קריאה חוזרת בנובלה “הצלב” של סיגביורן אובסטפלדר, בתרגומו של אורי ניסן גנסין.

א. האח הנורווגי הרחוק

בקיץ של 1995, הוקרנה בטלוויזיה החינוכית הישראלית סדרה דרמטית נורווגית, בת כמה פרקים, על חייו ויצירתו של הצייר הנורווגי המפורסם אדוורד מונק. אינני יודע כמה מן התלמידים שבחופשת הקיץ שלהם הייתה מיועדת הסדרה, באמת גם התפנו וצפו בה. אינני יודע כמה מהם, אפילו צפו בה במקרה או בכוונה, גם נהנו מפרקיה המרתקים. ואפשר שלא תלמידים בחופשתם היו צריכים לצפות בסדרה, אלא דווקא פנסיונרים, גמלאים, שגדלו על ברכי התרבות והספרות העברית. שזמנם אינו דוחק, והם מתגעגעים לימי קריאתם הראשונים, ולימי נעוריהם שחלפו. והם יכולים להרשות לעצמם להקצות ולפנות את הבוקר הקיצי לצפייה בסדרות טלוויזיה מעוררות זיכרונות.

בוקר אחד הוצג הפרק העוסק בבוהמה הנורווגית, חבורת האמנים הזרוקים, המסתופפת בכריסטיאנה הבירה, העיר שלימים תיקרא אוסלו. צעירים נאים מגודלי שיער, בעלי שפמים וזקנים בנוסח סוף המאה ה-19, וצעירות בלונדיות חטובות ונאות, יפהפיות נורדיות, ממש כמו שמתחייב מהקרנת סדרת טלוויזיה המנסה למשוך את הלב. הצעירים הללו מכלים את ימיהם ולילותיהם בעישון כבד, שתיית משקאות חריפים שאינה פוסקת, אהבות רומנטיות וניסיונות התאבדות בלתי פוסקים.

אלה היו האמנים הצעירים שהקיפו את אדוורד מונק, הינוקא המהסס, בראשית דרכו. בתוך מאורות הבוהמה הללו, דחוסות העשן והאלכוהול, הם השתעלו כל העת, שחפנים לעתיד, פולטים ליחה מעורבת בדם, ומתפלמסים בלהט נעורים על תכלית האמנות: על תכליתם המסתורית של החיים, ועל ייעודו המכלה של האמן.

והנה פתאום, בהפתעה גמורה, נכנס למרכז התמונה משורר נורווגי צעיר ולוהט, מידידיו¹ הקרובים של אדוורד מונק, ושמו סיגביורן אובסטפלדר. (Sigbjorn Obstfelder). ממש כך: דמו לעצמכם את השם הוויקינגי הזה, המוזר לכשעצמו לאוזן העברית, כשהוא נהגה במהירות ובאגביות, יוצא ונכנס בבתי המרזח הליליים של כריסטיאנה הבירה, ומתנהג כאחד האדם. באוזניי החלו לצלצל מצילות הזיכרון. ומול עיניי ריצד המסך בכתמים צבעוניים. רגע אחד! עצרו את ההקרנה! רציתי לקרוא באזני המקרינים, ולעצור את מרוץ הדראמה. רגע אחד! הלא השם מוכר לי מזה שנים! הלא זהו המחבר העלום, בעל השם המשונה, שכתב את הנובלה “הצלב”, שאורי ניסן גנסין היקר, אורי ניסן גנסין שלנו, החולה והמיוסר, תירגם באחרית ימיו! מה קורה כאן? איך מתערבבים סיפור חייו של הצייר אדוורד מונק עם פרקי הנובלה הניאו-רומנטית הכבדה הזו? ומי היה מעלה על דעתו שאורי ניסן גנסין אהובנו, תלמיד הישיבה שנתפקר, בן הרב הגווע ממחלת לב קשה שאין לה מרפא, הגוסס ממחלתו בדירתו הצפופה של יצחק אלתרמן בוורשה, בירת יהודי פולין – כן, אותו אורי ניסן גנסין שאהבנו כל כך לקרוא בנעורינו – הוא שיעלה לפני באותו בוקר קיצי, באמצע הצפייה בסדרת הטלוויזיה הנורווגית?

הלא לכאורה כל זה: ההווי הדחוס באדי האלכוהול, האהבה החופשית של נשים צפוניות משוחררות, גשרי הברזל הליליים המפתים לקפיצה נואשת אל הנהר שמתחתם, רחובות מואפלים למחצה, – כל זה נראה רחוק כל כך מהווית הצעיר היהודי, “התלוש” המקצועי, המתענה מתאוות שאינן מתגשמות. זה שיצא מעולם אחד, ולעולם אחר לא זכה להיכנס. – כל זה נראה רחוק כל כך מאורי ניסן הטוב. ומה לגנסין שלנו, בעל הנובלות הנפלאות “הצדה” ו“בטרם”, “בינותיים” ו“אצל” – מה לו ולמאורות הפריצות של הבוהמה הנורווגית, בשלהי המאה התשע עשרה?

מה לו ולעלילות האהבים המסובכות, ל“משולשים” הרומנטיים הלוהטים? מה לו ולמסתורין הנורדי, המפעפע מתוך היערות האפלים? מה לו ולסיפורי² הפריצות המינית הלוהטת שגחה כביכול מתוך המפרצים המעורפלים של הים הצפוני? מה לו ולכל הבוהמה המופקרת הזו, העסוקה ברתיחה מתמדת, שאפילו קנקני הבירה וגזיזי הקרח אינם מצננים אותה?

השאלות שנתעוררו אצלי בעת הצפייה בטלוויזיה לא הרפו ממני גם לאחר תום הסדרה. האם באמת השפיע סיגביורן אובסטפלדר, המשורר הנורווגי הנשכח, רק על חייו ויצירתו של הצייר אדוורד מונק? ואולי גם השפיע, בדרכים נסתרות, שעדיין לא הוארו דיין, ועדיין לא נחקרו דיין, גם על גנסין שלנו? הראש וראשון למחדשי הפרוזה העברית? ומאיזו לשון תרגם גנסין את “הצלב” לעברית? מגרמנית? שממנה תרגם אז גם יצירות אחרות? ואולי מרוסית, שידעה כל כך טוב, לשון אימו השנייה, ששאב ממנה הרבה וגם דגמים ליצירתו? הוא שהיה שרוי, לדברי חוקרי יצירתו, בתוך הוויתה הרוחנית של הספרות הרוסית, ויש אפילו האומרים שגנסין והמשוררת רחל (בלובשטיין) היו “היותר רוסיים, הכי רוסיים” מבין מחדשי הספרות העברית…

ואם כל זה יש בו אמת מסוימת, וגנסין באמת תרגם רק מאהבה והזדהות את אובסטפלדר ואת “הצלב” שלו, האם אפשר שיש כאן צינור נוסף, צינור שלא הוחוור עדיין דיו, וטרם הובהר כל צרכו עד היום, דרכו חלחלה השפעת הספרות הסקנדינבית הגדולה, זו של “מפנה המאות”, אל תוך בשרה הראשוני והכואב של הספרות העברית המודרנית? זו שהייתה אז רק בחיתוליה?

ב. צירוף מוזר: ריינר מריה רילקה ואורי ניסן גנסין

ובאמת מסתבר שכבר נדרשו חוקרים לצומת מכריע זה של תרבויות, “מפנה המאות”, של הספרות הסקנדינבית וגדוליה, ואמנים חשובים אחרים. אבנר הולצמן האיר בדברים מלאי עניין את הזיקות שבין ברדיצ’בסקי לאדוורד מונק. ידידיה יצחקי בחן את הזיקות שבין מונק לאורי צבי גרינברג. שניהם מצאו שאכן היו השפעות וזיקות בין האמנים הללו. האם אפשר שגם גנסין עצמו הושפע במישרין מעבודתו של מונק? והוא עצמו, האם נדרש לתרגום “הצלב” משום קרבה שבנפש האמן אל יוצר הנובלה הנורווגי? או שמא רק מן הטעם הפרוזאי, ההכרח שלא יגונה, להוציא את פרנסתו מתרגומים?

דן מירון כתב על כך, גם במאמריו וגם בספרו ‘פרפר מן התולעת’, על אלתרמן הצעיר: “… ולכאן, (כלומר לדירתו של יצחק אלתרמן אבי המשורר), הגיע אורי ניסן גנסין – חולה ומדוכדך וקודר – לאחר שנמאס עליו כילוי שנותיו המתקצרות בבית אביו, הרב, שבפוצ’פ הפרובינציאלית. הוא (גנסין) השתקע כאן וגר בבית במשך כמה חודשים. פינו לו את החדר הגדול, בעל חמשת החלונות, (הדודה גיטל זכרה שהוצאה אז מאותו החדר, ונגזר עליה ללון במסדרון), ושם בילה ימים של ייסורים שמתוך ניסיונות עבודה (הוא תרגם אז את “הצלב” של סיגביורן אובסטפלדר ואת הפרולוג ל“יהודי צירנדורף” של יעקב וסרמן מגרמנית) ואפיסת כוחות, עד שנלקח לבית החולים “על שם ישו התינוק” (בי"ח נוצרי בוורשה), שם בילה את השבועות האחרונים של חייו…”. הדברים אמורים בסוף שנת 1912 ובראשית שנת 1913.

על דברים אלה צריך להוסיף שגנסין לא זכה לראות את “הצלב” שתרגם בדפוס עברי. הספרון, בהוצאת “אחיספר” בורשה ובברלין, יצא לאור רק באמצע 1913, לאחר פטירתו. כאובסטפלדר לפניו, הלך גם הוא לעולמו בגיל צעיר, לא זכה להכרה ולא זכה לתהילה ספרותית. וכמו המשורר הנורווגי הנשכח הספיק בעיקר לגמוע מקובעת הייסורים הגדולה שזימנו לו חייו.

קשה להבין היום עד כמה הייתה הספרות הסקנדינבית ספרות מובילה ומשפיעה בספרות האירופית והעולמית של ראשית המאה העשרים. “האימפרסיוניזם הסקנדינבי”, שהיה כינוי רחב ובלתי מוגדר לקבוצה של סופרים פופולריים מאד בגרמניה וברוסיה, ובעקבותיהן בלשונות אירופיות נוספות, היה מוכר וידוע ואהוב בכל מקום. הסופרים והמשוררים הדנים השבדים והנורווגים ניצבו אז בראש כותבי רבי המכר העולמיים. והשפיעו על סופרים צעירים ולא כל כך צעירים בכל ארצות אירופה! גם על הספרות העברית, שהייתה אז בראשיתה, השפיעה מאד הספרות הסקנדינבית. די להזכיר כאן את ביירנסון, יאנסן, יעקובסן, וקנוט האמסון. והיו כמובן גם אחרים, פחות מפורסמים, שנשכחו. והנה מצטרף אליהם עוד משורר סקנדינבי, נידח ובלתי מוכר לחלוטין אצלנו, אבל מוכר וידוע אצל הנורווגים. שייתכן שאינו כה שולי וכה בלתי נחשב, כפי שסוברים לאחרונה חוקרים אחדים.

וגם אם היה אובסטפלדר באמת משורר נידח ו“מינורי” – הרי השפעתו המכרעת על אדוורד מונק הצעיר אינה צריכה הוכחה. ואפשר שאף השפעתו על אורי ניסן גנסין שלנו, אינה כל כך שולית ובלתי נחשבת כפי שסברנו, מתוך שלא ידענו ולא שיערנו.

הזיקות ו“צינורות” ההשפעה של הספרות הסקנדינבית הבכירה על הספרות העברית הצעירה נחקרו והוארו בידי כמה חוקרים. איתמר אבן-זוהר, חמוטל בר-יוסף, פרדי רוקם, יאיר מזור ונורית גוברין הם היותר ידועים שביניהם. מה שקיבל, או נטל, שמואל יוסף עגנון מקנוט האמסון, ומה שקיבלו או לקחו אחרים מיעקובסון וביירנסון הפך זה מכבר לנכס של קבע בספרות העברית הצעירה. ואפילו דבורה בארון ביצירתה הושפעה מהספרות הסקנדינבית בת הזמן.

ממש כשם שהספרות הדרום אמריקאית כבשה לה מקום של כבוד והשפעה בין ספרויות העולם בעשורים האחרונים. שלא לומר במפורש שגם הפכה למקור של דגמים חיקויים והעתקות. ומי שיטרח יוכל למצוא גם בין מספרינו העבריים לא אחד ולא שניים שדרכי הסיפור של גבריאל גרסיה מארקס למשל, או וארגאס יוסה למשל, חלחלו במורגש במודגש ולפעמים בצורה בוטה מדי, אל תוך יצירתם. אבל זוהי דרכם של “גלי השפעה” ספרותיים באים והולכים בעולם.

וכשם שבכל ספרויות העולם קמו בשנים מסוימות “גבריאל מארקסים” קטנים, הרי בראשית המאה קמו “קנוט האמסונים” קטנים בכל מקום ובכל לשון שאליה הגיעו ותורגמו יצירותיו. השפעה מפרה שכזו אין בה שום רע. להיפך, היא מקפיצה את ספרות המקום בכמה מדרגות, ומעלה אותה באחת לצמרת ספרויות העולם. בתנאי כמובן, שלא יכתבו בה אפיגונים וחקיינים, שעיקר תשוקתם הוא לקצר את הדרך לתהילת העולם…

ייתכן שמשורר “מינורי” כסיגביורן אובסטפלדר היה גם הוא נשכח, כשם שנשכחו ריבואות משוררים עלומים, ולא היה מטריד את צופי הטלוויזיה החינוכית הישראלית, המתנמנמים בכורסתם, ולא היה יוצא כרוח רפאים מתוך הסדרה הנורווגית היפה – אלמלא נכבש לשירתו ריינר מריה רילקה, המשורר הידוע, מגדולי המשוררים של העולם. רילקה הכיר את יצירותיו של אובסטפלדר גם מתוך שתרגם אותן לגרמנית וטרח לפרסמן בעולם. יותר מזה, רילקה עצמו הושפע עמוקות, בתקופה מסוימת בחייו, מאובסטפלדר, ואף טרח להזכיר את שמו כאחד ממקורות ההשראה ליצירתו “רשימותיו של מאלטה לאורידס בריגה”.

האם אפשר לחשוד בריינר מאריה רילקה, שהיה מתרגם ומפרסם, ואף טורח להפיץ, את יצירותיו של משורר “שולי”? של יוצר “בלתי נחשב”? של אמן “מינורי”? ואולי הכיר רילקה את מה שלקורא העברי לא ניתן להכיר עד היום: את יצירתו, שיריו וסיפוריו של סיגביורן אובסטפלדר? והרי בלי רילקה ואחרים כמוהו, איך הייתה פורחת הספרות הסקנדינבית בברלין ובגרמניה כולה? שהרי ההרקה והתרגום לגרמנית הם שנתנו לספרות הצפונית, הנידחת כביכול, את הפרסום העולמי, שסייע לה להבקיע דרך אל צמרת הספרות העולמית.

הלשונות הסקנדינביות לכשעצמן, הדנית, השבדית או הנורווגית, הן לשונות של עמים קטנים. אבל משהותכו לגרמנית, שהייתה אז, ממש כמו היום, אחת מלשונות הספרות הכי נחשבות, יכול היה “כל העולם” לקרוא בהן ולהכירן. האם בדרך זו, של הערצת רילקה ושירתו, וקריאה שקודה בכתביו שבגרמנית, הגיע אורי ניסן גנסין שלנו אל הנובלה המופלאה “הצלב” של סיגביורן אובסטפלדר?

ג. בן האופה ובן הרב

האם אפשר, האם ניתן, לדבר על “קרבה ביוגרפית”, בין אורי ניסן גנסין לסיגביורן אובסטפלדר? האם מלבד אותה “קרבה שברוח”, שהולידה נובלות ניאו-רומנטיות, סמיכות ואפלות, מלאות וגדושות עד להתפקע בארוטיקה אובדנית השואפת אל הגשמתה הטראגית, ואל מות גיבוריה, האם ניתן למצוא בתולדות חייהם ובדמיון שביניהן, מעין “קרבה שבנפש”?

חוקרי ספרות עבריים נשכחים, שגם אותם כבר איש אינו מזכיר היום, נתנו את ליבם לקירבה אפשרית שכזו. כך יוחנן טברסקי, בעל הלקסיקון. וכך אברהם שאנן, בעל המילון של הספרות החדשה. וכך חיים ברנדויין. וכך גם יוסף ליכטנבום, מתרגם ומשורר, שגם כתב: “… יצירות אורי ניסן גנסין מגלות קרבת רוח ליצירות הצפוניות, הסקנדינביות. יש להזכיר את סיגביורן אובסטפלדר, שאת סיפורו “הצלב” תרגם אנ”ג ברוב חן, ושאף נפטר מן העולם בגיל אחד עם גנסין כמעט. משהו חולני היה טבוע במהותו של אותו משורר צפוני. את החיים ראה כמחלה. ואת המוות לא היה רואה כגואל דווקא…"

חולני? אוהב מוות? מחפש גאולה? והרי אפשר בקלות להמיר דברים אלה בהגדרות יותר מלומדות, כגון: אימפרסיוניזם גרמני, ניאו רומנטיציזם, סימבוליזם חולני. ובקצרה – דקדנס למהדרין, דקדנס על כל גווניו. ויוסף ליכטנבום ממשיך וכותב: “… אובסטפלדר משפיע על הקורא על ידי סגנונו הטמיר, רב הרמזים, על ידי תעלומת המלה הפשוטה ביותר… כאצל אובסטפלדר, כן אצל אורי ניסן גנסין, מצוי סוג מיוחד של בדידות נפשית…” איזו הגדרה מופלאה, בדידות נפשית! והוא עוד ממשיך להשוות בין יצירתם של השניים השוואות, שהיום, אצל קורא מיומן וספקן, הן נראות אפילו משהו מופרכות.

חייו של סיגביורן אובסטפלדר – שנולד לאב אופה בשנת 1866 והיה נכדו של רופא גרמני – היו קצרים וכנראה גם קשים. באחרית ימיו, כותבים כותבי תולדותיו, החל נוטה למסתורין. ומת מתוך טירוף הדעת. בן 34 בלבד היה בעת מותו, בשנת

1. אמן הפרוזה הלירית הנורווגית, שניבא את מותו שלו המוקדם, כבר בראשית שירתו, בעודו נער צעיר.

ובין העיירה הנורווגית שבה נולד, בתי המרזח של כריסטיאנה (אוסלו), ובית החולים בקופנהאגן, דנמרק, ששם נפטר – היו חייו צרור אחד של פגעים. לאחר מותו תורגמו יצירותיו, שאחדות מהן ממשיכות להקסים קוראים, יחידים במועדם, קוראים יחידאים “שנמשחו” להיות קוראים של יצירות קשות ומוזרות. כגון הנובלה שלו “הצלב”. וכגון שיריו, שרק בודדים מהם תורגמו בשנות העשרים לעברית בידי פסח גינזבורג. (גינזבורג גם תרגם מחזה משלו, חזיון, כפי שהוא נקרא, בשם “האגלים האדומים”, שניתן להשגה בספריות האוניברסיטאות שלנו. תמהני אם יימצא במאי ישראלי עכשווי, שיתמודד עם חידוש “החזיון” הזה…).

רק קהל מצומצם קרא את יצירותיו בימי חייו. קהל שעייף מעט, או שבע מעט, מהרומאנים המקובלים. ממש כמו היום. רומאנים המשופעים עד לזרא בעלילות מרתקות. אותו קהל נדיר המוכן להתמודד ולהתייחד עם סיפור חיי הנפש של היחיד. עם חידושי זרם ההכרה וזרם התודעה. היחיד, שהוא כמובן תמיד יוצא דופן. שגורלו הטראגי כבר נחרץ. השחפת או מחלה נוראה אחרת כבר מכרסמת בריאותיו. ליבו הרוס עד אין תקנה. ואת שארית חייו הוא מבלה מתוך עיון מדוקדק ורישום מדויק וכתיבה מוקפדת של מהלכי נפשו המסוכסכת וגופו המתפורר.

אורי ניסן גנסין שלנו, “תאום לגורל” ממש, בנו של רב בעיירה פוצ’פ שבאוקראינה, נולד בשנת 1879. והיה גם הוא בדיוק בן 34 כשנפטר ממחלת לב בורשה, בבית חולים נוצרי, בראשית שנת 1913. גם הוא ניבא את מותו המוקדם כבר בסיפוריו הראשונים. גם חייו שלו, בין התחנות הידועות שבהן התנהלו, היו צרור גדוש של ייסורי גוף ונפש. האם ייתכן שכבר בנעוריו, בעודו עלם רך קורא רוסית, הגיעו אליו כתביו של אובסטפלדר?

ישנן עדויות שונות, טוען החוקר צבי לוז, שגנסין למד לאהוב את הספרות הסקנדינבית בעודו בגיל צעיר. וכמובן שמבעד לתרגומיה ללשון הרוסית. ויצחק בקון אף מחזק דעה זו. רק טבעי היה שיתרגם לימים את סיפורי צ’כוב ול. שסטוב. אבל האם גם תרגם את אובסטפלדר מרוסית? או אולי קנה בנעוריו את האהבה לספרות הצפונית הזו, ובאחרית ימיו תרגם ממנה, דווקא דרך הגרמנית? המולי"ם של הוצאת “אחיספר”, שהוציאו את תרגומיו, לא הקלו עלינו. על גבי הספר “יהודי צירנדורף”, של יעקב וסרמן, נדפס במפורש “תורגם מאשכנזית בידי אורי ניסן גנסין”. אבל על “הצלב” לא נדפס מאיזו לשון תרגמה גנסין!

האם הכיר באחרית ימיו את “האח הנורווגי הנשכח”? האם נתן ביטוי ל“קרבה שברוח” שביניהם? האם ניחש גנסין שתולדות חייו הקצרים ידמו כך לתולדותיו של אובסטפלדר? כל כך ידמו, עד שיעוררו בקורא עברי מזדקן, הרחוק משניהם אלף מילין, בזמן ובמקום, את ההרגשה המסתורית, שבכל זאת יש “קרבה ביוגרפית” ביניהם, שאין להכחישה, קרבה הנוגעת ללב?

וכך, בעקבות צפייה מקרית בסדרת טלוויזיה המוקדשת לחייו ויצירתו של אמן גדול ומפורסם, נזכרו כבאקראי גם אמנים אחרים שגורלם לא היטיב עימם. ומעט צופים מסוקרנים הופתעו בוודאי כמוני, ביושבם אל כורסתם הנוחה אל מול המסך. ולא ציפו לרגע של טלטלה כזו, שתגרור אותם למרחקי זמנים ומקומות. האם אפשר לצפות מהטלוויזיה הישראלית, החינוכית, שתעשה סדרה נפלאה שכזו? נניח על איזה אמן יהודי או ישראלי גדול? אמן מראשית המאה למשל. ובתוך פרקי הסדרה ישוזרו גם פרקי חייהם של אמנים יהודים גדולים. אמנים שהיו ביניהם קשרי מקום וקשרי זמן או קשרים סמויים, אפילו לפרקי זמן קצרים? וביניהם למשל גם סיפורים מיוחדים במינם, כגון זה שראינו בסדרה הנורווגית?

והרי אפשר היה להחיות עולם שלם, שאבד בתוך הנשייה. עולם של משוררים פסלים, ציירים, ומוסיקאים, בארץ ישראל ומחוצה לה. בין שכתבו עברית ובין שכתבו בלשונות אחרות. עולם שלם של אמנים מתייסרים ושואפי אבדן, כמו שהיו בן האופה הנורדי ובן הרב היהודי. שחיו בקצוות מרוחקים של יבשת אמיתית ויבשת “רוחנית” מדומה. ובכל זאת הגורל המשותף, שהתאכזר אל שניהם, הוא גם שמחייה אותם מחדש: את שניהם, כרוכים זה ביצירתו של זה. דבוקים זה בזה, עם כל ההבדלים שבין בנו של רב יהודי ובין בנו של אופה נורווגי. עד שהם מתלכדים כמעט לדמות אחת. בעת שהקורא העתידי, זה שבא לעולם יובל שנים ויותר לאחר מותם, יוכל לעיין בתרגום העברי לנובלה הנורווגית “הצלב”. ובתודעתו הספרותית הוא מחייה אותם, ממש כפי שהיו. עדיין יוצרים צעירים ורכים, אמנים מלאי תקווה בעתידם, כשהמוות המתקרב אל שניהם במהירות, עוד לא הטיל עליהם את צילו המאיים.

ד. מסיגביורן אובסטפלדר – עד לס. יזהר

מה יש בה, אם כך, בנובלה “הצלב”, שאורי ניסן גנסין לא הניח למחלתו הגוברת לבטלו מתרגומה? מה מתרחש בה, שגנסין לא נכנע למחושיו הקשים, והתעקש לסיים להריקה לעברית? איך היא קוסמת לקוראיה, אם בנורווגית, ואם בגרמנית ואם בעברית? והרי בלשון מצמצמת ודוחסת, ניתן לומר שיש בה: כמה עשרות עמודים, אישה אחת, חושנית מאד, משוחררת מאד, הנחשקת ומעניקה מעצמה ואת עצמה. וישנם שלושה גברים, מהם אחד רומנטיקן ללא תקנה, ואחד שנוטל מהחיים מלוא חופניים. ויש בה עובר אחד שהופל, הבטחה שלא קוימה, כמה נדרים שהופרו, ועונשם הנגרר אחריהם. ויש בה לבטי נפש למכביר, וגם ניסיונות התאבדות שלא הצליחו, ומעשה התאבדות אחד שהצליח.

אבל כמה דומה הסיפור הזה לדגם של הנובלות המאוחרות של גנסין! הרי גם בהן ישנו תמיד אותו צעיר מאוהב בעצמו, חרד מהגשמת אהבת נשים, מגושם ומסורבל, המקלקל הכול ואינו מעז לקטוף את פירות האהבה המוגשים לו בידי נשים לוהטות. וכנגדו ישנו תמיד אותו צעיר פיקח וציניקן, מנוסה ואדיש, הנוטל מלוא חופניו ממה שמציעות לו הנשים, גיבורות הנובלות. אצל גנסין הן אינן אמנם צפוניות יפות ומשוחררות, כמו נשות הבוהמה של כריסטיאנה. אבל יש לו תמיד אשכול של אחיות או בנות משפחה או אהובות צעירות, שחוברות להן יחד ולחוד, כדי לפתות את האינטלקטואל המבריק, המשועמם, המקריח הרבה קודם זמנו. אותו איש חולה תדיר, החש בליבו החולה כל העת, המנחש את מותו המוקדם, חסר מנוחה וחסר מרגוע. מעין נווד שימיו ספורים, שמזדמן אליהם, אל הפרובינציה, אל העיירה היהודית או אל השכונה, מהעיר הגדולה ומערי אירופה וריח העולם הגדול מנדף ממנו למרחוק.

וברקע, כל הזמן, כמעין שעון מטוטלת ענק, אורב המוות: אם בירייה באקדח, ואם בטביעה. אם בנפילה מתחת לפסי הרכבת ואם בהתקף מחלה בלתי צפוי. ותמיד תמיד אורב ניסיון ההתאבדות הבא, זה שיצליח לבסוף, זה שהגיבור הגנסיני היה ראוי לו שיעשה מלכתחילה, ולא יניח לגיבורות היפות לעשות זאת במקומו. שעון הסיפור מתקתק, המטוטלת עולה ויורדת, ומה שהיה צפוי מתגנב ובא. מתגלגל ללא מעצור, ומגיע לבסוף.

גלגולי הדגם משתנים מעט מנובלה לנובלה. אבל בכולן מתנגנת אותה “שירת היחיד”, אדם קרוע מספר את סיפורו. מנסה לאחות את קרעי עולמו. ואילו הקורא משוכנע, מהרגע הראשון, שמעשה האיחוי אין לו שום סיכוי שבעולם להצליח. וכמו אצל אובסטפלדר, מנקר בלבו החולה געגוע עצום לימי הילדות הרחוקים. לעולם השלם שטרם נבקע. ל“אלוני המולדת” שנעקר מהם. ושיבתו או ניסיון שיבתו אליהם אינו אמיתי, אלא רק צעד אחרון של ייאוש לפני הסוף הצפוי.

וישנם כמובן “כיסופים חילוניים אינסופיים” שם, וישנו אותו “יופי מוזר הפרוש על הכול”. יופי כל כך יפה, יופי מבעית לעתים, כשהאיום האמיתי של החיים, קיצם האכזרי, מבצבץ מתחתיו. וישנה כמובן אותה “הלשון הקסומה”, לשון מקסימה, שבעזרתה, כבאשפת תרפים ממש, מנסה המספר לכשף את השבט המאזין, לתקן מה שאפשר עוד לתקן, לאחות מה שאין כבר לאחותו. ולהתגעגע נוראות לא רק על מה שהיה, אלא גם על מה שיכול היה להיות. על אפשרות החיים שלא נחיו. על “הביוגרפיה האחרת”, זו ההזויה וזו המצופה. שאלמלא כל המשקולות המונחות על ליבו ועל רגליו, משקולות שלא ניתן להסירן, היו החיים, “החיים ממש”, חגיגה מופלאה ומשכרת!

זהו הדגם שהתגלגל, גלגול מאוחר ומושהה, אל הנובלות הארצישראליות של ס. יזהר. מה שנטל או קיבל ס. יזהר מאורי ניסן גנסין אינו עניין לכאן. כבר הרחיבו בכך אחרים. וגם העמיקו בכך בשעתם, אם גם לא די ולא מספיק. אבל גם בנובלה הראשונה שלו, “פאתי נגב”, יש בה מאהב צעיר של נשים ושל העולם, מאהב של “הרוח האנושית” שעוד לא הספיק לפרוש את כנפיו בכל הדרן. והוא בלתי מנוסה באהבת נשים, חרד מאהבת נשים, ועם זאת עומד להתפוצץ בכל רגע מעוצר אהבה לא מוגשמת ומעוצר תאווה שלא נמצא לה מוצא. וישנה שם האישה, אמנם רק “משוחררת” למחצה, שעצם הימצאותה בתוך חבורת הקודחים מתסיס את סביבתה עד כדי סכנה. וישנו כמובן האיש המנוסה, הציניקן הפיקח, המועד ליטול מהחיים ומהנשים כל מה שיציעו לפניו. משלו ומשל אחרים. והוא מועד למשול באישה, ולנהל את חייו ואת חיי זולתו בדרך של אדנות ללא מעצורים.

וישנה ב“פאתי נגב” גם הגיבורה הנוספת, אותה לשון קסומה, “לשון הרזים הטמירים”, לשונו היחידאית של ס. יזהר, שממש כמו אובסטפלדר וגנסין קודמיו, הוא מנסה לפרש בעזרתה את קסמיו של העולם. לא רק לגלותם, לא רק להעיד על קיומם, אלא להיכנס בהם, בתוך תוכם. לחשוף את השכבות “הגיאולוגיות” של אותו עולם מורכב, לפענח את המורכבות ה“גיאומורפולוגית” שלו. ולקדוח אל תוך חידות הנוף הארצישראלי עד לעומקי עומקיו.

וגם אצל ס. יזהר ישנו אותו סוג של “בדידות נפשית”, זה החוצץ בינו לבין העולם הממשי. זה המפריד בין גיבורו לבין “העולם”. זה המכריח אותו להשתמש בדבר היחיד שהוא אינו בוש בו, שהוא אינו מקופח בו, שהוא אינו מקור חולשה לו, “לשונו הקסומה”, כדי לאחוז בעולם ולא להישמט ממנו מוקדם מדי. אותו יחיד מופלא ומוזר, דחוי ואהוב, מורחק ומקורב תדיר. אותו יחיד המקיים כל העת, באינטנסיביות של אינטלקטואל, שמחשבותיו אינן נחות לרגע, יחס של דחייה והידחות עם סביבתו הקרובה. יחס של משיכה והיקסמות עם גיבורות סיפורו.

ממש כמו גיבוריהם של אובסטפלדר וגנסין, גם גיבורו של ס. יזהר, תמיד הוא עומד במרחק של צעד אחד נבדל ממרכזה של ההוויה. לעולם אינו מזדהה איתה עד תום. תמיד מאוים ומאיים להימלט, משקיף ומושקף בעת אחת. חושש להיפגע, נזהר במגעיו עם הזולת. ואם ניצל מהאסון המרחף עליו מראשית הסיפור, אם בתאונת האופנוע הדוהר, ואם במארב הלילה בחורשה העוינת, ואם בהתמוטטות עמוד הקידוח, ואם ב“להיות ככל האדם”, הריהו בורח וחומק אל המקום האחד שבו הוא בטוח לחלוטין: אל הנופים הפתוחים, אל “אלוני המולדת” הישנים, אל גדת הנחל צפופת הצמחייה, שהם ורק הם מקור בטחונו וערובה להמשך חייו.

הערה: “הצלב”, מאת ס. אובסטפלדר, ספור, תרגום א. נ. גנסין. הוצאת חברת “אחיספר”, ורשה-ברלין, תרע"ג.

הובא שוב בכל כתבי אורי ניסן גנסין, מהדורת ישראל זמורה ודן מירון, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרית פועלים, 1982.

חורף תשנ"ו

דצמבר 1996

קריאה חוזרת ואחרת בסיפור “אצל”.

“זו היתה אותה המנגינה, שהיו מכנים אותה מנגינת המוות”.

המחלה הסופנית היא סדר העולם

אורי ניסן גנסין, 1913–1879, המחדש הגדול של הפרוזה העברית המודרנית, ומראשוני סופרי “זרם התודעה” בספרות האירופית, “זכה” למה שלא זכו בו רוב הסופרים העבריים בני זמנו. ולמה שאין “זוכים” בו גם הסופרים העבריים בני זמננו. הוא כתב במו ידיו, ביצירתו הגדולה האחרונה, הסיפור “אצל” שהושלם ב-1912 אבל נדפס רק לאחר מותו ב-1913, רקוויאם של ממש, סיפור-אשכבה לעצמו. קריאה חוזרת בסיפור, קריאה אחרת ושונה מן המקובל, מביאה את הקורא המתעניין למסקנה ברורה – שלפניו “סיפור פרידתו מהחיים”, סיפור פרידתו של גנסין מחייו. פרק אחר פרק, לאורך חמשת פרקי הסיפור פסקה אחר פסקה, מעמד אחר מעמד ותמונה אחר תמונה – נפרד המחבר מחייו וממשפחתו, מיצירתו הספרותית שהספיק לכתוב בחייו הקצרים, ומזו שלא יספיק כבר לכתוב. מאוהביו המעטים ומאהובותיו הצעירות המרובות.

הסיפור “אצל”, שיש המכנים אותו “נובלה קצרה”, אם ייקרא מחדש, בדרך שתוצע כאן לקריאתו, יכול להיקרא כרצף של היזכרויות, תוך דילוגי זמן ומקום גדולים. הוא יכול להיקרא כדיווח שוטף מחיי הגיבור, אפרים מרגלית, בן דמותו של המחבר. מחרוזת הרצפים של הסיפור נקטעת בכל קטע ובכל פרק, בהבזקים-לאחור, ובפריצות לתוך הטקסט, כמו פריצות שידור חי של החדשות החיות לתוך מהדורות החדשות המשודרות. המחרוזת נחתכת באזכורים, דיווחים ותיאורים, מדויקים וכואבים, של התקפי מחלתו האנושה. אותה מחלת הלב, שהספרות העברית, ואולי גם האירופית, חבה לה חוב כל כך גדול. אותה מחלת הלב החמורה, שכפתה על גנסין חיים מיוחדים במינם, שההגדרה “חיים בצל המוות” אינה טובה דיה כדי להגדירם. אפשר מאד שהיום הייתה נמצאת תרופה למחלתו, אבל בראשית המאה העשרים היא הייתה סופנית. חסרת תקווה וחסרת סיכוי לחלוטין.

שום יוצר עברי מהעת ההיא לא הקצה מקום כל כך נרחב, כל כך חשוב, למהלך הגחמני והעקלתוני, הפתלתול, אם ניתן לומר כך, של מחלת המחבר. אין סופר אחר, לבד מגנסין, ששרירות המחלה האכזרית כפתה עצמה עליו כ“סדר עליון” של חייו ושל חיי גיבוריו. עד שאפשר לומר שסדר המחלה הכפוי, סדר יומו וסדר חייו של גנסין, התחרה בתוך יצירתו הכתובה, בשנות כתיבתו האחרונות, בכל “סדר” עולמי או פרטי אחר: בסדר האלוהי, בסדר האמנותי, כמו גם בסדר הנסתר, הסדר המיסטי, שעד היום רק מעטים בין הקוראים והחוקרים, שותפים לגנסין בראייתו.

סיפור כיליונו האיטי, אך ההכרחי, של אפרים מרגלית, המתרחש בחמשת קטעי “אצל”, אינו רק “כתיבה בצל המוות”, כמו שהגדירוה מספידים ופרשנים, ואינו רק התייצבות כזאת או אחרת “אל מול תוגת המוות”, כפי שהגדירוה מבקרים וחוקרים. זהו פשוט סיפור פרידתו של גנסין מחייו, מאלה שהספיק להכיר בשלושים וכמה שנותיו, ומאלה שרק ניחש את קיומם. אפרים מרגלית, בשמו של גנסין וכשלוחו של גנסין, אינו מנהל “משא ומתן עם המוות” כמו שכתבו אחדים מקוראיו, לשם דחיית גזר דינו הצפוי. אפרים מרגלית פשוט משחזר את חייו, נפרד מהם, ומתכונן מתוך השלמה לסיומם.

הסיפור “אצל” הוא סיפורו הגדול האחרון של גנסין, והמשוכלל ביותר מבין ארבעת סיפוריו, שבהם חידש חידושים מהפכניים בלשון העברית, בפרוזה העברית של זמנו מצד אחד, וביצירת ראשוני הסיפורים של “זרם התודעה”, מצד שני. הוא נכתב זמן די ארוך, בין 1908 ל-1912. כלומר כארבע שנים, שהן משך הזמן המקובל כיום, פחות או יותר, לכתיבת רומן, אצל סופרינו הטובים. בשל היקפו, כמאה עמודים במהדורת מירון-זמורה, הוא בהחלט יכול להיחשב כ“נובלה ארוכה”, או אפילו כרומן קצר. ראוי לשים לב לכך, שמראשית כתיבת סיפורו החדשני הראשון, “הצדה”, ועד השלמת כתיבתו של סיפורו החדשני האחרון, “אצל”, חלפו יותר מעשר שנים. גם מי שכורך את כל ארבעת סיפוריו החדשניים, “הצדה”, “בינתיים”, “בטרם”, ו“אצל”, בכריכה אחת של התייחסות והגדרות – כעין גרעין סיפורי והמשכיו – אינו יכול להתעלם מהשינויים שחלו בין סיפור ראשון לאחרון. במהלך כתיבת ארבעת הסיפורים חלו גם שינויים בחייו. משום כך אפשר לראות ב“אצל” את הסיפור הנועל את סדרת הסיפורים הללו, רומן אחד מתמשך, אם תרצו בהגדרה אחרת, אבל בה בעת נועל גם את חייו של מחברם.

בפרק הראשון, או בקטע הראשון, גנסין לא כינה את הקטעים בשם פרקים, הוא מציג את גיבורו, אפרים מרגלית, ומשלח אותו אל היערות ואל הנחלים והביצות שבאיזור הכפרי של העיירה, כנראה עיירת מכורתו פוצ’פ עצמה. אפרים מתרשם ובוחן את מראות הטבע, צלילי הדיג הלילי, ההתעלסויות בדשא, כמעין “בחינה אחרונה”, בביקור אחרון. הוא מתאר אותם בדייקנות מדהימה, הפועלת הן על עינו של הקורא, והן – מה שייחודי כל כך לכתיבתו הצלילית של גנסין – על אזנו. אין ספק שהקוראים בני זמנו של גנסין, ידידיו המבקרים, מספידיו הרבים, וכן מעריציו שבדור שלאחר מותו המוקדם, טעו בכתיבתו טעות גדולה. ובכתיבת תיאורי הטבע שלו הם טעו ממש טעות חמורה. אין בכתיבתו שום פיוטיות, שום שירה, שום התפייטות. להיפך, יש בכתיבתו דייקנות מנתחת, אנטי-פיוטית.

המסך “הפיטוי” שנפרש על יצירתו, על ידי מעריציו וחסידיו, ש“אגדת גנסין” גרמה להם ראייה מעוותת – הביאה נזק רב הן ליצירת גנסין והן לאותם קוראים שלא הבחינו בקריאה האחרת, הקריאה הנכונה, הראוייה ליצירתו. יש בה דייקנות והיצמדות מרבית למראה עיניו ולמשמע אוזניו בכל הנוגע לתיאורי הטבע, ובאלה דווקא קסמה של הפרוזה החדשנית שלו. אין מנוס מהמחשבה, שרבים מאלה שכתבו על גנסין האיש, על גנסין הסופר ועל יצירותיו – פשוט לא טרחו לקרוא אותן…

הפריצה הראשונה, המבשרת את פריצתן של נוספות אחריה, של “הדיווח מן המחלה”, או תיאור התסמונות שלה, מופיעה כבר בעמוד השני של הסיפור, עמוד 381 של כל סיפוריו, מהדורת מירון-זמורה, 1982, שמכאן ואילך כל הציונים יהיו לפיה: “כשאדם חש ומרגיש בכל מהותו, שכל מה שהיה בשלושים שנות נדודים רצופות או אפילו קצת פחות מזה, כבר היה ושוב לא יהיה לזה שום תקנה, ומה שיהיה…”

הזיווג המפליא שבין ארוס למוות, אותו זיווג העובר כחוט השני בכל ארבעת סיפוריו החדשניים של גנסין, זיווג שניתן להגדירו כאחד המוטיבים העיקריים שביצירתו, אם לא העיקרי שבהם, כבר עומד מאחורי תיאור זה. ואפרים מרגלית כבר מפליג ב“זרם תודעתו” לסקירת הנשים הצעירות, “בנות ישראל החיוורות”. אפרים מרגלית הולך ונפרד בדפים הבאים מכל אהובותיו: דינה זינה וצילי בפרק הזה, ומהנוספות בפרקים הבאים. הוא נפרד כאן גם מנופי הקייטנות הירוקים שליד אודסה, ומגני קיוב, ומבתי חבריו וחברותיו שבעיר. תוך “זרימת תודעתו” הוא מדלג למקומות שונים, לאנשים ונשים שונים, ולנופים שבהם התרחש איזה רגע מרגש של תובנה פתאומית בחייו. איזה הבזק של הארה בחייו הקצרים ומלאי הסבל. עד ששוב, בהבזק-לאחור מכאיב, בעמוד 396, הוא אומר: “נפלא הדבר. מה היה ללבו פתאום – מה זה היה ללבו זה, שהתחיל צובט וצובט בחום כלפי הנגוהות הקפואות שבלבנה…”.

“כדור הלב הקשה והחזק…”

בפרק השני של הסיפור, נזכר אפרים מרגלית, תוך מהלכה של יממה אחת (וכמה זה מזכיר תיאור של יממה אחרת, של סופר אירופי דגול אחר, מראשוני “זרם התודעה”, ג’יימס ג’ויס), בנשים הצעירות שאהבו אותו, ושהוא לא היה מסוגל להחזיר להן אהבה. מהסיפור עולה כאן, כמו גם במקומות אחרים, שהגיבור בעצם אינו האחראי הבלעדי ליחסו המתנשא, המרוחק ומלא הבוז אל הנשים שהקיפוהו. מחלת ליבו הסופנית, מחלתו האנושה, היא שאחראית לדמותו המסולפת, כפי שהיא משוחזרת בתודעת הנשים הצעירות. אותה תודעה כשהיא משתקפת בתודעתו של המספר או של גיבורו שהוא בעצם המספר והגיבור גם יחד. אפרים מרגלית מרמז לקורא, באותן פריצות קצרות של השפעת המחלה על חייו, שבעצם כל סביבתו טעתה בהבחנותיה לגביו, ואפשר שגם הוא טעה והוטעה כל חייו על ידי “העולם ההפוך”, סדרו של עולם הפוך, שהיא כפתה עליו.

ושוב פורצים איזכורי המחלה לתוך הסיפור באלימות ממש. בעמוד 418, למשל, נכתב כך (ההדגשות שלי – א.פ): “ופתאום אתה מרגיש שרוצה אתה לבכות. לא לקבול לפני מי-שהוא – לבכות, לצרוח כשור פר. יש כדור אחד קשה וחזק. כצור הזה והוא מוטל בחזה מימים ימימה והחיים אינם נוחים והנשימה כה כבדה… הוי, את מי אתה ירא? והרי אתה מכרכם פנים, כתינוק קולני זה, והשפתיים הללו מתרחבות פתאום ואתה קורא מלב דוי והומה?” לא, אין אלה מטפורות, ולא דימויים, ולא התפייטות ולא הפלגה של פייטנים מחפשי קישוטים. זהו דיווח יבש וכאוב מפרפורי הלב החולה של גנסין עצמו, מההרגשות הקשות הנלוות, המעיקות עליו בכל מקום ובכל שעה. ואפילו כשסיפור הפרידה מזינה אוהבתו ומצילי הצעירה מפליג אל הזכרויות רחוקות משנים עברו, אין מנוס מאזכורי מחלת הלב המכאיבה.

לסבוא את הדם…

בפרק השלישי מתרחש סיפור פרידתו מאהובתו הצעירה “רוחמה הקטנה”. כתיבת “זרם התודעה” של גנסין בפרק זה נעשית אפילו עוד יותר מתוחכמת. דרך תודעתו של אפרים מרגלית היא זורמת אל תודעתה של “רוחמה הקטנה”. והסיפור המסופר דרך התודעות המתחלפות הללו, מועשר מאד, ולמעשה, מתוך היזכרות ופרידה מ“רוחמה הקטנה”, נפרד אפרים מרגלית בפרק הזה גם מדינה ברבש, אהובתו היחידה, שאיתה גם זכה לקיים קשר ארוטי מיני מלא. דרך הסיפור מביאה כאן כבדרך אגב, גם את סיפורה של וירה, אחותה של “רוחמה הקטנה”. לפנינו אפוא, גיבור אחד, ותודעתו שהיא גם תודעת המספר, הסובל ממחלה שאין לה מרפא. אך לא פחות מכך, גם מאהבות הבוסר והסרק, של הנערות היהודיות מהעיירה הקטנה שבה שהה, ומבתים יהודיים אמידים ובורגניים שבקיוב הגדולה.

ואל מולו מתייצבות זינה ודינה, צילי ו“רוחמה הקטנה” ווירה – חמש נשים צעירות, הכמהות כולן להגשים את אהבתן הלוהטת אל אפרים מרגלית. אינטלקטואל מבריק וקר-רוח, המקדים להקריח, השרוי כבר בעולם-שמעבר, והן אינן מבינות זאת, ואינן יכולות לקבל זאת. משום כך הן מתאכזבות, סובלות מאד, ומגיעות עד לניסיונות התאבדות בטביעה בנהר הסמוך או בדרך אחרת. לא גנסין, לא גיבורו אפרים מרגלית ובוודאי שלא הנערות – אף אחד מאלה אינו מאשים את מחלת ליבו הסופנית, כגורם היחיד לסבל הרב הנגרם בעטיה לכל גיבורי הסיפור. מלאכה זו, של תובנה והבנה זו, של הבחנת האשמה שבמחלה – הותיר גנסין לנו, קוראי סיפורו המאוחרים. קוראים קרים ומרוחקים כמו אפרים מרגלית, ש“אגדת גנסין” לא סנוורה את עיניהם, וכל המלל המיותר שנשפך עליו במשך השנים, לא פגע בכושר שיפוטם.

הבזק-לאחור מכאיב שכזה מתרחש בזיכרונה של “רוחמה הקטנה”, בעמוד 427, כשהיא בוחנת את צילום המזכרת, ששלח אפרים מרגלית מרומא לאהובתו דינה ברבש: “בחול הצהוב שאצל ימה של רומא. נימה אחת נוּגָה וּרְוַת אֶרֶס נמשכת ממרחקים וחודרת מבעד לשממה הגדולה. אח, נפשי לי ניחשה: היום אהיה מתבוסס בדמי – בשממה הגדולה הלזו יהיה לבי מתבוסס בדמו”. ושוב, לאחר כמה שורות: “אח, נפשי כבר ניחשה לי: היום אהיה מתבוסס בדמי. נימה אחת נוגה וּרְוַת ארס קוֹסֵס נמשכת אלי ממרחקים וחודרת מבעד לשממה הגדולה – ובשממה הגדולה הלזו יהיה לבי מתבוסס בדמו. דינה דינה בכי…”

שום “שירה” אין כאן, שום מטפורה, שום דימוי. זהו דיווח רשום על גבי צדה האחורי של התמונה מרומא, על מחושי הלב הבלתי-פוסקים של אפרים מרגלית – או גנסין עצמו – אפילו על שפת הים החמימה, באיזו חופשת קיץ מופלאה, ברומא בירת איטליה “הדרומית”. ראוי שיושם כאן לב היטב למלה “קוֹסֵס”, החוזרת בסיפור כמה פעמים, בהקשרים שונים. קוֹסֵס – בבחינת מוֹצֵץ, זהו תיאור מדוייק, ולגמרי לא פואטי, של הליקוי החמור בליבו החולה של גנסין. בדרך זו של פירוש המילה, ניתן שוב לראות עד כמה היה דיווחו של גנסין על מצב מחלתו, יבש, “רזה”, ומדויק.

ואם מדובר בקריאה אחרת, יש גם לקרוא אחרת את שירו המפורסם של גנסין, או המיוחס לגנסין, “והיה כי ישוב מִנוּדוֹ”, המופיע כאן בעמודים 430–429. אותו שיר מפורסם, שכבר נכתבו עליו דברים רבים במקומות שונים, שהיה נחשב במשך זמן רב כשיר מקורי של גנסין, ולימים הובהר שאין הוא אלא תרגומו ועיבודו של גנסין, משיר ברוסית, שכתבה צילה לוין, שהייתה אף היא אחת מאהובותיו הדחויות של גנסין. אהבתה הנכזבת אליו הביאה אותה, לבד מכתיבת השיר, גם לנסיון התאבדות. גנסין עצמו הרחיב בפרשת אהבה טראגית זו בסיפורו “בטרם”, שקדם בכמה שנים לכתיבת “אצל”. מעניין לציין שצילה לוין, לימים דראפקין, תרגמה או עיבדה מחדש את שירה זה, והביאה אותו בין שירי היידיש שלה: “…אסירה בלאט קצה השמיכה ואשק לו בחזהו… / ותהא זה הנשיקה נשיקת איש הרוצח את נפש:/ את דמו אסבאה בנשיקה הלזו!/ ויהא זה הדם לי, להשקיט בו צמאי,/…”

שיר קשה זה, שבמהלכו מומרת האהבה ברצח, אגב שתיית דמו של האהוב, אינו רק שיר נקם של אהובה דחויה. הוא גם שירו של איש חולה, הנמק בייסורים, שאינו יכול להגשים שום אהבה שהיא, לשום נערה או אהובה. משום אותו “חטא” נורא של בגידת הגוף. הוא אינו יכול לאהוב לא מפני שהוא שונא נשים, ולא מפני שיחסו אליהן הוא יחס מעוות, ולא מפני שהוא סוטה. לא, גנסין, ואפרים מרגלית, וגיבוריו שבסיפוריו הקודמים, אינם יכולים להגשים את אהבתם משום שאין לה שום סיכוי. משום שהוא יודע, היטב מכל אדם אחר שבעולם, עד כמה קצובים ימיו. עד כמה ליבו חולה. עד כמה מותו צפוי בכל יום ובכל שעה.

אדרבא, אפשר בהחלט גם לבחון את יחסו של גנסין אל אהובותיו בדרך אחרת: מצפונו לא הרשה לו לרקום יחסים של קבע עם אף אחת מהן, משום שממש כמו חולה איידס בימינו, הוא ידע שאין שום סיכוי לאהבה שכזאת. מצפונו לא הרשה, המוסר שלו לא אפשר לו זאת, אבל לא הייתה זו תקופה שאפשר היה בה ללכת לייעוץ, או לקבל טיפול… והמידע הקטלני שנשא בתוכו, ושהטמיע אותו בסיפוריו, המידע על מחלתו חסרת המרפא, הוא שגרם לו לנהוג בדרך שהתפרשה בטעות כהתנשאות, רחישת בוז לנשים, והתרחקות.

ושוב, עמוד או שנים לאחר מכן, בעמוד 431 הוא מדווח: “ובאותו הלילה גופו, כשנדמה לו פתאום, שֶׁכָּרוֹ לוהט מתחת לראשו, והוא התרומם בקפיצה אחת, כשלשונו צורבת ומושטה, ופתח בהדיפה חזקה אחת את החלון הסמוך אליו הפונה החוצה, והתחילו פתאום שיניו חורקות וחזהו נוהם נהמת דוב…”.

התסמונות של מחלת לבו האנושה אינן מרפות מגיבוריו שבסיפוריו לא ביום ולא בלילות: הרגשת החנק וקוצר הנשימה, חוסר האוויר והלחץ הנורא בחזה, פרפורים ומציצות, הזעה תכופה וחולשה שאין לה הסבר, כל אלה הן פריצות והבזקים של “המציאות הרפואית”, שלא לומר המציאות הקלינית, אל תוך “זרם התודעה”. הן ודומותיהן לא נבחנו עד היום כראוי בחקר יצירתו של אורי ניסן גנסין, על אף ייחודן. הן הוטלו, יחד עם מאפיינים אחרים של יצירתו, לתוך סיר הכולבו ה“גנסינאי” המיוחד, הכולל, של פיוט ושירה, של התמהיל שחלקו הערצה חסרת גבולות וחלקו בורות פשוטה, שמילאה את מה שנקרא באופן כללי “אגדת גנסין”.

“אותה הריקנות הנובלת…”

הפרק הרביעי מתרחש במהלכו של יום אחד. וכמעט כולו מסופר מתו “זרם התודעה” של הגיבור הראשי, אפרים מרגלית. יחסיו הַעֲקָרים וההפכפכים עם אהובותיו, חוזרים ונידונים בפרק הזה, ובחלקם, אם כי לא כולם, אף מתבהרים מעט. נזכרים ימי ילדותו הרחוקים, ימיו בבית אביו, ונזכרת שיבתו המאוחרת לשם. כאילו לשם ניסיון אחרון ומכריע, להתמודד עם מחלתו. אם יש מקום בעולם, אם יש זירה בעולם, שבה יכול לקרות הנס והוא יוכל להבריא – הרי רק “אלוני המולדת” הישנים, זירת בית אבא, היא האפשרות האחרונה לכך. בפרק זה מגיעים לשיאם כמה דברים שהוחל לספרם בפרקים הקודמים. לפחד המוות המתגבר של אפרים מרגלית החולה, יש כאן כר נרחב לדמיונות ציורים ופיתוחים. פרשת אהבתו לדינה ברבש, אהבה המביאה את שניהם לידי ייאוש, ואת דינה לידי ניסיון התאבדות, נחתכת כאן על ידי פלישה אלימה של מחלתו, אל תוך רקמת הסיפור. בעמוד 442, מרגיש לפתע אפרים: “אלא שפתאום פגה אותה הרגשה מלבו – פתאום הרגיש שכל אותו סבל גדול, שישנו בבשרו הרוחש, הריהו כבד ומסורבל יותר מדי לגבי חזהו זה, שכוח-מה כוחו, לגבי אותו חזה נלאה, הריק וְהַמְרוּוָק, המתחיל מצטמק בכאב גופני מציק, מחמת אותה ריקניות נובלת שבתוכו, והוא צנח ונפל בחזרה, כקורת בית-הבד זו, וראשו נפל לו אחורנית, ובפניו שחוורו פתאום, התחילה…”

התיאור שלפנינו הוא כל כך נכון, וכל כך מדויק, עד שהקורא יכול לדמות לעצמו שהוא קורא לא בנובלה חדשנית ומהפכנית של אחד מהאבות המייסדים של הספרות העברית המודרנית, אלא ביומן אירועים של מחלקה לטיפול נמרץ, באחד מבתי החולים הגדולים של היום. אלמלא היה התיאור כל כך עצוב וכל כך מדכא, אפשר היה ממש להתקנא באותו רופא פנימי של החולה, שלפציינט שלו יש כושר תיאור מופלא שכזה. משפטים רצופים אלה, של “דיווח מיומן המחלה”, מאפשרים לקורא של היום להבין קצת יותר ממה שאמר אפרים מרגלית. הצל הגדול שמטילה מחלתו על חיי האהבה שלו, “עריצות המחלה”, נעשים לפתע ברורים עד להפחיד.

במהלך היום האחד הזה, המתואר בפרק הרביעי, נפרד אפרים מרגלית מפעילותו הספרותית, הוא נכנע לסופר הצעיר המגיע מהעיר, ועל אף שהוא מלגלג על כתיבתו וקוטל אותה, הוא מבין שהעתיד כסופר שייך לאורח הכותב ולא לו. סופרים אחרים, צעירים וחסרי כשרון, או מוכשרים מעט אך מוגבלים, תופסים את מקומו. להם יש יתרון עצום: הם בריאים! ובריאותם הטובה מאפשרת להם הכול, כל מה שנמנע מאפרים: לקיים יחסי מין מלאים ומספקים עם הנשים הצעירות התובעניות המקיפות אותם, להבטיח להן אפילו נישואין, לנסוע בעולם, לכתוב סיפורים ולפרסמם בכתבי העת, באירופה ובאמריקה, ולהשתתף ככוכבי-ספרות צעירים ומבטיחים בערבי-קריאה. הם ימשיכו לחיות גם אחריו. הם ימשיכו לכתוב, לקרוא, להתפלמס בענייני ספרות ופילוסופיה. הם ישאו את הבנות היהודיות שמבכות כבר את אפרים.

והלב החולה תוקף אותו שוב, באמצע מהלך פרידתו מדינה ברבש שבעמוד 449: “הוא חוור פתאום והתחיל צוחק בקול גדול – והיה זה אותו צחוק קצר וקשה, שאדם אינו גומרו, אלא אם שיהא חזהו מתחיל כואב וכואב, כאילו נפל מהגג ונשבר בקרבו.”. ובהמשך: “ואולם אפרים כבר היה יושב נלאה וחזהו היה כואב וכואב, כאילו נפל מהגג ונשבר בקרבו, הוא כבר היה יושב נלאה וחשב משום-מה באותו ייאוש סולד שבלב, הרותח ורותח ונוקב ברתיחתו זו במפולש: אבדו החיים…”

הארה פתאומית ומכאיבה שירדה עליו, תוך היזכרות בשיחה האחרונה עם דינה ברבש, החווירה לו שזהו זה, בשבילו כבר חסומות כל הדרכים. בשבילו כבר אין הצלה. גורלו שלו נחרץ: “ופתאום באיזו חרדה שחורה שבנפש: – זהו?! ורק לאחר שתפש בשתי ידיו בסומכות של הכסא, שישב עליו, והרגיש שכפות ידיו כואבות לו מאד, הצליח לכבוש בלבבו אותו הרטט המשונה של פרכוס, שבא וטלטל את בשרו, מחמת אותה הרגשת המוות המוכרה השחורה…”. הארה רוחנית שבאה ביחד עם התקף של הפרעות-קצב קשות בלבו, מולידות אצל אפרים הזיות-מוות שהוא חש בהן מקרוב מקרוב. מחלתו הגופנית עוברת כאן המרה למחלת הרוח שלו: דכאונו, המרה-שחורה שתוקפת אותו, והרגשת הפרידה האחרונה מכל מה שהיה לו יקר בחייו.

מחנק לנשימה…

פגישתו האחרונה עם דינה ברבש, היחידה מבין אהובותיו שלא נרתעה ממנו, והעניקה לו את אהבתה, הגופנית והרוחנית כאחת, ושאצלה הצליח כנראה להגשים גם יחסי מין שלמים, היא במובנים רבים פרידתו ממנה. ניסיון ההתאבדות השני שלה יצליח בסופו של דבר, והיא תקדים אותו בהסתלקותה מארץ החיים. באמצעות שיחתו האחרונה עם דינה הוא נפרד ממרכיבים שונים בחייו: מלימודיו החלקיים, מעיוניו שהיה רק בראשיתם, מנשים שאהב והן אהבו אותו אהבה עקרה, מקיוב העיר, שכנראה אהב לשהות בה, ומכל אשכול זיכרונותיו, ילדותו, עברו ותקוותיו.

הפרק, או הקטע החמישי והאחרון של “אצל” נועל את הסיפור. כל הקצוות נפגשים ונקשרים בו, וכל סיפורי המשנה, “זרמי התודעה” מתנקזים אליו התנקזות אחרונה. אפרים מרגלית, שמחלת לבו הקשה כמעט הכריעה אותו בניסיון התאבדות חפוז שלא צלח, נאלץ להכיר במותה של דינה ברבש, שניסיון התאבדותה האחרון הביא למותה. המחלה שוב מכבידה את אכפה עליו, והוא כמעט מתמוטט, בדרך לבית משפחת ברבש, אולי בדרכו ללוות את דינה המתה. ובעמוד 471, שוב מבזיק הדיווח מעולם הפחדים החולני: “ובקרוב כבר היו הרקות הגרויות מוצתות והבשר שנלאה היה רותח והנשימה התנהלה בכבדות ושארית מחשבה צלולה אבדה, ונשארה רק אותה קדרות קשה ומציקה, שמתחת לחזה הכואב, זו שהוסיפה פתאום חיל ושמה מחנק ליתר הנשימה וסלדה את הריס מתחת למצח. חום לוהט ודממה חונקת ורוח קודרת זו שבלב…”

אורי ניסן גנסין היה רק בן שלושים ושלוש במותו. את סיפורו “אצל”, כתב במשך ארבע שנותיו האחרונות, כאשר מחלתו מתחזקת והולכת, ולבו הולך ונחלש. הוא היה מודע היטב למחלתו, יותר מכל אדם בעולם. וכמספר אמן, חדשן ומיוחד, נתן לה ביטוי חריף ומדויק. הוא ירד לפרטי הפרטים של ההתקפים שפקדו אותו, ושילב אותם בצורה מפליאה בתוך רצפי “זרם התודעה” וזרם ההיזכרויות שכתב. הוא עשה זאת בדרכו האמנותית המהפכנית, החדשנית, ובלשון העברית, שהייתה כל כך רחוקה מלשונות אירופה הראשיות. הוא הקפיץ את הפרוזה העברית העתידית במאה שנים קדימה… עד כדי כך, שהקורא של היום עשוי לשאול מדוע דרכי קריאה כמו זו שהוצעה כאן, ונוספות, לא הובאו בפניו עד היום? כתיבתו היא נקייה מכל סרבול של פייטנות שתלו בה מבקרים ומעריצים חסרי הבחנה. היא משוחררת מכל העודפים והשומנים היתרים שתלו בה סופרים קצרי ראייה וחוקרים שלא טרחו לקרוא את סיפוריו ולהבינם כלשונם.

במשך שנות קריאה רבות, שחלפו מאז פרסום הסיפור “אצל”, חסמו אותם מהללי-שווא של גנסין את הדרך לקריאה אחרת, שונה, בסיפוריו. התוויות שהעניקו לה, מיד לאחר מותו “משורר השקיעה”, לדוגמה, “משורר תוגת המוות” ועוד – לא אפשרו לקרוא את הפרוזה הנחשונית שלו כמו שצריך לקראה. ההתמקדות בנושאים השוליים של הסיפור, ניפוח מעריץ של דרכי הביטוי שלו, בנוסף עם יצירת “אגדת גנסין”, האגדה שנרקמה סביב אישיותו המיוחדת, מנעו מהקוראים את האפשרות לקרוא בו שוב קריאה נכונה. מרוב תשבחות סתומות ליצירתו, והבעות צער מופרזות על מותו המוקדם, שקשרו לו מעריציו או מי שחשבו עצמם לכאלה, לא ניתן היה לזהות בסיפור “אצל” את הרקוויאם הייחודי שכתב לעצמו בארבע שנותיו האחרונות.

קריאה חוזרת, שונה ונכונה בסיפור, שימת דגש על חידושי הפרוזה ו“זרם התודעה” שלו, על הדיוק המרבי המדהים, שאולי רק רופאי הלב יכולים להבין עד הסוף כמה אמיתי הוא, עשויים למשוך אליו קוראים חדשים. ואפילו קוראים מחדרי המיון, מהמחלקות הפנימיות ומחדרי הטיפול הנמרץ של חולי הלב האנושים… אורי ניסן גנסין הקדים במאה שנים את הסופרים העבריים של היום, המשלבים את המחלות ומהלכן כגיבורים עצמאיים בסיפוריהם… קוראיו הוותיקים והנאמנים, אלה “השפוטים” לכל חייהם באותה הכת הקטנה של מוקירי כתיבתו, אלה “המכורים” לקצבה המהפנט של הפרוזה שלו, גם הם יצאו נשכרים אם יחדשו את קריאתם וירעננו אותה, בדרך שהוצעה כאן.

הבעת תודה: אני מבקש להודות לפרופ' צבי לוז ולפרופ' אבנר הולצמן על עזרתם הנדיבה.

קיץ תשס"ב

אוגוסט 2002