רקע
שטפן צווייג
ירמיהו: פיוט דרמתי בתשע תמונות
שטפן צווייג
תרגום: אביגדור המאירי (מגרמנית)
xמוגש ברשות פרסום [?]
kמחזות
שפת מקור: גרמנית
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: המחלקה לעניני תרבות ונוער של ההסתדרות הציונית; תש"י 1950

 

הַנְּפָשׁוֹת

צִדְקִיָּהוּ, המלך

פַּשְׁחוּר, הכוהן הגדול

נַחוּם, הנגיד

אִמְרִי, זקן ירושלים

אֲבִימֶלֶךְ, שר־הצבא

חֲנַנְיָה, נביא העם

נושאי־כלים, חיילים, עבדים

יִרְמְיָהוּ

אִמּוֹ

יוֹכֶבֶד, בת־המשפחה

אַחְאָב, המשרת

בָּרוּךְ, נער

זְבוּלֻן, אבי הנער

עם ירושלים

שליחי נבוכדנצר

אנשי־צבא כשדים ומצרים


המקום: ירושלים בתקופת החורבן־הראשון


 

תמונה ראשונה: התעוררות הנביא

קְרָא אֵלַי וְאֶעֱנֶךָּ וְאַגִּידֶה לְךָ גְּדֹלוֹת וּבְצֻרוֹת לֹא יְדַעְתָּם

(ירמי' ל"ג ג')


(גגו השטוח של בית ירמיהו, מרוצף אבני־גזית לבנות ומבהיק באור־הסהר הכהה. למטה – העיר ירושלים על מגדליה וטפחותיה. שלוַות־תרדמתה ודממתה. הכל דומם סביב ורק רוח־השחר עובר לפעמים ונותן קול בתוך השתיקה.

פתאום – דפיקת צעדים נחפזים ממעלה המדרגות. ירמיהו בלבוש פרוע, חזהו חשוף, נסער למעלה ונאנק כבחניקה.)

ירמיהו הניפו השערים!.. הבריחים!.. אל החומה!.. אל החוֹמוֹת!.. הוי, שומרים רעים… הם באים… הנה הם… דלֵקה עלינו… תבערה במקדש… הצילו!.. הצילו!.. החומה נופלת, החומה!..

(נסער עד שולי הגג ונעמד פתאום. קול־זעקתו נחבט ברוֹן אל הדממה הלבנה. הוא מתחלחל; יקיצה חלה בו. מבטו מגשש, כשל שכור, ממעל לעיר; זרועותיו הנטויות בבהלה נופלות לאט־לאט. ידו עוברת עייפה על עיניו הפקוחות.) שגעון! שוב חזיון־שוא וחלום, האיום והנורא! הוי, חלומות, חלומות, חלומות, מה מלא הבית אותם!

(הוא מתכופף מעל החומה ומביט מטה)

שלֵיוה העיר, שליוה הארץ, רק בי יוקדת התבערה הזאת, רק בלבי אש בוערת. הוי, איכה תנוח בזרועות אלוהים, שקועה בשנת וסוכת־שלום על ראשה. טל אורות ירֵח על כל נָוֶה, ועל כל מצח־בית תרדמה נסוכה, תנומת־נחת. ורק אני יוקד לילה לילה, מתמוטט עם כל מגדל, בורֵחַ אל נפשי, נשקף בלהבות, רק אני, רק אני מעַי בי יחילו ומעל מטתי השׁורֶבת אקפוץ בפיק־ברכים מעלה אל הסהר, למען יָקֵר לי מעט. רק לי ינפץ החלום את שנתִי, רק לי תלחך זוועַת־אש את הָאֱשׁוּן מעל שמורת־עיני! הוי, עֱנוּת החזיון הלזה, הוי טֵירוף שְׂעיפי־לילה, המתחשרים בַדם ואחַר נמסים יגיעים באור הסהר!.. וכל חלום כמשנהו, ותמיד הטירוף הלזה, לילה, לילה. אותה החרדה המתקוממת בבשר ואותו החלום המתלקח לאותו הדוָוי! מי הטיל זאת בדמי? מי חולל את רעל־החלומות הלזה? מי רודף אחרי ככה בבְעתה הלזו? מי זה רעֵב לתנומתי, כי ילַחכֶנה מֵעיני, מי הוא זה אשר יעַנני? ירֵח, כוכבים, אתם עדַי הקרים, מי זה ייַסרני, ועל מי אני שומר? הוי, ענה לי, ענה! מי אתה, הנעלם, המשימני מתוך האֹפל מטרה לחצֵי הפַלצות? מי אתה מוֹרָא, הֲבא אלי לילה ואני הריתי וצירי־לֵדה אחזוני? למה המחִתָּה הזאת אך לי, אך לי בלבד בעיר הזאת השרויה כֻלָּהּ בתנומה ובשקיעה?

(מאזין אל תוך הדממה; קודר בלי־הרף)

הוי, שתיקה, שתיקה, תמיד שתיקה, ופנימה מהומה וְטַלטֵלַת לילה עדֶנה, בצפרנים שורפים הוא נאחז בי ובכל זאת לא אוכל לתפשו… הצלף יצליפני בחזיונות ולא אדע. מי זה ידפקני, וזעקותי אל תוך האפס תצוַוחנה! אנה, אנה אצרח? הוי, סוד כמוס אשר לַצַיִד הזה עלי, ובלי לדעת מטרת מי אני ולמי אני לשלל? – הפתחי, רשת־מבוכה, גלה לי אתה, הנעלם, פשר הָעֱנוּת הזאת, או כי תחדל ממני, כי אין בי עוד כֹח לנשוא, אָיִן! הרף ממני, אתה הציָד, או תפשני הפעם. קרא לי בהקיץ ולא בחלום, דַבר אלי במלים ואל תִבְעַר לי בשעיפי־לילה… הפָּתח, אתה אשר סגרתני! את פשר הענות הזאת הגֶד־לי, את הפשר הגד!

קול (קורא בלחש מתוך האפלה) ירמיהו!

ירמיהו (מתנודד, כאילו פגעה בו אבן) מי זה?.. את שמי… האם לא את שמי שמעתי?.. המִן הכוכבים קרא לי, או מתוך חלומי? (מאזין למרחקים, שוב הכול דומם.)

האתה הוא זה הנעלם, אשר תשית עלי ציִד וּתְעַנֵנִי?.. או אני הוא זה… האם דמי הנסער יתן קולו… דבר עוד פעם, למען אכירך.. עוד פעם קְרָאֵנִי… רק עוד פעם…

הקול (קרוב יותר) ירמיהו!

ירמיהו (מתמוטט על ברכיו) הנני, אדוני! שומע עבדך! (מאזין בנשימה עצורה: שום זיע מסביב.)

ירמיהו (נִיתר מהתלהבות) דבר־נא, אדוני, אל עבדך! בשמי קראת, תן איפוא גם את דברך, אדוני, למען תַשִׂיגֶנוּ בינתי. אזני קשובות למוצא פיך. לאשר תצַווני!

(שוב מאזין מתוח, דממה עמוקה.)

האם הקשיתי לשאול ולִרצות בך, אדוני? הן בער אני ועבד נקלה, עפר מעפר אדמתך, אך הלא כל בחירה לך הִנֶּהָ. אתה הבוחר מלכים מבין רועי צאן, ולא פעם תסיר את החותמת מעל פי הנער, למען ילהט מדבריך. אתה לפי אותות אחרים מאלה תבחר. אשר תגע בו אתה, אדוני, הוא הנבחר, ואשר בחרת בו הוא הנועד לך. אם קרא קראתני בדְבָרך זה אשר בָאַנִי, ראה־נא, איפוא, כי שמעתיו הפעם. האתה הוא זה, אדוני, אשר רדפת אחרי – ראה־נא, איפוא, כי לא אברח מפניך. קח־נא את שְׁלָלךָ, אדוני, אחוז־נא בטַרפך, או כי תוסיף תרדפני עד תום המטרה! ורק הבינני דעה. כי לא אִכשל בך. פתח־נא את שמיך, אדוני, למען יראך עבדך הפעם!

הקול ירמיה! (קרוב יותר, חודר יותר) ירמיהו!

ירמיהו (מתלהט) שומע אני, אדוני, שומע! בכל נפשי אקשיב לך, אדוני! נפתחו בי מעינות דמי וכל נימי בשרי שלוחים אליך להשיגך. הנני פתוח, אני כלי־יוצר נקלה, לבשורתך, אדוני. דבֶּר־נא אלי את דברך, צווה־נא את מצוותך, לך אני בבשרי ובכל נפשי פנימה! אִבָּרֵא־נא בחפצך, ובמצוות־פיך אהי לאפס. את אשר אהבתי אעזוב למענך, ומכל שמחות אתרחק. זר יהיה לי נועם אשה וכל בית־אדם, רק בך לבדך אגור ובדרכך אדַּד תמיד. לכל הד קול אטם את אזני אחרי אשר את קולך שמעתי פעם, ולדברי ילוד־אשה חרש אֶהִי. רק לך נדרתי את כֻלי, כי צמאה נפשי לשרותך. אדוני, פתוח אני לדבריך, ולאותותיך איַחלה!

קול האם (קרוב לגמרי וניכר) ירמיהו!

ירמיהו (בלהט) פרוץ אל קרבי, אדוני! לבי בי יִסְמַר מפחד קִרבתך אלי! השתפך־נא החוצה, סער מטרות־אושר! נערֵני, למען אהַר בזרעך! הָנֵב־נא את אדמתי, עַבֵּר־נא את שפתי. הַכְוֵה בי את תו־שלטונך! שימה־נא עֻלך על צווארי… הבט, ערפי יִשַּׁח לך – לך אני, אדוני. לך לעולם ועד. הכירני־נא כאשר הכרתיך אני, רק תן לי לראות את תפארתך, כאשר ראית אתה באפלה את עבדך הנקלה. רק את דרך רצונך הראהו־נא לי, אדוני, הראהו־נא, הראה לעבדך־נֶצח!

האם (עלתה במדרגות בעינים תָרוֹת, מבטה כולו חרדת דאגה, קולה ענוג ורך) הוי, הנך… הנה אתה נערי!

ירמיהו (קופץ מעל ברכיו, מלא פחד וזעם) גשי הלאה… סורי… הוי, נידם הקול… נסתמה הדרך… נסתמה לעד…

האם אוי לי, איך תעמוד פה בלבוש קל על החומה הקרה… בוא רד, נערי… קדחת זורמת הנה מבצות הבוקר…

ירמיהו (פרוע) למה תעקבי אחרי, למה תרדפיני! הוי, צַיד בלי קץ, המקיפני מפנים ומאחור, בחלום ובהקיץ!..

האם איך אבינך, ירמיהו? שקעתי שם למטה בתרדמה ונדמה לי כי שיחת שנַים אני שומעת מעל הגג ודברים ביניהם…

ירמיהו (ניגש אליה) שמַעת… גם את… בשם האמת הנִצַחת… שמעת אותו מדבר… קול קריאתו באה באזניך…

האם קול מי?.. אין איש אתך פה…

ירמיהו (אוחז בה) אמי… השבעתיך, דבֵּרי! דבריך אמי – אושֶׁר הם לי או מות… את קולו שמעת… בהקיץ שמעת…

האם קול איש שמעתי מעל הגג ואגַשש במטתך למען אעירך. אך קר היה הסדין ומטתך ריקה. פחד באַני ואקרא בשמך, בני…

ירמיהו (מתרופף) את קראת… את קראת בשמי…

האם שלוש פעמים קראתי לך… אך מדוע…

ירמיהו שלוש פעמים! אמי, האם זה ברור לפניך?..

האם שלש פעמים קראתי לך…

ירמיהו (בקול רצוץ) אבדון ולעג! הוי, דמיון כוזב בַכל, מבית ומחוץ! אשה קראה לי בפחדה ואני בזִוְועתִי קולו שמעתי…

האם זר מוזר אתה לי… לא אמרתי לעשות כל עול. ואחרי אשר איש לא ענה לי, עליתי הנה לראות מי פה. ולא מצאתי איש.

ירמיהו הוי, כי כן! משֻׁגע, מֻכּה בסַנוורים… הוי, עֱנוּת החלומות ויסוריהם!.. תעתועי הגיון וכסל… אני הפתי והבל שגעוני…

האם מה זה תדבר, בני? יַד־מה היתה בך?..

ירמיהו אין דבר, אמי, אין מאומה… אל תשימי לב לדברי…

האם לא, ירמיהו, לבי אל דבריך, אך סתומים הם לי, רוח זרה היתה עליך. נפשך לי מתנכרת ועויינת היא לי. מה היה לך, בני. מה יעַנה את נפשך?

ירמיהו מאום לא יעַנה את נפשי, אמי… המִטה שְׁרָבַתְנִי… ואעל לשאף קור…

האם לא, כי תחסום את לבך מפני, ובכל זאת גלוי אתה לנפשי. האמנם תאמר, כי לא אדע את הליכותיך זה ירחים לילה לילה? התחשוב, כי לא אשמע את אנקותיך בשנָת ואנחות שבריך בתרדמה? הוי, כי בעינים פקוחות אשמעך באפלה, איך תהַלך בבית נְדוּד־מנוחה. צעד בצעד אשמע נדוּדיך וצעד בצעד ידַד לבי אתך. מה זה המיַסרך? הִפתח־נא לי ואל תסתיר את ענוּתך מפני דאגתי.

ירמיהו אל־נא תדאגי, אמי, אל תדאגי לי.

האם איככה לא אדאג לך! האם לא אור־יום כל ימי אתה לי ולא תפלתי לילה לילה? מתוך כפַי גָדַלת לי, בהן נשאתיך, ועדיין אשאך בנפשי למען תשמור על חייך. הוי, ידוע ידעתי זאת עוד לפניך, ועוד לפני ראותך־אתה ראיתי־זה ירָחים; צל נפל על פני וחרדה באה אל תוך נפשי, זר היית לרֵעיך ואת עליזים לא הלכת, מנעת את רגלך מִבוֹא ברחובות קריה ובבית בני־אדם. שקוע שקעת בשרעפים ואת החיים זנחת אחרי גֵווך, התאושש־נא, ירמיהו, אתה לכוהן גודלת ומחלצת אביך מחכה לך, למען תשים תהִילה לאדוני בתהילות ובזמירות. הרימה את פניך מתוך האפלה אל אור־היום! הגיעה העת כי תִבְנֶה את חייך, כי תחֵל במפעלֶךָ!

ירמיהו לא עת להחל היא עתה, כי קרוב יום הקץ!

האם אֲבָל הגיעה העת, הגיעה! בָגור בגרת לגבר, ביתנו מחכּה לאשה ולצאצאיה, בהם יקומו פני אביך לתחיה.

ירמיהו (בכאב זעום) להביא אשה אל תוך השממה? לגדל ילדים למחנק? אכן לא יום־כלולות הוא הבא עלינו!

האם הָבן לא אבינך, בני.

ירמיהו הֲבָנֹה אבנה ביתי על פי־תהום ואת חיי בתוך המות? האם אלֵי רקב אזרע ואתן שבח לכלָיון? אכן, אומר אני לך, אֵם: אשרי אדם אשר לא ידַבק לבו כעת אֱלֵי חָי, יען כי אשר ינשום את אויר היום הזה, כבר טעם את מותו!

האם בשגעון הֻכּית בני! ההיו פעם ימים שׁלֵוים מאלה? השקטה פעם הארץ בשלום אשׁר כזה?

ירמיהו לא אמי. שלום שלום יאמרו הכסילים, ואין שלום; ועל מטותיהם ישכבו תמימים וידַמו כי ישֵׁנים המָה, והם את מותם ינומו. אמי, הנה באה עת, אשר לא היתה כמוה בישראל, ומלחמה אשר לא ידעה האדמה הזאת! עת, בה יתקנאו החיים בשוכני קבר על שלוָתם והפקחים בעִוורים על האופל אשר בעיניהם. האוילים עוד לא יראוה והשקועים בחלום לא יחזוה עדֶנה, אפס אני, אנוכי הצצתי וראיתי לילה לילה: הנה הלהבה עולה הלוך ועָלֹה והאויב קרֵב והולך. הנה הוא בא, יום המהומה והמבוסה, וכוכב־המלחמה האדום מגיח מתוך חשרת ליל…

האם הוי, זוָעה… מאין לך כל אלה?

ירמיהו

דְּבַר־סֵתֶר הָיָה עָלָי,

בְּחֶזְיוֹן־לַיִל, בַּחֲלוֹם־תַּעְתּוּעִים,

נָפַל עָלַי פַּחַד וּדְאָגָה רַבָּה,

עַצְמוֹתַי בִּי רָחֲפוּ וְנָקָשׁוּ

וּלְבָבִי בִי הִתְמוֹטֵט כְּחוֹמָה מְבֻקָּעָה.

אִמִּי,

רָאִיתִי דְבָרִים,

אֲשֶׁר לוּ נִכְתְּבוּ עֲלֵי סֵפֶר

וְסָמְרוּ שַׂעֲרוֹתֵיהֶם שֶׁל בְּנֵי־אָדָם

וּשְׁנָתָם נָשְׁרָה כַאֲפֵר מֵעַל פְּנֵיהֶם. –

האם ירמיהו… מה היה עליך?

ירמיהו

הִנֵּה קָרֵב הַקֵּץ. מִיַרְכְּתֵי־צָפוֹן יָצָא בִגְעָרָה,

מֶרְכַּבְתוֹ אֵשׁ וּמְעוֹנוֹ מַחֲנָק!

שְׁמֵי־הַקֹּדֶשׁ מֵאֵימָה יִרְעָשׁוּ

וְהָאֲדָמָה תָחִיל מִפַּרְסוֹת־בַּרְזֶל.

האם (בזוועה) ירמיהו!

ירמיהו (אוחז בה, מלחש)

הֲשׁוֹמַעַת אַתְּ… הַאֵינֵךְ שׁוֹמָעַת?..

הִנֵּה, קָרֵב, קָרֵב הָרַעַשׁ…

האם מאומה אינני שומעת! השחר עולה, חלילי־הרועים נעורו בעמק ורוח קלה תלַטף את הדג.

ירמיהו

רוּחַ קַלָּה?

אוֹיָה, אוֹיָה!

סְעָרָה אֲיֻמָּה מִתְחוֹלֶלֶת,

סוּפָה מֵאֵת אֱלֹהִים,

מִגֵּיאוֹת־הַצָּפוֹן תָּגִיחַ

וּתְנוֹפֵף חֲרָדָה עַל פְּנֵי הָעִיר.

אִמִּי! אִמִּי! הַאֵינֵךְ שׁוֹמָעַת?

חֶרֶב תָּרֹן בָּרוּחַ,

גַּלִּים סוֹאֲנִים אוֹפַנִּים יִתְגַּלְגֵּלוּ,

כִּידוֹן וְשִׁרְיוֹן יַבְרִיקוּ בַלַּיְלָה,

אַנְשֵׁי־מִלְחָמָה, גְּדוּדִים אֵין־קֵצֶה

יִשְׁפֹּךְ הַסַּעַר עַל הָאָרֶץ.

האם חזון־שוא ומדוחים! תעתועים וכזב!

ירמיהו

הִנֵּה הוּא קָרֵב, עַם לוֹעֵז אַדִּיר וְקָדוּם.

מִמִּזְרַח הָאָרֶץ בָּא בִסְעָרָה,

בְּשִׁפְעַת אֵין־קֵץ,

חִצֵּי סוּפָתוֹ כְּבָרָק יָעוּפוּ,

פַּרְסוֹת סוּסָיו כְּסַעַר נֶחֱשָׁבוּ

וּמַרְכְּבוֹתָיו מוּצָקוֹת כְּמוֹ סָלַע,

וּבְתוֹךְ גְּדוּדָיו בַּתָּוֶךְ,

כֶּתֶר־דָּמִים עַל רֹאשׁוֹ,

הוֹרֵס הֶעָרִים,

מַצִּית הַבְּעֵרוֹת,

כּוֹבֵשׁ הָעַמִּים,

הַמֶּלֶךְ, הַמֶּלֶךְ,

מֶלֶךְ הַצָּפוֹן!

האם מלך הצפון… חלום חלמת… כי מלך גֵיא צָפוֹן…

ירמיהו

אֲשֶׁר הוּא שָׁרַק לוֹ,

אֲשֶׁר הוּא בָחַר בּוֹ

לְמַלֵּא בְלֵב־אֶבֶן

אֶת דְּבָרוֹ, דְּבַר־הַסֶּלַע,

לְמַעַן יַךְ אֶת עַמּוֹ עַל כָּל פְּשָׁעָיו,

יִטְחֹן כָּל חוֹמָה וִיבַקַּע כָּל מִגְדָּל,

יְכַבֶּה כָל אוֹר וְכָל צְחוֹק בְּכָל בַיִת,

יַשְׁמִיד אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּקְדָּשׁ

מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

וּלְמַעַן יַחֲרֹש שָׂדֶה אֶת חוּצוֹת יְרוּשָׁלָיִם!

האם שגעון ופשע! ירושלים תקום לעד!

ירמיהו

אוֹיָה, כִּי נָפֹל תִּפֹּל!

אֲשֶׁר אֱלֹהִים עָלָיו יִשְׂתַּעֵר,

קוֹם לֹא יָקוּם!

שָׁרָשֶׁיהָ יִיבְשׁוּ מִתַּחַת,

וּמִמַּעַל אֶת פִּרְיָהּ יִקְצֹרוּ!

בְּגַרְזֶן וּבָאֵשׁ יִכְסַח הַפָּרָש

אֶת יַעַר־יִשְׂרָאֵל וּשְׂדוֹת יְרוּשָׁלָיִם. –

האם (פורצת)

שֶׁקֶר אַתָּה דוֹבֵר!

שֶׁקֶר, שֶׁקֶר!

לְעוֹלָם לֹא יָצוּר אוֹיֵב עַל הָעִיר הַזֹּאת,

צִיּוֹן לֹא תִרְעַד וּמְצוַּדת־דָּוִד לֹא תִּפֹּל לָעַד!

וְאִם מִקְּצוֹת כָּל תֵּבֵל בּוֹא יָבוֹא הָאוֹיֵב,

הַחוֹמוֹת הַזְּקוּפוֹת הָאֵלֶּה

וְלִבּוֹת יִשְׂרָאֵל לָעַד יִחְיוּ,

יְרוּשָׁלַיִם תָּקוּם לָנֶצַח!

ירמיהו נפול תפול הפעם! נשבר המטה והשעה נגזרה. קרוב הקץ, קץ ישראל בא!

האם מכַחֵש באלוהים! מכחש באלוהים! אנו בחירי־יה נחנו ועד קץ־הימים יקום שמנו! ירושלים לא תסוף לנצח!

ירמיהו בחלומותי ראיתי ובמלא האמת נגלה לי הדבר.

האם החולם כאלה עַוָּל הוא, ועַוָּל שבעתים המאמין בחלומות אשר כאלה! אוי לי, כי עיני הרואות את בר־בטני יָפוּן בעוז־ציון ולא יבטח באדוני! ירמיהו, ירמיהו התחפוץ, כי חיקי יִבְחַל עלי הפעם?

ירמיהו לא ברצוני באה עלי הזוועה ואין לאל ידי למנוע את החזות הקשה.

האם היֵה עֵר בתפלה נגדה, ותרמיתה תנופץ אל שם אדוני! זכור, ירמיהו, כי בן כוהן לאל־עליון אתה וקודש הנך לשיר שירי־שבח לאלוהים, לרומם לבבות קטני־אמנה ואת מרי־הנפש למלא בטחון!

ירמיהו איכה אוכל, איכה אוכלה? ונפשי מרה לי מכֹל! חדלי־נא ממני, אמי. עזביני־נא לנפשי.

האם לא אחדל ממך, בני, ולא אתן את נפשך טרף לאפס־תקוה. ירמיהו, בני יחידי, שמע לדברָי! דבר־סתר אגלה לך זאת הפעם הראשונה למען תתאושש, שמע לאמך, אשר ממצוקתה תדבר אליך. גם אנוכי הייתי מרת נפש פעם. עשר שנים מנע אלוהים ממני פרי־בטן. הייתי ללעג לנשים וקלס לפלגשים. עשר שנים נשאתי את בשרי בשׁני, ובאחת־עשרה התלקח בי לבי ואלך להתפלל אל בית־אדוני, כי יניב לי את חיקי הפעם.

ירמיהו הפעם הראשונה תגלי לי זאת, אמי…

האם נפלתי אפים ארצה ואשְׁקֶהָ בדמעתי ואדור נדר: אם יותן לי בן, והיה קודש לאדוני. כן נדרתי לחשוך את אמרי־פי ולחשות כל ימי מצוקתי, למען ימלאו אחרי־כן שפתי בני תהלות לאדוני.

ירמיהו אותי נדרת… אמי! גם אַת…

האם בעצם היום ההוא יְדָעַני אביך ואבוֹרך בך, בני. שבעה ירחים תמימים כבשתי באמונה את קולי בתוך בשרי. למען חֲשוך לך שפע אמרי־שפר לבשֵׂר את תהלת אדוני ורוב גדלו! אַחַר פִתחתי את סגור פי ואנחנו גדלנוך ונלמדך כתב וספר וקולך הִנעים זמירות ישראל. כעת ידעת, ירמיהו: אתה לכוהן קודשת מעודך ולמְתַנֶּה תהלות אל־עליון. – קרע־נא את רשת חלומותיך וצא לאור־השמש!

ירמיהו הוי, נדר־מִשנה, אמי, עדות־מִשנה בלילה הזה! זאת היא הפעם השניה אשר העירותיני לחיים! דברַיך לִמדוני לדעת את נפשי הפעם. הן מופלא הדבר: אני זעקתי אל אדוני בשאלתי, והוא אותך שלח להגיד לי פשר דבר! הוי, מסתרי הדרך הלזו, הוי, חַכַּת־החלומות אשר צדַתני, הוי, פֶּתֶה־החזיונות אשר עוררני, הוי, ציָד קולע, אשר לא יחטיא!אכן נודע לי מי זה דפק על קיר־תנומתי, עד אשר הקיצותי משְּׁנַת־חיי. ידעתי הפעם, מי האיץ בי בהתמהמהי. אכן ידעתי מי דרשני…

האם מה היה עליך? כשכור מיין תדבר…

ירמיהו כן, שכור אני מֵחֶפְצִי הצָּלוּל ומָלֵא לשון ומליצה עד כי תקצַר בי נשימת אפי. נשברו חותמות פי, ושפתִי יוקֶדת בשורות…

האם אוי לי, אם חלומותיך הארורים תבַשר! אם שגעון אשר כזה תשמיע בחוצות, לא בני אתה!

ירמיה בנֵך, אמי? הוי, כי שבעתים בנך אני, דומה אליך בפועַל אדוני! דעי־נא, עָקָר הייתי גם אני והוא חולֵל בי את פלא הדבר ויפרני את סודו. הנה חדשתי, אמי, את דבר שפתיך: גם אני נדרתי לו את נפשי נדר…

האם אם כן, אפוא, לך־נא אל מקדשו והבא לו קרבן, לאשר העירך לשים לו תהלה!

ירמיהו לא, אמי. לא כהונת עולה וזבח נטלתי עלי – אני את נפשי אעלה קרבן הפעם! לקראתו יזובו עורקַי דם, לו יוקד בשרי ואליו תלהט נפשי. אותו אשָׁרֵת כאשר לא שרתו עוד איש ודרכיו הם דרכי מהיום ועדי־עד. הוי, הביטי, הנה האיר השחר בעמק, וגם בי עלה השחר מתוך האפלה! שָׁמָיו יוקדים באש־ארגמן וגם לבי התלקח בקרבי. הוי, מרכבת־אליהו העולה באש השמימה, סחפי־נא גם את מוצא־פי, למען יהלום כרעם אלי יום בני־אדם! אוי לי, כי שפתותי בוערות, הלאה מפה, עלי ללכת…

האם אנה תלך בבוקר השכם?

ירמיהו לא ידעתי. אדוני הוא היודע…

האם אך הגד לי, מה יָזַמת עשוֹת?

ירמיהו לא ידעתי, לא ידעתי! לוֹ הוא לבבי, ומעשַׂי לו הֵמה!

האם לא אתנך, ירמיהו, עד אם נשבעת לי, כי לא תגלה את חלומותיך…

ירמיהו לא אִשבע! רק לו לבדו הָשְׁבַּעְתִּי!

האם… כי לא תבַשר רעות לעמנו.

ירמיהו רק שפתִי לי היא, ולוֹ היא הבשורה!

האם אוי לי, כי תשמט מפני דברי! שמע אפוא ודע: אשר יֵצא לזרוֹע מפח־נפש בישראל, אַל ישוב אל אל ביתו עוד!

ירמיהו לו הם דברַי וביתי לו הוא,

האם אשר לא יאמין בציון, לא בני הוא עוד!

ירמיהו רק לוֹ לבדו אני, לוֹ, אשר אל תוך בשָׂרֵך שמָני.

האם הככה תסור מפני? אם כן, שמע, ירמיהו, לפני פתחך את פיך לעם: בכל מורשי לבבי קלל אקלל את האדם המפיל אימה על ישראל: ארור…

ירמיהו (נבהל) אל תקללי, אמי, אל תקללי!

האם ארור האדם, המבשר מפלה לחומות העיר, ושממה לרחובוֹת קריה! ארור הזועק מות על ישראל! יפָּל־נא בשרו באש צורבת ונפשו בכף אלוהים חיים!

ירמיהו אל־נא תְפַלְאִי קללה, אמי… פן ידחפני גם הוא תחתיה…

האם ארור הנואש, הבוטח בחזיונות שוא ולא ברחמי־אלוהים! ארור הכופר באלוהים ולוּ בני הנהו! בפעם האחרונה, ירמיהו… בחר לך…

ירמיהו אנוכי… הולך… בדרכי… (צועד בכבדות כלפי המדרגות.)

האם ירמיהו… בני יחידי אתה ונחמתי לעת זקנה… הִמָלט־נא ממאֵרתי… כי שמוע ישמע לי אלוהים, כאשר שמע לנדרי…

ירמיהו גם אני נדור לו, אמי, גם לי שמע אלוהים. היי שלום! (יורד על המדרגה הראשונה.)

האם (פורצת) ירמיה! עלַי צועדת רגלך! את לבי בי תרמוס!

ירמיהו לא ידעתי את הדרך בה אצעד… רק קול הקורא אלי אני שומע… ואמריו. אלך…

(יורד לאט במדרגות, פניו רציניים ודוממים, עיניו קפואות כלפי השמים.)

האם (פורצת אל המדרגות, ביאוש) ירמיהו! ירמיהו! ירמיהו!

(אין תשובה. הזעקה עוברת ליללה עד ששוקעת לגמרי בתוך שתיקה. דמות־האם המתמוטטת עומדת גלמודה תחת השמים הגבוהים, שאודם השחר מתחיל להתפשט עליהם כנוגה אֵש ודם.)


 

תמונה שניה: האזהרה

הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנַי וּלְפָנֶיךָ מִן הָעוֹלָם וַיִּנָּבְאוּ אֶל אֲרָצוֹת רַבּוֹת וְעַל מַמְלָכוֹת גְּדוֹלוֹת לְמִלְחָמָה וּלְרָעָה וּלְדָבֶר: הַנָּבִיא אֲשֶׁר יִנָּבֵא לְשָׁלוֹם, בְּבֹא דְבַר הַנָּבִיא יִוָּדַע הַנָּבִיא אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ אֲדֹנָי בֶּאֱמֶת

(ירמיהו כ"ח ח–ט)


(הכיכר הגדולה בירושלים, המובילה בהרבה מדרגות אל חצר־העמודים של מצודת־ציון, לימינו של ארמון־המלכות, ובתווך הצדה – אל בית־המקדש. מעֶברה השני תחומה הככר הרחבה בבתים וברחובות, הנראים נמוכים ומשתחווים אל מול הבנין הנישא אל־עָל. הכניסות לארמון מקושטות מקלעות־פרחים וציפוי־ארז; במזרקות רחבות מעשי־חושב שבחצר מפכים המים מַטה, ומאחור מבהיק באפלילותו שער־המקדש מעשה־מקשה. לפני חצר־העמודים של הארמון, ברחוב ועל המדרגות, מצטופף בערבוביה כלפי מעלה עַם־ירושלים, ההָמון הָרַב והנרגש של גברים, נשים וילדים, הנעים כשהם דרוכים, כולם כאחד, מִצפיה רבה, מתוך ההמון עולים הרבה קולות שברגעי־מאורע מתמזגים תכופות לקול־קריאה אחד, אך בכלל מנוגדים הם בהתרגשותם. ברגע זה מופנים כולם אל עבר הרחובות ונדחקים מתוך אי־מנוחה שבַצפיה הרַבה.)


קולות הצופה כבר קרא מעל הצריח – – לא, עדיין לא קרא – – אני באזני שמעתי את קול הקרן – – גם אני – – גם אני שמעתי – – אל נכון כבר קרובים הם – – מאין הם באים? – – הנראה אותם! – –

אחרים מאצל שער המוריה הם באים – – עליהם לעבור פֹּה – – אל היכל המלך ילכו – – פַנו את הרחוב – – כן, כן – – נראה אותם – – הִסוגו – – פנו דרך – – פנו מקום לאנשי מצרָים – –

הקול האם אל נכון יבואו?

שני דברתי עם השליח, אשר הקדים לבוא – –

קולות עם השליח דִבר – – ספר־נא – – כמה מספרם? – – האם גם מתנות בידיהם? – – מי בראשם? – – מה הם מביאים? – – סַפר, יששכר – – –

(קבוצת אנשים מקיפה את יששכר)

יששכר רק אשר דבר אלי השליח, הוא חותני, אגיד לכם. ראשי צבא־מצרַים הם, אשר פרעה שלח אלינו, ואתם עבדים לרוב, המביאים לנו שי במוטות ובאפריונים שונים. מימות המלך שלמה לא באו כמנחות אלה לעיר ציון.

קולות יחי פרעה מלך מצרים – – כבוד לכסא־מלכותו – – תחי ארץ מצרים – –

קול שמעתי, כי גם אחת מבנות פרעה בתוכם. המלך צדקיהו ישאנה. האמת הדבר, יששכר?

יששכר כדבריך. אחת מבנות פרעה אִתם. היפה בבנות המלך, בה בחר צדקיהו לאשה.

קולות כבוד ויקר לפרעה – – יחי המלך צדקיהו – – נראה אותה בעינינו – – תחי ארץ מצרים – –

איש זקן אל־נא תגילו. רק רעות המיטו עלינו תמיד הנשים הנכריות אשר למלכי ישראל.

קולות כן, כן – – את לב הצדיק תסלפנה – – הלאה הנשים הנכריות – – למה תחרף את מצרים – – כן, מה לנו ולהם – – ומה כל המנחות האלה – – מתי זה כרתנו ברית אהבה עם מצרים – – מה חפצם – –

קול ברית־מגן יכרות אתנו פרעה נכה נגד נבוכדנצר. מפי אבימלך שמעתי – –

קולות כבוד לשר צבאנו לאבימלך – – אל לנו ברית עם מצרים – – אל לנו כל ברית – – נגד מי תכָּרת הברית הזאת – –

יששכר ומדוע לא נכרת אתם ברית־מלחמה? חזקים הם ועצומים, ואם את ידם יתנו לנו, לא נירא מפני נוגשינו. עשרת־אלפים מרכבות־טבח יש לאל־יד פרעה לשלוח אל המישור, ורובי־קשת ונושאי־חרב אשר לו, אין מספר להם. נגד אשור מעַנינו תתקומם מצרים ואת עזרתנו יבקשו.

הזקן אל לנו ברית עם מצרים. מלחמתם לא מלחמתנו היא.

יששכר אך הן אחים אנחנו במיצר. גם הם לא יאבו להיות עבדים לבני כשדים!

קולות וגם לא אנחנו – – הלאה אשׁור – – נשבור את עולו – – הזהרו, אל תחפזו – –

ברוך (עלם, בלאט) כל ימינו חולפים באזיקים ושליחינו נושאים מדי חודש בחדשו את שקלי־זהבנו לעיר בבל. עד מתי נשא את חרפתנו?

זבולון (אבי ברוך) הס! לא עליך לדבר! אין איש נאנח תחת עול הכשדים הקל.

קולות אכן, די לנו היות עבדים – – עת־הדרור הגיעה – – הלאה אשור – – ברית עם מצרים – –

זבולון כל טובה עוד לא באה לנו ממצרים. עלינו להאריך אף ולא לתת אימון בהם.

קולות עלינו להשיב את כלי־מקדשנו ולא לתת לבעל להתעלל בהם – – מות לבוזזי המקדש – – עת הדרור הגיעה – –

אחרים (מעומק הרחוב מריעים) הם באים – – פּנו דרך – – הם עולים הנה – – הסוגו – – אני רואה אותם – – מפה תראם – –

העם (מעפיל על המעלות ועושה ידים למַלאכות מצרים לעבור אל הארמון. בתחילה רואים רק את חודי הכידונים הנוצצים מעל ראש ההמון הסואן.)

קולות קוממיות ילכו – – מי בראשם? – – ארַקסס – – הנה המתנות – – האפריונים – – הנה אחד ממוסך – – אל נכון בת־פרעה שם – – יחי ארַקסס – – תחי ארץ־מצרים – – כמה כבד הוא הארון ההוא מלא זהב – – זהב – – אנו נשלם בדם – – חרבותיהם קצרות – – חרבותינו טובות מאלה – – כמה יהירים הם – – אנשי־חיל אדירים – – יחי המצביא ארַקסס – – ברכות על ראש מלך מצרים – – ברכות לבריתנו הנאמנה – – ברוכים הבאים! –

ההמון (מקיף את תהלוכת המצרים בצעקות־הידד.)

המצרים (מקושטים בכל יקר, עוברים גאים וכבדי־ראש בין השורות, מקישים בחרבותיהם ומודים בכבוד.)

ברוך (מעל המעלות) ימלא המלך צדקיהו את רצונכם! יכרות אתכם ברית!

קולות כן – – כן – – נעלה על אשור – – נשבור את עולו – – יחי פרעה נכֹה – – ברוך בואכם – – נִקום את נקמת ציון – –

אחרים אל הארמון – – אל היכל המלך – – אל המלך – – יכרוֹת את הברית – – יחי ארַקסס – – ברכה על ראש צדקיה – – מלך לעבדים הוא – – לא, לא – – חופש ודרור – – בואו אל הארמון – –

המצרים (עלו אל הארמון ונכנסו לחצר־העמודים. אחריהם זורם נחיל העם; נחילות אחרים נפוצו ברחובות; רק קבוצות קטנות אחדות נשארו על המדרגות, בעוד שחיילים ונשים סוערים בסקרנות אחרי המצרים, מקיפים את האפריונים ונעלמים אחר כך בחצר־העמודים עם התהלוכה ביחד.)

ברוך (המלווה אותם כל הזמן בתנועות־התלהבות) עלי ללכת אִתם.

זבולון אתה תִּשאר פה!

ברוך עלי לראות, עלי לחזות איך יתקומם עם־ישראל על אויביו ומעַניו. כלתה נפשי לחזות במחזה הכביר, והנה הגיעה השעה!

זבולון אתה תשאר פה! אדוני יכין את צעדינו ולא אנחנו! ההכרעה היא למלך לבדו.

ברוך איכה יריעו! תן לי, אבי, להִספח אליהם, אחזה גם אני!

זבולון עוד תחזה ותחזה. תמיד יריע העם ללשון מדברת גדולות ותמיד ירדוף אחרי תפארת־שוא.

אחר למה תמנע ממנו את שמחתו? האם תור אשרנו לא הגיע עדֶנה? הנה, קמו אוהבים לישראל.

זבולון מצרים לא היתה ידידת־ישראל מעולם.

ברוך חרפתנו חרפתם ומצוקת־ישראל מצוקת־מצרים היא.

זבולון אין לנו חלק בכל עמי תבל. כוחנו בנו באשר לבדד נשכון.

אחר אך הן לעזרתנו באים הם במלחמתנו.

זבולון לֹא לנו יִלָחמו, כי אם לנפשם. כל עם אך לנפשוֹ יִלָחם.

ברוך והלנצח נשאר עבדים? והמלך צדקיהו מלך עבדים יֶהי? ועיר ציון לכשדים תהיה למס? הוי, לו היה מלך כהלכה –

זבולון הס! הנה צוויתיך להִדֹם! לא לנער לשפוט את המלך.

ברוך אמנם נער אנוכי, אך מה היא העיר ירושלים אם לא הנוער? לא השאננים בנוה. הנער דוִד הוא אשר כוננה לתלפיות וישַׂגבֶה בין העמים.

זבולון דום! לא עליך לדבר במרומי־קרת.

ברוך האם רק שקטי־הרוח ידברו ורק ישישים יחרצו, למען יזקין עמנו בלא־עת ודבר־אדוני יעלה רקב בלבנו? עת־רצון היא לנו. עת לנקום. אתם שַׁחֹתֶם. ואנחנו נרים ראש. אתם בוששתם, ואנחנו עשה נעשה! לכם הוא השלום, ולנו המלחמה!

זבולון מה ידעת אתה על המלחמה, פושֵׂק־שפתים! אנחנו, הוריכם, ידענוה היטב. נשגבה היא בספרים, אך לאמִיתה מחנק היא וחרפה לכל חי.

ברוך אני לא אפחד ממנה. הקץ לעבדות!

קול המלך צדקיהו נשבע שבועת־שלום!

קולות שבועת שוא היא שבועתו – – יָפֵר את השבועה – – אין שבועה לעובדי־אלילים – –

קולות (מאחור, מן הרחוב, בתרועה) אבימלך! יחי אבימלך! – – אבימלך! שר־צבאנו! – – הידד!

(הקבוצות מתאספות סביב אבימלך שר־הצבא ומריעים לו.)

קולות אבימלך… האמת הדבר, כי מצרים רוצה בברית אתנו! – שלוף את חרבך! – – קום ועלה על אשור! – – העירה את כח עם ישראל! – – כולנו נכונים! – – בנעורינו ובזקנינו! – –

אבימלך (מרום המעלות, אל ההמון) הִכונו בני ירושלים, כי קרוב הוא יום הגאולה. (ההמון פורץ בתרועות ששון) פרעה נכה הושיט לנו את ידו הנאדרת בגבורה. את בריתנו הוא רוצה, למען נפרוק שכם־אחד את עול מלך אשור ואנחנו עשה נעשה, עמי, יושב ירושלים. לוחמיך נכונים וחמושים כל מגיניך, מרכבותיך רתומות וקשתותיך דרוכות. וכעת בַרְזֵל את לבבך, יושב ירושלים!

המון קומו על אשור! – – מלחמה בבני כשדים! – – יחי אבימלך! –

איש־צבא כעדר צאן נוביל אותם לפני מחננו. כוח אשור אזל בחיק־נשים ומלכם מעודו לא לבש מדי־צבא!

קול אחד לא נכון הדבר!

איש־צבא מי הוא? האומר, כי לא נכון

הקול אני הוא האומר. הייתי בבבל ואת נבוכדנאצר בעיני ראיתי. כביר הוא ועצום ואין כושל במחנהו.

קולות את אויבנו תְקַלֵּס, הנבל – – – מָכוּר הוא – – אשתו מבנות כשדים היא – – עם כל עבדי בבל זנתה – – בוגד – – שכיר – –

איש־צבא (ניגש אל המדבר) אמרת, כי לא נוכל להם?

המדבר אמרתי, עצומים הם הכשדים.

איש־צבא (קרב אליו עד גופו) ראה את אגרופי ואמור עוד פעם, כי עצמו ממנו! –

קולות אמור עוד פעם! – – קרעוהו לגזרים! – – בוגד! –

המדבר (מִפחד כולם) לא, לא זאת אמרתי – – אמרתי כי רבים הם מאד.

אבימלך מאז ומעולם רבים הם אויבינו, ותמיד הכִּינו אותם לפי חרב.

קולות מי יעמוד לפנינו? – – את כל אויבינו ניצחנו! – – נפל מואב וגם עמון – – סנחריב ואלפיו – – הפלשתים ועמלק – – מי יעמוד נגדנו – – מות ימות הנותן אותנו לשמצה – –

(שליחים אחדים ממהרים לצאת מתוך הארמון.)

ההמון (מקיף אותם) אנה תמהרו? – – מה הבאתם לנו – – את מי תבקשו – – מה בפיכם – –

שליח המלך קרא למועצה.

קולות מלחמה – – אוסר הוא מלחמה – – מלחמה – – –

אבימלך את מי קרא למועצה?

השליח את אמרי הזקן ואת נחום הנגיד. וגם לך, אדוני, קרא המלך.

אבימלך רֵע הייתי למוגי־לב ולמתחכמים, השוקלים בפלס כל מוצא פיהם והיראים מכל פועל. אך אני – אני את חרבי אביא ואשליכנה לפני המלך, אם לא יותן לי להריקה על אשור! עם ירושלים, בָא־בָא תורך ואני אלחם לך!

המון יחי אבימלך – – יחי אבימלך אביר יעקוב – – הידד! הידד!

אבימלך (ממהר אל הארמון.)

ברוך אחריו! אחריו! ישמע המלך את קולנו! ירעם חפצנו בהיכלו ולאזניו יגיע!

זבולון אני אדיחך מעל פני, אם לא תדום דום! המלך יבקש עצה ובהִוָעץ המלך, אל תפריעו את מנוחתו!

ברוך אל־נא יִוָעץ. יחליט! יחליט מלחמה! כולנו מבקשים מלחמה, כולנו!

קולות כן – כולנו – כן – כולנו – השמיעו זאת באזני המלך – –

קול אחד לא. אני אינני רוצה במלחמה – אינני רוצה –

קולות דום! – – בוגד! – – הנה עוד שכִיר אחד! – – מי אתה? – – גרשוהו מפה – – מי הוא האיש – –

המדבר איש עובד אדמתו אנוכי. ואדמתי אינה נותנת את יבולה זולתי בשלום. והמלחמה תשחית את אדמתי ואת רגבי תאור. לא אובה במלחמה, לא אובֶה!

ברוך (פרוע) הבוז לך! הֵרָקֵב באדמתך וביבולך הֵחנק! ארור השוקל את גבורתו בבצע כסף, ואת גורל הארץ בחייהו־הוא! בית ישראל הוא אדמתנו, בדמנו נזבלה, יען כי, אחי, אשרי האיש המת על מזבח אדוֹני אלוֹהינו האחד!

המדבר אם ככה, מותה. ולנו תן לחיות! אני אהבתי את האדמה והיא גם היא לאלוֹהינו ולנו ניתנה, ולנו היא!

ברוך מאוּמה אין לנו. הכל הִלוָנו אלוהינו למען נשיב לו לעת אשר יקרא. והנה השמיע את קולו, הוי, למען נשמעהו! הנה באו האותות. איה מבשרֵי דבר אדוני, איה משמיעי הגאולה? להלהיב לב העצלים ולפקח אזנים חרשוֹת. איה הם הכהנים, והנביא איהו? מדוע יחרישו בעת רצון לירושלים!

קולות כן – – הנביאים – – איה הם – – הכוהנים – – העירו אותם – – פן יאחרו את המועד – – איה חנניה – –

ברוך אל המקדש! לא בלי דבר אדוֹני! אנשי אלוֹהים יגידו לנו פשר!

קולות כן – – איה הם הרועים – – להם היא האמת – – חנניה – – פשחור – – איה הם – – פתחו את שערי המקדש – – פתחו את השער

(אחדים, שמיהרו לעלות על המעלות, דופקים בדלת הברזל. – הדלת נפתחת, ולבוש בגדי־שרד מופיע)

פשחור (הכוהן הגדול) מה חפצך, עַם ירושלים?

ברוך דבר אדוֹנָי בא ויקָם העם! וגם אתה, הכוהן הגדול אל נא תאחר! תן את אויבינו לקללה. כי שעת־הדרור מבשרת ישועה לעמֶך!

קולות אל המקדש עלֵה, לדרוש בשם אדוֹני! – – קרא לנביא, יגיד לנו דבר אמת! – – יקרא לנו את הנבואות הכתובות בספר! – – דַבר באזני המלך ובאזני העם! – –

פשחור מה זה היה לכם? למה תתלהטו לפתע פתאם?

ברוך הנה מצרַים כורתים אתנו ברית נגד אשור, והמלך מתמהמה, ואנשי עצתו רוכלים ועבדים המה! אך העם לדבריכם יחכה!

קולות קרא לנביאים ויגידו לנו פשר דבר־אמת – – חנניה! – – וכי מתי נדרשו לנו דברי אדוֹני כאשר דרושים לנו כעת – – עליכם להכריע ולהחליט דבר – – חנניה! חנניה! – –

פשחור מה תבקשו לשמוע מפי הנביא?

ברוך יתן־נא את דברו בלבבנו – – יאציל מברכתו על עם ישראל, ומקללתו על נבוכדנאצר ועל עבדיו – – – ובא עלינו דברו כאש־להבה צורבת – – קרא־נא לחנניה, השעה קוראת לו. אדוֹני קורא לו מקרבנו! –

ההמון חנניה – – איה נביאנו – – אדוֹני קורא לו – – יבוא – – צָמאנו לדבריו – – חנניה – – חנניה – –

חנניה (מופיע על סף המקדש; ההמון פורץ בתרועות.)

ברוך (אל חנניה) חנניה שליח אדוֹני, הביטה וראה, העם צמא לארשת שפתיך! פתח להם את מַעין הברכה, למען ילהיט את כוחנו לעשות נוראות בחרוננו ולקלוֹעַ בזעמנו אל המטרה. חנניה, בידך גורל ירושלים!

ההמון שפוך עלינו את דבר אדונָי – – השמַע את הבשורה – – צַווה עלינו לנצח – – הודע לנו את דבר אדוֹני – – הביננו דעת – – אתה שליח אדוֹני – – תן מבינתך למלך – – בשר־נא את רצון אדוני – – ראה את מורך לבבנו – – הָעֶר־נא אותנו וחזקנו ואמצנו – –

חנניה (עובר את סף המקדש) אשרי משאלותיך, אשרי רצונך ודבריך ואשריך גם אתה, עַם ירושלים! כי הרימות, סוף־סוף, את קולך לזעקה. הן תרדמה נפלה עליך, ירושלים, ובעול עבדותֵך בלי רוח־חיים תשכָבי. עמים דרכו עליך כעל שכור־מיין ויִירקו במלבושיך ועל מערומיך מלאו פיהם צחוק. אך הנה עבר הקול בין הנרדמים ובין חולמי החלומות חלפה הבשורה, והנני לבַשרה באזניכם אתם, המקיצים בשם אדוֹני – –

ההמון (בתרועת גיל כבירה) שמעו ונשמעה! – – אנחנו המקיצים – – אכן היינו כחולמים – – אמור, הנביא, האמנם הגיע התור? – – האמת. כי שעת־רצון הגיעה? –

חנניה עד מתי תתמהמהו מעשות מעשה, ואדוֹני העירכם! עד מתי תשקטו, ואלוֹהינו קרא לכם הפעם! צמא הוא אלוֹה, יען כי הורקו מזרקי־יינו, ורעב הוא, יען כי מזבחותיו נשברו. קר לו לאדוֹני אלוֹהינו, יען כי שודדה תפארת אבני־גזיתו, ומעונה הוא יען כי ילעיגו לו כוהני הבעל ועבדי העשתורת, ויקַו לכם כי תבואו ותגאלוהו, ואתם שכבתם בתרדמה, וירמוז לכם לגשת אליו, ואתם לא זעתם מתחת עולכם. ועתה השליכו את העול, נַתקו את המוסרות, הריעו בחצוצרות והשיקו את כלי־זינכם למות, כי אדוֹני אלוֹהים העירכם בזעקה – ועתה הכונו וצאו למענו למלחמה! –

ברוך הָרע, הוי, הרע אתה, שופר אדוֹני! קומה, ישראל! קומי, ירושלים! שברו את העול!

ההמון נשבור את העוֹל – – קומו נגד אשור – – נלחם בנבוכדנאצר – – תפשו חרב – – נגד אשור – – אמור, הנוכל לו לאויב? –

חנניה קול אדוֹני רותח בקרבי, סוער כים ועולה בקצף אֱלֵי פי, וכה יריע באזניכם: קומה, ישראל. אזור חלציך. אחוז את מגיניך בגיל ואת חרבך בתרועת ששון. קומה, ישתוללו סוסיך. יען כי צֵידךָ אשור ושללך בבל! עורה, עַם עצום, וגרש את נוגשיך, כי הנה מִלאתי את אשפותיך חצים וזִיַנתיך ברמחים אשר לא ישבֵרו. קפוץ ידך והיתה לאגרוף־ברזל. יען כי בידך נתתי את אשור, למען תמַגר עצמותיו! דרוך בעקבותיך על עורף מעַניך, השיבה לי את טובי אשר שודד ממני, גאלני גם אותי כאשר גאלתיך אני. השליכה מקרביך את יועצי־השקר ואת עוצריך השמידה! אל תט אוזן לרכי־הלב ושמע לדברי נביאִי־שליחִי. ישראל, שמע לדבריו, נאום אדוֹני!

ירמיהו (בקול פרוע מתוך ההמון) אל תשמעו לו! אל תקשיבו לדבריו! אל תאזינו לו!

ההמון (נסוג הצדה בערבוביה; ירמיהו נראה מתוך ההמון הנרגש, כשהוא נדחף כלפי המעלות, מקום שם עומד חנניה.)

קולות מי הוא המדבר – – מי הוא האיש – – מה הוא מדבר – – מי מדבר כאלה – – מי הוא – –

ירמיהו אל תשמעו לו! אל תטו אזן למתנבאים, אשר מחזון לבם ידברו, המתעים את בני־ישראל בתרמיתם! – אל תפנו אל החנֵפים, הדוחפים אתכם לחלקלקות! אל תגששו ברשת היוקשים! אל תאזיני, ירושלים, לשריקת מדיחי המלחמה!

פשחור מי הוא המדבר בתוך ההמון?

חנניה מי זה המדבר נגד אדוֹני? יֵצא מתוך האופל!

ירמיהו (יוצא) החרָדה היא המדברת והדאגה לירושלים. הפחד פתח את פיו, ואני לישראל אנוכי מדבר, לישראל ולחייו!

קולות מי הוא האיש? – – לא־ידוע מתמול שלשום – – לא מבני הנביאים הוא – – מי הוא האיש? – –

קול ירמיהו הוא זה… מן הכוהנים אשר בענתות…

קולות מי הוא ירמיהו? – – מי הוא? – – מה לבני ענתות ולירושלים? – – בן חלקיהו הוא – – מי הוא האיש? – – מה חפצו? – –

פשחור (אל ירמיה, שעלה על המעלות) רד מעל המקדש! רק לשליחי אדוֹני לבדם, לאנשי־אלוֹהים ולנביאים, לעמוד על סף המקדש! אנחנו המשמיעים פה את דבר אדוֹני!

ירמיהו מי הוא המתפאר בלבבו לאמור, רק לי נתן אלוֹהים בינה ורק לי גִלה את סוד רצונו? רק בחלום ידבר אלוהים לבני־האדם וגם אותי חִתְּתַנִי בחלומות. אוי לי, כי מלא אדוֹני את לילותי חרדה וידד שנתי מעיני לעת צרה, ויתן לי פה לדבר וקול לזעקת־שבר. בעָתה שם בעצמותי למען אשפכנה עליכם כזפת בוערה, ואני לירושלים אנוד ואקונן ובאזני העם אזעק את שברנו ואת חלומותי אספר בקהל־עם…

ברוך הלאה חולמי חלומות ופותריהם! עת להקיץ היא!

חנניה ולמי לא נִיתנו חלומות? גם הבהמה בחלום תרבץ, וחלומות העבד מלאים חזיונות! מי זה משָׁחך, כי לפני המקדש תדבר!

קולות לא, אל ידבר – – תנו לו לדבר – – משוגע איש־הרוח – – יספר־נא לנו את חלומותיו – – סַפֵר – – בית אדוֹני פתוח לכוֹל – – דבר, ירמיהו – –

פשחור לא מעל סף המקדש! לא מחצר בית־מקדשנו!

חנניה אנוכי הנני נביא אדוֹני ואין בלעדַי בישראל! אלי הקשיבו ולא אל המפטפטים ברחובות. הלאה החולמים מן השוק!

ברוך מוג־לב הוא, הבורח מפני פחדו.

קולות תנו לו וידבר – – נשמע מה בפיו – – לא – – דַבר, חנניה – – חנניה – – ירמיהו – – אולי מאת אדוֹני שלוח הוא – – דַבר, ירמיהו – – למה לא נשמעהו? – – מה הוא חלומו? – – יש אשר החלומות אמת ידברו… תן לו, חנניה, וידבר – – דַבר, ירמיהו – –

ירמיהו אחי בני־ישראל, הוי, אחי יושבי ירושלים! ראיתי סערת אדוֹני בחלום, סופה מתחוללת על ציון, גוֹי איתן עולה עלינו. גוי אשר כעננים יעלה וכסופה מרכבותיו, ינתוץ חומה וחֵיל… ראיתי להבה עולה על כל פנת־גג וכחַית־טרף אדומה אוכלת את מעוננו עד היסוד. אבן לא נשארה על אבן ושממה ברחובות־קריה. חללי־חרב ראיתי מושלכים באשפה ולבי ניתר ממקומו וסגור־פי נפתח – – –

פשחור השגעון הוא המדבר מעל מעלות המקדש!

חנניה חֳלִי־נופלים יעַנהו והוא אותנו יעַנה.

ברוך שמטוהו מפה!

קולות לא – – – הבה נשמע את חלומותיו – – משוגע הוא האיש – – – כסיל הוא – – גרשוהו – –

ירמיהו אפס, אחי, כאשר הקיצוֹתי מחלומי וזעה כִּסתה את פני, לעוג לעגתי לנפשי, כאשר אלה לועגים לי פה! האם אין שלום בארץ, האם לא תשקוט הדממה על חומות ירושלים ואף רוח קלה לא תגע בהן? ואני יצאתי מביתי ואֵבוש מפני פחדי ואצא אל השוָקים למען אראה בשלום העיר ואשמח בשלוָתה. והנה אך פרצה אלַי תרועת גיל, נשבר לבי בקרבי, יען לא תרועת־שָׁלום היא, כי אם תרועת מלחמה. על זאת תאבל עלי נפשי ועל אפי ועל חמתי פרצה מלתי מגרוני. אמרו־נא לי, אחי, האמנם חפץ כל יְקר היא המלחמה, אשר תרוממוה לשם ולתהלה בשערי ירושלים? האמנם טובה ומטיבה היא, כי ככה תשאו את נפשכם אליה בכִליוֹן־עינים? ואני אומר לכם, יושבי ירושלים, חיה רעה וטורפת היא המלחמה, האוכלת את בשר הגבורים, מוח עצמותיהם תמוץ בלי חמלה, את הערים תגרס במלתעותיה, ובפרסותיה תרמוס את הארץ. אשר עוררה משנתה, לא ירדימנה עוד, ואשר את חרבו הריק לה, על נקַלה יפול בה בנפשו. אבוי לפוחזים, האוסרים קרב בלי אונס, בדרך אחד יצאו ובשבעה דרכים ינוסו! אבוי למרצחי השלום במוצא־פיהם! השָׁמר מפּניהם, יושב ירושלים, השָׁמר!

ברוך השמר מפני רך־הלבב, יושב ירושלים, מפני השכירים והבוגדים הזהר!

חנניה ואיה היא הנבואה? איה דבר אדוֹני? לבבל ידבר טובות ולַבֵל!

ההמון לא, כי אמת בפיו – – הרבה אמת בדבריו – – תנו לו ויכַלה את דבריו – – את חלומותיו – – מה בשורה בפיו – – תנו לו לדבר – – נשמע גם אותו – –

ירמיהו למה תעוררו את החיה הטורפת בזעקת־גיל, למה תצודדו העירה את מלך־הצפוֹן, למה נזעקתם למלחמה, אנשי ירושלים? האם הראיתם לבניכם את הרצח ואת חרפת בנותיכם במלחמה? האם למען אילי־הברזל נבנו חומותיכם, ומעונותיכם למאכולת־אש? שימה אל לבך, ישראל, ועצרי צעדֵך ירושלים, בטרם אלֵי אופל תרוצו! האמנם עבדותכם כה קשָׁתה, וסבלכם קשה מִנְשוא? הביטו סביב וראו: הנה שמש אדוֹני על ארצכם, וגפנכם בשלום פורחת, כלותיכם המאושרות יוצאות עם בחירי־לבבן, ילדיכם ישתעשעו בתום, וירח יקר הולך בתנומת ירושלים. כל מדורת אש ומקומה וכל מקווה־המים ותעָלתו; ממגורותיכם מלאות יבול ובית־אלוֹהיכם מתנוסס לתפארת. אמור־נא, ישראל, האם לא נאווה בחומות ציון, האם לא נעים עמק־השרון, ואשדות הירדן האם לא ירהיבוך? הוי, רב לך, ישראל, כי תִשְׁכוֹן שלום תחת מבט־אדוֹני השָׁלו, ואחוז בְשלום, אחוז בו היטב בין חומותיך, יושב ירושלים, החזֵק את השלום!

זבולון צדקו דבריו! אשריך האיש! דבריך זהב־אופיר!

פשחור זהב־כשדים הוא!

קולות נכון – – שכיר־כשדים הוא – – לא, כי נכונים דבריו – – שלום – – פנינו לשלום – – בוגד הוא – – מִקנת־כסף אשור הוא – – תנו לו לדבר – – אל תתנו – – אמת בפי חנניה – – רק חנניה – –

חנניה סור מפה, סורה! לך לדבר בשומרון, באזני העבדים שם. דַבר אל מואב ואל הערלים, אך לא אל בנִי־בכורי ישראל!

ברוך (ניגש אל ירמיהו) עמוד הכן ודַבר פה באזני העם למען ישמעו כולם: הלנצח נהיה עבדים? הנוסיף לשלוח את זהבנו לאשור? ענה ואמור, הבוגד!

קולות כן – – כן – – דַבר – – הנוסיף לשַׁלם – – עַנה – –

ירמיהו דברי גלויים באזני העם: טוב לנו לשלם מס־זהב לאויב, מאשר את מס־הדם למלחמה! טובה חכמה מכוח וטוב להיות עבד לאדוֹני מֵאשר מושל על בני־אדם!

חנניה הוי, העבד הנרצע, עבד הכשדים! התאמר לכַחש בדבר אדוֹני, הקורא למלחמה על נוגשינו, התכחש, בספר־התורה?

ירמיהו אכן, גם זה כתוב בספר: “בשובה וָנַחַת תִוָשעון, בהשקט ובבטחה תהיה גבורתכם”.

קולות כן, כן, כה כתוב – – אמת בפיו – – כן כתוב בספר – – כנים דבריו – – לא, כי את דברי הנביא יסלף – –

חנניה לא על המלחמה דִבר זאת הנביא, כי אם על הריב בין שבטי ישראל! אך מלחמתנו זאת מלחמת־קֹדש היא, מלחמה לאדוֹני, ירושלים, למענך ולמען שמך, מלחמת אדוֹני, מלחמת אדוֹני!

ירמיהו הסֵר את שם אדוֹני מן המלחמה! לא אלוהים אוסר מלחמה, כי אם בני־האדם! אין קודש במלחמה ואין קודש במות, רק החיים קדושים המה!

ברוך שקר אתה דובר! שקר! החיים נִתנו לנו למען הקריבם לאדוֹני ולרוחו! אני אקריבֵני על מזבחו, אני בחרב אויביו אפולה, אני מות אמות בעד ישראל ובעד ממשלתו עלֵי אדמות. עם ישראל לא ינוצח, אם אחרי תחזיקו!

חנניה עד אשר יזהירו כוכבי־מעל לפני אלוֹהים, לא ינוצח עם ישראל! אולם לא יעברו שלשה ירחים ובבל בידינו תנתן, אם נצא יחד עם מצרים.

קולות (בתרועה) שלושה ירחים – – יחי חנניה! – – שמעו לדבריו – – שלושה ירחים – –

חנניה עם ישראל ינצח, אלפי רבבות ינצח!

ברוך איש־ענתות זורע בהלה, כאשר בבל לו את זהבה זורעת!

קולות עם־ישראל על כל העמים – – קומו על אשור – – מלחמה – – מלחמה – – לא, שלום – – לא, כי שלום – – על ישראל – – מלחמה – – לאשר ידַבר – – בוגד – – הרק דברי הצועקים למלחמה כנים הם? – – שכיר הוא – – אל תחפוזו – –

ברוך אל בית־הנשים, רך־הלבב! אל בית־הנשים!

אשה (יורקת בפני ירמיהו) חרפה היא לנו! האיש המשתלף וממיט עלינו כלימה! מלחמה! – – מלחמה נגד אשור!

ירמיהו (פורץ בזעם) מי את, האשה הצמאה לדם? האם למען הקבר פתחת את רחמך ואת בניך הינקת לבור־שחת? ארור הוא האיש הצועק למלחמה – אך האשה השוקקת למלחמה, ארורה שבעתים! יען כי את פרי־בטנה תאכל המלחמה ועבדי המלך אשור עליהם ועל מלבושם יפילו גורל. מְקוֹננות תהיינה, אמהות, ובצפרניכן תקרענה את בשר לחָייכן, יללה תצרח מבין שִניכן, אתן היורקות בפני ובפני השלום.

קולות נשים אויה, אויה, – – שמענה את המארה – – בנֵינו – – אויה לנו – – האָיום והנורא – – אויה – –

ברוך את הנשים תבהיל אתה, מוג־הלב, אך לא את הגברים. רד מפה!

אנשי־צבא שמטוהו! – – גרשוהו ברחובות – –

חנניה חסמו את פיהו!

קולות הלאה מזה! – – את לב הנשים ימוגג – – הלאה – – רב לך בחזיונות־חרדה – – קור עבר בעצמותי בדברו – – החרישו אותו – – אל יוסיף דבר – –

ירמיהו לא אחריש ולא אשקוט, בעוד ירושלים מייללת בקרבי! חומות ירושלים בתוך לבי הן ולא יאבו לִפול: שַׁדמות ישראל בנפשי תפרחנה ואני אשמרן! דמֵך אַתְּ זועק מקרבי, ירושלים לבל ישָׁפֵך, וזרעֵך לבַל יפוזר לרוח, אבניך לבל תנתצנה ושמך לבל יכּחד מעל פני האדמה! התחזקי ירושלים המתמוטטת, והסתירי את בניך בחיקך: הקשיבי־נא לקול מזהירך, ירושלים, הקשיבי! שמעו את פחדי האוהב, את אהבתי החרדה שמעי! שמעִי הָה, עיר־ציון, מצודת־אדוֹני, ושמרי על שלומך, על שלומך שמורי!

קולות (במריבה) כן… שלום אדוֹני על ישראל – – בוגד – – שכיר אשור – – שלום על ישראל – – את בנַי לא אתן – – מלחמה – – מלחמה באשור – – המלך יחליט – – בוגד – – אנו רוצים בשלום – – מוג־לב הוא – – שכיר – – מלחמה – – שלוֹם – – אמת בפי חנניה – – לא, הצדקה לירמיהו – – אנו מאמינים בו – – כל דבריו אמת – – מלחמה – – לא – – שברו את העול – – מלחמה – – שלום – –

(המון עולה כלפי היכל המלך, קבוצת־אנשים באה ואבימלך בתווך. הולך בזעם כשהוא נטול־חרב.)

קול הקרֵבים בֶגד – – בגד – – בגד בגדו בישראל – –

(ההמון חדל לריב על דברי ירמיהו.)

קולות מה זה קרה? – – אבימלך – – מה היה לאבימלך? – – מאת המלך הוא בא – – אבימלך – – עיניו יפיקו זעם – – מה קרה? – –

אבימלך (בקִדמת המעלות, על יד ירמיהו) היראים רכי־הלב מכרו את ישראל, ורוכלים סחר־גויים עשוהו! אמרי ונחום נצחו במועצת המלך, נגד מצרים הִרבו להג והמלך שמע לעצתם.

קולות הלאה, נחום! – – בוגד – – אמרי הזקן, בוגד – – מה החליטו? – – מה אמר המלך? – – שלום יחי השלום! – – משפט אדוֹני – – –

אבימלך לב המלך נמוג, את המלחמה ירא הוא. את דרכו יחַשב ויפלס בטרם יפיל דבר…

ירמיהו תהילה לצדקיהו מלך נאור בחכמה!

אבימלך חסרי־אונים אפפוהו. הזִקנה והפחד יועציו המה אולם אני את חרבי זרקתי; אין לי עוד חפץ בחרב על מתני, כל עוד ציון משועבדת לאשור. עבד אני לשִׁמְעָה הטוב, אך עבד לעבדוּתה לא אהיה!

ברוך (בלהט) אשריך, הנאדר בגבורה! גבור אדוֹני, ואשרי חרבך, הלוהטת לבית־ישראל!

פשחור היֵה ברוך ומבורך, אבימלך, אשר לא תתרועע עם רוכלים ושכירי־אויב.

חנניה העוד עלינו להתמהמה? למי היא העת לעשות? האם לנחום הרוכל ולאמרי הישיש, או לך, עַם ירושלים! באה שעת־הרצון לאלוהים, קומה וקחֶהָ לך! אל הארמון! אל המלך, למען יראֵנו ולמען ישמענו! קומי, ירושלים, והרימי את קולך. פרצי את חרון אפך, רמסי את תולעי הארמון! קומה ישראל, אל הארמון!

קולות אל ארמון המלך! – – אל המלך! – – הלאה הזקנים! בוא אתנו, אבימלך! – – קומו ונעלה! – –

פשחור אל המלך, עַם־ירושלים, למען יראך בעיניו. אל הנצחון – –

ירמיהו (קופץ אל מבוא חצר העומדים) עמוד, עמודו! את ירושלים תרצחו נפש!

קולות גש הלאה! – – פנו דרך! – – מה הוא קורא? – –

ברוך (שולף חרב) חרבי על האיש, המדבר עוד על שלום!

חנניה הכהו נפש! הכהו נפש!

פשחור מות ימות הבוגד!

ירמיהו בנפשי, אוהבי אדוֹני, בנפשי הצילו את ירושלים!

פשחור דקרהו! להרים מרד הוא אומר!

ירמיהו בנפשי, אוהבי השלום, אל תסוגו מפני הזרוע! הצילו־נא, הצילו את ירושלים!

פשחור סתמו את פיו! את שִׁניו אל תוך לועו!

ברוך בזעמי השבעתיך, סורה מפה!

ירמיהו לא אסור מפה, לא אסור מפה… אני לשלום אנכי נלחם, למען חיי ירושלים! חדלו משגעון! שמעו שמָעוני – –

ההמון (זורם על המעלות) קומו – – מה תתמהמו – – מי זה חוסם את הדרך? גש הלאה! – – אל הארמון!

ברוך סור מפה! בפעם האחרונה! פַנה דרך!

ירמיהו בבשרי נגד המלחמה! בנפשי למען השלום!

חנניה הכהו נפש! הכהו נפש! יד־אדוני היא!

ברוך בפעם האחרונה! פנה דרך אל המלך! (מנסה לדחפו הצידה.)

ירמיהו (בקול אדיר) אף לא צעד מפני האִיולת! שלום! שְׁלום אדוֹני על ישראל!

ברוך (מכהו ארצה.)

ירמיהו (נופל מן המדרגות מתבוסס בדמו.)

ההמון (נרתע לצדדים בזוועה) רצח – – נפש רצחו – – רצח – – מי הוא הנרצח? ירמיהו – – הם רצחוהו נפש – – אוי ואבוי – – למה בכוח הזרוע? – – למה היכו את הנביא? כן יאה לדוברי־שקר! – – אל המלך – – אל המלך! – –

ברוך (נשאר עומד במבוכה; ידו, עם החרב הכבדה שמוטה.)

חנניה (קורא בלהט אל ההמון) כן יאבדו כל מוגי־הלב, שכירי אשור, עבדי הכשדים! מעלה! אל הארמון, אל המלך! גאלו את ירושלים!

אבימלך מות לבוגדים! נקמה באשור!

פשחור יד אדוֹני היתה בו!

חנניה יד אדוֹני היתה בו! רעמוֹ נִחת באיש־הכחש!

ההמון (אחרי הבהלה הקצרה, שוב תוסס וזורם כלפי הארמון) אל המלך – – ישראל מעל כל העמים – – מלחמה – – מלחמה באשור – – הלאה הבוגדים – – אל המלך – – אדוני עמנו – – עמנו אדוני – – הלאה אשור – – חופש – – דרור – –

(ההמון זורם בתרועה אל החצר.)

ירמיהו (נשאר שוכב על שולי המעלות מעולף, בלי שמישהו שם לב אליו; סערת ההמון עוברת עליו, ומשחלף סאון העם, נשאר הוא מוטל כגוף מושלך אל אבנים.)

ברוך (שנסחב לרגע על ידי ההמון בבהלתו, נחלץ ושב את ירמיהו. ניגש לאט לאט, ככפוא כוח טמיר אל המעולף, מתכופף עליו, ממשש את מצחו ומאזין לנשימתו ירמיהו) – – דבר, ירמיהו – – אם עוד בך רוח־חיים… דבר!… (מרים אותו למחצה מעל המדרגה.)

ירמיהו (בעינים עצומות, מתוך דמדומי חושיו) נפל ענן־האש… תבערה… תבערה… אש מעל העיר… היא לוחכת אותנו… אותנו,,, אויה… אויה…

ברוך שׁב במנוחה… אנקה את דמך מעל עיניך… במנוחה…

ירמיהו (פוקח עיניו) איה… איפה אני?.. מי… מי אתה?..

ברוך שב במנוחה… חכה רגע…

ירמיהו מי… מי אתה?..

ברוך אל נא תקום, תן לי לעצור את הדם…

ירמיהו חדל ממני… חדל… ידעתי את פניך… שנאה זרמה עלי מקולך… עיניך צרבו… ידעתיך… הלא זה אתה היית…

ברוך אכן, אני הייתי, אשר בכעסי הרימותי חרבי עליך. אך היא ירדה עליך בצידה ולא בחודה. וטוב כי ירדה ככה, על איש חסר־מגן הֵנפתיה. תן לי ואביא כופר בעד דמך.. תן לי ואעצור את הדם…

ירמיהו הניחה לו ויזוב… מי יתן ורק דמי יזוב בירושלים! (יושב) איפה… איפה הם כולם… העם… ריק הוא הרחוב… הוי, בתוך הארמון הם… לפני המלך… לאלצו למלחמה… איפה… איפה הם…

ברוך הֵרגע־נא.

ירמיהו הלכו… אחרתי המועד… ארור אתה, ארור תהיה, אשר הפלתני… אשר הכשלת את דרכי… הוי הרֵעוֹת לרצוח מאשר לו רצחתני נפש… לא את דמי רצחת, כי אם את דם כל ישראל… לא אותי רצחת, כי את ציון שִׁיברת… את ציון הרסת… הרגת את השומר. והנה הם משתוללים במקדש אדוֹני… סורו ממני ואקומה.. אקומה־נא.. תן לי… סור, רוצח ישראל…

ברוך מה תאמר לעשות?

ירמיהו (קדוח) לקום… לקום… עזרני־נא… בידך הפלתני, עתה תמכני ואקום… הקימני־נא ועזרני לעלות… אולי עוד לא אחרתי המועד…

(תרועת־ששון מגעת מתוך הארמון.)

ירמיהו (פורץ) אוי ואבוי, כי תרועת־מות היא תרוּעתם, ושמחתם אבדון. המועד יעבור… עלי לעלות ולדבר עם המלך… להזהיר… הבא, בשם ירושלים! עזרני־נא… שומה עלי… אליו…

ברוך (במבוכה) מה רצונך? עדיין ברכיך כושלות…

ירמיהו נגד חנניה… נגד פשחור… נגד המוסתים למלחמה, נגד העם… עזרני־נא,,, עלי לצעוק את דבר־השלום, עלי לרעמוֹ אל תוך אזני הַמְחֹרָשִׁים… בוא… נלך…

ברוך (משתומם) רוצה אתה שנית… לבדך נגד כל העם… את נפשך תשים בכפיך…

ירמיהו ולוּ שבעה חיים לי, שבע פעמים אתן את נפשי למען ירושלים ולמען שלום אדוני… תמכני־נא… עזרני־נא כופר דמי… עוד חושי בי נדהמים… עזרני… בנפש ירושלים הוא הדבר…

ברוך (ברעדה) שוב אומר אתה… לבדך נגד כולם… עצום הוא הכוח הפועם בקרבך, ירמיהו. ראיתיך תחת חרבי ועיניך היו בהירות… ירמיהו, גדפתיך לפני העם כמוג־לב וכרפה־ידים לפני העם… והנה רואה אני, כי עָצמת ברוחך מן המות… ירמיהו, נצורות גלית לי…

ירמיהו אם כבד תכבדני, עזור לי… תמכני למען אצא נגדם… ואציל את ציון מאבדון…

ברוך (תומך בו) אני… אתמוך בך… ירמיהו… נגד רצוני ואמונתי… יען אשר כוח איתנים בך, המצַוה עלי… עיניך לוהטות בעוז רצונך… חשבתיך לרך־לבב וחלש, ולכן עמדתי כנגדך, הבז לַפוֹעַל ודורש שְׁלום־עצלתים.

ירמיהו התדמה, כי אין פועל בשלום וכי לא מִפעל המפעלים הנהו? יום־יום עליך לחלצו מפי דוברי־שקר ומתוך לבב האדם. עליך לעמוד יחידי נגד כולם, כי השאון בידי רבים והדִבֵר בפי השקר. על אנשי־החסד להתאזר עוֹז ורודפי־השלום במלחמת־תמיד יעמודו הוי, ידעתי. כי בתוך מארה אתהלך ומות יֶחֶרצו על ראשי כֻּלָם. אך אנוכי לא אירא, יען כי פעולת־אדוֹני אני עושה. ואשר יעשה את דבר־אדוֹני, לא יירא מפני שנאת אדם.

ברוך אל־נא תלך… אל תלך לבדך… לא תוכל להם.

ירמיהו הולך אני, למען לא יהיו דברי כרוח נושבת. אשר לא יָגֵן על דבריו ואזעק את אזהרתי באזני המלך… עזרני־נא…

ברוך תן לי ואלַווך… ואעשה כמוך… לבי אומר לי, כי דבר גדול הוא אשר אתה עושה.

ירמיהו אתי תלך? האם לא הנפת חרבך עלי?

ברוך חזקת ממני ותוכל לי… ולכן אתך אִשאר. את לבי כָפִיתָ בדמך, ואשר תעשה, אעשה גם אני, יען כי… מאמין אני בך, ירמיהו!

ירמיהו (מביט, כנבהל) אתה מאמין לדברי?

ברוך הנני מאמין בך… ראיתי את עיניך הבהירות תחת חרבי.

ירמיהו אתה… מאמין בי… נגד הכוהנים והנביאים, המכחשים בי, נגד העם והעיר?

ברוך אני מאמין בך… כי ראיתי את דמך השפוך למען דבריך.

ירמיהו אתה מאמין בי… ואני עוד טרם אאמין בחלומותי… האמת בפיך נער?

ברוך אני מאמין בך, יען כי רואה אני אותך עומד הכן בפני המות. הנני צורר את רצוני ברצונך.

ירמיהו (נדהם) אתה מאמין בי… נער… מי אתה? את דמי ממני הוצאת – ואת רצונך לתוך רצוני הזרקת… אתה הראשון המאמין בי… ואני גם את שמך לא ידעתי עֲדֶנָה.

ברוך ברוך בן זבֻלוּן מגלעד אני.

ירמיהו אם האמן תאמין בי, תחדל להיות בן לאביך. נִידח תהיה אם תלך אחרי, שנוא ומנוּדה תהיה, יען כי האומר להאיר בדברו, עליו, להִשרף בלהבו. השמר־לך ברוך, אתה הנער! אתה את דמי לקחת ממני, האם עלי לקחת את דמך כופר? תופס בו בלהט הַראה לי את עיניך! כוכבן מאיר עוד באור־השחר, האם עלי לכסותן בענני חלומותי? מצחך מזהיר בטהרה, האחרוש בו את תלמי דאגתי־אני? שפתיך מאדימות בתום, האמרר אותן באמרי־פי? לא, נער, לך, לך מעִמי, מעִם איש הנאזר בחרדה, וסְטֵה מעלי למען חייך.

ברוך לא אובֶה בחיי. דרכך יהי דרכי הפעם. אני מאמין בך, ירמיהו, ואמונתי זאת תהי כל תמצית חיי מעתה.

ירמיהו (נגוע עד לבו) הראשון אתה המאמין בי… אכן, בני בכורי אתה לאמונתי וראשית אוני לחרדתי. בדמי ילדתיך ומתוך מצוקתי חיבלתיך. האמנם עלי לקחת אותך אל מרי־חיי?

ברוך קחני אתך, קחני־נא אתך! למען ירושלים!

ירמיהו (מתאושש) למען ירושלים! הוי, הַנָבוך דרושה לו יד־עזר. בוא, אפוא, ברוך, יליד אמרי־פי… הבה, תמכני נא, ונצא כנגדם. את חרדתי אשפוך על המלך ואת פחדי אירֶה אל תוך מורשי לבבם. בוא, תמכני־נא, עזרני להתקומם עליהם!

ברוך אתך אלך. אתך אלֵכה.

(קול תרועת ששון מקרוב.)

ירמיהו אויה לי! במקום אשר יריע העם, שם מארה רובצת.

ברוך הם באים. הבט, מתוך הארמון הם באים.

ירמיהו נלך לקראתם, עודדני־נא. עוד חושי בי נבוכים.

ברוך המלך! המלך בינותם! חרבו השלופה בידו… הם הולכים אל המקדש.

ירמיהו אוששני־נא וקוממני. בא התור!

ברוך מקול שאונם ירעשו האולמות. חנניה רוקד לפניהם כדוִד לפני ארון־הברית. ידם רָמה. עבר המועד. סטֵה מעליהם והִסָתר. עבר המועד.

ירמיהו לא עבר המועד, ולעולם לא יעבור! נלך נגדם.

ברוך מה אתה אומר לעשוֹת? אמור ואעשהו אני. צעיר אני וידי חזקה.

ירמיהו להניף עליהם כחרב את דבר־אדוֹני. אני אסֵב מהם את לב המלך. עָלי לעמוד לפניו. לפניו.

(ההמון שוטף בינתיים מתוך הארמון בתרועות גיל וזמרה, יורד בשטף מעל המעלות ושוב עולה אל המקדש. כל העם לוהט בהתלהבות. כל הזעקות מתמזגות יחד.)

קולות יחי צדקיהו! – – ישראל על כל העמים! – – מלחמה באשור – – נשבר העול – – תחי מצרים – – מלחמה בכשדים – – מות לנבוכדנאצר – – לנצחון – אל הנצחון – – תחי בריתנו עם מצרים – – יחי צדקיהו – – יחי אבימלך – – נצחון – נצחון – –

חנניה (כשיכור פורץ אל המקדש, בתרועה) פתחו שער המקדש! פתחו שערים! לפני מזבח יקדֵש המלך את בריתנו עם מצרים!

קולות תחי הברית! – – הוי, יום הגאולה! – – הקץ לעבדות ! – אבדון לאשור! – – יחי צדקיהו! – – יחי! – – נצחון! – – נצחון! – – אדוֹני ילחם לנו! – –

צדקיהו (יוצא מן הארמון בלוית שליחי מצרים. בידו החרב השלופה. פניו מחמירים ורציניים, הולך תפוש־שרעפים, כבמועקה, בתוך תרועות ההמונים, בלא לשים לב כמעט לשאון ולקריאות, ובצעדי־אט נכנס את המקדש.)

(ההמון נדחק אחריו בתרועות. פתאום פורץ קול־זעקה מתוך הקהל.)

ירמיהו צדקיהו! צדקיהו! השֵׁב את החרב לנדנה!

(ההמון פורץ בערבוביה; הזעקות משתתקות לפתע.)

המלך (עומד מלכת על המדרגה ופונה סביבו.)

ירמיהו (קולו מריע בכוח אדיר) השב את החרב, צדקיהו! את ירושלים הצילה! תן שלום לישראל! את שלום אדוֹני על עַמֶך!

ההמון (בערבוביה פרועה) מלחמה! – מלחמה! – מלחמה באשור! – – מי הוא המדבר! – שָׂכיר! – מות לבוגדים! – מלחמה! – מלחמה! – הכוהו לפי חרב! – מלחמה! מלחמה!

(קולו של ירמיהו נבלע מיד בסאון הפורץ, הוא עצמו נדחף לאחור ורק בקושי יצליח ברוך להגן עליו. ההמון סואן ומריע בלהט־מִשנה למלך.)

המלך (נעמד ומקשיב, מחפש ותר אחרי הקול שנדם; לרגע מוריד את חרבו וכאילו פונה כה וכה לעזרה. תרועת העם סוערת סביבו כרעם, ושערי המקדש נפתחים לרווחה. המלך מהסס כמעט רגע, אחר כך מניף שוב את חרבו וצועד בצעדי־און אל המעלה העליונה.)


 

תמונה שלישית: השמועה

יַעַן דַבֶּרְכֶם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, הִנְנִי נֹתֵן דְּבָרַי בְּפִיךָ לְאֵש וְהָעָם הַזֶּה עֵצִים וַאֲכָלָתַם

(ירמיהו, ה יד)


(אותה כיכר עצמה לפני המקדש וארמון המלך. על המדרגות חונות בעצלתיים כנופיות אנשים ונשים. ברחובות ובחצר תנועה רגילה, מעלה ומטה, של בני־אדם השטופים בעסקים ובשיחות.)

ראשון (בתוך הקבוצה הגדולה שעל המדרגות) ואני אומר לכם נכון כנכון היום: מלחמה עצומה פרצה בין נבוכדנאצר ובין פרעה.

שני כן, גם אני שמעתי כי שליח בא.

שלישי יום־יום באים שליחים אל הארמון. אין זה אות.

השני אך אני דברתי עִמו פה־אל־פֶה ויודע אנוֹכי אל נכון.

הראשון אתה עם השליח דברת?

השני אני? – לא, כי אם אבישור סופר המלך. וגם הוא אמר, כי פרצה מלחמה, מלחמה גדולה,

הראשון מלחמה כבירה. כמוה לא היתה מאז ומעולם. מצרים נגד נבוכדנאצר.

קולות ימגרהו אלוהים את המאורר – – אדירה היא מצרים – – חַיילינו מוכנים לקרב – – הם יגמלו לו לגבַה־הלב כגמולו – –

הראשון אשור תמוגר, כי אדוֹני עמנו!

רביעי אדירה היא מצרים. הוא לא יוכל לה.

חמישי גם נבוכדנאצר חזק הוא. אומרים כי –

הראשון תן להם לנכְאי־הרוח וידבֵרו!

השלישי אומרים, כי אנשי־מלחמתו עולים כארבה!

הראשון אנשי־מלחמתו! לא אנשי־מלחמה המה! קטנים בקומתם כנערים ולא ידעו לשלף חרב! בעל אחותי ראה הרבה מהם. בבית־הנשים גברים הם, אך לא בשדה־הקרב!

השני לילה עם הנערים ישכבו וִיהַפְכוּם לנשים!

(אחדים צוחקים.)

הראשון פרעה השמד ישמידם!

קולות כמוץ מגורן יטאטאם – – אדוֹני יאריך ימי פרעה איש־בריתנו – – יחי פרעה המנצח – – אשור לא יעמוד בפניו – –

אחֵרים (נמשכים הנה אחרי הקולות) מה אמרתם על פרעה? – – מה דברתם על פרעה נְכֹה? – –

הראשון מלחמה גדולה לו בנבוכדנאצר.

קולות פרעה ינצחם – – ככלבים מכווצי־זנב ינוסו מפני פרעה – – כן, שמעתי, קרב עצום הֵחֵל שם – – הוא ינצחם – הוא ישחררנו – – יחי פרעה – – תהִלת־עד לפרעה – – לוח־זכרון יפסלו לו מזהב – – יחי פרעה כובש אשור – –

חדשים (ממהרים הנה) מה קרה? מה היה?

חדש פרעה נִצח את נבוכדנאצר!

קולות יחי פרעה נכֹה – – האמת הדבר? – – אמהר הביתה לספר לבני ביתי – – תהילה ועוז לפרעה מלך מצרים –

הראשון עוד לא ידוע –

קולות איככה זה לא ידוע? – – העודך תפון בנצחוננו? – איך יעמוד הבעל בפני אלוהינו? – – אדוני עמנו! – –

שני אנוכי ידעתי מראש, כי אדוני הוא מגיננו. באשר הוא יופיע, שם הנצחון. איש לא יוכל לנו.

שלישי (ממהר ללכת משם, בקראו אל אחרים) נצחנו! פרעה הכה את נבוכדנאצר!

קולות על נצחון יספר – – הנכון הדבר, שפרעה הכה את אשור – – נכון כנכון היום – – עוד לא ידוע – – ידוע גם ידוע – – מי זה אומר? – – כולם יספרו – – הוא שמע – – סופר המלך אמר – – המלך הודיע – – באזניו שמע מפי המלך – – יחי פרעה – יחי בן־בריתנו – – הקץ לעבדות – – יחי צדקיהו גואל המקדש – –

הראשון הכי לא אמרתי, כי חרפה היא לנו לשלם מס־עובד לנבוכדנאצר!

קולות חרפה! – – כעת ישלמו הם לנו – – בית־אדוני יפואר כמקֶדם – – מקדש חדש נבנה לאלוהינו – – מכסף כפרָם נבנהו – – מקדש שלֹמה יקום – – מקדש שלמה – –

אחד חדש מה זה פה? מה קרה?

קולות נצחנו – – פרעה הכה את נבוכדנאצר – – נצחון נצחון – – נצחנו – –

החדש נצחנו! סוף־סוף נצחנו! יחי פרעה! ארוץ ואספר לבני ביתי! מחכים הם לבשורתי! רץ נצחון! נצחון על אשור!

ההמון (הולך וזורם הנה בהתלהבות מוסיפה והולכת) פקודת אדוני היתה זאת, כי נאסור מלחמה זאת – – יחי צדקיהו – – עלינו לנצח את כולם – – על כל העמים בית ישראל – – קרבן־תודה נעלה – – תנו תודה לאלוהים, המכה את אויבינו – – נצחון על אשור – – אל המקדש – – אל המלך – – נשמע עוד – – עינינו תכלינה לבשׂורות – – אדוני האיר נרו על צדקיהו – – נבואת חנניה היא – – חנניה, חנניה – – הוא נִבא – – וכעת נעלה על בבל – – את חומותיה נהרס – – נשיב את כלי הקודש – – לעבדים יהיו לנו – – נפשי צמאה לבשורה – –

הראשון שליח יוצא מן השער!

כולם (מתפרצים פרועים כלפי השער) שליח – – שליח – – איהו?

השליח (מכוסה זיעה נידחק בין ההמון בנשימה קצרה.)

קולות סַפר – – הנוצח הוא? – – מה עלה לו לנבוכדנאצר? – – כמה חללים? –

השליח חדלו ממני! פנו דרך! אני אל המלך! דרך!

קולות אל תָעז פניך! – – רק מלה אחת – – מלה אחת – – ספר – – תנו לו ללכת – – עליו לבוא אל המלך – – מלה אחת – –

השליח (נדחק) דרך! תנו לי ללכת! – – עוד מעט ותדעו – – אל המלך – – אל תעצרוני!

קולות מה אמר? – – עליו למהר – – מה אמר?

הראשון עוד מעט ונדע, אמר – – אל ימהר –

השני בשורה טובה בפיו!

הראשון מאין לך?

השני לולא טובה, האם ימהר ככה!

קולות נכון כנכון היום – – בשורה טובה – – שקל כסף ישלם לו המלך בעד כל מלה – – אל שכרו ימהר – – נצחון יבשר – – נצחון – –

קולות (מאחורי הקודמים, שלא ראו את השליח) נצחון – – בשורת נצחון בפיו – –

אחדים (באים) מה קרה? מה היא תרועתכם?

קולות נצחון – – נצחון – – מפי השליח – – בשורת נצחון הביא – – נבוכדנאצר הוכה – – נצחון כביר – – הודו לאדוני – – הללויה – – אכן נודע הדבר – – נצחון – –

הראשון אכן נצחון כביר!

השני ולכן הביא דברו בסתר!

השלישי את הבשורה ימנעו מאתנו!

קולות נצחון גדול – – עוד מעט ונשמע – – אל נכון נפלו אלָפים – – רבבות – – יחי צדקיהו – – מלך חכם הוא מלכנו – כשלֹמה בן דוד בשעתו – –

הראשון (נדחק) הנכון הדבר! ההוכה נבוכדנאצר? הכל יספרו זאת ברחובות…

קולות כן, נוגשנו נפל חלל – – לא עוד לא ידוע – – כן, השליח סִפר – – השליח – – בתוך אוהלו היכוהו – – ועשרת אלפים אתו – – תנו תודה לאלוֹהים – – נפל העריץ – – הללויה – –

איש זקן אך הן השׁליח לא אמר כך, רק –

קולות נצחון בישר – – למה תפון עוד? – – הסירו את קטני־האמנה מקרבנו – – באזנינו שמענו – – גם אני – – היכו את נבוכדנאצר – – בתוך אוהלו, כן אמר – – לא אמר – – בשורת נצחון הביא – – ישראל חפשי בארצו – – בן־חורין – –

הזקן הן אני על ידו עמדתי ולא שמעתי –

קולות חרֵש אזנים – – לבך אטום – – הכו נפש את מחניקֵי הששון – – בואו ונלבש בגדי חג – – סור מפה, קשֵׁה־אמונה – –

(קבוצה חדשה מופעת.)

קולות נצחון – – הגם אתה שמעת? – – כל העיר שמעה – – שליח בִישר – – באזנינו סיפר – – אנחנו שמענו ראשונה – – גם אנחנו – – לנו סיפר ראשונה – – לא, כי לנו – – אנחנו ראשונים ידענו – –

הראשון חנניה – המבשר הראשון, חנניה הנביא, הרואה… הוי, כמה חכמנו אשר שמענו לדבריו ולא לדברי הנואשים, הבוכים על מקדשנו כי יחרב –

השני כי אשור ינצח את ציון!

השלישי כי בתולותינו תֻטמאנה בידי כשדים!

הראשון אל המקדש! ניתן תודה לאלוֹהים ולנביא חנניה!

קולות כן, כן – לא, לא – – עלינו לחכות – – עינינו תכלינה – – המלך יופיע – – כן, כן, המלך – – מי אמר? – – בכל נצחון מופיע המלך – – אל המקדש יֵלֵך – – המלך יביא את הקרבן – – הבה נצא בתופים ובמחולות – – כדוִד בן ישי לפני ארון־הברית – – האח, כי שב אדוֹני לחונן את ירושלים – – הכינו את מחולות המחנים – – הביאו את הנשים – – חצוצרות וכלי־שיר – – סַפרו לעם על הנצחון – – חג נכון – – חג למלך המלכים – – הבה, בואו ונלך – –

ההמון (זורם בשמחה, כזרם נרגש, הנה והנה; מתקבצות קבוצות ושוב מתפרדות מתוך צפיה וקוצר־רוח.)

(ירמיהו וברוך באים מרחוב צדדי ועושים את דרכם בתוך ההמון.)

הראשון (צוחק) הנהו! – הביטו! – ירמיהו!

אחרים (בקלות ראש) ברוך בואך, המבשר! – – הנביא בא – הבה נברך את מחריב ירושלים – – הנה הוא – – פושק שפתים – – בוא־נא, בוא נא גם אתה – –

(אחדים מקיפים את ירמיהו ואת ברוך. עוצרים אותם בלכתם ומשתחווים לפנים בלעג.)

הראשון (משתחווה עמוק) ברוך תהיה, משיח אדוֹני!

אחרים ברוך תהיה, אליהו התשבי – – אשריך, המבשר – – אשריך, גבור־החיל – – יחי ירמיהו – – יחי הנביא – –

ירמיהו (נעמד, קודר) מה תחפצו ממני?

ברוך אל תדבר אליהם, אל תענה להם, כי לעג על שפתם ובפיהם קַלָסה.

הראשון חכמה נבקש מפיך ודבר אדוֹני!

השני באנו לשאלך, אם בתולותינו תשָׁארנה בבתוליהן?

השלישי לבקשך כי תאריך אפך ואל תהרוס חומות ירושלים!

ירמיהו לא עת לצון הוא לנו! דם נשפך ומלחמה מרחפת על ירושלים!

הראשון למה לא נתלוצץ? הן תמה המלחמה וכעת נַחמוד לצון!

השני כעת נאחז חכמים בזְקָנָם ואת פושקי השפתים באוַלתם!

השלישי איה, אפוא, מלך־הצפון שלך, איפוה הוא, אתה המבשֵׂר?

הרביעי איפה הם עבדיו, וסוסיו ומרכבותיו איָם?

ירמיהו מה זה עִווה את רוחכם פתאום? הבשגעון הוכיתם? מה אמרתם, כי תמה המלחמה, אשר אך זה החֵלה?

ברוך אל־נא תענה להם… המדבר אל משוגעים, אך ללעג יֶהי.

הראשון לו לא נודע עדיין! הוא, הרואה, לא ראה עדיין!

השני אח, הביטו! אשר קרה אתמול לא נודע לו, ונבא ינבא את אשר יהיה מחר!

ירמיהו מה לא נודע לי? מה הדבר אשר כה ישַׂמח את לבבכם, לצים? נועַם מר הוא אל נכון.

הראשון מה אתה אומר לזה? אכן מר הוא לחכך־אתה!

השני מלכך נפל, נחנק בדמו!

ירמיהו נבוכדנאצר נפל? אשור הוכה?

הראשון כן דברת – אתה היודע את כֹל! דבר חנניה קם ויֶהי!

השני קרע את בגדיך, הנביא, וכרות את לשונך הפעם, כי מת נבוכדנאצר וירושלים לעולם תיכון!

ירמיהו האומנם מת נבוכדנאצר? הנכון הוא הדבר? דַברו! אל־נא תתלוצצו בנפֹל דבר כביר כזה!

הראשון יכבד עליו להאמין? בכֵה, הנביא, בכה!

השני בלב שלם אצעק באזניך: נבוכדנאצר מת! רוסקו מרכבותיו וחיליו גורשו, נחלץ ישראל, נחלץ מִצריו!

ירמיהו (נשאר קפוא רגע קט; אחר־כך פורש את כפיו בלהט שמחה ונושם לרווחה; פתאום שומטן ומשפתיו נובע כמעט בתרועה) ברוך ומבורך אתה אלוֹהי־ישראל! הוי, קח־נא תודתי, אתה הטוב והמיטיב, כי שמת את חלומותי ללעג, כי שמרת על ירושלים! טוב לי להיות אויל שוגה מאשר תהי העיר הזאת שלל לאויב! ברוך תהיה, אלוֹהי, לעולמי־עד!

הראשון כן, אתה־היודע־את־הכל, רחום הוא אלוֹהים ממך! אוהב הוא אותנו ומשיב נפש לנו!

השני ומה תבשר לנו כעת? אנה תתחבא, החוֹלֶד, הפעם? את מי תהַמם, אתה המהמם?

השלישי ואת מי תרמה מעתה, אתה הנוכל?

הרביעי (בלעג) הוֹי, איך תדבר עתק עם שליח אדוֹני? הבה ננשק את שולי בגדיו! ניתֵן כבוד לחלומותיו!

קולות (בצחוק בערבוביה) ספר־נא לנו, התשבי! – – הביננו דעה, אתה הרואה – – אשרי אדם המאמין בך – – וגם בנער אשר אתך – – האם תְּשַׁגֵל בו חכמה? – – איפה מצאת את האפרוח הזה הפּועה אחריך? – – הוי, ספר־נא לנו, ירמיהו – – בַשר לנו רעות רבות, ירמיהו – – תן מהומות מהררי־אל – –

ירמיהו (פורץ) פלא בא עליך, עם ירושלים הַנִקְלֶה! פלא אשר הצילך ממות – ותחת להִדָחֵל, בשגעון תלעג! עוד לא עברה שעה מאז היית במלתעות הזוָעה. עוד בִּרְכֵי־רוחכם ירעָדו, והנה שוב תחרצו את לשונכם. אוי לכם, כי זעקתם הראשונים, אחרי הִנָתק החבל מעל גרונכם, לעג היא וגבהות־רוח!

ברוך (נלחץ אליו) אל־נא תדבר אליהם! כי אֱוִיל אתה בעיניהם.

הראשון כן. לעג אשליך על ראשך. כאשר השלכת אתה פחד על ליבנו, בקומנו למלחמה!

השני ועתה רצונך כי נֵאלם דום! אך לנו הוא הדִבֵר כעת, ולך האֵלם!

השלישי לא אבית לשמוע, אך אם תכביד אזנך כעופרת, אל תוכך אזעק בשמחתי: נצחנו! נצחנו!

ירמיהו (תופס באחד מהם) איפה נצחת, סַפר את מי הכית אתה, המאמץ את לבו בגבורים? איפה הוא הדם על חרבך? – – ואתה, הראה נא לי את פצעך, אשר נפצעת במלחמה? – – בשוָוקים פה ישבתם כולכם ואת נשותיכם שכבתם סרוחים! מה תזנו אחרי נצְחון־מצרים ואֶל מעשי זרים תֶעְגָבוּ! – כִרעו ברך ואל תַטו גרון! כי לא אתם נצחתם!

קולות נצחון־מצרים נצחון ישראל הוא! – – גם אנשׁינו היו שם – – אנו נצחנו, יען כי נגאל ישראל – – אחת היא – – רק לקֶלס ישימנו – – הנה זעמו על אשר נצחנו – –

ירמיהו לא. לא אתה ולא אחד מאלה פה המרחיבים את פיהם, המתפטמים במעשי זרים! צבאותינו הם אשר נצחו ולא אתם! בעַנְוַת־רוח הלכו שמה לשלוח מות ולשאת את המות, בעורף שחוח תחת נֵטל נשקם נאנחו והמות התגולל עליהם וַיַכְרַע את החלשים לארץ. במקום שם חָרשו הם בעצמותיהם הערומות, תאמרו אתם לקצור בגאוה, להטליל בדמם את מצחכם הנחושה, אתם עַם משולח ונעזב! אבוי כי למענכם נִצחו המנצחים ולמען גאוַתכם הנסרחה!

קולות השמעתם? אבוי כי נצחנו! – – משוגע הוא האיש – – לנבוכדנאצר יצא לבו – – על אשור יתאבָּל – – אבוי, כי נצחון – – למפלת ירושלים יתפלָל – – קול זעמו תאוה לאזנים לנו – –

ירמיהו אמרתי אבוי כי נִצחו, כי הנצחון לאוילים עשה אתכם, והאוילים קִצָם מר ונמהר. בהכות חרב יהושׁע את האויב, החריש דום, לפני המזבח נפל אפים וַישם תודה לאלוֹהים. בדממת־קודש כרע ברך, לבו הגיהַּ באֵלם ענווה ונפשו רננה לאלוֹהים, והן הוא שר־צבאות היה מאין כמוהו. – ואתם, אשר הנצחון נפל לכם כגשם נדבות על קדקדכם למי נתתם תודה, ובדממת לבכם למי הבאתם קרבן? את כרֵשׂכם מִלאתם גאון. ובגאווה השׁתּכרתם עד כי תתנודָדו, דברי־עַזוֹת תְּשַׁהֵקוּ וטומאה תירקו מפיכם, כִירוק את ארסו הנחש. אכן, חִיַבְתֶם את ראשיכם כי תוָסרו הפעם, ולו יגדלו רחמי אלוֹהים שבעתים, אל מצחכם הנחושה יְנופָצו!

קולות הֵאספו ובואו הנה – – שמעו את דבר הנביא הזה – – קִרעו בגדיכם יען כי נצחנו – – שימו אפר על ראשכם, על כי נפל נבוכדנאצר – – הילילו, בני־ישראל, על ציון כי נגאָלה – – התאבלו צדיקים, כי אדוֹני נתן לנו את הנצחון – – הוי, חכמת נבונים, הוי, ירמיהו – –

ירמיהו (הולך ומתלהט) אכן, היושב בקרבך, העם, אל עקרבים הוא יושב. אפס הנני אומר לכם עזי־הנפש, כי שחוקכם יִקְצַר מציצי הגפן! אדוֹני נתן לכם חנינה והציל שנית את ירושלים, אך לא למען שחוקכם, כי אם למען עַנְוַת־הרוח. לא אביתם לדעתוֹ בחסדו והנה, עם נָבל, עוד מעט ותכירוהו בשבט־זעמו! את צחוקכם יקרע לגזרים מעל פניכם כמסכה, ועיניכם תקפאנה אזי בזועתכם כמו אבן. שמחתכם מוט תתמוטט, כי קרובה שעת הגמול, ירושלים, ונוראות צפויות לך!

קולות החומות תפולנה – – הבתולות מר תבכינה – – ידענו גם ידענו – – ציון תרד פלאים – – הוי, ירמיהו, חכם־הכסילים – – איכה תאכלהו שמחתנו – – התשמעו איך תְמוטינה החומות! – –

ירמיהו את המזהיר אתכם תשימו לקלס! – ככה צחקה סדום ותלעג עמורה, יען כי גם את סדום חנן אלוֹהים פעמַים. אך הנוקם מוכן לקרב, הוא יטאטא את גאונכם המעלה צחנה. שלופה החרב, אשר את עזוּתכם תמגר, והשליח אָץ לבוא ולהביא לכם יללה, חיש חיש ירוצו פעמיו על ירושלים, למען את רוחכם יְבַלֵּעַ! הנה הוא קרב, שליח החרדה, קרב הוא ציר הפלצות, למען יפלו דבריו עליכם כפטישים! הולך הוא וקרב – –

קולות לֶך־לְך הבית ירמיהו – – מלא כרֵשך בִמְרֵרתך ואל תִירְקֶנָּה בפני שמחתנו – – לא, לא, הקשיבו לו, הוא את לבנו ישמֵח – – דבר, דבר, ירמיהו – – רוק־נא את נפשך, המבשׂר!

קול (מאחור) שליח! ממוריה הוא בא!

ההמון (ממהרים לקראת השליח) שליח – – איהו? – – בשורת הנצחון – – הביאוהו הנה – – את הנצחון יבשר – –

ירמיהו (נרעד בבהלה) שליח… שליח…

קול מן השער אץ הנה, מתנודד כשיכור במרוצו.

קולות איהו – – הנהו – – הנה – – מה הבאת? – – ספר – – מתי נפל? – – הֵנה, הנה – – (ההמון נסער אל השליח המתאמץ לרוץ קדימה בנשימה קצרה.)

קולות אשריך מבַשר הנצחון – – ברוך בואֶך – – סַפר!

השליח (בגניחה אחרונה) פנו דרך!… אל המלך!…

קולות רק מִלה אחת – – איך נפל נבוכדנאצר? – –

השליח בשגעון הוכיתם – מה היא התרועה? הִכונו לקרב! – פנו לי דרך!… אל המלך!…

קולות מה קרה? – – האם לא נפל? – – נבוכדנאצר – – הלא פרעה הכהו! –

השליח בכל כוחו עולה הוא עלינו… נבוכדנאצר… כמעט שהשיגוני פרשיו… הכוֹנו, הכוֹנו… שׁומרי החומות הביאוני אל המלך!

קולות מה? – – מה אמר? – – מי הכהו? – – איפה פרעה? – – רוחך חובלה – – תנו לו מים – – לא יוכל היות – – פנו לו דרך – – איפה מצרים? –

השליח מים… מים… אפס כוחי… מצרים הֻכתה… פרעה עשה שלום… מס־עובד… אשׁור בא… הוליכוני, אפסו כוחותי… הפרשים מאחורַי… אל המלך!

קולות מה אמר? – – האם לא הוכו הכשדים? – – מה קרה? – – למה תחרישו? –

ההמון (הולך ונתקף יותר ויותר מזוועה, השאון הגדול הלוהט כבה בו. שתיקה כבירה, שתיקת הפלצות עוברת לאט־לאט על הקולות המבליחים פה ושם נפחדים וחרדים מתוך הדממה) לא יוכל היות – – מה אמר? – – מה – – שיכור – – נוֹכֵל – – לא, עָיף – – פרש מאחוריו – – הוא סיפר – – משקר הנהו – – לא כמשקר ידַבר – – מה אמר – – אלוֹהים לא יוכל לחפוץ כזאת – –

קול (בזעקה) פרעה בגד בנו!

קולות (פורצים פתאום בזעם) פרעה בגד בנו – – כן, כן – – קללה על ראש פרעה, מארה על מצרים – – בוגדים הם המצרים – – קללת־עד על ראשם

קול ואני תמיד אמרתי, אל לנו לכרות ברית עם מצרים!

קולות גם אני – – גם אני אמרתי תמיד – – גם אני – – כולנו – – משענת קנה רצוץ מצרים – – אבוי, כי האמין המלך – – אני הזהרתי – – גם אני – – גם אני – – מארה על ראש פרעה – – מה יבוא עלינו – – אוי לנו – – ילדָי – –

איש אחד (פורץ אל תוך ההמון) אל הנשק! אל הנשק! הגיפו את השערים! נבוכדנאצר עולה עם גדודיו! פרשיו הגיעו עד חברון!

קולות אוי ואבוי, עד חברון – – בתוך יומַים יצור על העיר – – אבדנו – – לא – – אל החומות – – איפה הוא המלך – – נכרות שלום – – שלום – – לא, אֵחרנו – – נֻצחנו – – הכוהנים, איה הם? – – על יד חברון – – לַנשק! – לא – – שלום – – שלום – – נצא לקראתו – – אבדנו – – מאז ומתמיד הזהרתי – –

אחד (מראה פתאום על ירמיהו הנשען כשיכור אל אחד העמודים ומכסה את פניו במעטהו) הנה! הביטו!

קולות מה? – – מי זה? – – מי שם? – – מה? – –

האחד שם. הביטו. ממנו יצא הדבר! הוא קרא להם! הוא אֵרר אותנו!

קולות מי? – – ירמיהו – – מי הוא? – – ירמיהו, הוא קִלל אותנו – – כן, הוא קרא לנבוכדנאצר – – הוא התפלל לנצחונו – – שכיר האויב הוא – – קרעוהו לגזרים – – אל נא תגעו בו – – הוא נִבא לו – – שיכור הוא – – הביטו איך הוא הורֶה אסון – –

האחד את צחוקו יסתיר תחת מעטהו; ואולם צוחק הוא בלא־עת! עוד ירושלים עומדת ותעמוד לעד!

קולות כן! ירושלים עומדת – – רמסוהו – – לא! סורו ממנו – – כוח סתרים בו – – אויה, כי אֵרְרָנו – – הוא אשם בכל הרעה – – עקרו את לשונו – – אל תגעו בו – – סורו ממנו!

(כָרוֹז יוצא בחיפזון מארמון המלך.)

קולות כָרוֹז – – שליח המלך – – פקודה מאת המלך – – הסו – – הסו – – הקשיבו – – כרוז!

(ההמון משתתק לגמרי ומתאסף סביב המדרגות.)

הכרוז פקודת המלך! אויב עולה על ירושלים, כשדים נגדנו, כל גבר יתפוש חרב והנשים חִצים יכינו ואבני־קלע. כל איש יוציא מן העיר את החולים אשר בביתו ואת רְפי־הכח, יאסוף מזון אל ביתו, למען לא יציק לנו הרעב. חומותינו תעמודנה בפני כל כלי־משחית. הבעל לא יעמוד מפני אדוֹני צבאות ולא אשור מפני ירושלים!

ההמון כן – – אדוֹני אלוֹהינו עמָנו – – אדוֹני צבאות – – אנו נתאזר בגבורה – – קומו, אל הנשק! אדוני עמנו!

הכרוז איש בל יֵעָדר ואיש אל יֵרך לבבו. אשר ידַבר פחד, הכוהו לפי חרב! ואשר על מנוסה ידבר, גרשוהו מבין חומות ירושלים! אל תתגודדו ברחובות, כל איש ישמור על ביתו ויתכונן נגד אויב. קומה, עַם ישראל, התאזר עוז ואל תֵחַת, כי לעולם תקום ירושלים! אל הנשק!

ההמון (שוב בהתלהבות) אל הנשק! – – ירושלים תקום לעד – – אני את חרבי אחגור – – נקום נגד אשור – – לַנשק – – מהֲרו, מהֵרו – – אנו ננפץ את כוחם – – ירושׁלים לעולם תקום!

(ההמון מתפזר בערבוביה פרועה לכל עֵבר, הכיכר מתרוקנת, וכל השאון הנלהב עובר וטומע בתוך דממת זוָעה אִלמת.)

(ירמיהו קם לאט לאט וצועד בפנים חפוים מעלה אל המקדש.)

ברוך (אחריו) אנה תלך, המורה? אל־נא תעזוב את הנאמן לך.

ירמיהו לבדי אלֶך־לי. לבדי. לעשות לו את אשר יאירֵני. הוא צִוַני לשים אות לעמי, ובכל זאת לא אאמין לו, יען כי… לא אובה להאמין, ברוך, כי חזיונותי בי מאִתו הם לי, כי לו הוא השגעון המחריד הלזה. הוי, מי יתן והיה כל זה רוח־עִועים לי, ולא פקודה מאת רוחו־הוא. כי אויה לי אם נבחרתי למבשר, וחלומותי חלומות־אמת המה. אויה לי!

ברוך אתה נבחרת, הרואה, גם אלי גונב הפעם. העד העיד בך האות, אות מאת אלוהים! רוח הנבואה היתה עליך וכוחה האדיר.

ירמיהו (כלפי מעלה, בעלותו במדרגות, כבורח מפניו בידים מתגוננות) אל־נא, אל תאמר כי נבחרתי, אל תנסה את לבבי! אל־נא יֵאָמנו דברי, אל יאמנו, למען בית ישראל, למען ירושלים! הוי, אבחר להיות ללעג ולקלס בעיני העם, מאשר לְמַלֵּא דבר־בְּעָתָה אשר כזה! טוב לי להיות אויל ומשקר, מאשר נביא האמת הזאת! טוב כי אהיה אני לך, אדונָי, קרבן, מאשר העיר הזאת! אשקע־נא באופל הנשיה, אך יאירו טפחותַיִך, ירושלים! יחלפו־נא דברי כעשן ולו אך אַת תעמודי, עיר־הנצחים, ירושלים! ישכחני נא, אדוני, ולוּ רק אותך יזכור זכור לנצח! הוי, אכרע־נא אפַּים לפני מזבחו, כי ירוצץ את מלתי במו־פי, על ברכֵּי־לבבי אתפלל, כי גרש יגרש את אמרי־פי וכי – – – התפלל־נא, הנער, אתי יחד, כי אֱהִי לדובר־שקר ומפיח־כזבים על ירושלים! –

(עולה נכא רוח במדרגות ונכנס בראש מורכן אל דביר־המקדש. – ברוך עומד בלי נוע ומביט אחריו, עד העלמו.)


 

תמונה רביעית: שומרי החומות

וַיְהִי דְבַָר אֲדֹנָי לֵאמֹר: בֶּן־אָדָם דַּבֵּר אֵל בְּנֵי עַמְּךָ וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם: אֶרֶץ כִּי אָבִיא עָלֶיהָ חָרֶב וְלָקְחוּ עַם־הָאָרֶץ אִישׁ אֶחָד מִקְצֵיהֶם וְנָתְנוּ אוֹתוֹ לָהֶם לְצֹפֶה. וְרָאָה אֶת הַחֶרֶב בָּאָה עַל הָאָרֶץ וְלֹא־תָקַע בַּשּׁוֹפָר וְהָעָם לֹא־נִזְהָר וַתָּבוֹא חֶרֶב וַתִּקָּח מֵהֶם נָפֶשׁ – – דָּמוֹ מִיַּד הַצֹּפֶה אֶדְרשׁ

(יחזקאל לג, א–ו)


(על סוללת ירושלים. החומה, הבנויה אבני גזית רחבות, עשויה מסילה, המקיפה את העיר סביב. מאחור – שמים הזרועים כוכבים, והעמק המדמדם מרחוק באורות ובמישורים לא ברורים. אור הירח המגיה משווה לחומה כעין מתכת מבהיקה.

על החומה צועדים שני חיילי משמר הנה והנה. על פניהם צל הקובעים וכידוניהם נוצצים באור הירח.

סקרנים אחדים עלו על החומה, למרות חצות הלילה הקרוב, ותרים במרחקים הסתומים.)


אשה עת לישוֹן… אל תמלא לבך דאגה. עוד השכם למדַי. עוד ראה תראם, את הארורים. בוא לישון. אפשר כי זאת היא התנומה האחרונה לנו.

גבר איך תנעם לנו השֵׁנה, איך אישן, והאויב הקם עלינו עֵר הנהו. לבי בי נטל־עופרת מאז אעמוד פה. והנה לא אוכל לזוז ממקומי. כתהום רבה המושכת את הלב, כן נמשך אני להביט במבול, הבא לבלעני חיים. מצפון יגיחו הרוכבים ואחרי־כן מנגב. הנה הסוף, יאמר הרואה בלבו, אך הם מוסיפים לבוא בלי הרף. נדמה, כי ארָצות נשפכות כדגן ורמחים כגבעולי־שדה.

אחד וכבר תקעו את אוהליהם… יער־שֵׂיבה צמח בעמק…

שני אוי לנו! אומרים הם להִשאר פה.

שלשי כמו על כנפי־רוח באו. תמול היו עוד רוכביהם בעיר בתול, והיום את עיר ציון יקיפו.

הראשון נורא הוא אשור. יגן עלינו אלהים.

האשה הבט, הנה שם אור. כעמוד העולה השמימה.

אחד זאת היא שומרון.

שני עמוד־אש העולה השמימה. את שומרון כבשו.

קולות אוי לנו! – – לא יוכל היות – – עיר בצורה היא שומרון – – חומה משולשת – – בשׁגעון הוכית – – זאת היא שומרון – – אויה – – לא יוכל היות – –

אחד אילי־ברזל להם ועתודי־עץ כבירים. בהם ישרפו את החומות. שמעתי על קלעיהם והם איומים. מגדלים יהרסו.

שני אוי לנו! אוי למגדלינו, אוי לירושלים!

שלישי הביטו לשם – שם, ממול… עמוד חדש. את השמים יגָרֵף באדמו. זהו גִלְגָל.

אחד מולדתי. בית ילדַי.

שני מבעירי־רצח הם. קללת עולם על אשור!

האשה את מצפה השמידו ואת השרון. כסער באו על ארצנו. נורא הוא אשור בזעמו.

אחד למה לנו להתגָרוֹת בָם מלחמה?

קולות מי התגרָה? – – לא אנחנו – – לא אני – המלך – – הכוהנים – – אנו את שלומם דרשנו – –

אחד מצרים הדיחונו ויבגדו בנו.

קולות כן, מצרים – – פרעֹה – – ארור יהי – – מכרו אותנו – – עזבו אותנו בצרה – – אלה הם חמישים אלף דורכי־הקשת? – – לבדנו נשארנו – – אבדנו! – –

אחד אללי, ירושלים, ירושלים! עזובה אַת לשונאיך! ומקנאיך חורקים עליך שׁן.

חייל א (בזעם) סורו מפה! מה חתחסמו את החומה! לכו הביתה לישון! אנו עֵרים תחתיכם! הביתה, אל נשיכם!

אחד חפצנו לראות, איך –

החייל אין מה לראות! בפה מלא זעקתם ואת אשור דרשתם, והנה בא אשור! תנו ללוחמים לגרשם ואתם לכו לישון, או להתפלל אם שנתכם נודדת!

אחד אך הגד־נא –

החייל אין מה להגיד! די והותר דברתם, כעת ידברו האגרופים! סורו! רדו!

(שני החיילים הודפים אל המדרגות את הסקרנים, הנעלמים באפלה.

שני החיילים עומדים שוב כשני פסלי־אבן באור הירח הלבן.)

חייל א איך נמוג לב העם בראותם את הרמחים הראשונים. אל ניתן להם לדבר ככה.

חייל ב בבוא הפחד ואין כוח למשול בו, נאלצים לדבר. אין בזה תועלת, ובכל זאת יש הקלה בדיבור.

ח' א עליהם לישון ולא להרבות להג.

ח' ב לא שפחתנו היא התנומה, ועל ערש־הפחד קשה לישון. רבים הם העפעפים הפקוחים, המביטים הלילה בפני הסהר.

ח' א אשר אין לו חרב בידו, ידום. אנחנו ערים בעד כלם.

(שניהם שותקים וצועדים הנה והנה. צעדיהם נותנים קול עמום וכידוניהם נוצצים באור־הסהר).

ח' ב (מאזין) השמעת?

ח' א מה?

ח' ב דממה גמורה ובכל זאת נשמע קול הרוח לעומתנו. בהיותי ביָפו שמעתי ראשונה את המיַת הים באישון־לילה. המית־אלפים כזאת הומה כעת בעמק. הכל דומם ובכל זאת מלא האויר רעש גלגלים וכלי־משחית. אל־נכוֹן עַם שלם הוא, העולה פתאום על ישראל. הומה כים נגרש אל חומות העיר.

ח' א (קשוח) לא אובה לשמוע מאומה זולת קול המשמר. יהמו וירעשו להם!

ח' ב למה יסכסך אלוהים עם בעם? האם צרה היא האדמה מהכיל את כולנו? רבות הן כברות־ארץ המחכות עוד למחרשה, ויערות לקרדֻמות־עובד, ובכל זאת לוטשים עמים את אתיהם לחרבות ואת יתד־המחרשה יתקעו בבשר החי. הָבֵן לא אבין. לא אבין.

ח' א מאז ומעולם היה ככה.

ח' ב אך האם חוק הוא ולא יעבור? למה זה יחפוץ אלוהים במלחמה בין העמים?

ח' א העמים חפצים במלחמה למענָה.

ח' ב מי הם העמים? ואתה, האינך בן לעמנו? ואני, ונשינו, אשתי ואשתך, האינן בנות עמנו? ומי מאתנו רצה במלחמה? הנה עומד אני פה וחרבי בידי ולא אדע במי אֶתְקְעֶנָה מחר. ושם, למטה, באפלה, עומד ומחכה בן־אדם אשר למענו לוטשה חרבי, ואני לא ידעתיו, מעודי לא ראיתי את פניו ולא את ידו, העתידה לדקור את אֲבי ילדַי, והוא מעודו לא ראני, וחיי מעולם לא הסֵבו לו שום צער. זרים אנו איש לרעהו כעצי היער. אולם העצים בשקט יצמחו ויפרָחו, ואנחנו מסתערים בזעם איש אל רעהו בגרזן וברומח, עד כי לשד־דמנו יזנק מבשרנו. מה הוא הדבר, השָׂם את המות בין בני־האדם ואיבה יזרע ביניהם, והן כה רב הוא המקום לחיים וארוך הזמן לאהבה! הָבֵן לא אבין. לא אוכל להבין.

ח' א אל נכון מאת אדוני הוא, יען כי מאז ומעולם כן הוא. אני לא אשאל מאומה.

ח' ב מאת אלוֹהים לא יֵצא כדבר הזה. הן הוא למען החיים נתן לנו את חיינו, ובני־האדם יגוללו עליו את כל אשר נבצר מהם להבינו. לא מאת אדוני תצא המלחמה – ואם ככה, מאַין מוצאה?

ח' א מי יודע? יודע אני כי הִנֵּה הִנָּה ולא אובה להִפָּתוֹת. אני את המצֻוֶה עלי אמלא. ואת חרבי אלטוש ולא את לשוני.

(קמה דממה ביניהם. הם עומדים באין־אומר בדממה הלבנה וְתָרִים בעיניהם את המרחקים. מרחוק נשמע קול המשמר: “שמשון עליהם”! – בתחילה עמום לגמרי, אח"כ קרוב יותר: “שמשון עליהם”! – ולבסוף ברור לגמרי מפי איש־המשמר הקרוב ביותר. גם שני החיילים חוזרים על הקריאה הנמסרת מפֹה והלאה וחוזרת וסובבת את כל מעגל החומה. ושוב דממה.

שניהם עומדים מוצקים בפנים לוטים בצל. שתיקה.)

ח' ב הידעת מה על אודות הכשדים?

ח' א יודע אני כי אויבינו הם ועולים עלינו ועל מולדתנו.

ח' ב לא לזאת שאלתיך. שואל אני, אם ראית פעם אחד מהמה, ואם את חוקותיהם ואת ארצם ידעת?

ח' א אכזרים הם כחתולי־הבר וערומים כנחשים, ככה סיפרו לי, ואת בניהם אל תוך אלילי אבן ונחושת ישליכו להִשרף חיים. אך מעודי לא ראיתים.

ח' ב גם לא אָני. הרבה גבעות תלולות בין בבל וירושלים. נהרות יזרמו ביניהן וארוכה הדרך מֵעֲבֹר בשבועות מִספר. וגם הכוכבים אחרת יעמדו על ראשיהם מאשר על ראשינו והנה אויבינו הם ואנו אויביהם. מה מאתנו יחפוצו? לו שאלתי אחד מהם ועָנה לי אל־נכון, כי אשה מחכה לו שם בביתו וילדים על המצע, כאשר לי. אדַמה, כי לו דברתי את אחד מהם והבינונו איש את רעהו. יש אשר יפַתני לבי להושיט את ידי ולקרוא לאחד מהם, למען נשׂוֹחֵחַ מלב אל לב.

ח' א זאת אל תעשה.

ח' ב ומדוע לא?

ח' א אויבינו הם ועלינו לשנאם.

ח' ב מדוע עלי לשנאם ולבי לא ידע את השנאה הזאת?

ח' א הם התגרו בנו מלחמה. אל שלומנו הרסו.

ח' ב בני ירושלים אומרים זאת. ואולי גם בני בבל יאמרו ככה. אך לו ידברו איש אל רעהו ובֵררו את הדבר.

ח' א אסור לך לדבר אתם. עלינו להַכוֹתם, ככה צֻוֵינו ועלינו להשמע.

ח' ב במוחי ידעתי זאת, אך נפשי הָבן לא תבין. למי אנו מטיבים במותנו?

ח' א מה תשאל, פתי? למלכנו ולאלוהינו!

ח' ב הן אלוהים אמר וגם כתוב: “לא תרצח!” ומי יודע, לו אשליך כעת את חרבי מידי, אולי זה יֵרצה לו יותר מאשר דם אויבינו.

ח' א ואולם כתוב גם: “עין תחת עין, שן תחת שן”,

ח' ב (נאנח) הרבה כתוב בספר. ומי יבין את הכל?

ח' א אתה במופלאות תחטט… הם עולים על עירנו לשרוף את בתינו, ואנו עומדים פה בחרב ובקשת לעָצרם. יוסיף דעת, יוסיף מכאוב. רב לי לדבר.

ח' ב ואולם אנוכי שואל – –

ח' א (קשות) אל תרבה לשאול. חיָלים אנחנו ועלינו להלחם ולא לשאול. למה זה תחקור, תחת לחזק את לבך?

ח' ב איך לא אשאל ואיך ישקוט בי לבי לעת כזאת? האם יודע אנכי איפה אני עומד וכמה אעמוד עוד על משמרתי? האפלה הזאת תחת החומה, במקום שם האבן מתפוררת ונופלת, אולי שם יהיה קברי מחר, והרוח העוברת כעת על לחיי, אולי שוב לא תמצאני פה. איך לא אשאל על חיי ואני איש חי הנני! להב הנר יבליח ויהבהב בטרם תכבה הפתילה אלֵי אופל – ואולי המות הוא השואל בי ולא עוד החיים?

ח' א רב מדי תחקור. אין בזה מועיל ואך עַנֵּה יעַנֶּה את הנפש.

ח' ב' אלוהים פתח לנו את לבנו למען יתענה.

ח' א' ומה יואיל איפא הדיבור? לנו המשמרת – ואין עלי לדעת עוד.

ח' ב דבר־פה יגרש שֵׁנה, והן רק הכוכבים שומעים את דברינו.

(שוב שתיקה)

ח' ב מה זה שם? מה יגיח מתוך האפלה?

ח' א שוב חובקי־ידים! עליהם לישון בלילה. גרשם הביתה!

ח' ב לא. הבה ידברו ואנו נעמוד באופל ונקשיב. קול המדברים יגרש את התמונה מעינים. הִסוג־נא הצדה.

ח' א איש מוזר אתה. אני על משמרתי אסתובב.

(שני החיילים נסוגים אל תוך הצל. דמויותיהם נעלמות באפלה העמוקה, הגובלת בקו חד את החומה הזרועה אור־ירח. רק כידוניהם מבריקים לפעמים.)

(ירמיהו וברוך עולים מחשכת העומק על החומה. ירמיהו צועד בחפזון. אחריו צועד ברוך בכבדות התרגשותו. החייל ב' עומד סמוי מעיניהם בצל, כולו כיצוק מברזל).

ברוך אנה תוליכני, מורי? אנה תובילני?

ירמיהו מעלה, מעלה! עלי לראות את האימה פנים אל פנים.

(ירמיהו הגיע למעלה, תוקע מבטו אל תוך העמק המואר אור־ירח, ועומד בלי־נוע, באין־אומר).

ברוך (נפחד) מה תביט שם ומדוע לא תדבר?

ירמיהו (בזוועה) המלך… המלך בא… מלך הצפון! (תופש את ברוך מרוגש) ברוך, גש אלי! אחָז־נא בידי. למען אדע אם ער אני או שקוע בחלום. דבר־נא, ברוך, אמור: האם עיני פקוחות, האם חומה היא זאת, חומת־אבן או חומת־דמעות היא? האם ירושלים היא האפלה הזאת, השוכנת מבלי־דעת, והאמנם אשור הוא זה האפלה השניה שם, וזה הוא הירח, חיור וקשוח כמים בין שניהם? אמור־נא לי, ברוך, אמור! ואם רק חלום הוא לי, נענעני־נא והקיצני, למען אצחק על שגעון־חזוני, כי ציון מוקפת בידי אשור, יען לא אמת מאת אדוני היא, לא יוכל להיות אמת! העירני־נא, ברוך, העירני! –

ברוך אל מה דבריך ירמזו, מורי? הבן לא אבינֶך.

ירמיהו האם ער אנוכי, האם עיני פקוחות ואמת היא את אשר הן רואות – אמור, הנני מתחנן לפניך!

ברוך לא אבינך… למה זה תשאל?

ירמיהו הוי, קללת־עולם! אם כן, אפוא, אמת ויציב הדבר ואני אינני חולם! חלומותי קמו והיו. הם רתמו סוסים ואסרו מרכבות־מלחמה! אשור עולה על ציון, הדבר בא, הדבר קם ויֶּהי! וכל האסון הזה מקרבי־אני נובע, מחיק חלומותי יצעד קדימה, ובטרם היה, בקרבי חולָל, ואני, אני גוללתיו עליהם באמרי־פי! אנוכי ידעתיו, אני לבדי, בטרם עשהו אלוהים! ראשיתו בי היתה ואלי ישוב, ואני הן לא אוכל לעצרו בדרכו, לתפשו במעופו. לא שריון לי כנגדו ולא חרב – הוי, רפיון־ידים, הוי אין־אונים אשר לָאומֶר!

ברוך מה תדבר, המורה? לא אשיג את דבריך. דבר נא למען אאמין ואבין מה ימלא את רוחך.

ירמיהו למען תאמין… ברוך, ברוך, האם באמת ובתמים תאמין לדברי, אשר אומר לך בשעה הזאת תחת כוכבי־מעל? ההכחש לא תכחיש ולא תלעג, גם אם אחתום בחותמת נפשי – – יען כי אשר אגלה לך, נגד כל תבונה היא.

ברוך מורי… אמונתי בך חיי רוחי היא!

ירמיהו אם כן, איפוא, שמע! (בקול לחשי־סוד) כל זה פה, כל אשר עיניך רואות, הכל – אנוכי חלמתיו בטרם היותו. ככה חלמתי אותו, ככה ראיתיו בחלום! אין כוכב אחד פה אשר לא ראיתיו, את הגומה הזאת פה למעלה ואת בית־אלוהים הנִשׂא בלָבְנוֹ ואת גדודי האויב שם למטה, אוהל באוהל, ואת פלצות לבבי־אני ומבט־עיני. הכל יחד, הכל, כל זה ראיתי בחלומי. – השומע אתה ברוך, השומע אתה – –

ברוך (נרעד) שומע אני… אני שומע…

ירמיהו ומדוע זה אך לי – – מדוע כל זה נגלה לי טרם זמנו! לא יוכל היות נגד רצון אלוהים, כי חותם־מחשבתו יִפָתח לפני וחזון־העתידות יֵראה לעיני! לא יתָכן, לא יתכן, כי אמָאן. כי החרש אחריש דום, יען כי, הוי ברוך, ימים רבים הסתרתי את לבי מפני קול־אלוהים ואת אזני אטמתי משמוע את דברו אלי. – אך הנֵה, בראותי בחוש את אשר חלומותי ראו בי משכבר ימים, בהִגוֹל לפני עיני כראִי, מן החוץ פנימה, בפעם הזאת ארגישה, כי אדוני עמָדי, ואני אומר לך, ברוך, בחור בחַר בי אלוהים. – אויה לי, אם החרש אחריש את חרדתי מאָזני העם ואת דאגתי ממוח המלכים; יען כי כל זה רק ראשית הוא לנו, ואני יודע, יודע את האחרית. –

ברוך השמַע־נא, השמע. משיח אדוֹני… קרא את דבריך…

ירמיהו ברוך, הוי, ברוך, הרואה אתה את המחנה ואת האוהלים? הראית את הַיָם הנרדם הזה, השולח את גליו הֵנה?

ברוך רואה אני. – את האויב – את האוהלים. –

ירמיהו את הלילה אתה רואה, את התנומה, את־דממת־המנוחה המדומה. – אך הנֵה באזני רועשות החצוצרות וכלי־הנשק ישתקשון בקומם להסתער עלינו; החומה, עליה תכבדנה רגלינו לבטח, הנה היא נבקעת, ואני את זעקת הנרדפים אני שומע, באזני אני שומע. אוי לי! הנה הם באים, הנה הִנָּם, מבול־ברזִלָם הנה מעלה קצף! אוי לי, ברוך, כי דברִי על ישראל קם ויְהי! את המות אשמע שמוע, איכה יחלוף על פני העיר וחומותיה הנופלות, ואִתן יחד – ירושלים! רואה אני, ברוך, רואה בעיני־בשר. יען כי פקח לי אלוהים עַין באופל־גֵוִי למען אראה, ובתוך לבי שׂם לי זעקה, למען אתקענה בקול שופר. מה להם כי ינומו עדֶנה! למה ינומו! הוי, כי באה העת להעירם, באה, באה העת, יען כי אל תוך מותם יֵרדמו ואל אבדנם יִדְגָרו! הגיעה העת לזַעֵק את ירושלים, באה, באה העת – –

ברוך (נלהט) העירה נא, העירה, ירמיהו –

ירמיהו (בלהט הולך וחזק)

הוֹי. עִיר אוֹבֶדֶת עֵצוֹת. עַם חֲסַר־לֵב, אֵיךְ תוּכַל תִּתְעַטֵּף בְּשַׁלְוַת־תַרְדֵּמָה, וְהַמָּוֶת רָצַף לָהֶם

אֶת סְדִין־קָרְחוֹ תַחַת מִשְׁכְּבוֹתָם.

הוֹי, עָם חֲסַר־לֵב, הוֹי, עִיר אוֹבֶדֶת־תּוּשִׁיָּה.

אֵיךְ יוּכְלוּ יִשְׁלָיוּ וְלִמְרַאֲשׁוֹתָם הָרַעַם!

הוֹי, אֵיכָכָה, אֵיכָכָה יָנוּמוּ בְּשֶׁקֶט,

שְׁקוּעִים בַּחֲלוֹמוֹת,

וְאֵילֵי־הַבַּרְזֶל אֲשֶׁר לְאַשּׁוּר

הוֹלְמִים, וּמַרְעִישִׁים בְּרַעַם

אֶת הַמִּקְדָּשׁ וְאֶת שַׁעֲרֵי הָעִיר

הוֹי, מִי יָעִיר אֱוִילִים וְחֵרְשִׁים מִי יָקִיץ?

מִי יִתְקַע קוֹל־זַעַק לְתוֹךְ אָזְנָם הָעֲלוּפָה?

מִי יַצְרִיחַ אֶל תּוֹךְ דִּמְמַת־הַמָּוֶת הַזֹּאת

אֶת מִצְוַת אֲדוֹנָי וְאֶת רְצוֹנוֹ!

ברוך אתה תעיר, אתה! הָער־נא אותם! זעזע־נא אותם מתוך המות!

ירמיהו

עוּרוּ, עוּרוּ, תַּבְעֵרָה בָעִיר!

הָעִיר בִּידֵי אוֹיֵב!

הִמָּלְטוּ בְּטֶרֶם יַשְׁמִידְכֶם!

נוּסוּ מִפְּנֵי הַחֶרֶב, גּוּרוּ מִפְּנֵי מַאֲכֹלֶת־אֵשׁ!

עִזְבוּ אֶת מְאוֹדְכֶם, עִזְבוּ אֶת בֵּיתְכֶם,

אִסְפוּ נְשֵׁיכֶם, חִטְפוּ אֶת טַפְּכֶם

בְּטֶרֶם יַחְטְפֵם הוּא,

נוּסוּ הַחוּצָה!

קוּמוּ, עוּרוּ!

תַּבְעֵרָה בָעִיר!

חייל ב (יוצא מתוך האפלה) מי זעק פה? את הנרדמים יעיר בקולו!

ירמיהו הוי, לו השׂכלתי, לו יכלתי להעירם: קומו! עורי, ירושלים! עיר־אלוהים, את נפשך הצילי!

ח' ב שיכור אתה מיין. סור מפה! לך לישון!

ברוך (נכנס ביניהם) הרף ממנו!

ירמיהו לא עת לישון היא, איש בל יישן עוד בינינו! אני הוא השומר על העיר הזאת. אנוכי! אבוי לאשר ימנעני מזה!

ח' ב (תופס בו) חוֹלה־סהר אתה, המתיימר להיות שומר! אני הנני איש־המשמר! גש הלאה!

ברוך אל תגע בו! בחיר אלוהים הוא. נביא.

ח' ב (מרפה ממנו) האתה הוא חנניה שליח אדוֹני?

ברוך ירמיהו הוא זה, הנביא מענתות!

ח' ב המדיח את העם, הזועק ברחובות כי אשור ינצח? הלמען תאכל את פרי־נבואתך באת הנה? – הקדמת לבוא. מוג־לב, אך את רגע־זעמי כִוַונְתָּ! יבורך אגרופי התופש בך, אתה רוכל אסון! אני אבַשרך בשורה!

ברוך (נאבק עם החייל) הרף ממנו… הרף!

ח' א (נכנס ביניהם) המלך בא! המלך בא לבקר את המשמר! גרש אותם! –

ירמיהו המלך! – ברכת אדוני! – הוי, מופת לעינים! – אלהים אִנה אותו לידי! –

ח' א סורו מפה המפטפטים!

ח' ב רד והֵעלם! מהר! רד הֵנה – ואל תזוז, פן נבֵלה אשימֶךָּ!

ח' א הלאה! הלאה! המלך בא! –

(ירמיהו וברוך נדחפים ונעלמים באפלה, אשר משם הופיעו. שני השומרים ממהרים אל שפת החומה, כדי לפנות דרך למלך ולפמליה שלו. בהופיע המלך, מקישים החיילים בנשקם אל המגן לברכת־כבוד, ושוב עומדים בלי־נוע. המלך צדקיה מופיע ואתו אבימלך ואחדים מבני לווייתו. הוא מסייר את החומה סביב, בלי נשק ובראש מגולה. פניו רציניים וחיורים באור־הסהר. הוא נעמד ומביט ארוכות כלפי המישור המדמדם בחיוורונו).

צדקיהו (אל אבימלך) כמה בעיניך מִספר גדודיהם, אבימלך?

אבימלך אוהל באוהל מלכי, ככוכבי השמים לא יִסָפֵרו. שליחינו על מאה אלף יסַפְרו. אך אין לתת אמון בדבריהם.

צדקיהו צדקת, אבימלך, צדקת מאוד. אַל לתת אמון בדברים. – איה הם החוזים אשר יעצוני, ואיה גדודי פרעה ועזרת מצרים איהָ? – אכן, עזובים אנחנו לנפשנו מול גדודי הכשדים.

אבימלך לכן מִשנֵה־כבוד יהיה כבודנו לנצחם הפעם. ירושלים לעד תקום!

צדקיהו יקים אלוהים את דבריך אבימלך. ואולם אין עוד אמון בלבי לדבר־שפתים.

אבימלך נשבעתי בזרועַ ישראל, מלכי ואדוני! ופועל־ידי את שבועתי יכונן!

צדקיהו גם אני נשבעתי לנבוכדנאצר, ואת מוצא־שפתי גנבו ממני. יד־אדני תָפר כל שבועה ואת דבר־האדם תשׂים לאַל. שם באופל העֵמק חונה הוא, אשר הבטחתי לו שלום, והנה המלחמה וחרבותיו לטושות לנקמה. – ארורים יהיו אֵלה אשר סחפוני לדרך הזאת נגדו, ואויה לי כי לא עצרתי כוח למנעם מזה. אתה, אבימלך, אולי לא תבין לרוחי, כי על כן איש־צבא אתה, המחרף את נפשו למות; ואולם אני, נטל החומות האלה וגורל עָם מעיקים עלי עד לבלתי נְשוא, חיי אלפים ורבבות דופקים בדמי בקול. – אתפלל לאלוהים, כי יעביר מעלינו את הרעה הזאת. יען כי אין בי כוח לשֵׂאתה ולבבי צמא לשלום.

אבימלך ראשון הוא הנצחון, מלכי, ואחריו השלום! יִשָׁבר־נא מצח־נבוכדנצאר אל החומות האלה, ואילי־הברזל אשר לחרון־אפו אל לִבנו יתפוררו!

צדקיהו (מביט ארוכות למרחקים) מה ירחיקו וירחיבו מדורות המחנה לִבְעור ברחבי הארץ! נדמה, כי שמי־אפלה ירדו ממָרום ארצה, יחד עם כוכביהם המאירים. אחושה, עם עצום אין מספר חונה סביב ישראל, וכל חנית שלופה, כל יד מורמה, וגם בשנתם נגדנו יהלומו. ולמחרת בבוקר יקומו כולם, כגבעולי־שדה אחרי הגשם, והדממה תפרוץ בזעקת־מות. אולי זה הוא הלילה האחרון לשלום ולתנומה לנצח.

אבימלך אל־נא תָרֵך לבבך, מלכי ואדוני. פה על מעקֵה־אבן זה, אשר אתה עומד עליו, עמד לפנים דודך הושֵׁע בן־אלה וגם נפשו מָלאה דאגה מֵחֲמַת גדודי שלמנאסר, גם הם לאין קץ כמו אלה. זאת לא הפעם הראשונה, אשר מחנות אשור יקיפו את העיר הקדושה, ואלוהי־ישראל נטה את זרועו עליהם ומגפת־אלוהים אֲכָלָתַם. החומה הזאת לא תִבָּקע לכולם! ירושלים תקום לנצח!

המלווים ירושלים תקום לנצח!

קול ירמיהו (מתוך האופל) עורי, התעוררי, העיר האבודה, ומלטי את נפשך! עורו, תמימי־נפש, משנתכם העמוקה, למען לא תהיו לטבח בתנומתכם. הקיצו, הקיצו. כי הנה החומה מתפוררת, למען תקבר אתכם! התעוררו וקומו, כי חרב אשור על ראשיכם מתנופפת!

צדקיהו (נבהל) מי הוא המדבר? מי המדבר?

קולות מי מדבר? – – מי זה מדבר?

קול ירמיהו חרון־אף אדוני יצא על ראש מהרסי השלום וישלח את מלך הצפון על ישראל, להרוס את מגדליו ואת לבבו העקש. עורו והמלטו, הקיצו והצילו את נפשכם בעוד מועד, כי הנה בא, בא המחניק את בניהם, המחלל את בנותיכם והעושה את שדותיהם שמה ושאיה. – קומו, עורו, הקיצו, יושבי ירושלים!

צדקיהו (נפחד מאוד, אח"כ מתאושש) מי זה המדבר? מי מדבר פה?!

חייל א משֻגע הוא האיש, אדוני המלך. הסהר הכהו בשגעון.

קולות סתמו את פיו! – – הסירוהו מפה! – – משוגע! – – שמטוהו! –

צדקיהו לא. הביאוהו אלי, ואֶראנו. אראה בן־אדם חי, המדבר כאלה יען כי נורא הוא הקול הזה. נדמה לי, כי אבני ירושלים יילילוּ בו, כי החומה נתנה קולה.

(שני החיילים ממהרים מטה).

אבימלך אל־נא תתן להדיחך, מלכי, רבים הם בעיר שכירי אשור בזהב־כשדים.

אחרים אל־נא תשמע לו – – תן פקודה וישמיטוהו מעל החומה – – אל־נא תדבר את רכי־הלב – –

(ירמיהו וברוך מובאים בידי החיילים. ירמיהו נדחף אל פני המלך).

חייל ב זהו האיש אשר דִבר סרה, אדוני המלך! אני ארבתי לו עוד לפני זה ושמעתיו.

צדקיהו סִפרו על אחד, אשר התהלך בעיר ובישר רעות באזני העם. הזהו האיש?

קולות זה הוא – – ירמיהו – – ארור יהיה – – רק רעות יֵזה מפיו – – את הלבבות ירעיל – – דובר שקר – –

ברוך שליח אדוֹני הוא ואמת בפיו. אנוכי עֵד –

קולות מי אתה כי תעיד? – – נער! – – אל תשמע לו – – הכוהו נפש, את בן־הצפעוני הלזה – – את ירמיהו זה – –

צדקיהו הסו. טרם כל הסירו את זה מפה. אין לי חפץ בעֵדים.

(דוחפים את ברוך אל האפלה).

צדקיהו גש אלי, ירמיהו. האתה הוא זה, הזורע מבוכה בישראל?

ירמיהו מבית־ישראל יצאה המבוכה ולא מאתי.

צדקיהו קולך ידוע לי מתמול שלשום. נדמֶה לי, כי שמעתיך פעם. בלבי פועם הד־מה עת באזני תדבר, ובכל זאת הן לא ראיתיך עדיין. או אולי – האם לא אתה הוא זה, אשר קראת לשלום על יד הארמון?

ירמיהו אני הוא זה, אדוני.

צדקיהו אתה היית, ירמיהו. רבים היו שם הצועקים אלי, אך אחרי שובי בלילה ההוא הביתה ושנתי נדדה מעיני, קולך עוד המה באזני.

ירמיהו מאת אדוֹנָי היתה זאת, כי תשמע את דבָרו, ואוי לך, כי עזֹב עזבתוֹ! לולא זה כי עתה תרדמה מתוקה שָׁכנה על עפעפיך ושלום על ישראל.

המלווים אל־נא תשמע לו אדונינו המלך – – מתעתע הוא – – פושע הוא המתנבא בשם אדוֹני – – אל תדבר אליו – –

אבימלך מה לך פה בלילה על החומה! הבִידֵי כשדים אמרת לִפול? אסרהו־נא אדוני המלך, דרכו הרת־סכנה היא!

אחד אמו נאבקת עם מר־המות, דבריו שלחו בה ארס, והוא מונע רגליו מביתה. והנה הוא מסתובב פה בלילה וירַגל לאויב! –

ירמיהו (נבהל) אמי חולה, אמרת?

אחרים בוגד הוא – – אל־נא תשמע לו, מלכנו – – אל תשמע לו – – כְלָאוֹ!

צדקיהו הסו! לא חומה פרוצה היא נפשי, שכל פושק־שפתים יֶהרסנה. גש אלי, ירמיהו, ואל תפחד. – הקשבתי לדבריך אשר קראת ביום אסור המלחמה, ודבריך באו אל לבי, יען כי דבר אדוֹני הוא, דבר השלום. אבל הן אשר היה – היה, ועתה הלא מלחמה נתלקחה בין אשור וישראל ולא יעַכּבֶהָ עוד דבר־שפתים, ונבצר ממני לרמסה ברגלים.

ירמיהו לא יבצר ממך, אדוני!

צדקיהו (זועה) איך זה לא יבצר? האינך רואה את האויב הקרֵב אל החומה, ולא תשמע את מַשק־הרמחים הסואן במרחק? איך אוכל ואשַׁנה את הדבר?

ירמיהו יכול תוכל, אדוני. כי על כן אתה הנך המלך!

צדקיהו האוכל להַשיב אותם ברוח־פי? האוכל אשמיד את אשר בא והיה? עבר מועד השלום, ירמיהו.

ירמיהו לא עבר, אדוני!

צדקיהו (מוסיף כעס) כאחד הפתאים תדבר, ירמיהו. עוד לא הוכה אשור בידינו ולא אנחנו ביד אשור, וגם דם לא נשפך עדֶנה. איך זה אֲכַלה את אשר לא הֵחל עדֶנה?

ירמיהו אפיק־מים הוא הדם בין עָם לעם: כאשר תעמיקהו, כן יִכְבַּד עליך לעָצרוֹ, לכן תן־נא לדבריך ויקַדמו את החרב. לך־נא אל מלך אשור, או שלח־נא אליו את אנשיך.

צדקיהו האם אל נבוכדנאצר, אל אויבי, אלך?

ירמיהו שלח־נא אליו מלאכים, אדוני, אולי עוד תציל את ירושלים!

אבימלך דבריך חרפה הם. חרפה לעם ישראל. סור מפה, מוג־לב! –

צדקיהו ומדוע זה אשלח אנכי; ולמה זה אנכי ראשונה? האם עבד אני לו? האם נִצח אותי מלך אשור!

ירמיהו שומה על האחד לפתוח בשלום, אדוני! כמו לפתוח במלחמה.

צדקיהו ומדוע אהיה אנוכי המדבר ראשונה, אני ולא הוא? הלבעבור יחשוב, כי נואשתי? ישלח־הוא אלי את אנשיו ואני אִוָעֵץ ואשקֹל את דבריו בפלס, ומדוע זה אָחל אנכי?

ירמיהו אשרי המושיט ראשונה את ידו לשלום, ואשרי המלך החושֵׂך את דם עמו מהשפך ארצה!

צדקיהו ולוּ אעשה כדבריך, ירמיהו, והיה אם אכריע את לבי ואושיט לו יד, והוא ישיבנה ריקם?

ירמיהו אשרי הנעלב למען האמת והשלום, יען כי אלוֹהים אל לבו ירימהו!

צדקיהו ואני אומר לך, הילדים ילעגו לי והנשים למשבתי תצחקנה.

ירמיהו טוב צחוק הכסילים מאחוריך, אדוני, מיללת האלמנות פניך! לא על נפשך חֲשב־נא כעת, מלכי. שים לבך אל עמך, אשר הֻקַמת עליו מאת האלוהים. היֵה־נא לצחוק לפתאים, למען הצדק והשלום, ואתה את דבר אדוֹני עשֵׂה! פתח־נא את לבך ודע, כי את ירושלים הצלת! התקוממת על אשור, השתחוֵוה נא לפניו!

צדקיהו האני אשתחווה?

ירמיהו השתחווה־נא השתחווה. משיח אדוֹני, למען ירושלים! – פתח את השער, פתח את לבך והצלת את ירושלים, את ירושלים הצלת!

צדקיהו אני בחרבי אצילנה ובמחיר חיי, אך לא בקלוני! אתה לא ידעת מה הקשית לדרוש מאִתי הפעם.

ירמיהו את הקשה בכל הקשות אני דורש מאתך, מלכי, כי למי יאה הַקָּשֶׁה אם לא למשיח אדוֹני? את אוצר לבבך, את גַאוותך הבא־נא קרבן על מזבח העיר ירושלים! (נופל על ברכיו) התנפל־נא לפניו, כאשר אני לפניך, מלכי, פתח את השער, פתח את לבך והצל את ירושלים! הרכינה את ראשך, המלך צדקיהו. טוב כי תרכין אתה את ראשך, מאשר ראש עמך יפול לרגלי האויב!

צדקיהו לשימני ללעג אתה אומר ולהתענג על חרפתי, אתה המשוגע! אך אני עומד הכן ועל מורשתי אשמור! טוב לי המות מאשר לבקש חסד, טוב לי להִשמד מאשר להִכנע! גש הלאה, סור מפני! אני לא אשתחווה לפני ילוד אשה עלי אדמות!

ירמיהו (קם על רגליו, בקומה אדירה) אם ככה, ארור יהי שמן משחת־הקודש, אשר מצחך נמשח בו! ארור הוא הכתר אשר את קדקדך יפָאר! ארור אתה, בן דָוד, אשר רק על גאוָתך תגן, על חלקך פה עלי אדמות, תחת לשמור על חלקך ונחלתך מאת אלוֹהים על ירושלים! – שמעני נא הפעם – –

צדקיהו די! לא אובה שמוע עוד את קולך, אויל. אתה סָכָל־רשע לאלוֹהים!

ירמיהו הדפני־נא, הדוף את דברי ובעט בם ברגל, אתה המתמוטט, אך את דבר אדוֹני לא תוכל לעשות למרמס. רוק־נא את דברי אדוֹני מקרבך, אתה השִׁכור, אך דָעהו עד תהום מעיך פנימה: קרוב הוא היום, צדקיהו, בו תזעק ותשַׁוֵועַ לנחמתי, כאשר תזעק היולדת בציריה! אך עצה לא תהיה עוד. כי מי יתן עצה נגד המות, ותושיה נגד משפט אדוֹני! זכָר־נא את החומה הזאת וזכור את השעה הזאת! הזהרתיך בעוד מועד, ואולם לבבך איל־ברזל הוא ומצחך נחושה. וכמוני, העומד פה ומקללך כעת, כן יקללוך דורות על דורות ואת שמך יגדפו, צדקיהו! בידך נִתנה ציון ואתה הפלתָה; לך נמסרה באמונה, ואתה השלכתָה ככלי אין חפץ בו! לכן כאשר שכחת את ירושלים, כן תִשָׁכח מחסד אלוֹהים! מאֵרה עליך! אתה המשלים את חפץ בבל, אתה החונק ציון, אתה הרוצח, רוצח בית־ישראל! –

אבימלך שמטוהו מעל החומה! השליכוהו ושַׁברו את מפרקתו!

אחרים את המלך גִדף! – – סתמו את פי־בָשתו! – –שמטוהו מעל החומה! – – אל תירא את דברי המשוגע! – – מפיו יז קצף! –– חולה הוא – – השליכוהו! – –

(מלווי המלך מתנפלים על ירמיהו).

צדקיהו (נרתע, כמו מפני הדף הסמוי מן העין, ושם ידו על לבו, אך שוב התאושש) הרפו ממנו! – התדמו, כי מקללת־פתאים פני יחוָרו כי דבר־עזוֹת את כוחי ישבר? (אחרי שתיקה) אולם אחת אני רואה, אמת בפי העם. מסוכנים הם דברי האיש הזה, באיל נוגח בלבבות. אכן לא טוב כי חסַר־אלוֹהים כזה יוסיף לדבר כלבבו על לב העם, ויפיל את פחדו על אנשי־המלחמה.

אבימלך מות ימות הנבל! אשר לא יבטח באלוֹהים, אל יחיה עלי אדמות!

קולות לסקלו באבנים! – – שכיר האויב הוא! – – את העיר ימסור לכשדים! – – המיתוהו! – – למפלתנו יתפַּלל – –

צדקיהו האֶת המגדף את שמי אמית, למען יאמרו כי את דבריו יראתי? לא כן. – גש הנה, ירמיהו. דבריך הבל הם לי, אך עוד הפעם אשאלך למען חייך: אמור־לי, האמנם בתום ובאמונה יגיד לך לבך כי מָות בא על ירושלים ולכל אשר בחומותיה? שוֹאלך: ענה לי כלבבך!

ירמיהו המות ירחף על ירושלים, צדקיהו. ואבדן על כולנו ורק עַנְוָתְךָ תציל את ירושלים!

צדקיהו אם כן, לך והכנע! לך לבדך והצל את נפשך־אָתה!

(ירמיהו מביט בו קפוא, בלי להבינו).

צדקיהו האיש האוכל מלחמנו, אל יאכל גם את כוחנו! אם לציוֹן תֶחרד, ברח לך מציון. קח לך את חַייך. רד מעל החומה, לך אל נבוכדנאצר והסתר את גווך בצל חסדו. ואם יבואו דבריך, מַלא פיך צחוק על אחיך המתים למען ירושלים!

אבימלך (אל ירמיהו, העומד בלי נוע ומתאמץ להגיד מה) לך־נא, איפוא, ברח־לך הבוֹגד באמונתנו, ולֵך אל נבוכדנאצר, אשר לנצחונו תִנָּבֵא, לך ונשק את כפות רגליו! אולם אני בתוך עמי אִשאר ובארץ אבותי, יען כי אני עד אחרית הבל־פי אאמינה: שקר הם דברי האיש הזה, וירושלים לעולם תקום!

האחרים (בתרועה) ירושלים לעולם תקום! – – בית אלוֹהים לא יפול לנצח! – –

צדקיהו ובכן, נוסה! עֲבור אל אשור, הִרשֵׁתיך! הנח לנו את מותֵנו וזְחל־לך לקראת חייך!

ירמיהו (מתעודד) אני לא אעזוב את ירושלים!

צדקיהו האם לא את המות בישרת לנו ולירושלים? אם כן, נוסה, למען תִמלט!

ירמיהו לא לחיי אני דואג, כי אם לאלפים ולרבבות יזעַק בי לבי. אני לא אסור מפה, ואם יפלו החומות האלה – היה עם האבן האחרונה אִשמד גם אני.

קולות אל תתן לו לעמוד על דם הלוחמים! – – בוגד הוא – – מבוכה יזרע במחנה – – גרשוהו מפה – – אין לו עוד כל חלק בישראל! – –

צדקיהו בפעם האחרונה, ירמיהו: הדרך פתוחה פניך.

ירמיהו אנוכי בעיר־אלוֹהים אשאר עד אשר תחרב, עד כי אחרב גם אני.

צדקיהו אם כן, אפוא, העידותי בך היום: חרב מרוטה על מוצא פיך! ואם עוד פעם תרים את קולך לרעה, אם עוד פעם תִנָּבא להֶרס החומות האלה, דמך בראשך.

ירמיהו לא אני ארים את קולי, כי אלוֹהים הוא אשר מתוך לבי ילחצֶנו כהריעַ הרוח מתוך השופר, כן יריע חפץ אדוֹני מקרבי. בידו הפקדתי את חיי וכאשר יחפוץ כן יהי.

צדקיהו ראה, איפוא, הזהרתיך, ירמיהו, כאשר הזהרתני אתה. חייך בידך הם מהיום. (אל מלוויו) איש אל יגע בו לרעה בעודנו עוצר ברוחו. אולם אם רק עוד פעם יזעק חרדה, תפשוהו ועשו בו כדבריכם. (אל ירמיהו) שמר־נא על מוצא שפתיך, למען לא יז דמך עליהן. ואדוֹני ירחם עלינו, כאשר רחמתי אני עליך.

ירמיהו (בלי־נוע, בקול לא בוטח) לא על נפשי אני שומר… על ירושלים – –

צדקיהו (שוב עולה על שולי החומה) עוד הם מוסיפים ומוסיפים לעלות הנה ומרכבותיהם כרוח סערה מתגלגלות, וסוסיהם אין מספר להם. אכן, נורא הוא מלך הצפון ונורא יהיה להִפגש בו. אדוֹני יגן על ירושלים!

(פונה לאט ללכת וצועד על שפת־החומה, אבימלך ואנשי־הלווי וכן גם שני החיילים הולכים בעקבותיו).

ברוך (קופץ מתוך האפלה) מהר! – חושה ולך אחריו!… התאושש־נא עוד פעם… רוח אדוני עליך… מהר ואלצהו!

ירמיהו (מתעורר מעמעומו) את מי… את מי אאלץ?

ברוך את המלך! חושה! הַצֵת־נא את דבָרְך והצל את ירושלים!

ירמיהו את המלך… (בבהלה צורבת, בהשליכו מבט קופא סביבו על החומה הריקה) הוי, כי הלך. אֵחרתי. אבדה השעה הקדושה. מאת אדוֹני נשלח בידי למען אָלוש את רצונו, ואני נתתי לו להִשָׁלף. – פנים אל פנים נִתַּן לי הפוסח על שתי הסעִפים ודברִי נופץ אל מצחו לאפר. – הוי, חרפה על ראשי, על דברַי כי יבשו ועל נשמת אפי כי פָשָׁרָה… – אני בקללות באתי עליו והוא ברחמיו הִכני. מה אני כי לדברַי ישמעו. ואני לדברֵי אדוֹני לא שמעתי! ארור יהי עֶכֶס לשוני ארור הקוץ הממאיר אשר בפי!

ברוך נסה־נא עוד פעם ותכריעהו. הן כמעט־קט ורצונו התמוטט!

ירמיהו עבר, עבר המועד ואבדה השעה היעודה מאת האלוֹהים. אך למה זה בחר בי, ברך־הלבב, ולמה נתן לחסר־אונים לפתוֹח באון כביר אשר כזה? למה שם לי את מרֵרת המאֵרה אל תוך פי ואת לַענַת הדִבֵּר על לשוני. למה לא את הלהבה המזַקקת, המלהיטה את לב האדם? מי אני ומה אני, כי אעז להתיַמר לנביא לדבָרו, לְאָח למזהירים כזוהר הרקיע, ואני את אדיר רוחם לא ירשתי: השָׂמִים מתג־רצונם בפי מלכים ומצח־לאומים יָשֵׁחוּ ואש אדוֹני הולכת לפני דבָרם – ואני, אני הקוץ בבשר־עֱנוּתם, אף עלה נידף נבצר ממני להניד בנשמת־אפי. פולט רוק אנוכי, הֲמִית־מבוכה ורוח…

ברוך אל־נא תיַיסר את כליותיך, אבי. הכאב הביאך במבוכה.

ירמיהו אם ככה, אמר־נא לי, העֶד־בי למען אדע, במה השׂכַלתי עד הנה? העיר תלויה על עברי פי־פחת ומצוקתה תאכלני. חלומות לילה־לילה יאפפוני ודִבֵּר הָריתי עדי חבלי־לידה. ועתה, אמר־לי, מה כוחי נגד השליט? ואזהרתי את מי תזהיר – ושליח לא שולח מאוהל אל אוהל ואיש לא הרים רגליו כציר־השלום. – הוי, כי קולי יאכל הרוח וצחוק־לעג בני־אדם את זעקתי יבלע בלע. הן לכלימה חבלתני אמי ולעמל נולדתי. למי נתתי שמחה בלבו? זועה הייתי לַצַדִיק ויגון ליולדתו. כל אשה לא תביא לי ילד אל חיקי וכל חי לדברַי לא יאמין!

ברוך אנוכי מאמין בך, אני לא אעזבך!

ירמיהו העודך מאמין בי? – אם כן, שמע לדברי: אם האמן תאמין בי, עזבני לנפשי יען כי את נפשך תחַבל. לֶך־לְך אל אלה אשר אמריהם ימתָקו ושפתותיהם הַבְטָחות תִרעפנה. לך אל חנניה, המבשר נצחון, ואל תלעג להם עוד. יען כי טובים הם ממני שקריהם יביעו אומץ, ואני – חַלְצֵי־דבָרִי חלָשו וכל זרע־נצחון לא יַפרו. חסר־און רק חוסר־אונים יוליד. והוי, אמר־נא לי, מי חסר־תועלת מן הזועק לשלום בין רמחים, ומי בַעַר מן הקורא לתבונה בקהל שכורים? האם לא הששון הוא לחם לאדם והתקווה מזונו? אשרי המנחם וארור אשר רק מארה בפיו! תיבש לשונו וידעך איש המכשול והרוגז!

ברוך לא אני לא אֵסט ממך! אתה איש האלוהים, בך בחרתי בשל סבלותיך.

ירמיהו אל תהללני: אני – חרפתי תשרפני. כי מה עשיתי למען ירושלים? האם שִׁברתי את עקשות לב המלך, והוריתי את הדרך הטובה? האם עוררתי בדרבן־דברי את שליח השלום? – רק זעוק זעקתי וקללתי, וזעקָתי היתה ברק הנספה במים וקללָתי רוח אשר לא יפוח. – איה הוא פָעלי ולמי הבאתי ברכה? איפה שַׂמְתִּי שלום ואיך יכולתי לעורר שליח־שלום לדרך ורגלי־אני נכשלו?

ברוך מה אמרת? – – לשלוח שליח – – אל המלך נבוכדנאצר? – –

ירמיהו האם יחפוץ האויב לדבר ראשונה? כַעֲוִילִים כן יחכו המלכים, כי השני יפתח פיו.

ברוך (בחום) אמרת, כי בנשמת־אפך עליך לעורר שליח – – בנשמת־אפך – – אם כן – – ירמיהו, אתה הנואש הקדוש דע־נא, כי דבריך לא העלו קמשונים – –הם עשו פרי – – כזרע־קודש נפלו בי – – דבר־אדוני צמח בקרבי – – אודה לך, מורי, כי הרימותני ממעמקים ותַראני את דרך פעלי – – הוי, ירמיהו, ממכאוביך כוחות־איתנים צמחו – – – אודה לך ירמיהו, אודה לך – –

ירמיהו מה זה תִלהט ככה? לא אבינך.

ברוך פָעלי הוא המתלקח בי – – עתה יודע אני את הדרך – – יד אל יד הולכת היא את המות, כדרכך־אתה – – אך אני אלך בה למען ירושלים – – עודני עמך, ירמיהו! אלך – למען אהיה ראוי לך – –

ירמיהו לאן פניך מועדות?

ברוך אדוני עמך, המורה! וברכני־נא כי אצליח את דרכי. ואם אחַרתי, אל נא תקללני – – אדוני עמך! – – למען ירושלים! – (הוא מזדרז לרדת).

ירמיהו מה לך, ברוך? אנה תמהר?

ברוך דרכך! – (נעלם מאחורי החומה).

ירמיהו (מתכופף אחריו מעל החומה) ברוך! אנה תלך? חכה! – הם יתפשוך! – – מרגלי אשור רוחשים בכל הדרכים! ברוך, ברוך! – – מדוע ברחת מפני! – – למה עזבתני לבדי – – ברוך! ברוך! אל תעזבני! –

ח' א' (בא במרוצה) מה תזעק פה? מה תזעק בלילה?

ירמיהו קורא אני – – קורא אני בלילה ואין שומע – –

החייל מה נעשה פה? מה עוד מעשיך פה על החומה? נדמה לי, כי צל־אדם חמק מעל החומה. האין איש אתך?

ירמיהו אין איש אתי – – אין איש אתי עוד – –

(יורד לאט־לאט מן החומה בצעדים כבדים. – החייל מביט אחריו בעינים קפואות, עד שצלו של זה נעלם, ואחר־כך מתעורר ושוב צועד הנה והנה באור־הירח).

(דממה גמורה. רק צעדיו הכבדים של החייל מהדדים על אבני־הגזית הבוהקים בזיו הירח, ומרחוק, מתוך הנעלם מעין, שוב נשמע קול המשמר בחלל הלילה הלבן: “שמשון עליהם! שמשון עליהם!”)


 

תמונה חמישית: מבחן הנביא

וַאדֹנָי חָפֵץ דַּכְּאוֹ הֶחֱלִי

(ישעיה נ"ג–י)


(חדר־משכבה הצר של אֵם ירמיהו. הדלתות והחלונות מסוכים בווילאות, באופן שהאור וכל קול מבחוץ חודר רק עמומות לתוך קדרות החדר, ורק רישומן של הדמויות והחפצים ניכר לעין. מאחור, מתוך האפלה, מלבין המצע עליו שוכבת האשה הזקנה בלי נוע. על יד משכבה עומד המשרת הזקן אחאב).


יוכבד (מבנות המשפחה, מרימה בזהירות את וילון־הכניסה) אחאב… שמע־נא, אחאב…

אחאב בַּלָאט… הכנסי־נא בלאט… התנומה שורה עליה כמו נוצה, כל נשימת־הגה תוכל תהדפֶנה. אל־נא תפריעו את מנוחתה.

יוכבד אשרי היודע מנוחה עת יָמוטו השערים ומצוּדות העיר תרעדנה.

אחאב אל־נא תדברי בְאֵלֶּה, אל תזכירי את האויב. אם אהוב תאהבי את החולה, חוסי עליה.

יוכבד אל מה תרמוז? במה אַל אדבר?

אחאב את צָרתנו אל תעלי על פיך. זו עוד לא הגיעה לאזניה.

יוכבד איככה זה? האין היא יודעת, כי עירנו מוקפת מצור?

אחאב למה לגלות לה את אשר עלול לשים קץ לחייה? לוּ רק על לבה יעלה, וָמתה.

יוכבד (משתאה) אין היא יודעת, כי אשור נפל עלינו? היש עוד איש חי בין החומות, אשר לחצנו נעלם ממנו? איך בא הפלא הזה? האם חושיה נאטמו עד כי לא תשמע את קול התרועות? ובנגוח איל־הברזל את החומות, לה שלום עדֶנה?

אחאב חושיה כהו. את אשר היא שומעת, לחלום תחשוב. סגרתי את הדלתות ואת החרכּים סתמתי, למען לא יחדור הנה כל רעש וכל אור.

יוכבד אינה יודעת? פלא היא וגם חרדה! היא מאום אינה יודעת, אומר אתה, וגם על לבה לא יעלה?

אחאב יש אשר יגונב אליה דבר, אך רק בחלום, והיא באמרי־פיה תגרשנו. רק אתמול בפרוץ העם בזעקה להולם איל־הברזל הראשון, התעוררה. את כסותיה זרקה מעליה בקדחת ואת זרועותיה פשטה: החוצה, אל הסוללה, מלחמה בארץ, אויב בעיר, ציון תֵחרב, ירושלים תפול! קם הדבר, בנה הוא אשר נבא לו, בא המלך, מלך הצפון! והיא הזדקפה, קמה – וברכיה פקו. אך בטרם נפלה, אחזתיה, נשאתיה אל משכבה ואת רוחה הרגעתי, כי אך חלום הוא השאון אשר בחוץ ורעש העם ותרועות השופרות אך חזיון־שוא הם, והיא כאילו האמינה. ואחר שכבה ובעינים פקוחות האזינה להמולה האפלה אשר ברחוב.

יוכבד מפליא הדבר. אך אמור־נא מה זה היכה אותה בתמהון־לב?

אחאב את בנה מחפשת נפשה הנבוכה.

יוכבד את ירמיהו… המשֻׁגע… המוריד רירו ברחובות… הלא היא בידיה דחפתוּ מביתה!

אחאב אך רגע־שַׁלוה לא היה לה מאז. אִלמת ישבה בחדרה ולא פעם מצאתיה כפופה מעל השער, כמחכה לאורח. ואחרי אשר לא בא ולא בא, הסתתרה בינתה.

יוכבד ומדוע לא שב המנודח, למען תֵרָפא בו? ברחובות יהלך יום־יום וקללות יז על ראש העם, בעוד נפש אמו תכלה אחריו. מדוע לא שב הפושק שפתים בשוק, השם מחנק לששון?

אחאב אין הוא יודע, כי מייחלת היא לו. יהיר הוא כמוה ולא יעבור על סף הבית, ממנו גרשַׁתו.

יוכבד אם ככה, הודיעהו־נא.

אחאב איך אעשה זאת והיא לא צִוַתני? הן רק עבד אנכי, משרת בבית. היֶערב לבי להקשיב לאשר היא מבלי־דעת מדברת?

יוכבד עליך לעשות זאת, כי בנפשה הוא הדבר.

אחאב הבאמת ובתמים תדברי? המאמינה את, כי במשפט אעשה לקדם את דבָרָה ולהודיעו?

יוכבד בחסד אלוהים נשבעתי! את חייה תציל הפעם.

אחאב אודה אפוא לאלוהים! ובכן, שמעיני יוכבד: את אשר אמרת עשיתי, כי הציקני בי לבי.

יוכבד היֵה ברוך ומבורך!

אחאב נערַי הלכו לחפש אחריו. שלחתים ברחבי העיר, ועוד לא מצאוהו אך הם לא יַרפו מעקבותיו.

יוכבד מי יתן וימצאוהו! הוא יביא מרפא לאומללה, כי נפשה נבוכה עליה בין גאוה וסליחה.

אחאב אכן נבוכים הם רחשי־לִבה ודמה קודר עליה. מאז עזָבָה, חלק עליה לבה.

יוכבד הוי, מי זה יודע עוד את רחשי־לבו במבוכת העתים!

(האֵם זזה על משכבה באנחות).

יוכבד (הרואה זאת, בלחש אל אחאב) אחאב… היא מקיצה… התנומה סרה מעליה. עוד עיניה עצומות, אך כבר בא הַדִּבֵּר אל פיה.

(אחאב ממהר אל המטה ומתכופף על החולה).

האם (בעינים עצומות, בקול דממה כזימרה רחוקה) הגד נא, האם הוא בא? אמור, האם בָא בני? הוי, איפה הוא, בן עָצבי ומְגינתי?

יוכבד (בלחישה) מה מוזר! ראשונה מעלה היא אותו על שפתיה!

אחאב עוד החלום יעטפנה, ועוד עיניה מסוכות…

האם (זזה ופוקחת עינה) איהו… האתה הוא זה… אחאב… יוכבד… הוי, אפֵלה ירדה עלי… החלומות יתעתעוני…

אחאב (מתכופף אליה) השלום לך, יקירה? הנַחתְ?

האם איכה אנוח… בחרדת חלומות כאלה!.. איה הוא… עוד לא בא… איפה הוא… ראיתיו… מדוע הלך?..

יוכבד (אל אחאב) ראה את הבָרק אשר בעיניה! כאחוזת קדחת תביט. עוד החלום מתעתע לה.

אחאב (אל האם) מה אמרת יקירה?

האם הלך… למה הלך… למה נתת לו לעזבני… פה היה, פה…

אחאב איש לא היה פה זולתי יוכבד ואני.

האם לא הוא… לא הוא… הוי, חלומות… מה מלא הבית אותו!.. (מזדקפת פתאום, במבט קודח) מדוע אינך קורא לו… כי יבוא… יבוא…

אחאב למי אקרא?

האם מדוע תשאל, מדוע תשאל? האינך רואה… המות כורֵעַ עלי ואתה אינך קורא לו…

אחאב איך אעיזה?..

האם הוי, כי רגלי נדבקו… כי אראה עבדים עוורים שומרים עלי, לבבות אבן… גש הלאה, הלאה ממני!

אחאב יקירה…

האם בגוד בגדת בי… סגרת לפניו את הבית… גרשתוֹ… פה היה… דמי הרגישו על הסף… רק לקול קריאה חִכה… ואתה מחריש… אתה גרשתו…

אחאב שמעיני, איפוא, יקירתי…

האם אויה לי… גש הלאה.. מי יתן ותמות כמוני… עזוב מיוצאי־חלציך… על מַתבן, כמוכה־שחין…

אחאב רק מלה אחת תניני ואדבר…

האם רק מלה אחת השמיעני: הוא בא, הוא בא…

אחאב הן את זאת אומַר להודיעֵך… הוא הולך ובא… פעמיו קרֵבים הנה…

האם (מתאוששת, בלהט כולה) הוא בא… בא… ירמיהו בני… הוי, אחאב… אל תכַזב לי… אל תכזב לי… אל תכזב למָות…

יוכבד אחאב שלח את נעריו לחפש אחריו… עוד מעט ויבוא…

האם הוא בא… האמנם… הוא בא… כן, את צעדו אנוכי שומעת… בי יצעדו צעדיו… בביתי אשמעהו… על דלתות לבי ידפוק… רד מהר אל השער! חושה, עופה, למה תעמדו עוד?..

אחאב (מרגיעה) יקירה… עוד מעט ועל יָדך יהיה… עוד בבוקר השכם שלחתי את בָני… הוא בוא יבוא…

האם (שוב מרוגזה) לא… לא יבוא… נרפים הם הנערים… לא יחפשוהו… ברחובות ישוטטו… הוי, לא ימהרו… אפלה… אפלה… בדמי לי עולה… לראותו… לראותו בטרם תַכהה את עיני… לך, אחאב… לך וראה… הוא פה!

אחאב הרגעי־נא יקירה, אל־נא תִטַלְטלי ככה…

האם הכניסהו… למה תתן לו לחכות שם… האינך שומע איך ידפוק בשער… ברַקות ארגישה… פתח… פתח לו…

אחאב עוד טרם בא, יקירה; אך הוא לא יתמהמה…

האם לא, לא… הוא פה… למה תמנעוהו ממני… קצרה העת… קור יזרום בי בעצמותי מעלה, מעלה… הוי קר… עצמותי כאבנים לי… עוד מעט…

(ירמיהו נכנס בחשאי בפתח ונשאר עומד בהיסוס; ידיו מכווצות בעוית, ראשו כפוף כמו ממשא עצום).

אחאב אל־נא תתרוממי… שכבי־נא… הוא בוא יבוא!

(הוא רואה את ירמיהו, נבהל ומשתתק; גם יוכבד שותקת קפואה. דממת־אבן נופל בחדר האופל).

האם (מתרוממת בקושי) מדוע נדמתם פתאום?.. מדוע תחרישו? (פתאום בתרועה) הוא בא!.. הנה הוא, ילדי; בני, ירמיהו בני!.. הוי, כי חושי בי כהו… איפה… איפה ירמיהו…

ירמיהו (ניגש, בהיסוס, צעדים אחדים ונעמד).

האם (פונה אליו) הנה הנֶך! אני מרגישה… חושי בי חיים ינשומו… אוי, לי, כי כה חָשך עלי… מדוע לא תגש אלי למען תגע בך ידי… למה… ירמיהו, בני…

ירמיהו (עדיין עומד בלי נוע. ידיו נלפתות בגופו) אינני מעז! אינני מעז! אסון ופגע בי נדבקו, מארה לפנַי תהלך. תני לי ואעמוד מרחוק, בל תְבואך נשימת־אפי. בל תגע אימה בלבבך הקדוש!

האם (קודחת) ילדי… זרועותי תכלינה אליך! מדוע לא תגש, יקירי. מדוע לא תקרב אלי? האם בשפתי בחלת, האם ידי לזרא לך?

ירמיהו אני־נפשי לזרא לי, כמו זר עומד אני בבית!

האם אוי לי, כי בני יהדפֵּני!.. כי בני יפנה לי עורף!.. למה תתן לי לכלות את נפשי, למה תקשיח לבך?

ירמיהו לא אוכל, לא אוכל! מלה בוערת בינך וביני כחרב מתהפכת.

האם אבוי, המארה, אשר במו פי קללתיה שבעתים! אל תירא, הרוח הפיצה, עם נשימת־פי נדפה.

ירמיהו לא, אמי, כי חיה היא מארתך וכל הרחובות מלאים דברַיך. מן הבתים יצאה כנגדי. מפי כל בני־איש עלי קפצה, לא עוד בנך אני, לא בשר נושם רוח, כי אך צחוק וקלס. מנודה לעמי הייתי וזעם לאנשי־צדק, נשכח מאלוהים וגועל לנפשי־אני. עזביני, אמי, לנפשי, עזביני ואעמוד מנגד באופל. אני־המאורר במאוררים הנני!

האם הוי. בני ולו מנודה מתבל כולה הנֶך, מנודה לכוהנים וקלון לעם, ולוּ יגרשך אלוהים מעל פניו, ילדי אתה ודמי המבורך לנצח! על שנאתם אוהבת אני אותך, ועל קללתם אברכך! אם ירוק ירקו בך, בוא ואנשקך; ואם נקעה נפשם ממך, בוא ואקבלה את פניך. שובה־נא הביתה, אל לבי: מתקה לי שפתך המרה ומלח דמעתך לי דבש הנהו, ברוכות לי דרכיך בכל עת – ואך הביתה תשוב, אל לב אמך!

ירמיהו (בקול זעקה, נופל על ברכי אמו) הוי, אמי, אַת הטובה ומיטיבה לנצח! הוי, אמי, עולמי אשר אבד לי!

האם (מחזיקה אותו בזרועותיה בשתיקה, ידיה מלטפות אותו כל הזמן; לבסוף מביטה בו ובעיניה נוצץ אור זר מאושר, כשהיא מדברת אליו בקינה מזמרת)

בְּנִי בְּנִי, אֲשֶׁר אָבַד לִי בְתֵבֵל,

הוֹי לוּ אַךְ הָלֹךְ לֹא הָלַכְתָּ מִמֶּנִּי

אֶל בְּנֵי־הָאָדָם הַקְּשׁוּחִים כְּמוֹ אָבֶן!

הוֹי, יַקִּירִי הַטּוֹב וּמֵטִיב לִי,

אֲשֶׁר אָמַרְתָּ לָקַחַת לֶקַח,

בֵּן עֶרֶשׂ־לִבִּי, שָׁב־בֵיתִי, נוּחָה הַפָּעַם.

נוּחָה עַל לִבִּי, הֵן שׁוּב שֶׁלִּי אָתָּה.

דָּם בְּדָמִי אַרְגִּישְׁךָ פְּנִימָה,

בֵּיתִי כְּאָב בִּמְנוּחָה יְלַטֶּפְךָ

וּבִזְרֹעוֹת־אֵם אֲחַמֶּמְךָ אָנֹכִי,

תְּנֵנִי וַאֲלַטֵּף נָא אֶת מִצְחֲךָ

וְאֶת שַׂעַרְךָ אַחֲלִיקָה כְקֶדֶם,

כַּאֲשֶׁר דָּוָה בְקִרְבְּךָ דְּוָי.

וְאֶת הַדִּבֵּר הַנּוֹאָל, הַקָּשֶׁה,

הִנֵּה מְחַקְתִּיו מֵעַל רַקּוֹתֶיךָ.

ירמיהו (בבהלה חרישית)

הוֹי אִמִּי, מַה־צָּרוֹת הֵן יָדָיִךְ!

הוֹי, אִמִּי, מָה דַּקּוֹת לְחָיָיִךְ!

לִבֵּךְ כֹּה נָדַם וּשְׂפָתַיִךְ חָוָרוּ.

הַאִם חוֹלָה אַתְּ? מַה־לָּךְ, אִמִּי?

האם

זוּלָתְךָ, בְּנִי, דָּבָר לֹא יֶחְסַר לִי,

וְרַק הִתְרַחֶקְךָ מִמֶּנִּי עִנָּנִי.

בַּהֲלֹם צַעַדְךָ הָאַחֲרוֹן בֶּחָצֵר,

לִבִּי כֹה רָפָה בְקִרְבִּי פְּנִימָה,

כְּמוֹ בַיּוֹם הַהוּא, לִפְנֵי שָׁנִים רַבּוֹת,

כַּאֲשֶׁר יְלִדְתִּיךָ,

וּפְרִי־יְרָחִים בָּשֵׁל נָשַׁל לִי לְפֶתַע

בְּצִירֵי־לֵידָה מֵחֵיקִי עֲמוּס־עֲדָנִים,

וְכִמְעַט שֶׁלִבִּי נָדַם בְּקִרְבִּי

אַחֲרֵי הֵעָדֵר לוֹ בֶן־תְּאוֹמָיו,

בְּמִשְׂחַק־חֲלִיפוֹת דָּפַק אִתּוֹ בַשְּׁנָיִם.

הוֹי, שְׁעַת־הַדְּוַי הָאֲיֻמָּה הַהִיא,

כַּאֲשֶׁר רִאשׁוֹנָה הִתְפָּרַצְתָּ מִפָּנַי –

הִנֵה כָעֵת שֵׁנִית, בְּלֶכְתְּךָ מִמֶּנִּי,

חֶבְלֵי־לֵדָה בָאוּנִי כְּאָז כֵּן עַתָּה,

יָמִים וְלֵילוֹת, וְאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ,

מַה־תּוֹגִיעֵנוּ הַתְּשׁוּקָה הַלָּזֹאת.

ירמיהו

הוֹי, אִמִּי, מַה־סָּבַלְתְּ בִּגְלָלִי,

וַאֲנִי שׁוֹטַטְתִּי בִרְחוֹבוֹת קָשִׁים כְּאָבֶן!

אֵיכָכָה, אִמִּי אֲכַפֵּר אֶת פָּנַיִךְ,

אֵיכָכָה תוּכְלִי לִסְלֹחַ לִי הַפָּעַם!

האם

שָׁכַבְתִּי בְּבַיִת רֵיק עֲזוּבָה לְנַפְשִׁי

וְאֶת כָּל חֲלוֹמוֹתֶיךָ חָלַמְתִּי אִתָּךְ.

יוֹמָם הִתְכַּוְּצוּ וְרָבְצוּ בְאֵלֶם

בַּאֲפֹר אֲרוֹנוֹת בַּתִּקְרָה מִסָּבִיב,

אַךְ כִּמְעַט הֶחֱוִיר הַגַּג בְּאוֹר־שֶׁמֶשׁ,

הִתְנָעֲרוּ כֻלָּם,

כְּיַנְשׁוּף, צְפַרְדֵּעַ וַעֲטַלֵּפִים,

רָחֲפוּ שְׁחוֹרִים מֵעֹמֶק הַצֵּל,

חָמְקוּ וְהֶחֱלִיקוּ

עֲלֵי רַקּוֹתַי בְּזִוְעַת זַעֲוָה,

עַל חָזִי שֶׁלִּי רָבְצוּ וְהֵעִיקוּ

עַד כִּי נְשִׁימַת אַפִּי קָצָרָה,

הָלְמוּ, כִּרְסְמוּ

הַצְּלָלִים הַגּוֹלְשִׁים, צוֹנְנִים

וּשְׁחוֹרִים, עַל הַמֵּצַח

וַיִּגְרְסוּ אֶת שְׁנָתִי מִלִּבִּי וּמֹחִי

הוֹי, מָה עִנּוּנִי שְׁרָצִים תְּעוּבִים,

חֲלוֹמוֹת פְּרוּעִים, עַרְפַּדִּים מְשֻׁקָּצִים!

פַּעַם קֵרְרוּנִי וּפַעַם צָרְבוּ בִי,

עַד כִּי פָּלְחוּ וּבָקְעוּ אֶת קִרְבִּי.

וּבִבְקֹעַ, סוֹף־סוֹף, הַשַּׁחַר,

אֵין־אוֹנִים שָׁכָבְתִּי וְזֵעָה כִסַּתְנִי,

מִזְּוָעָה וּמֵחֲלוֹם,

נְבוּבָה כָלִיל, כְּעֵץ עַתִּיק־יָמִים, שָׁכַבְתִּי.

ירמיהו

הוֹי, אִמִּי, אִמִּי, מָה עוֹלַלְתִּי לָךְ!

וַאֲנִי בִרְחוֹבוֹת נָדַדְתִּי, זָר וְנִשְׁכָּח!

כָּל לַיִל אֵין־שֵׁנָה, בִּגְלָלִי לֹא־יָשַׁנְתְּ,

תְּנִי לִי וַאֲכַפֵּר בְּשָׁנִים אֲרֻכּוֹת.

רַק כָּעֵת, רַק כָּעֵת הֵחֵלּוּ חַיַּי,

בְּשׁוּבִי הַבַּיְתָה אֶל תּוֹך סְלִיחָתֵךְ.

יָדַעְתִּי, כִּי הָעוֹלָם הַפָּרוּעַ

אֶחָד מִנִּי אֶלֶף שָׁוֹה לֹא יִשְׁוֶה

חֶסֶד זְרֹעוֹתַיִךְ בָּהֶן תְחַבְּקִינִי.

האם

הוֹי, בְּנִי, יַלְדִי, יִרְמְיָהוּ בְנִי,

הַתְּשַׁעֵר בְּנַפְשְׁךָ, מָה רַב צֳרִי־הַנֹּחַם

בְּהַרְגִּישִׁי שֵׁנִית כִּי אֲהַבְתַּנִי!

מִי יִתֵּן וְתִשָּׁאֵר עַל יָדִי תָמִיד,

אַתָּה, נֶחָמָתִי הַיּוֹקֶדֶת, אוֹרִי וְיִשְׁעִי,

אַתָּה לֶחֶם־אַדְמָתִי, אַתָּה תוֹרָתִי לֵאלֹהִים.

רַק אוֹר־פָּנֶיךָ לִי מַרְפֵּא יַבְהִיק.

הוֹי, שְׁמָעֵנִי, הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבַּעְתִּיךָ,

אַל נָא תַעַזְבֵנִי, יִרְמְיָהוּ בְנִי,

הִשָּׁאֵר עַל יָדִי, לֹא לְעֵת רַבָּה הוּא,

הִשָּׁאֵר נָא אִתִּי, יִרְמְיָהוּ בְנִי!

ירמיהו

לָמָּה תִּפְחֲדִי… הַבֵן לֹא אֲבִינֵךְ…

האם

אַל־נָא תְשַׁקֵּר לִי, אַל תְּרַמֵּנִי.

הֲתֹאמַר בִלְבָבְךָ, כִּי חוּשׁ לֹא אָחוּשָׁה,

אֵיכָה קִצִּי הוֹלֵךְ וְקָרֵב?

מַרְגִּישָׁה אָנֹכִי: הַמָּוֶת בִּי עֵר!

וּכְמוֹ בְצֵל־הַמַּעֲלוֹת עוֹלֶה הַצֵּל

הַשָּׁחֹר קַו־לְקַו, בְּלִי אֲשֶׁר יָחוּשׁוּ,

כֵּן יַעַל הָאֹפֶל עִם כֹּל נְשִׁימָתִי

עָלֹה וְהַעֲמֵק אֶל תּוֹךְ דָּמִי פְּנִימָה.

אוֹיָה, כִּי בְנַפְשִׁי אַרְגִּישׁ זֹאת, בְּדַעְתִּי,

כִּי קָפֹא יִקְפָּא בִי דָמִי הָעֵר.

ירמיהו

אִמִּי, אֵיךְ אָבִינָה לַדִּמְיוֹן הַכּוֹזֵב?

הַלְּעָזְבֵנִי תֹאמֵרִי? לָלֶכֶת מֵאִתִּי?

הֵן אַךְ זֶה מָצָאנוּ נֶפֶשׁ אֶת נָפֶשׁ?

אַךְ זֶה הֵחֵלּוּ חַיַּי, כָּל חַיַּי,

בִּבְרִית חֲדָשָׁה בֵּין הָאֵם וְהַבֵּן.

לֹא לְשָׁוְא שְׁלָּחַנִי אֱלֹהִים הַבַּיְתָה

מִמְּבוּכַת נֶפֶשׁ מְשׁוּגָתִי:

רֵאשִׁית הִיא זֹאת מֵאֵת הָאֱלֹהִים

וְלֹא אַחֲרִית.

הוֹי, אִמִּי, חַדְּשִׁי־נָא חַיַּיִךְ לְמַעֲנִי!

האם

בְּנִי פִתְיִי, חוֹלֵם־הַתָּמִיד,

מַה־מְּצוֹדְדִים הֵם דְבָרֶיךָ אֵלֶּה!

הוֹי, לוּ יָכֹלְתִּי לְמַלֵּא תְשׁוּקָתְךָ:

לִהְיוֹת לְךָ בֶאֱמֶת, –

כִּי אָז כָּל תֵּבֵל לַחֲלוֹם יֵהָפֵךְ

וְהָאָרֶץ לִשְׁמֵי־הַשָּׁמַיִם!

בַּבַּיִת הַשָּׁלֵו, בּוֹדְדִים שְׁנֵינוּ,

הַחַיִּים אֵיךְ יִשְׁלָיוּ!

בְּצַעֲדֵי־נַחַת הָיִיתִי צוֹעֶדֶת

שָׁעוֹת עַל שָׁעוֹת אִתְּךָ כָּל הַיּוֹם,

וּלְעֶת־לַיְלָה

יוֹשֶׁבֶת לִשְׁמֹר עַל תְּנוּמָתְךָ,

לְהַבְהִיק מַבָּטִי כְאוֹר מַאֲזִין

בְּאֹפֶל הַשְּׁנָת עֲלֵי פָּנֶיךָ,

לְהַקְשִׁיב לְרֹן נְשִׁימַת־אַפְּךָ

אִם בְּנַחַת תִּשֹּׁב,

אוֹ מֵחֲלוֹם קַדַּחַת יָצָאָה.

וְלוּ אַרְגִּישָׁה, כִּי חֲלוֹמוֹת יְבַעֲתוּךָ

הָעֵר אֲעִירְךָ

וּמֶבָּטְךָ הַנּוֹאָשׁ הָאָפֵל הָרִאשׁוֹן

אֶל תּוֹךְ בַּת־צְחוֹק מַבָּטִי אָז נָפָל.

ירמיהו

אַל־נָא תִּדְאֲגִי, אִמִּי מוֹרָתִי,

לֵילוֹת אֲפֵלִים וּבְאֵין־חֲלוֹמוֹת

כָּל זֶה עָבַר: לֹא עוֹד אֶחֱלֹמָה.

האם

לֹא עוֹד תַּחֲלֹם?

ירמיהו

לֹא עוֹד אֶחֱלֹם.

שְׁנָתִי הַשְּׁחוֹרָה, שְׁנָתִי נֶאֶלְמָה דֹם,

חָדְלוּ הַחֶזְיוֹנוֹת

לְהַכּוֹת גַּלִּים דָּמִי פְּנִימָה.

חֲלוֹמוֹתַי נָפְלוּ עָמֹק אֶל תּוֹךְ הַיּוֹם.

זִוְעָתָם הִתְרָעֲתָה אֶת הַזְּמָן:

לֹא עוֹד אֶחְלְמָה, כִּי עֵר הוּא הֶחָלֶד.

האם (בלהט)

יִרְמְיָהוּ בְנִי! אֵין אַתָּה חוֹלֵם עוֹד!

הוֹי, מַה־טּוֹב, מַה־טּוֹב!

הִנֵּה, הַנּוֹאָשׁ, הֵן אֲנִי יָדַעְתִּי,

אֱלֹהִים יָאִיר אֶת לִבְּךָ הַמַּקְדִיר

וּמֵחֶזְיוֹנוֹת שָׁוְא וְתַעְתּוּעִים יַבְהִירוֹ!

הוֹי, אֵיךְ יוֹקֵד בְּדָמִי לָבֶטַח

אֶת אֲשֶׁר לִמַּדְתִּיךָ מֵאָז וּמִתָּמִיד:

אוֹיֵב לֹא יָצוּר עַל הָעִיר לְעוֹלָם,

צִיּוֹן לֹא תִּרְעָד, מְצוּדַת־דָּוִד לֹא תִפֹּל!

וְלוּ יָבוֹא אוֹיֵב מִקְּצוֹת כָּל תֵּבֵל,

הַחוֹמוֹת הָרָמוֹת הָאֵלֶּה,

לִבּוֹת יִשְׂרָאֵל הָאֵלֶּה, תָּקֹמְנָה לָעַד,

לְעוֹלָם תִּכּוֹן יְרוּשָׁלָיִם!

ירמיהו (קם מעל ברכיו, מביט בה כנטול־דעת, שפתיו ממלמלות כל מלה שלה כשאלה)

אוֹיֵב לֹא יָצוּר?.. צִיּוֹן לֹא תִּרְעָד?..

האם (מתרוממת ויושבת בפחד)

מַה־זֶּה נִפְחַדְתָּ, בְּנִי? לָמָּה תַּבִּיט כֹּה חִוֵּר?

ירמיהו (עדין קפוא־זועה)

אוֹיֵב… לֹא יָצוּר… עַל הָעִיר…

האם

דַּבֵּר יִרְמְיָהוּ.

מַה זֶּה קָרֶךָ?

יָדֶיךָ בַעֲוִית, מַבָּטֶיךָ תַּסְתִּיר מִמֶּנִּי…

פַּחַד אֲחָזְךָ וְעֵינֶיךָ תּוֹהוֹת. –

וְאַתֶּם, אַחְאָב וְיוֹכֶבֶד,

לָמָּה תִרְמְזוּן זֶה לָזֶה?

מָה הָאוֹתוֹת הָאֵלֶה לָכֶם?..

יִרְמְיָהוּ, יִרְמְיָהוּ,

אֱמֹר לִי, מֶה הָיָה לָךְ?

ירמיהו (מתאושש) אֵין כָּל מְאוּם, אִמִּי… כָּל

מְאוּמָה… אַל תֵרָעֲשִׁי־נָא. רַק דְּבָרַיִךְ כֹּה זָרִים…

מֻפְלָאִים…

האם

לֹא! מַבַּט עֵינֵיכֶם קָדַר פִּתְאֹם בְּמוּעָקָה.

הִנֵּה עוֹמְדִים אַתֶּם בָּאֹפֶל וְרוֹעֲדִים וְלוֹחֲשִׁים.

אֵימָה, אֵימָה אֲחָזַתְנִי,

מָה הוּא הַסּוֹד, אֲשֶׁר תַּסְתִּירוּ מִמֶּנִּי?

זַעַם־אֱלֹהִים אָחוּשָׁה וּמָוֶת עָלָי…

ירמיהו (מגמגם)

אֵין דָּבָר, אִמִּי… אֵין אֲנַחְנוּ… מַסְתִּירִים.

האם

לָמָּה תְּשַׁקְּרוּ לִי,

לָמָּה תְרַמּוּנִי?

עוֹדֶנִּי חַיָּה וְלֹא בְתוֹךְ קִבְרִי הִנֵּנִי,

עוֹד נְשִׁימַת־אַפִּי הוֹמָה בִי,

עוֹד דָּמִי זוֹרֵם מִתּוֹךְ לְבָבִי,

עוֹד חַיָּה אָנֹכִי בְּבֵיתִי־אָנִי!

ירמיהו

אִמִּי… קוֹדַחַת אָתְּ…

זְוָעָה אֲחָזָתֶךְ, רַקּוֹתַיִךְ יוֹקְדוֹת… וְיָדַיִךְ קָרוֹת…

האם

לָמָּה תְסוֹבְבוּנִי בְּכַחַשׁ?

מַה תַּסְתִּירוּ מִמֶּנִּי?

וְלוּ חֲרָדָה הִיא, עָלַי לְדַעְתָּהּ!

מַדּוּעַ הַחַלּוֹנוֹת וְהַדְּלָתוֹת מְמֻסָּכִים,

וּמַדּוּעַ הַכֹּל פֹּה אָפֵל וְאִלֵּם?

כְּמוֹ בַּאֲרוֹן־מֵתִים שַׂמְתּוּנִי בַמִּטָּה –

וַאֲנִי חַיָּה עוֹדֶנִּי!

בְּתוֹךְ כַּר וָכֶסֶת בִּשְׁחוֹר קְבַרְתּוּנִי –

לָמָּה זֶּה תַקְדִימוּ לְדָחֳפֵנִי חַיִּים

אֶל זַעֲוַת הַקֶּבֶר?

ירמיהו

אִמִּי… אִמִּי… שִׁכְבִי־נָא וְנוּחִי…

אַל נָא תֵּרָגְשִׁי… הַרְגִּיעִי אֶת רוּחֵךְ…

הַרְגִּישִׁי־נָא יָדַי… הֵן עַל יָדֵךְ הִנֵּנִי…

האם

חַיָּה… חַיָּה אֲנִי… חַיָּה עוֹדֶנִּי!

לֹא אֶתֵּן לְסוֹבְבֵנִי בְכַחַש וּבְמִרְמָה!

עֵרָה אָנֹכִי עַד לִזְוָעָה.

הַפַּעַם יָדַעְתִּי, יָדַעְתִּי,

יָדַעְתִּי בָרוּר, בִּמְלוֹא הַחֲרָדָה,

חֲלוֹמִי לֹא חֲלוֹם, כִּי עֲלִיל הִנֵּהוּ.

לֹא פַּעַם שָׁמַעְתִּי

דַּהֲרַת־סוּסִים וְרַעַשׁ מַרְכָּבוֹת,

תְּרוּעָה וְשָׁאוֹן וִילָלָה

וְקוֹל־חֲרָבוֹת

וְקוֹל־שׁוֹפָר עָמוּם יָרִיעַ בַּחוּצוֹת,

וְאָנֹכִי שָׁכַבְתִּי אֲפוּפָה אֵימָה

וָאֹמַר: אַךְ חֲלוֹמִי־אֲנִי הוּא זֶה.

אוּלָם כָּעֲת עֵרָה אָנֹכִי,

עֵרָה עַד זְוָעָה.

הַמָּוֶת בָּקַע אֶת עַפְעַפַּי

וָאֵדַע, לָמָּה שַׂכְתֶּם בַּעֲדִי

אֶת הָאוֹר וְאֶת הָרַעַשׁ!

הָעִיר וְהַשְּׁעָרִים רָעָה מְלֵאִים,

מֻכִּים אֲנַחְנוּ, אֲנַחְנוּ אֲבוּדִים

אוֹיָה לִי, מִלְחָמָה בְיִשְׂרָאֵל! –

ירמיהו

אִמִּי, אִמִּי!

האם

דַּבֵּר, יִרְמְיָהוּ, דַבֵּר,

אַל נָא תַעַזְבֵנִי בָאֹפֶל,

אַל־נָא תִמְנַע שְׂפָתֶיךָ מִמֶּנִּי.

הַגֵּד, הַאָמְנָם בָּא אֲשֶׁר לוֹ נִבֵּאתָ –

הַמֶּלֶךְ, מֶלֶךְ הַצָּפוֹן?

ירמיהו

חֲלוֹם חָלַמְתְּ, אִמִּי.

יוכבד (לוחשת לו)

הַכְחֶשׁ־נָא, הַכְחֵשׁ.

לְמַעַן חַיֶּיהָ הַכְחֵשׁ לָהּ!

האם (קודרת)

אוֹיָה, הַחֲצוֹצְרוֹת

אֵיכָה תְרִיעֶינָה, אֵיכָה תֶהֱמֶינָה!

הִנֵּהוּ בָּא, מֶלֶךְ צִבְאוֹת־הַצָּפוֹן!

מִלְחָמָה נִטְּשָׁה בְאַדְמוֹתֵינוּ,

אוֹיֵב בָּא עָלֵינוּ, גְּדוּדִים אֵין־מִסְפָּר…

אוֹיָה, אֵיכָה יַרְעִישׁוּ!

הַחוֹמוֹת תִּשַּׁחְנָה, הַשְּׁעָרִים נִבְקָעִים

בְּכוֹחַ אַדִּיר לִשְׁנַיִם.

עִיר יִשְׂרָאֵל וּבֵית־מִקְדָּשׁוֹ

אָבְדוּ, אָבָדוּ!

הַחוֹמָה תַּכֵּנִי נָפֶשׁ,

הַחוֹמָה תְקַבְּרֵנִי…

אוֹי, לֹא אֹבֶה לְהִשָּׂרֵף בַּמִּטָּה,

הַצִּילֵנִי, הַצִּילָה!

אָנָה אֶבְרָח?

יִרְמְיָהוּ… אַיֶּךָ! אַיֶךָ, יִרְמְיָהוּ!

הֲרִימֵנִי, שָׂאֵנִי מִפֹּה!

ירמיהו

אִמִּי, אִמִּי… שִׁגָּעוֹן מְאוֹרָר אֲסָרֵךְ בַּאזִקִים,

אִמִּי, אִמִּי, שְׁמָעִינִי־נָא!

האם

בְּיָדְךָ אֹחֵז… יָדְךָ בְּיָדִי,

הִשָּׁבַע־נָא לִי הַפָּעַם,

כִּי אֵין רָעָה אוֹרֶבֶת לְיִשְׂרָאֵל!

הִשָּׁבַעַ־נָא,

כִּי אוֹיֵב לֹא יַפְרִיעַ

אֶת מְנוּחָתִי הָאַחֲרוֹנָה,

כִּי גֵּוִי בְּאַדְמַת צִיּוֹן יָנוּחַ.

ירמיהו (נבהל)

כֵּן יֶהִי… יִהְיֶה… אֱלֹהִים יֵט חֶסֶד לְמֵתֵינוּ

כַּאֲשֶׁר לְחַיֵּינוּ.

האם

אֱמֹר, יִרְמְיָהוּ, אֱמֹר־נָא לִי,

הַאִם עֵרָה אָנֹכִי אוֹ נְבוֹכָה הִנֵּנִי?

הַאִם אוֹיֵב בַּשָּׁעַר,

אוֹ כִּי אַרְצֵנוּ בִּרְכַּת־שָׁלוֹם מָלֵאָה?

(ירמיהו נאבק עם נפשו, לשוא יחפש מלה.)

אחאב (לוחש לו)

הַשְׁלֵה־נָא אֶת נָפְשָׁהּ… דַּבֵּר… בְּטֶרֶם

תֵּאָסֵף… הַאִם לֹא תִרְאֶה

אֵיךְ צִלְלֵי הַמָּוֶת עַל פָּנֶיהָ יַאֲפִילוּ?..

הַפַּחַד… הַבֶּהָלָה… גָּרְשֵׁם מֵעָלֶיהָ!

יוכבד

דַּבֵּר אֵלֶיהָ… וָלֹא – תְּאַחֵר…

רַק מִלָּה אַחַת… מִלָּה אַחַת,

לְמַעַן בְּשָׁלוֹם תָּשׁוּב נָפְשָׁהּ אֶל אֱלֹהֶיהָ.

ירמיהו (נלחם בנפשו)

לֹא… לֹא אוּכַל… לֹא אוּכַל.

יַד־מִי אֶת גְּרוֹנִי לִי תַחֲסֹם,

יַד־מִי אֶת נַפְשִׁי לִי תַעֲקֹד…

האם

אוֹיָה, הוּא מַחֲרִישׁ,

אוֹי לִי, כִּי כֵן הוּא, כֵּן הַדָּבָר!

בְּעֶצֶם יָדוֹ הִכָּה אֱלֹהִים אֶת עַמּוֹ…

יְרוּשָׁלַיִם…

אָרוּר הַיּוֹם יְלָדַנִי…

הַחֲשֵׁכָה… אוֹיָה… הַחֲשֵׁכָה עוֹלָה…

תַּבְעֵרָה עַל הָעִיר… הָאֵשׁ מִשְׁתּוֹלֶלֶת

אוֹי לִי, כִּי נִשְׂרַפְתִּי… הַצִּילֵנִי מִפֹּה…

אחאב (בינתיים)

רַק מִלָּה… מִלָּה אַחַת דַּבֵּר!..

יוכבד

נַחֲמֶהָ… נַחֲמֶהָ… בְּטֶרֶם תֵּאָסֵף… רַק מִלָּה…

הַבֵּט, אֵיךְ הִיא נְמַקָּה…

ירמיהו (כמו חנוּק)

לֹא אוּכַל… לְהַגִּיד… אֶת הַמִּלָּה…

הוּא לֹא יִתְּנֵנִי… אֶת גְּרוֹנִי לִי הוֹבִישׁ…

יַד־אֱלֹהִים הָאַכְזָרִיָּה… אֶת נַפְשִׁי יְקַשֵּׁר…

אֱלֹהִים… אֱלֹהַי… הֶרֶף…הֶרֶף מִמֶּנִּי!

האם (מתחלחלת בזעקה פרועה)

אָבָדְנוּ!

אוֹיָה לִי… אֲנִי בוֹעֶרֶת… רֶצַח בַּבַּיִת…

הַצִּילוּ… הָעִיר… הַמִּקְדָּשׁ…

אֱלֹהִים נוֹפֵל… אֱלֹהִים נָפַל…

אֵשׁ גֵּיהִנּוֹם… בַּלֵב… עַד הַלֵּב…

הוֹי, יְרוּשָׁלַיִם…

(היא צונחת אחורנית. דממה עמוקה. אחאב ויוכבד ניגשים נבהלים ומתכופפים על המתה.)

ירמיהו (קולו צורח פתאום, קולח כמעין)

שֶׁקֶר בְּפִי! שִׁקַּרְתִּי! שִׁקַּרְתִּי!

יְרוּשָׁלַיִם לָעַד תִּכּוֹן!

לְעוֹלָם לֹא יָצוּר אוֹיֵב עַל עִירֵנוּ,

צִיּוֹן לֹא תִּמּוֹט, מְצוּדַת־דָּוִד לֹא תִפֹּל לָעַד!

שְׁמָעִינִי, אִמִּי, רַק עוֹד פַּעַם שְׁמָעִינִי,

נִשְׁבַּעְתִּי, שִׁמְעִי, נִשְׁבַּעְתִּי,

יְרוּשָׁלַיִם לָעַד תָּקוּם!

אחאב (בכעס)

חֲדָל!

לֹא תְעִירֶנָּה בְזַעֲקָתְךָ

תֵּן לָהּ מְנוּחָה!

ירמיהו

שׂוּמָה עָלֶיהָ לְשָׁמְעֵנִי, שׂוּמָה עָלֶיהָ.

בְּטֶרֶם תְּאַחַר!

אחאב

אֵחַרְתָּ! לֵךְ מֵעִם דִּמְמָתָהּ.

צֵא מִתּוֹךְ חֶדְרָהּ,

לֹא תְקִיצֶנָּה בְזַעֲקָתְךָ וּבְשִׁקְרְךָ לֹא תְּחַיֶּנָּה!

מַדּוּעַ לֹא דִּבַּרְתָּ כַּאֲשֶׁר אֲכָלָהּ הַפַּחַד

וְחַיֶּיהָ נִסְפּוּ בְאֵלֶם פִּיךְ?!

גֶּשׁ הָלְאָה, חֲסַר־חֶמְלָה, פֶּתִי־אֱלֹהִים,

חוֹלֵם פָּרוּעַ, בֵּן סוֹרֵר!

הַבֵּט, אֵיךְ מֶבָּטָהּ מְצַפֶּה לְטוּב וּלְתוֹחֶלֶת,

וְאַתָּה תָּקַעְתָּ בָהּ אֶת חֶרְדַּת־הַמָּוֶת.

מְאֹרַר אֱלֹהִים… לֵךְ מִזֶּה… הַנַּח לָהּ אֶת הַמְּנוּחָה…

אַתָּה, אֲשֶׁר בְּיָדֶיךָ רְצַחְתָּהּ נָפֶשׁ!

ירמיהו

תֵּן לִי… אֲנִי…

יוכבד

הָלְאָה, מְצֹרָע, מִבֵּית־יְשָׁרִים!

הַחוּצָה מִפֹּה!

אוֹי לִי, לָמָּה הִכְנַסְתִּיךָ הֵנָּה!

גֶּשׁ־הָלְאָה, מְאֹרָר,

אַל תִּגַּע בְּקֹדֶשׁ הַדְּמָמָה הַלֵּזוּ

וּבַמָּוֶת אֲשֶׁר הֵבֵאתָ עָלֶיהָ!

ירמיהו (מתמוטט)

מְאֹרָר עֲדֵי עַד,

מְנֻדָּח עֲדֵי־עַד,

מֵחֵיק אִמִּי אֱלֵי תֵבֵל,

אֱלֹהִים… אֱלֹהַי… קָשֶׁה לִהְיוֹת שְׁלִיחֶךָ!

(אחאב ויוכבד מקיפים את המתה בכבוד. עוצמים את עיניה ומכסים אותה. אחאב שופך מים מכד על הארץ. רק צעדי שניהם נשמעים. מבטו הכהה של ירמיהו כבוש בקרקע. דממה ארוכה ועמוקה המלאה מסתרי המות).

(רעש מבחוץ, קולות נרגשים).

אחאב מי זה נכנס?

יוכבד הם עומדים בחוץ, חבורה זועקת. רוצים להיכנס.

אחאב כאויבים ידפקו בכוח. פתחי להם.

יוכבד אויה, הפרועים! את השער יבקעו!

(קול המולת עץ נשבר, אחר־כך טרטור צעדים נחפזים. פורצים החדרה זבולון, פשחור, חנניה, חייל א' ואתם עדת אנשים).

זבולון פה הוא האיש!

נער ראיתיו פה בבית!

קולות גם אני – – לפני שעה חמק הנה – – גם אני – – לפני שעה – – עמדתי על המשמר, כאשר צוִיתני – – גם אני – – ראיתיו – –

אחאב את מי אתם מבקשים?

פשחור הוצא את האיש, אשר אתם מחביאים!

זבולון באנו לאסרו! דם תחת דם!

אחאב למה תקימו רעש! סורו מפה, אספסוף!

פשחור (רואה את המתה, במועל ידים) ברוך דַין האמת! ברוך חסדו לצדיקים! (פונה ונסוג לאחור).

השאר (נשתתקו פתאום ממלמלים) ברוך שופט צדק!

אחד מי מת?

אחאב אחת אשר אלוהים הסתיר פניו ממנה. אומללה ועמוסת סבל. אחת אשר לבה עליה דַוי, על כי בן־בטנה אויב לעמה.

אחד ירמיהו!

זבולון אותו אני מחפש! אותו אני מבקש! ירמיהו!

ירמיהו (מתקומם, קולו אדיר מחרון ומכאב) מי זה מבקש אותי עוד?! מי זה אומר עוד לזעוק מארה על ראשי? יבוא ויעשה, נפשׁי פתוחה לכל קללה עלי אדמות!

זבולון באתי לקללך, אתה המאורר, אני, זבולון אבי ברוך, אשר אתה הדחת אותו. איה הוא בני!

ירמיהו (מהורהר) לא ידעתי. לא שומר בנך אנוכי.

זבולון אתה הוא המסיתו והמדיחו! חרפה המטת על ראשי וכלימה על שמי. שמעוני נא, אחי, אני מאשים את האיש הזה! את בני צד בחלקת לשונו ויסיתהו לחרפת עולם!

חנניה עֲנֵה! האיש הזה מאשימך!

ירמיהו גם הוא מאשימני, גם הוא? אויה, אם אני אקום להאשים, כי עד האלוהים יגיעו דברי!

קולות לא, ענה – – תעתועים ידבר – – למען לא יאסרוהו – – עֲשו משפט – – אל תתנו לו ללכת – – פשחור, חנניה – – שימו לו קץ – – עשו משפט! – –

חנניה היש לך עדים, זובולון, לצדקת דבריך?

זבולון בני נעלם מן העיר, ורק אתו יחד ראוהו! וחייל זה העומד פה שמע איך הסיתהו הלז בלילה, על החומה לעבור אל האויב!

חנניה (אל חייל א') האתה הוא העד?

חייל א' אני הוא, הנביא! כאשר עמדתי על החומה, באו השנים, ירמיהו זה, אשר הכרתיו, ואיש צעיר ממנו לימים, נער במראהו, שערו שחור ועיניו להבים…

זבולון ברוך בני הוא, ילדי המודח!

חייל א' שניהם הרבו לדבר ביניהם, וירמיהו הלזה בישר את החורבן, עד כי לבי מר לי בחרוני…

חנניה (אל הנאספים) השמעתם? את הרס ציון בישר ברבים!

חייל א' וכאשר הלך המלך ושניהם נשארו לבדם, ירד השני, אשר בשם ברוך יכונה, ירד מעל החומה ורץ אל האויב, וירמיהו זה עמד ויהסס הנה והנה.

זבולון השמעתם? השמעו אזניכם, בני ישראל? אני מאשימו, כי את בני הדיח וימֶט חרפה על ביתי!

פשחור במה תצטדק, ירמיהו? אשמה כבדה רובצת על ראשך!

ירמיהו (שותק)

פשחור נקוב בשמות העדים אשר לך.

ירמיהו (עמום) אשר יעיד למעני הוא לא ינקב בשם.

פשחור האם יופיע בבוא העת?

ירמיהו הוי, החריש דום! הֵאָלם! המכאוב אשר בדבריכם!

חנניה השמעתם? בדברי תעתועים יתחמק!

קולות הוא לא הכחיש – על פניו הוכיחו לו – – שימו לו קץ! – –

פשחור הסו! אני משפט־צדק אשפוט! – ירמיהו, הנני דורש ממך כי תענה ותעמוד על צדקתך!

ירמיהו (שותק).

פשחור אשמה רובצת עליך, כי מרית את פי המלך וַתִנבא למפלה!

ירמיהו (שותק)

קולות מתחמק – – שברו את עקשות לבבו – – דמו בראשו!

ירמיהו (שותק)

חנניה אם כן מכחיש אתה את נבואתך?

ירמיהו (שותק)

חנניה הביטו, אימת־המות את אימת־חייו שִׁבֵּרה. מחריש הוא! זאת לו הפעם הראשונה כי יחריש!

ירמיהו הלנסותני תאמר, אתה מאורר בישראל, כי אשים את דבר אדונָי לאַל, ואשר לא שם בפי אותו אדבר! קשה מכם נִסני אדונָי כי אסור מדרכיו, ואני לא סרתי! אשה הציב כנגדי, אשה אשר נשמת אפה יקרה לי מחיי, ואני לא שמעתי לה. יען כּי אשר אלוהים בחר לו לְשוט, יתלשהו מעץ־החיים! לבי היה לאבן בקרבי… הוי, כי נהייתי לאבן־נגף. בה תנֻפְּצו כולכם. סורו מפני ואל תהרסו אל שלומי!

זבולון אני לא אסור! אתה את בני הדחת! אני משפט צדק אדרוש!

חנניה את העם הדיח בתעתועים! דמו בראשו!

קולות דמו בראשו – – הצילונו מצלו – – השמידהו – – תן פקודתך! –

פשחור פעמַים קראתי אליך כי תדבר. כאשר הושם עליך להחריש, דברת; ועתה כאשר עליך לדבר, תחריש דום! בפעם השלישית אצווה עליך, דַבר!

ירמיהו (שותק)

פשחור אם כן, שמעני הפעם: אל תוסף להפחיד את אמיצי־הלב ואל תביא מבוכה בלב הנערים, ירמיהו בן חלקיהו!

ירמיהו קץ! שימו לי קץ! אל תשַׁלחו בי אש מבטכם! נשימת־אפכם לגועל היא לי! הקֵץ, שימו לי קץ!

פשחור השליכוהו אל בור האשפה, את הסחי אלי סֶחי, זבל אלי זבל, למען לא יחלל עוד את אור אדונָי ובל ישָׁמע קולו בעיר! ירקב־נא ברקב דבריו באופל האדמה!

ירמיהו הוי, דוי כל חיים! הוי, דוי כל מוצא־פה! ברוך האופל, ברוך בור השחת.

פשחור תפשוהו ומלאו את הפקודה!

קולות משפט צדק – – ברוכה חכמתך – – הלאה – – מַטה – – נסחבהו מזה – – את החבלים תנו – – – חבלים כדי להורידו אל הבור – –

ירמיהו (נרתע ממגע ידם) אל תגעו בי, אין לי עוד כל חלק בכם! – אשרי היושב באפלה. כי קרובה השעה בה יתקנאו החיים במתים, והעֵרים באִלמים בישראל. הוי, מה איותה נפשי להחריש דום! איכה תלהט בי תשוקתי להיות אח למתים! סורו, גשו הלאה אני במו ידי אקברנִי. למען אגָּאל מחיי וישראל יגאל ממני!

(ירמיהו הולך אל הדלת בזרועות מכווצות, כרועד מקור, וראשו מושפל למטה. האנשים הולכים בעקבותיו בזהירות).

חנניה (בקול צורם, מפוצץ את הדממה) שישי, ציון, כי מת השופר המריע את אבדנך, כי נקרעו שפתי מכחידך! הריעי, ציון, כי לעולם תפרחי! ירושלים תקום לעד!

(ירמיהו פונה פתאום אליהם בתנועת כבירה, מרים ידיו לשבועה, עיניו מפיקות אימת־להט, ומשפתיו עומדת לפרוץ קללה איומה. המלווים אותו נרתעים כמפני פריץ־חיות – אך הוא כובש עצמו, ידיו מתרשלות, האימה המתוחה שעל פניו נפשרת. עוד פעם מפנה הוא את מבטו על עבר מטת המתה, אחר־כך דועכת השלהבת שבו. הוא מכסה את ראשו וצועד גלמוד קדימה, כשחוֹחַ תחת מעמסה גדולה.)

כולם (מתעוררים לאט לאט, אך עדיין עומדים כפואים) אשרינו, כי הרחקנו את בעל החלומות הרעים מן העיר – – אסון הוא לנו – – הוי, מי יתן ושלום יהיה לנו מעתה – – שלום על ישראל – – שימוהו מטה – – יסתם פי־החרדה הזה – – הוי, כי תבוא הגאולה – – שלום על ישראל – –

(כולם הולכים אחרי ירמיהו בהתרגשות ובהתעוררות. פשחור עוזב אחרון את החדר; אחאב ויוכבד שנשארו מביטים זה בזה תוהים. אחר־כך נוטל אחאב סדין ומכסה בו בדחילו את המתה).


 

תמונה שישית: קוֹל בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה

כִּי פָנָה הַיּוֹם, כִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי עָרֶב

(ירמיהו ו, ד)


(חדר המשכב של המלך. אולם מרווח ומקושט, שמרחביו שרויים באפלה, רק על המטה מאיר נר שמן בתוך בזיך זהב, ודרך החלון, הפתוח מול פני העיר, זורם אור הירח הרך. בקידמה – שולחן רחב, ועל ידו כסאות משוקעים. המטה מאחורי יריעות עומדת כשאחוריה כלפי אולם־הצופים.)


צדקיהו (עומד על יד החלון ומביט בלי תנועה על העיר המוארה באור הירח. דממה גמורה, שצדקיהו הוא חלק ממנה.)

הנער (נושא־הכלים, נגש אליו מאצל הדלת. מחכה ביראת־כבוד, שהמלך ירגיש בו. צדקיה אינו זז ממעמדו וממשיך להביט ארוכות על העיר השרויה בלילה הלבן.)

הנער (אחרי שתיקה, בדחילו) מלכי ואדונִי!

צדקיהו (פונה אליו כנבהל.)

הנער חצות־הלילה, מלכי. השעה אשר צווית לקרוא לפניך את אנשי המועצה.

צדקיהו האם כולם באו?

הנער כולם. כאשר צווית, אדוני.

צדקיהו האם לא ראה אותם איש מבין העם והעבדים?

הנער איש לא ראם, אדונִי. במחבוא הכנסתים הנה.

צדקיהו והמרגל, האם הורחק מהם?

הנער באולם שומרי־הסף הוא מחכה.

צדקיהו יחכה שם. קרא למועצה.

הנער (משתחוה ויוצא דרך המסך.)

צדקיהו (עובר באולם בצעדים גסים אחר כך עומד לפני החלון ומביט החוצה.) איך ילהטו הכוכבים הלילה. מעודי לא ראיתי ככה. טורים־טורים יעמדו, נבוכים הם ולבנים, פתוחים כספר עלֵי אופל השמים ואין איש יודע את פתרונם. – בבבל, כך יספרו, ישנם כוהנים הוברי־שמים אשר יעבדום וישוחחו אִתם לילה־לילה, וישנם מלכי־ארץ, אשר אלוהיהם אִתם ידבֵּרו, ומקדשים להם בנויים לתלפיות, מקום שם יקשיבו את דבר השמים עת החושך יכסה את לבבם כביום ברוא ארץ ושמים. – ומדוע לא נִתנו גם לי עבדים אשר יחזו עתידות? מה נורא להיות עבד לאלוהים, אשר יחריש תמיד ואשר עין לא ראתהו מעולם! (מסתכל ארוכות בעיר) תרדמה נסוכה על אלה, אשר אנוכי נמשחתי עליהם למלך, על יד נשותיהם ינוחו על משכבם, או על יד הנשק – וכל חרדת נפשם ומצוקתם עלי הִנֶּהָ. עָלי שׂומה להשיא להם עצות – ואולם מי הוא האיש אשר יעצני־אנוכי? עלי שומה להיות מנהיגם, ומי ינהג אותי? אנוכי נישאתי עליהם — אך ישנו אחד הנישא גם־עלי, ואנוכי לא אראנו. מתחתי תרבץ התרדמה וממעל לי הדממה. נורא להיות עבד לאלוהים, אשר יחריש לעולם ואשר עין לא ראתהו עדֶנה!

הנער (מרים את המסך. — נכנסים בשתיקה חמשת יועצי המלך: פשחור הכוהן, חנניה הנביא, אמרי הזקן, אבימלך שר־הצבא ונחום שר האוצר. צדקיהו פונה וניגש אליהם כולם משתחוים.)

צדקיהו קראתיכם עלי בלילה — וישאר־נא דברנו דבר־סתר. חדלתי מבקש עצה מפי המועצה הגדולה, יען אינני בוטח בה עוד. רבים הם מאשר יוכלו לשמור על סודנו לבל יהי לטרף לפיות אלף. אולם לפניכם את סגור־לבי אפתח הפעם. דברו נא אלי באין מעצור, כאשר אדבר אני אליכם, ואיש אל יירא כי ירגיזני בהביעו דבריו נגד דברי־אנוכי. אפס כל אשר ישָּׁמע פה בדבר־שפתים ועצה — יהי כמת לעיר ולעם, קבור עמוק בלבנו. את זה אדרוש מכם ואתם תבטיחו לי בשבועתכם הפעם.

שימו־נא את ידכם לעדות בידי הכוהן, הוא ישמור את נדרכם במקדש אֵל עליון.

כולם (מרימים את ידם לשבועה ואחר כך שמים אותה בידי פשחור.)

צדקיהו ואני נשבעתי באל עליון לסגור את לבי בפני כל חרון־אף. (שם גם היא את ידו ביד פשחור) ועתה הבה, נעוץ עצה (מרמז להם שישבו. הם יושבים. שתיקה) זה לנו החודש האחד־עשר, אשר נבוכדנאצר שם עלינו מצור. הנה שנית פרחה הגפן והעלתה עלי־ירק. לא היה בכוח האויב לעשות לירושלים קטנה או גדולה – אך גם אנחנו לא יכולנו לו במאומה. גם חרבו נגדנו וגם חרבנו נגדו כמו אֵלי חומת־מים הוטָחָה. לא מנענו כל דבר אשר ממנו תוכל לצמוח ישועה לנו. שלחתי שליחים לכורש מלך מדי ואל נסיכי ארץ־הקדם, לבקש מהם עזרה נגד אשור – וישובו ריקם כלעומת שהלכו. אין איש רוצה לתת לנו יד־עזר בצרה. גלמודים אנחנו.

חנניה (בהתרגשות) אדונָי אלוהינו עמנו!

(השאר שותקים)

צדקיהו (במנוחה גמורה) אדונָי אלוהינו עמנו, את אהלו נטע על הגבעה הלזו ובית־משכנו יסוכך בצלו על ביתי־אני. אולם הן אדוני אלוהינו יביא את עמו גם לידי נסיון. יֵאמר־נא עוד פעם: אשר נשבעו לנו שבועת־אמונים בגדו בנו, מצרים עזבו אותנו, גלמודים אנחנו. הבה נעוץ עצה, ניב מול ניב ודעה מול דעה נציע, איך נוכל ונגיע במלחמתנו עם אשור לידי נצחון. או אולי מי מכם יודע עצה איך לשים קץ למלחמה.

חנניה עלינו להתפלל אל אדונָי, כי יעשה אתנו נפלאות. עלינו למלא את לבנו תחנונים ואת מזבחותיו קרבנות. לעשות מהיום משנֵה עבודה מאשר עד הנה.

נחום אין עוד קרבנות. לא אילים ולא עגלים.

חנניה לא נכון הדבר. באזני שמעתי את קול הבָּקר אשר אתה מעלים מפני המזבח!

נחום האחרונים המה: פרות חולבות, אשר חשׂכתי לנשותינו להיניק את ילדיהן ולמזון לחולים.

חנניה אל לנו לחשוך מאת האלוהים. ימותו החולים ושדי־הנשים יצמקו, אך אל נמנע מאת האלוהים את קרבנותיו.

פשחור יודע האלוהים את מצוקותינו גם בלעדי מתן שוחד.

חנניה אך מתת־המצוקה תמתק לו מכל. לתת לו את הפרוסה האחרונה אשר מפינו מנענו – זה יֵרצה לו!

פשחור יודע אני את חוקי התורה ואל לך, חנניה, להורותני דעה בעבודת הקודש. ואולי מטיב אני לדעת גם ממך את דבר אדונָי ורצונו.

חנניה אשר לא בלב חם יקריב לאלוהים, אשר יהסס וימנה בחשבון, איננו בלתי אם רוצח הבהמה ולא עבד אדונָי! אמנם זה דברי אליכם, אם לא את שארית מצוקתכם תתנו לו, אינכם ראויים לגשת אל מול פני אדונָי!

צדקיהו (מרוגש) הסו! אין לי חפץ בדבריכם. עוד לא ירד הצל כזרת על המעלות וכבר אתם מריבים איש את רעהו לפָני. אשר לאלוהים, אִיש לא ימנע דבר ממנו. לעצה קראתיכם על דבר מצוקתנו ואיככה נוכל להחלץ ממנה. עת־מלחמה היא לנו ולכן ראשית דברי אליך, אבימלך, ראש צבאותי.

אבימלך חומות ירושלים בצורות, אדונִי ומלכי, ולבבי חזק גם מהן.

צדקיהו ועבדיך־חייליך, איש־אמונַי, הכזה הוא גם לבבם הם? ומדוע זה תרועתם נדמה? ובעברי על פניהם לא עוד יקישו במגניהם ואת מבטם יסבו ממני.

אבימלך המלחמה אוטמת שפתים, מלכי, ואולם את הלב תחזק ותקשהו. עבר המועד, בו בחשק־קרב הריעו וחרב בידם בלהט התהפכה. כל נשגב ירצחהו ההרגל וכל חשק יאבד טעמו ברבות הימים. אולם ערים הם אנשי־צבאנו ומחכים לנצחון ומשמר־ברזל הם לחומות ירושלים.

צדקיהו ואם ימָלא הירח וישוב ויחסר פעם אחרי פעם ואם תעבור השנה ותתחדש? – אין לנו לצפות לכל עזרה, אבימלך.

אבימלך תארך־נא המלחמה כרצון אלוהים. יחד עם הזמן נקום גם אנחנו.

צדקיהו מי יתן ואלוהים ירצה את דבריך! (אל יתר הנוכחים) הזאת היא גם דעתכם אתם?

פשחור עלינו לחכות ולסבול, עד אשר יפול גורל הנצחון.

צדקיהו ומה דבריך אתה, חנניה?

חנניה לא ינצח אותנו נבוכדנאצר לעולם! אוי לקטני־אמונה, אשר לבם נמס בבשרם! מוטב כי בלהב החרב נַפילם!

אמרי עיני כהו מזוקן, אולם ראה ראיתי עוד את שלמנאסר המתקומם על ישראל ואת מחנהו ראיתי, כולו פגרים מתים לרגלי חומות ירושלים. מעודם עוד לא שבעו התנים כאשר בעת ההיא, בהיות ירושלים נצורה בידי אויבי אדונָי, וזה יהיה גורל אויביו גם עתה, מי יתן ולא תיבול עיני בטרם זכיתי לראות זאת. ירושלים תקום לנצח!

אבימלך, חנניה ופשחור ירושלים לעולם תקום!

צדקיהו (אחרי דממה קצרה) גם לדבריך אחכה, נחום. למה זה תחריש?

נחום מחשבותי קדרו, מלכי ואדונִי, ודברי מרים כלענה. ואשר ששון אין בפיו, אל יהי אץ לדבר.

צדקיהו אני לעצה קראתיכם הנה. ברוך יהי המבשר ישועה. אולם גם אשר אזהרה בפיו ברוך יהיה. דבר־נא באזני כולנו.

נחום בטרם לעצה קראת לי, אדונִי, סרתי אל אוצר הדגן ואספור את האיפות שם. המקומות אשר היו מלאים באסם, ריקים הם. ומעט הוא הלחם מתֵּת לאיש ככר ליום. (כולם שותקים במבוכה.)

צדקיהו האם לא הובא דגן מן הכפרים? והן צוויתי להזעיק מקנֶה רב, פרות־חלב ועזים לרוב אל בין החומות.

נחום זה אחד־עשר חודש תלחץ המלחמה והרבה פיות עוללים נמלטו אלינו העירה.

צדקיהו (אחרי הרהור) אל ינתן לאיש די שָׂבעו, עלינו לחסוך.

נחום גם עד כה לא פזרנו גרגֵר, מלכי הרם, ובכל זאת ריקים האסמים. כביר הוא לוע הזמן.

צדקיהו וכמה עוד… לדעתך – – יש בכוחנו לחכות… באשר יש לנו..?

נחום (בשפה רפה) עוד שלושה שבועות, אדונִי, לא יותר.

(כולם שותקים)

צדקיהו שלושה שבועות – – – ואַחַר?

נחום אין מענה בפי, אדונִי, רק האלוהים הוא היודע.

(כולם שותקים)

חנניה (מרוגש) יחלקו את ככרות הלחם, חצי ככר לאיש, או שׁליש ממנה. די להם לענג נפשם יחד עם פלגשיהם! יתענו־נא מעט למען אדונָי.

אבימלך אפס כי לא יִגָּרע מפי קצינָי, אשר עליו להלחם, אַל ידע מחסור.

חנניה כולם יתנו את חלקם לאלוהים וגם הקצינים. למען ירושלים יעשו זאת!

אבימלך על הקצינים להוסיף כח. יגוועו ברעב אלה אשר אין בהם מועיל, הוזי־שוא ופושקי־שפתים!

נחום לריק תריבו פה. כי מה בצע אם נאכל לחם לַחַץ, ומאת אלף נפשׁ בין חומותינו יהלכו? מאכלינו עוד לשלשה שבועות יספיקו ואם את בקר המקדש נטבח, תשיג ידינו עוד לשתי שבתות.

פשחור יהי־נא שלום בינינו־אנו. כדַבר אויבים בשער זה את זה תדברו. עלינו להֵאחד בברית נגד נבוכדנאצר וגם נגד עמנו כולו. לא הוא ולא הם אַל ידעו מצוקתנו דבר.

צדקיהו ואם יִוָדע לו בכל־זאת?

נחום איש לא יוכל לדעת זאת, אדונִי. בוקר־בוקר חותם אנוכי בחותמת את דלת האסם ובידי אני אתירה תמיד. לא העם ולא נבוכדנאצר לא יֵדע מאשר אתנו דבר.

אבימלך יהולַל שם אדונָי! כי מלך בבל לא ידע רחם.

צדקיהו לעצה קראתיכם, אתם, זקני העם, אני את דבר המחסור במזוננו לא ידעתי, ובכל זאת התקוממה נפשי בי בזמן. לא רק החרב תחתוך את גורל החומות יש אשר מלה רכה תרפאנה. ואני קראתי לכם לשמוע את עצתכם: אולי אשלח מלאכים אל נבוכדנאצר למען שאל אותו על דבר שלום בין עמנו ובין עמו!

חנניה אין שלום אמר אלוהים לרשעים!

אבימלך ישלח הוא מלאכים אליך, מלכי ואדונִי, ולא אנחנו אליו!

פשחור פֶתח דברנו אליו למוקש תהיה לנו. אך ישמע את דברי שליחינו, ושם אותנו לעבדים.

צדקיהו ואנוכי לא כן אחשוב. עוד מצוקתנו נסתרה ממנו, אולם הן בעוד ימים תִוָדע לו. עלינו לחשב את דרכנו בעוד־מועד.

נחום מה נכונים דבריך, מלכי! עלינו לפנות לחסד מלך אשור בטרם תגבר גאותו עלינו.

אבימלך (במר נפש) לא חסד! טוב ממנו המות!

פשחור חסד אלוהים ולא אחר!

חנניה (אל נחום) בוגד אתה ומוג־לב רוכל האמונה – –

אמרי (עייף) מתי תמות המריבה בקרבכם! נכונים הם דברי המלך. אל לנו לחכות לרגע האחרון. נלך אל מלך אשור בעוד קומתנו זקופה.

אבימלך עבר המועד. חללינו אשר לפני החומה נגדנו ידברו.

פשחור עבר המועד. רב מדי חרון נחרה בנו במלחמה הזאת מאשר על חסד נדבר.

צדקיהו לא עבר המועד. (שותק רגע) יען כי הנה שֻׁלַּח שליח בין נבוכדנאצר לביני. –

(כולם קופצים ממקומם במבוכה.)

נחום שליח בא אליך, מלכי! ברוכה תהי השעה!

חנניה בֶּגֶד! אתה עם האויב באת בדברים?!

אבימלך כל חוזה לא יִכָּרֵת בלעדינו־אנו. אתה שכחת אותנו, המלך!

פשחור העִם האויב תדבר בלי עצתנו? אם כן, למה זה אנחנו פה?

צדקיהו יהי שקט לפָני! האם חכות לא תוכלו עד אשר כליתי דברי? ככלבים מזי־רעב תתנפלו על ראשית הדברים. (דממה. במנוחה) שליח בא אלי מאת נבוכדנאצר. אני לא עצרתיו וגם לא קבלתי את פניו. עוד דבריו חתומים בפיו. האם בזה עשיתי מעשה־עוול? האם בגוד בגדתי בכם? דברו.

(כולם שותקים.)

פשחור סלח לי, אדונִי! קשה לי לשים מחסום ללב, בעת אשר הגורל הכבד מעיק עליו.

צדקיהו בידכם הוא לשמוע לו, או לשלחו כל עומת שבא.

נחום אנחנו במצוק, עלינו לשמוע את דבריו.

אמרי אנחנו נשמע את דבריו בלא להאמין לו.

אבימלך אנחנו נשמע את דבריו – וגם נחַשב את מעשינו אם לשלחו הביתה: אולי מרגל הוא?

צדקיהו ואתם, פשחור וחנניה?

פשחור נשמע מה בפיו.

(חנניה שותק, פונה הצדה.)

צדקיהו יען אין בכם ממאן – נקרא לו, (ניגש אל הדלת וקורא) יואב, יבוא השליח! (אל הנוכחים) שאלו אותו, איש על פי דרכו. שאלותינו רבות הן ואחת היא התשובה. והמנעו מריב ביניכם בפני הזר.

ברוך (נכנס אחרי יואב, הפותח לפניו את המסך ונעלם. ברוך משתחוה.)

צדקיהו האתה הוא זה, המביא לנו את דבר המלך נבוכדנאצר אל ישראל?

ברוך אליך, אדונִי המלך, שלחני מלך אשור בדבָרו.

צדקיהו יועצי הם אלה. המדבר אלי, על שאלתם יענה, כי אנוכי והם – ישראל ומלכו – חפץ אל אחד אנחנו. (אליהם) שאלוהו־נא.

חנניה (בלעג) מה הואיל חסד מלך האלילים – – ל – –

אבימלך (מפסיקו קשה) ראשית כל שאלה: מה שמך?

ברוך שמי ברוך בן זבולון משבט נפתלי.

אבימלך לעצמנו ובשרנו אתה חוֹשב את נפשך?

ברוך עבד אדונָי אלוהים אני ובית אבותי בירושלים.

אבימלך היש איש מביניכם מכיר אותו?

פשחור אביו מיֻדָּעִי הוא. איש ישר־לב ועבד נאמן לאדונָי.

אבימלך ואיככה זה נפלת בידי האויב?

ברוך הלכתי לשאוב מים מבאר מוריה, והנה אחזו בי בשכמי ויתפשוני.

אבימלך ואיכה תוכיח לנו, כי שליחו אתה? היש אתך כתב מאתו חתום בחותמתו?

ברוך את טבעתו הֵשִׁיב על ידי, למען יתנו לי אנשי־צבאו לצאת ולבוא. (מראה.)

אבימלך אין לי עוד דבר אליו. ידבר את אשר עליו לדבר.

ברוך כאשר תפשוני אנשי הצבא מאחרי השער, אל אוהל המלך סחבוני. הובילוני אל פני המלך וישאלוהו: הנה איש עברי בא בשבי ואם טוב בעיניו להמיתני. אך המלך הטה אלי חסד ויתן לי מקום במחנהו אחד־עשר ירחים, עד יום אתמול, ואתמול שאלני: התשא ממני דבר אל המלך צדקיהו? ואען ואומר בלא פחד: כן אדוני. ויאמר נבוכדנאצר: זה לי אחד־עשר חודש אשר אני חונה פה לפני העיר ונשבעתי בנפשי, אם אסור מפה ואם אשכב עם אשה בטרם יפָּתחו לפנַי השערים האלה. אולם אין לחכות עוד. רבות עמדתם בפני, אך הנה זעמי יגמול מיום ליום. רגזו מפני פריו! אם יש את נפש מלככם להתעַשת, ימהר־נא. אין עַם אשר הֵטיב מכם לעמוד על נפשו. ואין עם אשר איטיב לו בחסדי כאשר אעשה זאת עמכם, אם תמהרו לקחת מידי את החסד הזה.

אבימלך איש־מלחמות כביר הוא נבוכדנאצר. לכבוד הוא לנו לעמוד בפניו אחד־עשר חודש!

ברוך ומלך בבל – אשר על ראשו כתר מלכות, אשר כמוהו לא ראו עיני מעודי, זהב טהור ומשובץ אבני־יקר – מלך זה הוסיף לאמור: אם תפתחו את השערים ותִכָּנעו עוד בטרם יתחדש הירח המלא, ונתתי לחייכם חנינה. איש כרמו יעדור ופרי תאנתו יאכל בשלום. אין לי חפץ בדמכם, אף כי אתם דם שפכתם. אנוכי אך תהלתי אחפוץ ונצחון חפצי, כי כל הגוים ממזרח שמש ועד ים יֵדעו גם הפעם, כי אין קשה־עורף אשר יעמוד בפני חרבי ולא ישָּׁבר, ואין מלך אשר לא ישתחווה לפני, מלך כל המלכים. על זה תתנו לי אות, ותקום בירתכם וחייכם גם המה.

נחום רכים הם דברי המלך נבוכדנאצר בעיני.

פשחור רכים הם מִדַּי אשר אאמין להם.

צדקיהו ומה הוא האות אשר יבקש מלך בבל?

ברוך אמור אַמר לי: לך ומסר את דברי לצדקיהו; הנה הניחותי לך את כתרך בראשך, יען כי ילד חסד הוא לכתרי־אני. אולם אתה הרימות את ראשך עלי ולכן עליך לשוב ולכוף אותו בפני בחסדי־אני היית למלך ועתה עליך להיות שנית למלך בחסדי־אני, אך טרם כל עליך לרצות את זעמי ולכפר על גאוות־לבבך.

צדקיהו (במנוחה, לאט) ומה יבקש ממני מלך בבל כי אעשה?

ברוך מלך־בבל אמר: אשר התקומם נגדי, עליו להשתחות אפים ארצה. ואשר את מצחו חזֵּק נגדי, את ערפו אחפוץ לראות בעיני. בהכנסי בשער העיר יבוא לקראתי המלך צדקיהו משער המקדש ועד החומה, כתר המלכות בידו ועול־עץ על צוארו – –

צדקיהו (פורץ) עול?

ברוך…למען ידעו כל העם, כי נשבר קשי־ערפו וגאוותו נכנָעה. ואני אגש אליו ואסיר את עולו מעל צוארו ואת כתר מלכותו על ראשו אשימנו.

צדקיהו אשר ערפו נשא בעול, ראשו לא ילבש עוד כתר מלוכה לעולם! לעולם לא אעשה כן! (קם.)

אבימלך כזאת לא אתנך לעשות. (קם. השאר שותקים.)

נחום (אחרי דממה ארוכה, בשקלו כל מלה) משער המקדש. אמר נבוכדנאצר, ועד החומה?

פשחור אף לא מאה צעד – –

אמרי גם לא שבעים – – אף לא שבעים – – –

צדקיהו (פונה אליהם פתאום, בכעס) אתם את הצעדים תספורו, אשר עלי לצעוד עם עול על צוארי, כבהמה במחרשה!? האם בשגעון הוכיתם לחשוב, כי אָכוף את צוארי תחת עול? האם אמיצי־לב הייתם רק כל עוד אשר בחייכם ובאָסמכם היה הדבר, וכעת, כאשר עז־הפנים ההוא מבטיח להשביעכם רצון, כעת בחרפתי תסחָרו?! מוגי־לב!

פשחור בשבועתך, מלכי ואדונִי, נתת לנו להגיד את אשר עם לבבנו.

צדקיהו בְעִתּוֹ הזכרת לי ובצדק. סלחו־נא לדמי, דברו את אשר עם לבבכם.

נחום קשה היא גאוות־לב נבוכדנאצר, אך קשה ממנה המצוק. מלא־נא את רצונו. אולם אל־נא תדמה, כי נגד כבודך הרם אדבר הפעם, מלכי. אם עד היום הזה השתחוויתי כבוד לפניך, כי עתה שבעתים אקוד לפני המלך, אשר השפיל את נפשו למען הרם את כבוד בית־ישראל. יען כי אכן מעשה־מלכות הוא לשאת את סבל־העם.

פשחור ואני, מלכי הרם, קנא אקנא בך על השעה הזאת כי אשרי המלך הנושא את מכאובי אחיו! שבעים צעד עליך לשאת את העול ושבעים אלף נפש יצילו הצעדים האלה!

צדקיהו הנקל לכם הדבר אשר לי מות הנהו? כולם, כולם נגדי. ואתה, חנניה?

חנניה אני אחריש, מלכי. לך הוא הפועל –

צדקיהו החרש תחריש לעת כזאת, הנביא? עוד אזני תצלנה מרב הבטחותיך! כולם, כולם נגדי בעת צרה! האם לאלצני אתם אומרים?

אבימלך חס לנו לאלץ את משיח אדונָי. רצונך בידך, מלכי!

צדקיהו בידי! את הגורל העמסתם על חיי. וכעת, בהאנחי ובהכשלי, סרתם ממני ותשאירוני גלמוד עם גורלי יחד. (הולך הנה והנה; אחר־כך שב אל החלון) חומות ומגדלים, בתים ומחנות, הכל, הכל על לבי הנאבק! גורל רבבות על רבבות רובץ על חיי־אני! איככה זה אשא את כל אלה ולא אפול תחתי? איכה אשאנו? (הולך הנה והנה. פתאום,) שקלו־נא שנית את אשר החלטתם ובחנו־נא את רצונכם עד מורשי־הלב, האם רצון כולכם הוא כי אשא את העול למען ישראל?

(כולם שותקים. אחרי כן)

נחום מפיל אני את תחינתי לפניך, מלכי, עשה זאת למעננו ולמען בנינו אחרינו!

אמרי למען העיר ולמען הארץ!

פשחור למען המקדש ולמען המזבח!

חנניה למען אדונָי, הדורש זאת ממך!

אבימלך (שותק ומסתיר את פניו.)

צדקיהו (שוב מהלך הנה והנה. מלחמה פנימית מתחוללת בו. לבסוף ניגש אליהם. קולו רציני וחגיגי) כאשר תצוו עלי, כן אעשה. הנה הסירותי את גאוותי ושברתיה כקנה רצוץ ואת העול על צוארי אשימה. (כולם רוצים לדבר מתוך התרגשות־תודה; הוא מרמז להם לשתוק.) אני אסיר את הכתר מעל מצחי ובידי אתננו לו, כאשר יצווה. אך כתר מלכות ישראל קדוש הוא, ואל יִשָּׂאֶנוּ ראש אשר ערפו נשא עול בן־בקר. ובהסירי מעל ערפי את עץ־החרפה, אסיר גם את טבעתי מעל ידי ויחד עם שרביט המלך בידי בני אמסרנה. צעיר הוא לימים, אך אתם תיעצוהו בחכמתכם. וכעת השבעו לי, כי תהיו לו נאמנים, כי תטו לב העם אחריו ותלבישוהו כתר־מלכות וטבעת המלך במקומי־אני!

פשחור נשבעתי, מלכי ואדונִי!

אמרי, חנניה, נחום נשבענו!

אבימלך מעשה מלך־רב עשית הפעם. אשרי שמך לעולם!

נחום זכר מלך צדקיהו לעולם יחי!

צדקיהו ובכן, חומות ירושלים והר־הבית לעולם יכוֹנו – עת כבודי־אני לעפר ישכון. טוב לי אפול אנוכי מאשר עיר אדוני! ירושלים לעולם תקום!

כולם ירושלים לעולם תכון!

צדקיהו (אל ברוך) שמעת, הנער, וכעת לך אל המלך ואמר לו: צדקיהו אשר היה מלך ביהודה ואשר התקומם נגדו – נכנע לפניו. יפָּתחו־נא שערי חסדו לפני. מהר אליו. יען כי עז חשקי לצאת לפני פתח ביתי ולהגיד לעמי את דבר־הברכה: שלום!

ברוך (בלי־מנוחה, בלחש) שמעתי, מלכי. אולם עוד דבר צווה עלי מלך אשור להגיד לאדוני את אשר יבקש מאתנו.

אבימלך מה עוד? האם אין די לו בחרפה הזאת?

ברוך עוד דבר קטון, אך גדול הוא מאוד בעיני עבדך.

צדקיהו מה עוד תבקש גאוותו?

ברוך נבוכדנאצר אמר: אני־אני אסיר את העול מעל צואר המלך ואת כתר מלכותו אשים שנית על ראשו. ובהכנסי העירה ילך גם הוא, לשמאלי. למען ידעו כי כבוד־אח לכתר מלכותו אכבדהו, אך שם, בקרב חומותיכם, ישנו עוד אחד, אשר עליו יאמרו הגויים כי עצום הוא מכל מלכי קדם, אותו חשקה נפשי לראות הפעם. אָמוֹר יאמרו, כי שם בחומותיכם יושב אלוהים, אשר את פניו בין קירות־אוהל מעיני כל בשר תסתירו. ואשר לא יראהו האדם וחי. אך אנוכי לא אדע פחד. אנוכי אעמוד לפניו למען אדעהו הפעם. אנוכי במזבחו לא אגע, מלחמו לא אקח ולא אשלח ידי באוצרותיו, רק להכנס אליו אומר, יען כי מאוד חשקה נפשי לדעת את החזק ממני. כה אמר נבוכדנאצר.

פשחור היה לא תהיה! לעולם!

חנניה תאכלֵנו אש אדונָי, בן בליעל!

פשחור רֶשע וגאוות עובדי־שיקוצים רָהְבּוֹ! שלח־נא, מלכי, את השליח מלפנינו, שלחהו־נא ריקם!

חנניה שלחהו! כזאת לא תהיה!

פשחור טוב לנו כי יפול המקדש, מאשר בידים יחללוהו!

אמרי (במבוכת שממון) את קדשי הקדשים יחפוץ לראות! נורא הוא רצונו!

נחום אל־נא בחפזון, אדונִי מלכי! עלינו לשקול הפעם את גורל העם במאזנים היטב.

אבימלך למות פעמִים אלף, ולא לשאת את החרפה הזאת!

פשחור ואני אתכם אמות, בקרבכם, לוחמי אדונָי!

חנניה (פרוע) שלחהו, המלך צדקיהו! נבחר לנו המות מן החרפה הזאת!

אמרי איכה על המות תדבֵּרו! מה קלה היא המלה הזאת בפיכם! שבעים אלף נפש תרצחו בקשי־ערפכם. שימו־נא אל לבכם, אתם הנחפזים!

פשחור האם את מקדש אדונָי במחיר תתן?

אמרי גם החיים מקדש אדונָי המה! ומדוע תתנשא אתה להיות לאלוהים לפה?

חנניה חרפה אין חקר ונצחון לגויים תהיה זאת, לו יתנשא מלך אשור לאמור: את פני אדונָי אלוהים ראיתי!

נחום ישמחו אויבינו וירננו בלבבם ותפול גם גאוותנו – ואך עיר אלוהים תקום ותכון לנצח! מלכי ואדונִי, הצל־נא את ירושלים!

חנניה לא! שלחהו וילך! דבר את דברך דבר־נא אדונִי המלך.

צדקיהו אינני בלתי אם יד שוקלת. ללבבי־אני לא אשמע הפעם, מהרו והחליטו! יבוא הקץ לטובה או לרעה.

אמרי אכן זקנתי מכולכם ואהי אומר לכם ימלא־נא רצון נבוכדנאצר.

חנניה לא ימלא! אדונָי בעוזרינו!

פשחור לא אסחור בכבוד פני־אלוהים! רֶשע זה לא יקום

צדקיהו ואתה, אבימלך?

אבימלך לא יועץ אנוכי לך, אדונִי, כי עבדך וחרבך אנכי. אם כה ואם כה, אם לחיים ואם למות, אתך אני!

צדקיהו שנַים לעומת שנַים. ובקרב נפשי, שנים, סביבי מריבה, ומריבה גם בקרבי פנימה. ואיככה אגמור אומֶר. דכאתי את רצוני־אני וַאטילהו אל תוך ידכם, ואתם כים סוער השיבותם לי אותו וידי אוחזת בו בפחד. העלי להטיל בידי את הגוֹרל האיום?

פשחור אדונָי יאיר לך, מלכי!

צדקיהו לוא רק השמיעַנִי את דבָרו! אשרי אבותינו אשר נראה להם מתוך הענן! ואני הרימותי את ידי אליו ואת לבי פתחתי, והנה סגורים בפני השמים. כעוור אגשש באפלה וידי ממששות בשֶׂפק. התפללו בעדי, למען אמצא את הדרך הנכונה.

נחום אתך אהבתֵנו, מלכי ואדונִי!

צדקיהו פני הכוכבים ילכו ויחוורו ובטרם יפנה הלילה, עלי להגיד כן או לא. ומי יודע מהו כן ומהו לא? (קם, כולם קמים) השאירוני־נא לבדי, המריבה אשר ביניכם רק תוסיף לי שׂפק על שׂפקותי. אני על פי לבבי אעשה, ואולי עוד בטרם שבתם הביתה דברי יפול. לבי בי יתעוות כיולדה בציריה, מפחד פן אשגה. התפללו, עמיתי, העתירו בעדי, למען אפלס את הצדק לעמי. העתירו־נא בעדי, העתירו בעד ירושלים!

פשחור אדונָי אלהים יאיר לך את לבך, מלכנו. עיני לא תדע שנת בטרם תפּיל דבר. הנני וחכיתי על יד המזבח.

חנניה (הולך) זכר־נא את אלוהים!

נחום (הולך גם הוא) זכר־נא את העיר!

אמרי זכר־נא את הילדים ואת הנשים זכור!

אבימלך אתך אני בחייך ובמותך!

(כולם הולכים, ברוך עומד ומחכה.)

ברוך (בלחש) האלך גם אני, מלכי הרם?

צדקיהו (כמתעורר) מה אמרת? (נזכר) לא, הִשָּׁאֵר.

(ברוך נשאר. צדקיהו מתהלך הנה והנה, מסתכל ארוכות בעיר ושוב מתהלך.)

צדקיהו (פתאום) עוד היום מחכה המלך נבוכדנאצר לדברי?

ברוך עוד היום, מחר יֵחדש הירח המלא.

צדקיהו (שוב הולך הנה והנה. פתאום) אתה עמדת לפניו. האם באזני רבים דיבר, או בסתר?

ברוך אל תוך אהלו קרא לי ורק הסופר שמע את דבריו וגם האיש הנאמן לו.

צדקיהו ומה היו פניו בדברו אליך?

ברוך הגאווה היא אשר ראיתי בו בטרם כל. דבריו היו טובים אלי והכרת פניו ענתה בו, כי שמח הוא על טוב־לבו אלי. וכאשר אנשיו הללוהו על ככה, האזין לדבריהם רגע.

צדקיהו וכאשר אִיֵם, מה היה מראהו?

ברוך פניו הליט באופל, וברגלו רקע. אולם ראיתי, כי גם את זאת עשה רק למען יחרדו מפניו ולמען אשא את דברי זעמו אליך, אדוני.

צדקיהו והשָׁאֹל שאַל אותך דבר על אודותי?

ברוך האיש הנאמן לו אמר לגנוב ממני דברים, אך הוא לא נתנוֹ לעשות זאת.

צדקיהו גאה הוא ולבבו הקשה רוח־סערה הוא על ראשנו. אך אנוכי לא אירא מפניו. לא אירא מפניו. (מתהלך הנה והנה) ולא שאל על אודותי מאומה?

ברוך לא, מלכי.

צדקיהו כאין וכאפס נחשבנו לו וחומותינו קומץ־עפר. אפס חמתו תמצא גם פה חֵמה. אחד־עשר חודש נוגח הוא במצחו את החומה – ואין אנו שוֹוים לו אף בת־צחוק קלה. נְקַלותי בעיניו מהגה פיו והָעיר מנשמת־אפו בזויה. אולם עוד העול לא חוטב למעני. עֲדנה עומדות הכן חומות ירושלים. (מתהלך) עוד היום מחכה הוא למענֵה פי, עוד היום, הלא כן?

ברוך מחר חודש, אדוני.

צדקיהו לַמד למדנוהו לחכות, והוא לא למד עֲדֶנה. לא אבן־בוֹחן אנוכי לקוצר־רוחו ולא כדור־שעשועים לרצונו העִקש. אם לא יחפוץ לחכות יום, יחכה שבועות וירָחים. (מזדקף) עוד היום תביא את דברַי אל נבוכדנאצר! אמור־לו – –

ברוך (נבהל) מלכי הרם! אל נא באפך תגמור אומר!

צדקיהו (קפוא מהשתוממות) מה תעז, הנער?!

ברוך (בתחינה) מלכי הרם! ראיתי את זעמך על פניך ואבהל.

צדקיהו איכה העזת? לא בפנַי עליך להביט, כי אם את דברי לשמוע! ואני מצווה עליך – – אף למה זה תרעד ככה?

ברוך נורא הדבר להיות שליח לבשורה רעה

צדקיהו האם יראת להביאה אל נבוכדנאצר?

ברוך לא אותו יראתי, אדוני, כי את דבריך יראתי מאוד.

צדקיהו (משתומם) למה זה יראת?

ברוך להט זעמך, אדוני, על ראשנו ישוב! (נופל על ברכיו) אל־נא באפך תגמור אומר, מלכי ואדוני! הצל־נא את ירושלים!

צדקיהו (נסוג אחור בהשתוממותו.)

ברוך על ברכי אתחנן לפניך. מלכי, הצל־נא את העיר, הצל־נא את ירושלים! הושט־נא את ידך לשלום, וָלא – יפלו החומות ובית מקדשנו לעפר יהי! פתח־נא את שערי חסדך, מלכי, פתח את לבך!

צדקיהו (ברוגז) פתח את שעריך – – פתח את לבך – – ידעתי את הדברים האלה! לא אתה הוא המדבר אלי, עז־פנים. מאחוריך עומד אחר, המדבר נגדי – –

ברוך אין איש מאחורי, מלכי! אני הוא. עבדך המתחנן לפניך בפחדי. והנני להגיד לך את האמת, אדוני. לא נבוכדנאצר קרא אותי אליו, כי אני אשר בקשתי לבוא לפניו. ראיתי איך גם אלה וגם אלה ממאנים וּמתמהמהים להביא את השלום, לכן הלכתי אליו, למען רצות את רצונו הקשה. בבגדיו תפשתי ואתחנן לפניו יום־יום אחד־עשר חודש עד אשר נאות לשלחני אליך.

צדקיהו אם כן, אתה עשית זאת? נער, נער רך הלכת אליו! בעוד אנחנו הרבינו עצות ודברים, הלכת אתה אל מלך המלכים להביא את השלום!

ברוך כן עשיתי במצוקת לבי, מלכי הרם!

צדקיהו (מביט בו ארוכות. פתאום בחריפות) לא אתה הָרִית את המעשה הזה! לא אתה!

ברוך איש לא שלחני, אדוני.

צדקיהו שקר בפיך! לא נער יעל על לבו מעשה אשר כזה!

ברוך נשבעתי לך, מלכי, אנוכי לבדי עשיתי! הוא לא ידע מזה מאומה, הוא לא צִוַני וגם לא נאות לזה.

צדקיהו ומי הוא ההוא, המצווה עליך?

ברוך (כמשתמט) מורי הוא ואלופי, אדוני.

צדקיהו מי הוא מורך ואלופך, שאלתיך? מי הוא המצווה פה על הנערים בעיר הזאת?

ברוך עבד אדוני, הנביא – ירמיהו.

צדקיהו (פורץ) ירמיהו! ירמיהו! תמיד ירמיהו! הַצֵּל המתהלך מאחורי כל מעשי ידי, המתקומם עלי תמיד! תמיד! סגרתיו בכלא – והוא עודנו זועק עלי כבראשונה: שלום! שלום! למה נדחף הוא אלי? למה זה יסבכני במבוכתו, למה יחסום את דרכי בכל־עת? באשר אפנה, שם הוא! בהיכלי, בחוצות העיר, וגם דרך פי־שליחיו יתנפל עלי בדרכי! למה זה ירדוף אחרי?

ברוך שגית, אדוני המלך, אהבתו אליך חזקה מאהבתו אל כל בני העיר הזאת!

צדקיהו אין לי חפץ באהבתו! ירקתי בפני אהבתו ואת זעמו זריתי ברוח פי! מי הוא כי יעז לאהוב אותי? היוכל כל איש לקום ברחובות עיר ולקרוא: אהבתי את המלך, או שנאתי אותו? מי הוא, כי יִדָּחק אל ביני ובין רצוני! הממני יאמר לִגְדֹל? אנוכי הנני המלך ואל יתפאר בלבבו, כי הפחידני בחלומותיו. טוב לעיר הזאת כי תֵחָרֵב, מאשר תִנָצל בידי ירמיהו! – ואתה לך אל נבוכדנאצר ואמוֹר לו: המלך צדקיהו לא ישא עול על צוארו ולא ירים את הפרוֹכת מעל פני אלוהים חיים! יבוא הוא עם כל הגויים אשר לו – המלך צדקיהו מחכה לו!

ברוך (מרים ידו, רוצה לדבר.)

צדקיהו הס, כי לא לדבר! ואם לא תביא את דברי לפני נבוכדנאצר – ראש ירמיהו יוסר! פעמַים חסתי על חייו, אך בא הקץ לחסדַי! אין לי חפץ בשופטים, ינוסו הצללים מאחורֵי מעשי־ידי. נולדתי למלוך ומלך אמות בירושלים!

ברוך (מרים שוב ידו.)

צדקיהו אך תפטיר בשפה וראשו יוסר! בידיך דברי וגם ראש נביאך. לֵך, כי צויתיך.

ברוך (עומד עוד רגע, אחר־כך מליט פניו והולך.)

צדקיהו (הזדקף באיום כלפי ברוך המהסס; כשהלה הלך, נשמטת זרועו כשבורה ופניו מתקדרים שוב) קץ! יבוא הקץ! ורק לא המועקה הזאת! (הולך הנה והנה. מרים את המסך ומסתכל בעיר. נאלם דומיה. לבסוף רוקע ברגלו פעמיים.)

הנער _נושא הכלים, מופיע) מלכי!

צדקיהו יין! הבא לי יין! לישון אני רוצה, לישון שנת אופל וּשְׁחור. לישון בלי חלומות.

הנער (ממהר ומביא כד יין ומוזג גביע כסף.)

צדקיהו (מריק את הגביע בתאווה, על פניו יורדת שוב אי־מנוחה. אחרי שתיקה) מי זה שם במסדרון? קול צעדים שמעתי. העוד לא הלך המרגל ההוא? העודנו מהסס?

הנער הוא הלך, אדוני. נחמיה אחי הוא שם, העומד על המשמר.

צדקיהו ישפיל קול צעדיו לפני חדר משכבי, לא אובה לשמוע מאומה. לישון, לישון ככל האדם.

הנער כמצוותך, אדוני. (פותח את מסך־המטה ומליט את המנורה הדולקת. רק אור הירח הקודר מבהיק את החדר.) האקרא באזניך, אדוני, מתוך ספרי־הקודש, כתמול שלשום?

צדקיהו מתוך ספרי־הקודש? לא, הנח לספרים, אין עצה גם בהם למעני. לישון. לישון הפעם ככל האדם. עפעפי יוקדים ולבי אש צורבת.

הנער (עוזר לו לפשוט בגדיו. צדקיהו צונח על המטה.) אלוהים יגן על שנתך, מלכי.

צדקיהו (מתכנס במטתו.)

הנער (קורא ברמז לנחמיה. שניהם עומדים באפלה למראשות המטה, בלי תנועה, נשענים על כידוניהם. המנורה עטופה כולה, ורק דרך החלון נופל אור הירח על השטיח. צללי שני הנערים גדלים כצללי ענקים. דממה גמורה. מתוך החצר נשמע קול מַשק המזרקה; אך, מלבד זה, הכול כאילו מת. השנים אינם זזים. הזמן חולף ועובר בדממה.)

צדקיהו (מתרונן פתאום, פרוע; בקצף אליהם) מה זה תתלחשו פה?! האם לא צויתי מנוחה בחדרי?!

הנער (נפחד) אין איש מדבר פה, אדוני המלך!

צדקיהו ואנוכי שמעתי דברים. מי זה יחדור אל תוך שנתי? מי זה יכרסם את תנומתי כתולעת? ילכו כולם, כולם לישון, למען אישן גם אנוכי. העודם עֵרים שם בחדרים מסביב?

הנער אין איש עֵר, מלכי, אין איש עֵר בבית.

צדקיהו אין אישׁ ער זולתי אנוכי. ומדוע כל המשא הזה עלי? חומות העיר ומגדְלֵי הדאגה כולם, כולם! יין, תן לי יין!

הנער (מושיט לו שנית את הגביע. צדקיהו מריק אותו בתאווה ומשליכו. נאנח, ושוכב שנית על המטה. שוב דממה. ושוב נשמע מַשק המזרקה. בתוך הדממה עובר קול זה למין קול זמרה באוויר, הרן ברינה מרדמת ומלאה סוד רוחות־רפאים. צללי שני השומרים עומדים בלי נוע. אופל בתוך האופל. זמן מה עובר בדממה.)

צדקיהו (ששכב בלי נוע, מתרומם לאט־לאט, כחייה הרובצת במארב, וגופו מתכופף בהקשיבו. הגוף מתכופף והולך יותר ויותר, ופתאום פורץ הוא בקול זעקה.) הוא מדבר! מדבר! מדבר הוא מאי־מקום! אני שומע, קול מדבר אני שומע! איש אל ידבר כעת בביתי! קול מזַמר אנוכי שומע. איש אל יזמר כעת בביתי! האינכם שומעים גם אתם?

הנער אינני שומע מאומה, אדוני.

נחמיה מאומה לא קלטה אזני, אדוני.

צדקיהו (מביט בהם במבט קפוא – ושב ומתכווץ על משכבו, מקשיב ושב ומתכווץ) ובכל זאת, מדברים! מישהו מדבר בלי הרף! פה, פה מאחורי אזני! חותר כחפרפרה באופל. את תנומתי ואת מנוחתי יכרסם משם. האינך שומע?

הנער (מקשיב רגע בדממה עמוקה, ואחר כך נרעד) אֲנִי שומע, אדוני. קול ממעמקים, אדוני.

צדקיהו ובכן, גם אתה שומע?

הנער (רועד כולו) כקול זמרה אני שומע… רוחות רפאים… עֵרים שם תחת הבית… מרנן הוא הקול ונאנק, כקול חיה אסורה באזיקים…

נחמיה אולי רוח־סערה היא, הפורצת מבין החרכים – –

צדקיהו לא, כי מלים אני שומע מבלי להבינן. מי זה מזמר פה בבית, בלילה? האמנם כה טוב לעבדי, כי יפצחו בשיר פיהם, בעוד אני, המלך, מתגלגל על משכבי בעפעפיִם בוערים? לך, יואב, והַסֵּה אותם!

הנער (ממהר ללכת.)

צדקיהו (נשאר מקשיב שחוח גו. מרים ראשו כשוֹמע דבר מה, אחר־כך שוב מקשיב. פתאום נשמעות דפיקות קהות. המלך מקשיב בכל מהותו. אחר־כך נושם עמוק, כנרגע) שבח לאלוהים, מחריש הוא הקול. נאלם דום. הנער היסה אותו.

הנער (מופיע שוב בדלת. מביט במבוכה.)

צדקיהו מי זה דיבר שם?

הנער (רועד) לא ידעתי, אדוני. לא ניגשתי אליו. ברדתי, שמעתי את קול־הזמרה מתגבר, כקול העולה ממעמקי האדמה. והדברים מלאים חרדה, אדוני. הלכתי אחרי הקול פנימה, ולא מצאתי איש. הקול הלך ממני הלוך ועמוק. כמו מתוך באר עמוקה ואפלה. ואת דבריו שמעתי. נוראים היו, אדוני. שלוש פעמים תקעתי את כידוני באדמה – וקול התחתיה נדם.

צדקיהו ומה היו דבריו?

הנער (באימה) אין אני… לא אוכל להגידם, אדוני.

צדקיהו הגד, כי צוִיתיך!

הנער דברי נאצה וחרפה היו הדברים, אדוני המלך.

צדקיהו ומה היו הדברים? באפי צוִיתיך!

הנער (בחרדה; קולו, בדברו, הופך למין זמרה אפלה)

כֹּה אָמַר הַמְזַמֵּר מִתּוֹךְ הָאֹפֶל:

הִנֵּה עָזַבְתִּי אֶת בֵּיתִי

וּמֵאַדְמָתִי הִרְחַקְתִּי נְדוֹד,

וַאֲשֶׁר אָהֲבָה נַפְשִׁי הִזְנַחְתִּי בִּידֵי אוֹיֵב

עֵינַי תֵּרַדְנָה דִמְעָה לַיְלָה לַיְלָה בְּלִי הֲפוּגוֹת

עַל בְּתוּלַת בַּת־עַמִּי, כִּי יָרְדָה פְלָאִים – – –

צדקיהו (פורץ בזעקה) ירמיהו! ירמיהו הוא זה!

הנער (ממשיך נלהט)

אוֹיָה, אֵיכָה שָׁפַךְ אֲדֹנָי אֶת זַעֲמוֹ

עַל בַּת צִיּוֹן הַשְּׁדוּדָה,

הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אַרְצָה כְּבוֹד יִשְׂרָאֵל,

הִסְגִּיר בִּידֵי אוֹיֵב חוֹמוֹת אַרְמְנוֹתֶיהָ.

קוֹל נִתַּן בְּבֵית־אֲדֹנָי כְּיוֹם מוֹעֵד,

תֵּשֵׁב – –

צדקיהו החרש! החרש! לא אובה שמוע! ירמיהו, תמיד ירמיהו. בכל פתח־עיניִם יעמוד לי בדרך! מאחורי כל מעשי־ידי קולו ישמיע. אל חלומותי יחדור, למען הגדל בי את הספק אשר יאכלני כתולעת. איכה אמלט מפניו, מפני רודפי זה! גם מבור־הכלא יזעק אלי בלי הרף, איך אמלט מפני צִלִּי זה הזועף! איך אברח מפניו והן באשר אפנה, שם הוא! מי יצילני מפניו – –

הנער האם אויבך הוא, אדוני – – (עושה תנועה: להרוג!)

צדקיהו (מתרונן מכעסו, מביט בנער בעינים בולטות, במבט חסר־אומץ; אחרי־כן בגאווה מתעודדת) אויבי – – לא, לא אירא מפניו, לא אירא מפני איש! ואינני יודע אם שונא הוא לי. אולי אִוֶלת היא לחמוֹק מפניו – – אולי – – (מתהלך הנה והנה) הנער!

הנער הנני, אדוני!

צדקיהו רד הבורה ופתח את בית־הכלא. קח אִתך גם את אחיך נחמיה והעלו את האיש אלי. במסתרים תביאוהו ובמסתרים תחזירוהו אחרי־כן.

(שניהם ממהרים והולכים.)

צדקיהו (לבדו. בלחש, אל נפשו) בכל פתח־עינים מאחורי הוא, ותמיד מאחר את המועד. ותמיד עלי לשמוע את קולו. למה זה אקרא רק לאלוהים המחריש, ומדוע לא לכל אלה האומרים כי דבר ידבר מפיהם? ומדוע ידברו גם הם איש נגד רעהו ואין תמימי־דעות ביניהם? ואיך אוכל להכירם ולהבדיל בין האמת ובין השקר? נורא הוא האלוהים המחריש תמיד ואת שליחו אין להכיר!

ירמיהו (מופיע בלוויית נושא־הכלים, העוזב מיד את החדר לרמז צדקיהו. פני ירמיהו חיוורים ועייפים מאוד. עיניו מביטות אפלות כמו מתוך גולגולת מת; מתוך פניו שעצמותיהם בולטות, מביט הוא בפני המלך במנוחה, אך במבט בוחן.)

צדקיהו (אחרי מבוכה קצרה) קראתיך. – למה זה תפריעֵני ממנוחתי? למה תשיר בלילה עת הכול ישנים? ומדוע לא תישן גם אתה?

ירמיהו האיש אשר שומה עליו לשמור על עמו, אל ינום ואל יישן. ואני — שומר לעמי נתנני אלוהים ומזהיר לישראל.

צדקיהו צדקת, ירמיהו. לא עת לישון היא, ואלוהים עדי, כי לא נרדמתי. נועצתי עם עבדֵי כתר־מלכותי. אולם נפשי לא נרגעה. שמעתי את דברי ידידי, אשר מחשבותיהם מחשבותי, אפס כי חפצתי לשמוע גם את דברֵי אלה המתקוממים לי בירושלים.

ירמיהו מעודי לא התקוממתי לך, מלכי, רק דברי־פי נגד מעשיך המה.

צדקיהו ואני מעודי לא שנאתיך, ירמיהו. וגם אם בכלא נתתיך, למענך עשיתי זאת, למען מלט אותך מידי המבקשים את נפשך. ראשך קדוש לי בגלל אומץ־רוחך, ירמיהו. ועתה אל נא תדבר אלי פה כאשר תדבר ברחובות העיר, כי אם כאשר את נפשך תדבר ובאזני אדוני. אולי קרוב קִצך, ירמיהו. והן כה יאמרו הספרים: נאמנים דברי פי איש בעמדו מול פני המות.

ירמיהו לא קרוב הוא קִצי, צדקיהו, מאשר קצך־אתה. בספר האָפל והסתום שם קץ שנינו חתום יחד.

צדקיהו אינני שונאך, ירמיהו. חלילה לך מחשוב זאת!

ירמיהו פעמַים דברתי באזנך, צדקיהו מלך ישראל, ודבָרַי מצאו עורף במקום אזנים. והנה יצאה מעמך הפעולה. ועתה הנני ודברתי בפניך ושאלתיך: מה תחפוץ ממני הפעם?

צדקיהו רבים מדבריך אשר נבאת באו וקמו וקולך גבר בתוך נפשי פנימה. בא, בא מלך הצפון ברכב ובסוסים ויצר על העיר, כאשר חזית אתה בחלומך. אמנם עוד לא הצליח בידו מאומה עד היום, אולם עזור יעזור לו הזמן בכוחו העצום. הנני ואגלה לך את סודי, ירמיהו: הלחם הולך ואָזל בין חומותינו.

ירמיהו ידעתי, אדוני.

צדקיהו איכה תוכל לדעת זאת? איש לא סָפַר את השקים זולתי נחום שומר האוצר. איך נודע הדבר לך, אשר תשכב באשפה ובמעמקי האדמה?

ירמיהו מנת הלחם הניתנת לי בבור, קטנה היא מכסות בה את כף ידי. וגם שמוע שמעתי את יללת הכלבים אשר בין העצמות יחטטו, כי אין עוד אשר יזרוק להם אוכל. ככה נודע לי דבר המצוק, אדוני.

צדקיהו (מגורה עוד יותר) הכלבים אשר בחוצות יודעים את הדבר וגם השוכבים בבור־כלא האפל, ולי המלך נודע רק היום! האמת בחוצות תֵיליל ושם תתמהמה עד אשר לאזני המלך תגיע!

ירמיהו איככה זה תמהר האמת אל מקום שם האפלה תשכון? האם ברוך בואה בבית המלכים? קשה היא אוזן המלכים ואך לדברי חונף תקשיב. מתניהם חגורות גאווה ורגליהם באזיקי חלקלקות תהלכנה. וידַמו בנפשם כי יוּכלו לתפוש באש ולא יִכָוו, לאחוז חרב בלי להִפָצע. אך המפר את השלום, בנפשו יופר, ואשר יזרע רוח, בנפשו יקצור סופה.

צדקיהו לעצה קראתיך, ירמיהו, ולא לחרָפות. מֵעִמקי הכלא העליתיך ואין איש מהם יודע, כי מן הבור אשר בו השליכוך אומַר לשאוב עצה. לכן דבר־נא אלי באמת ובתמים והבה לי עצה טרם תוכיחני. התמלא את רצוני זה?

ירמיהו רק את רצון האלוהים אעשה.

צדקיהו לכן שמע את אשר לא ידע איש זולתי אנשי־עצתי. בא שליח מאת נבוכדנאצר, כי נסיר המלחמה מעל ראש שני העמים.

ירמיהו (בשמחה) ברוך אל אלוהי ישראל! ועתה פתח את שערי ירושלים, פתח את לבך ותבוא בו הענווה, מלך ישראל!

צדקיהו אל־נא תמהר לשמוח, ירמיהו. קשים הם דברי נבוכדנאצר ואשר הוא דורש ממני. ולגאוותו אין גבול.

ירמיהו גדלה גאוותך עליו, לכן קבל־נא את גאוותו עליך. הכנע־נא את לבך, צדקיהו, והצל את ירושלים.

צדקיהו כבודי הוא אשר הוא דורש ממני.

ירמיהו תן את כבודך בעבור כבוד העיר!

צדקיהו האם לא הכבוד היא המשרה אשר על שכמי, ולא גאווה הוא כתר המלכות?

ירמיהו כל אשר לך השליכהו הפעם. קדוש הוא השלום מכל כבוד. וטוב הוא הדווי מן המוות.

צדקיהו לכוף את צוארי בעול־בקר יאמר נבוכדנאצר.

ירמיהו אשרי האחד הנושא את כאב כולם, והסובל בעד החיים אשריהו. הָשַׁח את ראשך, צדקיהו, והצל את ירושלים!

צדקיהו חרפת עולם תהיה זאת לכל מלכי ישראל, אשר את כתרם ירשתי, כֶתם הבושת על בגדי אבותי כולם!

ירמיהו לא אשר היו ואינם יעמדו־נא לנגד עיניך, לא אשר היו לעפר ורִמה תאכלם. זכור את העיר, זכור את אשר חיים עֲדֶנה!

צדקיהו ולא רק אותי אומר מלך בבל להשפיל. כי אם גם את אלוהינו, ירמיהו!

ירמיהו אדוני ישחק לבָזים לו! פתח את השער, מלך ישראל, את לבך פתח!

צדקיהו אל המקדש אומר הוא לבוא פנימה!

ירמיהו ברצות אלוהים ימנע ממנו הוא מעשות זאת, ולא אתה. פתח את השער, צדקיהו, פתח את לבך!

צדקיהו (ברוגז) קשת־עורף היא חכמתך ועצתך. באזנים חרשות תקשיב לדברי ומענה־פיך צור־חלמיש!

ירמיהו הֲלִי למחוא כף לעִוורונך ולהריע בתרועות־ששון לדבריך? לעצה קראת לי, והנה את החנֻפה תִזְנֶה, צדקיהו! אך טוב כי תיבש לשוני ועצמותי תמַקנה מאשר את אוַלתך אהלל ועל עִוורונך לא אצעק בכל פה!

צדקיהו מה זה תתנפל עלי, הן אף את רצוני לא ידעת עֲדֶנה!

ירמיהו ידעתי גם ידעתי את לבך, צדקיהו! אתה רק בדבריך תזנה אחרי, ואולם רצונך נוגח בי בכל כוח. האם להָתל בי אתה אומר ולשחק בדבר אדוני? לא למען הכרע את כף המאזנים קראת לי; דבריך לנבוכדנאצר הן קפאו בלבך ונחתמו מתמול שלשום. לא אותי תרמה, כי את נפשך, מלך ישראל!

צדקיהו ירמיהו!

ירמיהו אמנם כן, ירמיהו בן חלקיהו אוֹמֵר לך, למלך: שקר אתה עושה אתי ובדברי־אני תאמר להצטדק, יען כי רצונך לא בידיך הוא ולא תחפוץ כי אשַׁנהו!

צדקיהו (בלי בטחון) מאין ידעת זאת אתה?

ירמיהו פיך ענה בך: כמו אָשֵׁם נבהלת מפני זעמי. אמור אמרת לנסותני, אולי אֶרצה את רצונך־אתה ואסיר את אשמתך הכבדה מעל שכמך. אך אוי למנסה את בני־האדם, כי את האלוהים הוא מנסה!

צדקיהו (מהסס כנתפס, אחר־כך בלחש) הרבית לדעת, ירמיהו. כל דבריך נכונים הם. רצוני לא בידי הוא. בידי השליח הם דברַי.

ירמיהו הָשב את דבריך ממנו! הצל את ירושלים!

צדקיהו השליח הלך.

ירמיהו השיבהו מיד! השיבהו! השיבהו!

צדקיהו עבר המועד. אחרת, ירמיהו.

ירמיהו מהרה אחריו! רדוף אחריו בסוסים וברצים!

צדקיהו עבר המועד. מענה פי בידי המלך הוא!

ירמיהו (שבור ורצוץ, מליט את פניו, בנאקה אטומה מעלה את ידיו) אויה, אויה, אויה. אוי לך, ירושלים! ירושלים, אויה לנו!

צדקיהו (ניגש אליו נבהל) מה לך, ירמיהו?

ירמיהו (אינו שומע את דבריו. אנחה עוברת בכל גופו. לאט־לאט מתקומם, עיניו נעוצות במרחקים מתוך התלהבות, וכל גופו נרעד מתנועה כבירה. הוא דובר כמו בתפילה, במועל ידים, כולו נכפה בידי חזות קשה)

אוֹיָה, אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם, הֵילֵל בֶּן־שָׁחַר,

וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִּלְבָבְךָ, הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה,

מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי־אֵל אָרִים כִּסְאִי, —

אַךְ אֶל שְׁאוֹל יָרַדְתָּ, אֶל יַרְכְּתֵי בוֹר.

צדקיהו (רוצה להעירו)

יִרְמְיָהוּ!

ירמיהו

מִי הִגִּיהַּ אוֹרוֹ כַּאֲשֶׁר מִצְחֲךָ הִגִּיהַּ,

הַר צִיּוֹן וּמִקְדַּשׁ שְׁלֹמֹה,

אוֹצַר אֱלֹהִים חַיִּים, קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים!

מִי־זֶה עָצַר כֹּחַ לְבַשֵּׂר אֶת הוֹדְךָ בַגּוֹיִים

וּמִי לַהֲלֹךְ בְּרַחֲבֵי תֵבֵל!

כָּל מִזְמוֹר חֲדַל־אוֹנִים הָיָה וְכָל כִּנּוֹר עָיֵף

מִסַּפֵּר אֶת הֲדָרְךָ מִבֹּקֶר עַד עָרֶב.

עַמִּים נָדְדוּ הֵנָּה לִרְאוֹת אֶת פָּנֶיךָ וַאֲשֶׁר רָאֲךָ

פַּעַם לִבּוֹ יִצְהַל לָנֶצַח!

צדקיהו בשגעון הֻכית, ירמיהו! עורה! עורה!

ירמיהו

אוֹיָה, כִּי נִדְמֵית פִּתְאֹם,

הַיָּפָה בִּבְנוֹת תֵּבֵל!

אַיֵּה הִיא יִפְעָתֵךְ, וְהוֹדֵךְ אַיֵּהוּ?

לֹא עוֹד יִצְהַל בְּקִרְבֵּךְ

קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה.

גַּם קוֹל־הֲמוֹנַיִךְ נָדַד מִמֵּךְ לְמֵרָחוֹק,

קוֹל תְּרוּעַת גִּיל וְשִׁיר שָׂשׂוֹן,

קוֹל חָלִיל וּצְחוֹר בְּתוּלוֹתַיִךְ!

אוֹיָה לָנוּ, כִּי בָא מַחֲנַק,

בָּא עָלַיִךְ שׁוֹפֵט רָשָׁע מִיַּרְכְּתֵי צָפוֹן!

אָבְלוּ חוּצוֹתַיִךְ בְּשִׁמֲמוֹת־מָוֶת

וּבְאַרְמְנוֹתַיִךְ קוֹצִים יִצְמָחוּ,

וְשָׁמִיר וְשַׁיִת בְּהֵיכְלֵי הַמֶּלֶךְ!

אוֹיָה, כִּי נָפְלוּ חוֹמוֹתַיִךְ וּמִגְדָּלַיִךְ הֲרוּסִים

וְלֵב־מִקְדָּשֵׁך הַחַי נֻפַּץ לְחֶרְפַּת־עולָם!

צדקיהו שקר בפיך, הארור! חומות ירושלים עומדות לתלפיות!

ירמיהו (ממשיך בהתלהבות המוסיפה והולכת)

כָּל רֹאשׁ קָרְחָה וְכָל זָקָן מְגֻלָּח,

הָאִמָּהוֹת תַּחְגֹּרְנָה שַׂק

וּבְצִפָּרְנַיִם אֲדֻמּוֹת

אֶת בְּשָׂרָן מֵעַל לְחָיֵיהֶן תִּמְרֹטְנָה:

אַיֵּה הֵם בָּנַי, וּבְנוֹתַי אַיֵּהֶן! —

אַךְ, אוֹיָה, חַלְלֵי יַלְדֵיהֶן מֻשְׁלָכִים בָּאַשְׁפָּה,

בְּרֹאשׁ חוּצוֹת בִּידֵי עַבְדֵי מֶלֶךְ בָּבֶל,

וְהַנָּשִׁים בְּמִקְלְעוֹת צַמּוֹתֵיהֶן תֵּחָנַקְנָה,

וְהֶהָרוֹת מְבֻקָּעוֹת עִם פְּרִי בִטְנָן יָחַד!

אוֹיָה, כִּי מָאֲסוּ הָעוֹרְבִים

בְּשֶׁפַע מִשְׁמַנֵּיהֶם

וְתַנֵּי הַמִּדְבָּר לָשֹבַע אָכָלוּ!

צדקיהו החרש! האלם־דום! שקר בפיך!

ירמיהו

מַה־בֶּצַע בְּהִמָּלֶטְךָ בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע,

בִּנְקִיקֵי הֶהָרִים וּבְסִבְכֵי הָיַּעַר תִּסְתַּתָּר?

בְּסוּסִים וּבְהָמוֹן אַחֲרֶיךָ יִרְדֹפוּ,

בְּאֵשׂ וּבְעָנָן יוֹרִידוּךָ מִשָּׁם,

יַשִּׂיגוּךָ וְיִתְפְּשׂוּךָ בַּאֲשֶׁר תֶּהִי!

בְּמַקֵּל חוֹבְלִים אֶת עַמְּךָ יְגָרֵשׁוּ,

נָשֶׁיךָ יְחַלֵּלוּ וּזְקֵנֶיךָ יַכּוּ נָפֶשׁ,

וְאִישׁ בַּר־הַלֵּב – עֶבֶד לַעֲבָדָיו הַנִּקְלִים יִהְיֶה!

צדקיהו אל תוסף! אל תוסף, המשקר! בזעמי נשבעתי!

ירמיהו (בקינה)

הוֹי, בְּתוּלַת־חֵן, בַּת־אֱלֹהִים,

הָעִיר יְרוּשָׁלָיִם!

חֲרוּפָה וְנִחַלָּה בְּלַעַג הַגּוֹיִם,

אוֹי לִי, כִּי אֶרְאֵךְ בְּשִׁבְרֵךְ הַגָּדוֹל כַּיָּם!

כָּל מְקַנְאַיִךְ יִצְהֲלוּ עָלַיִךְ בְּכָל פֶּה,

יַחַרְקוּ שֵׁן וּבִצְחוֹק פָּרוּעַ יִצְחָקוּ:

הֶאָח! בְּלַעְנוּהָ כְּלִילַת־יֹפִי,

אַךְ זֶה הַיּוֹם שֶׁקִּוִּינוּ לוֹ,

מָצָאנוּ, רָאִינוּ אֶת מִשְׁבַּתָּהּ, הֶאָח!

צדקיהו (רועד מכעס, ניגש אליו באגרוף מקומץ) שתוק, המשקר!

לא אוכל שמוע! שקר בפיך, שקר! שקר!

ירמיהו

הוֹי, יְרוּשָׁלַיִם עִיר־הַקֹּדֶשׁ!

עֶרֶשׂ הַגּוֹיִם וְאוֹצַר כָּל תֵּבֵל,

מִי יְהַלְלֵךָ הַפָּעַם, מִי יִמְצָאֵךָ עוֹד,

וּלְדֹרוֹת עֹולָמִים תִּהְיִי לְמָשָׁל

וְלִשְׁנִינָה בְּפִי כָל תֵּבֵל!

אוֹי לִי, כִּי מִקָּרוֹב אֶחֱזֶה – –

צדקיהו מאומה לא תחזה, אתה המשוגע!

ירמיהו

אֶחֱזֶה מַכְאוֹבַיִךְ, אֶת מוֹתֵךְ אֶרְאֶה בְעֵינָי!

אֶחֱזֶה, אֵיךְ – – –

צדקיהו (אוחזו ומנענעו בחימה שפוכה) מאומה לא תחזה! את עיניך אנקר, המשוגע!

ירמיהו (מביט בו, כמתעורר בזוועה, אחר כך פתאום בצחוק)

אֶת עֵינָי? אַתָּה אֶת עֵינַי תְּנַקֵּר, אַתָּה

הַבְּלִיַּעַל? לֹא! אַחֶרֶת גָמַר אֱלֹהִים בְּלִבּוֹ. אָמְנָם אֶחָד

מֵאִתָּנוּ יֻכֶּה בְעִוָּרוֹן עוֹד בְּטֶרֶם תָּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ הַיּוֹם,

זֶה אֲשֶׁר הֻכָּה בְסַנְוֵרִים גַּם עַד הֵנָּה, כַּאֲשֶׁר עוֹד עֵינָיו

הַבֵּט הִבִּיטוּ! – שְׁמַע דְּבָרִי, הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ! –

צדקיהו (מרפה ממנו ומביט בו נבהל.)

ירמיהו (בשני אגרופיו לעומתו)

אוֹתְךָ יִתְפְּשׂוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ נְבוּכַדְנֶאצַּר

בְּבֵית אֱלֹהִים אֲשֶׁר בְּיָדֶיךָ הֶחֱרַבְתָּ,

אֶת יְמִינְךָ יִקְרַע מֵעַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ,

בּוֹ תֹאחֵז בַּעֲלוֹתְךָ לָעֲזָרָה!

בְּחַרְבְּךָ תִתְגוֹנֵן וְהֵם יְשַׁבְּרוּהָ.

אֶת יָדֶיךָ יֶאֶסְרוּ בָּאזִקֵּי בַרְזֶל

וְסָחֹב יִסְחֲבוּךָ מֵעַל הַמַּעֲלוֹת

וּכְבֶהֱמַת־קָרְבָּן בְּשׁוֹטִים יוֹבִילוּךָ

אֶל פְּנֵי נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל,

אֲשֶׁר בָּזִיתָ לוֹ וְאֶת עֻלּוֹ שָׁבַרְתָּ

וַאֲשֶׁר יֶחֱרַץ אֶת מִשְׁפָּטְךָ לַמָּוֶת!

צדקיהו (נרתע לאחור במועל ידים מפחד)

ירמיהו

עַל בִּרְכֶּיךָ יַבְרִיכוּךָ וְדָחֹף יִדְחֲפוּךָ

עַד אֶבֶן־גָּזִית עָלֶיהָ אֵשׁ בּוֹעֶרֶת,

בָּאֵשׁ הַזֹּאת אֶת מַטֵּה־הַסַּנְוֵרִים יַלְבִּינוּ,

לְהַאֲפִילוֹ בוֹ אֶל תּוֹךְ עֵינֶיךָ אֶת לֵיל־הַנֵּצַח! –

צדקיהו (נאנק ואוחז עיניו כמוכה עיוורון) אויה לי!

ירמיהו

אַךְ עוֹד בְּטֶרֶם יִכְבֶּה אוֹר עֵינֶיךָ הַגֵּא

בְּקֶצֶף תִּבְלֹל הַדְּמָעוֹת וְהַדָּם –

רָאֹה עוֹד תִּרְאֶה אֶת שְׁלֹשֶת בָּנֶיךָ

עוֹמְדִים אֲסוּרִים לִפְנֵי שַׂר־הַטַּבָּחִים

וְאַתָּה אָסוּר בָּאזִקִּים

וְאֵין בְּיָדְךָ לִגְאֹל וְאֵין בְּכוֹחֲךְ לְהַצִּיל,

וְרַק הֵאָנֵק תֵּאָנֵק בְּזַעֲקַת־שֶׁבֶר

עֵת הַחֶרֶב תֹּאכַל אֶת הָאֶחָד,

אֶת הַשֵּׁנִי וְאֶת הָאַחֲרוֹן.

בְּעֵינֶיךָ תִרְאֶה אֶת דָּמָם הָאָדֹם

אַרְצָה נִשְׁפָּךְ,

וּבְטֶרֶם תִּסְתַּמֵּא לְעוֹלְמֵי־עַד

תִּרְאֶה עַיִן בְּעַיִן

חֹטֶר מַלְכוּת יִשְׂרָאֵל נוֹבֵל!

צדקיהו (כעיוור מגשש נופל על המיטה, במועל ידיים) רחמים! רחמים!

ירמיהו

כָּכָה תִּזְעַק בְּחֶשְׁכַּת עוֹלָמִים,

אֶפֶס לֹא יִהְיֶה־לְּךָ מוֹשִׁיעַ בַּשָּׁמַיִם,

כִּי לֹא יִשְׁמַע אֲדֹנָי אֱלֹהִים

לַאֲשֶׁר הֶחֱרִיב אֶת בֵּיתוֹ בְּגַאֲוַת רָשַׁע.

אֶל בֵּין תּוֹלָעִים יַשְׁלִיכוּךָ,

אֶל נַחֲשֵׁי הָאֶרֶס

הַזּוֹחֲלִים עַל גְּחוֹנָם עַל הָאֲדָמָה.

אֶל בְּזוּיֵי־עָם יַדִּיחוּךָ,

אֶל הַנּוֹפְלִים הַמְנֻדִּים,

הַטְּמֵאִים וְהַמְצֹרָעִים,

הַמֻּכִּים בְּחֶרֶס וּבְכָל שְׁחִין,

אֶל הַמְאֹרָרִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה.

אֶבְיוֹן עִוֵּר, פּוֹשֵׁט יָד,

תְּהַלֵּךְ גַּלְמוּד בְּכָל הָאָרֶץ.

וְכִי יִגַּשׁ אֵלֶיךָ אִישׁ

וְאֶת מֶלֶךְ יִשְׁרָאֵל בְּךָ יַכִּיר,

יָרִים יָדוֹ וִיקַלֶּלְךָ לָנֶצַח, צִדְקִיָּהוּ!

צדקיהו (שוכב על מטתו רצוץ כולו. והנה מתרומם הוא לאט־לאט ומביט בירמיהו בעינים תוהות) מה גדול הוא הכוח אשר נִיתן לך, ירמיהו! את כוֹחי שִברת בי ואת מוח עצמותי הקפּאת. נוראים הם דבריך, ירמיהו!

ירמיהו (רוח הנבואה סרה מעליו, ברק עיניו כבה) דלים וריקים הם דברי, צדקיהו, וכוחי אפס ואין. רק לדעת יכולתי, אך לא לשַׁנות.

צדקיהו ומדוע לא הקדמת לבוא אלי?

ירמיהו נכון הייתי תמיד, אך אתה לא מצאתני.

צדקיהו אין זה כי אם מהאלהים יצא הדבר. (דממה. צדקיהו קם וניגש אל ירמיהו) שמעני־נא, ירמיהו – – אנוכי – – מאמין בדבריך. נוראות בִשַׂרת לי, למלך ישראל, ואני בכל זאת אאמין לך. את לבי בזוועה הִכִּית ואנוכי בכל זאת לא ארגז עליך, אל־נא נריב בינינו בצל־המוות, ירמיהו. שובה למקומך ואל יחסר לך שם המזון, את פרוסת־לחמי האחרונה אתך אחלק. ואיש אל ידע את אשר בינינו, זולתי אלוהים.

ירמיהו (פונה ללכת.)

צדקיהו (נגוע כאב) ירמיהו! האמנם תמלא הנבואה הזאת? אוי לי, ירושלים, עיר בירתי ירושלים! האין לאֵל־ידך לשנות, ירמיהו!

ירמיהו (קודר) בוא תבוא הרעה. ואין אשר ישַׁנה. אבוי לחדל־אונים!

צדקיהו (שותק, אחר כך מקרב־לב) אני לא חפצתי בזה, ירמיהו. שומה עלי לאסור מלחמה, אולם – אני – לבי היה לשלום. ואני אהבתיך, ירמיהו, יען כי לשלום קראת כל הימים. לא בלב תמים לבשתי את השריון, מאת אדוני היתה זאת וכן יהיה גם הלאה. הרביתי לסבול, ירמיהו, היֵה לי לעד בבוא הזמן. ואל תעזבני עת נבואתך תבוא.

ירמיהו (נרגש) אתך אני בצרה, אָחי צדקיהו (פונה ללכת לאט־לאט, בהפנותו את פניו מצדקיהו.)

צדקיהו ירמיהו!

ירמיהו (נעצר מלכתו.)

צדקיהו המות הולך ובא עלי ובאחרונה אראך כעת. ארר אררתַני, ירמיהו, ועתה – ברכני נא הפעם בטרם נפרד לנצח.

ירמיהו (מהסס, אחר כך שב ומטיל ידיו על מצח המלך) יברכך אדוני וישמרך בכל דרכיך, יאר אדוני פניו אליך ויחונך וישם לך שלום.

צדקיהו (חוזר על דבריו כמו בחלום) וישם – לנו – שלום – שלום –


 

תמונה שביעית: הַמָּצוֹק הָאַחֲרוֹן

גֵּוִי נָתַתִּי לְמַכִּים וּלְחָיַי לְמֹרְטִים, פָּנַי לֹא הִסְתַּרְתִּי מִכְּלִמּוֹת וָרֹק

(ישעי' נ' ו')


(למחרת בבוקר. על כיכר־המגרש הרחבה. המון גדול, רובו נשים וילדים, נדחק צפוף לפני הארמון על המדרגות ונהיה לזרם סואן אחד, שעולות מתוכו צעקות וקריאות בודדות. הראשונים שבהם הגיעו עד הדלת ודופקים בשער.)

שומר השער (מופיע) מה עוד תחפוצו? הן אמרתי לכם, היום לא ינתן לכם עוד לחם!

אשה ואני רעבה! רעבה אני!

שניה כיכר־לחם אחת לשלושת ילדי! פרוסה קטנה כזרת! הביטו, צמוקה היא ילדתי ואצבעותיה קליפות־עץ! (מרימה את הילדה.)

שלישית את ילדתי ראו! ילדתי! (מרימה גם היא.)

קולות אני רעב – – תן לחם – – לחם – – רעבים אנו! – –

אחד (טיפס ועלה על החומה) הב המפתחות, אמרתי לך!

קולות (בערבוביה) כן – – את המפתחות – – פתח את השער! – –

השומר (דוחף את המטפס בחזהו) רד! פקודה היא מאת המלך לתת כיכר־לחם לאיש עם בוקר ולסגור את האסם!

קול ולי לא נתנו מאומה!

קולות גם לי לא נתנו – – אותי שכחו – – גם אותי – – למה? – –

אשה כגודל מטבע־זהב נתנו לי, ולי יונק תלוי בשָׁדי! יהי צדק!

שניה חול מצאתי בלחמי, חצץ וחול!

שלישית הכיכרות אחרות הן מאשר תמול שלשום! לא בצדק יחלקו! יהי צדק!

השומר נחום שר־האוצר לכל איש בצדק יחלק! צדיק הוא נחום!

קול אַיהו?

קולות כן, איהו – – איה נחום – – יבוא ונראהו – – ידבר אתָּנו – – גנב הוא – – את לחמנו יגנוב – – יבוא הנה! – –

קול מסית (חריף) שם בביתו יושב ומפטם את בני ביתו! עוגות ותופינים יאפו שם בביתו!

אחד כן, את כל הטוב החביאו להם עשירי העיר!

קולות ואנחנו רעבים – – לא, לא! גנבים הם – – תנו לחם לרעבים – – לחם – – לחם!–

המסית כל קערות שלחן המלך מלאות בשר־צַיד ומעדנים! את כל כַלבּיהם יבַכרו להשליך להם את שארית אָכלם ולא לילדינו!

אחד שקר הדבר!

קולות כן, כן, בעיני ראיתי – – גם אחותי סִפרה לי – – איה נחום – – נעלה למעלה – – לחם – – כולם נעלמו – – לחם – – הקולות (מצטרפים לאט־לאט לצעקה אדירה אחת: לחם! לחם! ההמון שוטף על המעלות בהתרגשות מוסיפה והולכת; הראשונים נכונים כבר לתפוס את שומר־השער ולהכות ולנגח באגרופיהם את הדלת הסגורה.)

השומר (תוקע בשופר. מתוך ההיכל יוצא בחיפזון אבימלך. אחריו אנשי־מלחמה אחדים.)

אבימלך הלאה מזה! הדפו אותם לאחור! למטה! פנו את המקום לפני ההיכל! –

ההמון (הנדחף על ידי החיילים בכידונים הפוכים למטה, נמלט בבהלה.)

קולות (בערבוביה) אויה – – הוא היכני – – הם יהרגונו – – אוי לנו – – איה הילד – – רצח – – הושיעו!

(ההמון, הנדחק למטה, סוער בהתרגשות זעם.)

אבימלך ההשתגעתם? האויב מסתער עלינו, מאז הבוֹקר עומד אני לפני החומה מול האויב המתנפל עלינו והנה גם אתם פורצים הנה! מה תחפוצו, אספסוף?

קולות לחם – – רעבים אנחנו – – ילדינו גוֹוְעים ברעב.

אבימלך לכולכם נתנו לחם, איש איש ולחמו.

קולות לי לא – – אותי שכחו – – מעט נתנו – –

אבימלך אם כן רעָבו! אנחנו את דמנו שופכים ואתם מצווים לרעב! ראשונה היא העיר, ואַחַר קיבתכם! (בהתעוררות) תחי ירושלים!

קול (מתוך ההמון, חלש) תחי ירושלים!

המסית מי זאת ירושלים! היש לה לירושלים קיבה ודם בעורקיה? לא החומות ולא האבנים הן ירושלים! אנחנו – ירושלים!

המון כן, אנחנו ירושלים – – לחיות אנו חפצים ולֹא לגווע ברעב – – תנו לחם לילדַי – – מי זאת ירושלים – – לחם – – לחם! –

אבימלך שקט, העם! לכו לבתיכם. למה זה תעמדו בחיבוק ידים בחוצות תחת להגן על החומות? מלחמה לנו! –

אשה ולמה היא המלחמה?

קולות כן, למה? – – למה המלחמה? – – נעשה שלום – – שלום – – לחם!

המסית האם לא טוב לנו מזה לחיות תחת נבוכדנאצר?! האם הקשה עלינו את עולו? האם לא בִּלינו בנעימים את חיינו תחת ידו?!

קולות כן, כן! – – שלום עם נבוכדנאצר – – שלום – – הלאה המלחמה – – ארור אֲשֶׁר פתח במלחמה!

אשה צדקיהו רצה במלחמה למען מצרים!

קולות כן – – הוא מכר אותנו – – יועצינו וזקנינו בגדו בנו – – צדקיהו בגד בנו – – נשיו ופלגשיו היטו את לבבו! – –

אבימלך מי זה עָרב את לבו לחרף את משיח אדוני? המלך הוא הראשון בקרב! –

המסית שקר הדבר!

אבימלך מי זה אמר כי שקר הדבר? יבוא־נא הנה המגדף! הבה, פה לפני חרבי אראנו! מי הוא המדבר?

ההמון (שותק.)

אבימלך הזָהרו לכם מפני מוציאי דיבה! וכעת הביתה. ואשר כוחו במתניו, אל החומה! (מופיע נחום.)

קולות (מאחור) נחום – – נחום – – הִנֵה נחום! – – (ההמון זורם בחלקו אל נחום ומקיפו) נחום – – נחום הטוב והמיטיב – – תן לחם – – לחם – – צדיק אתה, נחום – – הושיענו נחום!–

נחום (נאבק איתם ומשתחרר) הניחו לי! – תנו לי ללכת! –

המון (נדחק מאחוריו אל המעלות) נחום – – נחום – –

אבימלך סורו מפה!

החיילים (מרימים חרבותיהם, ההמון נשאר למטה והומה.)

נחום מה רצונכם ממני?

קול פתח את האסם!

נחום ריק הוא האסם. כיכר־לחם ליום יהי די לנפש.

קולות לי לא נתנו – – גם לי לא – – פתח את האסם! –

נחום האסם ריק הוא.

המסית פתח אותו ונראה!

כולם כן, פתח אותו – – לא נאמין לך – – בעינינו נראה – – פתח – –

נחום נשבעתי לכם!

המסית רק לעינינו נאמין! רב מדַי שקרתם לנו! –

קולות כן – – כולם שִׁקרו – – הכוהנים – – המלך – – תן את המפתחות – – כולם שִקרו לנו – – נצחון הבטיחו לנו – –

אחרים (הקולות מתגברים והולכים) איה הם המצרים – – הבה, נראֵם – – צדקיהו הבטיח את עזרת מצרים – – איה הם הנִסים והנפלאות – – לחם – – המפתחות – – לחם – –

(ההמון נדחק שוב בסערה אל המעלות; הם מקיפים את נחום ומנסים להוציא מידיו את המפתחות.)

נחום עזרה! הושיעו!

אבימלך (פורץ עם עבדיו) סורו מפה, אספסוף! רדו מפה!

קול אוי לי, נפצעתי!

קולות אויה – – ילדתי – – הוא היכני – – רוצחים – – רוצחים – – על חסרי־מגן יתנפלו – – ירצחו אותנו – – הושיעו, הושיעו! –

אשה (קורעת את בגדיה) הנה, פה פצעני – דם – דם – הביטו! –

המון (נדחף לאחור, פורץ בזעקת חרון) נקמה! – – הבוז להם! – – הלאה הרוצחים! – –

אבימלך בפעם האחרונה הנני מצווה: לכו הביתה! פַנו את המקום, וָלא – אוחֵז חרב!

המסית לנו הוא הרחוב! לנו העיר!

כולם: כן! אנחנו נשאר פה!

אשה אני אשאר פה עד בוא המלך!

קולות כן! – – כן! – – המלך! – –

האשה את ילדי אטיל לרגלי המלך: יאכילהו המלך! אני לא אסור מפה, עד אשר יתנו לנו לחם!

אחרים פה נשָאר – – נחכה פה – – לא אסור מפה!

קול (מאחור מתוך הדַחַק) אבימלך! איה אבימלך!

אבימלך הנני!

ההמון הנהו הארור! – – הרוצח – –

שליח הושע־נא, אבימלך! האויב פרץ בשער המוריה!

ההמון (פורץ בזעקת שבר)

אבימלך (נדחק בחרבו) פנו מקום, אספסוף! הלאה מזה! (נדחק דרך אחד הרחובות הסואנים מזעקות זוועה.)

ההמון (הופך בזוועתו לערבוביה אחת הומה. בעוד אשר לכאן היה נדחק בכיוון אחד וברצון אחד, הנה עתה מסתבכים האנשים, אחדים לכאן ואחרים לכאן, אלה באים ואלה בורחים. ערבוביה של מלים, צעקות ותנועות, המביעה במאה צורות הבעה אחת: פחד מטורף וזוועה בלי־מצרים.)

קולות בשער המוריה! – – אבדנו – – בא הקץ – – לאן אברח – – אשתי – – בני – – אויה – – מָות עלינו – – אל המקדש – – אליהו התשבי, הצילני – – הצילנו, אלוהים – – לאן נתחבא– – אל שדי, הצילנו – – אויה! –

קול אל החומה כולנו! – – כולנו אל החומה!

קולות אל החומה – – לא – – אליהו – – לא נברח! – –

אחדים (נפחדים וממהרים מפה, או נדחפים חזרה) אל המקדש – – אלוהים יגן עלינו – – אל ארון הברית – – ארון הברית – – הוציאו את ארון הברית! – –

אחרים אל המקדש – – איה הכוהנים – – אבוי – – איה הם – – הדלתות סגורות! –

אחד (בא בסערה) בגד! המלך ברח על נפשו! אבדנו!

ההמון (בזוועת טירוף) בגד! – – בגדו בנו – – אבדנו – – איה הוא המלך – – הכוהנים – – איהו חנניה הנביא – – בגד – – אנה נברח – – שקרו לנו – – נקמה – – נקמה – – לרוצחים הסגירו אותנו, אויה – – מי יושיע לנו – – מי יושיענו – – מות עלינו – – הכשדים – – אבדנו! –

המסית מארה על ראש המלך!

קולות ארור יהיה! – – ארור המלך!

המסית ארורים הכוהנים – ארורים הנביאים – כולם שקרו לנו! –

ההמון ארורים! – ארורים! – –

המסית את יועצי הטוב ואת המוכיחים היכו בשוטים!

קול את ירמיהו היכו!

שני כן, הוא הזהיר אותם! ירמיהו! ירמיהו!

אחרים הוא הזהיר אותם – – את השלום דרש – – הזוכרים אתם– – אני באזני שמעתי – – כן, כן – – הוא הנביא – – את האמת דיבר תמיד – – את הכל ניבא – – קראו לו – – לירמיהו – – איֵהו – – ישיא לנו עצה – – את האמת ידע – – הוא יושיענו – – איֵהו?! – –

אחד לבור האשפה הורידוהו! פה, תחת הארמון! –

ההמון (פורץ בחימה שפוכה.)

קולות הבה נשחררהו! – – כן, כן! – – שברו את דלת־כלאו! – – הוציאוהו!

אחרים פתחו את השערים – – ירמיהו – – ירמיהו הפודה ומציל – – אדונָי שלחוֹ – – איֵהו – – ירמיהו עבד אדונָי – – פדות – – גאולה – –

אחרים מָות למשקרים ולנביאים – – ירמיהו נביא האמת – – הוא ניבא מראש – – כן, כן – – כל דבריו באו – – חסד אדונָי על ראשו – – הבו גרזן – – מוטות הבו – – עלינו להוציאו – – ירמיהו – – יהי למלך עלינו – – איֵהו – – המלך ירמיהו! – – הוי, המציל – – המושיע – – המנחם – – הוי, הנחמה! –

ההמון (ריכז את כל זעקותיו בזעקה אחת לוהטת: “ירמיהו, ירמיהו”, שבה מתלכדים פחד, זעם ותקווה. ההמון עולה שוב בזרם על המדרגות, והאנשים מכים בשער הסגור בקרשים, בפטישים וגם באגרופים. לבסוף נפתח השער לאט־לאט.)

השומר מה תחפצו פה?

ההמון גש הלאה! – – את ירמיהו! – – את ירמיהו! (דוחפים את השומר הצִדה.)

השומר עזרה! הצילו! (זעקתו נסחפת יחד אתו; חלק מן ההמון שוטף פנימה; נשמעים קולות של שבירת דלתות והולם מוטות.)

ההמון (מביט מלמטה, מתוך התלהבות, פראות וקוצר־רוח, אל הנעשה למעלה.)

קולות ניכנס! – – פנימה! – – אל בור תחתיות השליכוהו – – רוצחים! – – הכלבים! – – פחדו מפניו! –

אחרים הוי, קדוש הוא – – שליח אדונָי – – הוי, ירמיהו – – הוא יצילנו! – –

אשה (בלהט) את ידיו פרש לפניהם והתחנן: שלום! שלום! אש אלוהים בערה בשפתיו ומצחו הזהיר כפני מלאך אלוהים! הוי, הוא יגאלֵנו! – –

אחרת הוא ישלח ידו על ראש האויב וְיַכהו בשחין פורח! את רגליו אנשק! הקדוש אשר את מכאובינו נשא!

אחרת בשוטים ובעקרבים היכוּהו! פצעיו צרי גלעד הם לנו! אני אכרע ברך לפניו ובעפר אתפלש לרגליו! –

האשה קדוש הוא, קדוש ירמיהו! –

קול (מלמעלה) חבל! הביאו חבלים! נעלהו בחבל!

האשה הוא עולה! הישועה עולה אלינו! הוא יחיינו, בני הקדוש הולך וקרב!

השניָה האח, כי מִיַּד אראה את פניו המאירים! מפניו תגיה ירושלים! (קול שמחה מעל לבור.)

ההמון מצאוהו! – – ישועה! – – פדות – – חסד אלוהים – – ירמיהו! –

האשה רק את פניו נחזה ויִרפא לנו: לבי בי יִלְהט לראותו! הוי, הקדוש! בוא־נא אל עמך, אל שפחותיך רד־נא, והצל, הצילה את ירושלים! עלה־נא שמשנו בחשכת הלילה! לְהַט־נא, כוכבנו, באפלה! הצילנו, הצל־נא את ירושלים!

ההמון (בלהט פָרוע) ירושלים! – – הצל את העיר! – – ירמיהו – – ירמיהו – –

האשה הוא קרֵב! את פניו אני רואה! מראהו כפני השמש העולה על פסגת הלבנון. הוי ירמיהו, הביטה־נא אלינו, אתה בְרוך אדונָי! הביטה וראה את עניינו! הרימנו־נא!

ההמון (סוחף את ירמיהו מתוך השער בנצחון תרועה. הוא עומד על המדרגה העליונה, בהליטו את פניו מפני האור המציפו פתאום. מסביבו סואנת התלהבות ההמון.)

קולות קדוש – – נביא – – נביא אדונָי – – שמואל – – אליהו – – הוי, המבשר ישועה – – ירמיהו – – הצילנו – – ירמיהו מלכנו – – משִׁיחַ אדונָי – – הסו! – – שמעהו, ישראל! – – ירמיהו!–

האשה (מתנפלת לרגליו) למה זה תליט פניך? הן מבטך ירפאנו! האר־נא פניך אל הילד הזה ורפאהו! הביטה בו ויקום לתחיָה!

ירמיהו (מסיר לאט־לאט את כפיו מעל פניו. בראותו את ההמון המצפה, מקדירים פניו) זר הוא האור לעיני, צורב כאש. וזרה היא אהבתכם זאת לנפשי, צורבת גם היא. מה תחפצו ממני?

קולות ירמיהו קדושנו – – הצילנו – – משיח אדונָי – – היֵה לנו למלך – – הצל את העיר – – עשה לנו פלא! – –

ירמיהו לא אבין לדבריכם. מה תבקשו ממני?

ההמון (בערבוביה) האויב במצודת מוריָה – – הצל את ירושלים – – עשה לנו נס – – אבדנו – – צור ישועתנו אתה – – הצל את ירושלים!

ירמיהו ידבר־נא אחד ולא כולכם!

האשה (נופלת לרגליו) קדושנו אתה! משיח אדונָי! הרם־נא את ידיך הברוכות והצילנו! הצל את ירושלים! את אשר חזית וניבאת, בא עלינו! הכשדים עלינו!

קול את חומות המוריָה ירעִישו!

שני אנשי־צבאנו הֻכּו לפי חרב!

שלישי לפני המקדש נלחמים!

רביעי (נואש) הצל־נא, הצל את ירושלים!

המון (סואן) הצֵל את ירושלים!

ירמיהו (עומד בלי תנועה, ומכסה את פניו בכפיו.)

האשה נקום את נקמתך מאת אויביך! בצפרנינו נקרע את פניהם! רחם־נא עלינו, ירמיהו! תקוָתנו אתה! צור ישועתנו!

קול מי יצילנו אם לא אתה!

המסית הכהנים בגדו בנו! מכר אותנו המלך!

ירמיהו (פתאום) שקר בפיכם! מי זה יגדף את המלך?!

קולות המלך עזבָנו! – – – איֵהו – – מדוע לא יושיענו – – המלך ברח על נפשו – – נמלט על נפשו!– –

ירמיהו (בעוז) שקר הדבר!

קולות אמת ונכון – – הם הביאו עלינו את המלחמה – – אותנו הביאו קרבן – – איש מאִתנו לא רצה במלחמה – – אנחנו פָנֵינו לשלום – – שלום – – עשֵׂה שלום עם האויב – – שלום! –

ירמיהו אחרתם את השלום. ומדוע זה תשימו את אשמת־הדם על נפש המלך? הן גם אתם צעקתם למלחמה!

קולות לא אני – – אני לא – – גם אני לא חפצתי – – המלך רצה – – איש מאִתנו לא רצה! – –

ירמיהו כולכם צעקתם למלחמה, כולכם! לִבכם רופף ונוטה כאגמון לכל רוח. הצועקים כעת לשלום, שמעתי אותם צועקים למלחמה, ואשר את המלך יגדפו באזני, הריעו לו אז בכל כוח. אוי לך, עם, חרב־פיפיות היא לשונך וכל רוח תטה את לבך כאשר תחפוץ. אחרי המלחמה זְניתם וכעת אִכלו את פריה המר! את החרב שִׂחַקְתֶּם וכעת פי־החרב תאכל אתכם. לא על המלך הרימו את ידכם ואת מארתכם, כי על נפשכם־אתם, ועל לבבכם הַכו באגרוף!

קולות אויה, הוא זועף! – – ראה־נא את עָניינו, ירמיהו! הושיענו – – מה נעשה לעת כזאת? –

ירמיהו יעשה כל איש כפי כוחו. אשר יוכל לתפוש חרב, יתפוש חרב, ובדמו יעבוד את עמו. ואשר זרועו שבורה, יֵשב בביתו וישפוך את דמעתו. ואל תתגודדו פה ואל תתלוננו!

ההמון לא – – הושיענו – – הצילנו – – הבה לנו נצחון – – אל תעזבנו – – הבט, אבדנו – – הצל את ירושלים – – ירושלים – – הצילנו – – קדושנו הטוב והמיטיב, עשה נס – – הרם את ידך כאשר עשה ישעיהו – – אליהו הנביא – – אהרון הכוהן – הושיענו! – –

ירמיהו אם האלוהים לא יהיה בעזרכם, לא יושיעכם איש!

המסית עזב אותנו אלוהים!

המון כן, אלוהים עזב אותנו – – איֵהו – – איֵה הברית אשר כרת את אבותינו – – אלוהים לא יושיענו –

ירמיהו (בזעם) מה תֵילילו על אלוהים בשברכם, תולעי־אדמה! התרצו, כי ברגלו ירמָסכם? בעוד אשר היטה אליכם חסדו, באהבתו התפארתם ותתקשטו בטובו כבעדִי עדיים, וכעת, ביום משפט, להשליכו תאמֵרו! אוי לכם, עַם עקש! עוֹרף ברזל עָרפכם ומצחכם נחושה! אפס זה דברי אליכם: אל תעֵזו מצח לפני אדוני אלוהים. הכוֹפו לפניו, הִשַׁחו בטרם לעפר תֵרמסו!

קולות אויה, אכזרי הוא – – גם הוא עזבנו – – רק דברים בפיו – – אבדנו – – מי יושיענו – – אל תדבר אִתנוּ קשות – – עשה לנו פלא – – נס! –

ירמיהו אכן, רק פלא אלוהים יוכל לָכוף את לבבכם העִקש. גם על סף המות את מצחכם תרימו ומתוך הקבר תחרפו את שם אדוני! הוי. עם־לא־עם! כֹה אומַר אליכם: השַׁחו אל תצפו לפלא כי יגאלכם, גאלו את האלהים בקרב לבכם פנימה! עם קשה־עורף, לבשו ענווה בטרם תשָׁברו, אתם הגאיונים!

קולות (פורצים ) את השער שבר האויב – – שער המוריה – – אבימלך נפל! –

ההמון אויה לנו – – (פתאום, במִשנה להט, אל ירמיהו) שמע, ירמיהו! – – שמע – – אבדנו – – הושיענו – – עשה אִתנו פלא – – הנביא – –

ירמיהו (בְּיֵאוש) מה תבקשו כי אעשה? האם את זרועותי העֵירומות ארים על חרב האויב?

ההמון כן, כן! – – עשה זאת! – – את זאת עשה – –

ירמיהו ההאמן תאמינו, כי גרש אגרש אנוכי את אשר אדוני שלח עליכם?!

ההמון כן, כן – – אתה תוכל – – הכֹּל תוכל – – הכל – –

ירמיהו לא אוכל מאומה, משֻׁגעים! מאומה לא אוכל נגד אדונָי!

ההמון אתה תוכל – – הצל את ירושלים – – יכול תוכל – – עשה פלא! –

ירמיהו (פורץ) ולו גם יכולתי לעשות נגד רצון אדונָי, לא אעשנו! סורו מפָנַי המסיתים אותי נגדו! הוא לנכח עיני ולא אתם! נגד חרבו אני לא אלָחם, ולא אדבר נגד רצונו. ולוּ תתגוננו מפניו, אני את ראשי אכוף לפני רצונו.

קולות אויה – – לא – – לא – –

ירמיהו יבוא כאשר גזר עלינו הוא. הנועד לחרב – יפול בחרב, והנועד למות ברעב – ימות ברעב, ואשר במגפה – ימות במגפה. אני אִשַׁח מפני חפצו, את כוס התרעלה אשתה ואת ידו הקשה אשא, אם רצונו הוא זה. אני שַׁחותי לפניו.

קולות אויה, הוא יכַחש בנו – – הוא עזבנו – –

ירמיהו (בלהט מוסיף והולך) לבי אליו, לנאמן, ולא אליכם, אתם הפוסחים על אלף סעיפים. רצונו־הוא יבוא ולא רצונכם. – אדונָי! עשה־נא את אשר תעשה, אני אִשַׁח בפני רצונך הגדול. ואם רצונך הוא כי תִפול גם ירושלים, אני אִכף ואשתחווה לפניך!

ההמון (פורץ בזעקות שבר.)

ירמיהו ואם רצונך הוא כי יפול גם בית־מקדשך, אני אִכַף ואשתחווה!

ההמון (זעקות פראים פורצות מתוכו.)

ירמיהו יֵהרסו המגדלים ויפֻזר העם ושמו יָשפל, תבואני־נא חרפה בנפשי ומכאובים בבשרי, אם רצונך הוא, אלִי. אני אִשַׁח לפניך ואכנֵע!

ההמון משֻׁגע הוא האיש – – הלאה מזה – – סור מפה – – אויה – – הוא מקללנו – – החרֵש – – בוגד – – אויה! –

ירמיהו (בלהט בוער)

עֲשֵׂה־נָא אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה

אֲנִי אִכַּף לְפָנֶיךָ, אֲדֹנָי, וַאֲעִידֶךָ!

הַשְׁטֵף עָלַי, אֲדֹנָי, אֶת כָּל זִוְעוֹתֶיךָ,

אֲנִי אֶעֱמֹד נָכוֹן וְאֶת נַפְשִׁי לֹא אֶמְנָע.

שְׁבֹר אֶת לְבָבִי, פְּרֹץ אֶת הַחוֹמוֹת,

הֲרֹס אֶת הַשְּׁעָרִים הַנִּרְעָשִׁים עַד הַיְסוֹד,

גָרֵשׁ אֶת עַמֶּךָ, שְׂרֹף אֶת מִזְבַּחֲךָ הַמּוּגָן בְּדָם,

וְגָרְשֵׁנִי גַם אָנִי,

אֲנִי לֹא אָסוּר מִדַּרְכְּךָ, אֱלֹהִים.

בְּמַעֲמַקֵּי הַבּוֹר וּבְחֶשְׁכַּת הַיָּגוֹן

אֵלֶיךָ יַעֲרֹג לִבִּי לְעוֹלְמֵי־עוֹלָמִים!

ההמון (מסתער אל סביבו פרוע) בוגד – – למותנו יתפלל – – קלל יקללנוּ – – סִקלוהו באבנים – – סקלוהו! –

ירמיהו (מזדקף עוד יותר, כשלהבת על פני ההמון האפל.)

עֲשֵׂה עִמִּי, אֲדֹנָי, כַּאֲשֶׁר תַּחְפֹּץ,

שָׁקוּעַ בְּאֹפֶל, לְעֵת כָּל צָרָה,

נָכוֹן אֲנִי, אֲדֹנָי, לְכָל מְצוּקָה!

שְׁבֹר אֶת זְרוֹעוֹתַי, אֶת־עֵינַי עַוֵּר,

אֲנִי רָאֹה אֶרְאֶךָ וְאֵדָעֲךָ בְכָל עֵת!

אֵת כָּל אֵיפַת מַדְוֶיךָ אִם תָּרִיק עָלַי,

לֹא אָסֵךְ עָלַי, נָכוֹן הִנֵּנִי!

וְכַאֲשֶׁר תַּרְבֶּה לְיַסְּרֵנִי בְזַעֲמֶךָ,

אֶת אַהֲבָתְךָ אֵלַי בְּקָהָל אוֹדִיעַ.

עַל מְצוּקוֹתַי אוֹסִיף כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה,

אֲנַשֵּׁק אֶת הַשֵּׁבֶט, בּוֹ תְבַתְּרֵנִי,

אוֹדֶה לַזְּרוֹעַ אֲשֶר תְּדַכְּאֵנִי,

אֲהַלֵּל אֶת הָאֵשׁ, הַשּׂוֹרֶפֶת לְבָבִי,

וְאֶת הַמָּוֶת אֲבָרֵךְ אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ בִּי.

אֲבָרֵךְ אֶת הַמְּצוּקָה, אֶת עִירֵנוּ הֶחֱרִיבָה,

אֲבָרֵךְ אֶת הַמְּרוֹרִים, הָעַבְדוּת וְהַכְּלִמָּה,

אֲבָרֵךְ אֶת־הָאוֹיֵב, אֶת הַשְּׁעָרִים יְקַעְקֵעַ.

יַעַן כִּי אִכַּף, אֲדֹנָי, וְהָעֵד אֲעִידֶךָ!

שְׁלַח־נָא עָלַי אֵת אֲשֶׁר תִּשְׁלַח,

אֲנִי אֲהַלֶּלְךָ לָעַד,

שְׁמַע לִי, אֲדֹנָי, וּכְחֶפְצְךָ נַסֵּנִי!

ההמון (מפסיקו בקולי־קולות מלאי חרון) בוגד, סִקלוהו – – את אויבינו יברך – – לשונאינו יתפלל, ואותנו יקלל – – מגדף – – סקלוהו! – –

המסית (על כולם) הוקיעוהו! תלוהו על העץ!

ההמון (פורץ אל המעלות) הוקיעוהו – – מגדף אלוהים – – סקלוהו – –

ירמיהו (פורש כפיו, כצלוב בלהט עצום)

כְּחֶפְצְךָ כֵּן יֶהִי. – בּוֹאוּ הֵנָּה, בּוֹאוּ!

תִּקְעוּ־נָא בִי אֶת הַחֲנִית, הַכּוּנִי בֶחָרֶב,

הוֹי, הַצְלִיפוּנִי בַשּׁוֹט, יִרְקוּ בִי וְהַכְלִימוּנִי,

סְחָבוּנִי בְחֶבֶל וּתְלוּנִי עֲלֵי עֵץ.

קִרְעוּ אֶת זְרוֹעוֹתַי וְאֶת עַצְמוֹתַי פַּצֵּחוּ,

הוֹי, אֱהִי־נָא תַחַת כֻּלְכֶם הַפָּעַם,

חַטַּאת כִּפּוּרִים, אֲשֶר דָּמוֹ יֵרָצֶה.

הוֹי, תִּפְשׂוּנִי־נָא? אוּלַי, אוּלַי יֵרָצֶה קָרְבָּנִי,

אוּלַי יִהְיֶה־לּוֹ לְרֵיחַ נִיחוֹחַ,

בִּרְאוֹתוֹ אֶת לִבִּי הַיּוֹקֵד וִירַחֵם עֲלֵיכֶם

וְיַצִּיל, יַצִּיל אֶת יְרוּשָׁלָיִם!

ההמון (שוטף אליו ומקיפהו. אחדים תופסים אותו, אחרים מנסים להגן עליו ולשחררו.)

קולות על העץ – – סקלוהו – – את אדונָי הוא מחרף – – ארור אתה, ירמיהו – – תלוהו! – –

אחרים הרפו ממנו – – רוח אדונָי ידבר מגרונו – – משוגע הוא – – חדלו – – הרפו ממנו – – תלוהו – – הוא יקללנו – – תלוהו! –

ירמיהו (מפרשׂ זרועותיו במהומה )

לָמָּה תִּתְמַהְמָהוּ? תְּנוּנִי לְהָבִיא אֶת מְחִיר

הָאשֶׁר אֲשֶׁר בְּמוֹת עַבְדֵי־אֲדֹנָי.

הוֹי, עַד־מָה צָמֵאתִי לְמַכְאוֹבֵי־הַמָּוֶת,

יַעַן כִּי יָדַעְתִּי,

אֲשֶׁר יָמוּת מוֹת מְצוּקוֹת־מָוֶת,

יִהְיֶה לָכֶם לְמֵלִיץ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, – – –

וּשְׂפָתָיו אֲשֶׁר קֻמְּטוּ בְצָמָא וְחָוָרוּ,

אֵת דְּבַר הַגְּאֻלָּה וְהַשָּׁלוֹם תְּבַשֵּׂרְנָה.

לִתְרוּעוֹת רְנָנָה תִּהְיֶינָה אַנְחוֹתָיו

וּמַכְאוֹבָיו לְאַהֲבַת־נֶצַח עֲלֵי אֲדָמוֹת,

מוֹתוֹ חַיִּים הוּא וְסִבְלוֹ סְלִיחָה.

רַק בְּשָׂרוֹ יִפֹּל לַשַּׁחַת וְעוֹרוֹ עָלָיו יִבְלֶה

אַךְ נַפְשׁוֹ תִּלְבַּשׁ כְּנָפַיִם

וְעִם כָּל פִּגְעֵי אֱנוֹשׁ אֶל אֱלוֹהַ תַּעַל

לִהְיוֹת שָׁם לְצִיר־שָׁלוֹם וּמַעְתִּיר לְעוֹלָם.

מִי יִתֵּן וְהָיִיתִי כָזֶה גַּם אָנִי.

נַפְשִי שׁוֹקֶקֶת וְנִשְׂרֶפֶת בְּלָהַט.

הַעֲמִיסוּ נָא עָלַי אֵת מַעֲמֶסֶת הַדְּוָי,

תְּלוּנִי־נָא, תְּלוּנִי עַל הָעֵץ, אֶחָי!

ההמון (תפס אותו בצעקות פרועות וסוחבו) סקלוהו – – הוא קרא לאויב – – תלוהו – – תלוהו – –

פליטים באים ברגע זה אחוזי מבוכת־שגעון, משליכים את נשקם וזועקים כמטורפים

קולות פרועים נפלה החומה – – האויב בעיר – – כַשדים עלינו – – אבדנו – – אויָה – – אבד ישראל!

אחרים אבימלך מת! הכל אבד – – נפלה ירושלים – – הִמלטו – – הכַשדים! –

חדשים (במרוצה) מאחורינו הם – – אל המקדש הורסים – – הכל אבד – – אויה – – נפלה יהודה – – ירושלים! ירושלים! – – ישראל! – – הקץ! – – הקץ לישראל – – ירושלים אבָדה! – –

ההמון (בורח במבוכה לכל עֵבר. עוזבים את ירמיהו ונמלטים בזעקות שבר. כל העיר הומה בצעקות ויללות של בורחים ביֵאוש אל אשר תשאום עיניהם.)


 

תמונה שמינית: הַתְּשׁוּבָה

אָבִי יִבָּחֵן אִיּוֹב עַד־נֶצַח

(איוב, ל“ד, ל”ו).


(קִמרון מרתף ארוך, שחלונותיו סגורים ודלתותיו נעולות. טַחב אפור ממלא את חלל המקום שמִתַּחת לאדמה. הנמלטים שוכבים מכווצים על האבנים, אפלים ומסובכים כתולעים. אחדים התקבצו מסביב לזקן אחד, הכפוף על פני מגילה וקורא מתוכה בלחש. מאחורי אלה שוכב פצוע, שאשה שומרת עליו.) (מובדל מהם יושב על אבן, בלי תנועה וקפוא גם הוא כאבן: ירמיהו. פניו לוטות בכפיו, ואינו נוטל חלק במאומה. שתיקתו שוכנת דומם, כסלע, בתוך ההמולה והריב של הסובבים אותו.) (יום אחרי מפלת ירושלים. שעה אחרי שקיעת החמה.)

הזקן (קורא מתוך המגילה, כשהוא מתנועע לקצב המלים היוצאות מפיו בלחישה חדגונית. רק לפעמים משמיע הוא קולות יֵאוש והתלהבות, שכולם חוזרים עליהם במקהלה ממלמלת)

רֹעֵה יִשְׂרָאֵל, הַאֲזִינָה, נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף,

ישֵׁב הַכְּרוּבִים, הוֹפִיעָה,

עוֹרְרָה אֶת גְּבוּרָתֶךָ וּלְכָה לִישֻׁעָתָה לָּנוּ.

אחרים (אחריו)

הוֹפִיעָה, עוֹרְרָה אֶת גְּבוּרָתֶךְ

וּלְכָה לִישֻׁעָתָה לָּנוּ.

הזקן

עוּרָה, רֹעֵה יִשְׂרָאֵל, אֱלֹהִים הֲשִׁיבֵנוּ

וְהָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה.

אֲדֹנָי אֱלֹהִים צְבָאוֹת,

עַד מָתַי עָשַׁנְתָּ בִּתְפִלַּת עַמֵֶךָ,

הֶאֱכַלְתָּם לֶחֶם דִּמְעָה

וַתַּשְׁקֵמוֹ בִּדְמָעוֹת שָׁלִישׁ.

אֲדֹנָי אֱלֹהִים צְבָאוֹת, הָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה.

אחרים

אֲדֹנָי אֱלֹהִים צְבָאוֹת, הָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה.

הזקן

גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ,

תְּגָרֵשׁ גּוֹיִם וַתִּטָּעֶהָ,

וַתַּשְׁרֵשׁ שָׁרָשֶׁיהָ וַתְּמַלֵּא אָרֶץ.

כָּסוּ הָרִים צִלָּהּ וַעֲנָפֶיהָ אַרְזֵי־אֵל.

לָמָּה פָּרַצְתָּ גְדֵרֶיהָ

וְאָרוּהָ כָל עֹבְרֵי־דָרֶךְ.

יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר

וְזִיז שָׂדַי יִרְעֶנָּה.

אחרים

אֲדֹנָי אֱלֹהִים צְבָאוֹת, הָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה.

הזקן

אַל תִּזְכָּר־לָנוּ עֲוֹנוֹת אֲשֶׁר עָוִינוּ,

רַחֶם־נָא עָלֵינוּ בְּטֶרֶם נֹאבַד,

כִּי דַלִּים וְרֵקִים הָיִינוּ וַחֲרוֹן זַעַמְךָ יְדַכְּאֵנוּ עַד־מָוֶת.

אַל תִּזְכָּר־לָנוּ עֲוֹנוֹת אֲשֶׁר עָוִינוּ,

זְכֹר בְּרִיתְךָ וְאֶת שִׁמְךָ הַקָּדוֹשׁ,

הוֹפִיעָה־נָא, רֹעֵה יִשְׂרָאֵל,

וּנְהַג אֶת צֹאן מַרְעִיתֶךָ.

הוֹפִיעָה וְעוֹרְרָה אֶת גְּבוּרָתֶךָ.

אחרים

הוֹפִיעָה וְעוֹרְרָה אֶת גְּבוּרָתֶךָ!

אחרים (בתחינה)

הָאִירָה פָנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה!

פצוע (הנאנח בלחש כל הזמן, פורץ כעת בקול) אויה, אויה, אני נשרף! הבו מים! שפכו עלי מים! אויה! מים!

האשה (שעל ידו) הס, מחמל־נפשי, הס! למען חסד־אדוני, הס! פן ישמָעו!

הזקן הסו! החרישו! סגור לבֶך! על כולנו תמיט שואה!

אחר הם ירצחונו נפש, אם ימצאונו פה!

הפצוע ירצחוני־נא – אוי, אוי, לא אוכל נשוא! – אש צורבת תאכלני! הוי, הוי, מים, תנו לי מים! אני נשרף! הושיעו! –

אחד עלינו לְהַסּוֹתוֹ, הוא יסגירנו בידיהם!

האשה אל תגעו בו, אני לא אתן! אחי הוא! מן החומה הבאתיו הנה על שכמי! (כורעת לפני הפצוע) יקירי, מחמל נפשי – מתחננת אני לפניך – נסה־נא להחריש הכאב – כרגע אביא לך מים… הנה המטפחת, קָחה בין שִׁניך – הנה – ככה – ככה –

הפצוע (נושך את המטפחת, קולו נחנק ועובר לנהימה אטומה.)

אחרים (שקמו נרגשים, חוזרים ויושבים.)

אחד (אל הזקן) הוסף־נא לקרוא, פינחס. כל מִלה תנחמנו.

אחר הוסף־נא לקרוא! קרא על הנבואה, על הבשורה, קרא־נא!

אחרים כן, כן – – על עבד אדונָי – – על חוטר מגזע ישי – – את הבשורה – – קרא־נא – – רפא־נא את־לבבי – – על הגואל קרא־נא – – על משיח אדוני – צמאה נפשנו לדבר אדוני – –

הזקן (לוקח שנית את המגילה ורוצה לקרוא. דפיקה בדלת, כולם נבהלים.)

אשה (בפחד) דפקו!

אחרת (נרגשת) הם באים – הם השיגוני –

אחד לא מאצל השער הוא. אחד מאנשינו הוא. אין איש זולתנו יודע את הדרך הזאת הנה. פתחו לו.

האשה לא, לא! אולי בגדו בנו. רבו הבוגדים בעם! אל תפתָחו!

הזקן הסו! (ניגש בזהירות אל הדלת) מי זה שם?

קול (עונה מבחוץ.)

הזקן צפניה הוא זה. בן חותני הוא, אשר שלחנוהו החוצה להביא שמועה. (פותח, נכנס אחד בלבוש־כשדים. כולם נחפזים אליו. – רק ירמיהו נשאר כאותה אבן, שעליה הוא נשען בזרועו, בלי שום השתתפות ובלי תנועה.)

כולם (בערבוביה) מה בחוץ? – – אולי ראית את בני יעקוב? – – את אשתי בתיה – – את ביתי, האם נשרף? – – סַפר – – דַבר – – איֵה הוא המלך – – הֲנפגע המקדש – – ספר, צפניה – – איפה בעלי? – – איפה הכהן – – מה יהי עלינו – – סַפר! –

הזקן הסו! תנו לו לדבר. את אור־היום ואת העיר ראו עיניו.

צפניה נבחר לשבת באופל, מלראות את אשר ראו עיני. וטוב מזה לעַוֵר את עינינו בדמעות. ונבחר מכָּל אלה לשכב ולישון במחשכי הקבר, בין שרשי העצים, בתוך מעֵי האדמה לנצח! שדה־קטל היתה עיר־דוד ומצודת שלֹמֹה דומן ואשפה. –

כולם אויה – – ירושלים – – אבוי! – –

צפניה כזבל חוצות שוכבים חללינו, וגם מעל המתים יפשטו הארורים את מלבושיהם. את עצמות מלך יהודה גרפו מקברו ועל ארגמן שלֹמֹה אשר בארונו הפילו גורל. את הלחם בזזו מעל שלחן־הפנים, ואת מנורת־המאור מעל קירות הבית!

הזקן (קורע בגדיו) רב לי בחיים! הוי, לוּ יכלתי לקרוע את בני־מעי כקרוע את בגדי!

קולות: אללי – – אויה – – איֵה כוח אלוהים ועֻזו – – הברית – – הנבואה – – איה מנהיגינו – – נחום – – יוחנן איהו – – אבדנו – – הכל אבד – – ירושלים – – אבוי לי – – בעלי – – בני – – את מי ראית? – –

צפניה הרביתם לשאול, אחי. ולי רק מענה אחד בפי. כל אצילי העיר אישׁ מהם לא יראה עוד את אור הבוקר.

כולם: אויה – – כולם אבדו – – לא, לא – – איה עובדיה – – יהויקים – – נחום – – סַפֵּר! –

צפניה אל תשאלוני. מכאובם חלף ועבר ונפשם בחיק אלהים.

כולם (בערבוביה) אמור – – אמור – – האם גם נחום – – אמור – – ענה – – בני המלך – – אבשלום חותני – –

צפניה אין איש בחיים. אשר לא נפל על החומה, נחנק בידי נבוכדנאצר. אין איש בחיים, מלבד צדקיהו.

קולות צדקיהו חי – – צדקיהו חי – – למה חמלו עליו – – מדוע רק הוא – – בוגד הוא – – אם כולם נרצחו, מדוע חי הוא – – בוגד! – –

צפניה כבוד למלך צדקיהו, וכבוד למכאוביו! –

קולות מה נעשָׂה בו – – האם נפל בשבי – – איֵהו – –

צפניה עִם ששים מגִבוריו, אשר התאספו בהרים, פרץ המלך את שורות האויב ויחדש את מלחמתו במלך בבל. אולם הם במרכבותיהם רדפו אחריו וישיגוהו ויסחבוהו אל נבוכדנאצר.

קולות והוא מה עשה? – – מה עשה הוא? – –

צפניה את דרך סבלותיו עברתי, ובמקום בו עמד שם אסור באזיקים. את בניו לעיניו שחטו איש אחרי אחיו, בחרב. ואחרי כן, אחרי אשר עיניו מלאו זוועה ודמעות, אזי – אזי – הה, משיח אדוני – את עיניו נקרו!

ירמיהו (מתעורר פתאום ממנוחת־האבן שלו, בזוועה) את עיניו נקרו, אמרת?! –

צפניה מי הוא האיש הזה?

קולות אל תפנה אליו – – אל תשעֶה – – הסו! – – אל תזכירו את שמו הארור – – מארה רובצת עליו – – סַפֵר – – אל תפנה אליו – –

צפניה מי הוא? את קולו אני מכיר–

קולות אל תשאל – – מארה עליו רובצת – – ארור יהי – – לא לנו הוא – – זעום אלוהים הוא –

אשה קללת אלוהים הוא, השלוחה עלינו למכה רובצת! שבט אף אדונָי וזעמו הוא. ירמיהו, ירמיהו!

צפניה (פורץ בזעקה, מתגונן בידיו מפני ירמיהו) ירמיהו!

ירמיהו מה זה נבהלת מפני? מה תפחד? אין בי עוד כל רע. דברַי היו לרוח וכוחי דומן חוצות. ירוק בפני ולך לדרכך.

צפניה (בזוועה) אל תקללני, אתה האיוֹם, אל תקללני! לא עשיתי לך כל רעה! אל־נא תקללני!

ירמיהו ואם אקללך, האם יבולע לך, ואם אברכך מה זה יועִילֶך? מי אנוכי? נשמת־פה באין מִלה, מארה באין־כוח ומבשר באין אלוהים. יְרוֹק בפני, כי דברי היו לצרעת ממארת וכָל מעשי אפס־אונים!

צפניה (ביֶתר פחד) רק אל תקללני! אל תקללני! אני מעודי לא שנאתיך, ירמיהו! אוי, הגנו עלי מפניו! הסתירוני! התחננו לפניו, כי לא יקללני! לא אוכל הביט בעיניו מבלי לרעֹד, ובלי זוָעה לא אוכל שמוע את שמו!

הזקן התחַזק! מה תֵחת מפניו? דבריו הם רוח נושבת ומקום שבתו דראון.

צפניה לא, לא! נורא הוא, נורא! הוא ידע את הכֹּל מראש, את הכל חזה! הוא לבדו ידע! המלך קרא לו – המלך קרא אליו – אליו –

הזקן מי קרא? אל מי?

צפניה (בלי רוח) המלך קרא בשמו! צדקיהו! הם תפשוהו ואסרוהו בכבלים ואת פניו הפנו למען יראה איך ישחטו את בניו – – והוא מאן להביט. הם אִלצוהו לראות – בשרו בשִניו נשך ולא חפץ לדבר, אף החריש כאשר תפשו את בנו בכורו, אך בתפסם את השני, נרעדו שפתיו – וכאשר דקרו את האחרון נבקעו שפתיו הסגורות – אך לא לחסד קרא, כי אם צעק: ירמיהו! ירמיהו!

כולם (נרתעים לאחור.)

צפניה את שם ירמיהו קרא במכאוביו. וכאשר שרפו את עיניו, צעק שנית: ירמיהו, ירמיהו! איֶך, הנביא? איך ירמיהו אחי! בשמו קרא – כי הלה ידע מראש –

כולם (סרים מעל ירמיהו, כמו מפני חיית־טרף.)

ירמיהו (בכאב נבוך, נאבק עם נפשו) שקר הדבר – אני לא חפצתי – מאומה לא חפצתי מכל אלה – אל־נא יאשימני המלך – דבר אדונָי נִתַּז מקרבי, כאשר יִנָּתז הניצוץ מתוך הסלע. אל־נא יאשימני המלך – אנוכי לא חפצתי – לא אנוכי. למשקר עשני אלוהים, ואני מֵאנתי, נאבקתי עמו – לא נכון הדבר, לא אני עשיתי. –

צפניה מה הוא מדבר?

אשה בשגעון הוכה!

אחר משוגע הוא!

אחד לא – את הכל ידע. כאשר דִבר כן היה. הוא נביא. –

כולם (נרתעים בפחד מפני ירמיהו השוכב על האדמה כעץ כרוּת. רגעים אחדים שוררת דממת־בהלה, אחרי־כן נשמעים פתאום מבחוץ קול חצוצרה ממרחקים.)

צפניה אוי לנו, הם הולכים וקרבים, מבשרי הרעה, כָּרוזי השואה!

כולם מה זאת? – – מה היה – – מה היא התרועה הזאת – – דבר, צפניה – – מה עוד בפיך? –

צפניה דבַר נבוכדנאצר אל שרידי העם.

קולות אויה – – מה יבוא עלינו – – הנלך לשמוע את דבריו – – הנָעז ללכת – – דַבר, צפניה! –

צפניה אל תחפוזו. את הבשורות הנוראות לא תאחרו לשמועַ.

קולות לא – – דַבר – – ספר – – דבר – – מה צפוי לנו – –

צפניה רצון נבוכדנאצר הוא, כי תמָחה העיר מעל פני האדמה.

קולות (זעקות שבר.)

צפניה לדראון עולם אומר הארור הזה להפוך את העיר. מעל אדמתנו ינַתק אותנו, למען נרחיק נדוד, אחי, כמו בעבדותנו בימי קדם. רק לילה אחד יתן לנו, השרידים, למען נקבור את חללינו, ואחר עלינו ללכת בנערינו ובזקנינו אל ארץ כשדים. בשדה זרים נחרוש, גפן נכרים ניטע, וגם לנפשנו ולאלוהינו זרים נהיה שם. בפעם האחרונה עומדים אנו היום על אדמת ירושלים ולאחרונה מאירים כוכבי ירושלים על ראשינו. זה חפץ נבוכדנאצר. – אוי לאזנים השומעות כל אלה!

(קול החצוצרה נשמע שוב מקרוב.)

קולות נצא החוצה – – לצאת את עיר־ציון! – – לעזוב את ירושלים! – – אויה לנו!

הזקן אני לא אלך! אני אשאר פה! פה אשאר!

צפניה אשר ימאן ללכת, יפול בחרב. כל איש יחגור את כלי־הגולה וכולם יתאספו בכיכר. שלוש תריע החצוצרה לפני עלות השחר ואשר יִמצא אחרי־כן בין החומות, יפול בחרב!

הזקן אף אם אפול בחרב, אני אֶשאר! אני בלעדי ירושלים לא אחיה. טוב לי בקבר מאשר בין חומות נכריות!

אשה נָפל אחי, נפל בני, וגם בעלי נפל. קברים ירשתי, קברים, ואני אשמור עליהם פה!

אחד אני אֶשָׁאֵר! אשאר ויהי מה! פה הם שָׁרשי, וכוחי ואוני פה הם! תיבש זרועי אם באדמת זר אתקע את מחרשתי, ותחשכנה עיני בארץ נכריה!

קולות (בהתלהבות) אנחנו נִשָּׁאֵר – – נמות ונשאר – – טוב לנו המָוֶת מן העבדות – – לא נלך בגולה – – נמות בעד אלוהינו – – נמות – – טוב לנו המוֶת –

הפצוע (מתרומם מעל משכבו) לא, לא! לא אמות! רק לא למות! – לחיות!.. לחיות אני חפץ!.. רק לא למות… אני אלך… מי ישָׂאני?.. אל תעזבוני פה… לחיות – לא למות – לחיות, לחיות!..

האשה (מתכופפת עליו) הֵרגע־נא, מחמדי, אני אשאךָ.

הפצוע (בקדחת) הלאה מזה! הלאה מן המשוגעים האלה! רק לא למות, רק לא למות!

הזקן תעתועים ידבר בחליוֹ. בשרו נשרף וזרועו נשברה, לכן לא ידע את אשר ידבר.

הפצוע (בחרון קודח) יודע אני, יודע! אנוכי את המוֶת טעמתי! רק לא למות! אף אם אצרב במכאובי – רק לחיות ולחוש ולסבול! רק לא למות! החיים הם תקוָה והמוֶת הָבל! – רק לא למות! – –

אשה צעירה גם אני רוצה לחיות! עוד מאומה לא־ראו עיני מאום לא רחש לבי – גופי פורח ובשרי ינוב בי – לא אובה לרדת אל בור תחתיות! – לחיות! – אני אלך, אִתך אלך, באשר תלך גם אני! –

שניה זונה אַת, קדֵשה בָעֵינים! התאמרי להיות פלגש לנכרים?

הצעירה הכֹּל, הכל – רק לחיות, לחיות!

הפצוע לחיות, לשאת את הכל, כל מכאוב ודווי, ולחיות!

אחד (פרוע) אין חיים בלי האלוהים! אין חיים בלי ירושלים!

קולות (בערבוביה) טוב לנו למות – – למות – – ורק לא לשוב אל העבדות – – לא להיות עבד – – לא למות! – – רק לא למות! (קול החצוצרה מקרוב.)

אחד יתקעו כחפצם, אני לא אשמע להם! כקול שדי הוא קול המָות באזני! נמות ואל נִתֵּן להדיח את נפשנו! נמות יחד עם ירושלים!

הזקן: אני אחזיקֵךְ, ירושלים עיר־הקוֹדש, בידַי היבשות אֹחַז בך ולא אַרפך. חַיַי הָיִית, היי גם מותי! איכה אשאף רוח בלעדיך, איכה אפקח עיני לאור השחר ולא אראה את בית שלֹמה, את משכן כבוד אלוהים עלי אדמות! אבחר להיות סגור בקבר אדמתֵך, מאשר להתהלך על רגבי זרים. אבחר להיות מת עם אבותַי יחד, מאשר להיות עבד לנכרים! ירושלים, ירושלים, אספיני־נא אל אדמתך! חַיֵּי חַיַּי היית, היי־נא גם קברי הפעם!

צפניה תנִינִי ואֶפרד ממך, ירושלים. אני לא אחפוץ במָות. הרבה מדַי חללים ראיתי בחוצות, עיניהם קפאו בשמי ירושלים ואגרופיהם ננעֲצו באדמת יהודה. אך אין שלום בפניהם החיוורים. לסבול בחרתי לאין גבול, אך לחיות תחת שמי אדונָי! יֶהלמו אותי בפטישיהם במחצבות הררי־צוֹר, במקום אשר המים יטפטֵפו, עד כי זְקן האדם ירקַב על פניו ועיניו תחשכנה, יכופו את גַבי בכבלי־ברזל אל משוטיהם – אף אם ינתחו את בשרי על מזבח גלוליהם, כל נתח בשרי וכל אבר מאברי לחיים יזעק באזני אלוהים! מתוך כבלי יִסורי אהללנו יום־יום, הוי, רק לא למות! לא להיות במתים!

הפצוע (מתרומם) כן, לחיות! לחוש עוד זמן־מה גרגרי־חול בין אצבעותי… רק לחיות ולראוֹת את ניצני־השקד הקטנים, הנפתחים לרוָחה לילה־לילה, ואת הירח הנמוג במעגלו בּין כוכבי־מעל!.. הוי! גם אם לא להתענג עוד ואף להשתוחח ולהֵחרש בשתי אזנַי – ובלבד שאביט עוד בחפצי־החיים המאושרים ואשאף רוח בפה מלא! רק לחוש בדְפוק לבי החי ובמרוצת דמי החם בעורקי. לחיות, הוי, לחיות, רק לחיות!

הזקן דראון לכם, רכּי־לבב, בלעדי אדונָי תאמרו לחיות! הבתוך האשפה והחרפה לעזבו פה אמרתם?!

אחד אִתנו ילך גם הוא, כאשר הלך אִתנו במדבר!

אשה בתפִלותינו נזכיר אותו תמיד!

הזקן ואיפה תתפללו, אם לא על יד מזבחו? בוגדים אתם וקושרים כולכם! הלפני הבעל תכרעו ברך ותקריבו לעַשתוֹרת? – יחי אשר יחיה בלעדי אדונָי, אני אהיה לו נאמן עד יום מותי!

אחד בית חדש נבנה לו!

הזקן בבית הזה אשר פה בחר! רק פה ישכוֹן!

קולות אתנו ילך – בכל מקום ידבר אִתנו – – גם ממחשכי הגולה ישמע את קולנו – – גם שם נאמין בו – – תחת כל השמים דבָרו יִשָׁמע וצל פניו על כל דרך יאציל! –

הזקן לא! אשר יעזוב את ירושלים, יעזוב גם את אלוהים! פה הוא בית אדונָי ורק פה ישכון כבוד. כל קָרבן הוא לבעל, אם לא על מזבח אדונָי יָקרב!

קולות (מריבים) לא! – – בכל מקום הִנֵּהו – – רק פה ישכון – – בכל מקום – – בתבל כולה – – בכל מקום יֵרָאה לנו – – רק פה, במקדש, יאיר את פניו – –

ירמיהו (פתאום מתקומם, בזעם נורא) הוא איננו! מי ילוד־אשה ראהו ומי שמע את קולו? אין איש, אין איש! המבקשים אותו, אֱלֵי האין יביטו, ואשר העידו, לִמְשקרים היו בעיני כֹל. איננו לא בשמים ולא בארץ ולא בקרב נפשנו פנימה! הוא איננו!

הזקן (קפא, בפה פעור; לבסוף, במועל ידים) מחרף! מגדף! הכֵהו־נא בברק שמיך, אלוהים!

ירמיהו (מתלהט) מי גִדף אותו אם לא הוא עצמו? את בריתו הֵפר ואת שבועתו חלֵל, את חומת־מקדשו נִתץ ואת ביתו שרף לאפר! בנפשו־הוא את שמו יכַחד והוא המגדף את נפשו הוא, הוא ולא אחר!

הזקן אל תשמעו לו! אל תשמָעו! סורר הוא ונידָח! אל תשמעו לו, אתם עבדי אל שדי!

ירמיהו מי עָבד אותו כמוני בכל בית־ישראל ומי עבד נאמן לו כמוני בין חומות ירושׁלים? את ביתי עזבתי באיבה למענו ובית אִמי בצל המוֶת, את אהובי־נפשי על מזבח אהבתו הקרבתי ונעמני נשים למען קנאתו. כהִמסר אשה לבעלה, כן נמסרתי לרצונו. הדִבֵר אשר בין שִנַי לוֹ היה ולוֹ הדם אשר בבשרי. כל מחשבתִי יליד רצונו היה, וגם החלומות אשר בשנָתי. את גווי נתתי למכים ולחיי למורטים. פנַי לא הסתרתי מכלִמות ורוֹק, ואני עבדתיהו, עבדתיהו, יען קווה קוויתי כי יסיר מעלינו את השואה בגלל מכאובי. קלל קללתי, יען האמנתי, כי יהפוך את קללתי לברכה. רעות ניבאתי, יען אמרתי, למשַׁקר ישימני ויציל את ירושלים! והנה, אוי לי, כי אני את האמת ניבאתי והוא כִזב בבריתו! אויה לי, כי עבד נאמן הייתי לאשר איננו נאמן לדבריו! בהתענג נפש אַחַי בצחוק־ששון, שלחני כי אירוֹק בפני שמחתם, וכעת בזעוותם ובהתעַוות בשרם ממכאובים, כעת ירצה כי אצחק להם! אך אני לא אצחק, אלוהים! אני למדווי אחי לא אשמח כמוך, וריח חלליהם לא ינעם לאפי! לִבך הקשוח קשה לי מִדי וידך כבדה לבלתי נשוא! אני לא אהיה עוד עבד לנקמת זעפך, אני לא אעבדך עוד! הָפֵר אָפֵר את הברית ביני ובינך! אני אשמידנה, אני אכחידנה!

קולות (בערבוביה) משוגע הוא – – את אלוהים הוא מגדף – – סורו ממנו – – אלוהים זועף בנפשו – – בשגעון הוכה! –

ירמיהו (ממעל להם, בלהט פרוע, מדבר אל תוך החלל)

הָבָה, דַּבֵּר אֵלַי, אַתָּה הַמַּחֲרִישׁ בְּזָעַף!

כַּאֲשֶׁר עָנִיתִי בָךְ, כֵּן עֲנֵה בִי גַם אַתָּה,

וְהָעֵד בִּי, אִם אֶת נִדְרִי הֵפַרְתִּי מֵעוֹדִי

וְאִם נִכְשַׁלְתִּי פַּעַם וְהִתְאַוֵּיתִי תַאֲוָה.

דַבֶּר־נָא, דַּבֵּר, אַתָּה הַמַּחֲרִישׁ בְּזָעַף!

אֶזָר־נָא חֲלָצֶיךָ וַעֲנֵה בִי הַפָּעַם:

בַּקֵּשׁ בִּקַּשְׁתַּנִי וְגַם מְצָאתַנִי,

הִבְהַלְתַּנִי בְחֶזְיוֹנוֹת, וּבַחֲלוֹמוֹת הִצִּיתַנִי,

וּבְהִתְלַקַּח נַפְשִׁי בְּלַהֲבוֹת אֶשְׁךָ

וָאֶעֱמֹד בְּתַבְעֵרָה נֶגֶד עַמִּי כֻלּוֹ

מֶה הָיָה זֶה אִם לֹא רְצוֹנְךָ הַמִּשְׁתּוֹלֵל,

לְהִתְקוֹמֵם עֲלֵיהֶם כְּאוֹיֵב?

מַחֲנָק הָיִיתִי לָהֶם עֲלֵי גְרוֹנָם

וּפַרְסַת בַּרְזֶל לִרְמֹס אֶת שְׁלוֹמָם,

מְגֵרָה הָיִיתִי לָהֶם לְנַסֵּר אֶת בְּשָׂרָם

וְדָרְבָן לְרַטֵּשׁ אֶת גֵּוָם חַיִּים,

זִוְעָתָם הָיִיתִי לְהַחֲרִידָם בְּלִי הֶרֶף

וַחֲלוֹם בַּלָּהוֹת, לְהַבְעִיתָם לַיְלָה־לָיְלָה,

אֵשׁ צוֹרֶבֶת, לִלְחֹךְ אֶת עַצְמוֹתֵיהֶם

וְקוֹץ מַמְאִיר בִּבְשָׂרָם הַכּוֹאֵב.

אִישׁ רִיב וּמָדוֹן הָיִיתִי לְחָרְפָם וּלְגַדְּפָם,

רַב־טַבָּחִים הַמְבַתְּקֵם וּמְיַסְּרֵם,

וְגַם לַעֲגָם הָיִיתִי, הַמִּתְקַלֵּס בָּהֶם.

הַכֹּל, הַכֹּל הָיִיתִי לַאֲשֶׁר שִׁגְעוֹנְךָ שָׂמַנִי,

כִּי בְאֵין רֶגֶשׁ, כְּמוֹ אֵשׁ, וְאָטוּם כְּחַיָּה

עֲבַדְתִּיךָ תָמִיד, כָּכָה עֲבַדְתִּיךָ!

חַשְׁתִּי בְאַחַי, אֲשֶׁר נַפְשָׁם בִּקְּשַׁתְנִי,

אַךְ סָגַרְתִּי אֶת לִבִּי וַאֲקַלְלֵם בִּקְלָלָה,

וְגַם בְּהִתְקוֹמֵם בִּי לִבִּי עֲלֵיהֶם,

אֶת רִסְנִי בוֹ שַׂמְתִּי וָאֲיַסְּרֵם בִּלְשׁוֹנִי.

קולות בקדחתו ידבר – – אל מי הוא מדבר – – משוגע הוא – – מוחו נשרף בו – – בשגעון ידבר– –

ירמיהו

אוּלָם אָנֹכִי אֶקְרָא לִי דְּרוֹר מִיָּדֶיךָ!

לֹא אֶעֱשֶׂה עוֹד אֶת־רְצוֹנְךָ אָתָּה,

לֹא אוֹסִיף לִשְׁפֹּט וְלֹא אוֹסִיף לְהוֹכִיחַ!

לִבִּי לֹא יִהְיֶה עוֹד בֵּית־זְבוּל לָךְ

וּמִתּוֹךְ שָׁמֶיךָ הָדֹף אֶהְדָּפְךָ!

וְכַאֲשֶׁר הִדַּחְתָּ אֶת־עַמִּי, כֵּן אַדִּיחֲךָ אָנִי,

אֶת הָאוֹיֵב הַקָּשׁוּחַ אֲשֶׁר לֹא יֵדַע רַחֵם,

יַעַן כִּי אֱלֹהִים, אֲשֶׁר לָעַג לוֹ תַּחַת עָזוֹר,

לֹא אֱלֹהִים הוּא כִּי יִנָּבְאוּ לוֹ וְיֶאֱהָבוּהוּ!

רַק אֲשֶׁר יַעֲבִיר הָרָעָה, הוּא הָאֱלֹהִים,

וַאֲשֶׁר יִתֵּן נֹחַם, יְהִי הַכֹּל יָכֹל!

יָדַעְתִּי גַם יָדַעְתִּי, רַק זֶה הוּא הַנָּבִיא,

אֲשֶׁר זְרוֹעוֹ אַהֲבַת־עַד תִּזְרַע

וַאֲשֶׁר נַפְשׁוֹ תִּזְרֹם חֶמְלָה גְדוֹלָה

וַאֲשֶׁר לִבּוֹ שַׁלְהֶבֶת־יָהּ מִכָּל דָּם רוֹתֵחַ,

הַנִּשְׁפָּךְ בְּלִי אָוֶן,

וְלִבּוֹ נִשְׂרָף בְּאֵשׁ אַהֲבַת אֵין־חֵקֶר!

הוֹי, אָחוּשָׁה בְנַפְשִׁי, כִּי אוּכַל הֱיוֹת כָּמוֹךָ,

כִּי הַקּוֹלוֹת הַזּוֹעֲקִים אֵלֶיךָ בְּאֵין שׁוֹמֵעַ

יָבוֹאוּ כְלֶהָבוֹת אֶל קִרְבִּי אָנֹכִי!

הִנֵּה קוֹרֵאת אֵלַי הָעִיר הַשְּׂרוּפָה בְזָעַם,

קוֹרֵא אֵלַי עַמְּךָ בְשִׂנְאָה נִדִּיתוֹ,

הָאַלְמָנוֹת כֻּלָּן, אֲשֶׁר אַתָּה אִלְמַנְתָּ,

וְכָל הָאִמָּהוֹת, אֲשֶׁר אַתָּה שִׁכַּלְתָּ,

קוֹרֵא אֵלַי הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר עֵינָיו נִקַּרְתָּ,

וּמִזְבַּחֲךָ גַם הוּא, בְּיָדֶיךָ חִלַּלְתָּ:

מִתּוֹךְ קְבָרִים וּמִכָּל עֲבָרִים בָּאִים הַקּוֹלוֹת,

צִירִים שְׁלוּחִים אֵלַי מִתִּגְרַת־יַד הַפְּגָעִים,

אֵלַי קוֹרְאִים הַחַיִּים עוֹד, אֵלַי הַמֵּתִים יִזְעָקוּ,

וְלִבִּי שׁוֹמֵעַ לָהֶם וַאֲלֵיהֶם פּוֹנֶה בְחֶמְלָה.

יַעַן כִּי סַרְתָּ מֵהֶם – אַתָּה, הַשּׂוֹנֵא הַקָּשׁוּחַ,

אֲשֶׁר לְפֶסֶל גַּאֲוָה נֶהְפַּכְתָּ לָהֶם –

אֲלֵיהֶם אֶפְנֶה, אֶל אַחַי וְאַחְיוֹתַי,

אֲשֶׁר מַלְבּוּשָׁם כְּאֵב וְהַמְּצוּקוֹת תַּשְׁפִּילוּם!

לָהֶם לִבִּי פָתוּחַ וּזְרוֹעוֹתַי לָהֶם תִּפְרַחְנָה,

לְמַדְוֵיהֶם אֶכְרַע בֶּרֶךְ וְאֶשְׁתַּחֲוֶה,

כִּי שָׁכַחְתִּי אוֹתְךָ וְאוֹתָם אָהָבְתִּי!

הזקן את אלוֹהים יקלל! הכוהו נפש!

קולות משוגע הוא – – פרוע – – בשגעון ידבר – – חולם בהקיץ – – החרישוהו – – יִסָכן כל שומע! – –

ירמיהו (נופל פתאום על ברכיו לפניהם בתחנונים)

הוֹי, אַחַי בְּנֵי־עַמִּי, סִלְחוּ־נָא לִי, סְלָחוּ,

סִלְחוּ־נָא לִי אֶת אִוַּלְתִּי הָאֲרוּרָה!

כִּי הוּא בַּחֲלוֹמוֹתַי הִכַּנִי בְסַנְוֵרִים,

בִּדְבָרָיו פִּתַּנִי וַיְנַסֵּנִי בְמוֹפְתִים,

עַד כִּי בְעִקְּשׁוּת גְּאוֹן־נַפְשִׁי אָמַרְתִּי,

לְמוֹכִיחַ לָכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם.

אָמַרְתִּי בְנַפְשִׁי: גְּדָל־דֵּעָה אֲנִי,

אִם אֶת שְׁמוֹ עֲלֵיכֶם אַרְעִימָה

וּבְשִׁנַּי אֶחֱרֹק אֶת מְאֵרָתִי עַל רֹאשְׁכֶם.

וְאוּלָם אֲנִי מִיָּדָיו אֶקְרָא לִי דְּרוֹר

וְאַדִּיחֵהוּ מִפָּנָי!

וְאִם גָּאֹה הִתְגָּאֵיתִי עֲלֵיכֶם,

אַחַי בְּנֵי־עַמִּי, בְּחַסְדְּכֶם שְׁמָעוּנִי!

אִם אֲרַרְתִּיכֶם, אַל נָא עָלַי תִּקְצֹפוּ!

וְאִם הוּא נִסַּנִי, אַל נָא תְגָרְשׁוּנִי!

לְרַגְלֵיכֶם אֶתְנַפֵּל וְאַתֶּם דְּעוּ־נָא

כִּי נִחַמְתִּי, נִחַמְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי!

אחדים (סרים ממנו בפחד.)

ירמיהו (זוחל אחריהם על ברכיו)

אַחַי בְּנֵי־עַמִּי, סִלְחוּ־נָא לִי הַפָּעַם!

הוֹי, עַד־מָה נִפְקְחוּ עֵינַי לָדַעַת,

כִּי אַחַי אַתֶּם וַאֲנִי הַצָּעִיר וְהַדַּל בְּכֻלְּכֶם!

הוֹי, תְּנוּנִי דַבֵּר אֲלֵיכֶם אַהֲבָה

וְאֶת לֶחֶם מַדְוֵיכֶם לִפְרֹס אִתְּכֶם יָחַד,

תְּנוּנִי, אַחַי, אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵיכֶם

וַאֲהַבְתִּיכֶם, וְלָכֶם תִּהְיֶה נַפְשִׁי.

בְּחַיַּי נִשְׁבַּעְתִּי, כִּי דְבָרַי אֲלֵיכֶם

לֹא יִהְיוּ עוֹד דִּבְרֵי מְיַסֵּר וּמוֹכִיחַ.

שִׂימוּנִי לְעַבְדְּכֶם, הַעֲבִידוּנִי

בְּפָרֶךְ,

לְמַעַן אֶשָּׂא אֶת עֲוֹנִי הַפָּעַם.

אֶת עֲפַר נַעֲלֵיכֶם בְּחֶמְדָּה אֲנַשֵּׁק,

וְעֶבֶד נִקְלֶה אֱהִי לָכֶם לָעַד.

הוֹי, אַחַי־בָּאֹפֶל, הוֹי, אַחַי־בַּצָּעַר,

דְּעוּ, כִּי נִחַמְתִּי, אֶת עַנְוָתִי דְעוּ,

בְּצִלְּכֶם הַסְתִּירוּנִי וְסִלְחוּ לִי, סְלָחוּ!

הזקן הנוגע בו לרעה, דמו בראשוֹ! אלוהים שפט אותו!

קולות מאָרר אלוהים הוא – – סור מפֹּה – – לך מאתנו – – סור מקרבנו – – אל תביא עלינו מגפה– – מכחש באלוהים – – סור – – סור!–

ירמיהו (מנודח, בזעקה אטומה) צרעת תבוא עלַי! תבוא עלַי צרעת ומָות! (נופל רצוּץ.)

קולות השליכוהו החוצה כפגר מובס – – מגפה בנשמת־אפו – בשגעון הוכה – – החוצה – – מות ימות – – הכוהו נפש! –

הזקן אל תגעו בו! יד אדוני היתה בו, קשה היא מידנו־אנו! (דפיקה חזקה בדלת, כמצַווה)

כולם (בערבוביה) הכרוזים – – הכשדים – – כמו יַד מצַווה דופקת – – לא אחד משלנו הוא – – (הדפיקה מתגברת)

כולם (בערבוביה) דופקים – – איך הוא מצווה! – – בקוצר־רוח – – אל לנו להרגיזו – – אל תפתחו – – שודדים הם הכשדים – – לפתוח – – הם יכעסו מאד! –

הזקן אני אפתח לו. האם לא בידי המות אנחנו בכל עת? (פותח בזהירות. הדלת נפתחה בכח.)

ברוך (נכנס ברוח פרועה) אחי, האם פה ירמיהו?

הזקן אל תקרא בשמו, אל תשאהו על שפתיך!

ברוך האם פה הוא? – כה אמרו לי.

הזקן מי יתן ולא פה היה, כי אם בלועַ התֹפת, ובמטבחי האויב עצמותיו תשָׁברנה! הנה הוא שוכב, נגוע יד אדוני!

ברוך (נופל אליו) ירמיהו! ירמיהו!

ירמיהו (מתרומם לאט־לאט משפל מצבו בעינים תוהות וקופאות) מי זה יבקשני עוד? מי זה יאמר לנסותני עוד?

ברוך הלא תכירני, מורי ואלופי. האם זר קולי לך?

ירמיהו לא אוֹבה לראות ולשמוע עוד דבר! הלאה מזה אשר עוד נשמה באפך! תֶן לי לשכב ולרקב!

ברוך ירמיהו, ירמיהו! אתה הטוב והמטיב! קומה־נא, השבעתיך, האויב מחפש אחריך, הם הולכים וקרבים הנה!

ירמיהו מי זה יחפש אחרי עוד עלי אדמות?

ברוך מקומך נגלה לאויב! הסגירוך! נבוכדנאצר שלח אחריך את אנשיו לחפשך. ברח לך מפה חיש מהר.

ירמיהו יבואו־נא הנה. אשרי הרוצחים ואשרי המות!

ברוך התעורר־נא, ירמיהו! אתה האחרון באצילי העיר. כולם נפלו בחרב ורק את נפשך יבקשו עוד, למען לא ישאר איש מאצילי ישראל לפליטה.

ירמיהו יבואו־נא, אשרי הרוצחים ואשרי המות.

ברוך (ביאוש) ירמיהו, הקיצה מחלומך! נורא הוא נבוכדנאצר בזעמו ותאוות אכזריותו איומה היא. גם את המות יקשה במצוקות, ואין כעבדיו יודע לעַנות את החי.

ירמיהו הככה תחשוב, הנער? הוי, איכה לא ידעת אותו, אותו, את הנורא ואיום, את אלוהי המצוקות והפגעים, אשר לא ידעם בן־אדמה! אשר נפשו החַיה בידי אלוהים נפלה, לא יירא עוד את מכאוב הבשר וסבל העבדות. יבואו־נא יבואו וינסו את כוחם בי, אשר האלוהים בבני־מעי תפשני, אני אלעג להם. אני את מצוקות האלוהים ידעתי וברוך הוא סבל המות לעומת מצוקת הנפש, ויד האדם עונג היא לעומת יד אדוני!

ברוך ירמיהו, ירמיהו, אם אותי תאהב, ברח לך מפה, אני לא אתן את חייך, לא אתן את חייך!

ירמיהו אינני אוהב אותך עוד. אין איש אהוב לנפשי בְתבל!

ברוך (מחבקו) מורי ואלופי! את דמי אתן ולא את דמך אתה! אתך אמותה גם אני!

(דפיקות חזקות של חרבות בדלת)

כולם (נדחפים אל קרן־זוית) אויה – – אוי – – הכשדים – – קִצנו בא – – הוא המיט עלינו שואה – – אויה – – הוא – – הוא – – נמסרהו להם – – נסגירוֹ בידיהם – –

ברוך (בזוועה) אחרינו באים, הנה הנם!

ירמיהו פתח להם, ברוך!

ברוך (מהסס)

ירמיהו (קם, בקול רם ומרנן, כמעט בתרועת־גיל) פתח להם ואקבלם קוממיות. צמאה נפשי למות. הוי, הקץ, אתה הראשון בממלא דברִי, היֵה ברוך ומבוֹרך, אתה הקץ! – פתח להם, ברוך, פתח את הדלת לגואל!

ברוך (הולך אל הדלת, ושוב מהסס. דפיקות חדשות)

ירמיהו באון פתח, ברוך, אם אהב אהבתני! פתח, כי צויתיך!

ברוך (מכסה את פניו ופותח את הבריח, הדלת נפתחת בכוח בשני אגפיה. האור האחרון של דמדומי הערב מאדים אל תוך האופל. שלושת שליחי אשור נכנסים מקושטים בהידור. מאחוריהם יפעת אש־השקיעה. הנמלטים נדחפים מפני הכשדים לקרן־הזוית המדמדמת; רק ירמיהו נשאר הכן למולם.

השליח (יוצא מבין חבריו) האם פה בקרבכם הוא האיש אשר בשם ירמיהו יקָרא בפיכם? ירמיהו בן חלקיהו מענתות!

ירמיהו אני הוא האיש אשר תבקשו: עשה עמי כאשר צוֵית!

השליח (משתטח לארכו לרגלי ירמיהו ונוגע שלוש פעמים במצחו את האדמה; כן גם יתר השנים.)

ירמיהו (נרתע פסיעה לאחור)

השליח (קם) ברכה ויראת־כבוד לַיודע בינה לעיתים! כבוד ושם למבשר הבאות וחוזה הנסתרות? (שוב משתחווה שלש פעמים כקודם, אחר כך קם; כן גם השנים)

ירמיהו (מתחזק ומביט בו במבט אפֵל)

השליח דבר מלך־המלכים, אדונִי נבוכדנאצר, חורש הארץ והופכה לשדה, שלוח אליך בפי עבדך. כה דברי האדיר באזניך: הגיעה לאזניו השמועה, כי אתה האחד בעמך, אשר נִבאת חרבן למתקוממים לו, וכלימה לפושקי־שפתים. כעופרת נמסו דברי הכהנים, אשר דברו נגד כוחו העצום, ודברי תוכחתך לא יסולאו בזהב. והנה הגיעה שמועה עליך לאזני נבוכדנאצר ושמך בא לו כיין הטוב, וכעת תאַווה נפשו לראותך בעיניו.

ירמיהו יהלל האויב את חכמתי, אני אקללה לנצח!

השליח אולם כה אמר מלך המלכים: את המוכים בסַנוורים עִוַּרתי, שברתי לֶחיי הקמים עלי, ואשר דברו לרעתי לשונם עִקרתי, אפס המכבדים את כוחי אנכי אכבדם וכוח אתן ליודעי פחד מפני. – והנה שלח לך שמלה כאשר ילבשו נסיכי כשדים והיית לראש כל משרתיו אשר על שולחן המלך.

ירמיהו מאז עבדתי את האלוהים ועיַפתי בו, לא אעבוד עוד, לא לאשר בשמים ולא לאשר על הארץ. אנוכי לא אעבדנו!

השליח לא היטבת להבין את דברַי. לא לעשות עבודה קטנה או גדולה קרא לך נבוכדנאצר, כי אם לשימך לראש לכל משרתי המלך. ראש כל הקוסמים תהיה, את חלומותיו תפתור ואת הכוכבים תספור, אשר ימי חיי נבוכדנאצר הֵמה. איש לא יֵרוֹם עליך וחפשי תהיה בהיכלו בצאתך ובבואך.

ירמיהו שמעתי את דברי המלך מפיך והנה נקל משקלם לפני. גדול הוא הכבוד אשר הוא שולח לי, אולם גדולה ממנו מצוקת העם, אשר אחד מבניו אנוכי. לכן שמע: לא אובה להכנס אל היכל נבוכדנאצר, אשר בנות־עמי את מעלותיו תנקינה כשפחות חרופות. לא אוכל מלחם שולחנו יחד עם הנערים, אשר קרעו את הפרוכת מעל פני אדוני השוכן בציון. אין לי חפץ בחנינת האכזרי ובחסד חֲסר־החסד לא אֶרצה!

השליח דבר המלך הבאתי לך ואתה שמעת ופקודת מלך אשור לא תופר!

ירמיהו ברורים לי דבריך וגם דברי ברורים המה. לֵך אל שולחך ואמור־לו: כה אמר ירמיהו לנבוכדנאצר מלך בבל: אין במר־לבי דבש בעבורך ואין בשפתי נבואה לגאוות לבֶך. ולוּ בקול כל שרעפי־מעל תקרא לי, אני לא אשמע לך. ולו שקול שקלתי לי את כל אבני ירושלים בזהב אופיר לא תמצא בפי דברי נועם ללבך. ואם גם כבד תכבדני, אנוכי לא אכבדך; ואם בקש תבקשני, אנוכי לא אמָצא לך לעד!

השליח שקול־נא את הדבר: מלך־המלכים הוא אשר יצווה לראות את פניך!

ירמיהו ואני ממאן לו! אנוכי לא אלך!

השליח איש לא מאן עוד לנבוכדנאצר!

ירמיהו ואני אמאן לו, אני האחרון בישראל! מי הוא נבוכדנאצר, כי אירא מפניו? רוחו כמוץ נידף וזעמו רוח נושבת.

השליח בן־אדם! את מי נועזת לחרף! האֶת השם הקדוש תשא על שפתיך באי־כבוד?! שמור על חייך, אדם, על חייך שמור!

ירמיהו (מתלהט) מי הוא מלכך, כי אפחד מפניו? רבים היו לפניו, אשר רביד־זהב עטר את מצחם ואשר בשם פרעה נקראו, והנה אין איש שואל להם עוד ואין אשר יתפוש עט־ברזל לחרות את שמם בספר־הימים. גבורים מֵאֲדונך היו ודורות בני־האדמה שכָחום עוד בטרם ירקב העץ אשר ידם נטעָה. מי הוא נבוכדנאצר בין כוכבי־השמים, אשר מפניו אבהל? האין הוא תולעת־אדם, אשר המות יֶארב לו בשנתו והרימה בבשרו? האם מַלֵּט מִלֵּט את נפשו מתמורות העתים וחליפותיהן? התדמה כי את אשר תפש בידו, עדֵי־נצח יאחזנו, וכי בחצי הדרך יוכל יתפאר באחריתו?

השליח ממשלת נבוכדנאצר לעולם תקום ונצחונו לנצח!

ירמיהו איפה קראת את אלה, האם בספר הגורלות? האם פתחו קוסמיכם את חותם הבאות, והוברי־שמים את סוד העתידות פָּתָרו? האם את קצו יודע מלכך, כי פאר תפארוהו, והאם גורלו ידוע לו כי יתחצָף? ואני, ירמיהו, אומר לך: נשבר מטה נבוכדנאצר וארגמן ממשלתו קרוע! לעבד שפל השפיל את יהודה, אולם שבעתים ישָפל הוא בנפשו. הנה מפלתו הולכת ובאה וקצו קרוב, קרוב הוא. כי הנה קם נוקם ליהודה ונוטר לירושלים!

השליח (נרתע לאחור)

הזקן (קם פתאום מתוך החשכה וצועק בלהט) מלא, מלא, אדוני, את דבריו! שמע־נא לו, אדוני אלוהים, שמעהו! שמעהו!

ירמיהו (באש צורבת) שוב, איפוא, ולך אל מלכך. הן לשמוע את דברי שלחך אלי ואת הסתום יחפוֹץ להקשיב מפי. לך, איפוא, ובשרת לו את בשורתי, למען תצִלינה שתי אזניו. לך ואמור־לו את אשר אמרתי: אוי למבלע כי יבולע לו ואוי לשודד כי שֻדוד ישֻדד! אשר שתה דם בדליים, בדם יטְבע. אשר מלֵא כרסו בשר־עמים, עוד מעט ובשרו תאכל רימה. כי הנה רוח מתחוללת על בבל וסערה על נינווה העיר, ספורים הם ימי אשור והחרב מרוטה – חרב על בבל, חרב על ראשך, חרב על ראש אנשיך וחרב על עמך ועל כל אדמתך! מרוטה, מרוטה היא החרב וצמאה היא לדם. דע לך, אתה התָאֵב לדעת, דע לך, אתה המשוגע, כי ארצך לקֶבר נכונה, כי מלאו יקביך דם וכל גת רֶשע מָלָאה, נבוכדנאצר מלך בבל!

השליחים (נבהלו מפני התפרצותו ונרתעו לאחור בידים מורמות להגנה)

הזקן (בלהט) שמע בקולו, אדוני אלוהים! מלא־נא את דבריו, אלוהים, תן אמת בלשונו! מלא־נא את דבריו, מלא אותם, אדוני!

אחדים (מבין האנשים והנשים העזו לצאת מן החשכה ונתאספו סביב ירמיהו; בתחנונים) שמע בקולו, אדוני צבאות, שמעהו־נא!

ירמיהו הנה, נעור הוא, נעור הנוקם את נקמת יהודה, אדוני יושב הכרובים העירוֹ ובכוחו האדירוֹ! הלוך ילך ובוא, כבירים הם אגרופיו, בהם ינתוץ את בבל כנתוץ קן־צפורים את עם הכשדים ירדוף ויפזר כמוץ! הפקידי לך שומרים עלי מגדליך, בבל, למען יזהירוך, התאזרי באנשי מגיניך למען יגנו עליך, והשחיזי־נא, השחיזי, את כידוניך, כשדים – אולם כה אמר אדונָי, כאשר לא תפחיד נבוכדנאצר את ענני המים בהבל־פיך, כן לא תבהיל את סערת המתנקם בך, יען כי לנקום הוא בא, ובחרבו ברכה לוהטת! –

הזקן תן אמת בפיו, אדוני צבאות! הקם־נא את מוצא שפתיו!

אחדים (התאספו סביבו וגם עליהם נחה הרוח) שפוך עליהם זעמך כאשר דיבר הנביא – – הקם את דבריו – – הוי, בשורת הבשורות – – שלח־נא את הנוקם – – הפל־נא את בבל – – שמעהו, אדוני – – שמע לו, אדוני צבאות!

השליחים (נרתעים פרועים אל הדלת)

ירמיהו (בלהט ותרועת־גיל) הוי, משוגע המשוגעים! האמנם אמרת בלבבך לשימנו לעבדיך ותדמה כי שכחנו אלוהים, כי שכח אלוהינו את ירושלים?! האם לא בניו אנחנו ולא מורשת שמו הגדול ובנו בכורו הוא ישראל! והאם לא רוחו פועם בקרבנו וברכתו לא על קדקוד אברהם תִּשְׁרֶה? על פשענו ייסרנו, אך רחם ירחם עלינו. אשר הרס ישוב יבנה, ואשר פיזר ישוב וקיבץ מכל קצווי תבל. אשר שמאלו לקָחה, שבעתים תשיב לנו ימינו. יען דעו לכם אתם, אחי, אתם, בני־אמי, דעו, כי ההרים ימסו ונהרות יסובו לאחור והשמים באפלה יקדירו, ואדוני את בריתו עם יעקוב לא ישכח, ולא יעזוב את ירושלים!

השליחים (ברחו בפנים נבוכים מזוועה)

הזקן ואחרים (מלווים את דברי ירמיהו בקריאות נלהבות) ברוכים דבריך – – ברכת אלוהים על ראשך– – אדוני לא יעזב את ירושלים – – הוי, בשורת אלוהים – – ברוכים דבריך – – ברכה על ראשך! – –

ירמיהו (בתרועת גיל יתירה, בלי לשמוע את דבריהם)

הוֹי, אֵיךְ חָשְׁכוּ יְמֵי הָאָרֶץ בִּזְעוֹף עַפְעַפֵּי אֲדוֹנָי, וְאֶת פָּנָיו הִסְתִּיר מִפְּנֵי בְנוֹ בְכוֹרוֹ! נָמַסְנוּ בַאֲפֵלָה, אָמַרְנוּ נִגְזָרְנוּ, אֲסִירֵי הַפַּחַד – אוּלָם עוֹד לֹא שָׂם קֵץ לְזַעֲמוֹ, וְהִנֵּה אַהֲבָתוֹ הוֹפִיעָה. סְעָרָה עָבְרָה עַל רֹאשֵׁנוּ וַתְּפַרְפֵּרֵנוּ, נִשְׁבַּר כֹּחֵנוּ כְּקָנֶה רָצוּץ, אֶפֶס הִנֵּה עָלָה שֶׁמֶשׁ חַסְדּוֹ עָלֵינוּ! אֲדוֹנָי יַשְׁלִיךְ אֶת חֲזִיזָיו מִיָּדוֹ, יֹאמַר לָרְעָמִים וְיַחֲרִישׁוּ, וְקוֹלוֹ יְרַנֵּן לָנוּ בְּצֶלְצְלֵי־נֹעַם! הַקְשִׁיבוּ, הֶאָח, הִנֵּה יָרֹן, יָרֹן בְּקוֹלוֹת עַל אֶרֶץ וְיַמִּים וּבְאָזְנֵי תֵבֵל יְדַבֵּר לֵאמֹר:

קוּמִי, רֹנִּי, יְרוּשָׁלַיִם,

קוּמִי אַתְּ, חוֹלָה נֶאֱנָשָׁה,

קוּמִי, אַל תִּירָאִי, כִּי רִחַמְתִּיךְ!

זָעֹם זְעַמְתִּיךְ וְאֶעֶזְבֵךְ רֶגַע,

אַךְ לֹא לְעוֹלָם אָרִיב בָּךְ

וְכַעֲסִי לֹא יִבְעַר בִּי לָנֶצַח.

לָכֵן, תַּחַת הֱיוֹתֵךְ עֲזוּבָה וּשְׂנוּאָה לְיוֹם אֶחָד,

וְשַׂמְתִּיךְ לִגְאוֹן עוֹלָם, מְשׂוֹשׂ כָּל דּוֹר וָדוֹר,

כִּי פֵאַרְתִּיךְ בְּאַהֲבָתִי

וּבִשְׁלוֹמִי הַטּוֹב אֲזַרְתִּיךְ,

אֶת פָּנַי אָאִיר לָךְ

וּבִרְכָּתִי עַל רֹאשֵׁךְ תָּחוּל!

קוּמִי אוֹרִי, יְרוּשָׁלַיִם, כִּי בָא אוֹרֵךְ,

קוּמִי כִּי גְאַלְתִּיךְ!

הזקן בְרָכה על ראשך ורצון אלוהים בדברֶיךָ!

אחרים שמעהו, אדוני – – עשה כדבריו – – שמעהו – – גאַל את ירושלים – – גאל את ירושלים! – –

ירמיהו

הַבִּיטוּ נָא וּרְאוּ,

הִנֵּה קָמָה הַנֶּחֱרָבָה, כִּי שָׁמְעָה לְקוֹל הַחֶסֶד,

וַאדוֹנָי יְפַתַּח חַרְצֻבּוֹתֶיהָ מֵעַל צַוָּארָהּ

וְמֵעַל עָרְפָּהּ יָסִיר אֶת הָעֹל.

הִנֵּה הֵרִים אֶת הַכּוֹרַעַת עַל בִּרְכֶּיהָ

וּמָחָה אֶת דִּמְעָתָהּ מֵעַל לְחָיֶיהָ,

וְאֶת הָאַלְמָנָה וְאֶת הַיָּתוֹם לְחָתָן וְכַלָּה יְקַדֵּשׁ.

הַזּוֹעֲמָה תִּצְחַק בְּקוֹל, הַנּוֹבֶלֶת פָּרֹחַ תִּפְרַח

וְתִפְרֶה הָעֲקָרָה וְתִקְרָא לְבָנֶיהָ,

לְמַעַן יִרְאוּ בְאָשְׁרָהּ וּבְעֶדְנָתָהּ יָגִילוּ.

כִּי הִנֵּה שָׁמְעוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת קוֹל אֲדוֹנָי –

וּמִמְּקוֹם אֲשֶׁר גָּלוּ לְאַפְסֵי־תֵבֵל וְאִיֵּי־הַיָּם,

שׁוֹב יָשׁוּבוּ לְצִיּוֹן.

מִמִּזְרָח וּמִנֶּגֶּב וּמִצָּפוֹן וּמִיָּם

בּוֹא יָבוֹאוּ הַנּוֹדְדִים בְּרוּכֵי אֲדוֹנָי,

עַל הָרֵי גִלְעָד יָחִישׁוּ צַעֲדֵיהֶם,

עַל הַבָּשָׁן וְהַכַּרְמֶל יִצְעֲדוּ בְקֹצֶר־רוּחַ

לִרְאוֹת אֶת עִיר אַהֲבָתֵנוּ,

אֶת עִיר מְצוּקָתֵנוּ, אֶת מְצוּדַת־צִיּוֹן הַקְּדוֹשָׁה.

כִּי הִנֵּה תִּזְרַח יְרוּשָׁלַיִם

וּבַת־צִיּוֹן בְּגִיל תָּרִיעַ

לְבָנֶיהָ הַשָּׁבִים לְאֵין מִסְפָּר מִכֶּלֶא הַגּוֹלָה;

תִּפְרַח הַנּוֹבֶלֶת וְהַקּוֹדֶרֶת תַּזְהִיר,

הָאִלֶּמֶת תָּרִיעַ בְּקוֹל,

וְהַשּׁוֹכֶנֶת בַּקֶּבֶר קָמָה לְאוֹר־עוֹלָם.

הַגְּבָעוֹת מֵרָחוֹק יִרְמְזוּן לָהּ כְּקֶדֶם,

וְהֶהָרִים יְסוֹכְכוּ עָלֶיהָ בְצִלָּם,

וּכְטַל עֲלֵי שָׂדֶה כֵּן יִרְעַף עָלֶיהָ הַשָּׁלוֹם,

שְׁלוֹם אֲדוֹנָי אֱלוֹהִים וּשְׁלוֹם יִשְׂרָאֵל

וּשְׁלוֹם יְרוּשָׁלַיִם!

אחדים האח, אדוני אלוהים שמע בקולו – – שלום על ישראל – – תבוא־נָא נבואתו – – הקימה את ירושלים – – הקימנו ונחיה! – –

ירמיהו

וְהָיָה בְּיּוֹם נָשׁוּב נִתְגּוֹדֵד

סָבִיב צִיּוֹן גְּדוּדִים,

אֲשֶׁר בְּכֶלֶא־הַנֵּכָר עֲבָדִים מְקוֹנְנִים הָיִינוּ –

נִתְקָרֵב אָח אֶל אָח וְיַחַד נִתְפַּלֵּלָה.

בָּרוּךְ אַתָּה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת,

אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּנוּ כְּחַסְדְּךָ הַגָּדוֹל!

עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל יָשַׁבְנוּ גַם בָּכִינוּ

וְלֶחֶם הָעַבְדוּת הַמָּרָה שָׁם אָכַלְנוּ,

אֶת יֵינֵנוּ שָׁפַכְנוּ בִדְמָעוֹת אֶל כַּדֵּינוּ,

יַעַן כִּי נַפְשֵׁנוּ לְצִיּוֹן שָׁקָקָה

וְעַבְדוּתֵנוּ יוֹם־יוֹם מָוֶת לָנוּ הָיָתָה.

וַנִּזְעַק אֵלֶיךָ בְחִשְׁקֵנוּ הַצּוֹרֵב,

אֵלֶיךָ צָעַקְנוּ, הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב,

וְזַעֲקָתֵנוּ לֹא הָיְתָה לַשָּׁוְא.

קָרַעְתָּ אֶת הַכְּבָלִים מֵעַל יָדֵינוּ,

וְאֶת נַפְשֵׁנוּ הַנִּשְׂרֶפֶת בְּצִמָּאוֹן

בְּטַלְלֵי טוּבְךָ הִשְׁקִיתָ, אֱלוֹהִים.

בְּתִקְוָתֵנוּ הַמְנֻצַּחַת בְּמַטֵּה־שִׁמְךָ נָגַעְתָּ,

וְאֶת הַנְּבוּכִים וְאֶת הַמְּנֻצָּחִים

הֶעֱלֵיתָ מִבּוֹר שַׁחַת וַתְּבִיאֵם הַבַּיְתָה.

הַבִּיטוּ הָרִים, הָאֲרָצוֹת רְאֶינָה,

אֵיךְ קַמְנוּ לְחַיִּים, אֵיךְ שַׁבְנוּ כֻלָּנוּ!

הִכַּפּוּ הָרִים וְהַגְּבָעוֹת הִשַּׁחוּ,

הַרְעִישׁוּ נְהָרוֹת לְקוֹל תְּפִלָּתֵנוּ,

אִזְרוּנוּ שָׂדוֹת, קַבְּלוּנוּ כְרָמִים,

בְּלַפִּידֵי פִרְחֵיכֶם קַבְּלוּ אֶת הַשָּׁבִים!

הַכְתִּירוּנִי, יְעָרוֹת, בְּרִנְנַת־גִּיל,

תֵּן שֵׁנִית לָנוּ אֶת פְּרָחֶיךָ, הַשָּׁרוֹן,

הַכַּרְמֶל וְהַלְּבָנוֹן בְּצִלְּכֶם כַּסּוּנוּ,

כִּי שַׁבְנוּ אֲלֵיכֶם, שַׁבְנוּ הַבַּיְתָה.

וְאַתְּ, עִיר הַבְּרָכָה,

אֲשֶׁר אֲהַבְנוּךְ וַאֲשֶׁר אֲבַדְנוּךְ,

חֲלַמְנוּךְ בְּהָקִיץ וּבַחֲלוֹמֵנוּ הִשְׁבַּעְנוּךְ,

אַתְּ – כַּלַּת־חִשְׁקֵנוּ, אַתְּ – אֵם לְכֻלָּנוּ,

הִמָּלְאִי־נָא מְנַעְנְעִים וּמְצִלְתָּיִם,

עוּרִי וְהַשְׁמִיעִי אֶת קוֹל תְּרוּעָתֵךְ,

כִּי שַׁבְנוּ אֵלַיִךְ, הָעִיר יְרוּשָׁלַיִם!

אחדים (נופלים לרגליו, חובקים את ברכיו; בהתמסרות פרועה) הביתה – – שבנו הביתה – – ירושלים קָמה – – קמה הנבואה – – ירושלים – – ירושלים!

ברוך (על ברכיו) האח, מורי ואלופי, מה נעימה תורתך ללבי המר, וברוך ומבורך אור שמשך!

הזקן ברוך תהיה, מבשר ישועה בעת צרה וברוכה נֶחמתך האח, גאולה, גאולה!

אשה הביטו, איך מאירים פניו! עיניו בוערות כשני כוכבים ומאירות את האופל!

אשה שניה רוח אלוהים נחה עליו!

הפצוע דבריו הקימוני, ניצב אנוכי! – אני – חיי שנית חי אני! – האח, מי יתן ואתכם יחד אשוב!

צפניה לבי בי התאושש ואליך יָרון, ירמיהו!

ירמיהו (בלי לשמוע את אשר סביבו, מתעורר לאט־לאט מהתלהבותו ומביט בבהלה מסביב) איפה הם האנשים אשר אליהם דברתי? לאן נעלמו? האם לא היו פה שליחי נבוכדנאצר? האם חלום חלמתי? נדמה, כי שלושה אנשים לבושי תפארת באו וידברו אלי –

הזקן ברק עיניך הֱניסם, ירמיהו!

אחרים דבריך גרשו אותם – – זעמך עליהם כחרב מרוטה!

ירמיהו (נבוך יותר ויותר) מה אמרתי להם? אפלה תסובבני ובכל־זאת אור יהל לי מקרבי, מה דברתי? ומדוע זה תביטו בי פתאום כצמאים כולכם? ולמה זה תסובבוני? מצחכם קודר היה והנה יאיר לי מבטכם כעת. מה היה לי, מה היה לכם הפעם?

הזקן ממך יצא האור הזה, ירמיהו. אתה הלב הלוהט לכל הלבבות, אשר אלוהים העלה בו את שלהבתו, האח, מה טובה הבשורה אשר בשרת לנו!

אחד את נפשנו פתחת, אתה הטוב והמטיב!

אשה מה מתקו דבריך, מחמד נפשנו! – נבואתך תרפאנו מעתה לא יֵמר לנו הנכר. הביתה שוב נשוב! האח, דברים ברוכים ומבורכים!

ירמיהו (נרגש מאוד) מה היה לי, אֶחי, מה היה? האם לא שנאה היתה בינינו ומארה בשפתי בדברי אליכם? רוח סערה טלטלתני ותשאני אל מקום לא נודע, והנה, בנפלי, עיניכם באהבה בי תבטנה, אֶחָי! את ידיכם בברכַי אחושה ונפשכם רועדת אלי כצפורת מה היה לי, מה זה היה עלי?

הזקן הוי, ירמיהו, כאשר מָרו דבריך בשמחתנו, כן מתקו לנו באבלנו המר! נחם נחמתנו, ירמיהו, וגאלתנו כאשר עוד לא עשה זאת איש לפניך!

אחד מתוך הלילה הרימות את נפשי ותאשרני, אתה המבורך!

שני את השֶׂפק עקרת מתוך חזי, ומשכן אל־חי בנית בו לנצח!

שלישי הוי, מנחם המנחמים! כעת יבואו נא אלי כל פגעי המות, נפשי לא תכרע עוד כרוע.

אשה לבי היה בצל־המות ואתה הקימות אותו לתחיה!

ירמיהו מחמדַי, מחמדי, האמת כל זאת? האמנם נָבעה הנחמה משפתי אכולת המארה ומתוך נפשי האפלה אור־האהבה יצא?

אשה הוי, איך אגידה לך זאת? הרגישה־נא את ידי המתרוממות ככפות־עץ! הבט־נא בכולנו, אתה ברוך־אדוני, בכולנו, אשר דבריך ברכונו הפעם!

הפצוע הביטו בי, הביטו… אני מתהלך, אני מתהלך… במכאובי לא ארגישה עוד… דבריך הרימוני מבור־שחת… אליהו הנביא, נס עשית לי! –

האשה הביטו בו – – איך שכב אכול־קדחת – – אני אעידה בו, אני אעיד – – נס עשה לו – – פלא!–

קולות (נלהבים) נס – – מופת – – נס אליהו – – פלא עשה לנו – – תחיה – – השתחוו לחסד אדוני– – פלא – – הקודו לפני עושה נפלאות! – –

ירמיהו (הזדקף לפניהם. בלחישה) החרישו, אחי, החרישו – אל נא תהללוני, אל־נא תכלימוני. אין לי חלק בכל אלה. אמנם נעשה פה נס, אך לא אני עשיתיו. בקרבי, אחי, בקרבי התחולל הפלא, בקרבי פנימה. זאת אומר לכם, אחי, יקירי, דבר גדול עשה בי אלוהים הפעם. אנוכי קללתיו כדי להמיתו בקרבי; אולם, אחי, עוד נשמת אפי טרם הוּקָרָה בפי, והנה הוא קם בי לחיים. את לבי עקר מתוך בשרי, ואמרתי אכָּחד ממכת־זעמו, אך לב־אבן היה הלב אשר שֵׁרש מקרבי ותחתיו נתן בי לב־בשר, למען ארגיש כל סבל ואת ערכו אֵדָעה. הביטו־נא, אחי, וראו את הפלא אשר עבר עלי: את האלוהים קללתי והוא ברכני ברך, אני נַסתי מפניו והוא מצאני, אני אמרתי להמלט והוא השיגני. כי אין מפלט מאהבתו וכוחו לא ינוצח! הוא נצחַני, אחי, ואין נעים מהִנצח בידי אדוני! הזקן (בלהט) ירמיהו, הוי, ירמיהו! מי יתן ויעשה גם אתנו כאשר עשה לך!

ירמיהו

הוֹי, כִּי אֵחַרְתִּי לָדַעַת אוֹתוֹ, כִּי אֵחַרְתִּי לָדַעַת אֶתְכֶם, אַחַי יַקִּירַי! אַךְ לֹא אוֹסִיף עוֹד לְקוֹנֵן, אוֹדֶה לּוֹ בְּכָל לֵב, וְתַחַת לְקַלֵּל, בָּרֵךְ אֲבָרֵךְ בְּלִי הֶרֶף. כִּי הִנֵּה חֹשֶׁךְ כִּסָּה אֶת פְּנֵי הָעִיר וְגוֹרָלֵנוּ הוּטַל בַּחֹשֶךְ. אֶפֶס, אַחַי, הַאֲמִינוּ בוֹ, יַעַן כִּי נִפְלָאִים הֵם הַחַיִּים וּקְדוֹשָׁה הָאֲדָמָה. אֵת אֲשֶׁר רָמַסְתִּי בְכַעַס, בְּאַהֲבָה אֲחַבֵּק; וַאֲשֶׁר יָרַקְתִּי בָהֶם בְּקִלְלָתִי, בִּדְמָעוֹת אַשְׁקֵם מֵהַיּוֹם. הוֹי, אַתְּ, אֶרֶץ נִכְלָמָה, קְחִי־נָא בְאַהֲבָה אֶת בִּרְכֵּי־עַנְוָתִי! וְאַתָּה, אֲדוֹנָי, אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתִּיךָ עַד הֵנָּה, יִהְיוּ־נָא דְבָרַי לְרָצוֹן לְפָנֶיךָ.

(כורע בתפלה)

אוֹדְךָ, אֱלוֹהַי, כִּי פְגַשְׁתַּנִי בְנַחַת,

עֵת אֲשֶׁר מֵאַנְתִּי וּמִפָּנֶיךָ הִסְתַּתַּרְתִּי.

אָנֹכִי קִלַּלְתִּיךָ וְאַתָּה בֵרַכְתָּנִי,

וְלָכֵן אֲבָרֶכְךָ כָּל יָמַי גַּם אָנִי.

בָּרֵךְ אֲבָרֶכְךָ, כִּי נֹעַם לַחְמְךָ,

לֶחֶם תּוֹרָתְךָ, בִּשְׂפָתַי לִי נָתַתָּ

לְבַעֲבוּר אֲהַלֶּלְךָ בְּחַיַּי וּבְמוֹתִי.

בָּרֵךְ אֲבָרֶכְךָ, כִּי הַעִירוֹתָ בִי רוּחַ

הַזָּן אֶת עוֹלָמְךָ בְּחֶסֶד וְאַהֲבָה.

בָּרֵךְ אֲבָרֶכְךָ, כִּי יַסֵּר יִסַּרְתַּנִי

וַתְּגַרְשֵׁנִי מִפָּנֶיךָ בְּזַעַם אַפְּךָ,

וּבֵרַכְתִּיךָ גַם אֹתְךָ, אַתָּה הַדְּוָי,

מַתְּנַת אֱלֹהִים, הַמְצָרֵף אֶת הַנֶּפֶשׁ

וּמְטַהֲרָהּ לָעַד, וּבְלַבַּת אֶשְׁךָ,

הַמְמַלֵּאת תֵּבֵל כֻּלָּהּ וּמְלוֹאָהּ,

תַּמְתִּיק לַגַּלְמוּד אֶת אֶרֶץ־הַנֵּכָר.

אֲבָרֶכְךָ, אֲדוֹנָי, כִּי שָׁלַחְתָּ עָלֵינוּ סַעַר,

אַתָּה הַמֵּחֵל בְּמַדְוֶה וּמְכַלֶּה בְּחָסֶד.

אֶת מְבַקְּשֶׁיךָ תַנְחֶה וְתַשִּׂיג אֶת הַבּוֹרְחִים,

הַכֹּל סָרִים מִמֶּךָ, אַךְ אֵין מִפְלָט מִפָּנֶיךְ.

חָנֹן תֶּחֱנַן לִשְׁפַל הַשְּׁפָלִים,

וְאֶת פּוֹשֵׁעַ הַפּוֹשְׁעִים עַל פְּשָׁעָיו תֹּאהֲבֵהוּ.

אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר יֹאבַד בָּךְ,

אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בּוֹ,

אַשְׁרֵי הַשָּׁמַים, אֲשֶׁר יְסוֹכְכוּךָ

בְּרַעַם,

אַשְׁרֵי אַסְפַּקְלַרְיָתְךָ הַנֶּאֱמָנָה זוֹ תֵּבֵל,

אַשְׁרֵי הַכּוֹכָבִים אֲשֶׁר יְסוֹבְבוּךָ בָאוֹר,

אַשְׁרֵי הַחַיִּים וְאַשְׁרֵי הַמָּוֶת!

ברוך (כורע עם הכורעים) ירמיהו, אלופי ומורי ירמיהו! יֵאמרו־נא דבריך לא רק לנו פה! הנה כל העם מחכה שם ברחוב ונפשו יוצאת מפחד ולבו נגוע־היאוש גוֹוֵעַ בקינה וָנֶהי. כולם במות יחפוצו ולאבדון יתפללו יחד עם ירושלים. השב־נא להם, ירמיהו, את רוחם בקרבם. את אלוהיהם השב להם! צא־נא וקוֹמם את השחים לנפוֹל, ואת הצמאים השקה־נא מטל החיים.

הזקן צא־נא, ירמיהו, צא וחזק ברכים כושלות ואת הלבבות הגוועים החיה־נא הפעם! שפך־נא את דבריך על צִחֵי־הצמא, שפך־נא עליהם את נבוּאָתֶךָ!

קולות קומה, ירמיהו – – צא אל אחינו – – העירה אותם מאבלם – – תן להם נחמה – – כאשר נתת לנו – – בַשר את הבשוֹרה – – הִנָבא להם, ירמיהו! –

ירמיהו (מזדקף) הבה, אחי, הובילוני־נא אליהם! למנוחַם אלוהים הייתי, הבה אהיה למנחם הפעם! נלך, אחַי, אולי בַנִּדָח בעמו בחר האלוהים. נלך אל אחינו הנואשים ונבנה להם בלבבם את בית־מקדשנו. נבנה להם את ירושלים עיר־הנצחים! (צועד באון כלפי הדלת)

הנמלטים (מקיפים אותו בתרועות־גיל, אחדים ממהרים קדימה, קולותיהם מרננים בלהט) ירושלים – – ירושלים עיר־הנצחים – – האח, הבשורה – – קומה. בונה בית־אדוני – – ירושלים לעולם תִכוֹן – – לעד תקום ירושלים! –


 

תמונה תשיעית: דרך הנצחים

כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת הַמַּחֲשָׁבוֹת אֲשֶׁר אָנֹכִי חֹשֵׁב עֲלֵיכֶם נְאֻם אֲדֹנָי, מַחְשְׁבוֹת שָלוֹם וְלֹא לְרָעָה לָתֵת לָכֶם אַחֲרִית וְתִקְוָה. וּקְרָאתֶם אוֹתִי וַהֲלַכְתֶּם וְהִתְפַּלַּלְתֶּם אֵלָי וְשָׁמַעְתִּי אֲלֵיכֶם וּבִקַּשְׁתֶּם אוֹתִי וּמְצָאתֶם כִּי תִדְרְשֻׁנִי בְּכָל־לְבַבְכֶם. וְנִמְצֵאתִי לָכֶם נְאֻם אֲדֹנָי וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּתְכֶם

(ירמי', כט, יא–יד)


(הככר שלפני בית־המקדש שבתמונה הראשונה, אַך עם כל סימני החורבן, עגלות מלאות כלי־בית, בהמות משא, עגלות עם נוסעים המצטופפים בערבוביה, ובתוכם המחנה הזורם של הפליטים. הכל מתכוננים למסע־הגלות. קבוצות חדשות זורמות ובאות מתוך הרחובות ושאון הקולות הולך וגדל. על המעלות יושבים זקנים ונשים מדוכאים, בלי שום השתתפות בהמולה, בעוד שהגברים אוסרים את הבהמות. חיילים כשדים מזויינים עוברים בגאוות־מושלים בתוך ההמולה, מפנים לעצמם דרך בכידוניהם ומפקחים על הגולים,)

(על פני האנדרלמוסיה האיומה הזאת שפוך אופל ליל־סהר מעונן, ההולך ועובר לאט־לאט לדמדומי־שחר. לפעמים פורץ מבין העננים אור לבנבן המאיר את מחזה־הסבך, בעוד שממזרח כבר בוקע אור־השחר כעשן אדמדם כהה.)

קולות פה הוא המקום – – כבר התאספו רבים – – הנה, הנה – – אל תתפזרו – – בני ראובן – – חשכה כזאת – – אַיֵּכם, בואו – – הנה בואו, למען תהיו הראשונים! – – אתם ראשונים! – –

אחרים למה תדחקו – – לנו המקום הזה – – למה כה תדחקו – – עוד מאמש עומדות פה פרדותינו חבושות – – לא לכם המקום – – לנו הוא המקום – – תמיד נדחק ראובן בראש!

הזקן אל־נא תריבו, תנו לראובן ללכת בראש – – כן, זה משפטו – –

אחרים אין עוד משפט וחוק – – נשרף ספר התורה – – מי אתה כי תצווה עלינו – – קראו לכוהנים – – אין עוד כוהנים – – את כולם אכלה חרב – – חנניה נמלט – – לא, כי מת על הצלב – – אין לנו מנהיג – – עזובים אנו מכֹל – – מי יצווה עלינו – – הוי, סבל העבדות – – מי יקריב את קרבנותינו בבבל – – מי יגיד לנו את האותות – – גזע אהרון נשמד כולו – – אוי לנו, ליתומים – – לוּ רק לנו ארון־הברית נשמר לנו – – לו מגילת ספר התורה – – היא נשרפה – – לא, לא יִשָׂרֵף דבר אדני – – בעיני ראיתיה בוערת בלהבה – – כנחש עקלתון עלתה השמימה – – אבוי, כי נשרפה – – נשרף החוק – – לא יוכל דבר אדוני להשרף – – האם לא נשרף ביתו – – ומזבחו האם לא נותץ – – האם לא נתן לעיר קדשו להחרב – – כן, כן – – האם לא מסר אותנו לעבדים – – כן, כן – – את בריתו הפר ואת דברו חִלל – – אל תגדפו – – לא אירא עוד מפניו – – אל תחרפו – – מי יצווה עלי – – היינו כצאן בלי רועה – – מי יקים לנו את משה – – מי יתן לנו שופט – – איה המלך – – עִיוֵר הוא – – עִיוֵר היה כל ימיו – – הוא המיט עלינו שואה – – הוי, הקץ לישראל – – הקץ לירושלים – – למה זה נִידד בלי אלוהים ותורתו – – בלי מנהיג אשר יַנחנו – – הוי שמשון, שמשון – – מדוע לא יבוא הגואל לגאלנו ביד חזקה – – מעולם לא היינו עוד במצוקה גדולה כזאת – – הוי, הוא לא יבוא – – אבדנו – – נפל אלוהינו עם מקדשו יחד – – אל תגדף – – אל תחרף – – הוי, מי יתן ויבוא המבשר – הגואל! –

קבוצה חדשה (מתוך האופל) פה הוא המקום – – מי אתם – – בנימין אנחנו – – האחרונים, הִספחו אלינו – – לא, אנחנו לא נבלע את אבק רגליכם – – ואנחנו לא נבלע את שלכם – – הסירו מזה את הבהמות – – נהגו אותן ברסן – – את הנשים תרמסו – – סורו הצדה – אוי, מה תהדופו – – חושך ואפלה – – הוי, מי יתן בוקר ויעבור הלילה הזה – – רעות תבקש לנו – – בקש־נא כי לא יחדל הלילה הזה – – כן, כן, ברך־נא את הלילה המסתיר את חרפתנו ואת דמעותינו – – בוקר יגלה השמש את עֶרוותנו לעיני הגויים – – אויה לנו – – התפללו כי לא יעלה אור שחר על ראשנו לעולם – – לא אוכל להתפלל עוד – – נפשי בי קפאה מפחד, ולבי מזוועה נהפך בי לאבן – – אשרי המתים הנחים בצל אדמת־ציון – – אויה לנו ההולכים אל בית העבדים – – אל יאיר לנו אור יום – – אויה לנו, אוי לבנינו, עבדי הגוים!

(מתוך ההיכל נשמע צחוק והמולה רבה. נסיכי הכשדים יוצאים שיכורים בתרועת צחוק וקול־סובאים ואור אבוקות לפניהם וסביבם. אחד נדחף בידיהם מיד ליד, מאיש לרעהו, הוא נע וכושל ועוד מעט ויפול.)

נסיכי אשור (בערבוביה) הבה, קומה ועלה על נבוכדנאצר – – קומה, צורר בבל – – עַמוּד־ישראל, אל תפול – – דחפהו וילך לו – – מַלאֶה הוא אותנו – – גם לרקוד לא ידע כדָויד מלכו – – ולא לזמר זמירות כמוהו – – הרפו ממנו – – נשוב אל היין – – אבחר לי להשתעשע בנשיו ובפילגשיו – – הניחו לו וישתה את האופל ואנחנו את יינו נשתה – – בואו – – הרפו ממנו – – (הנסיכים והשרים שבים אל הארמון. האיש העזוב לנפשו נשאר עומד בחשכה על המדרגות. פס כהה של אור־הסהר המעונן מבליט את צל־הדמות מאחוריו – הצל הולך וגדל כחזות רוח־רפאים.)

ההמון (מכה גלים בבהלה ובהשתוממות ולוחש בלאט.)

קולות מי הוא זה שם? – – מדוע הדיחוהו מן המשתה, מי הוא – – מדוע לא ידבר – – עיניו תוהות – – הביטו, איך הוא מרים ידיו – – מי הוא האיש – – אל תגשו אליו – – מי הוא זה – – אסור ואראה – –

אחדים (מן האמיצים עולים במדרגות.)

אחד (פורץ בקול) צדקיהו!

ההמון (בערבוביה) המלך – – עיור – – משפט אדוני – – צדקיהו! – –

צדקיהו (בקול חלש) מי זה קורא לי?

קולות אין קורא לך – – מארה עליך ומשפט אדוני – – איה הם מִצְרַיִם? – – עיר־ציון איהָ – –

אחרים הסו – – משיח אדוני הוא – – אויבינו עשוהו לעיור־עינים – – כבוד למלך ישראל – – כבוד לסבל! –

אחרים ילך לו, אל ישב בתוכנו – – איה הם בני? – – השיבה לי את בני – – ארור יהי רוצח ישראל הוא אשם בכל – – הלאה מזה, רוצח – – מדוע הוא חי – – טובים ממנו מתו – –

צדקיהו (אל אחד שעלה אליו להנהיגו) מי הם הצועקים נגדי? האם עם ישראל היה לאויב לי?

מנהיגו אומללים הם, אדוני.

קולות אל תביאהו הנה – – אל יהי גורלו אתנו – – ישב מחוץ למחנה – – אדוני יסרהו – – מארה רובצת עליו – –

צדקיהו הובילני מפה. הביאני אל המקדש, יסתירני־נא מפני זעמם. לא אובה שְׁמוע את קולם. שנאתים. אל המקדש –

מנהיגו אדוני – – בית־המקדש איננו עוד.

צדקיהו האם חרב בית־המקדש? – – אם כן, אפול־נא גם אני. אויה לי, מי ישים קץ לחיי העיור? – לך נא ואמור להם… קרא למחרפים אותי. יבואו ויעשו־נא קץ לחיי!

הזקן סורו מאת המלך! יראת־כבוד למשיח אדוני! למה זה תאכלו איש את בשר רעהו בחנוק אותנו האויב!

קולות הוא הביא עלינו קללה – – על בית־אלוהים הביא חורבן – – את השבועה הפר – – חדלו ממנו – – את בניו שחטו – – עיור־עינים הוא – – אך אל יוסיף להיות למלך עלינו – – לא, לא – – למה לנו עיור־עינים – – למעמסה הוא – – אל יהי למלך עלינו – – לא! –

צדקיהו (בוכה כמעט, חסר־ישע) הובילני מפה. מאור־עיני לוקח ממני, והנה גם את הכתר קורעים מעל ראש – – הסתירני מפניהם – –

אשה נוחה פה, מלכי; שכב פה אדוני.

צדקיהו (שוכב על המדרגה, סקרנים מקיפים אותו.)

הזקן סורו מאת המלך! כבוד ומורא למשיח אדוני! מנהיגנו הוא, מאת אדוני!

קולות לא – – לא עיור־עינים יוכל ינהגנו – – איכה יהיה למלך בירושלים וציון נפלה – – עבדים אנחנו כולנו ולמה לנו מלך – – הבו לנו מושיע – – הוי, לו יקום משה בן עמרם – – מנחם הבו לנו ולא מעונה – – מאיר ולא עיור־עינים – – איש לא יוכל לעזור לנו – – הִכונו לדרך – – השחר עולה – – אוי לנו מפני אור היום – – אוי לנו ההולכים בגולה – – אוי לגולים – – אוי לנו באין לנו מנהיג! –

(מרחוק נשמע קול־תרועה)

קולות אויה, החצוצרה – – החצוצרה – – השמעתם את קולה – – לא, לא קול החצוצרה – – בקול תופים ומצלתים – – קול רנה הוא – – צוהלים הם שונאינו – – הוי, כלימת נצח – – הוי, ענות ודווי! –

(התרועה הולכת וקרבה)

קולות תופים ומצלתים – – הם קוראים – – הם צוהלים, הם באים להגלותנו – – קול רינה מריע – – אוי לנו, מִצהלות האויב – – את נצחונם חוגגים הם – – אִטמו אזניכם – – אוי לנו, להם הרינה ולנו הקינה – – חרפה לשמוע – – אנה נברח מפני לעגם – – לאליליהם נותנים הם שבח – – ולמי נקונן אנחנו! – –

(התרועה קרובה, נשמעים קולות קוראים וצלצלי מנענעים. מתוך האפלולית נראות קבוצות אנשים הנדחקות והולכות סביב דמות גבוהה אחת.)

אחד מתוך ההמון: הביטו… הביטו… אנשים מאנשינו… הם קרבים ובאים…

קולות לא נכון הדבר – – הכי אחינו יצהלו כה – – ארור בן ישראל, אשר יצהל ביום כזה – – שיכורים הם אל־נכון – – אנשינו הם – – אני מכירם – ומי הוא האיש אשר יסובבוהו? – מה היה להם! – – למה זה יצהלו – – והמשוגעת ההיא שם המכה במנענעים – – לשמחה זו מה עושה!

(החבורה המתקרבת, וירמיהו בתווך, יוצאת מתוך האפלה אל אור השחר. כשיכורים הולכים הם וקרבים ברננה, אחדים בהתלהבות ואחדים בכובד־ראש ובחגיגיות.)

קולות מתוך החבורה: הללויה – – בשורת הבשורות – – ירושלים לעולם עומדת – – האח, שיבת ציון האח, שיבת נצח – – אשרי המנחם והנחמה אשריהָ – – הללויה – – ירושלים לעולם עומדת – – ירושלים – – ירושלים! –

קולות (מתוך ההמון בהתרגשות שבתמיהה) משוגעים הם – – שמעו, הקשיבו – – הללויה בפיהם – – נשמע מה בפיו – – ידבר גם אלינו – – מי הוא – – דַבֵּר גם אלינו, המבשר – – האח, נחמה, מי יתן נחמה, מי יתן לנו נחמה! –

אחד הביטו, האין זה ירמיהו בין החוגגים?!

קולות כן – – לא – – פני ירמיהו חשכו משחור הלילה ופני זה מאירים כשחר – – אך הביטו, הן הוא הנהו – – הוא הוא – – איך שוּנָה מראהו – – אוי, המקלל, איך יצא מתוק ממר זה – – למה ילוונו זה אשר רדף אותנו תמיד?

ברוך הקשיבו אחי לנחמה! תנו־נא להאכילכם מלחם החיים!

קולות איכה זה תצא הנחמה מפי הארור – – מכה הוא כשוט – – בדבריו יחנקנו – – רב לנו בנביאים, אשר הדיחו אותנו בדבריהם – – לא, הוא הזהיר אותנו – – חרב פיפיות הוא פיו – – על פצעינו יזרה מלח – – סור מאתנו, אכזרי! –

ברוך לא, אחי, הקשיבו לו; את לבבנו הרנין! הוי, תנו לו ונחמכם אתם אחי, באדונָי!

הפצוע אני אעיד בו, עֵד אנוכי לנפלאותיו! בפצעי הצורב שכבתי למעצבה חולה אנוש והוא הרימני וָאֶחי! אני אעיד בו, אני עֵד! –

קולות מי הוא זה – – הקשיבו לו – – נפלאות הוא עושה – – ואנו לנפלאות עינינו – – לבי צמא לנחמה – – רק הררי ציון ינחמוני – – מה ינחמנו זה – – היחַייה את מתינו – – האת בית־הארזים יקים לנו שנית – – לא – – שמעו – – הקשיבו – – אויה לנו – –

האשה בלעם! בלעם בן בעור! אשריך אשר באת לקלל את ישראל והנה ברכתנו זה שלש פעמים!

ברוך הבט־נא, הנביא, הבט במריבתם! אחֵד־נא אותם, מַזג את לבבם, הפרה את נפשותם והרם־נא את אבלם, הרם את אבלם לאלוהים!

ירמיהו (יוצא מקרב הסובבים אותו ועולה על המדרגה העליונה) את קירבתכם, אחי, ארגישה באפלה ואת נפשכם המלאה אופל. אולם למה זה נואשתם, אחי, ולמה תקונֵנו?

קולות השמעתם את המגדף – – אני הזהרתיכם מפניו לועג הוא לנו – – מדוע נקונן, ישאל בלעג – – מלח הוא זורה על פצעינו – – העלֵינו לצהול ביום מפלתנו – – הנשכח את מתינו פתאום – – לדמעותינו ילעג – – הס – – אל־נא, שמעוהו – – תנו לו וידבר –

ירמיהו הקשיבו, אחי, ושמעוני! האמנם הכל אבד, כי תקוננו? הביטו וראו וחושו: הנה החיים לכם נִתְּנו כולם! –

קול אבוי לחיים אשר כאלה!

ירמיהו ואדונָי אומר לכם: אשר לו החיים, לו גם האלוהים. רק המתים יחרישו דום והיורדים אלי קבר עליהם הקינה. אפס החיים יחיו ויקוו. הוי אחי, אל־נא תקוננו ואל תִּוָאשו בעוד פיכם ישאף רוח, אל תפצו פה למרוד בחיים ואל תאטמו אזניכם לנחמה!

קולות אבוי לדברי נוחם, כי לא יחממונו – – אם לקוממנו אתה אומר, קומם־נא את ירושלים! – – הקם את מצודת־ציון – – אבוי, הוא לא יראה את מצוקותינו – – אין לו חלק בסבלותינו – –

ירמיהו סבלותיכם כספר פתוח הם לי, אחי, ומגילת מַדוויכם פרושה לפני. אבל, אחי, אנוכי גם את הגיון מדויכם רואה אני: את אלוהי ישראל אני רואה בהם. הוא רק נסה ינסה אותנו. הבה, נעמוד בנסיון הפעם!

קולות למה ינסנו אלוהים – – ומדוע רק אותנו, אשר בחר בנו – – ומדוע כה יקשה הנסיון הזה – –

ירמיהו נסה ינסה אותנו למען נדעהו. קטון הוא האות וקל המופת אשר ניתַן ליתר הגויים! הם בגלולי עץ ואבן יאמרו לראות את פני אלוהים, אולם אלוהינו ואלוהי אבותינו אֵל נסתר הנהו, ואך במעמקי הסבל נכירהו, ורק בנסיונות קשים יגַלה את פניו לנבחריו. אשרי האיש אשר ינסהו, כי מה ישראל בין הגויים לולא נסהו אלוהיו? – את אשר יאהב האל אותו יֶהדוף בכף־הקֶּלַע למען נסותו, ואתם דעו כי לא חדל אלוהי־ישראל לאהוב אותנו ולכן לא חדל ליסרנו קשה.

קולות כנים הם דבריו – – כה כתוב בספר: הנה, אשר אנוש יוכיחנו אלוה ומוסר שַדי אל תמאס! כן־כן, כה כתוב בספר – – רק את החוטאים יוכיח – – מה עשינו לו – – בגאוותנו שכחנוהו – – מעודי לא קראתי כאשר עתה בצר לי – – אמת ידבר הנביא – – נחמה לנו בדבריו – –

ירמיהו רק את אשר ינסה – בו יבחר, ואת הנדכאים יאהַב אלוהים. הבה, נהיה, איפוא, אנחנו המנוסים ונאהב את יסוריו, אֶחָי! הוא יפַרפרנו למען יעמיק לחרוש אל תוך רגבי לבנו ויפרה אותנו בזרע ברכתו את בשרנו דיכא לבעבור יחזק את נפשנו. הוי, בואו ונלך ברצון־אל אל תוך כור־הצורף, למען נִטהר הפעם. עשו כמעשה אבותינו ואל תמאסו בתוכחת אדוני אלוהים!

קולות הבה, נִמָסר לרצונו – – שבח ותהלה לנסיון – – אני ארסק את הקינה בתוך פי – – כן, גם אבותינו היו לעבדים ואדוני גאלם – – גם אותנו יגאל – – כן־כן – – הוי, מי יתן וירחמנו – – אמור, המבשר, האם ישוב יגאלנו גם הפעם – – היתן לנו תקומה – – היפדֵנו מידי בבל – – נטע בנו את אמונתך! –

ירמיהו אך האמינו בתקומה, אחי, וכבר קמתם! כי מה אנחנו בלעדי האמונה? הנה נפלינו מכל הגויים; האדמה אשר נדבקנו בה, נשמטה מתחתינו. לא ניתנה לנו ארצנו להשאר בה ולא המנוחה להשמין בה את לבנו. לא לשלום בחר בנו אלוהים מכל העמים: אוהלנו כיפת השמים, העָמל הוא שׂדֵנו, ואלוהים – מולדתנו בנצח־הזמנים. אך אל־נא תקנאו בגויים ואל תקונֵנו, יהי להם אשרם וגאוָתם, תהי להם ארצם עלי אדמות, ואתה, עַם־הסבל, התנסה־נא אתה, עַם אדוני, והאמינה, יען כי הסבל היא אדמתך הקדושה ורק בעבורו נבחרת למען הנצח!

קולות האח, דבַר האמת – – מורשתנו הסבל – – אני אסבול באמונה – – אני מאמין ברחמיו – – הוא יגאלנו, כאשר גאלָנו ממצרים – – ברוכים הם דבריו – – אדונָי יגאלֵנו, אשר גאל את אבותינו – –

ירמיהו לכן עמי, קומה מאֶפרך, את מטה האמונה בידיך קח, וְנדדת מתוך המצוקה, כאשר נדדת מדוֹר דור. אשרינו, המנוצחים למענו, ואשרי גלותנו! אשרינו, שאבדנו את הכל למען נמצאהו, ואשרי גורלנו הקשה ונסיוננו המר! יען כי לנצח בחר בנו בידי הסבל ובידי התקומה! מלכי הגויים אשר משלו בנו כעשן חלפו, – עמים אשר העבידונו זרעם פוזר ונרמס, ערים אשר עבדנו בבניָנן ניתצו למעון־תנים – אולם חי ישראל ולא יזקינוהו העתים, כי הן סבלו כוחו הוא וכמפלתו יעלה מעלה. בסִבלנו נִצחנו את הזמנים, כל אחרית ראשית היתה לנו תמיד, וממעמקים אֶל קדושת לבו הרימנו אֵל בכל עת. זִכרו את עמלנו לפָנים ואל תשכחו איכה עמדנו בפניו תמיד. זכרו את מצרים, את בית־העבדים, את ראשון נסיוננו זכורו! אתם, המנוגעים, תנו שבח לַנֶּגע: אתם, המנוסים, הללו את אדוני, אשר בחר בנו לנצח נצחים.

העם (בא לידי התלהבות עצומה. הקולות הבודדים מצטרפים למקהלות השרות בקצב הזמרה.)

קולות

עַבְדֵי מִצְרַיִם

הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ,

רֶסֶן בַּרְזֶל

אָסַר וְלָחַץ

אֶת מֶצַח יִשְׂרָאֵל.

עֲבָדִים וְנוֹגְשִׂים,

בְּשֵׁבֶט הֶחֱרִישׁוּ

כָּל קִינָה וְנֶהִי

עַל גַּבֵּנוּ הַשַּׁח,

וְאֶת יְלָדֵינוּ

בַּחֶרֶב הָרָגוּ.

קולות רמים

אוּלָם בַּחֹשֶׁךְ אֲשֶׁר אֲפָפָנוּ

עֵין־אֱלֹהִים מְרַחֶמֶת מְצָאַתְנוּ,

וּבְטֶרֶם יֵרֹעַ מַטֵּה הָעָם,

מִשִּׁפְלֵנוּ הֵקִים לָנוּ גּוֹאֵל.

דְּבָרוֹ הַטּוֹב שָׂם לוֹ בְּפִיו

וֶעֱזוּז הַמּוֹפְתִים נָתַן בְּיָדוֹ.

מֹשֶׁה הֵרִים אֶת הָעָם הַנִּדְכֶּה,

לְאוֹר דְּבָרָיו הוֹפִיעָה הַמּוֹלֶדֶת

וְאָנוּ עָזַבְנוּ אֶת אֶרֶץ הַדְּוָי.

קולות (מריעים)

בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרַדְנוּ מִצְרַיְמָה –

וַאֲלָפִים וּרְבָבָה יָצָאנוּ מִשָּׁם

בִּרְכוּשׁ גָּדוֹל וְצֹאן וּבָקָר,

עָם חָזָק וָרַב נִגְאַלְנוּ גָאוֹל.

עַמּוּד־הֶעָשָׁן וְעַמּוּד־הָאֵשׁ

הָלְכוּ לְפָנֵינוּ בְּאוֹרוֹת זִיו־אֹשֶׁר

וּמַלְאֲכֵי אֱלֹהִים לְפָנֵינוּ זָהָרוּ.

גְּאֻלָּה רִאשׁוֹנָה, הוֹי, רֵאשִׁית כָּל חָסֶד!

הוֹי, רֵאשִׁית בּוֹאֵנוּ וְרֵאשִׁית צֵאתֵנוּ! –

ירמיהו

אֶפֶס הִנֵּה מְצוּקוֹת חֲדָשׁוֹת

צָפוּ לְיִשְׁרָאֵל, נִסָּיוֹן עַל נִסָּיוֹן!

זִכְרוּ־נָא, זִכְרוּ

אֶת יְמֵי הַתְּלָאָה

הַפָּרִים, זִכְרוּ־נָא!

קולות

מֵאֲחוֹרֵינוּ דָהֲרוּ

גְּדוּדֵי מִצְרַיִם,

מַרְכְּבוֹת פַּרְעֹה

וְסוּסֵי מִלְחָמָה,

אַפָּם יַז קָצֶף,

צִוְחוֹת־נְקָמָה

עַל רָאשֵׁינוּ שָׁטָפוּ,

לְפָנֵינוּ הַיָם

וּמֵאֲחוֹרֵינוּ – הַמָּוֶת.

קולות רמים

וְהִנֵּה סַעֲרַת אֱלֹהִים מִשְׁמֵי־רוֹם

קָרְעָה לִגְזָרִים אֶת דָּכְיֵי הַתְּהוֹם,

הַמַּיִם נֶעֶרְמוּ, נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד

וּבְמַיִם עַזִּים לָנוּ נְתִיבָה,

בִּמְעוֹן הַדָּגִים לָנוּ דֶרֶךְ פֻּלָּסָה,

וַאֲנַחְנוּ עָבַרְנוּ בֶחָרָבָה.

קולות ששון

בְּרַעַשׁ חֲרָבוֹת רְדָפָנוּ אוֹיֵב,

בְּשַׁעֲטַת פַּרְסוֹת הַסּוּסִים הִסְתָּעֵר,

בִּנְתִיב הַמַּיִם הַמְחַכִּים לְטֶרֶף,

וּכְבָר צָהֳלָם עַד אָזְנֵינוּ הִגִּיעַ…

אַךְ הִנֵּה נָפְלָה סוּפַת אֲדוֹנָי,

וְחוֹמַת הַמַּיִם הִתְפּוֹרְרָה בְקָצֶף,

הַמְּצוּקָה הַכְּחֻלָּה עֲלֵיהֶם נִשְׁפָּכָה,

סוּס וְרוֹכְבוֹ טֻבְּעוּ בַיָּם!

קולות עמוקים

כֹּה שָׁבַר אֲדוֹנָי אֶת הַחֲרָדָה

וַיִּפְדֶּה אֶת עַמּוֹ מִצָּרָה.

הֶאָח, זוֹ הָיְתָה רֵאשִׁית הַדֶּרֶךְ

לְנוֹד־הַפְּלָאוֹת הָאֻמְלָל־הַמְבֹרָךְ!

ירמיהו אך גם שנית ושלישית שפך עלינו את מר־המות ואת כוס הנסיון, למען נֵרָפא לעד! זכרו־נא, זכרו את ימי־השרב במדבר, ארבעים שנות התלאה בטרם נִכָּנס לארץ הבחירה!

קולות

הַגָּרוֹן נִחַר

יָבְשׁוּ הַשְּׂפָתַיִם.

צְמֵאִים וּנְמַקִּים

נוֹד הִתְנוֹדַדְנוּ

בְּאֶרֶץ תַּלְאוּבוֹת.

קולות ששון

וַיָּרֶם מֹשֶׁה, שְׁלִיחַ אֲדוֹנָי,

אֶת מַטֵּהוּ וַיַּךְ עַל הַסֶּלַע,

כָּתְלֵי הַשַּׁיִשׁ נֻפּוֹץ נֻפְּצוּ,

מַיִם הִרְטִיבוּ שְׂפָתַיִם צְמֵאוֹת

עַל רֶגֶל עֲיֵפָה צִנָּה זָרָמָה!

קולות רמים

כַּאֲשֶׁר עָיַפְנוּ, נֹחַם בָּאָנוּ;

נִפְלָאוֹת רָעֲשׁוּ בִּימֵי־הַשָׁרָב,

עֵת בַּרְזֶל־הָרָעָב הַמְלֻבָּן

שָׂרַף אֶת בְּנֵי־מֵעֵינוּ.

מַטְעַמֵּי־שְׂלָו הֵבִיאָה הָרוּחַ,

וּמִלֹּבֶן הַשַּׁחַר הַמְסַמֵּא עֵינַיִם

הוֹפִיעַ הַמָּן, לֶחֶם־שָׁמַיִם,

וּבְאֵרוֹת מָרוֹת לָנוּ הָמְתָּקוּ.

ירמיהו אך מעולם לא ניתנה המנוחה לנו לחבל. ידו הקדושה תמיד השליכַתנו ארצה! תמיד חִדש את התלאות לעמו! זִכרו־נא, זְכורו!

קולות

עַמִּים קָמוּ בְנִשְׁקָם נֶגְדֵּנוּ,

רִשְׁפֵּי־קִנְאָה וְאַהֲבַת־בֶּצַע

חָסְמוּ את דַּרְכֵּנוּ,

עָרִים נִסְגְּרוּ בִּדְלָתַיִם וּבְרִיחַ,

חֲנִיתוֹת סָמְרוּ בִּמְרִי וּבְמָוֶת!

קולות רמים

וַיִּתֵּן אֱלֹהִים כְּלֵי־זַיִן בְּיָדֵינוּ

וְתוֹך לְבָבֵנוּ אִבְחַת־הַחֶרֶב,

כֹּחַ אֲזָרָנוּ נֶגֶד אֲלָפִים

וְנֶגֶד רְבָבוֹת עֲטָרָנוּ נִצָּחוֹן!

קולות ששון

שׁוֹפָרוֹת הֵרִיעוּ, נָפְלוּ הַחוֹמוֹת,

נִשְׁבַּר מוֹאָב, עֲמָלֵק נִכְחַד,

בְּחַרְבוֹתֵינוּ פִּלַּסְנוּ דְרָכִים

בֵּין זַעַם עַמִּים וִישִׁימוֹן הָעִתִּים,

עַד אֲשֶׁר לִבֵּנוּ עָמַד בְּנִסָּיוֹן,

עַד שֶׁמְּצָאנוּהוּ, אֶת נִיר־הַמְּנוּחָה,

אַדְמַת כְּנַעַן לָנוּ הֻבְטָחָה:

תְּהִי־נָא מוֹלֶדֶת לַנָּעִים־וְנָדִים.

בִּבְרָכָה עַל פִּינוּ

נָשַׁלְנוּ נְעָלֵינוּ וְאֵזוֹרֵנוּ פִתַּחְנוּ,

מַטֵּה־הַנּוֹד הוֹרִיק עִנְבֵי־גֶפֶן,

פָּרַח יִשְׂרָאֵל וְקָמָה צִיּוֹן!

כולם

תָּמִיד הָיִינוּ חוֹרְשִׁים בָּעֹל,

תָּמִיד מַטִּים שִׁכְמֵנוּ לֶעָמָל,

אוּלָם הוּא תָּמִיד שָׁבַר אֶת עֻלֵּנוּ

וּמִכָּל בּוֹר־כֶּלֶא לְחֵרוּת הוֹצִיאָנוּ;

וּבַאֲשֶׁר לְחָצוּנוּ וְהֵצִיקוּ לָנוּ,

תָּמִיד הַבַּיְתָה קְרָאָנוּ,

וְאֶת זַרְעֵנוּ הִפְרִיחַ כְּקֶדֶם!

ירמיהו

וּלְעוֹלְמֵי־עַד לֹא יִשְׁכַּח אוֹתָנוּ!

הָשִׁיבוּ אֶל לֵב, הָשִׁיבוּ אֶל לֵב!

כַּאֲשֶׁר הִשְׁפִּילָנוּ, כַּאֲשֶׁר הֵמַר לָנוּ,

הַסֵּבֶל הַלָּזֶה אַךְ תָּו־אַהֲבָתוֹ הוּא.

הִשַּׁחוּ, אֵפוֹא, אַחַי, בַּעֲנָוָה.

בָּרְכוּ אֶת הַגְּזֵרָה, עָלֵינוּ שֻׁלְּחָה,

כָּל מָצוֹק – נִסָּיוֹן, וְנִסָּיוֹן – תְּקוּמָה,

רַק בְּשִׁפְלֵנוּ נִקְרַב אֶל אֱלֹהֵינוּ

וְכָל מַפָּלָה אֶל מַמְלַכְתּוֹ תַעֲלֵנוּ,

כִּי רַק הַמְנֻצָּחִים יֵדָעוּהוּ יָדוֹעַ;

לָכֵן,אַחַי, קוּמוּ! קוּמוּ לְהַשִּׂיגוֹ!

לְכוּ, אַחַי, וְנֵלְכָה לִקְרַאת אֱלֹהֵינוּ!

קולות (בלהט) כן, הבה, קומו לדרך הנצָחים – – הוליכונו־נא הלאה – – נסבול כאבותינו – – הוי, צאתנו ושובנו לנצח – – קומו, קומו – – הבה, כי קרוב היום – – הבה נצֵאה – – נצא אל בית העבדים – – אדוני יגאָלנו. כאשר גאלנו תמיד – – כולנו נלך – – כולנו – – כולנו! –

קול צדקיהו אויה, אויה! מי יובילני־אָני? אל תעזבוני! אוי לי, מי יקימני!

ירמיהו קול מי הוא זה?

קולות הנח לו – – יִשָׁאר כאן – – מוץ נידף הנהו – – הובילנו־נא אתה, המבורך – – היֵה לנו לשָׂר – – הנח למנודה –

ירמיהו אין מנודח בינינו! אשר יקרא לנו וקולו יִשָּׁמע למען כלנו!

קולות אך לא הוא – – לא הוא – – צרעת הוא לעמנו – – מקור כל צרה ויגון הוא – – הנח למנודה – – הנח למאוֹרר! –

ירמיהו גם אני הייתי מנודה לאלוהים והוא שמע לקולי. גם אני הייתי מאורר, והוא ברכַני! איה הוא הקורא ממצוקתו, למען אנחמהו, כאשר נוחמתי אנוכי!

קולות במחשכים הוא – – שם, על המעלות – – שם הבט, שם הוא, המשתוחח – – חרון אף אלוהים נפל על גאוותו – –

ירמיהו ומדוע לא יגש אלינו? מדוע יתבודד שם?

קולות הבט, כוכביו כבו – – צעדיו תועים – – אבדה לו דרכו – – עיוֵר הוא, מוכה בסנוורים! –

ירמיהו (ניגש אל צדקיהו. בבהלה צורבת) צדקיהו! מלכי!

צדקיהו האתה הוא זה, ירמיהו הנִיגש אלי?

ירמיהו אני הוא זה, מלכי, עבדך ומשרתך ירמיהו! (כורע לפניו)

צדקיהו אויה, אל נא תלעג לי ואל תַדיחני כאשר הדחתיך אני. דבריך שרפוני לאפר… אתה, הכביר, חוסה־נא עלי! אל תשליכני מפניך ואל תעזבני בעת השואה! היה־נא על ידי כאשר נשבעת לי בפני אלוהים, בעת ראותי באחרונה את עין העולם.

ירמיהו (לרגליו) אתך אני, מלכי צדקיהו.

צדקיהו (מגשש אחריו) איך? איך? לא אמושך, ירמיהו.

ירמיהו לרגלך אני,עבדך ומשרתך!

צדקיהו (ברעד) אל־נא תלעג לי לעיני העם, אל תשתחווה לפני הִשָּׁחוח! שמן־המשחה הפך על מצחי לדם וכתרי לעפר.

ירמיהו אך אתה למלך הסבל היית, ומעודך לא שָׂגבת בהוד מלוכה כאשר עתה! צדקיהו מלכי ואדוני, קשוח עמדתי לפניך בהיות הכוח בקרבך, אולם לפני שחוח־אלוהים אכַף את ראשי, אני עבד נקלה לַדווי: אתה ראשון שתית את כוס תרעלתנו, ראשון היית לסובלים, היֵה־נא ראשון לעמנו, עם נצחים, וראשית גאולתו. הוי, מלך המכאובים, משיח הנסיון שר ישראל, הרם־נא את מצחך למען יגיה לנו, הַנְחנו־נא, אתה לא תראה בלתי את אלוהים ולא את האדמה, נהלנו־נא, נהל את העם! (קם בפנותו אל העם)

הַבִּיטוּ, הַבִּיטוּ,

עַם הַדְּוָי, עַם אֲדוֹנָי,

שָׁמַע אֱלֹהִים אֶת מִשְׁאַלְתְּכֶם

וַיִּשְׁלַח לָכֶם מַנְהִיג!

עֲטוּר־הַמַּכְאוֹבִים,

בָּזוּי וְנִלְעָג,

מִי כָמוֹהוּ יוּכַל לִהְיוֹת

מֶלֶךְ הַמְנֻצָּחִים הַמְאֻשָּׁרִים?

אֲדוֹנָי סָגַר לוֹ מַבָּטוֹ עֲלֵי אֲדָמוֹת,

לְמַעַן יֵיטִיב לִרְאוֹת בְּמַלְכוּת־הַנֵּצַח.

הוֹי, אַחַי, מִי מֵחֹטֶר גֶזַע יִשַּׁי

דּוֹמֶה לּוֹ כְּמֶלֶךָ הַדְּוָי?!

צדקיהו אנה תובילני? ומה יהיה עמדי?

ירמיהו

הָרִימוּ אֶל עָל אֶת הַכּוֹשֵׁל,

תְּנוּ כָבוֹד לָאָנוּשׁ,

הַלְבִּישׁוּהוּ בְאַהֲבָה

אֶת לְבוּשׁ הַמַּלְכוּת,

וְחַדְּשׁוּ אֶת כֹּחַ

נִפְלְאוֹת אֲדוֹנָי.

כַּבְּדוּ בוֹ, כַּבְּדוּ

אֶת מַדְוֵיכֶם־אַתֶּם.

יֵלֵךְ לִפְנֵיכֶם בְּרֹאשׁ הַגּוֹלִים.

אִסְרוּ הַסּוּסִים

וְאַפִּרְיוֹן הָכִינוּ

וּבִזְרוֹעַ דְּחִילָה

הֲרִימוּהוּ אֶל־עָל,

מַשָּׂא קֹדֶשׁ,קֹדֶשׁ הוּא לָנוּ,

צוּר־יִשְׂרָאֵל וּבֵית־מַלְכוּתוֹ!

אחרים (מוליכים את המלך למטה בחרדת כבוד ומושיבים אותו באפריון. חצוצרה קוראת ממרחק בכרוז כביר, הבא כמו מתוך העיר עצמה. בינתים האיר היום ומאדים באור־אשו את החומות שהשחירו. משמי המזרח עולה אור מסמא ההולך וגדול.)

ההמון (לקול החצוצרה נוהר בערבוביה, במועל ידים כלפי מזרח.)

קולות קול תרועה – – החצוצרה – – אדוני קורא לנו – – האיר היום – – יום הנסיון – – השמש עולה על ירושלים – – חבשו את הבהמות – – הכינו את הלבבות – – אדוני קורא לנו – – אנו באים, יוצאים – – האח, צאתנו ושובנו לנצח – – האח, ירושלים – – ירושלים! –

ירמיהו (עומד אדיר על ראש המעלות. כולם נסוגו מסביבו והוא, יחידי בראש המעלות, מופיע עוד יותר כביר ביחידותו. ידיו מורמות וקולו רועד להפליא.)

קוּמוּ, אַתֶּם הַסְּחוּפִים,

קוּמוּ הַמְנֻצָּחִים,

קוּמוּ לַדֶּרֶךְ,

עָם נוֹדֵד, עַם אֲדוֹנָי!

הַנִּבְחָר בָּעַמִּים,

הָרֵם אֶת לְבָבֶךָ!

ההמון (זז ועובר לתנועה כבירה.)

ירמיהו (פונה אל העיר)

לָאַחֲרוֹנָה יָאִירוּ לָנוּ

פִּסְגּוֹת יְרוּשָלָיִם,

פִּסְגוֹת הַר־הַקֹּדֶשׁ

מִתּוֹךְ דִּמְעוֹתֵיכֶם

לָכֶם נִשְׁקָפֶת.

הָרִימוּ עוֹד הַפָּעַם

אֶת מַבַּטְכֶם הַיּוֹקֵד

וּרְווּ מֵחָזוּת הָעִיר הָאֹבֶדֶת!

שְׁתוּ מִפִּסְגּוֹתֶיהָ,

רְווּ חוֹמוֹתֶיהָ וּמִגְדְּלֶיהָ,

רְווּ אֶת אֶרֶץ־הַנֵּצַח,

שְתוּ צִמָּאוֹן לָשׁוּב לִרְאוֹתָהּ,

רְווּ, הוֹי, רְווּ מֵעִיר יְרוּשָלָיִם!

קולות הַבער־נא אותנו למען נלהַט – – איככה אשכחך חזון החזונות – – תיבש ימיני אם אשכחך ירושלים – – הוי, מקדש לבבנו – – ציון, ציון עיר האלוהים! –

ירמיהו

קֹדּוּ עוֹד הַפַּעַם,

בְּתֹם לְבַבְכֶם קֹדּוּ;

גְּעוּ עוֹד הַפַּעַם

בְּקֶבֶר אֲבוֹתֵיכֶם

בְּיֶדְכֶם הָרוֹעֶדֶת.

אֶרֶץ, הוֹי, אֶרֶץ

אֲשֶׁר אֶעֶזְבֵךְ

רְוַת הַדָּמִים

וּשְׂרוּפַת דְּמָעוֹת,

הִנֵּה, בְּיָדַיִם אוֹהֲבוֹת

אֹחֲזֶנָּה עוֹד הַפַּעַם,

אֶרֶץ, הוֹי, אֶרֶץ,

בְּמוֹ פִי אֶבְלָעֵךְ;

אֶרֶץ, הוֹי, אֶרֶץ,

חִדְרִי־נָא בְעַצְמוֹתַי!

(בולע גוש עפר)

רֶגֶב מְרוֹרִים אֶבְלָעֲךָ,

מַחֲנָק לִגְרוֹנִי הַמִּתְיַפֵּחַ,

אַךְ מְרוֹרַיִךְ

יַבְעִירוּ בְקִרְבִּי

אֶת נַפְשִׁי וּמֵעַי,

לְמַעַן אֶזְכְּרֵךְ לָנֶצַח

וְהָיִיתִי בָשָֹר מִבְּשָׂרֵךְ לָעַד!

אֶרֶץ, הוֹי, אַדְמַת אֲבוֹתַי, אַדְמַת־קֹדֶשׁ,

בָּרְכִינִי־נָא

בִּתְשׁוּקַת נֶצַח וּבְלַהַט־תָּמִיד

בְּרָעָב עֲדֵי־עַד לָשׁוּב הַבַּיְתָה,

לְצִיוֹן אַרְצֵנוּ הָאוֹבֶדֶת!

ההמון (נופל אפים ארצה ובולעים, כמו ירמיהו, גושי עפר) הוי ארץ כל יקר, גוש רגב אבות – – חדור־נא אל קרבי – – הִבָלע בנפשי, כאשר אבלעך אנוכי – – הוי, איך אעזבך – – ארץ, הוי, ארץ הקודש! –

ירמיהו (קם)

וְעַתָּה, עַם נוֹדֵד, עַם אֲדוֹנָי.

אַחֲרֵי אֲשֶׁר אָכַלְתָּ

תְּשׁוּקַת מְרוֹרִים

וְאַחֲרֵי אֲשֶׁר שָׁתִיתָ

אֶת הַדְּמָעוֹת הַבּוֹעֲרוֹת

קוּמָה הַפַּעַם

הַנִיחוּ לַמֵּתִים,

לָהֶם הַשָּׁלוֹם,

הַנִיחוּ לַחוֹמוֹת,

הֵן לֹא תִחְיֶינָה, –

אַךְ אַתָּה תָקוּם

תָּמִיד וְלָנֶצַח

מִמַּעֲמַקֶּיךָ

בַּאדוֹנָי אֱלֹהֶיךָ,

קוּמוּ, עָם נוֹדֵד,

עַם אֱלֹהִים,

וְהִכּוֹנָה לַדֶּרֶךְ,

שׁוּר לַמֶּרְחַקִּים

וְאַל תַּבֵּט אָחוֹרָה

אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר –

לוֹ אֶרֶץ לְנַחֲלָה,

אֶפֶס הַנּוֹדֵד

לוֹ הָעוֹלָם!

קוּמוּ שְׁחוֹחִים,

קוּמוּ מְנֻצָּחִים.

הָרִימוּ הַמֵּצַח

מֵעַל לְכָל־סֵבֶל,

אֶל מוּל פְּנֵי שַׁחַר־הַנֵּצַח

וְכִפַּת הַכּוֹכָבִים

הַנּוֹדֶדֶת לָעַד.

הַדֶּרֶךְ בָּהּ תִּצְעֲדוּ,

בְּמַדָּעוֹ סָלַל אֲדוֹנָי

לְךָ, עַם־אֱלֹהִים

לְךָ, עָם נוֹדֵד,

קוּמָה וְצֵא אֱלֵי תֵבֵל!

ההמון (מתכונן לדרך: המולת אנשים ובהמות; תנועה נרגשת בלהט.)

אחד (יוצא)

אַךְ אֱמָר־נָא, מַנְהִיגֵנוּ,

תְּנֵנִי וְאֶשְׁאַל,

שְׁאֵלָה נוֹאֶשֶׁת וּמְקוֹנֶנֶת:

הֲיָשׁוּבוּ הָעֲמָקִים לָנוּ לִהְיוֹת,

הֲיָשׁוּב יִשְׁרָאֵל עוֹד פַּעַם הֵנָּה?

אֱמֹר: הֲנָשׁוּב וְנִרְאֶה אֶת יְרוּשָׁלָיִם?

קולות כן – אמור – – בשר, בשר־נא – – הנשוב ונראה את ירושלים – –

ירמיהו

אֲשֶׁר לֹא עָבַד לְעַבְדוּתוֹ,

כַּאֲשֶׁר תַּחְדֹּר אֱמוּנָתוֹ בֵאלֹהָיו

אֶל תּוֹךְ מַכְאוֹבָיו עֲלֵי אֲדָמוֹת,

הוּא יִרְאֶהָ כָל הַיָּמִים

בְּנַפְשׁוֹ פְנִימָה,

וְלֶב־צִיּוֹן בְּכָל עֵת וּזְמַן

יַזְהִיר בְּקִרְבּוֹ בְּאוֹר שִׁבְעָתַיִם,

וְיִיף מֵאֲשֶׁר יְדַעְנוּהוּ עַד הֵנָּה,

וְכָל כִּכָּר יְהִי לוֹ אֶרֶץ־אֲדוֹנָי.

הוֹי, אֲשֶׁר יַאֲמִין, לוֹ תִבָּנֶה,

אֲשֶׁר יַאֲמִין –

יִרְאֶה לָנֵצַח אֶת עִיר יְרוּשָלָיִם.

קולות אנו מאמינים – – מאמינים – – אנחנו נראהָ – – אמונתנו היא – – עירנו ירושלים! –

אחד (ניגש) אך אמר־נא, מנהיגנו, מי יבנהָ לנו?

ירמיהו

לַהַט הַתְּשׁוּקָה וְלֵילוֹת־כִּלְאֵנוּ

וְכַל הַמַּדְוֶה אֲשֶׁר הִשְׂכִּילְכֶם –

אַתֶּם תִּהְיוּ בוֹנֵי־הַקֹּדֶשׁ

אִם תְּחַדְּשׁוּ נַפְשְׁכֶם לָעִיר הַמְבֹרֶכֶת.

אֶת חוֹמוֹתֶיהָ מֵאֶבְלְכֶם תָּקִימוּ,

וְכַאֲשֶׁר יַעֲמִיקוּ עַמִּים לְהַשְׁפִּילְכֶם,

כֵּן תִּתְרוֹמֵמְנָה הַחוֹמוֹת אֶל אֱלוֹהַּ,

כֵּן תָּקוּם יְרוּשָׁלַיִם לְתִפְאָרֶת!

קולות כן – – הבה, נבנה – – הַעמיקו אנָך אל תוך סבלותינו – – נחצוב ממַדְוֵנוּ אבני־גזית – – נטו הקו והרימוהו אֶל אֵל – – הבה ונבנה ירושלים.

שני אך אמר־נא, מנהיגנו, התאריך ירושלים ימים?

ירמיהו

אֲבָנִים מִתְפּוֹרְרוֹת, נוֹפְלוֹת הַחוֹמוֹת,

מִפְעֲלֵי אָדָם וּמֶמְשָׁלוֹת יִבֹּלוּ,

עָרִים נִשְׁטָפוֹת בְּזֶרֶם הָעִתִּים, –

אַךְ אֲשֶׁר הַנֶּפֶשׁ תְּקַיֵּם בְּעֹז־דְּוַי

יָקוּם בֵּאלֹהִים לְנֶצַח נְצָחִים.

מִי יַהֲרֹס

אֶת פִּסְגּוֹת הַתִּקְוָה הַקְּדוֹשָׁה,

הַבְּנוּיוֹת דְּמָעוֹת

הַזּוֹהֲרוֹת בַּקֶּרֶב

וְלֹא תֵרָאֶינָה לָעַיִן?

מִי יְשֻׁדֵּנוּ

אֶת הָאֱמוּנָה הַמְאֻשֶּׁרֶת?

מִי יַפִּיל אֶת יְרוּשָׁלַיִם,

אֲשֶׁר בְּלִבֵּנוּ פְנִימָה?

קולות ירושלים לעד תכון – – מי יחריבנה – – קדוש, קדוש הוא מקדש לבבנו – – קדושות הן ערי הדווי – – הוי, צרי נוחם, הוי, תקוותנו –

שלישי אך הגד־נא, מנהיגנו, איפה נמצאֶנה, איפה תחזה נפשנו את עיר־ירושלים?

ירמיהו

בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּתְאוֹשְׁשׁוּ

וּמִיִּרְאָה וּמִנֵּכָר בְּאֶשְׁכֶם תָּקוּמוּ –

מֵחֲזוֹן לִבְּכֶם תִּבָּנֶה בְּהוֹדָהּ

וַחֲלוֹם־תְּשׁוּקָתֵנוּ שָׁם יָקוּם.

בְּכָל מָקוֹם וּמָקוֹם.

אֲשֶׁר בִּלְבַבְכֶם תִּשְׁכֹּן אֱמוּנָה,

עֲלֵיכֶם תְּסוֹכֵךְ שָׁם עֲטֶרֶת חוֹמוֹתֶיהָ.

אֲשֶׁר יִלְהַט,

חָזֹה יֶחֱזֶה אֶת יְרוּשָׁלַיִם לָעַד!

קולות הוי, תנחומי אמונה – – עבדות אלוהים המבורכת את עירנו החריב, למען יקימנה בלבבנו – – בכל מקום שם היא – – הבה, נבנהָ בלבנו – – ירושלים לנצח תקום – – הוי יציאת עולמים ושיבת עולמים! –

(החצוצרה מריעה שנית בתרועה גדולה. בינתיים היה אור יום, נע ההמון הכביר, המברך בתרועות־תקומה את היציאה.)

ירמיהו (על כולם)

עָם נוֹדֵד, עַם הַסֵּבֶל,

בְּשֵׁם אָבִינוּ יַעֲקֹב

הַשָּׂר עִם אֵל וַיְּבֹרַךְ בְּיָדוֹ,

קוּמָה לִנְדוֹד בְּרַחֲבֵי־תֵבֵל

הִכּוֹנָה וּלְכָה בְּדֶרֶךְ אֵין־קֵצֶה!

זְרַע אֶת זַרְעֲךָ

בְּאֹפֶל הָעַמִּים וּבְאֹפֶל הָעִתִּים,

נְדֹד בְּדַרְכְּךָ וּסְבֹל אֶת הָסֵּבֶל.

קוּמָה, עָם אֲדוֹנָי. וְהָחֵל הַפַּעַם

אֶת שִׁיבַת־צִיּוֹן הַמֻּפְלָאָה,

דֶּרֶךְ כָּל־תֵּבֵל וְדֶרֶךְ הַנְּצָחִים.

ההמון (עובר לתנועה עצומה. מסע המונים מסתדר בשתיקה. נושאים בראש את המלך באפריון, צועדים בכובד ראש חגיגי, שבט בשבט, בקבוצות מסודרות, כלפי השערים. מבטם פונה למעלה, ויציאתם בשורה משווה לה אופי של חגיגת־קרבן. איש אינו נדחק קדימה, איש אינו מפגר, השורות צועדות בלי חפזון, חדשים באים תמיד אחריהם כאילו אין־הסוף יוצא מתוך האופל למרחקים.)

קול ההולכים

בְּבָתֵּי זָרִים נָגוּרָה

וּבְמֶלַח דִּמְעָה נֹאכַל לַחְמֵנוּ

עַל הֲדוֹם־כְּלִמָּה נֵשֵׁב בְּבָתֵּינוּ

וּבְפַחַד נִישַׁן עַל מִשְׁכַּב הַנֵּכָר,

חֶשְׁכַּת הָעִתִּים תִּפֹּל עָלֵינוּ,

נוֹגְשֵׂי־מְלָכִים וְכֶלֶא־מוֹשְׁלִים –

אוּלָם נַפְשֵׁנוּ תְּסוֹבֵב כָּל נֵכָר

וְתָמִיד, תָּמִיד תָּנוּחַ בִּירוּשָׁלָיִם.

אחרים

מִמַּיִם רְחוֹקִים

הַצּוֹרְבִים מַר אֶת פִּינוּ הַשׁוֹקֵק,

נִשְׁתֶּה אֶת מַשְׁקֵנוּ,

עֵצִים יְצִלּוּנוּ בְּצִלְלֵי־נֵכָר

וְקוֹל פְּחָדִים יֶהֱמֶה כָל רוּחַ.

אֶפֶס כָּל מֶרְחָק לָנוּ לֹא יִרְחַק,

יַעַן כּוֹכָבִים תַּנְחוּמוֹת יְאִירוּנוּ.

חֲלוֹמוֹת מוֹלֶדֶת יַעֲלוּ מִן הַלֵּילוֹת

וְנַפְשֵׁנוּ בַבֹּקֶר תַּחֲלִיף כֹּחַ

מִמְזוֹנֵךְ הַקָּדוֹשׁ, יְרוּשָׁלָיִם!

אחרים

בִּרְחוֹבוֹת זָרִים נִסַּע וְנֵלֵךְ,

בַּאֲרָצוֹת וּמְדִינוֹת יֶהֶדְפֵנוּ הָרוּחַ,

קַרְקַע עַל קַרְקַע יַשְמִיטוּ עַמִּים

מִתַּחַת כַּפּוֹת רַגְלֵינוּ הַצּוֹרְבוֹת,

לַגֶּזַע הַמָּט אֵין שֹׁרֶשׁ בְּתֵבֵל,

עוֹלָמֵנוּ הַמְשׁוֹטֵט הוּא נְדוּדֵי־תָמִיד

אוּלָם אַשְׁרֵינוּ, מְנֻצְּחֵי הָעוֹלָם

כִּי אַף אִם לְמוֹץ הָיִינוּ בְּרֹאש כָּל חוּצוֹת

נָכְרִים בְּכָל מָקוֹם וְלֹא־רְצוּיִים,

אַךְ נֶצַח יֵלֵךְ מַסָּעֵנוּ בָעִתִּים

אֱלֵי יְרוּשָׁלַיִם זוֹ אֲשֶׁר בְּנַפְשֵׁנוּ!

כשדים אחרים (ביניהם קצין, יוצאים שכורים למחצה מתוך הארמון. קולם הרם והגס מתגבר על מלמולם הכבוש של ההולכים.)

קצין כשדי השמעתם איך הם מתאוננים? הם ממאנים לצאת. הכֵּם בשׁוט, אם יתמהמהו!

כשדי א' הביטה, אדונִי, בלי כל צו ילכו. וגם אינם מתאוננים.

הקצין ואם יַלִּינו, החנק את תלונתם בפיהם!

כשדי א' הם אינם מלינים, אדונִי.

כשדי ב' הבט – – איך הולכים – – כמנַצחים יהלכו! אור נוגה בעיניהם!

הכשדים מה לו לעם הזה? – – האם לא נוצחו הפעם? – – האם רימה אותם איש בשמועות גאולה? – – הקשיבו לאשר ידברו – – מה הם שרים? – – עם מוזר הוא העם הזה! – – מופלא גם במריו וגם בהכנעו – – מי יבין לרוח העם הזה? – – כח־נסתר צפון בענוה הלזו ודבר בליעל יצוק בה. תהלוכת־מלכים היא זאת ולא דרך עבדים גולים! – – איש לא ראה עוד עם אשר כָזה – –

קולות (העם מתלכדים לסירוגין, אגב תהלוכות חדשות לרגעים, ובתוכם מתערב גם קול ירמיהו.)

בֵּין גּוֹיִים נֵלֵךְ וּבְתוֹךְ עִתִּים נִדּוֹד,

לְאֹרֶךְ שְׁבִילִים שֶׁל סֵבֶל אֵין־קֵצֶה,

נֶצַח אֲנַחְנוּ הַמְנֻצָּחִים לְעוֹלָם,

מְסוּרִים לַמָּעוֹן אֲשֶׁר בּוֹ נָנוּחַ,

עֲבָדִים מָשְׁפָּלִים לְנוֹגְשִׂים שְפָלִים; –

אַךְ הִנֵּה הֶעָרִים תְּמוּטֶינָה וְעַמִּים יִשְׁקָעוּ,

כְּמוֹ כוֹכָבִים אֱלֵי תְהוֹם,

וְאֵלֶּה אֲשֶׁר חָרְשׁוּ בְשׁוֹט עַל גַּבֵּנוּ

דּוֹר אַחַר דּוֹר יִכָּלְמוּ לָעַד.

אֶפֶס אֲנַחְנוּ נֵלֵךְ, וְנֵלֵךְ וְנֵלְכָה,

הָלוֹךְ וְהַעֲמֵק אֶל כּוֹחֵנוּ פְנִימָה,

אֲשֶׁר מִתּוֹךְ הָאֲדָמוֹת יִסְפֹּג אֶת נֵצַח־הַנְּצָחִים,

וּמִתּוֹךְ סִבְלוֹתָיו אֶת אֱלֹוהָיו.

הקצין הביטו וראו, כבמחולות ילֵכו! רוח־שכרון עבר עליהם. האם לא נצחנו אותם? מדוע לא יקוננו?

כשדי ראשון אין זאת, כי סוד כמוס בקרבם, אשר ישנה את טעמם. דבר לא נראה אשר ילהיבם!

כשדי שני כן, מאמינים הם באשר לא יראה לעין, וזה סודם. איך יראה איש אשר לא יֵראה לעין ואיך יאמין באשר לא יראהו? דבר־סתר כמוס בהם כאשר בהוברי־שמים אשר לנו. טוב כי נלמַד מהם את הדבר.

כשדי ראשון אין ללמוד זאת, רק להאמין. והם אומרים כי זה הוא אלוהיהם.

קולות גולים

בְּדֶרֶךְ עָנְיֵינוּ הַקָּדוֹשׁ נְדַדֶּה.

מִמַּסָּה אֶל מַסָּה עֲדֵי הִצָּרְפֵנוּ,

הַנְּצוּרִים נֶצַח וּמְנֻצָּחֵי נֶצַח,

הַנִּלְכָּדִים נֶצַח וּמְשֻׁחְרְרֵי נֶצַח.

הַמְבֻתָּרִים נֶצַח וְהַמְחֻדָּשִׁים נֶצַח,

כַּדּוּרֵי־מִשְׂחָק וְלַעַג לָעַמִּים,

הַיְחִידִים בְּתֵבֵל בְּאֵין אֶרֶץ־מוֹלֶדֶת,

נוֹדְדִים אֲנַחְנוּ לְנֶצַח־הַנְּצָחִים.

אַחֲרוֹנֵי שְׂרִידִים

בְּמַחֲנֵה אֵין־קֵץ,

שָׁבֵי הַבַּיְתָה אֶל אֱלוֹהִים,

רֹאשׁ כָּל רֵאשִׁית וְתַכְלִית לַכֹּל,

עַד אֲשֶׁר הוּא יְהִי לָנוּ מוֹלֶדֶת,

הוּא אֲשֶׁר כָּמוֹנוּ עַל כּוֹכָבִים וְעִתִּים

יִדְרֹךְ וְיָאִיר אֶת כָּל הַיְקוּם –

עַד אֲשֶׁר נָסוּף אֶל תּוֹךְ הַנֶּעֱלָם:

אָנוּ, עַד אוֹבֵד, רוּחַ אַלְמָוֶת.

כשדי ראשון הביטו וראו, איך יצעדו לקראת השמש! יפעת־אור נוגהת על העם הזה ואודם השחר על ראשי כולם. אל נכון כביר הוא אלוהיהם!

הקצין אלוהיהם? האם לא נתצנו את מזבחותיו? האם לא נצחנוהו הפעם?

כשדי ראשון אין לנצח את אשר לא יֵראה לעין. יכול נוכל להמית אדם, אך לא את אלוהיו החי בקרבו, יש לאל ידנו להכניע את העם, אך לא את רוחו.

(החצוצרה מריעה בפעם שלישית. השמש עלתה על ירושלים ושולחת קרניה על מסע הגולים, היוצאים את העיר ושָׂמים פעמיהם לעידן ועידָנים.)

המלצות קוראים
תגיות