I    🔗

רבי יהודה אלקלעי נולד בארץ-הקדם ונתחנך בירושלים ובמלאת לו חמש עשרים שנה נתמנה לרב בעיר זמלין היושבת על גבול אונגריה וסרביה. עוד בשנת 1857 נהל תעמולה גדולה לרעיון ישוב ארץ-ישראל ויעש לו נפשות הרבה. באותה שנה הדפיס בווינה את ספרו “גורל לאדוני”, שבו הציע תכנית מפורטת להגשמת רעיון ישוב א“י במעשה. השקפותיו על חבת-ציון הן יותר רחבות ויותר עמוקות מהשקפותיהם של הרבנים גוטמכר וקלישר. מצד אחד ראה בישוב ארץ-ישראל פתרון לפרובלימה המשיחית ומצד שני שמש לו יסוד לתחיתו המדינית והלאומית של העם העברי. על פי דעותיו אפשר לחשוב אותו לחלוץ הציונות הפוליטית המודרנית. הוא ציר לעצמו את הגשמת המפעל לא על-ידי מעשים קטנים, כי הלך בגדולות ותפס את המרובה. הוא הציע ליסד אגודה משותפת לבנין אניות-קיטור ומסלת-הברזל, שתקנה את ארץ-ישראל מידי השולטן, באופן שתשאר תחת שררתו העליונה על יסוד אותם התנאים והזכיות של ארצות-הבלקן בימים ההם. את הדעה הזאת הרחיב העמיק אלקלעי לפרטיה בשורה שלמה של מחברות וספרים, שהיותר מפורסמים שבהם היו בשעתם: “שמע ישראל”, “שלום ירושלים”, “מבשר טוב”, “קבוץ גליות”, “ושיבת ציון”. כל הספרים האלה נכתבו בהתלהבות מרובה ובאש הדמיון המזרחי. כשנוסדה בשנת 1860 בפאריז “חברת כל ישראל חברים”, ראה אלקלעי במפעל הזה את התחלת גאולת ישראל. “היום – כן כתב אז אלקלעי “בהמגיד” – נתקיימה נבואתו של הנביא הושע: “ונקבצו בני-יהודה ובני ישראל יחדו ושמו להם ראש אחד ועלו מן הארץ”, ר”ל יקבצו ישראל אגודה אחת כל ישראל חברים ושמו להם ראש אחד (נשיא) הוא המשיח בן יוסף; ר”ל, החברה הקדושה תשים עין השגחתה בעניני הקבוץ, וראשית תבואתה תהיה ישוב ארץ ישראל, כי היא תשובה כללית ותשועה והצלחה כללית".

כשיסדה חברת כל ישראל חברים כעבור שנים אחדות בקרבת יפו את בית-הספר לעבודת-האדמה “מקוה-ישראל” ורבים מחובבי-ציון שבאותו זמן, וביניהם גם הרב קלישר, האמינו לראות בדבר התחלה למפעלים יותר גדולים ויותר חשובים על שדי רעיון ישוב ארץ-ישראל, היה אז אלקלעי היחיד והמיוחד, שהרגיש את עצמו מיואש. הוא שלח לנשיא חכי"ח אדולף כרמיה, מגלת-ספר, שהביע בה מחאה חריפה מאד נגד החברה בגלל שהיא מסתפּקת במעשים קטנים ופעוטים, בשעה שיש לפניה כר כל-כך נרחב לפעולה ולעבודה. היא צריכה להוציא מניות ולקנות במחירן שטחי-אדמה גדולים בארץ-ישראל ולהושיב עליהם יהודים, ואם לא תעשה כזאת, אין לה שום זכות של קיום. אין שאלת הקיום של האומה הישראלית יכולה להפתר בלתי אם על-ידי יסוד מכון לאומי עומד עמידה חפשית על אדמת אבות העתיקה וההיסטורית. כל מעשה אחר שתעשה החברה לטובת היהודים בארצות הגולה, אינו אלא רק עזרה לפי שעה, ארעית.

מגלת-הספר הזאת של הרב אלקלעי, שחתמו עליה גם הרבנים קלישר וגוטמכר, עשתה על מנהיגי חכי"ח רושם כביר. קארל נטר, אחד מחברי ועד-החברה, שהיה עסקו רב-פעלים וגדל-המרץ ומיסד “מקוה-ישראל”, הודיע את הרב אלקלעי, כי בשים לב ליושר דבריו החליטה החברה להתחיל בקרוב במפעלים יותר גדולים ונכבדים בארץ-ישראל. הידיעה הזאת הרנינה מאד את אַלקלעי הנלהב. בנאומים ובמגלות עפות הוסיף להרים על נס את חשיבות הרעיון והוכיח על פי ראיות לקוחות מן התנך והתלמוד והמדרש, כי שחר גאולתם של ישראל עתיד להבקע מארץ הגאַלים, היא צרפת…

אבל תקותו של אלקלעי נשארה מעל. באותה עת, בסוף שנת 1869, כבר הורגשו באויר סימני מלחמה קרובה בין צרפת ופרוסיה. הסימנים האלה הטרידו את עם צרפת כולו, וממילא גם את דעת היהודים, מכל הענינים הצבוריים. ביחוד נטרד אז כרמיה, שמלא כידוע, תפקיד פוליטי מאד נעלה בימי יסוד הרפובליקה השלישית. זה גרם, כי כמעט שנה שלמה פסקה עבודת חכי"ח לגמרי ומתוך כך נשתקעה גם החלטתה בדבר יסוד מושבות בארץ-ישראל.

כך ראה אלקלעי, כי התקוות אשר תלה בחכי"ח היו לאכזב, ומאז התחיל לבקש לו דרכים אחרים להנשמת רעיון חבת-ציון.

II    🔗

פעולתו של קלישר וגוטמכר לא נתנו ספוק לאלקלעי. הוא לא נתן כל ערך למעשים נעשים על-ידי נדבות והחזיק בדעתו בכל תוקף, כי מפעל כישוב ארץ-ישראל צריך ויכול להעשות רק בעזרת חברה קולוניזאציונית גדולה. “כשרוצים לבנות – אמר אלקלעי – צריך שיהא הבנין גדול ונעשה על-פי תכנית קולעת אל המטרה. מפעל-עם אי אפשר שיתכונן באמצעים קטנים”.

עבר עוד זמן ידוע והרב אלקלעי ראה ונוכח, כי שאלת ישוב א“י יכולה להפתר רק במקומה, בארץ-ישראל עצמה. למרות זקנתו, הוא כבר היה אז למעלה מבן שבעים, נסע לארץ-ישראל. לאחר שהכיר שם לדעת נכונה את המצב, בא לידי מסקנא, כי רק בארץ-ישראל גופא, במקום העבודה העתידה, צריך ליסד את מרכז העבודה לטובת הישוב עם סניפים ומחלקות בכל העולם. ביפו ובירושלים הקהיל קהלות ודרש ברבים בענין זה, ונאומיו עשו על השומעים רושם עמוק מאד. ביפו הזמינו שני הרבנים, הספרדי ר' יהודה הלוי והאשכנזי ר' שלמה חזן, את ראשי עדת-היהודים לישיבה חשאית, שנדברו בה על-דבר עניני ישוב ארץ-ישראל ואפני הגשמתו במעשה. בירושלים נקהלו יחד הספרדים והאשכנזים מכל הכוללים, ואחרי נאומו הנלהב של הרב אלקלעי וויכוחים סוערים הוחלט ליסד אַגודה כללית בשם “כל ישראל חברים לישוב ארץ-ישראל” עם ועדים ארציים בכל המדינות. למחר נוסדה האגודה הזאת והחכם-באשי בירושלים, מאיר פאניזיל, נבחר ליושב-ראש. על-יד האגודה נוסד ועד של שבעה חברים מטובי-ירושלים, שנמסר לידם לנהל את כל עבודת התעמולה הצריכה לדבר בחוץ לארץ. במכתב-החוזר הראשון, ששלח הועד הירושלמי אל העסקנים שבחוץ-לארץ הודיע להם, כי ממשלת טורקיה רוצה למכור בזול אחוזה גדולה ורחבת-ידים בין כפר רמלה ובין יפו על-יד נחלת “מקוה-ישראל” של חכי”ח. הידיעה הזאת היתה בשורה טובה בשעתה להמתעניינים ברעיון ישוב ארץ-ישראל בכל מקום שהם ועודדה את הלבבות וחזקה את הידים לעבודה. כשנודע הדבר להרב ר' אליהו גוטמכר זלגו עיניו דמעות-גיל ויברך ברכת “שהחינו”.

שבועות אחדים ישב אלקלעי בירושלים ואמץ את הועד בעבודתו. אף הוא עצמו יסד לו לשכת-סופרים מיוחדת וערך המון מכתבים ומגילות בענין ישוב א"י לבעלי ההשפעה והיכולת מבני ישראל שבכל הארצות. עיקר דבריו היה לכולם בנוסח אחד: “אם ישוב הארץ יהיה מן נדבות, הוא דבר שאין בו ממש, מפני שאין לו קיום, ולכן החברה הקדושה עליה ליסד את הארץ בדרך כל הארץ-בדרך סחורה בשטרי-אמונה, בנין בתים וכו'.” אלקלעי פנה גם במכתבי בקשה אל עסקנים שונים בארץ ובחוץ לארץ, שיחוו את דעתם באותה שאלה, ואת תשובותיהם פרסם בהשבועון העברי הירושלמי “חבצלת”, שהמליץ אז על רעיון חבת-ציון.

בערב יום נסיעתו מירושלים טבל אלקלעי שבע טבילות ויתפלל בכוונה עצומה ובדמעות שליש לפני הכתל המערבי. הוא בכה על גלות השכינה ועל גלות התורה ועל גלות הרוח העברי, ויחל את פני האלהים כי העמל אשר הוא עמל לטובת תחית האומה לא יעלה בתהו. בלילה ההוא ראה חלום: אליהו הנביא הופיע אליו כשפניו מאירות ועל שפתותיו מרחפת בת-צחוק נעימה ויאצל לו ברכתו למפעלו הגדול. כאשר נעלם הנביא שמע אלקלעי קול אשה בוכה בכי חרישי. זאת היתה האם רחל המבכה על בניה האובדים והנדחים, ויבך גם אלקלעי בשנתו, והנה ירד עמוד-אש ועליו חרות בכתב נצוצות: “ושבו בנים לגבולם”.

– כן הבנים ישובו לגבולם, הם מוכרחים לשוב, – בדברים האלה הקיץ אלקלעי משנתו והנה חלום. באותו היום נסע אלקלעי לזמלין.

בדמיונו המזרחי האמין אלקלעי, כי הצעד הראשון להגשמת האידיאל שלו כבר הצליח. בארץ-ישראל, כן חשב, הכל כבר מוכשר, כבר מוכן ומזומן, גם שטחי קרקע גדולים, גם אנשים הרבה הרוצים לעבוד את האדמה, וכלום חסרה אלא חברה של מניות שתקח את הדבר בידה. גם יסוד חברה כזו אינו דבר כל-כך קשה. העיקר הוא, כי ימצאו בני-אדם שיתעסקו בדבר. הוא, אלקלעי, לעצמו נכון היה להיות אחד מהם, ויבטח בטחון איתן, כי הכל יתפתח כשורה, ובלבד שלא ישבו בחבוק-ידים ולא תפסק האמונה באלהים.

שקוע בתקוות הללו בא אלקלעי ליפו. שם מצא אצל הרב הספרדי טלגרמה שלוחה אליו מאת הרב ר' צבי הירש קלישר. קלישר הציע לפניו ללכת פאריזה כדי להזדמן עם המטיף לציון המפורסם ר' נתן פרידלאנד, שבא לשם במלאכות נכבדה והוא זקוק לעוזר. ר' נתן פרידלאנד היה יהודי חרד יליד-רוסיה, שנתפרסם בשעתו בתור אדם בעל השכלה אירופית ומטיף מצוין. הנאומים אַשר נשא בבתי המדרשים פעלו תמיד פעולה חזקה ונמרצה מאד. תחת השפעתו של קלישר נמשך אחרי רעיון ישוב ארץ-ישראל ומאז דרש ברבים רק על-דבר חבת ציון, והוציא אחר-כך את דרשותיו בספרים מיוחדים. אף הוא היה אחד מאלה, אשר בשעת יסוד חברת כל ישראל חברים האמין, כי הגשמת רעיון ישוב ארץ-ישראל תתפוש בפעולותיה את המקום הראשון. זה הניע את לבב פרידלאנד לעבור בארצות קרובות ורחוקות ולעשות נפשות לחכי“ח. ואמנם עלתה בידו לרכוש בכל מקום חברים רבים להחברה, אחרי-כן הלך לפאריז ומבלי היות מורשה לכך, נכנס במשא ומתן עם אדולף כרמיה על-דבר ישוב ארץ-ישראל. מפאריז החליף פרידלאנד מכתבים עם קלישר ועם אחדים מגדולי חובבי-ציון בגרמניה, וביניהם גם הד”ר חיים לוריא. על-פי הצעת קלישר הגיש פרידלאַנד לנפוליון השלישי מכתב-בקשה על דבר ארץ-ישראל. בהוספה לספרו “יוסף חן” מספר פרידלאנה, כי ענה לו נפוליון דבר על בקשתו במכתב, אבל הוא וקלישר החליטו לבלי פרסם את תוכן המכתב ברבים. מאז נעשה המתוֵך בענין ישוב ארץ-ישראל בין הרב קלישר ושועי-ישראל בפאריז, וביחוד בין הרוטשילדים. כעבור איזה זמן עשה פרידלאַנד על-פי הצעת קאלישר נסיעה שניה לארצות שונות להטות את לב הקהל העברי אל חכי“ח כדי שתרבינה הכנסותיה ותוכל לעשות גדולות לטובת ישוב ארץ-ישראל. אופיים מאד הם הדברים המובאים לקמן הלקוחים מתוך קול הקורא שנתפרסם אז ב”המגיד" על-דבר מלאכותו של פרידליאַנד בחתימתם של גוטמכר וקלישר: “היהודים החרדים צריכים לתמוך את חכי”ח בכספם, כדי להשפיע עליה, שתמנה את אחד מגדולי הרבנים המפורסמים, ותחת השגחתו יקָּנו שטחי-האדמה הנחוצים לצורך הקולוניזאציה היהודית, ושידאג לכך, שיהיו הקולוניסטים יהודים חרדים ויראי-אלהים ושומרי חוק ומצוה".

קשה מאד היה לאלקלעי הזקן לנסוע לפאריז. השבועות אשר בלה בארץ-ישראל הלאו אותו מאד, ונפשו שאפה למנוחה. אבל איך יכל לנוח בשעה שמחכּה לו בּפאריז עבודה כל-כך חשובה? הוא כבר נמצא בקרבת עיר מגוריו וימהר לנסוע משם דרך בודאפּשט לפאריז. שם נודע לו מפי פרידלאנד, וידיעה זו הרעישה את לבו, כי הזמין אותו לבוא פאריזה לא לצרך ענין ישוב ארץ-ישראל בלבד אלא גם לטובת יהודי-סרביה, שגורלם נגע אל נפשו ביחוד.

III    🔗

בעת ההיא נמצאו יהודי-סרביה במצב קשה מאד. הסרבים, אשר נלחצו אז על-ידי הטורקים, הניחו את חמתם ביהודים. הדבר בא לידי מעשה-אלמות ופרעות. בערים הרבה לא היו היהודים בטוחים בחייהם. אחת הערים האלה היתה העיר שאבּאץ. שם יראו היהודים להֵרָאות בחוץ גם ביום. יהודי-שאבּאץ שפכו את מרי שיחם לפני ראשי חכי“ח בפאריז ויבקשו עזרתם. הועד המרכזי של חכי”ח נכנס לכמה ישיבות חשאיות לדון בשאלת יהודי-שאבאץ, ובאחרונה לא מצא לפניהם דרך אחרת של הצלה בלתי אם לצאת מן הארץ. אז פנו חברי הועד עם כרמיה בראש אל הממשלה הטורקית בבקשה, שתתן ליהודי-שאבאץ לבוא אל ארצה. הדבר בא לפני השולטן, והלה הסכים לתת להם בטורקיה שטחי-אדמה לצרכם. אבל יהודי-שאבאץ לא נאותו אל הדבר ויפרסמו ב“המגיד” קול קורא בהודעה, כי נכונים הם לשמוע לעצת חכי“ח ולנדוד לטורקיה, אבל רק בתנאי, שיתנו להם קרקעות דוקא בארץ-ישראל. “רק בארץ-ישראל – כך כתבו יהודי-שאבאץ – נכונים אנחנו ונשינו וילדינו לעבוד את האדמה ולעשות כל עבודת-פרך, אבל לא בשום מקום אחר, ואפילו בטורקיה”. כשנודע הדבר לקלישר, מלא את ידי פרידליאנד להשפיע על חכי”ח כי תתן ליהודי-שאבאץ את חפצם ותשתדל עבורם שיעמידו אותם על הקרקע בארץ-ישראל. אבל פרידליאנד מצא לנחוץ, שיבא גם קלישר לפאריז לעזור על ידו בדבר, כי לא יוכל עשהו לבדו. מפני שלא יכל קלישר לנסוע לפאריז, בקש, כמסופר למעלה, את הרב אלקלעי למלא את מקומו.

בכל חום מזגו וחוסן מרצו התמכר אלקלעי אל העבודה לטובת יהודי-שאבאץ הנתונים בצרה. הוא הרבה רעים לפני כל חברי הועד המרכזי של חכי"ח, ומכל אחד מהם בקש רחמים כשעיניו זולגות דמעות. הוא ישב בתענית ויתפלל לה', כי ישלח לו עזרתו בדבר. אבל הכל היה ללא עזר וללא הואיל. הועד המרכזי מצא, כי חפצם של יהודי שאבאץ לא נִתן להמָלא. כרמיה הסתלק מהגיש בקשת-משנה אל השולטן מיראה בדבר פן ישוב יהפוך באותו ענין ויחזור בו גם מאת הבטחתו הראשונה. מלבד זאת טענו חברי-המרכז, כי אינם רואים את המוצא שממנו יִקָּחו המיליונים הרבים הנחוצים לצרך העמדת יהודי-שאבאץ על הקרקע בארץ-ישראל. משאבאץ לטורקיה אין הדרך רחוקה כל-כך, אבל משאבאץ לארץ-ישראל רב הדרך מאד.

יותר מחדש-ימים ישב אלקלעי בפאריז, ולאחר שנוכח כי עמלו היה לשוא, שב בלב נשבר אל ביתו.

IV    🔗

בזמלין הרעישה את אלקלעי בשורה לא טובה. הוא מצא מכתב מירושלים, שבה הודיע אותו אחד מידידיו, חובב ציון נלהב, את הידיעה המעציבה, כי כל אשר עמל לעשות בירושלים לטובת ישוב ארץ-ישראל עלה בתהו. החלוקנים הפיצו בעם שמועות שוא, כי כל מטרתה של חבת-ציון אינה אלא לכזב את מקור פרנסתם. עם זה בקשו להוכיח, כי עבודת-האדמה תטה את היהודים מן הדרך הישרה, והביאו ראיה לדבריהם מתלמידי בית-הספר “מקוה-ישראל”, שיצאו לתרבות רעה. כל הדברים האלה פעלו פעולה חזקה על האנשים, אשר נתנו קודם את ידם לאלקלעי, ומעט, מעט הסתלקו ממנו וגם מרעיון חבת-ציון. החברה “חברים כל ישראל לישוב ארץ-ישראל” בטלה עוד קודם שהשפיקה לעשות דבר-מה. אבל החלוקנים לא הסתפקו בזה עדיין וישלחו לשועי-ישראל אשר בתפוצות הגולה בשם טוֹבי אנשי-ירושלים מכתבים מזויפים שנאמר בּהם, כי אדמת ארץ-ישראל היא אדמת-טרשים, כי הבדוים מעמידים בסכנה את חיי היהודים ורכושם. עם זה הודיעו, כי היהודים האומרים להיות עובדי-אדמה בארץ-ישראל הם פורצי-חוק ומפירי-דת וכל כונתם אינה אלא לחיות חיי הפקירות. במכתבים הנזכרים הפיצו ידיעות-שוא מחפירות על אישיותו של הרב אלקלעי, כי עינו רק אל בצעו וכי כל חפצו הוא להתעשר מנדבות-העם, ועוד כאלה.

הידיעות האלה דכאו מאד את רוח הרב הישיש. הוא לא שם לב אל כתבי-הפלסתר אשר הפיצו על אודותיו, אבל נפשו ירעה לו לראות, כי כל העמל אשר עמל היה לשוא. בשורה של מאמרים, שכתב אותם, לפי מבטאו במח עצמותיו, גלה בעתונים את כל הזיופים והשקרים של מתנגדיו הירושלמים. אבל הוא לא הסתפק עדיין בזה. ביראו פן עשו מכתביהם של החלוקים רושם על חובבי-ציון שבגולה, נסע למרות זקנתו המופלגת נסיעה שניה אל ערי-אירופה הגדולות ובכל מקום בואו נשא נאומים נלהבים בבתי-הכנסיות על-דבר חבת-ציון. בשובו לביתו לא יכל עדיין להרגע. הוא נסע שנית לארץ-ישראל, והפעם ישב שם חמש שנים שלמות. במשך העת הזאת נהל תעמולה גדולה ורבת-מרץ לישוב ארץ-ישראל ודוקא בין החלוקנים. את תקוותו האחרונה תלה הישיש אלקלעי בחברה הלונדונית “מזכרת משה”, אשר הודיעו על אודותיה כי החליטה לרכז את עבודתה בישוב ארץ-ישראל. הידיעה, כי הפקידה חברה זו לסוכנה עושה דברה בירושלים את הסופר העברי החרד המפורסםיחיאל מיכל פינס, הרנינה את לב אלקלעי מאד ויחכה לבאו בכליון-עינים.

אבל כחבריו הרבנים גוטמכר וקלישר כן לא זכה גם הרב אלקלעי לראות בעיניו את משאת-נפשו כשהיא מתחלת מעט, מעט להתגשם בחיים. בתחלת חדש אוקטובר שנת 1818 מת¹, והוא בן שמונים שנה, בירושלים.

כעבור זמן קצר לאחר מותו קנו חמשה אנשים ירושלמיים מחסידיו הנגררים אחריו, את הכפר אמלבש, שטח של ארבע מאות מעניות אדמה, הנמצא מהלך שני קילומטרים מיפו והעמידו בו על הקרקע חמשים משפחות יהודיות. מישוב זה התפתח ברבות הימים אותה המושבה היהודית הגדולה, המפורסמת היום ברבים בשם "פתח-תקוה ".