּי
וָאֵדַע, לָמָּה שַׂכְתֶּם בַּעֲדִי
אֶת הָאוֹר וְאֶת הָרַעַשׁ!
הָעִיר וְהַשְּׁעָרִים רָעָה מְלֵאִים,
מֻכִּים אֲנַחְנוּ, אֲנַחְנוּ אֲבוּדִים
אוֹיָה לִי, מִלְחָמָה בְיִשְׂרָאֵל! –
ירמיהו
אִמִּי, אִמִּי!
האם
דַּבֵּר, יִרְמְיָהוּ, דַבֵּר,
אַל נָא תַעַזְבֵנִי בָאֹפֶל,
אַל־נָא תִמְנַע שְׂפָתֶיךָ מִמֶּנִּי.
הַגֵּד, הַאָמְנָם בָּא אֲשֶׁר לוֹ נִבֵּאתָ –
הַמֶּלֶךְ, מֶלֶךְ הַצָּפוֹן?
ירמיהו
חֲלוֹם חָלַמְתְּ, אִמִּי.
יוכבד (לוחשת לו)
הַכְחֶשׁ־נָא, הַכְחֵשׁ.
לְמַעַן חַיֶּיהָ הַכְחֵשׁ לָהּ!
האם (קודרת)
אוֹיָה, הַחֲצוֹצְרוֹת
אֵיכָה תְרִיעֶינָה, אֵיכָה תֶהֱמֶינָה!
הִנֵּהוּ בָּא, מֶלֶךְ צִבְאוֹת־הַצָּפוֹן!
מִלְחָמָה נִטְּשָׁה בְאַדְמוֹתֵינוּ,
אוֹיֵב בָּא עָלֵינוּ, גְּדוּדִים אֵין־מִסְפָּר…
אוֹיָה, אֵיכָה יַרְעִישׁוּ!
הַחוֹמוֹת תִּשַּׁחְנָה, הַשְּׁעָרִים נִבְקָעִים
בְּכוֹחַ אַדִּיר לִשְׁנַיִם.
עִיר יִשְׂרָאֵל וּבֵית־מִקְדָּשׁוֹ
אָבְדוּ, אָבָדוּ!
הַחוֹמָה תַּכֵּנִי נָפֶשׁ,
הַחוֹמָה תְקַבְּרֵנִי…
אוֹי, לֹא אֹבֶה לְהִשָּׂרֵף בַּמִּטָּה,
הַצִּילֵנִי, הַצִּילָה!
אָנָה אֶבְרָח?
יִרְמְיָהוּ… אַיֶּךָ! אַיֶךָ, יִרְמְיָהוּ!
הֲרִימֵנִי, שָׂאֵנִי מִפֹּה!
ירמיהו
אִמִּי, אִמִּי… שִׁגָּעוֹן מְאוֹרָר אֲסָרֵךְ בַּאזִקִים,
אִמִּי, אִמִּי, שְׁמָעִינִי־נָא!
האם
בְּיָדְךָ אֹחֵז… יָדְךָ בְּיָדִי,
הִשָּׁבַע־נָא לִי הַפָּעַם,
כִּי אֵין רָעָה אוֹרֶבֶת לְיִשְׂרָאֵל!
הִשָּׁבַעַ־נָא,
כִּי אוֹיֵב לֹא יַפְרִיעַ
אֶת מְנוּחָתִי הָאַחֲרוֹנָה,
כִּי גֵּוִי בְּאַדְמַת צִיּוֹן יָנוּחַ.
ירמיהו (נבהל)
כֵּן יֶהִי… יִהְיֶה… אֱלֹהִים יֵט חֶסֶד לְמֵתֵינוּ
כַּאֲשֶׁר לְחַיֵּינוּ.
האם
אֱמֹר, יִרְמְיָהוּ, אֱמֹר־נָא לִי,
הַאִם עֵרָה אָנֹכִי אוֹ נְבוֹכָה הִנֵּנִי?
הַאִם אוֹיֵב בַּשָּׁעַר,
אוֹ כִּי אַרְצֵנוּ בִּרְכַּת־שָׁלוֹם מָלֵאָה?
(ירמיהו נאבק עם נפשו, לשוא יחפש מלה.)
אחאב (לוחש לו)
הַשְׁלֵה־נָא אֶת נָפְשָׁהּ… דַּבֵּר… בְּטֶרֶם
תֵּאָסֵף… הַאִם לֹא תִרְאֶה
אֵיךְ צִלְלֵי הַמָּוֶת עַל פָּנֶיהָ יַאֲפִילוּ?..
הַפַּחַד… הַבֶּהָלָה… גָּרְשֵׁם מֵעָלֶיהָ!
יוכבד
דַּבֵּר אֵלֶיהָ… וָלֹא – תְּאַחֵר…
רַק מִלָּה אַחַת… מִלָּה אַחַת,
לְמַעַן בְּשָׁלוֹם תָּשׁוּב נָפְשָׁהּ אֶל אֱלֹהֶיהָ.
ירמיהו (נלחם בנפשו)
לֹא… לֹא אוּכַל… לֹא אוּכַל.
יַד־מִי אֶת גְּרוֹנִי לִי תַחֲסֹם,
יַד־מִי אֶת נַפְשִׁי לִי תַעֲקֹד…
האם
אוֹיָה, הוּא מַחֲרִישׁ,
אוֹי לִי, כִּי כֵן הוּא, כֵּן הַדָּבָר!
בְּעֶצֶם יָדוֹ הִכָּה אֱלֹהִים אֶת עַמּוֹ…
יְרוּשָׁלַיִם…
אָרוּר הַיּוֹם יְלָדַנִי…
הַחֲשֵׁכָה… אוֹיָה… הַחֲשֵׁכָה עוֹלָה…
תַּבְעֵרָה עַל הָעִיר… הָאֵשׁ מִשְׁתּוֹלֶלֶת
אוֹי לִי, כִּי נִשְׂרַפְתִּי… הַצִּילֵנִי מִפֹּה…
אחאב (בינתיים)
רַק מִלָּה… מִלָּה אַחַת דַּבֵּר!..
יוכבד
נַחֲמֶהָ… נַחֲמֶהָ… בְּטֶרֶם תֵּאָסֵף… רַק מִלָּה…
הַבֵּט, אֵיךְ הִיא נְמַקָּה…
ירמיהו (כמו חנוּק)
לֹא אוּכַל… לְהַגִּיד… אֶת הַמִּלָּה…
הוּא לֹא יִתְּנֵנִי… אֶת גְּרוֹנִי לִי הוֹבִישׁ…
יַד־אֱלֹהִים הָאַכְזָרִיָּה… אֶת נַפְשִׁי יְקַשֵּׁר…
אֱלֹהִים… אֱלֹהַי… הֶרֶף…הֶרֶף מִמֶּנִּי!
האם (מתחלחלת בזעקה פרועה)
אָבָדְנוּ!
אוֹיָה לִי… אֲנִי בוֹעֶרֶת… רֶצַח בַּבַּיִת…
הַצִּילוּ… הָעִיר… הַמִּקְדָּשׁ…
אֱלֹהִים נוֹפֵל… אֱלֹהִים נָפַל…
אֵשׁ גֵּיהִנּוֹם… בַּלֵב… עַד הַלֵּב…
הוֹי, יְרוּשָׁלַיִם…
(היא צונחת אחורנית. דממה עמוקה. אחאב ויוכבד ניגשים נבהלים ומתכופפים על המתה.)
ירמיהו (קולו צורח פתאום, קולח כמעין)
שֶׁקֶר בְּפִי! שִׁקַּרְתִּי! שִׁקַּרְתִּי!
יְרוּשָׁלַיִם לָעַד תִּכּוֹן!
לְעוֹלָם לֹא יָצוּר אוֹיֵב עַל עִירֵנוּ,
צִיּוֹן לֹא תִּמּוֹט, מְצוּדַת־דָּוִד לֹא תִפֹּל לָעַד!
שְׁמָעִינִי, אִמִּי, רַק עוֹד פַּעַם שְׁמָעִינִי,
נִשְׁבַּעְתִּי, שִׁמְעִי, נִשְׁבַּעְתִּי,
יְרוּשָׁלַיִם לָעַד תָּקוּם!
אחאב (בכעס)
חֲדָל!
לֹא תְעִירֶנָּה בְזַעֲקָתְךָ
תֵּן לָהּ מְנוּחָה!
ירמיהו
שׂוּמָה עָלֶיהָ לְשָׁמְעֵנִי, שׂוּמָה עָלֶיהָ.
בְּטֶרֶם תְּאַחַר!
אחאב
אֵחַרְתָּ! לֵךְ מֵעִם דִּמְמָתָהּ.
צֵא מִתּוֹךְ חֶדְרָהּ,
לֹא תְקִיצֶנָּה בְזַעֲקָתְךָ וּבְשִׁקְרְךָ לֹא תְּחַיֶּנָּה!
מַדּוּעַ לֹא דִּבַּרְתָּ כַּאֲשֶׁר אֲכָלָהּ הַפַּחַד
וְחַיֶּיהָ נִסְפּוּ בְאֵלֶם פִּיךְ?!
גֶּשׁ הָלְאָה, חֲסַר־חֶמְלָה, פֶּתִי־אֱלֹהִים,
חוֹלֵם פָּרוּעַ, בֵּן סוֹרֵר!
הַבֵּט, אֵיךְ מֶבָּטָהּ מְצַפֶּה לְטוּב וּלְתוֹחֶלֶת,
וְאַתָּה תָּקַעְתָּ בָהּ אֶת חֶרְדַּת־הַמָּוֶת.
מְאֹרַר אֱלֹהִים… לֵךְ מִזֶּה… הַנַּח לָהּ אֶת הַמְּנוּחָה…
אַתָּה, אֲשֶׁר בְּיָדֶיךָ רְצַחְתָּהּ נָפֶשׁ!
ירמיהו
תֵּן לִי… אֲנִי…
יוכבד
הָלְאָה, מְצֹרָע, מִבֵּית־יְשָׁרִים!
הַחוּצָה מִפֹּה!
אוֹי לִי, לָמָּה הִכְנַסְתִּיךָ הֵנָּה!
גֶּשׁ־הָלְאָה, מְאֹרָר,
אַל תִּגַּע בְּקֹדֶשׁ הַדְּמָמָה הַלֵּזוּ
וּבַמָּוֶת אֲשֶׁר הֵבֵאתָ עָלֶיהָ!
ירמיהו (מתמוטט)
מְאֹרָר עֲדֵי עַד,
מְנֻדָּח עֲדֵי־עַד,
מֵחֵיק אִמִּי אֱלֵי תֵבֵל,
אֱלֹהִים… אֱלֹהַי… קָשֶׁה לִהְיוֹת שְׁלִיחֶךָ!
(אחאב ויוכבד מקיפים את המתה בכבוד. עוצמים את עיניה ומכסים אותה. אחאב שופך מים מכד על הארץ. רק צעדי שניהם נשמעים. מבטו הכהה של ירמיהו כבוש בקרקע. דממה ארוכה ועמוקה המלאה מסתרי המות).
(רעש מבחוץ, קולות נרגשים).
אחאב מי זה נכנס?
יוכבד הם עומדים בחוץ, חבורה זועקת. רוצים להיכנס.
אחאב כאויבים ידפקו בכוח. פתחי להם.
יוכבד אויה, הפרועים! את השער יבקעו!
(קול המולת עץ נשבר, אחר־כך טרטור צעדים נחפזים. פורצים החדרה זבולון, פשחור, חנניה, חייל א' ואתם עדת אנשים).
זבולון פה הוא האיש!
נער ראיתיו פה בבית!
קולות גם אני – – לפני שעה חמק הנה – – גם אני – – לפני שעה – – עמדתי על המשמר, כאשר צוִיתני – – גם אני – – ראיתיו – –
אחאב את מי אתם מבקשים?
פשחור הוצא את האיש, אשר אתם מחביאים!
זבולון באנו לאסרו! דם תחת דם!
אחאב למה תקימו רעש! סורו מפה, אספסוף!
פשחור (רואה את המתה, במועל ידים) ברוך דַין האמת! ברוך חסדו לצדיקים! (פונה ונסוג לאחור).
השאר (נשתתקו פתאום ממלמלים) ברוך שופט צדק!
אחד מי מת?
אחאב אחת אשר אלוהים הסתיר פניו ממנה. אומללה ועמוסת סבל. אחת אשר לבה עליה דַוי, על כי בן־בטנה אויב לעמה.
אחד ירמיהו!
זבולון אותו אני מחפש! אותו אני מבקש! ירמיהו!
ירמיהו (מתקומם, קולו אדיר מחרון ומכאב) מי זה מבקש אותי עוד?! מי זה אומר עוד לזעוק מארה על ראשי? יבוא ויעשה, נפשׁי פתוחה לכל קללה עלי אדמות!
זבולון באתי לקללך, אתה המאורר, אני, זבולון אבי ברוך, אשר אתה הדחת אותו. איה הוא בני!
ירמיהו (מהורהר) לא ידעתי. לא שומר בנך אנוכי.
זבולון אתה הוא המסיתו והמדיחו! חרפה המטת על ראשי וכלימה על שמי. שמעוני נא, אחי, אני מאשים את האיש הזה! את בני צד בחלקת לשונו ויסיתהו לחרפת עולם!
חנניה עֲנֵה! האיש הזה מאשימך!
ירמיהו גם הוא מאשימני, גם הוא? אויה, אם אני אקום להאשים, כי עד האלוהים יגיעו דברי!
קולות לא, ענה – – תעתועים ידבר – – למען לא יאסרוהו – – עֲשו משפט – – אל תתנו לו ללכת – – פשחור, חנניה – – שימו לו קץ – – עשו משפט! – –
חנניה היש לך עדים, זובולון, לצדקת דבריך?
זבולון בני נעלם מן העיר, ורק אתו יחד ראוהו! וחייל זה העומד פה שמע איך הסיתהו הלז בלילה, על החומה לעבור אל האויב!
חנניה (אל חייל א') האתה הוא העד?
חייל א' אני הוא, הנביא! כאשר עמדתי על החומה, באו השנים, ירמיהו זה, אשר הכרתיו, ואיש צעיר ממנו לימים, נער במראהו, שערו שחור ועיניו להבים…
זבולון ברוך בני הוא, ילדי המודח!
חייל א' שניהם הרבו לדבר ביניהם, וירמיהו הלזה בישר את החורבן, עד כי לבי מר לי בחרוני…
חנניה (אל הנאספים) השמעתם? את הרס ציון בישר ברבים!
חייל א' וכאשר הלך המלך ושניהם נשארו לבדם, ירד השני, אשר בשם ברוך יכונה, ירד מעל החומה ורץ אל האויב, וירמיהו זה עמד ויהסס הנה והנה.
זבולון השמעתם? השמעו אזניכם, בני ישראל? אני מאשימו, כי את בני הדיח וימֶט חרפה על ביתי!
פשחור במה תצטדק, ירמיהו? אשמה כבדה רובצת על ראשך!
ירמיהו (שותק)
פשחור נקוב בשמות העדים אשר לך.
ירמיהו (עמום) אשר יעיד למעני הוא לא ינקב בשם.
פשחור האם יופיע בבוא העת?
ירמיהו הוי, החריש דום! הֵאָלם! המכאוב אשר בדבריכם!
חנניה השמעתם? בדברי תעתועים יתחמק!
קולות הוא לא הכחיש – על פניו הוכיחו לו – – שימו לו קץ! – –
פשחור הסו! אני משפט־צדק אשפוט! – ירמיהו, הנני דורש ממך כי תענה ותעמוד על צדקתך!
ירמיהו (שותק).
פשחור אשמה רובצת עליך, כי מרית את פי המלך וַתִנבא למפלה!
ירמיהו (שותק)
קולות מתחמק – – שברו את עקשות לבבו – – דמו בראשו!
ירמיהו (שותק)
חנניה אם כן מכחיש אתה את נבואתך?
ירמיהו (שותק)
חנניה הביטו, אימת־המות את אימת־חייו שִׁבֵּרה. מחריש הוא! זאת לו הפעם הראשונה כי יחריש!
ירמיהו הלנסותני תאמר, אתה מאורר בישראל, כי אשים את דבר אדונָי לאַל, ואשר לא שם בפי אותו אדבר! קשה מכם נִסני אדונָי כי אסור מדרכיו, ואני לא סרתי! אשה הציב כנגדי, אשה אשר נשמת אפה יקרה לי מחיי, ואני לא שמעתי לה. יען כּי אשר אלוהים בחר לו לְשוט, יתלשהו מעץ־החיים! לבי היה לאבן בקרבי… הוי, כי נהייתי לאבן־נגף. בה תנֻפְּצו כולכם. סורו מפני ואל תהרסו אל שלומי!
זבולון אני לא אסור! אתה את בני הדחת! אני משפט צדק אדרוש!
חנניה את העם הדיח בתעתועים! דמו בראשו!
קולות דמו בראשו – – הצילונו מצלו – – השמידהו – – תן פקודתך! –
פשחור פעמַים קראתי אליך כי תדבר. כאשר הושם עליך להחריש, דברת; ועתה כאשר עליך לדבר, תחריש דום! בפעם השלישית אצווה עליך, דַבר!
ירמיהו (שותק)
פשחור אם כן, שמעני הפעם: אל תוסף להפחיד את אמיצי־הלב ואל תביא מבוכה בלב הנערים, ירמיהו בן חלקיהו!
ירמיהו קץ! שימו לי קץ! אל תשַׁלחו בי אש מבטכם! נשימת־אפכם לגועל היא לי! הקֵץ, שימו לי קץ!
פשחור השליכוהו אל בור האשפה, את הסחי אלי סֶחי, זבל אלי זבל, למען לא יחלל עוד את אור אדונָי ובל ישָׁמע קולו בעיר! ירקב־נא ברקב דבריו באופל האדמה!
ירמיהו הוי, דוי כל חיים! הוי, דוי כל מוצא־פה! ברוך האופל, ברוך בור השחת.
פשחור תפשוהו ומלאו את הפקודה!
קולות משפט צדק – – ברוכה חכמתך – – הלאה – – מַטה – – נסחבהו מזה – – את החבלים תנו – – – חבלים כדי להורידו אל הבור – –
ירמיהו (נרתע ממגע ידם) אל תגעו בי, אין לי עוד כל חלק בכם! – אשרי היושב באפלה. כי קרובה השעה בה יתקנאו החיים במתים, והעֵרים באִלמים בישראל. הוי, מה איותה נפשי להחריש דום! איכה תלהט בי תשוקתי להיות אח למתים! סורו, גשו הלאה אני במו ידי אקברנִי. למען אגָּאל מחיי וישראל יגאל ממני!
(ירמיהו הולך אל הדלת בזרועות מכווצות, כרועד מקור, וראשו מושפל למטה. האנשים הולכים בעקבותיו בזהירות).
חנניה (בקול צורם, מפוצץ את הדממה) שישי, ציון, כי מת השופר המריע את אבדנך, כי נקרעו שפתי מכחידך! הריעי, ציון, כי לעולם תפרחי! ירושלים תקום לעד!
(ירמיהו פונה פתאום אליהם בתנועת כבירה, מרים ידיו לשבועה, עיניו מפיקות אימת־להט, ומשפתיו עומדת לפרוץ קללה איומה. המלווים אותו נרתעים כמפני פריץ־חיות – אך הוא כובש עצמו, ידיו מתרשלות, האימה המתוחה שעל פניו נפשרת. עוד פעם מפנה הוא את מבטו על עבר מטת המתה, אחר־כך דועכת השלהבת שבו. הוא מכסה את ראשו וצועד גלמוד קדימה, כשחוֹחַ תחת מעמסה גדולה.)
כולם (מתעוררים לאט לאט, אך עדיין עומדים כפואים) אשרינו, כי הרחקנו את בעל החלומות הרעים מן העיר – – אסון הוא לנו – – הוי, מי יתן ושלום יהיה לנו מעתה – – שלום על ישראל – – שימוהו מטה – – יסתם פי־החרדה הזה – – הוי, כי תבוא הגאולה – – שלום על ישראל – –
(כולם הולכים אחרי ירמיהו בהתרגשות ובהתעוררות. פשחור עוזב אחרון את החדר; אחאב ויוכבד שנשארו מביטים זה בזה תוהים. אחר־כך נוטל אחאב סדין ומכסה בו בדחילו את המתה).
תמונה שישית: קוֹל בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה
כִּי פָנָה הַיּוֹם, כִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי עָרֶב
(ירמיהו ו, ד)
(חדר המשכב של המלך. אולם מרווח ומקושט, שמרחביו שרויים באפלה, רק על המטה מאיר נר שמן בתוך בזיך זהב, ודרך החלון, הפתוח מול פני העיר, זורם אור הירח הרך. בקידמה – שולחן רחב, ועל ידו כסאות משוקעים. המטה מאחורי יריעות עומדת כשאחוריה כלפי אולם־הצופים.)
צדקיהו (עומד על יד החלון ומביט בלי תנועה על העיר המוארה באור הירח. דממה גמורה, שצדקיהו הוא חלק ממנה.)
הנער (נושא־הכלים, נגש אליו מאצל הדלת. מחכה ביראת־כבוד, שהמלך ירגיש בו. צדקיה אינו זז ממעמדו וממשיך להביט ארוכות על העיר השרויה בלילה הלבן.)
הנער (אחרי שתיקה, בדחילו) מלכי ואדונִי!
צדקיהו (פונה אליו כנבהל.)
הנער חצות־הלילה, מלכי. השעה אשר צווית לקרוא לפניך את אנשי המועצה.
צדקיהו האם כולם באו?
הנער כולם. כאשר צווית, אדוני.
צדקיהו האם לא ראה אותם איש מבין העם והעבדים?
הנער איש לא ראם, אדונִי. במחבוא הכנסתים הנה.
צדקיהו והמרגל, האם הורחק מהם?
הנער באולם שומרי־הסף הוא מחכה.
צדקיהו יחכה שם. קרא למועצה.
הנער (משתחוה ויוצא דרך המסך.)
צדקיהו (עובר באולם בצעדים גסים אחר כך עומד לפני החלון ומביט החוצה.) איך ילהטו הכוכבים הלילה. מעודי לא ראיתי ככה. טורים־טורים יעמדו, נבוכים הם ולבנים, פתוחים כספר עלֵי אופל השמים ואין איש יודע את פתרונם. – בבבל, כך יספרו, ישנם כוהנים הוברי־שמים אשר יעבדום וישוחחו אִתם לילה־לילה, וישנם מלכי־ארץ, אשר אלוהיהם אִתם ידבֵּרו, ומקדשים להם בנויים לתלפיות, מקום שם יקשיבו את דבר השמים עת החושך יכסה את לבבם כביום ברוא ארץ ושמים. – ומדוע לא נִתנו גם לי עבדים אשר יחזו עתידות? מה נורא להיות עבד לאלוהים, אשר יחריש תמיד ואשר עין לא ראתהו מעולם! (מסתכל ארוכות בעיר) תרדמה נסוכה על אלה, אשר אנוכי נמשחתי עליהם למלך, על יד נשותיהם ינוחו על משכבם, או על יד הנשק – וכל חרדת נפשם ומצוקתם עלי הִנֶּהָ. עָלי שׂומה להשיא להם עצות – ואולם מי הוא האיש אשר יעצני־אנוכי? עלי שומה להיות מנהיגם, ומי ינהג אותי? אנוכי נישאתי עליהם — אך ישנו אחד הנישא גם־עלי, ואנוכי לא אראנו. מתחתי תרבץ התרדמה וממעל לי הדממה. נורא להיות עבד לאלוהים, אשר יחריש לעולם ואשר עין לא ראתהו עדֶנה!
הנער (מרים את המסך. — נכנסים בשתיקה חמשת יועצי המלך: פשחור הכוהן, חנניה הנביא, אמרי הזקן, אבימלך שר־הצבא ונחום שר האוצר. צדקיהו פונה וניגש אליהם כולם משתחוים.)
צדקיהו קראתיכם עלי בלילה — וישאר־נא דברנו דבר־סתר. חדלתי מבקש עצה מפי המועצה הגדולה, יען אינני בוטח בה עוד. רבים הם מאשר יוכלו לשמור על סודנו לבל יהי לטרף לפיות אלף. אולם לפניכם את סגור־לבי אפתח הפעם. דברו נא אלי באין מעצור, כאשר אדבר אני אליכם, ואיש אל יירא כי ירגיזני בהביעו דבריו נגד דברי־אנוכי. אפס כל אשר ישָּׁמע פה בדבר־שפתים ועצה — יהי כמת לעיר ולעם, קבור עמוק בלבנו. את זה אדרוש מכם ואתם תבטיחו לי בשבועתכם הפעם.
שימו־נא את ידכם לעדות בידי הכוהן, הוא ישמור את נדרכם במקדש אֵל עליון.
כולם (מרימים את ידם לשבועה ואחר כך שמים אותה בידי פשחור.)
צדקיהו ואני נשבעתי באל עליון לסגור את לבי בפני כל חרון־אף. (שם גם היא את ידו ביד פשחור) ועתה הבה, נעוץ עצה (מרמז להם שישבו. הם יושבים. שתיקה) זה לנו החודש האחד־עשר, אשר נבוכדנאצר שם עלינו מצור. הנה שנית פרחה הגפן והעלתה עלי־ירק. לא היה בכוח האויב לעשות לירושלים קטנה או גדולה – אך גם אנחנו לא יכולנו לו במאומה. גם חרבו נגדנו וגם חרבנו נגדו כמו אֵלי חומת־מים הוטָחָה. לא מנענו כל דבר אשר ממנו תוכל לצמוח ישועה לנו. שלחתי שליחים לכורש מלך מדי ואל נסיכי ארץ־הקדם, לבקש מהם עזרה נגד אשור – וישובו ריקם כלעומת שהלכו. אין איש רוצה לתת לנו יד־עזר בצרה. גלמודים אנחנו.
חנניה (בהתרגשות) אדונָי אלוהינו עמנו!
(השאר שותקים)
צדקיהו (במנוחה גמורה) אדונָי אלוהינו עמנו, את אהלו נטע על הגבעה הלזו ובית־משכנו יסוכך בצלו על ביתי־אני. אולם הן אדוני אלוהינו יביא את עמו גם לידי נסיון. יֵאמר־נא עוד פעם: אשר נשבעו לנו שבועת־אמונים בגדו בנו, מצרים עזבו אותנו, גלמודים אנחנו. הבה נעוץ עצה, ניב מול ניב ודעה מול דעה נציע, איך נוכל ונגיע במלחמתנו עם אשור לידי נצחון. או אולי מי מכם יודע עצה איך לשים קץ למלחמה.
חנניה עלינו להתפלל אל אדונָי, כי יעשה אתנו נפלאות. עלינו למלא את לבנו תחנונים ואת מזבחותיו קרבנות. לעשות מהיום משנֵה עבודה מאשר עד הנה.
נחום אין עוד קרבנות. לא אילים ולא עגלים.
חנניה לא נכון הדבר. באזני שמעתי את קול הבָּקר אשר אתה מעלים מפני המזבח!
נחום האחרונים המה: פרות חולבות, אשר חשׂכתי לנשותינו להיניק את ילדיהן ולמזון לחולים.
חנניה אל לנו לחשוך מאת האלוהים. ימותו החולים ושדי־הנשים יצמקו, אך אל נמנע מאת האלוהים את קרבנותיו.
פשחור יודע האלוהים את מצוקותינו גם בלעדי מתן שוחד.
חנניה אך מתת־המצוקה תמתק לו מכל. לתת לו את הפרוסה האחרונה אשר מפינו מנענו – זה יֵרצה לו!
פשחור יודע אני את חוקי התורה ואל לך, חנניה, להורותני דעה בעבודת הקודש. ואולי מטיב אני לדעת גם ממך את דבר אדונָי ורצונו.
חנניה אשר לא בלב חם יקריב לאלוהים, אשר יהסס וימנה בחשבון, איננו בלתי אם רוצח הבהמה ולא עבד אדונָי! אמנם זה דברי אליכם, אם לא את שארית מצוקתכם תתנו לו, אינכם ראויים לגשת אל מול פני אדונָי!
צדקיהו (מרוגש) הסו! אין לי חפץ בדבריכם. עוד לא ירד הצל כזרת על המעלות וכבר אתם מריבים איש את רעהו לפָני. אשר לאלוהים, אִיש לא ימנע דבר ממנו. לעצה קראתיכם על דבר מצוקתנו ואיככה נוכל להחלץ ממנה. עת־מלחמה היא לנו ולכן ראשית דברי אליך, אבימלך, ראש צבאותי.
אבימלך חומות ירושלים בצורות, אדונִי ומלכי, ולבבי חזק גם מהן.
צדקיהו ועבדיך־חייליך, איש־אמונַי, הכזה הוא גם לבבם הם? ומדוע זה תרועתם נדמה? ובעברי על פניהם לא עוד יקישו במגניהם ואת מבטם יסבו ממני.
אבימלך המלחמה אוטמת שפתים, מלכי, ואולם את הלב תחזק ותקשהו. עבר המועד, בו בחשק־קרב הריעו וחרב בידם בלהט התהפכה. כל נשגב ירצחהו ההרגל וכל חשק יאבד טעמו ברבות הימים. אולם ערים הם אנשי־צבאנו ומחכים לנצחון ומשמר־ברזל הם לחומות ירושלים.
צדקיהו ואם ימָלא הירח וישוב ויחסר פעם אחרי פעם ואם תעבור השנה ותתחדש? – אין לנו לצפות לכל עזרה, אבימלך.
אבימלך תארך־נא המלחמה כרצון אלוהים. יחד עם הזמן נקום גם אנחנו.
צדקיהו מי יתן ואלוהים ירצה את דבריך! (אל יתר הנוכחים) הזאת היא גם דעתכם אתם?
פשחור עלינו לחכות ולסבול, עד אשר יפול גורל הנצחון.
צדקיהו ומה דבריך אתה, חנניה?
חנניה לא ינצח אותנו נבוכדנאצר לעולם! אוי לקטני־אמונה, אשר לבם נמס בבשרם! מוטב כי בלהב החרב נַפילם!
אמרי עיני כהו מזוקן, אולם ראה ראיתי עוד את שלמנאסר המתקומם על ישראל ואת מחנהו ראיתי, כולו פגרים מתים לרגלי חומות ירושלים. מעודם עוד לא שבעו התנים כאשר בעת ההיא, בהיות ירושלים נצורה בידי אויבי אדונָי, וזה יהיה גורל אויביו גם עתה, מי יתן ולא תיבול עיני בטרם זכיתי לראות זאת. ירושלים תקום לנצח!
אבימלך, חנניה ופשחור ירושלים לעולם תקום!
צדקיהו (אחרי דממה קצרה) גם לדבריך אחכה, נחום. למה זה תחריש?
נחום מחשבותי קדרו, מלכי ואדונִי, ודברי מרים כלענה. ואשר ששון אין בפיו, אל יהי אץ לדבר.
צדקיהו אני לעצה קראתיכם הנה. ברוך יהי המבשר ישועה. אולם גם אשר אזהרה בפיו ברוך יהיה. דבר־נא באזני כולנו.
נחום בטרם לעצה קראת לי, אדונִי, סרתי אל אוצר הדגן ואספור את האיפות שם. המקומות אשר היו מלאים באסם, ריקים הם. ומעט הוא הלחם מתֵּת לאיש ככר ליום. (כולם שותקים במבוכה.)
צדקיהו האם לא הובא דגן מן הכפרים? והן צוויתי להזעיק מקנֶה רב, פרות־חלב ועזים לרוב אל בין החומות.
נחום זה אחד־עשר חודש תלחץ המלחמה והרבה פיות עוללים נמלטו אלינו העירה.
צדקיהו (אחרי הרהור) אל ינתן לאיש די שָׂבעו, עלינו לחסוך.
נחום גם עד כה לא פזרנו גרגֵר, מלכי הרם, ובכל זאת ריקים האסמים. כביר הוא לוע הזמן.
צדקיהו וכמה עוד… לדעתך – – יש בכוחנו לחכות… באשר יש לנו..?
נחום (בשפה רפה) עוד שלושה שבועות, אדונִי, לא יותר.
(כולם שותקים)
צדקיהו שלושה שבועות – – – ואַחַר?
נחום אין מענה בפי, אדונִי, רק האלוהים הוא היודע.
(כולם שותקים)
חנניה (מרוגש) יחלקו את ככרות הלחם, חצי ככר לאיש, או שׁליש ממנה. די להם לענג נפשם יחד עם פלגשיהם! יתענו־נא מעט למען אדונָי.
אבימלך אפס כי לא יִגָּרע מפי קצינָי, אשר עליו להלחם, אַל ידע מחסור.
חנניה כולם יתנו את חלקם לאלוהים וגם הקצינים. למען ירושלים יעשו זאת!
אבימלך על הקצינים להוסיף כח. יגוועו ברעב אלה אשר אין בהם מועיל, הוזי־שוא ופושקי־שפתים!
נחום לריק תריבו פה. כי מה בצע אם נאכל לחם לַחַץ, ומאת אלף נפשׁ בין חומותינו יהלכו? מאכלינו עוד לשלשה שבועות יספיקו ואם את בקר המקדש נטבח, תשיג ידינו עוד לשתי שבתות.
פשחור יהי־נא שלום בינינו־אנו. כדַבר אויבים בשער זה את זה תדברו. עלינו להֵאחד בברית נגד נבוכדנאצר וגם נגד עמנו כולו. לא הוא ולא הם אַל ידעו מצוקתנו דבר.
צדקיהו ואם יִוָדע לו בכל־זאת?
נחום איש לא יוכל לדעת זאת, אדונִי. בוקר־בוקר חותם אנוכי בחותמת את דלת האסם ובידי אני אתירה תמיד. לא העם ולא נבוכדנאצר לא יֵדע מאשר אתנו דבר.
אבימלך יהולַל שם אדונָי! כי מלך בבל לא ידע רחם.
צדקיהו לעצה קראתיכם, אתם, זקני העם, אני את דבר המחסור במזוננו לא ידעתי, ובכל זאת התקוממה נפשי בי בזמן. לא רק החרב תחתוך את גורל החומות יש אשר מלה רכה תרפאנה. ואני קראתי לכם לשמוע את עצתכם: אולי אשלח מלאכים אל נבוכדנאצר למען שאל אותו על דבר שלום בין עמנו ובין עמו!
חנניה אין שלום אמר אלוהים לרשעים!
אבימלך ישלח הוא מלאכים אליך, מלכי ואדונִי, ולא אנחנו אליו!
פשחור פֶתח דברנו אליו למוקש תהיה לנו. אך ישמע את דברי שליחינו, ושם אותנו לעבדים.
צדקיהו ואנוכי לא כן אחשוב. עוד מצוקתנו נסתרה ממנו, אולם הן בעוד ימים תִוָדע לו. עלינו לחשב את דרכנו בעוד־מועד.
נחום מה נכונים דבריך, מלכי! עלינו לפנות לחסד מלך אשור בטרם תגבר גאותו עלינו.
אבימלך (במר נפש) לא חסד! טוב ממנו המות!
פשחור חסד אלוהים ולא אחר!
חנניה (אל נחום) בוגד אתה ומוג־לב רוכל האמונה – –
אמרי (עייף) מתי תמות המריבה בקרבכם! נכונים הם דברי המלך. אל לנו לחכות לרגע האחרון. נלך אל מלך אשור בעוד קומתנו זקופה.
אבימלך עבר המועד. חללינו אשר לפני החומה נגדנו ידברו.
פשחור עבר המועד. רב מדי חרון נחרה בנו במלחמה הזאת מאשר על חסד נדבר.
צדקיהו לא עבר המועד. (שותק רגע) יען כי הנה שֻׁלַּח שליח בין נבוכדנאצר לביני. –
(כולם קופצים ממקומם במבוכה.)
נחום שליח בא אליך, מלכי! ברוכה תהי השעה!
חנניה בֶּגֶד! אתה עם האויב באת בדברים?!
אבימלך כל חוזה לא יִכָּרֵת בלעדינו־אנו. אתה שכחת אותנו, המלך!
פשחור העִם האויב תדבר בלי עצתנו? אם כן, למה זה אנחנו פה?
צדקיהו יהי שקט לפָני! האם חכות לא תוכלו עד אשר כליתי דברי? ככלבים מזי־רעב תתנפלו על ראשית הדברים. (דממה. במנוחה) שליח בא אלי מאת נבוכדנאצר. אני לא עצרתיו וגם לא קבלתי את פניו. עוד דבריו חתומים בפיו. האם בזה עשיתי מעשה־עוול? האם בגוד בגדתי בכם? דברו.
(כולם שותקים.)
פשחור סלח לי, אדונִי! קשה לי לשים מחסום ללב, בעת אשר הגורל הכבד מעיק עליו.
צדקיהו בידכם הוא לשמוע לו, או לשלחו כל עומת שבא.
נחום אנחנו במצוק, עלינו לשמוע את דבריו.
אמרי אנחנו נשמע את דבריו בלא להאמין לו.
אבימלך אנחנו נשמע את דבריו – וגם נחַשב את מעשינו אם לשלחו הביתה: אולי מרגל הוא?
צדקיהו ואתם, פשחור וחנניה?
פשחור נשמע מה בפיו.
(חנניה שותק, פונה הצדה.)
צדקיהו יען אין בכם ממאן – נקרא לו, (ניגש אל הדלת וקורא) יואב, יבוא השליח! (אל הנוכחים) שאלו אותו, איש על פי דרכו. שאלותינו רבות הן ואחת היא התשובה. – והמנעו מריב ביניכם בפני הזר.
ברוך (נכנס אחרי יואב, הפותח לפניו את המסך ונעלם. ברוך משתחוה.)
צדקיהו האתה הוא זה, המביא לנו את דבר המלך נבוכדנאצר אל ישראל?
ברוך אליך, אדונִי המלך, שלחני מלך אשור בדבָרו.
צדקיהו יועצי הם אלה. המדבר אלי, על שאלתם יענה, כי אנוכי והם – ישראל ומלכו – חפץ אל אחד אנחנו. (אליהם) שאלוהו־נא.
חנניה (בלעג) מה הואיל חסד מלך האלילים – – ל – –
אבימלך (מפסיקו קשה) ראשית כל שאלה: מה שמך?
ברוך שמי ברוך בן זבולון משבט נפתלי.
אבימלך לעצמנו ובשרנו אתה חוֹשב את נפשך?
ברוך עבד אדונָי אלוהים אני ובית אבותי בירושלים.
אבימלך היש איש מביניכם מכיר אותו?
פשחור אביו מיֻדָּעִי הוא. איש ישר־לב ועבד נאמן לאדונָי.
אבימלך ואיככה זה נפלת בידי האויב?
ברוך הלכתי לשאוב מים מבאר מוריה, והנה אחזו בי בשכמי ויתפשוני.
אבימלך ואיכה תוכיח לנו, כי שליחו אתה? היש אתך כתב מאתו חתום בחותמתו?
ברוך את טבעתו הֵשִׁיב על ידי, למען יתנו לי אנשי־צבאו לצאת ולבוא. (מראה.)
אבימלך אין לי עוד דבר אליו. ידבר את אשר עליו לדבר.
ברוך כאשר תפשוני אנשי הצבא מאחרי השער, אל אוהל המלך סחבוני. הובילוני אל פני המלך וישאלוהו: הנה איש עברי בא בשבי ואם טוב בעיניו להמיתני. אך המלך הטה אלי חסד ויתן לי מקום במחנהו אחד־עשר ירחים, עד יום אתמול, ואתמול שאלני: התשא ממני דבר אל המלך צדקיהו? ואען ואומר בלא פחד: כן אדוני. ויאמר נבוכדנאצר: זה לי אחד־עשר חודש אשר אני חונה פה לפני העיר ונשבעתי בנפשי, אם אסור מפה ואם אשכב עם אשה בטרם יפָּתחו לפנַי השערים האלה. אולם אין לחכות עוד. רבות עמדתם בפני, אך הנה זעמי יגמול מיום ליום. רגזו מפני פריו! אם יש את נפש מלככם להתעַשת, ימהר־נא. אין עַם אשר הֵטיב מכם לעמוד על נפשו. ואין עם אשר איטיב לו בחסדי כאשר אעשה זאת עמכם, אם תמהרו לקחת מידי את החסד הזה.
אבימלך איש־מלחמות כביר הוא נבוכדנאצר. לכבוד הוא לנו לעמוד בפניו אחד־עשר חודש!
ברוך ומלך בבל – אשר על ראשו כתר מלכות, אשר כמוהו לא ראו עיני מעודי, זהב טהור ומשובץ אבני־יקר – מלך זה הוסיף לאמור: אם תפתחו את השערים ותִכָּנעו עוד בטרם יתחדש הירח המלא, ונתתי לחייכם חנינה. איש כרמו יעדור ופרי תאנתו יאכל בשלום. אין לי חפץ בדמכם, אף כי אתם דם שפכתם. אנוכי אך תהלתי אחפוץ ונצחון חפצי, כי כל הגוים ממזרח שמש ועד ים יֵדעו גם הפעם, כי אין קשה־עורף אשר יעמוד בפני חרבי ולא ישָּׁבר, ואין מלך אשר לא ישתחווה לפני, מלך כל המלכים. על זה תתנו לי אות, ותקום בירתכם וחייכם גם המה.
נחום רכים הם דברי המלך נבוכדנאצר בעיני.
פשחור רכים הם מִדַּי אשר אאמין להם.
צדקיהו ומה הוא האות אשר יבקש מלך בבל?
ברוך אמור אַמר לי: לך ומסר את דברי לצדקיהו; הנה הניחותי לך את כתרך בראשך, יען כי ילד חסד הוא לכתרי־אני. אולם אתה הרימות את ראשך עלי ולכן עליך לשוב ולכוף אותו בפני בחסדי־אני היית למלך ועתה עליך להיות שנית למלך בחסדי־אני, אך טרם כל עליך לרצות את זעמי ולכפר על גאוות־לבבך.
צדקיהו (במנוחה, לאט) ומה יבקש ממני מלך בבל כי אעשה?
ברוך מלך־בבל אמר: אשר התקומם נגדי, עליו להשתחות אפים ארצה. ואשר את מצחו חזֵּק נגדי, את ערפו אחפוץ לראות בעיני. בהכנסי בשער העיר יבוא לקראתי המלך צדקיהו משער המקדש ועד החומה, כתר המלכות בידו ועול־עץ על צוארו – –
צדקיהו (פורץ) עול?
ברוך…למען ידעו כל העם, כי נשבר קשי־ערפו וגאוותו נכנָעה. ואני אגש אליו ואסיר את עולו מעל צוארו ואת כתר מלכותו על ראשו אשימנו.
צדקיהו אשר ערפו נשא בעול, ראשו לא ילבש עוד כתר מלוכה לעולם! לעולם לא אעשה כן! (קם.)
אבימלך כזאת לא אתנך לעשות. (קם. השאר שותקים.)
נחום (אחרי דממה ארוכה, בשקלו כל מלה) משער המקדש. אמר נבוכדנאצר, ועד החומה?
פשחור אף לא מאה צעד – –
אמרי גם לא שבעים – – אף לא שבעים – – –
צדקיהו (פונה אליהם פתאום, בכעס) אתם את הצעדים תספורו, אשר עלי לצעוד עם עול על צוארי, כבהמה במחרשה!? האם בשגעון הוכיתם לחשוב, כי אָכוף את צוארי תחת עול? האם אמיצי־לב הייתם רק כל עוד אשר בחייכם ובאָסמכם היה הדבר, וכעת, כאשר עז־הפנים ההוא מבטיח להשביעכם רצון, כעת בחרפתי תסחָרו?! מוגי־לב!
פשחור בשבועתך, מלכי ואדונִי, נתת לנו להגיד את אשר עם לבבנו.
צדקיהו בְעִתּוֹ הזכרת לי ובצדק. סלחו־נא לדמי, דברו את אשר עם לבבכם.
נחום קשה היא גאוות־לב נבוכדנאצר, אך קשה ממנה המצוק. מלא־נא את רצונו. אולם אל־נא תדמה, כי נגד כבודך הרם אדבר הפעם, מלכי. אם עד היום הזה השתחוויתי כבוד לפניך, כי עתה שבעתים אקוד לפני המלך, אשר השפיל את נפשו למען הרם את כבוד בית־ישראל. יען כי אכן מעשה־מלכות הוא לשאת את סבל־העם.
פשחור ואני, מלכי הרם, קנא אקנא בך על השעה הזאת כי אשרי המלך הנושא את מכאובי אחיו! שבעים צעד עליך לשאת את העול ושבעים אלף נפש יצילו הצעדים האלה!
צדקיהו הנקל לכם הדבר אשר לי מות הנהו? כולם, כולם נגדי. ואתה, חנניה?
חנניה אני אחריש, מלכי. לך הוא הפועל –
צדקיהו החרש תחריש לעת כזאת, הנביא? עוד אזני תצלנה מרב הבטחותיך! כולם, כולם נגדי בעת צרה! האם לאלצני אתם אומרים?
אבימלך חס לנו לאלץ את משיח אדונָי. רצונך בידך, מלכי!
צדקיהו בידי! את הגורל העמסתם על חיי. וכעת, בהאנחי ובהכשלי, סרתם ממני ותשאירוני גלמוד עם גורלי יחד. (הולך הנה והנה; אחר־כך שב אל החלון) חומות ומגדלים, בתים ומחנות, הכל, הכל על לבי הנאבק! גורל רבבות על רבבות רובץ על חיי־אני! איככה זה אשא את כל אלה ולא אפול תחתי? איכה אשאנו? (הולך הנה והנה. פתאום,) שקלו־נא שנית את אשר החלטתם ובחנו־נא את רצונכם עד מורשי־הלב, האם רצון כולכם הוא כי אשא את העול למען ישראל?
(כולם שותקים. אחרי כן)
נחום מפיל אני את תחינתי לפניך, מלכי, עשה זאת למעננו ולמען בנינו אחרינו!
אמרי למען העיר ולמען הארץ!
פשחור למען המקדש ולמען המזבח!
חנניה למען אדונָי, הדורש זאת ממך!
אבימלך (שותק ומסתיר את פניו.)
צדקיהו (שוב מהלך הנה והנה. מלחמה פנימית מתחוללת בו. לבסוף ניגש אליהם. קולו רציני וחגיגי) כאשר תצוו עלי, כן אעשה. הנה הסירותי את גאוותי ושברתיה כקנה רצוץ ואת העול על צוארי אשימה. (כולם רוצים לדבר מתוך התרגשות־תודה; הוא מרמז להם לשתוק.) אני אסיר את הכתר מעל מצחי ובידי אתננו לו, כאשר יצווה. אך כתר מלכות ישראל קדוש הוא, ואל יִשָּׂאֶנוּ ראש אשר ערפו נשא עול בן־בקר. ובהסירי מעל ערפי את עץ־החרפה, אסיר גם את טבעתי מעל ידי ויחד עם שרביט המלך בידי בני אמסרנה. צעיר הוא לימים, אך אתם תיעצוהו בחכמתכם. וכעת השבעו לי, כי תהיו לו נאמנים, כי תטו לב העם אחריו ותלבישוהו כתר־מלכות וטבעת המלך במקומי־אני!
פשחור נשבעתי, מלכי ואדונִי!
אמרי, חנניה, נחום נשבענו!
אבימלך מעשה מלך־רב עשית הפעם. אשרי שמך לעולם!
נחום זכר מלך צדקיהו לעולם יחי!
צדקיהו ובכן, חומות ירושלים והר־הבית לעולם יכוֹנו – עת כבודי־אני לעפר ישכון. טוב לי אפול אנוכי מאשר עיר אדוני! ירושלים לעולם תקום!
כולם ירושלים לעולם תכון!
צדקיהו (אל ברוך) שמעת, הנער, וכעת לך אל המלך ואמר לו: צדקיהו אשר היה מלך ביהודה ואשר התקומם נגדו – נכנע לפניו. יפָּתחו־נא שערי חסדו לפני. מהר אליו. יען כי עז חשקי לצאת לפני פתח ביתי ולהגיד לעמי את דבר־הברכה: שלום!
ברוך (בלי־מנוחה, בלחש) שמעתי, מלכי. אולם עוד דבר צווה עלי מלך אשור להגיד לאדוני את אשר יבקש מאתנו.
אבימלך מה עוד? האם אין די לו בחרפה הזאת?
ברוך עוד דבר קטון, אך גדול הוא מאוד בעיני עבדך.
צדקיהו מה עוד תבקש גאוותו?
ברוך נבוכדנאצר אמר: אני־אני אסיר את העול מעל צואר המלך ואת כתר מלכותו אשים שנית על ראשו. ובהכנסי העירה ילך גם הוא, לשמאלי. למען ידעו כי כבוד־אח לכתר מלכותו אכבדהו, אך שם, בקרב חומותיכם, ישנו עוד אחד, אשר עליו יאמרו הגויים כי עצום הוא מכל מלכי קדם, אותו חשקה נפשי לראות הפעם. אָמוֹר יאמרו, כי שם בחומותיכם יושב אלוהים, אשר את פניו בין קירות־אוהל מעיני כל בשר תסתירו. ואשר לא יראהו האדם וחי. אך אנוכי לא אדע פחד. אנוכי אעמוד לפניו למען אדעהו הפעם. אנוכי במזבחו לא אגע, מלחמו לא אקח ולא אשלח ידי באוצרותיו, רק להכנס אליו אומר, יען כי מאוד חשקה נפשי לדעת את החזק ממני. כה אמר נבוכדנאצר.
פשחור היה לא תהיה! לעולם!
חנניה תאכלֵנו אש אדונָי, בן בליעל!
פשחור רֶשע וגאוות עובדי־שיקוצים רָהְבּוֹ! שלח־נא, מלכי, את השליח מלפנינו, שלחהו־נא ריקם!
חנניה שלחהו! כזאת לא תהיה!
פשחור טוב לנו כי יפול המקדש, מאשר בידים יחללוהו!
אמרי (במבוכת שממון) את קדשי הקדשים יחפוץ לראות! נורא הוא רצונו!
נחום אל־נא בחפזון, אדונִי מלכי! עלינו לשקול הפעם את גורל העם במאזנים היטב.
אבימלך למות פעמִים אלף, ולא לשאת את החרפה הזאת!
פשחור ואני אתכם אמות, בקרבכם, לוחמי אדונָי!
חנניה (פרוע) שלחהו, המלך צדקיהו! נבחר לנו המות מן החרפה הזאת!
אמרי איכה על המות תדבֵּרו! מה קלה היא המלה הזאת בפיכם! שבעים אלף נפש תרצחו בקשי־ערפכם. שימו־נא אל לבכם, אתם הנחפזים!
פשחור האם את מקדש אדונָי במחיר תתן?
אמרי גם החיים מקדש אדונָי המה! ומדוע תתנשא אתה להיות לאלוהים לפה?
חנניה חרפה אין חקר ונצחון לגויים תהיה זאת, לו יתנשא מלך אשור לאמור: את פני אדונָי אלוהים ראיתי!
נחום ישמחו אויבינו וירננו בלבבם ותפול גם גאוותנו – ואך עיר אלוהים תקום ותכון לנצח! מלכי ואדונִי, הצל־נא את ירושלים!
חנניה לא! שלחהו וילך! דבר את דברך דבר־נא אדונִי המלך.
צדקיהו אינני בלתי אם יד שוקלת. ללבבי־אני לא אשמע הפעם, מהרו והחליטו! יבוא הקץ לטובה או לרעה.
אמרי אכן זקנתי מכולכם ואהי אומר לכם ימלא־נא רצון נבוכדנאצר.
חנניה לא ימלא! אדונָי בעוזרינו!
פשחור לא אסחור בכבוד פני־אלוהים! רֶשע זה לא יקום
צדקיהו ואתה, אבימלך?
אבימלך לא יועץ אנוכי לך, אדונִי, כי עבדך וחרבך אנכי. אם כה ואם כה, אם לחיים ואם למות, אתך אני!
צדקיהו שנַים לעומת שנַים. ובקרב נפשי, שנים, סביבי מריבה, ומריבה גם בקרבי פנימה. ואיככה אגמור אומֶר. דכאתי את רצוני־אני וַאטילהו אל תוך ידכם, ואתם כים סוער השיבותם לי אותו וידי אוחזת בו בפחד. העלי להטיל בידי את הגוֹרל האיום?
פשחור אדונָי יאיר לך, מלכי!
צדקיהו לוא רק השמיעַנִי את דבָרו! אשרי אבותינו אשר נראה להם מתוך הענן! ואני הרימותי את ידי אליו ואת לבי פתחתי, והנה סגורים בפני השמים. כעוור אגשש באפלה וידי ממששות בשֶׂפק. התפללו בעדי, למען אמצא את הדרך הנכונה.
נחום אתך אהבתֵנו, מלכי ואדונִי!
צדקיהו פני הכוכבים ילכו ויחוורו ובטרם יפנה הלילה, עלי להגיד כן או לא. ומי יודע מהו כן ומהו לא? (קם, כולם קמים) השאירוני־נא לבדי, המריבה אשר ביניכם רק תוסיף לי שׂפק על שׂפקותי. אני על פי לבבי אעשה, ואולי עוד בטרם שבתם הביתה דברי יפול. לבי בי יתעוות כיולדה בציריה, מפחד פן אשגה. התפללו, עמיתי, העתירו בעדי, למען אפלס את הצדק לעמי. העתירו־נא בעדי, העתירו בעד ירושלים!
פשחור אדונָי אלהים יאיר לך את לבך, מלכנו. עיני לא תדע שנת בטרם תפּיל דבר. הנני וחכיתי על יד המזבח.
חנניה (הולך) זכר־נא את אלוהים!
נחום (הולך גם הוא) זכר־נא את העיר!
אמרי זכר־נא את הילדים ואת הנשים זכור!
אבימלך אתך אני בחייך ובמותך!
(כולם הולכים, ברוך עומד ומחכה.)
ברוך (בלחש) האלך גם אני, מלכי הרם?
צדקיהו (כמתעורר) מה אמרת? (נזכר) לא, הִשָּׁאֵר.
(ברוך נשאר. צדקיהו מתהלך הנה והנה, מסתכל ארוכות בעיר ושוב מתהלך.)
צדקיהו (פתאום) עוד היום מחכה המלך נבוכדנאצר לדברי?
ברוך עוד היום, מחר יֵחדש הירח המלא.
צדקיהו (שוב הולך הנה והנה. פתאום) אתה עמדת לפניו. האם באזני רבים דיבר, או בסתר?
ברוך אל תוך אהלו קרא לי ורק הסופר שמע את דבריו וגם האיש הנאמן לו.
צדקיהו ומה היו פניו בדברו אליך?
ברוך הגאווה היא אשר ראיתי בו בטרם כל. דבריו היו טובים אלי והכרת פניו ענתה בו, כי שמח הוא על טוב־לבו אלי. וכאשר אנשיו הללוהו על ככה, האזין לדבריהם רגע.
צדקיהו וכאשר אִיֵם, מה היה מראהו?
ברוך פניו הליט באופל, וברגלו רקע. אולם ראיתי, כי גם את זאת עשה רק למען יחרדו מפניו ולמען אשא את דברי זעמו אליך, אדוני.
צדקיהו והשָׁאֹל שאַל אותך דבר על אודותי?
ברוך האיש הנאמן לו אמר לגנוב ממני דברים, אך הוא לא נתנוֹ לעשות זאת.
צדקיהו גאה הוא ולבבו הקשה רוח־סערה הוא על ראשנו. אך אנוכי לא אירא מפניו. לא אירא מפניו. (מתהלך הנה והנה) ולא שאל על אודותי מאומה?
ברוך לא, מלכי.
צדקיהו כאין וכאפס נחשבנו לו וחומותינו קומץ־עפר. אפס חמתו תמצא גם פה חֵמה. אחד־עשר חודש נוגח הוא במצחו את החומה – ואין אנו שוֹוים לו אף בת־צחוק קלה. נְקַלותי בעיניו מהגה פיו והָעיר מנשמת־אפו בזויה. אולם עוד העול לא חוטב למעני. עֲדנה עומדות הכן חומות ירושלים. (מתהלך) עוד היום מחכה הוא למענֵה פי, עוד היום, הלא כן?
ברוך מחר חודש, אדוני.
צדקיהו לַמד למדנוהו לחכות, והוא לא למד עֲדֶנה. לא אבן־בוֹחן אנוכי לקוצר־רוחו ולא כדור־שעשועים לרצונו העִקש. אם לא יחפוץ לחכות יום, יחכה שבועות וירָחים. (מזדקף) עוד היום תביא את דברַי אל נבוכדנאצר! אמור־לו – –
ברוך (נבהל) מלכי הרם! אל נא באפך תגמור אומר!
צדקיהו (קפוא מהשתוממות) מה תעז, הנער?!
ברוך (בתחינה) מלכי הרם! ראיתי את זעמך על פניך ואבהל.
צדקיהו איכה העזת? לא בפנַי עליך להביט, כי אם את דברי לשמוע! ואני מצווה עליך – – אף למה זה תרעד ככה?
ברוך נורא הדבר להיות שליח לבשורה רעה –
צדקיהו האם יראת להביאה אל נבוכדנאצר?
ברוך לא אותו יראתי, אדוני, כי את דבריך יראתי מאוד.
צדקיהו (משתומם) למה זה יראת?
ברוך להט זעמך, אדוני, על ראשנו ישוב! (נופל על ברכיו) אל־נא באפך תגמור אומר, מלכי ואדוני! הצל־נא את ירושלים!
צדקיהו (נסוג אחור בהשתוממותו.)
ברוך על ברכי אתחנן לפניך. מלכי, הצל־נא את העיר, הצל־נא את ירושלים! הושט־נא את ידך לשלום, וָלא – יפלו החומות ובית מקדשנו לעפר יהי! פתח־נא את שערי חסדך, מלכי, פתח את לבך!
צדקיהו (ברוגז) פתח את שעריך – – פתח את לבך – – ידעתי את הדברים האלה! לא אתה הוא המדבר אלי, עז־פנים. מאחוריך עומד אחר, המדבר נגדי – –
ברוך אין איש מאחורי, מלכי! אני הוא. עבדך המתחנן לפניך בפחדי. והנני להגיד לך את האמת, אדוני. לא נבוכדנאצר קרא אותי אליו, כי אני אשר בקשתי לבוא לפניו. ראיתי איך גם אלה וגם אלה ממאנים וּמתמהמהים להביא את השלום, לכן הלכתי אליו, למען רצות את רצונו הקשה. בבגדיו תפשתי ואתחנן לפניו יום־יום אחד־עשר חודש עד אשר נאות לשלחני אליך.
צדקיהו אם כן, אתה עשית זאת? נער, נער רך הלכת אליו! בעוד אנחנו הרבינו עצות ודברים, הלכת אתה אל מלך המלכים להביא את השלום!
ברוך כן עשיתי במצוקת לבי, מלכי הרם!
צדקיהו (מביט בו ארוכות. פתאום בחריפות) לא אתה הָרִית את המעשה הזה! לא אתה!
ברוך איש לא שלחני, אדוני.
צדקיהו שקר בפיך! לא נער יעל על לבו מעשה אשר כזה!
ברוך נשבעתי לך, מלכי, אנוכי לבדי עשיתי! הוא לא ידע מזה מאומה, הוא לא צִוַני וגם לא נאות לזה.
צדקיהו ומי הוא ההוא, המצווה עליך?
ברוך (כמשתמט) מורי הוא ואלופי, אדוני.
צדקיהו מי הוא מורך ואלופך, שאלתיך? מי הוא המצווה פה על הנערים בעיר הזאת?
ברוך עבד אדוני, הנביא – ירמיהו.
צדקיהו (פורץ) ירמיהו! ירמיהו! תמיד ירמיהו! הַצֵּל המתהלך מאחורי כל מעשי ידי, המתקומם עלי תמיד! תמיד! סגרתיו בכלא – והוא עודנו זועק עלי כבראשונה: שלום! שלום! למה נדחף הוא אלי? למה זה יסבכני במבוכתו, למה יחסום את דרכי בכל־עת? באשר אפנה, שם הוא! בהיכלי, בחוצות העיר, וגם דרך פי־שליחיו יתנפל עלי בדרכי! למה זה ירדוף אחרי?
ברוך שגית, אדוני המלך, אהבתו אליך חזקה מאהבתו אל כל בני העיר הזאת!
צדקיהו אין לי חפץ באהבתו! ירקתי בפני אהבתו ואת זעמו זריתי ברוח פי! מי הוא כי יעז לאהוב אותי? היוכל כל איש לקום ברחובות עיר ולקרוא: אהבתי את המלך, או שנאתי אותו? מי הוא, כי יִדָּחק אל ביני ובין רצוני! הממני יאמר לִגְדֹל? אנוכי הנני המלך ואל יתפאר בלבבו, כי הפחידני בחלומותיו. טוב לעיר הזאת כי תֵחָרֵב, מאשר תִנָצל בידי ירמיהו! – ואתה לך אל נבוכדנאצר ואמוֹר לו: המלך צדקיהו לא ישא עול על צוארו ולא ירים את הפרוֹכת מעל פני אלוהים חיים! יבוא הוא עם כל הגויים אשר לו – המלך צדקיהו מחכה לו!
ברוך (מרים ידו, רוצה לדבר.)
צדקיהו הס, כי לא לדבר! ואם לא תביא את דברי לפני נבוכדנאצר – ראש ירמיהו יוסר! פעמַים חסתי על חייו, אך בא הקץ לחסדַי! אין לי חפץ בשופטים, ינוסו הצללים מאחורֵי מעשי־ידי. נולדתי למלוך ומלך אמות בירושלים!
ברוך (מרים שוב ידו.)
צדקיהו אך תפטיר בשפה וראשו יוסר! בידיך דברי וגם ראש נביאך. לֵך, כי צויתיך.
ברוך (עומד עוד רגע, אחר־כך מליט פניו והולך.)
צדקיהו (הזדקף באיום כלפי ברוך המהסס; כשהלה הלך, נשמטת זרועו כשבורה ופניו מתקדרים שוב) קץ! יבוא הקץ! ורק לא המועקה הזאת! (הולך הנה והנה. מרים את המסך ומסתכל בעיר. נאלם דומיה. לבסוף רוקע ברגלו פעמיים.)
הנער _נושא הכלים, מופיע) מלכי!
צדקיהו יין! הבא לי יין! לישון אני רוצה, לישון שנת אופל וּשְׁחור. לישון בלי חלומות.
הנער (ממהר ומביא כד יין ומוזג גביע כסף.)
צדקיהו (מריק את הגביע בתאווה, על פניו יורדת שוב אי־מנוחה. אחרי שתיקה) מי זה שם במסדרון? קול צעדים שמעתי. העוד לא הלך המרגל ההוא? העודנו מהסס?
הנער הוא הלך, אדוני. נחמיה אחי הוא שם, העומד על המשמר.
צדקיהו ישפיל קול צעדיו לפני חדר משכבי, לא אובה לשמוע מאומה. לישון, לישון ככל האדם.
הנער כמצוותך, אדוני. (פותח את מסך־המטה ומליט את המנורה הדולקת. רק אור הירח הקודר מבהיק את החדר.) האקרא באזניך, אדוני, מתוך ספרי־הקודש, כתמול שלשום?
צדקיהו מתוך ספרי־הקודש? לא, הנח לספרים, אין עצה גם בהם למעני. לישון. לישון הפעם ככל האדם. עפעפי יוקדים ולבי אש צורבת.
הנער (עוזר לו לפשוט בגדיו. צדקיהו צונח על המטה.) אלוהים יגן על שנתך, מלכי.
צדקיהו (מתכנס במטתו.)
הנער (קורא ברמז לנחמיה. שניהם עומדים באפלה למראשות המטה, בלי תנועה, נשענים על כידוניהם. המנורה עטופה כולה, ורק דרך החלון נופל אור הירח על השטיח. צללי שני הנערים גדלים כצללי ענקים. דממה גמורה. מתוך החצר נשמע קול מַשק המזרקה; אך, מלבד זה, הכול כאילו מת. השנים אינם זזים. הזמן חולף ועובר בדממה.)
צדקיהו (מתרונן פתאום, פרוע; בקצף אליהם) מה זה תתלחשו פה?! האם לא צויתי מנוחה בחדרי?!
הנער (נפחד) אין איש מדבר פה, אדוני המלך!
צדקיהו ואנוכי שמעתי דברים. מי זה יחדור אל תוך שנתי? מי זה יכרסם את תנומתי כתולעת? ילכו כולם, כולם לישון, למען אישן גם אנוכי. העודם עֵרים שם בחדרים מסביב?
הנער אין איש עֵר, מלכי, אין איש עֵר בבית.
צדקיהו אין אישׁ ער זולתי אנוכי. ומדוע כל המשא הזה עלי? חומות העיר ומגדְלֵי הדאגה כולם, כולם! יין, תן לי יין!
הנער (מושיט לו שנית את הגביע. צדקיהו מריק אותו בתאווה ומשליכו. נאנח, ושוכב שנית על המטה. שוב דממה. ושוב נשמע מַשק המזרקה. בתוך הדממה עובר קול זה למין קול זמרה באוויר, הרן ברינה מרדמת ומלאה סוד רוחות־רפאים. צללי שני השומרים עומדים בלי נוע. אופל בתוך האופל. זמן מה עובר בדממה.)
צדקיהו (ששכב בלי נוע, מתרומם לאט־לאט, כחייה הרובצת במארב, וגופו מתכופף בהקשיבו. הגוף מתכופף והולך יותר ויותר, ופתאום פורץ הוא בקול זעקה.) הוא מדבר! מדבר! מדבר הוא מאי־מקום! אני שומע, קול מדבר אני שומע! איש אל ידבר כעת בביתי! קול מזַמר אנוכי שומע. איש אל יזמר כעת בביתי! האינכם שומעים גם אתם?
הנער אינני שומע מאומה, אדוני.
נחמיה מאומה לא קלטה אזני, אדוני.
צדקיהו (מביט בהם במבט קפוא – ושב ומתכווץ על משכבו, מקשיב ושב ומתכווץ) ובכל זאת, מדברים! מישהו מדבר בלי הרף! פה, פה מאחורי אזני! חותר כחפרפרה באופל. את תנומתי ואת מנוחתי יכרסם משם. האינך שומע?
הנער (מקשיב רגע בדממה עמוקה, ואחר כך נרעד) אֲנִי שומע, אדוני. קול ממעמקים, אדוני.
צדקיהו ובכן, גם אתה שומע?
הנער (רועד כולו) כקול זמרה אני שומע… רוחות רפאים… עֵרים שם תחת הבית… מרנן הוא הקול ונאנק, כקול חיה אסורה באזיקים…
נחמיה אולי רוח־סערה היא, הפורצת מבין החרכים – –
צדקיהו לא, כי מלים אני שומע מבלי להבינן. מי זה מזמר פה בבית, בלילה? האמנם כה טוב לעבדי, כי יפצחו בשיר פיהם, בעוד אני, המלך, מתגלגל על משכבי בעפעפיִם בוערים? לך, יואב, והַסֵּה אותם!
הנער (ממהר ללכת.)
צדקיהו (נשאר מקשיב שחוח גו. מרים ראשו כשוֹמע דבר מה, אחר־כך שוב מקשיב. פתאום נשמעות דפיקות קהות. המלך מקשיב בכל מהותו. אחר־כך נושם עמוק, כנרגע) שבח לאלוהים, מחריש הוא הקול. נאלם דום. הנער היסה אותו.
הנער (מופיע שוב בדלת. מביט במבוכה.)
צדקיהו מי זה דיבר שם?
הנער (רועד) לא ידעתי, אדוני. לא ניגשתי אליו. ברדתי, שמעתי את קול־הזמרה מתגבר, כקול העולה ממעמקי האדמה. והדברים מלאים חרדה, אדוני. הלכתי אחרי הקול פנימה, ולא מצאתי איש. הקול הלך ממני הלוך ועמוק. כמו מתוך באר עמוקה ואפלה. ואת דבריו שמעתי. נוראים היו, אדוני. שלוש פעמים תקעתי את כידוני באדמה – וקול התחתיה נדם.
צדקיהו ומה היו דבריו?
הנער (באימה) אין אני… לא אוכל להגידם, אדוני.
צדקיהו הגד, כי צוִיתיך!
הנער דברי נאצה וחרפה היו הדברים, אדוני המלך.
צדקיהו ומה היו הדברים? באפי צוִיתיך!
הנער (בחרדה; קולו, בדברו, הופך למין זמרה אפלה)
כֹּה אָמַר הַמְזַמֵּר מִתּוֹךְ הָאֹפֶל:
הִנֵּה עָזַבְתִּי אֶת בֵּיתִי
וּמֵאַדְמָתִי הִרְחַקְתִּי נְדוֹד,
וַאֲשֶׁר אָהֲבָה נַפְשִׁי הִזְנַחְתִּי בִּידֵי אוֹיֵב
עֵינַי תֵּרַדְנָה דִמְעָה לַיְלָה לַיְלָה בְּלִי הֲפוּגוֹת
עַל בְּתוּלַת בַּת־עַמִּי, כִּי יָרְדָה פְלָאִים – – –
צדקיהו (פורץ בזעקה) ירמיהו! ירמיהו הוא זה!
הנער (ממשיך נלהט)
אוֹיָה, אֵיכָה שָׁפַךְ אֲדֹנָי אֶת זַעֲמוֹ
עַל בַּת צִיּוֹן הַשְּׁדוּדָה,
הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אַרְצָה כְּבוֹד יִשְׂרָאֵל,
הִסְגִּיר בִּידֵי אוֹיֵב חוֹמוֹת אַרְמְנוֹתֶיהָ.
קוֹל נִתַּן בְּבֵית־אֲדֹנָי כְּיוֹם מוֹעֵד,
תֵּשֵׁב – –
צדקיהו החרש! החרש! לא אובה שמוע! ירמיהו, תמיד ירמיהו. בכל פתח־עיניִם יעמוד לי בדרך! מאחורי כל מעשי־ידי קולו ישמיע. אל חלומותי יחדור, למען הגדל בי את הספק אשר יאכלני כתולעת. איכה אמלט מפניו, מפני רודפי זה! גם מבור־הכלא יזעק אלי בלי הרף, איך אמלט מפני צִלִּי זה הזועף! איך אברח מפניו והן באשר אפנה, שם הוא! מי יצילני מפניו – –
הנער האם אויבך הוא, אדוני – – (עושה תנועה: להרוג!)
צדקיהו (מתרונן מכעסו, מביט בנער בעינים בולטות, במבט חסר־אומץ; אחרי־כן בגאווה מתעודדת) אויבי – – לא, לא אירא מפניו, לא אירא מפני איש! ואינני יודע אם שונא הוא לי. אולי אִוֶלת היא לחמוֹק מפניו – – אולי – – (מתהלך הנה והנה) הנער!
הנער הנני, אדוני!
צדקיהו רד הבורה ופתח את בית־הכלא. קח אִתך גם את אחיך נחמיה והעלו את האיש אלי. במסתרים תביאוהו ובמסתרים תחזירוהו אחרי־כן.
(שניהם ממהרים והולכים.)
צדקיהו (לבדו. בלחש, אל נפשו) בכל פתח־עינים מאחורי הוא, ותמיד מאחר את המועד. ותמיד עלי לשמוע את קולו. למה זה אקרא רק לאלוהים המחריש, ומדוע לא לכל אלה האומרים כי דבר ידבר מפיהם? ומדוע ידברו גם הם איש נגד רעהו ואין תמימי־דעות ביניהם? ואיך אוכל להכירם ולהבדיל בין האמת ובין השקר? נורא הוא האלוהים המחריש תמיד ואת שליחו אין להכיר!
ירמיהו (מופיע בלוויית נושא־הכלים, העוזב מיד את החדר לרמז צדקיהו. פני ירמיהו חיוורים ועייפים מאוד. עיניו מביטות אפלות כמו מתוך גולגולת מת; מתוך פניו שעצמותיהם בולטות, מביט הוא בפני המלך במנוחה, אך במבט בוחן.)
צדקיהו (אחרי מבוכה קצרה) קראתיך. – למה זה תפריעֵני ממנוחתי? למה תשיר בלילה עת הכול ישנים? ומדוע לא תישן גם אתה?
ירמיהו האיש אשר שומה עליו לשמור על עמו, אל ינום ואל יישן. ואני — שומר לעמי נתנני אלוהים ומזהיר לישראל.
צדקיהו צדקת, ירמיהו. לא עת לישון היא, ואלוהים עדי, כי לא נרדמתי. נועצתי עם עבדֵי כתר־מלכותי. אולם נפשי לא נרגעה. שמעתי את דברי ידידי, אשר מחשבותיהם מחשבותי, אפס כי חפצתי לשמוע גם את דברֵי אלה המתקוממים לי בירושלים.
ירמיהו מעודי לא התקוממתי לך, מלכי, רק דברי־פי נגד מעשיך המה.
צדקיהו ואני מעודי לא שנאתיך, ירמיהו. וגם אם בכלא נתתיך, למענך עשיתי זאת, למען מלט אותך מידי המבקשים את נפשך. ראשך קדוש לי בגלל אומץ־רוחך, ירמיהו. ועתה אל נא תדבר אלי פה כאשר תדבר ברחובות העיר, כי אם כאשר את נפשך תדבר ובאזני אדוני. אולי קרוב קִצך, ירמיהו. והן כה יאמרו הספרים: נאמנים דברי פי איש בעמדו מול פני המות.
ירמיהו לא קרוב הוא קִצי, צדקיהו, מאשר קצך־אתה. בספר האָפל והסתום שם קץ שנינו חתום יחד.
צדקיהו אינני שונאך, ירמיהו. חלילה לך מחשוב זאת!
ירמיהו פעמַים דברתי באזנך, צדקיהו מלך ישראל, ודבָרַי מצאו עורף במקום אזנים. והנה יצאה מעמך הפעולה. ועתה הנני ודברתי בפניך ושאלתיך: מה תחפוץ ממני הפעם?
צדקיהו רבים מדבריך אשר נבאת באו וקמו וקולך גבר בתוך נפשי פנימה. בא, בא מלך הצפון ברכב ובסוסים ויצר על העיר, כאשר חזית אתה בחלומך. אמנם עוד לא הצליח בידו מאומה עד היום, אולם עזור יעזור לו הזמן בכוחו העצום. הנני ואגלה לך את סודי, ירמיהו: הלחם הולך ואָזל בין חומותינו.
ירמיהו ידעתי, אדוני.
צדקיהו איכה תוכל לדעת זאת? איש לא סָפַר את השקים זולתי נחום שומר האוצר. איך נודע הדבר לך, אשר תשכב באשפה ובמעמקי האדמה?
ירמיהו מנת הלחם הניתנת לי בבור, קטנה היא מכסות בה את כף ידי. וגם שמוע שמעתי את יללת הכלבים אשר בין העצמות יחטטו, כי אין עוד אשר יזרוק להם אוכל. ככה נודע לי דבר המצוק, אדוני.
צדקיהו (מגורה עוד יותר) הכלבים אשר בחוצות יודעים את הדבר וגם השוכבים בבור־כלא האפל, ולי המלך נודע רק היום! האמת בחוצות תֵיליל ושם תתמהמה עד אשר לאזני המלך תגיע!
ירמיהו איככה זה תמהר האמת אל מקום שם האפלה תשכון? האם ברוך בואה בבית המלכים? קשה היא אוזן המלכים ואך לדברי חונף תקשיב. מתניהם חגורות גאווה ורגליהם באזיקי חלקלקות תהלכנה. וידַמו בנפשם כי יוּכלו לתפוש באש ולא יִכָוו, לאחוז חרב בלי להִפָצע. אך המפר את השלום, בנפשו יופר, ואשר יזרע רוח, בנפשו יקצור סופה.
צדקיהו לעצה קראתיך, ירמיהו, ולא לחרָפות. מֵעִמקי הכלא העליתיך ואין איש מהם יודע, כי מן הבור אשר בו השליכוך אומַר לשאוב עצה. לכן דבר־נא אלי באמת ובתמים והבה לי עצה טרם תוכיחני. התמלא את רצוני זה?
ירמיהו רק את רצון האלוהים אעשה.
צדקיהו לכן שמע את אשר לא ידע איש זולתי אנשי־עצתי. בא שליח מאת נבוכדנאצר, כי נסיר המלחמה מעל ראש שני העמים.
ירמיהו (בשמחה) ברוך אל אלוהי ישראל! ועתה פתח את שערי ירושלים, פתח את לבך ותבוא בו הענווה, מלך ישראל!
צדקיהו אל־נא תמהר לשמוח, ירמיהו. קשים הם דברי נבוכדנאצר ואשר הוא דורש ממני. ולגאוותו אין גבול.
ירמיהו גדלה גאוותך עליו, לכן קבל־נא את גאוותו עליך. הכנע־נא את לבך, צדקיהו, והצל את ירושלים.
צדקיהו כבודי הוא אשר הוא דורש ממני.
ירמיהו תן את כבודך בעבור כבוד העיר!
צדקיהו האם לא הכבוד היא המשרה אשר על שכמי, ולא גאווה הוא כתר המלכות?
ירמיהו כל אשר לך השליכהו הפעם. קדוש הוא השלום מכל כבוד. וטוב הוא הדווי מן המוות.
צדקיהו לכוף את צוארי בעול־בקר יאמר נבוכדנאצר.
ירמיהו אשרי האחד הנושא את כאב כולם, והסובל בעד החיים אשריהו. הָשַׁח את ראשך, צדקיהו, והצל את ירושלים!
צדקיהו חרפת עולם תהיה זאת לכל מלכי ישראל, אשר את כתרם ירשתי, כֶתם הבושת על בגדי אבותי כולם!
ירמיהו לא אשר היו ואינם יעמדו־נא לנגד עיניך, לא אשר היו לעפר ורִמה תאכלם. זכור את העיר, זכור את אשר חיים עֲדֶנה!
צדקיהו ולא רק אותי אומר מלך בבל להשפיל. כי אם גם את אלוהינו, ירמיהו!
ירמיהו אדוני ישחק לבָזים לו! פתח את השער, מלך ישראל, את לבך פתח!
צדקיהו אל המקדש אומר הוא לבוא פנימה!
ירמיהו ברצות אלוהים ימנע ממנו הוא מעשות זאת, ולא אתה. פתח את השער, צדקיהו, פתח את לבך!
צדקיהו (ברוגז) קשת־עורף היא חכמתך ועצתך. באזנים חרשות תקשיב לדברי ומענה־פיך צור־חלמיש!
ירמיהו הֲלִי למחוא כף לעִוורונך ולהריע בתרועות־ששון לדבריך? לעצה קראת לי, והנה את החנֻפה תִזְנֶה, צדקיהו! אך טוב כי תיבש לשוני ועצמותי תמַקנה מאשר את אוַלתך אהלל ועל עִוורונך לא אצעק בכל פה!
צדקיהו מה זה תתנפל עלי, הן אף את רצוני לא ידעת עֲדֶנה!
ירמיהו ידעתי גם ידעתי את לבך, צדקיהו! אתה רק בדבריך תזנה אחרי, ואולם רצונך נוגח בי בכל כוח. האם להָתל בי אתה אומר ולשחק בדבר אדוני? לא למען הכרע את כף המאזנים קראת לי; דבריך לנבוכדנאצר הן קפאו בלבך ונחתמו מתמול שלשום. לא אותי תרמה, כי את נפשך, מלך ישראל!
צדקיהו ירמיהו!
ירמיהו אמנם כן, ירמיהו בן חלקיהו אוֹמֵר לך, למלך: שקר אתה עושה אתי ובדברי־אני תאמר להצטדק, יען כי רצונך לא בידיך הוא ולא תחפוץ כי אשַׁנהו!
צדקיהו (בלי בטחון) מאין ידעת זאת אתה?
ירמיהו פיך ענה בך: כמו אָשֵׁם נבהלת מפני זעמי. אמור אמרת לנסותני, אולי אֶרצה את רצונך־אתה ואסיר את אשמתך הכבדה מעל שכמך. אך אוי למנסה את בני־האדם, כי את האלוהים הוא מנסה!
צדקיהו (מהסס כנתפס, אחר־כך בלחש) הרבית לדעת, ירמיהו. כל דבריך נכונים הם. רצוני לא בידי הוא. בידי השליח הם דברַי.
ירמיהו הָשב את דבריך ממנו! הצל את ירושלים!
צדקיהו השליח הלך.
ירמיהו השיבהו מיד! השיבהו! השיבהו!
צדקיהו עבר המועד. אחרת, ירמיהו.
ירמיהו מהרה אחריו! רדוף אחריו בסוסים וברצים!
צדקיהו עבר המועד. מענה פי בידי המלך הוא!
ירמיהו (שבור ורצוץ, מליט את פניו, בנאקה אטומה מעלה את ידיו) אויה, אויה, אויה. אוי לך, ירושלים! ירושלים, אויה לנו!
צדקיהו (ניגש אליו נבהל) מה לך, ירמיהו?
ירמיהו (אינו שומע את דבריו. אנחה עוברת בכל גופו. לאט־לאט מתקומם, עיניו נעוצות במרחקים מתוך התלהבות, וכל גופו נרעד מתנועה כבירה. הוא דובר כמו בתפילה, במועל ידים, כולו נכפה בידי חזות קשה)
אוֹיָה, אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם, הֵילֵל בֶּן־שָׁחַר,
וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִּלְבָבְךָ, הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה,
מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי־אֵל אָרִים כִּסְאִי, —
אַךְ אֶל שְׁאוֹל יָרַדְתָּ, אֶל יַרְכְּתֵי בוֹר.
צדקיהו (רוצה להעירו)
יִרְמְיָהוּ!
ירמיהו
מִי הִגִּיהַּ אוֹרוֹ כַּאֲשֶׁר מִצְחֲךָ הִגִּיהַּ,
הַר צִיּוֹן וּמִקְדַּשׁ שְׁלֹמֹה,
אוֹצַר אֱלֹהִים חַיִּים, קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים!
מִי־זֶה עָצַר כֹּחַ לְבַשֵּׂר אֶת הוֹדְךָ בַגּוֹיִים
וּמִי לַהֲלֹךְ בְּרַחֲבֵי תֵבֵל!
כָּל מִזְמוֹר חֲדַל־אוֹנִים הָיָה וְכָל כִּנּוֹר עָיֵף
מִסַּפֵּר אֶת הֲדָרְךָ מִבֹּקֶר עַד עָרֶב.
עַמִּים נָדְדוּ הֵנָּה לִרְאוֹת אֶת פָּנֶיךָ וַאֲשֶׁר רָאֲךָ
פַּעַם לִבּוֹ יִצְהַל לָנֶצַח!
צדקיהו בשגעון הֻכית, ירמיהו! עורה! עורה!
ירמיהו
אוֹיָה, כִּי נִדְמֵית פִּתְאֹם,
הַיָּפָה בִּבְנוֹת תֵּבֵל!
אַיֵּה הִיא יִפְעָתֵךְ, וְהוֹדֵךְ אַיֵּהוּ?
לֹא עוֹד יִצְהַל בְּקִרְבֵּךְ
קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה.
גַּם קוֹל־הֲמוֹנַיִךְ נָדַד מִמֵּךְ לְמֵרָחוֹק,
קוֹל תְּרוּעַת גִּיל וְשִׁיר שָׂשׂוֹן,
קוֹל חָלִיל וּצְחוֹר בְּתוּלוֹתַיִךְ!
אוֹיָה לָנוּ, כִּי בָא מַחֲנַק,
בָּא עָלַיִךְ שׁוֹפֵט רָשָׁע מִיַּרְכְּתֵי צָפוֹן!
אָבְלוּ חוּצוֹתַיִךְ בְּשִׁמֲמוֹת־מָוֶת
וּבְאַרְמְנוֹתַיִךְ קוֹצִים יִצְמָחוּ,
וְשָׁמִיר וְשַׁיִת בְּהֵיכְלֵי הַמֶּלֶךְ!
אוֹיָה, כִּי נָפְלוּ חוֹמוֹתַיִךְ וּמִגְדָּלַיִךְ הֲרוּסִים
וְלֵב־מִקְדָּשֵׁך הַחַי נֻפַּץ לְחֶרְפַּת־עולָם!
צדקיהו שקר בפיך, הארור! חומות ירושלים עומדות לתלפיות!
ירמיהו (ממשיך בהתלהבות המוסיפה והולכת)
כָּל רֹאשׁ קָרְחָה וְכָל זָקָן מְגֻלָּח,
הָאִמָּהוֹת תַּחְגֹּרְנָה שַׂק
וּבְצִפָּרְנַיִם אֲדֻמּוֹת
אֶת בְּשָׂרָן מֵעַל לְחָיֵיהֶן תִּמְרֹטְנָה:
אַיֵּה הֵם בָּנַי, וּבְנוֹתַי אַיֵּהֶן! —
אַךְ, אוֹיָה, חַלְלֵי יַלְדֵיהֶן מֻשְׁלָכִים בָּאַשְׁפָּה,
בְּרֹאשׁ חוּצוֹת בִּידֵי עַבְדֵי מֶלֶךְ בָּבֶל,
וְהַנָּשִׁים בְּמִקְלְעוֹת צַמּוֹתֵיהֶן תֵּחָנַקְנָה,
וְהֶהָרוֹת מְבֻקָּעוֹת עִם פְּרִי בִטְנָן יָחַד!
אוֹיָה, כִּי מָאֲסוּ הָעוֹרְבִים
בְּשֶׁפַע מִשְׁמַנֵּיהֶם
וְתַנֵּי הַמִּדְבָּר לָשֹבַע אָכָלוּ!
צדקיהו החרש! האלם־דום! שקר בפיך!
ירמיהו
מַה־בֶּצַע בְּהִמָּלֶטְךָ בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע,
בִּנְקִיקֵי הֶהָרִים וּבְסִבְכֵי הָיַּעַר תִּסְתַּתָּר?
בְּסוּסִים וּבְהָמוֹן אַחֲרֶיךָ יִרְדֹפוּ,
בְּאֵשׂ וּבְעָנָן יוֹרִידוּךָ מִשָּׁם,
יַשִּׂיגוּךָ וְיִתְפְּשׂוּךָ בַּאֲשֶׁר תֶּהִי!
בְּמַקֵּל חוֹבְלִים אֶת עַמְּךָ יְגָרֵשׁוּ,
נָשֶׁיךָ יְחַלֵּלוּ וּזְקֵנֶיךָ יַכּוּ נָפֶשׁ,
וְאִישׁ בַּר־הַלֵּב – עֶבֶד לַעֲבָדָיו הַנִּקְלִים יִהְיֶה!
צדקיהו אל תוסף! אל תוסף, המשקר! בזעמי נשבעתי!
ירמיהו (בקינה)
הוֹי, בְּתוּלַת־חֵן, בַּת־אֱלֹהִים,
הָעִיר יְרוּשָׁלָיִם!
חֲרוּפָה וְנִחַלָּה בְּלַעַג הַגּוֹיִם,
אוֹי לִי, כִּי אֶרְאֵךְ בְּשִׁבְרֵךְ הַגָּדוֹל כַּיָּם!
כָּל מְקַנְאַיִךְ יִצְהֲלוּ עָלַיִךְ בְּכָל פֶּה,
יַחַרְקוּ שֵׁן וּבִצְחוֹק פָּרוּעַ יִצְחָקוּ:
הֶאָח! בְּלַעְנוּהָ כְּלִילַת־יֹפִי,
אַךְ זֶה הַיּוֹם שֶׁקִּוִּינוּ לוֹ,
מָצָאנוּ, רָאִינוּ אֶת מִשְׁבַּתָּהּ, הֶאָח!
צדקיהו (רועד מכעס, ניגש אליו באגרוף מקומץ) שתוק, המשקר!
לא אוכל שמוע! שקר בפיך, שקר! שקר!
ירמיהו
הוֹי, יְרוּשָׁלַיִם עִיר־הַקֹּדֶשׁ!
עֶרֶשׂ הַגּוֹיִם וְאוֹצַר כָּל תֵּבֵל,
מִי יְהַלְלֵךָ הַפָּעַם, מִי יִמְצָאֵךָ עוֹד,
וּלְדֹרוֹת עֹולָמִים תִּהְיִי לְמָשָׁל
וְלִשְׁנִינָה בְּפִי כָל תֵּבֵל!
אוֹי לִי, כִּי מִקָּרוֹב אֶחֱזֶה – –
צדקיהו מאומה לא תחזה, אתה המשוגע!
ירמיהו
אֶחֱזֶה מַכְאוֹבַיִךְ, אֶת מוֹתֵךְ אֶרְאֶה בְעֵינָי!
אֶחֱזֶה, אֵיךְ – – –
צדקיהו (אוחזו ומנענעו בחימה שפוכה) מאומה לא תחזה! את עיניך אנקר, המשוגע!
ירמיהו (מביט בו, כמתעורר בזוועה, אחר כך פתאום בצחוק)
אֶת עֵינָי? אַתָּה אֶת עֵינַי תְּנַקֵּר, אַתָּה
הַבְּלִיַּעַל? לֹא! אַחֶרֶת גָמַר אֱלֹהִים בְּלִבּוֹ. אָמְנָם אֶחָד
מֵאִתָּנוּ יֻכֶּה בְעִוָּרוֹן עוֹד בְּטֶרֶם תָּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ הַיּוֹם,
זֶה אֲשֶׁר הֻכָּה בְסַנְוֵרִים גַּם עַד הֵנָּה, כַּאֲשֶׁר עוֹד עֵינָיו
הַבֵּט הִבִּיטוּ! – שְׁמַע דְּבָרִי, הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ! –
צדקיהו (מרפה ממנו ומביט בו נבהל.)
ירמיהו (בשני אגרופיו לעומתו)
אוֹתְךָ יִתְפְּשׂוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ נְבוּכַדְנֶאצַּר
בְּבֵית אֱלֹהִים אֲשֶׁר בְּיָדֶיךָ הֶחֱרַבְתָּ,
אֶת יְמִינְךָ יִקְרַע מֵעַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ,
בּוֹ תֹאחֵז בַּעֲלוֹתְךָ לָעֲזָרָה!
בְּחַרְבְּךָ תִתְגוֹנֵן וְהֵם יְשַׁבְּרוּהָ.
אֶת יָדֶיךָ יֶאֶסְרוּ בָּאזִקֵּי בַרְזֶל
וְסָחֹב יִסְחֲבוּךָ מֵעַל הַמַּעֲלוֹת
וּכְבֶהֱמַת־קָרְבָּן בְּשׁוֹטִים יוֹבִילוּךָ
אֶל פְּנֵי נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל,
אֲשֶׁר בָּזִיתָ לוֹ וְאֶת עֻלּוֹ שָׁבַרְתָּ
וַאֲשֶׁר יֶחֱרַץ אֶת מִשְׁפָּטְךָ לַמָּוֶת!
צדקיהו (נרתע לאחור במועל ידים מפחד)
ירמיהו
עַל בִּרְכֶּיךָ יַבְרִיכוּךָ וְדָחֹף יִדְחֲפוּךָ
עַד אֶבֶן־גָּזִית עָלֶיהָ אֵשׁ בּוֹעֶרֶת,
בָּאֵשׁ הַזֹּאת אֶת מַטֵּה־הַסַּנְוֵרִים יַלְבִּינוּ,
לְהַאֲפִילוֹ בוֹ אֶל תּוֹךְ עֵינֶיךָ אֶת לֵיל־הַנֵּצַח! –
צדקיהו (נאנק ואוחז עיניו כמוכה עיוורון) אויה לי!
ירמיהו
אַךְ עוֹד בְּטֶרֶם יִכְבֶּה אוֹר עֵינֶיךָ הַגֵּא
בְּקֶצֶף תִּבְלֹל הַדְּמָעוֹת וְהַדָּם –
רָאֹה עוֹד תִּרְאֶה אֶת שְׁלֹשֶת בָּנֶיךָ
עוֹמְדִים אֲסוּרִים לִפְנֵי שַׂר־הַטַּבָּחִים
וְאַתָּה אָסוּר בָּאזִקִּים
וְאֵין בְּיָדְךָ לִגְאֹל וְאֵין בְּכוֹחֲךְ לְהַצִּיל,
וְרַק הֵאָנֵק תֵּאָנֵק בְּזַעֲקַת־שֶׁבֶר
עֵת הַחֶרֶב תֹּאכַל אֶת הָאֶחָד,
אֶת הַשֵּׁנִי וְאֶת הָאַחֲרוֹן.
בְּעֵינֶיךָ תִרְאֶה אֶת דָּמָם הָאָדֹם
אַרְצָה נִשְׁפָּךְ,
וּבְטֶרֶם תִּסְתַּמֵּא לְעוֹלְמֵי־עַד
תִּרְאֶה עַיִן בְּעַיִן
חֹטֶר מַלְכוּת יִשְׂרָאֵל נוֹבֵל!
צדקיהו (כעיוור מגשש נופל על המיטה, במועל ידיים) רחמים! רחמים!
ירמיהו
כָּכָה תִּזְעַק בְּחֶשְׁכַּת עוֹלָמִים,
אֶפֶס לֹא יִהְיֶה־לְּךָ מוֹשִׁיעַ בַּשָּׁמַיִם,
כִּי לֹא יִשְׁמַע אֲדֹנָי אֱלֹהִים
לַאֲשֶׁר הֶחֱרִיב אֶת בֵּיתוֹ בְּגַאֲוַת רָשַׁע.
אֶל בֵּין תּוֹלָעִים יַשְׁלִיכוּךָ,
אֶל נַחֲשֵׁי הָאֶרֶס
הַזּוֹחֲלִים עַל גְּחוֹנָם עַל הָאֲדָמָה.
אֶל בְּזוּיֵי־עָם יַדִּיחוּךָ,
אֶל הַנּוֹפְלִים הַמְנֻדִּים,
הַטְּמֵאִים וְהַמְצֹרָעִים,
הַמֻּכִּים בְּחֶרֶס וּבְכָל שְׁחִין,
אֶל הַמְאֹרָרִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה.
אֶבְיוֹן עִוֵּר, פּוֹשֵׁט יָד,
תְּהַלֵּךְ גַּלְמוּד בְּכָל הָאָרֶץ.
וְכִי יִגַּשׁ אֵלֶיךָ אִישׁ
וְאֶת מֶלֶךְ יִשְׁרָאֵל בְּךָ יַכִּיר,
יָרִים יָדוֹ וִיקַלֶּלְךָ לָנֶצַח, צִדְקִיָּהוּ!
צדקיהו (שוכב על מטתו רצוץ כולו. והנה מתרומם הוא לאט־לאט ומביט בירמיהו בעינים תוהות) מה גדול הוא הכוח אשר נִיתן לך, ירמיהו! את כוֹחי שִברת בי ואת מוח עצמותי הקפּאת. נוראים הם דבריך, ירמיהו!
ירמיהו (רוח הנבואה סרה מעליו, ברק עיניו כבה) דלים וריקים הם דברי, צדקיהו, וכוחי אפס ואין. רק לדעת יכולתי, אך לא לשַׁנות.
צדקיהו ומדוע לא הקדמת לבוא אלי?
ירמיהו נכון הייתי תמיד, אך אתה לא מצאתני.
צדקיהו אין זה כי אם מהאלהים יצא הדבר. (דממה. צדקיהו קם וניגש אל ירמיהו) שמעני־נא, ירמיהו – – אנוכי – – מאמין בדבריך. נוראות בִשַׂרת לי, למלך ישראל, ואני בכל זאת אאמין לך. את לבי בזוועה הִכִּית ואנוכי בכל זאת לא ארגז עליך, אל־נא נריב בינינו בצל־המוות, ירמיהו. שובה למקומך ואל יחסר לך שם המזון, את פרוסת־לחמי האחרונה אתך אחלק. ואיש אל ידע את אשר בינינו, זולתי אלוהים.
ירמיהו (פונה ללכת.)
צדקיהו (נגוע כאב) ירמיהו! האמנם תמלא הנבואה הזאת? אוי לי, ירושלים, עיר בירתי ירושלים! האין לאֵל־ידך לשנות, ירמיהו!
ירמיהו (קודר) בוא תבוא הרעה. ואין אשר ישַׁנה. אבוי לחדל־אונים!
צדקיהו (שותק, אחר כך מקרב־לב) אני לא חפצתי בזה, ירמיהו. שומה עלי לאסור מלחמה, אולם – אני – לבי היה לשלום. ואני אהבתיך, ירמיהו, יען כי לשלום קראת כל הימים. לא בלב תמים לבשתי את השריון, מאת אדוני היתה זאת וכן יהיה גם הלאה. הרביתי לסבול, ירמיהו, היֵה לי לעד בבוא הזמן. ואל תעזבני עת נבואתך תבוא.
ירמיהו (נרגש) אתך אני בצרה, אָחי צדקיהו (פונה ללכת לאט־לאט, בהפנותו את פניו מצדקיהו.)
צדקיהו ירמיהו!
ירמיהו (נעצר מלכתו.)
צדקיהו המות הולך ובא עלי ובאחרונה אראך כעת. ארר אררתַני, ירמיהו, ועתה – ברכני נא הפעם בטרם נפרד לנצח.
ירמיהו (מהסס, אחר כך שב ומטיל ידיו על מצח המלך) יברכך אדוני וישמרך בכל דרכיך, יאר אדוני פניו אליך ויחונך וישם לך שלום.
צדקיהו (חוזר על דבריו כמו בחלום) וישם – לנו – שלום – שלום –
תמונה שביעית: הַמָּצוֹק הָאַחֲרוֹן
גֵּוִי נָתַתִּי לְמַכִּים וּלְחָיַי לְמֹרְטִים, פָּנַי לֹא הִסְתַּרְתִּי מִכְּלִמּוֹת וָרֹק
(ישעי' נ' ו')
(למחרת בבוקר. על כיכר־המגרש הרחבה. המון גדול, רובו נשים וילדים, נדחק צפוף לפני הארמון על המדרגות ונהיה לזרם סואן אחד, שעולות מתוכו צעקות וקריאות בודדות. הראשונים שבהם הגיעו עד הדלת ודופקים בשער.)
שומר השער (מופיע) מה עוד תחפוצו? הן אמרתי לכם, היום לא ינתן לכם עוד לחם!
אשה ואני רעבה! רעבה אני!
שניה כיכר־לחם אחת לשלושת ילדי! פרוסה קטנה כזרת! הביטו, צמוקה היא ילדתי ואצבעותיה קליפות־עץ! (מרימה את הילדה.)
שלישית את ילדתי ראו! ילדתי! (מרימה גם היא.)
קולות אני רעב – – תן לחם – – לחם – – רעבים אנו! – –
אחד (טיפס ועלה על החומה) הב המפתחות, אמרתי לך!
קולות (בערבוביה) כן – – את המפתחות – – פתח את השער! – –
השומר (דוחף את המטפס בחזהו) רד! פקודה היא מאת המלך לתת כיכר־לחם לאיש עם בוקר ולסגור את האסם!
קול ולי לא נתנו מאומה!
קולות גם לי לא נתנו – – אותי שכחו – – גם אותי – – למה? – –
אשה כגודל מטבע־זהב נתנו לי, ולי יונק תלוי בשָׁדי! יהי צדק!
שניה חול מצאתי בלחמי, חצץ וחול!
שלישית הכיכרות אחרות הן מאשר תמול שלשום! לא בצדק יחלקו! יהי צדק!
השומר נחום שר־האוצר לכל איש בצדק יחלק! צדיק הוא נחום!
קול אַיהו?
קולות כן, איהו – – איה נחום – – יבוא ונראהו – – ידבר אתָּנו – – גנב הוא – – את לחמנו יגנוב – – יבוא הנה! – –
קול מסית (חריף) שם בביתו יושב ומפטם את בני ביתו! עוגות ותופינים יאפו שם בביתו!
אחד כן, את כל הטוב החביאו להם עשירי העיר!
קולות ואנחנו רעבים – – לא, לא! גנבים הם – – תנו לחם לרעבים – – לחם – – לחם!–
המסית כל קערות שלחן המלך מלאות בשר־צַיד ומעדנים! את כל כַלבּיהם יבַכרו להשליך להם את שארית אָכלם ולא לילדינו!
אחד שקר הדבר!
קולות כן, כן, בעיני ראיתי – – גם אחותי סִפרה לי – – איה נחום – – נעלה למעלה – – לחם – – כולם נעלמו – – לחם – – הקולות (מצטרפים לאט־לאט לצעקה אדירה אחת: לחם! לחם! ההמון שוטף על המעלות בהתרגשות מוסיפה והולכת; הראשונים נכונים כבר לתפוס את שומר־השער ולהכות ולנגח באגרופיהם את הדלת הסגורה.)
השומר (תוקע בשופר. מתוך ההיכל יוצא בחיפזון אבימלך. אחריו אנשי־מלחמה אחדים.)
אבימלך הלאה מזה! הדפו אותם לאחור! למטה! פנו את המקום לפני ההיכל! –
ההמון (הנדחף על ידי החיילים בכידונים הפוכים למטה, נמלט בבהלה.)
קולות (בערבוביה) אויה – – הוא היכני – – הם יהרגונו – – אוי לנו – – איה הילד – – רצח – – הושיעו!
(ההמון, הנדחק למטה, סוער בהתרגשות זעם.)
אבימלך ההשתגעתם? האויב מסתער עלינו, מאז הבוֹקר עומד אני לפני החומה מול האויב המתנפל עלינו והנה גם אתם פורצים הנה! מה תחפוצו, אספסוף?
קולות לחם – – רעבים אנחנו – – ילדינו גוֹוְעים ברעב.
אבימלך לכולכם נתנו לחם, איש איש ולחמו.
קולות לי לא – – אותי שכחו – – מעט נתנו – –
אבימלך אם כן רעָבו! אנחנו את דמנו שופכים ואתם מצווים לרעב! ראשונה היא העיר, ואַחַר קיבתכם! (בהתעוררות) תחי ירושלים!
קול (מתוך ההמון, חלש) תחי ירושלים!
המסית מי זאת ירושלים! היש לה לירושלים קיבה ודם בעורקיה? לא החומות ולא האבנים הן ירושלים! אנחנו – ירושלים!
המון כן, אנחנו ירושלים – – לחיות אנו חפצים ולֹא לגווע ברעב – – תנו לחם לילדַי – – מי זאת ירושלים – – לחם – – לחם! –
אבימלך שקט, העם! לכו לבתיכם. למה זה תעמדו בחיבוק ידים בחוצות תחת להגן על החומות? מלחמה לנו! –
אשה ולמה היא המלחמה?
קולות כן, למה? – – למה המלחמה? – – נעשה שלום – – שלום – – לחם!
המסית האם לא טוב לנו מזה לחיות תחת נבוכדנאצר?! האם הקשה עלינו את עולו? האם לא בִּלינו בנעימים את חיינו תחת ידו?!
קולות כן, כן! – – שלום עם נבוכדנאצר – – שלום – – הלאה המלחמה – – ארור אֲשֶׁר פתח במלחמה!
אשה צדקיהו רצה במלחמה למען מצרים!
קולות כן – – הוא מכר אותנו – – יועצינו וזקנינו בגדו בנו – – צדקיהו בגד בנו – – נשיו ופלגשיו היטו את לבבו! – –
אבימלך מי זה עָרב את לבו לחרף את משיח אדוני? המלך הוא הראשון בקרב! –
המסית שקר הדבר!
אבימלך מי זה אמר כי שקר הדבר? יבוא־נא הנה המגדף! הבה, פה לפני חרבי אראנו! מי הוא המדבר?
ההמון (שותק.)
אבימלך הזָהרו לכם מפני מוציאי דיבה! וכעת הביתה. ואשר כוחו במתניו, אל החומה! (מופיע נחום.)
קולות (מאחור) נחום – – נחום – – הִנֵה נחום! – – (ההמון זורם בחלקו אל נחום ומקיפו) נחום – – נחום הטוב והמיטיב – – תן לחם – – לחם – – צדיק אתה, נחום – – הושיענו נחום!–
נחום (נאבק איתם ומשתחרר) הניחו לי! – תנו לי ללכת! –
המון (נדחק מאחוריו אל המעלות) נחום – – נחום – –
אבימלך סורו מפה!
החיילים (מרימים חרבותיהם, ההמון נשאר למטה והומה.)
נחום מה רצונכם ממני?
קול פתח את האסם!
נחום ריק הוא האסם. כיכר־לחם ליום יהי די לנפש.
קולות לי לא נתנו – – גם לי לא – – פתח את האסם! –
נחום האסם ריק הוא.
המסית פתח אותו ונראה!
כולם כן, פתח אותו – – לא נאמין לך – – בעינינו נראה – – פתח – –
נחום נשבעתי לכם!
המסית רק לעינינו נאמין! רב מדַי שקרתם לנו! –
קולות כן – – כולם שִׁקרו – – הכוהנים – – המלך – – תן את המפתחות – – כולם שִקרו לנו – – נצחון הבטיחו לנו – –
אחרים (הקולות מתגברים והולכים) איה הם המצרים – – הבה, נראֵם – – צדקיהו הבטיח את עזרת מצרים – – איה הם הנִסים והנפלאות – – לחם – – המפתחות – – לחם – –
(ההמון נדחק שוב בסערה אל המעלות; הם מקיפים את נחום ומנסים להוציא מידיו את המפתחות.)
נחום עזרה! הושיעו!
אבימלך (פורץ עם עבדיו) סורו מפה, אספסוף! רדו מפה!
קול אוי לי, נפצעתי!
קולות אויה – – ילדתי – – הוא היכני – – רוצחים – – רוצחים – – על חסרי־מגן יתנפלו – – ירצחו אותנו – – הושיעו, הושיעו! –
אשה (קורעת את בגדיה) הנה, פה פצעני – דם – דם – הביטו! –
המון (נדחף לאחור, פורץ בזעקת חרון) נקמה! – – הבוז להם! – – הלאה הרוצחים! – –
אבימלך בפעם האחרונה הנני מצווה: לכו הביתה! פַנו את המקום, וָלא – אוחֵז חרב!
המסית לנו הוא הרחוב! לנו העיר!
כולם: כן! אנחנו נשאר פה!
אשה אני אשאר פה עד בוא המלך!
קולות כן! – – כן! – – המלך! – –
האשה את ילדי אטיל לרגלי המלך: יאכילהו המלך! אני לא אסור מפה, עד אשר יתנו לנו לחם!
אחרים פה נשָאר – – נחכה פה – – לא אסור מפה!
קול (מאחור מתוך הדַחַק) אבימלך! איה אבימלך!
אבימלך הנני!
ההמון הנהו הארור! – – הרוצח – –
שליח הושע־נא, אבימלך! האויב פרץ בשער המוריה!
ההמון (פורץ בזעקת שבר)
אבימלך (נדחק בחרבו) פנו מקום, אספסוף! הלאה מזה! (נדחק דרך אחד הרחובות הסואנים מזעקות זוועה.)
ההמון (הופך בזוועתו לערבוביה אחת הומה. בעוד אשר לכאן היה נדחק בכיוון אחד וברצון אחד, הנה עתה מסתבכים האנשים, אחדים לכאן ואחרים לכאן, אלה באים ואלה בורחים. ערבוביה של מלים, צעקות ותנועות, המביעה במאה צורות הבעה אחת: פחד מטורף וזוועה בלי־מצרים.)
קולות בשער המוריה! – – אבדנו – – בא הקץ – – לאן אברח – – אשתי – – בני – – אויה – – מָות עלינו – – אל המקדש – – אליהו התשבי, הצילני – – הצילנו, אלוהים – – לאן נתחבא– – אל שדי, הצילנו – – אויה! –
קול אל החומה כולנו! – – כולנו אל החומה!
קולות אל החומה – – לא – – אליהו – – לא נברח! – –
אחדים (נפחדים וממהרים מפה, או נדחפים חזרה) אל המקדש – – אלוהים יגן עלינו – – אל ארון הברית – – ארון הברית – – הוציאו את ארון הברית! – –
אחרים אל המקדש – – איה הכוהנים – – אבוי – – איה הם – – הדלתות סגורות! –
אחד (בא בסערה) בגד! המלך ברח על נפשו! אבדנו!
ההמון (בזוועת טירוף) בגד! – – בגדו בנו – – אבדנו – – איה הוא המלך – – הכוהנים – – איהו חנניה הנביא – – בגד – – אנה נברח – – שקרו לנו – – נקמה – – נקמה – – לרוצחים הסגירו אותנו, אויה – – מי יושיע לנו – – מי יושיענו – – מות עלינו – – הכשדים – – אבדנו! –
המסית מארה על ראש המלך!
קולות ארור יהיה! – – ארור המלך!
המסית ארורים הכוהנים – ארורים הנביאים – כולם שקרו לנו! –
ההמון ארורים! – ארורים! – –
המסית את יועצי הטוב ואת המוכיחים היכו בשוטים!
קול את ירמיהו היכו!
שני כן, הוא הזהיר אותם! ירמיהו! ירמיהו!
אחרים הוא הזהיר אותם – – את השלום דרש – – הזוכרים אתם– – אני באזני שמעתי – – כן, כן – – הוא הנביא – – את האמת דיבר תמיד – – את הכל ניבא – – קראו לו – – לירמיהו – – איֵהו – – ישיא לנו עצה – – את האמת ידע – – הוא יושיענו – – איֵהו?! – –
אחד לבור האשפה הורידוהו! פה, תחת הארמון! –
ההמון (פורץ בחימה שפוכה.)
קולות הבה נשחררהו! – – כן, כן! – – שברו את דלת־כלאו! – – הוציאוהו!
אחרים פתחו את השערים – – ירמיהו – – ירמיהו הפודה ומציל – – אדונָי שלחוֹ – – איֵהו – – ירמיהו עבד אדונָי – – פדות – – גאולה – –
אחרים מָות למשקרים ולנביאים – – ירמיהו נביא האמת – – הוא ניבא מראש – – כן, כן – – כל דבריו באו – – חסד אדונָי על ראשו – – הבו גרזן – – מוטות הבו – – עלינו להוציאו – – ירמיהו – – יהי למלך עלינו – – איֵהו – – המלך ירמיהו! – – הוי, המציל – – המושיע – – המנחם – – הוי, הנחמה! –
ההמון (ריכז את כל זעקותיו בזעקה אחת לוהטת: “ירמיהו, ירמיהו”, שבה מתלכדים פחד, זעם ותקווה. ההמון עולה שוב בזרם על המדרגות, והאנשים מכים בשער הסגור בקרשים, בפטישים וגם באגרופים. לבסוף נפתח השער לאט־לאט.)
השומר מה תחפצו פה?
ההמון גש הלאה! – – את ירמיהו! – – את ירמיהו! (דוחפים את השומר הצִדה.)
השומר עזרה! הצילו! (זעקתו נסחפת יחד אתו; חלק מן ההמון שוטף פנימה; נשמעים קולות של שבירת דלתות והולם מוטות.)
ההמון (מביט מלמטה, מתוך התלהבות, פראות וקוצר־רוח, אל הנעשה למעלה.)
קולות ניכנס! – – פנימה! – – אל בור תחתיות השליכוהו – – רוצחים! – – הכלבים! – – פחדו מפניו! –
אחרים הוי, קדוש הוא – – שליח אדונָי – – הוי, ירמיהו – – הוא יצילנו! – –
אשה (בלהט) את ידיו פרש לפניהם והתחנן: שלום! שלום! אש אלוהים בערה בשפתיו ומצחו הזהיר כפני מלאך אלוהים! הוי, הוא יגאלֵנו! – –
אחרת הוא ישלח ידו על ראש האויב וְיַכהו בשחין פורח! את רגליו אנשק! הקדוש אשר את מכאובינו נשא!
אחרת בשוטים ובעקרבים היכוּהו! פצעיו צרי גלעד הם לנו! אני אכרע ברך לפניו ובעפר אתפלש לרגליו! –
האשה קדוש הוא, קדוש ירמיהו! –
קול (מלמעלה) חבל! הביאו חבלים! נעלהו בחבל!
האשה הוא עולה! הישועה עולה אלינו! הוא יחיינו, בני הקדוש הולך וקרב!
השניָה האח, כי מִיַּד אראה את פניו המאירים! מפניו תגיה ירושלים! (קול שמחה מעל לבור.)
ההמון מצאוהו! – – ישועה! – – פדות – – חסד אלוהים – – ירמיהו! –
האשה רק את פניו נחזה ויִרפא לנו: לבי בי יִלְהט לראותו! הוי, הקדוש! בוא־נא אל עמך, אל שפחותיך רד־נא, והצל, הצילה את ירושלים! עלה־נא שמשנו בחשכת הלילה! לְהַט־נא, כוכבנו, באפלה! הצילנו, הצל־נא את ירושלים!
ההמון (בלהט פָרוע) ירושלים! – – הצל את העיר! – – ירמיהו – – ירמיהו – –
האשה הוא קרֵב! את פניו אני רואה! מראהו כפני השמש העולה על פסגת הלבנון. הוי ירמיהו, הביטה־נא אלינו, אתה בְרוך אדונָי! הביטה וראה את עניינו! הרימנו־נא!
ההמון (סוחף את ירמיהו מתוך השער בנצחון תרועה. הוא עומד על המדרגה העליונה, בהליטו את פניו מפני האור המציפו פתאום. מסביבו סואנת התלהבות ההמון.)
קולות קדוש – – נביא – – נביא אדונָי – – שמואל – – אליהו – – הוי, המבשר ישועה – – ירמיהו – – הצילנו – – ירמיהו מלכנו – – משִׁיחַ אדונָי – – הסו! – – שמעהו, ישראל! – – ירמיהו!–
האשה (מתנפלת לרגליו) למה זה תליט פניך? הן מבטך ירפאנו! האר־נא פניך אל הילד הזה ורפאהו! הביטה בו ויקום לתחיָה!
ירמיהו (מסיר לאט־לאט את כפיו מעל פניו. בראותו את ההמון המצפה, מקדירים פניו) זר הוא האור לעיני, צורב כאש. וזרה היא אהבתכם זאת לנפשי, צורבת גם היא. מה תחפצו ממני?
קולות ירמיהו קדושנו – – הצילנו – – משיח אדונָי – – היֵה לנו למלך – – הצל את העיר – – עשה לנו פלא! – –
ירמיהו לא אבין לדבריכם. מה תבקשו ממני?
ההמון (בערבוביה) האויב במצודת מוריָה – – הצל את ירושלים – – עשה לנו נס – – אבדנו – – צור ישועתנו אתה – – הצל את ירושלים!
ירמיהו ידבר־נא אחד ולא כולכם!
האשה (נופלת לרגליו) קדושנו אתה! משיח אדונָי! הרם־נא את ידיך הברוכות והצילנו! הצל את ירושלים! את אשר חזית וניבאת, בא עלינו! הכשדים עלינו!
קול את חומות המוריָה ירעִישו!
שני אנשי־צבאנו הֻכּו לפי חרב!
שלישי לפני המקדש נלחמים!
רביעי (נואש) הצל־נא, הצל את ירושלים!
המון (סואן) הצֵל את ירושלים!
ירמיהו (עומד בלי תנועה, ומכסה את פניו בכפיו.)
האשה נקום את נקמתך מאת אויביך! בצפרנינו נקרע את פניהם! רחם־נא עלינו, ירמיהו! תקוָתנו אתה! צור ישועתנו!
קול מי יצילנו אם לא אתה!
המסית הכהנים בגדו בנו! מכר אותנו המלך!
ירמיהו (פתאום) שקר בפיכם! מי זה יגדף את המלך?!
קולות המלך עזבָנו! – – – איֵהו – – מדוע לא יושיענו – – המלך ברח על נפשו – – נמלט על נפשו!– –
ירמיהו (בעוז) שקר הדבר!
קולות אמת ונכון – – הם הביאו עלינו את המלחמה – – אותנו הביאו קרבן – – איש מאִתנו לא רצה במלחמה – – אנחנו פָנֵינו לשלום – – שלום – – עשֵׂה שלום עם האויב – – שלום! –
ירמיהו אחרתם את השלום. ומדוע זה תשימו את אשמת־הדם על נפש המלך? הן גם אתם צעקתם למלחמה!
קולות לא אני – – אני לא – – גם אני לא חפצתי – – המלך רצה – – איש מאִתנו לא רצה! – –
ירמיהו כולכם צעקתם למלחמה, כולכם! לִבכם רופף ונוטה כאגמון לכל רוח. הצועקים כעת לשלום, שמעתי אותם צועקים למלחמה, ואשר את המלך יגדפו באזני, הריעו לו אז בכל כוח. אוי לך, עם, חרב־פיפיות היא לשונך וכל רוח תטה את לבך כאשר תחפוץ. אחרי המלחמה זְניתם וכעת אִכלו את פריה המר! את החרב שִׂחַקְתֶּם וכעת פי־החרב תאכל אתכם. לא על המלך הרימו את ידכם ואת מארתכם, כי על נפשכם־אתם, ועל לבבכם הַכו באגרוף!
קולות אויה, הוא זועף! – – ראה־נא את עָניינו, ירמיהו! הושיענו – – מה נעשה לעת כזאת? –
ירמיהו יעשה כל איש כפי כוחו. אשר יוכל לתפוש חרב, יתפוש חרב, ובדמו יעבוד את עמו. ואשר זרועו שבורה, יֵשב בביתו וישפוך את דמעתו. ואל תתגודדו פה ואל תתלוננו!
ההמון לא – – הושיענו – – הצילנו – – הבה לנו נצחון – – אל תעזבנו – – הבט, אבדנו – – הצל את ירושלים – – ירושלים – – הצילנו – – קדושנו הטוב והמיטיב, עשה נס – – הרם את ידך כאשר עשה ישעיהו – – אליהו הנביא – – אהרון הכוהן – הושיענו! – –
ירמיהו אם האלוהים לא יהיה בעזרכם, לא יושיעכם איש!
המסית עזב אותנו אלוהים!
המון כן, אלוהים עזב אותנו – – איֵהו – – איֵה הברית אשר כרת את אבותינו – – אלוהים לא יושיענו –
ירמיהו (בזעם) מה תֵילילו על אלוהים בשברכם, תולעי־אדמה! התרצו, כי ברגלו ירמָסכם? בעוד אשר היטה אליכם חסדו, באהבתו התפארתם ותתקשטו בטובו כבעדִי עדיים, וכעת, ביום משפט, להשליכו תאמֵרו! אוי לכם, עַם עקש! עוֹרף ברזל עָרפכם ומצחכם נחושה! אפס זה דברי אליכם: אל תעֵזו מצח לפני אדוני אלוהים. הכוֹפו לפניו, הִשַׁחו בטרם לעפר תֵרמסו!
קולות אויה, אכזרי הוא – – גם הוא עזבנו – – רק דברים בפיו – – אבדנו – – מי יושיענו – – אל תדבר אִתנוּ קשות – – עשה לנו פלא – – נס! –
ירמיהו אכן, רק פלא אלוהים יוכל לָכוף את לבבכם העִקש. גם על סף המות את מצחכם תרימו ומתוך הקבר תחרפו את שם אדוני! הוי. עם־לא־עם! כֹה אומַר אליכם: השַׁחו אל תצפו לפלא כי יגאלכם, גאלו את האלהים בקרב לבכם פנימה! עם קשה־עורף, לבשו ענווה בטרם תשָׁברו, אתם הגאיונים!
קולות (פורצים ) את השער שבר האויב – – שער המוריה – – אבימלך נפל! –
ההמון אויה לנו – – (פתאום, במִשנה להט, אל ירמיהו) שמע, ירמיהו! – – שמע – – אבדנו – – הושיענו – – עשה אִתנו פלא – – הנביא – –
ירמיהו (בְּיֵאוש) מה תבקשו כי אעשה? האם את זרועותי העֵירומות ארים על חרב האויב?
ההמון כן, כן! – – עשה זאת! – – את זאת עשה – –
ירמיהו ההאמן תאמינו, כי גרש אגרש אנוכי את אשר אדוני שלח עליכם?!
ההמון כן, כן – – אתה תוכל – – הכֹּל תוכל – – הכל – –
ירמיהו לא אוכל מאומה, משֻׁגעים! מאומה לא אוכל נגד אדונָי!
ההמון אתה תוכל – – הצל את ירושלים – – יכול תוכל – – עשה פלא! –
ירמיהו (פורץ) ולו גם יכולתי לעשות נגד רצון אדונָי, לא אעשנו! סורו מפָנַי המסיתים אותי נגדו! הוא לנכח עיני ולא אתם! נגד חרבו אני לא אלָחם, ולא אדבר נגד רצונו. ולוּ תתגוננו מפניו, אני את ראשי אכוף לפני רצונו.
קולות אויה – – לא – – לא – –
ירמיהו יבוא כאשר גזר עלינו הוא. הנועד לחרב – יפול בחרב, והנועד למות ברעב – ימות ברעב, ואשר במגפה – ימות במגפה. אני אִשַׁח מפני חפצו, את כוס התרעלה אשתה ואת ידו הקשה אשא, אם רצונו הוא זה. אני שַׁחותי לפניו.
קולות אויה, הוא יכַחש בנו – – הוא עזבנו – –
ירמיהו (בלהט מוסיף והולך) לבי אליו, לנאמן, ולא אליכם, אתם הפוסחים על אלף סעיפים. רצונו־הוא יבוא ולא רצונכם. – אדונָי! עשה־נא את אשר תעשה, אני אִשַׁח בפני רצונך הגדול. ואם רצונך הוא כי תִפול גם ירושלים, אני אִכף ואשתחווה לפניך!
ההמון (פורץ בזעקות שבר.)
ירמיהו ואם רצונך הוא כי יפול גם בית־מקדשך, אני אִכַף ואשתחווה!
ההמון (זעקות פראים פורצות מתוכו.)
ירמיהו יֵהרסו המגדלים ויפֻזר העם ושמו יָשפל, תבואני־נא חרפה בנפשי ומכאובים בבשרי, אם רצונך הוא, אלִי. אני אִשַׁח לפניך ואכנֵע!
ההמון משֻׁגע הוא האיש – – הלאה מזה – – סור מפה – – אויה – – הוא מקללנו – – החרֵש – – בוגד – – אויה! –
ירמיהו (בלהט בוער)
עֲשֵׂה־נָא אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה
אֲנִי אִכַּף לְפָנֶיךָ, אֲדֹנָי, וַאֲעִידֶךָ!
הַשְׁטֵף עָלַי, אֲדֹנָי, אֶת כָּל זִוְעוֹתֶיךָ,
אֲנִי אֶעֱמֹד נָכוֹן וְאֶת נַפְשִׁי לֹא אֶמְנָע.
שְׁבֹר אֶת לְבָבִי, פְּרֹץ אֶת הַחוֹמוֹת,
הֲרֹס אֶת הַשְּׁעָרִים הַנִּרְעָשִׁים עַד הַיְסוֹד,
גָרֵשׁ אֶת עַמֶּךָ, שְׂרֹף אֶת מִזְבַּחֲךָ הַמּוּגָן בְּדָם,
וְגָרְשֵׁנִי גַם אָנִי,
אֲנִי לֹא אָסוּר מִדַּרְכְּךָ, אֱלֹהִים.
בְּמַעֲמַקֵּי הַבּוֹר וּבְחֶשְׁכַּת הַיָּגוֹן
אֵלֶיךָ יַעֲרֹג לִבִּי לְעוֹלְמֵי־עוֹלָמִים!
ההמון (מסתער אל סביבו פרוע) בוגד – – למותנו יתפלל – – קלל יקללנוּ – – סִקלוהו באבנים – – סקלוהו! –
ירמיהו (מזדקף עוד יותר, כשלהבת על פני ההמון האפל.)
עֲשֵׂה עִמִּי, אֲדֹנָי, כַּאֲשֶׁר תַּחְפֹּץ,
שָׁקוּעַ בְּאֹפֶל, לְעֵת כָּל צָרָה,
נָכוֹן אֲנִי, אֲדֹנָי, לְכָל מְצוּקָה!
שְׁבֹר אֶת זְרוֹעוֹתַי, אֶת־עֵינַי עַוֵּר,
אֲנִי רָאֹה אֶרְאֶךָ וְאֵדָעֲךָ בְכָל עֵת!
אֵת כָּל אֵיפַת מַדְוֶיךָ אִם תָּרִיק עָלַי,
לֹא אָסֵךְ עָלַי, נָכוֹן הִנֵּנִי!
וְכַאֲשֶׁר תַּרְבֶּה לְיַסְּרֵנִי בְזַעֲמֶךָ,
אֶת אַהֲבָתְךָ אֵלַי בְּקָהָל אוֹדִיעַ.
עַל מְצוּקוֹתַי אוֹסִיף כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה,
אֲנַשֵּׁק אֶת הַשֵּׁבֶט, בּוֹ תְבַתְּרֵנִי,
אוֹדֶה לַזְּרוֹעַ אֲשֶר תְּדַכְּאֵנִי,
אֲהַלֵּל אֶת הָאֵשׁ, הַשּׂוֹרֶפֶת לְבָבִי,
וְאֶת הַמָּוֶת אֲבָרֵךְ אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ בִּי.
אֲבָרֵךְ אֶת הַמְּצוּקָה, אֶת עִירֵנוּ הֶחֱרִיבָה,
אֲבָרֵךְ אֶת הַמְּרוֹרִים, הָעַבְדוּת וְהַכְּלִמָּה,
אֲבָרֵךְ אֶת־הָאוֹיֵב, אֶת הַשְּׁעָרִים יְקַעְקֵעַ.
יַעַן כִּי אִכַּף, אֲדֹנָי, וְהָעֵד אֲעִידֶךָ!
שְׁלַח־נָא עָלַי אֵת אֲשֶׁר תִּשְׁלַח,
אֲנִי אֲהַלֶּלְךָ לָעַד,
שְׁמַע לִי, אֲדֹנָי, וּכְחֶפְצְךָ נַסֵּנִי!
ההמון (מפסיקו בקולי־קולות מלאי חרון) בוגד, סִקלוהו – – את אויבינו יברך – – לשונאינו יתפלל, ואותנו יקלל – – מגדף – – סקלוהו! – –
המסית (על כולם) הוקיעוהו! תלוהו על העץ!
ההמון (פורץ אל המעלות) הוקיעוהו – – מגדף אלוהים – – סקלוהו – –
ירמיהו (פורש כפיו, כצלוב בלהט עצום)
כְּחֶפְצְךָ כֵּן יֶהִי. – בּוֹאוּ הֵנָּה, בּוֹאוּ!
תִּקְעוּ־נָא בִי אֶת הַחֲנִית, הַכּוּנִי בֶחָרֶב,
הוֹי, הַצְלִיפוּנִי בַשּׁוֹט, יִרְקוּ בִי וְהַכְלִימוּנִי,
סְחָבוּנִי בְחֶבֶל וּתְלוּנִי עֲלֵי עֵץ.
קִרְעוּ אֶת זְרוֹעוֹתַי וְאֶת עַצְמוֹתַי פַּצֵּחוּ,
הוֹי, אֱהִי־נָא תַחַת כֻּלְכֶם הַפָּעַם,
חַטַּאת כִּפּוּרִים, אֲשֶר דָּמוֹ יֵרָצֶה.
הוֹי, תִּפְשׂוּנִי־נָא? אוּלַי, אוּלַי יֵרָצֶה קָרְבָּנִי,
אוּלַי יִהְיֶה־לּוֹ לְרֵיחַ נִיחוֹחַ,
בִּרְאוֹתוֹ אֶת לִבִּי הַיּוֹקֵד וִירַחֵם עֲלֵיכֶם
וְיַצִּיל, יַצִּיל אֶת יְרוּשָׁלָיִם!
ההמון (שוטף אליו ומקיפהו. אחדים תופסים אותו, אחרים מנסים להגן עליו ולשחררו.)
קולות על העץ – – סקלוהו – – את אדונָי הוא מחרף – – ארור אתה, ירמיהו – – תלוהו! – –
אחרים הרפו ממנו – – רוח אדונָי ידבר מגרונו – – משוגע הוא – – חדלו – – הרפו ממנו – – תלוהו – – הוא יקללנו – – תלוהו! –
ירמיהו (מפרשׂ זרועותיו במהומה )
לָמָּה תִּתְמַהְמָהוּ? תְּנוּנִי לְהָבִיא אֶת מְחִיר
הָאשֶׁר אֲשֶׁר בְּמוֹת עַבְדֵי־אֲדֹנָי.
הוֹי, עַד־מָה צָמֵאתִי לְמַכְאוֹבֵי־הַמָּוֶת,
יַעַן כִּי יָדַעְתִּי,
אֲשֶׁר יָמוּת מוֹת מְצוּקוֹת־מָוֶת,
יִהְיֶה לָכֶם לְמֵלִיץ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, – – –
וּשְׂפָתָיו אֲשֶׁר קֻמְּטוּ בְצָמָא וְחָוָרוּ,
אֵת דְּבַר הַגְּאֻלָּה וְהַשָּׁלוֹם תְּבַשֵּׂרְנָה.
לִתְרוּעוֹת רְנָנָה תִּהְיֶינָה אַנְחוֹתָיו
וּמַכְאוֹבָיו לְאַהֲבַת־נֶצַח עֲלֵי אֲדָמוֹת,
מוֹתוֹ חַיִּים הוּא וְסִבְלוֹ סְלִיחָה.
רַק בְּשָׂרוֹ יִפֹּל לַשַּׁחַת וְעוֹרוֹ עָלָיו יִבְלֶה
אַךְ נַפְשׁוֹ תִּלְבַּשׁ כְּנָפַיִם
וְעִם כָּל פִּגְעֵי אֱנוֹשׁ אֶל אֱלוֹהַ תַּעַל
לִהְיוֹת שָׁם לְצִיר־שָׁלוֹם וּמַעְתִּיר לְעוֹלָם.
מִי יִתֵּן וְהָיִיתִי כָזֶה גַּם אָנִי.
נַפְשִי שׁוֹקֶקֶת וְנִשְׂרֶפֶת בְּלָהַט.
הַעֲמִיסוּ נָא עָלַי אֵת מַעֲמֶסֶת הַדְּוָי,
תְּלוּנִי־נָא, תְּלוּנִי עַל הָעֵץ, אֶחָי!
ההמון (תפס אותו בצעקות פרועות וסוחבו) סקלוהו – – הוא קרא לאויב – – תלוהו – – תלוהו – –
פליטים באים ברגע זה אחוזי מבוכת־שגעון, משליכים את נשקם וזועקים כמטורפים
קולות פרועים נפלה החומה – – האויב בעיר – – כַשדים עלינו – – אבדנו – – אויָה – – אבד ישראל!
אחרים אבימלך מת! הכל אבד – – נפלה ירושלים – – הִמלטו – – הכַשדים! –
חדשים (במרוצה) מאחורינו הם – – אל המקדש הורסים – – הכל אבד – – אויה – – נפלה יהודה – – ירושלים! ירושלים! – – ישראל! – – הקץ! – – הקץ לישראל – – ירושלים אבָדה! – –
ההמון (בורח במבוכה לכל עֵבר. עוזבים את ירמיהו ונמלטים בזעקות שבר. כל העיר הומה בצעקות ויללות של בורחים ביֵאוש אל אשר תשאום עיניהם.)
תמונה שמינית: הַתְּשׁוּבָה
אָבִי יִבָּחֵן אִיּוֹב עַד־נֶצַח
(איוב, ל“ד, ל”ו).
(קִמרון מרתף ארוך, שחלונותיו סגורים ודלתותיו נעולות. טַחב אפור ממלא את חלל המקום שמִתַּחת לאדמה. הנמלטים שוכבים מכווצים על האבנים, אפלים ומסובכים כתולעים. אחדים התקבצו מסביב לזקן אחד, הכפוף על פני מגילה וקורא מתוכה בלחש. מאחורי אלה שוכב פצוע, שאשה שומרת עליו.) (מובדל מהם יושב על אבן, בלי תנועה וקפוא גם הוא כאבן: ירמיהו. פניו לוטות בכפיו, ואינו נוטל חלק במאומה. שתיקתו שוכנת דומם, כסלע, בתוך ההמולה והריב של הסובבים אותו.) (יום אחרי מפלת ירושלים. שעה אחרי שקיעת החמה.)
הזקן (קורא מתוך המגילה, כשהוא מתנועע לקצב המלים היוצאות מפיו בלחישה חדגונית. רק לפעמים משמיע הוא קולות יֵאוש והתלהבות, שכולם חוזרים עליהם במקהלה ממלמלת)
רֹעֵה יִשְׂרָאֵל, הַאֲזִינָה, נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף,
ישֵׁב הַכְּרוּבִים, הוֹפִיעָה,
עוֹרְרָה אֶת גְּבוּרָתֶךָ וּלְכָה לִישֻׁעָתָה לָּנוּ.
אחרים (אחריו)
הוֹפִיעָה, עוֹרְרָה אֶת גְּבוּרָתֶךְ
וּלְכָה לִישֻׁעָתָה לָּנוּ.
הזקן
עוּרָה, רֹעֵה יִשְׂרָאֵל, אֱלֹהִים הֲשִׁיבֵנוּ
וְהָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה.
אֲדֹנָי אֱלֹהִים צְבָאוֹת,
עַד מָתַי עָשַׁנְתָּ בִּתְפִלַּת עַמֵֶךָ,
הֶאֱכַלְתָּם לֶחֶם דִּמְעָה
וַתַּשְׁקֵמוֹ בִּדְמָעוֹת שָׁלִישׁ.
אֲדֹנָי אֱלֹהִים צְבָאוֹת, הָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה.
אחרים
אֲדֹנָי אֱלֹהִים צְבָאוֹת, הָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה.
הזקן
גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ,
תְּגָרֵשׁ גּוֹיִם וַתִּטָּעֶהָ,
וַתַּשְׁרֵשׁ שָׁרָשֶׁיהָ וַתְּמַלֵּא אָרֶץ.
כָּסוּ הָרִים צִלָּהּ וַעֲנָפֶיהָ אַרְזֵי־אֵל.
לָמָּה פָּרַצְתָּ גְדֵרֶיהָ
וְאָרוּהָ כָל עֹבְרֵי־דָרֶךְ.
יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר
וְזִיז שָׂדַי יִרְעֶנָּה.
אחרים
אֲדֹנָי אֱלֹהִים צְבָאוֹת, הָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה.
הזקן
אַל תִּזְכָּר־לָנוּ עֲוֹנוֹת אֲשֶׁר עָוִינוּ,
רַחֶם־נָא עָלֵינוּ בְּטֶרֶם נֹאבַד,
כִּי דַלִּים וְרֵקִים הָיִינוּ וַחֲרוֹן זַעַמְךָ יְדַכְּאֵנוּ עַד־מָוֶת.
אַל תִּזְכָּר־לָנוּ עֲוֹנוֹת אֲשֶׁר עָוִינוּ,
זְכֹר בְּרִיתְךָ וְאֶת שִׁמְךָ הַקָּדוֹשׁ,
הוֹפִיעָה־נָא, רֹעֵה יִשְׂרָאֵל,
וּנְהַג אֶת צֹאן מַרְעִיתֶךָ.
הוֹפִיעָה וְעוֹרְרָה אֶת גְּבוּרָתֶךָ.
אחרים
הוֹפִיעָה וְעוֹרְרָה אֶת גְּבוּרָתֶךָ!
אחרים (בתחינה)
הָאִירָה פָנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה!
פצוע (הנאנח בלחש כל הזמן, פורץ כעת בקול) אויה, אויה, אני נשרף! הבו מים! שפכו עלי מים! אויה! מים!
האשה (שעל ידו) הס, מחמל־נפשי, הס! למען חסד־אדוני, הס! פן ישמָעו!
הזקן הסו! החרישו! סגור לבֶך! על כולנו תמיט שואה!
אחר הם ירצחונו נפש, אם ימצאונו פה!
הפצוע ירצחוני־נא – אוי, אוי, לא אוכל נשוא! – אש צורבת תאכלני! הוי, הוי, מים, תנו לי מים! אני נשרף! הושיעו! –
אחד עלינו לְהַסּוֹתוֹ, הוא יסגירנו בידיהם!
האשה אל תגעו בו, אני לא אתן! אחי הוא! מן החומה הבאתיו הנה על שכמי! (כורעת לפני הפצוע) יקירי, מחמל נפשי – מתחננת אני לפניך – נסה־נא להחריש הכאב – כרגע אביא לך מים… הנה המטפחת, קָחה בין שִׁניך – הנה – ככה – ככה –
הפצוע (נושך את המטפחת, קולו נחנק ועובר לנהימה אטומה.)
אחרים (שקמו נרגשים, חוזרים ויושבים.)
אחד (אל הזקן) הוסף־נא לקרוא, פינחס. כל מִלה תנחמנו.
אחר הוסף־נא לקרוא! קרא על הנבואה, על הבשורה, קרא־נא!
אחרים כן, כן – – על עבד אדונָי – – על חוטר מגזע ישי – – את הבשורה – – קרא־נא – – רפא־נא את־לבבי – – על הגואל קרא־נא – – על משיח אדוני – צמאה נפשנו לדבר אדוני – –
הזקן (לוקח שנית את המגילה ורוצה לקרוא. דפיקה בדלת, כולם נבהלים.)
אשה (בפחד) דפקו!
אחרת (נרגשת) הם באים – הם השיגוני –
אחד לא מאצל השער הוא. אחד מאנשינו הוא. אין איש זולתנו יודע את הדרך הזאת הנה. פתחו לו.
האשה לא, לא! אולי בגדו בנו. רבו הבוגדים בעם! אל תפתָחו!
הזקן הסו! (ניגש בזהירות אל הדלת) מי זה שם?
קול (עונה מבחוץ.)
הזקן צפניה הוא זה. בן חותני הוא, אשר שלחנוהו החוצה להביא שמועה. (פותח, נכנס אחד בלבוש־כשדים. כולם נחפזים אליו. – רק ירמיהו נשאר כאותה אבן, שעליה הוא נשען בזרועו, בלי שום השתתפות ובלי תנועה.)
כולם (בערבוביה) מה בחוץ? – – אולי ראית את בני יעקוב? – – את אשתי בתיה – – את ביתי, האם נשרף? – – סַפר – – דַבר – – איֵה הוא המלך – – הֲנפגע המקדש – – ספר, צפניה – – איפה בעלי? – – איפה הכהן – – מה יהי עלינו – – סַפר! –
הזקן הסו! תנו לו לדבר. את אור־היום ואת העיר ראו עיניו.
צפניה נבחר לשבת באופל, מלראות את אשר ראו עיני. וטוב מזה לעַוֵר את עינינו בדמעות. ונבחר מכָּל אלה לשכב ולישון במחשכי הקבר, בין שרשי העצים, בתוך מעֵי האדמה לנצח! שדה־קטל היתה עיר־דוד ומצודת שלֹמֹה דומן ואשפה. –
כולם אויה – – ירושלים – – אבוי! – –
צפניה כזבל חוצות שוכבים חללינו, וגם מעל המתים יפשטו הארורים את מלבושיהם. את עצמות מלך יהודה גרפו מקברו ועל ארגמן שלֹמֹה אשר בארונו הפילו גורל. את הלחם בזזו מעל שלחן־הפנים, ואת מנורת־המאור מעל קירות הבית!
הזקן (קורע בגדיו) רב לי בחיים! הוי, לוּ יכלתי לקרוע את בני־מעי כקרוע את בגדי!
קולות: אללי – – אויה – – איֵה כוח אלוהים ועֻזו – – הברית – – הנבואה – – איה מנהיגינו – – נחום – – יוחנן איהו – – אבדנו – – הכל אבד – – ירושלים – – אבוי לי – – בעלי – – בני – – את מי ראית? – –
צפניה הרביתם לשאול, אחי. ולי רק מענה אחד בפי. כל אצילי העיר אישׁ מהם לא יראה עוד את אור הבוקר.
כולם: אויה – – כולם אבדו – – לא, לא – – איה עובדיה – – יהויקים – – נחום – – סַפֵּר! –
צפניה אל תשאלוני. מכאובם חלף ועבר ונפשם בחיק אלהים.
כולם (בערבוביה) אמור – – אמור – – האם גם נחום – – אמור – – ענה – – בני המלך – – אבשלום חותני – –
צפניה אין איש בחיים. אשר לא נפל על החומה, נחנק בידי נבוכדנאצר. אין איש בחיים, מלבד צדקיהו.
קולות צדקיהו חי – – צדקיהו חי – – למה חמלו עליו – – מדוע רק הוא – – בוגד הוא – – אם כולם נרצחו, מדוע חי הוא – – בוגד! – –
צפניה כבוד למלך צדקיהו, וכבוד למכאוביו! –
קולות מה נעשָׂה בו – – האם נפל בשבי – – איֵהו – –
צפניה עִם ששים מגִבוריו, אשר התאספו בהרים, פרץ המלך את שורות האויב ויחדש את מלחמתו במלך בבל. אולם הם במרכבותיהם רדפו אחריו וישיגוהו ויסחבוהו אל נבוכדנאצר.
קולות והוא מה עשה? – – מה עשה הוא? – –
צפניה את דרך סבלותיו עברתי, ובמקום בו עמד שם אסור באזיקים. את בניו לעיניו שחטו איש אחרי אחיו, בחרב. ואחרי כן, אחרי אשר עיניו מלאו זוועה ודמעות, אזי – אזי – הה, משיח אדוני – את עיניו נקרו!
ירמיהו (מתעורר פתאום ממנוחת־האבן שלו, בזוועה) את עיניו נקרו, אמרת?! –
צפניה מי הוא האיש הזה?
קולות אל תפנה אליו – – אל תשעֶה – – הסו! – – אל תזכירו את שמו הארור – – מארה רובצת עליו – – סַפֵר – – אל תפנה אליו – –
צפניה מי הוא? את קולו אני מכיר–
קולות אל תשאל – – מארה עליו רובצת – – ארור יהי – – לא לנו הוא – – זעום אלוהים הוא –
אשה קללת אלוהים הוא, השלוחה עלינו למכה רובצת! שבט אף אדונָי וזעמו הוא. ירמיהו, ירמיהו!
צפניה (פורץ בזעקה, מתגונן בידיו מפני ירמיהו) ירמיהו!
ירמיהו מה זה נבהלת מפני? מה תפחד? אין בי עוד כל רע. דברַי היו לרוח וכוחי דומן חוצות. ירוק בפני ולך לדרכך.
צפניה (בזוועה) אל תקללני, אתה האיוֹם, אל תקללני! לא עשיתי לך כל רעה! אל־נא תקללני!
ירמיהו ואם אקללך, האם יבולע לך, ואם אברכך מה זה יועִילֶך? מי אנוכי? נשמת־פה באין מִלה, מארה באין־כוח ומבשר באין אלוהים. יְרוֹק בפני, כי דברי היו לצרעת ממארת וכָל מעשי אפס־אונים!
צפניה (ביֶתר פחד) רק אל תקללני! אל תקללני! אני מעודי לא שנאתיך, ירמיהו! אוי, הגנו עלי מפניו! הסתירוני! התחננו לפניו, כי לא יקללני! לא אוכל הביט בעיניו מבלי לרעֹד, ובלי זוָעה לא אוכל שמוע את שמו!
הזקן התחַזק! מה תֵחת מפניו? דבריו הם רוח נושבת ומקום שבתו דראון.
צפניה לא, לא! נורא הוא, נורא! הוא ידע את הכֹּל מראש, את הכל חזה! הוא לבדו ידע! המלך קרא לו – המלך קרא אליו – אליו –
הזקן מי קרא? אל מי?
צפניה (בלי רוח) המלך קרא בשמו! צדקיהו! הם תפשוהו ואסרוהו בכבלים ואת פניו הפנו למען יראה איך ישחטו את בניו – – והוא מאן להביט. הם אִלצוהו לראות – בשרו בשִניו נשך ולא חפץ לדבר, אף החריש כאשר תפשו את בנו בכורו, אך בתפסם את השני, נרעדו שפתיו – וכאשר דקרו את האחרון נבקעו שפתיו הסגורות – אך לא לחסד קרא, כי אם צעק: ירמיהו! ירמיהו!
כולם (נרתעים לאחור.)
צפניה את שם ירמיהו קרא במכאוביו. וכאשר שרפו את עיניו, צעק שנית: ירמיהו, ירמיהו! איֶך, הנביא? איך ירמיהו אחי! בשמו קרא – כי הלה ידע מראש –
כולם (סרים מעל ירמיהו, כמו מפני חיית־טרף.)
ירמיהו (בכאב נבוך, נאבק עם נפשו) שקר הדבר – אני לא חפצתי – מאומה לא חפצתי מכל אלה – אל־נא יאשימני המלך – דבר אדונָי נִתַּז מקרבי, כאשר יִנָּתז הניצוץ מתוך הסלע. אל־נא יאשימני המלך – אנוכי לא חפצתי – לא אנוכי. למשקר עשני אלוהים, ואני מֵאנתי, נאבקתי עמו – לא נכון הדבר, לא אני עשיתי. –
צפניה מה הוא מדבר?
אשה בשגעון הוכה!
אחר משוגע הוא!
אחד לא – את הכל ידע. כאשר דִבר כן היה. הוא נביא. –
כולם (נרתעים בפחד מפני ירמיהו השוכב על האדמה כעץ כרוּת. רגעים אחדים שוררת דממת־בהלה, אחרי־כן נשמעים פתאום מבחוץ קול חצוצרה ממרחקים.)
צפניה אוי לנו, הם הולכים וקרבים, מבשרי הרעה, כָּרוזי השואה!
כולם מה זאת? – – מה היה – – מה היא התרועה הזאת – – דבר, צפניה – – מה עוד בפיך? –
צפניה דבַר נבוכדנאצר אל שרידי העם.
קולות אויה – – מה יבוא עלינו – – הנלך לשמוע את דבריו – – הנָעז ללכת – – דַבר, צפניה! –
צפניה אל תחפוזו. את הבשורות הנוראות לא תאחרו לשמועַ.
קולות לא – – דַבר – – ספר – – דבר – – מה צפוי לנו – –
צפניה רצון נבוכדנאצר הוא, כי תמָחה העיר מעל פני האדמה.
קולות (זעקות שבר.)
צפניה לדראון עולם אומר הארור הזה להפוך את העיר. מעל אדמתנו ינַתק אותנו, למען נרחיק נדוד, אחי, כמו בעבדותנו בימי קדם. רק לילה אחד יתן לנו, השרידים, למען נקבור את חללינו, ואחר עלינו ללכת בנערינו ובזקנינו אל ארץ כשדים. בשדה זרים נחרוש, גפן נכרים ניטע, וגם לנפשנו ולאלוהינו זרים נהיה שם. בפעם האחרונה עומדים אנו היום על אדמת ירושלים ולאחרונה מאירים כוכבי ירושלים על ראשינו. זה חפץ נבוכדנאצר. – אוי לאזנים השומעות כל אלה!
(קול החצוצרה נשמע שוב מקרוב.)
קולות נצא החוצה – – לצאת את עיר־ציון! – – לעזוב את ירושלים! – – אויה לנו!
הזקן אני לא אלך! אני אשאר פה! פה אשאר!
צפניה אשר ימאן ללכת, יפול בחרב. כל איש יחגור את כלי־הגולה וכולם יתאספו בכיכר. שלוש תריע החצוצרה לפני עלות השחר ואשר יִמצא אחרי־כן בין החומות, יפול בחרב!
הזקן אף אם אפול בחרב, אני אֶשאר! אני בלעדי ירושלים לא אחיה. טוב לי בקבר מאשר בין חומות נכריות!
אשה נָפל אחי, נפל בני, וגם בעלי נפל. קברים ירשתי, קברים, ואני אשמור עליהם פה!
אחד אני אֶשָׁאֵר! אשאר ויהי מה! פה הם שָׁרשי, וכוחי ואוני פה הם! תיבש זרועי אם באדמת זר אתקע את מחרשתי, ותחשכנה עיני בארץ נכריה!
קולות (בהתלהבות) אנחנו נִשָּׁאֵר – – נמות ונשאר – – טוב לנו המָוֶת מן העבדות – – לא נלך בגולה – – נמות בעד אלוהינו – – נמות – – טוב לנו המוֶת –
הפצוע (מתרומם מעל משכבו) לא, לא! לא אמות! רק לא למות! – לחיות!.. לחיות אני חפץ!.. רק לא למות… אני אלך… מי ישָׂאני?.. אל תעזבוני פה… לחיות – לא למות – לחיות, לחיות!..
האשה (מתכופפת עליו) הֵרגע־נא, מחמדי, אני אשאךָ.
הפצוע (בקדחת) הלאה מזה! הלאה מן המשוגעים האלה! רק לא למות, רק לא למות!
הזקן תעתועים ידבר בחליוֹ. בשרו נשרף וזרועו נשברה, לכן לא ידע את אשר ידבר.
הפצוע (בחרון קודח) יודע אני, יודע! אנוכי את המוֶת טעמתי! רק לא למות! אף אם אצרב במכאובי – רק לחיות ולחוש ולסבול! רק לא למות! החיים הם תקוָה והמוֶת הָבל! – רק לא למות! – –
אשה צעירה גם אני רוצה לחיות! עוד מאומה לא־ראו עיני מאום לא רחש לבי – גופי פורח ובשרי ינוב בי – לא אובה לרדת אל בור תחתיות! – לחיות! – אני אלך, אִתך אלך, באשר תלך גם אני! –
שניה זונה אַת, קדֵשה בָעֵינים! התאמרי להיות פלגש לנכרים?
הצעירה הכֹּל, הכל – רק לחיות, לחיות!
הפצוע לחיות, לשאת את הכל, כל מכאוב ודווי, ולחיות!
אחד (פרוע) אין חיים בלי האלוהים! אין חיים בלי ירושלים!
קולות (בערבוביה) טוב לנו למות – – למות – – ורק לא לשוב אל העבדות – – לא להיות עבד – – לא למות! – – רק לא למות! (קול החצוצרה מקרוב.)
אחד יתקעו כחפצם, אני לא אשמע להם! כקול שדי הוא קול המָות באזני! נמות ואל נִתֵּן להדיח את נפשנו! נמות יחד עם ירושלים!
הזקן: אני אחזיקֵךְ, ירושלים עיר־הקוֹדש, בידַי היבשות אֹחַז בך ולא אַרפך. חַיַי הָיִית, היי גם מותי! איכה אשאף רוח בלעדיך, איכה אפקח עיני לאור השחר ולא אראה את בית שלֹמה, את משכן כבוד אלוהים עלי אדמות! אבחר להיות סגור בקבר אדמתֵך, מאשר להתהלך על רגבי זרים. אבחר להיות מת עם אבותַי יחד, מאשר להיות עבד לנכרים! ירושלים, ירושלים, אספיני־נא אל אדמתך! חַיֵּי חַיַּי היית, היי־נא גם קברי הפעם!
צפניה תנִינִי ואֶפרד ממך, ירושלים. אני לא אחפוץ במָות. הרבה מדַי חללים ראיתי בחוצות, עיניהם קפאו בשמי ירושלים ואגרופיהם ננעֲצו באדמת יהודה. אך אין שלום בפניהם החיוורים. לסבול בחרתי לאין גבול, אך לחיות תחת שמי אדונָי! יֶהלמו אותי בפטישיהם במחצבות הררי־צוֹר, במקום אשר המים יטפטֵפו, עד כי זְקן האדם ירקַב על פניו ועיניו תחשכנה, יכופו את גַבי בכבלי־ברזל אל משוטיהם – אף אם ינתחו את בשרי על מזבח גלוליהם, כל נתח בשרי וכל אבר מאברי לחיים יזעק באזני אלוהים! מתוך כבלי יִסורי אהללנו יום־יום, הוי, רק לא למות! לא להיות במתים!
הפצוע (מתרומם) כן, לחיות! לחוש עוד זמן־מה גרגרי־חול בין אצבעותי… רק לחיות ולראוֹת את ניצני־השקד הקטנים, הנפתחים לרוָחה לילה־לילה, ואת הירח הנמוג במעגלו בּין כוכבי־מעל!.. הוי! גם אם לא להתענג עוד ואף להשתוחח ולהֵחרש בשתי אזנַי – ובלבד שאביט עוד בחפצי־החיים המאושרים ואשאף רוח בפה מלא! רק לחוש בדְפוק לבי החי ובמרוצת דמי החם בעורקי. לחיות, הוי, לחיות, רק לחיות!
הזקן דראון לכם, רכּי־לבב, בלעדי אדונָי תאמרו לחיות! הבתוך האשפה והחרפה לעזבו פה אמרתם?!
אחד אִתנו ילך גם הוא, כאשר הלך אִתנו במדבר!
אשה בתפִלותינו נזכיר אותו תמיד!
הזקן ואיפה תתפללו, אם לא על יד מזבחו? בוגדים אתם וקושרים כולכם! הלפני הבעל תכרעו ברך ותקריבו לעַשתוֹרת? – יחי אשר יחיה בלעדי אדונָי, אני אהיה לו נאמן עד יום מותי!
אחד בית חדש נבנה לו!
הזקן בבית הזה אשר פה בחר! רק פה ישכוֹן!
קולות אתנו ילך – בכל מקום ידבר אִתנו – – גם ממחשכי הגולה ישמע את קולנו – – גם שם נאמין בו – – תחת כל השמים דבָרו יִשָׁמע וצל פניו על כל דרך יאציל! –
הזקן לא! אשר יעזוב את ירושלים, יעזוב גם את אלוהים! פה הוא בית אדונָי ורק פה ישכון כבוד. כל קָרבן הוא לבעל, אם לא על מזבח אדונָי יָקרב!
קולות (מריבים) לא! – – בכל מקום הִנֵּהו – – רק פה ישכון – – בכל מקום – – בתבל כולה – – בכל מקום יֵרָאה לנו – – רק פה, במקדש, יאיר את פניו – –
ירמיהו (פתאום מתקומם, בזעם נורא) הוא איננו! מי ילוד־אשה ראהו ומי שמע את קולו? אין איש, אין איש! המבקשים אותו, אֱלֵי האין יביטו, ואשר העידו, לִמְשקרים היו בעיני כֹל. איננו לא בשמים ולא בארץ ולא בקרב נפשנו פנימה! הוא איננו!
הזקן (קפא, בפה פעור; לבסוף, במועל ידים) מחרף! מגדף! הכֵהו־נא בברק שמיך, אלוהים!
ירמיהו (מתלהט) מי גִדף אותו אם לא הוא עצמו? את בריתו הֵפר ואת שבועתו חלֵל, את חומת־מקדשו נִתץ ואת ביתו שרף לאפר! בנפשו־הוא את שמו יכַחד והוא המגדף את נפשו הוא, הוא ולא אחר!
הזקן אל תשמעו לו! אל תשמָעו! סורר הוא ונידָח! אל תשמעו לו, אתם עבדי אל שדי!
ירמיהו מי עָבד אותו כמוני בכל בית־ישראל ומי עבד נאמן לו כמוני בין חומות ירושׁלים? את ביתי עזבתי באיבה למענו ובית אִמי בצל המוֶת, את אהובי־נפשי על מזבח אהבתו הקרבתי ונעמני נשים למען קנאתו. כהִמסר אשה לבעלה, כן נמסרתי לרצונו. הדִבֵר אשר בין שִנַי לוֹ היה ולוֹ הדם אשר בבשרי. כל מחשבתִי יליד רצונו היה, וגם החלומות אשר בשנָתי. את גווי נתתי למכים ולחיי למורטים. פנַי לא הסתרתי מכלִמות ורוֹק, ואני עבדתיהו, עבדתיהו, יען קווה קוויתי כי יסיר מעלינו את השואה בגלל מכאובי. קלל קללתי, יען האמנתי, כי יהפוך את קללתי לברכה. רעות ניבאתי, יען אמרתי, למשַׁקר ישימני ויציל את ירושלים! והנה, אוי לי, כי אני את האמת ניבאתי והוא כִזב בבריתו! אויה לי, כי עבד נאמן הייתי לאשר איננו נאמן לדבריו! בהתענג נפש אַחַי בצחוק־ששון, שלחני כי אירוֹק בפני שמחתם, וכעת בזעוותם ובהתעַוות בשרם ממכאובים, כעת ירצה כי אצחק להם! אך אני לא אצחק, אלוהים! אני למדווי אחי לא אשמח כמוך, וריח חלליהם לא ינעם לאפי! לִבך הקשוח קשה לי מִדי וידך כבדה לבלתי נשוא! אני לא אהיה עוד עבד לנקמת זעפך, אני לא אעבדך עוד! הָפֵר אָפֵר את הברית ביני ובינך! אני אשמידנה, אני אכחידנה!
קולות (בערבוביה) משוגע הוא – – את אלוהים הוא מגדף – – סורו ממנו – – אלוהים זועף בנפשו – – בשגעון הוכה! –
ירמיהו (ממעל להם, בלהט פרוע, מדבר אל תוך החלל)
הָבָה, דַּבֵּר אֵלַי, אַתָּה הַמַּחֲרִישׁ בְּזָעַף!
כַּאֲשֶׁר עָנִיתִי בָךְ, כֵּן עֲנֵה בִי גַם אַתָּה,
וְהָעֵד בִּי, אִם אֶת נִדְרִי הֵפַרְתִּי מֵעוֹדִי
וְאִם נִכְשַׁלְתִּי פַּעַם וְהִתְאַוֵּיתִי תַאֲוָה.
דַבֶּר־נָא, דַּבֵּר, אַתָּה הַמַּחֲרִישׁ בְּזָעַף!
אֶזָר־נָא חֲלָצֶיךָ וַעֲנֵה בִי הַפָּעַם:
בַּקֵּשׁ בִּקַּשְׁתַּנִי וְגַם מְצָאתַנִי,
הִבְהַלְתַּנִי בְחֶזְיוֹנוֹת, וּבַחֲלוֹמוֹת הִצִּיתַנִי,
וּבְהִתְלַקַּח נַפְשִׁי בְּלַהֲבוֹת אֶשְׁךָ
וָאֶעֱמֹד בְּתַבְעֵרָה נֶגֶד עַמִּי כֻלּוֹ
מֶה הָיָה זֶה אִם לֹא רְצוֹנְךָ הַמִּשְׁתּוֹלֵל,
לְהִתְקוֹמֵם עֲלֵיהֶם כְּאוֹיֵב?
מַחֲנָק הָיִיתִי לָהֶם עֲלֵי גְרוֹנָם
וּפַרְסַת בַּרְזֶל לִרְמֹס אֶת שְׁלוֹמָם,
מְגֵרָה הָיִיתִי לָהֶם לְנַסֵּר אֶת בְּשָׂרָם
וְדָרְבָן לְרַטֵּשׁ אֶת גֵּוָם חַיִּים,
זִוְעָתָם הָיִיתִי לְהַחֲרִידָם בְּלִי הֶרֶף
וַחֲלוֹם בַּלָּהוֹת, לְהַבְעִיתָם לַיְלָה־לָיְלָה,
אֵשׁ צוֹרֶבֶת, לִלְחֹךְ אֶת עַצְמוֹתֵיהֶם
וְקוֹץ מַמְאִיר בִּבְשָׂרָם הַכּוֹאֵב.
אִישׁ רִיב וּמָדוֹן הָיִיתִי לְחָרְפָם וּלְגַדְּפָם,
רַב־טַבָּחִים הַמְבַתְּקֵם וּמְיַסְּרֵם,
וְגַם לַעֲגָם הָיִיתִי, הַמִּתְקַלֵּס בָּהֶם.
הַכֹּל, הַכֹּל הָיִיתִי לַאֲשֶׁר שִׁגְעוֹנְךָ שָׂמַנִי,
כִּי בְאֵין רֶגֶשׁ, כְּמוֹ אֵשׁ, וְאָטוּם כְּחַיָּה
עֲבַדְתִּיךָ תָמִיד, כָּכָה עֲבַדְתִּיךָ!
חַשְׁתִּי בְאַחַי, אֲשֶׁר נַפְשָׁם בִּקְּשַׁתְנִי,
אַךְ סָגַרְתִּי אֶת לִבִּי וַאֲקַלְלֵם בִּקְלָלָה,
וְגַם בְּהִתְקוֹמֵם בִּי לִבִּי עֲלֵיהֶם,
אֶת רִסְנִי בוֹ שַׂמְתִּי וָאֲיַסְּרֵם בִּלְשׁוֹנִי.
קולות בקדחתו ידבר – – אל מי הוא מדבר – – משוגע הוא – – מוחו נשרף בו – – בשגעון ידבר– –
ירמיהו
אוּלָם אָנֹכִי אֶקְרָא לִי דְּרוֹר מִיָּדֶיךָ!
לֹא אֶעֱשֶׂה עוֹד אֶת־רְצוֹנְךָ אָתָּה,
לֹא אוֹסִיף לִשְׁפֹּט וְלֹא אוֹסִיף לְהוֹכִיחַ!
לִבִּי לֹא יִהְיֶה עוֹד בֵּית־זְבוּל לָךְ
וּמִתּוֹךְ שָׁמֶיךָ הָדֹף אֶהְדָּפְךָ!
וְכַאֲשֶׁר הִדַּחְתָּ אֶת־עַמִּי, כֵּן אַדִּיחֲךָ אָנִי,
אֶת הָאוֹיֵב הַקָּשׁוּחַ אֲשֶׁר לֹא יֵדַע רַחֵם,
יַעַן כִּי אֱלֹהִים, אֲשֶׁר לָעַג לוֹ תַּחַת עָזוֹר,
לֹא אֱלֹהִים הוּא כִּי יִנָּבְאוּ לוֹ וְיֶאֱהָבוּהוּ!
רַק אֲשֶׁר יַעֲבִיר הָרָעָה, הוּא הָאֱלֹהִים,
וַאֲשֶׁר יִתֵּן נֹחַם, יְהִי הַכֹּל יָכֹל!
יָדַעְתִּי גַם יָדַעְתִּי, רַק זֶה הוּא הַנָּבִיא,
אֲשֶׁר זְרוֹעוֹ אַהֲבַת־עַד תִּזְרַע
וַאֲשֶׁר נַפְשׁוֹ תִּזְרֹם חֶמְלָה גְדוֹלָה
וַאֲשֶׁר לִבּוֹ שַׁלְהֶבֶת־יָהּ מִכָּל דָּם רוֹתֵחַ,
הַנִּשְׁפָּךְ בְּלִי אָוֶן,
וְלִבּוֹ נִשְׂרָף בְּאֵשׁ אַהֲבַת אֵין־חֵקֶר!
הוֹי, אָחוּשָׁה בְנַפְשִׁי, כִּי אוּכַל הֱיוֹת כָּמוֹךָ,
כִּי הַקּוֹלוֹת הַזּוֹעֲקִים אֵלֶיךָ בְּאֵין שׁוֹמֵעַ
יָבוֹאוּ כְלֶהָבוֹת אֶל קִרְבִּי אָנֹכִי!
הִנֵּה קוֹרֵאת אֵלַי הָעִיר הַשְּׂרוּפָה בְזָעַם,
קוֹרֵא אֵלַי עַמְּךָ בְשִׂנְאָה נִדִּיתוֹ,
הָאַלְמָנוֹת כֻּלָּן, אֲשֶׁר אַתָּה אִלְמַנְתָּ,
וְכָל הָאִמָּהוֹת, אֲשֶׁר אַתָּה שִׁכַּלְתָּ,
קוֹרֵא אֵלַי הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר עֵינָיו נִקַּרְתָּ,
וּמִזְבַּחֲךָ גַם הוּא, בְּיָדֶיךָ חִלַּלְתָּ:
מִתּוֹךְ קְבָרִים וּמִכָּל עֲבָרִים בָּאִים הַקּוֹלוֹת,
צִירִים שְׁלוּחִים אֵלַי מִתִּגְרַת־יַד הַפְּגָעִים,
אֵלַי קוֹרְאִים הַחַיִּים עוֹד, אֵלַי הַמֵּתִים יִזְעָקוּ,
וְלִבִּי שׁוֹמֵעַ לָהֶם וַאֲלֵיהֶם פּוֹנֶה בְחֶמְלָה.
יַעַן כִּי סַרְתָּ מֵהֶם – אַתָּה, הַשּׂוֹנֵא הַקָּשׁוּחַ,
אֲשֶׁר לְפֶסֶל גַּאֲוָה נֶהְפַּכְתָּ לָהֶם –
אֲלֵיהֶם אֶפְנֶה, אֶל אַחַי וְאַחְיוֹתַי,
אֲשֶׁר מַלְבּוּשָׁם כְּאֵב וְהַמְּצוּקוֹת תַּשְׁפִּילוּם!
לָהֶם לִבִּי פָתוּחַ וּזְרוֹעוֹתַי לָהֶם תִּפְרַחְנָה,
לְמַדְוֵיהֶם אֶכְרַע בֶּרֶךְ וְאֶשְׁתַּחֲוֶה,
כִּי שָׁכַחְתִּי אוֹתְךָ וְאוֹתָם אָהָבְתִּי!
הזקן את אלוֹהים יקלל! הכוהו נפש!
קולות משוגע הוא – – פרוע – – בשגעון ידבר – – חולם בהקיץ – – החרישוהו – – יִסָכן כל שומע! – –
ירמיהו (נופל פתאום על ברכיו לפניהם בתחנונים)
הוֹי, אַחַי בְּנֵי־עַמִּי, סִלְחוּ־נָא לִי, סְלָחוּ,
סִלְחוּ־נָא לִי אֶת אִוַּלְתִּי הָאֲרוּרָה!
כִּי הוּא בַּחֲלוֹמוֹתַי הִכַּנִי בְסַנְוֵרִים,
בִּדְבָרָיו פִּתַּנִי וַיְנַסֵּנִי בְמוֹפְתִים,
עַד כִּי בְעִקְּשׁוּת גְּאוֹן־נַפְשִׁי אָמַרְתִּי,
לְמוֹכִיחַ לָכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם.
אָמַרְתִּי בְנַפְשִׁי: גְּדָל־דֵּעָה אֲנִי,
אִם אֶת שְׁמוֹ עֲלֵיכֶם אַרְעִימָה
וּבְשִׁנַּי אֶחֱרֹק אֶת מְאֵרָתִי עַל רֹאשְׁכֶם.
וְאוּלָם אֲנִי מִיָּדָיו אֶקְרָא לִי דְּרוֹר
וְאַדִּיחֵהוּ מִפָּנָי!
וְאִם גָּאֹה הִתְגָּאֵיתִי עֲלֵיכֶם,
אַחַי בְּנֵי־עַמִּי, בְּחַסְדְּכֶם שְׁמָעוּנִי!
אִם אֲרַרְתִּיכֶם, אַל נָא עָלַי תִּקְצֹפוּ!
וְאִם הוּא נִסַּנִי, אַל נָא תְגָרְשׁוּנִי!
לְרַגְלֵיכֶם אֶתְנַפֵּל וְאַתֶּם דְּעוּ־נָא
כִּי נִחַמְתִּי, נִחַמְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי!
אחדים (סרים ממנו בפחד.)
ירמיהו (זוחל אחריהם על ברכיו)
אַחַי בְּנֵי־עַמִּי, סִלְחוּ־נָא לִי הַפָּעַם!
הוֹי, עַד־מָה נִפְקְחוּ עֵינַי לָדַעַת,
כִּי אַחַי אַתֶּם וַאֲנִי הַצָּעִיר וְהַדַּל בְּכֻלְּכֶם!
הוֹי, תְּנוּנִי דַבֵּר אֲלֵיכֶם אַהֲבָה
וְאֶת לֶחֶם מַדְוֵיכֶם לִפְרֹס אִתְּכֶם יָחַד,
תְּנוּנִי, אַחַי, אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵיכֶם
וַאֲהַבְתִּיכֶם, וְלָכֶם תִּהְיֶה נַפְשִׁי.
בְּחַיַּי נִשְׁבַּעְתִּי, כִּי דְבָרַי אֲלֵיכֶם
לֹא יִהְיוּ עוֹד דִּבְרֵי מְיַסֵּר וּמוֹכִיחַ.
שִׂימוּנִי לְעַבְדְּכֶם, הַעֲבִידוּנִי
בְּפָרֶךְ,
לְמַעַן אֶשָּׂא אֶת עֲוֹנִי הַפָּעַם.
אֶת עֲפַר נַעֲלֵיכֶם בְּחֶמְדָּה אֲנַשֵּׁק,
וְעֶבֶד נִקְלֶה אֱהִי לָכֶם לָעַד.
הוֹי, אַחַי־בָּאֹפֶל, הוֹי, אַחַי־בַּצָּעַר,
דְּעוּ, כִּי נִחַמְתִּי, אֶת עַנְוָתִי דְעוּ,
בְּצִלְּכֶם הַסְתִּירוּנִי וְסִלְחוּ לִי, סְלָחוּ!
הזקן הנוגע בו לרעה, דמו בראשוֹ! אלוהים שפט אותו!
קולות מאָרר אלוהים הוא – – סור מפֹּה – – לך מאתנו – – סור מקרבנו – – אל תביא עלינו מגפה– – מכחש באלוהים – – סור – – סור!–
ירמיהו (מנודח, בזעקה אטומה) צרעת תבוא עלַי! תבוא עלַי צרעת ומָות! (נופל רצוּץ.)
קולות השליכוהו החוצה כפגר מובס – – מגפה בנשמת־אפו – בשגעון הוכה – – החוצה – – מות ימות – – הכוהו נפש! –
הזקן אל תגעו בו! יד אדוני היתה בו, קשה היא מידנו־אנו! (דפיקה חזקה בדלת, כמצַווה)
כולם (בערבוביה) הכרוזים – – הכשדים – – כמו יַד מצַווה דופקת – – לא אחד משלנו הוא – – (הדפיקה מתגברת)
כולם (בערבוביה) דופקים – – איך הוא מצווה! – – בקוצר־רוח – – אל לנו להרגיזו – – אל תפתחו – – שודדים הם הכשדים – – לפתוח – – הם יכעסו מאד! –
הזקן אני אפתח לו. האם לא בידי המות אנחנו בכל עת? (פותח בזהירות. הדלת נפתחה בכח.)
ברוך (נכנס ברוח פרועה) אחי, האם פה ירמיהו?
הזקן אל תקרא בשמו, אל תשאהו על שפתיך!
ברוך האם פה הוא? – כה אמרו לי.
הזקן מי יתן ולא פה היה, כי אם בלועַ התֹפת, ובמטבחי האויב עצמותיו תשָׁברנה! הנה הוא שוכב, נגוע יד אדוני!
ברוך (נופל אליו) ירמיהו! ירמיהו!
ירמיהו (מתרומם לאט־לאט משפל מצבו בעינים תוהות וקופאות) מי זה יבקשני עוד? מי זה יאמר לנסותני עוד?
ברוך הלא תכירני, מורי ואלופי. האם זר קולי לך?
ירמיהו לא אוֹבה לראות ולשמוע עוד דבר! הלאה מזה אשר עוד נשמה באפך! תֶן לי לשכב ולרקב!
ברוך ירמיהו, ירמיהו! אתה הטוב והמטיב! קומה־נא, השבעתיך, האויב מחפש אחריך, הם הולכים וקרבים הנה!
ירמיהו מי זה יחפש אחרי עוד עלי אדמות?
ברוך מקומך נגלה לאויב! הסגירוך! נבוכדנאצר שלח אחריך את אנשיו לחפשך. ברח לך מפה חיש מהר.
ירמיהו יבואו־נא הנה. אשרי הרוצחים ואשרי המות!
ברוך התעורר־נא, ירמיהו! אתה האחרון באצילי העיר. כולם נפלו בחרב ורק את נפשך יבקשו עוד, למען לא ישאר איש מאצילי ישראל לפליטה.
ירמיהו יבואו־נא, אשרי הרוצחים ואשרי המות.
ברוך (ביאוש) ירמיהו, הקיצה מחלומך! נורא הוא נבוכדנאצר בזעמו ותאוות אכזריותו איומה היא. גם את המות יקשה במצוקות, ואין כעבדיו יודע לעַנות את החי.
ירמיהו הככה תחשוב, הנער? הוי, איכה לא ידעת אותו, אותו, את הנורא ואיום, את אלוהי המצוקות והפגעים, אשר לא ידעם בן־אדמה! אשר נפשו החַיה בידי אלוהים נפלה, לא יירא עוד את מכאוב הבשר וסבל העבדות. יבואו־נא יבואו וינסו את כוחם בי, אשר האלוהים בבני־מעי תפשני, אני אלעג להם. אני את מצוקות האלוהים ידעתי וברוך הוא סבל המות לעומת מצוקת הנפש, ויד האדם עונג היא לעומת יד אדוני!
ברוך ירמיהו, ירמיהו, אם אותי תאהב, ברח לך מפה, אני לא אתן את חייך, לא אתן את חייך!
ירמיהו אינני אוהב אותך עוד. אין איש אהוב לנפשי בְתבל!
ברוך (מחבקו) מורי ואלופי! את דמי אתן ולא את דמך אתה! אתך אמותה גם אני!
(דפיקות חזקות של חרבות בדלת)
כולם (נדחפים אל קרן־זוית) אויה – – אוי – – הכשדים – – קִצנו בא – – הוא המיט עלינו שואה – – אויה – – הוא – – הוא – – נמסרהו להם – – נסגירוֹ בידיהם – –
ברוך (בזוועה) אחרינו באים, הנה הנם!
ירמיהו פתח להם, ברוך!
ברוך (מהסס)
ירמיהו (קם, בקול רם ומרנן, כמעט בתרועת־גיל) פתח להם ואקבלם קוממיות. צמאה נפשי למות. הוי, הקץ, אתה הראשון בממלא דברִי, היֵה ברוך ומבוֹרך, אתה הקץ! – פתח להם, ברוך, פתח את הדלת לגואל!
ברוך (הולך אל הדלת, ושוב מהסס. דפיקות חדשות)
ירמיהו באון פתח, ברוך, אם אהב אהבתני! פתח, כי צויתיך!
ברוך (מכסה את פניו ופותח את הבריח, הדלת נפתחת בכוח בשני אגפיה. האור האחרון של דמדומי הערב מאדים אל תוך האופל. שלושת שליחי אשור נכנסים מקושטים בהידור. מאחוריהם יפעת אש־השקיעה. הנמלטים נדחפים מפני הכשדים לקרן־הזוית המדמדמת; רק ירמיהו נשאר הכן למולם.
השליח (יוצא מבין חבריו) האם פה בקרבכם הוא האיש אשר בשם ירמיהו יקָרא בפיכם? ירמיהו בן חלקיהו מענתות!
ירמיהו אני הוא האיש אשר תבקשו: עשה עמי כאשר צוֵית!
השליח (משתטח לארכו לרגלי ירמיהו ונוגע שלוש פעמים במצחו את האדמה; כן גם יתר השנים.)
ירמיהו (נרתע פסיעה לאחור)
השליח (קם) ברכה ויראת־כבוד לַיודע בינה לעיתים! כבוד ושם למבשר הבאות וחוזה הנסתרות? (שוב משתחווה שלש פעמים כקודם, אחר כך קם; כן גם השנים)
ירמיהו (מתחזק ומביט בו במבט אפֵל)
השליח דבר מלך־המלכים, אדונִי נבוכדנאצר, חורש הארץ והופכה לשדה, שלוח אליך בפי עבדך. כה דברי האדיר באזניך: הגיעה לאזניו השמועה, כי אתה האחד בעמך, אשר נִבאת חרבן למתקוממים לו, וכלימה לפושקי־שפתים. כעופרת נמסו דברי הכהנים, אשר דברו נגד כוחו העצום, ודברי תוכחתך לא יסולאו בזהב. והנה הגיעה שמועה עליך לאזני נבוכדנאצר ושמך בא לו כיין הטוב, וכעת תאַווה נפשו לראותך בעיניו.
ירמיהו יהלל האויב את חכמתי, אני אקללה לנצח!
השליח אולם כה אמר מלך המלכים: את המוכים בסַנוורים עִוַּרתי, שברתי לֶחיי הקמים עלי, ואשר דברו לרעתי לשונם עִקרתי, אפס המכבדים את כוחי אנכי אכבדם וכוח אתן ליודעי פחד מפני. – והנה שלח לך שמלה כאשר ילבשו נסיכי כשדים והיית לראש כל משרתיו אשר על שולחן המלך.
ירמיהו מאז עבדתי את האלוהים ועיַפתי בו, לא אעבוד עוד, לא לאשר בשמים ולא לאשר על הארץ. אנוכי לא אעבדנו!
השליח לא היטבת להבין את דברַי. לא לעשות עבודה קטנה או גדולה קרא לך נבוכדנאצר, כי אם לשימך לראש לכל משרתי המלך. ראש כל הקוסמים תהיה, את חלומותיו תפתור ואת הכוכבים תספור, אשר ימי חיי נבוכדנאצר הֵמה. איש לא יֵרוֹם עליך וחפשי תהיה בהיכלו בצאתך ובבואך.
ירמיהו שמעתי את דברי המלך מפיך והנה נקל משקלם לפני. גדול הוא הכבוד אשר הוא שולח לי, אולם גדולה ממנו מצוקת העם, אשר אחד מבניו אנוכי. לכן שמע: לא אובה להכנס אל היכל נבוכדנאצר, אשר בנות־עמי את מעלותיו תנקינה כשפחות חרופות. לא אוכל מלחם שולחנו יחד עם הנערים, אשר קרעו את הפרוכת מעל פני אדוני השוכן בציון. אין לי חפץ בחנינת האכזרי ובחסד חֲסר־החסד לא אֶרצה!
השליח דבר המלך הבאתי לך ואתה שמעת ופקודת מלך אשור לא תופר!
ירמיהו ברורים לי דבריך וגם דברי ברורים המה. לֵך אל שולחך ואמור־לו: כה אמר ירמיהו לנבוכדנאצר מלך בבל: אין במר־לבי דבש בעבורך ואין בשפתי נבואה לגאוות לבֶך. ולוּ בקול כל שרעפי־מעל תקרא לי, אני לא אשמע לך. ולו שקול שקלתי לי את כל אבני ירושלים בזהב אופיר לא תמצא בפי דברי נועם ללבך. ואם גם כבד תכבדני, אנוכי לא אכבדך; ואם בקש תבקשני, אנוכי לא אמָצא לך לעד!
השליח שקול־נא את הדבר: מלך־המלכים הוא אשר יצווה לראות את פניך!
ירמיהו ואני ממאן לו! אנוכי לא אלך!
השליח איש לא מאן עוד לנבוכדנאצר!
ירמיהו ואני אמאן לו, אני האחרון בישראל! מי הוא נבוכדנאצר, כי אירא מפניו? רוחו כמוץ נידף וזעמו רוח נושבת.
השליח בן־אדם! את מי נועזת לחרף! האֶת השם הקדוש תשא על שפתיך באי־כבוד?! שמור על חייך, אדם, על חייך שמור!
ירמיהו (מתלהט) מי הוא מלכך, כי אפחד מפניו? רבים היו לפניו, אשר רביד־זהב עטר את מצחם ואשר בשם פרעה נקראו, והנה אין איש שואל להם עוד ואין אשר יתפוש עט־ברזל לחרות את שמם בספר־הימים. גבורים מֵאֲדונך היו ודורות בני־האדמה שכָחום עוד בטרם ירקב העץ אשר ידם נטעָה. מי הוא נבוכדנאצר בין כוכבי־השמים, אשר מפניו אבהל? האין הוא תולעת־אדם, אשר המות יֶארב לו בשנתו והרימה בבשרו? האם מַלֵּט מִלֵּט את נפשו מתמורות העתים וחליפותיהן? התדמה כי את אשר תפש בידו, עדֵי־נצח יאחזנו, וכי בחצי הדרך יוכל יתפאר באחריתו?
השליח ממשלת נבוכדנאצר לעולם תקום ונצחונו לנצח!
ירמיהו איפה קראת את אלה, האם בספר הגורלות? האם פתחו קוסמיכם את חותם הבאות, והוברי־שמים את סוד העתידות פָּתָרו? האם את קצו יודע מלכך, כי פאר תפארוהו, והאם גורלו ידוע לו כי יתחצָף? ואני, ירמיהו, אומר לך: נשבר מטה נבוכדנאצר וארגמן ממשלתו קרוע! לעבד שפל השפיל את יהודה, אולם שבעתים ישָפל הוא בנפשו. הנה מפלתו הולכת ובאה וקצו קרוב, קרוב הוא. כי הנה קם נוקם ליהודה ונוטר לירושלים!
השליח (נרתע לאחור)
הזקן (קם פתאום מתוך החשכה וצועק בלהט) מלא, מלא, אדוני, את דבריו! שמע־נא לו, אדוני אלוהים, שמעהו! שמעהו!
ירמיהו (באש צורבת) שוב, איפוא, ולך אל מלכך. הן לשמוע את דברי שלחך אלי ואת הסתום יחפוֹץ להקשיב מפי. לך, איפוא, ובשרת לו את בשורתי, למען תצִלינה שתי אזניו. לך ואמור־לו את אשר אמרתי: אוי למבלע כי יבולע לו ואוי לשודד כי שֻדוד ישֻדד! אשר שתה דם בדליים, בדם יטְבע. אשר מלֵא כרסו בשר־עמים, עוד מעט ובשרו תאכל רימה. כי הנה רוח מתחוללת על בבל וסערה על נינווה העיר, ספורים הם ימי אשור והחרב מרוטה – חרב על בבל, חרב על ראשך, חרב על ראש אנשיך וחרב על עמך ועל כל אדמתך! מרוטה, מרוטה היא החרב וצמאה היא לדם. דע לך, אתה התָאֵב לדעת, דע לך, אתה המשוגע, כי ארצך לקֶבר נכונה, כי מלאו יקביך דם וכל גת רֶשע מָלָאה, נבוכדנאצר מלך בבל!
השליחים (נבהלו מפני התפרצותו ונרתעו לאחור בידים מורמות להגנה)
הזקן (בלהט) שמע בקולו, אדוני אלוהים! מלא־נא את דבריו, אלוהים, תן אמת בלשונו! מלא־נא את דבריו, מלא אותם, אדוני!
אחדים (מבין האנשים והנשים העזו לצאת מן החשכה ונתאספו סביב ירמיהו; בתחנונים) שמע בקולו, אדוני צבאות, שמעהו־נא!
ירמיהו הנה, נעור הוא, נעור הנוקם את נקמת יהודה, אדוני יושב הכרובים העירוֹ ובכוחו האדירוֹ! הלוך ילך ובוא, כבירים הם אגרופיו, בהם ינתוץ את בבל כנתוץ קן־צפורים את עם הכשדים ירדוף ויפזר כמוץ! הפקידי לך שומרים עלי מגדליך, בבל, למען יזהירוך, התאזרי באנשי מגיניך למען יגנו עליך, והשחיזי־נא, השחיזי, את כידוניך, כשדים – אולם כה אמר אדונָי, כאשר לא תפחיד נבוכדנאצר את ענני המים בהבל־פיך, כן לא תבהיל את סערת המתנקם בך, יען כי לנקום הוא בא, ובחרבו ברכה לוהטת! –
הזקן תן אמת בפיו, אדוני צבאות! הקם־נא את מוצא שפתיו!
אחדים (התאספו סביבו וגם עליהם נחה הרוח) שפוך עליהם זעמך כאשר דיבר הנביא – – הקם את דבריו – – הוי, בשורת הבשורות – – שלח־נא את הנוקם – – הפל־נא את בבל – – שמעהו, אדוני – – שמע לו, אדוני צבאות!
השליחים (נרתעים פרועים אל הדלת)
ירמיהו (בלהט ותרועת־גיל) הוי, משוגע המשוגעים! האמנם אמרת בלבבך לשימנו לעבדיך ותדמה כי שכחנו אלוהים, כי שכח אלוהינו את ירושלים?! האם לא בניו אנחנו ולא מורשת שמו הגדול ובנו בכורו הוא ישראל! והאם לא רוחו פועם בקרבנו וברכתו לא על קדקוד אברהם תִּשְׁרֶה? על פשענו ייסרנו, אך רחם ירחם עלינו. אשר הרס ישוב יבנה, ואשר פיזר ישוב וקיבץ מכל קצווי תבל. אשר שמאלו לקָחה, שבעתים תשיב לנו ימינו. יען דעו לכם אתם, אחי, אתם, בני־אמי, דעו, כי ההרים ימסו ונהרות יסובו לאחור והשמים באפלה יקדירו, ואדוני את בריתו עם יעקוב לא ישכח, ולא יעזוב את ירושלים!
השליחים (ברחו בפנים נבוכים מזוועה)
הזקן ואחרים (מלווים את דברי ירמיהו בקריאות נלהבות) ברוכים דבריך – – ברכת אלוהים על ראשך– – אדוני לא יעזב את ירושלים – – הוי, בשורת אלוהים – – ברוכים דבריך – – ברכה על ראשך! – –
ירמיהו (בתרועת גיל יתירה, בלי לשמוע את דבריהם)
הוֹי, אֵיךְ חָשְׁכוּ יְמֵי הָאָרֶץ בִּזְעוֹף עַפְעַפֵּי אֲדוֹנָי, וְאֶת פָּנָיו הִסְתִּיר מִפְּנֵי בְנוֹ בְכוֹרוֹ! נָמַסְנוּ בַאֲפֵלָה, אָמַרְנוּ נִגְזָרְנוּ, אֲסִירֵי הַפַּחַד – אוּלָם עוֹד לֹא שָׂם קֵץ לְזַעֲמוֹ, וְהִנֵּה אַהֲבָתוֹ הוֹפִיעָה. סְעָרָה עָבְרָה עַל רֹאשֵׁנוּ וַתְּפַרְפֵּרֵנוּ, נִשְׁבַּר כֹּחֵנוּ כְּקָנֶה רָצוּץ, אֶפֶס הִנֵּה עָלָה שֶׁמֶשׁ חַסְדּוֹ עָלֵינוּ! אֲדוֹנָי יַשְׁלִיךְ אֶת חֲזִיזָיו מִיָּדוֹ, יֹאמַר לָרְעָמִים וְיַחֲרִישׁוּ, וְקוֹלוֹ יְרַנֵּן לָנוּ בְּצֶלְצְלֵי־נֹעַם! הַקְשִׁיבוּ, הֶאָח, הִנֵּה יָרֹן, יָרֹן בְּקוֹלוֹת עַל אֶרֶץ וְיַמִּים וּבְאָזְנֵי תֵבֵל יְדַבֵּר לֵאמֹר:
קוּמִי, רֹנִּי, יְרוּשָׁלַיִם,
קוּמִי אַתְּ, חוֹלָה נֶאֱנָשָׁה,
קוּמִי, אַל תִּירָאִי, כִּי רִחַמְתִּיךְ!
זָעֹם זְעַמְתִּיךְ וְאֶעֶזְבֵךְ רֶגַע,
אַךְ לֹא לְעוֹלָם אָרִיב בָּךְ
וְכַעֲסִי לֹא יִבְעַר בִּי לָנֶצַח.
לָכֵן, תַּחַת הֱיוֹתֵךְ עֲזוּבָה וּשְׂנוּאָה לְיוֹם אֶחָד,
וְשַׂמְתִּיךְ לִגְאוֹן עוֹלָם, מְשׂוֹשׂ כָּל דּוֹר וָדוֹר,
כִּי פֵאַרְתִּיךְ בְּאַהֲבָתִי
וּבִשְׁלוֹמִי הַטּוֹב אֲזַרְתִּיךְ,
אֶת פָּנַי אָאִיר לָךְ
וּבִרְכָּתִי עַל רֹאשֵׁךְ תָּחוּל!
קוּמִי אוֹרִי, יְרוּשָׁלַיִם, כִּי בָא אוֹרֵךְ,
קוּמִי כִּי גְאַלְתִּיךְ!
הזקן בְרָכה על ראשך ורצון אלוהים בדברֶיךָ!
אחרים שמעהו, אדוני – – עשה כדבריו – – שמעהו – – גאַל את ירושלים – – גאל את ירושלים! – –
ירמיהו
הַבִּיטוּ נָא וּרְאוּ,
הִנֵּה קָמָה הַנֶּחֱרָבָה, כִּי שָׁמְעָה לְקוֹל הַחֶסֶד,
וַאדוֹנָי יְפַתַּח חַרְצֻבּוֹתֶיהָ מֵעַל צַוָּארָהּ
וְמֵעַל עָרְפָּהּ יָסִיר אֶת הָעֹל.
הִנֵּה הֵרִים אֶת הַכּוֹרַעַת עַל בִּרְכֶּיהָ
וּמָחָה אֶת דִּמְעָתָהּ מֵעַל לְחָיֶיהָ,
וְאֶת הָאַלְמָנָה וְאֶת הַיָּתוֹם לְחָתָן וְכַלָּה יְקַדֵּשׁ.
הַזּוֹעֲמָה תִּצְחַק בְּקוֹל, הַנּוֹבֶלֶת פָּרֹחַ תִּפְרַח
וְתִפְרֶה הָעֲקָרָה וְתִקְרָא לְבָנֶיהָ,
לְמַעַן יִרְאוּ בְאָשְׁרָהּ וּבְעֶדְנָתָהּ יָגִילוּ.
כִּי הִנֵּה שָׁמְעוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת קוֹל אֲדוֹנָי –
וּמִמְּקוֹם אֲשֶׁר גָּלוּ לְאַפְסֵי־תֵבֵל וְאִיֵּי־הַיָּם,
שׁוֹב יָשׁוּבוּ לְצִיּוֹן.
מִמִּזְרָח וּמִנֶּגֶּב וּמִצָּפוֹן וּמִיָּם
בּוֹא יָבוֹאוּ הַנּוֹדְדִים בְּרוּכֵי אֲדוֹנָי,
עַל הָרֵי גִלְעָד יָחִישׁוּ צַעֲדֵיהֶם,
עַל הַבָּשָׁן וְהַכַּרְמֶל יִצְעֲדוּ בְקֹצֶר־רוּחַ
לִרְאוֹת אֶת עִיר אַהֲבָתֵנוּ,
אֶת עִיר מְצוּקָתֵנוּ, אֶת מְצוּדַת־צִיּוֹן הַקְּדוֹשָׁה.
כִּי הִנֵּה תִּזְרַח יְרוּשָׁלַיִם
וּבַת־צִיּוֹן בְּגִיל תָּרִיעַ
לְבָנֶיהָ הַשָּׁבִים לְאֵין מִסְפָּר מִכֶּלֶא הַגּוֹלָה;
תִּפְרַח הַנּוֹבֶלֶת וְהַקּוֹדֶרֶת תַּזְהִיר,
הָאִלֶּמֶת תָּרִיעַ בְּקוֹל,
וְהַשּׁוֹכֶנֶת בַּקֶּבֶר קָמָה לְאוֹר־עוֹלָם.
הַגְּבָעוֹת מֵרָחוֹק יִרְמְזוּן לָהּ כְּקֶדֶם,
וְהֶהָרִים יְסוֹכְכוּ עָלֶיהָ בְצִלָּם,
וּכְטַל עֲלֵי שָׂדֶה כֵּן יִרְעַף עָלֶיהָ הַשָּׁלוֹם,
שְׁלוֹם אֲדוֹנָי אֱלוֹהִים וּשְׁלוֹם יִשְׂרָאֵל
וּשְׁלוֹם יְרוּשָׁלַיִם!
אחדים האח, אדוני אלוהים שמע בקולו – – שלום על ישראל – – תבוא־נָא נבואתו – – הקימה את ירושלים – – הקימנו ונחיה! – –
ירמיהו
וְהָיָה בְּיּוֹם נָשׁוּב נִתְגּוֹדֵד
סָבִיב צִיּוֹן גְּדוּדִים,
אֲשֶׁר בְּכֶלֶא־הַנֵּכָר עֲבָדִים מְקוֹנְנִים הָיִינוּ –
נִתְקָרֵב אָח אֶל אָח וְיַחַד נִתְפַּלֵּלָה.
בָּרוּךְ אַתָּה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת,
אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּנוּ כְּחַסְדְּךָ הַגָּדוֹל!
עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל יָשַׁבְנוּ גַם בָּכִינוּ
וְלֶחֶם הָעַבְדוּת הַמָּרָה שָׁם אָכַלְנוּ,
אֶת יֵינֵנוּ שָׁפַכְנוּ בִדְמָעוֹת אֶל כַּדֵּינוּ,
יַעַן כִּי נַפְשֵׁנוּ לְצִיּוֹן שָׁקָקָה
וְעַבְדוּתֵנוּ יוֹם־יוֹם מָוֶת לָנוּ הָיָתָה.
וַנִּזְעַק אֵלֶיךָ בְחִשְׁקֵנוּ הַצּוֹרֵב,
אֵלֶיךָ צָעַקְנוּ, הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב,
וְזַעֲקָתֵנוּ לֹא הָיְתָה לַשָּׁוְא.
קָרַעְתָּ אֶת הַכְּבָלִים מֵעַל יָדֵינוּ,
וְאֶת נַפְשֵׁנוּ הַנִּשְׂרֶפֶת בְּצִמָּאוֹן
בְּטַלְלֵי טוּבְךָ הִשְׁקִיתָ, אֱלוֹהִים.
בְּתִקְוָתֵנוּ הַמְנֻצַּחַת בְּמַטֵּה־שִׁמְךָ נָגַעְתָּ,
וְאֶת הַנְּבוּכִים וְאֶת הַמְּנֻצָּחִים
הֶעֱלֵיתָ מִבּוֹר שַׁחַת וַתְּבִיאֵם הַבַּיְתָה.
הַבִּיטוּ הָרִים, הָאֲרָצוֹת רְאֶינָה,
אֵיךְ קַמְנוּ לְחַיִּים, אֵיךְ שַׁבְנוּ כֻלָּנוּ!
הִכַּפּוּ הָרִים וְהַגְּבָעוֹת הִשַּׁחוּ,
הַרְעִישׁוּ נְהָרוֹת לְקוֹל תְּפִלָּתֵנוּ,
אִזְרוּנוּ שָׂדוֹת, קַבְּלוּנוּ כְרָמִים,
בְּלַפִּידֵי פִרְחֵיכֶם קַבְּלוּ אֶת הַשָּׁבִים!
הַכְתִּירוּנִי, יְעָרוֹת, בְּרִנְנַת־גִּיל,
תֵּן שֵׁנִית לָנוּ אֶת פְּרָחֶיךָ, הַשָּׁרוֹן,
הַכַּרְמֶל וְהַלְּבָנוֹן בְּצִלְּכֶם כַּסּוּנוּ,
כִּי שַׁבְנוּ אֲלֵיכֶם, שַׁבְנוּ הַבַּיְתָה.
וְאַתְּ, עִיר הַבְּרָכָה,
אֲשֶׁר אֲהַבְנוּךְ וַאֲשֶׁר אֲבַדְנוּךְ,
חֲלַמְנוּךְ בְּהָקִיץ וּבַחֲלוֹמֵנוּ הִשְׁבַּעְנוּךְ,
אַתְּ – כַּלַּת־חִשְׁקֵנוּ, אַתְּ – אֵם לְכֻלָּנוּ,
הִמָּלְאִי־נָא מְנַעְנְעִים וּמְצִלְתָּיִם,
עוּרִי וְהַשְׁמִיעִי אֶת קוֹל תְּרוּעָתֵךְ,
כִּי שַׁבְנוּ אֵלַיִךְ, הָעִיר יְרוּשָׁלַיִם!
אחדים (נופלים לרגליו, חובקים את ברכיו; בהתמסרות פרועה) הביתה – – שבנו הביתה – – ירושלים קָמה – – קמה הנבואה – – ירושלים – – ירושלים!
ברוך (על ברכיו) האח, מורי ואלופי, מה נעימה תורתך ללבי המר, וברוך ומבורך אור שמשך!
הזקן ברוך תהיה, מבשר ישועה בעת צרה וברוכה נֶחמתך האח, גאולה, גאולה!
אשה הביטו, איך מאירים פניו! עיניו בוערות כשני כוכבים ומאירות את האופל!
אשה שניה רוח אלוהים נחה עליו!
הפצוע דבריו הקימוני, ניצב אנוכי! – אני – חיי שנית חי אני! – האח, מי יתן ואתכם יחד אשוב!
צפניה לבי בי התאושש ואליך יָרון, ירמיהו!
ירמיהו (בלי לשמוע את אשר סביבו, מתעורר לאט־לאט מהתלהבותו ומביט בבהלה מסביב) איפה הם האנשים אשר אליהם דברתי? לאן נעלמו? האם לא היו פה שליחי נבוכדנאצר? האם חלום חלמתי? נדמה, כי שלושה אנשים לבושי תפארת באו וידברו אלי –
הזקן ברק עיניך הֱניסם, ירמיהו!
אחרים דבריך גרשו אותם – – זעמך עליהם כחרב מרוטה!
ירמיהו (נבוך יותר ויותר) מה אמרתי להם? אפלה תסובבני ובכל־זאת אור יהל לי מקרבי, מה דברתי? ומדוע זה תביטו בי פתאום כצמאים כולכם? ולמה זה תסובבוני? מצחכם קודר היה והנה יאיר לי מבטכם כעת. מה היה לי, מה היה לכם הפעם?
הזקן ממך יצא האור הזה, ירמיהו. אתה הלב הלוהט לכל הלבבות, אשר אלוהים העלה בו את שלהבתו, האח, מה טובה הבשורה אשר בשרת לנו!
אחד את נפשנו פתחת, אתה הטוב והמטיב!
אשה מה מתקו דבריך, מחמד נפשנו! – נבואתך תרפאנו מעתה לא יֵמר לנו הנכר. הביתה שוב נשוב! האח, דברים ברוכים ומבורכים!
ירמיהו (נרגש מאוד) מה היה לי, אֶחי, מה היה? האם לא שנאה היתה בינינו ומארה בשפתי בדברי אליכם? רוח סערה טלטלתני ותשאני אל מקום לא נודע, והנה, בנפלי, עיניכם באהבה בי תבטנה, אֶחָי! את ידיכם בברכַי אחושה ונפשכם רועדת אלי כצפורת מה היה לי, מה זה היה עלי?
הזקן הוי, ירמיהו, כאשר מָרו דבריך בשמחתנו, כן מתקו לנו באבלנו המר! נחם נחמתנו, ירמיהו, וגאלתנו כאשר עוד לא עשה זאת איש לפניך!
אחד מתוך הלילה הרימות את נפשי ותאשרני, אתה המבורך!
שני את השֶׂפק עקרת מתוך חזי, ומשכן אל־חי בנית בו לנצח!
שלישי הוי, מנחם המנחמים! כעת יבואו נא אלי כל פגעי המות, נפשי לא תכרע עוד כרוע.
אשה לבי היה בצל־המות ואתה הקימות אותו לתחיה!
ירמיהו מחמדַי, מחמדי, האמת כל זאת? האמנם נָבעה הנחמה משפתי אכולת המארה ומתוך נפשי האפלה אור־האהבה יצא?
אשה הוי, איך אגידה לך זאת? הרגישה־נא את ידי המתרוממות ככפות־עץ! הבט־נא בכולנו, אתה ברוך־אדוני, בכולנו, אשר דבריך ברכונו הפעם!
הפצוע הביטו בי, הביטו… אני מתהלך, אני מתהלך… במכאובי לא ארגישה עוד… דבריך הרימוני מבור־שחת… אליהו הנביא, נס עשית לי! –
האשה הביטו בו – – איך שכב אכול־קדחת – – אני אעידה בו, אני אעיד – – נס עשה לו – – פלא!–
קולות (נלהבים) נס – – מופת – – נס אליהו – – פלא עשה לנו – – תחיה – – השתחוו לחסד אדוני– – פלא – – הקודו לפני עושה נפלאות! – –
ירמיהו (הזדקף לפניהם. בלחישה) החרישו, אחי, החרישו – אל נא תהללוני, אל־נא תכלימוני. אין לי חלק בכל אלה. אמנם נעשה פה נס, אך לא אני עשיתיו. בקרבי, אחי, בקרבי התחולל הפלא, בקרבי פנימה. זאת אומר לכם, אחי, יקירי, דבר גדול עשה בי אלוהים הפעם. אנוכי קללתיו כדי להמיתו בקרבי; אולם, אחי, עוד נשמת אפי טרם הוּקָרָה בפי, והנה הוא קם בי לחיים. את לבי עקר מתוך בשרי, ואמרתי אכָּחד ממכת־זעמו, אך לב־אבן היה הלב אשר שֵׁרש מקרבי ותחתיו נתן בי לב־בשר, למען ארגיש כל סבל ואת ערכו אֵדָעה. הביטו־נא, אחי, וראו את הפלא אשר עבר עלי: את האלוהים קללתי והוא ברכני ברך, אני נַסתי מפניו והוא מצאני, אני אמרתי להמלט והוא השיגני. כי אין מפלט מאהבתו וכוחו לא ינוצח! הוא נצחַני, אחי, ואין נעים מהִנצח בידי אדוני! הזקן (בלהט) ירמיהו, הוי, ירמיהו! מי יתן ויעשה גם אתנו כאשר עשה לך!
ירמיהו
הוֹי, כִּי אֵחַרְתִּי לָדַעַת אוֹתוֹ, כִּי אֵחַרְתִּי לָדַעַת אֶתְכֶם, אַחַי יַקִּירַי! אַךְ לֹא אוֹסִיף עוֹד לְקוֹנֵן, אוֹדֶה לּוֹ בְּכָל לֵב, וְתַחַת לְקַלֵּל, בָּרֵךְ אֲבָרֵךְ בְּלִי הֶרֶף. כִּי הִנֵּה חֹשֶׁךְ כִּסָּה אֶת פְּנֵי הָעִיר וְגוֹרָלֵנוּ הוּטַל בַּחֹשֶךְ. אֶפֶס, אַחַי, הַאֲמִינוּ בוֹ, יַעַן כִּי נִפְלָאִים הֵם הַחַיִּים וּקְדוֹשָׁה הָאֲדָמָה. אֵת אֲשֶׁר רָמַסְתִּי בְכַעַס, בְּאַהֲבָה אֲחַבֵּק; וַאֲשֶׁר יָרַקְתִּי בָהֶם בְּקִלְלָתִי, בִּדְמָעוֹת אַשְׁקֵם מֵהַיּוֹם. הוֹי, אַתְּ, אֶרֶץ נִכְלָמָה, קְחִי־נָא בְאַהֲבָה אֶת בִּרְכֵּי־עַנְוָתִי! וְאַתָּה, אֲדוֹנָי, אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתִּיךָ עַד הֵנָּה, יִהְיוּ־נָא דְבָרַי לְרָצוֹן לְפָנֶיךָ.
(כורע בתפלה)
אוֹדְךָ, אֱלוֹהַי, כִּי פְגַשְׁתַּנִי בְנַחַת,
עֵת אֲשֶׁר מֵאַנְתִּי וּמִפָּנֶיךָ הִסְתַּתַּרְתִּי.
אָנֹכִי קִלַּלְתִּיךָ וְאַתָּה בֵרַכְתָּנִי,
וְלָכֵן אֲבָרֶכְךָ כָּל יָמַי גַּם אָנִי.
בָּרֵךְ אֲבָרֶכְךָ, כִּי נֹעַם לַחְמְךָ,
לֶחֶם תּוֹרָתְךָ, בִּשְׂפָתַי לִי נָתַתָּ
לְבַעֲבוּר אֲהַלֶּלְךָ בְּחַיַּי וּבְמוֹתִי.
בָּרֵךְ אֲבָרֶכְךָ, כִּי הַעִירוֹתָ בִי רוּחַ
הַזָּן אֶת עוֹלָמְךָ בְּחֶסֶד וְאַהֲבָה.
בָּרֵךְ אֲבָרֶכְךָ, כִּי יַסֵּר יִסַּרְתַּנִי
וַתְּגַרְשֵׁנִי מִפָּנֶיךָ בְּזַעַם אַפְּךָ,
וּבֵרַכְתִּיךָ גַם אֹתְךָ, אַתָּה הַדְּוָי,
מַתְּנַת אֱלֹהִים, הַמְצָרֵף אֶת הַנֶּפֶשׁ
וּמְטַהֲרָהּ לָעַד, וּבְלַבַּת אֶשְׁךָ,
הַמְמַלֵּאת תֵּבֵל כֻּלָּהּ וּמְלוֹאָהּ,
תַּמְתִּיק לַגַּלְמוּד אֶת אֶרֶץ־הַנֵּכָר.
אֲבָרֶכְךָ, אֲדוֹנָי, כִּי שָׁלַחְתָּ עָלֵינוּ סַעַר,
אַתָּה הַמֵּחֵל בְּמַדְוֶה וּמְכַלֶּה בְּחָסֶד.
אֶת מְבַקְּשֶׁיךָ תַנְחֶה וְתַשִּׂיג אֶת הַבּוֹרְחִים,
הַכֹּל סָרִים מִמֶּךָ, אַךְ אֵין מִפְלָט מִפָּנֶיךְ.
חָנֹן תֶּחֱנַן לִשְׁפַל הַשְּׁפָלִים,
וְאֶת פּוֹשֵׁעַ הַפּוֹשְׁעִים עַל פְּשָׁעָיו תֹּאהֲבֵהוּ.
אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר יֹאבַד בָּךְ,
אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בּוֹ,
אַשְׁרֵי הַשָּׁמַים, אֲשֶׁר יְסוֹכְכוּךָ
בְּרַעַם,
אַשְׁרֵי אַסְפַּקְלַרְיָתְךָ הַנֶּאֱמָנָה זוֹ תֵּבֵל,
אַשְׁרֵי הַכּוֹכָבִים אֲשֶׁר יְסוֹבְבוּךָ בָאוֹר,
אַשְׁרֵי הַחַיִּים וְאַשְׁרֵי הַמָּוֶת!
ברוך (כורע עם הכורעים) ירמיהו, אלופי ומורי ירמיהו! יֵאמרו־נא דבריך לא רק לנו פה! הנה כל העם מחכה שם ברחוב ונפשו יוצאת מפחד ולבו נגוע־היאוש גוֹוֵעַ בקינה וָנֶהי. כולם במות יחפוצו ולאבדון יתפללו יחד עם ירושלים. השב־נא להם, ירמיהו, את רוחם בקרבם. את אלוהיהם השב להם! צא־נא וקוֹמם את השחים לנפוֹל, ואת הצמאים השקה־נא מטל החיים.
הזקן צא־נא, ירמיהו, צא וחזק ברכים כושלות ואת הלבבות הגוועים החיה־נא הפעם! שפך־נא את דבריך על צִחֵי־הצמא, שפך־נא עליהם את נבוּאָתֶךָ!
קולות קומה, ירמיהו – – צא אל אחינו – – העירה אותם מאבלם – – תן להם נחמה – – כאשר נתת לנו – – בַשר את הבשוֹרה – – הִנָבא להם, ירמיהו! –
ירמיהו (מזדקף) הבה, אחי, הובילוני־נא אליהם! למנוחַם אלוהים הייתי, הבה אהיה למנחם הפעם! נלך, אחַי, אולי בַנִּדָח בעמו בחר האלוהים. נלך אל אחינו הנואשים ונבנה להם בלבבם את בית־מקדשנו. נבנה להם את ירושלים עיר־הנצחים! (צועד באון כלפי הדלת)
הנמלטים (מקיפים אותו בתרועות־גיל, אחדים ממהרים קדימה, קולותיהם מרננים בלהט) ירושלים – – ירושלים עיר־הנצחים – – האח, הבשורה – – קומה. בונה בית־אדוני – – ירושלים לעולם תִכוֹן – – לעד תקום ירושלים! –
תמונה תשיעית: דרך הנצחים
כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת הַמַּחֲשָׁבוֹת אֲשֶׁר אָנֹכִי חֹשֵׁב עֲלֵיכֶם נְאֻם אֲדֹנָי, מַחְשְׁבוֹת שָלוֹם וְלֹא לְרָעָה לָתֵת לָכֶם אַחֲרִית וְתִקְוָה. וּקְרָאתֶם אוֹתִי וַהֲלַכְתֶּם וְהִתְפַּלַּלְתֶּם אֵלָי וְשָׁמַעְתִּי אֲלֵיכֶם וּבִקַּשְׁתֶּם אוֹתִי וּמְצָאתֶם כִּי תִדְרְשֻׁנִי בְּכָל־לְבַבְכֶם. וְנִמְצֵאתִי לָכֶם נְאֻם אֲדֹנָי וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּתְכֶם
(ירמי', כט, יא–יד)
(הככר שלפני בית־המקדש שבתמונה הראשונה, אַך עם כל סימני החורבן, עגלות מלאות כלי־בית, בהמות משא, עגלות עם נוסעים המצטופפים בערבוביה, ובתוכם המחנה הזורם של הפליטים. הכל מתכוננים למסע־הגלות. קבוצות חדשות זורמות ובאות מתוך הרחובות ושאון הקולות הולך וגדל. על המעלות יושבים זקנים ונשים מדוכאים, בלי שום השתתפות בהמולה, בעוד שהגברים אוסרים את הבהמות. חיילים כשדים מזויינים עוברים בגאוות־מושלים בתוך ההמולה, מפנים לעצמם דרך בכידוניהם ומפקחים על הגולים,)
(על פני האנדרלמוסיה האיומה הזאת שפוך אופל ליל־סהר מעונן, ההולך ועובר לאט־לאט לדמדומי־שחר. לפעמים פורץ מבין העננים אור לבנבן המאיר את מחזה־הסבך, בעוד שממזרח כבר בוקע אור־השחר כעשן אדמדם כהה.)
קולות פה הוא המקום – – כבר התאספו רבים – – הנה, הנה – – אל תתפזרו – – בני ראובן – – חשכה כזאת – – אַיֵּכם, בואו – – הנה בואו, למען תהיו הראשונים! – – אתם ראשונים! – –
אחרים למה תדחקו – – לנו המקום הזה – – למה כה תדחקו – – עוד מאמש עומדות פה פרדותינו חבושות – – לא לכם המקום – – לנו הוא המקום – – תמיד נדחק ראובן בראש!
הזקן אל־נא תריבו, תנו לראובן ללכת בראש – – כן, זה משפטו – –
אחרים אין עוד משפט וחוק – – נשרף ספר התורה – – מי אתה כי תצווה עלינו – – קראו לכוהנים – – אין עוד כוהנים – – את כולם אכלה חרב – – חנניה נמלט – – לא, כי מת על הצלב – – אין לנו מנהיג – – עזובים אנו מכֹל – – מי יצווה עלינו – – הוי, סבל העבדות – – מי יקריב את קרבנותינו בבבל – – מי יגיד לנו את האותות – – גזע אהרון נשמד כולו – – אוי לנו, ליתומים – – לוּ רק לנו ארון־הברית נשמר לנו – – לו מגילת ספר התורה – – היא נשרפה – – לא, לא יִשָׂרֵף דבר אדני – – בעיני ראיתיה בוערת בלהבה – – כנחש עקלתון עלתה השמימה – – אבוי, כי נשרפה – – נשרף החוק – – לא יוכל דבר אדוני להשרף – – האם לא נשרף ביתו – – ומזבחו האם לא נותץ – – האם לא נתן לעיר קדשו להחרב – – כן, כן – – האם לא מסר אותנו לעבדים – – כן, כן – – את בריתו הפר ואת דברו חִלל – – אל תגדפו – – לא אירא עוד מפניו – – אל תחרפו – – מי יצווה עלי – – היינו כצאן בלי רועה – – מי יקים לנו את משה – – מי יתן לנו שופט – – איה המלך – – עִיוֵר הוא – – עִיוֵר היה כל ימיו – – הוא המיט עלינו שואה – – הוי, הקץ לישראל – – הקץ לירושלים – – למה זה נִידד בלי אלוהים ותורתו – – בלי מנהיג אשר יַנחנו – – הוי שמשון, שמשון – – מדוע לא יבוא הגואל לגאלנו ביד חזקה – – מעולם לא היינו עוד במצוקה גדולה כזאת – – הוי, הוא לא יבוא – – אבדנו – – נפל אלוהינו עם מקדשו יחד – – אל תגדף – – אל תחרף – – הוי, מי יתן ויבוא המבשר – הגואל! –
קבוצה חדשה (מתוך האופל) פה הוא המקום – – מי אתם – – בנימין אנחנו – – האחרונים, הִספחו אלינו – – לא, אנחנו לא נבלע את אבק רגליכם – – ואנחנו לא נבלע את שלכם – – הסירו מזה את הבהמות – – נהגו אותן ברסן – – את הנשים תרמסו – – סורו הצדה – אוי, מה תהדופו – – חושך ואפלה – – הוי, מי יתן בוקר ויעבור הלילה הזה – – רעות תבקש לנו – – בקש־נא כי לא יחדל הלילה הזה – – כן, כן, ברך־נא את הלילה המסתיר את חרפתנו ואת דמעותינו – – בוקר יגלה השמש את עֶרוותנו לעיני הגויים – – אויה לנו – – התפללו כי לא יעלה אור שחר על ראשנו לעולם – – לא אוכל להתפלל עוד – – נפשי בי קפאה מפחד, ולבי מזוועה נהפך בי לאבן – – אשרי המתים הנחים בצל אדמת־ציון – – אויה לנו ההולכים אל בית העבדים – – אל יאיר לנו אור יום – – אויה לנו, אוי לבנינו, עבדי הגוים!
(מתוך ההיכל נשמע צחוק והמולה רבה. נסיכי הכשדים יוצאים שיכורים בתרועת צחוק וקול־סובאים ואור אבוקות לפניהם וסביבם. אחד נדחף בידיהם מיד ליד, מאיש לרעהו, הוא נע וכושל ועוד מעט ויפול.)
נסיכי אשור (בערבוביה) הבה, קומה ועלה על נבוכדנאצר – – קומה, צורר בבל – – עַמוּד־ישראל, אל תפול – – דחפהו וילך לו – – מַלאֶה הוא אותנו – – גם לרקוד לא ידע כדָויד מלכו – – ולא לזמר זמירות כמוהו – – הרפו ממנו – – נשוב אל היין – – אבחר לי להשתעשע בנשיו ובפילגשיו – – הניחו לו וישתה את האופל ואנחנו את יינו נשתה – – בואו – – הרפו ממנו – – (הנסיכים והשרים שבים אל הארמון. האיש העזוב לנפשו נשאר עומד בחשכה על המדרגות. פס כהה של אור־הסהר המעונן מבליט את צל־הדמות מאחוריו – הצל הולך וגדל כחזות רוח־רפאים.)
ההמון (מכה גלים בבהלה ובהשתוממות ולוחש בלאט.)
קולות מי הוא זה שם? – – מדוע הדיחוהו מן המשתה, מי הוא – – מדוע לא ידבר – – עיניו תוהות – – הביטו, איך הוא מרים ידיו – – מי הוא האיש – – אל תגשו אליו – – מי הוא זה – – אסור ואראה – –
אחדים (מן האמיצים עולים במדרגות.)
אחד (פורץ בקול) צדקיהו!
ההמון (בערבוביה) המלך – – עיור – – משפט אדוני – – צדקיהו! – –
צדקיהו (בקול חלש) מי זה קורא לי?
קולות אין קורא לך – – מארה עליך ומשפט אדוני – – איה הם מִצְרַיִם? – – עיר־ציון איהָ – –
אחרים הסו – – משיח אדוני הוא – – אויבינו עשוהו לעיור־עינים – – כבוד למלך ישראל – – כבוד לסבל! –
אחרים ילך לו, אל ישב בתוכנו – – איה הם בני? – – השיבה לי את בני – – ארור יהי רוצח ישראל הוא אשם בכל – – הלאה מזה, רוצח – – מדוע הוא חי – – טובים ממנו מתו – –
צדקיהו (אל אחד שעלה אליו להנהיגו) מי הם הצועקים נגדי? האם עם ישראל היה לאויב לי?
מנהיגו אומללים הם, אדוני.
קולות אל תביאהו הנה – – אל יהי גורלו אתנו – – ישב מחוץ למחנה – – אדוני יסרהו – – מארה רובצת עליו – –
צדקיהו הובילני מפה. הביאני אל המקדש, יסתירני־נא מפני זעמם. לא אובה שְׁמוע את קולם. שנאתים. אל המקדש –
מנהיגו אדוני – – בית־המקדש איננו עוד.
צדקיהו האם חרב בית־המקדש? – – אם כן, אפול־נא גם אני. אויה לי, מי ישים קץ לחיי העיור? – לך נא ואמור להם… קרא למחרפים אותי. יבואו ויעשו־נא קץ לחיי!
הזקן סורו מאת המלך! יראת־כבוד למשיח אדוני! למה זה תאכלו איש את בשר רעהו בחנוק אותנו האויב!
קולות הוא הביא עלינו קללה – – על בית־אלוהים הביא חורבן – – את השבועה הפר – – חדלו ממנו – – את בניו שחטו – – עיור־עינים הוא – – אך אל יוסיף להיות למלך עלינו – – לא, לא – – למה לנו עיור־עינים – – למעמסה הוא – – אל יהי למלך עלינו – – לא! –
צדקיהו (בוכה כמעט, חסר־ישע) הובילני מפה. מאור־עיני לוקח ממני, והנה גם את הכתר קורעים מעל ראש – – הסתירני מפניהם – –
אשה נוחה פה, מלכי; שכב פה אדוני.
צדקיהו (שוכב על המדרגה, סקרנים מקיפים אותו.)
הזקן סורו מאת המלך! כבוד ומורא למשיח אדוני! מנהיגנו הוא, מאת אדוני!
קולות לא – – לא עיור־עינים יוכל ינהגנו – – איכה יהיה למלך בירושלים וציון נפלה – – עבדים אנחנו כולנו ולמה לנו מלך – – הבו לנו מושיע – – הוי, לו יקום משה בן עמרם – – מנחם הבו לנו ולא מעונה – – מאיר ולא עיור־עינים – – איש לא יוכל לעזור לנו – – הִכונו לדרך – – השחר עולה – – אוי לנו מפני אור היום – – אוי לנו ההולכים בגולה – – אוי לגולים – – אוי לנו באין לנו מנהיג! –
(מרחוק נשמע קול־תרועה)
קולות אויה, החצוצרה – – החצוצרה – – השמעתם את קולה – – לא, לא קול החצוצרה – – בקול תופים ומצלתים – – קול רנה הוא – – צוהלים הם שונאינו – – הוי, כלימת נצח – – הוי, ענות ודווי! –
(התרועה הולכת וקרבה)
קולות תופים ומצלתים – – הם קוראים – – הם צוהלים, הם באים להגלותנו – – קול רינה מריע – – אוי לנו, מִצהלות האויב – – את נצחונם חוגגים הם – – אִטמו אזניכם – – אוי לנו, להם הרינה ולנו הקינה – – חרפה לשמוע – – אנה נברח מפני לעגם – – לאליליהם נותנים הם שבח – – ולמי נקונן אנחנו! – –
(התרועה קרובה, נשמעים קולות קוראים וצלצלי מנענעים. מתוך האפלולית נראות קבוצות אנשים הנדחקות והולכות סביב דמות גבוהה אחת.)
אחד מתוך ההמון: הביטו… הביטו… אנשים מאנשינו… הם קרבים ובאים…
קולות לא נכון הדבר – – הכי אחינו יצהלו כה – – ארור בן ישראל, אשר יצהל ביום כזה – – שיכורים הם אל־נכון – – אנשינו הם – – אני מכירם – ומי הוא האיש אשר יסובבוהו? – מה היה להם! – – למה זה יצהלו – – והמשוגעת ההיא שם המכה במנענעים – – לשמחה זו מה עושה!
(החבורה המתקרבת, וירמיהו בתווך, יוצאת מתוך האפלה אל אור השחר. כשיכורים הולכים הם וקרבים ברננה, אחדים בהתלהבות ואחדים בכובד־ראש ובחגיגיות.)
קולות מתוך החבורה: הללויה – – בשורת הבשורות – – ירושלים לעולם עומדת – – האח, שיבת ציון האח, שיבת נצח – – אשרי המנחם והנחמה אשריהָ – – הללויה – – ירושלים לעולם עומדת – – ירושלים – – ירושלים! –
קולות (מתוך ההמון בהתרגשות שבתמיהה) משוגעים הם – – שמעו, הקשיבו – – הללויה בפיהם – – נשמע מה בפיו – – ידבר גם אלינו – – מי הוא – – דַבֵּר גם אלינו, המבשר – – האח, נחמה, מי יתן נחמה, מי יתן לנו נחמה! –
אחד הביטו, האין זה ירמיהו בין החוגגים?!
קולות כן – – לא – – פני ירמיהו חשכו משחור הלילה ופני זה מאירים כשחר – – אך הביטו, הן הוא הנהו – – הוא הוא – – איך שוּנָה מראהו – – אוי, המקלל, איך יצא מתוק ממר זה – – למה ילוונו זה אשר רדף אותנו תמיד?
ברוך הקשיבו אחי לנחמה! תנו־נא להאכילכם מלחם החיים!
קולות איכה זה תצא הנחמה מפי הארור – – מכה הוא כשוט – – בדבריו יחנקנו – – רב לנו בנביאים, אשר הדיחו אותנו בדבריהם – – לא, הוא הזהיר אותנו – – חרב פיפיות הוא פיו – – על פצעינו יזרה מלח – – סור מאתנו, אכזרי! –
ברוך לא, אחי, הקשיבו לו; את לבבנו הרנין! הוי, תנו לו ונחמכם אתם אחי, באדונָי!
הפצוע אני אעיד בו, עֵד אנוכי לנפלאותיו! בפצעי הצורב שכבתי למעצבה חולה אנוש והוא הרימני וָאֶחי! אני אעיד בו, אני עֵד! –
קולות מי הוא זה – – הקשיבו לו – – נפלאות הוא עושה – – ואנו לנפלאות עינינו – – לבי צמא לנחמה – – רק הררי ציון ינחמוני – – מה ינחמנו זה – – היחַייה את מתינו – – האת בית־הארזים יקים לנו שנית – – לא – – שמעו – – הקשיבו – – אויה לנו – –
האשה בלעם! בלעם בן בעור! אשריך אשר באת לקלל את ישראל והנה ברכתנו זה שלש פעמים!
ברוך הבט־נא, הנביא, הבט במריבתם! אחֵד־נא אותם, מַזג את לבבם, הפרה את נפשותם והרם־נא את אבלם, הרם את אבלם לאלוהים!
ירמיהו (יוצא מקרב הסובבים אותו ועולה על המדרגה העליונה) את קירבתכם, אחי, ארגישה באפלה ואת נפשכם המלאה אופל. אולם למה זה נואשתם, אחי, ולמה תקונֵנו?
קולות השמעתם את המגדף – – אני הזהרתיכם מפניו לועג הוא לנו – – מדוע נקונן, ישאל בלעג – – מלח הוא זורה על פצעינו – – העלֵינו לצהול ביום מפלתנו – – הנשכח את מתינו פתאום – – לדמעותינו ילעג – – הס – – אל־נא, שמעוהו – – תנו לו וידבר –
ירמיהו הקשיבו, אחי, ושמעוני! האמנם הכל אבד, כי תקוננו? הביטו וראו וחושו: הנה החיים לכם נִתְּנו כולם! –
קול אבוי לחיים אשר כאלה!
ירמיהו ואדונָי אומר לכם: אשר לו החיים, לו גם האלוהים. רק המתים יחרישו דום והיורדים אלי קבר עליהם הקינה. אפס החיים יחיו ויקוו. הוי אחי, אל־נא תקוננו ואל תִּוָאשו בעוד פיכם ישאף רוח, אל תפצו פה למרוד בחיים ואל תאטמו אזניכם לנחמה!
קולות אבוי לדברי נוחם, כי לא יחממונו – – אם לקוממנו אתה אומר, קומם־נא את ירושלים! – – הקם את מצודת־ציון – – אבוי, הוא לא יראה את מצוקותינו – – אין לו חלק בסבלותינו – –
ירמיהו סבלותיכם כספר פתוח הם לי, אחי, ומגילת מַדוויכם פרושה לפני. אבל, אחי, אנוכי גם את הגיון מדויכם רואה אני: את אלוהי ישראל אני רואה בהם. הוא רק נסה ינסה אותנו. הבה, נעמוד בנסיון הפעם!
קולות למה ינסנו אלוהים – – ומדוע רק אותנו, אשר בחר בנו – – ומדוע כה יקשה הנסיון הזה – –
ירמיהו נסה ינסה אותנו למען נדעהו. קטון הוא האות וקל המופת אשר ניתַן ליתר הגויים! הם בגלולי עץ ואבן יאמרו לראות את פני אלוהים, אולם אלוהינו ואלוהי אבותינו אֵל נסתר הנהו, ואך במעמקי הסבל נכירהו, ורק בנסיונות קשים יגַלה את פניו לנבחריו. אשרי האיש אשר ינסהו, כי מה ישראל בין הגויים לולא נסהו אלוהיו? – את אשר יאהב האל אותו יֶהדוף בכף־הקֶּלַע למען נסותו, ואתם דעו כי לא חדל אלוהי־ישראל לאהוב אותנו ולכן לא חדל ליסרנו קשה.
קולות כנים הם דבריו – – כה כתוב בספר: הנה, אשר אנוש יוכיחנו אלוה ומוסר שַדי אל תמאס! כן־כן, כה כתוב בספר – – רק את החוטאים יוכיח – – מה עשינו לו – – בגאוותנו שכחנוהו – – מעודי לא קראתי כאשר עתה בצר לי – – אמת ידבר הנביא – – נחמה לנו בדבריו – –
ירמיהו רק את אשר ינסה – בו יבחר, ואת הנדכאים יאהַב אלוהים. הבה, נהיה, איפוא, אנחנו המנוסים ונאהב את יסוריו, אֶחָי! הוא יפַרפרנו למען יעמיק לחרוש אל תוך רגבי לבנו ויפרה אותנו בזרע ברכתו את בשרנו דיכא לבעבור יחזק את נפשנו. הוי, בואו ונלך ברצון־אל אל תוך כור־הצורף, למען נִטהר הפעם. עשו כמעשה אבותינו ואל תמאסו בתוכחת אדוני אלוהים!
קולות הבה, נִמָסר לרצונו – – שבח ותהלה לנסיון – – אני ארסק את הקינה בתוך פי – – כן, גם אבותינו היו לעבדים ואדוני גאלם – – גם אותנו יגאל – – כן־כן – – הוי, מי יתן וירחמנו – – אמור, המבשר, האם ישוב יגאלנו גם הפעם – – היתן לנו תקומה – – היפדֵנו מידי בבל – – נטע בנו את אמונתך! –
ירמיהו אך האמינו בתקומה, אחי, וכבר קמתם! כי מה אנחנו בלעדי האמונה? הנה נפלינו מכל הגויים; האדמה אשר נדבקנו בה, נשמטה מתחתינו. לא ניתנה לנו ארצנו להשאר בה ולא המנוחה להשמין בה את לבנו. לא לשלום בחר בנו אלוהים מכל העמים: אוהלנו כיפת השמים, העָמל הוא שׂדֵנו, ואלוהים – מולדתנו בנצח־הזמנים. אך אל־נא תקנאו בגויים ואל תקונֵנו, יהי להם אשרם וגאוָתם, תהי להם ארצם עלי אדמות, ואתה, עַם־הסבל, התנסה־נא אתה, עַם אדוני, והאמינה, יען כי הסבל היא אדמתך הקדושה ורק בעבורו נבחרת למען הנצח!
קולות האח, דבַר האמת – – מורשתנו הסבל – – אני אסבול באמונה – – אני מאמין ברחמיו – – הוא יגאלנו, כאשר גאלָנו ממצרים – – ברוכים הם דבריו – – אדונָי יגאלֵנו, אשר גאל את אבותינו – –
ירמיהו לכן עמי, קומה מאֶפרך, את מטה האמונה בידיך קח, וְנדדת מתוך המצוקה, כאשר נדדת מדוֹר דור. אשרינו, המנוצחים למענו, ואשרי גלותנו! אשרינו, שאבדנו את הכל למען נמצאהו, ואשרי גורלנו הקשה ונסיוננו המר! יען כי לנצח בחר בנו בידי הסבל ובידי התקומה! מלכי הגויים אשר משלו בנו כעשן חלפו, – עמים אשר העבידונו זרעם פוזר ונרמס, ערים אשר עבדנו בבניָנן ניתצו למעון־תנים – אולם חי ישראל ולא יזקינוהו העתים, כי הן סבלו כוחו הוא וכמפלתו יעלה מעלה. בסִבלנו נִצחנו את הזמנים, כל אחרית ראשית היתה לנו תמיד, וממעמקים אֶל קדושת לבו הרימנו אֵל בכל עת. זִכרו את עמלנו לפָנים ואל תשכחו איכה עמדנו בפניו תמיד. זכרו את מצרים, את בית־העבדים, את ראשון נסיוננו זכורו! אתם, המנוגעים, תנו שבח לַנֶּגע: אתם, המנוסים, הללו את אדוני, אשר בחר בנו לנצח נצחים.
העם (בא לידי התלהבות עצומה. הקולות הבודדים מצטרפים למקהלות השרות בקצב הזמרה.)
קולות
עַבְדֵי מִצְרַיִם
הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ,
רֶסֶן בַּרְזֶל
אָסַר וְלָחַץ
אֶת מֶצַח יִשְׂרָאֵל.
עֲבָדִים וְנוֹגְשִׂים,
בְּשֵׁבֶט הֶחֱרִישׁוּ
כָּל קִינָה וְנֶהִי
עַל גַּבֵּנוּ הַשַּׁח,
וְאֶת יְלָדֵינוּ
בַּחֶרֶב הָרָגוּ.
קולות רמים
אוּלָם בַּחֹשֶׁךְ אֲשֶׁר אֲפָפָנוּ
עֵין־אֱלֹהִים מְרַחֶמֶת מְצָאַתְנוּ,
וּבְטֶרֶם יֵרֹעַ מַטֵּה הָעָם,
מִשִּׁפְלֵנוּ הֵקִים לָנוּ גּוֹאֵל.
דְּבָרוֹ הַטּוֹב שָׂם לוֹ בְּפִיו
וֶעֱזוּז הַמּוֹפְתִים נָתַן בְּיָדוֹ.
מֹשֶׁה הֵרִים אֶת הָעָם הַנִּדְכֶּה,
לְאוֹר דְּבָרָיו הוֹפִיעָה הַמּוֹלֶדֶת
וְאָנוּ עָזַבְנוּ אֶת אֶרֶץ הַדְּוָי.
קולות (מריעים)
בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרַדְנוּ מִצְרַיְמָה –
וַאֲלָפִים וּרְבָבָה יָצָאנוּ מִשָּׁם
בִּרְכוּשׁ גָּדוֹל וְצֹאן וּבָקָר,
עָם חָזָק וָרַב נִגְאַלְנוּ גָאוֹל.
עַמּוּד־הֶעָשָׁן וְעַמּוּד־הָאֵשׁ
הָלְכוּ לְפָנֵינוּ בְּאוֹרוֹת זִיו־אֹשֶׁר
וּמַלְאֲכֵי אֱלֹהִים לְפָנֵינוּ זָהָרוּ.
גְּאֻלָּה רִאשׁוֹנָה, הוֹי, רֵאשִׁית כָּל חָסֶד!
הוֹי, רֵאשִׁית בּוֹאֵנוּ וְרֵאשִׁית צֵאתֵנוּ! –
ירמיהו
אֶפֶס הִנֵּה מְצוּקוֹת חֲדָשׁוֹת
צָפוּ לְיִשְׁרָאֵל, נִסָּיוֹן עַל נִסָּיוֹן!
זִכְרוּ־נָא, זִכְרוּ
אֶת יְמֵי הַתְּלָאָה
הַפָּרִים, זִכְרוּ־נָא!
קולות
מֵאֲחוֹרֵינוּ דָהֲרוּ
גְּדוּדֵי מִצְרַיִם,
מַרְכְּבוֹת פַּרְעֹה
וְסוּסֵי מִלְחָמָה,
אַפָּם יַז קָצֶף,
צִוְחוֹת־נְקָמָה
עַל רָאשֵׁינוּ שָׁטָפוּ,
לְפָנֵינוּ הַיָם
וּמֵאֲחוֹרֵינוּ – הַמָּוֶת.
קולות רמים
וְהִנֵּה סַעֲרַת אֱלֹהִים מִשְׁמֵי־רוֹם
קָרְעָה לִגְזָרִים אֶת דָּכְיֵי הַתְּהוֹם,
הַמַּיִם נֶעֶרְמוּ, נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד
וּבְמַיִם עַזִּים לָנוּ נְתִיבָה,
בִּמְעוֹן הַדָּגִים לָנוּ דֶרֶךְ פֻּלָּסָה,
וַאֲנַחְנוּ עָבַרְנוּ בֶחָרָבָה.
קולות ששון
בְּרַעַשׁ חֲרָבוֹת רְדָפָנוּ אוֹיֵב,
בְּשַׁעֲטַת פַּרְסוֹת הַסּוּסִים הִסְתָּעֵר,
בִּנְתִיב הַמַּיִם הַמְחַכִּים לְטֶרֶף,
וּכְבָר צָהֳלָם עַד אָזְנֵינוּ הִגִּיעַ…
אַךְ הִנֵּה נָפְלָה סוּפַת אֲדוֹנָי,
וְחוֹמַת הַמַּיִם הִתְפּוֹרְרָה בְקָצֶף,
הַמְּצוּקָה הַכְּחֻלָּה עֲלֵיהֶם נִשְׁפָּכָה,
סוּס וְרוֹכְבוֹ טֻבְּעוּ בַיָּם!
קולות עמוקים
כֹּה שָׁבַר אֲדוֹנָי אֶת הַחֲרָדָה
וַיִּפְדֶּה אֶת עַמּוֹ מִצָּרָה.
הֶאָח, זוֹ הָיְתָה רֵאשִׁית הַדֶּרֶךְ
לְנוֹד־הַפְּלָאוֹת הָאֻמְלָל־הַמְבֹרָךְ!
ירמיהו אך גם שנית ושלישית שפך עלינו את מר־המות ואת כוס הנסיון, למען נֵרָפא לעד! זכרו־נא, זכרו את ימי־השרב במדבר, ארבעים שנות התלאה בטרם נִכָּנס לארץ הבחירה!
קולות
הַגָּרוֹן נִחַר
יָבְשׁוּ הַשְּׂפָתַיִם.
צְמֵאִים וּנְמַקִּים
נוֹד הִתְנוֹדַדְנוּ
בְּאֶרֶץ תַּלְאוּבוֹת.
קולות ששון
וַיָּרֶם מֹשֶׁה, שְׁלִיחַ אֲדוֹנָי,
אֶת מַטֵּהוּ וַיַּךְ עַל הַסֶּלַע,
כָּתְלֵי הַשַּׁיִשׁ נֻפּוֹץ נֻפְּצוּ,
מַיִם הִרְטִיבוּ שְׂפָתַיִם צְמֵאוֹת
עַל רֶגֶל עֲיֵפָה צִנָּה זָרָמָה!
קולות רמים
כַּאֲשֶׁר עָיַפְנוּ, נֹחַם בָּאָנוּ;
נִפְלָאוֹת רָעֲשׁוּ בִּימֵי־הַשָׁרָב,
עֵת בַּרְזֶל־הָרָעָב הַמְלֻבָּן
שָׂרַף אֶת בְּנֵי־מֵעֵינוּ.
מַטְעַמֵּי־שְׂלָו הֵבִיאָה הָרוּחַ,
וּמִלֹּבֶן הַשַּׁחַר הַמְסַמֵּא עֵינַיִם
הוֹפִיעַ הַמָּן, לֶחֶם־שָׁמַיִם,
וּבְאֵרוֹת מָרוֹת לָנוּ הָמְתָּקוּ.
ירמיהו אך מעולם לא ניתנה המנוחה לנו לחבל. ידו הקדושה תמיד השליכַתנו ארצה! תמיד חִדש את התלאות לעמו! זִכרו־נא, זְכורו!
קולות
עַמִּים קָמוּ בְנִשְׁקָם נֶגְדֵּנוּ,
רִשְׁפֵּי־קִנְאָה וְאַהֲבַת־בֶּצַע
חָסְמוּ את דַּרְכֵּנוּ,
עָרִים נִסְגְּרוּ בִּדְלָתַיִם וּבְרִיחַ,
חֲנִיתוֹת סָמְרוּ בִּמְרִי וּבְמָוֶת!
קולות רמים
וַיִּתֵּן אֱלֹהִים כְּלֵי־זַיִן בְּיָדֵינוּ
וְתוֹך לְבָבֵנוּ אִבְחַת־הַחֶרֶב,
כֹּחַ אֲזָרָנוּ נֶגֶד אֲלָפִים
וְנֶגֶד רְבָבוֹת עֲטָרָנוּ נִצָּחוֹן!
קולות ששון
שׁוֹפָרוֹת הֵרִיעוּ, נָפְלוּ הַחוֹמוֹת,
נִשְׁבַּר מוֹאָב, עֲמָלֵק נִכְחַד,
בְּחַרְבוֹתֵינוּ פִּלַּסְנוּ דְרָכִים
בֵּין זַעַם עַמִּים וִישִׁימוֹן הָעִתִּים,
עַד אֲשֶׁר לִבֵּנוּ עָמַד בְּנִסָּיוֹן,
עַד שֶׁמְּצָאנוּהוּ, אֶת נִיר־הַמְּנוּחָה,
אַדְמַת כְּנַעַן לָנוּ הֻבְטָחָה:
תְּהִי־נָא מוֹלֶדֶת לַנָּעִים־וְנָדִים.
בִּבְרָכָה עַל פִּינוּ
נָשַׁלְנוּ נְעָלֵינוּ וְאֵזוֹרֵנוּ פִתַּחְנוּ,
מַטֵּה־הַנּוֹד הוֹרִיק עִנְבֵי־גֶפֶן,
פָּרַח יִשְׂרָאֵל וְקָמָה צִיּוֹן!
כולם
תָּמִיד הָיִינוּ חוֹרְשִׁים בָּעֹל,
תָּמִיד מַטִּים שִׁכְמֵנוּ לֶעָמָל,
אוּלָם הוּא תָּמִיד שָׁבַר אֶת עֻלֵּנוּ
וּמִכָּל בּוֹר־כֶּלֶא לְחֵרוּת הוֹצִיאָנוּ;
וּבַאֲשֶׁר לְחָצוּנוּ וְהֵצִיקוּ לָנוּ,
תָּמִיד הַבַּיְתָה קְרָאָנוּ,
וְאֶת זַרְעֵנוּ הִפְרִיחַ כְּקֶדֶם!
ירמיהו
וּלְעוֹלְמֵי־עַד לֹא יִשְׁכַּח אוֹתָנוּ!
הָשִׁיבוּ אֶל לֵב, הָשִׁיבוּ אֶל לֵב!
כַּאֲשֶׁר הִשְׁפִּילָנוּ, כַּאֲשֶׁר הֵמַר לָנוּ,
הַסֵּבֶל הַלָּזֶה אַךְ תָּו־אַהֲבָתוֹ הוּא.
הִשַּׁחוּ, אֵפוֹא, אַחַי, בַּעֲנָוָה.
בָּרְכוּ אֶת הַגְּזֵרָה, עָלֵינוּ שֻׁלְּחָה,
כָּל מָצוֹק – נִסָּיוֹן, וְנִסָּיוֹן – תְּקוּמָה,
רַק בְּשִׁפְלֵנוּ נִקְרַב אֶל אֱלֹהֵינוּ
וְכָל מַפָּלָה אֶל מַמְלַכְתּוֹ תַעֲלֵנוּ,
כִּי רַק הַמְנֻצָּחִים יֵדָעוּהוּ יָדוֹעַ;
לָכֵן,אַחַי, קוּמוּ! קוּמוּ לְהַשִּׂיגוֹ!
לְכוּ, אַחַי, וְנֵלְכָה לִקְרַאת אֱלֹהֵינוּ!
קולות (בלהט) כן, הבה, קומו לדרך הנצָחים – – הוליכונו־נא הלאה – – נסבול כאבותינו – – הוי, צאתנו ושובנו לנצח – – קומו, קומו – – הבה, כי קרוב היום – – הבה נצֵאה – – נצא אל בית העבדים – – אדוני יגאָלנו. כאשר גאלנו תמיד – – כולנו נלך – – כולנו – – כולנו! –
קול צדקיהו אויה, אויה! מי יובילני־אָני? אל תעזבוני! אוי לי, מי יקימני!
ירמיהו קול מי הוא זה?
קולות הנח לו – – יִשָׁאר כאן – – מוץ נידף הנהו – – הובילנו־נא אתה, המבורך – – היֵה לנו לשָׂר – – הנח למנודה –
ירמיהו אין מנודח בינינו! אשר יקרא לנו וקולו יִשָּׁמע למען כלנו!
קולות אך לא הוא – – לא הוא – – צרעת הוא לעמנו – – מקור כל צרה ויגון הוא – – הנח למנודה – – הנח למאוֹרר! –
ירמיהו גם אני הייתי מנודה לאלוהים והוא שמע לקולי. גם אני הייתי מאורר, והוא ברכַני! איה הוא הקורא ממצוקתו, למען אנחמהו, כאשר נוחמתי אנוכי!
קולות במחשכים הוא – – שם, על המעלות – – שם הבט, שם הוא, המשתוחח – – חרון אף אלוהים נפל על גאוותו – –
ירמיהו ומדוע לא יגש אלינו? מדוע יתבודד שם?
קולות הבט, כוכביו כבו – – צעדיו תועים – – אבדה לו דרכו – – עיוֵר הוא, מוכה בסנוורים! –
ירמיהו (ניגש אל צדקיהו. בבהלה צורבת) צדקיהו! מלכי!
צדקיהו האתה הוא זה, ירמיהו הנִיגש אלי?
ירמיהו אני הוא זה, מלכי, עבדך ומשרתך ירמיהו! (כורע לפניו)
צדקיהו אויה, אל נא תלעג לי ואל תַדיחני כאשר הדחתיך אני. דבריך שרפוני לאפר… אתה, הכביר, חוסה־נא עלי! אל תשליכני מפניך ואל תעזבני בעת השואה! היה־נא על ידי כאשר נשבעת לי בפני אלוהים, בעת ראותי באחרונה את עין העולם.
ירמיהו (לרגליו) אתך אני, מלכי צדקיהו.
צדקיהו (מגשש אחריו) איך? איך? לא אמושך, ירמיהו.
ירמיהו לרגלך אני,עבדך ומשרתך!
צדקיהו (ברעד) אל־נא תלעג לי לעיני העם, אל תשתחווה לפני הִשָּׁחוח! שמן־המשחה הפך על מצחי לדם וכתרי לעפר.
ירמיהו אך אתה למלך הסבל היית, ומעודך לא שָׂגבת בהוד מלוכה כאשר עתה! צדקיהו מלכי ואדוני, קשוח עמדתי לפניך בהיות הכוח בקרבך, אולם לפני שחוח־אלוהים אכַף את ראשי, אני עבד נקלה לַדווי: אתה ראשון שתית את כוס תרעלתנו, ראשון היית לסובלים, היֵה־נא ראשון לעמנו, עם נצחים, וראשית גאולתו. הוי, מלך המכאובים, משיח הנסיון שר ישראל, הרם־נא את מצחך למען יגיה לנו, הַנְחנו־נא, אתה לא תראה בלתי את אלוהים ולא את האדמה, נהלנו־נא, נהל את העם! (קם בפנותו אל העם)
הַבִּיטוּ, הַבִּיטוּ,
עַם הַדְּוָי, עַם אֲדוֹנָי,
שָׁמַע אֱלֹהִים אֶת מִשְׁאַלְתְּכֶם
וַיִּשְׁלַח לָכֶם מַנְהִיג!
עֲטוּר־הַמַּכְאוֹבִים,
בָּזוּי וְנִלְעָג,
מִי כָמוֹהוּ יוּכַל לִהְיוֹת
מֶלֶךְ הַמְנֻצָּחִים הַמְאֻשָּׁרִים?
אֲדוֹנָי סָגַר לוֹ מַבָּטוֹ עֲלֵי אֲדָמוֹת,
לְמַעַן יֵיטִיב לִרְאוֹת בְּמַלְכוּת־הַנֵּצַח.
הוֹי, אַחַי, מִי מֵחֹטֶר גֶזַע יִשַּׁי
דּוֹמֶה לּוֹ כְּמֶלֶךָ הַדְּוָי?!
צדקיהו אנה תובילני? ומה יהיה עמדי?
ירמיהו
הָרִימוּ אֶל עָל אֶת הַכּוֹשֵׁל,
תְּנוּ כָבוֹד לָאָנוּשׁ,
הַלְבִּישׁוּהוּ בְאַהֲבָה
אֶת לְבוּשׁ הַמַּלְכוּת,
וְחַדְּשׁוּ אֶת כֹּחַ
נִפְלְאוֹת אֲדוֹנָי.
כַּבְּדוּ בוֹ, כַּבְּדוּ
אֶת מַדְוֵיכֶם־אַתֶּם.
יֵלֵךְ לִפְנֵיכֶם בְּרֹאשׁ הַגּוֹלִים.
אִסְרוּ הַסּוּסִים
וְאַפִּרְיוֹן הָכִינוּ
וּבִזְרוֹעַ דְּחִילָה
הֲרִימוּהוּ אֶל־עָל,
מַשָּׂא קֹדֶשׁ,קֹדֶשׁ הוּא לָנוּ,
צוּר־יִשְׂרָאֵל וּבֵית־מַלְכוּתוֹ!
אחרים (מוליכים את המלך למטה בחרדת כבוד ומושיבים אותו באפריון. חצוצרה קוראת ממרחק בכרוז כביר, הבא כמו מתוך העיר עצמה. בינתים האיר היום ומאדים באור־אשו את החומות שהשחירו. משמי המזרח עולה אור מסמא ההולך וגדול.)
ההמון (לקול החצוצרה נוהר בערבוביה, במועל ידים כלפי מזרח.)
קולות קול תרועה – – החצוצרה – – אדוני קורא לנו – – האיר היום – – יום הנסיון – – השמש עולה על ירושלים – – חבשו את הבהמות – – הכינו את הלבבות – – אדוני קורא לנו – – אנו באים, יוצאים – – האח, צאתנו ושובנו לנצח – – האח, ירושלים – – ירושלים! –
ירמיהו (עומד אדיר על ראש המעלות. כולם נסוגו מסביבו והוא, יחידי בראש המעלות, מופיע עוד יותר כביר ביחידותו. ידיו מורמות וקולו רועד להפליא.)
קוּמוּ, אַתֶּם הַסְּחוּפִים,
קוּמוּ הַמְנֻצָּחִים,
קוּמוּ לַדֶּרֶךְ,
עָם נוֹדֵד, עַם אֲדוֹנָי!
הַנִּבְחָר בָּעַמִּים,
הָרֵם אֶת לְבָבֶךָ!
ההמון (זז ועובר לתנועה כבירה.)
ירמיהו (פונה אל העיר)
לָאַחֲרוֹנָה יָאִירוּ לָנוּ
פִּסְגּוֹת יְרוּשָלָיִם,
פִּסְגוֹת הַר־הַקֹּדֶשׁ
מִתּוֹךְ דִּמְעוֹתֵיכֶם
לָכֶם נִשְׁקָפֶת.
הָרִימוּ עוֹד הַפָּעַם
אֶת מַבַּטְכֶם הַיּוֹקֵד
וּרְווּ מֵחָזוּת הָעִיר הָאֹבֶדֶת!
שְׁתוּ מִפִּסְגּוֹתֶיהָ,
רְווּ חוֹמוֹתֶיהָ וּמִגְדְּלֶיהָ,
רְווּ אֶת אֶרֶץ־הַנֵּצַח,
שְתוּ צִמָּאוֹן לָשׁוּב לִרְאוֹתָהּ,
רְווּ, הוֹי, רְווּ מֵעִיר יְרוּשָלָיִם!
קולות הַבער־נא אותנו למען נלהַט – – איככה אשכחך חזון החזונות – – תיבש ימיני אם אשכחך ירושלים – – הוי, מקדש לבבנו – – ציון, ציון עיר האלוהים! –
ירמיהו
קֹדּוּ עוֹד הַפַּעַם,
בְּתֹם לְבַבְכֶם קֹדּוּ;
גְּעוּ עוֹד הַפַּעַם
בְּקֶבֶר אֲבוֹתֵיכֶם
בְּיֶדְכֶם הָרוֹעֶדֶת.
אֶרֶץ, הוֹי, אֶרֶץ
אֲשֶׁר אֶעֶזְבֵךְ
רְוַת הַדָּמִים
וּשְׂרוּפַת דְּמָעוֹת,
הִנֵּה, בְּיָדַיִם אוֹהֲבוֹת
אֹחֲזֶנָּה עוֹד הַפַּעַם,
אֶרֶץ, הוֹי, אֶרֶץ,
בְּמוֹ פִי אֶבְלָעֵךְ;
אֶרֶץ, הוֹי, אֶרֶץ,
חִדְרִי־נָא בְעַצְמוֹתַי!
(בולע גוש עפר)
רֶגֶב מְרוֹרִים אֶבְלָעֲךָ,
מַחֲנָק לִגְרוֹנִי הַמִּתְיַפֵּחַ,
אַךְ מְרוֹרַיִךְ
יַבְעִירוּ בְקִרְבִּי
אֶת נַפְשִׁי וּמֵעַי,
לְמַעַן אֶזְכְּרֵךְ לָנֶצַח
וְהָיִיתִי בָשָֹר מִבְּשָׂרֵךְ לָעַד!
אֶרֶץ, הוֹי, אַדְמַת אֲבוֹתַי, אַדְמַת־קֹדֶשׁ,
בָּרְכִינִי־נָא
בִּתְשׁוּקַת נֶצַח וּבְלַהַט־תָּמִיד
בְּרָעָב עֲדֵי־עַד לָשׁוּב הַבַּיְתָה,
לְצִיוֹן אַרְצֵנוּ הָאוֹבֶדֶת!
ההמון (נופל אפים ארצה ובולעים, כמו ירמיהו, גושי עפר) הוי ארץ כל יקר, גוש רגב אבות – – חדור־נא אל קרבי – – הִבָלע בנפשי, כאשר אבלעך אנוכי – – הוי, איך אעזבך – – ארץ, הוי, ארץ הקודש! –
ירמיהו (קם)
וְעַתָּה, עַם נוֹדֵד, עַם אֲדוֹנָי.
אַחֲרֵי אֲשֶׁר אָכַלְתָּ
תְּשׁוּקַת מְרוֹרִים
וְאַחֲרֵי אֲשֶׁר שָׁתִיתָ
אֶת הַדְּמָעוֹת הַבּוֹעֲרוֹת
קוּמָה הַפַּעַם
הַנִיחוּ לַמֵּתִים,
לָהֶם הַשָּׁלוֹם,
הַנִיחוּ לַחוֹמוֹת,
הֵן לֹא תִחְיֶינָה, –
אַךְ אַתָּה תָקוּם
תָּמִיד וְלָנֶצַח
מִמַּעֲמַקֶּיךָ
בַּאדוֹנָי אֱלֹהֶיךָ,
קוּמוּ, עָם נוֹדֵד,
עַם אֱלֹהִים,
וְהִכּוֹנָה לַדֶּרֶךְ,
שׁוּר לַמֶּרְחַקִּים
וְאַל תַּבֵּט אָחוֹרָה
אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר –
לוֹ אֶרֶץ לְנַחֲלָה,
אֶפֶס הַנּוֹדֵד
לוֹ הָעוֹלָם!
קוּמוּ שְׁחוֹחִים,
קוּמוּ מְנֻצָּחִים.
הָרִימוּ הַמֵּצַח
מֵעַל לְכָל־סֵבֶל,
אֶל מוּל פְּנֵי שַׁחַר־הַנֵּצַח
וְכִפַּת הַכּוֹכָבִים
הַנּוֹדֶדֶת לָעַד.
הַדֶּרֶךְ בָּהּ תִּצְעֲדוּ,
בְּמַדָּעוֹ סָלַל אֲדוֹנָי
לְךָ, עַם־אֱלֹהִים
לְךָ, עָם נוֹדֵד,
קוּמָה וְצֵא אֱלֵי תֵבֵל!
ההמון (מתכונן לדרך: המולת אנשים ובהמות; תנועה נרגשת בלהט.)
אחד (יוצא)
אַךְ אֱמָר־נָא, מַנְהִיגֵנוּ,
תְּנֵנִי וְאֶשְׁאַל,
שְׁאֵלָה נוֹאֶשֶׁת וּמְקוֹנֶנֶת:
הֲיָשׁוּבוּ הָעֲמָקִים לָנוּ לִהְיוֹת,
הֲיָשׁוּב יִשְׁרָאֵל עוֹד פַּעַם הֵנָּה?
אֱמֹר: הֲנָשׁוּב וְנִרְאֶה אֶת יְרוּשָׁלָיִם?
קולות כן – אמור – – בשר, בשר־נא – – הנשוב ונראה את ירושלים – –
ירמיהו
אֲשֶׁר לֹא עָבַד לְעַבְדוּתוֹ,
כַּאֲשֶׁר תַּחְדֹּר אֱמוּנָתוֹ בֵאלֹהָיו
אֶל תּוֹךְ מַכְאוֹבָיו עֲלֵי אֲדָמוֹת,
הוּא יִרְאֶהָ כָל הַיָּמִים
בְּנַפְשׁוֹ פְנִימָה,
וְלֶב־צִיּוֹן בְּכָל עֵת וּזְמַן
יַזְהִיר בְּקִרְבּוֹ בְּאוֹר שִׁבְעָתַיִם,
וְיִיף מֵאֲשֶׁר יְדַעְנוּהוּ עַד הֵנָּה,
וְכָל כִּכָּר יְהִי לוֹ אֶרֶץ־אֲדוֹנָי.
הוֹי, אֲשֶׁר יַאֲמִין, לוֹ תִבָּנֶה,
אֲשֶׁר יַאֲמִין –
יִרְאֶה לָנֵצַח אֶת עִיר יְרוּשָלָיִם.
קולות אנו מאמינים – – מאמינים – – אנחנו נראהָ – – אמונתנו היא – – עירנו ירושלים! –
אחד (ניגש) אך אמר־נא, מנהיגנו, מי יבנהָ לנו?
ירמיהו
לַהַט הַתְּשׁוּקָה וְלֵילוֹת־כִּלְאֵנוּ
וְכַל הַמַּדְוֶה אֲשֶׁר הִשְׂכִּילְכֶם –
אַתֶּם תִּהְיוּ בוֹנֵי־הַקֹּדֶשׁ
אִם תְּחַדְּשׁוּ נַפְשְׁכֶם לָעִיר הַמְבֹרֶכֶת.
אֶת חוֹמוֹתֶיהָ מֵאֶבְלְכֶם תָּקִימוּ,
וְכַאֲשֶׁר יַעֲמִיקוּ עַמִּים לְהַשְׁפִּילְכֶם,
כֵּן תִּתְרוֹמֵמְנָה הַחוֹמוֹת אֶל אֱלוֹהַּ,
כֵּן תָּקוּם יְרוּשָׁלַיִם לְתִפְאָרֶת!
קולות כן – – הבה, נבנה – – הַעמיקו אנָך אל תוך סבלותינו – – נחצוב ממַדְוֵנוּ אבני־גזית – – נטו הקו והרימוהו אֶל אֵל – – הבה ונבנה ירושלים.
שני אך אמר־נא, מנהיגנו, התאריך ירושלים ימים?
ירמיהו
אֲבָנִים מִתְפּוֹרְרוֹת, נוֹפְלוֹת הַחוֹמוֹת,
מִפְעֲלֵי אָדָם וּמֶמְשָׁלוֹת יִבֹּלוּ,
עָרִים נִשְׁטָפוֹת בְּזֶרֶם הָעִתִּים, –
אַךְ אֲשֶׁר הַנֶּפֶשׁ תְּקַיֵּם בְּעֹז־דְּוַי
יָקוּם בֵּאלֹהִים לְנֶצַח נְצָחִים.
מִי יַהֲרֹס
אֶת פִּסְגּוֹת הַתִּקְוָה הַקְּדוֹשָׁה,
הַבְּנוּיוֹת דְּמָעוֹת
הַזּוֹהֲרוֹת בַּקֶּרֶב
וְלֹא תֵרָאֶינָה לָעַיִן?
מִי יְשֻׁדֵּנוּ
אֶת הָאֱמוּנָה הַמְאֻשֶּׁרֶת?
מִי יַפִּיל אֶת יְרוּשָׁלַיִם,
אֲשֶׁר בְּלִבֵּנוּ פְנִימָה?
קולות ירושלים לעד תכון – – מי יחריבנה – – קדוש, קדוש הוא מקדש לבבנו – – קדושות הן ערי הדווי – – הוי, צרי נוחם, הוי, תקוותנו –
שלישי אך הגד־נא, מנהיגנו, איפה נמצאֶנה, איפה תחזה נפשנו את עיר־ירושלים?
ירמיהו
בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּתְאוֹשְׁשׁוּ
וּמִיִּרְאָה וּמִנֵּכָר בְּאֶשְׁכֶם תָּקוּמוּ –
מֵחֲזוֹן לִבְּכֶם תִּבָּנֶה בְּהוֹדָהּ
וַחֲלוֹם־תְּשׁוּקָתֵנוּ שָׁם יָקוּם.
בְּכָל מָקוֹם וּמָקוֹם.
אֲשֶׁר בִּלְבַבְכֶם תִּשְׁכֹּן אֱמוּנָה,
עֲלֵיכֶם תְּסוֹכֵךְ שָׁם עֲטֶרֶת חוֹמוֹתֶיהָ.
אֲשֶׁר יִלְהַט,
חָזֹה יֶחֱזֶה אֶת יְרוּשָׁלַיִם לָעַד!
קולות הוי, תנחומי אמונה – – עבדות אלוהים המבורכת את עירנו החריב, למען יקימנה בלבבנו – – בכל מקום שם היא – – הבה, נבנהָ בלבנו – – ירושלים לנצח תקום – – הוי יציאת עולמים ושיבת עולמים! –
(החצוצרה מריעה שנית בתרועה גדולה. בינתיים היה אור יום, נע ההמון הכביר, המברך בתרועות־תקומה את היציאה.)
ירמיהו (על כולם)
עָם נוֹדֵד, עַם הַסֵּבֶל,
בְּשֵׁם אָבִינוּ יַעֲקֹב
הַשָּׂר עִם אֵל וַיְּבֹרַךְ בְּיָדוֹ,
קוּמָה לִנְדוֹד בְּרַחֲבֵי־תֵבֵל
הִכּוֹנָה וּלְכָה בְּדֶרֶךְ אֵין־קֵצֶה!
זְרַע אֶת זַרְעֲךָ
בְּאֹפֶל הָעַמִּים וּבְאֹפֶל הָעִתִּים,
נְדֹד בְּדַרְכְּךָ וּסְבֹל אֶת הָסֵּבֶל.
קוּמָה, עָם אֲדוֹנָי. וְהָחֵל הַפַּעַם
אֶת שִׁיבַת־צִיּוֹן הַמֻּפְלָאָה,
דֶּרֶךְ כָּל־תֵּבֵל וְדֶרֶךְ הַנְּצָחִים.
ההמון (עובר לתנועה עצומה. מסע המונים מסתדר בשתיקה. נושאים בראש את המלך באפריון, צועדים בכובד ראש חגיגי, שבט בשבט, בקבוצות מסודרות, כלפי השערים. מבטם פונה למעלה, ויציאתם בשורה משווה לה אופי של חגיגת־קרבן. איש אינו נדחק קדימה, איש אינו מפגר, השורות צועדות בלי חפזון, חדשים באים תמיד אחריהם כאילו אין־הסוף יוצא מתוך האופל למרחקים.)
קול ההולכים
בְּבָתֵּי זָרִים נָגוּרָה
וּבְמֶלַח דִּמְעָה נֹאכַל לַחְמֵנוּ
עַל הֲדוֹם־כְּלִמָּה נֵשֵׁב בְּבָתֵּינוּ
וּבְפַחַד נִישַׁן עַל מִשְׁכַּב הַנֵּכָר,
חֶשְׁכַּת הָעִתִּים תִּפֹּל עָלֵינוּ,
נוֹגְשֵׂי־מְלָכִים וְכֶלֶא־מוֹשְׁלִים –
אוּלָם נַפְשֵׁנוּ תְּסוֹבֵב כָּל נֵכָר
וְתָמִיד, תָּמִיד תָּנוּחַ בִּירוּשָׁלָיִם.
אחרים
מִמַּיִם רְחוֹקִים
הַצּוֹרְבִים מַר אֶת פִּינוּ הַשׁוֹקֵק,
נִשְׁתֶּה אֶת מַשְׁקֵנוּ,
עֵצִים יְצִלּוּנוּ בְּצִלְלֵי־נֵכָר
וְקוֹל פְּחָדִים יֶהֱמֶה כָל רוּחַ.
אֶפֶס כָּל מֶרְחָק לָנוּ לֹא יִרְחַק,
יַעַן כּוֹכָבִים תַּנְחוּמוֹת יְאִירוּנוּ.
חֲלוֹמוֹת מוֹלֶדֶת יַעֲלוּ מִן הַלֵּילוֹת
וְנַפְשֵׁנוּ בַבֹּקֶר תַּחֲלִיף כֹּחַ
מִמְזוֹנֵךְ הַקָּדוֹשׁ, יְרוּשָׁלָיִם!
אחרים
בִּרְחוֹבוֹת זָרִים נִסַּע וְנֵלֵךְ,
בַּאֲרָצוֹת וּמְדִינוֹת יֶהֶדְפֵנוּ הָרוּחַ,
קַרְקַע עַל קַרְקַע יַשְמִיטוּ עַמִּים
מִתַּחַת כַּפּוֹת רַגְלֵינוּ הַצּוֹרְבוֹת,
לַגֶּזַע הַמָּט אֵין שֹׁרֶשׁ בְּתֵבֵל,
עוֹלָמֵנוּ הַמְשׁוֹטֵט הוּא נְדוּדֵי־תָמִיד
אוּלָם אַשְׁרֵינוּ, מְנֻצְּחֵי הָעוֹלָם
כִּי אַף אִם לְמוֹץ הָיִינוּ בְּרֹאש כָּל חוּצוֹת
נָכְרִים בְּכָל מָקוֹם וְלֹא־רְצוּיִים,
אַךְ נֶצַח יֵלֵךְ מַסָּעֵנוּ בָעִתִּים
אֱלֵי יְרוּשָׁלַיִם זוֹ אֲשֶׁר בְּנַפְשֵׁנוּ!
כשדים אחרים (ביניהם קצין, יוצאים שכורים למחצה מתוך הארמון. קולם הרם והגס מתגבר על מלמולם הכבוש של ההולכים.)
קצין כשדי השמעתם איך הם מתאוננים? הם ממאנים לצאת. הכֵּם בשׁוט, אם יתמהמהו!
כשדי א' הביטה, אדונִי, בלי כל צו ילכו. וגם אינם מתאוננים.
הקצין ואם יַלִּינו, החנק את תלונתם בפיהם!
כשדי א' הם אינם מלינים, אדונִי.
כשדי ב' הבט – – איך הולכים – – כמנַצחים יהלכו! אור נוגה בעיניהם!
הכשדים מה לו לעם הזה? – – האם לא נוצחו הפעם? – – האם רימה אותם איש בשמועות גאולה? – – הקשיבו לאשר ידברו – – מה הם שרים? – – עם מוזר הוא העם הזה! – – מופלא גם במריו וגם בהכנעו – – מי יבין לרוח העם הזה? – – כח־נסתר צפון בענוה הלזו ודבר בליעל יצוק בה. תהלוכת־מלכים היא זאת ולא דרך עבדים גולים! – – איש לא ראה עוד עם אשר כָזה – –
קולות (העם מתלכדים לסירוגין, אגב תהלוכות חדשות לרגעים, ובתוכם מתערב גם קול ירמיהו.)
בֵּין גּוֹיִים נֵלֵךְ וּבְתוֹךְ עִתִּים נִדּוֹד,
לְאֹרֶךְ שְׁבִילִים שֶׁל סֵבֶל אֵין־קֵצֶה,
נֶצַח אֲנַחְנוּ הַמְנֻצָּחִים לְעוֹלָם,
מְסוּרִים לַמָּעוֹן אֲשֶׁר בּוֹ נָנוּחַ,
עֲבָדִים מָשְׁפָּלִים לְנוֹגְשִׂים שְפָלִים; –
אַךְ הִנֵּה הֶעָרִים תְּמוּטֶינָה וְעַמִּים יִשְׁקָעוּ,
כְּמוֹ כוֹכָבִים אֱלֵי תְהוֹם,
וְאֵלֶּה אֲשֶׁר חָרְשׁוּ בְשׁוֹט עַל גַּבֵּנוּ
דּוֹר אַחַר דּוֹר יִכָּלְמוּ לָעַד.
אֶפֶס אֲנַחְנוּ נֵלֵךְ, וְנֵלֵךְ וְנֵלְכָה,
הָלוֹךְ וְהַעֲמֵק אֶל כּוֹחֵנוּ פְנִימָה,
אֲשֶׁר מִתּוֹךְ הָאֲדָמוֹת יִסְפֹּג אֶת נֵצַח־הַנְּצָחִים,
וּמִתּוֹךְ סִבְלוֹתָיו אֶת אֱלֹוהָיו.
הקצין הביטו וראו, כבמחולות ילֵכו! רוח־שכרון עבר עליהם. האם לא נצחנו אותם? מדוע לא יקוננו?
כשדי ראשון אין זאת, כי סוד כמוס בקרבם, אשר ישנה את טעמם. דבר לא נראה אשר ילהיבם!
כשדי שני כן, מאמינים הם באשר לא יראה לעין, וזה סודם. איך יראה איש אשר לא יֵראה לעין ואיך יאמין באשר לא יראהו? דבר־סתר כמוס בהם כאשר בהוברי־שמים אשר לנו. טוב כי נלמַד מהם את הדבר.
כשדי ראשון אין ללמוד זאת, רק להאמין. והם אומרים כי זה הוא אלוהיהם.
קולות גולים
בְּדֶרֶךְ עָנְיֵינוּ הַקָּדוֹשׁ נְדַדֶּה.
מִמַּסָּה אֶל מַסָּה עֲדֵי הִצָּרְפֵנוּ,
הַנְּצוּרִים נֶצַח וּמְנֻצָּחֵי נֶצַח,
הַנִּלְכָּדִים נֶצַח וּמְשֻׁחְרְרֵי נֶצַח.
הַמְבֻתָּרִים נֶצַח וְהַמְחֻדָּשִׁים נֶצַח,
כַּדּוּרֵי־מִשְׂחָק וְלַעַג לָעַמִּים,
הַיְחִידִים בְּתֵבֵל בְּאֵין אֶרֶץ־מוֹלֶדֶת,
נוֹדְדִים אֲנַחְנוּ לְנֶצַח־הַנְּצָחִים.
אַחֲרוֹנֵי שְׂרִידִים
בְּמַחֲנֵה אֵין־קֵץ,
שָׁבֵי הַבַּיְתָה אֶל אֱלוֹהִים,
רֹאשׁ כָּל רֵאשִׁית וְתַכְלִית לַכֹּל,
עַד אֲשֶׁר הוּא יְהִי לָנוּ מוֹלֶדֶת,
הוּא אֲשֶׁר כָּמוֹנוּ עַל כּוֹכָבִים וְעִתִּים
יִדְרֹךְ וְיָאִיר אֶת כָּל הַיְקוּם –
עַד אֲשֶׁר נָסוּף אֶל תּוֹךְ הַנֶּעֱלָם:
אָנוּ, עַד אוֹבֵד, רוּחַ אַלְמָוֶת.
כשדי ראשון הביטו וראו, איך יצעדו לקראת השמש! יפעת־אור נוגהת על העם הזה ואודם השחר על ראשי כולם. אל נכון כביר הוא אלוהיהם!
הקצין אלוהיהם? האם לא נתצנו את מזבחותיו? האם לא נצחנוהו הפעם?
כשדי ראשון אין לנצח את אשר לא יֵראה לעין. יכול נוכל להמית אדם, אך לא את אלוהיו החי בקרבו, יש לאל ידנו להכניע את העם, אך לא את רוחו.
(החצוצרה מריעה בפעם שלישית. השמש עלתה על ירושלים ושולחת קרניה על מסע הגולים, היוצאים את העיר ושָׂמים פעמיהם לעידן ועידָנים.)
מבוא
מקורם של ספרים יכול להיות ברגשות מרגשות שונים. כותב אדם ספרים כשהתפעלות ממריצה אותו לכך או כשרגש של הכרת טובה דוחפהו לכך, כן ייתכן שוב שמרירות, זעם ורוגז יציתו להט רוחני. יש שהסקרנות היא הדחיפה, התשוקה הפסיכולוגית, לבאר לעצמו, תוך כתיבה, את מהותם של בני אדם ומאורעות, אך גם מניעים בעלי אופי מפוקפק כמו רברבנות, תאוות בצע, ההנאה שבהשתקפות ממריצים – לעתים קרובות מדי – לאותו ייצור; בעצם רצוי, משום כך, שכל סופר יבהיר לעצמו, בגשתו לכתוב ספר, מתוך אי־אלה רגשות, מתוך איזה צורך אישי בחר בנושא. בספר הזה ברור לי המקור לחלוטין. הוא נוצר מתוך רגש, שאינו מן הרגילים, אך מעיק ביותר: רגש הבושה.
וכך היה הדבר. בשנה שעברה נזדמנה לי, זו הפעם הראשונה, שעת הכושר המקווה לנסיעה לאמריקה הדרומית. ידעתי, כי בברזיל מחכים לי אחדים ממראות הנוף היפים ביותר בעולם וכי בארגנטינה תהיה לי האפשרות, שאין כדוגמתה, להיות בצותא עם חברים לרוח. כבר עצם הציפיה הזאת הפכה את הנסיעה למשהו נפלא, וכל דבר נעים, שיכול אדם לתאר לעצמו, נוסף עוד בשעת הנסיעה, ים שקט, ההתפרקות הגמורה על פני האניה המהירה ורחבת הידים, ההשתחררות מכל החובות והמצוקות של חיי יום יום. אין ערוך להנאה, שנהניתי בימי גן עדן אלה של הנסיעה הזאת. אך לפתע, זה היה ביום השביעי או השמיני, נתפסתי לקוצר רוח מרגיז. שוב אותם שמים כחולים, שוב הים הכחול, השקט הזה! ברגעי ההתרגשות הפתאומית הזאת נראו לי שעות הנסיעה כאיטיות מדי. בסתר לבי השתוקקתי כבר להגיע אל מחוז חפצי, שמחתי למראה מחוגי השעון, המתקדמים יום יום בלי ליאות, לפתע העיקה עליה אותה הנאה פושרת ומרושלת מן האין. אותם פרצופים של אותם אנשים הלאוני, חד-הגוניות של כל אשר נעשה על פני הסיפון הרגיזה את עצבי בשקט הפועם בקצב. רק הלאה, רק הלאה, מהר, יותר מהר! פתאום נראתה בעיני אותה אנית קיטור מהירה, יפה, נעימה ומצוידת בכל הנוחיות, כאילו לא היתה מהירה די הצורך.
דרוש היה לי, אולי, רק אותו רגע, בו הגיע קוצר רוחי להכרתי, וכבר בושתי בפני עצמי. הנה נוסע אתה, אמרתי לעצמי בזעם, באניה הבטוחה ביותר, נסיעתך היא היפה ביותר, שיכול אדם להעלות במחשבתו, וכל המותרות שבחיים עומדים לרשותך. אם חש אתה קרירות בתאך, לעת ערב, עליך רק לסובב ברז בשתי אצבעות, וכבר האויר הוא מחומם. אם אור הצהרים של הקו המשוה הוא חם מדי בשבילך; הנה, עליך לצעוד רק צעד אחד לתוך החדר בעל המאווררים המצננים ועליך לצעוד עשר פסיעות נוספות ולפניך בריכת שחיה. בשבתך אל השולחן, יכול אתה לבחור לך כל מאכל וכל משקה במלון הזה, המשוכלל יותר מכל בית מלון. הכול עומד לפניך כבקסם, כאילו מלאכים הביאוהו הנה והכול בשפע. יכול אתה להתבודד ולקרוא ספרים או להשתתף במשחקים על פני הסיפון, לשמוע מוסיקה ולבלות בחברה, ככל אשר תאווה נפשך. כל הנוחיות עומדות לרשותך וכל אמצעי הבטחון. יודע אתה להיכן אתה נוסע, יודע אתה בדיוק את השעה, בה תגיע אל מחוז חפצך, כן יודע הנך, כי קבלת פנים אדיבה צפויה לך. באותה מידה יודעים בלונדון, בפריס, בבואנוס איירס ובניו-יורק בכל שעה באיזו נקודה של העולם נמצאת, אותה שעה, האניה. ורק על פני גרם מעלות קטן עליך לפסוע רק עשרים פסיעות מהירות וניצוץ צייתני קופץ ממכשיר הטלגרף האלחוטי ונושא את שאלתך, את ברכתך לכל מקום על פני האדמה, ותוך שעה אחת מקבל אתה תשובה מכל מקום על פני כדור הארץ. זכור נא, אתה קצר הרוח, זכור נא, אתה בלתי המסתפק, איך היה הדבר בימים עברו! השוה נא רגע אחד את הנסיעה הזאת עם הנסיעות של הימים ההם, ביחוד עם הנסיעות הראשונות של עזי הנפש ההם, שגילו בשבילנו את הימים הענקיים, שגילו בשבילנו את העולם, ובוש והיכלם מפניהם! נסה נא לתאר לעצמך, כיצד היו הם מפליגים בימים ההם בסירות דוגה קטנות אל בלתי הנודע, בלי שידעו את דרכם, אבודים באין סוף, כשסכנה בלתי פוסקת אורבת להם מכל צד, נתונים לשבט או לחסד בידי מזג האויר, מופקרים למחסור ולמצוקה. בלי אור בלילות, ללא משקה זולתי המים התפלים, הפושרים שבחביות ומי הגשמים, בלי כל מאכל זולתי צנימים שנתקשו ושומן חזיר מעושן ומעופש וגם מאכל זעום זה, יש שהיה חסר להם ימים על ימים. ללא מיטה וללא מקום למנוחה, שטני היה החום, הקור – ללא רחמים ונוסף על כל זה ההכרה של בני האדם, שהם עזובים לנפשם, ללא הצלחה וישע, במדבר המים האכזרי הזה. בביתם לא ידע איש במשך חדשים ושנים, היכן הם נמצאים, והם עצמם לא ידעו אנה הם נישאים. המחסור ליוה אותם בדרכם, המות הקיפם באלפי צורות על פני הים וביבשה, הסכנה נשקפה להם מצד בני אדם ואיתני הטבע ובמשך חדשים ושנים, היתה הבדידות האיומה מפיקה אותם על פני ספינותיהם הדלות והעלובות. ידוע ידעו, כי אין איש, אשר יוכל להושיעם, כי שום ספינת מפרש לא תזדמן בדרכם חדשים על חדשים, על פני המים האלה, השוממים מכל כלי שיט, כי איש לא יוכל להצילם ממצוקה ומסכנה, כי איש לא יוכל למסור ידיעות על מותם, על אבדנם. ואני, אך החילותי לתאר לעצמי, בקרב נפשי את הנסיעות הראשונות האלה של כובשי הימים, וכבר בושתי ונכלמתי על קוצר רוחי.
רגש בושה, שהתעורר פעם, לא סר עוד ממני במשך כל ימי הנסיעה, המחשבה על הגיבורים האלמונים האלה לא הרפתה ממני לרגע. תשוקה עזה התעוררה בי, לדעת עוד יותר על אלה, שהיו הראשונים, אשר העזו לפתוח במלחמה נגד איתני הטבע. לקרוא על הנסיעות הראשונות ההן אל האוקינוסים בלתי הנחקרים, אשר תיאורן הלהיבני עוד בימי נעורי. נכנסתי אל הספריה של האניה ולקחתי לי משם כרכים אחדים, כדי לנסות בהם את מזלי. ומכל הדמויות והנסיעות למדתי להתפעל ביותר על פעלו של האיש, אשר ביצע, לפי הרגשתי, את המעשה העצום ביותר בתולדותיו של חקר כדור הארץ, פרנאן מאגלאן, זה אשר הפליג עם חמש ספינות דייגים קטנות מסביליה, כדי להקיף את כל כדור הארץ – זו היתה, אולי, האודיסיאה המזהירה ביותר בתולדות האנושות, אותה הפלגה של מאתים שישים וחמישה גברים איתנים בהחלטתם, שמהם חזרו רק שמונה עשר בספינה רקובה, אך הדגל של הנצחון הגדול ביותר התנוסס בראש התורן. דברים רבים לא סופרו עליו בספרים האלה, לא, בכל אופן, לא הספיקו הדברים; על כן הוספתי לקרוא ולחקור, אחרי שובי הביתה, כשאני תמיה על כך מה מעטים הדברים, וביחוד הדברים הבטוחים, שנאמרו עד כה על אותו מבצע גבורה. וכמו שקרה לי לא פעם, הגעתי גם הפעם לכלל הכרה, שהאפשרות הטובה והפוריה ביותר, לברר לעצמי משהו, שאינו נהיר לי די הצורך, הוא עיצובו ותיאורו של הדבר גם בשביל האחרים. וכך נוצר הספר הזה – עלי לאמור זאת ביושר לבב: לגודל הפתעתי אני. כי בשעה שתיארתי את נסיעת אודיסיאוס השניה הזאת, לפי המסמכים, שעלה בידי להשיג, באופן נאמן למציאות, ככל האפשר, היתה לי, בלי הרף, ההרגשה, שאני מספר משהו בדוי, אחד מחלומות המאויים הגדולים, אחת מהאגדות הקדושות של האנושות. אך אין דבר טוב מן האמת, הנראית כדבר בלתי מתקבל על הדעת! תמיד דבק במעשי הגבורה הגדולים של האנושות משהו, שהנהו למעלה מהשגת השכל, משום שגיבורים אלה מגביהים לעלות מעל למידה הארצית הבינונית; אך תמיד מחזירים המעשים האלה, שקשה להאמין בביצועם, לאנושות את אמונתה בה עצמה, בכוחותיה היא.
שמו של האיש, שנטל על עצמו את ההקפה הראשונה של כדור הארץ, נמסר בהיסטוריה בצורות שונות, שמספרן מגיע עד ארבע או חמש. במסמכים הפורטוגיזיים מופיע יורד הים הגדול לפעמים בשם פרנאן דה מאגאלהאיס, לפעמים בשם פרנאן דה מאגאלהאאֶס, הוא עצמו היה חותם אחרי כן, אחרי שעבר לשרת את ספרד, על מסמכים פעם מאגהאלאנס, פעם מאגהלאנס, והקרטוגרפים העתיקו אחרי כן את הצורה הספרדית הזאת לצורה הלטינית מאגאלאנוס. כשהייתי צריך לבחור בשביל הספר הזה שם אחיד, הכרעתי לצד הצורה הלטינית, שנתקבלה, זה מכבר, בעולם כולו: מאגלאן, באופן אנלוגי לקולומבוס, שאף אותו איננו מכנים בשם כריסטופורו קולומבו או כריסטובאל קולון. כן מופיע השליט ההאבסבורגי, שאיפשר לו את המסע, תמיד בשמו הנודע קרל החמישי, אף על פי שבאותה שנה של ההפלגה היה הוא רק קארלוס הראשון, מלך ספרד ולא הוכתר אז עדיין לקיסר גרמני.
הספנות היא דבר נחוץ
-—————————————–
בראשית היו התבלין. מאז מצאו הרומאים, בשעת נסיעותיהם ומלחמותיהם, בפעם הראשונה טעם בסממנים הצורבים או המהממים, המאכלים או המשכרים של המזרח, אין המערב יכול, אף אינו רוצה עוד לוותר על התבלין ההודיים במטבח ובמרתף המזונות. כי אין אנו יכולים לתאר לעצמנו כלל מה תפל היה האוכל הצפוני עד ימי הביניים המאוחרים. עוד זמן רב צריך היה לעבור עד אשר פירות השדה, הנפוצים כל כך בימינו, כמו תפוח האדמה, התירס ועגבניה קנו להם זכות אזרח של קבע באירופה, בימים ההם כמעט שאין משתמשים עדיין בלימון להחמצה, אף לא בסוכר להמתקה, הסמים המעוררים העדינים של הקפה והתה טרם גולו; גם אצל נסיכים ואצילים מסיחה הזלילה הקהה את הדעת מחד-הגוניות חסרת הטעם של הארוחות. אך ראה זה פלא: אם מוסיפים רק גרגר אחד של תבלין הודיים, גרגרים אחדים של אבקת פלפל, פרח מוסקט מיובש, מעט זנגביל או קנמון בקצה הסכין למאכל הגס ביותר ומיד מרגיש המפונק גירוי זר, המעורר תיאבון. בין ה„דור“ הבולט וה„מול“ של חמוץ ומתוק, של חריף ותפל מורגשת, לפתע, תנודה של צלילים עיליים מטבחיים עדיני טעם ואף צלילי ביניים; עד מהרה מסתגלים עצבי הטעם של ימי הביניים שהנם עוד ברבריים למחצה, לחמרי הגירוי החדשים האלה, עד כי הם תובעים אותם יותר ויותר. כל מאכל נחשב לראוי לאכילה רק כשהוא מפולפל עד כדי טירוף או מתובל באיזה חומר חריף אחר; אף לתוך השיכר מכניסים זנגביל ואת היין מחממים במידה כזאת עם תבלין כתושים, עד כי כל לגימה צורבת בגרון כאבק שריפה. אך לא רק בשביל המטבח זקוק המערב לכמויות עצומות של הסממנים; גם גנדרנותן של הנשים תובעת, יותר ויותר, מריחות הניחוח של ערב, שיהיו חדשים לבקרים, המושק המגרה, הענבר בעל הריח המעיק, שמן הורדים המתוק, אורגים וצבעים נאלצים ליצר בשבילן אריגי משי סיניים ואטון הודי, צורפים מוכרחים להשיג בשבילן את הפנינים היפות מציילון ואת אבני השמיר הכחלחלות מנארסינגאר. ביתר עוז מעודדת הכנסיה הקתולית את הצריכה של מוצרים מזרחיים, כי אף גרגר אחד מהמיליארדים הרבים של גרגרי הקטורת, שהכוהן, העורך את המיסה מניף אותם במחתה באלפי הכנסיות באירופה, לא גדל על אדמת אירופה; כל אחד מהם הועבר בדרך הארוכה, בים וביבשה, מארצות ערב. גם הרוקחים. הם קונים קבועים של הסמים ההודיים המהוללים, כמו אופיום, קאמפור, שרף הגומי היקר, ומתוך הנסיון יודעים הם, שזה מכבר אין לחולים אמון בכוח המרפא של איזה שמן או של תרופה אחרת, אם על צנצנת החרסינה אינה מתנוססת מלת הקסם „ארביקום“ (ערבי) או „אינדיקום“ (הודי) באותיות כחולות. באין מעצור רכש לו כל דבר מזרחי, בזכות סטיתו, נדירותו והאכסוטיקה שבו ואולי גם בזכות מחירו היקר, איזה קסם סוגסטיבי, היפנוטי בשביל אירופה. ערבי, פרסי, הודוסטני, כל התארים האלה הופכים בימי הביניים (כמו במאה השמונה עשרה ציון המקור: צרפתי) לשמות נרדפים לשופע, מעודן, אציל, משופר, נחמד ויקר ערך. אין שום מצרך מבוקש כמו הסממנים האלה; נדמה, כמעט, שריח פרחי המזרח האלה נסך, באיזה קסם, רוח שכרון על נפשה של אירופה.
אך דוקא בשל אותה מודה של הביקוש, נשארת הסחורה ההודית יקרה במחירה, העולה מיום ליום: כמעט שאין לחשב בדיוק את העליה המתמדת של קו המחירים הקדחתני, כי כל טבלאות הכספים ההיסטוריות נשארות, בהתאם לנסיון, מופשטות; לכל היותר אפשר לסקור סקירה אופטית את ההפרזה המטורפת בקביעת ערכם של התבלין, אם נזכור, שאותו פלפל, העומד כיום פתוח על כל שולחן אוכל ונשפך, ללא כל תשומת לב, כמו חול, היה נמנה אז גרגר אחר גרגר ובמשקל היה שוה, כמעט, בערכו לערך הכסף. וכמה מוחלטת היתה יציבות ערכו, עד כי מדינות וערים שונות היו מחשבות לפי הפלפל כשם שהיו נוהגים במתכת אצילה: בפלפל אפשר לרכוש קרקעות, לסלק בו נדוניות, לרכוש בו זכויות אזרח; היו נסיכים וערים, שקבעו את גובה המכס במשקל מסוים של פלפל, וכשרצה אדם בימי הביניים לציין את מי שהוא כעשיר ביותר היה מכנהו בשם „שק פלפלין.“ במאזנים של זהב ושל רוקחים היו שוקלים את הזנגביל והקינמון, השיפה הסינית והקאמפור ובשעת מעשה היו מקפידים על כך, שהדלתות והחלונות יהיו סגורים היטב לבל תשיב רוח פרצים אף מעט מן המעט שבפסולת האבקה היקרה. אך באותה מידה שההפרזה בקביעת הערך נראית לנו מגוחכת כיום, היא נעשית מובנת לנו, אם נקח בחשבון את הקשיים והסיכון שבתעבורה. עצום הוא, בימים ההם, המרחק בין המזרח והמערב, ומה רב מספרם של הסכנות והמכשולים, שעליהם צריכות להתגבר הספינות, השיירות והעגלות בדרכן! איזו אודיסיאה צריך לעבור כל גרגר, כל פרח, בטרם יגיע משיחו הירוק בארכיפלגוס המאלאי, עד למחוז חפצו, עד לשולחן המכירה של החנוני האירופי! אף אחד מהתבלין האלה, כשהוא לעצמו, איננו דבר נדיר כלל וכלל. מעבר מזה, בחלק השני של כדור הארץ גדלים קני הקינמון של טידור, הצפורן של אמבוינה, אגוזי המוסקט של באנדה, שיחי הפלפל של מאלאבאר באותו שפע וחופש כמו הקימוש אצלנו וערכו של כיכר שלם מהם אינו עולה באיי המאלאים על ערכו של קמצוץ על חודה של סכין בארצות המערב. אך המלה מסחר מקורה בשורש סחור, שפירושו סבב, ומה רב מספר הידים, שהסחורה סובבת ועוברת בהן, בטרם תעבור מדברות וימים עד הגיעה לידיו של הקונה האחרון, הצרכן! היד הראשונה מקבלת תמיד את השכר הזעום ביותר; העבד המאלאי, הקוטף את הפרחים הרעננים, קושרם בלקש וסוחבם על גבו החום אל השוק, אינו מקבל כל שכר זולתי זיעת אפיו הוא. אך אדוניו מפיק כבר רווחים; מידיו קונה הרוכל המוסלמי את המשא ומשטשט אותו בסירה מאלאית זעומה בלהט השמש מאיי התבלין במשך שמונה ימים, עשרה ימים ויותר עד למאלאקה. (בקרבת סינגאפור של ימינו). כאן יושב כבר העכביש הראשון ברשתו; אדוני הנמל, שולטן תקיף, התובע מהרוכל דמי טעינה. רק אחרי שהמס סולק, מותר להעביר את הפרי הריחני לתוך סירה גדולה יותר ושוב זוחל כלי השיט הקטן, המונע על ידי משוט רחב או מפרש מרובע, לאיטו על פני המים ממעגן אחד בארץ הודו אל משנהו. וכך חולפים חדשים, שיט מפרשים חד־גוני או המתנה בלי סוף, בשקוט הרוח, מתחת לשמים לוהטים באין עב קלה, או מנוסה פתאומית מפני רוח הטייפון או מפני שודדי ים. מלאת עמל בלי גבול וסכנות לאין ערוך היא התעבורה הזאת על פני שני ימים טרופיים או על פני שלשה; מבין חמש ספינות נופלת, כמעט תמיד, אחת כקרבן לסערות או בידי שודדי הים, והסוחר מודה לאלהים, כשהוא מצליח לעקוף בשלום את קאמבאגדה ולהגיע, לבסוף, לארמוזד או לעדן, בהשיגו על ידי כך את הגישה אל ערב המאושרת או אל מצרים. אך גם סוג התעבורה החדש, המתחיל פה, אינו מצטיין בנוחות יתירה ואין הוא פחות מסוכן מהקודם. בנמלי ההעברה האלה מחכים גמלים לאלפים ערוכים בטורים ארוכים סבלניים, בצייתנות כופפים הם את כרעיהם לאות, הניתן על ידי אדוניהם, שק אחר שק נעמסים הצרורות הקשורים של פלפל ושל פרחי המוסקט על גבי הגמלים ולאיטן מתנודדות אחרי כן הספינות בעלות ארבע הרגלים על מטענן בתוך ים החול. במסע, הנמשך חדשים, מביאות השיירות הערביות את הסחורה ההודית – מתעוררים השמות מסיפורי אלף לילה ולילה – דרך באסורה ובגדד ודמשק לבירות וטרביזונדה או דרך ג’ידה לקהיר; עתיקות ימים הן דרכי הנדודים הארוכות האלה במדבר והיו ידועות לרוכלים עוד מימי מלכי מצרים והבאקטרים. אך לרוע המזל, יודעים אותן הבידואים, שודדי המדבר, לא פחות מהסוחרים; התנפלות נועזת אחת הורסת, לעתים קרובות, במחי יד אחד את המשלוח והפרי של חדשי עמל רבים. מה שניצל, במזל, מסערת החול ומידי הבידואים, הופך לטרף בידי שודדים אחרים: מכל מטען של גמל, מכל שק דורשים האמירים של חג’אז, השולטנים של מצרים וסוריה מס, ודוקא גבוה ביותר; מה שגבה פקיד המכס המצרי בלבד במשך שנה כמכס מעבר מסחר התבלין נערך במאת אלף דוקאטים. אחרי שהושג, סוף סוף, שפך הנילוס בקרבת אלכסנדריה, מחכה שם עוד אוכל הפירות האחרון ולא הקטן ביותר, הצי של ונציה. מאז החרבתה הבוגדנית של העיר היריבה ביזנטיון, גרפה אליה הרפובליקה הקטנה את כל המונופולין של סחר התבלין המערבי; במקום שהסחורה תישלח הלאה, מובאת הסחורה תחילה אל הריאלטו, במקום, בו קונים אותה הסוכנים הגרמניים, הפלנדריים, האנגליים. רק אז מתגלגלים הפרחים, אשר השמש הטרופית הצמיחתם וגידלתם לפני שנתיים, בעגלות רחבות אופנים אל פני השלג והקרח של מעברי האלפים, אל החנוני האירופי ובזה גם אל הצרכן.
דרך שתים עשרה ידים, לפחות, כך רושם בצער מרטין בהיים בגלובוס שלו, ב„תפוח הארץ“ המפורסם שלו משנת 1492, מוכרחים התבלין ההודיים לנדוד, תוך הכנסת רווחים, בטרם יגיעו אל היד האחרונה, אל ידו של הצרכן. „כן יש לדעת, שהתבלין מאיי הודו נמכרים במזרח מיד ליד, בטרם יגיעו אל ארצנו“. ואף על פי ששתים עשרה ידים מחלקות ביניהן את הרווחים, סוחטת כל אחת מהן די מיץ זהב לעצמה מהתבלין ההודיים האלה; על אף כל הסיכונים והסכנות נחשב המסחר בתבלין כמכניס ביותר בימי הביניים, משום שהוא מאפשר להפיק רווחים גדולים ביותר מהנפח הקטן ביותר של הסחורה, אף על פי שמחמש ספינות – המסע של מאגלאן הוא הוכחה לדוגמה הזאת – הלכו ארבע לאיבוד על המטען שבתוכן, אף על פי שמאתים איש מבין מאתים ושישים וחמישה לא חזרו אל ביתם, הרי המלחים והקברניטים איבדו, אמנם, את חייהם, אך הסוחר יצא ברווח גם מהמשחק הזה. אם ספינה אחת מחמש, ולו גם הקטנה ביותר, חוזרת כעבור שלש שנים, כשהיא טעונה תבלין למכביר, מפצה המטען הזה ברווחים, שהוא מכניס, בעד כל הנזק שנגרם, כי שק אחד מלא פלפל נחשב במאה החמש עשרה יותר מחיי אדם; אין פלא בדבר, שבהצע הגדול של חיי אדם חסרי ערך ובביקוש הנסער לתבלין יקרי ערך החשבון עולה תמיד יפה. הארמונות בונציה ואלה של הפוגרים והולסים נבנו כמעט מהרווחים, שהכניסו התבלין ההודיים בלבד.
אך כשם שאין למנוע את החלודה מהברזל, כן טבעי הדבר, שהקנאה מתלווה לרווחים גדולים. כל זכות יתר של אדם אחד נחשבת תמיד לעוול על ידי השני, ובכל מקום, בו קבוצה קטנה מתעשרת עושר מופרז, נוצרת מאליה ברית של המקופחים. בעיניים מלאות קנאה מביטים, זה כבר, אנשי גנואה, הצרפתים, הספרדים על ונציה הזריזה יותר, שידעה כיצד להפנות את זרם הזהב אל התעלה הגדולה שלה, ובמרירות גדולה עוד יותר מפנים הם את מבטם לעבר מצרים וסוריה, בהן הקים האיסלאם בלם בלתי חדיר בין הודו ואירופה. אסור לספינה נוצרית לשוט במימי ים סוף, לסוחר נוצרי אסור גם המעבר; באופן אכזרי עובר כל המסחר עם הודו דרך ידי סוחרים תורכיים וערביים. על ידי כך מתיקרת הסחורה, ללא כל הצדקה, בשביל הצרכנים האירופיים, מהמסחר הנוצרי נחלבים כל הרווחים, יתר על כן, קיימת הסכנה, שכל עודף המתכנות האצילות יזרום אל המזרח, כי הסחורות רחוקות הן מהגיע בשווין עד לסחורות יקרות הערך ההודיות, ואינן מאפשרות סחר חליפין. כבר אותו גרעון מורגש במסחר עשוי היה להגביר את קוצר הרוח של המערב, את התשוקה העזה להשתחרר מאותו פיקוח הרסני ומשפיל, ולבסוף מתלכדות האנרגיות. מסעי הצלב לא היו, בשום פנים (כפי שהיו רגילים לתאר את הדבר תיאור רומנטי), נסיון מיסטי־דתי בלבד, להוציא את מקום הקבר הקדוש מידי הכופרים; באותה ברית אירופית-נוצרית יש לראות את המאמץ ההגיוני והתכליתי הראשון, לפרוץ את הבלם הזה אל ים סוף ולשחרר את המסחר המזרחי בשביל אירופה, בשביל הנצרות. מאחר שמחץ זה נכשל, מאחר שאי־אפשר היה להוציא את מצרים מידי המוסלמים והאיסלאם הוסיף לחסום את הדרך להודו, טבעי היה הדבר, שתתעורר התשוקה למצוא דרך אחרת להודו, שתהיה חפשית ובלתי תלויה. העוז, שהביא את קולומבוס לידי הפלגה אל המערב, את בארטולומיאו דיאס ואת ואסקו דה גאמה – אל הדרום, את קאבוט – אל הצפון, לעבר לאבראדור, נבע, ראשית כול, מהרצון הברור לגלות, סוף סוף, בשביל העולם המערבי דרך ים חפשית, ללא מכס וללא תקלות, להודו ולשבור, על ידי כך, את יתרון השלטון המחפיר של האיסלאם. בשעת תגליות מכריעות יש תמיד כוח דוחף רוחני, מוסרי, הנותן כנפים למבצעים. אך הדחיפה הסופית אל הביצוע הארצי ניתנת, אחרי כן, על ידי אימפולסים חמריים. ברור, שהצעותיהם של קולומבוס ומאגלאן היו עשויות להלהיב את המלכים ויועציהם גם בזכות הרעיון הנועז שבהן; אך לעולם לא היו מסכנים את הכסף, שהיה דרוש לביצוע התכנית, לעולם לא היו הנסיכים והספסרים מציידים להם צי, בלי שהיו להם, אותה שעה, גם הסיכויים, שהסכום המושקע במסע תגלית זה יכניס להם רווחים גדולים פי אלף. מאחורי הגיבורים של תקופת התגליות ההיא עמדו, בכוחות מניעים, הסוחרים; גם האימפולס ההירואי הראשון הזה לכיבוש העולם נבע מכוחות ארציים בהחלט – בראשית היו התבלין.
נפלא הוא תמיד הדבר במרוצת ההיסטוריה, כאשר רוחו של אדם אחד מתקשר עם רוח השעה, כשאדם יחיד תופס במבט חודר את כיסופי היצירה של תקופתו. בין ארצות אירופה היתה אחת, שלא יכלה, עד אז, לתת את חלקה במילוי התפקיד האירופי, זו היתה פורטוגל, אשר השתחררה במאבק גבורה ממושך מעול השלטון המאורי. עתה, אחרי שהנצחון והעצמאות הושגו כבר לחלוטין, היה הכוח המפואר של עם צעיר וסוער כשדה בלתי חרוש; יצר ההתפשטות הטבעי, השוכן בקרב כל אומה בתקופת עליתה, אינו מוצא לו, בראשונה, כל אפשרות של ביטוי. בכל גבולות ארצה שוכנת פורטוגל ליד ספרד, שהיא אומה, הקשורה אתה בקשרי ידידות ואחוה; לפני הארץ הקטנה והדלה יש, אפוא, רק דרך אחת – להתרחב על פני הימים, על ידי מסחר וקולוניזציה. אך לרוע מזלה – כך נראה הדבר – מצבה הגיאוגרפי של פורטוגל הוא הגרוע בין כל האומות האירופיות, העוסקות בספנות. כי האוקינוס האטלנטי, המטיל את גליו מהמערב לעבר חופיה, נחשב, לפי הגיאוגרפיה של פטולמיאוס (האוטוריטה היחידה של ימי הבינים) כמדבר ים בלי סוף וגבול, שאין לעברו. כן מציינות המפות של פטולמיאוס את הדרך לדרום, לאורך החוף האפריקאי, כדרך, שאין לעברה בכלי שיט: אין כל אפשרות להקיף את מדבר החול הזה בספינה, כי הארץ הבלתי מיושבת הזאת, שאינה מכניסה אורחים מגיעה עד הקוטב הארקטי והנה מחוברת, בלי לאפשר כל מעבר, עם „הארץ הדרומית“. לפי השקפת הגיאוגרפיה הקדומה היה מצבה של פורטוגל הגרוע ביותר מבין כל העמים יורדי הים, משום שנמצאה מחוץ לים היחיד, הראוי לשיט, הוא הים התיכון.
משום כך יהיה הדבר למטרת חייו של נסיך פורטוגיזי, להפוך את בלתי האפשרי, כביכול, לדבר שהנו בגדר היכולת ולהעז לנסות, אם נכונים הדברים של כתבי הקודש, שהאחרונים יכולים להיהפך לראשונים. ואולי טעה פטולמיאוס, אותו גדול הגיאוגרפים, האפיפיור של ידיעת הארץ? ואולי אותו אוקינוס, המטיל בגליו העצומים מהמערב, מזמן לזמן, עצים זרים ומוזרים (שבהכרח גדלו באחד המקומות) לעבר חופי פורטוגל, איננו כלל בלי סוף, כי אם מוביל אל ארצות חדשות בלתי ידועות? ואולי אפריקה היא ארץ נושבת מעבר לטרופיקוס, ואולי בדה אותו יוני חכם מלבו את הבדיה, שאת היבשת, שלא נחקרה עדיין, אין להקיף בים ואין כל דרך, המעבירה אל הים ההודי? במקרה כזה היתה פורטוגל, דוקא משום שהיא נמצאת בקצה המערב, קרש הקפיצה האמיתי לכל התגליות, לה היתה אז הדרך הקרובה ביותר להודו. היא לא היתה אז מנודה מהאוקינוס, כי אם נועדת לימאות יותר מכל ארץ אירופית. קיצורו של דבר, אותו חלום מאויים, להעלות את פורטוגל הקטנה וחסרת האונים למעלת מעצמה ימית, להפוך את האוקינוס האטלנטי, שנחשב עד אז למחסום, לדרך ים חשוב, היה לרעיון חייו של ה„אינפאנטה“ אנריקה, שההיסטוריה מציינת אותו, בצדק ושלא בצדק, כהנריקוס יורד הים. שלא בצדק: כי מלבד מסע מלחמה קצר לדיאוטה, לא עלה אנריקה אף פעם אחת על סיפונה של אניה, אין שום ספר, שום חיבור ימאי, אף לא מפה שהם פרי עבודתו. ואף על פי כן ראוי הוא, בצדק, לכינוי הזה מצד ההיסטוריה, כי לימאות וליורדי ים בלבד הקדיש אותו נסיך את חייו ואת רכושו. אחרי שהצטיין במלחמה המאורית, בשעת המצור על דיאוטה (1412), בעודו צעיר לימים, ובהיותו, יחד עם בני העשירים המופלגים של הארץ, ניתנה לו, לבנו של מלך פורטוגיזי ואחיינו של מלך אנגלי, האפשרות לספק את תאוות הכבוד שלו על ידי קבלת העמדות המפוארות ביותר; כל חצרות המלכים הזמינוהו, אנגליה הציעה לו עמדה של מצביא. אך אותו הוזה מופלא בחר לו כאורח חיים את בדידות היצירה. הוא פורש לכף סאגרס, שנחשב לכף הקדוש של הקדמונים. שם מכין הוא, כמעט במשך חמישים שנה, את תכנית המסע בים להודו, ובזה גם את ההתקפה הגדולה על ה„ים בלתי הנודע“.
מהו הדבר, שהפיח אומץ רוח באותו הוזה נועז בבדידותו, להגן, בניגוד לדעתם של גדולי החוקרים הקוסמוגרפיים של תקופתו, בניגוד לדעתם של פטולמאיוס וההולכים בעקבות דבריו ושרטוטיו, על השקפתו, שאפריקה איננה יבשת, המחוברת על ידי קפאונה עם הקוטב, כי אם יבשת, שאפשר להקיפה בספינה וכי זוהי הדרך האמיתית להודו – על סוד זה ייתכן שלא נוכל לעמוד לעולם. אך רווחה שמועה (שנרשמה גם על ידי הרודוטוס וסטרבון), שעוד בימי מלכי מצרים המעורפלים הפליג פעם צי פניקי לאורך ים סוף דרומה וכעבור שנתיים חזר, בלי שקיוו כך, דרך עמודי הרקולס (מיצר גיברלטר), שמועה זו לא שותקה לעולם. ייתכן גם שהאינפאנטה קיבל ידיעות באמצעות סוחרי עבדים מאוריים, שמעבר למדבר לוב, מעבר למדבר החול צחרה, נמצאת „ארץ העושר“, „בילאט גהאנה“, ובאמת נמצא כבר, במפה, ששורטטה בשנת 1150 על ידי קוסמוגרף ערבי בשביל המלך הנורמני רוגר השני, השם „בילאט קהאנה“, המציין את גויניאה של היום. ייתכן, שאנריקה, שלרשותו עמד שירות ידיעות טוב, היטיב לדעת את צורתה האמיתית של אפריקה מאותם הגיאוגרפים המלומדים, שהיו נשבעים, בשימם את ידם על ספריו של פטולמאיוס ודחו, בתחילה גם את הידיעות, שנמסרו על ידי מארקו פולו ואבן באטוטה, כבדיות, שאין לתת בהן אימון. ערכו המוסרי האמיתי של אנריקה היה בזה, שביחד עם גודל המטרה הכיר את עוצם הקשיים, שביאושו האציל תפס, שהוא עצמו לא יזכה לראות בהתגשמות חלומו, משום שהכנת מבצע עצום כזה דורשת תקופה ארוכה יותר מחיי אדם. כי כיצד אפשר היה, בימים ההם, להפליג מפורטוגל להודו, בלי להכיר את הים ובלי אניות להפלגה? אין לתאר כלל את מידת הפרימיטיביות של הידיעות הגיאוגרפיות והימיות באירופה, בימים, בהם ניגש אנריקה לביצוע משימתו. במאות השנים האיומות של המחשכים, שבאו אחרי התמוטטותה של הקיסרות הרומית, שכחו הדורות של ימי הביניים, כמעט, כל מה שרכשו להם היונים, הפניקים והרומאים במסעותיהם הנועזים. בדורות האלה של ההצטמצמות המרחבית הפך הדבר לאגדה, אשר לא תיאמן, שאלכסנדר הגיע, עוד לפני דורות עד לגבולות אפגאניסטאן ואף עד להודו. ברבות הימים אבדו המפות המצוינות, תמונות העולם של הרומאים, כבישיהם הצבאיים נהרסו, נעלמו ציוני הדרכים, שהגיעו עד למעמקי בריטניה וביתיניה, אבד שירות הידיעות הפוליטי והגיאוגרפי שלהם, שהיה למופת לרבים; כשרון המסעות שקע בתהום הנשיה, דעכה התשוקה לתגליות, אמנות הימאות נידלדלה; בלי כל מטרה רחוקה, נועזת, בלי מצפן הגון ובלי מפות ברורות זוחלים להם על פני המים כלי שיט קטנים בנסיעת חופים פחדנית מנמל אל נמל, כשנוסעיהם נתונים בחרדה בלתי פוסקת מפני הסערות או מפני שודדי הים, המסוכנים באותה מידה. במצב ירוד כזה של הקוסמוגרפיה ועם ספינות עלובות כאלה מוקדם היה הדבר לחשוב על השתלטות על האוקינוסים של כדור הארץ ועל כיבוש ממלכות מעבר לים. היה צורך בתקופה של חיי אדם, כדי להשיג, על ידי מסירות נפש, את אשר הוזנח במשך מאות שנות אדישות, ואנריקה – וזוהי גדולתו – גמר אומר להקריב את חייו למען המעשה, אשר יבוצע בעתיד.
רק כתלים חרבים אחדים שרדו עוד מאותה טירה בכף סאגרס, שהנסיך אנריקה בנה אותה ואשר יורש כפוי טובה של מדעו, פראנסיס דרייק, שדדה והחריבה. מבעד לצללי האגדה וערפליה יכולים אנו להכיר, כיום, בקושי את הפרטים של אופן עבודת ההכשרה של הנסיך אנריקה לקראת התכניות של פורטוגל לכיבוש העולם. לפי הידיעות (שהן, אולי, רומנטיות), אשר נמסרו על ידי כותבי דברי הימים המקומיים, ציוה להביא לו את כל הספרים והמפות מכל רחבי התבל, הזמין אליו מלומדים ערביים ויהודיים וציוה עליהם להכין מכשירים טובים יותר וטבלאות מדויקות יותר. כל ספן, כל קברניט, שהיה חוזר מאיזה מסע, היה נחקר בפרוטרוט. כל הידיעות והפרטים האלה רוכזו, בהקפדה יתירה, בארכיון סודי ובאותו זמן דאגו לציוד שורה של מסעות. ללא ליאות עובדים אנשים על שכלול האמנות של בנין אניות. תוך שנים מעטות מתפתחות מה„בארקות“, סירות הדייגים הקטנות והפתוחות, שהיו מכילות שמונה עשר איש, ספינות רחבות בעלות קיבול של שמונים ומאה טונות, שיכלו לשוט בלב ים גם בשעת מזג אויר קשה. סוג חדש זה של האניה, שהיה מתאים לנסיעה על פני ימים, דרש גם טיפוס חדש של ספן. אל ההגאי נלוים עתה „מומחה לאסטרולוגיה“, הימאי המומחה, היודע לקרוא את מפות החופים, לקבוע את הדקלינציה המגנטית ולציין את המרידיאנים במפה; ההלכה והמעשה משתלבים זה בזה בעבודת היצירה ועל ידי ההפלגות האלה מתפתח, לאט לאט, באופן שיטתי, מדייגים ומספנים בלבד, דור של יורדי ים ומגלי ארצות, אשר מעשיהם עתידים להתגלות בעתיד. כשם שפיליפוס המקדוני השאיר לבנו אלכסנדר את הפאלאנכס, ששום כוח לא יכול לעמוד בפניה, לשם כיבוש העולם, כך משאיר אנריקה לפורטוגל שלו את האניות הטובות ביותר, החדישות ביותר של תקופתו ואת יורדי הים המעולים לשם כיבוש האוקינוס.
אולם זהו גורלם הטרגי של כל המבשרים, שהם מתים על הסף, בלי שיזכו לראות בעיניהם את הארץ היעודה: אנריקה לא זכה בעצמו אף לתגלית אחת מהתגליות הגדולות, שעשו את מולדתו לבת אלמוות בהיסטוריה של גילוי העולם; בשנת מותו (1460) לא הושג, כמעט, כלום בשטח החיצוני, הגיאוגרפי. הגילוי המפורסם של האזורים ושל מאדיירה היה, בעצם, רק חידושו של גילוי קודם (כבר ב־1351 נרשמו אלה על די פורטולאנו לאורנטינו). בחוף המערבי לא הגיעו אניותיו אף עד לקו המשוה, החל רק מסחר מצומצם, שלא נודע לתהילה, בשנהב לבן ובעיקר ב„שנהב שחור“: כלומר, על החוף הסנגלי נחטפים כושים בהמוניהם, כדי למכרם בשוק העבדים בליסאבון, כן מוצאים שם הסוחרים מעט עפרות זהב – התחלה זעומה ובלתי מספקת זו היא כל מה שזכה אנריקה לראות מהמפעל, אשר עליו חלם. אך לאמיתו של דבר הושגה כבר ההצלחה המכרעת. כי נצחונה הראשון של הימאות הפורטוגיזית אינו מתבטא אז במרחקים שהושגו, כי אם בשטח המוסרי: בהגברת היזמה ויצר הפעולה ובחיסולה של אגדה מסוכנת. במשך מאות בשנים היו הימאים מתלחשים ביניהם, שמאחורי הכף „נון“ כלומר „לא“ אין להמשיך בנסיעה בכלי שיט. כי מאחוריו מתחיל מיד „ים המחשכים הירוק“, ואוי לה לספינה, שתעז להתקרב אל אזורי המות ההם. מלהט החמה רותחים באזורים ההם מי הים ומהבילים. דפנות הספינה ומפרשיה מתחילים לבעור מיד באש וכל איש נוצרי, המנסה להעמיד את כף רגלו ב„ארץ השטן“, שהנה שוממה כחבל ארץ, אשר בסביבות לוע של הר געש, הופך מיד לכושי. ובשל הבדיות האלה היה קשה כל כך להתגבר על הפחד מפני מסע אל הדרום, עד כי האפיפיור נאלץ, לשם השגת ימאים לאנריקה בשביל המסע הראשון, להבטיח לכל משתתף כפרת עוונות מלאה; ורק אז אפשר היה לגייס אנשים אחדים עזי נפש בשביל מסעות התגלית הראשונים. ומה רבה היתה תרועת הגיל, כאשר חיל אאנס הקיף בשנת 1434 אותו כף „נון“, שנחשב לדבר, שאין להתגבר עליו, ומודיע מגויניאה, שפטולמיאוס הנודע לתהילה נתגלה כפטפטן עלוב, „כי פה קל לשוט בספינה כמו אצלנו בבית והארץ היא עשירה ויפה עד למאד.“ בזה התגברו על הנקודה המתה. עתה אין פורטוגל צריכה עוד לבקש לה צוות לאניותיה. מכל הארצות מציעים את עצמם הרפתקנים וסתם תאבי הרפתקאות לשירות. כל מסע חדש, המסתיים בהצלחה, מגביר את עוז רוחם של יורדי הים, לפתע נמצא דור של אנשים צעירים, אשר ההרפתקה חשובה להם מחייהם. „הימאות היא דבר הכרחי, החיים אינם דבר שבהכרח“ – אותו פתגם עתיק, שהיה שגור בפי יורדי הים, השתלט שוב על רוחם של בני האדם. ותמיד, כאשר מופיע דור חדש מלוכד ואיתן בהחלטתו, כדי לבצע איזה מפעל, חלה תמורה מכרעת בעולם.
שעת מותו של אנריקה היא, משום כך, הרגע של הנשימה האחרונה לפני הקפיצה הגדולה. אך עם עלות המלך ז’ואן השני, רב המרץ, לכיסא המלוכה, מתחילה עליה, העולה על כל המקווה. כל מה שהתקדם עד אז בקצב של שבלול, מתחיל, לפתע, להתקדם במהירות הסער ובזינוקי אריות. אם עוד תמול נחשב הדבר למבצע עצום, אם הצליחו, במשך שתים עשרה שנה, לעבור את המילין המעטים, עד הכף בויאדור, וכעבור שתים עשרה שנים נוספות של התקדמות איטית הצליחו להגיע בשלום עד הכף הירוק, הרי התקדמות של מאה מיל, ואף של חמש מאות מיל לא נחשבה עוד עתה לדבר בלתי רגיל. רק דורנו, אולי, אשר זכה לכיבוש האויר, אנו, שהעמדנו קול תרועת גיל, כאשר מטוס הצליח להתמיד בטיסתו באויר רק שלושה, חמישה או עשרה קילומטרים מ„שאמפּ דה מאר“, וכעבור עשור בשנים היינו כבר עדים לכך, שמטוסים עברו בטיסתם על פני יבשות ואוקינוסים, רק דורנו אינו יכול להבין את ההשתתפות הלוהטת, את תרועת הגיל הנסערת, בהן ליותה אירופה כולה את ההתקדמות הפתאומית של פורטוגל אל בלתי הנודע. בשנת 1471 הושג הקו המשוה, בשנת 1484 עגן דיאגו קם כבר ליד שפך הקונגו ולבסוף נתגשם, בשנת 1486, חלומו הנבואי של אנריקה: יורד הים הפורטוגיזי בארטולומיאו דיאס הגיע עד לקצה הדרומי של אפריקה, כף התקוה הטובה, שכינהו בתחילה, בגלל רוחות הסערה, בהן נפגש שם, בשם „קאבו טורמנטוסו“, כלומר הכף הסוער. ואף על פי שהסערה קורעת לו את מפרשיו לגזרים ושוברת לו את התורן, ממשיך אותו „כובש“ אמיץ את מסעו לבלי חת. והנה הגיע כבר עד לחוף המזרחי של אפריקה ומשם יכולים ספנים מוסלמיים להעבירו הלאה, עד להודו – ודוקא שם מתמרדים אנשיו: הם מסתפקים הפעם במה שהושג. בלב פצוע נאלץ בארטולומיאו דיאס לחזור, באבדו, על ידי כך, באשמת אחרים, את תהילתו, שהוא היה האירופי הראשון, אשר כבש את דרך הים להודו, ופורטוגיזי אחר, ואסקו דה גאמה, עתיד שיפואר על ידי מעשה גבורה זה בשירו בן האלמוות של קאמואן; כמו תמיד, שוקע המתחיל, היוזם הטרגי בתהום הנשיה, ואת מקומו יורש המשלים המאושר. אולם המעשה המכריע בוצע. זוהי הפעם הראשונה, שצורתה הגיאוגרפית של אפריקה נקבעה באופן סופי. זו הפעם הראשונה, שהוכח ונגלה לעין כול, בניגוד לדבריו של פטולמיאוס, שדרך הים להודו היא בגדר האפשרות. את חלום חייו של אנריקה הגשימו תלמידיו ויורשיו כעבור מספר שנים כשנות חיי אדם אחרי מות רבם.
בתמהון ובקנאה מפנה עתה העולם את מבטו אל אותו עם קטן, שהיו מסיחים ממנו את דעתם, היושב בפינה הקיצונית של אירופה. בשעה שהן, המעצמות הגדולות צרפת, גרמניה, איטליה היו טורפות ומשסעות זו את זו במלחמות מטורפות, הרחיבה פורטוגל, אותה „לכלוכית“ של אירופה, את שטח מחיתה פי אלף ופי עשרת אלפים; בשום מאמצים אין להשיג את יתרונה העצום. בן לילה היתה פורטוגל לאומה הימית הראשונה בעולם; על ידי מבצעה הבטיחה לעצמה, לא רק פרובינציות חדשות, כי אם עולמות שלמים. עוד עשור בשנים ואותה אומה, הקטנה באומות אירופה תתבע לעצמה את הבעלות והשלטון על שטח גדול מזה, שהיה ברשותה של הקיסרות הרומית בתקופת התפשטותה הגדולה ביותר.
טבעי הדבר שתביעה אימפריאליסטית מופרזת כזאת היתה מוכרחה להביא, בשעת הנסיון להגשימה בחיים, את פורטוגל לידי אפיסת הכוחות. כל ילד היה מסוגל לחשב את הדבר מראש, שארץ זעירה כל כך, שמספר תושביה לא עלה על מיליון וחצי, לא תוכל, לאורך ימים לתפוס ולישב את כל אפריקה, הודו ובראזיל, לא תהיה מוכשרת להגן על השגיה, במשך תקופה ממושכת, מפני קנאתן של אומות אחרות. כשם שאין בכוחה של טיפת שמן אחת להחליק את שטח פניו של ים סוער, כך אין בכוחה של ארץ שגודלה כגודל סיכה, לשעבד שעבוד גמור ארצות, הגדולות ממנה פי מאת אלפים. מנקודת מבט תבונתית, היתה אותה התפשטות של פורטוגל ללא גבול דבר אבסורדי בהחלט, מעשה דוֹן קיחוֹטי מהמין המסוכן ביותר. אך הן תמיד מעשי הגבורה הם אי־רציונליים ואף אנטי־רציונליים, תמיד, כשאיזה אדם או עם מרהיב עוז בנפשו לגשת לביצוע איזו משימה, שהיא למעלה מכוחותיו, עולים וגוברים גם כוחותיו עד לעוצמה, שלא שיערוה קודם לכן. לא היה, אולי, עם, אשר ליכד את כוחותיו, ברגע אחד של נצחון, באופן מזהיר יותר מאשר פורטוגל בשלהי המאה החמש עשרה. לא רק את אלכסנדר, את הארגונאוטים שלה יוצרת לה הארץ, לפתע, באישיותם של אלבוקרקה, ואסקו דה גאמה ומאגלאן, כי אם גם את הומרוס שלה בקאמואן, את ליוויוס שלה בבארוס. מלומדים, בנאים, סוחרים גדולים צצו בן לילה. כמו יון בימי פּריקלס, אנגליה בימי אליזבט, צרפת בימי נפּוליאון, מגשים עם, בצורה אוניברסלית, את האידיאה הפנימית שלו ומציגה לעיני העולם כמעשה נראה לעין. במשך שעת עולם, שאין לשכחה, היתה פורטוגל האומה הראשונה באירופה, המנהיגה של האנושות.
אך כל מעשה גדול של עם אחד מבוצע תמיד בשביל כל העמים. הכול מדגישים, שפריצה יחידה וראשונה זו אל תוך בלתי הנודע הפכה את כל קני המידה, המושגים והרגשות המרחקים, ובלב פועם מקוצר רוח עוקבים עתה בכל החצרות, בכל האוניברסיטאות אחרי הידיעות האחרונות מליסאבון. בזכות איזו בהירות מבט מופלאה, תופסת אירופה את הערך היוצר שבאותו מעשה פורטוגיזי של הרחבת העולם; העולם הגיע לכלל הכרה, שהימאות והתגליות עשויות, עד מהרה, לשנות את העולם שינויים מכריעים יותר מכל המלחמות ומכל כלי הקלע שבעולם. כי תקופה של מאות בשנים, תקופה של אלף שנים, ימי הביניים, הגיעה לקיצה המוחלט ועתה מתחילה תקופה חדשה, ה„זמן החדש“, בה יחשבו ויפעלו בני האדם בממדים מרחביים אחרים. בחגיגיות משמיע, תוך הרגשה מלאה של הערך ההיסטורי של הרגע הזה, ההומניסט הפלורנטיני פוליציאנו, כנושא דברה של התבונה השלוה, את קולו לתהילת פורטוגל, ותודתה של כל אירופה התרבותית נשמעת בדבריו הנלהבים: „לא רק את עמודי הרקולס השאירה מאחוריה והכניעה אוקינוס זועף, כי אם החזירה את אחדותו של העולם המיושב, שהופרעה עד לפני זמן מה. מה רבות הן האפשרויות החדשות, מה רבים הם היתרונות הכלכליים, הסיכויים להרחבת הידיעות, לאישור המדע העתיק, שזלזלו בו עד עתה מתוך חוסר אמון, שאנו יכולים לצפות להם עתה! ארצות חדשות, ימים חדשים, עולמות חדשים צצו מתוך מחשכי הדורות. פורטוגל הנה כיום השומר, העומד על משמרו של עולם שני.“
מקרה מדהים מפסיק את ההתקדמות העצומה הזאת של פורטוגל למזרח. הנה נדמה, שה„עולם השני“ כבר הושג, שהכתר וכל האוצרות של הודו מובטחים כבר למלך חואן, כי אחרי הקפת כף התקוה הטובה אין כבר כל אפשרות, שאיזו מדינה תקדים את פורטוגל, ובין מעצמות אירופה לא היתה מדינה, שתהא רשאית ללכת בעקבותיה בדרך, שהבטיחה לעצמה זה מכבר. כי עוד אנריקה יורד הים קיבל, מתוך זהירות, איגרת מהאפיפיור, בה הובטח, שכל הארצות, הימים והאיים, אשר יגולו מעבר לכף בויאדור, יהיו שייכים אך ורק לפורטוגיזים, ושלשה אפיפיורים אחרים אישרו את ה„מתנה“ המשונה הזאת, אשר העבירה, במחי יד ובהעברת קולמוס, את כל המזרח בלתי הידוע, על מיליוני התושבים שלו, לבית ויזיאו, כרכוש חוקי של הכתר. ובכן נמסרו כל העולמות החדשים בשבועה לפורטוגל, לפורטוגל בלבד. כשיש הבטחות כאלה ביד, הבטחות, שאין לגעת בהן, אין, בדרך כלל, נטיה יתירה לעסקים בלתי בטוחים, משום כך לא היתה זו כלל איוולת, אף לא צעד מתמיה, כפי שרגילים ההיסטוריונים לתאר את הדבר לאחר מעשה, שבעל הרכוש המאושר, המלך חואן השני, לא גילה התענינות יתירה בהצעתו של איזה איש בלתי ידוע מגנואה, שדרש, בהדגשה יתירה, צי שלם, „להגיע להודו מהמערב“. בטירתו בליסאבון היטו, אמנם, אוזן קשבת לאדון כריסטופורו קולומבו, תוך יחס ידידותי, בלי להשמיע באזניו סירוב גס. אך הם זוכרים היטב, שכל המסעות, שיצאו עד אז אל האיים האגדיים אנטילהה ובראזיל, אשר מקומם במערב, בין אירופה והודו, נסתיים בכשלון גמור. יתר על כן: למה לסכן דוקאטים פורטוגיזיים בטוחים לחיפוש דרך בלתי בטוחה להודו, בשעה שנמצאה הדרך הנכונה אחרי שנים ממושכות של עמל ובשעה שהמספנות על הטאחו עובדות כבר יומם ולילה על הצי הגדול, העתיד להפליג בדרך ישרה, סביב הכף, להודו?
על כן צלצלה, כמפץ אבן בחלון, הידיעה המסעירה, שהגיעה אל ארמון ליסאבון, כי אותו הרפתקן מתרברב מגנואה עבר, באמת, תחת דגל ספרד את האוקינוס האפל ונתקל, בזמן של פחות מחמישה שבועות, ביבשה במערב. נס התרחש. בן לילה נתגשמה הנבואה המיסטית מתוך „מדיאה“ לסנקה, שעוררה, זה שנים על שנים, את רוחם של יורדי הים:
„בעוד שנים רבות יגיעו
ימים, בהם יסיר האוקינוס
את הלוט מעל פני הדברים
וארץ ענקית תתגלה,
עולמות חדשים ייראו לעין,
תולה לא תוסיף להיות
עוד האחרונה בין הארצות.“
אכן, הימים האלה הגיעו, כנראה. קולומבוס, ה„קברניט הארגונאוטי“ החדש, אינו משער, אמנם, שגילה חלק תבל חדש עד יומו האחרון, לא הצליחו לשכנע את הוזה ההזיות העקשני הזה ולהטותו מטירופו, שהגיע כבר עד יבשת אסיה, וכי עליו להפליג מערבה מ„היספאניולה“ שלו, כדי להגיע במשך ימים אחדים עד שפך הגאנגס. ודוקא זהו פחד המות של פורטוגל, כי מה בצע לפורטוגל באגרתו של האפיפיור, המבטיחה לה, תמורת המסע אל המזרח, את כל הארצות, אם ספרד מקדימה אותה, בדרך קצרה יותר, בדיוק לפני הזינוק האחרון ונוטלת ממנה את הודו ברגע האחרון? בזה היה עמל חייו של אנריקה, שעמל במשך חמישים שנה, עולה בתוהו, וגם העמל שהושקע במשך ארבעים השנים אחרי מותו היה לריק, הודו היתה אבודה בשביל פורטוגל בשל אותו מבצע הרפתקני של איש גנואה, שהיה בשבילם מקור האסון. אם פורטוגל רוצה לשמור על עמדת הבכורה וזכות היתר שלה על הודו גם להבא, אין לפניה דרך אחרת, אלא לאחוז בנשק נגד יריבה, שחדר לפתע אל תחומה.
לאשרן של שתי המדינות, מסב האפיפיור את פני הסכנה, הנשקפת להן. פורטוגל וספרד הן ילדי שעשועיו, משום שאלה הן האומות היחידות, אשר מלכיהן לא התנגדו מעולם, בקשי עורף, לאוטוריטה הרוחנית שלו. הם נלחמו במאורים וגירשו את הכופרים, באש ובחרב משמידים הם כל כפירה בארץ, אין מקום, בו תמצא האינקויזיציה של האפיפיור נכונות כזאת לעזרה נגד המאורים האנוסים, האנוסים והיהודים כמו בארצות האלה. לא, חלילה לו מהרשות להכניס פירוד בין ילדי שעשועיו אלה, כך גמר האפיפיור אומר, על כן ניגש הוא, בתכלית הפשטות, לחלק את כל השטחים בלתי הנודעים בעולם בין ספרד ופורטוגל, ולא, כפי שרגילים לכנות את הדבר בימינו בשפת הצביעות הדיפלומטית, כ„שטחי אינטרסים“, כי אם האפיפיור נותנם לשני העמים האלה במתנה, באופן ברור וישר, את כל העמים, הארצות, האיים והימים, בתוקף סמכותו כנציבו של ישו עלי אדמות. נוטל הוא לידיו את כדור הארץ, כקחת תפוח, ומחלק אותו, במקום בסכין, על ידי מגילה אפיפיורית מיום 4 במאי 1493, לשני חצאים. את הקו המפריד קובע הוא במרחק מאה לגואות (מידת מרחקים עתיקה) מאיי הכף הירוק. כל הארצות, שלא גולו עדיין, הנמצאות על פני כדור הארץ, ממערב לקו הזה, תהיינה שייכות לילד שעשועיו ספרד, כל מה שנמצא ממזרח לקו הזה יהיה שייך לילד שעשועיו פורטוגל. בראשונה מצהירים שני ה„ילדים“ האלה, שהם מרוצים, תוך רחשי תודה, מהמתנה הנאה הזאת. אך עד מהרה התעוררה חרדה בלב בני פורטוגל והם מבקשים להעתיק, במקצת, את קו הגבול מערבה. הם משיגים את מבוקשם בחוזה טורדסיליאס, שנחתם ביום 7 ביוני 1494, אשר לפי מעתק קו הגבול במאתים ושבעים לגאות לצד מערב (על ידי כך עתידה פורטוגל לזכות, אחרי כן, בבראזיל, שלא גולתה אז עדיין).
על אף כל הגיחוך שבנדיבות לב כזאת, הנותנת במתנה, כמעט, את כל העולם, במשיכת קולמוס אחת, לשתי אומות, בלי לקחת בחשבון את הנשארות – עלינו להתפעל, בכל זאת, על אותו פתרון בדרכי שלום, כעל אחד ממעשי התבונה הנדירים בהיסטוריה, שסכסוך יושב, במקום בדרך של אַלימות, על ידי הסכם בדרכי שלום. במשך שנים ועשרות בשנים נמנעה כל מלחמה קולוניאלית בין ספרד ופורטוגל רק על ידי אותו חוזה־טורדסיליאס, אף על פי שמטבע הדברים היה זה רק פתרון זמני. כי כאשר חותכים תפוח בסכין לשני חצאים מוכרח קו החתוך לעבור גם אל הצד השני, הסמוי מן העין. אך בחציו של מי נמצאים איי התבלין יקרי ערך, המבוקשים כל כך? ממזרח לקו החיתוך או ממערב לו על פני המחצית השניה של הכדור? בצידה של פורטוגל או בצד ספרד? דבר זה אין איש יכול לחזות מראש ברגע זה, לא האפיפיור, לא המלכים, אף לא המלומדים, כי איש לא מדד עדיין את חוג הארץ והכנסיה, מצידה, אינה רוצה, בשום מחיר, להכיר בפומבי בכדוריותו של הקוסמוס. אך עד להכרעה הסופית מלאות ידיהן של שתי האומות עבודה, כדי לבלוע את הפירורים העצומים, שהגורל השליכם לפניהן; לספרד הקטנה בלבד אמריקה הענקית ולפורטוגל הזעירה בלבד כל הודו ואפריקה.
המעשה המוצלח של קולומבוס עורר, בתחילה, באירופה תמהון לאין גבול. אך מיד אחרי זה פורצת סערה של יצר הרפתקאות ותגליות, שלא היה ידוע כלל לעולמנו הישן מעודו ועד היום ההוא; הן תמיד מולידה הצלחתו של אדם אמיץ יחיד שקדנות ואומץ לב בקרב דור שלם. כל מי שאינו מרוצה באירופה, במעמדו ובעמדתו, כל המרגיש את עצמו מקופח ורוחו קצרה מהמתין, הבנים הצעירים, הקצינים המובטלים, ילדיהם בלתי החוקיים של האדונים רמי המעלה ובני העולם התחתון, הנרדפים על ידי החוק – כל אלה רוצים לצאת אל העולם החדש. הנסיכים, הסוחרים, הספקולנטים מציידים ספינות, כמיטב יכולתם. יש להתנגד בכוח להרפתקנים ולחיילים השכירים, הנלחמים בסכיניהם, כדי שיהיו הראשונים, אשר יועברו לארץ הזהב. בשעה שאנריקה נאלץ עוד לבקש כפרת עוונות בשביל כל המשתתפים, כדי להשיג את המלחים, שהיו דרושים לו, שיאותו לעלות על סיפון האניה, נוהרים עתה כפרים שלמים אל הנמלים, והקברניטים, בעלי אניות הסוחר, אינם יודעים עוד כיצד להיחלץ מההידחקות הזאת. מסע יוצא אחר מסע, ובאמת, כאילו נפלה פתאום איזו מחיצת ערפל, צצים עתה בכל מקום בצפון, בדרום, במזרח, במערב איים חדשים, ארצות חדשות, יש מהם הקפואים בתוך קרח, יש שדקלים גדלים בהם. תוך שתי עשרות בשנים, או שלוש, גילו המאות האחדות של הספינות הקטנות, שהפליגו מקאדיס, מפאלוס ומליסאבון, יותר חלקים מהעולם בלתי הידוע מכל מה שגילתה כל האנושות במשך מאות אלפי השנים של קיומה. וזהו הלוח, שלא היה כדוגמתו ואשר לא יישכח לעולם, של תקופת התגליות ההיא: בשנת 1498 מגיע ואסקו דה גאמה – „בשירות אלהים ולמען הכתר הפורטוגיזי“, כפי שמוסר בגאווה המלך מנואל – להודו ועוגן ליד קאליקוט, באותה שנה מגלה קאבוט, כקברניט בשירות האנגלי, את ניופאונדלנד, ובזה גם את החוף הצפוני של אמריקה. כעבור שנה נוספת (1499), ושוב באותו זמן, בלי כל קשר הדדי, מגלים פינצון תחת הדגל הספרדי וקאבראל תחת הדגל הפורטוגיזי את בראזיל, בשעה שקאספאר קורטיריאל, הנוסע בדרכם של הויקינגים עולה, אחרי חמש מאות שנה, על חוף לאבראדור. והדבר נמשך שוב, צעד אחר צעד. בשנים הראשונות של המאה החדשה יוצאים שני מסעות פורטוגיזיים, שאחד מהם מלווה אמריגו וספוצ’י, ושטים לאורך החוף של אמריקה הדרומית עד קרוב לריאו פלאטה, בשנת 1506 מגלים הפורטוגיזים את מאדאגאסקאר, ב־1507 את מאוריציוס, ב־1509 מגיעים הם למאלאקה, ב־1511 הם כובשים בסערה ומשיגים, על ידי כך, את המפתח לארכיפלגוס המאלאי. בשנת 1513 רואה נונייס דה באלבואה, כאירופי ראשון, מעל רמת דאריה, את האוקינוס השקט. מאותה שעה אין עוד בשביל האנושות שום ימים בלתי ידועים. בתקופה הקצרה של מאה שנה גדלה הימאות האירופית בהשגיה, לא רק פי מאה, כי אם פי אלף. בשעה שבשנת 1418, בימי אנריקה, עורר הדבר תמהון והתפעלות, כשהספינות הראשונות הגיעו עד למאדיירה, מגיעות האניות הפורטוגיזיות בשנת 1518 – די להשווֹת על המפה את שני המרחקים! – עד קאנטון ויפן; עוד מעט ייחשב מסע להודו למבצע קל יותר מאשר, קודם לכן, נסיעה עד לכף בויאדור. בקצב כזה של התקדמות טבעי הדבר, שתמונת העולם משתנה ומתרחבת משנה לשנה, אפילו מחודש לחודש. ימים ולילות יושבים להם, בבתי המלאכה אשר באאוגסבורג, משרטטי המפות והקוסמוגרפים על עבודתם, אך אין באפשרותם לספק את כל ההזמנות. בעודם לחים ובלי צבעים, נחטפים התחריטים מידיהם, וכן אין המדפיסים מספיקים לספק לשוק הספרים את כל ספרי המסעות ומפות הארץ הנדרשים, הכול רוצים לקבל ידיעות מה„עולם החדש“. אולם אך הספיקו הקוסמוגרפים לשרטט את מפת העולם החדשה שלהם, באופן נקי ומדויק, בהתאם לידיעות האחרונות, והנה מגיעים דין וחשבון חדש; ידיעות חדשות. הכול התהפך, יש להתחיל את הכול מחדש, כי מה שנחשב לאי נתגלה כיבשת, מה שנחשב להודו נתגלה כיבשת חדשה. נהרות חדשים, חופים חדשים, הרים חדשים, את כל אלה יש להכניס אל המפה, אולם אך הספיקו המשרטטים לגמור את מפתם החדשה הזאת, ועליהם להתחיל כבר לשרטט מפה מתוקנת, משופרת, מורחבת. לא היתה כתקופה הזאת לפניה, אף לא אחריה, בה הגיאוגרפיה, הקוסמוגרפיה, הקרטוגרפיה זכו לקצב התקדמות סוער, קולני ומוצלח כל כך, כמו בחמישים השנים האלה, בהן נקבעו בפעם הראשונה, מאז החל האדם לחיות, לנשום ולחשוב, באופן סופי ומוחלט, צורתה והקפה של הארץ, כי האנושות מכירה, זו הפעם הראשונה, את גרם השמים העגול, אשר עליו היא מתגלגלת בחלל העולמות מימי קדם. ואת כל הפעולה הענקית הזאת ביצע דור אחד; יורדי הים של הדור הזה פתחו את כל הדרכים, גיבוריו פתרו, כמעט, את כל הבעיות. רק משימה אחת נשארה עוד, האחרונה, היפה ביותר, הקשה ביותר: להקיף את כל כדור הארץ באותה אניה עצמה ועל ידי כך, להוכיח ולמדוד את צורתה הכדורית של הארץ, בניגוד לדעתם של כל הקוסמולוגים והתיאולוגים של העבר – זה עתיד להיות רעיון חייו וגורלו של פרנאן דה מאגלהאאס, הידוע בהיסטוריה בשם מאגלאן.
מאגלאן בהודו
-———————————-
הספינות הפורטוגיזיות הראשונות, שהפליגו למרחקים בלתי נודעים לאורך הטאחו, שימשו לתגליות, אלה שהפליגו אחריהן התכוונו לקשרי מסחר בדרכי שלום עם חבלי הארץ אשר גילו. הצי השלישי היה כבר מצויד ציוד מלחמתי – מ־25 במרס 1505 מתחיל אותו קצב משולש והופך לדבר של קבע, העתיד להתמיד במשך כל התקופה הקולוניאלית, המתחילה אז. במשך מאות בשנים ילך אותו תהליך הלוך והישנה: בראשונה מקימים את הפאקטוריה (מרכז מסחרי), ואחרי כן את המבצר, העשוי לשמש, כביכול, להגנתה. בראשונה מנהלים סחר חליפין עם המושלים המקומיים, בדרכי שלום, אחרי כן, משהובאו כבר חיילים במספר מספיק, גוזלים, פשוט, מהנסיך את ארצו ובזה גם את כל הסחורה. רק עשור אחד בשנים עבר, וההצלחות הראשונות הספיקו כבר להשכיח את פורטוגל, שמתחילה לא השתוקקה למאומה זולתי לחלק צנוע בסחר התבלין של המזרח. אך תוך הצלחה במשחק ממהר אדם לאבד את עקרונותיו הטובים; מאותו יום, בו מגיע ואסקו דה גאמה אל חוף הודו, ניגשת פורטוגל מיד לדחיקת רגליהן של כל האומות האחרות. בלי כל התחשבות מתיחסת היא אל כל אפריקה, אל הודו ואל בראזיל כאל שטח, השייך רק לה. מהגיבראלטאר ועד לסינגאפור וסין אסור מעתה לכל אניה אחרת לחצות את הימים. על מחציתו של כדור הארץ אסור יהיה למישהו לסחור מלבד לבן האומה הקטנה ביותר של אירופה הקטנה.
על כן זהו מחזה מפואר; באותו יום 25 במרס 1505, כאשר הצי המלחמתי הראשון של פורטוגל, אשר עליו הוטל לכבוש את האימפריון החדש – הגדול ביותר עלי אדמות – מפליג מנמל פורטוגל, מחזה, שאפשר להשוותו בהיסטוריה רק עם המחזה של מעבר ההלספונט של אלכסנדר הגדול; גם פה המשימה היא מחוצפת באותה מידה, כי גם הצי הזה מפליג, לא כדי להכניע ארץ אחת, עם אחד, כי אם לשעבד עולם. עשרים אניות עומדות בנמל ומחכות, כשמפרשיהן פרושים, לפקודתו של המלך, להרים את העוגן, ואין אלה עוד, כמו בימי אנריקה, ספינות פתוחות, כי אם אניות כבדות בעלות צריחים גבוהים וארבעה תרנים וחבר מלחים רב במספרו. בצידם של מאות המלחים, שאומנו אימון צבאי, התרכזו על סיפוני האניות לא פחות מאלף וחמש מאות חיילים חמושים ולובשי שריון וכן מאתיים מפציצים; מלבד אלה נמצאו שם עוד בנאים וכל מיני בעלי מלאכה אחרים, למען אשר יוכלו לצייד בהודו אניות נוספות, מיד בהגיעם שמה.
לפי המבט הראשון יכול היה כל אדם להבין, שלפני צי ענקי כל כך הוצבה מטרה ענקית: כיבושו המוחלט של המזרח. לא בכדי הוענק לאדמירל פראנסיסקו ד’אלמאידה התואר משנה למלך של הודו, לא במקרה היה הגיבור הראשון של ימאי פורטוגל, ואסקו דה גאמה, ה„אדמירל של ימי הודו“, האיש, אשר בחר בציוד ובחן אותו. תפקידו הצבאי של אלמאידה ברור, ללא צל של ספק. על אלמאידה הוטל להרוס ולמחות מעל פני האדמה את כל ערי המסחר בהודו ובאפריקה, להקים בכל נקודות המשען ביצורים ולהשאיר בהן חיל מצב. מתפקידו – זוהי הפעם הראשונה שאיזו מדינה קידמה את הרעיון הפוליטי של אנגליה – לתפוס עמדה בכל נקודות המוצא והמעבר. לחסום את כל מיצרי הים מגיבראלטאר ועד סינגאפור ולהשבית בזה כל מסחר זר. נוסף על כך, נצטוה המשנה למלך להשמיד את הכוח הימי של שולטן מצרים ושל הראדז’ות ההודיים ולשים פיקוח חמור על כל הנמלים, שמאותה שנה, 1505, לא יטענו עוד אף גרגר אחד של תבלין על שום אניה, שאין לה תעודת מעבר פורטוגיזית. עם התפקיד הצבאי הזה צועד התפקיד האידיאי, הדתי יד ביד: להפיץ את הנצרות בכל הארצות הכבושות; על כן נערך בשעת ההפלגה המלחמתית גם טכס של מסע צלב. במו ידו מגיש המלך, בקתדרלה, לפראנסיסקו ד’אלמאידה את הדגל החדש, העשוי אטון דמשק לבן, ובו נארג הצלב של ישו, דגל זה צריך להתנוסס כדגל הנצחון מעל לארצות האליליות והמאוריות. בכרעו על ברכיו מקבל אותו האדמירל מידי המלך ותוך כריעה על הברכים נשבעים מאחוריו אלף וחמש מאות האנשים, שהתוודו כולם וקיבלו את סעודת הקודש, את שבועת האמונים לאדוניהם הארצי, אשר את ממלכתו עליהם לנשא מעל לממלכות הזרות האלה. בחגיגיות, כמו בתהלוכת קודש, עוברים הם בסך את העיר עד לנמל; ואז מרעימים התותחים לאות פרידה, וברוב פאר מחליקות האניות לאורך הטאחו אל לב ים, אשר על האדמירל שלהם לכבשו בשביל פורטוגל עד הקצה השני של הארץ.
בין אלף וחמש מאות האנשים, אשר נשבעו לפני המזבח, במועל ידם, את שבועת האמונים, כורע גם איש בן עשרים וארבע שנה, אשר שמו לא נודע עד אז, פרנאן דה מאגלהאאס. על מוצאו לא ידוע, כמעט, כלום זולתי זה, שנולד סמוך לשנת 1480. אך בדבר מקום הולדתו יש חילוקי דעות. המקום סאברוזה במחוז טראס אוס מונטס, שנמסר על ידי הכרוניסטים המאוחרים, נתגלה, לפי החקירות החדשות, כבלתי נכון, משום שצוואה, אשר ייחסו לו, ואשר ממנה שאבו את הפרט הזה, נתגלה כזיוף מוחלט; מסתבר ביותר, שמאגלאן נולד בפורטו. גם על משפחתו לא ידוע יותר, זולתי זה, שהיתה משפחת אצילים, אמנם, רק בדרגה הרביעית של האצולה, ה„פידאלגוס“; בכל אופן היתה למאגלאן, בזכת מוצאו זה, הזכות להשתמש בסמל משלו ולהורישו לצאצאיו, כן היתה לו דריסת רגל בחצר המלך. כפי שמספרים, שירת הוא, עוד משחר נעוריו, את המלכה ליאונורה כפאז', אך בזה לא הוכח עדיין, שבשנים האלמוניות האלה היתה לו בחצר המלך איזה עמדה בעלת ערך. כי כאשר נצטרף ה„פידאלגו“ בגיל של עשרים וארבע שנה אל הצי, לא היה יותר מאשר „סוברסאליינטה“ רגיל, אחד מאלף וחמש מאות אנשי הצבא נמוכי הדרגה, האוכלים, חיים וישנים ביחד עם הצוות ועם נערי האניה, באותו תא, רק אחד מה„חיילים בלתי הידועים“, היוצאים באלפיהם, כדי להשתתף במלחמה זו על כיבוש העולם, תמיד אלף, ההולכים לאיבוד, תריסר הנשארים בחיים אחרי ההרפתקה, ותמיד רק אחד, הגורף אליו את התהילה בת האלמוות של פעלם המשותף.
מאגלאן הוא במסע הזה אחד מאלף וחמש מאות האנשים ותו לא. לשוא מחפשים את שמו בכרוניקות של המלחמה ההודית, ועל השנים האלה אין לספר הרבה, יש לציין רק, שכל השנים האלה היו שנות לימוד, שאין כדוגמתן, בשביל האיש, שעתיד היה להיות לתייר עולמי. אל „סוברסאליינטה“ אין מתייחסים בעדינות יתירה ומשתמשים בו לכל התפקידים; עליו להחזיק את סרח המפרש בעת סערה ולעמוד על יד המשאבות, היום עליו להשתער על עיר ומחר עליו לגרוף חול בשביל בנין הביצורים, בלהט השמש. עליו לסחוב סחורות לחילוף ולעמוד על המשמר בפאקטוריות, להילחם כחיל רגלי ועל פני האניה, לדעת להשתמש באנך ובחרב, לציית ולפקד. אך מכיון שמשתפים אותו בכול, הרי הוא לומד להשתתף בכול ורוכש לעצמו ידיעות בכל השטחים, הוא נעשה לאיש צבא, ליורד ים, לסוחר, לבקי בבני אדם, בארצות, בים ובכוכבים. לבסוף מקדים הגורל לערב את האיש הצעיר הזה במאורעות הגדולים, העומדים לבסס את ערכו העולמי של עמו ואת חלוקת הארץ למשך עשרות ומאות בשנים, כי אחרי תגרות קטנות אחדות, שהן יותר התקפות שוד מאשר מלחמה כנה, מקבל מאגלאן את „טבילת האש“ האמיתית בקרב הימי על יד קאנאנורה (16 במרס 1506).
קרב זה על יד קאנאנורה מהווה מפנה מכריע בתולדות הכיבושים הפורטוגיזיים. הזאמורין בקאלאקוט (כלכותה של ימינו) קיבל את ואסקו דה גאמה, בשעת עליתו הראשונה ליבשת הודו (1498) בידידות וגילה נכונות לעמוד בקשרי מסחר עם העם בלתי הידוע. אך עד מהרה נוכח לדעת, כי הפורטוגיזים, כאשר הופיעו שוב, כעבור שנים אחדות, באניות גדולות יותר בעלות ציוד טוב יותר, החלו לשאוף לרכוש לעצמם את השלטון על כל הודו. בחרדה רואים הסוחרים ההודיים, המוסלמיים, איזה זאב־ים חדר, לפתע, אל תוך בריכת הקרפיונים השקטה שלהם, כי במחי יד אחד השתלטו הזרים על כל הימים. אין עוד אניה, אשר תעז להפליג מאחד החופים. מתוך פחד מפני שודדי הים האכזרים האלה, סחר התבלין שותק, אין שיירות מגיעות למצרים; עד לריאלטו, אשר בונציה, מורגש, שאיזה יד קשה ניתקה אי־שם את החוט המוליך. השולטן המצרי, המרגיש בחסרון, מנסה, בתחילה, באיום תקיף. הוא כותב אל האפיפיור, שאם הפורטוגיזים יוסיפו להשתלט, כשודדים על הים ההודי, יחריב הוא את הקבר הקדוש בירושלים, כאמצעי לחץ. אך גם האפיפיור וגם כל מלך וקיסר איבד כבר כל שליטה על רצונה האימפריאליסטי של פורטוגל. על כן לא נשארה לנפגעים דרך אחרת, אלא להתלכד ולחסום לפני הפורטוגיזים, בעוד מועד, את הדרך בהודו, בטרם יספיקו לקבוע שם את שלטונם באופן מוחלט. את ההתקפה מכין הזאמורין מקאליקוט, כשהוא נתמך בחשאי על ידי השולטן המצרי ובודאי גם על ידי הונציאנים, השולחים לו – הזהב הוא מוצק יתר מהדם – בלי שהיות, לקאליקוט יוצקי כלי קלע וקלעים מנוסים. במחץ פתאומי מתכוננים הם להתקיף את הצי הנוצרי ולהשמידו.
אך לא פעם מכריעים צלילות הדעת והמרץ של איזה אדם, העומד מאחורי הקלעים, בהיסטוריה למשך מאות בשנים. מקרה מוצלח מציל את הפורטוגיזים. על פני העולם משוטט אז הרפתקן איטלקי, סימפטי בשל אומץ רוחו ורעננותו כאחד, בשם לודביקו וארתמה. לא תאוות הבצע, אף לא יצר הכבוד הם, הדוחפים את האיש הצעיר להרחיק נדוד, כי אם יצר נדודים קדמון, הטבוע באפיו. בלי בושה מזויפת מודה אותו משוטט מלידה: „מאחר שהוא כבד תפיסה ואין לו נטיה ללמוד מתוך ספרים“, החליט, „לנסות, באופן אישי, ולראות במו עיניו את המקומות השונים בעולם, כי לידיעות, שמוסר עד ראיה, יש ערך רב יותר מאשר לכל הדיבורים, הנמסרים מפי השמועה“. ככופר ראשון מתגנב אותו וארתמה עז הנפש אל תוך העיר האסורה מכה (תיאורו, אף הוא, עודנו התיאור השגרתי של הקעבה) ומגיע, אחרי סכנות מרובות, לא רק להודו, סומאטרה ובורניאו, שכף רגלו של מארקו פולו כבר דרכה בהם, כי אם, כאירופי ראשון, מגיע הוא (ודבר זה מכריע במעשהו של מאגלאן) אל איי התבלין המבוקשים. בדרך חזרתו מקבל הוא, בהיותו מחופש כנזיר מוסלמי, בקאליקוט את הידיעות הראשונות על תכנית ההתקפה של הזאמורין על הפורטוגיזים, מפני שני מומרים נוצריים. מתוך סולידריות נוצרית, בורח הוא, תוך סכנת נפשות חמורה, אל הפורטוגיזים, ולאשרם מגיעה אזהרתו בעוד מועד. כאשר מאתיים האניות של הזאמורין מקוות, ביום ה־16 במרס 1506, להתקיף את אחת עשרה האניות של הפורטוגיזים, בלי שתהיינה מוכנות לכך, עומדות אלו כבר ערוכות לקרב. זהו הקרב הקשה ביותר, בו נאלץ המשנה למלך לעמוד עד היום ההוא; הנצחון עולה לפורטוגיזים בשמונים הרוגים ובמאתיים פצועים (מספר עצום בשביל המלחמות הקולוניאליות הראשונות) – אך נצחון זה הבטיח להם, באופן סופי, את שלטונם על חופי הודו.
בין מאתיים הפצועים נמצא גם מאגלאן: כמו תמיד בשנים האפלות ההן, גורם לו גם הפעם מזלו, שהוא זוכה רק לפצעים, אך לא לאות הצטיינות. בתחילה מעבירים אותו, ביחד עם שאר הפצועים, לאפריקה; פה נעלמו עקבותיו, כי מי זה ינהל פה חשבונות על חייו ומותו של „סוברסאליינטה“ פשוט? זמן מה שהה, כנראה, בסופאלה, אחרי כן הועבר, כפי שנראים הדברים, בחזרה, כמלווה של איזה מסע; קרוב לודאי – בנקודה זו יש סתירות בין הכרוניסטים – שבקיץ 1507 חזר לליסאבון באותה אניה, בה חזר וארתמה. אך המרחקים השתלטו כבר על יורד הים במלוא עזוזם. הברכה, בה מקבלת אותו פורטוגל, נראית לו כבר זרה, וחופשתו הקצרה הופכת לציפיה, תוך קוצר רוח, לצי הבא, העומד להפליג להודו. צי זה מחזירהו אל מולדתו האמיתית: ההרפתקה.
על אותו צי חדש, בו חזר מאגלאן להודו, הוטל תפקיד מיוחד. אין ספק, שבן לויתו הנאור, לודביקו וארתמה, מסר בחצר המלך תיאור מפורט על עשרה של העיר מאלאקה וכן מסר פרטים מדוייקים על איי התבלין המבוקשים, שהוא כאירופי וכנוצרי ראשון, ראה אותם במו עיניו. בזכות הידיעות שהוא מסר, חדרה ההכרה בחצר הפורטוגיזית, שכיבושה של הודו לא יושלם ומלא העושר לא יושג, כל עוד לא ישתלטו על אוצר התבלין, הלא הם איי התבלין; אך תנאי יסודי לכך היה, להשיג, תחילה, את המפתח, הסוגר את הדרך אליהם, את מיצר הים ואת העיר של מאלאקה, (סינגאפור של ימינו, שהאנגלים לא העלימו עין מערכה הסטרטגי). אך לפי שיטת הצביעות הרגילה, אין שולחים מיד צי מלחמתי, כי אם מטילים, תחילה, רק על לופס דה סקיירה להפליג עם ארבע אניות, כדי לגשש בזהירות את הדרך למאלאקה, להכיר את השטח ולהופיע רק במסכה של סוחר, אשר פניו לשלום.
בלי מקרים מיוחדים מגיע הצי הקטן להודו באפריל 1509. מסע לקאליקוט, שעוד כעשר שנים קודם לכן היו מפארים אותו כמעשה גבורה, שאין כדוגמתו, של ואסקו דה גאמה, גם בהיסטוריה וגם בשירה, מבצע עתה כל קברניט של אנית סוחר פורטוגיזית. מליסאבון ועד למומבאסה, ממומבאסה להודו ידוע עתה כל כף, כל נמל; לשם כך אין עוד צורך בקברניט, אף לא ב„מומחה לאסטרונומיה“. רק כאשר סקיירה מפליג, ב־19 באוגוסט, מנמל קוצ’ין הלאה, לעבר המזרח, נכנסות האניות הפורטוגיזיות שוב אל אזורים בלתי ידועים.
אחרי מסע במשך שלשה שבועות, ב־11 בספטמבר 1509, מתקרבת האניות, הראשונות של פורטוגל, אל נמל מאלאקה. כבר מרחוק רואים הם, שוארתמה האמיץ לא סיפר להם בדיות, אף לא הפריז, בספרו, שבנמל זה „עוגנות אניות במספר רב יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם“. מפרש ליד מפרש עמדו דחוקות סירות גדולות וקטנות, לבנות וססגוניות ממוצא מאלאי, סיני, סיאמי ליד המעגן הרחב. כי זה היה מחויב המציאות, בשל מצבו הטבעי של חצי־אי הזהב, שמיצר הים של סינגאפור ייקבע למקום החילוף שבמזרח. כל אניה, הרוצה להגיע מהמזרח אל המערב, מהצפון אל הדרום, מהודו לסין, מהמולוקים לפרס, מוכרחה לעבור דרך הגיבראלטאר הזה של המזרח. את כל חילופי הסחורות היו מבצעים במקוה סוחרים זה, את צפורן התבלין המולוקי ואת אבני האודם מציילון, את החרסינה הסינית ואת השנהב מסיאם, את אריגי קאשמיר הבנגליים ואת עצי האלמוגים מטימור, את חרבות דמשק הערביות ואת הפלפל ממאלאבאר והעבדים מבורניאו. כל הגזעים, כל צבעי העור והשפות שורצים, כדור ההפלגה, במרכז מסחרי זה של המזרח, אשר באמצעיתו מתנשאים, בתוך ערבוביה זו של בתי העץ הנמוכים, ארמון מפואר ומסגד מאבנים.
מוכי תמהון מתבוננים הפורטוגיזים מאניותיהם אל העיר העצומה, בחמדם בלבם את העדי הלבן והנוצץ הזה של המזרח, שמן הראוי היה, שיקשט כאבן חן את כתר השלטון ההודי של פורטוגל. בתמהון ובחרדה מתבונן, מארמונו, הנסיך המאלאי אל האניות הזרות והמסוכנות; הנה הם, השודדים הערלים, סוף סוף מצאו הארורים גם את הדרך למאלאקה! זה מכבר נפוצו, על פני אלפי מילין, השמועות על הקרבות והרציחות של אלמאידה ואלבוקרקה; במאלאקה יודעים כבר, שהלוזיטנים האיומים האלה אינם חוצים את הימים, כמו ספני הדז’ונקות הסיאמיים ויפניים, לשם סחר חליפין בדרכי שלום בלבד, כי אם, בזדון לבם, מחכים הם לרגע, בו יוכלו להשתלט ולגזול את הכל. הדבר הנבון ביותר היה, למנוע מארבע האניות את האפשרות לעגון בנמל; כאשר הגנבים מציגים כבר את כף רגלם, על סף הדלת, כבר עבר המועד. אך לשולטן יש גם ידיעות מהימנות על פעולת התותחים הכבדים ההם, המאיימים בלוע שחור ושותק מעל צריחי האניות הפורטוגיזיות; יודע הוא כי השודדים הלבנים האלה נלחמים כשדים ואין לעמוד בפניהם. על כן טוב להשיב בשקר על שקר, בהכנסת אורחים מעושה על יחס ידידותי מזויף, ברמאות על רמאות ומוטב לפתוח בזה, בטרם ירימו הם את טלפיהם כדי להנחית את מכת המות.
משום כך מקדם השולטן של מאלאקה את שליחיו של סקיירה בהפרזה יתירה, בתודה מופרזה מקבל הוא מידיהם את המנחות, אשר הוגשו לו. הוא מבקש לאמור לפורטוגיזים, שהוא מברכם מקרב לב לבואם וכי הם רשאים לסחור עם הארץ כאוות נפשם. תוך ימים מעטים מוכן הוא לספק להם כמויות של פלפל ושל תבלין אחרים כאשר יוכלו שאת. ברוב חיבה מזמין הוא את הקברניטים אל ארמונו לארוחה, ואף על פי שלא נענו להזמנה זו – כתוצאה מכל מיני אזהרות – היו הספנים משוטטים, בכל זאת, בחופש ותוך הנאה, ברחובותיה של העיר הזרה, מכניסת האורחים. תענוג, סוף סוף יש להם שוב קרקע מוצקת תחת רגליהם, יכולים הם להתענג עם נשים נאות, אין הם מוכרחים עוד לשכון בתא המצחין או באחד הכפרים המזוהמים, בהם שוכנים החזירים והתרנגולות בין חיות־אדם ערומות. יושבים להם המלחים בבתי התה ומבלים את זמנם בפטפוט, הם קונים בשווקים, נהנים מהמשקאות המאלאיים התוססים והחריפים ומהפירות הטריים: בשום מקום לא קיבלו את פניהם מאז עזבו את ליסאבון, בלבביות כזאת כמו במקום הזה. למאות שטים המאלאים בסירותיהם הקטנות והזריזות ומביאים מצרכי מזון אל האניות הפורטוגיזיות; בזריזות, כמו קופים, מטפסים הם על פני החבלים עד לסיפון האניה ומשתוממים על הדברים הזרים, שלא ראום מעודם. מתפתח סחר חליפין ער, ובאי־רצון שומעים אנשי הצוות, שהשולטן הכין כבר את כל המטען המובטח והודיע לסקיירה, שישלח למחרת בבוקר את כל סירותיו אל החוף, כדי שאפשר יהיה לטעון את המטען העצום עד שקיעת החמה.
סקיירה, השמח על ההספקה המהירה של הסחורות יקרות הערך, שולח, באמת, את כל הסירות של ארבע האניות, ובהן מספר רב מאנשי הצוות, אל החוף. הוא עצמו, כאציל פורטוגיזי, רואה בעסקים משהו, שהנהו למטה מכבודו, על כן נשאר הוא על פני הסיפון ומשחק עם אחד מחבריו בשח־מט, הדבר הנבון ביותר, שיכול אדם לעשות, בשבתו על גבי סיפונה של אניה ביום חם ומשעמם. גם שלשת כלי השיט הגדולים הנשארים עומדים מנומנמים וחסרי כל תנועה. אך גארסיה דה סוזה, הקברניט של הספינה הקטנה, שליוותה את הצי ככלי שיט חמישי, מרגיש באיזה מצב בלתי נעים: שמספרן של הסירות המאלאיות, המקיפות את ארבע האניות, העזובות למחצה, הולך הלוך וגדול, שבאמתלה של העלאת סחורות אל סיפוני האניות מטפסים הבחורים הערומים האלה, במספר הגדול והולך, על פני החבלים של האניות. לבסוף החל לחשוד, שהשולטן, שנראה ידידותי יתר על המידה, מכין כאן התקפת פתע בוגדנית, ביבשה ובים.
לאשרם, לא שלחה הספינה הקטנה את סירתה היא אל החוף; על כן מטיל דה סוזה על האיש האחראי ביותר שלו, לשוט מהר אל אנית האדמירל, כדי להזהיר את הקברניט. אותו איש אחראי ובטוח הוא הסוברסאליינטה מאגלאן. בחתירה מהירה ונמרצת מגיע הוא אל הקברניט ומוצא אותו בשבתו בנחת על משחק השח־מט. בעיני מאגלאן אין הדבר מוצא חן, שמאלאים אחדים עומדים, כמשקיפים כביכול, מאחורי גבם של שני המשחקים, כשפגיונו של כל אחד מהם מוכן לו בחגורתו. בלי משים לוחש הוא את אזהרתו על אזנו של סקיירה. זה אינו מאבד את עשתונותיו וכדי שלא לעורר תשומת לב, אין הוא מפסיק את המשחק. אך הוא מצווה לאחד המלחים, שיסדר לו מצפה בראש התורן, ומעתה אין הוא מסיר עוד, במשך כל זמן המשחק, את ידו מעל החרב.
האזהרה של מאגלאן הגיעה ברגע האחרון, המכריע. באותו רגע ממש עולה עמוד עשן מארמון השולטן, זה היה האות הקבוע להתקפת הפתע ביבשה ובים, בעת ובעונה אחת. על פני האניה מספיק המלח, אשר בראש התורן, לתת את אות האזעקה בעוד מועד. בבת אחת קופץ סקיירה ממקומו והורג את המאלאים, העומדים לידו, עוד בטרם יספיקו הם להנחית את מחצם. נשמעת תקיעת האזעקה, אנשי הצוות מתרכזים על פני סיפוני האניות; מעל כל האניות מושלכים המאלאים, שחדרו אל תוכן, לתוך המים, לשוא משתערות עתה סירות מזוינות מכל הצדדים על האניות, כדי להשתלט עליהן; סקיירה הרויח זמן, כדי להעלות את העגנים, וכלי הקלע שלו מאפשרים לו, על ידי יריות חזקות, לצאת למרחב. בזכות עירנותו של דה סוזה וזריזותו של מאגלאן, סוכלה מזימת ההתקפה על האניות.
רע יותר היה גורל האומללים, אשר עלו על היבשה, תוך אמון מלא, קומץ אנשים בלתי מוכנים, שהתפזרו ברחובות, נגד אלפים של אויבים זדוניים. רוב הפורטוגיזים נרצחו במקום, רק מעטים הצליחו להימלט עד לחוף. אך הם איחרו את המועד: המאלאים הספיקו כבר להשתלט על הסירות ומנעו מהם, על ידי כך, את האפשרות לשוב אל האניות; זה אחר זה הוכרעו הפורטוגיזים על ידי יתרון הכוח. רק אחד מהם, האמיץ שבכולם, עודנו עומד על נפשו, ידידו הקרוב ביותר של מאגלאן, שהיה לו כאח, – פראנסיסקו סראן. הנה הוא כבר מכותר, פצוע, נדמה כי הנהו אבוד. אך הנה הופיע מאגלאן עם עוד חייל אחד בסירתו הקטנה, בסכנו את חייו, לבלי חת, למען ידידו. במכות חרב נמרצות אחדות משחרר הוא את המכותר מידי כוח, העולה עליהם עשרת מונים, מושכהו אחריו אל תוך הסירה הקטנה ומציל, על ידי כך, את חייו. הצי הפורטוגיזי איבד, בשעת ההתקפה הממגרת הזאת, את סירותיו ולמעלה משליש מאנשיו, אך מאגלאן רכש לו, על ידי ברית דמים, אח ורע, אשר ידידותו ומסירותו תמלאנה תפקיד מכריע במעשהו בעתיד.
בהזדמנות זו מסתמן בדמותו של מאגלאן, הנתונה עוד בצל, קו אישי באפיו: ההחלטיות מלאת האומץ. אין כל פתטיות באפיו, אין שום דבר מתבלט בדמותו, ואפשר להבין, שכל הכרוניסטים של המלחמה ההודית העלימו עין ממנו במשך זמן רב כל כך, משום שמאגלאן היה, כל ימי חייו, איש, הנחבא אל הכלים. אין הוא יודע להבליט את עצמו, לחבב את עצמו על אחרים. אך תמיד, כשמטילים עליו איזו משימה, ועוד יותר כשהוא עצמו נוטלה עליו, פועל אותו איש, החבוי מאחורי הקלעים תוך מזיגה מזהירה של תבונה ואומץ רוח. אך לעולם אין הוא יודע לנצל אחרי כן את מבצעיו או להתפאר בהם; בשקט ובסבלנות חוזר הוא אל חביונו. הוא יודע לשתוק, יודע לחכות, כאילו הרגיש, שבשביל מבצעו העיקרי, שיהיה עליו לבצעו, זימן לו הגורל עוד שנים רבות של אימון ומבחן. מיד אחרי אשר השתתף באחד הנצחונות הגדולים ביותר של הצי הפורטוגיזי בקאנאנורה והיה בין הלוחמים בשעת תבוסתה הקשה ביותר במאלאקה, נועד לו מבחן חדש לאומץ רוחו בדרך חייו הקשה כיורד ים: שבר אניה.
מאגלאן נועד ללוות את אחד המשלוחים הסדירים של תבלין, שחזר אל המולדת עם המונסון, והנה עולה האניה על „שרטון פדואה“. אין כל אבדן של חיי אדם, אך האניה מתנפצת למאה שברים, וכיון שאין אפשרות להכניס את כל האנשים אל תוך הסירות, נאלץ חלק מניצולי האניה להישאר במקום. מובן, שהקברניט, הקצינים והאצילים תובעים לעצמם את הזכות, שהם יהיו הראשונים, אשר יוחזרו בסירות, וזכות יתר זו מעוררת מרירות בקרב המלחים הפשוטים. וכבר צפויה סכנה, שתפרוץ קטטה מסוכנת, ואז מביע, מבין כל האצילים, מאגלאן את נכונותו להישאר עם המלחים, אם הקברניטים והקצינים יבטיחו להם בהן צדקם, שמיד עם שובם אל ארצם ישלחו אניות להחזירם אל ביתם.
עמידתו האמיצה הזאת הפנתה, כנראה, לראשונה את תשומת לבה של המפקדה העליונה על „החייל האלמוני“. כי זמן קצר אחרי זה, באוקטובר 1510, כאשר אלבוקרקה, המשנה למלך החדש, נועץ בקברניטי המלך כיצד לבצע את המצור על גואה, מופיע גם שמו של מאגלאן בין המדברים. מזה יש להסיק, שה„סוברסאליינטה“, החייל והמלח הפשוט, הועלה, אחרי חמש שנות שירות, לדרגת קצין, ובתפקיד זה מצרפים אותו אל הצי של אלבוקרקה, אשר עליו הוטלה המשימה לנקום את התבוסה המחפירה, שנחל סקיירה במאלאקה.
וכך שט לו מאגלאן שוב, כעבור שנתיים, לעבר המזרח הרחוק, אל חצי־אי הזהב. תשע עשרה אניות, צי מלחמתי משובח, נערכות, ביולי 1511, בטור לפני הנמל של מאלאקה ופותחות בקרב נואש נגד המארח הבוגדני. ששה שבועות עוברים, בטרם יצליח אלבוקרקה לשבור את התנגדותו של השולטן. אולם אחרי כן נופל בידי הבוזזים שלל, שכמוהו לא הושג עדיין אף בהודו הברוכה; עם כיבוש מאלאקה מחזיקה פורטוגל בידה הקמוצה את כל העולם המזרחי. סוף סוף נחתך לתמיד העורק הראשי של המסחר המוסלמי, תוך שבועות מעטים עתיד הוא לאבד את כל דמו. כל הימים החל מהגיבראלטאר, „עמודי הרקולס“, ועד למיצר סינגאפור, „חצי־אי הזהב“, הפכו, לחלוטין, לאוקינוס פורטוגיזי. עד לסין ויפן, ובתרועת גיל בחזרה עד אירופה, נשמע הד קולו של רעם המהלומה הניצחת, שניחתה על ראש האיסלאם, ואשר כמוה לא ידע מימי קדם. לפני קהל מאמינים מודה האפיפיור, בתפילת הודיה פומבית, על המעשה המפואר של הפורטוגיזים, שמסרו לידי הנצרות את מחצית העולם, ורומא זוכה לתהלוכת נצחון, אשר כמוה לא ראתה בירת העולם מימי הקיסרים. משלחת, ובראשה טריסטאנו דה קונהה, מביאה את שלל הנצחון מהודו הכבושה, סוסים בעלי מתגים יקרים, ברדלסים ונמרים; אך העיקר שבאותו מחזה מפואר היה פיל, אשר אניות פורטוגיזיות הביאוהו חי ואשר כרע שלש פעמים לפני האב הקדוש, לקול תרועתו של כל העם.
אך גם אותו נצחון מפואר אינו מספק את יצר ההתפשטות בלתי המרוסן של פורטוגל. מעולם לא קרה בהיסטוריה, שנצחון גדול ישביע את המנצח: הן מאלאקה הנה רק המפתח אל אוצר התבלין; עתה, כשמפתח זה הוא בידיהם, רוצים הפורטוגיזים להגיע אל האוצרות עצמם ולהשתלט על איי התבלין בעלי העושר האגדי, אשר בארכיפלגוס הסונדי, האיים אמבואינה, באנדה, טרנאטה וטידורה. לשם כך מציידים שלש אניות בפיקודו של אנטוניו ד' אבריאוס, ואחדים מהכרוניסטים של הזמן ההוא מזכירים גם את שמו של מאגלאן בין המשתתפים במסע ההוא אל המזרח הקיצוני, בימים ההם. אך, לאמיתו של דבר, הגיעה התקופה ההודית של מאגלאן, אותה שעה, לקיצה. די! אומר לו הגורל. ראית דייך במזרח, די לך בחויות, שהיו לך! עתה בקש לך דרכים חדשות, דרכים משלך! דוקא את איי התבלין האגדיים, אשר מבטו כמוקסם, לא ניתן לו, למאגלאן, לעולם לראותם בעיני בשר. לעולם לא זכה להציג את כף רגלו באותם איים אלדוראדיים, רק חלום יישארו בשבילו, חלומו היוצר. אך בזכות ידידותו עם פרנסיסקו סראן ידועים לו איים אלה, אשר לא ראם מעודו, כדבר מה שהכירו במציאות, והרובינזונדה המופלאה של ידידו ממריצה אותו להרפתקה הגדולה והנועזת ביותר בתקופתו.
הרפתקה פרטית מוזרה זו של פרנסיסקו סראן, שהיתה מכרעת כל כך בשביל מאגלאן ונסיעתו סביב העולם בתקופה מאוחרת יותר, מהווה אפיזודה נעימה של הרפתקאות בתוך כרוניקת הדמים של הקרבות ומקרי הטבח הפורטוגיזיים; בין כל אותם הקברניטים, ששמם יצא לתהילה, ראויה דמותו של קברניט בלתי מפורסם זה לסקירה מיוחדת. אחרי שנפרד, במאלאקה, באופן לבבי מידיד הדמים שלו מאגלאן, שחזר הביתה, הפליג פראנסיסקו סראן עם הקברניטים של שתי האניות הנשארות אל איי התבלין האגדיים. בלי עמל ובלי כל תאונה מגיעים הם אל החוף המוריק ונפגשים שם בקבלת פנים ידידותית מפתיעה. כי עד לחופים הנידחים האלה לא הביאו המוסלמים עדיין את תרבותם, אף לא את יצר המלחמה שלהם: במצב טבעי, במערומים ובשלוה, חיה לה האוכלוסיה, אין היא יודעת עדיין מה טיבו של כסף מזומן, אין היא דורשת לעצמה עדיין רווחים מיוחדים. תמורת פעמונים אחדים וצמידים אחדים סוחבים תושבי האיים התמימים ומביאים משאות עצומים של צפרני תבלין. כיון שעוד בשני האיים הראשונים, באנדה ואמבואינה, ממלאים הפורטוגיזים את אניותיהם עד אפס מקום, מחליט האדמירל ד’אבריאו, להימנע מהמשך המסע אל איי התבלין האחרים, כי אם למהר ולשוב עם אוצרותיו אל מאלאקה.
ייתכן שתאוות הבצע גרמה לעומס יתר של האניות; בכל אופן עולה אחת מהן, ודוקא זו, הנתונה לפיקודו של פראנסיסקו סראן, על שן סלע ומתנפצת; טרופי הספינה מצליחים להציל רק את חייהם. עזובים משוטטים הם על פני החוף הזר וכבר נשקף להם כליון עלוב, והנה מצליח סראן, על ידי תחבולה ערמומית, להשתלט על סירה של שודדי ים ובה הוא מפליג בחזרה לאמבואינה. באותה מידה של ידידות, שקיבלם ראש השבט קודם לכן, כאשר באו האדונים הנכבדים, מקבל הוא עתה את אלה, שעלו לחוף ומגלה נכונות, ברוב נדיבות, לשכנם בארצו, כך שהאנשים אינם יודעים את נפשם מרוב אושר והכרת טובה. עתה היתה זו חובתו הצבאית של הקברניט פראנסיסקו סראן, אחרי שאנשיו החליפו כוח ונחו מעמלם, לחזור, בלי כל שהיות, באחת הדז’ונקות, המיטלטלות בקביעות למאלאקה, אל האדמירל ולהעמיד את עצמו שוב לשירות הצבאי הפורטוגיזי המלכותי, כי לכך חייבוהו שבועת האמונים והשכר אשר קיבל.
אך נוף גן עדן זה, האקלים המבושם והחם מרופפים אצל פראנסיסקו סראן, במידה מדאיגה, את רגש המשמעת הצבאית. ולפתע נעשה הוא אדיש לגמרי לכך, אם אי־שם, במרחק אלפי מילין, בארמון בליסאבון, יושב לו שם מלך ורוטן ומוחק את שמו מרשימת הקברניטים והפנסיונרים שלו. יודע הוא, שעשה די בשביל פורטוגל, בסכנו, לא פעם, את עור בשרו. עתה רוצה הוא, פראנסיסקו סראן, להתחיל, סוף סוף, להיהנות מחייו של אותו פראנסיסקו סראן, באותה מידה של נוחות וחוסר דאגה כמו כל האנשים האלה, חסרי הלבוש והדאגות, השוכנים באי האושר הזה. יוסיפו נא המלחים והקברניטים הנשארים לחרוש את גלי הים, לקנות פלפל וקנמון בשביל סרסורים זרים, בדמם ובזיעתם, יוסיפו נא הם, כאוילים לויאליים, להשקיע עמל ויגע בסכנות ובמלחמות, רק כדי שהאלפאנדה מליסאבון תגרוף סכומי מכס גדולים יותר אל תוך קופותיה – הוא עצמו, פראנסיסקו סראן, קברניט הצי הפורטוגיזי לשעבר, שבע את המלחמות, ההרפתקאות ועסקי התבלין. בלי חגיגיות יתירה מתרחק הקברניט האמיץ מעולם הגבורה ונכנס אל העולם האידילי ומחליט לחיות, מעתה, את חייו בצורה הפרימיטיבית, על הבטלה הנעימה שבה, בה חי אותו עם חביב. התפקיד הנכבד של רב־וזיר, אותו מעניק לו מלך טרנאטה, אינו מעיק עליו בעבודה יתירה; עליו להופיע רק, במקרה של איזו מלחמה קטנה של שליטיו, כיועץ צבאי. תמורת זה מקבל הוא בית משלו, עבדים ומשרתים, מלבד זה אשה חומה נאה, היולדת לו שנים או שלושה ילדים חומים למחצה.
שנים על שנים נשאר פראנסיסקו סראן, כאודיסיאוס חדש, אשר שכח את איתאקה שלו, בזרועותיה של קאליפסו כהת העור שלו, ושום מלאך של יצר הכבוד אינו מצליח עוד לגרשו מגן עדן זה של הבטלה המתוקה. במשך תשע שנים, עד יום מותו, לא עזב עוד אותו רובינזון מרצון, אותו איש ראשון, שברח מן התרבות, את איי סונדה, מכל כובשי הימים והקברניטים של תקופת הגבורה הפורטוגיזית לא היה הוא הגיבור הגדול ביותר, אך, קרוב לודאי, הנבון ביותר וגם המאושר ביותר.
בריחה רומנטית זו מן העולם של פראנסיסקו סראן נראית, תחילה, כאילו היתה בלי כל קשר עם חייו ועם מבצעו של מאגלאן. אך לאמיתו של דבר, השפיעה דוקא אותה פרישה אפיקורית של הקברניט הקטן, שלא היה מפורסם כלל, את ההשפעה המכרעת ביותר על חייו של מאגלאן, ובזה גם על תולדות גילוי העולם. כי על אף המרחק העצום, נשארים שני ידידי הדמים בקשר מתמיד. כי בכל פעם, שיש לו הזדמנות לכך, לשלוח מהאי, בו הוא חי, איזו ידיעה למאלאקה ומשם לפורטוגל, כותב סראן מכתבים מפורטים, בהם הוא מפאר בהתלהבות את העושר והנעימות של מולדתו החדשה. וזו לשונו: „מצאתי פה עולם חדש, שהנהו עשיר וגדול מעולמו של ואסקו דה גאמה“, הוא משדל את ידידו ומפציר בו, בהיותו מוקסם מהאזור הטרופי, שיעזוב, סוף סוף, את אירופה כפוית הטובה ואת השירות, שאינו מכניס הרבה, ויבוא אליו בהקדם האפשרי. ואין, כמעט, ספק בדבר, שפראנסיסקו סראן הוא, אשר עורר, לראשונה, אצל מאגלאן את הרעיון, שבגלל מצבים של האיים האלה במזרח הרחוק, כדאי היה, אולי, יותר להגיע אליהם בדרכו של קולומבוס (מהמערב) במקום בדרכו של ואסקו דה גאמה (מהמזרח).
עד היכן הגיע המשא והמתן בין שני ידידי הדמים האלה, אין אנו יודעים. בכל אופן הוסכם, כנראה, ביניהם דבר מסוים, כי אחרי מותו של סראן נמצא בין ניירותיו מכתב ממאגלאן, בו הוא מבטיח לידידו, בסוד, שיבוא לטרנאטה בהקדם האפשרי, „אם כי לא דרך פורטוגל, אלא בדרך אחרת.“ ומציאת אותה דרך חדשה הפכה לרעיון חייו של מאגלאן.
רעיון יחיד זה, צלקות אחדות על פני גופו החום־כהה ולבסוף גם עבד מאלאי, אשר קנה במאלאקה – שלשת הדברים האלה הם, כמעט, כל מה שהביא אתו מאגלאן, בשובו אל מולדתו אחרי שבע שנות שירות בחזית הודו. תמהון מיוחד, אולי גם אי־רצון, עורר, בודאי, הדבר בלב החייל, שכילה את כוחו בקרבות, כשעלה, סוף סוף, לחוף בשנת 1512, למראה ליסאבון שונה לחלוטין, למראה פורטוגל שונה מזו, שעזבה לפני שבע שנים. כבר עם כניסתו לבלם מתמלא הוא תמהון. במקום הכניסה הקטנה והנמוכה, בה קיבל, בשעתו, ואסקו דה גאמה, את ברכתו, בצאתו למסעו, מתנשאת עתה הקתדרלה העצומה והמפוארת, שהושלמה סוף סוף, סימן לעושר העצום, שנפל בחלקה של מולדתו ביחד עם התבלין ההודיים. כל מבט מגלה שינויים מסביב. על פני הנהר, שלפנים מעטים היו בו כלי השיט, נדחקים עתה המפרשים בצפיפות, במספנות, אשר לאורך החוף מכים הפועלים בפטישיהם, כדי להכין, במהירות האפשרית, אניות חדשות, גדולות יותר. בנמל מתנוססים דגליהן של אניות מקומיות וזרות, בראש תרנים, הערוכים בטור בצפיפות, זה ליד זה, סביבת המעגן מלאה סחורות, המחסנים מלאים עד אפס מקום, אלפי אנשים אצים, תוך רעש והמולה, ברחובות בין הארמונות החדשים, שהוקמו זה עתה. במרכזי המסחר, ליד שולחנות החלפנים ובמועדוני הסרסורים נשמע בליל של כל שפות בבל – בזכות ניצולה של הודו הפכה ליסאבון, תוך עשור בשנים, מעיר קטנה לכרך עולמי, מלא מותרות. במרכבות פתוחות מראות נשי האצילים את פניניהן ההודיות, בתלבושת מהודרת מתהלכת לה חבורה של אנשי החצר החנפים בטירה, והאיש, השב עתה אל ביתו נוכח לדעת: דמו ודם חבריו, שהם שפכוהו בהודו, הפך כאן, בזכות איזו כימיה מסתורית, לזהב. בשעה שהם נלחמו בלהט של שמש הדרום האכזרית, נשאו תלאות, היו נתונים במחסור ובמצוקה, כשגופם שותת דם, היתה ליסאבון, על ידי מעשיהם הם, ליורשתן של אלכסנדריה וונציה, היה מנואל „המאושר“, למלך העשיר ביותר באירופה. הכול השתנה כאן, במולדת, בעולם הישן חיים עתה כולם ביתר עושר ושפע, ביתר תענוגות ובזבוז, כאילו עוררו התבלין, אשר נכבשו, והזהב, אשר נתקבל תמורתם, את חושיהם של בני האדם – רק הוא חוזר ללא כל שינוי, כאותו „חייל אלמוני“, בלי שמישהו יחכה לו, בלי שמישהו יביע לו תודה, בלי שמישהו יברכהו לשלום. כאל ארץ נכריה חוזר החייל הפורטוגיזי פרנאן דה מאגלהאאס אל מולדתו, אחרי שבע שנים הודיות.
מאגלאן משתחרר
-———————————–
יוני 1512 עד אוקטובר 1517
תקופות הירואיות אינן, אף לא היו מעולם, סנטימנטליות, ועלובה היתה התודה, אשר קיבלו ממלכיהם אותם כובשי הימים הנועזים, שכבשו בשביל ספרד או פורטוגל שלהם עולמות שלמים. קולומבוס חוזר לסביליה, כשהוא כבול בנחושתיים. קורטס מאבד את חינו, פיזארו נרצח, נונייס דה באלבואה, מגלה הים הדרומי, עולה לגרדום; קאמואנס, הלוחם והמשורר של פורטוגל, מבלה, אחרי שפקידים עלובים של הפרובינציה הוציאו את דיבתו רעה, כמו חברו הגדול סרוואנטס, חדשים ושנים בבית כלא, שאינו טוב בהרבה ממזבלה. כפית טובה איומה של תקופת התגליות: כפושטי יד וכנכים, שורצי כינים, מוזנחים וחולי קדחת משוטטים בסימטאות הנמלים בקאדיס ובסביליה המלחים והחיילים, שחזרו, אחרי שבזזו, בשביל אוצר הכתר של ספרד, את תכשיטי מונטסומה ואת אוצרות הזהב של בני האינקה, וככלבים מצורעים נטמנים באדמת המולדת, תוך בזיון, המעטים, אשר המות בקולוניות פסח עליהם. כי מה ערך יש למעשה, אשר ביצעו הגיבורים האלמונים האלה, בעיני אנשי החצר, שאינם עוזבים לעולם את ארמון המבטחים, אך גורפים ביד זריזה את האוצרות, שרכשו אלה בקרב? הם, הזכרים הבטלים מכל עבודה, אשר בארמון, הופכים למושלי הפרובינציות, הם אוגרים את הזהב, ואת הלוחמים הקולוניאליים, את קציני החזית של הימים ההם, מסלקים הם הצידה, כטרדנים, הנדחקים אל „אבוס“ הכנסותיהם אם אחרי שנים של מסירות נפש ואפיסת הכוחות, נכנסת בהם רוח שטות והם חוזרים הביתה. שמאגלאן נלחם בקאנאנורה, במאלאקה ובקרבות רבים אחרים, שסיכן תריסר פעמים את חייו ואת בריאותו למען כבודה של פורטוגל, כל זה אינו מזכה אותו בזכות המינימלית לתפקיד מכובד או להבטחת קיומו. רק בזכות המצב המקרי, שהוא ממוצא אצילים והיה שייך, גם קודם אל משק ביתו של המלך, זוכה הוא לחסד, שמכניסים אותו שוב לרשימת מקבלי הקצבה, או, ליתר דיוק, מקבלי הנדבות, בתחילה ברשימת הדרגה האחרונה, כ„מוזו פידאלגו“, הזכאי להקצבה של אלף רייס לחודש. רק כעבור חודש, כנראה אחרי שמירה מעולה, עולה הוא בדרגה עד ל„פידאלגו אסקודיירו“, המקבל אלף חמש מאות וחמישים רייס (יש אומרים, שהוא עלה רק לדרגת „קאוואליירו פידאלגו“ וקיבל רק 1250 רייס). בכל אופן: יהי התואר של מקבל ההקצבה אשר יהיה, אף אחד מהם לא היה תואר חשוב, כי אף תואר אחד מהתארים המנופחים האלה לא הקנה לו את הזכות, אף לא חייב אותו, לשום דבר אחר, זולתי ישיבה של בטלה בפרוזדורי הארמון המלכותי. איש בעל רגש כבוד ואמביציה לא ישלים עם שכר נתעב כזה של פושטי יד, לאורך ימים, אף אם הוא יושב בטל. על כן אין בדבר משום הפתעה, שמאגלאן ישתמש בהזדמנות הראשונה, אף כי לא הטובה ביותר, כדי לחדש את שירותו הצבאי ולעמוד בו במבחן.
כמעט שנה נאלץ מאגלאן לחכות. אך כאשר המלך מנואל מתחיל, בקיץ 1513, להכין מסע צבאי גדול נגד מרוקו, כדי לשבור, סוף סוף, את מפרקתם של שודדי הים המאוריים, מתיצב הלוחם של מלחמות הודו מיד לצבא – ההחלטה, המתבטאת רק על ידי אי־הרצון, שעוררה בו הבטלה, אשר כפוה עליו. כי במלחמת ייבשה אין מאגלאן מסוגל כלל להביא לידי ביטוי את כשרונותיו, מאחר ששירת, כמעט תמיד, רק באניה והפך, במשך שבע השנים ההן, לאחד מיורדי הים המנוסים ביותר. שוב הנהו, בתוך הצבא הגדול, הנשלח לאזאמור, רק קצין כפוף לאחרים, ללא דרגה וללא פיקוד עצמאי. גם הפעם, כמו בהודו, אין שמו נזכר במקום בולט בדינים וחשבונות, אך הוא עצמו עומד, כמו בהודו, בשורה הראשונה מול פני הסכנה. גם הפעם נפצע מאגלאן – זו הפעם השלישית – בקרב פנים אל פנים. דקירת חנית בפרק הברך פוגעת בעצב, והרגל השמאלית נשארת, לתמיד כבדת תנועה וחיגרת למחצה.
בשירות החזית נחשב איש חיגר, שאינו יכול למהר בהליכה, אף לא לרכוב, לגבר, אשר לא יצלח עוד למאומה. למאגלאן היתה עתה הזדמנות נוחה לעזוב את אפריקה ולתבוע קצבה גבוהה יותר. אך הוא עומד על כך, שישאירוהו בצבא, במלחמה, בסכנה, כי זהו מקומו; משום כך מפקידים את הפצוע, ביחד עם עוד קצין אחד, על השלל העצום של סוסים ובהמות, שנלקחו מהמאורים, כקציני השלל; כאן קורה מקרה מגונה. תריסרים אחדים של צאן נעלמו בלילה מתוך גדרות הצאן הענקיות, ואז נפוצה שמועה זדונית, שמאגלאן וחברו לתפקיד מכרו חלק מהשלל בחזרה למאורים או איפשרו להם, על ידי רשלנותם, להוציא את בהמותיהם מהמכלאות. מוזר הדבר, שהאשמה בזויה זו, מעילה ברכוש המדינה, ממש אותה האשמה, בה עתידים להשתמש, כעבור עשרות אחדות בשנים, פקידים קולוניאליים, כדי להעליל על האיש המפואר השני שבפורטוגל, המשורר קאמואנס, ולהשפילו; את שני האנשים, שבמשך שנים היו להם בהודו מאות הזדמנויות להתעשר מהביזה, ואשר חזרו, שניהם, הביתה, עניים ואביונים מאלדוראדו, מנסים להשפיל ולהכתים את כבודם על ידי אותו חשד בזוי.
אך מאגלאן מחוטב, לאשרו, מעץ קשה יותר מאשר קאמואנס עדין הנפש. אין הוא מעלה כלל על דעתו להיחקר על ידי יצורים כאלה ולהרשות להם לסחבו, כמו את קאמואנס, על פני בתי כלא במשך חדשים. אין הוא נותן את גוו למכים ואינו נוהג ברוך עם אויביו, כמו המשורר של הלוזיאדות, כי אם ברגע שנפוצה השמועה ועוד בטרם יעז מישהו להאשימו בגלוי, עוזב הוא מיד את הצבא ונוסע לפורטוגל, כדי לתבוע פיצוי על עלבונו.
שמאגלאן לא חשב את עצמו לאשם במאומה בפרשה העכורה הזאת, על כך תעיד העובדה, שמיד עם שובו לליסאבון, הוא מבקש ראיון עם המלך, אך כלל וכלל לא לשם התנצלות, כי אם להפך: כדי לדרוש, סוף סוף, תוך הכרה מלאה של המעשים, אשר ביצע, תפקיד נכבד יותר ושכר טוב יותר. שוב איבד שנתיים, שוב נפצע בקרב גלוי, והפעם הפכו הפצע, כמעט, לבעל מום. אך הוא מגיע בשעה רעה; המלך מנואל אינו מניח לנושה בעל המרץ די שהות, כדי להביע את תביעתו. הוא הספיק לקבל ידיעות מהמפקדה העליונה באפריקה, שאותו קברניט בלתי צייתני עזב את הצבא במרוקו על דעת עצמו, בלי לבקש חופשה, ועל כן הוא מתיחס אל הקצין הפצוע, בעל הזכויות כאל עריק פשוט. בלי תת לו להוציא מלה מפיו, מצוה הוא על מאגלאן במלים קצרות ונמרצות, שיחזור בו במקום אל עמדתו אשר באפריקה ויעמיד את עצמו, ראשית כול, לפיקודו של מפקדו העליון. למען המשמעת נאלץ מאגלאן לציית. באניה הקרובה חוזר הוא אל אזאמור. שם אין איש מדבר, כמובן, על חקירה גלויה, אין אישור, אשר יעז להאשים את החייל בעל הזכויות, ומאושר באישור מפורש של המפקדה, שעזב את הצבא בכל הכבוד, ובמסמכים, המעידים על נקיון כפיו ועל זכויותיו, חוזר מאגלאן לליסאבון בפעם השניה – יכול אדם לתאר לעצמו, מר רבה היתה מרירותו! במקום לאותות הצטיינות זכה לחשדות, במקום פרסים קיבל תמיד רק צלקות – זה זמן רב שתק ונשאר שקט ונחבא אל הכלים. אולם עתה, בגיל של שלשים וחמש שנה, נלאה מבקש את זכותו, כבקש נדבה.
החכמה היתה מצווה עתה על מאגלאן, במקרה עדין זה, לבלי לפנות, מיד בשובו אל ביתו, אל המלך מנואל ולהיכנס מחדש אל ביתו באותה תביעה. ברור, שעתה היה רצוי יותר, להישאר זמן מה שקט, לבקש בחוגי החצר קשרים וידידים, לפנות כה וכה ולבקש אהדה. אך הזריזות והגמישות לא היו מעולם סגולותיו של מאגלאן. עד כמה שאין אנו יודעים עליו הרבה, דבר אחד ברור, שאותו איש כהה, קטן קומה, בלתי מתבלט ושתקן לא היה מחונן, אף במעט, בכשרון להתחבב על אחרים. המלך, מבלי שתהיה ידועה הסיבה לכך, עוין אותו כל ימי חייו ואף בן לויתו הנאמן, פיגאפטה נאלץ להודות, שהקצינים שנאוהו בכל לבם. היה – כפי שאומרת רחל של קלייסט – „מצב חמור סביבו“. הוא לא ידע לחייך, אף לא להיות חביב ולמצוא חן, כן לא ידע גם לעמוד על רעיונותיו ומחשבותיו. שתקן, מסוגר, עטוף תמיד בענן של בדידות, טבעי הדבר שמתבודד נצחי זה יצר סביבו אוירה של קור כקרח, של אי־נוחות וחוסר אמון, כי רק מעטים התקרבו אליו ואת חביון נפשו לא הכיר איש. שלא בהכרה הרגישו חבריו באותה נטיה שתקנית להיחבא אל הכלים איזה יצר של כבוד מסוג אחר, אפל יותר, שהיה חשוד בעיניהם יותר מהרדיפה הגלויה אחרי עמדות של אלה, שהיו נדחקים בלהיטות ובחוסר כל בושה אל האבוס. משהו היה נשאר תמיד חבוי מאחורי עיניו העמוקות, הקטנות, הקשות ככדורים, מאחורי פיו, המכוסה שערות, משהו, שאין להגיע עדיו, איזה סוד, אשר אל תוכו לא ניתן להציץ; אך תמיד הופך אדם, הצופן בקרבו איזה סוד והמצליח להסתירו במשך שנים מאחורי שיניו, למשהו מבעית בני אדם בעלי אמון וחסרי סודות. מראשיתו יצר מאגלאן מתוך חביוני נפשו את ההתנגדות. לא קל היה להיות אתו ולצידו, וקשה מכול היה, אולי, לאותו מתבודד טרגי, להיות לבדו עם עצמו.
גם בפעם הזאת, השניה, הולך אותו פידאלגו פרנאן דה מאגלהאאס, בלי מגן ועידוד מצד מישהו, אל המלך לראיון. בבחרו בדרך הגרועה ביותר, מאלה, הקיימות בחצר: דרך הכנות והיושר. המלך מנואל מקבל אותו באותו חדר, אולי גם בשבתו על אותו כסא מלכותי, אשר עליו ישב קודמו, חואנו השני, בשלחו מעל פניו את קולומבוס: באותו מקום מתחדש אותו מחזה היסטורי. כי אותו פורטוגיזי קטן קומה, רחב כתפים כאחד האיכרים, בעל גוף שמן ובלתי עדין, שחור זקן, בעל מבט עמוק ובלתי גלוי, המשתחוה עתה לפני שליטו, ואשר זה עתיד לשלחו מעל פניו באותו יחס של בוז, אינו נושא בקרבו רעיון קטן יותר מאיש גנואה הזר ההוא; מבחינת העוז, ההחלטיות והנסיון, ייתכן, שמאגלאן עולה על קודמו, המפורסם ממנו. איש לא היה עד לאותו רגע גורלי, אך מתוך התיאורים הכרוניסטיים, המתאימים זה לזה, אפשר להציץ, מבעד למרחק הזמן, עד לאולם של כס המלכות. ברגלו המשותקת צולע מאגלאן עד למלך ומוסר לו, תוך השתחויה, את המסמכים, המוכיחים, באופן שאין להכחישו, את אי־הצדק שבהאשמה הזדונית ההיא. אחרי כן מביע הוא לפני המלך את בקשתו הראשונה: שמתוך התחשבות בעובדה, שנפצע מחדש ונעשה בלתי מוכשר לקרב, יעלה המלך את שכרו החדשי בחצי קרוזאדו (בערך שילינג אנגלי של ימינו). זהו סכום זעום, עד כדי גיחוך, אשר אותו הוא דורש, ואין זה מתקבל כלל על הדעת, שאותו איש גאה, קשה, בעל רגש כבוד, היה מסוגל לכוף את ברכיו, כדי לבקש נדבה כזאת. אך בדרישה הזאת אין מאגלאן מתכוון, כמובן למטבע הכסף, או חצי קרוזאדו, כי אם לדרגתו, לכבודו. גובה הקצבה מבטא בחצר המלך הזאת, בה רוצה כל אדם, מתוך קנאה, לדחוק את רגלי רעהו, באופן סמלי את דרגתו של האציל הנדון במשק המלכותי. מאגלאן, שהגיע לגיל של שלשים וחמש שנה, חייל משוחרר אחרי המלחמה ההודית והמרוקנית, אינו רוצה עוד להיות מקופח לעומת נערים בעלי חתימת זקן, המחזיקים את הקערה לפני פיו של המלך או פותחים לפניו את דלת המרכבה. מתוך גאוה לא היה דוחק את עצמו, מעודו, אל השורה הקדמית, אך הגאוה אינה מרשה לו להעמיד את עצמו מאחורי צעירים ופחותים ממנו. אין הוא רוצה להרשות שיעריכוהו פחות ממה שהוא מעריך את עצמו ואת מעשיו.
אך בגבת עין קודרת וזועמת מביט המלך מנואל על מגיש הבקשה קצר הרוח. גם הוא, השליט העשיר ביותר, אינו מחשיב, כמובן, את מטבע הכסף העלוב. את חרונו מעורר האופן, בו תובע האיש הזה בעוז, במקום לבקש בהכנעה, מרגיזהו הדבר, שהאיש הזה אינו רוצה, בשום פנים, לחכות עד אשר הוא, המלך, יתן לו את שכרו כמתת חסד, כי אם הוא עומד בעקשנות על העלאתו בדרגה, כעל זכותו. יש ללמד את הבחור הזה, עז המצח, את ההמתנה והבקשה. לאסונו, משיא לו זעמו עצה רעה, ומנואל, המכונה, כרגיל, בשם המאושר, דוחה את בקשתו של מאגלאן להעלאת שכרו, בלי שיעלה כלל על דעתו, כמה אלפי דוקאטים של זהב יצטרך לשלם, עד מהרה, חלף אותו חצי קרוזאדו, אשר חסך.
בעצם היה מאגלאן צריך לסגת עתה, כי מצחו של המלך, המקודר בענן, אינו נותן מקום לתקוה, שתופיע עוד קרן של חסד מושלים. אך במקום להשתחוות בהכנעה ולצאת מהאולם, נשאר מאגלאן, שגאוותו הקשתה אותו, עומד שקט לפני שליטו והוא משמיע בקשה שניה, שהנה, ביסודה, בקשתו העיקרית. הוא שואל, אם אין למלך איזו משרה, איזה עיסוק מכובד בשירותו, בו יוכל להעסיקו; הוא מרגיש את עצמו צעיר מדי ומסוגל לפעולה, מכדי הישאר כל ימיו מקבל קצבה. בימים ההם היו מפליגות מנמלי פורטוגל בכל חודש, ואף בכל שבוע, אניות להודו, לאפריקה ולבראזיל; אין דבר מובן מאליו יותר מאשר למסור את הפיקוד באחת מהספינות הרבות האלה לאיש, המיטיב לדעת את ימי המזרח, כאשר יודעים אותם אך מעטים. מלבד ואסקו דה גאמה הזקן והותיק אין בעיר הזאת, אף לא בכל המדינה, איש, אשר יוכל להתפאר, שהוא עולה בידיעות על מאגלאן. אך בשביל המלך מנואל הופך הדבר ללא נשוא, להרגיש במבטו הקשה, התובע של הקובל בלתי הנעים הזה. הוא דוחה בקרירות את הבקשה, בלי להשמיע למאגלאן אף מלת נחמה אחת לעתיד: לא, אין לו בשבילו שום משרה.
מסולק. מחוסל. אך מאגלאן מגיש עוד בקשה שלישית, וזוהי, בעצם, לא בקשה, כי אם שאלה בלבד. מאגלאן שואל, אם יש למלך התנגדות לכך, אם יבקש לו איזה שירות בארץ אחרת, בה יוכל לקוות להתקדמות ולעליה רצויה יותר. ובקור פוגע משיב לו המלך, שהוא מתיחס לזה באדישות גמורה. יכול הוא לקבל על עצמו איזה שירות בכל מקום, בו ימצאנו, ובכל מקום, שיהיה לרוחו. בזה נאמר למאגלאן, באופן ברור, שמוותרים על כל פעולה שלו בחצר הפורטוגיזית, שיש נכונות, להמשיך במתן נדבת החסד, אך יש הסכמה מלאה לכך, שיפנה עורף לארץ ולחצר.
בשעת הראיון הזה לא נוכח כל עד שמיעה. לא ידוע הדבר, אם בהזדמנות זו, אם בהזדמנות קודמת או מאוחרת יותר, הציע מאגלאן למלך את תכניתו הסודית. ייתכן, שלא ניתנה לו כלל הזדמנות לפתח את רעיונותיו, ייתכן, שנדחו בקרירות; בכל אופן, הוכיח מאגלאן, בראיון זה, פעם נוספת את רצונו לשרת, כמו עד אז, את פורטוגל בדמו, בחייו. רק הדחיה הגסה כופה עליו אותה הכרעה פנימית, המוכרחה להגיע פעם, באופן בלתי נמנע, בחייו של אדם יוצר.
מאגלאן יודע באותו רגע, בו הוא עוזב את ארמון המלך כפושט יד מגורש, כי אסור לו עוד להמתין ולהסס. בגיל של שלשים וחמש שנה רכש לעצמו, מתוך החויות והנסיונות, שעברו עליו, את כל הידיעות, שמסוגלים ללמוד חייל ויורד ים בשדה ועל פני הים. ארבע פעמים הקיף את הכף, פעמיים ממערב, פעמיים ממזרח. פעמים רבות לאין ספור היה כפשע בינו ובין המות, שלש פעמים הרגיש את המתכת הקרה של כלי זינו של האויב בגופו החם, השותת דם. הוא ראה חלק עצום של העולם, הוא יודע על המזרח של הארץ יותר מכל הגיאוגרפים והקרטוגרפים המפורסמים של תקופתו. תוך התנסות במשך תקופה של קרוב לעשר שנים, התאמן בכל טכניקה מלחמתית, הוא למד להשתמש בחרב וברובה, בהגה ובמצפן, במפרש ובתותח, במשוט, באת ובחנית. הוא יודע לקרוא במפות החופים, להשתמש באנך, ובדייקנות שאינה נופלת מדייקנותו של איזה „מומחה לאסטרונומיה“, יודע הוא להשתמש במכשירי הימאות. כל מה שאחרים קוראים, תוך סקרנות, בספרים, על שקט הרוח בלי סוף, על סופות במשך ימים רבים, על קרבות ים ויבשה, על מצור וביזה, על השתערות ושבר ספינה, את כל זה חזה הוא מבשרו. תוך עשור בשנים, במשך אלף לילות וימים למד לחכות על פני ימים אינסופיים ואחרי כן לנצל את רגע ההברקה של ההכרעה. הוא בא בקשרי ידידות עם כל מיני בני אדם, צהובים ולבנים, שחורים וחומים, הינדו, כושים ומאלאים, סינים, ערבים ותורכים. בכל צורות השרות, בים וביבשה, בכלל תקופות השנה ובכל אזורי הים, בכפור ותחת שמים יוקדים שירת הוא את מלכו ואת ארצו. אך שירות הוא ענין לימי הנעורים, ועתה, בהיותו קרוב לשנתו השלשים ושש, מחליט מאגלאן, כי זמן רב למדי הקריב את עצמו למען אינטרסים זרים, למען תהילתם של אחרים. כמו כל אדם בעל כושר יצירה, מרגיש הוא באמצע חייו את הצורך להיות אחראי לעצמו ולהגשים את מאוייו הוא. המולדת עזבתו לאנחות, התירה את כל קשריו עם תפקידו וחובותיו – מוטב כך; עתה הוא חפשי. כפי שזה קורה לעתים קרובות, מטיל האגרוף, האומר להדוף איזה אדם, לאמיתו של דבר, את מניפו בחזרה אל תוך עצמו.
לעולם אין החלטה של מאגלאן באה לידי ביטוי, מיד, באופן גלוי לעין ואימפולסיבי. אף על פי שהתיאורים של בני דורו מגיהים מעט אור על אפיו, הרי מתברר, כי מעלה חשובה אחת מציינת, באופן ברור, את כל שלבי חייו: שמאגלאן ידע, באופן מפליא לשתוק. בלי להיות טיפוס חסר סבלנות, אף לא דברני, היה מאגלאן חושב את מחשבותיו לו לעצמו, גם בתוך המולת הצבא, כשהוא פורש לו הצידה, בלי להתבלט לעין. בהיותו מחונן במבט, הצופה למרחקי הזמן, בחשבו כל אפשרות, בסתר לבו, לא היה מאגלאן מופיע לעולם באיזו תכנית או החלטה לפני בני האדם, בטרם ישוכנע, כי רעיונו הוא בשל, מחושב ובלתי מעורער.
גם הפעם מגלה מאגלאן, באופן מפליא, את כושר השתיקה שלו. אחר במקומו היה, בודאי, עוזב מיד את הארץ, אחרי דברי הסירוב המעליבים של המלך מנואל, והיה מציע את שירותו לאדון אחר. אך מאגלאן נשאר, במתינות, בפורטוגל במשך שנה תמימה, ואיש אינו מעלה על דעתו, במה הוא עוסק. לכל היותר אפשר היה לראות – במידה שדבר זה מעורר תשומת לב אצל תייר ותיק להודו – שמאגלאן מרבה לשבת עם ספנים וקברניטים, וביחוד עם אלה, שהיו רגילים להפליג בים הדרומי. אך על מה אוהבים ציידים לדבר זולתי על ציד, ועל מה ישוחחו יורדי ים אם לא על הים ועל ארצות, שגולו זה עתה? גם העובדה, שהוא מחטט בארכיון הסודי של המלך מנואל וחוקר את מפות החופים ואת פנקסי כלי השיט, שנשמרו שם כחומר סודי ביותר, לא היתה עשויה לעורר כל חשד; וכי במה היה עוסק קברניט בלתי מועסק בשעות הפנאי המרובות שלו אם לא בספרים ובדינים וחשבונות על הארצות והימים, שגולו זה עתה?
חשודה יותר היתה ידידותו החדשה של מאגלאן. כי האיש הזה, רואי פאליירו, אשר אתו הוא מהדק, יותר ויותר, את קשרי הידידות, הוא איש מפוזר, עצבני, טיפוס אינטלקטואלי תוסס, בעל כושר פיתוי עז, בעל בטחון עצמי סוער ובעל מזג נרגני, שלא התאים, כלל וכלל, לאותו יורד ים וחייל מסוגר, שתקני ומרוסן. אך כשרונותיהם של שני האנשים האלה, שעד מהרה הם נראים כצמד בלתי נפרד, יוצרים, דוקא בזכות הניגודים הקטביים שלהם הרמוניה מסוימת – מטבע הדברים, רק לזמן קצר. כשם שההרפתקה הימית והחקירה המעשית של העולם הארצי הן ראש מאוייו של מאגלאן, כך הידיעה המופשטת של הארץ וצבא השמים הוא שיא תשוקתו של פאליירו. כתיאורטיקן טהור, כמלומד יושב אוהל, שלא עלה מעודו על סיפונה של אניה, שלא יצא מעודו מגבולות פורטוגל, מכיר רואי פאליירו את המסילות הרחוקות של השמים והארץ רק מתוך חישובים, ספרים, טבלאות ומפות; בכל אופן, בשטח המופשט הזה, כקרטוגרף וכאסטרונום, נחשב הוא לבר־סמכא גדול. אין הוא יודע לפרוש מפרש, אך הוא המציא שיטה מיוחדת לחישוב ארכים, שהיתה משובשת, אמנם, אך הקיפה את כל כדור הארץ והיתה עשויה להיות, אחרי כן, להועיל למאגלאן. אין הוא יודע לאחוז בהגה, אך מפות הים, מפות החופים, טבעות הכוכבים ועוד מכשירים אחרים מעשי ידיו היו, כנראה, אמצעי העזר הטובים ביותר בימאות של תקופתו. מבעל מקצוע כזה יכול להפיק תועלת רבה מאגלאן, איש המעשה האידיאלי, אשר האוניברסיטה שלו היו, אך ורק, המלחמה וההרפתקה, שידע מתוך ידיעת צבא השמים והארץ רק מה שרכש לו בשעת מסעותיו. דוקא משום ששני האנשים הם ניגודים קטביים בכשרונותיהם, משלימים הם זה את זה באופן מוצלח, כשם שתמיד משלימים זה את זה הקומבינציה והנסיון, המחשבה והמעשה, הרוח והחומר.
נוסף על כך, קיימת במקרה זה גם שותפות הגורל. שני אלה – כל אחד במובן אחר – פורטוגיזים בלתי רגילים אלה קופחו והכרת ערך עצמם נפגעה ביותר על ידי שליט ארצם, שמנע מהם את האפשרות להגשים את מפעל חייהם. רואי פאליירו משתוקק, זה שנים, למשרה של אסטרונום מלכותי ואין ספק, שבפורטוגל אין איש, שתהיה לו תביעה מוצדקת יותר למשרה זו. אולם כשם שמאגלאן עורר רוגז בחצר על ידי גאותו השתקנית, עורר רואי פאליירו, כנראה, רוגז על ידי מזגו הסוער, העצבני, הנוח להיפגע ומהיר החימה. אויביו מכנים אותו בשם כסיל, וכדי להיפטר ממנו, באמצעות האינקויזיציה, מפיצים הם שמועות, שפאליירו נעזר בעבודותיו בכוחות שלמעלה מהטבע, וכי כרת ברית עם השטן, שניהם, מאגלאן ופאליירו, רואים את עצמם מוקפים, במולדתם הם, שנאה וחשדנות, הדוחקות את רגליהם, ולחץ חיצוני זה של חשדנות ושנאה הוא המלכד את מאגלאן ואת פאליירו ליכוד נפשי. פאליירו לומד את הידיעות המעשיות ואת התכניות של מאגלאן. הוא מכניס אותן לתוך מסגרת מדעית, וחישוביו מאשרים את הדברים, שמאגלאן משערם, מתוך אינטואיציה בלבד, השערותיו מזדהות עם החישובים המדויקים שבטבלאות של פאליירו. ובמידה שהתיאורטיקן ואיש המעשה מרבים להשוות את מסקנותיהם, גוברת בהם ההחלטה, להגשים בכוחות משותפים תכנית מסוימת, כשם שהגוה ועיצבוה ביחד. בהבטחת כבוד ובשבועה מתחייבים התיאורטיקן ואיש המעשה, זה לפני זה, לשמור את תכניתם בסוד מפני כל אדם, עד אשר יגיע רגע ההגשמה, ואם יהיה צורך בכך, לבצע, גם בלי מולדתם ואף נגד מולדתם, מעשה, שלא יהיה שייך רק לארצם, כי אם לאנושות כולה.
אולם עתה הגיע הרגע לשאול: מה היא בעצם אותה תכנית מיסתורית, אשר עליה דנים מאגלאן ופאליירו, בצל ארמון המלך בליסאבון, בסודי סודות, כאילו היו קושרים קשר? מהו החדש שבדבר, שלא היה עדיין, מהו, המעלה את ערכה של התכנית הזאת עד כדי התחייבות בהן צדק ובשבועה לשמור על סודותיה, ומהו המסוכן שבתכנית, המאלצם להסתירה מעין אדם כהסתיר נשק מורעל? בתשובה יש, ברגע הראשון, מעין אכזבה, כי תכנית חדשה זו איננה שום דבר אחר, אלא אותו רעיון, שהביא מאגלאן מהודו, ואשר סראן המריצו להגשימו: להגיע אל איי התבלין יקרי הערך, לא כמו הפורטוגיזים, בדרך אל המזרח, על פני אפריקה, כי אם מהמערב, סביב אמריקה. בתכנית הזאת אין, למראית עין, כל דבר חדש. עוד קולומבוס בשעתו, לא יצא, כידוע, כדי לגלות את אמריקה (שאיש לא שיער אז את קיומה), כי אם כדי להגיע להודו, וכאשר העולם עמד על טעותו, (הוא עצמו לא עמד על כך. לעולם ועד יום מותו חשב, שעלה לחוף באחד המחוזות של החאן הסיני) לא חשבה ספרד, בשום פנים, לוותר על נסיעתה להודו בגלל הגילוי המקרי הזה, כי אחרי השמחה הראשונה באה, מיד, אכזבה מרה. כי הבשורה של בעל הדמיון הפזיז קולומבוס, שבסאן דומינגו ובהיספאניולה נמצא הזהב בעומק לא רב מתחת לפני האדמה, נתגלתה כסיפור בדים. לא מצאו שם זהב, אף לא תבלין ואפילו לא „שנהב שחור“, כי האינדיוס תשושי הכוח לא היו ראויים לשימוש כעבדים. כל עוד אוצרותיהם של האינקאס לא נבוזו על ידי פיזארו, כל עוד לא הרגישו במכרות הכסף של פוטוסי, היה לגילוי אמריקה ערך של גליון חלק, מבחינה מסחרית, והקשטיליאנים הרעבים לזהב חשבו פחות על ישובה של אמריקה והשתלטות עליה מאשר על כך, כיצד יצליחו, במהירות האפשרית, להקיף את אמריקה ולהגיע אל גן העדן של אבני החן והתבלין. בלי הרף נמשכו, על פי פקודה מטעם הכתר, הנסיונות, להקיף את ה„ארץ המוצקת“, שגולתה זה עתה ולהגיע, עוד לפני הפורטוגיזים, אל האוצר האמיתי של המזרח, אל איי התבלין. אכספדיציה אחר אכספדיציה יצאה, אך עד מהרה נחלו גם הספרדים, בחיפושיהם אחרי דרך ים להודו, אותה אכזבה, שנחלו, לפניהם, הפורטוגיזים, בהקיפם את אפריקה. כי גם חלק תבל חדש זה, אמריקה, נתגלה כרב שטח, הרבה יותר מכפי ששיערו בתחילה. בכל מקום, בדרום או בצפון, בו רצו לפרוץ באניות אל האוקינוס ההודי, נתקלו במחסום של יבשה, שאי־אפשר היה לעברו. בכל מקום נמצאת אותה יבשת מארכת, כמין קורה רחבה, בכל מקום עומדת אותה אמריקה כ„מעצור“ בדרכם. כובשי הים הגדולים מנסים, זה אחר זה, לשוא את מזלם, למצוא באיזה מקום שהוא מעבר או מיצר ים. במסעו הרביעי פונה קולומבוס מערבה, כדי לחזור הביתה דרך הודו ונתקל במחסום. האכספדיציה, בה השתתף וספוצ’י, מגששת, אף היא, לשוא לאורך כל החוף הדרומי של אמריקה, כדי להגיע אל איי התבלין, אל המולוקים. קורטס מבטיח, לפני הפלגתו הרביעית, בפירוש לקיסר קרל, שיחפש את מקום הפריצה ליד פאנאמה. קורטריאל וקאבוט שטים עד לים הקרח, כדי לגלות מעבר בצפון, חואן דה סוליס שט על פני זרם לה פלאטה, כדי לגלות מקום מעבר בדרום. אך לשוא! בכל מקום, בצפון, בדרום, באזורי הקרח כמו במעלות הטרופיות, אותו סכר מאדמה ומאבנים, שאין לערערו! וכבר מתחילה להיעלם התקוה, שאפשר יהיה להגיע מהאוקינוס האטלנטי אל אותו אוקינוס שני, אשר אותו ראה, לראשונה, נונייז דה באלבואה מרמות פאנאמה. הקוסמוגרפיים מתחילים כבר לציין במפותיהם את אמריקה הדרומית כמחוברת עם הקוטב האנטארקטי, כבר ספינות רבות נטרפו בחיפושי השוא האלה, ספרד החלה כבר להשלים עם ההכרח, שעליה להיות מנותקת לחלוטין מהארצות ומהימים של האוקינוס ההודי העשיר, כי בשום מקום אין למצוא את המעבר הנכסף הזה.
והנה צץ, לפתע, אותו קברניט קטן ובלתי ידוע, מאגלאן, מתוך האנונימיות של הויתו ומכריז בפתוס של ודאות מוחלטת: „יש מקום מעבר מהאוקינוס האטלנטי אל השקט. יודע אני ומכיר את המקום. תנו לי צי ואראה לכם את מקום המעבר ובשוטי מהמזרח אל המערב אקיף את כל הארץ.“
כאן עומדים אנו לפני עצם סודו של מאגלאן, המעסיק, זה מאות בשנים, מלומדים ופסיכולוגים. תכניתו של מאגלאן, כשהיא לעצמה – דבר זה הוסבר כבר, לא היתה, בשום פנים, משהו מיוחד במינו; הוא רצה, ביסודו של דבר, בדיוק את אשר רצו קולומבוס, וספוצ’י, קורטריאל, קורטס וקאבוט. החדש והמדהים בהצעתו אינו עצם ההצעה, כי אם אותו בטחון החלטי, בה משמיע מאגלאן את טענתו בדבר האפשרות של דרך ים מערבית להודו. כי מההתחלה אין הוא אומר באופן צנוע, כמו האחרים: אני מקוה, שאמצא באחד המקומות איזה מעבר, איזו פרצה. כי אם הוא אומר בטון נחוש של בטחון: אני אמצא את המעבר. כי אני יודע, אני לבדי, שישנו מעבר כזה בין האוקינוס האטלנטי ובין האוקינוס השקט, ואני יודע באיזה מקום אמצאהו.
אולם כיצד – זוהי החידה – יכול מאגלאן לדעת מראש, היכן נמצא אותו מעבר, אשר כל יורדי הים חיפשוהו לשוא? הוא עצמו לא התקרב מעודו, במסעותיו, אל החוף האמריקאי, כן לא עשה כדבר הזה שותפו פאליירו. ואם הוא טוען בודאות כזאת, שדרך זאת קיימת, יש רק אפשרות, שנודע לו על קיומה ועל מצבה הגיאוגרפי רק מפי אחד הנוסעים, שקדמו לו, שראה את הדרך במו עיניו. אולם אם איזה יורד ים אחר ראה את הדרך לפני מאגלאן, אזי – מצב מסובך! – אין מאגלאן כלל אותו מגלה מהולל, כפי שמפארת אותו ההיסטוריה, כי אם זייפן, שהתקשט בנוצות ההשגים של אחרים. אז אין גם הצדקה לשם מיצר מאגלאן, שנקרא על שמו, ממש כשם שאין הצדקה לשם אמריקה, על שמו של אמריגו וספוצ’י, שלא גילה את הארץ הזאת.
בשאלה יחידה זו מתמצית עצם סודה של פרשת מאגלאן: על ידי מי ובאיזו דרך קיבל אותו קברניט פורטוגיזי קטן ידיעות מוסמכות על קיומו של מעבר מים אל ים, עד כי יכול היה להבטיח את ביצוע הדבר, שחשבוהו לבלתי אפשרי, להקיף את הארץ בנסיעה אחת? על הרמז הראשון בקשר עם השאלה, על סמך אי־אלה ידיעות היתה למאגלאן אותה ודאות, חייבים אנו תודה לאנטוניו פיגאפטה, בן לויתו הנאמן ביותר וכותב קורותיו, המספר: גם כשהכניסה אל המיצר ההוא נראתה כבר לעין, לא נמצא איש בכל הצי, אשר האמין באפשרות קיומו של מיצר מקשר כזה בין שני האוקינוסים. ורק הכרתו של מאגלאן היתה, אותה שעה, בלתי מעורערת, כי הוא ידע בדיוק מראש, שמיצר נסתר זה קיים, בזכות מפה של הקוסמוגרף המפורסם מרטין בהיים, אשר אותה שלה, בשעתו, מתוך הארכיון הסודי של מלך פורטוגל. סיפור זה של פיגאפטה, כשהוא לעצמו, מתקבל בהחלט על הדעת, כי מצד אחד, היה מרטין בהיים, באמת, הקרטוגרף בחצרו של מלך פורטוגל, עד יום מותו (1507). מהצד השני, ידוע לנו, שאותו חטטן שתקני, מאגלאן, ידע להשיג לו, בעוד מועד, דריסת רגל אל הארכיון הסודי הזה. אולם – החידה נמשכת, באופן מותח – אותו מרטין בהיים לא השתתף בעצמו בשום מסע מעבר לים, באופן אישי, גם הוא, מצידו, יכול היה לדעת את הידיעה המתמיהה על קיומו של מיצר רק מפי יורדי ים אחרים. ובכן, היו כאלה, שקדמו גם לו. נמשכת אותה שאלה: מי היו הקודמים האלה, מי היו יורדי ים אלה, כלומר מי היו המגלים האמיתיים? ההיו, באמת, אניות פורטוגיזיות אחרות, שהגיעו עד לאותו מיצר מיסתורי, המקשר את האוקינוס האטלנטי עם השקט, עוד לפני השלמת המפות והגלובוסים האלה? והנה: מסמכים, שאין לערער עליהם, קובעים, כי בראשית המאה היו, באמת, אכספדיציות פורטוגיזיות אחדות (שאחת מהן לוותה על ידי וספוצ’י), שתרו את חופי ברזל, ואולי גם את חופי ארגנטינה; רק אלה בלבד יכלו לראות את המיצר.
אולם – הבורג מעמיק עוד לחדור – שאלה חדשה: עד היכן הגיעו האכספדיציות המיסתוריות האלה? ההגיעו עד למעבר ממש, עד למיצר מאגלאן? לדעה, שיורדי ים אחרים ידעו כבר על המיצר עוד לפני מאגלאן, לא היתה, במשך זמן רב, כל נקודת משען אחרת מלבד אותו סיפור של פיגאפטה ומלבד גלובוס של יוהאן שינר, שנשתמר עד היום, המראה, לתמהוננו, עוד ב־1515, כלומר, זמן רב לפני מסעו של מאגלאן, באופן ברור, מעבר דרומי (ברור, שבמקום בלתי נכון בהחלט). אך בזה לא נחקר עדיין, כלל וכלל, ממי קיבלו בהיים והפרופסור הגרמני את ידיעותיהם. כי בתקופת התגליות ההיא היתה כל אומה שוקדת, תוך קנאה מסחרית על כך, שהתוצאות של כל מסע תישמרנה בסודי סודות. כי ספרי הימאות של הספנים, רשימותיהם של הקברניטים, המפות ומפות החופים היו חבויים, בהקפדה יתירה, באוצר של ליסאבון, והמלך מנואל אסר, תוך איום בעונש מות, על ידי פקודה מיוחדת מ־13 בנובמבר 1504, „למסור אי־אלה ידיעות על מסעות של אניות מעבר לנהר קונגו, לבל יפיקו זרים תועלת מהתגליות של פורטוגל.“ שאלת הבכורה, נראתה, כמעט, כמחוסלת, כדבר של בטלנות, והנה נתגלתה מציאה במאה מאוחרת יותר, שהבהירה, או נראתה, לפחות, כמבהירה את השאלה, בזכות מי השיגו בהיים, שינר ולבסוף מאגלאן את ידיעותיהם. זה היה רק עלון בשפה הגרמנית, שהודפס על נייר גרוע ביותר, בשם „העתק של העתון החדש מארץ פרסילג“ (ה„עתון“ הראשון שכונה בשם הזה), אך עלון זה נתגלה כדין וחשבון, שנשלח מפורטוגל, בראשית המאה, על ידי איזה מתווך מסחרי אל הסוחרים הגדולים באוגסבורג, הולסים. בו מסופר, בשפה גרמנית, המעוררת זוועה, שאניה פורטוגיזית מצאה כף בסביבת מעלת הרוחב הארבעים, כלומר כף, המתאים לכף התקווה הטובה, והקיפה אותו, וכי מאחורי הכף הזה עובר, ממזרח למערב, מיצר רחב, הדומה למיצר הגיבראלטאר, אל הים השני, כך שקל מאד להגיע בדרך זו אל המולוקים ואל איי התבלין; ובכן נאמר בדין וחשבון זה, באופן ברור בהחלט, כי האוקינוס האטלנטי והשקט קשורים זה עם זה – מה שהיה להוכיח.
בזה נראית החידה כפתורה, סוף סוף, ומאגלאן מופיע כפלגיאטור, שייחס לעצמו תגליות קודמות. כי טבעי הדבר, שמאגלאן ידע, לפחות, באותה מידה, כמו אותו מתווך אנונימי וכמו הגיאוגרף האוגסבורגי בליסאבון, את תוצאות אותה אכספדיציה פורטוגיזית, שקדמה לו, וכל זכותו ההיסטורית מצטמצמת, לפיכך, בזה, שידע להפוך סוד, אשר נשמר במרץ רב, להכרה מועילה לאנושות כולה. זריזות, מהירות וחוסר כל הססנות בניצול הצלחתם של אחרים נראים, לפי זה, כאילו היו כל סודו של מאגלאן.
אך לגודל הפתעתנו, סובב הבורג עוד, רק פעם אחת עוד, בפעם האחרונה. כי כיום יודעים אנו בדיוק, מה שלא ידע מאגלאן: אותם יורדי ים של האכספדיציה הפורטוגיזית בלתי הידועה לא הגיעו, למעשה, לעולם אל מיצר מאגלאן והדינים והחשבונות שלהם, שמאגלאן קיבלם באותה מידה של אמון, כמו בהיים ויוהאן שינר, כידיעות מהימנות, היו, לאמיתו של דבר, אי־הבנה, טעות, שקל להבינה. כי מה, בעצם, ראו – וכאן ממששים באצבעותינו את דפקה של הבעיה – הספנים ההם בקרבת מעלת הרוחב הארבעים? מה, בעצם, נאמר בדין וחשבון של עדי הראיה, שהופיע ב„עתון החדש“? לא כלום, מלבד העובדה, שהספנים ההם גילו במעלת הרוחב הארבעים, בערך, מפרץ ים, אשר אל תוכו נכנסו ושטו בו במשך יומיים, בלי להגיע עד קצהו, וכי נהדפו משם לאחור על ידי סערה, בלי שהצליחו למצוא את המוצא. ובכן הם לא ראו כלום מלבד הכניסה אל תוך מיצר ים, אשר עליו חשבו – אולם חשבו רק – שזוהי תעלת הקשר עם האוקינוס השקט. אך מקום המעבר האמיתי נמצא – זאת יודעים אנו מאז מסעו של מאגלאן – סמוך למעלת הרוחב החמישים ושתים. ובכן מה יכלו הספנים האלמונים לראות בקרבת מעלת הרוחב הארבעים? לזה יש לנו השערה מבוססת. כי כל הרואה, בפעם הראשונה, במו עיניו כמויות המים העצומות, את השטח הרחב כמו ים, בו משתפך נהר לה־פלטה אל תוך הים, רק הוא יכול להבין, שאין זה כלל מקרה, כי אם דבר מחויב המציאות, שאדם יחשוב את השפך הענקי הזה של הנהר למפרץ, לים. אין דבר טבעי מזה, שהספנים האלמונים האלה, שלא ראו מעודם זרם של נהר בעל ממדים עצומים כאלה באירופה, בראותם את השטח העצום הזה, שאי אפשר היה לראות את קצהו, נזדרזו לחוג את נצחונם, בחשבם כי זהו מיצר הים המבוקש כל כך, המקשר אוקינוס אחד עם משנהו. שלספנים ההם, אשר עליהם מסתמך ה„עתון החדש“, נתחלף, באמת, הנהר הענקי במיצר ים, על כך מעידות עדות נאמנה המפות, אשר הוכנו בהתאם לידיעות, שנמסרו מפיהם. כי אילו גילו הם, הספנים האלמונים האלה, מלבד שפך הלה־פלטה, יותר דרומה גם את מיצר מאגלאן האמיתי, את המעבר הממשי, היו הם מציינים במפות החופים שלהם ושינר היה מציין בגלובוס שלו גם את לה־פלטה, אותו ענק בין הנהרות, אשר על פני האדמה. אולם גם אצל שינר וגם במפות האחרות, הידועות לנו, אין זכר ללה־פלאטה, במקומו צוין אותו מיצר ים אגדי, בדיוק באותה מעלת רוחב. בזה הובהרה כל השאלה. העדים האלה מה„עתון החדש“ טעו, בתום לבם. הם היו קרבן לטעות ברורה ומובנת, וכן לא היה זה חוסר יושר מצד מאגלאן, כשטען, שיש לו ידיעות אוטנטיות על קיומו של מיצר. הוא עצמו הושלה על ידי אשליה עצמית של אחרים, כשעיבד, על סמך המפות והדינים והחשבונות האלה, את תכניתו הגדולה להקפת הארץ. טעות, אשר נתקבלה ביושר לבב, מתוך אמונה כנה, היתה, בסופו של דבר, סודו של מאגלאן.
אך אל נא תבוזו לטעות! תמיד אפשרי הדבר, שעל ידי מגע של רוח האדם ועל ידי הדרכה מצד המקרה תצמח מהטעות האוילית ביותר האמת הנעלה ביותר. יש אמצאות חשובות למאות ולאלפים, בכל שטחי המדע, שמקורן היה בהשערות מוטעות. לעולם לא היה קולומבוס מעז להפליג על פני הים העולמי אלמלא אותה מפה של טוסקאנלי, אשר בה חושב הקף הארץ באופן אבסורדי ומוטעה ואשר השלתה אותו, כי יוכל להגיע בזמן הקצר ביותר אל חופה המזרחי של הודו. לעולם לא היה מאגלאן יכול לשכנע את אחד השליטים, שיתן לו צי, אלמלא האמין בבטחון אוילי כזה באותה מפה בלתי נכונה של בהיים ובידיעות הדמיוניות, שנתקבלו מפי הספנים הפורטוגיזיים. רק על ידי כך, שהוא חשב, כי ידוע לו סוד, הצליח מאגלאן לפתור את הסוד הגיאוגרפי הגדול ביותר של תקופתו, רק משום שהתמסר, בכל לבו ונפשו, לאיזה טירוף חולף, גילה אמת נצחית.
אידיאה מתגשמת
-———————————–
20 באוקטובר 1517 – 22 במרס 1518
מאגלאן עומד עתה לפני החלטה אחראית. יש בלבו תכנית נועזת, אשר כמוה לא הגה שום יורד ים בימיו, ויש לו הבטחון הגמור (כך הוא חושב, לפחות), שבזכות הידיעות המיוחדות, הנמצאות בידיו, הכרחי הדבר, שתכניתו זו תובילהו אל המטרה. אך כיצד להגשים משימה רבת הוצאות ומסוכנת זאת? מלכו הוא דחהו מעל פניו, אין לו סיכויים למצוא תמיכה מצד ידידיו, בעלי האניות הפורטוגיזיים, כי אלה לא יעזו למסור את הפיקוד בידי איש, אשר ריחו נבאש בחצר המלך. על כן נשארה לפניו רק דרך אחת: לפנות לספרד. משם ורק משם יכול מאגלאן לקוות לתמיכה, רק בחצר הזאת יכולים ליחס ערך לאישיותו, כי לא רק שהוא מביא להם ידיעות יקרות ערך מהאוצר בליסאבון, כי אם הוא מציע לספרד דבר, שאינו פחות בערכו בשביל המבצע המתוכנן: זכות חוקית מוסרית. שותפו פאליירו חישב – חישוביו היו מוטעים, כשם שהאינפורמציה של מאגלאן היתה מוטעית – כי איי התבלין נמצאים כבר מעבר לתחום הפורטוגיזי, באזור החלוקה, שנועד על ידי האפיפיור לספרד וכי, לפיכך, הם קנינו של הכתר הספרדי ולא של הפורטוגיזי. את האיים העשירים ביותר בעולם ואת הדרך הקצרה ביותר אליהם מגיש אותו קברניט פורטוגיזי קטן לקרל החמישי כתשורת בוקר; משום כך, אם יש לו לקוות לעידוד, הרי זה בחצר הספרדית. שם ורק שם יכול הוא להגשים את הנעלה ביותר, את האידיאה של חייו, אך במחיר המכאיב ביותר. כי כאשר מאגלאן פונה עתה אל ספרד, יודע הוא, שיהא עליו לתלוש מעל עצמו את שמו הפורטוגיזי מאגלהאאס, כאילו נאלץ לפשוט מעל עצמו את עורו הוא, יודע הוא, כי מלכו ינדהו, שבמשך מאות בשנים ייחשב בעיני בני־ארצו כבוגד, כעריק נקלה. ואכן לא מן הראוי הוא לקוות בהתכחשותו של מאגלאן לנתינותו, מרצונו הטוב, ומעברו לשירות זר. המעשה דומה למעשיהם של קולומבוס, קאבוט, קאדאמוסטו או וספוצ’י, שאף הם הובילו ציים זרים מעבר לים. כי מאגלאן, לא בלבד שהוא עוזב את מולדתו, כי אם – אין לעבור על זה בשתיקה – הוא גורם לה נזק, בהסגירו את איי התבלין, אשר, כידוע לו, נתפסו כבר על ידי בני ארצו, ליריב הקנאתן ביותר של מלכו, ובמעשהו יש יותר מהעזה, הוא נוהג באופן בלתי פטריוטי בהחלט, בהעבירו סודות ימאיים מעבר לגבול, סודות, אשר השיגם רק בזכות דריסת הרגל, שהיתה לו אל הגנזך בליסאבון. אם נתרגם את הדברים ללשון ימינו, הרי ביצע מאגלאן, כאציל פורטוגיזי, כקברניט הצי הפורטוגיזי לשעבר, פשע, שאינו נופל מפשעו של קצין בימינו, המוסר מפות סודיות של המטה הכללי או תכניות גיוס לאיזו ארץ שכנה ויריבה. הדבר היחיד, המשוה להתנהגות העכורה מידה מסוימת של גדלות, היא העובדה, שלא עבר את הגבול בגניבה, תוך פחדנות וחרדה כמבריח, כי אם באופן גלוי, תוך הכרה ברורה, מה רבים השיקוצים, הצפויים לו, עבר לצד המתנגד.
אך האדם היוצר כפוף לחוק אחר ונעלה יותר מאשר לחוק הלאומי בלבד. אם אדם עומד ליצור יצירה, לגלות תגלית או לבצע מעשה, העשויים לקדם את כל האנושות, הרי מולדתו האמיתית איננה עוד ארצו, כי אם מפעלו. הוא ירגיש את עצמו אחראי, בסופו של דבר, רק לפני אינסטנציה אחת, לפני יעודו הוא; הוא ירגיש כי רשאי הוא יותר להתכחש לאינטרסים המדיניים, החולפים, מאשר לחובתו הפנימית, שמטילים עליו גורלו וכשרונותיו המיוחדים. אחרי שנים של מסירות ונאמנות למולדתו, באמצע חייו, הכיר מאגלאן את יעודו. מאחר שמולדתו סירבה לאפשר לו את הגשמתו, נאלץ להפוך את האידיאה שלו למולדתו החדשה. תוך החלטיות שם הוא קץ לשמו בעולם הזה ולכבודו האזרחי, כדי לקום לתחיה באידיאה שלו ולהתמזג בה ובפעלו בן האלמוות.
תקופת ההמתנה, הסבלנות והתכנון חלפה בשביל מאגלאן. בסתיו 1517 הופכת החלטתו הנועזת למעשה. בהשאירו, לפי שעה, בפורטוגל את שותפו פאליירו, שהיה פחות אמיץ, עובר מאגלאן את הרוביקון של חייו, את הגבול הספרדי. ב־20 באוקטובר 1517 מגיע הוא לסביליה. סביליה איננה, אמנם, באותו רגע, בירתו של מלך ספרד החדש, קארלוס הראשון, אשר כאדון שני העולמות אנו מכנים אותו בשם קרל החמישי; המלך בן שמונה עשרה השנים הגיע, זה עתה, מפלנדריה לסאנטאנדר והוא נמצא אז בדרכו לואלאדוליד, בה רצה לשכן את חצרו, החל מאמצע נובמבר. אך, בכל זאת, אין מקום אחר, בו יוכל מאגלאן לבלות את תקופת ההמתנה יותר טוב מאשר בסביליה. כי נמל זה הוא, בימים ההם, הסף אל הודו החדשה, מחופי הגואדאלקויביר מפליגות האניות, ברובן, אל המערב, ונהירת הסוחרים אל המקום הזה היא גדולה כל כך, עד כי המלך מצווה להקים בית מיוחד לריכוז המסחר, הבית המפורסם, הידוע בשם „קאזה דה לה קונטראטאסיון“, שכונה גם בשם „בית הודו“ או „בית האוקינוס“. בבית זה נאספים ונשמרים כל הניירות והמפות, הידיעות והדינים והחשבונות של כל יורדי הים והסוחרים. (יש לו, למלך, בעיר הזאת בית, שהוקם בשביל עסקי האוקינוס, אשר בו מתכנסים כל האורחים, העוברים והשבים.) „בית הודו“ הנהו, בעת ובעונה את, גם בורסת הסחורות וגם סוכנות להפלגות באניות והוא ראוי ביותר לשם לשכת מסחר ימאית, לשכת מודיעין ועצות, בה נפגשים אנשי העסקים, המממנים אכספדיציות, ומהצד השני, קברניטים, המוכנים להובילן, ומגיעים שם לידי הסכמים בפיקוח השלטונות. בכל אופן, מוכרח כל אדם, המתכונן לאיזה מבצע חדש תחת דגלה של ספרד, להציג את עצמו תחילה, ב„קאזה דה קונטראטאסיון“ ולהשיג שם רשיון או תמיכה למבצעו.
אין דבר אשר ייטיב להוכיח את כשרונו בלתי הרגיל לריסון עצמי, את כשרו הגאוני המיוחד לשתוק ולהמתין מהעובדה, שמאגלאן אינו עושה את הצעד ההכרחי הזה בחפזון יתר, כאדם, שלא היה, מעודו, בעל דמיון, אף לא אופטימיסט מעורפל או בעל אשליות ריקות, כי אם מחשב דייקני, פסיכולוג וריאליסט, שקל מאגלאן מראש את סיכוייו ומצא, שהם קלים מדי במשקלם. יודע הוא, כי מותר לו לדרוך על סף ה„קאזה דה קונטראטאסיון“, רק אחדי שידים אחרות תפתחנה לפניו את הדלת. כי הוא עצמו, מי זה מכירהו כאן? העובדה, שהשתתף במשך שבע שנים במסעות במזרח, שנלחם בפיקודו של אלמאידה ושל אלבוקרקה, אינה אומרת הרבה בעיר, אשר פונדקיה ומסבאותיה שורצים הרפתקנים ועזי נפש, ששוחררו מתפקידיהם, ואשר בה חיים עוד קברניטים, שהפליגו בפיקודם של קולומבוס, קורטריאל וקאבוט. העובדה, שהוא בא מפורטוגל וכי מלכו לא ידע מה לעשות בו, שהנהו מהגר, וליתר דיוק, עריק, גם בה אין להמליץ עליו. לא, ה„קאזה דה קונטראטאסיון“ לא תתן אמון בו, באלמוני, בבן בלי שם, במגורש; על כן נמנע מאגלאן מדרוך על הסף. הוא מנוסה די הצורך, כדי לדעת, מה שדרוש לו במקרה כזה. ככל בעל תכניות וככל מציע, עליו להשיג לעצמו „קשרים“ ו„המלצות“: דרוש לו, כי מאחוריו יעמדו שלטון וכסף, בטרם יתחיל לנהל משא ומתן עם אנשי השלטון והכסף.
קשרים הכרחיים מסוג זה קשר, כנראה, מאגלאן זה, הרגיל לחשוב על כל דבר מראש, עוד בהיותו בפורטוגל. בכל אופן מתקבל הוא, ברוב לבביות, בביתו של דייגו בארבוזה, שאף הוא ויתר, עוד לפני שנים, על נתינותו הפורטוגיזית ומכהן, זה ארבע עשרה שנה, בתפקיד החשוב של אלקאלדה במחסן הנשק. כאדם, המכובד בכל העיר, וכאביר המסדר של סאנטיאגו, נראה הוא בעיני המהגר הזר כערב אידיאלי. לפי מקורות אחדים, היו בני הבארבוזה קרובים קרבת משפחה אל המאגלאנים; אולם מה שמקשר את שני האנשים האלה, מהרגע הראשון, בקשר הדוק יותר, מאשר איזו קרבת משפחה רחוקה, היא העובדה, שדייגו בארבוזה היה בעצמו, שנים רבות מאד לפני מאגלאן בין הנוסעים להודו. ממנו ירש בנו, דוארטה בארבוזה, את יצר ההרפתקנות. אף הוא עבר, לארכם ולרחבם, את הימים ההודיים, הפרסיים והמאלאיים, אף חיבר ספר מסעות, בשם „הספר של דוארטה בארבוזה“, שזכה להערכה רבה בימים ההם. שלשת האנשים האלה כורתים מיד ברית ידידות. כי אם נהוג, עד היום, שקצינים קולוניאליים או חיילים, שנלחמו באיזו מלחמה באותה גזרה של החזית, מהוים איגוד סגור לכל ימי חייהם, על אחת כמה וכמה טבעי היה הדבר, שהתריסרים האחדים של ותיקי הים, אשר חזרו, בדרך נס, חיים אל ביתם מכל המסעות הרצחניים האלה ומכל הסכנות, הרגישו את עצמם קשורים, זה עם זה, בימים ההם. בארבוזה מזמין, ברוב ידידות, את מאגלאן, להתאכסן בביתו; לא עברו ימים רבים, ובתו בארבארה מצאה חפץ וענין באותו גבר בעל מרץ ורב רושם, בן שלשים ושבע השנים. עוד לפני תום השנה עתיד מאגלאן להיקרא בשם חתן האלקאלדה, ובזה השליך עוגן ורכש לעצמו עמדה איתנה בסביליה. אחרי שרכש לו אמון על ידי ידידותו וקרבת המשפחה בעתיד הקרוב, אחרי שהשיג לו חיפוי על ידי הנדוניה של אשתו, המגיע עד ל־600 אלף מאראבדי, יכול הוא, בלי כל חששות, לדרוך על סף ה„קאזה דה קונטראטאסיון“.
על השיחות, ששוחח שם, ועל האופן, בו נתקבל שם, חסרות לנו כל ידיעות מהימנות. אין אנו יודעים איזה חלק מתכניותיו הציע שם מאגלאן, שהיה קשור בשבועה אל רואי פאליירו, לאותה ועדה, וקרוב לודאי, שרק מתוך אנלוגיה חיצונית עם קולומבוס, נבדה הסיפור, שהועדה דחתה בתוקף את הצעותיו והעמידה אותן ללעג. דבר אחד ברור, שה„קאזה דה קונטראטאסיון“ לא רצתה ולא יכלה לסכן את עצמה ולתת את ידה, על אחריותה היא, למבצע של האלמוני הזה. טבעי הדבר, שאנשי מקצוע, מתיחסים, מתוך עצם מקצועם, בחשדנות לגבי כל דבר בלתי רגיל, וכך קרה, גם הפעם, שאחד המבצעים המכריעים ביותר שבהיסטוריה בוצע, לא בזכות התמיכה מצד השלטונות המוסמכים לכך, כי אם בלעדיהם ונגדם.
בית הודו, האינסטנציה החשובה ביותר, לא הושיט למאגלאן כל עזרה. הדלת הראשונה מבין הדלתות הרבות, לאין ספור, המובילה אל חדר הראיונות של המלך, לא נפתחה לפניו. זה היה, כנראה, יום עכור בשביל מאגלאן. לשוא כל נסיעתו, לשוא ההמלצות, לא הועילו כל החישובים, אשר הגיש, לחינם כל דברנותו, סערת יצריו, המשתלטת עליו, כפי הנראה, נגד רצונו הפנימי: כל נימוקיו לא הצליחו לשכנע את שלשת האנשים, שלשת המומחים של הועדה, שיתענינו בתכניתו במלוא האמון.
אך לא פעם יקרה במלחמה, שמצביא חושב את עצמו למנוצח, הוא מתכונן לנסיגה, הוא מוכן כבר לפנות את שדה הקרב, והנה מופיע, שליח, המדבר בפה של מלאך, ומודיע כי האויב נסוג והניח לו את שדה הקרב, ובזה גם את הנצחון. רק רגע קט, רגע אחד ויחיד, וכף המאזנים עולה, לפתע, ממעמקים קודרים אל מרומי האושר. לרגע כזה זוכה עתה מאגלאן בפעם הראשונה, כי, באופן בלתי צפוי, מקבל הוא את הידיעה, שאחד משלושת חברי הועדה, ששמעו ביחד – כפי שהוא חושב: תוך ריטון ויחס שלילי – את תכניתו, התרשם, באופן אישי, מתכניתו במידה רבה. חואן דה אראנדה, ה„סוכן“, מנהל העסקים של ה„קאזה דה קונטראטאסיון“ השתוקק מאד לשמוע, באופן פרטי, על התכנית הזאת המענינת מאד ורבת הסיכויים, לפי דעתו, דברים מפורטים יותר, – הוא ביקש, שמאגלאן יתקשר אתו.
מה שנראה בעיני מאגלאן המאושר כאיזה נס משמים, הנהו, לאמיתו של דבר, ענין ארצי לחלוטין. חואן דה אראנדה, ככל הקיסרים והמלכים, הקברניטים והסוחרים של התקופה ההיא, אינו מתענין כלל (כפי שספרי ההיסטוריה לנוער מתארים את הדבר בסנטימנטליות יתירה) בגילוי הארץ, בהבאת אושר לאנושות. לא אצילות רוח או התלהבות טהורה הן, העושות את אראנדה לתומכה של התכנית, אלא שהסוכן של ה„קאזה דה קונטראטאסיון“ מרחרח, כאיש עסקים מקצועי, בהצעתו של מאגלאן איזה עסק טוב. משהו עשה, כנראה, רושם מיוחד על המבין המובהק הזה, ייתכן שההוכחה הברורה, או ההופעה הבטוחה, הגברית של הקברניט הפורטוגיזי בלתי הידוע הזה, ואולי אותו בטחון פנימי, שהיה מורגש בו כל כך; בכל אופן מרגיש הוא, אולי בשכלו, ואולי באינסטינקט שלו בלבד, מה רב הוא הקפו האפשרי של העסק, המסתתר מאחורי התכנית רבת הממדים הזאת. העובדה, שדחה, בעמדתו הרשמית, כפקיד מלכותי, את הצעתו של מאגלאן כבלתי נושאת רוחים בשביל הכתר, אינה מונעת את אראנדה מעשות את העסק הזה, כאיש פרטי, „בתוך עצמו“, כפי שאומרים בז’ארגון הסוחרים, לממן אותו, או, לפחות, להפיק בשביל עצמו, בקשר עם מימונו, דמי תיווך. קשה לכנות את ההתנהגות הזאת, לדחות הצעה כפקיד של הכתר, כפקיד של החצר, ולהיגרר אחריה כאיש פרטי, בשם התנהגות מכובדת והוגנת; ואכן, תבעה, אחרי כן, ה„קאזה דה קונטראטאסיון“ את חואן דה אראנדה לדין על השתתפותו הכספית בביצוע התכנית.
אך מאגלאן היה נוהג כשוטה גמור, אילו רצה הוא, מצידו, לנהוג בדבר לפי שיקולים מוסריים. הוא נאלץ עתה לרתום אל ענינו כל מה שיכול למשוך את העגלה קדימה, ובמצבו הקריטי הזה מגלה הוא עתה לחואן דה אראנדה, בודאי, מה„סוד“ המשותף יותר, מכפי שהיה רשאי לגלות, בהתאם לשבועה לרואי פאליירו. לשמחתו, מתברר לו, שאראנדה נוטה בהחלט אל האידיאה שלו. ברור, שבטרם ישקיע את כספו ואת השפעתו בעסק, שיש בו משום סיכון, עם אדם בלתי ידוע לו לחלוטין, עושה הוא, מה שהיה עושה כל איש כספים מאומן במצב דומה לזה גם בימינו: הוא מקבל ידיעות מפורטוגל על מהימנותם של מאגלאן ופאליירו. האיש המהימן, אשר אליו הוא פונה בחשאי, אינו אלא כריסטופר דה הארו, שמימן, בשעתו, את האכספדיציה הראשונה לברזיל והידוע כבעל ידיעות מדויקות ורחבות בעצם הענין ובקשר עם האנשים הנוגעים בדבר. הידיעות, שהוא מוסר הנן – שוב מזל! – מצוינות. מאגלאן הוא ימאי בדוק ומנוסה, פאליירו נחשב לקוסמוגרף בעל רמה גבוהה.
בזה נעקף כף הסלעים האחרון. מאותה שעה בשלה אצל מנהל העסקים של בית הודו, אשר לדברו בעניני ימאות יש ערך מכריע בחצר המלכות, ההחלטה, לנהל את עסקיו של מאגלאן ובזה את עסקיו הוא. השותפות הקודמת בין מאגלאן ופאליירו הורחבה עתה על ידי שותף שלישי; בחוט המשולש הזה מכניס מאגלאן לתוך השותפות את נסיונו המעשי, פאליירו מביא אתו את ידיעותיו התיאורטיות וחואן דה אראנדה משקיע את קשריו כהון יסודי. מאותו רגע, בו הפכה האידיאה של מאגלאן לחלק של עסקיו הפרטיים של אראנדה, אין הוא מחמיץ עוד שום הזדמנות. בלי שהיות יתירות, כותב הוא מכתב ארוך אל מזכיר מדינת קשטיליה, בו הוא מבהיר לו את חשיבות המבצע וממליץ על מאגלאן כעל איש, „המסוגל למלא שירותים חשובים למען הוד רוממותו“. אחרי כן מוסר הוא ידיעות על כך לכל אחד מיועצי המדינה ובזה מבטיח הוא ראיון למאגלאן. יתר על כן: המתווך הנלהב, לא בלבד שהוא מודיע על נכונותו, ללוות, באופן אישי, את מאגלאן לואלאדוליד, כי אם מכסה מכספו את הוצאות הנסיעה והשהיה במקום. בן לילה שינתה הרוח את כיוונה. מאגלאן רואה את המציאות עולה על תקוותיו הנועזות ביותר. תוך חודש ימים השיג בספרד יותר משהשיג במולדתו במשך עשר שנות שירות נאמן ומסור. ועתה, כאשר דלתותיו של הארמון המלכותי עומדות כבר פתוחות לפניו, כותב הוא לפאליירו, שיזדרז לבוא בלי כל חששות, לסביליה: הכל הולך למישרים.
אפשר לחשוב, שהאסטרולוג ההגון, יקדם עתה, בברכה ובהתלהבות, את ההתקדמות המפתיעה של המשא והמתן ויחבק את שותפו ברחשי תודה. אך בחייו של מאגלאן – העתיד ישמור תמיד, בעקביות, על הקצב הזה – אין אף יום אחד בהיר בלי שואה. עצם העובדה, שעל ידי היזמה המוצלחת של מאגלאן, נשאר הוא מאחור, עוררה, כנראה, מרירות באפיו הקשה, הרגזני והרגיש של רואי פאליירו. אך משנודע לחוזה בכוכבים, שהנהו חסר כל ידיעה בהויות העולם, שאראנדה לא נטל על עצמו את הכנסתם לחצר המלך מתוך אהבת אדם טהורה, אלא שהוא תובע חלק, במזומנים, כרוחים לעתיד, פרץ זעמו באופן איום.
הדברים מגיעים להתפרצויות חריפות מאד. פאליירו מאשים את מאגלאן, שהפר את דברו וגילה את ה„סוד“, בלי הסכמתו, לאיש שלישי. תוך התפרצות היסטרית, מסרב הוא לצאת לדרך אל חצר ואלאדוליד ביחד עם אראנדה, אף על פי שאראנדה נתן להם להוצאות הדרך. וכבר נשקפת סכנה רצינית לכל המשימה, בשל עקשנותו האוילית של פאליירו, והנה מקבל אראנדה, לפתע, את בשורת האושר מחצר המלכות, שהראיון אצל המלך אושר. ברוב התרגשות מתחיל מיקוח ביניהם – בעצם עמידה על המיקח משני הצדדים – הנמשך יומיים, בשאלת דמי התיווך. רק ברגע האחרון, לא הרחק משערי ואלאדוליד, מגיעים שלשת השותפים לכלל הסכם. עורו של הדוב מתחלק ביושר, עוד לפני התחלת הציד, לאראנדה מובטח החלק השמיני ובחלק השמיני הזה של הרווחים בעתיד (אשר מהם לא יראה אראנדה פרוטה לעולם, ממש כמאגלאן וכפאליירו) כשכר לאותו איש חכם ובעל מרץ בעד שירותיו, אין משום הפרזה. הוא מכיר את המצב ויודע להשתלט עליו: בטרם יגיעו אל המלך, שעודנו עומד, חסר כל נסיון, לפני שלטונו העצום, יש לרכוש את הסכמתם של יועצי הכתר.
במועצת הכתר נראים הדברים, בתחילה, כאילו אין שום אוירה נוחה לתכניתו של מאגלאן, כי שלשה מבין ארבעת חבריה, הקרדינל אדריין מאוטרכט, ידידו של אראסמוס ומועמד לכס האפיפיור, מלבדו, מחנכו הזקן של המלך גיאום דה קרואה ומזכיר המדינה סובאז' הם נידרלנדים; מבטם מופנה יותר לעבר גרמניה, בה עתיד המלך קארלוס הספרדי, בקרוב, לקבל את כתר הקיסר ולהפוך את בית הבסבורג לשליטי העולם. בשביל האצילים הפיאודליים האלה או ההומניסטים אוהבי הספרים נראית תכנית שמעבר לים, שהרוחים אשר בצידה, עשויים לנפול, אך ורק, בחלקה של ספרד, כדבר הסוטה, במידה רבה, מדרכם הם. והספרדי היחיד במועצת הכתר, ויחד עם זה, האיש היחיד, המצויד, כפרוטקטור של ה„קאזה דה קונטראטאסיון“ בידיעות מקצועיות בעניני ימאות, הוא, לרוע מזלם, הקרדינל פונסקה, הנודע לגנאי, הבישוף מבורגוס. טבעי הדבר, שמאגלאן נבעת מאד, כשאראנדה מזכיר לו, בפעם הראשונה, את שמו של פונסקה, כי כל יורד ים יודע, שלקולומבוס לא היה, כל ימי חייו, מתנגד קשה יותר מאותו קרדינל ריאליסטי ומרקנטילי, המתיחס בחשדנות רבה ביותר אל כל תכנית פנטסטית. אך למאגלאן אין מה להפסיד, הוא יכול רק לזכות: תוך החלטה איתנה בלב ובראש מורם, מתיצב הוא לפני מועצת הכתר, כדי להגן על רעיונו ולרכוש לו, בחזקת יד, את שליחותו.
על מה שהתרחש באותה ישיבה מכרעת, יש בידינו ידיעות שונות זו מזו, ומשום כך בלתי מהימנות. דבר אחד ברור, שמשהו בהתנהגותו ובתיאוריו של אותו איש בעל שרירים ושזוף שמש עשה רושם מיוחד מהרגע הראשון. יועצי המלך רואים מיד: הקברניט הפורטוגיזי הזה איננו אחד מרודפי הקדים ומהפנטסטים, המציפים, בהמוניהם, מאז הצלחתו של קולומבוס, את חצר המלך בתכניותיהם. האיש הזה הגיע, באמת, במזרח עד למקומות כאלה, אשר עדיהם לא הגיע, כמעט, איש מלבדו, ואם הוא מספר על איי התבלין, על מצבם הגיאוגרפי, על תנאיהם האקלימיים ועל עשרם העצום, מתגלות הידיעות, שהוא מוסר, בזכות הכרותו עם וארתמה וידידותו עם סראן, כמהימנות יותר מכל אלה, הנמצאות בגנזי ספרד. אך מאגלאן לא הוציא עדיין את קלפיו המכריעים. ברמז מצווה הוא על עבדו אנריקה, שהביא אתו ממאלאקה, שיתיצב לפני המועצה. בתמהון גלוי מביטים יועצי המלך על המאלאי התמיר ודק האברים: איש מהגזע הזה לא ראו מעודם עד היום. מספרים, שמאגלאן הציג גם שפחה מסומאטרה, וזו דיברה וצייצה בלשון בלתי מובנת, כאילו עף, לפתע, דבשון מגוון אל אולם הקבלה המלכותי. לבסוף קורא עוד מאגלאן, כעדות חשובה, קטעים מתוך מכתבי ידידו פראנסיסקו סראן, רב־הוזיר החדש של טרנאטה, ששם „קיימת ארץ, שהנה גדולה ועשירה מהעולם, שגילה וסקו דה גאמה.“
עתה, אחרי שמאגלאן עורר את התענינותם של האדונים רמי המעלה, מתחיל הוא להשמיע את מסקנותיו ואת דרישותיו. כפי שהוכיח הוא עצמו, נמצאים איי התבלין היקרים, שאין ערוך לעשרם, ממזרח להודו, במידה כזו, שזוהי דרך עקיפין מיותרת להגיע אליהם, כמו הפורטוגיזים, על ידי נסיעה מזרחה, תוך עקיפת אפריקה והמשכת הנסיעה דרך כל המפרץ ההודי וים סונדה. בטוחה יותר היא הנסיעה מערבה, והן זהו הכיוון, אשר יעד האב הקדוש לספרדים. בדרך נמצאת, אמנם, כעין קורת מחסום, היבשת החדשה, שגולתה זה עתה, אמריקה, אשר ביחס אליה רווחת הדעה בלתי הנכונה, שאין לעקפה מדרום. אך לו, למאגלאן, יש ידיעות ודאיות, שקיים שם מעבר, מיצר ים, ואדיר חפצו להעמיד את הסוד הזה, המשותף לו ולפאליירו, לשירותו של הכתר הספרדי, אם יעמידו לרשותו צי שיט. רק בדרכו הוא תוכל ספרד להקדים את הפורטוגיזים, השולחים כבר, בקוצר רוח, את ידיהם אל אותו אוצר של הארץ, והוד רוממות המלך – השתחויה לפני האיש הצעיר, הכחוש והחיור, בעל השפה התחתונה הבולטת, האפיינית להבסבורגים – שהנהו כבר אחד השליטים רבי העצמה בתקופתו, ייהפך, על ידי רכישת האוצר הזה, גם לאחד הנסיכים העשירים ביותר עלי אדמות.
אך ייתכן – מוסיף מאגלאן – שיש להוד רוממותו אי־אלה חששות, פן אחדור, על ידי האכספדיציה אל המולוקים, אל תוך התחום, שיעד הוד קדושת האפיפיור, בשעת חלוקת העולם, לפורטוגיזים; חשש זה הוא מיותר בהחלט. בזכות ידיעותיו המדויקות בדבר המקום הנדון ובעזרת חישוביו של רואי פאליירו, יכול הוא, מאגלאן, להראות ולהוכיח, כי איי האוצרות נמצאים, בלי כל ספק, בתוך תחומי האיזור, שהוד קדושתו האפיפיור יעד לספרד; על כן זהו משגה מצד ספרד, לחכות, על אף זכותה, שאינה מוטלת בספק, עד אשר הפורטוגיזים יתבצרו באזור, הנתון לריבונותה המלכותית של ספרד.
מאגלאן מפסיק. עתה, כשההרצאה עוברת מהצד המעשי אל התיאורטי, כשיש צורך להוכיח, בעזרת מרידיאנים ומפות, שאיי התבלין הם קנינו של הכתר הספרדי, סר מאגלאן הצידה ומוסר לשותפו רואי פאליירו את ההנמקה הקוסמוגרפית. רואי פאליירו מוציא גלובוס גדול; לאור הוכחתו אפשר לראות, באופן ברור, שאיי התבלין נמצאים על מחצית הכדור השניה, מעבר לקו הגבול האפיפיורי, כלומר בתחום השלטון הספרדי, ובאצבעו מציין הוא, יחד עם זה את הקו, בו אומרים הוא ומאגלאן לבחור למסעם. כל חישובי האורך והרוחב האלה של רואי פאליירו עתידים, אמנם, להתגלות כדמיוניים בהחלט, כי אותו מלומד יושב אוהל אינו משער, אף במעט, מה גדולים הם מרחבי האוקינוס השקט, שלא גולו עדיין ואשר כל צי שיט לא עבר עדיין על פניהם. כעבור עשרים שנה עתיד להתברר, נוסף על כך, שכל מסקנותיו היו מוטעות, וכי איי התבלין אינם נמצאים כלל בתחום השלטון הספרדי, כי אם בפורטוגיזי. כל מה שהשמיע האסטרונום הנרגש בתנועות מרובות, הן סטיות גמורות מהמציאות. אך בני האדם מכל המעמדות נוטים תמיד להאמין בזה, שעשוי להיות להם לתועלת. וכיון שאותו קוסמוגרף מלומד טוען, שאיי התבלין שייכים לספרד, אין ליועצי המלך הספרדי כל ענין בדבר, לסתור את פירושיו המשמחים. ברור, שאחדים מהם מגלים סקרנות, לראות על פני הגלובוס, היכן נמצא אותו מעבר מבוקש דרך אמריקה, אותו מיצר ים, שעתיד היה להיקרא, אחרי כן, בשם מיצר מאגלאן, וכשאין הם מוצאים כל ציון מקום, מסביר להם פאליירו, שבכוונה לא ציין את מקום המעבר, לבל יתגלה הסוד עד השעה האחרונה.
הקיסר ויועציו הקשיבו לדבריו, אולי תוך אדישות, ואולי כבר תוך התענינות. אך הנה מתרחש דבר בלתי צפוי. לא ההומניסטים, המלומדים הם, המתלהבים לרעיון המסע הזה סביב העולם, הצריך לקבוע, באופן סופי, את הקפה של הארץ ולשים לאל את כל האטלסים, שהיו קיימים עד אז, כי אם דוקא אותו ספקן פונסקה, הבישוף מבורגוס, אשר כל יורדי הים יראו מפניו, מכריז על תמיכתו במאגלאן. ייתכן, שבסתר לבו הגיעה אל הכרתו אשמתו ההיסטורית, שרדף איש כקולומבוס, ואין הוא רוצה, שיוקיעוהו שנית כאויב של כל רעיון גדול, ייתכן גם, ששוכנע על ידי השיחות הפרטיות הארוכות, ששוחח עם מאגלאן; בכל אופן מתקבלת החלטה חיובית, בזכות תמיכתו. התכנית מקבלת את אישורה העקרוני, ומאגלאן ופאליירו נדרשים, באופן רשמי, להגיש את דרישותיהם והצעותיהם בכתב למועצה של הוד רוממותו.
על ידי הראיון הזה הושג כבר, בעצם, הכול. אך כל מי, שיש לו כבר משהו, לו נותנים עוד, ואם הצליח האדם למשוך פעם אחריו את מזלו, הרי המזל רץ אחריו בצייתנות. השבועות המעטים האלה נתנו למאגלאן יותר משנתנו לו, כרגיל, שנים על שנים. הוא מצא לו אשה, האוהבת אותו, ידידים, העומדים לימינו, תומכים, ההופכים את האידיאה שלו לענינם הם, מלך, השם בו את אמונו: והנה נופל לידיו בשעות המשחק הזה, עוד קלף מכריע. באופן בלתי צפוי, מופיע בימים ההם בסביליה אותו בעל אניות מפורסם, כריסטופר דה הארו, אותו סוחר פלאנדרי גדול, העובד, יד ביד, עם כל ההון הבינלאומי של התקופה ההיא, עם הולסים, הפוגרים והונציאנים ואשר צייד כבר, על חשבונו, שורה שלמה של אכספדיציות. עד עתה היה מרכז עסקיו בליסאבון. אך גם בו עורר המלך מנואל מרירות, על ידי חמדנותו וכפית הטובה שלו; וכל מה, שמסוגל היה לעורר זעם על המלך מנואל, היה עתה רצוי לו ביותר. הוא מכיר את מאגלאן ובוטח בו, וכיון שהוא חושב, נוסף על כך, את המבצע לרב סיכויים, מנקודת מבט עסקית, הבטיח תוך התחייבות, את נכונותו, לממן, ביחד עם חבריו לעסקים, את הצי, הדרוש למאגלאן, במקרה שהחצר הספרדית וה„קאזה דה קונטראטאסיון“ לא תאבינה להשקיע את הכסף הדרוש.
בזכות ההצעה בלתי הצפויה הזאת, יכול מאגלאן לירות עתה בשני כלי קלע בבת אחת. כשהתדפק על דלתה של ה„קאזה דה קונטראטאסיון“, בא שמה כמבקש, שימסרו צי לידיו, וגם אחרי הראיון הוסיפו להתמקח אתו בקשר עם תביעותיו, כדי לצמצם את דרישותיו. אולם עתה, כשהצעתו של כריסטופר דה הארו נמצאת בכיסו, יכול מאגלאן להופיע כקפיטליסט, כנותן. אם חצר המלך אינה מוכנה לנטול על עצמה את הסיכון, אין הדבר עלול לסכן עוד את תכניותיו, יכול הוא להצהיר עתה בגאוה, כי אין לו עוד צורך בכסף והוא מבקש רק את הכבוד, שיורשה לו להפליג תחת הדגל הספרדי, ותמורת הכבוד הזה מוכן הוא לזכות, ברוב נדיבותו, את הכתר הספרדי בחלק החמישי של הרווחים.
הצעה חדשה זו, המשחררת את המלך הספרדי מכל סיכון היא רצויה כל כך, עד כי, באופן פרדוכסי, או ליתר דיוק, תוך הנמקה נכונה, מחליטה מועצת הכתר, לבלי לקבלה. כי – כך שוקלת מועצת הכתר הספרדית בדעתה – אם איש עסקים מובהק ככריסטופר דה הארו מוכן להשקיע את כספו באיזה עסק, הרי הוא, בודאי, נושא רווחים. על כן מוטב לממן את התכנית בכספי האוצר המלכותי ולהבטיח, על ידי כך, לאוצר את החלק העיקרי בהכנסה ואת התהילה שבדבר. אחרי מיקוח קצר מתקבלות כל הדרישות של מאגלאן ואל רואי פאליירו; בחפזון, העומד בניגוד לקצב הנהוג במשרדי המדינה בספרד, עובר עתה הענין אל כל האינסטנציות. וב־22 במרס חותם קרל החמישי, בשם אמו (המטורפת) חואנה ובחתימת ידו המלכותית החגיגית, את החוזה, השריר והקיים, עם מאגלאן ועם רואי פאליירו.
„כיון שאתם“ – כך פותח אותו מסמך מיגע – „פרנאנדו דה מאגאלאנס, אביר, יליד ממלכת פורטוגל, והאלוף (מלומד) רואי פאליירו, אף הוא מאותה ממלכה, אומרים למלא שירות חשוב למעננו בתוך תחומי החלק של האוקינוס, שנועד לנו, מצווים אנו, שייחתם אתכם ההסכם כדלקמן, לתכלית הזאת.“
עתה באה שורה שלמה של סעיפים. הסעיף הראשון מעניק למאגלאן ולפאליירו, ורק להם בלבד, את זכות הבכורה בימים בלתי הנודעים האלה. „עליכם ללכת“, נאמר שם בסגנונה המליצי של לשכת החבר, „במזל, כדי לגלות את החלק ההוא של האוקינוס בתוך הגבולות, אשר נועדו לנו, וכיון שאין זה מן הצדק, שבשעה שאתם מפליגים שמה, יגרמו לכם אחרים נזק בזה, שגם הם יעשו כמוכם, מאחר שאתם נטלתם על עצמכם את העמל שבמבצע הזה, הריני מגלה לכם את חסדי ורצוני הטוב ומבטיח, שבמשך עשר השנים הראשונות הבאות לא נרשה לשום אדם, לעסוק בתגליות באותה דרך ובאותו קו, שהם בהתאם לתכניותיכם. אולם אם ירצה מישהו לצאת למסעות כאלה ויבקש את רשיוננו לשם כך, אזי נודיעכם על כך, בטרם נתן רשיון כזה, כדי שתוכלו אתם, באותו זמן, באותו ציוד ובאותו מספר של אניות, לצאת לאותו מסע תגליות, שתוכנן על ידי אחרים.“ בסעיפים הבאים, בהם מדובר על עניני הכספים מובטח למאגלאן ולפאליירו „תוך התחשבות ברצונם הטוב ובשירותים שיבוצעו על ידיהם“, החלק העשרים של כל ההכנסות, שתופקנה מהארצות אשר תגולינה על ידיהם, וכן זכות מיוחדת על שני איים, במקרה שיצליחו לגלות יותר מששה איים חדשים. מלבד זה מוענק להם, כמו בחוזה עם קולומבוס, התואר של מושל כל הארצות והאיים ההם, להם, עצמם, לבניהם ולצאצאיהם לדורותיהם. העובדה שלאניות יצורפו סוכן מלכותי, גזבר ופקיד לתשלומים, לשם בקורת החשבונות, לא תגביל את חופש הפעולה של הקברניטים, בשום פנים. נוסף על כך, מתחייב המלך, בפירוש, להכין חמש אניות בעלות קיבול מסוים ולציידן בצוות עובדים, במצרכי מזון ובכלי קלע למשך שנתיים. והמסמך הזה, שהנהו בעל ערך היסטורי עולמי, מסתיים במלים אלה: „בקשר עם כל הנ"ל הנני מבטיח, וערב לכך בכבודי ובהן צדקי המלכותי, כי אתן פקודה, שהכול יבוצע, בפרוטרוט ובדיוק, כפי שנאמר לעיל, ולשם כך ציויתי להכין את החוזה הזה למען אשר אוכל לחתום עליו בשמי.“
אך לא די בזה. באופן מפורש נקבע שם, שעל החוזה הזה יודיעו לכל המשרדים ולכל הפקידים, אשר בספרד, מהעליון ועד התחתון, כדי שיסייעו בידי מאגלאן ופאליירו בכל דבר. פקודה זו נמסרת לכל המעמדות, המשרדים, והפרטים, החל מיורש העצר ועד לאחרון החיילים. על ידי כך נמסרה הכרזה ברורה שמהשעה הזאת הועמדה, בעצם, כל הממלכה הספרדית לשירותם של שני מהגרים זרים מפורטוגל.
למשהו יותר מזה לא היה מאגלאן יכול לצפות אפילו בחלומותיו הנועזים ביותר. אולם קרה עוד משהו תמוה יותר וחשוב יותר: קרל החמישי, שעמד אז בשנות נעוריו, שהיה, כרגיל, בעל מזג הססני ומאופק, מתגלה כתומך הנלהב וקצר הרוח ביותר, באותו מסע ארגונאוטי חדש. משהו באפיו הגברי האיתן של מאגלאן או בהעזה שבעצם המבצע הלהיב, כנראה, באופן בלתי רגיל, את השליט הצעיר. כי הוא עצמו מזרז, יותר מכולם, את ההכנות וההפלגה. שבוע אחר שבוע מבקש הוא להגיש לו דין וחשבון על התקדמות הענינים, ואם מתגלה איזה מעצור, צריך מאגלאן רק לפנות אליו ומיד שובר מכתב של המלך כל התנגדות: זוהי, כמעט, הפעם היחידה במשך כל תקופת שלטונו הארוכה של הקיסר, שהיה, בדרך כלל, בעל אופי בלתי יציב ונתון להשפעות, שהשליט הזה שירת רעיון גדול בנאמנות בלתי מעורערת. קיסר ומלך כזה כעוזר, כשכל הארץ עומדת לרשותו – עליה, זו, כבחלום, היתה, בודאי מופלאה אף בעיני מאגלאן עצמו. בן לילה הפך אותו איש חסר מולדת, חסר עמדה, המושפל והמנודה, לקברניט כללי של צי, לאביר המסדר של סאנטיאגו, למושל, בעתיד, על כל האיים וחבלי הארץ החדשים, לאדון על חיים ומות, לאדון על ארמאדה שלמה ובעיקר, לאדון – סוף סוף, בפעם הראשונה – על דרכו הוא.
רצון אחד מול אלפי מכשולים
-———————————————–
22 במרס 1518 – 10 באוגוסט 1519
במבצעים גדולים אוהב העולם להסתכל, למען הפשטות של האופטיקה, בעיקר ברגעים הדרמטיים והציוריים של גיבוריו: קיסר, בעברו את הרוביקון, נפוליאון על גשר ארקולה. אך שנות ההכנות, שאף הן אינן נופלות, מבחינת היצירה, העליה ההדרגתית הארגונית, הרוחנית, הסבלנית – אלה נשארות בצל; גם במקרה של מאגלאן, ימשוך הדבר, בודאי, את לבם של הצייר ושל המשורר, לתארו ברגעי הנצחון, כשהוא עובר את מיצר הים, אשר גילה. לאמיתו של דבר, נתגלתה האנרגיה העצומה שלו, שאין כדוגמתה, אולי ביתר פאר, כשהיה צורך להשיג במאמצים את הצי, ליצרו ולציידו, תוך התגברות על אלפי מכשולים. האיש, שהיה עד עתה רק „סוברסאליינטהׂ“, רק חייל אלמוני, רואה את עצמו, לפתע, מול משימה הרקולסית. כי על האיש בלתי המנוסה בשטח הארגוני הוטלה המשימה לבצע משהו חדש בהחלט, ללא תקדים: לצייד צי בן חמש אניות לקראת מסע ללא תקדים, אשר בשבילו כל הזמנים והמידות, הידועים עד עתה, אינם אומרים ולא כלום. אין איש, אשר יוכל ליעץ למאגלאן במפעלו, כי איש אינו יודע את האזורים בהם לא דרכה עדיין רגל אדם, אף לא הימים, בהם לא עבר עדיין צי שיט, ואשר הוא רוצה, כראשון, להעז ולהפליג על פניהם. אין איש, אשר יוכל לאמור לו, מהו הזמן, הדרוש לו למסע סביב כדור הארץ, אשר לא נמדד עדיין, אין איש יכול לאמור לו, לאי־אלה ארצות, לאיזה אקלים, אל אי־אלה עמים תובילהו דרכו זו, אשר איש לא ידעה. על כן עליו להכין את הצי לקראת כל האפשרויות, שיכול אדם להעלות על דעתו, לקראת כפור ארקטי וחום טרופי, לקראת סערה ודממת הרוח, לשנה, ואולי לשנתיים או לשלש, למלחמה ולמסחר, וכל זה, שאי־אפשר, כמעט, לחשבו, עליו לחשב בכוחותיו הוא, להילחם על כך ולהשיג בכוח, תוך מאבק עם המכשולים בלתי הצפויים ביותר. ורק עתה, כאשר המשימה מגלה למתכן התכניות את קשייה, מתגלה, סוף סוף, גדלותו הפנימית של האיש, שהיה, זמן רב, נחבא אל הכלים. בשעה שיריבו בתהילה העולמית, קולומבוס, אותו „דון קיחוט של הימים“, אותו בעל דמיון תמים, שהיה רחוק מהויות העולם, העדיף להשאיר את כל ההכנות המעשיות בידי הפינצונים ויתר הספנים, מתגלה מאגלאן – בזה הוא דומה לנפוליאון – כאיש נועז בכל תכניתו, כשם שהוא דייקן וקפדן במחשבה ובחישוב של כל פרט. גם אצלו מתקשר דמיון גאוני עם דייקנות גאונית, וכשם שנפוליאון חישב מראש, שבועות על שבועות לפני מעבר הבזק שלו באלפים, כמה פונטים של אבק שריפה, כמה שקים של שבולת שועל צריכים להיות מוכנים ביום מסוים ובמקום מסוים בשעת אותו מצעד, כך רואה אותו כובש של העולם בשעת הכנת הצי, כי הוא נאלץ למנוע מראש, למשך שנתיים או שלש, כל מחסור אפשרי וכל קושי על ידי דאגה קפדנית מראש. משימה עצומה בשביל אדם אחד, במבצע רחב כל כך, עד כי אין לראות את קצהו, כשעליו להתגבר על מאות מעצורים, המופיעים, באופן בלתי נמנע, בשעת הפיכת כל אידיאה למעשה; עצם השגת האניות דורשת כבר מאבק במשך חדשים. הקיסר קרל הבטיח, אמנם, בהן צדקו, לספק את כל הדרוש, וציוה על כל מוסדות השלטון שלו, שיגישו את העזרה הרחבה ביותר. אך בין מתן פקודה, ולו גם פקודה קיסרית, ובין מילוי אחריה נשאר עוד מקום רחב להשהיות רבות ולמעצורים שונים: כל דבר, שיש בו משום יצירה של ממש, מוכרח להיעשות תמיד על ידי היוצר עצמו, למען אשר יבוצע באמת. ואכן: שום דבר, אף לא האפסי ביותר, בהכנת מבצע חייו מסר מאגלאן לידי אחרים. בשעה שהוא מנהל משא ומתן, באופן הקשה ביותר, עם ה„קאזה דה קונטראטאסיון“, עם המשרדים, עם הסוחרים, הספקים ובעלי המלאכה, שם הוא עין פקוחה על כל פרטי הפרטים, תוך הכרת האחריות, הרובצת עליו, לגבי בני האדם, אשר הפקידו בידו את גורל חייהם. הוא בודק, באופן אישי, כל סחורה, כל חשבון, כל חבל, כל קרש, כל כלי נשק, שמעלים על סיפון האניה; כל אחת מחמש האניות מכיר הוא, מראש התורן ועד לירכתיים, כשם שהוא מכיר כל צפורן בעשר אצבעותיו. וכשם שעבדו האנשים בבנין חומת ירושלים, כשידם האחת עושה במלאכה וידם השניה אוחזת בשלח, נאלץ מאגלאן, בשעה שהוא מכין ומצייד את הצי לקראת בלתי הנודע, להילחם, אותה שעה, נגד כל הגילויים של צרות עין ואיבה מצד אלה, הרוצים למנוע את ההפלגה בכל מחיר – מלחמה הירואית של יחיד בשלש חזיתות, נגד האויבים מבחוץ, נגד האויב בתוך ארצו הוא ונגד המכשולים, אשר מעמיד החומר הארצי, כשהוא לעצמו, בדרך ההגשמה של כל משימה; אולם תמיד מראה רק הסכום של כל המכשולים, שאדם מתגבר עליהם, את המידה הנכונה של גודל המעשה, אשר בוצע, ושל האיש, אשר ביצע אותו.
ההתקפה הראשונה על מאגלאן באה מפורטוגל. מובן, שלמלך מנואל נודע מיד על החוזה שנחתם; ידיעה רעה יותר לא יכלה להגיע אליו. מונופול התבלין מכניס לאוצר מאתים אלף דוקאטים לשנה, ואניותיו הצליחו רק עתה להגיע אל מכרה הזהב האמיתי, אל איי התבלין. איזו קטסטרופה, אם הספרדים יספיקו להגיע, עוד בשעה השתים עשרה, אל המולוקים מהמזרח ולתפסם, בטרם יגיעו אנשיו שמה: גדולה מדי היא הסכנה בשביל אוצר הכתר של פורטוגל, מכדי שהמלך מנואל לא ינסה, בכל האמצעים, למנוע את הפלגתה של האכספדיציה המסוכנת. משום כך מטיל הוא על צירו החדש בחצר הספרדית, אלווארו דה קוסטה, לשבור את ביצת הקוקיה בעודה בקן.
אלווארו דה קוסטה ניגש אל הענין במלוא המרץ, באחזו את החבל בשני ראשיו. ראשית, הולך הוא אל מאגלאן ומנסה – דבש ועוקץ – בעת ובעונה אחת, לפתותו ולהטיל עליו פחד. האין הוא יודע מה רב חטאו לאלהים ולמלכו, כשהוא משרת אדון אחר? האין הוא יודע, שמלכו, דון מנואל, אומר לשאת לאשה את ליאונורה, אחותו של קרל החמישי, וכי עוול, אשר ייעשה למלך מנואל, עלול לסכל את תכנית הנשואין האלה? האין זה נבון יותר, ישר וטהור יותר, שיעמיד את עצמו שוב לשירותו של שליט ארצו, אשר ידאג, בודאי, לכך בליסאבון, ברוב נדיבות, שמאגלאן יבוא על שכרו? אך מאגלאן, המיטיב לדעת, באיזו מידה אין הוא אהוב על אבי ארצו, המשער, בצדק, שבחזרו אל ביתו לא יחכה לו, בודאי שק עגול של זהב, כי אם דקירת פגיון חד, מכריז בצער, שעתה איחר כבר את המועד. הוא התחייב כבר לפני מלך ספרד בהן־צדקו; עליו לקיים את דברו.
האיש הקטן מאגלאן, אותו חייל זעיר, אך מסוכן, במשחק השח־מט הדיפלומטי, היה בלתי מנוצח; על כן מתקיף אלווארו דה קוסטה, ברוב העזה, ב„שח למלך“. באיזו מידה הוא לחץ על המלך הצעיר, על כך מעיד מכתבו אל המלך מנואל. „אשר לענינו של פרנאנדו מאגלאן, רק אלהים הוא היודע, מה שעשיתי ואיזה עמל השקעתי בדבר. דיברתי על הענין הזה דברים נמרצים ביותר אל המלך… הצבעתי לפניו על כך, איזה דבר מגונה ובלתי רגיל הוא, שמלך יקבל לשירותו את נתיניו של מלך שני, הקשור אתו בקשרי ידידות, נגד רצונו המפורש של הלה… ביקשתי ממנו, שיקח בחשבון, כי אין השעה כשרה לכך, להרגיז עתה את הוד רוממותו וביחוד בענין קל ערך ובלתי בטוח כזה. הן לרשותו עומדים די נתינים שלו ואנשים, המסוגלים לגלות תגליות בכל עת, בלי שיצטרך להיעזר באלה, אשר היו בלתי מרוצים מהוד רוממותו. תיארתי לו מה מאד עלול הדבר לפגוע בהוד רוממותו, כשישמע, שאנשים אלה ביקשו את הרשות לשוב אל ביתם ולא קיבלו את הרשיון מספרד. לבסוף ביקשתי ממנו, שלטובתו הוא ולטובת הוד רוממותו, יעשה אחד משני הדברים האלה – או שירשה לשני האנשים האלה לשוב לארצם, או שידחה את ביצוע התכנית עד לשנה הבאה.“
המלך בן שמונה עשרה השנים, שהיה למלך רק לפני זמן קצר, איננו מנוסה עדיין, במידה רבה, בענינים דיפלומטיים. על כן קשה לו להסתיר כליל את תמהונו לשמע הכזב המחוצף של אלווארו, שמאגלאן ופאליירו רוצים, בהחלט, לשוב לפורטוגל, ורק חצר המלך הספרדי מונעת מהם את הדבר. „הוא היה מופתע כל כך“, סיפר דה קוסטה, „עד כי הדהים גם אותי.“ גם בהצעה השניה של הציר הפורטוגיזי, לדחות את המסע לשנה, מכיר הוא מיד את הטלפיים. כי דוקא שנה אחת זו דרושה לפורטוגל, כדי להקדים, בינתיים, את ספרד על ידי צי משלה. משום כך דוחה המלך הצעיר את ההצעה בקרירות; הוא מציע לציר, שידבר על כך עם הקרדינל אדריאן מאוטרכט. הקרדינל, מצידו, מעביר את הענין אל מועצת הכתר, מועצת הכתר מעבירה אותו אל הבישוף מבורגוס; ותוך רשלנות כזאת, מקבל הציר, בלי הרף, הבטחות, שהדודן קרל אינו מעלה כלל על דעתו לגרום אף את הקושי הקל שבקלים „לקרובו היקר והאהוב“, המלך מנואל, בשעה שהמחאה הדיפלומטית של פורטוגל מסולקת, בשקט ובאופן בלתי מורגש, אל שאר הניירות. אלווארו דה קוסטה לא השיג כלום ועוד יותר מזה: ההתערבות הנלהבת של פורטוגל סייעה, באופן בלתי צפוי, למאגלאן. באופן מוזר למדי מצטלבות, לפתע, בגורלו של אותו איש, שעוד תמול היה פידאלגו בלתי ידוע, הקפריסות של שליטי העולם הגדולים. רק באותו רגע, בו מוסר המלך קרל לידי מאגלאן צי, הופך, בשביל המלך מנואל, קצינו הקטן לשעבר לאישיות חשובה. ושוב: מאז הביע המלך מנואל את רצונו לקנותו שוב, בכל מחיר, אין המלך קרל נוטה עוד למכירה. במידה שספרד משתדלת עתה להחיש את ההפלגה, באותה מידה תנסה עתה פורטוגל, בכל הטירוף, למנוע את הדבר.
התפקיד העיקרי באותה סאבוטאז’ה חשאית של הצי נמסר עתה, מטעם ליסאבון, לסבאסטיאן אלווארס, הקונסול הפורטוגיזי בסביליה. בלי הרף משוטט אותו מרגל רשמי סביב האניות, הוא בודק ומונה כל מטען, המובא אל הסיפון; מלבד זה, מתקשר הוא בקשרי ידידות הדוקים עם קברניטים ספרדיים בנמל וחוקר מפיהם, בהעמידו פנים של זועם, אם מן הראוי הדבר, שאצילים קשטיליים יהיו כפופים לפקודותיהם של שני האורחים הפורחים האלה, של שני ההרפתקנים הפורטוגיזיים. מתוך הנסיון ידוע, שהלאומיות היא נימה, שאף היד הבלתי זריזה ביותר מסוגלת לזעזעה; עד מהרה נשמעים דברי פטפוט ותרעומת מפי כל ספני סביליה: הכיצד? בלי שאלה השתתפו, ביום מן הימים, באיזה מסע בשירות הספרדי, רק על סמך סיפורי בדים בלבד, מסרו לידי עריקים אלה מארצם צי ומינו אותם לאבירי המסדר של סאנטיאגו? אך לאלווארס דרוש יותר מריטון ומריגון חשאי כזה ליד שולחן הקברניטים ובמסבאות. לו דרושה התקוממות של ממש בקרב העם, אשר תעלה למאגלאן במחיר הפיקוד ואולי גם – מוטב! – במחיר חייו. התקוממות כזאת מביים עתה אותו סוכן פרובוקטור זריז – בזה יש להודות – ביד חרוצים.
בכל נמל בעולם יש הולכי בטל מרושלים, לאין ספור, שאינם יודעים כיצד להרוג את זמנם. ובאחד מימי אוקטובר הבהירים מבלה חבורה של בטלנים את זמנה - בשביל בטלן אין דבר יפה יותר מאשר להתבונן אל אחרים בשעת עבודתם – מסביב לאנית הדגל של מאגלאן „טרינידאד“, שהובאה, אותה שעה, אל החוף, לשם סתימת הפרצים ולשם שיפוצה. כשידיהם בכיסיהם, אולי גם עשבי הטבק החדשים מהודו המערבית בין שיניהם, עומדים בני סביליה ומסתכלים, כיצד הספנים החרוצים סותמים בזריזות כל בקיע בפטיש ובמגופה, בזפת ובנעורת. אך לפתע מצביע מישהו מבין ההמון לעבר התורן של „טרינידאד“. „איזו חוצפה“, קורא הוא בזעם, „אותו מאגלאן, שאיש אינו יודע מהיכן בא, מניף פה, באמצע הנמל הספרדי המלכותי של סביליה, על תרנה של אניה ספרדית, בחוצפה, את הדגל הפורטוגיזי! על התגרות כזאת אין אנדלוזי צריך לעבור בשתיקה“. מרוב התלהבות אין הבטלנים האלה, ששמעו את הדברים העזים האלה, מרגישים כלל, שאותו פטריוט גדול, המתמרמר בעוז כזה על הפגיעה בכבוד הלאומי, איננו כלל ספרדי, כי אם הקונסול של המלך הפורטוגיזי, הסניור סבסטיאן אלווארס מחקה כאן את תפקידו של סוכן־פרובוקטור. ואף על פי כן מצרפים הם את קולם לצעקה, במלוא כוחם, ובהישמע קול ההמולה והצעקה, באים גם סקרנים אחרים מכל הצדדים. לבסוף מספיק, שאחד מהם מציע, שלא ירבו בשאלות, כי אם יורידו בכל הפשטות, את הדגל הזר, וכבר משתער ההמון על האניה.
מאגלאן, שפיקח, מהשעה השלישית אחרי חצות הלילה, על עבודתם של הספנים, מזדרז להבהיר את הטעות לאלקאלדה, האץ, אף הוא, אל מקום המעשה. רק במקרה אין דגל הריבונות הספרדי מתנוסס בראש התורן, כי נשלח דוקא היום לחידוש הצבעים. הדגל השני, המתנוסס בראש התורן, אינו, בשום פנים, הדגל הפורטוגיזי המלכותי, כי אם דגלו האדמירלי האישי, שהוא מחויב להניף על אנית הדגל שלו. אחרי שהסביר, בצורה האדיבה ביותר, את הטעות, מבקש מאגלאן מהאלקאלדה, שיואיל לסלק, בכוח סמכותו, את מעוררי הרעש הפרועים מעל סיפון האניה.
אולם תמיד קל יותר להסית המונים, ואפילו עם שלם, מאשר להרגיעם שוב. ההמון רוצה להשתעשע, והאלקאלדה מתיצב לצידו. ראשית כול, להוריד את הדגל הזר, או שיעשו דין לעצמם! לשוא משתדל דוקטור מאטיינזו, הפקיד הגבוה ביותר בבית הודו, לתווך על פני הסיפון. האלקאלדה ההוא הביא לו, בינתיים, תגבורת, את הקפיטן של הנמל, בלוית פלוגת משטרה גדולה; הלה טוען, כי במעשהו התוקפני של מאגלאן, יש משום פגיעה בספרד ונותן פקודה לאלגואסילים שלו, שיאסרו את הקברניט הפורטוגיזי, על אשר הניף בנמל ספרדי את דגלו של מלך פורטוגל.
עתה מתערב מאטיינזו באופן נמרץ ביותר. הוא מזהיר את הקפיטן של הנמל. זהו ענין מסוכן למדי בשביל פקיד מלכותי, לאסור קברניט, אשר מלכו הוא מינהו לתפקיד הגבוה ביותר על ידי מכתבו וחותמו. הוא ייטיב לעשות, אם לא ישלח את ידו אל האש הזאת, פן תיכוינה אצבעותיו. אך הוא איחר את המועד! כי כבר הגיע לידי תגרת ידים בין אנשי הצוות של מאגלאן ובין ההמון אשר בנמל. חרבות נשלפות, ורק קור רוחו של מאגלאן ושלות נפשו בלתי המעורערת מונעים את האנדרלמוסיה, שעורר אותו סוכן־פרובוקטור, אשר עמד בצד והתבונן בהנאה אל המתרחש. טוב, אומר הוא. הוא מוכן, להוריד את הדגל ואף לפנות את האניה, יעשה נא האספסוף ברכושו של המלך ככל העולה על רוחו; האחריות על כל נזק תחול, בכל אופן, על ראשם של פקידי הנמל של המלך. עתה בא האלקאלדה הנרגז במבוכה; תוך ריטון מסתלקים כל אלה, שכבודם הלאומי נפגע וכעבור ימים אחדים טועמים הם את טעמו של השוט. כי מאגלאן כתב מיד אל הקיסר והתאונן לפניו, כי רוממותו המלכותית נפגעה באישיותו הוא, ובלי כל היסוס מתיצב קרל החמישי לימין האדמירל שלו. פקידי הנמל באים על ענשם. צהלת הגיל של אלווארס היתה מוקדמת מדי, והעבודה נמשכת באין מפריע.
בזכות שלוות הנפש, ללא כל עצבנות, של מאגלאן סוכלה מזימת הנכל. אך בעסק זה, רב התפרים, כשרק מתקנים את התפר במקום אחד, ומיד ניתק הוא במקום השני. מדי יום ביומו מופיעות התרגזויות חדשות. בתחילה נוקטת ה„קאזה דה קונטראטאסיון“ שיטה של התנגדות פסיבית, ורק כשמרעימים באזניהם פקודה, החתומה בעצם ידו של הקיסר, מתעוררים הפקידים מחרשותם העיקשת. אך באמצע עבודות ההכנה מודיע שוב הגזבר, שבקופותיה של ה„קאזה דה קונטראטאסיון“ אין כסף, ושוב נראים הדברים, כאילו כל המפעל עתיד להידחות בלי סוף, בשל מחסור בכסף. אך רצונו בלתי המרוסן של מאגלאן מצליח להתגבר גם על המכשול הזה; הוא משכנע את חצר המלך, שיש לשתף בעסק אזרחים בעלי הון. משמונת המיליונים של מאראבדי, שהיתה צריכה לעלות על הארמאדה, משיג הוא, במלוא החפזון שני מיליונים מחברה של כריסטופר דה הארו, שהוקמה בכל המהירות, תמורת זה מקבל הוא זכות קדימה, להשתתף באכספדיציה הבאה.
רק עתה, אחרי שעניני הכספים סודרו, אפשר להתחיל בהכשרת האניות, למען תהיינה ראויות להפלגה על פני הים, ולציודן בכל הדרוש. מראה מלכותי ביותר לא היה לחמש אניות המלחמה, שנמסרו על ידי המלך, כשנראו לראשונה בנמל סביליה. „הן ישנות מאד ומטולאות“, הודיע אז, בתרועת נצחון, המרגל אלווארס לפורטוגל. „בשבילי זה כבר איום, אילו הייתי צריך להפליג בהן עד לאיים הקנריים בלבד, כי צלעותיהן רכות כחמאה.“ אך מאגלאן, אשר ידע, כנוסע מנוסה להודו, שהרכיבה על סוסים זקנים, היא לעתים, בטוחה יותר מאשר על צעירים, וכי עבודתם של בעלי מלאכה טובים מסוגלת להפוך את האניות הישנות והמשומשות ביותר לראויות לשימוש ימי, לא איבד את הזמן, ובשעה שהפועלים עובדים יומם ולילה ומחדשים את הארגזים הישנים על פי הוראותיו ומשפצים אותם, עוסק הוא כבר בגיוס צוות של ימאים מנוסים.
אך במסתרים אורב לו כבר מכשול חדש! אף על פי שהכרוזים המתופפים עברו בחוצות סביליה, אף על פי שנשלחו גייסים עד לקאדיס ופאלוס, אי־אפשר לגייס את מאתים וחמישים האנשים הדרושים. איך שהוא עבר, כנראה, איזה רחש לחש, שבמסע זה לא הכל כשורה, כי הגייסים אינם יכולים למסור ידיעות ברורות ומובנות, לאן, בעצם, מועדות פני המסע; גם בעובדה, שמצטיידים בצרכי מזון לשנתיים תמימות – דבר, שאין לו תקדים – יש מן המבעית. על כן אין זה כלל משמר כבוד, שהורכב מקרועי בגדים; טירוניו של פאלסטאף עולים בזכרונו של אדם, למראה הגדוד הססגוני הזה, המורכב מבני כל הגזעים והאומות: ספרדים, כושים, בסקים, פורטוגיזים, גרמנים, אנגלים, בני קפריסין, בני קורפו ואיטלקים, אך כולם הנם טיפוסים נואשים, המוכנים למכור את חייהם אף לשטן ונכונים, באותה מידה, להפליג צפונה או דרומה, מזרחה או מערבה, כשהם רק מקבלים דמי קדימה ותקוה לרווחים גדולים.
אך נסתיים גיוס הצוות, והנה וו חדש. ה„קאזה דה קונטראטאסיון“ מוחה נגד גיוסיו של מאגלאן; היא טוענת, שהכניס יותר מדי פורטוגיזים לתוך הארמאדה הספרדית המלכותית, והיא אינה מוכנה לשלם לזרים האלה כל שכר, אף לא מאראבדי אחד. עתה יש למאגלאן, בהתאם לאיגרת המלכותית, הזכות הבלתי מוגבלת, לבחור לו את אנשיו לפי טעמו הוא, והוא עומד על זכותו זו: ובכן שוב מכתב אל המלך, שוב בקשת עזרה! אך הפעם נגע מאגלאן בנקודה עדינה. מתוך הכוונה, כביכול, להימנע מפגיעה במלך מנואל, אך לאמיתו של דבר מתוך חשש, פן ירכוש לו מאגלאן, באמצעות הפורטוגיזים שלו, עמדה עצמאית מדי, מפרסם קרל החמישי צו, אשר לפי רשאים להימצא על הסיפון, בסך הכול, רק חמישה פורטוגיזים. בינתיים הופיעו קשיים חדשים: הסחורות לא הגיעו במועדן, כי מטעמי חסכון הזמינו אותן בכל הפרובינציות ואפילו בגרמניה; אחרי כן מתמרד שוב אחד הקברניטים הספרדיים נגד האדמירל ומעליב אותו לעיני הצוות. שוב עליו לפנות אל המלך, שוב דרוש השמן המלכותי להחלקת החיכוכים. יום יום קנטורים חדשים, בשל כל מיני דברים קטנים נערמים, בלי סוף, מכתבים בין המלך ובין המשרדים השונים. פקודה רודפת פקודה; כתריסר פעמים מתקבל הרושם, כאילו כל הארמאדה עומדת להתנפץ אל החוף, עוד בטרם תעזוב את הנמל של סביליה.
אך תמיד מתגבר מאגלאן, בזכות מרצו האיתן והער, על כל המכשולים. תוך חרדה, מגיע הקונסול החרוץ של המלך מנואל לכלל הכרה, שכל נכליו הקטנים, לסכל את תכנית האכספדיציה, נופצו אל חומת המגן הסבלנית ובלתי המעורערת של מתנגדו. כבר מחכות חמש האניות, כשהן מצוידות בציוד חדש וטעונות, כמעט, במלא מטענן, לפקודת ההפלגה, עתה נראה, שאין עוד אפשרות לגרום איזה נזק למאגלאן. אך אלווארס עודנו שומר חץ מורעל אחד, חבוי באשפתו: בחריפות ובזדון לב דורך הוא את הקשת, כדי לפגוע במאגלאן במקום הפגיע ביותר. „כיון שהייתי סבור“, כותב הסוכן החשאי אל שולחו, המלך מנואל, „שהגיע הרגע, לבטא מה שהוד רוממותו הטיל עלי, ביקרתי אצל מאגלאן בביתו. מצאתיו, כשהוא עסוק באריזת מזון ודברים אחדים בתוך סלים וארגזים. מכאן הסקתי, שהחלטתו איתנה לבצע את זממו, ותוך ההכרה, שזאת תהיה שיחתי האחרונה אתו, הזכרתי לו פעם נוספת, כמה פעמים השתדלתי אני, כפורטוגיזי טוב וכידידו, למנעו מהמשגה החמור שהוא אומר לבצעו. הסברתי לו, שהדרך, בה בחר, צופנת בקרבה סכנות רבות כל כך כמו הגלגל של קתרינה הקדושה וכי היה מיטיב לעשות, אילו חזר אל מולדתו, אל מקור החסד של הוד רוממותו, אשר יחסו הטוב, מתוך נדיבות לב וגודל נפש, מובטח לו… כי עליו להביא את הדבר להכרתו, שכל הקשטיליים רמי המעלה, אשר בעיר הזאת, מוסיפים לראות בו איש ממוצא שפל ובעל חינוך רע… וכי, בדרך כלל, בזים לו, כי מאז התיצב נגד הארץ של הוד רוממותו, נחשב הוא לבוגד בעיניהם.“
אך כל האיומים האלה אינם עושים כל רושם על מאגלאן. מה שמודיע לו עתה אלווארס מתחת למסוה של ידידות, אינו חדש בשבילו כלל וכלל. אין איש אשר ייטיב לדעת ממנו, שסביליה וכל ספרד עוינות אותו, וכי הקברניטים הקשטיליים האצילים מצייתים לו, כלאדמירל, רק מתוך חריקת שיניים. אך גם אם האדונים האלקאלדים בסביליה ישנאוהו, צרי העין ירגנו ותכולי הדם ירטנו – עתה, כאשר הצי מוכן להפלגה, לא יוכל שום קיסר או מלך לעצרו או להעמיד מכשולים בדרכו. כשיצא, סוף סוף, אל לב ימים, הרי הוא מוגן מפני כול. אז הנהו אדון על החיים והמות, אדון לדרכיו, למטרותיו ואין עליו לשרת איש זולתי משימתו הוא.
אך אלווארס לא הוציא עדיין את הקלף האחרון, אשר עליו שמר זה זמן רב. עתה הוא מוציא אותו. זו הפעם האחרונה, מעמיד הוא פני ידיד ואומר, שברצונו, כ„ידיד“, להשיא למאגלאן עצה נאמנה. הוא מזהירו בכל ה„כנות“, לבל יתן אמון רב מדי „בדברים המתוקים כדבש“ של הקרדינל ואף לא בהבטחות של המלך הספרדי. אכן, מלך ספרד מינה אותו ואת פאליירו לאדמירלים של הצי ובזה מסר בידיהם, למראית עין, את הפיקוד העליון בלתי המוגבל. אך הבטוח מאגלאן, שבאותו זמן לא נמסרו גם הוראות סודיות לאחרים, המכוונות לצמצם, בחשאי, את סמכויותיו כמפקד, הוראות, שנזהרו מאד ממסור אותן לו, למאגלאן? מן הראוי שמאגלאן לא ישלה את עצמו, ובעיקר, שלא יתן כי אחרים ישלוהו; על אף החותם והאיגרת, נראים הדברים, שענין תפקידו כמפקד עליון יחיד מוטל בספק. יש כאן – יותר מזה אסור לו לגלות למאגלאן – כל מיני סעיפים סודיים והוראות בשביל פקידי הפיקוח של המלך, המצורפים אליו „אשר עליהם ייודע לו רק אז, כשהשעה תהיה כבר מאוחרת מדי בשביל כבודו.“
„מאוחרת מדי בשביל כבודו“. נגד רצונו קפץ מאגלאן ממקומו. בתנועה הזאת גילה האיש האיתן ברוחו, אשר ידע תמיד לדכא בקרבו כל התעוררות בכוח ברזל, כי החץ פגע בו במקום הרגיש ביותר, ובגאוה יכול הקלע לספר: „הוא היה מוכה תמהון, שידעתי כל כך הרבה“. אך תמיד מיטיב היוצר עצמו לדעת, יותר מכל אדם אחר, את הליקוי הנסתר של היצירה ואת הסכנה הפנימית שבה; מה שרומז לו אלווארס, ידוע למאגלאן זה מכבר. זה זמן רב אין הוא יכול להתעלם מדו־משמעות מסוימת, הבולטת ביחס מצד חצר המלך הספרדי, וסימנים רבים מעוררים בו חששות, שהמשחק, אשר משחקים אתו, אינו כל כך ברור. האם לא פעל כבר פעם הקיסר בניגוד למה שנאמר בחוזה, באסרו עליו להעלות על סיפון האניה יותר מחמישה פורטוגיזים? החושבים הם בחצר, בסופו של דבר, באמת, שהוא הנהו סוכן חשאי של פורטוגל? והאם הפקידים האלה, אשר הרכיבו לו על ערפו, הם, באמת, רק פקידים לחישוב החשבונות? האין הם נשלחים אתו, באמת, כדי להשגיח, בחשאי, על מעשיו, ואולי גם כדי להוציא מידיו את הפיקוד העליון? זה זמן רב מרגיש מאגלאן בגבו אותה רוח פרצים של איבה ובגידה – יש משהו, המתקבל על הדעת, אין הוא יכול להכחיש זאת, באותו רמז בוגדני של המרגל הזה, המצויד בידיעות מהימנות, וחסר מגן עומד עתה האיש, שחישב את הכול לקראת המסע הזה, מול סכנה, שאין לחשבה, כשם שאין לחשב את כל בלתי הודאי – הרגשה בלתי נעימה של אדם, שישב אל שולחן המשחק, לבדו עם אנשים זרים, ועוד בטרם יוציא קלף, מבלבלהו כבר החשד, שהם זייפנים במשחק וכולם יחד קשרו עליו.
על מאגלאן עוברת, אותה שעה, הטרגדיה של קוריולאנוס, האיש שערק, משום שפגעו בכבודו, כפי שעיצב שקספיר את הדמות בלתי הנשכחת הזאת. קוריולאנוס הנהו, כמו מאגלאן, איש, פטריוט, ששירת את מולדתו במשך שנים, בנאמנות ובמסירות ואשר גורש, שלא בצדק, ממולדתו, ובשל העוול הזה העמיד את כוחו, אשר לא ניצלוהו, לשירות המתנגד. אך לעולם אין טוהר הנפש מועיל לעריק – לא ברומא ולא בסביליה. כמו צל דבק בו החשד, שהאיש, אשר עזב פעם דגל, מסוגל לבגוד גם בדגל שני, מי שברח מפני מלך אחד, מסוגל להיות בלתי נאמן גם למלך שני. אבוד הוא העריק כשהוא מנצח, אבוד הוא גם, כשהנהו מנוצח, שנוא על צד אחד, שנוא גם על הצד השני; בכל מקום יהיה הוא בודד, יחיד נגד הכלל. אך תמיד מתחילה הטרגדיה, באמת, רק באותו רגע, בו מגיע הטרגי במצב להכרתו של הגיבור. ייתכן שברגע ההוא ידע מאגלאן מראש את כל התלאות.
אך להיות גיבור פירושו להילחם גם נגד גורל, שקשה לעמוד בפניו. בהחלטיות הודף מאגלאן את היצר הרע מעל פניו. לא, על אף הכול לא יכרות ברית עם המלך מנואל, אף אם ספרד תתגלה ככפוית טובה על שירותו. כאדם המכבד את עצמו נשאר הוא נאמן לשבועתו, לתפקידו, למלך קרל.
אלווארס נאלץ ללכת משם בלתי מרוצה; רק המות, רואה הוא, יכול לשבור את רצון הברזל של האיש הזה, על כן מסיים הוא את הדין והחשבון לליסאבון במשאלה החסודה: „מי יתן והיה זה רצון אלהים הכול יכול, שיהיה להם מסע כמו לקורטריאלים" – כלומר, שמאגלאן ואניותיו ייעלמו בים בלתי הנודע, בלי שייודעו עקבותיהם, כשם שנעלמו האחים קורטריאל האמיצים, אשר קברם ואבדנם נשארו בגדר סוד. ואם משאלה חסודה זו תתמלא, ומאגלאן ילך לאיבוד במסעו זה, במזל טוב, אז „יכול הוד רוממותו לשקוט ולנוח וכל הנסיכים עלי אדמות יקנאו בו.“
חיצו של המזהיר הנוכל לא המית את מאגלאן, אף לא הרתיעו מביצוע משימתו. אך הרעל, רעל החשדנות הצורב, ילך עתה הלוך ותסוס בנפשו של מאגלאן. מאותו רגע יודע או חושב, מאגלאן הבודד בכל עת, כי אויבים אורבים לו, באניותיו הוא, מכל צד. אך הרגשה זו של חוסר בטחון אינה גורמת לו, בשום פנים, רפיון רוח, להפך, הוא מחשל עתה את רצונו לקראת החלטה חדשה. הרואה כי סערה מתקרבת, יודע, כי רק דבר אחד עשוי להציל את הספינה ועובדיה: שהקברניט מחזיק ביד ברזל את ההגה, והעיקר, שהוא עצמו אוחז בהגה.
ובכן הלאה כל דבר, העשוי לשמש מעצור לרצון החפשי! באגרופו ובמרפקו יסלק כל אדם, אשר יתיצב בדרכו! דוקא מאז הוא מרגיש כי פקידי הפיקוח האלה נמצאים מאחורי גבו, גומר מאגלאן אומר להיות עצמאי, ללא כל התחשבות, עד קצה הגבול. יודע הוא, כי רצון אחד ויחיד מוכרח לשמש מורה דרך בשעה מכרעת ורצון זה מוכרח להכריע: אסור שהפיקוד על הצי יוסיף להיות מחולק בין שני קברניטים עליונים, בין שני אדמירלים. אחד מוכרח לעמוד מעל לכול, ובשעת הצורך עליו להתיצב נגד כולם. אין הוא רוצה עוד לנטול על עצמו, במסע מסוכן כזה, את הנטל של שותף לפיקוד, שהנהו היסטרי ונרגן כל כך כמו רואי פאליירו – עוד בטרם יפליג הצי מהנמל, יש להשליך את המעמסה הזאת מעל סיפון האניה! זה מכבר היה לו האסטרונום לנטל מיותר. במשך כל החדשים הקשים האלה, עד כדי אפיסת הכוחות, לא נקף אותו תיאורטיקן אצבע בכל העבודה הרבה, אשר נעשתה. כי אין זה מענינו של חוזה בכוכבים, לגייס מלחים, לדאוג לתיקון בדקי האניות, להכין צידה לדרך, לבחון רובים ולנסח תקנונים; לקחת אתו לדרך, פירושו לתלות לעצמו אבן לצוארו, בשעה שלמאגלאן היתה דרושה יד חפשית על ימין ועל שמאל, למען אשר יוכל לעמוד בפני הסכנות, אשר לפניו, ובפני הקשר שקושרים מאחורי גבו.
כיצד ביצע מאגלאן אותו מעשה אמנות דיפלומטי, לנתק את פאליירו מעל עצמו, דבר זה אינו ידוע; אומרים, שפאליירו עצמו חזה בכוכבים, שאין הוא עתיד לשוב מהמסע הזה, על כן ויתר מרצונו הטוב. כלפי חוץ מקשטים, כמובן, את הויתור הזה, שנכפה עליו, באופן עדין, במין העלאה בדרגה; פקודה קיסרית ממנה את פאליירו למפקד יחיד של צי שני (אשר מפרשיו ודפנותיו קיימים רק על הנייר): תמורת זה מוסר פאליירו את מפותיו ואת טבלותיו האסטרונומיות לידי מאגלאן. בזה הוסר האחרון מבין מאות המכשולים ומבצעו של מאגלאן הופך שוב למה שהיה בתחילה: רעיונו הוא ומעשהו הוא. עליו בלבד מוטל עתה הכול, הנטל והעמל, האחריות והסכנה, אך בחלקו נופל עתה גם האושר הרוחני העליון של אדם בעל אופי יוצר: הוא אחראי עתה רק לפני עצמו, בשעה שעליו לבצע את מפעל חייו, אשר בחר לעצמו.
ההפלגה
-—————————-
20 בספטמבר 1519
ב־10 באוגוסט 1519, שנה אחת וחמישה חדשים, אחרי שקרל, שעתיד היה להיות שליטם של שני העולמות, חתם על החוזה, מפליגות, סוף סוף, חמש האניות מהמעגן בסביליה, כדי לשוט במורד הזרם לסאן לוקאר דה באראמדה, המקום, בו משתפך הגואדאלקוויביר אל תוך הים; כאן אומר הוא לבצע את המבחן האחרון של ציוד הצי. אך הוא נפרד כבר פרידה של ממש; בכנסית סאנטה מאריה דה לה ויקטוריה קיבל מאגלאן, אחרי שנשבע, תוך כריעת ברך, את שבועת האמונים, לעיני כל אנשי הצוות, אשר נתכנסו, ולעיני המון בני אדם, שהביטו עליו ביראת הכבוד, את הדגל המלכותי מידי הקורג’ידור סאנצ’ו מארטינס דה לייבה. אולי זוכר הוא ברגע זה, שגם לפני הפלגתו הראשונה להודו כרע ברך בכנסיה ונשבע את שבועת האמונים. זה היה דגל אחר, הפורטוגיזי, אשר לו נשבע אז שבועת אמונים, מלך אחר היה זה, מנואל מפורטוגל, ולא קארלוס מספרד, אשר לו נשבע אז להקריב את דמו. אך באותה יראת כבוד, בה נשא אז הסוברסאליינטה הצעיר את עיניו אל האדמירל אלמיידה, עת גולל הלה את דגל המשי ונשא אותו מעל לראשי הכורעים על ברכיהם, נושאים עתה את עיניהם מאתיים ושישים וחמישה האנשים אליו, כאל אדוניהם ומכוון גורלם.
בנמל זה של סאן לוקאר, ממול טירתו של הדוכס ממדינה־סידוניה, עורך עתה מאגלאן את מסקרו האחרון לפני הפלגתו אל בלתי הנודע. באותה אהבה מלאה חרדה ודאגה, בה בודק אמן את מכשירו, בודק הוא עתה, וחוזר ובודק, את הצי שלו לפני ההפלגה. מכיר הוא, אמנם, כבר את חמש האניות האלה לכל פרטיהן, ממש כמו את גופו הוא. הה, מה מאד נבהל אז, בראותו בפעם הראשונה את האניות האלה, שנקנו במלוא החפזון, הן היו עלובות, ישנות, מוזנחות ומשומשות! אך מאז נעשתה עבודה טובה; כל אחת מאניות המלחמה הישנות האלה חודשה מהמסד ועד הטפחות, הצלעות הרקובות הוחלפו בחדשות, מהירכתיים ועד לראש התורן זופתו ודונגו, שופצו ונוקו. כל קרש נבדק במו ידיו של מאגלאן אם איננו רקוב או מתולע, כן נבדקו כל חבל, כל בורג, כל מסמר. המפרשים נעשו מבד חזק וצובעו מחדש, ועליהם נראה הצלב של הפטרון הספרדי הקדוש סאן יאזו. הסלילים חודשו, המתכת מורקה, כל דבר הוא נקי ומסודר במקומו הנכון; שום מרגל ושום אויב צר עין לא היה מעז עוד עתה, ללעוג לאניות האלה, אשר חודשו ורועננו. הן לא הפכו, כמובן, גם עתה לספינות מהירות ולא תצלחנה לשמש כספינות מרוץ, אותן ספינות כרסניות וחד תרניות, אך בזכות רחבן ובזכות העמקתן הרבה במים יש בהן מקום נרחב למטען ובטחון מה בשעת סערה בים: דוקא בזכות מבנן המסורבל מסוגלות הן, כפי שאפשר להניח מראש, לעמוד בפני הסערות הקשות ביותר. הגדולה מבין משפחת הספינות האלה, שרוכזו כאן כאחיות, היא הספינה „סאן אנטוניו“ בת מאה ועשרים טונות. אך מאיזה טעם בלתי ידוע לנו, מוסר אותה מאגלאן לפיקודו של חואן דה קארטאחנה ולוקח לעצמו את „טרינידאד“, אף על פי שהיא מכילה בעשר טונות פחות, כאנית הדגל. לפי הגודל, באות עתה ה„קונספסיון“ בת תשעים טונות, אשר בשבילה נתמנה גאספאר קואסאדה כמפקד, „ויקטוריה“ (היא עתידה לכבד את שמה) בפיקודו של לואיס דה מנדוסה, בת שמונים וחמש טונות, „סאנטיאגו“ בפיקודו של חואנו סראן, בת שבעים וחמש טונות; מאגלאן בחר, בכוונה, בטיפוסים שונים של ספינות, משום שהקטנות היו דרושות לו, בשל קלותן, כספינות סיור וכספינות חלוץ; אך, מהצד השני, ידרוש דבר זה ממנו אמנות ימאית מיוחדת, ללכד שייטת כזאת, המורכבת מאחיות שונות כל כך, באופן מתמיד בלב ימים.
מאגלאן עובר מאניה לאניה, כדי לבדוק, ראשית כול, את המטען ואת מידת העומס של כל אחת מהן. הן לא פעם טיפס על פני כל סולם עלה ורדת, תמיד היה מסדר רשימות מדויקות ביותר של המלאי, ועד היום יכולים אנו לראות, בזכות מסמכי הארכיון שנשתמרו, את מידת הקפדנות והדייקנות, בה חושבה אחת ההרפתקאות הפנטסטיות ביותר בהיסטוריה העולמית, עד לפרטי הפרטים. עד למחצית המאראבדי רשומים במסמכים רבי היקף אלה ההוצאות על כל פטיש, כל חבל, כל שקיק של מלח, כל גליון של נייר, וטורי המספרים הקרים והמדויקים שהועלו על הנייר על ידי איזו יד אדישה של לבלר, על כל הפרוט שבהם, על כל חלקיהם, אולי, באופן משכנע יותר מכל הדברים הפתטיים, [מעידים] על גאוניותו של האיש הזה בשטח הסבלנות. מאגלאן ידע, כיורד ים מנוסה, מה עצומה היא האחריות בנסיעה כזאת אל בלתי הנודע בהחלט. הוא ידע, כי הדבר הזעיר ביותר, אשר יישכח בשעת ההפלגה, בשל קלות דעת או חוסר מחשבה, יישאר שכוח, ללא תקנה, למשך כל הנסיעה; במקרה מיוחד זה כל משגה או חוסר תשומת לב הוא בבחינת מעוּות, אשר לא יוכל לתקון, דבר ללא תחליף, עוון, שאין לו כפרה. כל מסמר, כל פקעת של נעורת פשתן, כל מטיל עופרת, כל טיפת שמן, כל דף של נייר הם באזורים בלתי הידועים ההם, אשר אליהם עמד להפליג, דבר יקר ערך, שאין לקנותו בכל סכום של כסף, אף לא בדם: בשל חלק חילוף אחד, אשר יישכח, יכולה ספינה שלמה לצאת מכלל שימוש, בשל חישוב מוטעה אחד עלול כל המבצע ללכת לאיבוד.
משום כך מופנה אותו מבט רציני וקפדני של המסקר האחרון הזה אל הציוד. מה אוכלים מאתיים ושישים וחמישה איש בשעת מסע, אשר את זמנו אין לנחש, אף לא בקירוב? זהו החשבון הקשה ביותר, כי מכנה אחד – משך המסע – אינו ידוע. רק מאגלאן, רק הוא לבדו משער – מטעמי זהירות לא יאמר את הדבר לאנשי הצוות – שחדשים רבים יעברו, אולי גם שנה שלמה, בטרם יוכלו להשיג צידה נוספת: על כן מוטב לו לקחת יותר מאשר פחות, והכמויות הן – לעומת הקיבול הקטן של הספינות – רבות רושם, באמת. האלף והתו של מצרכי המזון הם צנימי הספינה: עשרים ואחד אלף ושלש מאות ושמונים פונט ציוה מאגלאן להעלות אל האניות ומחירם עלה, עם השקים, בשלש מאות שבעים ושנים אלף וחמש מאות ועשרה מאראבדי; במידה שאדם מסוגל לחשב את הדבר מראש, צריכה היתה מנה עצומה זו להספיק אף לשנתיים. ומלבד זה, מעלה רשימת הצידה של מאגלאן על דעתנו יותר אנית קיטור טראנסאטלאנטית בת עשרים אלף טונות מאשר חמש ספינות דייגים, שקיבולן הכולל הגיע, בקירוב, עד חמש מאות או שש מאות טונות (עשר טונות של הימים ההם הן אחת עשרה טונות של ימינו). מה רבים הדברים, שנערמו פה, בחלל הספינה הצר והמחניק! בצד השקים, המלאים קמח, שעועית, עדשים, אורז וכל מיני קטניות מצופפים פה חמשת אלפים ושבע מאות פונט בשר חזיר משומר, מאתים חביות סרדלים, תשע מאות ושמונים וארבעה חריצי גבינה, ארבע מאות וחמישים מחרזות של שום ובצל; על אלה נוספו עוד כל מיני דברים טעימים, כמו אלף וחמש מאות ושנים עשר פונט דבש, שלשת אלפים ומאתיים פונט ענבי מלגה, צימוקים ושקדים, כמויות גדולות של סוכר, חומץ וחרדל, שבע פרות חיות (אך בעלות ארבע הרגלים הטובות האלה לא תארכנה ימים) מועלות, עוד בשעה האחרונה אל הסיפון; בזה הובטח למשך הזמן הראשון חלב, ולתקופה מאוחרת יותר בשר טרי. אך לבחורים הפשוטים האלה חשוב יהיה, בודאי, ברבות הימים, היין יותר מאשר החלב. כדי לשמור על מצב רוחם הטוב של אנשי הצוות, ציוה מאגלאן לקנות את היין המשובח ביותר בעיר חרס, לא פחות מארבע מאות ושבעה עשר נאדות ומאתיים חמישים ושלש חביות; גם כאן הובטח, באופן תיאורטי, יין לכל מלח לארוחת הצהרים ולארוחת הערב, למשך שנתיים.
כשהרשימה בידו, עובר מאגלאן מאניה לאניה, מחפץ אחד למשנהו. באיזה עמל רב, זוכר הוא, עלה לו הדבר, לרכז את כל זה, לבדוק ולבחון, לחשב, לשלם! אי־אלה מלחמות היו לו בימים ההם עם המשרדים, עם הסוחרים, ואיזה פחד בלילות, שמא שכח דבר מה, שמא טעה בחלוקה! אולם עתה נמצא, כנראה, סוף סוף, כל מה שיכול להיות דרוש למאתיים ושישים וחמש קיבות בשעת המסע הזה. בשביל האנשים, המלחים הוכן הכול. אך גם ספינות הן יצורים חיים, יצורים בני תמותה, וכל אחת מהן מאבדת, במאבקה עם איתני הטבע, הרבה מכושר התנגדותה. הסערה קורעת את המפרשים, מרפטת וממרטת את החבלים, מי הים מכלים את העץ ומעלים חלודה על הברזל, השמש שורפת את הצבעים, האפילה צורכת שמן ונרות. כן יש לדאוג לכך שכל אחד מחלקי הציוד יימצא פעמיים ואף יותר מזה, עגנים וחבלים, עץ וברזל ועופרת, גזעי עצים בשביל תרנים חדשים, בד שקים בשביל חידוש המפרשים. לא פחות מארבעים עגלות מלאות עצים לוקחות אתן האניות, כדי שאפשר יהיה לתקן מיד כל בדק, לחדש כל דופן, כל צלע, נוסף על כך חביות מלאות כופר וזפת, דונג ונעורת פשתן, כדי להדביק את מקומות החיבור; מובן, שאינו חסר שם גם מחסן של צבתות, משורים, מקדחים, ברגים, מגרפות, פטישים, מסמרים ורמחים. אלפי ווים לחכות, תריסרים של צלצלים ומלאי גדול של רשתות דייגים נערמו לערימה, כדי שאפשר יהיה לדוג דגים בדרך, כי אלה צריכים להיות, בצד הלחם, שלקחו אתם, המזון העיקרי של אנשי הצוות. בשביל התאורה בלילה הוכנו שמונים ותשעה פנסים קטנים וארבעה עשר אלף פונט נרות, היכולים להספיק לזמן רב ביותר, בלי להביא בחשבון את נרות השעוה הגדולים, שנועדו לפולחן. גם בשביל השירות הימאי מוכן הכול לתקופה ממושכת: מצפנים ומחטי מצפן, זכוכיות שעות, אצטרולבים, קוואדראנטים ופלאניספירות, שכל אחד מהם היה ללא תמורה ובשביל פקידי החשבונות חמשה עשר פנקסים ריקים (כי כיצד אפשר יהיה להשיג, מלבד בסין, אפילו דף נייר אחד?). גם על מקרים בלתי נעימים חושב הוא מראש: ארגז תרופות בשביל ארון המרקחת, צבתות להקזת דם בשביל הרוחצים, שלשלאות וכבלים בשביל בני מרי; אך גם לבילוי נעים של הזמן דאג מראש, על ידי חמישה תופים גדולים ועשרים טנבורינות, ונוסף על אלה, נבלים אחדים, חלילים וחמתי חלילים.
זוהי רק תמצית קטנה מתוך קטלוג הספינה ההומרי, ממש, של מאגלאן, רק דברים אחדים, מבין אלפי הדברים, הדרושים לצוות ולאניות במסע כזה, שאין לחשבו מראש. אך את הצי הזה, שעלה, ביחד עם כל ציודו, בסכום של קרוב לשמונה מיליון מאראבדי, לא שלח השליט של שני העולמות לעתיד אל בלתי הנודע, מתוך סקרנות גרידא; אניות אלו צריכות להביא, לא רק מסקנות קוסמוגרפיות, כי אם גם כסף, כסף רב, ככל האפשר, בשביל לשלם בהן תמורת המצרכים המקווים ואת אלה יש לבחור בזריזות יתירה. עוד מימי מסעותיו להודו מיטיב מאגלאן להכיר את טעמם התמים של ילדי הטבע. יודע הוא, כי שני דברים עושים רושם רב בכל מקום: המראה, בה יכול תושב הארץ השחור, החום והצהוב לראות, בפעם הראשונה, בתמהון, את פרצופו הוא, והמצילות והפעמונים, אותו תענוג נצחי של הילדים. לא פחות מעשרים אלף מכלי הרעש הקטנים האלה הם לוקחים אתם, נוסף על אלה, תשע מאות מראות קטנות ועשר גדולות (אשר רובן הגיעו, לדאבונם, שבורות), ארבע מאות סכינים מ„תוצרת גרמניה“ (ברשימה צוין בפירוש: סכינים מגרמניה מהמין הזול ביותר), חמישים תריסרים של מספריים, מלבד זה, כמובן, ממחטות צבעוניות, שהן דבר הכרחי, וכיפות אדומות, צמידים מפליז, אבני חן מלאכותיות ויצוקי זכוכית ססגוניים. חליפות בגדים תורכיות אחדות, שהושמו בצד כדברי פאר והמטליות המקובלות, בעלות הצבעים הרועשים, מקטיפה ומצמר – בסך הכול סחורה סיטונית, שהיתה חסרת ערך בספרד, ממש כמו התבלין באיי המולוקים, אך דבר זה מוסיף טעם לשבח לעסק המסחרי, בו המוכר והקונה משלמים, בסחר חליפין, בעד הסחורה פי עשרה משויה ואף על פי כן מפיקים שניהם רוחים הגונים.
המסרקות והכיפות האלה, המראות והצעצועים נועדו, כמובן, רק בשביל המקרה הידידותי שהילידים יהיו מוכנים לסחר חליפין בדרכי שלום. אך גם בשביל האפשרות המלחמתית דאג לכול. חמישים ושמונה תותחים, שבעה כלי קלע ארוכים, שלשה מכתשים כבדים קורצים עין זועמת מתוך החרכים, כדורים מברזל ומאבן מכבידים, בשפע, על בטן האניה ונוסף על אלה, טונות שלמות של עופרת, כדי לצקת כדורים נוספים. אלף חניתות, מאתיים רמחים ומאתיים מגינים מעידים על החלטיות יתירה. מלבד זה מצוידים יותר ממחצית אנשי הצוות בקובעים ובשריוני חזה. בשביל האדמירל עצמו מזמינים, באופן מיוחד, שני מגינים מבילבאו, המכסים אותו בברזל מכף רגלו ועד קדקדו: כיצור שלמעלה מן הטבע, שאינו עשוי להיפגע, יכול הוא להתיצב בשריונו זה מול העמים הזרים. וכך, אף על פי שמאגלאן רוצה להימנע, בהתאם לתכניתו ולאפיו, מכל קרב, מצוידת האכספדיציה הזאת, מבחינה צבאית, ציוד לא גרוע מזה של האכספדיציה של הרנאנדו קורטס, הכובש באותו קיץ של שנת 1519 בקצה השני של העולם ארץ של מיליונים, בעזרת קומץ אנשיו: מתחילה שנת גבורה בשביל ספרד.
באופן יסודי ובאותה סבלנות ערה, ללא הסח הדעת, בה הוא מצטיין, בדק מאגלאן פעם נוספת, בפעם האחרונה, את כושר מסעה, מטענה וציודה של כל אחת מחמש האניות. ועתה עוד מבט על הצוות! לא קל היה לגייסם, שבועות על שבועות נמשך הדבר, עד אשר הצליחו לרכזם מתוך סמטאות הנמל הנידחות ומתוך המסבאות; לבושי קרעים, מזוהמים, בלתי ממושמעים הגיעו אליו, עודם מוסיפים לדבר בבליל לשונות, אחד ספרדית, השני איטלקית, השלישי צרפתית, פורטוגיזית ויונית, קאטאלאנית וגרמנית. אכן, זמן רב יעבור עוד, עד אשר יתבשל הכול בקלחת הזאת ויהפך לצוות של עובדי אניה טובים, בטוחים וממושמעים. אולם יעברו נא עליהם שבועות אחדים על פני הספינה והוא ינהגם ביד חזקה! מי שהיה בעצמו, במשך שבע שנים, סוברסאליינטה פשוט, מלח וחייל, יודע מה דרוש להם, למלחים, מה מותר לדרוש מהם וכיצד יש להתיחס אליהם. חבר העובדים אינו גורם לאדמירל כל דאגות.
אך איזו מתיחות בלתי נעימה חש הוא בקרבת המרה, מדי הביטו בפניהם של שלשת הקברניטים, אשר ניתנו לו כמפקדים של האניות הנשארות. בלי כל כוונה מצידו, נמתחים שריריו כשרירי מתגושש, לפני התחלת המאבק. כי מה קרה וגאה היא ההבעה, בה מביט עליו מפקח עליו מטעם המלך, חואן דה קארטאחנה, אשר לידיו נאלץ למסור את הפיקוד על „סאן אנטוניו“ במקומו של פאליירו, וחואן זה אינו מצליח, ואולי עושה הוא זאת בכוונה, להסתיר את יחס הבוז שלו. אכן, חואן דה קארטאחנה הוא ימאי מנוסה ממדרגה גבוהה, ואין מקום להטיל ספק בישרו, כשם שאין להטיל ספק בתאוות הכבוד שלו. אולם היצליח אותו אציל קשטילי לרסן את תאוות הכבוד שלו? היסכים אותו דודן של הבישוף מבורגוס, שהמלך העניק לו את תארו של פאליירו, „אישיות צמודה“, לסור למשמעתו, כאשר נשבע? כל פעם שמאגלאן היה רואה אותו, היו עולים בזכרונו הדברים, שלחש לו אלווארס על אזנו, שמלבדו יש עוד לאחרים סמכויות מיוחדת, אשר עליהן יוודע לו, כשיהיה כבר מאוחר מדי בשביל כבודו. לא פחות איבה יש במבטו של לואיס דה מנדוסה, אשר לידו נמסר הפיקוד על „ויקטוריה“. כבר בסביליה סירב הלה, בחוצפה יתירה, לסור למשמעתו, ואף על פי כן אסור היה למאגלאן לפטר את האויב הנסתר הזה, שהמלך צירפו אליו בתפקיד של גזבר. לא, אין זה אומר לו הרבה, שכל הקצינים האלה נשבעו לו, בקתדרלה של סאנטה מריה דה לה ויקטוריה, בצל הדגל הפרוש, שבועת אמונים ומשמעת; בסתר לבם נשארים הם אויבים צרי עין. יהיה צורך לשים עין פקוחה על האצילים הספרדיים האלה.
משום כך זהו אושר בשבילו, שהצליח, לפחות, לעקוף את הפקודה המלכותית ואת המחאות מלאות הזעם של ה„קאזה דה קונטראטאסיון“ ולהגניב אל תוך הצי שלשים פורטוגיזים, ביניהם אחדים, שהיו ידידים נאמנים או קרובי משפחה. ביניהם נמצא, ראשית כול, דוארטה בארבוזה, גיסו, שהנהו כבר, על אף גילו הצעיר, תייר עולמי מנוסה; כן נמצא ביניהם אלווארו דה מסקיטה, אף הוא קרוב משפחה, ואסטוואנו גומס, הטוב שבספני פורטוגל. והנה גם חואנו סראן, המופיע, אמנם, ברשימות כספרדי והיה באכספדיציות ספרדיות עם פיזארו ועם פדרו ד' אריאס בקאסטיליה דל אודו, אך כקרובו של פראנסיסקו סראן, ידיד הדמים של מאגלאן, הנהו, בודאי, בן ארצו. השג חשוב הוא חואנו קרובאלהו, שהיה בבראזיל עוד לפני שנים רבות, ועתה הוא מביא אתו אל הספינה בן, שילדה לו אשה בראזיליאנית חומה. בזכות ידיעת השפה והמקום, יכולים שניהם לשמש כמורי הדרך הטובים ביותר בארץ ההיא; אולם אם, מהצד השני, יצליחו לעבור מבראזיל אל תחום השפה המאלאית, אל איי התבלין ואל מאלאקה, אז יכול עבדו של מאגלאן, אנריקה, למלא את התפקיד של תורגמן. וכך רואה הוא, בסך הכול, רק חצי תריסר או תריסר אנשים בין מאתיים שישים וחמישה, אשר בהם הוא יכול לבטוח, בלי כל חששות. אין זה הרבה. אך איש, שאין ברירה לפניו, מוכרח להעז, גם כשהמספר והשעה הם נגדו.
ברצינות, בבחנו כל איש ואיש בחינה מדוקדקת, עבר מאגלאן על פניהם, בשקלו בדעתו ובחשבו בסתר נפשו, מי עשוי לעמוד לצידו ברגע המכריע ומי נגדו. בלי שהרגיש בדבר, נחרש מצחו על ידי קמטים מרוב התאמצות. אך לפתע מתרופף המתח, שלא ברצונו נאלץ הוא לחייך. אלי שבשמים, כמעט ששכח אותו, העודף על המספר והמיותר, שהופיע עוד בשעה האחרונה! רק בדרך מקרה נקלע אותו איטלקי עול ימים, שקט וצנוע, אנטוניו פיגאפטה, בן למשפחת אצילים ותיקה בוינצ’נצה, אל תוך החברה הססגונית הזאת של הרפתקנים, רודפי כבוד, גורפי ממון ומופקרים. כשהגיע אותו אביר רודוס, ללא חתימת זקן, כאחד מבני לויתו של הנוטריון האפיפיורי הראשון, אל חצרו של קרל החמישי, שמע שם על איזו אכספדיציה סודית, העומדת להפליג בדרך בלתי ידועה עד למטרות ואזורים, שאיש לא הגיע אליהם עד היום. בודאי קרא פיגאפטה את ספרו של וספוצ’י, שהופיע בעירו וינצ’נצה על „הארץ, שגולתה זה עתה“, בו מספר וספוצ’י על הנאתו „ללכת ולראות חלק זה של העולם ופלאיו“. ייתכן גם, ש„ספר המסעות“ הנפוץ ביותר של בן ארצו לודביקו וארתמה הלהיב את האיטלקי הצעיר; ברוב עוז מתעורר בו הרעיון, שאף הוא צריך ללכת ולראות במו עיניו משהו „מהדברים הגדולים והנוראים, אשר באוקינוס“. קרל החמישי, אשר אליו הוא פונה בבקשתו, שיורשה לו להשתתף באכספדיציה המיסתורית הזאת, מפנה אותו אל מאגלאן, ולפתע עומד, בין כל הימאים המקצועיים האלה, בין בוצעי הבצע וההרפתקנים, אידיאליסט מוזר, המעז לצאת לקראת הסכנה, לא למען התהילה, אף לא למען הבצע, כי אם מתוך שאיפה כנה לסייר את העולם, זהו דיליטנט במובן היפה ביותר של המלה, המסכן את חייו רק למען ההנאה, למען סיפוק התשוקה לראות, ללמוד, להתפעל, לתמוה.
אך לאמיתו של דבר עתיד אותו איש בלתי בולט ומיותר להיהפך בשביל מאגלאן למשתתף החשוב ביותר במסע. כי איזה ערך יש למעשה, כשאין איש מתאר אותו? לעולם אין מעשה היסטורי נחשב למושלם אחרי שבוצע, כי אם רק משנמסר לדורות הבאים. מה שאנו מכנים בשם היסטוריה אינו, בשום פנים, סכום כל המעשים הגדולים, שבוצעו, ביום מן הימים, במרחב ובזמן; ההיסטוריה העולמית מקיפה רק אותו קטע מואר קטן, אשר תיאור פיוטי או מחקרי הגיה עליו אור. אכילס היה נשאר בלי כל ערך אלמלא הומרוס, כצל נשארת כל דמות וכגל נבוב משתפך כל מעשה בים העצום של המאורעות, בלי כותב הקורות, המשוה לו דמות מוצקה, או האמן, המעצב מחדש את דמותו, כיד היוצר הטובה עליו. וכך היינו יודעים מעט מאד גם על מאגלאן ועל פעלו, אילו נשארו בידינו רק הדקאטה של פטרוס מארטיר, המכתב הזעום של מכסימיליאן טראנסילוואנוס, הרשימות היבשות האחדות וספרי הספנות של הימאים השונים. רק אותו אביר רודוס הקטן, אותו איש עודף על המספר והמיותר, גילה את מעשהו של מאגלאן לעיני הדורות הבאים.
אולם פיגאפטה הטוב שלנו לא היה, כמובן, טאקיטוס או ליביוס. גם בשטח הספרותי וגם בשטח ההרפתקנות נשאר הוא רק דילטאנט סימפטי מאד. ידיעת טבעו של האדם לא היתה הצד החזק שבו; רגעי המתח הנפשי החשובים ביותר, שהיו בין מאגלאן ובין הקברניטים על פני הספינה, לא הגיעו, כנראה, להכרתו. אך דוקא משום שפיגאפטה לא התענין ביותר בקשר שבין הדברים, עוקב הוא, בתשומת לב יתירה, אחרי הפרטים ורושמם בדייקנות ערנית, בה מתאר תלמיד טירון את אחד הטיולים של היום הראשון בשבת. לא תמיד הוא מהימן, יש שהוא מטה אוזן, ברוב תמימותו, לבדיות, שמספרים באזניו הספנים הזקנים, המכירים בו מיד את ה„ירוק“; אך על כל סיפורי הבדים והדברים בלתי הבטוחים פיצה אותנו פיגאפטה, במידה רבה, על ידי קפדנותו הסקרנית, בה הוא מתאר כל פרט; והמעשה, אשר עשה, בטרחו לבחון את הפאטאגונים על פי שיטת ברליץ, רכש לאותו אביר רודוס הקטן, באופן בלתי צפוי, את התהילה ההיסטורית של מחבר המילון הראשון בכתב של ביטויים אמריקאיים. ועוד כבוד רב יותר נפל בחלקו כי לא איזה אדם סתם, כי אם שקספיר הוא, המשתמש בשביל ה„סערה“ שלו בתמונה אחת, מתוך ספר המסעות של פיגאפטה, ואיזה דבר מזהיר יותר יכול לנפול בחלקו של סופר בינוני מאשר העובדה, שגאון נוטל מיצירתו החולפת משהו בשביל יצירתו הוא, בת האלמוות, ומעלה, על ידי כך, שם חסר חשיבות על כנפי הנשר שלו אל הספירה הנצחית שלו?
מאגלאן סיים את סיבובו. במצפון שקט יכול הוא לאמור לעצמו: כל מה שמסוגל בן תמותה לחשב ולחשוב מראש, חישב הוא ושקל במחשבתו מראש. אך במסע הרפתקאות ותגליות מתמודד עם כוחות גבוהים יותר מהכוחות הארציים, הניתנים לשקילה ולמדידה איש, המשתדל לקבוע מראש את כל האפשרויות של ההצלחה או אי־ההצלחה, מוכרח לקחת בחשבון גם את האפשרות, המתקבלת ביותר על הדעת, של סיום מסע כזה: שלא ישוב ממנו. על כן מחבר מאגלאן, אחרי שהעתיק את רצונו לשפת המעשה הארצי, יומיים לפני הפלגתו, את הכתב, בו קובע הוא את רצונו האחרון.
את הצוואה הזאת של מאגלאן אין אדם יכול לקרוא בלי התרגשות. כי, בדרך כלל, יודע כל אדם, המחבר את צואתו וחותם עליה, לפחות בקירוב, את הקף רכושו. אך כיצד יכול היה מאגלאן להעריך ולו רק בקירוב, מה עליו לרשת? הכול תלוי במזל, אם כעבור שנה יהיה קבצן פושט יד או אחד האנשים העשירים ביותר עלי אדמות. כי כל רכושו מתמצה, אך ורק, באותו חוזה עם הכתר. אם המסע יצליח, אם מאגלאן יגלה את המיצר האגדי, אם יגיע אל איי התבלין וישוב משם עם מטען עשיר, אז ישוב האיש, אשר הפליג כהרפתקן עני, אל ביתו בסביליה כקריזוס. אם, נוסף על כך, יגלה עוד איים חדשים בדרכו, יוכל להוריש לבניו ונכדיו, נוסף על כל העושר הזה, גם את התואר התורשתי של מושל ונציב. אך אם יתעה בדרכו, אם ספינותיו תנופצנה, אז ייאלצו אשתו וילדיו לעמוד לפני הכנסיות ולבקש, בידים מושטות, מיראי השמים, שיחוסו עליהם, לבל יגועו ברעב. ההכרעה היא רק בידי הכוחות העליונים, המכוונים את הרוח והגלים. ומאגלאן, כקתולי חם ואדוק, מרכין מראש את ראשו בהכנעה לפני רצונו הנסתר של אלהים. בטרם יפנה אל האנשים ואל המוסדות, פונה הוא, באותה צוואה, הנוגעת עד הלב, אל „האל העליון והכול יכול, אדון, השולט בלי ראשית ובלי אחרית.“ בראשונה מדבר, בצוואה הזאת, הנוצרי, אחרי כן האציל ולבסוף רק הבעל, האב.
אך גם במצוות חסודות אין איש כמאגלאן מאבד לעולם את שויון משקלו ועשתונותיו אינם מתבלבלים עליו, ואותו כשרון לחשוב על הכול מראש, המתגלה בחייו, מתגלה בו, גם בדברו על הדברים שמעבר לחייו. כל האפשרויות צפויות מראש וסדורות בקפדנות. „אם נגזר עלי, שחיי הנוכחים יסתיימו ויתחילו חיי הנצחיים“, מביע הוא את רצונו, שהיה „מעדיף להיקבר בסביליה, במנזר של סאנטה מריה דה לה ויקטוריה“. אך אם ישיגהו המות בשעת המסע ולא תהיה אפשרות, להביא את גופתו אל המולדת, „אז יקברו נא את גופתו בכנסיה הקרובה ביותר, המוקדשת לאם האלהים, למען תמצא שם את מנוחתה האחרונה.“ תוך יראת שמים, ויחד עם זה בדייקנות, מחלק הנוצרי המאמין את העזבונות הדתיים. את החלק העשירי של אותו חלק חמישי, שעליו לקבל בהתאם לחוזה, יש לחלק, חלק כחלק, בין המנזר של סאנטה מריה דה לה ויקטוריה, המנזר של סאנטה מריה מונסרה והמנזר של סאן דומינגו באופורטו, אלף מאראבדי יפלו בחלקה של הכנסיה בסביליה, בה קיבל את סעודת הקודש (לפני ההפלגה) ובה מקוה הוא לקבלה שוב, אם ירצה השם (בשובו, בשעה טובה, אל ביתו). ריאל כסף השאיר בעזבונו בשביל מסע הצלב הקדוש, ריאל כסף שני לפדיון שבויים נוצריים מידי עובדי האלילים, ריאל נוסף לבית החולים של סאן לאזרו, ריאל רביעי וחמישי לבית המחסה דה לאס בובאס ולקאזה דה סאן סבאסטיאן, כדי שמקבלי הנדבות „יתפללו שם אל אלהים, אדונינו, לעילוי נשמתי“. שלשים מיסות יש לקרוא ליד גויתו ושלשים יום אחרי קבורתו יש לקרוא מספר של מיסות בסאנטה מריה דה לה ויקטוריה. מלבד זה קובע הוא בצוואתו, „שביום קבורתי יולבשו שלשה עניים, שכל אחד מהם יקבל מעיל מאריג אפור, מצנפת, כותונת וזוג נעליים, למען אשר יתפללו לאלהים לעילוי נשמתי. כן מבקש אני, שבאותו יום יכולכלו, לא רק שלשת העניים האלה, כי אם עוד שנים עשר נוספים, למען אשר יפילו, גם הם, את תחינתם לפני אלהים לעילוי נשמתי וכי דוקאט של זהב יותן כנדבה למען הנשמות, הנמצאות באש הגיהינום“.
אחרי שהכנסיה קיבלה כבר, מתוך יראת שמים, את חלקה בעזבונו, אפשר לצפות, שעתה יופנה רצונו האחרון לאשתו ולילדיו. אך מה נוגע הדבר עד הלב, שעל האיש הדתי הזה, עד מעמקי נשמתו, מעיקה עוד הדאגה לגורלו של עבדו אנריקה. ייתכן, שגם קודם לכן כבר כרסמו ספקות את מצפונו, אם נוצרי אמיתי רשאי להתיחס על עבד, ונוסף על כך אל איש, אשר הוטבל כנוצרי והפך, על ידי כך, לאחיו באמונתו, ליצור בעל נפש בת אלמוות, כאל קנינו, כאשר מתיחס האדם אל נחלת קרקע או אל מעיל. בכל אופן, אין מאגלאן רוצה להופיע לפני אלהים בנפש בלתי שקטה, מבחינה זו; על כן קובע הוא בצוואתו, כי „מיום מותי יהיה האיש, השבוי בידי, עבדי אנריקה יליד העיר מאלאקה, בן עשרים ושש שנה, לערך, חפשי מכל התחייבות של עבדות ושיעבוד ויוכל לעשות אז ככל העולה על רוחו. מלבד זה, מביע אני בזה את רצוני, שמעזבוני יימסרו עשרת אלפים מאראבדי, במזומנים, כתמיכה, שנועדה לו. את הירושה הזאת מבטיח אני לו, משום שהיה לנוצרי וכדי שיתפלל לאלהים למען שלום נשמתי.“
רק עתה, אחרי שחשב, בחום ובדבקות, על חיי העולם הבא ו„קבע מראש את המעשים הטובים, העשויים להיות מליציים, אף לחוטא הגדול ביותר, בהגיע יום הדין“, פונה מאגלאן בצוואתו אל משפחתו. אך גם כאן מקדים הוא לדאגה לכסף ולנכסים את ההוראות בדבר משהו בלתי חמרי: השמירה על שלטו ועל שמו האציל; עד לחוליה השניה והשלישית נותן מאגלאן הוראות בדבר האיש, אשר יירש את שלטו, במקרה שבנו לא יאריך ימים אחריו – הרגשה קודרת! –. כמו הנוצרי, משתוקק גם האציל שבו, בצוואה הזאת, בכל חום לבו, לחיי הנצח.
רק אחרי זה מחלק מאגלאן את רכושו – שעודנו נתון לחסדי הרוח והגלים – לאשתו ולילדו; בכתב צפיד, נמרץ וזקוף, כמוהו עצמו, חותם האדמירל על הגליון הזה „הרנאנדו דה מאגלאנס“. אך את הגורל אין לחייב על ידי משיכת קולמוס, אף אין לשדלו בנדרים – רצונו התקיף חזק הוא ממשאלות לבו החמות של האדם. מכל ההוראות, שניתנו על ידי מאגלאן, לא נתמלאה אף אחת; רצונו האחרון עתיד להישאר דף ריק חסר כל ערך. אלה, אשר קבעם כיורשים, לא יירשוהו, העניים, אשר להם דאג, לא ינוחמו; גופתו לא תיקבר במקום, בו ביקש הוא להיקבר, ושלטו יאבד לעד. רק המעשה, אשר ביצע הוא עצמו, עתיד להאריך ימים אחרי תייר העולם הזה ורק האנושות כולה תצטרך להכיר לו טובה על מורשתו.
החובה האחרונה במולדת נעשתה. עתה מגיעה שעת הפרידה. ברעדה עומדת לפניו האשה, אשר אתה ראה אושר של ממש, במשך שנה אחת ומחצית השנה, זו הפעם הראשונה בחייו. היא מחזיקה בזרועותיה את הבן, אשר ילדה לו, ההתיפחות מזעזעת את גופה, שנתברך שנית בפרי בטן. עוד פעם אחת חיבק אותה, בפעם האחרונה, אחר לחץ את ידו של בארבוזה, אשר את בנו היחיד הוא לוקח אתו אל ההרפתקה! אחר רץ הוא, לבל ירפה רוחו למראה אשתו העזובה, בסירה לאורך הנהר לסאן לוקאר, המקום, בו מחכה לו הצי. עוד פעם מקבל מאגלאן, ביחד עם כל אנשי הצוות, בכנסיה הקטנה של סאן לוקאר, אחרי הוידוי, את סעודת הקודש. עם דמדומי השחר – זהו יום שלישי בשבת, 20 בספטמבר 1519, העתיד להיהפך לתאריך בהיסטוריה העולמית – נשמע קול השקשוק של העלאת העגנים, המפרשים מתנפנפים ברוח, כלי הקלע מרעימים לעבר הארץ, ההולכת ונעלמת מן העין: החל מסע התגליות הרחוק ביותר. ההרפתקה הנועזת ביותר בתולדות האנושות.
חפושי שוא
-——————————-
20 בספטמבר 1519 – 1 באפריל 1520
ב־20 בספטמבר 1519 הפליג הצי של מאגלאן מעל היבשת. אך כבר בשנים ההן מתחילה ספרד להתפשט הרחק מעבר לגבולות אירופה; כאשר חמש האניות עוגנות כעבור ששה ימים, ליד החוף של האיים הקנריים, בטנריפה, כדי להשלים את המלאי של מים חיים ושל מצרכי מזון, הרי הן נמצאות עוד בתחום שלטונו של קרל החמישי. עוד פעם אחת ניתן להם, לתיירי העולם, לפסוע ברגליהם על פני אדמת המולדת המוצקה והטובה, עוד פעם אחת ניתן להם לנשום בחוג לשונם הם, בטרם ימשיכו לנהוג את ספינותיהם אל בלתי הנודע.
אך עד מהרה נגמר אותו נופש אחרון, שניתן להם זה עתה. וכבר רוצה מאגלאן לפרוש שוב את המפרשים, והנה מגיעה, ברמזה כבר מרחוק, ספינה מספרד, שנשלחה אחריהם, כדי להביא למאגלאן ידיעות סודיות מחותנו דייגו בארבוזה. כמו ברוב המקרים, כן גם כאן, ידיעות סודיות הן ידיעות רעות: בארבוזה מזהיר את חתנו, שיש לו ידיעות מהימנות על הסכם חשאי בין הקברניטים הספרדיים, הנמצאים על פני הספינות, לסרב לסור למשמעתו של מאגלאן, בהיותם בדרך; בראש הקשר עומד חואן דה קארטאחנה, דודנו של הבישוף מבורגוס. אין למאגלאן כל יסוד להטיל ספק בכנותה ובנכונותה של האזהרה הזאת; על ידי כך מתאשר רק אותו איום מעורפל של המרגל אלווארס, – „שנשלחו אחרים, אשר קיבלו פקודות מנוגדות, אך זה ייודע לו רק אז, כשיהיה כבר מאוחר מדי בשביל כבודו“. אך הגורל הוטל, וקשיותו של מאגלאן מתקשית עוד יותר, למראה הסכנה הגלויה. בגאוה משיב הוא במכתב לסביליה, שיקרה אשר יקרה, אך הוא יתמיד בשירותו למען הקיסר והוא ערב לכך בחייו. בלי שיבליט למישהו באניה, איזו אזהרה קודרת, אך אמיתית, הביא לו המכתב ההוא, האחרון, שהוא מקבל בחייו, מצוה הוא להעלות את העגנים, וכעבור שעות מעטות נעלם צוק הסלע של טנריפה בתוך הדמדומים. בפעם האחרונה ראו רובם את אדמת המולדת.
תפקידו הקשה ביותר של מאגלאן בתוך כל הקשיים, אשר במסע הזה, הוא ללכד, באופן מתמיד, את חמש ספינות המפרשים האלה, השונות זו מזו בקיבולן, לקבוצה אחידה: אם רק אחת מהן תאבד את דרכה, הרי היא אבודה בשביל הצי, בתוך האוקינוס הענקי, בתוהו לא דרך. משום כך עיבד מאגלאן, עוד לפני ההפלגה, תוך הסכם עם ה„קאזה דה קונטראטאסיון“, שיטה מיוחדת לשמירת הקשר המתמיד. להגאים, לקברניטים ולספנים נמסר, אמנם, הקו הכללי של המסע, אך בלב ימים קיימת רק הפקודה, לשוט, בכל הפשטות, בעקבות „טרינידאד“, ספינת הדגל, השטה בראש. בשעות היום אין בדבר משום דרישה יתירה; אף בשעת סערה חזקה, יכולות הספינות לדאוג לכך, שלא תאבדנה זו את זו מן העין; אך בלילות זהו דבר קשה יותר בשביל חמש ספינות המפרש, לשמור על הקשר המתמיד, על כן הומצאה שיטה מיוחדת למסירת ידיעות על ידי איתות בירכתי הספינה „טרינידאד“ [באמצעות] לפיד עץ בתוך פנס, כדי שהספינות, הנוסעות אחריה, לא תאבדנה את ספינת המפקד המכוונת מן העין. אך אם בספינת „טרינידאד“ נדלקים עוד שני אורות, מלבד הלפיד, ניתן בזה אות לספינות הנשארות, שעליהן להאט את השיט או לשנות את הכיוון בגלל רוח בלתי רצויה. שלשה אורות מודיעים, כי יש לחכות לסופה, ורצוי לקפל את המפרש התחתון, ארבעה אורות הם אות, שיש לקפל את כל המפרשים. משואות על גבי ספינת המפקד או יריות תותח מודיעות לספינות, השטות בעקבותיה, שיש חשש למקומות רדודים או לשרטונות; באופן כזה עובדה שיטת איתות מוצלחת בשביל כל המקרים והתאונות, שאפשר רק לחשוב עליהם, באמצעות שפת אש לילית.
אולם כל ספינה היתה חייבת להשיב בכל פעם מיד על כל אחד מהאותות של טלגרף האור הפרימיטיבי הזה באותו אופן, כדי שהקברניט הכללי ידע אם פקודותיו הובנו ומולאו כראוי; מלבד זה היתה כל אחת מארבע הספינות חייבת להתקרב, עם רדת החשיכה, אל ספינת הדגל, לברך את האדמירל במלים אלה: „יברכך אלהים, סניור קברניט עליון וראש החברה הטובה“ ולקבל ממנו את הפקודות לשלש אשמרות הלילה. דין וחשבון יומי זה של ארבעת הקברניטים, אשר נמסר לאדמירל, נראה כערובה נאמנה למשמעת, החל מהיום הראשון; ספינת הפיקוד נוהגת ושאר הספינות שטות בעקבותיה, האדמירל נותן פקודות בדבר הקו ועל הקברניטים הנשארים לשמור עליו בכלי כל שאלות ותלונות.
אולם העובדה, שהפיקוד נתון, תוך תקיפות ופסקנות כזאת, בידיו של איש אחד וכי אותו פורטוגיזי שתקני, השומר בעקשנות על סודותיו, מצוה עליהם להתיצב מדי יום ביומו כטוראים ומשלחם שוב אחרי שקיבלו את פקודותיהם, כאילו היו רק עוזרים פשוטים, מעוררת רוגז בקרב הקברניטים של ארבע הספינות הנשארות. בלי ספק קיוו – ויש להודות: לא בלי הצדקה – שמאגלאן שמר בספרד בסוד כל ידיעה בקשר עם מטרתה האמיתית של נסיעתו, רק משום שלא רצה להפקיר את סוד המיצר לפטפוט ולריגול; אך בלב ימים לא יוסיף עוד לנהוג באותה מידה של זהירות, כי אם יזמינם אל הסיפון של אנית הפיקוד שלו ויסביר להם, סוף סוף, בעזרת מפותיו, את תכניתו, אשר אותה שמר עד עתה, בקפדנות יתירה, בסודי סודות. במקום זה רואים הם שאצל מאגלאן גוברת השתקנות, הקרירות וההסתייגות. אין הוא מזמין אותם אל ספינתו, אין הוא שואלם לדעתם, אף פעם אחת אין הוא מבקש עצה מפי אחד הקברניטים המנוסים. עליהם רק ללכת בעקבות הדגל ביום ובעקבות הפנס בלילה, תוך קהות וצייתנות, כשם שהולך כלב בעקבות אדוניו. במשך ימים אחדים מקבלים הקצינים הספרדיים את השתקנות, בה שט מאגלאן לפניהם, באין אומר ודברים, כדבר המובן מאליו, תוך מתינות גמורה. אולם כאשר האדמירל, במקום לשוט ישר בכוון הדרומי־מערבי, לעבר בראזיל, כפי שהוסכם מראש, מטה את הקו יותר דרומה ונשאר לארכו של חוף אפריקה עד לסיירה ליאונה, מציג חואן דה קארטאחנה, בשעת פנית הערב, את השאלה הגלויה, מדוע זה שונה הקו, בניגוד להוראות שניתנו בתחילה.
בשאלה גלויה זו, אין בשום פנים, כל שחצנות בצד חואן דה קארטאחנה (ומן הראוי להדגיש את הדבר בפירוש, כי ברוב הספרים מתואר חואן דה קארטאחנה, כדי לטהר את מאגלאן, מראשיתו כבוגד שחור). יש להתיחס אל הדבר כאל גילוי, הגיוני ומוצדק בהחלט, שה„איש הצמוד“, שמונה על ידי המלך, הקברניט של הספינה הגדולה ביותר והמפקח מטעם הכתר הספרדי שואל באדיבות את המפקד העליון, מדוע, בעצם, שונה הקו, שנקבע מראש. מלבד זה צודק חואן דה קארטאחנה גם מבחינה ימאית, כי הקו החדש, אשר נצטוו לשוט בו, יתגלה כדרך עקיפין, אשר עלתה, בלי ספק, לצי בארבעה עשר ימים מיותרים. מה הניע את מאגלאן לשנות את הקו, דבר זה אינו ידוע. ייתכן, שהוא שט לאורך החוף של אפריקה, דרומה, עד לגויניאה, כדי לתפוס שם – סוד טכני של הימאות הפורטוגיזית, שלא היה לספרדים – את „רוח הפאסאט הנכונה“, או שמא סטה מהקו הרגיל, משום שרצה להתחמק מהאניות, ששלח, כפי שאמרו, המלך מנואל לבראזיל, כדי לתפוס את הצי שלו. בכל אופן היה זה בשביל מאגלאן דבר קל, להסביר לקברניטים הנשארים, באופן לויאלי וקולגיאלי, את הסיבות לשינוי הקו. אך למאגלאן לא חשוב המקרה הזה, כי אם העקרון. לא מילין אחדים יותר בכיוון דרום־דרום־מערב הם הקובעים כאן, כי אם קביעת עמדה, אשר תבטיח את המשמעת בצי מראשית המסע. אם, באמת, נמצאים קושרים על פני הספינות, כפי שהודיע לו חותנו, הרי הוא מעדיף להכירם פנים אל פנים. אם קיימות, באמת, הוראות דו־משמעותיות, שהעלימו ממנו, עליו לשוות להן חד־משמעותיות ברוח סמכויותיו הוא. על כן נוח לו הדבר ורצוי, שדוקא חואן דה קארטאחנה תובע ממנו הסברות, כי עתה צריך הדבר להתברר, אם אותו הידאלגו נקבע כשווה לו בדרגה או כמסור לפיקודו. כי איזו משמעות כפולה ישנה, למעשה, באותו יחס בין הדרגות. בתחילה נשלח אותו חואן דה קארטאחנה מטעם הקיסר כמפקח כללי, בתפקידו זה וכן גם כקברניט של „סאן אנטוניו“ היה הוא נתון לפיקודו של האדמירל בלי כל זכות ליעץ או להציג שאלות. אך המצב נשתנה, כאשר מאגלאן סילק את שותפו פאליירו וחואן דה קארטאחנה נתמנה במקומו כ„איש הצמוד“, שמשמעותו היא עומד לצידו. עתה יכולים שניהם להסתמך על מסמך מלכותי, מאגלאן על המסמך, אשר בידו, המעניק לו, באופן ברור, את הפיקוד העליון, כמפקד יחיד, על הצי, חואן דה קארטאחנה על האיגרת, המטילה עליו „לשים עין פקוחה במקרה, שירגיש איזה גילוי של רשלנות או אם מבטם החריף ותבונתם של האחרים יכזיבו.“ אולם הרשאי ה„איש הצמוד“ הזה לבקש דין וחשבון מהאדמירל? את השאלה הזאת אין מאגלאן רוצה להשאיר, אף לרגע אחד, בלי פתרון. על כן מגיב הוא מיד על השאלה הראשונה של חואן דה קארטאחנה בתשובה גסה, ש„אין איש רשאי לדרוש ממנו הסברות וכי על כולם לציית לו“.
זה היה גס; אך מאגלאן מעדיף להנחית מיד את מקל החובטים שלו, מאשר לאיים במשך זמן רב או לכרות ברית. בזה נאמר לקברניטים הספרדיים (אולי לקושרים): „אל נא תשלו את עצמכם, אני אוסיף לאחוז בהגה ביד חזקה והוא יישאר בידי בלבד.“ אולם אף על פי שאגרופו של מאגלאן היה תקיף, סוער וקשה, היתה ידו נטולה, בכל זאת, סגולות טובות מסוימות ובעיקר חסרה לה סגולה אחת: הכשרון להחליק, באופן זריז, במקום, בו פגעה בתקיפות יתר. לעולם לא למד מאגלאן, להשמיע דברים קשים בצורה ידידותית, להגיע לידי הבנה עם הממונים עליו או עם פקודיו באופן לבבי וגלוי. משום כך נוצרה, מתחילה, מסביב לאיש הזה, שהיה מרכז אנרגיה ממדרגה ראשונה, אוירה מלאה מתיחות, איבה ומרירות ואותו אי־רצון חבוי הלך הלוך והחרף במידה, ששינוי הקו, אשר עליו ערער חואן דה קארטאחנה, נתגלה, באמת, כמשגה גלוי של מאגלאן. תפיסת הרוח לא הצליחה; במשך שבועיים נשארות הספינות תקועות ועומדות על פני הים בחוסר כל רוחות. אחרי כן הן נקלעות לתוך סערות חזקות כל כך, שלפי סיפורו הרומנטי של פיגאפטה, ניצלו רק בזכות תופעת הנגוהות של גופיהם הקדושים של הפטרונים סט. אנזלם, סט. ניקולאוס וסאנטה קלארה. ארבעה עשר יום בוזבזו בשל שינוי הקו העקשני מצד מאגלאן, ולבסוף, אין חואן דה קארטאחנה יכול, אף אינו רוצה, להתאפק עוד. כיון שמאגלאן מזלזל בעצה, כיון שאין הוא סובל את הבקורת, רוצה עתה חואן דה קארטאחנה להראות לכל אנשי הצי, עד כמה אין הוא מתיחס בכבוד אל יורד הים העלוב הזה. גם באותו ערב מתקרבת, אמנם, ספינות „סאן אנטוניו“, בצייתנות, אל „טרינידאד“ כדי למסור דין וחשבון ולקבל את פקודותיו של מאגלאן. אך זוהי הפעם הראשונה, שחואן דה קארטאחנה אינו נראה, באופן אישי, על פני הסיפון של ספינתו לברכת הערב הקבועה. במקומו שלח הוא את האפסנאי, וזה מברך אותו במלים: „יברכך אלהים, סניור קברניט ואדון.“
מאגלאן אינו משלה את עצמו, אף רגע אחד, שברכה פגומה זו היא משהו בלתי מכוון, איזה משגה מקרי. אם דוקא חואן דה קארטאחנה מצוה לפנות אליו בשם קברניט ולא בשם אדמירל, הרי כוונתו להדגיש בזה לכל הצי, כי ה„איש הצמוד“ חואן דה קארטאחנה אינו מכיר במאגלאן כממונה עליו. מיד מצוה הוא להודיע לחואן דה קארטאחנה, שבעתיד מקוה הוא לברכה בצורה הנכונה והראויה. אך גם חואן דה קארטאחנה מסיר עתה את הלוט מעל פניו. בקרירות שולח הוא את תשובתו, שהוא מצטער. הפעם שלח את האיש הטוב ביותר על פני הספינה, כדי לברכו. בפעם הבאה, ייתכן, שהדבר ייעשה על ידי איזה נער משרת. במשך שלשה ימים נמנעה הספינה „סאן אנטוניו“ – באופן גלוי לעיני כל אנשי הצי – מכל ברכה, כדי להבליט לכול, שקברניטה אינו מכיר בדיקטטורה בלתי המוגבלת של המפקד הפורטוגיזי. באופן גלוי בהחלט – וזה יש לציין לשבחו של חואן דה קארטאחנה, שלא היה לעולם, כפי שתואר לעתים קרובות, בוגד נקלה וזדוני – משליך ההידאלגו הספרדי את כפפת הברזל לרגליו של הפורטוגיזי.
את אפיו של אדם לעולם אין להכיר יותר טוב מאשר לפי התנהגותו ברגעים מכריעים. תמיד מביאה הסכנה לידי התגלות כוחותיו וכשרונותיו הסמויים ביותר; כל הסגולות המוצלות, אשר בטמפרטורה בינונית הן נמצאות מתחת לשטח פני הדברים, הניתנים למדידה, מסתמנות רק ברגעים קריטיים כאלה באופן פלסטי באמת. תגובתו של מאגלאן לגבי סכנה היא תמיד אחידה. תמיד כשמגיעה השעה של הכרעות גדולות, נעשה מאגלאן שתקני וקר, באופן מבעית. הוא נראה, כאילו קפא. גם העלבון הגס ביותר אינו מעורר כל שביב אור בבבות עיניו, המוצלות תחת לגבותיו העבות, אין כל עצב סביב פיו החבוי הוא מצליח להשתלט על הטמפרמנט שלו, אך קור זה הופך את הענינים לשקופים לעיניו כגביש; כשהוא מתבצר מאחורי שתיקת הכפור שלו, מצליח הוא ביותר לחשוב ולחשב את תכניותיו. מעודו לא הנחית מאגלאן מהלומה, תוך חמימות מוח וחפזון; תמיד מתכדרת שתיקה ממושכת, עמומה וקודרת כענן סביבו, בטרם יירה את ברקו.
גם הפעם שותק מאגלאן; מי שאינו מכירו – והספרדים לא הכירוהו עדיין – יכול לחשוב, כי התגרותו של חואן דה קארטאחנה לא הגיעה אל אזניו. לאמיתו של דבר, מתכונן מאגלאן כבר לקראת המחץ הנגדי. יודע הוא, כי לא יוכל לסלק את הקברניט של ספינה גדולה יותר ומצוידת בנשק טוב יותר בכוח מתפקידו בלב ימים. ובכן, סבלנות! מוטב להעמיד פני קהה ואדיש! על כן שותק מאגלאן כתגובה על העלבון, כיד השתיקה הטובה עליו: בדבקות של קנאי, בקשיות של איכר ובסערת יצרים של משחק בקלפים. רואים אותו גם עתה, כשהוא מתהלך על פני הספינה „טרינידאד“ אנה ואנה, כאילו האירועים היום־יומיים הקטנים על פני הספינה בלעו את כל ישותו. העובדה, שברכת הערב אינה מגיעה כלל מ„סאן אנטוניו“, אינה מרגיזה אותו, כנראה, כלל וכלל, ולגודל הפתעתם, מגלים הקברניטים אצל האיש הזה, שהנהו כחידה בעיניהם, לפתע, נטיה מסויימת לפייסנות: זו הפעם הראשונה, שהאדמירל מזמין, לרגל איזה פשע מוסרי חמור של אחד החיילים, את ארבעת הקברניטים אל ספינתו לשם התיעצות. ובכן, בכל זאת נעשה לו הדבר בלתי נעים, להיות נתון ביחסי איבה עם כל חבריו, חושבים אלה מיד. הוא נוכח, בכל זאת, לדעת, מאז נתגלה קוו כמטעה, שמוטב להתיעץ עם קברניטים ותיקים ומנוסים, מאשר להתיחס אליהם כאל איזה גודל מבוטל. גם חואן דה קארטאחנה בא אל הסיפון של ספינת האדמירל, וכיון שניתנת לו, סוף סוף, ההזדמנות, שנשללה ממנו במשך זמן רב, לשיחה ענינית, חוזר הוא על שאלתו, מדוע שינה מאגלאן, בעצם, את הקו. מאגלאן נשאר, לפי טבעו ובהתאם לכוונתו הברורה, שאותה שקל בדעתו מראש, קריר לחלוטין; לו רצוי הדבר, שעמדת הסירוב שלו תעלה את חרון אפו של קארטאחנה יותר ויותר! כפקיד עליון מטעם המלך, חושב קארטאחנה, שיש לו הזכות לבקורת חפשית וכפי הנראה הרבה להשתמש בזכות הזאת; לבסוף, הגיעו הדברים, כנראה, לידי התפרצות חמומה, למין מרי גלוי. אך דוקא התפרצות גלויה כזאת של אי־ציות חישב הפסיכולוג הטוב מאגלאן מראש והיא היתה דרושה לו לחפצו. כי עתה יכול הוא להנחית את מכתו. מיד משתמש הוא בזכות השיפוט המוחלטת, שהעניק לו קרל החמישי. הוא תופס את חואן דה קארטאחנה בחזהו בקראו: „הנך שבוי בידי“, ומצווה על האלגואסיל (הנשק וקצין המשטרה) שלו, לעצור את המרדן.
אחוזי תדהמה עומדים הקברניטים הספרדיים הנשארים, למראה המתרחש. עוד לפני דקות מספר היו, בכל לבם, לצידו של חואן דה קארטאחנה; גם עתה עומדים הם עוד, בסתר לבם, לצד בן ארצם, נגד התקיף הזר הזה. אך במהירות, בה הונחתה מכת טלפיים זו, האנרגיה הדמונית, בה תפס מאגלאן את מתנגדו, כתפוס פושע, בצוותו לאסרו, שיתקו את כוח רצונם. לשוא תובע מהם חואן דה קארטאחנה, שיבואו לעזרתו. אין איש מעז לצעוד צעד, אף אינו מעז לשאת את עיניו אל האיש הגוץ והמוצק הזה, שנתן, זו הפעם הראשונה, לאנרגיה המבעיתה שלו, שתפרוץ, במידת מה, מאחורי סוגר השתיקה. אך כשרוצים להוביל את חואן דה קארטאחנה אל תאו הסגור בתחתית הספינה, פונה אחד מהם אל מאגלאן ומבקש ממנו, במלוא ההכנעה, שלא יצווה לכבול את חואן דה קארטאחנה, כאציל ספרדי. די בזה, אם ימסרנו לידי אחד מהם, על דברתו, כשבוי. מאגלאן מסכים להצעה הזאת, כמובן, בתנאי, שלואיס דה מנדוזה, אשר לו הוא מוסר את ההשגחה על חואן דה קארטאחנה, יתחייב בשבועה, להעמידו בכל עת לרשותו של האדמירל. בזה נסתיים כל הענין. כעבור שעה מפקד קצין ספרדי אחר, אנטוניו דה קוקה, על „סאן אנטוניו“; באופן נכון וללא טעויות ברך הוא בערב מספינתו את הקברניט העליון, והנסיעה נמשכת בלי כל חיכוכים נוספים. ב־19 בנובמבר מודיעה קריאה מראש התורן, כי נראה כבר חוף ברזיל, שהם רואים אותו בקרבת פראמבוקו, בלי שיעגנו שם; לבסוף, ב־13 בדצמבר, נכנסות חמש הספינות, אחרי נסיעה בלתי פוסקת במשך אחד עשר שבועות על פני הים, אל תוך המפרץ של ריאו דה ז’אניירו.
המפרץ של ריאו דה ז’אניירו, שמבחינת הנוף לא נפל בהודו, בימים הנשכחים ההם, מיפיו העירוני כיום, נראה, בודאי, בעיני אנשי הצוות העייפים כגן עדן ממש. ריאו דה ז’אניירו, שנקרא על שמו של ינואריו הקדוש, משום שגולה ביומו הקדוש הזה, ואשר כונה בטעות ריאו (נהר), משום ששיערו, כי מאחורי סבך האיים הזה נמצא שפך של נהר עצום, נמצא, כבר בימים ההם, בתחומי הבעלות הפורטוגיזית. בהתאם להוראות, שניתנו למאגלאן, היה עליו להימנע מחניה במקום. אולם הפורטוגיזים לא הקימו שם עדיין שום ישובים, אין שם עדיין כל מבצר, אשר יאיים עליהם בתחומי הגנה, סביבות המפרץ עודן, בעצם, בבחינת ארץ ללא בעלים; בלי כל חשש יכולות הספינות הספרדיות לעבור על פני איי הקסם, המחפים על החוף הפורח, ולעגון שם, בלי שירגישו בהן. כשרק מתקרבות סירות החניה, אצים הילידים מתוך בקתותיהם ויערותיהם ומקדמים, בסקרנות ובלי כל חשדנות, את פני החיילים לבושי השריון. הם מתגלים כטובי לב ומלאי אמון, אף על פי שנודע, אחרי כן, לפיגאפטה, לצערו הרב, שכאוכלי אדם מובהקים נוהגים הם לתקוע אויבים, שהמיתום בהזדמנות, על שיפודים ולנתחם לנתחים יפים, ממש כמו שעושים לשור, שנטבח לכבוד חג השבועות. אך לגבי הזרים הלבנים, האלהיים אין הגואראניים מגלים כל תשוקה מסוג זה. על כן פטורים החייליים משאת אם את הרובים המטרידים ואת הכידונים הכבדים.
כעבור שעות אחדות מתחיל ביניהם כבר סחר חליפין ער. עתה מרגיש פיגאפטה הטוב את עצמו במקום הנכון. במשך אחד עשר השבועות של הנסיעה על פני הים לא מצא לו הכרוניסט בעל האמביציות חומר רב לתיאור; הוא יכול היה לספר רק מעשיות קטנות אחדות על כרישים ועל עופות מוזרים. מהמעצר של חואן דה קארטאחנה התעלם, כאילו ישן אותה שעה, אך עתה כמעט שאין די עטים בקלמרו, כדי לרשום ביומנו את כל דברי הפאר האלה. את הנוף הנפלא אין הוא מתאר, כמובן, אך אין לגנותו על כך, כי תיאורי הטבע הם דבר, שהומצא רק שלש מאות בשנים אחרי זה, על ידי ז’אן ז’אק רוסו; לעומת זה מוצא הוא ענין רב בפירות החדשים, פירות האננס, „הדומים לאצטרובלים עגולים וגדולים של עץ האשוח, אך הם מתוקים וערבים מאד לחך“, ה„באטאטה“, שהוא מוצא אותה דומה לערמון, וה„קנה המתוק“, קנה הסוכר. הבחור הטוב אינו יודע את נפשו מרוב תמהון על כך, שהעם האוילי הזה מוכר להם מצרכי מזון במחירים זולים כל כך. תמורת חכת דייגים קטנה נותנים הטיפשים החומים האלה חמישה או ששה תרנגולים, תמורת מסרק שני אווזים, תמורת מראה קטנה עשרה תוכיים בעלי צבעים נהדרים, תמורת מספריים כמות גדולה כל כך של דגים, עד כי תריסר אנשים יכולים לשבוע מהם. בעד פעמון קטן אחד (ואנו זוכרים, כי הספינות לקחו אתן לא פחות מעשרים אלף) מביאים הם סל כבד מלא באטאטות, תמורת קלף מלוכלך של מלך מתוך משחק קלפים ישן מקבל הוא חמישה תרנגולים, והגואראניים חושבים, שרימו את אביר רודוס חסר הנסיון. כן משמח אותו המחיר הזול של הנערות הצעירות, אשר, כפי שכותב פיגאפטה בעדינות יתירה, „שערן הוא לבושן היחיד“; תמורת סכין או גרזן אפשר לקבל שתים או שלש מהן לכל ימי החיים.
בשעה שפיגאפטה רושם את הרפורטאז’ות ביומנו, בשקידה יתירה, והמלחים מבלים את זמנם באכילה, בדיג ועם נערות חומות נאות, חושב מאגלאן אך ורק על המשך המסע. לו רצוי שהאנשים יחליפו שוב כוח, אך יחד עם זה הוא מקפיד על משמעת חמורה. בזכרו את התחייבותו לפני מלך ספרד, אוסר הוא על אנשיו כל קניה של עבדים וכל מעשה אונס או אלימות לאורך כל החוף הבראזיליאני, כדי שלפורטוגיזים לא תהיה כל תואנה להתאונן.
התנהגות לויאלית זו מביאה למאגלאן עוד הצלחה מיוחדת. כיון שאיש אינו נוגע בילידים לרעה, מאבדים הם כל רגש של פחד ומבוכה; בהמוניהם נוהרים בני אותו עם ילדותי וטוב לב ומתכנסים כל פעם, שנערכת מיסה חגיגית על שפת הים. בסקרנות מתבוננים הם אל הטכסים המוזרים, וכיון שהם רואים כי הזרים הלבנים, אשר ביחס אליהם מאמינים הם, כי הביאו להם את הגשם הנכסף זה מכבר, כורעים על ברכיהם לפני צלב מורם, כורעים גם הם על ברכיהם, תוך שילוב אצבעות ידיהם. דבר זה הנהו אות בטוח לספרדים הדתיים, שאלה קלטו אל קרבם, בלי משים, את המיסטריון של האמונה הנוצרית. כאשר הצי עוזב עתה, אחרי שהיה במשך שלשה עשר יום, בסוף דצמבר את המפרץ הרחב, שאין לשכחו, יכול מאגלאן להמשיך את מסעו במצפון שקט יותר מאשר כובשי ים אחרים בתקופתו. כי אף על פי שלא ניתן לו לכבוש פה ארצות בשביל הקיסר שלו, הרי רכש, כנוצרי אדוק נפשות חדשות בשביל אדוניו, השוכן במרומים. לשום אדם לא נגרם כל נזק בימים ההם, איש מבין התושבים מלאי האמון לא נותק בכוח מאדמתו וממולדתו. בשלום בא מאגלאן הנה, בשלום נפרד מן המקום.
בלי רצון עזבו המלחים את ריאו דה ז’אניירו, המקום, שהיה כגן עדן בעיניהם, בלי רצון ממשיכים הם את המסע, בלי שניתן להם לחנות, על פני החופים המפתים של בראזיל. אך למאגלאן אסור לתת להם זמן נוסף למנוחה. קוצר רוח מיסתורי ולוהט רודף את האיש, הנראה כבלתי ניתן לזעזועים, בעוז לעבר אותו מיצר, אשר את קיומו הוא משער, לפי מפתו של מרטין בהיים ולפי הדין והחשבון, שמקורו אינו ברור. אם הסיפורים של הספנים הפורטוגיזיים וציון מעלות הרוחב במפה של מרטין בהיים הם נכונים, הרי המעבר הזה מוכרח להימצא מיד מאחורי כף סאנטה מריה, על כן נוהג מאגלאן את ספינתו, בלי הרף, ראשית כול בכוון המטרה הזאת. לבסוף רואים הם, ב־10 בינואר, גבעה קטנה, המתנשאת מעל למישור רחב ידים, והם מכנים אותה בשם מונטווידי (מונטווידיאו של ימינו). וממזג אויר גרוע ביותר נמלטים הם אל מפרץ הים הענקי, הנראה כמשתרע בלי סוף מערבה.
מפרץ ים ענקי זה אינו, למעשה, אלא שפך הנהר לה־פלאטה; אולם דבר זה אינו עולה כלל על דעתו של מאגלאן. הוא רואה רק בסיפוק פנימי, שבקושי הוא מצליח להסתירו, כי בדיוק במקום, אותו ציינו הדינים והחשבונות הסודיים האלה, זורמות כמויות מים עצומות קדימה; זהו, בודאי, המיצר המובטח, אשר אותו ראה במפה של בהיים. הארץ והמצב נראים כמתאימים בדיוק לתיאורים ההם, אשר קיבל מהאנשים המהימנים, בלתי הידועים בליסאבון; אין ספק, שזהו מיצר הים, אשר דרכו רצו הפורטוגיזים, בהתאם למסופר ב„עתון החדש“, לעבור אל המערב, עוד לפני עשרים שנה. פיגאפטה מאשר, בפירוש, כי גם כל הנשארים, שנמצאו על הספינות, היו משוכנעים, כי על ידי מיצר הים הרחב והעצום הזה נמצא, סוף סוף, המעבר הנכסף. כי שלא כשפכים המנומנמים של הרינוס, הפו, האברו, הטאחו, אשר בהם אפשר לראות, באופן ברור, את החופים מימין ומשמאל, משתרע כאן שטח המים עד בלי גבול; גיבראלטאר שני, תעלת לאמאנש שניה, הלספונטוס שני מתחיל, בודאי, במפרץ הזה והוא מקשר אוקינוס אחד עם משנהו. ובשימם את מבטחם במפקדם, חולמים הם כבר על כך, שכעבור ימים מעטים יימצאו כבר מעבר למיצר הזה ויגיעו, על ידי כך אל הים הדרומי השני, אותו ים אגדי, המוליך להודו, ליפן, לסין ואל איי התבלין, אל אוצרות גולקונדה ואל מקור העושר עלי אדמות!
העובדה שמאגלאן חיפש, בעקשנות, את המיצר פה, ודוקא במקום הזה, מוכיחה, שאף הוא היה בטוח בהחלט, מהיום הראשון, למראה כמויות המים העצומות האלה, שמצא את המעבר, אשר עליו חלם. חמישה עשר ימים תמימים מבלה הוא, ליתר דיוק, מבזבז הוא על חיפושי השוא בשפך לה־פלאטה. אך שככה, במקצת הסערה, שתקפה אותם מיד בהגיעם שמה, מחלק מאגלאן את הצי. הספינות הקטנות נשלחות לאורך התעלה המדומה מערבה (בעצם במעלה הנהר). שתי הספינות הגדולות שטות, בפיקודו האישי, באותו זמן לרוחב השפך של לה־פלאטה, דרומה, כדי לסייר גם בכוון הזה, עד היכן מובילה הדרך המבוקשת. לאט ובהקפדה יתירה מודד הוא את כל הקף המפרץ לצד דרום, בשעה שהספינות הקטנות שטות מערבה. אך מרה היא האכזבה! כעבור חמישה עשר ימי שיט ער ב„מונטווידי“, נראים, סוף סוף, המפרשים של הספינות החוזרות. אך בראשי התרנים אינם מתנוססים דגלונים מבשרי טובות והקברניטים מביאים ידיעות מדכאות: אותה דרך מים ענקית, שהם עצמם נחפזו לחשבה לתעלה המבוקשת, אינה אלא נהר עצום, שלא כרגיל, בעל מים מתוקים, שכינוהו, לפי שעה, לזכרו של חואן דה סוליס, שאף הוא חיפש כאן את הדרך למאלאקה ומצא במקום זה את מותו, בשם ריאו דה סוליס (רק אחרי כן עתיד הוא להיקרא בשם ריאו דה לה־פלאטה).
עתה נאלץ מאגלאן לאמץ את שריריו בכח ברזל. אסור שמישהו מבין הקברניטים או מבין אנשי הצוות ירגיש, איזו מכה רצחנית ניחתה על בטחונו הפנימי על ידי האכזבה הזאת. כי דבר אחד יודע האדמירל כבר עתה: המפה ההיא של בהיים היא מוטעית, הידיעות האלה של הפורטוגיזים על המעבר, שגילו, כביכול, יסודן בטעות מתוך פזיזות יתירה. האינפורמציות היו כוזבות, האינפורמציות ההן, אשר עליהן בנה את כל תכניתו למסע סביב העולם, כל חישוביו של פאליירו היו מוטעים, אף טענותיו הוא היו בלי נכונות, דברי כזב היו הדברים, אשר הבטיח למלך ספרד וליועציו. אם מעבר זה קיים בכלל – וזוהי הפעם הראשונה, שעל דעתו של האיש בעל הכרת הברזל עולה המחשבה „אם בכלל“ – הרי הוא מוכרח להימצא הרחק יותר דרומה. אולם לשוט דרומה אין עתה פירושו, לשוט לעבר אזור החום, כי אם, מאחר שעברו, זה מכבר את קו המשוה, להתקרב שוב אל אזורים קטביים. פברואר ומרס אינם, מעבר לקו המשוה, כבאזור מולדתם, סוף החורף, כי אם, להפך, התחלת החורף. משום כך, אם לא יתגלה עד מהרה איזה מעבר אל הים הדרומי, אם המיצר, אשר חיפשו כאן לשוא, לא יתגלה במהרה, הרי החמיצו, באופן סופי, את העונה הנוחה לעקיפת אמריקה הדרומית ונשארת לפניהם אחת משתי האפשרויות: או לחזור אל האזורים החמים, או להישאר כאן באחד המקומות למשך עונת החורף.
מחשבות נוגות הטילו, כנראה, צללים כבדים על נפשו של מאגלאן, מאותו רגע, בו חזרו ספינות הסיור מלאות אכזבה. וכשם שמשתררת קדרות בחלל לבו הפנימי, כן מתקדר עליו גם העולם בחלל החיצוני. החוף נעשה פחות מסביר פנים, חשוף וריק יותר, השמים נעשים קודרים יותר. האור הדרומי הלבן כבה, כיפת הרקיע הכחולה התקדרה עבים אפורים. חלפו היערות הטרופיים, על ריחם המחניק והמתוק, המשעשע, הרחק מעבר לחוף, את הספינות הקרבות! נעלמו לתמיד הנוף החביב של בראזיל, עציו השופעים, העמוסים פירות, הדקלים, המתנפנפים ברוח, החיות רבות הגוונים והגברים והנשים החומים, המסבירים פנים לאורח! כאן מנתרים רק פינגוינים על שפת הים החשופה, המכוסה רק חול, גם הם בורחים מפוחדים, כשמישהו מתקרב אליהם, בתנועות טיפשיות ועצלניות מתגלגלים אריות ים על כפי הסלעים. מלבד זה אין לראות נפש חיה על פני כל השטח הרחב, כאילו גוועו האדם והחיה בשממה, המעיקה על הלב. רק פעם אחת רצים על פני היבשה גברים בעלי קומה, פראיים, תוך מנוסה מבוהלת, כשהם עטופים, מכף רגלם ועד קדקדם, בעורות של בעלי חיים, כמו האסקימוסים. כאן אין בכוחם של הפעמונים והמצנפות הצבעוניות למשוך את האנשים. בלי להסביר פנים, תוך אי־רצון, בורחים הם ברגע, שאומרים להתקרב אליהם, וכל נסיון לגלות את עקבות בתי מגוריהם עולה בתוהו.
המסע נעשה, מפעם לפעם, קשה ואיטי יותר, כי באכזריות שומר מאגלאן על הקו לאורך החוף. כל מפרץ קטן, כל מקום מעגן זעיר נחקר באופן יסודי ביותר ונבדק באמצעות האנך. מאגלאן אינו בוטח, אמנם, עוד, זה מכבר, באותה מפה מיסתורית, אשר עוררתו תחילה למסע ובגדה בו בשעת הנסיעה. אולם, אולי יקרה, בכל זאת, הנס, שלפתע יתגלה, במקום בלתי משוער, אותו מיצר, כדי שיוכלו לעבור בו עוד לפני התחלת החורף, אל ים הדרום! אפשר להרגיש, באופן ברור, שאותו איש, שאיבד את הבטחון, נצמד עתה אל אותה תקוה יחידה ואחרונה, שמא טעו המפה והפורטוגיזים ההם רק בקביעת הרוחב הגיאוגרפי והמעבר המבוקש נמצא מילין אחדים דרומה יותר לעומת הדברים, שנמסרו בסיפורי הבדים שלהם. כאשר הצי מתקרב שוב, ב־24 בפברואר, אל מפרץ רחב וגדול מאד, מפרץ סאן מאתיאס, מתלקחת שוב, כשלהבת של נר ברוח, התקוה. שוב שולח מאגלאן מיד את הספינות הקטנות לסיור, כדי שתבדוקנה אם אין איזה פרץ, בו אפשר לעבור אל המולוקים. אך שוב אין כלום! שוב רק מפרץ סגור! מסיירים הם לשוא עוד שני מפרצים, באיה דה לוס פאטוס, שנקרא כך על שום ריבוי הפינגוינים, שמצאו שם, ובאהיה דה לוס טראבאחוס (לזכר התלאות האיומות, שנפלו בחלקים של האנשים, אשר עלו שם לחוף). אך רק פגרים של זאבי ים מומתים מביאים אתם הסיירים הקפואים למחצה ולא את הבשורה הנכספת.
על כן נמשך המסע הלאה, תחת שמים קודרים, לאורך החוף. השממה נעשית נוראה יותר, הימים הולכים הלוך וקצור, הלילות מתארכים. הספינות מחליקות על פני המים, אך לא בתוך התכלת הרכה, כשהן נישאות על ידי בריזה קלה: סערות כפור מטלטלות את המפרשים, השלג והברד יורים פתותים לבנים, גלי הים מתנשאים אפורים ומסוכנים. שני חדשים דרושים לצי בשביל המאבק עם המזג האויר העוין לאורך הדרך הקצרה מנהר לה־פלאטה ועד חוף סאן יוליאן. כמעט מדי יום ביומו על אנשי הצוות להילחם בסועות, ה„פאמפרוס“ המפורסמים בסביבה ההיא, הסופות העזות, השוברות את התרנים וקורעות את המפרשים, מיום יום נעשה קר וקודר יותר, והמיצר אינו נראה עדיין לעין. באכזריות מתנקמים עתה השבועות שהוחמצו. כי בשעה שהצי בדק וחקר את כל הפינות והמפרצים, הספיק החורף להקדימו. עתה עומד הוא לפניהם, האויב הזדוני והמסוכן ביותר, וחוסם בפניהם את הדרך בסופותיו. מחצית השנה בוזבזה, בלי שמאגלאן יראה את עצמו קרוב יותר אל מטרתו האמיתית, מאשר ביום, בו הפליג מסביליה.
מיום ליום מתחילים אנשי הצוות להבליט, יותר ויותר, את חרדתם; באופן אינסטינקטיבי מרגישים הם כולם, שמשהו אינו הולך כשורה. האם לא סיפרו להם בסביליה, בשעת הגיוס, שהמסע מכוון אל איי התבלין, אל הדרום המזהיר, אל עולם, שהוא כולו גן עדן? האם לא תיאר להם העבד אנריקה את מולדתו כגן עדן של בטלנים, כמקום, בו אפשר ללקט ביד, בלי כל עמל, על פני הארץ את התבלין היקרים ביותר? האם לא הבטיחו להם רוב עושר ושיבה מהירה אל המולדת? במקום זה מוביל אותם אותו שתקן קודר אל ציות קרות ודלות יותר. יש, ששמש צהובה, חסרת אונים, תחלוף לעתים, בקשת קטנה וקצרה, בינות לעבים, אך לרוב השמים הנם מכוסים כליל, מהאויר נודף ריח של שלג. במגע קר מגלחת הרוח, בגסות, את לחייהם ויד קרה כקרח שולחת היא אליהם בעד לבושיהם הבלויים; הידים קופאות, כשהן רוצות לאחוז בחבלי הקפואים, ונשימתם מתעבה להבל סמיך כעשן, סמוך לפה. ונוסף כול: איזו שממה מסביב, איזו בדידות אכזרית! אף אוכלי האדם ברחו כאן מפני הקור. כשאדם עולה פה לחוף, אין הוא מוצא כל חיה או פרי, מלבד צדפים וזאבי מים: כל יצור חי מעדיף פה לשכון במים מאשר על פני החוף העזוב, המוצלף על ידי הסערות. היכן אומר אותו פורטוגיזי מטורף להפקירם? לאן מוסיף הוא לסחבם? האומר הוא להוביל, בסופו של דבר, עד לארץ הקרח או עד לקוטב האנטארקטי?
לשוא משתדל מאגלאן להשביח את ריטונם הקולני. אל נא ייבהלו ממעט הקור, משדל הוא אותם בדברים, ואל נא ימהרו לנפול ברוחם. חופי נורבגיה ואיסלאנד נמצאים במעלות רוחב גבוהות יותר ואף על פי כן אפשר לשוט בקרבתם, באביב, ממש כמו על פני הים הספרדי. רק עוד ימים אחדים עליהם להחזיק מעמד באומץ רוח. בשעת הצורך נשארת עוד האפשרות להישאר כאן למשך החורף ולהמשיך, אחרי כן, את המסע במזג אויר טוב יותר. אך את אנשי הצוות אין לפייס עוד בדברים נבובים. לא, אין להשוות את הדברים האלה. לא ייתכן, שמלכם לקח בחשבון מסע אל אזורי קרח כאלה, ואם האדמירל רוצה לפטפט לפניהם על נורבגיה ואיסלאנד, הרי זה ענין אחר לגמרי. שם רגילים האנשים בקור מימי ילדותם ומלבד זה יש להם שלות נפש גמורה, משום שהם יוצאים למסעותיהם רק עד למרחק שמונה עד ארבעה עשר יום מביתם וממולדתם. אך הם נסחבו אל מקום שומם, בו לא היה עדיין שום אדם נוצרי, בו לא ישכנו גם עובדי אלילים ואוכלי אדם, אף לא דובים וזאבים. מה לה פה ומי להם פה? למה הם שטים דוקא בקו עקיפין זה, בשעה שקיימת דרך ים אחרת, נוחה, הדרך אל הודו המזרחית, המובילה אל איי התבלין, בלי להיתקל בציות הקרח האלה ובאזורים רצחניים? כך משיבים אנשי הצוות, בגלוי ובקול, על נסיונות הפיוס של האדמירל. אך בינם לבין עצמם, בשעה שהם חוסים בצילו של חלל הספינה, רוגנים הם, בלי ספק, עוד יותר. שוב מתעורר החשד הישן, שעליו מתלחשים כבר בסביליה, שמא משחק אותו פורטוגיזי שטני משחק כפול. שמא רוצה הוא להחזיר לו את כבודו אצל מלכו הפורטוגיזי, ולשם כך הוא אומר לגרום לאבדנן המחפיר של חמש ספינות ספרדיות טובות ואנשיהן.
בסיפוק פנימי רואים הקברניטים הספרדיים את אי־הרצון הגובר בקרב אנשי הצוות. הם עצמם אינם מתערבים; הם נמנעים מדבר עם האדמירל, הם גם מעוררים תשומת לב בשתקנות ובאלם, המשתררים עליהם. אך שתיקתם מסוכנת יותר מאי־הרצון הדברני של המלחים. כיון שהם בקיאים יותר במקצוע הימאות, אין הדבר נעלם מהבנתם, שמאגלאן הוטעה, כנראה, על ידי מפות בלתי נכונות וכי אינו בטוח עוד, זה מכבר, ב„סודו“. כי אילו ידע האיש הזה, באמת, את מצבו של אותו מיצר, שעליו הוא מדבר, במעלות אורך ורוחב, לשם מה שלח את הספינות למשך חמישה עשר יום במעלה ריאו לה־פלאטה, ללא כל צורך ובלי כל טעם? למה מוסיף הוא עוד לבזבז זמן יקר, על ידי כך, שהוא מצוה למדוד כל מפרץ קטן ועלוב במשך ימים שלמים? או שמאגלאן הוליך שולל את המלך, או את עצמו, בהכרזתו, שהוא יודע את מצבו ומקומו של המיצר, כי דבר זה ברור עתה לחלוטין – הוא רק מחפש איזו דרך, אין הוא מכיר אותה עדיין. בשמחה לאיד, שקשה להם להעלימה, עוקבים הם אחריו, משום כך, בראותם כיצד הוא מתבונן בחוף המפורץ, כל אימת שמתגלה איזה פירוץ. יוסיף נא עתה לסחוב את הצי אל הכפור והמרחקים! אין להם עוד כל צורך למנעו ממעשהו, אף לא להתאונן. עוד מעט תגיע מאליה השעה, בה ייאלץ להודות: איני יכול, איני יודע עוד. אולם אז יגיע גם הרגע, שהם עצמם יקבלו לידיהם את הפיקוד ויכופו, סוף סוף, את ערפו של אותו שתקן גאה.
מצב נפשי איום יותר מזה של מאגלאן בשבועות ההם לא יתואר כלל. כי מאז נכזבה תוחלתו, למצוא את המעבר, פעמיים – בפעם הראשונה ליד השפך של לה־פלאטה, בפעם השניה ליד מפרץ המעגן של סאן־מאתיאס – באופן אכזרי ביותר, אין הוא יכול להעלים עוד מעצמו, כי אמונתו הקדושה באותה מפה של בהיים ובסיפורים של הספנים האלמונים, שחשבם לנכונים, תוך קלות דעת יתירה, היתה אמונת כזב. גם במקרה הטוב ביותר, אם אותו מיצר קיים במציאות, הרי הוא יכול להימצא רק במרחק רב יותר דרומה, כלומר קרוב יותר אל האזור האנטארקטי, וגם במקרה הטוב הזה, הוחמצה כבר האפשרות לעבור בו עוד בשנה זו. החורף השיגו ושם לאל את כל חישוביו; לפני בוא האביב לא יוכל עוד הצי בעל הספינות המשומשות ואנשי הצוות הממורמרים להשתמש במיצר, אף אילו נגלה להם עתה. תשעה חדשים בוזבזו, ומאגלאן, לא הגיע אל המולוקים, כפי שנחפז להבטיח. ספינותיו מוסיפות לתעות בתוהו לא דרך ולהיאבק על חייהן עם הסועות האכזריות ביותר.
הדבר הנבון ביותר יהיה: להודות עתה על האמת. לכנס את הקברניטים, להסביר להם, שהמפות והסיפורים ההם הטעוהו וכי רק באביב אפשר יהיה לחדש את החיפושים אחרי מיצר הים. מוטב לשוב עתה, להימלט מהסערות, לשוט בחזרה לאורך החוף אל בראזיל, הארץ החמה והנעימה, לבלות שם את החורף באקלים הנוח, לתת נופש לספינות ולצוות, בטרם יפליגו שוב באביב לעבר הדרום. זאת היתה הדרך הברורה ביותר, ההתנהגות האנושית ביותר. אך מאגלאן הרחיק לכת בהעזתו, מכדי שיוכל עוד לסגת. זה זמן רב מדי הוליך את האחרים שולל, אחרי שהוא עצמו הושלה, כי הוא יודע דרך חדשה, קצרה יותר אל המולוקים. בחומרה יתירה ענש את אלה, אשר הטילו ספק ב„סודו“, ולו גם בסתר לבם; הוא פגע בכבודם של הקצינים הספרדיים, הוא סילק את הפקיד הגבוה ביותר של המלך מתפקידו על פני הספינה ונהג בו כבפושע. את כל זה יכול להצדיק רק נצחון גדול ומכריע. כי הקברניטים והצוות לא יניחו בידו את הפיקוד לשעה אחת, אף לא לדקה אחת, אם רק ירמוז – לא כל שכן אם יודה בדבר – שאין הוא בטוח עוד בענינו במידה כזו, כפי שהבטיח למלכם, בהיותם עוד בארצם; המשרת האחרון בספינה יסרב אז להניף לפניו את כובעו. בשביל מאגלאן אין עוד דרך נסיגה; ברגע, בו יפנה את ההגה לעבר בראזיל, לא יוסיף עוד להיות מפקדם של קציניו, כי אם שבוי בידיהם. על כן מחליט הוא החלטה נועזת. כשם שקורטס שורף, באותה שנה, את הספינות מאחוריו, כדי לנטול מחייליו את האפשרות לשוב, כן מחליט מאגלאן, לעצור את הספינות ואת אנשי הצוות במקום נידח כל כך, שאף אם ירצו בכך, לא יוכלו עוד להכריחו לשוב. אם ימצא אחרי כן, באביב, את המעבר, הרי הנצחון הוא בידו. אך אם לא ימצאנו, איבד את הכול: בשביל מאגלאן אין עוד דרך ביניים. רק עקשנות מסוגלת עתה להפיח בו כוח, רק העזה יכולה להצילו. שוב מתכונן הוא, אותו מחשב, שקשה לחשב את דרכיו, בסתרי סתרים, למחץ המכריע. מיום ליום גוברת, בינתיים, התפרעותה של הסערה, המשתערת ביתר חרפיות על הצי. כמעט שאין עוד ביכלתן של הספינות להתקדם, שני חדשים מתבזבזים על כך, להתקדם, תוך מאבק, לאורך שתים עשרה מעלות רוחב עלובות דרומה. לבסוף, ב־31 במרס, נגלה לעיניהם, שוב מפרץ, ליד החוף השומם. מבטו הראשון של האדמירל, ויחד עם זה מבט התקוה האחרון: האם המפרץ הוא פתוח, היכול זה להיות המיצר הנכסף? לא, המפרץ הוא סגור. אף על פי כן מצוה מאגלאן להיכנס אל תוכו. וכיון שהסיור הראשון מראה כבר, שאין כאן מחסור במקורות מים חיים ובדגים, נותן הוא את הפקודה: להוריד את העגנים! אך בתמהון, ואולי גם באימה, שומעים הקברניטים ואנשי הצוות, שהאדמירל שלהם (בלי להודיע על כך למישהו ובלי להתיעץ) החליט להישאר למשך החורף פה, בסאן יוליאן, במפרץ הזה, בלתי הידוע ובלתי המיושב, במעלת הרוחב הארבעים ותשע, באחד המקומות הקודרים והנידחים בעולם כולו, ששום יורד ים לא הגיע אליו עד אז.
ההתמרדות
-——————————
2 באפריל 1520 – 7 באפריל 1520
בכלא החרפי של מפרץ זה, בסאן יוליאן, המרוחק מהעולם ומכוסה עננים, הכרחי הוא הדבר, שהניגודים המוגברים יחריפו עוד יותר מאשר בלב ים. ואין דבר, אשר יוכל להוכיח ביתר בהירות את חוסר הפשרנות בלתי המעורער של מאגלאן, מאשר העובדה, שאין הוא נרתע, אף במצב מתוח כזה, מצעד, העשוי להגביר עוד יותר, באופן בלתי נמנע, את המרירות. מאגלאן הוא היחיד בין כולם, היודע, כי הצי יוכל להגיע עד לארצות טרופיות פוריות, במקרה הטוב ביותר, רק כעבור חדשים רבים; על כן נותן הוא פקודה, לחלק את מצרכי המזון במנות מוקצבות ביתר חומרה מאשר עד עתה. העזה פנטסטית: לעורר את זעמם של אנשי הצוות, הממורמרים גם בלאו הכי, פה, בקצה העולם, מיד ביום הראשון, על ידי הודעה, שמעתה תקוצץ המנה היומית של הלחם והיין במידה ניכרת.
למעשה היה הצעד הנמרץ הזה הדבר היחיד, אשר הציל, אחרי כן את הצי. לעולם לא היה הצי יכול לעמוד באותו מסע מפורסם על פני האוקינוס השקט, שנמשך למעלה ממאה יום, אלמלא חסך את מנת הברזל של המזונות לזמן הזה. אך אנשי הצוות, שהנם אדישים, בקרב לבם, לגבי התכנית בלתי הידועה להם, אינם מגלים כל נכונות, להשלים עם הקיצוץ הזה. אינסטינקט – שלא היה בלתי נכון כלל וכלל – אומר למלחים המיוגעים, שאף אם האדמירל שלהם ירכוש להם, על ידי המסע הזה, תהילת נצח, עד לשחקים, הרי, לפחות, שלשה רבעים מהם יפחו את נפשם, למען נצחונו, בגלל הרעב והקור, התלאות והמחסור. אם אין די צידה, רוטנים הם, יש לחזור. הן, סוף סוף, הגיעו דרומה הרחק יותר מכל ספינה, מיום היות אדם עלי אדמות. אין איש, אשר יוכל להוכיחם במולדתם על כך, שלא מילאו את תפקידם. אחדים מהם היו כבר לקרבן לקור, והרי הם לא התגייסו למסע אל ים הקרח, כי אם אל המולוקים. כתשובה על דיבורים מרדניים כאלה שמים אחדים מההיסטוריונים בני הדור ההוא בפי מאגלאן נאום, שאינו מתאים ביותר לאופן דיבורו המצומצם ובלתי הפטתי של האיש הזה ואשר ממנו נודף יותר מדי ריח של פלוטארכוס ושל תוקידידס, מכדי שאפשר יהיה להאמין בו. לפי דבריהם, אמר הוא, שהוא מתפלא, שהם, כקשטיליאנים, מגלים חולשה כזאת ושוכחים, שיצאו למסע הזה בשירות מלכם ומולדתם. כשנמסר לו הפיקוד, ניגש אל הדבר מתוך ההנחה היסודית, שימצא בקרב בני לויתו את הרוח האמיץ, שהנהו אפייני לאומה הספרדית מאז ומעולם. הוא, מצידו, עומד איתן בהחלטתו, להעדיף את המות על החזרה המחפירה. על כן יתאזרו נא בסבלנות ויחכו עד אשר יעבור החורף. במידה שיגבר עתה מחסורם, באותה מידה יגדל השכר המזהיר, הצפוי להם מידי המלך.
אך לאמיתו של דבר, לא קרה עדיין כדבר הזה, שנאום יפה הצליח לפייס קיבה רעבה. לא הרטוריקה היא, המצילה את מאגלאן בשעה הקריטית ההיא, כי אם עוז החלטתו, לבלי להתפשר ולבלי לוותר כמלוא הזרת. תוך הכרה ברורה מעורר הוא מיד בשעה הראשונה את ההתנגדות, כדי לשברה ביד ברזל, בעודה באיבה: מוטב להגיע מיד לידי התמודדות מכרעת, מאשר להשהות את העינויים! מוטב לצאת בתוקף לקראת האויב הנסתר, מאשר להילחץ אל הקיר!
אין מאגלאן יכל להתעלם מזה, שההתמודדות המכרעת הזאת בוא תבוא, ובזמן הקרוב ביותר. יותר מדי גברה, בשבועות האחרונים, המתיחות של השתיקה משני הצדדים ושל עקיבת האלם ההדדית בינו ובין הקברניטים, ללא נשוא היתה אותה הצטלבות קרה, מדי יום ביומו, בכל שעה ושעה, על פני סיפונה של אותה ספינה צרה. מוכרח להגיע הרגע, בו תתפוצץ אותה שתיקה ותיהפך להמולה או תסתיים במעשה אלימות.
את האשמה במצב המסוכן הזה יש לחפש יותר אצל מאגלאן מאשר אצל הקברניטים הספרדיים, ואין כל צדק בגישה המקובלת, לראות בקצינים המתמרדים של מאגלאן איזו כנופיה של בוגדים עכורים, אנשים צרי עין ואויבים נצחיים של כל גילוי גאוני. ברגע הקריטי ההוא, לא בלבד שהיתה הזכות לקציניו של מאגלאן, כי אם זו היתה חובתם, לדרוש ממנו בירורים בדבר תכניותיו, כי לא חייהם הם בלבד נתונים בסכנה, כי אם גם חייהם של אנשי הצוות, שנמסרו על ידי המלך לפיקודם. אם קרל החמישי מינה, בפירוש, את קארטאחנה, מנדוזה ואנטוניו דה קוקה כמפקחי הצי שלו, הטיל עליהם, ביחד עם התואר והמשכורת, גם אחריות. עליהם לשמור על רכושו של המלך, בצורת חמש הספינות האלה, וכאשר הרכוש הזה של הכתר הספרדי נתון בסכנה, חייבים הם להגן על קנינו זה. ועתה צפויה, באמת, סכנה, סכנת מות. חדשים רבים עברו, מאגלאן לא מצא את הדרך, אשר הבטיח למצאה, אל המולוקים לא הגיעו. אין למצוא כל דופי בדבר, שלמראה חוסר הישע הגלוי של מאגלאן דורשים פקידי האוצר המושבעים, המקבלים את שכרם מידי המלך, סוף סוף, שיגלה, לפחות, את קצהו של הלוט, המכסה את ה„סוד הגדול“ ויגלה את קלפיו לפני קציני המלך. מה שדרשו הקברניטים הספרדיים לא היה אלא הדבר הטבעי ביותר: שמפקדם ישים, סוף סוף, קץ לסודיות, שישב אתם אל שולחן אחד ויברר אתם את דבר המשך המסע של הצי, כפי שמסכם, אחרי כן, דל קאנו בפרוטוקול.
אך מאגלאן המסכן – זהו מקור עינוייו וגם אשמתו – אינו יכול לגלות את קלפיו, כל עוד אינו בטוח שקלף הנצחון הוא בידו. אין הוא יכול להסתמך, לשם הגנת עצמו, על מפת החופים של מרטין בהיים, כי שם צוין, בטעות, כי המיצר נמצא כבר במעלת הרוחב הארבעים. אסור לו להודות עתה, אחרי שסילק את חואן דה קארטאחנה מתפקידו: הוטעיתי על ידי סיפורים בלתי נכונים והטעיתי גם אתכם. אסור לו להביא לידי כך, שיציגו לו שאלות על מקומו ומצבו של המיצר המובטח, משום שהוא עצמו אינו יודע עדיין את התשובה. עליו להעמיד פני עיור וחרש; עליו להצמיד את שפתותיו זו אל זו ולהכין רק את אגרופו למחץ הנגדי, במקרה שהסקרנות בלתי הנוחה תרד לחייו. בסך הכול מצב העניינים הוא כזה: המבקרים מטעם המלך רוצים לתפוס, לבסוף, את המתחמק העקשן בשרוולו ולתבוע ממנו דין וחשבון על תכניותיו לעתיד. ומאגלאן שוב, אשר חשבונו איננו בסדר, כל עוד לא מצא את המיצר, אינו יכול להרשות שיתפסוהו ויאלצוהו למסירת פרטים, אחרת עלול הוא לאבד את האמון בו, את עמדתו הכבודה.
עתה ברור, כי הזכות היא לצידם של הקצינים, המצוקה לצידו של מאגלאן. אם הם מרבים עתה ללחוץ עליו, הרי לחצם אינו נובע מסקרנות ריקה, כי אם מתוך החובה, המוטלת עליהם. עוד דבר יש לציין לזכותם: הקברניטים לא התנפלו על מאגלאן בזדון לבב. הם רומזים לו פעם נוספת, כי סבלנותם הגיעה לקיצה, ואילו רצה מאגלאן להבין, היה מבין את האות. כי כדי לשכך את מרירותם של הקברניטים על הפקודה, אשר נתן על דעת עצמו, על ידי מעשה חברתי־אדיב, הזמינם בחגיגיות, שיבואו ביום הראשון בשבת של חג הפסחא למיסה משותפת ויסעדו, אחרי כן, יחד אתו בספינת הפיקוד שלו. אך האצילים הספרדיים אינם ניתנים, על נקלה, לקניה על ידי סעודה. אחרי שהאדון רם המעלה פרנאן דה מאגלהאאס, שהשיג לו את אות מסדר האבירים של סאנטיאגו על ידי סיפורי בדים בלבד, לא מצאם לראויים, אותם, הימאים המנוסים ופקידיו של המלך, לשיחה, אף לא אחת, על מצבו של הצי, במשך תשעה חדשים, מודים הם, באדיבות, על החסד של סעודת הצהרים החדפעמית. או ליתר דיוק: אין הם מודים כלל. הם נמנעים אף מאותו ביטוי צנוע של אדיבות ונימוס. בלי לטרוח להודיע על סירובם, מתעלמים שלשת הקברניטים גאספאר קואסאדה, לואיס דה מנדוזה, אנטוניו דה קוקה מהזמנת האדמירל שלהם, או משתדלים לשכחה. הכסאות, שהוכנו בשבילם, נשארו פנויים, הפנכות נשארות כמו שהועמדו, בלי שנגע בהן איש. לבדו. באופן עלוב, יושב מאגלאן ליד השולחן הערוך עם דודנו אלווארו דה מסקואיטה, אשר אותו מינה, על דעת עצמו, למפקד, וסעודת הפסחא, שהוכנה כסעודת פיוס, בודאי אינה ערבה לחיכו. לא פעם השליכו שלשת הקברניטים, על ידי היעדרם בעת ובעונה את, את כסית דו־הקרב לרגליו. לא פעם הביאו לידי הכרתו של מאגלאן: „הקשת נמתחה יתר על המידה! היזהר או הימלך בדעתך!“
מאגלאן הבין את האזהרה. אך אין דבר, המסוגל להוציא את בעל עצבי הברזל משויון משקלו. בשקט נשאר הוא יושב, בלי להבליט את מרירותו, ליד השולחן עם מסקואיטה, בשקט נותן הוא, בערב, את פקודותיו הרגילות על פני הספינה, בשקט פושט הוא את אבריו הכבדים לשנת הלילה. מיד כבים כל האורות; בלי נוע, כחיות שחורות גדולות, אחוזות תנומה, חונות חמש הספינות בצל המפרץ; עמוקה היא החשיכה של ליל החורף הארוך, הלוט בעננים, עד כי קשה להבחין מאחת הספינות בשרטוטיה של ספינה אחרת. אין לראות את הדבר בחשכה המעיקה, אין לשמוע את הדבר תוך שאון דכים של הגלים, שבחצות ניתרת סירה יחידה, ובה אנשים אחדים, חרש מאחת הספינות ומתקרבת אל „סאן אנטוניו“ בחתירת משוטים חרישית. אין איש יכול להעלות על דעתו, ששלשת הקברניטים המלכותיים, חואן דה קארטאחנה, גאספאר קואסאדה ואנטוניו דה קוקה מסתתרים בסירה החרישית, המתגנבת בלאט. תכניתם של הקצינים הקושרים היא מלאת מרץ ותבונה. הם יודעים כי דרוש כוח, ואף יתרון כוח, כדי ללחוץ מתנגד נועד כמאגלאן אל הקיר. ביתרון כוח זה של הקברניטים הספרדיים היה קרל החמישי מעונין, תוך תבונה יתירה; בשעת ההפלגה רק ספינה אחת, ספינת הפיקוד של מאגלאן, מסורה לידי פורטוגיזי והדבר חושב מראש, שיהא איזון מתאים של הכוחות, על ידי כך, שחצר המלך הספרדי העמידה את ארבע הספינות הנשארות תחת פיקוד ספרדי. את היחס הזה, שהיה רצוי לקיסר, סיכל אמנם מאגלאן, בינתיים, על דעת עצמו, על ידי כך שסילק בתחילה את חואן דה קארטאחנה, ואחרי כן את אנטוניו דה קוקה בגלל „אי־מהימנות“, מפיקוד הספינה „סאן אנטוניו“ ומסר את הספינה הזאת, השניה במעלה, לידי דודנו מסקואיטה. כששתי הספינות הגדולות נתונות בידו, הריהו מרגיש את עצמו כאדוני הצי, בשעת הצורך, גם מבחינה צבאית. כדי לשבור את חזית ההגנה, כדי להשיב את המצב, בהתאם לרצונו של הקיסר, יש לפיכך, רק דרך אחת: להשתלט שוב על „סאן אנטוניו“, לשתק את מסקואיטה, אשר מונה שלא כחוק, באיזו דרך שהיא, בלי שפיכת דמים. אז יעמדו הספרדים שוב שלשה לעומת שנים נגד מאגלאן ויוכלו למנוע מהאדמירל את האפשרות להפליג, עד אשר יואיל למסור לפקידי המלך את האינפורמציה, שהם דורשים ממנו.
התכנית מחושבת כהלכה, וכן מצליחים הקברניטים המנוסים לבצעה כראוי. בזהירות מתקרבת הסירה, ובה שלשים אנשים מזוינים, אל ספינת „סאן אנטוניו“, הנמה את שנתה ליד החוף ועל סיפונה – מי חושב פה על אויבים? – אין כל משמר. על סולמות חבלים מטפסים המתקיפים ועולים אל סיפון הספינה, ובראשם חואן דה קארטאחנה ואנטוניו דה קוקה. כקברניטים לשעבר של הספינה הזאת מוצאים הם, גם באפילה, את הדרך אל תא השינה של המפקד; בטרם יספיק אלווארו מסקואיטה לקום ממיטתו, בעודנו מתנודד על רגליו, רואה הוא את עצמו מוקף אנשים מזוינים, וכבר נתונות רגליו בסד והוא מוטל אל התא של לבלר הספינה. רק עתה מתעוררים מלחים אחדים. אחד מהם המאאסטרה חואן דה אלוריאגה, מרחרח בגידה. בגסות שואל הוא את קואסאדה, מה מעשהו כאן, על גבי הספינה, בשעות הלילה. אך קואסאדה משיב בשש דקירות פגיון מהירות, ואלוריאגה צונח ארצה, כשהוא שותת דם. כל הפורטוגיזים על גבי הסיפון נכבלים: בזה שותקו מצדדיו הנאמנים ביותר של מאגלאן; כדי לרכוש את לבם של שאר בני הצוות, מצווה קואסאדה לפתוח את המחסנים ומרשה לכל אחד מהמלחים, שיקח לו הפעם, סוף סוף, מנה הגונה של לחם ויין. מלבד המקרה של דקירת הפגיון, המעורר רוגז וההופך את החטיפה הזאת למרד דמים, נסתיימה בזה התקפת הפתע של הקברניטים הספרדיים בהצלחה גמורה. בנחת ובמתינות יכולים עתה חואן דה קארטאחנה, קואסאדה ודה קוקה לשוט בחזרה אל ספינותיהם, כדי להכינן לקראת הקרב, אם יהיה הכרח בדבר; הספינה „סאן אנטוניו“ נמסרת, בינתיים, לפיקודו של איש, אשר שמו מופיע כאן לראשונה, חואן סבסטיאן דל קאנו. בשעה הזאת נקרא הוא, כדי להעמיד מכשולים בדרכו של מאגלאן בהגשמת האידיאה שלו; בשעה אחרת יבחר הגורל דוקא בו, כדי להשלים את פעלו של מאגלאן.
אחרי זה עומדות שוב הספינות בלי נוע, כחיות שחורות גדולות, אחוזות תנומה, בצל המפרץ. אין קול ואין אור, אשר יגלה את אשר התרחש כאן.
שחר חרפי וקודר בוקע, בשעה מאוחרת באזורים אלה, שאינם מסבירים פנים לאדם. בלי נוע עומדות חמש הספינות באותו מקום, בכלא הקרחי, אשר במפרץ. אין כל סימן חיצוני, אשר לפיו יוכל מאגלאן להכיר, כי דודנו וידידו הנאמן וכל הפורטוגיזים, אשר בספינת „סאן אנטוניו“ הושמו בכבלים וכי איזה קברניט מרדן מפקד עתה על הספינה במקום מסקואיטה. בראש התורן מתנוסס אותו דגלון, שהתנוסס ביום הקודם, מרחוק נראה הכול, כאילו לא חל פה כל שינוי, וכמו בכל בוקר, מתחיל מאגלאן, גם הפעם, את סדר היום הרגיל. כמו בכל בוקר, שולח הוא מספינת „טרינידאד“ סירה אל החוף, כדי להביא משם את המנה היומית של עצים ומים אל הספינות. כמו בכל בוקר, נעצרת סירה זו, בתחילה, על יד ספינת „סאן אנטוניו“, השולחת, בקביעות, מלחים אחדים משלה לאותה מטרה. אך מוזר: כאשר הסירה מתקרבת הפעם, אין מורידים סולם חבלים מ„סאן אנטוניו“, שום מלח אינו נראה, וכאשר השייטים קוראים ברוגז, שיזדרזו שם, מקבלים הם תשובה מדהימה: שבספינה זו אינן מתקבלות עוד פקודות ממאגלאן, כי אם פקודותיו של הקברניט גאספאר קואסאדה בלבד. תשובה זו היא מתמיהה מדי, מכדי שהסירה לא תמהר לשוב אל ספינת הפיקוד, כדי להביא את הידיעה אל האדמירל.
מאגלאן סוקר מיד את מצב הענינים: ספינת „סאן אנטוניו“ נמצאת בידי מורדים. הצליחו להערים עליו. אך גם הפתעה רצחנית אינה מסוגלת לבלבל, ולו לרגע אחד, את הדופק של ידו, אף לא את צלילות דעתו. הדבר הראשון אצלו הוא, ליצור לעצמו תמונה ברורה של הקף הסכנה: כמה ספינות עודן לצידו? כמה נגדו? בלי שהיות שולח הוא את הסירה הקטנה מספינה אל ספינה. מלבד הספינה האפסית „סאנטיאגו“ מכריזות כולן על עצמן כנוטות לצד המורדים, „סאן אנטוניו“, „קונספסיון“ ו„ויקטוריה“. שלש נגד שתים, או ליתר דיוק, שלש נגד אחת, כי את „סאנטיאגו“ קשה לקחת בחשבון במקרה של קרב. הקרב נראה, לפיכך, כאבוד וכל אדם אחר היה מתיאש ממנו: מפעלו של מאגלאן, אשר לו הקדיש שנים של חייו, נהרס תוך לילה אחד. בספינת הפיקוד שלו בלבד אין הוא יכול להמשיך את המסע אל בלתי הנודע, ועל כלי השיט הנשארים אין הוא יכול לוותר, אך גם לא לכפות עליהם את המשמעת. אין לצפות לעזרה משום צד, באזור, בו לא עבר עדיין קוער של אניה אירופית. רק שתי אפשרויות נשארות לו, למאגלאן, במצב האיום הזה, אחת מהן היא ההגיונית, ולנוכח המצב, בו ידו היא על התחתונה, היא גם המובנת מאליה: לשבור את קשי ערפו הוא, להשתדל להגיע לידי הבנה עם הקברניטים הספרדיים. והאפשרות השניה, שהנה אבסורדית בהחלט, אך הירואית: להעמיד את הכול על קלף אחד, לנסות להנחית מחץ נגדי, על אף חוסר הסיכויים הגמור, ולהכניס, על ידי כך פירוד בין המתמרדים.
הכול מדבר בזכות ההתפשרות. כי הקברניטים הספרדיים לא איימו עדיין על מאגלאן, באופן אישי, עדיין לא הציגו שום דרישות מפורשות לאדמירל. הספינות עומדות בלי נוע, לפי שעה אין לחכות מצידן להתקפה מלחמתית. כי גם הקברניטים הספרדיים, אף על פי שיתרון הכוח הוא לצידם, אינם רוצים במלחמת אחים חסרת טעם במרחק אלפי מילין ממולדתם. הם זוכרים היטב את שבועת האמונים, אשר נשבעו בכנסיה בסביליה, כן מיטיבים הם לדעת, את הענשים החמורים, להם יהיו צפויים על התמרדות ועריקה. אצילים כחואן דה קארטאחנה, לואיס דה מנדוזה, גאספאר קואסאדה, אנטוניו דה קוקה, שהמלך מינה אותם למתי סודו, רוצים לחזור לספרד בכבוד, בלי שיעיק עליהם הכתם של בגידה. על כן אין הם בוטחים כלל ביתרונם המספרי, כי אם מכריזים, מתחילת הדברים, על נכונותם למשא ומתן בדרך שלום: בתפיסת הספינה „סאן אנטוניו“ אין הם רוצים לפתוח במרד דמים, כי אם ללחוץ על השתקן המתמיד ולסחוט ממנו, סוף סוף, מלה ברורה בדבר המשך המסע של הצי המלכותי.
על כן אין במכתב של גאספאר קואסאדה, שהוא שולח עתה אל מאגלאן, כל כוונת התגרות. להפך, הוא נושא את הכותרת „בבקשה“, ברוב הכנעה, ובצורה האדיבה ביותר פותח הוא בהצדקת הצעד, בו נקטו בלילה. רק בגלל יחסו הרע של האדמירל אליהם, ראו הכרח לעצמם להשתלט על הספינה, שהמלך מינה אותם למפקדיה. אך אל לו, למאגלאן, לפרש את המעשה הזה, כאילו התכוונו בזה לשלול ממנו את זכויותיו האדמירליות, שהעניק לו הוד רוממותו. הם תובעים ממנו רק יחס טוב יותר בעתיד ואם ברצונו למלא את בקשתם זו, הרי הם מוכנים להתיצב שוב לשירותו, לא רק בצייתנות, כפי שמצוה עליהם חובתם, כי אם גם בכל הכבוד.
אם נקח בחשבון את יתרונם הצבאי של הקברניטים הספרדיים, שאין להתעלם ממנו, הרי פניה זו היא הצעה מצוינת. אך מאגלאן הכריע, זה מכבר, את הכף לצד הפתרון השני, ההירואי. במבטו המהיר הכיר את נקודת התורפה אצל מתנגדיו: חוסר הבטחון. איך שהוא גילה לו, כנראה, הטון של המכתב, שראשי המרד אינם מוכנים, בסתר לבם, לצעד הקיצוני, ובחולשה זו מרגיש הוא את יתרונו היחיד, על אף יתרונם המספרי. אם ידע לנצל את הפרט הדק הזה, אם ידע להנחית את ידו במהירות הבזק, ייתכן, שאפשר עוד להפוך את הדף ולזכות שוב על ידי העזה יתירה בקרב, שהנהו כבר אבוד.
אולם – דבר זה יש להדגיש ולחזור ולהדגיש – למושג העזה יש אצל מאגלאן איזה גון מיוחד. לפעול בעוז, אין פירושו של דבר, להשתער בחמימות יתירה, באימפולסיביות, כי אם להפך, להתחיל בביצוע משימה מסוכנת ביותר תוך מכסימום של זהירות ושל חישוב; תכניותיו הנועזות ביותר של מאגלאן הן תמיד כפלדה משובחת, הן מחושלות, אמנם, באש היצרים, אך מוקשות, אחרי כן, בתוך הקרח של השיקולים המפוכחים ביותר; בכל עת נוחל הוא את הנצחון בכל הסכנות, בזכות אותה מזיגה של דמיון וזהירות. תוך שניה אחת מוכנה תכניתו, כל הזמן הנשאר משמש לו לחשב את פרטיה בתכלית הדיוק. מאגלאן מגיע לכלל הכרה, כי עליו לפעול כמו קברניטיו, עליו להשתלט, לפחות, על אחת הספינות, כדי להשיג שוב את היתרון. אולם מה קל היה הדבר לקברניטים, מה קשה הוא למאגלאן! הם התנפלו בחשכת הלילה על ספינה שוקטת ובוטחת. גם הקברניט, גם אנשי הצוות נמו את שנתם. שום דבר לא הוכן לשם התגוננות, בידי איש מבין המלחים לא היה כלי זין. אולם עתה הוא יום בהיר. בחוסר אמון עוקבים שלשת הקברניטים מספינותיהם אחרי כל תנועה בספינת הפיקוד של מאגלאן, התותחים וכלי הקלע מוכנים לפעולה, הרובים דרוכים; כי המורדים מיטיבים להכיר את עוז רוחו של מאגלאן, והם יכולים להאמין גם בהתקפה נועזת מצידו.
אולם הם מכירים רק את אומץ רוחו, אך לא את ערמתו. אין הם מעלים כלל על דעתם, שאותו מחשב מהיר יעז גם דבר בלתי מתקבל על הדעת בהחלט, לבצע לאור היום, בעזרת קומץ של בני אדם, התקפה נגד שלש ספינות מזוינות בנשק כבד. תמרון הסחה גאוני אפשר לראות בעצם העובדה, שהוא אינו בוחר לו, בשביל ההפיכה הנועזת שלו, את הספינה „סאן אנטוניו“, בה מוטל דודנו מסקואיטה בכבלים. כי טבעי הדבר, ששם מחכים ביותר להתקפתו. אך דוקא משום שמחכים להשתערותו מצד ימין, משתער מאגלאן לצד שמאל, לא לעבר „סאן אנטוניו“, כי אם נגד „ויקטוריה“.
כל פרט של המחץ הנגדי הזה חושב באופן מזהיר. ראשית כול, מעכב מאגלאן את אנשי הצוות, שהביאו אליו את הבקשה, את הצעת המשא והמתן של קואסאדה, ביחד עם סירתם. על ידי כך השיג שני דברים: ראשית, הוחלשה קבוצת המורדים בלוחמים אחדים, בשביל המקרה של התנגשות, שנית, השיג על ידי מעשהו המהיר הזה סירת משוטים נוספת ועתה נמצאות בידיו שתי סירות, ויתרון זה, שהנהו זעום, למראית עין, יתגלה עד מהרה בשעת ההתקפה, כגורם מכריע. כי, בעצרו את סירתו הוא ליד ספינתו, יכול הוא לשלוח עתה בסירה הכבושה את נשקו הנאמן בהחלט, האלגואסיל של הצי, גונזאלו גומס דה אספינוזה, ביחד עם עוד חמישה אנשים, אל ספינת „ויקטוריה“, כדי למסור למפקד המורד, ללואיס דה מנדוזה, את מכתבו.
בלי כל חשדות רואים המורדים מעל סיפוני ספינותיהם, הערוכות לקרב, את הסירה הזעירה המתקרבת. שום חשד אינו מתעורר בלבם. כי כיצד זה תוכל סירה בעלת חמישה אנשים להתקיף ספינה, שבה נמצאים שישים איש ומפגיזים טעונים, אשר בראש עומד כמפקד קברניט מהימן כמנדוזה? אכן, אין הם יכולים להרגיש בדבר, שחמשת האנשים האלה מסתירים כלי זין מתחת לבגדיהם וכי על גומס דה אספינוזה הוטלה, [נוסף] על כך, משימה רבת ערך. בנחת, אט אט, תוך איטיות קבועה ומחושבת מראש – כל שניה חושבה – מטפס הוא אחרי חמשת חייליו על הסיפון ומוסר לקברניט לואיס דה מנדוזה הזמנה בכתב ממאגלאן, שיבוא אל ספינת הפיקוד לשם שיחה.
מנדוזה קורא את המכתב. אך הוא זוכר היטב את המחזה, כיצד חואן דה קארטאחנה נאסר אז, לפתע, כפושע על סיפונה של ספינת „טרינידאד“. לא, עד כדי כך לא יהיה איש כלואיס מנדוזה טיפש, שיימשך אל אותה מלכודת! „שמה לא תשיגני“, צוחק הוא בשעת הקריאה. אך הצחוק הזה נגמר בקול צווחה מרוסק – פגיונו של האלגואסיל חדר אל תוך צוארו ודקרו דקירת מות.
בדיוק באותו רגע קריטי – וכאן אפשר לראות, באיזה דיוק פנטסטי חישב מאגלאן מראש כל דקה וכל מטר של המעבר מספינה לספינה – מגיעים חמישה עשר אנשים מזוינים אל הספינה „ויקטוריה“, בפיקודו של דוארטה בארבוזה, בסירת הספינה „טרינידאד“, והם מטפסים ועולים מיד על הסיפון. בעינים קמות מביטים אנשי הצוות על גויתו של קברניטם, אשר הנשק של הצי חרץ את דינו על ידי דקירת פגיון, ובטרם יספיק להם הזמן, כדי להבין את אשר התרחש ולהכריע לכאן או לכאן, הספיק דוארטה בארבוזה לנטול בידיו את הפיקוד, אנשיו כבר תפסו את העמדות והוא כבר נותן פקודות, ואנשי הצוות הנבעתים, מצייתים, אחוזי חיל ורעדה. בן רגע הורמו העגנים, המפרשים הועלו, ועוד בטרם יגיע הדבר להכרתם של אנשי שתי הספינות המורדות הנשארות, מה טיבו של אותו ברק, שניחת עליהם ביום בהיר, שטה כבר הספינה „ויקטוריה“, כשלל חוקי של האדמירל, לעבר ספינת הפיקוד. שלש ספינות, „טרינידאד“, „ויקטוריה“ ו„סאנטיאגו“ עומדות עתה מול „סאן אנטוניו“ ו„קונספסיון“ וחוסמות בפניהן את מבוא המפרץ, כדי למנוע כל נסיון בריחה מצד המורדים.
במחי יד אחד קפצה כף המאזנים אל על, על ידי התמרון המטורף, הקרב, שהיה כבר אבוד, – נסתיים בנצחון. תוך חמש דקות היתה ידם של הקברניטים על התחתונה; לפניהם יש עתה רק עוד שלש דרכים: לברוח, להילחם או להיכנע בלי קרב. אשר לבריחה, דאג האדמירל בעוד מועד, למנוע אותה, על ידי חסימת מבוא המפרץ באמצעות שלש ספינותיו. לידי תגרת דמים אין הדברים יכולים להגיע עוד: מכת האגרוף הפתאומית של מאגלאן שברה כליל את אומץ רוחם של מתנגדיו. גאספאר קואסאדה עומד במלוא תחמשתו, בידו האחת הרומח ובשניה החרב ומשתדל, לשוא, לקרוא לאנשי הצוות לקרב. אנשיו המבוהלים אינם נשמעים לו עוד; עתה דרוש רק שסירה אחת תביא את מלחיו של מאגלאן אל הספון וכל התנגדות דועכת על פני הספינות „קונספסיון“ ו„סאן אנטוניו“. כעבור שעות מעטות אלווארו דה מסקואיטה הינהו שוב בן חורין; בכבלים האלה, בהם הושפל בן לויתו הנאמן של מאגלאן, נכבלו עתה הקברניטים המורדים.
במהירות, כשואה בעצם הקיץ, נתפרקה המתיחות, והברק הראשון ערער את ההתקוממות עד היסוד. אך ייתכן, שקרב גלוי זה היה החלק הקל של המשימה, כי באופן בלתי נמנע מוכרח עתה לבוא העונש, בהתאם לחוק הימי ולחוק המלחמתי. עתה מתחוללת בקרב מאגלאן מלחמה פנימית איומה. באופן מפורש הוענקה לו, מטעם המלך הסמכות בלתי המוגבלת על החיים ועל המות, אך האשמים העיקריים הנם, אף הם, מתי סודו של הכתר. כדי לשמור על האוטוריטה שלו עליו להטיל עתה ענשים חמורים, אך אסור לו להעניש את כל המורדים. כי כיצד יוכל להמשיך את המסע, אם יתלה, בהתאם לחוק המלחמה, את החלק החמישי של אנשי הצוות בראש החיבל? במרחק של אלף מילין מן המולדת, בסביבה, שאינה מסבירה פנים, אין הוא יכול, כאדמירל, לוותר על מאה זרועות, הדרושות לעבודה; על כן נאלץ הוא לקחת אתו את הנאשמים גם בהמשך מסעו, עליו לרכוש שוב את לבם על ידי יחס טוב ומהצד השני עליו להטיל עליהם אימה על ידי מעשה קשה למופת.
מאגלאן מחליט, כדי להבליט את האוטוריטה שלו על ידי הטלת אימה נמרצת, להקריב אדם אחד, והוא בוחר כאותו יחיד את האיש, שהשתמש בחרב שלופה, את גאספאר קואסאדה, הקברניט, שפצע בפגיונו את ספנו הנאמן אלוריאגה פצעי מות. בחגיגיות מתחיל מהלך המשפט, שהנו בלתי נעים ביותר; הלבלרים מוזמנים לתפקידם, העדים מובאים, כדי לרשום את דברי עדותם בפרוטוקול, ובאותה הרחבה, באותו פורמליזם, כאילו ישבו על ספסל הלבלרים בסביליה או בסאראגוסה, רושמים הם, בציה, אשר ליד החוף הפאטאגוני, דפים על דפים, על גבי הנייר, שאין לו פה תחליף. מסקואיטה פותח כיושב ראש, בתוך הארץ ללא בעלים, את המשפט באשמת רצח והתקוממות נגד גאספאר קואסאדה, קברניט הארמאדה לשעבר. ומאגלאן חורץ את פסק הדין. גאספאר קואסאדה נדון למות והחסד היחיד, שמעניק האדמירל לאציל הספרדי, הוא, שההוצאה להורג לא תבוצע על ידי החבל, כי אם על ידי החרב.
אולם מי יהיה התליין? אין לקוות, שמישהו מהצוות יגלה את נכונותו לכך ברצונו הטוב. לבסוף מוצאים תליין, במחיר אכזרי ביותר. גם משרתו של קואסאדה נמצא אשם בהתקפה זו על אלוריאגה, גם הוא הוכר כראוי לעונש מות. עתה מציעים לו חנינה, אם יאות לכרות את ראשו של קואסאדה. הברירה, שהוא עצמו יוצא להורג או יעדיף להוציא להורג את אדוניו, גרמה, בודאי, ללואיס דה מולינו, משרתו הנאמן של קואסאדה, מאבק מר עם מצפונו. אך לבסוף מודיע הוא על נכונותו לכך. בתנופת יד אחת כורת הוא את ראש אדוניו ומציל את ראשו הוא. על פי הנוהג המתועב של הזמן ההוא, מנתחים את גופותיהם של קואסאדה ומנדוזה לארבעה נתחים, הנתחים המושחתים מוקעים בראש כלונסאות וכך מועבר הנוהג של ה„טאטאר“ ושל מקומות אחרים, אשר נועדו להוצאה להורג, זו הפעם הראשונה אל העולם הפאטאגוני.
אך על מאגלאן לחרוץ עוד משפט אחד, ומי יכול לאמור, אם פסק דין זה היה מתון יותר או אכזרי יותר מאשר המות על ידי החרב? גם חואן דה קארטאחנה, המנהיג האמיתי של המרד, וכוהן אחד, שעורר, בלי הרף, להתקוממות, הוכרו כאשמים. אך כאן נרתעת גם ידו של מאגלאן הנועז מחתום על פסק דין מות מפורש. אסור לו, לאדמירל של המלך, להעז להוציא להורג את האיש, שהמלך עצמו צירפו אליו כ„איש צמוד“, והקתולי האדוק לא יעמיס על מצפונו את הפשע של שפיכת דמו של כוהן, אשר ראשו נמשח בשמן הקודש. כן אין זה מן הראוי, לסחוב את שני יוזמי המרד, כשהם אסורים בנחושתיים, סביב מחציתו של כדור הארץ. על כן מתחמק מאגלאן מהכרעה, בהחליטו להרחיקם מהספינות. כשהצי יצא שוב לדרכו, יושארו שני אלה, כשהם מצוידים ביין ובמצרכי מזון לזמן מסויים, על פני החוף של סאן יוליאן, ואז יכריע אלהים בעצמו בדבר חייהם או מותם.
הצדק מאגלאן, או לא צדק במשפט הדמים הזה בחוף סאן יוליאן. האין למצוא כל דופי בפרוטוקולים, שציוה דודנו מסקואיטה לערוך בסאן יוליאן, בלי לתת את האפשרות ללמד זכות על הנאשמים? ומהצד השני, הנכונות הן העדויות המאוחרות של הקצינים הספרדיים בסביליה, הטוענים, כי מאגלאן העניק לאלגואסיל ולאנשיו פרס של שנים עשר דוקאטים כגמול על ההתקפה הרצחנית על מנדוזה והבטיח להם, מלבד זה, את רכושם של שני האצילים האלה – עדויות, שמאגלאן, המת, לא יכול להכחישן עוד? כבר רגע אחד אחרי כל מעשה מקבל, כמעט, כל מאורע, בתיאורו, משמעות כפולה, ואם ההיסטוריה הצדיקה, מאז, את מאגלאן, אל לנו לשכוח, שההיסטוריה מצדיקה, כמעט, תמיד את המנצח לעומת המנוצח. הבל משמיע פעם את האמרה הנפלאה: „אין ההיסטוריה מתענינת כיצד מתרחש איזה דבר. היא מתיצבת לצד המגשימים, לצד משלימי המפעל.“ אלמלא גילה מאגלאן את המעבר, אלמלא השלים את משימתו, היה סילוקם של הקברניטים הספרדיים, שהשמיעו את דברי מחאתם נגד הרפתקתו המסוכנת, נחשב לרצח פשוט. אך מאחר שמאגלאן נתגלה כצודק והפך לבן אלמוות בזכות מבצעו, נשכחו האנשים, אשר מתו מות קלון, מלב הדורות הבאים, והצלחתו של מאגלאן הצדיקה, לאחר זמן, אם כי לא מבחינה מוסרית, הרי מבחינה היסטורית, את קשיותו ועקשנותו.
בכל אופן שימש גזר דין הדמים של מאגלאן דוגמה מסוכנת לאיש הגאוני מבין יורשי רעיונו בדורות הבאים, פרנסיס דרייק. כאשר אותו גיבור ושודד ים אנגלי נתון, כעבור חמישים ושבע שנה, במסע מסוכן באותה מידה, בסכנה דומה לזו, בשעת התקוממות בקרב הצוות שלו, בחנותו באותו חוף סאן יוליאן הרה האסונות, נותן הוא כבוד עגום למעשהו המלחמתי של מאגלאן, על ידי כך, שהוא מחקה אותו. פרנסיס דרייק יודע, בפרוטרוט, את אשר התרחש במסע של קודמו, יודע הוא את הפרוטוקולים ואת פסק דינו האכזרי של מאגלאן, אשר חרץ על המורדים; מספרים גם, שמצא את סלע הדמים בחוף סאן יוליאן, אשר עליו הוצא, לפני חמישים ושבע שנה, אל הפועל פסק הדין, שנחרץ על המורדים. שם קברניטו, שהתמרד, הוא תומס דאוטי; כמו קארטאחנה, הושם גם הוא באזיקים, בשעת המסע וגם עליו – זהות מפליאה – נחרץ, ליד אותו חוף, ליד אותו „נמל שחור“ של סאן יוליאן, פסק הדין. גם פה נגזר דינו למות. רק פרנסיס דרייק נותן לידידו לשעבר את הברירה העגומה, למות, כגאספאר קואסאדה, מות מהיר ומכובד על ידי הסיף, או להישאר, כחואן קארטאחנה, על חופו של המפרץ הזה. דאוטי, שאף הוא קרא את פרשת מסעו של מאגלאן, יודע כי לעולם לא נמצאו עוד עקבותיהם של קארטאחנה ושל הכוהן, שהועלה אתו על החוף – הם אבדו, כנראה, תוך עינויים איומים – על כן בוחר הוא במות הבטוח, אך המהיר, במות הגברי והאבירי על ידי הסיף. שוב מתגלגל ראש אדם אל החול. – גורלה הנצחי של האנושות, שמעשיה המפוארים מוכתמים, כמעט תמיד, בדם שנשפך וכי דוקא קשוחי הלב מצליחים בביצוע המעשים הגדולים ביותר!
הרגע הגדול
-——————————–
7 באפריל 1520 – 28 בנובמבר 1520
ארבעה חדשים, חמישה חדשים נשאר הצי של מאגלאן כלוא על ידי החורף באותו מעגן האסונות העגום. תוך הבדידות האיומה הזאת נסחב הזמן תוך ריקות ומועקה, אך האדמירל, המיטיב לדעת, כי אין דבר, המעורר מורת רוח בקרב בני האדם יותר מהבטלה, מעסיק, מבתחילה את המלחים בעבודה מאומצת בלתי פוסקת הוא מצוה לשפץ באופן יסודי את הספינות, הנמצאות זה שנה בדרך, מהקוער עד לראשי התרנים, הוא מצוה לכרות עצים חדשים, לגזרם לקורות; ייתכן, שהוא ממציא גם עבודות מיותרות, כדי להשלות את אנשי הצוות כי המסע יחודש בקרוב ויובילם מאותו שיממון חרפי ללא נשוא אל איי הדרום הנכספים.
סוף סוף נראה אות אביב ראשון. בכל השבועות הקודרים מכפור והמעוננים חשבו כבר אנשי הצוות, כי נדחו אל ארץ עזובה מאין יושב, לסביבה, אשר רגל האדם והחיה רחקה ממנה, ומובן הדבר, שאותו רגש הפחד הטבעי, שהם שוכנים פה, כמו באיזו מערת קדומים, הרחק מכל יצור אנושי, הקדיר עוד יותר את מצב רוחם. בוקר אחד מופיעה על פני הגבעה דמות מוזרה, בן אדם, שבראשונה אינו נראה כלל בעיניהם מבן מינם, כי בפחד הראשון של ההפתעה נראה הוא בעיניהם כאילו עלה בקומתו פי שנים על קומת אדם רגילה. כך כותב פטרוס מארטיר ופיגאפטה מאשר: „כה גדול היה האיש הזה, שאנו הגענו, בדיוק, עד האזור אשר במתניו. גזרתו היתה נאה, פניו היו רחבים, צבועים בצבע אדום ובעיגולים צהובים סביב העינים ועל לחייו שני כתמים בצורת לב. שערו היה קצר וצבוע בצבע לבן, כל לבושו היה מורכב מעורות של איזו חיה, שנתפרו באופן נאה למדי.“ ביחוד תמהים הספרדים למראה הרגלים העצומות של אותו ענק אנושי ובשל אותה „רגל גדולה“ (פאטאגאן) מכנים הם את הילידים בשם פאטאגונים ואת הארץ בשם פאטאגוניה. אך עד מהרה חולף הפחד מפני אותו בן ענקים. כי היצור לבוש העורות פורש, כפעם בפעם, את זרועותיו, תוך חיוך, הוא רוקד ושר בפזרו, תוך כדי כך, בלי הרף, חול על שערותיו, הצבועות בצבע לבן. מאגלאן, הבקי במידת מה, במנהגים של ילדי הטבע, עוד מימים עברו, מסביר לעצמו, באופן נכון, את האות הזה כרצון להתקרבות ידידותית ומצוה על אחד המלחים, שירקוד, אף הוא, באותו אופן ויפזר לו חול על ראשו. לשמחתם של המלחים המיוגעים והלאים, מבין, באמת, האיש הפרא את הפנטומימה הזאת כברכה והוא מתקרב בשקט גמור. עתה השיגו הטרינקולוס אחרי ה„סערה“, סוף סוף, את קאליבאן שלהם, זוהי הפעם הראשונה, שהמלחים המשועממים המסכנים זוכים, בציה הזאת, לאיזה גיוון, לבידוח הדעת במידה רבה. כי כאשר מגישים לענק הטוב, באופן בלתי צפוי, מראה אל אפו, נרתע הוא, מרוב הפתעה, בראותו את פרצופו בפעם הראשונה, בפתאומיות כזאת, עד כי הוא מושך אחריו ארבעה מלחים. תאבונו משכיח את אנשי הצוות את מנת מזונם הזעומה. בעינים תמהות רואים הם, כיצד אותו גארגאנטואה מריק אל קרבו דלי מים בגמיעה אחת ותוחב אחרי כן אל קרבו חצי סל של צנימים כמו עוגת גינבר. ואיזו צהלה פורצת, כשהוא בולע חולדות אחדות, שהם מגישים לזללנותו בלתי המרוסנת, חיות, על עורן ושערן, לקול צחוקם העליז של הצופים! בין שני הצדדים, הזולל והמלחים, נוצר יחס אהדה לבבי, וכאשר מאגלאן נותן לו עוד במתנה פעמונים קטנים אחדים, מביא הוא, עד מהרה, עוד „ענקים“ אחדים ואף „ענקיות“ אחדות.
אך דוקא אותו חוסר פחד הוא בעוכריהם של ילדי הטבע בלתי החשדנים. על מאגלאן, כמו על קולומבוס ועל כל כובשי הימים האחרים, הוטל, מטעם ה„קאזה דה קונטראטאסיון“, להביא אכסמפלרים אחדים, לא רק מהצמחים ומהמתכות, כי אם גם מסוגי האנשים החדשים, אשר יגלו בשעת מסעם. לצוד „ענק“ חי כזה, נראה בעיני המלחים כדבר לא פחות מסוכן מאשר לתפוס לויתן בסנפירו. בפחד מקיפים הם את הפאטאגונים, אך ברגע האחרון עוזב אותם תמיד אומץ רוחם. לבסוף ממציאים הם איזו תחבולה שפלה. הם תוחבים לתוך ידיהם של שנים מה„ענקים“ מתנות רבות כל כך, עד כי הם זקוקים לכל אצבעותיהם, כדי להחזיק את השלל; אחרי כן מראים להם, העומדים ומחייכים באושר, עוד איזה דבר נחמד, נוצץ ומשקשק, זוג רתוקות לרגלים, ושואלים אותם, אם ברצונם לשאת דבר כזה על רגליהם. הפאטאגונים המסכנים צוחקים מאוזן אל אוזן ומניעים ראשם לאות הסכמה, ברוב התלהבות – בחלומם רואים הם כבר, כיצד הדברים המשקשקים האלה יצלצלו וישקשקו אצלם עם כל צעד. בהחזיקם את מתנותיהם בידים קמוצות, מביטים הם בסקרנות מלמעלה, כיצד שמים את הכבלים סביב פרקי רגליהם, אותן טבעות יפות וקרות, המשמיעות צלילים עליזים כל כך – אך לפתע, והנה הם שבויים. עתה אפשר להטיל, בלי פחד, את הענקים כמו שק של חול. בהיותם כבולים אין הם מסוכנים עוד. לשוא מיללים המרומים, מתגלגלים ומפרפרים וקוראים – את השם שאל מהם שקספיר – אל אל הקסמים שלהם סטבוס: ה„קאזה דה קונטראטאסיון“ רוצה בדברים נדירים! כמו שורים מוכים סוחבים וגוררים את חסרי המגן לתוך הספינות, בהן עתידים הם ללכת לאיבוד מתוך חוסר מזון. על ידי ההתנפלות הבוגדנית הזאת מצד „נושאי התרבות“ הופר, במחי יד אחד, היחס הטוב. הפאטאגונים מתרחקים עתה מהרמאים, וכאשר פלוגה של ספרדים רודפת פעם אחריהם – כאן סיפורו של פיגאפטה הוא מעורפל, באופן מוזר למדי - כדי לצוד גם נשים ענקיות אחדות, או אולי לבקר אצלן, הרי הם מתגוננים ואחד המלחים משלם בחייו בעת ההרפתקה.
אולם ממש כמו לילידים, כן אין אותו חוף הרה אסונות, של סאן יוליאן, מביא גם לספרדים שום דבר מלבד צרות. אין מאגלאן רואה כאן ברכה בשום דבר, אין שום דבר עולה בידו: קללה רובצת על החוף הזה, העקוב מדם. רק לצאת מפה בהקדם האפשרי; לחזור, מיללים אנשי הצוות. רק להתקדם בהקדם האפשרי, רק קדימה, משתוקק מאגלאן, וחוסר הסבלנות של שני הצדדים גובר, במידה שהימים נעשים ארוכים יותר. כשחולפות רק סופות החורף העזות, מנסה מאגלאן מיד להתקדם. הוא שולח את הזריזה והמהירה שבספינותיו, את „סאנטיאגו“ הקטנה, ובראשה את הקברניט הנאמן סראן, כיונת נוח, כדי לתור את הסביבה. על סראן הוטל להתקדם דרומה, לסייר את המפרצים ולשוב עם ידיעות בפיו במועד קבוע. עוד מעט והזמן חלף, בקוצר רוח ובחרדה משקיף מאגלאן על פני הים. אך במקום מצד הים, מגיעה בשורה מצד היבשה; יום אחד יורדות מהגבעה שתי דמויות כושלות, הם חושבים אותן, בתחילה, לפאטאגונים וכבר מכינים את הקשת המצליבה. אך שני האנשים הערומים, הקפואים למחצה, המורעבים למחצה, המדולדלים, הנראים כפראים, כשדים קוראים אליהם במלים ספרדיות – אלה הם שני מלחים מ„סאנטיאגו“. הם מביאים בשורה רעה. סראן הצליח כבר להגיע אל נהר בעל שפך נוח ועשיר בדגים, זהו ריאו דה סאנטה קרוס; אך בשעת המשך הסיור הטילה סערה את הספינה אל החוף וניפצה אותה. מלבד כושי אחד, ניצלו כל אנשי הצוות והם מחכים על שפת ריאו דה סאנטה קרוס, כשהם נתונים במצוקה איומה; הם עצמם הגיעו, ברוב עמל, לאורך החוף עד לסאן יוליאן ובמשך כל אותם אחד עשר ימי הזוועה החיו את נפשם בשרשים ובעשב.
מאגלאן שולח מיד סירה. ניצולי הספינה מובאים בחזרה. אך מה יועילו עתה האנשים – ספינה הלכה לאיבוד, המהירה והזריזה ביותר מבין כולן! זוהי האבידה הראשונה וכמו כל הפסד כאן, בקצה העולם, זוהי אבידה שאינה חוזרת. כאשר מאגלאן נותן, לבסוף, ב־24 באוגוסט, את הפקודה להפלגה ועוזב את מפרץ האסונות של סאן יוליאן, תוך הטלת מבט אחרון על שני המורדים המנודים, מקלל הוא, בודאי, בסתר לבו את היום, אשר אילצו לעגון במקום הזה. ספינה הלכה לאיבוד, שלשה קברניטים איבדו כאן את חייהם, והעיקר: חלפה שנה, שאין להחזירה עוד, ושום דבר לא הושג, שום דבר לא גולה, אף לא נעשה.
אלה היו, בודאי, הימים הקודרים ביותר בחייו של מאגלאן, אולי היחידים, בהם הגיע האיש הזה, בעל האמונה בלתי המעורערת, בסתר לבו, לידי יאוש. בשעת ההפלגה מסאן יוליאן מודיע הוא, בעוז רוח מעושה, שגמר אומר לשוט לאורך החוף הפאטאגוני, בשעת הצורך, גם עד למעלת הרוחב השבעים וחמש ורק במקרה, שגם עד שם לא יימצא המעבר אל הים השני, יסכים לבחור בדרך הרגילה, סביב כף התקוה הטובה – כבר עצם הניסוח במלים „בשעת הצורך“ ו„אולי“ מגלה את חוסר בטחונו. זו הפעם הראשונה, שמאגלאן שומר לעצמו את הזכות לנסיגה, זו הפעם הראשונה, שהוא מודה לפני קציניו, שהמיצר המבוקש אינו קיים, אולי, בכלל, או שהוא נמצא במים הארקטיים. באופן גלוי לעין כול איבד את בטחונו הפנימי; אולם גם ההרגשה הטובה, שבזכותה היה חולם על המיצר ההוא, עוזבת אותו עתה, בשעה המכרעת. אין, כמעט, בכל ההיסטוריה מצב אירוני וזדוני יותר ממצבו זה של מאגלאן, כשהוא נעצר שוב, אחרי מסע של יומיים, ליד שפך הנהר סאנטה קרוס ומצוה שוב על הספינות שנת חורף למשך שני חדשים. כי ננסה נא להשקיף, מנקודת מבט של ידיעותינו הגיאוגרפיות הטובות ביותר, בתקופה מאוחרת יותר, על הענין הזה ונראה כמה הוא חסר טעם. הנה איש, אשר נדחף על ידי אידיאה גדולה והוטעה על ידי ידיעות בלתי מדויקות, ואף בלתי נכונות, קבע לו כמטרת חייו, למצוא את המעבר מהאוקינוס האטלנטי אל השקט ולגלות, על ידי כך, כראשון, את הדרך סביב הארץ. בזכות רצונו הדמוני הצליח להתגבר על התנגדות החומר, הוא מצא לו עוזרים בשביל תכניתו, שלא היתה, כמעט, בת הגשמה, בזכות הכוח הסוגסטיבי של האידיאה שלו, הצליח להשיג צי מידי מלך זר ואת הצי הזה הוביל בהצלחה לאורך החוף של אמריקה הדרומית, עד למרחקים, אשר שמה לא הגיע עדיין שום יורד ים לפניו. הוא התגבר על איתני הים ועל ההתמרדות; שום מכשול, שום אכזבה לא היה בכוחם, עד עתה, לשבור את אמונתו הקנאית, שהוא נמצא קרוב מאד לאותו מיצר, מטרת חלומותיו. ועתה, לפתע, ודוקא על סף הנצחון, מתערפל מבטו הרגיש של האיש, המיטיב כל כך לראות. הרי זה, כאילו קשרו האלים, אשר לא אהבוהו, בזדון לבב, את עיניו. כי באותו יום 26 באוגוסט 1520, בו מצוה מאגלאן על אנשיו לבזבז שוב שני חדשים נוספים באפס מעשה, הרי הוא נמצא כבר, בעצם, על סף מטרתו. רק עוד שתי מעלות רוחב, עוד שני ימי מסע על פני הים, אחרי שלש מאות ימי מסע, עוד פרסות ים אחדות, אחרי אלפים, שעברו כבר, עליו להמשיך עתה בעוז את דרכו, כדי שנפשו המדוכאה תצהל מגיל. אולם – אירוניה ורוע של הגורל – המסכן אינו יודע, אף אינו מעלה כלל על דעתו, מה קרוב הוא עתה אל מטרתו. במשך שני חדשים ממושכים ושדופים, מלאי דאגה וחוסר אמון, מחכה הוא לאביב ליד השפך של הנהר הקטן הזה, ממתין הוא ליד אותו חוף נשכח מאדם, דומה לאיש, העומד בסופת שלג ומתכנף מקור על סף בקתתו, בלי להעלות על דעתו, כי עליו לגשש עוד פסיעה אחת קדימה, כדי להימצא בצל קורת בית. שני חדשים, בלי סוף, ללא כל טעם, יושב מאגלאן אחוז ברוב שרעפיו, בציה הזאת ולבו מלא חששות, פן לא ישיג את המיצר, ובמרחק של שני ימי מסע מחכה המיצר, העתיד לשאת את שמו עד נצח נצחים! עד לרגע האחרון הוטל על האיש, הרוצה להוציא, באופן פרומתיאי, מהארץ את סודה האחרון, לחוש את צפרני הנץ המענות של הספק.
אך תמורת זה מזהיר יותר רגע הגאולה! תמיד מגיע אל מרום הפסגה רק האושר, העולה למרומים ממעמקי היגון. ב־18 באוקטובר 1520, אחרי שני חדשים של מנוחה חסרת תוכן ומיותרת, נותן מאגלאן שוב את הפקודה להמשכת המסע. בחגיגיות נקראת המיסה, אנשי הצוות מקבלים את סעודת הקודש, אחרי כן פורשים הם את המפרשים ושטים במלוא המהירות דרומה. בתקיפות הודפת אותם שוב הרוח לאחור, זרת אחר זרת עליהם לכבוש, תוך מאבק עם איתן הטבע העוין. גם עתה אין עוד כל ירק רך נראה לעין, אין דבר, אשר ינחם את המבט, החוף העזוב משתרע ריק, שטוח, שומם ובלתי מסביר פנים, רק חול וסלעים, סלעים וחול. ביום השלישי, ב־21 באוקטובר 1520, מתנשא, לבסוף, כף בעל שוניות לבנות לפני חוף מפורץ באופן מוזר, והנה, מאחורי הכף הזה, שכונה על ידי מאגלאן, לכבוד הקדושה של היום, לפי לוח השנה, בשם „כף הבתולה“, נפתח מפרץ עמוק בעל מים שחורים. הספינות מתקרבות. נוף מוזר, עצום וחמור! גבעות תלולות, בלתי שקטות ומבוקעות והרחק – מראה, שלא ראוהו זה שנים – שיאים גבוהים מכוסי כיפות שלג. אולם איזה מות שורר במרחב הזה! אין כל יצור אנושי מסביב, רק פה ושם איזה עץ או שיח; רק הזמזום וההמיה בלתי הפוסקים של הרוח פולחים את השתיקה המעובה של המפרץ הריק, כמקום משכן רוחות. בלתי מרוצים מביטים אנשי הצוות על המים הכהים. זה נראה להם כדבר אבסורדי, שמפרץ זה, המוקף הרים, ומימי השאול שלו יכולים להוביל הלאה אל חוף שטוח או אל „ים הדרום“ הבהיר ורוה השמש. כל הספנים מאוחדים בדעתם, כי מפרץ עמוק זה יכול להיות רק פיורד, בדומה לפיורדים שבארץ הצפון, וכי כל עמלם הוא לשוא וזהו רק בזבוז זמן, לחקור את המפרץ הסגור הזה באבן הבדיל או לעברו בספינות סביב סביב. שבועות רבים מדי בוזבזו על ידי הסיור של כל המפרצים הפאטאגוניים האלה, אשר אף אחד מהם לא נפתח לפניהם כמיצר הנכסף. עתה אל להם להשתהות עוד! להתקדם במלוא המהירות ואם לא ייראה בקרוב המיצר, יש לחזור הבית בעונה הנוחה ולהפליג אל הים ההודי דרך כף התקוה הטובה!
אך מאגלאן, האחוז טירוף בקשר עם המיצר הנסתר, עומד על כך, שיעברו גם את המפרץ המוזר הזה עד תומו. תוך מרירות מצייתים הנשארים לפקודה, אף על פי שהיו מעדיפים להמשיך את המסע, כי „כולנו חשבנו ואמרנו, שזהו רק מפרץ סגור“. שתי ספינות נשארות במקום, ספינת הפיקוד ו„ויקטוריה“, כדי לסייר את החלק החיצוני של המפרץ. שתי הנשארות, „סאן אנטוניו“ ו„קונספסיון“, מקבלות את הפקודה להתקדם, ככל האפשר, אך לחזור, לכל המאוחר, כעבור חמישה ימים. כי הזמן נעשה יקר והצידה זעומה. כאן אין מאגלאן יכול לתת להם זמן של חמישה עשר יום, כמו בלה־פלאטה. חמישה ימי סיור – רק זה יכול הוא עוד להשקיע בנסיון האחרון הזה!
והנה הגיע הרגע הדרמטי הגדול. שתי הספינות של מאגלאן, „טרינידאד“ ו„ויקטוריה“, מתחילות לסייר את החלק הקדמי של המפרץ, עד אשר „סאן אנטוניו“ ו„קונספסיון“ תחזורנה ממסע סיורן אל תוך החלק הפנימי של המפרץ. אך שוב מתקומם הרצון הנגדי של הטבע, כאילו סירב להסגיר בקלות את סודו האחרון. לפתע מתחדשת הרוח, הופכת לסערה, ועד מהרה, לאחת הסועות הפתאומיות, שהנן דבר רגיל באזור הזה, אשר ביחס אליו מציינות המפות הספרדיות הישנות, תוך אזהרה, „כאן אין לעולם עונות שנה נוחות“. בן רגע מתמלאים מימי המפרץ קצף לבן וסוער, כבר בהתנשאות הגלים הראשונה ניתקים חבלי העגנים; במפרשים מקופלים נאלצות הספינות להיטלטל, כשהן חסרות כל מגן – אך לאשרן, אין הסערה העקשנית מנפצת אותן אל שיני הסלעים. יום אחד, יומיים נמשכת המצוקה האיומה הזאת. אך לא גורלו הוא מדאיג את מאגלאן, כי שתי ספינותיו מיטלטלות ליד החלק הפתוח של המפרץ, בו אפשר להרחיקן מהחוף מרחק רב. אך שתי הספינות הנשארות, „סאן אנטוניו“ ו„קונספסיון“! אותן תפסה בודאי, הסערה בחלקו הפנימי של המיצר, במקום צר השתערה עליהן הסועה, בצינור הצר הזה, בו אין להן מרחב מספיק להיטלטל אנה ואנה, אף לא האפשרות הקלה שבקלות להטיל עוגן ולהסתתר: אם לא התרחש איזה נס, הרי שתי הספינות הוטלו, בודאי, זה מכבר אל החוף על ידי הסערה או נופצו כליל אל הסלע.
צפיה קדחתנית, איומה, קצרת רוח במשך כל אותם הימים, בשעות ההן, השעות הגורליות בשביל מאגלאן. עובר יום ואין כל אות. עובר יום שני והן לא חזרו עדיין. יום שלישי, רביעי, והם עדיין אינם. ומאגלאן יודע: אם שתי הספינות הוטלו אל החוף, אם הלכו לאיבוד, על אנשי הצוות שבהן, הרי הכול אבוד. בשתי ספינות בלבד אין הוא יכול להעז כלל להמשיך את המסע. ואז נופצו מפעלו, חלומו אל הסלע הזר הזה.
סוף סוף ניתן אות מראש החיבל. אולם אהה, זוועה! לא את הספינות החוזרות ראה הצופה, כי אם עמוד עשן, המיתמר במרחקים. רגע איום. אות עשן משמעותו היא, שאנשי ספינה טרופה קוראים לעזרה. ובכן התנפצה „סאן אנטוניו“! התנפצה „קונספסיון“, ספינותיו הטובות ביותר, ובזה התנפץ כל מפעלו במפרץ הזה, שלא קורא לו עדיין שם! וכבר מצוה מאגלאן, להוריד את הסירות, כדי לשוט אל תוך המפרץ ולהציל מבני האדם כל מה שניתן עוד להציל. באותו רגע ממש מתרחש המפנה! זהו אותו רגע מפואר כמו ב„טריסטאן“, בו משתנה, לפתע, נעימת המות הגוועת, המיללת והנואשת של חליל הרועים והופכת לנעימת ריקוד רבת מעוף ותרועה, המבשרת שפע של אושר. מפרש! ספינה! אחת! תהילה לאל – לפחות ספינה אחת ניצלה! לא, שתי הספינות, שתיהן! „סאן אנטוניו“ ו„קונספסיון“, שתיהן חוזרות, שלמות, בלי כל פגע. אך הנה, מה זה? אך הספיקו לראות את מאגלאן ואת הצי, נראה משם ברק מירכתי הספינה, פעם, פעמיים ושלש, ובכל הסביבה מהדהד בהרים קול רעם התותח. מה קרה? מדוע זה יורים הם, החוסכים, כרגיל, בקפדנות כל גרגר של אבק שריפה, תוך בזבזנות כזאת יריה אחר יריה? מדוע זה, כמעט שמאגלאן אינו מעז להאמין בדבר, מתנוססים כל הדגלים, הדגלונים? מדוע זה רומזים וצועקים הקברניטים, ומה הם רומזים, מה הם צועקים? עדיין אין הוא מבין מרחוק את המלים המבולבלות, החברים אינם תופסים עדיין את משמעותן של הקריאות. אך כולם מרגישים, ובראש ובראשונה, מאגלאן עצמו: זוהי שפת הנצחון!
ואכן, בשורה מבורכת מביאות שתי הספינות. בלב, שפחד ורחב, לפתע, מאזין מאגלאן לסיפורו של סראן. בתחילה היו שתי הספינות בכל רע. הן הספיקו לחדור כבר עד למעמקי המפרץ, כשהתחוללה הסערה ההיא. אף על פי שקיפלו מיד את כל המפרשים, דחף אותם הזרם הלאה, בלי שיוכלו לעמוד בפניו, וכך חדרו יותר ויותר פנימה; וכבר דימו בלבם, כי נגזר עליהם להתנפץ, בחוסר כל מגן, בקצהו של המפרץ, אל חופיו הסלעיים. והנה הרגישו ברגע האחרון, כי חומת הסלעים השסועה, המתנשאת פניהם, אינה סגורה כלל, כי אם נפתחת שוב, מאחורי כף, כמין תעלה. דרך המיצר הזה, השקט יותר, נכנסו אל תוך מפרץ שני, שהוצר שוב, אך, מיד אחרי זה, התרחב במידה רבה. וכך שטו במשך שלשה ימים, בלי להגיע עד קצהו של מיצר הים המופלא הזה. הם לא גילו עדיין את מוצאו האחרון, אך אין כל אפשרות, שנתיב מים מוזר זה הוא נהר. כי המים נשארים מלוחים בלי כל שינוי, והגאות והשפל מופיעים באופן סדיר ליד החוף. המים המוזרים האלה אינם הולכים וצרים, כמו נהר, כמו לה־פלאטה, כשמתקדמים למעלה, החל מהשפך, כי אם להפך: במידה שמעמיקים לחדור שמה, נעשה שטח פני המים רחב יותר ודומה יותר לים. על כן זהו קרוב לודאי, שפיורד זה, תעלה זו מעבירה אל ים הדרום, המבוקש זה מכבר, אשר את שפתו ראה נונייס דה באלבואה לפני שנים אחדות, כאירופי ראשון, מעל גבעות פאנאמה.
ידיעות טובות יותר לא קיבל מאגלאן, האיש, אשר עמד בנסיונות רבים, זה שנה תמימה. ואנו יכולים רק לתאר לעצמנו, כיצד הגיהה בשורת התקוה הזאת את לבו הקודר והמכווץ, לפתע, באור בהיר: הוא נואש כבר, בסתר לבו, כבר לקח בחשבון את החזרה דרך כף התקוה הטובה, ואין איש, אשר ידע את תפילותיו, אשר התפלל, ואת נדריו, אשר נדר לאלהים ולקדושיו, בכרעו על ברכיו. ועתה, דוקא ברגע, בו החלה אמונתו לעזבו, מתחיל הטירוף להיות למציאות והחלום הופך למאורע של ממש. עתה אסור להשתהות עוד, אף לא רגע אחד! להעלות את העגנים! לפרוש את המפרשים! עוד פעם אחת יריה לכבוד המלך, תפילה לאדמירל העליון! ואחר באומץ אל תוך המבוך! אם ימצא מוצא מתוך המים האכירונטיים האלה אל תוך הים השני, אזי מצא הוא, כראשון, את הדרך סביב הארץ. ובכל ארבע הספינות שט עתה מאגלאן אל תוך התעלה הזאת, אשר אותה הוא מכנה, לכבוד היום, בשם תעלת טודוס הקדוש. אך הדורות הבאים עתידים לכנותה, תוך הכרת טובה, בשם מיצר מאגלאן.
זה היה, בודאי, מראה מוזר, שלא מהעולם הזה, כאשר החליקו, לראשונה, ארבע הספינות הראשונות של האנושות חרש, באין קול, אל תוך המיצר הזה, השקט, השחור, אשר שום בן תמותה לא שט עדיין על מימיו, למימות עולם ועד היום ההוא. שתיקה איומה מקדמת את פניהם. כהרים מגנטיים מזדקרות, במראה מתכתי, הגבעות על החוף, קודרים נטויים השמים, המעוננים כאן תמיד, צל שחור רובץ על פני המים; כסירתו של כארון על פני מימי סטיקס, כצללים בין צללים, שטות ארבע הספינות חרש בתוך עולם השאול הזה. מרחוק מזהירים הרים בעלי שיאים מכוסי שלג, ובלילה מביאה הרוח משם משב כפור. שום יצור חי אינו נראה מסביב, ואף על פי כן שוכנים כאן, בודאי, אנשים במקומות סתר כי בלילה נראות באפילה מדורות מתלקחות בצידי דרכם, משום כך מכנה מאגלאן את הארץ הזאת בשם ארץ האש. (מדורות אלה, שהיו דולקות באופן מתמיד, נראו עוד, אחרי כן, במשך מאות בשנים. זה מתבאר בעובדה, שבני ארץ האש, שהיו גזע בעל רמה תרבותית נמוכה ביותר, לא ידעו עדיין את הטכניקה של הצתת אש ועל כן היו מבעירים, בלי הפסק, ביום ובלילה, בבקתותיהם, עצים ועשב יבש.) אך לעולם אינו נשמע שום קול, אינה נראית כל דמות, בשעה שהנוסעים תרים בחרדה אל כל צד; כאשר מאגלאן שולח פעם מלחים בסירה אל החוף, אין הם מוצאים שם שום בית, אף לא סימני חיים, כי אם משכנות מתים בלבד, תריסרים אחדים של קברים עזובים. גם החיה היחידה, שהם מגלים פה, היא מתה, לויתן, אשר את פגרו הענקי פלטו הגלים אל החוף: רק כדי למות הגיע הנה, אל החוף הזה של האבדון ושל הסתיו הנצחי. בתמהון מביטים הנוסעים אל דממת הרוחות הזאת; הרי זה, כאילו הגיעו אל איזה נוף כוכבים חרוך, שהכול גוע בו. הה, רק הלאה! רק הלאה! ושוב מחליקות הספינות, המונעות אט אט, קדימה על ידי בריזה, על פני מימי הליל, שלא חשו מעולם בקוער של ספינה. מפעם לפעם מורדת אבן הבדיל אל תוך המעמקים ואינה מוצאת קרקע; מפעם לפעם תרות עיניו של מאגלאן, בחרדה, אל כל העברים, כדי לראות אם המפרץ אינו נסגר, לפתע, אם נתיב המים החפשי אינו מגיע אל קיצו. אך הנתיב הולך ונמשך, ובכל פעם יש סימנים נוספים, שהוא מוכרח להגיע, בסופו של דבר, אל הים הפתוח. אך אותו רגע נכסף עודנו סמוי מן העין, הדרך עודנה מסובכת, הנפש עודה מבולבלת. ומסע הקסמים נמשך ונמשך בתוך הלילה הקימרי, כשהוא מלווה רק על ידי הזמרה הפראית ובלתי המובנת של הרוח, המזמזמת, קרה וקולנית, בין ההרים.
אך המסע הוא, לא רק קודר, כי אם גם מסוכן. כי אותו מיצר פתוח אינו דומה במאומה לאותה תעלה דמיונית ישרה, כפי שציינוה במפותיהם הקוסמוגרפים הנכבדים, שינר, ולפניו בהיים, בחדריהם הגרמניים הנוחים, ובעצם זוהי רק לשון נקיה, למען הקיצור, לכנות את מיצר מאגלאן בשם דרך ים; לאמיתו של דבר זוהי דרך מצולבת, בלי הרף, תסבוכת לבירינתית שסועה של נפתולים ומפנים, של מפרצים, מעגנים, פיורדים, שרטונות ועורקי מים סבוכים, שספינות יכולות לעברה בשלום רק בזריזות יתירה ובמזל מיוחד. בצורות שונות ביותר מתחדדים ונערמים המפרצים האלה, בלי שאפשר יהיה לדעת את מידת עמקם, את מוצאם, הם משובצים באיים בצפיפות יתירה וזרועים מקומות רדודים; שלש ארבע פעמים מסתעפת הדרך על ימין ועל שמאל, בלי שאפשר יהיה לדעת, מה היא הדרך הנכונה, אם זו, המובילה מערבה, או צפונה או זו, המובילה דרומה. יש לסטות מהדרך בגלל שרטונות, יש לעקוף סלעים, ומפעם לפעם עוברת הרוח העוינת במשבים סוערים פתאומיים, הקרויים „ויליוואב“, על פני המיצר הנסער, מערבלת את המים וקורעת את המפרשים. רק מתוך התיאורים הרבים של הנוסעים בדורות המאוחרים אפשר להבין, מדוע זה היה מיצר מאגלאן מגור לכל יורדי הים עוד במשך מאות בשנים. כי תמיד „נושבת כאן רוח צפונית מכל ארבע רוחות השמים“, לעולם אין כאן מעבר שקט, נוח ורוה שמש. תריסרים של אניות מתנפצים בשעת המסעות המאוחרים יותר, העוברים דרך המיצר הזה, שאינו מסביר פנים ואשר עד היום הזה אינו מיושב עדיין די הצורך. ואין שום דבר, אשר יוכל להעיד על האמנות הימאית של מאגלאן יותר מהעובדה, שדוקא הוא, אשר עבר כראשון את דרך הים המסוכנת הזאת, נשאר, במשך שנים רבות, גם האחרון, אשר הצליח לעבור את המיצר הזה, בלי לאבד אף ספינה אחת. רק אם נקח בחשבון את כובד התנועה של כלי השיט שלו, שלא היה להם כל כוח מניע אחר זולתי מפרש מנופח והגה מעץ, והם נאלצו לסייר, אחד אחד, את מאת העורקים והסעיפים, בשוטם, בלי הרף, הלוך ושוב, כדי להיפגש בכל פעם במקום קבוע, וזה בעונה בלתי נוחה של השנה, כשאנשי הצוות היו כבר עייפים ויגעים, ייראה מעברו המוצלח בעינינו כפלא, כפי שפיארוהו דורות של יורדי ים. אך כמו בכל השטחים, התבטאה גאוניותו העיקרית של מאגלאן, גם באמנות הימאות, בסבלנות, בזהירותו בלתי המעורערת ובראיית הנולד. במשך חודש תמים מתמיד הוא בחיפושיו האחראיים והבטוחים. אין הוא ממהר, אין הוא אץ קדימה תוך צפיה קצרת רוח, אף על פי שבפנימיותו נפשו מרטטת כבר ברוב מתיחות, לראות, סוף סוף, את המוצא, את ים הדרום. כל פעם שהוא מגיע לאיזו הסתעפות מחלק הוא את הצי; כל אימת ששתי ספינות מסיירות איזו פיורד צפוני מסיירות, באותו זמן, שתי הספינות הנשארות את הדרך הדרומית. כאילו ידע האיש הבודד הזה, שמכיון שנולד במזל רע, אסור לו לבטוח, אף פעם אחת, במזל. אין הוא סומך, בבחירת הכיוון, על המקרה, כמי שמטיל מטבע על זוג או פרט; תמיד מחפש הוא ומסייר את כל הדרכים, כדי למצוא את הדרך האחת והנכונה, וכך חוגגת את הנצחון, ביחד עם דמיונו הגאוני, אחת מסגולותיו, המפוכחת והאפיינית ביותר: ההתמדה ההירואית.
נצחון: כבר הצליחו להתגבר בשלום על מצרי הים הראשונים של הנתיב והנה התגברו כבר על השניים. שוב הגיע מאגלאן אל פרשת דרכים, בה מסתעף המפרץ לשתי זרועות, ימינה ושמאל, ומי זה יכול לדעת, איזו משתי הדרכים מובילה ישר אל הים הפתוח ואיזו מהן היא חסרת ערך בשבילו, כמבוי סתום. על כן מחלק מאגלאן שוב את הצי הקטן שלו. על „סאן אנטוניו“ ו„קונספסיון“ מטיל הוא לסייר את החלק הפונה בכיוון הדרומי־מזרחי, בשעה שהוא עצמו מסייר בספינת הפיקוד שלו וב„ויקטוריה“ את התעלה הדרומית־מערבית. כנקודת מפגש, כעבור חמישה ימים, לכל המאוחר, נקבע השפך של נהר קטן, אשר יכונה בפיהם, בשל שפע הדגה שבו, בשם נהר הסרדינים. וכבר נמסרו ההוראות המפורטות לקברניטים. הספינות היו יכולות כבר, בעצם, לפרוש את מפרשיהן. אולם עתה מתרחש דבר מה בלתי מקווה, שאיש מן הצי לא יכול היה לחכות לו: מאגלאן מזמין את כל קברניטיו אל הסיפון של ספינת הפיקוד שלו, כדי לקבל מהם דין וחשבון על המלאי לפני ההתחלה של כל פעולה נוספת ולשמוע את חוות דעתם על כך, אם להמשיך עתה את המסע או לשוב אחרי הצלחת הסיור.
לשמוע את חוות דעתם? מה, בעצם, שואלים הם את עצמם בתמהון, התרחש כאן? לשם מה, לפתע, אותה העמדת פנים דמוקרטית, המדהימה את כולם? למה זה מעלה הדיקטטור, איש הברזל, שלא הכיר, עד עתה, בזכות קברניטיו להציג איזו שאלה או להרהר אחרי איזו פקודה, דוקא עתה, לרגל איזה תמרון קל ערך, את קציניו ממעלת פקודים אל מעלת חברים? לאמיתו של דבר, אין דבר הגיוני יותר מהמפנה הזה. תמיד נוח להם, לדיקטטורים, להכיר בזכויות האדם אחרי שהשיגו את הנצחון במלואו וקל להם להרשות את חופש הדיבור, אחרי שהבטיחו את שליטתם המוחלטת. עתה, אחרי שמצא את המעבר, את המיצר, אין עוד למאגלאן כל צורך לירוא מפני שאלה. עתה, כשקלף הנצחון הוא בידו, יכול הוא לספק את מבוקשם של האחרים ולגלות את הקלפים. תמיד קל לו, לאדם, לפעול ביושר לבב בתוך אושר, מאשר במצב של אסון. על כן מרופף עתה האיש הקשה, המסוגר והמכונס, סוף סוף, את שתקנותו, ששקד כל כך על שמירתה מאחורי שיניו. מאז חדל סודו מהיות סוד והפך לדבר גלוי, יכול מאגלאן לנהוג בדיבור גלוי יותר.
הקברניטים מופיעים ומוסרים דין וחשבון. ידיעותיהם הן בלתי משמחות בהחלט. המלאי נתכווץ במידה מסוכנת ביותר, בכל אחת מהספינות נשארה עוד, לכל היותר, צידה לשלשה חדשים. מאגלאן נוטל את רשות הדיבור. עתה ברור, הכריז בהדגשה יתירה, כי המטרה הראשונה של המסע הושגה, המעבר אל ים הדרום הריהו, כאילו נמצא כבר. עתה מבקש הוא מהקברניטים, שיביעו בגלוי את דעתם, אם על הצי להסתפק בהשגים האלה או עליו להשתדל להשלים את אשר הבטיח לקיסר: להגיע גם אל איי התבלין ולתפסם בשביל ספרד. אכן, הוא מודה בדבר, שהמלאי הנהו כבר זעום ביותר ולפניהם עוד מסעות ארוכים. אך גדולים הם גם התהילה והעושר, המחכים לכולם, אחרי הביצוע המוצלח של המשימה. אומץ רוחו הוא לא נתערער. אך בטרם יחליט החלטה סופית, אם עליהם לחזור כבר עתה, אחרי שהגיעו למחצית ההשג, או שימשיכו את דרכם, למען הכבוד, עד להשגת המטרה, רוצה הוא לשמוע תחילה את דעת קציניו.
מה היתה תשובתו של כל אחד מהקברניטים ומהספנים, דבר זה לא נודע לנו, אך לא נשגה, בודאי, אם נשער כי רובם שתקו. בזכרונם נשתמרו עוד החוף של סאן יוליאן ונתחי הגופות של חבריהם הספרדיים; גם עתה יש להם הרגשה בלתי נעימה, כשעליהם להמרות את פיו של אותו איש פורטוגיזי, בעל רצון הברזל. רק אחד מהם, מגלה, באופן ברור וחריף, את חששותיו, זהו אסטוואן גומס, ראש הספנים של „סאן אנטוניו“, פורטוגיזי וכפי שסיפרו, קרובו של מאגלאן. גומס אומר בגלוי, שעתה, אחרי שגולה כבר, באמת, המיצר, לפי כל הסימנים, היו מיטיבים לעשות, אילו חזרו לספרד, כדי לשוב ולצאת למסע, בצי מצויד מחדש, אל איי התבלין, בדרך, אשר גילו זה עתה. כי ספינותיהם אינן כשרות עוד, לדעתו, להמשיך במסע בים, מלבד זה אין הן מצוידות במלאי מספיק של צרכי מזון, ואיש אינו יודע, עד לאי־אלה מרחקים משתרע ים הדרום, אותו אוקינוס חדש ובלתי ידוע, אחרי המיצר, שגילוהו עתה. אם יתעו בדרכם על פני הים בלתי הידוע הזה, בלי שימצאו, בהקדם, איזה נמל, נחרץ גורלו של הצי לאבדן מחפיר.
מפי אסטוואן גומס מדברת התבונה, וקרוב לודאי, שזהו עוול מצד פיגאפטה לגבי האיש המנוסה הזה, כשהוא מנמק, תוך נטיה לחשדנות לגבי כל מתנגדיו של מאגלאן, את חששותיו בכל מיני סיבות קטנוניות. לאמיתו של דבר, היתה הצעתו של אסטוואן גומס, לחזור עתה בכבוד ולהגיע אל המטרה שהוצבה במסע שני, נכונה בהחלט, מנקודת מבט הגיונית וענינית; הצעה זו היתה עשויה להציל את חייו של מאגלאן ושל מאתיים איש, בקירוב. אך מאגלאן אינו מחשיב את החיים בני החלוף, כי אם את המעשה בן האלמוות. כל החושב מחשבות גבורה, יפעל, בהכרח, בניגוד לתבונה. בלי שהיות יתרות, נוטל מאגלאן את רשות הדיבור לתשובה. ברור, שהם צפויים לקשיים, קרוב לודאי, שיצטרכו לסבול רעב וכל מיני תלאות, אולם – דבר נבואה מוזר – אף אם ייאלצו לבלוע את העור, בו מצופים מוטות המפרשים, רואה הוא חובה לעצמו, להמשיך את המסע ולגלות את הארץ, אשר הבטיח. בקריאה זו להרפתקה נסתיימה, כנראה, אותה התיעצות מוזרה כל כך, מבחינה פסיכולוגית, ומספינה לספינה נמסרת, בקול, פקודתו של מאגלאן, שהמסע נמשך. אולם בסתר נותן מאגלאן פקודה לקברניטיו, להעלים בהקפדה יתירה, מאנשי הצוות את דבר מיעוטו של מלאי המזון. כל מי, שיפליט מפיו רק רמז קל, את ראשו הוא קובע.
בלי אומר ודברים קיבלו הקברניטים את הפקודה, ועד מהרה נעלמו שתי הספינות, שעליהן הוטל לסייר את התעלה הדרומית, „סאן אנטוניו“, בפיקודו של מסקואיטה, ו„קונספסיון“, בפיקודו של סראן. לשתי הספינות, אשר נשארו, „טרינידאד“, ספינת הפיקוד של מאגלאן, ו„ויקטוריה“, יש בינתיים זמן מסוים של נוחות. הן עוגנות ליד שפך נהר הסרדינים, ובמקום שהן עצמן תסיירנה את המשך התעלה מצד מערב, מוסר מאגלאן את הסיור הזה לסירה קטנה. בחלק השקט הזה של התעלה אין כל סכנה צפויה לכלי השיט; מאגלאן נותן רק פקודה אחת, לשוב מהסיור לכל המאוחר ביום השלישי; על ידי כך נשארים שלשת הימים, עד שובן של „קונספסיון“ ו„סאן אנטוניו“ להפוגת נופש גמורה. וזהו נופש טוב בשביל מאגלאן ואנשיו בסביבה הנוחה הזאת. באופן מוזר למדי, נעשתה הסביבה יפה יותר, בימים האחרונים, במידה שהוסיפו להתקדם מערבה. במקום סלעי החול התלולים מקדמים פה את פניהם נוה מרעה ויער. מורדות הגבעות נעשים מתונים ורכים יותר, שיאי הקרח נראים ממרחק רב יותר. האויר נעשה פחות חריף, מעינות של מים מתוקים משיבים את נפשם של המלחים, שידעו זה שבועות רבים רק את המים המצחינים והתפלים, אשר בחביות הספינות. עתה שוכבים הם, ברישול, בעשב הרך, מתבוננים, בעצלות, אל הפלא של הדגים המעופפים באויר, אך אחרי כן מזדרזים הם, במלוא העוז, לדוג, במי הנהר, את הסרדינים, הנמצאים כאן בשפע, אשר לא ייאמן. הם מוצאים פה שפע כזה של עשבים טובים וטעימים לחך, עד כי הם יכולים לשוב, אחרי חדשים רבים, לאכול לשובע, והטבע מרבה ללטפם ביפיו ובצלליו, עד כי פיגאפטה קורא בהתלהבות: „אני חושב, שאין בעולם מיצר טוב ויפה יותר מזה.“
אך מהו אותו אושר קטן של נוחות ונועם, של התפרקות עצלנית, לעומת האושר הגדול, המסחרר בלהטו, המנשא במעופו והמשכר עתה את מאגלאן? הנה קרב הוא, הנה מרחף הוא כבר; כי הנה, ביום השלישי חוזרת השייטת, בצייתנות, ושוב רומזים המלחים מרחוק, כמו אז, ביום טודוס הקדוש, בו גילו את הכניסה אל המיצר. אולם עתה – זה חשוב יותר אלף מונים! – גילו, סוף סוף את המוצא! הם ראו את הים, אשר אל תוכו משתפכת התעלה הזאת, במו עיניהם, את ים הדרום, את הים הגדול ובלתי הידוע! „הים, הים“, אותה קריאת גיל בת אלפים בשנים, בה היו היונים שולחים את ברכתם אל מימי הנצח, בשובם אל ביתם אחרי מסע ממושך, כאן מהדהדת קריאה זו בשפה אחרת, אך באותה מידה של התלהבות; תוך הרגשת אושר, מתנשאת קריאה זו אל ספירה, אשר לא קלטה עדיין, מעודה, תרועה בקול אדם.
דקה יחידה זו היא הרגע הגדול של מאגלאן, אותו רגע של התלהבות עליונה, שאין למעלה הימנה, אשר לו זוכה אדם רק פעם בחייו. הכול נתגשם. הוא קיים את דברו, כאשר הבטיח לקיסר. הוא, כראשון וכיחיד, הפך למציאות את הדבר, אשר עליו חלמו אלפים: הוא מצא את הדרך אל הים האחר. על ידי רגע זה, יודע הוא, הוצדקו חייו והוקדשו לאלמוות.
והנה מתרחש דבר, שאיש לא היה מעז לשער, כי הוא יכול לקרות אצל האיש הקשה הזה, המסוגר בתוך עצמו. לפתע מתגבר החום, המתלקח בנפשו, על אותו חייל תקיף, שלא גילה מעודו את רגשותיו לאיש. עיניו זולגות דמעות, דמעות חמות, לוהטות ניגרות על פניו אל מעבה זקנו השחור. זוהי הפעם הראשונה, הפעם היחידה, שאותו איש הברזל, מאגלאן, בוכה, הוא בוכה מרוב אושר.
רק רגע אחד, רגע יחיד וקצר בכל חייו הקודרים ומלאי היגע ניתן לו, למאגלאן, להרגיש את שיא האושר, הנופל בחלקו של האדם היוצר: ההכרה כי האידיאה של חייו נתגשמה. אך על האיש הזה נגזר ממרומים, שלא יקבל לעולם מידי הגורל אף קורטוב של אושר, בלי שיצטרך לשלם בעד זה מס ומחיר מר. בכל אחד מנצחונותיו קשורה מיד, באופן בלתי נמנע, איזו אכזבה. ניתן לו רק לראות את האושר, אך לא לתפסו, אף לא לנסות להחזיק בו, וגם רגע זעום זה של הרגשת האושר, הרגע העשיר ביותר בחייו, דועך לפני זמנו, בטרם יספיק להרגישו עד תומו. כי היכן הן שתי הספינות הנשארות? מדוע זה בוששות הן לבוא? הן עתה, מאז גילתה הסירה ההיא את המוצא אל הים, כל החיפושים הנוספים אחרי המוצא אל ים הדרום הם רק עוד בזבוז זמן מיותר. הה, מי יתן ותשובנה, שתי הספינות, אשר נשלחו, „סאן אנטוניו“ ו„קונספסיון“, כדי לקבל את הבשורה הטובה! בקוצר רוח גובר והולך תר מאגלאן במבטו בעומק המפרץ. המועד, אשר נקבע, עבר זה כבר, עתה חלף כבר היום החמישי, ואין עדיין כל אות, כל סימן חיים מהספינות.
ההתרחש, בסופו של דבר, איזה אסון? האיבדו את דרכן? מאגלאן הוא נרגש מדי, מכדי שבת עוד בטל, ללא כל פעולה, במקום המוסכם. הוא מצוה לפרוש את המפרשים ולהפליג שוב אל תוך התעלה, כדי לשוט לקראת הספינות, המתמהמהות בדרכן. אך הכול ריק, האופק נשאר ריק, ריקים הם המים הקרים והמתים. אין כל אות, אין כל סימן חיים.
לבסוף, ביום השני לחיפושים, נראה מפרש. זוהי הספינה „קונספסיון“, בפיקודו של סראן הנאמן. אולם היכן היא הספינה השניה, החשובה ביותר, בגלל היותה הגדולה ביותר בצי, הספינה „סאן אנטוניו“? סאן אינו יודע להשיב על כך דבר. מיד ביום הראשון התקדמה הספינה „סאן אנטוניו“ ומאז נעלמו עקבותיה. ברגע הראשון אין מאגלאן מעלה עדיין על דעתו כל דבר רע. שמא תעתה הספינה „סאן אנטוניו“ בדרכה, שמא לא הבין קברניטה את המוסכם. על כן שולח הוא עתה את כל ספינות הצי אל עברים שונים, כדי לסייר את כל פינות התעלה הראשית, מיצר האדמירל. הוא מצוה לאותת באותות אש, ליד דגלים, הנתקעים במקומות שונים, מניחים מכתבים, המכילים הוראות. אך אין כל עקבות. איזה מקרה רע קרה בודאי. ייתכן שספינת „סאן אנטוניו“ התנפצה וירדה תהומות על כל אשר בה, אך אין זה מסתבר, כי דוקא בימים אלה הצטיין מזג האויר בשקט מפליא של הרוחות. או – אפשרות, המתקבלת יותר על הדעת – שמא אותו ראש הספנים ב„סאן אנטוניו“, אסטוואן גומס, אשר דרש במועצת המלחמה חזרה מידית הבית, הגשים, באופן מרדני, את דרישותיו, – על ידי כך, שהקצינים הספרדיים של הספינה השתלטו, בכל הפשטות, על הקברניט הנאמן וערקו עם כל הצידה.
אין מאגלאן יכול לדעת באותה שעה את אשר התרחש, יודע הוא כי משהו נורא קרה לו. הספינה נעלמה, הטובה ביותר, הגדולה ביותר אשר בצי, שהיתה מצוידת במצרכי מזון יותר מהאחרות. אך לאן נעלמה, מה קרה לה, מה התרחש בה? אין איש, המסוגל למסור לו ידיעות על כך בציה הזאת, הריקה מאדם, אם היא מוטלת במצולות הים או ערקה ונזדרזה להפליג לעבר ספרד. רק הכוכבים הזרים, צלב הדרום, וסביבם כל צבא השמים הנוצצים, רק הם היו עדי ראיה לאותה התרחשות מיסתורית. רק הם יודעים את דרכה של הספינה „סאן אנטוניו“, רק הם מסוגלים להשיב על שאלותיו. על כן מובן הדבר, שמאגלאן, הבוטח, כמו כל בני תקופתו, באותות השמים כבמדע האמת, קורא אליו את האסטרולוג אנדרס דה סאן מארטין, המלוה את הספינה במקומו של פאליירו, אותו, את האיש היחיד, המסוגל, אולי, לקרוא בכוכבים. הוא מצוה עליו להעמיד את ההורוסקופ ולברר, על ידי אמנותו, מה קרה ל„סאן אנטוניו“. והפעם, באופן יוצא מן הכלל, צודקת האסטרולוגיה; האסטרולוג האמיץ, המיטיב לזכור את עמדתו האיתנה של אסטוואן גומס בשעת מועצת המלחמה ההיא, חוזה – והעובדות עתידות לאשר את הדבר – כי הספינה ערקה וקברניטה הוא שבוי.
שוב עומד מאגלאן, בפעם האחרונה, לפני הכרעה שאין להשהותה. יותר מדי נזדרז להריע מגיל ונחפז לשמוח. עתה קרה לו – שוב הקבלה מוזרה בין המסע הראשון והשני סביב הארץ – מה שעתיד היה לקרות לפרנסיס דרייק, שהלך בעקבותיו, כי ממנו ערקה הטובה שבספינותיו, בפיקודו של הגנרל המרדן וינטר, בסתר, באישון לילה. באמצע הנצחון תקע בן ארצו, אויב, שהוא עצמו ובשרו של מאגלאן, סכין בגבו, ואם מלאי מצרכי המזון שבצי היה זעום, גם בלאו הכי, הרי עתה מאיים מחסור גלוי. כי דוקא ב„סאן אנטוניו“ היה המלאי העשיר והטוב ביותר, מלבד זה בזבזו עתה, על ידי ההמתנה והחיפושים, בלי כל טעם, צידה לששה ימים. ההתקדמות אל תוך ים הדרום בלתי הידוע, שהיה עוד לפני שמונה ימים, כאשר מצב הדברים היה טוב יותר לאין ערוך, מעשה נועז ביותר, הפך עתה אחרי בריחתה של הספינה „סאן אנטוניו“ למעשה התאבדות.
משיא הבטחון העצמי הגאה הוטל עתה מאגלאן, בבת אחת, אל תהום המבוכה ואיבוד העשתונות. ואין כלל צורך בעדות הנמסרת לנו על ידי בארוס: „הוא היה מבולבל כל כך, עד כי לא העז להחליט משהו ברור“, כי את חרדתו הפנימית של מאגלאן רואים אנו, באופן ברור, מפקודת היום של הספינה – היחידה שנשתמרה – אותה מסר, באותו רגע של מבוכה, לכל קציני הצי. זוהי הפעם השניה תוך ימים מועטים, שהוא דורש מהם לחוות את דעתם, אם להמשיך את המסע או לחזור; אולם הפעם מצוה הוא על קברניטיו, שישיבו לו על כך בכתב. כי מאגלאן רוצה – וזה מעיד על כשרונו הרב לראות את הנולד – איזה „אליבי“. הדברים הכתובים נשארים; דרושה לו, לזמן מאוחר יותר, הוכחה בכתב, שיוכל להציגה, בשעת הצורך, שנועץ בקברניטיו. לו ברור הדבר בהחלט – וגם זה עתיד להתאשר על ידי העובדות – שהמורדים, אשר ב„סאן אנטוניו“, כשרק יגיעו לסביליה, יופיעו שם כמאשימיו, למען אשר לא יאשימו אותם באי־ציות. אין ספק, שיתארו אותו, הנעדר, כאיש הטרור, שישתדלו לעורר את הרגש הלאומי הספרדי על ידי תיאורים מופרזים, כיצד הוא הפורטוגיזי הזר, אסר בנחושתיים את הפקידים, שמונו מטע המלך, כיצד ציוה לכרות את ראשיהם של אצילים קשטיליים, לנתח את גופותיהם לארבעה נתחים, להרעיבם באופן מחפיר, כדי למסור, אחרי כן, בניגוד לפקודתו המפורשת של המלך, את הצי בידי פורטוגיזים בלבד. כדי לנטול את העוקץ מטענה בלתי נמנעת זו, שבמשך כל ימי המסע דיכא כל הבעת דעה חפשית מצד קציניו על ידי טרור אכזרי, מחבר עתה מאגלאן את הפקודה המוזרה ההיא, העושה רושם של הגנה עצמית יותר מאשר משאל חברי. „ניתנה בתעלת טודוס הקדוש ממול לריאו דל איסליאו, ב־21 בנובמבר“, כך פותחת הפקודה: „אני, פרנאנדו מאגלאן, אביר המסדר סאנטיאגו והקברניט העליון של הארמאדה הזאת…. שמעתי, כי בעיני כולכם נראית ההחלטה להמשיך את המסע כדבר רב־אחריות, משום שהנכם חושבים כי עבר כבר זמן רב ביותר. אני הנני אדם, שאינו מזלזל לעולם בדעתו או בעצתו של אדם זולתי, כי אם הרוצה להתיעץ עם כולכם על כל הענינים ולשתף אתכם פעולה בביצועׅ.“
הקצינים מחייכים, בודאי, בסתר לבם על ההערכה העצמית המוזרה הזאת. כי אם לדבר על קו אפייני, הרי זו, אצל מאגלאן, הנטיה העקשנית לשלטון יחיד בהנהגה ובפיקוד. כולם מיטיבים לזכור, כיצד אותו איש היה מדכא כל ערעור מצד קברניטו באגרוף משוריין. אולם גם מאגלאן יודע, כי הם זוכרים היטב את דיקטטורת הדעות האכזרית שלו, על כן ממשיך הוא: „אל נא יפחד איש, בזכרו את אשר קרה בחוף סאן יוליאן, כי אם על כל אחד מכם מוטלת החובה, לאמור לי, בלי מורך, מהי דעתכם בדבר בטחונה של הארמאדה שלנו. זה יהיה בניגוד לשבועתכם ולחובתכם, אם תדעו להעלים ממני את דעתכם.“ כל אחד, כך דורש הוא, יביע נא, באופן [ברור, ובכתב, האם לדעתו יש להמשיך או לחזור ואת הסיבות לכך].1
אולם אמון, אשר אבד במשך תקופה של חדשים רבים, אין לרכשו שוב במשך שעות. הפחד עודנו תקוע, יותר מדי, בעצמותיהם של הקצינים, מכדי שיעזו, בגלוי, לדרוש את החזרה, והתשובה היחידה, שנשתמרה, תשובתו של האסטרונום סאן מארטין, מעידה מה מעטה היתה נטיתם, דוקא עתה, כשהאחריות נעשתה עצומה, לחלקה עם מאגלאן. האסטרולוג האמיץ מדבר, כיאות למקצועו, דברים מעורפלים ודו־משמעותיים, בהשתמשו, באופן זריז למדי, בביטויים „מצד אחד“ ו„מהצד השני“. הוא מפקפק, אמנם, בדבר, שאפשר להגיע דרך התעלה הזאת, תעלת טודוס הקדוש, אל המולוקים, בכל זאת מיעץ הוא להמשיך את המסע, כי „לב האביב הוא עתה בידיהם“. אך מהצד השני רצוי שלא ירחיקו במסעם, כי אם ישובו באמצע ינואר, כי האנשים הם תשושים והגיעו עד אפיסת הכוחות. ייתכן, שמוטב לא לנסוע מערבה, כי אם מזרחה, אך יעשה נא מאגלאן כטוב בעיניו, ואלהים יורהו את דרכו. יש להניח, כי גם הקצינים הנשארים הביעו את דעתם בדברים בלתי ברורים, דומים לאלה.
אך מאגלאן לא שאל כלל את קציניו, כדי לקבל מהם תשובה, כי אם רק, למען יוכל להוכיח, ששאל אותם. יודע הוא, כי יותר מדי הרחיק לכת בהעזתו, מכדי שיוכל להיסוג. רק כמנצח יכול הוא לחזור הביתה, אחרת אבוד הנהו. ואף אילו חזה לו האסטרונום ההוא, בשפע דבריו, את המות, היה נאלץ להמשיך בדרך הגבורה שלו. ב־22 בנובמבר 1520 מפליגות הספינות, בהתאם לפקודתו, מהחוף, אשר ליד נהר הסרדינים, כעבור ימים מעטים נמצאים הם מעבר למיצר מאגלאן – כי כך יהיה שמו לעדי עד – וליד מוצא המיצר רואה הוא, מאחורי כף, שהוא מכנהו, תוך רחשי תודה, בשם הכף הנכסף, את הגלים, הנמשכים לאין סוף, של הים החדש, אשר אניה אירופית לא שטה עדיין על פניו מעולם. מראה מזעזע: שם, הרחק במערב, מעבר לאופק האינסופי, נמצאים הם, בודאי, אותם איי התבלין, איי העושר, ומאחוריהם הממלכות הענקיות של המזרח, סין, יפן והודו, והלאה, הרחק הרחק, שוב המולדת, ספרד, אירופה! על כן יש לנוח עוד פעם, המנוחה האחרונה לפני ההפלגה המכרעת, על פני האוקינוס בלתי הידוע, שלא עברוהו עדיין למיום היות הארץ! אחרי כן, ב־28 בנובמבר 1520 הורמו העגנים והונפו הדגלים! ובירית תותחים מרעימה מקדמות שלש הספינות הקטנות והבודדות, ביראת כבוד, את הים בלתי הידוע, כשם שמקדמים, באופן אבירי, את פניו של יריב גדול, כאשר מזמינים אותו לדו־קרב, לחיים או למות.
מאגלאן מגלה לו את ממלכתו
-———————————————-
28 בנובמבר 1520 – 7 באפריל 1521
תולדות אותה חצייה ראשונה של האוקינוס, שלא קורא לו עדיין שם עד הימים ההם – „ים רחב כל כך, עד כי רוחו של האדם אינו מסוגל כלל לתפסו“, נאמר בסיפורו של מאכסימיליאן טראנסילוואנוס – היא אחד ממעשי הגבורה בני האלמוות של האנושות. כבר מסעו של קולומבוס אל מרחבי אין קץ נראה לבני דורו ולבני הדורות הבאים כמבצע מלא אומץ, שאין כדוגמתו, ואף על פי כן: גם המעשה הזה אינו יכול להידמות, מבחינת מסירות הנפש, לנצחון, אשר נחל מאגלאן, תוך מצוקה ותלאות לאין שיעור, על איתני הטבע. כי קולומבוס שט בשלש ספינותיו, שהורדו זה עתה הימה, אחרי שצוידו בכל הכלים הדרושים ובמלאי הגון של מזון, בסך הכול, שלשים ושלשה יום, ושבוע ימים לפני הגיעו אל החוף, מחזקים בו העשב, הנראה על פני הים, עצים זרים, הצפים על פני המים ועופות יבשה את ההכרה, שהוא מתקרב אל איזו יבשת. אנשי הצוות שלו הם בריאים ורעננים, מלאי המזון בספינות גדול כל כך, עד כי, במקרה הגרוע ביותר, עלול הוא לחזור אל ביתו בלי שישיג דבר. רק לפניו נמצא בלתי הנודע, ומאחוריו נמצאת המולדת, כדרך אחרונה, כמוצא אחרון. אך מאגלאן נוסע אל התוהו הגמור, אחרי שהפליג, לא מאירופה ידידותית, בה נמצאים נמל מוצא ומולדתו, כי אם מפאטאגוניה זרה, שאינה מסבירה לו פנים. אנשי הצוות שלו הגיעו עד אפיסת הכוחות, מרוב התלאות במשך חדשים רבים. הרעב והמחסור מאיימים לפניהם. לבושם בלה, כל מפרש ממורט, כל חבל משומש. זה שבועות על שבועות לא ראו פני אדם חדשים, אף לא אשה, יין, בשר טרי, לחם טרי, ובסתר לבם מקנאים הם, בודאי, בחבריהם הנועזים יותר, שערקו בעוד מועד וחזרו הבית, במקום להיות מופקרים בצית מים איומה זו. וכך שטות שלש הספינות האלה עשרים יום, שלשים יום, ארבעים יום, חמשים יום וששים יום, ואין עוד כל יבשה, אין כל סימן לתקוה, שהם מתקרבים אל איזו יבשה! ושוב חולף שבוע ועוד שבוע ועוד אחד ועוד ועוד – מאה יום, זמן ארוך פי שלשה מהזמן, בו עבר קולומבוס את האוקינוס! אלף ועוד אלף ועוד אלף שעות ריקות שט לו הצי של מאגלאן בתוהו לא דרך. מאז 28 בנובמבר, היום, בו נעלם מעיניו הכף הנכסף בקצה האופק, אין עוד כל ערך למפה, אף לא למידה. המרחקים, שחישב פאליירו בבית, נתגלו כבלתי נכונים, מאגלאן חושב, שעבר, זה מכבר, על פני ציפאנגו, על פני יפן, אך למעשה לא עבר עדיין שליש של האוקינוס בלתי הידוע, שכינהו, בשל שקט הרוחות, השורר בו, בשם „השקט“ ושם זה נשאר לו לכל הדורות.
אך מה אכזרי היה השקט הזה, מה רבים היו עינויי החדגוניות בדממת המות הזאת! לים תמיד אותו צבע כחול, תמיד נראה כמראה, השמים הם תמיד חסרי עננים ולוהטים באותה מידה, האויר אילם וחסר כל צליל, ללא שינוי, האופק תמיד באותו מרחק, בעל אותה צורה עגולה, חתך מתכתי בין אותם שמים ואותם מים, המעמיק לחתוך את הלב, יותר ויותר. תמיד אותו תוהו כחול ועצום סביב הספינות הזעירות, הדבר היחיד הנע בתוך אותו חוסר תנועה איום. תמיד אותו אור יום מסנוור, עד כדי אכזריות, האור, בו רואים תמיד רק אותו דבר יחיד, ובלילה תמיד אותם כוכבים קרים ושתקניים, הנשאלים לשוא. תמיד אותם חפצים בתוך החלל הקטן, המוקצה לבני אדם, אותו מפרש, אותו תורן, אותו סיפון, אותו עוגן, אותם תותחים, אותם שולחנות. תמיד אותה צחנה מתקתקת של רקבון, של דברים מקולקלים, העולה מהקרביים של בטן האניה. תמיד, בשעות בוקר, צהרים, ערב ולילה נפגשים שוב, באופן בלתי נמנע אותם פרצופים, המביטים זה על זה בהבעה קהה של יאוש, אך פניהם של האנשים הולכים ומתנונים מיום ליום. העינים מעמיקות לחדור אל חוריהן, עם כל בוקר נוסף, שחלף לשוא, מתעמעם ברקן יותר ויותר, הלחיים נופלות בלי הרף, הצעדים נעשים חלשים ומרופים יותר. כרוחות מתהלכים, שקועי לחיים וחיורים, אלה, אשר לפני חדשים אחדים היו מטפסים עלה ורדת, על הסולמות, כבחורים רעננים ומלאי עוז, ומתקנים את החיבל בשעת סערה. כמו חולים צועדים הם בצעד כושל, או שוכבים תשושים על מחצלותיהם. בכל אחת משלש הספינות, שהפליגו, להרפתקה הנועזת ביותר של האנושות, שוכנים עתה רק יצורים, שקשה להכיר בהם עוד מלחים, כל סיפון הוא בית אשפוז שט של חולים, בית חולים נייד.
כי מלאי המזונות הולך והתמעט, באופן איום, בחצייה בלתי צפויה זו של האוקינוס, המצוקה גוברת באופן מזווע. זה מכבר מן הראוי היה לכנות בשם רקבון, ולא בשם אוכל, את אשר מחלק המחסנאי, יום יום, בין אנשי הצוות. היין אזל ללא שיור, אותו יין, שהיה מחיה עוד, במידת מה, את השפתיים, את הנפש, והמים המתוקים, המורתחים על ידי השמש האכזרית, שהפכו למשהו תפל בחביות ובנאדות מזוהמים, מפיקים צחנה ארסית כזאת, שהאומללים נאלצים לסתום להם את אפם באצבעותיהם, בשעה שהם מרטיבים את גרונם הניחר בלגימה היחידה, המוגשת להם, יום יום, במשורה. צנימי הספינות שוב, המשמשים להם, בצד הדגים, שהם שולים, כמזון יחיד, הפכו, זה מכבר, למין אבקה אפורה ומזוהמת, השורצת תולעים, והמורעלת, נוסף על הכול, על ידי צואת החולדות, שנשתגעו והשתערו על השריד העלוב האחרון של המזון. אך הן עצמן הפכו לדבר מבוקש ביותר, החיות המתועבות האלה, וכאשר האנשים רודפים עתה, ביאוש, אחרי השודדים האלה של שריד המלאי בכל פינות הספינה, הרי זה, לא רק כדי להמיתן, כי אם גם, כדי למכור מיד את פגריהן כמטעמים יקרי ערך; חצי דוקאט זהב משלמים לצייד הזריז, שהצליח לצוד אחת מהחיות הצרחניות האלה, והקונה ממהר לבלוע את הצלי המבחיל. כדי לרמות את הקיבה, המתכווצת, תוך כאבים, בעווית אכזרית, מתוך הדרישה לאוכל, כדי לתת לרעב החונק איזה סיפוק מדומה, ממציאים אנשי הצוות דברי מרמה מסוכנים ביותר; הם מלקטים קסמי עץ ומערבבים אותם בפסלתם של הצנימים, כדי להגדיל, על ידי כך, באופן מדומה, את המנה הזעומה. לבסוף נעשית המצוקה רבה כל כך, שנבואתו האיומה של מאגלאן, שהם יאכלו את העור של פרוות השוורים, בהן מצופים מוטות המפרשים מתקיימת. אנו מוצאים אצל פיגאפטה תיאור של הדרכים, בהן ניסו, ברוב יאושם, להכשיר לאכילה את החומר הזה, שלא היה ראוי לאכילת אדם. „אכלנו, לבסוף, לבל נגוע ברעב, גם את חתיכות עור הבקר, בו היה מצופה החיבל, כדי להגן על החבלים, לבל יינתקו. חתיכות עור אלה, שהיו מופקרות, במשך שנים, לגשם, לשמש ולרוח התקשו כאבן, על כן נאלצנו תמיד לתלותן תחילה, ארבעה או חמישה ימים, כשהן מושקעות במי הים, כדי לרככן במקצת. רק אחרי זה היינו שמים און על גבי אש גחלים וכך היינו בולעים אותן.“
אין כל פלא בדבר, שגם המחוסנים ביותר בין הגברים האלה, החזקים כברזל והרגילים בתלאות, אינם מסוגלים לשאת מזון כזה לאורך ימים. כתוצאה מחוסר מזון טרי (אנו היינו אומרים: בעל ויטמינים) פורצת מגיפת הצפדת. אצל החולים מתחילים החניכיים להתנפח ולהעלות מוגלה, השיניים מתרופפות ומתחילות לנשור, בפה נוצרות מורסות, לבסוף מתנפח אצלם החך באופן מכאיב כל כך, עד כי האומללים אינם מסוגלים עוד לבלוע משהו, גם אילו היה להם מזון, ותוך יסורים הולכים הם לאיבוד. אך גם אצל אלה, אשר נשארו בחיים שובר הרעב את שארית כוחם. ברגלים משותקות או מעלות מוגלה מדשדשים הם אנה ואנה, בהשענם על מקלות, או רובצים, תוך אפיסת הכוחות, בפינות. לא פחות מתשעה עשר איש, כלומר קרוב לחלק העשירי של אנשי הצוות, אשר שרדו, הולכים לאיבוד במסע הרעב הזה, תוך עינויים איומים; אחד הראשונים הוא הענק הפאטאגוני המסכן, שכינוהו בשם חואן חיגאנטה ואשר עליו התפעלו עוד לפני חדשים אחדים, משום שזלל בסעודה אחת חצי תיבה של צנימים וגמע דלי מים כגמוע משקה מתוך גביע. כל יום נוסף של אותו מסע בלי סוף ממעט את מספרם של המלחים, שעודם מסוגלים לעבודה, ובצדק מדגיש פיגאפטה, שבכוחות אדם מוחלשים כל כך לא היו שלש הספינות מסוגלות לעולם להחזיק מעמד בפני סערה או שואה: „אלמלא זיכונו אלהים ואמו הברוכה במזג אויר טוב כל כך, היינו, כולנו גוועים ברעב בים הענקי הזה.“
במשך שלשה חדשים ועשרים יום, בסך הכול, נודדת אותה שיירה בודדת של שלש הספינות האלה בצית המים ללא תכלה, ועל אנשי הספינות עברו כל העינויים, שאפשר להעלותם על הדעת, ורק הדבר האיום אינו נמנע מהם: יסורי התוחלת הנכזבת. כי כאשר ידמו הנודדים הצמאים בנפשם, כי נוה מדבר לנגד עיניהם, הנה זעות לפניהם כפות התמרים הירוקות, הנה נערמים הצלילים, קרירים וכחולים, בתוך האור הארסי, המסנוור את עיניהם זה ימים רבים, וכבר נדמה להם כי באזניהם עולה קול מעין מפכה, אך הנה קרבים הם ברגלים כושלות, בשארית כוחותיהם, ולפתע נגוז הכול, כל מקסם השוא חלף ואיננו וסביבם שוב המדבר, עוין עוד יותר מאשר קודם לכן – כן נופלים עתה אנשי מאגלאן כקרבן למקסם של פאטה מורגאנה. בוקר אחד נשמע, לפתע, קול צרוד, הקורא מראש החיבל – מלח תר וגילה יבשה, אי, בפעם הראשונה יבשה, אחרי זמן רב, שאין לזכור אותו עוד. כמטורפים פורצים הרעבים והצמאים אל הסיפון, אף החולים, שהיו מוטלים תשושים על הרצפה ככבסים סחוטים, מתנודדים ונסחבים אל אותו מקום. אכן, אי הוא זה, שאליו הם קרבים עתה. מהר, מהר להכין את הסירות – חושיהם המגורים רואים כבר מעינות מפכים, וכבר חולמים הם על מים ועל מנוחה שלמה בצל עצים, הם משתוקקים כבר, אחרי שבועות של טלטולי דרך, להרגיש אדמה מתחת לכפות רגליהם, ולא רק קרשים מתנודדים על גלים בלתי יציבים. אך אוי לאותה אכזבה! כשהם מתקרבים אל המקום, מתגלה אותו אי, ואחרי כן גם שני, שהם מכנים אותם, בשל כך, ברוב מרירותם, בשם איי האסון, כסלע חשוף לחלוטין, ריק מכול ובלתי ראוי למשכן כל יצור חי, ציה ללא אדם וחיה, ללא מעין ופרי. יהיה בזבוז זמן לבטלה, להקדיש לסלעים אלה, שאינם מסבירים פנים, אף יום אחד בלבד! ושוב נמשך המסע בציה הכחולה, הלאה, הלאה, הלאה, עוד ימים על ימים ושבועות על שבועות נמשך אותו מסע על פני הים, שהיה, אולי, האיום ורב התלאות ביותר מכל מה שנרשם בכרוניקה הנצחית של סבל האדם ושל כושר הסבל האנושי, שאנו מכנים אותו בשם היסטוריה.
לבסוף, ביום 6 במרס 1521, זה יותר ממאה פעמים התנשאה השמש מעל לכחול הדומם והריק, בלי כל שינוי, יותר ממאה פעמים צללה שוב אל אותו כחול דומם, ריק ואכזרי, מאה פעמים הפך יום ללילה ולילה ליום, מאז יצא הצי ממיצר מאגלאן אל הים הפתוח, הנה מהדהדת שוב קריאה מראש החיבל: יבשה, יבשה. אכן, כלו כל הקיצין. עוד יומיים או שלשה בתוהו לא דרך, וקרוב לודאי, שלא היה מגיע כל זכר לאותו מבצע גבורה אל הדורות הבאים. הספינות היו מוסיפות לתעות עם אנשי הצוות, שגועו ברעב, כבית קברות שט, ולבסוף היו נטרפות בסערה או מתנפצות אל איזה חוף. אולם האי החדש הזה, תהילה לאל, מיושב, בו יימצאו מים לניחרים בצמא. אך מתקרב הצי אל מקום המעגן, עוד בטרם יקופלו המפרשים ויורדו העגנים, וכבר אצות אליו סירות, המבעיתות בזריזותן, סירות קטנות מכוסות בציורים, אשר מפרשיהן עשויים מעלי תמרים תפורים זה לזה. בזריזות של קופים מטפסים ילדי הטבע התמימים האלה, הערומים לחלוטין, אל סיפוני הספינות, וכה זר הוא להם כל מושג של מוסר מקובל, שהם נוטלים להם, בכל הפשטות, כל מה שעומד או מונח לפניהם. בן רגע נעלמים החפצים השונים, כמו על ידי אחיזת עינים; לפתע נראית גם סירת החניה הקטנה של „טרינידאד“, כשהיא מנותקת מחבל הגרר. בעליצות ובלי שתתעורר בהם איזו מחשבה, שעשו איזה מעשה רע, ממהרים הם להתרחק, בצחקם על כך, שהצליחו להשיג בקלות כזאת דבר, אשר עיניהם לא ראו עדיין מעודם, ובידם השלל היפה. כי בעיני עובדי האלילים התמימים האלה נראה הדבר טבעי ומובן – לאנשים ערומים אין כיסים – שהם תוחבים להם דברים נוצצים אחדים אל תוך שערם, כפי שנראה טבעי ומובן בעיני הספרדים, האפיפיור והקיסר, להכריז מראש על כל האיים האלה, שלא גולו עדיין, על כל האנשים ובעלי החיים, הנמצאים בהם כקנינו של המלך הנוצרי ביותר.
מאגלאן, במצבו הקשה הזה, אינו מסוגל לגלות הבנה יתירה לסיפוח בלי כל אישור מהקיסר או האפיפיור. אין הדבר בגדר יכולת בשבילו, להפקיר, בכל הפשטות, את סירת החניה הקטנה הזאת, שעלתה כבר בסביליה, לפי החשבון, אשר בארכיון, בשלשת אלפים תשע מאות שלשים ושבעה מאראבדי וחצי וכאן, במרחק אלפי פרסאות, הנה דבר יקר ערך, שאין לו תחליף, בידיהם של השודדים הזריזים האלה. על כן מעלה מאגלאן, למחרת היום, אל החוף ארבעים מלחים מזוינים, כדי להשיב את סירת המשוט שלו וללמד את בני האי בלתי הישרים לקח. הם שורפים בקתות אחדות, אך אין כל מקום לקרב של ממש, כי ילדי הטבע המסכנים האלה הם בלתי בקיאים באמנות ההריגה עד כדי כך, שכאשר חציהם של הספרדים נתקעים להם, לפתע, בגופם השותת דם, אין הם מבינים כלל, כיצד זה יכולים הדברים האלה, המצוידים בנוצות, להגיע אליהם ממרחק, לחדור אל תוך עורם עד לעומק ולהכאיב להם כל כך. ביאוש מושכים הם את החיצים ומשתדלים לחלצם ונסים, תוך בהלת טירוף, מפני הברברים הלבנים המתועבים האלה בחזרה אל היערות. עתה יכולים הספרדים המורעבים, סוף סוף, להביא מעט מים לאלה, המוטלים בעלפון למחצה, ולערוך פשיטה יסודית כדי לחפש מזון. בחפזון תאוותני גורפים הם את כל אשר בידיהם לגרוף מתוך הבקתות העזובות, תרנגולים, חזירים ופירות; ואחרי ששני הצדדים שדדו זה את זה, הילידים את הספרדים והספרדים את הילידים, מכנים השודדים התרבותיים, כעונש, את האיים, לתמיד, בשם הקלון: לאדרונים, כלומר איי הגנבים.
בכל אופן: הפשיטה הזאת מצילה את המורעבים למחצה. נופש של שלשה ימים, השלל של פירות טריים ובשר וכן מי המעין הזכים ומשיבי הנפש החיו את אנשי הצוות. בשעת המשך המסע מתים עוד מלחים אחדים מאפיסת הכוחות, ביניהם האנגלי היחיד שהיה בצי, ותריסרים אחדים מוטלים תשושים וחולים. אך שיא הזוועה חלף, ובאומץ מחודש ממשיכות הספינות לשוט לעבר המערב. כאשר נראים שוב, אחרי שבוע נוסף, ב־17 במרס, השרטוטים של אי ולידו אי שני, יודע מאגלאן, שהגורל ריחם עליהם. לפי חשבונו צריכים אלה להיות איי המולוקים. הידד! הידד! הוא הגיע אל המטרה! אך גם קוצר הרוח הלוהט, להבטיח לעצמו, במהירות האפשרית, את נצחונו, אינו מביא את האיש הזה לידי צעד נחפז ולידי חוסר זהירות. במקום לעלות על חופו של סלואון, הגדול שבשני האיים, בוחר מאגלאן באי קטן יותר, שפיגאפטה מכנהו בשם „הומונו“, כמקום מעגן, משום שאי זה אינו מיושב, כי בשל המספר הרב של החולים רוצה מאגלאן להימנע, בתחילה, מכל פגישה עם ילידים. ראשית רוצה הוא להקים שוב את אנשיו על רגליהם, בטרם יתחיל במשא ומתן או במלחמה! את החולים מעבירים אל החוף, משיבים את נפשם במים חיים, טובחים בשבילם את אחד החזירים, שגנבום באיי הגנבים: ראשית כל מנוחה, ללא כל הרפתקאות! אך דבר זה אינו נמשך זמן רב, אחרי הצהרים של יום המחר קרבה ובאה כבר, במלוא האמון, סירה מלאה ילידים, הרומזים להם בידידות. הם מביאים פירות, שהנם חדשים בשביל פיגאפטה הטוב, שאינו יכול לשבוע ממראם, כי אלה הם בננות ואגוזי קוקוס, אשר מיצם החלבי משיב, באופן נפלא, את נפשם של החולים. מתחיל מסחר נחפז: דגים, תרנגולות, יין, תמרים, תפוחי זהב וכל מיני ירקות ופירות יכולים המורעבים לרכוש עתה במחיר פעמונים אחדים או זכוכיות צבעוניות. וזוהי הפעם הראשונה אחרי שבועות וירחים, שהחולים והבריאים אוכלים שוב לשובע.
בהפרזתו הראשונה נפתה מאגלאן להאמין, שהגיע כבר אל מטרתו העיקרית של המסע, אל איי התבלין. אך אהה, אין אלה המולוקים, כלל וכלל, האיים האלה, אשר אליהם הגיע בלי משים, כי אילו היה כדבר הזה, היה אנריקה צריך להבין מיד את שפת הארץ. אין אלה בני ארצו, על כן זוהי, בודאי, ארץ אחרת, קבוצת איים אחרת, אשר אליה הטילם המקרה. שוב נתבדו כליל חישוביו של מאגלאן, אשר לפיהם בחר בקו צפוני יותר בעשר מעלות, בשוטו על פני האוקינוס השקט. ושוב הולידה טעותו תגלית חדשה. דוקא בזכות הקו המוטעה הרחיק מאגלאן לשוט צפונה ובמקום להגיע אל המולוקים, הגיע אל קבוצת איים בלתי ידועה בהחלט, אשר שום אירופי לא הזכירה עד אז, אף לא ידע על קיומה. בשעת חיפושיו אחרי המולוקים גילה את הפיליפינים ובזה רכש בשביל הקיסר קרל פרובינציה חדשה, אשר, נוסף לכול, היתה היחידה, שעתידה היתה להאריך ימים בידי הכתר הספרדי יותר מהארצות אשר גולו על ידי קולומבוס, קורטס ופיזארו. אולם גם בשביל עצמו יסד ממלכה על ידי תגלית בלתי צפויה זו, כי בהתאם לחוזה יש לו ולפאליירו הזכות על שניים מהאיים החדשים, במקרה שיגלה יותר מששה. זה לילה אחד, הפך הוא, שעוד תמול היה רק הרפתקן עני, איש, אשר הפקיר את חייו ואשר עמד כבר על עברי פי תהום הכליון, לשליט של ארץ משלו, לשותף, עד נצח נצחים, לכל ההכנסות, אשר תופקנה מהמושבות האלה, ובזה לאחד האנשים העשירים ביותר עלי אדמות.
מפנה נפלא במשך יום אחד, אחרי מאות ימי תוהו קודרים! לא פחות מהמאכלים המבריאים והטריים, המובאים בשפע, מדי יום ביומו, על ידי הילידים מסולואן אל בית החולים הטבעי, שהותקן בחפזון, משפיע על החולים לטובה אותו שיקוי נפשי של ההכרה, שהם נמצאים, סוף סוף, במקום בטוח. אחרי תשעה ימים של טיפול מסור על פני החוף הטרופי השקט הזה, הבריאו, כמעט, כולם, ומאגלאן יכול להתכונן כבר לסייר את האי מאסאבה, אשר ממולם. ברגע האחרון הושבתה, כמעט, שמחתו של האיש, שהשיג, סוף סוף, את אשרו, על ידי תאונה עגומה. ידידו, הכרוניסט שלו, פיגאפטה, מתכופף בשעת הדיוג קצת יותר מדי ונופל המימה, בלי שמישהו מרגיש בדבר. בזה היה נשטף, כמעט, כל התיאור של פרשת המסע הראשון סביב הארץ, כי, כפי הנראה, אין פיגאפטה הטוב יודע לשחות והוא אומר כבר לטבוע. לאשרו נאחז הוא, ברגע האחרון, בחבל, המשתלשל מהספינה, וצועק בקול רם, ובהישמע צעקתו, מעלים שוב את הכרוניסט, הדרוש כל כך, אל סיפון הספינה.
הפעם פורשים את המפרשים בלב מלא גיל, כולם יודעים עתה: כבר בא הקץ לאוקינוס הגדול והאיום; אותו תוהו איום אינו רובץ, אף אינו מעיק עוד על נפשם. רק שעות אחדות, רק ימים אחדים עליהם להמשיך את המסע, ובשעת הנסיעה כבר צצים, מפעם לפעם, מימינם ומשמאלם, כצללים, השרטוטים של איים. לבסוף, ביום הרביעי, ב־28 במרס, יום אחד לפני הצום של היום השישי, עוגן הצי ליד מאסאבה, כדי להינפש עוד פעם אחת לפני ההפלגה האחרונה אל המטרה, המבוקשת לשוא זה זמן רב כל כך.
במאסאבה, אי פיליפיני זעיר ואדיש, אשר על פני מפות נורמליות אפשר למצאו רק בעזרת זכוכית מגדלת, זוכה מאגלאן שוב לאחד הרגעים הדרמטיים הגדולים בחייו; תמיד מתלקחים, תוך הויתו הקודרת ומלאת התלאות, רגעי אושר כאלה, המכונסים אל תוך שניה אחת, כשלהבת, הפורצת אל על, רגעים, אשר בכוחם לפצותו, באופן נפלא, על ידי עצמתם המשכרת, על סבלנותו העקשנית, הקשה והמתמדת במשך שעות רבות של בדידות ודאגות. הסיבה החיצונית לכך נראית הפעם כדבר אפסי. כאשר שלש הספינות הזרות הגדולות מתקרבות, במפרשים מנופחים, אל חוף מאסאבה, מתאספים ההמונים, תוך רחשי ידידות וסקרנות, כדי לחכות לזרים. אך בטרם יעלה מאגלאן בעצמו אל החוף, שולח הוא, מטעמי זהירות, את עבדו אנריקה כמתווך ליחסי שלום, בשערו, בצדק, כי הילידים יבטחו יותר באיש בעל צבע עור חום יותר מאשר באיש בעל עור לבן, בעל זקן, הלובש בגדים משונים ומזוין בכל נשק.
והנה מתרחש דבר בלתי צפוי. תוך פטפוט וקריאות מכתרים בני האי הערומים את אנריקה – ולפתע עומד העבד המאלאי נדהם ומוכה תמהון כי הבין מלים אחדות. הוא הבין את אשר אומרים האנשים האלה, הבין את אשר הם שואלים. הוא, אשר נגזל ממולדתו לפני שנים רבות, שמע שוב, זו הפעם הראשונה, קטעי משפטים בלשונו הוא. רגע, הנחרת בזכרון, אשר לא יימחה, אחד הרגעים הגדולים בתולדות האנושות – זוהי הפעם הראשונה מאז סובבת הארץ בחלל העולם, שאיש חי אחד הקיף את כל הארץ והגיע שוב אל אזור מולדתו. אין זה חשוב כלל, שזה היה עבד חסר ערך – לא באיש, כי אם בגורלו צפונה כאן הגדלות. כי אותו עבד מאלאי, שהיה נטול כל ערך, אשר עליו אין אנו יודעים כלום זולתי את שם העבדות שלו, אנריקה, הוא, אשר גורש בשוט מהאי סומאטרה ונסחב דרך אפריקה לליסאבון, לאירופה, הוא היה הראשון מבין רבבות בני החלד, אשר שכנו, ביום מן הימים, על פני הארץ, שחזר, דרך בראזיל ופאטאגוניה, על פני כל האוקינוסים והימים, שוב אל האזור, בו מדברים בלשונו הוא; אחרי עברו על פני מאה, על פני אלף עמים, גזעים ושבטים, שכל אחד מהם יוצר ביטוי אחר בשביל אותו מושג, הגיע הוא, כראשון, סביב הכדור המתגלגל, שוב אל העם היחיד, שהוא מבין את לשונם והם מבינים את לשונו.
באותו רגע יודע מאגלאן, כי המטרה הושגה, מעשהו בוצע. הוא הגיע עתה, בבואו מהמזרח, אל קצה אזור השפה המאלאית, אשר אותו עזב לפני שתים עשרה שנה, בהפליגו מערבה; עוד יחזיר בשלום את העבד הזה למאלאקה, המקום, בו קנה אותו. אם זה יקרה מחר או בתקופה מאוחרת יותר, אם אחר יגיע במקומו אל האיים המובטחים, זה אינו חשוב עוד. כי משימתו העיקרית הושלמה כבר באותו רגע יחיד, אשר הוכיח, עד סוף כל הדורות, את העובדה, כל המתמיד לשוט על פני הים, עם השמש או נגדה, חוזר, בהכרח, אל המקום, אשר ממנו יצא. מה ששיערו חכמי הדורות זה אלפים בשנים, מה שחלמו המלומדים, הפך עתה לדבר ודאי, בזכות אומץ רוחו של אדם יחיד: הארץ היא כדורית. כי הנה הצליח האדם להקיפה.
הימים האלה במאסאבה הם ימי הפורקן המאושרים ביותר בכל המסע. כוכבו של מאגלאן עומד עתה במרומי הרקיע. בעוד שלשה ימים, ביום הראשון של חג הפסחא, יהיה יום השנה ליום המר והנמהר בו נאלץ להתגונן, בחרב ובמעשי אלימות, מפני המרד בסאן יוליאן, ומאז, מה רבו האסונות, העינויים, התלאות! מאחוריו נמצאת זוועה לאין קץ: ימי הרעב האיומים, ימי המצוקה, לילות הסערה בים הזר. מאחוריו נמצא הגדול שבעינוייו, חוסר הבטחון האיום, ששם מחנק לנפשו במשך חדשים רבים, הספק הצורב, פן התעה מהדרך את הצי, אשר נמסר לידיו. אולם עתה קבור, לתמיד, הפירוד בשורותיו הוא – עתה רשאי האיש בעל האמונה לחוג חג של תחיה ממשית בחג הפסחא הזה, ומאחר שחלפו כל ענני הסכנות מעל פני שמיו, מופיע עתה המעשה, אשר בוצע, במלוא זהרו. הדבר הנצחי, אשר אליו כוונו, ברוב כיסופים, זה רבות בשנים, כל מחשבותיו ועמלו, בוצע: מאגלאן גילה את הדרך המערבית להודו, אשר לשוא חיפשוה קולומבוס, וספוצ’י, קאבוט, פינזון וכל שאר יורדי הים. הוא גילה ארצות וימים אשר עין איש לא ראתם לפניו, הוא עבר בשלום אוקינוס עצום חדש, כאירופי ראשון, כאדם ראשון בכל הדורות. הוא הגיע למרחקים כאלה על פני האדמה, שעדיהם לא הגיע איש לפניו. מה זעום וקל המעט, שעליו לבצע עוד, לעומת כל מה שהושג ברוב תהילה, לעומת מה שבוצע במלוא הנצחון: רק עוד ימים אחדים של מסע עם ספנים בטוחים עד למולוקים, האיים העשירים ביותר בעולם, ואז יקוים, במלואו, הנדר, אשר נדר לקיסר. שם יחבק, תוך רחשי תודה, את ידידו סראן, שחיזק בו את האומץ והורהו את הדרך – אולם אחרי כן ימהר למלא את כרסיהן של הספינות בתבלין ויאוץ לשוב הבית בדרך הידועה לו היטב, על פני הודו והכף, המקומות, בהם כל נמל וכל מפרץ רשומים בדיוק בזכרונו! הביתה, דרך המחצית השניה של הארץ, לספרד, כמנצח, כאיש עשיר, כשליט ומושל, כשזר דפנים בלתי הנובל, זר האלמוות, עוטר את ראשו!
על כן אל חפזון, אל קוצר רוח! יש להיהנות, סוף סוף, מהמנוחה, מהאושר הטהור של ההתגשמות, אחרי החדשים רבי הסבל של הטלטולים. בשלוה נחים הם, הארגונאוטים המנצחים, בחוף הברוך. הנוף הוא נהדר, מזג האויר כבגן עדן, הילידים חביבים, כאילו היו עוד בתור הזהב, תוך אהבת שלום, חוסר דאגה ועצלות. אך מלבד העצלות והמנוחה אוהבים ילדי הטבע הקדמונים האלה ביחוד את המאכל והמשתה, וכך מגיעים – כמו באגדה – המלחים המורעבים, שרק לפני ימים מועטים היו מלעיטים את קיבותיהם המכווצות מרעב בנסורת עץ ובבשר חי של חולדות, לפתע אל ארץ תענוגות. קשה לעמוד בנסיון בפני המאכלים הטריים והטעימים, עד כי גם פיגאפטה האדוק, שאינו שוכח לעולם להודות לאם הקדושה ולכל הקדושים האחרים, נכשל בחטא, כי לא רק יום שישי סתם הוא היום, כי אם צום היום השישי, כאשר מאגלאן שולחו אל מלך האי, וקלאמבו (זה שמו של המלך) מוליכו, ברוב חגיגיות, אל סוכת הסירה מבמבוק, ושם מתבשל בדוד בשר חזיר נפלא, שמן ופריך. מתוך נימוס כלפי ראש השבט, אולי גם מפחד זללנות, נכשל פיגאפטה בחטא: אין הוא יכול לעמוד בפני הריח המפתה, הוא אוכל מהבשר הטעים והזה ושותה בעוז יין תמרים, ביום הצום הקדוש והחמור ביותר. אולם אך נגמרה הסעודה, בה מילאו שליחי מאגלאן המורעבים ובלתי המפונקים את כרסיהם והנה מזמינם כבר המלך שוב לסעודה שניה בסוכת הכלונסאות שלו. ברגלים מוצלבות תחתיהם – „כמו חייט בשעת עבודתו“, מספר פיגאפטה – נאלצים האורחים לשבת שוב לסעודה, ומידי עולות על השולחן קערות מלאות, עד לגדותיהן, דגים צלויים, בתוספת זנגביל, שנקטף זה עתה, ויין תמרים, והחוטא מוסיף לחטוא. אך גרוע מזה! כי זה עתה כילו פיגאפטה ובני לויתו את סעודתם השניה, והנה מקדמם בנו של ראש השבט של ארץ התענוגות בברכה, ולמען הנימוס נאלצים הם לסעוד על שולחנו פעם שלישית. הפעם מגישים, לשם גיוון, דגים מבושלים ואורז מתובל ונוסף על כך שפע כזה של משקה, עד כי הם נאלצים להוביל את מלוהו של פיגאפטה, שהתפטם יתר על המידה, כשהוא מתנודד על רגליו ומגמגם, אל מחצלת הבמבוק, למען יוכל לנום את שנת שכרונו הפיליפיני הראשון של בן אירופה. ואין כל ספק בדבר, שהוא חולם על גן העדן.
אך גם בני האיים אינם נלהבים פחות מאורחיהם הרעבים. מה נפלאים הם האנשים, שבאו הנה מעבר לים, מה נהדרות הן המתנות, אשר הביאו, זכוכיות חלקות, בהן יכול אדם לראות את אפו הוא במו עיניו, סכינים מבריקות וגרזינים כבדים, הכורתים בבת אחת דקל שלם! נהדרים הם גם המצנפת האדומה כאש והבגד התורכי, בהם מתהדר עתה שליטם, נפלא הוא השריון הנוצץ הזה, העושה את האדם לבלתי פציע! לפי פקודת האדמירל, לובש אחד המלחים את מדי הפלדה האלה, ועתה דוקרים אותו הילידים ויורים בו בחיצי העצמות העלובים שלהם ושומעים, בשעת מעשה, כיצד אותו איש בלתי פציע צוחק לו ולועג להם בתוך הברזל שלו, איזה קסם! למשל, פיגאפטה זה! הוא מחזיק בידו איזה עץ או נוצה של איזה יצור בעל כנפים, וכאשר מדברים משהו, מצייר הוא בנוצה סימנים שחורים על גבי הגליון הלבן ואחרי כן יכול הוא לחזור לפני איזה אדם בדיוק נמרץ על כל מה שדובר אליו לפני יומיים! ומה נחמד הוא המחזה, שמציגים האלים הלבנים האלה ביום הראשון בשבת, שהם מכנים אותו בשם היום הראשון של הפסחא! הם מעמידים אז על שפת הים איזה דבר משונה, מין ארון, שהם קוראים לו מזבח, וצלב מתנוצץ עליו באור החמה. ואז באים הם כולם, שנים שנים, האדמירל וחמישים איש בבגדיהם היפים ביותר, ובשעה שהם כורעים על ברכיהם לפני הצלב, נראים, לפתע, ברקים מהספינות ולאור החמה, המאירה על פני השמים הזכים והתכולים, מתגלגל רעם על פני הים.
תוך הרגשה, שהדבר הזה, אשר הזרים החכמים והעצומים עושים כאן, הנהו משהו מופלא, מחקים הילידים בחרדה וביראת כבוד את תנועותיהם. אף הם כורעים על ברכיהם ונושקים לצלב. ובשמחה מודים אלה, שהיו, עד עתה, עובדי אלילים, לאדמירל, כשהוא מודיע להם, שברצונו לצוות, שיתקינו להם צלב גדול כל כך, שייראה על פני הים מכל צד. תוך ימים מועטים הושג השג כפול; שליטו של האי הפך, לא רק לבעל בריתו של מלך ספרד, כי אם גם לאח נוצרי. לא בלבד, שארץ נרכשה למען הכתר, כי אם גם הנפשות, שהיו חוטאות, שלא במתכוון, ילדי הטבע האלה, נרכשו למען הכנסיה הקתולית ולמען הגואל.
ימים אידיליים ונהדרים, שבוע זה במאסאבה! אך עתה נחת דייך, מאגלאן! המלחים הם שוב רעננים ורוחם טובה עליהם, הובילם נא אל מולדתם! למה להשהות עוד את הדבר, מה בצע לך בזה, אם תגלה עוד אי זעיר, אחרי אשר ביצעת את התגלית הגדולה ביותר בתקופתך? עתה עליך להגיע עוד רק אל איי התבלין, ובזה תבוצע משימתך, בזה יקויים נדרך, ואז סע הביתה, שם מחכה לך אשתך, כדי להראות את הבן השני, שנולד אחרי נסיעתך, לאביו! הביתה, כדי להזים את המורדים מוגי הלב, המוציאים את דיבתך רעה! הביתה, כדי להראות לעולם, למה מסוגלים אומץ הלב של אציל פורטוגיזי וכושר ההסתגפות של אנשי הצוות הספרדיים! אל נא תתן עוד לידידיך לחכות לך, אל נא תכזב את אלה, אשר בטחו בך! הביתה, מאגלאן, הסע את הצי הביתה! אך תמיד סגולת רוחו של אדם היא, יחד עם זה, גם סכנתו הגדולה ביותר; וסגולתו המיוחדת של מאגלאן היתה הסבלנות, כושר ההמתנה הרב, כושר השתקנות ללא גבול. יותר מהתשוקה להופיע כמנצח, ברוב פאר, ולקבל את התודה מפי שליטם של שני העולמות, פועלת בו הרגשת החובה. כל מה שהאיש הזה נטל על עצמו עד עתה, החל לבצע ברוב שקדנות וסיים במלוא היסודיות. על כן אין מאגלאן רוצה לעזוב עתה את קבוצת האיים הפיליפיניים, בטרם יסייר, במידת מה, את הפרובינציה החדשה של הקיסר קרל ויבטיחנה כקנין ספרדי לאורך ימים. רגש החובה הקפדני שלו אינו יכול להסתפק בזה, שביקר רק אי זעיר וסיפחו לספרד; כיון שיש לו פחות מדי אנשים, מכדי שיוכל להשאיר כאן נציגים ומתווכים, רוצה הוא להגיע, גם עם הנסיכים הגדולים של ממלכת האיים הזאת, לידי הסכמים דומים לזה, שהושג עם השליט הקטן קאלאמבו ולהניף מעל לכל קבוצת האיים את הדגל הקשטילי ואת הצלב הקתולי כאות שלטון עליו, לאורך ימים.
על שאלתו של מאגלאן משיב ראש השבט, בציינו את סבו (זובו) כאי הגדול ביותר מבין קבוצת האיים, וכאשר מאגלאן מבקש ממנו איזה ימאי שיובילנו שמה, מבקש ראש השבט, ברוב הכנעה, שיזכנו בכבוד, שהוא עצמו ילונו שמה. הכבוד הרב הזה, של ההתיצבות המלכותית בראש הצי, משהה, אמנם, את ההפלגה, כי בשעת קציר האורז הרבה קאלאמבו הטוב לזלול ולסבוא במידה כזו, עד כי רק ב־4 באפריל אפשר למסור את הצי בידי הימאי הסובא הזה. אולם אז מפליגות הספינות מהחוף הברוך, שהצילם משיא המצוקה. על פני ים שקט שטים הם, בעברם על פני איים רבים, גדולים וקטנים, המקדמים את פניהם בסבר פנים יפות, דוקא לעבר אותו אי, בו בחר מאגלאן עצמו, כי – כך כותב פיגאפטה הנאמן בצער – „כך רצה מזלו הרע“
המות לפני הנצחון הסופי
-——————————————–
7 באפריל 1521 – 27 באפריל 1521
אחרי שלשה ימי מסע מוצלחים על פני ים שקט, ב־7 באפריל 1521, מתקרב הצי אל האי סבו; כפרים רבים מעידים, כבר מרחק על כך, שהאי מאוכלס בצפיפות. הימאי המלכותי קאלאמבו מכוון ביד אמונים את ההגה לעבר עיר הבירה, וכבר המבט הראשון על הנמל מגלה למאגלאן, שכאן יהיה לו ענין עם איזה נסיך או מלך מדרגה גבוהה יותר ובעל תרבות גבוהה יותר, כי ליד המעגן עומדות ספינות זרות ומספר רב של סירות מקומיות קטנות על כן חשוב שיופיע, מיד בתחילה, בהופעה רבת רושם ויראה את עצמו כאדון על הברק והרעם. מאגלאן מצווה על כל הספינות לירות ירית תותחים לאות ברכה, וכמו תמיד, מעורר הפלא הזה של שואה מלאכותית ביום בהיר, בתחילה, בהלה עצומה בקרב ילדי הטבע; תוך צעקות פחד בורחים הילידים אל כל העברים ומתחבאים. אך מאגלאן שולח מיד את תורגמנו האמיץ אנריקה אל החוף, כדי להסביר לשליטו של האי, באופן דיפלומטי, שמשמעותו של הרעם הזה אינה, בשום פנים, סימן של איבה, כי אם בקסם הגדול הזה רוצה המפקד רב העצמה להביע למלך של סבו את רחשי הכבוד המיוחדים שלו. אדוניהן של הספינות האלו הנהו בעצמו רק עבד, אך הו עבדו של השליט הגדול ביותר בעולם; לפי פקודתו, עבר הוא את הים העצום ביותר עלי אדמות, כדי להגיע אל איי התבלין. בדרכו זו לא רצה להחמיץ את ההזדמנות, לבקר אצל מלך סבו ביקור ידידותי, כי שמוע שמע במסאבה על רוב חכמתו וחביבותו של מלך סבו. המפקד של ספינת הרעמים מוכן, בכל לבו, להראות למלכו של האי הזה סחורות נחמדות למראה, שכמוהן לא ראה עדיין מעודו, ולבוא אתו בקשרים של סחר חליפין. אין הוא אומר לשהות במקום זמן רב, כי אם לעזוב שוב את האיים, מיד אחרי כריתת ברית ידידות, בלי לגרום למלך החכם ורב העצמה משהו בלתי נעים.
המלך או, ליתר דיוק, הנסיך של סבו, הומאבון, איננו כבר ילד טבע תמים כל כך כמו הפראים הערומים, אשר בלאדרונים וה„ענקים“ של פאטאגוניה. הוא אכל כבר מעץ הדעת, הוא יודע את טעמו וערכו של הכסף; אותו נסיך צהוב־חום בקצה השני של העולם הנהו כלכלן לאומי מעשי, דבר זה מוצא את ביטויו בעובדה, שסיגל לעצמו מאחרים, או המציא בעצמו, בשביל נמלו את ההשג התרבותי של מכסי מעבר. על איש המסחר החריף אין רעם התותחים עושה רושם טוב, כלל וכלל, כן אין הוא נפתה אחרי דברי הנופת, אשר בפי התורגמן. בקרירות מצהיר הוא לפני אנריקה, שאין הוא אוסר, בשום פנים, על הזרים בלתי הידועים את הכניסה אל נמלו, וקשרי המסחר החדשים רצויים לו בהחלט. אך כל ספינה, אשר תעגון פה, חייבת, בלי יוצא מן הכלל, לשלם מס עגינה בנמל. על כן יואל נא אותו קברניט זר גדול, בעל שלש הספינות הזרות הגדולות, לשלם תחילה את התשלום המקובל, אם ברצונו לעסוק כאן בסחר חליפין.
העבד אנריקה יודע מיד, כי אדוניו, כאדמירל של ארמאדה מלכותית וכאביר של סאנטיאגו לא ישלם מס עגינה לשליט זעיר אנפין כזה. כי על ידי מס כזה הוא מכיר בריבונותה או בעצמאותה של ארץ, אשר ספרד התיחסה אליה, כבר מראש, כאל פרובינציה שלה, בתוקף האיגרת של האפיפיור. על כן מרבה אנריקה לשדל את המלך הומאבון, שיוותר, במקרה מיוחד זה, על המס ולא יגרום ליחסי איבה מצד אדוני הרעם והברק. הנסיך בעל מהלך המחשבות המסחרי חוזר ומביע את צערו. ראשית כסף, אחרי כן ידידות. ראשית כול יש לשלם, בזה אין כל יוצאים מן הכלל. ולשם עדות מצווה הוא לקרוא לסוחר מוסלמי, שהגיע זה עתה בסירה מסיאם ושילם את המס בלי כל התנגדות.
מיד מופיע הסוחר המאורי ומחויר במקום. בהעיפו מבט ראשון על הספינות הגדולות, הנושאות את הצלב של סאנטיאגו, על מפרשיהן המתוחים, הבין מיד את מצב הענינים החמור. אויה, גם פינה אחרונה, חבויה זו של המזרח, בה אפשר היה עוד לנהל עסקים ביושר, בלי ששודדי הים האלה יעמדו כשטן בדרכו של האדם, גילו עתה הנוצרים! גם הנה הגיעו כבר עם תותחיהם ורוביהם האיומים, הרוצחים האלה, אויביו של מוחמד! עתה חלפה תקופת העסקים השלוים, עבר הזמן של הרוחים הטובים! הוא מזדרז ללחוש על אזנו של המלך, שיישמר לנפשו ולא ייכנס בריב עם האורחים בלתי הרצויים האלה. אלה הם האנשים – כאן מחליף, הוא, כמובן, את הספרדים בפורטוגיזים – ששדדו את קאליקוט, את כל הודו ומאלאקה וכבשו אותן. אין איש, אשר יוכל לעמוד בפני השדים הלבנים האלה.
על ידי ההכרה הזאת נסגר שוב מעגל: בקצה העולם השני, מתחת לכוכבים אחרים, נגעה שוב אירופה באירופה. עד עתה מצא מאגלאן, בשוטו מערבה, כמעט בכל מקום ארצות, שכף רגלו של אירופי עדיין לא דרכה בהן. איש מבין הילידים, בהם פגש בדרכו, לא שמע עד אז, מעודו על בני אדם לבנים, איש מהם לא ראה, קודם לכן, פנים של איש אירופי. אל ואסקו דה גאמה, כשעלה על חוף הודו, פנה ערבי בפורטוגיזית; אך מאגלאן לא ניכר על ידי איש, אף לא פעם אחת, במשך שנתיים תמימות, כמו על איזה כוכב זר, בלתי מיושב, נדדו הספרדים בחלל הריק. בעיני הפאטאגונים דמו ליצורי שמים, שוכני איי הגנבים ברחו והתחבאו מפניהם במעבה היער, כמפני שדים ורוחות. אולם כאן, בקצהו השני של חוג הארץ, עומדים האירופיים, סוף סוף, שוב מול אדם, המכירם, המזהה אותם – גשר הוקם בין עולמם הם ובין העולמות החדשים האלה על פני מרחבי אוקינוסים. החוג נסגר: עוד ימים אחדים, עוד מאות אחדות של פרסאות, ושוב יפגוש, אחרי שנתיים, באירופיים, בנוצרים, בחברים, בבני דתו. אם היו למאגלאן עוד אי־אלה ספקות, אם הנהו, באמת, קרוב כבר כל כך אל מטרתו, בא עתה חיזוק לדבר: כי תחום נגע בתחום, הדבר העצום בוצע, הארץ הוקפה.
דברי האזהרה של הסוחר המאורי עושים, כנראה, רושם רב על מלך סבו. פחד נופל עליו והוא ממהר לוותר על מס העגינה. כדי להוכיח את מידת הכנסת האורחים מצידו, מזמין הוא את שליחיו של מאגלאן לסעודה דשנה, והנה – סימן שלישי, שהארגונאוטים קרובים כבר לארגוס – המאכלים אינם מוגשים עוד על מקלעות לכש או על טבלות עץ, כי אם בכלי חרסינה, המובאים הנה ישר מסין, מאותה קאטאי האגדית של מארקו פולו. משמע, שציפאנגו והודו נמצאות כבר לא הרחק מכאן, הספרדים עומדים כבר, לפיכך, על סף התרבות המזרחית. חלומו של קולומבוס, להגיע להודו דרך המערב, נתגשם.
אחרי ישוב הסכסוך הדיפלומטי מתחיל, באין מפריע, חילוף דברי הנימוסין והסחורות. פיגאפטה נשלח אל החוף כמיופה כוח; מלך סבו מביע את נכונותו, לכרות עם הקיסר קרל רב העצמה ברית שלום נצחית, ומאגלאן עושה את כל אשר ביכלתו, כדי לשמור בכנות על השלום הזה. בניגוד גלוי לטיפוסים מסוגם של קורטס ופיזארו, הממהרים לשחרר את כלבי הדמים שלהם מהשרשרת, טובחים ומשעבדים את האוכלוסיה, בחשבם רק על כך, כיצד לנצל את הארץ באכזריות ובמהירות האפשרית, עשה המגלה הזה, ההומני יותר והמרחיק יותר במחשבתו, את כל המאמצים, במשך כל ימי מסעו, כדי לחדור אל כל מקום בדרכי שלום; מאגלאן השתדל, מתחילה, לספח את הפרובינציות החדשות בדרכי ידידות ועל ידי הסכמים ולא על ידי שפיכת דמים ומעשי אלימות. אין דבר, אשר ישוה לדמותו של מאגלאן יתרון מוסרי כזה על כובשי הימים של תקופתו יותר מאותו רצון איתן לשמור על ההומניות. מאגלאן היה, באופן אישי, בעל אופי קשה ובלתי גמיש, בצי שמר הוא – דבר זה מתגלה בשעת המרד – על משמעת ברזל, הוא לא ידע כל התחשבות או סלחנות. אולם אף על פי שהיה קשה, יש לציין את הדבר לכבודו, שלעולם לא היה אכזרי; אף מקרה אחד של מעשה ברברי, מסוגם של אלה, אשר הכתימו את מעשיהם הגדולים של אנשים כמו קורטס ופיזארו, שריפת הקאזיקים, עינוי הגואטאמוזינים, אינו מעיב את זכרו הוא, אין אצלו גם הפרת שבועה, אשר אליה התיחסו כובשי הימים כאל דבר מותר לגבי „עובדי האלילים“, אשר תחלל את נצחונו. עד לשעת מותו שמר מאגלאן על כל ברית, אשר כרת עם איזה ראש שבט, במלוא הקפדנות והלויאליות; ישרו זה היה נשקו הטוב ביותר והוא נשאר גם תהילתו הנצחית.
בינתיים התחיל המסחר ברוב התלהבות משני הצדדים. בני האי מתפעלים, בעיקר, על הברזל, אותה מתכת קשה של הזרים, אשר תצלח לחרב וחנית, למעדר ולמחרשה – לעומת הברזל, נראה להם הזהב הצהוב, הבהיר, הרך כפחות ערך, וכמו בשנה ה„ברוכה“ 1914, שנת פרוץ המלחמה, נותנים הם, בהתלהבות, זהב תמורת הברזל. ארבע עשרה ליטראות של אותה מתכת, שהנה, כמעט, נטולת כל ערך באירופה, נשקלות תמורת חמש־עשרה ליטראות של זהב, ובאיסור חמור נאלץ מאגלאן לרסן את המלחים, המגיעים, למראה ידם הרחבה, עד כדי טירוף, של מואסי הזהב, לידי שכרון התלהבות כזה, שהם מוכנים למכור את בגדיהם ואת כל אשר להם תמורת זהב. כוונתו למנוע את הדבר, שהביקוש הנסער הזה יביא את הילידים לידי הכרת ערכה הרב של המתכת ויוריד, על ידי כך, את מחיריהן של סחורות החליפין. מאגלאן רוצה לשמור על היתרון מתוך חוסר הידיעה – אולם בדרך כלל מקפיד הוא על כך, שאנשי סבו לא ירומו במידה ובמשקל – הוא, החושב תמיד בממדים רחבים יותר, אינו להוט אחרי היתרון הכספי הקטן, כי אם הוא דואג לכך, שהמסחר לא יופרע להבא ויחד עם זה מעונין הוא לרכוש את לבותיהם ונפשותיהם של אנשי הפרובינציה החדשה. ושוב צודק הוא בחשבונו: עד מהרה רוחשים הילידים אמון כזה אל הזרים הנעימים ורבי היכולת, עד כי המלך ורוב בני לויתו מודיעים, מרצונם הטוב, שיש את נפשם להיות לנוצרים. מה שהשיגו הכובשים הספרדיים הנשארים במשך חדשים ושנים בעזרת לולב הבוהן והאינקויזיציה, על ידי ענשים אכזריים ושריפה באש, השיג מאגלאן, האיש בעל הרגש הדתי העמוק, ללא כל קנאות, תוך ימים מועטים, בלי כל מעשי אלימות. באיזו מידה של הומניות וחופש נהג הוא בהמרה הזאת, אפשר לקרוא ברשימותיו של פיגאפטה: „הקברניט אמר להם, שלא יהיו לנוצרים מתוך פחד מפניו או כדי למצוא חן בעינינו, כי אם ברצונם להיות לנוצרים, עליהם לעשות את הדבר רק מתוך רצונם החפשי ומתוך אהבה לאלהים. אולם גם אם אין ברצונם להיות לנוצרים, לא יקרם שום דבר בלתי נעים. רק אלה, אשר יהיו לנוצרים, ייהנו מיחס טוב יותר. על כך השיבו כולם בקריאה, אשר נשמעה, כאילו יצאה מפה אחד, שהם רוצים להיות לנוצרים, לא מתוך פחד, אף לא כדי לגרום לנו קורת רוח, כי אם מרצונם הטוב. כי הם מוסרים את עצמם לידיו והוא יעשה בהם כבפקודיו הוא. אז חיבקם הקברניט, כשדמעות נראות בעיניו, נטל את ידיהם של הנסיך ושל מלך מסאבה ואמר להם, שכשם שהוא מאמין באלהים והנהו נאמן לקיסר שלו, הוא מבטיח להם, שמעתה יחיו בשלום עם מלך ספרד, ואף הם הבטיחוהו כדבר הזה“.
ביום הראשון הקרוב, ב־17 באפריל 1521 – אור פרידה של בין ערביים שולחת שמש אשרו של מאגלאן – חוגגים הספרדים את נצחונם המזהיר ביותר. על פני כיכר השוק של העיר מתנשא אפריון, שטיחים מובאים מהספינה ועליהם מעמידים שני כסאות קטיפה, אחד בשביל מאגלאן, אחד בשביל המלך. לפני האפריון נוצץ המזבח, הנראה למרחקים, וסביבו עומדים, במעגל גדול, האנשים החומים, למאות ולאלפים, ומחכים למחזה, אשר עליו הכריזו. ברוב פאר, כמו באופרה, מביים מאגלאן, אשר, מתוך חשבון, לא דרך עדיין על אדמת הארץ וניהל את המשא והמתן רק באמצעות פיגאפטה, את בואו אל האי. ארבעים חיילים, במלוא תחמשתם, צועדים לפניו, מאחוריהם מניף נושא הדגל את דגל המשי של הקיסר קרל, אשר נמסר לאדמירל בכנסיה בסביליה ואשר נפרש עתה בפעם הראשונה; ורק אחריו צועד מאגלאן בנחת, ברצינות ובחגיגיות, בלוית קציניו. ברגע, בו עולה הוא מהסירה אל החוף, מרעימה ירית תותח מהספינות. ברגע הראשון נסים הצופים, בבהלה, אל כל העברים. אולם כשהם רואים את מלכם (שהודיעוהו בעוד מועד על הרעם), הנשאר, בלי התרגשות, על כסאו, חוזרים הם אל מקומם ומסתכלים בהתלהבות, כיצד מוקם צלב ענקי, אשר לפניו מוטבלים המלך, יורש העצר ורבים אחרים בראש מורכן. מאגלאן כשושבין הטבילה מעניק לו, לרגל המאורע הזה, במקום השם האלילי הומאבון, את השם קארלוס, כשם ריבונו. והמלכה, שהנה יפת מראה והיתה יכולה לבוא, עד כיום, בחברה טובה – היא הקדימה את אחיותיה האירופיות והאמריקאיות בארבע מאות שנה, בכל הנוגע לאפנה, כיון שיש לה שפתיים מפורכסות וצפרנים צבועות – מקבלת את השם חואנה, גם הנסיכות מקבלות שמות של נסיכות ספרדיות, קאתארינה ואיזאבלה. מובן, שכל שאר בני החברה הגבוהה בזובו ובאיים הסמוכים אינם רוצים לפגר אחרי מלכיהם ושליטיהם – עד לשעה מאוחרת בלילה מלאות ידיו של כוהן הספינה עבודה, כדי להטביל את מאות האנשים, הנדחקים סביבו. הידיעות על הזרים הנפלאים נפוצות עד מהרה. למחרת היום נוהרים אל האי ילידים מהאיים האחרים, אשר שמעו את דבר טכסי הקסמים של הקוסם הזר הזה; תוך ימים מעטים חתמו, כמעט, כל השליטים של האיים הסמוכים על ברית האמונים עם ספרד והרכינו את ראשיהם תחת מי הקודש.
רק לעתים רחוקות יקרה, שמפעל יושלם באופן מזהיר כל כך. מאגלאן השיג את הכול. הוא מצא את המעבר והגיע עד לקצה השני של הארץ. איים חדשים בעלי עושר רב נרכשו למען הכתר של קשטיליה, נפשות רבות של עובדי אלילים נרכשו למען אלהיו, וכל זה – נצחון בתוך נצחון! – בלי שנשפכה אף טיפת דם אחת. אלהים עמד לימין חסידו. הוא חילצו ממצוקות, אשר גרועות מהן לא ידע כל בן תמותה; מאגלאן מרגיש, שהנהו חדור, בלי גבול, הרגשה דתית, כמעט, של בטחון. איזה דבר קשה יהיה עליו לבצע עוד, אחרי התלאות, שעברו עליו? מה עלול עוד לסכן את פעלו אחרי הנצחון המזהיר הזה? בכוח קסמים ממלאת את לבו איזו אמונה, תוך דבקות, כי מותר לו להעז הכול למען אלהיו ומלכו.
ואמונה זו היא, החורצת את גזר דינו.
הכול הצליח בידיו של מאגלאן, כאילו האירו לפניו מלאכים את דרכו. הוא רכש ממלכה חדשה בשביל הכתר הספרדי, אולם כיצד לשמור על ההשגים האלה למען המלך? אין הוא יכול לשהות עוד בסבו, וכן אין לאל ידו להכניע את כל קבוצת האיים, אי אחר אי. על כן רואה מאגלאן – החושב תמיד בשלבים רבי מידה – רק דרך אחת, לבסס את השלטון הספרדי בפיליפינים, ככל האפשר, לאורך ימים, והיא, לעשות את קארלוס הומאבון, הנסיך הגדול הקתולי היחיד, לשליט עליון על כל ראשי השבטים הנשארים. כבעל בריתו של המלך הספרדי, תהיה עתה עמדתו של המלך קארלוס מסבו גבוהה מזו של כל הנשארים. על כן אין לראות בדבר צעד פזיז מתוך קלות דעת, כי אם מהלך פוליטי מחושב, שמאגלאן הציע עזרה צבאית למלך סבו, במקרה שיעז מישהו להתקומם נגד עמדתו הכבודה.
במקרה, יש לו הזדמנות להפגנה כזאת בימים ההם. באי זעיר ביותר מאקטאן, הנמצא מול סבו, שולט נסיך בשם סילאפולאפו, שהיה מגלה, מאז ומתמיד, מרי לגבי מלך סבו. גם הפעם אוסר הוא על נתיניו, לכלכל את האורחים המוזרים של קארלוס הומאבון במצרכי מזון, ואולי יש הצדקה מסוימת ליחס האיבה הזה. אי־שם, על פני האי הזעיר, הגיעו הדברים – בודאי משום שהמלחים רדפו, כמטורפים, אחרי נשים, אחרי פרישותם הממושכת – לידי תגרה, ובשעת מעשה הועלו בקתות אחדות באש. אין כל פלא בדבר, שהוא רצה להיפטר מהזרים בהקדם האפשרי. אך התנהגותו העיקשת לגבי אורחיו של הומאבון נראית בעיני מאגלאן כהזדמנות מצוינת להתמודדות הפגנתית. לא רק מלך סבו, כי אם כל השליטים אשר מסביב, ידעו נא, מה מיטיב לעשות כל מי שמתיצב לצד ספרד, ומה מרה היא אחריתו של כל המתקומם נגד אדוני הרעם: מחזה זעיר כזה, בלי שפיכת דמים יתירה, עשוי לשכנע יותר מכל הדיבורים. על כן מודיע מאגלאן להומאבון, שברצונו ללמד את ראש האי הזה לקח צבאי, כדי להפיח, על ידי כך, פעם לתמיד, רגש כבוד בכל שאר שליטי האיים. מוזר הדבר, אך מלך סבו אינו מתלהב ביותר להצעתו של מאגלאן. ייתכן, שהוא חושש, כי מיד אחרי הפלגתו של מאגלאן יתקוממו שוב נגדו כל השבטים המוכנעים; מהצד השני מזהירים גם סראן ובארבוזה את האדמירל מפני מסע מלחמתי מיותר כזה.
אך מאגלאן אינו חושב כלל על מלחמה של ממש; אם הבחור המתמרד ייכנע מרצונו הטוב, מוטב, גם בשבילו וגם בשביל כולם. כאויב מושבע של כל שפיכת דמים, כניגוד גמור של כל כובשי הימים בעלי הנטיות לטבח, שולח מאגלאן, בראשונה, את עבדו אנריקה ואת הסוחר המאורי אל סילאפולאפו ומציע לו הצעת שלום כנה. אין הוא דורש ממנו כלום מלבד זה, שיכיר בשלטונו העליון של מלך סבו ובחסותה של ספרד. אם ראש האי יסכים לדבר, יחיו הספרדים אתו ביחסי הידידות הטובים ביותר, אך אם ימאן להכיר בריבונות, יראו לו, מה חדה היא שינן של החניתות הספרדיות.
אך הנסיך משיב, כי גם לאנשיו יש חניתות. אף על פי שהן עשויות מקנים ומבמבוק, הרי חודיהן חושלו, כראוי, באש, והספרדים יכולים להיוכח לדעת, אם נכונים הדברים. אחרי התשובה היהירה הזאת, נשארת למאגלאן, החייב להגן, באופן סמלי, על שלטונה של ספרד, רק ברירה אחת, להגיב בהנפת כלי הזין.
בשעת ההכנות לקראת מסע המלחמה הקטן הזה בגדה, כנראה, במאגלאן סגולתו הבולטת ביותר: זהירות וראיית הנולד. זו הפעם הראשונה שהאיש, המדייק תמיד בחישוביו, נראה כמטיל עצמו אל תוך סכנה בקלות דעת יתירה. כי מלך סבו הביע את נכונותו, לשלוח למסע הזה, ביחד עם הספרדים, אלף מחייליו הוא, ובלי כל קושי יכול היה מאגלאן להעביר אל האי הזעיר מאה וחמישים איש מאנשי הצוות שלו – אין ספק בדבר, שהנסיך של אי הפרעושים הזה, שאין למצאו כלל במפה נורמלית, היה נוחל אז תבוסה ניצחת. אך מאגלאן אינו רוצה בטבח דמים. לו חשוב, במסע הזה, משהו אחר, בעל ערך רב יותר: הפרסטיז’ה של ספרד. האדמירל של הקיסר, שליט שני העולמות חושב, כי זהו למטה מכבודו, לשלוח צבא שלם נגד בור חום כזה, שבבקתתו המזוהמת אין מחצלת בלתי מטולאה, ולהילחם ביתרון כוח נגד אספסוף עלוב כזה של שוכני האי. כוונתו של מאגלאן היא ההפך הגמור – רצונו להראות לעין כול, שספרדי אחד מזוין כהלכה ומשורין כראוי יוכל להתגבר, לבדו, על מאה חשופי שת כאלה. מסע ענשין זה נועד רק, לאמת את האגדה על אי־פציעותם של הספרדים ועל דמיונם לאלהים, בקרב כל האיים, ומה שהוצג לפני ימים אחדים בספינתו לפני מלכי מאסאבה וסבו כמחזה שעשועים, שעשרים חיילים יכולים להשתער בחניתותיהם ובפגיונותיהם העלובים על שריון ברזל ספרדי, בלי לפצוע את האיש, הנמצא בתוכו, דבר זה יודגם עתה בקנה מידה רחב יותר במלחמה נגד הנסיך הממרה הזה. רק מהטעם הפסיכולוגי הזה לוקח אתו האיש, הזהיר כרגיל, במקום את כל אנשי הצוות, רק שישים איש ומבקש ממלך סבו, שיישאר עם פלוגות העזר שלו על גבי הסירות בחוסר פעולה. רק כעדים, רק כצופים עליהם להשתתף במחזה המאלף הה, כיצד יניסו חמישה תריסרים של ספרדים את כל השליטים, הנסיכים והמלכים של האיים האלה.
הטעה בעל החשבון המנוסה, הפעם, בחשבונו? בהחלט לא. מבחינה היסטורית לא היה היחס הזה של שישים אירופיים משורינים לעומת אלף אינדיוס ערומים, הנלחמים בחניתות מאידראות של דגים, דבר אבסורדי כלל וכלל. כי בעזרת ארבע מאות או חמש מאות חיילים כבשו קורטס ופיזארו ממלכות שלמות בלחמם נגד מאות אלפים מבני מכסיקו ופרו; לעומת מבצעים גדולים כאלה היה מסעו של מאגלאן אל אי כגודל ראש סיכה, באמת, רק טיול צבאי. שהוא לא חשב על אפשרות של סכנה, ממש כמו יורד הים הגדול האחר, הקברניט קוק, שקיפח את חייו בתגרה קטנה, דומה לזו, עם בני אי, על כך מעידה העובדה, שהקתולי האדוק מאגלאן, שהיה רגיל לצוות על אנשיו, לפני כל פעולה מכרעת, שיקבלו את סעודת הקודש, נמנע הפעם מהדבר הזה. יריות נמרצות אחדות, מהלומות תקיפות אחדות, והבחורים המסכנים של סילאפולאפו ינוסו על עקבותיהם! בלי שפיכת דמים של ממש תוכח אז חסינותו של השלטון, במלוא התהילה, עד נצח נצחים.
באותו לילה, אור ליום השישי בשבת, 26 באפריל 1521, כשמאגלאן מפליג מהחוף עם שישים אנשיו, כדי לעבור את מיצר הים הצר, המפריד בין שני האיים, אומרים הילידים, שראו על אחד הגגות איזה עוף בלתי ידוע, מוזר ושחור, שהיה דומה לעורב. ואכן, לפתע, בלי שאיש ידע מדוע, מתחילים כל הכלבים לנבוח; גם הספרדים, המאמינים באמונות תפלות, לא פחות מילדי הטבע, מצטלבים אחוזי בהלה. אך כיצד זה יירתע איש, אשר העז לצאת למסע הים הגדול ביותר בעולם, מפני תגרה עם ראש שבט ערום ועם אספסוף עלוב, רק משום שאיזה עורב צרח?
אך לרוע המזל מוצא אותו ראש שבט קטן בעל ברית מצוין במבנה המיוחד של החוף. בגלל כפי האלמוגים הצפופים אשר לפני החוף, אין הסירות יכולות להתקרב אליו; בזה ניטלה מהספרדים, מראש, האפשרות של הפעולה המלחמתית רבת הרושם: האש הרצחנית ממרחק מתוך הרובים ומהקשתות המצליבות, המניסה, לרוב, את הילידים על ידי עצם קול הרעם. אך, ברוב פזיזות, אין החיילים חושבים כלל על חיפוי ערפי ושישים האנשים כבדי התחמושת קופצים אל תוך המים – האחרים נשארים בסירות – ומאגלאן בראשם, כי, כפי שכותב פיגאפטה, „כרועה טוב לא רצה לזנוח את עדרו“. בעברם במים עד למתניהם, פוסעים הם לאורך הדרך הארוכה עד לחוף, המקום בו מחכה להם הכנופיה העצומה של האינדיוס, בצריחות ובצעקות ובנופפם את שלטיהם. עד מהרה מתנגשים שני המחנות.
התיאור המהימן ביותר מבין התיאורים הרבים של הקרב הזה הוא, בודאי, תיאורו של פיגאפטה, שהוא עצמו נפצע פצע רציני על ידי חץ, ואף־על־פי־כן החזיק מעמד, עד לרגע האחרון, ליד הקברניט האהוב עליו. „קפצנו“, מספר הוא, „לתוך המים עד למתנינו ועד לחוף היה עלינו לעבור מרחק ארוך כפליים כמטחוי קשת בתוך המים, בשעה שסירותינו לא יכלו לשוט עוד בעקבותינו בשל הכפים. ליד החוף מצאנו אלף וחמש מאות מאנשי האי ערוכים בשלשה מחנות, ובצעקה איומה השתערו עלינו. שנים מהמחנות התקיפונו משני האגפים, השלישי – מהחזית. קברניטנו חילק את פלוגתו לשני ראשים. קלעינו ירו ברובים ובחיצים במשך חצי שעה מהסירות, אך לא השיגו בזה דבר, כי כדוריהם, חיציהם וחניתותיהם לא היו מסוגלים לחדור אל תוך שלטי העץ ממרחק רב כל כך, לכל היותר פצעו את זרועותיהם של האויבים. על כן נתן הקברניט פקודה, לבלי להוסיף עוד לירות, אך איש לא שמע את קולו. כשראו אנשי האי, שיריותינו גורמות רק נזק מועט או אינן גורמות כל נזק, חדלו מסגת. הם הגבירו רק את קול צעקתם, ובקפצם מצד אל צד, כדי להתחמק מיריותינו, הלכו הלוך וקרוב אלינו, בחיפוי שלטיהם, בהטילם אלינו חיצים, כידונים, חניתות עץ מחושלות באש, אבנים וגם רפש, כך שבקושי יכולנו להתגונן מפניהם. אחדים מהם הטילו גם רמחים מצוידים בחודי נחושת לעבר קברניטנו.
כדי להטיל עליהם פחד, שלח הקברניט אחדים מאנשינו, שיעלו באש את בתי המגורים של שוכני האי. אך דבר זה הגביר רק את פראותם. אחדים מהם רצו אל האש, אשר אכלה עשרים או שלשים מבתיהם, והרגו שם שנים מאנשינו. הנשארים השתערו עלינו בחימה מוגברת. כשהרגישו בדבר, שגופינו מוגנים, אמנם, אך רגלינו הן ללא כל שריון, החלו לקלוע, בעיקר, אל אלה. ברגלו הימנית של הקברניט פגע חץ מורעל, אז פקד עלינו לסגת צעד צעד. אך, כמעט, כל אנשינו איבדו עתה את עשתונותיהם והחלו לנוס, כך שרק ששה או שמונה מאתנו נשארו אתו (אשר, בצלעו זה שנים על אחת מרגליו, נאלץ, כנראה, להאט את נסיגתו). עתה היינו מופקרים מכל צד לחניתות ולאבנים, שהטיל עלינו האויב, ולא יכולנו להחזיק עוד מעמד. המפגיזים, שהיו אתנו בסירות, לא יכלו לעזור לנו, כי המים הרדודים הרחיקום מהחוף, יתר על המידה. על כן שאפנו להתרחק, יותר ויותר, מהחוף, וכך נסוגונו צעד אחר צעד, תוך מלחמה בלתי פוסקת, והנה הרחקנו כבר מהחוף כמטחוי קשת והמים הגיעו לנו כבר עד לברכיים. אך אנשי האי עקבו אחרינו בעקשנות והיו שולים, מפעם לפעם, את החניתות, אשר הטילו, קודם לכן, לעברנו, כך שיכלו להטיל אותה חנית חמש או שש פעמים. כיון שהכירו את הקברניט, קלעו, בעיקר, אליו; פעמיים הצליחו כבר להפיל את קובעו מעל ראשו. אולם הוא, ביחד עם אנשים מעטים מבינינו, נשאר על משמרתו כאביר אמיץ, בלי לנסות לסגת עוד, וכך נלחמנו יותר משעה, עד אשר עלה בידי אחד האינדיוס להטיל קלע קנים בפניו של הקברניט. בזעמו תקע הקברניט מיד את חניתו הוא אל תוך חזהו של מתקיפו, אך החנית נשארה תקועה בגופו של המומת, וכאשר ניסה עתה הקברניט לשלוף את חרבו, הצליח בדבר רק למחצה, כי פצע אשר נגרם על ידי חנית, שהוטלה אליו, שיתק את זרועו הימנית. כשהרגישו האויבים בדבר, השתערו עליו כולם, ואחד מהם פצעו בחרבו פצע כזה ברגלו השמאלית, עד כי צנח ונפל על פניו. מיד התפרצו אליו כל האינדיוס ודקרוהו בחניתותיהם ובכל שאר כלי הזין, שהיו בידיהם. וכך נטלו את חייו מהאיש, שהיה לנו מראה, מאור עינינו, נחמתנו ומנהיגנו הנאמן“.
באופן חסר טעם כזה בא קיצו של יורד הים הגדול ביותר בהיסטוריה, ברגע הנעלה והמזהיר ביותר של ההגשמה, תוך תגרה עלובה עם כנופיה של שוכני אי ערומים – גאון, אשר ידע, כפרוספרו, לשלוט על איתני הטבע, אשר התגבר על כל הסערות ועל כל בני האדם, נופל בידי תולעת אדם מגוחכת סילאפולאפו! אך אסון אוילי זה יכול לגזול ממנו רק את חייו, אך לא את הנצחון, כי מעשהו בוצע, כמעט, עד תומו ואחרי מבצע על אנושי כזה אין עוד, כמעט, כל חשיבות לגורלו הפרטי. אולם מה רב הצער, שמיד אחרי הטרגדיה של אבדנו ההירואי בא, במהירות גדולה מדי, משחק הסטירים – אותם ספרדים, אשר רק לפני שעות אחדות הביטו עוד מגבוה, כאלי מרום, על אותו נסיך זעיר של מאקטאן, משפילים את עצמם במידה כזו, שבמקום להביא מיד תגבורת ולהוציא את גופת מפקדם מידי רוצחיו, הם שולחים, אחוזי פחד, מתווך אל סילאפולאפו, בהצעה, שימכור להם את הגופה: במחיר פעמונים אחדים ומטפחות צבעוניות רוצים הם לרכוש שוב את חלקו החמרי של האדמירל. אך, בגודל נפש רב יותר משל חבריו של מאגלאן, שלא גילו גבורה יתירה, דוחה המנצח הערום את הצעת המקח והממכר. אין הוא רוצה למכור את גופת מתנגדו במחיר מראות ופניני זכוכית וקטיפה צבעונית. אות הנצחון אינו דבר זול בעיניו. כי עתה נודע על פני כל האיים, כי סילאפולאפו הגדול היכה בקלות את האדון הזר של הרעם והברק, כהכות דג או ציפור.
אין איש יודע את אשר עשו הפראים העלובים ההם לגופתו של מאגלאן, לאיזה מאיתני הטבע מסרו את חלקו הארצי, לאש, למים, לאדמה או לאויר המכלה. שום עדות לא נשארה בידינו, קברו נעלם ובאופן מסתורי אבדו בתוהו עקבותיו של האיש, אשר הוציא מידי האוקינוס, המקיף את הארץ, את סודו האחרון.
החזרה הביתה בלי המפקד
-——————————————-
27 באפריל 1521 – 6 בספטמבר 1522
שמונה חללים, בסך הכול, השאירו הספרדים באותה תגרה עלובה עם סילאפולאפו, מספר אפסי, כשהוא לעצמו. אך איבוד המפקד הופך את היום ההוא ליום שואה. כי עם מותו של מאגלאן מתמוטטת הילת הקסם, אשר העלתה, עד עתה, את הזרים הלבנים למעלת אלים ממין מסוים, וכוחם והצלחתם של כל כובשי הימים היו מיוסדים, בעיקר, על הרושם, שהם בלתי מנוצחים. עם כל אומץ רוחם, כושר התמדתם, עוז רוחם בקרב וכלי־זינם הטובים לא היו קורטס או פיזארו מצליחים לעולם לנצח את הרבבות ומאות האלפים של אויביהם אלמלא האגדה, שהם בלתי מנוצחים ובלתי פציעים, שעמדה לימינם כמלאך מגן, כמיכאל המלאך. היצורים הזרים אשר אין נסתר מנגד עיניהם, אשר בכוחם להפיק ברק ורעם ממקלותיהם, נחשבו בעיני הילידים המבולבלים כבלתי פציעים; אי אפשר היה לפגוע בהם, כי החיצים נהדפו ממגיניהם, אי אפשר היה לנוס מפניהם, כי החיות הענקיות בעלות ארבע הרגלים, אשר אליהן היו צמודים, היו עוברות את כל הנסים. אין דבר, אשר יעיד, ביתר הבלטה, על כוחו המשתק של הפחד ההוא מאשר המקרה, שקרה בתקופה ההיא של כובשי הימים, כאשר אחד הספרדים טבע בנהר. למשך שלשה ימים הניחו האינדיוס את הגופה באחת הבקתות, התבוננו אליה, אך לא העזו לגעת בה, בפחדם, פן יקום האל הזר לתחיה. רק כאשר הגופה החלה להירקב, הרהיבו עוז בנפשם והתלכדו להתקוממות. רק אל לבן יחיד, שנתגלה כפציע, תבוסה יחידה של בלתי המנוצחים, ובכל מקום גז הקסם, והאגדה על השליחות האלהית חלפה ואיננה.
כן קרה גם הפעם. מלך סבו נכנע, ללא כל התנגדות, לפני אדוני הרעם והברק. בהכנעה קיבל את אמונתם, בחשבו, כי אלהיהם חזק מאלילי העץ, אשר אותם העריץ עד עתה. קוה קיוה, כי כאשר יבוא בקשרי ידידות עם אותו כוח שלמעלה מהטבע, יהיה, תוך זמן קצר, השליט החזק ביותר בין שליטי כל האיים אשר מסביב. אולם עתה ראה במו עיניו, ואתו ראו אלף חייליו, מהסירות, כיצד ניצח סילאפולאפו, ראש שבט קטן ועלוב, את האלים הלבנים. במו עיניו ראה, שברקם ורעמם היו חדלי אונים. אף ראה, כיצד בלתי הפציעים, כביכול, נסו מנוסה מחפירה, בשריוניהם הנוצצים, מפני חייליו הערומים של סילאפולאפו וכיצד הפקירו, לבסוף, את גופת אדוניהם בידי בני ארצו האמיצים יותר, שהריעו תרועת גיל ונצחון.
ייתכן, שהחלטה נמרצת היתה יכולה להציל עוד את הפרסטיז’ה של הספרדים. אילו נמצא מפקד בעל אופי חזק, שהיה מלכד את כל מאתים אנשיו, מעבירם אל מאקטאן, מוציא בכוח ובסערה את גופתו של המפקד הגדול מידי רוצחיו ומבצע פעולת ענשין אכזרית על ראש כנופית השודדים ושבטו, אז היה חודר, אולי, פחד אל תוך נפשו של מלך סבו, וזה היה מציל את המצב. אך במקום זה רואה דון קארלוס הומאבון (לא זמן רב יוסיף לשאת את השם הקיסרי), שהספרדים המנוצחים שולחים, בהכנעה, שליחים אל ראש השבט המנצח, כדי להוציא מידיו את גופתו של מאגלאן, כתגרנים, במחיר סחורות וכסף. אך ראה זה פלא, ראש השבט הזעיר של האי הזעיר מאקטאן מעז להשיב ריקם את פני האלים הלבנים ומגרש את מתווכיהם מעל פניו.
התנהגות זו של מוגי לב, מצד האלים הלבנים מעוררת, כמובן, מחשבות מוזרות בלבו של המלך קארלוס הומאבון. ייתכן, שהרגיש משהו מהאכזבה המרה, אשר נחל קאליבאן בקשר עם טרינקולו, כאשר אותו כסיל מסכן ומרומה נוכח לדעת, שברוב פחזותו חשב איזה רברבן ופטפטן לאל. מלבד זה עשו הספרדים הכול, כדי להפר את היחסים הטובים עם שוכני האיים; פטרוס מארטיר, שחקר את המלחים, מיד אחרי שובם הביתה, כדי לקבוע את הסיבה האמיתית, שגרמה לשינוי בהלך הרוח, אחרי מותו של מאגלאן, מקבל מפי עד ראיה („שהיה נוכח בכל הענינים“), קרוב לודאי מפי מארטין איש גנואה, את התשובה המסתברת: „חושבים, שחילול כבוד הנשים היה הסיבה לסכסוכים. על אף כל המרץ, שהשקיע מאגלאן בדבר, לא הצליח למנוע את המלחים, שהורעבו במשך חדשי המסע הרבים, מהשתער על הנשים של מארחיהם; לשוא ניסה לרסן את סערת תאוותם, ואף את גיסו הוא ענש, על כי נשאר על היבשה במשך שלשה לילות; אך התפרעות זו גברה, כנראה, עוד יותר אחרי מותו. בכל אופן, הקיץ הקץ על כל יחס כבוד מצד המלך אל הפולשים הפראיים האלה, כאשר חדל מכבד את מבצעיהם הצבאיים. הספרדים הרגישו, כנראה, משהו מחוסר האמון הגובר, כי לפתע נעשים הם חסרי סבלנות. עתה רוצים הם לסחוב מכאן את הסחורות והרווחים ולאוץ אל איי התבלין! האידיאה של מאגלאן, לקיים, על ידי שלום וידידות, את האיים הפיליפיניים כנחלת הממלכה והדת הנוצרית, אינה מעסיקה ביותר את מוחותיהם של יורשיו, שהנם מרקנטיליים יותר ממנו: לעשות עתה קץ לדברים ולשוב, במהירות האפשרית, הביתה! אך לשם סיום זה של העסקים זקוקים הספרדים מאד לאנריקה, עבדו של מאגלאן, כי הוא היחיד, המסוגל, בזכות ידיעת הלשון, לתווך ביניהם ובין הילידים בעניני יחסים וחליפין, ומיד, בהזדמנות קלת ערך זו, מתגלה ההבדל באמנות היחסים עם בני האדם, אשר בזכותה השיג מאגלאן, ההומני יותר, תמיד את השגיו הגדולים ביותר. אנריקה הנאמן שלו נשאר לצידו עד לרגעים האחרונים של הקרב. כשהוא פצוע הביאוהו הסירות בחזרה אל הספינה, ועתה שוכב הוא בלי נוע, עטוף במחצלתו, אולי בשל פצעיו, אשר נפצע בקרב, ואולי משום שהוא מתאבל, תוך נאמנות של חיה קהת מחשבה, בקפאון זה על אבדן אדוניו היקר לו. והנה נכשל דוארטה בארבוזה, אשר בו בחרו אנשי הצוות, במעשה איולת, בפגעו בעבדו של מאגלאן, הנאמן כחיה, פגיעה קשה עד מות. בגסות גוער הוא באנריקה, שלא יחשוב, כי עתה, אחרי מות אדוניו, רשאי הוא לשבת בחיבוק ידים וכי איננו עוד עבד. בבית ימסרוהו מיד לידי מרת מאגלאן, אך בינתיים עליו לציית. אם לא יקום עתה מיד, כדי לעזור, כתורגמן, במכירת הסחורות על היבשה, יצטרך לטעום כהלכה את טעמו של שוט הכלבים. אנריקה, שהנהו בן הגזע המסוכן של המאלאים, שאינם סולחים לעולם כל עלבון, שומע את האיום במבט מוסתר. אין ספק, שידוע לו כבר הדבר, כי מאגלאן קבע, בפירוש, בצוואתו, שמרגע מותו הנהו בן חורין ואף העניק לו ירושה. על כן חורק הוא שן בסתר: היורשים החצופים של אדוניו ושליטו הגדול, הרוצים לגזול ממנו את חירותו ואינם מגלים הבנה למכאובו, ישלמו מחיר יקר, על כי כינוהו בשם עצלן והתיחסו אליו, ממש, כאל כלב!
כלפי חוץ אין המאלאי הנוקם והנוטר מגלה מאומה ממחשבות הנקם שלו. בצייתנות הולך הוא אל השוק, בצייתנות ממלא הוא את התפקיד של תורגמן בשעת הקניות והמכירות, אך באופן מסוכן ביותר משתמש הוא, באותו זמן, באמנות התורגמנות שלו. כי הוא מודיע למלך סבו, כי הספרדים מתכוננים להחזיר את כל הסחורות, אשר לא תימכרנה, אל ספינותיהם, וכי הם אומרים להיעלם למחרת היום עם כל אשר להם. אם המלך יפעל עתה בזריזות יתירה, יוכל לשים את ידו, בקלות, על כל הסחורות האלה, בלי שיצטרך לתת כל מאומה תמורתן, ואף את שלש הספינות הנהדרות יכול הוא לקחת לו, בהזדמנות זו, כשלל.
קרוב לודאי, שאנריקה הביע רק, בהצעת הנקם שלו, את מאויי לבו הנסתרים של מלך סבו; בכל אופן מוצאים דבריו אוזן קשבת. שניהם באים לידי הסכם בדבר התכנית והם מכינים אותה בזהירות. כלפי חוץ מתקדם המסחר במלוא השקידה; מלך סבו מתיחס עתה בלבביות יתירה, יותר מאשר כרגיל, אל אחי אמונתו החדשים, וגם אנריקה נתרפא, כנראה, כליל מעצלותו המדומה, מאז הראה לו בארבוזה את השוט. שלשה ימים אחרי מותו של מאגלאן, ב־1 במאי, מביא הוא, בפנים קורנים, בשורה משמחת לקברניטים. סוף סוף, קיבל מלך סבו את העדיים, אשר אותם הבטיח לשלוח לאדוניו וידידו, למלך ספרד. כדי שטכס מסירת העדיים יהיה חגיגי ביותר, הזמין כבר את כל ראשי השבטים ואת נתיניו; על כן יאבו נא שני הקברניטים, בארבוזה וסראן, להופיע, אף הם, ביחד עם האצילים המכובדים ביותר, כדי לקבל במו ידיהם את המתנות של קארלוס מלך סבו לריבונו וידידו, קארלוס מלך ספרד.
אילו היה עוד מאגלאן בחיים, היה זוכר, בלי ספק, עוד מימי מלחמותיו בהודו, הזמנה חביבה ואדיבה, דומה לזו, מצד מלך מאלאקה, כאשר נטבחו הקברניטים, שעלו לחוף, בלי לחשוד במאומה, בהינתן האות, ורק בזכות אומץ רוחו הוא, הצליח להציל אז את דודנו ובן שמו של סראן. אך סראן השני ודוארטה בארבוזה נכנסים בלי כל חששות, אל תוך מלכודתו של האח הנוצרי החדש. הם מקבלים את ההזמנה, ושוב מתאשרת העובדה, שהחוזים בכוכבים אינם מסוגלים לעולם לחזות את הצפוי להם עצמם. כי גם האסטרולוג אנדרס דה סאן מארטין, ששכח, כנראה, לקבוע תחילה את ההורוסקופ שלו, מצטרף אל שני אלה, בשעה שלפיגאפטה, שהנהו סקרן, כרגיל, היה החץ, אשר פגע בו בשעת הקרב במאקטאן, לברכה. הוא נשאר מוטל על גבי מחצלת החולים שלו ומציל, על ידי כך, את חייו.
בסך הכול, עולים עשרים ותשעה ספרדים על החוף, וביניהם נמצאים, לרוע המזל, המפקדים והימאים הטובים והמנוסים ביותר. הם מתקבלים בחגיגיות ומובלים אל חורש דקלים, בו הכין להם המלך סעודת חג. המונים עצומים של ילידים התאספו כאן, למראית עין, רק מתוך סקרנות, והם מכתרים, בלבביות, המעוררת תשומת לב, את האורחים הספרדיים מכל העברים. אולם דוקא הצורה התקיפה, בה מוביל המלך את הספרדים אל תוך חורש הדקלים, אינה מוצאת חן בעיני הימאי חואן קארוואלהו. הוא מוסר את חשדו זה לגומס דה אספינוזה, הנשק של הצי, ושניהם מחליטים להזדרז ולהעביר את אנשי הצוות הנשארים אל החוף, כדי שיוכלו לחלץ את חבריהם במקרה של בגידה. באמתלה מוצלחת נדחקים הם מתוך ההמולה ושטים מהר עד לספינות. אך עוד בטרם יגיעו אל הסיפון, נשמעות כבר מהחוף צעקות אימים וזוועה. כמו שקרה, בימים שעברו, במאלאקה, התנפלו הילידים על הספרדים, שישבו, שוקטים ובוטחים, בסעודה, בטרם יספיקו אלה להגן על עצמם. בתנופת יד אחת הצליח מלך סבו הערמומי להיפטר מכל אורחיו והפך, על ידי כך, לבעל הסחורות, כלי הזין והתחמושת המחוסנת של הספרדים, אשר הובאו אל החוף.
החברים, הנמצאים בספינות, הנם משותקים, ברגע הראשון, מרוב תדהמה. אחר מצוה קארוואלהו, אשר רצח כל שאר הקברניטים מנשאו, תוך דקה אחת, למעלת מפקד עליון, להתקרב אל החוף ולהפנות את כל התותחים לעבר העיר. תותחי הספינות, העומדות לרוחב, מרעימים זה אחר זה. ייתכן, שקארוואלהו מקוה להציל עוד חברים אחדים על ידי הלחץ הזה, ואולי זוהי רק התפרצות זעם רגעית. אולם ברגע, בו נקלעים הכדורים הראשונים לעבר הבקתות, מתרחש משהו מזווע, אחד המחזות האלה, אשר, ברוב זוועתם, אינם נשכחים מכל אדם, המחיה אותם בדמיונו. אחד המותקפים, האמיץ שבכולם, ז’ואן סראן – חזרה מיסתורית – נמלט, ממש כמו פראנסיסקו סראן בחוף מאלאקה, ברגע האחרון, מידי הרוצחים וברח אל החוף. אך האויבים רודפים אחריו, הם מכתרים אותו, כובלים אותו. והנה עומד הוא, חסר מגן, מוקף רוצחים, וצועק בשארית כוחותיו לעבר הספינות, שיפסיקו את אש התותחים לעבר העיר, אחרת ירצחוהו מעניו נפש. שימהרו, למען השם, לשלוח סירה מלאת סחורות, כדי לפדותו.
רגע נדמה, שהעסק עשוי להצליח. כבר נקבע מחיר הפדיון בעד הקברניט האמיץ ביותר: שני מפגיזים וחביות נחושת אחדות. אך הילידים דורשים שהסחורות תישלחנה אל החוף, וקארוואלהו חושש, פן יתפסו הנוכלים האלה, שהפרו כבר פעם את דברים, לא רק את הסחורות, כי אם גם את הסירה. ואולי – פיגאפטה עצמו מביע את החשד הזה – אין הבחור הזה, רודף הכבוד, שהפך, לפתע, לאדמירל, רוצה להחזיר את הדרגה ולשרת שוב, בפיקודו של סראן הפדוי, כימאי בלבד. בכל אופן, מתרחש דבר הזוועה. על החוף מתפתל אדם יחיד, שותת דם וכבול, כשאגלי זיעת המות מבצבצים על מצחו, כשהוא נתון בידי חבורה שלמה של אנשים, המוכנים לרצחו בכל רגע. תקותו היחידה היא, כי בטווח הטלת אבן עוגנות שלש ספינות ספרדיות מצוידות ובעלות מפרשים פרושים וכי בירכתי ספינת הפיקוד עומד דוקא בן ארצו קארוואלהו, ידיד הדמים שלו, אשר אתו חילק אלפי סכנות ובודאי יעדיף להקריב הכול מאשר להפקירו. הוא צועק וחוזר וצועק לעברו בגרון ניחר, שימהר לשלוח את סחורות החליפין, כדי לפדותו. במבט חמדני מביט הוא, בלי לגרוע עין, על הסירה. אך מדוע זה משתהה קארוואלהו, מדוע משהה הוא את הדבר זמן רב כל כך? ולפתע רואה הימאי סראן, בעינו הקודחת, המבחינה בכל תנועה קלה על פני סיפונה של ספינה, שהם מעלים את סירת החניה על הסיפון. בגידה! בגידה! במקום לשלוח לו את סירת ההצלה, מתחילות הספינות להעלות את העגנים ולפנות לעבר הים הפתוח. הספינה הראשונה נוטה לצד, כבר מתנפחים המפרשים ברוח. ברגע הראשון אין סראן האומלל יכול, אף אינו רוצה, לתפוס, שאותו, המנהיג, המפקד, מפקירים חבריו מוגי הלב, בפקודת עצמו ובשרו, בידי רוצחים. עוד פעם קורא הוא, בקול חנוק למחצה, לעבר הבורחים, הוא מבקש, מצוה, משתולל במצוקת המות האחרונה וביאוש. אך כשהוא נוכח, לבסוף, לדעת, שהספינות נטו כבר לצד השני ועזבו את המעגן, אוזר הוא עוד פעם אחת את שארית כוחותיו וצועק בצעקה קולנית על פני הגלים אחרי קארוואלהו את הקללה האיומה: ביום הדין האחרון יתבענו אל כס המשפט של אלהים על בגידתו המנוולת.
אך קללה זו היא גם דברו האחרון. חבריו הבוגדים נאלצים לראות במו עיניהם, מעל סיפון הספינה, כיצד נטבח מפקדם, שהם עצמם בחרו בו. ובאותו רגע, בטרם יעזבו את הנמל, מושלך הצלב הגדול ארצה, תוך צווחת תרועה של ההמונים; כל מה שבנה מאגלאן במשך שבועות של עבודה זהירה וסבלנית, נהרס בשל איולתם קלת הדעת של יורשיו. עטופי קלון, כשזעקת הקללה של קברניטם הגווע מצלצלת באזניהם, כשלעג הפראים הרוקדים מלווה את גבם הנמלט, ממהרים הספרדים להתרחק, כפושעים נרדפים, מהאי, אשר אליו הגיעו, בפיקודו של מאגלאן, כאלים.
מסקר עגום הוא זה, שעורכים עתה הניצלים, אחרי שהספיקו להימלט מנמל האסון של סבו. מכל מכות הגורל, אשר ניחתו על ראש הצי מאז הפלגתו, היתה השהייה בסבו המכה הקשה ביותר. מלבד את מאגלאן, המפקד ללא תחליף, איבדו את הקברניטים המנוסים ביותר, דוארטה בארבוזה וז’ואן סראן, שהיו חשובים מאד בשביל המסע הביתה, כבקיאים ביותר בחוף ההודי; מותו של אנדרס דה סאן מארטין גזל מהם את המומחה לימאות, בריחתו של אנריקה גזלה מהם את תורגמנם. כאשר עורכים מפקד של אנשי הצוות וקוראים בשמו של כל אחד מהם, מתיצבים עוד, מבין מאתים שישים וחמישה האנשים, שעלו על הספינות בסביליה, רק מאה וחמישה עשר, מספר זה אינו מספיק בשביל שלש ספינות. על כן מוטב להקריב אחת משלש הספינות, כדי לשמור על כושר המסע של שתי הנשארות. גורל הטיבוע מרצון נפל על „קונספסיון“, הספינה שהמים החלו לחדור אל תוכה זה מכבר והיה חשש, כי לא תחזיק מעמד במסע הקשה, שעמד לפניהם. בקרבת האי בוהול מבוצע פסק דין המות. עד למסמר האחרון והחבל העלוב ביותר, מעבירים כל דבר מועיל אל הספינות האחרות; את פגר העץ המורק מציתים באש. במבט קודר רואים המלחים, כיצד הלהבה מתחילה להתנשא, קטנה בתחילה ועוממת, ואוחזת, אחר כך, בזרועות אש בכל הספינה, שהיתה בשבילם, במשך שנתיים, ביתם ומולדתם ועתה היא שוקעת, כשבר כלי עלוב, עשנה ומפוחמת, בים זר ועוין. חמש ספינות, מצוידות כהלכה, הפליגו, כשדגליהן מתנוססים בעליצות, מנמל סבילה. הקרבן הראשון היתה הספינה „סאנטיאגו“, אשר התנפצה אל החוף הפאטאגוני. במיצר מאגלאן עזבה אותה, תוך מורך לב, הספינה „סאן אנטוניו“; עתה היתה הספינה „קונספסיון“ למאכולת אש ולארון המתים של עצמה. רק שתי ספינות, שתי האחרונות, שטות עתה, זו ליד זו, בנתיבי ים בלתי ידועים: „טרינידאד“, ספינת הפיקוד של מאגלאן לשעבר, והספינה הזעירה, בלתי הבולטת, „ויקטוריה“, אשר בחלקה עתידה לנפול התהילה לתת תוקף לשם הגאה ולשאת את האידיאה של מאגלאן, מעבר לחייו הוא, אל חיי הנצח.
שלצי הזה, אשר התכווץ במידה רבה, חסר המפקד האמיתי, האדמירל המנוסה מאגלאן, דבר זה עתיד להתגלות עד מהרה בקו בלתי היציב, בו שטות הספינות. כעיורים, כמוכים בסנוורים מגששים הם סביב איי סונדה. במקום לשוט ישר דרומה לעבר המולוקים, אשר אליהם הם כבר קרובים למדי, תועים הם בכיוון הצפוני בדרכים עקלקלות, הלוך ושוב. מחצית שנה מבוזבזת לריק למסעות נדודים אלה, המביאים אותם אל מינדאנאו ועד לבורניאו. אך עוד יותר מאשר בחוסר הבטחון הימאי הזה ניכר חוסר המנהיג מלידה בירידת המשמעת. במשמעת של מאגלאן לא היו מקרי שוד שרירותיים ביבשה, אף לא שוד ים בשעת המסע. הסדר נשמר בקפדנות והחשבונות התנהלו בדייקנות. לעולם לא הסיח את דעתו מהעובדה, שכאדמירל של מלכו ואדוניו חייב הוא לשמור על כבודו של הדגל הספרדי, אף בקצוי התבל הרחוקים ביותר. אך ליורשו העגום קארוואלהו, שזכה לדרגת האדמירל שלו רק בזכות רצח הממונים עליו על ידי נסיכי מאקטאן וסבו, אין שיקולים מוסריים. הוא עוסק, בלי כל רתיעה, בשוד הים ונוטל כל מה שמזדמן לו בדרכו כשרק עוברת על פניהם איזו סירה, הרי הם מתקיפים ושודדים אותה, בכל הפשטות; את דמי הכופר, שקארוואלהו דורש במקרים כאלה, מכניס האיש הזה, לרוב, בלי היסוסים, אל כיסו הוא. אין הוא מוסר חשבון, הוא הנהו מנהל החשבון והגזבר כאחד, ובשעה שמאגלאן לא היה מרשה לעולם, מטעמי משמעת, להעלות אשה אל הספינה, מביא הוא לו לא פחות משלש מאחת הסירות השדודות, באמתלה, שבכוונתו להביאן למלכת ספרד. אט אט מתחילים מעשיו של הפחה הזה להיות למורת רוחם של אנשי הצוות. מאחר שראו (מספר דל קאנו), שאין הוא דואג כלל לעניניו של המלך, כי אם עיניו לבצעו הוא, מסלקים הם את הפחה בעל ההרמון, בכל הפשטות, מעמדת המפקד, ובמקומו ממנים הם שלישיה, את גומס דה אספינוזה כקברניט של „טרינידאד“, את חואן דל קאנו כקברניטה של „ויקטוריה“ ואת הימאי פונסרו כ„ממונה על הנשק“. אך בזה לא הושג כל שינוי בתעיה ללא מטרה של שתי הספינות במעגל או בדרכים עקלקלות. על ידי סחר חליפין ושוד ממלאים התועים בסביבות האלה, המאוכלסות בצפיפות, אמנם, בקלות, את המלאי שלהם, אך עתה נראים הדברים, כאילו המטרה האמיתית, אשר למענה העז מאגלאן לצאת למסע הזה, נשכחה כליל מלב; לבסוף מראה להם צעד מוצלח את המוצא מהמבוך של קבוצת איי סונדה. בתוך סירה, העוברת במקרה, ואשר אותה הם תופסים כשודדי ים, לוקחים הם בשבי איש, אשר מוצאו הוא מטרנאטה והמיטיב, לפיכך, להכיר את הדרך אל מולדתו, כלומר, את הדרך אל איי התבלין הנכספים. ואכן, יודע הוא את הדרך, אף מכיר את פראנסיסקו סראן, ידידו של מאגלאן – סוף סוף נמצא מורה הדרך, המסוגל לחלצם מהמבוך הזה. הם עמדו בנסיון האחרון; עתה יכולים הם לשוט ישר אל מחוז חפצם, אשר אליו היו קרובים, לא פעם, בשבועות חסרי הטעם האלה ואשר אותו הקיפו, בעורונם, בלי להגיע אליו. עתה מקרבים אותם ימים אחדים של מסע ללא מאמצים על פני הים אל מטרתם יותר מאשר ששת השבועות ההם של חיפושים אויליים. ב־6 בנובמבר רואים הם מרחוק שיאי הרים, המתנשאים מתוך הים, רמות טרנאטה וטידורה. איי האושר, סוף סוף הושגו.
„הספן, אשר ליוה אותנו“, כותב פיגאפטה, „אמר לנו, שאלה הם המולוקים. הודינו כולנו לאלהים, וכדי לתת ביטוי לשמחתנו, ירינו מתותחינו. אין להתפלא כלל, שהיינו מאושרים כל כך, כי הקדשנו, בסך הכל, עשרים ושבעה חדשים פחות יומיים לחיפושים אחרי האיים האלה ובדרכנו הנה עברנו, לאורך ולרוחב, בין איים רבים לאין ספור“.
אולם עתה, ב־8 בנובמבר 1521, עולים הם לחוף טידורה, אחד מחמשת איי האושר, אשר עליהם חלם מאגלאן כל חייו. כשם שסיד המת, שהושב על ידי אנשיו על סוסו הקרבי הנאמן, נוחל עוד נצחון אחרון, כן מבצעת עוד האנרגיה של מאגלאן אחרי מותו את המעשה הגואל. ספינותיו, אנשיו, הם זוכים לראות את ארץ הבחירה, שהבטיח הוא, כמשה, לבני לויתו ואשר לו לעצמו, למורה הדרך, לא ניתן לדרוך על אדמתה. אולם גם האיש אשר קרא לו מעבר לאוקינוסים, שעודדהו לאידיאה ולמעשה, פראנסיסקו סראן, אף הוא, אינו עוד בחיים: לשוא היה הידיד פורש את זרועותיו אל ידידו, אשר אחריו נסע על פני כל חוג הארץ. סראן מת שבועות אחדים קודם לכן, כפי שסיפרו, הורעל – שני היוזמים הראשונים של רעיון ההקפה המלאה של הארץ שילמו בחייהם את מחיר חיי הנצח, לפני זמנם. אך התיאורים הנלהבים של סראן מתגלים, לאחר זמן, כמוצדקים בהחלט. לא רק הארץ היא נפלאה ושופעת מכל אוצרות הטבע, כי אם גם האנשים מגלים חביבות, העשויה לגרום אושר לבני האדם. „מה אפשר לאמור על האיים האלה“, כותב מאכסימיליאן טראנססילוואנוס במכתבו המפורסם. „כאן הכול פשוט ולשום דבר אין כאן ערך רב מלבד לשלום, לנוחות ולתבלין. אולם הדבר הטוב ביותר מבין אלה, ואולי הטוב ביותר עלי אדמות, השלום, נראה כאילו גורש מעולמנו על ידי רוע לבם של בני האדם ומצא לו כאן מקלט“. המלך, אשר סראן היה ידידו ועוזרו, ממהר לבוא מתחת לאפריון משי ומקבל את האורחים כאח. כמוסלמי אדוק סותם הוא, אמנם, את אפו, לבל יריח את הריח המתועב של בשר החזיר השנוא אשר באניה, אך באהבת אחים מחבק המלך אלמאנסור את הנוצרים. „בואו והתענגו“, מנחם הוא אותם, „אחרי נדודים ממושכים כאלה על פני הים ואחרי סכנות רבות כל כך, בתענוגותיה של הארץ. רעננו את גופכם ואל תחשבו אחרת, אלא שבאתם אל ממלכתו של שליטכם אתם“. ברצון מכיר הוא בריבונותו של מלך ספרד, ובמקום לסחוט מהם הרבה, כפי שעשו השליטים האחרים, בהם נפגשו בדרכם, דורש מהם הנסיך נדיב הלב הזה, שיימנעו מהגיש לו מתנות רבות כי „אין בידו שום דבר, שיהא ראוי לשמש כמתנת גמול בשבילם“.
איי האושר: כל מה שלבם של הספרדים חומד, מקבלים הם פה בשפע, את התבלין היקרים ביותר, מצרכי מזון ועפרות זהב, ומה שאין המלך החביב יכול לספק להם, משיג הוא באיים הסמוכים. המלחים מוקסמים משפע האושר אחרי כל התלאה והמצוקה; כמטורפים קונים הם תבלין וצפרי גן עדן, הם נותנים תמורתם את כתנותיהם, את רוביהם, קשתותיהם, מעיליהם וחגורותיהם, כי עתה יגיעו, עוד מעט, הביתה, וכאנשים עשירים חוזרים הם עם האוצרות האלה, שהשיגום במחיר זול, עד כדי גיחוך. יש, כמובן, כאלה, שהיו מעדיפים ללכת בעקבותיו של סראן ולהישאר בגן עדן זה לתמיד. על כן מקדמים הם, בחלקם, בשמחה את הבשורה הרעה, שזמן קצר לפני ההפלגה מתגלה, כי רק אחת משתי הספינות כשרה למסע על פני הים, עד כדי כך, שאפשר יהיה להעז לצאת בה למסע הביתה, וכי חמישים מלחים מבין המאה יצטרכו להישאר, לפי שעה, באיי האושר, עד אשר תתוקן הספינה השניה.
הספינה, אשר עליה נגזר להישאר פה מאונס, היא ספינת הפיקוד הותיקה של מאגלאן, „טרינידאד“, ספינת הפיקוד היתה הראשונה, שהפליגה מסאן לוקאר, היא היתה הראשונה, שעברה את מיצר מאגלאן, את האוקינוס השקט, בשוטה תמיד לפני האחרות, כהתגשמות רצונו של מפקדה ואדוניה. עתה, כשהמפקד איננו עוד, אין ספינתו רוצה להמשיך בדרכה; כשם שאין לנתק כלב נאמן מקברו של אדוניו, כן מסרבת עתה הספינה „טרינידאד“ להמשיך את דרכה מעבר למטרה, שקבע לה מאגלאן. חביות המים, הצידה, והכיכרים הרבים של התבלין הועלו כבר אל סיפון הספינה, דגלו של יאגו הקדוש התנוסס כבר בראש התורן ועליו הכתובת: „יהא זה הסימן לשיבתנו הביתה בשלום“, כבר נפרשו המפרשים, והנה נאנקת, לפתע, הספינה הישנה והרקובה ומתחילה להתפרק. המים מתחילים לחדור, בלי שאפשר יהיה לגלות את הפרץ, ובמלוא החפזון נאלצים הם לפרוק את המטען הכבד, כדי להציל את גוף הספינה ולהביאו אל החוף. אך שבועות על שבועות יעברו, עד אשר יתוקן הבדק, וזמן רב כל כך אסור לה, לספינה האחות, היחידה, שנשארה מהאַרמאדה לשעבר, לחכות עוד; עתה, כשנושב המונסון המזרחי בכיוון הרצוי, הגיעה השעה, להביא, סוף סוף, לקיסר, בשנה השלישית, את הבשורה, כי מאגלאן קיים את הבטחתו במחיר חייו וכי ביצע, תחת הדגל הספרדי, את המעשה הגדול ביותר בתולדות הימאות. פה אחד מחליטים הם, שהספינה „טרינידאד“ תנסה, אחרי שתתוקן, לחצות שנית, בכיוון הנגדי, את האוקינוס השקט, כדי להגיע אל ספרד, אשר מעבר לים, ליד פאנאמה, בשעה ש„ויקטוריה“ תשתמש במשב הרוח הרצוי ותשוב מיד, בשוטה מערבה, דרך האוקינוס ההודי, אל מולדתה.
המפקדים של שתי הספינות, העומדים עתה זה מול זה, כדי להיפרד זה מעל זה לתמיד, אחרי שתי שנים וחצי של שיתוף – גומס דה אספינוזה וסבאסטיאן דל קאנו – עמדו כבר פעם זה מול זה בשעה מכרעת. בלילה הגורלי ההוא של המרד הגדול בחוף יוליאן היה גומס דה אספינוזה, נשק בימים ההם, עוזרו הנאמן ביותר של מאגלאן; דקירת פגיונו הנועזת כבשה שוב את „ויקטוריה“ והצילה בזה את המשך המסע. סבאסטיאן דל קאנו שוב, שהיה עוד אז סוברסאליינטה באסקי צעיר, עמד בלילה ההוא לצידם של המורדים; בעזרתו הפעילה השתלטו המורדים הנשארים על „סאן אנטוניו“. תוך הכרת טובה גמל מאגלאן לגומס דה אספינוזה כגמולו, תוך סלחנות חנן את דל קאנו הבוגד. אילו היה הגורל צודק, היה בוחר עתה באספינוזה, אשר הבטיח את נצחון האידיאה של מאגלאן, כדי להשלים, ברוב תהילה, את פעלו של מאגלאן. אך בגלותו יותר גודל נפש מאשר צדק, מכריע הגורל את הכף לצד בלתי הראוי. ובשעה שאספינוזה, ביחד עם חבריו לגורל של הספינה „טרינידאד“, ילכו לאיבוד, בלי כל תהילה, אחרי נדודים ותלאות, שאין לתארם, ויצלול בתהום הנשיה בהיסטוריה כפוית הטובה, מכתירים הכוכבים דוקא את האיש, אשר רצה לסכל את מעשהו של מאגלאן, את האיש, אשר התקומם פעם נגד האדמירל, את סבאסטיאן דל קאנו, בזהרם הארצי: באלמוות.
פרידה נרגשת בקצה התבל השני: ארבעים ושבעה איש, קצינים ומלחים, עומדים לצאת במסע הביתה ב„ויקטוריה“, חמישים ואחד צריכים להישאר עם „טרינידאד“ בטידורה. עד לשעת ההפלגה משתהים הנשארים על פני הסיפון עם חבריהם, כדי לחבקם עוד פעם, כדי למסור להם מכתבים ודרישות שלום אל המולדת – שנתיים וחצי של תלאות משותפות הפכו, זה כבר, את אנשי הצוות של הארמאדה לשעבר, שהיו מורכבים מכל הלשונות והגזעים, ליחידה בלתי נפרדת. שום סכסוך ושום ניגודים לא יוכלו להפריד עוד ביניהם. כאשר „ויקטוריה“ מעלה, לבסוף, את העגנים, אין הנשארים רוצים עדיין להיפרד. על פני סירות וכלי שיט מאלאיים שטים הם לצידה של הספינה, המתרחקת לאיטה, כדי שיוכלו לראות עוד פעם אלה את אלה, כדי לקרוא אלה לאלה איזו קריאה לבבית. רק עם רדת הערב, כאשר זרועותיהם כבר עיפו, מפנים הם את סירותיהם לאחור, ולאות פרידה נשמעת עוד ירית תותח כברכת שלום אחרונה של האחים לעבר החוף. ואז פותחת „ויקטוריה“, הספינה האחרונה, שנשארה לפליטה מהצי של מאגלאן, את מסעה הבלתי נשכח.
מסע זה הביתה בספינת המפרשים המשומשת הקטנה, שנתישנה במסע ללא הפוגות במשך שנתיים וחצי סביב מחצית כדור הארץ, שייך למעשי הגבורה הגדולים בשטח הימאות; ברוב תהילה כיפר דל קאנו על פשעו לגבי מאגלאן, בהגשימו את רצונו של המפקד המת. במבט הראשון נראית המשימה, אשר הוטלה עליו, להוביל ספינה מהמולוקים לספרד, כדבר לא קשה ביותר. כי מהארכיפלגוס המאלאי נוסעות, מראשית המאה, באופן סדיר, ספינות פורטוגיזיות, מדי שנה בשנה, עם המונסונים, לפורטוגל ובחזרה; מסע להודו, שהיה עוד לפני עשר שנים, בימי אלבוקרקה ואלמאידה, כעין פריצה אל בלתי הנודע, דורש עתה רק ידיעה מדויקת של הקו, אשר הותוה מראש, ובשעת הצורך יכול קברניט למצוא בכל מקום מעגן בהודו ובאפריקה, במאלאקה, במוזאמביק ובכף הירוק סוכנים, ספנים ופקידים פורטוגיזיים, בכל תחנה מוכנים מצרכי מזון וחמרי חילוף. אך הקושי העצום שעל דל קאנו להתגבר עליו, מתבטא בזה, שלא בלבד שאסור לו להשתמש בתחנות הנופש הפורטוגיזיות האלה, כי אם עליו לעקוף אותן בקשתות גדולות ביותר. כי בטידורה נודע לאנשי מאגלאן מפי פליט פורטוגיזי, שהמלך מנואל הוציא צו, לתפוס כל אחת מספינותיו של מאגלאן ולכלוא את אנשי הצוות כשודדי ים – ובאמת לא נמלטו חבריהם המסכנים מהספינה „טרינידאד“ מהגורל האכזרי הזה. על דל קאנו מוטלת לפיכך, המשימה, לעבור בספינת המפרשים הישנה שלו, המשומשת ונגועת התולעים, העמוסה עד אפס מקום, אשר עליה אמר הקונסול אלווארס, עוד לפני שלש שנים, בנמל סביליה, שלא היה מעז להפליג בה אף עד האיים הקנריים, בספינה זו עליו לעבור, לא פחות ולא יותר, אלא את כל האוקינוס ההודי במסע אחד ונוסף על כך, להקיף את כף התקוה הטובה ואת כל אפריקה, בלי לחנות אף פעם אחת – מעשה נועז, שיש לראותו על פני המפה, כדי לעמוד על עוצם המשימה, מעשה נועז, היכול להיחשב, גם כיום, כעבור ארבע מאות בשנים, למבצע בלתי רגיל בשביל אנית קיטור, המצוידת במכונות המשוכללות ביותר.
זינוק אריה זה, שלא היה כדוגמתו, מהארכיפלגוס המאלאי עד לסביליה מתחיל – יום, הראוי שייחרת לזכרון – ב־13 בפברואר 1522 מנמל של האי טימור. עוד פעם אחת צייד דל קאנו את ספינתו במצרכי מזון ובמים ובזכרו את לקח הזהירות של מורו המת ציוה לתקן ולשפץ את הספינה באופן יסודי, בטרם ימסרנה כמשחק, ללא הפוגות, בידי הרוח והגלים למשך חדשים רבים. בימים הראשונים עוברת „ויקטוריה“ עוד על פני איים, מרחוק נושאים לה ברכה ירק טרופי והשרטוטים של הרים מזדקרים. אך עונת השנה התקדמה כבר יותר מדי, מכדי שתהיה עוד אפשרות לחנות באחד המקומות, ודל קאנו נאלץ לנצל את הרוח המזרחית; בלי לעגון, עוברת „ויקטוריה“ על פני כל האיים המפתים האלה, לדאבון לבו של פיגאפטה הסקרן, שאינו יודע שבעה ואשר לא ראה עדיין די „דברים נפלאים“. מרוב שעמום מבלה הוא את הזמן בזה, שהוא מבקש מהילידים, שלקחו אתם (תשעה עשר במספר, בצד ארבעים ושבעה האירופיים שבצוות), שיספרו לו על האיים האלה החולפים על פניהם, והאנשים החומים מספרים לו את האגדות היפות ביותר מאלף לילות ולילה. באי ההוא, שם מעבר מה, חיים אנשים שגדלם אינו עולה על זרת, אך אזנם גדולה ככל גופם ובשעת שנתם משמשת להם אחת האזנים כמצע ובשניה הם מתכסים. באי הזעיר הזה שוב, שוכנות רק נשים ולעולם אין בו כל דריסת רגל לגבר. ואף על פי כן מתעברות הנשים על ידי הרוח; כל הילדים, שהן מביאות לעולם, מומתים מיד רק הילדות נשארות בחיים ואותן הן מגדלות. אך אט אט נעלמים בערפל הכחול גם האיים האחרונים, אשר עליהם מספרים המאלאים בדיות לפיגאפטה הטוב, ורק האוקינוס הפתוח מקיף את הספינה בצבעו הכחול בלתי המשתנה והמענה. שבועות על שבועות, בחצותם את האוקינוס ההודי במהלך ריק, אין הנוסעים רואים דבר זולתי השמים והים בחד־גוניותם האיומה והמיגעת. אין כל אדם, אין ספינה, אין מפרש, אין כל צליל, רק כחול, כחול, כחול וריק, ריק, ריק על פני השטח ללא גבול.
אין הם שומעים כל צליל זר, אין הם רואים כל פרצוף זר במשך כל השבועות הרבים האלה. אך לפתע צץ מחביוני המעמקים של הספינה סיוט הבלהות הותיק, הידוע להם היטב, בעיניו השקועות ובחיורונו – הרעב. הרעב, מלום הנאמן והאיום במסעם על פני האוקינוס השקט, המענה והרוצח האכזרי של חברים אינטימיים ותיקים, הוא התגנב, כנראה, שוב בחשאי אל הספינה, כי ביניהם עומד הוא עתה ומחייך בפניהם הנבוכים, בהבעת לעג ותאוה. שואה בלתי צפויה מראש התחוללה, והיא שמה לאל את כל חישוביו של דל קאנו. אנשיו הביאו, אמנם, אל סיפונה של הספינה מצרכי מזון לתקופה של חמישה חדשים, בעיקר, כמויות גדולות של בשר. אך בטימור לא מצאו מלח ובלהט הצורב של השמש ההודית מתחיל הבשר, שלא נמלח די הצורך, להירקב; כדי להציל את עצמם מהצחנה המרעילה של הנבלה המתפוררת, נאלצים הם להטיל את כל מלאי הבשר הימה. עתה נשאר להם רק האורז כמזון יחיד, אורז ומים, מים ואורז, ומשבוע לשבוע פחות אורז ופחות מים, המתעפשים יותר ויותר. שוב פורצת מגיפת הצפדת, שוב מתחילה התמותה בקרב אנשי הצוות. וכה איומה נעשית המצוקה בראשית מאי, עד כי חלק מהאנשים עומדים על כך שיפנו לעבר מוזאמביק הקרובה ויסגירו שם את הספינה לידי הפורטוגיזים, במקום להמשיך את המסע ולגווע ברעב באופן עלוב.
אך יחד עם הפיקוד עבר, בלי משים, גם רצון הברזל של מאגלאן על המורד לשעבר. אותו דל קאנו, אשר רצה אז, כאחד הפקודים, לכפות על המפקד את הנסיגה, תובע עתה, כמפקד, מאנשיו את אומץ הרוח האחרון, הקיצוני, והוא מצליח להטותם לפי רצונו. „החלטנו, כי טוב לנו למות, מהסגיר את עצמנו לידי הפורטוגיזים“, יוכל הוא לספר, אחרי כן, בגאוה לקיסר. נסיון לעלות על היבשה ליד החוף המזרחי של אפריקה עולה בתוהו; אין הם מוצאים מים, אף לא פירות, בארץ הקרחת הזאת; בלי למצוא הקלה פורתא למצוקתם הרצחנית, נאלצים הם להמשיך את מסעם האיום. ליד כף התקוה הטובה – בלי משים הם מכנים אותו בשם הישן, כף העינויים – מתחוללת על ראשם סערה בזעף, עוקרת את התורן הקדמי ושוברת את התורן הראשי. ברוב עמל מתקנים המלחים היגעים, הכושלים כבר מאפיסת הכוחות את הנזק, באופן עלוב למדי; בכבדות נסחבת הספינה לאיטה, תוך אנקות, כפצוע, לאורך החוף האפריקאי צפונה. אך המענה האיום אינו מרפה מהם רגע, לא בשעת סערה ולא בשעת דממת הרוחות, לא ביום, אף לא בלילה. בלעג מחייך אליהם סיוט הבלהות האפור של הרעב – בלעג, כי הפעם המציא עוד עינוי חדש, שטני יותר. עתה תאי הספינה אינם ריקים עד לפרור האחרון, כמו בימים ההם, בהם חצו הנוסעים על פני העולם את האוקינוס השקט – לא, הפעם מלאה הספינה עד אפס מקום. שבע מאות כיכרי תבלין סוחבת „ויקטוריה“, שבע מאות כיכרים – כלומר כמות מספקת, כדי לתבל את הסעודות הדשנות ביותר של מאות אלפים ומיליונים של בני אדם – תבלין יש לאנשי הצוות הרעבים בשפע. אולם האפשר לגרוס גרגרי פלפל בשפתים ניחרות, האפשר לבלוע קינמון חריף או פרחי מוסקט במקום לחם? כשם שזוהי אירוניה איומה, שעל פני הים ניחר הגרון בצמא, כשכמויות עצומות של מים מקיפות את האדם, כלועגים לרש, כך הופך הדבר לעינוי שטני על סיפונה של „ויקטוריה“, לעינוי בתוך עינוי, לרעוב בתוך מכרה של תבלין, לגווע תוך חרפת רעב. מדי יום ביומו משליכים פגרי אדם מזי רעב אל תוך הים. שלשים ואחד ספרדים שרדו עוד מארבעים ושבעה ושלשה מבין תשעה עשר הילידים, כאשר הספינה היגעה מתקרבת, לבסוף, אחרי מסע ללא הפוגות במשך חמישה חדשים רצופים, ב־9 ביולי, אל איי הכף הירוק.
הכף הירוק הוא מושבה פורטוגיזית והישוב סאנטיאגו הוא נמל פורטוגיזי. לעגון במקום הזה, פירושו – להסגיר את עצמם לידי היריבים, להיכבל בידי האויבים, להיכנע צעד אחד לפני המטרה. אך המנות יכולות להספיק, לכל היותר, רק ליומיים או לשלשה ימים; הרעב אינו מניח להם ברירה אחרת אלא מרמה נועזת. דל קאנו מחליט לנסות את הדבר, להשלות את הפורטוגיזים בדבר זהותם. אך בטרם ישלח אנשים אחדים אל החוף בסירה, כדי לקנות שם מצרכי מזון, משביע הוא, באופן חגיגי, את אנשי הצוות, שלא יגלו לפורטוגיזים, אף לא במלה אחת, שהם הקומץ האבוד האחרון, שנשאר מהצי של מאגלאן וכי ביצעו את המסע סביב העולם. הוא מכתיב למלחים איזו בדיה, אשר אותה עליהם לספר: סערה הטילה הנה את ספינתם מאמריקה, כלומר מתחום ריבונותה של ספרד, והתורן השבור והמצב המעורר זוועה של הספינה מסייעים, למזלם, לדבר, שהבדיה תתקבל על הדעת. בלי להרבות בשאלות, בלי לשלוח פקידים לחקירת הדבר על פני הסיפון, מקבלים הפורטוגיזים, מתוך חברות ימאית, את הסירה, שהגיעה אל החוף, בסבר פנים יפות. הם שולחים מיד לספרדים מים ומצרכי מזון טריים, פעם, פעמיים ושלש חוזרת הסירה מהחוף כשהיא טעונה צידה בשפע. כבר נדמה להם, שהערמה הצליחה במלואה; הנופש, ועוד יותר מזה המאכלים, הבשר והלחם, שחסרו להם במשך זמן רב, השיבו את נפשם של אנשי הצוות, וכמעט שמצב המלאי הוסדר במידה מספקת, כדי שאפשר יהיה להגיע לסביליה. עוד פעם אחת שולח, לפיכך, דל קאנו את הסירה אל החוף, כדי להביא משם עוד משלוח אחרון של אורז ופירות – ואז הלאה לקראת הנצחון! נצחון! אך מוזר! הסירה אינה חוזרת הפעם! מיד משער דל קאנו, מה שהתרחש כאן. אחד המלחים פטפט, בודאי, על פני החוף בחוסר זהירות או ניסה למכור מעט תבלין תמורת יין שרף, אשר את מחסורו הרגישו זה זמן רב; בזה הכירו הפורטוגיזים את הספינה של ראש אויביהם, של מאגלאן. והנה מרגיש דל קאנו, שליד החוף מכינים כבר כלי שיט, כדי לתפוס את ספינתם. רק העזה החלטית יכולה להציל עתה את המסע. מוטב להשאיר את האחרים על החוף! ובלבד שלא להילכד פסיעה אחת לפני המטרה! רק לשמור עתה על עוז הרוח אחרי ביצוע המסע הנועז ביותר בתולדות האנושות! אף על פי שב„ויקטוריה“ נשארו עוד שמונה עשר איש על פני הסיפון, בודאי מספר בלתי־מספיק, כדי להביא את הספינה הרעועה עד לספרד, מצוה דל קאנו להרים, במלוא המהירות, את העגנים ולפרוש את המפרשים. זוהי מנוסה, אך מנוסה אל תוך הנצחון הגדול והמכריע.
אולם אף כי השהייה ליד הכף הירוק היתה קצרה ומסוכנת, זכה פיגאפטה, הכרוניסט האמיץ, דוקא פה, ברגע האחרון, סוף סוף לאחד הפלאים, אשר בשבילם יצא למסע; כי בכף הירוק מרגיש הוא, כראשון, בתופעה, העתידה להסעיר ולהעסיק בחשיבותה, את כל בני תקופתו. המלחים, ששטו אל החוף, כדי לקנות שם מצרכי מזון, מביאים משם, בתמהון, את הידיעה, כי אותו יום הוא יום חמישי בשבת, בשעה שבספינה הבטיחום, כי זהו היום הרביעי בשבת. פיגאפטה מתפלא על כך ביותר, כי במשך המסע, שנמשך, כמעט, שלש שנים, ניהל יומן מדויק, מדי יום ביומו. בלי שפסח על איזה יום, מנה עתה את הימים, יום שני, שלישי, רביעי, כל השבוע, כל השנים – הייתכן, שפסח על יום? הוא שואל את אלבו, הימאי, שאף הוא נוהג לציין בפנקס הימאים שלו כל יום ויום, וראה זה פלא, גם אצלו זהו רק היום הרביעי! כשמקיפי העולם שטו, בלי הרף, מערבה, נעלם מהם, באורח בלתי ברור, יום אחד מלוח השנה, והודעתו של פיגאפטה על התופעה המוזרה הזאת מעוררת תמהון בקרב כל העולם הנאור. נתגלתה תעלומה, שגם חכמי יון, גם פטולמיאוס ואריסטוטלס לא יכלו להעלותה כלל על דעתם ואשר רק מאגלאן נתן את הדחיפה לגילויה; עתה הוכח, באופן סופי, שהראקליטוס מפונטוס שיער עוד כ־400 שנה לפני הספירה: כי כדור הארץ אינו נח בחלל העולם, כי אם נע בקצב קבוע סביב צירו הוא, וכי כל הנוסע מערבה בעקבות התנועה הזאת יכול להרויח זמן מהאינסוף. הכרה זו, שבחלקי התבל השונים שונים הזמן והשעה אלה מאלה, מביאה את ההומניסטים של המאה השש עשרה לידי התעוררות כשם שתורת היחסות פעלה פעולה עצומה על העולם של ימינו. פטרוס מארטיר מבקש מיד מ„איש חכם“, שיסביר לו את התופעה ומודיע על כך לקיסר ולאפיפיור; ובשעה שאחרים הביאו אתם רק כלים מלאי תבלין, הביא אתו דוקא אותו אביר רודוס קטן את הדבר היקר עלי אדמות, אשר הופק מהמסע הזה: תגלית מדעית חדשה!
אך הספינה לא הגיעה עדיין הביתה. עוד היא נסחבת, בפרקיה החורקים, לאיטה, עייפה, וקרובה לתמוטה, אותה „ויקטוריה“, בשארית כוחותיה נגררת היא על פני הגלים. מכל החברים, אשר אתם הפליגה מאיי התבלין, נשארו עוד רק שמונה עשר על סיפונה. במקום מאה ועשרים ידים עובדות עתה רק שלשים ושש, ודוקא עתה יש צורך באגרופים חזקים! כי סמוך מאד למטרה מאיימת עליהם שואה. דפנות האניה החלשות כבר מיושן אינן מתחזקות עוד כראוי, בלי הרף מחלחלים המים דרך הפרצים הנבעים ליד מקומות החיבור. בראשונה מנסים הם להציל את המצב על ידי משאבה. אך אין היא מספיקה. בעצם היה זה מן הראוי להשליך חלק משבע מאות כיכרי התבלין, כמעמסת יתר, אל תוך הים, כדי להקל מעל הספינה ולהקטין את העמקתה המסוכנת; אך דל קאנו אינו רוצה לבזבז את רכושו של הקיסר. ליד שתי משאבות מתחלפים אנשי הצוות היגעים יומם ולילה, זוהי עבודת פרך, המוטלת על פושעים, אולם באותו זמן דורשים גם המפרשים שימתחום, ההגה תובע שיכוונוהו, במקום התצפית מוכרח להימצא אדם ועוד מאות עבודות יום־יומיות תובעות את ביצוען. אט אט עולים המאמצים האלה על כוחותיהם של התשושים. כסהרוריים הולכים המלחים, בפיק ברכיים, אל תפקידיהם, אחרי שזה לילות רבים לא טעמו טעם שינה. „כל כך עייפים היו“ כותב דל קאנו אל הקיסר, „כאשר לא היו בני אדם מעודם“, ואף על פי כן מוכרח כל אחד מהם לעבוד עבודה כפולה ומשולשת. והם ממלאים את תפקידיהם בשארית כוחותיהם, תוך תשישות גמורה, כי המטרה הולכת הלוך וקרוב. ב־13 ביולי הפליגו הם, שמונה עשר הגיבורים, מהכף הירוק: לבסוף, ב־4 בספטמבר 1522 (עוד מעט תמלאנה שלש שנים מאז עזבו את מולדתם) נשמע קול תרועה צרוד מראש החיבל: אחד הצופים ראה מרחוק את כף וינסנט. ליד כף וינסנט נגמרת בשבילנו יבשת אירופה, אך בשבילם, אשר עברו את כל העולם, מתחילה אירופה במקום הזה. אט אט מתנשא הסלע הזקוף מתוך הגלים ויחד אתו עולה בלבם אומץ הרוח. קדימה! קדימה! עוד יומיים, רק שני לילות עוד יש להחזיק מעמד! עוד שני לילות ויום אחד! עוד לילה ויום! רק לילה אחד עוד, לילה יחיד. ולבסוף – כולם מתפרצים אל הסיפון ונדחקים ברעדה מרוב אושר – רצועת כסף בתוך היבשה, הגואדאלקויביר, המשתפך אל הים ליד סאן לוקאר דה באראמדה. מהמקום הזה הפליגו לפני שלש שנים, בפיקודו של מאגלאן, חמש ספינות ומאתים ושישים וחמישה איש. ועתה מתקרבת ספינה יחידה אל החוף, מטילה את עגנה ליד אותו מעגן, ושמונה עשר איש עולים מתוכה ברגלים כושלות, נופלים על ברכיהם ונושקים לאדמת המולדת הקשה, המוצקה והטובה. המעשה הגדול ביותר בימאות שבכל הדורות הושלם באותו יום 6 בספטמבר של שנת 1522.
חובתו הראשונה של דל קאנו, בדרכו על אדמת החוף, היא, לשלוח מכתב אל הקיסר ולבשרו את הבשורה הגדולה. בינתיים שולחים אנשיו ידים חמדניות אל הלחם הטרי והחם, המוגש להם תוך הסברת פנים: זה שנים שלא מיששו באצבעותיהם את הפת הרכה והטובה הזאת, זה שנים שלא טעמו מהיין, הבשר והפירות של ארץ מולדתם. מזועזעים מביטים עליהם האנשים, כאילו חזרו מהשאול, ואינם רוצים להאמין בפלא. אולם אך השיבו העייפים את נפשם, וכבר הם צונחים על מחצלותיהם ונרדמים, הם ישנים במשך כל הלילה, זו הפעם הראשונה אחרי שנים, שהם ישנים שוב שינה ללא דאגות, זו הפעם הראשונה, שלבם נלחץ שוב אל לב מולדתם.
בבקרו של יום המחרת סוחבת סירה אחרת את „ויקטוריה“, ספינת הנצחון, במעלה הגואדאלקויביר, לסביליה – היא עצמה אינה מסוגלת עוד לכך, אחרי ששטה סביב העולם, אין לה עוד הכוח להתגבר ולשוט נגד הזרם. בתמהון מביטים וקוראים האנשים מהדוגיות ומהסירות, הבאות לקראתם; אין איש זוכר עוד את הספינה, שהפליגה, לפני שנים, למרחקים, זה מכבר חשבו סביליה, ספרד והעולם כולו, כי הצי של מאגלאן צלל ואבד לנצח, וראה זה פלא, הנה נסחבת, ברוב עמל, אך גאה, אותה ספינה מפוארה לקראת הנצחון! לבסוף נראה מרחוק ה„חיראלדה“, מגדל הפעמונים הלבן – סביליה! סביליה! כבר רומז להם החוף, ה„פורטו דה לאס מואלאס“, אשר ממנו הפליגו. אל כלי הקלע, נשמעת פקודתו של דל קאנו: זוהי הפקודה האחרונה של המסע! וכבר מתגלגל רעם ירית תותח על פני הנהר. כך נפרדו, בפה של ברזל, לפני שלש שנים, ממולדתם. כך קידמו התותחים בברכה חגיגית את מיצר מאגלאן בהתגלותו, כך קידמו בברכה את האוקינוס השקט בלתי הידוע. כך הכריזו על נצחונם, כשהרגישו בקבוצת האיים בלתי הידועה של הפיליפינים, כך הודיעו, בתרועה רועמת, על השלמת משימתם, כאשר הגיעו אל מטרת מסעו של מאגלאן, אל איי התבלין. כך בירכו את חבריהם לאות פרידה, בשעה שהפליגו מטידורה, בהיאלצם לעזוב לנפשה את הספינה האחות במרחקים הרצחניים. אך מעולם לא צלצלו קולות המתכת שלהם בצלילות כזאת, בתרועה כזאת כמו עתה, בהודיעם: „חזרנו! ביצענו דבר, אשר לא ביצע איש לפנינו! אנו האנשים הראשונים בכל הדורות, אשר הקיפו את כל העולם!“
המתים נשארים בלתי צודקים
-———————————————-
נסערים מתאספים ההמונים ליד החוף בסביליה, כדי (כפי שכותב אוביידו) „לראות את הספינה היחידה והמפוארת, אשר מסעה הוא המאורע הנפלא והגדול ביותר, שהתרחש פעם, מיום ברוא אלהים את האדם הראשון ואת העולם“. מזועזעים מסתכלים האזרחים, כיצד שמונה עשר האנשים האלה עולים מ„ויקטוריה“, כיצד הם עולים, כשלדים תועים ומתנודדים, זה אחר זה, אל החוף, בפיק ברכיים, כיצד הם צועדים קדימה, תשושים, כחושים, מיוגעים, חולים, תוך אפיסת כוחות וברגלים כושלות, הגיבורים האלמונים האלה, כל אחד מהם נזדקן בעשר שנים באותן שלש השנים, שנמשכו בלי סוף. תרועה וחמלה עוטרות אותם כאחת: מציעים להם כלכלה, מזמינים אותם אל הבתים, מפצירים בהם, שיספרו, עוד ועוד, על הרפתקותיהם ותלאותיהם. אך השבים אל מולדתם מסרבים. אחר כך, כל זה אחר כך! עתה רוצים הם רק למלא את חובתם הראשונה, לקיים את נדרם, אשר נדרו בשעת מצוקות השאול האיומות ביותר: העליה לכנסית סאנטה מריה דה לה ויקטוריה וסאנטה מריה אנטיגואה! ביראת כבוד חרישית מתיצב העם בשתי שורות, כדי לחזות, כיצד שמונה עשר האנשים, אשר שרדו, פוסעים, יחפים, לבושים תכריכים לבנים, כשבידו של כל אחד מהם נר דולק, לעבר הכנסיה, כדי להודות לאלהים, במקום, בו נפרדו ממולדתם, על חסדו בלתי המקווה, שעשה אתם, בחלצו אותם ממצוקה כזאת ובתיתו להם לשוב אל מולדתם. שוב נשמעים צלילי העוגב, שוב מניף הכוהן, באפילת הקתדרלה, את כלי הקודש, מעל לראש הכורעים, כעין שמש קורנת קטנה. אחרי שהביעו את תודתם על הצלתם לאלהי המרום ולקדושיו, מתפללים המלחים, אולי, גם תפילת אשכבה לנשמותיהם של כל האחים והחברים, אשר יחד אתם כרעו, לפני שלש שנים, בתפילה במקום הזה. כי היכן הם אלה, אשר נשאו אז את עיניהם אל מאגלאן, האדמירל שלהם, כאשר פרש לפניהם את הדגל מאטון דמשק, שנמסר לו מידי המלך ונתברך על ידי הכוהן? הם טבעו בים, נרצחו בידי האינדיוס, גועו ברעב וצמא, נעלמו או נפלו בשבי. רק בהם לבדם בחר הגורל, בבחירה, שאין לעמוד על סודה, רק עליהם חלה הברכה. וכך מתפללים השמונה עשר, חרש ובשפתיים מפרכסות, ביחד את תפילת האשכבה לנשמת מפקדם, אשר נפל, ולנשמות מאתים המתים של הארמאדה.
בינתיים נפוצה הידיעה על שובם הביתה בשלום, בכנפי אש, על פני כל אירופה, בתחילה מעוררת הידיעה תמהון אין קץ ואחר כך מעוררת היא התפעלות ללא גבול. מאז מסעו של קולומבוס לא היה מאורע, שעורר התלהבות דומה לזו בקרב בני הדור ההוא. עתה הקיץ הקץ על כל הפקפוקים. הספק, אויבה בנפש של כל ידיעת אנוש, נוצח בשטח הגיאוגרפי. מאז הפליגה ספינה מנמל סביליה וחזרה אליו שוב תוך מסע בכיוון אחד, הוכח, בודאות גמורה, כי הארץ הנה כדור עגול סובב וכי כל הימים מחוברים זה עם זה לים אחד. באופן סופי הצליחו לחרוג ממסגרת הקוסמוגרפיה של היונים והרומאים, פעם אחת ולתמיד הושם קץ לטענותיה של הכנסיה ולבדיה התמימה על האנטיפודים, ההולכים על ראשיהם. עתה נקבע, לכל הדורות, גודל הקפה של הארץ, ובזה הושגה, סוף סוף, מידה ודאית של הקוסמוס הארצי; יש עוד מקום לכך, שיבואו מגלים נועזים אחרים וישלימו פרטים מסוימים בתמונת הארץ, אך הדמות היסודית ניתנה על ידי מאגלאן וזו לא נשתנתה עד עצם היום הזה, אף אינה עשויה להשתנות בימים הבאים. עתה ידוע, כי הארץ הנה תחום מוגבל והאנושות כבשה אותו לעצמה. ברוב פאר מתנשאת באותו יום היסטורי גאוותה של האומה הספרדית. תחת דגלה החל קולומבוס את המפעל של גילוי העולם, תחת דגלה השלים מאגגלאן את המפעל: רבע מאה בשנים הורה את האנושות על מקום משכנה יותר משהורוה אלפים בשנים אלפים בשנים קודם לכן. ומתחת לסף ההכרה מרגיש הדור, אשר זכה לשכרון האושר, להיות עד לאותו מפנה עצום בתקופה של חיי אדם, כי התחילה תקופה חדשה, תקופת העת החדשה.
בכל מקום שוררת התלהבות כללית לרגל ההשג הרוחני הגדול של המסע הזה. אף אנשי העסק, אשר ציידו את הצי, הקאזה דה קונטראטאסיון וכריסטופר דה הארו, רשאים להיות במצב רוח מרומם. הם סתמו כבר את הגולל על שמונת מיליוני המאראבדי, אשר הוציאו על חמש הספינות האלה, והנה, לפתע, לא בלבד שאותה ספינה יחידה, שחזרה הביתה, מכסה את כל ההוצאות, אלא היא מביאה להם גם ריוח בלתי צפוי. חמש מאות ועשרים ה„קוינטאלים“ (בערך עשרים ושש טונות) של תבלין, אשר הביאה אתה „ויקטוריה“ מהמולוקים, מכניסים ריוח נקי של קרוב לחמש מאות דוקאטים של זהב; המטען של הספינה היחידה הזאת כיסה, במלואו, את ההפסד של ארבע הספינות הנשארות – חשבון, אשר בו נרשם, כמובן, אבדנן של מאתים נפש באפס.
רק תריסר אנשים במלוא התבל מרגישים, לפתע, שלבם עמד מפעום, בהגיע אליהם הידיעה, שספינה מהארמאדה של מאגלאן הקיפה את העולם וחזרה הביתה בשלום אלה הם הקברניטים המורדים והימאי שלהם, שערקו ב„סאן אנטוניו“ והגיעו לסביליה שנה אחת קודם לכן; כצליל פעמוני מות מצלצלת באזניהם הבשורה המשמחת. זה זמן רב שעשעו את נפשם בתקוה, שהעד והמאשים המסוכן הזה לא ישוב לעולם לספרד, בפרוטוקול של בית־הדין רשמו בגלוי תעודת מות לארגונאוטים האמיצים. הם היו בטוחים כל כך, שהספינות ואנשיהן נרקבים, זה מכבר, על קרקע האוקינוס, עד כי העזו, בלי כל חשש, להתפאר במרידתם כמבעשה פטריוטי, בעמדם לפני ועדת החקירה המלכותית, אך העלימו, בשקידה יתירה, כי באותו רגע קריטי, בו עזבו הם את מאגלאן, מצא הלה כבר את המעבר. הם סיפרו רק על איזה „מפרץ“, אשר־אל־תוכו נכנסו וכי הדרך, אשר ביקש מאגלאן, היא ללא כל סיכויים וללא תועלת. לעומת זה מרבים הם להאשים את הנעדר, כי רצח בזדון לבב את אנשי סודו של המלך, כדי להעביר את הצי לידי הפורטוגיזים, ואשר לספינתם הם, הרי הצליחו להצילה רק על ידי כך, שהשתלטו על הדודן המוגנב, מסקואיטה.
בית הדין המלכותי לא נתן, כמובן, אמון גמור בעדותם של המורדים, ותוך חוסר משוא פנים, הראוי לכבוד, ציין את שני הצדדים כחשודים. גם הקברניטים והימאים המורדים וגם מסקואיטה הנאמן הושמו בכלא, יחד עם זה נאסר על מרת מאגלאן – היא לא ידעה עדיין, כי הנה אלמנתו – לצאת מהעיר. יש לחכות, חרץ בית הדין המלכותי את משפטו, עד אשר ישובו שאר הספינות והאדמירל, כדי שתיגבה גם עדותם; אך משעברה שנה וכמעט שחלפה גם שנה שניה, בלי שתהיה איזו ידיעה ממאגלאן, התחזק שוב רוחם של המורדים בקרבם. אך יריות התותחים, המבשרות את שובה של אחת מספינותיו של מאגלאן, מרעימות עתה ברצחנות אל מצפונם. עתה אבודים הנם. מאגלאן הצליח במעשהו, עתה יינקם נקמה איומה באלה, אשר עזבוהו, כמוגי לב, תוך הפרת שבועת האמונים וחוקי הימאות, וכבלו, כמורדים, את קברניטו.
אך הם נושמים לרווחה, כשנודע להם, כי מאגלאן מת. המאשים העיקרי נאלם, ובטחונם גובר בקרבם, בהיודע להם, כי דל קאנו הביא הביתה את „ויקטוריה“. דל קאנו – הן זהו בעל ברית, שהשתתף אתם במרד בלילה ההוא ליד חוף סאן יוליאן! אכן, הוא לא יוכל להאשימם בפשע, שהוא עצמו היה שותף לו. הוא לא יעיד נגדם, כי אם לטובתם. על כן ברוך יהיה מותו של מאגלאן, ברוכה עדותו של דל קאנו! והם צודקים; מסקואיטה משתחרר אמנם מבית כלאו, ואף מקבל פיצויים. אך בזכות עזרתו של דל קאנו נפטרים הם עצמם מעונש ומרדם נשכח בתוך השמחה הכללית; תמיד נשארים החיים הצודקים, במשפט נגד המתים.
בינתיים הביא הרץ של דל קאנו את הבשורה על החזרה בשלום אל הטירה בואלאדוליד. הקיסר קרל חזר אז מגרמניה; מרגע אחד בעל חשיבות היסטורית עולמית צועד הוא עתה אל רגע שני כזה. ברייכסטאג, שהתכנס בוורמישא היה עד לדבר, כיצד ניתק לותר ביד איתנה את האחדות הרוחנית של הכנסיה לתמיד; כאן נודע לו, כי באותו זמן שינה איש אחר את תמונת העולם ובהקריבו את חייו, הוכיח את האחדות המרחבית של האוקינוסים. בקוצר רוח, תוך רצון עז לקבל ידיעות מפורטות יותר על המעשה המפואר – כי במעשה הזה השתתף הוא עצמו, באופן אישי, וזה, אולי, הנצחון המושלם והיציב ביותר, שנחל בחייו – שולח המלך, עוד באותו יום, ב־13 בספטמבר, פקודה לדל קאנו, שיבוא מיד, עם שנים מאנשיו המובהקים והאינטליגנטיים ביותר, אל החצר ויביא אתו את כל הכתבים, שיש להם איזה קשר שהוא עם המסע.
שני האנשים, שסבסטיאן דל קאנו לוקח אתו לואלאדוליד, היו באמת הטובים ביותר, אלה הם פיגאפטה והימאי אלבארו; אך אפלולית מסוימת רובצת על התנהגותו של קאנו בקשר עם בקשתו השניה של הקיסר, למסור לידיו את כל המסמכים של הצי. חשד מסוים מטיל כאן צל על התנהגותו האנושית, כי דל קאנו אינו מוסר אף שורה אחת מידו של מאגלאן (המסמך היחיד, שנכתב ביד מאגלאן בשעת המסע, נשתמר בזכות זה, שנפל, ביחד עם „טרינידאד“ לידי הפורטוגיזים). אין, כמעט, מקום לפקפק בדבר, שמאגלאן, אותו איש דייקן וקנאי במילוי חובתו, היה מנהל, תוך הכרת החשיבות של שליחותו, יומן סדיר; רק יד זדונית יכלה להשמידו, מתוך קנאה. מסתבר הדבר, שבעיני כל אלה, אשר התמרדו בשעת המסע נגד מפקדם, נראה הדבר כמסוכן ביותר, שהקיסר יקבל ידיעות, ללא משוא פנים, על כל המקרים הרעים, אשר התרחשו; על כן נעלמת, באופן מיסתורי, אחרי מותו של מאגלאן, כל שורה, שנכתבה בידו, ולא פחות מוזר הוא הדבר, שאבד אותו יומן גדול, שניהל פיגאפטה ואשר את כתב ידו המקורי מסר, בהזדמנות זו, באופן אישי לידי המלך. כי את היומן המקורי הזה אין לזהות, בשום פנים, עם תיאור המסע המאוחר, שהגיע לידינו, ושהנהו, כנראה, רק תמצית סיכומית של היומן ההוא. שהיו קיימים, למעשה, שני ספרים שונים זה מזה, על כך מעיד הדין והחשבון של ציר מנטובה, המודיע ב־21 באוקטובר, בפירוש על יומן של פיגאפטה, שהתנהל מיום ליום, וכעבור שלושה שבועות מבטיח הוא לפרסם רק תמצית קצרה ממנו – כלומר את זה, הידוע לנו כיום כתיאורו של פיגאפטה, שהושלם, במידה בלתי מספקת, על ידי רשימותיהם של הימאים השונים, וכן גם על ידי המכתב של פטרוס מארטיר ושל מכסימיליאן טרנססילוואנוס. מאיזו סיבה נעלם אותו יומן מקורי של פיגאפטה, בלי שנודעו עקבותיו, יכולים אנו לשער; כפי הנראה, היתה הכוונה, להטיל, לאחר זמן, איפול גמור על כל מה שנוגע למרי של הקצינים הספרדיים נגד הפורטוגיזי מאגלאן, כדי להגיה אור בהיר יותר על נצחונו של דל קאנו, האציל הבאסקי. גם כאן, כפי שזה קרה, לא פעם, בהיסטוריה, ניצחה הרברבנות הלאומית את הצדק.
אותה העמדה מכוונת של מאגלאן בצל היתה, כנראה, כבר למורת רוחו של פיגאפטה הנאמן. הוא מרגיש, ששוקלים כאן במשקלות מוחלפות, הן תמיד מפאר העולם את האחרון, שמזל גרם לו, שישלים איזה מעשה, ושוכח את אלה, אשר עיצבוהו מרוחם ודמם ואיפשרו את עצם ביצועו. אך הפעם החלוקה היא מרגיזה ובלתי צודקת ביותר. דוקא האיש הזה, אשר רצה לסכל את מעשהו של מאגלאן ברגע המכריע, שהתמרד פעם נגד מאגלאן, סבאסטיאן דל קאנו, גורף עתה את כל התהילה, את כל הכיבודים והעמדות הכבודות. תביעה קודמת נגדו (אשר בגלל נמלט, במידה מסוימת, אל הצי של מאגלאן) והיא: שמכר ספינה לנתין זר, מוכרזת עתה, בחגיגיות, כתביעה שעבר זמנה והוא מקבל הקצבה בסך חמש מאות זהובים לכל ימי חייו. הקיסר מעלהו למעלת אביר ומזכהו בסמל, המציין את דל קאנו כמבצעו של המעשה בן האלמוות. שני קני קנמון מוצלבים ביחד עם ראשי בשמים וצפרני תבלין ממלאים את החלק הפנימי של השלט, מעליו נמצא קובע, הנושא את כדור הארץ ומסביבו הכתובת הגאה: „כראשון הקפת אותי“. וחוסר הצדק מגיע לידי טירוף על ידי הענקת פרס לאותו אסטוואן גומס, שערק מתוך מיצר מאגלאן וסיפר לפני בית הדין בסביליה, שלא מצאו כל מעבר, כי אם מפרץ פתוח. דוקא הוא, אסטוואן גומס, אשר הכחיש את תגליתו של מאגלאן בחוצפה כזאת, מקבל תואר אצילים, בזכות זה ש„כמפקד וספן ראשי, מצא את המעבר“. כל התהילה, כל המבצע של מאגלאן מיוחסים, בזדון לבב, דוקא לאלה, אשר השתדלו, באופן האכזרי ביותר, במשך כל ימי המסע, למנוע את הגשמתו של מפעל חייו.
פיגאפטה שותק וחושב לו את מחשבותיו הוא. זוהי הפעם הראשונה, שאותו איש צעיר, שהיה מאמין כל כך לכל אדם, האיש, הנאמן להפליא, מתחיל להרגיש משהו מחוסר הצדק הנצחי, הממלא את עולמנו. חרש מפנה הוא את ערפו לכל זה. „אני אסתלק מכאן במהירות האפשרית“. אף אם מלחכי הפינכה בחצר יימנעו מהזכיר את שמו של מאגלאן, אף אם בלתי ראויים יידחקו, כדי לזכות בכבוד, המגיע לו – יודע הוא, של מי היא האידיאה, של מי המפעל וזכותו של מי הוא אותו מעשה בן אלמוות. כאן בחצר אין הוא יכול לדבר, אך למען הצדק גומר הוא אומר, לפאר את הנשכח הגדול לפני הדורות הבאים. בתארו את המסע הביתה, לא יזכיר, אף לא במלה אחת, את שמו של דל קאנו; הוא כותב רק „נסענו“, „החלטנו“, כדי לרמוז בזה, כי דל קאנו לא עשה, אף לא ביצע יותר מכל האחרים. תעניק נא חצר המלך פרסים לכל אלה, הזוכים במקרה, אך התהילה יאתה למאגלאן, לאיש, אשר אין לגמול לו עוד בשום כבוד אחר. בנאמנות נוגעת עד הלב מתיצב פיגאפטה לצד המנוצח ומעיד בדברים משכנעים על זכותו של האיש, אשר נאלם דום. „אני מקוה“, כותב פיגאפטה, בהקדשת ספרו לראש המסדר של רודוס, „כי תהילתו של קברניט גדול נפש כזה לא תדעך עוד בימינו. בין מעלות[יו], תמיד היציב והאיתן ביותר מבין כולם ברגעי האסון הקשים ביותר. הוא נשא את הרעב באורך רוח יותר מכל אחד מאתנו. לא היה איש על פני כל הארץ, שהבין בתורת המפות והימאות יותר ממנו. שדבר זה הוא נכון, אפשר לראות מהעובדה, שביצע דברים, אשר איש לפניו לא העז לראותם ולגלותם.“
תמיד מגלה רק המות את תעלומת החיים האחרונה של איזו דמות; רק ברגע האחרון, כאשר האידיאה שלו מתגשמת בהצלחה, מתגלה הטרגיקה הפנימית של האיש הבודד הזה, אשר תמיד ניתן לו רק לשאת את נטל המשימה, אך לעולם לא ניתן לו לשמוח בהתגשמותה הסופית. רק למעשה בחר הגורל, מבין המוני המיליונים, את האיש המעורפל, השתקן, המסוגר בתוך עצמו, שהיה מוכן, ללא רתיעה, להקדיש למען האידיאה את כל אשר לו עלי אדמות, ואף את חייו הוא. רק לעבודת פרך קראו הגורל ולא להנאה, וכמו שכיר יום שלחו מעל מפעלו המושלם, בלי תודה וחסד. אחרים קוצרים את תהילת פעלו, אחרים גורפים את הרווחים, אחרים חוגגים את החגיגות, כי באותה חומרה, שהיה הוא מתיחס אל כולם ואל כל דבר, רצה הגורל לנהוג עתה כלפי החייל הקשה הזה. רק את הדבר האחד, בו רצה בכל הכוחות שבנפשו, מרשה לו הגורל להשיג: למצוא את הדרך סביב הארץ. אך נצחון החזרה הביתה, את החלק המאושר שבמעשהו, באלה אין הגורל מזכהו עוד. ניתן לו רק לראות את זר הנצחון, להחזיק בו, אך ברגע שהוא רוצה לעטור בו את ראשו, אומר לו הגורל „די“ ומוריד בכוח את ידו המורמת ברוב כיסופים.
רק דבר אחד, אחד ויחיד, ניתן לו, למאגלאן, רק המעשה עצמו, אך לא צל הזהב שלו, התהילה עלי אדמות. על כן אין דבר מזעזע יותר מאשר קריאת צוואתו של מאגלאן, באותו רגע, בו היה רצון חייו למציאות. כל אשר ביקש לעצמו בשעת ההפלגה, מונע ממנו הגורל. שום דבר מכל הדברים, אשר אותם השיג לו, על פי הצוואה ההיא, אינו נופל בחלקו. שום דבר לא – באמת ובתכלית הדיוק: אף לא אחד! – הזכות להחליט על כל מה, שקבע, במידה רבה כזאת של ראית הנולד ושל שיקול דעת, מעניקים החיים, אחרי מותו ההירואי, ליורשיו, אך תוך אכזריות, אין שום משאלה משלו מתמלאת, אף לא הטהורה והחסודה ביותר. מאגלאן הביע את משאלתו, להיקבר בקתדרלה של סביליה – וגופתו נרקבת באיזה חוף זר. הוא רצה שיקראו שלשים מיסות על ארונו – במקום זה צורחת כנופיתו של סילאפולאפו סביב הגופה מושחתת המראה צריחות נצחון. הוא רצה ששלשה עניים יכולכלו ויולבשו ביום קבורתו – אך אף עני אינו מקבל נעלים, אף לא מעיל אפור וגם לא מזון. אין מזמינים איש, אף לא פושט יד עלוב, כדי ש„יתפלל לשלום נשמתו“. הריאלים של כסף, שהניח למסע הצלב הקדוש, הנדבות, שקבע לשבויים, הקרנות, שיעד למנזרים ולבתי החולים, אינם מגיעים לייעודם. כי אין דבר ואין איש, אשר יאפשרו למלא את רצונו, ואילו הביאו חבריו את גופתו אל המולדת, לא היו מוצאים אף מאראבדי אחד, כדי לקנות בשבילה תכריכים.
אך האם יורשיו של מאגלאן הנם, לפחות, אנשים עשירים? האין צאצאיו זכאים, לפי החוזה, לקבל חמישית מכל ההכנסות. האין אלמנתו אחת הנשים האמידות ביותר בסביליה? האין בניו, נכדיו ושילשיו עתידים להיות המושלים התורשתיים של האיים החדשים, אשר גילה? לא, אין איש יירש את מאגלאן, כי איש ממשפחתו אינו עוד בחיים, כדי לתבוע את ירושתו. בשלוש השנים אלה מתו אחריו ביאטריס אשתו ושני בניו הקטנים – בבת אחת דעך כל גזעו של מאגלאן. אין אח, אין אחיין, אין כל קרוב משפחה, אשר ישא את סמלו, אין כל איש, אין! לשוא היתה דאגתו של האציל, לשוא כל דאגתו של הבעל, האב, לשוא משאלותיו החסודות של הנוצרי האדוק. רק בארבוזה לבדו, חותנו, מאריך ימים אחריו, אך עליו לקלל את היום, בו דרך האורח האפל הזה, אותו „הולנדי מעופף“, על סף ביתו. הוא לקח את בתו, והיא מתה. את בנו יחידו לקח אתו אל המסע ולא החזירו אליו. אוירה איומה של אסונות סביב האיש האחד הזה! כל מי שהיה ידידו ועוזרו, אותו גרף אתו אל תוך גורלו האפל, כל מי שהיה קרוב לו, נענש על כך. מכל אלה, שהיו סביבו ולצידו, נטל מעשהו, כערפד, את אשרם וחייהם; פאליירו, שותפו לשעבר, נאסר, כשדרך על אדמת פורטוגל, אראנדה, שסלל לפניו את הדרך, מועמד לחקירה מחפירה ומאבד את כל הכסף, שהשקיע למען מאגלאן. אנריקה, אשר לו הבטיח את החירות, נאלץ לסבול מיד יחס גס כעבד, מסקואיטה, דודנו, נכבל שלש פעמים, על כי נשאר נאמן לו, את בארבוזה וסראן גורף מזלם הרע, כעבור שלשה ימים, אל תוך מותו הוא, ורק האיש האחד, שהתיצב נגדו, סבאסטיאן דל קאנו, גורף אליו את כל התהילה של הנאמנים, של המתים וגם את כל התועלת החמרית.
אולם הדבר הוא טרגי עוד יותר: עצם המעשה, אשר למענו הקריב מאגלאן את כל זה ואף את עצמו, נראית, מבחינה חיצונית, כדבר, שעלה בתוהו. מאגלאן רצה לרכוש את איי התבלין, ואף רכשם, למען ספרד, במחיר חייו, אך מה שהוא התחיל כמפעל הירואי מסתיים כעסק תגרני עלוב: במחיר שלש מאות וחמישים אלף דוקאטים מוכר הקיסר קרל שוב את המולוקים לפורטוגל. בדרך למערב, שמצא מאגלאן, אין איש משתמש, כמעט, המיצר, אשר פתח, אינו מכניס כסף, אף לא כל תועלת חמרית אחרת. גם אחרי מותו היה האסון רודף אחרי כל איש, שבטח במאגלאן; כמעט כל הציים הספרדיים הרוצים לחקות את המעשה הימאי הנועז, מתנפצים במיצר מאגלאן; תוך פחד, נמנעים יורדי הים מעבור בו, הספרדים מעדיפים לסחוב את סחורותיהם בשיירות ארוכות על פני מיצר פנמה, מאשר להעז להיכנס לתוך הפיורדים האפלים של פאטאגוניה. לבסוף גובר החרם על מיצר מאגלאן, בשל הסכנה שבו, במידה כזו, שאף על פי שהעולם כולו קידם את גילויו בתרועות גיל, שוקע הוא עוד בימי אותו דור בתהום הנשיה והופך, כמקודם, לאגדה. שלשים ושמונה שנה אחרי המעבר של מאגלאן מוצאים בשיר המפורסם „אראוקאנה“ דברים ברורים וגלויים, שמיצר מאגלאן אינו קיים עוד, שאין למצאו ואין לעברו עוד, כי איזה הר חסם את הדרך או איזה אי צץ לפניו. וכה נשכח ואגדי נשאר המיצר, עד כי שודד הים עז הנפש פרנסיס דרייק משתמש בו, כעבור מחצית המאה בשנים, כבמחבוא בטוח, אשר ממנו יכול הוא להשתער, כאיה, על המושבות הספרדיות השוקטות ובוטחות, אשר על פני החוף המערבי ולשדוד את ספינות הכסף – רק אז מעלים הספרדים שוב בזכרונם את קיומו של המיצר ומזדרזים לבנות מבצר, כדי לחסום את המעבר בפני שודדי ים אחרים. אך האסון רודף שוב כל איש, ההולך בעקבותיו של מאגלאן. הצי, שמוביל סארמיינטו, בפקודת המלך, לתוך מיצר מאגלאן, מתנפץ, המבצר, שהוא מקים, הולך לאיבוד, באופן עלוב, ושמו נמל הרעב, מזכיר, תוך זוועה, את המתישבים שמתו ברעב. רק ציידי לויתנים אחדים, ומפעם לפעם גם ספינת מפרשים נועזת, עוברים מני אז, את המיצר, אשר מאגלאן חלם עליו, שייהפך לדרך המסחר הגדולה בין אירופה והמזרח, וכאשר הנשיא וילסון לוחץ, באחד מימי הסתיו של שנת 1913, בואשינגטון על הכפתור החשמלי, הפותח את הסכרים של תעלת פנמה, ומקשר, על ידי כך, לתמיד, את שני האוקינוסים, האטלנטי והשקט, הופך מיצר מאגלאן לדבר מיותר בהחלט. גורלו נחרץ אז, באופן סופי, והוא שוקע לדרגת מושג היסטורי וגיאוגרפי בלבד. אותו מיצר אשר בוקש זמן רב כל כך, לא הפך לנתיב בשביל אלפי אניות, אף לא לדרך הקצרה והמהירה ביותר להודו, גילויו לא העשיר את ספרד, אף לא הגביר את עצמתה של אירופה: מבין כל האזורים של העולם המיושב נחשבים, עוד היום, החופים בין פאטאגוניה ובין ארץ האש לעזובים ולדלים ביותר על פני האדמה.
אך לעולם אין התועלת המעשית קובעת בהיסטוריה את ערכו המוסרי של איזה מבצע. להעשיר את האנושות לאורך ימים מסוגל רק מבצע, המרבה את ידיעותיה למען הידיעות ומגביר בה את ההכרה היוצרת. מבחינה זו עולה מעשהו של מאגלאן על כל המעשים של בני דורו, ובתוך תהילתו ראויה לתהילה מיוחדת העובדה, שהוא לא הקריב, כמו רוב המנהיגים, את חייהם של אלפים ורבבות למען האידיאה שלו, כי אם את חייו בלבד. ובזכות אותה מסירות נפש הירואית אמיתית, לא יישכח מלב האנושות אותו מעשה נועז ומפואר של חמש הספינות הזעירות, החלשות והבודדות, אשר הפליגו, כדי לנהל את מלחמת הקודש של האנושות נגד בלתי הנודע, לא יישכח האיש עצמו, אשר העז, כראשון, להגשים את הרעיון הנועז ביותר של הקפת הארץ, ואשר מבצעו הושלם על ידי ספינתו האחרונה. כי עם גילוי גודל הקפה של הארץ, אשר בוקש לשוא זה אלף שנים, רוכשת לה האנושות כולה, בפעם הראשונה, קנה מידה חדש לכוחה היא, [רק] לאור גדלו של חלל העולם, אשר עליו התגברה, הגיעה להכרתה, תוך מרץ ואומץ מחודשים, גדולתה היא. תמיד נותן אדם רק אז את הדבר הגדול ביותר, כשהוא משמש מופת, ואם היה מעשה כזה, הרי זה מעשהו האחד, שנשכח כמעט, של אותו מאגלאן, אשר הוכיח לכל הדורות, כי אידיאה, המקבלת מעוף מרוחו של האדם, הנישאת קדימה על ידי יצר טוב, ללא רתיעה, מתגלה כחזקה יותר מכל איתני הטבע, כי תמיד מסוגל אדם יחיד, בחייו החולפים והקצרים, להפוך למציאות ולאמת נצחית, מה שהיה למאות דורות רק חלום ומשאלה.
-
סוף המשפט משובש וקטוע. התיקון על פי המקור בגרמנית – פב"י. ↩
על־פי בן ג’ונסון
משתתפים:
וולפונה
מוסקה
קורבצ’יו
קורבינו
וולטורה
לאונה
קולומבה
קנינה
השופט
קפיטן
מערכה א'
תמונה ראשונה
מוסקה: היי, אתם, שם! תמהרו עם ארוחת הבוקר – האדון התעורר! תביאו את זה שמה, למיטה! האדון שלנו עייף. שוב פעם עבר עליו לילה קשה מאד. אני מפחד, מאוד מפחד, לא ייצא לו לשמוע עוד הרבה פעמים את צילצול פעמוני ונציה. מה שאני מבקש מכם, זה שתעמידו פנים כאילו הכל בסדר. שיהיו לכם פרצופים עליזים. ואם תשמעו אותו מתאונן וגונח, אתם פשוט לא שמעתם. אתם יודעים כמה שהוא לא סובל שירחמו עליו. יותר מהר! ותהיו זריזים ועליזים! ואתה שם, קח את המנדולינה ותנגן לו את השיר האהוב עליו. כן כן, מהר! ותתנהגו יפה כאילו הכל בסדר, והעיקר, תתרוצצו מסביבו בעליזות ואני בינתיים הולך להביא אותו.
משרת א': תגיד, אתה חושב שאדון וולפונה באמת כל כך חולה? אני אינני מאמין בזה. בחיי שבעת האריות של ונציה, אינני מאמין בזה! רק שלשום היתה פה קנינה הזאת. כל הלילה והם הרקידו את המיטה מעל לראש שלי. היית צריך לשמוע איך שהריצפה חרקה. ואני הייתי מוכרח להכניס את הראש בתוך השמיכה בשביל להרדם.
משרת ב': אהה, זה בטח היה הטפיל הזה, שהתעסק אתה. זה מין אחד כזה! שותה היין של האדון, אוכל את הכסף שלו, זולל על שולחנו, אז למה שלא ישכיב גם את הנשים שלו? אני באמת מאמין שאדון וולפונה חולה. זה מאה אחוז ענין של הטחול. ואתה יודע מה יושב לבן־אדם תחת הטחול? תחת הטחול יושב המוות.
(מקום לשיר)
וולפונה: תודה, יקירי, ותודה לך, מנגן שלי. הלוואי והיה זה אמת שהמוסיקה מביאה רפואה לחולים, הלוואי! איזה לילה נורא עבר עלי! כבר לא האמנתי שאזכה לראות את הבוקר. אה, כמה אני עייף. אלוהים יודע אם אצליח עוד למצוא מנוחה. תודה לכם, יקירי, על דאגתכם הנאמנה, ועכשיו בבקשה, עיזבו אותי לבדי! (הם יוצאים). הם הסתלקו.
מוסקה: הם הסתלקו, וליתר בטחון נעלתי את הדלת. ועכשיו מותר לך להרגיש טוב, לעזאזל כל המכאובים קדימה בעליצות!
(מקום לשיר)
וולפונה: ואתה, מוסקה, מדוע אינך מברך לשלום את הזהב שלי?
מוסקה: הו, אדוני, הענין הזה גורם לי צער.
וולפונה: לך? מדוע?
מוסקה: מפני שהוא כלוא כאן בתוך הארגז. כמו אסיר.
וולפונה: ואתה, מה היית עושה אתה, אילו יכולת להוציא אותו לחופשי?
מוסקה: אה, לו היה לי הכוח! הייתי מצמיח לו כנפיים!
וולפונה: טיפש. את הזהב אתה רוצה להוציא לחופשי? הרי צריך לאמץ את השרירים כהוגן כדי להחזיק בו. היצור החמקמק הזה יודע איך להתפזר מבין האצבעות אם לא מחזיקים אותו חזק. וצרך להתייחס אליו יפה כדי שלא ירצה לברוח ממך, וצריך לדגור כמו על ביצים כדי שיתרבה. ואתה, אתה הייית שולח אותו לחופשי! מותר לי לשאול אותך משהו? נניח שהייתי נותן לך את כל הזהב הזה כמתנה, מה היית עושה במפלצת הזאת?
מוסקה: מה הייתי עושה? תן לי לחשוב. קודם כל הייתי מנסה להיזכר מה רציתי פעם. ואז הייתי נותן לדינרים העגולים לדהור לפני והם היו מביאים את הכל, ממש עד לרגלי. ואת כל האלף בית של התענוגות, כמו שאתה קורא לזה, הייתי אומר להם לשיר בשבילי. הנה, (לוקח ביד כמה דינרים) זה היה ליל אהבה עם דונה מריה. זה היה סתם לילה עליז עם חבורה של הוללים. זה, לבוש תחרה שלובש אותו קיסר צרפת כדי למצוא חן בעיני הנשים. וזה, שיר של משורר הזימה בן האלמוות ארטינו, שיהיה גם קצת תענוג רוחני. זה, תמונה שלי מצויירת על ידי אדון טיציאן. אלמוות, זה, מאה גבות כפופים, המשתחווים לפני, זה פגיון שנתע בבטנו של אוייבי. זה, זה, זה, תריסר ידידים טפילים אוהבי יין נחמדים וחביבים כמוני בעצמי. זה, מסע תענוגות מפואר בספינת פאר. זה, תואר אצולה שהוענק לי מידי האפיפיור… זה…
וולפונה: עצור, עצור! כבר הגעת עד הסוף! ומה היה יוצא לך מכל זה? שוב היית נשאר מסכן נלעג, עני כעכבר, עם זוג מכנסיים מרופטות, כמו אותם 90 התריסרים המסתובבים על הפיאצה עד שנקבה זקנה לוקחת אותם למיטה או עד שנזיר רחמן נותן להם במתנה צלחת של מרקקון. אה, מוסקה, בכור כלבים פיקח, איזה מן טיפש אתה, כמה מעט למדת ממני! האם אתה מאמין באמת שצריך לפזר את הדינרים כדי לקבל את כל הדברים האלה שביקשת? לא, טיפש, תן לדינרים לחיות ביחד עם השני, תן להם להיות נוצצים, ואז תראה איך כל האנשים באים מעצמם ורוצים לתת לך הכל. הנשים זוחלות אל מיטתך. הגברים משתחווים לך. הנוודים מוכרים לך בהקפה, והמשוררים שרים לך שירי תהילה. עליך ללמוד סוף סוף את סוד קיסמו של הכסף. הרי רק מריחו בני אדם משתכרים. רק הריחו אותו, וכבר הם זוחלים על גחונם, כבר הם מאבדים את מעט השכל שנותר בהם. תן להם רק להריח אותו, למנוולים האלה, ואז הם מתנודדים כשיכורים ונופלים צונחים לתוך ידיך, כמו יתושים אל תוך הלהבה. הרי כבר שמונה שבועות אתה חי כמו טפיל אצלי. האם עוד לא למדת? האם ראית שחיפושית זהב אחת זחלה בשבועות האלה מתוך הארגז החוצה?
מוסקה: באמת שאף פעם לא, אדוני. נדמה לי שאפילו נוספו כמה חיפושיות.
וולפונה: והאם אני חי כל כך רע? האם הכד הזה שאתה שותה ממנו יש בו מים? האם השטיחים שלי מרופטים? האם חסרים פה כלי כסף וזהב? ובכלל האם הרגשת כאן בביתי את ריח הסרחון של העוני?
מוסקה: אני לא מאחל לעצמי לעולם חיים טובים יותר. אתה נהנה מכל הדברים המתוקים שבעולם, ואפילו את הנקבות אינך מזניח.
וולפונה: והאם אני מתאמץ? האם אני הולך לריאלטו לעמוד על המקח עם הספסרים? האם אני מלווה בריבית, האם אני שולח את הנערים לעבוד במיכרות הגופרית עד שיהפכו צהובים? האם ראית אלמנות רצות אחרי ברחוב וצועקות הנה העייט מוצץ הדם והריבית! הנה פושט העור!
מוסקה: להיפך כולם מכבדים אותך. כולם מסתובבים מסביבך ומשכימים אל פתחך, וכמו סוסים הם מתחרים ביניהם מי יגיע אליך הראשון.
וולפונה: ואיך אני עושה את זה בזבזבן שכמוך? פשוט אויר, קצת אויר שאני מפריח פה ושם, עם כמה מילים ריקות, שעול יבש, שבע־שמונה אנחות, והכסף, כן, הכסף הטוב והחם שלי איפה הוא נשאר? כאן הוא נשאר.
מוסקה: אתה באמת מרמה אותם באופן יוצא מן הכלל. ובכל פעם אנחנו מתפעלים מחדש, איך אתה מצליח לגרור אותם באף.
וולפונה: פה, פטפטן משמיץ שכמוך, אני גורר אותם? הרי זה שקר! הכסף גורר אותם. אני לא צריך לעשות שום דבר. רק להגיד שאני עשיר, וכבר הם משתחווים. ואז אני מביא לידיעתם את העובדה שאין לי אשה ואין לי ילד, ואז הם עומדים על קצה בהונותיהם כדי להגיע אלי. ואז אני מעמיד פני נוטה למות, ומיד נוזל הריר מפיהם, והם מתחילים לרקוד מסביב לכסף שלי. אה, כמה שהם אוהבים אותי, כמה שהם אוהבים לשרת אותי. וולפונה ידידי! ידידי האהוב! איך הם מחניפים, איך הם משרתים, איך הם מרקדים, ומכשכשים בזנבם. הייתי מסוגל לרמוס את כל הנחשים הארסיים האלה בנעלי, אבל הם רוקדים לפי חלילי. הם מביאים לי מתנות, הם משתפים אותי בעסקים שלהם. הגברים מביאים כסף, הנקבות מפסקות את הרגלים, ואני שואל אותך: למי יש עסק יותר טוב בוונציה, ולא רק עסק, אלא גם תענוג עסיסי? תגיד לי, מה נכנס לחשבון אתמול?
מוסקה: שלוש חביות יין שלח השכן שלך. הם הגיעו עכשיו באניה שלו מקפריסין. הוא אמר שזה לבריאותך. כמו הן נכנסו מאה דינרים שהם חלקך בעסק אצל הסוחר בטיסטה, שתי קערות זהב מג’ובני הצורף וכמו כן רשיון מיוחד מהסגרטריו שאותו ניתן למכור באלף דינרים.
וולפונה: וכל מה שצריך לעשות בשביל זה הוא להשתעל שעתיים, בעוד ליבך גואה בניבזות עסיסית. אה, מוסקה, מי צריך את זהב אופיר כאשר יש לך טיפשותם של בני־אדם וניבזותם ותאוות הבצע שלהם. הרי ליבי מתחמם כשאני רואה אותם מגלגלים בעיניהם אחר כספי וליבם יוצא למותי וכל עוד הם מתפללים למותי, הרי אני מוצץ מהם את לשד עצמותיהם. איזה שחקן על הבמה יכול להשתוות אל רודפי הבצע האלה? איזו מריונטה תרקוד כמוהם? והרי שירתם נוגעת ללב יותר משירת הסריסים. בכל יום ממציאים לי השחקנים האלה סצנות חדשות, ואני מתגלגל מצחוק. בכל יום אני מחכה בקוצר רוח להופעתם. האם הצלחת להפיץ את השמועה שאני גוסס?
מוסקה: מה הפצתי? הלחיים שלי נפוחות כמו לחייו של חצוצרן.
וולפונה: תיכף תראה איך יגיעו הגדודים. אבל אני מוכן לקבל את פניהם. את תקוותיכם אנפץ, מנוולים, ולתאוות הבצע שלכם ניקצוץ את הידיים. אבל העיקר, העיקר – את כל רכושכם נשדוד, גזלנים שכמותכם. (דפיקה בדלת) היאך! החלוץ כבר מגיע! תיראו, תיראו, הראש שלו עדיין מלא נוצות מהכר. תאוות הבצע לא נותנת לישון. כמו נקבה זקנה. תיזהר מאוד חביבי, אם הדבר הזה מדגדג אותך עם שחר מהמיטה.
(מוסקה יוצא וחוזר מיד)
מוסקה: אדון וולטורה הנוטריון. אמרתי לו שברגע זה אתה בולע את התרופות ושיואיל להמתין. עכשיו נסלק מכאן את כל המטעמים, ונשים במקומם את הרפואות והפילולים והגלולות. כך, הנה, תלבש את הפרווה, ועכשיו: שיתקפו אותך כל המכאובים וכל המחלות וכל המדווים!
וולפונה: (לובש את פרוותו) האם תחמם אותם כהוגן? האם תייבש ותיצלה אותם יפה יפה? האם תמרר להם את מררתם ותעקור את לשונם עד שהריר ינשוף על הריצפה? האם תפצפץ אותם פיצפוץ מפוצץ?
מוסקה: אני מבטיח להתנהג כמו רב־טבחים מקצועי מהאינקויזיציה הקדושה.
וולפונה: ותשדוד אותם כהוגן?
מוסקה: כמו גדוד חיילים הבוזזים עיר שצרו עליה שמונה חודשים בבוץ ובטינופת.
וולפונה: (שוכב על יצועו) כך, עכשיו אני אשכב, והם יחשבו שקיצי הגיע. אבל אני אמרח אתכם בחרדל ובחזרת, והגבנון שלכם יבער עליכם שנים. הרי אני רבכם, מנוולים! (למוסקה, הרוצה לצאת לקראת וולטורה) עצור! אה, אני מוכרח קודם לצחוק, להתגלגל מצחוק, אחרת הצחוק יפרוץ מתוכי, בדיוק כשהם יצאו כאן במחול החמלה שלהם. כך, הא, הא, הא! ועכשיו יורד המסך. (הוא מוריד מסך המסתיר את המיטה מעיני האחרים). אפשר להתחיל את ההצגה.
מוסקה: (מכניס את וולטורה, נוטריון, לבוש שחורים, מכובד, קצת פתטי). איזה גודל נפש מצידך, אדון נוטריון, להקריב מזמנך – או, ונציה יודעת כמה יקר הוא זמנך! – וכל זה למען אדוננו המסכן. אבל היה סמוך ובטוח שהוא יודע להעריך את הכבוד המיוחד הזה שנפל בחלקו. שמך אינו מש מדל שפתיו. מה שלום ידידי וולטורה? זאת תמיד שאלתו הראשונה. כמובן, כשאדם עומד למות כל כך בודד, ללא אשה וללא ילדים, כמוהו, אזי כל המחשבות נתונות רק לידידים. (פתאום בלחש) האם הבאת את הצוואה, כדי שאתן לו למלא אותה?
וולטורה: (גם הוא בלחש) אינני שוכח דברים כאלה אף פעם. הנה: הכל כתוב, חסרה רק החתימה שלו.
מוסקה: החתימה הזאת עוד תהיה כאן. אל תפקפק בכך.
וולטורה: ואז… הנה כאן… את המקום השמור לשמו של היורש השארתי ריק, אתה מבין, לא ציינתי את שמו בכתב־ידי… העולם מלא אי־אמון וחשדות, ומישהו היה עלול לחשוב שניסיתי להשפיע עליו. אבל אם הוא עצמו יחתום וימלא הכל בכתב־ידו, שום בית משפט לא יוכל לפקפק בתעודה זאת.
מוסקה: אדוני יוכל לסמוך עלי!
וולטורה: אבל, אל תלחץ יותר מדי… אני יודע, לעתים תכופות זה מרגיז את הגוססים, כשמזכירים להם את המוות, והרי צוואה היא מה שנקרא בלשוננו אינסטרומנטום מורטים… לכן, נהג בזהירות. הבאתי את גביע הזהב הזה, אולי תראה לו אותו ותאמר שאני נדבתי אותו…
מוסקה: אה, כמה שאתה מכיר את לב האדם! אבל מה הפלא, עם הנסיון שלך, אילוסטריסימו! כמה שהוא ישמח! אבל תוכל להווכח בזאת בעצמך, אני הולך להעיר אותו. (מרים את המסך מעל המיטה) אדון וולפונה, האדון הנוטריון הגיע, כמו תמיד הראשון, לשאול לשלומך…
וולפונה: (בקול חלוש) תודה… הרבה תודות.
מוסקה: ותאר לך, הוא הביא לך גביע זהב כדי שתשתה ממנו לבריאותך.
וולפונה: הא, ידיד אציל… ידיד בעל נפש גדולה… אמור לו, שהייתי רוצה לראותו לעתים תכופות…
מוסקה: (אל וולטורה) אתה שומע [–] שדיברתי אמת?
וולפונה: תביא אותו הנה… אמנם בעיניים שלי כבר אינני יכול לראות שום דבר, חוץ מהחושך… אבל אני עוד יכול לנגוע ביד… למשש…
מוסקה: (נותן לו את הגביע) קודם את הגביע!
וולטורה: (מתקרב) איך אתה מרגיש, ידידי המכובד?
וולפונה: זהב… הא, כמה שזה כבד, כבד… זהב טוב… הא. איזה חבר טוב יש לי… לא שוכח את ידידו הגוסס…
וולטורה: לו יכולתי לקנות למענך בריאות במקום זהב!
מוסקה: (הצידה) זה עוד יעלה לך ביוקר!
וולפונה: אמת, אמת! מה יועיל לי עכשיו כל כספי… שלושה בתים… ארבע מאות אלף דינרים… אניות… אבני־חן… מה יעזור כל זה לוולפונה המסכן, שנעזב מכולם…. הא, רק אתה לא עזבת אותי, רק אתה נשארת לי…
מוסקה: (בשקט) אתה שומע?
וולפונה: לא נותר לי זמן רב… מי יתן ויסלח לי האל את חטאי… הא, יותר מדי השתוקקתי לכסף, ועכשיו הוא לוחץ על ליבי… רימיתי בני־אדם…
וולטורה: אתה? אף פעם לא! הרי אתה האיש ההגון ביותר בונציה!
וולפונה: כמה טוב אתה… לא אשכח אותך, תראה… רק אחת אני מבקש ממך, להתפלל לזכר נשמתי העלובה… הא, כמה שאני עייף, עייף…
מוסקה: (מוריד את המסך, אל וולטורה) אתה רואה, דיברתי אמת.
וולטורה: הא, לו היתה זאת אמת! לו היה זה ממש כבר הקץ!
מוסקה: זהו הקץ. כאשר יתחזק קצת, אמזוג לו יין בגביע שלך ואגיש לו את הצוואה והוא יחתום עליה.
וולטורה: אתה באמת ברנש הגון.
מוסקה: כן כן, ככה אתה אומר עכשיו. אבל מחר, כשאדוני הטוב יהיה מת, יגרשו אותי מהבית. לך יש אשה וילד, ובבית הזה לא יהיה מקום יותר בשבילי. אה, לו לפחות היית מוכן להרשות לי להיות שומר סף, או משרת, או נער מטבח, ורק לא לגרש אותי מביתך, לא לגרש את מוסקה המסכן!
וולטורה: מה אתה מדבר! אתן לך ללכת? כמו בן תהיה לי! הנה – (נותן לו כסף) וזוהי רק מיקדמה.
מוסקה: (נושק את ידו) אה, איזו נפש גדולה יש לאדוני! עוד היום אביא לך רשימה מדוייקת של כל החפצים בבית, כדי שתכיר את רכושך, ואני אשמור עליו: כאשר רק יוציא את נשמתו, מיד אני בא אליך בריצה… (דופקים בדלת) אוי ואבוי! דופקים בדלת. זה בודאי הרופא או הכומר ואולי סתם טרחן. מוטב שתלך עכשיו, כדי שאיש לא יראה אותך. הם יכולים הרי לומר – ואתה יודע למה אנשים מסוגלים בניבזותם – הם יכולים לומר שאתה נדחקת אל הירושה. מוטב שתלך, ואל תדבר עם איש מאנשי הבית, כולם כדת מלחכי פינכה.
(וולטורה מסתלק מהר).
וולפונה: (קופץ מהמיטה) אתה נבז מתוק; מוסקה שלי, תוכי מצויין למדת יפה את התורה אצלי. אה, עורך הדין הנפוח נכה הרגליים הזה. איך שהוא מצניע יפה את תאוות הבצע שלו מתחת לגלימה השחורה! אבל, הוא ייאלץ להיפרד מעוד קערות זהב. (אל מוסקה) איזה מנוול מחכה בחוץ?
מוסקה: קורבינו.
וולפונה: זה לפחות איננו מתעטף בגלימה, הוא סתם מנוול עירום. אבל לזה אני מתכונן לנמר את העור, עד שיהי צבעוני כפרוות קוף. תקלף את עורו, מוסקה, תעקור את ציפוניו מאצבעותיו, יש לו יד קשה לנבל, ואני כבר שדדתי אותו מכל הצדדים. ובכן, לעבודה…
מוסקה: ואתה: השתעל כראוי גלגל בעיניך, תיאנח כמו מפוח, ותראה שזה ישתלם! (לוקח את הגביע: מעמיד אותו על השולחן) תעמוד כאן ותתרבה!
(הוא מכניס את קורבינו) שקט, שקט, בדיוק עכשיו הוא הצליח להרדם קצת.
קורבינו: הייתי רוצה שיירדם כבר לעולם.
מוסקה: לאט, לאט. מדוע אין לך סבלנות! הרי אתה יודע היטב שהכל מובטח לך ושאני דואג לך!
קורבינו: אבל אין בטוח כמו שבטוח. האם רואים את הסוף מתקרב?
מוסקה: כל הלילה הוא התפתל מכאבים והתחנן לאלוהים שיביא קץ לסיבלו.
קורבינו: אם יש אלוהים הוא מוכרח לעשות את זה. אבל שמע, מוסקה, הבאתי כאן מין בקבוק קטן שהרופא נתן לי. הוא אומר, שהבקבוק מרדים באופן יוצא מן הכלל!
מוסקה: (הצידה) מרדים עד שלא מתעוררים יותר.
קורבינו: תמזוג את זה בתוך היין של וולפונה, וכאשר יהיה צמא תגיש לו. מדוע הוא חייב לסבול?
מוסקה: זה יהיה קשה מאוד, אדון קורבינו, מפני שיש לו דעות קדומות נגד רפואות ונגד רופאים. כבר מזמן רציתי להזמין רופא מצויין…
קורבינו: רק לא רופאים! לפעמים הם בכל זאת עוזרים! (בכעס) כשצריך למות, אז מתים וזהו זה. רק לא למשוך סתם ולא לסבול סתם. צריך היה לאסור מטעם המדינה את כל הרופאים האלה המתערבים בענייניו של אלוהים! וחס וחלילה שלא יעלה בדעתך להזמין דווקא עכשיו את אחד מאותם פטפטני הלאטינית השחורים. הרי הצוואה כבר מוכנה…
מוסקה: זהו. הגענו לנקודה סריחה. (צולע) בדיוק כרגע לרוץ אליך כדי לזרז אותך לבקר אצלו מהר. אמנם הכל כתוב, אבל לא נוסח באופן סופי, ושמו של היורש עדיין לא נכתב שם…
קורבינו: שמים, רעם ותותחים. הצוואה עוד לא מוכנה והאיש עלול להתפגר בכל רגע! תביא מהר רופא, מיד, הוא מוכרח לעכב את הגסיסה, להחזיר אותו מיד להכרה מלאה! איזו ניבזות הצוואה עוד לא מוכנה והמוות עוד עלול להוציא אותו מידינו! רעמים וגיהנום! אבל מה זה שלפני רגע ראיתי את הנוטריון יורד במדרגות?
מוסקה: האדון הנוטריון… כן כן, האדון הנוטריון… ברנש משונה ביותר. אף פעם לא התעניין באדון וולפונה ופתאום הוא מתחיל לרקד סביבו… בא בעצמו לחבר את הצוואה. חינם אין כסף, חתם, רשם…
קורבינו: חינם? הרי זה הקמצן הגרוע ביותר שבין המנוולים שבנמצא. אהה, גם החמור הזה היה רוצה להגיע אל האבוס!
מוסקה: לא לא! זה בכלל לא כך. האיש הזה הוא דווקא די נדיב, הייתי אומר. תתסתכל למשל על הגביע הזה. הכל זהב. תראה כמה הוא כבד. והוא הביא את זה היום במתנה לאדון וולפונה.
קורבינו: כדי לגזול את הירושה מתחת לאפי.
מוסקה: לא הייתי אומר.
קורבינו: אבל אני הייתי אומר! תשמע ממני, הוא כבר מריח את ריח הפגר, הצבוע הזה, שודד הגוויות המלומד הזה! בכל מקום שמשהו מסריח, שם הם מופיעים, השודדים בגלימות השחורות. ומה עשה וולפונה? האם גרש אותו? מה הוא אמר לו?
מוסקה: (מיתמם) מה אומר לך, הם כל כך מוזרים, הזקנים האלה! תראה, הנה הוא שוכב, בעוד רגע יתפגר, ובמקום לחשוב על תשובה וחרטה ועל יום הדין, מהו עושה? הוא שמח כמו תינוק על הגביע הזה שקיבל במתנה. “כבד” הוא אומר, “זהב כבד”, “זהב טוב”, “ידיד טוב”. הוא כבר לא שולט בשיכלו, זוהי האמת. מי שיתן לו משהו במתנה, הרי הוא חושב אותו לידיד של אמת, אפילו היה זה רוצחו של אביו. אבל מה אני מספר לך, אתה הרי יודע איזה מין מטומטמים הם הזקנים!
קורבינו: (רועד מכעס) לעזאזל ולכל השדים, כולם נותנים מתנות, ציידי הירושה, השודדים, ולכולם יש כסף. מניין להם כל הכסף הזה? ואני עוד מעט הולך לשבת בבית הסוהר בגלל חובות. אני מוכרח לסלק את עורך הדין הארור הזה, הוא המסוכן מכולם. אתה חושב שלא הייתי מביא משהו לוולפונה? הנה, למשל, עשיתי אותו לשותף בעסקים שלי. בבקשה ממך, אמור לו זאת. ואמור לו שמהיום אנחנו שנינו מתחלקים בכל. והנה כבר מהתחלה, שלוש מאות דינרים.
מוסקה: מה שנתת לי עכשיו ביד, זאת הרפואה הכי טובה. היחידה בכלל שיכולה להעיר אותו. תיכף תראה איך אני הולך אליו ומצלצל לו עם הדינרים באוזניים, ואני אומר לך: כאשר הקמצן הזקן הזה שומע צילצול דינרים, הוא מסוגל לפוצץ את המכסה של ארון המתים. שים לב ותראה, אני עוד אצליח לעורר אותו. (בקול רם למיטה) מר וולפונה! ידידך קורבינו כאן.
וולפונה: (איננו זז)
מוסקה: (מצלצל במטבעות) הנה… דינרים, כסף… מצלצלים… שלוש מאות דינרים! אדון קורבינו הביא לך אותם!
וולפונה: (מתעורר) מה? קורבינו… שלוש מאות דינרים… מה אמרת, שלוש מאות אמרת? הרבה כסף! (משתעל) אה, ידיד טוב… ידיד אציל… יש להודות לו.
מוסקה: אתה רואה, אתה רואה? ידיד טוב הוא קרא לך! את זה הוא לא אמר עוד לאף אחד! ועכשיו מהר, אם אתה יכול להוסיף לו עוד כמה מילים מתוקות על הדינרים!
קורבינו: אה, מר וולפונה, הלב דואב לראותך סובל כה! את דמי הייתי שופך ומגיש לך במתנה, אילו ידעתי שזה יכול לעזור לך. אשתי כורעת על ברכיה כל היום בתפילות לשלומך, וכאשר אני מצליח בעסקים אני חושב רק עליך, איך לעשות אותך יותר עשיר. האמן לי שהדינרים העלובים האלה הם רק התחלה!
וולפונה: (בהתרגשות) איזה טוב לב! (משתעל) וכל כך הרבה ידידות למעני, חולה מסכן (משתעל). אוי ואבוי, את נשמתי אני מוציא בשיעולים האלה (משתעל). מוסקה, המטפחת!
מוסקה: תראה, הוא בוכה.
וולפונה: אלוהים ישלם לך ואני אדאג לכך (משתעל). עוד תדבר טובות על וולפונה המנוח המסכן (משתעל). עוד תאמר: הוא חשב עלי עד הרגע האחרון… (משתעל) כאשר שכב גוסס על ערש דווי.
(דופקים בדלת)
קורבינו: לכל הרוחות, מי עוד בא הנה! הרי הכל כבר עמד להסתדר על הצד היותר טוב! עוד רגע והייתי דוחף את העט לתוך ידו!
משרת: מר קורבצ’יו למטה, הוא לא יכול לעלות בעצמו במדרגות, האחרים כבר עוזרים לו.
מוסקה: תביא אותו, בשם האלוהים.
קורבינו: מה הוא יכול לרצות כאן, המלווה בריבית הזה, הגוויה הזאת? הרי הוא בן 75, המנוול! ומזה חמישים שנה לא הפסיק להרוויח אפילו לרגע – מה הוא מחפש כאן?
מוסקה: או, הוא בא סך הכל כדי להעריך את התכשיטים. התכשיטים שלך, כמובן. תמיד נדמה לו שאפשר עוד לקנות ולמכור. לך עכשיו, אדון קורבינו, אחרת אתה עלול לעייף את האדון וולפונה, ואני עוד צריך לטפל בו.
קורבינו: לא, מוסקה הטוב שלי, אני מכאן לא זז! אני רוצה לראות מה מעשיה של הגוויה הזאת כאן. אם אתה חושב שאני אתן לצבוע הזה לגנוב ממני את הפגר, הרי אתה טועה. לא לא. אני נשאר. אני נשאר!
וולפונה: (מהמיטה, משתעל וקורא) מוסקה!
מוסקה: (קופץ. בשקט) הוא לא רוצה להסתלק, המנוול. והרי עלינו למרוט עוד כמה נוצות זהב מקורבצ’יו.
וולפונה: גרש אותו. לא חשוב איך. הוא חייב להסתלק! הוא מקלקל לנו את כל העסק. הוא הזיע, עכשו תשפוך עליו מים קרים.
מוסקה: תיכף תראה איך אני מסלק אותו. אני אצמיח לו מהר זוג כנפיים על אחוריו. הרי הוא קנאי כמו טורקי כפול, ואני הולך לצבוט אותו בזנבנבו. (אל קורבינו) ועכשיו, ידיד נכבד, מילה אחת קטנה בעניינים עדינים. מה שלום רעייתך היפה, פאר ונציה?
קורבינו: (מרגיש לא נוח) מה פתאום יפה? מי אמר שהיא יפה? מה זאת אומרת פאר ונציה? איזה מין פיטפוטים אלה!
מוסקה: מה זאת אומרת! הרי כל העיר מכירה את קולומבה היפה! כשהיא עוברת בככר סן־מרקו ביום ששי, בדרכה לכנסיה, כל בחורי החמד של העיר נהפכים לאדוקים! לא שמת לב כמה צעירים יפים התחילו להתפלל בזמן האחרון? לומר לך את האמת, כשאני שומע את כולם מדברים עליה, זה מעורר גם בי חשק.
קורבינו: (מגמגם מכעס): מה מה מה, מה אמרת, פירחח! בכנסיה אתה אומר?
מוסקה: בטח שבכנסיה. בכל יום ששי, כל העיר שם.
קורבינו: אהה, בכנסיה… אני אלמד אותה להתפלל! כל העיר… כל ונציה… אהה! אני מוכרח ללכת לבדוק את העניין מיד.
מוסקה: אני אלך אתך.
קורבינו: (דוחף אותו בכעס) עוד זה חסר לי, פירחח שכמוך! עוד רגע אני מפצח את עצמותיך! אתה תשאר כאן אצל אדונך… ואני אלך בעצמי להתפלל בכנסיה!
(הוא בורח. בדלת הוא נפגש בקורבצי’ו)
(לקורבצ’יו, בלעג) מי זה, אם לא האדון קורבצ’יו בכבודו ובעצמו! זאת אומרת שאתה עדיין חי? סיפרו לי שרגליך משותקות, שבכלל אינך יכול לזוז, והנה אתה עולה את המדרגות בקפיצה! כנראה שיש לך כאן איזה עסק מעניין עם כמה מאות אחוזים רוח, אם אתה עוזב לשעה קלה את ארגזי זהבך. אני מאחל לך הרבה הרבה מזל.
קורבצ’יו: (ישיש מרעיד, רגליו חצי משותקות, פרצוף מצומק) תודה… חי… מכיר את רגשותיך… לא יותר טוב מהאשראי שלך… לא הייתי מלווה על זה עשרה סולדים חלודים…
קורבינו: מי צריך את ההלוואות המחורבנות שלך. הרי איש לא נשאר בחיים אחרי שחנקת אותו בריבית שלך. רק כסף רק כסף. לגרוף ולגרוף ולגרוף. שמור עליו יפה, הוא יכול פתאם יום אחד להתחלק לך מהידיים.
קורבצ’יו: אל פחד… שומר עליו יפה… כמו שאתה שומר על אשתך.
קורבינו: לכל הרוחות! מה פתאם אשתי מעניינת אותך?
קורבצ’יו: ומה פתאם העסקים שלי מעניינים אותך?
קורבינו: אשתי.. מה זה כל מה שהם מפטפטים כולם! (לקורבצ’יו) הלואי והשד ישבור לכולם את המפרקת! (הוא בורח)
קורבצ’יו: איש בלתי נעים. חוצפה הרבה. כסף מעט. מה אחד כזה רוצה כאן?
מוסקה: (מיתמם) מה הוא רוצה? ירושה הוא רוצה! מי זה בא לבקר אדם הנמצא בין הרופא והקברן?
קורבצ’יו: אני… הה, הה… אני… הה, הה… אני דווקא מתבונן ברצון בגוססים. ראיתי כבר הרבה, ובכל פעם אני נהנה יותר. אני בן 75. ארבעה אחים היו לי וכולם מתו לפני. וגם אחיות וידידים, ושונאים, ואני עדיין חי… קובר את כלם… יש כאלה שהכרתי אותם יונקי שדיים, אחר־כך הם גדלו, ועכשיו הם שוכבים, סוף סוף. כחולים, קרים, מתים, הה הה… וקורבצ’יו הזקן עומד ומסתכל בהם ועדיין חם לו בפה. והדם עדיין זורם לו באצבעות… עדיין מסוגל למשש כסף… עדיין יכול ללכת, לעבוד ותמיד להרוויח. הה הה… נעים, נעים לראות עוד גוסס, ולהישאר בחיים אחרי כולם… וגם אחרי זה של עכשיו… תסתכל עליו! חי לו חיים עליזים, צעיר, יכול היה להיות בני, וכבר רגל וחצי בקבר… מעניין מאוד להתבונן בו… הה הה… איך המצב היום?
מוסקה: רע, רע מאוד.
קורבצ’יו: טוב מאוד, אתה מתכוון להגיד… הה הה… מה עם הדופק? יש משהו?
מוסקה: יש משהו, אבל הוא דק כמו רגל של זבוב.
קורבצ’יו: טוב מאוד. ואיך הנשימה?
מוסקה: מצפצף כמו עוגב.
קורבצ’יו: טוב… הה הה… והשתן?
מוסקה: אדום כמו יין בורגונדי.
קורבצ’יו: (משפשף ידיו) יפה, יפה… והלשון?
מוסקה: נפוחה, צהובה, וקשה כמו סוליה.
קורבצ’יו: יוצא מהכלל! ואיך הזיעה, לוהטת או קרה?
מוסקה: קרה כמו זנב נחש.
קורבצ’יו: הה הה, אם כך, זה מתקרב,,, אני מכיר… ראיתי הרבה… עוד מעט יתחיל להיות שמח… ואחר־כך אין אויר. מנסה לנפח את הריאות, אבל שום דבר… ואחר־כך כחול, ואחר־כך חיוור, הה הה… הנה זה מתקרב… ואחר־כך מתקשה, לא מרגיש כלום יותר… אוזניים סתומות, עפעפיים צהובים… הה הה… מכיר את זה… זה מתקרב.
מוסקה: אוי ואבוי לי, אתה כל־כך צודק! הרי זה בדיוק כפי שאתה מתאר זאת! מהבוקר הוא שוכב לו, האדון וולפונה, לא שומע, לא רואה, לא מרגיש. אתה לא מאמין? (צורח על וולפונה) וולפונה! בן בליעל? האם כבר התפגרת? האם סוף סוף נפטרתי ממך, רועה זונות, עכבר שוכב על דינרים, תייש מסריח שכמותך? (לקורבצ’יו) אתה רואה, אפשר להגיד לו הכל, הוא רק לא שומע. אפשר לנגוע, הוא לא מרגיש.
קורבצ’יו: (מתקרב אל וולפונה, נוגע בו במקלו): הי, תקום פגר, בפני אדם זקן… הרי אתה צעיר, פגר שכמוך, יש לך רגליים חזקות יותר… תקום… הה הה… כמה לעגת לקורבצ’יו הזקן, שהוא קמצן וכילי, שהוא שונא את עצמו ואת האחרים… הה הה, מי לועג למי עכשיו, נער זוהר שכמוך, נואף צעיר! הנה אתה מתפגר, וקורבצ’יו הזקן נשאר וממשיך לחיות אחרי כולכם, והוא עוד יירש את כל כספיכם, וישכב על הסדינים שלכם ויגור בבתים שלכם… הה הה… פגר… לא יכול לצחוק יותר… כמה אהבת לצחוק! הה הה… ועכשיו מי צוחק? (מוריד את המסך, אל מוסקה) תכין מיד את הצוואה… אני רוצה לקבל בחזזרה מיד את כספי… ארבעה עשר אלף דינרים, ועוד שלושת אלפים עם האחוזים… הה הה… אני ידעתי שאחיה אחריו! הוא אף פעם לא עושה עסקים לא בטוחים, קורבצ’יו הזקן… תכין את הצוואה!
מוסקה: הצוואה… כן… מה, אתה לא יודע? אדון וולפונה הזמין להיום שוב את הנוטריון. הוא רוצה עוד… איך הוא אמר… לעשות, איך קוראים לזה… קודיצילום. שינויים בצוואה…
קורבצ’יו: מה? צוואה חדשה? לשם מה הקודיצילום? הרי ראיתי שהוא הוריש לי עשרים אלף דינרים… במו עיני ראיתי… לעולם לא הייתי נותן לו כסף! אני עושה רק עסקים בטוחים. זה בדיוק כמו שטר חוב. הוא לא יכול לשנות שם אף מילה.
מוסקה: תראה, הנה האדון הנוטריון נתן לו במתנה את גביע הזהב הזה, ומר קורבינו השאיר כאן היום שלוש מאות דינרים. לכן, הוא היה רוצה לחשוב גם עליהם.
קורבצ’יו: אבל זה יקטין את חלקי! אני לא אסכים!
מוסקה: אתה לא מכיר את הטיפש המסכן הזה, וולפונה. מי שנותן לו מתנה, נחשב אצלו לידיד! לו היה לך קצת שכל, היית מהר מוסיף כאן איזו מתנה קטנה, ואז הייתי יכול ללחוץ עליו שיפריש לך תוספת הגונה.
קורבצ’יו: איזה בזבוז! (נוגע בגביע) זהב, זהב טהור! שלוש מאות דינרים… אין לי יותר… אני עני…
מוסקה: אולי הטבעת הזאת?
קורבצ’יו: הטבעת! שלושים קאראט! היא שווה אלף דינרים… בעצמי שילמתי בעדה מאה ועשרים… לא לא, יותר מדי, יותר מדי…
מוסקה: הרי אתה נותן אותה רק לכמה שעות. ברגע שהוא מתקרר, אני מוריד את הטבעת מהגוויה!
קורבצ’יו: יש בזה משהו… הרי למעשה הוא כבר מת… הנה, קח את הטבעת, תראה לו, אם עוד יתעורר… וכשימות, תחזיר לי אותה מיד. הנה, קח (נותן לו כסף) זה בשבילך. ותזכור: מיד בחזרה, ישר מהאצבע, לפני שמישהו יראה! איזו טבעת יפה, מבריקה, אש! רגע, רגע, אולי כדאי להחליף אותה? אולי ארוץ הביתה ואביא טבעת מפח? הרי ממילא הוא לא מרגיש שום דבר…
מוסקה: מה אתך! הרי לא תמצא אותו חי כשתחזור! אני מציע לך להסתלק עכשיו, אחרת ירגישו בזאת האחרים.
קורבצ’יו: למה הוא לא מת כבר? הוא מעצבן אותי! פעם זה עשרת אלפים דינרים… עכשיו הטבעת היפה הזאת… קשה לעשות עסקים בימינו! (הוא מסתלק)
וולפונה: (מתרומם מהמיטה) הוא הלך?
מוסקה: הלך וגם השד לקח אותו.
וולפונה: נעל את הדלת. (קופץ מהמיטה וזורק מעליו את השמיכות) יפה שגרשת אותם. עוד רגע לא הייתי יכול להתאפק. הבטן שלי כמעט התפקעה מרוב צחוק! אתה יודע? אתה בסדר! חבל שלא החלטת להיות ספר. סיבנת אותם יפה מאוד. ואחר־כך גילחת אותם יפה מאוד. בכלל נדמה לי שהבוקר עשינו עבודה יפה. בהחלט יותר נעים מאשר לשדוד כנסיה, או למכור דגים בשוק. ועכשיו לעבודה! את הגביע הזה, מתנתו של מר וולטורה, תמלא עכשיו ביין. ואת, טבעונת שלי, בואי וקיפצי לי על האצבע, כדי שלא יהיה לך קר. ואתם, דינרים עליזים שלי, תנעימו לי בצילצולכם את הסעודה, מפני שעכשיו, מוסקה מתוקי, אנחנו הולכים לסעוד את ליבנו בארוחת בוקר, לאחר יום עבודה מפרך. נזלול כמו רומאים, נשתה כמו גרמנים, נהיה עצלנים כמו הספרדים. אה, החיים כל כך יפים וקלים, כל זמן שהאל הטוב מצמיח טיפשים על פני האדמה כמו עשבים שוטים.
מוסקה: (מזיז את השולחן, הם יושבים לידו) סוף סוף אתה במצב רוח טוב, מבלה ונהנה. רק כך אני נהנה להיות טפיל עליך.
וולפונה: מה אומר לך, נערי? אני מקבל תיאבון רק לאחר שביצעתי איזו ניבזות מפולפלת או סתם נבלות עסיסית. רק אז מופיע אצלי באמת התיאבון. מה נעים יותר מאשר לשתות מגביע שנשדד מאחר? לחייך, מר וולטורה! ואל תדאג יותר מדי לבריאותי. לא אתה ולא האחרים. עוד בטרם תספיקו לדאוג לי כבר תהיו חולים פי שבעים ושבע ממה שהייתי אני בעיניכם. אוהו, אני עוד אתקע לכם נחשים לתוך המגפיים, ואת לשונכם אתן למאכל לכלבים. עוד תכירו את וולפונה! (אל מוסקה) כבר עידן ועידנים שלא נהניתי כל־כך מארוחת בוקר. אין תבלין טוב יותר לאכילה מאשר הקנאה. לחיי אדון קורבינו, לבריאותי, אדון קורבצ’יו.
מוסקה: כך אני אוהב אותך! כך אני נהנה ממך!
וולפונה: אתה בסדר. אתה לא מאחל לי שהתולעים יאכלו אותי, ואינך משתוקק לראות אותי בתוך ארון מתים. אתה ידידי לזלילה, לסביאה, לניאוף, ולכל רמאות עליזה. אבל שודדי הפגרים האלה, הכלבים הצבועים, אילו רק יכולתי להדליק את זנבם!
מוסקה: שתה, שתה, התענג ביין ואל תפליג במרירות. מה לנו ולכל המנוולים האלה.
וולפונה: אבל תגיד לי, מדוע הם לא מנוולים בצורה הגונה? מדוע אינם נכנסים ואומרים (הוא מתכופף לפני הארגז) אני אוהב אותך, הכסף של וולפונה. אני רוצה אותך, הכסף של וולפונה! מדוע אינם מבקשים ממני? מדוע הם נותנים לי? מדוע הם ממלאים את האויר בשקרים, גונבי הסוסים הללו, נבזים מתוקים מדבש שכאלה…
מוסקה: אבל אדוני, שוב אתה מתרגש! הרי רצינו להיות עליזים. חכה, אדוני, אני אצווה למנגן לפתוח במנגינות ולקרוא לנשים…
וולפונה: (מתרגז יותר ויותר) לא… לא ארגע, עד שאתן עוד מנה לציידי הפגרים האלה. הייתי רך מדי אתם. עדין מדי. מה עשינו להם, סך הכל? צבטנו אותם קצת, דיגדגנו אותם, אבל אותם הרי צריך לשרוף על המוקד, בעינויים כמו שעושים עם שודדי הים! אני מוכרח עוד לטלטל את השלד הזקן הזה שבא להריח אותי אם אני כבר מת, ומה לעשות לזה שרצה לתת לי סם שינה לנצח? מוסקה מתוקי, חשוב, חשוב, מה עוד אפשר לעשות להם! אמץ את מוחך…
מוסקה: קודם כל עלי להדיח את הפה ביין מכל השקרים. אולי נרפה מהם היום?
וולפונה: לא! לא אשקוט עד שאדע שגרגרתם בוערת כמו אש. אמץ את מוחך, נערי. הרי אתה בן בליעל ממולח, ולכן אני מחבב אותך. הבט! הדינרים של קורבצ’יו. הנה… עשר… לא, עשרים מטבעות זהב כולן שלך, אם אתה מוצא איזו תחבולה… משהו שיבער כמו פלפל.
מוסקה: בוקר טוב, עשרים דינרים! זה כמובן משנה את הכל! כאשר מכניסים לי מטבע למוח – הוא מתחיל לעבוד. אז ככה: יש לנו קורבצ’יו ויש לנו קורבינו. ואת קורבינו איך דופקים? רק במקום הרגיש ביותר, כמובן. הרי הוא קנאי כמו טורקי כפול… רגע… אתה יודע מה נעשה? אנחנו נעשה שהוא בעצמו יביא לך את אשתו כדי שתצמיח לו קרניים.
וולפונה: את אשתו? בלתי אפשרי!
מוסקה: אין דבר כזה שהוא בלתי אפשרי. אני מארגן את העניין הזה. הרי הוא כל־כך בוער מתאווה חולנית אל כספך, עד שתאווה זו מכסה על כל תאוותיו האחרות. הרי את אביו היה מוכן למכור לך לעבד. מדוע לא ישאיל לך את אשתו ללילה אחד? מה תאמר, אם הוא יביא אותה הנה, יבקש ממך לקחת אותה, וידחוף אותה בכוח למיטה שלך?
וולפונה: נפלא! נפלא! עוד עשרים דינרים, אם אתה מעלה את הנבל הזה בחכתך! ועכשיו, מה אתה זומם לעשות בנבל הזה, בשלד הזה קורבצ’יו?
מוסקה: קורבצ’יו? תן לי לחשוב! כסף כבר אי־אפשר להוציא ממנו יותר. זה כמו לחלוב תייש. אבל חכה! מצאתי! הוא בטוח שאתה גוסס, והוא מקווה להאריך ימים אחריך. הפגר המושאל הזה עוד מקווה! וכאן צריך לתפוס אותו. מה דעתך אם ניטע בראשו את הרעיון שהוא יקבע אותך ליורשו? רעיון גאוני! הוא ישמח להוריש לך את הונו ויצחק בליבו איך הוא מרמה את כולנו. ואז אתה ממלא את שקך במכה אחת. ובנו היחיד, הקפיטנו, הרברבן הזה, מה ישאר לו? הוא יזלול קש ויאכל דגים מלוחים יבשים.
וולפונה: תן לי לחבק אותך! אם אתה מצליח בזה, אני נותן לך את מחצית הירושה במתנה, ואז אתה יכול להחזיק לך טפילים משלך, כמוך, נבונים וזריזים. אך, כמה שזה נפלא! שחיתות כזאת מחממת את ליבי יותר מיין שרף. לעולם לא אבין את האנשים המדברים על שחיתות ועל ניבזות כמו שהטורקים מדברים על יין. הם בזים לשחיתות, מפני שהם פחדנים מדי. אילו ידעו איזה גרוי זה מעניק לחושים, אילו ידעו איך הגירוי הזה זורם אל רגליך ומרקיד אותך! הרי זה נפלא! אבל עכשיו עליך להזדרז בני, רוץ מהר…
מוסקה: מה? עכשיו? אוי, לא היום! אלוהים יודע שהיום כבר גרפנו די והותר.
וולפונה: לא, לא! רוץ מיד. זה כבר מדגדג לי. אני רוצה לראות איך העיניים שלהם מצהיבות. ואז אדע שהרעלתי את מרירתם. מהר, מהר! אני כבר רואה בעיני רוחי הא, הא, איך הקנאי המטופש הזה זורק לי את אשתו למיטה! תראה איך הוא יעמוד שם ולא יזוז כאשר אני מודד עליו את הקרניים. זה פשוט נפלא! הייתי יכול לצאת במחול.
מוסקה: ואני שוב צריך לקפוץ. רחם עלי, רחם עליהם!
וולפונה: לו היו רחמים בליבי אי פעם, לא היה לי כסף. מי שמרחם מגיע לבית מחסה לעניים, ואצל אנשים טובים והגונים אין להשיג יין טוב כמו אצלי. קדימה, הרם רגליים!
מוסקה: (מפהק) או – שוב לצאת… שוב לשקר… אוי…
וולפונה: (כועס) קדימה, אמרתי! קדימה, זבובון מזמזם שכמוך, או שאני עוזר לך לרוץ!
מוסקה: אוי, מתי אוכל לנוח קצת! הלואי שאלוהים יתן לך מרה חדשה, או שיתן לי אדון חדש!
(דופקים בדלת)
וולפונה: מי זה שוב? תציץ ותראה מי זה!
מוסקה: (מציץ החוצה) מיד, מיד! אני רק עושה לו חוקן! (חוזר בחיוך אירוני על פניו)
וולפונה: מי זה?
מוסקה: הוד מעלתה כלתך קנינה.
וולפונה: הזונה הזאת!
מוסקה: היא רוצה שתישא אותה לאשה. היא טוענת שעשתה למענך דברים שלא עשתה לשום אדם אחר. שכבה אתך שלוש פעמים חינם, וזה דבר שלא קרה לה מגיל 12.
וולפונה: אבל אני לא רוצה לראות אותה, את היצאנית המידבקת הזאת. גרש אותה.
מוסקה: את זה בבקשה תעשה בעצמך. לגרש נקבה שנתקפה בתאוות נישואין, זאת לא יצליחו לעשות אפילו תשעים שדים.
וולפונה: (רוקע ברגלו) אינני רוצה אותה, את הקרציה הזאת!
מוסקה: תתרגז קצת, למה לא? תראה כמה שהכעס שלך נעים לאחרים. הנה היא כבר עולה. עלה מהר על משכבך.
וולפונה: נבל. אתה משתעשע בי. אבל היא טועה. אני הולך להעמיד פני ישן, ולא אומר מילה עד שהיא לא תסתלק.
(נשכב בזעם על המיטה, סוגר את הוילון)
קנינה: (זונה מלאת גוף, מפורכסת, נכנסת מהר): בוקר טוב, טפילון!
מוסקה: בוקר טוב, זנזונה!
קנינה: מה שלום אדוננו?
מוסקה: מחורבן, מחורבן. עכשיו הוא ישן ואת באת לחינם.
קנינה: אצלי אין חינם. אני אחכה עד שיתעורר. אחת משלנו למדה סבלנות אצלכם הגברים.
מוסקה: (בלחש) אני מאחל לו בדיוק את זה. (בקול רם) אמרי לי, שפחתה החרוצה של אפרודיטה, איזה שד נכנס בך להתעקש על נישואים עם המררה הגוססת הזאת? הרי את עשירה, וכסף יש לך כמו זבל, בכל ערב את מקבלת שלושה אורחים חמודים, וזה עסק יותר טוב משל האפיפיור – אז איזה שד התלבש עליך לבקש טבעת נישואין מהממורמר הזה שרגלו בקבר. וחוץ מזה, הרי תשתעממי אתו עד מוות.
קנינה: כן, טפילון שלי, זה מסוג הדברים שאתה לא תבין. משעמם אמרת? פעם גם אני חשבתי ששיא השיעמום הוא כשיש לך תמיד אותו הגבר. אבל, תשמע ממני, כאשר במשך 12 שנה את נמצאת כל הזמן עם אחרים, לילה לילה, וכמו שהם אחרים ככה כל אחד מהם רוצה, אומר ועושה אותו דבר. אז גם זה נעשה משעמם במשך הזמן, ונמאס לי. ואז חשבתי לעצמי, למה שלא תנסי להיות פעם אחת עם גבר אחד. והכי טוב זה גבר חולה. גבר חולה לפחות נותן לך מנוחה בלילה, אבל בכל זאת הוא ישן לידך – מפני שלישון לבדי אני כבר לא יכולה להתרגל – הרבה הוא לא יחיה יותר, וולפונה הטוב והמסכן, אז מדוע שלא אנסה זאת פעם?
מוסקה: רעיון לגמרי לא רע.
קנינה: ובכלל, לך אני יכולה לומר זאת, טפילון, אני לא לגמרי בסדר. לפני שלושה חודשים, אתה זוכר, כאשר חזר הצי המנצח מקפריסין, וחיסלנו את הטורקים, היתה מהומה שכזאת, והתלהבות לאומית שכזאת, וכולנו איבדנו את הראש – וגם אני. הייתי קצת משולהבת מדי, ופחות מדי זהירה. כך שבעוד כמה חודשים יוולד למדינה הזאת עוד חייל קטן אחד. תראה, סבתא שלי היתה ממזרה, ואמא שלי גם כן לא היתה חוקית, וגם אני. והרי צריך שיהיה סוף לכל זה, נכון? אתה מבין אותי, ותעזור לי, שישא אותי לאשה – אתה יודע, ככה ככה. אתה מבטיח לי לשכנע אותו?
מוסקה: כמובן.
קנינה: ואז תוכל, טפיל חמוד שלי, להיטפל גם אלי. אתה נער מאוד נחמד, וכמו שאתה עוזר לו לשתות את היין שלו, כך תוכל גם לעזור לו אצל אשתו. רק תבטיח לי ללחוץ עליו במקומות הנכונים, וגם מהר, כי מה אני עושה אם פתאום הוא מחליט להקדים את מותו? דווקא הוא היה די בסדר, כששכב אתי, אבל עכשיו, אלוהים, מה יהיה אם הוא ימות קודם?
מוסקה: יהיו מאה אחרים.
קנינה: אני לא מכירה אפילו אחד כזה.
מוסקה: יש לי הצעה בשבילך. קורבצ’יו הזקן. הוא עשיר כמו קורח, זקן כמו מתושלח, וכרוך אחרי נקבות כמו תלמיד מחושקן. כדאי לך לנסות לגשת גם אליו, תראי לו מה שיש לך, ומה שיש לך ידליק אותו – וכך יהיו לך שתי ציפורים ביד.
קנינה: אתה נער מתוק. אני אוהבת אותך. תאמין לי, אתה היחיד שאיתו אני מוכנה לעשות זאת חינם. אחרי שתים עשרה שנה. מצויין, מצויין! ועכשיו אני רצה ישר מוולפונה אל קורבצ’יו ואתה תקבל כבר עכשיו נשיקה כמיקדמה, ואם אתה רוצה יותר, אז רק תגיד!
מוסקה: תודה, מותק, אבל אני עסוק. מוכרח לרוץ! אני עכשיו בשרות פעיל. יש עסקים דחופים, ולא כל־כך מתוקים כמו הדברים שלך.
קנינה: אז מה לעשות? להישאר כאן לבדי?
מוסקה: תשבי על יד המיטה שלו.
קנינה: (מתקרבת למיטה) אבל הוא לא זז! אני רואה רק את הגב שלו. תשמע איך הוא נוחר. אז לשבת כך ולחכות עד שהוא יתעורר, הנוחר המחרחר הזה!
מוסקה: (כבר ליד הדלת) תשארי בשקט, ובכלל תתרגלי להיות שקטה בשעה שהשני ישן. וכדאי לך להתחיל להתרגל כבר, כדי שתדעי את הטעם של נישואים עם ישיש קשיש.
תמונה שניה
בית קורבינו. חדר מרוהט בפשטות. קולומבה, אשת קורבינו, אשה צעירה ונאה, יושבת ורוקמת. קורבינו נכנס בשקט מאחוריה ופונה אליה פתאום.
קורבינו: איפה היית הבוקר?
קולומבה: (נבהלת): אוי, ישו אלי!
קורבינו: אהה, נבהלת, אה? ופתאום את מחווירה. (תופס אותה) איפה היית, אשה בוגדנית? עם מי היית, משוטטת לה בכנסיות, כמו זונה קדושה?
קולומבה: בשם אלוהים… היכן היה עלי להיות, אם לא פה בבית..
קורבינו: הא, הא, הא, כאן בבית! ומדוע החוורת? ממה נבהלת כל־כך?
קולומבה: איך יכולתי לא להיבהל, כשאתה מתנפל עלי כמו נמר.
קורבינו: היית בבית… ואני צריך להאמין לך! הישבעי לי כאן, מיד, שזאת אמת – או שאני חונק אותך… תישבעי כאן, לפני הצלב, שלא יצאת היום מהבית. הנה! (הוא סוחב אותה אל הצלב)
קולומבה: מה קרה לך? אני נשבעת באל הקדוש, אני נשבעת במדונה המטיבה, שלא יצאתי היום מהבית. (בוכה) עכשיו אתה מאמין לי?
קורבינו: שיאמין לכן השד! כאשר הדבר הזה מוצא חן בעיניכן, אז אתן מוכנות להישבע בשמיים ובארץ. אבל אותי את לא תרמי. (תופס אותה) מתי ראית את מוסקה בפעם האחרונה?
קולומבה: (בוכה) אתה מכאיב לי! ואני בכלל לא מכירה אחד בשם מוסקה.
קורבינו: לא מכירה אותו! הא הא, איזה מין שקר רענן! את לא מכירה אותו. אבל הוא מכיר אותך, יונתי. פאר ונציה הוא קורא לך. והוא יודע שאת הולכת בכל יום ששי לכנסיה. ואיך הוא קרץ בעיניו המנוול. הוא יודע עליך הכל! מנין?
קולומבה: אלוהים! איזו מין לשון רעה! מה עשיתי לו, לאיש הזר, הפוגע בכבודי! שאלוהים יסלח לו! כאן ישבתי כל הבוקר, כאן ליד החלון…
קורבינו: ליד החלון! הפתוח! (סוגר החלון בדפיקה) כמה פעמים אמרתי לך לא לשבת על יד החלון?
קולומבה: אבל היה כל כך מחניק, אז פתחתי אותו קצת…
קורבינו: בטח, בטח. כדי להראות את עצמך לנערי החמד, לשוחח, להשליך מבטים, להחליף סימני סתר, לדוג מכתבים. אוהו, אני יודע בדיוק מה עושה אשה שיושבת על יד החלון. הם עוברים ברחוב, מקשקשים בחרבות, מצרצרים במנדולינות, הולכי הבטל הטפילים האלה. והבטלה מעוררת בהם תאוות, ומכיוון שהם מלאי תאווה, הם מושכים את הנקבות. אני לא תופס מדוע לא מקימים עמודי תלייה לגונבי הכבוד האלה, המשוטטים באפס מעשה מסביב לבתים, בזמן שהגברים ההגונים עסוקים בפרנסה! מאה פעמים אסרתי עליו להפגין את שדייך מבעד לחלון! (תופס אותה שוב) כמה מהם היו כאן? עם מי מהם דיברת? האם הם שלחו אליך למעלה סרסורות לזנות? כמה זמן ישבת כאן ליד החלון?
קולומבה: אבל אדוני, לא השלכתי החוצה אף מבט, אני מבקשת שתאמין לי! כאן ישבתי ורקמתי, רחוק מהחלון, כמו שמצאת אותי.
קורבינו: השקר שוכן עמוק בגופך, אבל אני אוציא אותו משמה. אלוהים, מה לעשות? זוג עיניים אחד לא מספיק כדי להשגיח על נקבה אחת. אה, אילו היה לי כסף, אילו וולפונה הזה היה כבר מתפגר! עשיר צריך להיות, עשיר! רק מהעניים גונבים את הנשים! כסף צריך שיהיה. ואז אני מצווה למלא את חלל החלונות בלבנים, קונה לי בית עם גן מאחוריו, שם את יכולה לטייל ולשאוף רוח, תחת השגחת הסריסים. סריסים! עשרים עיניים של הסריסים ואז אוכל אני לפעמים לעצום את עיני ולישון בשקט. אה, וולפונה הזה, אילו היה נופח סוף סוף את נשמתו! (לקולומבה) עוד פעם, אם אני מוצא את החלון פתוח, אני שובר לך את כל העצמות. אם את מוכרחה לזנות תיזני במחשבותיך, אבל לא בעיניך. כבוד יש לי, ואותו לא יקחו ממני!
קולומבה: אבל אדון. מדוע פתאום אינך מאמין לי? הרי שום אדם אינו יוכל לומר אפילו מילה אחת עלי…
קורבינו: איך הוא צחק… הצחוק הכלבי שלו… ואני לא אוהב אנשים צוחקים כאשר המדובר בי! (דופקים בדלת)
קולומבה: לפתוח?
קורבינו: תסתלקי מהר לחדר! איך היא מתרגשת, איך היא מאבדת את הסבלנות, איך היא מתה לראות עוד גבר! הסתלקי! חכי בחדר עד שאקרא לך! (קולומבה נעלמת לדלת צדדית. קורבינו פותח)
(מוסקה נכנס)
קורבינו: הוא מת?
מוסקה: להיפך.
קורבינו: מה זאת אומרת להיפך: אתה רוצה לשטות בי?
מוסקה: הוא חי מאוד, חי ותוסס ובועט. אני חושש מאוד שהשד לקח את הדינרים שלך.
קורבינו: (מגמגם) איך… איך זה יכול להיות… הרי היום ראיתי… הוא כמעט לא נשם כבר…
מוסקה: זה מה שהיה. אבל זה לא מה שעכשיו. עכשיו הוא מבריק ומתרברב ומתפוצץ מרוב חיוניות! תאר לעצמך, הוא כבר היה לגמרי כחול בפנים, והעיניים שלו התחילו להתגלגל, ואז עלה בדעתו של החמור הזה, המשרת, להזמין רופא. רופא יהודי! בא הרופא, נתן לו משהו לבלוע, ממלמל פסוקים מהקבלה שלהם, ופתאום – אדון וולפונה קופץ וצורח וצוחק ובריא כמוך וכמוני!
קורבינו: מה אמרתי תמיד? צריך לגרש אותם, את היהודים הארורים האלה! בכל דבר הם מוכרחים להתערב! אז מה, עכשיו הוא באמת מרגיש טוב?
מוסקה: כמו חזיר. כל הזמן מלקק את שפתיו מרוב הנאה. ומה אתה חושב, הוא רק הספיק לקום, לייבש את זיעת המוות מעל מצחו, אז מה אתה חושב הוא דורש? הוא דורש נקבה. ותיכף ומיד. הוא רוצה לנסות את כוחו. זה מדגדג אותו. וכבר הוא מרגיש את עצמו מלא תאווה וחזק. הרופא היהודי הזה לקח אותי הצידה, ואמר לי שזה רעיון מסוכן מאוד. שכל ההרגשה הטובה הזאת היא מדומה ועומדת על כרעי תרנגולת. שאין דבר יותר מסוכן ומחליש אחרי מחלה כזאת כמו הנאה מאשה. הוא עלול בקלות להיתקף בעווית ולמות בין־רגע. אבל התייש התאוותני הזה לא רוצה לשמוע. הוא צוהל כמו סייח, ודורש אשה כבר היום. הוא ציווה עלי לסדר לו מיד איזו נקבונת חמודה ומעוררת תיאבון…
קורבינו: לכל השדים! אם זה יזיק לו, הרי זה טוב לנו! עווית, אמרת? גם אני שמעתי שהיא תוקפת גברים זקנים דווקא ברגע היפה ביותר של חייהם. כן כן, תביא לו אחת באמת טובה, איזו זונה ממולחת ותוקפנית, אולי תמצא אחת שעושה את זה בנוסח צרפתי…
מוסקה: לא צריך לחפש הרבה בוונציה, כדי למצוא אחת כזאת! אבל אתה מכיר אותו, את הקמצן. הוא רוצה אחת חינם…
קורבינו: חינם… אז הוא יכול לחכות הרבה.
מוסקה: אתה טועה. אין לך מושג כמה שבני אדם הם אוהבי בצע… הנה, כאשר החנווני ממול רק שמע את זה, כבר הוא רץ אלי ומציע לשלוח הערב את בתו, בת 19, גזעית כמו נמר צעיר, ואחת משבע הבתולות הבתוליות ביותר של ונציה… הערב הוא רוצה להביא אותה. שקטה, צייתנית, רחוצה ונודפת בושם. וזה האב עצמו מציע! לכן באתי להזהיר אותך… מפני שאם בתו של החנווני, אז שלום לירושה היפה. אתה בטח יודע שאלוהים נתן לנשים בין רגליהן נימוק מסויים מאוד. והנימוק הזה עובד יותר טוב מכל הנאומים של דמוסטנס. והנימוק הזה בלע כבר יותר דינרים מכל הדוכסים של מילנו.
קורבינו: רעמים… וברקים… הערב, אתה אומר… הבת… בתו שלו עצמו…
מוסקה: כן כן, זה באמת אסון גדול. החנווני הטוב הזה יודע מה שהוא עושה – במכה אחת הוא גורף את כל הירושה לארגזו. האם יש בעולם ידיד אמת יותר טוב ממנו? מה שהוא מסוגל לעשות למען הידידות! בכל אופן, חשבתי שעלי למהר ולהודיע לך על כך. אולי יאיר האל את שיכלנו ונצליח להקדים את החנווני הערום הזה.
קורבינו: רעמים וברקים… הבת… הירושה… היום…. היום… הערב…
מוסקה: (בקלילות) ובכן, חשבתי שצריך להודיע לך, ועכשיו תהיה בריא ותחיה בטוב!
קורבינו: לא! חכה! רגע… הרי, אלוהים – תאמר לאדון וולפונה… לא! חכה… תאמר…. תאמר לו…
מוסקה: אולי תגמגם יותר מהר! וממילא אין לזה כל טעם – הוא חושב רק על נקבות וזה מה שמעניין אותו.
קורבינו: בשם אלוהים… חכה… אתה לא אמרת לי היום משהו… אשתי… אשתי…
מוסקה: אשתך? מה פתאום אשתך?
קורבינו: אתה אמרת שהיא יפה… שהיא צעירה… והרי אתה יודע, שאני ידידו הקרוב ביותר של וולפונה… לא כמו החנווני הזה… האם אין זה בעצם מחובתי… אני חושב, כדי שיבריא… שאני… שאני…
מוסקה: מה, שאני?
קורבינו: שאשלח אותה אליו… מה שהחנווני הארור הזה מסוגל לעשות, גם אני מסוגל לעשות למען ידיד! ומוטב ידיד מאשר איזה נער שעשועים שינסה איתה את כל שלושים ושמונה המטבעות של ארטינו… וולפונה הוא אדם הגון. הוא ידידי… תאמר לו, שיראה מי הידידים שלו באמת. היום אני מביא לו את קולומבה.
מוסקה: איזה רעיון אלוהי, יוצא מן הכלל! שמע, אתה יותר ערום מכל הערומים! חיים שלמים של עושר תמורת שעה אחת – והמתים אינם מדברים. הרי זה מעשה אומנות! אבל הזדרז מהר, כדי שנקדים את החנווני!
קורבינו: מיד אני בא. הו הו, חנווני טיפש! הבתולה שלך תימצא הערב דלת נעולה.
מוסקה: אני יכול בעצם למלא אצלה את מקום אדוני.
קורבינו: רוץ קדימה ותאמר לו… כן, תאמר לו שאני מאושר לשמוע על החלמתו ושהדבר הראשון שעלה בדעתי היה…
מוסקה: בסדר בסדר. ידוע.
קורבינו: להציע לו את היקר לי ביותר, לתת לו הכל…
מוסקה: כדי לקבל הכל… הבנתי. הרי אתה יודע שאני יודע לשכנע. אבל אל תבואו מוקדם מדי. אני צריך עוד לרוץ מהר ולצלות לקורבצ’יו את המרה שלו. אה, אילו ידעת איזה תענוג להתעלל ברודפי הבצע האלה, הפוזלים אל הירושה!
קורבינו: אני מתאר לעצמי.
מוסקה: והמשעשע ביותר הוא, שאיש מהם אינו מרגיש בזה! ובכן, בעוד שעה עם קולומבה! אתה ממזר, פיקח יותר מכולם. אתה תגרוף את כל הזהב! טוב, תחיה בטוב. (מסתלק)
קורבינו: (מסתובב בעצבנות הלוך ושוב, ניגש לדלת ומביא את קולומבה): אה, קולומבה, מה זה? הרי את בוכה! פגעתי בך, יונתי. סילחי לי. הרי רק בגלל האהבה אני מענה אותך כל־כך. והאנשים הרעים האלה יודעים כמה שאת יקרה לליבי, ולכן הם מתגרים בי, מסיתים אותי, ואני הטיפש מיטפש. והרי בתוך ליבי אני יודע איזו אשה נפלאה ועדינה את, איזו יונה יקרה. סילחי לי, קולומבה, סילחי לי!
קולומבה: כמה טוב לי שאתה שוב נוהג בי יפה. אה, כמה פעמים ביקשתי מהמדונה האהובה שתרפא אותך מקנאתך, קנאה שאין לה יסוד.
קורבינו: אני? קנאי? היית צריכה להכיר את הבעלים האחרים. אלה שכולאים את נשותיהם, מעמידים עליהן שומרים סריסים, מלבישים אותן בחגורות צניעות של ברזל בין הרגליים, כאשר הם יוצאים מן העיר. אני? מקנא? תיכף תיראי אם אני קנאי, אני אוכיח לך, וגם לעצמי שאני בכלל לא קנאי ושאני מאמין לך תמיד. בואי, יונתי, תתלבשי, תתקשטי, תתייפי, ואני אוכיח לך שקורבינו איננו הבעל הקנאי שאת מכירה. בואי!
קולומבה: (בפחד): לאן עלי ללכת?
קורבינו: אל ידידי, אל וולפונה. הוא חולה. את תטפלי בו – אני מפקיד אותו בידיך. עכשיו תיווכחי בגודל ליבו של קורבינו ותעריכי כמה אני נקי מכל מיני חשדות מכוערים! הנה אני משאיר אותך היום בביתו של וולפונה, ויותר לא תוכלי להאשים אותי בקנאה.
קולומבה: הוי, מדונה קדושה!
קורבינו: הוא גם חולה וגם חלש וגם ידידי. ואני מאמין לשניכם. את תטפלי בו על מיטת חוליו.
קולומבה: אוי ואבוי! הוא שוכב במיטה? אמי אמרה לי שלעולם לא אשאר לבדי עם גבר זר בחדר שיש בו מיטה.
קורבינו: יקח השד את אמך! אני רוצה שתלכי לשם וזהו.
קולומבה: (בוכה) ללכת אל גבר זר בבית זר! איזה בזיון!
קורבינו: בזיון זה רק מה שאחרים יודעים. מה שאיש אינו יודע אינו בזיון.
קולומבה: ואם הוא ינסה לחלל את כבודי?
קורבינו: כבודך הוא כבודי! אם הוא יחלל את כבודך, אני כבר אתגונן. לך אין מה לדאוג. לעניים אין כבוד. כאשר אהיה עשיר, אחזיק לי משרתים, גונדולות, סוסים, כלי כסף, וכבוד. כבוד הוא המותרות של העשירים. אבל לעזאזל כל הפיטפוטים האלה. עטפי את עצמך במעיל. ככה. החזה גלוי, השרוולים מקופלים, ככה. עוד כמה פרחים וזהו. וגם עצה: תעשי פרצוף חביב, אחרת לא תמצאי אצלי פרצוף חביב. ועכשיו קדימה אל וולפונה! (הוא מושך אותה בכוח אחריו).
תמונה שלישית
בית קורבצ’יו. ריהוט פשוט. ארגזי עץ ומתכת.
קורבצ’יו: (משקפיו על מצחו, אל המשרת): היא אצילה, אתה אומר? מה היא רוצה ממני? היא הגיעה באפיריון; אתה אומר, אז כסף לא חסר לה. זהירות! אני לא סובל דברים בלתי ברורים. תקרא לה.
משרת: (מכניס את קנינה)
קנינה: מר קורבצ’יו, אני מקווה שאני לא מפריעה לך בתנומת הצהרים.
קורבצ’יו: למי יש זמן לנמנם… עסקים… עסקים… במה אני יכול לשרת אתך?
קנינה: הרשה לי לשבת, אני עייפה… אני כבר עייפה מכל החיים האלה. מה זה שווה כל זה? הרי אני עשירה, אבל אינני מאושרת. אני יפה, ככה הם אומרים, אבל היופי חולף. סלח לי שאני מדברת על כל זה, אבל אני רוצה להיפטר מכל התכשיטים שלי לפני שאני מצטרפת אל האחיות הקדושות. להיות כאחת מהן. אני רוצה לרכוש לי במעשים טובים מקום בגן־עדן. והנה אמרו לי שסוחרי התכשיטים בוונציה הם רמאים וכייסים כולם. ורציתי להכיר אדם ישר, שיידע לקבוע את ערך התכשיטים שלי. לא איזה יווני, או יהודי, ולא אחד מהצבועים של הריאלטו, אלא אדם נוצרי, סוחר הגון. ואז אמרו לי את שמך.
קורבצ’יו: אמרו לך את שמי… אני מתפלא… מי זה יכול היה להיות… אבל אני מוכן לשרת אותך. אני מעריך תכשיטים תמורת אחד וחצי למאה. אבל רק מעריך! שלא תחשבי שאני מלווה את כל הסכום, או משלם אותו… לא, לא… לכל היותר אולי את החצי…
קנינה: איזה חכמה! איזה יושר! ואיך אתה יודע לעשות את זה כל כך פשוט. [– –] הנסיון! רק הזקנה יודעת להתנהג בבגרות. ובכן, קודם כל הטבעת, הנה (שמה את ידה על שלו) אה, כמה שהידיים שלך קרות, מסכן. ואתה לא לובש פרווה. אני אשלח לך את שלי… אני כבר רואה שאף אחד לא דואג לך.
קורבצ’יו: (בודק את ידה) כן, חם… חם… (נזכר, בודק את האבן) אבן יפה… אבן טובה… אמיתית… אש טהורה… יהלום הודי…
קנינה: (בצניעות) זה רק אחד מהקטנים: מחר אראה לך את האחרים.
קורבצ’יו: יש לו ערך… יש לו ערך… אלפיים דינרים. בין אחים…
קנינה: (מעמידה פנים מופעות) כל־כך הרבה כסף, חי ישו המתוק, הטבעת הקטנה הזאת… תראה בבקשה את השרשרת הזאת. (היא פותחת את שמלתה ומגלה את החזה ומקרבת אותו מאוד).
קורבצ’יו: (מבולבל מאבד את שווי משקלו) זהב… איזה זהב כבד…
קנינה: וכאן האבן הזאת בקצה השרשרת… תוציא אותה… בואי ציפור שלי תצאי מהקן החם! (הוא מוציא אותה מהחזה).
קורבצ’יו: (תוקע מבטו בשדיה) חם… הה… חם… לבן… ה… ה… (קורע מעצמו את העניבה) ה… יפה… יפה…
קנינה: (מתקרבת יותר) אז מה אתה חושב: חביבי?… נכון שזה יפה?
קורבצ’יו: (מתאושש) שלושת אלפים דינרים השרשרת… שמונת אלפי התכשיט… (שוב מתקרב אליה בתאווה) מותר להחזיר למקום?
קנינה: תכניס אותו בחזרה, בין שתי האחיות! (מגישה לו את החזה, קורבצ’יו מטפל בשרשרת בידיים רועדות; ומחזיר אותה למקומה) כל אלה דברים קטנים; יש לי בבית עוד יותר טובים! אבל אני מוכרת הכל! אתה מוכרח לעזור לי. מה אני עושה עם כל זה? הרי אין הנאה מהחיים; כשאין לך אף אחד, לא בעל, לא ילד, לא אח או אחות, רק כסף, כסף קר…
קורבצ’יו: אין לך אף אחד? שום משפחה, קרובי משפחה עניים…?
קנינה: (מסכנה) אף אחד, אף אחד!
קורבצ’יו: ואת רוצה ללכת למנזר?
קנינה: לאן אלך? כל מיני גברים רצו להתחתן אתי. אבל אני לא רוצה אותם, את הצעירים האלה, השחצנים האלה. אני יודעת שכולם רוצים רק את הכסף שלי. וגברים רציניים, ישרים, בעלי נסיון, איפה אפשר למצוא כאלה?
קורבצ’יו: אפשר למצוא: כאלה אינם משוטטים ברחובות… הם מטפלים בעסקים שלהם…
קנינה: אח, כמה נכון מה שאמרת! כל מילה שאתה אומר יש לה משקל. עליך אפשר לסמוך (מתקרבת אליו)
(דופקים בדלת)
מוסקה.
קורבצ’יו: (רותח) אי לכל הרוחות… מי זה שוב? שלח אותם… שיבואו מאוחר יותר עם המשכונים! יש לי עסקים חשובים…
משרת: אדון, זה מוסקה, אומר שזה דחוף מאוד.
קורבצ’יו: מוסקה… ה… הוא מת… ה. ה. (לקנינה) סלחי לי… בואי מחר… יש לי עסקים חשובים.
קנינה: אני כבר הולכת… להתראות; איש חביב, איש טוב!
(פוגשת בדלת את מוסקה)
מוסקה: (משתווה עמוקות) אח, הוד מעלתך, איזה כבוד! עבדך הנאמן.
קנינה: (עוברת על ידו באצילות) מסור דרישות שלום לאדונך המכובד! (הולכת)
קורבצ’יו: אתה מכיר את הגברת?
מוסקה: כמו שאחד משלנו מכיר את האצילים. היא עשירה כמו השטן, וגם גאה מאוד: היא לא תנדב לאזרח ונציאני אפילו מילה חביבה.
קורבצ’יו: הה, כך אתה חושב? לכלבי הצייד האלה… הה היא צודקת. אבל תגיד לי… מה חדש?
מוסקה: אדוני, אני רץ אליך בסוליה משופשפת כדי להודיע לך: עכשיו זה הרגע המכריע. בעוד שעתיים יבוא הנוטריון; הרופא נתן לי אבקה, שתעורר שוב את וולפונה, כדי שיוכל להחזיק את העט, ביד. הכל ערוך, הכל מוכן – הגיע הרגע שבו יוכרע הכל…
קורבצ’יו: הרי כבר נתתי את הטבעת… הטבעת שלי… שווה אלף דינרים.
מוסקה: והצורף בטיסטה ראה אותה והוסיף לה שרשרת עם פנינים, וקורבינו הוסיף חמש מאות דינרים – אח, הם רצים עכשיו כמו איילות, הם מרגישים שהמוות יושב לו כבר למעלה…
קורבצ’יו: שרשרת עם פנינים… חמש מאות דינרים… הפזרנים האלה… מה אני עושה? תעזור לי… מה לעשות? אין לי כלום יותר… אני עני… אלף וארבע מאות דינרים, עם האחוזים זה שלושת אלפים… והטבעת… אני לא יכול יותר…
מוסקה: זהו, לכן רצתי הנה… יש לי רעיון… שווה לפחות עשרים דינרים.
קורבצ’יו: תגיד אותו, תגיד אותו…
מוסקה: אמרתי הוא שווה לפחות עשרים דינרים.
קורבצ’יו: תקבל אותם. רק תגיד לי… תגיד…
מוסקה: חשבתי, שאילו היה לי ביד משהו שמוכיח שידידותך חזקה משל כולם, אני מסלק אותם במחי יד מתחת לשולחן, את הטפשים. וזאת עליך לתת לו: זה לא עולה לך כלום.
קורבצ’יו: לא עולה כלום… טוב… טוב…
מוסקה: רק עשרה דינרים לנוטריון, שיחכה עד שאני מביא לו את זה.
קורבצ’יו: מה אתה מביא לו?
מוסקה: כלום, גליון נייר. תסתכל, אתה לא עושה שום דבר, חוץ מאשר צוואה, ובה אתה מאשר אצל הנוטריון שוולפונה הוא יורש יחידי שלך.
קורבצ’יו: וולפונה?…
מוסקה: ואני מביא לו את זה, ואומר לו: תראה מה זה חבר וידיד: בגללך הוא מנשל מהירושה את בנו, בגללך, תראה, כמה שהוא אוהב אותך, ומה הוא עושה? שם אותך ליורש יחידי על הכל יחד.
קורבצ’יו: אני מבין… טוב… טוב מאוד… אבל לנשל את בני מירושתו…
מוסקה: מה אתך! הרי זה רק לעשר שעות! אז וולפונה מת, ואתה הכפלת את רכוש בנך! הרי למענו אתה עושה זאת! אתה הרי ממשיך לחיות גם אחרי שוולפונה ימות!
קורבצ’יו: אין ספק… ה… אין ספק… או, מצויין, ולא עולה כסף… אני ממהר מיד לנוטריון… מיד מביא את הנייר… מיד מביא (רוצה לרוץ)
מוסקה: שכחת משהו!
קורבצ’יו: שכחתי?
מוסקה: עשרה דינרים בשביל הנוטריון.
קורבצ’יו: (נאנח) זה הרבה כסף, הרבה כסף, קח.
מוסקה: והעשרים בשבילי…
קורבצ’יו: אח־כך, אתן לך שלושים כשהוא יהיה מת (מתרחק מהר, צולע)
מוסקה: (לועג לו) תדדה, תדדה, שלד עלוב. איך הכסף מטמטם בני־אדם. זה מוכר את בנו, וההוא את אשתו: היו מוכרים גם את האל הטוב, לו נפל לידיהם, רק בשביל כסף כסף כסף, ה, בכל מקום כסף (דופק בארגז) כסף, מסריח מזיעה ומדם, סגור כאן (דופק בארון) שוב כסף. כאן בפנים, בקור, לא מחמם שום נשמה, וכך בכל רחוב, בכל בית, ובכל העיר, ובכל העולם, בכל מקום, כסף, קבור, מוסתר, ותאוות־הבצע יושבת עליו כמו מצבה, והקנאה דוהרת אחריו, בשגעון. טו, מתחשק לשבור לכם את הגולגולת, טפשים, ולהרקיד אתכם במעגל מטורף. אם אין לי כספכם – ואני מצפצף על זה – לפחות יהיה לי העונג להשתעשע בכם.
לאונה: (קפיטנו, גדול, קולני, מופיע מהחדר הסמוך, חרבו מקשקשת לצידו, רואה את מוסקה) – מה אתה עושה כאן; פרחח?
מוסקה: (אדיב, באירוניה) – אין לי הכבוד להכיר אותך, אדוני.
לאונה: ואני אותך דווקא מכיר, כפי שאתה רואה, אחרת לא הייתי קורא לך פרחח. הרי אתה הטפיל של וולפונה, מספק הזונות שלו, מנקה את אחוריו, מעסה וסך את רגליו. מה אתה מחפש כאן? כנראה שנתן לך בעיטה באחוריך, ואתה מחפש אבוס חדש אצל אבא שלי.
מוסקה: הה, אצל אביך? אם כן זה אתה לאונה! ילד פיקח, בן חכם באמת, עם זקן עבות כמו יער, צורח כמו שור, בן ארבעים ועדיין איננו מכיר את אביו מולידו. אני יודע שקל יותר להוציא שיעול ממת, זרע מסריס מאשר פרוטה שחוקה מכיסו של קורבצ’יו.
לאונה: אבל משהו אתה רוצה כאן. אחד מסוגך לא עושה שום דבר חינם. מה אתה מחפש כאן?
מוסקה: היית מאוד רוצה לדעת! אבל אמרת נכון: אני לא עושה חינם שום דבר, לכן לא אומר לך כלום, ובעיקר, מפני שאינך מעריך את מקצועי, שהאל יודע שהוא לא פחות הגון משלך.
לאונה: מה? אתה משווה את עצמך, מלחך פנכה, אלי, הקפיטנו, הממונה על ידי הרפובליקה!
מוסקה: ואנחנו התמנינו על ידי האלוהים בעצמו, כדי שהכסף לא יעלה עובש. והעולם לא יהיה משעמם… לולא אנחנו, היו ארנקי הכסף מתפוצצים, הזונות היו צריכות לזנות מתוך אהבה, הפונדקאים לשתות בעצמם את יינם, והעשירים והשמנים היו נחנקים בשומן של עצמם: אבל אנחנו, אנחנו מפקחים על הסדר, אנחנו דואגים שהכסף יזרום מהטיפשים אל החכמים, מהארגז אל הרחוב; אילולא אנחנו הטפילים, אנחנו הבזבזנים קלי־הדעת – אם לא היינו מעירים את העולם הוא היה נרדם. לכל אחד התפקיד שלו: האל יצר את היין שישתו אותו, את הסוסים שירכבו עליהם, את העיניים שינצלו אותן ואת הנקבות… אתה הרי יודע למה. ואת הכבשים לגז: זאת המלאכה שלנו, אבל לזה נחוץ משהו מתחת למצח ולא כובע של נוצות על מצח בלי המשהו.
לאונה: נדמה לי שאתה כאילו מתחצף?
מוסקה: את האדיבות אני שומר לעשירים; בשבילכם מספיקה מקלחת קרה.
לאונה: אתה לא בחור טיפש! כשאהיה פעם עשיר, אחזיק אצלי כמה מהמין שלך. אבל אתה לא כזה חכם, שתוכל לחלוב ממני כסף.
מוסקה: (בבוז) – ממך? משחק ילדים!
לאונה: ח, ח, אז תנסה במשחק נערי! כאן (טופח על כיסיו) תנסה להוציא מכאן כסף! תרקוד, ותעשה שמיניות באויר, ונראה אם אפילו דינר אחד יצטרף למחול שלך!
מוסקה: הנה – ננסה! האם לא היית משתוקק לתת לי חמש־מאות דינרים. אני מסדר לך שלושת אלפים?
לאונה: סדר אותם לעצמך! הרי טובים שלושת אלפים מחמש־מאות. אתה שודד איכרים טיפש: אני מכיר את החכמות האלה מהמחנה, אוצר מחופר באדמה. חה, חה, מכירים! אנחנו החיילים יודעים את כל החכמות…
מוסקה: נישאר בעיסקה. אתה נותן לי את החמש־מאות ביום שבו תקבל את השלושת אלפים?
לאונה: בעצם – למה לא?
מוסקה: בכבודך, ומילת חייל?
לאונה: אני נשבע! אבל ביושר זה לא ילך. בוודאי אתה מארגן איזו רמאות.
מוסקה: (נעלב) איזה שאלה מטופשת! כמובן, ברמאות, איך אפשר אחרת? האם שמעת מימיך, שמרוויחים סכומים כאלה בדרך הישרה? תעבוד מהבוקר ועד הלילה, והם תוקעים שני סולדי עלובים לידך; ואתה מתפגר על הטינופת. אילו אפשר היה להרוויח ביושר; מי היה רוצה להיות פועל או לבלר? כמובן שזה הולך רק ברמאות.
לאונה: האם עלי לסלק מישהו מדרכך?
מוסקה: איזה טימטום! לשם כך, אין לי צורך בך. זאת סתם רמאות יבשה, בלי שפיכת דמים: אגלה לך רק סוד אחד, אבל תישבע שלא תשתמש בו מוקדם מדי.
לאונה: אני נשבע, אף־על־פי שאסור להישבע לבני מינך.
מוסקה: ובכן, אתה חושב שאבא שלך עשיר, זה נכון; הארגזים המחורבנים האלה אינם מרמים אותי, אני מריח מתוכם את ריח הזהב. אני יודע שהוא ראש למלווים בריבית קצוצה. אבל אתה בוודאי חושב שאחרי שהזקן ימות, יפול הכל לידיך…
לאונה: ולמי?
מוסקה: אתה טועה בפרט רק אחד קטן: הוא בכלל לא אבא שלך!
לאונה: מה? אתה מתכוון להשמיץ את אמי?
מוסקה: הוא אומנם אביך, – אבל אתה חדלת להיות בנו. הוא נישל אותך מהירושה. ישר מכאן הוא רץ לנוטריון, וקבע את אחד מציידי הירושה.
לאונה: הוא נישל אותי? מי זה המנוול שעשה את זה?
מוסקה: איך שאתה מתחמם אחת – ושתיים! אני כמובן – בשליחות אדוני, שרוצה לרשת את אביך. אבל כפי שציינת נכון, אני רמאי, ואומר לך זאת, כך אני מרוויח חמש־מאות דינרים.
לאונה: זה בלתי אפשרי: אם כך, שייצלה בגיהנום, הכילי הזקן, ואני ברגלי שלי אתן לו את הבעיטה על הישבן. אבל העניין הזה לא מתקבל על הדעת.
מוסקה: מפני שאתה לא מעריך את האמנות שלנו. אנחנו חממנו אותו בביצי רמאים תחת מצחו הריק. זהו המשחק האהוב ביותר על אדוני, לצבוט את חטמם של הקמצנים.
לאונה: ואם שיקרת לי, ואני קיללתי את אבי חינם, אני תוקע לך את החרב בין הצלעות!
מוסקה: תחסוך את השיפוד שלך בשביל הטורקים. אתה יכול לראות בעיניך ולשמוע באוזניך… בוא, אני מביא אותך לבית וולפונה. אסתיר אותך במזווה, משם תוכל להקשיב לכל. אבל שלא תתפרץ, נשבעת לי! ובכן, קדימה, בוא!
לאונה: הנה אני מזרז את הרגליים שלי, לבוא אתך. חכה, רגע, אני רוצה ללבוש את המדים! (נעלם לרגע בחדר הסמוך).
מוסקה: אני חושב באמת, שהצליח לעשות כאן מעשה נבלה אמיתי! רק שלא ברור לי, אם זה נגד ליאונה, וולפונה, או קורבצ’יו. אבל מה זה איכפת לי לבל הרוחות אני ממליח את המרק, והם שיבלעו אותו! איזו שהיא נעימה, לוחשת לי, שהם לא יגרמו נחת איש לרעהו! בקיצור, קדימה לאונה, אתה תזכה לשמוע ולראות דברים, שאינם כתובים בספר החלומות. בוא כבר, בוא!
(מסתלקים שניהם).
מערכה שניה
סצינה ראשונה
(חדר וולפונה. באותו יום)
מוסקה: (מציץ בזהירות לחדר, ללאונה): תכנס, תכנס, אבל אל תרעיש בדורבנות. בשקט ובזהירות, תיכנס כמו רקדן! שם ישנו חדר המתנה, תחכה שם, ותוכל לשמוע הכל. אל תצא משם עד שאקרא לך. ואף הגה! אביך ממהר לגמור את העסק ולא נצטרך לחכות לו הרבה. ואל תקשקש ברעש כזה עם מאכלת הקצבים שלך. אינך נלחם כאן בטורקים, אתה נמצא בבית נוצרי.
לאונה: אני בא, אבל אם אתה משטה בי, לא הייתי רוצה להיות תקוע בעורך. אני אנקב אותך כרשת־דייגים. ושום חייט לא יאחה את הקרעים.
מוסקה: יפה יפה, תפטפט עם עצמך שם בפנים, אבל עשה זאת בשקט; לוולפונה יש אזניים חדות…
לאונה: אני אקצר לו אותם, אם הוא נותן יד למשחק, אני…
מוסקה: אל תתרגש (דוחף אותו למחבוא) מטיפש אחד נפטרתי, אבל מוכן להישבע בזקני שהשני כבר מטפס במדרגות. במקום שבו יש כסף, גם הטיפשים לא רחוקים ממנו. אלוהים, אני רק מפחד, שמרוב שקרים אומר פעם את האמת. לי בעצמי כבר מבולבל בתוך הפה מרוב מעשי להטוטים של הלשון. צריך הייתי לקשור לי את הלשון. בחברה של טיפשים הופך האדם את עצמו לטיפש.
וולפונה: (נכנס) סוף־סוף! איפה היית תקוע כל כך הרבה זמן. שוב רדפת אחרי תחתוניות הנקבות של הפיאצה, ואני אוזני בוערות מאי־סבלנות! טחנת אותם? מעכת אותם? ספר, ספר!
מוסקה: ראשית כל גביע יין! ה, טוב! זה דופק, עוד איך דופק! שניהם בלעו את החכה עם הפתיון!
וולפונה: שניהם! כביר, נערי, אינך זבובון בן יומו, אתה זבוב דוקרן, אתה מומחה מאין כמוך לשרוף אותם. אז האחד מביא את הצוואה, והשני את קולומבה?
מוסקה: זה בטוח כמו שהבוקר מביא את הערב. הה, נענעתי אותו חזק חזק, את המטאטא הזקן, ואת הטורקי כפול שניים הפכתי לרועה־זונות כזה שהוא יכול לחנך את המטרונות של בתי־הזונות. עוד מעט הם ירקדו לפנינו. וחוץ מזה הוספתי עוד תוספתן קטן…
וולפונה: מה? מה עוד?
מוסקה: הפתעה קטנה בשבילך זיקוקין־די־נור, שאפעיל אותם רק בסוף המערכה, ובאפי נשבעתי, זיקוקין די־נור מפצפצים ורועמים שכאלה! הפתעת העונה…
וולפונה: (ליד החלון. צוחק בקול רם) – מוסקה, חה, חה, הנה הוא כבר מביא אותה… נפלא, נפלא…
מוסקה: (בשקט) לכל הרוחות. עכשיו הקדים קורבנינו את הזקן, הרי אמרתי לתרח הזקן, רק בעוד שעה!
וולפונה: תראה איך שהוא סוחב אותה, קורבנינו, איך שהוא דוחף אותה. נדמה, כאילו הנקבונת לא כל־כך רוצה – מקסים, זוג הנאהבים הזה. ממש אין לו סבלנות, הוא רוצה כבר עכשיו ללבוש את הקרניים; אבל אל דאגה! אני אמהר להרכיב לך אותן, וכל ונציה תעריץ את תפארת קרניך!
מוסקה: עכשיו הוא גורר אותה לבית. ובכן, הסתלק מהר למיטה, ותתחיל ליילל טוב במרץ, ותאנח כמה שאתה יכול!
וולפונה: חכה חכה עד שהיא תשמיע אנחות במיטתי הצנועה.
מוסקה: רק לא להקים רעש, כדי שהמשרתים לא ישמעו, אין לך מושג כמה אוזנים צמודות אל הדלתות בבית הזה! ועכשיו מוסיקת־מוות, חירחור משוכלל, שעול שובה לבבות, וידיים רועדות כאשר תרים את המסך.
קורבינו: (דוחף את קולומבה לחדר, חושב שאין כאן איש) – תפסיקי ליילל! מה יחשבו האנשים…
קולומבה: (בוכה) – כן, מה הם יחשבו! אני פוחדת מהגבר הזר!
קורבינו: מה, גבר זר! הרי זה מזמן איננו גבר, צרור עלוב של מחלות ויסורים, הרי הוא התחיל להירקב עוד בטרם מת! עליך לרחם עליו. את בשבילו סם מרפא…
קולומבה: אבל אם הוא ירצה אותי?
קורבינו: אז שהוא ירצה אותך! ועכשיו מספיק לדשדש ולקשקש, סלקי את המטפחת, ותפסיקי עם היללות! עמידה רכה, וצייתנית, המבט מוצנע בחיקך, ואף מילה.
קולומבה: אלוהים, מה תאמר אמי.
קורבינו: ישמור האל, אם זה יוודע לה. היא מיד תשפוך את זה לכל גיגיות הכביסה המלוכלכלת של ונציה. תשימי מנעול על פיך, תרנגולת פטפטנית, ואל תעשי לי בושות!
מוסקה: (מופיע, קד קידה): שלום לך קורבינו… שלום שלום… הגבירה… קולומבה, כל־כך יפה, וחסודה, אבן־החן של ונציה.
קורבינו: שתוק, פטפטן!
קולומבה: (מפוחדת) – זהו? אבל הרי הוא עדיין צעיר, ובכלל לא נראה חולה.
קורבינו: (בכעס) – טפשה, זהו כלב הצייד שלו, שלא יעלה על דעתך לדבר אתו! אף מילה, אף מבט, השטן שוכן בגופו! (למוסקה) הודעת לוולפונה? ואיך הוא קיבל את זה? מה שלומו?
מוסקה: שוב הורע! הוא שוכב עייף וחלוש, אולי תקים אותו רעייתך לתחיה.
קורבינו: ואחר־כך, השבץ, כך יתן האלוהים.
מוסקה: אבל כמה הוא אסיר־תודה לך. כך הקריב יצחק את בנו, הוא אמר, ודמעות בגודל אגוזים ניגרו לחייו. הוא, הוא מינה אותך ליורש! ותראה, הנה, שעוות החותם עדיין רכה! אבל תשמע בעצמך (בקול רם) אדון וולפונה, ידידך קורבינו בא.
וולפונה: אה… ידיד טוב…
מוסקה: והביא את רעייתו קולומבה, שתטפל בך.
וולפונה: איזה ידיד! אבל מאוחר מדי, איך אפשר להוריק עלה שנבל… איך להושיע לאנשים שהאל כבר קרא אותם אליו? שוב נעלמו כוחותי, אבל לראות את האשה… לראות לפחות את הרפואה המתוקה… לראות את קולומבה…
קורבינו: גשי! את רואה, הוא כבר לא מסוגל להזיז אפילו רגל.
קולומבה: אח, האיש המסכן החולה, אני מרחמת עליו.
קורבינו: את רואה, איזה מטופשת היית (אל וולפונה) – הנה רעייתי קולומבה, הבאתי אותה, כדי שתשמור עליך בשנתך.
קולומבה: אתפלל אל המדונה, שתבריא אותך.
וולפונה: תינוקת יפה… תינוקת מתוקה… כו, תישארי אצלי, תישארי אתי… קורבינו המאושר, תהיה בריא, יש לך אשה חסודה… אני, לגמרי לבדי… איש זקן, גוסס, רחמו עלי, אל תפקיר אותי, אל תפקיר אותי למות בבדידות!
קולומבה: לא. אני נשארת אתך… אני אטפל בך. מסכן, אגרש את מחשבותיך הקודרות (אל קורבינו) – האיש המסכן הזה, כמה אני מרחמת עליו!
מוסקה: (בלחש לקורבינו) – נלך!
קורבינו: תשארי, יונתי, תהיי שקטה, ואל תבהלי אם יתקוף אותו החום; עכשיו את מבינה שאני מרחם עליו: מיד אחזור, תחיה בטוב, ידיד יקר, רעייתי שומרת עליך!
(הולך)
קולומבה: (רוצה לשבת במרחק מהמיטה)
וולפונה: לא, הישארי, הניחי לי את ידיך! כמה שזה מחמם, יד יפה, צעירה, דם חם וצעיר. זאת עשה המלך דויד, כשהיה זקן ורעד מקור. טוב להרגיש את החום. החום זורם ממך אלי.
קולומבה: כן, זקנתי מפוזינה, כשהזדקנה, והיו לה מכאובי רגליים, שמה גם היא ארנבות על רגליה, וזה עזר לה תמיד. חכה, אני אביא שמיכה, זה ינעם לך.
וולפונה: שום שמיכה. רק הידיים שלך. את רוצה שאבריא?
קולומבה: כמובן שאני רוצה, ומיד אתפלל את ברכת־הבית ואצרף גם שלושה פרקי תהילים.
וולפונה: את באמת רוצה?
קולומבה: כמובן.
וולפונה: אז מיד אבריא! ישנה תרופת־פלא: אם אשה צנועה שמה את ידה על הלב, ואומרת שלוש פעמים תהיה בריא, אז הוא קם מיד בריא ושלם.
קולומבה: בשם האל, זאת לא שמעתי מעולם.
וולפונה: כתוב בדקמרון או באיזה ספר קדוש אחר. את צנועה, בעינייך אני קורא זאת, יונתי, שימי את ידך הקטנטונת על לבי, כאן… כך, הה… טוב, ועכשיו תאמרי שלוש פעמים: תהיה בריא, וולפונה!
קולומבה: (מפוחדת) אבל… תהיה בריא וולפונה!
וולפונה: כך, בסדר… עוד שתי פעמים!
קולומבה: תהיה בריא, וולפונה… תהיה בריא, וולפונה!
וולפונה: (זורק מעצמו את השמיכות, קופץ מהמיטה)
קולומבה: נס! מדונה! נס!
וולפונה: הה – בריא, – ואת עשית זאת…
קולומבה: לא יאומן… אני מוכרחה לרוץ, לחפש את קורבינו, לספר לו.
וולפונה: לא, תישארי. הוא עוד יספיק לראות את הנס שקרה לו! אח, אני מרגיש את עצמי צעיר. רענן. יכולתי לרקוד.
קולומבה: הו, אדון טוב, שים לב, שלא תתקרר חלילה, כך ישר מהמיטה החמה. חס ושלום תחלה שוב.
וולפונה: אף פעם, כל זמן שאת אצלי. תגעי ביד הזאת! האם היא חלשה, האם היא קרה? (הוא מחבק אותה) הזרועות האלה, האם אין להן שרירים? (שוב מחבק אותה) (נושק לה)
קולומבה: או אלוהים, מה אתה עושה… אתה קודח. אני מבקשת אותך, שוב למיטה. אני נבהלת מאוד.
וולפונה: אל דאגה, יונתי אני בריא כמו שני סבלים. אני רענן, אני גבר במלוא כוחו. את יכולה להרגיש את זה. (מחבק אותה שוב) כאן… האם מחבק אותך קורבינו שלך חזק יותר, כשהוא חושק בך?… האם הוא תופש אותך חזק יותר? תגידי, יונתי…
קולומבה: כן, כן, אני מאמינה לך, רק תרפה ממני אדוני הטוב, אני מבקשת אותך.
וולפונה: לעולם לא! את עוררת אותי, את השבת אותי לחיים. על זאת עלי להודות לך. ואעשה זאת יותר טוב מכל גבר שהודה אי פעם לאשה. אני אודה לך בדרך הטובה, הטבעית והעתיקה ביותר – ולא רק פעם אחת אפגין לך את תודתי, אלא פעמיים, שלוש! בודאי יונתי, הגישי לי את פיך המתוק.
קולומבה: בשם אלוהים. מה אתה רוצה? עזוב אותי. קורבינו, איפה בעלי… קורבינו…
וולפונה: הוא רחוק, ואילו היה קרוב, היה אוטם את אוזניו בצמר גפן. את חושבת שהוא איננו יודע למה רציתי אותך? – הוא מכר אותך, סחר בך, יונתי…
קולומבה: או, מה אתה אומר… מנוול כזה אפילו הוא לא יכול להיות…
וולפונה: האמנם? אבל בואי; אנחנו ננקום בו, נעשה ממנו איל בעל קרניים, בואי קולומבה, ונקרין אותו.
קולומבה: הנח לי! אני אצעק לעזרה…
וולפונה: לכל הרוחות, איזו התחסדות! אבל תצעקי, אם זה גורם לך הנאה. אין כאן איש, הכל סגור על מנעול. ובכן, למיטה, או שאני משתמש בכוח!
קולומבה: עזוב אותי – בשם המלאכים – אני אצרח!
וולפונה: לכל השדים, קדימה, פרה מטופשת! (תופש אותה וזורק אותה על המיטה)
קולומבה: (צורחת) הצילו! הצילו!
לאונה: (פרץ בדחיפה את הדלת, מפיל את וולפונה באגרוף, עד שההוא נופל על המיטה) אתה נבל מזרחי, אני אלמד אותך! לחלל נשים ונציאניות, ולגזול רכושם של בנים! אני ארפא את כל המחלות שלך! אל עמוד התליה! (פורץ לחלון וצועק) – אתם שם! תקראו לשוטרים! אונס! המזרחי הזה מנסה לאנוס גברת ונציאנית! הנה כאן – קרא מהר לשוטרים! (אל וולפונה) – עכשיו גמרת את המשחק שלך! (אל קולומבה, מוביל אותה לכסא) נוחי כאן, ואל תפחדי יותר.
מוסקה: (מתפרץ לחדר) חמור. מה עלה בדעתך! האם לא נשבעת לשבת ולא להשמיע הגה?
לאונה: לשתוק? יפה! זה מתאים לך! אבל אני אצעק, שישמעו בכל כנסיות ונציה, לא אסתום את הפה שלי, בזמן שאתם מרוקנים כיסים, ומחללים נשים: אל התליה צריך לסחוב את המזרחי הזה, אבל רק אחרי הרבה מכות, מכות רצח לפני זה, במספר הדינרים שיש לו.
קנינה: (מתפרצת לחדר) הוא מת? הו, הוא רצח אותו, את חתני!
לאונה: החתן שלך? לו היו כל חתניך בגדוד שלי, הייתי כובש את הודו כולה.
קנינה: (מטפלת בוולפונה שנפל) הוא חי! תודה לאל!
לאונה: חי ומוכן לעמוד התליה.
מפקד משטרה: (מפקד שוטרים עם שני שוטרים נכנסים מהר) קראו מכאן לעזרה.
לאונה: מנוול! בואו! בואו!
קנינה: רוצח!
מוסקה: רבותי, שום דבר לא קרה. זאת אי הבנה בסך הכל, אי הבנה מצערת מהסוג הביתי. אני מציע לכם לא להתעכב כאן, רבותי. הכל בסדר.
לאונה: לא! אתם נשארים כאן! (מציג את עצמו) לאונה, קפיטנו של הצי. האיש הזה ניסה לחלל את כבודה של אשה ונציאנית. אני דורש להביא אותו למשפט.
מפקד: (משתחווה) לפקודתך, קפיטנו. ובכן, אתה טוען שהאיש הזה, ניסה, את האשה הזאת (מראה על קנינה) לאונס.
לאונה: לא, לא את הזאת. אצל זאת הוא מסתדר יפה מאד. סך הכל חמישה דינרים. אבל הוא ניסה לאנוס את זאת, את רעייתו של האזרח קורבינו. הוא התקיף אותה. אני מעיד על זה בשבועה!
מפקד: (אל קולומבה) את מודה בזה?
קולומבה: (בוכה) אוי ואבוי לי, הבושה הזאת, הבושה הזאת!
קנינה: תתביישי לך את! כל זה בא מזה שרצים אל הגברים הביתה.
המפקד: (אל מוסקה) גם אתה מעיד בשבועה?
מוסקה: ישמור אותנו האל. אני לא יודע משום דבר. אני ישנתי בכלל בקצה השני של הבית. לא יודע כלום.
מפקד: חוץ מכם לא היה כאן אף אחד?
קורבינו: (נכנס. מוסקה ממהר אליו)
מוסקה: שמע, תעמיד פנים שאתה מתפלא על כל העסק! אתה לא יודע שום דבר!
קורבינו: (לקולומבה) מה, את עדיין כאן, יונתי? אני כבר מחכה לך בבית בלי סבלנות! בואי מיד הביתה!
המפקד: להישאר כאן! כולם! שאיש לא יזוז! קודם כל, צריך לברר את כל הענין. זה שם שוכב, וזאת אומרת שזה הלבנטיני הזה ושצריך לקחת אותו אל השופט. אז כולם תלכו אל השופט.
לאונה: כן כן, אני מקווה שזקן השופטים של ונציה ידון אותם למוות. אני מקווה לראות אותם תלויים. המנוול הזה שודד מהגברים את כספם, מהנשים את כבודן, ועל אבי הוא השפיע בתככים שלו לנשל אותי מהירושה.
(נכנס קורבצ’יו, גליון נייר בידיו. לאונה מתנפל עליו, מוציא בכוח את הגליון מידיו)
קורבצ’יו: הצילו! הצילו!
קנינה: תראו את הפרא אדם הזה!
לאונה: הנה… הכל כאן! שחור על גבי לבן! אפילו השופט יוכל לראות איזו רמאות נעשתה כאן. אל עמוד התליה צריך להוליך את האיש הזה, את וולפונה. צריך לתלות אותו גבוה. גנב שכמוך, רמאי עלוב, תפשנו אותך!
המפקד: אל תתרגש, קפיטנו. פסק־דין זה עניין של השופט, לא שלנו. (לכולם) קדימה! כולם לבית המשפט!
קורבינו: בואי, קולומבה! (כולם יוצאים עם השוטרים, חוץ ממוסקה ווולפונה)
המפקד: (למוסקה) אתה גם כן קדימה! והנאשם בראש!
מוסקה: אני לא יודע בכלל שום דבר. והאדון וולפונה, אתה רואה בעצמך שהוא לא מסוגל אפילו לעשות צעד אחד.
המפקד: אם הוא לא יכול ללכת אז תדאג שישאו אותו. ואם תעשו עניינים, אני כובל את כולכם בשלשלאות. (המפקד יוצא עם כולם. הפסקה)
מוסקה: (לעצמו) אסור, אסור! רק טיפש מביא לעצמו זיקוקים הביתה. זיקוק אחד מתלהב ונדלק מוקדם מדי, ואתה שורף את כל האצבעות. איזה עסק ביש עשיתי לעצמי עם השחצן הזה לאונה. עכשיו הוא יכול לחנוק את שנינו. אני מרגיש כבר את עניבת החנק על הצואר! (אל וולפונה, השוכב מכורבל ורועד כולו) תתאושש!
וולפונה: אני לא הולך. לא, לא הולך! הם בטח יענו אותי. אני לא הולך לבית המשפט. אני יודע. הם יקחו לי את כל הכסף. את החיים שלי הם יקחו. איזה טיפש אני. הייתי חונק את עצמי עכשיו מרוב זעם. במקום לעשות חיים עם הכסף שלי, במקום לבלות בנעימים, בא השטן ומסית אותי להתעלל בפשפשים האלה. מי צריך לעזאזל את הירושה של קורבצ’יו. ומי צריך את הפרה הזאת קולומבה. היא לא עוררה בי אף פעם שום חשק. הרוע הזה שישנו בתוכי, התשוקה הזאת להדליק ולשרוף את הכל מסביב, והנה עכשיו אני נשרפתי. אם רק אצליח לצאת מהבוץ הזה! אני נשבע לעשות חיים טובים ומשוגעים! אני אנדב כסף לכנסיות, אתן צדקה לעניים… אולי אפילו אתפלל לאלוהים! מוסקה, מוסקה, עזור לי. הם הולכים לענות אותי ואחר־כך הם יתלו אותי. אני זר מהמזרח, ולא תהיה לי חנינה. עזור לי!
מוסקה: אומץ, אומץ! מה זה משפט? משפט זה כמו משחק קלפים. מי שיש לו יד זריזה הוא זוכה בקלף הטוב ומרוויח. קורבצ’יו וקורבינו, שניהם תלויים באותו החבל. אל תדאג להם, כל מה שצריך זה לתלות אותם בחבל עשוי מזהב. אתה רק תהיה אמיץ, זה העיקר. אני אומר לך: זה יהיה המשפט המשונה ביותר שראית. דווקא זה החף מפשע, הוא ייצא זכאי!
וולפונה: לא לא! אני לא הולך למשפט! אני יודע איך הם מנהלים שם את החקירות. בעינויים. פעם אחת ראיתי איך הם לקחו את הנאשם ומתחו אותו על גלגל העינויים. לאט לאט העצמות שלו התחילו לחרוק ולהתפצפץ ולהישבר. והמלחציים הלוהטות עקרו את ציפורניו. והבשר החרוך שלו התחיל להסריח. לא לא, אני לא הולך. מוסקה, יש כאן כסף. קח ותתחיל לאסוף אותו. יש כאן תכשיטים, פנינים, יהלומים, זהב. (מכניס ידו לתוך הארגז) לך ותביא לי מהר קולדולה סגורה. יש לי בגנואה אוניה טעונה סחורה ומוכנה להפלגה. אסע לי הביתה לסמירנה, לאשה ולילדים. יש לי שם בית. ידעת מזה? אני רוצה ללכת הביתה ולחיות שם בשקט. רק לא משפט, ולא עינויים. תגיד להם שהתאבדתי בקפיצה לתעלה. שלא ירדפו אחרי. תפיץ שמועה בעיר שנפטרתי. רק לא ללכת למשפט! אני לא רוצה להיות לצחוק ולבוז בעיני המנוולים הללו.
וולטורה: (נכנס): מה קרה? אני שומע שמדברים פה על משפט…
מוסקה: אה, אדוני הנוטריון! כספך הלך לאיבוד! נסה להציל אותו! הכלבים כבר זוללים ברחוב את הדינרים שלך. המנוול הזה לאונה הלשין עלינו. את וולפונה הם יתלו. וכל מה שיש לך, ביתך וכספך ורכושך, הכל יפול לידי המדינה, אם לא תעזור לו לצאת מהבוץ הזה.
וולפונה: (על ברכיו) עזור לי, אדוני המלומד! אתה, היודע את כל הפיתולים ואת כל הנפתולים של כל החוקים. הנה, אני ממנה אותך ליורש יחיד ומצווה לך את מחצית רכושי בעודי בחיים. רק תציל אותי מהעינויים האלה! אתה היורש היחידי שלי. אני נשבע לך! עזור לי, הכל שלך.
וולטורה: (בחשיבות) סמוך עלי, אני לוקח על עצמי להגן עליך. כמובן, טורפוס קאוזה מונטרו. אל דאגה, הרי סוף סוף זה תפקידנו, לבלבל ולערפל את הכל, ולבחוש בכל דבר צלול עד שהוא נעשה עכור. (אל מוסקה) תגיד לי, מדוע פתאם עלה בדעתך להביא הנה את המטומטם השחצן הזה, את לאונה?
מוסקה: (בשקט) עשיתי זאת למענך. קורבצ’יו נישל אותו מהירושה שלו, והעביר את הכל על שמו של וולפונה, כדי לסלק אותך מהדרך. ואז חשבתי בליבי: הכי טוב לשסות בו את בנו, את התכשיט הזה, שיקפוץ לו על הצואר. אבל הכלב הזה התחיל לנבוח עוד לפני שקפץ על הצואר. מה לעשות, אני מקווה שאתה תדע להשליט כאן סדר, הוד מעלתו המלומד!
וולטורה: אני בקיא למדי בחוקים, אין חוק שאי אפשר לעקוף אותו. לצערי הרב, השופטים בונציה אינם נוהגים לקבל שוחד. זה באמת חבל. אבל צריך לנופף להם לפני העיניים בכל מיני סעיפים ותקדימים וסעיפונים ופיסקות מישנה, עד שלא יבחינו בין ימינם ושמאלם. תסמוך עלי, אני עורך דין בעל נסיון! פרקטיקום! (אל וולפונה) אתה, אל תגיד שום דבר. ואתה, (אל מוסקה) אתה תעיד עליו שהוא יותר מת מאשר חי. אתה צריך ליצור את הרושם כאילו לאונה התנפל עליו והחיש את קיצו. אני הולך לבית המשפט, ואתם תבואו אחרי. אני צריך בדרך לצוד את כל העדים, ולהרכיב מהם תזמורת שתנגן בהרמוניה מרשימה. ואז נוכל לנגן בבית המשפט את ה“תדאום לאודמוס”, את שיר ההלל לכבוד וולפונה. (יוצא)
וולפונה: (עיין רועד) אני פוחד, אני פוחד! אתה חושב שהוא יצליח לעזור לי?
מוסקה: איזה שאלה? הרי הוא גם טיפש וגם ערום. אין צרוף מוצלח מזה בשביל עורך־דין. וחוץ מזה הוא חושב שכך יצליח להציל את כספו. בעניין כזה אפילו החמורים נהפכים לחכמים. אבל די. עכשיו בוא ניגש אל שולחן התרופות. תשים עליך כמה עלוקות, תמצוצנה את דמך. עליך להיות חיוור כמו גוויה טובעת שנמשתה מהנהר. הנה! (מושיט לו כף מלאה) תאכל את זה. זה עשוי ממרה של כלב. זה הופך את הקרביים וצובע אותך בירוק.
וולפונה: (בולע) בררר!
מוסקה: כן כן, למרה יש טעם של מרה. אני אישית מעדיף את טעם היין הקדוש, דמעות ישו. ועכשיו עוד כמה עלוקות. איזה חצי תריסר, בבת אחת כדי שתיראה ממש כמו מת. ועכשיו אני רץ לפניך, לסבן קצת את קורבצ’יו, כדי שהשקרים שלנו יחליקו עליהם. ואתה, אתה תגיע שוכב בתוך אלונקה. והעיקר האומץ! אלוהים תמיד יעמוד לצידם של אלה שיש להם כסף. ואיזה משפט זה שבו העשיר לא יוצא זכאי? (יוצא)
תמונה שניה
(בית המשפט. שולחן השופט. ספסלי העדים)
וולטורה: (בשיחה עם קורבינו) אז אתה מבין. עליך לומר שאשתך הלכה מרצונה הטוב אל וולפונה, מפני שריחמה עליו. וזאת, מבלי שאתה שלחת אותה.
קורבינו: אתה לא חושב שזאת בושה? הרי כולם ילעגו לי, שאשתי הלכה מרצונה הטוב ובלי ידיעתי אל גבר זר?
וולטורה: דבר כזה אינו נחשב לבושה בוונציה. אילו אתה היית שולח אותה אליו כדי לשכב איתו בעד כסף, זאת אולי היתה בושה. אבל אתה יכול הרי להעיד בשבועה, שלא קיבלת כסף מוולפונה.
קורבינו: אני? מוולפונה? קיבלתי כסף? הרי הוא רושש אותי! זה אני שנתתי לו כסף. את כל התכשיטים שלי. את כל כלי הכסף שלי. הרי הוא רוקן לי את כל הכיסים!
וולטורה: אם כך, הרי אתה איש הכבוד. איש שאין רבב או כתם על מצפונו. רק אל דאגה! ושים לב: אם יחקרו אותך…
(הוא הולך איתו אחורנית תוך כדי שיחה)
מוסקה: (מופיע עם קורבצ’יו מהצד השני) אני רק מזהיר אותך: תזהר מפני בנך הוא נשבע לנפץ את הכספת שלך ולחסל אותך מפני שהידרת אותו מהירושה.
קורבצ’יו: אוי ואבוי לי!
מוסקה: לכן עליך לומר שזאת היתה סתם הלצה, כדי לעודד את ידידך הגוסס. רצית לעשות נחת לידידך וולפונה בשעותיו האחרונות ולשכנע אותו שהוא עתיד לחיות גם אחריך. לכן הראית לו סתם מסמך חסר ערך בעוד הצוואה האמיתית נמצאת בבית. אבל, עליך להדגיש שוולפונה לא ידע מכל העניין שום דבר. אתה מבין? שום דבר! אני מקבל את כל האשמה על עצמי. אני אגיד שפשוט חמדתי לצון עם לאונה. כולם יודעים שאני אוהב הלצות.
קורבצ’יו: אבל מה אתך, אם אני אגיד שזאת היתה רק הלצה, הרי וולפונה יכול פשוט לנשל אותי מהירושה! אני רוצה את הכסף שלי. קודם כל תראה לי את הכסף שלי.
מוסקה: מה אתך! הרי הוא עומד להוריש לך את הכל! אבל קודם כל עליך לעזור לו לעמוד נגד בנך. אם הוא יצא חייב בדין, הכל אבוד. וגם שלושת האלפים שלך אבודים. תחשוב! רק אם אתה עוזר לו, אתה מציל את כספך.
קורבצ’יו: אוי ואבוי לי. איזה מין אבוד אני. שלושת אלפים דינרים, איזה עסק! אני יותר לא נוגע בצוואות. רק משכנתאות. הלוואות. שטרות.
(השופט נכנס בשיחה עם מפקד המשטרה, ואחריו לאונה, קולומבה, קנינה והשוטרים)
השופט: (למפקד השוטרים) מוזר מאד, קאזוס קומפליקאטוס, האיש מקובל כימאי אמיץ, ושאפשר לסמוך עליו.
המפקד: גם שמה של קולומבה נקי ללא רבב.
השופט: ואתה אומר שאת וולפונה מצאת שוכב בלי הכרה, ומשרתים מעידים שהוא חולה אנוש.
המפקד: המשרתים וגם השכנים.
השופט: מוזר מאד וגם מבולבל! ובכן, נתחיל. (יושב לשולחן המשפט) האם כל העדים בתביעה נגד וולפונה, המואשם על ידי לאונה, קפיטנו של הצי, קאוזה קונטרה וולפונה, בנסיון לאנוס אזרחית של ונציה, בנוסף על מקרי רמאות שונים, נמצאים כאן?
וולטורה: (קם) כולם כאן, אדוני. אולם רק אני, ברשותך אדבר בשם וולפונה המסכן, שאינו יכול להגן על כבודו, זה הכבוד המותקף ומחולל ללא שמץ של הצדקה, מפני שהכסיל הזה – יסלח לו האל – פצע אותו, כנראה, תוך כדי אקצסוס דממנטי בשיכרון החושים, פצעים אנושים! והרי וולפונה זה אדם אומלל שחייו תלויים בחוט השערה, והרופאים כבר אמרו נואש.
השופט: עליו להיות מובא לכאן ולעמוד לדין!
וולטורה: בכל הענווה, אני מציע להימנע מצעד נמהר כזה. הרי רק מראה פניו כבר מעיד על צידקתו. שפתיו החיוורות, הרועדות מבלי כוח להוציא הגה, זועקות ללא אומר ודברים: אני חף מפשע! הרי איש זה, שמראהו מעורר רחמים יזעזע גם את השופט האכזר ביותר. לו היה לב לאיש שהעיד בו שקר, כי עתה היה בוש במעשהו.
המפקד: אני ואלה (מראה על השוטרים) ישבנו כרגיל בפונדק… זאת אומרת, ישבנו בתוקף תפקידנו בקרבת החשודים האלה, שהיו מסובים על כוס יין, כדי לקלוט מתוך שיחתם אם אין הם מדברים סרה בשלטונות. פתאום אנחנו שומעים כל מיני צעקות וצריחות. מה קרה, אני חושב לעצמי, מישהו מרביץ באשתו, או ששתי זונות לוחמות על לקוח. אז נשארתי לשבת בנחת. אבל לפתע מאחד החלונות נשמעות קריאות אונס! אונס! אנחנו נדהמנו, מפני שאף פעם עוד לא שמענו שאצל אשה מונציה צריך להשתמש בכוח. אז מיהרנו לבית וולפונה וראינו שמה את האיש הזה עומד..
השופט: (אל לאונה) קפיטנו של הצי?
לאונה: לשרותך, כבוד השופט!
המפקד: והאיש הזה עמד שם מנופף בחרבו. לצערנו לא הספקנו לראות את האונס. חבל. רק האשה הזאת…
השופט: (אל קולומבה) קולומבה, אשת הסוחר קורבינו? (קולומבה מתייפחת לתוך מטפחתה)
המפקד: היא בכתה, אבל אי אפשר היה להבחין אם היא היתה לפני האונס או אחרי האונס, ואם היא בכתה מפני שעשו לה את זה, או מפני שעוד לא עשו לה את זה…
לאונה: וזה היה קורה מאה אחוז אם לא הייתי משכיב את הנואף הזה!
המפקד: כן, על הרצפה שכב איזה גבר מפרפר כמו עגל שרק עכשיו נשחט.
וולטורה: וולפונה, הקורבן האומלל, כבוד השופט!
המפקד: וחוץ מזה, התרוצץ שם גם הברנש הזה…
השופט: (מפשפש בניירות) מוסקה, ונציאני. איזה מקצוע?
לאונה: ממקצוע רועי הזונות. מלחכי הפנכה. ממעמד המפוקפקים, השרצים המזוהמים!
השופט: עצור בלשונך, ואל תעליב את העד.
מוסקה: כבוד השופט, אני הוא המטפל באיש המסכן והחולה הזה.
המפקד: האיש הזה ניסה לבלבל אותנו וסילק אותנו משם.
וולטורה: להסתלק ממיטתו של גוסס!
המפקד: ואז התפרצה לחדר האשה הזאת…
השופט: קנינה?
קנינה: אני גאה על זה שכבוד השופט מכיר אותי!
לאונה: גאה, גאה! בעד חמישה דינרים, כל אחד יכול להכיר אותה גם מבפנים וגם מבחוץ בין שני הסדינים.
השופט: מאיזה מעמד?
קנינה: פרטי.
לאונה: הא, הא! פרטי! ציבורי שבציבורי! הידועה בציבור של כל הגברים של ונציה!
(השופט כועס)
המפקד: כן, היא התפרצה לחדר, ואז באו כל אלה, וצרחו אחד על השני, ולכן חשבתי לי: אני אוסף את כולם, ומביא אותם הנה.
השופט: אני מודה לך! עכשיו, כל העסק הזה מאוד לא ברור ומאוד מסובך. עכשיו ספר לנו אתה, לאונה, הרי אתה המאשים!
וולטורה: לא המאשים כי הנאשם, הוד מעלתך! אני מאשים אותו בפגיעה בשלום־בית, בתקיפה גופנית. ואני חושש לומר שאם עדיין לא בא הנה הקורבן המסכן, וולפונה, שיהיה עלי להאשים אותו גם ברצח.
לאונה: מה? אתה פשפש גווילים שכמוך, מלקט שקרים ומעקם פסוקים וסעיפים. אתה מאשים אותי?
השופט: אתה מבזה את בית המשפט!
וולטורה: הרי אמרתי כבר: מלשין!
השופט: (מאבד את הסבלנות. אל לאונה) קדימה! לעניין! לעניין!
לאונה: באתי לביתו של המזרחי הזה…
וולטורה: מדוע? האם הוא הזמין אותך?
לאונה: (בכעס) הזמין אותי?! הייתי מתבייש להיות מוזמן על ידיד מנוול שכזה. אני התגנבתי לשם!
וולטורה: אתם שומעים? הוא התגנב! אבקש לרשום זאת בפרוטוקול!
לאונה: תשתוק! איפה אני? אמרתי שהתגנבתי לשם, מפני שהמנוול הזה…
וולטורה: אבקש לציין: כולם כאן מנוולים, רק האיש הזה צדיק…
לאונה: לחש על אוזני, ועוד שילמתי לו בעד זה, שהזקן המטומטם הדיח אותי מהירושה!
וולטורה: כבוד השופט! כך הוא מכנה את אביו מולידו! האם נשמע אי פעם דבר כזה בין כותלי בית־המשפט?
לאונה: אוי ואבוי לו לאדם שאביו מתפתה על ידי פירחח שכזה להדיח את בנו מהירושה.
וולטורה: בודאי היו סיבות לדבר, סיבות בעלות משקל!
לאונה: (מתרתח) תשתוק! תחנק! (לשופט) הוא מבלבל אותי! כן… וכמו שאני מחכה, לתפוש את הזקן בשעת מעשה, אני שומע רישרוש, ואחר כך אני שומע אשה שלא רוצה, אבל מנסים להכריח אותה, ואחר־כך שקט, ופתאום אני שומע אותה קוראת לעזרה!
וולטורה: תעתועי דמיון של שיכור!
לאונה: וכאן אני פרצתי ממחבואי, ברגע הנכון, מפני שהוא היה מעליה במיטה!
וולטורה: באמת! אדם גוסס במצב כזה!
לאונה: ואז הכנסתי לו אגרוף בכל הכוח.
וולטורה: זאת מילת האמת הראשונה שהאיש הזה מדבר.
לאונה: וקראתי לעזרה.
השופט: קולומבה, האם את מאשרת את הסיפור הזה? האם האיש הזה וולפונה, ניסה לתקוף אותך ולחלל את כבודך?
קולומבה: אל אלוהים! תנו לי ללכת הביתה… אני כבר סלחתי לו… אני מתביישת… תן לי, כבוד השופט, ללכת הביתה..
השופט: גברת אצילה, אני מבין את ריגשותיך, אבל מידת הצדק דורשת שתהא כאן הבהרה. האם ניסה האיש המזרחי הזה להשתמש בכוח?
קולומבה: כבוד השופט, אינני יודעת!
השופט: (בכעס) את לא יודעת? ומי יכול לדעת? אני חוזר ושואל: האם הוא נהג בך בגסות?
קולומבה: לא, אני נגעתי בו ראשונה. הייתי מוכרחה לשים את ידי על החזה שלו, ואז קרה הנס.
השופט: איזה נס?
השופט: (אל המפקד) אני חושב שהיא מטושטשת. (אל קולומבה) דברי ברור! האם האיש הזה תפש אותך בכוח, ככה… ככה… כמו שבעלך תופש אותך כאשר…
קולומבה: בעלי? קורבינו? לא, שמה זה אחרת בכלל. שמה אני מתחילה את זה בעצמי… הרי זה בעלי… (בוכה) אה, כמה שאני מתביישת! תן לי, הוד מעלתך, ללכת הביתה!
השופט: אין מה לעשות אתה. היא מקרה אבוד. קורבינו, דבר אתה במקומה. איך הגיעה אשתך לביתו של וולפונה?
קורבינו: מרוב רחמים, אדוני. היא שמעה ממני כמה שהוא חולה אנוש, ידידי המסכן והטוב וולפונה. היא התפללה לשלומו בכנסיה, ואחר־כך היא הלכה אליו כדי לפגוש אותי כי אני ישבתי כל היום ליד מיטתו של הגוסס.
לאונה: אתה משקר! אתה סחבת אותה אליו! דחפת אותה למיטה שלו!
קורבינו: אדוני השופט, אני מכיר אותו. הרי זה שיכור מועד!
וולטורה: שיכור? הרי זה מלשין! מלשין מרושע!
לאונה: ואני נשבע בדגל שלנו, ובעצמותיו הקדושות של מרקו הקדוש: הוא השכיב במיטתו של וולפונה את אשתו שלו.
וולטורה: שטויות! הרי כולם יודעים שקורבינו הוא הבעל הקנאי ביותר בכל ונציה.
קורבינו: האיש הזה מעליב אותי, הוד מעלתך, אני אוכיח שפיו פולט כל הזמן רק שקרים מזוהמים. כאן קולומבה, האם אי פעם שלחתי אותך אל ידידי הצעירים והרשיתי לך להתיידד אתם?
קולומבה: הו, אלי, הרי הוא כה קנאי, עד שהוא נועל אותי בחדרי!
וולטורה: אתם רואים! כל זה מסכת של שקרים!
לאונה: מי משקר, טיפש? עוד רגע אני עושה ממך קציצות.
השופט: לאונה! אני מזהיר אותך בפעם האחרונה! אתה מעליב את העדים ללא כל סיבה, ואינך נזהר בכבוד בית המשפט. וחוץ מזה, אין כל עדות מסייעת לעדותך, אלא אם כן יעמוד אביך לצידך.
וולטורה: אביו? הרי הוא רצה לרצוח אותו! אמור לנו אתה, השוטר, אם זה לא נכון?
המפקד: נכון! הוא התנפל עליו בפראות!
לאונה: זה מפני שהייתי צריך את הנייר הזה, את הצוואה. זאת ההוכחה לכל הנבזות של העסק הזה. הנה, (משליך על שולחן השופט את הצוואה) הנה… אם אתה לא מאמין לדברי, הנה ההוכחה החותכת לניבזות! האם נעשתה אי פעם נבלה כזאת? אותי, את הבן, מנשל אבי מולידי מירושתי, לטובתו של האורח הפורח הזה מהמזרח! ובכן, מה, האם זאת לא גניבה? האם זאת אינה ניבזות?
מוסקה: (דוחף קדימה את קורבצ’יו)
קורבצ’יו: (קם ממקומו ומשתעל) הוד מעלתך, הה הה, כל העניין הוא טעות. זוהי פיסת נייר חסרת ערך. שום דבר. שמעתי שידידי המסכן וולפונה הולך למות. וחשבתי לי… אולי צריך לעודד אותו קצת, שיאמין, הגוסס המסכן, שהוא יאריך ימים אחרי! סתם רמאות תמימה כדי לשמח את ליבו של אדם ההולך למות.
מוסקה: ואני הרשיתי לעצמי – יסלח לי האל – להתל קצת בלאונה. הוא שפך עלי תשפוכת של עלבונות ואז חשבתי לעצמי: למה לא לשטות בטיפש הרברבן הזה? וכך הבאתי אותו לשם. היתה זאת סתם מהתלה, כבוד השופט, פשוט הלצה קטנה.
לאונה: מהתלה יפה! הרי לשדוד אותי רציתם, גנבים! ראיתי את ההלצה הקטנה עם קולומבה!
(משרתים מכניסים את וולפונה על אלונקה. הוא חיוור מאד, ושוכב בעיניים עצומות כמו מת)
וולטורה: (פטתי) ראה נא, הוד מעלתך, ראה את המפתה, את הנואף! הבט נא בעיניים כבויות אלה החתומות בחותם המוות! ראה את הידיים הנבולות, ראה פנים אלה. האם נראית התאווה כל כך חיוורת? האם יש בעולם שלהבת יצרים כל כך קרה? ידידי המסכן, המכובד, אתה נאבק עתה עם מר המוות, ואנו חייבים להילחם על כבודך. אבוי לנו שלשונך אינה נשמעת לך יותר, כדי לענות בשונאיך כי קשר דיברו! אבוי לנו כי שוכב אתה כאן כאבן שאין לה הופכין…
לאונה: כאבן שאין לה הופכין, הא? הוד מעלתך, תרשה לי רק לדגדג אותו בקצה הפיגיון, ואני נשבע לך: הוא יקפוץ על רגליו וירקד כמו דוב מאולף. זה יהיה נס גדול.
(מתפרץ אל וולפונה עם הפיגיון ביד. כולם עוצרים אותו)
קנינה: שוב פעם הוא רוצה לרצוח אותו!
השופט: (בכעס אל לאונה) חזור למקומך! סלק את הפיגיון! אינך נמצא כאן בבית מרזח!
וולטורה: איזה ביזיון! אפילו בפני המוות אין מעצור לידיים הרצחניות הללו! ראה נא, כבוד השופט, את חוורון פניו של הנאשם! האם כך ניראים אונסי נשים? אבל יש אתנו עוד עד, כלתו. אל תתביישי, בתי, הרי המדובר הוא בכבודו של איש הנוטה למות. העידי כאן בפני בית המשפט: האם דרש ממך אי פעם לש…
קנינה: (בביישנות) אני מסמיקה! לדבר כאן בפני גברים…
לאונה: היא מסמיקה! הא, הא, הא!
קנינה: אף־על־פי שהייתי כלתו… הייתי… איך לומר, כמו האחות שלו… הוא היה כל כך חולה. ובלילות היה כל כך חלוש. אני יכולה להישבע, שמעולם הוא התנהג אלי כמו גבר… אף פעם לא נגע בי…
לאונה: עוד מעט תישבעי פה שאת עדיין בתולה!
וולטורה: כבוד השופט, מפי האשה הזאת שמענו כל האמת! כל העדים עד אחד קמו נגד השקרן המרושע הזה! אני שואל את כולכם, רבותי, האם פגשתם בתבל כולה אדם ישר יותר מוולפונה ידידנו.
מוסקה: הוא היה האיש הטוב ביותר שהיכרתי.
קורבצ’יו: ידיד של אמת… טוב לב… ואף פעם לא ביקש הלוואה!
קורבינו: הנאמן שבנאמנים!
קנינה: הא, איזו אבידה בשבילי! כמה שאני מסכנה!
לאונה: הרי זה בן בליעל!
וולטורה: רואה אתה, כבוד השופט – העלילה הזאת התנדפה כמו ערפל. כעת אני מפציר בך הוד מעלתך, למהר ולתת את פסק־דינך! הנה כבר הדופק שלו נחלש, פניו מחווירות יותר ויותר. עוד מעט יבוא הסוף. הוד מעלתך, אנא חרוץ את פסק הדין! הבה ינתן לאיש הכבוד למות בכבוד!
השופט: (קם) הואיל והאשמות נגד וולפונה האיש מהמזרח, מיוסדות כולן על עדות של אדם אחד. והואיל ועדות זאת נוגדת את עדותם של כל שאר העדים, והואיל והנפגעים עצמם אינם מאשימים אותו בהתנהגות שאינה הוגנת, והואיל ובעלה של האשה איננו חושד בו בכלל, והואיל וידוע לנו שמחלתו הקשה של הנאשם מוציאה מכלל אפשרות כל שימוש בכוח מצידו, וכל העדים, כולם אזרחים ונציאנים מכובדים, ובתוכם גם אביו של המאשים, מעידים על הגינותו ויושרו של וולפונה, יש לשחרר אותו מיד ולהחזיר לו את כבודו. הבה נקווה שעצם העובדה שאילצה אותו לבוא לכאן לא תזיק לבריאותו. ואותך, הקפיטנו, אני מזהיר בכל לשון של אזהרה, להקפיד להבא שלא להעלות בקלות דעת האשמות נגד אנשים הגונים וישרים! ארבעה עדים מכובדים העידו כאן…
לאונה (מפסיק אותו בכעס) עדים מכובדים? הרי זאת עדת עכברושים שהתקבצה כאן סביב לפגר מדומה כדי לעשות את האמת ללעג! אחד מלווה בריבית, אחת זונה, אחד רועה זונות ואחד צייד וגנב ירושות. ומה שיש לי להגיד – (הוא יורק) הנה מה שיש לי להגיד! היריקה שלי שווה יותר מכל העדויות של הכלבים הללו. הרי הוא קנה את כולם, ואולי גם אותך, כדי להציל את עצמו מהתלייה.
וולטורה: (סופק כפיים) לקנות? את שופטי ונציה? האיש הזה הוא משוגע!
לאונה: (כועס עוד יותר) מוצצי דם שכמוכם, איך אתם יודעים לסובב את כל העולם עם הכסף שלכם? בכסף אתם קונים את הנקבות, את השופטים, את המשרות המכובדות שלכם ואת הכבוד שלכם. ואנחנו, הטיפשים, שופכים את דמנו למענכם, במקום לתת לטורקים לשחוט ולשרוף ולהשמיד את כולכם ולא להשאיר מכם ומכל הזוהמה שלכם שום זכר על אדמת ונציה. ובכן, עדותי שווה פחות מהתשפוכת המסריחה של השקרנים האלה! ובכן, זוהי חובתי לשלוף את החרב מנדנה ולהשליט חוק וצדק בכוח הזרוע?
השופט: (מצלצל בפעמון. השוטרים נכנסים) איסרו את האדם הזה. הוא העליל על אנשים ישרים, מסר עדות שקר והאשים את בית המשפט של ונציה בלקיחת שוחד. לפי החוק ולפי הצדק ולפי הנוהג, יש לקטוע את ידו הימנית. אבל הואיל והאיש הגן כחייל בגבורה על הרפובליקה, נפסוק לו עונש קל יותר: מעתה ועד רדת השמש, יועמד האיש אל עמוד הקלון, ותהא זו אזהרה למשמיצים קלי־דעת!
לאונה: (מתגונן בפני השוטרים) מה? אותי אל עמוד הקלון, אותי ולא את הנבלים הללו? מגיפה עליכם! יעלו בתיכם בּאשׁ ויעלו הטורקים על נשותיכם! שתיפול פצצה על המדינה הרקובה הזאת.
השופט: מהר, סלקו אותו!
קורבינו: איזה שופט צדק!
קנינה: ואני הולכת למרוח דבש על פרצופו של הקפיטנו הזה, כאשר יועמד אל עמוד הקלון. כדי שכל הצרעות והדבורים יעקצו אותו.
השופט: ועכשיו הוציאו מכאן את החולה המסכן. מי יתן וכל ההתרגשות לא הזיקה לו. אני נועל את ישיבת בית הדין (השופט והשוטרים יוצאים. כולם סובבים סביב וולפונה השוכב בעיניים עצומות)
מוסקה: הו, אדוני הטוב. כבודך הוחזר לך. פקח את עיניך, הסתכל בנו!
וולטורה: הצדק ניצח.
קנינה: בעלי הסתכל בי!
קורבצ’יו: ידידי וולפונה, וולפונה ידידי! אני כאן!
קורבינו: עשיתי הכל למענך, ידידי המכובד אפילו את חיי הייתי מוכן להקריב למענך. אנא, עליך לקום ולהבריא למעני.
קולומבה: כמה צר לי עליו. האיש המסכן הזה. אני הולכת להתפלל למענו.
וולפונה: (חלוש) תודה לכם, ידידי. כל כך הרבה אהבה, כל כך הרבה טוב. מדוע זכיתי לזה, אני, חוטא מסכן שכמוני.
וולטורה: כל ונציה מכירה עתה את יושר ליבך.
קנינה: אהובי, מחמל נפשי, נקמנו את נקמתך!
קורבינו: טוב שהמעליל החצוף בא על עונשו! (כולם עוזרים להוציא את וולפונה)
מוסקה: (מנגב את זיעתו) רבותי, יום חג לנו היום! היום קיבלו השקר והכזב את כתב האצילות מאת העיר ונציה. לא נתפלא אם ישיבת הסנט הקרובה תכריז על וולפונה כקדוש. הוד קדושתו וולפונה! אבל משום־מה אני מרגיש קצת מחנק לפתע. ובעצם צר לי על המטומטם הזה הכבול אל עמוד הקלון. אבל, לאן היה העולם מגיע אילו כל אחד היה מרשה לעצמו לומר את האמת?
וולטורה: ובכן, מה אתה אומר? איך נאמתי? שמת לב כמה שאני שולט בחוק?
מוסקה: זה היה משהו מסחרר.
וולטורה: אבל עכשיו מספיק עם השטויות! עכשיו נדבר תיכף ומיד על הכסף! אני רוצה סוף סוף לראות אותה שחור על גבי לבן, את הצוואה הזאת. עכשיו וולפונה בידי ושוב לא יוכל להתחמק ממני.
מוסקה: אתה יכול לבוא מתי שתרצה. הרי אתה היורש היחידי!
(וולטורה הולך)
קנינה: (מהצד השני) איך היתה העדות שלי? ראית פעם אשה שנשבעה כל כך על יד, וכל כך הצידה וכל כך מסביב? אבל נכון מתוק שלי, הוא בטח יתחתן אתי. לא כן?
מוסקה: איזו שאלה? כמו שאני איש הכבוד.
(קנינה הולכת)
קורבצ’יו: (מהצד השני) בני המסכן, מוצמד אל עמוד הקלון – איזה ביזיון לשערותי המכסיפות. אין לזה כפרה. אבל נשבעתי לי, אני היורש את הכל. יותר אין שום חוכמות. אני רוצה תעודה חתומה, ברורה, שרירה וקיימת האומרת שאני היורש. אחרת אתלונן בפני בית המשפט.
מוסקה: אל דאגה! מה שבטוח בטוח. הרי אתה היורש היחידי! בוא אל וולפונה! הוא יתן לך את הכל! (קורבצ’יו מתרחק צולע)
קורבינו: (מהצד השני) לאונה המסכן הזה, איך התעללנו בו. אבל עכשיו מספיק עם השטויות. לפני שוולפונה שלנו מתפגר, אני רוצה לראות את הניירות. בעיניים שלי אני רוצה לראות את הצוואה. חתומה ומאושרת. הצוואה הקובעת אותי כיורש. ותגיד לוולפונה שיחכה לי בעוד שעה. ובלי שום עניינים בבקשה. מפני שאחרת…
מוסקה: אל פחד! הכל מסודר. אתה יחיד ואין זולתך!
משרת בית המשפט: לפנות את האולם! ישיבה חדשה! (כולם הולכים. רק מוסקה נשאר שקוע במחשבות)
מוסקה: הו אלי, מה יהיה עכשיו? עכשיו יבואו כולם לדרוש את פרעון אותו השטר. כולם יורשים בלעדיים למוריש אחד בלבד! וולוטרה, קורבצ’יו, קורבינו, כולם פורטים על מיתר אחד! וכאשר ישחררו את לאונה האומלל מעמוד הקלון לא הייתי רוצה לפגוש אותו בסימטה חשוכה. אלוהים, איזו רוח סערה הולכת לנשוב עוד מעט. והפיקחות והזריזות שלי כבר לא מה שהיו. אין לי מושג איך אפשר לצאת יבש מהמבול הזה שעומד לרדת עלי. מדוע אין כאן בוונציה חנות, שבה אפשר לקנות איזו עצה טובה! הרי לא אלך לכנסיה לשאול את אלוהים איך לרמות את כולם. ועורך־דין, עורך־דין אקח לעצמי רק לרגלי עמוד התלייה.
משרת בית המשפט: (תופש אותו) לפנות את האולם! הישיבה הבאה מתחילה!
מוסקה: (כולו שקוע במחשבות, מבלי להציץ בו, מכנית) כן, אתה היורש, היורש היחיד, אתה בלבד!
המשרת: מה, אני? היורש של מי?
מוסקה: (מתעורר) סליחה! (לעצמו) אני כבר מבולבל לגמרי, אבל מה הפלא? אם זה בהקיץ ואם זה בחלום, תמיד זה אותו הדבר: מוות ויורשים, יורשים ומוות, תמיד זה וכסף. אני מרגיש מין דיגדוג משונה באצבע הקטנה של היד השמאלית. צריך לשאול איזו זקנה אם זה סימן שעד הערב אהיה איש עשיר או אתנדנד על עמוד התלייה. בקיצור, מה שצריך בחיים זה סבלנות. עוד קצת סבלנות ויתברר לנו הכל.
מערכה שלישית
(אצל וולפונה, באותו יום אחר הצהרים. וולפונה שוכב בלי תנועה על מיטתו)
מוסקה: (נכנס מהר) אהה, אתה כבר כאן, אדון וולפונה, בריא ושלם ואחרי תהלוכת נצחון! אז קודם כל גביע של יין, כי הלשון כבר בוערת לי מרוב שקרים. כמו שהגב של לאונה בוער עכשיו בשמש. זהו! ועכשיו, קומה קומה, אומן הכזבים הגדול, מורי ורבי! נשיר בשני קולות שיר הלל לכזב והדינרים יתחילו לרקוד.
וולפונה: (נאנח) אוי לי, אני חולה, אני כל כך עייף!
מוסקה: אבל אדוני, הרי כל הדלתות נעולות. הסר מעל פניך את מסכת המוות. הרי אין בדעתך לשחק לפני מוסקה שלך את המשחק הגסיסה? על הרגליים לקום, ליישר את הגב! ונרים כוס לחיי שופטי ונציה ולחיי כל בתי הדין שלה! איזו בדיחה! איזו מהתלה.
וולפונה: (קם במאמץ) מהתלה בכלל לא מצחיקה. לא, מוסקה, אתה טועה. אני לא מעמיד פנים. אני מרגיש רע מאוד ובטני מתהפכת בקרבי. האמן לי, ברכי רועדות! הרי הם מצצו את כל דמי מעורקי, העלוקות הללו! ולזה אתה קורא מהתלה, טיפש! תאמין לי, כאשר המטומטם הזה לאונה נופף בחרבו כדי לעורר אותי, התהפכו לי המעיים. ואתה לא יודע מה שהפחד יכול לעשות למעיים של בן־אדם. ואחר־כן קיבלתי צמרמורת וזה התחיל מאצבעות הרגליים ועלה עד הגרון, והשיניים נקשו עד ש…
מוסקה: בטח, שמתי לב באיזו טבעיות הן נקשו. כל רופאי האוניברסיטה היו מעידים בשבועה שהאיש הזה עומד להחזיר את נשמתו לבורא.
וולפונה: הפחד הזה! הפחד הזה! איזו המצאה מטונפת! הרי זה יותר גרוע מאשר להיות עני!
מוסקה: אבל תמורת כל זאת קיבלת אישור כתוב וחתום על ידי בית המשפט שאתה איש הכבוד.
וולפונה: בחיי כל השונאים שלי, אני בעצמי הופתעתי. אולי הייתי צריך לדרוש את התעודה בכתב, כדי לתלות אותה מעל לראי. ותמיד כאשר יהיה נדמה לי שאני נבל, אציץ בראי ואראה שם כתוב וחתום מטעם הרשות: וולפונה, אתה איש הכבוד והיושר.
מוסקה: רק שלא תחשוב שהיה קל לעשות את כל זה. הייתי צריך לנצח על תזמורת של נבלים. אני מוכרח להודות ששלושת הרמאים ניגנו יוצא מהכלל. באמנות מושלמת ולא זייפו אפילו פעם אחת.
וולפונה: אה, הנבלים האלה!
מוסקה: הרי הם הוציאו אותך מהבוץ. מדוע אתה קורא להם נבלים?
וולפונה: אני קורא להם נבלים מפני שלעזור לי הרי זה מעשה נבלה. הרי הם היו צריכים לתת יד כדי שיתלו אותי! אני פושט מעליהם את עורם, מרוקן להם את הכיסים, והם עוזרים לי: האם זה הוגן? האם אין זה מעשה נבלה גרוע יותר מתקיעת סכין בגב? אה, הכלבים האלה, עוד מעט הם ירגישו את נחת זרועי.
מוסקה: נדמה לי שהמרה שלך שוב מתחילה לחנוק אותך. בוא תשתה! תהיה עליז, תהיה שמח!
וולפונה: (שותה) אה, זה נפלא! עוד אחת! (קופץ ממקומו) אני כבר מרגיש יותר טוב! איזה תענוג זה לעמוד על שתי רגליים בריאות, להרגיש שאתה אדם הגון עם תעודת יושר מבית המשפט! (אל ארגז הכסף) אתם שומעים, דינרים טובים שלי? אבא חזר אליהם, ילדי, ואבא ישאר כאן אתכם וישמור עליכם! (מתחיל להתהלך בחדר) אני מרגיש מרגע לרגע יותר טוב! שוב אני וולפונה! וולפונה במלוא כוחו!
מוסקה: עוד מעט תצטרך להשתמש בו בכוח שלך. אומן השקר שכמוך. עוד מעט הם יופיעו, עדת ציפורי הטרף, הציפורניים שלהם כבר מושחזות ושלוחות לעוט על הירושה. וראשון מכולם וולטורה.
וולפונה: אפס עגול הוא יקבל אצל האפס המאופס הזה.
מוסקה: אבל הרי הבטחת לו בשבועה, את מחצית הונך! ועוד בחייך!
וולפונה: אני הבטחתי? זה הפחד שלי שהבטיח, אני בכלל לא יודע מה שהפחד שלי הבטיח לו.
מוסקה: תדע לך ששלושתם כבר התחילו לחשוד. ונמאס להם כבר כל הדיבורים. הם רוצים לראות את כתב הירושה מאושר וחתום.
וולפונה: איזו שאלה, כולם יקבלו את זה, שלושתם! הרי וולפונה הטוב והמיטיב איננו כפוי טובה. הוא נותן לכל אחד מידידיו את מבוקשו. תכין בבקשה לכל אחד צוואה, בכל הכבוד. שלוש צוואות. שלוש עשרה צוואות. עשרים ושלוש. שלוש מאות. כל צוואה עולה לי בדיוק כמה טיפות דיו על פיסת עור של חמור. כל אחד יקבל את הצוואה חתומה בכתב־ידי, ובה כתוב שהוא היורש הבלעדי. כל אחד יכול לקחת את הצוואה לביתו ולחכות בשקט עד שאמות – וכל זה בתנאי, כמובן, שיזכה לזה עוד בחייו.
מוסקה: נפלא! הרי אף אחד מהם לא יראה את הצוואה לשני. ניתן לכולם את תרופת הפלא נגד קדחת הירושה ונשלח אותם להבריא בבית. מהר עט ודיו.
וולפונה: בעצם ידי אכתוב להם אותן. אחת לוולטורה הנחמד, אחת לקורבצ’יו היקר, ואחת לקורבינו החביב. הו הו, איך שאני הולך לחמר אחריהם, חמורים נחמדים שלי. תשימו את התעודה במגירת השולחן ותלכו לישון עד שוולפונה ימות. ובינתיים וולפונה המסכן יקבל שוב את הצבע הוורוד בלחייו, ויהיה בריא כמו שור, ואתם תחלו בכל המחלות הכי משונות מרוב תאוות בצע ותחנקו במררתכם.
מוסקה: אבל אם חס וחלילה יקרה לך משהו ותיפח את נשמתך, הרי יהיו באמת היורשים!
וולפונה: כמובן, אבל כלם ביחד, נערי. והרי זהו הנפלא שבדבר. תאר לעצמך איזה מחול שדים זה יהיה. הרי לאף נסיך עד לא ניגנו מנגינת אשכבה שכזו. הם יפצפצו אחד לשני את הגולגולת. כל אחד יגיע בריצה והבטן הומה בצהלת נצחון: אני היורש! איך, איך הם יטרפו אחד את השני, איך הם ירוצו בחמת רצח אל בית המשפט, כל שלושת החמורים האלה, ובידיהם פיסות עור החמור. הו הו, אני כבר רואה אותם מסתלקים בבושת פנים מבית המשפט ולכל אחד צמחו על ראשו אוזני חמור ארוכות. ארוכות!
מוסקה: אבל אתה, וולפונה, לא תראה כל זה. אין חורים במכסה של ארון המתים.
וולפונה: זה באמת נכון, לכל השדים! כבר כשאני אהיה בתכריכים זה יוציא אותי מהכלים. לדעת שלא זכיתי לראות בעיניים את גולת הכותרת של תעלולי. שלא אראה איך המנוולים האלה תולשים אחד את שערות ראשו של השני. עונש האלוהים הוא, שדווקא מהתענוג הזה אני לא אזכה להנות. לכל הרוחות!
מוסקה: לא לקלל! הבטחת שתחזור בתשובה. אבל לפני שאתה הולך להסגר במינזר, תהנה קצת מהחיים. בוא, שכח הכל, תהיה עליז ושמח.
וולפונה: אבל אתה יודע ויסלח לי אלוהים, שאני לא יכול לשמוח לפני שהתעללתי באיזה טיפש. זה מחמם אותי יותר מנקבה במיטה ויותר מבקבוק יין. הוהו, זה מכרסם אותי כמו קדחת, לדעת שלא אזכה לראות את שיא התעלולים שלי. איך אפשר למות מבלי לחוש את הרגע הנפלא ביותר, הרי זה כמו נקבה שנגזר עליה למות בבתוליה.
הייתי מוכן למכור את נשמתי לשטן, כדי שיסדר שעה קטנה של חופשה מהגיהנום. לחזור הנה בתור מת כדי להסתכל במחזה. הא, לכל השדים והרוחות.
מוסקה: ראיתם מין בן־אדם שכזה? רק לפני רגע ניצל ממוות, וכבר הוא משחק בּאשׁ.
וולפונה: (מתעורר פתאום) יש! הא הא, יש! אני אזכה לראות את זה! נפלא, נהדר!
מוסקה: מה עקץ אותך, אדוני? הרי אתה מקפץ כמו מלך הפרעושים!
וולפונה: (מרוגש) מוסקה, מוסקה, מה היה ביין הזה? השטן טיפטף לתוך היין הזה רעיון אלוהי: הדם רותח כבר בכל עורקי. איזו מהתלה כבירה! איזו חגיגה של עליצות מחכה לי! שמע! אתה שולח עכשיו את המשרתים לכל קצות העיר, להפיץ את השמועה שוולפונה גסס, נגמר ומת ונפח את נשמתו. אני קובע אותך בצוואה כיורש יחיד. אתה מקריא להם את הצוואה. ואני עומד כאן מאחורי המסך, ושומע ורואה הכל. אני רוצה לראות איך הריר מטפטף מפיותיהם, ולפתע הוא הופך לרעל על השפתיים. אני רוצה לראות איך הפרצופים שלהם נעשים לפתע ארוכים. וכשהם יתנפלו עליך, בזעקות קורעות לב, אז אני קופץ ממחבואי, והם מתחילים לרוץ כאילו התיישבה אמו של השטן ברגליהם. איזה תענוג, לקום לתחייה ולהפחיד את השודדים.
מוסקה: זאת מהתלה יוצאת מהכלל. בהחלט טובה, אבל לפעם אחרת. אם אתה רוצה, ארשום אותה בלוח השנה, אבל לתאריך אחר.
וולפונה: (כמטורף) היום! עוד היום! מיד!
מוסקה: תרגע! הרי לפני רגע עוד היה חבל התלייה על צווארך. ועכשיו, לאן שוב מדהיר אותך השטן?
וולפונה: אין לי ברירה. לא ארגע עד שהמעשה הזה לא ייעשה!
מוסקה: שטויות! אני מייעץ לך, אל תטרף אותם ואל תסטור על שיני הרעל שלהם!
וולפונה: אני רוצה לרמוס את התולעים האלה. אני רוצה להתגלגל מצחוק מרושע. קדימה. כך. (הוא כותב משהו בצוואה) הנה כתבתי כאן את שמך: “למשרתי הנאמן מוסקה”. ועכשיו הכל מוכן, נעביר אותם דרך כל מדורי העינויים. אבל שים לב: אני רוצה לענות אותם לאט לאט, לא מהר מדי. קודם כל אני רוצה לראות איך הם נהנים. נהנים לשמוע על מותי, ורק אחר־כך להנחית את הגרזן על גולגולתם. אני רוצה לראות את הפרצופים המטופשים שלהם, כשהם בולעים את רוקם מרוב התרגשות מתענוג. אני רוצה לראות אותם נדהמים, נבהלים, מזועזעים! ואז אני מתפרץ אליהם עם השוט ביד ומצליף על ימין ועל שמאל ברגליים. בעיקר ברגליים. אני רוצה לראות אותם רוקדים כשאני מצליף להם ברגליים. וכך הם ירקדו עד שיעופו מהדלת החוצה.
מוסקה: זה באמת כביר, אדוני. אבל בבקשה ממך, עשה את זה בעצמך. לי זה מספיק. אני, עדיין הפחד שוכן בכל עצמותי. מאז מה שקרה היום אני כמעט חזרתי בתשובה. את הבדיחה הזאת הנחמדה שלך, באמת עשה בעצמך.
וולפונה: אבל איך אעשה את זה בעצמי? הרי עלי לשחק את וולפונה המת! קדימה, זבובון. זמזם!
מוסקה: אבל אני לא רוצה. (צועק) לי זה מספיק! אני לא תליין! אני לא פושט עור אדם, ולא שונא הבריות! נכון שאני טפיל. באתי אליך כדי לחיות על חשבונך. לשתות יין, לשכב עם נקבות, לצחוק ולהצחיק! מוטב שתרקיד את הדינרים שלך, ולא את בני האדם. תן להם מנוחה ותהנה מהכסף שלך. אני יותר לא משתתף במשחק. היום הרגשתי רוח פרצים חולפת לי על הצואר, בבית המשפט. מספיק! בכל מקום שאני הולך, נדמה שאני רואה עמוד תלייה. עשה לי טובה, חפש לך מישהו אחר בשביל המהתלות שלך.
וולפונה: אבל רק עוד פעם אחת! זאת תהיה המהתלה האחרונה, והמוצלחת ביותר!
מוסקה: לא, אני לא רוצה. תודה על האוכל, תודה על יין, אבל אם יש דבר שאני אוהב בעולם הרי זה את הצוואר שלי, ודווקא שלם. אין לי שום חשק אפילו למען הבדיחה, להדק מסביבו את חבל התלייה.
וולפונה: אם כך, פשפש קטן שכמוך, אתה לא רוצה? אתה מסרב לשרת אותי? אתה שוכח מי שיחרר אותך תמורת מאתיים דינרים ממגדל עצורי החובות. רציתי שיהיה לי ליצן, ועכשיו המטומטם הזה לא רוצה להתלוצץ. קדימה, או שאני מחזיר אותך למגדל. הרי אתה זבוב, ועם שטר החוב שלך אני מועך אותך אל הקיר. אז אתה מסכים או לא?
מוסקה: מסכים או לא, כאילו שיש לי ברירה. אולי עוד להודות לך על זה? אבל את שטר החוב אתה תחזיר לי אחרי המהתלה הזאת ואז לא אהיה חייב לך שום דבר ואוכל ללכת לי לדרכי.
וולפונה: (מוסר לו את שטר החוב): לך לכל הרוחות. אתה לא נחוץ לי יותר. אתה כבר משעמם אותי. את המהתלה הזאת, הטובה ביותר, אני אבצע בעצמי. ועכשיו קדימה, קרא לכל המשרתים (מוחה כפיים ונעלם מתחת למסך. המשרתים באים, מחכים. מוסקה, בהיסוס, מפסיק בכל רגע)
מוסקה: תרוצו אל האדון… אל האדון וולטורה, ולאדון קורבצ’יו, ולקורבינו. ותגידו… תספרו שלאדון קרה משהו… שהוא גוסס ועומד בכל רגע… למות… מהרו כעת, רוצו… (המשרתים יוצאים)
וולפונה: (מוציא את ראשו) מנוול, מדוע לא אמרת שאני כבר מת?
מוסקה: רציתי לתת לך זמן לחשוב עוד פעם. אני מרגיש איום מכל העניין. משהו חונק אותי בגרון. השקרים כבר לא יוצאים לי בעליזות כמו קודם. אני מזהיר אותך שוב פעם: המהתלה הזאת שלך היא חלקלקה מדי. ואתה תתחלק וכל העצמות שלך יתרסקו.
וולפונה: אפילו אם אני אתפגר, אני מוכרח לראות אותם רוקדים!
מוסקה: אם תתפגר? והאם אתה יודע, מר וולפונה, מי יהיה אז היורש שלך? אני!
וולפונה: אתה, זבובון שכמוך? טיפש!
מוסקה: הנה, הרי זה כתוב כאן!
וולפונה: ומי אמר שאני אתן לך את זה? נדמה לי שגם אתה כבר מבולבל ומתחיל לרקוד עם כל הטיפשים! אבל עכשיו מספיק. תהיה מוכן לקבל את פני הקורבנות. הם עומדים להגיע בכל רגע. אני רוצה שתקבל אותם יפה, וכמה שהם יתרגשו יותר, כך אתה תהיה יותר צונן. אבל בנחת. טפה אחרי טיפה; לאט לאט לטפטף להם את הרעל לתוך הגרון. לאט לאט לסובב להם את שיפוד בתוך הבטן. קודם כל לטפח בהם את התקווה; לעורר את התאווה ולחכות בסבלנות עד שכולם ישבו שבת אחים גם יחד, כשהם טורפים במבטיהם מלאי השנאה איש את אחיו. תן להם להיצלות ולהתבשל יפה יפה, עד שיהיו מאכל תאווה לחיכי. ואז כאשר יהיו צלויים בחום התאווה שלהם, אז אנעץ את שיני בבשרם. קרעים קרעים אני אקרע את בשרם עד העצם. הא, הא, זה כבר מעורר בי את התאבון. ואתה, אם תהיה שחקן טוב, תקבל עוד חמישים דינרים, ותוכל ללכת ישר לגהינום.
מוסקה: חן חן, שם תהיה לי הזדמנות לפגוש רבים כמוך.
וולפונה: (בבהלה) אני שומע מישהו בא! שב לשולחן ותתחיל בעבודה! אני כבר אכנס לתמונה בזמן המתאים. (עומד מאחורי המסך, ומציץ בתאווה כשהוא מלווה את דברי מוסקה בתנועות)
וולטורה: (מתפרץ לחדר)
מוסקה: (יושב לשולחן, כאילו שקוע בניירות שלפניו, כותב, וכאילו מקריא לעצמו) שבעה שטחים פרסיים…
וולטורה: האם הוא מת?
מוסקה: שולחן שיש, ארגזי שיש…
וולטורה: הוא מת? (תופש אותו) תגיד. תגיד! האם הוא מת?
מוסקה: אתה רואה, כבוד מעלתך, אני עורך את רשימת הרכוש.
וולטורה: תן לי את הצוואה!
מוסקה: זה בסדר. (כותב) ארבע קערות בדולח, ששה צינטרות מזהב מיקשה…
קורבינו: (מופיע עם אשתו קולומבה) העורב השחור כבר כאן. במקום שמתנופף המעיל השחור, שם יש פגר. אם כך, ברור שהוא מת!
קולומבה: אדון וולפונה המסכן! הוא היה עדיין כל כך חזק ותוקפני!
מוסקה: (ממשיך לכתוב) שתי קופסאות מגולפות מעץ לבנה, סגורות וחתומות. כבדות משקל.
קורבינו: (אל וולטורה) אני מבין שאתה נקראת הנה לפתיחת הצוואה כאיש המקצוע?
וולפונה: עוד מעט זה יתברר… אתה רוצה להיות עד?
קורבינו: הא הא, רק עד? טוב טוב, נראה.
קורבצ’יו: (נכנס מהר) אמרו לי למטה: מת. הה הה, אני ידעתי עוד קודם. ידעתי שזה לא יקום יותר. הה הה. (מסתובב, דופק בארגזים) מצלצל טוב. מוזיקה נעימה! יותר יפה מאשר בכנסיה.
קורבינו: (בלעג) כבר באת לקנות ולמכור? אולי אתה טועה?
קורבצ’יו: לא קונה כלום, הה הה, לי לא נחוץ שום דבר. עכשיו יש לי מספיק. אבל איפה הצוואה, הצוואה, איפה היא?
קורבינו: תפתח יפה את האוזניים, כדי שלא תאבד אף מילה. הרי יש לנו שמות דומים, קורבינו, קורבצ’יו. אבל תקרא בבקשה, רום מעלתך, את רצונו האחרון של המת היקר.
וולטורה: (חגיגית) ישמור אותנו האל, הכל חייב להתנהל על טהרת החוקיות. קודם כל חייב להימצא כאן עד מטעם בית המשפט.
מוסקה: (נבהל) עד מטעם בית המשפט? תעזוב את הרשמיות הזאת! אנחנו נשלח אחר־כך את הצוואה לבית המשפט, אחר־כך.
וולטורה: זה לא יהיה ליגאלי. ליגאלי זה חוקי. (מצלצל למשרת) תקרא בבקשה לשופט. תגיד לו שהנוטריון מבקש ממנו לבוא הנה בתור עד. העיקר שהכל יהיה ליגאלי.
מוסקה: (מפיל מפחד את העט) להביא את השופט הנה? אין צורך. הרי יש כאן שני עדים, ונציאנים מכובדים…
קורבינו: לא לא, אני מסכים בהחלט עם כבוד הנוטריון. ליגאלי, זאת המילה.
קורבצ’יו: מצויין. חשוב מאוד. ליגאלי.
מוסקה: (מתגנב הצידה) אוי ואבוי, עכשיו מתחיל עסק ביש. ואת זה הוא לא הביא בחשבון, וולפונה. אני מוכרח להסתלק! כל דבר שיש ממנו ריח של רשמיות ובית־משפט מעורר בי סלידה. אני כבר מרגיש את התליין בסביבה. המרק הזה חם מדי בשבילי, אדון וולפונה. תבלע אותו בעצמך. לי אין תאבון, תודה. (מנסה להתקרב לדלת).
וולטורה: לאן זה מוסקה?
מוסקה: יש שם במרתף כל מיני ארגזים וקופסאות. אני רוצה לראות אם הכל נעול היטב.
וולטורה: אחר־כך, אחר־כך. אף אחד לא עוזב את המקום. זה נוגד את החוק. לגלורום!
קורבצ’יו: הכל לגלורום, רק לגלורום.
מוסקה: לכל הרוחות, איך אני מסתלק מכאן? מגרד לי הצואר!
קנינה: (פורצת לחדר) – מוסקה, נערי, הוא מת? זאת אמת? אי לי, מה אני אעשה. עזור לי! תגיד, הוא מת? לגמרי מת?
מוסקה: אני חושש, אני חושש…
קנינה: לגמרי מת? אולי הוא יכול להתעורר לעוד חמש דקות. יש לי בדיוק כומר על ידי. אולי הוא עוד יתעורר, תיקח אותי אליו. אני מבינה בגברים, חיים או מתים.
קורבצ’יו: נכון מאוד, נכון מאוד. יש גם מתים מדומים. מוטב לבדוק. מה שבטוח, ומה שמת מת.
מוסקה: את תדאגי, מבט אחד ישכנע אותך. (וולפונה שוכב בלי תנועה. מוסקה מרים לרגע את המסך ומוריד אותו שוב) אתם רואים, הוא כולו מת.
קורבצ’יו: לפעמים קורה טעות. כדאי להדליק נר ולחרוך לו קצת את הרגליים.
קורבינו: (מוציא פגיון) מה שבטוח בטוח. דקירה קטנה ללב גם היא לא מזיקה. למת אמיתי זה לא מזיק ולמת מדומה זה עושה שרות טוב. כדאי לנסות. (ניגש אל המסך. וולפונה שוכב כולו רועד מפחד)
מוסקה: (מתנפל על קורבינו) לא, לא! המשרתים עלולים לראות את הדם ולהגיד שאנחנו רצחנו אותו. עזוב את הגוויה הזאת במנוחה.
וולטורה: נכון מאוד. בגוויה אסור לנגוע. קודם כל יש להמתין לרשות המוסמכת. תמיד הרשות המוסמכת. בחיים או במוות, בלידה או בקבורה, תמיד הרשות.
(השופט מופיע. כולם הולכים לקראתו, רק מוסקה נלחץ אל הפינה)
השופט: בזה הרגע שמעתי על פטירתו של וולפונה האומלל. מסכן, מסכן.
וולטורה: מר וולפונה היה כבר מזמן איש ידוע חולי, והמוות רק גאל אותו מעינוייו.
השופט: אני מבין שקראתם לי כדי להיות נוכח בפתיחת הצוואה.
וולטורה: מצאתי זאת לנחוץ, כדי למנוע סיבוכים, ובקשתי היא שתואיל לפתוח אותה במו ידיך.
מוסקה: (הצידה) אלוהים, לאן אני יכול להעלם?
השופט: (לוקח את הצוואה) כאן במקום הזה נמצאים ארבעה עדים, אזרחי ונציה. האם יעידו העדים שראו במו עיניהם את מותו של וולפונה הנזכר לעיל?
וולטורה: כולם ראו, כך שאין צורך בדוקטורוס מדיקוס.
השופט; האם אתם מכירים את הצוואה הזאת החתומה בחותמת וולפונה?
וולטורה: מוסקה, האם אתה מעיד שזוהי חותמת אדונך?
מוסקה: כן, כן. אני חושב שכן, אני לא מומחה בזה. אני חושב שזאת היא. (הצידה)
וולטורה: אני וולטורה, נוטריון, מכיר בצוואה הזאת כערוכה על־ידי, ונתנה לוולפונה על מיטת חוליו. רק שמות המוריש והיורש נשארו פנויים לפי בקשת הנפטר. תמצא אותם כתובים בכתב־ידו של המת.
השופט: ובכן, אני שובר את החותם וקורא… (וולפונה מתרומם מאחורי המסך ומציץ מבעדו על פניהם של הנוכחים. מוסקה קם רועד)
השופט: (קורא) אני וולפונה, מי שהיה סוחר בסמירנה, לבנטיני, ללא אשה וילד, מודיע בזה, בהיותי על ערש דווי, אבל בהכרה מלאה, את רצוני לקבוע את סדרי הירושה שלי. ויעידו על כך החותמת שלי וחתימת ידי! כתגמול על הידידות העמוקה והאמיתית אשר רכש לי תמיד, וכמו־כן בגין אהבתו, מסירותו ונאמנותו אשר הוכחו מעל לכל ספק…
קורבינו: (נוגע במרפקו בקולומבה) את רואה? את רואה?
השופט: והואיל ועז רצוני לגמול על ידידות אמת זאת בהכרת תודה עמוקה הרי אני ממנה ליורשי הבלעדי, לבעל כל רכושי, בנכסי שלא־ניידי, בכסף, בחפצי ערך, ברהיטים וכו' את ידידי האהוב, מוסקה.
וולטורה: (מתפרץ) מוסקה?
קורבינו: מוסקה?
קורבצ’יו: מוסקה?
קנינה: מוסקה! נפלא! אה, נער הכסף, מתוק שלי!
השופט: אבקש שקט! ולידידי האחרים, שגם הם הוכיחו ידידותם לי בהזדמנויות כה רבות,
קורבינו: אהה, בכל זאת!
השופט: אני מוריש את הכרתי ותודתי העמוקה, ואת הבקשה לזכור אותי באהבה ובידידות. נחתם בעצם ידי. וולפונה.
וולטורה: זאת רמאות! הוא זייף את הצוואה! מוסקה הגנב!
קורבצ’יו: רמאי! שניהם רמאים… איפה עשרים אלף הדינרים שלי?
וולטורה: את הצוואה הזאת אני קורע ומשמיד.
השופט: לא לא, ידידי המלומד. הצוואה הזאת הנה חוקית לפי כל החוקים, הפרטים והדקדוקים. והיא חתומה בעצם ידו, לפי עדותכם אתם… רק אם תוכיחו שהצוואה זוייפה, אזי, הואיל ולנפטר המכונה וולפונה אין יורשים טבעיים יחולק רכושו כדין בין עניי העיר ונציה…
וולטורה: (מאוכזב) לעניים?
קורבצ’יו: (מאוכזב) לעניים?
קורבינו: (נבהל) לעניים!
קורבצ’יו: (רותח) בשביל מה עניים צריכים כסף? הם רבים מדי ובין כך ישארו עניים… אני דורש את הדינרים שלי, עשרים אלף.
וולטורה: (ברוגז) מוטב לעניים מאשר למוסקה.
קורבינו: לעניים, מוטב לזרוק לכלבים! רק לא למוסקה!
השופט: הואיל ועד עתה אין כל סיבה לפקפק בחוקיות הצוואה, הרי היא שרירה וקיימת, ומוסקה הינו היורש.
קורבינו: זה שטן ולא אזרח!
קורבצ’יו: אלף וארבע מאות דינרים… שלושת אלפים… והטבעת אלף…. ביחד ארבעת אלפים… ואחוזים…
מוסקה: (פורץ בזריזות קדימה) ברשותך, הוד מעלתך, אומר כמה מלים. מר וולפונה, מר וולפונה שנפטר, היה – אמנם אסור לבזות את המתים – היה מנוול מושלם מכף רגל ועד ראש. המנוול ביותר שחי אי פעם בונציה. אינני יודע אם אלוהים נתן לו מרה יותר גדולה מאשר לאחרים אבל היתה לו תאווה משונה לנעוץ את שיניו בבשרם של אחרים, לשפוך את מררתו על בני האדם, והשמחה היחידה שידע בחייו היתה השמחה להרע לבני אדם. אני מניח שאת התכונות האלה ירש מהשטן. אני הייתי חייב לשרת אותו, מסיבות שלא אפרט עכשיו. אבל האלוהים עדי שהזהרתי אותו, וניסיתי לעצור בו. אבל הוא בשלו!
קורבצ’יו: תאמינו לי שאחרי מה שלמדתי אצלו הייתי יכול להתמנות כטבח אצל השטן בכבודו ובעצמו. אבל הוד מעלתך, למוות אגרוף ברזל, והאגרוף הזה יכול לנפץ את הגולגולת החזקה ביותר. לפני כמה דקות, כאשר שכב שם על המיטה ורגליו כבר צוננות, תקף אותו לפתע פחד. הוא קרא לי אליו ולחש לי: "נהגתי כנוול בכל ידידי, אני מבקש ממך לתקן את כל מה שקילקלתי. אני מוריש לך את כל ירושתי. תחזיר לידידי את כל מה שגזלתי מהם, והלואי שיסלחו לי. כך, הוד מעלתך, דיבר החוטא הגדול. ואני הבטחתי לו למלא את בקשתו האחרונה ולחצתי את ידו הקפואה. ואם אני יורש אותו, אני מתחייב להחזיר את כל מה שגזל, לך וולטורה, במידה שאני היורש – לך קורבצ’יו, לך קורבינו – במידה ואני היורש, – וגם את לאונה אני רוצה לפצות. ואם באמת אוכרז כיורש, אמסור לידיך, הוד מעלתך, אלף דינרים לחלק אותם בין העניים. וכמו כן אשלם עבור תפילות לזכרו של וולפונה המת בכל כנסיות ונציה. וגם אחרי זה עדיין ישאר מספיק גם בשבילי.
השופט: גבר הגון אתה, מוסקה.
קורבצ’יו: אבל עם הריבית… שלושת אלפים עם הטבעת…
מוסקה: כמובן. ועוד טבעת אחת לקולומבה.
קורבינו: ומה עם הדינרים שלי?
מוסקה: בהחלט. תקבל אותם, אם אמנם אני היורש.
קורבינו: כמובן שאתה היורש! איש אינו כופר בזאת!
קורבצ’יו: כולנו מעידים, הצוואה חוקית ובעלת תוקף!
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.