דייגים
א
האדם טרם ידע אז את החשמל ואת הרדיו. לפני שנים רבות קרה הדבר. על חופו של ים גועש־רועש, המנפץ את גליו לצורים וסלעי־מגור עדי ההפכן לקצף כלבנת השלג לטוהר – השתרע כפר דייגים עלוב. הבתים דלים ופרוצים מרוחות־זוועה שהרבו בקיעיהם; הגגות מעלי אזוב, ודרי הכפר מתהלכים שחוחים עמוסי דאגות וסבל. על פני הכול שפוכה קדרות ועזובה נוגה. דומה, כי יד הגורל פגעה קשה במקום ויושביו, והעיקה עליהם עד דכא.
היו ימים והכפר שקק כנחיל דבורים מרוב יושביו, אבל ידו של שר־הים נגעה בהם לרעה, וחמתו ניתכה עליהם, על שהעזו הדייגים לדוג במימיו, ולדלות פּנינים מנבכי התהום. ויחשוד בהם שר הים כי מגמתם היא לחקור ולחשוף את מצפוניו בממלכת המים, ולמגר את שלטונו. לכן קם ויקללם בזעמו:
– רדוף ארדפכם עד חרמה! אם לא תמצאכם ידי על הים – חי אנוכי, כי בתחום חופכם אקח מכם נקם!…
ומאז הפך החוף מות לדייגים: המים על־יד הסלעים האיומים היו כמרקחה, געשו ויסכנו את חיי הספּנים מדי הפליגם וחזרם בדוגיותיהם; מערבלות מות ארבו להם בין צוק לסלע. שליחי שר־הים עמדו הכן למלא את שליחותו.
ב
אבל למרות הסכנות הכרוכות במשלוח־ידם הקשה, אהבו האנשים האלה את כפר מולדתם בכל לבם, ואת חופם הזועם העריצו. מלחמתם התמידית עם איתני הטבע פיתחה את גופם, נפחה בהם רוח עוז בלתי מצוי שפעם בם, תסס בדמם ויהפם בלי רתת לתוך זרועות חיים קשים.
עזים ומוצקים היו לבלי חת, והסכנה משחק להם, בשבת הדיג בדוגיתו, וחוברו והיו לגוף אחד בלתי נפרד; ובהתנפץ הסירה לסלעים וירד גם הדיג תהומה…
כאלה היו הגברים.
אך לא כן הנשים. הן היו ענוגות ונאות כבנות־גלים. וכרוב יפין, כן גדל רוך לבן ונדיבותן. אבל נפשן מרה היתה עליהן, וצר היה להן לראות ברדת הדיגים הימה, כי תכף ועצם מספר הקרבנות. הן התפללו יום־יום לשלומם ונפשן חרדה. בגעוש הים – והמה לבן; ובשקטו – ונרגעו אף הן. את השחפים התרועעו ומפיהם למדו לדעת על תמורות האויר, או על סופות־מות העומדות להתחולל.
בשעת סערה היו מתכנסות כנופיות־כנופיות על מרומי סלע, צופות בחרדת־לב למרחקי הים המעורפל, ותרות בעיניהם אחרי הסירות־קליפּות, החותרות בכבדות לחוף, למצוא מחסה ומקלט מזעמה של סופה נוקמת.
והיה אם הספיקו הדיגים להגיע לחוף בטרם פשטו צללי לילה – אשריהם וטוב להם, כי זרועותיהם האמיצות מצאו להם די און לחתור ולשיט את הסירות בין הסלעים והמערבלות האורבות להם. אך אללי להם, לאמיצי־הלב, אם הסופה הדביקתם בעודם מגששים דרך בין הסלעים… אז – עם רעש־געש הים הנוהם־זועם, עם יללת הסופה המצלילה אי־שם ספינה טרופה, ועם סאון המשברים המזנקים אל על – לא ישמע קול נפץ הסירות בהנפצן אל קירות הצוקים, ולא תשמענה גניחותיהן האחרונות של יורדי־הים.
ועם בוקר, כשוך הסערה, מתשוטטות כצללים על שפת הים נשי הדייגים, אחיותיהם ובנותיהם, והן מחפשות, תרות אחרי גופות החביבים והיקרים להן, אשר אבדו לנצח…
ג
באחד הימים נזעקו הדיגים לטכס עצה ולדעת מה יעשה בחופם המשכל. הנשים והטף גם הם באו לקחת חבל באספה, מלבד האלמנות והאמהות השכולות, שנשארו בבית ותבכינה את חלליהן.
ויקם אחד מזקני הדיגים, שב ששערותיו הלבינו כצמר, ויהס את העם בקולו הרועד:
– אחי הספנים! יורדי ים מנוסים אנו, והסופה על נחשוליה משחק לנו. אבות אבותינו עסקו בדיוג ואף אנו לא נסור מדרכיהם, כי ארצנו ארץ טרשים היא, ועל הים אנו חיים! אבל חוף ארור ומסוכן לנו, חוף משכל הטורף טרף ואין מפליט! אכן ידוע כי ידו של שר־הים בזה, ופעם בשעת סערה גם ראיתיו, כשראשו ביצבץ מתוך המים, ובת־צחוק צוהלת־לועגת לאידינו מרחפת אל פרצופו האיום… אבל בכל זאת, אַחי, הבה ונתחכמה לו!
ותשתרר דממה עמוקה֭. נשמעה רק המית הגלים הגועשים למטה, וצריחותיהם הקלושות של השחפים. אך הנה הופרעה הדממה. דיג צעיר וחסון עלה על אחד הסלעים, ובקולו החזק שבקע את חלל האויר הרעים בעוז:
– בחשכה נלחם על ידי האור! – ערב־ערב נצא ונדליק על אחד הכפים הנישאים משואת־אש כבירה שתאיר לנו את הדרך בין חתחתי הסלעים, ואז – הבוז לשר־הים ולסכנה גם יחד!
ותמצא עצתו חן בעיני הדיגים, ויריעו לכבודו, ופניהם צהלו מגיל. גם בעיני זקן הדיגים ישרה העצה ויאמר:
– מחר בערב, לעת שוב אנשינו מן הים – העלו את המדורה!
ד
למחרת עם שקיעת השמש, נתאספו הנשים והילדים, ועל כף סלע זקוף צברו עצים וחריות יצקו עליהם שמן, וידליקו מדורה גדולה שאורה הלך למרחוק, אור חזק ובהיר. ויחדור האור גם לבין הסלעים, ויאר את נתיבותיהם העקלקלות. הדיגים קרבו אל החוף, למרות זעפם של הנחשולים המשתוללים, פלסו להם דרך בשירת־און אדירה, חתרו במשוטים בתרועות־עוז, כדי לעודד איש את רעהו, עברו לבטח בין הסלעים וכפות רגליהם דרכו בשלום על אדמת החוף המוצק…
ויריעו הדיגים בצהלה:
– כבוד למדורה!
– כבוד־כבוד! – הריעו גם הנשים.
וזקן הדיגים אשר עלז כילד למראה הנצחון, אמר:
– ועכשיו, אחי הדיגים, ראו הזהרתי בכם: השגיחו ושימו לב לבל תפקד המדורה בלילות חושך, כי אכן אין נשק טוב יותר כלפי העלטה מזהרו של אור!…
וכל אותו הלילה, עד עלות השחר, ששו ועלזו הדיגים, אכלו ושתו, אף יצאו במחולות עם הבנות, ושירתם האדירה בקעה ותחרש בקולה העז את נהם גלי הים.
ה
בלילה ההוא עלה שר־הים מתוך ארמונו שעל קרקע התהום. הוא חלף על פני המים, הביט לעבר כפר הדיגים, לעשן המיתמר משרידי המדורה, וינהם בזעם:
– האומנם יבוא הקץ לקרבנותיהם?
הוא הביט ורגז. שעות רצופות שהה על פני המים, ויחבל תחבולות ומזימות־רשע על הדיגים המתחצפים לשוט בתחומיו ולדוג למרות רצונו. מרוב קצפו כי עז, קרע מעליו את גלימתו הטוויה עשבי־ים, חשף את בשרו הצח כבהט, וישתולל בגלים. אבל טרם האיר הבוקר ורעיון ניצנץ במוחו. הוא צלל מיד כעופרת במים, ובהגיעו לארמונו, שקע בכסאו לרווחה, ובפיו פקודה ללויתן הרובץ כהדום לרגליו:
– שוט־טוש והבא לפני את כל רוחות העולם – טוש־שוט!
התהפך הלויתן על גבו לאות הכנעה, פרש את סנפיריו ואת זנבו־משוטו, ובשקט גמור, בלי להרעיד את המים, חלף לאטו בין טורי העמודים של היכל שר־הים; גחן על מדרגות הבדולח, ויגח לאטו מתוך הארמון ובצאתו, וישט כחץ מקשת, ויעל ויצף על פני המים.
שררה חשכה. המזרח טרם החויר. כפת השמים, משובצה אלפי כוכבים נוצצים השתקפה במים השוקטים, רמזה מעל, ותאצל למרחבי הים דומית רז. הלויתן התפרקד להנאתו על גבו, אבל מיד זכר את פקודת מושלו, הצליף בזנבו על המים, ובשוטו במהירות הבזק לכל ארבע הרוחות, מחוף לחוף, פקד:
– הרוחות! שרו של ים צריך לכן!
ובמסרו את הפקודה, צלל בהרעידו את המים השוקטים במכת־גלים אדירה, ויעלם בחשכת התהום.
ו
לפתע פתאום נחמרו מי הים. גלים ונחשולים אדירים אצו־רצו זה לעומת זה. מארבע כנפות הארץ, התנגשו, התלכדו בטבור הים, זנקו למעלה כנחשול אחד, צנחו וישימו את המים כמרקחה, העלו קצף צחור, גועש ומפעפע.
הרוחות – ממזרח וממערב, מצפון ומדרום – חברו יחד, פרצו פרץ במים, וירדו תהומות בעקבות הלויתן. ולא יכול הארמון להכילן. אמות הבית והסיפים נעו־זעו מהשתוללות הרוחות וחשבו לחרוג ממסגרותיהם. אבל בגעור בהן השליט, ותרגענה מיד. בהכנעה התכוצו והתפתלו כפקעות עשן, התרפסו על מדרגות הכסא, מצפות ברטט לפקודת שר־הים.
השתלטה דממה. דגים משרתים רפרפו שורות־שורות על משמרותיהם, ולא העזו לפנות ימינה או שמאלה. הדגים המופלגים בשנים, היועצים, שטו לאטם בכובד־ראש מסביב לכסא, או שיצאו את הארמון לפזר את מחנות הדגים אשר צרו על המבואות, כי גדלה סקרנותם לראות את הרוחות.
ושר־הים שישב תפוש הרהורים, שיחק בידיו באזוב ובצמחי מים שהשתרגו סביב כסאו, ואחרי ששקל יפה את דבריו, אמר:
– רוחות איומות, רוחות אדירות! מכיר אני בכוחכן לא מתמול־שלשום. בצאתכן במחול על גבי המים ובהכותכן בזעף גלי־גלים, אני משקיף ונהנה למראה תעלוליכן המרגיזים את הימים מקצה לקצה, מחוף אלי חוף; אכן הוד וגאון לכן, הרוחות, ואולם הפעם בקשתי המצערה שטוחה לפניהן, והיה אם לא תמלאנה אחריה – אין לכן רשות מהיום והלאה לערוך משחקים על גבי הים!
ותחרדנה הרוחות. עוד מעט ופרצו במחול מטורף מהתרגזות וקצף בתוך האולם, אבל שר־הים מהר להדבירן במבטי עיניו המפיצות זעם, וימשך:
– בקשתי דלה היא. יכול תוכלו לה: לכשתראו מדורת אש נדלקת על החוף, ליד כפר הדיגים – השתערנה עליה מכל ארבע כנפות הארץ, וכבוה, פזרוה, לבלי הותיר ממנה שריד, לא גחלת ולא זיק!
אך גמר שר־הים את דבריו, והרוחות פרצו בצחוק אדיר שחלחל בתהומות כרעם עמום בחיק סערה רחוקה מעבר להרים נדחים, ותאמרנה פה־אחד:
– אכן, דלה היא הבקשה ומלא נמלא אחריה!
ז
ויהי בליל חושך, כשעמדו הדיגים לחזור מן הים ולעלות על החוף – הוצתה המדורה, התלקחה בשלהבתה, ולשונות אש רחבות פרצו, פשטו, התפצלו באויר ותפיצינה אור חזק ובהיר. על־יד החוף הזועם הופיעו הדיגים, ובפיהם שירה ורנת־חיים. הם שייטו לבטח את דוגיותיהם ויביטו למעלה לכף הסלע המואר, שסביבו הצטופפו הנשים והילדים המצפּים לשובם לשלום.
אותה שעה קרה האסון:
פתאום, כמו לפי צו מגבוה, התחוללה סערה איומה שלא היתה כמוה. הנחשולים טלטלו את הסירות כשבבים, העלוּן שמימה והוֹרידוּן תהומה. רבים מן הדייגים אמיצי־הלב אמנם עמדו בפני טלטולי הסוּפה, אך הנה השתוללו הרוחות ביתר־שאת, התנפלו בשצף־קצף על המדורה ותפזרנה עציה כהפיץ קסמים דקיקים. בן־רגע השתלטה עלטת־מות מבעיתה ומעיקה.
הדייגים אבדו דרך בחושך.
צעקות יאוש וקריאות עזרה פלחו את חלל האויר ונמוגו בסערה.
רק מתי מספר נצלו והגיעו לחוף בדרך־נס…
אז שככה הסערה.
ח
ועל פני המים הופיע שר־הים כשהוא מחייך מרוב תענוג לשמע התאניה שעלתה מן הכפר המתאבל. הוא עלז לתבוסת הדייגים ויעש משתה גדול בממשלת המים. בלעג סקר לעבר כפר הדייגים, וכשתקפתהו עליצוּת הנצחון, קרא:
– בנות גלים, במחול צאנה!
מיד וגל מים נהדר קלח מבטן התהום למעלה. ארמונו של שר־הים מעוטר גזוזטראות, על כפותיו, צריחיו, התרומם ועלה לאטו. דלתותיו נפתחו לרוחה ובנות־גלים יפהפיות עד להפליא, יצאו, התרוממו והחלו טסות אחת אחרי השניה בגמישות ותנועות־חן מסביב לארמון הנוצץ והנוטף מים.
רגע טסו בנות הגלים לאט ובסדר, ופתאום התפרדו, חוללו ערבוביה מרהיבה מסביב לכתלים הדוממים, על המדרגות, ועל כפות הארמון והצריחים: ושר הים עומד ומנצח עליהן וכולו שכור שמחה.
כך נמשך המחול הנפלא עד שעלה עמוד השחר. אז חרדו בנות־הגלים ממחולותיהן, ולפקודת אדונן התלכדו בדומיה ובעצב שורות־שורות על גזוזטראות הארמון, שירד ושקע לאטו תהומה…
האיר המזרח.
ט
לשוא ניסו אחרי כן הדייגים להשיא משואות אש בלילות. הרוחות מלאו שליחותן באמונה; השתערו ביעף, הפיצו וכילו את האש כהרף־עין, ועמל הדייגים עלה בתוהו. בינתים והכפר דלל. חרב מיום ליום. רבים מן הדייגים מצאו קברם במי הים; הזקנים – כוחם תש, פג; והנערים טרם אימנו את ידיהם לחתור במשוט דרך החוף האיום. יתכן כי היו עוצרים כוח ועוז די לחתור ולשיט דוגית, אולם מאין אור שיאיר להם את סכנת הדרך, לא העזו לקחת את המשוט ביד. אז פשט הרעב בכפר וירבה אף הוא חללים.
רק יחידים מבין הדייגים ירדו לפרקים הימה, אבלים וחפויי ראש, מפליגים לדוג וחוזרים בחרף־נפש. וגם מן המעטים הללו טרוֹף טרף הים הכפר הלך וחרב בתים רבים נשמו מאין יושב בם. לרוב התהלכו בכפר נשים כצללים, ופיהן שהיה מלא תמיד שירה, פלט אלה ונאצה כלפי שר־הים אשר שכלן מבעליהן, אחיהן ובניהן.
נדם קול רנה ושירה בל תשמע. שכוֹל וקדרוּת.
י
ביום בהיר אחד עבר דרך הכפר איש־פלאים. סחו כי קדוש הוא האיש. מיד הקיפוהו הדייגים, שפכו לפניו מרי שׂיחם ויתנו את צרות נפשם. הקשיב הזקן לדבריהם רב קשה, הסתכל בנשים שעמדו לפניו אבלות ומדוכאות, ויאמר:
– גדול הוא כוחו של שר־הים הזועף, ושליחיו עושי רצונו אף הם חזקים וידם רב להם להרע. כי מה כוחה של האש הנצתת בידיכם, בני בשר ודם פשוטים, בני־חלוף, לעומת כוחותיהם של איתני הטבע! חדלו לכם מן האש הזאת כי דל ערכה.
והאיש עצם את עיניו, שקע בהרהורים, ולפתע בקע קולו בהתלהבות:
– הנה אשה אחת מכן הרבה ויולדת בן. והיו לו עינים מאירות, והאירו את החוף ואת הסביבה האר היטב! אבל מזהיר אני באם ובילד: קשו יהיה ונזיר מבשר, דגים ויין. על כף הסלע הרם והנשא ביותר יגור בגפּו, ומשם אל יזוז; לחם ומים הביאו לו, וממשמרתו אל ימוש. כי ברגע שיעזוב את הכּף – תגבר ידו של שר־הים, ורבו קרבנותיכם.
ויוסף לדבר אליהם ויאמר:
– עוד אני מזהיר בכם: מפני נכלי ערמתו של שר־הים לא יירא! אבל אוי ואבוי אם יגונב אל לבו שמץ־מה מן העלטה המקננת בלבות בני האדם…
יא
בשנה ההיא נולד לאשת אחד הדייגים בן. והיה ילד־פלא! הוא גדל שלא כרגיל. בשנה הראשונה לחייו צמחו לו כל שיניו וילמד לדבר ולילך. יפה גם נחמד היה ככּרוּב. בשרו לבן וצח כשלג. תלתליו השחורים ירדו והתפתלו בשפע סביב צוארו כנחשים, ועיניו – כשני כוכבי־זוהר – זלפו אור כביר, עד כי אי אפשר היה לעמוד בפני מבטיו: אכול אכל את המביט בו, בברק עיניו היוקד…
ויכנוהו: בן־אור.
בצאתו בליל חושך הפיצו־הציפו עיניו אור, שהיה פורץ לתוך חביון העלטה, ומאיר את מחשכּיה כאור יומם. התברכו הנשים באמו יוֹלדתוֹ והדייגים אמרו זה לזה:
עתיד הנער להושיענו!
ואמנם באחד הימים, העפּיל בן־אור על כף סלע זקוף שצפה אל פני הים, ואחרי שהשקיף זמן רב תפוש הרהורים, פנה ואמר לאמו שהלכה בעקבותיו:
אני מכאן לא אזוז. חוב קדוש מוטל עלי להאיר לאחי את הדרך בחוף־צלמות זה. לכי ובשרי לאחי הדייגים כי מוכן אני לשרתם, עד בוא הרגע שיועם אור עיני לנצח.
וכשגמר בן־אור את דבריו הזדקף על הסלע כפסל אלם, הביט לעבר הים, ולא נע ולא זע, ורק שפתיו לחשו תפלה חרישית.
ותמהר האם לבשר את הבשורה בכפר. אחר פרשה לביתה, ישבה על הארץ ותבך על בנה אשר עזבה.
יב
ויפליגו הדייגים הימה, עשו על המים יום תמים, ובשקוע השמש, בהעלם משחק הגונים מעל פני המים, בהתפשט צללי ערב – ויחתרו לשוב אל החוף.
אותו ערב סערו מאוד הגלים, והדי־התנגשותם בסלעים רעמו והדהדו וירעידו את חלל האויר. אבל דרך הדייגים בטוחה היתה וצלחה. בן־אור עמד למעלה, על כף הסלע ויזלף מעיניו שני פסי אור בהירים שהלכו ונתרחבו, עדי התלכדם לעמוד אור נהדר, שהאיר את האפלה ויתוה לספנים את דרכם המלאה חתחתים.
לשוא השתוללו הרוחות בהשתערן על בן־אור; לשוא סערוהו וטלטלוהו. הוא עמד בפניהם, לא נע, ולא זע, ולא חת! נצמד לסלע, עמד הכן, ועיניו הזהירו שבעתים…
הדייגים שהגיעו בשלום לחוף, התבוננו בחרדת־לב להתנגשות שפרצה בין מושיעם והרוחות. אחוזי פחד ורטט עמדו דומם חרדים. אבל כאשר התגבר בן־אור וידו היתה על העליונה – ויתאוששו ויפרצו בצהלת־חדוה שהרעישה שמים וארץ:
– הידד בן־אור!
– כבוד ויקר! – הבּוּז לשר הים!…
יג
כשהגיעו תרועות הדייגים המתרוננים לאזני שר־הים, תקפה אותו חמה עזה. הוא רקע ברגליו על קרקע התהום, בעט בדגים שהיו על ידו, לא נשא גם את פני הזקנים שבהם, ויעל לראות ולשמוע מה קול עם הדייגים ברעוֹ? והנה ראה לתמהונו הרב, כי מעל לכף הסלע פורץ אור מרהיב ומוזר המאיר את חשכת הלילה והדייגים נגשים לחוף לבטח…
ואחר, בספר לו הרוחות כי לא לפי כוחותיהן לבער אחרי האור הנפלא הזה – וישתומם, וירגז. הוא קרב בלאט לחוף, ומבין הסלעים הציץ בגנבה ויסתכל יפה בפני אויבו הפלאי. אבל בראותו כי מראה אדם לו ותנצנץ מחשבה במוחו. בחזרו הימה מיהר להבהיל אליו את בנות־הגלים הנחמדות ויאמר להן:
– בנותי הנפלאות! נטושנה את המצולה, העפּלנה על כף הסלע, מקום שם ניצב בן־אור המוזר, ובקסמי יפיכן העזים התחכמנה והורדתן אותו תהומה אלי…
ותמהרנה בנות־הגלים, וכנופיות־כנופיות, כפרפרי־ליל, התעופפו מסביב לבן־אור, טבלו בזהרו הנפלא שהציפן ויגדל את יפין המקסים שבעתים! ויתמה בן־אור למראה היפהפיות ולבו ערג אליהן… ובנות־הגלים יצאו לפניו במחולות־אויר, כּרכּרוּ על ידו בגמישות־חן מרהיבה, הפליאו לרקוד ולהתחבב עליו, אחדות גם הרהיבו עוז לקרוב אליו, ללטפו ולהתרפק על צוארו.
אבל באותו רגע עברהו רטט…
עיניו שתעו ורפרפו על פני המים נתקלו בפרצופו הצוהל, לועג, של שר־הים המצפה לקרבנו… בן־אור הבין ויחרד. לטיפותיהן של בנות הגלים הפכו צוננות כמים הקרים; הוא מהר להשתמט מזרועותיהן הלופתות ומגפּפות אותו, וזכרו בחובה המוטלת עליו, התאושש ויקרא בקצף:
– הסתלקנה!
וכשלא השפיעה קריאתו, צעק שנית:
מהרנה! ולא – אשים עיני בכן ואעשכן גל עצמות!…
חרדו בנות־הגלים, ובשקט, נבוכות ונכלמות, פרחו להן המימה.
יד
ויאמר שר הים בלבו: “אכן, טפש חסר לב הוא הצעיר הזה. ואין הוא מכיר בכוחן של בנות־גלים נאות, אבל הנה ואנסהו באוצרות יקרים”. ובחשבו כן ספק כף אל כף ויקרא:
– העלו לי משהו מן המטמון!
וכהרף־עין אך גמר את דבריו, ומתוך המים ביצבץ ראשו של דג משונה, אשר פלט מלועו קופסה קטנה מעולפת פנינים ומרגליות שאין משלן בממשלת היבשה; ובתוך הקופסה – כתר נפלא, משובץ אבנים טובות, מזהירות בשלל צבעים.
נטל שר־הים את האוצר, התחפש בדמות דייג זקן ונשוא־פנים, ויעפל לכפר מעונו של בן־אור. כשקרב אליו, התעכב במרחק של פסיעות אחדות, כרע ברך ויאמר:
בן־אור הנערץ! אנוכי, זקן הדייגים, מתכבד להגיש לך בשם כל תושבי הכפר את המנחה הדלה הזאת חלף עמלך וחסדך עמנו, העלובים… רצה את מנחתנו, וידעת כי אכן אהבנוך!
ויקשב בן־אור לדברי המתחפש, הסתכל בדוֹרוֹן ויפרוץ בצחוק צלול ורם. אחר כך אמר:
– הן לא תוכל תת לי חלף האנשים שאני מציל משני התהום מתנות דוממות שערכן בעיני אינו עולה על האבנים המוטלות כאן על כל מדרך כף רגל…
ויחנן שר־הים את קולו:
– קבל נא…
ובן־אור השיב בשקט:
– אף פסיעה אחת לא אזוז ממשמרתי בגלל מנחה זו שאיני מוצא בה כל צורך, ומוטב שתתן אותה לאחד מעניי הכפר…
ושב שר־הים נבוך וחפוי ראש.
טו
אולם הרעה על הדייגים קמה ונהיתה מתוכם.
בליל חושך קרה האסון, לילה ספוג חטא.
אחד – נבל מבין הדייגים – התנכּל להמית את רעוֹ באשר ידע כי עלה בידו לדלוֹת מנבכי הים פנינים משובחות. ויקנא בו, אף חמדן בלבבו. בן־בליעל היה. ויארוב לחברו, וכשעבר הלה לתומו, התנפל עליו באַלה שבידו ויעמוד לרוצץ את גולגלתו֭֭… אבל בדרך־נס לא פגע בקרבנו, כי בחשכה החטיא את המטרה.
הנתקף נבהל, ומגרונו התמלטה זעקת־אימה קובלת.
פילחה הזעקה את דומית הלילה ותגיע לאזני בן־אור שחרד לקולה. הוא היפנה מיד את מבטיו המאירים לעבר הזעקה, ועיניו נתקלו בחזיון־מות מבהיל:
דיג קם להרוג את אחיו…
בן־אור נדהם. המראה הכה את אור עיניו בסנורים. רגליו מעדו והוא צנח ארצה בילל־תמרורים. כל עמלו נתבטל בעיניו וערכּוֹ מך. עוד באותו הלילה עזב בן־אור, מרוב צער ועגמת־נפש, את כפר מולדתו וילך לכל אשר נשאוהו רגליו.
טז
ובן־אור הלך כל הלילה, הרחק מכפר הדייגים, עד אשר כשל כוחו ויצנח ארצה עיף ויגע. לפני עיניו עדיין ריחפה התמונה האיומה אשר הכתה את אור עיניו בסנורים והעיקה על לבו.
לבסוף נפלה עליו תרדמה.
בבוקר כשיצאה השמש להאיר על הארץ, התעורר בן־אור, לפני עיניו השתרעו שדות ירוקים רחבי־ידים, כּרי־דשא, כרמים ופרדסים. וימשוך המראה את לבו, כי זו לו הפעם הראשונה שהוא רואה שדות וגלי קמה.
עודנו עומד ותוהה, והנה יצא אכר מן החורשה הסמוכה. כאשר ראה את בן־אור העומד בלב שדה כתועה־ללא־דרך, נגש אליו ויאמר לו בפנים מסבירות:
– ברוך בואך, הזר!
– שלום וברכה!
הסתכל בו האכר, בבן־אור הנבוך, וישאלהו:
– לאן פניך מועדות, ההלך?
– לא אדע…
ויצחק האכר:
– ומה הביאך הלום?
– ברחתי מאחי הדייגים.
– מדוע?
– ראיתי אחד בחטאוֹ וברחתי.
וישב לו האכר בלשון רכּה.
– אם האחד חטא במה אשמו הרבים? למה יצא הקצף עליהם?
הרהר בן־אור בדבריו ויאמר:
– אכן צדקת. אבל קשה לי לחזור אליהם ולראות בחייהם הקשים, במלחמתם עם שר־הים, עם סכנות הסוּפוֹת; איני יכול לראות בצרות הנשים הצעירות, המתאלמנות מבעליהן, ואיני יכול לעמוד בפני כאב ההורים האומללים, המשכּלים את בניהם אמיצי הלב…
ויאמר האכר:
– אל־נא תדמה בנפשך שיש מנוס מן התלאות ופגעי החיים. אין מפלט! האדם נוצר לסבל, לעמל, ולמלחמה על קיומו. אתם הדייגים מנהלים שם מלחמה קשה עם שר־הים ואימות הסערות – ואף אנו האכרים נלחמים כאן עם איתני הטבע ולא פעם אנו נוחלים תבוסה… ארבה כי יעלה ויפשוט על שדותינו – וקצרה ידינו מלהושיע; ברד כי יך בתבואה – ותבוא עלינו זוועת הרעב; בגשם כי לא ירד בזמנו – ותחול עלינו מארת הבצורת; ויש גם אשר מן המדבר יעלו ויפשטו על שדותינו מחנות שבטים נודדים, לבוז ולהחריב את הישוב אשר בנינו בעמל כה רב…
ואחרי דומיה קצרה הוסיף האכר בעוז:
– אבל אין אנו מתייאשים – אנו נלחמים! את הארבה אנו משמידים ומבערים; גם כי לא ירד בשעתו – אנו עובדים קשה בנשינו ובטפנו להביא מים ממעינות רחוקים; ונגד השבטים הפראים המתנפלים עלינו לכלותנו – אנו יוצאים בחרב… וכה נוסיף לעמוד על המשמר במלחמתנו נגד איתני הטבע ופגעי־אנוש, עד אשר ידנו תהא על העליונה!
בן־אור הקשיב לדבריו רב־קשב, ובדבּר אליו האכר – עמד על סוד קיומו של האדם: המלחמה בסכנה, בחיים קשים, הרצון הכביר לא להכנע, לכבוש ולנצח, להתגבר על הכשלונות…
ועוד אמר לו האכר:
– כל הירא ורך־הלבב בורח מן המערכה… אם אמיץ־לב הנך, ואין עליך מוֹראו של שר־הים, קום וחזור אל בני עמך, תן להם יד במלחמתם הקשה עד אשר תצליחו לבצע את חפצכם, ולפרוק מעל גבכם את עולו של שר־הים. האמינו – והנצחון לכם יהיה!
ובן־אור לא פיקפק. הוא הבין כי אכן לא טוב עשה בעזבו את אחיו לגורלם המר והקשה, בלי לקחת חבל בסבלותיהם ובחייהם הקשים. עוד באותו יום הזהירו עיניו, ואחרי שסעד את לבו ונח בצל קורת האכר הנבון, קם בן־אור ויחזור לאחיו הדייגים.
משהחל הצייר להעפיל במעלה הכרמל, מרוּחק ממקום ישוב אפפתהו צינת בוקר נעימה, והוא חש כי רוּחו מתפעמת בקרבו מעיפוּת קלה ומקוצר־רוח להגיע למקום הנכסף. יום אחד נקלע לשם בנדודיו בסביבה. היה זה ערוץ המבתר רכס הר לשנים, שבצדו האחד פעור לוע של מערה, תאנה עבותת־גזע גחונה לידה בפישוט ענפים עתיר־עלים, וגוּשי סלעים מגובבים שעיטורם רפידת הנטש הירוק ושיחי הרותם בפריחתם הצחורה. אותו רקע משך ביותר את עין הצייר שבו, כי חן נוף כבד ועצוּב היה נסוך עליו; נוף האוצר קדרותו הסלעית, ושיאו של הרכס המבותר, בצוקיו שעין העופרת להם, מזדקר ביותר כלפי מעלה ומבליט בעצמה רבה ורוננת את כחלת הרקיע המרעיפה שקט והוד. השיפוע העמיק להתחמק מקרני השמש המסמאת בנגוהותיה כל מראה, וחושפת ללא רחם כל נקיק, נטע וסלע.
בידו האחת החזיק הצייר אלוני מסגרת פשוטה שעליה נמתח בד ערטילאי ועלוב בשוליו המבצבצים בפרימותם הגסה, ובידו השניה החזיק בכנה מקופלת; לצדו התנועעה תיבת צבעים מוכתמת, תלויה ברצועת עור מהוהה על גבי כתפו. הוא נחפז בלכתו, רגליו החסונות והשזופות בלטו בעוז מתוך המכנסים הקצרים ובלורית ראשו המכסיפה התנשבה קמעה והצניחה תלתל על מצחו חרוץ הקמטים; עיניו האפוּרות שאישוניהן נצטמצמו מאד לאורו של היום העולה הבריקו בעליצות של משובה, וטבעו בפניו מזיגה של טוב־לב ותאותנות גם יחד. הוא נתיגע קצת בלכתו, ובדלגו מסלע לסלע, כשהוא סוקר בעיניו כל שעל היפה למדרס, תעה שעה קלה, עד שלבסוף הגיע לאותו רכס מבותר, שבע־רצון ומוכן לעבודה.
אלוני גלש לגיא למטה, וסקר יפה־יפה בטביעת עינו את המקום שאליו ריתקו דמיונו. לוע המערה המשחירה, התאנה המסועפת, הסלעים ספוגי צינת בוקר והמשחירים שפופים זה לזה, לטושי צלעות וחדי זוויות, שיחי הרותם, הרכס המזדקר לקראת הרקיעים הטובלים בזוך צחצחות – כל אלה קסמו לו ורמזו על תמוּנת־נוף נכספת אשר אליה נשא את נפשו. תוך קדחנות העמיד את הכּנה לרגליו, הרכיב עליה את הבד, ועד סיימו לטפל במכחוליו ובבחישת הצבעים על גבי הלוּחית, הפטיר מבעד לשפתיו הפשוקות קמעה זמזומו של נגוּן עליז שהעיד על קורת־רוחו. לאחר שעה קלה החלו להסתמן על גבי הבד רישוּמי ממדים מחוספסים של העומק והרום, כשהצייר אחוּז כולו בולמוס היצירה, ודמו מתגעש בעורקיו עד כדי הפעמת הלב בעצבנות קלה שטעמי גוויעה לה… עצבנות היצרים השוקקים לקראת המעשה שאליו עורגת הנפש. מסביב רחשה הדממה הניגרת לגיא כלתוך מקווה של שקט קרוש, ואלוני חש כי היקוּם מקוּפל כרגע בערוץ זה בלבד…
אפס לפתע זקף הצייר את ראשו, הפסיק את עבודתו וחידד את חוּשיו, בעוד המכחול שבידו טובל בצבע הזהב, והבד – שמערומיו נתקשטו – מבהיק לאור היום בבליל צבעים ובריסוק עצמים שטרם נתגבשו לחטיבה שלמה; אזניו של הצייר קלטו מעבר לטבעת הדממה צליל עמום של ענבל מתפעם במצילה הקשורה לצואר בהמה. תוך־כדי־כך קרבו והלכו צלילי המצילה, הרטיטו את מעטה הבוקר, קרעו את זוך הדממה ובישרו על העדר המתקרב. החזיק אלוני באצבעותיו את המכחול הדקיק כשרביטו של מנצח שהורם כלפי התזמורת לפני ההתחלה, תקע את עיניו בקצה הערוץ שבתחומו רחפו הצלילים, וגזר על עצמו הפסקה קלה. לבסוף הופיעו הכבשים בין חגווי הסלעים וגלשו ממורדות הגיא. צפופות ונדחקות זו על גבי זו, כשהאחת מקפצת לפעמים קפיצת־חן, נהרו בעקבות איל מגודל, המצילה שבצוארו טלטלה מסביב את צליליה העמומים והדלים. משהתקרב העדר הופיע בשוּליו גם הרועה כשזרועותיו ניתלות ברפיון על אלתו, הרובצת כאסל על ערפו. לרגליו השתרך כלבו לבן־השיער וכחוּש־הגו, מרושל ובראש נטוּי כלפי מטה.
העדר התנחשל לקראת הצייר, ובהגיעו אליו נתפלג מזה ומזה, והכבשים שטפו לדרכן בהעלותן באפו את ריחן, מגלגלות לפניו להט עיניים כחוּלות וירוקות כעין הזכוכית הלטושה, פושטות גוון ולובשות גוון, מציפות אזניו ברטט פעיות עגומות, וסטות מפניו חרדות במקצת. ניצב לו אלוני באמצע, מכחולו בידו, וקלסתרו עטה גיחוך של קורת־רוח. מראה ילדות רחוקה רחף ונצטייר לפני עיניו, עת עמד בוקר אחד בשפת־נחל שמי־אפסים לו, מכנסיו מופשלים מעל לברכיו, חכתו בידו, והמים זורמים ושוטפים משני עבריו, כעדר מפולג זה עכשיו, השוטף ועובר משני צדדיו כנחל..
משחלף העדר, עומד היה הצייר אחוז סקרנות שמבוכה בה, ומצפה לרועה שיחלוף על פניו, כדי שיוכל להמשיך בעבודתו בשקט. תוך־כדי־כך התקרב הרועה. זקוּף וחסון, כבן ארבעים, לראשו הכפיה שהצהיבה משמש, עביה דהויה עוטפת גבו, ורגליו היחפות והשחורות מפסיעות בפראוּת מדברית. ניכר היה שהרועה סוקר את הצייר בתמיהה רבה, ובחלפו על ידו העלה על פניו הקשוחים ארשת רכה ונבונה, בשפתיו נתקשר חיוּך דק וערמומי, ומתוך סבר־פנים של הכנעה חשודה ברך את הזר לשלום. מיד לאחר־כך החל מהגה ומצפצף לצאן בלשון הרועים, להודיען כי מכאן מתחיל המרעה הבוקר. הוא עצמו פרש הצדה, כשכלבו כרוך אחריו, עלה וטיפס על גבי סלע כבד, שיכל את רגליו וישב כשהוא מסתכל בעיניים עצומות למחצה בצייר ובפעלו. הופעתו של האיש המתבודד כאן לעסוק במלאכתו הפליאה אותו, והריהו סוקר אותו ממרומי הסלע שאיווה לו כמקום מצפה, מתבונן למעשיו ותוהה על פשרו.
אלוני השקיע עצמו שוב בנופו, אלא שאותו שקט נפשי שהיה פרוש קודם עליו ועל רוחו – גז, והריכוז שאליו הגיע, ואשר האציל עליו מכושר הביצוע – נמוג אף הוא; כנראה שחזקו מדי מבטיו של אותו רועה הנעוצים בגבו, ואלוני חש כי שלוותו דרוכה ביותר, מרתיעה אותו מיצירתו, ושלשוא הוא מאמץ את רוחו. הוויתו נתקלה בהוויתו העזה של הרועה האלמוני, ונתחוור לו, כי כל עוד לא חרג זה מתחוּמו ועבר לדרכו – לא יוכל להמשיך… נתלוותה להרגשתו גם חרדה קלה וסתומה מפני רועה חסון וחשוּד זה, והימים – עדיין הדי מאורעות הדמים נישאים ומתלבטים בשוּליהם… אנחה קלה התמלטה מפתחי פיו של הצייר, ולמורת־רוחו הניח קודר את לוּחית הצבעים, והשתטח על גבי הסלע הסמוך, כאומר לפוש קמעה. הרועה חייך וזע ממקומו. עז היה רצונו להיכנס בדברים עם הזר, ומשראה כי הלה הפסיק את מלאכתו, מצא את השעה כשרה לכך. הוא התרומם כבד־רישוּל, פנה והפסיע חרש כחיה לקראת הצייר, כשהוא מחתים בפניו ארשת סימני הכנעה וסבר־פנים. נפשו ערגה לשיחה ומשנענה לו אלוני בערבית צחה, שכּן יליד הארץ היה, הביע הרועה את חדוותו, בחייכו ובחשפו את שיניו הצחורות, ותפוש־פליאה עמד לפני הבד הקט, המקפל בתוכו יריעת טבע רחבה. לאחר הסתכלות קצרה, היסב את פניו לעבר הצייר ופסק:
– משוּנים אתם!
תלה את עיניו בשחור המערה והוסיף:
– וגם מעשיכם תמוהים…
חייך אלוני, ואם כי בחובו טרם פגה החרדה מפני הרועה, שאלו לפשר תמהונו, והחל מסביר לו בלשון פשוטה את מלאכת הציור וכיצד משכיל האמן להעלות על גבי הבד את היופי הגנוז במרחביה, ושבעצם יצירה מעין זו אצורה רוח הקודש שאללא, בחסדו הרב, חלק ואצל ממנה לבני־תמותה פשוטים.
קבע בו הרועה את עיניו השחורות (שביב קטלני הבליח בהן אותו רגע) וחיוך ספקני שופע בינה ורשע נתפשט על פניו השזוּפים, כשהוא מנענע בשלילה את ראשו. לא… לא!… אין הוא מאמין בדברים האלה, ובודאי יש כאן איזו הונאה שאינו יורד לסוף דעתה; ייתכן כי החוג’ה זומם לרכוש את המקום הזה, ולכן הוא מכין לו רישומים, או שהוא מסתיר בחובו איזה כוונה אחרת, סתוּמה בפניו, ודבר־תרמית יצוק בה… בזאת אין להטיל ספק! (פניו לבשו קשיחות רעה) בילדותו אירע לו מקרה, ואם החוג’ה רוצה לשמוע הריהו מוכן לספר לו על כך ברצון.
“איזו דמוּת ואיזה חתוך־דבוּר”! הרהר אלוני בהסתכלו ברועה, ואם כי הדברים נאמרו מתוך רוגז ותפיסה של אדם קנאי, הפיגו במקצת את חששו. לבו הלך שבי אחרי שיחו של אדם פשוט זה התוהה על פשר הענינים ומייחס להם כוונות השודות. הוא נעתר לו לרועה להקשיב לספוּרו, וזה שישב לו כדי־כך על גבי הסלע, דלה מזכרונו את פרשת המקרה לפרטיו, כשהוא שוקד על התיאור ומגולל לפניו יריעת־חיים גנוזה.
"היה הדבר בימי מלחמת האנגלים והתורכים. שנים רבות חלפו מאז והמאורע חרוּת בזכרוני כאילו רק אתמול היה. נער הייתי, וכל פרט לא נעלם מעיני, כי חפצתי לדעת הכל, ותמיד נדחקתי בין הגדולים. הכפר שלנו נמצא מעבר לירדן, מהלך יום מהמסילה המוליכה לחג’אז. על פני המסילה עברו רכבות מלאות צבא מתורכיה, וידענו כי מלחמה גדולה מתחוללת בעולם. בכפרנו היה השקט, אבל נשק השגנו לרוב באותם הימים, רובים של גרמנים ושל אנגלים שהובאו בשפע על ידי רוכבי הגמלים, הבדוים. כל נער בכפר היה מפליא ברובהו לקלוע אל השערה ולא להחטיא.
“יום אחד, וזוכר אני את הדבר כאילו רק אתמול היה, הופיע על־יד השיקמה לצד הדרך, הלך מטורף למחצה, קרוע בגדים ועלוּב למראה. הוא סגד בצל העץ, עטוף בלואי עביה, מזוהם וצנום, מחלפות שערותיו הצהבהבות גולשות על ערפו, ורגליו היחפות פצוּעות ומצולקות מאבנים וקוצים. כנראה שהירבה לשוטט בדרכים. יושב היה ומביט בעיניו הכחוּלות, מפלה את כליו, או משרטט שרטוטים על גבי תלולית החול שצבר לפניו, לוחש פסוקים מן הקוראן, רומז רמזים ומנחש עתידות. היה זה ערף (ידעוני) עלוב למראה ומוזר בהליכותיו. דומה, בצבע עיניו ושערותיו אינו אחד משלנו, אבל בלשונו הריהו משלנו, אחד קדוש ויודע דבר… צנום וכחוש אבל משך בקולו ובשיחו. פלאי היה ובנחשו עתידות בשרטוטיו ובעצמו היה מעורר פחד ויראת־הכבוד בלבב שוכני הכפר, והשבּבּ (עולי־הימים) פחדו לשטות בו כי למטורף שמוהו… ראיתיו מרחוק כשהוא פורש את העביה שלו על גבי החול, סוגד ומתפלל בדביקות – מאמין בן מאמינים!”
הרועה הפסיק את שיחו הנרגש כאומר לאסוף את פזורי זכרונותיו, ואלוני אשר הקשיב רב קשב, תמה לשמוע כיצד רועה פשוט זה מיטיב להרצות את דבריו, ולעצב את דמותו של הידעוני. פני הרועה לבשו אז ארשת של הגות ובינה, וניכר היה כי השיחה מעוררת בו זכרונות מסעירים, ושהוא שש למצוא אוזן קשבת לאחר ימי התבודדות עם צאנו. מסביב שוטטו הכבשים הפזורות ללחך את מעט העשב המבצבץ בין חגווי הסלעים, ובתוך הדממה התלבטו צלילי המצילה העגומים. עיני אלוני נצמדו אותה שעה לעברו השני של הרכס אשר שיאו הוצף בנגוהות השמש, וצוקיו שעין עופרת להם, נשתרגו בהם גידים אדמדמים כמראה הנחושת, והם התנוצצו יוקדים וחשופים להפליא.
"והנה פעם לפנות־ערב עם המנוחה שלפני השקיעה, ירדו אחדים מאנשי הכפר אל הידעוני להקשיב לניחוּשיו ולנועם־לשונו, ולהביא לו לחם ומים, כי מסתפק במועט היה. משנאספו סביבו הגברים, הרים את עיניו וראה אחד מזקני הכפר, גחון על מקלו, משתרך בקושי וקרב כדי להזין את עיניו הכהות בידעוני. אותו רגע רמז ההלך לפנות דרך לבא, והוא קם לקראתו, קד קידה לפניו ביראת־הכבוד ופתח:
– סלם עליכום סעיד אבו־חמד!
"השתאה הזקן לשמוע את שמו יוצא מפורש מפיו, והידעוני הוסיף:
– מחכה אני לך, ברוך־אללא!
"פינוּ לו מקום לזקן והוא ישב לפני ההלך המשונה אשר החל מיד בניחוּשיו על גבי משטח החול, בלחשו בלי־חשך פסוקים שקשה היה לעמוד על פירושם, ולבסוף בקע קולו, עז וצלול באמרו:
– יא סעיד! שמע אללא בקולך, והריהו בא לגמול לך קצת מן הטוב והחסד הגנוזים באוצרותיו למען יראיו; קוּם ופנה לך לעבר הדרך המוליכה מחוץ לכפר דרומה, עלה במשעול בין החרובים, עד הגיעך למערה אשר בצלע ההר ימינה. היכנס למערה, הרם את האבן שבאמצעיתה וחפור תחתיה אמה בקרקע עד שתמצא את אשר הועיד לך אללא הטוב והמיטיב, קום ולך! אל תשאל ואל תחקור !…
"פליאה השתפכה על פני סעיד הזקן. חזקו עליו דברי הידעוני ונדחף בידי האנשים אשר זרזו אותו, קם וישם את פעמיו לעבר המערה. הוא הלך לאטו, נשען על מקלו, וכל אנשי הכפר אשר שמעו על הדבר, נתאספו וינהרו בעקבותיו תמהים ומחרישים, עד שהגיעו למשעול המוליך בין החרובים, ועד לפי המערה. כאן נשתהו מצפים ביראה, וסעיד הזקן נכנס והחל חופר במקום המסומן, כשהוא מסתייע בצור מחודד שהרים קודם לכן. אני, הצעיר, שסקרנותי גדלה מרגע לרגע התקרבתי מאד למערה וראיתי כיצד רועדות ידיו של הזקן, ומאד חפץ הייתי לעזור לו, אבל פחדתי להוציא הגה מפי. כנראה שהאדמה באותו מקום לא היתה קשה, כי כעבור שעה קלה נתקל הצור בכד־חרס גדול, ולאחר שהישיש נתיגע והוציאו אורו פניו, ולעין כל נתברר כי הכד מלא דינרי זהב… ויהום הכפר!… קריאות הפליאה וַל־וַל־וַל!… פרצו מכל פה, והזקן חזר לאטו מאושר ונותן את השבח לאללא. הוא נשא בקושי את כד הזהב, עד שהופיע ורץ לקראתו חמד בנו, אף הוא נדהם ונרעש למראה הפלא. ויהי המקרה לשיחת היום, שיחה שלא פסקה, ושמו של הידעוני יצא לכבוד ולתהלה.
“יום־יום נתכנסו אנשי הכפר סביבו להקשיב בחרדת־כבוד לכל הגה היוצא מפיו, ותמוה תמהו כיצד מחכים הוא להביע מחשבה בעניני סיאסה (פוליטיקה), ואינו חושש לרמוז רמזים שאחר היה מחייב את ראשו למלכות עבורם. הכל נהגו בו כבוד, ויום אחד בהתאסף לפניו צעירי הכפר, השמיע באזניהם נאום מלא חכמה, וסח להם כי בקרוב יקיץ הקץ על שלטון התורכים אשר שעבדו את עמי ערב, ועוד סח, כי אנשי הכפרים הסמוכים כבר קמו ונצטרפו אל האינגליז והם מקצצים באויב כדי להחיש את תבוסתו. אותה שעה לטש את עיניו למרחקים, כרואה מראות מופלאים בהקיץ, ולפתע החל להשמיע באזני המקשיבים כיצד עורכים, עכשיו, בעת דברו את דבריו, התנפלות ממרומי הסלעים שבאדום על שיירה של האויב, כיצד מגירים אותם לפי חרב, ומה רב ועצום הוא הג’זו (השלל) הנופל לידי המתנפלים הלוחמים שכם אחד עם האינגליז… ובדברו הלהיב מאד את לבב השומעים, עד שכל אחד היה קופץ ממקומו מוכן לתפוש ברובהו ובחרבו ולאוץ למקום הקרב”.
הרועה הפסיק לרגע קט את שיחתו ושוב הבליחו בעיניו רשפים רצחניים שהרעישו את נפשו של אלוני, ומתוך מבוכה מצא לו שעת־כושר להלל את ספורו. הרועה שגם הוא בעצמו נתלהב מעתרת המראות שנתגוונו בדמיונו והריצו את דמו בעורקיו שיווה לפניו ארשת חשיבוּת כאומר: המתן עד שאגיע לסופו של הספור", ומיד המשיך:
“לאחר ימים מספר נודע בכפר כי אמנם כך בדיוק קרו המעשים, ורוכבי גמלים מן הבדוים ספרו פרטים אשר הלהיבו את אנשי הכפר לקראת מעשים, ופה אחד גמרו אומר, כי אכן איש אלהים הוא הידעוני הזה אשר עינו החדה צופיה למרחקים, והכל גלוי וידוע לפניו, וכל דבריו הם דברי אמת וצדק! וכאשר נתעורר יום אחד להטיף לאנשי הכפר דרכי מלחמה, והחל מעוררם למרד גלוי, לא תמהו האנשים, ומוכנים היו לשמוע בקולו, ולהתחבר לשבטים המקצצים באויב. בינתים – נעלם האיש לפתע ואיננו!.. כאילו בלעה אותו באדמה. אבל הזרע שזרע על לבות אנשי הכפר נשא את פריו. האנשים נתאספו על נשקם והשמועה הגיעה אליהם כי עד שייתם הירח ייקראו לקרב על־ידי אחד מבניו של השריף! ואכן, יום אחד הופיעו רוכבי הגמלים עזי־הלבב, ובראשם בן השריף האציל, הדור בלבושו הרקום עיטורי זהב וכסף, חרב מפוארת על ירכו, ועל ידו רוכב אחד צנום וכחוש, אף הוא הדור בלבושו, פגיון השריפים תקוע באבנטו, עיניו מביטות בעוז, וקולו נשמע דרך פיקוד וחירות, והכל מקיפים אותו באהבה ובהערצה. נדחקתי אליו כדי לחזות בו מקרוב וחרדה אחזתני: הכרתי בו מיד את הערף העלוב, והיודע אתה. חוג’ה, מי היה אותו הלך מסכן שהופיע לעיני מכובד, תקיף ומפואר? האנגליז לורנס !…”
עיניו של הרועה הבריקו מהתרגשות, כאילו רק כעת חזה במו עיניו את לורנס המהולל, ובאזניו עדיין מהדהדות יריות הרובים, רעמי פיצוץ מסילת הברזל, קרונות פרוצים והפוכים, אנקת המומתים הנופחים את רוחם בשדה הקטל, וצהלת השולחים ידיהם בביזה ושוד. הרועה התבונן בפני הצייר אשר הקשיב רב קשב לדבריו, וחזר לראשית שיחתו, כשהוא מחייך חיוך חשוד, ספק של התנצלות וספק של ערמה:
– ראיתיך חוג’ה, עומד ומשרטט על גבי הבד. הסתכלתי במערה ונזכרתי באותו מאורע. אכן, משונים אתם ותמוהים מעשיכם!… לפני זמן־מה נתקלתי מעבר להר באדם משלכם שעמד בשדה ורשם רשימות, וצפה במשקפת נתונה על גבי מקלות כאלה (הצביע בידו על הכנה). לאחר ימים מספר צמחו במקום, מזריחת השמש ועד שקיעתה, צריפים, חומת עץ ממולאה חלוקי אבנים, גדר תיל ומגדל גבוה שפנס חשמלי גדול היה קבוע בראשו, ועוד בו ביום חרשו טרקטורים את האדמה מסביב, וגם אחר־כך בערב לאור הפנס החשמלי… לא אתפלא, חוג’ה, אם לאחר לכתי מכאן אבוא מחר ואמצא בזה תקוע מקום ישוב משלכם… לאללא הפתרונים!…
מבטיו השחורים התיזו הפעם שביבי רשע וחרון כבוש. ארשת הבינה שהאירה לפני כן את קלסתרו – נמוגה, ופניו לבשו קדרות מביעה תרעומת. לאחר דומיה קצרה ובלתי נעימה, נפטר הרועה בברכה ופרש מן הצייר לכנס את עדרו ולהעבירו הלאה, לכברת מרעה טובה מזו. לאט־לאט גוועו באויר צלילי המצילה הנתונה בצוארו של האיל, והצייר נשאר שוב לבדו אלא שלא המשיך במלאכתו. עומד היה ותוהה, מכוון את רוחו להשלים את יצירתו הנכספת, לסיים את שיבוצה בתוך ריבוע הבד, ושרעפיו נסתבכו באגדת לורנס. עיניו הביטו נכחו לעבר הרכס המזדקר ביותר כלפי מעלה ומבליט בעצמה את כחלת הרקיע, וסעיד הזקן נראה לו כחורג מתוך שחור המערה, פניו המקומטים נוהרים בחדווה ילדוּתית, וזרועותיו רוטטות מנטל כד־החרס המלא דינרי זהב. עמקה הדממה, ומתוכה עלתה וצפה אימה סתומה, רחפה מסביב כמשב רוח על פני קמה, ושילחה בגופו צמרמורת קלה. המכחול רעד בידו של הצייר, ובהפנותו לפתע את פניו מביעי הדאגה, מדמה היה לראות מאחרי גבו בהבריק לעיניו להב פגיון ממורט, עינים מזרות רצח, ורגלים יחפות המפסיעות את הרועה מן המארב חרש־חרש כחיה טורפת… הסלעים דממו ממולו, כבדים באלם נצחיותם, והצייר חייך לחשד האפשרי שנתבדה, ורק לאחר שמנוחתו כבשה אותו לחלוטין, חזר לנופו ולמכחולו.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.