- הכד השבור / היינריך פון קלייסט
- אֶל בְּנֵי דּוֹרִי / היינריך פון קלייסט
- אָנֶקְדּוֹטָה מִן הַמִּלְחָמָה הַפְּרוּסִית הָאַחֲרוֹנָה / היינריך פון קלייסט
- מֻפְלָאוֹת עַל הַגֶּנֶרַל וֶסְטֶרְמַן / היינריך פון קלייסט
- אַנֶקְדוֹטָה (שני מתאגרפים) / היינריך פון קלייסט
- אִגַּרְתּוֹ שֶׁל צַיָּר אֶל בְּנוֹ / היינריך פון קלייסט
- אַנֶּקְדוֹטָה (התליה) / היינריך פון קלייסט
- שִׁכּוֹר יַיִן־הַשָּׂרָף וּפַעֲמוֹנֵי בֶּרְלִין / היינריך פון קלייסט
- עַל תֵּאַטְרוֹן הַבֻּבּוֹת / היינריך פון קלייסט
- תַּרְגִּיּל צָרְפַתִי שֶׁכְּדַאי לְחַקּוֹתוֹ / היינריך פון קלייסט
- הַכְּלָבִים וְהַצִּפּוֹר / היינריך פון קלייסט
- מְאֹרַע־יוֹם / היינריך פון קלייסט
- וֶרְטֶר הֶחָדָשׁ ( הַמְאֻשָּׁר יוֹתֵר) / היינריך פון קלייסט
- מְבוּכָתוֹ שֶׁל רֹאשׁ־עִיר / היינריך פון קלייסט
- עֻבְדוֹת בִּלְתִּי־מֻסְבָּרוֹת / היינריך פון קלייסט
- אֲנֶקְדּוֹטָה מִן הַמִּלְחָמָה הָאַחֲרוֹנָה / היינריך פון קלייסט
- סִפּוּרוֹ שֶׁל דּוּ־קְרָב מְעַנְיֵן / היינריך פון קלייסט
- אַהֲבַת־אֵם / היינריך פון קלייסט
- זְדוֹן הַשָּׁמַיִם / היינריך פון קלייסט
- מָבוֹא לַעִתּוֹן "גֶרְמַנְיָה" / היינריך פון קלייסט
- עַל הַצָּלָתָהּ שֶׁל אוֹסְטְרִיָּה / היינריך פון קלייסט
- מָה יּוּכְרַע בַּמִּלְחָמָה הַזֹּאת? / היינריך פון קלייסט
הכד השבור
Der zebrochene Krug
מאת הינריך פון-קלייסט [Kleist]
קומדיה
(1808)
נוסח עברי: דן אלמגור
הדמויות
ולטר, שופט מחוזי
אדם , שופט-שלום בעייירה האוסן HUISUM
ליכט , מזכיר ורשם בית-המשפט
גב' מרתה רוּל, אלמנה
אווה , בתה של מרתה
וֵייט טוּמְפְּל, איכר
רוּפְּרֶכְט, בנו של וייט
הגב' בריחיטה [=בריגיטה], אחותה של מרתה
שמש בית-המשפט
משרתות: ליזה, חריטה [=גרטה], מריאן
הקדמת המחבר
הבסיס לקומדיה שלי הוא מקרה שאני יודע כי אכן קרה; אך יותר מזה לא הצלחתי לגלות. הונעתי לכתוב אותה על ידי תחריט-נחושת שראיתי בשוייץ לפני כמה שנים. ניתן היה לראות בו, תחילה, שופט היושב בכיסאו. לפניו עומדת אשה זקנה ובידיה כד שבור, והיא נראתה כמצביעה על הנזק שנגרם לו. הנאשם, איכר צעיר שעליו רעם השופַט בקולו כעל מי שאשמתו כבר הוכחה, נראה כמגן על עצמו, אם כי בקול רפה. נערה, שכנראה העידה בפרשה (מי יודע מה היתה העבירה ואיך בוצעה?) עמדה בין אימה לבין הארוש שלה, כשהיא מנפנפת בסינרה; היא לא היתה יכולה לעמוד שם נבוכה יותר אילו העידה עדות-שקר. הלבלר (שודאי הציץ בנערה דקה קודם לכן), הביט עכשיו הצידה, בשופט, במבט חשדני; ממש כמו שקריאון הביט באדיפוס בנסיבות דומות. הכתובת מתחת לתחריט היתה: “הכד השבור”. המקור, אם אינני טועה, היה של אמן הולנדי.
[מספרי העמודים בשוליים מתייחסים למהד' מרטין גרינברג]
תמונה א'
אולם בית-המשפט בעיירה ההולנדית האוסן [Huisum]
(אדם, שופט-השלום בעיירה, מנמנם בכיסא.
נכנס ליכט, הלבלר)
ליכט בשם האל, כבוד-השופט אדם,
מה קרה? אתה נראה כמו מת!
אדם וככה, באמת, אני מרגיש!
איפה אני? מה השעה כעת?
ליכט שמונה, כמעט. כל הראש שלך –
אדם נפצעתי בגילוח.
ליכט גם בעורף?
אדם נפלתי.
ליכט על הראש?
אדם על הרצפה.
ליכט מעדת?
אדם זה קורה לכל אדם.
ליכט כל אדם מועד?
אדם ודאי. מרגע
שהוא לומד ללכת – הוא הולך,
מועד, מועד, מועד; עד שהוא מת.
ליכט אז הוא אשם!
אדם אשם?! מי?
ליכט אותו אדם
שמעד ראשון. בגן-העדן.
גם שמו היה אדם. כמו זה שלך.
אדם אך הוא מעד מפני שלא שמר
על המוסר. אני נפלתי
בלי שום מוסר-השכל.
(מנסה לקום. צולע על רגלו)
ליכט זה אלוהים דחף אותך למטה?
אדם אלוהים אפילו לא נתן לי
הזדמנות לומר לו “בקר טוב!”
הוא את רגלי נקע. איזו מכה!
ליכט איזו רגל?
אדם אחת משתי רגליי
פגומה מזמן. אז מה עושה כבודו,
מלך-הבריאה? קם והורס לי
דווקא את הבריאה! היחידה
שנשארה לי עוד כדי לרקוד -
ליכט וגם לסטות הצידה. לפעמים.
אדם בזה שתיהן שותפות שוות.
ליכט בגללן אתה על הפנים?
אדם על הפנים?! איך הם הם נראים?
ליכט נורא!
אדם תפסיק!
ליכט מבהיל!
אדם שטויות. אתה מגזים!
ליכט מגעיל!
אדם רק בלי פרטים!
ליכט כולך קציצה!
אדם אתה צוחק.
ליכט (מושיט לו מראה) הבט במו עיניך!
אדם (מציץ במראה) זה באמת נורא. אני נחבטתי.
ליכט זאת חבטה, שופט? זאת חביתה!
אדם מוזר שלא הרגשתי שום דבר!
ליכט כמו חייל המסתער בקרב.
אדם “קרב”? – זה נכון. זה מה שזה היה:
קרב-איתנים. אני - למול האייל!
ליכט (כמדקלם בלדה) "בדמי הליל קם שופט בן-חיל
ונלחם באיל"?!
אדם לא איל חי!
רק ראש. פוחלץ, שתלוי על הקיר.
ליכט תגיש בג"צ נגד הפוחלץ!
.
אדם קמתי בחמש ממיטתי,
מותש ומטושטש. לקיר ניגשתי,
בחשיכה את דרכי גיששתי
והתנגשתי בקרני-האייל,
שעליהן אני תולה כל ערב
את מכנסיי: לשם קירור, איוורור.
ליכט לאוורר מכנסי-שופט-שלום
על קרן-הצבי?
אדם טוב, במצבי -
רווק.
ליכט הרווקים אוהבים קרניים.
אדם כולי פצוע, וזה אותך מצחיק?
מספיק! עכשיו ספר לי: מה חדש?
ליכט טוב שאתה סוף-סוף לשאול טורח.
לכן מיהרתי. יש לנו אורח
בלתי-קרוא, מעיר הבירה.
אדם מן הבירה? בלי הודעה מוקדמת?!
ליכט עורך ביקור, כדי לערוך בקורת.
אדם מיהו?
ליכט כבוד-השופט-העליון ולטר.
אדם הוא בא לכאן? היום?! אתה צוחק!
ליכט אני לא צוחק. אני צודק.
אתמול ביקר בכפר הולה הסמוך,
כאן, לידינו. איכר אחד סיפר לי:
ראה אותו לפני שעה קלה -
ליכט שטויות.הרי אדם כל כך עליון
לא יבוא לכפר כל-כך תחתון!
ליכט אבל שמעת: האיכר ראה!
אדם איכר! הרי מספיק שהוא ראה
דחליל חובש פיאה – החליט: שופט!
ליכט אל תאמין! לגלג, הטל ספק –
עד שתשמע את השמש דופק:
“בית-המשפט! כבוד-השופט-העליון!”
זאת לא בקורת כמו של השופט
הזקן שכבר מזמן עצם
עיניו לנצח; וגם בחייו
היה עוצם עיניו, כשנתבקש;
ובעיקר כש“נתבקשש”. הפעם
מדובר ב“ולטר הסרגל” -
אימת כל מערכת-המשפט!
אדם שיבוא! לי אין סיבה לדאגה!
ליכט ככה ודאי אמר גם השופט
ב-כפר שבו ביקר אתמול. ואז
כבוד-השופט-העליון נכנס
ללשכתו; כל תיק וכל פנקס
תפש, פתח, הציץ בכל מיסמך,
בדק את כל ספרי-החשבונות,
את הקופה להוצאות קטנות –
כל קבלה – חשפה עוד מעילה.
כל רישום – הוביל לכתב-אישום.
כל התיקים נשארו פתוחים;
רק השופט עכשיו סגור ומסוגר
במעצר-בית, בביתו.
אדם שופט עצור? ואת כל זה ודאי
סיפר לך אותו איכר רמאי!
ליכט יותר מזה –
אדם עוד יותר נורא?!
ליכט אני ממשיך, תחת אזהרה:
היום, עם שחר, באו לאסור
את השופט דנן. כשהגיעו
אל ביתו מצאו את גופתו
תלויה על הקורה, והרגליים
לא מגיעות אל הריצפה.
אדם חוצפה!
ליכט אצלו היה תמיד כל תיק
תלוי ועומד. עכשיו כבוד-השופט
תלוי - ולא עומד.
אדם שטויות.
ליכט מזל
שהמזכיר הציל את המצב:
לקח סכין, ניגש אל השופט
שכל ימיו דרש בבית-הדין
רק הוכחות חותכות; ובסכין
חתך עניין: במו ידיו הוריד
את השופט דלמעלה אל דלמטה.
אדם הוא חי?
ליכט על תנאי!
אדם יהיה משפט?
ליכט ודאי.
זהו מצב עדין, ללא תקדים:
כשהשופט תלוי – בעורך-דין!
אדם אולי הערפד-מן-העליון
שתה מספיק דם, ולכן החליט
לחזור אל הבירה?
ליכט לא. האיכר -
אדם שוב האיכר?!
ליכט אותו איכר ממש
ראה אותו ביציאה מכפר הולה.
הוא לא פנה אחורה, אלא שמאלה!
אדם שמאלה?! הוא עוד יוריד אותי שאולה.
הקשב, קולגה –
ליכט קולגה?!
אדם זה הרגע
שבו נבחנת ידידות-אמת:
אתה בחור נבון ומלומד.
ודאי שמעת: “יד לוחצת יד”.
אני יודע: יש לך חלום
להיות שופט-שלום.
ליכט זאת השמצה!
אתה מכיר אותי לא מהיום!
אדם אתה מזכיר מזהיר. תמיד יודע
לדבר יפה. אך אם תדע
גם קצת לשתוק – תגיע עוד רחוק.
על הפרטים - מחר. ובינתיים -
הארכיון זקוק לנקיון:
הנקניקים תחובים בין התיקים,
והפסקים עוטפים שם בקבוקים.
כל הגבינות טמונות וממתינות
בחיק הבקשות לחנינות.
תקדים ישן? - עוטף צלי מעושן.
תקדים חדש? – חובק צנצנת-דבש.
העדויות עוטפות עגבניות [או: נקניקיות],
וכל מכתב רשום - מגן על שום.
מסמך שבתוכו כבד-אווז
יפונה בקצב מזורז.
בל ימצא אבק-של-ראייה!
ליכט בעוד דקה – כל זה כלא-היה!
(עומד לצאת, אך נתקל במשרת, הנכנס)
תמונה ב'
(נכנס: משרתו של השופט ולטר)
משרת (לאדם) יום טוב, כבודך. ברכות מהשופט
ולטר, אשר מיד לכאן יגיע.
אדם לכאן?! מה? כבר גמר עם הכפר הולה?
משרת גמר.
אדם (לליכט) שופטים לרוב לא נחפזים;
ורק אצלו? – הליכים מזורזים!
(לליכט) מה עושים?
ליכט קוראים למשרתות.
אדם למשרתות?!
איפה האווזות? (קורא) ליזה! חריטה!
ליכט (מנסה להסיח דעתו של המשרת)
אמור לו שנשמח לארח
את אדונו בצל קורתנו!
אדם (לליכט) זה צל?! זה חושך!!
משרת עוד לפני החושך
אנחנו זזים לכפר הבא.
ליכט (לאדם) סימן שיהיה פה יום אחד.
אדם (לליכט) יום אחד יותר מדי!
(נכנסת ליזה, המשרתת)
ליזה כן, אדוני? יש כביסה?
אדם גדולה!
התעורר צורך דחוף, עליון,
להלבין מיד - כל צווארון!
(נכנסת חריטה, המשרתת השנייה)
חריטה כבוד-השופט!
אדם (נבהל) הוא כאן?!
חריטה כבודו קרא לי?
אדם מהר! את הגלימה! וכמובן –
את המדליות!
חריטה הן על החולצה
המשובצת!
אדם אז למה את קופצת
ומקדימה תחילה את הגלימה?
(נאבק עם פריטי הלבוש)
ליכט (בינתיים, למשרת, המביט נדהם על כל המתרחש)
השופט ולטר הוא אורח
מאד רצוי כאן. לכן מן הראוי
והרצוי שתמהר לומר לו
עד כמה הוא רצוי כאן.
אדם (בעודו מתלבש) זה בתנאי
שהרצוי לא יגלה את המצוי!
ליכט (למשרת) לך, קרא לאדונך. ובינתיים
אנחנו נהיה פה מוכנים
ומזומנים לקבל פניו.
אדם (ראשו תקוע בחולצה, נבהל) מזומנים?!
ליכט (מרגיע אותו) - ומוכנים.
אדם מי מוכנים? המזומנים?!
משרת הוא בפונדק.
אדם פונדק?! ודאי אוכל.
(נאבק עם הגלימה מעל ראשו, מפסיד חלק מהדיאלוג)
משרת (אדם אינו שומע חלק מדבריו)
ממתין שם, לנפח. כמעט קרה
אסון.
אדם (שומע תוך התלבשות רק את המלה “אסון”, ממלמל לעצמו בשמחה)
אסון קרה! (מוציא ראשו מהחולצה שנתקעה סביב)
משרת לכרכרה
גלגל – (את המלה הבאה שומע אדם) נפל.
אדם (לעצמו, בשמחה) כבוד-השופט נפל!
משרת כאן, בכניסה לכפר, הוא התגלגל
ישר לבוץ!
אדם נפלא! (שוב מכניס ראשו לגלימה הצרה)
משרת הנפח (את המלה הזאת אין אדם שומע)
בדק אותו, אמר: "הציר נשבר.
נפל לו בורג".
אדם (ששמע רק את שלש המלים האחרונות, בטוח שמדובר על השופט, לעצמו)
שופט עליון - בלי בורג?!
!
ליכט (מנסה להסיח את דעת האורח. למשרת) אמור לאדונך שהוא ברוך.
(רומז לאדם) אורח בא – תכין שולחן ערוך!
אדם אתה צודק. איפה הן, ליזה, חריטה?
ליזה/חריטה אנחנו כאן.
אדם (לשתיהן) מהר! אני ב“קריזה”!
עכשיו היטב הקשבנה, חריטה! ליזה:
בארכיון, תיקים -
חריטה ונקניקים.
אדם כל תיק
ליזה (מתקנת אותו) נקניק
אדם עטוף בתעודה.
בין זה לזה צריך בהקפדה
לבצע הפרדה. תודה.
(שתי המשרתות יוצאות במהירות)
לא שתיכן! לזה תספיק אחת.
(מצביע על ליזה) חריטה!
ליזה (מתקנת אותו) ליזה!
אדם (מצביע על חריטה) ליזה!
מגדה (מתקנת אותו) חריטה!
אדם (מבולבל. מצביע על ליזה) את!!
(ליזה יוצאת)
(לחריטה) ואת – לא למזנון. אל הארון!
תביאי לי את הפיאה שלי.
אשר לאוכל – לא צריך לקפוץ.
(חריטה יוצאת)
(למשרת) אמרת קודם שהוא נפל לבוץ?
ומה עשו?
משרת בעל-הפונדק
לקח פטיש גדול -
אדם פטיש?!
משרת הקפיץ
ישר ל“שפיץ”!
אדם ישר ל“שפיץ”?! אומלל!
הוא גמור! על זה אין שום ערעור!
(לליכט) יובא לכאן בעל-הפונדק!
רוצח! ככה להרוג אורח?!
פטיש כבד? ב“שפיץ”?! זה לא נעים.
הוא לא יצא אצלנו בחיים!
משרת למה? דווקא השופט הודה לו –
אדם השופט? הוא חי עוד, המסכן?!
משרת הוא בחום הודה לו שתיקן
את הגלגל.
אדם גלגל?!
משרת זה שנפל.
אדם לבוץ?! רגע אחד: זה לא היה
כבוד-השופט, שחטף פטיש?
כל זה, בגלל - גלגל?! אתה מרגיש
מה גרמת כאן, וביודעים?!
משרת שתהיו בריאים! (פולט לעצמו) משוגעים!
(המשרת יוצא)
אדם הוא עצבני. וגם אתה, קולגה.
ליכט אני, כבודו, העצבני בין שנינו?!
אדם מזכיר חייב לשלוט קצת ברוחו.
ליכט מזכיר שולט. אך מה עם השופט?
(נכנסת ליזה ובידה צרור עטוף בנייר מוכתם)
מה בידייך, חריטה?
ליזה (מתקנת) ליזי.
אדם ליזי.
ליכט רק אל תרגיזי את כבודו.
ליזה מוצג [או: נקניק]
אדם פסק-דין עוטף אותו כמו סדין!
ביקשתי להלבין את הכתמים!
ליכט (לעצמו) כתמים כאלה קשה קצת להלבין.
(נכנסת חריטה)
חריטה כבוד השופט, הפכתי בארון
כל מגירה: אין זכר לפיאה.
אדם איך יתכן?
חריטה הסיבה פשוטה.
אדם והיא?
חריטה והיא? אתה!
אדם אני?!
חריטה אתה!
כשחזרת אמש לביתך -
אדם מתי?
חריטה בלילה. אחת-עשרה, בערך -
ליכט (בשקט) ולא חשוב מניין –
אדם (בקוצר-רוח) לא חשוב!
חריטה חזרת בלי פיאה.
אדם אני?!
חריטה אתה!
על זה גם ליזי בשבועה תעיד.
ליכט מה הבעיה? יש עוד פיאה!
חריטה יש בעייה. כי השנייה לא כאן.
היא נשלחה לעיר, לשיפוצים.
ליכט שיפוץ?!
אדם סילסול שנתי.
(לחריטה) התבלבלת קצת, ליזי.
ליזי (מתקנת אותו) חריטה.
אדם משרתות שוכחות.
חריטה לא אני.
יצאת עם פיאה – חזרת בלי!
ראשה של משרתת לא שוכח
ראש מסולסל – ש-חזר קרח.
סליחה, כבוד-השופט, אינך זוכר
מה שאמרת לי אתמול בלילה,
כשרחצתי את ראשך מדם?
אדם את לא זוכרת, ו-את משקרת!
חריטה (לליכט) אני נשבעת שלפני חצות
רחצתי לו קרקפת מגולחת -
קרחת, מכוסה כולה בדם!
ליכט אני נדהם!
אדם בצדק! שופט פצוע?!
ליכט זה באמת גורם לי זעזוע;
אבל עכשיו הכל ברור כשמש:
הפצע בראשך הוא מליל-אמש!
אדם הפצע – מהבקר! (לחריטה) מהרי
לבית-הכומר. לאשתו אימרי:
"כבוד-השופט מוסר דרישת-שלום,
ומבקש טובה קטנה, ליום –
את הפיאה".
חרייטה את הפיאה שלה?!
אדם (חסר-סבלנות) של בעלה.
ספרי לה ש… שהחתולה
המליטה לי מתחת למיטה;
כן, בפיאה שצנחה לארץ
כשאותה הסרתי, כשחזרתי.
בקשי את הפיאה בהשאלה.
אל תדברי איתו. הוא איש קשה;
והיא רכה כל כך. הבטיחי ש-
הפיאה תוחזר לה עוד הערב.
זכרי: אף מלה לבעלה!
ליכט גם לו יש קרניים?
אדם מה אמרת?
ליכט לכומר. הקרניים כאן, בכפר,
בכל בית! כמו קישוט קבוע,
(בשקט) מה פלא שהמצח קצת פצוע?
אדם את הפיאה הביאי בלי דיחוי!
אבל זיכרי: דברי רק עם הגברת!
זאת לא בקשה. זוהי דרישה!
חרייטה בלי הפיאה – אני לא חוזרת!
(חרייטה יוצאת)
תמונה ג'
אדם (לליכט) יש לי תחושה, קולגה, שהיום
עומד לקרות אסון!
ליכט למה?
אדם הכל
הולך ומסתבך. כבר מהבקר
זה לא היום שלי. אגב, זה לא
יום-המשפטים שלנו?
ליכט כן!
כל התובעים עומדים לפני הדלת.
אדם חלמתי שהובאתי למשפט
כנאשם, כאן, באולם הזה.
הייתי נאשם - וגם שופט.
ואז אני את עצמי שפטתי
בלי רחמים, קשוח ואכזר.
וגזר-הדין? ישר למעצר!
ליכט דנת את עצמך? איך זה אפשר?
מדובר באדם ישר!
אדם עובדה! ואז אנחנו – הוא, אני;
הנאשם והשופט – ביחד
ברחנו יד ביד לתוך היער
להסתתר. זה היה סיוט!
תמונה ד'
(נכנס השופט ולטר)
ולטר בקר טוב, השופט אדם!
אדם או, כבודו!
ברוך הבא לכפרנו הקטן!
מי, בשם האל, היה חוזה
שכך, פתאם, ביקור נכבד כזה?
שום חלום הלילה לא רמז לי
שהיום, הבקר, מצפה לי
הפתעה נעימה כזאת!
ועוד בשעה כל כך מוקדמת!
ולטר נכון, זה פתאומי קצת; אך אודה:
נעים לראות שופט כל-כך שמח.
כל הסיבוב הזה, כך, בדרכים,
יהיה מוצלח רק אם המארחים
יברכו אותי כשאצא
באותו החום שבו בירכוני
כשנכנסתי. כוונותי טובות,
ואין לי אשליות שכל שופט
בכל עיר קטנה או עיירה
מקפיד על כל קלה כחמורה.
נשלחתי למשימה המפרכת
לבדוק את “יעילות המערכת”.
בקיצור: לראות איך בכפרים
טוחנים בטחנות-הצדק.
ואם מה שאראה יהיה סביר,
ולא חורג מן ה“סוב-יודיצה” -
אני מזה אצא די-מרוצה.
אדם גישה כה נאורה ומתקדמת
ראויה לשבח! פה וש ם
ודאי ימצא כבודו קש וגבבא.
זה די-סביר בכפר, סמוך לגורן.
לכם בנו היכל-משפט נוצץ;
כאן עוד הולכים בכפכפים-של-עץ!
גם זה צריך לקחת בחשבון
כשבאים לכתוב דין-וחשבון.
ולטר זה המזכיר?
ליכט מזכיר. לבלר. רשם.
שמי ליכט. לשירותך, שופט עליון.
תשע שנים. כלומר: בחג הבא.
אדם (מביא כיסא) כיסא? יישב כבודו.
ולטר תודה. שמעת
מה שקרה אתמול בכפר הולה
שבו ביקרתי?
אדם כמובן, כבודו.
קשה להאמין שהשופט
נשלח תחת משמר למעצר
במעונו, ושם, בדכאונו,
תלה עצמו על קורה? נורא!
ולטר תלה-תלה. טוב שהיה סכין.
אבל כשמינהל בלתי-תקין
התגלה לפתע כמעילה
שיש עימה קלון - זה בזיון!
כמו שידוע גם לך, החוק
מחמיר בזה מאד. כמה קרנות
יש לכם כאן?
אדם קרנות?
ולטר קופות-צדקה!
אדם חמש.
ולטר חמש? דווח לי על ארבע. [“דווח” בשורוק]
אדם (לעצמו, בדאגה) דווח? (בקול) סליחה! יש קרן-התרומות
לניצולי אסונות השטפונות.
ולטר תרומות לניצולי השטפון?
מתי היה כאן שטפון אחרון?
הנהר יבש; רק התרומות
ממשיכות לזרום. זה מעניין.
היום אתה יושב בדין, לא כן?
אדם (נבהל) אני?! לדין?! יושב?! על מה?!
ליכט (מתקן אותו, מרגיע) ב-דין! (לולטר)
היום מתחיל שבוע-משפט חדש.
ולטר מתחיל? הרי יום חמישי היום!
אדם יום חמישי היום?!
ולטר בחוץ ראיתי
תור ארוך. הם יכנסו כולם?
אדם תמיד הם מקדימים. כך זה, בכפר.
ולטר יפה! הכנס אותם. אני אשקיף
איך מתנהל כאן המשפט. אחר-כך
נבדוק את התיקים, המיסמכים;
תאריכים: מתי הנהר גלש –
אבל תחילה – למשפטים ניגש!
אדם כרצונך, כבודו. (קורא) שמש! שמש!
תמונה ה'
(נכנסת חרייטה, המשרתת)
חרייטה (לאדם) אשתו של הכומר שולחת ד"ש.
אבל ככל שרצונה גדול
להעניק לך מה שדרשת
היא לא –
אדם היא לא?!
חריטה היא לא! כי בעלה
פשוט אינו מסכים.
אדם מה כבר דרשתי?
חריטה מה שאתה דרשת - הוא דורש!
אדם גם הוא דורש?!
חריטה בכנסייה, הבקר,
את הדרשה. לכן גם הוא זקוק לה –
אדם זקוק לה?
ולטר לאשתו?!
אדם מה זה? לכומר
אין שניה?
ולטר (נדהם) אשה שניה לכומר?!
חריטה (עונה לשאלת אדם על הפיאה)
יש לו! כן, אבל היא מרופטת,
לכן שלח אותה לשיפוצים.
לעיר.
ולטר אני קצת מתבלבל: הכומר
שלח את המרופטת לשיפוץ?!
חריטה לכן אשתו ביקשה להתנצל;
אבל הבטיחה: ברגע שבעלה
יגמור – היא תעבור ישר אליך.
ולטר סליחה, אבל כל זה קצת – לא-רגיל.
אדם עלי להתנצל, הוד-רוממות.
השתלשלות מרה של נסיבות,
כמעט מכת-גורל, שבגללה
לראשונה אני ללא פיאה.
ולטר וזה נכון כשמש הזורחת:
על ראש השופט בורקת הקרחת.
אגב, איפה היא - הפיאה שלך?
ליכט סיפור ארוך על איל וקרניים.
ולטר (לאדם) אתה יוצא עם פיאה לצייד?!
אדם איני רוצה לגזול עוד מזמנך
בעניינים כה פעוטים. נתחיל!
ולטר בראש גלוי? בכל העיירה
אין עוד פיאה, להשאלה?
אדם זה כפר.
ליכט אולי נשלח אל השופט מ-כפר הולה?
היא נשארה תלוייה על הקורה?
ולטר (לאדם) עד שהיא תגיע יצמחו
תלתלים בלונדינים על ראשך!
(שולף שעון מכיס-חזייתו)
כבר תשע ושלושים! בית-המשפט
עוד לא נפתח. עינוי-דין של-ממש!
קרא שוב לשמש! כי עוד הערב
עלי לזוז לכפר הבא.
אדם נפלא!
לא נעכב את הוד מעלתך.
ולטר (לאדם) אם על ראשך פיאה אינה מונחת –
לפחות הסתר את הקרחת!
אדם במה? אין שערה! ומדובר
לא בראש-סיכה, בקוף-של-מחט.
איך להסתיר כל זה, עד הפדחת?!
ולטר אני רואה שבכל-זאת ניסית.
ואם רצית צבע-הסוואה,
למה בחרת דווקא באדום?!
זה נראה: גלגולת עם כרבולת!
אדם (מחפש מפלט) איפה השמש?
(נכנס השמש)
השמש בית-המשפט!
כאן השמש, מוכן, כשנדרש,
לצעוק בקול, בעמידה-של-דום.
יום קשה ממתין לנו היום.
אדם אתה מספר לי? (לולטר) אולי כבודו,
ארוחת-הבקר? קצת נקניק,
לחם, כוס-יין? בירה? כי אני —
ולטר תודה, אבל אכלתי בפונדק.
יש לך דקה. נצל אותה!
עלי לרשום לי בינתיים כמה
הערות בפנקסי.
אדם מה, כבר
לרשום?! הרי עוד לא התחלנו.
ולטר זאת ההערה הראשונה!
אולי נתחיל?
אדם כרצונך, כבודו.
ולטר (בוחן מקרוב את גלגלתו של אדם)
נראה לי שטעיתי. זה לא צבע.
נפצעת די-קשה, השופט אדם!
זה טוב, כשלשופט יש ראש פתוח;
אבל אתה הגזמת קצת בזה.
איך זה קרה?
אדם נפלתי לרצפה
מן המיטה, הבקר. כשהשכמתי,
להיות מוכן למשפטים בזמן.
ציין בפנקסך: אני דייקן!
ליכט (לעצמו) מהמיטה?
ולטר (עדיין בוחן את גלגלתו של אדם)
נקווה שהחבטה
לא תשפיע על שיקול-הדעת.
אדם אל-נא ידאג לזה, הוד-שופטותו.
כתוב: “שבע יפול שופט – וקם”.
ולטר אבל תלוי על איזה צד הוא קם.
אדם רגיל קם על ימין או שמאל;
שופט? קם על צד א‘, או צד ב’.
אדם מיד נתחיל. אבל, אם רק יורשה לי,
דקה אחת. שופט חייב לשפוט
לפי הדין, אך גם תחושת-הבטן.
ואצלי הבטן קצת מלאה,
וגם הומה. מיד אני חוזר.
ולטר שייכנסו, בינתיים.
אדם (לולטר) תוך דקה. (לשמש) שמש,
מה אתה עומד? שיכנסו!
שמש בית-המשפט!
(יוצאים אדם, חרייטה והשמש)
תמונה ו'
(נכנסים: גב' מרתה, אווה, וייט ורופרכט טופמל. ברקע: ולטר וליכט)
מרתה שוברי-כדים! ונדאלים! אספסוף!
אתם עוד תשלמו על זה ביוקר!
וייט אנא, הירגעי, הגברת מארתה!
יש בית-משפט, שופט – והוא יכריע!
מרתה “הוא יכריע!”, החכם מודיע.
הכד נשבר. מה יש כאן להכריע?
הכד שלי הלך. מי יתקן
אותו? בית-המשפט?
וייט הגברת מארתה,
אם רק תוכיחי מי שבר אותו -
אני נשבע: אמצא לך כד אחר!
מרתה “אמצא לך כד אחר”! שינסה!
אין בעולם עוד כד יפה כזה.
זה לא סתם כד קטן, סתם כד קטן.
זאת “ואזה”! אגרטל! זה “רוזנטל”!
וייט אז שיתקנו אותו. אולי בדבק.
הנזק ישולם.
מרתה איך? מה? "הנזק
ישולם"! בית-המשפט קדר
שמשפץ כדים?! אין בעולם
קדר-אמן שישפץ אותו!
רופרכט אתה רואה, אבא? אין סיכוי.
היא לא שכנה. היא פשוט מפלצת.
(באירוניה) אסון נורא: נשברה קדרה.
קוראים לקדרים, והם באים.
אך לא על זה הגברת מקוננת.
לא על החרס הנשבר. היא מתכוונת
למשהו אחר שהתרסק
לרסיסים: כל תקוותה היתה
למצוא שידוך ל-אווה, לבתה.
אבל אני החלטתי: לא אתן לה
לנצח! אגרטל? כד? “ואזה”?
בשום נמל אין עוד אחת שזזה
ומתחככת בין המלחים
כמו בתה (מצביע על אווה) אווה הקטנטונת!
אני לא אתחתן עם הזנזונת!
מרתה גמרת? אז תקשיב לגברת מרתה:
מי אתה, חליל כפרי עלוב,
חלול, נבוב, עגל, פרובינציאל!
אני ארצה בכלל שאגרטל
מקסים כמוה (מצביעה על אווה) יחפש עציץ
פשוט כמוך?!
אווה רופרכט!
רופרכט תשתקי!
אווה רופרכט יקר!
רופרכט עופי מעיניי!
אווה בבקשה –
רופרכט את חתיכת… מוטב שלא אומר!
אווה הרשה לי. רק מלה. וביחידות.
רופרכט להתייחד?! איתך?! שוב? לעולם!
אווה או, רופרכט, אתה עומד להתגייס;
ומי יודע אם אזכה בכלל
לראות אותך אי-פעם בחיים.
וזה לא טוב, רופרכט, זה לא יפה
להיפרד, כשהלב שונא –
רופרכט שונא? לא, לא. אני לא שונא אותך.
אני נשבע שאם אני אזכה
לחזור משדה-הקרב בריא, שלם,
וכאן, בכפר, לחיות עד גיל שמונים;
גם אז אמשיך תמיד, בתוך לבי,
עד לנשימתי האחרונה,
לכנות אותך: “כלבה מופקרת!”
מרתה (לאווה) הניחי לו. ומה אמרתי לך?
למה תרשי לו כך לפגוע בך?
אם כבר חייל, הרבה יותר מתאים לך
סמל, או קורפורל. גבר קשוח,
אחד כזה ששרביטו מורם;
לא התינוק הזה, שישבנו
ממש מזמין הצלפה בשוט
על שניפץ לי את הכד שלי!
אווה די, אמא! תישכחי כבר את הכד!
אם אין בכפר, נמצא בעיר קדר
אמן, שיאחה את השברים.
מרתה את לא תופשת מה קורה פה, אווה!
הכד הזה הוא כמו עמוד-קלון!
איך תלבשי מחר שמלת-כלה
זכה, רכה, בתולה, כשבשמלה
כתם-החטא שבך דבק היום?
מתי תביני שהכד הזה
הוא לא סתם כד פשוט? כשנופץ -
נופץ לרסיסים גם שמך הטוב!
רק השופטים, היושבים בדין,
ישיבו לך את המוניטין.
שמש בית-המשפט!
תמונה ז'
(נכנס השופט אדם. בגלימה, אך ללא פיאה. מבחין בנוכחים)
אדם (מציץ, רואה את הנוכחים, לוחש לעצמו)
אווה הקטנה, היפהפייה!
ורופרכט… מה זה? כל הכנופייה!
אני תמיה: האם לכאן הגיעו
כמו בחלום, אותי לתבוע - בפניי?!
אווה אמא יקרה, בואי הביתה.
אנא, שום דבר נעים או טוב
לא יכול לקרות פה!
אדם (לליכט) כן, קולגה,
מהי העילה שבגללה
כל המהומה הזאת?
ליכט עילה טפשית,
ומהומה רבה על כד שבור.
אדם כד?! אלהים! ומי שבר אותו?
ליכט יש בעיה. זאת כל הסוגייה!
אדם (לאווה, בלחישה) אווה, יקרה -
אווה (לאדם) אתה תשתוק!
אדם מלה אחת!
אווה גם לא חצי-מלה!
אדם מה את עושה פה?
אווה לשופט אסור
להסתודד עם העדים!
אדם חווה שלי,
הסבירי לאדם שלך מה את -
אווה אדם?! נחש!
אדם אבל –
אווה אתה מציק לי.
אם לא תפסיק בן-רגע –
אדם (לליכט) שמע לי, קולגה.
אני נשבע: איני יכול לשבת.
זה השוק.
ליכט מה זה? חטפת “שוק”?
אדם לא רק השוק. כל עצם-הירך.
(לליכט) אתה תשב [=בדין]. אני הולך לשכב.
ליכט לשכב?! עכשיו? מדעתך יצאת?
אדם בתוקף סמכותי בזה הריני
מאציל לך את זכות-השפיטה,
ולי – את זכות-המיטה.
ליכט אתה חייב לשאול תחילה אותו. (מצביע על ולטר)
אדם (מתקרב לאווה, שוב בלחישה)
אווה ,
בשם-כל-הקדושים, אנא, גלי-לי:
מה את עושה כאן? מה הבעייה? ׂ
אווה (בלחישה) תשמע מיד.
אדם (לוחש) תראי, אם זה הכד
אווה כן. זה הכד.
אדם רק זה?
אווה כן.
אדם אין עוד סיבה?
(אווה מניעה ראשה לשלילה)
אווה זוהי הטרדה!
אדם כדאי שתחשבי טוב, פעמיים,
לפני שאת– זה לטובתך!
אלא אם כן -
אווה אין לך בושה
בלב?!
אדם (מצביע על הכיס שעל חזהו, משמאל)
כאן, אווה, כאן, בכיס,
מעל הלב מונח עכשיו מיסמך
ובראשו - שמו של רופרכט שלך.
הוא כאן. שומעת איך הוא
מרשרש בכיס? אם את תרשרשי –
תוכלי לנגב בו את דמעותייך,
כשתגיע הבשורה מן החזית
שהוא נפל בקרב.
ולטר השופט אדם!
כל שופט מנוע לפי חוק
משיחה פרטית במעמד
צד אחד בלבד, וזה לפני
שהמשפט החל. שני הצדדים
כבר מוכנים. שב - ותתשאל! [=מלשון “תישאול”]
אדם מה הוא אמר? (לולטר) מה כבודו ציווה?
ולטר ציוויתי להתחיל בישיבה!
אמרתי בבירור שמקומך
הוא כאן, לא שם. את זה חייב לדעת
כל שופט מתחיל! מתי תתחיל -
אדם (בקול) שני הצדדים כאן הם, נוכחים?
אולי נתחיל סוף-סוף בהליכים?
ולטר מזמן יכולנו לסיים אותם.
אתה נראה בוהה ומפוזר,
שב ותתחיל לשפוט! כבר מאוחר.
אתה, רשם, תרשום כל הברה!
אדם האם רצון-כבודו שהדיון
יתנהל בצורה פורמלית,
כמו שמקובל בעיר הגדולה;
או כמסורת הכפרית
המקובלת מזה דורות אצלנו?
ולטר הדיונים יתנהלו כמקובל
כאן, אצלכם; אבל לפי החוק!
אדם יפה. עכשיו ברור לבית-הדין
מה נדרש ממנו. הרשם -
ליכט כבודו?
אדם אתה מוכן?
ליכט לשירותכם!
אדם ובכן, נתחיל – וייצא הצדק לאור!
שמש בית-המשפט!
אדם מי כאן התובע?
התובעת? צעדי קדימה.
מרתה אני צועדת.
אדם נא הצהירי: מי את?
מרתה להצהיר?!
אדם כן. מי את?
מרתה מי אני?!
אדם כן, מי? השם, הכתובת, המקצוע,
ETCETERA.
מרתה ETCETERA?! כל זה
בצחוק?
אדם לא-לא! אני נציג
החוק! החוק חייב לדעת
מי את?
מרתה אני?!
ליכט (לוחש) כבודו, אולי כדאי
לקצר מעט בפרוצדורה?
מרתה זאת פרוצדורה? זאת קריקטורה!
אתה מציץ ישר לחלוני
בכל יום א', כשאתה הולך
במקום לכנסייה – אל הגינה.
אתה שואל אותי מי אני,? ETCETERA?!
ולטר (לאדם) אתה מכיר את האשה הזאת?
אדם בתור שכנה. מעבר לפינה.
היא אלמנה; אבל היא מכובדת.
ולטר כיון שהיא מוכרת לשופט
באמת, אין צורך בשאלות
המקדימות. (ליכט) תרשום בפרוטוקול
את שמה, ותציין שם, בסוגריים:
“מוכרת אישית לבית-הדין”.
אדם כבודו צודק. אפשר לחסוך בזמן.
ולטר עכשיו תשאל מה התלונה שלה.
אדם עכשיו?
ולטר למה היא באה? העילה!
אדם במקרה, אני מכיר אישית
את המקרה. (למרתה) זה כד?
ולטר אתה מכיר אישית?!
אדם לא את הכד.
את המקרה! סתם כד.
מרתה סתם כד?! סתם כד?!
אדם (לליכט) תרשום: "הכד דנן
מוכר לבית-הדין".
ליכט מוכר, כבודו?
אדם תרשום מה שאמרתי. הרשם
תפקידו לרשום מה שאומרים לו.
גברת מרתה, מדובר על כד?
מרתה כן, בדיוק.
אדם (לליכט) רואה?
מרתה הכד שבור.
אדם (לליכט) תרשום: “שבור”.
ברור שהוא שבור. וגם ברור
מיהו המנפץ הארור!
ליכט (מנסה לעזור לו) לכאורה –
אדם ברור ש“לכאורה”.
מי ששבר – לכאורה - אותו
הוא המנוול שלכאורה עומד שם!
מרתה זה הנבל! ובלי שום “לכאורה”!
אדם (לעצמו) אלוהים אוהב אותי היום!
(לליכט) תרשום סיכום: "הכד שבור;
התיק סגור. המשפט גמור.
מ-חוסר עניין לציבור".
רופרכט היא משקרת!
אדם (לרופרכט) הוצאת-דיבה!
הנאשם, את לשון-הרע
מיד הכנס לפה בחזרה!
אם לא, תואשם פה בזילות -
והזילות תעלה לך ביוקר!
ולטר בתור שופט-שלום לובש גלימה,
הפרוצדורה שלך קצת אלימה.
אם כך נראה הצדק בעיניך -
מוטב שתתפטר! והרשם
ליכט (ממהר להזכיר את שמו) ליכט!
ולטר ליכט. אני קבלתי רושם
(לאדם) שהוא מיטיב לדעת חוק ממך!
אדם אני, כבודו, הבנתי שאמרת:
“הפרוצדורה – כמו בכפר”.
ולטר שכחת
שהכפר נמצא בכל-זאת במדינה,
ולה יש חוק ידוע לתהילה.
אולי תתחיל הכל מהתחלה?
אדם הכל מהתחלה? אין בעיה!
כבודו ייצא הפעם מרוצה!
שמש!
השמש (מכריז בקול מופרז) בית-המשפט!
(כולם קמים)
ולטר אתה מגזים ממש!
.
אדם התובעת, הגברת מרתה רוּל
נא להציג את כל טענותייך!
מרתה טענותיי, כפי שכבר ידוע
לבית-הדין, קשורות בכד הזה.
כבודו רואה (מתקנת) כבודם, כולם, רואים
את הכד הזה?
אדם בית-המשפט רואה (מכתיב לליכט) הכד שבור.
מרתה או, לא! אולי כבודו יכול לראות
את השברים; אבל הוא לא רואה
איך נראה האגרטל הזה
לפני שהוא נשבר לרסיסים!
הכד היה שלם, יפה ומצופה
זיגוג.
אדם זיגוג?
מרתה זיגוג!
אדם (לליכט) מה זה זיגוג?
ליכט מושך בכתפיו: אינו יודע)
מרתה (מסבירה) גלזורה. בשביל הפרוצדורה.
מלשון “זגוגית”.
אדם (לליכט) תרשום: “גלזורה”..
(למרתה) די לזגזג. תמשיכי, גברת מרתה.
מרתה הכד הזה עתיק. עתיק מאד.
כולו ציורים, והם קשורים
בסיפורים, על כד; מן ההיסטוריה
ומכתבי-הקודש. למשל:
הגר, המגורשת למדבר,
עם בנה, עם ישמעאל, ועל כתפיה
כד קטן, למים. מהגר
לא נשאר, כשהכד נשבר,
שום דבר. אבל מהבן, הילד
נשאר שבר גדול וחד; כמו יד
המחזיקה באבן. (מראה שבר-חרס) כאן נראו
יעקב ורבקה ליד הבאר,
ומתחתם, הכתובת המוכרת:
"נערה טובה יפת-עיניים,
נא-הטי כדך. השקיני מים".
מה נשאר מזה? רק תלתל
מפרוות העיזים של יעקב,
שבגללה הצליח לרמות
את אביו, ולגזול את הבכורה!
ממול היה ציור של שופט.
אדם שופט?! על כד?! זה דבר חדש!
מרתה חדש?! זה מן הברית הישנה.
‘ספר שופטים’. שופט ושמו גדעון,
שאסף כדים, פחים, תופים,
כדי לתופף בהם. תופף, תופף -
ולא שבר! ומה מזה נשאר?
החלק של הגוף עליו ישב
אותו שופט, ובאמצעו – חריץ!
הכי יפה בין כל הציורים
היה ציור מתוך שיר-השירים:
שלמה מול שולמית היפהפיה:
“שני כדייך – תאומי צבייה”.
היו שם שני כדים - איזה כדיים! -
ומתחתם פסוק, קשור לשניים:
“מי יתנני כד כזה בזרועותייך”.
ומה נותר אפילו מן הכתובת?
מלה קצרה אחת: “כזה”. כאילו
שהגורל רצה להתעלל.
זה לא הכל. כי כאן, משמאל, היתה
תמונה חמודה של יהודה
מכביאוס. זה, החשמונאי.
נכנס אל המקדש בירושלים
ובידיו מחזיק הוא כד קטן,
זה ששמונה ימים אורו נתן.
ציור יפה. שופע אור, קדוש.
ומה נשאר? בקושי רבע ראש.
(מציגה את השבר)
אולי הכד הזה, כן, הוא ממש
נוצר עוד בימי בית-המקדש!
לפחות במקדשו של הורדוס.
משם יצא אל הגלות. אומרים
שהוא מופיע גם על שער-טיטוס,
ברומא, לצידה של המנורה.
הכד הזה הוא בן אלפי שנים.
פיראטים, שליטים וחשמנים
שתו ממנו יין, כך, “לחיים!”
והוא החליף פיות, וגם ידיים;
חצה גבולות, מדבריות, חומות.
הכד הזה עבר שש מלחמות!
ולטר ואיך הוא הגיע לידייך?
מרתה יום אחד הים גאה-גאה.
פתאם, על הגלים, צף, שט לו כד.
בעלי - הוא היה דייג,
חובב, המנוח – דג אותו,
הביט בו, בציור – אותו לקח
למנהל של בית-הספר כאן
שיזהה את הפרטים בכד.
הוא היה דוקטור מלומד.
הביט בכד, לפתע הוא לחש:
“בית-המקדש”.
ולטר בית-המקדש?
שמש (קופץ) בית-המקדש!
(אדם מסמן לו לשבת)
מרתה לפי דברי הדוקטור המלומד
כד כזה היה צריך להיות
במוזיאון הלאומי; ומחירו -
כד-מלא-זהב!
אדם מלא זהב?!
אז למה לא מכרה אותו הגברת?
מרתה שמרתיו. כנדוניה. לחתונה
של אווה הקטנה. כן, זה היה
כל רכושי. עומד על המדף,
ממתין ליום כלולות; וכך היה
עומד שם גם הבקר; אלמלא
נופצו כל תקוותי ביד נבל:
זה העומד כאן בחיוך שטני.
אדם מי?
מרתה הרופרכט הזה!
רופרכט זה שקר, הוד מעלתך!
אדם אתה, תשתוק! עד שתתבקש!
רשמת את הכל, רשם?
ליכט רשמתי.
אדם גברת מרתה היקרה, אנא, פרטי
את הנסיבות.
מרתה זה היה באחת-עשרה –
אדם אחת-עשרה?
מרתה אחת-עשרה!
אדם בבקר?
מרתה לא. בלילה. אני עמדתי כבר
לכבות את האור בעששית
ולעצום עיניי, כשפתאם -
רעם של קולות גבריים
מחדר-השינה של אווה
בקומה הראשונה, אותי
הקפיץ ממיטתי. מיד ירדתי
ולחרדתי ראיתי את הדלת
לחדרה פרוצה, ומישהו
צועק האשמות כמשוגע.
ומה, אתה חושב, ראיתי שם
לאור-הנר, כבודך? את מי מצאתי
שרוע על הארץ? את הכד!
לא את הכד, אלא את רסיסיו
שהתפזרו, כמו יתומים קטנים,
בכל פינה על הרצפה. בתי
עומדת, מנפנפת בידיה;
והוא – זה, הנבל הזה, פוסע
אנה ואנה, וברגלו רומס,
דורס, גורס את הרסיסים, כאילו
חושש: אולי שוב יהפכו לכד?
אדם אלוהים!
מרתה תפשתיו, ככה, ביד,
דורשת שיסביר לי ומיד
למה פרץ בלילה אל ביתי.
למה ניפץ בזעם את הכד.
ומה ענה לי הנבל הזה -
על זה פשוט קשה כאן לחזור;
אבל נשבעתי לעשות הכל
כדי שירסקו את עצמותיו
כשם שהוא ריסק לי את הכד.
אחרת לא אדע שינה לנצח!
לשבור כד שכזה, זה– זה כמו רצח!
יותר גרוע! מה הכד עשה לו?
הוא אמר שמישהו אחר
הפיל אותו מן המדף. שאלתי:
"מישהו אחר? תגיד לי: מי
נכנס, רצח, ברח?" אז הנבל
כינה לפתע את בתי, את אווה,
בשמות-גנאי שלא כדרך הטבע!
אדם חלאת-אדם! זונה!
מרתה יותר גרוע!
אדם ערוות אמו! כינויים כאלה
יש לי אוצר שלם, ברוך השם.
בזה שהוא אשם - אין לי ספק!
מה אז קרה?
מרתה טוב, כשהוא דיבר
העפתי בבתי מבט בוחן.
היא עמדה, חיוורת כמו גוויה –
מרתה אמרתי: “אווה”, והיא התיישבה.
שאלתי: “אווה, היה עוד מישהו?”
- "איך את מעלה בדעתך
שיהיה עוד גבר?", שאלה.
“מי עוד יכול להיות כאן?”, היא אמרה.
ונשבעה שהוא, רק הוא היה שם.
המנוול הזה!
אווה אני נשבעתי?!
מרתה אווה!
אווה כל זה רק שקר!
רופרכט כולכם שמעתם?
אדם אתה תשתוק, חוצפן!
מרתה את לא נשבעת?!
אווה לא, אמא! קצת לא נעים לי
לומר לפני כולם; אבל אני
לא נשבעתי כלום. אני נשבעת
על הספר הקדוש. רק איפה הוא?
אדם רגע, בבקשה! הגברת מרתה,
את מפחידה את העדה, וזה
הטיית עדות – זאת עבירה
חמורה מאד. הניחי לה
לשקול ולהיזכר מה שקרה שם.
אין להפחיד עדים, גם לא לשאול
שאלות מנחות. לי האמיני:
היא לא תספר היום יותר
ממה שכבר סיפרה אתמול. בין אם
היא תישבע, או לא.
ולטר לא, השופט אדם! לא! מעולם
לא נתקלתי עוד בבית-משפט
בשאלות מדריכות כל כך!
מרתה אם היא, שאין בושה לה, מסוגלת
להביט בשקט אל פניי
ולהגיד שלא היה זה רופרכט
המנוול שאת הכד שבר -
אז מצדי היא יכולה ללכת –
טוב, עדיף שלא אומר לאן!
אבל אני מבטיחה, כבודו -
נשבעה, או לא – אני נשבעת:
גם אם זו לא היתה שבועה ממש,
היא במפורש אמרה שהוא שבר!
אדם והיא - דיברה אמת!
ולטר (מתריע בו) כבוד-השופט!
אדם מה לא בסדר? הוא ביצע חטא.
(לאווה) צדקתי, ילדתי היקרה?
מרתה התוודי: אמרת, או לא אמרת לי
אתמול שהוא —
אווה אני לא מכחישה –
אדם אתם רואים! הצדק יצא לאור!
ולטר (לאדם) אתה נקרא לסדר!
רופרכט את מופקרת!
אדם רשם, תרשום את זה, בבקשה.
וייט חרפה! בושה!
אדם אתה בעצמך!
ולטר התנהגות כזאת, השופט אדם,
אני עוד לא פגשתי במקצוע!
אפילו אם - באופן היפותטי -
אתה היית זה שאת הכד
ניפץ – גם אז, הן לא היית
מתאמץ כל כך להעמיס
על כתפיו שלו את האשמה.
רשם, תרשום כל מה שהעלמה
אמרה בקשר ל-מה שהיא אמרה
אתמול על מה ששם קרה; אך לא
אמרה מלה מה באמת קרה שם.
האם תורה הגיע להעיד?
אדם אם לא תורה שלה, הוד-שופטותו,
אז אין לי שום מושג תורו של מי.
מי הנחקר הבא? תגיד אתה.
הנתבע? אני תמיד מוכן
ללמוד מרבותיי!
ולטר אתה מדהים!
חקור עכשיו את הנאשם.
שים קץ לפרשה. ודע לך:
זה המשפט האחרון שלך!
אתה, שופט, בדין כבר לא תשב!
[עד כאן – הנוסח שתוקן ביום 13.1.02
אדם האחרון? טוב, אם כבודו חושב.
אדם הנאשם, נא לצעוד קדימה!
רופרכט כאן אני, כבודו! ושמי הוא רופרכט,
בנו של וייט, האיכר. (מצביע על וייט) זה אבא.
אדם (לרופרכט) נאשם, האם שמעת כאן
את ההאשמות שגברת מרתה
השמיעה כאן היום כנגדך?
רופרכט שמעתי. ולא האמנתי ל-מה ששמעתי.
אדם האם אתה מעז בכלל לכפור
בהאשמה כה מנומקת?
אולי תודה, במקום להתעקש
ולהתכחש במצח נחושה
לעדויות המוצקות, הצועקות
בעד עצמן?
רופרכט יורשה לי להצהיר – ובשבועה! -
שאף מלה ממה שנאמר כאן,
לא היה בה שמץ-של-אמת!
אדם או, ככה? ותוכל גם להוכיח?
כן, או לא? - רק במלה אחת!
רופרכט מלה אחת? אז “כן!”
מרתה שקרן!
אדם הגברת
הרגעי. אין שום סיבה לעצבנות.
תאמיני לי: הבחור אבוד.
ולטר למה, לעזאזל,*
אתה דואג כל-כך לגברת מרתה?
מה יש לך איתה?
אדם מה יש? הגברת היא שכנה!
ובנוסף זו מצווה: **
וזו מצווה: “עזור לאלמנה!”.
ולטר (לליכט) מזכיר בית-המשפט,
השמש (קופץ) בית-המשפט!
ולטר (לשמש) לא אתה!
(לליכט) אתה! האם מוכן ומסוגל
לנהל את המשפט הזה?
אדם (ממלמל) כמובן שלא! הוא לא מוכן.
ליכט האם אני
מסוגל? ובכן, כבודו –
אדם הוא לא מסוגל!
ולטר (לרופרכט) מה יש לך לומר?
רופרכט מי? לי? לומר?
ולטר הבטחת להוכיח? - אז תוכיח!
רופרכט אני מוכן, אבל הוא לא נותן לי –
ולטר (לרופרכט) דבר!
רופרכט זה היה בערך עשר בלילה.
אמרתי לאבי (מצביע על וייט) זהו אבי:
“אבא”, אמרתי לו, "אני חושב
שאקפוץ לדבר עם אווה".
כי עליכם לדעת שאנחנו,
שנינו, עמדנו כבר להתחתן.
וייט ספר, ספר איך את ידה ביקשת!
רופרכט אני שאלתי: "אווה יקרה,
את מוכנה להיות אשתי?"
וייט מה היא ענתה לך?
רופרכט “לך לעזאזל!”
וייט ואחר-כך?
רופרכט אמרה לי: “כן”.
אדם את מי זה מעניין?
“לעזאזל, את מוכנה להיות אשתי'?”
עסקינן רק באתמול בערב.
זאת חקירה של ערב, לא של שתי!
רופרכט טוב, אז אמרתי לאבי: "אני -
ליכט (מצטט) “חושב שאקפוץ לאווה”. כבר אמרת.
רופרכט אז הוא אמר לי: "טוב. רוצה לקפוץ? –
תקפוץ. תרוץ. רק הישאר בחוץ.
אל תיכנס לבית ארושתך,
למען הצניעות. - “טוב, אני מבטיח”.
“אז לך”, אמר, "אבל תחזור הביתה
לפני אחת-עשרה". יש המלטה.
אדם ויש גם החלטה – לקצר
בדיונים. כל זה לא רלוונטי!
(רופרט מביט ב-ולטר, הרומז לו להמשיך)
רופרכט הבנתי. אז אמרתי לעצמי:
“אחת-עשרה? יותר טוב מכלום!”
אז קמתי ולקחתי את הכובע –
אדם עכשיו יתחיל ודאי תיאור הכובע!
רופרכט חבשתי את הכובע והלכתי
בשביל שעוקף את כל הכפר,
כדי לצנן את להט נעוריי,
למען הצניעות.
פתאם, תוך הליכה, אני נזכר:
"אווה תמיד נועלת את השער
בעשר. איך אוכל להיכנס?"
עד שעקפתי את הכפר, הגעתי
עשר דקות לפני אחת-עשרה.
בסימטא לפני ביתה של מרתה,
מרחוק שמעתי ציר-של-שער
חורק בחושך. לעצמי אמרתי:
"רופרכט, שים לב! כמעט אחת-עשרה,
ואווה עוד ערה! בשתי אזניך
שמעת חריקה. עכשיו עיניך
צריכות להסביר מה ששמעת.
אימצתי את עיניי, ולא ראיתי.
אימצתי שוב. ובשלישית. הפעם
ראיתי; וממה ששם ראיתי -
חשכו עיניי. אווה שלי עמדה שם -
אך לא לבד; כי לצידה עמד
גבר אחר.
אדם גבר אחר?!
מי זה היה?
רופרכט כבודך שואל אותי
מי זה היה?!
ולטר (לרופרכט) תמשיך, בחור. (לאדם) אולי
תיתן לו לדבר?
רופרכט לא אוכל, כבודו,
להישבע על כתבי-הקודש -
(מסתכל סביב) איפה הם? - מי זה היה. היה שם חושך.
אדם (לליכט) רק את זה תרשום: “היה שם חושך”.
רופרכט לעניות דעתי הענייה,
חשוב שתדעו דבר אחד:
שוליית-הסנדלר אצלנו בכפר,
גם הוא חמד את אווה.
*
וייט מה אמרת לה?
רופרכט אמרתי:
"תגידי לו שאת לא פנוייה.
הוא מחפש במה לדפוק מסמר?
וייט (מצטט בגאווה את דברי בנו) “שיחפש לו סולייה במקום אחר!” *
רופרכט והיא אמרה לו. ככה היא אמרה לי:
"הסתלק, בחור. רק אל תתחיל
לחלום שתצליח להשחיל!"
פתאם, בחושך, *
אני מגיע ורואה על סף-ביתה
אותו - איתה!
אדם אז הוא זה שהיה שם!
רופרכט כן.
אדם מצויין! סוף-סוף חשפנו
את השולייה החסרה:
שוליית הסנדלר. יצא המרצע
מן השק, וקצה השרוך
יוביל אותנו אל העבריין.
רשמת, ליכט?
ליכט *וגם את כל השאר.
אדם תמשיך, רופרכט יקר. זה תענוג
לשמוע עד אוהד כמוך!
רופרכט אז את הזוג
תפשתי באחת-עשרה, בשער,
ממש על חם. “חכה קצת, רופרכט!”,
לחשתי לעצמי. "תביט, תקשיב.
יש לך זמן. עמוד ותמשש
את כל המצח לגלות אם יש
קרניים. אין עוד בינתיים. טוב,
לא התחתנתם עוד". אז התגנבתי.
שומע קולות של ליחשושים,
צחוקים כבושים – ומישמושים.
בחיי, חשבתי שאני –
אווה אתה רשע!
איך זה העזת ככה, בלי בושה –
מרתה נבל שפל! כמו עכבר, בחושך?
חכה עד שתיפול לתוך ידיי!
אדם תמשיך! (למרתה) בלי איומים על העדים!
כמה זה נמשך –
רופרכט נמשך ה-מה?
אדם המישמושים.
רופרכט כמעט
רבע-שעה. “מה זה?”, חשבתי,
"שני שפנפנים חסרי-מעצורים
מתגנבים בחושך אל הבית,
בניגוד לכל חוקי מוסר-הכפר".
מרתה שניהם? לתוך הבית?! הבית שלי?!
אווה תעזבי, אמא. כי ממילא
כל זה לא משנה יותר.
אם רק היית יודעת –
אדם (לאווה) תשתקי!
את מקשקשת, משבשת הליכים.
חכי עד שאקרא לך להעיד!
ולטר להעליב עדים? זה חסר-תקדים!
(לרופרכט, במתח) הם נכנסים הביתה, ואתה?
רופרכט עומד בפה פעור.
ולטר טוב, זה ברור.
רופרכט אני מרגיש מין לחץ בחזה.
הולם בדלת. הדלת לחדרה
נעולה. הפעם השפנפן
לא שכח לסגור הדלת.
אדם (מתעטש) אפטשי!
מרתה (לאווה) הדלת נעולה?! חכי! חכי!
רופרכט אז בבעיטה פיצחתי את הדלת.
אדם הוא חוליגן! הנער מסוכן!
רופרכט הדלת התנפצה בקול גדול.
ואז, מוזר: שמעתי עוד קול נפץ
*לא מוסבר. משהו
משהו נפל, נשבר, נופץ;
ומישהו קפץ מן החלון
החוצה עף, חולף ומרחף
כמו עטלף. ומעילו פתוח.
אדם שוליית-הסנדלר! אני בטוח.
רופרכט מי אם לא הוא, כבודו?
אדם (לליכט) תרשום! תרשום!
רופרכט הנערה עומדת שם, נדהמת.
אני דוחף אותה, ומזנק
אל החלון. הגבר הסתבך
בסבך המטפס על קיר-הבית.
סבך קוצני. הוא מחפש מילוט,
בבהילות. נתפש בסבך. תלוי,
*ורק ראשו גלוי.
ידי, כולה רוטטת, אז לופתת
כדור פלדה –
אדם פלדה?!
רופרכט (מסביר) ידית-הדלת
אותה עקרתי קודם, בזעמי.
אדם ידית-פלדה? זה מה שזה היה!
רופרכט אל מול ראשו הגלוי. ובראשי רותח?
*דמי. אני מרים את ידית הפלדה -
אדם עצור!!
ולטר למה? מה קרה?
אדם (תופש את עצמו. לליכט) תרשום “מכשיר קהה”.
ולטר (לליכט) איפה היינו?
רופרכט הוא בקוצים. אני – בחלון
מוכן לזנק כמו פנתר.
“חכה! אתה עוד חי?!” פתאם עיניי
מתעוורות. מה זה? חול?*
חופן-חול לתוך עיני נזרק.
אני נופל פנימה. אני עיוור!
אווה צועקת: "רופרכט! אלוהים!
מה קרה?!" היא לצידי גוחנת,
“נפצעת?”, היא בוכה, “רופרכט שלי!”
אני רוצה לצעוק: “פרוצה! זונה!”
שפתיי נעות, אבל קולי לא נשמע. *לא נשמעות.
אדם בגלל החול!
רופרכט החול - והדמעות.
ואז הגברת מרתה נכנסה
וכל השאר - ידוע לכבודכם.
אדם ל-מה כוונתך ב“כל השאר”?
רופרכט טוב, גברת מרתה נכנסה לחדר
כולה יורקת אש, כמו דרקון,
ושאלה את אווה: מי שבר;
ואווה, שליבה נשבר מבכי,
אמרה: אני שברתי. ובעצם,
היא לא שיקרה. אכן, אני שברתי.
ולטר אתה?!
רופרט אני! לא את הכד, כמובן.
רק את ראשו של הסנדלרון המחורמן!
אדם הגברת מרתה, מה יש לך לומר?
מותר לך לדבר. את בשבועה.
מרתה (מצביעה על רופרט)
מה יש לי לומר, כבודך? האיש
מעמיד פנים של שה תמים.
בעצם, התגנב כמו חתול
רעב, אורב, פורץ, קופץ -
ומנפץ!
אדם יפה. אבל עלייך
לשכנע את בית-המשפט
מעל לכל ספק סביר!
מרתה וזאת
אעשה כעת בחפץ-לב.
כבוד בית-הדין, הריני מתכבדת
להציג את עדיי. (לאווה) עדה, עלי,
העידי בשבועה!
אדם לא בא בחשבון!
ולטר ו-למה לא?
אדם (מצביע על הספר-החוקים העבה שלפניו)
עיין בכרך ה',
סעיף קטן שלושים. שם, בסוגריים:
"אם כד נשבר, להלן ‘הכד’,
שום נערה, להלן ‘הבת’,
בשום הליך, להלן ‘משפט’,
לא תעיד אם הכד הנ"ל
שייך לאם, לאב - ועד בכלל".
ולטר איזה תקדים יש להחלטה?
אדם “לא תבשל אם בחלב בתה”.
ולטר (לאדם) לא כך חרץ בג"צ באמשטרדם.
ראה כרך ‘פסקים’, ט"ו. שם-שם.
(לאווה) בתי, הואילי נא לצעוד קדימה.
אל תחששי מאיש. גם לא מ-אמא.
אדם הי, ליזי! התייבש לי הגרון.
מים. חרייטה! מריאן! איפה כולן?
תמונה ח'
(נכנסת חריטה)
חריטה כאן, כבודו.
אדם מהר! מהר! כוס-מים!
חריטה מיד, כבודו. (יוצאת)
אדם (לולטר) גם הוד-עליונותו?
ולטר לא, תודה.
אדם אולי כוסית של יין?
(ולטר מניד ראשו לשלילה על כל הצעה)
יין גרמני, ממחוז הרהיין? (ולטר מגיב כנ"ל)
צרפתי? ‘סוויניון’ מאביניון?
בורדו? שמפאן? ישר מן החבית? (כנ"ל)
(חריטה מביאה לשופט אדם מים, ויוצאת)
תמונה ט'
אדם (לוגם מן המים, ל-ולטר)
נדמה לי שמיצינו כל זוית;
וזה הרגע בו אני תמיד
ממליץ על התפייסות, פשרה, גישור.
(הולם בפטישו) התיק סגור!
ולטר פשרה? פישור? גישור?
שני הצדדים בהיפוך גמור.
אגב, השופט אדם, אני סקרן:
האם אתה גיבשת לעצמך
החלטה? פסק-הדין מוכן?
אדם ובכן, אני נמצא די-במצוקה;
לחוק אין כנראה מה להציע.
הייתי מנסה אולי לפנות
לפילוסופיה; אולי הוא תושיע?
אחרי עיון ארוך ומעמיק
הגעתי למסקנה בלתי-נמנעת
שהאשם הוא שוליית-הסנדלר -
ולטר מי?
אדם - או בן-האיכר.
ולטר מי משניהם?
אדם אולי זה הסנדלר.
הוא ששבר לגברת את הכד!
ולטר אז מי מבין שניהם? שוליית הסנדלר,
או בן האיכר?
אדם מצידי, אצא די-מרוצה
אם יתברר שאשמים שניהם.
לי לא איכפת.
ולטר וזה נקרא “משפט”?!
עכשיו, בתי, קירבי לכאן, דברי.
ללא חשש.
אדם אלוהים שומע.
(מאיים עליה בלשון-רמזים סמויה)
זיכרי שאת עומדת לפניו,
לפני כיסאו הרם והנישא,
והוא זוכר הכל, ולא שוכח!
ספרי; אבל זיכרי לא להגזים
בפרטים מיותרים. כן, אווי,
את נערה נבונה. והשופט
נישאר שופט. והכפר
נישאר בכפר. אם את אומרת
שהיה זה הוא – יהיה זה הוא. (מצביע על רופרכט)
אם את אומרת שהיה ההוא (מתכוון לסנדלר)
אז הוא. או הוא – או הוא.
בתנאי שלא יופיע “הוא” שלישי
שעליו עדיין לא שמעו.
כי איש ב-כפר -לא יאמין ממילא
אם יצוץ לפתע גוף שלישי.
זה לא יועיל לרופרכט אהובך.
להיפך: זה יזיק! ככה אומר לי
לבי המרשרש כאן, בחזה,
ריש-רש. (טופח על הכיס מעל ללבו)
ולטר לכל שופט יש לב,
אך יש גם חוק; והוא מה שקובע!
אדם אולי שפתי כפרית קצת ועילגת
באזני אורח מן העיר;
אבל אני סמוך וגם בטוח (מצביעה על אווה)
שהיא ירדה לסוף-כוונתי.
מרתה מה מתרחש פה? ילדתי, קדימה,
פיתחי את פיך!
אווה אמא יקרה!
מרתה עשי מה שאמרו לך – וספרי!
רופרכט “ספרי”?! קשה לפתוח את הפה,
כשרגשי-אשם חונקים את הגרון!
אדם אשם?! [בקמ"ץ] יש אשם [בציירה], ברוך השם!
מרתה מי זה היה?
אווה אלוהים! [ישו אדוננו]
מרתה או לא! לא הוא! רק האדון הזה
ששם עומד – האפס, שקורא לך
“זונה” והוא צודק. זה מה שאת!
אדם אנא, הגברת מרתה, התאפקי!
לזה קוראים “לב-אם”? כה לפגוע
בילדתך?! הביטי" היא רועדת.
לקרוא לבת “זונה”?! זה לא יוביל
לשום מקום. צני לה קצת זמן לחשוב.
רופרט לחשוב איך לשקר!
אדם תשתוק, איכר.
[מכאן קובץ 122 1.12.02]
[עמ' 43 בנוסח המקוצר 77 בן 77 העמ']
אדם הוא שוב מבזה את בית-הדין!
איפה השמש?
השמש בית-המשפט!
רופרכט בסדר. טוב, אני אשתוק. אבל
בוא, נתערב: השם הראשון שהיא
תזכיר - יהיה שלי!
אווה די כבר. תפסיק!
אין בך טיפה של אצילות
לומר: “אני שברתי”; לתקן
לא את הכד, אלא את שמי הטוב.
התבייש, כי אין בך אימון
בכלתך-שלך! כששאלת:
“תתחתני אתי?” אני לקחתי
את ידך, אמרתי: “כן!”. זוכר?
אתה חושב שבעיניי אתה
שווה פחות מהסנדלר הזה?
אפילו אם הצצת בי מבעד
לחור-של-המנעול, אפילו אם
היית שם רואה אותי ולברכט
שותים יין מתוך אותו הכד -
גם אז היה עליך לחשוב:
"אווה הגונה. אני בטוח
בצניעותה. גם אם אני רואה
אותם ביחד – יש לזה ודאי
איזו סיבה טובה ומהוגנת".
ואם נאלצתי להגיד
שזה אתה היית שם, אתי –
גם אז היה עליך להבין
ש-מה שעשיתי הוא למען שנינו;
לומר: “כן, זה אני הייתי שם”.
רופרכט לו האמנתי לכל “אם” ו“אם”
הייתי כבר בבית-משוגעים!
אווה אוי, כמה מטומטם אתה! הלא
אני יכולה כעת – כן, רופרכט –
במשפט אחד, מלה אחת,
להציל את כבודי - ולהרוג
אותך. מלה קטנה אחת.
ולטר הגידי: מה היא?!
מלה כה גורלית. פשוט, קשה לי
לעמוד במתח. אבל אם
אני מבין אותך נכון, בתי,
זה לא היה רופרכט, איתך. טעיתי?
אווה לא! זה לא הוא! וזה כל מה שרופרכט
רוצה לשמוע כל הזמן; אבל
אני שתקתי. רק למענו.
לא רופרכט את הכד שבר. כשהוא
מכחיש – אז תאמין לו.
מרתה מה? לא רופרכט?
אווה לא, אמא. לא! וכשאמרתי לך
אתמול שהוא – אני שיקרתי לך!
מרתה הכד שבור; עכשיו אני אשבור לה
את כל העצמות!
(מניחה את הכד)
אווה זה לא איכפת לי!
ולטר (בטון מאיים) הגברת מרתה!
אדם השמש! שמש!
השמש בית-המשפט!
אדם תשליך מן האולם
את הסחבה הישנה הזאת!
רופרכט לא חייב להיות האיש!
תתלו אותי אם לא היה זה ליברכט!
מרתה (לאווה) זה היה ליברכט? די, דברי!
אדם אווי קטנה, קטנטונת, זה היה
ליברכט. נכון?
אווה (לאדם) שקרן חסר-בושה!
לומר שזה היה ליברכט?! כבר אין
לך טיפה של הגינות?
ולטר גבירתי,
את מדברת אל שופט! זיכרי:
כבוד!
אווה כבוד?! “שופט”? (מצביעה על אדם) האיש הזה פושע!
האיש חוטא! ולא רק לאמת!
במקום לשבת שם, לשפוט אותנו,
היה צריך לעמוד כאן, כנתבע!
(פונה לאדם)
הרי אתה בעצמך שלחת
אתמול את לברכט אל העיר, למסור
לשלטונות הצבא את רשימת
המגוייסים מבני-הכפר! אז איך אתה
אומר עכשיו ש-לברכט זה היה
אצלי אתמול בערב?! כשאתה
יודע שהיה אז שם, ב-אוטרכט?!
אדם טוב, לברכט לא; אז מי כן? מי היה
בחדר? לברכט לא. לא רופרכט.
מה כאן הולך, לעזאזל?
וייט הנערה צודקת. בעיניי
אתמול בבקר – כשאני לקחתי
פרה לפר בקצה הכפר – ראיתי
את ליברכט הסנדלר יוצא לדרך
ובידיו – הרשימה שלו! (מצביע על אדם)
ולטר (לאווה) ספרי לי: מה קרה?
אדם סליחה, כבודו.
לנערה הזאת כבר אין -
ולטר אין מה?
אדם אין לה לתרום לנו.
ולטר אין מה לתרום?!
ולמה?
אדם היא – היא נערה פשוטה.
טובה, אבל פשוטה. זה בלשון
של המעטה. וכמו כל מתבגרת
היא לפעמים בחושך מסונוורת;
רואה דברים, ובעיקר גברים
מהרהורי לבה. אל נא נשכח
שזו אצלה פעם ראשונה
שהיא בבית-משפט. המעמד
קצת מסחרר. פתאם היא במרכז.
זה מבלבל. קצת מפתה. ואז
לא אתפלא אם היא פתאם תגיד
שאני – או שאתה, כבודך –
שברנו את הכד. המעמד -
ולטר כמה רגיש אתה, שופט נכבד,
ללבה של נערה רכה,
בתו של ידידך הטוב. (לאווה) בתי,
אל תתביישי. ספרי לי: מי שבר?
אין בחדר זה אדם אחד
שיסרב לסלוח ולהבין
טעות קטנה. רגע של חולשה.
אווה כבוד-הוד-מעלתך, אנא, הרשה לי
לא לענות על השאלה שלך.
אל-נא תראה בשתיקתי סירוב,
זלזול בבית-הדין הזה, דלמטה.
אבל בית-דין הרבה יותר גבוה,
גבוה גם מזה אשר ב-אוטרכט -
או, בקיצור: ההשגחה עצמה,
חותמת את שפתיי. דבר אחד
אוכל לומר: רופרכט לא שבר!
אך כל השאר, כל מה שקרה
אתמול בלילה, בביתי, במעוני -
הוא ענייני.
ולטר אילו למדה משפט
היתה אומרת: “זאת צניעות הפרט”.
מה תגובתך על זה, הגברת מרתה?
מרתה אם אני נשמעת קצת איטית
בתגובתי, כבודו, אשם בזה
רק השבץ, שעכשיו היכה בי!.
שמעתי על הרבה מכשפות
ששיקרו – אפילו בשבועה –
כדי להציל את נפשן ממוות.
אבל להישבע לשווא, לשקר
כדי לזכות בבזיון – על זה
אני לא שמעתי מימי.
אילו הוכח שמישהו אחר –
לא רופרכט – התגנב לתוך חדרה
אתמול בלילה; הייתי אז ניגשת
אליה, אל בתי: "צאי, ילדתי!
העולם פתוח ורחב.
ירשת ממני שתי צמות-זהב
ארוכות. בהן אני מרשה לך
לתלות את עצמך!"
ולטר הגברת מרתה!
קצת עדינות! זאת הבת שלך!
מרתה ודווקא משום כך אין לי ספק
שהוא (מצביעה על רופרכט) שבר את הכד שלי.
וזה שנערה תמימה כמו אווה
משקרת כאן למענו -
זה מעלה בי מין חשד:
לא רק הכד נסדק אתמול בלילה.
כבודו, קרה שם משהו אחר
שעד עכשיו לא דיברו עליו.
ולטר ומהו?
ליכט מה?
ולטר כל רגע – הפתעה!
מרתה עלי לגלות לך, כבודו,
שרופרכט – כן, גם הוא! - נקרא לדגל,
להתגייס. בעוד ימים מספר
עליו לצאת לאוטרכט, לצבא.
כמו אחרים. אבל, שלא כמו פעם,
היום יש צעירים שלא-כל-כך
מתלהבים להתגייס. כן, כן!
ויש גם החושבים איך לערוק,
ולהפליג מכאן. אני שומעת
באזניי איך הוא אתמול לחש לה:
"העולם פתוח וגדול
וסגורות רק המגירות בהן
מסתירה אימך את כל כספה.
בידייך המפתח, אווי!
אם יהיה הכסף בידינו
אז נפרוץ - החוצה, לעולם!"
זה מה שלחש לה, לקטנה.
אבל היא סירבה. ילדה טובה.
אז התחיל ויכוח קולני.
כן לפרוץ, או לא. ואז אני
בדיוק נכנסתי לה החדר.
הריב נפסק; אבל הכד – נסדק!
רופרכט מכשפה! עורב שחור! לחשוד בי
שאני חומד את כספכן?!
לפתוח מגירות?!
אדם תנעל את פיך!
שקט באולם!
אווה הוא יערוק?
הוא, שחלם –
ולטר שקט באולם!
היצמדו לכד! רק הוא כעת
מענייננו. הוכחה - זה מה
שאני דורש: רק להוכיח
שהשובר הוא רופרכט.
מרתה כמובן,
הוד-רוממות. אני אוכיח כאן
מעל לכל ספק שהוא שבר.
אמציא לכם עדה שתאשר
את עדותי עליו; על כל מלה
שהוא אמר!
אדם עדה?
ולטר עדה?
מרתה עובדה!
אם תזמנו לכאן גברת אחת
ששמה בריחיטה – דודתו של זה
(מצביעה על רופרכט) -
לי די בכך; כי היא לכם תוכיח
שכל מה שאמרו היה רק שקר!
כי היא, בעשר וחצי בדיוק -
חצי שעה לפני שהכד נשבר! –
עברה, שמעה את רופרכט מתווכח
בקול עם אווה, שם, בגן. עד כמה
עדותה תצליח לנפץ
את המעשיות שכאן סופרו -
זאת אשאיר, שופטיי המלומדים,
לשיפוטכם!
רופרכט מי שמעה אותי?
דודה בריחיטה?!
וייט אחותי?
רופרכט שמעה
את אווה ואותי, בגן? אתמול?
מרתה כן, אותו! בגינה! עם אווה!
בעשר וחצי! לפני שהוא פרץ
בכוח לחדרה באחת-עשרה,
כמו ששיקר-סיפר כאן לפניכם!
רגע אחד הוא מתחנף אליה
בלשון-חלקלקות, ובשני -
לוחץ עליה; כאילו הוא רוצה
שתעשה דבר-מה –
אדם (לעצמו) שפה אמות!
היא עושה לי את העבודה!
השטן מאיר לי את פניו!
ולטר הביאו את האשה לכאן!
רופרכט כבודו, תשמע לי: אין חצי מלה
של אמת במה שהיא אומרת!
אדם אתה חכה, נוכל! מיד תישמע!
הרשם ליכט, זמן מיד [“זמן”: = הזמין]
את הגברת בריחיטה! היא תכניס
פה סדר! ואותך – (לרופרכט) אחרי בריחיים!
וייט (לרופרכט, בנו) שקרן! בטלן! זה מה שעשית?
(מצטט אותו, בלגלוג) “אני יוצא רק לפטפט עם אווה”?!
חכה, תראה, כשנחזור הביתה
אני מולק לך את הכדים!
רופרכט מולק? על מה?
וייט על זה שלא רמזת
שהתמזמזת עם אווה בגינה,
בעשר וחצי! כשהיתה
המלטה!
רופרט למה לא סיפרתי?
פשוט מאד: כי זה לא נכון!
הדודה ממציאה דברים-של-הבל!
אם זה נכון – קום, קח את החבל
שבו אתה מוביל פרה לפר
ותלה אותי! את בנך הבכור!
וייט (מצביעה על מרתה) היא צודקת! גם אני מריח
משהו – מין סוד, שלא סופר עוד!
(לרופרכט) למה ארזת את כל חפציך
אתמול בלילה? איך תסביר את זה!
רופרכט את חפציי?!
וייט מעיל, ומכנסיים
ולבנים. כל מה שמספיק
לעריק לשאת בצרור לדרך.
להימלט חשבת?
רופרכט למה ארזתי?
אתה יודע. הן עלי לצאת
ל-אוטרכט, שם עלי להתחייל. [“להתחייל”: ליהפך לחייל]
מה, באמת חשבת שאני
חושב להיות עריק? (צוחק)
- וייט זה לא מצחיק!
ארזת כי אתה יוצא לאוטרכט?
להתגייס? מתי? לפני יומיים
לא ידעת אם אתה חייב
לצאת בעוד שבוע או שבועיים!
רופרכט לפעמים קוראים למתגייסים
לצאת עם בקר. ולכן ארזתי.
כדי להיות מוכן. אם במקרה
תהיה שוב המלטה. אתה – אתה –
ולטר אבא וייט, האם לך ידוע
מ-שהו שלא שמענו עוד?
וייט לא, כבודו. לא. צר לי. שום דבר.
כשהכד נשבר אני הייתי
ברפת. כמו תמיד. אגב, נולדה
עגלה יפהפיה. ישר משם
הגעתי לאולם הזה הבקר
משוכנע מעל לכל ספק
בצדקתו של בני. כל מטרתי –
היא לבטל את האירושין,
וגם לדאוג לכך שהטבעת
ושרשרת-הכסף שהוא נתן לה
לפני שנה יוחזרו אלינו.
מעולם, כבודו, לא התנסיתי
במעשי מירמה ומזימה.
אני איכר. כל עיסוקי – פרות.
הולנדיות, כמובן. כל אלימות
זרה לי, כמו להוד-מעלתך.
אני איכר פשוט. שלא שותה
ומתרחק מכל מושב-לצים;
אך אם חטא בני – אם שיקר היום,
אני פשוט כורת לו את הביצים!
ולטר מה עם העדה ששמה בריחיטה?
האם ברחה?
אדם כבודו ודאי מותש.
תחילה העגלה התקלקלה;
ואחר-כך היד, והמשפט
שלא נגמר. מה השעה כעת?
ליכט האורלוגין היכה: חצי -אחרי.
אדם האורלוגין תמיד מכה: “חצי-אחרי”.
אבל חצי אחרי איזו שעה?
ליכט קשה לדעת, המחוג הגדול
נשבר. (לולטר)
ולטר נשבר?
אדם כן, ככה זה בכפר!
(ולטר מוציא שעון מכיס-מקטורנו)
ולטר לדעתי –
אדם שנפסיק עכשיו? מוכן! (הולם בפטיש)
שמש בית-המשפט!
ולטר רק רגע! כי לדעתי
יש להמשיך!
אדם וזוהי דעתך –
ולטר המלומדת.
אדם והמתקבלת!
אני מכריז: המשך הדיונים
מחר, תשע בבקר! (מרים את פטישו)
ולטר בלי פטיש!
אני מדגיש שהדיון נמשך
עכשיו!
אדם בלי הפסקה?
ולטר בלי שום פגרה!
אדם יפה. זאת גם היתה החלטתי.
(לליכט) ליכט, תשלח מיד את השמש
להביא לכאן ללא דיחוי
את העדה בריחיטה!
ולטר (לאדם) תשתדל -
כדי לחסוך בזמן, שהוא יקר לי -
לפחות להעמיד פנים
שהמשפט הזה נוגע גם לך!
תדאג שיתקדם יותר מהר.
תמונה י'
אדם (קם) ובינתים, כבודו, ברשותך,
הפסקה קטנה – לנשום אויר?
ולטר אם הכרחי – טוב, שיהיה; אבל
ישנו דבר אחד שהתכוונתי
לשאול אותך.
אדם מה? רק דבר אחד?!
תוכל לשאול כל מה שרצית.
אבל, עד שתגיע גברת בריחיטה –
אפשר לפנות קצת את כולם?
ולטר (לעצמו) שוב עיכוב! אלוף-ההשהיות!
ׁ (בקול) השופט אדם, אם רק אפשר –
כוסית קטנה של יין? קטנטנה.
עד שהעדה –
אדם בעונג רב!
איפה היא ליזי, כשצריכים אותה?
(בקול) היין בא, כבודו! (בפטיש) הי, חריטה! ליזי!
והנה שולחן, מוכן לסעודה.
(נכנסת המשרתת)
משרת ת כן, אדוני?
אדם (ל-ולטר, במיבטא צרפתי) מה תשתה, מסייה?
יש לנו יין צרפתי, בורבון,
(לקהל, באותו מיבטא צרפתי) חכו במסדרון!
(ל-ולטר, במיבטא גרמני) יש גרמני -
יין מן הרהיין.
ולטר (עונה במיבטא גרמני, בלי להרגיש בכך) טוב, מן הרהיין!
כוסית קטנה.
אדם (למשרתת, במיבטא גרמני) גדולה! (לקהל) יש הפסקה!
ולטר זה למטרות בריאות! מדיצינל!
אדם בריאות מעל לכל! (לקהל) כל הקהל,
לחכות. יקראו לכם.
(למשרתת) הבקבוקים. ביקב. המפתח.
ולטר (על הקהל) אולי כדאי קצת להרחיק אותם?
אומרים: “הצדק חייב להיראות”.
אבל לא השופטים, כשהם שותים.
אדם (למשרתת, רמז לפתקים) הכל מוכן? גבינות, חמאה טריה,
נקניקים, אווז, ו/או ברווז.
ולטר סליחה, בקשתי קצת –
אדם את הטריפה
נאכל מן הרישא – עד הסיפא!
ויחד נערוך לו, לאווז,
טיפול די מזורז. בית-דין שדה.
נשב עליו יחדיו, עד שתודה
ושתבוא בזה על החתום:
אין כמו אווז שעבר פיטום!
אנחנו נאכוף על זה העוף
ללא ערעור, ללא קרקור, שיור,
שייאכל כולו במהירות,
בלי חנינה, בלי עבודות-שירות,
ובלי התנהגות טובה. נטרוף
את העוף מרגליים עד צוואר,
ועל פי שני שופטים יפול דבר
ישר אל פינו.
ולטר שמע, אתה רעב!
אדם שמי אדם. אדם לאווז - זאב.
ולטר כוסית קטנה אחת. רק זה בקשתי.
קצת לא נעים, כשהקהל עוד כאן.
אדם (לקהל) בקשתי להמתין בצד. מובן?
ולטר (מציץ שוב בשעון) רק שתי דקות.
אדם אם זה מה שרצית.
עד שתגיע העדה בריחיטה!
ולטר מה עם היין המדיצינלי?
אדם איפה היא, ליזה? זה עוד לא קרה לי!
(נכנסת המשרתת עם מגש-אוכל)
(למשרתת) אם את קוראת לזה “שירות”, נדמה לך!
ולטר ואם אפשר, פרוסה דקה, קצת מלח.
אדם דקה? דקה! (לעצמו) אילו רק יכולתי
להסתודד דקה עם הילדה -
פרוסה מלוחה זו ארוחה?!
ולטר אני רגיל.
אדם אולי מעט גבינה?
היא מכינה את החיך ליין.
ולטר טוב, נתפשר על פרוסה דקה.
אך זה הכל.
(המשרתת יוצאת)
אדם ודאי!
כבודו נשוי?
ולטר נשוי.
אדם ודאי יסכים
ש-לנו, הגברים הרווקים,
למרות השם הרע המלוונו,
בכל זאת, יש לנו על אחינו
הנשואים יתרון בולט:
נרצה לשתות? נשתה. רווק יכול
לשתות או לאכול בכל שעה.
בכל מקום. עם מי שהוא רוצה.
הוא לא צריך לשבור לו את הראש –
ולטר “לשבור לו את הראש”? – טוב שהזכרת,
השופט אדם. איפה שברת
אתה את הגולגולת? לי נדמה
שזהו פצע רציני.
אדם נפלתי.
ולטר נפלת? על הראש? מתי זה? אמש!
אדם הבקר. כשקמתי.
ולטר אז נפלת
קדימה?
אדם למה?
ולטר ואולי אחורה?
כי הפצעים מכאן – וגם מכאן!
אדם כן, גם וגם. (קורא) איפה הן? חרייטה! ליזה!
(נכנסות שתי המשרתת, פורסות מפה ויוצאות)
אדם (מנסה להסיח את הדעת) עוד כוסית?
ולטר כמובן. אבל
אני סקרן: אנא, ספר תחילה
איך זה קרה? אחורה וקדימה –
אדם תחילה קדימה, אחר-כך אחורה!
זה הכל התחיל עם הקרניים!
ולטר של מי?
אדם הקרניים של האייל.
ולטר השכם בבקר, כבר אתה בצייד?
אדם קרניים על הקיר. בתור קישוט.
(מוזג את היין)
ולטר אילו היית, אדם, איש נשוי
הייתי אז עשוי להתבדח
על הקרניים. השריטות –
אדם שריטות?!
ולטר אתה כולך שרוט. יש אפשרות:
אשה?! שופט בתוך עמו יושב;
אבל שוכב?! בית-המשפט נשרט?
אדם (צוחק) בגילי, אשה עם צפרניים?!
(מרים כוסית) לבריאותך!
(שניהם שותים)
טוב שלא איבדתי
את ההומור!
ולטר אך כנראה היום
איבדת משהו אחר.
אדם כן? מה?
ולטר את הפיאה. מוזר: דווקא היום,
כשאתה זקוק לה פעמיים -
גם כדי לשפוט, וגם כדי
להסתיר את כל החבטות
שבראשך!
אדם אתה צודק. אבל
הצרות באות רק בצרורות,
או לפחות, זוגות-זוגות - אל נוח -
ומבשרות שהמבול קרב.
ולטר זה קצת לא נוח, מה?
אדם (מושיט לו פרוסת-גבינה) היא מצויינת!
גבינה מ-לימבורג.
ולטר טוב. פרוסה דקה.
אדם לימבורג ידועה בגבינותיה.
ולטר איך זה קרה?
אדם ש-לימבורג ידועה?
ולטר שהפיאה אבדה לך הבקר?
אדם זה קרה כשישבתי אמש,
אל שולחני, לקרוא לאור הנר
פסקי-דין. מוכרחים להתעדכן.
אם כן, כשהתכופפתי אל הדף
לקרוא אותיות קטנות, לפתע
אחזה להבת-הנר
בפיאה שלי. היא בערה.
עד שהצלחתי להסיר אותה
על ראשי נותרה רק שערה
אחת.
ולטר והשניה?
אדם (מצביע על קרחתו) יש רק אחת!
ולטר והפיאה השניה? היא שם, בעיר?
אדם היא בשיפוץ: מירוק, פירוק, סירוק.
פעם בשנה אני שולח
אותה לניקוי-ראש יסודי.
(מוזג יין לשניהם)
נשתה?
ולטר נשתה!
אדם יין אדום. כמו דם.
(שותים)
ולטר הדם הזה פתאם מזכיר כל-כך
את האשם שהיה תלוי בסבך.
גם הוא חטף כהוגן בראשו.
אדם כן, מן הסתם. היין מצויין!
(לוגם)
ולטר אתה צודק. אני אוהב לרדת
לעומק העניין!
(מרוקן אל פיו את הכוסית עד סופה)
ואם זה כך,
בכפר קטן כזה לא תתקשה
לזהות מיד את האשם -
לפי הפצע בראשו. (שותה. על היין) ‘נירשטיינר’?
אדם מה?
ולטר או אולי זה ‘אופנהיימר’?
אדם אין לנו בכפר שמות כאלה.
ולטר התכוונתי, כמובן, ליין.
אדם כבודו מבין ביין?
ולטר למה לא?
שופט הגון מבין בכל דבר.
ליכט (לעצמו) שופט פחות הגון מבין יותר!
(יוצא)
ולטר הייתי בנירנשטיינר.
אדם מה? ביקב?
ולטר לא. בבקורת בבית-המשפט.
(אדם מוזג עוד יין לגביעו של ולטר, וזה שותה)
היין
עולה לראש. כן, והראש מזכיר לי:
מה גובהו
אדם של מי?
ולטר של החלון! הגברת מרתה!
מהו הגובה?
מרתה שלי?
ולטר של החלון
של חדרה של אווה? בביתך.
141
מרתה שלושה מטר בערך. אך לקפוץ
מן החלון קשה. בגלל הסבך
הקוצני. ואיך שהוא שורט!
ולטר שורט?
(מסתכל באדם, הממלא שוב את הכוסות)
אדם הוא משמח לב אנוש!
ולטר (לרופרכט) מתי אותו היכית על הראש?
(אדם שוב ממלא את כוסו)
ולטר (לרופרכט) כמה פעמים אותו היכית
ב-ידית הפלדה על גלגלתו?
אני שואל אותך, רופרכט!
רופרכט אותו?
עם הידית?
אדם עם מה שלא יהיה!
רק השטן יודע מה החזקת!
ולטר כשהוצאת ראש מן החלון
ובראש ההוא, בחוץ, דפקת?
רופרכט אה! זה? בראש ההוא? רק פעמיים.
ולטר פעמיים? עם שתי מכות כאלה
יכולת להרוג אותו. תופש?
רופרט וזה מה שרציתי לעשות!
(אדם ממלא את הכוס)
ולטר ולא הצלחת לזהות אותו?
רופרכט ברור שלא, כבודו. בגלל החושך!
אדם למה לא פקחת את עיניך?
(מוזג)
רופרכט אותן פקחתי.
שתיהן היו פקוחות, אך השטן
עצם אותן!
ולטר עצם? איך הוא יכול?
רופרכט בחול!
אדם בחול?!
ולטר בחול?
רופרכט בחופן חול!
אדם (לעצמו) איכר-איכר, אבל זוכר הכל!
ולטר (לאדם) אתה, שופט, ודאי קופץ לא-פעם
לבקר את מרתה? אלמנה,
אשתו של חברך הטוב. אולי,
ודאי תוכל לומר, ללחוש: מי עוד
יוצא, נכנס שם בביתה של מרתה,
פרט ל-רופרכט?
אדם לא. אין לי מושג
מי היוצא והנכנס בבית -
ולטר של אשת ידידך, האלמנה?!
אדם אני תוקע את אפי, כבודו,
רק בספרי-החוק.
ולטר ביקור קטן,
“שלום”, כוס-תה, כוס-מיץ? סתם להציץ –
כך, בחלון, מבעד לעציץ!
הגברת נחמדה. אני ממליץ.
אדם תודה. אך כל ראשי בעבודה.
מרתה הוא לפעמים עובר, שואל את אווה,
בענייני גינה, זרעים, שתילים.
ולטר לא מנסה לשתול קצת עם האמא?
אדם איני מבין.
ולטר אם כך, אולי ארמוז:
ארצות השפלה שטוחות; אבל
הנשים בהולנד – לא-כל-כך!
אדם מה זה שייך?
ולטר הוא לא דופק בדלת?
מרתה אצלי, כבודו, לא צריך לדפוק.
אדם כך זה בכפר: כל הדלתות פתוחות.
ולטר אולי עוד כוס?
אדם (בעקיצה) שטוחה, או עגלגלת?
מרתה אילו בביתי היה עדיין
כמו בביתו (מצביע על אדם) מרתף קטן עם יין,
כמו בימי חייו של המנוח;
הוא לא היה נוהג על דלתי לפסוח.
אילו היה לי ‘נירשטיינר’ כזה
כמו שכבודו שותה שם בגביע;
אילו אני יכולתי להציע
לא כוס אחת אלא כד שלם -
היה נכנס, יושב, עושה ביקור.
אך אין לי יקב, והכד שבור.
אז מה הפלא שהוא לא נכנס?
ולטר (לעצמו) הוא לא נתפש! חיפשתי לי קצה-חוט.
קיויתי שעליתי; אך טעיתי.
תמונה י"א
(נכנסים: ליכט, הדודה בריחיטה ופיאה בידיה, והמשרתות)
ליכט אנא, היכנסי, דודה בריחיטה.
ולטר זאת האשה, רשם?
ליכט זאת היא, כבודו.
דודה בריחיטה, זה כבוד-השופט.
ולטר סוף-סוף נוכל לחתום את הענין
ולנקות את השולחן. בנות!
(מצביע למשרתות על כלי-האוכל)
(המשרתות יוצאות)
ולטר (מבחין בפיאה שבידי בריחיטה)
מה הפיאה הזאת שגברת בריחיטה
בידיה מחזיקה?
ליכט כבודו?
ולטר הפיאה הזאת, אני תמיה –
ליכט על מה?
ולטר של מי?
ליכט של מה?
ולטר על מי היתה
מונחת?
ליכט מי?
ולטר היא! (מצביע על הקרחת)
ליכט היא?
ולטר איזו קרחת
היא כיסתה? מה זה? אני לא מצליח –
ליכט אנא, הוד-כבודו, אם רק יניח
לשופט דלמטה לחקור
את העדה, כדרכו, ביעילות,
אז תתגלה מיד הבעלות
על המוצג הזה שבידיה,
המכונה להלן: “פיאה”.
וגם השאר – בזה אין לי ספק –
סוף-סוף לאור ייצא.
ולטר איני רוצה
לדעת מי, של מי היא; אלא רק
איך היא פתאם הגיעה לידיה
של האשה הזאת. איפה מצאה
אותה?
ליכט זה מסובך.
ולטר ובכן -
ליכט (מספר מה ששמע מבריחיטה בדרך לבית-המשפט)
בסבך
הקוצני המטפס מלמטה
על קיר-הבית של הגברת מרתה,
ממש מתחת לחלון חדרה
של הנערה.
מרתה מה זה אמרת?!
על קיר-ביתי?!
ליכט כן. כן, הגברת מרתה.
על הקוצים? מול חלונה, תלויה לה –
כמו ציפור.
ולטר ציפור?!
ליכט בסבך, למעלה.
ולטר ציפור?
ליכט כמו בקן. הס, פן תעיר -
ולטר (לוחש לאדם) השופט אדם, אני מזהיר:
אם עכשיו אתה מרגיש מין דחף
ללחוש לי - והסודיות מובטחת! -
דבר-מה דיסקרטי, אני מוכן לשמוע.
אנא, למען כבודו של המקצוע!
אדם (לעצמו) “דבר-מה דיסקרטי”. מה אני? סתם פתי!
אדם (בקול) אם יש לי משהו? (שתיקה)
ולטר כן. האמן לי.
אדם הייתי מגלה כל סוד, אך אין לי!
ולטר שום ידיעה, בקשר לפיאה?
אדם (תופש את הפיאה) אני נשבע!
ולטר במי?
אדם בה! (מצביע על הפיאה)
ולטר בה?
אדם בה!
ולטר בה?!
זאת לא הפיאה שלך, לא כן?
אדם אכן,
שלי היא. זוהי הפיאה
ששלחתי רק לפני שבוע
אל הספר באוטרכט.
ולטר בידי מי?
אדם מה?
ולטר בידי מי שלחת?
אדם בידיו! (מצביע על רופרכט)
ליכט של רופרכט?
אדם בודאי!
רופרט מה? בידיי?!
אדם במו ידיי. היום לפני שבוע,
כשהוא יצא ל-אוטרכט. אז ביקשתי
שהוא ימסור אותה אל הספר
לשם ניקוי. נכון? דבר, נוכל?
מסרתי לידיך. כן, או לא?
רופרכט אתה מסרת? ובכן, הוא כן מסר.
אדם אז למה לא מסרת ל-ספר?
נוכל, גנב! ולמה לא סיפרת –
רופרכט למה? למה? אני אומר לך:
לא סיפרתי, כי אני מסרתי
ישר לתוך ידיו של הגלב!
אדם מסרת?! אז תסביר: איך הפיאה
התגלגלה פתאם לתוך הסבך
מול חלון ביתה של גברת מרתה?
בית-הדין מרגיש: יש עסק-ביש.
יש איזו מזימה. אפילו מרד.
מישהו תלה את הפיאה
כדי להחשיד. להעליל ולהפליל.
כבודו, נחקור את האשה מיד.
ולטר (לרופרט) את הפיאה מסרת?
רופרכט כן, כבודו.
לפני שבוע.
בריחיט אולי הוא לא גמר אוניברסיטה;
אך הוא צודק. כשם ששמי בריחיטה.
אז ככה זה היה: אתמול בערב
כשהלכתי לבקר יולדת –
האחיינית שלי – אני עברתי
על פני הגן, ואז אני שמעתי
את אווה רבה שם עם מישהו,
נוזפת בו, זועפת. לא בקול;
היא חששה שישמעו אותה.
"בושה! בושה! נבל שפל כמוך!
הסתלק! אם לא, אקרא לאמא!"
ליכט (מסביר) לגברת מרתה.
בריחיט “הסתלק, שמעת?!”
זה נשמע כאילו הארמאדה
חזרה להולנד. אז אני קראתי
מעבר לגדר: "תגידי, אווה.
קרה לך משהו?" שתיקה גמורה.
“מה את שותקת, אווה יקרה?”
פתאם: “כן, דודה? מה העניינים”.
"את תספרי לי: מה קורה בפנים?
זה רופרכט, לא? הוא שם, בתוך הגן?"
- “רופרכט?” - “כן, רופרכט”. - “אז זה הוא?” - "הוא כאן!
אל תדאגי!" טוב, אז אני נרגעתי.
ריב-של-אוהבים. הרי ידעתי
וגם שמעתי: אוהבים רבים.
מרתה ואז?
בריחיט ואז?
ולטר אני ממש נרגז.
תנו לה לומר!
מרתה אז שתאמר!
ולטר (לבריגיטה) ואז? –
בריגיט אז, מאוחר יותר, כשחזרתי
מן היולדת. קצת לפני חצות.
כשעברתי ככה בשדירה
של הברושים, ליד ביתה של מרתה,
בשביל הצר פתאם חלף-עבר
על פניי דהר שם מישהו,
עם ראש קרח, כנראה בורח,
צולע, מקפץ, עם רגל עץ
תותבת, כמו רגלו של השטן!
רופרכט אלוהים ישמור! (אולי מצטלב)
ליכט (המתוח, לרופרכט) תשב בשקט!
בריחיט ועוד: כשהקרח הבורח
עבר אותי, נדף ממנו ריח
נורא: כמו שיער חרוך, שרוף,
גם של דבק שהתחיל לבעור.
שאלוהים ישמור", אני לחשתי,
והסתובבתי ככה לאחור,
ולפניי ראיתי: הקרחת
מבריקה בחושך וזורחת,
והיא מלאה זיעה, פצעים ודם.
זה היה שד. לא בן-אדם!
ניתר, דוהר כמו סוס, בשעטה,
חומק ומתרחק בעלטה.
רופרכט את באמת חושבת: השטן?!
מרתה השטן ברח? גברת בריחיטה,
נדמה לי שברח לך קצת – מכאן! (מצביעה על המצח)
ולטר (נוזף בה) הגברת מרתה! מה עם "והדרת
פני זקנה"?
בריגיט אני לא אנדרטה.
אני זקנה, אבל אתה חושד
שלא אכיר שטן; אפילו שד,
גם בלי ירח! רק לפי הריח!
ולטר (בחוסר-סבלנות) גבירתי, תיאוריו של השטן
אינם מעניינו של בית-הדין.
אנחנו ניצמד אל החוקים
שהעניק לנו המחוקק.
אבל כדי למנוע כל ספק:
אם יש עוד משהו לא-ממרום,
אותו תוכלי לתרום פה לדיון –
את רשאית, חייבת, כמובן.
רק אל נא תפתחי פה על שטן. [“פה”, בסגול]
ליכט אם רק יורשה לגברת לסיים –
ולטר עוד אמונות תפלות של כפריים?
אלוהים!
בריחיט הוא תמיד צודק!
ולטר מי? אלוהים! ברור!
בריחיט לא. הרשם.
אדם ליכט?!
בריחיט הוא העד שלי. לכן יורשה לי
לקרוא לו לעדות.
אדם לליכט?!
ולטר אבוד!
כל כפרייה – שופטת?! מסובך.
מה זאת אומרת "הוא העד שלך”?
ליכט זה נכון, כבודו!
ולטר מה זה? אתה?!
עד?! במשפט הזה?!
ליכט כבודו, ירשה
בענווה, לאשה הזאת
לסיים את סיפורה כעת.
אני לא מתכוון שבאמת
היה זה השטן; אך מה שהיא
אומרת על צולע וקרח
ועל הריח הנודף ממנו -
כל זה, אלא אם כן אני טועה,
נשמע, כבודו, כמו עדות-אמת.
לכן, אנא, ירשה לה לסיים.
ולטר בבקשה –
בריחיט הבקר, כשסיימתי
את ארוחת-הבקר, כשנודע לי
להפתעתי, מה שקרה
אתמול בלילה בחצר של מרתה,
ניגשתי אל השביל שבו פגשתי
את המפלצת, ואל החצר
של מרתה, לחפש לאור-היום
חפץ חשוד שיוכל לתרום
לחקירה!
ולטר ימים טובים הגיעו:
כל גברת - גם שופטת, גם חוקרת,
גם מזמינה עדים וגם אוספת
מימצאים!
בריחיט ניגשתי אל הקיר.
קרוב לסבך. מתחת לחלון
שמתוכו קפץ המשוקץ
בבוץ - טביעות של רגל. כמו של עגל.
לא רגל. טלף. של חמור, או סוס.
ראו את זה בשלג. בבירור.
למי, כבודו, יש רגל כמו של עגל?
עם אצבעות שלוש?
(רחש באולם. יש המצטלבים)
ליכט ששש! נא לשמור -
ולטר שטויות. זה סתם פולקלור!
בריחיט אני נשבעת!
מרתה אשה טובה, אבל קצת (מסמנת, ובלחישה) משוגעת.
בריחיט ראיתי שם, בשלג הבהיר,
ליד הקיר והחלון, משם
קפץ ורץ: לאורך כל הדרך
רגל אדם, וטלף, כמו של סוס.
זו ליד זו. בשלג.
אדם כמובן:
זה שטיפס, הוא בטח התחפש
לשטן, כדי שלא יכירו
מי הוא. (מביט ברופרכט) נבל. הו, אילו רק יכולתי
לשים ידי עליו!
רופרכט כוונתך
לרמוז שהתגנבתי בתחפושת,
עם רגל של אדם, ורגל-עגל?
(שוב רחש באולם)
ליכט שקט!
בריחיט צייד, המחפש בשלג
עקבות היה שמח לגלות
את העקבות שאני גיליתי.
כעת אני קוראת את ליכט, כעד.
גם הוא פתאם עבר שם, כשגליתי
בשלג. וגם הוא, במו עיניו
ראה את העקבות. קום, קום, מר ליכט!
אתה נשבע על ספר-התורה
לומר את האמת, ורק אותה?
דבר לאט, כדי שאוכל לרשום.
ולטר רגע אחד! כאן לא נותנים לנשום!
זה בניגוד לכל ההליכים!
בריחיט כל המשפט הזה לא הכרחי!
שובר-הכד כבר נענש, והוא
נמצא!
ולטר איפה?
בריחיט בשאול! בגיהינום!
אדם (לעצמו) ניצלתי! שאמות על המקום!
בריחיט (מוציאה תרשים שהכינה)
זהו המסלול שבו הלך
עד שיצא מן הכפר – ולא חזר.
בינתיים. לפחות.
ולטר (לליכט) אתה בטוח
שהשטן - הוא העבריין?
ליכט כבודו, היא בדבר אחד צודקת:
העקבות בשביל אשר הוביל –
ולטר הרגל והטלף, לסירוגין?
אדם כל זה לא ענין לבית-הדין
רק לכמרים, הוגים ופילוסופים
המחפשים תשובה לשאלה
אם יש שטן; אם כן – איך הוא נראה?
מי אנחנו שנחרוץ דיננו
בסוגייה כזאת? מוטל עלינו
להעביר אותה לעיונה
של מועצת חכמי המדינה
בהאג. שהם ישבו על המדוכה.
כי איך נוכל בכפר כל-כך קטן
לחרוץ משפט: אם יש, או אין שטן?
ולטר להעביר להאג? זהו הפסק
אשר ציפיתי שתוציא. יפה!
ליכט כבודו אינו זקוק למועצה
של כל מועצת השופטים בהאג!
בכל הכבוד והענווה:
אם רק יקשיב כבודו לעדותה
של האשה הזאת, עד לסופה,
אז יתבהר הכל. בלי שום בג"צ.
ולטר מומלץ! (לבריחיטה) המשיכי.
בריחיט אז אמרתי לו:
"מר ליכט, בוא, נעקוב יחד בשלג
אחרי העקבות, כדי לראות
לאן הלך; איפה הן נגמרות".
- “זה רעיון נפלא, גברת בריחיטה”,
כך הוא אמר, ליכט, הרשם. "אבל
אולי נוכל לחסוך קצת הליכ
בשלג העמוק הזה, אם רק
נפנה ישר לבית שבו גר
השופט שלנו".
ולטר אדם?
בריחיט אדם!
בריחיט העקבות הוליכו עד לכאן.
ולטר בית-השופט, שהוא גם בית-הדין?!
(לעצמו) זה כבר מצב עדין!
בריחיט (מציגה את התרשים שהכינה) זה המסלול.
הנה, ציירתי: הגשר, הנהר,
בית-הקברות, כן, ומשם ישר
לביתו של אדם, השופט.
אדם הן מובילות אלי?!
בריחיט ישר לדלת
האחורית.
אדם אולי עבר, עצר,
נכנס לבית, ודרך הקירות
כמו רוח-רפאים, עבר, יצא
בדלת הקדמית?
בריחיט אז איך תסביר:
השלג בחזית היה נקי.
ולטר חיפשתם מסביב?
ליכט חיפשנו. אין!
בריחיט הכל נגמר ישר לפני הבית!
אדם אם אין עקבות בחזית – סימן
שהוא נמצא עדיין כאן, בפנים.
וזה מזעזע! מי יודע
מה הוא עשה בלילה לתיקים,
לחשבונות, לכל הארכיון?
אני מסיר כל אחריות ממני.
ולטר (מהורהר) איני זוכר כרגע בדיוק:
רגלו השמאלית - או הימנית?
אבל אחת מהן, כשהוא עמד –
לי נראתה — (לאדם) ידידי המלומד,
אנא, העבר לי, בטובך,
את קופסת טבק-ההרחה.
אדם אני תמיד מלא הערכה –
ולטר לא הערכה. ההרחה!
אכלתי ושתיתי, ועכשיו
פתאם, איזה קמצוץ קטן, באף.
אנא, בטובך. את הקופסה.
אדם (לליכט) מזכיר, הארחה - זה תפקידך!
אם רוצה אורח לרחרח –
ולטר (לאדם) את המזכיר אין צורך להטריח,
או להכריח. בשבילך, פשוט,
צעד אחד קטן.
אדם לאנושות
כללים יש משלה, והיא קבעה:
שופט - שופט. רשם - גם משרת!
(לליכט) את הקופסה. (לולטר) ליכט הוא בחור עם ראש.
ולטר שופט, אני רוצה דבר-מה ללחוש
לך.
אדם אזני שומעת גם מכאן.
ולטר עניין עדין.
אדם כאן, בבית-הדין,
אין שום סודות. מסורת עתיקה.
ולטר אומרים “שבע יפול צדיק – וקם”;
אך הוא לא קם אפילו פעם. כן,
“לשקר אין רגליים”; ואצלו
כל התורה כולה על רגל אחת.
אבל על איזו רגל? - לא יאמר,
וגם לא יאפשר לי לגלות.
(אחרי שליכט מתיישב שוב במקומו)
רבותי, תחילה עלי לדעת
אם יש בכפר, ב-האוסן, מישהו
שרגלו תותבת?
ליכט תן לחשוב.
כן, יש.
ולטר יש? טוב מאד. ומיהו?
ליכט הוד-מעלה, השאלה הזאת
צריכה להיות מופנית אל השופט.
ולטר אל השופט אדם?
אדם (לולטר) אל תשאל
אותי. עשר שנים אני יושב
בכפר הזה, שופט. ואם איני
טועה, כל אנשי הכפר הזה
עומדים בשתי רגליים מוצקות
על הקרקע.
ולטר כולם?
אדם כולם. כל מי
שעמד פה לפניי לדין
הרים יד אחת, להישבע;
אך לעמוד - עמד על שתי רגליים!
אני נשבע!
ולטר (לליכט) אם כך, אני תמיה:
ל-מה כיוון הרשם בדיבורו?
מרתה (לאדם) קום, השופט אדם! קדימה צעד!
בראש מורם. צעד אחד קדימה!
כן, אך אחד לא קם! אתה יושב
מסתיר בעצבנות את שתי רגליך,
שרק אחת מהן – רגל-אדם.
ולטר העקבות האלה שם, בשלג,
הן עקבותיך, השופט אדם?
אדם עקבותיי? מה, אני שטן?
ורגל זו (מצביע על רגלו) היא כמו רגל-עגל?
או רגל-סוס? (למרתה) איך את לא מתביישת?
ולטר (בקול) רבותי, בכבודי שלי:
זו רגל של אדם! (לוחש לאדם) וזו פקודה:
אתה נועל את הישיבה מיד!
אדם לו לשטן היתה רגל כזאת,
הוא לא היה יכול לצאת כל-לילה
לנשפים, לרקוד עם הבתולות,
כמו שמספרות האגדות.
מרתה כבודו צודק. כי זה היה קשה לו
לרקוד; אבל –
אדם הגברת מרתה, אנא!
ולטר פתחי את פיך. גם לשטן, הגברת!
בריחיט אם יש לי עוד ספק אחד קטן
אם זה השטן, זה רק בגלל
אביזר אחד, קישוט –
ולטר ומהו?
בריגיט הפיאה! מי בספרים ראה
שטן חובש פיאה לראש, למעלה?
פיאה כזאת אין גם בקתדרלה!
ממרחקים אפשר לזהותה.
אדם גברת בריחיטה, אנחנו, בני-תמותה,
קשה לנו לדעת מה לובשים שם
בגיהינום! (לאדם) כל מה שמעכב
אותי מלהעיף אותך החוצה,
הוא רק הדאגה לשמה הטוב
של כל המערכת. של כולה.
הישיבה נעולה!
(הולם בפטיש)
שמש בית-המשפט!
אדם אני תקווה, הוד-מעלתך –
ולטר אתה לא תקווה. אתה יאוש!
רד מהכיסא!
אדם שופט כמוך,
איך הוא יכול לחשוב שזה אני
את הפיאה איבדתי שם, בסבך?
ולטר לא. מה פתאם?! הן הפיאה שלך
עלתה בלהבה, מאור הנר?
ליכט זה אחרי שהחתולה המליטה?
אדם רבותי וגבירותי, למרות
שמתקבל הרושם שכולכם
עכשיו נגדי, זיכרו נא בטובכם:
גם שופט נחשב זכאי, כל עוד
לא הורשע בדין. ובינתיים
כבודי שלי נתון על המאזניים.
מרתה אתה בבוץ, שופט! עד לאזניים!
אדם אני מתקשה קצת להבין
איך זה כולכם גזרתם את גזר-הדין
בעוד הנערה המאויימת
שומרת זכות שתיקה. ממש אילמת.
הנה אני יושב על המדוכה
כאן, באולם הזה. ולפניי
הפיאה הזאת אשר הונחה
על השולחן. וכל מי שמוכן
להישבע שזו פיאה שלי -
יוכיח זאת! הא! רועדים מפחד!
ליכט (מניח את הפיאה על ראשו של אדם)
היא מתלבשת – בול! – על הקרחת!
אדם זאת הכפשה!
ליכט הנה. בבקשה! (מראה לכולם)
אדם (מביט בעצמו בראי) היא גדולה עלי. מיד תגלוש.
רופרכט היא התלבשה לו ככה, על הראש!
ולטר שקט, אמרתי!
מרתה סוס? הוא סתם חזיר!
ולטר השופט אדם! אני מזהיר -
או שתנעל מיד את הישיבה,
או שאני אנעל! לטובתך!
רופרכט (ל-אווה) אמרי לי, אווי. זה היה הוא?
(מצביע על אדם)
ולטר איך
אתה מעז? זה בניגוד לחוק!
וייט די, בני. תשתוק!
אדם חכה. עוד תתחרט!
רופרכט תראו: רגל של סוס יש לשופט!
ולטר שמש! לתפוש – (מצביע על רופרכט)
וייט (לרופרכט) ביקשתי: אף מלה!
רופרכט (לאדם) חכה, שופט! נראה מי יתחרט!
אתה תחטוף אצלי, ועוד היום,
דלי של חול!
ולטר (חובט בפטיש) הקשיבו! גזר-הדין:
בית-המשפט לקח לתשומת-לב
את העובדות כולן, והאשם [שי"ן בקמץ]
הוא בנבל הזה, ברופרכט, שם!
ולטר יפה, יפה. מה עוד?
אדם ועוד מעט
רופרכט , על בזיון בית-המשפט –
(לשמש) תשים עליו שרשרת וקולר,
וקח אל הסוגר.
אווה למאסר?
לכמה זמן “שרשרת וקולר”?
אדם משך-הזמן יפורסם מחר.
אווה רופרכט?!
רופרכט לכלא?!
אווה אחרי סוגר?!
ולטר שקט! בזה המשפט (דופק בפטיש) נגמר!
שמש בית-המשפט!
מרתה רגע, מה עם הכד?!
אדם מרתה, מצידי, את יכולה
לדחוף אותו!
ולטר לאן?!
אדם כוונתי:
לדחוף את הצעיר העבריין
למצוא לך כד אחר!
ולטר טוב. מצויין!
תם המשפט. לך, רופרכט, מותר
להגיש ערעור במחוזי
באוטרכט.
אווה ועד אז?
אדם עד אז הוא זז
ישר – למאסר!
אווה למעצר?!
(לאדם) אתה קורא לעצמך “שופט”?
ועוד “שופט-שלום”?! זה הפושע! (מצביעה על אדם)
זה שיושב כאן על כיסא-כבוד
הוא שצריך לשבת שם, בכלא!
ולטר את יכולה לשתוק?! זוהי פקודה!
לעזאזל! עד אז, איש בל יעז
לפגוע גם בשערה אחת
על גלגלתו!
אווה אחת?! זה מה שיש לו!
קום, רופרכט על רגליך! בן-חורין!
כי את הכד שבר אב בית-הדין!
רופרכט (לאדם) חכה, חכה!
מרתה זה הוא?!
בריחיט זה השופט?!
אווה כן, השופט!! קום, רופרכט-חף-מחטא!
(לרופרכט) זה הוא את אווה הקטנה שלך
ניסה אתמול, בלילה לפתות.
תפוש אותו עכשיו, ואת פניו
נפץ באגרופים! (לאדם) שופט רמאי!!
ולטר (קם מכסאו) עיצרי! כי מי שמע, בבית-משפט?!
אדם סליחה! רגע אחד, קהל נכבד.
(מנסה לפלס דרך בקהל ולהימלט)
אווה הוא שוב נמלט! בורח! אחריו!!!
רופרכט תפשו את הגנב!
אווה מהר! מהר!
אדם אוי לי! (יוצא במרוצה)
רופרכט תראו-תראו, איך הוא צולע!
מרתה זה השופט?
וייט בושה!
בריגיט חרפה!
אווה כלימה!
אותו תפשת?
רופרכט רק את הגלימה.
גלימה ריקה!
ולטר שוטר! אבל מהר!
רופרכט (חובט בגלימה הריקה)
קח את שלך! ועוד אחת! הלוואי
שהיא היתה מונחת על גופך!
ולטר בלי אלימות! סדר באולם!
כי אם לא תשתלט על עצמך –
רופרכט להשתלט? רק על השופט!
וייט נסה להיות ילד למופת!
תמונה י"ב
(כולם מתקדמים לקידמת-הבמה)
רופרכט או, איווי! איך נהגתי בך היום!
וגם אתמול. אני מרגיש איום!
את, גוזלי, האם תוכלי אי-פעם
לסלוח לי?
אווה (כורעת לברכי השופט ולטר)
בלי עזרתך, כבודו,
אנחנו אבודים!
ולטר שניכם? ו-למה?
רופרכט אלוהים, מה נעשה עכשיו?
אווה הצל את רופרכט גם מן הצבא!
כי המחזור הבא - ככה גילה לי
השופט אדם – יישלח
להודו המערבית. משם,
כמו שידוע לכבודו היטב,
חוזר שלם אחד מכל שלושה.
ולטר אל האיים, בהודו? מה פתאם?
אווה אך הוא אמר שהולנד היא אימפריה!
ל-הודו ישלחוהו. כך אמר.
(שולפת מסמך)
הנה, מכתב סודי. זה צו-גיוס
אותו הוציאו רק לפני יומיים.
הוא בכיסו החזיק, מעל לבו.
רואה? הצו להודו.
ולטר (נוטל את המכתב ומעיין בו)
זה סתם דף.
הוא מזוייף!
אווה מזוייף?!
ולטר כן-כן!
אני נשבע: זיוף די פרימיטיבי.
הרשם ליכט!
ליכט כן?
ולטר אתה
כותב אמנם כתיבה תמה, אבל
אינך כל-כך תמים. אמור אתה:
זה המסמך אשר נשלח אליך
מ-אוטרכט?
ליכט (מציץ) זה? זה סתם קישקוש. שירבוט
שהשופט שירבט על דף-נייר
במו ידיו! כדרכו, על רגל
אחת. הצו הזה קורא לדגל
לשירות בארץ, כאן, בהולנד!
אווה השופט אדם, איש-כבוד הוא!
ליכט איש לא הזכיר חצי-מלה על הודו!
אווה לא? באמת, כבודו?
ולטר בכל כבודי!
אני נשבע. אתן לך ערובה:
אם ישלחו אותו לחוץ-לארץ –
אני אישית אדאג לשחרורו!
ו
אווה הו, אלוהים! כל השקרים האלה
שהנבל מכר לי! הפחדים,
בהם עינה אותי! הוא בא בלילה
איים, לחץ, סיפר שהוא יכול
להוציא צו-שחרור לרופרכט.
צו רפואי! עוד פיו עסוק, עוסק
בהבטחות, ניסה, ממש בכוח,
אותי לדחוף לחדר, למלא
את הפרטים כאן, במסמך, ושם
החל לדרוש ממני, רבותי,
דברים כאלה, שפשוט אני
לא מסוגלת להוציא מפי.
מרתה המסכנה: לקרוא היא לא יודעת,
אך להסמיק? - תראו: היא מסמיקה!
אווה !
אווה או, רופרכט!
רופרכט אווה!
(מתנשקים)
וייט הנשיקות פותרות כל מחלוקות.
ליכט (משקיף מן החלון) תראו, תראו: הוא רץ ומקרטע.
כמו עבריין בורח מתליין.
לפה, לשם. בן-אלף! איך הטלף
נוקשת על כל אבן בשדה!
אווה (מציצה) הוא ממשיך לרוץ כמו תרנגולת
הרצה בלי כרבולת וגולגולת.
ולטר ככה מדברים כאן על שופט?
ליכט הוא עוד שופט? (פונה לולטר, בנעימה של שאלה) הוא עוד?
ולטר כן. בהחלט.
קולות - הוא רץ! - בדרך! – אל בית-הקברות!
מעד! - נכשל! - נפל! - הוא קם! – חבל!
איך הפיאה, שבה הוא התעטף
גולשת לכתף! - כמו עטלף!
ולטר ליכט הרשם!
ליכט לשירותך, כבודו!
ולטר אני משעה אותו ממשרתו -
וממנה אותך!
ליכט אותי?!
ולטר אתה
תשב בדין בכפר זה, במקומו!
ליכט במקום השופט אשר הודח?
ולטר עוד לא הודח! אל תמהר כל-כך!
ליכט עוד לא?!
ולטר עוד לא! חכה. הרי תמיד
מעדיפים “חקירה פנימית”.
ובינתיים אציץ בחשבונות.
ואם אין חריגות מסוכנות
ממה שמקובל בפריפריה
הוא עוד יחזור לשבת על כסאו!
ליכט לא!
ולטר כן!
ליכט לא יתכן!
ולטר כן! למה לא?
גם אצלנו לא נוטשים קולגה.
עד אז – אתה! וזה זמני, כרגע.
ממלא-מקום. מין ועדה
קרואה. לך וחפש לך פיאה.
פיאת יפה. מה שנקרא “פריק”.
ליכט תודה. היא מוכנה אצלי בתיק.
(שולף מתיקו פיאה, שהכין מראש, חובש אותה )
(ליכט יוצא)
אפילוג
מרתה סליחה, כבודו, אולי יוכל לומר לי
איפה בדיוק יושב עכשיו
המושב של בית-הדין ב-אוטרכט?
ולטר למה לך הכתובת, גברת מרתה?
מרתה למה לי? אחרת איך אגיש
את הבג"צ?
ולטר בג"צ?!
מרתה דיון נמרץ
בפני בית-הדין המיוחד.
ולטר על מה?
מרתה על מה? ברור שעל הכד!
הצדק לא ניצח עוד, כבודו!
התיק בכפר סגור, אבל הכד
נשאר שבור.
(מסך)
בְּנֵי דוֹרִי! בְּנֵי דוֹרִי הַמְּאֻשָּׁרִים אוֹ הָאֻמְלָלִים— אֵיכָה אֲכַנֶּה אֶתְכֶם? שֶׁאֵין אַתֶּם חֲפָצִים לָשִׂים־אֶל־לֵב, אוֹ שֶׁאֵין אַתֶּם מְסֻגָּלִים לָשִׂים־אֶל־לֵב. עִוָּרוֹן נִפְלָא וַחֲסַר־דְּאָגָה, שֶׁבְּעֶטְיוֹ אֵין אַתֶּם מַשִּׂיגִים מְאוּמָה! הָהּ, אִלּוּ הָיֹה הָיְתָה נְבוּאָה בְּרַגְלֵיכֶם, כִּי עַתָּה מָה נֶחְפְּזוּ לִבְרֹחַ! הֵן מִתַּחַת כַּפּוֹתֵיהֶן רוֹחֶשֶׁת הַלֶּהָבָה, אֲשֶׁר פָּרֹץ תִּפְרֹץ וְתִרְעַם בַּזְּמַן הַקָּרוֹב כְּהַר־גַּעַשׁ, וְתִקְבֹּר הַכֹּל מִתַּחַת לְאֶפְרָהּ וְזִרְמֵי לַבָּתָהּ. עִוָּרוֹן נִפְלָא, שֶׁאֵינֶנּוּ מַשְׁגִּיחַ, כִּי דְבַר־מָה וַאֲשֶׁר לֹא נוֹדַע־לְזַעֲזוּעַ כָּמוֹהוּ קָרוֹב לָבוֹא, כִּי מְאֹרָעוֹת נוֹבְטִים וְהוֹלְכִים, שֶׁעֲלֵיהֶם יְשׂוֹחֲחוּ מִתּוֹךְ הִתְפָּלָּצוּת אֲפִלּוּ נִינֵיכֶם, כשׂוֹחֵחַ עַל כֵּרוֹת אַטְרֶבְּס וּפָרִיס וְעַל כְּלוּלוֹת הַדָּמִים בֵּנַנְט! אֵלּוּ תְּמוּרוֹת מִתְרַחֲשׁוֹת וּקְרֵבוֹת לָבוֹא! כֵּן, אֲשֶׁר בְּתוֹכָן אַתֶּם נְתוּנִים וְעוֹמְדִים וְאֵינְכֶם מַבְחִינִים בְּכָךְ, וְדוֹמֶה עֲלֵיכֶם כִּי מִּתְרַחֵשׁ דְּבַר־מָה יוֹמְיוֹמִי בְּאֶפֶס הַיוֹמְיוֹמִי, שֶׁנִּתְעֵיתֶם אֶל תּוֹכוֹ! — נְבוּאָה זוֹ לְמַעֲשֶׂה פְּעָמִים הַרְבֵּה שָׁמַעְתִּי מְגַנִּים אֶת דְּבָרֶיהָ כְּמֻגְזָמִים. הֵם מַשְׁפִּיעִים, אוֹמְרִים הָאוֹמְרִים, בֶּהָלַת שָׁוְא יְדוּעָה, וְתַחַת לְעוֹדֵד אֶת הָרוּחוֹת, הֵם מַלְאִים וּמְרַפִּים אוֹתָן. אַתֶּם מִתְבּוֹנְנִים סָבִיב, אוֹמְרִים, לִרְאוֹת אִם אָמְנָם כְּבָר פָּתְחָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ מִתַּחַת רַגְלַי הַבְּרִיּוֹת; וּכְשֶׁהִנְּכֶם מַבְחִינִים וְרוֹאִים, כִּי הַמִּגְדָּלִים וְגַגּוֹת הַבָּתִּים עַל מְכוֹנֵיהֶם עוֹמְדִים, אוֹ אָז נוֹשְׁמִים אַתֶּם לִרְוָחָה, דּוֹמֶה, כְּאִלּוּ הֱקִיצוֹתֶם לְאַחַר חֲלוֹם בַּלָּהוֹת. הַדָּבָר הַנִּתָּן לְאִמּוּת, הַנָּעוּץ בְּכָךְ, פָּסוֹל פּוֹסְלִים בְּיַחַד עִם הַדָּבָר הָרָחוֹק־ מֵאֱמֶת, וְנוֹטִים לִרְאוֹת אֶת כָּל הַנְּבוּאָה, הַכְּלוּלָה בַּסֵּפֶר, כִּרְאוֹת נְבוּאַת שֶׁקֶר.
הָהּ, אַתָּה הַדּוֹבֵר כֵּן —דּוֹמֶה אַתָּה בְּעֵינַי לְאוֹתוֹ יְוָנִי מִתְּקוּפַת סִילָה, אוֹ לְיִשְׂרְאֵלִי מִתְּקוּפַת טִיטוּס.
הֲיִתָּכֵן! מְדִינַת יְהוּדִים אַדִּירָה זוֹ צְפוּיָה לְאָבְדָּן? יְרוּשָׁלַיִם, זוֹ עִיר ה', הַחוֹסָה תַּחַת כַּנְפֵי כְּרוּבָיו בִּכְבוֹדָם וּבְעַצְמָם, הַאִם הִיא, צִיּוֹן, הָיֹה תִהְיֶה לְאֵפֶר? יַנְשׁוּפִים וְנִשְׁרֵי שָׁמַיִם יִנְווּ בֵּין חֲרָבוֹת מִקְדָּשׁוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה? הַמָּוֶת יִטְרֹף וְיִגְרֹף אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה, נָשָיו וְטַפָּיו יוּבְלוּ בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת, וְצֶאֱצָאֵיהֶם יֻגְלוּ לְכָל אַרְצוֹת תֵּבֵל, לְמֶשֶׁךְ אַלְפֵי וְאַלְפֵי שָׁנִים, נִדָּחִים, כִנְבוּאָתוֹ שֶׁל חֲנַנְיָה זֶה, וְיִחְיוּ חַיֵּי עַבְדוּת? הֲיִתָּכֵן!
בַּכְּפָר הַסָּמוּךְ לְיֶנָה סִפֵּר לִי, בַּדֶּרֶךְ מַסָּעִי לִפְרַנְקְפוּרְט, פֻּנְדְּקַאי אֶחָד, כִּי שָׁעוֹת רַבּוֹת לְאַחַר הַקְּרָב, בְּעֵת שֶׁהַכְּפָר נֶעֱזַב כְּבָר כֻּלּוֹ עַל־יְדֵי צְבָאוֹ שֶׁל הַנָּסִיךְ הוֹהֶנְלוֹהֶ וְהוּא מֻקָּף הָיָה עַל־יְדֵי צָרְפַתִים, שֶׁרָאוּהוּ כְּכְָבוּשׁ, הוֹפִיעַ בְּפֻנְדָּקוֹ פָּרָשׁ פְּרוּסִי יְחִידִי; וְהוּא הִבְטִיחַנִי, כִּי אִלּוּ הָיוּ כָּל הַחַיָּלִים, שֶׁנִּלְחֲמוּ בְּאוֹתוֹ יוֹם, אַמִּיצֵי־לֵב כְּחַיָּל, זֶה, כִּי עַתָּה הָיוּ הַצָרְפָתִים מְנֻצָּחִים, גַּם אִלּוּ הָיוּ פִּי שְׁלֹשָה בְּמִסְפָּרָם מִזֶּה שֶׁהָיוּ בֶּאֱמֶת. בַּרְנָשׁ זֶה, סִפֵּר הַפֻּנְדְּקַאי, הִתְפָּרֵץ כְּשֶׁהוּא כֻּלּוֹ מְכֻסֶּה אָבָק, אֶל הַפֻּנְדְּקַאי וְקָרָא: ״אֲדוֹנִי הַפֻּנְדְּקַאי!“. — וְכֵיוָן שֶׁשָּׁאַלְתִּי: מָה רְצוֹנְךָ?— “כּוֹס שֵכָר!— עָנָנִי, וְתָקַע אֶת חַרְבּוֹ בַּנְדָּנָה!— “אֲנִי צָמֵא”. —אֱלוֹהַּ שֶבַּשָּׁמַיִם, אוֹמֵר אֲנִי: הַאִם לֹא כְּדַאי לְךָ, יְדִידִי, לְהִסְתַּלֵּק מִכָּאן? הַצָּרְפָתִים הִנָּם סְמוּכִים לַכְּפָר!— “הָהּ, מָה בְּכָךְ״ אוֹמֵר הוּא וְתוֹלֶה אֶת הַמּוֹשְׁכוֹת עַל צַוְּארֵי הַסּוּס.— “לֹא טָעַמְתִּי דָּבָר כָּל הַיּוֹם!”— אֵין לִי סָפֵק כִּי הוּא שְׁלִיחַ הַשָּׂטָן!, הָהּ, הִזְדָּרֵז!— קָרָאתִי וְהִצַּגְתִּי לְפָנָיו בַּקְבּוּק דַּנְצִיגָאִי, וְאָמַרְתִּי: “הִנֵּה”— וַאֲנִי מִתְכַּוֵּן לִתְֹחֹב לֹו אֶת הַבַּקְבּוּק לְתוֹךְ יָדוֹ, וּבִלְבַד שֶׁיִּסְתַּלֵּק.— “הָהּ, מָה בְּכָךְ!” אוֹמֵר הוּא, בְּהָדְפוֹ אֶת הַבַּקְבּוּק מֵעַל פָּנָיו וּמֵסִיר אֶת כּוֹבָעֹו:— ״לְאָן אֶפְנֶה עִם הַחֹבֶץ הַזֶּה?”—וּמוֹסִיף:— “מְזֹג לִי!״ —בְּנָגְבוֹ אֶת זֵֶעָתוֹ מֵעַל מִצְחוֹ:— “אֵין לִי פְּנַאי!”—הָהּ, הוּא בֶּן־הַמָּוֶת, אוֹמֵר אֲנִי. הֵא לְךָ! אוֹמֵר אֲנִי, וּמוֹזֵג לוֹ, הֵא לְךָ! שְׁתֵּה וְהִסְתַּלֵּק!. יְבֻשַּם לְךָ!— ״עוֹד אַחַת!״. אוֹמֵר הַבַּרְנָשׁ: אוֹתָהּ שָׁעָה כְּבָר שִׁקְשְקוּ הַיְּרִיּוֹת מִכָּל הָעֲבָרִים בַּכְּפָר. אֲנִי אוֹמֵר: עוֹד אַחַת?, חֲסֵרָה לְךָ? —”עוֹד אַחַת” אוֹמֵר הוּא, וּמוֹשִׁיט לִי אֶת הַכּוֹס— “וְהַשְׁגַּח, עַל מִדָּה נְכוֹנָה”— אוֹמֵר הוּא וּמְנַגֵּב אֶת זְקָנוֹ וְזוֹנַק מֵעַל הַסּוּס:— “שֶׁכֵּן אֲנִי מְשַׁלֵּם בִּמְזֻמָּנִים!” הָהּ, מַחְמַל נַפְשִׁי, הֵן רָצִיתִי לְכַבֶּדְךָ, הַאִם לֹא כֵן? —הֵא לְךָ! אוֹמֵר אֲנִי וּמוֹזֵג עוֹד הַפַּעַם, כְּמִשְׁאַלְתּוֹ, כּוֹס שְׁנִיָּה, וַאֲנִי מוֹזֵג לוֹ, כֵּיוָן שֶׁמִּהֵר וְשָׁתָה, כּוֹס שֶׁלִישִית, וַאֲנִי שׁוֹאֵל:— הַאִם שְׂבַע־רָצוֹן הִנְּךָ?—”הֶאָח!“— הִתְנוֹעֵעַ הַבַּרְנָשׁ— ״הַיַ”שׂ טוֹב?“— “כֵּן!” אוֹמֵר הוּא וְחוֹבֵשׁ אֶת כּוֹבָעוֹ.— “מָה אֲנִי חַיָּב?”— חָלִילָה!— עוֹנֶה אֲנִי— הִזְדָּרֵז בְּשֵׁם הַשָּׂטָן; הַצָּרְפָתִים הִנֵּה חוֹדְרִים לַכְּפָר! “הִנֵּה”— וְתוֹחֵב אֶת יָדוֹ בְּמַגָּפו: “יַעֲזֹר לָהֶם אֱלֹהִים”.— וְשׁוֹלֵף מִן הַמַּגָּף קְנֵה מִקְטֹרֶת וְאוֹמֵר לְאַחַר שֶׁקִּנֵּחַ אֶת בֵּית הַקִּבּוּל:— ״תֵּן לִי אֵשׁ!” אֵשׁ? —אוֹמֵר אֲנִי— חֲסֵרָה לְךָ?— ״אֵשׁ, כֵּן!" —אוֹמֵר הוּא— “שֶׁכֵּן רְצוֹנִי לְהַצִּית אֶת הַטַּבָּק בְּמִקְטַרְתִּי”. — הָהּ, בַּרְנָשִׁי, גְּדוּדִים רוֹכְבִים וּבָאִים! הָהּ, הִסְתַּלֵּק, וַאֲנִי קוֹרֵא לַנַּעֲרָה, וְעֵת שֶׁהַבַּרְנָשׁ מְפַטֵּם אֶת מִקְטַרְתּוֹ, הִיא מַגִּישָׁה לוֹ אֶת הָאֵשׁ.— “הִנֵּה!”— אוֹמֵר הַבַּרְנָשׁ וּמַחֲזִיק אֶת הַמִּקְטֶרֶת הַמְלֵּאָה בְּפִיו: — “עַכְשָׁו יֵלְכוּ הַצָּרְפָתִים לַעֲזָאזֵל!” — וְהוּא חוֹבֵשׁ אֶת כּוֹבָעוֹ וּמוֹרִידוֹ עַד לְעֵינָיו וְנוֹטֵל אֶת הַמּוֹשְׁכוֹת, מַטֶּה אֶת הַסּוּס וְשׁוֹלֵף מַשֶּׁהוּ מֵאֻכָּפוֹ. בֶּן מָוֶת הוּא! אוֹמֵר אֲנִי! חֶבֶל־תְּלִיָּה אָרוּר! הַאִם יֵשׁ בִּרְצוֹנוֹ לִגְזֹז אֶת שְׂעָרוֹ עַל חֶשְׁבּוֹנוֹ שֶׁל הַתַּלְיָן, מָה אִתּוֹ? הִנֵּה שְׁלֹשָה —רוֹבָאִים — הַאֵין הוּא מַשְׁגִּיחַ בָּהֶם? הִנֵּה נֶעֶצְרוּ לְיַד הַשַּׁעַר!— “מָה בְּכָךְ!” —אוֹמֵר הוּא, וְיוֹרֵק יְרִיקָה; בִּמְהִירוּת הַבָּזָק הוּא עוֹקֵב אַחֲרֵי הַשְּׁלשָׁהD. — “גַּם אִלּוּ הָיוּ עֲשָׂרָה, אֵינִי נִבְהָל מֵהֶם״. אוֹתוֹ רֶגַע וּכְבָר נִכְנְסוּ שְׁלֹשֶת הַצָּרְפָתִים לַכְּפָר— קוֹרֵא הַבַּרְנָשׁ, מְדַרְבֵּן אֶת סוּסוֹ וְקוֹפֵץ עַל גַּבּוֹ; קוֹפֵץ, כֹּה אֶחְיֵה וְלֹא אָמוּת, וּמִסְתְּעֵר עֲלֵיהֶם, וְתוֹקֵף, דּוֹמֶה. כְּאִלּוּ כָּל גְּדוּדָיו שֶׁל הוֹהֶנְלוֹהֶ נִמְשָׁכִים מֵאַחֲרָיו; הַשְּׁלשָׁה אָמְנָם סָבְרוּ כִּי יֵשׁ עוֹד גֶּרְמָנִים נוֹסָפִים רַבִּים בַּכְּפָר, וּכְנֶגֶד הֶרְגֵּלָם הִנָּם נוֹפְלִים בִּן־רֶגַע מֵעַל אֻכָּפֵיהֶם וְהַסּוּסִים מִתְרוֹצְצִים בַּכְּפָר, וְהוּא אוֹחֵז בְּמוֹשְׁכוֹתֵיהֶם, פּוֹרֵץ וְעוֹבֵר עַל פְּנֵי פֻּנְדָּקִי וְקוֹרֵא: “Dixi!” — וּמוֹסִיף: “הֲרוֹאוֹת עֵינֶיךָ, אֲדוֹנִי הַפֻּנְדְּקַאי:” — וְעוֹד: —”יַעְזְרֶךָ אֱלֹהִים!“— וּ”לְהִתְרָאוֹת" ועוד: —“הוֹהוֹ! הוֹהוֹ! הוֹהוֹ!” בַּרְנָשׁ כָּזֶה, אָמַר הַפֻּנְדְּקַאי, לֹא רָאוּ עֵינַי בְּמֶשֶׁךְ כָּל יְמֵי חַיַּי.
בַּסֵּפֶר “Chateauneuf,des géneraux qui sont ilustres dans la guerre de la revolution” אָנוּ מוֹצְאִים דְּבָרִים מֻפְלָאִים רַבִּים עַל אוֹדוֹת הַגֶּנֶרָל וֶסְטֶרְמַן, שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ בְּכִנוּיוֹ “הַקַּצָּב מִוַּנְדֵי”. וֶסְטֶרְמָן, כָּתוּב שָׁם, מְהֻלָּל הָיָה כְּמַצְבִּיא בְּגֵיאָיוֹת וַנְדֵי וְיַעֲרוֹתֶיהָ. הָיָה לוֹ כִּשָּׁרוֹן מְצֻיָּן לְשֶׁטַח זֶה דַּוְקָא, וְיִתָּכֵן כִּי בְּמִישׁוֹר מִן הַמִּישׁוֹרִים לֹא הָיָה מִצְטַיֵּן כְּמַצְבִּיא טוֹב. הָיְתָה אֵיזוֹ מְזִיגָה בֵּין קוֹמָתוֹ הַיָּפָה, הַתְּמִירָה וּמְלֵאַת הַחֵן, לְבֵין גְּבוּרָתוֹ הָאִישִׁית הַנִּשְׂגָּבָה. עֵינוֹ לִהֲטָה אֵימוֹת. מִשֶּׁהִתְחִיל הַקְּרָב, קוֹלוֹ דּוֹמֶה הָיָה לְרַעַם, וְהִתְלַהֲבוּתוֹ הַסּוֹעֶרֶת נִצְּחָה מִיָּד, מִשֶּׁהֶעֱמִיד עַצְמוֹ בְּרֹאשׁ הַגַּיִס. אִם בּוֹשֵש הַנִּצָּחוֹן לְטוֹבָתוֹ, הָיָה פּוֹשֵׁט אֶת מְעִילוֹ, מַפְשִׁיל אֶת שַׁרְווּלָיו כְּדֶרֶך הַקַּצָבִים, נוֹטֵל אֶת מוֹשְׁכוֹת סוּסָיו אֶל בֵּין שִׁנָּיו, מְאַמֵּץ בְּכָל יָד מִיָּדָיו אֶקְדֹּחַ טָעוּן, תּוֹלֶה אֶת חַרְבּוֹ האֲרֻכָּה עַל אֶגְרוֹפוֹ, וּפוֹרֵץ בְּרֹאשׁ חֵיל הַפָּרָשִׁים שֶׁלּו, אֶל תּוֹךְ מַחֲנֶה הָאוֹיֵב הַצָּפוּף בְּיוֹתֵר. פְּעָמִים תְּכוּפוֹת רָאוּהוּ בְּרֹאשׁ 500— 600 הוּסַרִים חוֹדֵר בְּאֹפֶן כָּזֶה אֶל תּוֹךְ שׁוּרוֹת הָאוֹיֵב, וְהוּא חוֹזֵר שׁוּב, יְחִידִי, לְאַחַר שֶׁאִבֵּד אֶת כָּל חַיָּלָיו, וְכָל גּוּפוֹ נְקוּב פְּצָעִים; פְּעָמִים רַבּוֹת הָיְתָה זְרוֹעוֹ נְתוּנָה, בְּתַחְבֹּשֶׁת, אוֹ שֶׁהָיָה נֶחְבַּשׁ בְּעוֹדוֹ עַל גַּבֵּי סוּס, תּוֹךְ כְּדֵי רְכִיבָה וּלְחִימָה. הַחַיָּלִים שֶׁהָיוּ תְּמֵהִים תִּמָּהוֹן רַב עַל שֶׁחַיָּיו נִצְלוּ, בְּאוֹפֶן מַפְלִיא כָּל־כָּךְ, מִקְּרָבוֹת רַבִּים כָּל־כָּךְ, לֹא נִתְפַּתּוּ לַחְדֹּל מִן הָאֱמוּנָה, כִּי בְּרִית הָיְתָה כְּרוּתָה בֵּינוֹ לְבֵין הַשָּׂטָן.
שְׁנֵי מִתְאַגְרְפִים אַנְגְּלִיִּים מְהֻלָּלִים, הָאֶחָד יְלִיד פוֹרְטסְמוּת, הַשֵּׁנִי מִפְּלִימוֹט, אֲשֶׁר שָׁמְעוּ בְּמֶשֶׁךְ שָׁנִים רַבּוֹת זֶה אֶת שִׁמְעוֹ שֶׁל זֶה, בְּלִי שֶׁנִּפְגְּשׁוּ, הֶחְלִיטוּ, כֵּיוָן שֶׁנִּזְדַּמְּנוּ יַחַד בְּלוֹנְדוֹן, לַעֲרֹךְ תַּחֲרוּת, שֶׁבָּהּ תֵּחָרֵץ הַשְּׁאֵלָה, מִי מֵהֶם רָאוּי לִתְהִלַּת מְנַצֵּחַ, לְפִיכָךְ נִתְיַצְּבוּ שְׁנֵיהֶם, קֳבָל עַם, עִם אֶגְרוֹפִים קְפוּצִים, בְּגִנַּת בֵּית־הַמַּרְזֵחַ, זֶה כְּנֶגֶד זֶה; וּכְשֶׁפָּגַע הַפְּלִימוֹטַאִי לְאַחַר רְגָעִים מְעַטִּים, בְּחָזֵהוּ שֶׁל הַפּוֹרְטְסְמוּטַאי, בְּאוֹפֶן כָּזֶה שֶׁהַלָּה הִתְחִיל יוֹרֵק דָּם, קָרָא הַלָּזֶה, בְּקַנְּחוֹ אֶת פִּיו:— “בֵּן חַיִל אַתָּה!”— וְאוּלָם מִיָּד לְאַחַר כָּךְ, כֵּיוָן שֶׁנִּתְיַצְּבוּ לְמַּאֲבָק מֵחָדָשׁ, פָּגַע הַפּוֹרְטְסְמוּטַאִי בְּאֶגְרוֹפוֹ הַקָּפוּץ שֶׁל יַד יְמִינוֹ, בְּבֶטֶן הַפְּלִימוֹטַאִי, וְזֶה כָּרַע נָפַל, הִשְׁפִּיל אֶת עֵינָיו, וְקָרָא:— “גַּם אַתָּה אֵינְךָ נְחוּת־דַּרְגָּה!”— וְעַל כָּךְ הֵרִיעַ בִּתְרוּעוֹת הָעָם, שֶׁעָמַד סְבִיבָם בְּמַעְגָּל, וְשָׁעָה שֶׁהַפְּלִימוּטַאי, אֲשֶׁר נֶחְבַּל בְּמֵעָיו, נִשָׂא מִזֶּה מֵת, הָכְרַז הַפּוֹרְטְסְמוּטַאי כִּמְּנַצֵּחַ.— וְאוּלָם, הפּוֹרְטְסְמוּטַאי אַף הוּא מֵת מִשֶּׁטֶף דָּם לְמָחֳרָת הַיּוֹם.
בְּנִי הָאָהוּב, כָּתוּב כָּתַבְתָּ לִי, כִּי אַתָּה מְצַיֵּר דְּמוּתָהּ שֶׁל מָדוֹנָה, וְכִי לְמַעַן שְׁלֵמוּתָהּ שֶׁל יְצִירָה זוֹ, נִרְאֵית לְךָ הַרְגָּשָׁתְךָ טְמֵאָה וְגַשְׁמִית, וְכִי כָּל פַּעַם בְּטֶרֶם שֶׁאַתָּה נוֹטֵל מִכְחוֹלְךָ בְּיָדְךָ, רוֹצֶה הָיִיתָ לִטְבֹּל, כְּדֵי לְהִטָּהֵר. שְׁמַע־נָא, בְּנִי, לְאָבִיךָ הַזָּקֵן, הָאוֹמֵר לְךָ, כִּי זוֹהִי הִתְלַהֲבוּת מְזֻיֶּפֶת, אֲשֶׁר דָּבְקָה בְּךָ, וּבָאָה מִידֵי הָאַסְכּוֹלָה שֶׁמִּמֶּנָּה לָמַדְתָּ, וְכִי לְפִי תוֹרַת חַכְמֵי־הָאֳמָנוּת הַזְּקֵנִים רָמֵי־הַמַּעֲלָה, דַּיֶּךָ בִּמְשִׁיכָה רְגִילָה, אֲבָל יִשְׁרַת־לֵב כַּמּוּבָן, אֶל הַמְּלָאכָה, כְּדֵי לְהַעֲלוֹת אֶת יְצוּרֵי דִּמְיוֹנְךָ עַל הַבַּד. מֻפְלָא הוּא סִדְרוֹ שֶׁל הָעוֹלָם הַזֶּה; שֶׁכֵּן, הַפְּעֻלּוֹת הַנֶּאֱצָלוֹת בְּיוֹתֵר, בְּנִי הָאָהוּב נוֹבְעוֹת מִן הַגּוֹרְמִים הַשְּׁפָלִים וְהַדַּלִּים בְּיוֹתֵר. הָאָדָם, כְּדֵי לְשַׂבֵּר אֶת אָזְנְךָ בְּמָשָׁל שָׁכִיחַ, הוּא, אָמְנָם יְצוּר נַעֲלֶה; וְאַף עַל פִּי כֵן, שָׁעָה שֶׁמּוֹלִידִים אוֹתוֹ, אֵין צֹרֶךְ לְלַוּוֹת מַעֲשֶׂה זֶה בְּהִרְהוּרֵי קְדֻשָּׁה מְרֻבָּה. כֵּן, הָאִישׁ שֶׁהָיָה טוֹבֵל טְבִילָה לְשֵׁם כָּךְ, וְהָיָה נִגָּשׁ לְמַעֲשֵׂהוּ רַק מִתּוֹךְ כַּוָּנָה לְהַגְשִׁים אֶת מֻשַּׂגָיו הַנְּעֲלִים עַל כָּךְ. בָּעוֹלָם הַמֻּחַָשִׁי, הָיָה מֵבִיא לְעוֹלָם, בְּלִי סָפֵק, יְצוּר עָלוּב וּבַעַל מוּם; וּלְהֶפֶךְ. הָאִישׁ אֲשֶׁר ישַּׁק בְּלֵיל קַיִץ צַח, לְלֹא כַּוָּנוֹת אֲחֵרוֹת, לְנַעֲרָה, יָבִיא בְּלֹא סָפֵק, לְעוֹלָם בָּחוּר, אֲשֶׁר לְאַחַר־מִכֵּן יִדְלֹג, מַעֲשֵׂה בְּרִיאוּת, בֵּין אֶרֶץ לַשָּׁמַיִם, וִיסַפֵּק עִנְיָן לפִּילוֹסוֹפִים. וּלְוַאי, וְישְׁמֶרְךָ ה' אֱלֹהֵינוּ.
כֹּמֶר אֶחָד לִוְָה בְּיוֹם גָּשׁוּם מְאֹד, בֶּן שְׁוַבְּיָה אֶחָד, אֶל הַתְּלִיָּה. הַנִּדּוֹן־לַמָּוֶת בָּכָה הַרְבֵּה בְּעֵת הִלּוּכוֹ בְּאָזְנֵי אֱלֹהָיו, עַל שֶׁשּׂוּמָה עָלָיו לַעֲשׂוֹת דֶּרֶךְ זְעוּפָה כָּזֹאת בְּמֶזֶג אֲוִיר זָעוּף כָּזֶה. הַכֹּמֶר בִּקֵּשׁ לְנַחֲמוֹ, כְּדֶרֶךְ הַנּוֹצְרִי, וְיֹּאמַר לוֹ: “בֶּן־בְּלִיַּעַל שֶׁכְּמוֹתְךָ, שַׁלָּמָה תִקְבֹּל הַרְבֵּה, אַתָּה חַיָּב רַק לָלֶכֶת הֲלִיכָה אַחַת לְשָׁם, וְאִלּוּ אֲנִי, אֲנִי נֶאֱלָץ גַּם לַחֲזֹר בְּמֶזֶג אֲוִיר זֶה בַּדֶּרֶךְ הַזֹּאת”, וְאָכֵן, מִי שֶׁחָשׁ עַל בְּשָׂרוֹ עַד מָה נֶאֶלְחָה הַדֶּרֶךְ בַּחֲזָרָה, וַאֲפִלּוּ בְּיוֹם צַח, מִמְּקוֹם הַתְּלִיָּה, הוּא לֹא יִרְאֶה עוֹד אֶת דְּבָרוֹ שֶׁל הַכֹּמֶר כִּרְאוֹת טִפְּשׁוּת.
חַיָּל מִגְּדוּדוֹ שֶׁל לִיגְנוֹבְסְקִי לְשֶּׁעָבָר, שִׁכּוֹר, שֶׁאֵין לוֹ תַקָּנָה וַהֲטָבָה הַבְטֵחַ הִבְטִיחַ, לְאַחַר מַלְקוֹת לְאֵין־קֵץ, שֶׁנָּפְלוּ בְּחֶלְקוֹ בְּשֶׁל כָּךְ, כִּי יֵיטִיב אֶת דַּרְכּוֹ וְיִמָנַע מִשְּׁתִיַּת הַיַּ"ש. וּלְמַעֲשֶׂה גַּם עָמַד בְּדִבּוּרוֹ בְּמֶשֶׁךְ שְׁלֹשָׁה יָמִים: וְאוּלָם בַּיּוֹם הָרְבִיעִי הִשְׁתַּכֵּר שׁוּב וְנִמְצָא שָׂרוּעַ בְּבִיב מִן הַבִּיבִים, וְהוּבָא לְמַאֲסָר עַל יְדֵי סְגַן־קָצִין. בִּשְׁעַת חֲקִירָה שְׁאָלוּהוּ, בִּשֶׁלְמַה לֹא שָׁמַר עַל מוֹצָא פִּיו וְנִגְרַר שׁוּב אַחֲרֵי פֶּשַׁע הַשִּׁכְרוּת?
“אֲדוֹנִי הַמְּפַקֵּד!”, —עָנָה הוּא— “אֵין זֶה חֶטְאִי. הָלַכְתִּי בִּשְׁלִיחוּתוֹ שֶׁל סוֹחֵר אֶחָד וְעָבַרְתִּי אֶת גַּן־הַשַּׁעֲשׁוּעִים וּבְיָדִי תֵּבַת צְבָעִים; אוֹ אָז צִלְצְלוּ פַּעֲמוֹנֵי הַכְּנֵסִיָּה: יֵין תַּפּוּחֵי־זָהָב! יֵין תַּפּוּחֵי־זָהָב! יֵין תַּפּוּחֵי־זָהָב!— צַלְצֵל שָׂטָן, צַלְצֵל אָמַרְתִּי, וָאֶזְכֹּר אֶת הִבְטַחְתִי, וְלֹא שָׁתִיתִי מְאוּמָה. בִּרְחוֹב הַמֶּלֶךְ, שֶׁבּוֹ צָרִיךְ הָיִיתִי לִמְסֹר אֶת הַתֵּבָה לִתְעוּדָתָהּ, עָמַדְתִּי שָׁלֵו, לְהֶרֶף־עַיִן, כְּדֵי לְהִנָּפֵשׁ, סָמוּךְ לְבֵּית הָעִירִיָּה: אוֹ אָז דִּנְדֵּן לִי מִמְּרוֹמֵי הַמִּגְדָּל: יֵין־כַּמּוֹן! יֵין־כַּמּוֹן! יֵין־כַּמּוֹן! יֵין־כַּמּוֹן! יֵין־כַּמּוֹן! —וַאֲנִי אוֹמֵר לוֹ לְמִגְדָּל:— דַּנְדֵּן אַתָּהּ, דַּנְדֵּן עַד לִקְרִיעַת הָעֲנָנִים.— וְאַתְּ, נַפְשִׁי, זִכְרִי, זִכְרִי אֶת הַבְטָחָתִי, וְלַמְרוֹת צִמְאוֹנִי, לֹא שָׁתִיתִי כְּלוּם. לְאַחַר כָּךְ הוֹלִיכַנִי הַשָּׂטָן, בְּדַרְכִּי חֲזָרָה, לַעֲבֹר אֶת שׁוּק בֵּית־הַחוֹלִים, וְשָׁעָה שֶׁעָמַדְתִּי בְּשַׁעֲרוֹ שֶׁל בֵּית־הַמַּרְזֵחַ, שֶׁהָיוּ בּוֹ יוֹתֵר מִשְּׁלֹשִׁים אוֹרְחִים, שָׁמַעְתִּי מִמִּגְדַּל בֵּית הַחוֹלִים: יֵין־שַׁבָּת! יֵין־שַׁבָּת! יֵין־שַׁבָּת!— מָה מְּחִיר הַכּוֹס? שׁוֹאֵל אֲנִי, וְהַמּוֹזֵג אוֹמֵר: “שֵׁשׁ פְּרוּטוֹת”. תְּנֵהוּ הֵנָּה! אוֹמֵר אֲנִי— וּמָה שֶׁקָרָה אִתִּי לְאַחַר־מִכֵּן, אֶת זֹאת אֵינִי יוֹדֵעַ עוֹד”.
בַּעֲשׁוֹתִי אֶת הַחֹרֶף שֶׁל שְׁנַת 1801 בְּמ…, פָּגַשְׁתִּי בְּעֶרֶב מִן הָעֲרָבִים, בְּתוֹךְ גַּן צִבּוּרִי, אֶת הָאָדוֹן א…. שֶׁנִּשְׂכַּר, לִפְנֵי זְמַן קָצֵר בְּעִיר זוֹ, כְּרַקְדָּן רִאשׁוֹן בָּאוֹפֵּרָה, וְזָכָה לְהַצְלָחָה יוֹצֵאת מִן־הַכְּלָל אֵצֶל קְהַל הַצּוֹפִים.
אָמַרְתִּי לוֹ, כִּי הִשְׁתּוֹמְמוּת רַבָּה הִשְׁתּוֹמַמְתִּי בְּמָצְאִי אוֹתוֹ כְּבָר פְּעָמִים אֲחָדוֹת בְּתֵאַטְרוֹן שֶׁל בֻּבּוֹת, שֶׁנִּתְלַקֵּט בְּשׁוּקָהּ שֶׁל עִיר, וְשִׁעֲשַׁע אֶת הֶהָמוֹן, בְּאֶמְצָעוּת בּוּרְלֶסְקוֹת דְּרַמָּתִיּוֹת קְצָרוֹת, בְּשִׁיר וּבְמָחוֹל.
הוּא בִּקֵּשׁ לְשַׁכְנְעֵנִי כִּי הַפַּנְטוֹמִימָה שֶׁל בֻּבּוֹת אֵלֶּה גּוֹרֶמֶת לוֹ הֲנָאָה רַבָּה, וְאַף הֶעֱמִידַנִּי, לֹא בְּלִי כַוָּנָה, עַל הָעֻבְדָּה כִּי רַקְדָּן, הָרוֹצֶה לְהִשְׁתַּלֵּם, עָשׂוּי לִלְמֹד מֵהֵֶן כַּמָּה וְכַמָּה דְּבָרִים חֲשׁוּבֵי־עֵרֶךְ.
עַכְשָׁו, שֶׁדֵּעָה זוֹ, בַּדֶּרֶךְ שֶׁהִבִּיעַ אוֹתָהּ, נִרְאֲתָה יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר הַמְצָאָה בִּלְבַד, יָשַׁבְתִּי עַל יָדוֹ, כְּדֵי לִשְׁמֹעַ מִפִּיו, בְּיֶתֶר פֵּרוּט, עַל הַטְּעָמִים שֶׁבָּהֶם הוּא תוֹמֵךְ מַסְקָנָה כֹּה תְּמוּהָה.
הוּא שְׁאֵלַנִי, אִם לְמַעֲשֶׂה לֹא נִרְאוּ לִי תְּנוּעוֹת אֲחָדוֹת שֶׁל הַבֻּבּוֹת, בְּיִחוּד שֶׁל הַקְּטַנּוֹת יוֹתֵר, בִּמְחוֹלָן, חִנָּנִיּוֹת מְאֹד.
אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לֹא יָכֹלְתִּי לְהַכְחִישׁ.
קְבוּצָה אַחַת, שֶׁל אַרְבָּעָה אִכָּרִים, שֶׁרָקְדָה לְקֶצֶב חוֹפֵז בַּמַּעְגָּל, וַדַּאי לִי שֶׁאֲפִלּוּ טֶנְיָה עַצְמוֹ לֹא הָיָה מֵיטִיב לְצַיֵּר אוֹתָהּ.
חֲקַרְתִּיו לַמֵּכָנִיזְם שֶׁל דְּמֻיּוֹת אֵלֶּה, וְאֵיךְ יִתָּכֵן לִשְׁלֹט בָּאֲבָרִים הַבּוֹדְדִים וּבְפִרְקֵיהֶם, כִּדְרִישַׁת מִקְצָבָן שֶׁל הַתְּנוּעוֹת אוֹ הָרִקּוּד, בְּלִי שֶׁיִּהְיוּ רְבָבוֹת חוּטִים בֵּין אֶצְבְּעוֹת יָדָיו שֶׁל מַרְקִידָן?
הוּא עֲנָנִי, שֶׁאֵינִי צָרִיךְ לְהַנִּיחַ כִּי כָּל אֵבֶר וְאֵבֶר לְחוּד וּלְעַצְמוֹ, מָשׁוּךְ וּמוּנָע עַל־יְדֵי הַמְּכוֹנַאי, בְּכָל רֶגַע מִן הָרְגָעִים הַשּׁוֹנִים שֶׁל הָרִקּוּד.
כָּל תְּנוּעָה, הוּא אוֹמֵר, יֵשׁ לָהּ נְקֻדַּת־כֹּבֶד; וּמַסְפִּיק לִשְׁלֹט עַל נְקֻדָּה זוֹ, הַנְּתוּנָה בִּפְנִימִיוּתָהּ שֶׁל הַדְּמוּת; הָאֲבָרִים שֶׁאֵינָם אֶלָּא כְּמִין מְטֻטָּלוֹת, מוּנָעִים, בְּלִי כָּל הַתְנָעָה מְיֻחֶדֶת, בְּאֹפֶן מוּכָנִי, מֵעַצְמָם.
הוּא הוֹסִיף וְאָמַר, כִּי תְּנוּעָה זוֹ הִיא פְּשׁוּטָה מְאֹד: כִּי כָּל פַּעַם שֶׁנְּקֻדַּת־הַכֹּבֶד מוּנַעַת לְפִי קַו־יָשָׁר, מְשַׂרְטְטִים כְּבָר הָאֲבָרִים מֵעַצְמָם קְשָׁתוֹת: וְכִי פְּעָמִים רַבּוֹת, מִתּוֹךְ זַעֲזוּעַ מִקְרִי בִּלְבַד, מַגִּיעַ כְּבָר הַכֹּל לִכְעֵין תְּנוּעָה קְצוּבָה, הַדּוֹמָה לְרִקּוּד. הֶעָרָה זֹאת דּוֹמֶה שֶׁהֵטִילָה אוֹר כָּלְשֶׁהוּ עַל הַהֲנָאָה, שֶׁהוּא נֶהֱנֶה בְּתֵאַטְרוֹן הַבֻּבּוֹת, כְּפִי שֶׁהִקְדִּים וְאָמַר לִי. אַף עַל פִּי כֵן לֹא שֵׁעַרְתִּי עֲדַיִן אוֹתָהּ שָׁעָה מָה הֵן הַמַּסְקָנוֹת, שֶׁיַּסִּיק מִכָּךְ לְאַחַר מִכֵּן.
שְׁאַלְתִּיו, אִם סָבוּר הִנּוֹ, כִּי הַמְּכוֹנַאי, הַמֵּנִיעַ אֶת הַבֻּבּוֹת, מִן הַהֶכְרַח שֶׁיִּהְיֶה הוּא עַצְמוֹ רַקְדָּן, אוֹ שֶׁיִהְיֶה מֵחֹנָן לְכָל הַפָּחוֹת בְּהַשָּׂגַת הַיֹּפִי אֲשֶׁר בָּרִקּוּד? הוּא עָנָה, כִּי אִם עִנְיָן מִן הָעִנְיָנִים הִנּוֹ קַל מִצַּד הַמּוּכָנִיּוּת שֶׁבּוֹ, אֵין מַשְׁמָעוֹ, כִּי אֶפְשָׁר לְהַפְעִילוֹ בְּלִי רֶגֶשׁ כָּלְשֶׁהוּ.
הַקַּו, שֶׁשֹּוּמָה עַל נְקֻדַּת־הַכֹּבֶד לְהַתְווֹתוֹ, הוּא בְּלִי סָפֵק פָּשׁוּט מְאֹד, וּלְפִי סְבָרָתוֹ הִנּוֹ, בְּרֹב הַמִּקְרִים,— יָשָׁר. וּבַמִּקְרִים שֶׁקַּו זֶה הִנּוֹ עָקוּם, הֲרֵי דּוֹמֶה שֶׁחֹק עַקְמִימוּתוֹ הוּא מַדְרֵגָה רִאשׁוֹנָה אוֹ לְכָל הַיּוֹתֵר מַדְרֵגָה שְׁנִיָּה; וְגַם בְּמִקְרֶה אַחֲרוֹן זֶה הֲרֵיהִי רַק סְגַלְגַּלָּה, צוּרַת תְּנוּעָה, שֶׁהִיא בִּכְלָל הַטִּבְעִית בְּיוֹתֵר לִקְצוֹת אֲבָרָיו שֶׁל הַגּוּף הָאֱנוֹשִׁי (מִכּוֹחַ פְּרָקָיו) וְנִמְצָא שֶׁאֵין לִזְקֹף לְחֶשְׁבּוֹנוֹ שֶׁל הַמְּכוֹנַאי כִּשָּׁרוֹן אָמָּנוּתִי גָּדוֹל.
אַדְּרַבָּא, יֵשׁ בְּקַו זֶה שׁוּב, מִצַּד שֵׁנִי, מַשֶּׁהוּ מִסְתּוֹרִי מְאֹד. שֶׁכֵּן אֵין בּוֹ אֶלָּא מֵעֵין צִיּוּן דַּרְכָּהּ שֶׁל נֶפֶשׁ הָרַקְדָּן; וּמְפַקְפֵּק הוּא אִם אֶפְשָׁר לְהַגִּיעַ אֵלֶיהָ בְּאֹפֶן אַחֵר מֵאֲשֶׁר עַל־יְדֵי זֶה שֶׁהַמְּכוֹנַאי מַעֲמִיד־אֶת־עַצְמוֹ בִּנְקֻדַּת־הַכֹּבֶד שֶׁל הַבֻּבָּה, זֹאת אוֹמֶרֶת, בְּמִלִּים אֲחֵרוֹת,— הוּא רוֹקֵד.
עָנִיתִי, כִּי מִישֶׁהוּ תֵּאֵר לְפָנַי אֶת הָעִנְיָן הַזֶּה כְּמַשֶּׁהוּ שֶׁהִנּוֹ נְטוּל נֶפֶשׁ: דּוֹמֶה הוּא לִסִבּוּבוֹ שֶׁל הַמְּסוֹבֵב בְּתֵבַת־הַזִּמְרָה.
“בְּשׁוּם פָּנִים אֵין הַדָּבָר כֵּן” — עָנָה הוּא— “נָכוֹן יוֹתֵר שֶׁיַּחַס תְּנוּעַת אֶצְבְּעוֹתָיו לִתְנוּעוֹת הַבֻּבּוֹת הַצְּמוּדוֹת בָּזֶה, כָּמוֹהוּ כְּיַחַס מְלָאכוּתִי, בְּדוֹמֶה לְיַחַס שֶׁל הַמִּסְפָּרִים לְלוֹגָרִיתְמִים שֶׁלָּהֶם, אוֹ שֶׁל הָאֶסִימְפְּטוֹטָה אֶל חִתּוּךְ־הֶחָרָט”.
אַגַּב, סָבוּר הוּא, כִּי אֲפִלּוּ פְּרָט אַחֲרוֹן זֶה שֶׁל רוּחַ, שֶׁעָלֶיהָ הוּא סָח, אֶפְשָׁר לְהַרְחִיקוֹ מֵאֵצֶל הַבֻּבּוֹת, וְרִקּוּדָן יַעֲבֹר לְגַמְרֵי לִתְחוּם הַכֹּחוֹת הַמּוּכָנִיּים, וּבְאֶמְצָעוּת מְסוֹבֵב, כְּפִי שֶׁתֵּאַרְתִּי לְעַצְמִי.
הִבַּעְתִּי אֶת הִשְׁתּוֹמְמוּתִי בִּרְאוֹתִי אֵיזוֹ מִדָּה שֶׁל שִׂימָת־לֵב הוּא מַקְדִּישׁ לְשַׁעֲשׁוּעַ זֶה שֶׁנּוֹעַד לַהֲמוֹנִים וּמְדַמֶּה אוֹתוֹ לְאָמָּנוּת יָפָה. וְלֹא זוֹ בִּלְבַד שֶׁהוּא מְיַחֵס לוֹ סְגֻלָּה שֶׁל הִתְפַּתְּחוּת גְּבוֹהָה: דּוֹמֶה כִּי אֲפִלּוּ הוּא עַצְמוֹ עָסוּק בְּכָךְ.
הוּא חִיֵּךְ וְאָמַר, שֶׁהִנּוֹ מֵהִין לוֹמַר, כִּי אִלּוּ שָׁאַל אוֹתוֹ מַכָנִיקוּס לַדְּרִישׁוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֵלָיו, כְּדֵי לִבְנוֹת בֻּבָּה רְצוּיָה לוֹ, כִּי עַתָּה הָיָה רוֹצֶה לִיצֹור בְּכֹחָהּ רִקּוּד, שֶׁשּׁוּם רַקְדָן חָרוּץ בֶּן זְמַנּוֹ, וַאֲפִלּוּ יֶסְטְרִיס בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ, לֹא יִהְיֶה מְסֻגָּל לְהַגִּיעַ עָדָיו. “הַאִם שָׁמַעְתָּ” שָׁאַל הוּא, שָׁעָה שֶׁאֲנִי הִשְׁפַּלְתִּי דּוּמָם אֶת מַבָּטִי לָאָרֶץ —“הַאִם שָׁמַעְתָּ עַל אוֹתָן רַגְלַיִם מוּכָנִיּוֹת שֶׁאָמָּנִים אַנְגְּלִיִּים מְכִינִים בִּשְׁבִיל אוֹתָם נֵכִים אֻמְלָלִים, שֶׁאִבְּדוּ אֶת רַגְלֵיהֶם?”
עָנִיתִי וְאָמַרְתִּי: לֹא; דָּבָר כָּזֶה לֹא נִזְדַּמֵּן לִי עוֹד לִרְאוֹת בְּמוֹ עֵינַי.
“צַר לִי” — עֲנַנִּי— "כִּי אִם אֹמַר לְךָ, שֶׁאֻמְלָלִים אֵלֶּה רוֹקְדִים בְּעֶזְרַת רַגְלַיִם אֵלֶּה, הֲרֵינִי
חוֹשֵׁשׁ כִּמְעַט, כִּי לֹא תַּאֲמִין לִי.— מָה אֲנִי אוֹמֵר,
רוֹקְדִים? מַעֲרֶכֶת תְּנוּעוֹתֵיהֶם אָמְנָם מֻגְבֶּלֶת; אַף־עַל־פִּי־כֵן, הַתְּנוּעוֹת הַמְּסוּרוֹת בִּרְשׁוּתָן, מְבֻצָּעוֹת בְּשַׁלְוָה, בְּקַלּוּת וּבְחֵן כָּזֶה, הֶעָלוּל לְעוֹרֵר הִשְׁתּוֹמְמוּת אֵצֶל כָּל אָדָם חוֹשֵׁב".
הֲעִירוֹתִי, בְּדֶרֶךְ הֲלָצָה, כִּי מָצֹא מָצָא, בְּאֹפֶן כָּזֶה, אִישׁ כִּלְבָבוֹ, שֶׁכֵּן הָאָמָּן, הַמְסֻגָּל לִבְנוֹת רֶגֶל מְצֻיֶּנֶת כָּזֹאת, וַדַּאי שֶׁמְּסֻגָּל יִהְיֶה לְהַרְכִּיב גַּם בֻּבָּה שְּׁלֵמָה, הַכֹּל לְפִי דְּרִישׁוֹתָיו.
“מָה הֵן”— שָׁאַלְתִּי כֵּיוָן שֶׁהִשְפִּיל קְצָת אֶת עֵינָיו לַקַּרְקַע:— “מָה הֵן דְּרִישׁוֹת אֵלֶּה, שֶׁהָיִיתָ דּוֹרֵשׁ מִכָּשְׁרוֹ הָאָמָּנוּתִי שֶׁל הַלָּזֶה?”
“מְאוּם”— עָנָה הוּא — “שֶׁאֵינוֹ מָצוּי כְּבָר בָּזֶה: תֹּאַם, כֹּשֶׁר־תְּנוּעָה, קַלּוּת— אֶלָּא שֶׁכָּל אֵלֶּה בְּדַרְגָּה גְּבוֹהָה יוֹתֵר; וּבִמְיֻחָד— הֶסְדֵּר נְקֻדּוֹת־הַכֹּבֶד עַל פִּי חֻקֵּי הַטֶּבַע”.
“וּמָה יִהְיֶה יִתְרוֹנָהּ שֶׁל בֻּבָּה כָּזֹאת לְגַבֵּי רַקְדָנִים חַיִּים?”
״הַיִּתְרוֹן? — קֹדֶם־לַכֹּל שְׁלִילִי, יְדִידִי הַנַּעֲלֶה, הֲלֹא הוּא זֶה, שֶׁלְּעוֹלָם בֻּבָּה זּוֹ לֹא תִּתְנָאֶה, כִּי הַהִתְנָאוּת מוֹפִיעָה, כַּיָּדוּעַ לְךָ, שָעָה שֶׁהַנֶּפֶשׁ (vis motrix) שְׁרוּיָה בִּנְקֻדָּה אַחֶרֶת וְלֹא בִּנְקֻדַּת־הַכֹּבֶד שֶׁל הַתְּנוּעָה. וכֵּיוָן שֶׁהַמְּכוֹנַאי, בְּלֵית־בְּרֵירָה, בְּאֶמְצָעוּת חוּט־הַבַּרְזֶל וְחוּט־הַחֶבֶל, אֵין לוֹ נְקֻדָּה אַחֶרֶת בְּיָדוֹ, מֵאֲשֶׁר זוֹ: הֲרֵי שֶׁכָּל שְׁאַר הָאֲבָרִים הִנָּם מָה שֶּׁהֵם צְרִיכִים לִהְיוֹת,— מֵתִים, מְטֻטָּלוֹת בִּלְבַד, וְהֵם מְצַיְּתִים רַק לְחָֹק הַכֹּבֶד: סְגֻלָּה נִשְׂגָּבָה אֲשֶׁר רַק לַשָּׁוְא נְחַפְּשֶׂנָה אֵצֶל מַרְבִּית רָקְדָּנֵינוּ.
הִתְבּוֹנֵן־נָא בְּפ… הִמְשִׁיךְ הוּא — שָׁעָה שֶׁהִיא מְשַׂחֶקֶת אֶת תַּפְקִידָהּ שֶׁל דַּפְנָה, וְהִיא מַשְׁגִּיחָה בְּאַפּוֹלוֹ, הָרוֹדֵף אוֹתָהּ, כָּל נַפְשָׁהּ נְעוּצָה אָז בְּחוּט שִׁדְרָתָהּ: הִיא מִשְׁתּוֹחַחַת, כָּאִלּוּ עוֹמֶדֶת לְהִשָּׁבֵר, דּוֹמָה לְנָיָדָה מֵאַסְכּוֹלַת בֶּרְנִינִי. הִתְבּוֹנֵן בְּק… הַצָּעִיר, שָׁעָה שֶׁהוּא נִצָּב, בְּתַפְקִיד פַּרִיס, בֵּין שְׁלֹשֶׁת הָאֵלֹות, וּמוֹשִׁיט לְוֶנוּס אֶת הַתַּפּוּחַ: נַפְשׁוֹ נְעוּצָה לוֹ דַּוְקָא (אֵימָה וָפַחַד הוּא לְהַבְחִין בָּזֹאת) בְּמַרְפְּקוֹ.
וּמִשְׁגִּים כָּאֵלֶּה— הוֹסִיף לְאַחַר הַפְסָקָה— הֵן מִן הַנִּמְנָע, מֵאָז טָעַמְנוּ מֵעֵץ־הַדַּעַת. וְאַף־עַל־פִּי־כֵן גַּן־הָעֵדֶן נָעוּל הִנּוֹ וְהַכְּרוּבִים עוֹמְדִים בְּשַׁעֲרוֹ; אָנוּ נֶאֱלָצִים לָצֵאת לְמַסָּע עַל פְּנֵי הָעוֹלָם, כְּדֵי לִרְאוֹת, שֶׁמָּא שׁוּב פָּתוּחַ הוּא אֵי־שָׁם מִצִּדּוֹ הַשֵּׁנִי". צָחַקְתִּי.
“עַל כָּל פָּנִים, הִתְכַּוַּנְתָּ לוֹמַר, כִּי אֵין הָרוּחַ עֲשׂוּיָה לִשְׁגּוֹת, בַּמָּקוֹם שָׁם אֵין כָּל רוּחַ”. אֶלָּא שֶׁשַּׂמְתִּי אֶל לֵב, כִּי עוֹד דְּבָרִים בְּפִיו, וּבִקַּשְׁתִּיו לְהַמְשִׁיךְ. “נוֹסָף לְכָךְ”—אָמַר הוּא— “יֵשׁ לְבֻבּוֹת אֵלֶּה הַיִּתְרוֹן, שֶׁהֵן נְגוּדוֹת־כֹּבֶד. עַל דְּבַר עֹמֶס־הַחֹמֶר זוֹ הַתְּכוּנָה הַיְּרִיבָה בֵּין כָּל הַתְּכוּנוֹת הַיְּרִיבוֹת לָרִקּוּד, אֵין הֵן יוֹדְעוֹת דָּבָר: שֶׁכֵּן הַכֹּחַ, הַמַּעֲלֶה אוֹתָן אֶל עָל, גָּדוֹל מִן הַכֹּחַ הַכּוֹבֵל אוֹתָן לַקַּרְקַע. אֵיזֶה מְחִיר הָיְתָה מְשַׁלֶּמֶת צ… הַטּוֹבָה, אִלּוּ הָיָה מִשְׁקָלָהּ פָּחוֹת בְּשִׁשָּׁה פוּנְטִים, אוֹ אִלּוּ הָיָה מִשְׁקָל כָּזֶה בָּא לְעֶזְרָתָהּ בִּשְׁעַת קְפִיצוֹת וּפִירוּאֶטִים? הַבֻּבּוֹת צְרִיכוֹת לְקַרְקַע, כְּדֻגְמַת בְּנוֹת־הַלַּיִל, רַק כְּדֵי לִנְגֹּע בָּהּ, כְּדֵי לְהַפְעִיל מֵחָדָשׁ, בְּכֹחַ הַמַּעֲצוֹר בִּן־הָרֶגַע, אֶת תְּנוּפַת־הָאֲבָרִים. אָנוּ צְרִיכִים לָהּ, עַל מְנַת לָפוּשׁ עָלֶיהָ, לְהִתְעוֹדֵד מֵהִתְאַמְּצוּת הָרִקּוּד: רֶגַע אֶחָד, שֶׁהוּא עַצְמוֹ, כַּנִּרְאֶה אֵינוֹ רִקּוּד, וַאֲשֶׁר אֵין לַעֲשׂוֹת בּוֹ דָּבָר, מִלְּבַד מַעֲשֵׂה הַטִּשְׁטוּשׁ כְּכָל הָאֶפְשָׁר”.
אָמַרְתִּי: גַּם כִּי יֵיטִיב לִפְעֹל בְּמַעֲשֵׂה הַפָּרַדּוֹכְּסִים שֶׁלּוֹ, לֹא יַצְלִיחַ אַף־עַל־פִּי־כֵן לָטַעַת בִּי סְבָרָה, כִּי בְּתוֹךְ בֻּבַּת־בַּדִּים מוּכָנִית יִתָּכֵן שֶׁיִּהְיֶה מָצוּי חֵן, הַמְרֻבֶּה מֵאֲשֶׁר בְּמִבְנֵהוּ שֶׁל גוּף אֱנוֹשִׁי. הוּא סָתַר אֶת דְּבָרַי, בְּאָמְרוֹ, כִּי אִי־אֶפְשָׁר לוֹ כְּלָל לָאָדָם לְהַשִּׂיג הֶשֵּׂגֶיהָ שֶׁל בֻּבַּת־הַבַּדִּים. רַק אֱלוֹהִים בִּכְבוֹדוֹ וְעַצְמוֹ מְסֻגָּל, בִּתְחוּם זֶה, לְהִתְחָרוֹת עִם הַחֹמֶר, וְכָאן נְעוּצָה הַנְּקֻדָּה, שֶׁבָּהּ נִפְגָּשִׁים שְׁנֵי הַקְּצָווֹת שֶׁל הָעוֹלָם, שֶׁצּוּרָתוֹ צוּרַת טַבַּעַת. נִדְהַמְתִּי תַּדְהֵמָה גְּדֵלָה וְהוֹלֶכֶת, וְלֹא יָדַעְתִּי מַה לִטְעֹן כְּנֶגֶד סְבָרוֹת כֹּה מוּזָרוֹת.
דּוֹמֶה, טָעַן הוּא כְּנֶגְדִּי, לְאַחַר שֶׁנָּטַל קֹמֶץ טַבַּק, כִּי לֹא קָרָאתִי בְּעִיּוּן אֶת הַפֶּרֶק הַשְּׁלִישִׁי, מִסֵּפֶר בְּרֵאשִׁית; וְאִם אָדָם שֶׁאֵינוֹ בָּקִי בִּתְקוּפָה רִאשׁוֹנָה זוֹ שֶׁל הִתְהַוּוּת אֱנוֹשִׁית, אִי אֶפְשָׁר לְדַבֵּר, עַל־פִּי הַדִּין, עַל הַתְּקוּפוֹת הַבָּאוֹת, וּפָחוֹת מִזֶּה עַל הַתְּקוּפָה הָאַחֲרוֹנָה. אָמַרְתִּי, כִּי אָמְנָם יָדַעְתִּי, מָה רַבּוֹת הַחַבָּלוֹת שֶׁהַהַכָּרָה מְחַבֶּלֶת בְּחִנָּם הַטִּבְעִי שֶׁל הַבְּרִיּוֹת. אִישׁ צָעִיר אֶחָד מִמַּכָּרַי, נִטַּל הֵימֶנּוּ תֹם־לִבּוֹ, מַמָּשׁ לְנֶגֶד עֵינַי, בְּעֶטְיָהּ שֶׁל הֶעָרָה אַחַת בִּלְבַד, וְלֹא מָצָא עוֹד לְעוֹלָם אֶת גַּן־הָעֵדֶן אֶל תֹּם־הַלֵּב לַמְרוֹת כָּל הַמַּאֲמַצִּים הָאֶפְשָׁרִיִּים. —אַף־עַל־פִּי־כֵן, מָה הֵן הַמַּסְקָנוֹת, הוֹסַפְתִּי, שֶׁאֶפְשָׁר לְךָ לְהַסִּיק מִכָּךְ?
הוּא שָׁאַל, לְאֵיזֶה מִקְרֶה אֲנִי מִתְכַּוֵּן? הִתְרַחַצְתִּי —סִפַּרְתִּי לוֹ— לִפְנֵי שָׁלֹשׁ שָׁנִים, בְּעֵרֶךְ, בְּמֵימֵי נַחַל אֶחָד יַחַד עִם צָעִיר אֶחָד, שֶׁחֵן נִפְלָא הָיָה נָסוּךְ עַל פְּנֵי דְמוּתוֹ. הוּא הָיָה בְּגִיל הַט"ז, בְּעֵרֶךְ, וְרַק בְּקֹשִׁי רַב נִתַּן לְהַבְחִין אֶצְלוֹ בְּעִקְבוֹת רִאשׁוֹנִים שֶׁל יְהִירוּת, שֶׁבָּאָה עָלָיו מִכֹּחַ נְטִיַּת חַסְדָּן שֶׁל נָשִׁים אֵלָיו. וְקָרֹה קָרָה, כִּי דַּוְקָא זְמַן קָצָר לִפְנֵי כֵן רָאִינוּ בְּפָרִיס אֶת פֶּסֶל הָעֶלֶם, שֶׁחִלֵּץ רְסִיס מֵרַגְלוֹ;
הֶעְתֵּקוֹ שֶׁל הַפֶּסֶל הַזֶּה יָדוּעַ בָּרַבִּים, וְהוּא מָצוּי בְּרֹב הָאֳסָפִים הַגֶּרְמָנִיִּים. הֲצָצָה, שֶׁהֵצִיץ הַצָּעִיר אוֹתוֹ רֶגַע, בְּעֵת שֶׁשָּׂם אֶת רַגְלוֹ, עַל הַשְּׁרַפְרַף, כְּדֵי לְנַגְבָהּ, לְתוֹךְ רְאִי גָּדוֹל, הִזְכִּירָה לוֹ אֶת הָעִנְיָן: הוּא חִיֵךְ וְסִפֵּר לִי, עַל הַתַּגְלִית שֶׁגִּלָּה. אַף־עַל־פִּי־כֵן, אִם כְּדֵי לִבְחֹן אֶת וַדָּאוּת הַחֵן, שֶׁהָיָה נָסוּךְ עָלָיו, אִם כְּדֵי לְהַקְדִּים תְּרוּפָה כָּלְשֶׁהִי לִיהִירוּתוֹ: צָחַקְתִּי וְעָנִיתִי: — אַתָּה רוֹאֶה חֲלוֹמוֹת בְּהָקִיץ! הוּא הִסְמִיק, וְהֵרִים אֶת רַגְלוֹ בַּשֵּׁנִית, כְּדֵי לְהוֹכִיחַ לִי אֶת הַדָּבָר; אֶלָּא שֶׁהַנִּסָּיוֹן, כְּפִי שֶׁנִּתָּן הָיָה לְשַׁעֵר עַל נְקַלָּה, נִכְשַׁל. הוּא הֵרִים בִּמְבוּכָתוֹ אֶת רַגְלוֹ בַּשְּׁלִישִׁית וּבָרְבִיעִית, הוּא הֵרִים אוֹתָהּ גַּם בַּפַּעַם הָעֲשִׂירִית: לַשָּׁוְא! לֹא הָיָה עוֹד בְּאֶפְשָׁרוּתוֹ לַחֲזֹר עַל אוֹתָהּ תְּנוּעָה— מָה אֲנִי סָח? הַתְּנוּעוֹת שֶׁעָשָׂה, הָיָה בָּהֶן יְסוֹד כֹּה מְגֻחָךְ, עַד שֶׁעָלָה לִי בְּעָמָל רַב לְהִתְאַפֵּק מִצְּחוֹק.—
מֵאוֹתוֹ יוֹם וָאֵילֵךְ, שֶׁמָּא מֵאוֹתוֹ רֶגַע וָאֵילֵךְ, חָלָה תְּמוּרָה שֶׁאֵין לְהַשִּׂיגָהּ בְּאָפְיוֹ שֶׁל הָאִישׁ הַזֶּה. הוּא הָיָה נִצָּב יָמִים שְׁלֵמִים לְיַד הָרְאִי; וְכָל פַּעַם נִגְרָע מִמֶּנּוּ חוּט נוֹסָף שֶׁל חֵן. אֵיזוֹ אֲלִימוּת בִּלְתִּי־נִרְאֵית לָעַיִן וּבִלְתִּי־מֻשֶּׂגֶת בַּשֵּׂכֶל דּוֹמֶה כִּי נִפְרְשָׂה כְּמוֹ רֶשֶׁת־בַּרְזֶל עַל פְּנֵי הַמִּשְׂחָק הַחָפְשִׁי שֶׁל תְּנוּעוֹתָיו, וּבַחֲלֹף שָׁנָה אַחַת, אִי־אֶפְשָׁר הָיָה לְגַלּוֹת עוֹד אֶצְלוֹ כָּל שִׁיּוּר מִן הַנֹּעַם שֶׁבּוֹ, שֶׁהָיָה מְשַׂמֵּחַ אֶת כָּל הַפּוֹגְשִׁים אוֹתוֹ. עַד הַיּוֹם חַי מִישֶׁהוּ, שֶׁהָיָה עֵד לְאוֹתוֹ מִקְרֶה מְיֻחָד־בְּמִינוֹ וְאֻמְלָל, וְיֵשׁ בְּיָדוֹ לְאַשְּׁרוֹ, מִלָּה בְּמִלָּה, כְּמוֹ שֶׁסִּפַּרְתִּיו בָּזֶה. —
“בְּהִזְדַּמְּנוּת זוֹ” — אָמַר מַר צ… בַּחֲבִיבוּת— “שׂוּמָה עָלַי לְסַפֵּר לְךָ מַעֲשֶׂה אַחֵר, וְתָבִין מֵעַצְמְךָ, כִּי יֵשׁ לוֹ שַׁיָּכוּת לְכָאן”.
מָצוּי הָיִיתִי, בְּמַסָּעִי לְרוּסְיָה, בַּאֲחֻזָּתוֹ שֶׁל הָאָדוֹן פוֹן ג., אֲצִיל לֵפְלַנְדִי, שֶׁבָּנָיו הִתְאַמְּנוּ אָז בְּמֶרֶץ, בִּמְלֶאכֶת הַסַּיִף. בְּאוֹפֶן מְיֻחָד עָשָׂה זֹאת הַבְּכוֹר שֶׁבֵּינֵיהֶם, שֶׁחָזַר אָז מִן הָאוּנִיבֶרְסִיטָה, שֶׁהָיָה בְּעֵינֵי עַצְמוֹ כְּמִין וִירְטוּאוֹז, וְהִצִּיעַ לִי, בִּהְיוֹתִי בְּבֹקֶר אֶחָד בְּחַדְרוֹ, סַיִף קֵהֶה. סִיַפְנוּ; אָכֵן קָרָה הַמִּקְרֶה וְעָלִיתִי עָלָיו בִּמְלָאכָה זֹאת. אוֹ אָז תְּקַפַתּוּ לְהִיטוּת שֶׁהֵבִיאָה אוֹתוֹ בִּמְבוּכָה; כָּל תְּקִיעָה שֶׁהִתְכַּוַּנְתִּי לִתְקֹעַ— פָּגְעָה בַּמַּטָּרָה, וְאִלּוּ הַסַּיִּף שֶׁלּוֹ טָעָה וְנִתְקַע לְבַסּוֹף מִן הַצַּד. בַּהֲלָצָה לְמֶחֱצָה וּבִרְצִינוּת לְמֶחֱצָה אָמַר לִי, בַּהֲרִימוֹ אֶת סֵיפוֹ, כִּי מָצֹא מָצָא בִּי אֶת רַבּוֹ: אֶלָּא שֶׁכָּל אָדָם בָּעוֹלָם מוֹצֵא לוֹ אֶת רַבּוֹ, וּמִשּׁוּם כָּךְ רְצוֹנוֹ לַהֲבִיאֵנִי אֶל רַבִּי שֶׁלִּי. אֶחָיו צָחֲקוּ בְּקוֹל רָם וְקָרְאוּ: בֹּאוּ, בֹּאוּ! אֶל הָעֵץ! וְכָךְ אָחֲזוּ בְּיָדַי וַהֱבִיאוּנִי בִּפְנֵי דֹּב, שֶׁאֲבִיהֶם, הָאָדוֹן פוֹן ג., גִּדֵּל בַּחֲצֵרוֹ. הַדֹּב נִצַּב, שָׁעָה שֶׁעָמַדְתִּי נִדְהָם מִמּוּלוֹ, עַל כַּפּוֹתָיו הָאֲחוֹרִיּוֹת, נִשְׁעַן בְּגַבּוֹ אֶל כְּלוֹנָס, שֶׁאֵלָיו הָיָה כָּבוּל, כַּפָּתוֹ הַיְמָנִית מוּרֶמֶת מוּכָנָה־לִקְרָב, וְהוּא מַבִּיט לְתוֹךְ עֵינַי: זוֹ הָיְתָה עֶמְדַּת הַסַּיִף שֶׁלּוֹ. לֹא יָדַעְתִּי אִם אֲנִי חוֹלֵם, בְּהִמָּצְאִי מוּל פְּנֵי יָרִיב כָּזֶה; אַף־עַל־פִּי־כֵן:— “תְּקַע בּוֹ! תְּקַע בּוֹ!” —הֵאִיץ בִּי מַר פוֹן ג…. “וְנַסֵּה־נָא אִם תַּצְלִיחַ אֲפִלּוּ פַּעַם אַחַת לִתְקֹעַ אֶת סֵיפְךָ בּוֹ!”— הִתְקַפְתִּי אוֹתוֹ, לְאַחַר שֶׁהִתְאוֹשַׁשְׁתִּי מִתַּדְהֵמָתִי, בְּסֵיפִי; הַדֹּב הִנִּיעַ נִיעַ קַל אֶת כַּפָתוֹ וּמָנַע אֶת הַתְּקִיעָה. נִסִּיתִי לְהוֹנוֹתוֹ בְּאֶמְצָעוּת תּוֹאֲנָה; הַדֹּב לֹא זָע. שׁוּב תָּקַפְתִּי אוֹתוֹ בִּמְהִירוּת שֶׁל כְּהֶרֶף־עַיִן, וְאִלּוּ הָיָה זֶה חָזֵהוּ שֶׁל בֶּן־אָדָם וַדַּאי לִי שֶׁהָיִיתִי פּוֹגֵעַ בּוֹ לְלֹא כָּל תַּקָּלָה: הַדֹּב הֵנִיעַ אֶת כַּפָּתוֹ נִיעַ קָצָר בְּיוֹתֵר וּמָנַע אֶת הַתְּקִיעָה. עַכְשָׁו נָתוּן הָיִיתִי כִּמְעַט בְּמַצָּבוֹ שֶׁל מַר פוֹן ג…, הַצָּעִיר. נוֹסְפָה לְכָךְ רְצִינוּתוֹ שֶׁל הַדֹּב, וְהִיא שֶׁשָּׁלְלָה מִמֶּנִּי אֶת כֹּשֶׁר הַהֶחְלְטִיּוּת; תְּקִיעוֹת וְהוֹנָאוֹת הִתְחַלְּפוּ, הַזֵּיעָה נָטְפָה הֵימֶנִּי: לַשָּׁוְא! וְלֹא זוּ בִּלְבַד שֶׁהַדֹּב מָנַע מִמֶּנִּי אֶת כָּל הַתְּקִיעוֹת, כְּדֻגְמַת הַסַּיְפָן הָרִאשׁוֹן־בַּמַּעֲלָה בְּכָל הָעוֹלָם; עַל הוֹנָאוֹת (דָּבָר שֶׁשּׁוּם סַיְפָן בָּעוֹלָם אֵינוֹ מְסֻגָּל לְחַקּוֹתוֹ) לֹא הֵגִיב כְּלָל: הוּא עָמַד עַיִן מוּל עַיִן, כְּאִלּוּ מֻכְשָׁר הָיָה לִקְרֹא בְּעֵינַי אֶת רַחֲשֵׁי נַפְשִׁי, כָּפָּתוֹ מוּרֶמֶת וּמוּכָנָה לִקְרָב, וּבְשָׁעָה שֶׁתְּקִיעוֹתַי לֹא הִתְכַּוְּנוּ לְמַעֲשֶׂה, לא הָיָה זָע כְּלָל.
“הַתַּאֲמִין לַסִּפּוּר הַזֶּה?” “בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה!״— קָרָאתִי בִּתְרוּעַת הַסְכָּמָה,— “הָיִיתִי מַאֲמִין גַּם לְאָדָם זָר— עַד כְּדֵי כָּךְ בָּרוּר הַדָּבָר: מַה גַּם לְךָ!” “עַכְשָׁו, יְדִידִי הַנַּעֲלֶה” אָמַר מַר צ…, יֵשׁ בְּיָדְךָ כָּל הַדָּרוּשׁ כְּדֵי לְהַשִּׂיג אֶת דְּבָרַי. רוֹאִים אָנוּ, כִּי בָּעוֹלָם הָאוֹרְגָנִי, כָּל שֶׁמְּעֻמְעֶמֶת יוֹתֵר הַמַּחֲשָׁבָה וְרוֹפֶפֶת יוֹתֵר, כֵּן מִתְגַּלֶּה בְּכָךְ, בְּאֹפֶן מַזְהִיר וּמֻשְׁלָם, חֵן הַזְּרִיזוּת. – אָכֵן, כְּשֵׁם שֶׁחֲתָךְ שֶׁל שְׁנֵי קַוִּים, מִצַּד אֶחָד שֶׁל נְקֻדָּה, לְאַחַר שֶׁעָבַר אֶת הָאֵינְסוֹף, מִתְגַּלֶּה לְפֶתַע־פִּתְאֹם מִן הַצַּד הַשֵּׁנִי, אוֹ כְּשֵׁם שֶׁמַּרְאֶה בְּאַסְפַּקְלַרְיָה, לְאַחַר שֶׁנִּתְרַחֵק אֶל הָאֵינְסוֹף, מִתְגַּלֶּה לְפֶתַע שׁוּב סָמוּךְ מְאֹד אֵלֵינוּ, כֵּן אָנוּ מוֹצְאִים שׁוּב אֶת חֵן־הַזְּרִיזוּת, לְאַחַר שֶׁהַהַכָּרָה הִרְחִיקָה וְעָבְרָה אֶת אֵין־הַסּוֹף; הִנֵּה כִּי כֵן מִתְגַּלֶּה חֵן־הַזְּרִיזוּת בִּרְצִיפוּתוֹ, בּוֹ בַּזְּמַן בְּאוֹתוֹ מִבְנֵה־גּוּף, אֲשֶׁר אֵין בּוֹ כְּלָל מִן הַהַכָּרָה, אוֹ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הַכָּרָה אֵינְסוֹפִית, זֹאת אוֹמֶרֶת אֵצֶל בֻּבַּת־הַבַּדִּים אוֹ אֵצֶל הָאֱלֹהִים”.
“אִם כֵּן הַדָּבָר”— אָמַרְתִּי בְּמַשֶּׁהוּ פִּזוּר־נֶפֶשׁ— “הֲרֵי שֶׁשֹּוּמָה עָלֵינוּ לְחֲזֹר וְלֶאֱכֹל שׁוּב מֵעֵץ־הַדַּעַת, כְּדֵי שֶׁנַּחֲזֹר אֶל מַצַּב הַתְּמִימוּת הָרִאשׁוֹנָה?”
“אָמְנָם כֵּן” — עֲנַנִי — “זֶהוּ פֶּרֶק אַחֲרוֹן בְּתוֹלְדוֹת הָעוֹלָם”.
קְצִין־תּוֹתְחָנִים צָרְפָתִי אֶחָד שֶׁהֶעֱמִיד בְּרֵאשִׁיתוֹ שֶׁל קְרָב מַרְגֵּמָה וְהוֹעִיד לָהּ, כַּמּוּבָן, אֶת הַתַּפְקִיד לְעַכֵּב בְּדַרְכָּהּ יְחִידַת־תּוֹתְָחִים שֶׁל הָאוֹיֵב, אוֹ לְמַגְּרָהּ, נִצַּב לוֹ קֹדֶם־לָכֵן בְּאֶמְצַע הַמָּקוֹם הַנּוֹעָד, נַגִּיד, חֲצַר־כְּנֵסִיָּה, אֵיזֶה תֵּל נוֹחַ, אוֹ פִּסְגַּת חֻרְשָׁה וְהוּא מוֹשֵׁךְ אֶת כּוֹבָעוֹ עַל עֵינָיו, בְּשַׁלְּפוֹ אֶת חַרְבּוֹ, עוֹמֵד בֵּינוֹת לָרֶכֶב, תַּחַת מְטַר בְּלִיסְטְרָאוֹתָיו שֶׁל הָאוֹיֵב, הַמְּשַׁקְשְׁקוֹת מִכָּל הָעֲבָרִים, וּכְדֵי לִפְתֹּחַ בְּמַעֲשֵׂה, וּלְעוֹדֵד אֶת אֲנָשָׁיו הֲרֵיהוּ אוֹחֵז בִּשְׂמֹאלוֹ הַקְּפוּצָה, בַּקְצִינִים הַתּוֹתְחָנִים הַשּׁוֹנִים (הָרַגָּמִים) בַּחֲזֵיהֶם, וּמוֹרֶה בְּחֻדָּהּ שֶׁל הַחֶרֶב עַל נְקֻדָּה מְסֻיֶּמֶת שֶׁל הַקַּרְקַע וְאוֹמֵר:— “כָּאן מוֹת תָּמוּת!”— וְנוֹעֵץ בּוֹ אוֹתָהּ שָׁעָה מַבָּט —וּלְאַחֵר הוּא פּוֹנֶה וְאוֹמֵר:— “כָּאן אַתָּה!” וְלַשְּׁלִישִׁי וְלָרְבִיעִי, וּלְכָל הַשְּׁאָר: —"כָּאן אַתָּה! כָּאן אַתָּה! כָּאן אַתָּה! "—וְלָאַחֲרוֹן — “כָּאן אַתָּה!” – הוֹרָאָה זוֹ לְתוֹתְחָנִים, הַקְּבוּעָה וְעוֹמֶדֶת לְלֹא כָּל תְּנַאי, לָמוּת בְּמָקוֹם זֶה, שֶׁבּוֹ נִקְבְּעָה הַמַּרְגֵּמָה, יֵשׁ לָהּ כְּפִי שֶׁאוֹמְרִים, אִם מְמַלְּאִים אַחֲרֶיהָ הַשְׁפָּעָה בִּלְתִּי־מְצוּיָה בִּשְׁעַת קְרָב.
שְׁנֵי כְּלָבִים יְשָׁרִים, שֶׁלָּמְדוּ בְּבֵית־הָאֻלְפָּן שֶׁל רָעָב, לִטְרֹף כָּל דָּבָר שֶׁרָאוּ לִפְנֵיהֶם עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, נִתְקְלוּ בַּצִּפּוֹר אַחַת. הַצִּפּוֹר נָבוֹכָה, שֶׁכֵּן לֹא הָיְתָה רְגִילָה בִּתְחוּם זֶה, וְנִתְחַמְּקָה מִתּוֹךְ דִּדּוּי לְכָאן וּלְכָאן, וִירִיבֶיהָ כְּבָר הֵרִיעוּ לְמַרְאֵה נִצְחוֹנָם; אֶלָּא שֶׁמִּיָּד לְכָךְ, מִכֹּחַ הַשָּׁעָה הַדּוֹחֶקֶת, טָפְחָה הַצִּפּוֹר בִּכְנָפֶיהָ וּפָרְחָה אֶל מְרוֹמֵי הָאֲוִיר: אוֹ אָז עָמְדוּ גִּבּוֹרֵי הַהַכְרָעָה כַּעֲמוֹד אוֹתָם חִלְּזוֹנוֹת, אָסְפוּ זַנְבוֹתֵיהֶם, וְהִשְׁתָּאוּ אֶל מוּל מְעוֹף הַצִּפּוֹר.
* * * * *
גַּם אַתְּ, הַחָכְמָה, בְּהַמְרִיאֵךְ אֶל עָל: אֵיכָה יַעַמְדוּ חֲכָמִים וְיִשְׁתָּאוּ לִמְעוֹפֵךְ!
פִּשְׁעוֹ שֶׁל הַפָּרָשׁ הָן, שֶׁהוּצָא הַיּוֹם לַהֹרֵג, הָיָה בָּזֶה שֶׁשַּׂר־הַמִּשְׁמָר פָּפֶּה, רָצָה לְאָסְרוֹ, עַל־פִּי פְּקֻדָּה מְִגָּבֹהַּ, בְּשֶׁל רַשְׁלָנוּת זְעִירָה בְּשֵׁרוּתוֹ, וּלְשֵׁם כָּךְ קָרָא לוֹ מִן הָרְחוֹב וּבִקְּשׁוּ לָלֶכֶת אַחֲרָיו, וְכֵיוָן שֶׁהוּא דָּפַק בִּתְרִיסוֹ שֶׁל הַחַלּוֹן, שֶׁלְּיָדוֹ עָמַד וְעָנָה: אֵין הוּא נָכוֹן לְהֵאָסֵר עַל־יְדֵי אֱוִיל כָּזֶה, צִוָּה שַׂר־הַמִּשְׁמָר לְאָסְרוֹ בְּכֹחַ, אֶלָּא שֶׁמִּיָּד נָפַל הַלָּז אַרְצָה מִכַּדּוּר אֶקְדּוֹחוֹ שֶׁל הַפָּרָשׁ הָרַגְזָן וּמֵת בּוֹ בַּמָּקוֹם. כֵּן, כְּשֶׁנִּתְקַבְּצוּ חַיָּלִים רַבִּים מִן הַגְּדוּד לְקוֹל הַיְּרִיָּה, דּוֹמֶה הָיָה שֶׁהוּא רוֹצֶה לְהַפְחִיד אֶת כֻּלָּם בְּהַעֲמִידוֹ אֶת הַאֶקְדּוֹחַ אֶל מוּל פְּנֵיהֶם, וְהוּא שָׁב וְתָקַע כַּדּוּר נוֹסָף בְּמֹחוֹ שֶׁל שַׂר־הַמִּשְׁמָר שֶׁהִתְבּוֹסֵס בְּדָמוֹ, אַךְ מִיָּד פּוֹרַק מִנִּשְׁקוֹ עַל־יְדֵי כַּמָּה חֲבֵרִים אַמִּיצִים וְהוּבָא לְבֵית־הַסֹּהַר.
הוֹד מַלְכוּתוֹ הַמֶּלֶךְ צִוָּה, מִכֹּחַ הַהוֹכָחָה הַבְּרוּרָה לְחֻמְרַת הַפֶּשַׁע, לְהוֹצִיא מִיָּד לִַפֹּעַל אֶת פְּסַק־דִּינוֹ שֶׁל הַמִּשְׁפָּט הַצְּבָאִי, שֶׁהֶחֱלִיט עַל הוֹצָאָתוֹ לַהֹרֵג.
בְּל…ה שֶׁבְּצָרְפַת הָיֹה הָיָה פְּקִיד־מִסְחָר צָעִיר, שַׁרְל צ…, שֶׁאָהַב בְּאַהֲבָה חֲשָׁאִית אֶת אֵשֶׁת אַדוֹנָיו, סוֹחֵר עָשִׁיר אֲבָל בָּא בַּיָּמִים, בְּשֵׁם ד…; יַָדֹעַ יָדַע כִּי הָאִשָּׁה, מֵַהֻגֶּנֶת וְיִשְׁרַת־דֶּרֶךְ הִיא, וְעַל כֵּן לֹא עָשָׂה אֲפִלּוּ נִסָּיוֹן קַל, לִקְנוֹת אֶת אַהֲבָתָהּ: מָה גַם, שֶׁקָּשׁוּר הָיָה בְּקִשְׁרֵי תוֹדָה וְיִרְאַת־כָּבוֹד לַאֲדוֹנָיו.
הָאִשָּׁה שֶׁרִחֲמָהּ עָלָיו בִּגְלַל מַצָּבוֹ וְחָשְׁשָׁה לַסַּכָּנָה הַצְּפוּיָה לִבְרִיאוּתוֹ, תָּבְעָה מִבַּעֲלָהּ, בַּאֲמַתְלָאוֹת שׁוֹנוֹת, לְהַרְחִיקוֹ מִן הַבַּיִת; הַבַּעַל דָּחָה אֶת הַנְּסִיעָה שֶׁהוֹעִיד לְמַעֲנוֹ, מִיּוֹם לְיוֹם, וּלְבַסּוֹף הִצְהִיר בְּאֹפֶן מֻחְלָט, כִּי אִי אֶפְשָׁר לוֹ לִהְיוֹת בִּלְעָדָיו בְּמִשְׂרָדוֹ.
פַּעַם אַחַת יָצָא ד…, יַחַד עִם רַעְיָתוֹ, לְמַסָּע אֶל יְדִידוֹ, שֶׁגָּר בַּכְּפָר; הוּא הִשְׁאִיר אֶת צ… הַצָּעִיר, לְהַמְשָׁכַת הַנְהָלַת הָעֵסֶק בְּבֵיתוֹ. וְשָׁעָה שֶׁהַכֹּל הָיָה יָשֵׁן כְּבָר, יָצָא הָאִישׁ הַצָּעִיר, אֵינִי יוֹדֵעַ מִכֹּחַ אֵיזוּ דְּחִיפָה, לְטִיּוּל נוֹסָף בַּגַּן. הוּא עוֹבֵר עַל־פְּנֵי חֲדַר הַשֵּׁינָה שֶׁל הָאִשָּׁה הַיְּקָרָה לוֹ,
כָּאן הוּא עוֹמֵד דּוֹמֵם, הִנֵּה שָׂם יָדוֹ עַל יָדִית הַדֶּלֶת, פּוֹתֵחַ אוֹתָהּ וְנִכְנָס לַחֶדֶר: לִבּוֹ גּוֹאֶה בּוֹ לְמַרְאֵה הַמִּטָּה שֶׁבָּהּ הָיְתָה נוֹהֶגֶת לָנוּחַ, וּבְקִצּוּר, הוּא עוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה שְׁטוּת, לְאַחַר הִתְלַבְּטוּת נֶפֶשׁ כָּלְשֶׁהִי, וְכֵיוָן שֶׁאִישׁ אֵינוֹ מַשְׁגִּיחַ בּוֹ, הֲרֵי הוּא פּוֹשֵׁט אֶת בְּגָדָיו וְשׁוֹכֵב בְּתוֹכָהּ בְּמֶשֶׁךְ הַלַּיְלָה, לְאַחַר שֶׁהוּא יָשֵׁן כְּבָר שָׁעוֹת רַבּוֹת, בְּרוֹךְ וּבְשַׁלְוָה, חוֹזֵר הַזּוּג, מִטַּעַם מְיֻחָד כָּל שֶׁהוּא, שֶׁאֵין מִן הָעִנְיָן לְצַיְּנוֹ בָּזֶה, בְּאֹפֶן בִּלְתִּי־צָפוּי הַבַּיְתָה; וְשָׁעָה שֶׁנִּכְנַס הָאָדוֹן הַזָּקֵן עִם אִשְׁתּוֹ לַחֲדַר־הַשֵּׁינָה, מָצְאוּ אֶת צ… הַצָּעִיר, שֶׁנִּבְהַל מִן הָרַעַשׁ שֶׁהֵם הֵקִימוּ בִּכְנִיסָתָם, וְהִתְרוֹמֵם לְמֶחֱצָה בַּמִּטָּה. בּוּשָׁה וּמְבוּכָה תְּקָפוּהוּ לְמַרְאֵה עֵינָיו, וְעֵת שֶׁהַזּוּג הַנִּפְגָּע חָזַר עַל עֲקֵבָיו, וְנֶעֱלַם שׁוּב בַּחֶדֶר הַסָּמוּךְ, שֶׁמִּמֶּנּוּ נִכְנְסוּ הֵנָּה, הֲרֵי הוּא קָם וּמִתְלַבֵּשׁ; הוּא נִגְרַר, עָיֵף מֵאוֹרַח חַיָּיו, אֶל מִשְׂרָדוֹ, כּוֹתֵב מִכְתָּב קָצָר לָאִשָּׁה, שֶׁבּוֹ הוּא מַסְבִּיר אֶת הַמִּקְרֶה וְיוֹרֶה בָּאֶקְדּוֹחַ הַתָּלוּי עַל הַקִּיר בְּחָזֵהוּ. כָּאן דּוֹמֶה כִּי נִסְתַּיְּמוּ קוֹרוֹת חַיָּיו; וְאַף־עַל־פִּי־כֵן (מוּזָר מְאֹד) הֲרֵיהֶם רַק מַתְחִילִים בָּזֶה, שֶׁכֵּן הַיְּרִיָּה שֶׁנּוֹרְתָה— תַּחַת לְהָמִית אֶת הַצָּעִיר, גָּרְמָה שָׁבָץ־הַלֵּב לַזָּקֵן, שֶׁהָיָה בַּחֶדֶר הַסָּמוּךְ. הָאָדוֹן ד… נִפְטַר כַּמָּה שָׁעוֹת לְאַחַר־מִכֵּן, לְאַחַר שֶׁאָמָּנוּת כָּל הָרוֹפְאִים שֶׁהוּזְעֲקוּ אֵלָיו, לֹא הִסְפִּיקָה לְהַצִּילוֹ מִמָּוֶת. חֲמִשָּׁה יָמִים לְאַחַר מִכֵּן, חָזַר לְאֵיתָנוֹ הָאָדוֹן צ…, שֶׁהַיְּרִיָּה חָלְפָה, אָמְנָם, אֶת רֵאָתוֹ, אֲבָל לֹא סִכְּנָה אֶת חַיָּיו: וּמִי יְתָאֵר־כְּמוֹ— אֵיכָה אוֹמַר זֹאת— אֶת כְּאֵבוֹ אוֹ אֶת חֶדְוָתוֹ? — שָׁעָה שֶׁנּוֹדַע לוֹ מָה שֶׁאֵרַע, וְהִנֵּה שָׁרוּי הוּא בִּזְרוֹעוֹתֶיהָ שֶׁל הָאִשָּׁה, אֲשֶׁר לְמַעֲנָהּ הִתְכַּוֵּן לְהָמִית אֶת עַצְמוֹ! כַּחֲלֹף שָׁנָה אַחַת נִשְׂאָה לוֹ הָאִשָּׁה; וּשְׁנֵיהֶם עוֹד חָיוּ בִּשְׁנַת 1801, וּמִשְׁפַּחְתָּם מָנְתָה כְּבָר, כְּפִי שֶׁסִּפֵּר לִי מַכָּר אֶחָד, 13 יֶלֶד.
חַיָּל עִירוֹנִי אֶחָד מֵה־ר, זָנַח לִפְנֵי זְמַן לֹא רַב, בְּלִי שְׁאִילַת רִשְׁיוֹן מִפִּי קְצִינוֹ, אֶת מִשְׁמַרְתּוֹ בָּעִיר. עַל פִּי חֹק עַתִּיק מְאֹד, נַחֲלַת תַּעֲלוּלֵיהֶם שֶׁל הָאֲצִילִים, צָפוּי עֲבַרְיָן כָּזֶה לְעֹנֶשׁ מָוֶת. אַף עַל פִּי כֵן, בְּלִי שֶׁבִּטְלוּ אֶת הָחֹק הַזֶּה בִּדְבָרִים מְפֹרָשִׁים, לֹא הוֹצִיאוּהוּ לַפֹּעַל, בְּמֶשֶׁךְ מֵאוֹת בַּשָּׁנִים; הִנֵּה כִּי כֵן, בְּלִי לִפְגֹּעַ בַּחֹק שֶׁל עֹנֶשׁ הַמָּוֶת, הָיָה כָּל עֲבַרְיָן, לְפִי מִנְהָג מְקֻבָּל וְעוֹמֵד, נָדוֹן רַק לִקְנָס לְטוֹבַת קֻפַּת הָעִיר. הַחַיָּל הַנִּזְכָּר לְעֵיל, לֹא הָיָה לוֹ רָצוֹן לְסַלֵּק אֶת הַקְּנָס וְהִצְהִיר, לְתַדְהֵמָתוֹ הַגְּדוֹלָה שֶׁל רֹאשׁ־הָעִיר: כִּי הוּא מוּכָן, כֵּיוָן שֶׁהַחֹק קוֹבֵעַ זֹאת, לָמוּת; רֹאשׁ־הָעִיר סָבוּר הָיָה שֶׁחָלָה כָּאן אֵיזוֹ אִי־הֲבָנָה, וְעַל־כֵּן שָׁלַח צִיר אֶל הַחַיָּל, וְהוֹרָה לְהַסְבִּיר לוֹ עַד מָה כְּדַאי הַדָּבָר בִּשְׁבִילוֹ לְשַׁלֵּם זָהוּב אֶחָד כִּקְנָס תַּחַת לִהְיוֹת מוּצָא־לְהֹרֵג. וְאוּלָם בַּרְנָשׁ זֶה עָמַד עַל שֶׁלּוֹ וְטָעַן, שֶׁהוּא עָיֵף מִן הַחַיִּים, וְכִי רְצוֹנוֹ לָמוּת; בְּדֶרֶךְ זוֹ לֹא הָיָה כָּל מוֹצָא לְרֹאשׁ־הָעִיר אֲשֶׁר מֵאֵן לְשְׁפֹּךְ דָּם, אֶלָּא לִפְטֹר אוֹתוֹ מִתַּשְׁלוּם דְּמֵי הַקְּנָס, וְעוֹד שָׂמֹחַ שָׂמַח בְּהַצְהִיר הַחַיָּל, כִּי מִכֵּיוָן שֶׁנִּשְׁתַּנּוּ הַנְּסִבּוֹת, הֲרֵי רְצוֹנוֹ לְהִשָּׁאֵר בַּחַיִּים.
“שְׁלֹשָׁה סִפּוּרִים”— אָמַר קָצִין זָקֵן אֶחָד בְּחֶבְרָה שֶׁעִמָּהּ הָיָה מֵסֵב— “הֵם מִן הַסּוּג, שֶׁאֲנִי עַצְמִי, אָמְנָם, מַעֲנִיק לָהֶם אֵמוּן מָלֵא, אֲבָל אֲנִי עָלוּל לְהֵרָאוֹת כִּמְתַעְתֵּעַ, אִלּוּ רָצִיתִי לְסַפְּרָם, שֶׁכֵּן הַבְּרִיּוֹת דּוֹרְשִׁים, כִּתְנַאי רִאשׁוֹן, מִן הָאֱמֶת, שֶׁתִּהְיֶה מֻסְבֶּרֶת: אַף עַל פִּי כֵן, אֵין הַדָּבָר הַמֻּסְבָּר, כְּפִי שֶׁמְּלַמֵּד הַנִּסָּיוֹן, תָּמִיד לְצִדָּהּ שֶׁל הָאֱמֶת”.
“סַפֵּר־נָא”— קָרְאוּ אֲחָדִים מִן הַמְּסֻבִּים—"סַפֵּר־נָא! שֶׁכֵּן הַקָּצִין יָדוּעַ הָיָה כְּאָדָם בַּעַל לָשׁוֹן נְקִיָּה וְרָאוּי לְכָבוֹד, וְאֵין לְחַשְּׁדוֹ בְּשֶׁקֶר.
הַקָּצִין אָמַר מִתּוֹךְ חִיּוּךְ, שֶׁיֵּשׁ בִּרְצוֹנוֹ לִגְרֹם נַחַת־רוּחַ לַחֶבְרָה; אֲבָל הִצְהִיר שׁוּב מֵרֹאשׁ, כִּי בְּמִקְרֶה מְיֻחָד זֶה אֵין הוּא תּוֹבֵעַ בְּשׁוּם פָּנִים אֵמוּן בִּדְבָרָיו.
וְאִלּוּ הַחֶבְרָה הֶעֱנִיקָה לוֹ דַּוְקָא מֵרֹאשׁ אֵמוּן; הִיא רַק תָּבְעָה מִמֶּנּוּ לְדַבֵּר, וְהִיא הִקְשִׁיבָה.
“בַּמַּסָּע שֶׁל שְׁנַת 1792 בְּמִלְחֶמֶת הָרֵהִין”— פָּתַח הַקָּצִין— "הִבְחַנְתִּי, לְאַחַר קְרָב, שֶׁהָיָה לָנוּ עִם הָאוֹיֵב, בְּחַיָל אֶחָד, שֶׁצָּעַד צְעִידָה מְאֻשֶּׁשֶׁת, עִם נִשְׁקוֹ וְעִם צִיּוּדוֹ, בְּשׁוּרָה צְבָאִית, אַף־עַל־פִּי שֶׁנּוֹרָה בְּחָזֵהוּ. עַל כָּל פָּנִים רָאֹה רָאוּ אֶת הַנֶּקֶב מִפָּנִים בִּרְצוּעַת יַלְקוּט הַכַּדּוּרִים, שֶׁבּוֹ חָדַר הַכַּדּוּר, וּמֵאָחוֹר נֶקֶב שֵׁנִי בַּמְּעִיל, שֶׁמִּמֶּנּוּ יָצָא. הַקְּצִינִים שֶׁלֹּא הֶאֱמִינוּ, בַּמִּקְרֶה הַנָּדוֹן, לְמַרְאֵה עֵינֵיהֶם, דָּרְשוּ מִמֶּנּוּ, דָּרוֹשׁ וַחֲזֹר, לְהִתְעַכֵּב וּלְהִשָּׁאֵר מֵאֲחוֹרֵי הֶחֲזִית כְּדֵי לְהֵחָבֵשׁ; אֶלָּא שֶׁהַחַיָּל טָעַן שֶׁאֵין הוּא חָשׁ כָּל כְּאֵב וְהִתְחַנֵּן שֶׁלֹּא יַרְחִיקוּהוּ מִן הַגְּדוּד בִּגְלַל יְרִיַת־רְמִיָּה זוֹ, כְּפִי שֶׁהוּא כִּנָה זֹאת.
עִם עֶרֶב כְּשֶׁהִגַּעְנוּ לַמַּחֲנֶה בָּדַק הַמְּנַתֵּחַ שֶׁהֻזְמַן אֶת הַפֶּצַע; וְהוּא מָצָא כִּי הַכַּדּוּר, שֶׁלֹּא הָיָה בּוֹ דֵּי כֹּחַ לְהַבְקִיעַ אֶת עֶצֶם־הֶחָזֶה, נִתַּז בַּחֲזָרָה אֶל בֵּין הַצֶּלַע וְהָעוֹר, שֶׁהָיָה גָּמִישׁ, וְהַכַּדּוּר גָּלַשׁ וְעָבַר אֶת כָּל הַגּוּף וּכְשֶׁהִגִּיעַ לְבַסּוֹף אֶל קְצֵה חוּט הַשֶּׁדְרָה חָזַר אֶל כִּוּוּנוֹ הַמְאֻנָּךְ הָרִאשׁוֹן וְיָצָא שׁוּב מִן הָעוֹר. וּפֶצַע קַל זֶה בַּבָּשָׂר לֹא גָּרַם לוֹ לַחוֹלֶה, אֶלָּא חֹם מוּעָט; וּלְאַחַר יָמִים מְעַטִּים בִּלְבַד שׁוּב צָעַד בְּשׁוּרוֹת הַצָּבָא".
“הֵיאַךְ?”—שָׁאֲלוּ כַּמָּה מִן הַמְּסֻבִּים נְבוֹכִים, וְסָבֹר סָבְרוּ כִּי לֹא הֵיטִיבוּ לִשְׁמֹעַ.
“וְהַכַּדּוּר? הַאִם עָבַר אֶת כָּל הַגּוּף בְּמַּעְגָּל?”
——הַחֶבְרָה הִתְאַמְּצָה הַרְבֵּה, כְּדֵי לַחֲנֹק אֶת פֶּרֶץ הַצְּחוֹק.
“זֶה הָיָה סִפּוּר רִאשׁוֹן” אָמַר הַקָּצִין, לְאַחַר שֶׁשָּׁאַף מָנָה רִאשׁוֹנָה שֶׁל טַבַּק, וְנִשְׁתַּתֵּק.
“בְּשֵׁם אֱלֹהִים!” — הִתְפָּרֵץ אֶחָד בֶּן־טוֹבִים — “אַתָּה צוֹדֵק; סִפּוּר זֶה הוּא מִמִּין הַסִּפּוּרִים שֶׁאֵין לָתֵת בָּהֶם אֵמוּן”.
“לְאַחַר אַחַת־עֶשְׂרֵה שָׁנָה” — הִמְשִׁיךְ הַקָּצִין —“בִּשְׁנַת 1803, הָיִיתִי מָצוּי, עִם יְִדִיד מִידִידַי, בְּאוֹתוֹ שֶׁטַח צַר שֶׁל קֶנִיגְשְׁטֵין בְּסַכְּסוֹנְיָה, אֲשֶׁר בְּקִרְבָתוֹ יֵשׁ, כַּיָּדוּעַ, בְּמֶרְחָק חֲצִי שָׁעָה, בְּעֵרֶךְ, עַל גְּדוֹתָיו הַגְּבוֹהוֹת שֶׁל הַנָּהָר אֶלְבָּה, גָּדוֹת הַתְּלוּלוֹת בְּיוֹתֵר, שֶׁמָּא בְּגוֹבַהּ שֶׁל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת רֶגֶל — מַחְצֵבָה. הַפּוֹעֲלִים הָיוּ נוֹהֲגִים לְגַבֵּי גּוּשֵׁי־אֶבֶן גְּדוֹלִים שֶׁלֹּא יָכְלוּ לָהֶם בִּכְלֵיהֶם הַשְּׁכִיחִים, לְזְרֹק גּוּפִים מִֻּצָקִים, בְּיִחוּד קַתּוֹת שֶׁל מִקְטָרוֹת, אֶל תּוֹךְ הַבֶּקַע וְהֵנִיחוּ לַכֹּחַ הַפּוֹעֵל בְּצוּרַת טְרִיזִים שֶׁל גּוּפִים קְטַנִּים אֵלֶּה לְהַתִּיק אֶת הַגּוּשׁ מִן הַסֶּלַע. וְהָיָה קוֹרֶה, שֶׁגּוּשׁ עָצוּם, הַמֵּכִיל חֹמֶר בַּעַל כַּמָּה אַלְפֵי רֶגֶל מְעֻקָּבִים, עָמַד לִנְפֹּל לְשֶׁטַח הַגָּדוֹת שֶׁל הָאֶלְבָּה, בִּתְחוּם הַמַּחְצֵבָה; וְכֵיוָן שֶׁהֶרֶף־עַיִן זֶה מְיֻחָד הוּא, בְּשֶׁל הָרַעַם הָרוֹעֵם וּמְהַדְהֵד בְּאֹפֶן מוּזָר בֵּין הֶהָרִים, וְעוֹד תּוֹפָעוֹת, הַנּוֹבְעוֹת מִזַּעְזוּעַ הָאֲדָמָה, יָצָאנוּ גַּם אֲנִי וַחֲבֵרִי בֵּין שְׁאַר תּוֹשְׁבֵי הָעִיר, יוֹם יוֹם, עִם עֶרֶב, אֶל תְּחוּם הַמַּחְצֵבָה, כְּדֵי לִהְיוֹת עֵדִים לְמַפָּל הַגּוּשׁ. וְאוּלָם, הַגּוּשׁ נָפַל דַּוְקָא לְעֵת צָהֳרַיִם, בְּשָׁעָה שֶׁיָּשַׁבְנוּ וְסָעַדְנוּ בְּמִסְעֶדֶת הַמָּלוֹן בְּקֶנִיגְשְׁטֵין: וְרַק בְּשָׁעָה 5 בָּעֶרֶב הָיָה לָנוּ פְּנַאי לָצֵאת לְטִּיּוּל וְלַעֲמֹד עַל הַנְּסִבּוֹת שֶׁבָּהֶן נָפַל הַגּוּשׁ, וּמֶה הָיְתָה הַהַשְׁפָּעָה שֶׁל מַפָּל זֶה; קֹדֶם־כֹּל יֵשׁ לָדַעַת, כִּי בֵּין קִיר הַסֶּלַע שֶׁל הַמַּחְצֵבָה לְבֵין אֲפִיק הָאֶלְּבָּה הָיְתָה עוֹד רְצוּעַת אֲדָמָה שֶׁמִּדָּתָהּ 50 רֶגֶל לָרֹחַב; וּבְאֹפֶן כָּזֶה נָפַל הַגּוּשׁ (דָּבָר שֶׁהוּא חָשׁוּב כַּמּוּבָן) לֹא בְּמֵישָׁרִין לְתוֹךְ מֵי הָאֶלְבָּה, אֶלָּא עַל שֶׁטַח הַחוֹלוֹת שֶׁל רְצוּעָה זֹאת. סִירָה אַחַת, שֶׁהָיְתָה בְּמֵי הָאֶלְבָּה, רַבּוֹתַי, זוֹ הָיְתָה הַשְׁפַּעַת הַמַּפָּל —נִדְחֲפָה מִכֹּחַ הֶדֶּף־הָאֲוִיר, שֶׁנּוֹצַר עַל יָדוֹ, אֶל הַיַּבָּשָׁה; סִירָה שֶׁמִּדָּתָהּ, בְּעֵרֶךְ שִׁשִּׁים רֶגֶל בְּאֹרֶךְ וּשְׁלוֹשִׁים רֶגֶל בָּרֹחַב, עֲמוּסָה עֵצִים, שֶׁהָיְתָה בְּגָדַת הָאֶלְבָּה מִמּוּל הַמַּחְצֵבָה; עֵינַיִם אֵלֶּה רָאוּהָ בַּחוֹל— מָה אֲנִי אוֹמֵר? —הֵם רָאוּ עוֹד לְמָחֳרָת הַיּוֹם אֶת הַפּוֹעֲלִים שֶׁעָבְדוּ עִם מְנוֹפִים וּגְלִילִים כְּדֵי לְהַחֲזִירָהּ מִן הַגָּדָה אֶל הַמַּיִם וּלְהַשִּׁיטָהּ בַּנָּהָר. דּוֹמֶה הַדָּבָר, כִּי כָּל נְהַר הָאֶלְבָּה (בְּשִׁטְחוֹ הָעֶלְיוֹן) יָצָא מֵאֲפִיקוֹ וְעָלָה עַל הַגָּדָה הַשְּׁטוּחָה הָאַחֶרֶת וְהִשְׁאִיר אֶת הַסִּירָה, כְּדֻגְמַת כְּפִיס עֵץ הַנִּשְׁאָר עַל שְׂפַת כְּלִי שָׁטוּחַ, שָׁעָה שֶׁמִּזְדַּעְזְעִים הַמַּיִם שֶׁעֲלֵיהֶם הוּא שָׁט”.
“וְהַגּוּשׁ?” — שָׁאֲלוּ הַמְּסֻבִּים— “הַאִם לֹא נָפַל לְתוֹךְ מֵי הָאֶלְבָּה?”
הַקָּצִין חָזַר וְעָנָה: “לֹא!”
“מוּזָר!”— קָרְאוּ הַמְּסֻבִּים, וְאִלּוּ בֶּן־הַטּוֹבִים סָבוּר הָיָה, כִּי הוּא מֵיטִיב לִבְחוֹר אֶת הַסִּפּוּרִים, הַמְּיֹעָדִים לְאַשֵּׁר דַּוְקָא אֶת הַנָּחָתוֹ־הַקּוֹדֶמֶת.
“הַסִּפּוּר הַשְּׁלִישִׁי”— הִמְשִׁיךְ הַקָּצִין— "אֵרַע בְּמִלְחֶמֶת־הַשִּׁחְרוּר שֶׁל הַנִּידֶרְלַנְדִּים, שָׁעָה שֶׁהַהֶרְצוֹג מִפֶּרְמָה שָׂם מָצוֹר עַל אַנְטְוֶרְפֶּן. הַהֶרְצוֹג סָגַר אֶת הַנָּהָר שֶׁלְדָּה בְּאֶמְצָעוּת גֶּשֶׁר־סְפִינוֹת, וּבְנֵי אַנְטְוֶרְפֶּן עָמְלוּ מִצִּדָּם, בְּהַנְהָלָתוֹ שֶׁל מְהַנְדֵּס אִיטַלְקִי חָרוּץ, כְּדֵי לְפוֹצֵץ אֶת הַגֶּשֶׁר הַזֶּה בְּעֶזְרַת מַבְעִירִים. כְּהֶרֶף־עַיִן אֶחָד, רַבּוֹתַי, כְּשֶׁסְּפִינוֹת שָׁטוּ לְמַטָּה לְעֵבֶר הַגֶּשֶׁר, רָאִיתִי עוֹמֵד לוֹ, שִׂימוּ נָא לֵב, נוֹשֵׂא־דֶּגֶל אֶחָד עַל הַגָּדָה הַשְּׂמָאלִית שֶׁל הַשֶּׁלְדָּה, סָמוּךְ לְיָדוֹ שֶׁל הַהֶרְצוֹג מִפֶּרְמָה; וְאִלּוּ עַכְשָׁו, מְבִינִים אַתֶּם, נִתְחוֹלְלָה הַהִתְפּוֹצְצוּת, וְאוֹתוֹ נוֹשֵׂא־הַדֶּגֶל בִּבְשָׂרוֹ דָמוֹ, עַל דִּגְלוֹ וְצִיּוּדוֹ, בְּלִי שֶׁנִּפְגַּע אֲפִלּוּ כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה, נִצָּב הָיָה כְּבָר עַל הַגָּדָה הַיְּמָנִית. וְהַנָּהָר שֶלְדָה, יוֹדְעִים אַתֶּם, בְּוַדַּאי, רָחָב כָּאן כִּמְטַחְוֵי־פָּגָז קָטָן.
“הַאִם הִשַּׂגְתֶּם אֶת הַדָּבָר?” “שָׁמַיִם, מָוֶת וְשֵׁד־־מִשַּׁחַת!”— קָרָא בֶּן־הַטּוֹבִים. ־ “Dixi!” — אָמַר הַקָּצִין, נָטַל אֶת מַקְלוֹ וְאֶת מִגְבַּעְתּוֹ וְהִסְתַּלֵּק.
“אֲדוֹנֵנוּ הַקָּצִין!”— קָרְאוּ הָאֲחֵרִים וְצָחֲקוּ — ״אֲדוֹנֵנוּ הַקָּצִין!" – הֵם חָפְצוּ לָדַעַת, לְכָל הַפָּחוֹת, אֶת הַמָּקוֹר לְסִפּוּר הַרְפַּתְקָנִי זֶה, שֶׁהוּא סִפְּרוֹ כִּמְסַפֵּר עֻבְדָּה מֻגְמֶרֶת.
“הָנִיחוּ לוֹ”— אָמַר אֶחָד הַמְּסֻבִּים— “סִפּוּר זֶה רָשׁוּם בְּנִסְפָּח לַהִיסְטוֹרְיָה שֶׁל שִׁילֶר, בְּפֶרֶק הַדָּן עַל יְרִידַת אַרְצוֹת־הַשְּׁפֵלָה הַמְּאֻחָדוֹת; וְהַמְּחַבֵּר מֵעִיר שָׁם בִּמְּפֹרָשׁ, כִּי סוֹפֵר אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת שִׁמּוּשׁ בְּעֻבְדָּהּ זֹאת, וְאִלּוּ הַהִיסְטוֹרְיוֹן, מִכֹּחַ וַדָּאוּת הַמְּקוֹרוֹת, וּמִכֹּחַ עֵדוּתָם הַבְּרוּרָה שֶׁל הַנּוֹגְעִים־בַּדָּבָר, נֶאֱלַץ לְסַפֵּר אֶת הָעֻבְדָּה הַזֹּאת”.
הַהֲלָצָה הַנִּפְלָאָה בְּיוֹתֵר בֵּין כָּל הַהֲלָצוֹת שֶׁדּוֹבְבוּ שִׂפְתֵי בְּנֵי־אָדָם, אוּלַי מֵאָז בְּרִיאַת הָעוֹלָם, נִתְלוֹצְצָה בְּעֵת הַמִּלְחָמָה שֶׁנִּסְתַּיְּמָה לָאַחֲרוֹנָה, עַל יְדֵי מְתוֹפֵף אֶחָד, שֶׁהָיָה לְפִי יְדִיעָתִי, מִגְּדּוֹדוֹ שֶׁל פּוּטְקָמֶר מֵאוֹתוֹ זְמַן; הָיָה זֶה אִישׁ, שֶׁאֵין לוֹ, כְּפִי שֶׁתִּוָּכְחוּ מִיָּד, אָח וְדֻגְמָה בְּקוֹרוֹתֶיהָ שֶׁל יָוָן וְאַף לֹא בְּקוֹרוֹתֶיהָ שֶׁל רוֹמָה. אִישׁ זֶה רָכַשׁ לְעַצְמוֹ, לְאַחַר הִתְמוֹטְטוּת צְבָא פְּרוּסְיָה, לְיַד יֵנֶה, רוֹבֶה אִישִׁי וְהִמְשִׁיךְ עַל דַּעַת עַצְמוֹ וּלְבַדּוֹ, אֶת הַמִּלְחָמָה; וְכֵיוָן שֶׁכָּל צָרְפָתִי אֲשֶׁר נִרְאָה לְעֵינָיו בְּמֶרְחָק שֶׁל טֵוַחַ־רוֹבֶה, לְאֹרֶךְ דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ, נוּרָה וְנִשְׁדַּד, נִתְפַּס עַל יְדֵי כְּנֻפְיַת שׁוֹטְרִים צָרְפָתִיִּים, שֶׁבָּלְשׁוּ אַחֲרָיו, וְהוּבָא הָעִירָה, וּכְפִי הָרָאוּי לו, נָדוֹן לְמִיתָה בִּירִיָּה.
שָׁעָה שֶׁהִגִּיעַ לִמְקוֹם הוֹצָאַת גְּזַר־דִּינוֹ לִפֹעַֹל, וְכֵיוָן שֶׁנּוֹכַח לָדַעַת, כִּי כָּל מָה שֶׁהִסְבִּיר וְאָמַר לְהַצְדָּקָתוֹ הָיָה לַשָּׁוְא. וּכְשֶׁשָּׁאַל אוֹתוֹ הַמְּפַקֵּד עַל פְּלֻגַּת הַמָּוֶת שֶׁלּוֹ. מַהוּ הַחֶסֶד הָאַחֲרוֹן שֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ לְעַצְמוֹ? שִלְשֵל זֶה אֶת מִכְנָסָיו, וְאָמַר: —רָצוּי לִי שֶׁיִירוּ לְתוֹךְ פִּי…. הַטַּבַּעַת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְהוֶה חֹור נוֹסָף בְּגוּפוֹ. וְרָאוּי לָשִׂים לֵב אֶל הַתְּכוּנָה הַשֶּׁקְסְפִּירִית, כִּי הַמְּתוֹפֵף הַזֶּה, בַּעַל הַהֲלָצָה, לֹא חָרַג מֵעוֹלָם מִן הַסִּפֵרָה שֶׁלּוֹ כִּמְתוֹפֵף בֵּין מְתוֹפְפִים.
הָאַבִּיר הַנְס־קְרוּז', פְּקוּדוֹ שֶׁל הַגְּרָף פּוֹן אַלֶנְסוֹן, נֶאֱלַץ הָיָה, מִטְּעָמִים מִשְׁפַּחְתִּיִּים, לָצֵאת לְמַסָּע מֵעֵבֶר לַיָּם, אֶת רַעְיָתוֹ הַצְּעִירָה וְהַיָּפָה הִשְׁאִיר בִּמְצוּדָתוֹ, פְּקוּדוֹ הַשֵּׁנִי שֶׁל הַגְּרָף, הַמְּכֻנֶּה יַעֲקֹב הָאַכְזָר, נִתְאַהֵב אַהֲבָה עַזָּה בְּאִשָּׁה זוֹ. הָעֵדִים הֵעִידוּ בִּפְנֵי בֵּית־הַדִּין כִּי רָכַב בְּשָׁעָה זוֹ וְזוֹ, בְּיוֹם זֶה וְזֶה, בְּחֹדֶשׁ זֶה וְזֶה, עַל סוּסוֹ שֶׁל הַגְּרָף. וּבִקֵּר אֵצֶל הָאִשָּׁה הַזֹּאת בְּאַרְגֶּ’נְטֵיי, מְקוֹם מוֹשָׁבָה. הִיא הַקְבִּילָה אֶת פָּנָיו, כַּחֲבֵרוֹ שֶׁל בַּעֲלָהּ וְכִידִידוֹ, וּפָתְחָה לְפָנָיו אֶת כָּל הָאַרְמוֹן. הוּא בַּקֵּשׁ לִרְאוֹת אֶת מִגְדַּל־הַמִּצְפֶּה אוֹ חֲדַר־הַמִּשְׁמָר שֶׁל הַמְּצוּדָה. וְהַגְּבֶרֶת הֱבִיאַתּוּ אֲפִלּוּ לְשָׁם, בְּלִי שֶׁתְּבַקֵּשׁ אֶת לִוּוּיוֹ שֶׁל הַמְּשָׁרֵת.
מִיָּד עִם הַגִּיעָם אֶל הַמִּגְדָּל, סָגַר יַעֲקֹב, שֶׁהָיָה אִישׁ חָזָק מְאֹד אֶת הַדֶּלֶת מֵאַחֲרָיו, נָטַל אֶת הָאִשָּׁה אֶל בֶּן זְרוֹעוֹתָיו וְעָשָׂה בָּהּ אֶת תְּשׁוּקָתוֹ.
“יַעֲקֹב, יַעֲקֹב!”— צָעֲקָה, אִשָּׁה בִּבְכִיָּה— “הֶעֱטֵיתָ חֶרְפָּה עָלַי, וְאוּלָם הַחֶרְפָּה חֲזוֹר תַּחְזֹר אֶל חֵיקֶךָ כְּשֶׁיַּחֲזֹר בַּעֲלִי לְבֵיתוֹ”.
יַעֲקֹב לֹא שָׂם לִבּוֹ הַרְבֵּה לְאִיּוּם זֶה, אֶלָּא רָכַב עַל סוּסוֹ וְחָזַר לִמְקוֹמוֹ בִּמְלוֹא הַדְּהִירָה. בְּשָׁעָה אַרְבַּע בַּבֹּקֶר הָיָה בַּמְצוּדָה, וּבְשָׁעָה תֵשַׁע הוֹפִיעַ שׁוּב, לְעֵת יְקִיצָתוֹ שֶׁל הַגְּרָף—לִפְּרָט זֶה יֵשׁ לָשִׂים־לֵב.
הַנְס־קַרוּז' חָזַר לְבַסּוֹף מִמַּסָּעוֹ וּרַעְיָתוֹ קִבַּלְתּוֹ בְּגִלּוּי אוֹתוֹת בּוֹלְטִים שֶׁל חִבָּה. וְאוּלָם עִם לַיְלָה, שָׁעָה שֶׁקַּרוּז' נִכְנַס לַקִּתּוֹן שֶׁלָּהּ וְעָלָה יְצִיעָתוֹ, הִתְהַלְּכָה אֲרֻכּוֹת בְּחַדְרָה, הָלוֹךְ וַחֲזֹר, צָלָבָה צְלָבִים, וְכָרְעָה לְבַסּוֹף לְרַגְלֵי מִטָּתוֹ עַל בִּרְכֶּיהָ, וְסִפְרָה לְבַעֲלָהּ מִתּוֹךְ דְּמָעוֹת, עַל אֲשֶׁר אֵרַע אִתָּה. הַלָּזֶה לֹא נָתַן תְּחִלָּה אֵמוּן בְּסִפּוּרָהּ, אֲבָל לְבַסּוֹף נֶאֱלַץ לָתֵת אֵמוּן בָּשְבוּעוֹת הַחוֹזְרוֹת וְנִשְׁנוֹת שֶׁל רַעְיָתוֹ וּבִתְלוּנוֹתֶיהָ: הִנֵּה, כִּי כֵן לֹא הֶעֱסִיק אוֹתוֹ דָּבָר עוֹד מִלְּבַד מַחְשֶׁבֶת הַנָּקָם. הוּא כִּנֵּס אֶת קְרוֹבָיו וְאֶת קְרוֹבֵי־רַעְיָתוֹ, וְדַעַת כֻּלָּם הָיְתָה שֶׁיֵּשׁ לְהָבִיא אֶת הַמְּאֹרָע בִּפְנֵי הַגְּרָף וְלִסְמֹךְ עַל הַחְלָטָתוֹ.
הַגְּרָף הוֹרָה לְהָבִיא אֶת הַמִּתְדַיְּנִים בְּפָנָיו, שָׁמַע לְטַעֲנוֹתֵיהֶם, וּלְאַחַר וִכּוּחִים וְדִין וּדְבָרִים לְכָאן וּלְכָאן חָרַץ אֶת מִשְׁפָּטוֹ, כִּי הָאִשָּׁה חֲלוֹם חַלְמָה עַל כָּל הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה. שֶׁכֵּן לֹא יִתָּכֵן שֶׁאָדָם יַעֲבֹר מַהֲלָךְ שֶׁל 23 מִילִין, יַעֲשֶׂה אֶת הַמַּעֲשֶׂה, שֶׁבּוֹ הוּא נֶאֱשָׁם, עַל כָּל הַנְּסִבּוֹת הַמִּתְלַוּוֹת לְכָךְ, בְּפֶרֶק זְמַן קָצָר שֶׁל 5 שָׁעוֹת וּמַחֲצִית הַשָּׁעָה, הוּא פֶּרֶק הַזְּמַן הַיְּחִידִי שֶׁלֹּא רָאוּ בַּהֶמְשֵׁכוֹ אֶת יַעֲקֹב בַּמְצוּדָה. הַגְּרָף פוֹן אַלֶנְסוֹן צִוָּה, אֵפֹוֹא שֶׁלֹּא יוֹסִיפוּ עוֹד לְדַבֵּר בִּמְאֹרָע זֶה, וְאוּלָם, הָאַבִּיר קַרוּז', שֶׁהָיָה אִישׁ בַּעַל לֵב, אִישׁ רָגִישׁ בְּעִנְיָנִים הַנּוֹגְעִים בְּכָבוֹד, לֹא הִסְתַּפֵּק בִּפְסַק־דִּין זֶה, אֶלָּא הֶעֱבִיר אֶת הָעִנְיָן לְדִיּוּן בִּפְנֵי הַפַּרְלַמֶנְט בְּפָרִיס. בֵּית מִשְׁפָּט זֶה פָּסַק עַל עֲרִיכַת דּוּ־קְרָב. הַמֶּלֶךְ שֶׁהָיָה אָז בְּסַלוּס, אֲשֶׁר בִּפְלַנְדְּרִיָּה, שָׁלַח שָׁלִיחַ עִם פְּקֻדָּה, לִדְחוֹת אֶת עֲרִיכַת דּוּ־הַקְּרָב, עַד שֶׁיַּחֲזֹר, שֶׁכֵּן הוּא עַצְמוֹ רוֹצֶה לִהְיוֹת נוֹכֵחַ בּוֹ. גַּם הַהֶרְצוֹגים בֶּרִי בּוּרְגוּנְד וּבוֹרְבּוֹן הִגִּיעוּ לְפָרִיס כְּדֵי לִרְאוֹת בַּמַּחֲזֶה. לִמְקוֹם דּוּ הַקְּרָב.
בָּחֲרוּ בְּכִכַּר קָתְרִינָה וְהֵקִימוּ שָׁם מְקוֹמוֹת־יְשִׁיבָה בִּשְׁבִיל קְהַל הַצּוֹפִים. הַלּוֹחֲמִים הוֹפִיעוּ חֲמוּשִׁים מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ. הָאִשָּׁה יָשְׁבָה בְּמֶרְכָּבָה, וְהָיְתָה לְבוּשָׁה כֻּלָּהּ בְּשָׁחוֹר, בַּעֲלָהּ קָרַב אֵלֶיהָ וְאָמַר:
"גְּבִרְתִּי, לְמַעַן רִיבֵךְ, וְעַל פִּי הַבְטָחָתֵךְ, הִנְנִי מַשְׁלִיךְ אֶת נַפְשִׁי מִנֶּגֶד, וְלָחֹם אֶלְחֹם עִם סַיִף בְּיָד כְּנֶגֶד יַעֲקֹב הָאַכְזָר; אֵין אִישׁ מֵיטִיב לָדַעַת מִמְּךָ, אִם עִנְיָנִי טוֹב וְצוֹדֵק הוּא ".
“הָאַבִּיר”— עָנְתָה הָאִשָּׁה — “יָכֹל אַתָּה לִסְמֹךְ עַל צִדְקַת עִנְיָנְךָ, וְלָלֶכֶת בְּלֵב בּוֹטֵחַ אֶל הַקְּרָב”. בַּסַּיְמָה אֶת דְּבָרֶיהָ אֵלֶּה, נָטַל קַרוּז' אֶת יָדָהּ, נָשַׁק לָהּ, צָלַב אֶת צְלוֹבוֹ, וְהִתְיַצֵּב אֶל מוּל הַקְּרָב.
בְּמֶשֶׁךְ הַקְּרָב עָמְדָה הָאִשָּׁה בִּתְפִלָּה. מַצָּבָהּ מְסֻכָּן הָיָה; אִלּוּ נֻצַּח הַנְס קַרוּז' הָיָה הוּא נִתְלֶה, וְהִיא הָיְתָה נִשְׂרֶפֶת חַיִּים לְלֹא רַחֲמִים. לְאַחַר שֶׁחִלְּקוּ אֶת הַשֶּׁטַח וְאֶת הַשֶּׁמֶשׁ שָׁוֶה בַּשָּׁוֶה בֵּין הַלּוֹחֲמִים, קָפְצוּ שְׁנֵיהֶם אֶל הַזִּירָה, וְהִתְקִיפוּ אִישׁ אֶת חֲבֵרוֹ בְּסֵיפֵיהֶם. אֶלָּא שֶׁשְּׁנֵיהֶם הָיוּ זְרִיזִים מִכְּדֵי שֶׁיּוּכְלוּ לִפְגֹּעַ אִישׁ בְּרֵעֵהוּ. הֵם יָרְדוּ אֵפוֹא, מֵעַל סוּסֵיהֶם וְאָחֲזוּ בַּחֲרָבוֹת.
קַרוּז' נִפְצַע בְּרַגְלוֹ, וִידִידָיו חָרְדוּ לִשְׁלוֹמוֹ, וְאִלּוּ אִשְׁתּוֹ חָשָׁה אֶת עַצְמָהּ יוֹתֵר מֵתָה מֵאֲשֶׁר חַיָּה. אֶלָּא שֶׁהוּא תָּקַף אֶת יְרִיבוֹ בְּזַעַף כָּזֶה
וּבִזְרִיזוּת כָּזֹאת, שֶׁהִפִּילוּ אַרְצָה וְתָקַע אֶת חַרְבּוֹ בְּחָזֵהוּ. אוֹ אָז פָּנָה אֶל הַצּוֹפִים וּשְׁאָלָם בְּקוֹל רָם: הַאִם עָשִׂיתִי אֶת חוֹבָתִי? כֻּלָּם עָנוּ פֶּה אֶחָד: “כֵּן” — מִיָּד תָּפַשׂ הַתַּלְיָן אֶת גּוּפָתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב וְהֶעֱלָה אוֹתָהּ לְגַרְדּוֹם, הָאַבִּיר קַרוּז' נָפַל לְרַגְלֵי הַמֶּלֶךְ, שֶׁשִּׁבַּח אֶת אֹמֶץ־לִבּוֹ, וְצִוָּה לְשַׁלֵּם לוֹ בּוֹ בַּמָּקוֹם 1000 לִיבְּרוֹת, וְאַף קָבַע לוֹ מַשְכֹּרֶת שֶׁל 200 לִיבְּרוֹת לְשָׁנָה לְכָל יְמֵי חַיָּיו; אֶת בְּנוֹ מִנָּה לְחַצְרָן הַמֶּלֶךְ. קַרוּז' נְחַפֵּז אֶל אִשְׁתּוֹ, חַבֵּק אוֹתָהּ בְּפֻמְבִּי, וְהָלַךְ אִתָּהּ אֶל הַכְּנֵסִיָּה, לְהוֹדוֹת לֶאֱלֹהִים, וּלְהָבִיא קָרְבָּן עַל מִזְבְּחוֹ.
הַהִיסְטוֹרְיוֹן פְּרוּאָסֶר מְסַפֵּר עַל הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה, הֲרֵי שֶׁאֵין זוֹ אֶלָּא עֻבְדָּה כַּהֲוָיָתָהּ.
בַּסֶּנָט־עַוֹמֶר, שֶׁבִּצְפוֹן צָרְפַת, קָרָה בִּשְׁנַת 1809 מִקְרֶה מֻפְלָא. כֶּלֶב גָּדוֹל וְשׁוֹטֶה, שֶׁחִבֵּל כְּבָר בְּהַרְבֵּה אֲנָשִׁים, חָזַר וְתָקַף שְׁנֵי יְלָדִים שֶׁשִּׁחֲקוּ מֵאֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת שֶׁל אַחַד הַבָּתִּים. הִנֵּה בִּתֵּר אֶת הַצָּעִיר שֶׁבֵּינֵיהֶם, שֶׁפִּרְפֵּר בְּדָמָיו בֵּין מַלְתְּעוֹתָיו. אוֹתָהּ שָׁעָה הוֹפִיעָה הָאֵם שֶׁבָּאָה מֵרְחוֹב צְדָדִי וּדְלִי מַיִם עַל רֹאשָׁהּ. הַכֶּלֶב עָזַב אֶת הַיְּלָדִים וְקָפַץ עָלֶיהָ, וְאִלּוּ הִיא הֵנִיחָה אֶת דְּלִי הַמַּיִם לְיָדָהּ וְתַחַת לִבְרֹחַ, מִתּוֹךְ הַחְלָטָה לְחַבֵּל, לְכָל הַפָּחוֹת, בְּחַיָּה הַטּוֹרֶפֶת אֶת יַחַד עִם חַבָּלַת עַצְמָהּ, — תָּקְעָה אֶת אֶצְבְּעוֹתֶיהָ, מְחֻזֶּקת מִכֹּחַ זַעְמָהּ וְעָצְמַת רְצוֹן הַנְּקָמָה בְּגַרְגֶּרֶת הַכֶּלֶב: הִיא רִסְקָהּ אוֹתוֹ וְנָפְלָה, מְבֻתֶּרֶת, מִנְּשִׁיכוֹת הַזַּעַף, חַסְרַת אוֹנִים לְיָדוֹ. הָאִשָּׁה קָבְרָה עוֹד אֶת יְלָדֶיהָ, וּלְאַחַר יָמִים מְעַטִּים, מֵתָה גַּם הִיא מִטֵּרוּף הַדַּעַת וְנִקְבְּרָה בְּקֶבֶר יְלָדֶיהָ.
גֶּנֶרַל דִּירִינְג הוֹפְן, שֶׁמֵּת בִּפְרַנְקְפוּרְט־עַל־נְהַר־אוֹדֶר, שֶׁבָּהּ שֵׁרַת רֹאשׁ גְּדוּד שֶׁל חֵיל־רַגְלִים, גֶּבֶר בַּעַל אֹפִי מַחְמִיר וּמְהוּגָן, וְאוֹתָהּ שָׁעָה גַּם בַּעַל זְכֻיּוֹת וְתִמְהוֹנִי, נָפַל לְמִשְׁכָּב בְּגִיל זִקְנָה וְשָׁכַב חוֹלֶה זְמַן מְמֻשֶָּׁךְ; הוּא הִבִּיעַ אֶת מוֹרַת־רוּחוֹ לִפֹּל בִּידֵי מְטַהֲרֵי־הַמֵּת. אוֹ אָז צִוָּה בְּפֵירוּשׁ, כִּי שׁוּם אִישׁ, בְּלִי יוֹצֵא מִן הַכְּלָל, לֹא יִגַּע לְאַחַר מוֹתוֹ בְּגוּפָתוֹ; וְכִי בְּאוֹתוֹ מַצָּב מַמָּשׁ, שֶׁבּוֹ יִהְיֶה מָצוּי בְּמוֹתוֹ, חָבוּשׁ כִּפַּת הַלַּיְלָה, לָבוּשׁ מִכְנָסָיו וּבִגְדֵי־הַשֵּׁינָה, כְּמוֹ שֶׁהוּא יִהְיֶה לָבוּשׁ יֻכְנַס לְתוֹךְ הָאָרוֹן וַיִּקָּבֵר כָּךְ; וְהֵטִיל עַל הַמַּטִּיף־הַצְּבָאִי שֶׁבִּגְדוּדוֹ הָאָדוֹן פ…. שֶׁהָיָה יְדִיד בֵּיתוֹ, אֶת הַדְּאָגָה לְמִלּוּי רְצוֹנוֹ הָאַחֲרוֹן. הַמַּטִּיף הַצְּבָאִי פ… הִבְטִיחַ לוֹ דָבָר זֶה: הוּא מִתְחַיֵּב כְּדֵי לִמְנֹע אֶפְשָׁרוּת שֶׁל מִקְרֶה, לֹא לְהִפָּקֵד מִמִּטָּתוֹ, מֵרֶגַע מִיתָתוֹ וְעַד לִקְבוּרָתוֹ. וְהִנֵּה, לְאַחַר שֶׁחָלְפוּ שָׁבוּעוֹת אֲחָדִים, בָּא עִם שַׁחַר שָׁלִישׁוֹ שֶׁל הַגֶּנֶרַל אֶל בֵּית הַמַּטִּיף־הַצְּבָאִי, שֶׁהָיָה יָשֵׁן עוֹד, וְהוֹדִיעַ לוֹ כִּי הַגֶּנֶרַל מֵת עוֹד בִּשְׁעַת חֲצוֹת, מָוֶת אִטִּי וְשָׁלֵו, כְּפִי שֶׁאֶפְשָׁר הָיָה לְצַפּוֹת. הַמַּטִּיף־הַצְּבָאִי, הַנֶּאֱמָן לְהַבְטָחָתוֹ, מִהֵר לְהִתְלַבֵּשׁ וּהָלַךְ מִיָּד לְבֵיתוֹ שֶׁל הַגֶּנֶרַל. אֲבָל מָה מָצָא כָּאן? — גּוּפָתוֹ שֶׁל הַגֶּנֶרַל כְּבָר מְרוּחָה בְּסַבּוֹן וּמְיוּשֶבֶת עַל שְׁרַפְרַף: הַשָּׁלִישׁ שֶׁלֹּא יָדַע מְאוּמָה עַל הַצַוָּאָה, קָרָא לְגַלָּב, שֶׁיְגַלַח לְעֵת־עַתָּה אֶת זְקָנוֹ כְּדֵי לְשַׁוּוֹת מַרְאֶה נָאֶה לְגוּפַת הַגֶּנֶרַל. מָה יָכוֹל הָיָה עוֹד הַמַּטִּיף־הַצְּבָאִי לַעֲשׂוֹת בִּנְסִבּוֹת מוֹזָרוֹת אֵלֶּה? הוּא נָזַף בַּשְּׁלִישׁ, שֶׁלֹּא הִקְדִּים לִקְרֹא לוֹ: גֵּרֵשׁ אֶת הַגַּלָּב, שֶׁאָחַז אוֹתוֹ רֶגַע בְּאַפּוֹ שֶׁל הַמֵּת, וְצִוָּה, כֵּיוָן שֶׁלֹּא הָיְתָה לוֹ עוֹד כָּל בְּרֵירָה, לְהַנִּיחַ אֶת הַגּוּפָה הַמְּסֻבֶּנֶת, עַל מַחֲצִית הַזָּקָן הַגָּלוּחַ, כְּפִי שֶׁמָּצָא אוֹתָהּ, לְתוֹךְ הָאָרוֹן וּלְקָבְרָהּ.
עַל עִתּוֹן זֶה שׂוּמָה לִהְיוֹת נְשִׁימַת־אֲוִיר רִאשׁוֹנָה שֶׁל הַחֹפֶשׁ הַגֶּרְמָנִי. עָלָיו לְבַטֵּא כָּל מַה שֶׁהֻשְׁתַּק בְּמֶשֶׁךְ שְׁלֹשֶׁת שְׁנוֹת־הַיִּסּוּרִים הָאַחֲרוֹנוֹת בְּלִבּוֹתֵיהֶם שֶׁל גֶּרְמָנִים יְשָׁרִים, בִּהְיוֹתָם נְתוּנִים תַּחַת עֻלָּם שֶׁל הַצָּרְפָתִים; לְבַטֵּא אֶת כָּל הַדְּאָגוֹת, הַתִּקְווֹת, אֶת כָּל הַצַּעַר וְכָל הָאֹשֶׁר
מִן הַדִּין הָיָה שֶׁיַּגִּיעַ זְמַן כַּזְּמַן הַזֶּה, כְּדֵי לְהָפִיחַ רוּחַ שֶׁל הֲוָיָה לְעִתּוֹן כָּזֶה אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם, בְּטֶרֶם נֶחְלְצָה הַמְּדִינָה לִפְעֹל; מִן הַדִּין הָיָה שֶׁכָּל גֶּרְמָנִי יִרְאֶה כְּחֹסֶר־תּוֹעֶלֶת וּכְנִמְהָרוֹת—לִפְנוֹת בִּדְבָרִים אֶל אֶחָיו בַּמְּדִינָה. קוֹל כְּזֶה אוֹ שֶׁדּוֹמֶה יִהְיֶה לְקוֹל־קוֹרֵא־בַּמִּדְבָּר, אוֹ — דָּבָר שֶׁהוּא גָּרוּעַ מִזֶּה — יַעֲלֶה אֶת הָרוּחוֹת לְמַעֲלַת הִתְלַהֲבוּת עַל מְנַת לְהוֹרִידָן בְּעוֹד רֶגַע קַל לְתוֹךְ מַחְֹשָׁךְ שֶׁל אֲדִישׁוּת וְיֵאוּשׁ.
עַכְשָׁו נֶחֱלַץ קֵיסַר אוֹסְטְרִיָּה, בְּרֹאשׁ צְבָאוֹ הָאָמוּן, לְמִלְחָמָה לְמַעַן נְתִינָיו, וְאַף לְמִלְחָמָה נְדִיבָה יוֹתֵר לְמַעַן גֶּרְמַנְיָה הַמְּדֻכְּאָה וּכְפוּיַת הַטּוֹבָה עַד עַכְשָׁו.
אָחִיו שֶׁל הַקֵּיסָר, שֶׁאוֹתוֹ הוֹעִיד לִהְיוֹת רֹאשׁ הַצָּבָא, הָיָה לוֹ הַכּחַ הָאֱלֹהִי, לְהוֹצִיא לַפֹּעַל אֶת הַמְּשִׂימָה בְּאֹפֶן נַעֲלֶה הַמְעוֹרֵר הִתְרַגְּשׁוּת. אֶת הַכִּשָּׁלוֹן שֶׁנָּפַל בְּחֶלְקוֹ, נָשָׂא בְּגָאוֹן שֶׁל גִּבּוֹר, וּבָרֶגַע הַמַּכְרִיעַ, עֵת שֶׁעָמְדָה הַשְּׁאֵלָה לְנַצֵּחַ אוֹ לָמוּת, כּוֹבֵשׁ הוּא אֶת הַבִּלְתִּי־נִכְבַּשׁ — וְהוּא הָיָה כָּזֶה בְּמִדַת צְנִיעוּת, שֶׁהָיְתָה זָרָה לַדּוֹר, שֶׁבּוֹ אָנוּ חַיִּים.
עַכְשָׁו,— אוֹ הַדָּבָר לֹא יַחֲזֹר עוֹד לְעוֹלָם, חָלִילָה— הוּא הַזְּמַן, לוֹמַר לַגֶּרְמָנִים מָה עֲלֵיהֶם לַעֲשׂוֹת מִצִּדָּם, כְּדֵי לִהְיוֹת קֹדֶם־כֹּל רְאוּיִים לְמֵלִיץ הַנַּעֲלֶה, שֶׁבָּא לִתְבֹּעַ אֶת צִדְקָם; וְזֶהוּ הָעִנְיָן,
שֶׁהֵנִיעַ אוֹתָנוּ, מִתּוֹךְ כַּוָּנָה לָתֵת אֶת יָדֵינוּ לַטּוֹב, לִטֹּל עָלֵינוּ אֶת הַהוֹצָאָה־לָאוֹר שֶׁל “גֶּרְמַנְיָה”.
גָּבֹהַּ, עַל פִּסְגוֹת הַסְּלָעִים תִּתְיַצֵּב בָּמָה זוֹ וְתַרְעִים כְּלַפֵּי מַטָּה בָּעֵמֶק, אֶת שִׁיר הַקְּרָב! אוֹתְךָ, מוֹלֶדֶת, רוֹצָה הִיא לָשִׁיר, אֶת קְדֻשָּׁתְךְ וְאֶת הַדֶּרֶךְ, לְהַרְאוֹת אֶת הַכִּלָּיוֹן שֶׁעוֹמְדִים לְהָבִיא עָלַיִךְ נַחְשׁוֹלֵי הַזְּמַן! וְהִיא רוֹצָה לָרֶדֶת, בִּסְאוֹן הַקְּרָב, וּלְהִתְעָרֵב, בִּלְחָיַיִם. לוֹהֲטוֹת מִסֹמֶק, בֵּין הַצּוֹעֲדִים, לְעוֹדֵד אֶת אֹמֶץ־הַלֵּב וְלָצֶקֶת בַּלְּבָבוֹת, חֹסֶר־פַּחַד, וַעֲמִידָה אֵיתָנָה, יַחַד עִם בּוּז לַמָּוֶת: וְלִקְרֹא לְעַלְמוֹת הָאָרֶץ, כְּשֶׁיָּבוֹא הַנִּצָּחוֹן בַּקְּרָב, שֶׁתַּרְכִּינֶינָה אֶת רָאשֵׁיהֶן בִּפְנֵי הַכּוֹרְעִים, שֶׁתַּחֲבֹשְׁנָה אֶת פִּצְעֵיהֶם. הַלְּוַאי וְכָל מִי שֶׁרוֹאֶה עַצְמוֹ מְיֹּעָד לַעֲשׂוֹת לְמַעַן הַמּוֹלֶדֶת בְּדֶרֶךְ זוֹ….
(לא נשלם)
כָּל סַכָּנָה גְּדוֹלָה וְכוֹלֶלֶת— מַשְׁוָה בְּעֵת שֶׁעוֹמְדִים כְּנֶגְדָּהּ, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, מַרְאֶה דֵּמוֹקְרָטִי לִמְדִינָה. הַלֶּהָבָה הָאוֹפֶפֶת עִיר מִן הֶעָרִים, שֶׁצָּרִיךְ לְהִשְׁתַּלֵּט עָלֶיהָ, בְּלִי לְהִתְחַמֵּק מִמֶּנָּה, בְּשֶׁל הַפַּחַד, כִּי הִתְקַבְּצוּת הֲמוֹנִים, שֶׁמַּעֲשֶׂה הַהַצָּלָה הָיָה גּוֹרֵם לָהּ, עָשׂוּי לְהַכְשִׁיל אֶת הַמִּשְׁטָרָה; רַעְיוֹן כָּזֶה כָּמוֹהוּ כְּשִׁגָּעוֹן, וְהוּא עָלוּל לַעֲלוֹת רַק בְּמֹחוֹ שֶׁל עָרִיץ, אֲבָל בְּשׁוּם פָּנִים וָאֹפֶן לֹא בְּמוֹחוֹ שֶׁל שַׁלִּיט בַּעַל הֲגִינוּת וְהִגָּיוֹן.
אָנוּ, צוֹלְעִים וּמְפַגְּרִים, מֵאָז שֶׁפָּרְצָה מִלְחָמָה אֻמְלָלָה זֹאת, בְּנוֹגֵעַ לְאֶמְצָעֵינוּ, מֵאֲחוֹרֵי הַצֹּרֶךְ בִּזְמַנּוֹ. בְּכֹחַ הַמַּאֲמַצִּים שֶׁאָנוּ עוֹשִׂים הַיּוֹם הָיִינוּ מַצְלִיחִים לִפְנֵי שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים, כְּמוֹ גַּם בְּכֹחַ הַמַּאֲמַצִּים שֶׁנַּעֲשָׂה בְּעוֹד שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים (אִם עוֹד נַעֲשָׂה אָז בִּכְלָל מַאֲמַצִּים) אִלּוּ עָשִׂינוּ אוֹתָם הַיּוֹם. יֵשׁ לַעֲשׂוֹת אֶת הַמַּעֲשִׂים הַקִּיצוֹנִיִּים בְּיוֹתֵר, לְכָךְ הַכֹּל מַסְכִּימִים, אִם אָנוּ רוֹצִים לַחֲסֹךְ זְמַן: וְהַכַּוָּנָה בְּכָךְ לַעֲשׂוֹת אֶת הַמּוּעָט בְּיוֹתֵר, לְמַעֲשֶׂה, מִכָּל שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת בִּתְנָאִים כָּאֵלֶּה.
פְּרוּסְיָה, וּשְׁאַר אַרְצוֹת צְפוֹן־גֶּרְמַנְיָה, שֶׁבָּהֶן הָיְתָה כְּבָר הַהִזְדַּמְּנוּת הַמְּלֵאָה לַצָּרְפָתִים לְגַלּוֹת וּלְהַדְגִּים אֶת תַּאֲוָתָם לַגֶּזֶל, אֶת נְאַצָתָם, אֶת נִכְלֵיהֶם, אֶת תּוֹעֵבָתָם, לְפִי שִׁיטָתָם הַמְּקוֹרִית, שֶׁהֵבִיאוּ עִמָּהֶם,— מֵיטִיבוֹת כְּבָר לְהַשִּׂיג. אֵיךְ רָאוּי הָיָה לְפַגְשָׁם.
שֶׁכֵּן בַּעֲלֵי אֲחֻזָּה זְהִירִים רַבִּים, שֶׁהָלְכוּ לְטִמְיוֹן בְּשֶׁל מִסֵּי הַצָּרְפָתִים וּקְנָסּוֹתֵיהֶם, חִשְׁבוּ וּמָצְאוּ, כִּי אִלּוּ הָיוּ מַבְעִירִים אֶת אֲחֻזּוֹתֵיהֶם, וּמְגָרְשִׁים אֶת עֶדְרֵיהֶם, הָיָה הֶפְסֵדָם פָּחוֹת מִזֶּה שֶׁהִנּוֹ עַכְשָׁו.
עלַ מְקוֹר הַכֹּחַ הַלְאֻמִּי
קֹדֶם־כָּל שׂוּמָה עַל מֶמְשֶׁלֶת אוֹסְטְרִיָּה לְהִוָּכַח כִּי הַמִּלְחָמָה שֶׁהִיא מְנַהֶלֶת, אֵינָהּ לְשֵׁם תְּהִלָּתָהּ וְלֹא לְשֵׁם תְּלוּתָהּ שֶׁלָּהּ, אַף לֹא לְשֵׁם קִיּוּם מַלְכוּתָהּ, שֶׁהִנָּן בְּמַצָּב שֶׁל הַיּוֹם, מְגַמּוֹת נְמוּכוֹת וּמְבֻטָּלוֹת, אֶלָּא לְמַעַן הָאֱלֹהִים, לְחֵרוּת, לַחֹק וְלַמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת, לַהֲטָבַת הַדּוֹר שֶׁיָּרַד יְרִידָה אֲיֻמָּה וְהִגִּיעַ לִשְׁחִיתוּת, בְּקִצּוּר — לְמַעַן עֲרָכִים שֶׁהֵם לְמַעְלָה מִכָּךְ עֵרֶךְ, וְשֶׁיֵּשׁ לְהָגֵן עֲלֵיהֶם בְּכָל מְחִיר, יִהְיֶה אֵיזֶה שֶׁיִּהְיֶה, כְּנֶגֶד הָאוֹיֵב הַפּוֹגֵעַ בָּהֶם.
וְאִם יַשִּׂיגוּ אֶת הָאֱמֶת הַזֹּאת, אֵין עוֹד עֵרֶךְ לָזֶה, אִם הָאֻמָּה מַסְכִּימָה לְאֶמְצָעִים שֶׁהַמֶּמְשָׁלָה נוֹקֶטֶת בָּהֶם; אֶלָּא שֶׁהַמֶּמְשָׁלָה צְרִיכָה, מִתּוֹךְ הַנָּחָה קוֹדֶמֶת וּמֻסְּבֶּרֶת, לִתְבֹּעַ מִן הָאֻמָּה אֶת הַתְּבִיעוֹת, לִכְפּוֹת אֶת תְּבִיעוֹתֶיהָ עַל הָעָם וּלְאַלְּצוֹ לְצַיֵּת לָהֶן.
עַל הָאֶמְצָעִים בְּנוֹגֵעַ לְגֶרְמַנְיָה
נָסֹה נִסוּ לְהָקִים אֶת גֶּרְמַנְיָה עַל רַגְלֶיהָ בְּכֹחַ שֶׁל מִנְּשָׁרִים וּלְחַמֵּשׁ אֶת עַמָּה בִּבְרִית עִם אוֹסְטְרִיָּה כְּנֶגֶד הָאוֹיֵב הַמְּשֻׁתָּף. כְּמוֹ כֵן לֹא הִשִּׂיגוּ כְּלוּם עַל־יְדֵי זֶה שֶׁחֲבָלִים בּוֹדְדִים הִתְקוֹמְמוּ, וְהִגִּיעוּ לִכְלַל מַעֲשֵׂי חֲבָּלָה; מַעֲשֶׂה, הַמְּחַזֵּק, אָמְנָם, אֶת רִגְשֵׁי הַהִתְקוֹמְמוּת, וְאֵין בּוֹ כְּשֶׁלְּעַצְמוֹ כָּל רָעָה, אֶלָּא שֶׁאֵין הוּא מוֹעִיל הַרְבֵּה לְכָל הֶקֵּף הַמְּגַמָּה, שֶׁשַּׂמְנוּ לְפָנֵינוּ, וְיֵשׁ רַק דָּבָר אֶחָד, הֶעָשׂוּי לְהָבִיא לִידֵי הִתְאוֹשְׁשׁוּת לְאֻמִּית כְּלָלִית גְּדוֹלָה, בְּיִחוּד בִּצְפוֹנָהּ שֶׁל הַמְּדִינָה — הַדָּבָר הַזֶּה הֲלֹא הוּא:
הַצְהָרָה
אֲנִי פְרַנְץ הָרִאשׁוֹן, קֵיסַר אוֹסְטְרִיָּה, מִכֹּחַ רְצוֹנִי וּבְעֶזְרַת הָאֱלֹהִים, הַשַּׁלִּיט הַזְּמַנִּי שֶׁל הַגֶּרְמָנִים, הֶחְלַטְתִּי וּמַחְלִיט:
- מִיּוֹם הַהַחְלָטָה הַזֹּאת קַיֶּמֶת וְעוֹמֶדֶת שׁוּב מְדִינַת גֶּרְמַנְיָה.
כָּל הַגֶּרְמָנִים, מִבֶּן ט"ז וְעַד בֶּן שִׁשִּׁים, יִקְחוּ נֶשֶׁק בְּיָדָם, כְּדֵי לְגָרֵשׁ אֶת הַצָּרְפָתִים מִן הָאָרֶץ.
כָּל שֶׁיְּתַפֵּשׂ, עִם נֶשֶׁק בַּיָּד, וְהוּא נִלְחַם כְּנֶגֶד מוֹלַדְתּוֹ, יַעֲמֹד לְדִין צְבָאִי וְיוּצָא־לַהֹרֶג.
עִם סִיּוּם הַמִּלְחָמָה. יִתְאַסְּפוּ כָּל שִׁבְטֵי הָאֻמָּה וּבַאֲסֵפָה מְכוֹנֶנֶת תִּנָּתֵן לַמְּדִינָה הַחֻקָּה הַהוֹלֶמֶת אוֹתָהּ בְּיוֹתֵר.
פְרַנְץ
הַאִם עוֹמֵד לְמִבְחָן מַה שֶׁעָמַד לְמִבְחָן תָּמִיד בְּמִלְחָמוֹת, שֶׁהִתְנַהֲלוּ עַל שִׁטְחוֹ שֶׁל הָעוֹלָם שֶׁאֵין לוֹ סוֹף? הַאִם הַכַּוָּנָה שֶׁל נָסִיךְ צָעִיר וּבַעַל־יָזְמָה, שֶׁחָלַם עַל זֵר־דַּפְנָה בְּלֵיל־קַיִץ עַל בָּשְׁמוֹ הַנָּעִים? אוֹ לְמִלּוּי קוֹרַת־רוֹחָהּ שֶׁל עוֹגֶבֶת רְגִישָׁה, שֶׁשַּׁלִּיט הָאָרֶץ הִכִּיר בִּקְסָמֶיהָ וְאִלּוּ חֲצֵרוֹת הַזָּרִים מְפַקְפְּקִים בָּהֶם? הַאִם דּוֹמָה הִיא לְאוֹתָהּ מִלְחָמָה בְּשֶׁל יְרֻשַׁת־כִּסֵּא.
סְפָרַדִּי. מִלְחָמָה שֶׁמְּשַׂחֲקִים אוֹתָהּ כְּשַׂחֵק בְּאִשְׁקוֹקִי, שֶׁלְּמַעֲנָהּ אֵין שׁוּם לֵב דּוֹפֵק בְּיֶתֶר חֹם, וְשׁוּם תַּאֲוָה אֵינָהּ מְרוֹמֶמֶת אֶת הָרֶגֶשׁ, שֶׁשּׁוּם שְׁרִיר מִן הַשְּׁרִירִים אֵינוֹ מִתְרַגֵּשׁ מִפְּגִיעָתוֹ הַקָּשָׁה שֶׁל עֶלְבּוֹן? הַאִם הִיא בָּאָה כְּדֵי לָצֵאת לַקְרָב, מִשְּׁנֵי הַצְּדָדִים, בְּבוֹא הָאָבִיב, לְהִפָּגֵשׁ עִם דְּגָלִים רוֹטְטִים וּלְהַכּוֹת וּלְנַצֵּחַ אוֹ לַחֲזוֹר שׁוּב אֶל מַחֲנוֹת הַחֹרֶף? הַאִם הַכַּוָּנּה לְוַתֵּר עַל מָחוֹז, לְהַפְגִּין תְּבִיעָה אוֹ אֵיזוֹ דְּרִישַׁת הַכָּרָה בְּחוֹב אוֹ שֶׁמָּא הִיא בָּאָה לְשֵׁם מַשֶּׁהוּ שֶׁאֶפְשָׁר לְמָדְדוֹ בְּכֶסֶף, שֶׁהַיּוֹם נִלְחָמִים לוֹ בְּבֻלְמוּס, וּמָחָר מְוַתְּרִים עָלָיו, וְאִלּוּ מָחֳרָתַיִם אֶפְשָׁר שׁוּב לִקְנוֹתוֹ?
הַמִּלְחָמָה בָּאָה לְשֵׁם חֶבְרָה, שֶׁשָּׁרָשֶׁיהָ נְעוּצִים בְּאַלְפֵי בַּדִּים, בְּדוֹמֶה לְאֵלָה, בְּקַרְקַע הַזְּמַן; שֶׁצַּמַּרְתָּהּ,— יְצָרֶיהָ הַטּוֹבִים וּמִדּוֹתֶיהָ הַטּוֹבוֹת,— הַסּוֹכְכִים עָלֶיהָ, נוֹגַעַת בְּשׁוּלֵי הַזָּהָב שֶׁל הָעֲנָנִים; שֶׁהֲוָיָתָהּ נִתְקַדְּשָׁה בְּמֶשֶׁךְ שְׁלִישׁ מִגִּיל הָאֲדָמָה.
חֶבְרָה, שֶׁזָּרָה לָהּ הָרוּחַ שֶׁל תַּאֲוַת הַשִּׁלְטוֹן וְהַכִּבּוּשׁ, וְיֵשׁ לָהּ יֵצֶר הַהֲוָיָה וְהַסּוֹבְלָנוּת כְּמוֹ לְכָל שְׁאַר הַחֲבָרוֹת; שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה אֲפִלּוּ לְהַעֲלוֹת עַל דַּעְתָּהּ אֶת תְּהִלַּת עַצְמָהּ בְּלִי לְהַעֲלוֹת בָּהּ בַּשָׁעָה אֶת תְּהִלַּת שְׁאָר הַבְּרִיּוֹת הַחַיִּים עֲלֵי אֲדָמוֹת; שֶׁאֲפִלּוּ רַעְיוֹנוֹתֵיהֶם הַנּוֹעָזִים וְהַמַּרְחִיקִים לֶכֶת שֶׁל מְשׁוֹרְרֶיהָ וַחֲכָמֶיהָ, עַל כַּנְפֵי הַדִּמְיוֹן וְהַהֲזָיָה, הֵם עַל כְּנִיעָה וְצִיּוּת לְמֶמְשֶׁלֶת כָּל הָעוֹלָם, שֶׁתִּבָּחֵר בִּבְחִירוֹת חָפְשִׁיּוֹת עַל יְדֵי כְּלָל הָאֻמּוֹת־הָאֲחָיוֹת. לְמַעַן חֶבְרָה, שֶׁיָּשְׁרָה וְגִלּוּי־לִבָּהּ, כְּלַפֵּי יָדִיד וְאוֹיֵב, הֵם לְלֹא רְתִיעָה, וְהֵם הָפְכוּ לְפִתְגָּם וּמָשָׁל אֵצֶל שְׁכֵנֶיהָ; חֶבְרָה הַנַּעֲלָה מִכָּל סָפֵק, וְדוֹמֶה כְּאִלּוּ הִיא בַּעֲלַת הַקָּמֵיעַ שֶׁכֵּן אֲהוּבָה בְּיוֹתֵר עַל כָּל זוּלָתָהּ; שֶׁאֵינָהּ מְוַתֶּרֶת עַל תְּמִימוּתָהּ, אֲפִלּוּ בְּרֶגַע שֶׁהַזָּר צוֹחֵק וְלוֹעֵג לָהּ, עַד כְּדֵי כָּךְ, שֶׁכָּל אִישׁ הַשַּׁיָּךְ לָהּ, צָרִיךְ רַק לִנְקֹּב בִּשְׁמוֹ, וַהֲרֵיהוּ זוֹכֶה לְאֵמוּן בְּכָל פִּנָּה נִדְחַת שֶׁל הָעוֹלָם. חֶבְרָה, הָרְחוֹקָה מִלָּשֵׂאת בְּחֵיקָהּ כָּל רַחֲשֵׁי זְדוֹן־לֵב, וּלְהֵפֶךְ יֵשׁ בָּהּ רַחֲשֵׁי לֵב יָפִים עַד הַיּוֹם, הַנִּמְנָעִים מִלְּהַאֲמִין בְּהוֹדָה וַהֲדָרָה הִיא:
שֶׁרִחֲפָה, בְּלִי לֵאוּת, בְּדוֹמֶה לִדְבוֹרָה, כְּדֵי לִקְלֹט אֶת כָּל הַמְּשֻבָּחַ, כְּאִלּוּ אֵין בָּהּ עַצְמָהּ, חָלִילָה, כָּל טוֹב מְקוֹרִי וְיָפֶה לְעַצְמוֹ; שֶׁבְּחֵיקָה שָׁמְרוּ ( אִם הוּרְשָׁה לוֹמַר כֵּן) הָאֵלִים אֶת צֶלֶם הָאֱנוֹשׁוּת בְּאֹפֶן טָהוֹר יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר אֵצֶל אֲחֵרִים. חֶבְרָה, שֶׁאֵין לָהּ כָּל חוֹב לָאֱנוֹשׁוּת, הַנּוֹבְעִים מַחְלִיפִין שֶׁל שֵׁרוּתִים הֲדָדִיִּים. חֶבְרָה אֲשֶׁר פָּרְעָה לְעַמִּים, אָחֶיהָ וּשְׁכֵנוֹתֶיהָ, תְּמוּרַת כָּל אָמָּנוּת הַשָּׁלוֹם, שֶׁקָּנְתָה מֵהֶם בְּאָמָּנוּת אַחֶרֶת; חֲבֵרָה, שֶׁהָיְתָה תָּמִיד בַּת־הַחַיִל וְהָאֵיתָנָה בִּפְעָלֶיהָ כְּלַפֵּי הָאוֹבֵּלִיסְקִים שֶׁל הַזְּמַנִּים; הִיא אֲפִלּוּ הִנִּיחָה אֶת אֶבֶן־הַיְּסוֹד לָהֶן וְשֶׁמָּא נוֹעֲדָה אֲפִלּוּ לָשִׂים אֶת אֲרִיחַ־הַסִּיּוּם. לְמַעַן חֶבְרָה שֶׁבְּתוֹכָהּ נוֹלְדוּ לֵַיבְּנִיץ וְגוֹטֶנְבֵּרְג; שֶׁבְּתוֹכָהּ שָׁקַל גְּרִיקָה אֶת חוּג־הָאֲוִיר, צוִירְנְאוֹזֶן הֵסֵב אֶת בְּרַק הַשֶּׁמֶשׁ וְקֶפְּלֶר שִׂרְטֵט אֶת מַהֲלַךְ הַכּוֹכָבִים; חֶבְרָה, שֶׁיְּכוֹלָה לְהִתְפָּאֵר בְּאַנְשֵׁי־שֵׁם כָּאָבִיב בִּפְרָחָיו; שֶׁהֶעֶלְתָה אֶת הוּטֶן וְסִיקִינְגֶּן, אֶת לוּתֶר וּמֶלַנְכְתוֹן, יוֹסֵף וּפְרִידְרִיךְ; שֶׁבְּתוֹכָהּ חָיוּ דִירֶר וּקְרָנָךְ, מְהַדְּרֵי הַכְּנֵסִיּוֹת, וְקלוּפְּשְׁטוֹק שָׁר אֶת נִצְחוֹנוֹ הַגּוֹאֵל, חֶבְרָה הַשַּׁיֶּכֶת בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר לְכָל הָאֱנוֹשׁוּת; שֶׁאֲפִלּוּ פִּרְאֵי הַיָּם הַדְּרוֹמִי, אִלּוּ הִכִּירוּ אוֹתָהּ, הָיוּ נֶחְלָצִים לַהֲגַנָּתָהּ; חֶבְרָה, אֲשֶׁר שׁוּם חָזֶה גֶּרְמָנִי לֹא יְִבַלֶּה אֶת הֲוָיָתָהּ, וַאֲשֶׁר רַק בִּמְחִיר דָּם, שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ תֶּחְשֵׁךְ מִפָּנָיו, יָכוֹל לַהֲבִיאָהּ לְקֶבֶר עוֹלָם.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.