משהחל הצייר להעפיל במעלה הכרמל, מרוּחק ממקום ישוב אפפתהו צינת בוקר נעימה, והוא חש כי רוּחו מתפעמת בקרבו מעיפוּת קלה ומקוצר־רוח להגיע למקום הנכסף. יום אחד נקלע לשם בנדודיו בסביבה. היה זה ערוץ המבתר רכס הר לשנים, שבצדו האחד פעור לוע של מערה, תאנה עבותת־גזע גחונה לידה בפישוט ענפים עתיר־עלים, וגוּשי סלעים מגובבים שעיטורם רפידת הנטש הירוק ושיחי הרותם בפריחתם הצחורה. אותו רקע משך ביותר את עין הצייר שבו, כי חן נוף כבד ועצוּב היה נסוך עליו; נוף האוצר קדרותו הסלעית, ושיאו של הרכס המבותר, בצוקיו שעין העופרת להם, מזדקר ביותר כלפי מעלה ומבליט בעצמה רבה ורוננת את כחלת הרקיע המרעיפה שקט והוד. השיפוע העמיק להתחמק מקרני השמש המסמאת בנגוהותיה כל מראה, וחושפת ללא רחם כל נקיק, נטע וסלע.
בידו האחת החזיק הצייר אלוני מסגרת פשוטה שעליה נמתח בד ערטילאי ועלוב בשוליו המבצבצים בפרימותם הגסה, ובידו השניה החזיק בכנה מקופלת; לצדו התנועעה תיבת צבעים מוכתמת, תלויה ברצועת עור מהוהה על גבי כתפו. הוא נחפז בלכתו, רגליו החסונות והשזופות בלטו בעוז מתוך המכנסים הקצרים ובלורית ראשו המכסיפה התנשבה קמעה והצניחה תלתל על מצחו חרוץ הקמטים; עיניו האפוּרות שאישוניהן נצטמצמו מאד לאורו של היום העולה הבריקו בעליצות של משובה, וטבעו בפניו מזיגה של טוב־לב ותאותנות גם יחד. הוא נתיגע קצת בלכתו, ובדלגו מסלע לסלע, כשהוא סוקר בעיניו כל שעל היפה למדרס, תעה שעה קלה, עד שלבסוף הגיע לאותו רכס מבותר, שבע־רצון ומוכן לעבודה.
אלוני גלש לגיא למטה, וסקר יפה־יפה בטביעת עינו את המקום שאליו ריתקו דמיונו. לוע המערה המשחירה, התאנה המסועפת, הסלעים ספוגי צינת בוקר והמשחירים שפופים זה לזה, לטושי צלעות וחדי זוויות, שיחי הרותם, הרכס המזדקר לקראת הרקיעים הטובלים בזוך צחצחות – כל אלה קסמו לו ורמזו על תמוּנת־נוף נכספת אשר אליה נשא את נפשו. תוך קדחנות העמיד את הכּנה לרגליו, הרכיב עליה את הבד, ועד סיימו לטפל במכחוליו ובבחישת הצבעים על גבי הלוּחית, הפטיר מבעד לשפתיו הפשוקות קמעה זמזומו של נגוּן עליז שהעיד על קורת־רוחו. לאחר שעה קלה החלו להסתמן על גבי הבד רישוּמי ממדים מחוספסים של העומק והרום, כשהצייר אחוּז כולו בולמוס היצירה, ודמו מתגעש בעורקיו עד כדי הפעמת הלב בעצבנות קלה שטעמי גוויעה לה… עצבנות היצרים השוקקים לקראת המעשה שאליו עורגת הנפש. מסביב רחשה הדממה הניגרת לגיא כלתוך מקווה של שקט קרוש, ואלוני חש כי היקוּם מקוּפל כרגע בערוץ זה בלבד…
אפס לפתע זקף הצייר את ראשו, הפסיק את עבודתו וחידד את חוּשיו, בעוד המכחול שבידו טובל בצבע הזהב, והבד – שמערומיו נתקשטו – מבהיק לאור היום בבליל צבעים ובריסוק עצמים שטרם נתגבשו לחטיבה שלמה; אזניו של הצייר קלטו מעבר לטבעת הדממה צליל עמום של ענבל מתפעם במצילה הקשורה לצואר בהמה. תוך־כדי־כך קרבו והלכו צלילי המצילה, הרטיטו את מעטה הבוקר, קרעו את זוך הדממה ובישרו על העדר המתקרב. החזיק אלוני באצבעותיו את המכחול הדקיק כשרביטו של מנצח שהורם כלפי התזמורת לפני ההתחלה, תקע את עיניו בקצה הערוץ שבתחומו רחפו הצלילים, וגזר על עצמו הפסקה קלה. לבסוף הופיעו הכבשים בין חגווי הסלעים וגלשו ממורדות הגיא. צפופות ונדחקות זו על גבי זו, כשהאחת מקפצת לפעמים קפיצת־חן, נהרו בעקבות איל מגודל, המצילה שבצוארו טלטלה מסביב את צליליה העמומים והדלים. משהתקרב העדר הופיע בשוּליו גם הרועה כשזרועותיו ניתלות ברפיון על אלתו, הרובצת כאסל על ערפו. לרגליו השתרך כלבו לבן־השיער וכחוּש־הגו, מרושל ובראש נטוּי כלפי מטה.
העדר התנחשל לקראת הצייר, ובהגיעו אליו נתפלג מזה ומזה, והכבשים שטפו לדרכן בהעלותן באפו את ריחן, מגלגלות לפניו להט עיניים כחוּלות וירוקות כעין הזכוכית הלטושה, פושטות גוון ולובשות גוון, מציפות אזניו ברטט פעיות עגומות, וסטות מפניו חרדות במקצת. ניצב לו אלוני באמצע, מכחולו בידו, וקלסתרו עטה גיחוך של קורת־רוח. מראה ילדות רחוקה רחף ונצטייר לפני עיניו, עת עמד בוקר אחד בשפת־נחל שמי־אפסים לו, מכנסיו מופשלים מעל לברכיו, חכתו בידו, והמים זורמים ושוטפים משני עבריו, כעדר מפולג זה עכשיו, השוטף ועובר משני צדדיו כנחל..
משחלף העדר, עומד היה הצייר אחוז סקרנות שמבוכה בה, ומצפה לרועה שיחלוף על פניו, כדי שיוכל להמשיך בעבודתו בשקט. תוך־כדי־כך התקרב הרועה. זקוּף וחסון, כבן ארבעים, לראשו הכפיה שהצהיבה משמש, עביה דהויה עוטפת גבו, ורגליו היחפות והשחורות מפסיעות בפראוּת מדברית. ניכר היה שהרועה סוקר את הצייר בתמיהה רבה, ובחלפו על ידו העלה על פניו הקשוחים ארשת רכה ונבונה, בשפתיו נתקשר חיוּך דק וערמומי, ומתוך סבר־פנים של הכנעה חשודה ברך את הזר לשלום. מיד לאחר־כך החל מהגה ומצפצף לצאן בלשון הרועים, להודיען כי מכאן מתחיל המרעה הבוקר. הוא עצמו פרש הצדה, כשכלבו כרוך אחריו, עלה וטיפס על גבי סלע כבד, שיכל את רגליו וישב כשהוא מסתכל בעיניים עצומות למחצה בצייר ובפעלו. הופעתו של האיש המתבודד כאן לעסוק במלאכתו הפליאה אותו, והריהו סוקר אותו ממרומי הסלע שאיווה לו כמקום מצפה, מתבונן למעשיו ותוהה על פשרו.
אלוני השקיע עצמו שוב בנופו, אלא שאותו שקט נפשי שהיה פרוש קודם עליו ועל רוחו – גז, והריכוז שאליו הגיע, ואשר האציל עליו מכושר הביצוע – נמוג אף הוא; כנראה שחזקו מדי מבטיו של אותו רועה הנעוצים בגבו, ואלוני חש כי שלוותו דרוכה ביותר, מרתיעה אותו מיצירתו, ושלשוא הוא מאמץ את רוחו. הוויתו נתקלה בהוויתו העזה של הרועה האלמוני, ונתחוור לו, כי כל עוד לא חרג זה מתחוּמו ועבר לדרכו – לא יוכל להמשיך… נתלוותה להרגשתו גם חרדה קלה וסתומה מפני רועה חסון וחשוּד זה, והימים – עדיין הדי מאורעות הדמים נישאים ומתלבטים בשוּליהם… אנחה קלה התמלטה מפתחי פיו של הצייר, ולמורת־רוחו הניח קודר את לוּחית הצבעים, והשתטח על גבי הסלע הסמוך, כאומר לפוש קמעה. הרועה חייך וזע ממקומו. עז היה רצונו להיכנס בדברים עם הזר, ומשראה כי הלה הפסיק את מלאכתו, מצא את השעה כשרה לכך. הוא התרומם כבד־רישוּל, פנה והפסיע חרש כחיה לקראת הצייר, כשהוא מחתים בפניו ארשת סימני הכנעה וסבר־פנים. נפשו ערגה לשיחה ומשנענה לו אלוני בערבית צחה, שכּן יליד הארץ היה, הביע הרועה את חדוותו, בחייכו ובחשפו את שיניו הצחורות, ותפוש־פליאה עמד לפני הבד הקט, המקפל בתוכו יריעת טבע רחבה. לאחר הסתכלות קצרה, היסב את פניו לעבר הצייר ופסק:
– משוּנים אתם!
תלה את עיניו בשחור המערה והוסיף:
– וגם מעשיכם תמוהים…
חייך אלוני, ואם כי בחובו טרם פגה החרדה מפני הרועה, שאלו לפשר תמהונו, והחל מסביר לו בלשון פשוטה את מלאכת הציור וכיצד משכיל האמן להעלות על גבי הבד את היופי הגנוז במרחביה, ושבעצם יצירה מעין זו אצורה רוח הקודש שאללא, בחסדו הרב, חלק ואצל ממנה לבני־תמותה פשוטים.
קבע בו הרועה את עיניו השחורות (שביב קטלני הבליח בהן אותו רגע) וחיוך ספקני שופע בינה ורשע נתפשט על פניו השזוּפים, כשהוא מנענע בשלילה את ראשו. לא… לא!… אין הוא מאמין בדברים האלה, ובודאי יש כאן איזו הונאה שאינו יורד לסוף דעתה; ייתכן כי החוג’ה זומם לרכוש את המקום הזה, ולכן הוא מכין לו רישומים, או שהוא מסתיר בחובו איזה כוונה אחרת, סתוּמה בפניו, ודבר־תרמית יצוק בה… בזאת אין להטיל ספק! (פניו לבשו קשיחות רעה) בילדותו אירע לו מקרה, ואם החוג’ה רוצה לשמוע הריהו מוכן לספר לו על כך ברצון.
“איזו דמוּת ואיזה חתוך־דבוּר”! הרהר אלוני בהסתכלו ברועה, ואם כי הדברים נאמרו מתוך רוגז ותפיסה של אדם קנאי, הפיגו במקצת את חששו. לבו הלך שבי אחרי שיחו של אדם פשוט זה התוהה על פשר הענינים ומייחס להם כוונות השודות. הוא נעתר לו לרועה להקשיב לספוּרו, וזה שישב לו כדי־כך על גבי הסלע, דלה מזכרונו את פרשת המקרה לפרטיו, כשהוא שוקד על התיאור ומגולל לפניו יריעת־חיים גנוזה.
"היה הדבר בימי מלחמת האנגלים והתורכים. שנים רבות חלפו מאז והמאורע חרוּת בזכרוני כאילו רק אתמול היה. נער הייתי, וכל פרט לא נעלם מעיני, כי חפצתי לדעת הכל, ותמיד נדחקתי בין הגדולים. הכפר שלנו נמצא מעבר לירדן, מהלך יום מהמסילה המוליכה לחג’אז. על פני המסילה עברו רכבות מלאות צבא מתורכיה, וידענו כי מלחמה גדולה מתחוללת בעולם. בכפרנו היה השקט, אבל נשק השגנו לרוב באותם הימים, רובים של גרמנים ושל אנגלים שהובאו בשפע על ידי רוכבי הגמלים, הבדוים. כל נער בכפר היה מפליא ברובהו לקלוע אל השערה ולא להחטיא.
“יום אחד, וזוכר אני את הדבר כאילו רק אתמול היה, הופיע על־יד השיקמה לצד הדרך, הלך מטורף למחצה, קרוע בגדים ועלוּב למראה. הוא סגד בצל העץ, עטוף בלואי עביה, מזוהם וצנום, מחלפות שערותיו הצהבהבות גולשות על ערפו, ורגליו היחפות פצוּעות ומצולקות מאבנים וקוצים. כנראה שהירבה לשוטט בדרכים. יושב היה ומביט בעיניו הכחוּלות, מפלה את כליו, או משרטט שרטוטים על גבי תלולית החול שצבר לפניו, לוחש פסוקים מן הקוראן, רומז רמזים ומנחש עתידות. היה זה ערף (ידעוני) עלוב למראה ומוזר בהליכותיו. דומה, בצבע עיניו ושערותיו אינו אחד משלנו, אבל בלשונו הריהו משלנו, אחד קדוש ויודע דבר… צנום וכחוש אבל משך בקולו ובשיחו. פלאי היה ובנחשו עתידות בשרטוטיו ובעצמו היה מעורר פחד ויראת־הכבוד בלבב שוכני הכפר, והשבּבּ (עולי־הימים) פחדו לשטות בו כי למטורף שמוהו… ראיתיו מרחוק כשהוא פורש את העביה שלו על גבי החול, סוגד ומתפלל בדביקות – מאמין בן מאמינים!”
הרועה הפסיק את שיחו הנרגש כאומר לאסוף את פזורי זכרונותיו, ואלוני אשר הקשיב רב קשב, תמה לשמוע כיצד רועה פשוט זה מיטיב להרצות את דבריו, ולעצב את דמותו של הידעוני. פני הרועה לבשו אז ארשת של הגות ובינה, וניכר היה כי השיחה מעוררת בו זכרונות מסעירים, ושהוא שש למצוא אוזן קשבת לאחר ימי התבודדות עם צאנו. מסביב שוטטו הכבשים הפזורות ללחך את מעט העשב המבצבץ בין חגווי הסלעים, ובתוך הדממה התלבטו צלילי המצילה העגומים. עיני אלוני נצמדו אותה שעה לעברו השני של הרכס אשר שיאו הוצף בנגוהות השמש, וצוקיו שעין עופרת להם, נשתרגו בהם גידים אדמדמים כמראה הנחושת, והם התנוצצו יוקדים וחשופים להפליא.
"והנה פעם לפנות־ערב עם המנוחה שלפני השקיעה, ירדו אחדים מאנשי הכפר אל הידעוני להקשיב לניחוּשיו ולנועם־לשונו, ולהביא לו לחם ומים, כי מסתפק במועט היה. משנאספו סביבו הגברים, הרים את עיניו וראה אחד מזקני הכפר, גחון על מקלו, משתרך בקושי וקרב כדי להזין את עיניו הכהות בידעוני. אותו רגע רמז ההלך לפנות דרך לבא, והוא קם לקראתו, קד קידה לפניו ביראת־הכבוד ופתח:
– סלם עליכום סעיד אבו־חמד!
"השתאה הזקן לשמוע את שמו יוצא מפורש מפיו, והידעוני הוסיף:
– מחכה אני לך, ברוך־אללא!
"פינוּ לו מקום לזקן והוא ישב לפני ההלך המשונה אשר החל מיד בניחוּשיו על גבי משטח החול, בלחשו בלי־חשך פסוקים שקשה היה לעמוד על פירושם, ולבסוף בקע קולו, עז וצלול באמרו:
– יא סעיד! שמע אללא בקולך, והריהו בא לגמול לך קצת מן הטוב והחסד הגנוזים באוצרותיו למען יראיו; קוּם ופנה לך לעבר הדרך המוליכה מחוץ לכפר דרומה, עלה במשעול בין החרובים, עד הגיעך למערה אשר בצלע ההר ימינה. היכנס למערה, הרם את האבן שבאמצעיתה וחפור תחתיה אמה בקרקע עד שתמצא את אשר הועיד לך אללא הטוב והמיטיב, קום ולך! אל תשאל ואל תחקור !…
"פליאה השתפכה על פני סעיד הזקן. חזקו עליו דברי הידעוני ונדחף בידי האנשים אשר זרזו אותו, קם וישם את פעמיו לעבר המערה. הוא הלך לאטו, נשען על מקלו, וכל אנשי הכפר אשר שמעו על הדבר, נתאספו וינהרו בעקבותיו תמהים ומחרישים, עד שהגיעו למשעול המוליך בין החרובים, ועד לפי המערה. כאן נשתהו מצפים ביראה, וסעיד הזקן נכנס והחל חופר במקום המסומן, כשהוא מסתייע בצור מחודד שהרים קודם לכן. אני, הצעיר, שסקרנותי גדלה מרגע לרגע התקרבתי מאד למערה וראיתי כיצד רועדות ידיו של הזקן, ומאד חפץ הייתי לעזור לו, אבל פחדתי להוציא הגה מפי. כנראה שהאדמה באותו מקום לא היתה קשה, כי כעבור שעה קלה נתקל הצור בכד־חרס גדול, ולאחר שהישיש נתיגע והוציאו אורו פניו, ולעין כל נתברר כי הכד מלא דינרי זהב… ויהום הכפר!… קריאות הפליאה וַל־וַל־וַל!… פרצו מכל פה, והזקן חזר לאטו מאושר ונותן את השבח לאללא. הוא נשא בקושי את כד הזהב, עד שהופיע ורץ לקראתו חמד בנו, אף הוא נדהם ונרעש למראה הפלא. ויהי המקרה לשיחת היום, שיחה שלא פסקה, ושמו של הידעוני יצא לכבוד ולתהלה.
“יום־יום נתכנסו אנשי הכפר סביבו להקשיב בחרדת־כבוד לכל הגה היוצא מפיו, ותמוה תמהו כיצד מחכים הוא להביע מחשבה בעניני סיאסה (פוליטיקה), ואינו חושש לרמוז רמזים שאחר היה מחייב את ראשו למלכות עבורם. הכל נהגו בו כבוד, ויום אחד בהתאסף לפניו צעירי הכפר, השמיע באזניהם נאום מלא חכמה, וסח להם כי בקרוב יקיץ הקץ על שלטון התורכים אשר שעבדו את עמי ערב, ועוד סח, כי אנשי הכפרים הסמוכים כבר קמו ונצטרפו אל האינגליז והם מקצצים באויב כדי להחיש את תבוסתו. אותה שעה לטש את עיניו למרחקים, כרואה מראות מופלאים בהקיץ, ולפתע החל להשמיע באזני המקשיבים כיצד עורכים, עכשיו, בעת דברו את דבריו, התנפלות ממרומי הסלעים שבאדום על שיירה של האויב, כיצד מגירים אותם לפי חרב, ומה רב ועצום הוא הג’זו (השלל) הנופל לידי המתנפלים הלוחמים שכם אחד עם האינגליז… ובדברו הלהיב מאד את לבב השומעים, עד שכל אחד היה קופץ ממקומו מוכן לתפוש ברובהו ובחרבו ולאוץ למקום הקרב”.
הרועה הפסיק לרגע קט את שיחתו ושוב הבליחו בעיניו רשפים רצחניים שהרעישו את נפשו של אלוני, ומתוך מבוכה מצא לו שעת־כושר להלל את ספורו. הרועה שגם הוא בעצמו נתלהב מעתרת המראות שנתגוונו בדמיונו והריצו את דמו בעורקיו שיווה לפניו ארשת חשיבוּת כאומר: המתן עד שאגיע לסופו של הספור", ומיד המשיך:
“לאחר ימים מספר נודע בכפר כי אמנם כך בדיוק קרו המעשים, ורוכבי גמלים מן הבדוים ספרו פרטים אשר הלהיבו את אנשי הכפר לקראת מעשים, ופה אחד גמרו אומר, כי אכן איש אלהים הוא הידעוני הזה אשר עינו החדה צופיה למרחקים, והכל גלוי וידוע לפניו, וכל דבריו הם דברי אמת וצדק! וכאשר נתעורר יום אחד להטיף לאנשי הכפר דרכי מלחמה, והחל מעוררם למרד גלוי, לא תמהו האנשים, ומוכנים היו לשמוע בקולו, ולהתחבר לשבטים המקצצים באויב. בינתים – נעלם האיש לפתע ואיננו!.. כאילו בלעה אותו באדמה. אבל הזרע שזרע על לבות אנשי הכפר נשא את פריו. האנשים נתאספו על נשקם והשמועה הגיעה אליהם כי עד שייתם הירח ייקראו לקרב על־ידי אחד מבניו של השריף! ואכן, יום אחד הופיעו רוכבי הגמלים עזי־הלבב, ובראשם בן השריף האציל, הדור בלבושו הרקום עיטורי זהב וכסף, חרב מפוארת על ירכו, ועל ידו רוכב אחד צנום וכחוש, אף הוא הדור בלבושו, פגיון השריפים תקוע באבנטו, עיניו מביטות בעוז, וקולו נשמע דרך פיקוד וחירות, והכל מקיפים אותו באהבה ובהערצה. נדחקתי אליו כדי לחזות בו מקרוב וחרדה אחזתני: הכרתי בו מיד את הערף העלוב, והיודע אתה. חוג’ה, מי היה אותו הלך מסכן שהופיע לעיני מכובד, תקיף ומפואר? האנגליז לורנס !…”
עיניו של הרועה הבריקו מהתרגשות, כאילו רק כעת חזה במו עיניו את לורנס המהולל, ובאזניו עדיין מהדהדות יריות הרובים, רעמי פיצוץ מסילת הברזל, קרונות פרוצים והפוכים, אנקת המומתים הנופחים את רוחם בשדה הקטל, וצהלת השולחים ידיהם בביזה ושוד. הרועה התבונן בפני הצייר אשר הקשיב רב קשב לדבריו, וחזר לראשית שיחתו, כשהוא מחייך חיוך חשוד, ספק של התנצלות וספק של ערמה:
– ראיתיך חוג’ה, עומד ומשרטט על גבי הבד. הסתכלתי במערה ונזכרתי באותו מאורע. אכן, משונים אתם ותמוהים מעשיכם!… לפני זמן־מה נתקלתי מעבר להר באדם משלכם שעמד בשדה ורשם רשימות, וצפה במשקפת נתונה על גבי מקלות כאלה (הצביע בידו על הכנה). לאחר ימים מספר צמחו במקום, מזריחת השמש ועד שקיעתה, צריפים, חומת עץ ממולאה חלוקי אבנים, גדר תיל ומגדל גבוה שפנס חשמלי גדול היה קבוע בראשו, ועוד בו ביום חרשו טרקטורים את האדמה מסביב, וגם אחר־כך בערב לאור הפנס החשמלי… לא אתפלא, חוג’ה, אם לאחר לכתי מכאן אבוא מחר ואמצא בזה תקוע מקום ישוב משלכם… לאללא הפתרונים!…
מבטיו השחורים התיזו הפעם שביבי רשע וחרון כבוש. ארשת הבינה שהאירה לפני כן את קלסתרו – נמוגה, ופניו לבשו קדרות מביעה תרעומת. לאחר דומיה קצרה ובלתי נעימה, נפטר הרועה בברכה ופרש מן הצייר לכנס את עדרו ולהעבירו הלאה, לכברת מרעה טובה מזו. לאט־לאט גוועו באויר צלילי המצילה הנתונה בצוארו של האיל, והצייר נשאר שוב לבדו אלא שלא המשיך במלאכתו. עומד היה ותוהה, מכוון את רוחו להשלים את יצירתו הנכספת, לסיים את שיבוצה בתוך ריבוע הבד, ושרעפיו נסתבכו באגדת לורנס. עיניו הביטו נכחו לעבר הרכס המזדקר ביותר כלפי מעלה ומבליט בעצמה את כחלת הרקיע, וסעיד הזקן נראה לו כחורג מתוך שחור המערה, פניו המקומטים נוהרים בחדווה ילדוּתית, וזרועותיו רוטטות מנטל כד־החרס המלא דינרי זהב. עמקה הדממה, ומתוכה עלתה וצפה אימה סתומה, רחפה מסביב כמשב רוח על פני קמה, ושילחה בגופו צמרמורת קלה. המכחול רעד בידו של הצייר, ובהפנותו לפתע את פניו מביעי הדאגה, מדמה היה לראות מאחרי גבו בהבריק לעיניו להב פגיון ממורט, עינים מזרות רצח, ורגלים יחפות המפסיעות את הרועה מן המארב חרש־חרש כחיה טורפת… הסלעים דממו ממולו, כבדים באלם נצחיותם, והצייר חייך לחשד האפשרי שנתבדה, ורק לאחר שמנוחתו כבשה אותו לחלוטין, חזר לנופו ולמכחולו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.