I

הוא גר בעיר פראנקפורט על נהר אודר ויהי ד“ר לפלוסופיא. באיש הזה הזדווגו יחד ההשכלה האירופית המודרנית ויראת-אלהים. מטבעו היה הוזה וחולם ונפשו רחפה תמיד בעולם של מסתורין. בכל הזדמנות שבאה לידו היה מספר בגאון, כי מוצאו מגזע הקדוש רבי יצחק לוריא יוצר “חכמת-הנסתר” החדשה. על כל המכתבים, הקריאות והמודעות שפרסם מעת-לעת בעניני ישוב ארץ-ישראל, היה חותם: “אני הקטן ממשפחת האר”י”. רעיון חבת-ציון התחיל מפעם אותו בהיותו כבר בא-בשנים, ובאורח-פלא. על-ידי צרופי אותיות שונות בדרך המקובלים חשב ומצא, כי מלך המשיח בוא יבוא בסוף שנות הארבעים של המאה התשע-עשרה, וכי עד שנת 1860 לכל המאוחר כבר יהיו היהודים כולם בארץ-ישראל. כשפגש ביום אחד, בשנת 1844, איש יהודי, שבא אך זה מעט מירושלים, שאל אותו, כיצד מציירים שם את ימות-המשיח, ואם יש להם ליהודי ארץ-ישראל איזו מסורות על-דבר אפני הגאולה העתידה. על זה ענהו הירושלמי כדברים האלה: “בארץ-ישראל מאמינים הכל באמונה שלמה, כי בתחלה תפרוצנה באחדות מארצות אירופה מהומות גדולות; אז יתנו מלכי המדינות ההן ליהודים שווי-זכיות וגם את הרשיון לשוב ולהקים את בית-המקדש על תלו ולהקריב שם קרבנות; רק אחרי כן יבוא משיח”. המענה הזה עשה על לוריא רושם עמוק, שנתגבר ביחוד לאחר שמצא בתפלת שמונה-עשרה של ראש-השנה דברים, הנותנים תוקף לאמונה זו. כשהתחילה בגרמניה תנועת-החופש של שנת 1848, החליט לוריא, כי הולכת וקרבה שעת הגאולה וביאת-המשיח. עתה לא נשאר, לפי דעתו, בלתי אם לחכות ליום, שבו יתגשם שווי-זכיותיהם של היהודים במעשה. היום, שבו נכנס גבריאל ריסר אל בית נבחרי-העם אשר בפראנקפורט, היה ללוריא יום-חג ממש. מספרים, כי הוא ערך לריסר מכתבים בבקשה, כי ילחם במרץ מיוחד בעד שווי זכיותיהם של היהודים, כדי לקרב על-ידי זה את עת גאולתם. אולם כשעברו שנות הששים עקבות משיח לא נודעו עדיין, נפל רוח לוריא עליו ואל לבו התגנב הספק פן טעה בחשבון. אז שב והתעמק בתורת-הקבלה של אביו-זקנו האר“י ויקו, כי היא תפענח לו נעלמות על אדות ימות-המשיח. והנה מצא בו כעין רמיזה לדבר, שאין מלך המשיח יכול לבוא כל זמן שלא יהיה ליהודים רוח אחד וחפץ אחד לשוב לארץ-ישראל למען החיות את אדמתה, “לא לטובתו של הגוף החוטא, כי אם כדי לצרף ולזקק את נשמתם, שנפלה פלאים על-ידי המחשבות הטמאות של הגלות”. אם כך הוא הדבר – הבריק פתאום רעיון במחו של לוריא - הלא תלויה הגאולה רק בנו, היהודים, עצמנו, ובכן מדוע אנחנו מחשים? אל מה אנו מחכים? ככל שנמהר לצאת לארץ-ישראל, כן ייטב ביתר לנשמתנו. כך בא ד”ר לוריא באחרונה לרעיון חבת-ציון, שהתמכר אליו מאז בלב ונפש.

בהיותו אדם בעל-מרץ ורב-פעלים נגש תיכף אל העבודה. ותהי ראשית מעשהו להשפיע על אחדים מחשובי הקהילה הפראנקפורטית, כי ייסדו חברה לישוב ארץ-ישראל. זו היתה החברה הראשונה לישוב ארץ-ישראל, שנוסדה בין יהודי-הגולה. אל הנהגת החברה הפראנקפורטית הזאת נכנסו: הרב לעדת-החרדים יפה בּתור יושב-ראש, הבנקיר מוריץ מנדה בתור גזבר והד“ר לוריה – מזכיר. לוריא ערך קול-קורא על-דבר גודל ערכו של רעיון ישוב ארץ-ישראל והנחיצות המרובה ליסד חברות לאותה מטרה בכל עיר ועיר. קול-הקורא הזה נכתב בסגנון המליצי של הנביאים והיה ממולא ציטטים ורשימות-דברים על אדות הגאולה המקווה וביאת המשיח וארץ-ישראל לקוחים מכתבי-הקדש ומן התלמוד והמדרשים ומספרות-הגאונים ומן הזוהר וספרי-המקובלים ומן הספרות העברית של ימי-הבינים ומספרים עברים הרבה שנתפרסמו בעת מאוחרת מזו. את הרבנים המפורסמים ר' צבי הירש קלישר ור' אליהו גוטמכר בגריידיץ הזמין לוריא במכתבים מיוחדים לתת את ידם אל האגודה החדשה. לתאור אישיותו של לוריא חשובים מאד הדברים האלה מתוך מכתב-ההזמנה, שלו, שערך לגוטמכר: “בימים האלה בא לכאן איש יהודי-חרד לדת מתוגרמה כדי להכיר לדעת את חברתנו, והוא אמר לי, כי כל יהודי תוגרמה מלאים תקוה ובטחון, כי חברתנו תעשה גדולות בעזרת-השם בזכותו של האר”י הקדוש, אשר יעמוד לימיני אני, נצר מגזעו, מיסד החברה”. במכתבו לקלישר התאונן לוריא על חוסר הספרות הנחוצה למטרת תעמולה. זה המריץ את קלישר למהר ולמסור לדפוס את ספרו “דרישת-ציון”, שזכה בהמשך הזמן לפרסום כל כך גדול. בספרו זה הציג קלישר את החברה הפראנקפורטית למופת ויפזר תהלות מלוא-חפנים למיסדה ד"ר לוריא.

קול-הקורא הנזכר למעלה, שהפיץ ד“ר לוריא ברבים, עשה, ביחוד בחוגי החרדים, רושם כביר מאד. מהרבה אנשי-שם בערים שונות קבל מכתבים מביעים הסכם ורצון מרובה לרעיון הגדול של ישוב ארץ-ישראל עם תרומות-חברים. את רשימות החברים עם סכומי כסף הנדבות היה לוריא מפרסם מעת לעת בשבועון העברי “המגיד” הוצאת זילברמן בליק, “בהאיזראַעליט” שיצא במגנצא על-ידי ד”ר להמן, ובעתונו של לודוויג פיליפסון “אללגעמיינע צייטונג דעס יודענטומס”. כשנתרחבה החברה נכנס לוריא בחליפת-מכתבים עם אנשים חשובים בארץ-ישראל, שהיו מודיעים אותו לעתים קרובות את חוות-דעתם של היהודים והערביאים תושבי-המקום על ענין חבת-ציון, וממציאים לו ידיעות ע"ד שטחי-האדמה העומדים שם למכירה ומחירם. את הידיעות האלה היה לוריא מפרסם מזמן לזמן ברובריקה קבועה בשלשת העתונים הנזכרים למעלה. ברובריקה זו היה מביא לפרקים דין-וחשבון על-דבר מצב החברה, על העבודה בגלות ובארץ-ישראל, ויש אשר מסר גם את תוכן מכתבי-ההסכם לרעיון ישוב ארץ-ישראל, שהיה מקבל מאת אנשים מפורסמים שונים, וביחוד מגדולי-הרבנים.

מעניין הוא יחוסה של העתונות העברית והגרמנית-ישראלית שבאותו זמן אל רעיון חבת-ציון בכלל ואל החברה הפראנקפורטית בפרט.

ה“מגיד” של זילברמן, שנעשה בהמשך הזמן לגדל הלוחמים על רעיון התחיה העברית-לאומית בכל גילוייה, התיחס בשנות-הששים אל הדבר מתוך צפיה. הידיעה הראשונה על-דבר יסוד החברה הפראנקפורטית נתפרסמה ב“המגיד” בצירוף הערה זו מאת המערכת: “כל זמן שבטורקיה שורר אי-סדרים ובני אמונות-הנכר נרדפים ואינם בטוחים בחייהם, לא יסכים איש להגר לארץ-ישראל. יוכל היות, שבהמשך הזמן יוטב המצב בטורקיה, ואז אפשר יהיה להתחיל באיזו עבודה”.

ה“איזראעליט” החרד לדת לא חפץ להאציל את ברכתו להחברה בלתי אם יערב לה לוריא בתחלה שני דברים אלו: ראשית, כי הקולוניסטים שתעמיד אותם החברה על הקרקע שלה, יהיו אנשים יראי-אלהים, שימלאו את כל המצוות התליות בארץ; ושנית, כי לא יהיה להחברה שום גוון פוליטי. אל הדרישה הראשונה הסכים לוריא תיכף. במאמר שפרסם “באיזראעליט” הודיע, כי הוא ערב בדבר, שבחירת הקולוניסטים העתידים להתישב בהוצאות החברה בארץ-ישראל, תהא נעשית על יסוד פרוגרמה דתית קיצונית; מי שיעורר עליו אפילו קורטוב של חשד בהנהגה אי-דתית, לא יבוחר בשום אופן. בנוגע לדרישה השניה, פקפק לוריא קצת אם למלא אותה, אם אין. הוא לא יכול לצייר לעצמו מפעל-עם, שלא יהא מונח ביסודו איזה רעיון פוליטי, תהא זו פוליטיקה ראקציונרית או פרוגרסיבית, אבל אי אפשר לעם בלעדיה. אולם באחרונה הסכים לוריא גם לזה, ורק אז התחיל ד"ר להמן להגן על החברה הפראנקפורטית ולפרסם על אודותיה מאמרים וידיעות. אפס כי לוריא כשהוא לעצמו לא שנה מדעתו. בכל פעם שהיה מודיע בעתונים, כי בעיר זו או אחרת נוסד סניף להאגודה הפראנקפורטית, היה מוצא לנכון להוסיף על זה, שבחותם החברה נמצאים שני סמלים עבריים-לאומיים: מגן-דוד מצד אחד ויונה מצד שני.

עתונו של פיליפסון “אללגעמיינע צייטונג דעס יודענטומס” התיחס לחבת-ציון מתוך התנגדות. בעת ההיא לא נטה אמנם העתון הנזכר לאותה האסימילציוניות המופרזת, שהתבלטה בו אחר-כך בזמן שנערך על-ידי הפרופיסור לודוויג גייגר, אבל הוא היה מטיף לרעיון הקוסמופוליטי. אף על פי כן היה מפנה תמיד מקום לידיעותיו של הד"ר לוריא. יש אשר יצא פיליפסון בעתונו בטענות נגד החברה הפראנקפורטית, אבל מעולם לא נעל את דלתות עתונו לפני תשובותיו של לוריא ומאמרי-ההגנה שלו על החברה ועל עצמו.

הד"ר לוריא הבין יפה להפיק תועלת משלשת העתונים הללו, מכל אחד מהם על פי דרכו המיוחד לו.

ב“מגיד” העברי, שהיה נקרא מאת היהודים בכל ארצות-הגולה, וביחוד ברוסיה, השתמש לתעמולה גדולה ורחבה. ב“המגיד” היה לוריא פונה ליהודי-רוסיה, המרגישים, לכאורה, יותר מאחרים בעקת הגלות, בטענות חריפות מאד ובדברי-קטיגוריא בגלל שהם עומדים מנגד לרעיון ישוב ארץ-ישראל, בגלל שהם יושבים בחבוק-ידים ואינם נוקפים באצבע קטנה לקרב את הגאולה. אמנם יש שהיתה הצנזורה הרוסית סוכרת את פיו, אבל גם לפי המעט שיצא בשלום מתחת העפרון האדום, ידעו יהודי רוסיה על-דבר החברה המתקיימת בעיר פראנקפורט ע“נ אודר, ומעת לעת התחילו מתעניינים יותר ויותר בידיעותיו של ד”ר לוריא, ובאחרונה מצאו את הדרכים הנאותים לבוא אתו בקשרי-דברים, אף שלחו לו לפעמים תרומות-חברים. בין ראשוני גדולי יהודי-רוסיה, שמשך אותם לוריא אל רעיון ישוב ארץ-ישראל, היו גם החכמים המלומדים המפורסמים ר' שמואל יוסף פין ור' מתתיהו שטראשון ז"ל מוילנה.

“באיזראעליט” החרד השתמש לוריא בתור מתווך בינו לבין גדולי-הרבנים ויתר אנשי-השם שבין היהודים החרדים בגרמניה, שמצא את הסכמתם מועילה ודרושה לחפץ החברה.

בעתונו החפשי של פיליפסון שמש לוריא, להפך, בתור מחי-קבל נגד אלה החרדים הקיצוניים המפריעים את עבודת-החברה והמתיחסים לרעיון ישוב ארץ-ישראל באיזו צורה שתהיה, מתוך התנגדות עצומה. פיליפסון הרשה ללוריא לדבר נגד האורטודוקסים “החשוכים” ו“הקנאים” האלה כעולה על רוחו. מעניינת היא עובדה זו: בעלי-החלוקה בארץ-ישראל, שהתפרנסו אך ורק מכסף-הנדבות, שהיו יהודי-הגולה נותנים לקופת רמבעה“נ, ראו בחברה תחרות מסוכנת. זה המריץ אותם לבקש להם אמצעים ותחבולות לחתור תחת קיומה של החברה. ותהי ראשית פעולת סוכני-החלוקה להפיץ בכל מקום כתבי-פלסתר נגד החברה ומנהליה, וביחוד נגד הד”ר לוריא. פעם אחת נודע להד“ר לוריא, כי אחד הסוכנים בא לברלין ועוסק שם במעשה-תעמולה נגד החברה. לוריא בעל המזג החם ונלהב-הרוח לא יכל לעבור על הדבר בשתיקה ויפרסם ב”הפוסישה צייטונג" מאמר חריף מאד כלפי הברליניים המגינים על בעלי החלוקה. אבל בזה לא הסתפק עדיין. הוא שכח לגמרי, כי הוא נין ונכד להאר“י הקדוש, וכי “החברה הפראנקפורטית מתקימת רק בזכותו של אביו זקנו” וידפיס “באַלגעמיינע צייטונג דעס יודענטומס” מאמר מלא רעל על “החסידות בברלין”, שהוא שופך בו קיתונות של לעג ובוז על תלמידי ר' יצחק לוריא – החסידים. בפתח מאמרו זה מספר לוריא, כי בגלל האירו “בהפוסישה צייטונג” את מעשיהם החשוכים של בעלי-החלוקה קבל מהם מכתב מאיים אותו באיומי-מות; אבל הוא עשוי לבלי-חת ורוצה להמשיך את מלחמתו על הדבר הטוב גם בעתונו של פיליפסון, “השם לב לכל המעשים החשובים הנעשים בקרב היהדות ועוד זה לא כבר העיר על הסכנה הנשקפת להציביליזציה מצד החסידות”. אחרי דברי-החנף באלה שאומר לוריא בשבחו של הד”ר לודוויג פיליפסון, הוא מתרה בדברים נמרצים מאד בראשי העדה הברלינית, כי לא יתנו ידם לסוכני-החלוקה ולא יהיו בעזרת בקבוץ-הכספים. לוריא, שהיה מיסטיקן בעצמו, יסר בשבט פיו מוסר כל כך קשה את בעלי-המסתורין האדוקים בתורתו של האר“י ויוצרי ההגדות על-דבר רמבעה”נ. סבתה של סתירה זו ושל כל יתר הנגודים וההפוכים, שנמצאו בהנהגתו ובהליכותיו של לוריא, מונחת רק במסירתו העמוקה לרעיון חבת-ציון.

II

החברה הפראנקפורטית הלכה ונתרחבה יותר ויותר. במשך הזמן פתחה לה סניפים באחדות מערי-גרמניה הגדולות: בּברלין, בּברסלוי, בּליפסיאה, בּהמבּורג ובּפוזנא. אבל בכל אלה לא מצא לוריא עדיין ספוק לנפשו, השואפת למעשים ולמפעלים כבירים. הוא לא נח ולא שקט ולא חדל מבקש תחבּולות חדשות איך ובמה להגבּיר בּקרב העם את התנועה לישוב ארץ-ישראל וכיצד למשוך אליה את גדולי-ישראל שבּגרמניה ושבחוץ-לארץ. מעט, מעט עלתה בּידו לרכוש בתור חברים להחברה את סיר משה מונטיפיורי, את הרב הכולל של יהודי-אנגליה ר' נתן אדלר, את משה הס וכיוצא באנשי-שם כאלה בצרפת אמריקה, אפריקה ואויסטרליה. גם בטורקיה ובארץ-ישראל גופה עשה לוריא נפשות להרעיון. באַדריאַנופל נוסד סניף להחברה. החכם-בּאשי מירושלים, ר' דוד חזן, שהיה מכובד מאד על היהודים ועל המושלמים בארץ-ישראל, הבּיע את הסכמתו להחברה והבטיח לעזור לה להגשמת מטרתה עד היכן שיכלתו מגעת.לוריא בא בקשרי-יחוסים עם הקונסולים הגרמני והאוסטרי בא“י, והללו הבטיחו אותו לקחת את הישוב העברי החדש תחת חסותם. אולם לוריא לא הסתפק עדיין בכל מה שעשה. המעשים נראו בעיניו לקטני-ערך ורוחו הלך בּגדולות מאלה. כמעט בכל חודש פנה אל הקהל העברי בקול-קורא חדש. הקריאות הללו נכתבו אמנם בהתלהבות מרובה, אבל יש שעשו רושם לא טוב על-ידי תערובת המררות והכעס שהכניס לוריא אליהן מתוך סערת-רוח וזעזוע-עצבים. באחת הקריאות האלה, למשל, הזהיר לוריא את האנשים שלא ימלאו את בקשתו “היוצאת מקרב לבו” כי העון הזה לא יכופר להם עד העולם וכי ישיגם חרון-אף האלהים והאלה הכתובה בספר ישעיה. בקול-קורא אחר קלל לוריא את המתנגדים לתנועת חבת-ציון קללות נמרצות. אבל, כאמור, לא היו אלה אלא מקרים יוצאים מן הכלל. בכלל היו קריאותיו של לוריא ערוכות בשום שכל ובמיטב הגיון ושמשו חמר יפה לתעמולה לטובת הרעיון. בּרבות הימים התחיל לוריא שולח אגיטטורים לערי-השדה, ולמקומות ידועים היה נוסע לפרקים בעצמו. אבל ככל שנתפשט הרעיון, כן רבו מתנגדיו ושוטניו. באמתלאות ובטענות שונות יצאו הללו למלחמה על לוריא ועל החברה שלו. אין היהודים מוכשרים לעבודת-האדמה – כך טענו המתנגדים, - אדמת א”י העזובה והשוממה אינה יכולה לעשות פרי, ארץ-ישראל אינה בטוחה מפני הבדוים, הישוב החקלאי שם דורש אוצרות-קורח, עבודת-האדמה עלולה להרחיק את בּני-הנעורים מלמוד-התורה ולהתעות את היהודים מן הדרך הישרה לכפירה ולתרבות רעה בכלל. לוריא לא הניח כל אחת מן הטענות הללו בלי תשובה, ותשובותיו קלעו תמיד אל המטרה. אבל בפולמוס-הקולמוס השתמש בבטויים חריפים יותר מדי, ויש ששפך על המתנגדים קיתונות של בוז ולא נשא גם פני גדולים. אולם בשעה שמצא את הדבר לנכון היה יודע גם לפייס את הנפגעים על ידו ולבקש סליחתם. כך היה מעשה שהעליב לוריא פעם ב“המגיד” את חוקר א“י המפורסם יהוסף שוואַרץ בגלל שמתח קו בקרת באותו העתון על פעולות החברה הפרנקפורטית, ואחר-כך בא ב”המגיד" והתנצל לפני הנעלב בדברי-פיוס ובקשת מחילה.

כל העבודה הזאת כלפי פנים וכלפי חוץ היתה מוטלת רק על לוריא בלבד. הוא נתמך אמנם תמיכה מוסרית על-ידי הרבנים הגאונים גוטמכר וקאלישר, אבל בפועל נמצאה כל ההנהגה הגדולה והענפה רק בידיו. הוא נהל את התעמולה, הוא דאג להפיץ את הספרות המטפלת בעניני ישוב א“י, הוא הוא שהזמין אצל רב העדה המגדבורגית ד”ר ראמר תרגום גרמני של הספר “דרישת-ציון " לקאלישר, והוא שבקש אחרי מתרגם את ספרו של הס “רומי וירושלים” לעברית, ולא מצא; הוא נהל את כל עניני החברה, החליף אגרות עם סניפיה ומחלקותיה בערים השונות, עם הנואמים והמטיפים לציון החוזרים בערים ובעיירות ועם גדולי-ישראל שבארץ ושבחוץ לארץ. ראוי לסמן את העובדה, כי לוריא היה מעלה את עצמו מעת לעת במדרגות משרתו. בתחלה קרא לעצמו מתוך ענוה “חבר הועד של חברת ישוב א”י”, כעבור איזה זמן היה חותם “מנהל עניני-החברה”, אחר כך נהיה “לדירקטור מנהל הענינים” ובאחרונה – “דירקטור ראשי לחברת-הישוב”. לפיכך אין פלא בדבר אם יש אשר הכניס לוריא אל העבודה אי-אלו רשמים מוזרים, וכי מקצעות עבודתו השונים היו מוטבעים בחותם סגולותיו האינדיבידואליות: רוחו הסוער, מזגו הנלהב, נפשו המפרכסת פרכוסי-חפוש, נטיתו אל המסתורין ולהתפעלות דתית, ונגודיו הפנימיים בכלל. המצב הבלתי-נורמאלי הזה מוכרח היה להסב אליו את עיני הבריות ולעורר רגש של אי-רצון אצל היותר נוחים ומתונים שבין חברי החברה. רגש זה של אי-רצון הלך ונמשך ולבסוף הביא לידי מרירות וכעס גדול. זה היה בשעה שפגע לוריא פגיעת-עלבון באחד מגדולי היהודים בגרמניה, הוא המלומד הברליני, הרב והמטיף ד"ר יחיאל מיכל זקש.

על פי הצעת הרב קאלישר נתן הד“ר יחיאל מיכל זקש את ידו להחברה הפראנקפורטית בשנה השניה לקיומה. בהקדמה לספרו “דרישת-ציון” (מהדורא תניינא) הביע הגאון קאלישר את רגשי שמחתו הגדולה ששמח באותו יום, שהודיע אותו זקש את הדבר במכתב. אולם זקש חוה את דעתו, כי לחפץ מטרת החברה דרוש, שיעבירו את הועד שלה מן העיר הפרובנציאלית פראנקפורט על נהר אודר למרכז-יהודי גדול כברלין. אפשר מאד, כי היתה לזקש גם כונה שניה בדבר, והיא, להוציא את ההנהגה הראשית מידי לוריא. הרב קאַלישר הסכים לדעתו של זקש והודיע את הדבר ללוריא. והזדמנות היתה בדבר, כי גם “הדזואיש כרוניקל” הלונדוני הביע את דעתו, כי הועד המרכזי המנהל את עניני ישוב ארץ-ישראל יקבע את מושבו בלונדון, בפריז או בווינה, אבל לא בפראַנקפורט על נהר אודר. הצעה זו העלתה את חמת לוריא עד להשחית, ותיכף ערך לזקש מכתב של מחאה כתוב בדברים גסים ועוקצים מאד. מלבד זה שלח אל החברים שבערי-השדה מכתב-חוזר, שבו העיר אותם על הסכנה הגדולה הנשקפת לחבת-ציון אם יעבירו את הועד-המרכזי מעיר פראַנקפורט על-נהר אודר המפורסמת לתהלה בתור מקום-מגוריו של בעל “הפרי מגדים”, לברלין, עיר מלאה מינים ואפיקורסים המלעיבים בכל קדש. ולוריא לא הסתפק עדיין בזה והוא פרסם מחאה נגד הצעתו של הד”ר זקש גם “בּאללגעמיינע צייטונג דעס יודענטומס”. במחאתו זו הוכיח, כי אין בברלין אנשים, שיהיו מוכשרים לנהל את החברה, כי אין מהם יודע ידיעה הגונה את ארץ-ישראל ואת מצב-הענינים המסובך שם. “רק אני לבדי שקדתי במשך שנים הרבה להכיר לדעת את תנאי הארץ, את אנשיה ואת צרכיה. מושב הועד המרכזי צריך להשאר כקודם במקום יסודו”.

מחאותיו אלה של לוריא לא עשו, אמנם, רושם מיוחד, אף כי דעת הקהל עם הרב קאַלישר בראש התנגדה לו. אבל בינתיים חלה הד“ר זקש וימת, והשאלה נשארה תלויה ועומדת. לוריא אמר אז בגלוי, כי במיתתו של זקש הוא רואה אצבע-אלהים ואות נאמן, כי מי שנוהג מנהג של קלות-ראש בצאצאיו של האר”י סופו להענש קשה, וכי אין לטלטל טלטול של חולין ממקום למקום מוסד הנמצא תחת חסותו של הקדוש ר' יצחק לוריא.

מן העת ההיא ואילך נעשה לוריא עוד יותר קשה ביחס למתנגדיו ואחז במוסרות ההנהגה בתוקף מיוחד. אמונתו בכחות עצמו נתגברה אצלו ביחוד לאחר שעלה בידו לקנות שטח-אדמה לא גדול בקרבת העיר יפו ולהושיב עליה חמשה קולוניסטים. על-דבר המפעל הקטן הזה אמר, כי הוא רואה בו את המדרגה הראשונה אל הגאולה הבאה. לא ארכו הימים ולוריא התחיל מפיץ ברבים על אדות-עצמו ידיעות משונות ופנטסטיות; בנוסחאות שונות נתפשטה השמועה, כי האר"י הקדוש נראה אליו בחלום הלילה והודיע לו, כי הוא, נכדו, הנהו הגואל האמתי, שנשלח מאת האלהים לבשר את ביאת המשיח… מעט, מעט נאצלה על לוריא מעין אתערותא דלעילא והתחיל לצאת בגלוי בתור נביא, בתור “איש-האלהים”. הדברים הגיעו לידי כך, עד שפרסם קונטרס כתוב בצורת דין וחשבון על פעולות החברה הפראַנקפורטית, והוא מתחיל בדברים האלה: “ה' העמיד אותי לנביא; וכנביא אני קורא אליכם, יהודים, בשם אלהים: השיבו לנו את הארץ הקדושה, את אדמת אבותינו. האיש אשר לא ישמע לקול דברי ואשר לא ישתדל ללכת בדרכי, הוא בוגד בעמו; את הכדור הזה יריתי בפני אדם גדול ובעל בעמיו, והוא לא הוציא שנתו”.

הכל הבינו, כי הדברים הגסים האלה מכוונים הם אל הנפטר ד“ר זקש, והסבלנות הכללית פקעה. נגד לוריא התעורר סער גדול וחזק גם מצד חברי החברים שביתר הערים. הרבנים הגאונים קאַלישר וגוטמכר נתמלאו חימה על לוריא. ה”מגיד" וה“אַללגעמיינע צייטונג דעס יודענטומס” פרסמו נגד לוריא מאמרים חריפים מאד. פיליפסון השתמש בהזדמנות זו שבאה לידו לבקר קשה את כל ענין ישוב ארץ-ישראל. עורך “המגיד” ר' דוד גורדון, שכבר היה אז לוחם נלהב לרעיון חבת-ציון, כתב בעתונו, כי לפי דעתו הוכיח לוריא הפעם, כי אינו ראוי לעמוד בראש חברה, השואפת למטרה כל כך נשגבה, שאפשר להשיגה רק בשובה ונחת ובמתינות, אבל לא בסופה וסערה, בשלום ואהבה, אבל לא בחרפות ובדברי-קללה. אם יקרה מטרת החברה בעיני הד"ר לוריא, צריך הוא להסתלק מן ההנהגה ולהניח את מקומו לאנשים יותר חשובים ונכבדים ממנו.

אולם כל הדברים האלה לא פעלו על לוריא שום פעולה והוא לא חפץ לסלק את עצמו מן ההנהגה. המלחמה ארכה יותר משנה והביאה הפסד מרובה להחברה בכלל ולהתנועה כולה בפרט. וכך הלך ונמשך הדבר עד שאחדים מראשי קהלת היהודים בברלין קראו לקונפרנציה קטנה, שבה השתתפו הרב קאַלישר ואתו אחדים מגדולי-ישראל שבגרמניה. במועצה זו הוחלט ליסד בברלין חברה גדולה לישוב ארץ-ישראל עם סניפים ומחלקות בערי-השדה.

בירח יוני שנת 1864 היתה בברלין האספה המכוננת של החברה החדשה. למקום מושבו של הועד המרכזי נקבעה העיר ברלין.

באספה זו הוחלט בתוך שאר דברים להעמיד על הקרקע בארץ-ישראל רק את היהודים מתושבי-המקום. את השאלה על-דבר הגרת יהודים מחוץ-לארץ, לא העמידו על סדר-היום כלל. כן נתקבלה החלטה לקרוא את הועד-המרכזי על שמו של המנוח ד“ר יחיאל מיכל זק”ש, שהיה המעורר הראשון ליסוד החברה הברלינית.

“המגיד” קדם בשמחה מרובה את החברה החדשה, אבל הוסיף לאמר: “מקוים אנחנו, כי המיסד הראשון, ידידנו הנכבד ד”ר לוריא, השואף לאותה מטרה, יתן את ידו להחברה החשובה, למען אשר לא יחצו העובדים לשני מחנות, כי העבודה צריכה להיות מאוחדת".

אולם עבר זמן הרבה והועד הברליני לא הראה שום אות של חיים. לב חובבי-ציון הנאמנים, שתלו בחברה החדשה תקוות כל כך מרובות, נתמלא יאוש גדול ועמוק מאד. מצדדים שונים, וגם על-ידי “המגיד”, התחילו מעוררים את הועד לפעולה ולעבודה, אבל לשוא.

הרב הישיש קאַלישר כתב וחזר וכתב להעסקנים בברלין, אבל לא קבל כל מענה. באחרונה לא יכל עוד להתאפק וביום-חורף אחד, יום קור וקרח, בא בעצמו מטהורן לברלין כדי לראות בעיניו מפני מה אנשי-הועד מחבקים את ידם ואינם עושים כלום. פה נגלה לו סוד זה: אין האנשים בברלין יכולים לעשות מאומה, מפני שרבני-ירושלים מתנגדים לדבר. אבל מפי החכם-באשי הירושלמי ר' דוד חזן נודע לקאלישר, כי הדבר הוא דוקא להפך, כי באמת חושבים כל הרבנים והחכמים שבארץ-ישראל את ענין הישוב למצוה גדולה. אז שפך הרב קאלישר את מרי-שיחו ב“המגיד” והביע בגלוי את צערו על כי הרחיקו בזרוע מן העבודה עסקן רב-פעלים וגדל-המרץ כהד“ר לוריא בפרנקפורט. מערכת “המגיד” העירה על מאמרו של קאלישר את הדברים האלה: “לבנו יכאב עלינו, ולפיכך אין אנו יכולים להרבות בדברים. מה השגנו בזה ששמנו כבלים על-ידי הד”ר לוריא ובראש עבודתנו הגדולה העמדנו את האנשים הברלינים? לוריא עשה, למצער, את כל מה שהיה ביכלתו. הוא צעק והרבה שאון ועורר נרדמים. והברלינים! הללו ישנים בעצמם ומישנים גם את האחרים אתם. לא די, שלא פעלו כלום, כי גם גורמים הם הפסד מרובה לרעיוננו הגדול”.

כולם התגעגעו עתה על הד"ר לוריא. מכל מקום הביעו את החפץ, כי יחזרו ויעמידו אותו שוב בראש העבודה. אבל כבר אחרו את המועד. מרב צער ויאוש על העלבון שהעליבו אותו בברלין, נשבר עליו לבו ויתהלך קודר כצל. ביום אחד נעלם לגמרי מן החיים הפומביים, מבלי שוב עוד אליהם.

I

רבי יהודה אלקלעי נולד בארץ-הקדם ונתחנך בירושלים ובמלאת לו חמש עשרים שנה נתמנה לרב בעיר זמלין היושבת על גבול אונגריה וסרביה. עוד בשנת 1857 נהל תעמולה גדולה לרעיון ישוב ארץ-ישראל ויעש לו נפשות הרבה. באותה שנה הדפיס בווינה את ספרו “גורל לאדוני”, שבו הציע תכנית מפורטת להגשמת רעיון ישוב א“י במעשה. השקפותיו על חבת-ציון הן יותר רחבות ויותר עמוקות מהשקפותיהם של הרבנים גוטמכר וקלישר. מצד אחד ראה בישוב ארץ-ישראל פתרון לפרובלימה המשיחית ומצד שני שמש לו יסוד לתחיתו המדינית והלאומית של העם העברי. על פי דעותיו אפשר לחשוב אותו לחלוץ הציונות הפוליטית המודרנית. הוא ציר לעצמו את הגשמת המפעל לא על-ידי מעשים קטנים, כי הלך בגדולות ותפס את המרובה. הוא הציע ליסד אגודה משותפת לבנין אניות-קיטור ומסלת-הברזל, שתקנה את ארץ-ישראל מידי השולטן, באופן שתשאר תחת שררתו העליונה על יסוד אותם התנאים והזכיות של ארצות-הבלקן בימים ההם. את הדעה הזאת הרחיב העמיק אלקלעי לפרטיה בשורה שלמה של מחברות וספרים, שהיותר מפורסמים שבהם היו בשעתם: “שמע ישראל”, “שלום ירושלים”, “מבשר טוב”, “קבוץ גליות”, “ושיבת ציון”. כל הספרים האלה נכתבו בהתלהבות מרובה ובאש הדמיון המזרחי. כשנוסדה בשנת 1860 בפאריז “חברת כל ישראל חברים”, ראה אלקלעי במפעל הזה את התחלת גאולת ישראל. “היום – כן כתב אז אלקלעי “בהמגיד” – נתקיימה נבואתו של הנביא הושע: “ונקבצו בני-יהודה ובני ישראל יחדו ושמו להם ראש אחד ועלו מן הארץ”, ר”ל יקבצו ישראל אגודה אחת כל ישראל חברים ושמו להם ראש אחד (נשיא) הוא המשיח בן יוסף; ר”ל, החברה הקדושה תשים עין השגחתה בעניני הקבוץ, וראשית תבואתה תהיה ישוב ארץ ישראל, כי היא תשובה כללית ותשועה והצלחה כללית".

כשיסדה חברת כל ישראל חברים כעבור שנים אחדות בקרבת יפו את בית-הספר לעבודת-האדמה “מקוה-ישראל” ורבים מחובבי-ציון שבאותו זמן, וביניהם גם הרב קלישר, האמינו לראות בדבר התחלה למפעלים יותר גדולים ויותר חשובים על שדי רעיון ישוב ארץ-ישראל, היה אז אלקלעי היחיד והמיוחד, שהרגיש את עצמו מיואש. הוא שלח לנשיא חכי"ח אדולף כרמיה, מגלת-ספר, שהביע בה מחאה חריפה מאד נגד החברה בגלל שהיא מסתפּקת במעשים קטנים ופעוטים, בשעה שיש לפניה כר כל-כך נרחב לפעולה ולעבודה. היא צריכה להוציא מניות ולקנות במחירן שטחי-אדמה גדולים בארץ-ישראל ולהושיב עליהם יהודים, ואם לא תעשה כזאת, אין לה שום זכות של קיום. אין שאלת הקיום של האומה הישראלית יכולה להפתר בלתי אם על-ידי יסוד מכון לאומי עומד עמידה חפשית על אדמת אבות העתיקה וההיסטורית. כל מעשה אחר שתעשה החברה לטובת היהודים בארצות הגולה, אינו אלא רק עזרה לפי שעה, ארעית.

מגלת-הספר הזאת של הרב אלקלעי, שחתמו עליה גם הרבנים קלישר וגוטמכר, עשתה על מנהיגי חכי"ח רושם כביר. קארל נטר, אחד מחברי ועד-החברה, שהיה עסקו רב-פעלים וגדל-המרץ ומיסד “מקוה-ישראל”, הודיע את הרב אלקלעי, כי בשים לב ליושר דבריו החליטה החברה להתחיל בקרוב במפעלים יותר גדולים ונכבדים בארץ-ישראל. הידיעה הזאת הרנינה מאד את אַלקלעי הנלהב. בנאומים ובמגלות עפות הוסיף להרים על נס את חשיבות הרעיון והוכיח על פי ראיות לקוחות מן התנך והתלמוד והמדרש, כי שחר גאולתם של ישראל עתיד להבקע מארץ הגאַלים, היא צרפת…

אבל תקותו של אלקלעי נשארה מעל. באותה עת, בסוף שנת 1869, כבר הורגשו באויר סימני מלחמה קרובה בין צרפת ופרוסיה. הסימנים האלה הטרידו את עם צרפת כולו, וממילא גם את דעת היהודים, מכל הענינים הצבוריים. ביחוד נטרד אז כרמיה, שמלא כידוע, תפקיד פוליטי מאד נעלה בימי יסוד הרפובליקה השלישית. זה גרם, כי כמעט שנה שלמה פסקה עבודת חכי"ח לגמרי ומתוך כך נשתקעה גם החלטתה בדבר יסוד מושבות בארץ-ישראל.

כך ראה אלקלעי, כי התקוות אשר תלה בחכי"ח היו לאכזב, ומאז התחיל לבקש לו דרכים אחרים להנשמת רעיון חבת-ציון.

II

פעולתו של קלישר וגוטמכר לא נתנו ספוק לאלקלעי. הוא לא נתן כל ערך למעשים נעשים על-ידי נדבות והחזיק בדעתו בכל תוקף, כי מפעל כישוב ארץ-ישראל צריך ויכול להעשות רק בעזרת חברה קולוניזאציונית גדולה. “כשרוצים לבנות – אמר אלקלעי – צריך שיהא הבנין גדול ונעשה על-פי תכנית קולעת אל המטרה. מפעל-עם אי אפשר שיתכונן באמצעים קטנים”.

עבר עוד זמן ידוע והרב אלקלעי ראה ונוכח, כי שאלת ישוב א“י יכולה להפתר רק במקומה, בארץ-ישראל עצמה. למרות זקנתו, הוא כבר היה אז למעלה מבן שבעים, נסע לארץ-ישראל. לאחר שהכיר שם לדעת נכונה את המצב, בא לידי מסקנא, כי רק בארץ-ישראל גופא, במקום העבודה העתידה, צריך ליסד את מרכז העבודה לטובת הישוב עם סניפים ומחלקות בכל העולם. ביפו ובירושלים הקהיל קהלות ודרש ברבים בענין זה, ונאומיו עשו על השומעים רושם עמוק מאד. ביפו הזמינו שני הרבנים, הספרדי ר' יהודה הלוי והאשכנזי ר' שלמה חזן, את ראשי עדת-היהודים לישיבה חשאית, שנדברו בה על-דבר עניני ישוב ארץ-ישראל ואפני הגשמתו במעשה. בירושלים נקהלו יחד הספרדים והאשכנזים מכל הכוללים, ואחרי נאומו הנלהב של הרב אלקלעי וויכוחים סוערים הוחלט ליסד אַגודה כללית בשם “כל ישראל חברים לישוב ארץ-ישראל” עם ועדים ארציים בכל המדינות. למחר נוסדה האגודה הזאת והחכם-באשי בירושלים, מאיר פאניזיל, נבחר ליושב-ראש. על-יד האגודה נוסד ועד של שבעה חברים מטובי-ירושלים, שנמסר לידם לנהל את כל עבודת התעמולה הצריכה לדבר בחוץ לארץ. במכתב-החוזר הראשון, ששלח הועד הירושלמי אל העסקנים שבחוץ-לארץ הודיע להם, כי ממשלת טורקיה רוצה למכור בזול אחוזה גדולה ורחבת-ידים בין כפר רמלה ובין יפו על-יד נחלת “מקוה-ישראל” של חכי”ח. הידיעה הזאת היתה בשורה טובה בשעתה להמתעניינים ברעיון ישוב ארץ-ישראל בכל מקום שהם ועודדה את הלבבות וחזקה את הידים לעבודה. כשנודע הדבר להרב ר' אליהו גוטמכר זלגו עיניו דמעות-גיל ויברך ברכת “שהחינו”.

שבועות אחדים ישב אלקלעי בירושלים ואמץ את הועד בעבודתו. אף הוא עצמו יסד לו לשכת-סופרים מיוחדת וערך המון מכתבים ומגילות בענין ישוב א"י לבעלי ההשפעה והיכולת מבני ישראל שבכל הארצות. עיקר דבריו היה לכולם בנוסח אחד: “אם ישוב הארץ יהיה מן נדבות, הוא דבר שאין בו ממש, מפני שאין לו קיום, ולכן החברה הקדושה עליה ליסד את הארץ בדרך כל הארץ-בדרך סחורה בשטרי-אמונה, בנין בתים וכו'.” אלקלעי פנה גם במכתבי בקשה אל עסקנים שונים בארץ ובחוץ לארץ, שיחוו את דעתם באותה שאלה, ואת תשובותיהם פרסם בהשבועון העברי הירושלמי “חבצלת”, שהמליץ אז על רעיון חבת-ציון.

בערב יום נסיעתו מירושלים טבל אלקלעי שבע טבילות ויתפלל בכוונה עצומה ובדמעות שליש לפני הכתל המערבי. הוא בכה על גלות השכינה ועל גלות התורה ועל גלות הרוח העברי, ויחל את פני האלהים כי העמל אשר הוא עמל לטובת תחית האומה לא יעלה בתהו. בלילה ההוא ראה חלום: אליהו הנביא הופיע אליו כשפניו מאירות ועל שפתותיו מרחפת בת-צחוק נעימה ויאצל לו ברכתו למפעלו הגדול. כאשר נעלם הנביא שמע אלקלעי קול אשה בוכה בכי חרישי. זאת היתה האם רחל המבכה על בניה האובדים והנדחים, ויבך גם אלקלעי בשנתו, והנה ירד עמוד-אש ועליו חרות בכתב נצוצות: “ושבו בנים לגבולם”.

– כן הבנים ישובו לגבולם, הם מוכרחים לשוב, – בדברים האלה הקיץ אלקלעי משנתו והנה חלום. באותו היום נסע אלקלעי לזמלין.

בדמיונו המזרחי האמין אלקלעי, כי הצעד הראשון להגשמת האידיאל שלו כבר הצליח. בארץ-ישראל, כן חשב, הכל כבר מוכשר, כבר מוכן ומזומן, גם שטחי קרקע גדולים, גם אנשים הרבה הרוצים לעבוד את האדמה, וכלום חסרה אלא חברה של מניות שתקח את הדבר בידה. גם יסוד חברה כזו אינו דבר כל-כך קשה. העיקר הוא, כי ימצאו בני-אדם שיתעסקו בדבר. הוא, אלקלעי, לעצמו נכון היה להיות אחד מהם, ויבטח בטחון איתן, כי הכל יתפתח כשורה, ובלבד שלא ישבו בחבוק-ידים ולא תפסק האמונה באלהים.

שקוע בתקוות הללו בא אלקלעי ליפו. שם מצא אצל הרב הספרדי טלגרמה שלוחה אליו מאת הרב ר' צבי הירש קלישר. קלישר הציע לפניו ללכת פאריזה כדי להזדמן עם המטיף לציון המפורסם ר' נתן פרידלאנד, שבא לשם במלאכות נכבדה והוא זקוק לעוזר. ר' נתן פרידלאנד היה יהודי חרד יליד-רוסיה, שנתפרסם בשעתו בתור אדם בעל השכלה אירופית ומטיף מצוין. הנאומים אַשר נשא בבתי המדרשים פעלו תמיד פעולה חזקה ונמרצה מאד. תחת השפעתו של קלישר נמשך אחרי רעיון ישוב ארץ-ישראל ומאז דרש ברבים רק על-דבר חבת ציון, והוציא אחר-כך את דרשותיו בספרים מיוחדים. אף הוא היה אחד מאלה, אשר בשעת יסוד חברת כל ישראל חברים האמין, כי הגשמת רעיון ישוב ארץ-ישראל תתפוש בפעולותיה את המקום הראשון. זה הניע את לבב פרידלאנד לעבור בארצות קרובות ורחוקות ולעשות נפשות לחכי“ח. ואמנם עלתה בידו לרכוש בכל מקום חברים רבים להחברה, אחרי-כן הלך לפאריז ומבלי היות מורשה לכך, נכנס במשא ומתן עם אדולף כרמיה על-דבר ישוב ארץ-ישראל. מפאריז החליף פרידלאנד מכתבים עם קלישר ועם אחדים מגדולי חובבי-ציון בגרמניה, וביניהם גם הד”ר חיים לוריא. על-פי הצעת קלישר הגיש פרידלאַנד לנפוליון השלישי מכתב-בקשה על דבר ארץ-ישראל. בהוספה לספרו “יוסף חן” מספר פרידלאנה, כי ענה לו נפוליון דבר על בקשתו במכתב, אבל הוא וקלישר החליטו לבלי פרסם את תוכן המכתב ברבים. מאז נעשה המתוֵך בענין ישוב ארץ-ישראל בין הרב קלישר ושועי-ישראל בפאריז, וביחוד בין הרוטשילדים. כעבור איזה זמן עשה פרידלאַנד על-פי הצעת קאלישר נסיעה שניה לארצות שונות להטות את לב הקהל העברי אל חכי“ח כדי שתרבינה הכנסותיה ותוכל לעשות גדולות לטובת ישוב ארץ-ישראל. אופיים מאד הם הדברים המובאים לקמן הלקוחים מתוך קול הקורא שנתפרסם אז ב”המגיד" על-דבר מלאכותו של פרידליאַנד בחתימתם של גוטמכר וקלישר: “היהודים החרדים צריכים לתמוך את חכי”ח בכספם, כדי להשפיע עליה, שתמנה את אחד מגדולי הרבנים המפורסמים, ותחת השגחתו יקָּנו שטחי-האדמה הנחוצים לצורך הקולוניזאציה היהודית, ושידאג לכך, שיהיו הקולוניסטים יהודים חרדים ויראי-אלהים ושומרי חוק ומצוה".

קשה מאד היה לאלקלעי הזקן לנסוע לפאריז. השבועות אשר בלה בארץ-ישראל הלאו אותו מאד, ונפשו שאפה למנוחה. אבל איך יכל לנוח בשעה שמחכּה לו בּפאריז עבודה כל-כך חשובה? הוא כבר נמצא בקרבת עיר מגוריו וימהר לנסוע משם דרך בודאפּשט לפאריז. שם נודע לו מפי פרידלאנד, וידיעה זו הרעישה את לבו, כי הזמין אותו לבוא פאריזה לא לצרך ענין ישוב ארץ-ישראל בלבד אלא גם לטובת יהודי-סרביה, שגורלם נגע אל נפשו ביחוד.

III

בעת ההיא נמצאו יהודי-סרביה במצב קשה מאד. הסרבים, אשר נלחצו אז על-ידי הטורקים, הניחו את חמתם ביהודים. הדבר בא לידי מעשה-אלמות ופרעות. בערים הרבה לא היו היהודים בטוחים בחייהם. אחת הערים האלה היתה העיר שאבּאץ. שם יראו היהודים להֵרָאות בחוץ גם ביום. יהודי-שאבּאץ שפכו את מרי שיחם לפני ראשי חכי“ח בפאריז ויבקשו עזרתם. הועד המרכזי של חכי”ח נכנס לכמה ישיבות חשאיות לדון בשאלת יהודי-שאבאץ, ובאחרונה לא מצא לפניהם דרך אחרת של הצלה בלתי אם לצאת מן הארץ. אז פנו חברי הועד עם כרמיה בראש אל הממשלה הטורקית בבקשה, שתתן ליהודי-שאבאץ לבוא אל ארצה. הדבר בא לפני השולטן, והלה הסכים לתת להם בטורקיה שטחי-אדמה לצרכם. אבל יהודי-שאבאץ לא נאותו אל הדבר ויפרסמו ב“המגיד” קול קורא בהודעה, כי נכונים הם לשמוע לעצת חכי“ח ולנדוד לטורקיה, אבל רק בתנאי, שיתנו להם קרקעות דוקא בארץ-ישראל. “רק בארץ-ישראל – כך כתבו יהודי-שאבאץ – נכונים אנחנו ונשינו וילדינו לעבוד את האדמה ולעשות כל עבודת-פרך, אבל לא בשום מקום אחר, ואפילו בטורקיה”. כשנודע הדבר לקלישר, מלא את ידי פרידליאנד להשפיע על חכי”ח כי תתן ליהודי-שאבאץ את חפצם ותשתדל עבורם שיעמידו אותם על הקרקע בארץ-ישראל. אבל פרידליאנד מצא לנחוץ, שיבא גם קלישר לפאריז לעזור על ידו בדבר, כי לא יוכל עשהו לבדו. מפני שלא יכל קלישר לנסוע לפאריז, בקש, כמסופר למעלה, את הרב אלקלעי למלא את מקומו.

בכל חום מזגו וחוסן מרצו התמכר אלקלעי אל העבודה לטובת יהודי-שאבאץ הנתונים בצרה. הוא הרבה רעים לפני כל חברי הועד המרכזי של חכי"ח, ומכל אחד מהם בקש רחמים כשעיניו זולגות דמעות. הוא ישב בתענית ויתפלל לה', כי ישלח לו עזרתו בדבר. אבל הכל היה ללא עזר וללא הואיל. הועד המרכזי מצא, כי חפצם של יהודי שאבאץ לא נִתן להמָלא. כרמיה הסתלק מהגיש בקשת-משנה אל השולטן מיראה בדבר פן ישוב יהפוך באותו ענין ויחזור בו גם מאת הבטחתו הראשונה. מלבד זאת טענו חברי-המרכז, כי אינם רואים את המוצא שממנו יִקָּחו המיליונים הרבים הנחוצים לצרך העמדת יהודי-שאבאץ על הקרקע בארץ-ישראל. משאבאץ לטורקיה אין הדרך רחוקה כל-כך, אבל משאבאץ לארץ-ישראל רב הדרך מאד.

יותר מחדש-ימים ישב אלקלעי בפאריז, ולאחר שנוכח כי עמלו היה לשוא, שב בלב נשבר אל ביתו.

IV

בזמלין הרעישה את אלקלעי בשורה לא טובה. הוא מצא מכתב מירושלים, שבה הודיע אותו אחד מידידיו, חובב ציון נלהב, את הידיעה המעציבה, כי כל אשר עמל לעשות בירושלים לטובת ישוב ארץ-ישראל עלה בתהו. החלוקנים הפיצו בעם שמועות שוא, כי כל מטרתה של חבת-ציון אינה אלא לכזב את מקור פרנסתם. עם זה בקשו להוכיח, כי עבודת-האדמה תטה את היהודים מן הדרך הישרה, והביאו ראיה לדבריהם מתלמידי בית-הספר “מקוה-ישראל”, שיצאו לתרבות רעה. כל הדברים האלה פעלו פעולה חזקה על האנשים, אשר נתנו קודם את ידם לאלקלעי, ומעט, מעט הסתלקו ממנו וגם מרעיון חבת-ציון. החברה “חברים כל ישראל לישוב ארץ-ישראל” בטלה עוד קודם שהשפיקה לעשות דבר-מה. אבל החלוקנים לא הסתפקו בזה עדיין וישלחו לשועי-ישראל אשר בתפוצות הגולה בשם טוֹבי אנשי-ירושלים מכתבים מזויפים שנאמר בּהם, כי אדמת ארץ-ישראל היא אדמת-טרשים, כי הבדוים מעמידים בסכנה את חיי היהודים ורכושם. עם זה הודיעו, כי היהודים האומרים להיות עובדי-אדמה בארץ-ישראל הם פורצי-חוק ומפירי-דת וכל כונתם אינה אלא לחיות חיי הפקירות. במכתבים הנזכרים הפיצו ידיעות-שוא מחפירות על אישיותו של הרב אלקלעי, כי עינו רק אל בצעו וכי כל חפצו הוא להתעשר מנדבות-העם, ועוד כאלה.

הידיעות האלה דכאו מאד את רוח הרב הישיש. הוא לא שם לב אל כתבי-הפלסתר אשר הפיצו על אודותיו, אבל נפשו ירעה לו לראות, כי כל העמל אשר עמל היה לשוא. בשורה של מאמרים, שכתב אותם, לפי מבטאו במח עצמותיו, גלה בעתונים את כל הזיופים והשקרים של מתנגדיו הירושלמים. אבל הוא לא הסתפק עדיין בזה. ביראו פן עשו מכתביהם של החלוקים רושם על חובבי-ציון שבגולה, נסע למרות זקנתו המופלגת נסיעה שניה אל ערי-אירופה הגדולות ובכל מקום בואו נשא נאומים נלהבים בבתי-הכנסיות על-דבר חבת-ציון. בשובו לביתו לא יכל עדיין להרגע. הוא נסע שנית לארץ-ישראל, והפעם ישב שם חמש שנים שלמות. במשך העת הזאת נהל תעמולה גדולה ורבת-מרץ לישוב ארץ-ישראל ודוקא בין החלוקנים. את תקוותו האחרונה תלה הישיש אלקלעי בחברה הלונדונית “מזכרת משה”, אשר הודיעו על אודותיה כי החליטה לרכז את עבודתה בישוב ארץ-ישראל. הידיעה, כי הפקידה חברה זו לסוכנה עושה דברה בירושלים את הסופר העברי החרד המפורסםיחיאל מיכל פינס, הרנינה את לב אלקלעי מאד ויחכה לבאו בכליון-עינים.

אבל כחבריו הרבנים גוטמכר וקלישר כן לא זכה גם הרב אלקלעי לראות בעיניו את משאת-נפשו כשהיא מתחלת מעט, מעט להתגשם בחיים. בתחלת חדש אוקטובר שנת 1818 מת¹, והוא בן שמונים שנה, בירושלים.

כעבור זמן קצר לאחר מותו קנו חמשה אנשים ירושלמיים מחסידיו הנגררים אחריו, את הכפר אמלבש, שטח של ארבע מאות מעניות אדמה, הנמצא מהלך שני קילומטרים מיפו והעמידו בו על הקרקע חמשים משפחות יהודיות. מישוב זה התפתח ברבות הימים אותה המושבה היהודית הגדולה, המפורסמת היום ברבים בשם "פתח-תקוה ".