סיפור

היא רכּה וקומה לה זקופה. הליכתה אינה ברגל ישרה; היא קופצת קפיצה כל שהיא לאחר כל פסיעה רביעית.

יש אשר תקח אחת האבנים הקטנות ותזרקנה בכוח אל חלקת המים הרחוקה וזו ניתּזת שם מאת המים ושבה אליהם אחת ושתיים ושלוש.

אז תשלח את בת צחוקה לנוכח ציפורת-הפּשְׁתה, הניצבת בחול וחופזת בזנבה. לאחר זה היא קופצת אחת ושתיים הלאה.

ואולם הס! מה פשר הדבר הזה? הנה היא יושבת. פניה נשקפים כה זקנים, כה זקנים, וכולה כה נוגה. היש, אשר תהיה לה נסיבָּה להיות כּה נוגה – לה, הרכּה כה בשנים?

היא אינה מאריכה בישיבתה זאת. הנה היא קופצת פתאום ממקומה, כמתגנבת, היא ניגשת אל גדר הפרדס, קוטפת לה בדרכה פרח אחד, מורטת ממנו בשיניה שניים שלושה ציצים וזורקת אותו הלאה. אז היא נכנסת אל חדרה על בהונות רגליה.

היא קוראה כחצי דף אחד מהספר. אז היא חוזרה ויוצאה חרש ובִכְיָהּ כבוש בלבה. איש לא דיבּר לה דבר. איש לא רב אתה.

הנה היא ניצבת ולוחשת דְבַר מָה, כששִיניה דבוקות יחד, ונוהמת, כחתול זה.

היא ניצבת אל הסוֹלֵלָה. השמש יורדת, הגלים ישׁוֹקוּ חרש. מסביב מנוחה גדולה.

ואולם היא קופצת את אגרופה ומרימה את ידה. זידוֹנה, היא זוקפה את חזה המלא אל מול פני הים. ופתאום קרוא תקרא בכוח והזרזירים אשר בשפת הים, יפחדו מקולה וינוסו: אני חפֵצה! אני חפצה!

אז חוזר חזה ויורד. לפני זה חלפה סוּפה את נפשה. עתה שֶקט בקרבה. עיניים לה גדולות והאישונים שחורים.

היא שכבה. את ידיה שילבה אל אחורי ראשה – ידיים נוחות לזוז, כנחשים, וחזקות. אשמורותיה סגורות. הישנה היא?

לא, הנה היא חוזרת וקופצת ושמלתה מנפנפת ברוח. לחוֹש תלחש: אני חפצה! אני חפצה!

את מה היא חפצה?

את המראה הזה אני חוזר ורואה לפני תמיד בחזוֹני. ואם לָאמת – הלא אז גם ראֹה לא ראיתיה. אני טרם הכּרתיה אז.

אז, כאשר ראיתיה אנוכי, לא היו מותניה צרות, כי אם מלֵאות ורַבּות ההדר, פניה כבר לא היו מלאים חילופי הרגש הרב וצלליו והבלטת חזה כבר לא היתה זידוֹנָה.

פניה כבר רָגשו אחרת. יש אשר באה אֲרֶשֶׁת אחת חולפת ושָכנה אחת מְעָט בפנים, ואולם זו אשר באה תחתה נשארה תמיד.

ולמה איפוא ראֹה אראה תמיד לפני, מדי ראותי את תמונתה בחזוני, את אלה הפנים דוקא, את הפנים, אשר לא ראיתי ולא הכּרתי? האם לא יש אשר ראֹה אראנה לפני תמיד אשר כזאת, מאשר נֶחרוֹת נחרַת בזכרוני היטב דְבַר קוּמה בבוקר אחד והושיטה את ידה החשופה למרום – בפתאום זיקפה אז את קומתה ואת ידה החשופה הושיטה ותהי כנמשכת כלפי מרום וכל שרירי פניה כאילו התבלטו – ההיֹה היה גם בזה אותה הקריאה הלוחשה: אני חפצה! אני חפצה!?

כמה השכּילו עיניה לברוֹק ברקים רב! כאילו היתה לה שמש גדולה בחובּה

ואולם גם לבכות מרה הבינה. יש אשר באה פתאום אלי והתנפלה אל חיקי ומיררה בבכי וכל גופה חרד ורָטט – חרדו כתפותיה וחרד חזה וחרדו מתניה.

אז לא היה לי בלתי אם לקחת חרש וביד רכּה את ראשה הלוהט ולהגישנו אל חזי ולאחוז בה ככה.

היֹה היתה, כנראה, באחיזתי זאת, אשר אחזתי בה, סגולה אחת מיוחדת לי, אשר היא אהֵבַתָּהּ.. כי תמיד דיברה וחזרה ודיברה באוזני כי אוהבת היא אותי, מפני שאני הנני האחד אשר בחיקו היא יכולה לבכּות את כל מרי נפשה.

בחזה, דיברה, יש לה ים גדול של דמעות, המכּה גלים ושוטף על גדותיו מפרק לפרק.

אינני יודע את פשר הדבר ומוצאו; ואולם לפרקים נדמה לי, כי משא כבד נופל אל חזי, ולשבת ישר ולאחוז בה בּבְכּוֹתהּ היה אז בשבילי מה שבשביל באֵם הוא דְבַר לדתָּהּ ילד חדש. נדמֹה נדמה לי אז, כי מוציא אני לפעולות דבר גדול מאוד ונכבד מאוד, אשר בספר חיי יירשם לי לזכוּת יתירה.

יום אחד, כאשר הלכה מאתי לאחר בְּכִי מר אשר כזה, הרגשתי פתאום משא כבד בחזי, במקום אשר היה שם ראשה מוטל, ואני אמרתי לנפשי בקול: היא, לבטח, לא תיטשֵׁני לנצח.

לא תיטשֵׁני! ואולם ההיֹה היתה אתי? הלא נפלֹא נפלָא מאתי גם דבר בִּכיה, אשר בכתה בחיקי. זרים היו לי המכאובות, אשר חפצה להָקֵל אז מלִבה.

והדבר הזה הוא אשר היה הדבר הקדוש והנפלא אשר בינותינו: אני לא חקרתיה. אנוכי רק נתתי לה לבכות כנפשה בחיקי.

אנוכי חשבתי בלבבי: היא סבוֹל תסבוֹל. חייה קשים לה מאוד. טוב לאדם אם יש לו נפש חיה וקרובה, אשר בחיקה הוא יכול לבכות ולהריק את נפשו שלו. יש בזה משום הקלת המכאוב. הייסורים הם קרובים לרוחי. מרגיש אנוכי אותם תמיד בכל לבי ורוצה הייתי לרכְּכֵם בשבילה, אם רק יהיה לאל ידי.

לִנְטוש אותי.! היא באה אלי וחזרה ובאה מפרק לפרק. יותר איני יודע להגיד דבר ברור אודותה.

היֹה היה הדבר בגדר האפשרות, אשר מידי אחד הגברים באו לה הייסורים הגדולים האלה. אני לא ידעתי דבר ברור. אפשר היה גם זה, שהיא לבדה עשתה דבר, אשר יֵצר לה ככה.

אני לא חשבתי בזה. הגֹה הגה רוחי רק אחת: נפשה שֶׁלָהּ שלום נָשָׁתָה. אבוֹד אבדה את פַּשְׁטוּתה ואת טובה ואת שלוותה. ואני כה חפצתי לפחת בה רוח שלום ולראות את חזה, כשהוא מתרומם ויורד לאטו ובמנוחה גמורה.

היא באה וחזרה ובאה אלי מפרק לפרק. היא היתה יושבת לידי, מניחה את ראשה לכתֵפי ונושקה לי.

היא היתה שמחה כאשר נשקתיה גם אָני. והגידה, כי אהוב תאהבני. האמת היה הדבר? הגם אז כבר אֲהֵבַתְנִי?

איה איפֹה היתה אובדת בשאר הימים? את הדבר הזה לא ידעתי. דבר אחד מדבריה לא ידעתי. שאוֹל לא שאלתיה. תמיד, מדי לחוֹש לי לבי לִשְאול אותה לדבר הזה, היֹה היד דבר אחד בקרבי, אשר לא נתנני לפצות פה.

עיניים היו לה עיני תכֵלת אורה. כאשר היתה לובשת לבשרה את שמלת הקטיפה אשר לה, אשר היתה גם היא ממראֵה התכלת האורה, היה לי קשה להחליטו דבר, איזו אחת מהֵנה תבריק יותר בתכלתה, השמלה או העיניים. לא יכולתי להגיד, איזו אחת משתי אלה יותר רכּה בנוגההּ.

שמלת הקטיפה הזאת ממראה התכֵלת האורה! אמנם, מה רבו הדברים הצפונים שבחיים, היכולים, לפרקים, להיות אחוזים וקשורים במִטַלְטֵל אחד אילם, אשר לא יש בו רוח היום – באחת מהשְׂמלות או באחד מהצמידים. בני אדם יפיחו רוח חיים כבל דבר אשר איננו שָׁם.

די לי די, אם רק הגֹה אהגה במסתרים את המלים הללו: שמלה של קטיפה ממראֵה התכלת האורה – וכבר חוזרָה וחיה בזכרוני שורה שלמה של רגעים נפלאים בייחוד, האחד מהם. דבר לא קרה אז. אפילו רושם של איזו סוּפה שהיא לא נשאר אחריו. כמים העמוקים, המפכים להם לאטם, היֹה היָה הערב ההוא.

אותו העץ, אשר אליו נשענה, אותו הנחל ההומה, אשר דווקא אז לא ידע רוגז.

אני הוצאתי מפי את המלים האלו:

– הביטי נא אל שפת הנחל, היא מוטלת כקפואה והנחל זרוֹם יזרוֹם. רק בהביטנו אל שפתו וראינו, כי הוא זורם.

מלים, אשר כל כוונה צפונה לא אצרו. ובכל זאת נדמֹה נדמה לי, כי קרוֹא הֵנה קוראות לי ממצולות ימים שכּבר היו, וכמאמר שליט, יוצא מפי הקוסם, רמוֹז תרמוֹזנה לימים לא ישובו, כי יבואו להתייצב לפני.

זה ה“אמנם” החרד שלה! כאילו דברים דיברתי באוזנה, אשר גורלה הוטל בתוכם.

ואז היתה השמחה בכּול.

כי לאחר שהשתררה בינינו הדממה הארוכּה ההיא ואנחנו הבטנו שנינו יחד אל מקום אחד ואת מבטינו זֶרם הנחל הוא סְחָפם, קראה פתאום:

– נפשי שׂמֵחה.

– נפשי – שׂמֵחה – קראה חרש ולאִטה.

אותה השִׂמחה, הממלאה את נפש האשה, בהרגישה בקרבה, כי הנֵה גָמֵלה, והחודרת את הרוח, בהכּותה בה בחֲרדה גלים גדולים וחזקים, רטוב תַּרְטִיב את המבט. דמיונה כאור היָרח, אשר נח על חלקת הַפְיוֹרְדְ החרֵדה.

ראֹה אראה את כל זה כמו חי לפָני. שמלת התכלת בצֵל הזלזלים, ויהי כאילו היה זה אחד גם את בשרה, ובשרה גם הוא היה לאחד הגְּוָנִים.

היא היתה כּה יפה – לבושה בשמלה הזאת. הֲדַר הקטיפה כאילו הבליט ביותר את מִלֵּאת חזה וגם הסתּר הסתּיר אותה, כאילו הפיצֶנָהּ צללים, צללים מתפזרים, צללי תכלת כּהה קלים ורכּים.

לבטח, כבר יש בדברי מהשתפכות הנפש. סלחו נא לי. ואולם לי כה טוב לטַפל בזה יותר ויותר ולנסות לצייר לי את כּל מה שהיה וּכמו שהיה.

וככל אשר ירדה אפלת הדמדומים, הלכה גם היא ותַמה והיתה לאחד את הזלזלים, את הדקים, אשר אוזנינו לא הקשיבו בחולפם.

זה היה הערב היחידי, אשר אז ראיתיה מקַטֶרֶת, היא הגידה:

– אני רואה את לחישת הפּאפּירוסה שלך. זהו כל מה שאני רואה.

אני השיבותי לה:

– ואני רואה את לחישתה של זו שלך וגם את כף ידך אני רואה.

אז אמרה:

– הנה אנוכי מקשיבה לקול המיית הנחל. לפני זה לא הקשבתי לו. רק ראֹה ראיתיו.

שיחות כאלו בני אדם זוכרים ימים יותר רבים מאשר הם יכולים לזכּור את הדברים הלוהטים, אשר זִכְרָם כָּבֶה מיד. כּתֹב אינם כּתובים פה לפנינו, כי רק נגינתם היא זאת, אשר תצלצל באוזניים, זאת הנגינה, החרֵדה וחודרה ברוחם.

שנים רבות חלפו מני אז. ואולם יש לילות בלילותי, אשר לחישת שתי הפּאפּירוסות תאיר לי באפֵלה ואת קול הדברים החרישים האלה בדומייה אאזינה.

הימים היותר יפים ונשגבים היו אולי אלה הימים, אשר אז לא חָייתי בנפשי את החיים, אשר הייתי מוכרח לחיות בקרבם באחרית הימים. זאת הדומייה הגדולה, השוררת לפני בוא החיים ומכאוביהם הגדולים, האם לא יש אשר היא הִנָּה הכי נשגבה?

ישוב ישבה אז אל מול פני. היא הגידה, כי נפשה שׂמֵחה בקרבה. והשמחה, אשר היא הרגישה בקרבה, נתנה לי את האֹשר. ואולם ההיתה גלויה וברורה לפנַי סיבת שמחתה? ההבינותי לרוחה?

אחר הדברים האלה באו הייסורים הרבים.

ואולם לא! אחר הדברים האלה הלא באו גם הימים היותר נפלאים. ימים כה נפלאים בהרכּבתם הנפתּלה, ימים מלאים רגש רב וכובֶד מיוחד בְּשֶל כל אלה הדברים, אשר באו יחד והטילו רוח סופה מתחוללת בקרבי, ובנפשי, אשר היתה כל הימים כה שוקטה, היכּו גלים הוללים.

ימי פֶלא והוד! ונוגה להם, כּנוגה אשר לזהרורי השמש ורביב הגשם בבואם יחד.

פנאי אין לי ביותר, כי אטַפּל בסיפּרי זה ואלטשנו, כלְטוש את היצירה האמנותית. בהביטי אל אחורי ויבואו כל הדברים האלה אלי יחד כסופה המתחוללת,, ובאומרי למצוא מנוחה לנפשי, יש לי לספר את כל מה שהיה ודבר לא יחסר. גם הנה הלילה קרב אל קִצו. כבר הקשיבה אוזני קול ציפור אחת בצפצופה.

חפצתי מאד לסַפּר את דבר התמורה הנפלאה, אשר באה פתאום בפנים האלה, אשר היו כה זקנים וכה נוגים, בראותי אותם לראשונה, את דְבַר בּוֹא אליהם שרטוטים חדשים ומחודשים, קמטים נמחו ויאבדו כליל, מראֵה עיניה שב ויֶחי ומיום ליום היתה יותר ויותר צעירה.

חפצתי מאד לסַפר את דבר אושרי הרב, אשר מילא את נפשי, מדי הרגישי, כי מיָדי באו לה כל אלה, כי בנפשי אני היה הכּוח הזה.

לאחרונה, התחלתי רואה בה את שתי הדמויות גם יחד. הקומה הישרה של הילדה הרכּה רפרפה לי ממותניה המלֵאות ורבות הֶהדר, שאיפת הילדה ומשׂאת נפשה אל כל הכמוס והלוטה בסוֹד בּיצבּצה ורמזה לי מאותם הפנים, אשר תוגת החיים הגדולה כבר שירטטה בהם את דברי שירתה הנוגה והיפה.

הדבר הזה – פלא הוא, וכה כבד ממני להתחקות ולבוא אל חקר הדבר בבואו ואל כל אשר בא לי לרגלו.

אחוז היה הדבר וקשור בדברים רבים קשים ונוגים.

ובשבתי פה אל שולחני ואת נפשי יש לכתוב את דברַי בספר, ובאו כל הדברים האלה וּסְבבוּני והֲממוני ולא יתנוני לשוב ולהחיות בקרב נפשי את הפנים המחודשים האלה, אשר אמרתי אשר חידשו את ימי ילדותם. ואולם מדי הֲגוֹתי בתוגה הגדולה ובייסורים הגדולים, אשר באו ונתנו לאושר פנים אחרים מִשֶׁלהם. אז אני חוזר ורואה את הדבר הצעיר והנישׂא כסוּפה, אשר בעינה, זה אשר הוא צעיר מכל צעיר, אשר יֶשנוֹ יותר מעלוּמִים – עלומים חדשים,, עלומי נצח לא יסופו, עלומים, הבאים לרגלי האושר, עלומים, אשר אני, אני חוללתּים!

– כדבר, אשר היה בערב אותו יום, בו קיבלה לתשורה את רביד המֶשִי. היא חפצה דווקא להשקותני יין. מבלי הוציא הֶגֶה מפיה, קפצה פתאום ממקומה והנה היא כבר בבית ממכּר היינות.

– מַדֵּירָה! – קראה.

והתחילה מפטפטת וצוחקת, ישבה באחד הכּיסאות, זרקה ברגליה, כילדה קטנה.

אנשים אחדים ניצבו לא הרחק מאתנו בחבורה אחת ושוחחו ביניהם. הרגשתי במבטיהם, אשר שלחו אחרינו לללווֹתנו, כאשר יצאנו. הקשבנו את לחש האחד מהם, בלחשו לחבריו:

– האושר!

זה היה בתקופת שלושת הירחים, אשר בילינו לחוּפּי הים, אלה שלושת הירחים, אשר לא היה בכללם אלא צהלת אושר אחת גדולה, שאינה פוסקת.

אז שילבה את ראשה לאחור והביטה אל האנשים, הניצבים בחבורה, ובפניה אותו ה“הֵן”, אשר מימי לא ראיתי כמוהו לחדוות הנפש הטהורה. שכוֹח לא אשכּח את הדבר לנצח. זכור אזכּור גם כיום הזה את מבטי האנשים, אשר שלחו אז אחרינו, ויהיו כאילו היתה את נפשם להגיד לנו:

– בכל שנות חַיינו לא ראינו כדבר הזה ליפי. עתה הנה ידענו, כי יש אושֶר בחיים.

ואולם הנה ראֹה אראה, כי חוזר אני ושב תמיד בנפש חפצה רק אל התקופות, המלאות זוהר רב, אשר בסיפורי. סַפר לא אסַפר את אשר נפל גם בּינוֹתיים.

זכוֹר אזכּוֹר כמו חי את היום, אשר אז פגשתי אותו לראשונה. נפגוֹש נפגשנו, כחוק וכמשפט בימינו אלה. באחד הרֵסְטוראנים. הוא היה יוצר פֶּסל.

מיָמי, כמדומה לי, לא היתה בנפשי שאיפה כבירה כזאת לבוא אל חַקר נפש אדם. לאט ולאט באנו יחד בדברים ולאט לאט התרחקנו מיתר האנשים, אשר אכלו אתנו אל שולחננו.

בסיפורי זה אין מוקדם ומאוחר. יש לי איפוא להגיד פֹה, שהדבר הזה היה לפני אותם ארבעת הירחים. כי כל הירחים היו רק ארבעה. מיָמי לא הרגשתי כֹה ברור את דְבַר אשר יכול האיש האחד לבוא אל משׂנֵהו ולהושיט לו בדברים ברורים ובהירים את הדבר, החי בקרבו הוא ומבקש לו את תיקונו במלה הנכונה. בדבר הזה יש הרבה ממכאובי הנפש, כי טוב אוּלי היה לנו, אולי מצאנו את הבּיטוי לדברים בנפשותינו אנו.

לא בדבר האמנוּת שׂוחַחנו. גם לא בדבר הנשים.

יותר מכּל זכוֹר אזכּור את הדברים, אשר דיבּר האיש באוזני, בפַרְפֵּר אור החשמל באולם ומסביב לנו היה אופל. אחר זה יצאנו ושוטטנו הרבה בחוצות.

– יִראת הכבוד היא החסֵרה לנו. יראת הכּבוד. היַש אשר נמצא בלבנו את רגש יראת הכּבוד מפני השמש אשר בשמים? – ככה דיבּר בכבות אור החשמל באולם ואנחנו קמנו והלכנו אל פתח האולם הריק.

– זאת השמש, הקָמה לנו לתחייה בכל אור וכל גוָנֵי האור, אשר אנו רואים מסביב לנו…

– או הֲיֵש בלבנו רגש יראת הכּבוד – אנחנו כבר יצאנו אל הרחוב ונשים נודדות אחדות רִיפרפו לנוכח פנינו – אולי יש בלבנו רגש יראת הכּבוד מפני הצחוק ובת הצחוק אשר לאִשה? מפני בת הצחוק של האושר אשר לאשה? אח, לא! אנחנו הנה לא דיבּרנו דבר וחצי דבר וחצי דבר מהאשה; מיטיבים אנחנו לדבר אודות האשה רק אז, כשאיננו מדברים אודותה דבר.

– אני רק להגיד חפצתי – – – היש אשר תתמיד בת הצחוק של האושר לשוב ולהאיר את פני האִשה?

היֹה היה האיש מִסוּג אותם האנשים אשר בנגינת דבריהם ובמשקל שבהם ידברו לנפש הרבה יותר מאשר בדברים גופם; אותם, אשר בהפסקה אחת קטנה, שהם מפסיקים את דבריהם במקום הראוי, ישכּילו להגיד פתאום את זה, שאדם מוצא חבוי במסתרי נפשו והוא צמא שם לביטוּיוֹ.

– האפשר איפוא לנו לבלתי ירחש בנו את רגש יראת הכּבוד מפני אותו הרגע, אשר אז בת הצחוק מתגלה לנו – את רגש יראת הכּבוד, וגם אפּיים ארצה להתנפּל ולנשק את רגלי האשה, מדי צחקה לנו את בת צחוקה!

– ואנחנו הנה עשׂה לא נעשה כדבר הזה. רגש יראת הכּבוד אין בלבנו.

– הכּוח הכי נשגב שבחיים הוא – היופִי.

– התַקיפים הללו – שפל מצבם מאוד בימינו אנחנו – – – ואולי לא היתה ממשלת היחיד תמיד כֹה איתנה.

– יראת הכּבוד – – – מה הכּוונה, הצפונה בזה?

–– כּוונתי, למשל, היא, שיהא בלבנו רגש יראת הכּבוד מפני נפשותינו אנו, שלא נגרום לנו ייסורים נוראים שכּמות אלה ולא נְחַטט ולא נְנַקר ולא נמצא בנפשותינו את כּל דְבַר פִּיגול ונאלח.

– בשֵם אדנַי, איה איפוא היא הזכות היתירה, אשר רכשנו לנו פתאום, להסב מכאובות וייסורים לנפשותינו אנו – בשם אדני, איפה היא אותה הזכות היתירה, אשר יש לנו להסב מכאובות וייסורים לנפשותינו אנו יותר מאשר לנפשותיהם של אחרים? בשם אדנַי – זכות אשר כזאת איננה לכל אדם! – הוא התלהב בדברו, אגרופיו קומצו ודומה היה, כי שכח את חֶבְרָתי אשר אתו.

רק לאחר שתיקה ארוכה קרא:

– הלא בייסורי נפשותינו אנו הַשְׂכֵּל נשכּיל תמיד להציק לאחרים עד מוות.

הוא דיבּר את הדברים האלה בקול שח מאוד והדברים “עד מוות” היו כה מתונים וכה נוּגים.

וככלותו, ויקח את ידי בידו ויקרא לי שלום ויִפנה לו לדרכּו.

בלכתו מאתי, הייתי נמצא במצב רוח חדש ונפלא. ופתאום ניצבה לפני תמונתה של רבקה (אנחנו לא קראנו בכלל איש לאחיו בשמותינו; אני מצאתי, כי שְׁמָהּ אינו הולמה כלל וכלל, וכדבר הזה חשבה גם היא בדבר שמי אני) כמו חיה – וראה זה פלא: יותר חיה, מֵאֲשר אילו ראיתיה אותה גופה לפני. והיא הלא שכוֹב שכבה בחיקי ואל פניה הלא הייתי מביט ומסתכּל תמיד בכל נפשי.

חזוֹר חזרה ונולדה בקרבי מֵחָדש. אז שאגה בי נפשי במסתרים:

– מי היא?

בלילה ההוא נדדה שנתי ממני; שכבתי ולא חדלתי מֵהֲגוֹת בה. נפלאות היו אלו המחשבות. היֹה היתה הרגשה בנפשי, כאלו הגֹה אהגה באשה, אשר מיָמי לא ראיתיה. הֲשׂוֹם שמתי את לבי מיָמי אל שרטוטי חזה? המכּיר אנוכי היטב את לחיצת ידה?

וכרוח, המתלחש בדשאים, לחוֹש לחשה שאֵלה אחת גם בנפשי:

– מי היא? הוי, מי היא?

הֶהָיֹה היתה את נפשי לחדור אל מצפוני עבָרה הכּמוס? לא. החפצתי לדעת בת כַּמה היא כיום הזה? לא. ההיתה בי התשוקה לדעת אם נשקה גם את האחרים ומתי נָשׁקה? לא.

לא כדבר הזה היה חסֵר לי אז.

– מי היא בסִתרי נפשה הצפונים

וגם את זאת. לְמִי היא? האומנם היא שֶׁלִּי?

וכדִמדומי הבּקר האפור, החודרים את אפלת הלילה, חדור חדרה מחשבה אחת אל נפשי: אילו היתה שֶׁלִי! אילו היתה באמת ובתמים שֶׁלִּי!

האמור לא אמרה לי, כי שֶׁלִי היא?

אמנם, אָמרה.

ואולם היוכל היות כדבר הזה? האת זאת חשבה בדברה? החשוֹב לא חשבתי בקרבי מיָמי, מה נפלא היה הדבר, אילו היתה היא שלי! כּמה היה אז לַכּוֹכָבים לִבְרוקר במסילותם, כמה היה אז לַשֶׁמש להאיר במרום!

הַאֲחֵר בלילה הקיצותי. תפסתי את עצמי מדבר בקול:

– היא בכתה. למה בכתה?

הדלקתי אור בחדר ואקום. שושנים הביאה לי. האחת צְהוּבה והשלוש האחֵרות – אדומות.

ואני הלא גם הבּט לא הבטתי אל השושנים; גם ראֹה לא ראיתי מה יָפוּ.

היא הֱבִיאָתַם לי. כאשר לא הייתי בבית, הביאה לי שושנים ותשם בצלוחית הפרחים אשר לי.

לקחתי את השושנים, שושנה ושושנה לבדה, ואֶשַׁק לכל אחת מהֵנה. אז לקחתי את הצלוחית ואציגנה אצל המיטה.

ראשי לא כאב לי מנדיפת הפרחים הקלילה; ואולם בהירדמי ואראה בשנתי מחזות קשים מאוד.

לאחר ימים באה אלי. אני סיפרתי לה בדבר מכּרי החדש. אני הנני מִסוּג אותם האנשים, אשר בהיותם אוהבים את האשה, הרגש ירגישו בלבם את השאיפה, אשר תלמד גם היא לאוהב ולכבד את כל הדברים, אשר הם אוהבים ומכבדים. אותם הגברים, אשר נפגשתי בם בימים האחרונים, לא היו, כנראה, חשובים אצלי בה במידה, שארגיש בשלהם את שאיפתי זאת בנפשי. הוא לא היה כמוהם. הוא השאיר רושם חזק בנפשי,,ולא יכולתי לבלתי חשוֹב, כי הפגישה אתו תביא שמחה אשר כזאת גם אל לבה שלה.

הצעתי לפניה לבלות את הערב הבא שלושתנו יחד. בעיני רוחי כבר חזיתי לי את מצב הנפש הנהדר של כּולנו, בהיותנו מסובים יחד אל שולחננו; ראיתי את חיי שלושתנו והנה הם מרוכזים כולם, כקרנות האור הלָלו, בנקודה מרכּזית אחת. ראֹה ראיתי לפני את פניה והנה הם מאזינים ומקשיבים בכל לב לדבריו שֶלוֹ, ואותי ראיתי והנה אני יושב ליָדה ורְווה נחת ללא קֵצֶה הבּט אבּיטה אל משׂחק הגוונים היפה אשר בעיניה, מדי הקשיבה לדבריו.

הייתי כאיש נדהם, כאשר הפסיקה פתאום את דברי ונְשקתני ואמרה:

– לא.

אנוכי הפצרתי בּה. לא יכולתי להסכים בנפשי, כי באמת ובתמים השיבה את פני. אולי היתה בזה איזו עגבנות קלילה ונחמדה, אשר הרשתה לה לנפשה, או יוכל היות, כי היה זה פרי אותה הרַשְלנות המיוחדה, אשר יש שהיא תוקפת אותנו, מדי בוא לידינו לרכוש לנו מכּרים חדשים.

ואולם את כל הוכחותי ונימוקי השיבה לי אל חיקי באותה נשיקת ה“לא”.

אז יספתי לדבר בו ודיברתי הרבה מאוד ודברי היו חמים ומלאים רגש רב. היא ישבה נִכחי והביטה אל פני, כמו שלא ראיתיה מביטה אלי מיָמי – ככה חדר מבטה אל הנפש!

אז התנפלה לפני על ברכיה, הושיטה לי את שתי ידיה וקראה, כאחוזת חרָדה:

– אח, אל נא תשוב ותבקשַני, חביבי!

מיָמי לא ראיתי אותה כזו שהיתה לאחר השיחה הזאת. או אולי היה האשם בי ולא בה – כי אני התחלתי להביט אליה אחרת? הפנים היו כה יפים ותמימים ועומק חרישי נפלא זה, אשר בעיניים!

באומרה ללכת מאתי ניצבה לנוכח הראי והיתה מתקנת את מחלפות ראשה. חפצתי להיות קרוב אליה ואגש גם אני. אז ראינו שנינו את פנינו בראי. היא הביטה אל שלי, אני – אל שלה.

ההיתה זאת דמעה, אשר ראיתי בעינה? או היתה זאת בת-הצחוק אשר לאושר?

התחלתי נפגש לפרקים תכופים את בְרֵידוֹ, זה הפַּסָל. נטייה אחת משותפת לשנינו קֵירבה את לבותינו יחד. לפחות, הרגשתי אני את נטייתי החזקה אליו. היֹה היה בו דבר, אשר לפניו לא ראיתי כמוהו אצל איש ממכָּרי, ואשר השריש בלבי תמיד את ההרגשה כי כל מה שנפשי מסוגלה להרגיש ולראות ולהגוֹת, אינו רק סגולה מיוחדה לה לבדה, כי יש אשר כל זה יחיה ויחרד גם בנפשות האנשים האחרים, ואולי בנפשות הטובים שבהם, בנפשות אותם האנשים, המשכּילים להקשיב לשירת החיים יותר מִכּול.

גם זה היה לי נוֹח מאוד, אשר בכל היחס הקרוב, אשר היה בינותינו, לא היה גם חצי רמז לאותו דבר, אשר קוראים לו: ידידות. מיָמינו לא שוחחנו יחד בדבר שאלות חיינו הפרטיים. הנה אנוכי, למשל, לא ידעתי את מקום מגוריו; הוא לא ידע את מקום שִבְתִי אני. הפגישה, אשר נפגשו אִישִיוֹתֵינוּ יחד, היתה כֹה טבעית, מבלי כל צל של אונֵס וכְפִייה, והיחס, אשר התייחסנו איש אל רעֵהו, היה תמיד מלא את רגש הכּבוד, אשר רחש לב כל אחד מאתנו לכל אותם הדברים, אשר נפש חברו שמרה אותם רק בשבילה היא. לחיצת-יד אחת איני זוכר בינותינו מאלו הלחיצות, המטילות איזו חובה בלי אומר. שאול שאלתי את נפשי, מדי לכתי מאתו: מה איפוא האיש ומה שׂיחו? ידו היתה לוחצת את שלי רק אז, כשהוא או גם שנינו יחד קצת נרגשים מאיזה דבר מיוחד.

הוא השכּיל תמיד להוציא מפיו מלים, אשר כּוֹננו פתאום את מחשבותי לנוכח מסילות חדשות, שנפשי חיפשׂה זה כבר. אנוכי השכלתי להגיד לו דברים, והדברים האלה הם היו החוּליות, אשר חסרו לו לאותה השלשלת, שהוא טיפּל בה

היֹה היה, כאילו גדל וקדש פי שניים היקום, אשר מסביב לנו, בהיותנו יושבים יחד; זוהר אור ירד פתאום והאיר את מחשכּי חיינו ויהפכם לאותה אגדת הפלאים, אשר כל הנפשות נשואות אליה. ובהיפרדנו איש מאת אחיו, ויהי כאילו הרגש נרגיש בסוד הכּמוס, אשא בא פתאום ויהי אתּנו ובינותינו – אותו הסוֹד הכּמוס, אשר יֶשְנוֹ אמנם וְיֶשְׁנוֹ, יֶשְׁנוֹ בחיים ויֶשׁנוׁ מאחורי החיים ויֶשׁנוֹ מסביב לחיים ואצלם.

זכוֹר אזכּוֹר היטב את דְבר שובי הביתה, מדי בואי מטיולינו הארוכּים, ואת דבר התייצבי כקפוא בחדר וחַפְּשִי אחרי גפרורים: בּכּול, אשר היה מסביב לי, היה שוֹרה נוֹגה הנצח. אז דיברתי אל נפשי: הנה פה אתה יושב, הנה זהו החדר אשר בַּלֵה תבַלה בו חלק מחיי האדמות, אשר אתה חי פה, אשר זה ימים מצטרפת בו כל נשימה, שאתה נושם, לנשימות הרבות, שכבר נשמתּ…

אז בא היום, שביקרתי אותו בָּאַטֶלְיֵי שלו. מה חפצתי לסַפר את הדבר הזה שלא בדברים. אילו היה אפשר – בקולות מנגינה, לפחות. כָּאוֹב יכאב לנפשי המילול, החִיפושׂ אחרי המלה הנכונה, המבטאה את כל דבר. האם לא יש בזה משום כּפֶל הייסורים – ואם לא חטא הוא, אשר יובא בפלילים, ,לשוב ולִשְנוֹת את אשר כבר היה? מה שהיה – היה ואיננו כבר; בָּרַק כַּבָּרָק – ויֹאבד.

בתחילה הראה לי את מעשי ידיו הקודמים. כל רושם ניכּר לא השאירו בנפשי. נדמֹה נדמו לי הדברים כמו איזו עירבוביה מטושטשה של השְׁפָּעוֹת שונות, אשר ספגה נפש האיש ממקורות זרים לה, ושל נסיונות חלשים, אשר ניסתה רוחו לחפש אחרי מהותו הפנימית, אחרי ה“אני” שלו, אשר לא הספיקו עוד לצמוח לו מתהום החיים השוֹאֵנה.

אז הראה לי גם דברים אחדים, מאלה אשר יצר בימים יותר מאוחרים. בתחילה הראה לי ראש אחד. ומִיד, כשהצצתי בו, ניצב פתאום לפני כמו חי זכר הערב, אשר אז נפגשתי אתו ראשונה – לא זכרתי כל-כך את השיחה, אשר שוחחנו אז יחד, כמו שזכרתי את כל אשר הרגישה נפשי אני, בשובי אז הביתה.. את אשר אמרתי אז פתאום אל נפשי: היא, אותה רבקה, צמחה בי פתאום כחדשה!

כל יצירותיו הרבות היו שונות ונבדלות אשה מאת אחותה, היו שונות ונבדלות מהקָצה אל הקָצה. שונים היו היסודות, שונים הפּנים. שם היתה החדווה והיו הייסורים, והיה החיטוט והניקור שבנפש. ואולם לי אני היו כולם – אֶחָת.

שם היתה אשה אחת, אשר חפצה לנשק בשפתיה. היֹה היה בבשרה החֵשק הקודח להתכּנס כולו ולהיכנס יחד אל הנשיקה הזאת; היא חפצה לנשק, כנְמֵרָה הזאת, המתנפלת אל טרפּה. ושפתיה היו כמדובבות בלי מלים: “הנה אני חפצה לנשק בשפתי; הנה נבצרה ממני לדעת, אם יש עוד יום בחיי, אשר אני אשוב ואנַשק, ולכן אני חפצה לנשק – אני חפצה! אני חפצה!”

אנוכי הרגשתי דקירה נמרצה בלבבי. מיָמי הרגש לא הרגשתי בנפשי כרגש הזה. האומנם היו גם אחרות, אשר ככה חפצוּ לנַשק?

האומנם היא, אותה רבקה גופה, ניצבה באחד הימים שם בפינה, נתנה לשׂמלותיה לצנוח מבשרה, כאורַח מוֹדֶלִין? האשה האחת והיחידה, אשר אחוז אחזתּיה בחיקי – הנה יש אחר אשר כל שרטוטי בשרה גלויים לפניו, אשר כל שרטוטי בשרה גלויים לפניו יותר מאשר הם גלויים לפני? נִפְתּוּלֵי גֵוָהּ כולם – הוי, כפיפתה זאת הנפלאה, מדי השליכה את מחלפות ראשה לאחור, או מדי פַתְּלה את חזהּ הלוהט באש קדחת אל בשרי! אמנם – חיים ניצבו פתאום לפני, כולם יחד!

אמנם – זאת היתה היא. היא – בכל החומר הרב, אשר ראיתי לפני. כי ככל אשר היו שונים ונבדלים הפנים הרבים וחיטוב האברים אשר פה ושם, הנה תמיד היה בכל פֶּרט וָפֶרט דבר מה מנשמת בשרה שלה, צליל בודד והברה מרוסקה ממנגינת אבריה שלה.

ותשוקה לוהטה היתה בלבי למהר ולברוח משם, לבכּות כתַּנים, להסתתר במסתּרים. ובכל זאת הרגשתי בלבי איזו הנאה סגפנית להישאר תחתי ולהסתכל אל אשר לפני, לראות ולחזור ולמצוא פה שרטוט, אשר גם אני ראיתיו בבשרה, ושם קו, אשר אמנם ראֹה לא ראיתיו בבשרה, אבל נפשי היא ניחשה לי, כי שֶׁלָּהּ הוא, שֶׁלָּהּ.

הרביתי לשוטט בחוצות. הייתי כאיש נדהם. לא ראיתי את דרכי, אשר הלכתי בה.

פתאום ניצנצה מחשבה במוֹחי: פרי דמיוני הוא – ולא יותר, אשר הוליכני שולל. רבקה היא האשה האחת והיחידה, אשר יש לי שיח ושיג אתה;

זה לי ימים רבים ושלמים, אשר הגֹה אהגה רק בה. הייפלא איפוא, כי בכול אני רואה אותה ורק אותה?

אני כה רחקתי מהנשים. יכוֹל-יוּכל היוֹת, שיש גם נשים אחרות שכּמותה, הדומות לה בכּול. אפשר היה גם זה, שאני ובְּרֵידוֹ יש לנו דבר אחד מיוחד, המשַׁתּפנו יחד, ואשר בְּשֶׁלוֹ האחד מוצא תמיד באשה מה שמוצא חברו.

קרבתי אל חלקת הפְיוֹרְדְ. מצאתיו כשהוא נח ושוקט. אז בא איזה רגש של יופי ונח בנפשי: בַכּול ראיתי אותה! בכל אשר ראיתי מצאתי את תנועותיה שלה. כל אשה היתה – היא. החיים כולם – היא היו.

זה המֵבּט העמוק, אשר הדביקה אלי בהביטה בי! בכל היקום, באמנות כולה, בנפש הגבר, בתבל ומלואה היֹה היה מקור אורה אחד, אשר ממנו קרניים לכל החי, ואלי ינהרו כל האורות – זה המבט האחד!

הייתי יושב בקצה ספסל אחד, בהגותי את מחשבותי אלו. פתאום שמתי אל לבי: הנה הספסל, אשר ישבנו עליו שנינו, בנַשקנו יחד לראשונה.

למה דווקא הספסל הזה? איכה נפל הדבר, אשר באפס מחשבה תחילה, קרַבתי דווקא אל המקום הזה?

היא אמרה אז:

– במלוא התבל לא יימָצא איש, אשר יִשַּׁק כמו שאתה נושק.

ושוב הרגשתי את הדקירה הנמרצה בלבב: אז היה לה איש, אשר הגתה בו. אז זכרה נשיקות של אחרים. אולי גם ליד הספסל הזה נשוק נשקה לאיש האחר. אולי גם ליד הספסל הזה!

ואולם החשוב חשבתי מִימי, כי נשוק לא נשקה את איש לפנַי, כי אהוב לא אהבה את איש לפנָי? הוי, מה היה לי? למה באו פתאום כל המחשבות האלה להכּות את לבי חרם?

היא באה אלי. אני פתחתי לפניה את דלתותי לרווחה. גם חשוב חשבתי אז בלבי: אולי אהוב אהבה האשה הזאת ואהבתה בגדה בה, ולבה בקרבה נשבר. ותהי גם זאת גאוותי, אשר יכול יכלה להניח את ראשה אל חיקי, מבלי אשר אחרידנה באחת משאלותי, מבלי אשר אשיבנה אל עֲבָרָהּ.

כי תשוקה רק אחת היתה בלבבי – לברוא לה אצלי רק “הוֹוה”, הוֹוה גדול ונפלא זה, הוֹוה, אשר כגְדוֹל הרֶגש הזה גם בקרבה וכמַלאו את מסתרי נפשה, ככה יגדל גם יופיו והדרו מחוצה לה ואצלה.

אלה אמנם לא היו אז מחשבות ברורות; אלה היו רק נטיות רוחשות במסתרים. ואולם כיום הזה הלא אני רואה ברור,, כי רק זה היה חפצי.

ומדי החליקי בכפי את הספסל אשר תחתי, את המקום אשר שם ישבה, אשם שם ישבה, אשר שם נפלה שמלתה קמטים קמטים, ואחזור וארגיש את הדקירה הנמרצה אשר בלבב: היא זאת – אותה, אשר ראיתי בכל אותו החומר הרב, רק מתוך שרטוטי ידה נשקפה נשמה אשר כזאת.

אנוכי שאלתי פעם אחת לברידו, אם לא שימשה לו מודלית אחת לרובי דבריו, אשר ראיתי. הוא קרא:

– אני חושב, כי אל דברי רבים מדברַי נכנסה זו שלא בידיעתי.

היה דבר בדברים אשר דיבר, אשר הציק לנפשי מאוד. בדברו את הדברים, לא הרביתי לחקור בהם ולחדור אל כוונתם הצפונה. אבל הנגינה, אשר בה נאמרו, היא נחרתה היטב בנפשי.

כצל ירדפוני – הדברים האלה.

מה פשר הדבר הזה, אשר בא האיש ויקח את לבי שבִי מראשית היפגשי אתו? האומנם היה כדבר הזה מפני שהיא לקחה חלק בחייו, מפני שהיא יצרה יצירות בנפשו ותפּח נשמת חיים בכל אשר יצר? וגם אותו הסוד הכּמוס, אשר יש אשר בא ויהי אתנו ובינותינו, - היא היָתה? היא היתה זאת, אשר חיפשׂתי אצלו חֵפֶשׂ, מבלי אשר אכּיר בדבר – הד קולה, אשר אמרתי למצוא בצלצול דבריו,, בּבוּאת תמונתה, אשר אמרתי לתפוש בחילופי הרגשות הנפש אשר לו?

ואולם אם כה הוא הדבר – האומנם לא היה לי לשנוא אותו תכלית שנאה? האומנם לא היה לי לשנוא תכלית שנאה גם אותה, אשר הסתירה ממני את הדברים? ותכלית שנאה הלא היה לי לשנוא את כל החיים ושאונם, אשר שׂוֹם שמוני לכדור משחק בידם!

דבר-מה, הנופח באַפֵּנו רוח גבר, היוצא אל החיים, בא אלי מכל המחשבות המדַכְּאות הללו. הַרְגֵּשׁ ירגיש פתאום האדם דבר אחד, הנמצא מחוצה לו, דבר, אשר הוא נשגב וחזק ממנו ללא קֵצה, והדבר הזה הנה קרֵב אליו פתאום,ופתאום והנה היא כבר לאחת מסגולותיו, רכושו הנפשי שלו, והנה צמחו לו כנפיים לאדם, והוא הנה חזק, ונפשו הנה גדלה מכשהיתה – גדלה בתוגתה , או גדלה בחדוותה, הכול לפי גורל האדם ומזלו בחיים.

יש דבר-מה מגבורת הנפש בזה – לבלי החליט דבר, לבלי הוציא משפט בנפשנו אנו על דברים, אשר באו לנו. דומה, כאילו האדם ונפשו בטלים אז בכל הגדול ומרובה הצדדים אשר בחיים, וגם הוא גדֵל, מדי תִתּוֹ לכל הנשגב אשר בחיים לחדור אל נפשו, תחת להסתירנה מפניו.

קשה להסביר את הדבר. יש דברים, אשר יכולים אנו להסבירם לאחרים, בהשכּילנו למצוא להם את המִלים הנכונות; ואולם יש גם כאלה, אשר גם באלפי מלים ודברים לא תבארם לאדם, אם רק הוא בנפשו לא חי בהם.

הנה אני צולל בנבכי הפילוסופיה – אולי יותר מדי. ואולם בשבתי ככה אל שולחני ונפשי מתאמצת לראות לפניה את כל זה הארג בשלימוּתו, את כל האחיזות והקישורים, אשר אֵחזו וקישרו את כל הדברים יחד, אז ראֹה אראה את הנסתרות והֵנה אחוזות וקשורות בַּנִגְלוֹת, ואת הדבר, אשר ברבות הימים יצא ויהיה ללהב גדול, אני רואה, והנה היה בתחילה דווקא אחד מאותם הדברים, אשר היו נסתּרים מכול, ואשר כל הסברה בדברים לא היתה בנמצא לגביה, ונפשי אני היא מוצאה לה תנחומים נוגים בזה, שהיא יכולה לראות ברור את כל אשר רחש וחי אז במסתּרים.

הרגש הרגשתי בי פתאום, כי נפשי אינה מסוגלה לא לשנוא ולא להאשים את איש. תחת זה הנה מצאתי כתוּמי רוח ציפייה נפלאה והוגה נכאים. מה יֵלד לי יום וגורלי מה יביא לי?

דָּמיתי לחלַל בית התפילה, בחכותו לקול המנגינה הבאה. אפשר, כי תהא זו מנגינת חתנים נשגבה – ואפשר, קִנים והגה לנשמת איזה נפטר.

רוח הציפייה הזאת שלטה בי שַלטת בלי מצרים, בהיותה בביתי לאחר ימים. מיָמי לא הייתי בקרבתה, כאשר הייתי אז. היא חפצה לנשק לי. אני סרתי ממנה. היא ביקשתני לדבר אליה. אני החרשתי.

ישוב ישבתי בקָצה השני של החדר; ואולם הרגש הרגשתי, כי ההתרחקות הזאת גדולה יותר מכל פירוד שבחיים.

כל אשר מְשָכנִי אליה יותר מאשר בכל הימים. חכה חכיתי לדבר, אשר יבוא ואשר ילהט בי את כל חומי. חפצתי לחבק אותה, כאשר לא חִיבּקתיה מימי, והסתדרתי את פני ממנה. חפצתי לדבר לה דברים רכים ולוטפים, אשר בחיי לא דיברתים, ופי היה סגור.

הִרגשתי, כי לבה רוחש דבר. הִרגשתי, כי בהיותי יושב ככה דומם וכל יצורי בי לוהטים מתשוקה כבירה להלהיב את כל קרָבי, ללַבּוֹת את כל חיי, אשר יֵצאו לשלהבת אחת גדולה ולוהטת, הנה היא יושבת שם נִכחי והרגש תרגיש רק את הזרם החזק והמסַמר של הקרח הנורא, היוצא לקראתה מאתי.

הבינותי בנפשי, כי פניה נתכּרכּמו ממכאובות לבּהּ. רוחי הציקתני להרים את פני אל מול פניה. אבל אנוכי התאפקתי.

הרבה מאוד לִפני דַבְּרה באוזני את הדברים, אשר אני מוֹסרם פה, נדמה לי, כי כל קרבי חרדים בי ובוכים: הנה, הנה תדבר דבר, הנה חזה יִגבֹר חֵילים; והדברים המה לא יצאו מפיה – הדברים היו, כאילו סְחָטָתַם מקִרבּה:

גם אתה רוצה לעַנוֹתֵנִי?

חרש, חרש אמרה את הדברים ובלי קול, כאילו היא גופה התרחקה מהדברים, אשר יצאו מפיה, והלכה לה מהם. אז התרוממה לאִטהּ. הבינותי, כי החליטה בלבה ללכת מאתי.

ואולם בהיות אשר כל רחשים לבי התחוללו בקרבי כסוּפה, בהיות אשר כל שקָסם את נפשי וימרר את חיי בימים האחרונים נפל ממני פתאום ויאבד בתהום נשייה, וכל, אשר היה בנפשי מתחילה, שב ויחי בה, מיהרתי אליה פתאום ואשוב ואורידנה אל הסַפָּה, אשר שם ישבה, ואתנפל לרגליה ואקרא לה את אשר לפני זה גם לחוש לא לחשתי אל אוזנה:

– אהוב אהבתיך! אהוב אהבתיך! אהבתיך ביום ובלילה, אהבתיך ונפשי יוצאת אליך באהבתה הרבה!

חרש הקשיבה לדברי וחרש התבוננה בי. חזה התרומם, מדי דברי אליה את הדברים האלה וגם הרבה לאחר זה. אז התנפלה ברוח נמרצה אל חיקי ותבךְ, כמו שלא בכתה לפנים. ובבכותה ותרם את ראשה מעט ותקרא, ותהי כאומרת להכניס כוונה מיוחדה אל דבריה:

– הנני ובכיתי עתה החוּצה את כל אשר היה לי בחיים!

ואחר הוסיפה:

– אז עוד לא אשוב לבכּות לנצח.

ולאט לאט חדל בִּכְיָּה והיא – – – נרדמה בחיקי במקום אשר שם ישבנו יחד.

אנוכי ישבתי ואחזתי בה, כֶּאֱחוֹז את הילד הנרדם. הבטתי אל אשר סביבי בחדר והקשבתי אל נשמת אפּה.

אז הרגשתי לחי חמה חמימה ונשיקה רכּה ולחה. היא הקיצה למחצה.

ואחר רגע אחד:

– אח, הנה אתה הוא זה – בכל זאת, אתה! ואני כה פחדתי בנפשי, אולי לא אתה הוא זה!

זאת היתה הפעם האחרונה, אשר ראיתיה בוֹכָה לפָנַי.

ישוב ישבתי נִכחה ואהיה קר לה וזר לה, כאילי מיָמי לא היתה קרובה אלי. ודווקא מיד אחר זה היה הדבר.

איכה היה כדבר הזה? אני ל הבינותיו. אני רק אחת ידעתי, כי בהתרוממה ללכת, ותיחרתנה פתאום לפנַי אותיות אש לוהטה: היא אינה צריכה ללכת – אינה צריכה! אז דיברתי את אשר דיברתי. כסופת פרצים התמלטה הוֹדאתי מקרבי, כי אהוב אהבתיה.

ומַלֵּט מילטו שפתיה דווקא את הדבר, אשר ככה כָּאוֹב כּאַב לי. “גם אתה” – “גם אתה, כאותו אחֵר”, או: “גם אתה – כאותם אחֵרים”.

ואז היה הדבר. דווקא בדבּרה את הדברים, אשר ככה מֵרֲרוּני, שאוג שאגה נפשי בקרבי: אני מוכרח – אני רוצה – לנשק לה את קצה שמלתה.

ובהתרוממי להתנפל אליה, התרוממתי, מבלי אשר היה לי שום מושג ברור מכל הדברים אשר יהיו אחר זה. היה הדבר דומה, כאילו יד נסתרה וחזקה דחפני אליה. כדבר הזה קרה לי בימי חיי רק אחת ושתיים. נפלאה היא ההרגשה, אשר האדם מרגיש אז בנפשו, נפלאה ביופיה המיוחד וברוח הענווה אשר בה. כּחוֹם קל וסומֵר מתחיל אז זורם בכתפיו של אדם ובגבּוֹ והרגשה יש לו, כאילו הלב אינו מוטל בלוח החזה הקשה, ורק נוח ינוח לו בחֵיק רוחות קלילים.

הבית, אשר צילצל בו הד קול הדברים, היה לבית אלוהים. הכול היה להוויה אחת שכוּרַת אושר, שכורת אותו האושר, אשר ינוח באגל גדול של דמעה.

ובטרם בוא אלי שנתי, ראיתי לפני מחזה יפה ונהדר, אשר שם גבול בנפשי למחשבות ולהרהורי הלב, ויהי ראשית לחלומותי בלילה: את התּבל ומלואה ראיתי והנה היתה לאגל אחד טהור של דמע ושמשות וכוכבים צפו באגל ההוא.

ואולם מנוחה לא מצאתי. התהפכתי מצד אל צד.

הנה מְשָׁכַנִי פתאום לבי אל האַטַלְיֵי. התהלכתי הנה והנה, ואל הבית לא באתי.

הנה שבה וירדה אל לבי החדווה הגדולה, ורצוני הגא שב אלי שנית להיות רוֹדֶה יחידי במכמני ההוֹוה ולפארֶנו בכל פְּאֵר. צמאה נפשי להיות צִלהּ ליד ימינה, ומחסה ומסתור לה מפני כל הדברים אשר היו, ומפני אלה אשר בוא יבואו לה. ואם חלפו צללי אחרים בחייה – הֲקָטנה מפני זה? ואם לא רב בשֶׁל זה רכוש נפשה הפנימי? ואם לא גדל יותר זֵר הפְּלאות והנצורות סביבה בשֶׁל זה?

ואולם – אוֹיה, הנה חזרו גם המחשבות האחרות והמציקות ובאו. מבלי אשר הרגשתי בנפשי את אשר נְשָׂאוני רגלי, כבר הייתי שם. הייתי ניצב בפרוזדור ואקשיב את קול דפיקות לבי. הוא הָלם בקרבי: את זה לא היית צריך לעשות. זהו דבר שאיננו יפה. את זה אל נא תעשה.

ואני עשיתי את זה.

לא הרחק מהדלת נשארתי תחתי. שם היו קולות. הוא לא היה יחידי. הקול השני זה היה – שֶׁלָּהּ.

כְּהִינָּשֵׂא הבּרק, נִישׂאוּ כל הדברים האלה בנפשי; אבל שכוח לא אשכּחם נצח: אני מִחוּצָה – הוא, הוא, אשר לבּי רחש לו הרבה יותר, מאשר רחש לאחר, הוא – פנימה, הוא ואותו הקול אצלו, קולה של זאת, אשר לחשה, דיבּרה ובכתה בביתי שלי.

הלא יש אשר היא ניצבת פה לפניו כביום היוולדה. אלה הדברים אשר רוחי קם בי רק לנַחש אותם, אשר אם יש כי הרהר הרהרתי בהם בסתרי לבי, והיה לי כבר הדבר לחטא, אשר יובא בפּלילים, כל אלה הדברים נגלו שם, פנימה, לפני אחֵר – לא לפני זר, אשר יש כי מַבּטו יהא נתקל בהם ויחליק מהם והלאה ברוח קרה. לא! אל כל חגווי הבשר יחדור זה המבט, את כל קמט ואת כל מַפָּל הוא לתוכו יספוג והוא יבינם.

כחלוֹם, היתה באה לפרקים מחשבה אחת אל לבי – כחלום, היתה באה גם היא אלי רק בלילה, הוא התּוֹר, אשר אז יבואו אלינו ההרהורים והחזיונות והמחשבות, אשר בּינת היום גם השׂג לא תשיגם. אז הייתי חושב: האומנם כי יש יום והיא בחיקי תשכב וגם נוח תנוח? באפלת דמדומים בוא יבוא נא לי הדבר הזה, חרש חרש ובמסתרים, כרִקמת החיים הראשונה.

ואולם איה איפוא גזו פלאי הנסתרות, אם היא הִנֶּהָּ ניצבת לה פה באורהּ הגדולה? הוי, כי כל אשר חי לי בחלומותי, כיצורי קסם קלים ונפלאים. היֹה היו לי פתאום לאֶפס, כשלחוּפיות הללו של בּורית, כל שרטוט ושרטוט אשר בבשרה הוא כֹה גלוי ומגולה ואחרים יכּירוהו.

גם הגדולים אשר בייסורי הנפש נקיים מכל הרגשה אחרת רק לפרקים מאוד לא נפרצים. הרגשת האדם כמעט תמיד לקויה בפשטותה ותמימותה; האחת גוררת אחריה גם את האחרות. ומחשבות גם הֵנָה תבאנה. אולי תצמחנה המחשבות היותר עמוקות דווקא מתהום הייסורים היותר נוראים. ואולי גם זהו הגורם, אשר בני אדם לא יפלו וירבצו תחת כובד משאם. כל עוצֶב בי ועורֵק חרד ובּכה; הרגשה היתה לי, כאלו חזי מלא דם. ואולם יחד את זה הרגשתי, כי כל חושי בי פוּתחו. נדמֹה נדמה לי, כי נבצור לא נבצרה ממני לחדור אל הוויית כל הדברים, לבוא אל חקר כל אשר חי, ואשר נולד, ואשר מת, ואשר סבל, ואשר ניצח וצהל – רשת אחת היו לי החיים, רשת אלוהים. ראיתי את החיים והנה הם מרוקמים יחד מקישורים וקישורי קישורים שונים. האדם אולי השכל השכיל לתפוס במוחו את המחשבה הכללית הנשגבה, המונחת ביסודם, ואולם אחרי נַפתולי החוטים והרקמות קצור קצרה ידו מהתחקות.

רק לפני ימים אחדים היתה שַׁלווה כה רַבָּה. גם חשוב לא חשבתי, כי יש אשר תבוא ותחולל סופת פרצים אשר כזאת במסתרי נפשי השלווה. בנפשי לא הכרתי גם צל ורמז לאיזו שאיפה שהיא להתחקות אחרי דרכיה ואחרי מצפּוּני חייה.

לבלי חת הייתי ומלא כוח. והיום הנה חרוד אחרד, כזלזל יבש. ומדי בוא לפני זֵכֵר דבַר היותי ניצב בפרוזדור מִחוצָה ודבַר קולה, אשר בא אל אוזני מבפנים, וַיִיקַד בי חזי כאש צרבת, במקום אשר שם היה ראשה מוטל.

אנוכי את דמי לבי נתתי לה. מדי סַלְסְלִי בכפי את מחלפות ראשה, היא את לבי יָנקה. מוכה סנוורים הייתי.

היֹה הייתי כאילו חוֹללה פתאום לפני מהפֵּכה גדולה, אשר הפכה את פני האדמה כולה. היֵש אשר יכול יוכל הכול לשוב ולהיות כְּשֶׁהָיָה?

רַמֵּה רימתה אותי. שַקר שיקרה לי. אחד בפה ואחד בלב דיברה אלי. ואולם אֵיכָה איפוא קם בה הרוח להביט אלי ככה? איכה הרהיבה בנפשה ללחוש לי אל אוזני, כי אני הנני האחד, אשר נפשה קרובה אליו קרבה טהורה, אשר בצִלו היא מגלה את כל מהותה וצל ספק ולא-אמונה רחקו ממנה?

קֶסֶם קסם לי הכּאב הגדול, כִּקְסום חידת הפלא לב איש, ואליו מְשָׁכני. שבתי והלכתי אל בְּרֵידוֹ. יחדיו גם איחרנו שֶבת בלילה. אמונת לבנו גדלה פי שניים מאשר היתה. ישוֹב ישבנו יחד והבטנו איש אל פני חברו, ויהי כאילו התאמצנו בכל מאודנו לבוא אל חקר שמחותינו וַאֲבֶל נפשותינו, מבלי שְׁאוֹל דבר.

פתאום – ואנחנו שוחחנו אז על-אודות דברים רחוקים ואחרים לגמרי – דבק מבטו הסוקר אל פני ולא חדל מהם ושפתיו מילטו רק את המלה האחת הזאת:

– רבקה.

ניחשתי את מבטו. אז שאלתי:

– מה כוונתו?

הוא שב והביט אלי, אז מיהר וקרא:

– אח, לא כלום.

ישבנו איש אל מול פני אחיו ליד אחד השולחנות הקטנים. זה היה באחד מבּתי הקהווה, אשר איש מאנשי הקריה, הנכבדים פחות או יותר, לא היה בא אליו. איש זולתנו כבר לא היה שם והמנורות, אשר ליד השולחנות האחרים, כבר כּוּבּוּ.

הנה ראֹה אראה את שולחננו לפני. אנחנו שנינו יושבים איש לנוכח פני חברו. לאחר שתיקה קצרה, הרם ירים את עינו ושפתיו תמללנה את המלה האחת הזאת:

– רבקה.

מי יבוא ויגיד לי פשר דבר? נפשי בי היתה כקשת מתוחה. ובקרוב האיש ויֵגש לי בידו הוא את המַפְתֵחַ לדברים הנפתלים – ואסתיר את פני ממנו. יכול יכולתי לשאול. יכול יכולתי למצוא את פשר הכול.

ואולי – אולי היו אז כל הדברים מקבלים צורה אחרת.

כאשר באה אלי בקרוב לאחר זה, הייתי שותק ואהי קר. הנה לא יכולתי להוציא מקרבי. לא רדפתי אחריה, כאז, בקומה ללכת.

היא לא דיברה דבר. שפתיה סוגרו היטב. רק חרוד חרדו בַלָט. עיניה היו מורדות ותהיינה כמציצות אל מקומות אחרים או אל ימים אחרים. ורק כשהיתה ידה כבר אוחזת בְּכַף הדלת, קראה באיזו גאווה מכאיבה לעצמה:

– אני הולכת ושוב לא אשוב עוד.

היא נשארה תחתה קצת ותהי כמחכּה לדבר מה ממני. אז קראה בכאב:

– את זה ראוי היה שלא תעשה.

ואולם בצאתה, נדמה לי, כאילו אלפי טיפות דמעה, אשר קפאו בקרבי כקרח, נמסו שם פתאום ודמי היה כה חם וזרם אל לְחָיַי.

והקשב הקשבתי רק את דבריה האחרונים ואת צליל קולה הנוּגֶה. מה סיפר לי זה בקולה הנוגה? אני לביאוּרים נשאתי את נפשי. קווה קיוויתי לדבר כי יבוא. אמרתי: הנה תגיד לי דבר, אשר יבוא ויזרה את כל מצוקות נפשי לפני רוח. למה איפוא בּיאוּרים?

היא הבינה את הכול. הכול היה אצלה אצור בצְליל הזה.

ההיֹה היה איש זולתה, אשר יהיה בקולו זה הצליל, הוא הצליל, אשר השכל השכיל להתפתל כנחש מסביב ללבבי ואשר יאלצֶנו להגביר ולהגביר קול דפיקותיו, כאילו הַחלט החליט אחת – להחריש את כל מחשבותי והרהורי המרים אשר במוחי?

הַשְׁפֵּל השפלתי את כבודה. נתתי לה להיות מחכּה ככּלב בפתח. גם דבר אחד לא דיברתי אליה. את פני ממנה הטיתי. ואני הלא באמונה אהבתיה!

להיות מסלסל במחלפות ראשה! להיות רק אחת מעט מסלסל במחלפות ראשה! והחלק הייתי מחליק לה ברוח כה טובה ובמנוחה גמורה. הוי, מי יתנני ואסיר ממנה בחלקת יד אחת את כל אשר דבק אליה ממצוקות החיים ומהפּחות שבחיים והָבֵא אביא לה תחת כל זה את השלום ואת מנוחת הנפש השלמה.

אז היה הדבר, אשר בּשֶׁל כל המחשבות וההרהורים האלה שב שנית החלום לחיות בנפשי, הוא החלום, חלום הדברים, אשר נפשי לא הרהיבה להגות בם וגם במסתרים. והם באו, החלום ודבריו – אבל כה רכּים וכֹה נוגים.

ובחלום רחשה האיפה, התאֵבה אל אשר יהיה, ותהי השאיפה הזאת כֹה חרֵדה וכֹה מפחדת, אלו בחיק הבָּאות הוטל הגורל: לחיים או למות.

ואכתוב לה מכתבים וכל דברי כאילו השתחוו אפים ארצה והתחננו לפניה:

– בּואִי!

כמה אני זוכר את הימים האלה! הלא כל דבר חדש לא הביאו לי אִתָּם – ובכל זאת הנה זכוֹר אזכור אותם גם לאחר אשר מכאובותי הגדולים נמחו כליל מלב; הנה גם כיום הזה, אשר איש כבר לא יבוא וידפק בדלת ביד כְּסוּיָּה בכסָיָה – גם כיום הזה יש אשר תבוא אותה החרָדה החמימה ותפרפר את כל קרָבי.

ישוב ישבתי במקום אשר היא היתה יושבת בו תמיד, ונפשי כאילו חיכתה ליצור חדש אשר יבוא. בהיות האדם ילד, והיו חלומותיו חלום הנשיקה הראשונה. הנה את החלום הזה, ואולם חלום נלהב פי רְבָבָה ופי רבבה בַּיְשָׁנִי, חלמתי גם אנוכי בדבר נשיקת האשה, אשר לא אחת ולא שתיים כבר נשוק נשקה לי.

אלמלי רק באה, כבימים שהיו – כי אמנם נדמֹה נדמו לי הימים כימות קדם שחלפו זה כבר – אלמלי רק באה פתאום ודפקה לה חרש בדלת, כמו שדפקה, ובטרם שקרבתי, כבר היתה ניצבת במרבד, אשר לא אחת ולא שתיים כבר דרכה רגלה שם – – הוי, כי נדמֹה נדמה לי, אשר זה שנות מאות ואלפים חלפו וגזו מני אז – – והבט היתה מביטה בי – – ככה היתה מביטה בי!

זֵכר לא יהיה יותר לכל אשר היה בינותינו. את אשר יהיה, יהיה דבר, אשר – גם ממני נבצר להגיד.

מי צַייר ויתאר בחרט אֱנוֹש את ציפיית הגבר? סופת פרצים היא, אשר תתחולל בנפשו פנימה, וצהלת אדירים; מלחמת דמים נוראה, אשר יילחמו בינותם המוּצק והרַךְ אשר בנפשו – אשר לגבר ואשר לאשה. הנה אשמות וגידופים סואנים ותוכחות נמרצות – והנה הרוח השפלה, המלאה לה רכרוכית כה נפלאה ורחמים ללא קֵצה… הוי, הרגש תרגיש באחרית הימים את דבר אַלְצָּהּ את האיש לשבת ככה ולהיות כפוּת, כשפחה חרופה, אל זמנו ואל מקומו בְשֶׁל איזו אשה חסרת לב – הוי, הרגש תרגיש נא את זאת באחרית הימים! אויה, לא. אילו רק בוא באה אלי ברגע הזה! את שפל רוחי הכי גדולה הייתי מגיש לה למנחה, ככל אשר מצאה ידי, הרכנתי לה את ראשי – את קצות סנדליה נשוֹק נשקתי לה, במקום אשר דבק בהם הרפש; אני הייתי – – הייתי – -

ושנית דממה ומנוחה, כדִמְמת ההפסקה באחת האוֹברטוּרות, אשר כל כלי זמר יחרש וידום. יָצוא יצא האדם את החיים, הס. ופתאום – והנה הם שנית, החיים הללו. חרש חרש יתגנבו ויבואו ופנים להם חדשות והדי קולותיהם מפליאים. ראֹה יראה האדם פתאום את החיים ונוֹכָח, כי זרים היו לו כל הימים, אשר חי בהם ובתווכם, ואת פניו הוא יראה – והנה אף ראֹה לא ראם ולא הכּירם כל הימים.

וכברק יש אשר תברק מחשבה בלב האחד: אַל נא לָמוּת – בשם אדנַי, רק אל נָא למות. הנה כה הרבה יש לנו, אשר צריכים היינו לתת ולא נתַנּוּ – רק אל נא למוּת! – הלא גם את פני הדברים כהווייתם אנחנו ראֹה לא ראינו – הלא גם לשירת הציפורים בבוקר לא הקשיבה אוזננו כראוי – הנה יש ויש שרטוטים שונים בכפּהּ הקטנה, אשר גם לב לא שמנו אליהם!

בתקופת הימים האלה ישבתי יום אחד בפרדס. אני זה רק נפרדתי מאת בְּרֵידוֹ. אחדים מדבריו, אשר התמלטו מפיו, לא חדלו מִצלצל באוזני. הוא אמר:

– האשה דמיונה כחרולי הפּרא. ידהּ בכול. מסוכנה היא, כזמורות החֶלְבָּנִית המתפּתּלות. התפּתּל תתפתל, כנחש בריח, סביב כל גבר וסביב כל בית. מתכרכרת היא סביב לרגלינו ואז נפולה – ואת אשר תשתזר לזֵר מסביב לראשו ונהם ושאב את ריחה אל תוכו והיה כמתנודד. ממחתּרת חדור תחדור אל הבית האחד – ויש שני, אשר אל גגו תטפס ומשם תיכנס פנימה.

ותמיד היא האשה האחת. גברים יש לאלפים וגם לרבבות. ואשה – רק אחת. יחידה ומיוחדה. האשה האחת בקרב כל הנשים. מחזה צלמוות זה, אשר ברצותו והיה לנמלה ולחסיל הרפש הזוחל, ובהיות את נפשו – וגָדל ומָלֵא פלצות מסביבו, כפאטה מורגאנה.

אמנם, מחזה פלצות היא. אלו, הנושאות אצלנו את משְׂרות הנשים בחיים, אלו המורות והיושבות אצל קוּפות הכּספים, נשות הנשפים והמטרוניתות, אולי לא תיכנסנה בגדר האשה. האשה – זאת היא בריאת פלצות, המתהלכת בינינו ואנחנו לא נראנה, המטיילת לה בנפשה בלִבותינו ובמוחותינו, המתהלכת ומטיילת ככה מקדם קדמתה – זאת היא חווה הנצחית. וראה נא, כי זה נורא; באשה היחידה אנו רואים תמיד את האשה – את האשה, את בריאת הפלצות אשר בינותינו.

הוי – קרא, ודבריו היו נוּגים – הוי, כי תמיד נבצר ממנו למצוא אותה~ יש אשר חשוב נחשוב, כי בחיקנו היא שוכבת וישינה, והיא אז מאות ואלפי פרסאות רחקה ממנו!

ירדו דמדומים. לא הרחק ממני איחרה לשבת אומנת אחת. ילדה קנה צחקה לפניה. אז קרבה אשה אחת אל המקום: היא נכנסה בדברים את הילדה. היא הרימה אותה ותנַשק לה. אחר החזיקה בה והרבתה להסתכּל בפניה. אז הורידה אותה ארצה ותשלח את ידה אל כּיס כספה. ראיתי את אשר נתנה בראשונה אגורה אחת לילדה ואחר גם לאומנתה.

אחר הלכה לה. באפס הכּרה נגררתי אחריה. הייתי כֶחָדֵל. פני דבקו אל מותניה, בהתנודדם ישר אנה ואנה, ואראה גם את רגליה בלכתה.

היא אבדה. ואולם בקרבי אני נוֹד התנודדו מותניה ורגליה הלכו מישרים. אותה לא ראיתי מימי ככה. היא רק ישוב ישבה בביתי – רק לידי יָשָׁבה.

וכל קרָבי בי התנודָדו – ולא חדלו.

למִני אותם הימים שוֹרשה בלבי איזו אמונה טיפלה בדבר הכוח אשר לפרחים.

בחדרי היה פרח אחד, סִנְבּוֹל אדום, אשר היא הֱבִיאַתּוּ לי. מִשֶּׁלִּי היתה אצלי יַקִּינְטָה לבנה.

בבוקר אחד ראיתי והנה שחה יַקִּינְטָתִי ותשתחווה אל מול הסנבול האדום וטרפיו הירוקים. חידדתי לי קנה לא גדול ואתמכנה בו.

ואולם, למרות זה הקנה שלי, שבה יקינטתי הלבנה בבוקר השני ותשתחווה אל הטרפים הירוקים אשר לפרח האדום ותהי כנמשכת אל הכַּפתּוֹר אשר לו.

בלילה הבא נדדה שנתי. נפשי, נפשי היתה אל רבקה ולבי שאג לה ממסתרים. מלבד זה חזקה מאוד נדיפת הפרחים בלילה ההוא.

ובקומי בבוקר, ראיתי והנה ניגשה יקינטתי וגם נפגשה את הכּפתּוֹר אשר לפרח הסנבול האדום והכַּפתּוֹר פיתח.

ואולם ביום ההוא באה גם רבקה אלי.

היא באה, ואולם כבר אחרת היָתה.

היֹה היה זה דבר-מה חדש, אשר ראיתי ומצאתי בעיניה. כל הימים חשבתי, כי עיניי תכלת לה. הנה נא ראיתי והנה מראה האֵפר הכּהה להֵנה.

גם ראשה ודבר נטותה אותו שוּנוּ.

היא חדלה מהיות מהירה בלכתה ובפנותה ותהי כמתאמצת ליהנות יותר מהתנודדות מתניה; חדלה מדַבר דברים ותהי כמאזינה בנפש תאבה לנשימות הישרות אשר לחזה.

נפוֹל נפל דבר חדש גם באשמורותיה – בת צחוק? אולי רק איזה זַהֲרוּר קל.

קֶסם קסמה לי, כקסם אשר יקסום הים ללילה, בהיות תקופת החמה הלוהטת. קֶסם קסמה לי ותמשכֵני אליה. הרגש הרגשתי את חזה והוא אצלי. הרגש הרגשתי בה, כי שלי היא, כי יכול אוּכל לראותה, יכול אוכל לנשק לה, ורוח לא קם בי.

שלחתי את ידי אל סיכת חזה.

מבטה הורד ארצה.

פתאום קראה – ויהי כאילו נתלוֹש נתלש דְבר שפתה החרד ממיתרים רכים והומים, אשר זה ימים ושנים לא החרידה אותם יד איש:

– יכול אתה.

ואני לא קם בי הרוח.

איזו בַישנות נפלאה וכה רכה חדרה ותפרפר את כל גופה – לא כַבַּיְשנות אשר לעלמה התמימה. זאת היתה זרה פי שניים ותהי יִרְאָה לה פי שניים ופי שניים היתה עמוקה ממנה.

אז בא הלילה ואנחנו נפלנו יחד איש אל חיק אחותו ודברי לָעו מִסַפֵּר את אשר היה. כי לי ובשבילי היו אלה – החיים.

אז התחילו ארבעת הירחים.

איש, לבטח, לא חי בנפשו כחיים אשר חייתי אז בנפשי אני. האושֶר השלם והבלתי-לקוי הוא כה יקר בחיים. דמיונו כַּמִימוֹזָה הזאת, ילידה השמש, אשר ראֹה אל יראנה איש.

ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד ויהי ערב ויהי בוקר יום שני ודממה היתה מסביב ובדממה פצחו רנה כל קְרָבֵינו. ישוב ישבנו איש ראשו בחיק אחותו והקשבנו אל דפיקות לבותינו. ויהי הד קול הדופֶק כה נשגב וכה נפלא במְלוא זה הבית לשפת הים. יש אשר היתה פתאום צונחת אל ברכּיה לפָנַי ואז לא היה לי להוציא הגה מפי, כי אמור אמרה להקשיב רב קשב אל הנשגב ואל היפה. ככה דיבֵּרה.

ואנוכי ישבתי דומם והבט הבטתי אל חלקת מֵי הים, אשר גווניה התחלפו והשתנו לנוכח פני השמש, אשר התרוממה ואשר ירדה – הדבר האחד מסביב לנו, אשר השינוי חל בו.

היתה זאת הדממה, אשר אז השניים מקשיבים ורואים את אשר לא יקשיב ולא יראה האחד. יום אחד נדמה לנו, כי אוזננו האזינה את שירת השמש בחלל המרחב.

אנוכי נתתי לה את מחשבות לבי. טַיֵּיל טיילנו יחד ברדת יום וגם הַאֲחֵר בלילה ואנוכי לא חדלתי מִדַּבֵּר אל אוזנה ואדבר לה בדְבר בני האדם וחייהם ובדבר הכּוכבים ומחולותיהם ובדבר המוות וסודותיו הכּמוסים. ובדברי, וארגיש פתאום את מבטה בנוחו עלי, ואז נוֹכחתי, כי כֹה לא רַבּו החוכמות, אשר הגיתי ואשר למדתי. ויש גם אשר הרגשתי פתאום את כּפּה, בלחיצה דומם את כַּפִּי, מבלי אשר תכיר בזה, כנראה.

לַמֵּד לִמַדְתִּיהָ לקרוא בשֵם לכול צוֹר מצוּרי האבנים, אשר לשפת הים, אילצתיה להביט אל שפופרת המיקרוסקופּ. נַסֵה נסיתי להראות לה את הקווים השונים אשר לחיים ואוליכנה משְׁפֵלת השְׁפֵלות אל צוקי ההרים וממרכז הדברים הביאותיה אל הֲקִיפָם אשר מחוצה להם.

ויש אשר חדׁל חדלתי פתאום בחצי דְבָרִי אשר בפי. שֶׂפק גוּנב אלי – אם הקשב תקשיב לדברי. דמיונה היה אז כנודדת יחידה בממשלת החלומות האוֹרים ושיחותי הֵנה היו לה רק לחישת בני אדם רחוקה, אשר נמשכה ונמשכה אליה ממרחקים ולְפָפַתָה מסביב.

אח! הנה כיום הזה, בהיות הדבר כבר בתהום הנשייה, כיום הזה, בהיותי יושב פה לבדי וזורק מֶבּט לאחור, כיום הזה הנה יש אשר זכור אזכור פתאום גם את הדברים הרבים, אשר אז לא שׂמתיי אליהם לב כלל. בהיות האדם חי את חייו, והיתה תמיד את נפשו כה להוטה אחרי כל אשר בקרבה ופְנאי חסר לה, או שחסֵרה לה המנוחה, הדרושה בשביל להסתכּל ולראות את אשר הוֹיָה בנפש האחרת, ואם גם הנפש הזאת היא אותה, אשר בחברתה יבלה האיש את ימיו ואת לילותיו יחד.

הנה כיום הזה ניצוֹב ניצב כמו חי לפני דְבר קוֹרבה יום אחד לפני הצהריים אל הראי, כי אמרה להביא בסדר את מחלְפות ראשה, ופתאום ניתרה אל אחוריה, כנדהמה. אחר זה שבה אליה מנוחתה ותשב ותקרב אל הראי ותהי ניצבת ומביטה בשׂום לב אל תמונתה הנשקפת לה ולא חדלה.

אחר זה ניגשה אלי, חיבקה את ברכי, נשקה את שמלותי, נשקה לי בידַי, זחלה וסבבה אצלי, חזרה ונשקה לי אל אשר מצאה, פיתְחָה לי את חָזִיָּיתי וַתִּשָׁקֵני אל חזי.

היֹה היתה אז כּכּלב הזה, אשר פיזר את דרכיו ואדונו אבד לו ופתאום חזר ומצא אותו.

יום יום המציאה להּ דברים חדשים, אשר חידשו לי גם אותה והוסיפו לה לוויית אור חדש. פַּרְדְסי שוֹשנים שלמים תחבה תמיד והדביקה אל חזה ואל אזורה ואל מחלפות ראשה ואל כל המקום אשר מצאה.

היא התחילה מספּרת לי מסיפּורי ימי ילדותה. ציורים ותמונות, אשר החיים ושאונם כבר הכחידו אותם מלבה, שבו ויחיו בקרבה, ובהיותה יושבת לידי וראשה מוטל בכתפי, ציירה ורשמה לפנַי ימים מאותם הימים, אשר החיים והמייתם היו ממנה והלאה.

בפניה נגלו פתאום שרטוטים וקווים חדשים, אשר הסתתרו, כנראה, כל הימים בחובּה, והנה יצאו פתאום כתוּמם לֵיאוֹר באור השמש. בקולה צילצלו פתאום צלילים חדשים לא פיללתי להם, אשר בהרגישה במו, והיתה גם היא צוחקת להם ומתפלאה בנפשה: אלה - מהיכן הם לה?

וכל אלה היו כאלו שוּפּכו יחד ויהיו להארמוניה אחת נפלאה וחמימה. יש אשר נדמתה יום אחד כאלו נשבתה הארמוניה זו ונסה: ואולם אז בא היום השני ויביא לה מרפּא בכנפיו ותשב ותהי כשהיתה.

הזכרונות, אשר צמחו וצצו בלבה מזכרונות ימים מקדם, היו כמלאים רמז מיוחד; יש אשר נשיקה אחת מיוחדה הִצְמִיחָתַם פתאום בלבה, או זוהר מיוחד כי יברק פתאום בעיני, וקרא להם תהום הנשייה, או צליל אחד חדש, אשר הרגישה פתאום בקולה שלה.

– זוכרת אני – ככה היתה מתחילה. או:

– רואה אני לפני…

– זוכרת אני – הייתי אז, כמדומה, כבת י"ד ולא יותר – אני זוכרת את אשר התהלכתי יום אחד אל שפת הים לאָרכּה. הלכתי והלכתי ובאתי אל מקום אחד, אשר לא הייתי שם מִיָמָי. אז נדמה לי פתאום, כי נשׂא נשאני הרוח אל איזו אדמת פלאות מְלֵאתי אגדה, ואני יספתי ללכת ובלבי הפּחד הגדול.

מפרק לפרק נשארתי ניצבת תחתי ואת שתי ידי לחצתי אל חזי. אל הים הבטתי והנה הוא כל גָדַל פתאום – זה הים, אשר נהג את גליו לא הרחק מביתנו, הנה ראֹה לא ראיתי בו כלל, כי הוא כה גדול, ורוח לא קם בי להביט אליו. אז פניתי ואבט אל החול אשר ביַבּשת, ואולם היבּשת גם היא כֹה גדלה פֶרא ומאחורי ההרים הסתתרה אפלה ניצחת – ורוח לא קם בי להביט גם אל היבשת.

אז יספתי ללכת קדימה ושתי ידי נתונות אל חזי והבט הבטתי אל אשר לפני. פתאום ראיתי והנה בחול אשר לפני בּורֵק דְּבַר-מה בּבּרק התכֵלת.

זה היה פרח אחד, אשר מימי לא ראיתי כמוהו. בראשו היו ציצים אחדים גדולים ותכולים ומסורבּלים. והתכלת אשר להם היתה כה בהירה נוצֵצה: כאלו החול הוא הוֹלְלָהּ. הפרח הזה, נראה לי אז נפלא במאוד, ובלילה היה כל הלילה חי בחלומי.

ומני אז – האומנם לא נפלא הדבר? – מני אז זה לי שנים רבות אשר אני מתהלכת פה ואת הפֶרח הנפלא שנית לא מצאתי. ומיום ליום היה לי הפרח יותר ויותר נפלא ואני לא שבתי ומצאתיו. וכיום הזה, בהביטי לאחור אל ימי ילדותי הרחוקים, הנה יש אשר את זה זכור אזכּור, בעוד אשר מכאובי הנפש הגדולים אשר לילד כולם נשכּחו מלב. ככה ישוֹב ישבה לה ותהי מפטפטת.

לאחרונה, היֹה יתה לי כאילו שתי פנים לה. מבעד לסִרבּוֹלֶת האשה אשר לה ראיתי את הקומה הרכּה והיפה של הילדה בהתפלה. שאיפת נפש הילדה ותמהונה גם יחד לכל הכּמוס ולוּטה בסוד ביצבצה ורמזה לי מאותם הפנים, אשר תוגת החיים הגדולה כבר שירטטה בהם את שרטוטיה, המכאיבים את הלב ביָפיים הנוּגה.

זה היה פלא – זאת אגדת הילדות במסתרי חֲזֶה הָאֵם. וקסֹם קסם לי הפֶּלא הזה וימשכני אליו ויהי לי כשיר השירים אשר לחיים – זאת האגדה הנפלאה, אשר הצחוק יהי שם לבכי והבכי לצחוק יֶהִי.

ואולם בהִיגוֹז לנו ככה שניים ושלושה ירחים ויבואו אלי גם דברים חדשים,לא פיללתי להם.

יש אשר הרגש הרגשתי פתאום, כי הולכת היא ואובדת לי. בשבתי אצלה ובחבּקי אותה בשתי ידי, יכול יכולתי להרגיש פתאום בנפשי, כי בודד אני. ובהביטי אז אליה, ,ואראה והנה עיניה תועות בעולמות לא ידועים לי.

מדי צאתי יחידי מביתי ויאחזני תמיד פחד לא פשר לו ולא יכולתי ללכת לדרכי. פחד לא פשר לו פחדתי: אולי בא שם הדבר עתה, בזה הרגע, והיא חדלה את אהבתי ממני? ואז אולצתי לשוב הביתה, להביט אל פניה, לראות, כי גם היא הבט תביט אלי, להרגיש ולהיווכח, כי כל מהותה כתוּמהּ נושמת בתשוקתה אלי ורק אלי.

בתחילה מצאתי די לי רק בזה. ואולם לאט ולאט חדלתי מהסתפק רק בדברים אלה. ברוח נמרצה ומלאתי פחד חבוק חיבּקתיה ואשאלנה: התאהביני? ואשאל ואחזור ואשאלנה: הבטיח תבטיחי, כי תאהביני, כי אותי ורק אותי תאהבי?

והיא אולּצה להגיד ולחזור ולהגיד לי, כי היא אוהבת אותי. בקש ביקשתיה תמיד להסביר לי פנים ולהראות לי אותות חיבּה. בקש ביקשתיה לחבקני באחת מידיה, אשר ארגיש, כי אצלי היא.

לפרקים תקפתני חֲרָדה, אשר מפרק לפרק הביאתני לידו יִאוש, כי יש יום והיא נטוש תטְשנֵׁי: יש יום ובשובי לי בערב אל ביתי, ואמצאנו ריק ודממת מוות בו.

בערב אחד גדלה לבי מִשֶׁהָיָתָה. אני סרתי ממנה ואשב אל חלוני ואת ראשי תמכתי בכפי. היא היתה צריכה לגשת אלי ולחַבְּבֵנִי. והנה אז אמרה, לאחרונה – אמרה באותו הקול הברור ומחוּסר הצלילים, אשר צלל מני אז יום יום באוזני.

– סוף לדבר.

אז הייתי כבר שבינתו הסתתָּרה. קפצתי ממקומי, נלחצתי אליה, לְפַתְתִּיה בידי ואהי כאומר לשׂום מחנק לה, התנפלתי לרגליה ואשאג:

– החדוֹל חדלת מֵאֳהָבֵנִי?

– יותר מִשֶׁבכל הימים אני אוהבת היום. ואולם זה כבר נגמר. סוף לדבר.

היה דבר אחד גם זולת זאת. שבועיים ימים היתה יוצאה והולכת אל קריית הבירה. הגד הגידה לי, כי יש בזה מההכרח, ואני לא הרביתי לחקור אותה.

ואולם כרבוֹת חרדת לבי בקרבי, רבו גם מצוקותי, אשר הציקו לנפשי ה“יציאות” האלו. איכה זה נפלאו ממני דרכיה והליכותיה שלה – של זאת, אשר חזה אל חזה חיֹה אחיה אִתה.

אז הפצרתי בה. היא קראה ברוח נכֵאה:

– רוצה אתה באמנה לדעת פשר דבר? הולכת אני לנשק שם לילד שלי.

ומצוקות לבי הנושנות שבוּ והרימו ראש.

תוגה כבדה וקשה דיכאה את נפשי; היא היתה לאחר זולתי. היו ימים וניצנים הֵנֵצו בנפשה וגם פותח פֻּתְּחו בה ואנוכי לא ראיתים, ואולי היו אלה דווקא אותם הניצנים היותר נפלאים, הפורחים רק אחת בחיים ושנית כבר לא יפרחו לנצח – ואֵלה היו לאחר.

ומחשבה אחת הוסיפה והוסיפה להציק לנפשי: הילד שלה לא היה גם ילדי שלי.

מי היא באמת? מה הדבר הכּמוס אתה? מה המריצהּ להיפרד ממנו?

לא שבו לנו הימים הראשונים, אלה הארוכּים והמחרישים.

היֹה היו אמנם רגעים ספורים, אשר כל קרָבי בי לחוש לחשו וירונו, גלי הים מְלֵאוני כנגוהות שמש והכול שב והיה בי אחד.

ואולם אז שבה שנית אש הקדחת לפרפרני.

בימים ההם יש אשר הבט הביטה אלי וכאב הנפש הגדול במבטה האילם.

– מה זאת? – שאלתיה.

– הנה הבֵט תביט אלי באופן כה מוזר.

יום אחד דחפני דבר-מה בקרבי ללכת אל הקריה. התאוויתי פתאום תאווה להמולה אשר ברחובות. השתוקקתי לאוכלסי בני אדם רצים. היֹה היה, כאילו חדול חדלו מחשבותי ממני פה, בדומייה הזאת, המליאה לה אותה ורק אותה, ואני הייתי כאילו יֵשותי בטלה פה כליל.

באתי אל הקריה. ראיתי את המהומה אשר בחצר בית התחנה ואת כיפת הברזל ממעל לה. הבתים הגדולים אשר ברחובות הביטו אלי כמלאכי חבלה באלפי עיניים.

סביבי נישאו עינים, קולות, צעדים. בקצה האופק בקעו ועלו בשטח האדמדם של בין ערביים פסגות בתי תפילה וראשי מגדלים.

הסתכלתי אל כל זוג עיניים שפגשתי.

פתאום הוברר לי בנפשי, כי אותה אני מחפש. ואני לא ידעתי.

ואולם בכל מלוא הקריה ורחובותיה הרבים לא מצאתי פנים כאלה, אשר יהיה בהם כדבר הזה – הוא הדבר, אשר נפשי זכור תזכרנו במסתרים מימות הוויה אחת קודמת שכבר היתה.

ואראה ואיווכח, כי היא זאת, אשר אבוֹד אבדה לי.

אז ראיתי אותה לפנַי כאשר יֶשְׁנָהּ וכאשר לא יכולתי לראותה, בהיות המנוחה, הדרושה לזה, רחוקה מנפשי.

הגיח הגיחו אלי שרטוטי פניה מרשתות הברזל ומחלונות הבתים, מבינות לרגלי האוכלסים הרבים ומראשי המגדלים הגבוהים; הגיח הגיחו אלי וגם גדול גדלו בפני. פי שניים גדלו וגם עמקו פי שניים והנה גם ראֹה ראיתי פינות וזוויות במסתרי נפשה, אשר מימי לא צעדתי על סַפָּם.

לפני שובי הביתה, סרתי את אחד מבתי האוכל וישבתי באחת הזוויות הרחוקות.

כל אשר ראיתי מסביבי היה לי כצִיור בחרט מימות קדומים שכּבר גזו ואינם. שֵיכר ויינות באו וגם אבדו, משרתים נחפזו וקראו בקול, פִּיתות החמאה יצאו במחולות מחניים. ובני אדם, אשר מעיליהם לכתפיהם, שוחחו וגם צחקו ופיהקו.

אז ראיתי איש אחד בא בפתח ומַהֲלָכוֹ שונה ממהלכם של אחרים. הוא הביט אל אשר לפניו ויהי כאילו לא הביט אל איש. ובלכתו ויהי כמשתחווה קצת לפנים וכאלו נשוא נשא אתו מהאפלה הרבה, אשר ממנה הוא בא.

גם הוא חיפשׂ לו זוית רחוקה. אנוכי קמתי לקראתו. אמרתי שלום. זה היה בְּרֵידו.

הוא לא הביט אל פני. לדבר לא יכול. רק בשתות לרוויה, אז התחיל. הוא גמגם בלשונו, דיבר כאחוז קדחת. מִלא בינתיים את כוסו וגם הריקהּ בבת אחת, מדי דברו:

אני יש לי לשתות. יש לי.

– היא אבדה לי – קרא. – שוטט אשוטט בכול ומצוא לא אמצאנה… היא אבדה לי.

ככה עוד לא דיבר באזני על דבר איזו “היא” מימיו.

– הָאַטֶלְיֵי סגור ושומם… אני איני בא שם… בערב אני עובר על פניו… בערב…לפרקים…פנימה לא אבוא… רוחי לא יקום בי לבוא פנימה…

לילה אחד קמתי פתאום – מנוח לא מצאתי לנפשי… קמתי… ממשכבי בלילה קמתי… ברחוב שוטטתי… ראיתי שוטר אחד שנרדם ואשה אחת שיכורה… ובאתי פנימה… צללים התהלכו שם… צללי בלהות… נִבְלַת חַיַּי ראיתי שם מתהלכת… נבלת חיי שלי… נבלת…

השלכתי אחרי גֵו את עבודתי… כרוע אכרע תחתי… אוכלסי בני האדם (הוא הביט אל סביבו) הללו… אלה בני האדם… שוטט אשוטט בינותם, כי השנאה הניצחת יוקדת בלבי (הוא הרים את קולו).

שנוא אשנא (הוא הידק את שיניו יחד, ובהביטו אל פני היה במבטו דבר-מה ממבט האיש אשר בינתו הסתתרה), שנוא אשנא את אשר ראֹה לא יֵראה ואשר יתגנב אלי חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ, את אשר אחז לא ייאחז ב יד ואשר נבצור נבצרה מאתי לצאת אתו בגלוי לַקְּרָב… למלחת דמים… שנֹא אשנאהו.

תוגה גדולה תְקפתני פתאום.

– אל הפרדס אני בא. שם אני רואה את הילדה שלה. אני קונה לה סוכריות. יש בה ממה שיש באֵם. הַחֲלק אחליק לה את תלתליה…

יום אחד… יום אחד, יחיד ומיוחד… רחק, הרחק… ראיתי את קצה שמלתה – רק היא הולכת ככה – היא נפנתה אל הרחוב השני – אז רצתי אליה – היא נגוזה.

הידוע תדע מה שְׁמָהּ? יודע אתה מה שְׁמָהּ?

והדברים יצאו מפיו כדברי איוּם.

אח, לא… אין אתה צריך לדעת אותו. אולי יש אשר עוד מצוא אמצאנה, ואז יש רק אדם אחד במלוא התבל, אשר הקשב הקשיב לקול לחישתי את שְׁמָהּ. אז אהיה לה ככה טוב.

ודומה היה כי אמור אמר מלהראות בצלילי קולו הרכּים, מה רב הטוב, אשר ירחש לבו אליה.

– כה חבב אחבב אותה. אח, רק טוב וחסד יהיה לה. פני לא ישובו להיות קודרים. לא ישובו.

אותה המחשבה בדבר המחלפות הללו, אלו המחלפות הארוכות, הנופלות ויורדות, כתּוגה הגדולה, אל הכתפיים, אל החזה, אל הגב, כי המחלפות האלו תתפַּתלנה מסביב לאדם האחר – – מסביב לאחר – – – והוא לי פלאי – – – והוא ספוג יספוג את אלה השרטוטים לתוכו שתֹה ישתה בצמא את אלה הקווים היפים.

אח!

הוא השפיל את קולו ויהי כמלחש.

– הידוע תדע מה זאת: להיות אוצר במסתרי הנפש את כל קו ושרטוט של האדם, לשכב יחד אתם ואתם יחד לקום – וללכת – – – גם ללכת וְ – – –

הוא נתפשׂ פתאום בראשו.

– בינתי מסתתרת!

אז נדם ויצלול בנבכי מחשבותיו.

לאחרונה, קרא ויהי כמפקפק בדבריו:

– ואולם הלא יכול היות, כי האמנוּת דורשת לה תשלומים. הלא יוכל היות, כי שאיפת פרוֹמיתּאוס פֹּה, בממשלת המוות האפלה, היא השאיפה הגדולה לחדור אל הלפני וְלִפְנִים של האלוהות הגדולה, אל סודי סודות ההארמוניה הנאצלה, אל מסתרי נפלאות היצירה – הלא יוכל היות, כי השאיפה הגדולה הזאת פה דורשת לה גם תשלומים גדולים – את ייסורי הרפאים הגדולים ואת… ואת… תוגת הרפאים הגדולה.

שבתי הביתה בלילה ההוא. ואולם ירוֹא יראתי בלבי את הפגישה אתה.

הדלקנו שלושה נרות באולם. החלונות היו פתוחים.

ישבנו דומם את שולחננו איש בקצהו. באוויר מסביב נישאו זכרונות של נשיקות אהבים. ואולם בנפשי לא היו אלה כי אם פצעים שותתי דם. ומהים בא פחד חרישי וילפתני. נדמֹה נדמה לי, כי רואה אני אותו בבוֹאוֹ וברבצו אצלי והרגש הרגשתי את התהום הגדולה, אשר נפתחה לרגלי, ואשר בתחתיתה האפלה רחשו להם חיים אחרים ומיוחדים.

קמתי ואסגור את החלון אשר אצלי.

ואולם אז גדלה הרעה. הנה היא לבדה יושבת פה; ואולם בינותינו יש איש אחד, אשר פניו פני איש מכאובות, ואשר אנוכי הסתרתי ממנו בלבי וגם ששקר שיקרתי לו.

ואז ניצנצה בלבי ראשונה המחשבה הנוראה, אשר גם בהיות לבי מפרפר במצוקותיו היותר נוראות ובספקותיו היותר מכאיבים, לא ניצנצה בו:

– אשה נצורת לב היא.

פתאום הרגשתי את כפה מונחת על ראשי. חרש קרבה אלי.

היא היתה חיוורה כסיד.

לא יכולתי להוציא הגה מפי. כצמרמורת חדרה אלי מחשבה אחת וסימרה את מוחי:

– מה לי ולה?

היא שהתה אצלי מעט. אז פנתה ותצא לאט את החדר. הקשבתי, בהיסגר חרש הדלת. אז האזנתי את רשרוש רגליה בפרוזדור. הנה נפתחה דלת חדרהּ. יותר לא הקשבתי דבר.

ואולם בשבתי כה יחידי במקומי, נדמֹה נדמה לי פתאום, כי הקשיבו אוזני קול בכי מתחת לחלוני אל מול פני הים. פתחתי את חלוני, ואולם שם היתה דממה בכול. כוכבי העָשׁ ונתיב החלב נחו כקפואים בתהום המים אשר בים.

אז ישבתי שנית, ואולם קול הבכי שב ויבוא אל אוזני.

ניחשתי בלבי: היא זאת הבּוֹכה.

ורחמים גדולים באו וימלאו את לבי.

את מי ריחמתי?

קמתי והלכתי אליה. היא ישבה דומם בחדרה. ואולם בכֹה לא בכתה.

הטלתי את כיסאי למולה וישבתי. לקחתיה בשתי ידיה ואהיה מביט דומם אל פניה ולא דיברתי דבר.

וכרוח של בושת-פנים גדולה באה ותְקפהּ. היא הורידה פתאום את פניה ולא נשקה לי.

והדבר הזה גדל וגדל מיום ליום ברדת יום. לא שב ויתלקח המֶבָּט, מֶבָּטָהּ, בבוא הלילה. ובשלחי את ידי אליה, ותאחזנה חרדה גדולה, כאילו פחוד פחדה בקרב לבה מפָּני, ובנופלה, לאחרונה, אל חיקי ובמוסרה לי את בשרה כתומו, ותמסרנו לי בתוגה לא קֵצה לה וברטט גדול.

נפשי הגתה נכאים גדולים. הגיתי מחשבות רבות, ופתח תקווה לא מצאתי. הרגשה אחת היתה בקרבי: דבר-מה בי שבוֹר יישׁבר.

יש אשר ישבתי וקראתי, היא יושבת אתי פה בחדר ואני איני שם לב לזה.

יש אשר יום תמים לא דיברנו איש אל אחותו דבר. ואולם בהיפגשנו או בפרוזדור, ונפגשו פתאום ידינו ונלחצו יחד, מבלי אשר נבט איש בפני אחותו.

וברדת יום, בהיות נפשותינו מחפשות אשה את אחותה באחת מנשיקות שפתותינו, היתה נפשי פתאום כה נבוכה ותהי כאילו מתבוססת בדמיה: צמחו פתאום בינותינו הפנים הנוראים, אשר שערות ראשן סמרו מייסורי נפש לוהטים.

ובהיות כדבר הזה, ויהיו פניה היא חיוורים כמוות.הראֹה ראתה גם היא אותם?

החילותי יוצא את הבית לפרקים. שוהה הייתי הרבה ב בית הקלובּ המקומי ואהי משחק בשחוק הבּיליארד. הייתי למשַׂחֵק נפלא. כנראה, הודות למחשבות הרבות, אשר התרוצצו במוחי וימלאוהו. הכּיתי בכּדוּרים מכּות שלוחות ולא החטאתי את המטרה. ככה יש שיטייל אדם בשנתו על פני חודי הגגות ונפוֹל לא יפול.

אלה האנשים, אשר היו מסביבי, כאלו כוסו באֵד ויהיו כראשים הצפופים האלה, המצוירים כנסיון של תמונה. מבית הקהווה הקרוב בא אל אוזני צלצול כפות בכוסות.

ואולם שאיפת נפשי החזקה לשוב הביתה לא חדלה ממני גם אז. תיארתי לי בנפשי את דבר צאתה לקראתי ואת דבר התנפלה אל צווארי ואת דבר אשר, עוד הרבה בטרם גשתי אליה, כבר תיקפֵּלנה שפתותיה יחד, מוכנות לנשיקה.

אבל בבואי, לא מצאתי אף אחת מאלה. היה הדבר דומה, כאלו הכל נגמר. בפניה היה דבר-מה גא ביותר וזר ביותר.

ייסורי נפשי היו נוראים מאוד. ואולם יש אשר הרגֵש הרגשתי בנפשי, כי גם אני שוניתי מבתחילה, כי פני תמיד קודרים וקולי קשה.

מיום ליום נדמו פניה יותר ויותר לַפָּנִים, אשר ראיתי אצלה, בראותי אותה ראשונה. קמט אחד, אשר גז ואבד מפניה, שב ונראה בהם פתאום. במבטה כבה דבר-מה, ויש אשר שכנו פתאום במצחה אלי ליאוּת הנפש ואיזו כבידוּת.

שכוח לא אשכח לנצח את ימי המִשְׂחָק שלי. גם היום יש אשר הרגֵש ארגיש פתאום את נפשי כשהרגשתי אז, בסיְדִי לי את קצה המַטֶה שלי בסיד, מדי היות מוחי מקלט למחשבות מצוקה אוכלות. אלה לא היו מחשבות ברורות. הייסורים לא היו רק ייסורים. לפרקים היו אלה נזיפות, אשר נזפתי לנפשי. מפרק לפרק ראיתי את נפשי מושפלת לשאול תחתיה, פחותה ובזויה.

ויום אחד היתה הרגשה זאת כה נמרצה בלבי ואני אולצתי לחדול מהמשחק וללכת. ברחובות כבר האפיל היום ובראשי התרוצצו מחשבותי ואנוכי לא ראיתי אנה נשאוני רגלי. מתחת לרגלי הרגשתי דשא וגם חלוקי אבנים וסביבי רגשו שיחים. פתאום בא אל אוזני קול פלג מים בהשיקו והנה גם זכרתי את דבר אשר היֹה היתה פה גם היא אתי יום אחד ותּשתּ ממימי הפּלג, בשאבה אותם מְלוֹא כפה. רק אז ראיתי מה יפה היתה ידה. השמש האירה אותה במפולש. ברדת אותו יום נשקתי את כל אחת מאצבעותיה. היא שְאלתני:

– למה זה תנשק היום את כל אצבעותי?

כזה היה גם כל יחס נפשי אליה. שוטט שוטטתי באפֵלה ודבר לא ראיתי ודבר לא הרגשתי. ורק פתאום בא ברק ויברק לי. פתאום בא רוח וילחש לי.

בגשתי אל הבית, אשר שם ישבנו, הרימותי את אחד מחלוקי האבנים אשר לרגלי, ואזרוק אל חלונה, אשר ראיתי בו אור. היא פתחה אותו:

– מי שם?

– אנוכי!

– אה, אתה הוא זה!

בקרבתי היה הד הקולות, ומהאפֵלה חזר לי ההד: אני – אתה. היא הלכה וחזרה וניגשה ותקרא לי:

– חכה. הנה אני יוצאת.

היא יצאה. מחלפותיה נתפזרו ונפלו אל כתפיה. ישבנו יחד בקצה אחת האבנים. היא קראה:

– הבה ואאפיל עליך בשערותי.

אז כרכה את מחלפותיה סביבי ותסתירני כתוּמי.

– התאהבני? – שאלה.

– אָהוֹב אוֹהַב אותך.

אז הסירה את המחלפות ממני וקראה:

– קְרָא קול גדול אל מול פני הים: “אהוֹב אוֹהב אותך”.

אנוכי קראתי:

– אהוב אוהב אותך.

והד קולי אשר צלל בקרבתנו, שנה את דברי: אָהוב אוהב אותך.

– התקשיבה אל המיית מי הים? – שאלה.

– כן.

– התקשיבה אל אשר יהמה? המֹה יהמה: אהוב אוהב אותך.

– וללחש רוח התקשיבה? הנה לחוש ילחש: אהוב אוהב אותך.

אז שבה והסתירה אותי שנית במחלפותיה וככה נשארנו יושבים יחד. דומה היה הדבר, כאילו חפצה להסתיר אותי מפני אסוני.

בלילה הקיצותי. נדמֹה נדמה לי, כי נשקו לי במצחי. הרימותי את ראשי ואקשיב. בתחלה נדמה לי כרביצת כלב במרבד, אשר ליד משכבי מתחת. הקשבתי גם נשימות. הסתכּלתי היטב. זאת היתה – היא. היא שכבה שם וישנה. כַּרָה תחת לראשה ובשרה לבוש את שמלת הלילה שלה.

רוח לא קם בי לקרוא לה. לאט לאט ובידיים זהירות כפי מה שהיה לאל ידי לקחתיה ונשאתיה אל משכבה. עיניה היו כל העת סגורות. ואולם יוכל היות, כי לא יָשנה.

מביט הייתי אל פני הים. קו-אש אחד מנגֹהות ערביים עוד נח עליו. הושטתי את ידי וארימנה. החיים, היופי – אלה היו אתי, שלי. ורגש גאווה רטט בנפשי.

וכצמאוני אז לבוקר כי יבוא, לא גדל בי צמאוני מימי.

אח! ומה שחיתה במסתרי נפשה לפני פוגשי אותה, מה שפרח ויבול בנפשה אז, בהיותה רחוקה ממני – האם גם זה לא שלי הוא? בזרוח לנו השמש, אז אבוא אליה ואשאלה, אם לא שלי הם, לא שלי כל אלה. אז ישוב הכול אל מקומות כשהיה. לא. הכל יהיה כמו שעוד לא היה לפנים.

בבוקר הרביתי לשכב במיטתי. שכרוני הגדול רחש בקרבי. ניצחתי והחיים הם נגולו לפני. הנה היום יתחילו. בדרכים חדשים לא פיללה לה אשכיל לארוג את מהותי במסתרי מהותה. דבר לא ישוב ויפריד בינותינו – נצח!

באתי במים ואטהר. אחר לבשתי את בגדי כביום חג. אז הלכתי אליה.

אנוכי לא מצאתיה. על שולחנה מצאתי פתקה קטנה:

“יצאתי העירה”.

– הלוא כל דבר זר לא היה בזה. ואולם אל לבי אני גוּנוֹב גוּ נפלא ויגגדול היום. התהלכתי כצל ואהי כגבר אשר “רוחות” סתר ירדפוהו. ומבלי אשר חשבתי דבר, ניצבו, לאחרונה, רגלי בחצר בית התחנה. בהכרה בלתי ברורה למדי קניתי לי כרטיס. נכנסתי אל הקוּפֵּי. נסעתי.

רצתי אנה ואנה בכל הרחובות. אני לא חפצתי – לא, לא חפצתי. לא היתה לי שום יכולת לַהֲגוֹת דבר ברור. הכול סבב ונישא בקרבי כסופה. פרפורים, פרפורי נפש, אשר מוצאם נסתר ממני. זכרונות, ניחושים כהים, מציקים ללבב, ומפרק לפרק רישומי נשיקות שפתיים. אז צללה מתהום הנשייה בת-צחוק אחת, אשר צחקה לי באחד הימים. ובכל אלה יקדו דברים כאש: אל נא תלֵכה! אל נא תלֵכה!

ולמה היה לי ללכת משם? מה הדבר, אשר משכני לשם?

ככה התרוצצתי הרבה מאוד. נסתי אל הרחובות הקיצונים של העיר, בכדי שלא אשוב שנית אל הרובע ההוא. עליתי על גבעה גבוהה.

הקריה שכנה לרגלי – איזו בריה נפלאה, אשר ראשים לה לאלפים, עיניים לרבבות, בריאה שבראו האנשים וילבישוה כותונת של קיטור ואד מחניק. את מזונותיה הביאו לה אוניות רבות ומסילות הברזל. רשתות החוטים אשר למוסדות הטלגראפים והטלפונים אלו היו הנֶּרווים המסובכים שלה, אשר רגשו ואשר הרגישו ואשר הגו ואשר בשׂורות הביאו. אז דבק מבטי פתאום: הנה שם הרחוב. והגג – איזה הוא מהגגות האלו?

אז אולצתי למהר הלאה. דבר לא יספתי לראות. רק הלכתי והלכתי. לאחרונה, ראיתי והנה ניצב אני בחצר אחת. ראיתי, כי חצר היא זאת. אני מטפס במדרגות, ניצב אני בפרוזדור.

אז שבה אלי בינתי פתאום. קולות דיברו. האחד היה – שלה.

האחד היה שלה. הוא בא אל אוזני, בהתפרצו מהחור אשר במקום המפתח ומהסדק אשר בדלת, כבוא הקול מהאפלה, נקי מכל הנראה לעיניים. את כל נפשה הקשבתי מאחורי הקול הזה. מימי לא האזנתי לו ככה. מימי לא חשבתי חשוב, כי אוהב אני אותו ככה, את הקול הזה, אשר צלל באוזני לא אחת ולא שתיים, אלה הצלילים הקלים, המבריקים, המתלפפים מסביב לנֶרווים, כחוטי המשי הדקים הללו, והללו מתחממים פתאום ודבר אינם יודעים עוד, מלבד אשר יפה להם וחם בצלילים האלה ואשר טוב להם מאוד.

למה זה התחלתי בסיפור הדברים האלה? אח, למה זה התחלתי אותו? לבי הנה שב ונשׁבּר בקרבי. ואני אמרתי: הנה כבר שבתי לאיתני וגם מנוחתי הנה שבה אלי. לא אחת כבר חפצתי לכתוב את הדברים אל מגילת ספר, כי נדמֹה נדמה לי תמיד, אשר יש בהם דבר שמצווה לגלותו לבני אדם, מצווה לפרסמו ברבים, בשביל שלא יבואו האנשים לגרום לנפשם ייסורים שאינם צריכים להם, בשביל אשר לא ירחצו בים של דמע את כל הדברים אשר נוצרו רק להאיר באור הצחוק וזוהרו – ואולם כל הימים לא הרהבתי לגשת אל המלאכה, כי מדי בואי להתחיל את הדברים, ואחשוב בלבי, לאמור: הנה את זאת יכול תוכל וגם תכתב אותה – וגם את זאת – וגם את זאת – – –

ואולם בבוא הדבר אל דְּבַר הקול, אשר בא אז מֵחור הדלת, זאת הסגולה האחרונה, אשר ספגת ממנה במסתרי הנפש הרוטטת, היכול תוכל אז?

ורוחי לא קם בי.

אז שבתי ואראה בבְרק תכלת אחד את זאת הרשת, את רשת החיים הגדולה, הפרושה עלי מתחתי, מסביבי ומסביב כולנו ובינותינו.

נסתי החוצה. זכוֹר אזכור את דבר קראי אז לנפשי:

– לאמריקה! לאמריקה!

ואולם אז לא הבחנתי ברור את אשר דיברתי. רצתי ורצתי וכל הדברים, אשר באו ויאתיו, חלפו לפני וצילצלו באוזני. ראֹה ראיתי את כל רגע ורגע לפני, ניסיתי להעמיק חקר ולדלות דבר מתהום הדברים, ואחורי הדבר ההוא נִיחשתי את הדבר השני לו, וגם זה לא מצא לי.

זכור אזכור. פתאום הצצתי בזוג אחד של עיניים, זוג עיניים תמימות, תמהות, וגם תלתלי זהב ראיתי אצל המצח. זאת היתה אשה, כאלפי האחרות. יוכל היות כי רק מקרה היה הדבר, אשר באה ותעירני ממחשבותי הסואנות; ובכל זאת הנה יש אשר צמוח תצמח פתאום תמונתה לנגדי, פתאום, כמו אז, ועיני הילדות שלה חדור תחדורנה אל פינות הסתר אשר בנפשי, אשר נפלאו גם ממני, ולפתע פתאום ירדה ובאה מנוחה גדולה לתוך נפשי: יש חיים אחרים, ובחיים יש דברים רבים גם מלבד האשה, אשר כל קרָבי בי לה רחָשו.

והשעות חלפו. האנשים, אשר מילאו את הרחובות, התחילו הולכים ומתפזרים לבתיהם. הנה התרוקנו הרחובות ויהיו רק החלונות המוארים. כל הדברים אשר ראיתי היו מלאים רמז ופשר מיוחד. מפרק לפרק הייתי לוחש לנפשי בבטחה: הנה פה מת אדם – פה ייסורים לוהטים – הנה חֲזֵה אדם מכה גלים סואנים ואיש גם ראֹה לא יראה אותם.

היתה חצות הלילה, נבהלתי פתאום מקול דברים, אשר שרטן שרטת באוזני:

– לכאורה, מה המקום, אשר יבקשנו אדוני?

זה היה אדם אחד מגודל וכתפני.

– הלא שוטט ישוטט אדוני במקום האחד הזה ולא יחדל.

– אני משוטט במקום האחד הזה?

– ואולם באלוהים!

אוזני תפסו בדבריו כצל של לגלוג.

– אולי יש את נפש אדוני ונסור יחדיו אל ביתי וגם כוס שכר נשתה. הנה אדוני לא זר לי. שֵם אדוני הוא – – – (פה קרא לי בשמי). זה לי ימים רבים אשר נשאתי את נפשי לדַבֵּר את אדוני.

כל האיש הזה כתומו דחֹה דחני מעליו, ואולם רגלַי הלכו אחריו.

– יש לי חדר פה בקרבת המקום.

אלה היו הדברים היחידים, אשר נדברו בינינו מדי לכתנו יחד. ורק לאחר אשר עלינו במעלות ונבוא אל החדר, קרא לי בבת צחוק של חבר ומודע:

אני הוא אִישָׁהּ, הייתי אישהּ, יותר טוב להגיד, שכם אל שכם ניצבתי אתה יחד לפני הכּומר. יפה היתה בשמלת החופה שלה. אגידה נא לאדוני – לוקחת לבבות שבי!

הנה לא נבצר ממני, כי אדוני – ואולם איכה אומר לו את זה – הְמְ… אחד ממכבדיה הוא – – כיום הזה. הנה דבריה תמיד קרובים ללבי, רואה הוא, ומפני זה הנה אתחקה תמיד בנפש חפצה אחרי… אחרי… מפעלותיה.

בדברו את דבריו האחרונים, הושיט לי קופסה של סיגארות ויהי מביט אל פני. צֵל הקדיר את פניו ויגז. אז קרא בקול כמתפלא:

אני הכאבתי את נפש אדוני בדברי אלה? אבל אני חשבתי…

– יסלח נא לי איפוא, אדוני, אם הייתי מזלזל ב… ב… רגשות לבו.

כי, כאמור הנה דְבָרָהּ קרוב אל לבי. היא אחת מהנשים אשר אני מרשה לי לקרוא להנה בשֵם – רַחֲבוֹת הנפש. הללו יפות לאדם, בהיותו מהֵנה והלאה. בהיות לו היכולת להתחקות אחרי כל דבר ודבר ברוח שליווה. הנה נשאוֹר נשאר לי החדר הזה מימים מקדם. בהיותי… בהיותי… מפני סיבות אחרות… מוכרח לשכור אותו לי. כי הנה מוצא אני לי קורת רוח בזה, משפרק לפרק יש לאל ידי להסתכל ולראות בדרכי חייה.

ואולם חלילה לי מהיות, כמו שאומרים, “צר”. בקרב הימים אני נושא לי אשה אחרת חדשה. יכול איפוא אדוני להיות בטוח – המ!

מלבד זאת הנה גם אז הייתי גס ביותר בשבילה. יותר מדי גס.

אמור אמרה לי בפירוש: גס אני ביותר. ברגשותיה היותר יפים הייתי מזלזל לפי תומי.

יאמר נא לי אדוני, בבקשה: לא יש אותו רגש היפה? ואולם, באמת, למותר היה לי לשאול אותו לדבר הזה, אבל – הְמְ, ההרגש הרגיש אדוני מימיו עקֵב אשה עלֵי… עלֵי… רגש היפה שלו?

אח, יש בזה אמנם מקורת הרוח… יש בזה מקורת הרוח, אגידה נא לאדוני… ראש התפנוקים הוא לאדם! ראש התפנוקים!

לא אגיד כי יש לי הרגשות האלה. גס אני. גס מאוד. ואולם האומנם לא נפלא הדבר? רק בהיות הדבר כבר נגמר אצלנו, התחלתי מוצא בה פתאום קורת רוח – מהצד הפסיכולוגי שבדבר, רואה הוא… רק כאשר כבר דרכה ופסעה, אם יש לי הרשות לומר כזאת, עלֵי… המ… עלֵי רגשותי היפים מהמדרגה השנייה.

ובהחרישו קצת, שב אל דבריו:

– ובכל אלה הנה אני הגבר, אשר היתה לו ראשונה.

אח, יפה היתה אז, אגידה נא לאדוני. כְּחַיַּית הַקָּקוֹם… כְּחַיַּית הַקָּקוֹם! היא היתה מדברת בי כי אהוֹב אוהב רק את בשרה. הנה, לדידי, זהו הדבר האחד, שיש בו איזו תכלית רצויה. כל השְׁאָר אינם אלא דברים שבּחוֹלָניוּת ארורה. האהבה הרכּה, החיה, מָהִי? הֱוֵה אומר: הבשר, הקורא אל הבשר! כל הַשְּׁאָר יִשָּׁאֵר נא גם אם יִישָּׁאֵר כספר החתום. את כל אלה ביחד את הנפש וכל היוצא בה יכולה היא להשאיר לנפשה!

היש אשר שׂם אדוני אל לבו את דבר הקּוֹשִׁי הארור, שישנו בשיכחה? חיית הַקָּקוֹם הזאת, רואה הוא, חיית הקקום הזאת…

מדי דברו את הדברים האלה, ניגש אל החלון והרים את וילונו. רק אז נוכחתי כי חדרו שלו היה יותר ישר כלפי האַטֶליי.

– שם יש אור!

שאלה אחת התפרצה וניצבה לי בחזי; ואולם רגש בחילת הנפש, אשר הרגשתי בנפשי, בחושבי שבזה אגלה את התרגשות רוחי לאיש הזר הזה, זה הרגש החזק לא נתנני להוציאה מפי. ואולם, לאחרונה, התמלטה מאליה, בשומה מחנק לצווארי:

– ואדוני חושב, כי שם היא?

הוא הביט אלי – ההיו אלה רחמים או היתה זאת שמחה לאיד? – ואז דיבר:

– יגיד נא לי אדוני… הנשוֹק נשק לה… הנשוֹק נשק לה… חה! זהו דבר כה יפה, כה נחמד, כה תמים… הנשוֹק נשק לה אדוני…. ממש מתחת לחזה הוא…

– הנשוֹק נשק אדוני את…

הוא כבר ניגש קרוב אלי, הביט בי במבט משונה, השתחווה אל אוזני, נשב לתוכה מלה אחת, ההומה שם גם כיום הזה.

זכור אזכּור לילה אחד. איש לא היה. איש לא היה – מלבד שניים. רק כוכבים היו.

ואחד הכוכבים – שתי שפתיים מזוהמות. אחריהם – זוג שפתיים מזוהמות.

לא יכולתי לשוב שנית הביתה. נפשי בחלה בבית ההוא.

ואולם לאחר ימים אחדים הרגשתי פתאום כנשיבת רוח קלה במצחי.

ואחר הנשיבה כנשיקה רכה. מה הדבר הזה?

אז נזכרתי נשיקה אחת, אשר נשקו לי באחד הימים בשנתי. לא חפצה הנשיקה לִכְלוֹת כָּלֹה. שבתי הביתה.

היא לא היתה בבית. היא לא היתה בכל המקום. הלכתי על שפת הים לאורכּה. ראיתי, כי הסירה איננה. לקחתי אחרת ואפליג. מצאתי את שלנו. היא צפה ריקנייה. התפשטתי את בגדי וָאֶצְלוֹל. לאחרונה, אחזתי אותה בידי.

בכּר אשר למראשותיה היתה הגומה, שראשה חפר בו, שלימה – היא הכּר, אשר לא אחת ולא שתיים ראיתי בו שתיים גומות. במקרה שלחתי את ידי אליו. אז החליק ונפל משם צרור כתבים. הרימותיו. קראתי את שמי רשום שם. לא הרהבתי בנפשי לפתּח אותו.

שוטטתי בכל החדרים. איש לא היה פה.

מפרש לפרש התייצבתי ואהי מביט בדבר שאינו חשוב שמצאתי – פריפת נשים או רביד.

ניצבתי ולא חדלתי מהבט בם. ואולם את ידי לא שלחתי אליהם: רוח לא קם בי.

שוטטתי בכל החדרים ולא חדלתי. שוטטתי ביום ושוטטתי שלילה.

יום אחד צילצלו הפעמונים ואותה קבָרו.

כאשר נשארתי לבדי בבית לקחתי את צרור הכתבים בידי.

בתחילה מצאתי מכתב אחד חתום: לבִתי הילדה, במלֹאת לה עשרים שנה.

אז מצאתי גם פִּינְקָס יומי. אבל רק התחלה היתה שם. כּי היֹה היו כתובים בו רק הדפים הראשונים. בראשי הרשימות היה גם מספר היום והחודש. יש אשר היתה גם שְׁעַת היום רשומה. שם קראתי דברים מהימים הראשונים לפגישתנו אתה, ימים רבים לפני ארבעת הירחים.

ומכתב גדול אלי.

שם תקראו את הדברים, שהאחת, אשר כבר במתים נחשבה, כותבת אל האחד, אשר אולי אל ממשלות המתים הוא רידפהּ.

 

הַפִּינְקָס    🔗

טוב לי טוב. מסביב לי דממה. ישׁוֹב אשב ואביט אל המנורה הקטנה ודבר איני חפצה יותר. לא, יותר איני חפצה דבר.

למה זה כה רחוקה המנוחה מלבי תמיד? למה זה ברא לנו אלוהים לב – לנו, הנשים?

יש מלה אחת, אשר יכול לא אוכל ללחוש אותה בשפתי, מבלי אשר תחרד נפשי בקרבי. ותמיד חרד תחרד בדרבי זו המלה עש אשר יאחזני הקור. הָאֹשֶר!

אמנם קור אוחז את נפשי. הנני ואשכב. אתכנס נא כולי בשמיכה הטובה והחמה ככה. אנומה נא.

הוא. האומנם שב הדבר והתגנב שנית אל לבי?

האמור לא אמרתי כבר די לכל הדברים האלה? הֲסָבול לא סבלתי כבר דַּיִי?

למה איפוא לחצה את ידו? רק אחרי לחצי אותה, היה הדבר ברור לי.

לא. איני חפצה יותר. איני חפצה.

הנה שמו – הוא לא ישר לי.

אילו היה הדבר אפשרי! אלו היֹה היה דבר זה בחיים! יש אשר מרגישה אנוכי בנפשי, כי העיניים הללו הביטו אלי לילה לילה ממרחקי הנצח. לא. לא. איני חפצה. משׁוּגה היא ותהי למשוגה – להגות באושֶר!

יכול לא אוכל להשיג במוחי את דְּבַר אשר חיֹה חייתי ואת אשר כבר היו ימים רבים כאלה בימי חיי. כל אשר מסביבי כאילו התעטף באֵד. זכור אזכור רק אחת: את אשר יום אחד ילדתי.

כל הדברים הרבים האחרים התעטפו באֵד כהה. חדר המשכב. הפנים אשר השתחוו אל פני. זו, לא. איני חפצה לחשוב בזה!

אז באו אנשים רבים ומכתבים רבים – מכתבים רבים וגם פרחים.

למה זה לא אוכל לגרש מלבי את כל אלה? הרגשה יש לי, כאלו שב זב הזָקן המחודד ויגע בפני. למה זה אני מוכרחה לזכור את זה דווקא היום? הלאה! הלאה!

הנה אני מקשיבה את קולותי, את קולותי שלי, בלילה ההוא, הוא ליל לִדְתִּי.

הלא אהוב אוהבנה, את ילדתי שלי, הלא אהוב אוהבנה בכל לבי ונפשי. הבגוד אבגוד בה? הֲשַקר אשַקר לה? אויה, אנה אני באה, אנה אני באה? הלא חיים אחפצה, ילדתי שלי, הלא את חיי אני צריכה לחיות! הלא אש עולמים יש לי בקרבי, יש לי בקרבי דְבַר-מָה יפה, המבקש את תיקונו בחיים! אח, הנה יש לי כה רב, כה רב!

הוי, כי קשים החיים למאוד! וככה קשה, ללא קֵצה קשה לאדם לחיות כמו שראוי היה לו לחיות.

כיום הזה יֶשנהּ רק נשיקה גדולה אחת, יחידה ומיוחדה, במלוא כל התבל.

איש לא ישְׁווה לו. יד איש לא תשיג את אשר ידו משגת. הנה הוא מיַישְׁנֵני בשירתו כאת ילדה קטנה. ואם לא כולנו ילדים קטנים אנחנו בהמולת החיים הגדולה והנצחית הזאת?

דבריו היו לי כפרחי התכלת הראשונים של האֲנֵימוֹנוֹת והסִגָּל, בהיותו באביב ימי.

הרגש ארגיש בי, כי חיה אנוכי. חזי מתרומם ויורד. כה חם לי וכֹה טוב.

רק המחשבה האחת, כי אמנם יש שִׁיכְחָה בחיים!

הוא – הוא בְרָאָנִי.

הוי, איכה יכול לעשות לי כדבר הזה עתה? עתה, אשר כל החיים שֻׁנוּ תכלית שינוי!

ואולם הוא היה יכול גם לבלי דעת את זאת.

זה הֵמַר לי ככה. הֶגה לא יכולתי להוציא מפי.

את זה ראוי היה שלא תעשה.

– ובדברי את הדברים האלה, ואהי כמדברת משנתי.

ילדתי החביבה! רק את, רק את לבד תתני לנפשי את המנוחה. מדי שִׁבְתִּי לי יחידה ואת מוטלת בחיקי, איני חפצה יותר דבר ודבר לא יש אז יותר. אז איני דורשת דבר. אז איני מקווה לדבר. אז לא תשאל לה נפשי את אשר לא יש, אשר לא יש.

 

הַמִּכְתָּב    🔗

"האהוב! בלילות האלה, אשר אולי הם אחרונים לי ולחיי פה, אלה החיים, אשר אתה נפחת באפי, בלילות האלה אמרתי לכתוב לך ולנסות להגיה אור על כל הדברים. הנה נטוש תנטשני יום יום, ואני – אני גאה ואיני יכולה לבוא אליך. ואולם בלילה, כאשר תנום, אז גם נגֹש אגש אליך וגם נשק אנשק לך אל המצח אשר אהבתי.

ונפשי זה לי ימים רבים, אשר ניחשׁה נַחשׁ, כי דבר יבוא לנו. ולמן היום, אשר הלכתי אל הקריה, היה ברור לי כיום, כי הולכת אני למות.

אתה לא שאלתּני כל הימים לאשר חיתה נפשי בימים היו ואני גם לא דיברתי לך דבר. ככה חפצתי, לא ידעתי למה.

ואולם בשבתי לי פה והכּוֹל מסביבי שותק, אז אני מבינה, כי צדקתי בחפצי כדבר הזה, כי רק ככה היה יכול הדבר, אשר היה והוֹוה בינותינו, להיות לנשגב ולמרוֹמם ללא גבול (משתוממת אני למראה, בראותי, לתמהוני, כי אמנם בא ויהי כדבר הזה).

חפצתי להיות לך לקסם שבחיים, אשר לא כל מצפוניו נגלו לפניך. ואילו סיפרתי לך את הכּוֹל, אז היית כֹּה מרבה להגות בזה וגם תֵּת נתת לו הרבה משלך. ואני חפצתי להיות לך רק את אשר ראית בי.

האהוב שלי! האמינה לי, כי הנה בשבילי, בשביל רבקה, לא היה דבר בחיים מלבדך ומלבד מה שאתה נתת לי.

אם תחקור ואם תדרוש מפי האנשים, ויספרו לך המה דברים רבים מאוד. הנה אנשים המה את הכּוֹל יֵדָעוּ. ספר יספרו, כי אשה גרושה מאישהּ הייתי, הגד יגידן כי בְּשֶׁל אשמתי אני גורשתי מאתו; נצורות תקשיב בדבר יחוסי אל בְּרֵידוֹ.

ואולם, לא ולא! דבר לא תדע מהם. האנשים האלה לא ידעו דבר. את החיים אשר יחיה האדם בנפשו לא יֵדע איש זולתו. את הרגש אשר ירגישו השניים ביחוסם זה לזה לא יכיר איש זולתם.

ואם אמנם חטוא חטאתי ואת הרע עשיתי, הנה איש אחד יש אשר בגוד לא בגדתי בו, אחד יש אשר בייחוסי אליו נשארתי טהורה וצרופה בכל אחד מתאי נפשי. תמימה הייתי אתו, מיום נודע לי דבר היותו בחיים אתי.

אויה, למה לא נודע לי הדבר לפני זה!

אויה, למה סרת ממני? נפשי כה מתפרצת אליך. האומנם גם הרגש לא תרגיש מה גדולים מכאובי לבי בימים אשר רחוק אתה ממני? אַיֶכָּה? ומה אתה עושה שם?

האומנם לא תבינה לי, מה נורא דְבַר היותי יחידה עתה, עתה לאחר שלמדתי ימים רבים כאלה לחיות אתך יחד בכל שעה ושעה? האומנם לא תבינה את דבר שוב אלי שנית כל הדברים, אשר היו לי, להציק לי ולקוסס את נפשי, להפשיטני את בגדי כּתוּמָם ולייסר את בשרי בשוֹטים? היכול לא תוכל להשיג מה שוֹנה בי הכּול מיום פגישתנו הראשונה? וכי כל אלה הדברים, אשר היו לי מאז, ניצבים לי בדרכּי אל השלום ואל מנוחת הנפש הגדולה, אשר אליהם אשאפה, וכי רק האחד יש, אשר יוכל להסירם משם – אתה!?

אויה, למה לא תבוא אלי? בא אתה ושוכב לבדד – בקשב אקשיבה תמיד, מדי עלותך על יצועך – ואני איני יכולה להביט אל הפנים אשר המה לי – כל אשר יש לי בחיים.

ואולם חימה אין לי בלבי עליך, כי הלא אתה הוא, אשר נתת לי את כל אשר יש לי בחיים – את נפשי אני אתה נתת לי – ואולם יכול לא אוכל לבוא אליך. אני ככה חפצתי למחות בלטיפות כַּפִּי את ייסורי נפשך הגדולים – כי ייסורי נפשך כה גדלו, האהוב! – ואולם יכול לא אוכל כדבר הזה. אני כה ירֵאה בלבי, כי בוא יבֹא דבר.

הדבר הזה אינו צריך לבוא! אני כה ירֵאה בלבי, כי חקור תחקור את האנשים לי, אני כה ירֵאה, כי בזֹה תבזה לי בלבך.

כדבר הזה אינו צריך לבוא!

אהובי שלי! הרגשה יש לי, כאילו ייסרתּני כל היום בשבטים. ואני כה קטנתי וגם נבזיתי והשג לא אוכל בנפשי את דבר הביטי באחד הימים פנים אל פנים אליך ורוחי לא יקום בי ללכת ולבוא אליך. אתה כה רחקת ממני. הנך רוכב בערבות ומשׁם תשפיל להביט אלי. והיה כי אבוא ונשקתיך, ודחפתּני ממך והלאה. וכדבר הזה לא היה צריך להיות. לא, כדבר הזה לא נכון להיות!

הוי, שַׁלָמה לא יש כי תבוא הביתה ותישאר אצלי – הלא כולי אני כתוּמי שלך!

אָנה אבוא? אנה אברח? הנה כל היום תרחפנה לנגדי ותבטנה אלי – אלו העיניים הנוּגות. הרגש ארגיש את הדבר בלבי. הוי, לוּ שְׁמָעַני אלוהי ותהי לאל ידי להגיד לך את דברי, לשאול אותך את דברי – אותך, אשר כל רז לא אָניס לך. ואולם הַרגֵש הנה ארגיש, כי לא נכון לי לעשות כדבר הזה.

ידוֹע לא תדע, מה נוראה הדממה, השוררת פה בבית בצהרי יום. יש אשר נדמה לי, כי מי הים כתוּמָם שוטפים ובאים אלינו פנימה דרך החלונות. ואני, הגלמודה והשכוחה מלב, יושבת לי בלֶב מרחבי תבל ובלבי הפחד הנורא וכל אשר עוללתי עבור יעבור לפני בסך. וקול כאוב יבוא וישאלני: למה עשית את הדבר הזה ככה? ולמה לא ככה?

מימות עולם לא ידעתי את המעשה, אשר עלי לעשות. מעולם לא פיללתי, כי יש לחשוב בזה. עשיתי ככל אשר בא לידי. ורק ביום, אשר אתה נגלית לי, רק אז הבינותי פתאום ברור: אז הייתי צריכה לעשות ככה ולא ככה! ואראה גם זה, כי במקום הדברים אשר כבר עשיתי, יכול יכולתי לעשות מאה ומאתיים דברים שונים מהֵמה. נוראה המחשבה הזאת!

אויה, נפשי גם השג לא תוכל, כי אמנם מות אמות בטרם אשר תיטיב לי פנים ולב, רק עוד אחת מעט, תיטיב לי פנים ולֵב באמת ובתמים, כאשר היטבת אותם לי בימים שהיו!

כצל יִרְדְּפֵנִי דבר אחד, חביבי! כה נורא הדבר. איכה אגרשנו מלבי? הוי, אנה מפניו אברח? למה זה לא תהיה אתה אתי? האומנם כֹּה שִׁיחַתִּי את דרכי? אמנם, הנה בנפשי ארגיש את הדבר. שיחתִּי את דרכּי, גם אם במים אבוא, לא אֶטְהָר!

העיניים שלו היו מקור התוגה הניצחת, שלך אורות הֵנה. יש אשר תהיינה גם נוגות. ואולם בהיות בת הצחוק שוכנת על פניך, והיית אתה – מקור הזוהר אשר בחיים. ובהיות הוא צוחק – אַח, לא צחוק היה זה, זה היה בכי; הוא היה צוחק תחת לבכּות.

– – – לא. די יהיה לי להגות בזה היום. ראשי כה כבד עלי. אבואה נא ואשכב מעט לרגלי מיטתך. מהטוב לי ככה!

כוחותי בגדו בי. מרגישה אני כי צריכה אנוכי ללכת אליו. דבר לא אראה לפני, מלבד העיניים הנוגות והכהות. בכּול ראֹה אראה אותן. קסם קסמו לי. אויה, מה לי לעשות, מה לי לעשות?

מועקה גדולה בחזי, נשימתי קצרה. לילה לילה אראנו בחלומי. חלמתי והנה שלוח ישלח יד בנפשו. חלמתי והנה הוא מת ואת מבטו הגוסס אלי ישלח.

– – – אלי אלי, מה זאת עשיתי? איכה היה כדבר הזה? ואחרי כל היפה והנשגב! דבר איני זוכרת שוב. את נפשי היתה רק ללכת אליו ולראותו. הוא הניח את ראשו בחיקי. הוא בכה. זה הגבר החזק והקשה בכה וכל בשרו חרד וכתומו התפתל ממכאובות – ואז חיבקתי לו בראשו – ואז – ואז – – – דבר איני זוכרת יותר – כי בא לי הדבר כבוא האפֵלה הניצחת – – ייסורים היו אלו לי – – תהום רבה של ייסורים – – כי אז הבינותי בנפשי, אשר נבצור נבצר ממני להיות לשֵלך, כאשר חפצתי, וגם אמור אמרתי, כי שוב לא אבוש אליך עוד לנצח, כי הכּול הלא חוּלל, הכּול חוּלל, הכּול חוּלל, ואשאל את נפשי למות, ואשאל את נפשי למות.

הוי, סלחה נא לי, כי שבתי ובאתי הֵנה, אל המקום הזה, אשר כּוּלוֹ אומר קֹדש, כי צעוד תצעדנה פה רגלי, כי הבט אביט באלו עיני אל הסַפּה אשר פה. ואולם איה איפוא מקומי במלוא רחבי תבל, אם לא פֹה? הוי, כי קצור קצרה בינתי מהשיג דבר וחצי דבר! בשובי שנית אל ביתי, שאגה נפשי רק אליך, כי אמור אמרתי לגַלות לך את כל לבי, אבל איכה, איכה יכולתי לדרֹש ממך אמונה לדברי, ואתה לא יכולת יותר להאמין לי דבר – ואיכה איפוא תאמינה לדברי אלה אשר בפי, ואני הלוא אל עיניך עוד לא אביט – אל עיניך עוד לא אשוב ואביט. ואז הוברר לי פתאום הדבר, כי נידונה אני למיתה, ושי שלך אני לנצח נצחים – כאילו לפני זה לא ידעתי את הדבר הזה! ואז גם דרוש דרשה נפשי ממני בחוזקה לשוב ולנַשק לכל המקומות אשר אתה ישבתי שם ואשר אתה שכבת שם, ולילה חפצתי חרש התגנב אליך, בעת תישן ותנום, – חלילה לי מהעירך ומעוררך – כי לא נכון לי הדבר לשוב ולהביט אל עיניך. ואולם בבואי, לא היית בבית. הוי, אַיֶכּה איפוא, אַיֶכּה?

אח, הנה שוֹב שבה אלי המחשבה ההיא, זאת המחשבה הנוראה אשר חדרה לפרקים כמדקרת חרב אל לבי ואנוכי התהפכתי במיטתי, כי אמור אמרתי לגרשנה בזאת: לחטוא, לקום ולחטוא חטאה גדולה לך ורק לך, למען אשר תבוא אלי ותכֵּני – אתה, רק אתה, ואנוכי היתי מתאבקת יום יום תחת כפּוֹת רגליך ומתחננת מלפניך, כי תסלח לי ­– אתה, אל אלוהי! כי אלוהים אחרים לא היו ולא יהיו לי עוד על פניך.

ואולם כיום הזה אנוכי יודעת כי לא אשוב עוד לראות את אור פניך נצח. ומלבד זאת הנה יכול לא יכולתי סְבול גם כיום דברי חרפה ובוז מפיך – רק לא מפיך. וחיי לא היו לי חיים, מבלי אשר אוכל להביט אל עיניך, אל עיניך, אל שמשותי אלו.

הייתי כה שליווה. והנה אני רואה את כל הדברים באורם הבהיר ונַסה אנסה לבארם גם לך באר היטב. יוכל היות, אז תבינה יותר, מי ומה אני, אז אולי תהיה לי התקווה, כי יש יום ואת סלוח תסלח לי. באמנה, ידוע אדע, כי תסלח לי. חובתך היא – ותעשנה!

האהוב, הנחמד, הנה ככה אני אתי מיום היותי, אשר כל הימים האמנתי בנפשי בנשגב, במרומם, אשר הלא ישנו בחיים, בנפלא, אשר הוא כֹּה נפלא ולב אדם לא יתארנו לו כְמו. מימי ילדותי רחקה מנוחה מנפשי, ומדי חושבי בלבי אחת: הנה הוא בא – אולי הנה זה בא, ואתנפל אליו מבלי חשוב הרבה. ותמיד הביאו לי הדברים בכי וחרוֹק שִׁיניים.

ואולם כאשר פגשתי יום אחד אותך, ותבוא פתאום היראה בלבבי, כי הֲיָכוֹל יכולתי לקוות, כי אמנם בא הפלא?

לא חפצתי להגות בך. עשיתי את כל אשר היה לאל ידי לעשות ורק שלא אהגה בך. ואולם בנפשי הרגשתי, כי מוכרחה אנוכי ללכת אליך – והלכתי ודפקתי על דלתך ורגלי דרכה על מפתן ביתך, למרות רצוני. ואז באה פתאם יראה גדולה כמוות אל לבי. כי אז הבינותי, כי אתה הוא אשר בשבילו נולדתי, והיכולת לבלי לחשוב אז, כי אתה איחרת לבוא? לא יכולתי לחשוב אז, כי האושר וכל הנשגב והמרומם נצפנו לי בחיק הימים הבאים.

וכפעם בפעם מילאה יראה מוות את לבי, כי תשאלני את השאלה. וגם שאל לא שאלתני, אבל נַחש הלא ניחשת בי.

אח, לא. אתה, אשר אמור תאמר, כי לפנַי לא חיית, לא תרגיש ולא יכולת להרגיש לעולם את אשר הרגשתי אנוכי, בראותי והנה בכל אלה בא הדבר וגם נהיה – אלה המכתבים וכל זה ביחד. כפלא היה לי הדבר.

אמונתי חזקה בי, כי משנינו נחלתי אני את האושר היותר נפלא.

הוי, מה גדולה היתה המלחמה, אשר נלחמת אז! והיא גם אשר הלהיבה את אהבתי פי שניים, והיו ימים, אשר אמנם הרגש הרגשתי כי חזי בי יֵצר מהכיל את האהבה הגדולה.

ואולם אז שבתי וראיתי והנה פתאום אבדת שנית מנוחה. או מנוחתי אני היתה זאת, שאבדה לי בתחילה? האמנם הייתי אנוכי הראשונה? זכור אזכּוֹר רק את זאת, כי את הכּול שכחתי בתחילה – את הכּול. ורק לאט לאט שבו הדברים ובאו אלי שנית, שבו – ויזכירו לי את אשר אתי: לא היו לי הדברים, לא כל הדברים היו לי, אשר היתה את נפשי להקריבם לך. יכול לא יכולתי איפוא גם להיות מה שחפצתי להיות. חחזי לא היה חֲזה ילדה רכּה. כתמים הרגשתי בנפשי ותהיו פתאום כה רחוקים ממני – גם האושר וגם אתה. לא הייתי נאצלה למדי ולא הייתי יפה, כאשר חפצתי.

האומנם תבינה לכּאב הגדול הזה?

וגם את זה תבינה – מה נורא היה דבר הִישּׁאר עברי בי לנצח ולנצח מחֹה לא יימחה מנפשי? תמיד תמיד היה צומח לו וקם בינותינו.

הוי, אמנם פליאה דעת מני, איכה יכול לבוא ולהשכּיחני את כל אלה פתאום! הלא ימים ולילות שלמים היו וגם שבועות רצופים, אשר מכל הדברים הנוראים האלה לא נשאר בלבי גם רושם אחד קל.

שא ברכה מאתי! שא ברכה!

כה שליווה אנוכי. שמוח אשמח, כי הולכת אני למות, וגם אתה תשמח, הנה ראֹה תראה, כי אז ישוב הכּול להיות טוב. דבר את נפשי מִילֵּא, דְּבַר לא פשר ולא שחר, ונדמה גם נדמה לי, כי כבר חדלתי להיות מאשר לאדמה.

לא פה. במקום אחר יבואו כל הדברים האלה ויהיו. לא אמת, יקירי? שם גם התחדש אתחדש כנשר ודבר כבר לא יפריד בינינו. הנה הרגש ארגיש בנפשי את הדבר והוא כה נפלא וכה נשגב וכה ברור אתי, יקירי שלי! ובהיות הלילה, ולא ישובו כבר כל הדברים הנוראים, אשר לימים האחרונים, להציק לי ולרודפני בחֵימה: כי אמנם במה נחשבו אז, הדברים הקטנטנים הללו, וכל אשר בא והיה – הלא בא והיה רק מאהבתנו הגדולה, אשר אהבנו יחד.

כי אמנם בשבילך נוצרתי, דבר בא ויפרידנו. ואולם הלא מצֹא מצאנו איש את אחותו, כיום הזה הנה ידוע אדע, כי חי אתה, גם אתה תדע, כי אני יֶשׁני.

והיה, בהיותי כבר נכונה אתי, ובאת אתה ומצאתני. אמנם אתה – גבר, ורבה וכבדה העבודה אשר יש לך בחיים. ואולם אני הנני ואחכּה. אני – אשה, והאשה מְקוֹר הכוח והרוח האמיצה היא אשר לאיש, והיא המעודדת אותו לעשות ולפעול את כל אשר הוטל עליו.

וכזאת אהיה אני לך.

אני חושבת, כי רואה אנוכי את המוות ככה, מפני כל אלה הסיפורים היפים, אשר ככה הרבית לסַפר לי. אתה אולי לא פיללת אז, כי אוזני כה קשובות לכל הגה והגה היוצא מפיך.

ואולם אתה – אתה אל נא תחשוב, כי אנחנו, הנשים

ראֹה לא נראה דבר וגם הגֹה לא נֶהגֶה בכל אשר מסביב לנו והשתומם לא נשתומם בלבנו למראה השמיים והאדמה והכּוכבים והמוות וכל אשר יש – אנחנו, הנושאות בקרבנו את סוד הפלא הגדול, את סוד הלידה.

מדי דַברך את דְּברך באוזני, הייתי על פסגת אושרי. אני חושבת, כי הכי נשגב, אשר נתת לי, נתת לי אז.

לא רק לדברים הקשבתי, כי גם הרגש הרגשתי איך אתה מרגיש בהם ואיכה גם הגֹה תהגה אותם.

הנה כֹה רב יש לי עוד לדבר. ואולם נפשי הנה תצמא כבר לאורה הגדולה, אשר תצרפני ותזקקני ותולידני מחדש. הנה אני קולעת לך צְלָב קטן משערותי. פה תמצאהו מתחת לניירות האלה. אנא שׂאהו נא תמיד כחותם על לבך.

אמנם ידוֹע אדע, כי באחרית הימים לי תהיה, אני כה הרביתי להגוֹת בזה. הנה אני חושבת, כי תמיד לא תפגוש האשה באיש, אשר בשבילו נוצרה. כה רבו האנשים, אשר יכולה האשה לאהוב, ואת זה, אשר בשבילו נולדה, מצֹא לא תמצא ביניהם. ואולי האשה, אשר לא מצאה אותו פה, יש לה התקווה למצוא אותו לאחר ימים, במקום אחר?

אנחנו הנה נוצרנו יחד איש בעד אחותו. ודווקא מפני זה היה מהראוי, שדבר לא יפריד בינינו, דבר – לא אמת, אהובי שלי?

הנה כבר הכינותי את הצלב. נכונה גם אני. אהבתי היא תלווה אותך כל הימים. הצלב הזה הנה ספר יסַפר לך את דבר האהבה הגדולה והטהורה, אשר אהבתיך, יקירי, אהבתיך ביום ואהבתיך בלילה.

נשקתי את הכּר. שלום רב! היה שמֵח. אני הנה שמֵחה אני!"

הוי, למה זה לא יכולתי להישאר תמיד, כאשר הייתי בימים הראשונים, כאשר לא נשאתי את נפשי לכל דבר, מלבד אל אשר אהיה מחבק אותה בחוזקה אל לבי ואל אשר יהיה שלום ואושר בחייה ואל אשר יהיה חזה נושם נשימה ישרה ומתונה!

בהיותה שוכבת פה לפני וזר ההדסים מסביב לראשה, ואראה פתאום את הדבר ברור: אתה הוא, אשר נוצרת להביא לה את האושר ואת השלום.

ואתה הנה הֵמַרְתָּ לה את חייה ותביאנה אלי שְׁאוֹל.

לא אחת ולא שתיים קראתי את מכתביה בתקופת השנים האחרונות. לאחרונה, הנה יצאה מהם איזו מנוחה וירדה ובאה אל תוך נפשי, ותהי כמנוחה השופעת מחיק הנצח.

אולי היה הכּול מוכרח להיות כמו שהיה, מפני שאני הייתי כזה, אילו הייתי אני אחר, לא היתה היא אולי מוכרחה לעשות כמעשה אשר עשתה. ואולם אני היתה אז נפשי שלי זרה לי.

ואולי יש אשר החיים וכל אלה הדברים, הבאים אלינו מחוצה לנו, אינם אלא כָּרְאִי המלוטש, הבולט כלפי חוץ, אשר בבליטתו משתקפים לנו כל חיינו הפנימיים, בדמות שלשלת אחת גדולה וכרוכה לתוכה, המתגוללת ומתגוללת לפנינו ומראה לנו את כל פּינה ופינה היותר מרוחקה והיותר נסתרה שבנפשנו.

העתקתי את כל אשר השאירה לי. את הכול העתקתי. את הכול, אולי יש בהם דברים אשר כבר נאמרו או דברים אשר אינם חשובים ביותר, הנה לי אני היתה היא חיה בכל שורה ושורה מדבריה ולא יכולתי להיות להם כמבקר.

דבר לא נשאר לי לסַפר יותר. השמש הנה כבר יצאה. לי נדמה, כי מיום ליום יגדל חוּמהּ.

אהוב אוהַב את הלילה, כי הלילה כאילו אצור יאצור בתוכו ריבּואות של ימים. אוהב אני את היום, כי כזרם החיים הזורמים הוא.

וככל אשר קרוב אקריב אל הנצח, ככה יגדל לי גם השמש ויופיו והכּוכבים, אשר בשמיים, כאילו יקרבו אלי. הרגש ארגיש, בהתרחב בי חזי, לקבל אל תוכו אשר היה ואת אשר יש ואת אשר יהיה לנצח. הֲיֵש אשר ילך האדם מיום ליום וְיִצְער, תחת אשר יזקין?

הנה אוזני מקשיבות לקול בני אדם, ההולכים ברחוב אשר מתחת. מהר ימהרו אל מלאכתם. הנה סנדליהם מנקשים. קרונות כבדים התחילו מרקדים על פני אבני הרחוב.

גם אני הנה עבודתי מחכּה לי. ראֹה ראיתי בלילה אחד לפנַי את כל אשר חייתי ואת אשר קדח במסתרי נפשי ימים רבים. נַסה ניסיתי להביא את כל הדברים בקשר אחד ולראות אותם.

אני מוכרח לעבוד, ואולם מבינות לכל אלה הניירות אשר לפנַי, יש אשר תבואני פתאום השאלה הגדולה: ומה איפוא יהיה?

ואמנם מה יהיה – מה זה יהיה, לאחר אשר רשת התאים שלנו כבר שׂוֹרָפָה?

היש אשר כלֹה תכלה זאת הרֶשת, בשביל אשר תשוב וּתהי לדבר-מה חדש, אשר הוא גדול ויפה מאֶת אשר היתה, ואשר כל הטוב וכל היפה שבחיים פה היה לו ליסוד – או זאת המטרה, אשר התווּ להם החיים: החלום – זה החלום, המתרומם תמיד מנבכי תהום התוגה הגדולה אשר בחיים?

אני אמונה יש בלבי. היא היתה לי לסובלת ולקדושה, היא הקריבה את חייה בעד אהבתנו.

האחרים אולי לא ימצאו במכתביה את אשר אני מוצא שם. גדולות ונצוּרות, אשר איש לא יִרְאן.

כנראה, מפני שבשבילי הם הרבה יותר מדברים שבכתה. היא, אשר אתה יחד חייתי את הרגעים אשר האירו את מחשכי חיי כמזלות אשר בשמיים, היא לבדה, בשרה שלה ודמה שלה – אלה הם הדברים האלה לי.

אולי יהיו כאלה אשר יראו בדברי אלה את חילול השם. ואולם מי הם האלוהים? האם לא הם אלה, אשר קרוב נקרב אליהם בסולם הכּוכבים הגדול, בצחצוח חיים אחרי חיים, בפגישות הנפשות, המתחדשות לבקרים? יוכל היות, כי פחות מאחרים יחשבו לי דווקא הם לחטאה את דבר נשקי ברחשי תפילה הומים מדי ערב בערב את צלב השׁערות הקטן אשר לי.

בבוקר בבוקר, בהתרומם השמש על פני הים ונגוהותיו האדומות תהיינה כסמל הדם, אשר רוותה ממנו האדמה, – אז תבוא אלי רוח היצירה הגדולה ותמלאני שאיפה אחת חזקה ליצור ולפזר מסביבי ניצוצות וציצים בכל יום ויום מימי חיי פה עֲלי אדמות.

בערב, ברדת השׁמש בשלל גווניה הנפלאים, כאילו צמֹח צמח הדם, אשר הטילה בבוקר אל חיק האדמה, וגם היה לנגוהות ולאלפי צללי נגוהות, השמחות שמחת נצח בפִּזור התמידי ובהוֹלדה ובהֲמָתָה ושוב בהוֹלדה החדשה, אז שוֹב תשוב ותרד אל נפשי הפליאה הגדולה הזאת: מה הוא היפה והנשגב אשר בחיים, אשר נשמתה היפה שלה היתה הבשורה, המבשרת אותו ואת בוֹאוֹ?

נפשי תחפש לה פתרונים ודמיונות. ואולם גסים ביותר החושים שלי וידם קצרה מהשיג דבר.